"הקיצאל היא צפור היופי והדרור, יקרת מציאות

וסמלית, הגוועת בהכלאה בכלוב או בהכתם הדר

צוארה, הקורן בשלל צבעי הקשת. היא מתנוססת

על שלטה של גואטמלה זו, רבת הלהט והנוי,

הגבורה ונדיבות־הלב."

רובן דאריו

לליב יפה ז"ל

 

פתח הדבר    🔗

הרשימות המהוות את הספר נכתבו בשנות 1945–1946 תוך כדי המסע והופיעו בשעתו ב"הארץ". למרות העובדה שמסיבות הזמן דחו את פּרסומו של הספר, הרי נשאר החומר הכלול בו אקטואלי גם היום. כי לא אפּיזודות בלבד מתוארות בו, אלא אף הווי, השריר וקיים עדיין בארצות מסעי. זוהי רפּורטז’ה ללא פּרטנזיות ספרותיות; עיקרה: ההתרשמות הישירה והחוויה הבלתי אמצעית. רובו של הספר מוקדש לאמריקה הלאטינית והיא – נושאו הראשי, כי שאר הארצות שימשו לי אך מעבר.

המחבר

המשלחת המתמדת של גואטמלה ליד האומות המאוחדות

פאריז, 11 בנובמבר 1948

אגרת לד"ר חיים גמזו

תל־אביב, ישראל

 

בתורת הקדמה    🔗

ידיד היקר,

הנך מבקשני כי אקדים במלים מספר את ספר רשמי מסעיך באמריקה. חפצתי לכתוב הקדמה ארוכה, בה הייתי מרחיב את הדיבור על המעלות, אשר – אין לי כל ספק – מכיל ספרך; אך, לצערי הרב, נבצר ממני לקראו לפני הופעתו. אולם ידוע ידעתי כי איש בישראל לא ייטיב ממך לכתוב על אודות היבשת שלנו. תפיסתך החדה אפשרה לך, במשך הזמן הקצר ששהית בארצות אמריקה הלטינית, לחדור לפרטי העקרונות היסודיים של חיי אומותיה. מאידך גיסא, הבנתך את רוחה של אמריקה הלאטינית ותרבותה, מקנה לך את האוטוריטה בשטחים אלה, כפי שיכולתי להיווכח מנועם שיחותינו בתל־אביב. ולכן, הנני רוצה להשתמש בהזדמנות זו, כדי לשלוח לך את ברכותי הלבביות ביותר ולאחל לספרך כי יתקבל באהדה ויזכה להצלחה הגדולה המצפּה לו.

בכנות, שלך

חורחא גארסיה־גראנאדוס

סימון בוליבאר, משחררה של אמריקה הלאטינית (1830–1783)

 

אנשים ורוחות באלכסנדריה של מצרים    🔗

הנסיעה באניה “לימה” נהפכה לזחילת הצב. הנה כשבוע ימים שאנו יושבים באלכסנדריה של מצרים ומחכים לצו־הפלגה המאחר לבוא. “לימה” – שם האניה. עוד נראה, אם בירת פּאֵרוּ – ששמה מתנוסס על צלעות האניה – דומה לתיבת־נוח זו, שכולה אי־נוחות וזוהמה ודוחק ומזון רע מרע.

… בעצם התחילו הגעגועים לארץ כבר במשרד הקונסוליה האמריקאית בירושלים, כשראיתי שני ילדים, שני “צברים”, מתרפּקים על אמם וממלמלים תוך התייפּחות: “אנו רוצים הביתה!” “הביתה” – מלה פשוטה זו קיבלה פתאום מובן מיוחד. לא רגיל.

אולם בהתעכב האניה בחיפה, ארבע וחצי שעות מיותרות, כבר היה הרצון להפליג, מהר, לצאת, לטבול בחיי המסע ולהשתיק – ולוּ גם ארעית – את הערגה על הנפשות היקרות, הנשארות כאן עד לשובנו.

ההרגשה היותר נעימה – החל מן העליה אל סיפּון האניה – היתה זו: אין אנו מהגרים. אנו יוצאים, כדי לעשות את אשר הוטל עלינו – ולשוב. כמה טוב שלא להיות נמנה עם סוג מחפּשי המולדת.

 

יום־כיפּור באלכסנדריה    🔗

“תזכו לשנים רבות” – כתוב בעברית על מודעות לבנות קטנות, שהודבקו על חנויות היהודים באלכסנדריה, ובצרפתית נוסף: “סגור, מחמת הצום היהודי הגדול”.

“כל נדרי” – בבית הכנסת הגדול באלכסנדריה. מטעם השלטונות יושבים בשורה הראשונה: מושל העיר וראש המשטרה. החזן – אינו נעים זמירות, ומקהלת הילדים מחקה במנגינותיה את תפילות הנוצרים.

בהיכל בית הכנסת הגדול שוררת חגיגיות קרה. קולו הצרוד של הרב הראשי רועד בקראו בלשון ערב את ה"מי שבירך" למלך ולבית המלכות המצרים.

ראשי הקהילה עולים על הבמה, מוציאים את ספרי התורה מארון הקודש, מציגים אותם לראווה על מעקה השיש. הספרים נתונים בנרתיקי כסף מפוארים, שיש להם צורת צילינדרים. אלפי יהודים בבית הכנסת, אך רבים גם בחוץ. אין מורגשת כאן חרדת הקודש ויראת־הכבוד ששררו בבתי הכנסת ברוסיה לפנים, או אף במערב אירופה.

עיקרו של יום־הכיפורים פה היא העמידה בנסיון הצום. הצעירים מהלכים בחצר, טליתותיהם על כתפיהם, ומחזרים אחרי הבנות. כל זה עושה רושם תיאטרלי. באגפיו השונים של בית הכנסת מתפללים אלפי איש. באולם אחד השליח ציבור הוא קצין במדים. קולו פשוט וערב, ופשטות זו, וכנות זו היא בניגוד גמור לרוח הכללית שבבית התפילה המפואר.

 

חרדה ומתיחות    🔗

יהודי אלכסנדריה רגישים מאוד לכל המתרחש בארץ ישראל. העתונות המקומית יודעת זאת ובדאגה לספּק לכל עדה ועדה מתושבי אלכסנדריה מן המעניין אותם, הריהי מקדישה מקום נרחב גם לידיעות מארץ ישראל ומן הגולה. העתונות המקומית – שברובה היא בידי עתונאים סוריים – מנבאה למהומות חדשות בארץ ישראל. אחד הנוסעים באניתנו – שביקר את הקונסול האמריקאי ביקור של נימוס – סיפּר, שהלה אמר לו שהוא מודאג מאוד מן העלול להתרחש בארץ. מובן, שיהודי אלכסנדריה מראים התעניינות מיוחדת במצב. כי, אם לגבי עזרתם הממשית וקרבתם הרוחנית של יהודי מצרים לארץ ישראל אפשר היה לחשוב, כי אנו מרוחקים מאד מהם, הרי הנם רגישים ביותר לגבי המתרחש אצלנו. כי בגבוֹר המתיחות בין היהודים והערבים בארץ ישראל, גוברת גם הרגשת אי־השקט בקרב יהודי מצרים, מפני שבארץ מושלמית ודוברת ערבית הם יושבים. והאפשרות של מהומות בארץ־ישראל עלולה לפגוע במישרין בשלוותם של יהודי ארץ הנילוס.

 

במטוס – מעל לארץ הנילוס    🔗

עם ההעפלה למרום, מתגלה עמל האדם למטה: שטיח ירוק־חוּם של שדות, תשבץ של תעלות, עורקי־חיים בגוף־המדבר, כפרים ועיירות. והנה דואה המטוס מעל שדות הכותנה – זהבה הלבן של מצרים. ומכל העברים: תעלות ובנות תעלות, תעלות גדולות וקטנות, רחבות כנהרות וצרות כנחלים, הן מופיעות מכל העברים וזורמות אל כל הכיווּנים, כולן יוצאות בשליחות אחת, כלון נושאות מטען אחד: ברכה ולחם למצרים. והברכה אינה מתהדרת כאן באיצטלות מרהיבות: מי התעלות דלוחים הם, גדושי טין, השומר אמוני־פריונו ליאור מאז ומתמיד.

כל הגזעים נתאספו באוירון זה: צרפתי, ארמני, סורי, שני יוונים, שלושה מצרים, אנגלי אחד ויהודי מארץ־ישראל. עשרה אנשים מלבד שני הטייסים היושבים בתא הקדמי על יד ההגה. עוד העינים תרות סביבן וכבר מזדקרים מרחוק חודי הפּיראמידות. והנה הגענו לקאהיר.

 

שיחה עם שופט מצרי    🔗

הנסיעה בחזרה, ברכבת, טעם אחר לה. אם מלמעלה, מן האוירון, אפשר היה להבחין את פרי עמלו של האדם, הרי מחלון הרכבת, והרכבת המצרית האטית מכל שכן, אפשר לראות בבירור את האדם תוך כדי עבודתו בשדות, אגב תיקון תעלה, דירבוּן התּאוֹ המהלך מסביב למשאבת המים הפּרימיטיבית כשעל עיניו קשורה מטפּחת – תריס מפני הסחרחורת. השולחנות בקרון־המסעדה היו תפוסים חוץ ממקום אחד. אגב ניד־ראש הוזמנתי על ידי אדם שחור־עור לסעוד על שולחנו. היה זה שופט מ"בית המשפט המעורב" בקאהיר, המטפּל בענינים שבין הזרים לבין המצרים. זהו שריד יורידי מתקופת הקאפּיטולאציות. עתה דורשים רבים את ביטולם של בתי הדין הללו, העומדים, לדעת רבים, בניגוד לעקרונות העצמאות המצרית.

השופט עוסק גם בחקלאות, ויש לו רצון לעסוק באחוזתו גם בגידול דגים. הוא רוצה לבוא לארץ ישראל כדי לחקור את הדבר, כי שמע שהיהודים עשו גדולות בענף זה בארץ.

"המצרים, אומר השופט, אינם קנאים ואינם לאומנים מטבעם. בזה אנו שונים משאר עמי ערב. אנו רגילים לחיות בצוותא עם בני עמים שונים ובני דתות שונות. אנו רוצים בעצמאות מוחלטת, אולם אין זו צריכה להוציא מן הכלל את מאות אלפי הזרים, היושבים במצרים והקשורים אליה כמונו. הנני חבר במפלגת הוואפד, המפלגה היחידה במצרים המייצגת המונים ולא משפחות ואינטרסים פיאודאליים; אני משוכנע שעליכם היהודים למצוא את הדרך אל נחאס־פחה, כדי להגיע לפתרון במובן יחסיכם עם הערבים בארץ ישראל. במצרים יושבים כעשרים מיליון נפש. כל ארצות ערב שמסביבנו אינן מגיעות ביחד לאוכלוסיה כזאת. מצרים היא המדינה הפּרוגראֶסיבית ביותר בין מדינות ערב. היא מוכשרה להבינכם יותר ממדינה ערבית אחרת, כי היא רגילה למשא ומתן עם אירופים, והרי אתם אירופים, וחשוב לנו מאוד, שיהיו אירופים רבים ככל האפשר במזרח התיכון. אתם – יותר מכל עם אחר במזרח – הוכחתם מרץ ויזמה בזמן המלחמה האחרונה – יש לפצותכם על כך. אנו יודעים, שהאינטרסים שלנו, הכלכליים והמדיניים כאחד אינם מתנגדים למציאותכם במזרח התיכון. להפך. ואם אפשר עוד לסכסך ביהודים את ערביי ארץ ישראל או עיראק, הרי יקשה הדבר לעשות כך בנוגע למצרים, שאינם כל כך תמימים ואינם כל כך בוּרים – כדי להאמין לכל רוח נושבת, וביחוד, כשהיא נושבת מצד מערב…

אנו מכבדים מאוד את יהודי מצרים על יזמתם, וביחוד על שאינם מתערבים בחיינו הפוליטיים. מיחס כבוד גמור נהנה הרב הראשי למצרים ר' חיים נחום, שלקולו יקשיב לא רק כל יהודי, אלא גם כל מצרי נאור. הנה לפני שבוע פרסם מאמר ב"עתון המצויר" המצרי, ובו אמר, שלא יתכן שמצרים תעמוד מן הצד לגבי הבעיה הארץ־ישראלית ותרשה ששוב יפרצו מהומות־דמים בארץ זו, שיהודים הפכוה ממדבר לגן־עדן. ואנו המצרים מבינים את פנייתו של הרב הראשי; אך עליכם היהודים למצוא את הצינורות המתאימים, כדי שמפּנייה מוסרית זו תצמח לכם תועלת פוליטית."

הרכבת עמדה. שכני היה צריך לרדת, כי אחוזתו היא במחצית הדרך מקאהיר – לאלכסנדריה.

כעבור שעה וחצי ירדתי באלכסנדריה. נתערבתי בין יהודים, שדאגתם העיקרית עתה היא – שקט בארץ ישראל.

 

נמל הכיסופים והזכרונות    🔗

עשרה ימי ים מבדילים בין מצרים לפורטוגאל. צוק גיבראלטאר הוא מעין אתנחתא בין נופי המזרח וחופי המערב. סלע שגיא זה עומד על משמרו, על סף שני הימים. מעין פרישת שלום שנזרקה על ידי יבשת אירופה אל נוסעי ספינתנו הלאים, הנכספים ליבשה…

לבסוף, נכנסנו לנמל ליסאבון, השוכנת על פי הנהר טאג', שמימיו המתוקים מרעננים את חופי הבוספורוס. ולנו, ליהודים, אשר השארנו בפורטוגל חלק מעברנו, לנו זוהי עיר שכולה זכרונות. וישנה הרגשה כאילו לא נקלעתי לעיר זו בדרך אקראי, לישיבה ארעית, בדרכי לעולם החדש, אלא באתי להתיחד במשך ימים מספר עם זכרונם של נגידים ונסיכים, אשר עטרת היהדות וכתר מלכות ישראל פארום בחייהם, ואשר חלומות התחיה לבלבו בנפשותיהם הסוערות. שמות זוהרים בברק מעלליהם עולים בזכרוני: הנה כאן ודאי התהלך דון יצחק אברבנאל, וכאן עבר במרכבה מפוארה, בלוית רצים לבושי הדר, דוד הראובני, נסיך ישראל; וכאן דפק מחדש לבו היהודי של שלמה מולכו, וכאן…

וכאן מתנוסס לפתע פתאום פסל לזכרו של פּדרו הרביעי, מלך פורטוגאל, ומארבעת עברי כנו ניצבו דמויות אליגוריות המציינות את הצדק, הכוח, הזהירות והמתינות. אך לפני הקמת הפסל, ארבע מאות שנה לפני־כן, היה המקום הזה – רחבת רוסיו – כיכרה המרכזית של העיר ליסאבון. מדורות ענק היו נערכות כאן ואנשים, נשים וטף הועלו פה באש על שום היותם קשורים בכל נימי נפשותיהם לאמונת האבות ולא רצו לפנות לה עורף.

 

כיכר העינויים    🔗

בקצה הכיכר רוסיו נמצא בנין מרובע ומכוער למדי, הרי הוא בית התיאטרון הלאומי על שם המלכה מריה, אשר הוקם לפני מאה שנים על חורבות בית המשפט של האינקביזיציה. מרתפי האינקביזיציה קיימים עוד ואומרים כי כלי הענויים נמצאים שם כאז כן היום. עתה משתעשעים בבית זה ניניהם של המענים. העולה מדי פעם בפעם באזניהם אנקת המעונים? יהודי ליסאבון אינם מבקרים בתיאטרון הזה הבנוי במקום שבו עינו את אבותיהם…

ועתה, עוברים כאן יום־יום עשרות אלפי איש. תיירים מציינים ברשימותיהם את צביונה הארכיטקטוני המיוחד של רחבת רוסיו. עתה: נשים מוכרות כאן פרחים וילדים חיורים, לבושי קרעים, עוברים פה במרוצה, ברגליהם היחפות, ביום סתיו סגרירי זה, ומכריזים על עתוניהם… באחת הפינות עומדת יצאנית נוגת פנים ודלת גוף, וקבצן, לא שפוי בדעתו, נשען על פסל ה"מתינות", ומפזם זמר עצוב, ארכאי, בעל צלילים מוּכרים, קרובים, צלילי שיר יהודי…

 

בעקבות העבר האבוד    🔗

מסורת קדומה אומרת, כי השם ליסאבון בא מן המלה “אוּליסיבּוֹ”, ואגדה עתיקה מספּרת על הרפתקאותיו של אוליסס, גיבורו של הומרוס, בחופי פורטוגאל.

לנו, ליהודים, היתה ליסאבון בשנות־המלחמה האחרונות מקום מעבר מן התופת הנאצי שבכל ירכתי אירופה אל ארצות המקלט ואל חופי המולדת, והרפּתקאותיהם של אחינו, האודים שניצלו מהתבערה הגדולה, עלו במידה שלא תשוער על קורותיהם של כל גיבורי העולם הקדום.

חיפּשתי בעיר עקבות מתקופת הזוהר של יהדות פורטוגאל ושרידים מזמן הגירוש, אך לשוא. הזמן מחק כל זכר מימי שבת היהודים בליסאבון. ומה שלא הספּיק למחוק הזמן, סיים הרעש. ב־ 1755 היתה בליסאבון רעידת־אדמה אשר החריבה כמעט את כל העיר כולה. ארמונות, כנסיות, בתי מנזר ומצבות זכרון נהפכו בן יום לגלי אבנים. עשרות אלפי חללים התגוללו בחוצות ליסאבון, העיר נהפכה לעי־מפּולת אחד גדול ואלמלא יד הברזל של המרקיז דה פוֹמבאל, ראש ממשלת פורטוגאל בתקופה ההיא, לא היתה קמה מהריסותיה. חלקים שלמים של העיר נשארו בחורבנם עד 1880, שנה שבה נבנה רחובה הראשי של ליסאבון – “אבנידה דא ליברדדה” – מכספו הפרטי של סניור רוזה אראוג’ה, מי שהיה אז ראש העיר.

 

כאן היה הגיטו    🔗

אולם מקום הגיטו היהודי קיים עדיין. זהו מבוך דל של סימטאות, אשר הסחי והזוהמה והדלות שוכנים בו בצוותא. הרב דיזנדרוק, רבה הראשי של קהילת ליסאבון, הוליכנו – קבוצת ארצישראליים – אל רובע האלפמה, מקום הגיטו היהודי בעבר. רושמי דברי ימיה של ליסאבון אומרים, כי כאן היה פעם מקום מושבם של עשירים ואצילי המדינה. אולם עתה, הרי זה סבך רחובות צרים ואפלים. העוני מציץ כאן מכל הדלתות, החלונות, הסדקים. ילדים לבושי בלואי סחבות, ערומים למחצה, מתנפלים עליך מכל צד ומבקשים נדבה. על אחד הקירות העתיקים רשום שם הסמטה המתפתלת: “רואַ דה ז’ודאיריה”, הוא רחוב היהודים, הנחנק בין שתי “רחבות” צרות ומרופּשות – רחבת מיכאל מזה ורפאל מזה. וזהו כל מה שנשאר מישוב יהודי פורח. ומוזר לחשוב כי כאן חיו, שמחו, וצהלו, בכו והתאבלו, והתפללו אנשים, נשים וטף וחלמו על שיבת־ציון ועל בנין בית המקדש. הם נתפרנסו כאן ממסחר ומלאכות. היו ביניהם סוחרים, יורדי־ים, צורפים, אורגים וחרשי־ברזל ונחושת. וכעבור השוֹאה לא נשאר מכל ההמון הרב הזה, מכל המולת החיים, ממלאכת החול ומרינת הקודש – ולא כלום. לרגעים מדמה הייתי, כי בדיוקנתיהם של הילדים המתרוצצים מסביבי, רעבים וחיורים וקרועים, הבחנתי דבר־מה מוּכּר, דבר־מה קרוב. מי יודע – הרהרתי – אולי זורם בעורקיהם דם יהודי, דמם של אלה אשר לא היה בהם האון, אשר לא עמד להם עוז רוחם למלא את הצו: “יהרג ובל יעבר”… ואני לוחש השערה זו באזני מורה־הדרך הנכבד שלנו, אך תשובתו מוציאתני מסבך חלומותי אל המציאות הקרה: “שרידי האנוסים אינם גרים כאן. הם מפוזרים ברבעים האחרים של העיר. ורובם, אומר הוא, נמצאים בעיירות ובכפרים בצפון הארץ.”

 

פגישה עם חלק מקהילת ליסאבון    🔗

העדה היהודית בליסאבון מונה כ־ 1,500 נפש, ספרדים ואשכנזים. לאמיתו של דבר קיימות כאן שתי קהילות, וחייהן ויחסיהן ההדדיים הנם רחוקים ממצב של “שלום בית” אידיאלי. רובם הגדול של היהודים, הקוראים לעצמם כאן בשם “יהודים פורטוגיזיים” (ואשר אינם בעצם אלא יהודים יוצאי צפון־אפריקה, גיבראלטאר ושאר תפוצות היהודים “הספרדים”), הולכים ומתבוללים, ונטמעים לאט לאט בתושבי המקום גויים על ידי שמד ונשואי תערובת. גם הקהילה האשכנזית מתחילה כבר להראות סימנים נוגים אלה של “הסתגלות” וגם בקרבה פשה נגע נשואי התערובת. ולא לחינם ציין אחד מראשי המדברים של הקהילה את המצב בביטוי קשה כדלקמן: “היהודים ה”ספרדים" בפורטגאל נידונו לכליה, והאשכנזים לא יקומו בה לתחיה". יש עוד משפחות “פורטוגיזיות”, השומרות על שרידי המסורת היהודית; הן מקפידות על הכשרוּת, על הליכה לבית־הכנסת בשבתות, על צום יום־הכיפּורים; אולם אין יהודים אלה מרגישים בקשרים מיוחדים עם ארץ־ישראל והקשר הנפשי עם כלל ישראל אף הוא רופף למדי. מובן, יש גם יוצאים מן הכלל, ואלה – שאינם אלא קומץ – עושים כמיטב יכולתם למען ענינינו. מלבד בתי־הכנסת, אחד מהם הוא נאה מאוד, יש בליסאבון שני “מרכזים” לחיים חברתיים יהודיים: מועדון “החבר”, המשמש אכסניה לנוער היהודי ולפגישות שונות לכלל הציבור היהודי כאן; ו"מועדון היהודים יוצאי פולין".

מועדון “החבר” ערך קבלת־פנים לבבית מאוד לשליחי ארץ־ישראל, שנתעכבו בבירת פורטוגאל לרגל נסיעתם אל מעבר לים. הופתענו לראות, כי למעלה ממאתים וחמישים איש באו לקבלת פנים זו (מאתים וארבעים אשכנזים ועשרה ספרדים). נאומי המארחים בלשון הפּורטוגיזית, נתקבלו במחיאות כפּיים על ידי כל הנוכחים והמעט שהבינונו מהם היה מכוּון לארץ־ישראל שבה מצא, לדבריהם, העם העברי את המקום המתאים ואת ההווי היחידי הנוח לשגשוג כשרונותיו וכוחות היצירה שבו. נואם אחד, שדיבר אידיש, אמר בין השאר: “אם כי שתי הקהילות, האשכנזית והפורטוגיזית, חיות את חייהן כל אחת לחוד, ועל סיבות הדבר לא נעמוד הפעם משום כבוד אורחינו, הרי הערב באנו לכאן כולנו, כדי לקדם את פני שליחי ארץ־ישראל, הנושאים לתפוצות את דברה של ציון הנבנית”.

אחר הנאומים נערכה מסיבה, וכאן התברר, כי רבים מיהודי ליסאבון מרגישים בבדידותם בעיר זו ובארץ זו ושואפים בכל נימי נפשם לעליה לארץ־ישראל. האבות מוכנים לקרבנות רבים כדי לחלוֹץ את ילדיהם מצפּרני ההתבוללות והטמיעה.

 

פרפור נשמות בעובש גוילים    🔗

ענין שרידי האנוסים לא נתן לי מנוח. ככל יהודי, שמעתי גם אני, לפני שנים מספר, על יוצאי חלציהם של אנוסי פורטוגאל השבים לדת אבותיהם, בעיר או־פּורטו, בהדרכת ראש קהילתם הקאפּיטאן בארוש. השתוקקתי איפוא לדעת מה היו תוצאות התעוררות־המצפּון הזאת ואם נהפך הדבר לתנועה ל ממש, או נחנק בעודו באִבּוֹ.

קשה להשלים עם הרעיון שחוץ מ"סימטת היהודים" העתיקה והמרופּשת לא נשאר כל זכר ממשי מיהדות פורטוגאל הפורחת. שמעתי כי אמנם קיימת במקום אחד ספריה המוקדשת כולה לעברם של יהודי פורטוגאל ולבעיית האנוסים. סופּר לי כי מצויים במקום ההוא כתבי־יד ודברי־דפוס יקרי המציאות וכי בעליהם עוסק זה שנים רבות בחקירת הענינים הללו. רבה היתה שמחתי כאשר, ערב אחד, הוזמנתי, לבוא לבית זה.

 

ערב בביתו של מר שמואל שוארץ    🔗

מר שוארץ הוא אחיו של הצייר מארק שוארץ, אשר השתמד לפני שנים מספר… שני פורטרטים יפים, מעשה ידיו, תלויים על הקיר: דיוקנו של מר שמואל שוארץ, מלפני שלושים־ארבעים שנה בערך, ופרוטומה של אשה. התמונה השניה היא יפה להפליא. כן תלויים על הקירות כמה מעשי מקשה של נחושת, יצירותיו של מרק שוארץ, ושתי מדאליות גדולות (בקוטר של עשרה סנטימטר בערך) דיוקנותיהם של הורי האמן. בחדר זה נמצא אוסף של דברי אמנות ומלאכת מחשבת: תמונות, תחריטים, פסלים, חנוכיות, כלי־קודש יהודיים. בחדר הסמוך מרוכזת הספריה העשירה אשר בה ספרים עתיקים, כמה מהם אינקונאבלים, וספרים המוקדשים לדברי ימי היהודים בפורטוגאל.

 

מצבות ששימשו לפירזול סוסים…    🔗

מר שוארץ מתחיל את שיחתו בעברית – בהברה אשכנזית – אולם מתקשה במציאת הביטוי המתאים וממשיך ביידיש. הוא מספר לנו על האנוסים. כיצד בא לחקר עברם ומה גילה.

לאחר שגמר את חוק לימודיו בצרפת, עבד בספרד כמהנדס־מכרות, ואחר עבר לפורטוגאל וכאן הוא יושב זה שלושים וחמש שנים. בבואו לליסאבון ביקר פעם במוזיאון הארכיאולוגי ומצא שם שלוש כתובות עבריות. כאשר שאל את מנהל המוזיאון איפה מצאו מצבות אלו, השיבו המנהל, כי אחת מהן, שימשה לנפּח בליסאבון לקשירת הסוסים בשעת הפרזול… אולם תוך כדי שיחה נתברר שלשון המצבות ותכנן אינם ידועים לו למנהל וכי הנהלת המוזיאון הזמינה במיוחד צייר אשר העתיק את הכתובות, ואת ההעתק שלחו ל"מוזיאון הבריטי" ולמקומות אחרים כדי לפענחן, אך לשוא. מר שוארץ ביקש מאת המנהל, כי יראה לו את אחד הציורים הללו, ובו במקום נתברר שהאמן העתיק את הכל, את כל זיזיה ובליטותיה של האבן הישנה, אך לא את חריציה, כלומר לא את האותיות. ובעצם היו שתי אבניו של הנפּח מצבות עבריות, ונמצאו במוזיאון שנים רבות, בלי שאיש יידע את תכנן.

עתה מארגנת הממשלה הפורטגיזית בית־נכות מיוחד לחקר דברי ימי היהודים בפורטוגאל. מוסד זה הוקם בעזרתו של מר שוארץ ונמצא בכפר טוֹמאַר, מרחק של שעתיים מליסאבון, בבנין עתיק שהיה לפנים בית־כנסת. הבנין נמצא ברחוב הנקרא בשם “רחוב היהודים” והתושבים היו קוראים לבנין העתיק בשם “כנסיית היהודים”. לאחר גירוש היהודים מפּורטוגאל הפכה האינקביזיציה את בית־הכנסת לכנסיה ואחר עבר הבנין גלגולים שונים, ואפילו היה בית־סוהר, לפני שנהפך מחסן לתפוחי אדמה. מר שוארץ קנה אותו ונתנו במתנה לממשלה הפּורטגיזית, בתנאי שתקים בו מוזיאון לעתיקות היהודים בארץ זו. עתה הוכרז על הבנין כעל “מונומנט לאומי” ובית נכות מוקם בו על ידי הממשלה.

 

“כריסטיאוס נובוס”    🔗

כיצד בא מר שוארץ להתענינותו בחיי שרידי האנוסים?

לרגל עבודתו אירע לו להתגורר זמן מה בעיירה בלמונטה; שם שמע על המראנים, ה"כריסטיאוס נובוס" (הנוצרים החדשים) או “ז’ודיאוס”(היהודים) כפי שקוראים להם שכניהם, היושבים בעיירה זו. בתחילה לא השגיח בהם במיוחד, כי כל תושבי המקום דיברו פורטוגיזית והתלבשו באותו נוסח, אולם לאחר זמן שם לב לכך שבליל שבת יוצאות הנשים לרחוב מקושטות ובהיכנסו לבתיהם ראה מנורות שמן־זית דולקות במשך כל יום השבת. מובן שהתושבים האחרים ידעו מי ומי בעייר הוא “ז’ודיאו”. ה"ז’ודיאוס" קיימו בסתר כמה מנהגי ישראל: שמרו את השבת, צמו ביום הכיפּורים, אכלו מצות בפסח, חגגו את חג הפורים. למר שוארץ גילו כל זאת רק לאחר שהיכרוהו היטב ולאחר שנודע להם כי יהודי הוא.

פעם ראה טכס קבורת “ז’ודיאו” נערך על ידי כומר. הוא שאל על כך את קרובי המת והם השיבהו: “את הטהרה הדרושה עשינו בבית”. גם בענין חופּה וקידושין נהגו כך. בחשאי היו מסדרים קידושין אצל אחד מזקניהם ובגלוי – על ידי כומר קאתולי.

הם גילו למר שוארץ כי בשבת אינם אוכלים בשר, כדי לא לגעל את השבת באכילת טריפה. כן לא היו אוכלים בשר ארבעים יום לפני יום הכיפּורים וארבעים יום לפני פסח.

בתפילותיהם הם אומרים בעברית “ד' צבאות מלוא כל הארץ כבודו” בלי לדעת את פשר המלים הללו. כה במשך מאות שנים, מאב לבן, שמרו על החוט האחרון של מסורת אשר קשרם אל עדנם האבוד, אל היהדות…

 

הפּרשה העגומה של אנוסי או־פּורטו    🔗

רעיונו של מר שוארץ היה מלכתחילה כזה: לקחת כמה מצעירי האנוסים מן הפרובינציה, לחנכם בליסאבון ברוח היהדות, ואלה, בשובם אחר כך לעיירותיהם, יחַיוּ בהן את המסורת היהודית.

אולם כאן קרה דבר מיוחד במינו אשר הפך את כל התכניות.

ומעשה שהיה כך היה: קצין אחד פורטגיזי, קאתולי, נתאהב בעלמה יהודיה וביקש לשאתה לו לאשה, אך אבי הצעירה התנגד לנשואי בתו עם גוי. הקצין ביקש להתגייר ופנה אל קהילת ליסאבון שתסייע בידו “לשוב ליהדות”; כי, לפי דבריו, הריהו יוצא ירך האנוסים ועוד משחר־ילדותו זוכר הוא כי הוריו היו מספרים לו על ארץ־הקודש ועל מלכות ישראל שחרבה וכו'. לאמיתו של דבר היה הקפּיטאן בארוש, זה שמו של הקצין, קאתולי מבטן ומלידה ולא היתה בו טיפּה אחת של דם יהודי. הקהילה בליסאבון, לפני שלושים שנה, היתה פחות “מהפּכנית” מעתה, וחששות שונים התעוררו בלב פרנסיה. הם פחדו מן הרשות לבל תחשדם ב"ציד נפשות" וסירבו לקבל את הקפּיטאן בארוש בקהלם. ופעם, בבואו לבית הכנסת, סרבו להכניסו ולשתפו בתפילה. הקצין רגז מאוד על פרנסי הקהילה, נסע לעיר טאנז’ר שבמרוקו, הובא שם בבריתו של אברהם אבינו וחזר אל אבי הצעירה ותעודת התגיירות בידו. אז נתרצה האב ונתן לו את בתו לאשה.

מאז החליט הקצין “להתנקם” בקהילת ליסאבון באופן מיוחד במינו: הוא יקים בפורטו, עיר מולדתו, בית־כנסת מפואר וישיב לתחייה, בבירתה העתיקה של פורטוגאל את הקהילה היהודית. ענין הקפּיטאן בארוש (אשר קרא לעצמו מאז: בר־ראש, כי למד גם מעט עברית בינתיים) ושיבת המראנים לחיק היהדות החל להכות גלים. הקפּיטאן בעזרת מזכירו, מנשה בן־דב (יהודי אשר מוצאו ממזרח אירופה) התחיל אוסף כספים לבנין בית־כנסת וישיבה לאנוסים, החוזרים לחיק היהדות. סכומים גדולים זרמו לפורטו מכל קצוי הגולה. ביחוד התענינה בזה משפחת כדורי בהודו ושלחה תרומה גדולה. בית הכנסת הוקם לתפארה, כן נוסדה “ישיבה” אשר בה למדו מספר ילדים קרוא וכתוב עברית, עד אשר…

עד אשר החלו חיכוכים בין פרנסי הקהילה. החיכוכים הפכו למדנים שיצאו מגדר של סוד. פרצה שערוריה… אימונם של שרידי האנוסים בכוונותיהם הטהורות של מיסדי הקהילה – נתערער. העבודה החינוכית הופסקה. הילדים נלקחו חזרה לבתי אבותיהם. וה"ישיבה" נסגרה.

עתה מתנוסס לתפארה בעיר או־פורטו מקדש מעט ובו ספר תורה עתיק אשר ניצל מידי האינקביזיציה עוד לפני גירוש ספרד, כלומר בן ארבע מאות וחמישים שנה, שניתן במתנה לבית הכנסת באו־פּורטו על ידי יהודי ספרדי עשיר מלונדון. והמקדש: מפואר וריק…

זאת היא, לדבריו של מר שמואל שוארץ, הפּרשה העגומה של אנוסי או־פּורטו, אשר לפני שנים מספר הסעירה את הרוחות בעולם היהודי בכל התפוצות.

 

הגוילים מספּרים    🔗

ישבתי בביתו של מר שמואל שוארץ והקשבתי לדבריו במשך שעתיים ויותר. החדרים הם גדושי ספרים עתיקים בכריכות קלף, עור ובד. ורק מי שאסף פעם ספרים עתיקים יודע את התענוג להחזיק בידיו כרך יקר־מציאות, ואת הרטט המיוחד עם נגיעת־היד באינקונאבל…

הנה, למשל, הספר הראשון בלשון הפּורטוגיזית אשר נדפּס באמשטרדם בשנת תק"ז על ידי היהודים. והנה, פנינה לבּיבּליוֹפיל: ספר דקדוק עברי בלשון הלטינית, שהיה שייך למיגואל דה שפינוזה, אביו של ברוך שפינוזה. 1526 רשום עליו, ואפשר כי מתוך ספר דקדוק זה למד שפינוזה את הלשון העברית.

והנה ספר המתאר את חייו של היהודי האחרון אשר נשרף בליסאבון בשנת 1749(!) והוא הדרמטורג הגדול, אנטוניו ז’וזה, ה"מולייר" הפוּרטוגיזי, אשר נולד למשפחת אנוסים בריו דה ז’אניירו בשנת 1705. בקומדיות שלו שם ללעג את אכזריותם של החוגים הקאתוליים, הדוגלים בשם הנצרות, דת הרחמים. כל שוחרי החופש הרימו על נס את מחזותיו. הקהל נהר באלפיו לתיאטרון והרחוב המה מויכוחים עם תום ההצגות. הדבר היה במחצית המאה השמונה־עשרה ואיש לא דימה בנפשו, כי בשעה שהאנציקלופּדיסטים בצרפת ובראשם דידרו מעלים על נס את רעיונות השויון והחופש, בשעה זו תרהיב האינקביזיציה עוז בנפשה לפגוע בדרמטורג הפופולארי של פורטוגאל. העם צחק… והשנינה והלעג של אנטוניו ז’וזה פגעו יותר ויותר בגופה המסורבל של הכמורה הקאתולית. אולם הפגיון שהשחיז ז’וזה היה לחרב פיפיות והיא נתקעה באחת בגבה של האינקביזיציה ובלבו של הסופר… תושבי ליסאבון, שנהנו כל כך ממחזותיו של היהודי הדרמטורג, ראו יום אחד אוֹטוֹ־דה־פה מוקם על רחבת רוסיו ועליו נשרף האיש ברוך־הכשרון, אשר תוך כדי לימדם לצחוק הראה להם את שבילי הדרור והתוחלת…

עד היום ידוע אנטוניו ז’וזה בספרות הפורטגיזית בשם “או ז’ודיאו” – “היהודי”. הוא נחשב לאחד הסופרים הקלאסיים של פורטוגאל וקטעים מיצירותיו נלמדים בבתי הספר. ואף על פי כן המלה “ז’ודיאו” היא גם היום מלת גנאי בפורטוגאל. ועד לסוף המאה השמונה־עשרה היה קיים בעיר זו חוק שברצות יהודי בדרך מסעו לרדת מן האניה לחופה של ליסאבון כדי לקנות לו משהו בעיר, היה עליו לשאת טלאי צהוב על חזהו ושני שוטרים היו מלויים אותו עד שובו אל האניה.

אך לא כל היהודים התהלכו בחוצות ליסאבון בלויית שוטרים. יהודי אחד בא לשם, גא ובעל דמיון, אזר העז להושיט יד לכתר ישראל והתהלך בחוצות ליסאבון בלויית שומרי ראש משלו, לבושי מחלצות… וזה בתקופת גירוש ספרד ופורטוגאל, בתור הזהב של האינקביזיציה… הרי ניחשתם מיהו: דוד הראובני! ומר שמואל שוארץ יודע לספּר על כתב־יד שמצא בארכיוני אינקביזיציה כאן, האומר, כי המלך ז’ואַאוֹ השלישי העניק לו לדוד הראובני ולששה יהודים ממלוָיו, זכות מעבר חפשי בארץ פורטוגאל. ועוד מצא תעודה, משנת 1528, היודעת לספּר כי גם במאה השש־עשרה היו יהודים אמיצים, שידעו לשים נפשם בכפּם כדי להציל את אחיהם מידי הזידים. וזה דבר התעודה, בערך: בשנת 1528 פרצה חבורת יהודים פורטיגיזים לעיר באדאחוז, אשר מעבר לגבול הספרדי, שיחררו מבית־הכלא של האינקביזיציה קבוצת יהודים שציפּו שם למר גורלם והעבירו אותם לפורטוגאל. האינקויזיטור פונה באגרת זו אל מלך פורטוגאל, מתלונן על המעשה הנועז והחצוף ומאשים בו את דוד הראובני, “היהודי הזה, הקורא לעצמו משיח”…

 

נופי ליסאבון והגיגיה    🔗

מחרבות המבצר הקדום אשר בראש גבעת־ליסאבון, מתגלה נוף מרהיב עין. הנמל נראה כמעט לרגלי ההר. הנהר טאג' מאוכלס באניות קיטור, בספנות־מפרש ובדוגות. רחוב־החופש – “אבנידה דא לירבדד” – חוצה את העיר וצמרות שדרותיה מוריקות מרחוק כזרים רעננים. גגות הבתים החומים ומגדלי הכנסיות האפורים, תכלת הים וירק־העצים ורטט־האויר הורוֹד מתמזגים לסימפוניה של צבעים רכים המלטפים את העין. היורד ברחובותיה הראשיים של ליסאבון ואינו מסתכל בסימטאותיה הצרות עלול לחשוב כי לפניו עיר שאינה יודעת מחסור. חנויות התכשיטים הן מרובות, עבודת הפיליגראן בזהב ובכסף – עבודה עדינה מאוד – היא סגולת־תפארת לפורטגאל עוד מימי שלטון הערביאים בחצי האי הפּירניאי. כן מרובות החנויות למכירת מציתי־סיגריות מתוצרת המקום. כמעט בכל פינה תמצא חנות לשעונים שויצאריים מכל הסוגים ובכל המחירים. בתי קפה הם רבים, קירותיהם מקושטים בקרמיקה אשר יצאו לה מוניטין באירופה. כן מצופּים קירותיהם החיצוניים של בתים רבים במרצפות חרסינה כחדרי האמבטיה אצלנו בארץ. בשדרות הראשיות מצויים בתי־קפה תחת כיפּת השמים, ולהם שולחנות עגולים, צבועים בצבע כתום, כצבע תפוחי הזהב, ובמרכזם תקועים מוטות הנושאים עליהם שמשיות מרנינות את העין. אנשים רבים מרעננים את עצמם כאן במשקה מצנן ביום חום ומבלים את שעות מנוחת הערב בשדרות אלו, תחת צמרות העצים. היום מתחיל בליסאבון בשעה מאוחרת וגומר בשעה מוקדמת. הכוונה היא ליום העבודה במשרדים ובחנויות.

 

הדלות והפּקיד אופּטימי    🔗

לכאורה, נדמה כי אורח חייהם של אנשי ליסאבון הוא שליו, בסגנון החיים כמלפני 1914. אולם מי שידון את החיים רק לפי פרצופם זה, יעיד על עצמו כי הסתכלותו היא מוגבלת למדי. אמנם מצד אחד נראים חיים אמידים בבירת פורטוגאל, חיי הפּקידות הגבוהה והבינונית, חיי אנשי המסחר והתעשיה. אבל לעומת המיעוט העשיר, חי רובו המכריע של העם חיי דלות ועוני, אשר קשה לש ערם. על כל מדרך כף רגל הנך נתקל בקבצן מבקש נדבות. ילדים צנומי פנים ויחפים, מתרוצצים, קרועים ובלואים ברחובות. רבים הם האנשים אשר ניכר בהם, כי חסרים הם את הצרכים החיוניים ביותר: לחם לאכול ובגד ללבוש. כאשר מסרתי את רשמי אלה לפקיד גבוה בלשכת המודיעין, אישר זאת, אך תלה את הקולר בבצורת העוברת על פורטוגאל זו השנה השלישית. אולם ברור שזו אינה הסיבה היחידה וכי הארץ זקוקה לרפורמה חברתית ראדיקלית. המצב הכלכלי הקשה בפורטוגאל גורם לכך שמדי שנה בשנה עוזבים אלפי פורטוגיזים את ארצם ומהגרים לבראזיל, אשר בה קל להם יותר להשתכר למחייתם. השפה המדוברת שם היא פורטוגיזית ובראזיל היא ארץ ענקית ועתיד גדול נשקף לה. הפקיד המשיח עמי, שהנו, כמובן, מתומכי המשטר הנוכחי בפורטוגאל, מודה גם בכך שכארבעים אחוזים מתושבי פורטגאל אינם יודעים קרוא וכתוב, אך הוא מתנחם בזה שבארבעים אחוזים אלה נכללים גם נשים וילדים (!) וכי בשנת 1926 הגיע מספר האנאלפבתיים ל % 80 ומעלה. לפי דבריו עושה הממשלה מאמצים גדולים בענין זה ומקציבה סכומים ענקיים להקמת בתי־ספר וסמינריונים למורים. כן נלחמת הממשלה בתחלואה הרבה ומקימה עתה שני בתי־חולים גדולים, כל אחד בעל אלפּיים מיטה, אחד בליסאבון ואחד בפורטו. מלבד זאת הוקמו פּארק גדול ואצטדיון מודרני בעיר הבירה. גם במצב הדיור בשכונות העוני עומדים לחול שינויים. וכבר הוקמו, לדבריו, בליסאבון כתריסר שכונות פועלים אשר בהן מקבלות המשפחות דירות חדשות תמורת שכר־דירה זעום. הממשלה הנוכחית, אומר בר שיחי, לא פתרה עדיין את כל הבעיות הקשות של פורטוגאל, אולם העובדות מדברות בעדן: תקציב הממשלה הוא מאוזן, המטבע היא יציבה והמצב הכלכלי משתפר, לאט־לאט אמנם, אך באופן בטוח.

בפגישותי עם כמה אנשים שאינם מחסידי־הממשלה הנוכחית מתברר, כי האופּטימיות של הפקיד הנ"ל היא מוגזמת למדי וכי הארץ דורשת שלושה דברים: חופש, לחם וספר. התסיסה בין אנשי האינטליגנציה גוברת והולכת ואוירה של הארץ הוא גדוש מתיחות וצפיה לשינויים פוליטיים.

ובינתיים: הפרלמנט סגור. זהו ארמון ענקי, כולו אומר הדר. ערוגות ירוקות משתרעות משני עברי המדרגות הרחבות, המוליכות אל הכניסה הראשית. שני אריות, ארבע אלילות וששה שוטרים שומרים על הבית היפה הזה, שנתרוקן מתוכנו, על בית הנבחרים המאכסן צירים אשר לא נבחרו… “אוֹמניה פּרוֹ פּאטריה” – “הכל למען המולדת” – כתוב על החזית. הכל: ואפילו עריצות ונטילת החופש… מרוב דאגה למולדת שוכחים את העם…וליסאבון, על רחובותיה החדשים והישרים ועל סימטאותיה המפותלות והתלולות, ממשיכה את חייה. ב"רוּאַ סאן־בּנטוֹ" רבות החנויות העתיקות. על יד גראמופון שאבד עליו כלח, בצד פרימוס מעוּך, עורכים תפילה אילמת מאות קדושים וקדושות אינבאלידים, עשויי חומר, חרסינה ועץ, וישו, עשוי שנהב, שהצהיב מיושן, מרים את זרועותיו הרזות ופורש את כפּיו הפּצועות כמברך את קהל החלכאים הזה ממרומי ערימת ברגים, מכונות צילום שבורות, חרבות חלודות, קרעי ספרים, שרידי מנורות ומטריות וטקסימטרים… ובחוץ מתנהל לאטו, על קצה המדרכה, כושי זקן וחולה ושערות שיבה מלבינות על ראשו ועל לחייו השחורות. קונטראסט שחור – לבן. קונטראסט עצוב: כושי זקן, חולה ושב, לעומת כושים צעירים ובריאים בתפקידי נהגים ומשרתי בתי מלון ואולמות ריקוד, מנגני ג’אז ושוערי קונסוליות ואמבאסאדות.

והנה רחוב אחר, הומה מאדם, או נכון יותר, מגברים. לבּא בפעם הראשונה לליסאבון נדמה, כי עיר של גברים היא. ברחוב ובבית־הקפה אין רואים כמעט נשים. האשה בפורטוגאל היא עדיין כלואה בבית. וברחוב זה, ההומה, עומד איש עיור ומוכר כרטיסי הגרלה. הכל נחפּזים לקנות ממנו כרטיס, כי הפוֹרטוּנה, אלילת המזל, גם היא עיורת…

והנה שוב סימטה. ריח יינות חמוצים נודף מן המסבאות. חביות היינות חבוקות בחישוקי נחושת, ירכי־חזיר המעושנים התלויים על קרסי ברזל, כלי הנחושת המבהיקים, הערוכים על האצטבעות – כל אלה מזכירים, במפתיע, את האילוסטראציות שבספרים עתיקים, המתארות את חיי יורדי־הים, מגלי הארצות הרחוקות, ואת מלחמותיהם עם שודדי־הים במאות השש־עשרה והשבע־עשרה…

בשעות הבוקר, ברחובות המוליכים מן החוף אל השווקים, עוברות יום־יום בסך נשיהם ובנותיהם של דייגי ליסאבון. הן צועדות יחפות ונושאות על ראשיהן סלים גדולים ועגולים גדושי דגה. מצעדן יציב, גאה, רענן. וכשאינן נושאות את מרכולתן, הריהן מקשטות את ראשן בצעיף ושמות עליו כובע שחור וזעיר. סינר מנומר חובק את מתניהן ומוסיף נשיות ורוך לגופיהן המהוקצעים.

עם שעת בין־הערביים שוקעת ליסאבון כאילו בנמנום מתוק, ומתוך תרדמתה היא שומעת הדים רחוקים זוהר שהוּעם…

 

רשמים ראשונים מאמריקה    🔗

נסיעתנו מארץ־ישראל לחופי אמריקה ארכה כמעט כנסיעתו של קולומבוס: שבעים ושנים יום טולטלנו בין חיפה לפילדלפיה בגלל דרכי־הים המשובשות ומעשי “הלהטים” שעשו בנו סוכני האניות. לאחר חמישה שבועות של התרוצצות בלתי פוסקת בליסאבון מחברת־אניות לחברת־מטוסים וחוזר חלילה, יצאנו סוף־סוף, באניה בת 2,400 טון, לרחבי האוקינוס.

 

איי האזורים וברמודה    🔗

לאחר שלושת ימי סערה עזה רחם עלינו שר הימים, ומאחר שאחד מעובדי האניה נפגע בדלקת קשה של המעי העיוור, החליט רב החובל להיכנס לנמל סאן־מיגואל שבאיי־האזורים, כדי להעביר את החולה לבית־החולים המקומי. החלפנו מעט כוח, נצטיידנו בפירות ויצאנו למרחב החרפי, הזועף, של האטלנטיק. ושוב טלטלה אחת ארוכה, הנפסקת על ידי סופות, קצרות למזלנו; ספינתנו הקלה מושלכת מגל אל גל, דוהרת כסייח בלתי מרוסן, עד אשר, ביום העשירי לנדנוד המבחיל, הגענו אל איי ברמודה.

איי ברמודה הם לגבי יבשת אמריקה כאיי האזורים לגבי יבשת אירופה. זאת היא תחנה איסטראטגית חשובה ומקום העפלתם של מטוסי “פאן־אמריקן” מקצה העולם אל קצהו. לנו היתה ברמודה נמל מבטחים ומקום החלפת כוח. אמנם זכרונות בלתי נעימים קשורים לגבינו, היהודים, עם ברמודה, אשר נעשתה בשבילנו “שם דבר”, ממש כאֶוויאן, אך זהו גן־עדן עלי אדמות. מאות האיים הקטנים וארבעה־חמישה הגדולים, המהוים את ה"לאגונה", נוצרו במקום זה, באמצע האוקינוס, ממושבות עצומות של אלמוגים, אשר – מחמת זרמי הים – נתרכזו בכאן. אלמוגים אשר חיו ומתו כאן במשך מיליוני שנים, ובמותם שימשו קרקע לצמחים, לבעלי־חיים, למושבות אדם. ארכם של האיים הוא שלושים קילומטרים בערך ורחבם כששה וחצי ק"מ, ועל כברת ארץ זעירה זו, באמצע האוקינוס, יושבים כשלושים אלף נפש, לבנים ושחורים ובני תערובת. הם חיים על הדייג ועל התיירות, ועל חיל המצב הבריטי(עתה: ברובו אמריקאי) – ואינם יודעים מחסור. האקלים הוא רך. הנוף הוא בין היפים ביותר בעולם, ממש אגדה עלי אדמות. לא ביקרנו בבירת ברמודה, ולינגטון, אך העיירה סאן־ג’ורג' קיבלה אותנו בסבר פנים יפות, האכילתנו והשקתנו חלב אמריקאי מפוסטר, וציידה אותנו בבת־צחוקם העליז, הבלתי־אמצעי, של הכושונים החמודים, בגלויות־דואר היכולות לתאר אך במעט את הדרו של המקום, ובמרץ מחוּדש לקראת ארבעת הימים האחרונים של מסענו אל העולם החדש.

 

בנמל פילדלפיה    🔗

לא שיחק לנו המזל להגיע אל אמריקה דרך נמל ניו־יורק. פסל הדרור ואבוקת האחוה לא האירו לפנינו את ערפליה הראשונים של אמריקה ושביתת פועלי הנמל היתה לנו הפתעה לא־נעימה ביותר, כי נאלצנו לעמוד למעלה מעת־לעת, במרחק עשרות מטרים מן החוף. ביחוד גרם הדבר עינויים נוספים לאלה מבין הנוסעים שהוריהם וקרוביהם, שלא ראוּם מאז פרוץ המלחמה, עמדו על הרציף וצריכים היו להסתפק אך בנפנוף ממחטות בלבד.

סירת המוטור אשר הביאה את שלטונות הנמל והמכס היתה מצוינת בשם “יוסף גולדברגר”. היה מוזר ונעים כאחד לקרוא על חרטומה של הסירה שם יהודי. היה נעים ומוזר לפגוש כעבור כמה שעות בפועל־נמל יהודי, המדבר אידיש אמריקאית, אך הזוכר עדיין כי בא מהעיירה פּוֹצ’אֵפּ אשר בפלך צ’אֵרניגוב, ברוסיה. משני צדי המפרץ העצום משתרעים עד לשיפּולי האופק בתי־חרושת ענקיים, מספּנות לבנין אניות, בתי זיקוק; ובכל, ומסביב לכל, ארובות גבוהות של בתי־חרושת פולטות עשן עליז, המפזז על גבי העננים הנמוכים, המתחמק אל בין מפלשיהם, המשחק במחבואים עם עינינו, המבשר לכולנו כי אות הוא ליצירה, לעבודה, לעמל מרוכז ומכוּון זה, אשר עשה את אמריקה לאדירה במדינות העולם!

 

ניו־יורק    🔗

יש הגורסים: “ניו־יורק איננה אמריקה”. אולם אי־אפשר להפריד בין העיר הענקית הזאת ובין הארץ השוכנת בתחום של שני האוקינוסים. ניו־יורק היא יצירתה של אמריקה והיא רשאית להיות גאה עליה. זהו שיר־תהילה בלתי־פוסק לרוחו היוצרת של האדם, ליזמתו הנועזה, להעפלתו התדירה לקראת כיבושים חדשים, לקראת תגליות חדשות. אין עיר בעולם המתוכנת באופן כה הגיוני, כה פשוט לכאורה, כה מובן – כניו־יורק, ואין עיר שניה בעולם אשר בה הכל מתמזג כה לאחדות מיכנית, לאחידות מורכבת ממיליוני פרטים, ממיליוני ברגים, ממיליוני מכונות ואבטומאטים. ניו־יורק היא רובוט אחד ענקי, המשמש מיליוני רובוטים קטנים, המשועבדים למיליוני אנשים, הקשורים זה בזה בשפע נימים גלויות וסמויות מין העין. ניו־יורק היא בית־חרושת אחד עצום, בית־חרושת אשר בו מיוצרים כל מכמני תבל, אשר בו מעובדים כל הגלמים ומגיעים לשיא השכלול בכוח אמצאתו של האדם. האבטומאט השתלט כאן כאילו על האדם וברגע הראשון נרתע הזר מעזוז שלטונם של הרכבות, האבטובוסים, המעליות, המכונות המוכרות בולים, המגישות משקאות ומאכלים, המראות את משקלך, את חום גופך ומגידות את עתידך… אולם חיש קל מתאושש ה"ירוק" מכישופי המכונות ומגלה כי מאחורי המכונה עומד האדם, ואם אינו עומד ממש מאחוריה, הרי מציאותו מורגשת בכל; כי כל האמצאות, כפשוטות כמסובכות, אחת מטרתן: להקל על האדם, לעשות את חייו נוחים יותר, לשחררו מעקת הדאגות הפעוטות כגון: הכנת ארוחה, והליכה אל חייט, ועליה לרגל אל פסגות הארדיכלות המאונכה, עליה ברגל אל הקומה השלושים, הארבעים, אשר לא יעמדו בפניה אף טובי האלפּיניסטים. ומה גם אם מגרדי־השחקים ממריאים כבר אל שיאים הנמצאים מעבר לקומה ה…מאה! הענקיוּת, הקולוסאליוּת, הם האופייני לעיר מופלאה זו. בנינים ענקיים, המוני אדם הזורמים בשטף בלתי פוסק: מאות, אלפים, רבבות אנשים מכל הגילים ומכל הצבעים (לצבע העור הכוונה). המרחקים הם עצומים, ממדי הבתים – כבירים. לדוגמה: מספר האנשים העוברים במשך היום רק ב"רוקפלר סאֶנטר" עולה למאה ועשרים אלף, מספר הפּקידים בו: שלושים אלף איש! הנסיעה ממקום למקום גוזלת את רוב הזמן ואנו, שרגילים היינו להסתייע בביטוי “טיים איז מוֹניי” כסמל לחמרניות מוגזמת, מבינים עתה כאן הבן היטב, כי זאת היא רק מסקנה הגיונית מערך הזמן, מעצמת המרחקים, מקוצר היום.

ניו־יורק ביום זהו, כפי שאמרנו, בית־חרושת ענקי, בעל מיליוני עובדים, ועל כל אחד ואחד מוטל תפקיד מיוחד, ויש לציין כי כל אחד ואחד משתדל כאן למלא את תפקידו בדרך הפשוטה והחסכונית וההגיונית ביותר. התנועה ברחובות ניו־יורק היא סמל לכל קצב חייה; כי הרחובות הם עורקיו של הכרך. התנועה מכוּונת על ידי אורות. בו ברגע נעצרת נשימתו של ברודוויי כולו ובו ברגע מתחיל לבו של הכרך לדפוק בקצב אחיד, מדויק, מתימטי. אולם ליודע לראות, ליודע להרגיש, אין כאן מתימטיקה יבשה; מאחורי הסימנים, הסמלים, האורות, טקטוק המכונות, טרטור המוטורים, חבוי תמיד: האדם.

משפחת אורגים בגואטמלה

ניו־יורק היא מעין מרמז־דרך לעיר העתיד, לכרכי המחר. מגדלות־בניניה, קומותיהם המאירות ברבבות אורות רהובים בלילה, הבהובי הרקלאמות היפות ביותר שבעולם, כל אלה נוסכים רוח פנטאסטית, על המשקיף עליהם. זאת היא גוטיקה מיוחדת במינה, זאת היא העפלה לשחקים, העפלה מתוך צורך, מתוך צרות המקום, מתוך הכרח שבריכוז.

ניו־יורק עם ערב, נכון יותר מאנהאטן עם ערב, בערב בהיר, ולא ביום ראשון, אלא באחד מימי השבוע, כאשר הפקידים יושבים עדיין במשרדיהם ועובדים, כאשר האורות מהבהבים מתוך מאות אלפי החלונות הגבוהים, המרקיעים לשחקים, אין עיר בעולם, אשר תדע לשיר בגאון כזה את שירת העבודה, היצירה, החיים. ימי החול, ערבי החול, הם הערבים החגיגיים ביותר בתאורתם, אלה הם ערבי קארניבל הנמשך ששה ימים תמימים בשבוע. לא קארניבל לשעשועים, אלא אש תמיד המכריזה: האדם עובד! האדם יוצר!

 

האדם בניו־יורק    🔗

אולם, עם כל שפע האורות, זרמי הצבעים הנוטפים מאותיות הניאון, עם כל שלל הגוונים של חלונות הראוה ב"פיפט־אבניוּ", ב"מדיסון אבניוּ", המכריזים על חג המולד הממשמש ובא, עם כל לבלוב השושנים בעצם ימי סופות השלג – סופות חזקות של שלג ארעי – עם כל השפע הנראה לעין, השפע הנראה לאדם הבא מן החוץ כבזבוז, עם כל הרווחה הכלכלית המורגשת עתה באמריקה, – אין ניו־יורק עושה רושם של עיר מאושרת. חסרה בה העליזות הטבעית שהיתה אי־פעם לפאריס, האוירה המוסיקאלית שהיתה פעם לוינה או ההרפתקנית במידת־מה של בודאפּשט. העיר ניו־יורק היא כרך עצום גדוש־המולה, אך לא רווּי צחוק. האנשים בהולים תמיד, ממהרים לגמור את ארוחתם במינימום של זמן, כאילו התאמנו בתרגילי־אליפות לקוצר הארוחה. והחפּזון הזה – שהמרחקים גרמוהו – מטביע את חותמו על ארשת פניהם של העוברים ושבים. אין להם פנאי לאדיבות. אין לה פנאי להסברת פנים לזר. אין להם פנאי להעניק לך אותה בת צחוק “מסחרית” כביכול, אשר בפאריס היתה נותנת לך אילוזיה כי לך צחקה המגישה בבית־האוכל, המוכרת בחנות, הסדרנית בתיאטרון או בקולנוע.

ומתוך חפזונם התדיר הזה, נראה האיש הניו־יורקי כקשה אופי, כאדם “מחוספס”. כמי שחושב על עצמו “אני ואפסי עוד”. אולם אם יקרה ואותו איש עצמו יזדמן עמך באחת השעות הנדירות של “הפוגה”, כשיקבלך בביתו או יפּגש עמך במסעדה טובה (ולא בקאפּטאֵריה או אבטומאט) לארוחה טובה, על כוס יין, הרי תגלה כי אין פשוט ואין אדיב מהניו־יורקי, וכי רק בעטיים של החיים ה"ממוכנים" אין לו רגע לשאוף רוח, ותוך כדי כך לקצת אדיבות. כאלה הם, בערך, תושביו של כרך מופלא זה: מכל הגזעים, בני כל העמים, יוצאי חלציהם של האנגלים, או של הדנים, השוודים, האיטלקים, ואף היהודים. הייתי מוציא מכלל זה את הכושים. יש להם לכושים מן אדיבות “מושרשת”, מין נימוס אורגני ורצון לעשות שרות שלא על מנת לקבל פרס. עד כה לא ראיתי, שכושי לא יסביר לי פנים, לא יורני בפרוטרוט את הדרך, לא יסיים את דבריו בבת־צחוק זוהרת. הכושים עוד לא הסכינו – שלא מדעת – עם הבהלה הבלתי־פוסקת, עם החפּזון, עם הקצב הממוכן של היחסים שבין אדם לחברו. מובן, על הכושי ברחוב המדובר, ולא על זה המשמיע – עם חבריו – מנגינות לוהטות מכלי המיתר והרוח בתזמורות הג’אז, אשר בהן מבכה תכופות האדם את הדרור האבוד של יערות־העד.

אך מלבד לאיש הניו־יורקי, צריך להקדיש כמה מלים גם ל… אדם בניו־יורק. אמנם נכון כי הישגי הטכניקה שיווּ נוחיות־יתר לחיים כאן; אמנם נכון, כי מרץ רב משתמר ונחסך בחסדיה של המכונה; אולם אין לי הרושם שהשכלולים הטכניים מסוגלים לעשות את האדם מאושר יותר; אין לזלזל באלה, אין לפסוח עליהם כעל אביזריה המסרבלים של תקופתנו; נהפוך הוא: אם נשתמש בהם במידה, אם נייחד להם את המקום המתאים, עשויים הם להסיר מעלינו נטל כבד של טרדות מיותרות – אולם אין אלה העיקר. המיכניזאציה המוגזמת, הראציונאליזאציה של כל רגע בחיי האדם, עלולים להיות בעוכריו. אכן, מתוך שאין הוא רגיל לבזבז מרגעיו, לבטל מזמנו, הריהו מתרחק מגבולות החלום, מעולמות ההזיה, העשויים לשוות לחיינו משהו מאוירת הפיוט, שהיא התבלין היקר ביותר בחיים. מכאן אין להסיק כי האדם בניו־יורק איננו יודע לחלום! לא! יודע הוא גם יודע. אולם… הוא חולם על שכלולים בשיטת המעליות, על פאטנטים חדשים, ועל אמצאות מהפכניות בתחומי הריקלמה.

ובתוך הג’ונגל של המונים הזורמים יום יום לנגד עיניך, הזזים לקראתך או נדחפים מאחוריך, הנך עלול להרגיש את ה…בדידות השחורה ביותר, הבדידות המיאשת ביותר, בדידות הפרט בקרב מיליונים!…

לא הגעתי לחופי אמריקה לאור אבוקת הדרור הדולקת בידי “פסל החופש”, כסנה הזה הבוער ואיננו אוכל. הגעתי לניו־יורק המאירה במיליוני אורותיה, דרך ערפלי פילאדלפיה, מבעד להמולת מספנותיה, דרך סאון בתי־החרושת שהעשן המיתמר מיער ארובותיהם מצייר על רקע העננים הנמוכים עראבסקות סתומות – פתשגן כתב עצמתה של מדינה רחבת־ידים זו. את פני קיבלה אנדרטת־חופש אחרת, אחותה הזעירה של האנדרטה מנמל ניו־יורק. הלא היא העתקתה המוקטנת, העומדת על פרשת דרכים, בברודווי, ב"טיימס סקוייר", אשר אבוקתה הנבוכה מהבהבת באש מילודרמאתית במקצת, בושה במקצת מהתחרות אוריהם של שלטי המסעדות ובתי־הקולנוע…

 

בכיו של צבי’קה ופחד הפּצצה האַטומית    🔗

מה אעשה ואיני יכול להסיח את דעתי מבכיוֹ של צבי’קה ואיני יכול שלא לראות בכל הפחדים את צל מוראותיה של הפּצצה האַטומית. כאן, באמריקה אין מדברים, כמובן, על בכיו של צבי’קה, כאן אין יודעים עליו. אולם מיום הגיעי לכאן ועד עתה לא היה יום בלי שיביעו העתונים חששות חדשים לגבי עתידה של האמצאה אשר, לאחר שקיצרה את המלחמה עם יאפאן, עלולה, בבוקר לא עבות אחד, לקצר את חייה של האנושות כולה. זאת היא, לפחות, דעתם של אנשי המדע כאן, המתארים במאמריהם מה גדולה יכולה להיות הברכה הצפונה באמצאה האחרונה, אם יידע אדם להפכה למקור אושר לאנושות, והמזהירים אותנו – בוקר וצהרים וערב – מפני זוועות החורבן וההרס שישתלטו על העולם, אם לא יידע האדם להשתמש בתגלית לטובת האנושות כולה…

יש להודות כי מחנה הספקנים – בנוגע לשימוש נכון באמצאה – הולך וגדל, ביחוד בחוגי ה"אינטיליגנטים", המזכירים כי מימי המצאת אבק השרפה, הדפוס, והראדיו והצוללת והמטוס ועוד, לא תמיד השתמש האדם בתגליותיו “לטובת האנושות”…

*

בין נוסעי אניתנו היתה משפחת ארץ־ישראליים שהחליטה משום מה להגר לאמריקה. במשפחה היו ארבע נפשות: האב – איש צעיר, נבוך במקצת; האם – שהרבתה לשיר את שירי הכנרת והגליל ונימת געגועים בקולה… ושני ילדים: הבכור – צבי’קה, בן שבע, ותינוק בן תשעה חדשים. כל ימי הנסיעה התהלך צבי’קה כהמום. לא תפס את המתרחש סביבו. הוא לא הבין מדוע עזבו הוריו את דירתם הקטנה אך הנקיה והחליטו להתגולל בסחי־הסיפון ולסבול ממחלת־ים במשך שבועות. הילד שתק על פי רוב ובמקום להתרוצץ כדרך ילדים ול"השתעשע" עם שאר הנוסעים היה צבי’קה שכוב על השמיכה שאמו פרשה על הסיפון ומנמנם. עינים גדולות היו לו לצבי’קה, גדולות וחולמות, אך איש לא שם לב לחלומותיו, עד אשר… עד אשר הגענו לנמל פילאדלפיה.

נציגי שלטונות החוף האמריקאים עלו על סיפון אניתנו והחלה ריצה ממקום למקום, מפקיד לפקיד, כדי למלא אחרי ההוראות הדרושות. הפקידים פתחו בחקירת הנוסעים, כרגיל. החלו לשאול: אל מי אתה נוסע? ולכמה זמן? וכו' וכו'. כאשר הגיע תור משפחת צבי’קה והאב נשאל אם הם נוסעים לביקור או כדי להישאר באמריקה, והדברים תורגמו לו על ידי אחד הנוסעים לעברית, השיב האב: כי הם נוסעים לאמריקה כדי להשתקע שם. ופתאום פרץ צבי’קה ביללת זעקה ובבכי: “לא! לא! אנחנו לא נישאר באמריקה! אנחנו נחזור לארץ־ישראל!” ובפנותו אל הוריו התחיל צועק: “אתם שקרנים! אתם שיקרתם לי כל הדרך! כל הדרך אמרתם לי כי אנו ניסע כדי לבקר את סבא ומיד נשוב לארץ־ישראל! אני לא ארד אתכם! אני אשוב! אני אחזור מחר, אפילו באניה ה”מזופתת" הזאת! אפילו אם תהיינה סערות עוד יותר גדולות בים!" ההורים ניסו להרגיע את הילד והוא בשלו. ובכיו גבר והלך.

לאחר שפּקיד־ההגירה האמריקאי שאל לסיבת בכיו של צבי’קה וקיבל הסבר לכך, אמר: “לילד הזה יש חוש־מולדת, אסור היה לעקרו ממקומו”…

בכיו של צבי’קה זעזע את כל נוסעי האניה. זעקתו של צבי’קה עוררה – ולו גם לרגע – את מצפונם של אלה אשר היו תושבים ותיקים בארץ ועתה עזבוה. והילדים – בהיוודע להם סיבת בכיו של צבי’קה ניגשו אליו והחליטו לעשות אגודה אחת כדי לחזור באניה הבאה לארץ־ישראל… אך עברו מספר שעות. פקידי ההגירה סיימו את מלאכתם. כל אחד נחפז לחבילותיו. הדאגה למזוודות השכיחה והשתיקה את מוסר־הכליות. צופר־האניה שרק את צפצוף הפרידה. הכל ירדו לבית־המכס. דממה עטפה את האניה שהתרוקנה מנוסעיה. אך בחלל האויר עוד רטטו רסיסי בכיו של צבי’קה והדי צעקתו…

*

אודה כי מחוץ להתענינות מיוחדת במה שנעשה כאן בתחומי התיאטרון והאמנות הפלאסטית אין אני מתכוון להכניס את ראשי ורובי בחקר “החיים האמריקאיים”. במסעי זה על פני ימים ומדינות מענינת אותי ביחוד בעיתנו. מעניין אותי ביחוד אורח חייהם של היהודים בתפוצותיהם השונות. והנני מודה ומתוודה כי חייה של היהדות האמריקאית היא הבעיה המרתקת ביותר. אך בתוך מערבולת החיים היהודיים כאן, מושכת את לבי לפרקים פינה מיוחדת, שבולת קטנה בזרמיו העזים של העולם היהודי כאן. אמרתי: שבולת. צריך הייתי לומר: ואדי. ואדי קטן. מענינים אותי תכופות, בין שאר הקוריוזים, האיים הארצישראליים הפזורים אי־פה אי־שם במרחבי העולם החדש. אך גם בעולם הישן זימן לי הגורל נמושות, המייחדות בירכתי חייהם מקום זעיר לארץ־ישראל. בפורטוגאל נפגשתי עם שני יהודים שהיו אי־פעם בארץ. האחד היה מראשוני בוגרי מקוה־ישראל, טארלו שמו, יוצא רוסיה, העושה זה למעלה משלושים וחמש שנים בליסאבון. עד היום מזכיר הוא את שנות נעוריו ואת בשמי השרון והעמק. עתה נזדקן. שכח לגמרי את הלשון העברית. נשאר נתין רוסי (נתינו של ה"צאר"!) ובימי הידידות הגרמנית־הנאצית עם פורטוגאל נאלץ להעתיק את מושבו ללונדון עד עבור הזעם. עתה ארץ־ישראל היא בשבילו הד מעולם רחוק, “גופו במערב וחלק מנפשו בירכתי המזרח”… היהודי השני שעשה שנים מספר בארץ ופגשתיו בליסאבון היה צמחוני וציוני בשעתו, ועתה הוא סוחר עתיקות. שמו: אליעזר קאמניצקי. גם הוא יליד רוסיה. היה לפני 35 שנים בארץ ישראל, אחר כך עבר ברחבי אמריקה, מהלך יחף או בסנדלים קלועי קליפת עצים (כי מצפונו הצמחוני אסר עליו שימוש בנעלי עור), זקנו היה מגודל וחולצה טולסטואית פרומת צוארון היתה מדגישה עוד יותר את דמותו האידיאלסיטית. בזמנו כתב באידיש ספר זכרונות ושירים על ארץ־ישראל ופרסמם באמריקה, אך אחר כך נקלע לפורטוגאל, נשא אשה נכריה, החל לסחור בדברי אמנות ועתיקות, עשה רכוש גדול במזומנים ובאוסף דברי אמנות. חשוך בנים הוא, וכל הרכוש הרב הזה יפול בידי אשתו הקאתולית. עדיין הוא לובש “טולסטובקה” (“כי זה משוה צורה אוריגינאלית לסוחר עתיקות”), אך את ארץ־ישראל שכח, שכח כמעט גם את הלשון האידית וגם הרוסית עלגת בפיו למדי. לפני שנה פרסם ספר שירים בפורטוגיזית בשם: “הנשמה הנודדת”. אמנם אין מוצאים ספר זה בשום בית־מסחר לספרים, אך בחלון חנותו מוצגים טופסים אחדים ממנו וחומדי־לצון יכולים לרכוש אותו במחיר עשר אגורות…

גם בניו־יורק זימן לי הגורל כמה אנשים, אשר פינה של לבם “שייכת” כולה או בחלקה לארץ ולא מתוך חישובים אידיאולוגיים גרידא, אלא משום היותם אי־פעם בארץ, משום התיחדם אי־פעם עם נופיה השרביים, משום נשמם אי־פעם מאוירה, אשר הטביע בנפשותיהם את חותמו לעד.

ערב אחד פגשתי במקרה מכר אחד מפאריס, באחד מ"בתי התה" הרוסיים בסביבת אולם הקונצרטים הנודע, “קארנגי הול”. הוא הציג לפני את אשתו. שוחחנו רגעים מספר, החלטנו להיפגש באחד הימים ונפרדנו. למחרת, מצלצלת אלי אשתו של המכר ושואלת אם הייתי אי־פעם מורה בגימנסיה ברמת־גן. עניתי בחיוב ומיד היא אומרת לי, כי בתה היא תלמידתי ושהיא מזמינה אותי לארוחת־הצהרים. כעבור רבע שעה נכנסה למשרדי עלמה “אמריקאית” נאה ודבריה הראשונים אלי, בעברית צחה: “לעולם לא אסלח לך, שנתת לי “מספיק בקושי, בספרות!” צחקנו. אחר כך סעדנו. ובמשך כל הזמן לא פסקה תלמידתי לשעבר מלדבר. “יודע אתה, אין אני מדברת עברית, אלא לעתים רחוקות מאוד, וכעת זה בשבילי, כאילו הבאת אלי “חתיכת” רמת־גן ופינה מתל־אביב וכזית מירושלים”… הרגשתי בדבריה אהבה עזה, אהבה אורגנית לארץ וגעגועים אמיתיים אליה. היא אף הזמינה אותי לתיאטרון האכספרימנטאלי של ה”קולומביה יוניברסיטי", שהיא לומדת בה, ונהניתי מאוד מהצגת “החולה המדומה” של מולייר בנוסח אמריקאי: עם להקת רקדניות בנוסח ה"מוזיק הול"ים של ברודויי"…

אולם עלמה זו נמצאת באמריקה כחמש שנים בלבד. רציתי לראות גם ארצישראליים כאלה ש"שכחו" לחזור ועושים כאן כבר שנים רבות. ידיד ארצישראלי הזמינני אל בית כזה, אשר בעליו נמצאים זה שש־עשרה שנים באמריקה. “היום – אמר לי – יחוגו את יום הולדת בנם, המשרת בצי האמריקאי שבא הביתה לחופשה”.

יהודי שבא לניו־יורק מארץ־ישראל לפני שש־עשרה שנים – הרהרתי בלבי – והחוגג את יום הולדת בנו המשרת בצי – כלומר בנו שעזב את הארץ בעודו ילד?!… מיד עלתה באזני צעקתו של צבי’קה. ובכיו הטהור ועצומותיו הילדותיות וערגתו הרעננה… אמנם צריך הייתי ללכת אותו ערב לתיאטרון, אך לא יכולתי להתגבר על התשוקה – ועל הסקרנות – לראות כיצד חי כאן ילד ארצישראלי, ילד שנולד בארץ, “צברא” שגלה לאקלימה הטחוב של ניו־יורק…

ביתו של מר יהושע פ. הוא בית יהודי, בית ארצישראלי. בין האורחים כמה דוברי עברית, ביניהם רבנית צעירה. מארחי מדברים ביניהם עברית. הציגו לפני את חתן המסיבה, את אהוד – בחור כארז. פניתי אליו בעברית, אך הוא התחיל ל…גמגם ועבר לאנגלית (שוב נזכרתי בזעקתו של צבי’קה…). התחלתי משוחח עם מר פ. והתברר, כי היה חבר באילת־השחר.

מארחי מראים לי תמונות מימים עברו. כבר הצהיבו… באחת מהן מצולמת בחורה יפה בעלת עינים חולמות: זאת אסתר, אשתי… היא פונה אלי ואומרת: “האמן לי, כי בימים ההם הייתי אלף פעמים מאושרת יותר וגם יהושע… לא כן?” – שואלת היא את בעלה. אך הלה אינו עונה. במקום הבחור לבוש ה"רובאשקה" הרקומה, היושב על אחת האבנים שליד המעין באילת־השחר, עומד לפני אדם בחליפה שחורה, אדם נאה גם עתה, בעל בעמיו, בעל חנויות אחדות (ירקות או מכולת) בניו־יורק, המדבר על הארץ בחיבה, האומר כי יש בדעתו לבוא “לביקור” ארצה. “הרי אתה מבין – הוא פונה אלי – הילדים גדלו בינתים, החלה בעית בית־הספר ועתה קולדג', הילדים הולכים בדרכם, אך, מובן מאליו, הנני קשור מאוד לארץ והייתי רוצה לראות את השינויים הכבירים שחלו בה במשך השנים”. בינתים נכנסו עוד כמה אורחים ו"הדור הצעיר" נתכנס לחדר המרווח, התקרב אל שולחן משקאות וכולם כאחד פצחו באנגלית – בבית הזוג מאילת־ שחר: “האֵפי בּאֵרתדיי טוּ יוּ!” זכרתי את זעקתו של צבי’קה: “אני לא רוצה להישאר באמריקה! אני רוצה לשוב לארץ ישראל!” – צעק הילד, אך השנים התחילו מחניקות את הגעגועים לנופי הילדות ולחלומותיה הזכים… ואני שומע את פקיד־ההגירה אומר: “לילד זה יש חוש־מולדת; אסור היה לעקרו מסביבתו!…”

נפרדתי מהר ממשפחת פ., מההורים דוברי העברית ומהבן אשר שכחה כמעט. ברחוב היה קר ובקיוסקים כבר היו מונחים עתוני יום־המחרת למכירה. כותרותיהן הראשיות היו: “מלחמתם הנואשת של יהודי ארץ־ישראל” ו"אימת הפצצה האטומית"…

 

מ"מדיסון סקוייר גארדן" – לשיחה אינטימית    🔗

רצוני לדבר הפעם על כמה גילויים חיצוניים של החיים האמריקאיים. יש בהם תערובת של גדלות וגיחוך, ופרסומת ואנושיות עמוקה ודאֵמאאגוגיה של טריבונים, שאומנותם בכך. ה"חברה למען הקידמה בספרות, אמנות ומדע", שקבעה לה את מושבה באחד מבתי המלון הגדולים – מלון “אסטור” – בניו־יורק, ארגנה אסיפת־עם המונית באולם “מדיסון סקוייר גארדן”' כלומר: באולם המכיל יותר מעשרים אלף איש. הנושא: “הפצצה האטומית”, בהשתתפותם של כמה מגדולי המדע האנגלו־סכסיים, שחקנים, אנשי ספרות ומנהיגי תנועות פועלים.

חלק גדול מחברי הארגון הזה הם יהודים. בעיה זו של השתתפות הכוחות היהודיים הצעירים והטובים בכל תנועה פרוגרסיבית כאן, השתתפות “בלב ונפש”, הנותנת להם אילוסיה של סיפוק לרגשותיהם האידיאליסטיים, הגורמת לכך, שרבים מהם מרכזים את כל התענינותם מסביב לארגונים והסתדרויות ותנועות “כלליות” ואינם מראים התענינות ממשית בחיי היהודים ובבעיות היהודיות, – קובעת ענין לעצמה. על כל פנים, עובדה היא, שאלפי יהודים צעירים, בשנות לבלוב פעילותו של האדם, בגיל 25 –40, מאורגנים בחברה הנ"ל ומקדישים את כשרונותיהם, מרצם, לפעמים רכושם, ותמיד את לבם לרעיונות יפים לכאורה, אך המרחיקים אותם מכאבנו, המרחיקים אותם מהתעסקות יומיומית, ממשית, בעניני היהדות והיהודים וארץ־ישראל.

זהו אחד המחזות הנפלאים ביותר: אסיפה בת עשרים אלף איש, שכל אחד מסתדר במקומו, ללא בהלה ודוחק; תוך כדי עזרתם של הסדרנים הזריזים, שנהירים להם כל שבילי האמפיתיאטרון הענקי הזה. הבימה מקושטת בדגלי האומות המאוחדות. אחד הנואמים, הדומה מרחוק לויקטור הוגו ולזרובבל כאחד, מוקיע את “פרצופו הצבוע של העולם החדש, המדבר על שלום ושופך דם באינדונאזיה, בארץ־ישראל ובסין”. אחריו עלה לדוכן נואם חדש, המדבר במשך חמישה רגעים על “ואהבת לרעך כמוך” ומפרש פסוק זה ברוח אהבת כל האומות – ובהם היהודי והכושי – אך לא אהבת התחיקה הרשמית והשיגרה החבוטה, אלא אהבת חיים, אהבת יומיום. כי בלי האהבה יבואו ההמצאות החדשות ויהפכו לחרב פיפיות, שתחריב גם את עולם הממציאים וגם את עולם המותקפים. הנואם השלישי אינו נואם: זהו משורר. הוא קורא שיר בשם: “ילדיכם גדלים – והם רוצים לדעת”; הם רוצים לדעת לאן אתם מוליכים עולם חדש זה, שדמי אחיו – עולם האתמול – זועקים אלינו מן האדמה? נואם נפלא הוא ריצ’ארד פראנקנשטיין, אחד ממנהיגי האגודות המקצועיות (יש כאן שתים גדולות, ומאות קטנות): “בעצם צריך היה לדבר הערב חברנו תומאס – אומר פ. אל הקהל – אך כידוע לכם יש כעת שביתה של חצי מיליון פועלי ה”ג’נראל מוטורס" – ותומאס הוא עתה בוואשינגטון ונאבק על זכויות הפועלים עם מר ווילסון, מנהל החברה הנ"ל". פראנקנשטיין מתאר את המצב הנוכחי באמריקה כנסיון הריאקציה לתפוס לה עמדות חדשות ולהשתלט על המדינה. "אנו נלחמנו לאידיאל החופש, ועתה עומדים על המשמר מחניקי הדרור ומצפּים לשעת כושר… הם העלו עתה מקברה את חקירת ההתקפה על “פירל הארבור”, לא כדי לדעת את האמת על הקאטאסטרופה ועל האמצעים למניעת אסונות דומים בעתיד, אלא כדי לזהם את שמו של הגדול והטהור במנהיגי האומות:

פראנקלין דילאנו רוזוואלט! ועדת חקירה זו היא מחול־המות על קברו של האדם, שנתן את כולו, את כשרונו, את לבו ואת חייו לאומה ולשלום… הם שונאים את הכל ואת כולם: הם שונאים את רוסיה, הם שונאים את היהודים, הם שונאים את הכושים, הם שונאים את כל אלה, שאינם ממלאים את כיסיהם זהב! ועתה, לאחר שהומצאה הפצצה האטומית, הם רוצים לשמור על סודה. הם שוכחים, שסודות המדע אינם סודות האלכימיה, ותכונתם היא ליהפך לנחלת הכלל, נחלת אנשי המדע בראשונה, והאנושות לבסוף. ועתה מכינים אלה מכונת תופת, שכל מטורף יוכל, על ידי לחיצה קלה על אחד מכפתוריה, להרוס את התרבות כולה ולהשתלט על מאות אחדות של בני אדם שישרדו. הם לא יהססו מלהפוך את העולם לעדר של אוראנג־אוטאנגים, ובלבד שיוכלו לספק את תאות שלטונם!"

 

נפש טהורה: עיוורת, אילמת־חרשה…    🔗

על הבמה עולה, בהישענה מצד אחד על המזכירה שלה, ומצד שני על יו"ר האסיפה, הסופרת העיוורת־אילמת־חרשת האֵלן פאלן קאלור.

נאומה – אם אפשר לקרוא בשם זה סולם של קולות, המורכב מהדי גניחות, מרסיסי מלים ומקרעי בכי – היה אחד המחזות המזעזעים ביותר, באנושיותם העמוקה, בטראגיותם הגדולה, מכל מה שראיתי בארץ זו.

בקושי אפשר להבין כמה שברי מלים, הפורצות מגרונה האילם. אולם מזכירתה מבינה אותה. הסופרת משמיעה קולות אטומים, חצאי־מלים, והמזכירה חוזרת אחריה בקולה המתכתי הצלול. היא פונה אל הנוכחים ומבקשת מהם לתמוך בכוחות הקידמה, להתאחד לאגודה אנושית אחת, לשאת ברמה את שם האדם. “ראוני, אני אשר הטבע קיפחני כל כך! אשר נטל ממני את האור ואת הקול ואת הצליל! לא נכנעתי לו! למדתי דבר וקרוא וכתוב. מצאתי בי כוחות כדי לשאת בספרי את דבר גאולת האדם, אל האדם. אני מאמינה בחיים! אני מאמינה בקידמה האנושית! לא יתכן, שהרע ינצח! לא יתכן, שההמצאה האלוהית הזאת של האנרגיה האטומית, היכולה לגאול את האנושות כולה על ידי השימוש הנכון בה, לא יתכן, שתגלית גאונית זו תהיה לנו לרועץ! איני צעירה עוד, אך כל כך הייתי רוצה לחיות בתקופה זו, שבה רוב המלאכות ייעשו על ידי האנרגיה האטומית, והאדם ייהנה מזמן פנוי, כדי ללמוד, לקרוא, לבקש אמצעי ריפוי למחלות ממאירות, יקדיש את זמנו לאמנות, לשעשועים! כאילו תחזור האנושות כולה לילדותה הקודמת, אך לילדות של ידיעה, של תבונה, של תוחלת, במקום ילדות של בורות, במקום “הבערות הקדושה” של ימי הבינים! אני מאמינה! אני רוצה להאמין! עזרו לי להאמין עמכם יחד, כי בכוחות משותפים נחתור לקראת עולם, שכולו חופש, שכולו טוהר, שכולו אהבה, שכולו: דיבור, צלילים ואור”.

והאֵלו פאלן קאלור פורצת בבכי…

בכי חנוק, מקוטע, בכי של האילמים־חרשים, בכי של מקופחי החיים.

עשרים אלף איש קמו לכבודה על רגליהם ועמדו בדומית־מות, עד שירדה מן הבימה.

 

קול מעבר ל מות…    🔗

האורות כבו, רק מנורה זעירה דולקת על הדוכן. היו"ר מודיע: “גבירותי ואדוני! יש לנו הערב נואם, שלא ציפינו לו”, ומוסיף: “רשות הדיבור למנהיגנו הגדול והטהור: פראנקלין דלאנו רוזוואלט! נשיא.ארצוות־הברית!”

והקול המוכר נשמע מתוך המיקרופון. הקול צרוד מעט. זוהי אחת משיחותיו של האיש הגדול, שיחה על יד האח. הוא מדבר על מטרות המלחמה ועל הצ’ארטר האטלאנטי ועל זכויות העמים לחיים לאומיים חפשים. התקליט מגיע לקיצו ועמו הנאום: “ואני מאחל לכולכם לילה טוב! ליל מנוחה!” – סיים הנשיא את שיחתו. ונדמה, שלא מת עדיין ואין כאן תקליט, אלא שוב שוחח זה עתה, הערב, ראש האומה האמריקאית עם בני ארצו וחילק עמהם את שמחותיו ואת דאגותיו המרובות.

 

בזה אחר זה    🔗

על הבמה עוברים בזה אחר זה השחקן דאני קיי, “כוכב” הקולנוע; זהו בחור יהודי מברוקלין, אומר לי שכני. אחריו נואם הטייס, שזרק את הפצצה האטומית השניה על נאגאסאקי: “זהו בחור יהודי מברונקס” – לוחש לי אותו שכן זריז, יהודי גם הוא, ממאנהאטן. בינתים מכריז היו"ר על קבלת תרומות ל"ארגון לקידמת הספרות, האמנות והמדעים" לשם מלחמה לניצול האנרגיה האטומית למטרות שלום ולא לשם ייצור פצצות. שאֵקים מתחילים לזרום אל הבמה, והיו"ר קורא את שמות התורמים: סידניי הילמן, יו"ר ההסתדרות העצומה של פועלי ההלבשה באמריקה, נוכח באסיפה זו ושולח שאֵק על סך אלף דולאר בשם ארגונו. היו"ר קורא שמות יהודים, אירלאנדים, ספרדים. אחר כך באה תרומה של מאה דולאר מ"טאניה, בת שלוש, כדי לעשות עולם חדש, בלי מלחמות ובלי פצצות אטומיות". מתלמידי בית־ספר יהודי בברוקלין, בשם ראש קבוצתם, “קבוצה לחקירת הפצצה האטומית”… בינתיים מסיים הטייס את נאומו בדברים: “לאחר שהטלנו את הפצצה האטומית חזרתי עם חברי לנאגאסאקי. חגנו זמן ממושך מעליה ונדהמנו לראות, שמכל העיר לא נשאר דבר! שום דבר! מבינים אתם? שום דבר! אף לא חורבות, אף לא שרידים!” ז’וליאן האקסליי מספר על האפשרויות הבלתי מוגבלות של ניצול האנרגיה האטומית לטובתה של האנושות. אחריו עלה על הבמה האנרי וואלאס, שנתקבל בסערת מחיאות־כפים על ידי הציבור, ודיבר על המצב המדיני הרעוע, על אי האמון שבקרב בעלי הברית וסיים את דבריו במלים: “כוחות ההרס של הפצצה האטומית חדרו מהירושימה – אל חיק האומות המאוחדות! – ועלינו לתקן – ויהי מה! – את המצב. יודעים אתם מה אמר לי ליטבינוב לאחר הטלת שתי הפצצות על הירושימה ונאגאסאקי? הוא אמר: מי יתן ואלו יהיו שתי הפצצות הראשונות והאחרונות! ואני מצטרף בכל לבי לדבריו אלה!”

שבתי בשעה מאוחרת לבית מלוני. כי לאחר האסיפה המענינת הזאת ב"מדיסון סקוייר גארדן" פגשני אחד ממכרי החדשים, מפעילי הארגון שערך הפגנה עצומה זו. דבר מה משך אותו אלי: זו היתה ארץ־ישראל.

היהודי הצעיר הזה הוא מומחה להשבחת הקרקע ועובד תחת הנהלתו של הפרופיסור לאוּדאֶרמילק. יותר מאידיאולוגיה ציונית מענינת אותו תחיתה המעשית של ארץ־ישראל. “מבין אתה? – להפוך מדבר לגן־עדן! לגן־עדן יהודי, בשביל כל אלה שכה סבלו, בשביל כל אלה הרוצים, הצריכים לשכוח! הרי זוהי מטרה נעלה! ויותר מאיש צעיר אחד בקרבנו (אני מדבר על היהודים, אך בטוחני, שימצאו גם לא־יהודים אמריקאים) יסכים להקדיש את חייו לתעודה יפה וקונסטרוקטיבית זו!”

אורות ברודוויי הבהבו כמתוך ליאות. צעדתי לחדרי עמוס הרהורים ורשמים. אך בכל המולת הכרך העצום הזה התגעגעתי לאחד איש, שידע מה טיבו של הבוץ בעמק, של התור ב"אגד", כיצד מוריקים עתה הברושים, האקליפטוסים והקוזארינות, ואם יורד עתה גשם בתל־אביב והאם מפיזה עתה שמש חורפית את מורדות הכרמל.

יריד האינדיאנים באוטובאלו (אקבאדור)

 

אורות וצללים ביהדות אמריקה    🔗

בדרך כלל, הרי דעת הקהל באמריקה בשעה זו היא בהחלט לטובתנו. לא תמיד נוטה האהדה לצדנו רק מ"אהבת מרדכי", אבל אם כה ואם כה אין לזלזל באוירת הסימפּאטיה האופפת את הבעיה הארצישראלית (מבחינה יהודית) בשעה זו. האמריקאים נטו תמיד לצד לוחמי הדרור ואף בשעה שממשלתם הביטה על מאבקי שחרור אחרים בשויון נפש. רוב מנינו של הציבור האמריקאי אינו תמים־דעים עם ממשלתו בשאלת ארץ־ישראל. האמריקאי הממוצע הוא חובב ספּורט ואינו יכול לראות חלש מוכה על ידי חזק, ואף אם לא תמיד יוכל לעזור לחלש, הרי החלש האמיץ יהנה תמיד באהדתו.

 

היהדות האמריקאית    🔗

איני רוצה להיראות כמי שלומד תורה כולה על רגל אחת. אולם לעתים קיימים סימנים בלתי מוחשיים לאוירה השלטת בחברת אנשים. ותכופות גם סימנים מוחשיים לגישה, לתגובה, ליחס. מתוך שיחותי עם כמה תושבים ותיקים של אמריקה, המצויים זה עשרות שנים אצל החיים הציבוריים בארצות־הברית, מתברר לי כי לא היתה מעולם גישה כה חיובית, אהדה כה כללית לארץ־ישראל ולישוב כמו בזמן האחרון. והסיבות לכך הן מרובות וכמה מהן ידועות לכל: כוחו היוצר וכוחו המוסרי של הישוב גדלו והאצילו מרוחם על יהדות אמריקה; אך עלינו להודות שיותר מגידול כוחו של הישוב השפּיע על יהדות אמריקה חורבן הגולה. מאות אלפי יהודים כאן, מיליונים, אבד להם כל קשר עם מקום־מוצאם שנחרב, עם משפחותיהם שהושמדו, עם חלומות וערגות ילדותם שחוסלו. היהודי האמריקאי, ביחוד אלה בני שני דורות־ההגירה האחרונים, שהתאקלמותם כאן לא היתה עדיין כה שלמה ומוחלטת ושמדי פעם בפעם תהו על בדידותם הפסיכולוגית, הרגישו את עצמם פתאום מנושלים לגמרי, עקורים משרשיהם הקודמים וחלשים עדיין בשרשיהם החדשים. כפי שאמר לי יהודי פשוט ופיקח:“יעדער איד אין אמריקע בענקט נאָך א טאַטאַ־מאַמע”, כלומר" “כל יהודי באמריקה נפשו יוצאת עתה לאבא־אמא. וארץ־ישראל משמשת לעתים כנושא לגעגועים הללו, או כתחליף להם. צעיר אחד, סטודנט, בן למשפחה יהודית מתבוללת, אשר פגשתיו באחת מגלריות־האמנות של הרחוב ה- 57, אמר לי: “ארץ ישראל היא האשליה היחידה שנשארה ליהודים, אשר חדלו להאמין באידיאלים של שויון וחופש, שחדלו להאמין בצדקתן של אומות העולם, שלבם מתפּלץ למראה כל עוול נוסף, כל עיווּת־דין חדש, כל מעשה־תרמית גלוי וציני, שאינו מטריח אפילו את עצמו להופיע במסווה של התחסדות”. עניתי לו, כי עדיין מאמינים אנו בצדק, וכי כל יצירתנו בארץ היא מסקנה הגיונית מאמונה זו. הוא לא הקשיב כנראה לדברי והמשיך כמהרהר בקול: “עד המלחמה הזאת לא התענינתי בבעיה היהודית, הייתי נער וגדלתי במשפחה, אשר מעולם לא התכחשה ליהדות, אך גם לא הדגישה במיוחד את השתייכותה אליה. אבי היה הולך להתפלל לבית כנסת ריפורמי ובעיני עצמו הוא אמריקאי בן הדת היהודית, ממש כשותפו לעסקים השייך ל”קרישצ’ן סאיינטיסטס”. אולם באה המלחמה ונרצחו מיליוני יהודים, ואני בלעתי בצמא כל עתון שהיה מספר על סבלות היהודים בגיהינום הנאצי ולא ידעתי במה זכיתי לכך שאני, יהודי כמוהם, יושב לי יום־יום לסעודת צהרים, במחיצת הורי ואחותי, ולא יחסר לי דבר חוץ מכמה “קיצוצים” בבשר וסוכר וכהנה, ואני מוכשר עוד לקרוא סיפּוריו של מארק טויין ולצחוק לחידודיו, בשעה ש"הם", “שם”… השאלות הללו היו מנקרות לילות שלמים במוחי, לא נתנו לי מנוח, עד אשר בבוקר בהיר אחד גיליתי – לא את אמריקה גיליתי, כי אם את ארץ־ישראל. קראתי בעתונים על אותה אנית פליטים יהודים, שהגיעה לחיפה ורצו לשלח אותה משם על מטענה הדווּי, והנה אירעה התפּוצצות באניה ומאות ניצולי התופת נספּו בתאונה. עתה ראיתי מה רע ומר גורלם של חשוכי מולדת. אחר כך שמעתי על הבריגאדה, ובן דודי שבא לחופשה מאירופּה סיפּר בביתנו על הבחורים הנפלאים הללו, שהיו חוסכים מזון מפיהם ובגד מבשרם ובלבד להאכיל ולהלביש אחים אומללים… אני מסיים בעוד שנה את לימודי, אהיה כימאי, ואשתדל לעלות לארץ כדי לעבוד במכון זיו, שמעתי עליו הרבה".

 

מחלת הוידויים    🔗

הבחור הזה אינו תופעה בודדת בקרב הנוער היהודי באמריקה. בטוחני כי יש כאן נוער יהודי נפלא, מלא אידיאליזם, המחפּש אך הזדמנות מתאימה כדי להראות עד היכן יכולים להביאו כוחותיו הנפשיים. נכון הוא שאמריקה היא ארץ המעשיוּת, אך גם נכון הוא, כי האמריקאים אינם שוללים את השימוש בכל אלה לשם מטרה נעלה יותר מצבירת הון ו"עשיית דולארים" בלבד. עלינו רק לדעת לגלות את הנערים והנערות הללו הכמהים לחיים שלמים, הצמאים לאידיאל. ודוגמאות חיות לנוער יהודי כזה אפשר לגלות בכל אחת מהסתדרויות־הנוער הציוניות: ב"הבונים", ב"מזרחי", ב"השומר־הצעיר", ב"הדסה", ועוד. הגם שלעת־עתה אלה אינם אלא מיעוט קטן מן הנוער היהודי באמריקה. עשרות אלפים אינם קשורים בשום ארגון – צריך להגיע אליהם. עשרות אלפים מאוגדים בכל מיני תחליפים בינלאומיים כביכול – צריך להוציאם משם. ואפשר להגיע אליהם; ואפשר להביאם אלינו. לא קל הדבר – כי הרבה דברים מסיחים כאן את דעתו של הנוער מחיי הרוח, וההישג החמרי הוא עדיין מנוף עצום בחיי היומיום כאן. ואל נא נהיה נבוכים בבואנו אליהם. נכון הוא שאנו זקוקים להם; אך גם נכון הוא, שהם – או לפחות חלק מהם – זקוקים לנו.

תופעה אחת מענינת כאן בחיי היהודים באמריקה, לא רק אצל הנוער, אלא גם – ותכופות ביחוד – אצל המבוגרים; אני מתכוון ל"צורך" של כמעט כל יהודי כאן “לספר לך את תולדות חייו”. לא עמדתי עדיין על סיבות התופעה הזאת, אם משום שכל מהגר, או מי שהיה מהגר, “יש לו היסטוריה”, מכאן שאיננו “נח מזעף הימים”, או שכל יהודי הבא מן הארץ, הוא בחינת “קרוב” ו"שאר־בשר" ויש רצון לספּר לו על הא ועל דא. העיקר, כל אחד מה"אבטוביוגראפים" הללו היה מדגיש, כי אמנם אינו חסר דבר, אבל החיים כאן הם חיי המולה, מאבק תמידי, ויש רצון בקצת מנוחה, “און ס’ווילט זיך אַביסל לעבען צווישען אידען” (יש רצון לחיות קצת בין יהודים) – כפי שאמר לי אותו יהודי בעל “פאַרם”, אשר צבר הון לא מעט מגידול תרנגולי הודו ומפּיטומם לקראת “חג המולד”.

 

בל נאחר את המועד    🔗

אני קופץ מנושא לנושא כמי שמדרדר מתל־טרשים למשנהו. אולם הרשמים הם כה עזים, המחשבות נערמות ממש זו על גבי זו, ויש רצון לספּר על הכל, לא רק את המקובל כעיקר, אלא גם כמה דברים טפלים, לכאורה, אך לעתים סימפּטומאטיים. הרגשה “חזקה” מאוד מתעוררת בך ברחובות ברוקלין בראותך כמעט על כל בית, על כל חנות שלט הנושא שם יהודי. באחת החוברות המרובות על העיר ניו־יורק שנזדמן לי לעלעל בהן כאן, קראתי משפט כזה: “כל איש רביעי במאנהאטן (מרכזה של ניו־יורק) הוא יהודי. מצד אחד נעשה לך “מעט חם” בלב, שהרי “בקרב עמך אתה יושב”, אך מאידך גיסא – שלא במתכוון – תוקפת אותך חרדה משונה בקראך משפט זה. כי אם תגש אל כל אדם רביעי במאנהאטן ותפנה אליו באידיש לא יענך. הלשון היהודית נשתכחה מפי הדור, והמדברים בה מתבלים אותה במלים אנגליות ובביטויי “סליינג” כה רבים, עד שתכופות נבלע הניב היהודי. ליושבים עשר, חמש־עשרה שנה באמריקה נוח כבר יותר וקל יותר לדבר אנגלית מאידיש, ולוותיקים היושבים כאן עשרות שנים ודאי וּודאי! והדור הצעיר, רובו ככולו אינו מצוי לגמרי אצל הלשון היהודית והיודעים עוד לדבר בה הם בחינת “תלמידי חכמים” בעיניהם של חבריהם ש”נתאמרקנו" לגמרי. לפני יומיים התקיים כאן נשף ספרותי אידי־עברי, לכבוד נושאי־הפרסים הספרותיים של “קרן־למד” ( על שם מיסדה, מר למד, יוצא אודיסה, כמדומני). מתוך שנים וחצי מיליונים מיהודי ניו־יורק היו נוכחים כאן כשלוש מאות איש ולא היה שם חצי מנין צעירים בני עשרים. אמנם ה"פוֹרוורטס" מופיע במאה וחמישים אלף טפסים יו־יום, בערך; וה"מאָרגן ז’ורנאל" וה"טאג'", שניהם ביחד כמאה ועשרים אלף, אך מספר הצעירים בין הקוראים אינו מגיע לחמישה אחוזים.

הנני משוכנע, כי בעוד שני דורות לא תהיה באמריקה כל זכות קיום לעתון שלא בלשון האנגלית. וכבר עתה קיים בעתונים היהודיים מדור אנגלי. אך אם נדע כיצד לחדור אל ההמונים הללו, אם נדע לדבר אליהם בשפתם, אם נשלח אליהם שליחים מארץ־ישראל השולטים בשפה זו, או אז גם נחזירם אלינו (לפחות חלק גדול מהם) במובן הרוחני, נשיבם אל היהדות ההולכת גם היא ומתרוקנת אצלם מתוכן; ואם נעשה את המאמץ הדרוש, אם נלך בשביל הנכון, נעלה אלפים מהם – ואני מקוה אף רבבות – אלינו.

אולם עלינו להזדרז! אמריקה היא “חמה” עתה לענין הארצישראלי. אמריקה היהודית רואה בנו אנשים הראויים לעזרה מוסרית ולסעד חמרי. אמריקה היהודית על שדרותיה הרחבות, העממיות, רואה בארץ־ישראל ענין הנוגע בה באופן ישיר!

לא סוגה בשושנים תהיה דרכם של שליחי ציון באמריקה. עוד קשיים עצומים נכונים להם והפתעות אשר רק תושביה הוותיקים של ארץ גדולה ומענינת זו יודעים לספּר עליהן. באמריקה – אמר לי אחד מהם – ה"אפּ אנד דאון" הוא דבר רגיל; החיים אצלנו הם תנועה תמידית, תנועה מאונכת תכופות, כתנועת המעליות; “אפּ אנד דאון”, מעלה־מטה!… המעלית הארצישראלית היא עתה כאן בכיווּן העליה. ננצל נא את ההזדמנות! נחפז לנטוע בלבבות אהבה עמוקה יותר, שרשית יותר לרעיונותינו! נכין במהרה את הקאדרים המתאימים מבין טובי אנשינו ונשלחם לכאן להכשרת הלבבות.

 

התיאטרון היהודי בניו־יורק    🔗

השחקנים היהודים בניו־יורק קיבלוני בחמימות רבה. ודאי משום הזיקה הנפשית שיש להם לכל הבא מארץ־ישראל, כי הרי בשביל רובם זאת היא ארץ חלומותיהם ומשאת נפשם.

ביחוד הצטיינו בלבביות מיוחדת ובמידת הכנסת אורחים נאה זוג השחקנים: מאַלי פּיקון ויעקב קאליך. מלבד קבלת־פנים פרטית במעונם הנאה, שהיתה לי ההזדמנות לפגוש שם כמה שחקנים וכותבי מחזות, הביאני מר קאליך אל בית ה"יוניון" של השחקנים והציגני לפני כמה מוותיקי הבמה היהודית. ביניהם הכרתי את סם קאֶסטין, בן 79, אשר שיחק את גולדפאדן, וסיפּר לי זכרונות וקוריוזים מענינים מימי “ילדותו של התיאטרון האידי. ישיש עסיסי זה משחק עדיין ו”אינו מרגיש את מיפגע הגיל בהימצאו על הבמה."

טפּוסים מטיפּוסים שונים היו במועדון השחקנים היהודים. ביניהם רבים “מי שהיו” שחקנים, וגם שלא היו, אלא שהגורל קשרם בצורה זו או אחרת עם עולם האילוזיות, עם הוי המסכות, האיפּור והקלעים… אחד מהם הוא הלחשן פידאֶלמאן. “זה ארבעים ואחת שנה שהנני לוחש לשחקנים היהודים את תפקידיהם. זה ארבעים ואחת שנה שהנני מחזירם לגדרות הטקסט, שהנני מאלצם להיות נאמנים למקור וליוצרו, הסופר. אולם השחקנים הם בחינת בנים סוררים. הסופר, הדראמאטורג בשלו, והם בשלהם. תמיד יימצא איזה שחקן מתקן את שקספּיר, מוסיף טפח לשלום־עליכם, שובר את קצבו של חרוז. וזה עשרים שנה שהם נחלמים בנו, הלחשנים, רוצים לבטל אותנו. מילא, אנו הלחשנים הזקנים נמות, אך מה יהא על הבמה? כי בשכוח השחקן את תפקידו מיד רצים לחפּש לחשן… יחפּשו ואיננו…”

השנה יש בניו־יורק וסביבותיה עשר להקות המשחקות באידיש. אמרתי: השנה – משום שבכל שנה משתנית התמונה, בכל שנה מתווספים תיאטראות וגם נעלמים. כי כל ענין הבמה כאן, אינו אלא עסק, “ביזנס”, ככל העסקים. ובעלי העסקים הללו הם יהודים, אשר אין להם שום זיקה אמנותית, הם אינם אלא סוחרים, וכשהדבר נראה כדאי מרכיבים להקה נוספת, ומשחקים… מובן שבמקרים אלה אין להעלות על הדעת התאמה כלשהי של חברי הלהקה. זוהי, איפוא, קבוצה ארעית, אשר בתום העונה (ותכופות גם לפני כן) מתפּזרת בלי כל “השארת הנפש”… מצאתי את הבמה היהודית הניו־יורק בשפל המדרגה. התיאטרון מכווּן לקהל הפחות־תרבותי, וה"שונד" אוכל כל חלקה טובה בשארית כשרונם של שחקנים, אשר פעם מילאו תפקיד חשוב בחיי התיאטרון היהודי והיו מראשוני חלוציו.

 

“התיאטרון היהודי האמנותי” – של מוריס שוארץ    🔗

גם מוריס שוארץ אינו אלא קבלן תיאטרוני כשאר הקבלנים. אולם מלבד זאת הריהו גם בעל אמביציות אמנותיות ובעל כשרון וטמפּרמנט של שחקן מנוסה. האמביציה של שוארץ היא לתת יצירות בעלות ערך אמנותי ולשמור על גחלת הבמה היהודית לבל תכבה, לבל תיחנק על ידי סוחרי השעשועים הזולים. אולם גם מוריס שוארץ אינו יכול לעמוד בפני קלקול הטעם של הקהל היהודי הניו־יורקי ומאמציו הם תכופות לשוא. מלבד זאת לא די בכשרון, על השחקן להיות גם מכוון הטעם, ביחוד כשהוא גם הבמאי. וזהו אחד הצדדים החלשים של מוריס שוארץ. הוא מכניס לתיאטרון היהודי שלו מה"מיוזיקל" האמריקאי; נותן לכך צורה של “שואו”, הגובל באופּיריטה; מראה רהב בתפאורות ושלל צבעים ועושר חיצוני בתלבושות, אולם אין לו קו אמנותי מסויים. התמונות יוצאות פרומות. השחקנים אינם מגיעים לידי ביטוי עצמיותם בהיותם מכוּונים לקראת מטרה אחת: ה"סטאר", ה"כוכב" של המחזה, שהוא מרכז ההצגה, והוא, לרוב, מוריס שוארץ עצמו. דומה כאילו ההצגה לא ניתנה בשביל הקהל, אלא כדי שתהיה למוריס שוארץ הזדמנות לשחק, הזדמנות להראות את עצמו בתפקידים שונים בפרהסיה. ראיתי כאן שתי הצגות של מוריס שוארץ: “שלש מתנות” של פרץ ו"ד"ר הרצל". כל האוירה המיוחדת לפרץ, וכל הפיוט השופע מיצירותיו, בטלו בששים משום חוסר התאמה לנושא, חוסר נאמנות לטקסט. לעומת זאת היתה הצגת המחזה “ד”ר הרצל" הצגה רצינית – קצת רצינית מדי – והקהל יכול היה לעקוב כשעתיים אחר כמה ממאורעות חייו של מנהיגנו הגדול. אמנם לא היה לו להרצל זה (מוריס שוארץ) אותו הוד, אותו קסם אישי, כפי שמתארים אותו אלה שהכירוהו. ד"ר הרצל במשחקו של מוריס שוארץ היה דומה יותר לסוחר וארשאי בעל תכניות פינאנסיות ענקיות; אך טוב בכל זאת שניתן לקהל שמץ מהכרוניקה (לא ההיסטוריה) הציונית; ואם כי כמה מאורעות ניראו על במה זו, יותר מתוך אספקלריה של טראגדיה משפּחתית מאשר כהשתלשלות מאורעות היסטוריים, הרי, בכל זאת, עשה מוריס שוארץ שירות רב לציונות בהעלותו את המחזה דוקא עתה.

יש עוד כמה תיאטראות ברובע היהודי בניו־יורק, תיאטראות באידיש, אך אלה אינם, לדעתי, אלא בתי אולפנא לטעם המושחת ומקומות סילוף ואינוס של מעט הכשרונות הבימתיים שנשארו עדיין ברחוב היהודי באמריקה. לכן מעדיפים כמה שחקנים יהודים רציניים שלא להופיע על הבמות הללו מאשר להכניס את כשרונם למשבצת הדולאר ולסוגר השונד.

 

סיבות הירידה של התיאטרון האידי באמריקה    🔗

עובדה היא: התיאטרון האידי באמריקה נמצא בשפל המדרגה. כל הצגה החורגת מעט מתחומי ה"זול" עלולה להיפּסק אחר כמה ערבים. השוק חדר לבמה היהודית בלוית צלצולי פעמוניו של ה"מיוזיק־הול" האמריקאי וההדר הניירי של במות ברודוויי, הגוססות גם הן מהבחינה האמנותית…

לא נכון הוא שהקולנוע הרג כאן את התיאטרון. הקהל מחבב את התיאטרון, והציבור הנאור – או החושב את עצמו לכזה – הולך לתיאטרון. בתי התיאטרון מלאים מפה לפה וכדי לקבל כרטיס באחד מהם, עליך להזמינו שבועיים־שלושה מראש. בכרך בעל מיליוני תושבים כניו־יורק אין מחסור בקהל, אך יש מחסור בבמה הראויה לשמה. התיאטרון האמריקאי זהו נושא לעצמו. משבע־עשרה ההצגות השונות שראיתי, אפשר היה להסיק מסקנות עגומות למדי על רמתו. אולם עם כל זה, יש לו לתיאטרון האמריקאי שחקנים מצויינים ובמאים בעלי תנופה וכשרון. אולם הרדיפה אחרי הבצע, עצם הגישה לתיאטרון כאל עסק, שצריך “להכניס כך וכך” ויהי מה, כל זה ערער את יסודותיה של אמנות הבמה כאן. בעלי התיאטראות אינם מבליטים אהבה אמיתית לאמנות הבמה; שאיפה לקידומה; רצון לחידוש. אם מנסים מחזה חדש, שיש בו גרעין אמנותי אמיתי, והמחזה אינו מתקבל מיד, ויש להרגיל את הקהל אליו, ויש להתמיד בהצגתו למרות הכל, אין להם לבעלי התיאטראות (שאינם אלא בעלי עסק) הרצון להפסיד כמה עשרות אלפי דולארים ( אם כי יש להם היכולת לעשות זאת) ולהתמיד בהצגה, ולהעלות את רמת התיאטרון ואת רמת הקהל ולשמור על טוהר ההרגשה התיאטרלית. המחזה שאינו מתקבל מיד, יורד; והמחזה הזוכה להצלחה ( כספית, כמובן) קבוע במשך שנים. שנים ממש! בלי כל גוזמה! התיאטרון נהפך לבית־חרושת. הנה ראיתי מחזה “החיים עם אבא”, המוצג באחד מתיאטראות ברודוויי זה שבע שנים (!); במחזה זה משחקים ילדים. וכבר פעמיים נאלצה ההנהלה להחליף את השחקנים הצעירים הללו, מטעם פשוט: בשבע השנים גדלו הילדים. הבנות הגיעו לפרקן ונישאו. הבנים הגיעו לגיל שרות בצבא. והמחזה מוצג עדיין. והקהל ממשיך לצחוק לכל ההלצות החבוטות. הכרטיסים נמכרים עד אפס מקום, התיאטרון עושה הון ואמנות־התיאטרון גוססת.

דומה לכך הוא גם המצב בתיאטרון היהודי. אולם לירידתו יש גורם נוסף שאינו בתיאטרון בלשון האנגלית: אני מתכוון להעלמותה של הלשון האידית באמריקה. אף האידישאים המושבעים שוב אינם חולקים על עובדה זו: האידיש הולכת ונשכחת. הדור הצעיר אינו יודע, ממש אינו יודע, לדבר בה. הדור הישן אף הוא אינו מדבר אותה לשון יהודית עסיסית, שלום־עליכמית, מנדלית, שהכרנוה אי־פעם ברוסיה ובפולין. אין זו גוזמה לומר כי מחציתה של היהדות האמריקאית אינה יודעת לדבר אידיש ובחלקה גם אינה מבינה אותה כראוי. מובן מאליו, כי משום כך אין שרשים עמוקים לתיאטרון בלשון זו. וחבל מאוד. הרי היהודי הדובר עדיין אידיש ( חוץ ממיעוט בונדאי מושבע), לבו פתוח יותר לדאגותינו וראשו – למשאלותינו, מאשר היהודי שהתבולל התבוללות לשונית, אף אם שמר על הקשר עם היהדות והמסורת. איני יודע מדוע, אך תמיד מצאתי יותר חמימות אצל היהודי הפשוט דובר אידיש מאשר אצל הסוחרים ובעלי העסקים, אשר לשונם היא עתה אנגלית; אנגלית משום שהם נמצאים כבר שלושים־ארבעים שנה באמריקה, או ביחוד בהיותם כבר ילידי ארצות־הברית.

התיאטרון האידי אינו מכוּון, איפוא, ברובו אלא אל קהל מהגרים, שטרם התבוללו כליל והחיים במידה מרובה את חייהם הרוחניים בלשון האידית, כלומר בתחומי עברם, בשנות נעוריהם שחלפו, בבתי־הוריהם שלא נותר מהם זכר. ההגירה לאמריקה נפסקה למעשה לפני עשרים וכמה שנים. במשך חמש־עשרה השנים האחרונות היו מעט המהגרים היהודים לאמריקה מיעוט בכלל, ודוברי אידיש – מיעוט שבמיעוט. האידיש הולכת, איפוא, ונשכחת וחלומם של רבים מהשחקנים היהודים הוא להעלות מחזות יהודיים בלשון האנגלית. אולם מאידך יש כאן תופעה מוזרה של “אנטישמיות יהודית”: בהוליבֻוד הסרטים על נושא יהודי הם פסולים ברובם. ורובו של הוליבוד הוא עסק יהודי. בברודוויי – כל מחזה יהודי, מוצג על ידי שחקנים יהודים, הוא פסול. הקהל לא ילך. ובעלי התיאטראות לא ירצו משום כך להציג מחזה כזה ולסכן את כספם. לתיאטרון כושים – ילכו, אך לא לתיאטרון יהודי. מאַלי פּיקון אמרה לי, כי בהופעותיה בקונצרטים מבקשים הגויים, כי תשיר משיריה באידיש; אימפּרסאריו יהודי, לעומת זאת, מוציא מן התכנית את רוב הדברים באידיש. איני יודע איזה מונח מתאים יותר ליחס זה של היהודים עצמם אל הערכים הלשוניים והתרבותיים שלהם: “אנטישמיות יהודית” או רגש נחיתות. העיקר שהמצב ברחוב היהודי הוא מצב של דמדומים: שקיעת הלשון האידית וירידתו של התיאטרון היהודי.

 

בית היוצר – מול בית המעלות    🔗

בעיר עצומה זו, בין נופי אַפּוקאליפּסה אלה, בין מגרדי השחקים הבוקעים את הרקיע, משתלט האדם על כוחות האיתנים, פותח את חרצובות סודותיו של הטבע, מעפיל לשיאי השמים ממעל ויורד לנבכי האדמה מתחת. בין רעש טרטור המטוסים החגים מעל ה"אמפּייר סטייטס בילדינג", וטיקטוקה הבלתי־פוסק של הרכבת התחתית, בין אורותיו המסנוורים של ברודוויי והיבהובם החשוד של פנסי הארלם, בין חנויות היהלומים של ה"פיפט אבאֵניוּ" ובתי־ממכר העתיקות וגלריות האמנות של הרחוב ה- 57, ראיתי דמות אדם בעל עינים גדולות וחולמות ונוגות, המהלך כשיכור ומסיח עם עצמו ושואל את עצמו שאלת תם: “ואני, מה לי ולכל אלה?”

על מבטי התמה, ועל עוית פני, המשיך כמשיב: "כן, למה לי כל אלה? האם לא היו מאושרים יותר אנשי המערות אשר בתקופת החלמיש, שבידיהם צדו את טרפּם והיו מבתרים את נתחי בשרו, ואת זמנם הפנוי היו מבלים תוך כדי חריטה על כתלי המערה בשברי הצור? אנו עובדים למולך חדש בארץ זו, בתקופה זו. אנו עבדי הכרך הננו ממש כאשר היו בוני הפּיראמידות עבדים למלכי מצרים. הנה לפני עשרים שנה, אדוני, הוטלתי למבוך שטני זה אשר שמו ניו־יורק, למערבולת זו אשר לא תדע מנוח, והנני מסתובב בו כקיסם בין זרמי השבולת, והנני מסתובב בלי הרף. וכיון שמעגל־שטנים נע זה לא פסק מלרדוף אחרי הזמן, כחתול זה הרודף אחרי צל זנבו, ומשום שמיכניזם מורכב זה אשר שמו ניו־יורק ואשר בו קשורות המכונות המורכבות ביותר לקטן שבברגים, לא פסק אף רגע אחד מלכת – לא פסקתי גם אני מרוץ מירוץ־אַמוק זה ולבי עייף… ואני הן נולדתי באוקראינה, על חוף נחל קטן, שמימיו זרמו לאט־לאט, ובקצב אטי זה, רך כקטיפה, זרמו גם שנות ילדותי… אחר באו החלומות. והמסוכנים שבהם: החלומות בהקיץ. ורוח שטות, רוח נדודים, נכנסה בי והכרכים החלו גדלים בעיני, בהדרגה; כרכים ונהרותיהם: האחד על חופי הדנייפּר, השני על גדות הסינה, השלישי עם גליה הדלוחים, המשוחים בשמן־מכונות ובזפת, של התימזה. ולבסוף בא זה: על חופי ההודסון ועל גדות האוקינוס כאחד. זה היה כבר יותר מדי, זה היה כבר למעלה מכוחותי. כי אהבתי את פלגי המים. אך כאן, הנהר והאוקינוס, וגם הרחובות זורמים כנהרות ענק, זורמים בזרם אנושי גדול, בפלגי מיליוני אדם. נסחפתי על ידי הזרם. על ידי שטפונות ההמונים האלמוניים, הבוכים וצוחקים ושרים ושותים לשכרה ואוהבים כושיות ומכים כושים ומדברים אנגלית אשר יש בה מהדי כל שפות העולם, ושרים את שירי מולדתם העתיקה, ואוכלים את מאכליה וחולמים בלילות על אחו ירוק, אביבי, הגדל על גגות מגרדי השחקים ופרות רועות בו ונחל ילדותם הבהירה זורם שם, זורם לאטו, ופרפרים פורשים שם את כנפיהם הרקומות בשלל צבעי השמש, וזמירים רנים שם בשבתם על חוד האנטינה אשר לתחנת השידור, ודבורים מזמזמות, וצפרדעים מקרקרות, ועיפּוש ירקרק ורומאנטי מכסה את פני האגמים השקטים, ועכביש טוֹוה את חוטיו מסביב לחבצלות־מים צחורות כהינומות… עשרים שנה עברו מאז נקלעתי לשעריה של בבל זו…

עשרים שנה… עברו ולא חשתי בהן, ולא הרגשתי בהליכתן, ולא שמעתי את הד מצעדן… עשרים שנה!

– יודע אתה, צעק פתאום אלי האיש בקול היסטרי, מה זאת אומרת עשרים שנה בחיי אדם? זאת היא מחצית הנצח!… ומחציתו של זמן זה בוזבז בחוצותיה של ניו־יורק.

המחצית שלא הושלכה כמס למולך זה, הושקעה בחלומות וביצירה. בהזיות על השחר ובערגה על ילדות ובכיסופים לריחות החציר הירוק אשר בכרי אוקראינה ובגעגועים על מולדת עלופת שרב, אשר בה עומד נער אדמוני אמיץ־לב ומתגרה בפלשתי ענק ונלחם עמו ויכול לו… איני יודע מדוע נחרת בזכרוני דוקא דבר זה… ועתה הנני, אני היהודי מאוקראינה, צייר אמריקאי. ואנשים ובתי־נכות קונים את תמונותי במחיר מלא. ואני בוש להתפרנס מאתנן חלומותי. ואני שומע על דברים נפלאים הנעשים על ידי אנשים נפלאים, על ידי נערים אדמונים במולדת רחוקה זו שלא ידעתיה. ואני חי רגע בבלהות התופת אשר עברו על יקירי בערבות אוקראינה העקובות מדם. ואני נושא שם יהודי וחוטם יהודי ואפילו אומרים כי יש לי הליכה יהודית ואני משליך מקצה מכחולי את זעמי היהודי ואת סבלי היהודי ואת אכזבותי, ואני מביט על הבד ורואה כי גם המכחול מכור למולך, מגרדי שחקים ובתי־חרושת ורחובות מזהירים בבהק לילי עצוב, ואני מתגעגע אל טיפּת שלמות, אל רסיס אמת, אל טיפּת יהדות אמיתית ואל חיים שאין בהם מה להסתיר, לא את שמי היהודי ולא את חטמי היהודי ולא את רגלי המשוטטות בנתיבי הבלהות ובשבילי הילדות ואף לא את כאבי ואף לא את זעמי… ואני… אני הנני צייר אמריקאי!

 

חדר־עבודתו של ז’אק ליפשיץ    🔗

בהיכנסי לחדר עבודתו של ז’אק ליפשיץ הרהרתי: "אנו, היהודים, הננו הדל בעמים, אך גם הבזבזן ביותר! אנו קובלים על היעדר אמנים יהודים גדולים. אך המכירים אנו את גדולי אמנינו? ומה אנו עושים כדי לאסוף אצלנו, בביתנו הקטן, את יצירותיהם? מה אנו עושים כדי להשאיר יד ושם לבני ענק אלה בקרבנו? שיירה ארוכה של נפילים אלה עוברת לנגד עיני: מודיליאני – זה האריאל הצח והטהור, אשר שקע ביוון הדלות המרודה, הלא תמונות מודיליאני פזורות בכל בתי־הנכות, בכל האכסניות הגדולות, ומה לנו בארץ ממודיליאני? רק מעט עצב על קירות המוזיאון, במקום אשר צריכות היו להיות תלויות שם תמונותיו של אמידיאו, שכור היגונות, האלכוהול, וברוך היצירה!

ופאסקין – אשר ברח ממפלצות האביונה אל חיק המות! פסקין העסיסי, החושני כקריאולית, הנוגה כצועני. מה נשאר לנו, מה יש לנו בארץ מיצירותיו? שנים־שלושה רישומים וחלל ריק על כתלי הנשמה! וסוטין – הגדול מבין אלה אשר ידעו לזעוק את שוועת הצבע, גדול הקולוריסטים ההופכים את הבד למערבולת גוונים ולכור צבע ודם, אשר תמונותיו נמכרות עתה בגאלריות ניו־יורק במחיר אלפי דולארים, מה לנו מסוטין? מעולם לא קם עוד עם כה דל וכה בזבזן כעמנו! היימצא גואל לאלה החיים עדיין עמנו כיום?

כמה מן האסתיטים שלנו, מחובבי האמנות, מרוכשי פסלים ותמונות, כמה מאמנינו מכירים היטב את יצירתו של ז’אק ליפּשיץ? זהו אחד הפּסלים המענינים ביותר! זה הפּסל, אשר הצרפתים מצרפים אותו לאסכולת פאריס, אשר האמריקאים מתפארים ביצירותיו העומדות לראווה במוזיאון האמנות המודרנית, אשר בראזיל מזמינה אצלו את “יעקב הנאבק עם המלאך” כדי לקשט בו כותל באחד הבנינים הרשמיים, בעלי הארכיטקטורה המודרנית ביותר, בעיר הטרופּיקים והנוי: ריו־דה־ז’אניירו!

ואנחנו? מי ומי בינינו מכיר את הטובות, החשובות, האחרונות שביצירותיו של החוזה הגדול הזה, החוצב את חלומותיו בשיש, היוצק את הזיותיו בברונזה, הלש את כיסופיו בחומר הדוי והיהדות! כן, יהדות! היהדות הטהורה ביותר, הצרופה ביותר, היהדות הנבואית, מיסודו של יחזקאל!

על חוף אגם אטיטלאן (גואטמלה)

ברחוב ה- 23, שבו מהלכים יהודים מכל הארצות, דוברי אידיש מתובלת בניבי רוסיה, ליטא ופולין, בבית אשר בו, דרך חלונותיו הגבוהים מתנהל דו־שיח מסתורי בין מגרדי־השחקים מלבר ופסלי־חזון מלגו, קיבלני ז’אק ליפשיץ בחדר עבודתו המרוּוח. קיבלני כאח. קיבלני בחמימות זו ובפשטות זו, אשר רק אמן גדול יודע את סודם. “ספּר נא על ארץ־ישראל” – הפסיק פתאום את שיחתנו הצרפתית, באידיש ליטאית רוננת. וכאשר סיפּרתי לו מעט על חיינו, ועל מאבקנו, ועל חלומותינו לראות בשגשוג האמנות בארץ, ביצירת “מונפּארנאס יהודי” בתל־אביב, אשר בה יתרכזו האמנים היהודים מכל קצוי תבל, אשר אליה ישובו מדי פעם בפעם, כדי ליצור בה וכדי להאציל על אמנינו הצעירים מרוחם – הביט בי והביט בי והקשיב רב קשב והיו עיניו גדולות ומלאות תימה ופליאה וגעגועים.

אחר כך הוליכני בשבילי עולמו הוא, בין פסליו הגדולים והקטנים, הברורים והסתומים: הנה כאן “אירופּה השבויה” וכאן “אירופּה המשועבדת” וכאן “אירופּה המשתחררת מעול הנוגש”; פסלים אשר העזוז והסימבוליקה משמשים בהם בערבוביה, אשר המיתולוגיה היונית מופיעה בהן לבושה ברדיד האקטואליות, אך ספוגה רוחניות מופשטת. זאת היא אחת הפּגישות המזעזעות ביותר בין רוח אתונא ורוח ירושלים. ו"יעקב הנאבק עם המלאך" – מעין סינתיזה בין אנדרלמוסית הצורות ובהירות השתלבותן במחשבה, שכולה יהודית, שכולה נאחזת בקרנות המזבח אשר עליו הוקרבה אמונתנו הנצחית בצדק. ו"תפילת כפּרה", שהיא דראמה שלמה, דראמה יצוקה בברונזה, שאובה מזכרונות הילדות וטבולה במימיהם הזכים של כתבי הקודש, וקשורה במנהגי ישראל ובחרדת יום הכפּורים.

לבלות שעה במחיצתו של ז’אק ליפשיץ, בסביבתו הטבעית – כלומר בחוג ה"בריות" אשר דלה מנבכי נשמתו ושיוה להן צורה בכוח כשרונו הגדול – ולשוחח עמו, להקשיב לדבר היוצר בבית היוצר, זהו תענוג אמנותי ואינטלקטואלי, אשר הזוכה לו, לא ישכחנו לעולם. ואם לדמותו של האמן נצרף את אישיותו הקוסמת של האדם ואת לבביותו ואת תום נפשו, נראה לפנינו עילוי יהודי, במובנה העמוק והמזוקק ביותר של מלה זו.

 

בחדר־עבודתו של זימונד מנקס    🔗

לא הרחק מה"אַטלייה" של ליפשיץ נמצא – ברחוב ה- 30 – ביתו של מנקס. בית לא גדול, אך כולו של מנקס, רכושו. למטה, בקומה הראשונה, על יד הכניסה אל המסדרון המוליך אל הקומה השניה, לחדר־עבודתו של האמן, ראיתי דלת ובה קבוע שלט: “גאלריה לאמנות יהודית”. שאלתי את מנקס, אם זוהי באמת גאלריה לאמנות יהודית ולמי היא שייכת, ועל כך ענני במנוד־ראש: “אין זה רציני. יהודי אחד הגה רעיון זה של גאלריה לאמנות יהודית, אך לא הצליח…”

נכנסנו אל האַטלייה. חדר גדול ונוח. ועוד חדר קטן יותר על ידו. ואף תא מיוחד המשמש מחסן לתמונות ומסגרות. אוירה של יצירה אמנותית, רצינית. על הדוכנים השונים – יצירות בתהליך העבודה. פרוֹטוֹמה של אשה בעלת פאקטורה נקיה, אצילה, כזאת של צייר צרפתי אמיתי; השפּעת רנוּאַר ניכרת. השפּעה פנימית יותר, כלומר ברוֹך ארשת פני האשה המצויירת, בנשיותה החושנית; אולם בתפיסתה הכללית של הקומפּוזיציה יש מן התסיסה של אמן יהודי; איזה אי־שקט עצור; איזו ערגה כמוסה; איזו תוגה חרישית…

זיגמונד מנקס: איש בעל פנים עדינות. מעט עצבות בקיפּולי השפתיים, וברק רך, קטיפתי במבט. איש לבבי, פשוט. זאת היא פשטותם של אנשי המעלה, שהמעשה הוא להם חשוב וחיוני יותר מן הדיבור. לא איש הדיבורים הוא מנקס. השיחה בינינו מתנהלת, בראשיתה בכבדות. מנקס הוא איש עניו; אולם יודע הוא את ערכו. הוא במקצת כבד לשון. דבר זה מכניסו, לכתחילה, במבוכה ידועה. אולם אחר כך, לאחר שהכיר מעט את המשוחח, לאחר שמצא את הקשר בין משפטיו הקטועים שלו, ומבע פניו של הצד שכנגד, ולאחר שמצא הבנה בעיניו של זה – נוצרה אוירת האימון הדרושה ואפשר היה להפליג בזכרונות על פאריס, והנה מתגלה שכבר הכרנו שם איש את רעהו וכי היו לנו ידידים משותפים ורחובות משותפים ונופים משותפים… יותר מכל קרבונו הנופים: מעשה תחרים של קשתות “נוֹטר־דאם” הקלועות זו בזו כצמותיהן של המאדונות הגוטיות מארצות אֵלזאַס ולוטרינגן; וגשרי הסינה החובקים את החופים כזרועות דלילה שכולה חשק; ופרחי הערמון שבגן הלוכסמבורגי אשר דלקו כנרות תמיד על מזבחות נעורינו…

ומפּאריס – לארץ ישראל. ולב חם, יהודי, לב רוטט לכל המתרחש בארץ, ער לכל הנוצר שם; רוצה לדעת אם ישנם שם, אצלנו, ניצני אמנות מקורית; שואל על ציירים שהכירם בצרפת. וכאשר החילותי לספּר לו על המאמצים ליצור מצע לגישה נכונה לאמנות, על תשוקה לשקף מעט את חיינו בדלקת הצבעים ובתבערת החוויה האמיתית, המנערת את חוצנה משביליה הקלוקלים של ה"סיפּוריות" הבאנאלית באמנות הציור; כאשר דיברתי על אלה מבין ציירנו ההולכים בדרכים זרועות אבני נגף, אך העשויות להביאם אל עצמם, אל המזיגה האורגנית ביניהם לבין אקלימה הנפשי של הארץ, כאשר דיברתי על אלה שהציור הוא להם כל תוכן חייהם, סם־החיים ממש, אוֹרוּ עיניו של מנקס ושפתיו החלו לוחשות: “כמה רוצה הייתי לחיות עמהם ולוּ אך זמן־מה!… כמה נכסף אני למעט “יהדות חדשה”, זו הנובעת מן המקור הגדול, מן ה”שם" הכאוּב, והטובלת במציאות חדשה, בחיים חדשים, ברגישות חדשה!…" ופתע, בלי שצפּיתי לכך, שלא במתכוון, נפתח המעין, והחלומות על מרכז לאמנות יהודית בארץ, בתל־אביב דוקא, בתל־אביב הקלילה, האהובה, האַקואַרילית, החלומות האלה החלו פתאום לובשים צורה ממשית יותר.

– “מר מנקס, אנו זקוקים לכל הציירים והפּסלים היהודים, אשר כבשו לעצמם מקום בגאלריות ובמוזיאוני העולם הגדול! ציירינו יהיו מאושרים אם יבואו אליהם חברים ותיקים ועשירי נסיון, אם יבואו אלינו מדי שנה בשנה, אם לא לתמיד, הרי למשך חודשיים־שלושה, ויסייעו ליצור בעיר העברית, הרוחצת במימי הים התיכון, אקאדמיה חפשית לאמנות. במחיצתם ובהדרכתם של אמנים יהודים גדולים. מתוך הרמוניה נפשית עמהם. אדרבא, עזוֹר לי למצוא כאן, בניו־יורק את האנשים אשר האמנות יקרה להם, אשר יסייעו בידי למצוא תמונות ופסלים למען מוזיאונינו בארץ; אשר יתנו את האפשרות לאמנינו הצעירים ולקהל שלנו, לראות יצירה מקורית ולא את צלה, לא את בבוּאָתה החיוורת: הרפּרוֹדוּקציה! אדרבא, נלך, אתה ואני, נלך מבית לבית, מאוסף לאוסף, נחזור על פתחי אכסניות האמנות הפרטיות, למען יתנו גם לנו, אלה אשר אינם פוסקים מלתת לאחרים. שכן יודע אתה כמוני, טוב ממני, שרוב המוזיאונים האמריקאים נתעשרו משום תרומותיהם של פרטים בעיקר, וביניהם היהודים אינם, בשום פנים, מבין אחרוני התורמים והתומכים. יודע אני, מר מנקס, כי מצבך הכלכלי הוא עתה איתן, כי תמונותיך נרכשות על ידי פרטים ועל ידי מוזיאונים, כי הנך אחד הציירים האהובים ביותר באמריקה, אדרבא, עזור לנו, אנו זקוקים ליצירות־אמנות חשובות, ל”דוגמאות", לפחות, מן האמנות הגדולה! אמנינו הצעירים צמאים לכך. הקהל שלנו נכסף לראות ולהבין תמונה חשובה. אנו זקוקים לספרות רצינית, מעמיקה, מסבירה, מחנכת – במקום הספרים הפּסבדוֹ־אמנותיים, שסוחרי־הספרים האמריקאים הציפו בהם את השוק הארצישראלי.

אנו זקוקים לתערוכות מיצירותיהם של רבי־אמנים, אשר תישארנה אצלנו חודש־חדשיים, אך העשויות לשמש מזון רוחני ואסתיטי רב־השפּעה, ויותר מכל – אנו זקוקים לכינוס יצירותיהם של טובי אמנינו היהודים, באשר הם שם, אשר יצירותיהם נמצאות בכל האוספים, בכל האכסניות, אך לא במוזיאונינו! אנו זקוקים לעזרתם של האמנים היהודים, של האספנים היהודים. אנו זקוקים למצנאטים. עזרו לנו, אתם, האמנים היהודים, אשר רכשתם כבר יד ושם בעולם הגדול!"

לאחר שסיימתי את הטיראדה הארוכה הזאת, בושתי מעט… בת צחוק טובה, נוגה מעט, עלתה על שפתיו של זיגמונד מנקס; הוא קם ממקומו, ניגש אלי, הושיט לי את ידו ולחצה חזק־חזק: – “בכל נימי נפשי, בכל לבי הנני עמכם, שם, בארץ! את אשר אוכל לעשות למענכם־למעננו, אעשה!!”

 

בחדר־עבודתו של קיזלינג    🔗

אם יש בין הציירים הגדולים, היהודיים, בימינו אדם בעל קסם פשטני, הרי זהו משה קיזלינג. בעצם, הריהו יותר צרפתי מיהודי: בחיתוך־דיבורו הפּאריסאי, בשימוש התכוף במלות־"ארגו", בגישתו לחיים. קיזלינג – הוא חבר מצוין. חבר – אשר אינו נוטה ללכסן מבט של בקורת לגבי יצירות חבריו הציירים. כשאין התמונה או הפסל מוצאים חן בעיניו הוא אומר: “אני כשלעצמי, אין אני סבור כי זאת היא הטובה שביצירותיו של פלוני, אולם בלי כל ספק צריכה היתה להיווצר, כי היא יכולה לפלס את הדרך ליצירה אחרת, טוב וגדולה ממנה.”

זהו משפט אופייני לקיזלינג. הוא דואג לחבריו, אשר המזל לא שיחק להם. “לא שיחק להם עדיין” – אומר קיזלינג, כי משוכנע הוא שלכל אמן תגיע שעתו. הוא ארגן בניו־יורק, שמצאו בה אחיזה כמה אמנים צרפתים, אשר ברחו מחמת המציק, קופת־מלוה בשבילם, ומדי פעם הוא עורך תערוכות מיצירות כל הציירים שהוא מכיר, והכנסות התערוכות מיועדות לאלה מביניהם, הזקוקים לכך.

אין הוא ציוני. יותר מדי מעורה הוא בהווי הצרפתי. אולם, אמר לי, “הנה בעוד חדשים מספר אחזור לצרפת, ואם יתאמתו השמועות על האנטישמיות שם, ואם באמת אראה, כי הרקב פשה בחוגי האמנים והאינלקטואלים, אברח אל ביתי הקטן אשר קראתי לו בשם “המפרץ” על גדות הים התיכון, בדרום־צרפת, במחוז ואר… ושם אעבוד. כי כאן בניו־יורק איני יכול ליצור. ניו־יורק אינה בשבילי. זהו אקלים זר לרוחי. אני זקוק ל”פרובאנס", לאוירו של הים התיכון. ואם אראה, כי גם הכפר הצרפתי הורעל, אחפּש מקלט בחלק אחר של הים התיכון, בפינה זו אשר אתה בא ממנה. כמובן, אם תרצו בי, אם לא תדחוני, אם לא תנעלו בפני את הדלת."

קיזלינג הראה לי כמה מתמונותיו. הוא הצביע על שלושה פורטרטים תלויים על הקיר, דיוקניהן של שתי גברות מפורכסות ושל ילד. על ראשי הגברות כובעים ענודי פרחים. בפניו של הילד מבע מעט קונבציונאלי. אודה, כי לא נמשכתי לתמונות אלו. קיזלינג הבין לרוחי ואמר: “לאלו קורא אני בשם “שידוך עם נדוניא”… הנני עושה זאת כדי שאוכל להתקיים. זהו הצד הבלתי נעים של מקצועי. אחר הראה שתי תמונות זעירות, פּורטרטים עדינים, רוחניים, אביביים ואמר: “וזאת היא האהבה החפשית שלי”… אמר וצחק. אחר הראני שני נופים: נופי ניו־יורק מעורפּלים, ארובות בתי־חרושת המיתמרות אל שמי עופרת. ופירש: יש כאן קצת מ”אופיה" של ניו־יורק, אך אין אני אוהב אותה, אין אני יכול למצוא את הקשר בין המכחול וההשראה באויר דלוח זה, עלי לחזור אל שמשו של הים התיכון, רק שם יכול אני ליצור כאשר אהבתי"…

נפרדנו. אגב לחיצת־יד חברית, חזקה, וכך הוא אומר לי: אם לא במחשבה תחילה, אם לא מתוך השקפת־עולם, אף־על־פי־כן הנני עמכם שם, בארץ־ישראל, הנני עמכם בהרגשה, בלבי. אתם עושים שם דברים הממלאים גאון כל לב יהודי. מעולם לא הסתרתי את יהדותי. ועתה, יותר מתמיד, הנני מתגאה בה! היה שלום! היו שלום, כל החברים בארץ, החותרים – בפלגים שונים – אל החוף האחד.

 

במחיצתו של מארק שאגאל בניו־יורק    🔗

על חוף ההודסון. לא ישר על החוף, אלא בסמוך לו, ב"ריברסייד דרייב". שאגאל אינו גר אלא בקומה החמישית. על הקיר: תמונה של “בלה”, רעיתו, ז"ל. תמונה עדינה, רשומה בפאסטל. עינים נוגות לה לבלה, עיני אדם הנפרד מידיד לפני צאתו לדרך ארוכה… “ציירתיה חדשים אחדים לפני מותה”, אומר שאגאל, ומוחה בידו העדינה ענן תוגה שבא ועמד כחייץ בין תמונתה של בלה ובין עיניו.

“רק אימת האסון הגדול שלנו, היהודים, יכולה להקהות לפרקים את מגינת־לבי”, אומר לי שאגאל, “כי מהו צער כצערי – מהרהר אני לעתים – בהשואה לזוועה הנוראה, לזלעפות אימים שניתכו עלינו. כיצד אומרים בעברית? “צרת רבים חצי נחמה”, לא כן? בשבילי אין זאת נחמה, אלא “מוסר השכל”. והגרוע ביותר, אולי עוד יותר מהאסון עצמו הוא העלבון שהעליבונו העמים הקוראים לעצמם בשם “שוחרי החופש”. כי על רוצח שרצח אין מקשים; אם תופסים אותו – תולים אותו על עץ גבוה, כהמן בשעתו, ואם לא, תישחקנה עצמותיו!… לא על “שחיק העצמות” המטורף אני קובל, אלא על אלה שעתה, בתום הקרבות, מתעלמים מקרבנותינו, אינם שמים לב לשואה השחורה של מחנות ההשמדה ולחרפה הגדולה של המחנות, אשר עוד כיום נמקים בהם עשרות אלפים מאחינו. זהו כתם כלימה על חזיהם! הכתם שלנו – כתם של יסורים, כתם של כבוד הוא. אבל שלהם… מבין אתה, לא כל כך על האסון אנו בוכים עתה – את המתים אין להחיות ומה שקרה אין להשיב – אלא על העלבון! על העלבון הצורב! על התנהגותם בנו, באירופה ובארץ־ישראל… על נהגם בנו כבאנשים ממדרגה שלישית. על אי־רצונם להכיר בצדקת תביעותינו. על הקימם נגדנו אף את אלה שאך אתמול היו עמנו… הם העליבונו כל כך, שאין אני רואה לכך שום מחילה וסליחה וכפרה! ולא רק אותנו הם מעליבים, הם פוגעים גם בטבע עצמו. הם חודרים למסתריו; הם חושפים את מכמניו; הם מגלים את סודותיו ומפענחים את רזיו… וכל זה לשם מה? כדי להיטיב לאנושות? כדי להביא ברכה עלי אדמות? לא! כדי לשעבד עוד יותר! כדי לאיים בלי הרף. כדי לקפוץ אגרוף כלפי אלה, ששפכו את דמם, שהקריבו מיליונים… הם העליבו את הטבע, הם פגעו באלוהות עצמה, מבין אתה? ואין אומר: הרף”.

אחר שעה קלה, בהירגעו במקצת, אמר: “בוא ואראה לך את ההודסון ממרפּסת דירתי. זהו אחד המראות הנפלאים ביותר בניו־יורק”. יצאנו למרפסת. אלפי אורות ריצדו על פני המים. אניות־מלחמה חרשו את הגלים בחרטומיהן הגאים. עשן ורוֹד עלה מארובותיהן והתפּתל כרקדנית קלילה אל מרומי השמים. רוח קרירה נשבה מן החוף ופרעה את בלוריתו – המדובללת גם בלאו הכי – של מארק שאגאל. פניו היו נוגים, אך באוירת בין־הערבים, בתוך האור העמום של שעת הדמדומים, הבריקו עיניו בזוהר נפלא: – יפה, אה? שאלני. עניתי: – יפה כחלום, שמצאת את ניבו באמנות. הוא הצטחק.

 

“אני רוצה למות כחייל על משמרתו”    🔗

נכנסנו לחדר. סיפּרתי לו מהנעשה בארץ, על הציירים, על התיאטרון, על בתי הנכות, על האוניברסיטה. הוא הקשיב לכל בתשומת־לב רבה, כולו מרוכז, מכונס במחשבות שחלפו במוחו תוך כדי הקשיבו לדברי, ואחר כך אמר: “רואה אתה, אוהב אני מאוד את ארץ־ישראל. הגניוס היהודי, שאינו לבוש שם בפראק, אלא ברובאשקה פשוטה ובמכנסים קצרים, הגניוס היהודי הדל בחומר והעשיר ברוח, יקר לי מאוד מאוד. הייתי רוצה לבוא ארצה, לפחות לזמן מסוים. אך ראה: הנני כבר בן 58, שער ראשי מלבין, זמני קצר ומלאכתי מרובה. אין אני יכול ואין אני רוצה לחיות כאיש המתפרנס מנכסיו. רוצה אני לעבוד. רוצה אני ליצור. רק הציור הוא שיכול לתת טעם לחיי. העבודה. ולעבוד עתה, זאת אומרת לעשות דברים חשובים, לעסוק “בציורי כתלים”, במה שקוראים בגרמנית “ואנד־מאַלאֵראַי”; או גם בעבודה חשובה של אילוסטראציות לספרים, ליצירות קלאסיות. והארץ אשר תתן לי את האפשרות ליצור, אשר תספּק לי את הקירות ואת הספרים הגדולים, היא אשר אחיה ואעבוד בה. וידידי בארץ צריכים להבין זאת: אין אמן יכול לחיות בלי אפשרות של יצירה, ביחוד כשהגיע לגילי.”

– “ובכן מדוע, מר שאגאל יקר, לא תבוא אלינו ולוּ רק לזמן מה? בטוחני כי לאחר שתהיה עמנו תרצה לשוב אלינו מדי פעם בפעם”. מדוע לא תבוא לתל־אביב ולא תקשט את ה"פואייה" של “הבימה”, התיאטרון אשר ראית אותו בעריסתו המוסקבאית? מדוע לא תפאר את קירותיהם של כמה מבניני האוניברסיטה, את אולמותיהם ופרוזדוריהם?"

– אשמח לעשות זאת! אני אך מחכה לאות"…

 

ארמונותי הפורחים באויר…    🔗

אני מתלהב לרעיון הזה ואומר לשאגאל: – "וכאשר תבוא ארצה, ולוּ אך לזמן מה, ננצל את נוכחותך שם ונרכז סביבך את טובי צעירי ציירינו ונלמד ממך ונשמע ממך את אשר היית משמיע בשיחותיך ובהרצאותיך בפאריס. הלא עלינו ליצור מרכז אמנותי, מרכז לאמנות יהודית, בארץ ישראל. אקדמיה חפשית ומוזיאון גדול, מודרני, ואפשרות לשיתוף־פעולה עם מוסדות־אמנות גדולים בחוץ־לארץ. כבר שוחחתי עם כמה אנשים המצויים אצל האמנות, יהודים ולא־יהודים; יש רצון טוב לעזור לנו: נוכל לערוך בארצנו הקטנה, אך התרבותית, תערוכות של אמנים גדולים בעזרת מוזיאונים גדולים וגאלריות. נוכל להזמין מדי שנה בשנה צייר גדול למשך כמה חדשים, כדי שיחיה בקרבנו, כדי שאנו נחיה במחיצתו. אנו ניצור “מונפּארנאס יהודי” בתל־אביב; מונפּארנאס של יצירה ולא של בתי־קפה. אנו "…

– “חה־חה־חה!… כמה טוב להיות צעיר ומלא התלהבות! אולם בטרם נדבר על גדולות בל נשכח את הקטנות. מצירוף דברים קטנים נוצרת היצירה הגדולה. עלינו, ידידי, קודם כל להשתדל לפתח את הטעם היהודי; להוציאו מתחומי ה”לוקאליזם הקרתני", עלינו להביא את הציירים היהודים לידי הרגשה פיוטית של הפּלאסטיקה, של הצבע. עלינו להרגיל את הקהל לערכים אמנותיים טהורים ולהרחיקו מן הזיקה ל"נושא היהודי" דוקא. כי אפשר להיות צייר יהודי גדול ולא לצייר אף לא רבי אחד ואף לא אפּיזודה יהודית אחת; אפשר להיות צייר יהודי גדול על ידי להבת הצבעים, על ידי ההתרחקות מריאליזם של העתק. אין אני סבור שאנו היהודים, הננו עם של ריאליסטים. אמנם רחוקים אנו עדיין ממחוז חפצנו, אך הכיווּן צריך להיות אורגאני לנו, טבוע בישותנו, מצוי בטבענו; עלינו ללכת בכיווּן נטיותינו במשך דורות, אלפי שנים; ונטיותינו בתפיסת החיים היו תמיד בתחומי הדמיון. זכור את סיפּורי המקרא ואת הסנה ואת אליהו ואת אלישע ואת גדול החוזים: יחזקאל. כל האמנים היהודים שדגלו בריאליזם פשטו את הרגל ומאקס ליברמן בתוכם. איני מצרף אליו את פיסארו ואת ישראל’ס, אשר לדעתי היו חוזים ולא ריאליסטים. מודיליאני, פאסקין וסוטין – ביחוד האחרון – היו לדעתי ויזיונרים, אמני־חזון גדולים. אמנם הם יצאו מנקודת־מבט המציאות, אך התרוממו ממנה אל עולמות הדמיון והחזון; כאשר עשו זאת בשעתם גריקו וגויא… מובן הוא, שרעיון של מרכז אמנותי יהודי בארץ־ישראל ראוי לאהדה. הביטוי “מונפּארנאס יהודי” מוצא מאוד חן בעיני; אך, לצערנו, רק אנשי הקבלה יכלו לברוא ולהרוס עולמות במלים, בביטויים, בהשבעות. אילו מצאת את מפתח־הקסם ובתנועת־יד קלילה אפשר היה להעביר אנשים לארץ־ישראל, הייתי קודם כל מבקשך לעשות בכישוף זה כדי להעביר את מאות אלפי האחים הנמקים באירופה. אך אין כל ספק, כי הצעד הראשון לקראת יצירת מרכז אמנותי היא יצירת מוזיאון מודרני גדול בארץ־ישראל, כדוגמת ה"מוזיאום אוף מודרן אַרטס" כאן בניו־יורק. מוזיאון כזה צריך שיהיו לו האמצעים לרכישת תמונות, לעריכת תערוכות, להוצאת קאטאלוגים ראויים לשם. מוזיאון כזה צריך שתהיינה בו מחלקות לגראפיקה, לתיאטרון וכו'. ותערוכה של צייר חי במוזיאון כזה צריכה להיות מכוּונת לשתי מטרות: מתן מעין־סמיכות והבהרת השקפתו האסתיטית של המוזיאון עצמו, ומתוך כך גם של הקהל. וכך, על ידי השפּעה הדדית משולשת זו שבין האמן – המוזיאון – והקהל, תיווצר האוירה הנוחה לפיתוח הטעם ולשגשוג האמנות!"…

חדרו של מארק שאגאל מתמלא דמדומי שקיעה. על הרצפה נערמו עשרות תמונות, פניהן אל הקיר, גבן אלינו. בעד החלון נראות ספינות קלות, אניות משא ואניות קרב מפלחות בחרטומיהן את מי ההודסון. עשרות מכחולים עומדים בתוך גביעי בדולח, כששערותיהם דבוקות זו לזו בצבע שיבש; הם נראו לי כשפמי חתולים המגששים באפלולית הערב. ומחר, רק מחר עם בוקר, יביאו את טרפם על גבי בד זה העומד מוכן בדוכנו ומחכה לגורלו. מה קטנה זירת המאבק בין איתני הטבע, הכשרון והיכולת! בד קטן, מרובע. ועולם ומלואו ייקבעו בו בהעבר בו האמן את נפתוליו, את מלחמתו עם עצמו, ועם אלוהיו.

בפינה, על ספּת־עץ רפודה, יושב שאגאל. שער ראשו הלבין במידה בולטת, אף דלל. פניו עדינות, חרושות קמטים. ועיניו – עיני ילד…

מטוס עבר על פני ההודסון ובכנפיו העיב על האור. צללים ארוכים, שקופים כמעט, החלו נעים בחלל חדרו של מארק שאגאל.

 

מפלורידה לקולומביה על כנפי נשרים    🔗

בעוד שעות מספר אטוס מארצות־הברית לדרום־אמריקה. הלילה היחידי שביליתי במיאמי שבפלורידה היה ליל נדודים. יותר מדי מזכירה פלורידה את הארץ!… יותר מדי מזכירה מיאמי את תל־אביב!… ובשׂמי הפּרדסים מסעירים את הלב בזכרונות טבולים ביין עלומינו… דקלים משונים לה למיאמי ועליהם אשכולות פירות אשר מעודי לא ראיתי כמותם. והים נראה כאן בלילה כחיית־בית אשר שכחה את ריח היערות ואת השמחה והמתיחות לארוב לטרף… מגדלורים גדולים מחליקים על ראשי הגלים, כידי אֵם המחליקה על ראש ילדה השליו. ומאוד מוזר היה להיתקל כה במפתיע בקיץ חם בראשון בינואר, לאחר עשרים ושבע שעות נסיעה ברכבת, לאחר ימי הכפור של דצמבר ניו־יורקי, משונה ומופלא היה ליפּול, כך, פתאום, לזרועותיו של קיץ רך, סתוי מעט, אשר בפלורידה.

 

תפילה במרומים    🔗

העפלה למרומים – ממיאמי, בשעה שש בבוקר. החושך שורר עדיין על היקום ואורות העיר מלמטה מזהירים ככוכבים של רקיע הפוך. המטוס ממריא מעלה מעלה. ופתע מופיע השמש, מלמעלה, במלוא הדרו, ואינך יכול שלא להאמין במציאות כוח עליון, במציאות מנצח על סימפוניה זו של אורות המהולים בצלילים, בצלילי הרוח השורקת, בהדי המוטורים הנוחרים כבעל חי ענק, הישן את רגעי־שנתו האחרונים בטרם יתעורר לצאת אלי טרף, עם לבלובו הראשון, האביבי של השחר הצעיר… ויש רצון להודות, ויש רצון לשבח את בורא הפּלאים, את אשף החיים. ויש רצון לחזור על נוסחה ישנה נושנה של תפילה בלתי נשכחת: “מה רבו מעשיך ד', כולם בחכמה עשית, מלאה הארץ קניניך!”… וכאן, רק כאן, במרומים, הנך מבין כי יכול האדם להגיע אל שיאי המדע ולהאמין במציאות האלוהים. אדרבא, בקידמה הגדולה עצמה יכול הוא למצוא הוכחה לקיום הבורא, המצוי בכל: בחופי פלורידה ובחן בנותיה ובחכמתו השגיבה של האדם היודע ליצור חוויות חדשות תוך כדי תגליות חדשות; כי הוא יכול ברוב עצמתו ובכל יכולתו ובמציאותו בכל – להעלותנו עד למרומי השמים ולהורידנו עד לנבכי הימים, למצולות יומיומנו, למעמקי שמחותינו ולתהומות סבלותינו.

 

במעי המטוס    🔗

נשר פּלדה ואלומיניום… בתוך קרביו של רובוט זה שיש לו חיים משלו וקצב משלו והוא נושא בקרבו את גורלנו…

“דוגלאס” בעל ארבעה מוטורים.

לא, איני מאמין, איני מאמין לו לעוף דורס זה! הלב דופק. הלב דופק בקצב אחד עם הלם המוטורים! ואנו משחקים ב"מחבואים" עם השמש…

כמה אינה דומה טיסה זו לטיסת־שעה מאלכסנדריה לקאהיר! שם בכל זאת ראינו את האדמה ואת הנילוס ואת עמל האדם. היינו קרובים לקרקע. לא קרבת מרחק, אך קרבת ראיה. האויר היה צח, והשמש הבהיר ניחם אותנו על שאיבדנו ארעית את המגע עם הקרקע! כן, אחת ההרגשות הנפלאות ביותר הוא מגע כף־הרגל בקרקע.

וכאן –

שעות עוברות ואין אתה רואה אלא את תלתלי השיבה של העננים ואת זהרו המסנוור של השמש! הנך יושב באוירון זה כיונה במעי הדג. ואינך יכול לחשוב אלא במקוטעין ובקצב הנסחף עם קצב הטיסה. המחשבה טסה גם היא ואתה אחריה…

אה! לילה של מיאמי עם זהרי אורותיה. אורות קטנים אך כה יקרים: אורות הקרקע, אורות האדמה!… וכאן: המאור הגדול מתעלל בנו ממש; זהב, זהב השמש, וברק כנפי המטוס וענני הכסף!

ומדי פעם בפעם – דרך מפלשי העבים – קטע ים!

ובתוך הזוהר המופז והמוכסף הזה, במרחביה זו, בבליסוף זה: אהה אלוהי, תן לנו אי קטן. איוֹן בהיר ומבויית, ובו חורשה ירוקה, ובו בית קטנטן, ופלאז’ה צחורה ועליה אנשים נחים מעמלם ואמהות מיניקות וילדים בונים מבצרי חול עם רעפי צדף!…

 

קובּה, ג’אמאיקה, והנה: אמריקה הדרומית!…    🔗

שעתיים ורבע לאחר שעזבנו את מיאמי התקרבנו אל האי קובא. האי נראה מלמעלה שטוח ברובו. חורשות דקלים וביניהן שדות מוריקים. שטיחי קטיפה שדרכים ושבילים עוברים בהם. מרחוק, משמאלנו, נראית עיר, פרושה כעל כף היד: קאמאגוּאֵי. פתאום הופיעו נופים אלכסוניים… הבתים גם הם נגלו לעינינו עקומים מעט, וכאילו בנויים על גבי מדרון תלול. הנוף התחיל מסתובב, התחיל “מתעקם” עוד יותר… העלמה במדים, אשר הגישה לפני שעה את ארוחת הבוקר, מודיעה לנו, כי עלינו לקשור את עצמנו בחגורות אל המושב, וכמו כן מבשר לנו זאת צו מפקד המטוס, פקודה מהבהבת באור של טראנספאראנט מעל לפתח חדר המכונות. הבינותי: לא הנופים הם “מורכנים”, אלא המטוס ברדתו; כאשר לא העצים רצים בהביטנו מחלון הרכבת, אלא הרכבת… זכרונות ילדות של נסיעה ראשונה ברכבת עולים בדמיוני. הקברניט יוצא לפנינו. הזכרונות מתנדפים בבואם במגע עם המציאות. אנו יורדים על אדמת קובא…

אה! כמה נפלא להיות בשמים, אך כמה טוב להיות על הארץ!

“השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם”… אולם השהיה היא קצרה. רק רבע שעה בלבד.

עוד לא חלפו שעתיים וכבר היינו מעל לאי ג’אמאיקה. שלא כקובא, ג’אמאיקה הוא אי הררי. הרכסים מכוסי ירק כולם. אין רואים כפרים, כמו בקובא, אלא פה ושם מפוזרים בתים בודדים.

אנו מתחילים לרדת. באופק: ספינקס לבן מקבל את פנינו. ספינקס קליל, אוורירי, משתקף במי הים. רק לאחר רגעים מספר מתברר לי כי זהו מחזה מתעה, מיראז': הספינקס אינו אלא ענן… ספינקס ערפּלי ג’אמאיקה!…

שלד אניה טרופה, טבועה, מציץ מתוך המים. זה אינו מיראז'. זאת היא מציאות. עקבות המלחמה.

המטוס הנוחת מבריח שני שחפים.

בג’אמאיקה האירו לנו תושבי המקום פניהם יותר מאשר בקובא והגישו לנו כוס “רום” מצויין.

שוב העפלנו מעלה.

למטה: עיר ורחובותיה הישרים: בתים אדומי גגות.

אנו עולים. שוב מוריקים הדשאים. שמאלנו האוקינוס. מימיננו האי והריו.

אנו טסים בכיווּן לנמל באראנקיה, אשר בקולומביה.

בשעה שתים, אחר־הצהרים, דרכו רגלי על אדמת אמריקה הדרומית.

 

קולומביה ויהודיה    🔗

בטרם אדבר על יהודי קולומביה, חושבני כי לא למוֹתר לספּר בקיצור, לקורא העברי, על אופיה של הארץ הזאת, הראשונה בארצות אמריקה הלאטינית שהנני מבקר בה. קולומביה גובלת בחמש ארצות: ונצואלה, בראזיל, פּרוּ, אֵקואדוֹר ופאנאמה. היא ארץ עצומה ועשירה באוצרות טבעיים. שטחה: כמאה אלף קילומטרים מרובעים ומספר תושביה אינו עולה על עשרה מיליון איש: לבנים, מטיסים ומולאטים. יש בה נפט, פחם זהב, פלאטינה, איזמוראגדין, קפה, ומקנה. יש לה חופים בשני האוקינוסים: באטלאנטי ובשקט. נהרות ענקיים עוברים באדמת קולומביה: המגדלנה, ויובליהם העצומים של שני עורקי החיים באמריקה הדרומית: האורינוקו והאמאזונה. זאת היא ארץ הרים, הקורדיליירים, עמוד השדרה של היבשת הלאטינו־אמריקאית, וארץ הסאבאנות, השפלות והרמות. זאת היא ארץ של קונטראסטים. בלאטיפונדיות – אחוזות רחבות־ידים אשר כמה מה גדולות מארץ־ישראל כולה, מגדלים בעלי הנכסים את עדריהם ומנצלים את מטעי הקפה עצומים, הקפה הטוב ביותר בעולם כולו ועולה בטעמו על קפה בראזיל. עץ הגומי גדל על החוף הפּאסיפי (בצורת בר) ועץ הכינינה על מדרוני ההרים.

זאת היא אחת הארצות העשירות ביותר של היבשה הדרום־אמריקאית והדבר היחידי המונע בעד התפתחותה הוא המחסור באנשים. כי, כאשר ראינו, אוכלוסיתה דלה היא בכמותה. הכושים בחוף הפּאסיפי והאינדיאנים בפנים הארץ, אינם מוכשרים לתת למדינה זו את התנופה המסחרית והתעשייתית הדרושה לה.

אינדיאני, בן השבט פוטומאיו (קולומביה)

 

מצבה הכלכלי של קולומביה    🔗

הכלכלה הלאומית של קולומביה, כמו של כל ארצות אמריקה הלאטינית, היא כלכלה תלויה בחברות זרות, בעיקר אמריקאיות. החדירה האמריקאית היא בקו העליה וקצב ההשקעות של ארצות־הברית התגבר מאוד עם תום המלחמה. על אף זאת נמצאת התעשיה הקולומביאנית בראשית התפתחותה. אך אם עוד מקבלים הקולומביאנים עליהם את האינטרבנציה הכלכלית האמריקאית, אינם נוטים כל עיקר לקבל עליהם תלות פוליטית. זהו עם גאה בלאומיותו ובמשטרו הדמוקראטי. כי קולומביה וארוגואי הן שתי הארצות בעלות המשטר הדמוקראטי ביותר בכל יבשת דרום־אמריקה. הדמוקראטיה בקולומביה היא בעלת מסורת רבת שנים: מימי בּוֹליבאר, גיבורה הלאומי של קולומביה ועד היום. זאת היא הארץ היחידה ביבשת זו אשר לא נאנקה תחת שבט הנוגש של הדיקטאטורה הצבאית. דמותו של בוליבאר, גיבורן הלאומי של שש ארצות: ונצואלה, קולומביה, אקואדור, פּרוּ, בוליביה ופאנאנמה – היא אחת הדמויות המופלאות ביותר בדברי ימי חצי הכדור המערבי; הוא נערץ בכל המדינות הללו ותמונתו תלויה בכל המוסדות הרשמיים שבהן. ביבשת זו, אשר המהפכות בהן הן מחזה יום־יום, ואשר המנהיגים עולים על במותיה הפוליטיות ויורדים מהן במהירות, נשארת דמותו של מנהיג זה של ראשית המאה ה- 19, דמות אגדית, נערצה עד היום.

 

הכוחות הפוליטיים במדינה    🔗

שני כוחות מתנגחים ומתנגשים במדינה זו מיום היוסדה של הריפובליקה הקולומביאנית: הקונסרבאטורים (השמרנים) והליבראלים. יש לציין שמיום היוסד המדינה “קולומביה הגדולה” (אשר הכילה בקרבה את הארצות: ונצוּאֵלה, פּאנאמה, קולומביה ואקואדור) על ידי בוליבאר, עברו על מדינה זו כמה מהפכות, עד כי לבסוף נפרדו ממנה הארצות הנ"ל ובשנת 1886 נוסדה הריפובליקה הקולומביאנית, הקיימת בגבולותיה מאז ועד היום. במשך 45 שנים (מ- 1885 ועד 1930) החזיקו השמרנים ברסן השלטון וביטלו את רוב זכויותיו של העם אשר נקבעו על ידי אחד ממדינאיה החשובים של ארץ זו, הגנראל חוֹסה הילאַריוֹ לוֹפז שהצליח במשך שתי שנות שלטונו( 1848–1850): לשחרר את העבדים, להפריד את הכנסיה מן המדינה, לגרש מהארץ את הנזירים הישועיים, להכריז על ריפורמת־המסים הראשונה ולקבוע בתי משפט אזרחיים בכל רחבי הארץ.

הקונסרבאטורים, עם ראשית עלייתם לשלטון, בשנת 1885, ביטלו את חופש הדיבור, העתונות והאסיפות; הכריזו על הדת הקאטולית כעל דתה הרשמית של המדינה; החזירו את הישועים והפכו את המדינה כולה לקלריקאלית. כיובל שנים שלטה מפלגת השמרנים בקולומביה. במשך כל השנים הללו נלחמו בה הליבראלים, תכופות בנשק בידם, עד כי בשנת 1930, זכתה המפלגה הליבראלית בנצחון מכריע על השמרנים ומאז ועד עתה מחזיקה מפלגה זו את הגה בשלטון בידה.

 

ההגירה היהודית לקולומביה    🔗

ואם הרחבנו את הדיבור על המצב הכלכלי והפוליטי של קולומביה, הרי זה על מנת לתת לקורא מושג ברור מסיבותיה של ההגירה היהודית לארץ זו. כי רק עם ירידתה של המפלגה השמרנית, יכלו היהודים לחדור לאט לאט לקולומביה. ומענין כי הגירה זו החלה בתקופת משבר באותן מארצות אירופה אשר בהן היה ישוב יהודי צפוף שחיפּש לעצמו מקורות מחיה ואפשרויות קיום בארצות מעבר לים. הננו מתכוונים למשבר בפולין, תחת שלטונו של גראבסקי; למשבר ברומניה במחצית שנות השלושים של מאה זו ו… למשבר בארץ־ישראל, בשנת 1927.

מלבד מסורת מקומית היודעת לספר על יהודים שבאו הנה בראשית המאה השש־עשרה עם הקונקויסטאדורים, כובשיה הספרדים של ארץ זו, הרי תושביה הותיקים של קולומביה הם יהודים ספרדים, אשר באו הנה מסוריה, טורקיה, מצרים וארץ־ישראל עוד לפני שלושים שנה; אך רובה של ההגירה היהודית זרם לארץ זו במשך השנים 1929–1939, כלומר עד לפני פרוץ מלחמה זו; הם באו ברובם מפולין, רומניה, ארץ־ישראל וגרמניה.

פרנסתם של אלה היתה בעיקרה הרוכלות הזעירה. הם היו מהלכים מבית לבית, מעיירה לעיירה, ומרכולתם על שכמם, והיו מוכרים לתושבי המקום, בתשלומים לשיעורין, את סחורתם. זו היתה עבודה קשה, בתנאי אקלים קשה. הם היו באים עד לשער בתים, מתדפקים על דלתות לקוחותיהם. “קלאפערס” קראו אלה לעצמם, על שום הדפיקה בשער, כדי לראות את קוניהם, להציע להם את סחורתם או לגבות את חובותיהם.

לאט לאט התחילה ה"קלאפּעריי" נותנת לבעליה את פרנסתו בריוח; כמה מהרוכלים היהודיים עלה בידם לחסוך מעט מזומנים ולפתוח חנות בעיר. וכה נוצרה שכבת הסוחרים היהודים הראשונה, אנשים שהתחילו לעשות חיל, לקשור קשרים עם פירמות מסחריות באירופה ואחר כך גם עם ארצות־הברית. התגרים נעשו לאימפּורטרים, וחשיבותם בחייה הכלכליים של המדינה עלתה מאוד. לאט לאט הובאו גם קרובים מחו"ל, מאירופה – ביחוד מבסאראביה, מפולין ומארץ־ישראל – המשפחות גדלו. נולדו בנים. הבנים שהובאו – ייסדו משפחות לעצמם. ועתה מונה הישוב היהודי בקולומביה כעשרת אלפים נפש, מפוזר בהרבה ערים ועיירות, אך מרוכז ביחוד בערים הגדולות: בבירה – בוגוטא, בבאראנקיה נמל האטלאנטיק, בקאלי, ובמדעין. בשנים האחרונות התחילו רבים מהם לעסוק בחרושת וגם בזה הצליחו ועשו רכוש רב והביאו תועלת עצומה לארץ זו, אשר התעשיה בה נמצאת אך בחיתוליה.

 

מצבם הכלכלי והרוחני של יהודי קולומביה    🔗

מצבם הכלכלי של יהודי קולומביה הוא איפוא איתן. עתה, לא זו בלבד שרובם מרויחים את לחמם בקלות ובשפע, אלא יש ביניהם גם עשירים ממש ואפילו מספר מיליונרים. אולם עם השתפר מצבם הכלכלי התחילו היהודים כאן מחפּשים את דרכם בנתיבי כלל ישראל, התחילו דואגים לעתידם הרוחני וביחוד לעתיד ילדיהם. כי בינתים עברו השנים ודור חדש נולד או גדל בקולומביה, דור אשר שפת דיבורו נעשתה הלשון הספרדית, והאידית והעברית נשתכחו גם מפי אלה אשר נולדו בגולה או בארץ. על התבוללות בעם־הארץ לא עלה בדעתם אף לחשוב, כי ראשית אין רמתה התרבותית של האוכלוסיה הקולומביאנית בכללה גבוה ביותר, להיפך. ונוסף לכך, רובו הגדול של הישוב היהודי בארץ זו, עוד לא נשתכחה מלבו גירסתה דינקותא או, לפחות, זכרונות הילדות שהיו קשורים ב"חדר", במסורת יהודית, ועל פי רוב במעט מטען של יהדות, קלושה אמנם, אך אשר המומנט הרוטט ביותר שבה היה קשור בזכרונות מבית אבא־אמא, מן העיירה היהודית שבבסאראביה או בפולין.

הקולומביאני מטבעו אינו אוהב זרים. רוב המהגרים לארצו הנם או ערבים מסוריה וארץ־ישראל, או יהודים מארצות אלו או מארצות מזרח אירופה. התושב הוותיק של קולומביה למד מהר להבדיל בין ה"טורקוס" (הטורקים, כך קוראים הם לערבים) לבין ה"פולאקוס" (כך נוהגים הם לקרוא ליהודים, כי בראשית בואם הנה היו אומרים כי פולנים הם); ועתה משמשות שתי מלים אלו מלות־גנאי לשני הקיבוצים האתניים החיים כאן בקרב עם הארץ. מובן שה"טורקוס", שהנם ערבים נוצרים, נטמעו בין הקולומביאנים ביתר קלות מאשר היהודים ואם כי אין אנטישמיות רשמית מורגשת בארץ זו, קיימת כאן אנטישמיות ברורה באוכלוסיה וביחוד בכמה חוגים שמרניים ויותר מכל בחוגים הקלריקאליים.

ומי שמכיר את האוירה הפוליטית בארצות דרום־אמריקה יודע כי כל הגורמים הבלתי־מוחשיים כרגע, אך אשר היו “מוחשיים” ביותר בימי המלחמה, הודות לתעמולה הנאצית בארץ זו, מי שמכיר את המסיבות המיוחדות של אי־יציבות החיים הפוליטיים ביבשה זו – יודע כי אי־יציבות זו, היא סכנה ממשית מאוד לחייהם ולרכושם של היהודים, אשר הגיעו למה שהגיעו, הודות לשנות עמל וחיי צמצמום. מכאן מובן כי מצבם הכלכלי הטוב של יהודי קולומביה אינו ערובה מספקת לא ליציבותם החמרית ולא להתפתחות חייהם הרוחניים במסגרת יהודית.

 

שני תנאים לקיום: חינוך יהודי וקשר עם ארץ    🔗

ישראל

עד למלחמת־העולם השניה חיו יהודים אלה כמעט בשולי התנועה הציונית והדאגה לכלל ישראל לא עמדה ברום עולמם. כל אחד דאג למשפחתו ולקרוביו; הביאם לקולומביה, עזר להם להסתדר כאן ולהשתכר למחייתם. על פי רוב שיתפו הקרובים איש את רעהו בעסקיהם ובמרץ משותף עלו מעלה מעלה. אולם המלחמה ושוֹאַת אירופה קירבו ישוב נידח זה אל בעיית ישראל. האנשים רצו לעזור לאחיהם, למשפחותיהם, התאמצו להצילם, לעתים הצליחו, על פי רוב איחרו את המועד; והשכול והיתמות הראו להם את פרצופם מרחוק. ביחוד נפגעו יהודי פולין ובסאראביה, שהנם מהווים את רובו של הישוב היהודי בקולומביה. אחיהם, אבותיהם, אחיותיהם ואמהותיהם היו קרבן לתאות הרצח והבצע של הפולנים והרומנים והנאצים. הכל נהרס ונשרף ונשדד, ויהדות זו שחיתה לה, במשך כעשרים שנה, מנותקת ממרכזי התרבות היהודיים, מרוחקת מצור מחצבתה במובן הרוחני, יהדות זו, צרות וסבלות ישראל קירבוה אל בעיות ישראל והיא התחילה לשאול את עצמה למטרת חייה, ולבה היהודי הגדול התחיל לדפוק בה. ואחת היתה משאלתם: לעזור. לעזור לשרידים. לעזור לבנין הארץ. לעזור לעם ישראל להגליד את פצעיו שאין להם מרפא…

עלינו להודות כי חוץ מפעולות הקרנות הלאומיות, אשר עם בקשת הכסף הפיחו בלב הישוב היהודי כאן מעט תקוה, מעט גאוה יהודית, שמץ חינוך ציוני, אשר – בעצם היות שליחיהן גם תעמלנים – הביאו למרחקים אלה דרישת שלום מענפו החי של עם ישראל ועוררו יהודים אלה לפעולה למען עמם, – חוץ מפעולה זו, לא ניתן להם במובן הרוחני כל דבר. ועד היום נשארה בלב יהודי קולומביה הרגשת קיפוח, מוצדקת בהחלט!

שום עבודה חינוכית שיטתית לא נעשתה בקרב יהודים אלה. עם בוא השליח, מתעוררים מעט החיים הציוניים והיהודים־ציבוריים, ומשנסע – שוב נשתתקו החיים היהודיים ונצטמצמו אך בפעילות של “הכנסת כלה” ו"חברה קדישא"…

והרי ברום עולמם של יהודים אלה עומדת שאלת ארץ־ישראל ובעיית חינוך בניהם. כי הדור הצעיר בקולומביה, זה אשר לא ידע את הגולה, וכזה הוא ברובו, עומד על סף ההתבוללות; אינו יודע אלא כזית מעניני היהדות; ונגע השמד ונשואי התערובת כבר פשה בהם.

 

הקהילה היהודית בבוגוטא    🔗

הישוב היהודי בבוגוטא מונה כשלושת אלפים וחמש מאות איש: ספרדים, יוצאי גרמניה, אולם ביחוד יוצאי מזרח אירופה, ובתוך אלה קיבוץ ניכר למדי של יוצאי ארץ־ישראל.

כל אחת מן העדות הללו חיה בפני עצמה והמגע ביניהן רפה עד למאוד. עלי לציין כי אצל היהודים הספרדיים בבוגוטא, להוציא יחידי סגולה, אין אתה מרגיש לא בהשפעתה של המסורת היהודית ולא בזיקה נפשית לארץ־ישראל. יהודים אלה התרחקו ברובם מצור־מחצבתם וסכנת הטמיעה המוחלטת צפויה להם. ידיעת השפה הספרדית מקלה עליהם את ההתבוללות; הם לא התייסרו באותם קשיי ההתאּקלמוּת אשר היו מנת־חלקם של היהודים האשכנזים יוצאי פולין ורומניה; הם נקלטו בעם־הארץ והושפעו מאורח חייו.

לא נתברר לי מה מקשר יהודים אלה אל היהדות, אך בטוחני כי אם לא יימצאו האנשים המתאימים בקרב אחינו הספרדים בארץ, החיים את חייה, העושים למען בנינה ככל אשר ידם משגת, אם לא יימצאו איפוא האנשים אשר יידעו לעורר בהם את הרגש היהודי, אם לא יצליחו להחזירם אל חיקה של מסורת יהודית כל שהיא, אם לא יקרבום אל בנין־הארץ, כי אז אין ספק שבעוד דור אחד לא יישאר מהם שריד ופליט והם ייטמעו כליל בקרב הגויים בשמד ובנשואי תערובת.

מובן שישנם גם יוצאים מן הכלל, יש ביניהם גם יהודים בעלי לב חם, וגם ציונים טובים ונאמנים, כגון הד"ר בן־שיטריט, אשר שימש במשך שנים כנשיא הפדרציה הציונית בקולומביה, או מר אשכנזי ועוד אחדים, אך אלה בטלים בששים לעומת האלמנט האדיש, וכל מאמציהם של יהודים טובים אלה לקרב את אחיהם אל בעיות היהדות והארץ עלו בתוהו…

הקיבוץ היהודי־גרמני ( או כפי שהם נוהגים לקרוא לעצמם “יהודים דוברי גרמנית” אם כי כבר מזמן הם מדברים ספרדית רהוטה) הוא מאורגן יפה. יש לו מוסדות לעזרה הדדית ואין הם מושכים ידם משום פעולה ציבורית יהודית. בראש ארגונם נמצאים אנשים אשר כל ענין יהודי יקר להם ושדברם נשמע בין כל החוגים של יוצאי הארצות דוברות גרמנית; הם הבינו ללכד באגודתם אנשים בעלי חוש ארגוני ובעלי משמעת. ויש להצטער על כי לא נמצא עדיין בסיס לשיתוף־פעולה בין יהודים אלה לבין יוצאי מזרח אירופה; כי אלה האחרונים הם הנושאים העיקריים בעול החיים היהודיים בבוגוטא, ועתידים היו ללמוד הרבה מכשרון־הארגון של יוצאי גרמניה.

יוצאי מזרח אירופה, אלה הם חיילינו האלמוניים בעיר זו, הדואגים לחיים יהודיים כאן ולעזרה ממשית לארץ. מצאתי כאן יהודים מכל המינים, בעלי השקפות פוליטיות שונות; אך כולם, החל מהקומוניסטים וחברי ה"בונד" לשעבר וגמור בציונים־הכלליים וברביזיוניסטים, נושאים בלבם את ארץ־ישראל כקמיע יקר מכל יקר, כמשאת־נפש המצפה למימושה הפשוט וההגיוני: עליה לארץ כדי לכונן בה את חייהם.

 

מוסדות הקהילה האשכנזית בבוגוטה    🔗

“המרכז היהודי” דואג לצרכי הקהילה, הוא ועד־הקהילה; יש לו קופת־מילוה ואולם אסיפות, ספריה, צנועה למדי, שעודנה בתחילתה ואף מנסים להקים תלמוד־תורה. הדופק־החי – אמנם לא במלוא התנופה – אך הדופק החי של הישוב הבוגוטאני היא הפדרציה הציונית. הפדרציה הציונית מקיימת את הקשרים הישירים עם ארץ־ישראל; היא הדואגת לארגון המגביות הציוניות ומיצגת את התנועה הציונית כלפי פנים וכלפי חוץ. אחת מפעולותיה האחרונות החשובות היתה הקמת ועד פּרוֹ־ארצישראלי המורכב מחשובי האישים הלא־יהודיים בקולומביה: עורכי עתונים ומיניסטרים, פרופיסורים וסופרים. אולם עלינו לציין כי אין הפדראציה הציונית מייצגת את כל שכבות הישוב היהודי בבוגוטא ותוצאות הדבר הזה הן: חוסר זרימת כוחות חדשים להנהלת העבודה הציונית, ליאות העסקנים העומדים על יד ההגה זה שנים ועיקר העיקרים – התרחקותו של הדור הצעיר מעבודה ציבורית יהודית וביחוד ציונית. אמנם חברי הפדראציה הציונית הם כולם חברים נאמנים ואנשים המשמשים דוגמה לאחרים ביחסם החם והלבבי אל כל בעיה יהודית וביחוד ציונית; אך האמת ניתנה להיאמר, כי יחס זה בעיקרו מוצא לעצמו ביטוי בתרומות לקרנות, והעבודה החינוכית הציונית, היומיומית, אין לה דואגים פרט לשלושה־ארבעה אנשים. בינתים נתבגרו כמה מן הצעירים ויש הכרח לקרבם להנהלת הענינים הציבוריים כדי לחנך משמרת חדשה של פרנסי קהילה ומנהלי עניניו של הישוב היהודי בבירת קולומביה. כן יש לדאוג עתה להרחבת היריעה הציונית ולהתקרבות אל המונים, אשר עד עתה עמדו מרחוק, ועתה הם מוכנים לשתף פעולה בלב ונפש למען בנין הארץ.

 

סכנה ממשית לילדי ישראל: שמד!    🔗

ואם הצעירים היהודיים בגיל ארבע־עשרה עד עשרים וכמה, עדיין שומרים בלבם זכר רסיסי מסורת יהודית והלשון היהודית עדיין ידועה להם במקצת, הרי לא כן הוא הדור שנולד וגדל כאן ומתחנך בבתי־הספר הגויים. הוראת הדת הקאתולית היא כאן חובה, כי היא הדת הרשמית, וילדי ישראל חייבים, ברוב המקרים, להיות נוכחים בתפילותיהם. בכמה מקרים פנו ההורים אל הנהלת בתי־הספר – ביחוד התיכוניים, – בבקשה כי ישחררו את ילדיהם משעורי הדת, ואז נתבקשו להוציא את ילדיהם מבית־הספר. בעברי עם ידיד ברחוב, בבוגוטא, נתקל הלה ביהודי, אשר סיפּר לו כי נקרא אל מנהלת בית־הספר וזו התחילה לדבר על לבו, כי ירשה לבתו לקבל עליה את הדת הקאתולית, כי חבל על הילדה ששאר הילדים מציקים לה על שאינה משתתפת בתפילותיהם ומשתמטת מהן תכופות, וכי סוף־סוף ארץ דמוקראטית היא קולומביה וכבר הגיע הזמן בו צריכים היהודים לטשטש את ההבדלים ולהיות אזרחים שוים בכל לילידי המקום. האב השיב למורה, כי מוטב לו שתעזוב בתו את בית־הספר מיד מאשר תתנכר לדת אבותיה, וציין כי אין הוא רואה סמיכות־הפרשיות בין הדימוקראטיה לבין הסתה לשמד.

כמה בתי־ספר אינם מקבלים ילדים יהודיים, משום שהאלמנט היהודי בקולומביה אינו נוח להתבוללות, כמו, למשל, האלמנט הערבי־נוצרי מהלבנון ומארץ־ישראל, אשר היגר גם הוא לארץ זו וכבר נטמע, רובו ככולו, בעם־הארץ. כך מנמקים זאת כמה מן הפדאגוגים הנוצרים בקולומביה, אך, לאמיתו של דבר, יש כאן תופעה אנטישמית ברורה, היונקת את ארסה מן החוגים הריאקציוניים.

אולם המציאות היא מציאות, ובאין בתי־ספר אחרים, נאלצים היהודים לשלוח את ילדיהם אל לוע הזאב. וככל שמטען־היהדות שלהם מידלדל והולך, סכנת השמד גוברת. סוּפּר לי כאן על ילדה קטנה, נכדתו של רב מפולין, אשר בבוא הידיעה על מות סבה הודיעה לחברותיה, כי על אביה להתאבל שבעה ימים ולא לצאת את הבית “משום שסבי היה ארכיבישוף!”…

ולא פלא הוא, לאחר כל אלה, שבעת האחרונה היו כבר בבוגוטא כמה מקרי שמד של בנות ישראל שנישאו לגויים.

 

הדאגה לדור הצעיר ו"המרכז התרבותי"    🔗

מכאן יובן לקורא העברי מה רבה דאגתם של ההורים לחינוך בניהם ברוח היהדות. ואכן, בכל ערי קולומביה שיש בהן ישוב יהודי, הננו עדים עתה להקמת בנינים ציבוריים יהודיים, אשר ישמשו הן לצרכי הקהילה הדתיים והן לצרכים התרבותיים. המפעל העיקרי הוא הקמת בתי־ספר לילדי היהודים. לשבחה של הפדראציה הציונית בבוגוטא יש לציין שהיא נרתמת עתה בעול כבד של רבע מיליון דולאר ומקימה בנין גדול, “מרכז תרבותי”, אשר יכיל בית־כנסת, מועדון, את המוסדות הציוניים ומוסדות הקהילה, ובעיקר: בית־ספר תיכוני, שתכנית לימודיו הכללית היא כתכנית בתי הספר הרשמיים במדינה, ונוסף לה תכנית יהודית: הלשונות עברית ואידית וספרותן. הבנין נרשם בספרי האחוזה של המדינה על שם הפדראציה הציונית בקולומביה, ובתעודת־ההרשמה הוכנס סעיף מיוחד אשר לפיו יהיה הבנין רכושה של המדינה העברית בארץ־ישראל כאשר תוקם זו ותוכר רשמית. אסור למכרו או למשכנו שלא בהסכמת שני שלישים מן הצירים בקונגרס ציוני קולומביה. עתה מובנת שוועתם של יהודי קולומביה למורים עבריים מארץ־ישראל. יהדות קולומביה צריכה למורים עבריים כאויר לנשימה. בעוד חדשים מספר יושלם הבנין המפואר, “המרכז התרבותי”, ואם לא יימצאו המורים והמחנכים הדרושים, עלול הבית ליהפך למקדש נעדר שכינה.

 

אנשים ונופים בבוגוטא    🔗

יש בבוגוטא אוירה מיוחדת אשר בשמי המזרח התיכון, ריחות ניחוח של חגיגה ספרדית וריח לבונה של הכנסיות הקאתוליות משמשים בה בערבוביה, ונוסף לזה ריחו המיוחד של האלכוהול הקולומביאני, ה"צ’יצ’ה", העשוי מאורז, תירס וקנה־סוכר, וריח הפירות האכסוטיים ובשמי פרחים משונים – כל אלה נהפכים לנסך מהול בכיסופים החודרים לדמך לאטם.

יש בבוגוטא, הבנויה בגובה של 2640 מטרים, מלבד תושביה הקולומביאנים, שני קיבוצי מהגרים, האחד מורגש יותר, חי יותר את חייו המבודלים – היהודים; השני, מטושטש יותר, חי גם הוא בצותא, אך חייו משובצים כבר יותר בחיי עם הארץ, מפאת דתו, מפאת קשריו הרופפים אל מולדתו הקודמת, משום הרגש הלאומי שלא ידע לפעום בעצמה הדרושה, שלא ידע לוותר על נוחיות הטמיעה – הנני מתכוון לערבים־הנוצרים מסוריה, הלבנון וארץ־ישראל. יש בבוגוטא, כיום, רחובות שלמים אשר חנויותיהם שייכות ליוצאי הארצות הליבאנטיניות, חנויות ובתי־אוכל אשר נוסף לשמותיהם – “עכו”, “לבנון” ו"ירושלים" – מתרוננים בהם געגועים למולדת רחוקה, והמאכלים המתובלים משמשים בהם תחליף לרצון הבריחה אל ארצות הילדוּת, אל דירי־הצאן, אל הכפרים המקננים על פסגות הרינו, אל שדות המשתרעים תוך שלוות־עצלתיים מזרחית על מדרונים עייפים… יש בבוגוטא בית־קפה ערבי קטנטן אשר שמו “פלשתינה” ושם יכול אתה עד היום לשתות קפה טורקי, לעשן נרגילה ולהקשיב לניבם הגרוני החם, ללשונם השרבית של בני ארצנו המוסלמים. בוגוטא היא עיר עצומה בשטחה, מפוזרת, המשתרעת על מרחב של למעל משלושים קילומטרים מרובעים. בתיה קטנים לרוב, רחובותיה צרים. אך התנועה בחוצות היא רבה ועם שעות אחר־הצהרים, עם תום שעות העבודה במשרדים, עם התקרב עֵת נעילת החנויות, הומים הרחובות מאדם, וקשה לעבור בהם בלי להיתקל בעוברי המדרכות, בלי להאיט את נסיעת המכוניות על הכביש; כי אין כאן התחמה: הכביש לכלי־הרכב – המדרכה לאדם. אדם ובהמה ומכונית מתערבים בחוצותיה של בוגוטא בשעות בין הערבים לזרימה חיה אחת, רבגונית, בצבע הדיוקנים, בדמויות, בצורות הלבוש, באופן ההליכה: קלה אצל המטיסים, בני־התערובת, ילידי ההרים; כבדה אצל אלה אשר באו ממרחקי אירופה ואסיה עד הלום.

 

זעקת הדם במחול    🔗

הנני כותב שורות אלו בלילה בהיר, בבוגוטא, בירת קולומביה. צלילי תזמורת צרודה עולים מאולם הריקודים אשר במלון “גראנאדה”. רק לפני רבע שעה שתינו שם כוס תה בחברת ידידים, ועתה רוצה אני למסור מעט מקצב הריקוד, מעט מרינת הזמר הפראי, אשר היו כהפתעה לעיני, הצופות למרחקי הדמיון, ולאזני הרגילות להסכית לצלילים טבולים בעצב דורות ובנחלי דם ובאים אלינו בלילות בשועתם החכלילית, המביאה עד לפתחי טרוף־הדעת…

ישבנו, זוג ידידים ואני, ושוחחנו. נושא שיחם על השעמום האיום השורר בשיאי בירתה של קולומביה. שיחי – היה כולו מוקדש לרשמים החדשים, לראיית דברים שנתגלו לפני, לאחר שהיה של ימים מספר בארץ זו, ואשר הם, תושביה הוותיקים, לא השגיחו בהם. סיפּרתי להם על טיפּוסים החיים עמהם זה שנים ואשר הם אינם מרגישים במקוריותם, באופיים המיוחד, באנושות מגרעותיהם וברינת האינסטינקטים, הכלואים בתוך סוּגר של דורות, העטופים בחליפות האירופיות, והעלולים לפרוץ – הפורצים מדי פעם בפעם. התלוננתי לפניהם על השפעתו הרעה של הגובה על נשימתי שכבדה, ועל עיני הליאות כאן בלי הרף, ועל עפעפי שנעשו כבדים – בימי שהותי הראשונים כאן – ועל מאבק הריאות והלב עם הפסגות הטרופּיות… סיפּרתי להם על פגישותי הראשונות עם האנשים כאן: מאמץ הלב היה כאילו לריק. שועתי הראשונה כאילו חלפה בתוך חלל ולא נגעה, אף כקלילה בנגיעות, בנימי נפשותיהם. אולם, אחר, לפתע פתאום, נפגשו הלבבות; נמצאה הלשון המשותפת וגיליתי כאן אנשים פשוטים וטובים, אשר לחיצות־ידינו ידעו, כבלא מתכוון, את פשר האחוה היהודית, את פשר ההבנה האנושית, את טעמו של ניב רחוק משדות שרומסו, מעיירות שחרבו, מפיות שנאלמו, מעולמות שנשמדו ואינם…

ותוך כדי ספּרי בארצות רחוקות, ותוך כדי דבּרי בבוגוטא זו הנישאת למרומים, ותוך כדי תארי להם את שירת הפסגות אשר בסביבותיה, ואגב הביאי אותם, בטיול דמיוני – שהיה בשבילי עובדה, מציאות, לפני יומיים – טיול אל ראש המוֹנסיראט ואל המנזר המתנשא עליו בגובה של 3400 מטרים, ואשר על השביל המוליך אל בין כתליו מתוארת הצליבה בפסלי נחושת מכוסי־ירוֹקת המושכים אליהם אלפי עולי רגל, תוך כדי הגישי לפניהם את ה"בלתי רגיל" שבחייהם, הנראים להם כבאנאליים, – – לפתע פתאום יצא זוג מבין הרוקדים, וכעבדים הנכנעים לצו בעליהם נכנעו הם לצו המנגינה האינדיאנית־כושית, למנגינה אשר דמי־התערובת זועקים בה כזעוק דמי־התערובת בגופותיהם, והתחילו מחוללים עד לשכחת הציבור, עד לשכחת המציאות, עד לשכחת הצניעות ועד להעלאת המאוויים הטמירים ביותר אל תנועות גופותיהם ואל רמזי תשוקותיהם שניעורו לקול הד הזמר, אשר בו שני גזעים רחוקים נאבקים כל אחד על קיומו, כל אחד על מקוריותו, כל אחד על זכותו לחיים היוליים, לשכרון תכול, לסחרחורת עקובה מדם.

כל שאר הרוקדים פסקו מלנוע. הכל נקפא למספר רגעים. הכל עמדו בחצי גורן מסביב לזוג והביטו, וחיו יחד עמו את חייו רוויי הרזין; רק רגליהם נעו בקצב המנגינה וגופותיהם נעו בקצב הרגלים…

אם אשכח פעם את העיר בוגוטא, ואם אערוג למרומי פסגותיה, יישאר המחול המוזר הלזה חרות בזכרוני לעדי עד! פתע ניעור דם הדורות. פתע זעק דם המטיסים…

 

מכרות סיפאקירה ואשדות טקנדמה    🔗

ואם מראש המוֹנסראט נתגלה לפני אחד הנופים היפים ביותר בעולם, ואם העיר בוגוטא נשקפת משם כולה בבת אחת, כעל כף היד, – הנה הסאבאנה, היא הערבה הרחבה, זרועת השבילים, חגוּרת הנחלים אשר מימיהם מבריקים בברק הכסית והברקת, הסאבאנה הנראית מגובה של כשלושה וחצי קילומטרים, הריהי מקסם הפלאים של ארץ כשפים זו! בוגוטא הרים סביב לה… אחד ההרים הוא שחור ועל רכסיו בנויה עיירה קטנה, בסגנון התקופה הספרדית הקולוניאלית; זאת היא סיפאקירה המוציאה את לחמה מן הארץ בצורת מלח, שהנו זכיון הממשלה והמפרנס עשרות אלפי איש מסביב. וכאשר חדרנו אל תוך העיר התת־קרקעית, אשר בה המנהרות הארוכות חצובות ישר בתוך ההר, וכאשר ראיתי כיצד מפיקים בני האדם את המלח הלבן מתוך אדמה שחורה, מתוך גושי קרקע הדומים לגושי פחם – נתאכזבתי מעט; כי דימיתי בנפשי שמערות המלח תהיינה לבנות וצחות ודומות לארמון הנסיכה הרדומה או לפחות לקמרוני קתדרלה גוטית. וכאן היו הפועלים שחורים כמנקי ארובות; לא בצבעם הטבעי, אלא מחמת זוהמת הרגבים המכותשים במכתשות ענק והמוּשרים אחר כך בתוך בריכות המים. אולם עם כל זאת, אוירה מיוחדת, מסתורית, שוררת בתוך הפרוזדורים הארוכים, בתוך המבוכים המפותלים הללו, העולים ויורדים, ולאורך כל הדרך, ובכל אחת הפינות: במות לבתולה הקדושה – במקום אשר לפני מאות שנים היו במות לאלילי האינדיאנים, כי הם אשר גילו את המלח בתוך מעמקיו של הר זה, הם אשר כרסמו את צלעותיו במשך דורות וידעו גם הם להפוך את הרגבים השחורים לגבישי מלח לבן ושקוף – – – נרות דולקים בפינות ונשים וגברים כורעים על ברכיהם מסביב למזבחות הללו ומעלים עליהם את תפילתם מהולת האמונה והפחדים, מהולת נצרות ועבודת־אלילים, וגופותיהם נעים אחוזי־אכּסטזה, וקולות נכאים פורצים מתוך גרונותיהם בלוית חרחור, המזכיר גסיסתו של מת…

מכאן נסענו אל אשדות טקנדמה. הפרופיסור גארסיה באנוֹס, כימאי בעל־שם בספרד, מי שהיה דיקן האוניברסיטה בבארצלונה, ועתה הוא דיקן הפאקולטה למדעים בבוגוטא, נלוה אלינו. פרופ' באנוס הוא ספרדי מבטן ומלידה. גבה־קומה ובעל ראש שיבה הדומה לרעמת אריה. בפניו הוא דומה מעט לבן־גוריון. איש מלא מרץ, אוהב חיים וצעיר בנפשו יותר מכל הנוער הבוגוטאני גם יחד. זהו ריפובליקאי נלהב, ומזעם שנאתו למשטר פראנקו אפשר היה לייצר, נדמה לי, כמה פצצות אטומיות. ידיעותיו האוניברסליות בשדות כה שונים, בספרות, מוסיקה, פילוסופיה ואפילו דברי ימי ישראל, הפכו את שיחתו לתשבץ של אנקדוטות, מתובלות בהבזקות הומור ורעיונות כה מקוריים עד כי לא חשנו בסיבובי הדרך המסחררת, המביאה עד לאשדות המהוללים בכל אמריקה הדרומית כולה. “רואה אתה”, אומר לי פרופ' באנוס, "כמה אַנאַלוֹגיוּת יש בתפיסה הקוסמוגנית של עמים שונים. הנה האינדיאנים מאמינים כי אשדות אלה, שנוצרו מהשתפּכותו של נהר בוגוטא אל מי התהום הזאת, מגובה של 142 מטרים, נולדו, ברגע שאלילם בעט במלוא כוחו בסלע זה – כמשה שלכם בשעתו, שהכה בסלע! – ההר נתבקע, חרצובותיו נפתחו, מעינות מים התחילו פתאום מפכים סביב, הנהר בוגוטא נולד בן רגע ומימיו התחילו משקים את אדמת הסבאנה והפכוה לגן חיים!… זאת היא האגדה. ובכל אגדה יש שמץ אמת: לפני אלפי שנים היתה כאן רעידת־אדמה, אשר הטתה את זרימת הנהר, תוך כדי טלטול בכוח איתנים, מקיר גבוה זה, אל בקעות צרות ואל הסאבאנה.

ראש שבט קופאן ובת־זוגתו (קולומביה)

עתה קורא ההמון למפל־המים זה בשם: “בית קברות של המאבדים עצמם לדעת”, כי מאות השליכו עצמם מצוק הסלע אל התהום…

 

מסרבאנטס לארטור רימבו וממנו לנביא יחזקאל    🔗

זה היה במסעדה הנודעה “טמל” אשר בבוגוטא. כמה מטובי העתונאים הוזמנו לכאן על ידי אנשי הפדראציה הציונית כדי להקביל את פניו של הבא מארץ־ישראל.

בראשונה דובר על דא ועל הא, מעט רכילות על כמה אישים שבזירת המדיניות העולמית, מעט דברים על החוגים הרשמיים כאן, אחר נסבה השיחה על ספרד, ועל ההכנות הנעשות בלונדון לקראת קימומה של המונארכיה הבורבונית, ועוד כהנה וכהנה. ואם כי ספרד נשארה עדיין כנושא השיחה, הרי לאט לאט הועבר מרכז הכובד מהפוליטיקה אל הספרות, כי רוב הנוכחים היו אוהבי ספרות ומוקיריה. בהמשך השיחה עברו לדבר צרפתית, וגם אני התחלתי לוקח חלק בויכוח. סאלאמיה בורדא, יוצא ירך מהגרים לבנוניים, הוא אחד האישים הבקיאים ביותר בספרות וביחוד בשירת צרפת ואחד העתונאים החשובים והמענינים בקולומביה כולה. הוא אינו מסרב לברך תכופות את ברכת “בורא פרי הגפן” והיין ונסכיו וכישופי השירה קירבונו יותר מכל כרטיסי־הביקור ומכל ההקדמות הביוגראפיות. פתחתי בהערכה חטופה על “דון קישוט”. וכי על מה יכולתי לדבר מבחינה “ספרדית” לאחר שהות של שבועיים בארץ זו? ולא יכולתי להימנע מלהקביל הקבלות בין האביר מלא־מאנש לבין נסיוננו האידיאליסטי הגדול בארץ; לא יכולתי שלא לעורר את לבם של המסובים על הסכנה הכרוכה לבניננו דוקא מצד אנשים מעשיים מדי ומדינאים בעלי חוש ראיה “ריאליסטי” כיכול; נפחתי רוח חיים, במידת יכולתי, בסאנצ’ו־פאנסא זה, העלול ביומיומיותו הבהולה להעביר מן העולם את החולמים ואת הלוחמים כאחד; פרשתי לפני המסובים את יריעת עלבונותינו בעולם כולו ובארץ; השויתי את עמי לאניה הזקוקה לנמל, לנמל מבטחים… פתאום התחיל סאלאמיה בורדא לקרוא באזנינו, בעל־פה, את ה"ספינה השיכורה" של ארתור רימבּוֹ, בטעם וברגש רב. מילאתי אחריו ובבטחי בזכרוני כי ישמור לי אמונים “החזרתי” לבורדא קטע מן ה"עונה אחת בגיהנום" של המשורר הגאוני, משורר וחוזה, והעירותי כי מוקירי השירה שוכחים לעתים קרובות משורר־חוזה אחר, גדול החוזים וענק הנביאים: יחזקאל… סיפּרתי למסובים את משל אהלה ואהליבה ומובן שהנמשל היה מאוד “אקטואַלי”, אחר עברתי אל חזון העצמות היבשות. לאמור כי בן־בוזי הוא אשר סלל את הדרך לפני ארתור רימבו, וכי תיאורי האופנים וחיות הקודש עולים על תיאורי הסימבוליקה של רימבו, הרעיונות אין בהם בשום פנים לאומנות צרה, והרי הם פסגות חזון ושירה, אשר לא הושגו על ידי שום משורר עד היום.

למסובים היתה זו תגלית ממש. וכאשר קראתי להם את הפסוקים מיחזקאל, פרק ל"ד, “את האובדת אבקש ואת הנדחת אשיב ולנשברת אחבוש ואת החולה אחזק ואת השמנה ואת החזקה אשמיד, ארענה במשפט”, לא הייתי זקוק לשום פירושים, לשום הכרזות פוליטיות; כולם הבינו למי הכוונה, ולב כל אחד מהמסובים נקף לשמע דבריו של אותו גאון אדיר־רוח, אשר לפני אַלפּיים שנה ידע לצקת את חזונו בדפוסים המתאימים לכל עת.

ואמנם, יחזקאל עשה את שליחותו להפליא, והחל ממחרת דוּבּר בעתונות הקולומביאנית, באהדה ובכבוד, על ציון הנבנית ועל בניה הכמהים לגאולה…

 

אוהבי ציון בבירת קולומביה    🔗

אם יש ציונות בקולומביה – ואף אם ארגונה הוא רופף וטעון תיקונים דחופים – אך אם יש ציונות בקולומביה, אם יש לה מוסדות כפדרציה, הרי אנו חייבים זאת בעיקר לקומץ אנשים מסורים לציון עד כדי שכחת עצמם, עד כדי הזנחת עניניהם הפרטיים. ובראש חוג אנשים אלה עומד בבוגוטא יהודי ארצישראלי, יעקב אברבוך. זהו הטיפּוס האידיאלי של ציוני שמסר את רוב מרצו ואונו לענייני ארץ ישראל והדביק ממש את האחרים בחידק העסקנות הציונית וברוח הנאמנות לה. אפשר להגיד בבטחון: “אלמלא לא היה אברבוך בבוגוטא, לא היתה קיימת שם אוירה ציונית כזו אשר מצאתי. אלמלא לא היה אברבוך – היה, פשוט, צריך… להמציאוֹ!” לא בשושנים היתה סוגה דרכו במשך שנים: מדנים בקהילה, וויכוחים סוערים בתוך הפדרציה. אך לאט לאט נתרגל הישוב עם מציאותו של גוף זה, עד כי עתה הפכה הפדרציה הציונית להיות מרכז החיים היהודיים בקולומביה.

 

מיעדעניץ שבבסאראביה – לבוגוטא, דרך מדריד    🔗

ועוד “משוגע לדבר הציונות” בבוגוטא ושמו: סאלבאדור רוזנטאל. אמנם “שגעונו” הוא עול־ימים יותר מזה של אברבוך, אך ציוניותו של רוזנטאל היא כולה התלהבות ומסירות:: התלהבות לרעיון הציוני ומסירות מתמדת לעבודה הציונית. טיפּוס מיוחד במינו הוא הד"ר רוזנטאל. לפני כעשרים שנה בא לקולומביה מיעדעניץ שבבסאראביה. הוא היה “קלאפער” בראשיתו, כשאר היהודים אז, אולם חיש מהר נקעה נפשו מהרוכלות והוא עזב את קולומביה, נסע לספרד ללמוד, גמר שם את חוק לימודיו כרופא שניים. בינתים פרצה שם מלחמת האזרחים. ד"ר רוזנטאל מתנדב כלוחם בשורות הרפובליקאים. אחר, שב לקולומביה. היה כאן מזכיר אגודת המהגרים הפוליטיים הספרדים. אולם במהרה התאכזב מרעיו הספרדים ומן המדיניות הבין־לאומית ופנה אל צור מחצבתו. החל מתענין בשאלות הקהילה היהודים בבוגוטא, בבעיה הציונית, ולאט לאט רכש לו השפעה, עד כי נעשה לאחד ממנהיגיה של יהדות זו חסרת מנהיגים ומחנכים.

ראיתי בידיו של ד"ר רוזנטאל תעודה חתומה בידי אלואריז דל ואיו וה"פאסיונאריה", בשם הממשלה הספרדית הרפובליקאית, עדות להשתתפותו במלחמת החופש הספרדית ואות הוקרה על שירותיו המצויינים.

אך כל זה הוא מנת חלקו של העבר. של העבר אשר נחרת בזכרון עם מאבק הדמים ששמו: מלחמת־האזרחים הספרדית. של עבר יפה ואכזרי. עתה, עומד הד"ר רוזנטאל בצדם של שאר פעילי הפדרציה הציונית ומסייע להם ככל יכולתו, בקשריו, בלשון הספרדית המתרוננת בפיו, במאניירות הספרדיות שלו שהנן תעודת־כניסה לחוגי האינטלקטואלים והמדינאים שבקולומביה.

 

הקומוניסט הציוני ריגאֵרוס פיראלטא    🔗

אחד המדינאים הצעירים האינטליגנטיים ביותר בקולומביה הוא הסנאטור בן 35, חוֹרכאֵ ריגאֵרוֹס פיראלטה, חבר המפלגה הקומוניסטית הקולומביאנית ואחד מאוהדיה הכנים ביותר של ציון. הקומוניזם בקולומביה אינו תנועה המונית. זאת היא ארץ קאתולית בעיקר. ומשום כך הרי גם הקומוניזם כאן אינו קיצוני בפעולותיו. הוא מהווה, במידה ידועה, את האגף השמאלי של הליבראליזם. לא במובן ארגוני המדובר, אלא במובן תמיכתם של צירי בתי הנבחרים בכמה מפעולותיהם הסוציאליות והמדיניות של הכוחות המתקדמים במדינה. לכן שוררים יחסים ידידותיים למדי בין צירי המפלגה הקומוניסטית ובין אלה של המפלגה הליבראלית, השלטת לפי שעה במדינה; ולכן גם חשובה התענינותו המתמדת, נאמר אהדתו האמיתית של אדם כריגאֵרוֹס פיראלטה לעניננו.

ביקרתי בביתו של ריגאֵרוֹס פיראלטה. חדר עבודתו מלא אלפי ספרים. בצד דברי ימי קולומביה מונחים דברי ימי ישראל מאת שמעון דובנוב בתרגום ספרדי. על הקיר תלויות תמונותיהם של סטאלין, לנין, קארל מארכס בצד תמונותיהם של פרץ, שלום־עליכם והד"ר הרצל. כל האוירה ספוגה אהבת ישראל. אהבת ישראל בת שנים, ולא בת קפּריסה. אמו הזקנה והדורת הפנים שמחה לביקורי, כאשר ישמח אדם לביקורו של ידיד שחזר מדרך ארוכה. יש לנו בבנה ידיד נאמן, אומרת היא, עוד מימי ילדותו התענין בשאלת היהודים. אכן, בפרוץ המלחמה עזר ריגרוס פיראלטה ליהודים רבים במדינה זו להעלות את קרוביהם, להצילם מצפּרני החיה הנאצית.

 

חואן בולבינה – אגרונום קאטאלאני אוהב ישראל    🔗

יום אחד מצלצל אלי אדם, שלא הכרתיו, ומבקש בצרפתית עילגת במקצת, כי אקדיש לו עשרה רגעים מזמני. הוא אינו יהודי, אומר הוא, אך הואיל והעתונים הודיעו שבא לכאן שליח מארץ־ישראל, רוצה הוא לבוא וללחוץ את ידי. בו ביום נכנס אצלי איש כבן חמישים וחמש והציג את עצמו בזו הלשון: “חואן בולבינה, אגרונום, קאטאלאני ואוהב ישראל!” זו היתה התודעוּת מקורית למדי. הודיתי לו על ביקורו. "יראה נא, אדוני, אהבת היהודים שלי אינה בת יומיים. עוד לפני שלושים וחמש שנה החילותי להתענין בשאלה זו. וכיצד? – ישאלני כבודו. פשוט. למדתי אגרונומיה בעיר ברוסל שבבלגיה והיה לי חבר, חבר יקר ויהודי גאה, אולי מכירו אדוני? שמו היה שמואל טולקובסקי. כבר אז, בשעה שהרבה סטודנטים יהודים היו מצניעים את יהדותם, היה הוא מכריז בפה מלא: “אני יהודי” וחלם על עליה והתישבות בארץ־ישראל. העודנו חי? היוכל כבודו למסור לו פריסת שלום ממני? ואולי כבר שכחני? מי יודע? תהפוכות גורל וקפּריסות זכרון מי יבין?

יואיל נא לספּר לי על הארץ, הנני אגרונום לפי מקצועי ומובן מאליו, כי מענין אותי מאוד אלו צמחים גדלים שם? אלו פירות? היש לכם מקנה משובח? ומה בדבר עדרי הצאן, שהארץ היתה מהוללת בהם בימי קדם? כמה הייתי רוצה להועיל לכם במשהו! הנני מבין אתכם, היהודים, אתם זקוקים למולדת. גם מולדתי אני, קאטאלוניה, נאנקת תחת שבט הנוגש. ספרד של עכשיו, שללה ממנה את האוטונומיה ונוהגת בה לא כבעם גאה ואוהב חופש אלא כבמושבה במרחקי הימים"…

יש לו למר חואן בולבינה אחוזה כאן בקולומביה, אף הזמינני לבקר בה. בבקשה אחת פניתי אליו: יש כאן כמה פירות אכסוטיים אשר נעמו לחכי. כגון ה"פאפאיה", שצורת מילון לה והיא טובה מאוד לבריאות כאשר מעידים כל הרופאים. היואיל אדוני בטובו לעבור עמי בשוק, להסביר את טיב הפירות הללו ולהשיג את זרעם, כדי שאשלחם ארצה וכדי שידידינו שם ינסום באקלימנו ועל אדמתנו!"

לא היה גבול לשמחתו. יצאנו לשוק, בלינו בו שעתיים. טעמנו מכל הפירות שנזדמנו לנו, הבאנו מהם לבית המלון, ולמחרת הביא לי מר בולבינא שתי חבילות זרעים מן הפירות הללו.

 

קהילת מדעין אשר באנטיוכיה    🔗

לאחר חודש ימים של שהייה בבוגוטא, “ירדתי” למדעין אשר באנטיוכיה. הביטוי “ירדתי” צריך להתפּרש כ"ירידה אשר קדמה לה עליה". עליה אל המטוס של חברת “אביאנקה” ועמו ובתוכו עליה אלי מרומים, אל שחקים חדשים, אל מפלשי עבים העוטפים כרדיד של כותנה רכה וצחורה את הרקיע.

כעבור שעה ורבע ירדנו במדעין, בירת מחוז אנטיוכיה.

הנני כותב במתכוון את השם מדעין בכתיב זה, כי זכרונות רבים עולים בלבו של ארצישראלי בראותו על מפּת חבל־ארץ זו שמות כ"בית־לחם", “ירושלים”, אשקלון", אנטיוכיה וכו'… האנטיוכנים אומרים, כי הם יוצאי חלציהם של אנוסי ספרד, אשר באו והובאו בכוח הנה עם ראשוני “הקונקויסטאדורים”, ראשוני כובשיו של מחוז זה. ואמנם בעברך ברחובותיה של עיר זו, המונה כמאתים אלף נפש, אתה יכול זעיר פה זעיר פה להיתקל בפרצופים שאינם נבדלים בהרבה מפּניהם של היהודים בטבריה, בירושלים ואפילו בתל־אביב. ועם כל זה אנטיוכיה היא המחוז הקאתולי ביותר, האדוק ביותר בכל קולומביה. האנשים והנשים אשר דם ישראל זורם בעורקיהם, כביכול, אינם דוקא מאוהבי ישראל והמלה “חודיאו” היא להם כמלת גנאי.

 

נופים שברחו מבדיו של פול גוגיין    🔗

זהו מראה מיוחד במינו, מראה מוזר לעיני יהודי מארץ־ישראל: יציאת אנשי ונשי מדעין מהכנסיה ביום ראשון, עלי להודות, כי את הנשים היפות ביותר בכאן, בעלות חן מיוחד, שעיניהן הגדולות, שחורות וחוּמות וירוקות, נושאות בחוּבּן חלום מוזר, ערגה נסתרת, נשים אלו ראיתי כאן, ביום ראשון, בצאתן את הכנסיה בהמוניהן, לבושות שמלות תפורות בטעם, ולראשן כובעים יפים, מודרניים, כאשר תחבושנה בנות פאריס או ניו־יורק!

ובערבים, בעברך ברחובות הצדדיים, תראה מחזה שאין רואים כמותו אלא בארצות אשר המסורת האבירית, הרומאנטית, קיימת בהן עדיין: על יד כל חלון, מצד הרחוב כמובן, עומד בחור ומשוחח עם בחירת־לבו שעות ארוכות. אין הוא יכול להיכנס לביתה כל עוד לא הוכרז רשמית על אירושיו עם העלמה, ולפי שעה הרי הוא החתן הבלתי רשמי, לפרקים הבלתי מוּכר עדיין, של יעלת־החן אשר עיניה מבריקות מבעד לסוגר הברזל, “רחובות החתנים” במדעין רבים הם, והכלות רבות גם הן ויפות, ומגיעות לפרקן עם שנתן החמש־עשרה.

יפים מהאנשים המה נופי מדעין וסביבותיה. בנופי בוגוטא, השוכנת במחוז גבוה באלף מטרים יותר ממדעין, יש זרות ידועה, מן הוד נשרי, רחוק מלב האדם, מה שאין כן מדעין. נופיה הנם ביתיים יותר, לבביים יותר, ויש בהם מאותה חדוות חיים אשר בנופי פול גוגיין מהאי טאהיטי. והרושם הראשון היה אמנם כאילו התמרדו נופי גוגיין אלה, הבנויים בטראסות וברחו אל בקעות אלו אשר נחלים שובבים משחקים בהן ב"תפשוני", אל כרי אחו אלה, אשר בלילות ירח מטיילות בהם פרות לבנות ועקודות וברודות, פרות “רומאנטיות”, העומדות כפסלים על צוקים וצופות אל המרחק.

אנטיוכיה לא רק בבנותיה היפות היא מפורסמת, אלא גם בסוסיה. עתה מובן לי מאוד, מדוע צייר פול גוגיין בצבעים זועקים, בצבעים חכליליים־סגולים־ורודים את בנותיה ואת פרשיה של טאהיטי. בין ערוצי נחלים אלה, בבקעות המוריקות מדשא ומתנובתה הפראית של השמש, יש כברות־ארץ אשר אדמתן אדומה כדם, כפצע שותת דם, פתוח ובלתי מוגלד… ובעבוֹר פרש על רקע זה, מול גבעות הנישאות האחת מעל לשניה כפרגודים רווּיי גון וגדושי חיים, מקבל הנוף כולו צבע אגדי, דמיוני, רחוק מן המציאות.

הזוכרים אתם את אוירת־החלום שבנופיו של פול גוגיין? אלה הם נופי אנטיוכיה אשר בקולומביה, ארץ יפה ופראית, ארץ שיכורה מיין ה"צ’יצ’ה", ארץ רוקדת את מחולות האביונה והדם, ארץ – אשר תושביה שחורים עם גדות האוקינוס השקט, אדומי־עור בלב ערבותיה. לבנים על מדרוני הרריה הגבוהים, מולאטים ומטיסים ברוב חבליה.

ובמחוז אנטיוכיה נקראים הגברים בשם: אברהם ואליעזר; והנשים בשמות מתרוננים בניבם העברי: רחל, אביגיל, מרים ואסתר…

 

הלב היהודי מהומל    🔗

בשום מקום לא נתקבלתי בלבביות כזו, ברגש אחוה שכזה, כמו בעיר מדעין, כבקהילה זו, המונה כשמונים משפּחות בסך הכל! ושיחק לי המזל, משום שראש קהילת מדעין הוא בן עירי, יליד הוֹמל ושמו בן־ציון רבינוביץ. הגויים קוראים לו בשם “ברנארדו” אך היהודים וביחוד בני משפחתו קוראים לו “בענצע”, “דער פעטער בענצע”. בן־ציון רבינוביץ הוא סמל ה"סלף־מייד־מען" היהודי בקולומביה. עוד לפני חמש־עשרה שנים היה “קלאפּער” כשאר היהודים, מהלך וחבילת מרכולתו על שכמו מבית לבית, מעיירה לעיירה. אולם אנשי הומל אינם עם לבדד ישכון. במהרה הביא בן־ציון רבינוביץ את חמשת אחיו ואת בני אחיו מרוסיה; החבילה נתאחדה; משפּחת רבינוביץ התחילה עושה חיל. עסקיהם התפּתחו. מלכתחילה עסקי מסחר ואחר שלחו ידם בתעשיה ועתה הם בעלי רכוש גדול. שני בתי־חרושת גדולים, האחד לטקסטיל (אשר בו עובדים 1200 פועלים), השני לעיבוד עורות( ובו שוב כמה מאות פועלים) הוקמו על ידי אנשים פשוטים, אך בעלי יזמה ומרץ אלה. ה"קלאפּער" נעשה לחרושתן ולבורסי בקנה־מידה אירופי. אולם האיש הפשוט והטוב לא נשתנה. אינו אוהב, נכון יותר – הוא שונא “סנובים”, מוקיר אנשים כנים ופשוטים. עוזר לעניי עירו (שהם חזיון בלתי נפרץ במדעין; יש לחפּש שם עני בנרות). וגם לעניי ערים אחרות. הכסף לא סילף את נפשו ולא שינה את אורח חייו. את ה"הערינג מיט ציבעלע און מיט עסיק או מיט אַ ווֹדוצ’קע" – כאשר אומר רבינוביץ עצמו – את הדג־מלוח הטעים ביותר, כזה שלא אכלתי מימי היותי בהומל, אכלתי בביתו של בענצע רבינוביץ, ואחר הארוחה הלכנו אל ה"מרכז היהודי" שהוא מועדון ומסעדה ובית־כנסת ובית־ספר כאחד, ושהוא ברובו פרי רוחו ואף פרי כיסו של בענצע; שם קיבלו את פני ממש כל יהודי המקום ויכולתי לחזות במו עיני איזו אהדה, איזו חיבה, איזה יחס כבוד רוחשים כל יהודי מדעין לברנארדו, הוא בענצע, רבינוביץ.

הוא הציגני לפני בני עירו בדרך האופיינית לו, באורח של “נח פּאנדרע”, בצורה היוצאת מן הלב והנכנסת אל נימי נשמתם של האנשים הטובים והפשוטים, יהודים נפלאים אלה, אנשי קהילת מדעין.

“הנני מציג לפניכם היום”, אמר ברנארדו, “אדם שהוא יקר לי בכפל־יקר: הוא מביא עמו אמת מארץ־ישראל בלשון־הדיבור של הומל. יודעים אתם כי אינני נואם מקצועי, וגם הפעם לא ארבה בדברים. אומרים עלי כי אינני ציוני, אך אני יודע כי הנני מוכן לתת את חיי בעד ארץ־ישראל ואתם יודעים כי תמיד הנני מוכן לתת, לתת ליהודים, לתת לארץ היהודים. היינו הך. אך מעולם לא שמחתי כל כך לתת כאשר היום. ומעולם לא ששתי כל כך לקראת שליח ארץ־ישראל כאשר הפעם. כי היום באה אלינו ארץ־ישראל כשהיא חבויה עמוק בלבו של יהודי מהומל… והנני מבקש מכם כי תקבלו את פני אורחנו היקר כאשר קיבלתי את פניו אני: כיהודי, כריע, כאח…”

ביקרתי בבית־חרושת לטקסטיל של האחים רבינוביץ בלויית בן־אחותו של בענצע, גם הוא מהומל. ראיתי בנינים עצומים, עשרות מכונות, מאות פועלים. הסתכלתי בתהליך המלאכה, החל מניקוי הצמר וכלה בתפירת מעילים. בכל: סדר, נקיון, כשרון, ארגון. וכפלא היה בעיני הדבר: הכיצד? יהודים פשוטים מהומל, שלא ידעו ולא כלום על חרושת הטקסטיל מקודם, באו הנה ללא פרוטה בכיסם, ולאחר עשרים שנה הבינו, בכוח אהבתם את החיים, בכוח חריצותם, בכוח אחדות כל בני המשפחה כולה, בכוח האוטוריטה של ה"פעטער בענצע", הבינו ליצור בית־חרושת עצום זה, המתפתח ומתרחב. הייתי גא על יהודים אלה, גא על כי עמי הנודד, הסובל, הנרדף, מוצא בו כוח לתחיה בלתי פוסקת, לקידמה שיטתית, ליצירה שיש עמה לא ריוחי כסף בלבד, אלא שמחת המעשה. כאשר אמר לי הצעיר: “הדוד בענצע אינו מחשיב את הכסף אלא במידה שהוא נותן לו את האפשרות לעשות מעשים טובים. ויותר מכל אוהב הוא את העבודה. כל נוּל נוסף גורם לו תענוג גדול יותר מאשר ריוח של אלפי דולארים. בית־החרושת הוא בחינת ילד שעשועיו, ואחת היא לו איזה בית־חרושת: טקסטיל או עיבוד־עורות! העיקר לראות בגידולם, לראות מאות פועלים עובדים, לשמוע את טרטור המוטורים. זה משכר אותו ממש כמשקה תוסס!”

 

באראנקיה – שערה האטלאנטי של קולומביה    🔗

תהפוכות הגורל הביאוני שוב לעיר באראנקיה, אשר היתה הראשונה לקבלני בסבר פנים זעומות למדי כשביקרתי בה בפעם הראשונה. עתה, לאחר ששהיתי בקולומביה כחדשיים, לאחר שעשיתי בבוגוטא הבירה, “לאחר שנשאתי חן בעיני הגויים”, שינו גם יהודי באראנקיה את יחסם אלי. שוב לא הייתי בודד בשדה התעופה. מכוניות ציפּו לי שם ואנשים באו לקבל את פני והביאוני לבית־המלון “אל־פראדו”; ועתה, בכתבי את שורותי אלו, מביט אני מבעד לחלון ורואה לפני דקלים גדושי אגוזי קוקוס, בריכת מים יפה ובה רוחצים ילדים ואמהותיהם, וצעירות אמריקאיות, נשי טייסים או פקידות ה"פּאן אמריקאָן אֵיירוייס" משחימות את עור גופן הנאה בחומה של השמש הטרופּית…

 

העדה הערבית בבאראנקיה    🔗

עתה משתמשת כבר באראנקיה בנמל משלה. אולם אך לפני שנתיים היה עליה להסתפק בנמלה של “פורטו דה קולומביה”, נמל קטן, שאינו מתאים לצרכיה של ארץ גדולה וחדשה, המתפתחת בקצב מהיר, המשמשת מקפּצה לסחרן של ארצות־הברית במדינות דרום־אמריקה. באראנקיה היא עתה שערה האמיתי של קולומביה ומקום כניסתן החשוב ביותר של הסחורות הבאות לכאן מאמריקה הצפונית ומאירופּה.

הישוב כאן מורכב משלוש עדות, כבבוגוטא, אולם מספר המהגרים הערביאים־הנוצרים כאן הוא גדול הרבה מאשר בבוגוטא, והשפעתם על החיים הכלכליים מורגשת יותר. יש בבאראנקיה כחמשת אלפים ערבים ומקומם בחיי המסחר הוא חשוב למדי. יש ביניהם הרבה עשירים, כי הגירתם לכאן התחילה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ורבים מהם עשו חיל; רבים כבר התחתנו במשפחות הקולומביאניות וילדיהם, שהם עתה כבני 25–20 -30, תופסים מקום חשוב הן בחיי המסחר והן בחיי החברה המקומית; רובם שכחו או אף לא ידעו את שפת הוריהם; הם מדברים ספרדית ממש כקולומביאנים; מרגישים את עצמם כאזרחי הארץ הזאת והם, למעשה, אזרחים. ובכל זאת אין החברה המקומית הגבוהה מקבלת אותם ברצון למועדוניה, ואינה מביטה בעין טובה על חדירתם אל המשפחות המכובדות שבעיר. עדיין קוראים להם גם פה בשם “טורקוס” (הטורקים) ולא פעם עליהם לסבול מיחס של הפליה מעליבה. ואם כי התבוללות יסודית הטביעה את חותמה על הדור הצעיר, עדיין יש לכמה “קשישים” ( מאלה שעוד זוכרים את ארץ אבותיהם וקשורים אל משפחותיהם קשר המספּיק כדי לנקוט עמדה לגבי הסיבוכים הפוליטיים השונים של המזרח התיכון), עדיין יש לכמה אבות השפעה על בניהם, וגם ה"אבות" עצמם לא תמיד טומנים את ידם בצלחת ואינם מסרבים לממן את מסעות־התעמולה של שליחי החבר הערבי המגיעים הנה מפעם לפעם. יש להם לערבים בבאראנקיה מועדון יפה מאוד אשר מספר חבריו משלמי־המסים עולה על אַלפּיים. יש להם ירחון, המופיע בלשון הספרדית ובו פורסמו מאמרים גם על בעיית ארץ־ישראל ובהם לא פעם סולפה האמת, תחת כסות של ניתוח כביכול אובייקטיבי. גם באחת מתחנות השידור המקומיות ניכרת השפּעתם של הערבים המקומיים ויש להם אף שעה מיוחדת, בלשון הערבית, ורק לפני ימים מספר שמעתי הרצאה מיוחדת על שאלת ארץ־ישראל והציונות, הרצאה שאינה עשויה לקרב את הלבבות בין יהודי המקום ובין ערביאי המקום, ומכל שכן שאינה מצטיינת בחיבת־ציון ובהבנת הבעיה הארצישראלית. עיקר הפּעילים בשדה זה הם בני בית־ג’לה ובית־לחם.

 

הסכסכנים מבחוץ    🔗

רבים מאלה נתנו את ידם ואת כספם לתעמולה האנטי־יהודית שניזונה ממשרדו של גבלס במשך ימי המלחמה ולפניה והשואבת גם כיום מבארות דלוחות, אשר לא תמיד אפשר לקבוע את בעליהן, אך מקורותיהן ידועים היטב.

עתה התחילה לזרום לארץ זו תעמולה אנטי־ציונית ואנטי־יהודית מן הארצות האנגלו־סכסיות, בהן פעילים שליחי הארצות הערביות או נציגי הליגה הערבית, אך גם מ… צרפת התחילו מגיעים לכאן חצים מורעלים מאשפות הסכסכנים הערבים. לפני שבועיים קיבלו צירי בית הנבחרים הקולומביאני, אנשי העתונות, אנשי האוניברסיטה וכהני הכנסיה הקאתולית עלון בלשון הצרפתית, שנדפס בצרפת והוצא לאור על ידי “אגודת ידידי פלשתינה הערבית” שבפאריס (2, סיטה קארדינאל־למוּאן). שם העלון הוא “האמת על הבעיה הפלשתינאית”. “הציונות היא”, לדברי מחברי החוברת, “מפלגה פוליטית שאינה מייצגת את כל היהודים והרוצה לקבץ אותם מכל קצווֹת הארץ ולעשות מהם אומה על אף הבדלי הלשון והתפיסה הכלכלית והמדינית”. החוברת נכתבה על טהרת רעיונות “הפרוטוקולים של זקני ציון” ומסתמכת על עצמתם הכלכלית והכספית של יהודי אירופה(!) ואמריקה. המחבר מציין, כיד ה"מדע" הטובה עליו, כי לפי כל החקירות ההיסטוריות, הארכיאולוגיות ואף לפי עדות התנ"ך עצמו חיו שבטי ערב בארץ־ישראל עוד לפני בואם של היהודים. הכנענים – אומר הוא – היו ערבים. העמלקים היו ערבים. והממלכה היהודית לא נתקיימה יותר מארבע מאות שנה. ומאז גורשו היהודים מארצם ולא שבו אליה במשך אַלפּּיים שנה… ומכיוון ש"ההיסטוריה עצמה" מכחישה את העובדה שארץ־ישראל היתה עריסת היהדות – מכאן, שאין להם ליהודים שום זכות על ארץ זו… "האֶקספּרימנט הציוני אינו נעשה לטובתו של העם היהודי( פתאום מגלים ה"סוציולוגים" הללו כי ישנו עם יהודי; רק לפני רגע, בדף הראשון שלל המחבר את מציאותו ודיבר רק על ערב־רב המדבר בלשונות שונות…), אלא לטובתו של מיעוט מבעלי היכולת (ה"סוציולוג" הולך ונעשה לאט־לאט ל"סוציאליסט"). הפועלים היהודים אינם מעונינים לעזוב את הארץ שבה נולדו כדי להיות מנוצלים בפלשתינה על ידי מעביד יהודי, ומנקודת מבט סוציאלית, הרי הנסיון הציוני הוא דוגמה לניצול המוני העובדים הערבים, פועלים ואיכרים, על ידי מיעוט בעלי רכוש, יהודים כמובן. ולבסוף: “הציונות ילידת האנטישמיות אין לה שום זכות קיום מאחר שנצחון אומות הברית מביא ליהודים ערובה לשווי זכויות במידה שווה עם שאר האזרחים; ואין כל צורך לחפּש פתרון אחר לבעיה היהודית מאחר שפתרונה נמצא כבר על ידי המסיבות עצמן. מה שנוגע לערבים, הרי הם מוכנים להכיר בשויון זכויותיהם של המיעוטים היהודים החיים בארצותיהם”.

 

אך נחזור אל האטלאנטיק    🔗

נחזור אל שערה האטלאנטי של קולומביה: באראנקיה. זאת היא עיר בעלת מאה ושמונים אלף תושבים. מספר היהודים מגיע בערך לאלף איש. יש כאן שלוש עדות: אשכנזים, ספרדים ודוברי גרמנית. העדות מפוצלות ומפורדות. בין הספרדים רבים הם ילידי ירושלים ויוצאי חמת וארם־צובא. רובם של יוצאי ירושלים שכחו את הלשון העברית, הם מגמגמים בה בצורה עילגת.

אין להשווֹת, כמובן, את העדה הספרדית של באראנקיה לזו של בוגוטא; כאן, בכל זאת, יש בתים השומרים בקפדנות על המסורת. אולם גם כאן יש קוריוזים משונים: יהודי אשר נשא לאשה גויה והטביל את בנו, הודיע על כך בעתונות המקומית והזמין לחגא זו את ידידיו הקאתוליים; “יהודי” זה מעיז לבקר במועדון היהודי, אשר רוב חבריו הם ספרדים, ול"ימים נוראים" יש לו החוצפה להיראות בבית־הכנסת של עדה זו, ואין פוצה פה!

אך לעומת זה… לעומת זה יש כאן יהודי אחר ושמו אלברטו כהן והוא גם הוא נשא לו לאשה את אחת מבנות הארצות השכנות; והגברת, רוּת כהן, נוהגת כמנהגי ישראל; מחנכת את ילדיה ברוח היהדות; ערכה מסיבת בר־מצוה לבנה, אשר מאות אנשים, יהודים וגויים, נוכחו בה; היא עובדת בכל נפשה ובכל מאודה למען ארץ־ישראל. רות כהן היא נשיאת “ויצ”ו" בבאראנקיה; ועלי להגיד כי “ההסתדרות של הנשים הציוניות” יכולה להיות גאה על חברה זו! – אות ומופת לנשי ישראל!

יהודי ארצישראלי אחר, מיוצאי פרס, רפאל מאיר שמו. משאת נפשו היא לשוב לארץ־ישראל ולתת לבניו חינוך עברי והרגשה של מולדת. זהו אדם יוצא דופן במקצת באוירה הליבאנטינית המקומית, הרודפת ומעריכה את הכסף. מר מאיר לא עשה רכוש רב בקולומביה, אך הוא רכש לעצמו, בכוח עצמו, אינטליגנציה נפשית וידיעות. על הכל אפשר לשוחח עמו: על אוצרותיה הטבעיים של קולומביה, על הספרות המקומית, על מנהגי המקום, על אנשי המקום. ויותר מכל מענינים אותו עקבותיהם השחוקים של המשפחות היהודיות אשר באו בתקופות שונות לכאן ונטמעו בגויים. הרבה סיפּר לי רפאל מאיר על צאצאי פליטי האינקוויזיציה, אשר הובאו לכאן כחותרי־כפיה בגאַלאֵרוֹת עם הכובשים הספרדים והתישבו אחר כך במחוז אנטיוכיה ויסדו ערים ועיירות אשר שמותיהם: מדעין, בית־לחם, יריחו וירושלים. הערים קיימות עדיין, אך מהיהודים הללו לא נשאר כל זכר. גם בתקופות מאוחרות יותר באו לכאן יהודים, אך תורת ישראל חדלה להיות להם למורשת עולם והם כלוּ כלא היו. יהודים מהאי קיוֹראסאוֹ, אשר שמותיהם היו: סניור (שניאור) וקוריאל, ודה־סולא; מר דה־סולא מת רק לפני שנתים והובא לקבר ישראל, אך בניו נשתמדו ו"שכחו" כי אביהם היה ה"חכם" והחזן של יהודי קיוראסאו והיה עובר לפני התיבה כשהגוילין הקדושים הדוקים היטב על חזהו. רפאל סיפּר לי גם על יהודי אחר, אשר נשא אשה קאתולית. הוא מת והשאיר צואה כי יביאוהו לקבר ישראל. אולם לאחר מותו הקימה אלמנתו הקאתולית צלב על קברו; ועתה מצוין הקבר היהודי, בתוך עדת מתי ישראל, בצלב של מלט, כאן בעיר באראנקיה.

צייר - העגלות בקוסטא־ריקא

יש כאן משפחות קאתוליות ושמותיהן: ישורון, נחמיאס. יש כאן איש בשם ישראל כהן, שחור ככושי, הוא רופא… קאתולי. כן סיפּר לי רפאל מאיר על איש בשם ראול גאלופרה הנריקס, שהיה חבר בלשכת “הבונים החופשים” יחד עמו. יום אחד בא אליו הנריקס זה לאסוף כסף לשם תעמולה אנטישמית, “כדי להשליך את היהודים הללו החוצה!” מאיר השיב לו, כי יהודי הנהו ועד שהנריקס יצליח להשליכו חוצה הריהו מוכן מיד להשליכו מ…מדרגות ביתו. רפאל מאיר דרש כי יוציאוהו מה"לשכה" וכאשר לא קיבל סיפוק לדרישתו זו יצא מעדת “הבונים” – החפשים להפיץ את שנאת ישראל.

יום אחד, בתום המלחמה, מופיע אותו הנריקס אצל יו"ר הקהילה הספרדית ומבקשו שיטלגרף לרבנות בניו־יורק, כי יביאו לקבר ישראל אשה אחת אשר מתה שם. שם האשה: סניורה הנריקס. מתברר, שזוהי אמו של צורר ישראל זה, אשר בא לאסוף כסף כדי “להשליך” את היהודים מחוץ לתחומי קולומביה", וכי הנריקס זה הוא בן לאב נוצרי ולאם יהודיה.

כאז כן גם עתה נמשך תהליך איבוד־לדעת, הרוחני והפיסי, של יהודים בדרום־אמריקה; לא איבוד החיים, אלא איבוד הגאוה היהודית, טשטוש הדמות היהודית. רבים מן היהודים הספרדים, שבאו לכאן לפני דור או שני דורות נשאו נשים גויות והולידו בנים גויים ובנות גויות ולא נשאר מהם אלא השם היהודי בלבד. גם רבים מהיהודים יוצאי גרמניה ואוסטריה, פליטי חרב הנאצים, אשר השיגו מאת הכמרים הקאתוליים בארצותיהם תעודות טבילה – משום רחמים ומשום כסף – ובכוח תעודות אלו קיבלו ויזות לארצות דרום־אמריקה ובאו לכאן, “שכחו” לשוב אל חיק היהדות בהגיעם לכאן; רבים נשתמדו כאן, בקולומביה, בחשבם כי משום כן יעלה בידיהם “להתחיל חיים חדשים לגמרי”… בחיקה של הדת הקאתולית. אין לומר, כי הם נהנים מיחס מיוחד מצד תושביה הוותיקים של קולומביה, על כל פנים, לא מיחס של כבוד. יש רק להצטער על תגובתם החלשה של היהודים עצמם למעשים אלה. כן סוּפּר לי על יהודי שמת עליו אביו, בבוגוטא, וב"מנין" שסודר בביתו השתתפו שבעה משומדים!…

בין היהודים הפולנים מקרי השמד הם נדירים יותר, אך גם אלה אינם נקיים מנגע זה.

 

עם שקיעת השמש הטרופּית    🔗

הנה העריב היום. שמי הטרוֹפּיקים מקבלים עתה גון סגלגל המכחיל יותר ויותר. רוח קרירה התחילה נושבת מן החוף האטלאנטי. בשדרה, מעבר לרחוב משחקים כוּשוֹנים חמודים, עירומים לגמרים, כשחק גורי חיות קטנות וחביבות. ובגן הסמוך תלויים על עצים משונים פירות מוזרים, אשר לא ראיתי כמוהם עד הגיעי הנה… יכולני לספּר על טיפּוסים אכזוטיים, הסועדים עמי בוקר צהרים וערב בלי שאדע שמותיהם, בלי שיווצר קשר אף רופף ביותר בינינו, אנשים מעולמות אחרים, בני עמים וגזעים שונים, האוכלים אגב שתיקה, הסרים למלון זרים ועוזבים אותו זרים כמקודם. יכולני לספּר מדברי ימיהם ומסערות חייהם של אלה אשר הטה אליהם דרכי, אשר הכרתים ואשר נוצרה בינינו אותה ידידות של ימי פגרא רווּיית אוירה פיוטית במקצת, אך נעדרת עמקות וקשר נפשי. יכולני לספּר לכם מעט מאגדות קולומביה ומלחשי אשפיה וממאבקי אלילי השבטים האינדיאנים ומעלילותיהם… אך לא זה מענין אותי כרגע. העיקר הוא לי עתה לשקף בנאמנות את ההוי המיוחד בו מצויים ישובים יהודיים בירכתיה של היבשת הדרום אמריקאית.

 

בצל הדקלים והחרדה    🔗

באראנקיה. רוחות חמים התחילו לנשוב היום מן האטלאנטיק. הדקלים הרכינו את צמרותיהם גדושות אגוזי הקוקוס, כמלכים את ראשיהם העטורים. היום אירעה כאן תאונה מיוחדת במינה: אחד הטייסים האמריקאים נח על הדשא, מתחת לדקלים; הוא התרחץ לפני כן בבריכת המים ולא הסתפק באמבטי מרענן זה, אלא חפץ אף לשזף את גופו בשמש. הרוח גברה. הדקלים נעו כמניפות אלו שבידי עבדי המאהאראג’ות. פתע ניתק אחד מאגוזי הקוקוס מענפו ונפל על ראשו של הטייס. צעקה החרידה את הגן ואחר: דממה… הטייס שכב שותת־דם, במצב של התעלפות עמוקה, על האחו. הובהל רופא. חבש את הפצוע והשיבו למצב של הכרה. הרופא הזהיר את המתרחצים בבריכה שלא לשכב תחת הדקלים וסיפּר, כי לפני שנתים קרה מקרה דומה, וילד ששיחק בגן נהרג בו במקום משום אגוז שנשר ופגע בראשו הרך.

 

משל ונמשל    🔗

מקרה זה הוא לי כמעט סמל. סמל לחיי היהודים בארצות אלו. חיים בלי דאגה. חיים שלאחר תקופת המאבק, לאחר שנות ההתאקלמות החמרית הראשונות, שהיו קשות, חיים של עבודה מפרכת, של תגרנות זעירה. מגודל החבילות שהיה ה"קלאפּר" היהודי נושא על שכמו לא היו רואים את האיש. בזיעת אפיו ממש השתכר אז היהודי את לחמו. עתה נשתנו הזמנים. עתה יש להם כאן ליהודים פרנסה בשפע. רבים נתעשרו. כאותם האחים בבוגוטא, שהיו חלוצים בארץ, באו בלי פרוטה ועתה הם בין עשירי העיר. אוירת אי־הדאגה, השאננות, השלטת בארצות עשירות אלו, עוטפת גם חלק מן היהדות הקולומביאנית. עד כה וכה הם נהנים מעשרם, חיים בבתים מרווּחים, ובהם משרתות ונהגים, פּרווֹת ויהלומים לגברות. באוירת אילוזיה של חיי חברה “טובה”, המתבטאים במשחקי “פּוֹקר” ובריג' ימים ולילות. ויום אחד, לפתע־פתאום, יכול חס־וחלילה לחול שינוי חריף, יכולה לבוא איזו מהפכה באחת הארצות הללו, וגם בקולומביה אין הדבר מן הנמנע, כי מהפכות בדרום־אמריקה הן דבר רגיל, ובמשך חדשיים מאז דרכה רגלי על אדמת היבשת הזאת, היו בארצות אלו לא פחות מחמש מהפכות. באקואדור, בונצואלה, בצ’ילי, בסאן־דומינגו ובהאיטי. ולא רק כוחות אור, לא רק ארגונים ומפלגות דימוקראטיים פועלים בארצות אלו. יום אחד יכול עוד לעלות לשלטון אחד עריץ ואנטישמי והדבר עלול להיות כמהלומה על ראשם של יהודינו, ממש כאגוז הקוקוס על ראשו של הטייס, בגן היפה הזה. הנה כאן בקולומביה היהודים הם אזרחים מועילים, קשורים במוסדות הארץ הדימוקראטיים, מפתחים בה את סחרה ואת תעשייתה. ובכוח כשרונותיהם ובכוח מרצם ועקשנותם הגיעו לדרגה כלכלית גבוהה, אשר תוצאותיה הישרות הן: עבודה לאלפי פועלים מבני עם הארץ. אולם עובדה היא: הנוהגים להרהר בעתידם ועתיד ילדיהם, אין להם הרגשה של בטחון. הנוער מתבולל. שוכח את הלשון היהודית. אינו יודע את הלשון העברית. אינו מכיר את דברי ימינו. חי חיים ריקים מכל תוכן. מעטים מהם לומדים באוניברסיטה. השאר ממשיכים לעסוק במסחר, כאשר עשו הוריהם. רוב היהודים חיים, איפוא, כאן בקו של אגירת הון. אגירת־הון נוספת, לשם מה ולמי? כאשר אמר לי ידיד: “אנו מוקפים אויבים מכל צד. אף אלה המכריזים הכרזות לטובתנו, אינם אלא ידידי אקראי. אין אנו בטוחים ביום המחרת.”

 

הפּירוד בחיי הקהילות    🔗

אולם האויב המסוכן ביותר, האויב הרוחני והמוסרי, הוא פירוד הקהילות. הנה, לדוגמה העיר באראנקיה: יש בה כאלף יהודים, ספרדים, אשכנזים ו"גרמנים". ודוגמה משוועת לבזבוז הכוחות יכולה לשמש העובדה שהספרדים הקימו לעצמם מועדון משלהם ועתה בונים בית־כנסת לעצמם. האשכנזים קנו לעצמם בית לשם מועדון ויש להם בית־כנסת מיוחד; וגם ל"גרמנים" יש בית־כנסת מיוחד. לספרדים יש אפילו בית־עלמין מיוחד, שהוא חלק מבית הקברות הכללי. רדיפת תואר “פּריזדנט” אינה מכת־מדינה אופיינית דוקא לקולומביה; זאת היא מחלה יהודית וגויית כאחד. אולם מה שמותר בקהילה גדולה, אסור בעדה קטנה, כי זה גורם לבזבוז מרץ וכסף ציבורי. אולם, על אף הכל, יש להודות כי החלק הפּעיל ביותר בעניני יהודים, הער יותר לבעיות ארץ־ישראל, המקריב יותר למען רעיון התחיה, הוא בעיקר חלקו האשכנזי של הישוב הקולומביאני. איני רוצה, חס־וחלילה, להוציא לעז על הספרדים או על ה"גרמנים", אולם הם עצמם מודים בכך. ותלונות על קרירות לבעיות היהדות בחוגים אלה, שמעתי דוקא מבני עדות אלו עצמן.

בראש יהודי באראנקיה האשכנזים עומד יהודי פשוט, החוזר על פזמון אחד: “אינני ציוני”. אך זהו יהודי בעל לב חם, בעל הכרה יהודית, האוהב את ארץ־ישראל בכל נפשו ובכל מאודו, המטריד את עצמו, יותר מרוב חברי ההסתדרות הציונית, בענין ארגון מגביות והרצאות ואסיפות וישיבות למען הארץ. ילדיו, שנולדו כאן באמריקה הדרומית, מדברים אידיש ובנו הבכור היה אחד מבני הנעורים הפעילים ביותר בציונות בעיר בוגוטא בלמדו שם באוניברסיטה; עתה הוא נמצא בארצות־הברית וכותב את מכתבי להוריו באידיש ולא בספרדית כשאר הצעירים. זהו יהודי פשוט, כאשר אמרתי, אך מלא הומור ואופּטימיות, על אף העובדה שהוא משמש בבאראנקיה גם בתפקידו של יו"ר חברה קדישא…

ביום הגיעי לכאן מת חזן המקום. מצאתי את ה"פרזידנט" יושב בחנותו ומשוחח בטלפון עם חתנו־של המת, העומד עמו על המקח בענין דמי־הקבורה. הוא סיים מיד את שיחתו, הושיט לי את ידו, לחצה כדבעי, וסח לי: “אי־פעם הייתי “פועל־ציון”, אבל היום אני אתיאיסט (וזה ראש ה"חברה קדישא"). היום רוצה אני שארץ־ישראל תיבנה ושיכניסו לתוכה יהודים”. שוב מצלצל הטלפון: “עתה מדבר המת”, אומר לי האיש ובהשיבו על טענת חתן המת: “בבקשה, אל תעמוד על המקח, שלם את 500 הפּאֵזוֹת וסוף יהא לדבר. הלא רק פעם אחת אדם מת בחייו”. כנראה שהנימוק ההגיוני הזה הכריע, ואנו יכולנו להמשיך בשיחתנו.

 

שלושה מכתבים    🔗

היהודים בערי השדה בקולומביה מנותקים עוד יותר מיהודי הבירה ממקורות האינפורמאציה היהודית. בבוגוטא עוד יש ויהודי או הפדראציה מקבלים את ידיעות יט"א או איזה חוזר ממשרדי הסוכנות בניו־יורק, וואשינגטון, או מן הקרן־הקיימת (הושלחת חומר יותר מכל מוסד אחר) ומקרן־היסוד בירושלים. אולם כאן, אחד ממוסדות האינפורמאציה היציבים ביותר היא חליפת־המכתבים בין יהודי באראנקיה ובין קרוביהם בארץ־ישראל או בתפוצות. לכן נודעת חשיבות מיוחדת למכתבים הבאים מן הארץ. וכדאי שכל יהודי בישוב ידע, כי אחריות רבה מוטלת עליו בשבתו לכתוב אל אחיו או אל קרובו בגולה. אסור לו ליהודי ארצישראלי לדון את הארץ על פי מצבו הוא, הכלכלי או הנפשי, הוא צריך לאזור את כל יכולתו לאובייקטיביזאציה, כדי שלא להטעות לא לטובה ולא לרעה את מקבל המכתב בגולה, אשר בשבילו, תכופות, דברים הבאים מן הארץ הם בחינת הלכה למשה מסיני.

אחד מפּעילי הקהילה כאן, סיפּר לי על יהודי ארצישראלי, הגר כאן בבאראנקיה, שלדבריו קיבל מכתב מאחיו בארץ והלה כתב לו כדברים הללו: “אל תבוא לכאן (כלומר לא"י), זאת היא חנות קטנה ואנו נחנקים בה”. מובן מאליו, כי השפּעתו של מכתב כזה היא: דכאון ויאוש ומשיכת־יד מכל מפעל למען הארץ! הרצה כותב האגרת בזה? אם כן, מדוע הוא יושב בארץ? ואם לא, מדוע הוא כותב מכתבים העלולים לערער אמונה בתקומתנו?

אותו אדם עצמו, שהוא יהודי חפשי, אך לפני שנה תרם ספר־תורה לבית־הכנסת, הראה לי מכתב שקיבל מאת בן־דודו, מקיבוץ “בצרון” שבמחנה אונרר"א, באיטליה. ובתשובה להצעתו להביאו לכאן, לקולומביה, הוא כותב: “סלח לי אם אני מסרב לקבל את הזמנתך. הרי תבין כי לאחר שאבד לי הכל, משפחתי ורכושי וששון חיי, אין אני יכול ליטול ביד מקל נדודים, כדי לבוא לארץ, שאמנם היא יפה ועשירה, אך זרה. אחת משאת נפשי, וזאת היא משאת נפשם של כל חברי כאן, במחנה: אנו רוצים לעלות ארצה! אנו רוצים לחיות חיים לוּ גם דלים אך חפשים בארץ־ישראל, ושום כוח בעולם לא יעביר מלבנו את תקוותנו היחידה לשוב ולהיות אנשים, לחיות בקרב אחינו, להיות יהודים!”

מכתב שלישי הראה לי יהודי שהיה פעמיים בארץ־ישראל ונשא לו בה אשה, ומחכה להזדמנות הראשונה כדי לשוב ולהשתקע בארץ. כותבי המכתב הם אחותו וגיסו, הקוראים לו לבוא לארץ־ישראל ולא לחכות עד שיצבור מיליונים; כי כל יהודי, אומרים הם, מוציא את לחמו מן הארץ, האחד יותר, השני פחות; אך העיקר לחיות בין יהודים ולתת חינוך יהודי לילדים. “כי הן לא לחפּש עושר בארץ־ישראל באנו, אלא כדי לחיות חיים אנושיים, ודבר זה אפשרי רק כאן.”

הבאתי קטעים משלושה מכתבים אופייניים אלו כדי להפנות את תשומת־לבם של כל בני הישוב לשמחה מעורר מכתב לגולה, לעידוד הרב שבו, ומאידך לאכזבה ולדכאון ולנזק למפעלנו, שהמכתב מביא אם הוא כתוב בהשפעת מצב־רוח או מצב אישי מיוחד, שאין הישוב אשם בו.

 

ערב בקרתגינא    🔗

קרתגינא היא העיר העתיקה ביותר ביבשת אמריקה הדרומית. העתיקה בערים אשר נוסדו על ידי הקונקויסטאדורים הספרדים. מיסדה הוא פידרו דה היררא, שהניח את אבן היסוד למבצר זה בשנת 1533. חלק גדול מהעיר נשאר עדיין במצב כמלפני מאות שנים. קרתגינא דומה יותר לעיירה עתיקה בדרום ספרד, מאשר לאחת מערי קולומביה. זאת היא עיירה יפה להפליא. יש בה מבצר עתיק, מזח גדול, וגם מנהרה ארוכה מקצה המבצר לקצהו. קרתגינא היא העיר שסבלה יותר משאר ערי קולומביה מהתקפות שודדי ים, שהיו פושטים בה מדי פעם בפעם, במאות ה־16, ה־17, ה־18: צרפתים ואנגלים תקפוה, והיא נלחמה תמיד בגבורה על נפשה. תושביה סבלו מחמת הכובשים השונים ומידי האינקוויזיציה, שבנינה מתנוסס עד היום במרכזה של העיר. אבל היא גם עריסת מלחמת־החופש של קולומביה. כאן נאבקו בני הארץ הזאת על עצמאותם יותר מבכל עיר אחרת. הקולומביאנים קוראים לקרתגינא בשם “היכל הדרור”.

עם ועדה שהיתה מורכבת משלושה חברים, ואשר ייצגה את קהילת באראנקיה, באנו לעיר זו. נתקבלנו ב"שלום־עליכם" עברי, ומסיבה נערכה לכבודנו בבית ה"מרכז היהודי" שם, אשר בו גם בית־הכנסת. ואוירה יהודית טובה, ביתית, אחוית, שררה במשך כל הערב. כמה שתו אנשים אלה בצמא כל מלה שיצאה מפיו של שליח מארץ־ישראל! כמשפחה אחת היינו ערב זה בקרב יהודי קרתגינא, אשר באו על בניהם ובנותיהם להקשיב לדבר הארץ. בקהילה זו אין אלא עשרים וחמש משפחות ואין כאן עושר רב, אך לב יהודי, קשר אמיתי ליהדות ולארץ מצאתי שם יותר מאשר בכמה קהילות גדולות.

בחצות יצאנו, במכונית, שוב לבאראנקיה, הנמצאת במרחק מאה ושמונים קילומטרים מקרתגינא. היה לילה נעים, קריר, שאך לעתים רחוקות מצויים כמוהו בארצות הטרופּיקים. עברנו דרך כפרים שקועים בתרדמה. בקתות האכרים, המעוטרים גגות קש וקנה־סוף בדומה לנשים כאן המקושטות בכובעי הפּאנאמה, היו עטופות שלוה גדושה כזו, שאילו אמרו לי כי אפשר לגששה בידים, כי אז האמנתי. בכפר אחד היתה חגיגת־נישואין והשושבינים הובילו את החתן השיכור אל בית הכלה, בלויית נגינה על כלים משונים והקשה על תוף. הם הלכו הלוך וטפוף, הלוך ושורר זמר אשר מלותיו היו ספרדיות ומנגינתו מזג מרינת הכושים והאינדיאנים. ראשיהם היו מגולים, אך כובעיהם רחבי־השולים, כובעי הקש, היו קשורים בסרטים אל צואריהם ושמוטים על גבם. כולם היו שיכורים או שיכורים למחצה. גם הילדים שרצו מאחוריהם היו בגילופין ועיניהם הבריקו בחשכה כעיני חתולים על אֵם הדרך.

מרחוק נשמעה באזני תהלוכה זו, מנגינה זו, כהד ריקודי הפולחן של עמי קדם. אחר עברנו על יד אגם לא־גדול, שצורתו הזכירה את ים כנרת. והתרחקנו יותר ויותר מן העיר קרתגינא, עיר המשוררים, הגיבורים ולוחמי־הדרור.

 

איי ישראל בקולומביה    🔗

אני כותב דברים אלו בעיר קאלי, בירת מחוזותיה המערביים של קולומביה. אני רושם מלים מקוטעות אלו על מעקה הגשר, בעשר בלילה, לאור מודעות החשמל והניאון שהן מן היפות שראיתי, ובהבהובן המסתורי ובנוי צבעיהן החכליליים־סגולים־זהובים־וכרמיליים הן יוצרות מין אסתטיקה מיוחדת של הלילה הטרופּי בעיר קטנה וחמודה זו.

מימיני נמצא גן העיר, הנקרא על שם אחד מגדולי הפּרוזאיקים הקולומביאנים, דון חורחה איסאאקס (יצחק), בנו יחידו של יהודי אנגלי משומד, שהשתקע בפינה זו, נשא לו אשה מבנות הארץ ונתן לקולומביה את אחד מסופריה המהוללים ביותר. יצירתו הגדולה של חורחה איסאאקס הוא הרומן הסנטימנטאלי “מאריה”, שהוא מעין אוטוביאוגרפיה של המחבר, ויש בו עניין רב לנו משום זעקת הגעגועים לצור המחצבת היהודית, המוצאת לה ביטוי בכל אחד מפרקי הספר. חורחה איסאאקס נולד קאתולי, חונך על ידי נזירים וכמרים, חי בסביבה של קנאות דתית זו, האופיינית לפרובינציה הדרום־אמריקאית, אך מעולם לא התנכר למוצאו וראה את עצמו ככוכב נידח שנפל משמי יהודה.

בגן הנקרא על שמו הקימה העיר קאלי מצבת זכרון, המתארת אפּיזודה מן הרומן “מאריה”; זהו אחד הפּסלים היפים שבקולומביה, מעשה ידי אמן צרפתי, ועל מדרגותיו מתרקמות אגדות האהבה של דורות חדשים, של נערים ונערות המצטטים קטעים מיצירות של חורחה איסאאקס, שנולד בעיר זו ב־1837 ומת בעיר איבאגיי בקובה, בשנת 1895.

על יד גן איסאאקס, מעבר לרחוב, יש גינה שניה, שדרות עצים עצומי גזע עומדות משני עברי הרחוב; גדר נמוכה משמשת סייג בין המדרכה והגן, ועליה יושבים עשרות בחורים וצפים אל פני העוברים ושבים עם שעות בין הערביים. בשעות אלו יוצאות נשי קאלי לטייל, ושדרות בוליבאר נהפכות לתערוכה מופלאה של יופי רענן וחושני.

מחלון המלון “אלפרז ריאל” נראה נחל, ועל חופו בתים, ומאחוריהם הרים, שני גשרים לנחל; אשדות־אשדות ורשרושם וזרימתם השקטה, הרוגעת, החדגונית, משפּיעה כשיר ערש שליו ומרדים.

 

אתונא של אמריקה הלאטינית    🔗

קולומביה היא ארץ הספרות והעתונות הטובה, ארץ הריקוד והנגינה. בוגוטא היא כוורת אשר בה מביאים סופרים ומשוררים מפרי עטם לקהל, והלה יודע להעריך כיאות את כשרונותיהם. ואם כי ארץ זאת שוכנת בקרבת־מקום יחסית לארצות־הברית, הרי אין בה זכר לכתיבה המרוכזת, האופיינית ללשון ולספרות האנגלו־סאקסית. קולומביה היא ארץ לאטינית, דרום־אמריקאית, כלומר ארץ שלטון ה"סופּרלאטיבים", שמות־התואר וההגזמה המעלים בת־צחוק על השפתים, אם לא מביאים בחשבון, כי זאת היא אחת מצורות הנימוס ומין ביטוי להכנסת־האורחים הנהוגה ברחבות־לב בכל אחת מהמדינות הצעירות הללו.

איני סבור כי הקולומביאנים הם עם האמנויות הפּלאסטיות. פרט לאי־אלה שרידים של כנסיות מתקופת שלטון ספרד, התקופה הקרויה כאן בשם “קולוניאלית”, אין לה לקולומביה אדריכלות ואמנות מקוריות. יש בה כמה ציירים ופסלים, אולם במקרה שאינם מחפּשים את הסינתיזה בין הריאליזם והמסורת הקדומה של קולומביה – כזו שמצאה לעצמה ביטוי בפסלים הענקיים של סן־אוגוסטין – הרי הם מזרימים את כשרונם באפיקיה של האמנות שהיתה מודרנית לפני חצי יובל שנים על גדותיה של הסינה. אִנה לי המקרה לראות בעיר קאלי מיצירותיו של הצייר בעל הכשרון והמעוף, קארלוס קוריאה; אולם עיקר חשיבותו של זה היא בחיפּושים שיש בהם משום סיגול המוטיבים האַרכאַיים אל התחושה האסתיטית המודרנית.

הספרות כאן היא בעלת רמה והעתונות–ובראשה העתון המצוין “טיימפּו”–היא הרצינית והמענינת ביותר ביבשת הדרום־אמריקאית כולה. העתונות לא הפקיעה את עצמה מהשפּעתה של הספרות, והעתון “טייפּו”, למשל, המכיל בין 20 ל־24 עמודים, מקדיש בכל יום ראשון מארבעה ועד ששה עמודים לעניני שירה, פרוזה ואמנות בכל צורותיה. מתוך כל אלה יובן מדוע קוראים לה לבוגוטא בשם “אתונא של אמריקה הלאטינית”.

 

שלטון הריתמוס על המנגינה    🔗

מצאתי בקולומביה–וכל מה שאני מוסיף לשהות ביבשה הדרום־אמריקאית הנני משוכנע בכך יותר–מצאתי כאן חדוות־חיים כזו שאין מרגישים בה עוד באירופה ואף לא בארצות־הברית. בעיקר ניכרת אהבת הריקוד והנגינה הקצובה המשתפּכת בכל אברי המחוללים כיין משכר. הבדל עצום הוא בין אופן הריקוד האמריקאי הצפוני לבין זה של ארצות הדרום. המחול כאן אינו שעשוע לבילוי־זמן, אלא דרישה אורגאנית של הגוף לתנועות קצובות, אשר המאבק בהן בין ההרמוניה והדיסונאנס יוצר את האוירה המיוחדת של שעבוד הגוף לקצבי המנגינה. לעין בלתי רגילה נראים המחולות כאן משהו אירוטיים מדי, אולם לאחר הסתכלות מעמיקה יותר אפשר לראות, כי עם כל זעקת הפּרימיטיב, המתפּרצת מדי פעם בפעם מגופות הרוקדים, מביא המחול את המחוללים לידי מין התפּשטות גשמיות ומעלה אותם לפסגותיה של סחרחורת חושנית, המשפּיעה ממש כ"צ’יצ’ה", המשקה המשכר עד כדי איבוד חושים רבבות מתושביה של קולומביה. הריקוד כאן הוא ביטוי לצמאון ה"בריחה" מהממש, פרוזדור לעולמות מופלאים, אשר בהם מתערבים בשׂמי התשוקה עם ריחות הניחוח של הלבלוב הטרופּי, של האהבה והמות…

הקצב הוא מלך המנגינה הקולומביאנית ואפשר להגיד בבטחה: שליט מוחלט על הנגינה הדרום־אמריקאית כולה. הריתמוס טבוע בדמם של אנשים אלה. אצלנו, לרוב, משמש הקצב בסיס או ליווּי למנגינה; אצלנו הוא, לפעמים, עבדה הנאמן של המילודיה. כאן, בירכתי הטרופּיקים, הקצב הוא השליט העליון, העריץ הכל־יכול והמנגינה אינה אלא אילוסטראציה לעצמתו, לאונו של הקצב.

והאנשים כאן אינם יכולים להיות שוי־נפש למנגינה שכזו.

נכנסתי לחנות־תקליטים לבחור לי מספר מנגינות כדי להביאן ארצה. סבור אני שכמה מהן יענינו את מחברי מנגינותינו, ביחוד בגלל העיבוד של נעימות האינדיאנים והתאמתן הן למחול הלאומי, בן־התערובת, הן למוסיקה. עם מגעה של המחט בתקליט ובהישמע הצלילים הראשונים התחילו מוכר־התקליטים וכל הנוכחים בחנות לתופף באצבעותיהם, האחד על גבי השולחן, השני על גבי תיקו–כנראה סוכן ביטוח–והשלישי לא עצר כוח והתחיל מניע בגופו, כנכנע לפקודות קצב.

יש לציין, כי המנגינות הקולומביאניות הן עליזות ברובן, ויש בהן שמחת־חיים מיוחדת, עליצות שובבה וחיננית. לעומת זאת, המוסיקה האֵקבאדוריאנית היא נוגה מאוד. ביחוד עצובות מנגינותיהם של האינדיאנים; אלה הן אנקותיהם המתרוננות של העמים הנכחדים והולכים, של הגזע השוקע והכלה, המשאיר לעולם את מנגינותיו כצוואות יגון ויאוש. קולותיהם הנוגים של דורות אובדים עולים ממנגינות אלו, קולות זועקים, משוועים, הומים, מתיפּחים; בוקעים מעבי היערות שנכרתו, ממחשך הלילות הבוכים…

 

נוי הפּריחה והמות    🔗

פתאום עברה הלויה. עגלות שחורות רתומות לסוסים לבנים. בחלקה הקדמי של העגלה, על הדוכן, יושב עגלון לבוש בגדי גרינאדיר נאפּוליוני… ומאחוריו, במקום מושבם של הנוסעים, כרגיל, זרי פרחים ענקיים: שושנים, כריזאנטמות, אורכידיאות…

היתה זו כנראה הלויתו של איש חשוב ועשיר. תשע עגלות עמוסות זרים ואחריהן–העגלה הנושאת את הארון, אולם ריקה, כי אנשים לבושי שחורים נשאו את ארון המת בידיהם. מאחורי הארון הלכו שלוש צעירות יפות והאמצעית נושאת בידה זר פרחים לבנים, רעננים. הקהל צעד מאחוריהן לאט־לאט ותוך דומיית מות. במאסף: מכוניות נוסעות לאטן ובהן קרובי המת. מוכר התקליטים הפסיק את המנגינה. הכל הסירו כובעיהם. עוברים ושבים עמדו מלכת. מן הצד עמד זוג צעיר, והאשה נצמדה בחזקה אל זרוע מלווה כאחוזת תדהמה. ההלויה חלפה.

המוכר שׂם תקליט חדש.

המות והדממה, האהבה והקצב נשתזרו לחוט־חיים חדש ובשלל צבעיו נשתקפו קסמי הלבלוב הנשיי, ניחוחי הפרחים ובשמי המות…

 

אי ארצישראלי בבקעת הואייה    🔗

רגעים מספר לאחר־כך נתקלתי ברחוב בעלם, אשר תהפוכות גורלו והוריו הביאוהו למרחקי תבל אלו, לנמל בואנאבנטורה לחוף האוקינוס השקט (נמלה השני של קולומביה); עלם אשר נתגלגל מקבוצת גניגר לחנות של גלנטריה בעיר קאלי. בן שש עשרה, שמו שמואל, וכולו געגועים לגניגר, והיא אך היא בעיניו המקום היפה ביותר בעולם. האם עבדה בחנות “תנובה” בחיפה והאב היה כאן. עתה הביאו אותו ואת אחיו לארץ יפה אך זרה זו, אשר זרותה מעיבה על יופיה בעיניו כליל, וששת החדשים שבילה כאן הם, לדבריו, ירחי עריכת גלות. כל מאוייו של נער זה: לשוב ארצה במהירות האפשרית. הכל כאן רע בעיניו: הערים, הכפרים. הנוף יפה, אך זר לו, והאנשים זרים שבעתים. “בכל קולומביה אין טראקטור יפה אחד כזה של גניגר”–אומר לי שמואל בגאוה מהולה בגעגועים. לאמיתו של דבר ראיתי טראקטורים גדולים ויפים בקולומביה, אך הבינותי לשמואל.

לא רציתי לעקור אילוזיה ילדותית נאה זו מלבו, כי היא בת האהבה אל נופינו, אל כפרינו, אותם הנופים והכפרים אשר אני עצמי גדלתי בהם ואשר לא אמירם בשום אוצרות.

כל כמה שמרבה אני בנסיעות, כל כמה שהנני מרגיש עצמי אורחם של אקלימים שונים ותושב ארעי במרחבי עולם, מעל לעננים ומעל לפסגות הקורדיליירים–הנני מרגיש יותר ויותר, בכל עורקי, בזרמת דמי ובשטף הגיגי, כי קשור אני בעבותות אהבה אמיתית, תדירה, ללא תהפוכות וללא מצבי־רוח, אל כברת־ארץ זו אשר שמה מתרונן מעל לכל היבשות, הימים, ההרים והרקיעים, אל המולדת…

למחרת בבוקר יצאתי למסע בערי השדה של מערב קולומביה. באתי לפאלמירה, לא זו של חורבות בעל־בק, לא זו הרוחצת בנהרי הפּז של השמש שלנו. גם כאן זורחת שמש נדיבה, פזרנית, שופעת חום וזוהר. פאלמירה זו–היא עיירה על גבול בקעתה העשירה, הפוריה ביותר, של קולומביה: בקעת הואייה.

ועתה: מי יאמר לי, כי ארץ־ישראל קטנה היא? מי יהין לחלוק על העובדה, כי ארצישראליים הם ש"גילו" את קולומביה? ברוב עריה ועיירותיה תמצא אחד מעיר ושנים ממשפחה – מערי הארץ וממשפּחותיה – הנושאים בלבם ברחבי הנכר הפורה, אהבה כמוסה אל דלותה הזוהרת של המולדת, אל לחמה העני, אל כבישי עכו ונצרת, אל לילות כנען הקודחים ואל זמרת הארץ ומחולותיה. בפאלמירה נתקלתי בבני הארץ ממש, שני אחים ילידי הארץ. לפני עשרים שנה יצאו לסייר בעולם הרחב ונשארו תקועים בפאלמירה זו, מחוז חקלאי, יריד־המקנה החשוב ביותר בקולומביה ומרכז מטעי סוכר, שהם עתה, לאחר מטעי־הקפה, מקור עשרה של בקעת הואייה. ארצישראליים אלה נחשבים כאן בין עשירי הסביבה, אך לא בנקל בא להם עשרם, כי אם בזכות עקשנותם לעסוק בעבודת־כפּים דוקא, תחילה במלאכה ואחר בחקלאות בקרקע פוריה וזרה… האחים פלמן לא רצו, לא יכלו, להיות “קלאפּערים”, לחזור על הפּתחים ומרכולתם על גבם ולמכרה בהקפה לתושבי הארץ. הם עבדו בביוב, בנו בתים וכנסיות, עד שנזדמנו באקראי לעיירה זו, לפאלמירה, התישבו בה, ועשו בה רכוש גדול.

 

מעשה בקצין הרוצה להתגייר    🔗

בקעת הואייה משתרעת לפנינו במלוא יופיה ופוריותה. אנו עוברים אותה ב"אוטופררו"; זאת היא מכונית ענק, מוּנעת על ידי מוטור בנזין, נוחה מאוד, נוסעת במהירות על פסי מסילת־הברזל, והנוסעים בה אינם יוצאים ממנו מכוסי פיח כאשר יאונה לנוסעים ברכבת הקולומביאנית, שאינה נבדלת בהרבה מהרכבת שלנו בארץ.

הבקעה אינה בקעה, לאמיתו של דבר, אלא עמק גדול פי כמה מעמק־יזרעאל ובו מטעי סוכר וקפה ושדות־אורז. אחוזות גדולות, המתקיימות על גידול מקנה וסוסים, משמשות כאן בערבוביה עם בקתות עוני, שבהן יושבים אריסים, המחויבים לתת מיבולם לבעלי הקרקע. בעית האיכרות הזעירה היא החשובה בבעיות הלאומיות בקולומביה. יש בה מצב פּאראדוכסאלי: אדמה לרוב, שטחי־בּוּר עצומים, ועם זה נמצא רוב רובה של הקרקע בידי בעלי אחוזות גדולות, ניניהם של אדוני התקופה הקולוניאלית. זהו המצב כמעט בכל הארצות של דרום־אמריקה: בעלי אחוזות גדולות מזה, ובעלי־קרקע זעירים מזה. עושר רב ודלות מרודה משמשים בארץ זו בערבוביה.

קדרי אוטובאלו (אקבאדור)

אנו ממשיכים בדרכנו ונתקלים בחבורות הולכי־רגל: גברים, נשים וטף. התינוקות נישאים על גביהן של האמהות, כשרגליהם היחפות מיטלטלות וראשם מציץ מתוך מטפחת גדולה, צבעונית ומאובקת. צבעי שמלות הנשים בהואייה ההם: תכלת, אוראנז', צהוב, חום. על כתפי הגברים מונח ה"פונצ’ו"; זהו ריבוע של צמר וחור באמצעיתו, שדרכו מעבירים את הראש, ושתי רצועות־בד יורדות על הכתפים, האחת מלפנים והאחת מאחור. ה"פונצ’ו" של העשירים צבוע בצבעים עשירים: כחול וארגמן; זה של העניים–חוּם או אפור.

אנו מתעכבים בכמה עיירות שיש בהן ישוב יהודי. אין לתאר את שמחתם של אחינו שם בהיודע להם, כי בא אליהם איש מארץ־ישראל. רבים מהם חיים כאן מנותקים מהעולם היהודי ורק עתון ישן באידיש מתגלגל לידיהם לפעמים בהגיעו באיחור זמן מניו־יורק או מבואנוס־איירס. כמעט בכל עיירה אפשר למצוא יהודי שהיה בארץ, ועל פי רוב ממלאים אלה תפקיד חשוב בחיי הקהילות הזעירות. הארצישראליים כאן הם תכופות נושאי־דברה של הציונות, כי קשר נפשי אמיץ קושר אותם לארץ. ואם כי לא כולם אהבו את הארץ בהיותם בה, הרי כולם אוהבים את נעוריהם…

הנה עיירה זעירה ובה כמנין משפחות יהודיות: טולואה שמה. רובם יהודים ספרדיים, יוצאי חמת וארם־צובא. קשריהם עם הציונות ועם היהדות הם רפים עוד יותר מאשר של האשכנזים, אך יש להם יחס לארץ־ישראל; יחס מהול בזכרונות ילדות וברחשי־דת עמומים. בתו של אחד מנכבדי הקהילה נושאת על צואריה מגן־דוד מוזהב כאשר ביקר בעיירה זו גבריאל טורבאי, בן לערבים מן הלבנון, שהיה המועמד לנשיאות הקהילה הקולומביאנית, שוחח עמה. באמרה לו בגאוה כי בת־ישראל היא, השיב לה כי השאלה היהודית מענינת אותו מאוד וכי מכבד הוא יהודים הגאים בעמם.

והנה עיירה שניה: בוגה. וגם כאן משפחה ארצישראלית, מירושלים. האיש ורעיתו מדברים עברית צחה, אך הילדים שכחוה כליל אם כי היו בארץ. גם כאן חיים היהודים חיי רווחה, אך מנותקים, הן מכלל הישוב הלא־יהודי – ניתוק חברתי – והן מכלל ישראל. נישואי התערובת הם אחת הבעיות החשובות בחיי הקיבוץ היהודי הקולומביאני, ומצבם הנפשי והחברתי של הילדים הוא טראגי לעתים קרובות.

ושוב עיירה: ארמניה. כמנין משפחות יהודיות יושבות כאן, והאחד מהם פגשני במלים: “ביי אונז רינט ריינע ציוניסטישע בלוט אין די אָדערן”. מארמניה לפירירה נסענו במכונית, בחברת שיכור וכומר. השיכור היה במצב של טמטום גמור ומדי פעם הצניח את ראשו על כתפי הכומר. הלה הפנה את ראשו אלינו והיה קובל על רוע מצבם של האיכרים הזעירים בקולומביה. כאשר נודע לו כי מארץ־ישראל אני בא, שאלני למצבו של “הקבר הקדוש” ואם אמת היא, שהיהודים החליטו להתנצר בארץ ולהקים בה ממלכה נוצרית אשר תשמור על המקומות הקדושים… כאשר הסברתי לו, כי דוקא את ממלכת ישראל רוצים אנו לחדש ולקומם את הריסותיה, התלהב מאוד, אך הציע, בכל זאת, להעלות על כסא דוד את האפיפיור, וכך לפתור את השאלה היהודית…

הגענו לפירירה. עיירה נחמדה, נקיה, הומה מאדם. כמו בכל עיירות קולומביה עומדת כנסיה ברחבה הראשית, ממולה בית־העיריה ומשרדי־הממשלה. עצי מאנגו עבותים. נכנסנו לבית־קפה, ובאותו זמן נכנס גם זוג צעיר, קצין במדים ונערה בהירת־שער. פתאום ראיתי את הקצין מביט בי בעינים בוהות. הוא הושיב את הצעירה, התנצל לפניה וניגש אל חבורתנו.

–"יסלח לי אדוני",–אמר, –"אך אם אינני טועה הריהו שליחה של הממשלה היהודית בארץ־ישראל. ראיתי את תמונתו בעתוני בוגוטא וגם את מאמריו על חיי הארץ ועל הגבורה היהודית קראתי. באמת זכות גדולה היא לי שאינה לי הגורל להיפּגש עמו. זה אחת־עשרה שנה שהנני רוצה, שהנני שואף להיות יהודי… מימי ילדותי הראשונים זכורים לי סיפורי אבי־זקני על יהודים שבאו מספרד לקולומביה עם ראשוני המתישבים, ואיני יודע, אך חש אני בכל לבי, כי מגזע היהודים הנני, ועז רצוני לשוב אל צור מחצבתי! אנא, עזור לי להגשים את חלום חיי. הייתי כבר בקאלי, אצל הרב, אך הוא מיאן לגיירני! קאראמבא! הנני מוכן לעזוב את קולומביה, לעלות ארצה, לחיות בקיבוץ עם שאר הצעירים היהודיים ולסייע בהקמת המדינה היהודית על גדות הירדן. אנא, הגד לי מה עלי לעשות…"

יו"ר הקהילה בפירירה סיפּר לי, כי אכן פנה מר מנואל יורדאן טוריאגו– זה שמו של הקצין הנ"ל– וביקש, כי יקבלוהו כחבר לקהילה היהודית, ולאחר שהפציר כל כך החליטו לקבלו כחבר־כבוד, הפטור מתשלום־מסים, ל"מרכז היהודי", שהוא מועדון יהודי המקום. אולם הקצין משלם את מסיו כסדר ובא לכל הרצאה, ולוּ גם בלשון האידית. ואכן, בערב בו התקיימה הרצאתי על ארץ־ישראל, ישב מר טוריאגו ממולי והקשיב רב קשב לדברי, הגם שבודאי לא הבין מלה באידיש. עיניו הבריקו באש מוזרה וכאשר הזכרתי את מיליוני קרבנותינו והקהל פרץ בבכי, נשרו דמעות גדולות מעיניו העמוקות של קצין הצבא הקולומביאני.

 

אשר למדו ואשר לא למדו מאסוננו    🔗

בדרך כלל אפשר לומר, כי ארץ־ישראל עומדת במרכז חייהם הרוחניים של היהודים בפרובינציה הקולומביאנית. זאת היא ציונות תמימה, רומאנטית במקצת, ציונות ללא מפלגות, עם ערגה כבירה לארץ, לעלות אליה ממש. בכל עיר ועיר, בכל עיירה, יש כאן שנים שלושה חסידים נלהבים לרעיון התחיה, והם על פי רוב מנהיגי הקהילה בחומר וברוח. כמה מהם היו רחוקים מהציונות עוד לפני שנים לא רבות, אך עתה הסיקו את המסקנות ההגיוניות מן השוֹאה. רבים מיהודי המקום באו הנה מבסאראביה ומפולין והשאירו שם את משפחותיהם עד אשר יצליחו בארץ זו ויוכלו להביאן הנה. בינתים פרצה המלחמה, ערי ישראל נחרבו, נשיהם, בניהם ובנותיהם והוריהם הומתו או נעלמו, ולא נשאר להם, לאחינו אלה, אלא מקור הנחמה היחידי: ארץ־ישראל. יהודים אלה רוצים להעלות את חיי קהילתם לרמת חיי הקהילות שאבדו לנו באירופה ולמלא את החלל שנוצר על ידי חורבן גלות פולין, ליטא ובסאראביה וכו' על ידי שיגבירו את עזרתם לבנין הארץ ויקימו מוסדות יהודיים בגולה חדשה זו ששמה אמריקה הדרומית.

אך אל לנו לחשוב כי כל היהודים למדו לקח מאסוננו. צעירי ישראל נושאים להם נשים מבנות הארץ, וצעירות ישראל נישאות לבני הגויים. בעיר מאניסאלס ישבתי יומיים במלון “אסקוריאל” ומנהל המלון, יהודי מוינה, הציג לפני את אשתו, אשר צלב זהב ענקי מיטלטל על צוארה. ובבוא אחד מראשי הציונים בעיר זו אל יהודי גרמני מברלין לבקש ממנו כי ישתתף במגבית קרן־היסוד, השיב הלה את פניו ריקם ולא זו בלבד, אלא חירפו וגידפו והודיע לו, כי עומד הוא לשוב לברלין וישמש בה – כמלפנים – פקיד המשטרה הפרוסית.

יהודי אחר, מברסלאו, ולו קרובים בארץ־ישראל, אשר בא לקולומביה כשטלית ותפילין בצקלונו, והיה אץ מדי שבת בשבתו לבית־הכנסת, השתמד, נשא לו אשה גויה, ובמשך שנות המלחמה היה מנהל עסקיו של גרמני שהובא על ידי שלטונות קולומביה למחנה הסגר…

יש להודות, לחרפּתנו, כי גם בין היהודים נמצאים שסחרו עם הגרמנים בזמן המלחמה בסחורות כגון פלאטינה, וכן קנו ומכרו מוצרים חיוניים לתעשיית־המלחמה שלהם. הם עשו להם רכוש מדמם ודמעותיהם של אחינו ואחיותינו, ועתה משתדלים לחדור לועדים שונים ומעיזים לעסוק בצרכי ציבור, כדי לחפות על עווֹנותיהם בעבר. לא לחינם סיפּרו לי יהודי המקום על הרושם העז עשה ביקורו של לייב יפה ז"ל בארץ זו; הוא ראה את העושר ואת חיי המותרות של אנשי ונשי ישראל ותבע, כי ימירו את עדייהן כדי להלביש את יתומי ישראל, וכי במקום השאמפּאניה שהם סובאים, ישקו כוס חלב את תינוקותינו. היתה זו זעקת זעם אשר פרצה מפי אחד ממנהיגינו. בהיפּרדו מיהודי בוגוטא אמר להם לייב יפה ז"ל: “ידידי היקרים, הנני מאחל לכם פרנסה, אך לא עושר, כי ככל אשר אתם צוברים הון שוכחים אתם את צור מחצבתכם ואת עצמת כאבנו!”

 

תנור מוסק–על קו המשוה…    🔗

השעה השמינית בבוקר. מטוסנו עלה למרומים. אנו עוזבים את העיר קאלי שבקולומביה בכיווּן לארץ אֵקבאדוֹר. עצי הבאמבוק נראים מרחוק כנוצות יענה גדולות וקלילות. קולומביה נעלמת לאט לאט. אני משאיר בה ידידים – יהודים ולא־יהודים – ידידים לציון ולי. במשך שלושת חדשי שהותי בארץ זו, נקשרתי אליה.

בשעה שתים־עשרה פחות רבע הגענו לתחנת אימפיאליס שעל גבול קולומביה ואקבאדור. בשתים־עשרה המראנו שוב. הפעם אנו כבר בגבולות אקבאדור. אנו טסים בגובה חמשת אלפים מטרים, כי הקורדיליאֵרים כאן גבוהים. קראתי, שאקבאדור היא אחת הארצות העניות ביותר ביבשת דרום־אמריקה, ואם כן הוא, הרי לנו הוכחה נוספת לכך, שהעושר והנוי אינם דרים תמיד בכפיפה אחת, אפילו בטבע. איזה גיאיות ועמקים, איזה תהומות ושיאים מתחתינו! הנה הר געש, ושני אחריו. כבויים. האחד מכוסה שלג, שלג־תמיד על יד קו־המשוה! אנו עוברים על פני עיר הבנויה לחוף אגם; לא הרחק ממנה זורם נחל פראי אשר קירותיו התלולים מזכירים לי את נחל ארנון. אנו עולים מעלה מעלה. צינורות החמצן מוכנים לשימוש אצל כסאו של כל אחד מהנוסעים. זמזום מוזר באזנים, הדם דופק ברקות. הנוסעים מנמנמים ברובם. זוהי השפּעת הגובה. האוירון מרקד בקצב מוזר, לא נעים ביותר, וכשהוא מתקרב אל אחד מצלעי ההרים, מתחיל הלב דופק בחפזון. ופתע זונק המטוס אל מרחב מוצף שמש. שדה־תעופה ירוק משתרע מתחתינו, כבת־צחוק מרגיעה של ידיד. אנו בקיטו, בירת אקבאדור, היושבת בגובה 2850 מטר, כלומר גבוהה יותר מבוגוטא, בירתה של קולומביה.

 

סאן פראנציסקו דה קיטו    🔗

הדבר הראשון שהפליאני היה התנור המוסק בתחנת־המכס שבשדה התעופה בקיטו. תנור מוסק בקו המשוה! לא לימדונו כדבר הזה בגימנסיה “הרצליה”! הדבר השני, הבולט לעין: מציאותם של טייסים אמריקאיים רבים במקום. לאט לאט אני מתחיל להיווכח, שהמעצמה הכבירה ביותר ביבשת אמריקה הדרומית היא אמריקה הצפונית: ארצות הברית. כבקולומביה כן באקבאדור רוב הזרים הם אמריקאים: טייסים, סוחרים, טכנאים. ושם־התואר הראשון, שנתן לי מצחצח הנעלים בקיטו, הוא “מיסטר”. כשילידי הארץ מדברים ביניהם על הזרים, הריהם קוראים להם בשם “גרינגוס”, “ירוקים”.

העיר קיטו – או כמו שהיתה נקראת לפנים: סאן פראנציסקו דה קיטו – היא יפה לאין ערוך מבוגוטא, שהתפתחותה הכלכלית וגידולה הפכוה כמעט לעיר מודרנית, וטשטשו על ידי כך את צורתה המקורית. קיטו היא עדיין עיר “קולוניאלית”, כלומר: נשארו בה שרידים רבים מימי שלטונה של ספרד במאות ה־16, 17 וה־18 וראשית המאה ה־19, תור שחרורן של הארצות הבוליבאריות מעולה של ספרד.

ההמון ברחובותיה של קיטו נבדל גם הוא באופן בולט מזה של ערי קולומביה. כאן מהלכים האינדיאנים על שבטיהם השונים במלבושיהם הצבעוניים, ומבטיהם התוהים, העמומים במידת־מה, הנוגים משהו, מזכירים לך שאדוניהם האמיתיים של הארצות הללו לפנים הם עתה יתומיו העשוקים של משטר, הנמשך – בצורותיו השונות – מימי ה"קונקוייסטאדורים"… כמה חנויות יפות שייכות ליהודים, ברובם יוצאי מערב אירופה, שלא כרוב יהודי קולומביה, שהם יוצאי פולין ובסאראביה וארצות המזרח התיכון.

מספרם של יהודי קיטו הוא כ־2500. רובם באו לכאן משנת 1933, וביחוד החל מ־1938, לאחר שההגירה מאירופה לארצות אחרות הופסקה כמעט כולה. רובם יוצאי גרמניה וצ’יכוסלובאקיה, ומיעוטם יהודי אוסטריה, בסאראביה ופולין. ה"בנפיסנסיה" הוא המועדון של יהודי קיטו ומלבד זה יש מספר “יהודים” ב"מועדון של הגרמנים החפשים".

בהסתדרות הציונית מאורגנים כשש־מאות חברים, ואלה הם הגרעין הלאומי של יהודי בירת אקבאדור.

עלי להודות, שמצאתי אוירה נעימה מאוד בקיטו. חיי תרבות יהודיים שמרכזם אינו מוסד, אלא… אדם. אני מתכוון בזה ליו"ר ההסתדרות הציונית בקיטו ועורכו של השבועון הציוני מר בּאֶנוֹ וייזר, יליד ווינה, ועתה אחד העתונאים החשובים ביותר באקבאדור.

 

בּאֵנו וייזר    🔗

הוא איש צעיר, מלא הומור, וניחן בכשרון לקשור קשרים בכל החוגים, בן ווינה, אחד ממייסדי התאחדות של תלמידי בתי־הספר התיכוניים בווינה, מחבריה הפּעילים והאמיצים ביותר של ה"הגנה" שעל יד האוניברסיטה. כבר בגיל עשרים היה ווייזר ידוע בחוגים היהודיים של בירת אוסטריה, ובשיריו ההומוריסטיים שׂם ללעג ולקלס את המתבוללים ואת מתנגדי הציונות. שלושה חדשים לפני סיימו את חוק לימודיו במחלקה לרפואה, נכנסו צבאותיו של היטלר לאוסטריה, והוא ומשפחתו נאלצו להגר לדרום־אמריקה. בבואו לאקבאדור התחיל עוסק בעתונאות, בלשון זרה, במשך המלחמה. עם גבור התעמולה הנאצית, הגן ווייזר באומץ־לב על עניני היהודים ועל כבודה של ציון. ניהל את התעמולה הבריטית באקבאדור, אך עם השינויים שחלו במדיניות הבריטית לגבי ארץ־ישראל והכרזותיו של באֶווין, ויתר על כל היתרונות החמריים והתחיל לפרסם מאמרים בעתון “קומסריו”, החשוב בעתוני המדינה, ובהם חשף כמה צדדים מזדוניותה של המדיניות האנגלית. אחד הויכוחים הסוערים ביותר, שווייזר ניהל בעתונות, נערך עם שגרירה של ממשלת וישי, שבאחד ממאמריו כתב כי היהודים הם שגררו את צרפת למלחמה. הויכוח נסתיים בזה, שווייזר ציטט ממאמריו של ציר זה, ז’אן דובלייר שמו, שפירסם כמה חדשים לפני כן; קטעי מאמריו של השגריר האנטישמי היו סתירה משוועת לדבריו שלו חדשיים לאחר כך. הפּגיעה בפראֶסטיז’ה של ציר זה היתה כה גדולה, שממשלתו נאלצה להחליפו באחר. כללו של דבר: גורלה של הציונות באקבאדור הוא בידים נאמנות, ומעלותיו גרמו לכך, שכל הדלתות במשרדי הממשלה ובעולם האינטלקטואלי פתוחות לפני נציגיה של התנועה הציונית, אשר חסידים רבים לה, אף בין אנשי הכמורה הקאתולית, בארץ בה נודעת לכנסיה השפעה עצומה על חינוך העם.

 

ידידינו באקבאדור    🔗

אקבאדור: ארץ התוגה האינדיאנית, ארדיכלות הבארוק, נופי הזוהר ומהפכות הבזק

נתחיל מן הסוף: מן המהפכות.

המהפכות בארצות אמריקה הלאטינית הן כמעט מצב נורמאלי וחלק בלתי נפרד מתנודותיהן הפוליטיות של המדינות הצעירות, אשר ביבשה זו, שבה המדיניות היא מקצוע, ממש כרפואה, כעריכת־דין, כמהנדסות.

בפרק הקודם ציינתי את הפתעתי למראה התנור המוסק בתחנת־המכס אשר בשדה־התעופה של קיטו, הסמוכה לקו־המשוה. אולם אודה, כי ברדתי מן המטוס ובהיודע לי כי מהפכה פרצה באקבאדור וכי דוכאהִ באִבּה על ידי נשיא הרפובליקה הנוכחי, לא הופתעתי. כבר בשדה־התעופה ראיתי מטוס צבאי, ושני גנראלים מאקבאדור יוצאים ממנו; הם הוגלו מארצם בפקודת הנשיא, בעווֹן השתתפותם בקשר נגד הממשלה הנוכחית הקונסטיטוציונאלית. כמה מחשובי המדינאים של אקבאדור נאסרו, כמה הסתתרו בבתי הצירויות השונות שחוקי האקס־טריטוריאליות מגינים עליהם; כמה מצאו לנכון להיחבא באחוזותיהם בפנים הארץ. כי הנשיא הנוכחי, מר חוסה מאריה וילאסקו איבראה, אינו נוהג בנועם עם קושרים ועם חשודים על קשר. גנראלים, פרופיסורים, אנשי עתונות ואנשי הפקידות הגבוהה הודחו ממשרותיהם, נכלאו או הוגלו בעוון התנגדותם בחשאי או בגלוי למשטרו של זה, אשר לפני שנתיים נתקבל על ידי העם כולו בתשואות ובהתלהבות ובקריאות “גואל המולדת”. גם וילאסקו איבארה טעם טעמה של גלות, והעם דרש את שובו, לאחר שנות נדודים הארצות השכנות, והעלהו מבירא עמיקתא לאיגרא הרמה ביותר של השלטון.

 

וילאסקו איבאררה: ידיד העם היהודי וחובב ציון    🔗

לא ניכנס בעוביין של הבעיות הנוגעות לעם האקבאדוריאני. לבנו סמוך ובטוח כי עם זה יידע להיחלץ מן המיצר הנוכחי ומן המשבר הקונסטיטוציונאלי של היום, כאשר עשה זאת לא פעם. אמנם, לא תמיד בהצלחה, ולרוב תוך חזרה על טעויות העבר, שמקורן במצב כלכלי יותר מאשר במדיני. אך מובטחני כי ביום בו תמצאנה כמה מן הבעיות הללו את פתרונן החיובי, ייכנס גם המשטר למסלול שקט יותר. אולם לפי שעה נמצאת ארץ אקבאדור במצב כלכלי קשה, ובמאזני הישוב האקבאדורי שולט אי־שויון מדהים: משלושה מיליון התושבים בערך, שני מיליון, לפחות, הם אינדיאנים, והם נטל כבד על התקציב הממלכתי. שני מיליון אנשים שאינם צרכנים, שרמתם התרבותית היא בשפל־המדרגה, שניצולם על ידי בעלי האחוזות הגדולות הוא נורא. אורך־חייהם פרימיטיבי ביותר ונשאר כמלפני מאות שנים: דלות מרודה. חיים מלאי עצב; בּוּרוּת ואמונות תפלות. למרות מאמצי הכמרים הקאתוליים להכניסם תחת כנפי הנצרות, נשארו האינדיאנים ילדי הטבע, הקשורים בעבותות יראה ופחד אל איתניו. הם באו אמנם ברובם בברית הכנסיה, אך לאמתו של דבר נשתנו להם אך השמות, ואילו הגורמים הדתיים הראשוניים כמעט שנשארו בעינם: אגדות, אמונות תפלות, וקדושי הכנסיה הם בעיניהם גיבורי קדם וצלילי קדם, המתחפּשים בדיוקני חשמנים, ונזירים וכהני כמורה…

מובן מאליו, שתפקידה של ממשלה בארץ כזו אינו קל ביותר ופקודותיה לא תמיד מגיעות אל כל נידחי אקבאדור, אל השבטים ברכסי הקורדיליאֵרים ביערות־העד… אך אין בדעתי לדבר על בעיות אקבאדור, אלא יש ברצוני ליחד את הדיבור על הנשיא מר וילאסקו איבארה, שהוא ידיד אמת ליהודים. בעלותו לשלטון, לפני שנתיים, אמר לבאי־כוח העתונות המקומית את הדברים הבאים: “נקראתי על ידי עמי, לאחר שנות גולה ארוכות, לשוב לארצי וליטול את גורלה בידי, ומה מאוד השתוממתי והצטערתי במוצאי בארצי גילויי אנטישמיות. מחובתכם לספּר זאת לקוראיכם, כי העם היהודי הוא עם בעל תרבות גבוהה, עם התנ”ך, שנתן לעולם את רעיונות הצדק ואת חזון גאולת האנושות. עליכם לספּר לבני אקבאדור, כי היהודים העמידו מקרבם מאות אנשי מדע, פילוסופים, ממציאים, רופאים, סופרים והוגי־דעות. עליכם לדעת, כי אחת החלטתי: כל עוד אהיה נשיאה של הריפובליקה הזאת לא ארשה כאן שום הפליה לרעתם של היהודים!"

בספר שכתב הנשיא, ושמו “החוק הבינלאומי של העתיד” יש גם פרק על היהודים והציונות; בסוף אותו פרק באים כדברים הללו: “היעדר אופי וחוסר־עקביות באימפּריה הבריטית עיכבו לעת עתה בעד הגשמתה הממשית של הכרזת באלפור, ותפקידן הקדוש של אומות־התרבות הוא לסייע לעם גדול ואומלל זה בהקמת מולדתו בארץ אבותיו”. סיפּרו לי, כי מנהל משרד ההגירה באקבאדור לא חיבב את היהודים וסירב לתת להם ויזות־כניסה בשעה הקשה ביותר, כאשר נחה המאכלת על צואריה של יהדות אירופה. פקיד זה נימק את סירובו בחוק המתיר את הכניסה אך לעובדי־אדמה. הנשיא ולאסקו איבארה קראו להתיצב לפניו ואמר לו: “הידוע לך, כי מלחמה איומה שוררת עתה בעולם? היודע אתה כי אלפי אנשים נודדים על שבעת הימים בחפּשם לעצמם מקום מקלט, כי רבים ביניהם, רבים מאוד, הם היהודים, אשר ידעו בכשרונם ובמסירותם להפוך ארץ ציה – היא פלשתינה – לגן־עדן פורח? הידוע לך כי האנגלים והערבים מונעים אותם מלחתור אל חופי מולדתם זו? כמה אלפי יהודים כאלה, אשר לא הורשו לעלות לארצם, באו הנה, ועוד אלפים רוצים לבוא כדי למצוא לעצמם פינה שקטה לחיות ולעבוד בה; ואנו, הנוצרים, חייבים לעזור להם. אין אנו יכולים להשתמש בחוקי הגירה רגילים לגבי אנשים הנמצאים במסיבות יאוש בלתי רגילות. הזמנים עתה אינם כתיקונם. אלה אינם מהגרים סתם, אלא פליטים פוליטיים. הייתי בגולה, בארץ צ’ילי, ולוּ דרשו ממני כי אעסוק שם בעבודת האדמה או בחרושת הייתי גוֹוע ברעב.”

הפקיד הקשיב לדברי הנשיא והניע בראשו להסכמה.

אולם כאשר הוברר לנשיא, כי פקיד זה לא הסמיך מעשה להלכה והמשיך ביחסו אל היהודים, הדיחוֹ ממשרתו.

 

ידידינו באקבאדור    🔗

יושב־ראש ההסתדרות הציונית באקבאדור ערך בביתו מסיבה לכבוד שליחה של ארץ־ישראל והזמין אליה כמה מידידיה הלא־יהודים. היו שם, בין השאר, בנחאמין קארריון, ידידה הקרוב של המשוררת מצ’ילי גבריאלה מיסטראל, אשר קיבלה פרס נובל לשירה אשתקד; פעמים מספר היה שגרירה של ארצו באמריקה ובאירופה, ועשה שנים רבות בפאריס, וגם כיהן כמיניסטר החוץ. זהו איש בעל תרבות גבוהה אשר נהירים לו דרכי המדיניות העולמית כדרכי הספרות העולמית, והשיחה עמו היתה לי תענוג רוחני. נוכח שם גם הד"ר לואיס בוסאנו, יו"ר המכון לביטוח סוציאלי ודקאן הפאקולטה למשפטים באוניברסיטת קיטו; הוא משמש מזכירו הכללי של הועד למען ארץ־ישראל ותומך בהתלהבות בענין הציוני. כיושב־ראש הועד למען ארץ־ישראל מכהן מר חוסה רפואל בוסטאמאנטה, אחד ממנהיגי הליבראליזם באקבאדור, מי שהיה מיניסטר כמה פעמים. סיכנתי את עצמי ונהלתי עמו את שיחתי הראשונה בלשון הספרדית. ימים אחדים לפני בואי פירסם מר בוסטאמאנטה מאמר בשם “האינסטינקט החיוני” בחשוב שבעתוני אקבאדור, “קומרסיו”. מאמר זה מוקדש למצב הפוליטי הנוכחי של ארצו, והוא אומר בו: “אקבאדוריאני אני וחש בכל מאודי את אהבת החיים והמולדת, על כן רצוני להביע גלויות את חששותי ביחס למצב הקיים ולסכנות הצפונות בו. אקבאדוריני אני, אולם יש ומתעורר בי הרצון להמיר את לאומיותי ליהודית, למשל. לא פעם הנני סבור, כי להגן על היהודים ולהמליץ על הגשמת חלומותיהם הלאומיים, עדיין זה תפקיד קל יותר וראוי יותר מנקודת מבט הומאניטארית, מאשר להתאמץ לפקוח את עיניו של עמי נעדר החינוך הפוליטי, עמי הילדותי וחסר־המשמעת… הנני מבכר להתענין בבעיה היהודית, להיאבק על הגשמת שאיפותיו של העם היהודי, בעיה כה קשה ושאיפות כה צודקות, מאשר להשמיע את קולי בארצי, אשר בה הוא כקולו של קורא במדבר…”

ביחסם זה של שני אנשים כה שונים באופיים ובהשקפותיהם הפוליטיות, כוילאסקו איבארה –נשיאה של אקבאדור – וכרפאל בוסטאמאנטה – מי שהיה מיניסטר כמה פעמים – אפשר למצוא עדות נאמנה לאפשרויות המדיניוֹת הצפונות בעבודת הכשרה מדינית בארץ זו, אשר לבם הרחב של כמה מטובי אישיה פתוח לקריאתנו. קריאה זו – שומה עלינו, כי נביאה אליהם חמושת־נימוקים, עמוסת עובדות חדשות, ובצורה מתאימה בלשון דיבורם ובשפת רחשיהם.

ולא אצא ידי חובתי, אם לא אזכיר כאן את שמותיהם של שנים מאנשי הכהונה הקאתולית אשר לבם עם ציון הנבנית ובדבריהם ובעטם הם משרתים אידיאל זה, לפי דרכם; ואלה הם האב ליאון סקאמפס, צרפתי מטורקואן, מנהל הסמינריון הקאתולי בקיטו והאב אלפרדו פונסה ריבאריניאירה, שפירסם חוברת רבת־ענין על “הבעיה היהודית מנקודת מבט קאתולית” וסיים אותה בהביאו מדבריו של האפיפיור, פיוס ה־11: “מנקודת מבט רוחנית הנני שמי!…”

 

מסע אל יריד האינדיאנים    🔗

הד"ר קפּלן הודיע לי, שהכל מוכן לנסיעה לעיר אוטובאלו, ליריד האינדיאנים. אכלנו את ארוחת הצהרים בבית־המלון “מטרופּוליטאנו”, שבקיטו, – בית־מלון ישן נושן שרהיטיו רעועים וכולו מחוץ לאופנה, אך משום מה שומר הוא עדיין על ברק זוהרו שהועם…

אולם תחילה עלי להציג לפניכם את ד"ר קפלן.

זהו יליד ריגה ובנו של ציוני ותיק. איש בעל ידיעות רחבות לא רק במקצועו, הראֵנטגאֵנולוגיה, שהוא נחשב בו לטוב במומחי אקבאדור, אלא גם בתחומים אחרים. הוא מיטיב לנגן על כינור, מצייר, מצלם, משתתף בהצגות תיאטרון החובבים – שיהודים מיוצאי מערב אירופה ומרכזה מקיימים אותו ומציגים בו מחזות שונים בגרמנית. הוא אחד הקלעים הטובים, מגדל תרנגולות בחצרו ומגדל ירקות בגינתו ונוטע צמחים שונים לשם נסיונות. הוא מדבר רוסית, גרמנית, צרפתית וספרדית ומכיר את ספרויותיהן של הלשונות הללו ובעיקר את הספרות הרוסית הקלאסית. בפני הרופאים הוא מרצה על בעיות הרפואה, ולקהל הרחב על הישגי המדע. קיבלתי את הזמנתו לנסוע עמו ליריד אוטובאלו, שבו יכול אתה לראות, במשך יום אחד, גילויים אופייניים מחייו של אחד השבטים המעניינים ביותר של האינדיאנים תושבי אקבאדור.

 

בדרך לאוטובאלו    🔗

כשלושת רבעי שעה נסיעה במכונית מבירת אקבאדור, מתחיל להשתנות עולם הצומח והחי. האקאציות הנאות, הנקראות כאן בשם “אלגארובּו” מקשטות את מדרוני ההרים, ויונות־בר זעירות, כאן ראיתין בראשונה, בעלות צבע סגלגל, שצוארן אדום וזנבן לבן, טסות משיח לשיח, מעץ לעץ. טפּילים ממינים שונים מקיפים את גזעי האקאציות. בצדי הדרכים גדלים עצי־צבר, והם דומים לנחשים ארוכים ומתפּלים, השקועים בתנומת צהרים. בדרך התחילו נראים אינדיאנים, גברים ונשים, לבושי בגדים צבעוניים; הנשים – ואף ילדות בנות עשר – חובשות כובעי גברים, הולכות כשתינוקן נישא על גבן ומנמנם בתוך מטפחת גדולה, הדומה לסדין, שזויותיה עוברות מתחת לבית שחיין האחד ועל כתפן ונקשרות, בקשר כפול על חזיהן. הן הולכות במצעד מיוחד במינו, מהיר ומשהו מטופף, מחזיקות הן הכישור בידן וטוות תוך כדי הליכה, כי במשך שעות ארוכות הן הולכות ברגל, לבקר קרובים וידידים או לשאת מתוצרת הבית לשוק למכירה, והזמן ממהר לחלוף תוך טוייה ה"מקצרת" את הדרך ומפיגה את השעמום.

עברנו על פני האגם יגוארקוצ’ה – “אגם־הדם” בלשון קיצ’וּאָ האינדיאנית – הנקרא כך לזכר קרב דמים שהתנהל כאן, לפני דורות רבים בין האינקאס, כובשי ארץ הקורדיליאֵרים ותושביה הוותיקים של הארץ, וחללים כה רבים נפלו במקום זה, מספּרת המסורת, שמימי האגם האדימו.

 

היריד    🔗

לאחר שבע שעות נסיעה ב"פורד" הישן הגענו לאוטובאלו. זוהי עיירה בת כמה אלפי תושבים, ובה כנסיה ולפניה כיכר רחבה מרוצפת יפה ומוקפת עצים וערוגות, שידו של גנן מנוסה מטפּלת בהם. העיירה חיה בעיקר על היריד, הנערך כאן כל שבוע. האינדיאנים מכל כפרי הסביבה מביאים הנה מתוצרתם, מוכרים אותה וקונים תמורתה את הדרוש להם לצרכי הבית. בעוד שבשאר חבלי הארץ חיים האינדיאנים על אדמתם של בעלי האחוזות הגדולות, המנצלים אותם ניצול איום ונוהגים בהם כבעבדים, הרי האינדיאנים של סביבות אוטובאלו לא הסכימו מעולם לעבוד אצל הלבנים. הם חיים להם בכפריהם. מלאכתם העיקרית היא אריגה ומרעה־צאן. הכבשה נותנת לבעליה מחלבה ומצמרה, ולעתים רחוקות גם מבשרה, כי האינדיאנים ממעטים באכילת בשר.

סוחרי מחצלות באוטובאלו (אקבאדור)

מאות אינדיאנים באים בכל שבוע ליריד. מהכפרים המרוחקים ביותר הולכים הם ברגל, יחפים, ולפעמים ילכו כל הלילה, כדי לבוא עם שחר העירה.

השוק נפתח ב־5 בבוקר ונגמר ב־11 בערך.

בכיכר הרחבה של השוק עמדו קבוצות קבוצות בצד מרכולתם ונשאו ונתנו ועמדו על המיקח. אך כל זה נעשה בשקט, ללא צעקות, ללא חרפות וגידופים, כאשר נהוג בירידי רוסיה או אף בשווקים שבערי־השדה בצרפת.

הבגדים הצבעוניים, שהאדום הכרמילי ממלא בהם את תפקידו של התוף בתזמורת, החום, הירוק־טורקואז, הצהוב, השחור והסגול – כל אלה מענגים את העין. הנה שורת תגרים של כלי־חרס. הנה שורת האורגים, הפורשים את שטיחיהם, את שמיכותיהם הססגוניות ואת ה"פונצ’וס" האדומים, האפורים והכחולים. וכאן שורת מוכרי המחצלות. וכאן עומדים הירקנים. השוטר היחידי המהלך בשוק נראה כאן כמיותר. לפי שעה, כל עוד לא נסתיים השוק, כל עוד לא נמצא הפדיון ביד, כל עוד לא נשפך יין השרף לגופות הזעירים הללו, אין כל צורך בשוטר. בעוד מספר שעות, כשיגמר היריד, כשהמטבעות יצלצלו בכף ויזמינו אל פתיוני השיכרות, אז יהלכו אנשי מדים רבים בין שורותיהם המרוסקות של האינדיאנים, שעם לגמם מיין־השרף נדלקות עיניהם באש פראית, מוזרה.

לאחר גמר השוק מתפּזרים האינדיאנים למושבותיהם. לכן הם מתאספים באחת מפינות השוק, או באחד הרחובות ומנגנים בחליליהם הפּרימיטיביים, העשויים מקנה־סוף; ידה של אשה זקנה, מכוערת, דומה למכשפה שיכורה, פורטת על נבל גדול ומיתריו פורצים בבכי, המתחיל בהמיה חרישית ומסתיים ביללה פראית, שצלילים רחוקים, צלילי דורות, בוקעים מהם. יין־השרף הצורב זורם לתוך הורידים ומרתיח את הדם ומרקיד את הרגלים היוצאות במחול משונה, היפּנוטי, מחול של אנשים, החיים בתוך חלום גדוש ערגה לשמחה שאבדה להם, לאינדיאנים, לעד, כיסופים לגדלות ולזוהר, נחמסו מהם על ידי הכובשים הלבנים…

אחר כך אפשר לראות בצדי הדרכים זוגות משונים: הבעל – שיכור, נשען על שכמה של רעיתו, מתנהל לאטו, בדרך לכפר. והנה אשה צעירה ויפה עומדת על יד גבר, המוטל כאן, בשיפּולי הדרך, ישן את שנת הלומי האלכוהול, והיא מחליק באהבה על פניו היפות ומכסה עליהן לבל יראוהו עיני זר ולבל יזהמו אבק הדרך.

ניסינו לצלם עדת אינדיאנים שיכורים, ששכבו על פתחו של פונדק הרוס למחצה, בכפר קאלדרון, אך כמה מן השיכורים קמו, התנפלו עלינו, כשאש זרה, מבעיתה דולקת בעיניהם. ד"ר קפלן הוציא את האקדח, אך איש מהם לא נסוג אחור מפניו, כי ודאי לא ראו צורת אקדח מימיהם. רק להבו המבריק של פגיוני עשה עליהם רושם מה ומרצו של ה"פורד" הנאמן הוא שהצילנו מזעמם של האינדיאנים סבואי היין.

האינדיאנים של סביבות אוטובאלו הם שבט מיוחד, גזע יפה. הגברים מחוסרי זקן, צמה ארוכה להם ופיאות מכסות את רקותיהם. לעתים קשה להבדיל בין האשה והגבר; ויש להסתכל בשרוולי המכנסים, הנראים מתחת ל"פומצ’ו" (מין רדיד מרובע, המשמש להם שמיכה ומעיל אחד; זהו ריבוע של צמר וחור מוקף צוארון באמצעיתו), וכן אם הצמה היא מגולה – סימן לגבר. צמה מכוסה בשביס צבעוני וכובע עגול רחב־שולים עליו – סימן לאשה.

האמהות הצעירות מיניקות את ילדיהן לעיני כל. לעתים מיטלטל צלב כסף גדול בין שדי האם והתינוק משתעשע בו תוך כדי יניקה. האם מיניקה את ילדה גם בהליכה, כשהיא ממהרת לשוב הביתה. על סף הביקתות, העשויות מגזעי עץ צעירים או מגזעי באמבוק, של אנשי הכפר ה"צ’ולוס" (בני התערובת) והאינדיאנים, ראיתי מחזה מוזר ומתועב: אמהות סורקות את שער ילדיהן, פולות ובמצאן כינים אוכלות אותן.

בו ביום שבנו לקיטו.

 

ביערות־העד של אקבאדור    🔗

חג הפסחא שחל השנה בד בבד עם חג הפסח, וביחוד המצב המתוח במדינה, הוציאו רבים מיהודינו מבירת אקבאדור אל מעונות הפגרא השונים; כי מתי יפוש היהודי מעסקיו, אם לא בשעת פורענות?

כאשר היו אומרים פעם בתחום־המושב: “מתי אוכל היהודי תרנגולת, כשהוא חולה, או כשהתרנגולת חולה”… זו היתה איפוא הזדמנות יוצאת מן הכלל גם לי להינפש מעמל המגביות למשך שבוע ימים ולקבל את הזמנתו של באֵנו וייזר, כי נבלה את חג הפסח במקום יפה להפליא, מקום מרחצאות ומים מינראליים – חמים, פושרים וקרים משלושה מעינות אשר ב"באניוס".

“באניוס” (מרחצאות – בספרדית) היא עיירה קטנה, הנמצאת במרחק כמאתים קילומטרים דרומה מקיטו. הפליטים היהודיים מגרמניה הפכו עיירה זו למקום נופש נעים; הקימו בה בתי מרגוע נקיים ועתה משמשת “באניוס” מרכז זעיר לתיירות, להבראה ולמנוחה. העיירה יושבת בתוך “מכתש” עמוק, מוקף הרים מכל הצדדים. צוקי הסלעים תלויים מעל לראשי הנוסעים בתוך הערוצים המוליכים לכאן. המדרונות תלולים ועשויים מדרגות מדרגות שעצים גדלים בהן. אי פה, אי שם, מציץ שטיח זעיר ורב־גוני של שדי־תנובה קטנים, וערוגות ירקות וריבועי פרחים. האדם אינו רוצה – ואינו יכול – לוותר כאן לטבע ומעבד כל חלקה הראויה לעיבוד. מול האכסניה שבה קבענו את מושבנו, בוקע מעיין מצלע ההר, מגובה של כמה עשרות מטרים, ומקשט את המדרון בסרט לבן של רבבות טיפּין המתנפּצים זה אל זה עד שהם נהפכים לתלתלים של קצף המבריקים לאור קרני השמש. בעל אכסנייתנו הוא יהודי מגרמניה, ציוני, המחכה להזדמנות הראשונה כדי להצטרף אל חבריו, מיסדי “נהריה”. זהו איש בעל יזמה ומרץ, המחבב את עבודת האדמה; הוא עסק בה כבר בגרמניה, נתנסה בכך גם כאן, באקבאדור, ומשאת נפשו היא: לעסוק בחקלאות בארץ, ולתת חינוך יהודי לשני ילדיו.

“באניוס” היא אחת הפּינות הברוכות שבעולם כולו! אני התאהבתי בשלוותה המרוממת את הנפש ואפילו את בוץ חוצותיה סלחתי לה בגלל נוי תהומותיה זרוּעוֹת הפּרחים ומפּלי המים שלה, הפולחים את סלעי המגור בפשטות גאה, אצילה…

 

האורכידיאות    🔗

בוקר אחד נפרדנו מ"באניוס", רק ליום אחד כדי להכיר מקרוב את יערות־העד, אשר עליהם קראתי עד כה רק בספרי ילדותי הרחוקה. התקדמנו בכיווּן ל"טופו". עלינו במכונית לגובה של כ־4000 מטרים ומשם ירדנו אל כביש החצוב ממש בצלע ההר.

מדי חמישה או עשרה רגעים ראינו על הכביש ערימות חול ואבנים, עקבות מפּולת. צוקי סלעים היו תלויים מעל לראשינו והיה חשש, כי אחד מהם יינתק ואם לא יפול עלינו, הרי לפחות יחסום את הדרך ואנו נאָלץ לחכות עד בוא סוללי הדרכים של חברת “של” לחלצנו משם. מימיננו השתרעה בקעה עמוקה ובה זורם הנהר פאסטאסה, זורם לאורך מאות קילומטרים עד השתפּכו אל מימיה הסואנים של האמאזונה. כשלושה עשר קילומטרים מ"באניוס" יורד מפּל־מים לתוך הפאסטאסה; שם יפה לו: “הינוּמת הכלה”, ואכן כרדיד שקוף ועדין נראה אשד זה מרחוק, רדיד טווי רבבות חוטים־טיפּין צחים ומזהירים, ובהם שזורים קוי אור בכל גוני הקשת! עת הגענו אל מקום האשדות, המלטפים בזרימתם את צוקי הסלע. והנה: על מורדות ההרים מאות אורכידיאות! ורודות ברובן וסגולות, אך יש גם צהובות וכתמים חומים בתוך הגביע, כתמים הנראים כפרפרים שקיפּלו את כנפיהם הליאות!

אנו מתקדמים במכונית, על הכביש החדש, אל עבי היער, אל סבך הג’ונגל הבועט בתרבות. אין מספיקים לסלול כאן את הכביש וכבר הצמחים מסתערים עליו, והיער משתלט שוב על עבודת האדם ומתקיף אותה בצבא של עשבי בר ושרכים. לבסוף הגענו אל “של־מרה”, זכיונה של חברת הנפט “של”, המחפּשת ביערות האוריינטה את מקורות הנוזל היקר, אשר בגללו הודחו מלכים מכסאותיהם ועבדים הועלו אל על.

“של־מרה” היא מושבה בנויה בלב הג’ונגל. מספר תושביה כ־600. עשרות בתים בה: צריפי עץ בנויים על כלונסאות, להגנה מפני הטחב הרב שבקרקע הג’ונגל וכן מפני החרקים והרמשים השורצים כאן ומגיעים אל כל המקומות גם בלאו הכי. התושבים, מהם מבני הארץ, כלומר בני תערובות: מהם לבנים, בני כל הלאומים, בעיקר הולאנדים, שוייצים, אנגלים ואמריקאים. בתי ה"לבנים" חדשים ונקיים. האנשים באו לכאן עם משפחותיהם. ילדים משחקים בחוץ. הבתים בנויים לפי מתכונת אחידה, סטאנדארטית, כולם שווים, אך יד האשה האירופית מורגשת בכמה מהם: וילאות יפים נראים מאחורי הרשתות, הממלאות כאן את מקום השמשות, כדי שלא יחסר אויר ויחד עם זה תהא הגנה מפני היתושים.

לפני ארבע שנים היה כאן רק בית אחד ומספר מחסני דלק ומכוניות, ועתה זהו כפר גדול, כמעט עיירה, עם מחסנים של חמרי בנין, מכוניות, בתי־מלאכה, שדה־תעופה ובו עשרות מטוסים. מאות אנשים עסוקים כאן בהכנת המכונות והחמרים הדרושים והעברתם לקידוח בפנים היערות, ביחוד בסביבות אראחוּנו, מחנה שני, שהוקם על ידי חברת “של” בלב הג’ונגל, והדרך היחידה אליו היא דרך האויר.

חברת “של” מופיעה כאן כמין מעצמה קולוניזאטורית, אשר צבא חלוצים־גיאולוגים לה, וחיל פועלים ופקידים ואויריה מיוחדת לצרכיה. מחנה “של־מרה” עומד בקשרי ראדיו עם קיטו, בירת אקבאדור, עם משרדה הראשי של “של”, ועם מחנה “אראחונו” וכן עם המחנות הזעירים המפוזרים ביערות. וייזר ואני נכנסים למשרד ומראים למנהל המחנה את המכתב של הנהלת “של” בקיטו, המזמינה אותנו לבקר במחנה “של־מרה” וכן מעמידה לרשותנו מטוס מיוחד לטיסה אל מחנה “אראחונו”. שאר החברים התקנאו בנו מאוד, כי רק לנו, לעתונאים, ניתנה הזכות לבקר בתוך תוכו של הג’ונגל… המטוס ימריא בשעה שתים אחר־הצהרים. ובינתים לפנינו שלוש שעות פנויות. החלטנו לנצלן כיאות.

עברנו במחנה כולו. ניגשנו לשדה התעופה. אחר כך נכנסנו שוב למכונית כדי לערוך סעודה על הדשא, על חוף נהר הפאסטאסה, אותו נהר אשר משק מימי אשדותיו ליווּנו מ"באניוס" ועד “של־מרה”.

 

טייס הולאנדי שביקר בארץ־ישראל    🔗

רק בשעה שלוש חלה ההמראה ל"אראחוֹנו". ה"נוסע" השלישי – מלבד שנינו – היתה גיטארה, שאיזה מהנדס סנטימנטאלי הזמינה מקיטו, כדי לגוון במקצת בצלילי מיתרייה את קולות המקדח. הטיס ועוזרו היו בחורים צעירים, סימפּאטיים, הם הזמינונו לשבת על ידם בתא־הנהיגה ולא בכרסו של המטוס. הצגנו את עצמנו לפניהם ומה שמח האחד כאשר נודע לו, כי הנני עתונאי ארצישראלי. רק לפני שנה הייתי בירושלים – אומר הוא לי – נהגתי ב"לאנקאסטר" כחול ונאלצנו לנחות בשדה התעופה של לוד; משם נסעתי לירושלים והקונסול ההולאנדי – כי אני הולאנדי – הלווה לי 25 לא"י להוצאות. הייתי בתל־אביב. איזו עיר נפלאה הקימותם אתם, היהודים, עיר אירופית חדישה בלב אסיה! ביקרתי גם במושבות ובהר הכרמל. למדתי להוקירכם וכה התלהבתי מעריכם ומכפריכם, עד כי כמעט שכחתי לבקר במקומות ההיסטוריים. שמי: ג'.י. טן־דואיס. “ושמי אני” אמר סגנו, “ה.וו.גוּאיט…” מיד נתידדנו עם שני הבחורים הנחמדים, והם התחילו להסביר לנו את סודות הג’ונגל. אנו טסים בגובה של 4300 רגל. מתחתינו רק יער, מאופק עד אפק. צמרות הדקלים מתבלטות מבין שאר העצים ואפשר להבכין מיד. אי־פה אי־שם נראות ביקתות קש ועלי באננה. אלה הן מושבות האינדיאנים, הנקראים בשם “אאוּקאס” וידועים כפראים ביותר בין שבטי האינדיאנים באקבאדור. לפני ארבע שנים, בבוא אנשי “של” לסביבות אלו, היו ה"אאוּקאס" מתנפּלים על הפועלים והורגים בהם, ורק לפני שבועות מספר נעלם צעיר שוייצי, מעובדי החברה. הפועלים שהיו עמו אמרו כי טבע בנחל, אך חושדים, כי נפל בידי ה"אאוּקאס", כי עד כה לא נמצאה גופתו ואלה נוהגים לטמון את גופות קרבנותיהם. “אין לקנא בטייס” – אומר לי טן־דואיס –"באם ייאלץ לרדת באחד המקומות הללו: ראשית, אין כאן אפילו פינה הראויה לנחיתה, סבך עצים וצמחים סביב, וגם הרעיון ליפּול בידיהם של ה"אאוּקאס" אינו נעים ביותר…

 

אראחונו    🔗

אנו חוצים עתה רדיד גשם. נכנסנו לתוך הענן. אולם אך לרגעים מספר. פתאום נתגלה לימיננו ישוב. זו היתה תחנת מחפּשי הנפט ביערות־העד ושמה: “אראחונו”, על שם הנהר הזורם בסביבה. מר הומברטו פרוֹאניוֹ, מהנהלת המחנה, קיבל אותנו בסבר פנים יפות, הראה לנו את המחנה, הסביר לנו את הכל, ואחר כיבדנו בקפה ריחני וכריכים. תוך כדי שיחה השתוממתי לשמוע כי הבעיה היהודית אינה זרה לו. הוא עצמו אֵקבאדוריאני אך מתענין מאוד בשאלה היהודית. שאלני על הלשון העברית. על אפשרויותיה לשמש את צרכי החיים המודרניים. כן הציג לי מספר שאלות על בעית “בירוביידג’אן”. הכל הוא יודע. בכל הוא מתענין. “העבודה כאן אינה מפרכת” – אומר הוא לי – “ויש פנאי לקריאת ספר. ואין חבר נאמן יותר מן הספר בג’ונגל”.

“אראחונו” בנויה בגובה 600 מטרים בתוך הג’ונגל. זה שנתים שחברת “של” הקימה כאן את המחנה הזה – הדומה מאוד למחנה “של־מרה” – ולאחר שנתים של חיפּושים ולאחר השקעות מרץ וכסף רב עדיין לא נמצא כאן הנפט. החברה החליטה, איפוא, לקדוח במקום מרוחק עשרים קילומטרים מכאן, כי כל הסימנים מעידים על מציאות נפט במקום. הצריפים כאן נקיים מאוד והסביבה יפה הרבה יותר מב"של־מרה": נחל זורם למטה; יש כאן מים לרוב והעיקר אין קדחת.

ההנהלה מקפידה מאוד על הנקיון וההיגיינה ומשטר זה נותן את אותותיו: אין כמעט זכר למחלות האראחונו ביחוד לא למחלות מידבקות. לשאלתי כמה עונות יש כאן, השיבני מר הומברטו פרוֹאניו: “האינדיאנים כאן אומרים כי ב”אוריינטה" יש שתי עונות: עונת הגשמים ועונת ה…מבול… וזה נכון מאוד. הרטיבות היא רבה והגשמים נמשכים שבועות שלמים, ללא הפסק. היום היה לכם מזל. יום יפה. אולם בעוד שעה שעתיים עשוי הכל להשתנות. כזהו האקלים כאן".

בשעה חמש חזרנו ל"של־מרה". הטיסה מעל לג’ונגל היתה נהדרה בהוד ויופי. מאופק עד אופק הציפו היערות את הכל.

 

פגישתי הראשונה עם האוקינוס השקט    🔗

“באניוס” היתה מעין חלום, חלום ימי קיץ מופזי־שמש ומוצפי גשמי זעף טרופּיים. צריך היה לשוב אל המציאות. העבודה חיכתה לי בעיר החוף גואיאקיל, אשר עם האוקינוס השקט. חזרנו לקיטו במכונית. רסיסי עליצותנו נשרו כטל הנושר מעלי עץ הקפה, עם בוקר, כאשר הצפּרים הננסות, צפּרי־הזבוב, מפזזות בין הענפים, ומרעידות בגון הקליל את העלים הירוקים ואת גביעי הפּרחים שנשרו והשאירו אחריהם בלוטות ירוקות, המאדימות עם הבשילן, והמכילות בקירבן את שעועי הקפה הריחני… הגענו לקיטו.

ולמחרת, השכם בבוקר, בלעני שוב עוף האלומיניום הענקי. כעבור שעה טסנו מעל לביצות הנהר גואיאס – אשר על שמו נקראת גם העיר גואיאקיל. נוף נפלא בצבעיו. נוף ממאיר בחליוֹ.

כי כל הסביבה היא נגועת קדחת. ביצות, מאות ביצות, גדולות וקטנות, מסביב. המטוס הנמיך טוס ואפשר היה להבחין בצבע מימיהן: ירוק־צהבהב, עובש וירוקת…

היה בוקר נפלא והטייס עשה סיבוב קטן במטוסו, כדי להראותנו את החוף. חופו של האוקינוס השקט. חוף ככל החופים – פּלאז’ה של חול וסלעים. העפתי שוב מבט אל האוקינוס, אשר מימי ילדותי חלמתי עליו, ועתה הנני טס על פניו ובלבי אף לא רטט. כמעט שחשבתי כי טוב להכיר את העולם רק באמצעות ספרי המסעות ועד גיל חמש־עשרה. לפתע נכנס המטוס לתוך ענן. אחר יצא מתוכו כצאת אדם מתוך עשן שריפה. בחפזון. והנה יכולנו לחזות, נדהמים מהדר ויופי, קשת ענקית, הנאחזת בעבים ויורדת מהם, עד לקצה האופקים. קשת ענקית כזו לא ראיתי מימי. המטוס חזר בכיווּן לעיר גואיאקיל. פגישתי הראשונה עם האוקינוס השקט הוכתרה בעטרת נוי, אשר שום ספר בעולם לא היה מראה אותה לי כמוה. זו היתה פגישה קצרה, אך היה בה משום הוד שבתפארת!

 

העיר וקהילת גואיאקיל    🔗

העיר גואיאקיל הזכירה לי את תל־אביב מלפני עשרים שנה. בהבדל, שכבר אז היתה תל־אביב יפה מגואיאקיל של היום. רוב בתיה עשויים עץ ואם כי רחובה הראשי הוא רחב ונקי למדי, אין בו שום דבר מיוחד במינו. במרחק כמה מאות מטרים ממנו נמצאות כבר הביקתות הבנויות מקנה הבמבוק, ושכונות העוני בשכנות עם הרחובות המסחריים. את מספר תושביה אומדים ב־180 אלף איש ומהם כ־400 נפש יהודים. היהודים, גם הסוחרים המקומיים, עוסקים ברובם באכספורט ובאימפורט. שולחים לחוץ־לארץ כובעי פאנאמה ועצי באלזה. הבאלזה הוא העץ הקל ביותר ובזמן המלחמה השתמשו בו לבנין מטוסי “מוסקיטו”. כובעי הפּאנאנמה אינה תוצרת פּאנאמה, אלא דוקא של אֶקבאדור, מקור הכובעים מהמינים העדינים והיקרים ביותר.

האימפּורט מורכב מכל מה שחסר באֵקבאדור. וחסר כאן כמעט הכל. ומשום כך אין סוגי הסחורות המובאים ניתנים למיון מיוחד; הכל מביאים את הכל. רובה של הקהילה היהודית מורכב מיהודים יוצאי גרמניה, צ’יכוסלובאקיה, ווינה ובוקובינה. ואם כי הקהילה היא קטנה, חל בה כבר פילוג ויש בה שני מועדונים ושתי הסתדרויות: ה"צנטרום" וה"בנפיצנציה". כאשר התחילו ה"גרמנים החפשים" (יהודים כמובן!) לעשות תעמולה בקרב שאר היהודים שישובו לגרמניה כדי לחנכה מחדש, כדי להרגילה למעט נימוסי העולם התרבותי, החליטו ציוני גואיאקיל להיבדל מה"מחנכים" ויסדו לעצמם מועדון מיוחד בשם “בנפיצנציה”, הכולל את כל המוסדות היהודיים והציוניים.

כעבור שלושה ימים נסתיימה עבודתי בגואיאקיל השוכנת בין האוקינוס השקט ובין נהר גואיאס. נפרדתי מאֶקבאדור, היפה, הדלה בארצות אמריקה הלאטינית. שוב המריא המטוס שהובילני לעבר פאנאמה.

 

פאנאמה – מדינה, תעלה ועיר    🔗

מזג האויר אילצנו לעשות קפנדריה גדולה למדי ולעבור דרך קיטו, ומשם לטוס טיסה של שלוש שעות לקאלי אשר בקולומביה. בשעה שתים המראנו מקאלי ובשעה חמש ירדנו בשדה־התעופה באלבואה, בפאנאנמה. בשבע שעות טיסה עברנו על פני שתי מדינות, שאחת מהן, קולומביה, היא השניה בגודלה בכל מדינות דרום־אמריקה. מסע של למעלה מאַלפּיים קילומטרים, שהפרידו ביני לבין פאנאנמה, הפך פתאום, עם ירידתו הגמישה של המטוס, לחויה פשוטה ורגילה כנסיעה בעיר. חויה זו לא קושטה במראה בתים וגשרים ומצבות־זכרון, אלא במראה שטיחו הצבעוני של הנוף האקבאדוריאני וברדידה הירוק של בקעת הואיה היפה אשר בארץ קולומביה; נהר הקאוקא נראה כחגורת־כסף מתפלת בין הרים וגבעות, מבריקה לאור השמש הזוהר, ונהפכת, כביד אשף, לעיטורי ערביסקות מרהיבות עין.

הנה מופיעים איים וטובעים בזיו סגול…

הנה מכחיל הפאסיפיק וכמו נמלט על נפשו אל מפלשי העבים אשר על סף האופק.

הנה פאנאנמה: מדינה, תעלה ועיר.

 

אבן מאסו הבונים    🔗

פאנאמה. היא קשורה בזכרוני עם הקריאה על משפט דרייפוס, עם השערוריה הגדולה בבורסה הפאריסאית ומאבק כוחות החושך והחופש שבצרפת של סוף המאה שעברה. היא נשארה לצרפתים אחד הזכרונות הבלתי נעימים ואחד מן החלומות שלא נתגשמו. שם־לואי לכשלון עצום והוכחה ניצחת להיעדר כוח הארגון וההגשמה אצל אילי הכסף, אשר במקום להתגלות כאנשי מעוף ונושאי חזון מדיני נתגלו כפעוטי דמיון, כורעים ברך לפני עגל הזהב.

חולמו ולוחמו של רעיון התעלה היה אחד מגדולי האישים הצרפתים: פרדיננד דה לספּס. אותו לספּס אשר הפך את חזון תעלת־סואץ למציאות, ואשר יותר מכיבושיו של נפּוליאון עשה למען העיר את מצרים מתרדמת דורות.

בשנת 1879 קיבלה הממשלה הצרפתית זכיון מאת ממשלת קולומביה – אשר פאנאנמה היתה אז אחד ממחוזותיה – לחפירת תעלה במיצר פאנאמה; תעלה שתחבר את שני האוקיאנוסים, האטלאנטי והשקט, ויעברו בה אניות סוחר ואניות מלחמה. מיד לאחר חתימת החוזה הוחל בחפירה, אולם אי ידיעת תנאי האקלים וקלות־ראש ביחס לסידורים סאניטאריים וההיגייניים היו בעוכרי המפעל הכביר. אלפי אנשים, מומחים מכל הסוגים, נהרו לפאנאמה; והרפתקנים לרוב נלווּ אליהם: מחפשי אוצרות ורודפי רווחים קלים. מאות אלפים מבני המעמד הבינוני בצרפת, מורים, פקידים, סוחרים זעירים וכו' השקיעו את כל הונם במניות פאנאמה, אשר עלו מעלה־מעלה בבורסת פאריז, עד אשר… עד אשר יום אחד הוברר לכל, כי לא החשיבות המדינית ופרסטיז’ה הלאומית היו לעיניהם של מארגני המפעל, אלא תאוות־הבצע לבדה. התכנית היתה גאונית, אך הגשמתה הצריכה הכנה קפדנית, סבלנות ומעל הכל קרבנות; קרבנות בכסף ובאדם.

חברת תעלת פאנאמה היתה מוכנה להוסיף שלוח אנשים אל ביצות הקדחת הטרופּית של פאנאמה, אך לא מיליונים נוספים. ה"בנק של צרפת" והנהלתו הריאקציונית רצו בכשלונה של תכנית פאנאמה, כדי להנחיל תבוסה לחוגים המתקדמים אשר קידמו בברכה תכנית ענקית זאת, עודדו את יוזמיה וקראו לעם להשתתף בהונם בהגשמתה.

עם פשיטת־הרגל של תכנית פאנאמה נתרוששו מאות אלפי צרפתים והפכו לעניים מרודים. גל של איבודים־לדעת הציף את המדינה. היהודים, שהיו מתומכיה הנלהבים של תכנית זו וגם הקריבו לה ממון תועפות, שימשו שעיר לעזאזל לריאקציה, שראתה בכך הזדמנות להתנקם בהם. האנטישמיות התפשטה והלכה. הדי השערוריה הכספית נתערבבו בהדי השערוריה החברתית של משפט דרייפוס. פאנאמה הפכה סמל של שמצה לעם הצרפתי ממש כ"סידאן" בשנת 1870 וכ"וישי" אחריה. פרדיננד דה לספּס מת בצערו. ואמריקאים…ניצלו את ההזדמנות להרחיק את צרפת מעמדה איסטראטגית כה חיונית לבטחונן של ארצות־הברית.

האומה הצעירה, אשר הלכה בצעדים בטוחים לקראת עתידה הגדול בחלקה הצפוני של היבשה האמריקאית, הוכיחה לעולם כולו כי מדינאיה, שהיו אנשי מעשה, יודעים לחזות עתידות…

האמריקאים פנו לקולומביה בבקשה, כי תמסור להם את זכיון תעלת פאנאנמה, אשר חפירתה הופסקה על ידי הצרפתים, והפסקה זו בהגשמת המפעל הביאה לביטול החוזה עמהם. בקולומביה קמה אז סיעה של צירי בית־הנבחרים שחששה לקרבתה זו של אמריקה למדינתם. נימוקים מנימוקים שונים שימשו לדחיית הבקשה. למרות תמיכתם של צירי מחוז פאנאנמה. כאשר ראו האמריקאים כי תשובתה החיובית של ממשלת קולומביה בוששת לבוא, הסבירו לבני פאנאמה את כל יתרונותיה של חפירת התעלה, העלולה להפוך את ארצם מפינה נידחת בקהילית קולמביה לארץ פורחת. ב־3 בנובמבר 1903 פרצה מהפכה בפאנאמה, והיא הכריזה על ניתוקה של הארץ מקולומביה ועל עצמאותה. ארצות־הברית הכירו מיד בעצמאות זו וחתמו על חוזה עם מדינת פאנאמה החפשית. לפי החוזה מקבלות ארצות־הברית את הריבונות על חלק מאדמת מיצר פאנאמה: 50 מיל באורך – כלומר מהאטלאנטיק לפאסיפיק – עשר המיל ברוחב; חמישה מיל מעברה הימני וחמישה מעברה השמאלי של התעלה. ובשנת 1915, בשעה שאירופה היתה כבר טרודה במלאכת ההרס של מלחמת העולם הראשונה, נפתחו שערי תעלת פאנאמה לסחרו של העולם והארצות הסמוכות לה בדרום־אמריקה נפתחו להשפעתן הכלכלית והמדינית של ארצות־הברית.

ו"אבן מאסו הבונים – היתה לראש פינה"…

ראש־הפינה להתפשטותה המדינית והמסחרית של ארצות־הברית באמריקה הלאטינית.

 

זיו האגדה אשר הועם על ידי זוהר המציאות    🔗

יכול אני לספר לכם כמה עובדות מענינות מדברי ימיה של פאנאמה העתיקה, העיר אשר בה חתם פראנסיסקו פיסארו על חוזה הכניעה של פּרוּ, במחצית המאה ה־16; הספרדים גילו חוסר־מצפון ותאות בצע עד להחריד. מצביאם הבטיח כי יתן חנינה למלכם של האינקאס, אם ימלא זה את חדר־משכבו זהב ואיזמרגדים. כאשר מילא השליט האינקי את מבוקשו נשחט מלכם האחרון של האינקאס על ערימת הזהב בה חפץ לשלם כופר נפשו. את האוצר הזה הביאו הספרדים לעיר פאנאמה. אך לא ארכו הימים ושודד־הים האנגלי המפורסם, הנרי מורגאן, כבש את העיר, הרג את יושביה והחריבה עד היסוד. שריד מן העיר העתיקה אפשר לראות עוד כיום, והוא שערה העתיק של הקאתדראלה.

יכול אני לספר כמה מן האגדות המתהלכות בעם על ימי זהרה העתיק של פאנאמה אשר דעך עם דעוך זהרה של ספרד, שתאות הכיבוש והבצע הביאוה להתמוטטות. אולם תחת אלה מוטב שאספר לכם על אחד ממפעליו הנועזים ביותר של האדם המודרני, והיא התעלה עצמה –יצירת־פלאים אשר אנשי החזון לא עצרו כוח להגשימה, ואנשי המעשה הפכוה למציאות.

במקום ביצות מזמנו של לספּס ניצבות עתה שתי ערים, כשומרים על מבואותיה של תעלת פאנאמה: פאנאמה־סיטי מצד האוקינוס השקט, והעיר קולון (על שם קולמבוס) מצד האוקינוס האטלאנטי. נוסף על שתי הערים הללו ישנה כאן עיר שלישית, הויא ה"קאנאל־זון" (אזור־התעלה), והיא כעיר בפני עצמה, המונה חמישים אלף תושבים אזרחים (כולם פקידי האדמיניסטראציה של התעלה!) ושלושים אלף אנשי צבא וצי, שעינם פקוחה על אחד היקרים שבאוצרותיה של ארצות הברית.

 

ה"קאנאל־זון"    🔗

כאמור, עיר מיוחדת במינה היא זאת, יושבת על קרקע אמריקאית (על פי החוזה עם מדינת פאנאמה), תחת שלטון החוקים האמריקאיים. בהיולד ילד ב"אזור התעלה", הריהו נולד, על פי החוק, על אדמת ארצות־הברית והנו נתינם, ממש כילדי ניו־יורק ולוס־אנג’לס. יש בעיר זו קולדג', בית־דואר, בית־חולים ובית מרפא לחולי־רוח, בית־קברות ושאר מוסדות – כולם אמריקאיים. אך כמעט כל המוסדות הללו כפולים הם. ל"לבנים" לחוד ול"צבעונים" לחוד. ההפליה הגזעית אינה כאן רק שאלת אוירה וגישה ויחס; זאת היא הפליה חוקית. יש כאן, באזור־התעלה מקומות מושב ומגורים מיוחדים ללבנים ולכושים. אסור להם לכושים להתערב עם הלבנים. אסור להם לאכול במסעדה של לבנים, לשתות בבית־קפה של לבנים, ואפילו –לקנות בחנויות של לבנים. יש ב"קאנאל־זון" רובע כושי מיוחד, ממש כמו “הארלם” בניו־יורק והכושים חיים בגיטו בבדילות מוחלטת מאנשי־השירות האחרים אשר בתחומי ריבונותה של אמריקה. ומענין גם השם אשר בו מכונה הפליה זו: בין עשרות אלפי פקידיה ופועליה של חברת התעלה ישנם “פקידי זהב” ו"פקידי כסף". בשם הראשון מכונים ה"לבנים" ובאחרון –הכושים, לפי המטבע אשר בו היו משלמים להם את משכורתם. לפנים היו הלבנים מקבלים את משכורתם ב"דולארים של זהב" והכושים – במטבעות כסף. ואם כי עתה מקבלים כולם את משכורתם בדולארים של נייר, הרי ההפליה בעינה עומדת. בבית הדואר של ה"קאנאל־זון" וכן בבנקים ישנם אשנבים מיוחדים ומעליהן כתוב:“גולד אימפלוייס” (פקידי זהב) ו"סילבר אימפלוייס"(פקידי כסף); במלים אחרות: כאן יכולים לקנות בול רק לבנים ושם רק כושים; כאן יכולים לקבל את משכורתם רק לבנים ושם רק כושים. ההפליה היא חד־צדדית לכאורה, אך, למעשה, כאשר ביקשתי בול (כדי להכעיס) ב"חלון הכסף" (המיועד לכושים), הביטה בי הפּקידה האמריקאית כעל “ירוק” או כעל “מחוסר טאקט”… בבניני שדה־התעופה שאליו באים וממנו טסים אנשים מכל קצווי תבל ומכל הצבעים והגזעים, בבנינים אלה ישנם בתי־כבוד מיוחדים ל"אנשי זהב" (לבנים) ול"אנשי כסף" (אנשי הגזע: כושים, מאלאיים וכו'). ובאולם רחב־הידים של הפּאן־אמריקן כאן ראיתי אף ברזים מיוחדים לשתיה: ללבנים לחוד ולכושים לחוד…

פינה ביריד האינדיאנים באוטובאלו (אקבאדור)

שאלתי במקרה פאנמי אחד, מה דעתו על כך, והוא השיבני כי אם מבחינה חוקית יש להם לאמריקאים הרשות המלאה לנהוג כאוות נפשם בשטח שלהם, הרי מבחינה אנושית זו היא פגיעה ברגשותיהם של רבבות בני פאנאמה, אשר דם־תערובת זורם בעורקיהם.

 

התעלה    🔗

ציינתי את האמור לעיל משום שבכל הסדר והנקיון והשיפורים הטכניים אשר הביאו האמריקאים לארץ זו נראית ההפליה הגזעית לעין כל ואין איש טורח להסתירה; היא חלק בלתי־נפרד מההוי של ה"קאנאל־זון" וכנראה הסכינו עמו, אם לא הכושים הרי לפחות האחרים… זהו קו פוגם וצורם במפעל הכביר שיצרו כאן האמריקאים. השפעתם הרבה והחיובית ניכרת כאן בעיר פאנאמה־סיטי וכן בקולון והוכחה מכרעת לכשרון־הארגון שלהם משמשת, מעל לכל, התעלה עצמה. תעלת־פאנאמה היא תעודת־כבוד למרץ האמריקאי, לכוח הגשמתם ולמעופם. זהו אחד מפלאי הטכניקה האמריקאית ואות ליזמתם הכבירה. די לראות את שרידי תעלת לספס, אשר הצרפתים לא ידעו להמשיך בה, ולהשוותם אל יצירתם הנפלאה, המשוכללת והמושלמת של האמריקאים, כדי שהלב יתמלא כבוד והערצה לאומה הגדולה והצעירה, אשר ממשלתה שוכנת בואשינגטון. התעלה נמשכת לאורך ארבעים וארבעה מיל. ראיתי אניות גדולות מתנהלות לאטן במימי התעלה, מסכר לסכר. על ידי שיטת סכרים מיוחדת מעלים את האניות עד לגובה של שמונים וחמישה רגל עם מימי האגם גאטון – האגם המלאכותי השני בגדלו בעולם, אשר שטחו מגיע ל־63.38 מיל מרובעים (!) אשר גובהו הוא שמונים וחמישה רגל מעל לפני הים – ומשם מורידים אותן למי האוקינוס השקט!… וכן להיפך. תנועת האניות היא בשני כיוונים והתעלה מזכירה מרחוק את ה"מדרגות הנעות" של הרכבת התחתית בפריז או את אלו של חנויות ה"כל בו" הגדולות בניו־יורק.

כל סביבות התעלה נראות כעיר־מלאכה ענקית, ובה בתי־מלאכה, מחסנים ובתי מגורים לחיילים, השומרים על אחד מהישגיו הגאוניים ביותר של העם האמריקאי. השמירה היא קפדנית ביותר ומותר להם, לאזרחים להתהלך ולסייר רק במקומות מיועדים לכך. ואיש אינו מתמרמר על קפדנות זו. כל אדם מבין, כי כאן שומרים חייליה של אמריקה על אחד מעורקי החיים של מולדתם!

הנהלת התעלה נמצאת בידי מושל התעלה, שהחוק מקנה לו זכויות רחבות מאוד, כי הוא הנו נציגו הישיר של נשיא ארצות־הברית.

הנוף בסביבות התעלה הוא רומאנטי מאוד, דקלים יפים, עצי באמבוק, שיחים ודשא; ואיש לא יחשוד כי מקום זה הוא אחד המבוצרים ביותר בעולם כולו! בית־המושל מלבין על הגבעה; שדרות־רוזבלט מזמינות את עובר־האורח לפוש בצל עציהן הענפים; חוילות יפות בנויות מסביב והכל כה דומה למעון־קיץ שליו ואידילי.

פאנאנמה־סיטי היא עיר שמחציתה קולוניאלית ומחציתה אמריקאית. לאחר אקבאדור הדלה היא נראתה לי כעיר אמריקאית ממש, על חנויותיה המלאות סחורה ועל אלפי המלחים והחיילים האמריקאיים המטיילים ברחובותיה. המטבע בפאנאמה הוא הדולאר האמריקאי והחיים יקרים למדי. העיר מתקיימת על האמריקאים, והתעלה היא מקור לא אכזב של הכנסות. ה"אבנידה סנטראל" הוא רחוב הומה מאדם והלשון האנגלית – בביטויה האמריקאי – נשמעת בו כמעט בה במידה כספרדית, המדוברת בפי בני פאנאמה.

 

יהודי פאנאמה    🔗

מר משה פרידמן, יו"ר ההסתדרות הציונית של פאנאמה הסיעני לכל המקומות אשר תיארתי לעיל ובצהרים ערכו לכבודי מסיבה ב"ראנצ’ו", אחת המסעדות המפוארות בעיר, חברי “הועד הפּאנאמי למען ארץ־ישראל”.

הד"ר אדוארדו מורגאן, אחד ממדינאיה החשובים של פאנאמה, קידם את פני בנאום בו ציין, כי הוא מצדו וכן ידידיו ב"ועד למען א"י" הפאנאמי יעשו הכל כדי לתמוך בדרישותינו המדיניות בכל הועידות המדיניות של דרום־אמריקה, כדי לסייע לנו להפוך את ארץ־ישראל למדינה עברית מוכּרת על ידי כל אומות הברית. העבודה למען ארץ־ישראל, אמר, היא למענו עבודת קודש והוא מאושר להזדמנות שניתנה לו להיות אחד מבנאיו הצנועים של ההומאניזם החדש אשר גולת־הכותרת שלו בימינו תהיה הקמת המדינה העברית, הדבר היחדי העלול לתקן במעט את המעוּות אשר נעשה לעם ישראל במשך אלפי שנות נדודיו.

מספר יהודי פּאנאמה הוא כאַלפּיים וחמש־מאות נפש. כארבעים אחוזים מהם הם יוצאי ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. ומששים האחוזים הנותרים, מחציתם אשכנזים, יוצאי מזרח ומרכז אירופה, ומחציתם יוצאי מושבות הולנד וביחוד מבני יהודי העיר קיוראסאו. מצבם הכלכלי של האחרונים הוא מצוין, אך גם האחרים אין להם על מה להתלונן, רובם אמידים ויש ביניהם גם בעלי־הון ממש. כולם חיים על המסחר ועושים חיל.

 

קוסטא־ריקא, השוכנת על הרי געש    🔗

אחד במאי. בשעה שש בבוקר המראה מפאנאמה אל סאן־חוסה, בירת קוסא־ריקה. שוב בירכוני שחקים של שחר ורודים־סגלגלים, זרועי עננים הדומים לעדרי צאן. חיפשתי את הרועה ולא מצאתיו. לעומת זאת התעופפו לתומם אריות וכרובים ודרקונים בין הכבשות התמות… וגר זאב עם כבש. בשמים מצייר לו הקדוש־ברוך־הוא את תמונת השלום הנצחי ביד קלילה אמנותית. אך הנה פנה המטוס, פרץ למפלשי העבים, עשה סיבוב מעל לגבעות פאנאמה המכוסות בשדרות ירוקות ואידיליות, המסתירות בחביונן את התותחים האדירים שבעולם, וארובותיהן של שתי אניות־קרב העומדות על המשמר באחד ממעגני התעלה, כל אלה הפכו את הזיותי הנבואיות לדמיונו של ילד. “וגר זאב עם כבש”… שיני הזאבים הן עדיין חדות.

 

תהלוכת האחד במאי הדומה לחג הביכורים בארץ    🔗

עיירה נחמדה נתגלתה לעיני. בתים קטנים, עגלות מקושטות להפליא, בעיטורים צבעוניים; העגלה, הגלגלים, העול המאחד את שני ראשי השוורים, כל אלה משמשים לאיכרי קוסטה־ריקה בעלי הטעם, הזדמנות לקישוט ולנוי. “קארייטה” נקראת עגלה זו, כשם המרכבה ברוסית. גלגליה עשויים מעיגולי גזע־עץ מוקף בחישוק ברזל. אחר המכוניות למיניהן בפאנאמה, נראות עגלות סאן־חוסה, הרתומות לשוורים, כשרידים מרגיעים מימי קדם…

אוירה כפרית שורה בסאן־חוסה. גם התושבים נבדלים מתושבי שאר ארצות דרום־אמריקה: אין רואים הרבה בני־תערובת. רובם המכריע לבנים. נדמה כאילו באחד ממחוזותיה של ספרד או של צרפת, בסביבות הפירניאים אתה נמצא ולא באמריקה המרכזית. האנשים נאים המה, והנשים יפות להפליא! רבות מהן בלונדיניות, בעלות עינים כחולות וירקרקות. גם באקלים אותו קונטראסט: רק אתמול התהלכתי בקושי בחוצות פאנאמה, מפאת החום הגדול, רויי הרטיבות. היום – כאן, בסאן־חוסה, האויר צח, קריר, כיום אביבי באירופה! סאן־חוסה נמצאת על רמה, בגובה 1150 מטרים ואקלימה הוא מן הבריאים ביותר בארצות מרכז ודרום־אמריקה. יצאתי איפוא החוצה והמחזה הראשון שראיתי כאן, היא תהלוכת־פועלים, תהלוכת האחד־במאי.

תהלוכה שהיתה בה כה מעט מרוח המהפכנות עד כי דמתה באופן מפתיע לתהלוכת חג־הביכורים בעמק יזרעאל. אלפי פועלים עברו בסך, כשהם שרים שירים הדומים לשירי־עם עליזים. אחר־כך עברו עגלות רתומות לשוורים ומקושטות בפרחים ובהן ילדים וזרי פרחים על ראשיהם; עגלה אחת עמוסה… מנגנים ובחור נאה וזר פרחים על ראשו מנצח על הגיטארות. במכונית אחת היתה ספריה, ובה ספרן ואולם קריאה זעיר ונאה, ובמרכזה של המכונית עמדה עלמה נאה, עטופה בדגל קוסטה־ריקה ועל חגורתה כתוב באותיות כסף: “תרבות לכל!” העלמה היפה מסמלת איפוא את התרבות. נזכרתי כי קוסטה־ריקה היא הארץ היחידה אשר בה מספר המורים עולה על מספר החיילים; כי הלימוד בבתי־הספר הוא חובה לילדים; כי אין בה כמעט אנאלפביתיות; כי היא הארץ היחידה בעולם אשר נעשתה בה מהפכה על ידי מורים ותלמידים גרידא. וכי נשיא הרפובליקה מטייל ברחובותיה של סאן־חוסה, כאזרח פשוט, ללא משמר וללא פחד.

אולם יחד עם זה, עם המשך תהלוכת האחד־במאי, נגלה לעיני גם צדה השני של המטבע: רובם של המפגינים הלכו יחפים, והצעירים שבהם נשאו בידיהם לא רק כלי נגינה וזרים, אלא גם דגלים וכתובות, שבהם הופגנו דרישותיהם הסוציאליות; וזו לשון הכתובות הרשומות על בד: “אנו דורשים חלוקת אדמות לפועלים!” “הנוער האבאנגארדיסטי (קרי: קומוניסטי) דורש: את טיהור האדמיניסטראציה! את איסורה של התעמולה הפאלאנגיסטית! העלאת משכורתם של פקידי בתי־המשפט!” ושוב כתבות: “אנו דורשים כי תחודש הרשות לשבות” “אנו דורשים אלפּיים בתים זולים!” (גם בקוסטה־ריקה יש מחסור בדירות), “אנו דורשים מאת הממשלה כי תשיג את העלאת מחירי הקפה בחו”ל!" (קוסטה־ריקה היא ארץ ייצוא הקפה), “אנו דורשים מאת החברות הזרות תוספת משכורת!” (רוב התעשיה כאן נמצאת בידי חברות זרות, בעיקר אמריקאיות). והנה שתי כתבות מיוחדות במינן: “אנו מרכינים את ראשינו בפני זכרו של הנשיא רוזוולט!” ו–"בוז לפראנקו!" ובצד הכתובת האחרונה מהלך איש הנושא בידו מוט גבוה שצורת תליה לו ובראשו מטלטל דחליל בדומה לדיקטאטור הספרדי. כה עברה בסך, בסדר גמור ואגב התרוממות רוח, תהלוכת הפועלים לכבוד האחד במאי, ברחובותיה של בירת קוסטה־ריקה, לקול שירי עם ומנגינות רומבה ו"קוקאראצ’ה".

 

שיחה עם שני בני קוסטא־ריקא    🔗

התהלוכה נגמרה ועלי היה לגשת לחברת־התעופה “פאן אמריקן איירוייס” כדי לקבוע את מועד נסיעתי מכאן; אולם משרד החברה היה סגור. על יד הפתח, בחוץ עמד איש צעיר, כבן 30, פניתי אליו ושאלתיו אם יוכל להגיד לי כיצד למצוא את אחד מפקידי החברה. הוא הסביר לי פנים, מצא את הפקיד, אשר פתח לנו את דלת המשרד ורשמני לתור הטיסה, כעבור יומיים; לא יכולתי להמשיך את נסיעתי מחר משום שכל המקומות היו תפוסים. יצאנו מהמשרד ומכרי החדש, מר לואיס ר. פאריס, בן קוסטה־ריקה, הציע לי את שירותו כדי להראות לי במקצת את העיר. הוא עצמו טייס, ששירת שלוש שנים וחצי ב"רא"פ" בקאנאדה ועתה חזר למולדתו כדי לשרתה, ומקוה הוא שה"פאן אמריקן" תצרפו סוף־סוף לחבר עובדיה. למדתי מתוך שיחותי עם מר לואיס ר. פאריס על קוסטה־ריקה יותר משאפשר לעשות זאת על ידי קריאת ספרים רבים. הוא סיפר לי על מצבה הכלכלי של ארצו, על המצב הפוליטי והתרבותי. המסקנה מדבריו היתה, כי ארצו תוכל להתפתח רק בכוח השתתפות פעילה של הון זר, ביחוד אמריקאי, וכי דרושה הגירה טובה; שכן שטחה של קוסטה־ריקה הוא 23,000 מילין (ארץ־ישראל בת10,429 מילין) ומספר תושביה הוא 705,300 איש. אמנם קיימת בקוסטה־ריקה חובת לימוד לילדים, ומספר בתי־הספר הוא רב, אך רבים הם הילדים שהיו רוצים להמשיך בלימודיהם ואין להם האפשרות החמרית לכך. מצבה הכלכלי של הארץ הוא קשה והשנה יש גרעון של שני מיליון דולארים במאזן הממשלה. לשאלה היהודית אין לו, לבר־שיחי, יחס מיוחד; אין הוא מכיר יהודים באופן אישי, אך סבור הוא שהביאו תועלת למדינה בפיתוח המסחר. “יש בין היהודים אנשים טובים ואנשים רעים” – אמר לי – “ממש כמו אצל כל העמים; אלא שאצל היהודים נוטים אנשים רבים להגזים את הרע, כי בכל מקום ומקום, הם אך מיעוט. ומיעוט עלול בנקל להיפּגע על־ידי אויביו; ואויביו של מיעוט רבים הם תמיד יותר משל רוב. ומי מתקיף מיעוט? אנשים מוגי־לב. ומספרם של אלה רב הוא בכל מקום יותר ממספר הגיבורים”. דברים פשוטים והגיוניים אלה אמר לי איש צעיר זה, יליד קוסטה־ריקה.

למחרת סרתי אל משרד התיירות של קוסטה־ריקה. רצית לקבל כמה פרטים על חיי הארץ מפי מנהלו וכן להשיג כמה צילומים אופייניים לארץ יפה זו. מנהל החברה הלאומית לתיירות קיבלני בסבר פנים יפות, לאחר שמזכירו הציגני כעתונאי “בריטאניקו”. כשנודע למר מוטאלגרה, כי בא אני מארץ־ישראל ובחשבו אותי לאנגלי, החל לדבר על המצב הקשה שנוצר בארץ, משום “היהודים האלה, העושים קשיים לאנגלים במזרח התיכון בריבם עם הערבים”. כן פתח בהרצאה על יהודי קוסטה־ריקה, “שאינם רוצים להתבולל בנו, בנוצרים; והם מהווים מעין מדינה בתוך מדינה בכל מקום ומקום וגם אצלנו. הם חיים רק בקרב בני דתם; מביאים עתה סחורות מאמריקה הצפונית ומוכרים אותה רק לסוחרים יהודים; חייהם אגואיסטיים, בצוותא, מנצלים את תושבי המקום וכו' וכו'”. לאחר שסיים את הרצאתו, העירותי לו, כי אני משתומם שממשלת קוסטה־ריקה הפקידה כמנהל משרד התיירות הלאומי אדם בעל השקפות אנטישמיות. אמרתי לו, כי אני יהודי. וכי אנו היהודים הננו עם ממש כעמה של קוסטה־ריקה. מיד נחפז האדון המנהל להכחיש, כי אנטישמי הוא. אמנם, הגה בקול ובגלוי, חלילה לי לחשוד בו שיש לו יחס חד־צדדי לא כל שכן שנאה ל"בני ישראל" (ה"חודיאוס" נהפכו פתאום ל"איזראליטאס""), כמובן, יש לו ידידים בקרב היהודים, למשל מר רפאל ששון, שהוא איש ישר ויהודי מקיוראסאו. ואין זה חלילה עולה על דעתו להשוותו ל"פולאקוס" (שם גנאי ליהודים פולנים) וכו'. נפרדנו. רציתי לשלם בעד התמונות שקיבלתי. הוא סירב, אך אני עמדתי על דעתי, “כדי שלא יוגד” – אמרתי – “כי אנו, היהודים, מנצלים את האחרים”. הוא הבטיח לשלוח לי עוד תמונות מספר לסאן־סאלואדור, ואכן קיים את הבטחתו. לפני היפּרדי ממנו אמרתי לו, כי הנני מצטער, שבארץ כה יפה כקוסטא־ריקה מחזיקים עדיין אנשים בעלי־עמדה כמוהו במשפטים קדומים לגבינו, היהודים, וביקשתיו להרהר היטב בדו־שיח שלנו שארך למעלה משעה.

הבאתי עובדה זו, כדי לספר לקורא העברי בארץ, כי גם בארץ קטנה ונידחת, שיש בה בסך־הכל אוכלוסיה יהודית של שמונה מאות נפש, כבר צצים נבטי האנטישמיות בכסות של הפליה בין “איזראליטה” ובין “פולאקו”, בין יהודי וותיק למהגר. והמעשיה הישנה של “היהודי הטוב והיהודי הרע” חוזרת גם כאן, בירכתי הטרופיקים.

 

יהודי קוסטא־ריקא    🔗

הישוב היהודי בארץ זו הוא בסך־הכל כבן 15–20 שנה. כאמור מונה הקהילה היהודית כאן כאלף ומאתים נפש, אם כי בר־שיחי הקודם אמר לי, שיש בקוסטא־ריקה חמשת אלפים יהודים. כמעט כולם יוצאי פולין, מרוכזים ברובם בעיר הבירה, סאן־חוסה. החיים היהודיים כאן הם מיוחדים במינם: אין כל נטיה להתבוללות. אלה הם חיי עיירה קטנה בפולין, עם בית־הכנסת ועם שני מועדונים (מדוע שנים, בישוב כה קטן?). שני המועדונים הם ציוניים: האחד נקרא בשם “סנטרו סיוניסטה”(מרכז ציוני) והאחד בשם “קלוב סיוניסטה”(מועדון ציוני). האוירה כולה היא כאמור יהודית וחיבת ציון היא כאן דבר מובן מאליו. יש גם בית־ספר יהודי, בו לומדים ילדי ישראל קרוא וכתוב אידיש ועברית. ישנו, כמובן, בית־עלמין יהודי ושוחט, ואפילו –דבר נדיר בקהילות דרום־אמריקה – “מקוה”. האנטישמיות, אמרו לי כמה ידידים, קיימת, אך הממשלה היא ליבראלית וביחוד טוב יחסו של הנשיא ליהודים. נשיאה של קוסטה־ריקה – ייאמר בדרך אגב – הוא ממוצא פולני למחצה; שמו: תיאודור פיקאדו ושם אמו היה מיכאלסקי. הוא מדבר פולנית צחה ואהוב על רוב התושבים וביחוד על היהודים. יש גם נוער יהודי בקוסטה־ריקה, דבר שאינו מובן מאליו בארצות הקטנות של דרום־אמריקה. בדרך כלל זאת היא קהילה יהודית סימפּאטית, חדורה רוח יהודית, ופגישתי עם כמה חברים ציונים במקום היתה לבבית מאוד. הרגשתי מתוך שיחה עמהם יחס הערצה אל בוניה ואל בניה של הארץ ושאיפה עזה לעלות ולהתנחל בה. הם ביקשוני, כי אשהה מספר ימים עמהם וכי אספר להם יותר ויותר על המתרחש בארץ, אולם היה עלי להמשיך צפונה, דרך מדינת הניקאראגואה, אל מדינת סאלואדור.

 

ניקארגואַ השוכנת על אגמי מים    🔗

נפרדתי מיהודי קוסטא־ריקה, לאחר שביליתי ערב שלם במועדון הציוני שם, בחברת כמה מראשי העדה ובחברת יהודי אמריקאי, יוצא רוסיה, מר פיליפ רגולאנט. איש זה מדבר עברית בהברה אשכנזית, ומנהל בעיר סן־חוסה משרד לכימיה גיאולוגית, השייך לחברה לניצול אוצרות הזהב של חוף קוסטא־ריקה. איש־שיחי ביקר בארץ לפני שנים ובכל משאת נפשו היא “לעשות כסף” (ויש לי רושם, שכבר “עשה” במידה מרובה) לשוב לארץ, כדי להשתקע בה. הוא הרצה לפנינו, תוך כדי שיחה על כוס תה במועדון הציוני, על המצאתו – גילוי זהב בעפרות שפת־הים – ואמר לנו, שאת סוד המצאתו מצא דוקא בכתבי הרמב"ם… ביקשני שאקשר אותו עם כימאי־גיאולוג בארץ ואמציא לו מעט חול שפת ימה של תל־אביב, כדי שיוכל לבדוק, אם הוא מכיל זהב בקרבו…

ניקאַראַגוּאַ – שכנתה של קוסטא־ריקה – היא ארץ אגמים.

בשטחה המגיע ל־ 60,000 מילין מרובעים, מפוזרים אגמים רבים, ושני הגדולים שבהם הם: אגם ניקאַראַגוּאַ (על שמו נקראת הארץ כולה),שארכו 105 מילין ורחבו 40, ואגם מאנאגוא (על שמו נקראת עיר הבירה) – 40 מילין ארכו ו־20 רחבו. מספר אוכלסי ניקאראגוא עולה מעט על מיליון נפש, ומספר יושבי בירתה – 80,000.

זוהי הבירה הצעירה ביותר בכל ארצות צפון אמריקה ודרומה. כי ב־1931 החריבה רעידת־אדמה איומה את העיר הישנה על היסוד, ועתה הקימוה – ועדיין מקימים אותה – מהריסותיה.

הארץ זועזעה על ידי מהפכות שונות, מלוּווֹת כולן בשפיכות־דמים, ותכופות נאלצו ארצות־הברית לשלוח לכאן צבא כדי להגן על חייהם ורכושם של אזרחיה. הדבר נמשך כך עד שהנשיא רוזוואֶלט פתח במדיניות “השכנות הטובה” עם ארצות היבשה האמריקאית, ותחת לשלוח צבא, התחיל שולח לכאן אנשי־עסקים וטאֶכנאים, שעשו ועושים הרבה לפיתוחה של הארץ. כן נהנתה מדינה זו משיטת “החכר והשאל” של ארצות־הברית, ויחס החשדנות ששרר כאן קודם לגבי האמריקאים נהפך ליחס של הוקרה וידידות. מובן, זוהי “אהבה התלויה בדבר”, אך מוטב לה להיות תלויה בארובות של תחנות־החשמל מאשר בלועי התותחים.

 

יצוב השלטון    🔗

אמרו לי כי לביסוס המצב בניקאראגוא גרמה עליתו לשלטון של הגנראל אנאסטאזיו סומוסה. הוא נבחר ב־1936 לשש שנים, אולם תוקף שרותו “הוארך”… החוגים המתנגדים לו חורשים מזימות כדי להגיע לשלטון. יש אומרים, שבמשך עשר שנות שלטונו של הגנראל סומוסה, המושל ביד חזקה, פותחה הארץ מאוד. מתנגדיו טוענים כי גם בלעדיו היתה הארץ מתפתחת ואף בקצב מהיר יותר, ואת ההתפתחות האמיתית יש לזקוף על חשבון התערבותו של ההון האמריקאי בחייה הכלכליים של ניקאראגוא. המסחר הוא בעיקר עם ארצות־הברית, ובני העשירים נוסעים ללמוד לאמריקה, כשם שקודם היו נוסעים לפאריס. כרגיל בשאר ארצות דרום־אמריקה חי העם בעוני, הבולט אף לעינו של עובר־אורח.

בית הנשיא בנוי על גבעה ודומה למבצר. הוא מוקף גדר תיל וחיילים, העומדים על המשמר. לא רחוק מארמון הנשיא הוקמה מצבת־זכרון לנשיא רוזוואֶלט ועליה כתובת: “לאדם הגדול ביותר בכל האמריקות”. קרוב אליו ניצבת אנדרטה של הראֶפובליקה, בצורת אשה נאיבית. תמימותה מגיעה עד כדי כך שבבית שחיה של הגברת־האנדרטה ראיתי קן של צרעות…

 

חילוף משמרות והעלאת הדגל    🔗

בשעה חמש וחצי עברתי על יד האקאדמיה הצבאית. היתה זו שעת חילוף־משמרות והעלאת הדגל. החצוצרה ניגנה את ההימנון הלאומי של ניקאראגוא. כולם ברחוב עמדו מלכת. החיילים נזדקפו והצדיעו. ואני שהמשכתי לתומי בדרכי, שמעתי מאחורי קול אשה קורא: “אדוני, הן עתה מעלים את הדגל!” הבינותי, שהיה עלי לעמוד.

אחד המקומות היפים בבירה זו, הדומה לעיר־מחוז באחת מארצות אירופה, הוא גן על שם משוררה הגדול של ניקאראגוא, ראובן דאריו. במרכז הגן ניצב פסל לזכרו, ומסביב ערוגות־פרחים ועצים טרופּיים יפים. שמו של דאריו חרג מגבולות ארצו – את רוב ימיו עשה בגולה – ושני ספריו “תכלת” ו “שירי החיים והתקוה” מפורסמים בכל רחבי אמריקה הלאטינית. אלה הם קבצי שירה ופרוזה. הראשון נקרא בשם “תכלת” כדי – לפי דברי המשורר עצמו – לעורר בדמיון האנשים את צבע החלומות, האמנות, צבע האוקינוס והרקיע. הוא נולד ב־1867 ומת לפני עשר שנים. כל חייו עברו עליו בערגה למולדתו, שהגלוהו ממנה.

אחד הדברים המזעזעים ביותר שאפשר לראות בניקאראגוא הוא המקום הנקרא בשם “הואלגאס ארקיאולוגיקאס דה קאלאמאלינקא” או “עקבות קאלאמאלינקא”. הארכיאולג האמריקאי, פרנסיס ריצ’ארדסון, גילה ב־1941 עקבות אדם וחיות טבועים באבן, שהיו חבויים בעומק של שלוש מטרים מתחת לפני הקרקע. הארכיאלוגים סבורים, שאלה הם עקבות בני האדם והחיות, שלפני שלושת אלפים שנה שנמלטו על נפשם מפני התפרצות הר געש, רצו בתוך הלבה שהשיגתם, ומתו כאן בהשאירם את עקבותיהם כעדות חיה לפורענות.

 

יהודי ניקאראגוא    🔗

מספר היהודים בניקאראגוא הוא קטן: כמאתים וחמישים נפש. מצבם טוב. יחסם של הנשיא סומוסה ושל השלטונות אל היהודים טוב, ללא כל הפליה. המועדון היהודי כאן נאה, בן ארבעה חדרים מרוהטים יפה; ויש בו בית־כנסת. על קירות חדרי המועדון תמונות מארץ־ישראל. על הקיר הראשי: תמונתו של ד"ר ח. וייצמן ושל הנשיא סומוסה. יש בין היהודים כמה עשירים, יהודים פשוטים מפולין ואחדים מאונגאריה.

הם רואים את חייהם בניקאראגוא כארעיים, למרות מצבם הכלכלי האיתן ויחסם הטוב של התושבים ושל השלטונות אליהם. כי סכנת הטמיעה נשקפת לילדיהם שאין להם בית־ספר משלהם בו יוכלו לקבל חינוך יהודי כלשהו.

 

סאלואדור וקומץ יהודיה    🔗

שוב צפּיה לפגישה עם אנשים חדשים. ובינתים, בהשקיפי מהמטוס, נראה למטה, אלפי רגל למטה, עולם מיוחד במינו: אגם ניקאראגואה הגדול והר הגעש מאַמוּטאֵפּאֵק המעשן עדיין. הוא נמצא באי, בתוך האגם, וממולו: אחיו המת – הר־געש כבוי. וברגע זה הנני מהרהר באגמינו בארץ: קוראים אנו לאגמינו בשם ימים – ים כנרת וים המלח – והרי יכולים בני ניקאראגוא לקרוא לאגמיהם בשם אוקינוסים. אגם ניקאראגוא, למשל, נמשך לאורך מאתים וחמשים קילומטר ומעלה… ובינתים חוזר המבט אל צלעות הר הגעש. חלק מהמדרונים מכוסה לבה קרושה; אין זכר לצמח במקומות אלה, כאילו קללת אלוה רובצת עליהם. לעומת זאת טובע הכל מסביב בירק יערות טרופּיים.

עשרות איים זעירים זרועים במי האגם. מיצרים ומפרצים ואיוֹנים וחצאי־איים. כמפה גיאורגרפית בולטת נראה הנוף מתוך המטוס. אנו נתקלים בערפל, פולחים את לב העבים. נבלעים בהם. ואחר: רגעי נחיתה מאונכת… ואנו נמצאים כבר בשדה־התעופה של סאן־סאלואדור.

 

פגישה עם יהודי סאן־סאלואדור    🔗

באו לקראתי חברי הקהילה והועד הציוני. הקהילה אינה גדולה, אך חייה פעילים. החלק הער ביותר שבה הם הציונים ולמען אלה ציונות ויהדות חד הוא. בין הבאים לקראתי נמצא איש צעיר, אשר פנה אלי בצרפתית צחה ושאלני לשלומי. לא הכרתיו ברגע הראשון, ומה שמחתי פתאום, כאשר אמר לי כי שמו: רוברט סרוֹר, תלמידי לעברית בפאריס. אך בארץ היה, באילת־השחר.

המשפחה היהודית העושה את מרבית העבודה הציונית במקום, התורמת לקרנות הלאומיות כסכום הנתרם על ידי הקהילה כולה, היא משפחה יהודית מיוצאי גרמניה, וראשה היה מר ליאו ליבס ז"ל, שהשתקע כאן לפני למעלה מששים שנה, עבד וטרח ועמל ועשה חיל במסחר בכלל ואקספורט הקפה – עשרה העיקרי של הארץ – ועתה הפירמה “גולדטרי־ליבס” היא אחת החשובות ביותר בארץ כולה. לצערי, לא נמצא בסאלואדור, מר ארנסט ליבס, בנו של מר ליאו ז"ל ואחיו של מר גרהארד ליבס היושב בירושלים, מתרגמם של פלוטארך והלדרלין. אויגן ליבס, דודנוֹ, לא חס על זמנו למען הצלחת המגבית של קרן היסוד, שמטעמה באתי לכאן. “עשרה דולארים אינם סכום גדול”, אמר לי, “אולם הנותן אותם נעשה אם לא ציוני להלכה, הרי לפחות משתתף למעשה בבנין הארץ.”

יהודי אחר, אחד המיליונרים בסאלואדור, אשר יחסו אל בנין הארץ הוא יותר יחס של רגש ופילאנטרופּיה מאשר פרי של השקפה ציונית, הוא מר הרברט דה־סולא. זהו טיפּוס בלתי רגיל, בן 81, אך רענן בגופו וברוחו; עובד יום־יום במשרדיו; מנהל אותם; משגיח על הכל. בא ראשון לעבודה ועוזבה אחרון. הוא עצמו הנו יליד האי קיוראסאו, השייך להולאנד. בא לכאן לפני למעלה מחמישים שנה, לאחר שעשה בפאנאמה בזמן חפירת התעלה על ידי פרדינאנד לאֵסאֵפּס, כלומר בסוף המאה שעברה. ביליתי שעתיים בשיחה עמו, ותענוג רב לשמוע מפיו את תולדות חייו; את תיאורה של התקופה, הנראית עתה כה רחוקה, כאשר הוחל בחפירתה של תעלת פאנאמה; את תיאורה של האוירה אשר עוררה פשיטת־הרגל של חברת פאנאמה וכל השערוריה שבאה בעקבותיה, ועל אישיותו המופלאה של הבנאי הגאוני, הצרפתי לאֵסאֵפּס. כן סיפר לי מר דה־סלוא, על מסעו – בסוף המאה שעברה – לדרום אפריקה ופגישותיו ושיחותיו עם הגנראל קרוגר, גיבור מלחמת הבורים. כבסרט קולנוע ראיתי בעיני רוחי את וינה שלפני מלחמת העולם הראשונה, את גרמניה מימי הקיסר ואת צרפת של תקופת משפט דרייפוס.

ילדי אינדיאנים מאקבאדור

וכל זה סופּר לי לא מדפיו השחוקים של ספר־היסטוריה ישן, אלא על ידי אדם חי, היושב כאן על ידי, איש ער ורענן, בעל הגיון ובעל הומור; איש צעיר, בן 81. הוא גם תיאר לפני את פרשת עלייתה של הפירמה “דה־סולא”. הכניסני לחדר מיוחד שבו נמצא ארכיונה, והראה לי חמישים כרכים של ספרי חשבונות ומאזנים שנתיים, הערוכים על האצטבאות כעדות לפעילותו העקבית המתמדת של איש, אשר העבודה היא לו צורך חיוני, יום־יומי, גם לאחר שעשה הון רב ויכול היה לחיות חיי מנוחה ושקט.

 

מוצאם של יהודי סאלואדור    🔗

מספר יהודי סאלואדור הוא קטן, בסך־הכל כמאתים וחמישים נפש. יש, כמובן, עוד מספר יהודים, אולם אלה מתנכרים בהחלט ליהדותם ומסתירים אותה ככל האפשר. יש גם מספר משומדים ובני משומדים. נזדמנתי, למשל, עם איש ששמו לוי והוא קאתולי, יליד סאלואדור, בנו של משומד. יש להביא בחשבון שההגירה היהודית לארץ זו היתה קטנה והמהגרים היו בעיקר גברים; אלה נשאו נשים מבנות הארץ ורובם נותקו מהיהדות. אולם יש כאן גם תופעה מיוחדת במינה: הרבה גרות־צדק. צדקת התגיירותן היא יחסית, כמובן; אלו הן נשיהם של אותם היהודים, אשר איזה רגש יהודי קושר אותם עדיין אל צור מחצבתם, ומין מוסר־כליות, וכן מה שאפשר לקרוא בשם דעת־קהל יהודית יותר מאשר רגש דתי, מחייב אותם לשאת נשים אלו כדין וכדת. מסייע בידיהם בענין זה, בצורה “טולראנטית” למדי, יהודי אחד, המשמש בתפקיד חזן ורב דמתא. הוא מלמדן את עקרונות היהדות, מגיירן ורושמן בפנקסי הקהילה כבנות ישראל… אולם, יש להודות שהמושג שהן מקבלות מהיהדות, הוא קלוש למדי, וסופּר לי, כי לא פעם ראו כמה מגרות־הצדק הללו יוצאות מפתחי הכנסיה הקאתולית בימי חגא שלהם. גם את בני־התערובת נוהגים כמה יהודים למול ולתת להם שם יהודי בצד השם הספרדי, אולם כל זה נאה כל זמן שהתינוק הוא בעריסה; לאחר שגדל ונמצא כל הזמן תחת השפעת האם, היודעת אך מעט על היהדות, אינו מרגיש שום קשר לא אל דת אביו ולא אל עמו. יתכנו כאן גם מקרים כגון דא: עשר, חמש עשרה שנה חי פלוני היהודי במחיצת אשתו הנוצריה ולפתע פתאום נזכר כי יהודי הוא; בינתים נולדו לו שלושה, חמישה או יותר בנים; ויש לתת צורה ליגאלית כל שהיא לחיים אלה. והנה בא לעזרתו ה"רב" דמתא, מגייר את האשה ואת הילדים גם יחד והיהודי נכנס עמה בברית־הנישואים האזרחיים, כחוק וכדת המדינה, והבנים והבנות משמשים שושבינים להורים…

נשואי התערובת בארצות דרום־אמריקה הם בעיה שאין להתעלם ממנה וחשוב מאוד שהרבנות בארץ תעיין בה, עיין היטב. אסור לנו לגשת בקלות ראש אל עובדה זו, הגורמת – במצבה הנוכחי – לניתוקם של מאות יהודים מצור מחצבתנו. ראיתי בין נשי היהודים המגויירות נשים אשר אהבת־ישראל כנה וחיבת־ציון אמיתית מפעמות בלבן; נשים אשר במסירותן לעניני הארץ – וגם ברצונן ובמאמציהן לחנך את ילדיהן בדת בעליהן – יכולות לשמש דוגמה לכמה נשי ישראל.

מוצאם של יהודי סאלואדור הוא בחלקו מגרמניה – וזאת היא ברובה הגירה שמלפני הרבה שנים – וכן מאלזס ומצרפת. אלה האחרונים באו בעצם ימי המלחמה האחרונה. לפניה באו יהודים מצפון אפריקה ויש שעלו מהאי קיוראסאו. מספר יהודי מזרח אירופה הוא מועט ואינו מגיע למנין. היהודים הם ברובם חפשים למדי בדעותיהם הדתיות; אך הקהילה עומדת להקים עתה בית־כנסת ויש לה בית־עלמין משלה. עיקר מאמציהם של גבאי בית־הכנסת הוא לקיים את ה"גוֹטאֵסדינסט" – כפי שהם אומרים – ואותו הם מקיימים, אם אפשר לומר כך, “על פי תור”, כדי שיהא תמיד מנין בבית הכנסת. ויש להודות שלא תמיד מאמציהם מוכתרים בהצלחה. בקרב יוצאי אֵלזאס יש כמה יהודים המחזיקים במסורת והתודעתי לאחד מהם, שאינו בא לחנותו בשבת (אך מעביד בשבת את פקידיו היהודים) ואינו נותן פרוטה לבנין הארץ משום שבארץ־ישראל משחקים בכדורגל בשבת ומתרחצים בים.

 

ארץ סאלואדור    🔗

ארץ סאלואדור היא הקטנה בארצות מרכז־אמריקה. היא גובלת בהונדוראס ובגואטמלה, והארץ היחידה בין חמש מדינות אמריקה המרכזית, שאין לה מוצא לאוקינוס האטלנטי. שטחה: 34,126 קמ"ר; מספר תושביה: 1,800,000 נפש. היושב בה צפוף מאוד: 136 תושבים על כל קמ"ר. הארץ חקלאית בעיקרה ותוצרתה העיקרית: קפה.

כה אפשר היה להמשיך, בסגנון ספרי הגיאוגרפיה, אלמלא לא ראיתי עוד ממרומי הטיסה באוירון את נופיה המיוחדים במינם של ארץ יפה להפליא ומרוסקת, ומבותרת, וחרושה כבמחרשת־ענק. דומה היא ארץ סאלואדור לאשה יפה, אשר סבלות החיים השאירו בפניה עקבות בל יימחו: קמטים עמוקים ועצבות זו שאינה פוגמת ביופי, אלא, להיפך, מוסיפה קסם ידוע לנשיותה. כקוסטא־ריקה וכניקאראגואה וכגואטמלה יש בה בסאלואדור אגמים והרי געש, אולם אף אחת מארצות אלו אינה נראית מן המטוס כה קרועה לגזרים, כה רסוקה וחפורה בורות־בורות ובקעות־בקעות כסאלואדור. ועל מדרוני ההרים והתלים, ובתוך מצע הבקעות, ועל תחתית הבורות הללו: אלפי פרחים ורבבות עצים וסבך יערות ושיחים וכל סולם הצמחיה הטרופּית. אין בנופי סאלואדור, לפחות באלה שראיתים, משום טראגיקה מדברית של נופי סדום ועמורה. אין בהם גם משום נוי שטיחי שדות וטלאי־צבעונין המרהיבים את העין בארץ אקבאדור. כאן, בארץ סאלואדור, מתקבל הרושם, כי אמנם החליט הקדוש־ברוך־הוא להעניש את חוטאיה הקדומים של פינת־עדן זו, אך אחר־כך, לאחר שזיעזע ברעידת־אדמה איומה וחתך בבשרה בתרי־דווי, זכר את קסמה הקודם, זכר לה את חסד עלומיה, שב וסלח לה, והחזיר לה את יפיה, אך השאיר בפניה לעד, כאות קין, את אותות ענשה ועקבות חטאיה: את קמטיה העמוקים – בקעות, בורות ותהומות; ואת נחליה הזורמים בחפזה – כ־360 נחלים! – כדמעות חרטה הזולגות, למירוק פשעה, על לחייה…

סאן־סאלואדור הבירה היא עיר בת 120,000 נפש; בנויה במרכזה – נבנית עדיין בירכתיה; חביבה וחננית במרכזה ודלה ומרודה ברובעים הסמוכים, בהם גרים רוב תשוביה. מעט הלאה מזה, לא הרחק ממדרוני הר הגעש, במקומות גבוהים יותר, בהם האויר טוב וצח ורוח קרירה נושבת בשעה שהעיר סובלת ממחנק, בנו עשירי ואמידי סאלואדור את חוילותיהם. גם כאן, בארץ סאלואדור, כבשאר ארצות דרום אמריקה, אין מעמד בינוני. יש עשירים, אמידים ושׂבעים והם המיעוט. יש עניים, יחפים והלכי קרועים ובלואים, והם הרוב המכריע בעיר ובכפר; ביחוד בכפר, שם המשטר הוא עדיין משטר פיאודלי למחצה. ה"פיאונים", שכירי ואריסי ה"האסיינדאדוס" (בעלי “האַסיינדות” – האחוזות הגדולות) הם משועבדים במידה שאין לשערה ומנוצלים עד כלות הכוחות. ששים ושנים אחוזים מהתושבים הם יושבי כפר. עשרים אחוז מהם – אינדיאנים; השאר מטיסים (בני־תערובת מלבנים ואינדיאנים) והמיעוט – לבנים. גם כאן, כבשאר ארצות מרכז אמריקה רעידות־האדמה והמהפכות הן חזיון נפרץ. שליטים עולים ויורדים. מחירי הקפה עולים ויורדים. כשהם עולים אין דרגת־החיים של ה"פיאונים" עולה, אך כשהם יורדים, יורדת גם היא.

בימי היותי בסאלואדור הודיעו העתונים על התפרצותו ה"איומה" של הר־הגעש איזאלקו, המסכנת את חייהם של תושבי עיירה הסמוכה.

יצאנו עם ידידים במכונית כדי לראות בזעמו של הטבע, אך לא ראינו אלא את פס־הלהבות הרגיל של הווּלקאן הזה, הזורח תמיד והנקרא משום כך בשם “מגדלור” של האוקינוס השקט, כי הוא נראה למרחקי הים ומורה לספינות את דרכן. ההגזמה היא, בדרך כלל, אופיינית לארצות דרום־אמריקה והעתונות בה אינה נרתעת מפני כל בשאיפה לעורר את היודע לקרוא לקנית העתון. “כשאין סנסאציה” – אמר לי עורך עתון דרום־אמריקאי – “צריך לדעת להמציאה; לא אהסס לממן מהפכה, כדי שיקנו ויקראו את עתוני!” הוא אמר זאת בדרך הלצה, כמובן, אך בכל הלצה תמצא גרעין של אמת.

עתון בפורמאט קטן נקרא בסאן־סאלואדור בשם: “העתון היומי הגדול – לאַ־נאַסיון”. ועתון אחר כאן נותן לקראיו כמה פעמים בשבוע שיעורים באנגלית וב…רומית. ובעתון אחד, בניקאראגואה, ראיתי מודפס הרומאנס האחרון, המלים ותוי המנגינה. מצב ההשכלה שם אינו עולה על זה של סאלואדור.

כזהו, ביעף, פרצופה של ארץ סאלואדור, שהיתה מיושבת פעם על ידי האַצטקים הגאים, בני שבט קוסטאילאן; גיבורה האגדי, הרוח החיה במלחמה עם הכובשים הספרדים, היה הקאסיק (ראש השבט) הצעיר אטלוקאטל, אשר מעללי גבורתו ויפי פניו הושרו, אי פעם, לפני מאות שנים, בלשון שנשכחה כיום, בין הרי הארץ היפה הזאת, בעבי יערותיה ועל מי אגמיה.

 

גואטמלה – ארץ האביב הנצחי    🔗

כשעה של טיסה מפרידה בין סאן־סאלואדור לבין בירת גואטמלה. ובכל זאת, מה רב המרחק בין שתי הערים! הבדל אקלימי, הבדל של אוירה. לאחר חמישים רגעי טיסה חג מטוסנו מעל לעיר הנראית מלמעלה כמאקיטה של אוּרבאניסט: רחובות ישרים, גנים מסוייגים היטב, מגרשי משחק וספורט, זירת מלחמת־פרים, בניני ממשלה, שדה תעופה ותחנתו; הכל לפי תכנית; על הכל משגיחה כאילו עינו הסוקרת של מהנדס קפדן, העומד על שלו ואינו מרשה שום סטיה מחוקי ההרמוניה אשר נקבעה אי־פעם. מראה נפלא הוא זה של גואטמלה־סיטי ממרומי רקיע בהיר!

כעבור זמן קצר טעמתי את טעמה של העיר עצמה. ושוב, איזה הפרש בינה ובין סאן־סאלואדור! רחובות ורחבות וככרות נקיים. גני נוי – אחד על יד ארמון הממשלה, השני במרחק־מה צפונה. הראשון, ביחוד, משמש למנוחת צהרים לפקידים העובדים במרכז העיר והשבים מעבודתם הביתה רק עם בוא הערב. ספסלים מרובים בו, וסוכות צל, גם במה בנויה בו ועל ידה מאות כסאות. על הבמה עורכת תזמורת העיר קונצרטים לעם. בשעות הצהרים משמיעים רמקולים את החדשות, וגם תכניות מוסיקליות ושיחות מעניני דיומא ועל נושאים אחרים. הרחובות, ביחוד ה"סקסטא אבנידא", הרחוב הששי, הראשי, הומים מאדם. בצד חנויות כל־בו, יש חנויות מיוחדות, המוכרות, בעיקר להמון התיירים האמריקאים, רקמות מאריגי האינדיאנים וממלאכת־המחשבת המקומית, מעשה כסף וזהב. לאחר אכספורט הקפה והגומי המיוחד, המשמש להכנת גומי־הלעיסה בארצות־הברית, התיירות היא מקור חשוב לפרנסת תושבי גואטמלה־סיטי. זאת היא עיר מיוחדת במינה, תערובת של תרבות ספרדית ואינדיאנית. עיר אשר ירשה את מקומן של שלוש בירותיה הקודמות של ה"קאפיטאניה גואטמלה", כפי שנקראה ארץ זו בהיותה שייכת לכתר הספרדי. גואטמלה־סיטי (כפי שהיא נקראת על ידי האמריקאים) או “נואבה גואטמלה דה לא אסונסיון” כפי שהיא נקראת רשמית, הוקמה כאן בשנת 1776, שנת הכרזת עצמאותן של ארצות־הברית, ושלוש שנים לאחר חורבנה של בירתה השלישית של ארץ גואטמלה. לא בכדי ראו הספרדים בפינה זו את מושבתם הנבחרת – בצד קוסטא־ריקה. בדרך כלל היו הם מיסדים ערים ובונים מבצרים, במקומות בהם היו שודדים אוצרות כסף וזהב. אך כאן מצאו דבר יקר מפז: הרי הוא אקלימה של ארץ, אשר הטמפּרטורה השנתית הממוצעת, בעיקר בבירתה וסביבותיה, היא בין 19 ל־20 מעלות, ואשר גובהה הוא אידיאלי: 1,480 מטרים מעל לפני הים. “ארץ האביב הנצחי” – קראו לה.

 

הטראגדיה של בירות גואטמלה    🔗

גורל טראגי מיוחד רודף את בירותיה של גואטמלה. הראשונה הוקמה בשנת 1524, כלומר שנה לאחר גילוי אמריקה. היא נקראה על שמו של “יאגו קדוש האבירים”, הקדוש הלאומי של ספרד, ושמה נקבע ספרדית: “סאנטיאגוֹ דה לוס קאבאיירוס”. אולם שלוש שנים לאחר היווסדה, נתמרדו האינדיאנים, בני מאיא, בכובשים האכזריים וגירשום מן העיר. בשנת 1527 הוקמה שוב בירת גואטמלה, אך במקום אחר, בין שני הרי הגעש: אגוּאה (מים – בספרדית), על שם אגם־המים אשר בלועו, ו"פוּאֶגוֹ"(“אש”), על שם אש התמיד היוצאת מפסגתו; כי “אגואה” הוא הר־געש כבוי ושכנו “פואֵגו” נמצא עדיין במצב של התגעשות לכאורה, “מבוּייתת”.

במשך ארבע־עשרה שנה בנו הקונקויסטאדורים את בירתם החדשה בבקעה אשר בין שני הרי הגעש. אולם הטבע נצטרף אל תושביה הוותיקים של הארץ ואת אשר לא יכלו לעשות עמה האינדיאנים עשה הוא. דון פדרו דה אלואראדו, מיסדה של הבירה הראשונה, לא היה כבר בחיים. ובבירה החדשה שלטה אלמנתו “דוניה ביאטריס האומללה”, אשר גרה עם בתה הקטנה ועם אמהותיה בארמון מפואר, וניהלה את עניני הארץ כולה. זו היתה האשה היחידה ששימשה בתפקיד מושלת הארץ הזאת מאז ועד עתה.

שני ההרים הנשאים חרשו כאילו את מזימת הנקם בספרדים הגאים, אשר המשיכו כבראשונה במעשי השוד והרצח, וחמסו את האינדיאנים ושיעבדום. ה"פואגו" המעשן לא עצר כנראה כוח עד כדי התפרצות אשר תכסה בגושי הלבה את סדום החדשה הזאת. ו"אגואה" היה כבר אז הר־געש כבוי. אולם הקשר “אורגן” כנראה היטב וחלוקת התפקידים היתה מתוקנת… ובליל 8 בנובמבר 1541, נזדעזעה הסביבה כולה מעצמת רעידת־האדמה אשר לא היתה עוד כמוה; ומי האגם, אשר היה כלוא בלועו של “אגואה”, עלו על גדותיהם והציפו את העיר כולה. העיר נחרבה עד היסוד. מ־1400 תושביה מתו באותו לילה 1300 איש! גופת השליטה, “דוניה ביאטריס האומללה” וגופות משרתותיה נמצאו בין עיי המפולת של הארמון המפואר, אשר הוקם בזיעת עבדיה האינדיאנים ובדמם…

אולם לעקשנותם של הקונקויסטאדורים לא היה גבול: בשנת 1543 הוקמה על ידם בקרבת מקום בירתם השלישית, אשר נחנכה שלוש שנים אחר כך, ונקראה בשם ה"קצר": “העיר האצילה והנאמנה סאניטיאגו דה לוס קאביירוס דה גואטמלה”. העיר גדלה משנה לשנה ויפתה מאוד. ארמונות וכנסיות ומנזרים הוקמו בה. לאחר העיר מקסיקו והעיר לימה – בירת פּאֵרוּ – נעשתה בירתה החדשה של גואטמלה לחשובה בין הערים במושבות ספרד. אולם שוב ירדה פורענות על בירת גואטמלה: ב־29 ביולי 1773 זועזעה הארץ ברעידת אדמה איומה. ואשר הוקם בעמל במשך 230 שנה, נהרס עד היסוד במשך שני רגעים! רק בדרך נס היה מספר הקרבנות בעיר קטן לערך: 200 מתים על 80,000 תושבים. ההרס היה כה רב עד כי הוחלט להעביר את הבירה למקום אחר. הממשלה המקומית נתנה פקודה בשם מלך ספרד לפנות את העיר ולעבור למקומה החדש. אולם בינתים, במשך דורות קיומה של העיר נקשרו האנשים אליה ולא רצו לעזבה, בשום מחיר. על אף המגפות שפרצו בעיר, אל אף המחסור במים, על אף רעידות אדמה חדשות, שבאו זמן קצר לאחר כך. הבישוף גם הוא מיאן לעזוב את העיר. ורק התערבותו האישית של האפיפיור פעלה! העיר נעזבה על ידי תושביה, ועתה עומדת במקומה עיירה בת 10,000 איש, וחורבות ארמנותיה ומנזריה וכנסיותיה משמשות כאבן־שואבת לאלפי התיירים המבקרים בה. גם את שמה של העיר החליפו: עתה היא נקראת בשם “אנטיגוּאה”, ה"עתיקה", כלומר בירתה הקדומה של גואטמלה.

והעיר גואטמלה הנוכחית היא, איפוא, בירתה הרביעית של הארץ. בירה יפה. בירה צעירה למדי. בוניה קיצרו אף את שמה מתוך תקוה כי רחמיו של הגורל יכמרו על ענוותה של עיר זו ואז תהא עתידה להאריך ימים…

 

אפיה המיוחד של העיר גואטמלה    🔗

כמאתים אלף הוא מספר תושביה עתה; כשלושה מיליונים הוא מספר אוכלסי המדינה. הגנראל חורחה אוביקו, שהיה במשך שלוש־עשרה שנה (מ־1931 ועד 1944) שליטה העריץ של המדינה, רצה להנציח את שמו על ידי סלילת דרכים והקמת בניני ממשלה מפוארים ונטיעת פארקים בעיר. אכן תקופת שלטונו שיוותה נוי לעיר גואטמלה, אך, כאשר סופּר לי, נסללו הכבישים בדמם ובזיעתם של האינדיאנים, אשר אנשי המשטרה גירשום באלות מכפריהם והוליכום לעבודות־הכפיה הללו; והארמונות המפוארים, אשר עלו לעם במחיר מיליוני דולארים שנסחטו ממש ממנו, ההיכלות הללו, אנקות מעוּני הדיקטאטורה, כאילו נשמעות מכתליהם. ככה בנו, לפני מאות שנים, הקונקויסטאדורים את עריהם הם, בזיעת האינדיאנים, בני עם “מאיא” ובדמם. עתה חיים עדיין כאן, בארץ זו, צאצאיהם, המדברים בלשון מיוחדת, בלשון “קיצ’ה־מאיא”; גם היום מטביעים האינדיאנים את חותמם המיוחד על הארץ והשפעתם על צאצאי כובשיהם היא כבירה. בפארק “מינרו” שבבירה יכול כל אדם לראות את הארץ כולה על כף הידים: מפה בולטת של גואטמלה, על הרריה ובקעותיה, נחליה ונהרותיה, הרי הגעש שלה (33 הרי־געש ישנם בגואטמלה ושנים מהם נמצאים עדיין ב"פעילות" מתמדת: “פואגו” ו “סאנט־מאריה”), יערותיה ואגמיה. בניני הממשלה החדשים, ה"פאלאסיו נאסיונאל", המשטרה והדואר, בנויים בסגנון, אשר הפאטריוטים המקומיים מציינים בשם “לאומי”, אולם לאמיתו של דבר, הרי זוהי תערובת של סגנון “מאוּרי” ובארוק ספרדי, כאשר ראיתי בליסאבון, בירת פורטוגל.

המציין ביחוד את גואטמלה היא צבעוניות חלונות הראוה שלה וחנויותיה, אשר בהם אפשר לקנות מאריגי ומרקמות האינדיאנים. ואם יש אופי מיוחד לעיר גואטמלה, אם יש לה גוון מקורי, הריהי חייבת זאת בעיקר לאינדיאנים, למלאכת־כפיהם ולתלבושותיהם המרהיבות. אריגי האינדיאנים של גואטמלה הם בין היפים שבארצות אמריקה הלאטינית. יש להם חוש בריא לצבע וחוש הפּרופּורציה וטעם מובחר. ואם פוקדים את גואטמלה כיום תיירים אמריקאיים הרי שוב חייבת היא זאת לאינדיאנים החיים בה חיי דלות מרודה, כאחיהם באקואדור. עד היום מביטים רוב תושבי הקריאולים מגבוה על צאצאי אדוניה האמיתיים של הארץ, המהווים כששים אחוז ממספר התושבים הכללי. ולא רק את האינדיאנים של היום מנצלים תושבי הבירה, אלא גם את אבותיהם. כי לפני אלף שנים ישב בארץ זו עם גדול, עם ה"מאיא", ויסד כאן ממלכה אדירה; היתה להם תרבות גבוהה, כתב משלהם ואמנות מקורית ובעלת רמה גבוהה מאוד. מסיבות לא־נודעות עזבו ה"מאיא" את עריהם במאה עשירית לספירה זו ועברו לחצי־האי יוקאטאן, אשר במכסיקו. אולם רבים מהם נשארו בגואטמלה. בעיקר נשארו כאן עריהם ההרוסות, חורבות מקדשיהם ומצבותיהם והיכלותיהם. ה"ג’ונגל" השתלט על אלה וסבך עציו ושיחיו כיסה ערים שלימות. שרידי התרבות הזאת קיימים עדיין; בחצרות ההיכלות ההרוסים מתגוללים עתה שברי פסלים ועל גושי המצבות והמונוליטים חרוטים תבליטים נפלאים ורשומות כתובות בכתב קסמים אשר לא פוענח עדיין. בני העיר גואטמלה מחקים את המוטיבים הדיקוראטיביים של בני המאיא וחורטים אותם על אצעדות כסף וזהב וסיכות ועגילים וטבעות וקופסאות, והתיירים משלמים תמורת אלה כסף רב.

 

ב"אנטיגואה" וב"צ’יצ’יקאסטנאנגו"…    🔗

ידידים הזמינוני לערוך סיור ב"אנטיגואה", בירת גואטמלה לשעבר, וב"צ’יצ’יקאסטנאנגו", עיירה אינדיאנית ברובה, המשמשת מקום יריד ותפילה, פעמים בשבוע, ביום החמישי וביום הראשון. יצאנו ביום רביעי בבוקר. כבדרכי ל"אוטובאלו" אשר באקבאדור, כן גם כאן ראינו בדרכים את האינדיאנים שׂמים את פעמיהם אל מקום־השוק. תלבושותיהם היו שונות לגמרי מאלו של בני אקבאדור; ביחוד מצטיינים ילדי גואטמלה, כאמור, באריגיהם הצבעוניים. אולם זאת איננה תלבושתם העתיקה של האינדיאנים; כי תחת השפעת הכובשים הספרדים הם שינו את המוטיבים הציוריים והקישוטים המקוריים שלהם.

לאחר שעה וחצי הגענו ל"אנטיגואה". בכיכר הראשית עומד עדיין, כמעט שלם בנין־הממשלה העתיק. מנזר ה"קאפּוצינים" אשר עד לפני זמן קצר היה ערמת חורבות ועיי־מפלת, ואשר סוף־סוף הוחל בתיקונו, היה בשעתו מנזר ומבצר וכלא. הוא נוסד בשנת 1726 ונהרס עם העיר כולה ב־1773. באולמותיו הארוכים, ביון שורות העמודים הסומכים את תקרתו היו מהלכים פעם נזירים, שופטים, חוקרים ומענים של האינקביזיציה, אשר פרשה את מצודתה על פני היבשה כולה וגם גואטמלה לא ניצלה ממנה. בצד תאי הנזירים המבודדים, נמצאים תאי עינוייהם של האינקביזיטורים. מסביב לבנין עגול נמצאת שורת תאים כאלה, ובכל תא מקום לאדם אחד בעמידה; מלמעלה, נמצא חור ודרכו היו יוצקים על הקרבנות מים חמים וקרים לסירוגין. זה היה אחד האמצעים הבדוקים של האינקביזיציה. עתה גרים מספר אינדיאנים בשטח הפקר זה.

יצאנו את “אנטיגואה” ברחוב הנושא עליו שם מיוחד במינו: “הרחוב הלבן של הנפחים השחורים”. ואלה הן תולדות הרחוב ושמו: פעם פרצה שריפה בעיר, אשר מחצית העיר נשרפה בה. האש יצאה מסדנתו של אחד מנפּחי העיר. מיד ניתנה פקודה, כי על הנפּחים לגור ברחוב מיוחד, בפרברי העיר ואת בתי הרחוב הזה היה עליהם לטייח בסיד, וכן את הגדרות, לסימן, כי פה גרים הנפּחים. מכאן השם: “הרחוב הלבן של הנפּחים השחורים”.

 

סאבינו רומאן וחמשת בניו    🔗

עברנו דרך העיר טקסאם. גם היא היתה עם בירתה של גואטמלה. פתאום שמעתי את צלילי הה"מאריאמבה", הקסילופון האינדיאני. נכנסתי אל הבית ממנו בקעו הצלילים וראיתי, איש זקן וחמישה צעירים מתופפים במקושיהם על גבי מנענעיהן של שתי “מאריאמבות”. הם קיבלוני בסבר פנים יפות. ביקשתי מהם כי ינגנו לי ממנגינות הארץ. מנגינות נפלאות נשמעו מכלי מקורי זה: הרי שירי ספרד – זמרות קאשטיליה ואראגון – מימי תפארתן ומימי גלותנו. והנה נעימות אחרות: זמר אינדיאני ענוג וקובל. הדי נצחונות הכובשים מתערבים בצלילי זעקת הפצועים. אנקת הנענים ובכיים של דורות שלמים, אשר שועבדו, בוקעים מתוך נגינה זו. ערגה לימי קדם, ימי הפאר והפראות, ההדר ואומץ־הלב. הודיתי למנגנים ויצאתי. על הסף השיגני הזקן ואמר לי: סניור, אל תשכחני, אותי ואת חמשת בני המנגנים, רשום את שמי בספרך, אשר לא אקראנו אף פעם, אולם רשום בכל זאת: “סאבינו רומאן וחמשת בניו: הוא שם תזמורתנו!”.

 

תפילת האינדיאנים    🔗

שוב דרכים מאובקות. שוב אינדיאנים נושאי משא רב על כתפיהם: הנה אחד נושא כלי חרס לשוק; על גבי אצטבות־עץ מיוחדות הוא נושא את מרכולתו העירה; מניתי חמישים סירי חרס גדולים וכשלושים עציצים. הוא ילך שבוע ימים עד עיר הבירה ואם ישתכר שני גרושים ליום, לפי כספנו, הריהו מרוצה. איזו דלות בארץ שטופת שמש זו! איזה עוני בארץ האביב הנצחי! גם כאן, כבארצות האחרות של היבשה הזו, יש רק שני מעמדות: עשירים ועניים; המעמד הבינוני כמעט שאינו בנמצא. פיאודלים ואריסיהם המשועבדים – בכפר; סוחרים ודלת־העם בעיר.

אמריקה המרכזית. זאת היא יבשה “צעירה עדיין, ובה הרי געש אשר טרם יכבו ובה מעמקי האדמה שלא “נצטננו” עד כה, ובה עמים אשר דם התערובת נוזל בעורקיהם: דם כובשים ונכבשים גם יחד. דם חם וקל לרתוח. עולם שלם, המדבר ברובו בלשון אחת: ספרדית. מאה מיליון אדם מדברים בלשון משותפת! זהו עולם, אשר למרות בעיותיו, למרות סבך בעיותיו החברתיות, המדיניות, התרבותיות, יש בו עדיין משמחת החיים, מהנאת החיים, מחיוב ה”עולם הזה". זהו עולם תאוות ותשוקות וחשק ונגינה ואלכוהול וריקוד וזמרה וקצב. וערים חדשות נבנות בו בתחומי ה"ג’ונגל" ואוירודרומים נסללים בלב יערות העד וחיילים שאינם יודעים קרוא וכתוב יודעים כאן להשתמש בחדישה, במורכבת, שבמכונות־היריה…

ואל עולם עצום ואנארכי זה זוחלות לאט־לאט, בזהירות אך בהתמדה, ארצות גדולות, הלוטשות עין אל אוצרות־האדם שבהן ואל אוצרות־הטבע.

ערב ירד על היער. השמש נפל, ככלי אין חפץ בו, מאחורי אחד מהרי־הגעש. אנו מגיעים לצ’יצ’יקאסטאנגו, “עיר הסרפדים” בלשון האינדיאנים.

 

צ’יצ’יקאסטנאֵנגו…    🔗

“צ’יצ’י” – כה קוראים התיירים לעיירה זו, אשר את שמה האינדיאני הארוך לא ייטיבו לבטא. לא אתאר את היריד בצ’יצ’י; כי זה אשר ראיתי באקבאדור עולה עליו ביפיו. אולם אתאר את אחד המחזות המפתיעים ביותר שראיתי בימי מסעי: תפילתם של האינדיאנים. על מדרגות הכנסיה הקאתולית, של צ’יצ’יקאסטנאנגו הקימו האינדיאנים במה ועליה הם מציתים אש ומעלים קטורת ולבונה ומתפללים.

נכנסתי לתוך הכנסיה והסתכלתי באינדיאני אחד כבן חמישים והקשבתי לתפילתו, כמובן, בלי להבין את תכנה, אך יכול אני להגיד לכם, כי היה זה מחזה מרתק. ביקשתי מאת הצעיר יליד־המקום והמדבר ספרדית ושפת ה"קיצ’ה" גם יחד, כי יקשיב לתפילתו של האיש, לדבריו וכי יתרגמם לי. הצעיר חזר ואמר לי כי האינדיאני מתפלל לגשם, כי שנת בצורת היא השנה. הוא עומד על רגלו האחת וכורע על ברכה של הרגל השניה. על ידו – אשתו: היא אינה מתפללת. היא שותקת. זכות וכבוד התפילה שייכם לבעל, אבי המשפחה. רק במקרה שהאשה יתומה מאב או אלמנה או שבעלה חולה או נעדר, יכולה היא לבוא לבית התפילה, להעלות קטורת, להדליק נרות ולהתפלל. האשה כורעת על שתי ברכיה, בצד בעלה. הוא מדבר בקול גדול. בכל יכולים לשמוע את תפילתו. היא עשויה מפסוקים ליטורגיים שהוא חוזר עליהם בלי הרף, מתפילות ממש, אשר נקבעו בלשון האינדיאנים על ידי הכנסיה, אך גם משיחה חפשית, ביתית.

הנני מרגיש שהוא מבקש דבר מה אגב הפצרה. הוא מדליק נר, קובע אותו על הרצפה, והאשה מפזרת עלעלי שושנים לבנות וּורוּדות מסביב. הנר מהבהב והאיש משוחח. אחר נצטרפו אליו עוד כמה אינדיאנים. הוא שמח כנראה לבואם, הזמינם להצטרף לתפילתו, אמר להם על מה הוא מתפלל ומה הוא מבקש. לבסוף גמר את תפילתו. הגיש את ידו למצחו ואחר לפיו, נשק את קצות אצבעותיו ואחר כאילו שלח “נשיקה” לצד הפסלים שעל הקיר ולצד הלהבה. האשה נשקה את הקרקע. כה, מפוזרים מכל צד, דולקים נרות, על רצפת הכנסיה. להבותיהם מהבהבות עם משב הרוח. לעולם לא אשכח את תפילתו של האינדיאני הזה! התפילה היתה מעין דו־שיח; רגע קט, לאחר שפנה אל אלוהיו בשאלה, שתק המתפלל כמחכה לתשובה, ורגע לאחר זאת האירו פניו. כנראה שמע את מענה אלוהיו והרגיש כי בקשתו נתקבלה. על יד תמונות הקדושים הקאתוליים היה מספר המתפללים קטן מאד. האינדיאנים עוברים על ידם בשויון־נפש, כאילו אינם משגיחים בכלל במציאותם. אך כולם מתפללים לאש, לנר המהבהב, לעשן הקטורת… ורבים אינם נכנסים אפילו לתוך הכנסיה.

לעתים תכופות, לאחר התפילה כאן, וביחוד לאחר שהתפילה הזאת לא הועילה, הריהם הולכים לחורשה, הנמצאת לא הרחק מהכנסיה, ובה פסל עתיק “טורקא” שמו, אליל אבותיהם ה"מאיאס", והם מעלים שם אותה הקטורת, ומדליקים שם אותם הנרות, ומתפללים שם אותן התפילות וכורעים ומשתחוים לאליל.

הצעיר האינדיאני המלווה אותי מתרגם לי את תוכן תפילותיהם של כמה אנשים: האחד – הוא אשר תיארתי – התפלל לגשם. השני – לנקמה באויביו. השלישי – בנו חולה נוטה למות, והוא מבקש למענו רפואה שלמה. הרביעי – בנו אוהב עלמה והיא אינה רוצה להינשא לו. האחד הביא קרבן תודה: ארבעה סלים מלאי תירס, שי לאלוהיו על היבול הטוב שנפל בחלקו. והנה עיוור: מבקש כי יוחזר לו אור עיניו, בוכה בקול רם, מתיפּח, טוען וקובל. מחזה מזעזע.

יפה, יפה להפליא, הוא מראה הכנסיה, מראה רצפתה, עם מאות נרות דולקים ועלעלי פרחים מפוזרים סביבם. מעין רקיע עם שביל־החלב, המביא את תפילותיהם התמימות, של האנשים הפשוטים הללו מעלה־מעלה…

 

תפילת הגשם הועילה    🔗

בצהרי אותו יום יצאנו את צ’יצ’יקאסטנאנגו. הקפנו את אגם אטיטלאן, אחד היפים ביותר בארצות היבשה האמריקאית. שיירות אינדיאנים נקרו בדרכנו בתלבושותיהם הצבעוניות. זה מכבר לא נזדמן לי לנסוע בדרכים כה מאובקות. בכפרים שעברנו בהם כיבסו הנשים את הלבנים על יד הבארות, כמה מהן שאבו מים בכדיהן ונשאום על ראשיהן, כנשי הכפרים הערביים בארץ. גרוני ניחר ושכני התעטשו בלי הרף מחמת האבק, אשר חדר למכונית, אל אף חלונותיה הסגורים. שתי לויות נקרו בדרכנו. מוזר: רק גברים השתתפו בלויה; נשאו על כתפיהם את ארון המת ופני רובם לא הביעו כל צער. הנהג – בחור נאור, אשר גמר קולג' בארצות־הברית – סיפּר לי כי בכפרי האינדיאנים באות הנשים לבית־העלמין, מבכות את המת ביללות ובבכי, אולם תכופות יקרה כי ישר מבית הקברות הולכת האשה עם גבר אחר לביתה ונחשבת כאשתו. אך לעתים רחוקות מתחתנים האינדיאנים בכנסיה, ועוד פחות מזה הם דואגים להרשמה אצל פקידי הממשלה. לכומר אסור לחתנם בטרם יביאו אליו את תעודת הנישואין הממלכתית, ומכיון שהעיר היא רחוקה אין האינדיאנים מקפידים על עקרון זה של הציביליזציה, הנקרא נשואים חוקיים. כל הנשואים חוקיים הם בעיניהם וכן גם הילדים. ילדים רבים התרוצצו בחוצות הכפרים שעברנו דרכם.

ככל אשר התקדמנו אל הבירה נתכסו השמים בעננים, ובהיותנו במרחק של שעה ממנה, התחוללה סערה. רעמים וברקים, כאלה שאפשר לראותם ולשמעם אך בטרופּיקים, ליוונו עד העיר גואטמלה. ובהגיענו לפרברי העיר התחיל יורד גשם שוטף; מבול ממש. נחלים נחלים החלו זורמים בסעיפי הכביש וכמה מהעוברים ושבים יחפי הרגלים, בוססו בהם, כילדים שובבים בתוך שלוליות. הגשם ירד כל אותו לילה. בזה החלה עונת הגשמים, החורף, בגואטמלה.

 

גם בגואטמלה יש יהודים    🔗

כבשאר ארצות אמריקה הלאטינית יושבים גם בגואטמלה יהודים ועיקר פרנסתם מן המסחר. העדה הוותיקה ביותר היא של יהודים יוצאי־גרמניה. זאת היא אחת הקהילות הישנות ביותר בארצות מרכז אמריקה. בת חמישים שנה ומעלה. אל אלה האחרונים הצטרפו בשנים האחרונות גם כמה עשרות פליטים, רובם קרוביהם או מיודעיהם. העדה הספרדית כאן גם היא אינה צעירה; רוב חבריה באו לכאן לאחר סיום חפירת תעלת פאנאמה, כלומר לפני ארבעים שנה. ההגירה המאוחרת יותר היא של יהודי פולין; ומספרם אינו רב.

 

תולדות ההגירה היהודית־פולנית לגואטמלה    🔗

כאמור, שלוש עדות ליהודים בגואטמלה. נתחיל בזו, אשר סבלה ביותר, ביוצאי פולין, ה"פולאקוס" כאשר קוראים להם בכל רחבי דרום־אמריקה; ועל אף העובדה שכינוי זה נעשה שם־נרדף ליהודים בכלל, אין בני העדות האחרות רוצים להבין כי הכוונה היא גם אליהם. ה"ספרדים" נוהגים בארצות אלו לקרוא לעצמם בשם “צרפתים”, ואני, לתומי, אספתי בעיר אחת בקולומביה מספר “צרפתים” אלה והחילותי להרצות לפניהם בלשון הצרפתית, עד שפתאום קמה אשה אחת ושאלה, בתמהון, אם לא חמדתי לי לצון בבואי לדבר אליהם בלשון בלתי מובנת, סוף־סוף צריכים מוסדותינו לשלוח אליהם מרצה בלשון מובנת להם, למשל, ב…ערבית. כי רובם של ה"צרפתים" הללו יוצאי סוריה הם ובאו לארצות הללו עוד לפני כיבושה על ידי הצרפתים.

היהודים יוצאי גרמניה היו נוהגים קודם לכן לקרוא לעצמם בשם “גרמנים”, אולם עם פרוץ המלחמה נעשה הדבר “לא נוח” וכך נשארו רבים מהם ללא תואר וללא כינוי מיוחד. כלומר ללא כינוי מיוחד מצד עצמם, כי תושבי המקום לא התקשו לקראם בשמם הנכון, כלומר “חודיאוס”, יהודים. וכאשר שאלתי את שומר־הסף של בית־המלון היכן אוכל לקנות תשורה מעשי ידי האינדיאנים, השיבני: כאן, בקרבת מקום, בחנותו של הסניור צדיק; והוסיף מיד: גם החנות שמנגד של יהודי היא: אנריקה אנגל שמו.

עד לשנת 1922 לא היתה נפש יהודית, מיוצאי פולין, בגואטמלה. ב־1922 באו כמה יהודים פולניים לכאן ממכסיקו, בדרך מקרה; ומעשה שהיה כך היה: כרגיל עסקו אז רוב היהודים במכסיקו ב"תגרנות" והיו רוכלים נודדים. כמה מהם הגיעו כשמרכולתם על שכמם עד העיר המקסיקנית טאפאצ’ולה, אולם לא יכלו לשוב לעיר הבירה, משום שבלב הארץ פרצה מהפכה והדרכים היו בחזקת סכנה. מכיון שכך החליטו אחדים מהם לעבור את גבול גואטמלה ולחכות כאן עד יעבור זעם. אולם ה"זעם" לא חלף חיש מהר וישיבתם הארעית נעשתה בהכרח ישיבת־קבע. קבוצה שניה של יהודים פולניים באה לכאן עם… קרקס־נודד, אשר יצא מהאבאנה, בירת קובה. העבודה בקרקס היתה קשה מנשוא, כי לא את מעשי הלהטים הפקידו בידיהם, אלא את שירתי החולין של הקרקס, את ההטענה והפריקה של אביזריו החיים והדוממים. לא ארכו הימים ובחורי הקרקס היהודיים הכירו את קבוצת היהודים הפולניים הראשונה והחליטו לחפש להם פרנסה בגואטמלה, במקום הרוכלות. לאיש מהם לא היתה פרוטה ואלמלא יהודי אחד, מוותיקי הישוב שם, מר בירון צדיק, נתין אמריקאי אשר סחר בטכסטיל ונתן להם סחורה בהקפה, לא היו יכולים להתחיל במשלח־יד זה. מ־1922 ועד ל־1929 גדל מספר יוצאי מזרח אירופה בגואטמלה והגיע עד כדי ששים משפחות לערך. רובם באו מהארצות השכנות. בעיקר יהודים שניירות ההגירה שלהם לא היו בסדר ולא יכלו להישאר בארצות אחרות של דרום־אמריקה, שהיו בהן כבר חוקי־הגירה מפורשים. מצב כזה היה, למשל, בקובה. אולם לגואטמלה היתה הגירה חפשית עדיין והם קיבלו בנקל את הרשות לשבת בה בקביעות. רובם של היהודים הללו היו בארצות מולדתם בעלי מלאכה, אשר נאלצו לעזוב את ביתם ואת משפחותיהם ולהגר לארצות שמעבר לים משום המשבר הכלכלי שפרץ שם או מחמת האנטישמיות. הם רצו, כמובן, להמשיך במקצועותיהם ולמצוא את מחייתם במלאכתם, אולם רמת החיים הירודה של הפועל המקומי ודרגת־השכר הנמוכה הוכיחו להם בעליל, כי לא יוכלו להתקיים בהשתכרם 15־25 סנט ליום. וכה התחילו לעסוק בתגרנות – בלי שיהא לרבים מהם מושג על כך – אך בזה אפשר היה עוד למצוא מטה־לחם.

הרדיפות על היהודים הפולנים אם כי מספר התגרים הללו לא היה רב, ולאמיתו של דבר התאים דרך־מסחרם לסטרוקטורה הכלכלית של הארץ (בהביאם את הסחורה לבתי הלקוחות ובתתם להם אפשרות לקנות בהקפה), התחילה מיד תנועה נגדם מצד סוחרי המקום, אשר ראו ברוכלות הנודדת סכנה של התחרות. סוחרי העיר מחו אצל השלטונות ובשלהי 1929 התחילו רדיפות־המשטרה על רוכלי הרחוב וביחוד על יהודי פולין. הממשלה נעלה את ערי הארץ בפני מהגרים יהודיים וההסתה היתה כה גדולה, עד שבשנת 1931, בעלות לשלטון הגנראל חוֹרחה אוּבּיקוֹ, היתה פעולתה הראשונה של ממשלתו פקודה לכל הרוכלים היהודיים לעזוב את הארץ תוך שלושים יום, ומהומה גדולה קמה בקרב ששים המשפחות ה"פולניות".

כאמור לעיל, היתה בזמן ההוא כבר קהילה “וותיקה” בגואטמלה, מיוצאי גרמניה; רוב חבריה היו להם מהלכים בין אנשי השלטון.

יהודי פולין פנו אליהם בבקשה, שיתערבו לטובתם אצל הממשלה כדי להעביר את רוע הגזירה ולא לשבור את מטה לחמן של משפחותיהם, אולם אלה לא נקפו אצבע באצבע. מאין ברירה החליטו לשלוח מברק ל"אמריקן ג’ואיש קונגרס" בבקשה להתערב לטובתם. ה"אמריקן ג’ואיש קונגרס" שלח מחאה על הרדיפות הללו לציר גואטמלה בואשינגטון, אולם הלה החזירה, בטענה, כי אין הוא מקבל מחאות מארגונים פרטיים. לאחר פעולה מאומצת מצד ארגונים יהודיים באמריקה שאיימו על ממשלת גואטמלה, כי יכריזו בויקוט על סחורותיה, אם לא תבוטל פקודת־הגירוש, נאלץ ציר גואטמלה באמריקה לשלוח דין וחשבון לממשלתו על המאמרים בעתונות בענין זה, וראש משטרת גואטמלה הודיע, כי יורשה ליהודים הפולניים להישאר בארץ אם יתנצלו בפומבי בפני הממשלה על שהתלוננו עליה בחוץ־לארץ. “החלף היה על צוארנו” – אומר לי בר שיחי, שסיפּר לי את כל הפרשה העצובה הזאת – “ונאלצנו לעשות כן”. היהודים הפולנים הוזמנו אחד־אחד למשטרה וקבלו ניירות, המקנים להם את הרשות להישאר בארץ, אך בתנאי מפורש, שלא יעסקו ברוכלות, אלא במלאכת־היד אשר עסקו בהן בארצות מוצאם. המסקנה מכך היתה, כי יהודי פולין התחילו עוזבים את גואטמלה ומששים משפחות לא נשארו בה, לאחר שנה, אלא שלושים ושתים.

משפחות אחדות עלו לארץ־ישראל, אך הרוב נתפזר בארצות השכנות. אלה שנשארו במקום, שבוּ להתפרנס ממלאכותיהם, אחר שהשלטונות כפו זאת עליהם. בשנת 1936 הוציאה ממשלה חוק־הפליה כלפי כמה סוגי זרים בגואטמלה, ביחוד כלפי יוצאי המזרח התיכון והרחוק. מעולם לא רצו השלטונות להודות בגלוי, כי הכוונה היתה ביחוד ליהודים, אולם אם החוק היה מוּסווה מעט, הרי הוראות אדמיניסטרטיביות נמצאו במגירות שולחנותיהם של פקידי הממשלה והמשטרה ובהן ניתן הפירוש המדוייק, בדבר כוונת חוקים אלה.

לפי חוקים אלה לא היתה ליהודים, יוצאי מזרח אירופה, רשות לפתח תעשיה חדשה בגואטמלה; לא היתה להם רשות להגדיל את עסקיהם הקיימים או לעשות שותפות עם אחד מבני הארץ; אסור היה להם העביר את העסק לדירה חדשה. העובר על חוקים אלה, עלול היה להיענש בחמש שנות מאסר, קנס מאלף עד חמשת אלפים דולארים וגירוש מן הארץ. החוק הזה פגע לא רק ביהודים ילידי חוץ־לארץ, נתינים זרים, אלא גם באלה שנתאַזרחו כאן ואפילו בילדיהם אשר נולדו בגואטמלה. נסיונות שונים לביטול חוק־הפליה זה נעשו, אך לשוא. עד כי בשנת 1944 בא לגואטמלה ממקסיקו ציר פולין, ולאדיסלאב נוימן (יהודי משומד), והוא פעל אצל נשיא הרפובליקה כי יבטל את החוק לגבי אזרחי פולין, כי פולין היא בעלת־ברית במלחמתן המשותפת של אומות הברית בנאצים.

לאחר כמה חדשים היתה מהפכה בארץ. הדיקטאטור אוּבִּיקוֹ הודח ובמקומו באה ממשלה דימוקראטית בראשותו של נשיא גואטמלה החדש: ד"ר חוּאַן חוֹסאֶ ארייבאלו, הידוע ברחבי היבשת הדרום־אמריקאית כאיש שוחר חופש ודוגל בכנות בעקרונות זכויות האדם, ללא כל הפליה.

 

בעית הדור הצעיר    🔗

ובאוירה זו חיים יהודים ומוצאים את פרנסתם. אך השנים עוברות והילדים גדלים ואין ההורים רואים, במסיבות אלו, כל עתיד לילדיהם, הדור הישן של “ותיקי” המקום מרגיש את עצמו כאילו הוא מוּצא מכלל הפליות אלו. אך הנוער, לפחות חלק ממנו, רגישותו גדולה יותר מזו של הוריו, וכיון שאין לו אפשרות של השתרשות־מתוך־שויון בארץ זו, הריהו מתחיל להציג לעצמו שאלות, הריהו מתחיל לחפּש ולהבין את מקומו הנכון בסביבה זו, באוריה זו אשר בה המהפכות ושינויי המשטר עלולים אולי להשפיע על חייהם של ילידי הארץ, של אדוניה אך לא על עתידו של הישוב היהודי.

אחדים מצעירי שלוש העדות באו לכלל הכרה שבמצבם הם, מצב של גרים או תושבים ממדרגה שניה ושלישית, המסקנה ההגיונית ביותר היא פניה אל היהדות ובירור הדרך הנכון להתקרבות אל בעיות ארץ־ישראל. אולם כל אלה לא ייעשו בלי ארגון מינימאלי. הם נמצאים עתה במצב של ריכוז כל הכוחות ומאמץ לאסוף את החברים יחדיו. יש נוער יהודי בגואטמלה: מאתים איש מבני שמונה ועד עשרים וחמש. לגבי ישוב קטן כזה, הרי זהו דבר שאין לזלזל בו. מובן שהגישה אל כולם אינה יכול להיות אחת; מפאת הבדלי הגיל והבדלי המוצא והפרשי החינוך. אולם אין אני סבור, כי רשאים אנו לזלזל ב"יש" צנוע זה. אולי בבואם למועדון משותף, שהוא צורך חיוני להם, בהתאספם יחדיו, בשמעם שיחה על ארץ־ישראל או על בעיה יהודית אחרת, לא רק תתעורר בהם ההכרה היהודית, אלא גם יטושטשו לאט־לאט ההבדלים, שאצל הוריהם הם שׂמים לאַל כל סיכוי לעבודה משותפת.

 

משהו על המוסיקה האינדיאנית    🔗

איני יודע כיצד נודע לכמה מציירי גואטמלה דבר התענינותי המיוחדת באמנות. אך כמה מהם, ביחוד הצעירים, באו אלי וביקשוני לראות את עובדותיהם ולחווֹת את דעתי עליהן. הייתי מעט גא בגישתם של טובי ציירינו אנו אל מלאכתם, בראותי את התסבוכת ה"טוריסטית" בה נמצאים ציירי גואטמלה. אמנם, כפי ששמעתי יש להם גם צייר חשוב, אך מעצמת אוירת המחנק אשר יצרו סביבו “אויביו” בארצו, נאלץ לערוך גלות, ועתה הוא חי במקסיקו ומתנגדיו מני אז עוקבים בקנאה אחר הצלחתו המוסרית והחמרית; שמו: קרלוס מאֶרידה. אך רוב ה"יצירות" שראיתי כאן, בארץ שכנה למקסיקו, מקור השפעה אמנותית כבירה לארצות מרכז ודרום אמריקה, בארץ בעלת זכרונות של תרבות מקורית גבוהה, תרבות עם מאיא – רוב היצירות אינן אלא מאמץ להגיע לרמתו של האקדמיזם האירופי, שאבד עליו כלח כבר מזמן.

אך אם הציור איכזבני, הרי המוסיקאי חוֹסא קאסטאניאֶדה, היה לי גילוי ממש. הכרתיו בדרך מקרה, באמרי למזכיר “משרד התיירות” של גואטמלה, כי רוצה הייתי לשמוע מעט נגינה אינדיאנית ולספּר עליה לקוראי ואם אפשר הייתי חפץ גם לקנות אי אלו תקליטים, אם ישנם כאלה בנמצא, כאשר עשיתי זאת במקומות אחרים. הוא ליוני אל מנהל הרדיו המקומי. הנני משער כי שמו אינו זר לבקיאי המוסיקה בארץ; זהו חוֹסאֶ קאסטאניאֵדה, אחד הקומפוזיטורים החשובים ביותר של דרום־אמריקה. הוא שמח מאוד לבואי, הוציא ממגירתו תיק ועליו כתוב: “הועד למען ארץ־ישראל”. – “הנני משמש בתפקיד יושב־ראש הועד למען ארץ־ישראל בגואטמלה”, אמר לי, “אך לאמיתו של דבר חוץ מהבעת חיבה לעמך ולרעיון התחיה הציונית, איני עושה שום דבר; אין אני, בעצם, גם יודע מה עלי לעשות. אך הנה הזדמנות יוצאת מן הכלל להכיר יהודי ארץ־ישראלי ולשוחח עמו על נושא קרוב ללבי: האמנות בכלל וביחוד המוסיקה. אולם אנו לא רק נשוחח; אנו גם נעבוד מעט”, אמר, “הנני עומד לשירותך ומוכן לעזור לך בחיפּושיך את המוטיבים הפּרימיטיביים של הנגינה האינדיאנית. מעניין מאוד יהיה להשמיעם לקומפוזיטורים שלכם בארץ, אשר, כפי ששמעתי, נוטלים מדי פעם בפעם מה”מילופיה" ומה"סינקוֹפה" הבידואיות, כלומר גם הם רוצים לשאוב ממעין הצלילים הפרימיטיביים של המזרח התיכון. ועתה אגלה לך סוד: יש עמי אוצר ממש. לפני שנה היתה כאן הגברת יורצ’אֵנקו – פולקלוריסטית אמריקאית, רעיתו של צייר רוסי – היא ביקרה בגואטמלה בשליחות תרבותית. לפי עצתי עברה בכמה מקומות־מושב אינדיאנים, נדדה בין שבטיהם השונים ורשמה את המנגינות הפרימיטיביות של שרידיו האומללים של עם ה"מאיא־קיצ’ה" בארצנו. בשובה ממסעה זה לעיר הבירה, מסרה לממשלת גואטמלה טופס אחד מתקליטים אלה וטופס שני לקחה עמה, לואשינגטון. הטופס שלנו נמצא במיניסטריון החינוך; בוא מחר – ואני אבקש את המניסטר כי ימציאוֹ למשרדי – ותהיה לך הזדמנות יחידה במינה לשמוע מהמנגינות הללו. ואם יענינוך, אתן הוראות כי יעשו בשבילך העתקה מצלילים טהורים אלה של נגינה פרימיטיבית, ללא “נשואי תערובת” עם נגינת הג’אז וללא “הארמוניזציה מסלפת”. למחרת הייתי במשרדו של מר קאסטאניאֶדה. נכנסנו לאולפן ובמשך שעתים וחצי הקשבתי לשוועתם המוסיקאלית של האינדיאנים, אשר אבדו את עצמאותם, שכחו את לשונם המקורית, טשטשו את דמותם האֵתּנית, איבדו את הקשר עם המסורת האמנותית הגדולה של אבותיהם מני קדם, התנוונו במובן הפיסי והרוחני גם יחד,

אך, למרות כל זה, מביעים בנגינותיהם את הכיסופים הכבירים לזמנים עברו. המנגינות נמסרו מפה לפה, מדור לדור, וחי בהן עדיין הד יגונם הגדול על אבדן החופש; חיים בהם הדי קרבותיהם עם הכובשים הספרדים; חיים בהם צלילי הקינות על מות מלכיהם וגיבוריהם; חיה בהם עדיין, למרות כל מאמצי הכנסיה, האמונה הפרימיטיבית – באיתני הטבע והנם עובדים – בסתרי סתרים – את פולחן אבותיהם העתיק עבודת האלילים. הם מסתירים את אליליהם ואת מנהגיהם ואת אמונותיהם התפלות בחיתולי הנצרות ומאחורי פרגודי הסוד והטאבו; אך לאמיתו של דבר, נשתמרו בקרבם הרבה צורות מפולחנם הקדום: בריקודיהם, במקהלותיהם, בנגינתם. חגי הנוצרים אינם להם אלא אמתלה לתת ביטוי למנהגים עתיקים ולתת צורה לאמונות קדומות. וכמו שהיינו אנו אנוסים בספרד, כן הם, עתה, בארצות אלה, שומרים אמונים לדת עכו"ם.

מר קאסטאניאֶדה סיפּר לי, כי עם בוא הקונקויסטאדורים לארצות אלו, היו עמי “מאיא־קיצ’ה” מוכנים לכיבוש, כפרי בשל המוכן לקטיף. כי התהלכה בקרבם נבואה, שעם נכרי יבוא וישעבדם. דורות ציפו לבואו של המנצח המופלא אשר בשׂורת השתלטותו עליהם חדרה אל מתחת לסף הכרתם, כרסמה לאט־לאט את כוחם המוסרי וערערה את עצמת התנגדותם לפולש. מובן – הוסיף מכרי החדש – כי המדנים ומלחמות־האחים בין שבט לשבט, הקלו את הכיבוש על הספרדים עוד יותר.

הקשבתי כמוקסם למנגינות אלו, אשר כמה מהן קרובות לזעקה וכמה לקינה ולנהי. הקשבתי למנגינה המתארת את ציד ה"קאֵצאל", הצפור היפה להפליא, סימלה הלאומי של ארץ גואטמלה ואשר על שמה נקראת כאן גם המטבע. הקצאל היא צפור שאינה יכולה לחיות בשבי; משכולאים אותה בכלוב הריהי חדלה לאכול ולשתות ומאבדת עצמה לדעת ברעב ובצמא. האינדיאנים מעריצים צפור זו. ועשרות מנגינות – וגם ריקודים – מוקדשים לה, בין שבטיהם השונים. הקשבתי לקינות המזעזעות בפשטותן ובגדלותן כאחת על מות “טוקום”, מנהיגם האחרון. הקשבתי לתיאור כיבוש מולדתם על ידי הקונקויסטאדורים: בשתים שלוש פראזות מוסיקאליות הובעה כאן כל אימת השעבוד.

 

“חאלאפה” – אשליה שחלפה עם הרוח…    🔗

אך הנגינה והפולקלור האינדיאנים הרחיקוני במקצת מהמציאות היהודית בגואטמלה.

כשמונה מאות וחמישים נפשות יהודיות חיות עתה בגואטמלה. מספר המשפחות ה"פולניות" אינו עולה כיום על עשרים ושתים; מספר המשפחות הספרדיות הוא ארבעים וחמש. השאר הם יוצאי גרמניה, “ותיקים” ו"אמיגרנטים". היהודים הספרדיים גם הם מוותיקי הישוב היהודי בגואטמלה; אחדים מהם באו, כאמור, בשעתו מפּאנאמה, לאחר סיום בנין התעלה והפסקת הקוניונקטורה שם. הדמות הבולטת בקרב אלה היתה זו של מר דוד אלטלף ז"ל, אשר הגה את רעיון בנין בית־הכנסת בגואטמלה והגשימוֹ. סופּר לי הרבה על יהודי זה; ציוני נלהב, אשר חלום־חייו היה לבוא ולהתישב בארץ־ישראל. אך החלום והחיים לא הלכו יחדיו. בינתים נשא לו, עוד בהיותו בפאנאמה, אשה נכריה, אולם גיירה, נתן לה חינוך יהודי־דתי ועתה הריהי אחת הנשים היהודיות המעטות המחזיקות כאן במסורת היהודית; הולכת לבית־הכנסת בשבתות ובמועדים, מברכת על נרות וכו'. גם לבניו השתדל מר אלטלף לתת חינוך יהודי ולימדם להתפלל. אולם לא כל הבנים הולכים בדרכי אביהם, הגם שמכבדים הם את זכרו ועל קברו הקימו – בחינת מצבה – העתקה מוקטנת של בית־הכנסת אשר אביהם הקדיש כמה שנים מחייו להקמתו. הייתי בבית־זה. איני יכול להיות בעיר בלי לבקר בבית־הכנסת שלה, כי זהו על פי רוב הקשר החי היחידי בין קומץ היהודים בתפוצות אלו לבין שאר חלקי היהדות. בתי־הכנסת כאן הם לעתים קרובות ביטוי הכיסופים לאיזו צורת חיים לאומית, ביטוי למעט המסורת אשר התנדפה מן הלב. בני הדור הישן הקשורים לבית־הכנסת יש להם – ברוב המקרים – גם קשר לארץ־ישראל והם משתתפים בפועל, ככל אשר ידם משגת, בבנינה.

בית הכנסת בגואטמלה הוא בנין יפה, על אף שני פסלי האריות, הרובצים לפתח, אין הוא עושה רושם מפואר, אולם יש בו מין חן שבפשטות ונקיון קוים בבניה ונקיון מופתי בפנים, מקום אשר הקירות הצחורים משרים עליך מין רגש של שלוה ובטחון כאחד. על חלונות בית הכנסת מבפנים מצויירים מגיני־דוד כחולים ובתוך כל אחד מהם רשום שמו של אחד משנים־עשר שבטי ישראל. ממרכז תקרתו משתלשלת מנורה נאה אל חלל האולם ושופעת מאורה על הבימה ועל סביבותיה. מלבד בית־הכנסת יש בבנין זה כמה אולמות אחרים, שהיו מתאימים לבית־ספר עברי צנוע, או גן־ילדים או למועדון נוער; אך את כולם מצאתי ריקים.

ומצב הקהילה כאן, הוא כזה: אין רב, אין שוחט, אין מוהל, אין מורה לעברית. אך לעתים נדירות נמולים הילדים לאחר שמונה ימים, ואם אין הדבר נעשה על ידי מנתח, הרי משאירים את הדבר לעת־מצוא; ויש כאן כמה ילדים יהודיים אשר מלום בגיל חמש שנים, עשר ושלש־עשרה. ויוצא שההורים נאלצים לחוג חג כפול: את הכנסת בנם לעול המצווֹת ואת הכנסתו לברית אברהם אבינו… בימי חול אין לו ליהודי אפשרות לומר קדיש, אלא אם כן הזמין במיוחד מנין יהודים לכך.

על אף העובדה שהיהודים הפולנים השתתפו בסיום בנין בית־הכנסת הנקרא בשם “מגן דויד” כשם הקהילה הספרדית כאן, ואם כי על פי הסכם, ניתן להם אחד האולמות לתפילה, הכניסו ביום בהיר אחד חברי קהילת “מגן־דויד” שולחנות “פּינג־פּוֹנג” לאולם זה וה"פולנים" עזבו לאות מחאה את הבנין ויסדו להם “מרכז” משלהם, ה"צנטרו הבּריאוֹ". המצב הוא עתה כזה: אם כי יש בבית־כנסת זה מקום לשמונה מאות עד אלף מתפללים, הרי מתפללים בו (רק בחגים) לכל היותר שלושה מנינים ספרדיים; ה"פולנים" מתפללים ב"צנטרו הבּריאוֹ", כלומר במועדונם, וה"גרמנים" נתפללים בהיכל “הבונים החפשים”. עובדה זו דיה לתיאור מצב האחדות בישוב יהודי זה ולציון אוירת היחסים ההדדיים בין יהודים.

 

היום הייתי ב"פתח־תקוה"…    🔗

לא ייאמן כי יסופּר. היום הייתי בפתח־תקוה. “פתח־תקוה” זו שביליתי בה כמה שעות של חדוה ושיחת־רעים, היא חוילתו היפה של מר מיכאל מנדלסון, הנמצאת באחת משכונותיה היפות של העיר גואטמלה. מר מנדלסון הוא ציוני נלהב, הרוצה להתישב בארץ. בביתו הכרתי את מר קארול ואסקו, מי שהיה קונסול רומניה בברלין וידוע לרבים מיושבי הארץ. זהו איש כבן 55, הדור שיבה ונשוא פנים. טיפּוס של דיפּלומאט מהאסכולה האירופית הישנה, המעלה מדי פעם בפעם – כאַנאַכרוניזם תמים – את המנוקל על עינו הימנית; בר־שיחה מאין כמוהו! “אינני ציוני”, מציג הוא את עצמו לפני, “אך הנני מוכן לכל הקרבנות למען בנין המולדת העברית. המפעל הציוני: מוסיף הוא – “הוא אחד הנסיונות הנפלאים ביותר בדברי ימי האנושות כולה ולא רק בדברי ימי ישראל, ועלול לשמש לדורות הבאים ריאביליטאציה של המאה העשרים עם כל ביברי חיותיה.” “כבוד הקונסול” יודע לספּר על פגישותיו עם אישים מגדולי המדיניות העולמית ועם יהודים עניים ונרדפים, אשר התדפקו על פתחי משרדו בבקשת עזרה או ויזה להצלת חייהם. ואת הכל הוא מספר באותו טון, באותו ענין, באותו הומור אשר יש בו מנסיון החיים, מהכרת תוגתם ומידיעת האדם וכל זה, אגב… " Mon cher ami”

של דיפלומאט מקצועי. “אשמח מאוד”, אומר הוא אלי, “אם תואיל למסור דרישת־שלום ממני לידידי הפרופ' ברנרד צונדק”. ומיד לאחר זאת הריהו מפליג בים זכרונות על ליטבינוב וצ’יצ’רין ופול־בונקור וטיטולסקו. ושוב: סיפּורים קורעים־לב על מאמצי יהודים מעיירות פולין, רומניה ובוקובינה להציל את חייהם ולהמלט מתופת זו ששמה גרמניה. דלת נפתחת ויהודי נוסף נצטרף אלינו: “שמי ליאופולד וינטר” – אמר והוסיף – “הנני החורף היחדי בארץ האביב הנצחי גואטמלה”. “חורף” זה, עם בדיחתו, היה באמת דבר בעתו, כי הוציאנו מאוירת היגון שהשרו עלינו סיפּורי הקונסול ואסקו.

גם מר מנדלסון אינו שתקן ויודע לספּר באידיש עממית, עסיסית, כמה אפיזודים מענינים מההוי היהודי בגואטמלה. הוא נטל על עצמו להראות לי את העיר והובילני אל הגן העירוני הנקרא בשם “פארק מינאֶרווה”, בו נמצאת מַפּתה הבולטת של ארץ גואטמלה. ראיתי שם בקנה־מידה קטן, כעל כף היד, את הארץ היפה הזאת. על כל אחת מפסגות הריה קבועה טבלה ובה צוין שם ההר וכן, בבקעות, האגמים, הנהרות והמחוזות. “רואה אתה שם טבלה עם הכתובת “חאלאפּה”? שאלני מר מנדלסון, “ובכן דע, כי חאלאלפּה” זו נכנסה להיסטוריה היהודית, לדברי ימי חיפּושי מקלטים למעננו. רואה אתה, לא רק את אוגנדה או חבל ארגנטינה, לא רק את קאֶניה או אלאסקה וסאן־דומינגו ובירוביג’אן הציעו לנו, אלא גם את… חאלאפּה”. זהו שם רמה בגואטמלה; אחד המקומות המועטים בארץ עשירה ופוריה זו, אשר לא יצלח לכלום. לפני שנים היה כאן ד"ר אברהם קוראלניק ז"ל בשליחות מיוחדת לחקור את המצב במחוז “חאלאפה”, אם אפשר להתאימו להתישבות יהודית. הוא גם התראה לשם כך עם הדיקטאטור אוביקו. אך הלה עשה עליו רושם של אדם שאין לסמוך על הבטחותיו. גם הידיעות אשר קיבל על פוריותה של “חאלאפה” לא הוסיפו עידוד לחקירותיו…וחלום “חאלאפה” נתבדה כשאר ההזיות הטריטוריאלסטיות, אשר תוצאתם הממשית היחידה היו כרכי הדו"חים שנכתבו על ידי חוקרי הכלכלה, וראיונות פוליטיים, והכרזות בעתונות, שעוררו ויכוחים עקרים מסביב לבעיה היהודית והוסיפו שמן על מדורתם של האנטישמים, כי, כרגיל במקרים כאלה, גם את “חאלאפה” לא רצו לתת לנו! אפילו את “חאלאפה”!

טֶפוֹסטֶקַטל – אלוהי הצמיחה

בשעה מאוחרת בלילה החזירני מר מנדלסון מ"פתח־תקוה" אל בית המלון ובטרם עצמתי את עיני הרהרתי שעה ארוכה בגורלנו המוזר. ראיתי את הבתים הרבים אשר היהודים בונים עתה בארצות אלו; “מרכזים” מפוארים ובתי־כנסת וחוילות פרטיות נאות. הנם משתקעים כאן בגלותם החדשה. בארצות אלו, היושבות על לועיהם של הרי געש. הרי געש גיאולוגיים, הרי־געש פוליטיים. יום־יום עלול לחול שינוי במשטר, שינוי לרעה ביחסי השלטונות ליהודים, ומי יודע, איזה פורענות נשקפת עוד לישובים היהודיים הקטנים הללו, המפוזרים ברחבי היבשה העצומה הזאת? והם ממשיכים להקים בתים ובתי־חרושת. והם ממשיכים במדניהם, בפיצולם לעדות ול"נוסחים", וכמה מהם סומכים על תעודת־אצילות כוזבת זו אשר שמה “ותק”. ה"פולנים" לחוד, ה"ספרדים" לחוד, וה"גרמנים" לחוד.

ורק לפני שבועיים היה כבר הפוגרום הראשון בעיר בוגוטא, בירת קולומביה! ושמשות כל היהודים, כפולנים־כספרדים־כגרמנים, נופּצו לרסיסים על ידי למעלה מאלף פורעים שחיבלו ברכוש היהודי, שפגעו בכבוד היהודי, ואשר בדרך נס לא עלה בידם לגרום לאחינו שם אבידות בנפש!

 

הונדוראס – וחוקי הפליה גזעית    🔗

בין אגמי ניקאראגואה והרי הגעש של סאלבאדור וגואטמלה שוכנת מדינת הונדוראס. הכוונה אינה להונדוראס, מושבת הכתר הבריטי, הנמצאת בשכנות, אלא לריפובליקה העצמאית ובירתה: טאֵגוסיגאלפא. קהילית הונדוראס גדולה בשטחה פי ארבעה מארץ־ישראל, אך מספר תושביה אינו עולה על מיליון ומאתים אלף. זאת היא ארץ המתקיימת בעיקר מגידול מקנה ומאֶכּספּורט באנאנות. עד כאן פרטים גיאוגרפיים.

אולם אם תחשבו, כי קל ליהודי להיכנס להונדוראס, אינכם אלא טועים. יש לה למדינה זו צבא של אלפּים וחמש מאות חיילים; יש לה צי אוירי של עשרים וחמישה מטוסים; יש לה רשת דרכים מודרנית, אשר ארכה הוא… ארבע מאות מטרים. יש לה מטבע משלה: “למפירה” שמה, וערכה חצי דולאר אמריקאי. עיר בירתה היא בעלת שם מוסיקאלי: טאֵגוּסיגאלפא; שם אינדיאני, הרוצה לומר “תלי־כסף”, על שם מכרות הכסף מקדמת דנא שבסביבותיה. אך מעל לכל יש לה תחיקה נאורה, האוסרת את הגירה לעמים שונים, ולא רק את ההגירה, אלא גם את המעבר ללא רשיון מיוחד ממיניסטריון הפנים ההונדוריאני; והגזעים הבלתי רצויים הם: סורים, פלשתינאים, כושים, סינים, יהודים או “אנשי בני הדת היהודית”, “קולים” (סבלים סינים) ו"אנשים הדומים לקולים" וכן… צ’כוסלובאקים! מניסוחו “המקורי” של החוק יכולים לעמוד על בקיאותו של המחוקק בענינים גיאוגרפיים ואתנוגרפיים. וכך – למרות העובדה שהיתה לי ויזה של מעבר, כדת וכדין, מהקונסול ההונדוריאני באקבאדור – לא הורשה לי לעבור את הונדוראס ולולא הכרתי במקרה את מר טאיון, מנהל ה"יונייטד פרוט קומפאני", לא הייתי זוכה לבקר במדינת הונדוראס הנאורה.

 

“יונייטד פרוט קומפאני”    🔗

כמה ממחברי הספרים על אמריקה המרכזית קוראים להונדוראס בשם “יונייטד פרוט אוף הונדוראס” על משקל " יונייטד סטייטס אוף אמריקה", משום שתקציבה הלאומי של המדינה משתלם ברובו, יש אומרים בשלימותו, על ידי החברה האמריקאית העצומה “יונייטד פרוט קומפאני”. יש עוד מרחיקים לכת ואומרים, כי השליט של הונדוראס אינו נשיא הריפובליקה, אלא מנהל ה"יונייטד פרוט קומפאני", מר…סמואל ז’מיוריי, ששמו האמיתי הוא: שמואל צימרמן, יהודי אמריקאי, יוצא ביסאראביה.

תולדות חייו של איש זה, אשר כל מכיריו מציינים אותו בשם “גאון העסקים” הם כאגדה, אגדה אמריקאית. מספרים עליו, כי אחר הפוגרום בקישינב, בו נרצח אביו, עזב שמואל צימרמן את עיר מולדתו והיגר לארצות־הברית. ראשית צעדיו בעולם החדש היו קשים; הוא עזב את ניו־יורק ועבר לדרום, אל העיר ניו־אורליאנס. שם עסק ברוכלות; היה מוביל בעגלת־יד כמה תפוחים ובאנאנות ומוכרם לעקרות הבית ולעוברים ושבים. אולם לאט לאט הרחיב את מסחרו, צבר מעט כסף, קנה כמה עגלות, שכר אנשים והם היו המוכרים את פירותיו ברחובות; אחר רכש לעצמו סירות אחדות, אשר היו פורקות את הפירות מאניות המשא; לאחר הסירות באו ספינות, ולאחר הספינות אניות־משא ממש, אשר עסקו בעיקר בהעברת הבאנאנות של ה"יונייטד פרוט קומפאני". בשעת המשבר הגדול בארצות־הברית היה מצבה של החברה בכל רע, כי האמריקאים המעיטו בקנית פירות. שמואל צימרמן, אשר שימש כבר בתקופה זו בתפקיד מנהל הטראנספורט של החברה, רכש בחצי המחיר 51 אחוז ממניותיה, נתמנה – בתוקף עובדה זו – למנהל החברה, וזה למעלה מחמש־עשרה שנה שהוא שליטה הכל־יכול של “יונייטד פרוט קומפאני” – “חברת הפירות המאוחדת” – ואחד המיליונרים האדירים של ארצות־הברית.

 

בית הספר חקלאי הפאנאמריקאי – בהונדוראס    🔗

לקורא העברי בארץ ייראה ודאי כתמוה, שאני מקדיש מקום כה רחב ל"חברת הפירות המאוחדת", אך אם ישווה לנגד עיניו את העובדה שאזור מטעיה של החברה האמריקאית הזאת, בכל רחבי אמריקה המרכזית ומקסיקו עולה פי כמה על שטחה של ארץ־ישראל, וכי היא מהווה כמעט “מדינה בתוך מדינה” בכמה מהארצות הללו, עם מסילות ברזל משלה, עם נמלים משלה, עם צי משלה, עם בתי חולים משלה, עם מאזן ותקציב של מאות מיליוני דולארים, הרי יבין כי לא סתם חברה מסחרית היא זאת, אלא גורם כלכלי ומדיני חשוב מאוד בארצות אמריקה המרכזית, הזקוקות, יותר מכל, להון, למען פיתוחן וניצול אוצרותיהם הטבעיים.

מר שמואל צימרמן – או מיסטר סם זמיוריי כפי שהוא נקרא עתה – הוא איפוא אחד מאילי ההון האמריקאיים הכל־יכולים בחלק עולם זה. אכן נוכחתי לדעת עד כמה כבירה היא השפעת “חברת הפירות המאוחדת” בהונדוראס. למרות כל ההתערבויות והמברקים, למרות פנייתי אל מנהיגי הקהילה היהודית בהונדוראס – לא יכולתי לקבל רשות מעבר דרך הונדוראס וצפיה של עשרים וארבע שעות בבירתה, עד למטוס הבא, משום היותי יהודי וארצישראלי. פניתי אל מנהל ה"יונייטד פרוט קומפאני" ולמחרת קיבלתי הודעה, כי ניתנה לי רשות מעבר ואפילו רשות שהיה של ימים מספר, אם ארצה בכך, מטעם מיניסטריון הפנים ההונדוריאני.

בשדה־התעופה של טאֵגוסיגאלפא נתקבלתי על ידי מפקד שדה התעופה, וניתנה לי תעודתה של שהיה במקום ללא חובת ריצה למשטרה או לשאר המשרדים הממשלתיים לשם בקורת. נתקבלתי ממש כדיפלומאט. לא פתחו את מזוודותי ולא בדקו את ניירותי. פשוט רשמו בדרכיה את תאריך כניסתי והמפקד עצמו צלצל אל משרד החברה הנ"ל כי באתי. רבע שעה אחר כך הגיעה לאוירודרום מכונית שהובילתני למשרדי החברה ומשם אל “בית הספר החקלאי הפאנאמריקאי”, לשם ביקור בו ולארוחת צהרים של שולחנו של ד"ר פוֹפנאוּ, מנהלו של בית הספר הזה.

בית הספר הפאנאמריקאי הוא רעיונו של מר סם ז’ימיריי; הוא הגה רעיון זה והגשימו. כוונת בית הספר היא לתת חינוך חקלאי לבני הארצות של אמריקה הטרופּיקאלית. כל התלמידים לומדים בו חנם ומקבלים מלבושים, לינה, ספרים וכל הדרוש להם במשך שלוש שנות לימודיהם. כיום נמצאים בבית ספר זה 175 תלמידים מכמה ארצות לאטינו־אמריקאיות, מקובא ועד פירו. מתקבלים רק נתיני הארצות הנ"ל. כל האמצעים להקמת בית־הספר וכן להחזקתו ניתנים על ידי ה"יונייטד פרוט קומפאני". הוא עלה לה כבר, במשך שלוש שנות קיומו, בלמעלה ממיליון דולארים. ד"ר פפונאו הראה לי את כל המוסדות, החל מבית־הספר ממש, על אולמותיו השונים, וגמור ברפתות, באורוות ובלול. זאת היא רפובליקה בזעיר אנפין, המתקיימת מתוצרתה ומעבודת תלמידיה. אוירה של נקיון מופתי ושל סדר (כה נדירים בארצות דרום־אמריקה) שוררת כאן. בין שאר התלמידים יש כאן גם שלושה ערביאים מתושבי הארצות הללו. ד"ר פפונאו הוא אמריקאי, היושב זה שלושים וחמש שנה בארצות אמריקה הלאטינית; הוא הנפש החיה של המפעל הזה, הוא חושבו למפעל חייו ממש. בשעת ארוחת־הצהרים סיפרתי למשפחת פופנאו על ארץ־ישראל; על החיים החדשים במושבותינו ובקבוצותינו. ד"ר פופנאו הודיע לי, כי ה"בוס" של בית־הספר ושל החברה כולה יהודי הוא. כן הראה לי טבלה קבועה בקיר האולם הראשי לזכר בנו של סם ז’מיוריי שנפל במערכה הצפון־אפריקאית, ואמר כי ישמח לקבל לבית־הספר "שנים־שלושה " צעירים יהודים ילידי ונתיני אחת מארצות אמריקה הלאטינית.

תוגה כבדה באה לשכון בלבבי: מה מדאיב הדבר, היהודים הם “בלתי רצויים” בהונדוראס, והיהודי שמואל צימרמן, מנדב מיליון דולארים להקמת בית־ספר חקלאי לבני הונדוראס! מאות צעירים חיים כאן, לומדים ומשתלמים במקצוע, חינם אין כסף, על חשבונו של יהודי שכשרונותיו העלוהו לדרגה חברתית כה גבוהה ולהשפעה עצומה כאן. וכשיהודי אחר רוצה לעבור דרך הונדוראס, עליו לבקש רשות מיוחדת (ולא לקבלה תכופות); עליו לחוש בבשרו ממש את עלבון חוקי ההפליה האנטישמיים. הטראגיקה העמוקה של הגורל היהודי!

 

הקהילה היהודית בהונדוראס    🔗

רק עשרים וארבע שעות שהיתי כאן: בין מטוס למטוס. אך אדיר היה כל חפצי לנצל את הערב וכמה משעות היום שנותרו לי, לאחר הביקור בבית־הספר חקלאי, כי להכיר מקרוב ככל האפשר את חייה של הקהילה היהודית הקטנה בהונדוראס.

רוב היהודים חיים בעיר הבירה טאֶגוסיגלפא ופרנסתם על המסחר.

פתח־תקוה היא כרך לעומת בירת הונדוראס. אמנם יש בה כשלושים אלף תושבים, אך רוב הבתים הם קטנים ורעועים; אין בעיר מדרכות ואורך הכבישים יצוקי האספאלט בהונדוראס כולה הוא, כאשר אמרתי: ארבע מאות מטרים. מספר היהודים היושבים כאן הוא מאתים נפש בערך. מתחריהם במסחר הם ערבים מיוצאי הלבנון וארץ־ישראל. רוב החנויות מצוינות בשלטים כגון: “אל קאירו”, “לא פלשתינה” עואד, בנדק, סאלאמי או שמות יהודיים. העיר דומה יותר לכפר גדול בעל כמה בנינים ממשלתיים גדולים מאשר לבירתה של מדינה הגדולה בשטחה מבולגריה או מפורטוגאל. מר סלבאדור שאכר, יו"ר הקהילה ההודית במקום קיבלני כקבל אח ממש. בערב נתאספו כמנין וחצי יהודים בבית פרטי (האסיפות הן אסורות בהונדוראס בעלת המשטר הדיקטאטורי) והיתה לי ההזדמנות להיווכח בערגתם הכנה של קומץ יהודים אלה לארץ־ישראל. על סיפּוקי בערב זה באתי כאשר ראיתי, כי הד החיים בארץ פיזר במקצת את ענני התוגה מעל פניהם של אלה, אשר רבים מהם הם פליטי החרב ומחנות ההסגר הנאציים.

למחרת עזבתי את הונדוראס. המטוס המריא צפונה. בים מפלשי העבים נראו תמרות העשן העולה מהיערות הנשרפים לשם שיפּור הקרקע. כי בארצות אלו שוררת השיטה אינדיאנית: שורפים חלקת יער ואחר כך מעבדים אותה שנה ובשנה הבאה עוברים לחלקה אחרת, המזובלת על־ידי גזעיהם השרופים של העצים הטרופּיים. במוחי חלפה שיחתי החטופה עם הנהג אשר הובילני אל בית־הספר החלקאי הפאנאמריקאי: נתברר לי מדבריו כי “אפילו בהונדוראס” אין אוהבים אותנו. למרות העובדה שאיננו אלא קומץ בטל בששים שם; למרות המיליונים של היהודי שמואל צימרמן או סם ז’מיוריי, המספק לממשלת הונדוראס את כל תקציבה, והבונה מוסדות חינוך־חקלאי לבניה.

שוב עלתה בזכרוני הדרך הרעועה, המוליכה אל בית־הספר: קבוצת אסירים אשר נידונו לעבודת פרך היתה עסוקה בתיקונה. בירכנו לשלום, אך איש מהם לא השיב לנו שלום, לא בתנועה ואף לא בבת צחוק או במבט. העצים מסביב, ביער, היו עטורי פרחים אדומים, דולקים כנרות: אלה הם פרחי ה"גאינאסו" הטפּילים, המוצצים את לשד הגזעים וממיתים אותם על ידי פריחתם המשולהבת, מין מיתה בנשיקה. גם הליאנות חובקות את הענפים, מתפתלות כנחשים מסביבם ומחניקות את הארזים ואת עצי המאהאגוני, המהוללים בעולם כולו.

בין שפעת הצפּרים המצייצות בסבך היערות הללו, הראה לי הנהג צפור שחורה, הדומה מעט לעורב והנקראת בשם קאקולוטה; היא ניזונה מן התירס, שהוא גם מאכלם העיקרי של תושבי מרכז ודרום אמריקה; צפור זו נחשבת לאחד מאויביו המסוכנים ביותר של האכר ההונדוריאני; מנהג משונה לה: היא נוהגת ליטול לחרטומה את אודי העצים העשנים ולהעבירם לשדות התירס ולמקומות הישוב וגורמת לתבערות עצומות ולנזקים; מעין נקמה על היערות הנשרפים ללא צורך ועל קניה ההרוסים.

עברנו במטוסנו מעל ללוע ה"איזאלקו", הר הגעש הסאלבאדורי: לוע פתוח, מלא עשן וגזים ומן הצד, בצלעו, נמצא סדק גדול אשר ממנו יוצאות להבות אש ושפע הלבּה משתפּך על פני השדות המוריקים. יום יפה היה, בהיר להפליא. עברנו על פני הר געש שני, “סאלבאדור” שמו, בעל לוע ענקי ובתוכו לוע שני, כבוי, קטן, בצורת משפך הפוך, מכוסה אפר. על המדרונים מבחוץ מוריקים יערות ואנשים בנו להם ביתם שם. הטייס הכניס את מטוסנו לתוך הלוע ממש והקיפו פעמיים. מחזה נהדר ומבעית כאחד: כל רגע נדמה היה כי אחת הכנפים תיגע בכתלי הלוע. מרחוק הכחילו מימיו של האגם “יופאנגו” הנפלא, אשר הזכיר לי את ים כנרת. כעבור רגעים מספר הגישה לנו צעירה יפה, באוירודרום, ספל קפה לגברים וזר פרחים לנשים, בשם ה"פּאן אמריקן אֵירוייס".

 

רשמים מחיי היהודים במקסיקו    🔗

אך רשמים ולא יותר. כי שהיתי במקסיקו זמן קצר, אשר בחלקו הגדול בוזבז לריצות יומיומיות ל"חברת התעופה הפאנאמריקאית" (הנקראת כאן בשם “חברת התעופה המקסיקאית”, ובעצם אינה אלא סניף של החברה הנ"ל, מארצות הברית), לביקורים במשרדי הקונסולים ובתי הדואר והטלגראף.

עלי לעורר בהזדמנות זו, בעיה חשובה מאוד, אשר לאמיתו של דבר צריכה לעניין את “הקונגרס היהודי העולמי”. הנני מתכוון לחוקי ההפליה המפורשים לגבי יהודים בכמה מתחיקות־ההגירה של ארצות דרום אמריקה. בכל אחד ממשרדי ה"פאן אמריקן אֵיירוייס" אפשר למצוא ספר עבה ובו, בסדר אלף־ביתי, שולחן־ערוך של חוקי ההפליה נגדנו, לפי הארצות השונות. בונצוּאֵלה – הכניסה לכמרים וליהודים אסורה ללא רשיון מיוחד מצד מיניסטריון הפנים; וכן במקסיקו; וכן בכמה ארצות אחרות; וכן – במעצמת הונדוראס… למרות ויזה חוקית, שניתנה לי על ידי ציר מקסיקו בבוגוטא, למרות כרטיסי הגירה מיוחדים שניתנו לי באותו משרד ושבהם כתוב בפירוש: “אין לנוסע צורך ברישון”, הוחזרתי, לאחר חמש שעות טיסה, מהעיר מקסיקו לגואטמלה, נאלצתי לשבת בגואטמלה חודש ימים עד אשר, לאחר מאמצים רבים ו"המלצות" שונות, קיבלתי סוף סוף את רשות הכניסה למקסיקו. עשרה ימים תמימים חכיתי לרשיון מעבר דרך קובה.

בגואטמלה נפגשתי עם שליחה של הקרן־הקיימת, אשר הראה לי בגאוה את הויזה להונדוראס, אשר עלתה לו בסך הכל בדולאר אחד בקונסוליה ההונדוריאנית בעיר מקסיקו. כ"חתול שנכווה ברותחים והירא גם מפני צוננים", הבעתי ספק, אם יותן לו להכנס להונדוראס על סמך תעודה “זולה” זו. הוא נעלב מעט מספקנותי המוגזמת, אך לאחר יומיים נודע לי כי אכן המשיך את דרכו עד לקוסטא־ריקא, כי שלטונות הונדוראס לא הרשו לו לרדת. זהו המצב ה"טוריסטי" של שליחינו.

 

הציונות ואישיה במקסיקו    🔗

אולם לאחר שכבר הגעתי למקסיקו מצאתי שם עידוד ונוחם על כל תלאותי. הנני מתכוון לצביונה המיוחד של יהדות מקסיקו, המונה כעשרים וחמשת אלפים נפש. מצאתי בבירת מקסיקו כמה יהודים, אשר הציונות בשבילם אינה תעודת הכשר לישיבה על כסא נשיאות גרידא, אלא השקפת חיים עמוקה. מצאתי שם יהודים שאינם מתבישים, אלא גאים ביהדותם, שאינם מתביישים לדבר אידיש בפומבי; שאינם רומזים בעינם לבר־שיחתם היהודי ואינם אומרים: “שַא… שַא… אל תדבר אידיש בקול רם, השכן ישמע ויכעס!” כאשר אירע בכמה מארצות דרום־אמריקה האחרות. מצאתי במקסיקו קבוצת עסקנים יהודים, אשר אחדים מהם יכולים וצריכים לשמש דוגמה לארצות השכנות. הנני מתכוון בראש ובראשונה לשלושת האנשים אשר הכרתים מיד עם בואי הנה: לייב דולצין, יו"ר ההסתדרות הציונית במקסיקו; ארטורו וולפווויץ – יו"ר קרן היסוד ומר טוביה רזניקוב, יו"ר הקרן הקיימת לישראל. מר רזניקוב הוא יהודי מיוחד במינו, אשר אין רבים כמוהו לא רק ביבשת האמריקאית, אלא אף בארצנו לא יימצא בנקל טיפּוס כמוה. זהו יהודי המוסר את זמנו, מרצו ובריאותו לרעיון גאולת הארץ; העוסק בה יום ולילה, בבוקר, בצהרים ובערב. עסקן שאינו יודע ליאות ואינו מתחשב בהגבלות הזמן והמרחק. בחצות ולאחר חצות, ביום שרב וביום דלף, אפשר לראות את מר טוביה רזניקוב אץ למטרה אחת, נחפז לביתו של יהודי אחר, לחנותו או למשרדו, לשם אסוף כספים למען הקרן־הקיימת. ממיליון הפּיזות אשר יהדות מקסיקו עשויה לתרום לקהק"ל ייאספו על ידי מר רזניקוב עצמו כשמונה מאות אלף פּיזות. כלומר שמונים אחוז מן המגבית כולה נעשים על ידי איש אחד.

ארטורו וולפוביץ – הוא יהודי בלגי, יוצא העיר חלם, אשר בפולין. זהו איש אשר, לדבריו, היה כל השנים רחוק מעניני היהדות, אולם המאורעות של השנים האחרונות עוררו בנפשו מהפכה פנימית כה גדולה, עד כי היה לאחד מאישיה המרכזיים של ציונות מקסיקו. במשך שנים רבות לא דיבר אידיש, ובשנים האחרונות חידש את הגרסא דינקותא והוא מדבר עתה אידיש עסיסית ואוהב לדבר בה. זהו יהודי העושה כבר שלושים ושש שנים במקסיקו. מעורב ביחוד עם ידידים ספרדים מספרד (לא־יהודים); חבר־כבוד במועדונם; והם אוהבים ומכבדים אותו בעיקר על יושרו ועל שכלו הישר ועל דיונו הבלתי משוחד. הספרדים הלא־יהודים קובעים אותו תכופות כבורר בעסקיהם והחלטתו של “ארטורו” היא בשבילם חוק ולא יעבור.

לייב דולצין הוא איש בן שלושים וחמש. שמחתי לראות איש צעיר מכהן בתפקיד כה חשוב ומכובד כיו"ר ההסתדרות הציונית של מדינת מקסיקו. זהו יהודי המצטיין לא רק בשכלו הישר ובחכמת המעשה, אלא גם בחוש דיפּלומאטי ופוליטי ובבגרות ההשקפה הציונית.

 

מפעלו החינוכי של יחיד    🔗

הריני מתכוון בזה לח' אבנר אליפז שליח השומר־הצעיר במקסיקו.

במשך שבע שנות ישיבתו במקסיקו עלה בידו של הח' אליפז להקים שלושה בתי־ספר עבריים, המצטרפים לרשת החינוך של “תרבות” במקסיקו: בית־ספר “הר־סיני” של היהודים הדמשקאים ובו כחמש מאות ילד; בית־ספר עברי ספרדי בו כשלוש מאות ילד, ובית־ספר עברי אשכנזי ובו מאתים ילד. כל אחד מבתי־הספר יש לו בית משלו ושירות אוטובוסים לצרכי התלמידים. תכנית הלימודים היא – לפי דרישת השלטונות – תכנית כל בתי הספר במקסיקו, ונוסף לכך מלמדים בהם גם עברית וספרות עברית ודברי ימי ישראל.

ביקרתי בבית־הספר העברי האשכנזי ובמחלקות הגבוהות יכולתי לשוחח בעברית עם הילדים, המתענינים בכל הנעשה בארץ, והיודעים על הנעשה בה. הם שאלו שאלות. שרו שירים עבריים. הרגשתי את עצמי כמעט, כאילו הייתי בבית־ספר עברי בארץ. ילדים אשכנזים, ספרדים ודמשקאים ובני חלב (כה חיות כאן הקהילות הנ"ל חיים מפורדים, כל אחת את חייה) הסבירו שיר של גוטלובר, עברית בעברית, ונתנו לי פירושים אקטואליים ביותר. זה חצי שנה שהנני עובר בארצות אמריקה הלאטינית, ובשום מקום לא נתקלתי באואַזיס של חיים עבריים כמו בבית־הספר העברי, יצירתו של הח' אבנר אליפז.

ביקרתי בחברתו גם בשני בתי־הספר שהזכרתי לעיל; בכל מקום בירכוהו הילדים במלים: “שלום למורה” ובכל מקום הרגשתי כי שאר המורים, הלא־יהודים, וגם המנהלים היהודים, מתקנאים בחיבה הנודעת לאבנר אליפז מן הילדים; כי הוא יודע כיצד לגשת אליהם ולתת להם הרגשת שויון שאין עמה פאמיליאריות. הוא הכניס אל נפש הילדים דבר חדש: אהבה וגעגועים למולדת רחוקה ונכספת.

פגישתי עם ארגוני “השומר־הצעיר” וכן “הנוער למען הקרן הקיימת” היתה לבבית מאוד; שרנו ביחד שירים ארצישראליים וגם שירי גיטו וארשה. ילדים וילדות ספרדים ודמשקאים שרו שירים עבריים, אך גם שירים באידיש עם חבריהם האשכנזים; ובתוך אוקינוס הריקנות המקיף את הנוער היהודי בארצות אמריקה הלאטינית, היה זה מעין נוה־מדבר של עלומים, של משמעת של חינוך עברי ושל כוננות נפשית לקראת היום בו יוכלו צעירים אלה להצטרף אל חבריהם בארץ!

 

חובת הארץ כלפי יהדות מקסיקו    🔗

המצפון היהודי, ההכרה היהודית נתעוררה בקרבם של צעירים רבים מילידי מקסיקו ומחניכיה. ביחוד רבה התסיסה בקרב הנוער הספרדי; אולם אין אנשים שיוכלו לנצל קוניונקטורה נפשית זו, לארגן את הנוער הזה ולתת לו תוכן־חיים חדש. כמה צעירים אשר באו עתה אל הציונות אמרו לי כדברים הללו: הריינו חברים במועדון הקומוניסטי מקסיקאי, אולם התחלנו מרגישים את עצמנו יוצאי דופן באוירה הזאת שאינה אורגנית לנו; החילונו לשאול את עצמנו: מה לנו ולחברינו המקסיקאים, אשר לא עברה עליהם זוועת ההיטלריזם. הרגשנו, כי מעולם לא נוכל להזדהות כליל עמהם והחילונו לחפש לעצמנו מוצא. שמענו על “השומר הצעיר” השולח את חבריו להכשרה; רצינו גם אנחנו לעשות שינוי ערכים בחיינו; כי רובנו הננו בני הורים אמידים ואין אנו יכולים לרשת מהורינו מסורת יהודית חזקה, להוציא כמה הדים עמומים מצלילי המנגינות ביום־כיפור בבית־הכנסת, כי אלה הם הקשרים העיקריים של הורינו ליהדות… אני – אומר לי צעיר אחד – אני נולדתי לציונות וליהדות לפני חודש ימים. בן כמה אני? הנני בן עשרים ושתים ויהודי בן חודש ימים. כדי לקשרנו אל היהדות דרושים לנו מעשים ולא נאומים חבוטים. ה"הכשרה" היא מעשה; היא עלולה לחנכנו לקראת חיים חדשים; היא עלולה להכשירנו למאבק הבניה בארץ. ה"הכשרה" היא בשבילנו שינוי ערכים. המלה העברית, השיר הארצישראלי, אדם ארצישראלי, אחר, שונה מהיהודים החיים עמנו כאן – כל אלה עשויים לקשרנו יותר ויותר לרעיון התחיה היהודית ולתקוה לעלות ארצה. השירה בצוותא, השיחות, ההתענינות בחיי אחינו בעולם וביחוד בארץ, – כל אלה קירבונו אל היהדות יותר מכל האסיפות ההמוניות ומנאומי השיגרה התעמולתיים.

מעשי גבורה של חנה סנש וחיים סרני ז"ל עשויים למלאנו הרגשת גאוה יהודית יותר מן הידיעה שפסנתרנים בעלי שם עולמי הם ממוצא יהודי, או העובדה שסופרים יהודים גאוניים אינם מוצאים בנפשם כוחות־חיים לאחר שנהרס עולם האתמול שלהם, הזר לעם העברי. אנו רוצים בעולם המחר. אנו מאמינים בעולם המחר. במחר העברי, פרי מאבק וקרבנות, אך שבו יהיה גורלנו נתון בידינו!

לשם כך נחוצים לנו אנשים צעירים מארץ־ישראל. יותר ויותר. אפשר יהיה לארגן במקסיקו חמשת אלפים צעירים יהודים אם נדע כיצד, ואם יהיו לנו המדריכים הדרושים. אפשר יהיה ליצור עתון יהודי; סטודיה דרמטית יהודית; להרחיב את רשת בתי־הספר העבריים.

מקסיקו על עשרים וחמשת אלפים יהודיה דורשת מעמנו יותר התענינות. זאת היא יהדות שאפשר להצילה מהתנוונות ליבאנטינית; ביחוד את הנוער. זאת היא יהדות בעלת לשון יהודית ולב יהודי.

 

במחיצתו של דיאגו ריברה    🔗

בפרבר מקסיקו, הנקרא בשם קאראקאן, נמצא ביתו של דיאֵגוֹ ריברה. הקירות מבחוץ צבועים בצבע של כחול־כביסה וכל הבנין כולו אינו מתבלט במאומה משאר בניני הסביבה. וכאשר אמר לי ידידי, אשר הוליכני לפגישה עם האמן, כי כאן היה מקלטו האחרון של טרוצקי וכי כאן גם נרצח, השתוממתי מאוד על תמימותו של המהפכן הגדול שקיווה להינצל כאן מיד אויביו. אולם לאט לאט גיליתי כי אי־פה אי־שם נראים עקבות השינויים אשר הוכנסו לבית זה כדי להתאימו לתפקידו: הקיר המקיף את החצר הוא גבוה למדי ומצד אחד נבנה עליו מגדל לצופי השמירה. השער גם הוא אינו סתם פתח, אלא בנוי בצורה המקשה את פתיחתו. הבית כולו הוא פשוט קוביה ללא קשוטים מבחוץ, אך גדול למדי ואפשר לבצרו במידה ידועה נגד התקפות פתע.

דיאֵגו ריברה איחר מעט לראיון אשר קבע לנו וצריכים היינו לחכות רבע שעה עד בואו מן העיר. השתמשתי בהזדמנות זו כדי להקיף את הרחוב בו הוא גר ופתאום ראיתי מכונית פורד פשוטה, ולה דפנות עץ. הכרתי את דיאֵגוֹ, לפי התצלומים, על ידו ישבה אשה. בירכנום לשלום. הוא עצר את המכונית, התנצל על האיחור, וביקשנו להצטרף אליו ולשוחח עמו בתוך המכונית תוך כיד טיול בעיר. “הבעיה היהודית מענינת אותי מאוד, אמר לי, ספּר נא על ארץ־ישראל”.

סיפרתי. האמן בלע ממש כל דבר שיצא מפי. על תל־אביב שאלני ועל הקבוצות בעמק ועל האמנים אם ישנם, ועל האמנות אם היא קיימת. “עם נפלא”, אמר, "הוא העם היהודי ואלמלא לא הייתי מקסיקאי, אילו ניתנה לי הברירה, הייתי בוחר להיות יהודי; יהודי מארץ־ישראל; תארי לעצמך, פנה אל שכנתו, מה עבר על העם האומלל הזה: גלות ורדיפות, נדודים ואינקביזיציה, פוגרומים ומשפטי עלילות ולבסוף הזוועה האיומה ביותר בדברי ימי האנושות: הנאציזם, ואיך יצא העם הנהדר הזה מכל אלה? כעוף החול הקם מחדש מאפרו! איזה כוח חיים, איזו אמונת חיים! איזו תשוקת קיום! ומעל לכל איזה אוצרות יצירה: בשירה, במדע, באמנות, ועתה, יצירת היצירות, הקמת מולדת, גאולת המדבר מקללת אלוה ואחד הנסיונות היפים ביותר במובן החברתי, הקבוצה; אפשרות חיים ללא ניצול, ללא השפלה; אפשרות ריהאביליטאציה לאנשים שאיבדו את אמונם באדם! זהו אכספרימנט רפואי ענקי, פיזיולוגי ופסיכולגי כאחד! ארץ־ישראל היא תעודת־הכבוד לעם היהודי ואות קלון לאנושות כולה, אשר לא הבינה את תנועת התחיה של העם היהודי ואשר אינה מסייעת לכונן מקלט למיליוני בניו העורגים ציונה!

"מה מעניין הדבר!… קראה שכנתו.

“הדבר אינו מעניין”, קרא, כמעט צעק דיאֵגו, “הדבר מביש! מביש ומחפיר הדבר שהמשטר הקאפיטאליסטי הנוכחי מחניק באיבּם נסיונות אנושיים כאלה! שעניני הנפט והאסטרטגיה עדיפים על הערכים הטהורים ביותר בדברי ימינו וכי בנתיבו של העם היהודי לגאולה מציגים לו מכשולים ואת נופי יהודה החדשה צובעים בדמם הזך של יוצרי האֶפּוֹפּיאה הנפלאה והמפליאה יותר, זו של עם החוזר למולדתו לאחר שהורחק ממנה בכוח, לפני אַלפּיים שנה!”

נוכחתי לדעת כי עוררתי את הענין הדרוש לבעיותינו בלבו של ריברה. “שמע ידידי”, אמר לי, “עליך לבוא, ויהי מה, מחר בחמש לאטלייה שלי. אני אצייר ואתה תספר לי על ארץ־ישראל. ואף אני אספר לך על מולדתי מקסיקו ועל אנשיה, על העם המקסיקאי רב התסיסה, וביחוד נדבר על האמנות”.

דייגו ריברה

 

באטלייה של דיאגו ריברה    🔗

לאמיתו של דבר אין זה “חדר”־עבודה – כפי שנוהגים לקרוא לו בני מקסיקו – אלא בית־מלאכה גדול, בעל שתי קומות ומחצה. הסטודיו, כשהוא לעצמו, הריהו מרווח למדי, ובו חלונות בעלי זגוגיות גדולות, בגובה כל הקיר. אי־סדר “בוהמי” שורר בחדר זה: תמונות על דוכניהן, בתהליך העבודה, ארגזי צבעים (דיאֵגו משתמש בצבע ישר מן ה"טיוּּבּ") ובכל הפינות אלילי אצטקים והמאיה, כי דיאֵגו ידוע כבעל האוסף הארכיאולוגי העשיר ביותר במקסיקו כולה. אלילים מאבן ומטאֵרא־קוֹטא, פסלי אנשים ונשים וחיות, תיאורים פלאסטיים – בחומר – של ריקודי האינדיאנים, קמיעות ואמוליטים, כלי־נשק וכלי־נגינה פרימיטיביים. מאחורי פרגוד תלויות על הקיר שמלות משי וקטיפה, המשמשות למודלים כתלבושת. על יד הקירות עומדות מפלצות־נייר גדולות מגובה אדם, שהמקסיקנים עושים בשביל התהלוכות העממיות. אלה הן דחלילים המתארים את “יהודה איש קריות” בתהלוכות הכפרים, אך יש להם צורה של “שטנים” מוקפי חוטי חשמל המתחברים עם ראקיטות, וברגע ידוע מודלק הפתיל וה"שד" משמיע רעם יריות ומפחיד את הקהל.

“הבה, ידידי, נשוחח על אמנות” – אמרי לי דיאֵגו, לאחר הציעוֹ לי כוס יין – “ורוצה אני ומעונין אני, שצייריכם בארץ יידעו שהאמנות היהודית מעניינת אותי מאוד. לאמיתו של דבר הריני יהודי למחצה; כלומר לא לגמרי, אך הריני אוהב לעורר שערוריה גיניאולוגית קטנה זו בחוג הריאקציונרים המקסיקאים בהודיעי בפומבי כי אמי, אשר שמה היה דא־קוסטא, היא יוצאת חלציו של אוריאל אקוסטא שלכם. אגב, איני בטוח בזה כלל וכלל… – מוסיף הוא בבת־צחוק, – אולם נשוב אל האמנות”…

 

האמנות האבסטראקטית – היא יהודית    🔗

הנני רושם מלה במלה את דבריו של ריברה:

"תנאי חייהם ועקרונות דתם של היהודים גרמו ליצירת אמנות יהודית. אמנות יהודית אינה שם מושאל, זאת היא עובדה ממשית והמתעלם ממנה מעיד על אי הבנתו את האמנות המודרנית. המאה העשרים נתנה אמנים יהודים בהווייתם; בצבעיהם, בטכניקה שלהם, בתפיסתם את החיים, באופן בו הם מתארים את המציאות. מארק שאגאל, מאקובסקי, ברוסיה; סוטין בפאריס וכן קרמן. האמנות האבסטראקטית היא ביסודה ובתפיסתה – יהודית. קאנדינסקי – יהודי רוסי; מודריאן – יהודי הולנדי; מאלייביץ’ – יהודי רוסי, אשר היה ראש האסקולה הקונסטרקטיביסטית ברוסיה; וכן יבליינסקי ופול קליי, הם יהודים(?) – כל האמנים הללו, יוצרי הזרם המופשט, שרשי אמנותם נעוצים בעובדה שבמשך דורות אסרה הדת היהודית תיאורי פסל ומסכה. אולם האמן היהודי חיפּש לעצמו אמצעי ביטוי, על אף הסייגים הדתיים שבהכרה או שמתחת לסף ההכרה. והנה נתגלו לפניהם שבילי האמנות האבסטראקטית, שהיא יהודית באופיה. גם האיסלאם אסר על מאמיניו את התיאור הריאליסטי של צורת האדם והחי, ואכן האמנים המוסלמים הקימו אמנות מיוחדת, הבנויה על מוסיקאליות פיוטית של צורות וצבעים שאינם “מתארים” לאמיתו של דבר ולא כלום, אך המביעים תוכן אסתיטי רב: הכוונה לערבסקות של הכתב ועיטורי הפירות ולקומבינאציות של האורנאמנטיקה הגיאומטרית של המאוּרים בספרד ושל הערביאים האחרים מצפון אפריקה ועד בגדד ודמשק.

פיקאסו, שהוא אנדאלוזי מצד אביו, כלומר ספרדי־שמי, ומצד אמו ממוצא אצילי קובא, כלומר יהודי, כדרך רוב המשפחות האצילות של קובא, צירף אל יסודות השקפתו האמנותית אלמנטים כושיים, שהם קרובים לתפיסה שמית(?), דרך צינורות ההשפעה המצרית והחבשית. פיקאסו הוא תמצית התרבות האינטלקטואלית והתפיסה האבסטראקטית של האמנות; וכשרונו הגאוני הכניסו אל פרדס רזיהן של הנוסחאות הסתומות ביותר של האסתטיקה, בהן נוגעת האמנות במחשבה השרויה בין תחומי הסימבוליקה ובין אסוציאציות רעיוניות פשוטות בתכלית."

 

עקרונות תפיסתו האמנותית    🔗

“גם אני” – ממשיך ריברה – “נמשכתי זמן מה אחרי האמנות המופשטת ולא אומר שאין אלמנטים אבסטראקטיים ביצורתי, אולם מה שהנני רוצה בעיקר היא אמנות להמונים. והאמנות הזאת צריכה להיות בגבולות השגתם הפיסית והרעיונית. ומשום כך, לדעתי, הציור המתאים ביותר לכך הוא ציור הפריסקות, המצויות במקומות ציבוריים, במוסדות שבהם נכנסים ויוצאים ההמונים. ואמנות זו צריכה להכיל את כל החידושים הטכניים והאסתיטיים של האמנות המודרנית. כמובן, יש להשתמש בסגנון בהיר ובריא, כדי שהאמנות הכתלית תבהיר את השקפת עולמו של ההמון ותבריאו ותרענן את הרגשת הנוי, הצפונה בלב כל אדם. משום כך יש לתת בפריסקות את תמציתה העליונה, העילאית, המובחרת, של האמנות. יש להביע את הרצוי בטעם אסתיטי רב; לתת “ציור של איכות” בשטחיו הרחבים של הקיר, הדורש – בעצם מהותו – גם את הכמות; כמות, במובן של מונומנטאליות, במובן המידות ולא במובן הגיבוב המספרי של הצורות. הפריסקה צריכה להיות בהירה, מובנת, אולם אינה מחוייבת להיות פשטנית ואילוסראטיבית דוקא. גם הפריסקה של הבורגנות, מיסודו של פוּביס דה שאבאן, היתה פשוטה במידה ידועה; אך פשטותה לא פתחה את אפקי ההמונים, לא הרחיבה אותם אלא סתמתם על ידי הסימבוּליקה הדתית והרואיות הסנטימטאלית. אולם לגבי אמנות מכוּונת להמונים, פשטות – זאת אומרת בהירות ודיוק דיאלקטי לא רק בנושא, לא רק בצורה, אלא גם – ותכופות בעיקר – בצבעים וביסודות הקומפוזיציה וקביעת הערכים. כי אם לא כך, אם היסודות הפּלאסטיים וההיסטוריים של הפריסקה יהיו מנותקים מכיבושיה האסתיטיים של האמנות המודרנית, ירגישו ההמונים את הזיוף שביצירה ותאבד להם האמונה באמן וביעודו החברתי. אמנות מבוססת על החנפה גרידא לשאיפות ההמונים ולרגשותיהם סופה לפשוט את הרגל”.

הפסקתי לרגע את דיאֵגו: “אם כן, הרי הפריסקות המופשטות של אוֹרוֹסקוֹ אינן מתאימות להגדרתך, כי הנן הרמטיות, סתומות למדי, וההפשטה משתלבת בהן בסימבוליקה אינדיבידואלית?”

דיאֵגו: “אתה טועה, ידידי. עליך לדעת שהעם המקסיקני חונך במשך למעלה מאלפּיים שנה (דיאֵגו מתכוון כאן לאינדיאנים ולאמנותם לפני הכיבוש הספרדי במאה השש עשרה) על ברכיה של מסורת פלאסטית מעודנת, שהיתה לפרקים מורכבת מאוד והגיעה תכופות עד לסף האבסטראקציה. הבקרת בתערוכת האמנות הפרי־קולומבינית “בארמון האמנות”? אם כן, יכולת להיווכח במו עיניך, כי בני האצטקים והמאיה היו בין אמני האבסטראקציה הגדולים ביותר. מה שאני שואף בפריסקות שלי הוא ברור: אני חפץ לתת בהן ביטוי לחיי עמי, לחיי ההמונים שהנני אחד מהם, שהנני מכירם, הנני נשען על העבר ההיסטורי של העם המקסיקנאי; הנני מנתח את ההווה והנני יכול לקרוא לציור שלי, מבחינת סגנונו: ריאליזם מונומנטאלי, מבחינת תכנו: מאטריאליזם דיאלקטי. ואם תרצה, אגיד לך פשוטות: בעיני אני פרודוקט של מפלגה הקומוניסטית”.

שאלה: ומה דעתך על האמנות הסובייטית?

תשובה: “בפעם האחרונה ראיתי את האמנות הסובייטית ברוסיה, שנת 1928, היא התקדמה מאוד מאז. כבר בתקופה ההיא ראיתי בקייאֵב פריסקות אשר היו בתכנן מהפכניות בהחלט וסובייטיות בתפיסתן, בצורתן ובפונקציה שלהן, ובעלות רמה אסתיטית גבוהה. זו היתה תנועה אשר התפתחה באופן מקביל לתנועתנו במקסיקו; אולם איני יודע איך התפתחו שם הדברים מאז. הנני בטוח, כי מהמלחמה האחרונה תשאב האמנות הסובייטית כוח ומרץ. מובן שהיו ברוסיה גם אמנים, אשר נמשכו אחרי ביטוייה האסתיטיים של האמנות הבורגנית של אירופה; היו ביניהם ציירים בעלי כשרון רב. אך דרכם היתה בניגוד לתפיסתם החברתית של ההמונים הסוביטיים. וכה נוצרה מין תהום בין הכשרונות הגדולים ובין המוני העם, אשר סירבו לקבל את התפיסה האמנותית האסתיטית גרידא. היה לה צורך בביטוי לחייהם, למאבקם, לשאיפותיהם, ולא להרמטיזם המעודן של מעטים. לעומת זאת היו בין אמני רוסיה כמה ציירים אקדמיים, אופּורטוניסטים באופיים ונעדרי כשרון במהותם, שנצלו את התנגדותו של העם לאמנות האולטרא־מודרנית, תוצרתה של הבורגנות האירופית, אשר למענה יצרו ציירי פאריס, כי היא היתה צרכנם הראשי. והואיל ובעלי הכשרון שבין הציירים הסוביטיים לא הצליחו למצוא ביטוי מקורי לחייהם המקוריים והחדשים של עמי רוסיה, עלה בידי הציירים האקדמיים לרכוש את לבם על ידי תמונות אשר מן הבחינה האמנותית היו נחותות ערך, אך במובן הדיאלקטי היווּ מעין תגובה לדרישתם של ההמונים לאמנות המשקפת את הווי הסוביטי החדש. האשמים האמיתיים ברמתו הנמוכה של הציור הסוביטי אינם ההמונים, אלא הציירים אשר לא השכילו ליצור סגנון מיוחד, ביטוי מיוחד לרחשי העם, אשר לא כיוונו את רגשותיהם אל רגשות העם, ונתנו ל”נביאי השקר" האקאדמיים את האפשרות לכבוש את לבו של העם ולסלף את טעמו. העם צדק שוב, כרגיל. הוא ביכר את האמנים בינוניים, אך אלו שהתאמצו להביע את רחשיו, על אמנים המחוננים, שנתרחקו מבעיותיו וחיו במגדל שן של חיפוּשיהם הטכניים ולהטיהם המודרניסטיים, כאילו לא עקרה המהפכה את צורות החיים הישנות ואת האסתיטיזם הבורגני. אך אין מכאן ראיה, שעיני ההמונים תישארנה עצומות לתמיד בפני האמנות המופשטת; התגליות המדעיות והחינוך המוסיקאלי של השכבות הרחבות של העמים יסייעו בידי האמנות המופשטת ויעשוה מובנת להמונים; הם יראו, כי ציור יכול ליהפך למעיין תענוגות אסתיטיים, שאינם קשורים ב"תיאור הריאליסטי" דוקא; כי האמנות האבסטראקטית אינה במהותה אלא מנגינת הצורות והצבעים. יבוא זמן ויצירותיו של ואסילי קאנדינסקי תהיינה הפופולאריות ביותר. ולא מקרה הוא שקאנדינסקי היה בשעתו צייר ריאליסטי־היסטורי וכן פרופסור לכלכלה מדינית באוניברסיטה של מוסקבה לפני היותו לאבי הציור המופשט. יבוא זמן והאקאדמיות לציור לא תהיינה בתי יציקה לפורמות מאובנות, אלא בתי חינוך ומוסדות פיתוח של כשרונותיהם המקוריים של האמנים הצעירים, אשר יציירו כילדים, בלי שיכריחום לעבוד על פי שיטת החיקוי וחיקוי הרישום, המסלפים את אישיותם ואת ראייתם המקורית. כאשר היה אומר בשעתו מורי ורבי פאבלוב: “תנו לילדים שיחנכו עצמם ויאלפו לעצמם את עקרונות האמנות!”

שאלה: מר ריברה, ההיית מסכים לבוא לארץ־ישראל ולעשות כמה פריסקות על קירות מוסדותינו? אנו עסוקים בבניה. אנו מקימים מולדת חדשה לעם העתיק. התבוא אלינו?"

תשובה: “אם הייתי רוצה, שואל אתה אותי? אהיה מאושר לבוא אליכם. כל ליל אתמול הרהרתי בכך, לאחר פרשות הגבורה והעמל – ואין גבורה אמיתית אלא בעמל! – אשר עליהן סיפּרת לי אמש. הרגשתי סולידאריות כמעט פיסית עמכם. נדמה לי כי ארץ־ישראל עשויה להיות בשבילי מקור להשראה חדשה ומעין מולדת שניה. הרי אמרתי לך, הוסיף בבת־צחוק שובבה, כי הנני מצד אמי נין ונכד של אוריאל אקוסטא?…”

ירדו הדמדומים. “גם מחר תבוא אלי” – אמר – “ומחרתיים. הנני רואה, כי אתם הארצישראליים, אינכם עסוקים רק בדגדוג נחיריו של הבולדוג הבריטי, אתם גם עוסקים בעניני האמנות, דואגים לפיתוחה ומביאים ליבשת אמריקה הד מגבורתו של שמשון ובושם מצמותיה של דלילה.”

“כלומר?”…שאלתיו.

“פשוט מאוד: לפי שסיפּרת לי על ארץ־ישראל הריני מרגיש כי חיים מענינים אתם חיים שם; חיי יצירה ממשית, יומיומית: בנין, העפלה, וגבורה שבעמל. כן, יותר מכל מצא חן בעיני ביטויך: גבורה שבעמל. הנני מרגיש כי אתם נעשים שם עם בריא, האוהב את החיים, היודע להיאבק עליהם, היודע לצחוק ולאהוב. עם שאינו מקים מצבות־אבן בלבד לזכר אישיו, אלא נוטע יערות לכבודם, הוא עם ראוי לתקומה. גם אני אוהב מאוד את החיים. למי השוית אותי כאשר נפגשנו בראשונה? לדאנטון? אינך הראשון. כבר הקדימוך אחרים. וזוכר אתה מה שאמר דאנטון ביום שנידון למיתה על ידי הטריבונאל המהפכני של סיעת רוביספּייר? הוא אמר: “אני אוהב את החיים, את הנשים ואת היין!” כך גם אני. דאנטון היה ענק. זה היה שמשונה של המהפכה הצרפתית. אצל כל עם ועם, בימי מהפכותיו, צצים ועולים בחייו דאנטונים. אתם היהודים קוראים להם שמשונים. יפה. ולכן יש הרגשה כי הבאת לי, לכאן, לבית־מלאכתי אשר בפרבר העיר מקסיקו, הד מגבורתו של שמשון ובושם מנחוחי צמותיה של דלילה. סלח לי, איני יכול לתאר לעצמי שמשון בלי דלילה!…”

היה שלום ומסור שלום לשמשוני ארץ־ישראל ודלילותיה…"

 

יסודות האמנות המקסיקאית המודרנית    🔗

את מעט הזמן שנשאר לי לאחר הפּעילות הציונית, המוגבלת בתחומי ההיכרות עם הישוב היהודי במקסיקו, הקדשתי ללימודי האמנות המקסיקאית המודרנית. התרכזתי ביחוד בעיון ביצירותיהם של שלושת ענקי הפריסקה המקסיקאית: דיאֵגו ריברה, חוסה קלימנטה אורוסקו ודויד סיקיירוס. אולם כדי להבין את אלה, ביחוד כדי לחדור לעומק יצירותיהם של שני הראשונים, צריך הייתי לטבול–ולוּ אף מעט מזעיר–בימה של האמנות הפרי־קולומבינית, כלומר היה עלי להתחקות על צמיחתה של האמנות החדשה כאן מתוך קרקע־גידולה האמיתית, העתיקה, והיא: מסורת של העמים האינדיאנים השונים, אשר חיו ויצרו כאן לפני הכיבוש הספרדי ואשר, למרות כל מאמציהם של הקונקויסטאדורים להחריב את התרבויות שקדמו להם, שמרה בה חיוניות כזו שדי היה כי יקומו אמן אחד או שניים, בעלי מעוף וכשרון, והזרעים היבשים נבטו, גדלו ועשו פרי.

 

תערוכת האמנות הפרי־קולומבינית והמוזיאון    🔗

הארכיאולוגי

שני מקורות ראשוניים – מלבד נסיונותי בארצות קודמות, ביחוד בקיריגואה שבגואטמלה–סיפקו לי את האלמנטים הדרושים להבנת כמה מעקרונותיה של האמנות המקסיקנית העתיקה, המורכבת מאמנויותיהם של כמה עמים ומתפיסות שונות: האוסף הנפלא של טרא־קוטא ב"ארמון האמנויות היפות", שהיה גילוי עצום אף למומחים המקומיים, והמוזיאון הארכיאולוגי–שניהם בעיר הבירה; שניהם מייצגים תרבויות שונות בתקופות שונות, אך הצד השוה בהם היא המסקנה, המפתיעה והמזעזעת, שהצופה בא אליה לאחר עיון מקרוב ביצירות השונות, והיא: האמנות של עמי מקסיקו מלפני הכיבוש אינה נופלת, בשום פנים, לא ברמתה ולא במקוריותה, מכל אמנות אחרת; וכן גם התרבות בכלל, כלומר תרבויותיהן השונות של יושבי מקסיקו הקדומה. התיאוגוניה של המאיא, של האצטקים וכו' אינה נופלת בערכה מזו של עמים קדומים אחרים, ולפי כלי הפולחן, כלי השימוש, ולפי האופי המונומנטאלי הכללי של יצירות רבות, אפשר לקבוע בבירור, כי גם כאן ישנם אלמנטים ברורים של קלאסיקה מיוחדת במינה, לא זו המבוססת על שיווי־משקל ושלוות הצורות, אלא דוקא זו המוצאת אפשרות להגיע לידי מונומנטאליות בהבעה, ואף אם היצירה עצמה אינה גדולה בממדיה. את מקום המידות תופסת כאן האקספּרסיה, תכופות הקאריקאטורה, ועל פי רוב צמצום מאקסימאלי באמצעי ההבעה: שנים שלושה קוים, העויה אחת. צחוק או בכי או זעקה או יראה או לעג או עוית סתם – הדגשת המיוחד, הנאה (לפי טעם העמים הללו) או המגוחך (והמגוחך הוא תמיד יותר בין־לאומי, יותר אוניברסאלי מן הנאה).

מלבד שני מקורות אלה–התערוכה ומוזיאון–היה לי בית־ספר שלישי; אחד הנפלאים ביותר אשר ראיתי בחיי ואשר במשך זמן כה קצר העניק לי חויות בלתי נשכחות: כוונתי לחורבות בירתו השניה, החדשה (לאחר קופאן אשר בהונדוראס הנוכחית), של עם המאיא, בחורבותיה של הקסומה בערים הקדומות אשר ביבשת אמריקה, עיר הקודש צ’יצ’ין־איצה, אשר בחצי האי יוקאטאן. בית אולפנא רביעי היו לי פגישותי עם האמנים עצמם, שיחותי עמהם. החמישי–היו הספרים אשר קראתי.

 

במצרף הגזעים והתרבויות    🔗

לא פעם כבר ציינתי ברשימותי אלה, כי לכובשים הספרדים קרה כאן, ביבשת אמריקה, מה שקרה לרומאים לאחר כיבוש יון: הם נכבשו על ידי עבדיהם. תרבותה של אומה חזקה, נוצחה על ידי תרבות חזקה ממנה, אף כי תרבותו של עם נכבש. למרות כל רדיפות האינקביזיציה, למרות כל מאמצי המיסיונרים, שומרים עדיין השבטים האינדיאנים, רבים מהם, על יסודות גלויים או נסתרים של הדת הפוליתיאיסטית שהיא פולחנם העתיק. האינדיאנים זנחו הרבה מנהגים, והפולקלור העשיר והמגוּון שלהם הוא בית־עקד מצויין למנהגים ולאמונות תפלות אלה. אולם בנגינותיהם חיים עדיין הדי העולם הקדום, עולמם הם, ולשונם, לשון המאיא העתיק מדוברת עדיין בפי מיליונים ביוקאטאן ובגואטמלה. נכון הוא, כי קיבלו הרבה מן הספרדים ומן הדת הקטולית, אך גם העניקו לכובשיהם לא פחות משקיבלו מהם. הם נתנו להם צלילים, נעימות, מנהגים, מלבושים ומעל לכל: דם. נשואי־התערובת היו כור לטמיעת כל האלמנטים הזרים הללו; ואם הכובשים והנכבשים לא נתפייסו עדיין–במידה מרובה–עד היום, אם האינדיאנים הנם עוד כיום כמעט עבדיהם של צאצאי הקונקויסטאדורים בכמה ארצות ובכמה מחוזות, הרי הדם עשה את שלו: מקסיקו היא המצרף הגדול ביותר של יסודותיה הפולקלוריים והגזעיים של יבשת אמריקה והנסיון וההוֹוה ודברי ימי העם המקסיקאי מעידים על כך שהתערובת הזאת אינה רעה כל עיקר וכי יש סיכויים לעם מעורב ומעניין זה לעמוד בשורה הראשונה של עמי אמריקה הלטינית־מטיסית.

 

האקספּרימנט המקסיקאי שהצליח    🔗

המהפכה במקסיקו, בשנות 1910–1930, לא היתה רק מהפכה חברתית; היא היתה גם התמרדות ההמונים בשלטונה של התרבות הספרדית; וממנה נבע חיוב היסודות האמנותיים הקדומים של ארץ זו. האמנים של אותה תקופה הבינו את יעודם: ללכת עם העם, עם ההמונים, ולצרף למלחמה החברתית את מלחמת השיחרור התרבותי מן ההגמוניה של התרבות הקונקויסטאדורית, שהיתה בבואה שטחית למדי של התרבות הספרדית; שטחית ומסולפת על ידי הרגשת עילאיות, כיאות לכובשים או לצאצאי הכובשים. שכחו האחרונים, כי אבותיהם לא תמיד היו סלתה ושמנה של ספרד אשר בימי פרדינאנד ואיזאבלה; כי היו ביניהם פושעים ושודדים לא מעט; אולם עצם עובדת הכיבוש (שעלה להם לרוב בנקל, משום מלחמות האחים בין יושביה הקדומים של מקסיקו), עצם זכרונות האפּופּיאה (מזויפת במקרים רבים) הקנו להם תעודות אצילוּת עבושות ושלטון בלתי מוגבל, לפרקים. אמני מקסיקו הרימו אז את נס המרד נגד החברה השלטת אשר חייבה את המשך הדיכוי של עם הארץ ורצתה לשמור על אחוזותיה ועל יתרונותיה הכלכליים והמדיניים. אך בעשותם זאת, הפכו האמנים גם לחלוצי האמנות היונקת משרשי המסורת של עם הארץ, כלומר הם פנו אל האמנות העתיקה של האַצטקים, המאיא, והעמים האחרים שחיו ויצרו בתחומי ארצם או בשכנות לה. לרעיון ה"הליכה אל העם" (המעורב והאינדיאני) צירפו גם את הרעיון: אמנות לעם, אמנות להמונים, כלומר אמנות היכולה לתת הנאה אסתיטית בבת אחת למאות ולאלפי אנשים: הריהי אמנות ציור הקיר, הפריסקה. שלושת החשובים בין אמנים־לוחמים אלה היו: ריברה, אורוסוקו, סיקיירוס.

 

הפריסקות של דייגו ריברה    🔗

דיאֵגו ריברה נטל על עצמו לתאר בפריסקות שלו את מלחמת עמי מקסיקו על החופש. המלחמות הראשונות עם הכובשים הספרדיים, המלחמות האחרונות במעמד השליט מבפנים; הקרבות עם הפולשים הזרים שבאו מן הצפון (קרי: האמריקאים); המאבק הסוציאלי לשם שיפּור חייהם של ההמונים הרחבים. בצורה ריאליסטית–ריאליזם שיש עמו צביון מקומי וקוים אופייניים לעם המקסיקאי; בצורה סמלית, לפרקים, אך כמעט תמיד בצורה סיפּורית, נאראטיבית, מוסר דיאֵגו את תהפוכות הגורל, אשר מצאו את עמו, את כשלונותיו ונצחונותיו, התלהבותו ואכזבותיו. בזה ערכו של ריברה: הוא הבין לנפש עמו; הוא נותן ביטוי לתשוקותיו ומעצב צורה לתקווֹת אומתו המשועבדת. מובן, שמתוך היותו קומוניסט (קומניסט ב"זיגזאגים", כי לאחר שהיה ידיד קרוב לטרוצקי ומאַרחו עד יום מותו, עתה שוב הוא חבר במפלגה הקומוניסטית של מקסיקו, המשתדלת, אם לא לשכוח–לפחות לסלוח, את סטיותיו) –מתוך היותו קומוניסט איפוא, הריהו נותן פירוש מארקסיסטי בולט (בולט מדי תכופות), להשקפתו ההיסטורית. ככל אמן, הריהו גם אדם, ולו חולשות אנושיות ואמנותיות: כלומר יצירות חלשות. אך אין להתעלם מן העובדה שהפריסקות של ריברה העמידוהו, בצדק, בשורה הראשונה של אמני העולם ועשו למען שמה הטוב של מקסיקו בעולם הרבה יותר מאלפי נאומים ומאות כרכי תעמולה רשמית ודיפּלומאטית.

יש להודות גם באומץ־לבו של דיאֵגו ריברה, אשר לא רצה בפשרות והלך בדרכו למרות המכשולים אשר הציבו לו, למרות אויביו המרובים, למרות ידידיו אשר לא תמיד הבינוהו. ראיתי את הפריסקות המפורסמות במיניסטריון החינוך, ב"פאלאסיו נאסיונאל", ב"ארמונו של קוטס" בקוארנאבאקה; ראיתי רפליקה מן הפריסקה המפורסמת אשר הושמדה ב"רוקפלר בילדינג" בניו יורק משום שסירב למחוק ממנה את ראשו של לנין; ראיתי את הפריסקות הנפלאות, בכנסיית בית־הספר החקלאי שב"צאפינגו"! במיניסטריון החינוך ובכנסיית צ’אפינגו ניכרו אותות ההליכה האמיתית של דיאֵגו ריברה אל העם ועלייתו ההדרגתית, המתמדת, אל הבגרות האמנותית, אל השלימות.

 

ציורי־הקיר של אורוסקו    🔗

אורוסקו הוא טיפּוס שונה לגמרי מדיאֵגו ריברה: באופיו, בצורתו, בדרכו האמנותית. דיאֵגו הוא דברן, אדם בריא, “אוהב נשים, ציור ויין”, כפי שציין זאת בעצמו; הוא מרקסיסט לפי השקפותיו; הכל ברור לו; הכל מסתבר מאליו לאחר שאזמל ניתוחו המארקסיסטי נוגע בבעיה. לא כן אורוסקו: שתקן, נראה כאדם חולני, ועל כל פנים עצוב. כף ידו השמאלית נקטעה כתוצאה מהתפוצצות בשעת אחד מנסיונותיו הכימיים, לפני המהפכה; הוא מיסטיקן. כל ציורו הוא ביטוי לפנימיותו הסעורה, לספקותיו; אך גם הוא מתמרד נגד אי־הצדק ואי־השויון שבחיי החברה, וקובל על שחיתות המידות של האנושות כולה.

עתה מתנהל ויכוח בחוגי ציירים צעירים במקסיקו על השאלה: מי גדול ממי: ריברה או אורוסקו. זהו אמן ענק. הסימבוליקה שלו אפשר שאינה עשויה להיות מובנת על ידי ההמונים, כנאראטיביות וכסאטירה החברתית של דיאֵגו ריברה, אך זאת אמנות גדולה, ללא ספק. גדולה בסוּפת קובלנותיה, באקספּרסיביות צבעיה, הדלים לא פעם, אך מקרינים מתוכם אור יקרות זה האופייני לאמן גדול. ראיתי את הפריסקות של אורוסקו בכנסית “בית החולים של ישו”, בבית הספר התיכון “פרי־פאראטוריה”, ב"היכל האמנויות" וב"ארמון בית המשפט העליון". מכולן אהבתי את אלה של ה"פריפאראטוריה" ושל “בית המשפט העליון”: הראשונות על המונומנטאליות, המתנזרת מעודף צבעים ודמויות, על האנושיות העמוקה שבהן; האחרונות על שלימות ההבעה של הסארקאזם בכוח סמליות הנובעת ממעמקי אמנות האצטקים, כפי שמצאה ביטוי לעצמה בשרידי הציורים אשר נשתמרו ב"קודקס של אזויו או רודריגז אורטייגה" ובמקורות אחרים.

שני אמניה השונים כל כך של מקסיקו גדולים הם, כל אחד בדרכו, כל אחד בטובות שביצירותיו.

בעוד שדיאֵגו מצרף אל עצמיותו את יסודות הפריסקה האיטלקית של ימי הרנסאנס ואת יסודות האמנות של עמי מקסיקו מלפני הכיבוש, הרי אורוסקו מעיד יותר על השפעת גויא וגריקו, נוסף לתפיסה צרפתית, במידה ידועה, בגוני הצבעים, בחומר הסיפורי שביצירותיו; אורוסקו עשיר באיכות ההבלטה של שלוש ארבע דמויות מתוך תוהו ובוהו של נפתולי אישיותו על גבי הקיר; הוא דל בצבעיו, אך זאת היא דלות מרצון; דלות מתוך ויתור – אחת מתכונותיו העילאיות של כל צייר גדול; קירותיו משוועים – בזעקה פראית, מסובכת, מיסטית וסמלית. דיאֵגו הוא צייר התופס את העולם בצורה סכימאטית משהו; תפיסתו היא מאוזנת יותר וסינטטית; אורוסקו תופס את עולמו בצורה כאַוֹטית, אך מאונכת ואנאליטית. אצל דיאֵגו ניכרים לפרקים עקבות בוטיצ’לי, השפעה שאינה מתאימה לאופיו כל עיקר; בעוד שהשפעת רפאל ברישום מתגלית בפריסקות שלו והיא כולה קסם, ועקבות דא־וינצ’י ניכרים בו, לחיוב, למרות כל ההתחפּשויות המקסיקאניות. אורוסקו, מלבד ההשפעות שהזכרתי הוא גם תלמידם של דומייה–בקאריקאטורה – ושל מיכל אנג’לו – בתפיסת המונומנטאליות שבגו; האדם.

 

ציורי־הקיר של דויד סיקיירוס    🔗

לא השויתי אל שני הראשונים את דויד סיקיירוס משום שלפי יצירות שראיתי, הריהו הפחות מקסיקאי בשלושתם. זהו צייר מודרני, המשתמש בכל האמצעים הטכניים כדי לעשות את הרושם הגדול ביותר על עין הצופה על ידי יצירה מצויירת על הקיר. מכל יצירותיו ראיתי אך את הטריפטיקון של “ארמון האמנויות היפות”. יש בטריפטיקון זה ביטוי חזק מאוד, ציורי מאוד. הנושא הוא: המהפכה, בצורה סמלית, המזכירה מאוד את הפסל של רוּד על “שער הנצחון” אשר ב"פלאס דה ל’אטואל", בפאריז. הרושם הוא מאוד דינאמי, קולע למטרה. יש בציורי־הקיר הללו עוז מלחמתי ומהפכני, אך אין בהן אותו העומק שבציורי אורוסקו או אותה הצבעוניות, אותה העממיות, שבפריסקות של דיאֵגו ריברה.

גם סיקיירוס הוא חבר המפלגה הקומוניסטית. הוא קומוניסט “ללא זיגזאגים”. תמיג היה נאמן ל"קו הכללי" ומחסידיו הנלהבים של סטאלין; בשעת הירצחו של טרוצקי אף נאסר בעווֹן חשד שהיה מעורב בדבר. זהו פובליציסט מצויין. והוא מעיד על עצמו: “הרבה יותר כתבתי, והרבה יותר ישבתי בבית־הכלא בגלל השקפותי הפוליטיות, מאשר ציירתי”.

יש לציין את יחסם החיובי של שלטונות מקסיקו, הנותנים לאמנים הגדולים הללו את האפשרות ליצור את הפריסקות שלהם על קירות המוסדות הממשלתיים ובתי־הספר. רק עזרתם של מוסדות לאומיים ותמיכתה של הממשלה יכלו לאפשר לאמני מקסיקו להביא את דברם להמונים. גם העיריות הולכות בעקבות הממשלה ומזמינות פריסקות, ובכמה מקומות אוצלות יצירותיהם של הציירים עניין מיוחד לערים ומשמשות אף כגורם כלכלי במשיכת התיירים, הרוצים, בין שאר “הדברים המענינים”, לראות יצירות הקיר של גדולי האמנים במקסיקו. אך בכמה מקומות ראיתי, למגינת לבי, יחס ואנדאליסטי ביותר אל הפריסקות של דיאֵגו ושל אורוסקו שנתבטא בחריטות ובכתובות גנאי בגופן של היצירות. דבר זה פוגם מאוד ברגשותיהם של אלה אשר האמנות היא בעיניהם מעל לחישובים ורחשים פוליטיים. כי יצירות כאלו שייכות לא רק לעם ממנו יצא האמן, אלא לעולם התרבותי כולו!

 

על חרבותיה של תרבות־האיצטגנינים ביוקאטאן    🔗

עדיין מצלצלים באזני הדי הנגינה המקסיקאית, אשר הזעקה והסינקופה ויללת הערבה ובכי שבטים אשר נכבשו באש ובחרב, משמשים בה בערבוביה עם הדים ערביאים מספרד שמלפני ימי פרדינאנד ואיזבלה וצלילי סרנאדות מוּשרות על ידי אבירים מתחת לחלונות אהובותיהם בלילות הירח. עדיין נושם אני את אוירתה הקוסמו־פוליטית של מקסיקו, הבירה הצועדת לקראת יעודים חדשים לאחר רעמי מהפכותיה ושעט סוסי גיבוריה, אשר חרגו לפני שלושים שנה ממסגרות עבדותו של העם הנפלא הזה, כדי קרוא לכלואים דרור ולאסירים פקח קוח. עדיין רואה אני את הנשים שחומות הפנים, אשר למרות תלבשתן האירופית, הן נראות כיצורים שבאו מעולם אחר, מוזר, תוסס, אי־שקט, תמיה. דומה, כי שומע אני עדיין את קולן, המדבר לאט ועולה פתאום לנעימה של פקודה כמעט כצו אשר אין לערער עליו. הנני רואה עדיין את העלמות המקסיקאיות, אשר באו לשמוע את הקונצרט הנפלא בניצוחו של דאריוס מילו ומיצירותיו, באו לבושות שמלות משי וטאפטה לבנות ועל כתפיהן מטפחות־צבעונין ארוכות, היורדות על זרועותיהן ומבליטות עוד יותר את צבע עורן החום־בהיר, כצבע השנהב העתיק של פסלים זעירים מעשי אמני סין הקדומה. אך המוטור מטרטר בשחקים וכבר יורד המטוס בשדה־התעופה של בירת יוקאטאן, העיר מארידה.

מאֵרידה שרויה בתרדמה נעימה, בשכיבת־עצלתיים זו של נשים ענוגות, העוצמות את עיניהן למחצה, וריסיהן המעפעפים מספּרים בלאט – מספּרים רק להן, להן עצמן – את סיום חלומן, אשר גז עם שחר.

ראשי נחש־הנוצות במבואות היכל בציצן־איצה (מקסיקו)

 

צ’יצ’ין־איצה שואבת עדיין זכרונות־הוד מבאר    🔗

השכחה

ובינתים, בין מטוס למטוס, נחוש אל הדר חורבותיה של צ’יצ’ין־איצה – שלוש שעות במכונית ולילה בעבי הג’ונגל ובוקר מתרונן בזמרת אלפי צפרים וציוצן ויום של נדידה ממקדש למקדש ומפלא לפלא. צ’יצ’ין־איצה היא אחד מאוצרותיה הקסומים ביותר של ארץ מקסיקו, ואילו היה לה רק אוצר זה בלבד, ראויה היתה למקום כבוד בבית־עקד ענקי לתרבויות שאינן ולאמנויות שנגוזו. שלוש שעות עוברת המכונית בדרך עקלקלה, המתפתלת בין כפרים נידחים ובין סבכי יערות־עד; בכפרים חיים עדיין צאצאי האינדיאנים, בני עם המאיא, אשר טרם שכחו את לשון אבותיהם וטרם הפכו למקסיקאים. אותם האינדיאנים אשר בגואטמלה ארזתי לתוך מלתחתי את מנגינותיהם הנוגות ואת שירי הקרב, הנקם, הקינות והנהי, האוצרים בתוכם מהדי מאבקם עם הקונקויסטאדורים. עם מופלא: עם שעזב את מולדתו תחת אימת פורענות בלתי נודעת והחליפה – כאלף שנים לפני גילוי אמריקה על ידי קולומבוס – במולדת רחוקה, בחצי האי יוקאטאן, ושני קטעי האומה המשיכו את חייהם; האחד גסס לאט בין הרי ובקעות גואטמלה, השני – קם לפריחה חדשה בערבות ויערות יוקאטאן.

כאשר שם כן גם כאן הקימו מקדשים לפולחן השמש; כמו כאן כן גם שם עסקו בעבודת האדמה, רשמו על גבי אבן את תצפיותיהם על מהלך צבא השמים, קבעו בדיוק נמרץ את עונות השנה, את תקופת הגשמים ואת ירחי החורב; ובשנות בצורת העלו את היפות בבתולותיהם קרבן לאליל המטר.

מה מופלא הדמיון בין תרבות המאיא לתרבות מצרים. גם כאן שמרו הכהנים על סודות הכתב, כתב חרטומים מיוחד במינו; גם כאן היתה הדת מקור היצירה האמנותית; גם כאן נושאות פיראמידות סודות כמוסים בחוּבּן ורזים המצפים לפיענוח. צ’יצ’ין־איצה, בלשון המאיא, הוי אומר: פי הבאר של איצה; איצה – הוא שם השבט שקבע את מושבו בסביבות אלו. ו"פי הבאר" על שום מה? על שום הבאר הענקית הנמצאת כאן ואשר לתוכה היו מושלכות הבתולות, כדי לרצות את אלוהי המים בשנות הבצורת.

 

סנוטה – שמם המתרונן של נחלים הזורמים מתחת    🔗

לקרקע

אמנם המקום נקרא בשם “פי הבאר”, אך לאמיתו של דבר אין זו באר, אלא לוע; לועו של נחל הזורם מתחת לפני האדמה; זורם לו חבוי מעין אדם עד אשר יתחשק לו לצאת אל אור העולם ולחמם את פניו בזיוה של השמש. והנה מתגלה פתאום חור גדול בתוך הקרקע, מעין באר, אך באר אשר מימיה זורמים עוברים עשרות ומאות קילומטרים מתחת לפני האדמה, נעלמים מעין אדם ומופיעים פתע – כמשחקים במחבואים – ומעניקים ליושבי הכפרים הנידחים, המצפים לגשם, את מימיהם הזכים והרעננים. סנוטה – זה שם הנהרות הזורמים מתחת לקרקע. בכפר “ליבר־אוניון”, השוכן על יד הדרך המוליך ל"צ’יצ’ין־איצה", הראו לנו התושבים את אוצרם בגאוה: "זהו הסנוטה שלנו! ועלמות בריאות ויפות־תואר שאבו ממנו מים וכיבסו על־ידו את שמלותיהן הלבנות, ששושנים אדומות רקומות בהן.

אחד ה"סנוטה" הללו הוא ה"סנוטה הקדוש", אשר סביבו נתרכזו חייה הדתיים של מדינת בני ה"מאיא" ובשכנותו נבנו מקדשיה הנפלאים של צ’יצ’ין־איצה. כמו ב"קופאן" אשר במדינת הונדוראס וב"קיריגואה" אשר בארץ גואטמלה, כן גם כאן מתנשאים מקדשים ומצבות־זכרון ובהן ציורים משונים, תבליטים מוזרים, סימבוליקה קבועה וכתב כהנים, אשר חכמי הארכיאולוגיה של יבשת אמריקה טרם יפענחו אף לא את מחצית סודותיו.

 

אמנות המבוססת על מתמטיקה    🔗

אלמלא לא הייתי בצ’יצ’ין־איצה, אלמלא לא ראיתי במו עיני את מקדשיה והיכליה ומצבותיה, אלמלא לא הרגשתי כאן את קסם ההרמוניה והפרספקטיבה ואת כוחו של הנוי המושלם ביותר, הייתי נשאר עד היום עבדו של המשפט־הקדום, כי המתמטיקה עומדת – איך־שהוא ואי־שם – בניגוד לאסתיטיקה. ומעניין שכל לימודי במכון לאמנות וכל חקירת “מספר הזהב” ובדיקת שיטות העבודה של גדולי אמני הרנסאנס, לא עלה בידם להפיג מרוחי את הספק בכוחם האמנותי, אם אפשר לומר כך, של המספרים. החישוב – כסיוע לאדריכלות, כן; אך כמקור לאמנות? לא רציתי להאמין בכך עד בואי לכאן. וכאן – ממש כ"סנוטה", ממש כנהר התת־קרקעי, המשמש סמל לחיים ומקור להם, כן החשבון, החישוב המתימטי, ידיעת העונות וחקירת ירחי השנה ועיון במהלך כוכבי הרקיע – תורת הכוכבים והאיצטגנינות כאחת, שימשו לעם שלם מקור ליצירה דתית ואסתיטית. פולחן־השמש היתה דתם של בני מאיא. תקופת השנה היתה בשבילם תקופה של שלוש מאות ששים וחמישה יום; היו בה בשנה שלהם שמונה־עשר חדשים בני עשרים יום כל אחד, ומלבד זה חמשה ימים מיוחדים שנחשבו לימי אסון ופגע. כל חמשים ושתים שנה היו פותחים להם תקופה חדשה. ואז היו מקימים מקדש חדש על גבי המקדש הישן או לא הרחק ממנו.

המפתיע ביותר הוא כי המספרים 18 ו־20 ו־5 ו365 ו־52 הם הגורם הישר לאינספּיראציה האסתיטית של בנאי המקדשים הללו; בנאים שהיו גם כהנים ואשר מנו את ימיה וירחיה של השנה תוך כדי בנין ואשר בנו תוך כדי מנין. הארמון המרכזי, הנראה מרחוק, צורתו כפיראמידה, אשר כל אחת מצלעותיה יש בה מדרגות באמצעיתה ומשני עברי המדרגות הללו נמצאת טראסה; תשע טראסות מזה ותשע מזה; בסך הכל שמונה־עשרה טראסות… כשמונה־עשר ירחי השנה. כל אחת משמונה הטראסות הראשונות מקושטת בשלושה לוחות חלקים והטראסה האחרונה בשנים; וכה מכל עבריו של הסולם; נכפול שמונה בשלוש, ונוסיף אליהם את שני הלוחות האחרונים: נקבל עשרים וששה לוחות מכל עבר; וחמשים ושנים לוחות משני העברים; כלומר על כל צלע וצלע!

18 ירחי השנה… 52 שנות התקופה ה"מאיא"ית… ובינתים, כדי להמשיך במנין יש להמשיך ולבנות… במשך ארבע תקופות מסתיימת הפיראמידה… יש להקים חדשה… העם הזה אשר לא ידע את שימוש המתכות בסיתות האבן השכיל להקים ערים שלימות, ערים והיכלות; היכלות שהנם לוחות למנין השנה; וכה לאט לאט, נוצרה אדריכלות מתימטית מיוחדת, אדריכלות קדושה ומקודשת; כי עצם עובדת המנין, שהיתה ידועה אך לכהנים והיתה סוד הכת, עצם הספירה – כספירת העמר – היתה מקודשת.

במשך דורות מנו כוהני ה"מאיא" וּבנוּ; מנין ובנין; בנין שהוא סמל; סמל שהוא אחד מרזי הדת, אשר כוהניה לקחום עמהם אלי קבר. ועתה מתנוססת כאן עיר שלמה. עם פיראמידה יפה להפליא מזה ומקדשים מזה; מקדש מיוחד, קלאסי בממדיו, ל"משחק הכדור"; משחק קדוש אשר אך הכוהנים היו משתתפים בו והמנוצח היה משלם את כשלונו במחיר חייו. המנצח היה ממית את המנוצח, פולח את חזהו ועוקר מקרבו את הלב, “הלב הקדוש”, מסמלי הכהונה הגדולה של ה"מאיא". חצרו של מקדש זה מוקפת בניינים ששימשו מקום מושב לבחירי העם, הצופים במשחק. על המשחקים היה להעביר את הכדור דרך טבעת קבועה על כתלי הארמונות הימני והשמאלי, טבעת חקוקה באבן; האחת נשארה קבועה בקיר עד היום, השניה מתגוללת על הקרקע, על יד הכותל.

ואם אומר, כי יש בה בחצר זו אותה הרמוניה קלאסית אשר שיוותה נוי כה רב להיכלות היוונים, ואם אגיד כי אמנות זו עומדת ברמה שוה ליצירות הגדולות והמושלמות ביותר, למרות דלותה היחסית של הטכניקה ה"מאיא"ית אשר חקקו אבן באבן, כאבותינו אשר בנו אבני גזית את מקדשם, אם אגיד כי קסם בלי גבול שופע מחורבותיה של אמנות האצטגנינים הזאת וכי צ’יצ’ין־איצה היתה אחת מחויותי האסתיטיות הגדולות ביותר – אל נא תעלה בת־צחוק ספקנית על שפתותיכם. מבקש הייתי, כי יתעורר בכם הרצון לראות פעם את הפלא הזה, אשר שמו צ’יצ’ין־איצה, את המוזיאון הנהדר הזה, השקוע בסבך הג’ונגל, אשר בו כח יצירה אמנותית יש לה גורם מתמטי; אשר בו כל היכל הוא לוח־שנה או לוח־דורות; אשר אין מקריות ביצירותיו – לכל בו סיבה, לכל בו שימוש, דתי־אסטרונומי; אשר מכל אחד מקירותיו נשמעת שירת המספרים הצרופה.

ותרבות איצטגנינים זו נפסקה משום מה מאות שנים לפני הכיבוש הספרדי, בטרם גילה קולומבוס את חופי היבשה האמריקאית. תוגה גיאה שורה על חורבותיה של צ’יצ’ין־איצה. תוגה שקטה,עצורה, ללא יללה נשכחת, ללא בכי אבוד . “מקדש הנשרים” ו “היכל הגיבורים” ו"מנזר הבתולות" שהתכוננו כאן למצעד הקדוש לקראת הנשואים עם אלוהי המטר בתהום ה"סנוטה", מגדל תצפית־הכוכבים ו"בית הנמרים" וחצר המישחק הקדוש בכדור־סל, אשר מחיר הנצחון בו היא הכהונה הגדולה ומחיר הכשלון הוא המות – כל אלה, הוד קדומים נסוך עליהם והדר מאבקו של האדם עם הנצח.

 

לילה במאֵרידה, בירת יוקאטאן    🔗

וכל הפלאים הללו נוצרו אך מפני שהאדם היושב בערבות יוקאטאן חרוכות הבצורת, חיפּש תשובה על שאלה קטנה: “מתי יירד הגשם?” ואלה אשר תודות לחישוביהם ידעו לנבא את תור היורה והמלקוש היו שליטי העם; וכדי לחשב היה עליהם לרשום; “לרשום” בבנייני ענק את צעדי הענק המסתורי: הזמן. כה נוצרה אמנות הארמונית, אמנות סימטרית נפלאה. ובמסגרת החישובים ובסוּגר המספרים גדלה אדריכלות שינקה את יופיה מתוך שיעבודה, השיעבוד לרוח, רוחו היוצר של האדם.

שוב עוברת המכונית בין סבכי היער. חמישה נוסעים בתוכה: שתי צעירות מלוס־אנג’לס, עורך־דין מצ’יקאגו, יהודי מארץ־ישראל ונהג בן־תערובת, מקסיקאי, יליד מאֵרידה בירת יוקאטאן. ריקארדו – הנהג, אשר דם המאיא זורם בעורקיו, גמר קולדג' בטאֵקסאס, אך גברו עליו געגועי מולדתו והוא שב לעירו ומספר לתיירים את אגדות אבותיו, תוך כדי הוליכו אותם במכוניתו אל צ’יצ’ין־איצה. “אין אני יכול לספר פעמיים אותו דבר” – הוא אומר לי – “לא חשוב שהאגדה אינה”מדויקת", הרי היפה לעולם אינו מדוייק".

“צ’יצ’ין־איצה על יופיה המדוייק, המתימטי, היא סתירה חיה לדבריך” – מנסה אני להשיב לו.

“נכון”, אומר ריקארדו, “אולם דיוק זה הוא כבר נחלת העבר”.

“אנו חיים שוב בתקופה של דיוק מתימטי”, אמרתי, “שוב באות נוסחאות אשר תשנינה את פני העולם, את פני האמנות. העולם חוזר לתרבות האיצטגנינים והמתימטיקאים!…”

ריקארדו אינו נהג סתם; זהו בחור שקרא הרבה והשיחה עמו היא רבת ענין. סגנונו מלוטש ולשונו הספרדית מעוטרת בהקבלות מקוריות ובביטויים קולעים. הוא סיפר לנו הרבה דברים מענינים על מנהגי המאיא הגרים בסביבות אלו, בחצי האי יוקאטאן. כן סיפר על “רפובליקת יוקאטאן”, העצמאית, אשר ימי קיומה, במאה שעברה, היו שתי שנים. שנתים תמימות היתה יוקאטאן מנותקת ממקסיקו ועתה אינה אלא מחוז ממחוזות המדינה הענקית הזאת.

הגענו למאֵרידה בערב. ריקארדו הזמיננו ל"מועדון הצבעונים" שהוא חבר בו. “איני סתם נהג”, אמר בגאוה. “הנני אחד מאזרחי העיר מאֵרידה וחבר במועדון היפה ביותר אשר בה.”

“טוּליפאנאֵס” (“צבעונים”) הוא מקום יחיד במינו. לכאורה אין זה אלא בית קפה עם רחבת ריקודים כברוב בתי הקפה אשר בדרום אמריקה; אך מן הצד, על יד רחבת הריקודים, נמצא מבוא למערה ובתוכה שולחנות וכסאות מיועדים לאורחים, כבתוך הגינה למעלה. אולם כאן יושבים האורחים והאורחות בבגדי רחצה, כי בתוך המערה זו זורם… “סנוֹטה”, נהר תת־קרקעי, אחד מהנהרות הסמויים המרווים את צמאונה הגדול של אדמת יוקאטאן החרבה. המים זכים כבדולח. דגים אצים בהם הנה ושוב, מבריקים בשלל צבעי סנפיריהם לאור מנורות החשמל הקבועות בתקרת המערה. מבחוץ מגיעים אלינו צלילי הנגינה המקסיקאית, רווּית כליונות וחשק… הגוף צולל במי ה"סנוטה" הצוננים ושמחת־חיים ופחז־נעורי תוקפים אותך בעוז.

במרחק אמתיים־שלוש מלווֹת בנות מאֵרידה את נגינת התזמורת בקולותיהן הערבים, צרודים כלשהו, אך הזמרה חמה, כשזופת שמש. הן עולות מן הרחצה במצעד קל, מטופף מפזז משהו, אציל וגנדרני כאחד, הילוך תערובת: נינות נסיכות מאיא אשר, אי פעם, נישאו לצעירי הקונקויסטאדורים. הלילה במאֵרידה הוא רך וענוג וגמיש וגדוש תשוקות ועלומים כבעולם הסירוניות הללו. בתקופת פריחתה של ממלכת המאיא היו עלמות כאלו מובלות בתהלוכת פאר מהיכל הנזירות עד לפי התהום אשר בתוכה זורם ה"נהר הקדוש". עוד היום ראינו את חורבות הבמה שעליה היו מושיבים את “כלתו של אלוהי המטר”; קטורת לבונה וסמים מהממים היתה עולה מעל למזבח וניחוח הבשמים היה משכר את הקרבן ומשווה ארשת שמימית לדיוקנה החיוור. שני כוהנים היו מקימים ממושבה את הבתולה השיכורה, מראים אותה לעם במלוא זוהר יופיה הפאטאלי, ואגב דחיפה חזקה משליכים אותה תהומה, כדי שתחוג את משתה כלולותיה עם אליל המטר בטרקליני הנצח. ברגע בו נגע גופה במי ב"סנוטה" הקרים, ברגע בו החלו חושיה המתעוררים משוועים לחיים ונאבקים עם המות, בו ברגע היה הקהל העומד למעלה, על פי הבאר מפרק את עדייו, טבעות ואצעדות ונזמי זהב וכסף, ומשליכם גם אותם אל פי התהום, כתשורת־נישואין וככופר נפש.

כל זה היה בימים עברו. כל זה גז ואיננו. ועתה: מעל לפרחי הצבעונים המנמנמים כאן את תנומתם הליאה והמתוקה, מטרטרים מטוסים בדמי הלילה. אך הלילה ביוקאטאן הוא גם עתה כאשר אז: רך וענוג וגמיש…

 

קובא – מדינה השוכנת על אי    🔗

ארבע שעות טיסה מפרידות בין מארידה, בירת יוקאטאן, ובין האבאנה, בירת קובא. אך איזה הבדל בין אוירת שתי הערים הללו! מאֵרידה מנותקת מן העולם הגדול, שקועה עוד בתנומת עצלתיים, נים ולא נים… זוהי עדיין עיר “קולוניאלית” במובן הספרדי של המלה הזאת ואם כי גם בה לא חסרות מכוניות, ואם גם בשחקיה ממריאים מטוסים אדירים, הריהי כמו בועטת עדיין, בהישגיה האחרונים של הטכניקה וממשיכה בחיי עיר־שדה גדולה ושליוה.

לא כן האבאנה בירת קובּא, “פנינת האיים האנטיליים”. האבאנה – שאנו מעלים אותה בזכרוננו רק עם עישון סיגרה משובחת. זאת היא אחת הערים היפות והעליזות ביותר בחצי הכדור המערבי! הפּארקים בהאבאנה ובתי־הקפה תחת כיפּת השמים אשר תזמורת־נשים משמיעות שם נעימות־חשק קובאניות.

עדנה מרוככת משהו שוררת באווירה הקובאנית, אך שדרותיה הנפלאות של האבאנה היו עדות לא רק למחזות אהבים, אלא גם לקרבות־דמים על עצמאותו של האי ועל שיחרור תושביו מעול זרים, בין שהיו אלה כובשים ספרדיים או “מעניקי־חסות” אמריקאיים. האבאנה היא אחת הערים הדרום־אמריקאיות אשר מצבות־זכרון אינן מכערות בהן את הנוף, ואחת היפות והמונומנטאליות היא זו אשר הוקמה לזכרו של אחד מגיבוריה הלאומיים: הגנראל מכסימו גוֹמז, הצופה למרחב מעל סוסו האביר. אך גם פסל משחררה של קובא, אבי הדרור הקובאני: חוסה מארטי, הוא נאה בפשטותו, בדמותו האזרחית, דמות מורה ומדריך העם; פרחים וליאנות עוטרים את כנו ומשרים שלוה, קרתנית משהו וחביב. אולם מצבת־הזכרון אשר הסעירה את לבי בפשטותה הטראגית ובאמת הבלתי־מיופה שבה, היא זו, המורכבת מחלקו של קיר אשר אליו הוצבו על ידי הספרדים ונורו בו במקום בשנת 1871, שמונה סטודנטים מהמכללה לרפואה, מלוחמי החופש הקובאני. עוד ניכרים בקיר זה עקבות הכדורים אשר פילחו את לבות טובי בניה של קובא. זהו אחד ממקדשיו האהובים והטהורים של עם קובא, אשר שוועת שיעבודו פינתה מקום להימנון הדרור, הודות לקרבנות הזכים של בני נעוריה.

לוחמי הדרור ומשעבדיהם, מנצחים ומנוצחים כאילו נתפּייסו בחיק המות, ועתה מזמינים הקובאנים, בפרוספּקטים שלהם, את התיירים האמריקאיים לבוא ולראות את “מצבות הזכרון של המלחמה הספרדית־אמריקאית, אשר רשמה את מעשי־הגבורה על דפי ספרה הנצחי של ההיסטוריה בדם הקובאנים, האמריקאים והספרדים”.

ושאלה אחת מנקרת בלבבי: מתי כבר תמצא לה ההיסטוריה דיו אחרת כדי לרשום בה עלילות האנושות בספר זכרונותיה?

 

הישוב היהודי בקובא    🔗

מלבד אי אלה שרידים מתושבי קובא היהודיים במאה שעברה, שרידים אשר נטמעו כליל בעם הארץ, הרי הישוב היהודי באי הוא רובו ככולו ישוב של מהגרים. מספרם הכללי עולה על עשרת אלפים נפש ולפי מוצאם אפשר לחלקם לשלוש כיתות אלו: היהודים האמריקאיים שהתישבו באי בסוף המאה שעברה. מספרם לא עלה על שתים שלוש עשרות משפחות. הם באו הנה מפלורידה לרגל עניני מסחר. רובם היו מהגרים רומניים אשר התאַזרחו בארצות הברית. במלחמתו של חוסאֶ מארטי לעצמאותה של קובא נטלו גם כמה יהודים חלק פעיל ועזרו לארץ לפרוק מעליה את עול הזרים. בשנת 1904 נתאגדו היהודים האמורים לארגון מיוחד אשר קראו לו בשם “יונאיטד היברו קונגרגיישן”, ושנתים לאחר זאת רכשו לעצמם חלקת אדמה לבית־עלמין. בשנת 1904 מופיעים בקובא ראשוני היהודים הספרדיים, אשר מוצאם מטורקיה.

הם מיסדים אגודה בשם “שבת אחים” לא רק כקהילה דתית, אלא גם לשם עזרה הדדית. עד למלחמת העולם הראשונה, ב־1914, עולה מספרם לאלף נפש בערך. אל אלה מתווספים גם כמה יהודים מסוריה ואף מארץ־ישראל. לאט לאט גוברת הכרתם הלאומית של יהודים אלה ובשנת 1919 פנו מנהיגים יהודיים לסינאט הקובאני ובהשפעתם נתקבלה בו החלטה התומכת בהצהרת באלפור. עוד עם סוף המלחמה הגיעו לקובא כמה יהודים אשכנזיים, וביניהם גם מנהיגה האמיתי של יהדות קובא במשך שנים רבות, מר דויד בליס, יוצא פלך גרודנא. הוא שהכניס את הנימה הלאומית בחיי יהודי האי. מר דויד בליס ז"ל נולד בשנת 1872 ונפטר ב־1941. במותו אבד ליהדות קובא מנהיג רוחני, אשר משאת נפשו היתה לאַחד את הנפרדים ולקרב את הלבבות בקרב בני העדות היהודיות השונות במקום.

החל משנות 1920–1921 גובר זרם המהגרים היהודיים ממזרח אירופה. מטרתם האמיתית היתה אמריקה, כלומר ארצות הברית. אולם הואיל ובינתים חלו הגבלות בחוק ההגירה לאמריקה, החלו לחנות בקובא, “עד יעבר זעם”. ההגירה לקובא עצמה היתה אז חפשית עדיין. במלים אחרות: בתקופה הראשונה של השנים שלאחר המלחמה הראשונה לא היתה קובא אלא מקפצה לארצות־הברית, מעין חדר־המתנה לאמריקה. ואכן רוב מהגרי הזמן ההוא עזבו את האי.

אולם החל מ־1923- 1924 נשארים כאן אלפי יהודים; שערי אמריקה שוב אינם נפתחים ועליהם לחפש לעצמם מטה לחם ולחשוב על נורמאליזאציה של חייהם ועל ישיבת־קבע. מצבם הכלכלי בזמן ההוא היה בכל רע וחברות העזרה האמריקאיות נאלצו להתערב כדי להצילם מרעב וכדי לסייע בידם ליהפך לתושבים קבועים באי־מקלטם החדש. בעזרתה של אמריקה נוסד “המרכז היהודי”, ה"צנטרו איזראליטה", אשר תפקידיו היו חברתיים ותרבותיים, אך בעיקר תפקידי עזרה הדדית ורפואית. ל"מרכז היהודי" היתה דרך־קוצים ארוכה ולאחר גלגולים שונים הריהו עתה נציגה של יהדות קובא על כל עדותיה.

בשנת 1925 היו בקובא בערך שמונת אלפים נפש יהודיות; בתוכן כאלפּיים ושבע מאות ספרדים, כמאה אמריקאים וכחמשת אלפים יהודים ממזרח אירופה וממרכזה. עתה עלה מספר יהודי קובא עד למעלה מעשרת אלפים נפש.

 

משלח ידם של יהודי קובא    🔗

בראשית החלו יהודי מזרח־אירופה לחפּש להם מקור פרנסה במלאכות היד השונות וגם בעבודת שכירים. אולם התחרות בפועל המקומי וביחוד בעבודת הכושים אשר הובאו ומובאים עוד לקובא מהאיטי, היתה בלתי אפשרית לאנשים אלה, שהיו רגילים לרמת חיים גבוהה יותר. הקושי שבאי־ידיעת הלשון הספרדית הוסיף עוד על סבלותיהם. הנסיון למצוא פרנסה במלאכות־יד ובעבודה פיסית – נכשל. למרות רצונם באו גם יהודי קובא עד לסף ה"רוכלות", הקשה במלאכות היהודיות בדרום־אמריקה. אולם המזל האיר להם פנים ולאט לאט עזבו רוב יהודי האבאנה את הרוכלות וקבעו מקום לסחרם ברחובות מוֹראי ובאֵרנאסאי, שהם עתה בין מרכזי המחסר החשובים של האבאנה. נוסף למסחר התחילו מטפּחים גם כמה מסוגי התעשיה הקלה, ביחוד צרכי הלבשה, אשר יבואם מארצות־הברית פחת והלך בשנות המלחמה. בראשית שנת 1940, עם גל ההגירה האחרון מאירופה, הגיעו לכאן כמה משפחות יהודיות מבלגיה והתחילו לפתח את תעשיית ליטוש היהלומים, אשר, בראשיתה היתה במצב של שגשוג; אולם עתה שורר משבר בתעשיה זו כאן וכמה מיהודי בלגיה כבר שבו לאירופה, כדי להמשיך שם במקצועם. יחד עם היהלומנים באו לכאן גם כמה מומחים מפאריס ומבלגיה לעיבוד ארנקים מעורות יקרים ופתחו גם ענף זה כאן. אולם למומחים הללו חסרו פועלים בעלי מקצוע, ואז באה חברת “אורט” ואירגנה קורסים מקצועיים ונתנה על ידי כך אפשרות למאות פועלים יהודיים למצוא את לחמם בשפע.

 

הלשון והחינוך היהודי בקובא    🔗

בגלל מוצאם של רוב יהודי קובא – יוצאי מזרח אירופה – הרי הלשון השלטת עדיין בקרבם היא האידית. אין פלא איפוא שחייהם התרבותיים מיוסדים בעיקר על הלשון האידית, הן בחוגי הציונים, הן בחוגי הקומוניסטים, הפעילים מאוד בהאבהנה ויש להם בית דפוס מודרני, שבו נדפס עתונם השבועי, “קובאנאֵר אידיש וואָרט”. כן יוצא לאור בהאבאנה עתון ציוני באידיש ועורכו ובעליו הוא מר קפלן, יהודי לאומי נלהב, אחד ממנהיגיה הרוחניים של יהדות קובא. עתונו נקרא בשם: “האבאנאֵר לאֵבּן”. יש לציין כי העדה הספרדית בקובא היתה בראשיתה פעילה מאוד בשדה התרבות והחינוך. היו מארגנים הרצאות וּויכוחים וכן הצגות תיאטרון. הם הם שיסדו בשנת 1924 את בית הספר היהודי הראשון בהאבאנה בשם “תלמוד־תורה – תיאודור הרצל”, אשר מלבד התכנית הרשמית של בית־ספר קובאני כללי נלמדו בו גם דברי ימי ישראל והלשון העברית; אמנם זו האחרונה אך לצרכי תפילות וברכות בלבד. בית־ספר זה שיקף נאמנה את גישתם המיוחדת של רוב היהודים הספרדיים בארצות דרום־אמריקה אל הבעיה היהודית, שהיא בשבילם יותר דתית מאשר לאומית. לאט לאט עבר בית הספר הזה לרשות ה"מרכז היהודי", כלומר הקהילה היהודית בהאבאנה, והואיל ורוב הילדים בו היו בני אשכנזים, התחילו להורות בו את הלשון האידית, דבר אשר הרחיק מתוכו את שארית הפליטה הספרדית. אולם הגרעונות הבלתי־פוסקים של בית הספר אילצו את הקהילה למסרו לידי הנהלה המורכבת מהורי התלמידים ועתה הוא נקרא בשם “בית הספר האוטונומי שעל יד המרכז היהודי”; מבקרים בו כעת כארבע מאות ילד.

מלבד בית־ספר זה קיימים בהאבאנה עוד שני בתי־ספר; האחד בשם “יבנה” ומנהלו הוא מר חיים אברהמי מירושלים; זהו בית־ספר ציוני אשר הלשון העברית המדוברת נלמדת בו, נוסף על היסטוריה עברית ותכנית הלימודים הכללית, הממשלתית, הקובאנית. תלמידי בית הספר הזה הצטיינו בבחינות ובתחרויות הספרותיות של מחלקת החינוך הממשלתית והוא נחשב כאחד הטובים בהאבאנה. בהקבלה לבית־ספר זה קיים בהאבאנה בית־ספר של הקומוניסטים, הנקרא בשם “שלום עליכם שולאֵ” ונלמדת בו הלשון האידית.

אולם רובם המכריע של ילדי היהודים אינו מבקר בבתי הספר היהודיים; ביחוד נפקד מקומם של ילדי הספרדים, אשר כמה מהם עזבוהו מחמת הקושי בלשון האידית, כאשר אמרו לי כמה הורים ספרדיים, אם כי האידית אינה חובה לילדיהם. בבית כבר מדברים הורים רבים עם ילדיהם ספרדית משובשת. אולם באסיפות, ב"משפטים" הספרותיים, בערבי “שאלות ותשובות”, בחגיגות ובשמחות ובהפגנות הציבוריות השונות, המוצאות להן מקום בחייהם החברתיים של יהודי האבאנה, אין עדיין מתחרה רציני לאידית.

 

יחסו של העם הקובאני אל היהודים    🔗

יחסם של רוב עמי אמריקה הדרומית אל היהודים קשור קשר אמיץ ביחסם לזרים בכלל. המושג “זר” קשור בזכרונם אל המושג “שליט”. כן נראו בעיניהם הספרדים, אשר הארצות הללו היו מושבותיהם לפני שפרקו את עול שלטונם ונעשו למדינות עצמאיות. בקובא, שעברה לתחומי השפעתן של ארצות־הברית לאחר נצחון האמריקאים על הספרדים, עבר היחס הזה אל האמריקאים עד שהשיג האי את עצמאותו המוחלטת. אולם משהו משנאת־הזרים נשאר בלב הקובאנים, כבלב שאר העמים הדרום־אמריקאיים.

עם עליית הנאצים לשלטון גברה התעמולה האנטישמית בקובא; ונוסף להגבלות־ההגירה, שחלו ביחוד על היהודים, הורעלה האוירה במידה כזו שהדבר הגיע לרדיפות גלויות, ובינואר 1934 נפלו קרבן להסתה זו שלושה יהודים שנרצחו בעיר מונטה. עד לשנת 1939 הלך גל השנאה וגאה ומצא לעצמו ביטוי ביחסם של השלטונות אל היהודים פליטי אירופה, אשר הגיעו באניה “סנט לואיס” לנמל האבאנה ועל אף כל ההתערבויות סירבה הממשלה לתת להם רשות כניסה לקובא והם נאלצו לחזור לאירופה, חלקם הוכנס לצרפת, חלקם לבלגיה, ורובם חרב המרצחים השיגתם בשנות המלחמה הזאת.

עתה, החל מכשלון הנאצים ומיום מפלת גרמניה, נחלשה האנטישמיות בקובא, אך האנטישמים לא אמרו נואש ומדי פעם בפעם מגיעה שנאת־ישראל לידי ביטוי בצורה זו או אחרת, אך בדרך כלל מגלה העם יחס של סבלנות, ובזמן האחרון אף רבו מקרי הבעת האהדה ליהודים ולסבלותיהם, הן מצד ההמונים והן מצד חשובי המדינאים והמשכילים הקובאנים, העושים עבודה חשובה לטובתנו, במסגרת פעולתו של ועד הנוצרי למען ארץ־ישראל.

 

הפּעולה הציונית בקובא    🔗

אם כי מצוי ישוב יהודי גדול למדי בקובא, ומדי פעם בפעם נעשות בה פעולות ציוניות חשובות, יש להודות כי הן נעשות באופן פאליטיבי, מתוך גישה של “דיה לצרה בשעתה”. אמנם יש לה להסתדרות הציונית בהאבאנה בנין מפואר, ברחוב המרכזי, ובכניסה מתנוסס שלט גדול האומר “התאחדות ציונית בקובא”, אך בכל פעם שנכנסתי לתוך הארמון הזה היה ברור לי, כי אילו נמצא בידי הנהלה פעילה אפשר היה להפכו להיכל הציונות ולאכסניה תרבותית וחברתית ליהודי האבאנה. מצאתי עזובה מעטרת אבק באולמותיו של הבית; הזנחה וחוסר טיפּול, המשרים רוח עצבת והמעוררים השתוממות: כיצד יכולים אנשים לעבוד באוירה של הזנחה זו? אכן עובדים – עד כמה שהדבר ניתן בחוּמה של קובא – בכמה מחדריו; אנשים המטפּלים בקרן־הקיימת, נשי “ויצו” מתאספות כאן לפעמים וישיבות הועד הציוני נערכות בו. רוח החיים היחידה שפעמה בבנין, נושבת מהחדרים בהם מתאסף הנוער, וביחוד כמה מחברי “השומר־הצעיר”, שהוא ארגון ותיק בקובא. אך גם תנועה זו, אשר חינכה כאן דורות של צעירים לא ראתה הרבה נחת מהם, כי רובם ככולם נתבגרו, התחתנו ונתברגנו. האקלים החם, ואקלימו המוסרי המיוחד של הרחוב ההאבאני, הריקנות והאנארכיה השולטים הן בארגונים היהודיים השונים והן ביחסים שביניהם, חוסר תכנון בעבודה הציבורית, העדר מרץ, בטלנות וחוסר ארגון שיטתי, – כל אלה הם בעוכרי התנועה הציונית בהאבאנה, ואלמלא יזמתם האישית של כמה מטובי ציוני קובא, ועתונו של מר קפלן, “האבאנאֵר לאֶבּן”, היתה הציונות בקובא נמצאת במצב עלוב עוד יותר, למרות ביתה המפואר – שהיה בית הצירות הרוסית בימי הצאר.

 

הועד למען ארץ־ישראל בקובא    🔗

עבודה חשובה למען ענינינו נעשית כאן דוקא על־ידי לא־יהודים; הריני מתכוון ל"ועד הנוצרי למען ארץ־ישראל", אשר בראשו עומד אחד מחשובי האישים הקובאניים – הד"ר גוּטייאֵראֵז, מטובי הכלכלנים ומדינאי בעל שיעור־קומה. הד"ר גוסטאבוֹ גוּטייאֵראֵז סיפר לי כיצד התחיל מתעניין בבעיה הציונית: בהיותו בועידה בסן־פרנאנציסקו, אשר דובּר בה הרבה על גורל העמים הקטנים, נתעוררה בלבו שאלת “בעל ברית שנשכח” – לפי ביטויו של פּייר ואן פּאסן, כלומר שאלת עתידו של העם היהודי ובעיית מאבקו בארץ. הוא קם והביע בקול רם את חשדיו לגבי המגמה, הרוצה להוציא מכלל הסידורים שלאחר המלחמה את העם היהודי, וכי נשקפת הסכנה כי שוב יביטו על שאלה כאובה זו כעל בעיה פילאנטרופּית בלבד, אחת מבעיות ה"פליטים".

אם אינדיאנית (אקבאדור)

וכן גם היה. ומכל מציגי האומות המאוחדות רק המנוח יאן מאסאריק, בא־כוחה של צ’כוסלובאקיה, וגוטייאֵראֵז, נציג קובא, הרימו את קולם לטובתנו. אחר הוזמן הד"ר גוּטייאֵראֵז על ידי הציונים לבקר בארץ, וחזר: מוקסם ומופתע מהישגיהם של היהודים, מנסיונותיהם החברתיים מרחיקי הלכת, וביחוד מקצבו הבריא של בנין הארץ. “רק אידיאל לאומי טהור, המפעם בלב מאות אלפי היהודים בארץ ומיליוני היהודים בנכר, יכול היה להביא לידי גילויים נפלאים כאלה. תל־אביב וחיפה העברית ורחביה בירושלים, והעיר נתניה והעמק, ומשטר הקיבוצים והמושבים והמושבות, על כל ריבוי גוני שיטותיהם הכלכליות והחברתיות – כל אלה הוכיחו לי בעליל, כי עם מוכשר לכל אלה ראוי לבית משלו וכי חובת כל האנשים בעלי־הלב, בעולם כולו, בכל אתר ואתר, היא לסייע לבנינה של המולדת העברית ולהכרת מעמדה הפוליטי”.

הד"ר גוטייאֵראֵז הוא איש בעל צורה, גבה־קומה, נשוא פנים. כלכלן לפי מקצועו, הרגיל לטפּל בספרוֹת וסטאטיסטיקות, הריהו משורר בחדרי נפשו, משורר המפעל והיצירה הממשית. ובתורת כזה, הריהו ידידו הנאמן של העם העברי ורכישתו למען ענינינו, ואהדתו למפעל הציוני הוא נכס יקר אשר ערכו הפסיכולוגי, בארצות דרום אמריקה, בל ישוער.

ואם דברתי על הפרופ' גוטייאֵראֵז, לא אוכל לעבור בשתיקה על אישיותה של מזכירת “הועד למען ארץ־ישראל בקובא”, הגב' אוֹפליה דוֹמינגז־נאבארוֹ. זאת היא אחת הנשים החשובות ביותר בקובא. פעילותה בתחומי החינוך והעבודה הסוציאלית חרגה מתחומי אי מולדתה והגיעה עד לרחבי צפון אמריקה. היא מזכירת אגודת עורכי־הדין, עורכת־דין לפי מקצועה, והדמות המרכזית בתנועה לאֵמאנסיפּאציה של האשה בקובא ובארצות הסמוכות. השתתפה בכמה קונגרסים בארצות־הברית והגב' רוזוולט, שהיא בין מיודעותיה, מעריכה אותה מאוד על כושר עבודתה ועל יזמתה. שוחחתי עם הגב' אופליה דומינגז־נאבארו והרגשתי עד כמה קרובה ארץ־ישראל ללבה, וביחוד מפעלה של האשה העברי, הנחשבת בעיניה כערובה הנאמנה ביותר להצלחת מפעלנו.

עבודתו הפוליטית של ה"ועד למען ארץ־ישראל בקובא היא חשובה מאוד, חשובה בתוך המדינה וגם מחוצה לה, בועידות ובקונגרסים ובפגישות המדינאים השונים אשר אנשים כד"ר גוטייאֵראֵז וכגב' דומינגז־נאבארו משתתפים בהם תכופות.

את טיולי האחרון בהאבאנה ערכתי בין ערוגות הפרחים של הפּארק הפּאן־אמריקאי. בפארק זה יש עץ, נטוע חגיגית בשנת 1928, בימי הועידה הפּאן־אמריקאית הששית; הוא מסמל את אַחוות ארצות היבשה האמריקאית. ושרשיו יונקים את לשדם מתוך האדמה אשר הובאה לכאן מתוך עשרים ואחת מדינות אמריקה השונות. והעץ משגשג וגדל.

אך היקר במעדנים שגליתי בארצות אלו, הוא: אהבת החיים ושמחת החיים, שנעלמו כמעט כליל מיבשת אירופה. ועמים המוכשרים עדיין להתלהב – ועוד באיזו התלהבות. עמים אלה אשר עצמאותם צעירה וזכר שיעבודם בידי זרים חי בקרבם עדיין, עמים אלה מוכשרים להביננו ולתמוך בנו יותר מאומות אשר עיפו מישיבתם הקפואה על דוכני המסורת. ובמקהלת העמים הדרום־אמריקאיים קולה של קובא נשמע ברמה, ומקשיבים אליו מתוך אהדה וכבוד.

 

אקלימן הפוליטי של הארצות הבוליבאריות    🔗

אחת התוצאות ממלחמת העולם האחרונה היא התפתחותן הכלכלית והמדינית של ארצות דרום־אמריקה. בשעה שפשט ההרס באירופה, בשעה שאמריקה הצפונית נדרכה לקראת הקרב האחרון עם מעצמות הציר, התחילו הארצות הדרום־אמריקאיות ליטול חלק פעיל במדיניותה הכללית של היבשת האמריקאית. מדיניות־השכנות־הטובה אשר רוזוולט היה יוזמה, קירבה יותר ויותר את דרום־אמריקה לאחותה בצפון. עם נפילתה של צרפת ירד גם חינה של התרבות הצרפתית בארצות אלו ובמקום לשלוח את בניהם אל אוניברסיטאותיה התחילו שולחים אותם אל מכללות ארצות־הברית. הלשון הצרפתית, אשר היתה הנפוצה ביותר בין עמי אמריקה הלאטינית, החלה מפנה את מקומה לאנגלית והיחסים המסחריים עם אירופה נחלשו מאוד. גרמניה ואנגליה היו האימפורטרים החשובים ביותר של כמה מארצות היבשת הדרום־אמריקאית. המסחר עם גרמניה הפסק בתוקף “הרשימה השחורה” אשר כפו סוכניה של אמריקה הצפונית על חוגי המסחר המקומיים; המסחר עם אנגליה הוחלש בתוקף הקיצוצים בייצוא הבריטי. שני גורמים כלכליים חדשים התחילו קובעים את גורל התפתחותן של ארצות דרום־אמריקה: החדירה הכלכלית הצפון־אמריקאית, הגוברת מיום ליום, והתפתחותה של התעשיה המקומית.

 

מאמץ ההגמוניה הכלכלית של ארגנטינה    🔗

ארצות־הברית אינן מזלזלות כל עיקר בחשיבות השווקים הללו. סוכני החברות האמריקאיות הציפו ממש את בתי המלון ברוב הארצות כאן. ולא רק למען הפצת הסחורות האמריקאיות פועלים סוכנים אלה, אלא אף מציעים סיוע טכני ותכופות עזרה כספית למען האינדוסטריאליזאציה של מדינות היבשת הדרומית. ואכן, השנים האחרונות היו תקופה של גיאות כלכלית לדרום־אמריקה. החישמול חוֹלל פלאים בכמה מדינות, אשר אך לפני עשר שנים היתה בהן עצם התאורה בלבד בעיה קשה. עתה פועלות בהן תחנות־חשמל ענקיות, המספקות לא רק מאור אלא גם “כוח” זול לבתי החרושת המוקמים כאן חדשים לבקרים. ארגנטינה היא הארץ המפותחת ביותר וכוח תעשייתה הוא כבר כה אדיר, עד שהיא מופיעה כבר בכמה ארצות כמתחרה רציני לסחר האמריקאי. אולם גם שאר המדינות התחילו מגיעות לידי הכרה, כי התפתחותה של החרושת וסיפוק צרכיהן הפנימיים עשויים לשמש גורם חשוב לא רק להעלאת רמת החיים, אלא גם לייצוב המשטר המדיני בהן. ובמקום אשר קודם לכן היתה מגמה ברורה של נתינת זכיונות לחברות זרות, נעשים עתה מאמצים רציניים לעידודן של התעשיות הלאומיות. באשר לניצול האוצרות הטבעיים עדיין ממשיכות החברות הזרות בחדירתן לחיי הכלכלה הלאומית. ואם חברות הנפט בונצואלה ובאקואדור הן אנגליות וביחוד אמריקאיות; ואם חברות התחבורה בבראזיל הן ברובן בריטיות, ואם מכרות המתכות במקסיקו ובפּרוּ מנוצלים עדיין על ידי הון זר, ברובו, אמריקאי ובריטי ובלגי; ואם ייצוא פירות הטרופּיים בארצות אמריקה המרכזית נמצא ברובו בידי ה"יונייטד פרוט קומפּני" האמריקאית – הרי, בדרך כלל, התעשיות הדורשות הון קטן יותר, כגון תעשיית האריגים, נמצאות בידי בעלי־הון מקומיים, ותעשיות־המשנה של צרכי המזון הן לאומיות רובן ככולן.

עדיפותה של ארגנטינה, במובן התפתחות תעשייתה, על שאר ארצות היבשת הדרום־אמריקאית אינו גורם הראוי לזלזול בחיכוכים המדיניים בינה לבין ארצות־הברית. ואם כי תוצרתן של אלו עולה בטיבה על זו של ארגנטינה, הרי מחירי ארגנטינה, מחמת שכר העבודה הזול, נותן לה את יתרון ההתחרות בשיווּק המצרכים החיוניים בעלי איכות ממדרגה שניה ושלישית. המאבק בין ואשינגטון ובאנוס־איירס מצא את ביטויו בסחר־החליפין בין שתי המדינות הללו: לעומת הגבלות קניית הבשר הארגנטיני על ידי צפון־אמריקה העלו שלטונות ארגנטינה את תעריפי המכס על סחורות ארצות־הברית לדרגה כה גבוהה, עד כי כמה חברות אמריקאיות נאלצו להפסיק את משלוחיהן דרומה. חומת תעריפים זו גרמה לשתים: ראשית – להתפתחותה של התעשיה הארגנטינית; שנית – לחידוש היחסים המסחריים (בצורה סמלית, לפי שעה) עם אירופה ובראש וראשונה עם בריטניה. הממשלה הארגנטינית חקקה חוקי עידוד לייצוא הלאומי וסחורות תעשייתה התחילו חודרות יותר ויותר לארצות השכנות תוך הסגת־גבול ממשית של הסחר הצפון־אמריקאי. כאן צפון, אולי יותר מאשר בסיבות אחרות, סוד המתיחות המדינית בין ואשינגטון ובין בואנוס־איירס, הנוקטת לגבי המדינות הלאטינו־אמריקאיות האחרות במדיניות של מעצמה תעשייתית גדולה.

אולם הגאוה הלאומית היא אחת התכונות האופיניות ביותר לעמים ההיספּאנו־אמריקאים, וטון זה של אפיטרופסות, כביכול, מצד ארגנטינה אינו לפי רוחם.

 

צמאונה הכפול של היבשת    🔗

ארצות־הברית מבינות לרגישותם המוגזמת של הלאטינו־אמריקאיים ובמקום לנסות לכוף על ארצותיהם שינויים מדיניים, הן משאירות אותם בתוך סבך מדניהם הפוליטיים, אך אינן מזניחות אף לא רגע אחד את החדירה הכלכלית, המורגשת ביחוד בארצות הסמוכות אליהן יותר, ובעיקר באלו הידועות בשם הקיבוצי – “ארצות בוליבאריות”. אלו הן הארצות, אשר גיבורה הלאומי של דרום־אמריקה ואחת הדמויות המזהירות של ראשית המאה שעברה, סימון בוליבר, שיחררן מעול הספרדים, איחדן עד ליצירת מדינה קולומביאנית עצומה, אשר – מחמת הפארטיקולאריזם הלאטיני, וגם משום דלות אמצעי התחבורה בזמן ההוא – נתפוררה עוד בימיו, ועתה ירשו את מקומה הארצות: ונצואלה, קולומביה, אקבאדור, פּרוּ, בוליביה, פאנאמה.

כל הארצות ה"בוליבאריות" צמאות עתה לשני דברים: להון ולהגירה. ההון אינו חודר אליהן במידה הדרושה, משום התמורות המדיניות התכופות בהן, המסכנות את בטחון השקעותיהן ששל החברות הזרות; ההגירה – אינה בנמצא, משום הלך־רוח הלאומני ביותר בארצות הללו, הזועקות מבוקר עד ערב כי הן זקוקות לתוספת־דם ולמיליוני אנשים חדשים, ועם זה מחוקקות חוקי הפליה מכל המינים, נגד בני אותם העמים אשר, לאמיתו של דבר, “גילו” אותן והתחילו בהגירה אליהן עוד לפני עשרות שנים, הוי אומר, נגד היהודים, הסורים, הסינים וכו'. ואם לגבי היהודים טוענים אנשי השררה ופקידי ההגירה, כי אין הם רוצים בהם משום שאינם מתבוללים בתושבי המקום, משום סייגי דתם, הרי לגבי הלבנונים, למשל, שהנם קאתולים ונשואים גם נשים מקומיות אין טענה זו בת משקל. טענה שניה נגד ההגירה ה"שמית" היא התעסקותם של המהגרים במסחר, בשעה שלארצות אלו נחוצים אנשי תעשיה וחקלאים; אולם בקולומביה, למשל, הייתי עד לחזיון מוזר זה: בעיר מדעין טענו בפני האנטישמיים, כי היהודים שם תופסים בידיהם את התעשיה דוקא, משום שאחד מבתי החרושת לטקסטיל, הנותן מחיה למאות משפחות קולומביאניות, נמצא בידי יהודים; ובעיר פאלמירה, באותה מדינה, טענו שונאי ישראל, כי היהודים גזולים מהם את אדמתם, משום ששלושה יהודים יש להם שם מטעי־סוכר, המעסיקים גם הם מאות פועלים.

עלינו לזכור, כי בארץ כונצואלה – הגדולה פי שלושה מצרפת ואשר אוצרותיה הטבעיים הבלתי מנוצלים בל ישוערו – חיים בסך־הכל שלושה מיליונים איש. קולומביה, שיש בה מקום ל…מאה מיליון תושבים, מיושבת ע"י פחות מעשרה מיליונים. ואקבאדור, אחת הדלות בארצות דרום־אמריקה, יושבים בה שלושה מיליונים איש, אשר שמונים אחוז מהם הם אינדיאנים, שהם, במובן הכלכלי, למעמסה על המדינה, משום שאינה עושה דבר להתפתחותם ולמען הפּרודוקטיביזאציה של המלאי האנושי הגדול הזה. ויש בה במדינה זו מקום לעשרה מיליון תושבים לפחות, היכולים לחיות בשפע, אם אך ידעו לנצל את עשרה הטבעי ואת מצבה הגיאוגרפי.

 

אי יציבות המשטר במדינות הבוליבאריות    🔗

במשך שבעת חדשי שהותי בארצות אלו נשתנו בהן כמה פעמים השליטים והשלטונות. בונצואלה הודח הנשיא מאֵדינה ובמקומו באה ה"מועצה המהפכנית" בראשותו של רוֹמוּלוֹ בּטאנקוּר, אשר הטילה על עצמה להכשיר את הקרקע לבחירות דמוקראטיות במדינה. בקולומביה – בעלת המשטר הקבוע ביותר בין כל הארצות הללו – היו בחירות לנשיאות המדינה, והמריבות הפנימיות בתוך מפלגת־הליבראלים השלטת גרמו לכך, ששני מועמדיה – גבריאל טוּרבּאי, בן לערבים נוצרים מהלבנון, ואליעזר גאֵיטאן – נכשלו בבחירות, והמנצח היה דוקא מועמד המפלגה השמרנית, שאינה משתתפת בשלטון, זה שלש־עשרה שנה. מצבו של ד"ר מאריאנו אוֹספינו פּרז, מועמדה של מפלגת הקונסרבאדורים, הוא עדין ביותר, כי עד לבחירות הבאות לבית הנבחרים הקולומביאני יהי עליו, על השמרני, לשלוט על המדינה בעזרתו של רוב ליבראלי. באקבאדור מושל עתה, תוך מאמצים על־אנושיים לשמור על מקומו, ידידם של היהודים, הנשיא ולאסקוֹ איבררה, ורק משום יד הברזל בה הוא שולט, לא עלה עדיין בידי מתנגדיו המרובים להדיחו מכיסאו. ארץ פּאֵרוּ נמצאת במצב של תסיסה העלולה להוליד מהפכה, וזה לא מכבר אירעה בלא־פאז, בירת בוליביה, מהפכת־הדמים האכזרית ביותר מאז קיומה של המדינה; הנשיא ויארוֹאֵל, שעלה לשלטון תודות לדמאגוגיה שמאלית, ואשר במרוצת הימים נהפך לדיקטאטור עריץ, השולט בכוח הזרוע, היה בין ראשוני הנרצחים ביום מהפכת העם בהנהלתם של הסטודנטים, ועתה שולטת גם שם ממשלה מהכנית זמנית, המכינה את הבחירות החפשיות לבית־הנבחרים הבוליבי.

עובדה מענינת: בימי קרבות־הדמים בין ההמונים והממשלה, עצרה המפקדה העליונה של הצבא הבוליבי את כל החיילים בתוך קסרקטיניהם ומנעה בעד התערבותו של הצבא לטובת צד מהצדדים; לאחר שהעם ניצח את משעבדיו והקים ממשלה מהפכנית, העמיד מפקד הצבא את חייליו לשירותו של הצד המנצח.¹

 

ונצואלה–עריסת הדרור הדרום־אמריקאי    🔗

שעתיים טסתי מהאבאנה לעיר קאמאגואי, כדי לקבל קשר עם המטוס של “פּאנאמריקאן” בכיווּן לונצואלה. שתי שעות טיסה מעל לשטחו של אי, כלומר כ־700 ק"מ בקו ישר. רק עתה חשתי כמה גדול הוא האי, פי ארבעה משטחה של ארץ־ישראל. הגענו לעיר קאמאגואי בשעה שתים־עשרה בצהרים, והמטוס הבא מהעיר מיאמי אשר בארצות־הברית וממשיך את דרכו לוונצואלה מגיע אך בשעה שלוש לאחר חצות. היה, איפוא, לפני זמן רב כדי לסייר בעיר. נכנסתי לחנות תקליטים ובמשך שלוש שעות הקשבתי למנגינותיה שזופות־השמש של דרום אמריקה. המלון, בו נתעכבתי לשעות מספר, נושא עליו את השם הקוסמופוליטי “הוטל פלאצא”, אך החדרים בו מחניקים והמזון גרוע. הדבר היחידי העונה על הגובה הוא ה…מחיר. המלון שייך לבנו של יהודי רומני אשר היגר לקובא לפני למעלה משלושים שנה.

לפני צאתי את המלון במכונית שהוליכתני לשדה התעופה ובשלמי את החשבון, העירותי לפקיד הממונה על כך, כי המחירים הם מוגזמים והנוחיות היא למטה מכל בקורת. הבחור הסבּל, שנשא את כלי למכונית, פרץ בנאום אנטישמי בשמעו את הערותי: “הכל רע, במלון מזוהם זה”, אמר. “הן נמצא הוא בידי יהודים…” שיסעתיו מיד באמרי לו, כי יהודי הנני ולא ארשה לפגוע בעמי. הוא התנצל ואמר, כי אין הוא תוקף את היהודים בכלל, אלא את אלה היושבים בעירו… הרהורים עצובים עלו במוחי למראה מאמציו של בעל המלון להידמות לקובאני בהליכותיו ולמראה התנכרותו לעמו. חידק של שנאת ישראל, אשר הופץ בזריזות כה גדולה על ידי הנאצים, הדביק את כל רחבי היבשה האמריקאית, מקובא ועד אדמת האש.

 

אי בעל שתי מדינות    🔗

מטוסנו איחר זמן רב. יצאנו עם שחר ובשעה שמונה היינו בעיר “פורט או פרינס” בירת קהילית הכושים: האיטי. האי כולו נקרא בשם הזה; אולם בחלקו הדרומי נמצאת הרפובליקה האיטי ובצפוני: סאנטו דומינגו, אשר הדיקטאטור טרוּחיוֹ שולט בה שלטון בלתי מוגבל. רק רבע שעה נתעכבנו בהאיטי, וכעבור שעה היינו ב"סאנטו דומינגו" אשר השליט שינה את שמה ל"סיודאד טרוחיו" (עיר טרוחיו). נזכרתי במעשה בשנים־עשר אלף כושים, בני האיטי, אשר עבדו במטעי הסוכר בתחומי הרפובליקה סאנטו־דומינגו ואשר נטבחו כולם, בבוקר לא עבות אחד, בפקודתו של טרוחיו, “למען לא יקלקלו בריבויים את הגזע הלבן של בני סאנטו־דומינגו”. הסתכלתי בפניהם של פקידי האוירדרום, גבול והמכס ונוכחתי לדעת, כי צבע פניהם של פקידי טרוחיו רחוק הוא מלהיות צח. בו ברגע גם נזכרתי בענין ההתישבות היהודית אשר הוחל בה, כביכול, מיד לאחר “ועידת אֶויאַן” שנערכה בשנת 1938 בעיר אויאן, בצרפת, ובה חיפּשו “גדולי” האומות פתרון לבעית היהודים, אשר נמלטו אז, ברבבותיהם, מגרמניה הנאצית. ואכן, נדמה לי, כי היחידי מכל מדינאי העולם, אשר הציע לעורכי הועידה טרירטוריה להגירה יהודית היה טרוּחיוֹ. קראתי, לפני זמן מה, על כשלונה של התישבות זאת, אשר כסף רב הושקע בה. מחצית הפליטים שהתישבו בסנטו־דומינגו עזבו את האי והשאר נהפכו לבעלי אחוזות, המעבדים אדמתם בעזרת השכירים המקומיים, או ליצרני תוצרת חלב, המובאת לשיווּק אל בירת המדינה “העיר טרוחיו”. לפני זמן־מה נפגשתי ביהודי אשר בילה שלוש שנים במושבה יהודית זו, “סוסואה” שמה. הוא סיפר לי כי לפני עזבו את סוסואה הגיע לשם מומחה גדול לחקלאות, מר צ. שטרן, מהסוכנות היהודית בירושלים. כן סיפּר לי על עבודתו של הד"ר קלינגר ז"ל מא"י, אשר טיהר את סוסואה ממלריה.

שעה לאחר המראתנו מעיר־טרוחיו הגענו לאי קוראסאו. שמעתי על הקהילה היהודית באי. על העדה העתיקה של יהודים ספרדים מהולנד אשר התישבו באי לפני מאות שנים ועל העדה האשכנזית הצעירה של יוצאי מזרח אירופה. אך המטוס צריך היה להמשיך במעופו, לפי התכנית הקבועה מראש. לאחר רבע שעה המראנו שוב ועם שעת הצהרים הגענו אל חופי היבשה הדרום־אמריקאית, לשדה התעופה מאיקטיה, אשר עם תחום נמל לא־גואיירה, בארץ ונצואלה.

 

מולדתו של בוליבאר –מגאוני אישיה של המאה    🔗

התשע־עשרה

מעט מאוד יודעים אצלנו על אחד מגדולי אישיה של המאה ה־19, סימון בוליבאר, משחררן של חמש ארצות מיבשת דרום־אמריקה מעול השלטון הספרדי. ומן הראוי לספּר לנוער שלנו על איש מופלא זה, הנאפּוליון של היבשה הדרו־אמריקאית, לספּר לו את תולדות חייו, את מעללי גבורתו, את מאבקיו עם עצמו, עם ידידיו ועם אויביו, ומעל לכל להרים על נס את הפּטריוט הגדול, אשר הקריב על מזבח אהבת המולדת את רכושו, סיכן את חייו עשרות פעמים כדי ליצור מדינה עצומה ודימוקראטית משטחי מדבר ויערות־עד בלתי מיושבים כמעט, ואומה–מערב־רב, מיוצאי חלציהם של אינדיאנים ועבדים כושים וניני קונקויסטאדורים.

חשיבות יתירה להכרת תולדותיו של בוליבאר ומפעלו נודעת גם כן מבחינה אחרת: דמיון התקופות, השתלשלות, מקבילה כמעט, של מאורעות: אלה של ראשית המאה ה־19 ואלה של ימינו. המהפכה הצרפתית ורוחה חדרו, דרך כל הגבולות, דרך כל הימים, אל כל הארצות והיבשות. רוח חופש החלה מפעמת בלב כל אדם בסוף המאה ה־18. נצחונותיו של נאפּוליון יותר משהביאו למדינות אירופה את שלטון הצבא הצרפתי, הביאו עמהם את שלטון רוחם של האנציקלופּדיסטים, של ווֹלטר וז’אן־ז’אק רוּסוֹ. בעקבותיהם באו תפיסותיהם הפוליטיות של מנהיגי המהפכה הגדולה, דאנטון וסן־ז’וסט ורובספּייר, שנהגו שררה עד שבא המחסל הגדול והסב את לב העם מהכיבושים החברתיים בהניפו לפני עיניו את דגל הכיבושים הטריטוריאליים. גם תורה של ספרד הגיע. לאחר מדינות אירופה ומשנתערער כיסא המלוכה הספרדי, נעו ספי מושבותיה אשר מעבר לאוקינוס ושעת שיחרורן התחילה ממשמשת ובאה. אז קם בוליבאר… חולמו ולוחמו של הדרור הדרום־אמריקאי.

לא בבת אחת הגיע סימון בוליבאר לבגרותו המדינית והחלטתו הנחושה ליטול לידיו את גורל מולדתו. התפתחותו והתבגרותו הלכו בד בבד עם התפּתחות המאורעות הבינלאומיים, אך הוא ידע לנצל את שעת הכושר; באינסטיקט הבריא שלו הבין את המצב, אשר חכמינו ידעו למצוא לו ביטוי כה מגובש וקולע: “אם אין אני לי, מי לי? ואם לא עכשיו–אימתי?”

 

תולדות חייו של סימון בוליבאר    🔗

האגדה יודעת לספר, כי בבוא הבישוף לטבול את הילד, שנולד ב־24 ביולי 1783 בעיר קארארקאס להוריו האצילים, חפץ אביו לתת לו את השם: חואן, אך ברגע בו צריך היה להכריז על שם הילד, השמיע הבישוף את השם “סימון”. לשאלתו של האב, השיב לו הבישוף כי אינו יודע מדוע, אך סבור הוא, כי רצון ההשגחה היה זה, לזכר שמעון החשמונאי, אשר כונן מחדש את ממלכת יהודה ושיחררה מעול זרים…

ואלה הן העובדות: בשחר ילדותו נתיתם סימון בוליבאר וחונך בבית דודו, המרקיז דה פלסיוס, אשר שלחו לאירופה כדי להשלים את השכלתו. הוא היה אז עלם עשיר ואוהב הרפתקאות; ביקר במקסיקו, קובא, הגיע למדריד אל בית קרוביו האצילים, שהיו מקורבים למלכות; נתקבל בחצר והיו מטייל עם יורש העצר הספרדי שנתידד עמו. אולם נתפּס כבר בלבו לרעיונות אחרים, חדשים, שבאו מצרפת. הוא עורך נסיעה לפאריס, מכיר שם את נאפּוליון שטרם היה אז לקיסר צרפת, ומעריצו. ב־1901 חוזר למאדריד ונושא לאשה את טרזה דל־טורו, אחת מבנות האצילים, ושב עמה לוונצואלה, מתוך החלטה לחיות חיי משפחה שקטים ולהקדיש את כל זמנו לחקלאות ולפיתוח אחוזותיו הרחבות. לא מלאו שנתים לשובו למולדת ורעיתו מתה עליו, והוא, שלא היה אז אלא בן עשרים, לא מצא לו נוחם, עד כי יעצוהו ידידיו לערוך מסע גדול, כדי לשכוח את יגונו. שוב יוצא בוליבאר לאירופה. מבלה חמש שנים בפאריס, בה הוכתר אז נאפּליון לקיסר. זו היתה מכה קשה לרגשותיו הדימוקראטיים והרפובליקאיים של בוליבאר והוא מחליט לחזור לארצו. בדרך נתעכב בארצות־הברית, הסתכל באופן בו פועלים בהן המוסדות הריפּוליקאיים, התפעל מרוח החופש, ששררה אז באמריקה ותיכן לריפורמות שונות בוונצואלה, שהיתה אז מושבה ספרדית.

 

ימיה האחרונים של קיסרות ספרד    🔗

בינתים מכניע בונאפּרט את אירופה, מוריד מלכים מכיסאותיהם ומושיב עליהם את אחיו ואת מצביאיו. 1808. נאפּוליון כובש את ספרד ומסרה לידי אחיו יוסף, השולח משלחת מיוחדת לעיר קאראקאס, כדי שונצואלה תכיר בשלטונו. מצב הרוחות בונצואלה היה נוטה למהפכה. זו היתה שעת כושר להשתחרר גם מעול ספרד וגם מעול נאפּוליון. נס המרד הורם ב־19 באפריל 1810, בקאראקאס, בירת ונצואלה. בוליבאר יוצא לאנגליה לקנות שם נשק ולהבטיח את עזרתה של בריטניה לתנועת העצמאות. אולם אנגליה אינה אצה לעזרת ונצואלה, משום בריתה עם ספרד במלחמתה עם נאפּוליון. בוליבאר חוזר למולדתו. ב־5 ביולי 1811 הוכרז רשמית על עצמאותה המוחלטת של ונצואלה. ב־4 ביולי, יום לפני כן, הרגיש בוליבאר, כי כמה מצירי הקונגרס מהססים בנוגע לניסוח ההכרזה ואז נשא לפניהם את אחד מנאומיו הפוליטיים הראשונים, אשר כבר בו מתגלית רוחו הגדולה המפלסת נתיב לחזון השחרור הדרום־אמריקאי: “הקונגרס מתווכח עתה על שאלת ההחלטה הסופית. ומה אומרים הצירים? כי עלינו להתחיל בארגון פדרציה. כאילו לא היינו כולנו מאורגנים כבר מזמן, נגד עריצות הכובשים הזרים!”

למחרת היום הכריז הקונגרס על עצמאותה של ונצואלה.

 

יד האלהים    🔗

ההכרזה גורמת למהומות. הספרדים יושבי ונצואלה, אנשי הצבא והאזרחים, מסרבים להכיר בחוקיותה. נוסף לכל אלה באה פורענות על בירת ונצואלה, המוסיפה שמן למדורת המתנגדים לבלויבאר. ב־26 במארס 1812 החריבה רעידת־אדמה את מרבית בניניה של קאראקאס. למעלה מעשרת אלפים איש נקברו בין עיי המפולת. הנזירים הספרדיים אינם מחמיצים את ההזדמנות ומטיפים להתקוממות נגד מכניסי החידושים הנועזים בחיי המדינה. “המהלומה הנוראה הזאת באה עלינו בעוונותינו הרבים… זאת היא יד אלהים… אל קנא ונוקם, המעניש את המורדים ואת ההולכים בעקבותיהם, שהתקוממו על החסיד במלכים, פרדינאנד ה־7, מלך ספרד, המשוח בשמן הקודש…” כה הסית נזיר ספרדי את ההמון מעל להריסות כנסיית סאן־האסינטו. לשמע דבריו אלה פורץ בוליבאר את שורות המתפללים, שולף את חרבו מנדנה, דוחף בכוח את הכהן הספרדי וקורא בקול: “אם הטבע יתנגד לעצמאותנו, נילחם אף בו ונכניעהו!”

אולם לא רק הטבע קם על לוחמי החופש, כי אם גם הצבא הספרדי ובראשו הקאפּיטן עז הנפש, דומינגו מוֹנטאֵבאֵרדה, המתקדם לעבר הבירה, כדי לדכא בכוח הזרוע את המרד ולהעניש את המתקוממים. הגנראל מיראנדא–אחד מגיבורי המהפכה הצרפתית, בן ונצואלה–מתמנה למשרת המצביא העליון של צבא לוחמי החופש. בוליבאר מצטרף אליו. מיראנדא מעלהו לדרגת קולונל וממנהו ראש למגיני מבצר פוארטו־קאבייו. אולם המבצר נופל לידי הספרדים, כתוצאה מבגידתם של כמה קצינים, אשר סירבו למלא את פקודותיו והכריזו על ריבונותו של מלך ספרד. מיראנדא גם הוא נאלץ להיכנע לפני כוחותיו של מוטאֵבאֵרדה, המאיימים עליו. הוא חותם על חוזה כניעה, בתנאי כי לא יענישו את הפּאטריוטים. אולם המפקד הספרדי, תחת למלא את הבטחתו, הבטחת החנינה, משליך את כל לוחמי החופש אל בתי־הכלא. הכל–ובוליבאר בכלל זה–מאשימים את הגנראל מירנדא בבגידה. וכאן קורה דבר, אשר–לדעתם של כמה היסטוריונים–מכתים את שמו של בוליבאר: הפּאטריוטים אוסרים את מירנדא בנמל לא־גואיירה ומוסרים אותו לידיו של מונטאֵבאֵרדה; הלה משלחו כאסיר בוגד־במלכות לספרד; מירנדא מושלך אל אחד מבתי־הכלא האיומים ביותר בספרד, אל מרתפי מחסן־הנשק של לה־קרקה, ושם השיגהו המות…

כה נסתיים הפרק הראשון של מלחמת בוליבאר על עצמאותה של ונצואלה.

 

יהודי עוזר לגיבורה הלאומי של ונצואלה    🔗

אולם כשלונו של המרד הונצואלי שימש לקח לבוליבאר. לאחר שמצא לו מקלט, הוא ואחיותיו, באי קוראסאו, הנמצא בשכנות לארצו, שיחק לו המזל והוא נתקל שם ביהודי, אשר הכיר בו את המנהיג הגדול והעמיד לרשותו את כל האמצעים הדרושים למחייתו ולהמשכת מאבקו.

את מספר החדשים ששהה באי ניצל בוליבאר לחקירת סיבות הכשלון ולחיפוש אפשרויות לתיקון המעוּות. השיחות הרבות עם ידידו החדש, מרדכי ריקארדו, איש עסקים ויודע חוק; מחשבתו הבהירה של היהודי, נסיונו הרב (כי הנו קשיש הרבה מבוליבאר), אוירת הידידות שמצא בביתו; חוסר הדאגה לצרכי אחיותיו, אשר סופקו כולם על ידי ריקארדו ועל ידי רעיתו – כל אלה נתנו לו את שלות־הנפש הדרושה, כדי להתחקות על שרשי האסון ועוררו את רוחו למעשים חדשים. ביום בהיר אחד², עוזב בוליבאר את מקלטו השקט ומופיע בעיר קארתגינה שבמושבה הספרדית “גראנאדה החדשה”–היא קולומביה של ימינו, שכנתה של ונצואלה. שם הוא מפרסם את הצהרתו המופרסמת, הנודעת בשם “הצהרת קארתגינה”, בה הוא מנתח את סיבות הכשלון ומכריז על המשכת המלחמה במעצמת הכיבוש, בספרד. הצהרה זו עשאתוּ מיד למנהיג פוליטי. לוחמי החופש ממנים אותו למנהיגה הצבאי של מלחמת השחרור. בקרבות מזהירים נוחל בוליבאר את נצחונותיו על חיל הכיבוש הספרדי; בראש צבא שאינו מונה יותר מחמש מאות צעירים, סלתו של הנוער ב"גראנאדה החדשה" ובונצואלה, הריהו עושה מעשה נועז: כנאפּוליון שחצה את רכסי האַלפּים, כן גם בוליבאר עובר את פסגות האַנדים, במהלך בלתי פוסק של שמונה ימים ומופיע במפתיע בתחומי ונצואלה. התנגדות הספרדים נעשית יותר ויותר עקשנית; מעשי אכזריותם גוברים; מעשי הנקם של צבא השחרור אינם נופלים מהם לרוע. בוליבאר עצמו נותן את האות בהכרזתו השניה, הידועה בשם “מלחמה למוות”: “ספרדים ובני האיים הקאנאריים” (הם היו ה"שוויצארים של השלטון הספרדי) – נאמר בהכרזה זו – הכונו למות, אף אם אינכם אשמים, כי הנכם מתיחסים בשויון־נפש אל המאורעות המחוללים סביבכם; הכונו למות אם אינכם מסייעים בפועל לשחרורה של אמריקה!" (הכונה היא לאמריקה הדרומית). כמה שבועות לאחר כך נכנס בוליבאר בראש צבאו לבירת ונצאואלה קאראקאס. עיריית קאראקאס מעניקה לו, לקול תרועת ההמון, את התואר: “משחררה של ונצואלה”.

אינידאנים בני שבט קופאן (קולומביה)

 

מאגרא רמא לבירא עמיקתא – ומכאן לנצחון הסופי!    🔗

אולם הכרזת ה"מלחמה למוות" היתה חרב פיפיות. בערובת ונצואלה נתארגנו מחדש הכוחות הספרדיים תחת מנהיגותו של בּוֹבס, איש־צבא לבלי חת. מול הכרזתו של בוליבאר מקים הוא שיטה, הידועה מהמלחמה של ימינו בשם “מלחמת האדמה החרוכה”; הוא מתנפל על כפרים וערים, רוצח ושורף את הכל. תבערות הערים ושוועת הנרצחים מפילות אימה ופחד על יושבי ונצואלה. הפחד גורר אחריו מורך לב. ו"משחרר המולדת" נאלץ לעזוב את עיר הבירה כמה חדשים לאחר נצחונו המזהיר, ולהימלט אל ערבות ויערות פנים־הארץ, במחוזות המזרח. עשרות אלפים מתושבי קאראקאס יוצאים עמו ובובס כובש את העיר.

כוחות בוליבאר מתפרקים. המדנים בין קציניו גוברים, עד כי נאלץ שוב להימלט על נפשו אל האי יאמאיקה. בעוני ובחוסר כל ישב בוליבאר ביאמאיקא ועסק בכתיבת התעודה החשובה, הנקראת בשם “אגרת יאמאיקא” ובה הוא חוזה את חזון עתידן של ארצות אמריקה הלאטינית, לאחר שיחרורן מעול ספרד.

בינתים גוברת התנגדות היחידות הבודדות, אשר נשארו נאמנות לו בערבות ונצואלה. בובס הנורא נופל חלל באחד הקרבות עם חיל מצביא ה"יאנרוס" (הוא ה"מאקי" הונצואלי…), הגנראל פאיז. בוליבאר מתחיל להתאושש, מתקשר עם פטיון, נשיא האיטי (מי שהיה חבר הקובננט הצרפתי, בימי המהפכה הגדולה…) והלה שולח לו צבא של כושים, בתנאי שכאשר ישחרר את ונצואלה מעול הספרדים ישחרר גם את מאות אלפי הכושים שם מעבדותם.

אולם ספרד גם היא אינה שוקטת על שמריה. היא שולחת לונצואלה את אחד מטובי מצביאיה, דון פאבלו מוריו, בראש צבא של חמישה־עשר אלף איש, צבא מובחר, אשר הכה את חיל נאפּוליון שוק על ירך. אך גורלה של ספרד בונצואלה כבר נחרץ. בוליבאר הולך מחיל אל חיל. לאחר שיחרורה של ונצואלה, הוא מחליט לשחרר גם את “גראנאדה החדשה” שכנתה, כי כל עוד ימצא בה האויב לא יהיה שלום לונצואלה. שוב הוא עובר את האנדים, –מונצולאה לקולומביה–ומגרש משם את אחרון הנציבים הספרדיים. אקבאדור גם היא נופלת לידיו. מיד לאחר נצחונו זה הוא שב לונצואלה ודורש מאת הקונגרס, כי יחליט על איחודן של “גראנאדה החדשה” ואקבאדור עם ונצואלה ויכריז על עצמאותה של המדינה הענקית: “גראן קולומביה” –קולומביה הגדולה. הקונגרס מקבל את הצעתו וממנה את בוליבאר לנשיאה הראשון של “קולומביה הגדולה”.

אך הצבא הספרדי הגם שהוכה ונוצח, לא הושמד עדיין. שוב התאושש האויב, לאחר שקיבל תגבורת חדשה. אולם עתה יש לו לבוליבאר שהות להתכונן לקרב המכריע. וב־24 ביוני 1821 נפגשים לגיונותיו, בשדה קאראבובו, עם חיל האויב ומכים בו את מכת המות. שדה “קאראבובו”, שבקרבת העיר ואלנסיה, הוא עתה מקדשו הלאומי של עם ונצואלה; זהו ה"ואטרלו" של העריצות הספרדית הקולוניאלית בארצות הצפוניות של היבשה הדרום־אמריקאית. בראש צבאותיו משחרר בוליבאר גם את פּאֵרו, וממחוזותיה הדרומיים ומכמה מחוזות של ארגנטינה יוצר מדינה חדשה אשר תקרא על שמו: בוליביה!

אלה הם ציוני־הדרך בנפתוליו של בוליבאר על שיחרור דרום־אמריקה מעול האימפריאליזם הספרדי. והנה תוצאות המאבק: ונצואלה, קולומביה, אקבאדור ופּאֵרו–חפשיות; בוליביה–מדינה חדשה–חייבת לו לא רק את דרורה אלא גם את עצם קיומה.

 

“השמש מתחיל לשקוע בצהרים”    🔗

אינדיאני חכם באקבאדור, השיב לי על שאלתי: “מתי, סבור הוא, מתחילה עת הזקנה?” –בזו הלשון: “השמש מתחילה שוקעת בצהרים”. בזה רצה להגיד:" בהגיענו לרום כוחנו ובגרותנו כבר מתחילה ירידתנו". כזה גורל כל אדם, ואף הגיבור אינו יכול להימלט ממנו.

אירע לו לבוליבאר, את אשר קרה לאלכסנדר מוקדון; אלא שזה האחרון, שיחק לו המזל והוא מת לפני שהתמוטט מפעל חייו. רק לאחר מות אלכסנדר התחילו מריבות הדיאדוכים והתפוררות ממלכתו. לא כן היה גורלו של בוליבאר: עוד טרם סיים את שיחרורה של פּאֵרו וכבר התחילו מצביאיו–הגנראלים פאיז בונצואלה וסנטאדאֵר בקולומביה–להשתלט על המחוזות שהופקדו בידיהם ולהכשיר את הקרקע לניתוקם מהמדינה “קולומביה הגדולה”, יצירת בוליבאר. הלה נחפז לבוגוטא, ומגיע אליה לאחר ארבעה חדשי רכיבה, עיף ורצוץ. הוא מתיצב בפני הקונגרס הקולמביאני ומסביר את סיבת העדרו מארץ זו במלים אלה: “עולמו של קולומבוס חדל מלהיות ספרדי… זוהי סיבת העדרי מקולומביה”. מקולומביה יוצא בוליבאר מיד למולדתו, ונצואלה, אשר בה חורש הגנראל פאיז את מזימת הניתוק מקולומביה. אולם בטרם הגיע לקאראקאס הבירה וכבר הגיעתו השמועה, כי מהפכה פרצה בפּאֵרו, וכי אקבאדור נכבשה על ידי אחד מחייליו, הסרז’אנט בּוֹסטאמאנטה. בצורה ציורית מאוד תיאר בוליבאר עצמו את המצב: “הטריטוריה בה הנני עובר דומה לעור יבש, אשר אם דורכים עליו במקום אחד מיד הוא מתרומם במקום אחר”.

הדברים הגיעו לידי כך שבוליבאר נוטל לידיו שלטון דיקטאטורי ובזה חרץ על עצמו את משפט המות. אויביו נתאחדו והחליטו לרצחו, בארמונו, בבוגוטא. המרד דוכא על ידו באכזריות. ראש הקושרים הוצא להורג. אולם הקרקרע נשמטה מתחת לרגליו של בוליבאר לבלי שוב. שמו ירד פלאים. העם התחיל פונה לו עורף… בוליבאר מגיש את התפטרותו לקונגרס הגראן־קולומביאני בנאום מלא אכזב ומרירות: “את אשר עשינו למען שיחרורה של אמריקה אפשר להשווֹת– אומר הוא–לחרישה בים ולהקמת בנינים על גבי חול. אין יושר־לב באמריקה, לא בין איש לרעהו ולא בין ארץ לשכנתה. התחוקות אינן אלא סתם ספרים; הבחירות אינן אלא קרבות; החופש–אנארכיה והחיים כאן אינם אלא יסורים…”

סבלו של בוליבאר הגיע לשיאו כאשר בא לעיירה סנטא־מרטא שבקולומביה עיף וחולה, ושם נודע לו, כי במולדתו בונצואלה שׂם הקונגרס את שמו לשמצה ודן אותו לגלות. השנאה אליו מצאה את ביטויה בהצעתם של כמה צירים להעמידו מחוץ לחוק, למען “יוכל כל איש להוציאו להורג ביריה, בלי כל משפט…”

רק בן ארבעים ושבע היה, אולם המחלה והצער – המחלה שבאה, בלי כל ספק, מחמת הצער – כרסמו את כוחותיו. האיש אשר היה עשיר מופלג והקריב את כל רכושו לשיחרורה של אמריקה, נאלץ עתה לדפוק על פתחו של ידיד ספרדי, המעמיד לרשותו את ביתו, למען יוכל למות בו במנוחה. צחוק הגורל: דוקא בביתו של ספרדי – יהויכין דה מיאֶר – אחד המעטים אשר נותרו בחיים לאחר הכרזתו של בוליבאר על “המלחמה למוות”; דוקא האויב לשעבר מסביר לו פנים, ברגעי חייו האחרונים…

סימון בוליבאר, גואלה של אמריקה, משחררה מעול העבדות הקולוניאלית, מת בשנת 1830, ב־17 בדצמבר. הוא היום בו יסד, כמה שנים לפני כן, את המדינה החפשית ורחבת־הידים: “קולומביה הגדולה”…

ועתה, מאה שנים לאחר מותו, נערץ שמו בכל רחבי אמריקה. אלפי רחובות, מאות ככרות, עשרות ערים ועיירות נושאים עליהם את שמו של בוליבאר. זהו גיבורן הלאומי הנערץ של ונצואלה, קולומביה, אקבאדור, פּאֵרו ובוליביה. בכל אחת הארצות הללו יש למצוא את פסלו על רחבת אחת הבירות, ובכל הבתים, בבקתות כבארמונות, תלויה תמונתו במקום הכבוד, בצד הדגל הלאומי.

הנני כותב שורות אלו בונצואלה. אתמול עברתי בכיכר בוליבאר בקאראקאס, מקום שם עומד אחד מפסליו היפים ביותר שהוצגו לזכרון דורות: רכוב על סוס דוהר, משתולל משהו, מברך בוליבאר את העם כשידו האחת מחזיקה ברסן וידו השניה בכובע, שהורידוֹ מראשו לאות ברכה… זו היתה שעת הצהרים. מאות אלפי אנשים, חצו את רחבת בוליבאר. על יד מצבת הזכרון הוצג לראוה זר פרחים ענקי, אות הערצה, של הזמרית היהודית מארגנטינה, פאולינה זינגרמן… הקהל הסתכל רגע בזר והמשיך את דרכו. השמש עמד במרומי הרקיע והיה חם מאוד. רק הבוקר ירד גשם נדבות, שוטף, טרופּיקאלי.

הכיכר היתה מוצפת אור. ומעל לשולי כובעו עשוי־הברונזה של בוליבאר נשמע ציוץ עליז: בכובע נערכה אסיפת צפורים צבעוניות, זעירות, כנראה שהתנצחו בויכוח קולני.

ולא הרחק מכיכר זו, בפאנתיאון הלאומי, בקאראקאס, נח לו בוליבאר, בנה בחירה של ונצואלה, עריסת הדרור הדרום־אמריקאי!…

 

בתוככי ונצואלה    🔗

כצפור עיפה ירד מטוסנו בשדה־התעופה של “לא גואירא”. באנו מקוראסאו ובראותנו את חצי־האי הקטן המושט, כזרוע מוכנה לעזרה, אל מי האוקינוס, שמחנו כי הגענו סוף־סוף לא אל האיים, תחליפי יבשת, אלא אל היבשה עצמה, היבשה הדרום־אמריקאית. זו לי פעם שניה שהנני מגיע אליה השנה, אולם עדיין היא חדשה בעיני. עדיין שומרת היא בקפדנות משהו גנדרנית על כמה מסודותיה.

 

שלוש בעיותיה העיקריות של ונצואלה    🔗

אחד הפדגוגים הונצואליים, הסופר וההיסטוריון ח.א. קובה, מסכם בהקדמה לספרו “הגיאוגרפיה הפיסית, הפוליטית והכלכלית של ונצואֵלה” את מצבה של ארצו במלים אלו: “כל הבעיות החברתיות והכלכליות של ונצואלה קשורות תמיד בשלושת הגורמים העיקריים הללו: הבראה, חינוך העם והתישבות”. ואכן, אם נכיר מעט את תנאי חייו של העם הונצואלי, ניוכח לדעת כי בלי שלוש אבני הפינה הללו של בנינן החברתי־מדיני לא תיתכן שום קידמה בארץ זו. מצבה הגיאוגרפי של ונצואלה נותן לה אפשרויות התפתחות יוצאות מן הכלל; היא נמצאת במרחק של שלושת ימי־שיט מתעלת פאנאמה, ששת ימי־שיט מניו־יורק ושנים־עשר מחופי אירופה. ואם נוסיף לכך, כי מצד היבשה היא גובלת עם קולומביה, בראזיל וגויאנה הבריטית, נראה בעליל, כי רבות בה האפשרויות לפיתוח המסחר עם ארצות רחוקות וקרובות. שטחה הוא עצום: 912,050 קמ"ר, כלומר קרוב למיליון קמ"ר, ועל שטח ענקי זה יושבים בסך הכל 4,000,000 איש, במלים אחרות: 4 תושבים על כל קילומטר מרובע! על אף העובדה, כי ונצואלה היא ארץ טרופּית, יש בה מקומות בעלי אקלים בינוני וקר; הטמפראטורה כאן נקבעת לפרקים יותר לפי גובה המקומות מאשר לפי הרוחב הגיאוגרפי; שלושה סוגי אקלים בה: בחבלים הנמצאים על חוף הים ועד לגובה של שש מאות מטרים מעל למי הים, הטמפּראטורה נעה בין 24 ובין 36 מעלות צלזיוס; מגובה של שש מאות מטרים ועד אלפּים – הטמפּראטורה היא בין עשר ובין עשרים וארבע מעלות; ובמקומות הנמצאים בגובה של למעלה מאלפּים מטרים תנודות החום הן בין עשר מעלות מעל לאפס ועד לחמש־עשרה מתחת לאפס!

 

נפט – מלכה הבלתי מוכתר של ונצואלה    🔗

אפשרויותיה הכלכליות של ונצואלה הן בלתי מוגבלות כמעט. הארץ היא ענקית ויש בה מחוזות לאורך מאות קילומטרים, אשר רגלו של אדם לבן טרם דרכה בהן. רק לפני זמן קצר גילה טייס אמריקאי באחד מנידחי ה"אוריינטה" (המחוזות המזרחיים־דרומיים, על גבול בראזיל), מפל־מים כה כביר עד כי אשדות הניאגארה נראים כננסים לעומתו!

הארץ עשירה במחצבים ומתכות, בפחמים ואבנים יקרות; אולם כל אלה נוצלו רק במידה זעומה ביותר. עיקר מחיתה של ונצואלה הוא על הנפט. ונצואלה היא, לאחר ארצות־הברית ורוסיה, הארץ העשירה ביותר במעינות נפט, בעולם כולו. את קפיצת הנחשון שמדינה זאת עשתה במשך עשרים השנים האחרונות בתחום תפוקת הנפט, אפשר לראות מהמספרים הבאים: בשנת 1917 הפיקה ונצואלה ממקורותיה 18,000 מטרים מעוקבים; בשנת 1944 הגיעה תפוקתה עד ל 40,856,766 מטרים מעוקבים! והשנה תעלה זו עד לחמשיים מיליון מטרים מעוקבים! הכנסות ממשלת ונצואלה ממסי הנפט ודמי הזכיונות עלו בשנת 1944 עד ל 242.611.305.39 בוליבארים, כלומר כ־725 מיליון דולאר! במלים אחרות: הנפט מכניס לממשלת ונצואלה את הסכום העצום של שני מיליונים דולאר ליום, בקירוב.

הגיאות הכלכלית שבאה לונצואלה לרגל התפתחותה של תפוקת הנפט היא הגורם הראשי ליציבות המטבע הונצואלי ולהתפתחות המסחר. אך מאידך גיסא הרי בעית הנפט היא אַליה וקוץ בה: שכר העבודה הגבוה בתעשית הנפט גרם לעזיבת הכפרים; עשרות אלפי איכרים עזבו את שדותיהם ואת חיי האיכר הקשים ועברו לגור בסביבות מעינות הנפט. אמנם החיים הם חיי שכירים, אך משכורתם היא גבוהה לאין ערוך מכל מה שיכלה להציע להם החקלאות. מלבד זה גם תנאי הבריאות טובים יותר במקומות הללו; חברות הנפט מגישות להם עזרה הרפואית וגם המצב הסאניטארי בתחום הזכיונות הוא משביע רצון. תהליך עזיבת הכפר הגיע בונצואלה עד לממדים קטסטרופאליים. הארץ נשתעבדה ממש לנפט, ויש להביא מן החוץ את רוב המצרכים החיוניים, הלחם בכלל זה. אם יקרה והמעינות ימעיטו את תפוקתם או כי תיפּסק לגמרי, הרי נשקפת למדינה כולה סכנת רעב. הממשלה מכירה היטב בחומרת המצב ועיקר דאגתה היא פיתוח החקלאות, בעיה אחרת והיא: התישבות; וזו – מצדה – מעוררת שאלה שלישית: הגירה.

 

שיחה עם המיניסטר לחקלאות    🔗

כלכלתה של ונצואלה תהיה איפוא תלויה בתנודות תפוקת הנפט, עד אשר לא יימצא פתרון מתאים לבעיה הכפולה: התישבות חקלאית והגירה. וכאן הכוונה היא להגירה המונית ומתוכננת. אין זאת אומרת, כמובן, כי ממשלת ונצואלה מוכנה לפתוח את שערי הארץ לפני הגירה יהודית. המציאות המרה של חוקי ההפליה לגבי הגירה יהודית בכמה ארצות דרום אמריקה, והפליה לרעה (בלי חוק מפורש) בונצואֵלה היא עדות לאי־רצונה של הממשלה לעודד הגירה יהודית. אגב, בהיכנסי אל הקונסוליה הונצואֵלית בבוגוטא כדי לבקש ויזת כניסה כתייר לארץ זו, הציג לי הקונסול שאלה תמוהה: אם אני כומר או יהודי? על תמיהתי המפורשת השיב לי: "כי בשני המקרים לא אוכל לתת לך ויזה מיד, אלא אצטרך לטלגרף לונצואֵלה, כדי לבקש בשבילך רשיון כניסה לארץ… וכה עשה. רק לאחר שבועות מספר קיבלתי את הויזה. איני יודע אם צריך הייתי לחכות זמן כה רב, אילו הייתי כומר קאתולי… על כל פנים השגת ויזה לקרובי היהודים היושבים כאן, אינה דבר קל.

“אגודת ידידי האוניברסיטה העברית” שבקאראקאס הגישה תזכיר אל מיניסטר החקלאות ובו הפנתה את תשומת לבו אל החשיבות שבקבלת אינפורמציה על עזרתה של האוניברסיטה שלנו לחקלאותה של ארץ־ישראל; האגודה הנ"ל הפנתה את תשומת לבו של המיניסטר לעובדה שכמה מחקירותיהם של מוסדותינו על הר הצופים וברחובות עלולות להועיל גם לחקלאות ונצואלה. המיניסטר התענין מאוד בדבר ובאמצעות מנהל לשכתו השיב במכתב רשמי, כי המיניסטריון לחקלאות מוכן לבוא בקשר עם האוניברסיטה בירושלים וכי, מאידך, יש בדעתו לשגר לארץ־ישראל משלחת המורכבת משני מומחים, אשר יתחקו אחרי התפתחות ההתישבות בארץ ויעמדו על אופי חקירותיה של האוניברסיטה בשדה החקלאות.

בהיודע למיניסטר החקלאות כי נמצא בונצואֵלה שליח מן הארץ, הביע את רצונו לשוחח עמו. הד"ר ויקטור ברמן, חבר ועד ה"אגודה למען האוניברסיטה העברית" ליוני ללשכת המיניסטר, הוא המהנדס אדוארדו מנדוסה גואיטיקואה. במקום עשרת הרגעים החוקיים המוקצבים לכל פגישה, החזיקנו המיניסטר חצי שעה במשרדו. השיחה נסבה על שאלות ההגירה, ההתישבות, היעור, השבחת הקרקע והמלחמה במלריה. כל אלה מענינות מאוד – אמר – את ממשלת ונצואלה, וכולן עומדות על סדר יומו של המיניסטריון לחקלאות. ביקשתי מאת המיניסטר לאשר רשמית, בשיחתנו, את ההחלטה לשגר משלחת לארץ ישראל והוא עשה זאת ברצון. רמזתי למיניסטר כי היה מאוד רצוי שאחד משני השליחים יהיה אינטלקטואלי, שיסתכל גם בשטחי חיינו התרבותיים בארץ וימסור בשובו לונצואלה לדעת־הקהל כאן על אופיו האנושי־כללי של המפעל הציוני בארץ־ישראל. המיניסטר הוא איש צעיר, כבן שלושים, חביב ועירני.

 

“הועד הנוצרי למען ארץ־ישראל”    🔗

העתונות היא הגשר הבטוח ביותר בין שליחינו ובין דעת הקהל בארצות דרום־אמריקה; אולם אחת היא תגובתם של העתונאים בבוא לארצם סתם אורח, ואחרת היא בהיפּגש עמהם חבר למקצוע. בחשיבותו של המגע הישר עם העתונות נוכחתי לדעת עוד בהיותי בקולומביה, אשר בה קיבלוני טובי העתונאים במידת הכנסת אורחים שלא הורגלתי אליה אפילו בצרפת. גדולי העתונאים שם, עורכי שבועונים ופרשני ראדיו קיבלוני בידידות ופתחו לפני את עתוניהם להבעת רעיונותי ולהסברת הענין הציוני והמצב בארץ.

אולם בקולומביה הייתי עדיין אילם למחצה. זו היתה הארץ הדרום־אמריקאית הראשונה אשר ביקרתי בה והלשון הספרדית היתה זרה לי. עתה, לאחר ששת חדשי שהות בתחומי שלטונה של שפת סרוואנטס, יכולתי לשוחח עם חברי, העתונאים הונצואליים, בלשונם; ואם כי רחוק היה סגנוני מזה של אורטגה אי־גאסט, הרי היו דברי מובנים לכולם. בפגישה עם נציגי העתונות הונצואלית נוכחו באי־כוח כל העתונים, ללא יוצא מן הכלל, ובמקום לתת להם הכרזה שיגרתית, כתובה במכונה, כנהוג במקרה זה, העדפתי לשוחח עמהם שיחה חפשית ולכוון את המסיבה עד אשר תיווצר האוירה המתאימה לא רק להתענינות בבעיה הארצישראלית מנקודת מבט עתונאית, אלא עד כדי לעורר בלב הנוכחים את הרצון לעזור לנו, במידת יכולתם, במאבקנו הפוליטי. הנני מתכוון ליצירת ועד ונצואֵלי למען ארץ־ישראל, כאותם הועדים אשר נוצרו ברוב ארצות דרום־אמריקה.

ואכן כאשר קויתי כן היה. לאחר סקירתי על המצב בעולם בקשר עם הבעיה היהודית ולאחר שתיארתי לפני הנוכחים את המצב בארץ, קם מר סיזאר קורדובה, אחד מידידי היהודים בונצואלה, והציע כי נכריז מיד, בו במקום, על היווסד הועד הנוצרי למען ארץ־ישראל. הסופר חוסה נוּסטה סארדי, אחד מחשובי האינטלקטואלים במדינה נצטרף לדעתו והציע את כל עזרתו לענין. מיד לאחר היווסד הועד נעשו על ידי החברים הנוצרים פעולות חשובות: מאמרים המדברים בשבח מפעלנו בארץ הופיעו בעתונות המקומית; חוסה נוסטה סארדי נבחר חיושב־ראש הועד והמשורר הפופולארי ביותר במדינה, אנדרס אלוי בלאנקו – לסגנו; הסופר אנטוניו ארראיס, עורך “נאסיונאל” מחשובי העתונים בונצואלה, נצטרף אליהם יחד עם להקה שלמה של אישים מתוך האינטליגנציה הונצואלית. מר נוסטה סארדי, שהוא חבר האקדמיה כאן, הזמינני רשמית לקונגרס הפּאנ־אמריקאי של ההיסטוריוגראפים והציגני בפני נשיא הרפובליקה וחברי הממשלה הונצואלית, בעת ובשעה אחת עם חברי ה"קורפוס הדילומאטי", מיד לאחר ה"נוציוס האפּוסטולי", שגרירו של האפיפיור…

 

חשיבות הקשר החי עם הארץ    🔗

חשוב מאוד, כי אישים מחוגי האינטליגנציה הדרום־אמריקאית יבקרו בארץ כדי שיוכלו להיות, בשובם, סניגורים למפעלנו. דוגמה מצויינת לכך יכול לשמש הד"ר גוסטאבו גוטיירז, יושב ראש “הועד למען ארץ־ישראל” מקובא, אשר ביקר בארץ וערך לאחר זאת מסע בכל ארצות דרום־אמריקה, “כדי לספר” – לפי דבריו – “את האמת על ארץ־ישראל, כפי שהיא נראית לעינו של איש אובייקטיבי, קאתולי כמוני, בנה של אומה החיה באי קובא ושאין לה כל אינטרסים אגואיסטים לא במזרח הקרוב, ולא הרחוק. העינים מוקסמות ממש למראה הפלא שקרה בארץ הקודש, אשר דורות של שלטון זרים הפכוה למדבר ואשר עשרות שנות מאמץ אידיאליסטי של העם היהודי הפכוה לגן עדן”. שמעתי את הרצאתו המצויינת של הד"ר גוטיירז במועדון “ישראל” בקאראקאס, ואך הצטערתי על כי השמיע את דבריו בפני קהל יהודי אשר ידועים לו כל הישיגינו ולא בפני המוני ונצואֶלים, שהדבר היחידי הידוע להם על העם היהודי היא ה"תורה" הנמסרת להם מפי כמריהם וכן הרעל אשר סוכני הנאצים (החיים בונצואלה למאות גם כיום!) יצקו לנפשם במשך השנים האחרונות.

 

הישוב היהודי בונצואלה    🔗

ונצואלה היא אחת מתגליותיה החדשות בערך של ההגירה היהודית; עשרים, או לכל היותר עשרים וחמש שנים, הוא גילו של הישוב היהודי שם, יוצא מזרח אירופה. אולם היהודים המארוקאיים גילו את ונצואלה כבר לפני כארבעים שנים, ויהודים הספרדים, יוצאי הולנד תושבי האי קוראסאו זה מאות שנים, הם ראשוני התושבים היהודיים במולדתו של סימון בוליבאר. וכ"טריות" ההגירה היהודית ממזרח אירופה כן גם רעננות הרגשתה הלאומית ועצמת קשריה – קשרי לב – עם ארץ־ישראל. מלבד אלה יושבת בארץ זו עדה קטנה של יהודים סוריים ומספר יהודים ילידי הארץ, בני ירושלים וצפת וטבריה, ספרדים כולם.

ועם כל רב־גוניותם של יהודי ונצואלה אין מספרם הכללי עולה על שלושת אלפים נפש. מזה חיים למעלה מאלפּים איש בקאראקאס, בירת הארץ, והשאר מפוזרים בערי המדינה ועיירותיה.

 

שארית הטמיעה    🔗

רובם המכריע של היהודים הספרדים, יוצאי הולאנד מלפני שלוש וארבע מאות שנים, אשר התישבו באי קוראסאו, הקרוב לונצואלה, רובם נתבולל כבר למחצה או לשליש או לרביע בעם הארץ. בקאראקאס לא קשה להיתקל ביהודים אשר קאפרילס שמם וילדיהם כבר קאתוליים וילדי ילדיהם אינם משערים אפילו כי נכדי יהודים המה. לא נדיר להיפּגש באיש שחור־עור בעל שם יהודי. באחת העיירות כאן שוחחתי עם כושי אשר שמו ישראל כהן. כן פגשתי באנשים אשר אין להם כל מושג על יהדותם ואשר שמם הוא קוריאל, אליעזר, עוזיאל, עמיאל וכו'. מספר ה"שניאורים" – הנקראים כאן בשם “סניור” – הוא רב וסבורני, כי שום היסטוריון לא ידע להגיד בבטחה מי מן הונצואלים הנושאים עליהם את שם “הנרקיז” הוא יוצא חלציהם של אחד ה"גראנדים" הספרדיים; וכן גם “דה־לימה”, ו"פונסיקא" ו"קוראיה" וכו' וכו'.

מספר יוצאי יהודי קוראסאו השומרים עדיין על שביב מסורת ועל קשר עם הדת היהודית הוא כה זעיר, עד כי אפשר לקרוא להם לא בשם “שארית הפליטה”, אלא “שארית הטמיעה”. בעיירה קוֹרוֹ יש בית עלמין יהודי ישן אשר מספר הקברים בו הוא רב יותר ממספר היהודים החיים בעיירה זו עתה. מלבד הכתובת הדלה, מעל למשקוף השער, “עפר אתה ואל עפר תשוב”, לא מצאתי שום זכר ליהדות, לא על השער ולא בתוך בית־העלמין. שום אות עברית על הקברים! שום זכר ל"פ.נ." או ל"נ.ע.“! אף לא מגן־דוד אחד! על כמה מהקברים הוקמו מצבות פסבדו־רומנטיות, עם מלאכים פרושי־כנפים עשויות שיש. השמות רשומים בספרדית, באותיות לאטיניות. הקבר העתיק ביותר הוא משנת 1832, של ילדה בת תשע ושמה יוכבד חנה קוריאל. קראתי עוד כמה שמות: “יצחק י. סניור”, אביגיל דה חוסה לופס פונסיקא”, דה לימה", יצחק הנריקס" וכו'. ועוד שמות מתרוננים: “עתליה”, “לאה”, “דליה”.

תוגה עמוקה שורה על בית הקברות של קוֹרוֹ. עצבות של “כרת”…

 

עדת ה"מרוקאים"    🔗

כאשר אמרתי: היהודים המארוקאים הם העדה הוותיקה ביותר בונצואלה, אם לא נביא בחשבון כשני מנינים משפחות מיהודי קוראסאו, אשר אי פה אי שם, עוד חי בהן אב זקן הזוכר את קריאת שמע או הבא לומר “קדיש” לבית הכנסת פעם ביובל. היהודים המארוקאים באו לכאן לפני שלושים וארבעים שנה והתחילו לעסוק במסחר; עשו חיל ועתה מצבם החמרי הוא מצויין. רובם נתעשרו וכמה מהם הפכו למיליונרים ממש. הם מאורגנים בקהילה ושמה “אסוסיאסיון איזראיליטה דה ונצואלה”; יש להם בית־כנסת יפה ומספר הגברים הרשומים בפנקס הוא 154 איש. קודם לכן היו גם היהודים יוצאי ארץ־ישראל וסוריה חברים בקהילה זו, אולם אחר כך פרשו ויסדו לעצמם “מרכז” משלהם; אם כי כמה מהם הם חברים גם ב"מרכז" המארוקאי עד היום.

גם בקרב ה"מארוקאים" פשה נגע ההתבוללות והטמיעה; רבים מהם נשאו נשים נוצריות והתרחקו לגמרי מהיהדות; כמה מביניהם אשר נולדו וגדלו בונצואֵלה – אינם מתענינים בארץ־ישראל, וחושבים כי פחיתות־כבוד היא ל"ונצואלים" כמוהם לסייע למפעלנו. העובדה, שנוצרים ונצואלים מוכנים בלב ובנפש לעזור לעם היהודי בהקמת מולדתו, אינה הוכחה משכנעת בעיניהם.

גישתם של רוב ה"מארוקאים" לבעיה הציונית היא “פושרת” למדי. אמנם הם מנדבים מעט כסף לקרנות, אולם עושים זאת מתוך יחס פילאנטרופּי, כנתינת צדקה. מובן מאליו, כי אין כל פרופורציה בין רכושם העצום ובין פרוטותיהם. אחד האנשים אשר הזיקה ליהדות חזקה היא אצלו ואשר המפעל הציוני יקר לו מכל יקר הוא מר אברהם י. בנצרף, יושב־ראש קהילתם. זהו איש עשיר, רווק כבן ששים, וחלומו הוא לערוך נסיעה לארץ ולהנציח את שמו על ידי איזה מפעל חשוב בה. הוא גם יושב ראש הועד “למען האוניברסיטה העברית” כאן, ומשתתף באופן פעיל בכל מפעל יהודי. מלבדו מצויים בקהילה זו עוד כמנין יהודים אשר יש להם יחס כל שהוא לארץ.

 

עדת “הארצישראלים”    🔗

בעצם, רוב ה"ארצישראלים" אינם אלא יוצאי חמת, חלב, דמשק ובירות, אולם יש כאן גם כשני מנינים מילידי הארץ, ספרדים בני טבריה, ירושלים, צפת; אלה מאורגנים בקאראקאס בקהילה, הנושאת את השם “סנטרו בנפיקוֹ איזראליטא”. מצבם החמרי אינו רע, אך רחוק מאוד להיות דומה למצב המארוקאים. יחסם אל הארץ הוא הרבה יותר חם מזה של יוצאי צפון אפריקה. יש לציין בצער, כי רוב הילדים בני הארצישראליים, אשר נולדו בונצואלה או גדלו כאן, אינם יודעים עברית.

 

האשכנזים    🔗

רובו המכריע של הישוב היהודי בונצואלה הוא מהגרים מיוצאי מזרח־אירופה ופליטים יוצאי גרמניה, אוסטריה והונגריה. מספר המהגרים מהוה שמונים אחוז מהישוב האשכנזי בונצואלה. הבדלתי במתכוון בין מהגרים לבין פליטים; וחלוקה זו מתבלטת ביחוד בשתי נקודות: המוצא והיחס לענינים יהודים. המהגרים הם ברובם יוצאי בסאראביה ובוקובינה. כמה מהם הגרו לכאן ממדינות אחרות של אמריקה הדרוימת, מפּאֵרו, למשל, מבראזיל או ארגנטינה, אך רובם באו ישר מהעיירות הקטנות; עמלו הרבה; עברו את כל מדורי המאבק הכלכלי הדרום־אמריקאי: רוכלות מבית לבית, מסחר זעיר על כל העלבונות והרדיפות הכרוכים בכך. הסוחרים המקומיים – בראותם בהם מתחרים רציניים – עוררו לא פעם את השלטונות נגדם. אולם לאט לאט נשתנה המצב; באירופה פרצה המלחמה, שגרמה להרס ולזועות בעולם הישן, אך העולם החדש שגשג בתקופה זו, שהיתה בשבילו תור של גיאות כלכלית. ביחוד הורגש הדבר בונצואלה עם התפתחותה הכבירה של תקופת הנפט וגילוי מעינות חדשים שהעמידו מדינה זו במקום השלישי בעולם, כיצרן של ה"זהב השחור".

הפירמידה של ציצן־איצה ביוקטן (מקסיקו)

אירופה נסגרה כליל בפני השווקים הדרום־אמריקאיים, וארצות־הברית היו גם הן טרודות במאמץ המלחמתי; כה ניתנה לכמה מארצות דרום־אמריקה ההזדמנות ליצור תעשיות משלהן, כדי לספק את התצרוכת הפנימית; ביחוד תעשיות של מצרכים חיוניים, כמוצרי טכסטיל, והיהודים נטלו חלק פעיל בהקמתה של חרושת טכסטיל בונצואלה. אמנם תעשיה זו אינה מגיעה בממדיה לזו של ארצות אירופה, אך היא מילאה תפקיד חשוב מאוד בחיים הכלכליים של המדינה. היהודים, יוצאי מזרח אירופה, הראו יוזמה ומרץ וכשרון, ומרוכלים זעירים עלו למעלת חרשתנים ומיליונרים. אך לשבחם של יוצאי בסאראביה ובוקובינה ופולין יש לומר כי הכסף לא השחיתם, ואת בעלי הלב היהודי החם ביותר, בכל הארצות שעברתי עד עתה, מצאתי דוקא בונצוּאֵלה; יהודים אשר ארץ־ישראל היא להם צפור נפשה של היהדות ומחוז געגועיהם הרוחניים. רבים מיהודי ונצוּאֶלה – יהודים אמידים ועשירים, בעלי יכולת כלכלית ובעלי מרץ – ביחוד בעלי־המשפחות המטופּלות בילדים, משתוקקים לעלות ארצה, לא כדי להתעשר בה, אך כדי לחיות בה חיי כבוד ולתת חינוך יהודי לילדיהם. בעית חינוך הדור הצעיר היא הבוערת בונצוּאֵלה; כי הבנים שגדלו כאן אינם יודעים כמעט ולא כלום מעניני יהדות, מדברים אך ספרדית ומחקים את דרכי הגויים. המצב הגיע לידי כך, שגם בונצוּאֵלה היו מקרים של נישואי תערובת בין בנות יהודיות לבני הארץ הזאת ולהפך.

חיי היהודים כאן הם אפורים למדי ואלמלא המועדונים שלהם, אשר בהם מתרכזים חיי הקהילה וחייו התרבותיים והלאומיים של הישוב היהודי כאן, היו גם יהודים אלה מתרחקים מצור מחצבתם.

 

מוסדות הישוב היהודי בונצואלה    🔗

הישוב היהודי בונצוּאֵלה הוא קטן; בסך הכל כשלושת אלפים נפש, אך זהו ישוב הקשור, ברובו המכריע, בכל נימי נפשו אל היהדות. בכל ונצוּאֵלה לא מצאתי יהודי מתנגד לציונות. אין כאן שום מפלגות יהודיות; וכל יהודי מיוצאי מזרח אירופה הוא ציוני להלכה ולמעשה. כל אותה האוירה הבלתי בריאה, שמצאתי בקולומביה, של פירוד וריב־מפלגות – מפלגות ננסיות, הקיימות כמעט אך על הנייר – לא מצאתי בונצוּאֵלה. למרות הפילוג לשני “מועדונים”, עומד הישוב היהודי בקאראקאס מאוחד מסביב למפעל הארצישראלי ומגיב על בקשת עזרתנו ברוחב לב הראוי לשבח. ארץ־ישראל בשביל יהודי ונצוּאֵלה היא מעין תחליף ליסודות הדת והמסורת, אשר נתערערו ולא חדרו לחיי המשפחה ולהוי החברתי. שהייתו של שליח מארץ־ישראל בונצוּאֵלה עוררה את הרוחות ועודדה אותם. אוירה של חג היתה נסוכה על חיי הקהילה היהודית כאן ויחס לבבי כזה שמצאתי בונצואלה, יחס של ריעות וכבוד כאחד, עבר את גבולותיה של קבלת־פנים רשמית ורץ אל תחומיה של הכנסת־אורחים הנהוגה כלפי קרוב, כלפי בן־משפחה.

 

הגיגים ודמויות בקאראקאס    🔗

יש ערים אשר תוכל לומר עליהן, כי דומות הן ליצורים בעלי גוף אך נעדרי נשמה; וכן להיפך. קאראקאס היא עיר בעלת נשמה וחסרת גוף עדיין; אם נקרא בשם נשמה לנופיה הנפלאים, לסביבותיה עטורות ההרים המכוסים בירק טרופּיקאלי. העיר כשהיא לעצמה אין בה כמעט כל ענין; לא תרבותי ולא ארכיטקטוני. להוציא, אולי, אי אלה בתי־ספר הבנויים בסגנון מודרני ואת רובע “סילנסיו”, אשר בו, על ערימות אשפה ממש, הקים נשיא המדינה שמונה גושי בתים לדירות זולות לעם, כמתכונת בניני העיריה בוינה אי פעם. כמה אנשים, ונצולאנים בעלי יזמה, הכירו בערכם האורבאניסטי של פרברי העיר ורכשו מגרשים ענקיים, אחוזות שלמות, תיכנו בהן רחובות וכבישים, גינות וערוגות והארה והניחו צינורות מים וכבר סיימו את הכיכר הראשית והקימו כנסיה למאמינים והנה לפנינו עיר חדשה, בלי בתים עדיין, אל עומדת מוכנה לקבל בסבר פנים יפות ובבת צחוק זרועת פרחים את הרוצים להיות תושביה. השכונות החדשות הללו נקראות כאן בשם “אורבאניזאסיון” והיפה שבהן היא “אלתמירה”, שהיא חיקוי לרחבת ה"קונקורד" בפאריס, ואף האובליסק אינו חסר כאן, אלא שהלה לא הובא על ידי נאפּוליון ממצרים, אלא יצקוהו כאן מחומר פרוזאי: בטון־ברזל.

הדרך משדה התעופה “מאירטיה” לקאאקאס היא אחת היפות בעולם: רבת סיבובים ועיקופים כדרך מתל־אביב לירושלים. אך היות והריה מכוסים ביערות וירק הריהי שלוה יותר, אביבית יותר – באביבם הנצחי של הטרופּיקים – ודרמטית פחות מזו העוברת על יד הקסטל, מוצא וליפתה. רכסי ההרים כאן דומים לגבם של גדיים בעלי צמר רך כקטיפה. אין אלה צוקי האנדים, אין אלה לועי הרי־געש פעילים או כבויים כאלה של גואטמלה וסאן־סלבאדור – אלה הן קרקפות עגולות ומעוגלות כאילו לאחר לטיפותיהם של גשמי זעף וערפלים של בוקר ובין־ערביים.

 

מעשה שאול המלך    🔗

באסטרטגיה של המגביות המבצר הראשי הוא “התורם הראשון” או ה"פותח את המגבית"; משנכבש מבצר זה מובטח גורלה של המגבית.

ה"מבצר" הפותח בקאראקאס צריך היה להיות (כאשר אמרו לי פעילי המקום), מר ליאון שניידרמן; דוקא יהודי מפולין ולא מבסאראביה.

נדמנתי איפוא לארוחת צהרים עם מר שניידרמן, אך תחת לדבר על המגבית, או נכון יותר, תחת לדבר על הכסף בילינו יחד שלוש שעות בשיחת רעים על.. “הבימה”, על לייויק ועל פרץ הירשביין ועל אחד־העם. איש שיחתי דיבר כל העת והרגשתי כי האיש רעב ממש לשיחה שאינה קשורה במכירת פרווֹת ומשי, שהם מקור עשרו. “הה, ידידי! לעולם לא אשכח את הצגת “הגולם” בוארשה על ידי “הבימה”! לעולם גם לא אשכח את דמותו של תנחום… יאמר נא לי, אדוני, איהו תנחום עתה, איהו?… האם עלה ארצה או נמק הוא ביסוריו באחד ממחנות העקורים באירופה? ואיהו בכיה של חנה רובינה?… ואיה צמותיה של לאה מ”הדיבוק", ודיוקנה הטהור של בת ישראל כשרה?… איהן בנות ישראל הכשרות מעיירות פולין? ומה היה לילדינו, מאות אלפי ילדינו, שעיניהם תוהות וקאפּוטותיהם שחורות ופיאותיהם מתנופפות עם משב הרוח ככנפי כרובים זכים?…מה עשה המהר"ל? מה עשה הקב"ה? מדוע נתנו לו לגולם האיום און ואכזריות ושהות לעשות? יש לילות שאיני יכול לתת שינה לעיני, ואני נכנס אל חדר משכבם של ילדי, ילדי ישראל, ורואה את פניהם הטהורים, החולמים – לא על שמשון הגיבור או דוד המלך או מערת אליהו – אלא על שלגייתו וננסיו של וולט דיסניי – הנני מביט עליהם ושואל עצמי: מה יהיה בסופם? אנא פניהם מועדות? איזו צוואה רוחנית הנני יכול להשאיר להם? איזה חינוך יהודי יכול אני לתת להם כאן? ואודה לפניך, אודה ואבוש: לפעמים מסיתני השטן והנני חושב רגע, כי טוב אולי שיחיו כאן, שישכחו, שלא יידעו איזה משא כבד הטיל הגורל על יהדותנו?… אבל מיד הנני מתעורר, מיד הנני חוזר בתשובה וכמעט מבקש סליחה ומחילה מאת אלהי ישראל על מחשבות הפלסתר…מה? הן נצח ישראל לא ישקר! ואם חס וחלילה יתבוללו ילדי – כילדי הרבה יהודים בארצות אלו אשר ניתקו את קשריהם אל עמם, – ובניהם יהיו שונאי ישראל, כאשר קרה כבר לא פעם!… לא! אלף פעמים לא! הנני מזדעזע למחשבה זו ומישהו בלבי קורא, זועק ומשווע: מוטב כי יהיו נרצחים מאשר רוצחים!… כאשר היה אבי בעל הנפש הטהורה, כאשר היו אחיותי… כאשר היו כל היקרים, אשר לא נדע בהיזכרנו בהם, לא נדע לעולם, מהו אושר, על אף כל עשרנו כאן.

דמעות זלגו מעיניו של האיש היהודי, אשר חדל מלהיות מר ליאון שניידרמן, אחד מגבירי העיר קאראקאס, והפך שוב, כמלפנים, ל"לייבל", אברך משי, בר אוריין, בן למשפחת חסידים, מאחת מעיירותיה – זכרונן לברכה – של מדינת פולין.

לא שוחחתי עמו באותו יום על המגבית ולא על גודל תרומתו. לא כבשתי ביום זה את “מבצרי “הראשון בקאראקאס; אלא נכבשתי לו, נכבשתי לגילוי האנושי. הלכתי לפגישה עם ליאון שניידרמן כדי לקבל ממנו את ה”צ’ק” ותמורת זה נחשפה, בכל ערטילאיותה, נשמה חסידית, עטופה ערגה לרוחניות צרופה וכיסופים ליהדות האמיתית; נתגלתה לפני דמותו של איש יהודי תועה במרחבי יבשה חדשה וזרה: “לייבל, מי שהיה בחור יהודי בפולין”…

“נו”, אמר לי בערב, ידידי, משה איינהורן, מועד קה"י, “בכמה אתה “מוכר” לי את ארוחת הצהרים עם ליאון שניידרמן?”

“לא אמכרנה בכל מחיר”, עניתיו, “כי היום נתעשרתי בידיד: אמנם הלכתי לבקש את ה”צ’ק", אך לא בקשתיו… הייתי כשאול, שהלך לבקש את אתנות אביו ומצא את כתר המלוכה…

“אה, ידידי, ידידי” אמר לי מצטחק, “ואני חשבתי כי ארץ־ישראל שלחה אלינו הפעם גובה מסים, כלכלן, במלה אחת: איש מעשי – והרי לך: מחפּש נשמות, מצודד נפשות, אידיאליסט… גרוע מזה: משורר… ממשיל משלים על כתרים ואתונות!…”

כעבור יומיים, בפתיחה החגיגית של מגבית קרן־היסוד בקאראקאס, נכבש ה"מבצר" ללא כל מאמץ: ליאו שניידרמן פתח את מגבית ונצואלה בסכום אשר עלה על כל ההשערות.

 

לייבל שני – ליאון גרושקא    🔗

לייבל אחר. מוזר: הגורל רצה כי יהיה “אח־אניה” לליבל שניידרמן, לפני שלש־עשרה שנים, בעזבם את פולין. לייבל הראשון עשה חיל בעולם החומר; לייבל השני – בעולם הרוח; ואשתקד האירה גם לו ההצלחה את פניה והוא נשא לאשה את בתו הצעירה של יהודי עשיר, מי שהיה חלוץ בארץ־ישראל לפנים…

כבר שמעתי על ליאון גרושקא במקסיקו ולפני כן בסאן־סלואדור ובקולומביה. סופּר לי עליו כי נשלח על ידי סוכנות הידיעות היהודית יט"א לערוך מגבית למענה (למען מי אין עורכים מגביות בדרום אמריקה?) בארצות אמריקה הלאטינית. והנה קרה לא פעם, כי בבואו אל אחת המדינות כאן, היה מקדימו אחד משליחי קרן היסוד או הקרן הקיימת; מה היה ליאון גרושקא עושה? היה נשאר בכל מקום ומקום כדי לסייע לתעמולת המגביות למען ארץ־ישראל, נושא נאומים חוצבי להבות אש למען קרנותינו והיה “שוכח” את שליחותו למען יט"א או הקונגרס היהודי העולמי…

ליאון גרושקה הוא יליד עיירה קטנה בסביבות בילאיסטוק. לפני שלש־עשרה שנה, בהיותו בן עשרים, יצא לארצות מרכז אמריקה; שנים מספר עשה בקוסטא־ריקא, בצ’ילי ובמקסיקו, בן הכיר את הספרות ההיספּאנו־אמריקאית, למד ספרדית ועתה הוא מרצה פופולארי מצויין ונואם בעל טמפּרמנט “לאטיני” כמעט. פרסם הרבה שירים בלשון הספרדית, הרצה מאות הרצאות פומביות ושידר נאומים לרוב מתחנות הראדיו השונות במדינות בהן חי.

ביליתי ערב נעים מאוד במעונו בקאראקאס, ברובע החוילות “לא פלורידא”. ערב טרופּי עטה את צמרות העצים במעטה ערפל קל, כרדיד של “טול” שקוף. החלונות היו פתוחים והרוח רשרשה באילנות. תינוקת ישנה בחדר הסמוך. רעיתו הצעירה של גרושקא ישבה עמנו והקשיבה לקריאתו, קריאת שיריו באידיש; והיה לי רושם, כי זרים הם במשהו, לה, לילידת ונצואלה זו, המדברת וחושבת ספרדית, בתו של מי שהיה חלוץ בארץ. געוועזען א הויז אין פוילן"… “היה היה בית בפולין” – זהו שם קובץ שיריו של ליאון גרושקא, אשר הופיע לפני שנה במקסיקו. עממיות חמה מפכה בשורות אלה שלא פעם הן פרוזאיות. חיי העיירה היהודית של שמחותיה ויגונותיה, על חגיה ויומיומה, על טיפּוסיה השונים – עוברים לנגד עינינו. אהבה עמוקה אל העיירה היהודית תוססת בדפים אלה, אהבה אל דברים ואל אנשים, וניכרת בשירים חדירה אל פשטותם הפיוטית של עצמים אשר הפכו עתה, עם כלות הכל, לסמלים:

"ווי גוט עס איז ליב צוהאבן שטילע, פשוטע זאכן:

"מיין מאמעס עמער, מיין טאטנס שטעקן מיטן זילבערנעם הענטל,

און די אייניקלאך וואס לאכן,

"לעבן גאניק, ביים דינעם ווענטל,

"ווען זיי קומען אויף זומער צום זיידן.

“…ווי גוט עס איז ליב צו האבן שטילע, פשוטע זאכן”

"מיין מאמעס תחינה־ברילן און מיין טאטנס גלייכע ווירע;

"שמחה באשקעס סודות,

"און אין גן עדן די פרומע זיידעס.

…ווי גוט עז איז ווי גוט עס איז ליב צו האבן שטילע, פשוטע זאכן"

שורות כאלו יכולות לשמש עדות לגעגועים העצומים אל בית־אבא־ואמא ואל העיירה, שכלו בעשן ולהבות אש, געגועים הרוטטים בלב המוני היהודים אשר העתיקו את מושבם מעיירות מזרח אירופה אל המדינות הטרופּיות אשר מעבר לאוקינוס. אם נעמיק היטב בבעיה זו ניווכח לדעת כי הערגה לארץ־ישראל גוברת בהם עתה במידה שוה עם געגועיהם אל העבר; ורבים מהם היו מאושרים לראות לא רק את ישובי העמק והגליל, אלא גם אחת מפּינות חיפה, תל־אביב וירושלים הנושאות בהן משהו מצביונם של רחוב בוארשה, בלודז או בביאליסטוק… כיסופים לציון מתוך געגועים לגלות…

 

משוט בערי ונצואלה במחיצתו של דיפּלומאט איטלקי    🔗

גדול

דוקא בבירת ונצוּאֵלה זימן לי הגורל להכיר את הרוזן ספורצא, אחד ממדינאיה המזהירים של איטליה. הרוזן ספורצא עבר בארצות דרום וצפון אמריקה, במסע אשר נוהגים לקרוא לו בשם"מסע של רצון טוב", ושוחח עם אנשי הממשלות והרצה בפני אלפי אזרחיהן של ארצות העולם החדש, למען הסבר להן, כי איטליה מעולם לא היתה פאשיסטית וכי האומה כולה היתה אסירת המשטר של החולצות השחורות.

לא כאן המקום להיכנס לעוביו של הויכוח על אשמת משטרים ואומות; אך, עם זה, לאחר הזוועה הישראלית הגדולה ונוכח השוֹאה, בכל ערטילאיותה המשוועת, אי אפשר שלא להודות, כי העם האיטלקי הראה מידה רבה של אנושיות לגבנו.

הרוזן קרלו ספורצא, מעורכי וחותמי חוזה ראפאלו בשעתו, הוא דמוקראט עד לשד עצמותיו. אריסטוקראט דמוקראטי, כאשר קראו לו עתוני ונצוּאֵלה. בספרדית המשובשת, שחינה של הלשון האיטלקית נסוך עליה דיבר כשעה במסיבת העתונאים במלון “אוילא” ובפני הקהל – לא הרחב – בתיאטרון העירוני בקאראקאס. ראוי לציין, כי להרצאתה של אישיות כה גדולה לא באו אלא כמאה עד מאה וחמישים איש. רובם ונצוֵּאלים. למרות העובדה כי יש כאן ישוב איטקי גדול למדי. אך רוב האיטלקים כאן היו – היו? – פאשיסטים.

הרוזן ספורצא דיבר בהערצה על אנגליה, על אנגליה מימי הפצצות לונדון, אשר בגבורתה הצילה את העולם מעול הנאציזם. אך תוך כדי דיבורו ה"דיפלומאטי" מאוד, ציין את ההבדלים המוחשיים שבין התקווֹת שתלו בה באנגליה הדמוקראטית ובין האכזבה השוררת בעולם לגבי עמדתה בכמה שאלות. כאן חכיתי למלה, למלה גואלת, להגה, אשר – בין שאר אכזבות העולם – יציין גם, ולוּ אך בניב – את צדקת מאבקנו, צפּיתי – לשוא! והלא הרוזן קארלו ספורצא הוא איש אוניברסאלי; מבחירי מדינאי העולם; מבחירי בניה של איטליה.

מה רחוק הוא העולם מעולמנו!

 

סיזאר גוסטבו קורדובה – מעריצו של בן־גוריון    🔗

בשיחת־חולין, שאני מעלה בקולמוסי הפעם, אפשר לא להקפיד על התפתחותה ההגיונית של העלילה וכן על חוש הפּרופּורציה. הלך־ מחשבותי מחזירני שוב לקאראקאס, מטעם פשוט, כי שוב הנני שוהה בעיר זו, בעלת נופים נפלאים, בעלת יהודים טובים בפשטותם ופשוטים בטובם. עיר, אשר על אף תעמולת השנאה של הנאצים במשך שנים, יש לנו בה כמה ידידים לא־יהודים ואני מקוה כי מספרם ילך וירבה. בין ידידים נאמנים אלה נועד מקום מיוחד לסניור גוּסטאבוֹ קורדובה. זהו איש אשר ה"הובּי" שלו הם דברי ימי ישראל. ומתוך הכרת ההיסטוריה היהודית הגיע מר קורדובה לאהבת ישראל. מכל מנהיגינו – האהוב ביותר, הנערץ ביותר בעיניו, הוא מר דויד בן־גוריון.

מר קורדובה פירסם הרבה מאמרים על השאלה היהודית; נתן בהם הערכה היסטורית, מדינית ולפעמים גם… מארכסיסטית של הבעיה הישראלית. בחיי יום־יום מר קורדובה הוא: מפקח טכני של הנהלת הדואר, אך בשעת הפנאי הריהו היסטוריון ואתונאי ופרקליטו של העם היהודי.

לפני ימים אחדים נשלח מר קורדובה על ידי ממשלת ונצוּאֵלה בשליחות רשמית למחוזות הצפוניים של הארץ ובטרם צאתו שלח אלי תשורה: את תמונתו בצירוף בקשה למסור את הערצתו לישוב היהודי ולארץ היהודית וביחוד “לענק הדרור, הד”ר דויד בן־גוריון! כי כל עוד יהיו לעם ישראל טיטאנים כמוהו לא יימצא כוח אשר יוכל לעצור בעד תשוקת הבנין, המאבק והגאולה של המולדת העברית… ארץ־ישראל העברית צריכה להיות חפשית, משום רצונם העז של בניה ושל כל האנשים שוחרי־הצדק בעולם כולו!" ובשיחתו האחרונה עמדי ביקשני, כי אשלח לו תשורה מהארץ: מעט אדמה ממשק יגור… ותמונה של דויד בן־גוריון.

 

“להגנת ארץ־ישראל, הלבנון, סוריה ובליסה”    🔗

בשם זה הופיעה בקאראקאס חוברת מאת ברנאדינו רוסילו, אחד מאנשי השירות הדיפלומאטי הונצוּאֵלי, עורך כתב־העת “בוליבאר”. החוברת יש לה צורת מכתב גלוי לה.מ. מלך אנגליה ובה מנתח המחבר את מדיניותה הקולוניאלית של בריטניה הגדולה ודורש צדק למען הארצות הנ"ל. “ארץ ישראל”, אומר המחבר, “שייכת ליהודים ולא יהיה שלום וצדק בעולם, כל עוד תמשיך הממשלה הבריטית במדיניות הנוכחית בנוגע אליה”. הצד המענין שבחוברת זו הוא שהענין הארצישראלי נדון בה בצד בעיה מרכז־אמריקאית, הריהי שאלת המושבה “הונדוראס הבריטית”, או בשמה האחר: הטריטוריה של בליסה, אשר מדינת גואטמלה תובעת אותה לעצמה זה שנים רבות. ואכן לחוברת צורף מכתב רשמי אל מחברה מאת מיניסטר החוץ של גואטמלה, המודה לו בשם נשיא הקהיליה על התמיכה המוסרית בתביעות ארצו לגבי חבל הארץ הנ"ל, אשר ניתנה במכתב הגלוי למלך אנגליה. זהו מומנט פוליטי חשוב גם לגבי עניננו, כי על ידי כך נעשית בעיתנו גם היא קרובה יותר, קרבה פסיכולוגית, לעמי אמריקה הלאטינית.

החוברת, בדרך כלל, אינה נקיה מערבוב מושגים פוליטיים וגיאוגרפיים, אולם חשיבותה היא בזה שאיש קאתולי, בן ונצואלה, נטל על עצמו לעורר את מצפונם של תושבי היבשת הלאטינו־אמריקאית ולהפנות את תשומת לבם אל הבעיה היהודית מתוך אספקלריה כלל אנושית ובקשר ישיר עם שאלה דרום־אמריקאית.

 

בערים: מארארקאי, ואלנסיה ובשדה־הקרב קאקאבובו    🔗

בעברי במדינות מרכז ודרום אמריקה נוכחתי לדעת עד כמה, הכתה ארץ־ישראל שורש עמוק בלבותיהם של יהודי התפוצות הללו בכל מקום ומקום. כאן ראיתי בעליל כי גבולותיה הנפשיים של המולדת חורגים מתחומיה הגיאוגרפיים ויכולני להגיד – לא במובן הפוליטי, אלא במובן הפסיכולוגי – כי גבולות ארץ העברים מגיעים אל לב כל פזורי ישראל משני עברי קו־המשוה והטרופּיקים. זהו תחום רגשות מיוחד במינו. ערגת ישראל וכיסופיו למולדתו עוד לא היו מעולם כה חזקים כמו עתה, בארצות אלו!

בכל עיר ועיר נתקבלתי כשגרירה של המדינה העברית בדרך. תיארתי לפניהם את חג־הביכורים בקבוצת גבע ואת שמחת ילדיה בשעת השחיה במי בריכתה. להורים המתלבטים כאן בחינוך ילדיהם, הלומדים בבתי־ספר קאתוליים, די היה לתאר את שעת יציאת ילדינו – עשרות אלפי ילדינו – מבי הספר העבריים בתל־אביב. לא מלים גבוהות ולא נאומים חוצבי להבות אש צריכים אנשים אלה, אלא סיפּור פשוט ואמיתי על החיים בארץ. לא “תעמולה ציונית” הם צריכים – אלא תיאור חיים ארצישראליים. עתה אין הם רוצים להאמין אלא למראה־עינים; אם לא לעינים שלהם, הרי לפחות לעיני שליחיה של הארץ. “הוא היה שם. הוא משם. הוא למד שם בבית־ספר עברי. הוא עקב יום יום אחר התפתחותה וגידולה של הארץ. הוא גדל בתל־אביב עם עצי שדרות רוטשילד ורחובותיה של העיר” – עובדות אלו היווּ את הגשר הישר והבטוח ביותר אל לבותיהם של בני עמי, אשר לא זכו לראות את כל אלו במו עיניהם.

ועדה שלמה של נכבדי היהדות הונצוּאלית ליוותני מעיר הבירה עד לערי מאראקאי וּואלנסיה; יהודי מרארקאי לא הניחוני לעזוב את עירם. מוכרח הייתי להישאר עמהם שלושה ימים ולבלות במחיצתם. “אתה הבאת עם בואך לעירנו אוירת־חג. תן לנו עוד מעט מזיוה של המולדת, ספּר לנו עוד מעט על ארץ־ישראל”… ערב יפה אורגן על ידי “ויצו” – שאינה מונה אלא כשלושים חברות, אך זהו גם הסך הכל של נשי ישראל במאראקאי. בעיר ואלנסיה פגשוני הילדים בשירים עבריים ויהודיים, דגל ציון בידיהם, ובפיהם ברכות באידית (חזון בלתי נפרץ באמריקה), אשר נאמרו על ידי ילדים שגדלו כאן. הילדים הכינו לי הפתעה נעימה מאוד: “עונג שבת”, שנערך כולו על ידם, עם הרצאה קצרה מאת אחד החברים של נושא יהודי, עם קריאת שירי ביאליק וסיפור מאת פרישמן. בערב בו הרציתי על “נופי ארץ־ישראל”, ישב באחד הכיסאות באולם יהודי שחום־פנים ובכה, בתארי את גידולה של תל־אביב ואת יפי חוצותיה. הוא ניגש אלי, לאחר מכן, לחץ את ידי ואמר: “תודה תודה על דרישת השלום, אשר הבאת לי מרחוב הרצל ומשכונת מונטיפיורי”. האיש דיבר עברית וסיפּר לי, כי בשעתו נאלץ לעזוב את הארץ ועתה עוררו דברי בלבו געגועים כבירים אליה. ולעומת זאת הכרתי כאן יהודי מטבריה, אשר אך לפני שבע שנים עזב את הארץ ו"שכח" לדבר עברית, הוא ובתו שהיא עתה בת שש עשרה; אבל הכרתי בקאראקאס ילדה, בת שש־עשרה אף היא, שבאה לכאן עם אחותה והוריה בערך בזמן אחד עם המשפחה הנ"ל, לפני שבע שנים, והיא כולה “צברית”, כולה ארצישראלית, כולה כיסופים – עד כדי בכי – לארץ. לשונה: עברית כמובן, עברית ארצישראלית והשירים המושרים על ידי ילדי קאראקאס, השירים העבריים, רובם באו להם ממנה.

 

מאראקאיבו ויהודיה    🔗

מאראקאיבו (לא לערבבה עם מאראקאי) היא מרכז תפוקת הנפט בונצוֵּאלה. אקלימה הוא טרופּי, אולטא־טרופּי, אם אפשר לומר זאת בהתחשב עם החום העצום, השורר בה במשך רוב ימי השנה. יש בה כשלוש מאות נפש יהודית. ואם היא מענינת אותי, הרי זה משום קומץ יהודיה ולא משום מאה אלף תושביה ומיליוני הדולארים אשר חברות הנפט מוציאות ממנה. “מועדון” יפה להם ליהודי מאראקאיבו. בנוי על גבעה הצופה על פני העיר כולה, עם גינה יפה, אשר ניטעו בה מספר עצי תפוחי־זהב כזכר לפרדסי הארץ…

הכרתי במאראקאיבו כמעט את כל היהודים. הפּעיל שבהם היה מר ליאון נוסבוים, אשר רעיתו היא מבנות הארץ שנתגיירה. כאן, במשפחה זו, הוכרעה הכף לטובת היהדות, מחמת מסירותו הגדולה של האב לעניני עמו וגאוותו על מוצאו. הגב' נוסבוים היא חברה שוות־זכויות בקהילה היהודית במאראקאיבו ומשתתפת בחייה לא פחות מכל נשי ישראל. בנו של מר נוסבוים מסר לי שיר בלשון הספרדית, אשר חיברוֹ לכבוד “וויצמן המנהיג הגדול ומשחררה של אומתנו”. השיר מוקדש “לכל יהודי העולם וביחוד לאלה הנלחמים על ארץ־ישראל שלנו”. כזאת היא האוירה אשר מר ליאון נוסבוים מחנך בה את בניו.

בעיר זו ישנו גם ישוב ערבי; ביתר דיוק, אלה הקוראים כאן לעצמם בשם “ערבים” הם ברובם דרוזים. המאורעות האחרונים בארץ השפיעו לרעה על היחסים ביניהם ובין היהודים. הערבים הללו מקבלים חומר תעמולה אנטי־יהודי מקובא ומדי פעם בפעם מפרסמים בעתוני המקום דברי הסתה נגד היהודים בכלל ויהודי המקום בפרט. הם מוציאים לפועל את פקודות הליגה הערבית. האוירה הורעלה במאראקאיבו, עד כי שלטונות המקום התערבו בענין וההסתה שככה ועתה כמעט שהופסקה. אולם היחסים הידידותיים ששררו כאן קודם לכן בין היהודים והערבים הופרעו על ידי המסיתים במידה כזו, עד כי גם הקשרים המסחריים ביניהם נפסקו. התעמולה הערבית כאן ניסתה – בינתים ללא הצלחה – ליטול לידיה את כליה של התעמולה הנאצית אשר היתה חזקה מאוד בשנים שקדמו למלחמה.

 

שירת הקיצאל…    🔗

שוב הטיסוני צפורי האלומיניום.

אוירון ענק של ה"פאנאמריקן" בלענו, ארבע עשרות נוסעים, ללא כל סימן כי באנו לקרבו. אולם הפעם הנני טס בכיווּן הפוך:

מאמריקה הדרומית אל ארצות הברית ומשם – ארצה. הנני מתרחק מונצואלה ומגיע, דרך קיראסאו, למיאמי.

מיאמי – קבלתני שוב בהבהובי אורותיה, באותה עליצות, באותה נהרה לילית, בהן נפרדה ממני לפני שנה. מראה מיאמי בלילה, ממרומי השחקים, הוא נהדר. ואף לאחר הבהובי הלילות הטרופּיים לא יכולתי לחזות בשויון נפש את יהלומי אורותיה של מיאמי השזורים על ענקי לילה החם והרך של פלורידה!…

ובשעות הטיסה, הראש סחרחר והכל נע בו כבסרט קולנוע. הנה: ראשית המגע עם עולם טמיר ומופלא זה, בו שואגים הטרופּיקים מתוך קצב מחולותיהם של גופים אשר דם כל הגזעים זורם בהם… והנה הד צלילה של מנגינה נוגה, אינדיאנית, המתפתלת מסביב להלמות התוף כהתפתל הליאנות מסביב לעצים החסונים שביערות העד, באקבאדור. יערות שלמים ממיתות הן בחיבוקן החונק ומציצת נשיקתן הארסית. מיליוני עצים נופלים חלל מדי שנה בשנה מפריחתם המשולהבת של שלל צבעי האורכידיאות.

אגדות משתלבות בצלילי המארימבה בכפרי האינדיאנים ומעבי הדורות בוקע בכיו העצור של עם שציפּה לכובש הזר מתוך קוצר־רוח זה המיוחד לכמהי תמורה. ואמנם הוא לא בושש לבוא והדביר באש ובחרב את גאון מלכיהם ושפך את דמם על ערמות זהב ואיזמורגדין. כמרי דת־האחוה ואהבת־הזולת צעדו במיפסע נצחון על גופותיהם שחומים של בני האינקא, מאיא ואצטקים.

וביערות יוקאטאן מהלכות עדיין האגדות על קצות בהונותיהן, פן יעור העבר המופלא מתרדמתו. ונהרות הסנוטא מזרימים מתחת לקרקע את מימיהם הצוננים לאורך מאות קילומטרים, כבימים ההם, בהם היו נערכים בהדרת טקס נישואי בתולות המאיא עם אליל המטר, על פי הבאר של עיר הקודש צ’יצי’ן־איצא, בירת האיצטגנינים.

מי יאמין עתה כי אבות האינדיאנים היו אי פעם אדוניה של יבשת זו?! עשרים מיליון מצאצאיהם חיים כאן עתה: עניים, חסוכי קרקע, חשוכי תרבות ונבערים מדעת. עשרים מיליון נפש מתנוונים בדלותם המרודה, חיים במשטר של עבדות, שעבוד האריס לבעל הקרקע, שעבוד הפועל לבעל המטעים, שעבוד לאלכוהול ולמחלות ממאירות. “אין אנו חיים” – שח לי אחד מהם – “אנו אך מתקיימים ואף זה בקושי”. ובשאלי את אחד הפקידים באקואדור, מה מספר תושבי המדינה, השיבני: “חמש מאות אלף איש ושלושה מיליון אינדיאנים”!…

תוגה עמוקה שרויה על פניהם ועל חייהם של האינדיאנים. מבטם בוהה, חשדן, כמבטה של חיה רדופה. ולעומתם – שמחת החיים של הקריאולים, יוצאי חלציהם של הכובשים, היא כקריאת תגר, כהתרברבות העשיר מול אנקת הרש. ובין שני הגזעים החיים בבידול זה מזה מגשירים המוני בני התערובת. מיליוני בני התערובת של אמריקה הלאטינית. יש בהם מסגולות האבירות הספרדית ומיגון העבדות האינדיאנית. יש בגופותיהם הגמישים מקצב ריקודי הפולחן של שבטים קדומים ובקולותיהם – מרנן שירי אראגון וקשטיליה. והם הם המהווים את המוני העם באמריקה הלאטינית.

ואופי האדם ביבשת מופלאה זו הוא כאופי הקרקע. הנה: אמריקה המרכזית. יבשת שלמה השרויה על הרי הגעש, החיה על לועיהם הכבויים או הלוחשים עדיין והמתפרצים לפרקים. הנה פלט ההר תמרות עשן ואש ונחלי לבה. החורבן וההרס משתלטים על הכל. מוחים מעל פני האדמה כל חורשה מוריקה, כל שדה חרוש, מעון אדם ומאורת בעל־חי. אולם כמעט קט שוב נרגע הכל, ואלמלא שרידי הפורענות לא האמנת כי זה לא מכבר כלה כאן אל קנא ונוקם את זעמו בבני האדם, בחיית השדה ובדשאיו גם יחד. הכל נרגע. על פני הכל שרויה שלוותו של עולם אביבי, צעיר לנצח. האגמים שבלועי הרי הגעש ולרגליהם מבהיקים בכספם ומרגיעים בתכלתם. והכל מסביב שקט ורוגע ויפה כגן עדן עלי אדמות. כי זהו חלקו של כדור הארץ שלא הספיק עדיין להצטנן, צעיר הוא, מתפרץ כיאות לבני הנעורים, כיאות לניני המאיא והאצטקים ולנכדי הקונקויסטאדורים.

כזאת היא היבשת. כאלה הם העמים החיים בה. כאילו עדיין לא נצטננה כאן כליל קליפּתו של כדור הארץ. כאילו תוססים עוד כוחות נעורים בלב העמים השוכנים כאן. המעבר מרוגז לפיוס, מעצב לשמחה, מהתלהבות לאכזב ולבוז, מאהבה לשאט־נפש – הם כה מהירים אצל בני אמריקה הלאטינית, עד כי לאיש שאינו מצוי עם יושביה, קשה לנחש את תגובותיהם המידיות ואת התנהגותם הסופית. כי האחרונה אינה, בשום פנים, מסקנה מן התגובה הראשונה. תכופות: להפך. התגובה החריפה עשויה להיות אות לאפשרות של הסדר שלו וידידותי אחר כך. וכפרט כן גם הכלל. כן גם העמים של אמריקה הלאטינית. הם מחפּשים עדיין את נתיבם בין הערצה הרומנטית של ה"מנהיג" – ה"קאודיו" או ה"גאוצ’ו" – ובין נסיונות של משטר שיספּק את כיסופי ההמונים ליותר צדק סוציאלי. כי זהו עולם שלם המשווע לצדק סוציאלי. במקסיקו ובגואטמלה, בקולומביה ובאקבאדור, בקוסטא־ריקא מיושבת הקריאולים ובהאיטי שכולה שחורה כעץ ההובנה. עמים שלמים מפרקים מדי פעם בפעם את יצריהם – יצר ההרס והחורבן גם יחד – בהפיכות, שאינן אלא סימן לתסיסה הגדולה הקיימת במדינות הללו, שאינן אלא אות לצמאון הגדול לדרור, לרעב לקרקע, לרעב ללחם פשוטו כמשמעו. ולעתים נדמה לך כי הצמאון להשכלה, לדעת, הוא פי כמה עז יותר מהרעב ממש.

עשרות מיליוני בני אדם אינם יודעים כאן צורת אות. יש ויחלץ מקרבם אחד מני אלף ובכוח התמדתו, ובכוח הסבל אשר אך בני עמים מדוכאים מוכשרים לו, יגיע אל מעמד בחברה, ואז יתגלה מה רבים ומגוונים הם הכוחות הצפוניים באנשים אלה, מקופחי המשטר והגורל. ואז יובן גם מאין באים לה תכופות לאמריקה הלאטינית מנהיגים הקוראים את העם למרד, לפריקת עול, לשינוי ערכין.

מיום ליום הולך הרגש הלאומי כאן ונעשה חזק יותר, קנאי יותר. הלאומיות לובשת יותר ויותר צורה של לאומנות. שנאת הזר – ירושת העבר, עת נלחם בוליבאר בכובשים הספרדים – משרשת עמוק בלב האינדיאני, הקריאול ובן־התערובת. עדיין לוהט באש כפולה לבה של היבשת: שרב הטרופּיקים ולהט מעמקי האדמה. בסאלואדור – עולים לרקיע עמודי־אש, המתפרצים מלועו של האיזאלקו, ומאירים כמגדלור, המכוון את ספינות הדייגים למרחוק. בקולומביה מרחפים שמות ערים – בית־לחם, יריחו וירושלים, – כבת־קול שנמוגה בתוהו הטמיעה והנכר. בהאבאנה – מלטפים קרני השמש השוקעת את קיר האבנים הרעוע, אשר מולו נורו לוחמי הדרור של קובא המדינה־האי. עדיין תקועים בו קלעי העופרת אשר פלחו את לבות הצעירים שבזו לעבדות. במקסיקו – מתרוננים שמותיהם של פאנצ’ו ויללא, חוארז וזאפאטה בהימנונים עקובים מדם. ודייגו ריברה נלחם באויבי העם והאנושיות גם יחד במכחולו החד כחרב פיפיות!…

ובמבוכי האומות, בלולות הדם והלשון, מתגוררים יהודים. אין כמעט עיר, מהנידחות ביותר ברחבי היבשת, בה לא תמצא יהודי. בכור גזעים ענקי זה, בו נבלעים רוב המהגרים שבאו הנה, נשאר היהודי, למרות מקרי השמד ונשואי התערובת, כגוף זר אשר היבשת אינה מצליחה לעכלו. ברובו הגדול ממשיך הוא במסורת משונה, בשרידי דת שאינה מובנת לשכניו, בלשון זרה, הנשמעת כלשון סתרים. אין הוא רוצה להתבולל או אין הוא יכול להתבולל, אך עובדה היא: הוא ממשיך בחיי נטע זר בגן התערובות המופלא ששמו אמריקה הלאטינית. ולמרות בואו הנה בחוסר כל והיותו רוכל עני מחזר על הפתחים כשחבילת מרכולתו על גבו, הנה השכיל להשתחרר מדלותו, הצלח לעבור ממעמדו של תגר למעמד בעל הון ובעל רכוש ובעל מטעים ובעל בתי חרושת. שלא כרוב המהגרים, אין הוא מוותר על דמותו, אין הוא ניתן לטשטוש, אין הולך לכנסיה, אין הוא חוגג את חגי שכניו, אין הוא מעריץ את קדושיהם. אין הוא נקלט בקרקע דשנה זו, אלא למראת עין. במעמקי נפשו שומר הוא אימונים למשהו ערטילאי, לאיזו ערגה מסתורית שאין הוא נותן לעצמו תמיד דין וחשבון על עצם מהותה, אך הפושטת צורה והלובשת צורה: פעם הריהם הגעגועים לילדות, לבית אבא־אמא שנשרף, בלבת התבערה הגדולה בירכתי אירופה, ופעם אלו הם כיסופים לכברת ארץ שרבית אשר עם פאתי מזרח…

ובינתים מתעוררים עמי אמריקה הלאטינית, ומתוך נפתולי ההפיכות, ממערבולת הדם והדמע, מבין רעם התותחים וטרטור מכונות היריה של מלחמות האזרחים, מתוך שטף מליצות הדמאגוגים ואנקת האינדיאנים, בוקעים ועולים קולות חדשים, צוואת המתים ושבועות החיים לשמור אימונים לה. היבשת כולה צועדת לקראת יעודים חדשים. היא מצרפת לקריאת הדרור את השוועה לצדק. ובראש תהלוכת חירותה נישא על נס סמל: הריהי צפור־הקיצאל, צפור יפה להפליא אשר יש בה משלל צבעי הטוָס, מתום היונה ומגאוות הנשר. היא בזה לחיי עבדות ומשתכלא בסוגר – תמות… היא משמשת סמל למדינת גואטמלה: היא רקומה על דגלה, טבועה על מטבעותיה, חקוקה על חותמה, משובצת בלב בחירי בניה. ולא רק לעצמה, לא לעמה בלבד, שוחרת חופש צפור־פלאים זו, אלא גם לאחרים. כיונת־נח שהביאה במַקוֹרה את עלה הזית, כן הביאה לנו את בשורת העצמאות. לא במו גרונה הכריזה על בוא קץ עבדותנו, אלא על ידי שליח. שליחה היה איש גואטמלה, מלוחמי הדרור בארצו, ממורדי החושך, מתומכי הנדכאים…

הקיצאל ידע לבחור את שליחו.

ולקול שירת הקיצאל מתעוררים עמי אמריקה הלאטינית; ולקול תרועת נצחוננו מתעוררים יהודיה ולבם הלם בקצב פעמי המשיח…