חלק ראשון: בעלות הענן
ילדותו של נוח 🔗
מוזר ותמהוני היה נוח. שתקן התהלך בבית המבודד על הגבעה, כאילו אינו יודע לדבר, קשוב למתרחש מסביבו ובלבו.
בהיותו בן שלוש שנים לקה בהצטננות קשה, ובזמן החלמתו היה יושב במיטתו שעות ומדבר אל נפשו.
יש שהיה ממלמל לעצמו, באידיש: “איך האָבּ אַ גוטע מאמע, און א גוטן טאטע; מיין מאמע האט מיך ליב. זי גיט מיר עסן איִן גוטע רפואות…” (יש לי אבא טוב ואמא טובה; אמא אוהבת אותי. היא נותנת לי אוכל ותרופות טובות).
כשהתאושש ממחלות־הילדוּת היה חלש ורזה.
ה"רבי" שהביא האב לילדיו הקדיש את רוב זמנו לזושא, אחיו הגדול ממנו שנתיִם. בניו הגדולים של האב מאשתו הראשונה, וגם נתן־נטע, בן האֵם מבעלה הראשון, נשלחו אל קרובי המשפחה שבעיר, למקום־תורה. נוח היה מקשיב לשיעורי ה"רבי" המלמד את אחיו ומעיין בספרי־הלימוד, וכך למד בעצמו את תורת ה"רבי", ובמהרה נוכח ה"רבי" לדעת, לפליאתו, שהקטן עולה על אחיו בתפיסתו המהירה, והיה משבחוֹ לפני אחיו ואמו.
כך נעשה נוח לתלמידו של ה"רבי", במדרגה אחת עם אחיו זושא, וקנאה נתעוררה בלב האח אל נוח התמהוני והשתקן. על כן הרבה להקניטו על חולשתו; אך נוח לא הגיב ולא נגרר לריב עם אחיו.
העולם שהחל להתגלות לנוח מחוץ לבית קסם לו; הוא נמשך אל השבילים המוֹליכים מן החצר אל השדה ואל היער הקרוב. ביתם הבודד על הגבעה, החצר על כל בניניה ומחסניה, ביתו של השומר, אשתו הנאה וילדתם איריניה; הפרות, העופות, הסוס והעגלה – כל אלה נתקשרו יחד בדמיונו, אאילו מוצאם מתיבת־נוח, שנחה על גבעה זו לאחר המבול. ואת עצמו ראה כיוֹנה שנשלחה מן התיבה. בבוקר היה מקשיב לרינת צפּרים; ובערב נשמע מרחוק קרקור הצפרדעים. בשעות היום היה מוצא עתים להתיחדות. כשהאם עסוקה בעבודתה היה יוצא מן השער ומתרחק אל היער, ועיניו משוטטות על מראות־הנוף. מדרום השחיר האגם, ומרחפים עליו ערפילים המתמזגים עם עצי החורש, הלִבנים הירוקים והמכסיפים. ושם, בָּאֲפָר, רועות הפרות של האחוזה. בנתיב־העפר המוליך אל היער גדלים פרחי־חן, ונוח שׂשׂ לגוֹניהם ותוהה על סוד צמיחתם. וכך היה מתיחד עם נפשו בעולם־הקסמים – עד שקולות בני־משפחתו הבהולים לחפּשוֹ מגיעים עדיו לעבי היער. קולות רוגזים אלה היו עוקרים אותו מחלומותיו ומחזירים אותו אל הגבעה ואל החצר.
אולם גם בחצר היה מוצא פלאים ורזים. הנה, בית השומר שבחצרם, ובני הבית הקטן.
שומר־החצר, גוי בעל גוף שפניו מגושמים, כעוּרים ויצוּקים כפלדה, ומבטו חד וזועם, משכהו בזרוּתוֹ. ידיו החרוצות שולטות בכּל, והוא משרת בנאמנות בעל עסקי האחוזה. שליחו של האב הוא בקבלת שכירים ושכירוֹת מן הכפרים בעונות־העבודה, לזריעת תפוחי־אדמה ולטיפול בהם עד לאיסוּפם, לקצירת החציר וליִבּוּשוֹ לשחת ולאיסופו במחסנים. הוא עסק בהשחזת הגרזנים והמשׂוֹרים, בכריתת העצים ביער; הוא היה המוציא והמביא את הפרות למרעה, הוא העגלון בעגלה שבחצר; הוא המטפל בסוס והרותם אותו לכל שעת־צורך, להחיש עזרה ולקיים קשר בין החצר לבין כפרי הסביבה והעולם שמעֵבר לאופק. אשתו, יֶאקטרינה, הנראית כבתו הצעירה, יפה ונאה, וידיה אינן יודעות בטלה. עוזרת בבית המשפחה, נשכרת ועובדת בשדה בעונות הבוערות.
והבת, איריניה, בת־גילו של נוח היא, והוא נמשך אליה בשוטטו בשדות. יש ששניהם, נוח ואיריניה, יוצאים יד־ביד לשוטט מחוץ לחצר, ללקט פרחים, לגלות בעלי־חיים זעירים ולשמוח על פלאי העולם. מפעם לפעם שומע הוא את מוּסר אמו על התרעוּתו עמה, שומע בכאב את לחש כינויה – ממזרת, כאילו גם אותו מעליבה האם. מה מובנו של הכינוי הזה?…
בפנות היום יושבת יקאטרינה על דרגש ורוקמת לאור העששית, ואיריניה משחקת לידה בקיסמי־עצים שליקטה. נוח נמשך להסתכל בשתיהן. מעל פתח ביתן תלוי צלם משיחם, ועל הקיר שמנגד לפתח – צלם דמות אשה הנושאת את תינוקה, וקוי־אור קורנים מפניה, ומולה תלויה מנורת־שמן, כנר־תמיד.
ביום ששי, כשרוֹתם שומר־החצר את הסוס לעגלה כדי להביא את האב הבּא מדרכיו לתחנת־הרכבת בסנובסק, לוקח הוא עמו את ילדי המשפחה וגם את איריניה. גדולה שמחתו של נוח בנסיעה זו, להקביל את פני האב הבּא לקדש את יום־השבת. וגם איריניה משתתפת בשמחת המשפחה המתכוננת ליום הקדוש, יום־השבת.
לעתים מציץ נוח אל בית השומר בימי החגאות שלהם כשהם מקשטים את פת־בגם הלבן כלחם־הפנים. מסתכל הוא בשולחן־החג שלהם, שמפּת־פשתן פרושׂה עליו וצלבי־קודש רקומים עליה ואור חג, חגם, נסוך סביב. מסתכל נוח, ולבו משום־מה מתעגם עליו…
עם הפשרת השלגים ובוא האביב פורצת צמיחה בגנים, בשדות וביער.
בחצר שבגבעה נתרבו התרנגולות, האוָזים, וגדל העדר. ענף חדש ניתוסף: עגלים לפיטום. עוסקים בזה שומר־החצר והנערים הרועים בימות־הקיץ. את העגלים והפרים המפוּטמים מובילים אל היריד, הנערך באחד הכפרים הגדולים בסביבות סנובסק. וסימה־ביילה, היא המפקחת, החולשת על כל עניני החצר, נוסעת בעצמה אל היריד לעמוד על שיווּקם.
שומר־החצר רותם את העגלה. סימה־ביילה לקחה עמה צידה לדרך וגם את נוח לקחה, לבל תסע לבדה עם הגוי מסע שעות אחדות אל היריד.
הדרך אל היריד עוברת את ניסקובקה, הוא הכפר הקרוב ביותר לגבעה ול"חוטור"1.
ניסקובקה הוא כפר אוקראיני השוכן בשפלה. כולו רחוב אחד, ארוך מאוד, שבתיו בנויים חומר ולבנים, וגגותיהם מכוסים קש, או בנויים קורות של עצי היער. מאחורי הבתים משתרעים בוסתנים של עצי־פרי. שלוש משפחות יהודיות ממשפחת צמרינוב מתגוררות בכפר ניסקובקה זה עשרות שנים, מאז קיבלו אבותיהן זכות חכירה בו מטעם המלכוּת. ובעלי זכויות היו אבותיהן, שכּן רובם שירתו את המלכוּת. בזכות זו קיבלו שטחי קרקעות ויערות, לעבּדם ולסחור ביבוליהם.
מזקני ניסקובקה נותר רק ר' אלתר צמרינוב, והוא הישיש בכפר. הוא מסַפּר על ימים שהיו הוא ואחיו יוצאים לחרוש ולזרוע ולקצור. ואילו עתה, בניהם של הצמרינובים מחכירים את השדות וה"גויים" בני הכפר חורשים וזורעים, והם מקבלים חלקם בהכנסות, שהן קטנות. עיקר הכנסותיהם, משכבר הימים, היה מהספקת מצרכים לאיכרים מתוצרת העיר. ר' בֶּר צמרינוב עסק בשעתו גם בהספקת יינות ויי"ש, שקצתם הכין בעצמו, עד שנאסרה מלאכה זו מטעם הרשוּת, אבל עדיין הוא מכין בסתר יינות לקידוש ולשמחוֹת, ויין כשר לפסח. ריח יינותיו נודף ממרתף ביתו, בקצה הכפר.
ביתו המרוּוָח מחוּלק לאגפים אחדים, ומסדרון ארוך מחַבּרם. אגף מיוחד למרכולת, ובו נמצאים למכירה מחוט ומחט עד עטרן ומשחות. זהו מעין כל־בו לכל דורש מבני כפרו וגם לעוברים אל הירידים ולשבים מהם.
אגף מיוחד בבית למגורי משפחת ר' בר, ובו חדר מיוחד לישיש; ואגף מיוחד למקדש־מעט ולארון־הקודש, לתפילה במנין בשבתות ובימי־החג.
סימה־ביילה הפנתה את העגלה לבית ר' בר צמרינוב. היא ביקשה לברך לשלום את בני המשפחה ולהתיעץ בעניני היריד, ואף לבקש שיצטרף ר' בר לנסיעה ליריד. גדולים היו קשרי הידידות בין ר' זאב ובני־ביתו לבין הצמרינובים שבניסקובקה.
את סימה־ביילה קיבלו בשמחה, ואת נוח כיבדו בממתקים. חקרו לשלום כל בני־המשפחה; וסימה־ביילה, בענוָתה, צימצמה דברים שהיו עמה על ר' זאב ועל עסקיו, וסיפרה בדאגה על חוסר חברה לילדים הגדלים ועל הקושי בחינוכם בגבעה. בלחש וברמזים סיפרה כי נוח, שכבר מלאו לו שמונה שנים, מתחבר עם בת הערל ומשוטט עמה בשדות וביער…
צחקו בני־הבית, ור' בר צבט בלחיוֹ של נוח ואמר לו: “אם כך, חכה, נוח; אלך אל סבא ואביא לך את בתנו רחלה. כּלה נאה תהיה לך רחלה, חכה ותיוָכח.”
היה נוח נבוך ומבויש למשמע הדברים, ולבו חרד לפגישה. הביא ר' בר את רחלה בת החמש. לבושה היתה שמלת־אריג שחורה וסינר לבן קטן על חזה, שׂער ראשה סרוק ושתי מחלפות חובקות כזֵר את מצחה, ועיניה עיני־תכלת יפות. הושיבהּ ר' בר על השולחן והציגהּ לפני סימה־ביילה, ואחרי־כן פנה אל נוח הקטן: “הנה, זוהי בתנו רחלה. האם לא נאה היא מאיריניה שלכם? הרוצה אתה, נוח, ברחלה שלנו לכלה? כלה שלך תהיה, בלי נדר. תלמד יפה ותגדלו, אם ירצה השם, לחוּפּה ולמעשים טובים!” צחקו האמהוֹת, ור' בר קירב את נוח אל השולחן. ונוח, רעד עובר בגופו החלש, ועיניו מסתכלות ברחלה, הנראית לו כמלאך קטן. עיניה זורעות אור, ולבבו הרך של נוח חרד למראה.
נתכבדו האורחים בתה, בתוּפינים ובמרקחת, ור' בר נענה לבקשת סימה־ביילה, לבש את מעילו ועלה על העגלה, ויחד נסעו ליריד.
כל הדרך שוחחו ר' בר ואמו; ונוח, שישב ליד אמו, לא הקשיב לשׂיחם. מראות הנוף, השדות והחורשות, שחלפו לעיניו, ריחפה עליהם דמותה של רחלה.
כשהגיעו ליריד ביקשו ר' בר ואמו של נוח לשמח את לב הילד בצעצוּעים ולהראות לו את פינת־השעשועים. אך מכל החמוּדות זכר את עיני־התכלת של רחלה, את מחלפות ראשה, את סינרה הלבן.
“הרוצה אתה, נוח, ברחלה שלנו לכלה? כלה שלך תהיה, רחלה, בלי נדר…” כאילו חלום עבר את נפשו, וכל העולם ארוג דמיונות וחלומות, שדמויות איריניה ורחלה מתלווֹת עמו והדרך ליריד נחקקה בנפשו לימים רבים.
באותו חורף הקדימו השלגים לרדת. הגבעה על חצרה ובניניה, השדות, היער, היו מכוסים שלג בגובה רב. בבית הגדול סגורים שבעת הילדים, והאם סימה־ביילה משגיחה עליהם ועל הרבי המתגורר עמהם, וצופיה הליכות הבית.
ר' זאב, אבי המשפחה, יוצא מן הבית בראשית השבוע ואינו משגיח בקרה ובסערות. שומר־החצר מסיעוֹ בעגלת־החורף אל תחנת־הרכבת הסמוכה, ומשם הוא נודד לסַפק את צרכי תחנות־הרכבת במחוז ובסביבה הרחוקה יותר. בסוף השבוע יחזור מנדודיו.
נוח מתקנא באביו, שאינו חושש מפני הקרה וזעף החורף. צר לו המקום, כאילו כלאוּהוּ. בעד החלונות הכפולים אינו רואה אפילו את בית השומר שבחצר, ואין צריך לומר את השדות והיער. הקריאה בספרים משכיחה ערגונותיו ומעבירה אותו לעולמות אחרים. מרוּבּים הספרים בארון אביו: ספרי קודש ועיון, ספרי דרוש וספרי מופת מעולם החסידוּת.
סמוך לארון־הספרים עומד ארון־הקודש המכוסה פרוכת רקומה, מעשה ידי האם. נוח זוכר אותו ליל־חנוכה, בשנה השלישית לחייו, שבאו עשרות יהודים לבושי מעילים ארוכים וארוכי־זקנים, ופניהם מוארים בלפידים דולקים, והם שרים ורוקדים עם ספר־התורה שהובא מן העיר לאחר שה"סופר־סתם" סיים את כתיבתו. פינה זו של הספרים וארון־הקודש משמשת אכסניה לימי חג ושמחה בבית המבודד. והיה נוח חש באור הספרים והתורה הקדושה הנאצל על ביתם הבודד.
בחודש שבט, בעיצומו של החוף, נתרבּוּ רוחות־הזעף. הבית היה מוּסק בגזרי־עץ שסיפקה יֶקאטרינה, אמה של איריניה, ממחסני החצר. היא היחידה הנכנסת לביתם ועוזרת לעתים לסימה־ביילה בתכונת סוף השבוע. בהיכנסה אל הבית היא מביאה עמה מריח השדות המושלגים, ולנוח מאירים פניה כפני איריניה בתה הקטנה, הסגורה בבית השומר שבחצרם.
באתו חודש שבט חדלה יֶקאטרינה לבוא לעזרת האם. ובין הילדים היה הדבר כתעלומה.
מרים הקטנה היתה מרבה לשאול את אמה אל יקאטרינה, וקובלת על חסרון רעוּתה איריניה. פני הם היו נבוכים והיא היתה מתחמקת משאלוֹתיה המטרידות של הבת ושוקעת בעבודתה. מלחישות ההורים לא העלו הילדים אלא שאיריניה חולה.
כשהביא האב, באמצע החודש, את חבילות הפירות לכבוד ט"ו בשבט, חרובים, תאנים, צימוקים ותמרים, משבעת המינים שנתברכה בהם ארץ־ישראל, שמר נוח את חבילתו שלו ליֶקאטרינה ולאיריניה.
בסוף השבוע השלישי נכנסה יקאטרינה לביתם. הילדים שמחו לקראתה, אך הרגישו בשינוי בפניה היפים. “מדוע עיניך אדומות?” שאלה מרים הקטנה. “למה לא הבאת את איריניה? היא חולה?” נשקה יֶקאטרינה למרים, ועיניה זולגות דמעות. באותה שעה הביא נוח את חבילת הפירות והגיש ליקאטרינה כמבויש ולחש: “זה בשבילכן.”
הליטה יקאטרינה את פניה המעוּנים בידיה, וכתפיה נעות ומפרכסות בבכי גדול: “איריניה, איריניה…”
סימה־ביילה נבהלה. עתה יֵדעו הילדים כי מתה איריניה. היא מיהרה להביא לאם השכולה כוס מים ותרופות, להרגיעה. יקאטרינה שתתה קמעה מן הכוס, הביטה בעיניה הדומעות אל הילדים, ואמרה: “ילדים רחימאים, איריניה איננה.”
התנצלה סימה־ביילה לפניה: “לא סיפרנו לילדים על מות איריניה.”
“הבנתי,” אמרה יקאטרינה. “הדמעות פורצות מעצמן, כך בימים וכך בלילות. אני האשמה במותה.”
“במה אשמתך?” תמהה סימה־ביילה.
“אשמתי, שעזבתי את איריניה לבדה בבית. באותו יום ראשון לא היה בעלי בבית; בשבת הלך אל ידידיו בכפר, ולא חזר. שיערתי שהוא שתוי כדרכו, דאגתי לו ויצאתי לחפשו. בבואי לכפר אמרו לי, כבר חזר אל הגבעה. רצתי ומצאתי אותו בבית משתולל, זועף ומקלל, ואת איריניה לא מצאתי. חיפשתי בבית, בחצר, במחסנים. ידעתי שהיא בורחת כשאביה מכה אותה בשכרותו. משהעריב היום יצאתי לחפש אותה בחוץ. גיליתי אותה מונחת מתעלפת על קורת־העץ הגדולה ליד היער הכרוּת, ופניה חבוּלים וכחוּלים. דימיתי שהיא עוד נושמת. נשאתיה בעמל רב הביתה אבל היא היתה מתה בידי.”
האבל על איריניה היה שרוי בכל פינות הבית.
בלילות היה נוח חולם על איריניה. פעם אחת חלם והנה שניהם מתרחקים מחצר הגבעה. הימים ימי־אביב, השדות מוריקים והפרחים מסביב כמרבד צבעוני. שניהם צוהלים ושמחים. הם מתקרבים אל קורת־העץ הגדולה ליד היער הכרוּת, ופתאום מתקדרים השמים בעננים כבדים, מכים רעמים וברקים, ומטרות־זעף יורדים על הארץ, והמים גואים ומציפים את כל הסביבה ונהיים לים גדול. נוח ואיריניה נאחזים בקורת־העץ וצפים עמה מעלה־מעלה. המים כבר מכסים את הגבעה ובניניה, את היער ואת האגם. איריניה נאחזת בקצה הקורה, ונוח בקצה האחר. הוא חרד לאיריניה ומבקש להתקרב אליה, והנה נשמטות ידיה, נחשול גדול קם ועובר עליה, והיא צוללת ואובדת. נוח זועק אליה, אבל היא אינה עונה… בהרגשת אשמה כבדה ניעור מחלום־הבלהות, וזכר בכאב גדול את דבר מותה של חברתו. מאז נחקקה דמותה בנפשו, והיא מתלווית עמו בכל דרך־חייו.
בנסיון 🔗
כשהגיע נוח לשנת הבר־מצוה, בקי היה במקרא. חקוקות היו בנפשו דמויות אבות האומה וחזיונות הנביאים פיעמו את רוחו. ואולם ר' זאב, שהתחיל דואג לעתידם של בניו הגדולים, ביקש להכשירם גם בהשכלה הדרושה לאדם בחיי החברה; בעבודתו חש בחסרון השכלה זו. ידיעותיו של הרבי, שלימד את ילדיו, כבר לא הספיקו לבנים שגדלו, ור' זאב חיפש אחר מורה שיהיה מוכשר להורות לילדיו תורה ולהקנות להם גם השכלה ודעת, ואמנם הצליח למצוא בסנובסק “רבי”, שקנה לו שם טוב בקרב משכילי סנובסק.
יחיאל־פרץ היה שמו של ה"רבי" החדש. והוא איש צעיר, בשנות שלושים, רוָק, שהיה נותן שיעורים בבתי האמידים בסנובסק. הוא שלט בשפות לועזיות, וקרא ושנה והיה בקי גם בספרוּת העברית החדשה.
סימה־ביילה הוקירה מאוד את נכונותו של המורה הצעיר לפרוש מחיי העיר ולשבת עמהם כל ימות־החול ב"חוטור" המבודד. את הטוב שבחדרי הבית ריהטה למענו ברהיטיה הטובים, והיתה עורכת לו שולחן־סעודה לעצמו, ומתקינה לו מאכלים מיוחדים, מעשי־מאפה ותבשילים, כאשר אהב. הוא היה מרבה לשבח את מעשי־ידיה – ומחמאותיו היו משום־מה מקניטות את נוח…
יחיאל־פרץ היה הדר בלבושו ומהלך בקומה זקופה. את זושא ונוח היה מלמד בשעות שלפני הצהרים; ואת הבנות והאחים הקטנים – אחר הצהרים. מלכתחילה לא מצא יחיאל־פרץ חן בעיני נוח. דומה היה לו, שהוא מתגנדר בחשיבותו ובמראהו. המורה חש ביחסו של הנער, ובשעת הלימוד היה נוהג עמו בלגלוג ומרבה שבחים לזושא אחיו. כל תשובה שהשיב נוח בתוך הלימוד מצא בה יחיאל־פרץ פסוּל; אף היה מרבה לשוחח עם האם על לימודי בניה, משבח ומהלל את כשרונותיו של זושא וקובל על תמהוֹניוּתוֹ של נוח, המזלזל בלימודיו ומשתמט מהכנת שיעוריו.
כעסה האם על נוח והרעימה לו פניה. גם יחסו הטוב של האב אליו נשתנה. האם היתה משׂיחה לאב, בשהותו בבית, את דברי המורה על נוח, על שוטטותו והתבודדותו בשדות וביער. כך השפיע יחיאל־פרץ על כל בני־הבית להסיר את לבם מנוח.
עצוב היה נוח, ומועקה כבדה נשא בנפשו. כואב היה על יחסו למורה, שנבע, בחביון נפשו, מקנאה שקינא לאביו, הנודד בכל ימות השבוע בדרכים. נוח כאילו הבחין עתה בהפרש של עשרים השנים בין גילו של אביו לגיל האם, התמירה והצעירה.
מחשבותיו הציקו לו, ורגשות התוגה הגבירו את רצונו להתבודד. הוא חדל ללמוד עם המורה, והיה מתיחד עם ספריו ומרבה בקריאה. ועל כך נענש ביחס קשה מצד אמו ואביו. היחידה שהתרפקה עליו באהבתה היתה אחותו הקטנה מרים. מאור נפשה הציל אותו מיאוש.
יחיאל־פרץ התמסר לזושא וניבא לו עתיד, כאשר יֵצא לישיבה ויקבל סמיכוּת לרבנוּת. הוא לימד את זושא ואחיותיו גם לימודי־חול – קריאה בספרוּת הרוסית, חשבון וגיאומטריה. ונוח קנה אותם הדברים בלימוד מעצמו, ועשה בהם חיל.
השנה שעמדו במריוֹ לא עברה לבטלה. בלילות למד גמרא, וקבע עתים לקריאה בספרי־חול, שהזמינם בסנובסק ומהומל, ובהם משירי המשוררים היהודיים הגדולים בספרד, ומשוררי דורו, י.ל. גורדון ומ.מ. דוליצקי. הוא החל לקרוא גם בספרוּת הרוסית, וגילה את פושקין ולרמונטוב.
באחד הימים גילה לו ידיד אביו מהומל, שיש משורר חדש, גדול מיל"ג ומדוליצקי: הוא הביא לו את שיריו הראשונים של ביאליק, שנדפסו ב"השילוח".
בעונות־העבודה היה נוח מקדיש מזמנו לעבודה באחוזה ובחצר. היה יוצא ומסייע לקוצרים בקצירת החציר, ואימן ידיו החלשות בכל מלאכה.
באותה שנה צמח נוח וגבה מכל בני המשפחה. אביו היה מתבדח ואומר, שנוח גבוה ורזה כמקל ואינו ניתן לכפיפה כמוהו.
באותם הימים התחיל נוח רושם בפנקס שירים שחיבר, שירי־הגוּת. את שירו הראשון הקדיש לאסון השכוֹל בבית דודו. בנו יחידו של אותו הדוד, נער בן ארבע־עשרה, עילוי, בקי וחריף במשנתו, שניבאו לו גדולות, חלה ומת. כל העיר התאבלה על מותו. סמוך למות הבן הרתה אמו וילדה בן, לנחמת הוריו ולשמחת כל קרוביהם וידידיהם. בחרדה גדולה טיפלו בילד, שיפה היה כאחיו שנלקח. הוריו אף מנעו ממנו עול תורה. הוא גדל ונשא אשה, אך קודם שמלאה שנה לנישואיו מת במגפת הטיפוס.
תוּגת השכוֹל הזאת של משפחת אמו של נוח נשזרה בשירו הראשון שכתב. השיר הוא כעין אגדה. ה"חוטור", היא החצר, מתוארת בו כטירה סגורה. הכפר השכן ניסקובקה מכוּנה פדן, עם הארץ – בני ארם, ושלוש המשפחות של בית צמרינוב – בית בתואל.
השיר הזה, וגם השירים שנכתבו לאחריו, נשמרו עם נוח במחברות דהויות, שנשא עמו אחרי־כן בדרך־נדודיו.
והרי קטע מן השיר הראשון, ששמו: בגבעה, אגדת פדן:
בּוֹדֵדָה נִשָׂאָה טִירָה, מֻקֶפֶת חָצֵר סְגוּרָה.
הַגִבְעָה רַחֲבַת־מִדוֹת, נִשְׁקֶפֶת עַל־פְּנֵי שָׂדוֹת.
וַתַּשְׁקֵף לָהּ בְּגַפָּהּ עַל גִבְעָה וַאֲגַפָּהּ,
מְבֻדֶדֶת וּבְדוּדָה, עַל רָזֶיהָ וְסוֹדָהּ.
לִקְרַאת בֹּקֶר נִתְעוֹרְרוּ יְשֵׁנִים בִּדְמִי טִירָה,
חַלוֹנוֹת קוּמָם בִּשְׂרוּ, צִפֳרִים פָּרְשׂוּ אֶבְרָה.
וּבָאֹפֶק נִפְתַּח צֹהַר שָׁם מִקֶדֶם לַגִבְעָה,
וַתָּצֶף צְעִיפַת זֹהַר מַלְכַּת בֹּקֶר בְּזִיוָהּ.
מִבַּעַד עָב שְׁקוּפָה הִבִּיטָה וּפָנֶיהָ כִּקְסוּמִים,
שַׁרְבִיטֵי אוֹרָהּ הֵשִׁיטָה לִשְׂדוֹת־שֶׁלֶף עֲרֻמִים,
יָצְקָה שֶׁמֶשׁ־זִיו, וַתְּעַר עַל שִׁלְפֵי הַמִישָׁרִים,
וַתִּשְׁלַח לְרָאשֵׁי יַעַר זִהוּרֶיהָ בִּכּוּרִים.
בַּטִירָה – זָקֵן, נַעַר וְיֶלֶד אֶל הַדֶרֶךְ נְכוֹנִים.
זָז כִּסֵא, חָרְקָה הַדֶלֶת, וְהַשַׁעְרָה פּוֹנִים.
דְרוֹר צִיֵץ, שְׁעָרִים נִפְתְּחוּ לַמֶרְחָב וְלַשָׂדוֹת.
בִּדְמָמָה שְׁקִיעוֹת בָּאָחוּ, עַרְבֵי־נַחַל בּוֹדֵדוֹת.
נַבָח כֶּלֶב, נִסְגַר שַׁעַר, נִתְיַתְּמוּ הַחַלוֹנוֹת,
דוֹמְמִים בְּשׁוּלֵי יַעַר הֶחֱרִישׁוּ אִילָנוֹת,
אַלוֹנִים צִפּוּ הַיֶרֶק, אֳרָנִים בִּבְרַק מְחָטִים,
נִפְזְרוּ עֲלֵי שַׁלֶכֶת טֶרֶם הָלְאָה נִשָׂאִים,
טֶרֶם אָן יָדְעוּ לָלֶכֶת – סְבִיב הַיַעַר מִתְכַּנְסִים,
בָּאֲוִיר קוּרֵי הַכֶּסֶף רוֹעֲדִים וְנִמְתָּחִים.
הַיוֹם הוּא יוֹם הַכֶּסֶה, רֹאשׁ שַָׁנָה, רֹאשׁ יְרָחִים,
יוֹם־הַדִין וְיוֹם־הַחֶסֶד וְרִאשׁוֹן לְמוֹעֲדִים.
צִפֳרֵי־דְרוֹר כָּנָף פּוֹרְשׂוֹת, הוֹלְכֵי־רֶגֶל צוֹעֲדִים,
נָעוּ גַלֵי אוֹר בַּתְּכֵלֶת, יַהֲלוֹם בַּטַל יָהֵל,
צוֹעֲדִים זָקֵן, נַעַר וְיֶלֶד לַכְּפָר, לְבֵית בְּתוּאֵל.
בֵּית בְּתוּאֵל בֶּחָג – בֵּית־כְּנֶסֶת לְשׁוֹכְנֵי טִירָה וּכְפָר,
וְהַיוֹם הוּא יוֹם הַכֶּסֶה, יוֹם תְּרוּעָה וְקוֹל שׁוֹפָר.
אסיף תפוחי־האדמה האחרונים סמוך לחצר. בנות הכפר עמדו בשדות חבורות־חבורות וחפרו באִתים וחישפו לאור השמש את אשכולות תפוחי־האדמה הגדולים. התפוחים התיבשו מרטיבוּת האדמה ולוקטו לשקים. כל נערה אוספת את חלקה למחסן החצר, ושם רושם נוח את מספר השקים ואת משקלם. לאחר הרישום שוטחות העובדות את התפוחים בין ערימות השחת, כדי לאַוררם וליבּשם לימות־החורף.
ביום החמישי עם ערב נסתיים האסיף. כלי־העבודה נאספו ונמסרו לידי שומר־החצר. ישב נוח על הדרגש במחסן ורשם את סיכומי היבול ואת חלקה של כל אחת מן המלקטות. רק עוד בת־כפר אחת איחרה לבוא, ונוח חיכה לה. דמדומים ירדו על החצר כאשר הביאה את שׂקה. הורידה שקה מעל גבה והודתה לנוח על שחיכה לה. ועד שהוא שוקל ורושם, נתקרבה אליו והרכינה עליו את ראשה ונשקה במצחו והתחילה מגפפת אותו ולוֹחשת לו דברי־חיבה. אימה גדולה נפלה על נוח, רעדה אחַזה בגופו, והוא חש כאילו הוא צולל לתוך תהום. עיניו ראו את צוארה וסנטרה של הנערה והוא חש את שדיה נלחצים אליו. בקול חנוק ונרגש ביקש מן הנערה שתעזבנו לנפשו. פתאום נשמע קול שיעול מבחוץ, ובת־הכפר חמקה ונזדחלה בין ערימות השחת והלכה לה.
כסהרורי היה נוח; הסתכל סביבו ולא ראה דבר. יצא לעֵבר קול השיעול, אך לא פגש באיש. דומה היה לו שזכר הכל, ודומה לו שרק חלום ראה, חלום־בלהוֹת…
מן האגם נשמע קרקורי הצפרדעים, ובבית הודלקו המנורות. ברגלים כושלות הלך נוח אל הבית, להתיחד בפינתו. עיניו נתערפלו והוא כמו הוּכּה בסנוורים. נבהל נוח: האם זה אותו עוָרוֹן שלקה בו לפני שנים? לזכר מראה צוארה וסנטרה של בת־הכפר המשולהבת גברו פעימות לבו. הוא חש חולשה באבריו.
האם עסוקה היתה במטבח ולא אמרה כלום בעברו על־פניה. שתיקה זו הגבירה בו את הרגשת הסיוט. הוא פנה אל חדרו ונפל כאבן על משכבו ונרדם. בלילה ניעור מתוך סיוטיו וחש כאבי־ראש ודקירות בחזהו. עתה פשט בגדיו, שכב שוב וביקש להירדם. שנתו נדדה, וסיוטים הציקו לו עד הבוקר.
ביום הששי היו האם ובנותיה משכימות לקום, להכנת השבת. וכשנכנס נוח לחדר־הרחצה הסתכלו האחיות בפניו החיורים ונבהלו. הוא הרגיש במבטן והפנה פניו מהן. האם הזכירה לנוח שעליו להביא אילו מצרכים מניסקובקה, ושתיקתו נתפרשה כהסכמה.
אבל הדקירות בחזהו שבו להציק לו, והוא דחה הליכתו וחזר ושכב בחדרו. מן־הסתם פעולת ליל־הסיוטים היא, ועליו לנוח עד שייטב לו.
הוא ניעור משינה כבדה ולא ידע מה היה לו. לפי סידורי הבית הרגיש שמתקרבת השבת. האם עברה על־פניו ולא אמרה לו כלום, והוא נזכר. אזר כוחו ויצא בחשאי לניסקובקה. ההליכה בדרך העפר והשדות קשתה עליו הפעם. הוא חש בחילה ודקירות בחזהו, וגם שיעול קשה תקפוֹ. חושש היה שמחלה קשה מקננת בגופו, ונזכר שוב במחלת־עיניו, שלקה בה לפני שנתיִם. רופא־המחוז הצילוֹ אז מעוָרון ועודד את רוחו. נזכר בדברים שאמר לאמו: “בנך החמוד מסתגף אצלך; צמח מהר מדי, והוא כאילן גבוה שאין שרשיו מספיקים להזנת בדיו, ועלול הוא להיעקר ברוח מצויה. בידיך הדבר! אם לא תשמרי על בחור־חמד כזה בשנת הארבע־עשרה לחייו, לא ישעשעו אותך נכדים מיוצאי חלציו.” דברי הלצון הטובים של הרופא שבו את לבו של נוח. הרופא הטוב, בן האצולה הרוסית, ששירת כרופא אידיאליסט בכפרים, כמו לוּקח מספרי טולסטוי שקרא נוח. ולא ידע נוח שאולי הוא מחבב את הרופא על שום מצוָתו לאֵם לאהוב ולשמור את בנה.
הוא הגיע לביתו של ר' בר, אביה של רחלה. ר' בר ובתו נסעו לסנובסק ועדיין לא חזרו, ואשת ר' בר לא ידעה אילו מצרכים הזמינה אמו של נוח, וביקשה ממנו לחכות עד שוּבם. ישב נוח והצטער על הליכתו בשליחות שאינו יודע מה מבוקש בה. עד שראה שחשכה יורדת על השפלה, והוא קם והתחיל לרוץ אל הגבעה, אל ביתו. זיעה קרה כיסתה את גופו, ונשימותיו נתקצרו משיעולו המחניק.
כשפתח את דלת הבית פגש באם שכבר לבושה היתה בבגדי־השבת שלה. היא הציצה בו ופניה החוירו; אולם היא עברה על־פניו ולא שאלה אותו מדוע שב ריקם. פגישה אילמת זו הסעירה את רוחו, והוא יצא אל החשכה, ורגליו הוליכוהו אל המחסן, אל מקום הסיוט – מקום שנאבק אמש בזרועות האשה שביקשה אהבתו. קול השיעול ששמע אמש היה בעיניו כקול המלאך אל אברהם: “אל תשלח ידך אל הנער”…
במחסן האפל עלו באפו ריחות חריפים של שחת ותפוחי־אדמה. בחביות היו האגסים שהיו קוטפים בגן בעודם בּוֹסר, בחודש אב, שיבשילו לאחר חג הסוכות. נזכר נוח שלא טעם כלום כל היום. פתח אחת החביות והוציא אגס, הריחוֹ ונגס בו. טעם בוסר צבט בלשונו, אך מה שנגס בלע, ופתאום תקפתו בחילה חזקה והוא הקיא. קיאוֹ זיהם את בגדיו, וחרדה גדולה אחזה אותו. בשארית כוחותיו חזר אל הבית בחשאי, בדלת האחורית, ונכנס אל חדר־הרחצה והתחיל לנקות את בגדיו.
עד שהוא טורח הונחתו עליו פתאום סטירות־לחי, אחת ועוד אחת. זיקי־אש ניצתו בעיניו, ואחר־כך אפפתו חשכה. רק שמע זעקת־כאב מפיו שלו, ואת קול צעדי אביו בהתרחקו. הוא התחזק על עמדוֹ ולא נפל. רץ אל חדרו. עוית הבחילה חזרה, וקיאוֹ ושיעולו תכפו. כשקרב אל מיטתו קילח דם מגרונו והכתים את המיטה הלבנה.
אחיותיו ואחיו הקיפוהו, והאם פרצה בזעקת־בהלה ודרשה להחיש את רופא־המחוז. היא הפשיטה מעליו את בגדיו המלוכלכים והחליפה את כלי־המיטה. ר' זאב התהלך אנה ואנה והאיץ בשומר שיחיש רתימת העגלה ויסע אל הרופא. נוח שכב חיור כמת.
כעבור שעה הביא השומר את רופא־המחוז, הוא הרופא שטיפל בנוח לפני שנים אחדות. הרופא חקר את אמו ואת אחיותיו של החולה ושאל פרטים על מחלתו, והאב עומד ליד הדלת כמאוּבּן.
בו־במקום הגדיר הרופא את מחלתו של נוח כשחפת מסוכנת, וציוה להוציא את מיטתו אל חדר גדול, המאוּורר ביותר שבבית, ושם יהיה שרוי לבדו, הרחק משאר הילדים.
“בן כמה הוא?” שאל הרופא את האם.
“בעוד חודש ימלאו לו שבע־עשרה שנים.”
“ואני כבר הזהרתי אותך, אמא טובה! הריהו עור ועצמות כולו, פני קדוש מעוּנה, יֶזוּס כריסטוס ממש… הכל נעשה, אמא טובה,” אמר הרופא וליטף את ראשו של נוח, “הכל נעשה כדי להצילו, ונעזור לאלוהים לשמור על משיחו.” היו דברי הרופא מכאיבים ומרפּאים כאחד.
ונוח שומע ומבין את כל המתרחש סביבו.
הרופא השאיר תרופות להרגעת החולה, רשם דברים שיש להביאם מן העיר, והבטיח לבוא למחרת היום.
כיון שראתה סימה־ביילה את מצבו האנוּש של נוח, הזניחה את הבית ואת תפקידיה בחצר והתמסרה כולה לטיפול בבן האובד. הרגשת אשמה היתה בלבה על שלא הבחינה במצבו ולא הבינה למתחולל בקרבו בשנות התבגרותו. בשבועות הראשונים לא פשטה את בגדיה ולא סרה ממיטת בנה.
חדשי החורף הקשים נמשכו כנצח. סוּפות־שלג וקרה השתוללו בגבעה ובשפלה, ואור הבית וחומו היו כמבצר שבו נאבקה האם עם מלאך־המוות על חיי בנה. מפעם לפעם הוזעק הרופא הנאמן, ד"ר חולבקו, מכפרו סינייבקי, ורצים מיוחדים נשלחו לסנובסק להביא תרופות. ר' זאב היה מקדים עתה לשוב מעסקיו כדי לעזור לסימה־ביילה. אף היה מביא עמו פירות משובחים, אפילו תפוחי־זהב מארצות־השמש, שהד"ר חולבקו המליץ על סגולות המַרפא שבהם. וכאשר דרש הרופא להעשיר את תזונתו של החולה בשוּמן־חזיר, התיר ר' זאב את מאכל־הטריפה, מטעם פיקוח־נפש.
שומר־החצר נשלח לפני־כן להביא תרופות מסנובסק. על כן קיבל עליו זושא, אחיו של נוח, ללכת ברגל אל הכפר הסמוך, מהלך וירסטאות אחדות, ולהביא משם את השוּמן המבוקש. יצא זושא לדרך ותעה בה. שעות התרוצץ בשלג, עד שנואש ופנה לחזור לביתו. בהליכתו חש כי רגלו הימנית קופאת. ומשחזר אל החצר גדלו הכאבים. ד"ר חולבקו טיפל ברגל החולה במסירוּת, כדרכו, והצליח להצילה מניתוח. וגם התלוצץ כמנהגו: “את שומן־החזיר שלא מצאת תזכור כל ימי־חייך; כף־הרגל הקפואה תישאר קטנה מחברתה. כמזכרת. אך עוד תרוץ בה לעשות מעשים טובים!”
נוח היה רואה מרחוק את האחיות והאחים, שלא נתנוּם לגשת אליו, והיה שומע את התלחשותם ליד הדלת. ממבטי אביו היה לומד על מצבו הנואש. רחמים גדולים עוררה בו אמו, שנגלתה לו באהבתה הגדולה אליו. אך כאשר תקף אותו השיעול ועינה אותו עד שהיה פולט את הכיח והדם שזבו מפצעיו הפנימיים, היה שואל את נפשו למות…
בליל־שבת אחד נרדמה סימה־ביילה על־יד מיטתו של נוח. כאשר התעוררה ראתה לאור המנורה העוממת את פני נוח, החיורים כפני מת, ובזעקת־שבר החרידה את הבית. נזעקו ובאו האחיות והאחים, ואחריהם ר' זאב, שכבר נואש מחייו של נוח, לפי כל סימני המחלה ולפי בקיאותו בספרו “מרפא לעם”. הוא שׂם נוצה לפני נחיריו של נוח, והנוצה זעה כמלוא הנימה. “הרי הוא נושם, ברוך השם,” אמר.
התחיל ר' זאב קובל על סימה־ביילה: “אַת ממיטה כליה על עצמך! מה שנגזר על נוח לא תוכלי להעביר; חוסי על עצמך ועל הילדים!”
אמרה סימה־ביילה: “אם אאריך, בעזרת השם, את חיי נוח ביום אחד, ואפילו בשעה אחת – לא יִיקר ממני כל קרבן. חי הוא, תודה לאל, ושוב אני מאמינה שיחיה. ד”ר חולבקו, שהוא כמלאך אלוהים, אומר שיש תקוה, לוּ רק נעבור את החורף הקשה! היד השם תקצר?"
למחרת הביא הד"ר חולבקו עמו גם את האחות העובדת על־ידו, כדי שתחליף את האֵם במשמרת הלילה ליד מיטתו של נוח. האחות היתה בת־אצילים שהתנדבה לעזרת העם. תמירה היתה ויפה. על חזה היה תלוי צלב בשרשרת־זהב.
בלילה ניעורה סימה־ביילה מסיוּטיה ונכנסה דחופה לחדר החולה ושאלה בחרדה: “אחות יקרה, מה שלום הבן?” ענתה האחות: “פְּלוֹכוֹ, פְּלוֹכוֹ” (רע, רע).
נוח שמע את תשובתה של האחות, אבל חש כי ישעוֹ קרוב. למגע ידה. בשעה שהיתה מקשיבה לנשימתו ולהלמות לבו, רטט בו הרצון לחיות. הוא קיבל מידיה ובלע את כפות שומן־החזיר, שעוררו בו בחילה, וקינח בתרופה מרגיעה ובמשקה חם.
כל החורף נאבק הבית המבוצר אשר בגבעה עם רוחות הסוּפה, השלגים, הקרה, ועם המוות. אהבת האם וטיפולו המסור של הרופא עשו את שלהם. פצעי הריאות הגלידו, הדם נעצר, והשיעול שכך. זקנו של נוח גדל ועיטר את פניו, שהוסיפו קצת צבע, ועיניו הכחולות זהרו באושר חדש, בסוד חיים שחונן בהם, בסוד אהבה שחזרה להאיר לפניו.
אל ארץ־השמש 🔗
בנאות־קיץ שביערות סנובסק החלים נוח ממחלתו. כתינוק השׂשׂ לצעדיו הראשונים, חזר לאִטוֹ אל הנתיב שנוּתק הימנו. שנתיִם ימים חלפו עליו בסביבה זו, סמוך למקום מגורי משפחתו, אך בנפרד ממנה.
והימים ימי ערב מהפכה. נוח שמע על הנאבקים על חירותה של הארץ, הוגי־דעות ונושאי־דגל, וביניהם יהודים, התורמים מכוחם וכשרונם לעם הארץ. באותה עת עלתה לפניו דמותו של הד"ר הרצל והוא נלכד בקסם חזונו. הוא הרבה לקרוא בספרות העברית החדשה, ובדבריה קלט בשׂוֹרת התעוררות והתחדשות. הוא נלהב לשירת ביאליק, ונפשו התלבטה עם השואלים את השאלה: “לאן?” הוא קרא בדברי אחד־העם, ברדיצ’בסקי, פייאֶרברג. היתה לו שמחת גילוי בכל סופר עברי חדש. אחד מהם, יוסף־חיים ברנר, היה מנובי־מליני, עיירה סמוכה לסנובסק.
גם בספרות הרוסית הרבה נוח לקרוא. ביחוד משכו את לבו כתבי טולסטוי, בכוח האמנות שבהם ובכוח התורה המוסרית, הרואה בעבודה, וביחוד בעבודת־האדמה, שותפות של האדם עם הטבע.
באותם ימים, והוא תוהה ומבקש יעוד לדרך־חייו, קרא ספר על חייו ותורתו של ברוך שפינוזה. רושם עז עשה עליו מופת־חייו של הפילוסוף היהודי הגדול, שבחר להתקיים ממלאכת ליטוש זכוכיות, ולא לעשות תורתו קרדום לחפור בו. אף הוא, החליט, יתפרנס מן העבודה – מעבודת־האדמה, שבה אדם שותף לטבע ודבק במקור כל חי – האדמה.
ואם זו הדרך, אין לך מקום יפה ללכת בה אלא ארץ־ישראל.
בהחלטה זו ראה מעֵין התגלות.
יום אחד ביקר אצלו אחיו נתן־נטע, שהיה עובד בעסקי אביו, וסיפר לו על הבן היחיד למשפחה האמידה אלתרמן, בעיר הומל. משפחה זו היתה ידידת משפחתם זה שנים רבות, מזמן שהתגוררו בשכנוּת בעיירה חורבושצ’יב; וזכור היה הבן, שהרבו בתהילתו כבן־תורה. והנה עמד הבן הזה ועזב את כל עושר בית הוריו ועלה לארץ־ישראל, כדי להיות פועל ולהתקיים בה מיגיע כפיו. סיפור זה חיזק את ידיו של נוח.
באותם הימים הכשיר עצמו נוח במלאכות־ידים, וביחוד במלאכת־הנגרוּת, והיה מתקין לו רהיטים מלאכת־מחשבת. בעבודתו חש בשמחת־היצירה ובשמחת ההתכשרות לדרך־חייו כעובד בארץ־ישראל.
…כשנקבע יום התיצבותו של נוח בלשכת־הגיוס שבמחוז, גדלה החרדה לו במשפחתו. האב היה מתרוצץ לבקש עצה, כדי להצילו מן השירות. היה מעשה בבן משפחה אחת בסנובסק, שגוּיס לצבא על אף המחלה שקיננה בגופו, וחדשים אחדים לאחר גיוסו מת בה. נוח הודיע שלא ישתף מעשה עם היועצים להטיל מום בגופו כדי לפטרו מן השירות. אַל להם להורים לחשוש. הוא יעלה לארץ־ישראל.
אימת הפוגרומים והשנאה ליהודים אמנם ריכּכה את התנגדות ההורים לעלייתו לארץ־ישראל, אך עדיין קיווּ שׁישַׁנה החלטתו.
עסקי האב לא היו מזהירים. נתערערה גם הרגשת הבטחון של המשפחה בגבעה, וצפויה היתה עקירת המשפחה לסנובסק הקרובה.
משקרב יום ההתיצבות התעקשה האֵם ודרשה מנוח לנסוע עמה אל הד"ר זאכארין, היושב בהומל והידוע כאחד הרופאים הגדולים. בסמכותו בלבד ביקשה האם להיתלות, לשאול את פיו הטובה מחשבת הבן לעלות לארץ־ישראל? נוח שמע על הרופא הזה ועל שייכותו לתנועה הציונית, ונענה לבקשת האם.
סיפרה האם לד"ר זאכארין על כל חבלי גידולו של נוח מיום היוָלדו, על רזון גופו בנערותו, בעת צמיחתו הפתאומית, ועל מחלת־הריאות שחלה בה לפני שלוש שנים. בדק הד"ר זאכארין את נוח ורשם את פרטי בדיקתו לפניו.
אמרה האם: “ממה נפשך, אם יקבלוהו לצבא, נפשו בסכנה בגלל בריאוּתוֹ הרופפת; אם ישחררוהו, מבקש הוא לעלות מיד לארץ־ישראל, השוממה והחרבה.”
“לארץ־ישראל?” ננער הד"ר זאכארין ועיניו אורוּ. “רעיון מצוין! אני עצמי כבר הייתי שם. טובה ארץ־ישראל בשבילו. ארץ־שמש, חמה בכל חדשי השנה. בנך יעבוד את האדמה, יאכל ירקות ופירות ויבריא. רעיון מצוין, באמת!”
נתרגשה האם ועיניה זלגו דמעות. ונוח נתעודד מדבריו וראה בהם אישור לאורח־החיים שבחר לו, ואפילו לצמחוֹנוּת, שכבר התחיל נוהג בה.
בשלהי קיץ שנת תרס"ה הגיע נוח לבית משפחה בברדיצ’ב. אביו דאג לסדרו בעיר הזרה עד שיוכנו תעודותיו להפלגה מנמל אודיסה לארץ־ישראל. שם נתוַדע אל נוח שכן קרוב מבאי־הבית, שהיה מכוּנה יוסקה מלמד. יוסקה זה היה חבר פעיל של “פועלי־ציון”, והוא היה מבקש קרבתו של נוח ונלוה אליו בעיר ומספר לו על חיי הנוער היהודי המפולג במפלגות השונות, ועל מפלגת “פועלי־ציון” המבקשת פתרונות הלאום והחברה, ועל הויכוחים בבירז’ה והאסיפות החשאיות, וביחוד הרבה לסַפּר על אחד משורר וסופר שׁשׁמו “דֶר נסתר”, איש הוגה ודמות מיוחדת במינה, שגם הוא מ"פועלי־ציון" ונחשב למנהיג רוחני לא מוכתר.
יוסקה ידע על כוונתו של נוח לעלות לארץ, וכששמע שהוא קרוב לעיקרי תורתו של בר ברוכוב על הציונות הסוציאליסטית, הביאוֹ כחבר למפלגת “פועלי־ציון”. ויום אחד הביא יוסקה מלמד במפתיע את המשורר “דר נסתר” אל חדרו של נוח. נוח נבוך, ו"דר נסתר" נעץ בו עינים חודרות ושאל:
“מנַיִן אתה?”
“מסביבות סנובסק.”
“מעיירה יהודית?”
“לא עיירה, אפילו לא כפר. בית בודד על גבעה, כמין אחוזה.”
“של יהודים?”
“בכפר ניסקובקה הסמוך גרות כמנין משפחות יהודיות.”
“מעניין,” אמר “דר נסתר”. “ואתה עולה לציון?”
“כן.”
“במה תעסוק שם?”
“אעבוד את האדמה,” השיב נוח בלחש.
“זהו,” התלהב יוסקה ואמר לרבו הנערץ עליו, “זהו ‘פועל־ציון’ אמיתי! מין גוי יהודי חדש. לעבוד את האדמה דבר פשוט מאוד, מה דעתך, פיניע?”2
“לא כל־כך פשוט, אבל דבר גדול, רמז לימות־המשיח. האם כבר היית פעם בברדיצ’ב?” שאל את נוח.
“לא, על ברדיצ’ב שמעתי וקראתי קצת.”
“ובכן, הנה באנו להראות לך את העיר. שנינו ילידי העיר הזאת.”
ו"דר נסתר" ויוסקה מלמד הוליכו את נוח בעיר. תחילה הביאוהו אל השוק ההומה והססגוני ו"דר נסתר" מסביר לנוח יחודו של השוק הזה בימי שוק שלפני אידיהם, ובלילות, כשהוא מתרוקן ומהלך אבלוּת, כאילו יצאה נשמתו.
משיצאו מן השוק והגיעו אל בנין גבוה ומתנשא על סביבותיו, אורוּ פני דר נסתר, והוא סיפר לנוח שזהו בית־הכנסת הקרוי “הפתוח”, על שום שהמנדב ציוָה בצוָאתו לפני מאה שנה שאין לנעול את דלתותיו לעולם, לא ביום ולא בלילה, לא בימות־החמה ולא בימות הגשמים והשלגים, והוא פתוח תמיד לבאים לתורה ותפילה, וגם לבאים למצוא בו מחסה מחוֹם הקיץ וּמקוֹר בחורף: סוחרים, רוכלים, סבלים, ואחרים המתחמקים לעתים קרובות ממהומת השוק ובאים לכאן לשאוף רוח אחרת. ובאים לכאן גם זרים, ועניים, ויושבים פה שבועות, ירחים, אוכלים וישנים, ואין ממַחה בידם.
שאל יוסקה: “האם לא כאן, בבית־הכנסת הזה למדת גם אתה?” שתק דר נסתר ולא אמר כלום. הפר נוח שתיקתו והזכיר את שירו של ביאליק “מקדש אֵל נעוּרי, בית־מדרשי הישן”. נאנח דר נסתר ואמר: “כן, ביאליק היה לפֶה לכולנו…”
מבית־הכנסת “הפתוח” הוליכם דר נסתר אל בית־הכנסת “הישן” שבנינוֹ היה גבוה עוד יותר ודומה היה למין “מצבה”, אוהל־זכרון. כאן, אמר דר נסתר, טמונה אגדת הגבורה ומסירוּת־הנפש של אחד הקדושים שקיבל עליו במקום הזה סיגופים ואיסורים על קדושת אמונתו, ומרחפת עליו רוח מסתורין. שביל המבוי נכבש ברגלי דורות שכולים וחשכים. בית־כנסת זה מיועד רק לתפילה רגילה, שחרית וערבית מתפלל כאן מנין אחד בלבד, והתקרה והקירות מצוירים בצבעי־שמן בידי אמנים חובבים בכשרון ובטוֹהר־לבב ובתום־ילדוּת; ציורים מחיי האבות: אברהם מוליך את יצחק לעקידה, משה על הר סיני ושני לוחות־הברית בידיו, יצחק עקוּד על־גבי המזבח ועוד. קירות אלה ידעו לפנים כינוסי־עם גדולים, מאורעות שהיו ונשתכחו. והיו דבריו של דר נסתר רועפים כמנגינת־עצב, ונוח ויוסקה ניצבים דוּמם ליד המצבה.
ננער דר נסתר ואמר: “בואו ונלך אל משכנות בעלי־המלאכה.” וכשהגיעו לשם אמר: “כאן אני נוהג להלך בלילות. מרוּבים כאן בתי־כנסת קטנים, של סוחרים ורוכלים, של בעלי־מלאכה: חייטים וסנדלרים, של עגלונים וקצבים, של חברות וכיתות של חסידים. אני מבחין באחד שדולק בו נר ובאחד שאין בו סימן של אור. באחד אין לומדים, ובשני שנַים יושבים על דברי תורה, ובשלישי הרבה לומדים. רואה אני אותם שכבר הם זרים ומכמירים רחמים, מה יהיה עליהם מחר?”
והיו דבריו כדברי־קינה וחזוּת קשה, ולנוח היו כגילוי חדש מעיר ואֵם בישראל, ברדיצ’ב, בית גידוּלה של החסידוּת.
באחת האסיפות החשאיות שנערכה בגן העירוני התנהל ויכוח עֵר בין חברי ה"בונד" לבין חברי “פועלי־ציון”. בתוך הויכוח הקיפו שוטרים את הנקהלים ואסרוּם – ונוח בין הנאסרים.
מאסרו של נוח שיבש את כל תכניות אביו, שהיה מטפּל בהכנת נסיעתו לחוץ־לארץ. ועדיין קיוה כי ישפיע על בנו לנסוע לאמריקה. אולם לאחר המאסר ביקש האב עזרת אנשי הרָשׁוּת שׁהכיר בעבודתו כסַפּק מסילות־הברזל, והללו השתדלו בעד נוח ושיחררוהו. אף נמצא סוכן נאמן, שקיבל על עצמו להעבירו את הגבול ולהסיעו לארץ־ישראל. הסוכן דחק בו לצאת מברדיצ’ב, שכּן כבר הכין לו מקום באניה המפליגה מאודיסה. לא ניתן לנוח להיפרד מאחיותיו ומאחיו, ואף לא לשוב, ולוּ רק ליום אחד, אל הגבעה, נוה־ילדוּתו. אמו ואביו באו לברדיצ’ב להיפרד מבנם. האֵם הביאה לו את חבילותיו ומזוַדתו, שהכינה לדרך; גם צידה להפלגה בים, וגם מגבת רקומה גדולה, מזכרת מאת יֶקאטרינה, אשת שומר־החצר, אֵם איריניה. בבטנת מעילו תפר לו האב שמונים רובל בשטרי־כסף, לשעת־דחק. הפרידה היתה נרגשת, ונפשו של נוח נסערה מאוד. ואולם הסוכן זירז אותם, והוא עצמו עלה עם נוח אל הרכבת המהירה היוצאת אל עיר־הנמל אודיסה.
באודיסה נבדקו תעודותיו של נוח ומטענו, ועם אחרוני הנוסעים ירד באניה.
בין הנוסעים האחרונים האלה היו עולי־רגל רוסיים, גברים בעלי־גוף ונשותיהם, וצרורותיהם על גבם. עלו גם יהודים זקנים, ובני־משפחותיהם נפרדו מהם בבכיות ובצעקות, כנפרדים מן המת…
כשירד נוח למחלקה השלישית שבאניה, ראה לפניו מסדרון ארוך, שכבר היה מלא חבילות ומיטלטלים של הנוסעים. עולי־הרגל הרוסיים והזקנים והזקנות היהודיים פרשׂוּ שמיכותיהם ליד דפנות האניה. מעֵבר לדפנות רעשו המכונות והעלו אדים חמים. רגשותיו של נוח היו מעורבים: שמחה ותוגה, פחדים שנמוגו, ואימת הים הסוער, שאת תנודותיו חש עם התחלת ההפלגה. בפינה פנויה בקצה המחלקה סידר נוח את חבילותיו. עד שהוא מציע לו משכב ליד דופן האניה, ראה איש צעיר מסתכל בו בתמיהה ובמאור־פנים. האיש התקרב, הושיט ידו לנוח ואמר: “מדוע נדחקת, בחור, לפינה זו? בוא והצטרף לחבוּרתנו!”
נבוך נוח והתרגש, ובקושי מצא דברים בפיו: “איחרתי לבוא לנמל, ורק עתה עליתי לאניה.”
“מאיזו עיר באת?” שאלוֹ האיש.
“מברדיצ’ב.”
“ואני מיֶקאטרינוסלב. שמי שמואל וַרשבסקי3. ומה שמך?”
“שמי נוח,” ולא הוסיף שם משפחתו.
“נוח, שם יפה! מתאים השם למַראך,” אמר וַרשבסקי וחיוך טוב התפשט על פניו. “נקח מכאן את החבילות, בוא ותהיה עמנו. עוד שני חברים צעירים אתנו, בוא ותכיר אותם, ותצטרף לקומונה שלנו.”
התכופף וַרשבסקי ותפס בשתי חבילות וסייע לנוח לשאת את מטענו, ואגב כך סח לנוח: “שמונים יהודים אנו באניה זו, ורק ארבעה מהם צעירים, ורק משפחה אחת יש עמה שתי בנות חמוּדות ובן צעיר. למשפחות כאלו צריכה הארץ! בני־חם עולים בהמוניהם לירושלים, להשתטח על קבר משיחם, וזקנינו שלנו באים להוסיף קברים…”
נזכר נוח בזעקתו של ברנר, ברשימה שכתב ב"המעורר": “את שמלתי לעוֹרי, אחי, הייתי מקדיש לבניה, וערום ויחף הייתי מסובב בחוצות וצועק: המדברה!”
חבריו של ורשבסקי היו מתקינים שולחן ודרגשים בפינתם. כשראו את וַרשבסקי וחברו הריעו ואמרו: “סוף־סוף גילית עוד חבר לקומונה שלנו!”
“ואיזה חבר גיליתי!” שׂשׂ ורשבסקי והניח את החבילות. “זהו נוח, ואלו הם חברינו. זהו למקין, וזהו יצחק גוטמן, בנו של הסופר העברי ש. בן־ציון.”
“של הסופר ש. בן־ציון?” תמה נוח. “קראתי מיצירותיו ב’השילוח'.”
ניכר היה חיוך של סיפוק על פניו המאוּפּקים של הסטודנט גוטמן, שהנה יצירת אביו ידועה ליחידי־סגולה, העולים לארץ. וַרשבסקי נרגש עוד יותר כשנוכח לדעת שנוח בקי בספרות העברית, ובשמחתו אמר: “ובכן, כולנו פה יודעי עברית, גם למקין, גם גוטמן, ונוח. מעתה אנו קומונה עברית; ואתה, גוטמן, תתחיל במצוה.”
“ובכן,” אמר גוטמן, “אתה, למקין, קח את הקומקום והבא מים רותחים ממטבח האניה, ויהיה לנו תה לקינוח סעודה. ואתה, נוח, האם כבר דיברת עברית בברדיצ’ב?” שאלוֹ ורשבסקי.
“בברדיצ’ב חייתי רק זמן־מה לפני נסיעתי לארץ, ושם הכרתי את הסופר ‘דר נסתר’. בינינו דיברנו רק בשפה העברית. מאז אני אף חולם בלילות – בעברית.”
“ועתה נשוחח עברית בהקיץ,” אמר גוטמן.
נוח פרק את חבילותיו והוציא את חבילת המזונות שהביאה לו אמו והושיטהּ לגוטמן, שהיה מסדיר את ארגז־המזונות בפינתם.
פתח גוטמן את החבילה ושיבח את הבשר המעושן ואת הנקניקים, שריחם הטוב נדף מהם. “ניכרת יד אוהבת בחבילת מזונותיך,” אמר גוטמן.
“יערבו לכם מטעמיה של אמא. לבה כנראה ניבא לה שיימצאו לי חברים בדרך. אני אסתפק במאכלי־חלב בלבד.”
“מדוע מאכלי־חלב בלבד? האם אתה צמחוני?” שאל וַרשבסקי. “משום צער בעלי־חיים?”
“כן, אני צמחוני. בכל־זאת טרחה אמא והכינה לי גם מטעמים אלו לדרך. תיהנו אתם.”
השולחן כבר היה ערוך. הלילה ירד על הים, ובאניה הבליחו מנורות־החשמל, שאורן היה מועט וחיור. לכל אורך המסדרון נשמעה המולת שיחות, וההולכים התנועעו ונראו כצללים. לאחר שסיימו סעודתם הציעו שמיכותיהם על הדרגשים, וּוַרשבסקי חזר ושאל את נוח: “איך הגעת לצמחונות? האם הושפעת מתורתו של טולסטוי?”
השיב נוח: “מי יודע דרך הרוח? דומה, שמחשבות על צער בעלי־חיים נתעוררו בי כבר בימי ילדותי, כשראיתי בשחיטת עופות שגדלו בחצר ביתנו. ושוב נזדעדעתי, כשקראתי את ‘העגל’ מאת פייאֶרברג. ודאי שגם לטולסטוי היתה השפעה עלי.”
אמר גוטמן: “העולם כולו בנוי על מלחמות־איתנים. כל החיים בטבע הם מלחמה לקיום, של טורפים או נטרפים. וזו גם מלחמתו של האדם לקיומו.”
אמר נוח: “אינני רוצה להטיף את מוסר הצמחונוּת; אבל אני מאמין, כי משפחת־האדם אינה נמנית עם הטורפים. יש בטבע בעלי־חיים חזקים ורבּי־כוח, ואף־על־פי־כן כל מזונותיהם באים מן הצומח.”
אמר גוטמן: “המוסר העברי הקדום נלחם ברצח, אך ראה הכרח בתזונה מעולם החי, אמנם בהגבלה מסוימת.”
אמר נוח: “בדברי קדמונינו יש רגישות לנשמת כל חי. יש מדרש האומר, כי שלושה קולות הולכים מסוף העולם ועד סופו, ואינם נשמעים: בשעה שכורתים אילן עושה־פרי, ובשעה שהנחש פושט עורו, ובשעה שהנשמה יוצאת מהגוף; ואין בעל־חיים ביקוּם שאין בו נשמה. אף יש חוקרי־טבע האומרים, שדורות הראשונים האריכו ימים משום שהתנזרו מן הבשר.”
אמר וַרשבסקי: “אורח חיי האדם מלוּוה פגעים רבים, ולמלחמת־קיומו עלי אדמת נזקק האדם לתזונה מתנובת השדה וגם מן החי. הבשר אינו מאכל תאוה בלבד.”
“אדרבה”, אמר נוח, “התורה מציינת את אכילת הבשר כתאוה. אך אין ללמוד רק מן העבר. עם שיבתנו לאורח־חיים חדש עלינו לבקש גם דרכים חדשות בתזונתנו. ואני חולם על דרך זו. בבואי לארץ אשתדל לחיות על תנובת האדמה – ועוד חזון למועד.”
מחבורת עולי־הרגל הגיעה שירה בציבור. שירי־עם רוסיים מוּכּרים, שירה שהיתה רווּיה כיסופי חיים ועצב מרחבי אין־סוף. היתה שירת עולי־הרגל גואה מזה ומתפשטת במסדרונה של האניה, החותרת בחשכת הלילה; והיה מעגלם של החבורה מואר מזה, באור חולמי גאולה, שהאיר מסעם אל החוף הנכסף.
חלק שני: הדבקים באדמה
צעדים ראשונים 🔗
במוצאי־שבת, נר שני של חנוכה, שנת תרס"ו, הסב נוח לראשונה אל השולחן הארוך שבחדר־האוכל בבית־המלון של חיים־ברוך ביפו.
בעת הירידה מהאניה נתפרדה החבורה: גוטמן נתקבל בחוף על־ידי אביו; שמואל וַרשבסקי ולמקין נמשכו אחר פועל שהזמינם לנס־ציונה; ונוח, שחש עייפות גדולה וחולשה רבה, הודרך בנמל לחפש את בית־מלונו של חיים־ברוך, באחד הרחובות הסמוכים לנמל.
בבית־המלון מצא נוח עולים חדשים, שבאו יומַיִם לפניו. נוח הבדיל על־נקלה ביניהם לבין הפועלים הותיקים, שבאו לפגשם בבית־המלון.
רושם מיוחד עשו עליו הותיקים, בלבושם הפשוט ובהתעניינותם הרבה, כמי שמצפים לבואם של קרובי משפחתם. רוב העולים והותיקים גם יחד נראו לו צעירים מאוד. ביניהם ראה נוח צעירה יחידה, שהיתה מהלכת כאחות בכירה במאור־פנים אִמהי, בקשב לזולת, בחיוך טוב, ובפיה עצות לכל אחד, כבעלת־נסיון. שמה היה חיה־שרה. נמוכת־קומה היתה, אך גופה מלא ומוצק. בעלה יחזקאל היה משוחח באותה שעה עם אדם גבוה ורחב־כתפים, שזקנו כבר החל להכסיף ותלתלי שערוֹ הארוך שיווּ לו צורה נאה. הלה הרים קולו פתאום בשיר ומשך את תשומת־לבם של המסובים, המיטיבים לבם בלביבות ובכוסות תה, לכבוד החנוכה.
חיה־שרה היא שניגשה ראשונה אל נוח, שישב פרוש בקצה חדר הגדול ונבוך מרשמיו הראשונים. היא סיפרה לו על האיש השר. “זהו מיכאל הלפרין, בן עשירים גדולים, שזנח כל נכסי אביו, בא לארץ ורכש אדמות ונכסים ואף עליהם ויתר, ועכשיו הוא אחד מכובשי העבודה במושבות.”
בעלה יחזקאל היה מהַסה את המסובים, והלפרין החל לדקלם בקולו הרועם את שירי פרוג ברוסית. אחרי־כן שר שירי־מהפכה ושירי־עם רוסיים. בעיני נוח דמה לשחקן על במה. רק פשטותה הלבבית של חיה־שרה שבתה את לבו באותו ערב. מפיה שמע ולמד הרבה על ביתה הדל, שהקימה עם בעלה יחזקאל במושבה פתח־תקוה, ועל הפועלים הנאבקים עם איכרי המושבה על יום־עבודה. כן סיפרה לו על ה"הוֹטֶלים", המשׁמשׁים קורת־גג ארעית לחדשים, ועל טיבם של הצעירים הבאים עתה לארץ, שיש מהם הדבקים ברעיון הציוני והסוציאליסטי של בנין הארץ, אולם רבים מהם מתיאשים ועוזבים את הארץ.
היא סיפרה לו על החברים, שבאו עמהם מהומל שנתיִם לפני־כן, לאחר הפרעות. חברים אלה היו מטוֹבי אנשי ההגנה העצמית היהודית בעיר זו. גם היא עצמה ובעלה היו מפעילי ההגנה, ועתה הם מרגישים שטוב להם בהתחדשות חייהם יום־יום בארץ.
חיה־שרה הציגה לפני נוח עולה חדש, בעל עינים יוקדות. רק תמול הגיע באניה, והוא משתוקק לנסוע היישר לגליל. שמו ברלה שוייגר. מיד רחש לו נוח אהדה.
לבית־המלון נכנסו ובאו פנים חדשות, וחיים־ברוך מכניס את הבאים בסבר פנים יפות ומזמינם לשולחן.
חיה־שרה הסבירה לנוח, כי דרך בית־מלונו של חיים־ברוך עוברים כל העולים, ועוד לא השיב חיים־ברוך פני עולה ריקם. בבית־מלונו מוצאים תמיד מיטת־קרשים או מחצלת, וגם כאשר רב הדוחק – אין חיים־ברוך מלין את אורחיו בחוץ. לבסוף קראה חיה־שרה לחיים־ברוך ושאלה אם הקצה לנוח מקום־לינה. הרגיע אותה חיים־ברוך ואמר: “כבר דאגתי לו. בקיץ אני פותר ענין זה במחצלת על הרצפה, ובימות־החורף אני מסתייע במיטות העומדות לרשותי אצל שכני ברחוב. את חבילותיו כבר מסרתי למשפחת הייטיג. כשירצה לישון, אַראה לו את המקום.”
באותו מעמד החליט נוח להצטרף לשלושת הפועלים, שהודיעו כי הם אומרים ללכת בבוקר לפתח־תקוה.
חיים־ברוך הראה לו את מקום־לינתו. נפרד נוח מחיה־שרה ומבעלה, והבטיח לבקרם בבואו אל המושבה.
ליל־נדודים היה לנוח הלילה הראשון על מיטת־הקרשים. עברו לפניו כל רשמיו הרבים מדרכו בים, מפגישתו הראשונה עם תושביה הערביים של עיר־החוף ומן האנשים שראה במלון הערב. הוא זכר את הוריו, שנפרדוּ ממנו מלאי חרדה. מיצר היה על עקירתם מביתם בגבעה, אל סנובסק, מחשש אימת הפורעים, וכל נכסיהם נתונים לחסדו של שומר־החצר.
בבוקר הוציא ממטענו את הנחוץ ביותר וצרר לו צרור קטן ולבש בגדים שיִחד לו לעבודה בשדה. במלון מצא את שלושת הפועלים הותיקים. לאחר הארוחה הזדרזו ויצאו לדרך, כי היום היה קודר ומעונן, ועוד מעט יֵרד גשם. עוברים היו בפרברים ובשטחי גנים עזובים, ליד בקתות ובתי־אבן עתיקי־ימים, גדוּרים במשֹוּכוֹת של שיטים וצברים. הרוחות נשבו מגבּם, והברקים והרעמים הלכו ותכפו. אך יצאו ההולכים מעיבּוּרה של העיר, נפתחו ארובות השמים, וסמוך להם אין קורת־גג ומחסה מן הגשם. זירזו הותיקים את נוח להדביקם ואצו להגיע לפרדס מונטיפיורי: שם ודאי ימצאו מחסה. בגדיו של נוח נרטבו, זיעה כיסתה את גופו, ורגליו התנהלו בכבדוּת. הוא תלה עייפותו בנדודי־השינה בלילה. אך בהחישו צעדיו חש דקירות בחזהו ונזכר במחלתו האנוּשה. רעד עבר בגופו. והנה אף שיעול מגרה את גרונו ומקצר את נשימתו!
שער פרדס מונטיפיורי היה סגור. והגשם יורד בלי הפוגות. שאל נוח, מה המרחק עוד אל פתח־תקוה. ענו כולם פה אחד: “איפה אנחנו ואיפה המושבה!” אם ייפסק הגשם יגיעו אל המושבה בעוד שעתיִם, אם לא יותר.
נחלקו הדעות. אחד מהם יעץ לחזור אל מלונו של חיים־ברוך; כנגדו טענו השנַיִם האחרים כי בפתח־תקוה יוכלו להחליף את בגדיהם הרטובים; אצל חיים־ברוך מה יעשו בבגדיהם הרטובים? נוח ידע כי עליו למהר ולשוב, להקדים רפואה למחלה המאיימת עליו.
“לא תגיעו למושבה גם עד הערב, ראוּ את פני השמים במערב!” הזהירם חברם, אך הם לא שעו לדבריו והוסיפו ללכת, ונוח והותיק האחד שבו על עקביהם.
עתה נשבה הרוח מול פניהם, והגשם עדיין יורד. ארכה להם הדרך, ונדמה היה לנוח שרגליו הכושלות לא תוכלנה לשאתו אל הבית. הוא הכיר טובה לחבר, שעזר עמו והוליכוֹ אל ביתו של הייטיג, סמוך למלונו של חיים־ברוך.
בכניסתו נבהלה בעלת־הבית למראהו. “מה לך?” שאלה האשה למראה פניו הנעווֹת בכאב. “תני לי, בבקשה, לשכב”, לחש בקול רפה, ושיעולו מקצר נשימותיו.
מיהרה בעלת־הבית והביאה לו את חבילותיו ועזרה לפרקן. עד שהוא רכוּן על חבילותיו פרץ קילוח־דם מפיו. נבהלה בעלת־הבית, רצה והביאה לו קערה עמוקה. נוח התעוות בשיעוליו, ונדמה היה לו שהוא פולט את ראותיו מקרבו. ניטשטשה עליו דעתו, ולא ידע מה יהיה עליו. בין שיעול לקילוח־דם השליך מעליו את בגדיו הרטובים, ובעלת־הבית רצה להזעיק עזרה.
בקושי לבש נוח לבנים ובגדים יבשים. הוא נבהל למראה הקערה שנתמלאה דם וחש בחוּמוֹ העולה. משהתיישב על כסא־עץ מרובע, רכון על קערת דמוֹ, נכנסה בעלת־הבית הבהולה, ועמה הביאה את בעלה ואת חיים־ברוך.
“מה קרה לך, חבר?” שאלוֹ חיים־ברוך.
“זה יעבור, כבר הוּטב לי”, לחש נוח, כמצטדק על מה שקרה לו בבית הזר.
“עליך להיכנס לבית־חולים”, גזר חיים־ברוך.
“טוב, טוב”, נענה לו נוח, כאילו מסר את גורלו בידיו.
רץ חיים־ברוך והביא מרכבה מהרחוב, הושיב את נוח והתישב לצדו, וציוה על הרכּב להובילם לבית־החולים העירוני.
חיים־ברוך כבר נתנסה בעולים שחלו בבית־מלונו, וכבר הכירוהו בבית־החולים – הושיב את נוח בחדר־ההמתנה, והוא עצמו הלך לחפש את ד"ר הלל יפה, מנהל בית־החולים. בינתים נתבהרו השמים והשמש האירה הכל באור־יקרות. נזכר נוח בדברי הד"ר זאכארין לאמו: “טובה הארץ בשבילו. השמש מחממת אותה רוב ימות־השנה. יעבוד שם ויאכל ירקות ופירות, ויבריא.”
יצא חיים־ברוך והוליך את נוח לחדר הרופא. פניו הטובות של הד"ר יפה הזכירו לנוח את פני הד"ר זאכארין.
לאחר הבדיקה המדוקדקת מסרוֹ הרופא לידי אח רחמן, והלה הוליכוֹ והשכיבוֹ יחידי בחדר מבודד, בקצה הבנין. האח היה בריא בגופו ושחום־פנים, ודיבורו העברי העיד כי מן היהודים הספרדים הוא. בעודו מתקין לחולה את כל הדרוש, שיבח באזניו את הרופא ד"ר יפה וניחמוֹ: “אל תפחד, מפה תצא בריא ושלם, בעזרת השם, בעזרת השם!” אחרי־כן הוציא משולחן קטן פעמון, ואמר לו: “בזה תצלצל בכל שעת צורך.”
ששה שבועות שכב נוח בבית־החולים, ובשבועות אלה התחזקה אמונתו באדם. הד"ר הלל יפה טיפל בו במסירות ובמאוֹר־פנים. פצעיו הגלידו, וקמעה־קמעה חזר לאיתנו. גם אור השמש, בימים שחדר בעד החלונות, נסך חיים באבריו וחיזק בו את החלטתו ללכת בדרך שבחר בה. היה ברור לו, שעליו להכשיר עצמו ולעמוד במבחנים קשים, עד שיקנה נסיון בעבוֹדה. הוא החליט ללכת אל אם־המושבות. שטרי־הכסף שתפר לו אביו במעילו הביאו לו תועלת בימי חָליוֹ; וכשהחלים יצא בפרוטותיו האחרונות אל פתח־תקוה.
חמדה גנוּזה 🔗
יום אחד אחר־הצהרים עלה נוח, בחאן המרכזי של יפו, אל הדיליז’אנס הנוסע לפתח־תקוה.
הדיליז’אנס הוא כמין קרון של מרכבה, על ארבעה אופנים קפיציים. יריעות משמשות לו דפנות בימי־גשם, וביום נאה מפשילים אותן, כרצון הנוסעים. לכל מושבה גדולה דיליז’אנס משלה, ובעליו הוא בעל הזכיון להסעת הנוסעים מן המושבה לעיר ומן העיר למושבה. בעל הדיליז’אנס הוא העגלון, הוא הכרטיסן, הוא הקובע את סדר ישיבת עשרים הנוסעים; והוא אף המוליך את הדואר האוסטרי, כי לממשלת אוסטריה הזכיון על כל עניני הדואר בארץ.
בעל הדיליז’אנס של פתח־תקוה הוא “פרויקה”, איש המעורב עם הבריות ומכיר את נוסעיו, מתבדח ומתלוצץ כבעל בעמיו. עולה חדש הוא, לא מכבר בא מרומניה. כאן נשא לו לאשה אחת מבנות ותיקי המושבה, ובזכותה הגיע למעמד זה של בעל הדיליז’אנס.
סמוך לפרויקה ישב יהודי בעל־גוף ובעל־כרס, לבושו הדוּר ופניו מגוּלחים כדרך האמריקאים, ללא שיור שפם. בניבו באידיש היה משלב מלים אנגליות ומתגאה במבטאו האמריקאי. הלצותיו באזני פרויקה היו מגושמוֹת, והוא היה מלווה אותן בצחוק של הנאה. מתוך לחישת הנוסעים הוברר לנוח, שהמתבדח הוא בנו של אחד ממיסדי־המושבה, שנפטר. הבן, שהיגר בזמנו לאמריקה, חזר לקבל את ירושתו, ובינתים הוא עוסק בתיווך קרקעות.
רוב הנוסעים היו מתושבי המושבה, גברים ונשים. הם שוחחו ביניהם באידיש ליטאית; לבושם היה פשוט וצנוע, ודיבורם כבוש.
דרכם עברה תחילה גבעות חול וטרשים ושטחי־אדמה שוממים. הכביש, שנקרא “דרך השׂוּלטן”, היה הרוס, ואבניו מקפיצות ומזעזעות את הנוסעים. סמוך לשטחי הבצות הגדולות שבגדות הירקון פונה הדרך דרומה, וחורשות עצי־איקליפטוס מבשרות קרבת המושבה. בשטחים אלו היו מקומות שבהם התקשו הסוסים למשוך בדיליז’אנס, והנוסעים נתבקשו לרדת כדי להקל עליהם. ירד נוח ונשא עיניו וראה את ההרים, במזרח, האפופים ערפילים כחולים, ואורות היום נמוגים והולכים עם רדת הערב. דל ועני נראה לנוח נוף השפלה שעבר בדרכו, אותן גבעות החול והטרשים, שטחי־הבּוּר ואדמות־הבצות. אך בהתקרבו לתחומי המושבה, משנתגלו לעיניו צמרות חורשות־האיקליפטוס שניטעו רק לפני עשרות שנים, ונראו הפרדסים ופירותיהם הזהובים, ועלה באפו ריחם המשכּר של פרחי שיטת המשׂוּכוֹת, שמח שמחה גדולה, כאילו רק עתה הרגיש שאמנם הגיע לארץ־ישראל החדשה. מרחוק נראו הגגות האדומים של בתי המושבה כנכסים יקרים. אולם בכניסתם לרחוב המרכזי של המושבה חש נוח בחשיפותם של הבתים העומדים צפופים, כבתי עיירה דלה, ואילנות ושיחי־פרחים אינם עוטרים את נויהם של המתנחלים. ואכזבתו נסכה בו צער.
כשירדו הנוסעים בכיכר־המושבה, עמדו צעירים וצעירות והקבילו את פני הבאים. אולם איש מהם לא חיכה לנוח. כשהוריד את חבילותיו מן הדיליז’אנס, הראו לו את הדרך לאחד משני ה"הוֹטלים" לפועלים, לא הרחק מן הכיכר. ליד המלון פגש ביהודי גבה־קומה, ממושקף, ותוי פניו חדים וקשים, שהציג עצמו בשם רבינוביץ, בעל המלון. הוא הכניסוֹ לחצר הקטנה והוליכוֹ אל מחסן ואמר לו: “את מזודותיך תכניס כאן, לא יאוּנה להן כל רע. לחדר תקח רק את הנחוץ לך ביותר.” הניח נוח את מזודותיו ליד שאר חבילות וארגזים מגוּבבים, ולקח עמו חבילה מוכנה מראה, ובה בגדי־עבודה.
הכניסוֹ רבינוביץ לאחד החדרים הפונים אל מרפסת גדולה והראה לו את מיטתו בין שמונה המיטות הצפופות. “אצלנו”, הסביר רבינוביץ באידיש ליטאית שוטפת, “משמשת המיטה גם ארון. ארבעת הארגזים שמתחת למיטה פתוחים בצדם, ושם אתה יכול להניח את חפציך.” נוח היה שבע־רצון שמיטתו ליד הקיר.
“ועכשיו”, הוסיף רבינוביץ, “בוא ואַראה לך את הברז, שהוא מקום־הרחצה, ועל־ידו שאר השירותים; ואם רצונך לסעוד, היכנס לחדר־האוכל.”
כבר ירדה חשכה. הלך נוח אחרי רבינוביץ אל חדר־האוכל. לאור מנורות־הנפט ראה נוח את היושבים אל השולחנות הסדורים לאורך הקירות כצורת האות חי"ת. כשני מנינים של בחורים היו שם, ורעש דיבורם וצחוקם היה כשל גדוד שלם. כל העינים נתלו בנוח, הצעיר שפניו עטורים זקן ועיניו תוהות במבוכה. לבושו העיד עליו, שהוא “ירוק”. היסה אחד המסובים את שכניו, והורה עליו בידו ואמר: “הנה, אַ נייער לץ, ציוני או פועל־ציוני. פועל־צעיר’ניק בודאי.”
נתקרבו אליו אחדים ושאלוהו: “מתי הגעת?”
התחכם אחר ואמר: “שאל אותו מתי חוזרים?”
נבוך נוח ולא האמין למשמע אזניו. הצחוק לדברי המתלוצץ החרידוֹ.
“חבריא, מה לכם? הרפו ממנו!” הגן עליו רבינוביץ, כשהוא מנקה את השולחן להושיבו על־ידו. הוא שאל את נוח מה רצונו לאכול, ונוח ביקש כוס חלב. “חלב אין אצלנו; אולי רצונך במרק, קציצה או ביצה?”
נענה נוח וביקש ביצה, פרוסת לחם וכוס תה.
התקרב הלץ אל שולחנו של נוח ואמר לו: “במושבה שלנו תוכל לנוח. עבודה נותנים כאן לישמעאלים; על היהודים עושים כאן חרם. אם תלך להתפלל ותשמור שבת – עתידך מובטח. לראש הועד בנות, והן מצפות לחתנים. החרם הוא רק עלינו, ה’יאפונצ’ים'”4.
עוד הוא מדבר, והנה נפתחה הדלת ונכנס יהודי לבוש בגדי־עבודה ופניו מסבירות ומעידות על טוּב־לב. בזקנו כבר בולטות שׂערות־שׂיבה, והוא מברך בקול רם: “ערב טוב, רבותי. שמי משה חודורוב, אני אחד מראשוני המתנחלים בפתח־תקוה. לפני עשרים שנה עליתי מביאליסטוק, הייתי חדש כמוכם; ועתה, ברוך השם, הספקתי להקים משהו בנחלתי. מה רצינו כשהתחלנו לבנות את המושבת? מה אתם סבורים? מדוע קראנו למושבה פתח־תקוה? רצינו שתהיה פתח לתקוות חדשות. אני איני מסכים עם החרם; אני אוהב יהודים, ושמח על כל עולה חדש המגיע לארץ־ישראל!”
“הנה, הנה,” הוֹרה הלץ בידו על נוח, “הנה יהודי חדש, רק הערב בא אלינו. אדרבה, קבלו אותו לעבודה, תסדרו אותו. אַ איד מיט א בארד!” והכל פרצו בצחוק.
“ואתם מה?” שאל משה חודורוב. “גם אתם חדשים. יהודים, ודאי בני בעלי־בתים. תאמינו לי, אני רוצה בטובתכם, וזה כמובן גם לטובת הכלל. אנחנו צריכים ליהודים בארץ־ישראל. מה בעצם דורשים מכם? קצת אידישקייט; שמירת שבת, קצת אידישקייט…”
“תגיד לי, ר' משה חודורוב,” נכנס הלץ לתוך דבריו, “כמה בתים כבר יש לך בחצרך?”
“נו, ואם יש לי בתים, ברוך השם, למי זה מזיק?”
“וכמה ‘חלוקה’ אתה מקבל?”
“איזו ‘חלוקה’?” תמה חודורוב.
“נו, זו של הונגריה, וזו של כולל פראנקפורט, וזו של הבארון… אנחנו לא מבקשים מכם חלוקה, אנו רוצים לעבוד. אנחנו גם לא אידיאליסטים, אנחנו ‘יאפונצ’ים’: היינו בחזית וברחנו אל אחינו בני־ישראל; ואתם לקחתם על עצמכם להיות שוטריו של ריבונו־של־עולם!”
“אנחנו רוצים לשמור על בנינו ואיננו רוצים בהפקרוּת,” טען לעומתו ר' משה חודורוב. “באתם אלינו, ואנו אוהבים יהודים; אבל יהודים גויים – גרועים מגויים סתם.”
“ומדוע אתם ממלאים פיכם מים על פקידי הבארון, ועל אפיקורסים משלכם?..” שאלהו הלץ. “כלום אין אנו יודעים על הממזרים מהערביות, המתעבּרות לאיכרים שלכם בנחלותיכם? מה לכם כי נטפלתם דוקא אל העולים? אצלכם הכל חלק וישר? חוששים אתם מפני מתחרים חדשים על ה’חלוקה' מירושלים ומפאריס?”
צחקו ה"יאפונצ’ים" ונהנו מדבריו הבוטים של הלץ, ונוח מקשיב וצר לו על האיש, שדבריו הכּנים נראו לו צודקים וקרובים ללבו.
“אני בא אליכם בשליחות. אני, אוהב יהודים אני, ואוהב שלום. וחי אחיך עמך, כתוב, וישראל ערבים זה לזה. החרם יביא רק לידי שנאה, ובשנאה נחרבה הארץ, ואנו רוצים להתחיל לבנותה.” הוא הוציא גליון וביקש להחתימם.
"לא נחתום!, הפסיקוֹ הלץ. “ר' יהודי, אנחנו ב’הוֹטל' זה איננו ציונים. שרידים אנו מה’יאפונצ’ים', עריקי מלחמת יפאן, שכבר מצאו להם דרכים לארצות אחרות. חשבנו כי נמצא אצלכם מקלט. לארץ־הפוגרומים כבר לא נחזור. מה מכם יהלוך, אם נאכל לחמנו הדל מעבודתנו עד שתעמוד לנו ההצלה ממקום אחר? מה נזעקתם להיות שוטרים של ריבונו־של־עולם?”
“אנו דואגים לילדינו, ולא נסכים להפקרוּת. אפילו מלאכים, כשבאים למקום של בני־אדם, נוהגים כמוהם. מה מבקש אני מכם? לחתום שלא תחללו את השבת, ואינכם רוצים. לילה טוב.” ויצא.
נוח הרגיש שנקלע למחיצתם של עריקים נואשים. לבו כאב על היהודי שיצא בפחי־נפש.
ה"יאפונצ’ים" הוסיפו להתוַכּח על שליחותו של חודורוב. אחדים שיבחוהו, כאיכר שבכרמיו עובדים רק יהודים; מישהו קינטר ואמר: “יהודי זה הפך את כל מגרשו הגדול לשכונת־דירות, טלאים־טלאים, כדי להשכיר דירות אלו בשכר טוב לעולים החדשים.” עוד אחד ציין כי חודורוב זה הוא אב לחמש בנות, ויש מהן שכבר מעוררות אצלו דאגות…
פתח אחד מהם בשיר רוסי, ומיד שרה כל החבורה:
עוֹרֵב שָׁחוֹר, מַה תָּחוֹג מִמַעַל?
לֹא לְפִיךָ הַטֶרֶף, עוֹרֵב שָׁחוֹר.
לֹא אַתָּה.
עוּף לְךָ אֶל נוֹף מְכוֹרָה,
דְרֹשׁ בִּשְׁלוֹם הוֹרַי.
אֱמֹר לָהֶם, אֲנִי פָּצוּעַ,
שׁוֹכֵב יְחִידִי בְּשָׂדָה פָּתוּחַ,
וְדָמִי שׁוֹתֵת כְּמַבּוּעַ.
קַח מִמְחָטָה רְווּיָה מִדָמִי,
תֵּן לְסַשָׁה יַקִירָתִי;
אֱמֹר לָהּ: אַחֶרֶת נָשָׂאתִי,
חֲרָבוֹת חַדוֹת הָיוּ שׁוּשְׁבִינַי.
עוֹרֵב שָׁחוֹר, מַה תָּחוּג עַל רֹאשִׁי?
הַטֶרֶף כְּבָר מָצָאתָ.
עוֹרֵב שָׁחוֹר, עוֹד מְעַט לְךָ אֲנִי.
עצב רב ירד על נוח. הוא חש בעגמת־נפשם של הבחורים האלה, שאינם דומים כלל לבחורים שפגש בערב הראשון במלונו של חיים־ברוך. הוא נזכר בחברת הצעירים שהכירם בברדיצ’ב, אלו שראו את עולמם בדיבורים על המהפכה, על דמונסטרציות ומַניפסטציות, והיו סותרים ובונים עולמות בהבל פיהם. והנה, צעירים דומים להם נמצאים כאן, בתחנתו הראשונה במושבה.
כשקם נוח ממקום שבתו והלך לחדרו נלוה אליו צעיר אחד ששתיקתו של נוח משכה את עינו. הוא פתח ואמר בגילוי־לב: “הסתכלתי בך כל הערב, וראיתי בצערך. עולה חדש אתה, ואנחנו פה שנה תמימה. אל תראה אותנו שאנחנו מתלוצצים. לא טוב לנו. כולם כאן בני בעלי־בתים, גם בני־טובים, ועולמם נחרב עליהם. הקרובים ובני־המשפחה רחוקים, ופה לא טוב לנו. אין אחיזה ואין עתיד. אין כל דבק בינינו ובין המאמינים בעתיד. קוראים לנו ‘יאפונצ’ים’, ורואים בנו עריקים. בני המושבה מחרימים אותנו, גם חברי המפלגות בזים לנו. לא טוב לנו. לפעמים שרים, ולפעמים זועקים, ועל־הרוב מתלוצצים. יש שאנו מתהלכים בלילה וזועקים משממון ומציפיה למחר אחר. לא טוב לנו תחת השמים הכחולים בארץ השוממה הזאת…”
הקשיב נוח לגילוי־לבו ולשיחו, והדיבר אין בפיו.
נתלוָה אליו הצעיר לחדרו, והדריכוֹ בטוּב־לב. הוא סיפר לו על סדר־יומם של הצעירים המחפשים עבודה. “מחר בבוקר תלך עמי אל כיכר־המושבה, מקום שאפשר, לפעמים, לקבל יום־עבודה.”
סידר נוח את בגדי־העבודה שלו בארגזים ושכב על משכבו הקשה. עדיין הידהדו באזניו צלילי השיר הנוּגה, שירת נכר על אדמת ציון.
לקול צלצולי פעמון גדול השכים נוח ויצא עם חברו־לחדר אל כיכר־המושבה, שמא יזדמן לו יום־עבודה.
מן הכיכר עלה קול צעקות של ערביים וערביות, שנתקהלו בה בשעות־הבוקר המוקדמות. שיירות־שיירות, בנים ובנות, באו מן הכפרים הערביים, ועוד אחרים הוסיפו לבוא ולנהור בהמוניהם אל הכיכר. מהם כבר היו ערוכים בקבוצות ליד המשגיחים שבחרו אותם לפי צרכיהם לעבודה בנחלותיהם.
כל שיירה הלכה אחר האיכר ומשגיחו, שהיו רוכבים על חמוריהם לפניה.
עמד נוח בקרב מנין פועלים יהודים המחכים שמא תזדמן להם עבודה. אבל לא נמצא באותו בוקר אפילו אחד מאותם איכרים, שלפעמים היו מבקשים פועל יהודי, אף כי מורגש היה שעונת־העבודה בתקפה: קטיף ההדרים בפרדסים, ניכּוּש ועידוּר בכרמים. האיכרים והמשגיחים לא הפנו את מבטם אל הפועלים היהודים, והללו עמדו נכלמים מהתנכרות זו.
נדמה לנוח שהוא נפל לשוק־עבדים קדום. בני עמו נזקקים לעבדים כנענים ובוחלים בעבד עברי. הדבר נראה לו כחלום קשה. רק עתה נסתבר לו ענין החרם ששמע עליו.
שאל נוח את חברו: “היש במושבה זו איכרים המפירים את החרם?” אמר לו חברו: “בפרדסי הבארון עובדים כמה פועלים יהודים בקטיף. ואפילו בימי־חרם יש איכרים הנזקקים לפועל יהודי, לעבודה שלגביה אין להם אֵמוּן בערבים. בשבועות האחרונים התחילו עשרה פועלים בעבודת ‘בּחַר’ אצל יהודי עשיר, שאומרים עליו שהיה ציוני בלודז, ורכש שטח־אדמה גדול לנטיעת פרדס חדש.”
ביקש נוח לראות, כיצד עובדים ב"בּחר", והציע לחברו שיתלווה עמו בדרכו אל הפועלים העובדים בשטח. סירב החבר ואמר: “ב’בחר' הזה עובדים חברי ‘הפועל הצעיר’; ואנו, ה’יאפונצ’ים', פסולים בעיניהם. אתה, כחדש, אולי תתקבל.”
שאל נוח לדרך ויצא לבקשם. עבר על־פני פרדסים צעירים שבהם עבדו ערבים, ובצד שדות שוממים, עד שראה מרחוק צריף של פחים מתנוצץ בשמש, ועל־ידו אנשים חופרים באדמה. הבין נוח שאלו הם העובדים ב"בחר". קרב אליהם ועמד והסתכל. ראה אותם עומדים בתעלה והופכים גלי עפר אדום־כהה ומלקטים את היבּלית ומטילים אותה לתוך סלי־נצרים גדולים.
אחד מהם הכיר בצופה לפי חזותו שהוא עולה חדש. התלוצץ ואמר: “תסתכלו בו, חבריא. מה תגידו על המשגיח שלנו?”
אמר אחר: “יוסקה, מתי תהיה בן־אדם? ככה אתה מקבל חבר?”
ומיד פנה אל נוח: “חבר, בוא הנה!”
שמח נוח וניגש אליו. הושיט לו האיש את ידו ושאל: “מה שמך?”
“שמי נוח.”
“ושמי צמח.”5 והוסיף ושאל: “מדבר עברית? מתי הגעת לפתח־תקוה?”
“אמש הגעתי למושבה; מדבר גם עברית.”
“והיכן לנת? ב’הוטל' עם ה’יאפונצ’ים'?”
“בהוטל של רבינוביץ,” הסביר נוח.
“שני ה’הוטלים' שבמושבה שייכים לבעלים ששמם רבינוביץ.”
“וכיצד מבדילים ביניהם?”
“לפי האף הארוך של רבינוביץ האחד, ולפי ה’יאפונצ’ים' אצל רבינוביץ האחר. ואתה, בחור שכמותך, איך נקלעת דוקא לשם? אין דבר, סימן יפה לך, שכבר הגעת אלינו.”
אמר יוסקה לשכנו: “צמח כבר צד לו חבר חדש למפלגתנו; באמת, הרי זה ‘פועל־צעיר’ניק’ ממש. אברך־משי! ראו איזה זקן יש לו. הרי זה טיפוס!”
שמע צמח את דבריו, והשתיקוֹ: “יוסקה, הרי גמרנו בינינו…”
“ובכן, פשוֹט מעילך, חבר,” אמר צמח לנוח. “קפל שרווּליך ותפוס את המעדר.” קולו של צמח היה עמוק וחם. “לפוֹת בכף־ידך הימנית את קת המעדר; כך, למטה; ובכף השמאלית למעלה. המעדר צריך לנגן כשרביט של כנר. כך, עלה ורד, ונהג בפיזור האדמה כבגרגרי־זהב, כשעיניך בולשות אחר כל שריד קנה־שורש של היבּלית. חלילה לך לכסות על שריד כלשהו; ממנו עלול לצמוח שדה־יבלית חדש!”
לקח נוח את המעדר, העמיד עצמו בחפירה והתחיל לחפור ולפזר את האדמה כמנוּסה בעבודתו. השתומם צמח ושאל: “כבר עבדת במעדר?” “לא, עדיין לא עבדתי בארץ.” ונוח שמח בלבו על נצחונו זה, בזכות ההכשרה בעבודתו בסנובסק.
יוסקה לא ראה בעין טובה את ה"כיבושניק" החדש, והתלוצץ: “מעבודה כזאת אפשר באמת לשׂבּוע לחם.” היסה אותו צמח בגערה: “יוסקה, בּוש לך, ולשונך בלוֹם! לוּ היית נגר, היית יכול לתקוע מסמרים בלשונך.” צחקו החברים, ומאז דבק ביוסקה הכינוי “יוסקה הנגר”.
נוח מצא חן בעיני צמח. הלך צמח אל צריף־הפח והביא עמו את מנהל־העבודה, שהיה מאוהדיו. הוא הציג לפניו את העולה החדש ואת עבודתו במעדר, כעדוּת לכוח־הרצון בידי חלוץ יהודי. אמר מנהל־העבודה לנוח: “רואה אני שכבר הכשיר אותך צמח לעבודת ה’בחר'; ואם הוא ממליץ, אף אני מאשר. יש לנו הסכם על כך.” והוא נתן בידי נוח מעדר חדש.
יום גדול היה אותו יום בחייו של נוח, יום ראשון של כיבוש עצמו לעבודה. וגדולה היתה הוקרתו לצמח, שהכניסוֹ בנפש חפצה בין כובשי־העבודה.
בימות־שבת ובימי חוסר־עבודה היה נוח חומק מבית־מלונו כבורח המבקש מקלט ופינת־סתר, והיה הולך לו הרחק אל מעֵבר לפרדסים. שם, באדמת הבצות, פרחו הנרקיסים ושושני־המים, ועוד הרבה פרחים שהיו מוּכּרים לו מימי־ילדותו. מרבדים של חרציות לבנות וצהובות, במורדות הגבעות, וחלקות של כלניות אדומות. ונוח, שאהב את הפרחים והכירם לסוגיהם ולמשפחותיהם, היה אוסף מהם ומיבשם. ביחוד עניינוּ אותו פרחים שלא הכיר קודם, והוא היה להוט לסדרם לפי הגדרתם הבוטנית.
יום אחד הגיע בסיוריו אל מקורות הירקון, במעינות ראש־העין. היה הולך לאורך הנחל המתפתל עד שהגיע אל שבע טחנות־המים. שם מצא חורש של עצי־ערבה וקני־סוף, פינת־חמד, וקבע לו פינה זו כמקום להתיחד בו עם נפשו.
בפינה זו הקשיב לזרימת המים, ובה עלו געגועיו אל היערות שקסמו לו לפנים בגבעת ילדותו, אל שדות־הקמה ואל שאר הנופים הרחוקים שנעקר מהם. במצוקת נפשו היה בוכה לרווחתו. כאן היה חוזר וקורא את המכתבים שכתב לו אביו, בסגנונו המקורי ובמליצות, לאחר שנודע לו על מחלתו האנושה, כפי שהורגל מימי־נעוריו במינסק. נוח חש במכתבים אלה את חרדת הוריו ואת אהבתם הגדולה אליו, שנתחזקה משנתרחק מביתם. אהבה זו היתה יקרה לו, אך הוא חש שאיחרה לבוא… אביו ביקש לכפר בדברי־פיוּס על השנים שבהן לא השגיחו בנוח כראוי. הוא התלונן במכתביו על כוחותיו הכלים בנדודים בדרכים; על עסקיו שלא ראה בהם ברכה כאשר ביקש; על השנים הרעות המשכיחות את הטובות מהן; על האֵם, שנשארה לבדה עכשיו שהלכו ילדיה, כי גם הבת מרים לומדת בעיר ושואפת להיות אחות רחמניה. אכן, כל בנין־החיים שעמלו עליו – מתמוטט…
בדברי התנצלות ופיוסים כתב לו אביו על אותן שנות־אֵלם, שבהן היה נוח מתבודד, עד שפגעה בו מחלתו האנושה. האב הודה שכבר נואש מחיי נוח, ורק בעזרת השם ובמסירות־נפשה של האם ניצל נוח… ולאחר דברי־הפיוסים כתב לו אביו גם דברי־כיבושין; אך גם מתוכם ביצבצה החרדה לשלומו ולבריאות גופו.
נוח שמח לקרוא במכתבי אביו גם על התמורות שחלו בינתים, על המשפחות היהודיות בכפר ניסקובקה, ועל נסיעת האחות רחל ואחיו הצעיר לאמריקה לפי דרישת האח זושא, שכבר הספיק להסתדר שם, למד באוניברסיטה והשיג עמדה של כבוד בתור מהנדס. הוא, זושא, נכון לעזור גם לנוח ולהביאו אליו מארץ־ישראל. והאב רומז לנוח, שלפי דעתו וגם לפי דעתם של אנשים שאפשר לסמוך עליהם, כשרונותיו שלו, של נוח, גדולים משל שאר בני־המשפחה. “כאיש־אשכולות, שהגעת להשכלתך במתימטיקה וגיאומטריה בלי מורים, וגם הגמרא וכל שספגת בגירסא דינקותא שמוּרים לך כיין הטוב – מה תכלית לך בעבודתך כפועל בארץ־ישראל? הן רק בן עשרים־ושתים שנה אתה, לאריכוּת־ימים, ועוד רבות האפשרויות להצלחת דרכך בחיים, ועוד לא מאוחר…” אל השכל הישר שבו ביקש אביו לדבר, ודרש את תשובתו.
כתב נוח להוריו:
“חמדה גנוזה יש באוצרו של הקדוש־ברוך־הוא, ועבודה שמה; אשרי מי שזכה בה.”
את הגליון עיטר בפרחי־כלניות אדומים, שיִבּשם, וצבעם האדום נשתמר בהם. אף הוסיף וכתב ליד הפרחים: “בימי אדר אלו, כשאצלכם מכסים השלגים את האדמה והקור משתולל, הנה מכוסה אדמת ארצנו בפרחים, ושמש־אביב מַחלים ומרפא…”
חברים חדשים 🔗
כשחלפו ימות־הגשמים ראה נוח את עצמו כמי שעבר דרך רצופה מוקשים ולא ניזוק. ימי השרב הקדימו לבוא והוא שמח עליהם.
במחצית־השנה הראשונה בארץ חש כמי שנולד מחדש. הוא הרגיש כי התגבר על חולשת גופו בכוח־רצונו. גם כשהציע לו ידידו גוטמן, בנו של הסופר ש. בן־ציון, לעבוד כמורה בבית־ספר עירוני ביפו, לא הסכים. בחדשי־החורף כבש לו עמדה בעבודת־המעדר ולא היה מן הנחשלים בין הפועלים. הוא אף הסתגל לתנאי־החיים הקשים של פועל המבקש לו יום־עבודה.
מכונס היה בפינתו, ב"הוֹטל היאפונצ’ים". ויחסם הלעגני אליו פינה מקומו ליחס אוהד, משום יחסו הוא אליהם ואל סבלותיהם.
הוא זכר לטובה את פגישתו עם שלמה צמח, שהכניסוֹ לעבודת ה"בחר". צמח יסד והנהיג מפלגת־פועלים חדשה, “הפועל הצעיר”, אבל נוח לא אץ להצטרף אליה. עדיין זכר כיצד נחפז לתת ידו לסופר “דר נסתר” ונצטרף למפלגתו, “פועלי־ציון”, שהוא היה מנהיגה בברדיצ’ב. אז נדמה היה לו, שאין הבדל גדול בין מבקשי גאולת־העם ובנין־הארץ למפלגותיהם. הוא זכר את כל ויכוחי־הסרק בין המפלגות היהודיות בבירז’ה שבברדיצ’ב. עכשיו האמין שבהגשמה בחיי יום־יום יתן את חלקו לכלל.
יום אחד לקחוֹ חבר עמו לשמוע הרצאה של העסקן מנחם שיינקין, שחזר מסיורו בתפוצות הגולה. כשהתחילו להתכנס במקום ההרצאה ניגש אל נוח בחור אחד מפלונסק, עירו של צמח, ואמר: “נפתולסקי, אתה אינך חבר מפלגתנו. האסיפה הזאת היא רק לחברי ‘הפועל הצעיר’.” מאז ראה נוח את המפלגות בחינת “מיטת־סדום” ליחסי אדם בחברה החדשה, ועל כן נתרחק מהן. מכוּנס היה בפינתו, ועדיין לא ידע היכן יגשים את חלומו, ויהיה לעובד־אדמה עצמאי. אבל ידע שעוד רבים יהיו הגלגולים והתלאוֹת, ועוד הרבה עליו ללמוד, להכשיר עצמו בנסיונות, להכיר את הארץ ואת טבעה. מתוך הכרה בחר להמשיך את קיומו כפועל במושבה ולהתנסות בכל עבודה גופנית.
באחד הלילות יצא נוח, כמנהגו, אל מחוץ לתחומי המושבה, להתיחד עם נפשו. כך נוהג היה לעלות לגבעת הגורן, הנשקפת אל השפלה ואל ההרים, לנשום מאוירה הצח ומרוחות המנשבות מהים. והנה הדביקוהו שלושה 'יאפונצ’ים", כשהם משתפכים בשיר.
כשהכירו את נוח, הקיפוהו והחלו לחבקו ולאמצו: “בוא, אחא, בוא עמנו; למה לך להתבודד? מחרתיִם, אחא, אנו מפליגים מיפו.”
שאל נוח: “לאן?”
“לקנדה ולארצות־הברית. בוא עמנו ונשתה לחייך. איש טוב אתה, תם וישר”.
שתק נוח ושקע בעצבות.
“מדוע אתה שותק?” דחק בו אחד, שהיה בגילופין. “מה אתה חושב עלינו? עריקים, בוגדים, יאפונצ’ים?”
אמר אחר: “תגיד אתה, זוהי ארץ־מולדת? היכן הנהרות, האגמים, הגנים, השדות והיערות? היכן, אחא, החמוּדות והאהובות? מי לנו פה ומה לנו פה?”
אמר שלישי: “אל תשמע להם. לא כך אנחנו. כולנו בני־אבות. אי־שם יש אם, אב, אחיות ואחים. וכאן אנו בנכר.”
אמר הראשון: “הלא תסלח לנו, אחא, אדם טוב אתה. תחילה לעגנו לך, כי לא טוב היה לנו, מר מאוד היה לנו פה, ונעשינו לעגנים, ציניים. אולם לא כך אנחנו מטבענו. אבק־נדודים עלינו, מאז ימי הפרעות בקישינוב, בהומל. ואחר־כך, בחזית־המלחמה, ספגנו בוז ושנאה כחיילים יהודים, רוחות זעם טילטלונו לכאן. ופה, בארץ זו, שנתים מחיינו נמחקו כאן!”
אמר השני: “איזו ארץ היא זו? אך־זה היה חורף – והנה באו החמסינים והכל נשרף, הכל יבש. הארץ כאשה זקנה, בלה ודלה.”
אמר השלישי: “מה ומי לנו כאן במושבה? ומי לנו שם, בעיר הערבית? והלילות הללו, אחא. שממה בכל. הנה שם ההרים הסוגרים באופק, ושם הים.”
מרחוק נשמעה יללת תנים. לפתע נזדעקו אחריהם השלושה וענו ביללה – “הו־הו־הו”, והחלו לרוץ כמטורפים. נוח נשאר יחידי. זעקתם ודבריהם זיעזעוהו, וגדול היה כאבו על שלא היה בכוחו למצוא ניב לבטא את אמונתו בנתיב־היסורים.
בפנקסו העלה את שירו הראשון שכתב בארץ, עד לזעקתם הנואשת של ה"יאפונצ’ים":
תּוֹחֶלֶת נֹעַר, הֲזָיַת תֹּם,
עִם עַנְנֵי־זֹהַר – כֻּלְכֶם חֲלוֹם.
בְּתֻמִי הֶאֱמַנְתִּי הַזְמַן לַעֲצֹר,
וְלֹא הֵבַנְתִּי שֶׁכֹּל יַעֲבֹר.
עַתָּה הֻצַגְתִּי מִכֹּל עֵירֹם,
לַשָׁוְא עָרַגְתִּי לְבוֹא הַיוֹם.
הַיוֹם הִגִיעַ – זוֹעֵף, מַקְפִּיא;
חִנָם הוֹפִיעַ;
לֹא־כְלוּם הֵבִיא.6
ימים אין חפץ בהם באו לנוח לאחר נסיעת ה"יאפונצ’ים" מן הארץ. היה לו בלבו על האיכרים המתנכרים לעולים החדשים, שרוּבם בני־אבהן, ולא מעטים ביניהם חולמי־חלומות, שראו את ארץ־ישראל כעין ירושלים־של־מעלה, וביקשו לראות גם בראשונים אנשי־מעלה; והנה האיכרים מביטים בבוז על החולמים, ודוחפים רבים ליאוש ולירידה מן הארץ.
סגורים שערי הפרדסים והכרמים לפני הפועלים העבריים, בשל החרם שהוכרז עליהם; והעבודה המזומנת רק לעתים ובהפסקות שוברת גבו של אדם ומעלה יבּלוֹת בידיו, ויש בה אך כדי קיום דל, שלא למות ברעב.
ימים רבים צילצלו באזני נוח הדי שאגותיהם של ה"יאפונצ’ים" בליל פרידתם ממנו. שאגות־יאוש אלו היו עולות באזניו מן השממה, מסאון גלי־הים ומיִללת התנים. נוח חש בדידות במושבה, והיה בה כאבר מדולדל, בלי בית, בלי חבר וחברה.
יום אחד נקרא לעבודה אצל אחד מפורצי גדר החרם, ומצא בפרדסו פועל חדש. יחד יצאו לחפור גומות ותעלות להשקיית הפרדס. ביום ההוא נתקשרו בקשרי רֵעות גדולה.
בן־ציון צ’רנומורסקי7 היה צעיר מנוח בשלוש שנים ועלה לארץ ארבעה חודשים לאחר נוח. בהיר־עינים היה בן־ציון, ובהירות נפשו משתקפת בהבעת־פניו. בן־ציון נסער מקסם דמותו של נוח, מיפיוֹ, מפשטוּת הליכוֹתיו, מדרך שליטתו במעדר בזמן עבודתו, כשהוא מואר באור העולה מפנימיותו. בן־ציון דבק בו באהבה, לקח את מיטלטליו מאכסניה שלו והלך להתגורר עמו במלונו, אצל רבינוביץ.
איש־שיחה היה בן־ציון, והיה מדובב גם את נוח השתקן. בשיחותיו סיפר בן־ציון על עיירתו גלוחוב שבאוקראינה, על שנות־ילדותו, על ה"חדר" ועל חבריו, על סיפורי התנ"ך שקירבוהו אל גיבורי האומה ונטעו בו את הכמיהה ללכת לארץ־ישראל, עד שבהישמע בשורת הציונות בעיירתו החליט להקדים ולעבור את הים, להכין את הגשר לבאים אחריו.
על אביו השוחט והדיין ועל אמו, שגידלה במסירות את ששת ילדיה – סיפר לו בן־ציון ברטט של כבוד ואהבה; הוא אף דובב את נוח בשאלותיו. סיפוריהם היו שונים, ואף־על־פי־כן דומים – בעֶרגה לארץ ובכמיהה לתקומתה.
חשובה מאוד היתה לנוח הפגישה עם בן־ציון, שהיה עֵר ותוסס וכבר הכיר רבים מותיקי הפועלים במושבה, וכבר נמנה עם חברי “הפועל הצעיר”, ואף נפגש פעמים אחדות עם א.ד. גורדון. בן־ציון הצטער מאוד, שנוח וגורדון עוד לא נפגשו זה עם זה.
נוח שמע על גורדון מפי שלמה צמח; אך משנתבקש לעזוב את אסיפת “הפועל הצעיר”, לא ביקש עוד להיפגש עמו.
עתה סיפר בן־ציון לנוח, שגורדון חולה זה חדשים אחדים, קודח, ונמצא בבית משפחה עמלה המטפלת בו. “כדאי מאוד שנבקרנו יחד,” הוסיף בן־ציון, “לשם היכּרוּת וקיום מצוַת ביקור־חולים.”
שמח נוח להזדמנות, ויחד הלכו לבקר את גורדון.
בקצה המושבה, בחצר אחד האיכרים, התגוררה משפחת עולם מהומל – משפחת רוצקין. בן־ציון סיפר לנוח בשבחה של המשפחה, שנתברכה בילדים ופרנסתה בדוחק. על שולחנה של משפחה זו היה גורדון סועד פעם אחת ביום, לאחר עבודתו. עתה, בחלותו, קיבלה אותו משפחת רוצקין לביתה והאיש ואשתו מטפלים בו בלבביות רבה וחולקים לו מלחמם הדל. “ועליך לדעת,” הדגיש בן־ציון, “רק מי שכבר הספיק להכיר את גורדון, יודע כמה הוא נזהר מלקבל עזרה כלשהי. ללמדך בכמה עדינוּת מגישים לו האנשים הפשוטים והטובים את עזרתם.” רוצקין הוא איש עממי שגדל במשפחת עמלים, למד מלאכת הסנדלרות כדי להתקיים בה בארץ, אך בבואו לארץ הצטרף אל כובשי האדמה העברית בעבודת־האדמה. עתה מתאושש גורדון ומחלים, ועיקר דאגתו – כיצד יגמול לבני משפחת רוצקין. “נס גדול, שנמצאים אנשים כאלה בתוכנו. בשעת מחלה קשה לפועלים בדידותם.”
בחצר שבקצה המושבה עמדו שלושה עצי־איקליפטוס גבוהים ועבותים, ובצִלָם עמד צריף ישׁן דומה למחסן, ושם דרה משפחת רוצקין. סמוך לעצים היתה סככת־פחים, ובאותה שעה היו רוצקין ואשתו רודים שם כיכרות־לחם מתנור־לבֵנים.
רוצקין הניף ידו בברכה לבאים: “היכנסו, חברים! גורדון בצריף, ואף אנו נבוא מיד. היכנסו, בבקשה.”
עצי־האיקליפטוס העבותים פיעמו את לבו של נוח; כפינת־חמד היה בעיניו נוה של משפחת רוצקין.
בן־ציון דפק על הדלת, וגורדון פתח והופתע ושמח לקראתם. בן־ציון חיבקוֹ ושאלוֹ: “איך מרגישים היום, גורדון? אתה נראה הרבה יותר טוב.”
“כן, כן, יהיה טוב,” אמר גורדון ונשא עיניו אל נוח. בן־ציון הציגוֹ: “וזהו נוח, חברי הטוב, שסיפרתי לך עליו.”
הושיט לו גורדון את ידו, הביט לתוך עיניו במאור־פנים, ואמר: “אתה הוא האיש נוח, הנחבא אל הכלים, הרואה ואינו נראה?”
ענה נוח כמצטדק: “עודני בבחינת תינוק העושה את צעדיו הראשונים בארץ.”
“כן, כן,” נענה לו גורדון, “כולנו עושים צעדינו ראשונים; ועלינו עוד, פשוט, ללמוד ללכת על רגלינו… והענין קשה, ביחוד לאחר קדחת.”
ואכן, חיורון פניו העיד על חולשתו. זקנו הלבן, עיניו התכולות שנשקפת בהן חמימות ועצבות, מעילו הארוך שנשא עליו בחוּמו של קיץ, מכנסיו שהיו תחובים לתוך מגפים מאובקים, כל אלה הזכירו לנוח את דמותו של טולסטוי.
גורדון חקר את נוח על הרגשתו בארץ, שאל על מוצאו ומקום גידולו, והזהירוֹ לשמור על בריאותו. הוא דיבר עמו כדבּר אל ידיד ותיק.
לצריף הוכנסה גיגית עם הלחם האפוי. רוצקין לחץ את ידי אורחיו והתפאר במעשי־ידיה של בתיה רעייתו ובתנור החדש, שבנו בידיהם, ושבזכותו שוב אינם תלויים בקניית “הלחם הקלוקל”. “כן, כיכר־לחם שלנו – טעימה יותר וזולה יותר, ובכך אנו אף מקילים עלינו את מלחמת כיבוש־העבודה.”
בתיה כבר בצעה לחם טרי והגישה לאורחים תה וריבה מעשה־ידיה. גורדון הזקן עזר לה בכיבוד אורחיו, כשהוא מהלל את מעשה־ידיה. “בריח של לחם טרי,” הוסיף, “יש משהו טוב: ריח־בראשית, לחם מן הארץ!”
רוצקין ראה את דירתו, את התנור ואת הלחם מעשה־ידיו כמופת. הוא אמר: “יש לחפש דרכים חדשות לכיבוש־העבודה, אתם שומעים, חברים? ליד המושבות המחרימות אותנו עלינו להקים ביצורים של משקים קטנים, מושבי־פועלים; הכל ייבּנה רק בידים עבריות. אנו נהיה ראשונים להקים את משקנו בידינו. נוכל לבנות בקתה מלבנים; פשוט, מחומר ומקש!”
“זה רעיון שצריך לחשוב עליו,” אמר בן־ציון.
נוח שמח לשמוע מפי רוצקין על שאיפתו לבנות לו פינת־חיים משלו; אך כשהוא לעצמו, חשב, היה בוחר לו מקום־התאחזות לא בסביבה זו.
בן־ציון הציע לגורדון לעבור לרחובות. הוא עצמו מוכן לדאוג לכך. “הבה, נשנה את מקומנו.” הוא שמע ששינוי־מקום טוב לחלי־קדחת.
אמר נוח: “באשר תלכו – אלך גם אני.”
התבדח גורדון ואמר: “אעמוד בנסיון; ואולי אוירה של רחובות לא רק יחלים אותי, אלא גם יחכים…”
נפרדו החברים בהחלטתם המשותפת להתכונן לשינוי מקום־עבודתם. בן־ציון קיבל על עצמו להיות החלוץ לפניהם.
נוח הכיר טובה לבן־ציון על שהביאוֹ לפינה זו של משפחת עמלים, שבה התוַדע אל א.ד. גורדון.
באותם ימים רשם בפנקסו:
מוֹרֶשֶׁת קְדוּמִים נִכְסֶפֶת!
אַתְּ מְקָרֶבֶת מֶרְחַקִים,
אַתְּ מַעֲמִיקָה רוּמֵי שְׁחָקִים,
וַאֲדָמָה זִיוָהּ עוֹטֶפֶת.
אוּלָם שָׁמַיִךְ רְחוֹקִים
וְאַדְמָתֵךְ עֶרְיָה נֶחְשֶׂפֶת,
וּבְצִמְאָה צְחִיחָה עוֹטֶפֶת
וְסוֹגְרִים עֲלֵיהֶם אֳפָקִים.
לְנוֹף־מוֹלֶדֶת רָחוֹק, צְפוֹנִי,
צֵל יַעַר וַעֲרָבָה מֻשְׁלֶגֶת,
בָּם רִאשׁוֹנָה נִפְקְחָה עֵינִי
פִּנַת חָזִיתִי אוֹר חוֹרֶגֶת;
חַיָה עוֹדֶנָה כְּקִדְמַת דְנָא
וְנַפְשִׁי בַּסֵתֶר לָהּ עוֹרֶגֶת.
נופה החדש של המושבה רחובות היה כמרגיע ומפייס את נוח אחר עבודתו בפתח־תקוה. רעננות ימי חודש שבט ניכרה בשדות ובכרמי־השקדים, העומדים בפריחה לבנה וּורוּדה. ובתי המושבה עטורים שדרות עצי־ברושים, איקליפטוסים וגינות־נוי. גם פני האיכרים, שנפגשו לו, נראו לו אדיבים וידידותיים.
במושבה מצא את רעוֹ בן־ציון צ’רנומורסקי ואת א.ד. גורדון. הם הקלו עליו את קליטתו במקום החדש. גורדון הציע לנוח להשתכן עמו בחדר ששׂכר, ובן־ציון כבר דאג לצרפו לעבודה עם חבורתו של מאיר רוטברג. ונוח היה נרגש מדאגתם ומקרבתם.
בחדר החדש, ששׂכרוּ בבית משפחת איכרים, עזרה לו בעלת־הבית ובתה הבכירה להתקין משכב מתיבות ריקות של נפט ולוחות־עץ. גם מחצלאות רכש לו. בכליה של בעלת־הבית התקין לו מתיבות ישנות שולחן, כסאות וארון קטן לבגדים ולשאר חפצים, הכל מעשה־אמן. היה גורדון נהנה ממעשה־ידיו ומאשר את תהילות בעלת־הבית על ידיו הברוכות של האיש הצעיר.
“ולא רק ידיו ברוכות,” היה גורדון לוחש לעצמו ושמח על נוח שבא להשתכן עמו בחדר.
בן־ציון וגורדון הוליכו את נוח אל מטבח־הפועלים, בקצה המושבה, סמוך למקום הקרוי “גבעת־האהבה”. בית זה, שלא נגמר בנינו ועמד שנים כחורבה, מצא עתה את תיקונו.
בן־ציון שיבח מאוד את יוסף אהרנוביץ, שיזם את יִסוּד הקואופרטיב של מטבח־הפועלים, והוא גם אחד מטוֹבי “הפועל הצעיר”, ועתיד הוא להיות בקרוב עורכו של עתון הסתדרות הפועלים. בן־ציון סיפר לנוח גם על מאיר רוטברג, המכוּנה במושבה “מלך המעדרנים”, כי אין דומה לו בעבודת המעדר. והוא מפעילי הציבור, מעורב עם הבריות ומקובל מאוד על האיכרים, ובעזרתו נכבשת עבודה לפועלים חדשים במושבה.
“נו, ועל שרה ויינברג אתה פוסח?” העיר גורדון בתרעומת. “כן, את שרה תכיר בעצמך. היא קורנת ממש ביפיה. בת־ישראל אמיתית, צנועה ומסורה בלב ונפש, וכבר הוכיחה את כוחה. בשבועות מעטים הפכה את החורבה לבית, מרכז לציבור שלנו.”
הם נכנסו למטבח־הפועלים. האולם הגדול המה ככוורת. פני החברים היו מוארים באור מנורת־הלוּכּס, התלויה במרכז התקרה ומזמזמת בבעירתה.
נוח היה מופתע ממראה עיניו. הוא זכר את רשמיו הקשים מן ה"הוטלים" בפתח־תקוה. לעומתם נאים היו בעיניו הספסלים והשולחנות, שהותקנו מלוחות לא מהוקצעים והיו מכוסים בניירות כחולים כמפות, ועליהם קערות־פח. כל אלה העידו על עוני, אך המקום מתרונן בשמחת־נעוּרים.
גם את שרה הנאה ראה מרחוק, ועל־ידה את יוסף אהרנוביץ, המסייע לה בפריסת הלחם. שרה נראתה דאוגה וחרדה למילוי שליחותה, לסַפק את הארוחה הדלה לחברים.
בן־ציון הוליך את נוח והפגישוֹ עם מאיר רוטברג, שסידר את חלוקת־העבודה למחוסרי־העבודה. מיד כבש את לבו של נוח בקומתו הגבוהה ובכתפיו הרחבות ובפניו המסבירות שהעידו על תומתו ועל טוּב־לבו. לחיצת ידו היתה חמה ונוסכת עידוד ובטחון. “מחר,” אמר מאיר, “תוכל לצאת עמנו לעבודה. שמעתי כי מַעדרן מעוּלה אתה.”
לאחר הסעודה הלך נוח עם גורדון לחדרם החדש.
חפציו של גורדון לא היו מרוּבים. בארון שהתקין נוח סידרם בפינה קטנה. את מעיל־ה"טוליפ" שלו, שהביא מרוסיה, לא נהג ללבוש, והיה מניחו על־גבי שמיכתו, להוסיף חום בלילות־הקור. בסלו היה גם צרור קשור של כמה ספרים.
נוח הביא עמו כלים אחדים לשימוש ביתי. הוא רכש מכונת־כוהל לבישול, קומקום וספלים. את כל הכלים הללו סידר בתיבת־נפט מחולקת לתאים.
בבוקר, כשהתעטף גורדון בטליתו ותפיליו, הכין נוח לשניהם כוס תה והגיש לו לאחר תפילתו.
בשובם מעבודתם היו מסַפרים זה לזה על חוָיותיהם בעבודה. אחרי־כן היו יוצאים יחד לסעוד ולהיפגש עם החברים במטבח־הפועלים. גורדון, שלבו היה פתוח לכל אדם, אהב את נוח אהבה רבה. מוקסם היה מדמותו ומופלא היה בעיניו. והיה מבקש לדובב את נוח המאופק והשתקן, ולראותו משתתף בשמחת החברים. נוח אף הוא העריץ את גורדון, שהיה לו כחידה, ונזהר היה בדיבורו שלא לנגוע בסוד עברוֹ ולא לשאול עליו, וגורדון עצמו לא הזכיר את עברו בשיחו. הוא גם לא דיבר על דתיותו, ותפילתו בשעות־הבוקר המוקדמות, שהיתה קצרה כשל אדם המתפלל בדרך, הפליאה את נוח.
באור חדש נתגלה לו גורדון בלילות־השבת, כשהיה מרכז סביבו את החברים במעגל של רוקדים, והוא עצמו מתעלה בריקודו עד כדי עליית־נשמה, מלהיב ומתחנן: “פרייליך, פרייליך!” – כלומר, לשמוח, לשמוח!
נוח היה יושב בצד ומסתכל בפניו החיורים של גורדון, שעצב שפוך עליהם ובעיניו התכולות שנשקף בהן צער־העולם, והוא מתחנן כמתפלל: “חברים, פרייליך, פרייליך!…”
גורדון היה רוקד עד כלות הכוחות.
צר היה לנוח, על שהוא דוחה את הזמנת הזקן ואינו מתלכד עמו במעגל. מעצורים נפשיים בלמו בו את רצון הריקוד.
בין ריקוד לריקוד היו שרים שירים שונים; מהם שירים ומנגינות שהובאו מעמים אחרים, ומהם שירי־ציון – שאף להם התאימו מנגינות שירי־לכת שם צבא זר:
הֵי, הֵי, בְּנֵי־הַחַיִל! קוּמוּ, עִבְדוּ יוֹמָם וָלַיִל!
חוּשׁוּ, אַחִים, חוּשׁוּ, נָרִימָה פְּעָמֵינוּ!
שירים ומנגינות אלו היו מבריחים את נוח אל החוץ, אל התיחדוּת עם רום שמים וצבאם.
באחד מלילות־השבת, באמצע חודש אדר, כשריחות עצי־ההדר בישרו את האביב, התחמק נוח וביקש לעלות אל “גבעת־האהבה” ולהשקיף מפסגתה אל השפלה לאור הירח. משם נראים הרי יהודה ומרחבי אזור החוף.
בלכתו בשביל העולה לגבעה הרגיש בצעדים מתקרבים, ונפתע בראותו את גורדון. הלה הסתכל בעיניו וחיבק את כתפו באהבה: “פריץ שכמותך, מדוע אתה מתרחק מן החברים ומן הציבור?”
הכאיבה את נוח שאלתו של גורדון.
“אני מתרחק מהציבור? לאו דוקא. אולי אני בורח מעצמי?” ביקש נוח להתחמק.
אולם אחרי־כן הוסיף: “בכל־זאת, אגלה לך את האמת. קשה לי לשמוע את שירי־הנכר. אני מתגעגע לשירת יהודים, לזמירות ששרו בבתי יהודים בשבתות ובחגים, ולרינה שנשמעה בבתי־הכנסת. קשה לי לשמוע את הבליל הזה, שאינו שלנו.”
נענה לו גורדון ואמר: “נכון, השכינה עודנה בגלות. שם עוד נשארה מידה של שירה יהודית, כזכר, בחגי הלאום. אבל אצלנו עוד לא שב כינורו של דויד לנגן בתוכנו. השירה מתחילה אצלנו בימי־החול. הרבה שירה יש בעבודתך, נוח, ובעבודת יתר החברים בימי־החול. זוהי שירה שעוד לא קם המשורר שיִתן לה ביטוי. החג, ושירת החג, יעלו ויצמחו מימי־החול. כי מהי שמחת החג, שמחת השבת, אם לא תמצית אור המעשים והיצירה של ימות־החול? אכן, כעת, שמחתנו ושירתנו המעורבת מלאכותיות במקצת, אך יש בהן משום שמחה־של־מצוה, וגם צער של מצוה. עוד תגיה עליה השכינה. שירה זו גורמת לך צער, וזהו צעק עמוק; ממנו תקוה שייוָצר ניב חדש לשירתנו, לשירת נשמתך – נשמתנו.”
נוח הקשיב לקולו הרוטט והסתכל בפניו המוארים באור־הירח. דבריו עוררו בו מחשבות ותגובות, אולם הוא עצרן בנפשו.
הוסיף גורדון ואמר: “שירים זרים, מנגינות זרות? גם בהם יש צלילים של נפש האדם. נכון, אין הם מבטאים את שירת נשמתנו. אך גם המנגינות היהודיות והחסידיות צורפו מלקט צלילי שירתם של זרים בשדות־נכר… ועתה, נוח, אשאָלך שאלה המנקרת בי ימים רבים. אני מרשה לעצמי לשאָלך, משום שאני חושב אותך לנפש קרובה, משום שנדמה לי כי שמעתי הד לשאלתי בדבריך הלילה. אתה מתגעגע לשירת הדת שנשמרה בין נאמניה, הדבקים ושומרים מסורתה. מדוע ניתקת עצמך משמירתה?”
נבוך נוח ושקל כל מלה, ואמר: “בשאלה חמוּרה וכאוּבה נגעת. יש שאלות רבות לבני דורנו, שאין לנו תשובות עליהן. יש הרהורים, שליבא לפומא לא גלי. אנו בני דורו של משורר ‘משא נמירוב’, נושאי זכר כל תלאות עמנו. השמים וכל צבאם נתרוקנו מבּקש בהם אל. אנו מבקשים להיות דור־המעבר. והדת? שמירת הדת? אני חש, שלי יש דת, שבה מתגלה לי האור העליון, הברכה העליונה, האושר שביצירה. היא קשורה וצמודה לדתי הלאומית, שאני מבקש את תחייתה. הדת שלי היא ‘דת־העבודה’.”
“מה? דת־העבודה?” נחרד גורדון. “אליל חדש בבית ישראל?”
“הן אמרתי לך,” התנצל נוח, “שיש שאלות רבות שאין לנו תשובות עליהן, ויש הרהורים שעדיין אין הלב צריך לגלותם. אך מכיון ששאלת, גיליתי לך. אמונה זו מאירה גם בך, ואתה הוא נושאה. ב’דת־העבודה' אני רואה חזון החיים היוצרים, את ההרמוניה שעתידה להביא אושר לאדם עלי אדמות. כן, דת־העבודה תשיבנו לתחיה!”
שני של חנוכה הוא יום עלייתו של נוח לארץ. נוח רואה את היום הזה כאילו נולד בו מחדש. עברו שנתיִם מאז, והן היו לו כמתנת־חיים. בחיי־עבודה נתחזק והתגבר על חולשת גופו והלך והחלים ממחלתו. במושבה נודע נוח כפועל טוב, ובעבודתו עם מומחים למד מהם עבודות מקצועיות – טיפול בעצים, הרכבתם וטיפוחם. אף לומד היה מגילויי חייו יום־יום. בשנה האחרונה נוספו לו חברים וידידים, אבל ביחוד נתחזקה ידידותו עם א.ד. גורדון.
בכל אדם היה גורדון מבקש חבר לדרך ולחתירה אל המטרה. בנוח מצא דמות קרובה ומופלאה. הוא הוקיר את מטענו התרבותי, את אצילותו; הוא ראה כי ידים ברוּכות לו בעבודה ואיש אוהב־הטבע הוא. הוא אהבוֹ כאהוֹב אב את בנו. אף הכיר לו טובה על שממנו למד את דרך התזונה הצמחונית וקיבל אותה כאורח־חיים ששיחרר אותו ממועקה שנשא עמו שנים רבות. כנוח חש בה הארה חדשה לדרך־חייו.
בימים ובלילות היו משיחים ביניהם. אף היו שעות של התנגשויות, כשהיה גורדון תוקף את דעותיו של נוח על הסוציאליזם שבו ראה נוח חזון לאחרית הימים ולחברת־אדם מתוקנת, ולא התכחש לאלה שביקשו לתאם את הגשמת הציונות עם החזון הסוציאליסטי.
אף בשאלות הדת היה גורדון תוקף וחוזר ותוקף את נוח: על חילוניותו, על חוסר קשר למסורת. גורדון הדגיש את הצורך שיש לאדם בתפילה, שהיא הקשר בין האדם ליוצר העליון. אבל לנוח, שבא מבית דתי חבד"י, לא נראתה תפילתו של גורדון, שהיה נוהג להתפלל עטוף טלית ותפילין, תפילת־שחרית קצרה וחטופה מקריאת־שמע עד אחר “שמונה־עשרה”. נוח תמה על כך, אבל נזהר שלא לשאול את גורדון לפשר הדבר ואף היה מלמד עליו זכות, שהוא בבחינת המתפלל בדרך, שמותר לו להתפלל תפילה קצרה בלבד.
גורדון לא נמנע מלהוכיח את נוח על החלל המתהווה בחיי הדור, המבקש לבנות את החברה החדשה, עם ההתפרקות מחיי מסורת ומנהגים יהודיים שאיחדו בעבר ומאחדים עד היום את האומה. וכשהיה מעתיר עליו דברים היו נפלטים מפיו של נוח, מתוך רוגזה, דברים קשים כלפיו, ואחרי־כן היה מצטער עליהם ימים רבים. נוח השתמש ברגישותו המוסרית של גורדון ואמר: “לו יהי כדבריך, שהתפילה היא הקשר בין האדם ליוצרו; אבל במה חטא בן־פקועה זה, שהפשיטו את עורו מעליו לשם כתיבת שם ה'; ומה יוסיפו רצועות אלו של תפילין לקשר שבנפש אל בורא עליון?”
נזדעזע גורדון, ונוח הרגיש שנגע במקום מכאיב. גורדון לא ענה כלום. דמעות נוצצו בעיניו, והוא סר הצדה. שוב לא נגע בענין התפילה, ומאז התפלל בטליתו בלבד.
בשעות שגורדון מתלבט בהגות רוחו, בערבי־חורף, כשהגשם יורד בחוץ והעששית מאירה את חדרם באור קלוש, והקריאה בספר מעייפת את העינים, באותן שעות היה מתהלך בחדר, מקיר אל קיר, ומפזם מפזמוניו בקולו הרוטט. כשסערת־נפשו גדולה עליו הוא משתתק ומוסיף לצעוד אנה ואנה. נוח, כביכול שומע בסערת־נפשו של גורדון המיית גלים המתנפצים אל סלע איתן בלב ים, והוא מתכנס בפינתו ומתיחד עם פנקסו.
בשוֹך רוחו עליו היה גורדון מתקרב אל נוח ושואלו: “נו, פריץ, על מה אתה חולם?” שמח נוח לשוּבו אליו, כאילו חזר מדרך רחוקה וקשה, ונאחז בשאלתו במבוכה: “על מה אני חולם, אתה שואל? על עליית חצי מיליון יהודים בדורנו לארץ, כדי לבנותה ולהיבנות בה.”
ריכך גורדון קולו ופניו החמורים הוארו באורו הפנימי, ואמר: “נוח, נוח, השאלה היא לא של הכמוּת. שאלתנו עתה היא של הגרעין הבריא, של התא הראשון בתחיית גופנו הלאומי. השאלה לפי שעה היא לא על כל העם ולא על כל היקפו, אלא על אלה שישנם ועל אלה שיבואו ויישארו פה. על המנין הראשון, היודע מה הוא רוצה; על היחידים הנואשים מחיי־גולה, הדרוכים להתחדשות שלמה, ליצירת חיינו מחדש, כדי לגדול ולצמוח לאדם החדש. השאלה היא, לפי שעה, של הנחשונים, ההולכים לפני העם.”
“ומה יהא על חורבן העם, ההולך ונטמע?” הקשה נוח. “האם תחכה לנו הארץ עוד אלפי שנים, ובינתים נהיה פה מיעוט קטן וגולה חדשה? חזונו של הרצל קרוב לי יותר מרעיונו של אחד־העם על המרכז הרוחני שלו.”
“לא, נוח. אתה שומע? לסוללי־דרך אנו זקוקים, ודרך שאין בה מטיב המטרה לא תביא אותנו בסופה אל הנקודה המבוקשת. את האדם אני מבקש, שהוא החוליה הראשונה בשלשלת המטרה. הנחשונים דרושים לנו, והעם יבוא אחריהם.”
גורדון, שעבר את שנת החמישים לחייו, היה הזקן והרפה שבחבוּרה. הוא היה כובש עצמו יום־יום לעבודה, ולא הצטיין בה ביותר, אך נפגע כשהיו מבקשים לסדרו בעבודה קלה. חביבה היתה עליו עבודת המעדר בהוצאת היבלית, עבודה שנמצאה לו לעתים רחוקות. בעבודה זו אין למהר, וחשובה בה ההשגחה לבל יתחמק אף קנה־שורש אחד של הצמח המוצה את לשד האדמה וגוזלו מעצים נושאי־פירות. גורדון היה מדקדק בחיטוטיו אחר שרשי היבלית, ומעקירתם היה לומד מוסר־השכל, שחייב כל אדם לחפש אחר קני־השורש של יצריו הרעים והטפּיליים ולעקרם כמו את קני־השורש של היבלית.
לימים, כשקיבל מאיר רוטברג עבודה מרובה של חפירת בורות לנטיעת פרדס ונזקק לפועלים טובים כדי לכבוש את העבודה הזאת, דרש גורדון לצרפו אל החופרים, והלה לא יכול לדחותו. גם נוח היה בין הפועלים.
מאיר היה אחראי למִכסה של עשרים וחמישה בורות ליום־עבודה לאיש, כשמידות העומק והרוחב של כל בור מוסכמות מראש. היתה זו עבודה מאומצת, כשכל אחד מהפועלים חופר בשורתו. מאיר, שהיה “מלך המעדרנים”, היה מתקדם בראש החופרים. בשורה שלידו סידר את גורדון, ובשורה שלאחריה – את נוח. היו שניהם חופרים בשורות שלהם, ועוזרים לגורדון “לישר את שורתו” עמהם.
צר היה לנוח לראות במאמציו של הזקן בעבודה קשה שלא לפי כוחותיו. גם צורת הבורות שחפר גורדון גרמה צער לנוח, שביקש לראות שלמוּת בכל עבודה שאדם עושה. בסיומו של יום־העבודה התבדח גורדון ואמר לנוח: “אני ומאיר רוטברג הספקנו לחופר ששים ושנַים בורות; הוא חפר חמישים בורות, ואני – שנים־עשר…”
אמר לו נוח, בלשונם של אנשי דויד אחר מלחמתם בפלשתי: “לא תצא עוד אתנו למלחמה, ולא תכבה את נר ישראל…”
ביום־חורף שלא היו יוצאים לעבודה, היה נוח מתיחד בבוקר עם פנקסו. מוחק ורושם, מחדש שורות שהעלה אותן בהמיית נפשו, שירים שבהם ביקש לכבוש את חוָיותיו, את זכרונות ימי־ילדותו וזכר רֵעוּתוֹ עם איריניה הקטנה, בת שומר־החצר, כשהיו כפרפרים מעופפים מפרח לפרח בין עצי חורש ושדות. אז היה עולה לנגד עיניו מראה תל קברה הבודד, בנוף האוקראיני הרחוק, ונפשו נתרעדה בו:
הַדְמוּת יֵשׁ תּוֹפִיעַ מִדֹק שֶׁל צְלָלִים,
צְנוּעַת נִים תַּרְעִיד בּוֹ צְלִילִים;
תֶּחֱרַד נִימַת פֶּלִאי בְּכִנוֹר־הַפְּלָאִים,
רוֹעֶדֶת בַּשֶׁלִי, תֶּהְגֶה נְכָאִים,
וְשׁוּב הִיא אִלֶמֶת תַּצְנִיעַ נִימָהּ,
הַדְמוּת נֶעְלֶמֶת בְּקוּרֵי הָרִקְמָה,
עָלְתָה וְהִמְרִיאָה וְדַעַת פְּלִיאָה,
בְּזִיו שַׁחַר הוֹפִיעָה, בְּאֹדֶם שְׁקִיעָה,
תּוֹעָה הִלַת יֶפֶת בִּנְתִיב הַתּוּגָה,
יָפְיָהּ עוֹד עוֹקֶפֶת, בָּאוֹר נְמוֹגָה.
בַּעֲרֹב יוֹם יֵרְדוּ דִמְדוּמִים –
בִּשְׂדוֹת אוּקְרַאִינָה נְתִיבִים נַעֲלָמִים.
באחד הימים האלה, בעוד בוקר, העלה נוח הגיגי חלום: שיחת שתי נשמות חצוּיות, בדמותו של חולם שחלם שנת חוני המעגל לשבעים שנות־חיים. כדרכו, כתב ומחק, ולא היה מרוצה כי לא ביטא בניביו כל שהגתה נפשו.
גורדון, שכבר התעייף מקריאה בספרי־הגות, סגר את ספרו ופסע מקיר אל קיר, כשהוא מפזם את ניגונו, כממשיך את חוט מחשבותיו ומבהירן לנפשו. תוך צעידה התקרב אל נוח, השקוע בכתיבתו בפנקס כאילו ניתק ממנו למרחקי־מרחקים. הרכין עליו את ראשו והציץ אל הפנקס. ניסוט נוח והסתיר את פנקסו.
הניחוֹ גורדון וחזר לצעידתו, כשהוא מפזם שיר ידוע, אך בשינוי־נוסח, לפי הלך־רוחו. הוא שר בקולו הרוטט: “אויף דעם פריפיצ’יק ברענט אַ פייערל, און אין הארץ איז קאלט”; כלומר – על האח בוערת אש, ובלב קר.
צועד היה גורדון ושר, כרוצה להשיב את נוח אליו. נתקרב אליו שוב והרכין עליו ראשו. נסוג נוח אל החלון וסגר את פנקסו. רגז גורדון וגער בו: “כך נוהג אציל נפש?”
נדהם נוח וחלשה דעתו. ביקש שתפצה האדמה פיה ותבלענו.
באותה שעה שמעו צעדים מתקרבים אל דלת חדרם. נשמעה דפיקה, וכשנפתחה הדלת התפלאו שניהם למראה האורח, כאילו אליהו הנביא בא לחלצם מן המיצר.
“מה טוב שמצאתיכם בחדרכם!” פתח אהרנוביץ, כשהוא לוחץ את ידיהם בחיבה יתירה. הוא הרגיש במתיחות ובעננת־הרוגז שריחפה על פניהם. “מה שלומכם בימות־הגשמים? נחים קצת בחוסר־עבודה?”
התבדח גורדון: “אנו בטלים בששים, והשמים מספרים לנו כבוד אל…”
הוציא אהרנוביץ מתיקוֹ גליון חדש של השבועון “הפועל הצעיר”, שהביא עמו מיפו, והושיטוֹ לגורדון. בינתים הבעיר נוח את מבשלת־הכוהל, להכין כוס תה לאורחם.
בירך גורדון ברכת “שהחיינו” על התבנית החדשה של העתון, שכבר אינו נדפס בהקטוגרף אלא בדפוס ממש. הוא נהנה מן העטיפה הלבנה שאותיותיה כחולות, כדגלה של הציונות, ומן הסיסמה המודפסת עליה. “ומה זה? כבר טעות־דפוס? העתון נדפס ‘פה – קהיר’?!…” תמה גורדון, והראה לאהרנוביץ.
חייך אהרנוביץ והסביר: “לא טעות־דפוס כאן, אלא היתר עיסקא. עדיין לא קיבלנו את הרשיון להוצאת העתון, ועשינו טעות זו כדי לצאת ידי חובת החוק.”
“הצירוף לא יפה,” העיר גורדון. “פה – וקהיר, מעין זכר לעבדוּת מצרים…”
פתח גורדון את הגליון באמצעיתו והתחיל מעיין בתכנם של הדברים; ואילו אהרנוביץ אמר: “יודעים אתם לשם מה אני בא אליכם היום? באתי להציע לכם לעלות עמי לירושלים.”
נתעורר נוח מטיפולו בכלי־מטבחם הקטן, וענה בשמחה: “נפלאה הצעתך! עדיין לא ביקרתי בירושלים!”
“ואני,” אמר גורדון, “אתכבד ואשב כאן. כבר ראיתיה, את ירושלים, בחורבנה. בתשעה־באב הייתי על־יד הכותל המערבי.” והוא חזר לקרוא ולעיין בגליון שבידיו.
“ודרישת שלום הבאתי לשניכם מבן־ציון צ’רנומורסקי,” הוסיף אהרנוביץ.
הפנו אליו השנַים את פניהם: “מבן־ציון?”
“כן, מכתב קיבלתי ממנו, לאחר שכבר התיצב לצבא והחל בשירותו. עתה הוא מבקש דרך לחזור אלינו. ביקש עזרתי בסידור הלוָאה, וכבר סידרתי לו. גם שלחתי לו עידוד וברכה לשוּבו אלינו. בבן־ציון התאהבתי כאן, כשעבדנו יחד. לחברים כאלו אנו זקוקים.”
אוֹרוּ עיני נוח לשמע הבשׂורה, ומועקת נפשו הוקלה. וכבר החל לסדר את חבילתו לדרך. הוא אמר לחפש לו שם עבודה, כל עבודה שתימצא לו, כדי להכיר מקרוב את הבירה.
שאלוֹ גורדון: “חברנו העורך, התגלה לנו סודות מן המערכת?”
“לאילו סודות אתה שואל?” חקרוֹ אהרנוביץ.
“מי זה וילקנסקי? האם זהו אותו וילקנסקי, שהיה משתתף עם י.ח. ברנר ב’המעורר' שלו?”
“זהו אחיו מאיר. זה שכתב ב’המעורר' וחתם גם בשם א. ציוני – גם הוא כבר בארץ. שניהם אנשי־תרבות ובעלי־השכלה, וקרובים לנו ברוחם. מאיר וילקנסקי תרם לגליוננו זה את רשימתו המצוינת על יום־עבודתו הראשון. זו תעודה אמנותית ואנושית.” הוא דיבר בקצב אִטי כמדגיש את חשיבותם של הדברים.
“את הקורספונדנציות מכל פינות הארץ עליכם להרחיב,” אמר גורדון. “מדור זה חשוב מאוד. עלינו לדעת על המתהווה בכל פינות עבודתנו.”
“זאת נעשה. אף לשם כך אני הולך עתה לירושלים. שם מתרכז ציבור של פועלי־בנין. גם במושבות נבקש כוחות. גם את השתתפותכם אני מבקש. בגליון זה פירסמנו מכתב מהגליל.”
“כבר הספקתי לקרוא את המכתב. ולכתיבה זו אני מתכוון,” אמר גורדון. “מי זה הוא החותם ‘לאו־שמא־גרים’?”
חייך אהרנוביץ. “זה אמנם סוד, אך לכם אגלה אותו. נוח, אתה שומע? בדרך אתן גם לך גליון של ‘הפועל הצעיר’, ותקרא את מכתבו של חברך לאניה, של שמואל וַרשבסקי.”
התעורר נוח: “היכן הוא?”
“הוא עובד עתה בגליל. מלבד מכתבו המצוין מן הגליל כתב לי מכתב פרטי, וסיפר על עבודתו כפועל אריס בבית איכרים במושבה יבנאל. הוא מספר על המשפחה, שבביתה הוא שוכן, ועל יחסה הטוב אליו. תחילה הכניסו אותו לביתם הצר, אך הוא בחר לו לשכון כבוד באוּרוָה… בוַרשבסקי הכרתי את הטיפוס הטוב של אידיאליסט יהודי ומהפכן. במכתבוֹ הוא כותב לי, כי החליט לשנות את שם משפחתו הזר, וַרשבסקי, לשם עברי – יבנאלי, על־שם המושבה יבנאל, שבה הרגיש לראשונה הרגשת מכוֹרה.”
נוח הקשיב לדבריו של אהרנוביץ, על חברו שנדד לגליל, ואף דברים אלו נשמעו לו כאוֹתות בשׂוֹרה. בינתים כבר הכין את חבילתו, ולקח עמו את פנקסו, כמה בגדים, וגם צידה – פת לחם, זיתים ופירות – שׂם בסַלוֹ.
נפרד אהרנוביץ בדבקוּת מגורדון וביקשוֹ: “כתוֹב אלי, גורדון; כתוב קודם־כל את כל הערותיך לדברים שראו אור, וכן על המצוי ועל הרצוי.”
משך גורדון בכתפיו: “בענין זה – עוד נראה. בשוּבך מירושלים תודיעני, אולי אבוא אליך ליפו. יש לי כמה דברים לשוחח עליהם עמך. בענינים אחרים – עוד חזון למועד.”
נפרדו השנַים מגורדון, ויצאו לדרכם לירושלים.
בדרך לירושלים 🔗
כשיצאו לדרך היתה שמש הבוקר גבוהה באופק. צועדים עם חבילותיהם אל דרך־הכרמים המוליכה לרמלה. עברו את יער־הזיתים עתיק־השנים, והגיעו לרמלה הערבית, שבה עובר כביש השׂולטן הרעוע לירושלים.
אהרנוביץ, שכבר עבר פעמַים בדרך זו לירושלים, אמר: “אם נצעד כהלכה נגיע עם חשכת הלילה למושבה מוצא. זו המושבה העברית היחידה בדרך. אמנם מדרום לשער־הגיא ישנה עוד מושבה – הרטוב, אך רחוקה היא מדרכנו ורק אלו הנוסעים ברכבת עוברים על־פניה.”
היו ימי־אדר צוננים. בשנה מעוּבּרת עוד נחשב אדר א' בימות־החורף. אדמת השפלה היתה רפודה משטחי צמחים ופרחים ספוגים טללי־בוקר. והדרך פנתה שמאלה לעבר הרי יהודה. עברו כפרים ערביים, ובשטחים הרחבים נראו אהלי בידואים בודדים. בדרך פגשו רוכלים המוליכים מרכולתם על חמוריהם, ולעתים פגשו גם בשיירת גמלים המביאים את פרי־הזהב מהשפלה להר.
שמחת ההליכה לירושלים וגילויי הנופים החדשים ריככו את המועקה שנשא עמו נוח מהתנגשותו עם גורדון בשעות־הבוקר המוקדמות. אהרנוביץ סיפר על מקומות שבהם עבד. כשעברו את הכפר הנטוש בסביבות רמלה, סיפר שהוא היה בין החופרים את התעלות לסימון הגבולות של האדמה שרכשו היהודים.
אהרנוביץ ביקש לשמוע מפי נוח את דעתו על גורדון. היה נוח במבוכה. דמותו של גורדון כאיש מופת הנאבק על דרכו, היתה לו כחידה גדולה, בגילויי־גבורה וגילויי־חולשה שלו. הוא לא יכול היה להתחמק מענוֹת לשאלותיו, ואמר: “הרי כל אדם נושא בו את חידת חייו. על אחת כמה וכמה דמות כגורדון ששינה דרך־חייו מתוך רצון להתחדשות בעבודה ומתוך הכרה ואמונה באפשרותה של התחדשות זו. בגילו הוא מתקרב לשנות־הזיקנה וגופו חלוש, ואין הוא יודע רתיעה מקשיים, והוא עומס עליו סבלות העם ויעוּדיו, ונאמן לדרכו. בכל חדשי קרבתנו לא שמעתי מפיו על חייו הפרטיים בגולה. ברמזים הזכיר דאגתו להבאת משפחתו לארץ. נזהרתי מלחקרוֹ. הרגשתי שקשה עליו הדיבור על כך. בלילות אני שומע אנחותיו. גם בניגוניו ואפילו בריקודיו, שבהם הוא רוצה לשמח את החברים, אני מרגיש את העצב המקנן בנפשו.”
“נכונה ראִייתך, נוח,” אמר אהרנוביץ. “אני יודע שהוא שרוי בלחץ של שני עקרונות מוסריים המתנגשים בקרבו: חובותיו לדרכו וחובותיו למשפחתו שנשארה בגולה זה חמש שנים.”
“האם אתה יודע משהו על משפחתו בגולה?” שאל נוח.
“אני יודע על חייו בגולה יותר מעל חייו בארץ,” אמר אהרנוביץ. “עיירתי קרובה למוהילנה הפודולית שבה חי לאחרונה גורדון. אנשים וחברים רבים לי בעיירה זו ומפיהם שמעתי רבות כששימש גורדון גזבר באחוזות הבארון גינזבורג, תפקיד שבא לו על שום קרבת משפחה לבארון גינזבורג, אבל גרם לו הרבה עגמת־נפש והתנגשויות עם פקידים קטנים. את מיטב כוחותיו השקיע בחינוך הצעירים, שהיה למוֹרם הרוחני. במוצאי־שבתות היו מתכנסים בביתו, והוא מרצה לפניהם על נושאים לאומיים ואנושיים. בעלי־מלאכה ופשוטי־עם היו אומרים, מה שנפשם קולטת מתורתו של גורדון נותן להם כוח לעמול ולסבול בכל ימות־השבוע. מכל ילדיו שנולדו לו נשארו בן ובת, ואותם חינך לתורה ולהשכלה במידה שוָה. בנו יחידו היה אדוק במצוות יותר מאביו, ובחר לגלות למקום־תורה בישיבות ליטא, בניגוד לדעת האב, שחשב שאפשר ללמוד תלמוד גם שלא בישיבה ובנכר. אדיקותו של הבן גם הרחיקה אותו מדעותיו של האב ומרעיונותיו הלאומיים. מחולקים היו בדעתם על דחיקת הקץ ועל מחשבתו של האב לעלות לארץ־ישראל. רק הבת קרובה ברוחה לדעות האב. היא ספגה תורה ודעת והיתה למורה עברית לילדי ישראל בגולה.”
דבריו של אהרנוביץ האירו לו לנוח כמה סתוּמות בהתנהגות של גורדון, והיה מצטער עוד יותר על הקטטה שהיתה ביניהם.
כשהגיעו לשער־הגיא היתה השעה אחת אחר הצהרים. בפתח שער־הגיא נגלה לפניהם בנין־אבנים גדול ועל־ידו חנתה שיירת גמלים. “עוד דרך רבה לפנינו,” אמר אהרנוביץ. “ננוח קמעה בצל ההר, נסעד ונאסוף כוח לעלות בהרים. אם נאמץ כוחנו נגיע בשעות הלילה למושבה מוצא. ואם לא יספיקו הכוחות נצטרך למצוא אכסניה בכפר אבּוּ־גוֹש.”
נתרחקו השנַים מן הבנין הבודד המוקף ערביים, ומצאו מקום־מנוחה בצלוֹ של עץ־אטד וסעדו מן הצידה שבסלם.
בין הסלעים שנזדקרו במורד ההר הציצו פרחים, ונוח נמשך להכירם מקרוב. הוא מצא ביניהם פרחים חדשים שלא הכירם, שנראו ככתרים ורודים עשויים אזני ארנבות. היו אלו פרחי־הרקפות הגדלים בין סלעי ההר. בצדי הערוצים פרחו כלניות וחרציות צהובות והרהיבו את העין בכל עושר גוֹניהם.
קמו ועלו בערוץ הגיא העמוק בין ההרים החשופים לשמש, שבין סלעיהם גדלים עצים בודדים, חרובים וזיתים עתיקי ימים. כשהגיעו לרמת הערוץ נתגלו מרחבי הרים ובקעות המשתרעים דרומה לצד הרי חברון, ומזרחה להרי ירושלים. מצפון וממערב נגלתה השפלה המשתרעת לחוף הים הגדול.
בדרכם ברמת ההר ראו סימני גדרות במורדות הבקעות, שניכר היה בשרידיהן עמל בני־אדם לפני אלפי שנים שגדרו את נחלתם כדי לעצור את האדמה הטובה מפני שטפונות הגשמים. נוח שמח לראות בעיניו את סימני החקלאות הקדומה, ונזכר ואמר אִמרת קדמונים: “שלא שוה טעם פירות הר לטעם פירות בקעה.” “שפירות ההר קלים ופירות הבקעה שמנים”. סימני הטראסות במדרוני ההרים, אמר, מעידים על עובדי־האדמה שניצלו כל השטחים בהרים, ועל אוכלוסיה צפופה שישבה אז בארץ.
“ועתה,” אמר אהרנוביץ, “זרועים ההרים סלעים ואבנים כלאחר מהפכת סדום ועמורה. כמה דורות יידרשו לסיקול אבנים וסלעים אלו?”
“אפשר שטובה עשה לנו הקדוש־ברוך־הוא,” אמר נוח, “שהשאיר לנו את הארץ בחורבנה. מה היינו עושים אילו היתה כולה מיושבת ומעוּבּדת על־ידי עמים זרים?”
ככה היו השנַיִם משוחחים כשעיניהם נשואות אל נופי ההרים המתגלים בקסם יָפיָם הפראי ככל אשׁר הם עולים בדרכם בהר.
כשהגיעו לרמת ההר נגהו פסגות ההרים במזרח בנוגה השקיעה. הפכו השנַים פניהם למערב לראות את החמה היורדת כגלגל־אש אט־אט אל הים.
“הנה,” אמר אהרנוביץ, “מכאן רואים את כל עמק איילון. אולי במקום הזה עמד יהושע בן נון עם כובשי הארץ במלחמתם, וציוה: שמש בגבעון דום, וירח בעמק איילון.”
מערוצי הנחלים נשמע קרקור צפרדעים, שנוח כה אהבוֹ, הזכור לו מן האגם בנוף־ילדותו הרחוק ליד הגבעה.
השנַים הוסיפו לצעוד שעות אחדות, והחשכה יורדת ועוטה את היקום. בדרכם לא פגשו נפש חיה, ושוב עלו אל פסגת הר ושם נתגלתה להם בקעה גדולה זרועה אורות. “זהו הכפר אבּוּ־גוֹש,” בישר אהרנוביץ. “נסור לכפר וננַסה מזלנו, אולי נמצא מקום־לינה, הדרך למוצא המושבה עוד רחוקה.”
השעה כבר היתה קרובה לעשר בלילה, ועייפותם גדולה. נביחת כלבים נשמעה מקרוב וריחות עשן עלו מבתי הכפר. בדרכם פגשו בתושבי הכפר, שקידמו פניהם בברכה. נוח שלמד לשונו לדבר ערבית כשעבד עם הפועלים הערביים במושבה, שאל, אם יש בכפר אכסניה או בית־קפה?
נענה אחד מהם והלך עמהם להורות את הבית שהיה המואר ביותר בסביבתו. כשנתקרבו לבית שמעו את זמרת הגרמופון וסלסולי ניגוניו קידמו פניהם בכניסתם לבית־הקפה. הכניסם מדריכם אל החצר, והם עלו למרפסת גדולה תחת סככת גפן בשלכתה. באור הלוּכּס נתגלה לפניהם האולם הגדול על אורחיו, ובו גם המטבח והכּיריִם, כשבעל בית־הקפה, ערבי גברתן בעל־קומה, עם נעריו משמשים את האורחים.
בעל־האכסניה חש לקראתם ובירכם בפנים מסבירות והזמינם לשבת ליד אחד השולחנות הפנויים.
בני הכפר, לבושם העיד על קרבתם לעיר: מקטרנים אירופיים ומכנסים רחבים נוסח המזרח. מעשנים היו נרגילה ומשחקים “שש־בּש”.
לאחר שאכלו שאל נוח את בעל־הבית היש מקום ללון בכפר. נענה בעל בית־הקפה בסבר פני “אהלן”: “בקומת העליה יש לנו מקום להכנסת אורחים, ותוכלו לישון ולנוח. לירושלים תספיקו להגיע מחר, ‘אינשאללה’.”
ביקש נוח לשלם, ובעל בית־הקפה חישב חשבונם, שנראה בעיני אהרנוביץ ונוח זול ביותר. שילמו והודו לו על טרחתו. קרא לנער וציוה עליו להורות לאורחים מקום לינתם. לקח עמו הנער פנס דולק והוליכם לעליית־הגג. ליד הקיר היו שטוחים מחלצאות ומזרנים וכרים קטנים.
שמיכות לא היו להם והם שכבו בבגדיהם. קר היה להם, והם ניסו להתכסות במזרן.
אמר נוח: “יעקב אבינו הלך יחידי מבאר־שבע לחורן. וכשבא עליו השמש לקח מאבני המקום ושׂם למראשותיו, ובשנתו חלם על הסולם שראשו מגיע השמימה.”
אמר אהרנוביץ: “הוא חלם בשנתו. מי יתן וגם אנו נרדמים בקור הזה וחולמים.”
אמר נוח: “יודע אתה מה אמר רש”י על הפסוק: ‘הארץ אשר אתה שוכב עליה’? במקום משכבו של יעקב נתקפלה כל הארץ. כלומר, צריך לקפל בשטח המצומצם את כל האיכות. בכל מקום שאנו תוקעים יתד, עלינו להעלות את פריון האדמה כדי להרבות תנובתה. ובזה סוד האינטנסיביוּת של חקלאותנו לעתיד לבוא, מועט הקולט ומניב את המרובה."
“לפי שעה,” אמר אהרנוביץ, “עלינו לכבוש עצמנו לעבודה, ולקיים עצמנו בעבודה עברית. בכיבוש העבודה תהיה לנו מלחמה קשה.”
השעה כבר היתה מאוחרת. שירת הגרמופון נפסקה והשנַים הרגישו בעייפותם ובקור האופף אותם. באותה שעה שמעו צעדים העולים במדרגוֹת. בעל בית־הקפה ונערוֹ קרבו אליהם חרש וכיסו אותם בשמיכות, וחזרו ויצאו. לחש אהרנוביץ לנוח: “יש ללמוד מהם מנהגי הכנסת־אורחים. אכן, יש אלוהים במקום הזה.”
“כן, אני רואה כבר בהקיץ את הסולם, רגליו ניצבות בארץ וראשו מגיע השמימה.” ובהרגשת חלום הסולם נרדמו.
עם אור היום ניעורו השנַים וזכרו חסדם של מכניסי־האורחים שכיסוּם בשמיכות.
ברדתם לבית־הקפה כבר היה בעל־הבית מבשל את הקפה הריחני ולוגם להנאתו מספלו. השולחנות הוסטו ממקומם הקבוע, והנער מנקה את האולם משרידי האבק ובדלי־הסיגריות שנשארו מאמש. הודו לבעל־הבית על השמיכות, והוא הזמינם לשתות ספל קפה חם.
כשביקשו לשלם בעד לינתם והקפה, סירב לקבל ואמר: “האירוח הוא של הכפר. חטא הוא לקבל שכר מצוה. וגם ספל הקפה בבוקר מצטרף למצוַת הכנסת־האורחים.” הודו לו ונפרדו ממנו ויצאו לדרכם.
כשעלו בהר הקסטל בדרך־עפר הוליך אהרנוביץ את נוח לרמה שתוּלת גפנים. “כאן,” הסביר אהרנוביץ, “שתל ד”ר הרצל את הארז ביום שנועד לפגישה עם הקיסר וילהלם שביקר בירושלים. בביקור של הרצל במוצא נתכבד על־ידי בעל־נחלה לנטוע את העץ לזכרון. שמונה שנים חלפו מיום נטיעתו, וארבע שנים ממותו של הרצל. ביום כ' תמוז נוהגים לבוא ולהתיחד סביב העץ המתרומם בנופו."
כשקרבו למקום הארז ראו פועלים ערביים בונים מדרגות וסוקלים ומעזקים מאבני המקום, ועליהם עומד יהודי ומשגיח בעבודתם.
נתרתח אהרנוביץ ומשך את נוח לברוח משם. אף בפינת הזכרון עובדים בעבודה זרה.
הם ירדו מהרמה ועברו את בתי מוצא, ועלו בדרך העולה ירושלימה.
נוח, המה לבו לקראת כניסתו לעיר־הקודש. הוא זכר את ערגת נפשו בימי שבתות וחגים בהעלותו בתפילה את זכר ירושלים. שאל נוח את אהרנוביץ, שהיה כאוּב ממראה עיניו ליד ארז הרצל: “הנלך לשפוך שיחנו וכעסנו לפני אבני הכותל המערבי?”
אמר אהרנוביץ: “לא!”
היתה תשובתו הפסקנית תמוהה בעיני נוח ושתק.
לאחר כמה דקות נתעורר אהרנוביץ ואמר: “זו לי הפעם השלישית שאני עולה לירושלים. ויש בנפשי מעצורים המעכּבים ביקורי אצל הכותל המערבי. דברים המקוּדשים עלי אני מתאפק מלהתקרב אליהם. אתמול סיפרתי לך על א.ד. גורדון, שידעתי על אישיותו לפני עלותי לארץ. ואין לי ספק שגם לא.ד. גורדון היתה השפעה על עלייתי לארץ, וכשעליתי לארץ ושמעתי עליו כאיש־מופת, לא מיהרתי להכירו מקרוב. גם הוא בשבילי בבחינת כותל מערבי.”
“לקדשי ירושלים,” הוסיף, “חשובים עתה מאתים היהודים המלמדים ידיהם סתתוּת ובנייה. צריך להרבות מספרם. בבואי לירושלים אני כואב בראותי שכל הבנינים הנבנים עתה בעיר הם בניני כנסיות דתיות לעמים זרים. ירושלים זקוקה לעירוי דם יהודי כדי ליַהד את העיר, ולמשוך את אנשי ירושלים, ובעיקר את בניהם, לחיי עבודה ומעש.”
אמר נוח: “אחד־העם בביקורו אצל הכותל המערבי שאל: ארץ כי תחרב יקומו לה גיבורים וישובו ויבנוה שנית. אך העם כי יחרב, מי יקום לו, מאַיִן יבוא עזרו?”
“על־כן, נוח,” אמר אהרנוביץ, “בוא עמי, נלך ונפגוש את בוני העם. הם הבונים את ירושלים החדשה.”
הגיגי חלומות 🔗
נוח החליט להישאר בירושלים, לחפש בה עבודה, ולהכיר את העיר וסביבותיה.
בירושלים החדשה הרחיבו את בנין בית־הספר לאמנות “בצלאל” מיסודו של הפרופיסור שץ. ונוח קיבל עבודה אצל קבלן־הבנין והיה לסַבּל. על גבו היה מעמיס את האבנים המסוּתתות, שאף הן נעשו בידי סתתים עבריים שהתאמנו באומנות חדשה זו, והיה נושאן אל הפיגומים ומגישן לידי הבונים. ימי אדר היו בהירים. כימי־הפוגה היו לימות־הגשמים. אויר־ההרים היה צונן גם בימות־החמה. בלכתו לעבודתו ובשוּבו היה סופג את האור, שנראה לו מיוחד לנוף ההרים הסובבים את העיר על חומותיה, מסגדיה וכנסיותיה.
בין שומרי־החומות, הדבקים באדיקותם וסגורים בדל"ת אמות של גיטאותיהם, היה נוח רואה עצמו כנטע זר. בשבתות היה נוח משוטט לבדו, ולעתים מצטרף לקבוצת מסיירים, להכיר את שרידי המצבות מימים קדומים, ימי מלוכה וימי מלחמה ומאבקים, ימי אורה וחורבן.
ואל מדבריות הרי יהודה היה יוצא, ואל בקעת יריחו, ואל המקום בו יורדים מימי הירדן וזורמים לים־המוות. מראות־נוף אגדיים, שערי הארץ לכובשי כנען בבואם ממדבריות מצרים, הרי נבוֹ וכאב נבוֹ.
ואגדיים נשמעו שמות כפרים שנשתמרו בשמם העתיק. הנה כפר ענתות, מקום מולדתו של ירמיהו הנביא, הר־הצופים והר־המוריה. כשכל מקום מחַיה בנפשו תקופות וגיבוריהן, אבות האומה ומחוקקיה, חוזיה ונביאיה.
בטיוליו אלה היה משתף עמו ברוח את גורדון ורואה דמותו לנגדו. ככל שהתרחק ממנו כן ראה אותו מקרוב, וחש צורך רב לפייסו. דבריו של אהרנוביץ אף הם גילו טפח שהיה סמוי מעיניו. התמרדותו של בנו היחיד אשר אהב, ודבקותו בתורה כשהוא רואה את אביו כ"אחר," הסבירו לנוח גם את סקרנותו של גורדון לגבי כתיבתו.
ואולם נוח ידע גם זאת, שהוא עצמו אינו מחשיב את רשימותיו ואת שיריו. לאחר שהעלם על הנייר אינם נראים לו כראויים לקריאה לזולתו.
הפעם ישב וכתב לגורדון על רשמיו מירושלים, ושלח לו את שיח הנשמות החצויות על שנת חוני המעגל.
שיח הנשמות 🔗
א. לוּ נרדמתי שנת חוני המעגל להתעורר בסוף שבעים שנה ולשעה אחת בלבד לראות מה היה לחלומותי, הייתי נותן בעד שעה זו כל שבעים שנות־חיי, יפה שעה אחת של קורת־רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה.
ב. תישן שבעים שנה, שבע פעם שבעים לא תראה כלום מלבד חלום. תעוֹר ונפשך ריקה ובידך לא דבק מאומה, אפס אם תפעל שבעים שנה ולוּ אף שעה אחת תראה גמול לפעלך, יפה שעה אחת של מעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.
א. האין כל פעלינו בלתי אם חלום יפה? כל החלומות הולכים אחרי הדמיונות.
ב. כל החלומות הולכים אחר היד הפועלת, רק היד הפועלת הופכת חלום למַעש.
א. האם לחלומות יש פתרון?
ב. יש מעמד־סיני ויש מעמד־נבוֹ, כדי לגשם צו־סיני באו ארבעים שנות־נדודים במדבר ורק אחר־כך בא מעמד־נבוֹ. מנבוֹ רואים כגמול בעד הנדודים את הנכסף רק מרחוק, ושמה אין באים.
א. לוּ נרדמתי שנת חוני המעגל להתעורר לסוף שנת השבעים ולראות מה היו לחלומותי, הייתי נותן בעד שעה זו כל שבעים שנות־חיי.
ב. בשבעים שנות־שינה לא תראה כלום מלבד חלומות, אולם אם תפעל שבעים שנה או שנה אחת תראה גמול לפעלך. טובה שעה אחת של מעשים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.
א. האין כל העולם חלום? מי פתר חלומו?
ב. מי שפועל ועושה הופך חלום למציאות. בעבודה וביצירה פתרון החלומות.
באחד הימים, כשחזר גורדון מעבודתו, נמסר לידו מכתב שהובא אליו מירושלים. משהכיר בכתב־ידו של נוח על המעטפה שמח שמחה גדולה. הוא קרא וחזר וקרא את מכתבו ורשמיו על ירושלים. וקרא דבר חלומו. והיה לו צורך לשוחח עמו מקרוב. והיה מתהלך כל אותו ערב עד שביקש להעלות את המיית נפשו לדבריו של נוח וכתב לו באותיותיו הברורות בכתב־פנינים על גליונות קטנים ומרובעים, ובהן הסיח נפשו לאמור: "שמע־נא, אחי, ותשמע־נא, אחותי, את חלומי. וזכרתם כי גם אתם חלמתם כמוני. חלום חלמנו אני ואתם. אחי ואחותי. ופותר אין אותו. חלום ישן הוא, כימי צאתנו מן הגולה, אלא שאתם שכחתם אותו או לא ביררתם אותו לכם. ואני לא סיפרתי לכם. וגדול הוא החלום. גדול כחללו של העולם שאנחנו נושאים את נפשנו אליו.
“בחלומי – והנה אני בא אל הארץ, והארץ עזובה ושוממה ונתונה בידי זרים. והחורבן מחשיך את אור פניה ומשחית את רוחה. וממשלת־זרים מנַוולתה, ורחוקה ממני וזרה לי ארץ־אבותי. וגם אני רחוק ממנה וזר לה. והקשר האחד, המקשר את נפשי אליה, והזכר האחד, המזכיר לי כי היא אמי ואני בנה, הוא – כי גם נפשי שוממה כמוה – כי גם בה חלו ידי זרים להחריבה ולהשחיתה. ואני מרגיש את החורבן ואני רואה את החרבות בכל בתי נפשי, בכל רמ”ח אברי ושס"ה גידי… ובת־קול יוצאת מן החרבות ואומרת: בן־אדם! התבונן בחרבות האלה, והתבונן עוד, ואל תעלים מהן עין. וידעת, והוספת בינה על אשר אתה יודע, כי החורבן הוא חורבן נפשך, והמשחית הוא המשחית אשר בחייך, אשר חיית בארצות זרים ואשר דבקו בך עד כה, זכור זאת, כי לגורלך אתה עומד בזאת! והיה כי תוסיף להתבונן ולהתעמק, וראית, כי מתחת לחרבות עוד גחלת יתומה לוחשת, אשר ניצלה במסתרים מרוח החיים ההם, ורוח הארץ נושבת בה להחיותה, והיה כי תעזוב כלה את החיים ההם; אשר יצרו אחרים, כאשר עזבת את ארצם ובאת לברוא לך פה חיים חדשים, חיים שלך – ושבה הגחלת וחיתה. ושבה והיתה לשלהבת־יה. ושבת אתה וחיית, ושבו עמך וארצך וחיו…
"ואני מרגיש את החיים ההם. והנה הם צרים כפי שאול, והנה נפשי בתוכם כמו בתוך מכבש מעונה. רצוצה, מרוסקה, והנה הם מפעפעים גם בתוך נפשי ועושים שמות בקרבי. ואני מתנער בחזקה, בכל כוחי, ומנער מעלי ומקרבּי את החיים ההם. ואני מתחיל הכל מחדש. הכל מחדש, מן האלף־בית אני מתחיל את החיים, אינני משנה, אינני מתקן, כי אם עושה הכל מחדש. והדבר הראשון, הפותח בראשונה את לבי לחיים, אשר לא ידעתי כמוהם… היא העבודה. לא עבודה לשם מִחיה ולא עבודה לשם מצוה. כי אם עבודה לשם חיים – עבודה, אשר אור חדש נוֹגה עליה, אשר ראיתיה, והנה היא אחד מחלקי החיים. אחד משרשיהם היותר עמוקים. ואני עובד… ומוזר הוא הדבר אשר אני עושה, ועמוק ומופלא מאוד. וקשה היא הדרך אשר בחרתי, ורחוקה ונעלמה מעין רואים. וההולכים בדרך החיים ההם ואשר הלכו עמי, מרחוק, מנגדי עמדו. ואין איש אתי. ורבים מתלחשים עלי, ורבים נדים לי ומרחמים עלי. ורבים קוראים לי מרחוק: אנה אתה בא, אומלל? הלא דרכך דרך חושך. תוהו ולא סדרים, הלא מגמת פניך לאחור ולא לפנים! או התאמר לשנות דרך־עולם, לעקור חוקת־עולם? התאמר לאדם: אֵל אתה ולא אדם, לא קרוּץ מחומר? הלא לשוא עמלך. להבל ולריק תכלה כוחך. ראה הלא בדד אתה, ובדד תפול שדוּד בחבלי דמיונותיך וחלומותיך…
"ואני מוסיף להתבונן באשר צוּויתי לאור הגחלת, ההולכת הלוך ואור, והנה בכל אשר אוסיף לעבוד, לעמול, לסבול – אין טיפה מדמי, אין משהו מכוחי, ממוחי, אובדים חינם, כי כל טיפת דם – שביב־אש וכל משהו של כוח ומוח – ניצוץ אור לנפשי השבה לתחיה, עוד מעט – והנה גם אתה, אחי, עמדי עובד וחי כמוני ולאחרונה – והנה עמנו גם אחותנו, אשר לא ראיתיה מיום התעורר ישראל. וכראותי אתכם את שניכם יחדיו, עובדים וחיים יחדיו, ותחי רוחי, ואומר: אתם תבנו את בית ישראל, אתם תמצאו את הדרך לאשר נשאנו את נפשנו, לאשר נשא ישראל את נפשו בימים מקדם ואשר ישאהו רוחו ללכת בימים יבואו – אתם תחיו את חיי ישראל. והחיים יהיו כמעיין המתגבר, וכנחל שוטף. והלכו הלוך והתחדש, הלוך והתגבר, הלוך ושטוף הלאה, הלאה, הלאה…
“האומנם טעיתי? האומנם לא לכם פתרונים, אחי ואחותי?!..”.
כהנה וכהנה היה רצונו לאמור במכתבו, והפעם החליט להשמיעם לראשונה גם בעתונם של החברים והרחיב את היריעה והוסיף לה ביאורים ושלחם לעורך “הפועל הצעיר” ליפו. גורדון כתב לאהרנוביץ, שהוא יכול גם לא להדפיס דבריו אם לא ימצאם ראויים לדפוס, אך תנאי הוא מתנה, לכשיפרסמם יתן אותם בלשונו ובסגנונו ללא כל שינוי. ועוד זאת ביקש מאהרנוביץ, שלא לחתום את שמו על רשימתו, ואך יציין בסופה שלושה כוכבים.
לאחר ימים קיבל גורדון מכתב מבתו יעל, שכתבה לו על הכנותיהם לעלות לארץ. גם על האח הבכור כתבה, המשוקע בלימודיו בישיבת פוֹניבז', ואין דעתו לעלות עמהם לארץ. היתה שמחתו לבוא המשפחה מהולה בדאגה ובעצב. והיה לו צורך לראות את אהרנוביץ כדי להתיעץ עמו בענינים הכרוכים בביאת משפחתו. והחליט ללכת ליפו.
בצהרי היום של סוף השבוע יצא לדרך כשהוא נוטל עמו את מעיל־החורף המשמש לו גם כשמיכה, צרר בצרורו את מכתבו של נוח – הוא אמר להראותו לאהרנוביץ – ואמר לשבות שבת אחת בעיר.
את הדרך ליפו כבר עבר גורדון פעמים אחדות בחבורה וגם לבדו. אהובה היתה עליו ההליכה ביחידות, וההתיחדות עם הרהוריו ומחשבותיו. בלכתו יחידי אין הוא ממהר ואין ההליכה מכבידה עליו. הוא עבר את נס־ציונה ואת ראשון־לציון ויצא בדרך הכרמים ונכנס לאדמות־בוּר מגודלות עשבי־בר. השמש כבר נטתה לערוב.
פתאום זנק ערבי מאחורי משוכת־צברים והוציא קול כאילו מבטנו. פחד אחז את גורדון, אך מיד התאושש והלך לקראתו והיה מצטער שאינו יודע להסיח עמו בלשונו. הערבי נראָה לו צעיר לימים, ומכוסה היה בעבּאיה שחורה ורחבה, ופניו וראשו מכוסים במטפחת. כשנתקרב יותר ראה את עיניו הבורקות כעיני חיה המצפה לטרפה.
אותו קול מוזר היוצא מן הבטן שמע עתה מאחוריו. כשהפנה ראשו לראות מהיכן בא הקול כמו הכתה להבת־אש על פניו והממה והפילה אותו ארצה. שני התוקפים פשטו את מעילו וחלצו נעליו, והאחד חובט ברגליו והשני בגבו.
באותה שעה נשמעה דהרת עגלה שבאה בדרך מן המושבה; השודדים ברחו עם ביזתם כלפי מערב, לעבר הגבעות. נוסעי העגלה הבחינו בזקן המתפתל במכאוביו. העלוהו על העגלה פצוע וזב דם ודפקו בסוסים.
גורדון היה מזועזע, אך כבש את יסוריו. התנודות קשות היו, אך הבחוּרים שבעגלה לא שמו לבם להן. ועד מהרה הביאוהו אל בית־החולים. אילמלא החישוהו אל בית־החולים, אמרו הרופאים לאחר־כך, היה דמו שותת וקצוֹ היה בא במקום שנדקר.
שבועות טיפלו בגורדון עד שהגלידו פצעיו והוא התאושש.
על כל מה שקרה לא רצה לספר לקרובים שבאו לבקרו. פצעיו היו בנפשו, על עלבון האדם.
כשבא אליו נוח מירושלים נתרפק עליו באהבתו האבהית ואמר לו, לנוח: “על כל מה שלקחו ממני לא הצטערתי כמו על חלומך, נוח. חלומך שהיה צרוּר עמי במעילי לקחו עמהם השודדים. על החלום, נוח, כאבתי, ועל פתרונו – כדאיים היסורים.”
הגלילה 🔗
במושבות יהודה עברה הבשורה. כמלת־קסם הגיעה לכל אוזן של פועל ופועלת: הגלילה! הגלילה! בימים אפורים של מאבק על כיבוש יום־העבודה, כשהנפש היתה צמאה לדבר אחר, חדש – באה הבשורה.
כאגדה נשמעו הדברים, על איכרים ויוגבים אמיתיים, החורשים ועובדים בעצמם, הם ובני־משפחותיהם, בשדות הגליל. והגליל עצמו – ארץ הרים ועמקים, גליל עליון וגליל תחתון. ושמות לישובים – כל שם ורזיו: מטולה, ראש־פינה, יסוּד־המעלה ומחנַיִם בגליל העליון; סג’רה, יֶמה, מסחה, מלחמיה בגליל התחתון.
הגלילה! קוראים הקולות החדשים של “בר־גיורא”, “החורש” ו"השומר", אלו אגודות שנתארגנו לביצור ישובי הגליל, לשמירתם ולהגנתם. סוּפּר ביגון על שלושת הקרבנות של “השומר,” שנפלו שם בגליל וקידשו בדמם את אדמתו.
“הגלילה! הגלילה!” שרו פועלים בלילות ורקדו בכיסופי־נפש. “אֵל יבנה הגליל, אנו נבנה הגליל..”.
גם נוח קלט את הצלילים הללו. מזמן שקראו את רשימתו של ר' בנימין “מן השעה הראשונה”, קסמה לו כנרת, זו הנקודה החדשה שנוספה בגליל. הוא היה מקשיב לסיפורי מטיילים שעלו לגליל על הראשונים שעלו לכנרת הצופה מול הים והרי הגולן: על החורבה שנחשים ועקרבים היו שורצים בה לרוב, והחלוצים בנוּ וביצרו אותה; על אדמת “דלייקה” השוממה שנגאלה מידי שבט של ערביים שודדים; ועל השיך עיסא, שעודו שולט באזור ומטיל אימתו על כל הסביבה.
הירהר נוח, שבפינת־ארץ זו היה רוצה להיאחז גם הוא. אולם את מחשבתו זו לא גילה לאיש. הוא הוסיף לעבוד כפועל בפרדסים.
יום אחד, בסוף חודש סיון תרס"ט, נקרא מאיר רוטברג למרכז הסתדרות “הפועל הצעיר” ביפו בענין דחוף, והוגד לו כי שליח מכנרת בא ומבקש שלושה־עשר פועלים, בחורים טובים ונאמנים; עליו לארגנם ולעלות עמהם לגליל ולכנרת. לא הסתירו ממאיר את הקשיים הרבים, הכלכליים והחברתיים, הצפויים לחדשים בבואם לכנרת. אף סיפרו לו את כל השתלשלות הדברים, מראשית יסוּדה של כנרת. “למרות כל אלה,” אמרו לו, “עליך, מאיר, המשימה לארגן את עליית השלושה־עשר, לחיזוקה של כנרת.”
מאיר כבר שמע על ההתנגדות למנהל חַוַת כנרת, האגרונום ברמן, על שום שפגע בקדושת העבודה העברית בנטיעת יער־הרצל בבן־שמן. רמזו לו על עוד קשיים, ועל המחייבים המעטים שלא נכנעו לדעת השוללים ונתנו ידם להקמת הישוב. על השלושה־עשר לבוא ולחזק את ידי המעטים שלא נכנעו לשוללים. “הדברים ברורים,” אמר מאיר וקיבל עליו את המשׂימה.
מיד נתן דעתו על נוח ועל בן־ציון, והם נענו לו. חיש־מהר אירגן את כל החבורה. הקריאה היתה דחופה; קשים היו היחסים בין המנהל לעובדים בכנרת, חסרו ידים עובדות לעבודת הגורן, להכשרת הקרקע ולבנין החצר.
החבורה יצאה לדרך. הם החישו נסיעתם. באניית־משא הפליגו מיפו לחיפה, וברכבת חיפה־צמח הגיעו לעמק־הירדן ובאו לחצרה של כנרת.
החצר נראתה לבאים כמבצר. קירותיה הגבוהים בנויים אבני־בּזלת שחורות, ושער־ברזל גדול סוגר את מבוֹאה מדרום. והחצר רחבת־ידים, שוכנת על גבעה למרגלות הרי־כנרת המערביים.
בבואם לשם היתה שעת צהרים, והשמש להטה בחוּמה הגדול. אותה שעה לא נראה איש לא בחצר ולא בגורן הסמוכה לגבעה. סמוך לסככות ולאורוה, במערב החצר, פגשו במנהל, שידע על בואם. מן הרגע הראשון הכירו בו גינוני מנהל. הוא הזמינם לחדר־האוכל, במזרח החצר, ושם ישבו פועלי החַוָה ובוני המבנים בחצר, והרעש היה גדול.
ליד השולחנות הספיקו לשמוע את תלונות הסועדים והתמרמרותם כלפי בעלי־המטבח, זוג מטבריה, המסַפּקים ארוחות לעובדים – החום הגדול והמחניק בפנים, ענני הזבובים, הזוהמה במאכלים המוגשים, הפיתות הבאוּשות והחמיצה עם הזבובים…
לאחר הסעודה חזרו הפועלים לעבודתם, והבאים הכניסו חבילותיהם לחדר־המגורים של הפועלים, בחאן החרב, שהיה הבנין היחיד בגבעה הצופה אל כנרת. עתה מתחברים קירות החומה אל החאן, והוא כלול בתחומה.
בחדר החאן הארוך, שקירותיו גבוהים ותקרתו מקומרת, נשארו עוד סימני העשן של מדורות־האש, שהנודדים הבידואים היו מבעירים בחורבה בימות־החורף. לאורך הקירות נראו מיטות צפופות, ועליהן מחצלות. על מיטות אחדות שכבו קודחים בחוּמם. החדר הגדול דמה לקסרקטין אפור ומלוכלך.
בקצה החדר היה המקום פנוי, ובפינה נערמו מחצלות ומזרנים אחדים. הניחו הבאים את חבילותיהם ויצאו לראות את כנרת ולהכירה בבנינה ובעבודתה.
עברו את הואדי החוצה את הגבעה במורדות ההר. בגורן עוד היו ערימות תבואה והיו דשים אותן במוֹרג. אף היו מדושות שבהן כבר עסקו בזרייה, במכונת־הזרייה החדישה.
כשפגשו את המנהל בגורן כבר היתה בידו רשימת סידור עבודתם של הבאים. שלשתם – נוח, בן־ציון ומאיר – נקבעו לעבודה במכונת־הזרייה. שמחו השלושה על שצורפו יחדיו לעבודה אחת.
בהמשך סיורם ירדו אל חוף הכנרת, ובנוף־קסמים זה ביקשו להשכיח מלבם את רשמיהם הראשונים בחצר ובמקום־עבודתם, ואת הלחישות שליווּ אותם בלעג, על ה"תגבורת" שהגיעה מיהודה.
נוח התפעם מיפיה של כנרת והתנחם. אחרי־כן רשם בפנקסו: “הנה, כאגדה פרושה כנרת, כאגדה מימים קדומים; ורוחנו עוד נסערת, מחבלי־בראשית, מחזון ומקסמים..”.
היו השלושה מברכים על הרע כעל הטוב, מקבלים יסורי קליטתם באהבה, ודומה היה שהם מתגברים בעבודתם על הקשיים ומתקשרים לכנרת.
בפנים זועמות פגשו את השלושה־עשר בחצרה של כנרת. על הגלולות המרות של החינין נוספו הלחישות והחשדות על החדשים… נוח החרישי היה סובל מן הרעש התמידי, מכינויי־הביטול ומן המבטים העוֹינים, שהיו מלווים את השלישיה. הוא היה מתנחם בכך שלא הפרידו בינו לבין רעיו בעבודת הגורן.
העבודה בגורן רבה היתה, וחסרו ידים אמוּנות על עבודה זו, כפי שהיא נהוגה בין פלחי הארץ: במורגים ובפרדות דשו את התבואה, עד שהפכו אותה לכרִי של תבן ובר.
מכונת־מזרה הובאה אל הגורן, להפריד בין הגרגרים לבין המוץ. במזרה עבדו נוח וחבריו, וענני־אבק סותמים את עיניהם ונחיריהם והאבק אף נדבק לגוף המיוזע.
עדיין רבים היו גדישי־התבואה שלא החלו בדישתם. הגורם היתה מקום־תורפה, וסכנה היתה שיִתאַנוּ לה אנשי השבט מבני דלייקה, האמוּנים על ביזה ושוד.
השומרים היו סובבים בסביבת הגורן ובדרכים, ושומר מיוחד צופה היה על תחומיה של הגורן מפני סכנת המבעירים והמשחיתים. מעמד מיוחד היה לארבעת שומרי כנרת. אחד מהם היה רוכב על סוסתו, ושלושת רעיו מחולקים על מצפות משמרתם, ומרכזם במלוּנת הגורן.
מאיר ובן־ציון היו משוחחים לעתים על השומרים, והיו נלהבים מצמיחת הכוח העברי ומן הגבורה הנובטת בגליל. היה נוח מסתייג מהערכתם ומהתלהבותם, ואומר: “שומר עברי אינו צריך להתגנדר בלבוש הערבי ולהסתגל למנהגי הערבים. חושש אני מאוד מחיקוי זרים וממשחק־בנשק, שנוצר לשפיכת־דמים.”
באחד הימים, עם סיום העבודה, נקרא מאיר אל המנהל ומצא אצלו את יוסף לישנסקי8 השומר, שנתוַדע אליו בימים הראשונים לבואו לחַוָה. אותה שעה היה יוסף מחזיק בידו רובה ותחמשתו
“בענין דחוף קראנו לך,” אמר המנהל. “שומר הגורן חלה, והשומרים ממליצים עליך, שאתה תשמור ימים אחדים במקומו. הם אומרים, שאתה יודע להשתמש בנשק. הענין חשוב מאוד ואחראי מאוד.”
משך מאיר בכתפיו ואמר: “אם אני האיש הדרוש לכם לשמירה – אני מוכן.”
“ובכן, תראה לו את מקום השמירה ותמסור לו את כל ההוראות,” אמר המנהל ליוסף, כמי שפתר עוד בעיה מבעיותיו הרבות בחצר כנרת. אחר־כך הוסיף ואמר למאיר: “משנה־זהירות עליך לנהוג ברובה! עליך לדעת, שבגורן נמצא רכוש, פרי עמל רב. בשמירת הגורן אתה שומר על כבודנו כלפי ערביי דלייקה, האורבים להכשילנו. עליך לאַמת את המלצת השומרים ולשמור כראוי, כשומר ממש.”
שמע מאיר את דבריו של המנהל, ומתוך גאוָתו שתק ולא אמר כלום. הוא קיבל מיד השומר את הרובה ונתלווה אליו, כדי לראות את מסלול־השמירה ולקבל הנחיות לתפקידו כשומר הגורן. יצאו מן החצר ועברו את הואדי ובאו אל הגורן, מקום־עבודתו של מאיר. יוסף הסביר למאיר ואמר: “כאשר תסתובב בשטח הגורן, אל תלך מעֵבר לגדישים אלא ביניהם. שים עינך על השדות, והקשב אל המתרחש מסביבך. אתה עושה דוּר (סיבוב) – ונח. מוטב לך לשבת, אפילו לשכב, מאשר לעמוד; בעמידה אתה יכול לשמש מטרה לאויב. אם יתקרב אליך אחד השומרים, ישרוק לך במשרוֹקית פעמַיִם, ואתה תשיב בשריקה.”
אמר לו מאיר: “הכל ברור ופשוט מאוד.”
חייך השומר ואמר: “ברור, אבל לא פשוט.”
השמש כבר שקעה בהרי התורען. מאיר הלך לחצר והודיע לנוח ולבן־ציון כי נתמנה לשומר. הם הופתעו והתגאו במאיר, שנתכבד בשמירה. לקחו שניהם את שמיכותיהם ונתלוו למאיר, להיות בקרבתו ולישון על גדישי הגורן.
באשמורת השניה של הלילה הבחין מאיר באדם המתקרב מן הדרך המוֹליכה לירדן. שכב והאזין לצעדיו. כשקרב האיש שרק שתי שריקות. השיב לו מאיר בשריקה והלה ניגש אליו. היה זה שומר השדות, יחזקאל חנקין, שמאיר שמע עליו שעבד עם אהרוני חוקר־הטבע והצטיין כצייד חיות ועופות.
טפח יחזקאל על כתפיו הרחבות של מאיר ואמר: “אתה ‘ג’דה’ (בן־חַיִל).”
“מה ראית להללני?” שאלוֹ מאיר. “הדבר פשוט מאוד!”
“לא כל־כך פשוט, כלל לא פשוט,” הוכיחוֹ יחזקאל.
עוד הם משוחחים והנה נשמעו שתי שריקות. השיבו בשריקה אחת.
אמר יחזקאל למאיר: “הנה, לא שמעת את צעדיו של יוסף.”
“אני פשוט עייף, לילה ראשון. גם עבדתי היום, וגם לזה צריך להתרגל.”
נתקרב יוסף ושאל: “נו, איך השומרניק?”
ענה יחזקאל: “רוצה קצת לישון.”
“מה אתה חושב?” השיבו יוסף. “אפשר לעצום עין אחת ולפקוח אחת. שומרניק יודע את הסוד, מתי אפשר לעצום עין לרגעים אחדים. שינה זו שוה יותר משנת לילה תמים, ארוך ומיגע.”
הקיפו את הגורן ונפרדו. הלך יחזקאל אל הדרך המוליכה לירדן, ויוסף עבר את הואדי ופנה לחצר.
עייפות ירדה על מאיר. סבב עוד סיבוב אחד כדי להתגבר על עייפותו, ונתעייף יותר. נתישב על האבן, ליד המלונה, הסתכל אל השדות והקשיב לדממה, עד שנעצמו עיניו ונרדם.
סמוך למלונה זחל אדם ונתקרב אל מאיר, היושב על אבן. התרומם האיש, חטף את הרובה מידי מאיר וחמק אל בין גדישי־התבואה.
ננער מאיר ושאג שאגת אימה: “הרובה, הרובה!”
באותו רגע נורו יריות חדות מעֵבר לואדי ומן הדרך המוליכה לירדן. מאדמות הכֶּרַךְ נשׁמעו היריות. מאיר, שהספיק לראות את חוטף הרובה חומק אל עבר ההר, רץ אחריו, אולם הלה נעלם בין הסלעים.
נזדעקה החצר ושוכניה, ניעורו גם נוח ובן־ציון, לשמע שאגתו של מאיר והיריות מהשדה. התחילו רצים אחריו, כשקוֹל שאגותיו מדריך אותם.
“מאיר, מאיר!” קרא בן־ציון בקול רוטט. “מאיר, מאיר,” השמיע נוח בחרדתו. עברו שדה־בוּר, נתקלו בסלעים ואבנים, עד ששמעו גניחה מקרוב. מצאו את מאיר שוכב ופניו כבוּשים בקרקע, וגניחתו חנוקה בבכיה כבושה.
נרכנו עליו נוח ובן־ציון בחרדה.
“מה לך, מאיר? מאיר, קום!” התחננו השנַיִם, כשהם מלטפים ובודקים את גופו, שמא נפגע.
נשתתק ולא ענה דבר. קולות ושריקות הוסיפו לעלות מן הגורן.
“הניחו לי, אינני יכול, לא,” הפליט מאיר מלות יאוש וחרון.
“חדל מדיבורים אלו, מאיר.”
“מה ואיך קרה? אנו רוצים לדעת!”
“מה זה מעניין? אני אשם, ואם היה זה תעלול, לא אוכל לשאת את החרפה. עזבוּני לנפשי,” התחנן מאיר.
“החרפה לא חרפתך, מאיר,” ניחמוֹ נוח.
נשמעו קולות דיבור וצעדים מתקרבים.
“בוא, מאיר, ונלך. אל יראו אותך בדכאונך. אנחנו עמך, ברור לך?” התחננו השנַים.
לבסוף נעתר להם, נתנער וקם והלך עמהם, כשהם מבקשים להימנע מפגישה עם המתקרבים. עלו בהר וירדו בשביל המוליך לחצר.
השחר עלה ובן־ציון הקדים ויצא אל המנהל, שעמד ליד השער.
אמר לו בן־ציון: “מעשה נבלה ותעלולים היה כאן.”
רגז המנהל לדבריו ואמר: “לא אשמע לכל סניגוריה על מאיר, הכל כבר ברור. איש שאינו יודע לשמור על רובה – אינו יכול להישאר בכנרת.”
“אם מאיר אינו יכול להישאר, גם אנחנו הולכים עמו; ועוד נשוב לכנרת – האחרת!” אמר בן־ציון ברוגזו.
“טוב, עשו כרצונכם,” רגז המנהל, והלך לקראת השומרים שבאו מהגורן.
היה מאיר מבקש מנוח ובן־ציון: “תישארו אתם בכנרת, אני לבדי אלך לי.”
“אם תלך, נלך שלשתנו,” אמר בן־ציון. “איננו עוזבים את כנרת לצמיתוּת. עוד נשוב אליה, מאיר. אנשים אלה לא ישברו אותנו. לפי שעה אנו הולכים אתך.”
עם זריחת השמש לקחו השלושה את חבילותיהם ועלו להר, ופניהם אל יבנאל.
לאִטם צעדו השלושה בעלייתם להרי כנרת, בדרך־העפר המוליכה למוֹשבה יבנאל. נתלוותה עמהם מועקת הפרידה מכנרת, אחר ליל־השמירה וגניבת הרובה ממאיר. נוח ובן־ציון השתדלו לפזר את דכאונו של מאיר, בעוררם דעתו על יפיוֹ של הנוף. נוח היה מפנה ראשו ואומר: “ראו, כמה רוגע ים־כנרת, שערפל עוטה אותו במרחקים; ראו איך נחלץ הירדן מזרועות הכנרת, זורם ומתפתל בעמקים. הסתכלו בוַאדי הגדול משמאלנו; זהו ואדי־פיג’אס, על ערוציו וסלעיו. בימות־הגשמים עלינו להיות בפינות־חמד אלו! כאן אולי נמצא פרחי־חן, שאין למצוא כמוהם בשום מקום בעולם!”
“דומני, שבכל המקומות הללו לא נגעה יד אדם מימי בריאת העולם,” אמר בן־ציון. “כדאי להיות כאן שותף במעשי־בראשית.”
היה מאיר שומע דבריהם ומסתכל אל פינות־הקסם וצועד במלוא קומתו הגבוהה, ותוגת נפשו נסוכה על פניו הלאים והיפים, והוא שותק.
“מה דעתכם?” שאל בן־ציון וביקש לעורר את מאיר לשיחה. “האם לא כדאי לנו לשנות דרכנו ולפנות לסג’רה? האם לא כדאי לנו לסייר קודם את כל מושבות הגליל?”
“נתחיל מן המושבה הראשונה וננסה למצוא בה עבודה, ויבנאל היא בדרכנו,” אמר מאיר דברים שקוּלים. והיו דבריו כבשׂוֹרה, שהנה הוא מתנער מדכאונו.
“חבל מאוד שחברנו שמואל יבנאלי איננו עתה ביבנאל. שנה עבד במושבה זו כאריס, ואת שמה עשה לשם משפחתו; משתוקק הייתי לפגוש אותו חורש בשוָרים,” אמר נוח.
“בכל המקומות עדיין עובדים ושומרים זרים. זאת שמענו בגליל. ביבנאל גם השמירה עודנה בידי הערביים. חשוב שנלמד מה מתהווה בכל מקום, ולא כתיירים נעבור בגליל, אלא כמשתתפים בעבודה. העבודה תימצא לנו,” היה בן־ציון מתכנן את סיורם. והוא הוסיף ואמר: “לדירה אין דאגה. בכל מושבה יש גורן, לילות ירח וכוכבים. אַל דאגה, מאיר! אור כנרת ילוונו. התחלנו בכנרת ולכנרת נשוב. בכנרת עוד נבנה פינת חיינו, ומעז נוציא מתוק.”
השתעל מאיר קמעה וכבש דבר שביקש לומר.
“רק אוהל לשלשתנו, וחלקת־אדמה על חוף הירדן – ככה נתחיל בכנרת מחדש,” אמר נוח. “בידינו נכונן סירה, כבר רקמתי את תכניתה. צי־סירות בים־כנרת, ‘צ’רנומורסקי פלוֹט’ – צי הים השחור בים כנרת..”.
“נקרא לצי שלנו – ‘צי־השלישיה’,” צהל בן־ציון.
השמש להטה בחום צהרי־היום והשלושה התקרבו אל המושבה השוכנת לרגלי ההר ובתיה מתגלים לפניהם בחשיפותם, ללא עצים וירק־גינות, בתי־אבן של בזלת שחורה, מוקפים חומות־אבנים.
ברחוב לא פגשו איש. רעבים היו השלושה, כי לא טעמו כל אוכל מאמש. והנה נגלתה להם חנות פתוחה והם נכנסו לשבור רעבונם. הם נהנו מן הקרירות שבבנין, שהיה רווּי ריחות תבלינים חריפים. ליד דלפק שקל בעל־החנות במאזנַים תלויים בחבל רימונים גדולים שקליפתם אדומה ומבריקה. איכר זקן, גבה־קומה ורחב־כתפים, היה רכון על ארגז הרימונים, משבּחם, ובוחר מהגדולים שבהם ומוסר לבתו. כשנכנסו השלושה לחנות הפנו אליהם עיניהם כל הנמצאים בה.
פני האיכר, זקנו המגודל ששׂערות־שׂיבה נראו בו, עיניו האפורות ושפתו הרוסית, שיוו לו דמות איכר רוסי מכפרי אוקראינה. ובתו, בשמלתה הדהויה והארוכה, ביישנוּת נוּגה נשקפה מפניה השזופים והיא לא הרימה עיניה אל הבחורים.
ביקש בן־ציון לעמוד על טיבם של האיש ובתו, ושאלם רוסית: “רימונים אלו גדלים במושבה שלכם?”
חייך הזקן ואמר: “לצערנו, עדיין לא. בחוזה של המישבים אסרו עלינו לנטוע עצים, ועלינו לקנות את הרימונים מהכפר הצ’רקסי, כפר־קמה.”
“מה פירוש אסרו?” חקרוֹ בן־ציון.
שמח האיכר לשאלתו ואמר: “קיבלנו הלוָאוֹת לעיבוד שדותינו למשך עשרים שנה, בתנאי שנעסוק רק בגידולי־בעל עד שנשלם את כל חובותינו. עשרים שנה בלי לגדל עצים – כאילו גזרו עלינו בצוֹרת מתמדת. ישוב כפרי בלי עצי־פרי – כבתולה ללא חתן, כקרחת בלא שׂער.” אחרי־כן פנה אל בתו ואמר: “דינהצ’קה, לכי הביתה ואמרי לאמא כי עוד מעט אשוב.”
לקחה הבת את סלה עם המצרכים שקנו והלכה, ואביה נראה שמח שמצא רעים לשיחו.
נוח כבר קיבל מידי החנוָני שתי כיכרות לחם. מצרכי חלב לא השיג. רק צימוקים ורימונים הכין לסעודתם, וכד מים להרווֹת צמאונם. בצל הקיר הצפוני ערך נוח את הסעודה והזמין אליה את המשוחחים.
התישבו על האדמה, והזקן עומד עליהם ובידו רימון שפתחוֹ ומלקט היה מגרגריו העסיסיים וטועם בהנאה ממיצם. “חבל, שרימונים כאלה לא גדלו אצלנו. רימונים נפלאים, באמת!”
“מאין באת?” שאל מאיר. “מגדוֹת הווֹלגה, ממקורות אדמות־הברכה, צ’רנוזיום. העצים הניבו שם מעצמם. אילו תפוחים, שזיפים, אגסים, דובדבנים!”
“ומה משך אותך לארץ הגליל?” חקרוֹ מאיר.
“אור ארץ־הקודש ואמונת הברית הישנה. כיתות שלמות היינו, שנתגיירנו, ולא ידענו מנוחה. רבות נדדנו ממקומותינו – לוילנה, לאודיסה, מאודיסה בים ליפו, ומיפו לחדרה. קדחנו, רעבנו, וגם קברנו ילדינו שם. התוֹדה לקלואריסקי9! הוא שהביאנו אל הגליל. ברוך השם! לוּ רק נתנו גם לנו, כמו לאחינו היהודים מלידה, הלוָאוֹת במלוא ההקצבה. להם נתנו חמשת אלפים פראנקים, ולנו – רק אַלפּיִם. הם בנו בתים גדולים ורכשו מקנה, ואנחנו התחלנו בדוחק. היה רע ומר. הכניסו את משפחתנו ב’חושה' ערבית אפלה. הקירות היו מעפר שחור, הרצפה מטיט, והתקרה קנים־קנים ומבעדם נשקפים השמים. בקיץ חדרו דרך התקרה נחשים ועקרבים, ובימות־הגשמים נאלצנו לכסוֹתה בקש ובגבבה, להגן על עצמנו מרוחות וגשמים. עתה, ברוך השם, יש בית קטן, והאורוה לפרדות ולשוָרים טובה עתה מה’חושה' שבה ישבנו קודם אנחנו.”
“כמה ילדים לך?” שאלוֹ בן־ציון.
“היו חמישה, ונותרו השנַים. הבן הבכור הוא יד־ימיני במשק, ודינה – בת־הזקונים שלנו. בת־חמודות, יודעת קרוא וכתוב בלשון־הקודש, ועוזרת בכל בידיה הברוכות.”
“ומה שמך, סבא?”
חייך הזקן ואמר: “עוד אינני סבא, ואני מצפה ומקווה לכך. שמי יצחק.”
“שמע־נא, דוֹד יצחק. היינו רוצים לעבוד במושבה. מעדרנים טובים כולנו ויודעים לעבוד. אל מי אפשר לפנות כאן?”
“גם אצלי תוכלו לעבוד. יש לי מגרש גדול והוא מכוסה צמחי שיזף, ואני רוצה לנטוע אותו עצי־פרי. לא אקיים את החוזה. העצים הם העושים את הקשר ההדוק בין האדם לאדמתו. אף הגורן שלי טובה השנה. אמנם יש לי ‘שותפים’ רבים לגורן – יק”א, והממשלה הנוטלת מַעשׂר. בכל־זאת עוד יישאר לנו רוַח. את ההכנסה הזאת אשקיע בנטיעה. כבר התעניינתי כמה ימי־עבודה דרושים לעקירת השיזפים, ואמרו שמאה ימי־עבודה של פועלים טובים יכולים להספיק לעקירתם. בואו, תראו, ואם תיאוֹתוּ – תעשו את העבודה בקבלנות. אם תספיקו בשמונים ימי־עבודה – תרויחו יותר. באורוה אפנה לכם מקום. אם תרצו, תלונו שם. גם הגורן לפניכם."
שמחו השלושה והלכו עם ר' יצחק, שהיה גבוה קצת ממאיר. בדרך הוסיף ר' יצחק וסיפר על השנים הקשות בעבר ועל התקוות לעתיד.
הגיעו לביתו בבית־גן, שהיה גדוּר גדר־תיל ומוקף שיחי־הרדוף, שפרחיהם אדומים כדם. הוא הוֹליכם למגרש שבמורד, ואמנם ראו אותו מכוסה סבך של שיזפים קוצניים. היה מאיר מודד את רחבוֹ ואָרכוֹ של המגרש ואומדו לפי גושי השיחים שכבר הוחל בעקירתם, מה שיעור העבודה.
“ננסה שבוע ימים, ונראה כמה נספיק לעשות,” אמר מאיר, ושאל את האיכר בדבר הכלים הדרושים לעבודה.
“כלי־עבודה יש לי, מן הטובים ביותר,” אמר ר' יצחק. “מכושים דרושים לכם. בואו ותקבלו אותם מיד.”
הוליכם ר' יצחק לאורוה. האורוה היתה חצויה במחיצת־רשת; בחלק האחד מחסן־מזון לבהמות, והחלק האחר משמש מחסן לכלי־עבודה סדוּרים למופת.
“כאן תניחו חבילותיכם, ובחצרנו תמצאו עזר באשר תזדקקו. לרשותכם מים לשתיה ורחיצה, וכן תקבלו תה חם בבוקר ובערב. תרגישו עצמכם כבתוך ביתכם.”
הודו לו השלושה, לקחו את המכושים ויצאו לעבודת העקירה במגרש. וכבר בשעות המעטות שבאותו יום הספיקו כדי מחצית יום־עבודה.
בראשית החורף יצאה ה"שלישיה" מיבנאל ונדדה אל סג’רה. זו היתה מושבת איכרים מתנחלים וגם חַוָה ללימוד החקלאות, בהנהלתו של האגרונום א. קראוּזה.
סג’רה כבר נודעה כמרכז לנסיונות חדשים בציבור פועלי הגליל. חברי ה"שלישיה" הופתעו ממראה עיניהם בבואם אל המושבה השוכנת במורד גבעת־סלעים לרגלי הרי נפתלי, מוקפת הרים ומשקיפה על הר תבוֹר בדרומה ועל הר החרמון בצפון. בתי האיכרים בנויים אבן משני צדי הרחוב הארוך, הנטוע שדרות־איקליפטוס. מאחורי הבתים הקטנים נראו החצרות, מוקפות קיר־מגן לרכוּש ולנפש.
ממערב לבתי האיכרים, על הגבעה, שכנה חַוַת סג’רה, שהיתה כיחידת ישוב לעצמה. כאן מצאו הבאים שתי חצרות בצוּרות, מחוברות ביניהן בקיר־מגן.
בחצר הימנית היה בנין בעל שתי קומות. בקומתו העליונה שכנה משפחת המנהל קראוזה, ובקומת־הקרקע משפחת המורה יכנוביץ. אשתו של המורה היתה בת למשפחת נסיכים רוסיים, ונלותה אל בעלה בעלותו לארץ. בקרבת דירת המורה התגוררה החובשת, בסמיכות לחדר־המרפאה. באותה החצר אף היו חדרים ששימשו לכיתות הראשונות של בית־הספר לילדי האיכרים במושבה. בחצר זו היתה השפה הרוסית מהדהדת ממרום דירתו של המנהל והיא המהלכת בתחומיה.
בחצר השמאלית, שהיתה גדולה יותר, היו כל מבני המשק – לבהמות, לתבואות, וכן חדרי־המגורים לעובדי החוה.
על המנהל א. קראוזה ידעו השלושה, שהוא אחד הפקידים של חברת יק"א, והוא קרוב בדעותיו להשקפותיהם של הפועלים החדשים על הישוב ועל העבודה הלאומית בארץ. הם כבר ידעו את עברוֹ, שבנעוּריו היה מחניכי בית־הספר החקלאי מקוה־ישראל, ולאחר שסיים את לימודיו שם נשלח להשתלמות בצרפת וחזר כאגרונום. אז מינתה אותו הנהלת יק"א כמנהלת של חַוַת סג’רה.
השלושה ידעו את יחוּדה של סג’רה ולמדו מראשית צעדיהם את סביבתה. איכרי המושבה – תחילתם בה כאריסים. ביניהם גרי־צדק, שהיו לפנים איכרים רוסיים על גדות הווֹלגה, ובאו לארץ לחיות בה כיהודים ולעבוד את אדמתה. השלושה חשו ביחודה של מושבה בודדה זו, שנתקדשה בדם מגיניה. בין תשעת קרבנותיה זכר נוח את ברלה שוייגר, שנפגש עמו ביום עלייתו במלון חיים־ברוך ביפו: אותו עלם בן שמונה־עשרה, בעל פנים רכים, עינים חיות ושׂער מסולסל. ברלה זה נצטרף ל"השומר," הצטיין באומץ לבו וקנה לו שם בכל הגליל כמגינו של כפר־תבור. הוא היה למפקד הגנתה ונפל בדמי ימיו.
השלושה אף ידעו, כי בחַוַת סג’רה הוקם הקולקטיב הראשון של עשרים בחורים, שקיבלו על עצמם את עבודת הפלחה של החוה בקבלנות, ועמהם חמש בנות, שנחלצו כמו חבריהן להחזיק במחרשה ולשתף עצמן בכיבוש העבודה. כן ידעו השלושה, שבחַוַת סג’רה נוסדו האגודות “בר־גיורא,” “החורש” ו"השומר"; כאן התחיל “השומר” ביצירת מסגרת ראשונה לכוח יהודי להגנת הישוב.
ה"שלישיה" נתקבלה לעבודה בחוה. המנהל חקר אותם על עבודתם בעבר והועיד אותם לעבודה בהכשרת שטחי ההר למטעים.
בחצרה של סג’רה היתה קבוצת פועלים מאורגנת מ"לגיון העבודה," שלוּחה של אגודת “השומר.” אנשי קבוצה זו התגוררו בחצר בצוותא ובשיתוף, ולהם מטבח וחדר־אוכל משלהם. מלבדם עבדו פועלים בודדים בעבודת־הנטיעות ובעבודות־המשק האחרות.
ה"שלישיה", שזכרו מה שעוללו חברי “השומר” למאיר, לא נצטרפו לקבוצת ה"לגיון." אכן, בחדשי נדודיהם במושבות הגליל שמעו הדים מכנרת, והוגד להם כי חברים בכנרת דרשו לתקן את העוול, לאחר שנתגלה כי אך מעשה־תעלולים היה כאן.
מתחילה עבדו השלושה בסג’רה בהכשרת ההר ובחפירת גומות לנטיעת זיתים והתגוררו אצל אחת ממשפחות האיכרים במושבה. שאיפתם היתה לעבוד בחרישת השדות וללמוד לשלוט בבהמות־העבודה. הם ידעו, שהעובדים בבהמות נבחרים ונבחנים בכושר הסבלנות וההתמסרות.
חצר החוה היתה נתונה למרוּתו של החצרן ר' מאיר, יהודי במיטב שנותיו, רחב־גרם וכוחו במתניו, עיניו ופניו זועמות ופיו מפיק מרגליות. הוא השולט באורוה והמנצח על סידור עבודתם של הפרדות והשוָרים, שומר על הרתמות ומתקנן. הוא המטפל בסוסה האצילה הלבנה של המנהל – והלה רוחש לו אֵמוּן. ר' מאיר הוא אף המסדיר את חלוקת הבהמות לעובדים. הוא המבטל זכותו של מתרשל ומונע ממנו את הבהמות לעבודתו. לפי יחסו של ר' מאיר נקבע תורם של העובדים בעבודת החרישה – מי לשוָרים ומי לפרדות.
בן־עיירתו של בן־ציון היה ר' מאיר. עלייתו לארץ היתה מחמת עריקה מחזית מלחמת־יפאן. משנודע לו שבן־ציון הוא בנו של השוחט מגלוחוב, האיר לו פניו הזועמים, ונתרצה “להעלותו בדרגה” – לעבודה בפרדות עם החורשים. ואת נוח ומאיר נעתר לזכּוֹת בשוָרים, החורשים במדרוני ההר.
היו נוח, בן־ציון ומאיר משכימים עם אשמורת הבוקר, בטרם יאיר היום, מקדימים לאורוה, מנקים ומקרצפים את הבהמות. ראה ר' מאיר שראויים הם להוקרתו.
כשר' מאיר מצלצל בפעמון, כבר החורשים נוגסים מפתם וחשים לצאת בעגלות ועם המחרשות לשדות. הם יוצאים מן האורוה המהבילה ואת שער החצר, מגיעים אל מישור הבקעה, רותמים שם את הבהמות למחרשות וחורשים משעות הבוקר עד רדת השמש. יום־יום היתה מתחדשת בהם ההרגשה, שהעבודה כובשת את האדמה ומחדשת את פניה, ואור מלכות, “מלך לשדה נעבד”, קורן בניר.
היצירה והקדחת 🔗
באמצע חודש אדר ב' נפסקו הגשמים, שמרובים היו באותו חורף. אדמות סג’רה רווּ מים, תבואות־החורף נבטו, וגדולה היתה הציפיה לימי שמש וחום ולצמיחתם של הדגנים. ההפוגה בגשמים אף היתה דרושה להכנת השדות לתבואות־הקיץ.
בשבועות האחרונים נשאר נוח יחידי בסג’רה מן השלושה. מחמת בטלה מעבודה, בשל הגשמים, נסע בן־ציון לרחובות, ומאיר אף הוא יצא אחריו ליהודה. עתה היה נוח מצפּה לשוּבם יום־יום.
לאחר ימים אחדים של התבהרות יצא לחרוש במדרונות הגבעות, מקום שרטיבות האדמה אינה מרוּבּה ביותר בשכבותיה העליונות. לאִטוֹ התנהל אחר שוָריו, שעבד בהם מראשית העונה ונתקשר אליהם בחיבה. דומים היו זה לזה, בצבעם השחור ובכתמי הלובן המועטים בראשם וגבם. נוח היה מבחין ביחודו של כל שור ובתכונותיו, ואף היה מבחין בהבדלים במבט עיניהם הבהמי. הוא חש ביתרונו של השור “יכין,” המישיר ללכת בתלם ואינו סר ממנו כחברו לעוֹל, “בועז.” הוא ידע שעבודתו בבהמות היא זמנית. חלומו לעתיד היה – שיעבוד את אדמתו בידיו ממש, ללא שימוש בבהמות.
אותו יום ערב שבת היה ובשובו לחצרו של האיכר התרחץ ליד החבית שנתמלאה מי־הגשמים, מילא ממנה את הדלי ושטף את רצפת החדר, סעד סעודתו בבית משפחת האיכר, וחזר לחדרו. הדליק את מנורת־השבת, שכב על מיטתו ועיין בגליון החדש של “הפועל הצעיר”, שבו פירסם ברנר מאמר גדול בשם “רגשות והרהורים” והקדישוֹ לא.ד. גורדון. שמחה כפולה שמח נוח על גליון זה: גם על המאמר של ברנר וגם על הקדשתו לגורדון; סימן, שברנר כבר נתוַדע לגורדון והוא אף מקדיש לו את הגיגי רוחו, שנוח העריכם מאוד. הרי הוא קרא מיצירות ברנר כבר בהיותו בסנובסק, וזוכר הוא את התרשמותו העמוקה מהן.
נוח היה גאה בברנר, שעיירתו נובי־מליני סמוכה היתה לחצר הגבעה שבה נולד. הנה שם גדל הסופר, שאת כתיבתו מַשוים לכתיבתם של גורקי ודוסטויֶבסקי. וכשהוציא ברנר את “המעורר” חתם עליו נוח, וכל חוברת שהיה מקבל היתה לו כאיגרת אישית מאח.
עתה, כשקרא את המאמר, נשתקע בביקרתו השנוּנה של ברנר, הסוקר את מצב הציונות ודַבּריה וכַתּביה. כאן נתגלה לו ברנר כלוחם לעבודה העברית, התוקף “כַּתָּב” שׁפירסם מאמר בעתון ציוני בחוץ־לארץ על אסיפת־המחאה של “הפועל הצעיר” נגד עניני “אחוזת־בית.” אותו כתב תיאר את הענין כאילו אלפי עניים מתגוללים בחוצות מאין דירה, והללו, חברי “הפועל הצעיר” הרשעים, באים ודורשים מאת הנדיבים, הבונים בשביל העניים האומללים מעונות, שהבתים ייבנו דוקא בידי יהודים, בעוד שידי יהודים אינן בנמצא כלל… על זה הגיב ברנר: “במציאות, כידוע ליושבים בפנים, מצב הדברים היה אז, אמנם, קצת באופן אחר. המלוה לבנין הבתים ניתן מהקופה הלאומית, שנאספה מדמי עניים ואביונים. הבתים הגדולים נבנו על־פי תכנית של משכן לאמידים – לעשירים ולא לעניים! בנאים ופועלים יהודים הלכו בטל וסבלו יסורי מחסור, בכל המובן האכזרי של המלים האלה, והעבודה היהודית שעל עפרות ארצנו לא ניתנה להם. במציאות נמק לבב כל אחד מאתנו, מואסי גיטו בכל צורה שהיא, לשמע ההתנצלות הידועה לאמור: ‘אין פועלים יהודים…’ ככה? אין פועלים יהודים, אתם אומרים? אבל אם אין ידי יהודים מסוגלות לעבודה, אם גם כאן לחיות על חשבון אחרים, זאת אומרת, על עבודת אחרים – אזי ארורים אנו בכל בניננו ובכל הכנותינו ‘לבנות’; כי גם בלי אש מן השמים – יהיה למעי מפלה.” ואל הפועלים, המבקשים את העבודה, פונה ברנר ואומר: “ודאי שאני, לא הציוני, את שוּלי מעיליכם הקרועים מעבודה הייתי מנַשק. מנשק, בכל אופן, עם אמונה בנצחוננו ובין בלעדה. חיינו פה חיי־אדם, חיי־שעה. זהו כבר נצחון כשהוא לעצמו.” והיו דבריו של ברנר, הנאבק על האמת לציונות, גם מכאיבים, שהרי הוא מכריז שאינו ציוני. הן הוא שכתב, “כי בשביל להיות ציוני צריך להיות מקוֹדם אדם המבין צערה של אומה וטרגדיה של אומה, אדם נקי דעת הלבב וצלול־הדעת, ויחד עם זה מאמין באפשרות אי־האפשרות וחזק בלי גבול לעבוד בשבילה וללכת בלא דרך.”
כאב נוח והירהר: הימצא בנו ברנר את האנשים והציונים האלה?
באותו רגע שמע דפיקה בדלת חדרו. פתח את הדלת וראה איש צעיר, עטור זקן שחור קטן, ופניו ועיניו התמהות מאירות.
שאל האיש: “אתה נוח נפתולסקי?”
הניע נוח בראשו, כאילו נאלמה לשונו, ולבו נפעם למראה הבא. הכניס נוח את האורח לחדר והושיבו על מיטתו.
“שאלתי עליך ב’לגיון העבודה', והנה מצאתיך. גורדון הוא שביקשני לראותך ולמסור לך על דאגתו ואת דרישת שלומו לך.”
“מגורדון? מתי ראית אותו? שלחתי לו מכתב־תנחומים בידי חברי, שנסעו לפני שבוע ליהודה. מה מצב־רוחו? איזה אסון הוא זה לאיש! חמש שנים ציפה לבוא משפחתו, ובהגיעה לארץ בא המוות על אשתו כחתף. הארץ קטנה, אך המרחקים בה כה גדולים, ואני עדיין לא הגעתי אליו. כיצד הוא נושא אסונו?”
“ראיתיו לפני שבועיִם,” אמר האיש. “באתי אליו מחדרה כשהכינותי עצמי לעלות לגליל. ידעתי שאשתו מתה עליו במחלה אנוּשה. באותו זמן חלתה גם בתו במחלה קשה. הוא עמד בגבורה בכל האסונות האלה, שהיה בהם כדי לשבור את האדם החזק ביותר. הוא מוסיף לעבוד, ובתו השיגה לה שיעורים פרטיים כמוֹרה, והיא מפרנסת את עצמה.”
“ההספקת להכיר את אשתו של גורדון ואת בתו?”
“ראיתי אותן בימים הראשונים לבוֹאָן לארץ. ברנר הביאני למעונו של גורדון בעין־גנים. ראיתי את האשה, יהודיה רגילה, והכרתי את יעל בתם. על כולם היתה השכינה שוֹרה. חשתי באוירה הטהורה והנלבבת. אכן,” הוסיף האיש, “מראשית היכרוּתי עם גורדון הרגשתי ביחוד דמותו, וידעתי כי פגשתי אחד האנשים המופלאים בארץ.”
נוח שתה בצמא את דברי האיש, שנעשה לו קרוב יותר. עתה התגבר על ביישנותו, ושאלוֹ: “מה שמך?”
“ברל.”
“ושם המשפחה?”
“כצנלסון.”
“קרוב למשורר יצחק קצנלסון?”
“אולי יש גם קרבת־משפחה רחוקה. המקור לשם המשפחה ודאי שקרוב הוא, אלא שרובם של הכצנלסונים מתעלמים ממקור השם, שיסודו בראשי־תיבות של כוהנים צדיקים, וגורסים את שם משפחתם בקוף ולא בכף.”
“רצונך שאביא לך ארוחת־ערב?”
“תודה לך. כבר סעדתי במטבח ‘לגיון העבודה’ בחוה.”
“אכין כוס תה ונשתה. לזה ודאי לא תתנגד,” אמר נוח. דמותו של ברל שבתה את לבו. נעמו לו דברי ההערכה לגורדון.
יצא נוח ומילא את הקומקום ממי־הגשמים שבחצר, חזר והעמידוֹ על מבשלת־הכוהל והדליקה. בשובו מצא את ברל עומד על־יד מדף־הספרים שהתקין נוח על הקיר סמוך למיטתו, מוציא ספר אחר ספר ומעיין בו, ושׂשׂ על כל אחד מהם כעל מַכּר ותיק. הוא מצא שם שירי ביאליק, שירי י.ל. גורדון, סיפורי פייאֶרברג, ספרי ברדיצ’בסקי, שירי היינה במקורם הגרמני, ספרי־טבע קלאסיים מתורגמים לרוסית, מגדיר בוטניקה. גדולה היתה שמחתו של ברל על קונטרסי “המעורר”, שמצאם סדוּרים על גליונות “הפועל הצעיר”.
פנה ברל אל נוח בהתעוררות של שמחה: “יש לך כל חוברות ‘המעורר’?”
“כן, כל החוברות שהופיעו, והן יקרות לי מאוד. בהיותי בגולה היו לי כאיגרות מאת אח אל אח. כמה טוב, שברנר כבר הגיע אלינו לארץ.”
אמר ברל: “כן, חוברות קטנות אלו של ‘המעורר’ היו תופעה מיוחדת בספרות העברית. בעצם שעת חירום ואבדן נעץ ‘המעורר’ קנה ואמר לספרוּת העברית: בדמַיִך חיי. אז כשלא היתה תקוה לסופר עברי שסיפור שלו ייקרא, ‘השילוח’ נסגר, ‘אחד־העם’ עזב את המערכה, ביאליק נשתתק, כל המפעלים אשר משכו את הלב היו מעֵבר לציונות, והיתה גבורה גדולה – לא תמיד מתוך אמונה, משום שאמונה לא היתה, ולא מתוך אידיאולוגיה, כי כזאת עדיין לא היתה אז, כי אם מתוך חושים טמירים אשר בעליהם אולי לא ידעו להגן עליהם ולהסבירם – להכריז כמו שהכריז אז ברנר בלונדון ב’המעורר' שלו: ‘אחרונים נישאר על החומה’. יסוד ‘המעורר’ בלונדון על־ידי יוסף־חיים ברנר, על־ידי אדם זה אשר כולו, כל חייו וכל מחשבותיו היו בניגוד גמור לכל מחשבה לאומית מסורתית, אשר היה אחד הנבוכים של הדור, אשר לא הציע שום פרוגרמה חיונית, זכות זו של הצלת הספרות העברית, של נעיצת הקנה אשר ממנה תצמח מחדש, נתגלגלה על־ידי ברנר. באותם הימים נסגרו במות ספרותיות בעברית, וסופרים עברים ברחו מן המערכה. והנה הרים ברנר את דגל העקשנות היהודית, נאבק עם האדם היהודי, עם האופי של האדם היהודי, וכן עם הגורל היהודי, כשהוא רואה את כל אימתו כאשר לא ראו אותה אחרים בדורנו. הוא שהזעיק את האחרונים, כעומד אחרון על החומה.”
אמר נוח: “עתה זה קראתי בגליון האחרון של ‘הפועל הצעיר’ את מאמרו ‘רגשות והרהורים’. שמחתי גם לעצם השתתפותו בעתון־הפועלים, וגם על הקדשת המאמר לא.ד. גורדון.”
“פגישתו של ברנר עם גורדון היתה למאורע גדול בחייו,” אמר ברל.
“כיצד מתגשרות דעותיו הקודרות של ברנר עם רעיונות והלך־רוחו של גורדון?” שאל נוח.
“הם חולקים זה על זה בדעותיהם, אך מתוַכּחים מתוך הקשבה עמוקה זה לזה ומתוך הערצה הדדית. ברנר רואה את גורדון כדמות יהודית גדולה. אלה הם שני האנשים הגדולים שמצאתי בארץ,” אמר ברל בפנים קורנות.
נוח הגיש בספלים את התה שהכין, ועל צלחת הביא תמרים ותאנים. “התמרים,” אמר, “עדיין אינם מתוצרתנו. מביאים אותם מבגדד, מיוָן ומסמירנה.”
“ולדעתך, האם הם מסוגלים לגדוֹל בארץ?” שאלוֹ ברל.
“התמר נמנה בשבעת המינים שנשתבּחה בהם הארץ. יש לנו רבות לעשות כדי להחזיר עטרה לישנה; נחדש את גידול התמר ואף נוסיף עליו כהנה וכהנה.”
ובתוך שהם נהנים מהתה ומהפירות המיוּבּשים, שאל ברל: “האם גם אתה נמנה עם הסתדרות ‘הפועל הצעיר’?”
אמר נוח: “בחוץ־לארץ הייתי חבר ב’פועלי־ציון'. בארץ לא הצטרפתי לא ל’פועלי־ציון' ולא ל’הפועל הצעיר'. איני חושב שיש הבדל גדול בין השתים, ואין טעם בקיומן הנפרד.”
“אני שמח לשמוע דעתך זו,” אמר ברל. “ובאשר לעתון אגלה לך, שקראתי את העתון ‘הפועל הצעיר’ מראשית הופעתו, לפני עלייתי לארץ. העתון הזה לא לקח את לבי. ‘המעורר’ היה קרוב לי יותר בסגנונו, בכל חבורת ההוֹגים והמשוררים שהשתתפו בו, ובאמת היוקדת של ברנר. ב’המעורר' היה כמעט הכל קרוב. ב’הפועל הצעיר' היה הכל משוּנה: העברית לא לקחה את לבי, ה’מַאמריסטיקה' בכלל לא היתה לפי טעמי ולא לפי רוחי. רק רשימות אחדות לקחו את לבי. ביחוד התרשמתי מרשימה אחת קטנה, ‘החלום ופתרונו’, שחתומה היתה בשלושה כוכבים. בלבי החלטתי: איש זה שכתבהּ – ארץ־ישראלי הוא. זו היתה רשימה של א.ד. גורדון; לאחר זמן, כשקראתי דבר חתום בשמו, קשרתי את שני אלה יחד, וידעתי: הנה האיש שאני מחפש! ולא טעיתי. עתה חל בעתון שינוי לטובה, בשל השתתפותו של ברנר והצטרפותו כחבר במערכת. אהבתו הגדולה של ברנר לכל סופר, צעיר וּותיק, תשמש כוח מושך לעתון הזה.”
“זמן רב ציפה גורדון להדפסת הרשימה שהזכרת,” אמר נוח. “היית קרוב אליו כשכתב אותה.”
אמר ברל: “ברנר כבר פירסם את ספרו הראשון מחיי הארץ. עתה סיים את ספרו השני, וכבר מסרוֹ להוצאת־ספרים בוארשה. ראיתי אצלו הגהות של הספר, וא.ד. גורדון הוא אחת הדמויות המתוארות בו. נתרשמתי מאוד מהקטעים שקראתי. אני בטוח שספר זה, כאשר יופיע, יהיה ‘שֶֹדֶבְר’ בספרותנו.”
“אני חושש מאוד, שגורדון ייפגע כאשר ימצא את עצמו בדמות גיבור בספר. הוא רגיש מאוד בענינים דקים אלו,” אמר נוח.
“סמוך אני ובטוח, שברנר הנוטה יותר לצד הקודר של החיים ואינו נוטה לאידיאליזציה, יֵדע לחשׂוֹף בדמותו את המאור שבמבקשי ‘התשובה’ ושל מגשימיה הראשונים.”
וברל הוסיף ואמר: “הסתכלתי בתריסר הספרים שברשותך, ושמחתי שמצאתי ביניהם את פייאֶרברג. גיבורו נחמן ב’לאן' נלחם למען העולם החדש. הוא לא היה כמשכילים שברחו מן החיים היהודיים, אלא כאדם שרצה לחיות את חייו היהודיים. בכל חיפושיו הזדהה עם עמו, ולא ראה כל פתרון אינדיבידואלי בלא פתרון לעמו. וכהמשכו – שירת ביאליק, השוללת את הקיום בגולה, את עצם החיים היהודיים כמו שהם, מנותקים מן הטבע, נטולי־שרשים, תלויים בחסדי אחרים. אכן, בלי הספרות העברית לא היינו מגיעים לראשית עבודתנו בארץ. תקוות רבות אני נושא בנפשי לספרות העברית ולעבודתנו התרבותית בארץ. כיבוש העבודה, השמירה וראשית התישבות עצמית כדרך להגשמת הפתרון הציוני אינם יכולים ולא יוכלו לעמוד במבחנים הקשים בלי מאוֹר תרבותנו, בלי המוֹרשת של העבר ובלי המשכה בכל הוָיית מעשינו. דיברתי על כך עם גורדון, ומצאתי בו תחושה עמוקה לבּאוֹת. זכות גדולה היא לנו, שברנר חי בתוכנו.”
ברל קם ללכת ואמר: “עוד נשוב וניפגש. רוצה אני להכיר את חבריך. אני מקוה, שכולנו שייכים לאותו ‘לגיון העבודה’.”
“בכל אופן, שייכים לאותו מנין ראשון, לפי הגדרתו של גורדון,” אמר נוח, ויצא ללווֹתוֹ.
השעה היתה מאוחרת. היה ליל ירח מלא. השנַים הלכו ברחוב היחיד של המושבה, שהבתים משני צדדיו כבר כיבו אורותיהם. בעלותם לגבעת החַוָה, נגלה לפניהם נוף הבקעה: שדות והרים רדומים.
“מכאן,” אמר נוח, “רואים ביום את הר החרמון בצפון ואת הר תבור בדרום.”
“כאן אפשר לנשום,” אמר ברל. “איזו פינת־קסם, מלאה מראות וחזיונות.”
הביאוֹ נוח עד לשער חצר־החַוָה, והם נפרדו בלחיצת־ידים.
הלילה היה מואר; אולם שבעתיִם גדל האור אותו לילה לנוח בפגישתו הראשונה עם ברל.
כששבו השלושה לכנרת, לאחר שנת נדודיהם במושבות הגליל, קיבלו על עצמם עבודה קבלנית, כדי להיות עצמאיים ולעבוד בלי משגיח. נצטרפו אליהם פועלים אחדים, שאף הם ביקשו לעשות כך ולא להיות תלויים בסדריו ובהשגחתו של מנהל החוה. בגלל הסכסוכים בין המנהל לבין הפועלים עזבו טובי הפועלים את כנרת.
השלושה מצאו תמורות בחַוַת כנרת. הגרעונות בעבודות החוה גדלו, וחלקה מאדמות החוה באום־ג’וני10 נמסרה לרשות קבוצת־פועלים קטנה, לעבּדה על אחריותה. עובדה זו היא שמשכה ביותר את בן־ציון וחבריו, ובגללה החישו צאתם מסג’רה וחזרו לכנרת.
תנאי־חייהם של הפועלים בחוה לא נשתפרו. הצפיפות במקומות־המגורים גדולה היתה. החדר הגדול של חורבת החאן נשאר כפי שהיה; בחורף היו הגשמים דולפים מגגוֹ, והחלונות נשארו שבורים כאשר היו. המיטות צפוּפוֹת היו כבקסרקטין, ואף הן לא הספיקו לכל הפועלים. אחדים מהם נאלצו להסתפק במזרנים על־גבי הרצפה המלוכלכת.
גם בחצר היו תמורות. ליד חדר החאן עבדו בנאים ערביים בהקמת בנין נאה של שתי קומות, למשפחת המנהל. בקרבת הירדן בנו בנין גדול למנוע העתיד לשאוב את מי הירדן להשקות בהם את אדמת כנרת. אולם בינתים עדיין היתה הפרדה מסתובבת במעגל, עיניה מכוסות בשק, ומניעה את משאבת־המים ומעלה ככה מים לחצר כנרת.
השלושה התגוררו בחצר ועסקו בעבודות שקיבלו בקבלנות מן המנהל.
העבודה הגדולה היתה באדמת ח’רבּת כּרך, קרקע עידית, מכוסה אבנים, סלעים ושיחים, שמחרשה לא יכלה לחדור בה. גבעת הכרך השתרעה לחוף הכנרת עד מוצא הירדן.
השלושה קיבלו עליהם גם עבודת קצירה בחרמשים, בקבלנות לפי הדונם. נוח, שלמד מכבר לקצור בחרמש בשדות אחוזת הוריו ברוסיה, נחשב מומחה בעבודה זו. המומחים האחרים בה רובם מהגרים שהיו איכרים ברוסיה לפני עלייתם לארץ.
קמת השעורה שנקצרה היתה נמוכה, החרמשים היו נתקלים באבנים של אדמת המלחה ונפגמים, ולכן היתה העבודה מיגעת וההספק בקצירה מועט.
בעונת קציר־השעורה סבלו ממַכּת ה"בּרחש." רבבות זבובונים זעירים היו מתנפלים על הקוצרים, חודרים לתוך הבגדים, עטים ביחוד על העינים והאזנים, עוקצים ומציקים.
עם סיום עבודת־הקציר חלה נוח בקדחת. הוא כבר הכיר מחלה זו מחדשי נדודיו במושבות הגליל. היא היתה תוקפת לימים אחדים, חולפת – וחוזרת חלילה. בימי הקציר נחלש נוח, והקדחת שתקפה אותו בפעם הזאת לא הרפתה ממנו שבועיִם ימים. נתמלאו החברים דאגה וביקשו להסיע את נוח לבית־החולים של המיסיונרים בטבריה. סירב נוח ובחר לקדוח על המזרן עם שאר הקודחים בחדר, והיה מבטיח לחבריו שהקדחת סוֹפה לחלוף. אולם החום והצמרמורת לא הרפו ממנו. החברים היו מבקרים אותו גם בשעות היום ומביאים לו תה חם ופירות, להשיב נפשו; והוא היה מצטנף, מכסה פניו בסדין והוזה בחלומות, ומתכנן תכניות למשק לדוגמה, משק שיהיו בו חלקות לגידול זרעים, לירקות ולתבואות, משק שהעבודה בו מרוכזת ובנויה על האיכות בטיוב הקרקע וזיבולה, בבחירת הזרעים ומיונם, בהעלאת פריון־העבודה ותנובת־האדמה.
ויש שהיה שוקע בהזיותיו במרחקי הזמן, וחי עם דמויות שנחתמו בנפשו, כשתחומי הזמנים מעורבבים. הוא חי בדמיונו פרקי־חיים של גיבורי־הרוח הקדמונים בדרך מאבקם ומלחמתם; של אנשי־מופת המקריבים חייהם לקידום חיי האדם. היה רואה עצמו כאותו חוני המעגל מימי־קדם, התועה בנתיבי הזמן ומדלג על תחומיו.
כשנוכחו החברים, שהקדחת אינה מרפה מנוח, ורופא או חובשת אין בכנרת, החינין אינו מועיל לו ולבית־החולים לטבריה אינו רוצה להיכנס – דרשו ממנו שיסע לזכרון־יעקב, לבית־החולים של הד"ר הלל יפה. בית־חולים זה נועד בעיקר למלחמה בקדחת; הוא הוקם בתמיכת הבארון רוטשילד, למען הקודחים בחדרה, ומנהללו, הד"ר הלל יפה, היה מצרף אליהם קודחים מבין הפועלים והשומרים.
נמצא חבר שעמד לנסוע ליפו. ביקשו חבריו של נוח שיילָוה אל נוח עד זכרון־יעקב. זכר נוח את הד"ר הלל יפה, שטיפל בו כשחלה בראותיו בימים הראשונים לבואו לארץ, וקיבל את דרישת החברים; אף נתקבלה עליו דעתם ששינוי מזג־אויר הוא תרופה טובה לקדחת.
הכינו לו החברים את חבילתו וכללו בה את הספרים והמחברות שביקש; אף מסרו בידיו בישליקים אחדים שהשיגו, ודרשו ממנו שהפעם לא ישוב עד שיעקור מקרבו את הקדחת, ואם גם ישהה חדשים אחדים ביהודה. הם הציעו לו לשהות שם עד גמר בניית בית המנוֹע, כי בבנין זה עתידים היו להשתכן.
שלושה ימים נמשכה נסיעתם של נוח ומלווהו ז. ברכות, שהיה מוּכּר לנוח מימי עבודתו בפתח־תקוה. איש זה, שביקש להיות סופר ועתונאי, כבר היה מפרסם מפרי עטו באידיש בעתונות היהודית באמריקה. ועל נסיעה זו והרפתקאותיה, התפאר ברכות, שיכתוב ספר מיוחד.
נוח עצמו ניטלטל בדרך מאותה שעה שהרכיבוהו על האוכף של פרדת בעלי־השיירות הערביים, העוברים את כנרת בדרכם מצפת ומטבריה, ומוליכים נוסעים ומשאות בין תחנת צמח וערי הגליל. בתוך טלטוליו קלטו אזניו את צעקותיהם של המחַמרים, ואת לעגו של ברכות על המים הרדוּדים של הירדן, שיעקב אבינו עברוֹ במקלו, על המדינה התורכית וסדריה הקלוֹקלים, על הרכבת החג’אזית שבוֹששה לבוא מדמשק. סוף־סוף עלו אל הרכבת ההולכת אל עפולה, אך בדרך נתקלקל הקטר והם נאלצו ללון בקרון.
כשהגיעו לחיפה כבר איחרו את מועד יציאת הדיליז’אנס לזכרון־יעקב, ונאלצו ללון במלון. שם פגש נוח אדם שאך זה יצא מבית־החולים בזכרון־יעקב, וזה סיפר כי מרובים הקודחים בבית־חולים זה והצפיפות בו רבה. הוא אף מסר לנוח, שקבלת חולי הקדחת נעשית בשעות שלפני־הצהרים.
ביום השלישי לטלטוליו הרגיש נוח שחלפו החום והצמרמורת שהציקו לו שבועות; רק חולשה רבה חש באברי גופו.
בשעות שלאחר־הצהרים הגיע עם הדיליז’אנס לזכרון־יעקב. ברכות, שליוָהוּ עד חיפה, נסע בדיליז’אנס אחר ליפו, ועמו שלח נוח איגרת לשמואל יבנאלי. באיגרת הביע את רצונו לפגשוֹ לכשיֵצא בקרוב מבית־החולים.
נוח פנה אל בית־המלון היחיד שהיה במושבה. כשהתקרב לבית־המלון נכנס חשש בלבו שמא לא יספיקו הבישליקים שנותרו בידו לתשלום לינת־לילה במלון מפואר זה. הלך אל בית־החולים, אך שם אמרו לו שקבלת־חולים תהיה רק מחר. חזר אל בית־המלון ונכנס אל משרדו, וחבילתו בידו.
פקיד־הקבלה ישב בכורסה מרופדת גחון על ניירותיו. הוא מדד את נוח ושאל: “למי אתה צריך כאן?”
“אני מבקש ללון אצלכם הלילה.”
“אין לנו מקום,” ענה בזלזול והוסיף לעיין בניירותיו.
כמהלומה נפלה התשובה הפסקנית על נוח. כנכוה ממגעו של זה חזר ויצא לרחוב. מבקש היה למצוא פינת־סתר לשעה קלה, לשבת ולהינפש; אבל עיניו לא ראו אלא אבנים, אבנים. ברחוב התהלכו הפרות החוזרות מן המרעה ורועים ערביים דופקים בהן; ובמבואות החצרות מכנסות אותן ערביות, ופעוטיהן נגררים אחריהן. בחצרות גרו גם משפחות הערבים העובדים במשקי האיכרים.
שאל נוח על מקום הגורן, והורו לו את הדרך אל קצה המושבה. במערב כבר שקעה השמש, וירדו דמדומי הערב. לאט־לאט צעד ברחוב הארוך. מימין לדרך ראה חורשת ברושים וקאזוארינות, ונכנס לתוכה לנוח מעט. הברושים היו גבוהים ונראו לו כנרות שחורים. מצמרתם שמע רחש צפרים בקניהן. בעומקי החורשה הבחין במצבות של בית־קברות. עמד ליד אחד העצים, ונעצב אל לבו. הנה, גם כאן קצה הדרך. אנשים חיו כאשר חיו, ומתו. מה עושה האדם במתנת חייו?… מתוך הרגשת בדידות ונכר הוסיף ללכת ולחפש את הגורן.
חצי־הירח של רבע החודש כבר היה משוטט בגובה השמים, וכאילו הסתכל משתאה על ההלך הזר, התועה באין דרך.
והנה נגלו לפני נוח גדישי הגורן של המושבה. הגיע אל אחד הגדישים וכרע־שכב עליו, ובעייפותו הרבה נרדם וישן עד אור הבוקר.
בבוקר נכנס נוח לבית־החולים שבזכרון־יעקב, ושכב שם ארבעה ימים. ביום החמישי הודיעו לו שעליו לפנות מקומו לחולים בקדחת שחוֹר־השתן, שכּן מצבו כבר שופר. ואמנם חלפה הקדחת וחוּמו לא עלה, והוא חש שכוחותיו שבים אליו. אף תאבונו חזר אליו; וטוב היה לו בהרגשת רעבונו ללחם ותבשיל, והיה טועם בהם טעם מעדנים.
עתה לא ידע אנה ילך. הבישליקים המועטים שהיו עמו לא הספיקו לנסיעה לחיפה, ואף לא ללינה בלילה הראשון בדרך. חזקה עליו הוראתו ועצתו של הד"ר הלל יפה להחליף את מקום־עבודתו, ולוּ רק לשנַים־שלושה חדשים. קשתה עליו עזיבת בית־החולים. כאדם הראשון, שגורש מגן־העדן, יצא עם חבילתו לרחוב המושבה. היה בדעתו לנסות מזלו ולבקש טובתו של בעל הדיליז’אס שיסיע אותו עד יפו, ושם ישיג נוח וישלם לו את יתרת דמי־הנסיעה. אולם אם יסרב האיש, לא תהיה ברירה לנוח אלא ללכת ברגל לחדרה, ומשם לחפש דרך ליפו.
בהתקרבו אל מרכז המושבה, מקום חניית הדיליז’אנס, הופתע למראה אליעזר שוחט, שהתוַדע אליו בגליל. שוחט היה מופלא בעיניו, בהליכותיו, בפשטותו ובאצילותו, כחבר וַעד “החורש” וכאחד מכובשי־העבודה בגליל. דבריו של אליעזר שוחט, שנוח קרא אותם ב"הפועל הצעיר," על הבעלות המוסרית של היוצר על יצירתו, עשו עליו רושם. הוא שמח איפוא לפגוש אותו עתה.
אף אליעזר שמח מאוד על נוח, ואמר: “זה עתה ירדתי מן הדיליז’אנס. מכתב הבאתי לך, משמואל יבנאלי, וגם סכום כסף שלח בידי להביאו לך לבית־החולים. חסכת ממני טורח הדרך, ואני שמח לראותך בריא ושלם.”
נוח ראה בהופעתו של אליעזר, ובמכתב ובכסף שהביא עמו, מעין גילוי אליהו. סיפר לאליעזר שלפי עצת הד"ר יפה אינו חוזר עתה לכנרת, אלא יוצא לרחובות כדי להחלים שם. בירכוֹ אליעזר בהחלמה שלמה, נפרד ממנו ומיהר להשיג את הדיליז’אנס היוצא לחיפה. ונוח יצא בדיליז’אנס הנוסע ליהודה.
כשבא נוח לרחובות לתקופת החלמה, נשתכן בבית משפחת זלצר, משפחה עמלה, שהוא התגורר פעם באחד מחדרי ביתה יחד עם א.ד. גורדון, וסעד על שולחנה.
בית משפחת זלצר, והבית הסמוך לו, ביתו של ר' יעקב הסנדלר, בודדים היו על גבעה מרוחקת מן המושבה וצופה על־פני כל הסביבה וכרמיה. את הבית בנו במו ידיהם ר' יעקב ופייגה זלצר, שעלו לארץ לפני העליה השניה, אך לאחר עלייתם של מיסדי המושבה.
אנשי־עבודה היו בני משפחת זלצר, והפרנסה מועטה. ולהם בן ושתי בנות. היו ההורים עובדים בכל עבודה שנזדמנה לידם ומוסיפים נדבכים לבית הקטן, שחלונותיו קטנים וגגו נמוך, מסיימים בניית חדר ומשכירים אותו לפועלים. האב היה לעגלון והיה מוליך נוסעים יום־יום מרחובות ליפו, והאם פתחה מטבח לפועלים.
כשבא נוח אל הגבעה לא הכירהּ. מול בתי משפחת זלצר ור' יעקב הסנדלר נתרוממו עתה בתים מפוארים בני קומתיִם, שבנו להם שני יהודים עשירים שבאו מאמריקה. עתה כבר היתה למקום צורת רחוב, ושמו – “מנוחה ונחלה”; אמנם תושבי המושבה כינוהו “רחוב המיליונרים”.
משיכה מיוחדת היתה נודעת לאחד מבתי הקומתיִם, שצבעו מבחוץ היה ורוד: שם התגוררו “האחיות”, שאת שמן שמע נוח בחיבה ובהערצה גדולה מפי חיה זלצר, בת־הזקונים של המשפחה: “עליך, נוח, להכיר את שתיהן. כל הנוער מוקסם מהן, וכבר מתהלכות אגדות עליהן. שם האחת רחל11, ושם אחותה שושנה. מפעם לפעם, בלילות, מתכנס הנוער בבית הזה, לשמוע לנגינתה של שושנה בפסנתר. וכמובן, גם שירה־בציבור נשמעת בנשפים אלו, ובני המושבה ובנותיה, ורבים מחברינו הפועלים, מצטרפים לזמר ולנגינה.”
גם בחיה עצמה מצא נוח מן החידוש. שונה היתה מבני המושבה ובנותיה והולכת בנתיב משלה; חיי העמל של בת למשפחת עמלים ומוכנה לעזור בכל שעה פנויה. לכן היתה כזרה בקרב בני־הנעורים שבמושבה.
נוח ידע על דרכה להימשך אחר גדולים ממנה בשנים, אחר הפועלים שראתה אותם כאידיאליסטים וכאנשי־מופת לדרך־חיים אחרת. נוח ידע על אהבת־נעוריה לבן־ציון. הלה, שהיה בא אל נוח ואל גורדון, חמד את חיה בת השש־עשרה, שעמדה אז בפריחתה וביפיה.
עתה, שנה אחר שראה אותה נוח לאחרונה, חש בה תמורה נפשית גדולה: היא מעורבת עם הבריות. ענין רב מצא בדבריה על האחיות המופלאות שבאו מרוסיה, מבית משפחה עשירה בפולטבה, שהן בחורות יפות. בבואן למושבה לא ידעו אף מלה עברית אחת, ואף לא לדבר אידיש, ודברו רוסית. אולם הן נדרו נדר, שלא תדברנה זו עם זו, ולא עם איש זולתן, אלא בלשון העברית, ואף קיימו את נדרן. הן רכשו ספרי לימוד ומלוֹן עברי־רוסי, והיו נעזרות בספרים למצוא ניב בלשון העברית. באחד הימים באו האחיות ונתישבו כתלמידות בגן־הילדים של המושבה, להקשיב ולשמוע מפי תינוקות ומפי הגננת את צלילי המלים העבריות. בכוחה של עקשנות מופלאה זו כבשו את העברית. הן נעזרו ומוסיפות להיעזר במורים וידידים, קוראות שירה וספרות עברית וקונות בקיאות רבה בהן.
המורה ישראל טלר, סיפרה חיה, מרבה לדבר בשבחן, וביחוד מתפעל למראה התקדמותה של האחות רחל ותפיסתה ותחושתה העמוקה בלשון: היא מגלה לעצמה יום־יום ממכמני הלשון, ממקורות התנ"ך והאגדה.
רחל ושושנה הן עתה אהובות הנוער. קסם מתמשך מהן על כל הבא בקרבתן. יש בהן משמחת־החיים, וגם לימי־חול הן משווֹת ברק של חג.
“האחיות שמעו עליך מפי ידידך אהרן כהנוביץ,” אומרת חיה לנוח. “הוא שלימד אותן את שירך ‘תוחלת נוער’, בלחן שהוא עצמו חיבר. הוא שר אותו בליווּי צלילי הפסנתר, והשיר נתקבל יפה. האחיות שמעו על בואך מכנרת, והן רוצות להכירך. הן באות לביתנו, אמא דואגת להן לצרכי ביתן.”
חייך נוח, והצטער על מעשה ידידו כהנוביץ, שהוציא סודו לרשות־הרבים. אולם סיפוריה של חיה עוררו בו רצון להכיר את שתי האחיות.
התחיל נוח לעבוד בפרדסו של מינקוב. כבר עבד אצלו בעבר, והיה מקובל עליו כפועל טוב ואחראי. נמסרה לו הפעלת המנוע לתקופת ההשקיה, ובהיעדרו בערב או בלכתו למושבה, היה עושה אותה “הבּוֹיַרג’י” הערבי.
באחד הימים, בשובו מהעבודה, פגש נוח בבית זלצר צעירה נאה ותמירה, לבושה בפשטות ודיבורה בנועם ובחן. מיד ידע שהיא ודאי אחת מן “האחיות.” כשעבר על־ידה, פנתה אליו ושאלה: “אתה הוא האיש שבא מכנרת?”
הסמיק נוח וענה: “אני האיש.”
“ואני כבר יודעת ששמך נוח; ושמי רחל,” אמרה בחן והושיטה לו את ידה הענוגה, והוסיפה: “רואה אתה? כאן, מול הבית הזה, בבית הוָרוד, מעוננו. ונא לבקר אצלנו בכל שעה פנויה. ידיד משותף לנו, חברך כהנוביץ, גם את שירך כבר הספיק ללמד אותנו. שיר יפה!”
“כבר לא מצא שירים טובים ממנו!” אמר נוח בנימת תרעומת.
“תבוא אלינו, הלא כן? שלוש אחיות אנו. תחילה היינו שתים, ובימים האחרונים נוספה לנו אחות קטנה, אף היא מנגנת, שתי אחיותי מנגנות. ואני? אני רק מקשיבה.”
לחצה את ידו של נוח בחמימות, והלכה. קסם דמותה, עיניה התכולות הגדולות והעמוקות שבו את לבו, ודבריה התרוננו בנפשו כמנגינה.
כהנוביץ הביא את נוח למעונן של האחיות. הם מצאו אותן מוקפות בני־נוער עליזים, כשבחלל החדר מרחפים צלילי הפסנתר. שתי האחיות ניגנו בארבע ידים מיצירות בטהוֹבן, מוצרט ושוֹפן.
לאחר הנגינה והשירה היו יוצאים לתוך הלילה, כשהם שופעים חדוַת־נעוּרים. לעתים היה גם נוח נלוה אל החבורה בסיורי־לילה על “גבעת האהבה.” רחל היתה מתרפקת על נוח, מבקשת לדובב אותו, מבריקה רעיונות על שירת האדם עלי אדמות. שנונה היתה במשפטיה על סופרים שלא היו קרובים לה ברוחה, ונלהבת לשירתם של משוררים גדולים, לרמונטוב, פושקין, גיתה, וליצירות הסופרים הצרפתיים הגדולים. אף היתה מתבּלת דבריה ברשמי התפעלות על המכוֹרה החדשה, שמיה ונופיה, שדותיה, הריה וכרמיה.
גם נוח, שבעל זכרון נפלא היה בשירה ובאגדה, היה דולה מאוצרותיו מתוך ספרים, סופרים ומשוררים עבריים. רחל היתה מוקסמת מיפיו ומאצילוּתו של נוח, אף מביישנותו. היא היתה באה אל חדרו, וסופגת לתוכה מידיעותיו במקורות הספרות העברית. נוח הקדיש לרחל שעות ללימוד האגדה, ורחל טעמה בה מחכמת־חיים של הקדמונים.
יום אחד באה רחל אל נוח והביעה את שמחתה הגדולה על ביטוי חדש שגילתה אצל הסופר דויד פרישמן: “אותיות פורחות.” ביקש נוח להעמידה על מקורו של הביטוי, והלך והביא מבית זלצר מחזור וקרא לה במעשה עשרת הרוגי־מלכות את פרשת מיתתו של ר' חנינא בן תרדיון, שכרכוהו בספר־תורה ושרפוהו, ואמרו לו תלמידיו: רבי מה אתה רואה? אמר להם: גוילים נשרפים ואותיות פורחות.
נרעשה רחל לשמע הדברים.
רחל היתה באה אל חדרו של נוח ומבקשת לשמוע מפיו על א.ד. גורדון, על בן־ציון ועל כנרת. הוא סיפר לה על פגישתו עם ברל ועל קסמי הגליל.
בנפשה של רחל התחוללה תמורה. בפגישותיה עם נוח וחבריו שבאו לבקרו נתוַדעה ונתקשרה לרעיונם, רעיון התחדשות האדם בעבודה. אף היא החלה לחלום על “נגינת המעדר,” כרעיון שהביע נוח, שהגאולה השלמה לארץ־ישראל תבוא על־ידי המעדר, שיחשוף ויעלה מחורבותיה של הארץ את זמרת בית־המקדש. “לנגן במעדר ולצייר על האדמה” – זה היה עתה חלומה של רחל, והיא החליטה לבקש לה הכשרה כפועלת חקלאית. בן־ציון, שבא לביקור ברחובות והשתכן עם נוח בבית משפחת זלצר, הוקסם מן האחיות והזמינן לבוא לכנרת. רחל החליטה להשתחרר מכל הבטחותיה שהבטיחה לאביה לפני צאתה לארץ, ולהיוָלד מחדש בעבודה. נוח סידר לה עבודה בפרדס שעבד בו, והיא עמדה במבחן. ימי העבודה היו לה כהכשרה ראשונה, לקראת עליה לגליל הנבנה והצטרפות לבוני כנרת המתחדשת.
באותם ימים העלה נוח, במחברותיו, ניבים אלה להלך־נפשו ולאהבתו:
לֹא תֵדְעִי, יַלְדָה חִוֶרֶת,/ אֵיךְ אוֹהֵב בָּחוּר רְפֵה־כֹּחַ – עֶלֶם רַךְ וּלְבֶן־הַמֵצַח./ וּמִנַיִן לָךְ לָדַעַת?
אֶל עֵינִי יֵשׁ שֶׁתַּבִּיטִי;/ מַה תַּכִּירִי שָׁם, בָּעַיִן? – הֲתַכִּירִי תוּגַת חֶרֶשׁ,/ אַט רוֹעֶדֶת בִּרְסִיס דֶמַע?/ סוֹד הַפֶּלֶא זֶה הִנֵהוּ:/ כָּךְ אוֹהֵב אֲנִי בַּסֵתֶר…
סערת־נפש עברה את נוח, והוא ביקש לו בדידות, לכן העתיק את מגוריו למקום־עבודתו בפרדס מינקוב הנמצא מהלך מחצית השעה ברגל מן המושבה רחובות. בעל הפרדס אף ביקש למַנוֹתוֹ למפקח על עבודת המנוע השואב את המים מבאר הפרדס ביום ובלילה. בשעות הלילה נאגרים המים בבריכת־האבן הגדולה, ובשעות היום זורמים יובלי המים להשקיית החלקוֹת הרחוקות והקרובות של הפרדס הגדול.
נוח העביר את מיטלטליו המעטים אל חדר־העליה של בנין הבאר, והתקין לו שולחן ומיטה מתיבות־עץ, פרימוס לבישול ארוחותיו הצמחוניות, ענבים ופירות העונה. כצידה לקריאה הביא עמו חבילה של גליונות “הזמן” – עתון עברי שהופיע בפולין והיה מתקבל אצל הסופר־האיכר משה סמילנסקי. נוח השיג העתונים הללו מידידו של הסופר. בעיקר התעניין נוח במאמריו של ברנר שנתפרסמו מזמן לזמן באותו עתון.
בפנקסו היה נוח מעלה הגיגים בחרוזים, ותרגומי ניבים שהיה דולה משירת היינה, לרמונטוב ופושקין, וקטעי מחשבה שמצאם ראויים להביאם בשם אומרם בין הדפים. בין אלה הוקצה לברנר מקום מיוחד, ובאו בהם מדבריו מימי “המעורר” שלקט נוח עוד בגולה, ומיצירותיו הגדולות.
יש שבשעות־מצוקה יחזור נוח ויתיחד עם פנקסו והיו לו הקטעים כמשיבי־נפש וכמזון רוחני. וביחוד היה חוזר וקורא בימים אלה קטעי הגות נפשו של ברנר, כאיגרות אח כואב קרוב, ששיגר אליו למקום בדידותו.
"לא איגרת־שלוֹמים – מגילת וידוי אני רוצה להריץ לך בזה, אחי.
“כי הנה אם אמנם – הדיבּר אין בפי, אחי: אם אמנם. כל מלה ומלה שאני מעלה על הכתב ברגע הזה, גוזרת את לבבי: אם, אמנם, כל הברה והברה היצאת מאתי. בשעה זו פולחת כליותי – בשעה זו. אחי, בשעה זו גופא, ניטלים במכאובים אשר אין תואר למו. חייהם של אחי בני־עמי – אם, אמנם הרגש ארגיש עתה בכל רגע ורגע את כובד העווֹן שבכל מעשה, שבכל נדנוד, אשר לא להצלה יבוא – אף־על־פי כל אלה, אמרתי, אחי ורעי. אדברה באזניך את אשר עם לבבי, אשפוך לפניך את שיחי, אשיחה… למען אָמֵק ביגוני ולמען לא ירוַח לי. עד נצח, עד נצח”.
אותו בוקר קרא נוח בגליון של “הזמן” את מאמרו הגדול של ברנר “על העיקר שאיננו”, קרא והעתיק ממנו קטעים בפנקסו.
לאחר הזריחה, משנתמלאה הבריכה משאיבת הלילה, טבל במימיה הצוננים, סעד מסל הענבים, וקרא שוב במאמרו של ברנר על ברַנד, גיבור יצירתו של איבסן, שברנר קרא אותה בימי־נעוריו. ואז הוא נזכר במחזה הראשון, כיצד מתנפל ברנד על איכר ובנו, ומוכיחם שאינם יודעים את האלוהים. האיכר טוען שיש לו ילדים קטנים בבית ואי־אפשר לו להתחייב בנפשו על לא דבר. ועל כך שופך עליו ברנד אש וגפרית במליצה ובחרוזים. וברנר אומר: “כל מה שקראתי על הכוהן הנזעם והתראותיו – על השאוֹל אשר לרגליהם – לי לא הוכיח כל זה כלום, כלום.” אותו גיבור בדמות הנביא הגדול והמוכיח, נראה לו לברנר כחסר הבנה בחיים ובצער שבחיים. “הוא המתנפל” בסערת דבריו על ההמון הרעב. מה הוא רוצה ממנו? מה הוא רוצה! נהמתו – מה הוא בא לבלבל את המוחות בדרשותיו, ששמע מסימון קירקגרד? מה הוא נותן להמון זה בנבואותיו ולאן הוא קורא אותו? לאן? מה יהיה להמון הגדול והאובד הזה, אם ילך אחרי הנביא אל “מקדשו,” אל ההרים הרמים והנישאים? מה יש בכל אלה, אם לא פראזות ריקות, שאינן מעלות ואינן מורידות?
מבוא זה על התרשמותו של ברנר מן הכוהן, היתה כהקדמה לנמשל שהיה קרוב ללבו של נוח, והוא העתיק את המשך הגותו של ברנר. הנה יתאר כיצד שר הכפר מחזיר את ההמון מאחרי ברנד בבשׂוֹרת־רמיה, כי עלו דגים רבים ביאוֹר ואין מי שיצוּדם.
וברנר לבו נתון כולו להמון החוזר לצוד דגים ואינו הולך אחרי ברנד, העולה לבדו אלה הרים וכל דבריו נשא הרוח. ונוח מעתיק: “הנה בכל אופן, יש בציד דגים לא רק יותר תועלת מוחשית. אוכל לבני־אדם, שגם היא חשובה לאין־ערוך מ’נבואה' אלא גם יותר יצירה, יותר יסוד רליגיוזי, אם אתם רוצים, יותר סוד עמוק מאשר בדברי הנבואה של ברנד ודכותיה, על הלחם לבדו ועל רכישת הלחם בעמל ובזיעה תחיה נפש האדם יותר מאשר על כל מוצא דברי פי הנביאים יחדיו!”
כגילוי חדש ומרתק היו לנוח דברי ברנר כשהוא מעמיד כהיפוכו של ברנד את דמותו של א.ד. גורדון. וכך רשם ברנר: “א.ד. גורדון אינו ברנד, פחות נאה ממנו הוא דורש ויותר נאה ושקט ממנו הוא מקיים. הלא זהו אותו א.ד. גורדון הפועל בא־בימים – האח הבכור לכל בעלי האידיאולוֹגיה החדשה הזאת בעולמנו, האיש הזה אשר כתב לנו את המאמר ‘מעט התבוננות’ – לא איזה פואימה דרמתית לכל העולם – ואשר בתוכנו הוא מתהלך, איננו ברנד, דבר שאין צריך לאמרו שאין בקולו אותה הבטיחות הגדולה. אין אותה האמונה שארעא ושמיא ישמעו לו. להיפך, הרי מתחילים הדברים במצב־נפש כל־כך מדוכא, ב’קוֹשמַר' (איזה מלה רוסית דוסטויֶבסקאית־צ’יחובית) – אותם הדברים שאפס קצותם רואים אנו בהתחלת שקיעת שמשו של הכוהן האיבסני, כאשר קרבו ימי אגנס למות, אמנם מאותו החומר קורץ הפתוס שלו, כשפטיש צריך היה לפוצץ סלעים, אבל גם הוא עצור אצל זה שלנו, עצור ביותר. יש כאן זעיר שם גם הד אותה האירוניה המיוחדת של ברנד בדברו עם שר הכפר ושאר ראשי־הקהל. לוֹ יש, בעיקר, התביעה הקיצונית: הכל, הכל, תנו הכל. למרות מה שעתה לא כלום, ומה שחשוב ביותר, ה’הכל' אינו איזה אידיאל הררי בעלמא, כי אם תביעה אנושית ביותר, טבעית ביותר, ברורה. ה’הכל' שא.ד. גורדון עומד עליו, הוא דוקא בחינת ציד־דגים, כלומר, עבודה אנושית, עבודת־הטבע. מעשה יום־יום, הוא, המטיף לרעיון התחיה, כי יהיה זה לנו מה שהיתה הדת לאבותינו, מבין יחד עם זה, בעומקי נפשו, עד כמה נִפלה הוא רעיון התחיה, רעיון העבודה, שבא להפוך אותנו, את עצמותנו, ולעשותנו לאנשים אחרים, יותר עמוקים, יותר ראויים לשם אדם מאמונתם של אבותינו, שלא נבעה אלא מתוכם ומעצמותם והיתה כולה בדמותם וכצלמם. ומפני זה כל־כך רועד קולו בדברו: ומפני זה כל־כך קרוב הוא אל הלב, קרוב ואנושי”.
רטט עבר בנפשו של נוח ולא עזבוֹ עוד. באותו מאמר שואל ברנר את א.ד. גורדון למה הוא מזלזל כל־כך בכבוד היאוש?
זכר נוח דברי “הזקן” באחת הפגישות במעונו בימי היאוש, שנהגו לקבוֹל עליו – במחנה הקטן, אז אמר: “תנו לי מאתים, שלוש מאות צעירים, המיואשים מחיי התלישות של עמם בתפוצות ובנכר. ויהיה יאושם גדול ועמוק כתהום. ועמהם יחדיו נכבוש את שממות הארץ ונחַיה את עצמותינו.”
זכר נוח שיחתו הראשונה עם ברל כצנלסון בסג’רה, על ברנר ו"המעורר", כשאמר לו: “שני אנשים גדולים מצאתי בארץ – י.ח. ברנר וא.ד. גורדון.” כגילוי חדש היו לו עתה דבריו של י.ח. ברנר על גורדון הזקן.
והיו דברי ברנר על א.ד. גורדון מלַווים את נוח כל אותו יום, ויקרו לו הדברים שהעתיק בפנקסו, שהיה בהם סוד שיח נשמות, סוד הרגשת קרבת הרוח לאדם בבדידותו.
אותו יום זכר פגישה חטופה עם ברנר במעונם של יוסף אהרנוביץ ורעייתו הסופרת דבורה בארון, שידעה לבטא באצילותה את אהדתה כל־אימת שנזדמן למעונם הצנוע בעיר־החוף. זה לא כבר, בשובו מכנרת, סר למעונם, ובהיותו שם נכנס אליהם ברנר. הוא הביא עמו כתוּבים במעטפה, ומסרם לדבורה בארון, שקיבלה פניו באהבה ובחרדה לשלומו. מן העננה הכבדה שריחפה על פניו ניכר הכואב הגדול. אהרנוביץ פנה ואמר לברנר: “תכיר את ידידנו, נוח נפתולסקי.” הפנה ברנר פניו אליו והעננה הכבדה נתחלפה במאור־פנים. אמר: “אתה הוא נוח? ועליך שמעתי מפיו של גורדון הזקן. אתה נשאר כאן לימים אחדים?”
נבוך נוח ואמר: “אני רק עובר־אורח והולך היום לרחובות.”
“לרחובות? טוב, ודאי שנתראה,” אמר ברנר ולחץ ידו ונפרד מהם ויצא לדרכו.
אחרי הצהרים התקין נוח עצמו לעבודת־הלילה במנוע המשאבה, הכין את הדלק והשמן, והנה ראה דמות מוּכּרת לו מאוד מתקרבת אליו, ושעה קלה נדמה לו כי תעתוע הדמיון הוא. הרי עליו חשבתי כל היום, ברנר? ואמנם ברנר היה הבא, ונוח היה נרגש מאוד.
ברנר לחץ ידו והתנצל: “באתי אליך בגזירת גורדון הזקן. הוא שדרש ממני שאכירך מקרוב.”
הוֹליכוֹ נוח אל מדרגות הבית ועלה אתו על חדרו. וברנר מוסיף ואומר: “גורדון סיפר לי שיש עמך דברים בכתב. אם תאבה, אני מוכן לקרוא את אשר תתן, ואפילו עתה כאן. יש לי זמן.”
הסמיק נוח והתרעם בלבו על גורדון; אך קשה היה לו להשיב פניו של ברנר, שטרח והגיע ברגליו לפרדס. אמר לו: “אני עצמי איני מרוּצה מכתיבתי, כלום יש טעם להטריחך בכך?”
“אל תחוס עלי. יודע אני לקרוא. זאת גם מלאכתי.”
באותה שעה ראה ברנר על שולחנו של נוח את שירי י.ל. גורדון, והתחיל מדפדף בספר.
שאל נוח: “מדוע כבר נשכח המשורר הזה?”
נתרגש ברנר ואמר: “מפני שאנו איננו עם המכבד את משורריו. גדולה שירתו של י.ל. גורדון. מה יודע עמנו על משוררי־אמת שלו? הן יודעים אנו, במה נתונים בני העם,” נאנח ברנר ולא סיים.
שאל נוח: “איך אתה מרגיש בארץ־ישראל?”
אמר ברנר: "כסופר הכותב בשפה העברית? יש רגעים שאני מרגיש גם בטוב. הנה בלכתי אליך עברתי ברחוב המושבה, ונקרתה על דרכי חבורת בנות שדיברו ביניהן עברית. הורתה אחת מהן בידה עלי ואמרה לחברותיה: ‘הנה, זהו הסופר ברנר’.
"‘זהו ברנר?’ ענתה לעומתה חברתה בתמיהה. ‘זהו לא ברנר!’
“אמרתי בלבי שהסופר העברי שבי עורר בהן התרגשות וגם הנחיל להן אכזבה. ודאי תיארו לעצמן בנות־ישראל אלו את הסופר העברי ברנר, שאולי גם לא קראו סיפור מסיפוריו, כבעל תלתלי־שׂער מרהיבים ועינים לוהטות, ואני ודאי איכזבתי אותן במראה פני… אף־על־פי־כן, אם יתרבּו בני־ישראל בארץ ויחיו מעבודתם ויגיעם, יהיה צורך גם בסופר ובספר עברי. בימים הראשונים, בבואי לארץ, הייתי במושבה אחת, וראיתי בפעם הראשונה כיצד ביקשו הילדים מהמורה שיחלק להם מספריית בית־הספר ספרים עבריים לקריאה. ראיתי אותם עומדים בתור ומבקשים את הספר מהמורה – כפת־לחם מאת אמא. אז הרגשתי בפעם הראשונה, שעוד יש ערך־מה לכתיבתנו ולעמלנו. י.ל. גורדון שאל – למי אני עמל? אולי עוד יהיה לנו קורא עברי, אם בכלל יהיו לנו חיים יהודיים בארץ הזאת. ויש ראשית לחיים אלה. והנה – אתה, גורדון, ברל..”
הלך נוח והביא פירות והכין תה. שאלוֹ ברנר: “ומה בדבר בקשתו וגזירתו של גורדון?” חזר נוח והוציא את מחברתו האחרונה, שבה העלה את הגות־נפשו על אהבתו. פתח ברנר וקרא: “לֹא תֵדְעִי, יַלְדָה חִוֶרֶת,/ אֵיךְ אוֹהֵב בָּחוּר רְפֵה־כֹּחַ / עֶלֶם רַךְ וּלְבֶן־הַמֵצַח..”.
נשא ברנר את עיניו והסתכל בנוח, הניע בראשו כמי שאינו מסכים עם הכותב, והוסיף לקרוא. לא שתה מן התה ולא טעם מן הפירות, והיה שקוע בקריאתו ולוחש מפעם לפעם: כן, יפה, יפה. וכשסיים קריאתו, שאל את נוח: “תגיד לי, אתה אוהב ילדים?”
“פעם אהבתי, בימי־ילדותי.”
“ועתה? היש לך צורך להחזיק תינוק בזרועותיך, לאמץ ילד על ברכיך?”
נבוך נוח ולא ידע מה יאמר.
אמר ברנר: “בעצם, איני מבין הרבה בשירה; מכל־מקום איני גורס, שעלם רך ולבן־מצח צריך לאהוב ילדה חיורת. הוא צריך למצוא תיקונו באחרת.”
“תבין לי,” הוסיף ברנר כמתנצל, “אמרתי לך, כי איני משורר. והאדם, כל אדם, נושא בקרבו את חידת־חייו. חיי האדם הם אין־סופיים, והוא משווע לאמת שלו. הספרות מבקשת להגיע לאמת הזאת, ובקשת־האמת הזאת נצחית היא, כל עוד יחיה אדם עלי אדמות צריך לבקש אותה.”
גמע ברנר מן התה שנצטנן, וקם ללכת למושבה. נלוה אליו נוח, והיה מצטער על טרחתו של ברנר. אבל ברנר עצמו ביקש ממנו לבוא אליו לעין־גנים, בטרם יעלה לגליל ולכנרת.
נפרד נוח מברנר וחזר בדרך־העפר. לאחר כברת־דרך הפך פניו לראות את ברנר, והנה גם ברנר עומד ומביט אליו.
היה נוח נבוך ונפעם. מתרעם היה על גורדון הזקן וגם מכיר לו טובה על הפגישה. והיתה הרגשת הודיה ממלאת את ההוָיה; טוב שחי עמנו כאן בארץ יוסף־חיים ברנר, האדם והסופר. משום־מה עלה עתה לנגדו זכר פגישה אחרת, פגישה עם הרב קוק. יום אחד, כשהיה נוח שומר בחדשי הבציר בכרמי רחובות, בסוכתו שהקים בידיו על אחת מגבעות הכרמים, בא אליו בעל־הכרם ועמו הרב אברהם יצחק הכוהן קוק ובנו, שהיו ממקורבי משפחתו. הושיבם נוח על התיבות הריקות שהיו לו בסוכה. על תיבה אחרת היו פזורות חוברות מרופטות של “המעורר.”
נסתכל הרב בדפים, נתכופף ונטלם בידיו ועיין בהם.
הלך נוח עם בעל־הכרם לבצור לאורחים מן הענבים הטובים. כשחזרו עדיין היה הרב מעיין בדפי החוברות. העיר לו בנו בתמיהה, מה מצאת בדפים אלה?
נשא הרב עיניו ואמר לבנו: “יש פה דברים, דברי נשמה יהודית גדולה, בחוברות הפזורות. זיי זענען וילד, מ’דארף זיי בינדען.” כלומר, החוברות פראיות וצריכות כריכה… והרב נאנח ופניו האירו באור גדול.
ומשום־מה נתקשרו הדברים ההם עתה בשאלתו של ברנר: “האוהב אתה ילדים? האם יש לך צורך להחזיק תינוק בזרועותיך?” וצלילי קולו של ברנר היו הומים בנפשו הנסערת של נוח, ודמותו של הסופר הקורא לאחרונים על חומה ונושא בנפשו את היאוש של העם היהודי התלוש והמפוזר לתפוצותיו, היתה כמבקשת בכל יחיד את בוני החיים, את אימוץ התינוק הרך הצריך להיוָלד.
כנרת 🔗
למחרת ביקורו של ברנר בא מאיר רוטברג לבקר אצל נוח. מאיר היה אז חבר במרכז החקלאי של פועלי יהודה, והיה נודד במושבות לארגן את הפועלים ולהקים מוסדות של עזרה הדדית.
מאיר הביא לנוח את החדשות האחרונות מכנרת. הוא סיפר לו על התסיסה בקרב הפועלים ועל מאבקם עם הפקידוּת בחַוָה. כל ההתנגשויות, אמר, הן על דברים של מה־בכך. הנה, הסכסוך הגדול בין המנהל לבין קבוצת בן־ציון. “עבדנו בסיקול ועשינו עבודה רבה. יום אחד עבר המנהל וראה שׁהשׁארנו על אדמת הכֶּרַךְ סלים אחדים, שהשתמשנו בהם בעבודת הסיקול; ועל דבר קטן זה נדרש הד”ר רופין לבוא מיד, בדרך הים או ביבשה, כי ‘המצב רציני’. בא הד"ר טהון וראה את סיבת הסכסוך ונתרעם על המנהל, והסכסוך נגמר בנצחוננו."
“לאחר נצחון זה,” המשיך וסיפר מאיר, “באנו בדברים על קבלת שטח אדמה באריסות. ששים דונם עומדים להימסר לקבוצתנו לעיבוד אינטנסיבי. זוהי ראשית רפורמה במדיניותה של פקידוּת כנרת, בהשפעתו הברוכה של המשרד הארץ־ישראלי. היא מסכימה לחתום על חוזה עם ארבעה אריסים מקבוצתנו, על ארבע חלקות – 15 דונם כל אחת, לשם גידול אינטנסיבי של ירקות, חיטה ‘סינית’ וצמר־גפן. זה יהיה נסיוננו הראשון בעבודה אינטנסיבית. הכן עצמך, נוח; בן־ציון מכין הכל, ובימים אלה ודאי תקבל את מכתבו אליך.”
שמח נוח לידיעות שהביא לו מאיר. עוד סיפר מאיר, שבנין בית המוטור הושלם, והבנין וכן הפעלת המנוע יימסרו לקבוצה. אף הוא עצמו עומד לשוב ולעבוד עם החברים בכנרת.
רחל עזבה את רחובות, והלכה להכשיר עצמה בעבודת־גננוּת. נזדמן לה להכיר את חנה מייזל, שעבדה במושבה הגרמנית ליד חיפה והתכוננה ליסד את חַוַת־ההכשרה לבנות בכנרת. חנה הזמינה את רחל להצטרף ולהיות אחת החברות בחַוָתה.
הימים היו ימי סוף הקיץ, ונוח קיבל את מכתבו של בן־ציון. וזה דבר המכתב:
נוח היקר!
אח, בוא, שמע־נא. תיכף ומיד, אתה שומע? פנה דרך הכנרת, החבריא באה! אתה ודאי יודע – בעוד חודש יבוא מאיר! הוי, טוב! הפלא ופלא! שמע־נא: חדר יהיה, עבודה – בעזרת השם, וחיים – אח, חיים!
אחי היקר! אם אני כותב לך יותר נקודות ממלים, זה לא מפני שאין לי מה להגיד לך, נפתולסקי. בלב קולח בי כהר גועש, אוי אוי אוי, הכל חי, שמע, איני יודע מי בשמים חי ומי באדמה…
ועל האדמה. אלי, אלי. – אחיך. לעזאזל!…
אני מחכה לך, אתה יודע? ואם גם לא יהיה חדר (יהיה בעזרת השם) ואם גם לא תהיה כעת עבודה (תפילת שוא), האם לא נחיה טוב? שמע־נא, אתה כבר בריא? מתי אתה בא? ביום השלישי והרביעי אצא לעבוד על חלקתנו.
שלום לך. להתראות!
בן־ציון שלך
נפרד נוח מכל ידידיו ברחובות ויצא אל כנרת.
אותו חורף של שנת תרע"א איחרו הגשמים מאוד. חודש כסלו ומחציתו של חודש טבת כבר עברו. רוחות מזרחיות לוהטות של עמק־הירדן נשבו ואיימו בשנת־בצורת.
חלקת־האדמה שנמסרה באריסות לשלישיה ולעוד חבר כבר נחרשה, והשטח נועד להשקיה בעזרת המנוע החדש. בינתים היה אף שטח זה צחיח, כשדות־הבעל של כנרת.
בן־ציון נשאר יחידי מן ה"שלישיה", והיה מצפּה יום־יום לשובו של נוח. הלה כבר היה בדרכו לכנרת, אבל שוב תקפה אותו הקדחת והוא נאלץ להיכנס לבית־החולים. עתה כבר הודיע לו על בואו הקרוב. מאיר רוטברג נאלץ לנסוע לרוסיה בענין משפחתו, לתקופה קצרה. כשומר האש בימי־קדם עמד בן־ציון על משמרתו בכנרת, כשהוא רוקם חלומו על חיים חדשים, חיי קבוצה בכנרת.
לפי שעה הוסיף לעבוד בקבלנות בסיקול ה"כּרך" ובעקירת שיחי הסדריות – הוא ויצחק פיינרמן ועמהם מ. שמואלביץ, שביקש להימנות עם חברי הקבוצה בעבודתם הקבלנית וגם בחלקת־הנסיונות הקשורה לחלקת־האדמה שקיבלו באריסות בחוף הירדן.
יצחק פיינרמן הגיע לכנרת היישר מן האניה שהביאה אותו מרוסיה, ומיום בואו היה מן הפועלים הטובים בחוה. בחור נאה היה, פניו החטובים שחומים, בעל שפם רב־רושם, רחב־כתפים ומוצק־גוף, מלא מרץ ושמחת־חיים, שירתו אינה פוסקת וקולו עמוק ויוצא מחזה רחב, וזמירותיו רווּיוֹת משירת ערבות אוקראינה, שירת־אהבה וכיסופי־חיים. משהכיר את ה"שלישיה" נמשך אליה ונצטרף אליה.
מנחם שמואלביץ נצטרף בימי הקציר. הוא נתוַדע אל נוח בהיותו בירושלים, כבן סביבתו מצ’רניגוב. כישצא נוח לקצור בשדות השׂעוֹרה, נלוה עמו שמואלביץ וביקש ממנו ללמדו לקצור, ונוח ניאוֹת לבקשתו.
שמואלביץ נודע כמושך בעט־סופרים, המעלה ומספר במאמריו על החיים המתהווים במושבות הגליל, ומפרסם דבריו בגליונות “הפועל הצעיר”. על מאמריו היה חותם בכינוי – “מ. ממשי”.
חלוש היה בגופו וצנום. כבר עבד כפועל במושבות יהודה והכשיר עצמו כסַתת־אבנים בירושלים; אך מחמת חולשת־לב חזר לעבודת החקלאות ונמשך לאדמת הגליל.
בזמן שנעדר נוח מכנרת הוסיף שמואלביץ לעבוד בקציר עם בן־ציון וציפה בכליון־נפש לשובו של נוח לכנרת.
בני החבורה של בן־ציון התגוררו באורוה פתוחה בחצר כנרת, והיו מחכים יום־יום לגמר בניית הקומה השניה של בית המנוע, כדי לעבור לשם, סמוך לחלקות־האדמה שעל שפת הירדן. והנה כשהגיע נוח לכנרת נגמרה בניית אותה קומה, והחבורה העבירה את מיטלטליה המעטים לבית המנוע, או כפי שהיה קרוי אז – בית המוֹטוֹר.
בקומת־הקרקע היה המנוע מוצב על יסודותיו, להפעלת משאבות־המים. החדר שבקומה העליונה היה לא גדול ביותר, ורק חלון אחד לו, הצופה להרי כנרת הצפוניים. אליו הוכנסו הארגזים והפחים הריקים, ששימשו כרעי המיטות, ומארגזים הפוכים חוּבּר השולחן – לסעודה וגם לקריאה. החדר האפלולי נעשה מעון לארבעה רובינזונים על אי בודד. בלילות היה אור מאיר מחלון מעונם כאור ספינה יחידה בלב ים.
עם בואו של נוח החלו בתכנון השטח, בחלוקתו למשבצות, חלקה לכל גידול. לחיטה שתהיה זרועה לפי השיטה הסינית, לגידולי ירקות שונים, ולגידול חדש – כותנה.
נוח ניגש לעבודה בחלקות אלו מתוך פקפוקים רבים. הוא לא ראה בהן חלקות־ניסוי, מעין הניסויים הנעשים בארצות מפותחות בידי חוקרים ואנשי־מדע, המכשירים במחקרם את הדרך לפתרון הבעיות לאנשי האדמה. ואולם התלהבותו ודבקותו של בן־ציון בחלקת־האדמה דבקו גם בנוח, אף כי את רעיונותיו בדבר עיבוד אינטנסיבי חלם להגשים בדרך אחרת.
תמים־דעים היה עם בן־ציון, שיש לפתח עבודת־אדמה איכותית; שכּן יעודנו בישובה של הארץ הוא לפרנס יהודים רבים על שטח־קרקע מצומצם. נוח הרבה לקרוא על החקלאות האינטנסיבית ביפאן ובסין, וביקש להתאים את עבודתו לנסיונם של החקלאים ההם: להתחיל במיון הזרעים ובהשבחתם, וללמוד מתוך העבודה את בעיות הזיבול וההשקיה, השבחת האדמה ופריונה. וגיווּן גידולי־השדה נושאי התנובה הטובה.
בני ה"שלישיה" וחבריהם ידעו, שאדמות כנרת הצחיחות מצפּוֹת שירווּ אותן מאוצרות המים הרבים, הזורמים דרך ים־כנרת ולאורך הירדן לים־המלח. הם חשו שעמק־הירדן, בעל האקלים החם, עתיד להיות אחת הפינות המבוֹרכות ביותר בארץ.
בראשית העבודה ברר לו כל אחד מארבעת החברים זרעי־חיטה משובחים, כדי ארבעים כוסות, כמות מספקת לזריעת חמישה דונמים. בוררים היו את הזרעים מתוך שני שקי החיטה שקנו, פוסלים את הקטנים שיש בהם כתמים לבנים, וביחוד את השחורים, והחיטה המבוררת היתה חיטה זהבהבה־בהירה, שופרא־דשופרא, גרגרים גדולים ומלאים.
החיטה נזרעה בארבע החלקות, לפי ההוראות של נוח, בשורות ישרות, ברוָחים שוים וגדולים, כדי שאפשר יהיה לעדור את החיטה, לתלל ולזבל, וכדי ששבלים רבות יצמחו מכל זרע וזרע.
החיטה נזרעה. המשתלות לירקות אף הן הוכנו. בחלקות נזרעו ירקות: פולים דמשקאיים, בצלים, שוּמים, צנון וגזר. החבורה הוסיפה לעסוק גם בעבודה הקבלנית בסיקול ובעקירת שיחים, כדי להשתכר לפרנסתם וכדי שיהיה בידיהם הכסף הדרוש להשקעה בחלקותיהם, שבהן עבדו עד שעות־הערב המאוחרות.
לאחר יום־העבודה היה אחד מהם, לפי תור, מבשל את האוכל על־גבי הפרימוס בקומת המוטור. על הרוב מבשלים היו מאכל אחד – דייסת אורז עם צימוקים. בלחם היו משקיטים את הרעב, ומקנחים בכוס תה. עד שהדייסה מתבשלת כבר היה יצחק פיינרמן מושך את החברים, בשירתו, לריקוד הוֹרה – להתפרקות מן המתח הנפשי ולזקיפת קומה. ואכן היה הריקוד מגרש עייפות ומרנין את הנפש. החברים היו רוקדים עד שהיה עולה ריח עשן מן הדייסה שהוקדחה. אז היו אוכלים אותה בתיאבון על עשנהּ.
וכשבאו סוף־סוף הגשמים, בסוף טבת, וריוו את האדמה הצחיחה, ונבטו החיטה והירקות, היו החברים משכימים להציץ בנבטים, ורבה היתה שמחתם. הם חשו אושר חדש שלא ידעו כמוהו בכל אשר עשו בחייהם.
עינו של נוח, שהיה קרוב יותר לעולם הצמחים, היתה מבחינה בגוָנים הדקים המשתנים במהלך הצמיחה. כל מעייניו נתונים היו לרחש החיים המתהווים בשדה.
מראשית עבודתם היתה חלקתם מושכת אליה חברים. בין הבאים היה חברם וידידם ברל כצנלסון, שעבד עתה כפועל בחַוַת כנרת. ברל היה מקדיש את שבתותיו לביקורים בחלקה, ואף השתתף עם נוח בסיורים בסביבות ההרים, כדי להכיר את צמחיית הסביבה והאזור.
באחת השבתות הביא עמו ברל מתנה לחבורה, את ספרו החדש של ברנר – “מכאן ומכאן”, שיצא לאור בוארשה ואך זה נתקבל בארץ.
ברל היה נרגש מקריאתו והעיד שזו אחת החשובות ביצירותיו של ברנר. “אני רואה אותו,” אמר ברל, “כספר העליה השניה.”
“ממשי” קפץ ותפס את הספר, והוא הראשון “בלע” אותו בקריאה – בן־לילה. אחרי־כן היה מצטט ממנו בהתלהבות גדולה, ואז היה מסַפר, בזמן העבודה ולאחריה, פרטי־פרטים על גיבורי הספר ועל הדמויות החדשות.
יצחק פיינרמן היה מלגלגל על “ממשי”, ואומר: “ראו איך מתמוגג האינטליגנט שלנו, כאילו ברנר נעשה מרכז כל הוָייתו!” ביקש בן־ציון לרכּך את לעגו, ואמר: “יצחק, אני מקדים עצמי לך ואקרא את הספר לפניך. קטעים ש’ממשי' העלה, ראויים הם שגם אתה תתוַדע אליהם, ותכיר גם אתה מי הוא ברנר.”
מידי “ממשי” קיבל נוח את הספר. הוא היה מתיחד עמו בשעות־הבוקר המוקדמות, קורא בעיון רב את פרקיו וחש עצמו שותף לכאב לבטיו של ברנר. נוח היה קורא ורושם במחברתו מובאות מספרו של ברנר, ביחוד כל מה שהעלה ברנר על א.ד. גורדון בדמותו של אריה לפידות. בשעות קריאתו היה משתף עצמו עם ברל בהערצה לברנר. לבו אמר לו כי ברל וברנר משפיעים הרבה זה על זה. ואפילו בהערצתו של ברנר לגורדון ראה נוח את השפעתו של ברל. נוח שמח לגילויי אמונתו של ברנר, הקורנת מיאושו. “החיים רעים, אבל תמיד סודיים. המוות רע. העולם מסוכסך, אבל גם מגוּוָן. לפעמים יפה. האדם אומלל, אבל יש שהוא גם נהדר. לעם ישראל מצד חוקי־ההגיון אין עתיד – צריך בכל זאת לעבוד כל זמן שנשמתך בך. יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים. תחי העבודה העברית”.
ועוד מובאה העתיק נוח:
"האנשים היותר טובים – היחידים בארץ־ישראל – כתבו על דגלם: תנאי הכרחי להתגשמות הציונות, התרבותו של העובד העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה החקלאית. קדושים הדברים. עובד עברי – זה תנאי הכרחי לחיי עמנו ובו גאולתנו. תפילת ישראל מעתה צריכה להיות: יחיה הפועל העברי, יתרבּה ויתבצר בכל ענפי העבודה. ולהוסיף צריך: לא רק בארץ־ישראל.
“לאחר שאריה לפידות הזקן קרא את הדברים במאמרי, הלך למושבה, קנה בעד עשיריה נייר וכתב אלי השׂגוֹת על מאמרי. קראתי את דברי האיש. עיני נמלאו דמעות. נשקתי את פיסת־הנייר הדוממת”.
הערצתו המיסטית של “אובד עצות”, שבו הכיר נוח את הסופר ברנר, האירה לו באור חדש גם את גורדון, שנוח היה מהרהר על חולשותיו, כפי שנתגלו לו בהיותם קרובים זה לזה תחת קורת גג חדרם ברחובות: אמנם, בגבוּרת נפשו הגדולה של גורדון חש נוח בפגישתו האחרונה עמו, בעת שביקר אצלו בצריפו בעין־גנים, יחד עם שמואל יבנאלי, שבא להיפרד ממנו לפני צאתו בשליחותו אל יהודי תימן.
פגישה זו היתה שנתיִם לאחר פרידתו של נוח מגורדון ברחובות, ולאחר התנפלות השודדים על גורדון בדרכו ליפו. לאחר אותה פציעה נחת על גורדון אסון מות אשתו לאחר בואה לארץ, וגם בתו יעל חלתה. הוא כבש בגבורה עילאית את יגונותיו במעמקי נפשו, כשהוא דרוך לחיים המתחדשים, ובאותו להט החל לפרסם ב"הפועל הצעיר" את מאמרי־ההגות שלו, השופעים וזורעים מאור מחשבתו על העבודה ועל חיינו המתחדשים. באותה פגישה אחרונה עם גורדון חש נוח שהוא חוסה בצל אילן גדול, ששרשיו עמוקים ונופו רב־פארות. עתה, בעת הקריאה בסיפורו של ברנר, היתה הערצתו של ברנר לתפילתו של אריה לפידות מרוממת את הנפש ומאירה לו את דמותו המופלאת של גורדון באור חדש.
ברל נמשך אל נוח, ובימי־הגשמים, כשלא יצאו לעבודה בחוה, היה בא אל בית המוטור. ענין רב היה מגלה בגידולי החלקה ומתעניין בתצפיות גידול החיטה הסינית. אף היה מתלווה בשבתות אל נוח בסיוריו הבוטניים. עם ראשית הצמיחה בשדות־הבוּר היה נודד בהרים ובואדי פיג’אס ואוסף מן הצמחים והפרחים, ומתקינם ליִבּוּש, לאחר שהוא מגדיר כל צמח ופרח לפי סוג ומשפחה. עד הצהרים היו מספיקים לעבור במורדות ההרים ובמחבואי הפינות שבואדי פיג’אס, ונוח בולש את הצמחיה המגוּונת הפורצת מבין הרגבים והסלעים, ובעינו הבוחנת תר ומגלה מצפונות האדמה המצמיחה. ברל היה מלווה את נוח ושותה בצמא מידיעותיו על עולם הצומח.
בשובם אל בית המוטור היה נוח מיבּש את הצמחים וממיין אותם. בינתים היו החברים מסיבים לסעודה ולשיחה, וברל היה תורם בה את חלקו המאַלף.
ביום־שבת אחד סיפר ברל על ביקורו הראשון בקבוצת הכיבוש שעלתה ל"פולה"12 בסוף טבת. רובם היו מחברי “השומר”, ומהם אנשי הכיבוש הראשונים באום־ג’וני, עשרים חברים וחברות. כשסיפר ברל על החיים ב"חושות" שעל הגבעה, שממנה רואים את מרחבי עמק־יזרעאל – נתפעמו הלבבות למעשה הגואל, שהתחלתו מבשרת ראשית ההתישבות העצמאית, בלי פקידות ומנהלים. וסיפר ברל על שיחתו עם החברים ישראל בצר ואליעזר שוחט בדבר הצורך לקרוא לועידת פועלי הגליל, לשם התארגנוּתם להסתדרות כללית, ומצא בהם נכונות רבה, והם אף קיבלו עליהם את ארגון הועידה לימות חג־הפסח.
ברל היה כואב על אזלת ידם של הפועלים לנוכח מצבם בחַוַת כנרת. במפעל ההתישבותי הציוני עד כה ראה המשך האפוטרופסות המושחתת של הפקידות. התנאים קשים למעלה מן הרגיל בחיי פועלים; המעונות שאינם ראויים למושב בני־אדם, כשעשרות פועלים מתגוללים על הרצפה, בריאים וחולים יחדיו, הגג דולף בימות־הגשמים והחלונות שבורים.
ברל סיפר לחברים על מאיר אינגברמן, מותיקי פועלי החוה, שחלה בקדחת הצהובה, ונלקח לבית־החולים האנגלי בטבריה, ובאחרונה נמסר שמצבו נואש.
נזדעזעו החברים לשמע הידיעה על הבחור שהיה מן האיתנים שבחבורה ולשמע תיאור המצב בחצר. “המצב אינו משתפר,” אמר ברל, “וכנראה אנו מתקרבים להתנגשות קשה עם מכווני העבודה הציונית בארץ על השיטה הנפסדת של המפעל ההתישבותי.” וברל ביקש מ"ממשי" שיקדיש את מאמרו למתהווה בחַוַת כנרת, ו"ממשי" אמנם הבטיח לו לכתוב על כך.
בסוף אותו שבוע ירדו גשמי־זעף, וקשה היה להגיע מבית המנוע אל “החצר”. והנה בצהרי יום גשום נתקבלה ידיעה דחופה בידי שליח מאת ברל – מאיר אינגברמן נפטר, והחברים יוצאים עתה להלוָייתו בטבריה, וראוי שיבואו לגמול עמו את החסד האחרון.
נרעשו החברים, ומיד קמו ויצאו אל “החצר”.
ירד גשם קל, והבוץ היה רב. בשער החצר פגשו את הפועלים כשהם נסערים ונרגזים ומתקינים עצמם ללכת ברגל לטבריה.
ביקשו נוח ובן־ציון לדעת על מה הרוגז ומה טעם ההליכה ברגל לטבריה. סיפרו להם החברים, כי ביקשו ממנהל החוה רשות לרתום עגלה ולנסוע להלויית חברם המת. הוא הרשה להם; אבל עגלה אחת לא הספיקה, והם רתמו עוד עגלה. ראה זאת ברמן המנהל והקים קול צוָחה. לכן ויתרו על הנסיעה בעגלה והחליטו ללכת ברגל.
הלכו איפוא בבוץ וברפש, ובלבם כאב האבידה וכאב העלבון כאחד. ההליכה ארכה שעות. בינתים לא הסכימה ה"חברה קדישא" בטבריה לחכות לפועלים הבוששים לבוא, והביאה את הנפטר לקבורה בבית־העלמין בטבריה ללא שהיות. הפועלים האבלים הגיעו לאחר הקבורה, וחזרו לכנרת מלאים כאב וצער.
בשובם ל"חצר" כינס ברל את כל הפועלים ואירגן שביתה. הוא מסר למנהל בשמם, שהם רואים אותו כמפוטר ולא ינהלו אתו שום משא־ומתן. הם יוסיפו למלא את העבודות החיוניות, בלי השגחת המנהל. משא־ומתן יהיה אך ורק עם הד"ר רופין.
השביתה ארכה כשבועים. בבית המנוע נתקיימו התיעצויות. הד"ר רופין הגיע לכנרת, אך היה מתיעץ עם ברמן ועם אהרון אהרונסון, קרובו מזכרון־יעקב, ועם הפועלים לא דיבר. לבסוף התיצב לפניו ברל, כנציגם של השובתים. ברל הרגיש, שבהתנגשות זו תלוי גורלו של מעשה ההתישבוּת הציוני, שהחל בחווֹת הלאומיות בהנהלת הפקידות. בפגישה עם הד"ר רופין ביקש להעמידו על הצורך בביטול משטר זה. הנסיונות הקטנים שכבר עשה משרדו של הד"ר רופין לאחר הסכסוכים הראשונים בכנרת, במסירת חלקות מאדמת החוה באום־ג’וני ובקרבת חוף הירדן, היו לו כציוני־דרך למפנה שצריך לבוא: התישבות הפועלים העובדים בכנרת ללא הנהלה מן החוץ.
הפגישה בין השנַים היתה קשה. בתחילה הזעיף הד"ר רופין פניו, אך ברל נוכח לדעת שרוגזו על המעשה הבלתי־חוקי שעשו פועלים לא מנעוֹ מלהאזין לדבריו ולהבין למרי נפשם של המורדים, ואף להכיר באחריות הלאומית שגילו הפועלים לפי דרכם.
הד"ר רופין פיטר את המנהל, שהוּכח כשלון הנהלתו. אולם פוטרו גם הפועלים שפיטרו את המנהל על דעת עצמם. אמר ברל לחברים: “דבר גדול קרה עתה בציונות. נפל ולא יוסיף קום משטר הפקידות. מה שייעשה מעתה ולהבא – מן ההכרח שיהא נעשה אחרת…”
ימות־הקיץ הקדימו לבוא. האדמה האפירה, צהבו־בהקו פני הכנרת כחוֹם היום. רוחות המזרח הובישו אל עלוַת הצמחים הירוקה במורדות ההרים, ובשדות החל קציר תבואות־החורף.
בחלקת ה"ירוקים" נסתיים קציר חלקות החיטה, שנזרעו לפי השיטה הסינית. היבול היה, לפי החשבון, שבעים שערים. בן־ציון היה מרוצה מאוד, אבל נוח היה מאוכזב, לפי שזריעת החיטה התאחרה, ובזמן גידולה לא היו לה כל התנאים הדרושים להעלות מספר גדול יותר של שבלים ולתת יבול כפול ומכופל: מי־הגשמים של החורף מועטים היו, לא נתאפשרה ההשקיה המסייעת, חסר היה הזיבול המרוכז בתמציות דישון של מרקי זבל־עופות ופֶרשׁ־אדם, ובמקום לזבל מכל זרע שנבט חמש־עשרה ואפילו עשרים שבלים נסתעפו הצמחים כדי ארבע או חמש שבלים בלבד. אמנם היו בשבלים האלה גרגרים גדולים ויפים, וערכם כזרעים היה רב.
גם בירקות שגידלו באדמת־הבּוּר פגעו פגעים רבים. העגבניות לקו בצהבון ותנובתן היתה קטנה. רק בחלקה אחת, שנוח ריסס אותה בתמיסה שהכין מגפרת־נחושת וסיד, לפי מַתכּוֹן שמצא בספרוּת החקלאית, הצליח להציל את החלקה מפגיעת המחלה. בחלקות הפול הדמשקאי התפשטה העלקת. צמחיה הלבנים נצמדו כטפילים אל צמחי הפול, מצצו את לשדם וכיסו את השטח ברבבותיהם. העלקת סיכנה את עמלם של נוח וחבריו. נוח היה טורח לעקור ולהשמיד את זרעיה המתפזרים ברוח, ומגייס לעזרה את בן־ציון, שמואלי ויצחק פיינרמן. יצחק, בתוך כך, היה מתלוצץ ומתבדח על התעסקות רבה זו בשטח המצומצם, הנסיוני, המצטיין בכל הפגעים. הוא השתוקק למרחב שדות, לחרוש בזוג בהמות ולהישיר בתלם הארוך. נושא היה נפשו לכיבושים גדולים וחדשים. בן־ציון הבין ללבו וניסה להסביר לו מה ערכם של ניסויים אלו לעתיד לבוא – בעבודה האינטנסיבית, בצמצום יחידת־הקרקע לכל מתישב על־ידי העלאת פריונה. ושמואלי היה מסייע לבן־ציון בהערכת חשיבותם של ניסויים חקלאיים, שהם בכל הארצות המפותחות אמצעים לקידום החקלאים בעבודתם, וביחוד חשובים הם לנו, המתחילים בבנינה של הארץ ובפיתוח שממותיה.
נוח עצמו שתק. דעותיו על הניסויים וההתחלות היו שונות. הוא הבין ללהטו ולרקמת חלומו של בן־ציון, אבל גישתו שלו היתה אחרת; הוא סבר, שעליו לנסות ניסוייו ברשות־היחיד ובכוחות עצמו בלבד. אך הוא ביטל דעתו מפני ראִייתו המרחיקה של בן־ציון, שביקש ליצור בסיס לרעיון ה"יחדיו" שלו בחברת הקבוצה העתידה להיאחז בכנרת.
“ממשי”, הוא שמואלי, היה מתדבק בנוח ומבקש לדובב אותו, מוקסם היה ממנו, מעבודתו, מתבונת־כפיו, משתיקתו החותמת את עולמו העשיר ואת רעיונותיו, שהוא מבקש להגשימם בדרכו המיוחדת.
שמואלי היה מבקש לכתוב על הצורך בעבודת־ניסויים זו בכל אזורי הארץ, והיה מאמין שכתיבתו עושה רושם. בשנה האחרונה פירסם מאמרים רבים לשאלות פועלי הגליל, ובשאלת הפועלת, דרש לתת חינוך חקלאי לאשה, והציע ליסד חַוַת־פועלות בכנרת.
בועידת פועלי הגליל, שנערכה בימי חג־הפסח באום־ג’וני, התבלט “ממשי” דוקא משום הניגוד בין גופו הצנום והחלש לבין רוחו האמיצה. דבק היה בחסידי ההגשמה וההתישבות העצמאית של הפועלים. קולו היה נשמע מגומגם, אולם דעותיו בהירוֹת. הוא הסתמך על דבריו שפירסם על השביתה האחרונה בכנרת, על האני הפנימי של ציבור־הפועלים, על כבוד האדם שבּוֹ, על תפקידי הפועל העברי בהסתערותו כמגשים התחיה.
עתה ביקש להקדיש את עטו לליבון בעיות ההדרכה והניסויים, לפי גישתו ומחשבותיו של נוח. הוא היה רושם לו את שאלותיו ופורשׂן לפניו. נוח היה דוחה את השיחה בענין זה, ומתנצל, שאף הוא עצמו עדיין אינו יודע את כל הבעיות שתעלינה במהלך העבודה. שמואלי היה מבקש: “רוצה אני לשמוע מה הן הבעיות שכבר העלית מנסיון חלקתנו בשנה זו!”
הבטיח לו נוח, שביום־השבת ישיח עמו על הניסויים בחלקה ועל בעיותיה.
ביום הששי נתגייסו החברים לניכּוּש ולעישוב חלקות הכותנה. הנביטה היתה יפה, שורות מלאות, אך החלקה היתה משובשת בעשבי־ספיח מרובים, שסכנתם היתה גם כנושאי מחלות וכקנים למזיקים המכרסמים בצמחים הרכים.
היו מנַכּשים במעדרים ומעשבים את עשבי־הבר עד אחר שקיעת השמש. אז אספו את כלי־העבודה וליקטו מן הירקות, ושבו עם חשכה.
בבואם לבית המנוע החל נוח להכין את ארוחת־הערב לכבוד ליל־השבת, לבשל את דייסת האורז עם הצימוקים ולהוסיף מנת חצילים מטוּגנים בשמן, ועל שמואלי הוּטל ללכת לחצרה של כנרת ולהביא את כיכר־הלחם מחַוַת־העלמוֹת.
ירדו בן־ציון ויצחק אל מקום הרחצה בירדן לרחוץ גופם במימיו ולכוון לבם לליד התקדש השבת במעונם. אף שמואלי הצטרף עמהם, והביא עמו את חולצת־השבת הלבנה.
בבקעה היתה דממה. רוח לא נשבה והאפלה התעבּתה. זירז יצחק את שמואלי ואמר: “דרך ארוכה לפניך. כשתגיע לחַוַת־העלמוֹת – הן עלולות להרקיד אותך. אל תשכח אותנו. אנו מחכים ללחם.” חייך שמואלי ואמר לו: “לא על הלחם לבדו יחיה האדם, יש עוד משהו…” פרץ יצחק בצחוקו הרם: “אתה עצום, מנחם! לא על הלחם לבדו, יש עוד משהו… ובכן, תביא לנו גם משהו, אתה שומע?”
לבש שמואלי את בגדיו ומיהר לדרכו.
כשנכנסו יצחק ובן־ציון לבית המנוע, עלה ריח הדייסה הטובה של נוח, שנתבשלה על הפרימוס, ונוח עצמו הכין בידיו את החצילים לטיגון. הרים יצחק את קולו בשיר, ובן־ציון התיחד בפינה עם השבועון ומילא מה שחיסר בקריאה כל ימות השבוע. סייע יצחק לנוח בטיגון וטעם מן החצילים בעודם רווּיי שמן חם, והיה תוהה מפני מה בושש שמואלי לבוא.
ביקש יצחק להקדים ולסעוד. נענה לו נוח, ערך את שולחנם והגיש את מנות הדייסה והחצילים. גם ספלי התה הובאו, לקינוח סעודה. ועל הפתיליה השאיר נוח את מנתו של שמואלי.
היו משׂיחים במצב העבודה בחלקה, בצורך להוביל את החיטה למיון במכונת ה"טרייר" שביבנאל, ובמחיר הטוב שאפשר לקבל תמורת החיטה המשובחת. אף תיכננו שיוט בסירתם אל מעבר לים־כנרת. בן־ציון כבר היה שם, וחזר ובלבו תשוקה לסייר במרומי ההרים, במישורי אדמות החורן. על שטחים נרחבים אלה שמע מפי איכר בסג’רה, המשמש פקיד יק"א ומחכיר לאריסים ערביים את האדמות הללו שקנה “הנדיב הידוע”. בן־ציון חלם על כיבוש אדמות החורן. אילו אפשר היה לעלות לאדמות החורן – היה הולך בין הראשונים!
“וגם אני אתך,” אומר יצחק. “אם יש מרחבים באדמות החורן, אני הולך! אני אוהב מרחבים. כאן סוגרים עלינו ההרים. ים־כנרת כבש את כל העמק, ובבקעה שלנו צרים האפקים.”
“אל תקל ראש בבקעה שלנו, יצחק!” קפץ בן־ציון להגנת העמק. “בעמק זה יכול להיות גן־עדן עלי אדמות, פינת־קסם בעולם.”
“אם כן, למה לך שדות חורן?”
“עמק זה כבר מקצתו בידינו, ושם רכשנו שטחים גדולים והם שבויים בידי זרים. לגאול אותם היינו הולכים, ואחר־כך שבים לכנרת שלנו.”
“שלנו?” קינטר יצחק.
“סבלנות, יצחק, היא עוד תהיה שלנו. מה, נוח, התסכים לפרוש סוכתך בכנרת זו?”
“לסוכה ירוקה על חוף ירדן אני מוכן גם עתה,” אמר נוח, והניע דעתו של בן־ציון.
כבר היתה השעה מאוחרת – והם עודם מצפים לשמואלי וללחם שעליו להביא…
בדרך־העפר העוברת בבקעה שמעו קולות וצלילים של אורחת־גמלים, שעברה והתרחקה. מרחוק הגיעו קולות תנים ביללתם, והדאגה לשמואלי גברה והעיקה. אמר נוח: “אלך ואראה מה לשמואלי, ואשוב.”
“לא תלך לבדך,” אמר בן־ציון.
“נלך שלשתנו, ואף נבקר אצל החברות,” אמר יצחק. הם קמו כאיש אחד ופנו לדרך־העפר המוליכה בקצה אדמות הבצה לחצר כנרת.
החשכה גדולה היתה. הכוכבים האירו ממרחקי הרקיע, וההרים תחמו את האופק.
הלכו השלושה בטור ערפי עד שהגיעו למשׂוכת־צברים, וסמוך לה תעלה. ראו בתעלה כמין צורה לבנה. קרבו וראו זוג רגלים יחפות בולטות מעומק החפירה, וחולצה לבנה. כתונת־השבת של שמואלי! אכן, הוא. פרקדן שכב, ופיו סתום ברגב אדמה שחורה, וגופו עודנו חם.
רץ יצחק אל הגבעה ואחריו בן־ציון, ונוח כרע ברך ושיפשף רקתו ושׂער ראשו של שמואלי, להשיב את רוחו. עד מהרה באו חברים מן החצר, הרימו את שמואלי ונשאוהו אל חדר קטן והשכיבוהו על מיטת־עץ, לאוֹרה העמום של מנורת־נפט.
בחצר של כנרת היתה ילדת המזכיר חולה, והובהל אליה הרופא הערבי מטבריה. עתה הביאוהו אל שמואלי, השוכב ופניו כפני הדונג. והרופא, במשׁקפי־פֶּנסנֶה, אחוזים בשרוך שחור, בודק אותו, לוחץ בבטנו, מקיש בכה ובכה ופניו השחומות משתנות, והוא אומר בלשונו הזרה, המובנת לסובבים: “מקרת מוות, ייתכן שבץ־לב, וייתכן – רצח.”
היתה חידת מותו מציקה לחברים העומדים מסביב למת חיורים ומוּכּי יגון. משה שוייגר העלה את ההשערה ששמואלי נרצח בחנק, בידי בני השבט הבידואי, שמנהגם ברצח על־ידי חנק. נזכרו החברים בשיירת־הגמלים ששמעו, וזכרו שמצאו את נעלי הנרצח מוטלות בצד – אף זה מנהגם של רוצחים, להשפיל את המת.
היה הלילה ליל־שימורים לחברים, ונרות־החֵלֶב דולקים ומהבהבים כנרות־נשמה.
יום־השבת עבר בסימן התוגה והיגון. נוח, בן־ציון ויצחק תרו ומצאו מקום קבר לחברם: בגבעת ח’רבּת כרך, היא תל בית־ירח הקדומה, מקום שעבד שמואלי עמהם בסיקול, והיה מתגאה על פעלם בו; בקצֶהָ הצפוני משתפלת הגבעה אל פינת־חמד בבקעה, כחצי־אי מוקף מי הכנרת, ונשקפים אליו הרי הגולן במזרח והרי הגליל בצפון.
שם כרו החברים את הקבר הראשון והביאו את מנחם שמואלי, הוא “ממשי”, למנוחת־עולמים, במוצאי אותה שבת, לאור הכוכבים. מסביב לתל העפר הארוך הניחו מאבני המקום, וברבות הימים בנו עליה מצבה, ועליה חקוק: השם מ.מ. שמואלי־ממשי, ויום הירצחו – כ"ז אייר תרע"א.
ימי האביב הקדימו לבוא בעמק הירדן, לאחר תקופת־הגשמים הקצרה. הצמחיה בהרים ובואדיות עמדה בפריחתה, והקמה בשדות לפני השתבּלוּתה.
בחַוַת כנרת היתה נהרה. כתמורות בשדה כן גם בחצר נתחוללו תופעות מבשׂרות אביב.
אגרונום צעיר וליברלי בא להחליף את המנהל ברמן לאחר שביתת הפועלים. חלק של הבנין הגדול בן עשרת החדרים, שנבנה למנהל, נמסר למטרה נעלה – ליסוּד חַוַת־לימוד לבנות, לחינוך חקלאי, בהנהלת חנה מייזל, מן החלוצות הראשונות, שהכשירה עצמה בהשכלה חקלאית גבוהה לפני עלותה לארץ. חנה מייזל באה לכנרת לאחר עבודתה בחוה גרמנית פרטית בקרבת הר הכרמל. נתחברה עמה בעבודתה רחל בלובשטיין, הלא היא אחת האחיות מרחובות. היא היתה החניכה הראשונה בחַוַת־הלימוד.
רחל שמעה על כנרת בפגישתה הראשונה עם נוח ברחובות וגם מפיה של חיה זלצר, בת־המושבה החמודה, שסיפרה לה על אהבתה לבן־ציון ועל ה"שלישיה" – בן־ציון, מאיר רוטברג ונוח. אכן, נוח עורר ברחל אהבה וכיסופים לכנרת – אף קודם שראתה את נופה בעיניה; ועתה, עם בואה, היה זה לה נוף־קסמים שלא יכלה לרווֹת מיפיוֹ. בתוך זמן קצר נוספו חניכות לחוה, מכל פינות הארץ. בנות חינניות, באביב חייהן, בלבוש פשוט וברוח טובה, כוננו יחד עם מנהלתן את ביתן החדש. שלוש־עשרה היו המתחילות.
העבודה התחלקה בבית ובשדה; ועיקרה הכשרה – הכשרת האדם הכשרת האדמה.
עם שחר היו יוצאות לשדה, שהיה קרוב לחופי ים־כנרת, לחפור במעדרים, להכין תעלות וערוגות למשתלות – לירקות ולעצי נוי ופרי. לבושות היו שמלות ארוכות, לבנות וכחולות, וראשן מכוסה מטפחות לבנות וכובעי־קש. רחל, בקומתה התמירה נזדקרה בתוכן כשהיא נרכנת ועושה במעדר, כאילו מבקשת היא להגשים את אמירתה לפנים: “לנגן במעדר ולצייר על־פני האדמה”. היה עולה קולה הרונן, באמרי חכמה, בצחוק ובזמרה, והשמש שוזפת, והאויר צלול.
הנערות היו מתדבקות כפרפרים אל רחל. בלבבות לוהטים עבדו, ברגלים יחפות ובהרגשת הטוב השופע. בהזדקף הגו היו נושאות מבטן אל הים, המביא בתכלתו שלום ומרפא לנפש.
רחל בת העשרים חשה כאילו נולדה כאן מחדש. לכל אשר תפנה מתגלים לפניה מראות־קסם: מרחב ים־כנרת, ומעֵבר לים – הגבעות וההרים בגוניהם המשתנים באורות ובצללים בכל שעות היום.
“צפור־הזמר של כנרת” קראו לרחל בחיבה מוקיריה החדשים. נתיבים ושבילים חדשים גילתה רחל בשדות כנרת ובפינת־עבודתם של נוח וחבריו על חוף הירדן. היא הרבתה לבקר בפינה זו, והקרינה עליה ממאור עליזותה.
סירתם, שרכשו להובלת תוצרתם מחלקות־הירקות, נועדה ביזמתה של רחל גם לשיִט של הנאה בלילות־ירח. נוח ובן־ציון הוליכו את הסירה בנתיב־הזהב לאור הירח.
בשבתות היתה רחל יוצאת עם נוח לשוטט במורדות ההרים ובואדי פיג’אס, אל פינות־הסתר, מקום שפורחים הפרגים, הכלניות ושיני־האריה. נוח היה מלקט מן הצמחים, והיה לרחל מורה ואיש־הטבע, המפענח סודות בדרכי צמיחתם וריבוים של הצמחים ויודע שמותיהם למיניהם. רחל היתה קשובה לצלילי שמות הפרחים העבריים, שיש מהם הנזכרים בתנ"ך, שממנו שואבת רחל את ניבי הלשון העברית.
נוח מגלה לרחל עולמות חדשים בחיי הטבע: סוד הריחות העדינים לפרחים המבקשים הפרייתם מפרפרי־לילה, והצבעים שתכליתם למשוך את מוֹצי הצוף נושאי משך האבקה ביום; סוד הכלולות וההפריה בטבע. הנה מצא נוח את פרח־הכרכום הגדול, פרח מיוחד במינו שמרוּבּים מיניו, מהם הפורחים עם ראשית ימי־הסתיו ומבשרים את בוא החורף. בתחילה עולה הפרח, ואחריו מופיעים עליו הירוקים. נוח מגיש לרחל את פרחי הכרכום, וקולה מתרונן למראהו המרהיב ולריחו העדין. ונוח מסביר לרחל את מבנה הכרכום ואת סימניו ויחודו. אף הוסיף ואמר שמפרחי הכרכום מפיקים את חומר הזעפרן לצרכי אפיה, זה החומר המצהיב את הבצק ואת “חלות־הפורים”, ובימי־קדם היו הנשים צובעות בו את צפרניהן. פרצה רחל בצחוק ונזכרה בביטוי שנתחדש לה בלימודיה בלשון – “נתכרכמו פניו” – נשתנה צבעם כעין אבקת הכרכום! ונוח שמח בגילוייה של רחל בסגולות הלשון.
סמוך לצהרים הם חוזרים אל חלקתם ואל משכנם, מדלגים ומקפצים בשמחה. בחוף הים היו נחים ליד הדקלים, במקום שהיה לנוח כפינת־קודש מוארת מאָשרה של רחל, משיחותיה, מאהבתה לחיים.
רחל החייתה בנפשו דמות אחרת, נפש מעולפת תוגה ואורה מימי־הילדות – את דמותה של איריניה בת־השומר, אהובת ילדותו, שמתה בדמִי־ימיה. והיא כמו נלוית עמו בנתיבו… והיתה רחל חשה באצילוּת יחסו ורואה אותו כאחד המכהנים במקדש החיים והטבע, כאחד המתקדשים בנזירותם ובטהרתם, והיתה מצפה לגילוי אוצרות נפשו הגנוזים ושירת־חייו, שהוא כובשה בתוכו.
באחת השבתות, בבואם אחר סיורם הממושך, לא מצאו עוד את החבריא. גם הסירה לא היתה קשורה לחוף הירדן – סימן שיצאו לשוט בכנרת. נכנסו רחל ונוח אל הבית, וארוחתם חיכתה להם בפינת החדר. ביקשה רחל לרחוץ פניה המיוזעים והמאובקים. הביא נוח כד ויצק מן המים לידיה, ורחל רוחצת וצחוקה מתרונן.
אץ נוח להביא לה מגבת. פתח את מזוַדתו והוציא את המגבת הרקומה, אותה מגבת השמורה עמו כקמיע, שנתנה לו אמה של איריניה.
נתרגשה רחל למראה המגבת הגדולה, הרקומה פרחי־דגניות כחולים בתוך מסגרת של עלי שרכים. הספיגה פניה במגבת ושאפה ריח יערות ושדות. שאלה את נוח: “מה טיבה של מגבת זו? מי רקם לך אותה? גַלה סודה, נוח! ריחה מסַפר לי ברמזים; סַפר לי, נוח, בדברים!”
הסמיק נוח ואמר: “גיליתי לך מקצת סודה של המגבת; מקצתה סיפרתי למחברתי, וגם לך אגלה.”
שמחה רחל על דבריו. תחילה סעדו, ואחר־כך הוציא נוח את מחברתו מן המזוָדה, ופתח לרחל בשיר על המגבת. וקראה רחל ולא נעצרה, לא שאלה דבר. הכל היה ברור וקרוב מאוד. הנה כמה שורות ממה שקראה:
בָּא יוֹם לַמַגֶבֶת, בָּא לָהּ לֵיל פְּקֻדָה, / וּבְעַד סוֹד עַצֶבֶת נַכִּיר לָהּ תּוֹדָה.
מֵאָז הוּא הִצְנִיעָהּ – גְנוּזָה בִּמְקוֹמָהּ, / וּלְפֶתַע תַּפְתִּיעַ בִּשְׁנִי הָרִקְמָה.
שְׁמוּרָה בָּהּ תּוֹסֶסֶת תּוּגָה בַּת־בְּלִי־שֵׁם, / תִּפְאֶרֶת שֶׁל יֶפֶת וְעַצֶבֶת בַּת שֵׁם.
בָּהּ יַחַד תִּפְאֶרֶת וְתוּגָה מִתְאַחֲדוֹת, / סוֹדָן הִיא שׁוֹמֶרֶת, וְאֵלֶה תוֹלְדוֹת…
בְּרֶדֶת הָעֶרֶב, עַל יַד הָרִקְמָה, / בְּקַיִץ וָחֹרֶף בַּבַּיִת דְמָמָה.
דְמָמָה שָׁם דוֹבֶבֶת בַּבַּיִת שָׁנִי. / כֹּחָהּ שֶׁל בַּת יֶפֶת בְּחוּט הַשָׁנִי.
וְיֹפִי שֶׁל יֶפֶת זוֹרֶה מְצוֹדִים / וּלְאוֹר מְנוֹרַת הַנֵפְטְ נִטְווּ הַחוּטִים…
נִסְלַח לַמַגֶבֶת, תּוּגַת הַקְדוּמִים / כְּבָר פָּגָה עַצֶבֶת בְּרֹב הַיָמִים…
נִפְסַק כְּבָר הַקֶשֶׁר, הַחוּט נֶעְלַם; / אֵלִים הָרְסוּ גֶשֶׁר, שָׁקַע לְעוֹלָם.
הָעֵת הַחוֹלֶפֶת תְּחוּמָה אַגָדוֹת; / בֵּין שֵׁם וּבֵין יֶפֶת תְּהוֹמוֹת מַפְרִידוֹת.
בֵּין אֵל לְעַשְׁתֹּרֶת הַתְּהוֹם עֲמֻקָה; / מִנֵטֶל מָסֹרֶת הַגֶשֶׁר שָׁקַע.
בִּשְׂדוֹת אוּקְרַאִינָה מוּטֶה עוֹמֵד צְלָב, / וְקֶבֶר אִירִינְיָה – עָלָה שׁוּב עָלָיו.
הַדְמוּת יֵשׁ תּוֹפִיעַ מִדֹק שֶׁל צְלָלִים, / צְנוּעַת נִיב תַּרְעִיד בּוֹ צְלָלִים.
תֶּחֱרַד נִימַת פֶּלֶא בְּכִנוֹר הַפְּלָאִים, / רוֹעֶדֶת בְּשֶׁלֶו, תֶּהְגֶה נְכָאִים.
נוֹדֵד שׁוּב הַהֵלֶךְ בַּאֲבֹד לוֹ הַגְבוּל / טִירַת בֶּן הַמֶלֶךְ מֵעֵבֶר לַגְבוּל,
תּוּגָה וְתִפְאֶרֶת שְׁמוּרוֹת בָּרִקְמָה /
שָׁמוּר עוֹד הַחֶסֶד לִיגוֹן עֲלוּמִים / כָּמוֹהָ מְפַיֵס וְעֶצֶב קְדוּמִים.
קריאה מן הגולה 🔗
רוחות מזרח בישרו את סוף ימות־הקיץ. קרעי עננים שטו במרומים. גלים אפורים הסתערו בלובן קצפם על חופי הכנרת.
באותם ימים קיבל נוח מכתב מאת אחותו האהובה מרים, ובו נאמר בין השאר: “אבא הולך וגוֹוע. בקשתו האחת – לראותך בטרם ימות. מהר ובוא הביתה!”
נרעד נוח זכרו העגום של בית אביו על הגבעה, הבית שהקים האב על־פי דרכו המיוחדת, ושנתערער בסוף ימיו. עתה מתגורר האב בסנובסק, בניו רחקו ממנו, ורק מרים בת־הזקונים היא לו לנחמה בערוב יומו.
התחיל נוח מכין עצמו לדרך, ובן־ציון מעודדו. את הכותנה שאספו מחלקת־הנסיונות מכרו לסוחר טברייני. תמורתה נועדה להשלים את הסכום הדרוש להוצאות־הדרך אל בית האב.
מועקה כבדה נשא נוח בנפשו מאז מותו של שמואלי. דמותו היתה מלווה אותו בהקיץ ובחלום. הוא זכר מבטים אילמים, שבהם ביקש שמואלי רעוּת. בודד היה שמואלי וביקש את קרבתו של נוח. אולם המחיצות לא הוסרו, ועתה הכאיב הדבר לנוח. במחברת הפתוחה, שנשארה על מיטתו של שמואלי לאחר מותו, רשם שאלות לשיחתם שנועדה לשבת, שאלות יתומות שנשארו ללא תשובה. עתה ביקש נוח את זכר הרגעים שנענה לשמואלי, כשהיה זה כופה אותו להצטרף לריקוד שעורר יצחק פיינרמן בשירתו. נוח היה מתפלא על ריקודו של שמואלי, ששינה את חזות גופו המרושלת, וזקף קומתו. שמואלי היה שר ורוקד, כמבקש פורקן לכמיהה בנפשו.
מיום מותו של שמואל ביקש בן־ציון להרחיב את החבורה, וחיפש חברים חדשים.
מאיר רוטברג הנאמן, שהיה חבר המרכז החקלאי ביהודה, ניסה לקבל מן המשרד הארץ־ישראלי את כל אדמות כנרת, לעבדן בידי קבוצת “יחדיו”. הוא אף דאג לבחירת חברים שנראו בעיניו מתאימים לחיי הקבוצה.
בבוקר שהוליכו בסירה את שקי הכותנה אל טבריה סייעו עמהם בבית המנוע דויד’ל דוברינסקי, שעבד עם החבורה בסיקול אדמות הכרך, והתגורר עמהם לאחר מות שמואלי, ואורח מוּכּר – קליבנסקי, שעבד בסג’רה. עתה עזרו שניהם בהעמסת שקי הכותנה על סירת־המפרשׂים.
דויד’ל דוברינסקי נתחבב על בני החבורה ועל נוח מיום בואו אליהם. מעולי ליטא היה. פניו שחומים, עיניו הקטנות חדות וחודרות, לעתים מחייכות חיוך טוב. שתקן היה מטבעו, אך בעל מענה־לשון חריף. קומתו בינונית, מרושל בלבושו, אך נמרץ בעשיה בכל עבודה. לעצמו לא דרש כלום, אולם מוכן היה תמיד לכל עבודה. עתה עזר לנוח, שהיה בבחינת “הקפיטן” של סירת־המפרשׂים, להשיט את הסירה הטעונה אל לב הכנרת. בים גאו גלים ושניהם חתרו במשוטים, והמפרשׂים מקופלים.
ארך להם שיוטם עד צהרי היום; ובהגיעם לנמלה הקטן של העיר העתיקה כבר המתין להם הסוחר הטברייני והוא שקל ומנה וסיכם את החשבון ושילם כמוסכם. בני החבורה סעדו לבם ומיהרו לשוב.
ירדו בסירה, ונוח כיון אותה אל לב הים. עתה הניפו מפרשים ורוחות מזרח נפחו בהם והשיטו את הסירה במהירות.
בהיותם מול בניני חמי־טבריה נקלעה הסירה למערבולת־גלים, נתהפכה על צדה ונמלאה מים. קפצו נוח וקליבנסקי אל הים, ודויד’ל נאחז בעמוד התוֹרן.
הים סער. נוח שחה בקדחתנות לכיווּן חמי־טבריה, שנראו לו רחוקים מאוד. בתוך כך לא ראה עוד לא את השׂוֹחה שלפניו ולא את הסירה מאחוריו. הבגדים הרטובים והנעלים הקשו את השחיה. הגלים טילטלוהו, ונדמה לו שהוא חותר במקום אחד ואינו מתקרב לחוף. היה מנסה להוריד רגליו ולגשש אחר אחיזה בקרקע, והיה חש בעומקם של המים ובאימת תהומם, ובינתים כוחותיו הולכים ואוזלים…
כברק חלפו במוחו מחשבות על אביו הגוֹוע, על אמו ועל מרים אחותו, הקוראות לו למהר לבוא, פן יאחר חלילה. מחשבות אלה הוסיפו לו כוח להיאבק. נדמה היה לו, שכבר אינו רחוק מן החוף, ושהוא אף רואה את קליבנסקי מתרוצץ ומזעיק עזרה על החוף. אולם הנה אפסו כוחותיו וכמעט צלל; גל גדול טילטלוֹ ועבר עליו, ופתאום חש בסלע תחת רגליו. עמד עליו, רק פלג־גופו העליון מחוץ למים, ונשם אויר מלוא ראותיו.
הפך פניו וראה סירת־משוטים גוררת את סירתם. אף שמע קולות קוראים אליו ממרחקים. בינתים היו הגלים העוברים עליו מניעים אותו אנה ואנה, והוא מתאמץ להתחזק על עמדוֹ.
והנה קרבו הסירות. ראה נוח את דויד’ל ואת המצילים. דייגים יהודיים מטבריה, מעדת הספרדים. הם צהלו לנס ההצלה: “ברוך השם, בעזרת רבי מאיר בעל־הנס!” דויד’ל היה כאיש אחר. נרעש ונרגש היה למראה נוח החי, וקרא בצהלה אל קליבנסקי המנופף בידיו מן החוף: “אנו באים, אנו באים!”
אספו המצילים בסירתם את נוח הרטוב והרועד כאחוז קדחת. ודויד’ל מוסיף כל אותה שעה לשאוב את המים מן הסירה. כשקרבו לחוף כבר היתה הסירה ריקה ממים.
ביקש נוח לגמול שכר לדייגים המצילים. אולם הדייגים חייכו ואמרו: “שכר מצוה – מצוה. אין אנו מבקשים כסף תמורתה. התודה לאלוהים, וברוך מחַיה המתים!” רשם נוח את שמותיהם ואת מַענם בטבריה, והזמינם לבוא אל בן־ציון, לפינתם בכנרת על חוף הירדן.
עד שיבשו במקצת בגדיהם נח הים מזעפו, והשלושה חזרו בסירתם אל חוף הכנרת, במקום מוצא הירדן ממנה.
בספינת־משא יצא נוח מנמל חיפה אל אביו החולה. בתעודת־המסע נרשם עתה כנתין עותמַני. זו שימשה לו כתעודת־הגנה מחשש שמא ייאסר על השתמטותו מחובת השירות בצבא הרוסי, כשעלה לפני שבע שנים לארץ. אמנם עדיין נשקפה לו סכנת המאסר, אך הוא התעלם ממנה.
בספינה היה נוח היהודי היחיד. מעטים היו הנוסעים, רובם מאנשי המזרח, זרים ורחוקים בדיבורם ובלבושם, סוחרים המלווים מרכולתם לחופי ים־התיכון. אף הם היו מתמעטים ויורדים בכל נמל שבּוֹ עגנה הספינה בדרכה לאודיסה.
הנסיעה בים, בימי סוף חודש אלול, היתה לו חוָיה שלא ידע כמוה. נוח זכר את נסיעתו הראשונה בים, וחש בתמורה הגדולה שנתחוללה גם בו בתקופת שנים אלו. כאילו נזדקפה קומתו, כאזרח שיש לו הרגשת מולדת. הים כמו היה עתה לגשר לעבור גאולים, דרך למקלט הבטוח, שלפי שעה מתלקטים אליו רק ה"נחשונים". הוא זכר את שמואל יבנאלי, הוא וַרשבסקי, שעלה עמו באניה. יבנאלי נעשה שליח לגולת תימן, ויצא למדבריות להביא ליהודים שם את בשורת בנין הארץ והעבודה. לא עברה שנה מיום צאתו שמה, ומשפחות רבות מיהודי תימן החלו לעלות לארץ, בני שבט נידח ששמרו אלפי שנים על מסורתם בצל אימת השמד, ועתה הם שבים כאוּדים מוצלים אל מקורם. היה נוח מתברך ביבנאלי ובשליחותו לקיבוץ הגלויות, וזכרוֹ האיר לו ממרחקים.
כשבא אליו ברל להיפרד ממנו בבית המנוע, הביע את ציפייתו לעליה גדולה ולאנשים שהארץ זקוקה להם. הוא אף רשם לנוח מַענים של אנשים, וביקש ממנו להיפגש עמהם. “מובטחני, שפגישתם עמך תעזור להם להתקרב אלינו.”
בין המַענים שרשם לו ברל בפנקסו היה גם מען חברו שהיה לו כרבו ומורו – אליעזר (לייזר) שיין13. אותו לייזר שיין היה בעיני ברל אחד מופלא ומופלג בדורו, איש שקורץ מחומר ראשוני, איש־אמת הנושא בו אש גדולה ויסורים משיחיים; אולם עדיין הוא נאחז בצפרניו בחיי הגולה, ומורה את ילדי היהודים. “הוא מוכרח לבוא, והוא יבוא אלינו! ותראה, נוח: כאשר יבוא אליעזר שיין לארץ – הוא יהיה השלישי לא.ד. גורדון וליוסף חיים ברנר!”
במזוַדתו הקטנה הוליך עמו נוח שי לאביו ולאמו: אתרוג הדוּר, שמאיר רוטברג דאג להביא לו מפרדסי רחובות. הוא קיוה לזכּוֹתם במצוַת “ברכת אתרוג” – על פי הבא מארץ־ישראל… הוא זכר את אוירת לילות ה"סליחוֹת" בביתם המבודד, בגבעה, כאשר היה האב קם לתיקון־חצות ומתיחד בתפילתו ושופך נפשו בדמעות. הוא חש קשר עמוק בין “תיקון־חצות” של האבות והסבים – לבין “תיקון־חצות” של הבנים, המבקשים לחונן עפרות הארץ החרבה ולהגשים את חזון הדורות. את הלך־נפשו הביע בשיר שקרא לו “מחצות אל חצות”.
לאחר ימי ראש־השנה הגיע נוח לבית מגורי הוריו בסנובסק, ומצא את אמו ואת אחותו מרים מטפלות באב החולה. שמחת הפגישה הועבה מפני יסוריו של האב, ומאופקת היתה, כדי שלא להסעירו. האם והאחות סיפרו בלחש על מצבו האנוּש של האב ועל ציפייתו לבואו. מרים נכנסה לחדרו של האב, הגביהה את הכר ולחשה לו על בואו של נוח. נעץ האב עיניו בדלת עד שנפתחה, והאם ונוח קרבו בחרדה אל המיטה.
גחן נוח ונשק לאביו. החזיק האב בידיו של נוח, קירבן על שפתיו וּנשקן, ודמעותיו זולגות מעיניו השקועות על פניו החיורים והרזים. ביקש לומר דבר, אבל שפתיו נעו וקולו לא נשמע.
נתישב נוח לידו ולחש לו: “הבאתי לך, אבא, ברכת ארץ־ישראל. אני בא מכנרת הסמוכה לערי־הקודש טבריה וצפת. ושלום לך מירושלים. התחזק, אבא.”
הניע האב ראשו, ופניו עטורי הזקן הלבן אורו.
קם נוח והוציא ממזוַדתו את האתרוג, שהביא מהארץ, והגישו לאב להריחו. נהרו פניו, ושפתיו לחשו דברי־תודה. האם ומרים הסתירו דמעוֹתיהן וכבשו את סערת נפשן.
יצאה האם לערוך את השולחן, ומרים עמדה להכין תרופה לאב. הסתכל נוח בפניה של מרים אחותו, שכל תנועותיה שקולות וכבושות בשקט פנימי. מאז ראה אותה לאחרונה גדלה והתבגרה. הוא חש קרבה אליה, אל אחותו האהובה עליו ביותר. הוא הסתכל באמו, בקומתה הזקופה, ביפיה שלא הועם. יסורי שנים רבות הוסיפו דוֹק של עצב לדמותה. הן היא ילדה וגידלה את שבעת ילדיה, ואִתם גם את שני יתומי בעלה, ואת יתומי הבן שנפטר לאחר נישואיו. בכל דרך חייה נשאה את עוּלה הכבד בשלוַת־נפש ובכוחות מופלאים.
נתנה האחות לאב את התרופה, ורמזה לנוח שיניח לו. יצא נוח ואחריו יצאה מרים ואמרה לו שהאב התרגש מאוד, ולפיכך הקדימה והזריקה לו זריקת־הרגעה, ועתה נרדם. היא סיפרה לנוח על המחלה הממארת, המתפשטת בראותיו, ועל איתנות גופו ורוחו, שנושא יסוריו בגבורה, אף כי יודע הוא שהמחלה חשׂוּכת־מַרפּא. “רק להקל על היסורים אנו מבקשות,” הוסיפה.
הגישה האם לנוח את הסעודה הצמחונית שהכינה, ומרים התקינה עצמה לצאת למשמרת־הלילה בבית־החולים, ולבשה את מדי האחות הרחמניה. באותה שעה הסתכל נוח ברהיטים הזכורים לו, שנדחסו בדירה הקטנה לאחר שנעקרו מן החדרים המרוּוחים שבגבעה. ריחם המוּכּר עורר זכרונות ילדוּת. השעון הגדול היה תלוי על הקיר, והמטוטלת נעה אילך ואילך. בחלונות עמד ערב נוסך תוגה.
נפרדה מרים מאחיה ונשקה לו בחום, ואמרה: “מה טוב האור שהבאת לנו, נוח, בבואך. נוּח מדרכך, ומחר עוד נשוחח. טוב שהגעת אלינו סוף־סוף.”
לאחר שיצאה מרים לעבודתה, היתה האם משבחת את חסדי אלוהים על בתה זו, ומספרת לנוח על מרים ועל יקרת נפשה. “מה הייתי עושה במצבים אלו בלעדיה? היא עובדת כאחות בבית־החולים, ונודעת בחסדיה הגדולים בעיר. כל החולים מתברכים במגע ידה החוננת, ורואים אותה כמלאך המושיע. כל שעה פנויה היא מקדישה לבית. היא משענתי בסבלי מאז נפל אבא למשכב.”
האֵם סיפרה לנוח על התמורות שנתחוללו בחיי בני־המשפחה מאז נסיעתו לארץ: עקירתם מהאחוזה, שיצאוּה כנשרפים; התפזרותם על־פני שבעה ימים: מהם שנסעו לאמריקה, מהם שנתרחקו גם כאן למקומות נידחים. היא הראתה לו תמונות של זושא ואשתו ובתם היחידה, תמונה של זושא בלבוש־שׂרד של האוניברסיטה, לאחר שסיים בה לימודיו והוכתר בתואר מהנדס לאדריכלות. “זהו זושא,” אמרה האם כשהיא נאנחת. “הוא גם שינה שם משפחתו והוא קרוי נֶפּ; פעם חשׁבנו שׁיהיה לרב, ובאמריקה הגיע למה שהגיע.” אף הראתה לו את תמונות האחים הצעירים, שאף הם שינו את שם משפחתם. הם נמצאים בכל קצוי אמריקה, וגם הם רחוקים זה מזה, “עושים חיים”, כפי שהם כותבים. באחרונה שלחו כרטיס־מסע לרחל אחותם, ועתה היא נמצאת בפילאדלפיה ומשמשת מורה לילדי יהודים בבתי־ספר של יום א'. “בזמן הראשון כתבו,” הוסיפה האם, “אך גם המכתבים הולכים ומתמעטים. וכשמגיע מכתב – אין בו מה שהיינו רוצים לדעת ולשמוע. שיהיו בריאים ומאושרים. זה סדר־העולם בדורנו. מגדלים ילדים, והם מתפזרים בכל קצוי תבל. ואפילו בני נתן־נטע הטוב, גם הוא בא אלינו לעתים רחוקות, פוקד אותה לשעה קלה ושותק. מתפרנס כרוֹאה־חשבון, בסביבות מוסקבה. הוא לא מצא לו בת־זוג ראויה לו, והנה היא גם עקרה. עתה היא מרת־נפש, והוא נושא עמה את גורלו. מה נאמר, ומה יש לתבוע ממנו? ודוקא אלתר מצא אשה טובה, והיא עֵזר כנגדו. יש לה חנות והיא מגדלת שלוש בנות חמודות. אלתר עובד כיערן וכסַפק לרכבות. גם הוא הרחיק ביתו מאתנו. לפני זמן רב, כששמע על מחלת אבא, בא לביקור חטוף – וחזר ונבלע בעסקיו. כזה הוא, כנראה, סדר־העולם, וזהו הסיכום… אמנם זושא ביקש טובתנו, ולפני מחלת אבא כתב לנו שנבוא אליו לאמריקה. אך אבא אמר: אם נעקור מכאן – נעקור לארץ־ישראל ונשב עם נוח. מפעם לפעם היו לאבא תכניות לגביך, נוח,” סיפרה האם.
עוד סיפרה לו האם על הבת רחל, שמילדותה אינה יודעת שמחת־חיים ותמיד היא חיה בהרגשת קיפוח, תבענית ומרת־נפש. לכאורה הרי היא יפה ונבונה מקטנותה, אולם לעולם אינה מרוצה, כאילו נרדפת. גם מחייה החדשים באמריקה אינה מרוצה. “ממכתביה אין הרבה נחת, ואני מתפללת לשינוי מזלה.”
והיו שיחותיה של האם כסיכומו של חשבון רע.
כשנודע לנתן־נטע על בואו של נוח, בא לראותו. הוא הפציר בו לבוא אל ביתו, והשאיר ביד האם סכום כסף לצרכי הבית.
נוח קיבל את הזמנת אחיו, ואף ביקש להיעזר בו בנסיעותיו לפני שובו לארץ. אולם לפי שעה דחה את צאתו מבית הוריו, והיה עוזר לאם ולמרים בטיפול באב.
כך עברו על נוח במשפחה המבודדת חדשי החורף. על קשריו עם הארץ שמרו מכתביו של מאיר רוטברג הנאמן: כל מכתב ממנו היה לנוח כבשׂוֹרה. במכתבים נמסרו ידיעות מפורטות על החברים שהשאיר בארץ.
הנה מסַפּר לו מאיר על בן־ציון, הנושא את חלום הקבוצה ונאבק על הגשמתו לנוכח המכשולים שעמדו לפניו בקבלת כל אדמת כנרת. לפי שעה נאלץ לוַתּר על חלומו זה, אירגן את חברי קבוצתו וחברים חדשים, והלך עמהם לסג’רה. הם קיבלו ממנהל חַוַת סג’רה את עבודת הפלחה שם, באחריותם, והעבודה שהספיקו לעשות נראית מוצלחת: השדות נבטו יפה, ויש סיכויים ליבול טוב. עם זה, הוסיף מאיר וכתב, על חלום כנרת לא ויתר בן־ציון; עודנו מצפה לשעה הנכונה, כאשר ניקרא לעבּד את אדמת כנרת ולישבה; ואמנם, שוֹב נשוּב עמו לכנרת.
עוד כתב מאיר, שגורדון הזקן עלה מיהודה לגליל, והוא עובד עתה כפועל שׂכיר־יום בחַוַת מגדל, הסמוכה לטבריה. חוַה זו יסדו ציונים עשירים, החיים ברוסיה, ומנהלה הוא אחד גליקין. בחוַה זו עובדות גם פועלות. לפי שעה משמשת החוה מקום־כיבוש לעבודה עברית.
ועל חַוַת כנרת כתב מאיר, שהיא שוקעת בגרעונות בהנהלת המנהל החדש, אבל באו אליה חלוצים אידיאליסטים מאמריקה וביניהם אליעזר יפה, שהוא בעל חינוך חקלאי ומורגש בו כוח של אישיות מופלאה. מגמתם של החלוצים האלה ליסד מושב־עובדים. ועל רחל בלובשטיין כתב שהיא מתכוננת לצאת בימים הקרובים להשתלמות באוניברסיטה בצרפת, וחנה מייזל מעודדת אותה להשתלם בחקלאות ובידיעת־הטבע. רחל עצמה חולמת גם על השתלמות בציור. וקשרים יפים לה, לרחל, עם גורדון הזקן.
וברל כצנלסון עבר מן הגליל ליהודה. עתה הוא נמנה עם חברי המרכז החקלאי של הסתדרות הפועלים ומשתתף עמו בעבודה הארגונית, פועל ומפעיל. הוא עובד עתה בחַוַת בן־שמן, בהנהלת האגרונום יצחק וילקנסקי.
ועל שוּבו של שמואל יבנאלי משליחותו בתימן כתב מאיר; ועל העליה של יהודי תימן, שמבקשים אחיזתם במושבות, ועל הקשיים בסידורם בעבודה ובחיים.
ונוח קורא את המכתבים ומרגיש שהוא מפוצל בין שני עולמות, ונפשו נתונה לפינת־החיים הנוצרת שם בידי המעטים והוא מצפה לשוב אליהם.
כשהגיעו ימות האביב חל שיפור קל במצבו של האב. היה מתישב בעצמו על משכבו, ואפילו מבקש להביא לו מספריו שבארון, ואף חזר אל סדר תפילותיו, שבמחלתו היה פטור מהן.
באותו זמן חזר ובא נתן־נטע מביתו שבסביבות מוסקבה, והפציר בנוח לנסוע עמו אל ביתו. אף מוכן היה לסדר לו את סיוריו בעיירות ובערי־השדה, שבהן ביקש נוח לבקר את משפחות חבריו בארץ, ואת האנשים שברל ביקש ממנו להכירם. גם האם ומרים סברו שמוטב להוציא את נוח מדל"ת אמות הבית, שכבר ספג את אוירתו למכביר וקרוב מועד שובו לארץ־ישראל. נענה נוח ויצא לדרכו עם נתן־נטע.
הביאוֹ נתן־נטע לחנות בגדים והכריחוֹ למדוד חליפה וטען שבלבושו עלול הוא למשוך את עיני הבולשת כ"ירוק", דבר שנוח היה חושש מפניו; לכן נתרצה לאחיו. גם סכום־כסף הפקיד האח בידי נוח, והשקיט מצפונו ואמר: “כשאבוא אליך לארץ־ישראל תחזיר לי. הייתי מוכן לבוא אחריך בקרוב, אולם אין חבוּש מתיר עצמו מבית־האסורים.” היה הרמז ברור לנוח, והצטער.
הוא הגיע עם אחיו אל ביתו המרוּוָח, וישב עמו שם ימים אחדים. באותם ימים ראה בסבלו של אחיו, שהיה איש־כשרונות ובעל מידות תרומיות, והנה אין נחת במשפחתו וחשׂוּך־בנים הוא…
בצאתו ליוָהוּ נתן־נטע וביקש ממנו לעמוד עמו בקשרי־מכתבים, בכל מקום שיבוא אליו. חושש היה נתן־נטע בשל התעודה המפוקפקת שהביא עמו נוח מארץ־ישראל.
נסע נוח לפודוליה וביקר בבית משפחתו של מאיר רוטברג, בעיירתו ויניצה. בית אמיד היה, וכבר ידעו בני המשפחה ממכתבי מאיר על נוח ועל קרבתו לבנם. הם העתירו על נוח רוב טובה, הראו לו אחוזות של פריצים ונחלאותיהם, שפע ברכת האדמה בגנים, ועד שיצא נוח משם קנה את לבם לאהבה אותו.
הוסיף נוח לנסוע מעיירה לעיירה, לפי המַענים שבידו. בכל משפחה של רעיו היה מתקבל כקרוב ומוֹדע משכבר הימים. בין השאר ביקר אצל אביו של בן־ציון, השוחט והדיין שבעיירה גלוחוב. בינתים הלך וכבד מטען המתנות שקיבל מכל המשפחות לקרוביהם בארץ.
תר נוח אחר חבריו של ברל בערי־השדה, אך מצא רק יחידים מהם, ואף הם נראו לו ביאושם ובאזלת־ידם. מפיהם שמע על הנוער ועל רבים מבני העם שיצאו לשמד. רבים היגרו לאמריקה, והיֶתר חיים באפס תקוה.
ניסה נוח לספר להם על ברל ועל עבודתו בארץ; על חיי העבודה והתקומה בשדה ובטבע. אך דבריו נשמעו מוזרים ותמהוניים.
השתוקק נוח לפגוש את אליעזר שיין, שברל ראה אותו כמוֹרוֹ ורבּוֹ הנערץ. והנה נודע לנוח שאליעזר שיין עזב את עירו של ברל, את בוברויסק, ונדד למרחקי קרים, והוא משמש שם מורה עברי בבתי־ספר יהודיים. בכל־זאת אמר נוח להגיע אליו ולמלא את השליחות שהטיל עליו ברל. אולם בעוד הוא מכין עצמו לנסוע לסימפרופול לפגוש את אליעזר שיין קיבל שני מכתבים ששלח אליו נתן־נטע בדחיפות. במכתב אחד נרמז לו שעליו להפסיק את נסיעתו, משום שהבולשת שאלה וחקרה עליו בסנובסק. נתן־נטע אף שלח לו כסף ומען למקום־פגישה עמו באודיסה. המכתב השני היה מכתב מברל, שנתקבל בשבילו בסנובסק.
מכתבו של האח הסעיר את נוח. היה ברצונו לשוב ולראות את אמו ואת מרים ולהיפרד פרידה אחרונה מאביו; אך אזהרתו של נתן־נטע חזקה עליו, ולפי הוראותיו יצא לדרכו לאודיסה.
לפי התאריך הרשום על מכתבו של ברל הכיר נוח, שהמכתב נדד זמן רב עד שהגיע לידו. אך דברי המכתב יקרו לו מאוד, ועתה, בשעת מבוכתו, היו לו ככוכב מאיר באפלה.
במכתבו כתב ברל:
רחובות, 6.6.1912
נוח, נוח!
מתי אתה שב? אני כבר מתגעגע אליך. משער אני שגם אתה כבר שׂבעת את כל מה שאפשר היה לראות ולשמוע וליהנות, ודי לך – הלא כן?
נו, ומה מעדני הבית, ה"היים", מקרוב?
ואילו בשורות חדשות תביא לנו? לשם מה היה לך מה להביא, ולנו? היש הולכים אחרינו, או שמנו נידח? ומה הוא הדור הבא אחרינו שם?
באים עכשיו אילו בחורים ובחורות. יש כנראה איזו התעוררות במקצת, אבל שרשיה בעיקר בפולניה וגליציה. ליטא כנראה פיקחת יותר מדי בשביל שטויות כאלו. ורוסיה עצמה? הנגב במה הוא עסוק?
בוא, בוא, אראה לך ואהנך מפרי עבודתי. יש לי לפעמים קצת תענוג ממנה, אף־על־פי שעדיין לא שקטתי ולא שָׁלַותי ורוח־הנדוּדים צוררת אותי שוב בכנפיה. בעוד שבועות אחדים אני הולך שוב גלילה, אולי לחדש את נסיון מזלי.
אולי מצאת מישהו מאלה שאדריסותיהם בידך? אולי את אליעזר שיין? כדאי וכדאי שתפגוש אותו ותכירהו. היודע אתה, ששמואל יבנאלי הטוב והחביב הוא עכשיו אצל אמו ביֶקאטרינוסלב? וגורדון הזקן עדיין שם, באותם המקומות, פארהוליט זיך. מספרים על דבר “סדר” שערך בכנרת. יש אומרים שהוא כבר עזב את מגדל מפני מעשה שהיה עם גליקין14. אבל הוא שותק ואינו מגלה כיצד לו שם.
ומזל־טוב לך בעד חנה ואליעזר15.
מה תאמר?
ראה, חפצתי לכתוב שתי מלים, רק את הראשונות, ובשיגרא דלישנא שלי הצפתי עליך את כל החדשות שלנו.
עכשיו אני מוכרח לקצר. אשאיר מקום למאיר.
שלום שלום מרחובות שלך, שאיני מכיר; ומאותו הבית הורוד עם הגזוזטראות הרבות, שאני מכיר היטב16, ועכשיו נתיתם הקן.
שלום, בוא, ברוך ה'.
את עירי אולי עברת?
בשולי מכתבו של ברל הוסיף מאיר רוטברג וסיפר על רכישות של קרקעות חדשות בהרי ירושלים, שעתידות לקום בהן קבוצות חדשות,17 וכן אדמת כפר־אוריה, אף היא בהרי־יהודה, בדרך מיפו לירושלים. הוא אף סיפר על עבודתו עם ברל בהסתדרות החקלאית.
באודיסה נפגש נוח כמוסכם עם אחיו נתן־נטע, ומפיו נודע לו שאחותו רחל חזרה מאמריקה ובאה אף היא לבקר את האב החולה. נתן־נטע הכין לנוח תעודת־נסיעה, וזו הצילה אותו מפח הבולשת.
שנה לאחר יציאתו מן הארץ ירד באניה המפליגה אל יפו. בבואו לארץ מצאה אותו הידיעה על פטירת אביו. עתה נתן דעתו למלא משאלתו של אביו, שאמו סיפרה עליה, ולהעלות את אמו ואחותו אליו לארץ.
חלקת־הנסיונות 🔗
בשובו לארץ מצא נוח את בן־ציון ואת חבריו החדשים עובדים בישוב החדש שבהרי־יהודה על אדמות כפר־אוריה. אדמה זו רכשה חברת הכשרת־הישוב בשביל יהודים בגולה, ובן־ציון וחבריו נקראו מטעם המרכז החקלאי לעלות ולכבוש את האדמה שנגאלה בעבודה ובשמירה.
בפגישתו עם החברים סיפר להם נוח על ביקוריו אצל משפחותיהם, ועל החמימות ואהבת ההורים והקרובים שהעתירו עליו בימים שבילה אצלם. והיה נוח מתאר את אורח־חייהם בצל האימה והפחדים, ואת הקושי בעקירתם מִשְׁבי הגולה.
והיה מספר בשבח בית־הוריו של מאיר רוטברג בעיירה ויניצה שבפודוליה: על אמו, שהיא אשה חכמה וטובת־לב וגאה על ארבעת בניה ושלוש בנותיה; ועל אהבתה המיוחדת למאיר סיפר, שעד היום היא מכנה אותו “דאס קינד” (“התינוק”), משם שהוא בן־הזקונים משבעת ילדיה.
החברים מתמוגגים מנחת על דרישות־השלום שמסר נוח במאור־פניו ועל הניצוצות שהביא עמו מחוּמן של פינת רחוקות וקרובות. הם סיפרו לנוח בשבח פעלוֹ של מאיר חברם בהסתדרות החקלאית, ועל שלוש הקבוצות החדשות שאירגן בשנה זו – גן־שמואל בשומרון, דילב (קרית־ענבים) וקלנדיה (עטרות) בסביבות ירושלים.
בן־ציון התרפק על נוח וסיפר לו על שנת עבודתה של הקבוצה בסג’רה. “השנה נסתיימה בהצלחה כלכלית,” הוסיף, “אך מכיוָן שבהנהלת חברת יק”א ביקשו לשנות את יעודה של החַוַה – לא נשארנו שם ונענינו לקריאת המרכז החקלאי לכבוש את כפר־אוריה. בשנת עבודתנו בסג’רה עמדנו במבחן – בעבודה, במשק ובחיי החברה; ובכפר־אוריה הוכחנו כוחנו בכיבוש המקום. מכאן נצא מחוזקים למעשים חדשים וגדולים."
חש נוח בדבריו של בן־ציון את רוחו העזה ואמונתו הגדולה בקבוצה ובחיי־שיתוף, את תנופת הנפש שבו לקראת כיבושים חדשים, לקראת הגשמת מַאוַייו בשטחי אדמות החורן שנרכשו והן מצפות לגואליהן.
שאל נוח את בן־ציון על א.ד. גורדון: “כיצד נתחבר עמכם, ומה היא הרגשתו בחיי הקבוצה ובעבודתו?”
אמר לו בן־ציון: “גורדון חי את חייו הנפשיים המיוחדים לו. הוא אינו חזק בגופו, ויש לו שעות קשות כשהוא חש בחולשתו. וכדרכו תמיד אינו מסכים לעבוד בעבודה שלפי כוחותיו.” אף סיפר לו בן־ציון על מקרה, שבּוֹ הביאה חולשת־הגוף על גורדון מצב־רוח של אין־מוצא: “היינו יחד בעבודה בשדה. פתאום, כאילו מתוך יאוש ומרי, הניח גורדון את המעדר והתחיל להתרחק להר. באותה שעה ראיתי לפני את דמותו של טולסטוי בבריחתו ובקצוֹ. רצתי אחרי גורדון ועצרתי אותו. והוא נשאר עמנו, שופע מאוֹרוֹ על כולנו. כמה ישמח גורדון לבואך! הוא הלך ליפו, ודאי ישוב היום.”
ונוח סיפר לבן־ציון על ביקורו בבית הוריו בסנובסק, ועל דאגתו לאמו ולאחותו לאחר מות האב: “אני חייב להביאן לארץ, ואיני יודע איך.”
אמר לו בן־ציון: “תתיעץ עם ברל, הוא כבר הביא אליו אח צעיר, ועתה הוא מטפל בדבר הבאת אחיותיו ואמו. ברל עובד היום בבן־שמן, ומקדיש מקצת זמנו לעבודת ההסתדרות החקלאית.”
כשחזר גורדון מיפו, הופתע כשפגש את נוח, וגדולה היתה שמחתו.
“חזרת אלינו אותו נוח!” אמר לו גורדון. “לא השתנית. יום־יום הייתי מצפּה לך, נוח, פשוט התגעגעתי אליך. ומה שלומך, פריץ? ומה נשמע שם?”
“עוד אספר לך. ומה שלומך אתה, גורדון?”
“דרישת שלום לך מרחל. כידוע לך, היא בצרפת כעת. היא כותבת לי גלויות, ואני כותב לה מכתבים. היא תשהה שם כשלוש שנים. קשה לה שם. היא רואה את השנים האלה כאבודות מחייה, וקובלת על הגשרים שנשרפו. יודע אתה מה כתבתי לה באחרונה? כתבתי כי במקום שיש ספקות, במקום שיש יסורים וחבלי שאיפה גדולה – שם יש דבר־מה. עוד כתבתי לה, שאני מצפה ממנה לגדולות; ואכן, רחל לגדולות נוצרה.”
היו דבריו של גורדון לנוח כלטיפות־אהבה של אב, המצפה לאושר יקיריו. הוא חש באהבתו הגדולה לרחל.
בשעת שיחתם נתקרב אליהם יוסף זלצמן במאור־פנים ובבת־צחוקו הנעימה, וקידם בברכתו את הזקן שחזר מדרכו.
חיבק גורדון את כתפיו הרחבות של זלצמן ואמר: “נו, פריץ, רואה אתה? הנה חוזרים אלינו; יצא נוח שלנו, וחזר!”
שאל יוסף את נוח: “ואת כנרת לא שכחת שם? היש מקום יפה בעולם כּכנרת שלנו? אני מתגעגע לכנרת אפילו מכפר־אוריה. הזוכר אתה, נוח, את סיורנו עם רחל בסירתך?”
“עתה זה דיברנו ברחל. צדקת, יוסף. את כנרת אי־אפשר לשכוח. אחת ויחידה היא. אין לה תמורה.”
באותה שעה זכר נוח את פגישתו הראשונה עם יוסף זלצמן, כשנתגלה בחן הליכותיו ובאהבתו לרחל.
אמר גורדון: “ובכן, נוח, אתה נשאר עמנו.”
“כשתלכו לכנרת, אבוא עמכם,” אמר נוח.
“ועד כנרת?” שאלוֹ יוסף.
“את אמי ואחותי עלי להעלות לארץ־ישראל. אני מקווה, כי זאת אעשה בתוך זמן קצר ביותר. זמן־מה אעבוד בעבודת הנטיעות, שמציעים לי במשתלות חולדה ובן־שמן. במקצת כבר נוסיתי בעבודה זו, כשעבדתי ברחובות.”
“לכנרת אנו הולכים יחדיו,” אמר יוסף, כשהוא מחבק את גורדון ולוחץ ידו של נוח.
ונוח עסק בתכניות להעלות את אמו ואחותו, לקלטן ולסדרן בארץ.
בעבודתו במשתלת־הנטיעות עם ברל היה מתיעץ עמו בדבר מקום־עבודה לאחותו, שהיא אחות רחמניה בבית־חולים. הוא אף דיבר בשבחה, כאדם וכבעלת־מקצוע. הפגיש ברל את נוח עם שרה שמוקלר, חברתו ובת־עירו מבוברויסק, שעבדה כאחות רחמניה ונודעת בחסדיה עם החולים בבית־החולים של הד"ר הלל יפה בזכרון־יעקב.
בפגישה עם שרה הופתע נוח מדמותה הנאצלת, מיפיה הקורן מפנימיותה, מפשטות הליכותיה וצניעותה.
שרה אמרה לו שהיא מוכנה למסור לאחותו את מקום־עבודתה שלה בבית־החולים של הד"ר יפה, מקום־עבודה חשוב ומעניין, כי יש בדעתה ללכת לחיי־עבודה בקבוצת דגניה. דבריה עודדו את נוח.
כאשר סיפר לברל על התרשמותו הגדולה מדמותה של חברתו שרה שמוקלר, שהיא מזכירה לו את דמות אחותו מרים, נרגש ברל לדבריו ואמר לו כי ברנר, לאחר שראה לראשונה את שרה שמוקלר בעבודתה בבית־החולים, נלוָה אליו בצאתם מבית־החולים ואמר לו: “עוד יש נשים בישראל.”
“אגלה לך, נוח,” המשיך ברל, “כששמעתי דבריו של ברנר רציתי לכרוע ברך לפניו, על ראִייתו לנפש האדם בהתרשמותו הנכונה משרה.”
היו דברי ברל כגילוי אהבתו לשרה, ונוח שמרם בלבבו.
ממכתבים שקיבל נוח מאמו ואחותו באותם הימים נמצא למד, שהענינים שם מתעכּבים, ושעליו לחכות להן עד עת־מצוא.
באותו זמן היה ברל מחכה לאחיותיו ומכין עצמו לקבלן, ונראה היה לו שעין־גנים תהיה להן מקום־מעבר ותחנה ראשונה.
בסופו של אותו קיץ עברו ברל ונוח להשתכן בעין־גנים. נוח חכר חלקה של אחד החברים שם לעריכת ניסוייו. בן־ציון וקבוצתו הוסיפו לעבוד בכפר־אוריה, ועדיין לא ידעו היכן יעבדו בשנה החדשה.
התחיל נוח בהכשרת חלקת־האדמה לניסוייו, בגידול חיטה בשיטה הסינית. ברל היה בא לעזרתו בימים שהיה פנוי מעבודתו הציבורית כחבר בועד המרכזי של הסתדרות פועלי יהודה.
בבית אשה אלמנה, שפתחה מסעדה צנועה, היו נוח וברל סועדים סעוּדתם בשעה מאוחרת בערב, ועמהם שני האחים מרדכי ושמעון, שהתגוררו באותו בית, ובחדרם הגדול היו עוזרים להם בברירת החיטה לזריעה בערוגות החלקה.
שני האחים נתרועעו עמהם והיו מקשיבים לשיחותיו של ברל, שהיו כעֵין משב רוח טובה ומרעננת. הוא דן בעניני העבודה במושבה ובישוב, בפעולתה של הסתדרות הפועלים, שאת עיקר כוחה צריכה היא להקדיש לארגונם של ישובי־עובדים; בהם ראה את השיטה היחידה להתישבות לאומית בעלת תוכן חברתי ואנושי חדש. ברל ראה את עיקר ערכו של כיבוש־העבודה במושבות כפרוזדור וכהכנה לצורות־ההתישבות החדשות. כן השמיע ברל דברים מלאי ענין על סופרים, משוררים וספרים, שגדולה היתה בקיאותו בהם. הוא אף היה קשוב לתגובות האחים, שהיו אוהבי הספרות העברית ועליה התחנכו. ונוח, שהיה בעל זכרון למופת, היה מצטט קטעי שירה מיל"ג ומביאליק, ומביא קטעים מאגדות חז"ל, ובהן פניני מחשבות ורעיונות מחכמת־החיים של הקדמונים. כך היתה מלאכת ברירת הזרעים מוארת אור של תורה.
באחד הימים חזר ברל משוּט ברגל במושבות, והביא עמו את בן־ציון. נתקיימה שיחת־רֵעים בחדר האחים. בן־ציון סיפר על המצב: “בגמר שנת־העבודה בכפר־אוריה בא אלינו בא־כוחם של בעלי הקרקע, והציע לנו להישאר בעבודה בהנהלתו! אך לא היה לנו כל ענין בכך. הציעו לנו לעלות לתל־עדשים, שחברי ‘השומר’ התחילו בשמירתה והכשרתה. גם הצעה זו לא משכה אותנו ביותר. בינתים קיבלנו מכתב דחוף מן המשרד הארץ־ישראלי, שנבוא ונקבל על עצמנו את חַוַת כנרת. גם להצעה זו לא היינו מוכנים. ענינו, שאחרי כל התהפוכות הרבות זקוקה כנרת למתישבים קבועים, אשר יביאו לה את המנוחה; ואנו, אין לבנו למנוחה.”
“ומדוע מאסתם בכפר־אוריה?” שאל ברל.
“אנו מבקשים עתה כיבושים חדשים, ולבנו לערבות הגולן. יוסף זלצמן היה היחיד בינינו, שצידד בקבלת ההצעה של המשרד הארץ־ישראלי. אך הנה באחרונה קיבלנו מן המשרד טלגרמה זו: ‘בואו לכנרת, שאם לא כן נסגור את החוה ונחסל את המשק’. בפני זה כבר לא יכולנו לעמוד, והחלטתנו סופית: אנו עולים בימים אלו לחַוַת כנרת!”
“ומה בדבר גורדון הזקן?” שאל נוח.
“גם לשם כך באתי אליך, נוח. אתה היחיד שגורדון מקשיב לדבריו. אתה מוכרח לכתוב לו. הוא עודנו מהסס.”
שאל ברל: “האם חיי הקבוצה אינם נראים לו? מה טעם סירובו?”
“לגורדון יש שבילים משלו, ואין להלבישו בלבוש של ‘חבר קבוצה’. בשבילו זו רק מסגרת. אולם אנו רוצים בו. הוא קרוב לנו. היינו רוצים שילך אתנו לכנרת. והנה הוא שאל אם גם נוח הולך, ואמרתי לו כי אתה עמנו. עליך, נוח, לכתוב לו. וכמובן, אנו מחכים גם לבואך.”
“אבוא, אחר הגורן שלנו,” אמר נוח, וכולם צחקו. “ברור שאני אבוא, וגם אכתוב לגורדון.”
אמר ברל: “אני מחכה לבוא אחיותי. כשיבואו לארץ ואצליח לסדרן בעבודה, אפשר שגם אני עוד אנסה מזלי בכנרת.”
קרנו פני בן־ציון ואמר: “חלקת־אדמה לנסיונות תמצאו אצלנו בכבוד, על חוף הירדן.”
הגיב נוח ואמר: “במקום שהתחלנו בנסיונות, נמשיך. אתה שומע, בן־ציון?”
“נעשה ונשמע! כנרת מצפה לכם.”
נמשכה השיחה והקיפה עניני עבודה ותכניות של הישובים החדשים. בן־ציון סיפר על ביקורו האחרון בקלנדיה, כשבא למסור למאיר רוטברג על החדשות; הוא דיבר בשבחם של הבחורים המצוינים שמצא שם. ביניהם פגש את דויד’ל דוברינסקי, את לוי שקולניק18, ובחור מופלא אחד – קפלן. ועוד סיפר בן־ציון בשבחה של חיה, החברה היחידה, שהביא עמו מאיר כבחירתו, בשובו מן הקונגרס הציוני, והיא יפת־תואר.
“מאַיִן היא?” שאל ברל.
“מעיירה קטנה באוקראינה. היא הכשירה עצמה להוראת עברית. כשהמשורר ביאליק הורה בקורס שבּוֹ למדה, נתן לה את תמונתו, וכתב עליה: ‘לבת ישראל שעיניה יפות’. ומאיר שלנו זכה בחברה בעלת העינים היפות… גם מאיר נוטה ללכת לכנרת, והוא מבטיח שיבוא עם חיה אלינו.”
הלך שמעון והביא בקבוק יין ופירות, והמסובים נתכבדו לכבוד עליית קבוצת בן־ציון לכנרת. “כיבוד” מפתיע זה שימח את ברל. “כיוַנת את השעה!” אמר לשמעון. ונוח ישב וכתב את מכתבו לא.ד. גורדון, וסיים אותו כך: “גורדון, אני אומר לך באמת ובתום־לב, שאתה צריך ללכת אתנו לכנרת.”
ואמנם מכתבו של נוח השפיע. גורדון, בתשובתו, כתב לנוח: “הכרעתני!” והוא נצטרף עם העולים לכנרת.
ובחלקת־הנסיונות שבעין־גנים כבר הוכנו הערוגות, והחלה זריעת הזרעים המבוררים בשורות המסומנות. האחים מרדכי ושמעון סייעו לנוח בעבודה. החלקה, שהיתה סמוכה לרחוב, עוררה את תשומת־לבם של חברי המושב, וביחוד את תשומת־לבו של יהושע אלתרמן, מותיקי הפועלים, שהיה עֵר ומתענין בכל דבר חדש בעבודה ובחקלאות של הארץ.
יהושע אלתרמן היה טיפוס מיוחד בסביבתו. מסודר היה בלבושו הפשוט, מגולח למשעי ומגדל שפם, מקפיד על צחצוח נעלים; רוָק שעבר את גיל השלושים, מחזר אחר נערות חינניות ויודע לעניינן בלשון עשירה וספרוּתית. ידוע היה כבלשן וקנאי ללשון העברית, ומהלך היה בשבילים משלו גם בעיבוד נחלתו במושב־הפועלים. בזמן שיתר תושבי עין־גנים עבדו מחוץ למשקם הקטן והתפרנסו בפרדסי המושבה, כאורזים בעונת משלוח פרי־ההדר וכשתלנים בעבודת־ההרכבה, היה אלתרמן עושה בחלקתו ניסויים בירקות ובגידול עצים טרופיים חדשים.
משהחל נוח בעיבוד חלקתו לצורך ניסוייו, היה אלתרמן בא לחלקה ומתעניין ושואל את נוח שאלות, ונוח ראה שיש לו לאדם זה זיקה עמוקה לצמח ולגידולי־השדה. גם הופעתו הנאה ושפתו העברית העשירה בניבים, וההקפדה על היגוי האותיות הגרוניות, כל אלה כבשו את לבו של נוח.
נוח היה מקבל באדיבות כל אדם מתעניין, ועונה לשאלותיו בלי לחקור לשמו ולמעשיו; אולם התעניינותו של האיש הזה עוררה אותו לשאול על עברוֹ.
“מתי הגעת לארץ?” שאל את אלתרמן.
חייך האיש ואמר: “באתי בבָקרהּ שׁל התקופה, לאחר עלייתם של הראשונים ולפני העליה השניה. באתי בשנת 1902. מקום־מולדתי – חרושצ’בי, ובאחרונה התגוררה משפחתי בהומל.”
“חרושצ’בי?” תמה נוח. “אתה מחרושצ’בי? הרי אנחנו שכנים ממש! מקום־מגורינו קרוב לסנובסק.”
“סנובסק רחוקה ממנה תחנה אחת מחרושצ’בי!”
“האם אינך ממשפחת אלתרמן?” שאלוֹ נוח. הוא נזכר באיש ששמע את פרשת עלייתו מפי אחיו נתן־נטע לפני עלייתו לארץ.
“נכון ויציב, אני הבן היחיד למשפחת אלתרמן.”
“יודע אתה, חיפשתי אחריך בימים הראשונים לבואי לארץ, ולא פגשתיך!”
“באיזו שנה עלית לארץ?”
“בשנת תרס”ו. ועבדתי בפתח־תקוה, ברחובות – עד שעליתי לכנרת."
“באותן שנים הייתי אני בגליל,” אמר אלתרמן. “חדשים אחדים הייתי בראשון־לציון, עד שפיטרו אותי מעבודתי.”
“מדוע פיטרו אותך?” התעניין נוח.
“כשהחלטתי לעלות לארץ, התנגדו הורי לעלייתי, אך עמדתי על דעתי. מכיון שהייתי בן יחיד, לא הייתי חייב בעבודת־הצבא. אמרתי להורי: רוצה אני לעבוד כאיש־צבא בבנינה של הארץ, ולא הועילה להם התנגדותם. הכינותי את חבילותי וגם את כינורי צררתי בהן. כשראה אבא שאין מעצור לרצוני, הביא לי מכתב־המלצה של ידידו בוארשה, שמניות רבות לו בעסקי היינות של יקבי ‘כרמל־מזרחי’ בראשון־לציון.”
“למשפחתכם היו חנויות כל־בו הראשונות בסביבת סנובסק,” אמר נוח.
“נכון. ועל־ידי כך היו לאבי הקשרים המסחריים עם בעל יינות ‘כרמל’ בוארשה. לקחתי עמי את מכתב־ההמלצה, על כל צרה שלא תבוא, והפלגתי. כשדרכו רגלי על אדמת החוף ביפו, נדרתי שני נדרים: האחד, שלא אַעלה על שפתי שום שפה זרה, אלא בלשון העברית אדבר; והאחד, שלא אשוב עוד אל הגולה. תחילה ביקשתי עבודה במושבה פתח־תקוה. משלא הצלחתי לקבל אף יום־עבודה אחד, פניתי לראשון־לציון, ובידי מכתב־ההמלצה להנהלת היקב. במשרד היקב חקרו אותי אם יש לי השכלה, אם אני שולט בשפה הצרפתית, ואם יודע אני לנהל חשבונות. אמרתי להם כי איני ידע שום לשון, אלא עברית, ואין אני מבקש לי משרה כלשהי. רוצה אני לעבוד בכל עבודה שהיא. קיפלו את מכתבי וצחקו לאידיאליסט החדש, וקיבלוני לעבודה. ביקב עבדו פועלים ספרדים מיפו ומירושלים, והתכוננו לקראת עונת הבציר. אותי כיבדו בעבודת שטיפת חביות ובריכות. הוכחתי שכוחי במתני. והנה נתקלתי בברנש אחד ממנהלי־העבודה, שהיה ציניקן וגס־רוח. הוא התחיל להציק וללעוג לי. פונה היה אלי בזלזול ופוקד עלי פקודותיו בז’רגון הרומני שלו. ואני כחרש איני שומע ואיני מבין את שפתו. עד שאין מתרגמים לי פקודותיו, אינני עושה רצונו. יום אחד העמיד אותי ליצוק יין מבריכה אחת לחביות, והוא עצמו עומד ומשגיח על המלאכה: ‘עפן אוף דעם קראן, פארמאך דעם קראן’ (פתח א הברז, סגור את הברז). החלטתי, שאיני סוגר את הברז עד שיתפקע. שאלתיו בעברית, שוב ושוב: ‘מה אתה אומר?’ והוא חוזר וצועק ופוקד באידיש הרומנית שלו: ‘פארמאך דעם קראן’. שוב שאלתיו במתינות ובשקט: ‘מה רצונך שאעשה?’ ובינתים היין נשפך לעינינו. התחיל להשתוֹלל כשהוא זועק: ‘פארמאך דעם קראן,’ ורץ אלי באגרופיו כשהוא מגדף בערבית ובז’רגון הרומני שלו. הוספתי לעמוד על מקומי בשקט, ושוב שאלתיו: ‘מה רצונך?’ קפץ עלי בחמתו ופקד בעברית: ‘סגור את הברז, אידיוט, וצא מפה תיכף ומיד!’ סגרתי את הברז ואמרתי לו: ‘עתה אני מבין, מי אתה…’ עמד בתוקף על דבריו ופיטרני מעבודתי. אותו יום ידעתי, שניצחתי ולא נוצחתי.”
ואלתרמן הוסיף וסיפר: “בזכותו של אותו ברנש נתגלגלתי לירושלים. תשוקה עזה היתה בי להכיר מקרוב את אליעזר בן־יהודה, שקראתי עליו ועל משפחתו כחלוצי הדיבור העברי. ואמנם, הפגישה שהיתה לי עם המשפחה הזאת היתה לי כפיצוי על עלבון השפה ביקבה של ראשון־לציון. זכיתי להכיר את אליעזר בן־יהודה בעבודתו. האיש הזה, שנראה כאדם חולני וחלוש, ראיתיו כגיבור השוקד יומם ולילה על ספריו וחושף אוצרות הלשון, הגנוזים בספרות העתיקה, רושם ברבבות פתקיו את חידושיו ומפרש תעלומות הניבים, ועושה עבודה של מחקר בה בעת שהוא מקיים בנפשו ובנפשות בני־ביתו את תחיית הלשון העברית, בפועל ממש. התאהבתי בבנו איתמר, ונתקשרנו בידידות גדולה. בן־חמוּדות היה לאמו־חוֹרגתוֹ חמדה ולאביו, ואת השפה העברית ינק עם חלב אמו המנוֹחה דבורה. הוא גדל כבן־ירושלים, כולו פיוט, כותב עברית חיה; עתיד הוא להיות סופר ופייטן!”
“בעזרת המשפחה ובידידותה,” הוסיף אלתרמן, “נתקשרתי עם החוקר אהרון אהרונסון, מנהל תחנת־הנסיונות בעתלית. חדשים אחדים הייתי נלוה עם בני־חבורתו. רוכבים היינו על סוסים ועוברים ברגל בהרים ובנחלים, בהרי הגליל והלבנון ועל ראש החרמון, ומשני עברי הירדן. למדתי ממנו שמות פרחים וצמחים, שארצנו מבורכת בהם. ראיתי בעיני את ‘אֵם החיטה’, הגדלה בהרי הגליל, שאהרונסון מצא אותה בשנת 1906, ובגילויו זה הרעיש את העולם המדעי וקנה לעצמו פרסום בין־לאומי בחקר הצמחים.”
“האומנם היית אצל אהרונסון, בתחנת־הנסיונות בעתלית?”
“כן, אפילו חשבתי להתחיל לעבוד שם. אך שוב עמדה לפני שאלת הסביבה הזרה. רוב העובדים בתחנה – ערביים, והמשגיחים הם מסוגו של אותו ברנש שהתנגשתי עמו ביקב ראשון־לציון. לכן לא נמשכתי לעבוד אצל אהרונסון. מראשית צעדי בארץ ביקשתי להיות עצמאי. אפילו ניסיתי להתישב בסג’רה כאיכר. תחילה עבדתי שם כאריס, ובינתיִם נוכחתי, שברוָקוּתי לא איבּנה שם.”
“ועכשיו אתה נשוי?” שאלוֹ נוח.
“עדיין אני חפשי כיום. יש לי בית, ואין לי משפחה. צרכי אינם מרוּבים, ומבקש אני להגיע לידי סיפוק צרכַי מחֶלקתי. אף איני רוצה ‘להתפזר’ בענפים רבים. די לי אם אגיע ליבולים טובים בירקות, ואם אקבל פירות משובחים ברוב ימות־השנה. כמובן, גם אני עושה נסיונות בחלקתי. כשראיתי חלקתך זו, בה אתה מבקש לגדל חיטה בהשקיה, מצא הדבר חן בעיני. סבורני, שעלינו להתחיל בברירת זרעים ובהשבחת המינים בכל גידולי השדה.”
“נכון מאוד!” אישר נוח את דבריו. “זו מחשבתי לעתיד. ארצנו, מבחינת אקלימה, מסוגלת לגדל את כל הירקות וזרעיהם, ואף נוכל להשביח בה את מיניהם. ולא רק ירקות בלבד. עבודתנו בארץ תהיה איכותית ואינטנסיבית.”
“שמע ואספר לך מעשה בבולבוסין,” אמר אלתרמן כשהוא מתלהב מדברי נוח. “מי היה, לדעתך, האיש שעורר אותי לגדלם בחלקתי? התנחש? כשביקר אצלנו ביאליק, קיבלנו פניו בביתו של חבר. וכדרך יהודים כיבדנו אותו בנאומים, שתינו לחייו וקילסנו את שירתו, וכן התפארנו במעשה־ידינו ובמשקי־העזר, שהקימונו בעין־גנים. שאל אותנו ביאליק: ‘ובולבוסין כבר יש לכם מגידולי גינותיכם?’ נשארה שאלתו של המשורר בלא תשובה, והיתה מעיקה עלי ימים רבים, עד שיצאתי לשוק וקניתי תפוחי־אדמה, מאלה שהובאו מעֵבר לים, והתחלתי זורע אותם. פעם נכשלתי משום שהקדמתי בזריעתם, וימות־הקרה קיפדו אותם בראשית צמיחתם. בשנה אחרת זרעתים לקראת ימות־האביב והצלחתי לקבל יבול יפה. אני מוסיף לנסות את גידולם, ונוכחתי שהענין טעון חקירה ונסיונות מרובים.”
“לנסיונות אלו אני מתכוון,” אמר נוח. “בתכניתי לשלב בעתיד את תפוחי־האדמה במחזור־הזרעים של המשק האינטנסיבי.”
הזמין אלתרמן את עצמו להיות משקיף בניסוייו של נוח. כך נתקשר עמו בקשרי־רעוּת, כשכנו בחוץ־לארץ בעבר, וכעוסק בניסויים כמוהו ליד חלקתו בעין־גנים.
חלק שלישי: הסנה הבוער
לשמור על הקיים 🔗
בחדשי הסתיו הראשונים של שנת תרע"ה, חדשים אחדים אחר פרוץ מלחמת־העולם, נוּתק הישוב מתפוצות הגולה. אפסה תקוָתו של נוח לבואן של אמו ואחותו מרים. תורכיה כבר נצטרפה למלחמה, לצדה של גרמניה. השליטים התורכיים בארץ החלו בגיוסים, ועינם רעה בנתינים הזרים. הם החלו להחרים במושבות היהודיות בהמות־עבודה ועגלות ולגייס גם אנשים לעבודות־חירום. אף נפוצו שמועות כי הנתינים הזרים יגורשו מן הארץ.
האניות המביאות צרכי־מזון חדלו לבוא לחופי הארץ. נעלמו המזונות מבתי־המסחר ומהחנויות, המחירים האמירו ורעב איים להשתרר בארץ.
באותם ימים עבר הקול מתוך מחנה־העובדים והתפשט בישוב: לשמור על הקיים!
בן־ציון קרא וחזר וקרא לנוח ותבע ממנו לבוא לכנרת ולהצטרף אל החברים, שהקדימו ועלו שמה לפני פרוץ המלחמה, ונוח עלה לגליל.
ימים אחדים נסע נוח ברכבת התורכית, שהיתה זוחלת ומתעכבת בכל תחנה ומטעינה משאות וציוד לצרכי הצבא. הקטרים הוסקו בעצי יערות במקום פחמי־האבן שנתמעטו. בתחנות נראו פלוגות של מגויסים, במדיהם האפורים, נושאים נשקם ברישול ומתנהלים כצאן.
ביום ששי, לאחר צהרי־היום, הגיעה הרכבת לתחנת צמח. נוח היה היחיד שירד ממנה. בן־ציון המתין לו ועזר לו לשאת את חבילותיו לעגלה הרתומה.
“איך ידעת שאגיע בשעה זו?” שאל נוח את בן־ציון.
“הרי ידענו שאתה צריך לבוא. פעמַיִם יצאתי לקראתך לשוא. ידעתי כי היום תעבור שוב הרכבת לדמשק, והפעם כיוַנתי!”
“ומה שלום חיה, והחברים? במה עושים ועסוקים עתה?”
סיפר בן־ציון לנוח: “מכפר־אוריה באנו מעטים. קיבלנו את החוה לאחר כל גלגוליה. מסביב לגרעין הקבוצתי מתלכדים עוד חברים, שבהמשך הזמן יצטרפו לקבוצתנו.”
“מי הם החדשים שנצטרפו?”
“מאיר שלנו שלח אלינו חברים, שעבדו עמו בקבוצת קלנדיה על־יד ירושלים, בחורים טובים. גם מאיר וחיה יבואו אלינו בקרוב. בין החדשים יש לנו עלם צעיר, שהגיע בערב שנת־המלחמה, כגימנזיסט רוסי. שׁמו שֶׁר. בבואו לא ידע אידיש ואף לא מלה עברית; ועתה הוא סופג את הלשון העברית, מדבר וקורא בה, ממש פלא, כרחל שלנו. ואיך בחור זה עובד, מתוך אהבה. דמות מיוחדת במינה! דומני שהוא בא מצ’רניגוב. לוּ ראית באיזו שמחה מקבל הוא על עצמו מילוי חובה ועומס כל עוֹל. הוא עוד יגדל בתוכנו!”
“כיצד סיימתם את שנת־העבודה?”
“מוכן שהתרכזנו בפלחה. היבול היה זעום; אך המחירים האמירו מיד עם פרוץ המלחמה, והכנסותינו גדלו. קיבלנו גם ירושה קטנה של רפת ולול. הפרות הן גולניות, והעופות מנומרים. המשק ידרוש השקעות רבות, ובעת־חירום זו נצטרך ליצור הכל בכוחות עצמנו, ונלמד מתוך עבודתנו.”
נוח הקשיב לפרטי הדברים, והעגלה מתנהלת לאט בדרך־העפר המקיפה את חופיה הדרומיים של הכנרת.
היה נוח מעביר עיניו על־פני הים הכחול שמימיו רגועים, כראי לשמים הבהירים, ועל ההרים הסוגרים על הכנרת ממזרח ומצפון וממערב. הירהר נוח בדבר שהיה מצערוֹ מאז התאהב בכנרת: על ההרים הגבוהים, המונעים מן העמק הזה את הוד הזריחות והשקיעות.
באותה שעה הביט בן־ציון אל מישורי השטחים הגדולים, המשתרעים דרומה, ואמר לנוח: “רואה אתה, נוח? אלוּ הן האדמות הטובות והדשנות של עמק־הירדן – מכאן עד ערבות יריחו. לפי שעה יש לנו רק דגניה אחת מעֵבר מזה לירדן, וטוב שתקענו יתד בשטחים המבורכים האלה.”
“מה מצבה של דגניה?” שאל נוח, כשהעגלה כבר נכנסה אל בין שדרות־ברושים.
“יתרונות רבים לקבוצת דגניה. קשר של קיימא נתקשרה לאדמתה מימיה הראשונים, ועשייתה יסודית. כל בנין שאנשי דגניה בונים, עומד במקומו הנכון. הם מושרשים יותר, ולכן יש ברכה במעשה־ידיהם.”
מתוך דברי השבח של בן־ציון חש נוח את כאבו הנסתר על קבוצת כנרת שלא נתברכה בכל מעלותיה הטובות של אחותה דגניה.
כשעברה העגלה את מימי הירדן, סמוך למוצאו מן הכנרת, נגלתה גבעת ח’רבּת־כֶּרַךְ המתנשאת צפונה בחופי הכנרת, ובלטו ערימות־האבנים שנלקטו וסוקלו מאדמתה.
“רואה אתה, נוח, עוד לא סיימנו את הסיקול בגבעת הכּרך, ושם בבקעה עדיין קיימת הבצה הנושאת את מאֵרת הקדחת, וגוזלת שנה־שנה שטחים מאדמות השלחין. בדעתנו לרכז את כוחנו גם בעבודת היבוש ובנטיעה. ייתכן שבעבודה זו נסייע גם למחוסרי־העבודה המתרכזים עתה בכנרת. אף יש בדעתנו להרחיב את גן־הירקות. ואגלה לך סוד: בענף זה אנו מצפּים להעסיק את ברל ואת קבוצת החברות שהוא מבקש להביא עמו לכנרת. אנו מצפים לכוחות חדשים!”
העגלה פנתה אל גבעת החצר ונכנסה בשער־הברזל הגדול. נוח מצא שינויים רבים בחצר: מִבנים נוספו מסביב לחומה הצפונית, ומבני מחסנים ולולים, שקצתם נראו לו תפוסים למגורים. העגלות, כלי־העבודה והמחרשוֹת היו סדורים ליד האורוה והרפת.
בן־ציון כבר היה מתיר את הפרדות ומוליכן לאורוה, כשהוא צועד בצעדו הבוטח של איש־המקום. אחרי־כן נשא עם נוח את חבילותיו והביאן לאחד מחדרי־המגורים הסמוך לקיר הצפוני, ליד המעבר שבין חַוַת הצעירות לבין החאן הגדול שבו משתכנים העובדים בעבודות הציבוריות.
הלך בן־ציון וחזר עם חיה רעייתו, והם הביאו עמהם מדירתם תיבות־נפט ריקות. עזרה חיה לנוח למלא את המזרן בקש שהובא מן הגורן.
עד שהם מסדרים ומכינים את פינתו של נוח, חזרו שני שכניו־לחדר מעבודתם והתוַדעו לשכנם החדש.
ביקש נוח מבן־ציון להביאו אל חדרו של גורדון הזקן, שלא ראה אותו זה כבר. בשעה שנכנסו לחדרו, כבר החליף את בגדי־עבודתו ולבש את כותנתו הלבנה, שהיה נוהג ללבוש לכבוד השבת. על שולחנו כבר דלקה מנורת־הנפט הקטנה, והספרים היו מונחים זה על־גבי זה. כניסתו של נוח הפתיעה אותו ועוררה בו שמחה גדולה.
“ובכן, סוף־סוף באת? כבר נואשתי מציפייתי לבואכם. ומה על ברל?” שאל גורדון, כשהוא תולה בנוח את עיניו התכולות, שקרנו באור נפשו בהתעוררותה לשיחת־רֵעים. “ומה נשמע שם, ביהודה? מה חושב ברל? מה על יוסף אהרנוביץ, ומה על יוסף־חיים ברנר?”
“המבוכה גדולה,” אמר נוח. “מהלכות שמועות על גזירות חדשות, על גירוש מנהיגי הישוב, וביניהם גם יוסף אהרנוביץ. ברנר התחיל להוֹרוֹת ספרוּת בגימנסיה הרצליה, וברל רואה חזוּת קשה לישוב העברי בארץ.”
“חזוּת קשה?” אמר גורדון. “אימתי היתה חזות קלה? המלחמה הזאת ודאי שתגלה לנו נפלאות כוח האדם בהרס ובחורבן, אך ייתכן שבה יתחוללו גם דברים שיכוונו אותנו לעצמנו ולתחייתנו הלאומית. המלחמה יכולה לשמש לתפוצותינו ראי נאמן ליתמותנו ובדידותנו בעולם. עלינו רק להשתדל שיסורינו לא יעברו עלינו לשוא.”
“מה הן התקוות העשויות לצמוח מחורבן?” ניסה נוח להשיג על דעתו של גורדון. “נצפה לנסים?”
“נסים? כן!” הגיב גורדון בתרעומת. “גם נסים אינם מתחוללים כשאין מכשירים להם בסיס וקרקע. עמנו, אם נאבה ואם נמאן, חי בכוח הרוח; וגדול כוח הרוח, כשמבקשים לו חיים.”
“אין לנו אפשרויות רבות,” אמר בן־ציון. “אנו בודאי נעשה הכל כדי לקיים מה שהתחלנו. נשמור על הקיים.”
“העיקר,” אמר גורדון, “שלא להתיאש. גם בשעה זו עלינו להכשיר עצמנו לעמוד בכל המבחנים.”
“רואה אתה,” אמר בן־ציון, “הנה בא אלינו נוח, והוא יתחיל מחדש בכנרת את נסיונותיו לצורך אינטנסיפיקציה בעבודת החקלאות. גם בעבוֹדה זו יש מהכשרת עצמנו לקליטת העם על אדמתו, לצופף אוכלוסיה גדולה, המתפרנסת מיחידות־קרקע קטנות.”
“כמובן,” אמר גורדון, “נצטרך לעמוד במבחני השנים הקשות. מי יודע עד מתי תימשך מלחמה זו? האדם נבחן בימי סבלותיו. על אחת כמה וכמה ניבחן אנחנו, הנמצאים בחוף תקוַת העם.”
נראה לו גורדון לנוח באותה שעה כמי שמעמיס על גבו סבלות העם וצועד לפניו להאיר לו את הדרך לגאולתו.
בבקרוֹ של יום־השבת יצאו בן־ציון ונוח לשדות. הם לקחו עמהם יתדות־סימון וחבל למדידה.
הוליך בן־ציון את נוח במדרוני ההר והראה לו את השטחים שהוחל בהכשרתם. בדרכם נתגלה לפניהם עמק־הירדן על מראות הקסם של ים־כנרת הרוגע, הירדן היוצא מן הים ומתפתל בזרימתו לדרום, והרי הגולן החשׂוּפים.
“רואה אה, נוח, מה נפל בחלקנו?” אמר בן־ציון כשהוא מראה לנוח את גבולות נחלתם. “שני שלישים מאדמתנו בהר ובמדרונות המסולעים. כל כלי־עבודתנו נשברים בשעת החרישה, המחרשות והאינוונטר, שקיבלנו בירושה מן החוה, הם כבר ‘על הגבול’. הפרדות שראית כבר זקנות הן ותש כוחן. ובאלו עלינו לעבוד…”
“ודאי שבמצב זה הקשיים מרובים,” ביקש נוח לאשר דבריו ולהפנות מחשבתו לנושא שבן־ציון היה אוהב לשוחח עמו עליו. “דע לך, בן־ציון: אין קרקע שאינה יכולה להיות טובה. טיב הקרקע עשוי להשתנות בכוח העיבוד, כשהמגמה העיקרית היא לנצל את כל הנתונים הטובים שיש בטבע הסביבה. כל אדמות העמק הזה מיועדות להיות אדמות־שלחין. אוצרות המים המצויים בים־כנרת ובירדן הזורם לאורך גבולות האדמה שלנו, יש בהם כדי להפרות את העמק ולעשותו כולו גנים פורחים! תעבור המלחמה ותימצאנה האפשרויות הכספיות, ובעזרת הטכניקה של תקופתנו אפשר יהיה להפוך את העקוֹב למישור. בחוֹם השמש, שכעת נשרף בו העמק רוב ימות־השנה, ובשפע המים, טמונים אוצרות וכוחות עצומים לגידול תבואות, ירקות ופירות, שעלינו לנסות מעתה את גידולם.”
קרנו פניו של בן־ציון ואמר: “לפני חצי שנה ביקר אצלנו האגרונום עקיבא אֶטינגר, מומחה שעבד שנים רבות מטעם חברת יק”א בשירות ההתישבות היהודית בארגנטינה ובחלקי־עולם אחרים. סיירנו עמו בשטחי אדמתנו והולכנו אותו לכפר הפרסי עבודיה שבקרבת הירדן. שם הראינו לו את מטעי הרימונים והבננות. אמר לנו אטינגר, כשהוא מורה בידו על שטחי אדמתנו: ‘כאן תצליחו לגדל בננות, זני ענבים בכירים למאכל, שיבשילו כפרי ביכורי הארץ למשלוח, גם זנים של עצי־הדר יקדימו להבשׁיל פּריָם אצלכם.’ אטינגר אף הזכיר את עדותו של יוסף פלאביוס בספרו ‘מלחמות היהודים’ על החקלאות האינטנסיבית שנתקיימה בעמק גינוסר, שהיה כגן־עדן עלי אדמות. העליתי לפני אטינגר את בעיית גידול התמרים, שנשארו לנו כשרידים מימי־קדם, ושאלתי לדעתו בדבר החזרת גידולם לארץ. שמעתי מפיו דברים מעניינים על גידול התמרים בפרס ובעיראק, בארצות הדומות באקלימן לעמק־הירדן. יעברו ימי המלחמה, נוח, ולפנינו ייפתחו אפשרויות רבות להגשים את מחשבתנו על החקלאות האינטנסיבית בארץ."
“אני בטוח, שהרעיון יבוא לידי הגשמה!”
הוליך בן־ציון את נוח במורדות הגבעות אל “השדה הגדול” שמעבר לדרך. שם, סמוך לבית המנוע הבנוי בקרבת הירדן, היה רוב אדמת השלחין.
“רואה אתה, נוח, את השטח המצומצם לגידולי־השלחין, שהוא כרצועה צרה הנמשכת מן הדרך לאורך גבעת הכרך. חלק מאדמה דשנה זו גוזלים מי־השטפונות בחורף והופכים אותה לבצה. מלבד מארת הקדחת שבה, המתישה את כוחותינו, היא אף עושקת חלק ניכר מאדמת־השלחין. כבר התחלנו בעבודת היבוש. ייתכן שנרחיב עבודה זו, על־ידי קרן לשעת־החירום. ברצוננו לנטוע עצים, ותוכל לסייע בנסיונך בעבודות הכנת המשתלה והנטיעה.”
“ברצון רב אתמסר לעבודה זו. אוכל למלאה גם בעודי מכשיר את חלקתי לנסיונות, וכך גם לא אכביד על הקבוצה,” אמר נוח.
“אל תדאג, נוח, מפני הכבדה. בזכות ה’יחדיו' אין דבר כבד.”
יקרו דבריו של בן־ציון לנוח, והוא התברך בלבו בחברותו של זה הצועד בשלמוּת נפשו בדרך־חייו החלוצית.
ברדתם לדרך העוברת למנחמיה, בפאת השדה הגדול, פנו צפונה ונתגלתה לפניהם מצבת קברו של יוסף זלצמן, שעץ קאזוארינה בן שנה האהיל עליו. ליד הקבר ניכר חללו של בור, שנכרה עם עקירתם של שיחי־שיזף שגדלו במקום.
“במקום הזה,” אמר בן־ציון, “נרצח יוסף. בערב, עם גמר יום־החרישה בשדה הגדול, נסע יוסף עם יהושע אדלר בעגלה לחצר כנרת, ותחת שיחי־השיזף שגדלו במקום הזה ארבו הרוצחים וירו בהם. יהושע רדף אחר היורים, אך הם נעלמו בחשכה בואדי פיג’אס.”
“ואיפה נרצח משה ברסקי מדגניה?” שאל נוח.
“לא הרחק מכאן. ברכבוֹ על פרדה להביא עזרה רפואית ממנחמיה לחולים בדגניה התנפלו עליו. יש אומרים, שהוא התגונן ואף פצע אחד הרוצחים, אולי גם הרגוֹ. ייתכן שהם באו לנקום את דמו, והקרבן היה יוסף זלצמן…”
נתקרב נוח למצבה וקרא את אותיותיה החקוקות: “פ.נ. יוסף בן לייב זלצמן. נרצח ביום ב', כ”ד מרחשון, שנת אתתמ"ה לגלותנו. בן כ"ג שנים. תנצב"ה".
הוא פנה אל בן־ציון: “אשאלך דבר: מדוע לא קברתם את יוסף בחוף הכנרת, סמוך לקבר הראשון שלנו בכנרת?”
“חשבנו אותו לילה על כך, והחלטנו להציב לו זכר במקום שהאדמה רוותה מדמו. היה זה שלושה שבועות מיום בואנו מכפר־אוריה. בנפילתו של יוסף זלצמן בשדה החרוש, בדמו השפוך, כרתנו מחדש את בריתנו עם כנרת.”
“אני,” אמר נוח, “הכרתי את יוסף זלצמן בראשונה בכנרת, כשעבדנו בחלקת הירדן. בפעם הראשונה שט עמנו בסירתנו יחד עם רחל. כמה ימים היו שניהם? הוא היה זקוף־קומה, יפה, מעיין של אהבה, של פשטוּת, של גדלוּת. ככה נתרשמתי ממנו גם לפני שנה וחצי, כשבאתי אליכם לכפר־אוריה. בדבריו הרגשתי שהוא אוהב את כנרת, שהוא מתגעגע אליה.”
“נפילתו של יוסף,” אמר בן־ציון, “זיעזעה אותנו. מכה אחר מכה. יוֹמַיִם לפני־כן נרצח משה ברסקי בדגניה… אכן, ביוסף זלצמן היתה שלמוּת, היה תוֹם־נפש. מאושר היה על שוּבנו לכנרת. מאוהב היה בנוף הזה. לא אשכח, איך היה שׂם ידו על כתפי ואומר: ‘בן־ציון, הבט! היכן יש לך בעולם פינה יפה כזאת?’ בלילה הבאנו את גוייתו הנה. בלוָייתו השתתפו רבים. אף נזדמן אלינו הסופר יהושע ברזילי,19 ידיד הפועלים, והוא הספידוֹ. הוא הסביר שׁישׁ להתארגן, וקָבַל על שהערבי הבזוי מעֵז להרים יד על בן אותו עם ש’אחד מהם יניס אלף'. באמצע דברים אלה הפסיקוֹ גורדון וזעק: ‘המלים מחללות’ – ופתח ב’קדיש' מתוך דמעות, וכולנו בכינו.”
בדממה נפרדו בן־ציון ונוח מעל הקבר הבודד על אם הדרך, והוסיפו ללכת לעבר בית המנוע בחופי הירדן.
מרחוק נראתה שורת בתים חדשים, שנבנו בקרבת דרך־העפר מול בית המנוע.
שאל נוח: “למי הבתים האלה?”
נאנח בן־ציון ואמר: “אילו ידעת, כמה צער ויִסורים צרורים בבקתות אלה; וגם בצרות אלה אנו נושאים כנתבעים. עתה השתכנו כאן שמונה משפחות מעולי־תימן, שבאו לאחר שליחותו של שמואל יבנאלי לתימן.”
“במה הם מתפרנסים?”
"בבואנו לחצר כנרת מצאנו בה משפחות רבות מעולי־תימן. לאחר שנשלחו למושבות הגליל ולא מצאו בהן עבודה לקיומם, באו לחצרה של כנרת. מצאנו אותם בדכאונם ובמרירותם, מטופלים בילדים מרובים, נגועי מחלות וקדחת. היה ברור שעלינו למצוא להם קורת־גג לראשם. הפרשנו שטח מאדמתנו הטובה, כשני דונמים למשפחה, כדי שיקימו שכונה עם משקי־עזר. פרנסתם מן העבודה השכירה לא היה בה כדי לקַיים את המשפחות המטופלות בילדים, חולים ופעוטים. אף־על־פי שטיפלנו בהם, ראו אותנו כאשמים בכל הפורענויות שנפלו בחלקם. נוספו על יסוריהם קרבנות מבין ילדיהם. כבר מרובים התִּלים בבית־הקברות… עתה הם דורשים שנפריש להם שטח של שמונים דונם מאדמת־השלחין. מכיון שיש בשוָקים דרישה לירקות, היו רוצים לנסות מזלם בירקות. אנו לא נוכל לדחות את בקשתם, אף־על־פי שכל דונם שאנו מחסרים מאדמת־השלחין כאילו אנו חותכים בשר מבשרנו. אף ספק הוא אם יצליחו בגידול ירקות, באין להם כל נסיון.
“כשאהיה בקרבתם אדריכם מנסיוני,” הבטיח נוח.
כשנתקרבו לבית המנוע נראה בקומה העליונה החדר שהתגוררו בו בעבר. אבני הבזלת השחורה בלטו כאבני־פסיפס בין קוי המלט הלבן המחברן.
במקום זה היתה האדמה חרושה, מוכנה לימות־החורף. “מכאן נסמן גבולותיה,” אמר נוח. הוא תקע את יתד־הפינה והתחיל לכוון את החבל ולמדוד.
היה בן־ציון עוזר לנוח, עד שנסתיימה המדידה והחלקה היתה מנוקדת ביתדות ומסומנת לקראת ניסוייו המחודשים של נוח לחופי הירדן.
באותו חורף ירדה מכת הארבה וכילתה עמלם של עובדי־האדמה. אף חלקותיו של נוח, שהיו בצמיחתן ובגדילתן, שממו. צרת הרבים לא היתה נחמתו. אולם כאיש־הטבע, הלוחם בפגעים הבאים־וחולפים, קיבל את הדין והחל להתכונן לחידוש ניסוייו עם חלוף סכנת הארבה מן הארץ.
בקיץ תרע"ה, לאחר מכת הארבה, נערכו אנשי העמל לחידוש עבודתם בשדות וביקשו להרחיב את גידולי־הירקות, שגדילתם מהירה, כדי לסַפּק מזונות במהרה ולהקל ממצוקת הרעב.
גם בקבוצת כנרת הרחיבו את שטחי גידול־הגן. העבודה בענף הירקות החלה עם הצטרפותו של ברל כצנלסון לכנרת, יחד עם חברותיו בנות עירו בוברויסק, ביניהן שרה שמוקלר, לאה מירון, בתיה שיין, רחל כצנלסון ובתיה ברנר.
שטח אדמת־הגן היה סמוך לאדמות הבצה, בשכנות לחלקתו של נוח. ברל כצנלסון היה משקיע כוחות רבים, ולומד מניסוייו של נוח ומעיון בספרות המקצועית. הוא אף רשם את פרטי גידול הירקות, תוך הסתכלות מדוקדקת, ושיתף את נוח בליבון בעיות הגן.
באותו קיץ חידש גם נוח את עבודתו בחלקת־הניסויים, ואף נדרש להרחיב תחומי חלקתו כדי לגדל זרעי־ירקות, שהיה מחסור רב בהם. הזרעים יוּבּאוּ אז בעיקר מדמשק, ורבות היו האכזבות בהם. חלקתו של נוח לגידול זרעים היתה איפוא תקוָתם של מגדלי הירקות בכנרת ובסביבוֹתיה. הוא כבר עסק לפנים בניסויים כאלה, והצליח. ואמנם אף בשנת־עבודתו לאחר מכת הארבה ראה ברכה במעשיו.
פגעי שנות־המלחמה הלכו ורבו בישוב, ורבו גם הבאים לחצר כנרת ומבקשים בה אחיזה.
בבתי־המגורים שעל־יד חוף הכנרת התגוררו פועלים מחוסרי־עבודה רעבים ותשושים. אחרים הסתופפו בחדרי החאן הגדול. רבים מהם היו קודחים וחולים, ונדרשה עזרתה הדחופה של שרה שמוקלר, לאחר יום־עבודתה בגן־הירקות. היא התנדבה לשמש אחות רחמניה לחולים, ולעת הצורך אף היתה מביאה עמה תרופות, או דואגת להשיג כוס חלב ממטבח הקבוצה ואפילו מנת־מזון לחולה.
כל אסון של מוות מתוך אפיסת־הכוחות ומתוך יאוש היה מזעזע את יושבי החצר וצורב בהרגשת אשמה של הכלל לגבי הפרט.
נתרבּוּ גם החברות מחוסרות־העבודה, ביחוד מכיון שלא יכלו לעמוד בנסיון הקשה של עבודה בבצות או בעבודת הכבישים מטעם הממשלה התורכית. קבוצת כנרת הצטמצמה ומסרה חדר גדול לשיכונן של חברות אלה בחצר. אף הפרישה שטח מאדמת־השלחין, ללמדן את גידול הירקות. כך נוספה קבוצה של עשרים חברות כרשוּת חדשה לחצר.
חיילים תורכיים, בנסיגתם, נדחקים אף הם לחצר ומעמידים רשוּת זרה לעצמה בדוחק הנורא.
ברל התגורר עם גורדון בחדרו הקטן, ונוח עם שמעון פרשו מן החצר ועברו להתגורר בבית המנוע שעל חוף הירדן.
ודוקא בימים הקשים ביותר הנהיג ברל פעולות תרבות, בלילות ובשבתות. הוא עצמו הִרבּה ללַמד, בדרך מקורית, את הלשון העברית, כשהוא מפליא להטעים את טעמם של ניבי הלשון. א.ד. גורדון היה מלמד פרקים בנביאי ישראל ומפרשם לאור התקופה, ורחל כצנלסון קיימה חוגים ללימוד הספרות העברית, מסַפּריה ומשורריה.
בשיחות המשותפות לכל אנשי כנרת – על תנועות החירות, על חזון האדם לבנין חברה של עבודה וצדק, על יעודה של תנועת־העבודה לתקוּמת העם ולגאולת הארץ – הוכשרה הקרקע לקראת אחדוּת תנועת־העבודה עם התחדשות ימי השלום בעולם ובארץ.
עם מצוקת הרעב בארץ והאמרת מחירי המזונות, נתעוררו חברים בחצרה של כנרת לפעולה חדשה – ליצירת “המשביר”. מאיר רוטברג, ברל כצנלסון, א.ד. גורדון ובן־ציון ישראלי נתגייסו ועוררו את הקבוצות המגדלות תבואות לתרום אל חלקן, ונענו. נתעוררה הנכונות לסבול “האחד בעד הרבים והרבים בעד האחד”.
כשהחלו התורכים בגירושים מיפו, נתגייסו אנשי הצפון לעזרת הפליטים, ונתגלו כוחות של עוזרים בצרה. יוסף בוסל מדגניה היה המנצח על פעולות־ההצלה. עם הכלואים בדמשק הלכו אברהם הרצפלד ויצחק בן־יעקב, ופעלו למענם במסירות־נפש. אך הנה גילו התורכים את קבוצת המרגלים מן הישוב העברי שריגלה לטובת האנגלים, וריחפה סכנת השמד על הישוב.
אז ביקשו ברל ונוח מגורדון, שיכתוב “מכתבים גלויים” לעם היהודי בתפוצות הגולה. הם נתכוונו שדבריו יביעו את צוָאתנו לעם. דבריהם נתקבלו על דעתו, ובחדרו הקטן לא כבר אור המנורה בלילות האפלים: הוא ישב וכתב את מכתביו, בשפת אידיש, באותיות־הפנינים שלו. מדי יום ביומו היה קורא בקול את הגיגיו, שהביעו את כל משאלות הלב מבני העם לתפוצותיו, ובהם עיקרי רעיונותיו המקוריים – לתחייתנו הלאומית ולתקומתנו כ"עם־אדם".
מצא ברל באותם הימים שליח נאמן, קצין יהודי בצבא האוסטרי. קצין זה שימש מקשר בין ברלין, קושטא וארץ־ישראל, ולוֹ תיק דיפלומטי שיכול היה לשמש לצרכי הישוב והתנועה הציונית. שם הקצין־השליח דניאל אוסטר (שהיה לימים ראש עירית ירושלים), ועל־ידיו שלח ברל את מכתבי גורדון לפי מַענוֹ של זלמן רובשוב20, שהיה אז מעובדי המערכת של “יידישה רוּנדשאוּ” בברלין.
אך קיבל זלמן רובשוב את מכתבי גורדון מכנרת, מיהר וזימן את טוֹבי חבריו וקרא אותם באזניהם, אף תירגם אותם ומסר תכנם לירחונו של מַרטין בוּבר, “דר יוּדה”, וגם הצליח לשלוח את העתקם ליהדות פולין; שם נתפרסמו בעתונות היהודית, בעזרתו של אברהם לוינסון.
על המכתבים האלה ובפעולתם נכתבו מאמרים והערכות בעתונות היהוּדית, וגדולה היתה השפעתם בקרב טוֹבי הכוחות שנתלקטו סביב רעיון תקומתנו בארץ־ישראל.
בקיץ שנת תרע"ז גברה המצוקה בישוב. רבים נתפסו, נכלאו ועוּנוּ. אף על חצר כנרת הוּשׂם מצוֹר.
התורכים כלאו את החברים, הכּוּם ודרשו מהם נשק. את הנשק הטמינו החברוֹת לפני־כן במקומות־סתר.
נוח וגורדון באו בעצמם אל המַכּים, וגורדון מפזם את ניגונו כשהוא צורד באצבעותיו:
און אז מען צאפט פון מיר דאס בלוט ארויס,
מען מוטשעט מיך פאמעליך,
לאך איך מיר גוט פון מיינע שונאים אויס
און זינג מיר גאר אַ פריילאכס21.
נוח, שהיה קודח, נכנס לחדר הקדמי, ועל פניו חיוך שבא במקום דמעות, מעין אותו חיוך שחייך פעם, כשרוצח ערבי כיוֵן אליו אקדחו. אז, למראה אותו חיוך, הרפה ממנו הרוצח. אף עתה עמד התורכי, שהיה ממונה על המלקות, ודחף את נוח ואת גורדון לחדר השני, שבו שכבו אלה שכבר הוּכּוּ, והניחם שם לנפשם.
“ברודערקע, מען שלאגט,” התרפק עליו אֶרליך, המורה מטבריה, שנאסר בחצר. “מ’שלאגט, ברודערקע,” התיפח, בשעה שהמוּכּים האחרים נשכו שפתיהם ושתקו.
וכשם שכלאו אותם בלא סיבה כך הוציאו אותם.
נוח נשאר לבדו בבית המנוע. שני החברים שסייעו עמו בשנים הקודמות, שמעון והרצפלד, עזבו. האחד טולטל לירושלים, והאחד לדמשק.
רבים עזבו את חצרה של כנרת ונדדו ליהודה. גם ברל עלה לירושלים. שם אירגן קבוצה קטנה לגידול ירקות, ועמו אחיותיו ורחל כצנלסון. גורדון נצטרף לקבוצת השומרים בתל־עדשים. אנקת אסירי דמשק מגיעה אל הישוב, מתפשטת ומחרידה. ובן־ציון נושא בסבל וביִסוּרים של החצר, כואב, שותק וממשיך בדרכו.
היה נוח מכונס בפינתו המבודדת, הנזירית, שקוע כולו בעמלו וביציר־כפיו. בסופו של אותו קיץ קיבל מכתב מברל מירושלים.
וזה דבר המכתב של ברל:
ירושלים, סוף אלול תרע"ז
נוח,
ודאי לא חיכית למכתבי. והנה “מראש אמנה תשמע את קולי הפעם”. האם לא ככה, בערך, צריך היה להתחיל באותם הימים הטובים, אשר הם־הם הורתנו, גלגולנו הקדום? ובאיזו חניה התפכּחנו ולמדנו לראות במקום סלעי־עד ואמונת־אומן – טרשים וחצץ ואבק אוטומובילים מחניק?
האומַר לך, כי בחדרי־חדרים אני מכה על חטא? אכן. גם זה לא יאמר את אמיתי. נראה כי עוד לא שלמה סאת נדודי הנפתלים וגם לא תשלם, “גלות אבריכטען”; ככה נגזר עלי מראש, מקדם, מלפני דורות, דורות. זה צרורי ואשאהו, ואתה – ודאי נסעת לדמשק, הלא כן? מקנא אני בך. גם פה אני משוטט ומכתת רגלי בכפרים, ואמנם גם רואה דבר־מה, לפעמים גם דבר־מה מעניין, ואולם אין לי כנראה נשמתו של הראובני22 אשר על יתר ה"זעם" הידוע שלו – הלא עוד לא היטיב את דרכו – היא מלאה בוטניקה ארכיאולוגית. לי גם לארכיאולוגיה של ירקות אין נטיה ממושכת. והגן, ודאי כבר פורח אצלך? כמה טוב היית עושה, גבר מצליח, אילו היית מודיע לי לפרקים, אם לא מחייך – על זה איני שואל כלל – מחיי הגן. תהיה זו בשבילי פריסת־שלום היחידה.
מה עם הזקן23? הראית אותו, ומה יהיה להבא?
הקיבל מי עליו את סידור הדאגות החמריות, איפה יישאר? חשבתי לבקשו הנה, אבל טרם ידוע מה יהיה אתי, וגם פחד הקושי של סידור החיים החמריים.
אל תשכחני בעניני זריעות. אני עוד מחכה לעשרה־עשרים גרם עגבניות ושעועית המובטחות, לתירס, לחסה טובה, ומבלי לדחות הרבה. וגם לזריעות אחרות שיימצאו לך. אל נא תתרשל ותחמיץ. מה עם הנטיעות בכנרת? עם מי אתה עובד?…
בוקר של חול־המועד סוכות. נוח החל בהתנעת המנוע לשאיבת המים לשדות־השלחין. תשוש היה ממחלת־הקדחת, שחזרה ותקפה אותו, כבימי־מחלתו הקשים בבואו לראשונה לכנרת.
והנה נכנס ר' יוסף התימני, מבתי התימנים, שנתידד עם נוח, והביא לו – כמנהגו פעמַיִם בשבוע – את מנת החלב מחצר הקבוצה. הפעם הביא עמו גם את הבשורה על כניסתם של “צבאות האינגליז” לגליל.
תמה נוח ולא האמין למשמע אזניו.
הרגיש ר' יוסף בתמיהתו ונשבע: “באמת התורה, נוח! בלילה באו, כמו הארבה! פרשים ואוטומובילים! הלכו לטבריה, לצפת, וה’כלבים' ברחו. גם מחצרה של כנרת נסתלקו הישמעאלים, ימח שמם, ועמהם הרופאים והחולים גם יחד. יתברך השם, שנפטרנו ממלכות הרשעה, ונזכה לימות המשיח!”
אמר לו נוח: “כבר הגיעה השעה שיבוא, ר' יוסף. וברוך תהיה על בשורתך הטובה!”
נרגש ר' יוסף ואמר: "אתה כמו אח שלנו, נוח. מיום שבאת אלינו, להתגורר בשכנותנו, אתה מלמד אותנו להצליח בכל עבודתנו. טוב שכן קרוב מאח רחוק… שמע, נוח! היום חג גדול לנו, וצריך לספּר ביציאתנו ממצרים, איך היינו בתימן וכיצד באנו לארץ־ישראל.
"בראשונה קבעו מקומנו בחדרה. סידרו אותנו בחורבה על־יד הבאר, במקום הצל והרטיבות, וריח רע היה נודף שם. והיו לנו דאבת־לב וכליון־עינים, ונשתרשה בנו הקדחת, ועברו עלינו מחלות רבות. גם סבלנו מהתנהגותם הרעה שׁל נותני־העבודה, שׁרָדוּ בנו כמו בעבדים וּבשׁפחוֹת. על כן יצאנו משם, והלכנו לגליל.
"באנו ל’יֶמה'. ואמרו לנו חברים שלך מההסתדרות: לא טוב עשיתם שיצאתם מחדרה, שהיא מקום אילנות והעבודה בה מרובה, ופה בגליל אין עבודה כי אם עקירת סדראות, והעבודה קשה. אמרנו להם: מה שהיה היה, ועכשיו רצוננו להשתקע בעבודה פה, ואין אנו חוששים כלל מפני עבודה קשה. עדנו כמה חדשים ביבנאל, ואחר־כך כבר לא היתה עבודה, ועברנו לכנרת. וכבר באה המלחמה, ושלחו אותנו לעבוד בסלילת הדרך לטבריה, בשכר זעום, וחלק מאתנו עובדים בבצה. וחלו ממנה, מן המים הרעים ומן המאכל הרזה. חמישה מאתנו מתו בראשונה.
"החלטנו לעבוד עבודה עצמית. ביקשנו מאנשי הועד המרכזי: בבקשה מכם, תנו לנו אדמה כדי מחיה! דרשנו בתחילת הקציר, ועד שהחליטו – באו הגשמים, ולא היה מי שיחרוש; ועדרנו את האדמה כמו שאתה, נוח, עודר במעדר. יברכך השם! ממך למדנו, והקלת עלינו מסבלנו.
"העבודה העצמית היא מלחמה גדולה ויגיעה רבה, ויתברך השם שראינו ברכה בעמלנו. ממך למדנו כיצד ומתי לזרוע שעועית, דלועים, חצילים ועגבניות, וברוך השם הרוַחנו. אכן, סבלנו יסורים מהמחלות ומהפגעים, וכבר כל בית־העלמין משל טפנו וילדינו. נפלו מאתנו הרבה חללים. אולם האדמה כבר מתחבבת עלינו, שאנחנו סיקלנו אותה ועקרנו את הסדראות ונטענו יחד עמך, נוח, את עצי־האיקליפטוס, והשקינו את השתילים בעוֹדם רכים בקיץ ופחי המים על כתפינו.
“ועכשיו, נוח, מה יגידו לנו אחינו האשכנזים עם בוא הגאולה? כבר שמענו שהם אומרים: יבואו ימות־השלום – יעבירו את התימנים מכאן. תגיד אתה, נוח, שאתה איש כמו אח שלנו: אנו שסבלנו בעת הרעה, נסבול שוב בעת הטובה?”
כה דיבר ר' יוסף, כשהוא מרים קולו, כדי להתגבר על רעש גלגלי המנוע. הקשיב נוח לדברים, שכמותם כבר שמע מפיו של ר' יוסף, אלא שבכל פעם הם מתחדשים בניסוחם. ביקש נוח לנחמו ואמר: “יהא לבך שקט, רבי יוסף. אנשי דגניה וכנרת רוצים בטובתכם ולא ברעתכם. בשׂוֹרה גדולה בישׂרתני, ר' יוסף. עם קצה של המלחמה יאור היום לכולנו!”
המליץ נוח והוסיף: “הקשת בענן – כבר היא אות, שלא יחזרו, חס־ושלום, ימות־המבול! בימי נוח הצדיק היה מבול של מים, ואילו בימינו, רבי יוסף, באו מבולי דמים.”
תוך כדי דיבור נאנק נוח ונתישב על שק פחמים, כשהוא חיור וראשו מסתחרר עליו.
“מה לך, נוח? חולה אתה, חס־ושלום? לא טוב שאתה עדיין בחור, ולבדך, בלא עזרה. להיכן הלכו חברים שלך – שמעון, אברהם? ומה נביא לך מכנרת, נוח?”
“אין צורך בשום דבר,” הרגיעוֹ נוח, כשרעד הקדחת והצמרמורת עובר בכל גופו.
“להיכן הלך ברל? זה היה חבר שלך, איש טוב, באמת! יום אחד אמרתי לברל, שאנחנו מקופחים. אמר לי: סַפּר, במה הקיפוח? אמרתי לו: בכנרת ובדגניה חיים על השמן ועל הדבש, ואנחנו מבקשים מהם: תנו לנו מעט חלב בשביל התינוקות ובשביל החולים, והם אמרו לנו – אין. למחרת הלך הוא והביא לנו כמה רוטל חלב, ומאותו יום אנו בטוחים במנות החלב. כמו שמוכרים לך – מוכרים לנו. הוא עשה בנו מעשה חסד באמת. למה הלך מכנרת? להיכן הלכו שמעון, אברהם, ברל? אחד מהם צריך שיהיה עמך, נוח.”
נענה לו נוח ואמר: “לדמשק הלך אברהם, לעזור לאסירים שגורשו מהארץ. וברל ושמעון הלכו לירושלים, גם שם צריך לעזור.”
“ירחם השם!”
סיים ר' יוסף את שיחתו, ונפרד לדרכו; ונוח טיפס ועלה בסולם־העץ לקומת החדר, כשהסחרחורת והצמרמורת גוברות עליו, עד שנפל ושכב בבגדיו על מיטתו.
לאחר לילה של נדודי־שינה, כשהקדחת בוערת בעצמותיו, לא יכול נוח לרדת אל בית המנוע כדי להתניעו לשאיבת המים לשדות־השלחין. הירקנים והחברות העובדות בגן פתחו את התלמים והכינו את הערוגות וציפו לזרימת המים בצינורות. כשלא באו המים עד שעה שהשמש כבר היתה גבוהה בשמים – הלכו שרה שמוקלר ובתיה שיין, שעבדו בגן־הירקות, לבית המנוע, כשהן חוששות שמא קרה משהו לנוח, או אולי נתקלקלה המשאבה. נצטרפו עמהן הירקנים, שגידלו ירקות בקרבת גן הקבוצה. “נוח דייקן ואחראי בתפקידו!” אמרו. “לא ייתכן ששכח להניע את המנוע עד שעה זו.”
באו לחדרו ומצאוהו תשוש מחוּמוֹ וממחלתו שגברה עליו.
עמדה עליו שרה והרימה ראשו והגביהה שכיבתו. פקח נוח את עיניו והביט בחברים כאשם, ואמר: “אל תראוני בקלקלתי. רק הלילה היה קשה. עוד מעט יוקל לי.”
מדדה שרה את חוּמו, ואמרה: “נוח, לא תישאר פה לבדך, במצב זה.”
“לא, לא, אין זה ולא כלום. כל הזמן אני קודח. זה יחלוף. תבקשו את שֶׁר, שיחליף אותי היום במנוע, ותראו שמחר הכל יחלוף.”
“הפעם לא נשאירך!” הוסיפה בתיה שיין, שהיתה מכינה עצמה לבוא לעזרתו של נוח בעבודתו בחלקה, אך לא נסתייע הדבר. “יש לך חום גבוה, ואתה זקוק לטיפול ולהשגחה.”
“שר ישגיח עלי,” התעקש נוח ולא הסכים לעזוב את פינתו.
היתה בתיה מסדרת את החדר, שמרובים היו בו התיקים והתיבות והזרעים למיניהם, עד שבא אהרון שר ונכנס כשפניו מביעים דאגה, ושאל בחרדה: “מה לו, לנוח?”
“אתה, שר, תכריע,” אמרה שרה. “אנו דורשות ממנו שיעבור אלינו. הוא קודח באופן קשה מאוד.”
“מובן מאליו, שיעבור אליכן, מה יש פה לדבר?” אמר שר וקרב אל נוח ומישש את ראשו. “שרה אינה ירקנית בלבד, נוח. היא גם אחות, ואת עצתה עליך לקבל.”
“תודה רבה,” אמר נוח בחיוך, אולם סירובו המוחלט ניכר בפניו. “מחר יוּטב לי, תראו!”
“אם אינך בא אלינו, לא תהיה לי ברירה ואני אעבור אליך,” הודיעה בתיה ברצינותה המיוחדת לה.
“מה הפחד? מפני הקדחת?” היתל נוח, אבל נתעודד מדבריה של בתיה.
ירד שר והתניע את המנוע, ושרה מיהרה ללכת לקבל את המים להשקיית הגן. בתיה קראה אחריה וביקשה, שבשוּבה לכנרת תשלח אליה את כל הדרוש, כדי שתוכל להישאר עם נוח עד שיחלים. היא נשארה עם נוח, והחלה בעבודתה בפינתו.
שבועות אחדים היה נוח מרותק למיטתו, אך עמד בעקשנותו ובסירובו לעקור מחדרו. מפחד היה מסימני מחלת־ראותיו, שנתגלו בקילוחי דם ובשיעול קשה שנתלווה לקדחת.
בטיפולה של בתיה, לפי הוראותיה של שרה שמוקלר, נשתפר מצב בריאותו. חדרו המרובע היה בנוי מאבני בזלת שחורה מבחוץ, קירותיו הפנימיים היו משמימים בקדרותם האפורה. עתה, לאחר סיודם, זהרו בלוֹבן. התיקים והקופסאות וכל אותם כלי־עבודה פונו מהחדר וסודרו בקומת־הקרקע. הרצפה והרהיטים המעטים מורקו, וכלי־המיטה הוחלפו. כך הפך חדרו ה"רובינזוני" של נוח לפינה חמימה, בחסד ידיה של בתיה וטיפולה של שרה, שעמלו שתיהן לשפר את בריאותו הרופפת של נוח.
בתיה עיכבה את נוח ולא נתנה לו להתחיל בעבודתו במנוע ואף בשיקום חלקתו המוזנחת; “עד שלא אראה אותך בריא ושלם, לא תצא מן הבית!” אמרה בתיה. “ואני אקבל שכרי בתורתך, שאני לומדת ממך יום־יום.”
קרבתה של בתיה הקרינה מאוֹרה על נוח. הוא נשא בקרבו הרגשת אשמה כלפיה, מאז ביקורו ברוסיה: הרי ברל ביקשוֹ להיפגש עם אליעזר שיין, בעלה, והוא לא קיים פגישה זו, שאולי היתה מחישה את עליית אליעזר לארץ.
רבות שמע נוח מבתיה שיין, כיצד הצטרפה עם שרה שמוקלר ולאה מירון, חברותיו של ברל, ועלתה עמהן כדי להכשיר עצמה לחיי הארץ עד בוא בעלה אחריה. והנה באה המלחמה וניתקו הקשרים, ואין היא יודעת, מה מצא אליעזר בשנים הטרופות.
בתיה כבושה היתה בסבלותיה ובציפייתה ולא דיברה עם אחרים על גורלה. שיחתה עם נוח, שהיתה רווּיה תבונת־חיים, נסַבה על חיי הקבוצה, על אנשיה וסבלותיהם, על התגלותו של כל אחד מהם בשנות הסבל והמצוקות, ועל החידות הסתומות שנתגלו לה בדמויות שהכירה. נוח הוֹקיר מאוד את ראִייתה הנבונה.
ביחוד נתרשם נוח מדברי בתיה על החיים הנשרפים מתוך יאוש־נעוּרים. על אנשי העליה השניה היתה משתוממת. “הם נראים לי כאנשי־מהפכה, וכבר הראו בחייהם מעשים נועזים. מדוע איפוא הם חוששים מפני בניית חיי־משפחה? דבר זה מתנקם בהם, ונעוריהם עוברים לשוא. בכל קבוצת כנרת יש לנו תינוקת אחת – של בן־ציון. וכך בדגניה. ואין צריך לומר במקומות האחרים. והנה תופעה מעציבה אחרת: חיים יקרים, הנגדעים בידי עצמם, ועמהם יורדים לקבר אוצרות חיים ויופי. יוסקה, נפש ענוגה זו – איך אהב את נערתו! ושניהם יפים. ופחד החיים סיבך את אהבתו. אחותו חנה, עדינת־הנפש, חייה דעכו כדעוך הנר, כשחברה הצדיק24 נושא אותה על כפיִם, והוא, יוסקה, שׂם קץ לחייו. כך נוספים תלי קברים בכנרת, חברים נעקרים מן החיים בלא עת.”
אמר נוח: “לאחר מות יוסקה הביאה לי שושנה בוגן, שעבדה עם קבוצת העשרים בכנרת, מחברת ובה רשימה שהחרידה אותי בראִיה התהומית שלה, על החיים והמוות הנושקים זה לזה. הנה, שמעי מה שכתבה אחר מותו!”
הוציא נוח את המחברת, וקרא את דבריה של שושנה:
"יוסקה זה הילד שבא לארץ לפני חמש שנים – עיניו המתנוצצות ופניו הלוהטים הפיקו חיים רבים. בעבודה היה שמח ובחייו הדלים הסתפק. כי שאיפתו התגשמה בארץ ובעבודה, לאט־לאט החל להתעצב. כי מלבד הארץ והעבודה זקוק היה לחברה וזה קשה למצוא בארץ. אך ילד בין בחורים גדולים היה ועיניו לגליל נשא, פן ימצא שמה את אשר נפשו מבקשת. לכנרת נסע, זה המקום הצנוע והשקט, המשקיט בצניעותו את המלחמות הקשות ביותר.
"החברה הכנרתית ודרישותיה הרציניות והמאובנות העיקו עליו, אחר זמן קצר בא לפתח־תקוה מלא עצב ואירוניה.
"ימים אחדים היה בפתח־תקוה ובהזדמנות הראשונה – בלי פרוטה לדרך שב לכנרת. וכאילו האירה ההצלחה. שירה ושמחה מלאו את חייו, והיה בעצם הפריחה העשירה, כה רענן ויפה, כל מבט – ים של חיים, והנה בתוך הפריחה החלה תולעת לנקר בלבו. הוא התעמק בשאלות־החיים ולא מצא להן פתרון. החברה דחפה אותו ממנה וכנראה גם שאלת ‘למה’ התיצבה לפניו. כל חייו התחילו להתרכז פנימה ויאוש מר תקף אותו.
"ביקש להתנחם במה־שהוא והתחיל ללמוד, אך בכל אלה מצא את המוות.
"לא עברו ימים אחדים וגופו נמצא על הגורן. הלילה היה ליל סופה וברקים. הלך חבר מהחצר לקחת קש מהגורן ונכשל בגופתו. נבהל, החל לצעוק אליו, אך אין מענה. הזעיק האיש חברים אל הגורן. יצאו אנשים אחדים בפנס גדול לראות. ומה תמהו כי את יוסקה הפרח הרענן מצאו מת. בצער ובשתיקה הביאוהו לחצר. והשכיבוהו בחדר גדול. שקט גמור שרר, עמדו סביבו בלי הגה. דומית־מוות מסביב, ולא רחוק מהכנרת, על הגבעה, חפרו בחורים אחדים קבר.
"וכך הורידו את המת ביגון.
"אומרים: איבוד־עצמו־לדעת – זוהי חולשה, ואחרים חושבים זאת לגבוּרה. לפי דעתי, זו אינה גבורה ואף לא חולשה, כי אם מוצא הכרחי. כי דבר אחד ברור: האדם נוצר לחיים, בלי אף פשרה קטנה. ואם בן־אדם מרכין ראשו לכל הקטנות, האם לא יותר עשיר ובריא המוות מחיים כאלה? כל המצבים הקשים הם בתחילה חטא ההורים ואחרי־כן חטאת החברה. ואם אבות אכלו בוֹסר, עוד לא סימן כי שיני הבנים תקהינה. כי חטאם בראשם והבנים נקיים.
"שני נצחונות יש לבן־אדם. הראשון הוא כמעט בלתי־רגיל, יחידי־סגולה זוכים לכך. זהו נצחון החיים, ואז נכונו לאדם חיי־אושר. הנצחון השני הוא על־ידי המוות. על־ידי המוות מתבטאים האמת של היחיד והשקר של החברה. להמשיך את חייו כיתר החברה אין ברצונו, ולחיות בדרכו המיוחדת אין ביכלתו.
"יש כוחות פנימיים, המבקשים מעמד בחיים; ומכיון שמעמד אינם מוצאים, ואף אינם יכולים להישרף בפנים – הם מתמלאים על גדותיהם, עד המדרגה האחרונה, ומבקשים מוצא. אם החברה מקשיבה, ברגעים כאלה עוד יכולה היא להציל. אך חברתנו בארץ מואילה להצילנו רק בכך, שהיא מקרבת את המוצא – המוות. לולא היתה החברה מביטה על זה, מרוב פחדה, כמו על גבורה או חולשה, כי אם על העובדה כמו שהיא – מי יודע, אולי רבים לא היו מתים, אלא ממשיכים חייהם.
“אלה הם חיי תולעים עיורים, הרוצים להשכיח את נפשם ולהתנחם בתענוגים, וקוראים לזה חופש, טבע, וסימני־המוות המה. אדם בריא אינו יכול לעכל זאת, ומתוך מצב פנימי תמים – הוא מתגבר ונשאר בחיים, או מת. אשרי המת בנצחונו, ועוד יותר – אשרי החי בנצחונו”.
כשסיים נוח קריאת דבריה של שושנה בוגן, היו פניה של בתיה נסוכים עצב ומתיחות, ואמרה: “מחרידים דבריה של שושנה. כן, גם היא מהלכת על שפת התהום. גם היא סעורת־נפש, עדינה, ועקבית ביָשׁרה. באורח־חיינו לא ימצא אדם כמוה אושר. היא נסעה ליהודה, ולא חזרה אלינו.”
“ואני,” חזרה בתיה ואמרה, “איני מבינה, מדוע צריכים חיים מופלאים אלו לגזור על עצמם נזירוּת ורוָקוּת. מדוע לא חששו יהודים עניים ומרוּדים מפני החיים?”
ביקש נוח להגן על המותקפים ואמר לה: “אנו כולנו כיום בבחינת מגויסים לכיבושים ראשונים. כיבוש האדם לעבודה מאלצנו לחִיות חיי חזית, שהם ניגודם של תנאי־חיים סדירים. ואילו חיי־משפחה מחייבים מסגרת ויציבות, שאינן מתאימות למציאות חיינו.”
“היו לנו שיחות עם ברל בחצר כנרת, קודם שהלך לירושלים.” אמרה בתיה. “היה בהן ענין רב לגבי חיי התנועה ויעודיה בבנין הארץ. אך דוקא בשאלת אורח־החיים לא נגעו. גם הקבוצה לא תיבנה, אם לא תפתור את בעיית בנין חיי המשפחה. עלינו ללמוד לחיות לפי ה’בעל כרחך' היהודי.”
אמר נוח: “שמעתי מגורדון הזקן הסבר משלו על ‘על כרחך אתה חי’, ודברים מקוריים ועמוקים על הצער הגדול שבכל מקום שהוא נמצא הוא יוצר. הצער הגדול אינו נותן לבעליו מנוחה. אפילו לבקש מנוחה במוות אינו נותן לו. כי מה יועיל המוות למצטער הגדול, אם הצער נשאר בעולם אחרי מותו? האומנם הוא את נפשו יציל בבריחה כזו, בתתו לנפשו תעודת־עניוּת כזו? האם הוא יכול לברוח באופן כזה? בעל כרחו הוא חי, בעל כרחו הוא נושא את הצער הגדול – כי מי כמוהו נושא אותו? מי כמוהו יעצור כוח אף ידע ויבין לשאת אותו? – ובעל כרחו הוא מבקש אמצעים לכל הסובלים לשאת אותו – ויוצר, זהו אולי ה’על כרחך אתה חי' היותר נורא, אבל הוא גם נהדר ונשׂגב; כפירה גדולה כזו – כמו גם אמונה גדולה – לא תמצא הרבה בזמננו. על־כן כל־כך מועטים היוצרים וכל־כך מרובים המתיאשים והמאבדים עצמם לדעת.”
“דברים נשגבים,” אמרה בתיה. “רק הזקן בחכמת לבבו חש תכנם הגדול של החיים, של צערם ואורם.”
חש נוח בתבונת־החיים העמוקה והישרה של בתיה, המסתכלת בחיים בעינים פקוחות, יודעת לשאת בעומסם, עובדת כל עבודה בשקט ובענוה וחיה בציפיה אל העתיד ונפשה כלה אל בעלה, שזמן קצר לאחר התקשרוּתה עמו הקדימה אותו בסערת הימים, ועלתה לפניו לארץ.
בימי החלמתו היה נוח מקדיש שעות לקריאה עם בתיה – בסיפורי המקרא, ב"ספר האגדה", וכן משירתם של ביאליק וטשרניחובסקי. “אצא ממך ברכוש גדול,” היתה בתיה אומרת, “אך מחלקי שלי בהחלמתך איני מרוצה…”
באחד הימים, לאחר שחרור הגליל, הביא עמו חייל מן הגדוד העברי, מבני טבריה, חבילה ומכתב, ומסרם בחדר־האוכל של כנרת. אותו חייל מיהר אל משפחתו, ולפני לכתו ביקש למסור את החבילה בדחיפות לידי נוח.
ראה בן־ציון את מען השולח, והנה הוא שמעון, שעבד בשעתו עם נוח בחלקתו בכנרת. בערב הלך אל בית המנוע למסור לנוח את המכתב והחבילה ולבקרו. נלוו אליו שרה שמוקלר ואהרון שר.
בפגישתם שמחו זה על זה. חיבק בן־ציון את נוח ואמר לו: “אתה עוד מתגעגע, כנראה, לאותם הימים, ‘טֶרק’ שכמותך! לקדוח ככה – כבר מיותר!”
בינתים כבר החזיקה שרה ברשימה שערכה בתיה, לפי הוראותיה, והסתכלה במידות חוּמו של נוח במשך היום.
אמרה בתיה: “נוח שלנו אינו ‘נוח’ ביותר. הוא כבר אינו נשמע לי, ואפילו יוצא אל החלקה וכבר מבקש לו עבודה. הענין יסתיים בפשיטת־רגל. החום אמנם כבר ירד, אבל הקדחת מושרשת בעצמותיו, ועודנו קודח.”
“מה חדש בכנרת?” שאל נוח את בן־ציון, כשהוא עדיין מחזיק בחבילה ובמכתב.
נתישב בן־ציון על־ידו, במיטתו, ואמר: "היו לנו חדשות בימים אלה. בשבת נערכה אצלנו ועידת פועלי הגליל; והנה בסיומה הופתענו לראות כי באו אלינו, ברגל, אסירי דמשק, שאברהם הרצפלד מוליכם ליהודה! והיתה לנו שמחה גדולה… אכן, גם צער לא חסרנו באותה ועידה קצרה, שביקשה לדון בענין התגייסות לגדוד העברי. חברים אחדים מחברי ‘השומר’ הביאו דגל לועידה, ועליו כתוב ‘בדם ואש יהודה נפלה – באש ודם יהודה תקום’. וגורדון התקומם נגד סיסמה זו, והוא ועמו חברים אחדים מדגניה עזבו את הועידה לאות־מחאה.
“ומה שלומו של גורדון?” שאל נוח.
“אינו בריא ביותר. עובד הוא עתה בקבוצת ‘השומר’ בתל־עדשים, ועניני הגדודים וההתנדבות לצבא הבריטי מרתיחים אותו.”
“אכן, ההתנדבות לצבא, לאחר שחרור הארץ, באמת עלולה להרגיז!” הצדיק אהרון שר את גורדון.
“חבל שלא ראיתיו בהיותו בכנרת,” הצטער נוח.
“הוא הבטיח לבוא מדגניה אלינו, כדי לבקרך, ולא בא,” אמר בן־ציון. “אך יש לי בשבילך הפתעה, נוח. היום הביאו אליך מעטפה גדולה זו. נַחש, ממי המכתב?”
התישב נוח ותפס את המעטפה, והכיר את כתב־ידו של שמעון, ופניו נהרו. התיר את החוט והוציא מן המעטפה את הקובץ “בעבודה” ואת מכתבו של שמעון. הציץ נוח בתוכן־הענינים ונרעש ותפס ראשו בידיו, ומלבו פרצה אנקת כאב. האותיות סיפרו על מותה של שושנה בוגן בידי עצמה. גם היא כבר איננה…
נשתררה דממת אֵלם.
נתקרבה שרה שמוקלר ונסתכלה בחרדה ואמרה: “מפי ברל שמעתי עליה. הוא אמר שבנפשה יוקד להט נשמה גדולה, המעלה לפניו דמותה של ז’אן ד’ארק.”
הסתכלו כולם בקובץ שבידי נוח וקראו את דברי בשׂוֹרת מותה. נשתררה דממה, עד שפתח נוח ואמר: “נפש יקרה היתה, ממבקשי אלוהים עלי אדמות.”
אמרה בתיה שיין: “רק לפני ימים אחדים קרא לפנַי נוח ממחברתה רשימות שכתבה והשאירה אותה כפקדון בידיו. שמעתי את הדברים שרשמה והם החרידו אותי. איזה הלך־נפש בדבריה הנוקבים על החיים והמוות אחר שיוסקה מיכאלי איבד עצמו לדעת בכנרת. וביחוד התרשמתי מאוד מאהבתה הגדולה להרצל, אהבת ילדה בלתי־רגילה כאהבתה את בחירה הגדול.”
אמר נוח: “וכאלה נשרפים בלהט נפשם באִבּם.”
“ומה כותב שמעון?” שאל שר, שביקש לשנות את נושא השיחה ולהפיג את הדכאון. “תן לי, נוח, ואקרא מכתבו. ונשמע מה עושים שם בגדוד.”
מסר לו נוח את המכתב, כשעצב גדול ממלא את נפשו.
ואהרון שר קרא:
נוח היקר!
אני משתמש בהזדמנות הראשונה ושולח לך, עם חברנו־לאוהל היוצא לחופשה ראשונה לטבריה, את הקובץ “בעבודה” שהופיע זה לא־מכבר, ובו צרורים הדי הימים, ערב לכתנו לגדוד העברי. בקובץ תקרא את דברי ברל ברשימותיו־מכתביו, וביחוד במאמרו הגדול, “לקראת הימים הבאים”, מעין הדברים ששמענו בועידת פועלי יהודה אחר שחרור יהודה בידי האנגלים. ודבריו – דברי חזון ותכנית למפעל תקומתנו, דברים נשגבים. כאן גם מאמרו של מרדכי25 “דברים שלא בשעתם” מהגות נפשו נגד ההתנדבות לצבא ולמלחמה. ומאמרה המעניין של רחל כצנלסון “נדודי לשון”, וכן רשימות המוסרות נאמנה הלכי הרוח של הימים, אותם חיינו בזמן האחרון. ובדף האחרון תמצא את הידיעה המחרידה שזיעזעה את כולנו, על מות שושנה בוגן בא' אלול תרע"ח בבן־שמן. ברל ערך את הקובץ ומרדכי הביאוֹ לדפוס, והוא הביא בו את דבריה של שושנה על מות יוסקה. שושנה היתה באביב ימיה. הכרנוה בסערת נפשה. אמרו עליה שהיתה יכולה להיות קרובה לדמותה של ז’אן ד’ארק, שעלתה על המוֹקד בלהט נפשה. היא נשאה נפשה לנצחון החיים, ובידי עצמה שרפה חייה.
ועתה אוסיף, בקיצור, דברים אחדים. יותר משנתיִם חלפו מאז נותקנו ממך ומכנרת, ונתחוללו תמורות גדולות מסביבנו. המקרה הטוב זימן אותי להיות, אחר כנרת, קרוב לברל בירושלים, בימים הקשים ביותר לתושביה היהודים, בימי הרדיפות והמצוקה. אימת הרעב הילכה והמוות הילכה בחוצות, וילדים היו גוֹועים ברעב לעיני העוברים ברחובות העיר.
ברל עבד עם קבוצת הצעירים והבחורים בגידול ירקות, ועמו גם רחל כצנלסון. את האדמה חכר ממשפחת המופתי הירושלמי. גודל השטח היה כשלושים דונם, אדמה בינונית, סמוכה למערת כלבא שׂבוע. אני עבדתי כמדריך חקלאי, עם טוֹבי האינטליגנציה העברית בעיר. המגמה היתה – גידול־ירקות עצמי, כדי להינצל מחרפת רעב. עבדתי גם עם הילדים בבית־הספר. נסיונו של ברל בגידול־ירקות בכנרת החמה לא התאים לתנאים המיוחדים של ירושלים, לאקלימה היבש והקר. אף־על־פי־כן לא נואשו, ולמדו מכל כשלון ומכל הישג. ברל ערך רשימות ותצפיות על גידול הירקות, ויחד יצאנו לשוטט בכפרי הערביים, בבוסתניהם, ולמדנו דברים מעניינים מנסיונם. תכניות רבות הגה ברל לתקנתה של ירושלים, לפיתוח גננות עברית מסועפת בסביבותיה, לשינוי נופה בגני ירקות ופירות, שיהיו לה למקור מחיה ומזונות משלה.
עוד אנו עובדים, תחת השלטון התורכי ומתוך אימת רדיפותיו – והנה נשתחררנו על־ידי צבאות האנגלים.
ברל אירגן את ועידת פועלי יהודה, כשהארץ בחלקה הגדול עוד נתונה בידי התורכים. הועידה היתה חשובה בכך, שערכה תכניות לקראת הבאות. ועוד פעם ביטא ברל את כל כיסופינו וגעגועינו אליכם, ואל יום התאחדותנו.
באותם הימים נתעוררה תנועה להתנדבות ולהתגייסות, כחיילים עבריים בצבא הבריטי, לשחרורה של הארץ; את הדי התנועה תמצא בקובץ.
שמואל יבנאלי היה אחד הנלהבים ליצירת הכוח העברי. במאמרו, שנתפרסם בקובץ של מפלגת פועלי־ציון, “על הסף”, כתב את הדברים ברוח זו: יקומו לנו נביאים חדשים ויקראו – בית יעקב לכו ונלכה. בקובץ “בעבודה” באו לכלל ביטוי לבטי הנפש של החברים, בעד ההתנדבות ונגדה.
לפני הליכתנו לגדוד נתכנסה ועידת ההסתדרות החקלאית של פועלי יהודה. הרצאתו של ברל, “לקראת הימים הבאים”, היתה במרכזה של הועידה וביטאה את נשמתה. ארבע שעות ארכה הרצאתו, ובה גולל את כיסופי הדור, את יעודה של תנועת־העבודה, לתקומת העם ולבנינה של הארץ כחברה של עם עובד.
עתה אנו נמצאים במדבריות מצרים, לאחר אימונים בנשק ובכלי־מלחמה. בתוך כך נכבשה הארץ ונשתחררה בלעדינו, ואנו הראשונים שידענו את טעם האכזבה מהשלטון האנגלי החדש. “הצהרת בלפור” מזה – ומדיניות עוֹיֶנת של כובשים זרים מזה.
באימונים נתגלו בחורינו בכל כשרם הטוב. הקולונל האנגלי שלנו אמר, שלא פגש חיילים טובים כמונו בכל דרכו הצבאית. החסרון הוא, לדעתו, “שמרובים בין החיילים הפשוטים אנשים שהם לפי אָפיים מנהיגי־עם”, כגון ברל כצנלסון, שמואל יבנאלי, אליהו גולומב, וכן סופרים ומשוררים. לליקויים אלו יש להוסיף, שיש בין אנשינו אוהבי שלום, אדם ואדמה.
חוָיה גדולה היתה לנו הפגישה עם מאות החיילים־המתנדבים, שהגיעו אלינו מאמריקה, ובראשם חברינו ד. בן־גוריון וי. בן־צבי, שהוגלו בשעתם מהארץ בידי התורכים וחזרו אלינו עם המתנדבים. הם כבר נמצאים בארץ, מהם גם השתתפו בכיבוש בקעת הירדן, בסביבות יריחו.
בפגישה זו נתקרבו הלבבות, ומנהיגי “פועלי־ציון” הסכימו לתת ידם לאחדות תנועת־הפועלים בארץ־ישראל. לשם כך נבחרה ועדה, וברל הוא הרוח המלכּדת. הוא המכין עתה את המצע ליצירת מפלגה מאוחדת, בשם “אחדות־העבודה”. גדולות התקווֹת, שאנו נביא ממדבריות מצרים את בשורת האחדות בתנועת־הפועלים, וזו תקבל על עצמה את היעוד של תקומת עם ובנינה של הארץ.
החבר היוצא לטבריה מאיץ בי, ואסיים, בתקוה שנתראה בקרוב. ברכות לכנרת ולאנשיה.
שמעון
כשסיים אהרון שר את קריאת המכתב, ביקשה שרה מבן־ציון: “מחר אני נוסעת ליסוּד־המעלה, ועד שהקובץ יגיע אלי – יעבור זמן רב. הייתי רוצה לשמוע מה כותב ברל.”
אמר בן־ציון: “אקרא את דברי פתיחתו. כבר הספקתי לקרוא במאמרו ולקלוט את קולו, וזה הוא קולו המיוחד של ברל; שמעו!” והוא החל לקרוא:
במבוכת־נפש פותח אני את שיחתנו בפגישה הראשונה לקראת עתידנו. הנה הוא בא, הרגע אשר אליו ציפינו זה כמה. נפלו אזיקים, חלפו חיי שבץ, חיי הדראון, חיי הבלהות. אימת ההרס והחורבן, אשר ריחפה כל השנים האלה על מפעל־החיים של שני דורות לעבודת הגאולה ויסוריה – חלפה אף היא, ולאור ברק הבשׂוֹרות הגדולות המבקיעות אלינו מתוך מַחשכי העולם אנו יוצאים מחדש לראות באור־החיים, מה זה, איפוא, נפעם הלב ונבוך? מהו הכאב הנוסס? האומנם רק מבוכת־חדוה היא, דמעות שחרור והקלה? לא רק זה! עוד השמחה במעוננו אינה מלאה, תוסס הכאב של אפס קצהו. עוד המרחב המקוּוה לא נפתח לפנינו. עוד חיי־היצירה טרם התחילו. עוד לא התעשרו החיים במחנות חלוצים חדשים, ועוד הלב מתעטף ביגונו, לא רק לזכר העבר. אשר יגוֹרנו – בא לנו. אנו, מתי־המעט – נתמעטנו, נפרדנו, מספר כוחותינו המעטים, המרותקים יחד בתקוות ובמכאובים ובחיי־ענין זה שנים – חוצצו. ובבואנו עכשיו, אחרי כל מה שעבר עלינו, להיוָעד על עתידנו – והנה חסרים אנו את רוב כוחותינו, רוב מנין ורוב בנין. אין אתנו זקן החבורה26, הכואב ומנחם, התובע ומוכיח, ההוגה וצופה, אשר עצם היותו בינינו, חייו אתנו, יש בהם משל העלאת נשׁמה. אין אתנו חֶבר הכבוד, חבר ההגנה והשמירה, ומי יודע אַיָם, ומה אִתם כרגע. אין אתנו חֶבר הרֵעים החביב והיקר, אשׁר מילא את המשמרות הכי אחראיות בתנועתנו, חֶבר שׁל איניציאטיבה, הרגשה, רצון ומעשה: דגניה, כנרת, תל־עדש, מרחביה. אין אתנו חבר הפועלות, אשר בודדות עלו הראשונות במשעולים התלוּלים ופילסו את הדרך לעבודת האשה. אין אתנו הגליל! ונלחץ הלב מכאב לפגישה זו במיעוטנו, ביתמותנו. ויודע אתה היטב, כי לא רק הפעם, בערב זה, אתה מרגיש בחסרונם; כי אם בכל אשר נפנה, בכל העבודה העומדת להיעשות. ועד מתי, עד אנה? מתי זה כבר יבוא היום ההוא של פגישת האחים השלמה, כאשר נתַנה אח אל אח את אשר עבר עלינו מיום נקרענו, כאשר נבכה ונשחק יחד. וכשנתאחד מחדש לקראת חיי המרחב, לקראת הכוחות החדשים, אשר ייוָלדו לתנועת חיינו…
באותה שעה הסבה שרה שמוקלר ראשה הצדה והליטה פניה בידיה הענוגות כדי להסתיר את דמעותיה. השתררה דממה.
לאחר דקות ספורות אמרה בתיה: “בדברים נעלים פתח ברל את ועידת הפועלים ביהודה. כבר הייתי רוצה לזכות לראותו עמנו.”
ביקש נוח להפיג את עצבה של שרה, ואמר: “אספר לכם על פגישה אחת עם ברל בלילה אחד, בסופו של קיץ תרע”ד, לאחר הכרזת־המלחמה. בארץ כבר הורגש מצב־החירום. תורכיה כבר נסחפה למעגל. יש שראו במלחמה ‘עקבות המשיח’, והיא מלחמת גוג ומגוג. גוג אינו אלא נוטריקון, ג' וג': שלוש מלכויות עומדות במערכה מול שלוש מלכויות… הלכנו שלשתנו, ברל, שמעון ואני, מפתח־תקוה לעין־גנים. ברל, שניבא קשות בתחילת המלחמה וחזה חורבן הישוב וקץ כל התקוות, התעודד למראה פעילוּת עסקני היישוב כתגובה למשבר ולמוֹרַטוריום שהכריזו השלטונות התורכיים. אני, שהייתי חרד לגורל מפעלנו בארץ, הזכרתי את דברי סנבלט החורני בספר נחמיה: ‘כאשר שמע סנבלט, כי אנחנו בונים את החומה, ויחר לו ויכעס הרבה וילעג על היהודים, ויאמר לפני אֶחיו וחיל שומרון ויאמר: מה היהודים האמֵללים עושים? היעזבו להם? היזבחו? היכלו ביום? היחַיוּ את האבנים מערימות העפר, והמה שרופות?’ וטוביה העמוני הוסיף ואמר: ‘גם אשר הם בונים, אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם’. ואמרתי: לוּ נתנו לנו אבנים שרופות, היינו מחַיים אותן כל עוד השממה מחכה, שמורה היא לנו. אולם על השדות הזרועים עומדים שומרים. למי הכוח והצדק לרשת אותם? ואף העזובה, העוד תחכה לנו?
"אז הזכיר ברל אגדה – מעשה בר' עקיבא וחבריו, שהיו עולים לירושלים. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיוצא מבית קודש־הקדשים. התחילו הם בוכים ור' עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו: והזר הקרב יומת – עכשיו שועלים הילכו בו, ולא נבכה? אמר להם: לכך אני משחק. כשם שנתקיימו נבואות החורבן, כך עתידות להתקיים נבואות הנחמה…
"אמרתי לברל: אכן, כל זמן ששועלים מהלכים בחרבות, יש לנו תקוה לקומם ההריסות, וזה יעודנו: לבנות ולישב הנשַׁמוֹת. אולם מה זכותנו ומה כוחנו לפרוץ לכרמי זרים, לכבוש שדות זרועים בידי נכרים? אכן, צדקה עשה לנו הקדוש־ברוך־הוא, שהזרים טרם החיו את כל האבנים השרופות, ויש עוד שממה בארץ. אפס הנה התחלנו ביום קצר – והוא יכלה; ותשועת ישראל – התבוא, היעזרו לנו?
"נענה ברל ולחש כמי שמתוַדה: ‘לאמיתו של דבר, הן אנו כולנו פה אַוַנטוריסטים.’ ולא קיבלתי דבריו, והעליתי מעשה מימי השופטים: ‘וגדעון חובט חיטים בגת להניס מפני מדין. ויֵרא אליו מלאך ד’ ויאמר אליו: ד' עמך גיבור החיל. ויאמר אליו גדעון: בי אדוני, ויש ד' עמנו, ולמה מצאַתנו כל זאת? ואיה כל נפלאותיו, אשר סיפרו לנו אבותינו לאמור, הלא ממצרים העלָנו ד'; ועתה נטשָׁנו ד' ויתננו בכף מדין! וַיִפן אליו ד' ויאמר: לך בכוחך זה והושעת את ישראל'.
“אורו פני ברל ואמר: זהו ה’אף־על־פי־כן' של ברנר. בכוח היאוש של האחרונים בחוֹמה – נילחם. אין לנו ברירה, ובכוחנו זה נלך. נשמור על הקיים ונושיע את ישראל.”
מחתה שרה שמוקלר את עיניה הדומעות, ונפרדה מנוח:
“עליך לשמוע בקול בתיה, נוח. אנחנו עוד מעטים, וצריך לשמור על כוחותינו!”
“עד מתי את נוסעת, שרה?” שאלה בתיה את חברתה, כשהיא מחבקת אותה.
“עוד איני יודעת. ביסוּד־המעלה מהלכת מגפת קדחת צהובה, והד”ר יפה ביקש את עזרתי, ונעניתי. מחר אני יוצאת."
עמדו שרה, בן־ציון ושר, בירכו לשלום את נוח ובתיה ונפרדו מהם, ויצאו לדרכם אל חצרה של כנרת.
כשנשארו נוח ובתיה לבדם פנתה בתיה לנוח ואמרה: “אולי תקרא לי עוד ממחברתה של שושנה. רוצה אני שוב לשמוע את דבריה.”
אמר נוח: “גם אני חשבתי זה עתה אותה מחשבה.” הוציא ממגירת השולחן את מחברתה של שושנה, וקרא:
בילדותי נראה לי הרצל ליפה מאוד. גם שמעתי כי המלכים אוהבים אותו. מה היתה תמונתו לעומת הפנים שראיתי בדמיוני! גם קראתי פעם בעתונים באיזו אהבה ליוו אותו לקברו. כל זמן חפצי לנסוע לארץ עמד יפיוֹ של הרצל לפני, וימים מספר לפני נסיעתי ניגשתי אל תמונתו והרבה דיברתי אליו. והוא ענה לי: סעי! ונסעתי.
את הרצל קברתי בלבי והתחלתי להשתעבד לגופו – כלכל ההסתגלויות בארץ. ברגעים קשים ביקשתי אותו בלבי, אך הוא לא בא. והנה כמה פעמים בימי ההזכרות שמעתי על אודותיו, ומרוב צער צחקתי. את הרצל קיויתי לשמוע בבית־הכנסת, אך שם גם את תמונתו לא ראיתי. רק מלים שמעו אזני: הרצל מת. הרצל חי. איזה פיהוק כללי! אף מלה נכונה אחת לא היתה בפיהם, ואני תמיד בזכרי את הרצל רועדת הייתי מאהבה אליו. וביום אחד בשעת הזכרתו קול שמחה שמעתי – קול מקהלה מזכירה אותו. מהר עברתי על־פני השרים, לראות שמחתם הפנימית. אך ברחתי מיד בשתיקה.
ושוב הזכרה, ההזכרה האחרונה בכנרת, הייתי כבר בטוחה שלא אשמע את אשר נפשי דורשת וכמעט כתבתי על הנייר כדי להקריא שם. אך התאפקתי, והנה א.ד. גורדון הזקן עלה על הבמה. הייתי בטוחה, כי הוא יגיד דבר הקרוב לנפשי. וכן היה באמת. וכה אמר: “יום הזכרת הרצל הוא יום חשבון־הנפש לכל אחד ואחד מאתנו אם מקיים הוא את החובות שהטיל על עצמו.”
הצעירים שעלו לארץ לפני חמש שנים וכבר זקוקים הם “למלה חדשה” – אלה מילאו פיהם לעג בשמעם מפי גורדון דבר כה ישן־נושן, כי חיטט קצת בנפשם ונבהלו.
בשבילי גופו של הרצל מת ונפשו תמיד חיה, ולעולם לחיות לא תחדל, את גופו אנו בונים בעבודה, בשפה ובבנין הארץ, אך שכחנו – מי שכתב את “תל־אביב” בשביל הארץ. תל־אביב עשיר יותר נשא בלבו.
הפסיק נוח לרגע, כשבתיה לוחשת: איזו אהבה מיסטית, אהבת־נפש להרצל החתום בסוד הוָייתה.
כן, הוסיף נוח וקרא:
“מנגנים רבים היו לכינורי. המנגן שהצליח ביותר היה הרצל!…”
כשנרדמה בתיה בפינתה וישנה שנת־עמלים, העלה נוח אור בעששית, הוציא מחברתו ורשם בה ניבים לנשמתה של שושנה:
מִצְלָלִים דְמוּת נוֹהֶרֶת עַל דַרְכִּי דֹם נֶעֱצֶרֶת. נֶחְבְּאוּ צְלִילֵי קוֹלֵךְ.
עַל יָדִי יָשְׁבְתְּ שׁוֹתֶקֶת.
וַיַבְהֵר מוּלִי צִלֵךְ, וַיָבוֹא פִּתְאֹם הַפֶּלֶא. מַעְיָנֵךְ הֵקֵר בַּלָאט.
וְגַלָיו הָמוּ בַּשֶׁלִי. וּבְנַפְשִׁי הֵדָם נִקְלַט.
מוֹקְדֵךְ בָּעַר בַּסֵתֶר בּוֹ עָלִית בְּלֶהָבָה…
לקראת מעשה־נסים 🔗
חיילי הגדוד הארץ־ישראלי נשתהו במדבריות מצרים חדשים אחדים לאחר כיבוש הארץ בידי האנגלים, כשהם שומרים על מחנות השבויים התורכיים. ברל קיבל חופשה של שבוע ימים ונסע לארץ, וכשחזר הביא עמו את מכתבו של נוח לשמעון. וזה דבר המכתב:
כסלו תרע"ט, כנרת
שמעון יקר,
אשתמש בהזדמנות טובה של נסיעת ברל, ואכתוב אליך שורות אחדות. מכתבך וקובץ “בעבודה”, ששלחת, היו לי מקור־השראה בימי חָליִי. הקדחת אינה מרפה ממני, והעבודה בחלקה סובלת. נשארתי זמן רב לבדי, עד שבתיה שיין באה לעזרתי. וצר לי על צערה, שאינה רואה בתוצאות טיפולה, להרחיק את הקדחת שנשתרשה בעצמותי.
ברל עבר את כנרת ומיהר להגיע ליסוּד־המעלה, מקום־עבודתה של שרה שמוקלר, שהתנדבה כאחות רחמניה בין חולי הקדחת הצהובה. בשוּבו לכנרת ערך שיחה בקבוצה על המצב. לצערי הרב, לא יכולתי להשתתף בה. בתיה שיין, ששמעה את דברוֹ של ברל, סיפרה שמאז עלייתו לירושלים לא שמעה כנרת דברים כה נוקבים ועמוּקי־הגוּת על מצבנו. רק ברל יודע לבטא ככה.
ימים רבים מלווֹת אותי שורות המוֹטוֹ של א.נ. גנסין, שברל, כעורך הקובץ “בעבודה”, הביא בראש המדור של איגרות החברים:
… וּבַחֲרָדָה
נֵלֵךְ לִקְרַאת מַעֲשֵׂי־נִסִים;
סַעַר, סַעַר יָבוֹא מַהֵר,
אוֹ הַלְבָבוֹת יֻכּוּ רְסִיסִים.
ההליכה לקראת מעשי־נסים – זו היתה דרכו של ברל, ולא רק דרכו; ואת ההליכה מלווה תמיד החרדה. רק חבל שהשמטנו את מלת האזהרה: ובדממה, שבאה יחד עם החרדה. עוד ביאליק הזהיר: “אך אַל יעל קולכם, דרכוּ עוז בדממה”. אל נתפאר ואל נאמר: כוחנו יעשה. מעט הכוח, אם ישנו לנו – בל נציגנו לראוַה. נחסוך מלים. לשטן יש אזנים! בל נפתח גם את פיו. את החרדה האמיתית מלווה הדממה; אולם זו הבאה אחר תקיעת שופר – סר כוחה. בל נאמין בתרועה אחר שברים. לאמיתו של דבר, איני יודע מה מתהווה בארץ ומה אתכם. אני מנותק וחי בחרדותי. אנא, שמעון, כתוב לי מכל המוצאות אתכם.
המצפה לראותך,
נוח
ושמעון מילא את בקשתו, וכתב לו:
סוף כסלו תרע"ט, תל אל־כביר
נוח יקר, קיבלתי את שורותיך, והן סיפרו לי על הרגשתך ועל הרהוריך. אמלא בזה את בקשתך, ואכתוב לך.
ברל שב מחופשתו. מחוץ למחנה נתקיימה אסיפת הגדוד. ברל סיפר על המצב בארץ, על אזלת־היד ועל דלות־המעש, על שליחי “ועד־הצירים” ברפיונם ועל בעיות העתיד, ושוב העלה את שאלת איחודו של המחנה החלוצי. עלינו להביא לארץ את בשורת אחדוּתנו ולקבל על עצמנו את כל כובד האחריות של העליה ובנין הארץ.
נערכים אנחנו למפקד האיחוד ולמאבק עם המעכּבים. בהצעות ברל ובבירורים היתה רוח מטהרת ומנערת את אבק המדבר. גוברים והולכים הסיכויים, שגדודנו יועבר לארץ. אנו נביא אתנו את רעיון איחודם של כל העובדים בתנועה אחת, שעיקרה הגדול הוא חזון היצירה וההתחדשות בעם ובארץ, תנועה שלנגד עיניה כל עניני העובדים בעיר ובכפר, והיא מאחדת את כולנו ברעיון ובפעולה.
מכתבו הבא של שמעון אל נוח – כבר נכתב בארץ־ישראל:
טבת תרע"ט
נוח יקר,
ברכבת העולה ממצרים חזרנו ביום גשום לארץ. עם רדת היום הגענו ללוד ונסחבנו עם חבילותינו למחנה בסרפנד. רטובים הגענו למחנה, שהקמתו עדיין לא נסתיימה בכרמי הזיתים. בתוך אדמת חמרה ובוץ תקענו את אוהלינו. הגשם והרוחות היו חזקים, והאוהלים היו מתמוטטים. כל הלילה טרחנו לחזק יתדותיהם. הגשם מצליף ואנו רועדים מקור ומרטיבות. עם אור הבוקר מתחנו יריעות אוהלינו וחיזקנו את היתדות. עם רדת היום, בטרם התאוששנו מליל־הנדודים, מהגשמים והרוחות, הגיעו למחנה חברים אחדים ושאלו לאהלנו. הבאים – דויד רמז, טבנקין, רחל כצנלסון וא. פרידמן.
קיבלנו אותם בחשאי. ברל כבר רשם את ניסוח המצע “לאחדות־העבודה” ועתה קרא אותו, פרקים־פרקים. טבוע בהם חותם אישיותו של ברל, ובהם כמו יבטא משאת־נפש אחת ומשותפת. החברים ישבו כשהם מבררים ומלבנים פרטים שונים להקלת הצטרפותם של אנשי “הפועל הצעיר”. בחנו ובדקו מה הם הסעיפים העיקריים ומה הם הטפלים, על מה אפשר לוַתר ועל מה אי־אפשר. לבסוף נקבע נוסח המצע לועידת האיחוד של כל פועלי ארץ־ישראל, שעליו יחתמו חברי הועדה.
ועתה, נוח, מה שמענו על א.ד. גורדון? דברים תמוהים! כשציפּינו בכליון־נפש לשחרור הגליל, ביקשנו לדעת את כל המוצאות את אוכלוסיתו היהודית בימי ההינתקות, מה עבר על חברינו ועל המאמצים לאיחוד מפלגות־הפועלים. ביחוד ביקשנו לדעת, כיצד רואה את כל אלה א.ד. גורדון. והנה הגיעונו הדים על דכאונו של א.ד. גורדון, על מוֹרת־רוחו מהכובשים הבריטים ומהציביליזציה הזרה. נודע לנו כי יחסו שלילי לגדוד ולפעולות־ההתנדבות, והוּגד לנו כי גם דבר המצע לאחדותנו השרה עליו דכדוך־נפש והוא רואה אותנו כאוגנדיסטים בשעתם. וכל־כך בשל עיקריו הסוציאליסטיים של המצע, המחייבים קשרים עם התנועה הסוציאליסטית בעולם. האם נכון, כי סרה רוחו מחבריו הנאמנים והקרובים לו ביותר, כי אין הוא יכול לכלכל את הדברים הנכתבים אליו, ובהתנגדותו למצע האיחוד רואה הוא את מפלגת “הפועל הצעיר” כקרובה לו ולרעיונותיו?
ומכתבו הבא של שמעון – לאחר ועידת האיחוד:
אדר תרע"ט
נוח יקר,
קיויתי לפגשך בועידת האיחוד. פגשתי חברים מכנרת, ונודע לי שעוֹדך קודח. שוב הריני מקיים הבטחתי וכותב אליך.
בפתח־תקוה נתקיימה הועידה. הן במושבה זו נפגשנו שנינו לראשונה. מה רבים כאן תמרורי דרכינו. הועידה נערכה בקלוּבּ־הפועלים; הרי זה הבית, שבין כתליו היבהבו תקוות והאפילו אכזבות, מצוקות ורעב.
קדמה לועידה – ועידת ההסתדרות החקלאית, שהיא הארגון המשותף של כל המפלגות הקיימות. אחרי־כן התכנסנו כדי לאשר או לדחות את המצב ל"אחדות־העבודה". לועידה באו מכל הארץ, צירים ואנשי־ציבור.
שעת בין־השמשות. סיכום של חשבון, ופתיחת דף חדש ותקופה חדשה.
ברל פותח ומציג את התביעה לאיחוד הכוחות, לבנין חברת־העובדים. בכל הבהירות והפשטות הוא מבטא את לבטינו נוכח השאלות התובעות תשובה. הנה זו תמצית דבריו:
"עם ההתנדבות לגדוד העברי הלם הלב והמה לקראת סערת הבאות. באוירת הימים ההם (אַל יסוּף זכרם), אוירת ההתנדבות, רווּית כליון־נפש, יגון נוהר, ערגת תעלומה ואושר עקידה – עלו בחביון־הנפש פרחי חלומות רחוקים. אכן, חלומות רבים נקברו בלבותינו. לא רצה בהם הגורל, גורלנו. חפצנו ברב – ורק מעט ניתן לנו מאשר איוינו. אם עוד טרם גמלו הדברים – האם כוחנו הפנימי הוא שתשש? ומי יאמר לנו כיום, אם המעט אשר בא, מה הוא לעם כעמנו? ועצם דבר ההתנדבות, ודבר יצירת כוח־הגנה עברי – מה ערכו? מה צפוּן בו לדורות הקרובים והרחוקים? עוד טרם נחתמה פרשת הגדודים. רבים ושונים מקימים וסותרים ומתרוצצים, ועוד לגורל הלאומי חידות ופתרונות.
"בין החלומות הרחוקים היה גם הרעיון המוזר לראות את הגדוּדים העברים לא רק כאמצעי מלחמה והגנה, כי אם המשך חיי החלוץ בארץ, כמרכז חיים וכוח למחשבה וליצירה הלאומית, כבית־יוצר לפעילות־חיים עתידה. מוזרה היתה תוחלת זו, שהיא כמעט מתנגדת לעצם המושג על־אודות גדודים בימינו. ומוזר ומתמיה כי על אף כל התנאים והמניעוֹת לא עלתה תקוה זו כולה בתוהו. אכן, היה הגדוד למרכז הכוח המגשים את רעיון האיחוד של פועלי ארץ־ישראל.
“את העוז הזה, לאיחוד – נתן הגדוד בעצם כוחו. פגישת האחים השונים ורחוקים, אך מאוחדים אחדות הרצון והמפעל, מכל הגלויות, פגישה אשר אין ערוֹך לתכנה, לרגעיה הנפלאים, הנאדרים – קירבו את שעת התעצומה הפנימית, שעת איחודנו”.
וברל דיבר על העליה לארץ. ועל תכנית־פעולתנו, על פירודנו דיבר – מול ההכרח באיחוד.
ציפינו לתשובה, והתשובה בוששה לבוא. ובעוד אנו מחכים לה, נתקבלה מ"הפועל הצעיר" הודעה על התנגדותם לאיחוד המוצע. נולדה “אחדות־העבודה”, אך לא זכתה להכיל את החברים הקרובים מ"הפועל הצעיר". אני ראיתי ביגונו הגדול של ברל. חשנו כי נפתחו השמים, אך תפילתנו בוששה, ונסגרו…
בערב חג־הפסח נשלחו מהגדוד העברי, שחנה לרגלי הר־הכרמל בחיפה, יחידות קטנות של חיילים לשמירה בגבולות ישובים עבריים בארץ. דבר זה נעשה נוכח שמועות על סכנת התפרעויות מצד הערבים.
עם היחידה שנשלחה לצמח, השוכנת לחוף כנרת, לשמור על מחסני הציוד והאספקה של הצבא, היה גם שמעון, רעוֹ של נוח.
ביום שבאה היחידה למקום הגיעו שליחי הקבוצות דגניה וכנרת אל מקום חנייתה והזמינו את החיילים לבוא ולחוג עמהם בליל־ה"סדר".
לאחר שהותקנו האוהלים לחניית הפלוגה, ונקבעו שומרי המַאהל, קיבלו כל היתר חופשת־חג והלכו לדגניה ולכנרת. שמעון היה בין ההולכים לכנרת; אולם בדרך נפרד מחבריו וסר בשביל המוליך אל בית המנוע, מקום־מגוריו של נוח.
השמש היתה גבוהה במסילתה, כשהיא נוטה להרי כנרת המערביים, ואור היום עדיין גדול. השביל הוליך אותו בין גבעת אדמת הכרך ובין אפיק הירדן, המתפתל וזורם דרומה. שלוש שנים חלפו מאז צאתו מכנרת ומעבודתו עם נוח. עתה שוב קלטה העין מהוֹד הנוף. ומסביב – שפע צמחיה ופריחה. העצים, שנטע יחד עם נוח במורדות הכרך ובקרבת הבצה, גדלו וגבהו. מקרוב נראה לו כל השטח שנתמלא עפר מאדמת הכרך. עפר זה כיסה את הבצה בחלקה הדרומי, ואילו מכאן ואילך עוד נראים מי הבצה הירוקים, שידי העובדים לא הספיקו לכסותם וליבּשם, ועדיין מקננת בהם מאֵרת הקדחת. משם נישאו קולות קרקורן של הצפרדעים במקהלותיהן. המריצות, שנעקמו מרוב עבודה, נראו כשהן סמוכות זו לזו, כאילו זה־עתה הופסקה עבודת החופרים וסותמי הבצה.
נתפעם לבו של שמעון כשעמד לפני פתחו של בית המנוע, שבו התגורר יחד עם נוח כשנתיִם. עתה ימצא כאן את רעוֹ, שלא ראהו זה שלוש שנים.
דלת בית המנוע היתה פתוחה. בהיכנסו חש בשינוי הסדרים בקומת־הקרקע, שהוסיפה לשמש מקום־אחסנה לכלי־מלאכתו של נוח.
הקירות האפורים סוידו והבהיקו בלָבנם. המנוע והמשאבה שבתו. וכלי־העבודה, מפתחות וכלי־נגרוּת, סדוּרים על השולחן הגדול שהתקין נוח לפני שנים.
תיבות־נפט נוספו וסודרו כארון, ובו התיקים של אוסף הצמחים והפרחים המיובשים שנתרבּוּ. בפינה ליד הקיר נוספו חביות, ועליהן קופסאות שסומנו בפתקים – ציוני מיני הזרעים מיבולי חלקתו של נוח.
עלה שמעון במדרגות־העץ אל חדר־המגורים שבקומה השניה – ולא מצא בו איש. הסתכל וראה גם כאן את התמורות בנקיונו של החדר. השולחן היה סמוך לחלון היחיד שבחדר, ומחציתו מכוסה מפה לבנה. על מחציתו האחרת היו ספרים וחוברות, ומנורת־נפט. מחיצת קני־סוּף, שהקיפה ספה מכוסה שמיכה וסדין לבן, העידה על פינתה של בתיה, העובדת עתה עם נוח. בקרבת הפתח עמדה מיטת־הקרשים של נוח, ועליה מחצלתו ושמיכתו כלפנים. מכל־מקום הכיר שמעון במראה החדר את פעולת ידה הטובה של בתיה שיין.
יצא שמעון אל חלקת־האדמה ועבר בין חרדלים וחרציות צהובות בפריחתם, וראה מרחוק את בתיה, כשהיא גחונה על מעדרה בניכוש הערוגה. כשקרב אליה שמע את צעדיו, הסתכלה בו ולא הכירה אותו במדיו.
“שלום לך, בתיה.”
“שמעון, זה אתה?” צהל קולה, והיא הלכה לקראתו כשעיניה משתוממות ומחייכות. “טוב שהגעת אלינו. נוח מצפה לך בכליון־עינים.”
“והיכן נוח?”
“הוא ניגש אל בית התימנים. בערב־פסח הוא מביא להם מרוֹר, ומן החסה המשובחת. אמנם מרוֹרים אינם חסרים להם בכל ימות־השנה, אבל נוח מזכה אותם במרור לפסח ואינו מוַתר על מצוה זו.”
“ומה שלומו? ושלומך?”
“קשה לומר כי שלומו טוב ביותר… הקדחת מושרשת בו זה שנים ואינה עוזבת אותו. אף אין הוא יודע לשמור על בריאותו. סבורה הייתי שאעזור לו; אך עתה, לאחר שנה, נואשתי. החום והצמרמורת פוקדים אותו ימים ולילות; ורק נדמה לו שהחום חלף, וכבר הוא יוצא ועובד. וכמובן, קשה ורבה העבודה, כשהחלקה עזובה מזמן לזמן. השנה היו הרבה גשמים, העשב גדל, ואנו איננו מספיקים. והרי אתה מכיר את נוח; צער רב יש לו על כך. הנה הוא בא!” הראתה בתיה, ופנתה בקריאה אליו; ואילו שמעון מיהר והלך לקראתו. כשנפגשו, חיבקו ונישקו זה לזה בלי אומר.
הניחה בתיה את מעדרה וקרבה אליהם, כשהיא נרגשת למראה פגישתם: “בואו, ניכנס הביתה.”
“תיכף, בתיה,” אמר נוח, כשהוא מחזיק בידו של שמעון ומוליכו אל חלקות־החיטה. “רואה אתה, שמעון, את עשבי־הבר? שנת ברכה תהיה השנה, ואין כוח לקבל אותה…”
עוד הם מדברים, והנה נשמעו קולות מעֵבר חלקת־הבּוּר הפורחת. “זה קולו של בן־ציון!” אמרה בתיה. “בואו ונלך.”
בפתח בית המנוע עמד שלמה לבקוביץ27 והתגרה בבן־ציון: “נו, אמרתי לך שאני רואה שם חייל!”
לבקוביץ היה גבוה בקומתו מבן־ציון. לבוש היה סרבל כחול של מכונאי, ובכיסיו מזמרה וחוטי־קשירה, כשכובע־הלבד עם שוליו הרחבים מבליטים את פניו המוארכים, המביעים בטחון ומשוּבה כאחד.
“לכל היוָנים אותם הפנים! סבור הייתי שברל בא אליכם,” אמר לבקוביץ. “ובאמת, מה מעשיו של ברל, היכן מקום חנייתו עתה?”
“ברל נמצא עתה בסביבות יפו, עסוק הרבה בעניני ה’קונטרס' ומפלגת ‘אחדות־העבודה’. ברנר נתן ידו לברל, והוא יערוך את ירחון המפלגה – ‘האדמה’,” סיפר שמעון בשמחה.
“בואו, היכנסו, עוד מוקדם. אני אכין תה ותשתו. זהו היתרון של תיבת נוח,” התבדח לבקוביץ. “כוס תה – זה דבר בעתו תמיד!… באנו לשוחח עמך, נוח.”
“בבקשה, בואו ונעלה.”
עלתה בתיה ראשונה בסולם, ואחריה באו החברים.
ליד השולחן ניצבו שני הספסלים, וכל הבאים נתישבו עליהם. הסיר לבקוביץ את כובע־הלבד השחור ואמר: “אנחנו מסיירים כאן, בשטח הכרך ואדמת הבצה, זה כשעה. אמדנו כמה ימי־עבודה יש להשקיע בכל אחת מהעבודות הדחופות – ביִבּוּש הבצה, בחפירת התעלות, בסתימת העפר, בנטיעות. לעבודות אלה יידרשו עוד עשרות פועלים. השנה, והשנה הבאה, תהיינה שנות־המעבר לקראת התישבות נרחבת בארץ. עולים רבים פורצים ובאים. חלק מאנשי הגדודים העבריים כבר עומדים להשתחרר, ונצטרך לקלוט אותם בתוכנו.”
“כנרת צריכה להיות למופת,” הוסיף לבקוביץ. “אני, רק שנה עברה מאז נצטרפתי לקבוצת כנרת, ועתה אני מרגיש יותר, מה היתה כנרת בכל שנות המצוקה לציבור־הפועלים שהסתופף בה. אני ובן־ציון חברים עתה במפלגה המחייבת פעולות גדולות. היינו שנינו ב’הפועל הצעיר', ועתה אנו חברי ‘אחדות־העבודה’. כעת יש לנו הצעה משותפת, ואנו רוצים לשמוע את דעתך עליה, נוח. לדעתי, צריכה כנרת להיות לקבוצה גדולה.”
“מה פירוש ‘קבוצה גדולה’?” שאל נוח.
“לפי שעה, להכפיל עצמה משלושים חברים לששים וחמישה. אני מציע, שנקבל על עצמנו את עבודת היִבּוּש, הסיקול והנטיעה, ונקלוט לקבוצתנו את הפועלים. בעבודת ההכשרה והיבּוּש לבדה אין טעם רב. רוּבּה עבודה מפרכת ובה לא ייבּנה אדם של מעשה והכרה. לדעתי יש לקשור עמה עבודה חקלאית. בה ימצא הפועל ענין, והיא תוסיף לו מרץ. לא נקיים עוד שני סוגים של עובדים, שלאחד מהם יהיה תואר־הכבוד ‘פועל הקבוצה’, ולאחר – ‘פועל הבצה’. יש לבטל את המושגים של דרי־מעלה ודרי־מטה. כנרת כבר נתנסתה בכאלה, בראשית ימי־המלחמה, וצער הימים ההם עוד לא נשכח. כולנו יודעים מה היתה כנרת לסובלים, מה היה מצבם בלעדיה… אמדנו את היקף העבודה, גם במשק כמו שהוא כיום וגם בסתימת חלקת הבצה, חפירת התעלות ונטיעת העצים, ומצאנו שיש כאן מקום־עבודה לששים וחמישה עובדים, הם יתחלפו ביניהם בעבודות השונות וייהנו מכל הזכויות של החברוּת בקבוצה הגדולה. מה דעתך, נוח?”
“שתו את התה והתכבדו מהתאנים ומדברי־המתיקה שהביא שמעון,” נכנסה בתיה לתוך הדברים, והגישה את הספלים והכיבוד בקערות. “בינתים אחליף אני את בגדי־העבודה. אני שומעת את שיחתכם, והדברים מעניינים אותי.”
“אינני יודע, אם יש לי רשות לחווֹת דעה בענין זה ששאלת,” פנה נוח אל לבקוביץ. “קליטת העולים החדשים והדרכתם בעבודה ובחקלאות ידרשו מכולנו מאמצים. העולים אמנם יעברו דרך הקבוצה, אך מסופקני אם יבחרו בה כדרך־חיים. ועוד: הקבוצה הגדולה אינה נראית לי, משום שספק אם בא יוכל העובד להרגיש שמחת־יצירה. טולסטוי אמר שרגש שמחת־היצירה אינו נחלת האמנים בלבד. הוא חלקו של כל יוצר, אף של הסנדלר התופר נעלים. אם ייוָצר משק שיתופי גדול, שיאפשר לחבריו שמחה בעבודתם וחופש הפרט – הייתי מצטרף לחברה כזו. איני שואף לרכוש פרטי, ואני מוכן למסור כל כשרונותי וכוח־עבודתי לחברה – בתנאי שלא אתקפח בהרגשת יצירתי בעבודה. והנה הקבוצה המורחבת והמוכפלת, דומה שאינה מאפשרת חיים עצמיים, אינה מאפשרת לי לבטא את כל עצמיוּתי.”
“כוונתך, נוח,” אמר לבקוביץ, “לא להיות עבד לרכוש אלא להיות אדון ליצירה. גם בזה יש משהו מרעיון הקבוצה, ואל המשק השיתופי הגדול, לחקלאות ולתעשיה, עוד נגיע בעתיד הקרוב.”
“שמע, נוח,” התערב בן־ציון ואמר, כשפניו מתוחים בכובד־ראש והתרגשות. “אתה יודע, שכל מה שעשינו – עשינו בתנאי־מצוקה, ולא נתאכזבנו. הקבוצה, כדרך לשיתוף ולאחריות הדדית, הוכיחה את צדקת דרכה. אם צד אחד, הכלל, מתגלה בעיקר על־ידי סידור וארגון, הנה מתגלה השני – היחיד – ביחס אישי. בתופעה זאת, של ‘אחד למען הכל’, מתגלים פני השיתוף. זה מד־הכוח שלו. ממנו התוצאות ליכולת הכלל להבטיח את היחיד שבתוכו. ואני בטוח, שבדרך הקבוצה יש מקום לגילוי כל עצמותו של אדם המבקש זאת… אנו צריכים להתכונן לקראת עליית רבבות לארץ; כיצד נקלוט אותם בעבודה ובחקלאות? מושב־העובדים, כפי שהציע אליעזר יפה, יכול להיבנות רק בידי ותיקים ובעלי־נסיון. המושב, כמשק שעקרונותיו עבודה עצמית ועזרה הדדית, סגור יהיה לפני העולים החדשים. הקבוצה, היא שצריכה לקלוט את העליה החדשה.”
“אם שאלתם לדעתי, הריני מבין שאתם מבקשים את הצטרפותי לדרך החדשה, דרך הקבוצה הגדולה,” אמר נוח. “אך אמרתי לכם את דעתי. מלבד זה גוזרת עלי הקדחת לעקור לזמן־מה מכנרת. אין ספק, שכל אחד מאתנו צריך לחשוב על חלקו בקליטת העליה. גם אני מוכן להקדיש מנסיוני להדרכה במשך שנים אחדות; ואעשה זאת כאשר אידרש לכך.”
“נוח, לך, תתרחץ ותתלבש,” אמרה בתיה, לאחר שלבשה את שמלתה היעוּדה לימי־חג נדירים. “הרי אנו כבר צריכים ללכת.” בינתים ישבה ליד בן־ציון, ושׂער־ראשה השחור סרוק וּפסוּק באמצע, ומשַווה לפניה חגיגיוּת מיוחדת מלוּוה עצב רב, של אחות גדולה שקנתה תבונת־חיים רבה.
“ובכן, נחוג הערב את ליל־הסדר הראשון לאחר המלחמה,” אמרה בתיה בקולה הרוטט. “חבל שברל לא בא. גם גורדון לא יהיה עמנו השנה. כל חיי אזכור את ליל־הסדר שהיה לנו בכנרת לפני שנתים. חבל, שמעון, שלא הייתם אתנו. זה היה סדר משותף לכל כנרת. קיבלנו את מגורשי יפו ופליטיה, פועלי הבצה, פועלי המושבה ואיכריה. זה היה חג שכּוּלוֹ רווּי רגש נאמנות, אחוה. וגורדון הזקן הזכיר לכולנו את הרגשת הקדושה שהיתה ממלאה לבנו עם התקרב החג. רחל כצנלסון ביטאה את מה שהרגשנו, מתוך התעוררות ותחושת הנצח הלאומי וההיסטורי של החג.”
“איפה גורדון כעת? האם נשאר עם קבוצת ‘השומר’ בתל־עדשים?” שאל שמעון.
“קיבלתי מכתב ממנו בימים אלו,,” אמר שלמה לבקוביץ, “תשובה למכתבי אליו אחר ועידת האיחוד.”
“קיבלת מכתב מגורדון ואתה מחזיקו עמך?” קרא נוח כשהוא יוצא מפינתו, לבוש חולצתו הלבנה.
“מכתב קשה, לא חגיגי כלל.”
“אני רוצה לשמוע מה כותב לך הזקן,” אמרה בתיה. “קרא אותו, ונשמע.”
חייך לבקוביץ ושלף את המכתב מסרבלו הכחול, שרבים בו הכיסים למזמרות ולחוטים. “היום קיבלתי אותו. שמעו כיצד הוא פונה אלי: ‘לבקוביץ’, בלא כל ליווּי של ברכת שלום! וכך הוא כותב: ‘קראתי את מכתבך ברגש, שאיני יודע לקרוא לו שם; הייתי קורא לו תמהון, לולא כבר חדלתי לתמוה. רק אחת אוכל להגיד, כי מכתבך כאילו בא להראות לי בבהירות מוחשית מה שידוע לי מקודם, עד כמה אתם מוּכּי עוָרוֹן, עד כמה אתם נישאים בזרם, ועד כמה אין שום הבנה הדדית בינינו אפשרית במצבכם זה’. זאת היא ההקדמה,” אמר לבקוביץ. “עיקר זעמו הוא משום שההסתדרות החדשה תהיה הסתדרות סוציאליסטית, הקשורה באינטרנציונל! וככה הוא ממשיך: ‘הרי אני איני יכול להיות חבר באותה הסתדרות ולהשתעשע ברעיון ילדותי. אני, הפרט, נשאר לי בפינתי, על מקומי, כשהייתי, וההסתדרות תעשה לה מה שהיא רוצה. האם אין זה דומה ממש למעשה בת־היענה? אם בעיניך לא הפרוגרמה עיקר, נַסה להציע למאחדיך שיבטלוה. אדרבה, נַסה להציע זאת לעמוּד הימני, אם לא לומר לעמוּד־התווך של עבודת האיחוד, לברל, וראית מה היא הפרוגרמה פה, אז אולי תרגיש גם אתה, או לפחות תהיה לך אפשרות להרגיש, כיצד מצלצלים דבריו של ברל שהבאת במכתבך. איחוד האנשים לא על יסוד של דעות מתהלכות, כי אם על יסוד החיים הממשיים, העבודה הכללית, הרצון הפועל וכו’ וכו' – כלומר, ביטול המפלגות; כלומר, כניסה למפלגת פועלי־ציון… זאת אומרת, לקבל את תורתם, את הפרוגרמה הפועל־ציונית של הלִידרים, של המאחדים כביכול – איזו אינקויזיציה! ולזה קוראים איחוד… אתה עוד מקווה, כי אני עוד אשוב אליכם, כי אני עוד איכנס לאחדות־העבודה שלכם. טועה אתה, חביבי, לאוגנדה לא שבתי, ולא אשוב לאוגנדה. גם אחד־העם לא שב לאוגנדה. תקוָתך זו רק מעידה יותר ממאה עדים, עד כמה אינך מוכשר, במצב זה שאתה נמצא בו, להבין את החורבן הנפשי שגרמה לי התאחדותכם, כביכול'.”
“כמה צער וזעם בדבריו!” הוסיף לבקוביץ, בסיימו את קריאת דברי גורדון.
אמר נוח: “לגורדון חשבון קשה עם הסוציאליזם. כשעליתי לארץ, כחבר ‘פועלי־ציון’, היה מקניט אותי בדבריו על הזיווּג של ציונות וסוציאליזם. וכשביקר אצלי לפני חודש, לאחר ועידת האיחוד, נזדעזעתי לשמוע דבריו על ברל; בו הוא תולה את כל האשמות. הוא טען כי ברל יזם את ענין האיחוד – משום יצר־השליטה שבו, מתוך כוונתו להיות מנהיג מפלגה… ככה רואה גורדון לנפשו של ברל!”
אמר בן־ציון: “כשנפגשתי עם ברל בועידת האיחוד בפתח־תקוה, וגורדון שלח דבריו בכתב ולא בא – היה ברל מתיסר בכאבו של גורדון ואומר לי: ‘אנחנו מקצרים את ימיו’.”
סיפר שמעון על שיחת ברנר עם ברל בימי האיחוד. ברנר ניתח את תופעת שנאתו של גורדון למלה סוציאליזם ולמושג סוציאליסט, ואמר: “אם הוא, גורדון, אינו סוציאליסט – אין כלל סוציאליזם בעולם. גורדון, הקיצוני במַשׂטמתוֹ לפרזיטיוּת בכל צורה שהיא, המטיל את חובת־העבודה וברכת־העבודה על כל ילוד־אשה, הדואג והמטיף לתרבות העבודה, לנצחון החברוּת הטבעית שבאדם; גורדון, הדורש הלאמת הקרקע ומכשירי־עבודתה, והמתנבא על כך – אינו רוצה לקרוא לכל זה סוציאליזם; כי אם דוקא לאומיות, ובהבדל זה הוא רואה חזות הכל. גורדון נאחז בכל נימי נפשו בתוך הסוציאליזם, זורק בתוקף ובחרי־אף את המלה המביעה אותו תוכן. אין זו אלא עקשנות משונה.”
“זאת ראִיה נוקבת ונכונה,” אישר נוח את דבריו של ברנר.
“ברל נושא בו כאב כשלון האחדות שנפגמה, וביותר הוא כואב על התרחקותו של גורדון מהקרובים לו ביותר,” הוסיף שמעון.
“עלינו, חברים, ללכת,” אמר בן־ציון. “ודאי כבר מחכים לנו.”
ירדו זה אחר זה במדרגות־העץ. נוח סגר את בית המנוע והם עלו בשביל המוליך לחצרה של כנרת.
בליל חג־הפסח, בקבוצת כנרת, היה מורגש חסרונה של שרה שמוקלר. חברותיה, לאה מירון ובתיה שיין, היו מודאגות מאוד. ותיקי הקבוצה שנתמעטו ידעו, כי מרוב מסירותה למשמרתה בין חולי הקדחת הצהובה נשארה ביסוּד־המעלה. הזכירו אף את חסרונו של א.ד. גורדון, שידע לערוך סדר כהלכתו. נוח הרגיש בהעדרם, והציקו לו עתה שורות מכתבו של ברל מירושלים: “נראה כי עוד לא שלמה סאת נדודי הנפתולים, וגם לא תשלם. ככה נגזר עלי מראש, מלפני דורות, דורות. זה גורלי ואשאהו”.
בין האורחים ליד השולחנות היה מיכאל הלפרין, שנוח הכירוֹ ביום הראשון לעלייתו, במלונו של חיים־ברוך. עתה נזדקן האיש, וקומתו שחה.
זכר נוח את אמו ואחותו בבדידותן במרחקים, ואת אוירת החג בבית הבודד באחוזה שעל הגבעה. הוא השתדל להסתיר את העצב לזכר כל אלה. בהגות רוחם של ברל וגורדון על מורשת אבות ביקש נוח תשובות למצוקת נפשו. ובשובו אל פינתו, לאחר ה"סדר", נלוו עמו צלילים נוגים ממנגינות ימים שהיו וחלפו.
מפי בתיה שיין שמע נוח דברים על שרה שמוקלר, על סוד אהבתה לברל, על התיסרותה באהבתה, על נכונותה למסור נפשה על הזולת. הוא זכר פגישות אילמות, רבות מבע ואור, שהיו לו עמה בכנרת, בכללן הפגישה האחרונה בבית המנוע לאחר שחזרה מועידת האיחוד ויסוד “אחדות העבודה” בפתח־תקוה. ליומַיִם בלבד קיבלה חופשה, ובשובה מן הועידה היתה מוארת באורו של ברל, לאחר ששמעה מפיו את בשורת אחדות העם העובד, ולאחר שנתגלה לה בכל שיעור־קומתו במערכה החדשה. באותו ביקור סיפרה לו, לנוח, על מאֵרת הקדחת וקורבנותיה, ועל החיים הנכרתים באִבּם. אף גילתה לו את חששותיה למצבו. “דע לך, נוח,” אמרה, “הקדחת השתרשה בגופך, החינין כבר אינו משפיע כלל על מחוללי המחלה. מחלת־הריאות, שחלית בה לפני שנים, אף סימניה ניכרים. עליך לשנות את מקום עבודתך וחייך, למשך שנה ואולי גם לשנתיִם. עליך להציל את חייך.”
דבריה של שרה עוררו את נוח לבקש לו נתיב חדש לנדודיו.
באותם ימים, לאחר הפסח, נדרש נוח לבוא לירושלים ולקבל עליו את ארגון המשתלה הגדולה של רבבות עצי חורש ויער, כהכנה לעבודת יִעוּר בהרים ובשטחים שוממים בארץ, עבודה שתעסיק מאות עולים חדשים.
הוא קיבל את העבודה ואירגן קבוצה של חיילים משוחררים מהגדוד העברי, מאלה שהתנדבו לגדוד באמריקה והשתחררו בארץ. אליהם צירף חברות אחדות, מחוסרות־עבודה, והיה מכין עצמו להיעקר מחלקתו בסיום עבודתו בעזרתם של בן־ציון ובתיה.
ביום שארז חבילותיו והתקין עצמו לדרך בא אליו אהרון שר הטוב. תחילה סבר נוח שהוא בא לסייע לו בהעברת חבילותיו אל הרכבת בצמח. אך כשראה את פניו העצובים, הכיר שהביא עמו ידיעה על אסון.
היה שר בוחן את נוח וחרד פן תהלום אותו הבשורה הרעה; כבש את פניו בקרקע, ואמר בקול רועד: “בתיה שלחה אותי אליך. היא ביקשה שתבוא מיד לחצר.”
“מה קרה?” שאל נוח בחרדה.
“קרה לנו אסון גדול, נוח.”
אחז נוח בידו והפציר: “הגד, מה קרה?”
“שרה שמוקלר אינה בחיים.”
“שרה, שרה!” נזדעזע נוח ואחז בשערות ראשו. “איך? מתי? כיצד?”
“בקדחת צהובה חלתה, ונשרפה ממש. כבר כרינו לה קבר. ועתה אנו מחכים לבואו של ברל מיהודה. אני הולך להודיע לאנשי דגניה ולשמעון בפלוגתו בצמח. ואתה, נוח, לך לחצר. בתיה מחכה לך.”
אחר הצהרים נתכנסו אנשי דגניה ואנשי כנרת, ועל כפּיִם נשאו ארונה של שרה. על גבעת הכּרך, מול פני הכנרת, נכרה הקבר, בין תלי הקברים, קברות אלמונים ללא מצבה וציוּן: מהם שנספו במחלות הקדחת, התימנים וילדיהם; מהם שנתיאשו ושלחו יד בנפשם; ומהם – תאבי אהבה, חיים ומעשה – קרבנות המצוקה בעבודה ובשמירה.
יוסף בוסל, ממיסדי דגניה, ספד לשרה שעבדה זמן־מה בקבוצתם. בקול רוטט ובדמע דיבר על כאב מותה.
אהרון שר, שלא כדרכו, התפרץ וביקש כאילו מעצמו: “נשתוק, נשתוק…”
וברל, שעמד ביגונו הגדול על פי הקבר שאליו הורדה שרה, כמו נשמטה הקרקע מתחת לרגליו, צנח אל תוך הקבר הפתוח העמוק… וגעה בבכי.
לימים הוקמה מצבה על הקבר, ועליה נחקק:
אחותנו רעוּתנו
שרה שמוקלר
בת זאב ונחמה
זכּת הנפש
רבּת האהבה והיגון
רֵעה נאמנה במשפחת־העובדים
ריפאה ביסוּד־המעלה
נסתלקה בקדחת צהובה
בדמִי ימיה
מולדתה בוברויסק
עלתה לארץ תרע"ג
לאה, בתיה ברל
לרוחות המִדבּר 🔗
נוח נתקבל לעבודה בקרן הקיימת, כמדריך וכאחראי על משתלת־יעוּר גדולה, לרבבות שתילים – איקליפטוסים, ארנים, ברושים וקאזוארינות. הועמד לרשותו תקציב להכנת המשתלה, שתעסיק בשנה הראשונה כשמונה עובדים, רוּבם ממשוחררי הגדוד העברי שהחליטו להשתקע בארץ.
מקום המשתלה היה בשכונת טלביה הערבית, בדרומה של ירושלים. היתה זו חלקת־קרקע שרכשה חברת־קרקעות יהודית, חלקה גדולה, ובכללה אדמת־גן שהוזנחה בשנות המלחמה, וכן חצר מרוצפת, בור חצוב למי־גשמים, ובית־אבנים בן שתי קומות, ובו חדרים גדולים ומרוּוַחים.
לקבוצת החיילים צירף נוח שתי חברות ותיקות, שביקשו ללמוד את העבודה במשתלה ואף לסייע בשירותים לקבוצה הקטנה: בסידור הבית והמטבח.
החיילים המשוחררים הצטרפו למפלגת “אחדות־העבודה”. מהם היו חברים ותיקים ב"פועלי־ציון", היגרו לאמריקה בימי־נעוריהם, ועתה יִחסוּ עצמם אל דור אנשי העליה השניה, אלא שדרכם הוליכה אותם לארץ דרך אמריקה. ביניהם היה חבר קשיש מהם, שהגיע בשעתו לאמריקה כטריטוֹריאליסט וניסה מזלו שם בחקלאות. בן עירו של ברל כצנלסון היה, ובר־פלוגתא שלו בימי הסער לאחר משבר אוגנדה. כשפגש אותו ברל לאחר שהגיע ארצה עם המתנדבים לגדוד העברי, שמח לראות שוב את “חיים דער קורצער”. הקבוצה הקטנה נתארגנה לחיים של שיתוף.
בתחילה היתה העבודה מרובה, ונוח היה טרוד בקניות ובהכנת הציוד, כלי־העבודה וחמרי־הבנין למַנבּטוֹת. הוא אף היה מסדר את החברים בעבודה – בהכשרת האדמה, בהכנת הערוגות, בזריעת המנבטות ובהשקַייתן. גם היה משתתף בעבודה בעצמו ומשמש מופת לחבריו בהדרכתו השקטה ובתבונת־כפיו.
החברים, שרגילים היו, כאנשים שראו את העולם הגדול, לבקר מתוך לצון את כל המעשים שראו בארץ, קיבלו את מרוּתו ברוח טובה.
לאחר חדשים אחדים כבר הוריקו במנבטות רבבות נבטים, בפחים, בתיבות ובערוגות. נוח היה מתקין בידיו את החלונות והזגוגיות לחממות בימות־החורף, ובאביב הכין עציצים ופחיות מלאות עפר לשתילים, לקראת העברתם לנטיעה בעונת הנטיעה של השנה החדשה.
באויר הרי ירושלים החלים נוח מהקדחת הכרונית, ונתעודד משיפור מצבו. בעת ההיא נתחזקה נטייתו לפרישוּת, והוא החליט שלא יקים לו משפחה. לעומת זה היה מצפה לאמו הזקנה ולאחותו מרים, שכבר הודיעו לו על רצונן לבוא אליו בקרוב ולהצטרף עמו בעבודתו.
את עבודתו בהדרכה ראה כתחנת־בינַיִם וכמעבר, לפני יצירת פינה משלוֹ, שבה יעבוד ברשות עצמו ובכוחותיו שלו. הוא ביקש לחסוך משכרו למען יוכל בבוא העת לרכוש לו חלקה ולהמשיך בניסוייו במשק אינטנסיבי מגוּוָן.
בחמש־עשרה שנות עבודתו בארץ נתחזקה אמונתו בכוחותיו. הפגעים שעברו עליו לא ריפו את ידיו. הוא חש את טעם העבודה שנלוית עמה חדוַת היצירה, נהנה מקרבתו אל האדמה ואל עולם־הצמחים הגדול, ומן הקשב אל סודות הצמיחה, הפריחה והרביה.
בפינתו ביקש ללמוד גם את צמחיית הארץ, ולהקדיש בחלקתו מקום לחקירתה.
בעבודתו במשתלה שמח נוח על הסתגלותו לעבוד עם כל אדם, על אף השוֹני והזרוּת, הטבועים באָפים של בני־אדם. אף־על־פי־כן היה חש לעתים בדידות יותר מאשר בבית המנוע, שבו חי לבדו בכנרת. חבריו לעבודה במשתלה היו הולכים העירה, לבקש בה בידור וחברה; ואילו הוא היה נותר לבדו ומיצר על ניתוקו מן החברים הקרובים, שהתקשר אליהם בכנרת.
הסערה שעברה בארץ עם התארגנותה של “אחדות־העבודה” עוד לא שככה. הניגודים המפלגתיים במחנה־הפועלים הקטן הפרידו אף בין קרובים ביותר; נדמה היה לנוח, שגם ממנו רחקו חבריו בשל חילוקי דעות והשקפות.
בבדידותו היה קורא את ה"קונטרס" שהיה מקבל בכל שבוע, ואת הירחון “האדמה”, אשר ברנר היה עורכו.
בנר אחרון של חנוכה בא אליו בן־ציון מכנרת, והביא עמו מאור אהבתו ורֵעוּתוֹ הנאמנה. הוא סיפר לנוח, שנענה לדרישת המרכז החקלאי של “אחדות־העבודה” להתגייס לשנה לעבודת ההסתדרות, המארגנת את חבריה לקראת הבאות ומטפלת בכל עניני העבודה והקליטה של גלי העליה החדשה בארץ.
בן־ציון שמח למראה נוח בעבודתו, כמדריך עולים חדשים, ועל החלמתו מן הקדחת. ונוח שתה בצמא את שיחו של בן־ציון על כנרת ואנשיה, על שנת העבודה המשותפת עם הפועלים ביִבּוּש הבּצה, ועל השיפורים שנעשו בתזונה, בשמירת הבריאות ואפילו בעבודה התרבותית. אף סיפר לו על חיה רעייתו ועל עמליה בתם, על בתיה שיין המצפה לבואו של אליעזר שיין לארץ, ועל בעיית עתידה של כנרת ובנינה, שעדיין לא הובטח לה תקציב.
“מה שׁלום שֶׁר?” חקרוֹ נוח.
“על שר שלנו עברו משברים נפשיים קשים.”
“זאת הרגשתי וידעתי,” אמר נוח. “כשבא לעזור לי במנוע, באותה נכונות המיוחדת לו, היה אומר: ‘נוח, אני מקנא בך, על חייך בפינתך הבודדה,’ וחשתי שאכזבות מכרסמות בנפשו.”
“כן, כולנו חשנו בכך. נכונותו לכל עול קשה ולכל תפקיד מסוכן לא רפתה, ולעתים כאילו רץ לקראתם. חרדנו לו. אך יותר מכל הכאיבה שתיקתו, הסתגרותו וכאבו הכבוש. בעבודה המחודשת בקבוצה הגדולה לא התנער. והנה בימים האחרונים, עם התחלת ההתפרעויות בגליל העליון, כאילו נתעורר מעצבותו הפנימית ועלה לגליל העליון לעזרת המגינים.”
“ומה המצב שם כיום?”
“אין לדעת מה יֵלד יום,” אמר בן־ציון, וחרדה נשמעה בקולו. “המלחמה נטושה שם. אלפי בידואים מוּסתים נגד הצרפתים בצפון, ונגד התושבים הנוצרים הנוטים לשלטונם של הצרפתים. ואנו שם בנקודותינו הבודדות. מטולה, כפר־גלעדי, חמרה – הן כבר בחזית. כבר שדדו מכפר־גלעדי שלושה צמדי־בהמות. תל־חי כבר הותקפה ביריות, ושפושניק הצעיר נפל חלל מכדורי המרצחים. עתה נדרשת תגבורת – במגינים, בנשק ובמזונות. כשעלה שר עם החברים לעזרה, לקחו עמהם עגלה רתומה לשני צמדי־בהמות, ובה אספקה ונשק וכדורים. בדרך הותקפו, הבהמות נשדדו, ואף האספקה; בנס גדול, ובחסות חשכת הלילה, הצליחו האנשים להציל את הרובים והכדורים ולהגיע בשלום לתל־חי… אכן, הגליל העליון מתלקח.”
נחרד נוח ושאל: “מה חושבים אצלנו?”
“אנו נערכים עתה להזעיק את העזרה הדרושה.”
עתה ראה בן־ציון צורך לעבור לנושא משמח יותר: “נוח, בשורה טובה הבאתי לך. נחש, מי עם הבאים השבוע באניה ‘רוסלאן’?”
“מי?” שאל נוח.
“רחל בלובשטיין!”
“רחל? פגשת אותה?”
“כן, רחל. מאיר נפגש עמה. בחיפה. היא נתאכזבה כששמעה מפי מאיר שאתה בירושלים, אני ביפו ומאיר בעבודתו ב’המשביר' בחיפה. מאיר סידר אותה בעבודה בדגניה, בחברת א.ד. גורדון, העובד אף הוא שם.”
“מה עוד מספר עליה מאיר?”
“הדברים שהוא מספר קשים ומרים. בצרפת למדה והשתלמה באגרונומיה ובציור. ביקשה לנסוע לאיטליה אל אחיה ולהתקרב אל חופי הארץ – ופרצה המלחמה, ונאלצה לנסוע לרוסיה. שנות־המלחמה עשו בה שמוֹת. בנדודיה הקשים, בתנאי קור ורעב, עבדה כמורה וטיפלה בילדי יהודים פליטים מגורשי ליטא, רובם נגועי שחפת, וכנראה נדבקה אף היא במחלה האנוּשה… מאיר אומר, שהקסם המופלא עוד שוכן בה. היא עֵרה ותוססת, וכולה כמיהה לכנרת. כל השנים היתה מלאה געגועים עזים לארץ ולפינת הירדן והכנרת.”
שמע נוח, ופניו העידו על דאבון נפשו לשמע הדברים על מחלתה של רחל. הוא הוסיף ושאל: “ומה על הזקן?”
“גורדון עובד, כואב, ומתרחק יותר ויותר מכנרת, שכל חבריה נראים בעיניו כסוֹטים בהצטרפם אל ‘אחדות־העבודה’.”
בינתיים הצטרפו לשיחתם של נוח ובן־ציון עוד כמה חברים מעובדי הקבוצה הירושלמית והמטירו על בן־ציון שאלות: מה תכניתה של “אחדות־העבודה” לחמש השנים הבאות? מה בדבר רכישת שטחי־אדמה להתישבות חדשה? מי הוא יוסף טרומפלדור, ומה חושבים על הצעתו לאיחוד הכולל של הפועלים? מה על תכניתו של פינחס רוטנברג? ובן־ציון השיב על ראשון־ראשון: "הגיעו לארץ מטוֹבי חברי התנועה העולמית, כמשלחת להכנת תכנית־עבודה לישובה של הארץ, ובין חבריה אנשי חזון ומעשה. ביניהם נחמן סירקין, שלמה קפלנסקי, זלמן רובשוב, ריבוצקי, ואליהם מצטרפים חברי המרכז. הם מבקרים עתה בקבוצות הארץ ובמושבות, ותכניתם תשמש מצע לתנועתנו בארץ ובגולה.
“בארץ מרובים השטחים השוממים, המצפים לגאולתם, והשלטונות נדרשים למסור מהם לבאים. אך עדיין צפויים לנו מאבקים רבים, עד שנזכה בשטחים אלה. יש משא־ומתן על קבלת שטחי־אדמה בשביל משוחררי הגדודים העבריים. עומדים לסיים רכישת שטחי־אדמה גדולים בעמק־יזרעאל, בסביבות הגלבוע ומעיין חרוד, וכן במערב עמק־יזרעאל בסביבות הכרמל. השטחים הללו יתבעו מאתנו כוחות־אדם חלוציים, ועלינו לארגנם בקבוצות ובמושבי־פועלים.”
בן־ציון סיפר על שיחותיו של פינחס רוטנברג, שקיבל זכיון לחשמוּלה של הארץ, עם ברל כצנלסון. עמו נוהג הוא להתיעץ בכל הקשור בעתיד מפעלו, וביחוד בארגון כוחות שיעשו את המפעל הגדול של ייצור כוח ומאור יסוֹד לחקלאות ולתעשיה.
“לפינחס רוטנברג יש מהלכים במחלקות הממשלה, והוא כבר תובע כוחות־אדם לעבודות ציבוריות גדולות, כגון סלילת כבישים, כהקדמה לבניית תחנת־הכוח בקרבת הירדן והכנרת. את מפעלו הוא רוצה לבצע יד־ביד עם תנועת־הפועלים המאורגנת.”
ובאשר להצעת יוסף טרומפלדור סיפר בן־ציון: “את טרומפלדור אנו זוכרים כאחד הטובים שבאנשי העליה השניה. הוא עבד עמנו בדגניה ובמגדל, והיה מחולמי הקומוּנה בארץ. קראנו לו ‘אוסיה’. ביד אחת עבד וחרש, שכּן ידו האחת אבדה לו במלחמת יפאן, בהיותו קצין בצבאות הרוסים. איש מופת היה בהליכותיו. כשפרצה מלחמת־העולם הראשונה, יצא מהארץ מתוך הכרת חובתו להיות עם העם הנפוץ בגולה, בימים הקשים שחזה לו. תחילה היה במצרים ונתן ידו לארגון גדוד יהודי של נהגי פרדות בצבא הבריטי, מתוך יזמה להקים כוח יהודי לוחם בקרבת החזית בארץ־ישראל. בראשית ימי־המהפכה ברוסיה, בסוף המלחמה, הגיע טרומפלדור לשם. עתה, עם כיבוש הארץ, חזר אלינו. הוא בא כשליח מחנות ‘החלוץ’ שאירגן בגוֹלת רוסיה, להכין להם קרקע ועבודה. ‘הבחורים שלי’, אומר טרומפלדור, ‘כבר הולכים ובאים. הם הולכים ונודדים בין הרי קאוקאז, חותרים בסירות־מפרשים המפליגות בים. אין בלבם פחד מסכנוֹת האורבות להם, הם באים ויבואו’.”
ובן־ציון הוסיף: “שמעתי את דבריו על החורבן ועל הטבח האיום ביהודי אוקראינה ובמזרח־אירופה, על חיי הדראון שהיו מנת חלקם בכל שנות־הדמים, ועל מצבם כיום, כשהם עומדים על פרשת־דרכים ומצפּים לפתיחת שערי הארץ. למוּדי צער וסבל הם, ומוכנים לבוא לארץ. וטרומפלדור, שבא כשליחם, מצא אותנו בפירודנו. הוא בא אל ברל כצנלסון, כאל חברו השואף לאחדוּת המחנה, ותבע את תיקון המצב: יצירת שותפות חדשה בהסתדרות אחת. ברל ענה לו, ש’אחדות־העבודה' תהא נכונה לקבל את הצעתו. ברל אף הדגיש שדבר זה כבר הוצע ל’הפועל הצעיר', בצורות שונות, וללא תוצאות. מכל־מקום חיזק את ידיו של טרומפלדור, והמשא־ומתן נתחדש. נערכו ישיבות משותפות של נציגי שתי המפלגות, בהשתתפותו של טרומפלדור. אולם ההתפרעויות בגליל העליון מדריכות אותו מנוחה, והוא מתכונן עתה לעלות לגליל.”
נוח חרד למצב בצפון, ולנגד עיניו מרחפת דמותו של שר, בהעפילו בחשכת הלילה עם חבריו אל תל־חי.
כעבור זמן־מה קיבל נוח מכתב:
נוח היקר!
דומה לי, שכבר חלפו ימים רבים מפגישתנו האחרונה, והפגישה היתה בלוייתה של שרה שמוקלר, כשאהרון שר בא לקרוא לי מפלוּגתי שחנתה בצמח. יחד הלכנו לבית המוטור, לקרוא גם אותך לשעת־הפרידה על חוף הכנרת. מאז התחלת בעבודתך במשתלה בירושלים, נדדנו מצמח לחיפה ומחיפה לרפיח. כבר מלאו שנתיִם לשירותנו בצבא, ועדיין אנו נושאים את המדים ואת נשקנו; דורשים מאתנו שלא להתפרק מהנשק בטרם עת.
כשהגיעה אלי הידיעה המחרידה על מותו של אהרון שר, ביקשתי חופשה כדי לעלות לתל־חי; וכאשר קיבלתי אותה מיהרתי אל מחוז חפצי.
בעברי את חיפה נפגשתי עם רחל בלובשטיין, שאודותיה שמעתי בכנרת, בסג’רה ומפיך. עתה היא עובדת בדגניה. נתוַדענו, כאילו אנו כבר מכירים זה את זה מימי כנרת שלה, בטרם נסיעתה לחוץ־לארץ. ניכרות בה שנות המלחמה והסבל שנתנסתה בהן. הכרת פניה שונתה מכפי שראיתי אותה בתמונותיה מהימים ההם, אמנם רב בה הקסם האישי, ובשיחתה מאירות הברקות חכמתה.
הזכרנו אותך, וסיפרתי על חיינו יחדיו על חוף הירדן, ועל אהרון שר, רעֵנוּ ואהוב־נפשנו, שאבד לנו. רחל משתוקקת לראותך ומתכוֹננת לעלות לירושלים. נפרדנו כאשר דרכי מובילה אותי לכנרת ומשם לגליל העליון. למחרת, בהגיעי לכנרת, נודע לי כי תל־חי נעזבה.
בקרבת חוף כנרת פגשתי את חנה צ’יז’יק, שגם היא לא הצליחה להגיע לפקוד את תל־חי ולהשתתף במשמר. היא התהלכה יחידה באֶבלה על אחותה שרה, שהיתה בין המגינים שמסרו נפשם בתל־חי.
יצחק טבנקין ירד מגבעת כנרת דרך המדרגות, ובא לקראתי. הוא עזר עמי להעלות את ה"כבוּדה" בתחמושת, שהבאתי אתי מהגדוד. נכנסנו לחדר הגדול שעל־יד הרפת, אותו חדר בו השתכנה קבוצת “העשרים” בשנות־המלחמה.
בפינות החדר היו מוטלים רובים, שהעלו חלודה מן הגשם שירד על השבים בדרכם מתל־חי. על הרצפה ישבו שלושה מחברי הקבוצה ועסקו במירוק ה"כלים", שנעשה בדממה. חשתי את הנאמנות המפעמת בהם.
בשעת־צהרים נקראנו למטבח כנרת, ובחצר פוגשים בי בחמימות של אבל משותף. ובלב עוד מפעפעת ציפיה: הנה, הנה, יֵצא שר לקראתך, בחיוכו הרחב. בתיה שיין אומרת לי, בלחצה את ידי: כבר הספקנו הכל… ולא יכלה לדבר יותר. הלב מתפעם ומתכווץ. לא יכולתי להיכנס לחדר־האוכל, ויצאנו אל מחוץ לחומת החצר.
גבעת־הקברות מזדקרת. תלי־הקברים נראים מחוף הכנרת. המוות כרת ברית עמנו. ים הכנרת והרי הגולן המוצקים והמחרישים מצמידים אליהם.
אמרה בתיה: "כנרת נושאת חוב כבר לאהרון שר. חשנו בו אי־מנוחה ועצב רב, ולא ידענו במה לעודדו ולהפיג את עצבותו. והנה באו ימי־הפורענות בגליל העליון, ושר לפתע התנער. קם ועלה עם החברים לתל־חי. דאגנו לו מרחוק. לאחר שבועות אחדים, כשהלכנו בערב לדגניה וחזרנו, מצאנו את שר יושב בחדר־האוכל. שמחה באה בלב, אך נתלוותה אליה דאגה על ששר אוכל ואינו אוכל. ניגשתי לסייע לו. ושר חייך ואמר: אל תדאגי, הלא אני בבית. והמלים האלו שלו הקלו כה את המועקה. הרי הוא בבית! הן אנחנו ביתו!
"שר בא באופן מיוחד לסיים את חשבונותיו, שהוא היה אחראי להם בקבוצה. והוא מיהר לסדרם. נתקשו בקבוצה, בימים אלו, בהבאת פר גזעי טוב שרכשו בבן־שמן. אמר שר: אסע ואביאנו. גם ענין גמר החשבונות מחייב אותי להיות ביפו ובירושלים. כעבור ימים אחדים חזר שר מיהודה עם הפר, לבדו הוליך אותו. ברגליו הלך מבן־שמן לכנרת.
"הכל דיבור בשבחו של הפר. וכששאלו אותי לדעת על הפר, אמרתי: אני על הפר איני מבינה, אך תחת זה, על שר אני מבינה… שר היה אחד האנשים המיוחדים שהכרתי בדרך־חיי, באמיתו, בישרוֹ ובכנוּתוֹ. איך למד הצעיר הזה את הטוב מכל אחד ואחד, איך היה הוא מקבל עליו כל תפקיד, אף הקשה ביותר, וכיצד ידע לעשות את כל הדברים בגבורה ובצניעות. אפילו בתחומים לא שלו. חברה שחלתה בחולירע בימי־המלחמה וזקוקה היתה לעיסוי, הנה על אף סכנת ההידבּקוּת טיפל בה שר והצילהּ.
"ועוד מקרה אחד לא אשכח. זה כבר היה בסוף המלחמה, לפני שהאנגלים נכנסו לגליל. התורכים והגרמנים הנסוגים הכבידו ידיהם בעריצות. בוקר אחד בא אחד מקציניהם לחצר, להחרים בהמות־עבודה ועגלות לצרכי הצבא הנסוג לצפון. לא עזרו לנו כל בקשותינו לבטל את הגזירה: מוכרחים היו לנסוע. ומי נוסע? כמובן, שר. הוא יצא לחצר בשקט שלו, התקין עגלה, מרח את אופניה ורתם את זוג הבהמות המשובחות ביותר, וכבר עמד לצאת. והנה ניגשה אליו חברתנו לאה ושיכנעה אותו להחליף את הפרדות הטובות ביותר – בגרועות ביותר. שר שמע לעצתה, החליף את הפרדות ויצא לדרך הבלתי־נודעת.
“חרדנו לו, בידענו את הסכנות הצפויות לו בעת הנסיגה בחזית המתפוררת. וכמה מאושרים היינו כאשר חזר אלינו כעבור ימים אחדים, אמנם בלי העגלה והבהמות, שכּן נאלץ להפקירן לאחר שהצבא התפורר והתפזר. הוא חייך את חיוכו הטוב, לא סיפר דבר ויצא לעבודה.”
ככה שוחחה בתיה שיין, בפגישתנו זו, על שר היקר.
סידרתי את ארגז חפציו. מצאתי בו מחברות, שרשומות בהן מלים עבריות; ניבים; רשימתו האחרונה שפירסם ב"הקונטרס", בשם “למשמר”; חשבונותיו שסידר ברדתו מלמעלה; חוברת “האדמה” – ירחונו של ברנר, וקונטרסים. אקדח המַאוּזר, נשקו שהיה צמוד אליו בימי ההגנה בתל־חי, נמסר לחברו שאול,28 שבא מכנרת למלא את מקומו שם.
נוח, נוח! סיפרו בכנרת, ששר הספיק לראותך בירושלים כשהיה לפני שבועות אחדים ביהודה. ואני לא ראיתיו מאז פגישתנו המשוּתפת בעמדנו לפני קברה של שרה, ששר חפר בידיו.
ביגון, שלך ש.
בשלהי הקיץ, כשמלאה שנה לבואו של נוח להקים את משתלת עצי־היער בשכונת טלביה בירושלים, כבר היתה ניכרת העבודה הרבה שהושקעה בחלקת־הגן המוזנחת. בלטו גווני הירוק השונים של רבבות השתילים, שהיו סדורים לפי מיניהם – ארנים, איקליפטוסים, ברושים וקאזוארינות.
הטיפול במשתלה היה מדוקדק. העבודה נעשתה לפי הוראותיו של נוח, כשהוא עצמו משתתף בעבודה עם החברים החדשים. אף היה משכים לעבודה לפני כולם, והיה מן המאחרים לעזוב את המשתלה עם חשכה. מטַפּחַ היה את השתילים באהבה. הוא היה מחונן במין חוש ששי להבחנת הצמיחה בכל נטע, כאילו הוא שומע את לחשו של המלאך המזרז אותו לגדול.
מחלקת היִעוּר של הקרן הקיימת היתה מרוצה מעבודת הקבוצה, וכבר הזמינה כמוּת שתילים כפולה לקראת השנה השניה, ועדיין היתה מחכה לתשובתו החיובית של נוח, והוא היה מהסס בנתינתה. נוח, שביקש לחיות בשלום עם כל אדם, מתוך ויתור ופרישה מהתנצחות, סבל מיהירותם של חזקים המתנשׂאים על חלשים מהם, וכאב מאוד על שאין בו הכוח לעמוד לצד החלשים. בשנת־עבודתו עם חברי הקבוצה לא ידע לעמוד לצד החברות, שנפגעו מיחסי החדשים ועזבו את עבודתן. והיתה המועקה על כך מכבידה עליו ומעכבת את החלטתו להמשיך בעבודתו זו, והוא חיפש לו עבודה במקום אחר.
באותם ימים הוצעה לנוח עבודת־הדרכה בישובים הקיבוציים, וכן במחלקת־ההדרכה שנתארגנה לקראת מפעלי ההתישבות החקלאית החדשה, בראשותו של ידידו מראשית בואו לארץ, האגרונום שלמה צמח. נוח נמשך לתפקיד זה, אך עדיין לא החליט בדבר.
בן־ציון, שהיה פוקד את נוח בביקוריו בירושלים, עודדוֹ לקבל עליו תפקיד זה, והיה מסַפר לו על המצב בכנרת, על יחסה השלילי של ההנהלה הציונית לקבוצת כנרת, ועל חַוַת־דעתם של מומחי ההנהלה הציונית, המבקשים לבטל כמה קבוצות ותיקות ובתוכן גם את כנרת. חש נוח בדריכותו של בן־ציון ובנכונותו לקרב הגדול על קיומה של כנרת ועתידה. בן־ציון היה מספר עוד לנוח על החברים. נוח נחרד מאוד לשמע דבריו על מצב־בריאותה הרופף של רחל בלובשטיין בעבודתה בדגניה, ועל החלטתה לעזוב מבלי לדעת אנה תפנה. בכנרת, העומדת לפני מאבק על קיומה, אין לה מקום. היא גם חולה קשה, אך אינה נכנעת לגורלה. “בפגישתנו האחרונה רמזה על מחשבה לבוא לירושלים, ואמרה כי תכתוב לך,” סיים בן־ציון.
ואמנם, באותם ימים קיבל נוח את מכתבה של רחל בלובשטיין, ובמכתב רמזים על רצונה לבוא לירושלים לחפש בה עבודה. באין ברירה, כתבה, תהיה נכונה אפילו לחפש פרנסתה בהוֹראה. באותו מכתב צירפה רחל העתק שירה, שנתפרסם ב"השילוח" והיה מוקדש לא.ד. גורדון. היא הוסיפה: “נוח רחימאי, שם השיר – ‘הלך־נפש’. כזהו הלך־נפשי בימים אלה”.
הַיוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ,
דָעַךְ הַיוֹם.
זָהָב מוּעָם צֻפּוּ שְׁחָקִים
וְהָרֵי רוֹם.
סְבִיבִי הִשְׁחִיר מֶרְחַב שָׂדוֹת,
מֶרְחָב אִלֵם:
הִרְחִיק שְׁבִילִי – שְׁבִילִי בּוֹדֵד,
שְׁבִילִי שׁוֹמֵם.
אַךְ לֹא אַמְרֶה פִּי הַגוֹרָל,
גוֹרָל רוֹדֶה.
אֵלֵךְ בְּגִיל לִקְרַאת הַכֹּל,
עַל כֹּל אוֹדֶה.
“ועל שירי זה, שהקדשתיו לא.ד. גורדון”, כתבה רחל, "ענה הוא לי בשיר:
לְכִי בִּשְׁבִילֵךְ – / עָלֹה תַּעֲלִי
אִישׁ אַל יַעַצְרֵךְ, / אַל יֹאמַר: עֲלִי.
וְהָיָה כַּעֲלוֹתֵךְ – / יֵאוֹר לָךְ הַיוֹם
וְהִנֵה אַתְּ אֵינֵךְ. / בּוֹדְדָה בַּמָרוֹם.
מה תגיד למשאלתו של א.ד. גורדון, רחימאי נוח?"
לפנות ערב, באחד הימים בסופו של חודש אב, הגיעו פלוגות צבא של הגדוד העברי לירושלים. בקרבת תחנת־הרכבת, על אחת הגבעות הנישאות, בין עצי זיתים עתיקים, היה מחנה־אוהלים צבאי, ובו חנו הפלוגות ללינת לילה, כשפניהן מועדות לצאת עם שחר לערבות יריחו. למקצת חיילי הפלוגות ניתנו חופשות לשעות־הערב, לבקר קרובי משפחה. גם שמעון קיבל חופשה, והלך לחפש את משתלתו של נוח בטלביה, הקרובה לתחנת־הרכבת. שמעון הכיר את סביבות ירושלים מימי עבודתו בשנות־המלחמה בעיר, והוא חצה בדרך הגבעות ועבר בין שרידי יערות הזיתים העתיקים, עד שמצא את מבוקשו. בין הערוגות של אלפי השתילים נתגלה לו נוח גחון עליהן ומשקה במשפך את השתילים הרכים, והוא מואר באור־הדמדומים בנוף הרי ירושלים.
נתקרב אליו שמעון בלאט ובצעדים זהירים ועמד והסתכל בנוח ובתנועות גופו הגמיש והרזה, ובידיו המעבירות את קילוחי המשפך על השתילים. מוקסם היה מיפי דמותו של נוח, בלבושו הקל, ובראשו המגולה, מגודל השׂער והזקן, כאחת הדמויות מימי־קדם.
רוקן נוח את המשפך עד תומו ופנה וראה לפניו את שמעון. נדהם לרגע, אך מיד הוארו פניו ועיניו התכולות נקרעו לרוָחה בתמיהה והוא רץ לקראת אורחו בשמחה.
“טוב שבאת, שמעון,” לחש אחר שהתחבקו והתנשקו.
“יפים השתילים,” אמר שמעון, כשהוא מוקסם ממראה עיניו.
“כן,” אמר נוח, “צמחים נאים ברכּוּתם ובילדותם. גם האדם יפה לעתים בילדותו, האדם כעץ השדה.”
שאלוֹ שמעון: “היכן חבריך? מדוע אתה יחידי?”
“הם כבר הלכו העירה. מה ענין להם בבית הבודד לאחר יום־העבודה? בוא, שמעון, ונעלה לחדרי. יש כאן אורחת שכבר הכרת אותה.”
“מי האורחת? בתיה מכנרת?”
“לא ניחשת. בוא ותראה את רחל בלובשטיין. היא סיפרה לי על פגישתכם.”
“היא עובדת בדגניה?”
“עבדה שם.”
“ותעבוד עמך במשתלה?”
“בוא וניכנס הנה. זה חדרי,” התחמק נוח מתשובה.
דפק נוח על הדלת, וקולה הצלול של רחל ענה: “יבוא, יבוא.”
רחל ישבה ליד השולחן, רכונה על חוברות וספרים ותיקים של נוח. היא הפכה פניה והופתעה למראה האורח. קמה ולחצה ידו בחום וצחקה בקולה המתרונן ואמרה: “נוח מלקט סביבו רק חיילים, חיילים משוחררים. נקווה שאתה, שמעון, עודך שומר אמונים לדגל.”
“כן, לפי שעה עודני חייל במדים, כפי שאַת רואה, ועוד לא משוחרר. גם נוח הוא חייל אמנם בלי מדים ולא משוחרר. היחיד בין חבריו כאן שאינו משחרר עצמו מעבודה מבוקר עד שעה מאוחרת בערב.”
“באיזה מקום אתה חונה עם גדודך?” שאלה רחל.
“הלילה אנו חונים בירושלים, ומחר בבוקר אנו יוצאים ברגל דרך המדבר לערבות יריחו.”
“למדבר, לערבות יריחו? קחני עמך, שמעון. אני זקוקה מאוד לרוחות המדבר. הארץ טובה, אולם אינה מקבלת אותי עתה כבאותם הימים. לכן אני צריכה לרוח מדבר, שתטלטלני. האם לא טוב לשוטט במצבים כאלו בארץ לא נודעת? נוח, בוא ונצא יחד ונתלווה אל החיילים, ונטייל בהרים ובגיאיות.”
“נעשה זאת, רחל, באביב, לא בתקופת אב ובשלהי הקיץ. החלטתי לסיים עבודתי בשנה זו עם בוא הסתיו, ועתיד אני לקבל עבודת הדרכה שתהיה כרוכה בנדודים ברחבי הארץ.”
“נוח, רחימאי! אתה מבקש לנחמני בתקוַת האביב, ואילו בחדשים הקרובים אימצא בין כתלי־האבנים. ובכן, נוח, עדיין לא סיפרתי לך. משתיקתך הבנתי, שחייליך המשוחררים אינם שׂשׂים לעבוד עם בנות המין החלש. הרי גם מדגניה שלנו נדחיתי… לכן חיפשתי וגם מצאתי לי עבודה חלקית – בהוראה למבוגרים. ובבית משפחת הידידים, שבאתי עמהם באניה ‘רוסלאן’, מצאתי לי חדר קטן. אכן, בהוראה לקטנים, ילדי יהודים פליטי־חרב, בשנות המצוקה והסבל, טוב היה לי. ילדי־פלא אלו זכרם חקוק בנפשי. אולם להוראת מבוגרים עוד איני יודעת כיצד אסתגל. כמובן, כבר לא נשכים לשדות, לגן, למגע המטהר, המחדש, המרומם של עבודת הזריעה, הנטיעה, להיות שותף לקדוש־ברוך־הוא במעשה־בראשית, כדבריך, נוח.”
ביקש נוח לפזר את העצבות ואמר: “שמעון ורחל, אני משאיר אתכם בזה, ואלך להכין סעודת־ערב.”
“עוד שעה קלה לי לשהות עמכם,” אמר שמעון. “בשעה תשע עלי להיות במחנה.” הוא נבוך ממה שנתגלה לו בדברי נוח ורחל.
נוח יצא, ושמעון שאל את רחל: “כיצד מצאת את נוח, לאחר השנים שחלפו?”
“עדיין לא מצאתיו,” ענתה רחל כמתחמקת. אך הוסיפה ואמרה: “על חוף הירדן, בפינתו שם בבית המנוע ובחלקת־נסיונותיו שעיבד בידיו, שם היה נוח אחר. שמחתו היתה אחרת. שמחה מופלאה היתה לו לכל שבולת נוספת בכל ערוגה של חיטים שזרע. ראיתיו אז כנסיך המולך בתבונת־כפיו על עולם של יצירה. שם היה חלק מההוָיה הקוסמית.”
“האם שינה נוח את יחסו לטבע ולעבודה?”
“חלילה! אך יש שינויים בזמן ובמקום. וגם בתמורות אלה מביא עמו נוח מתכונתו המיוחדת לו.”
לאחר הפסקה קצרה אמרה רחל: “אני קוראת עתה ספר חדש, ספר מופלא של סופר בלגי נודע, מוֹריס מטרלינק. הוא כבר פירסם ספר חשוב על הדבוֹרים, ועתה פירסם ספר על חיי נמלים. מטרלינק תיקן ביצירתו הגדולה הזאת את המעוּוָת במשלים מכל הדורות על הנמלה. הם תיארוה כיצוּר עלוב, עמלה וחיה בקמצנות, בדקדוקי־עניוּת, ואילו מטרלינק הוכיח, כי הנמלה היא אחד היצורים האציליים ביותר, הרחמנים ביותר, המסורים ביותר, הנדיבים ביותר על־פני אדמתנו. למקרא תיאוריו המופלאים הזדקרה לפני דמותו של נוח, החי את חייו בעבודה כנמלה העמלה. לא כלום לעצמה, הכל לזולתה. היא מסוגלת לצום שבועות בלי שתחדל מלשוטט לרגל עניניה. כל מה שהיא אוספת ואוגרת ללא לאוּת ובחירוף־נפש – נועד לצרכי הכלל.”
נכנס נוח ובידו טס־עץ גדול, ועליו ערוכה סעודה שהתקין.
“מעדני מלכים התקנת, נוח,” אמרה רחל. “איזה מבחר עשיר, עגבניות, זיתים, גבינה, תאנים טריות וענבים!”
“מהיכן תוצרת זו בירושלים?” שאל שמעון.
אמר נוח: “הענבים והתאנים מחברון; הגבינה – משכם; החלב – מעדרי הצאן בכפר־השילוח. אין כאן דבר מיגיע כפינו… כל זמן שלא נקים את משקנו המגוּון והאינטנסיבי – לא עשינו את חובתנו לבנינה של הארץ ולגאולתנו כעם השב למקורו.”
“מחר,” אמר שמעון, “אנו יוצאים לערבות יריחו, עיר־התמרים – לשערי־העליה של יוצאי מצרים.”
“מקנאה אני בך, שמעון,” אמרה רחל. “שם בוַדאי מקומות יפים ונפלאים – ים־המלח, הרי מואב ואדום, הר נבוֹ והערבה. תכתוב אלינו, שמעון! הרי זה יהיה המכתב הראשון אחרי אַלפּיִם שנה, כמו שאומרים המליצים, מערבות יריחו.”
“אני מבטיח,” אמר שמעון. “לצערי הרב עלי להיפרד מכם עכשיו. החופשה שלי מוגבלת.”
“בוא, נוח, ונלווה אותו,” אמרה רחל. שניהם קמו ויצאו ללווֹתו. אורות העיר העתיקה, נראו כמתוך בקעה, מרחוק, וחשכת הלילה כבר נפרשה על ההרים.
הלך שמעון לפניהם בשביל, באותה דרך קצרה שהגיע בה מהמחנה אשר בגבעה.
אמרה רחל: “כנראה מוּכּרת לך ארץ־המוֹריה הזאת.”
“במקצת,” אמר שמעון.
“אולי בשבילים הללו,” אמרה רחל, “הלך אברהם אבינו לאחד מן ההרים האלה, להביא לעקידה את בנו יחידו את אהב, את יצחק. ואולי כאן אמר אברהם אל נעריו: שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם. וקצת הלאה מכאן לקח אברהם עצי העוֹלה וישם על יצחק בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדיו. איזה תיאור עצום! האין למצוא עקבות הליכתם בסביבה זו? האם אינכם מרגישים את הדברים המרחפים כאן מסביב?”
“הכוכבים,” אמר נוח, “ודאי שהם אותם כוכבים. והם עדים לברכה שטרם נתקיימה: הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול על שפת הים, והתברכו בך כל גוֹיי הארץ.”
“עד כאן,” אמר שמעון. “שובו לכם, ואעלה לבדי בהר. ועוד תקוים בנו הברכה, נוח. הן שבנו לארץ כדי לקיימה.”
נפרדו השנַיִם וחזרו בנתיב המוליך אל חלקת־המשתלה, ושמעון העפיל ההרה.
לאחר שבועות אחדים קיבל נוח את מכתבו של שמעון מערבות יריחו. וזה דבר המכתב:
נוח היקר, אני רוצה לקיים את אשר הבטחתי לך ולרחל, וכותב את מכתבי הראשון.
איני זוכר רשמים, אשר כה יחַיוּ ויקרבו את העבר, כרשמי סביבה זו. ויש בלב מעֵין הכרת־טובה להזדמנות הניתנת לנו לחיות פה ולהכיר על־ידי כך את הסביבה. הערבה רחבת־ידים, ורבה בה השממה. אתה מתהלך ועובר בלא דרך שטחים רחבים, ללא צמח חי, ורגליך שוקעות באדמה תחוחה שחורה, הקוראת לך להשקותה ולהחיותה. רק נקודות מספר, יחידות מַשרוֹת צל, יד אדם בעמלו טיפחתן, על הרוב נזירים, שביקשו פה מפלט ופינת־בדידות לנפשם. קוראות לך הנקודות האלה, לסור אליהן. וטוב ללכת ולתעות באין דרך. נדמה, יחיד אתה פה. ממזרח סוגרים עליך הרי הגלעד ומתחברים להרי מואב האובדים בנוף הערפל אשר על ים־המוות, ממערב – מדבר הרי יהודה. וחזון ימים משכבר עולה וחי סביבך: הם פה נפתחו שערי הארץ לבני־ישראל בלכתם לרשת את כנען. אחד הוא הגורל. סובב חוזר הגלגל, והארץ עודנה מצפּה לגאולה. הנה שם הר נבוֹ, שעליו עלה משה לראות את הארץ, אשר אליה לא יבוא. אכן, צער אנוֹשי קרוב, קרוב. ועולים בזכרונך חברים שבדמִי עלומיהם אבדו, שלשלת נשמות המטפסות אחר משה לפסגה, עולים ואינם נכנסים. וכל־כך קטן אתה בעיני עצמך, צופה ומקשיב לעתיד ומצטדק.
והנה הגעת לנאות הערבה. נפתח השער הקטן, ונזיר זקן מכניסך בצל גינת עדן, מעיין נובע ומחַיה כל עץ למינהו. פה תאנה וגפן. הגפנים משׂתרגות ומטפסות על כלונסאות בגובה של שני מטרים. ומשולבים נוף בנוף. גג של אשכולות על שטח של דונמים. מברך אתה עמל־כפיִם זה ומביט בהערכה אל מי שקדמך בישוב המקום. הנה מה כוחה של עבודה פה, ולמה עוד עלולה השממה ליהפך. אני שואל את הנזיר על כל פרט ופרט: מי נטע את הגפן? מהיכן הביאו את שׂריגיה? כמה שנים לו פה? והוא מסַפר: את הגינות נטעו לפני עשרים שנה; מהמנזר הקרוב באו אנשים לעבדן ולשמרן; את המעיין קוראים בערבית “עין חגלה” (הוא מקום בית־חגלה, הנזכרת בספר יהושע). לפי דבריו, כל אדמת הסביבה ברוכה, רק מים חסרים כאן. בחורף תצמיח האדמה, אך במהרה שב הכל ומתיבש.
ומקשיב אתה לקול דבריו הרועפים לאט, כאשר תקשיב לדרישת־שלום מאדם יקר לך, שנפרד מעמך לפני שנים רבות.
כר נרחב לעבודה יהיה לנו פה. אף כי קשה יהיה בראשונה מחוֹם ומקדחת. אך מראש אפשר לראות מה רבה הברכה הצפויה פה.
בעברנו פה, פלוגת החיילים העבריים, חיינו רוּבּנוּ בכל צעד עם העתיד להיות פה, עם עתיד ישובנו פה.
יש רצון להכיר את הסביבה. לפני שבוע הייתי במשמר על חוף ים־המלח. ראיתי התחלה של ישוב, שהקים הצבא הגרמני בחנוֹתוֹ פה בימי־המלחמה. שמונה בניני אבן ועץ, המשמשים עתה לנמל ובהם מתרכזת כל העברת היבול מעבר לירדן. שלוש אניות־קיטור, שעזבוּן הגרמנים, משוטטות בים. רק לפני שמונה חדשים מכר השלטון האנגלי את האניות עם כל הבנינים לנוצרים מבית־לחם. עתה מתקיימים פה כחמישים פועלים. הנה התחלת ישוב צעיר, והיתד הראשונה – לא בידינו נתקעה.
האקלים פה נוח מאוד, הרבה יותר מאשר ביריחו. יש מעינות־מרפא בקרבת המקום. יש גם מעינות מים מתוקים. בקרבת המים הכל מכוסה ירק, וחורשות שיחים סבוכים נמצאות במקום שחדלים המים. אנו קובעים בינינו, שהמקומות האלה יהיו מרכז ערי מרפא ותעשיה בערבות מואב שלעתיד־לבוא.
יותר דרומה לא הגענו עוד. לא הורשה. יש שם הרי גפרית ומינרלים שונים, אוצרות כימיים עזובים, המחכים ליד חרוצה. ואנו עדיין חובקים ידינו, ומי יודע ידו של מי תישלח פה לראשונה. מתי, מתי תיבקע החומה, תחדל התרועה והמעשים ייראו?
מדברים על עליית אלפי עולים לארץ. איך נקלטם? הנה אף אנו עומדים לפני שחרורנו מהגדוד, ועדיין איננו יודעים מה יהיה עלינו כאשר נשתחרר.
אומרים, כי עמק יזרעאל נגאל. נשמור על הרעננות הדרושה לכיבושינו החדשים.
השלומות לך, ושלום לרחל בלובשטיין.
שלך ש.
חלק רביעי: אנשי נבו
צו הגורל 🔗
כארבע שנים חלפו על נוח מאז עקר מכנרת בשל מחלת הקדחת. בשתי האחרונות מבין ארבע שנים אלה נמנה עם חֶבר המדריכים החקלאיים הנודדים של תחנת־הנסיונות, שהוחל בהקמתה ביהודה. אחת השלוחות של תחנה זו היתה בדגניה ב'. כשנדרש נוח לבוא שמה, לעזור בהקמת השלוחה, קיבל עליו עבודה זו מתוך דריכות מיוחדת. הוא ידע, שאהרון־דויד גורדון חזר לדגניה שבועות אחדים לפני־כן, לאחר שנואשו מריפויו בוינה, והיה לו לנוח צורך פנימי גדול לראותו ולבקרו, לאחר שנות סערה ופירוד והמועקה שבגללם.
ברכבת הנוסעת לדמשק הגיע נוח לצמח. והימים ימי הפוגה שלאחר גשמי־טבת המרובים. בהרי יהודה וירושלים פורח השקד, ובעמק הירדן והכנרת רווּיה האדמה, והצומח מתעורר לתקופת צמיחה ופריחה. בשדות, בהרי ובים־הכנרת שפע של רוֹך ונוֹעם, אור של גוָנים מתמזגים כל צבעי הקשת.
הלך נוח ברגליו בכביש החדש, שנסלל לאורך החוף המערבי של הכנרת, מצמח לטבריה. מעודד היה ממראה עיניו, מן התמורה שחוללו בנוף אותם כבישים שנסללו בידי יהודים. הסוללים היו מחברי “גדוד־העבודה” על שם יוסף טרומפלדור, שבאו עם גלי העליה החדשה, “העליה השלישית”, לארץ. נתקשרו הדברים במחשבתו של נוח עם מאורעות תל־חי, עם זכרן של דמויות יקרות, שנספּוּ במערכה הכבדה, ועם זכרו של יוסף־חיים ברנר, שהיה עם מחנה החלוצים בכבישים אלה, כמוֹרה להנחלת הלשון העברית.
כשהגיע נוח לתחומה של דגניה א' ראה את הגשר הגדול שנבנה מקרוב במקום מוצאו של הירדן מן הכנרת. גשר זה היה לו, לנוח, מעין בשורה להגשמת חזונו של פינחס רוטנברג, להזרמת החשמל בארץ ולפיתוחה.
עבר נוח את הגשר ועלה אל גבעת הכרך, שהתנשאה בחוֹפה הגבוה, וראה את גלי האבנים שהשתתף בסיקולן. שעת־צהרים נסכה מאוֹרה על הים הרוגע. להקות ארוכות של ברוָזים שטו במים, כשהן צוללות ונוסקות בדרכן.
חזר נוח ועבר את הגשר ועלה בשדרת־הברושים המוליכה לדגניה. הוא החליט לבקש תחילה את חדרו של גורדון, ולא לדחות את ביקורו אצלו.
בקצה השדרה, במקום שמתחילים מבני־המגורים, פגש נוח ביוסף אהרנוביץ, ועמו חיוּתה בוסל. היה ברור לנוח, שאהרנוביץ בא עתה מחדרו של גורדון. הושיט אהרנוביץ את ידו לנוח לשלום, ופניו מתוחים בעצבות. “טוב עשית, שבאת לבקרו. אתמול שאלני גורדון עליך ועל שמואל יבנאלי ולא ידעתי מה לומר לו עליך.”
“איך עלי להיכנס אליו? האם יעל בתו בחדרו?” שאל נוח.
בואו וניכנס תחילה לחדר־האוכל. לאחר האוכל אביאך אליו," אמרה חיוּתה.
“מה שלומו של גורדון?” שאל נוח בלחש, כשהם נכנסים לחדר־האוכל, שמעטים היו בו הסועדים.
הושיבה אותם חיוּתה ליד שולחן קיצוני והגישה להם את מנות המזון מהמטבח. אהרנוביץ נתקשה לומר לנוח, ברגעים הראשונים לפגישתם, את מלוא האמת על מצבו של גורדון.
שאל אותו נוח: “מתי הגעת לדגניה?”
“אתמול לפני הצהרים. כבר ראיתי בדרכּי אנשים במצבים קשים, ואיני יודע להסביר לעצמי את סוד כוחות־נפשו של הזקן. הוא יודע את מצבו ומקבל את הצפוי לו בשקט ובגבורה. הוא סובל יסורים קשים, ומתגבר. דיברתי עם הרופא, המקל עליו את יסוריו בזריקות־הרגעה. הרופא אומר, שאין הוא תופס כיצד יכול גורדון לשאת יסורים אלה. בית־בליעתו כבר אינו יכול לקבל גם את המזון הקל ביותר, ויש צורך בהספקת מזון מלאכוּתי. דבר זה מצער את גורדון, והוא מסרב לקבל מזון כזה. וכשמכאוביו פוסקים לשעה קלה, הוא כותב בשכיבה את דבריו האחרונים. בפגישתנו היו לו גם רגעים של התעוררות מפליאה והתפרצות של שמחה על הנוער העולה עתה לארץ.”
“רק דבר אחד מצערו בימים אלה,” אמרה חיוּתה. “יום־יום הוא שואל איך נראה הגשר החדש על הירדן. זהו הגשר הראשון לאחר חורבן המקדש, שנבנה בידי יהודים – כך הוא חוזר ואומר. הגשר היה לו כילד־שעשועים בכל הימים האלה.”
“כמה שנים כבר חלפו מיום שהלכנו מרחובות לירושלים?” שאל אהרנוביץ.
“גם אני הירהרתי בכך עתה,” אמר נוח.
“דומני, חמש־עשרה שנה. ואני חשבתי וזכרתי את הימים האלה אמש, כשהרופא בא להזריק לגורדון זריקת־הרגעה. זכרתי, שלאחר לכתנו לירוּשלים קרה מקרה ההתנפלות של הערבים על גורדון. ביקרתיו אז בבית־החולים, בשעה שעשו בו את הניתוח. כיצד ידע לשאת את יסוריו ולא להשמיע קול אנחה, גם בעת המכאובים הנוראים ביותר! כך גם עתה. הוא נושא בשרו בשיניו בגבורה נפשית עליונה.”
כשסיימו סעודתם בא חבר הקבוצה להסיע את אהרנוביץ בעגלה לתחנת־הרכבת בצמח. באותה שעה באה יעל, בתו של גורדון, מחדר אביה, ושמחה לפגוש את נוח.
שאלו כל הנוכחים: “מה מצבו כעת?”
“כשהכאבים חולפים, הוא שוכב וכותב.”
שאל נוח: “אמרי, יעל, האם לא תקשה על אבא הפגישה?”
“חס־ושלום,” אמרה יעל, “הוא משתוקק לפגוש חברים.”
דברי יעל חיזקו את נוח לקראת ביקורו אצל גורדון. אותה שעה נגולו לנגד עיניו כל השנים המפרידות: ימי כנרת והגדודים, האחדות והפירוד, בשׂורות־האימים של פרעות אוקראינה, מאורעות תל־חי, הפרעות בירוּשלים, ביפו. נוח שיער בנפשו, כיצד עברו כל האסונות הללו בנפשו של גורדון; איך קיבל את הידיעה על מותו של י.ח. ברנר, וכיצד נשא את דבר מותו של בנו יחידו יחיאל־מיכל ברוסיה.
נפרד נוח מאהרנוביץ והלך עם יעל. הם צעדו במסדרון הצר של בית־המגורים המשותף לחברי הקבוצה, אל חדר־מגוריו של גורדון. יעל הלכה לפני נוח. כשפתחה את הדלת, ראה נוח את גורדון שוכב על בטנו, מחצית גופו מוגבהת על כרוֹ והוא משעין את ראשו על ידו האחת וכותב באחרת.
כשהגיעו אל גורדון הדי צעדי הנכנסים, הרים את ראשו הלבן והפנה אותו אליהם. מפניו הכחושים בלט האף, והעינים התכולות היו שקועות עמוק בחוריהן.
“הבאתי לך אורח, אבא,” הודיעה יעל, כשנוח צועד אחריה ברעדה.
“נוח! כמה טוב שבאת, נוח! רק אתמול שאלתי עליך!” הסיט גורדון את דפי הנייר והושיט לנוח את שתי ידיו, ועיניו נוצצות.
נתישב נוח על־ידו והחזיק בשתי ידיו הקרות.
“איזו עבודה אתה עובד?” שאלוֹ הזקן.
“באתי לעבודה בשדה־הנסיונות בדגניה ב',” שמח נוח לפתוח בענין העבודה שבא לעשותה.
“טוב שבאת לעבודה זו,” אמר גורדון. “אתה האיש המתאים ביותר לעבודה בתחנת־הנסיונות. כאשר עבדת בחלקתך בחוף הירדן, חשבתי לעתים להצטרף עמך; והנה…” הראה על עצמו בביטול.
“חזק והתחזק!” לחש נוח, כשהוא מלטף אך ידו הגרומה של גורדון.
“רואה אתה במה אני נתון: רושם בעפרון רשימות של שכיב־מרע. בכנרת הייתם אתה וברל הקוראים ראשונים את הגיגי. ברל עתה בשליחות ליהודי אמריקה. על־ידי יוסף ברץ אני מוסר לו תמיד את ברכותי… קח עמוּד זה וקרא,” אמר גורדון, והושיט לנוח את העמוד הכתוב.
האותיות היו אותן אותיות־פנינים של כתב־ידו הבהיר, המוּכּרוֹת לנוח. הוא קרא מתוך סקרנות למחשבותיו של גורדון בשעה זו.
“אחד הגילויים של עריגתה הכמוסה של נפש האדם לנצחיוּת היא השאיפה של רוב בני־האדם, ביחוד של אלה שהיה רישומם באיזו מידה ניכר בחיים, להשאיר את שמם לזכרון בחיים לאחר מותם. האחד שואף להשאיר את זכרו בספרים שכתב; השני ביצירות האמנותיות שיצר, השלישי בתגליות המדעיות שגילה, הרביעי במחשבות, רעיונות ודעות שהגה, החמישי במעשים ובמפעלים שהוא עשה ופעל. – כמה זה פעוט וכמה שטחי”.
כאן העביר גורדון קוים על שורות אחדות, והוסיף: “האישיות הפרטית אינה אלא גל עובר בים־הנצח של החיים וההוָיה, במידה שהאישיות עוזרת להגברת הרוח המתחדשת והיוצרת שבחיים. מה שהיא משאירה בחיים לאחר מותה יוכל לפעול בחיים רק במידה שהוא לא הספיק לצאת מנרתיקו, בדומה למי שמשאיר אחריו אשה הרה היולדת רק לאחר מותו. או במידה יותר רחבה – בדומה לאותם הכוכבים הרחוקים, שאוֹרם מגיע אל הארץ רק לאחר שהם כבר כבו ואינם עוד מה שהיו. שגם אורם זה סוף־סוף יסוף בזמן מן הזמנים”.
ראשו השׂב ופניו המעוּנים של גורדון היו מוּטים ונשענים על זרועו הגרומה, כשעיניו עצומות ועל פניו החיורים חרותים אותות המוות. לאחר שנוח קרא וחזר וקרא את דבריו, העיף עין בפניו וחש באור נשמתו, המתלקחת בשקיעתה.
באותו רגע הרגיש גורדון במבטו של נוח ופקח את עיניו התכולות, והן קרנו בזהרן.
החזיק נוח בידו את העמוד הכתוב, ובידו האחרת אחז בידו הגרומה של הזקן והיה חרד לבל יוציא מפיו דברים שיהיה בהם משום חילול חשבון עולמו של גורדון, ששיתף אותו בו.
לפתע הוציא גורדון את ידו מידו של נוח, והליט את פניו שנתעוותו מכאב. הבחינה יעל בעוית זו והרימה את כרו, להגביה את ישיבתו ולהכינו לזריקה. אחרי־כן יצאה כשהיא מחישה צעדיה, ובמהרה הביאה עמה את החובשת עם כל הדרוש למתן זריקת־ההרגעה.
קם נוח וליטף את ידו של גורדון, כשהלה מנענע את ראשו השׂב ולוחש בעינים עצומות: “תבוא שוב, נוח, להתראות.”
“שלום, להתראות,” השיב נוח בלחשו, ויצא בצעדים חרישיים מן החדר. במסדרון עמדו חברים וחברות ושאלו על גורדון, ופניהם מודאגים וחמוּרים.
בדגניה ב' פגש נוח בחברים שהכירם לפני מלחמת־העולם הראשונה, כשעבדו עם מאיר רוטברג בקלנדיה לאחר שנגאלה אדמתה בידי הקרן הקיימת. מאיר רוטברג היה מסַפר תמיד בשבחם של חברים אלה, כחברים טובים, אוהבי עבודה ואנשי קבוצה למופת. לאחר שקבוצת־חברים זו נתפזרה, עם פרוץ המלחמה, התארגנה מחדש כ"קבוצת־עבודה". חברים אלה היו מכובשי האדמה העברית במושבות יהודה.
מרגע פגישתו של נוח עם החברים בביתם החדש, שהתחילו בבנינו, הרגיש בהם את מרץ הנעורים ואת מַשב הרוח הטובה של רעוּת כנה.
יום־עבודתו עם החבר קליבנר, שכבר הספיק לזרוע חלקות דגני־חורף, היה יום גדוש. הם עסקו במדידות ובסימון החלקות שנועדו לנסיונות בגידולי־שלחין.
נוח הקדים וסיים את עבודתו שעה אחת לפני השקיעה, והלך לדגניה א' לבקר את גורדון החולה.
בהתקרבו אל חדרו של גורדון פגש בחברת הקבוצה, מרים זינגר, עולה חדשה מפראג, שהתגוררה סמוך לחדרו של גורדון. שאלה נוח על שלומו.
“היום אחר הצהרים דרש שנבוא כולנו אל חדרו להיפרד ממנו,” סיפרה החברה. “כשנכנסנו, בפסיעות חרישיות ובדממה, מצאנוהו שוכב במיטת־הברזל שלו כשפניו מופנים אלינו, שמאלו תחת רקתו וימינו אוחזת במרפק היד השמאלית, עיניו היו כעצומות ונדמה היה כאילו ישן. עמדנו ביראת־כבוד ובדממת־אֵלם עד שהשגיח בנו, התעורר ופקח את עיניו. הוא ביקש להושיבו, וכולנו נפרדנו ממנו. בדמעות בעיניו דרש מכולנו להיות שמחים ולא ליפול ברוחנו. ‘אלו דמעות־גיל,’ אמר, ‘על אשר מוּנה לי למות בארץ ובדגניה, בין בני משפחתי.’ אחר־כך באו הכאבים, וקיבל זריקה ונרדם. נשימותיו כבדות ועמוקות. יעל מבקשת שלא להעיר אותו, והיא שומרת עליו.”
נוח לא העֵז לבקש להיכנס אל חדרו של גורדון בשעה זו. הוא התהלך בשדרות הדקלים הגבוהים, שכפותיהם רישרשו לרוחות הערב, ואחרי־כן פנה לחזור לדגניה ב'.
למחר באו מדגניה א' והודיעו כי גורדון נפטר.
נזעקו כל החברים מהשדות. ליד שדרות הדקלים וליד חדר־האוכל באו והתכנסו חברי הקבוצות והמושבים, מכנרת, מעמק־יזרעאל ומעמק־חרוד, ותיקים וחדשים. כל האבלים, בבגדי־עבודה אפורים, היו כמשפחה אחת.
יעל סיפרה לנוח על הלילה האחרון, כשגורדון כבר ידע שהוא חי את רגעיו האחרונים.
“הוא הזכיר שמות חברים, שביקש לפייסם. הזכיר את מרדכי29 ושמח על שראה את אהרנוביץ ואותך, נוח. קולו היה שקט ורגוע, כאילו היתה שיחת־פרידתו שיחה יום־יומית רגילה. בשעה השלישית בלילה ביקש זריקה מרגיעה. לאחר שניתנה לו, עצם את העינים ולא פקחן עוד. בבוקר ניסה בפעם האחרונה להתרומם ולהביע דבר־מה. הדברים כבר לא היו ברורים. הנשימות הכבדות נמשכו, עד שראשו צנח ונשימתו העמוקה נפסקה.”
עם רדת השמש בהרי כנרת, נישאה מיטתו של גורדון בידי החברים אל קברו שנכרה לו בחורשת־האיקליפטוסים הקטנה על שפת הירדן.
בדממה עמוקה, כבקשתו בצוָאתו, נקבר גורדון. לא נאמרו דברי הספד. שעה ארוכה עמדו המלווים ליד רגבי הקבר הרכים.
בשנת תרפ"ד עובד היה נוח כאחד מחבר־המומחים במחלקת ההדרכה של ההנהלה הציונית, נודד בדרכים ובישובים החדשים, חי בצמצום ומסתפּק במועט, וחוסך ממשכורתו כדי להגשים את משאת־נפשו, לרכוש לעצמו חלקת־אדמה ולהקים בכוחות עצמו וברשות־היחיד את המשק האינטנסיבי לנסיונותיו.
והנה נזדמן לו סוחר יהודי, שעסק בקניית קרקעות ומכירתן בסביבות השוממות בין גבעות בני־ברק ויפו, סמוך לשכונת־הפועלים על שם בר ברוכוב. אותו סוחר־קרקעות היה גם עסקן ציבורי, ובשטחי־האדמה שרכש אמר לבנות שכונה לפועלי העיר. וכאשר פנה אליו נוח, והציע לרכוש ממנו עשרה דונמים קרקע להתאחזותו, שמח לכך הסוחר, ואף הוריד ממחיר הקרקע וניאות לקבלוֹ בתשלומים נוחים, מכיון שראה את נוח כחלוץ ראשון בשטחי האדמה החדשה שרכש.
במישור מוקף גבעות בחר לו נוח עשרה דונמים של אדמת־חמרה לא כבדה ביותר, שנראתה בעיניו יפה לעיבוד. זאת ראה גם לפי שיחי־הבר והיבלית, שהעידו על פוריותה.
במרחק כמה מאות מטרים מחלקתו, כלפי דרום, התרוממה גבעה שוממה, בתחומה של שכונת־הפועלים החדשה. חברי השכונה נענו לפנייתו של נוח והפרישו לו שני דונמים משטח הגבעה, ונוח הקצה אותם לנטיעות ולצמחים שרצוי להם מקום גבוה. הגבעה קסמה לנוח גם במראה הנוף, המתגלה לעין מאופק לאופק: במזרח – הרי יהודה; לדרום – כל מרחבי השטחים של בקעת אוֹנוֹ; לצפון – כל שטחי אדמות השרון, ובמערב – מראה הים הגדול. בפסגת הגבעה, היה נוח חולם בנפשו, אבנה לי בנין קטן ועליית־קיר לימי זיקנה, להתיחדות עם היקום.
עיקר קבע לו נוח, שהעבודה תיעשה בידיו ממש. הוא קיבל את הסכמתה של תחנת־הנסיונות, שיהא עובד מחצית מימות־השבוע בהדרכת הישובים, והמחצית האחרת תהיה מוקדשת לעיבוד חלקתו. ענין מיוחד היה לתחנת־הנסיונות במומחיותו ובהדרכתו לישובי החקלאים החדשים, בעמק־יזרעאל ובעמק־הירדן ואף בגליל העליון. בכל מקום הוקצו חלקות מיוחדות לתצפיות, לבירור שאלות אָפני העיבוד, הזיבול, זנים חדשים של ירקות, מחזור־זרעים וזמני זריעה. נוח היה שוקד על תצפיות אלה בעזרת אנשי הישובים שנשמעו להוראותיו.
באותם ימות־השבוע שעבד נוח בחלקתו היה משכים לעבודתו לפני עלות השמש ועובד עד חשכת הלילה.
משכונת־הפועלים חפר תעלה והניח צינורות כדי שני קילומטרים, חיברם למשאבת הבאר של השכונה והביא מים לחלקתו. אף בה התקין רשת צינורות להשקיה. גם הקיף את נחלתו גדר תיִל ורשת, עם שער נעול, למגן בסביבה השוממה.
כאשר רוותה האדמה ממי־הגשמים התחיל בעיבודה. שליש מהחלקה הכשיר לנטיעת עצי־הדר ועצי־פרי אחרים, וגם קבע מקום לערוגות לשם נסיונות בגידול צמחים ובאימוצם. בימי האביב, כשהגיעה עונת־הנטיעה, בא לעזרתו חברו הנאמן בן־ציון מכנרת וחפר עמו ימים אחדים את הבורות, ונטע עמו את עצי־הפרי.
בן־ציון, איש קבוצת־כנרת, באהבתו הגדולה לנוח, הבין לנפשו וראה ביצירת פינתו המשך דרכו וחלומותיו, מאז עבד בחלקתו על חוף הירדן.
עבודתו של נוח בחלקתו הפתיעה את העוברים בדרך־העפר. כמבשׂר היה, שהאדמה לא תישאר בשממתה. העצים ליבלבו, והאדמה נכבשה למעדר.
באותם הימים החל לבצע את תכניתו בבניית צריף־המגורים בחלקה, לקראת בוא משפחתו מחוץ־לארץ.
בבית־המלאכה לעשיית לבנים ובלוקים שבשכונת־הפועלים קנה נוח בלוקים יצוקים מביטון, לפי מידות תכניתו. את היסוד לצריף ביקש לבנות בגובה קומת אדם, כדי שישמש מחסן לכלי־עבודה ומרתף לתוצרת החלקה, וגם מקום לאוסף־הצמחים שלו.
הוא הכין כלי־עבודה לבנייה, מדד את השטח וסימן את תחומי־היסוד. את הצריף עצמו אמר נוח לבנות מלוחות־עץ, שמחירם היה מועט, ולחלקו לשלושה חדרים מרוּוחים: לָאֵם לעצמו ולאורחים שיבואו. גם מסדרון ומטבח תיכן לצריף.
בעזרת עגלון החל להעביר את הבלוקים, הכין חמרים לבנייה והתחיל בהנחת היסוד. נדבך אחר נדבך הניח, והיה מדקדק בעבודתו כבנאי מומחה. הגיע היסוד עד לגובה הרצוי לנוח, ואז רכש נוח לוחות־עץ, הקציעם והתקין את הרצפה, שכבר שימשה תקרה למחסן הבנוי בלוקים.
עתה כבר היה יסוד הבנין מתבלט בראשוניוּתו בסביבה השוממה, וידו של נוח נטויה עוד להקמת צריף־העץ מעל ליסוד.
באותם הימים, בסופם של ימות־הקיץ בשנת תרפ"ה, הקביל נוח בחוֹפה של חיפה את פני אמו הישישה ואת פני אחותו מרים ובעלה, שכּה ציפה לבואם אליו מאז ביקורו בסנובסק. צער מיוחד נשא נוח בנפשו, על שלא יכול להיענות לדרישת אחיו אלתר, בן אביו מאשתו הראשונה, להעלות אף אותו ארצה. אלתר היה עתה אב לשלוש בנות בוֹגרוֹת, והוא ביקש להצילן משמד ומטמיעה. מפי אמו ומפי מרים שמע נוח על יפין וחריצותן, ועל התוהו־ובוהו בחיי משפחות יהודיות לאחר שנות המלחמה והמהפכה. ודאב בו לבו על קוצר ידו להעלות את האח עם משפחתו.
בשכונה סמוכה לתל־אביב, בקרבת חוף הים, שׂכר נוח דירה, ובה שיכּן את האם ואת משפחת אחותו מרים. עזרת האחים מאמריקה הקלה עליו את סידורם.
מתוך חבלי־הקליטה הראשונים של בני־משפחתו נתחוורו לנוח דברים מקרוב, והיה מיצר בנפשו על גורל אחותו מרים, האהובה עליו מילדותו, שבן־זוגה היה זר לנוח בכל הליכותיו, ביחסו לארץ וביחסו לעמל־כפּיִם.
ביקש נוח לעזור לגיסו, לסדרו בעבודה, אך הגיס לא הסכים לעבוד עבודה גופנית, והיה מסתובב ברחובות העיר ומחפש פרנסות קלות; ומכיון שאלה לא נמצאו לו, היה רוטן ומקטרג על הארץ, ומצטער על שנענה לדרישת אשתו וחמותו ובא עמהן לארץ. גם עתה היה מעדיף להגר ולחפש אחר חוף אחר.
מרים נשאה בדומיה את גורלה, ולא גילתה את סבלותיה גם לאחיה הנערץ עליה. היא חיפשה לה עבודה, ונתקבלה לעבודה זמנית בבית־החולים. במשכורתה הדלה עזרה לנוח בנשיאת עוֹל פרנסת הבית. נוח המשיך את עבודתו בהדרכה, ובימות סוף־השבוע היה מקדיש את רוב זמנו לעבודה בחלקתו.
לאחר שנה נמצאה לגיס משׂרת סוכן לחברה מסחרית. לצורך זה היה עליו להתגורר בפתח־תקוה, והוא עבר לשם עם מרים.
האם סחה לנוח על זרוּתו של הגיס, מראשית התקשרות הבת אליו. הוא שעיכב את העליה לארץ והרבה להפציר בה ובבתה להגר לארצות־הברית. האם אף סיפרה על ימי־משבר ודכאון־נפש של הבת מרים, ביחוד לאחר אסון לידתה הקשה והמסובכת, שנמשכה ימים, ונסתיימה בלידת ולד מת. רק מאהבת הבריות נשאה מרים את תוּגתה, בדעתה כי בטלו סיכוייה לזכות להיות אם לילד.
בימות סוף־השבוע היתה מרים באה מפתח־תקוה להתראות עם נוח ועם האם הישישה, והיא נושאת בנפשה את יגון בדידותה.
ובאחד הימים באה מרים עם חבילות אחדות, שצררה בהן את בגדיה שהביאה עמה מסנובסק, וגילתה לאמה כי נותקו קשריה עם בן־זוגה. הוא בא וסיפר לה על עצתו של הרב שיתגרשו, מכיון שאין עוד תקוה כי תלד לו יורש. “שמעתי דבריו והסכמתי, ונתגרשנו…”
שמעה האם את דברי הבת המאופקים, ולבה שתת דם.
“ומה על כל מה שרכשת בעמלך, כלי־בית ורהיטים?”
“דבר לא נתן לי לקחת, רק את בגדי; ודבר איני רוצה עוד,” אמרה מרים, וביקשה שלא להוסיף ולדבר בענין זה.
שוב מצאה לה עבודה חלקית, בתורנות־לילה בבית־החולים.
“הלואי שתשא את שברה בלא חבלות בגופה ובנפשה,” נאנחה האם.
היתה מועקת גורלה של אחותו מרים מלווה את נוח. באין לו אפשרות להשיח שיחה מלב אל לב היה משקיע את כל תוגתו בעבודתו. עתה עסוק היה בהקמת הצריף על־גבי יסודותיו. מחַבר היה את חלקיו, לפי תכנית ששירטט, ובלבו שמחה על נכונותן של אמו ואחותו לבוא להתגורר עמו, לכשיושלם בנינו של הצריף הזה, היחיד בשדה.
במחסן־הבלוקים סידר נוח את אוסף־צמחיו העשיר. הוא מצא תמיד אפיקים ליצירתו בעבודה ובלימודי־הטבע, וכבר היה נודע ונכבד כאספן של צמחי ארץ־ישראל וכאחד מחלוצי המחקר הבוטני בארץ. קשרי נפשו לצמחים ולפרחים נתהוו עוד מילדותו, בהיותו בן הטבע, שגדל בשדות וביער.
מראשית דרכו בארץ ביקש להכיר את צמחייתה. הוא קרא ושנה בספרי חוקרי־הטבע והבוטנאים, שביקרו בארץ־ישראל ואספו מצמחיה. הוא למד להגדיר את הצמחים לפי סוגיהם ומשפחותיהם. באוסף צמחיו המתוּיקים בתיקים נמצאו כאַלפּיִם ושלוש מאות מינים, שבחלקם היו מוגדרים בשמוֹתיהם הלטיניים. ומסומן היה כל צמח לפי מקום גידולו וצמיחתו, יום פריחתו ותאריך איסופו. רק לחלק מן הצמחים צוינו השמות העבריים, כפי שידעם נוח לפי סימנים שנזכרו במקרא ובמשנה.
עם סידור אוסף־צמחיו העשיר, במחסן־הבלוקים שביסוד צריפו, התחיל נוח להביא גם צמחים נדירים יקרי־ערך, והיה שותלם בערוגותיו כדי להסתכל מקרוב בדרך גידולם מתחילתה ועד סופה.
חשיבות מיוחדת נודעה לאוסף־הצמחים של נוח, משום שבחר תמיד לחפש את הצמחים במקומות הנידחים. החוקרים־הבוֹטנאים הזרים, שהיו באים לארץ כתיירים, היו אוספים את הצמחים בצדי הדרכים הכבושות, שבהן עברו מסעיהם, ביחוד למקומות הקדושים בארץ. ואילו נוח היה מחפש צמחים בכל אזורי הארץ, הרחק מדרך ומישוב, ובעינו הבוחנת כל שוֹני בצוּרות ובגוָנים היה מגלה צמחים נדירים ובלתי־נודעים.
ביחוד חשובה היתה עבודת האיסוף של נוח במקומות שהמחרשה העמוקה והעבודה המתורבתת של ההתישבות היהודית החדשה היו הופכות אדמות עזובות ושטחי־בצות לשדות־שלחין. שם היה נוח מצליח לאסוף את אחרוני הצמחים על גבול מולדתם, לפני השמדתם.
בין חוקרי הטבע והצמחיה של הארץ, שנודעו במקוריותם ובלהטם המיוחד, הכיר נוח את שני הרֵעים, אליעזר פאקטורי ואלכסנדר אייג. שניהם הגיעו אליו בהמלצתו של ברל כצנלסון, שנעשה עורכו של “דבר”, עתון פועלי ארץ־ישראל; ברל הכירם בהיותם יחד חיילים בגדוד העברי.
שני הרֵעים כבשו את לבו של נוח לאהבם. עם אלכסנדר אייג כבר נפגש נוח בין הישובים החקלאיים, שכּן אף הוא, כנוח, היה נודד בדרכים – כספרן מטעם המרכז לתרבות של ההסתדרות. בתוך נדודיו התחיל באיסוף וחקירה של צמחיית הארץ. אליעזר פאקטורי, הצעיר והאצילי, היה ממעט בדיבור, ונוח הבחין עוד בפגישתו הראשונה עמו בידיעותיו הרחבות בצומח של ארץ־ישראל. בפניו העדינים נשתקפו רוחו העמקנית וחום נעוריו, למדן “מַתמיד”, שכל מעייניו עתה בבוטניקה. אף העמיק בחקר הלשון העברית והתנ"ך. בשניהם, באייג ובפאקטורי, ראה נוח נשרים צעירים, העתידים להמריא למרומים. עתה נמנו שניהם עם העובדים בתחנות־הנסיונות, ונפגשו עם נוח וסיירו עמו לעתים מזומנות.
יום־אביב אחד טיילו שלושת הרֵעים בגליל העליון, בין חורפש לפקיעין, נתגלה לפניהם בור עמוק ורחב, שבין דפנותיו צמחו שיחים ועשבים. כשירדו השלושה לעומקו של הבור מצא נוח בין העשבים את הצמח “השושן הצחור”, כשפרחיו מסודרים בתפרחת אשכולות לאורך הגבעול. נוח לא האמין למראה עיניו והיה כחולם בהקיץ. הוא התכופף, חפר במעדרו הקטן וגילה את השורש, והנה לפניו הבצל על גלדיו, החופים קצת זה את זה כקשקשים.
קרא נוח לפאקטורי ולאייג, שכבר יצאו מהבור, והראה להם את הפרח על בצלו הקשקשי. השנַיִם רקדו מרוב שמחה, וירדו שוב לבור, שמא ימצאו עוד צמח כזה. חיפשו ולא מצאו.
סיפר אייג שאהרון אהרונסון נתבקש שנים אחדות לפני־כן על־ידי גדולי הבוטנאים בעולם לחפש אחר השושן הצחור בארץ; ואהרונסון כתב להם, שכבר חיפש ולא מצא.
אמר פאקטורי: “התעניינותם של הנוצרים בפרח השושן הצחור גדולה ביותר, ומקוֹרה בגורמים רוחניים ותרבותיים. פרח זה מסמל בעולם הנוצרים את הקדושה וטוהר־הלב.”
אמר נוח: “ואצלנו חקוקה הגדרתו של השושן במשנה. זוכר אני את הדברים המתיחסים לפרח הזה,” והוא הרצה את הדברים באזני רעיו:
“מה שושנה זו, כשהיא נתונה בין החוחים לבה מכוּון כלפי מעלה, כך הן ישראל: לבן מכוּון כלפי אביהם שבשמים. מה שושנה זו ניכרת בין העשבים, כך הן ישראל: ניכרין בין האומות.”
לקח נוח עמו את בצל השושן הצחור, ושתלוֹ בערוגת־הפרחים אשר בחלקתו.
שש שנים חלפו מאז בוא אמו הישישה של נוח ומרים אחותו, והוא נושא בו את תוגת גורל הנפשות הקרובות לו במאבקן וביסוריהן, כשהוא עצמו ידו קצרה מלהקל את סבלן. בפגישות עמהן יספוג את מכאוביהן ויִשׂאֵם עמו בנתיבותיו. מיצר היה על אחותו מרים, שבכל ימי סבלותיה לא הגיע לכלל שיחה עמה מלב אל לב.
רוב הימים והלילות היתה מרים משקיעה עצמה בעבודתה כאחות רחמניה. במדים הלבנים מצאה מעין כסות לאֶבלה, כשהיא מתרחקת משאון החיים, מתנזרת מכל שמחת עינוגים ומתמסרת להושיט ישע לסובלים ולהקל מיסוריהם.
קודם שעברו האם והאחות לגור עמו התגורר נוח לבדו במחסן־הבלוקים שבנה בחלקתו, והיה מכין את חלקי הצריף. מקציע היה את הלוחות וגוזרם לפי מידותיהם, מתקין חלונות ודלתות. העבודה היתה אִטית ויסוֹדית, ובה היה משקיע תקווֹתיו לימים הבאים.
בינתים אף סידר את ספריתו. נוח, שצימצם הוצאותיו לצרכיו עד כדי מועט שבמועט, לא חסך בהוצאות לרכישת ספרים חדשים, בתוכם ספרי מופת במדעי־הטבע ומחקרי הבוטניקה, ברוסית ובאנגלית, ובשעות הלילה המאוחרות היה מתיחד עמהם בקריאה, ובחברתם לא חש בבדידותו.
בלילות היה נוח גם פורש לקרוא את גליונות העתון “דבר” מכל השבוע, שלא הספיק לקרוא אותם ביומם. הוא היה קורא בתשומת־לב את מאמרי ברל כצנלסון וחבריו, ומתרשם מכוח ביטוים של הלוחמים למפעל הבנין, לתקומת העם והארץ. כאן גם נבקע מעיינה של שירת רחל: שיריה, שהופיעו במוספי “דבר” של ערב־שבת. שירי אהבה וכמיהה לאור החיים, שירי זכרונות – נוח היה מצפה להם כאל איגרות מנפש קרובה ויקרה.
זכר נוח את שירה הראשון, ששלחה לו לירושלים מדגניה – “הלך־נפש”, אותו שיר שהקדישה לא.ד. גורדון. הוא זכר את דברי עידודו של גורדון לנוכח גילויי עצמיותה בשירה. אכן, ניבא גורדון, אך לא זכה לראות בקיום נבואתו ובהתגלותה של רחל כמשוררת ביחודה המופלא.
כשהיה נוח בא לבקר את רחל בחָליה, בצפת ואחר־כך בחדרה בתל־אביב, סמוך לחוף הים, היתה רחל מתרפקת בגעגועיה על ימי כנרת, ומזכירה את המשעולים בטיוליהם בגבעות ובואדיות לרגלי הרי כנרת. אף היתה מזכירה את סירת ה"שלישיה", שהיו מפליגים בה בכנרת: “נוח, נוח, קחני אל סירת־המפרשׂים ונפליג לפינות־החן, ללקט כרכומים ורקפות. סַפר, נוח, מה בשדות העמק?”
היה נוח מספר לרחל מרשמי פגישותיו עם ידידיו העמלים בישובים. בין היתר היה מסַפר על נחמיה, ילדם הנבון של בתיה ואליעזר שיין, אותו אליעזר שיין, מורו ורבו של ברל, איש־מופת, המכהן עתה כמורה בכפר בעמק. וסיפר על טוביה, הילד בן שמעון, המתגלה בלהט אהבתו לצמחים, ועל אוסף הקקטוסים והאירוסים הנדירים, שהוא מלקטם מהרי הגלבוע ושותלם במבוא ביתם בכפר. “ילד זה, בן שש, ספג מהוריו את אהבת שירתך, רחל, ונתחבב עליו השיר ‘בן לוּ היה לי, ילד קטן, שחור תלתלים ונבון’.”
צחקה רחל צחוק נוהר, ואמרה: “אני מוכרחה להכיר את הילד. נוח, קחני עמך לעמק! אתה שומע, נוח?”
יש שנוח היה בא לחדרה ומוצא מסביב למיטת חָליה ידידים ומעריצים – אנשי בית “דבר”, שליקטו את שיריה באהבתם והוציאום בחוברות צחורות: “ספיח”, “מנגד”. נוח ראה בהם את הדמויות האהובות על רחל, שאליהן היא פורטת נימיה, ובאהבתם היא מוצאת צרי לנפשה.
קַח אֶת יָדִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם טוֹבוֹת,
בְּלִטוּף אַחִים.
שְׁנֵינוּ יָדַעְנוּ: הָאֳנִיָה הַטְרוּפָה,
לֹא תַגִיעַ לְחוֹף מִבְטַחִים.
מְחֵה דִמְעָתִי בְּדִבְרֵי נֶחָמָה, יְחִידִי –
נַפְשִׁי מָרָה.
שְׁנֵינוּ יָדַעְנוּ: הַבֵּן הַנוֹדֵד
לֹא יִרְאֶה עוֹד אֶת שְׁמֵי הַמְכוֹרָה.
פעם נזדמן נוח לחדרה של רחל בערב שבו נתקיימה ועידת איחוד שתי המפלגות היריבות – “אחדות־העבודה” ו"הפועל הצעיר".
“אני מוכרחה להיות נוכחת בפגישת האחים ובמעמד איחודם!” – קראה והתנערה, ובשארית כוחותיה באה לועידה. בזכותה הלך שמה גם נוח, והיה מופתע למראה עֵרוּתה ושמחתה, כשכולה קשב ומתיחות.
היא לא אבתה לעזוב את הועידה עד שנסתיימה. בשעות הלילה המאוחרות חיפשו מרכבה או מכונית, להסיעה לחדרה הרחוק, ולא מצאו בכל הסביבה. עמד נוח, עם ידידים אחרים, ושילבו ידיהם ככסא, ועליו הושיבו את רחל לשאתה אל חדרה. היא נישאה נפעמת מאוֹשר הרֵעוּת, שוחקת ומשוחחת, מבריקה בניבי־פנינים מעושר נפשה השוקקת.
בסוף אותו חורף, כשמחלתה האנוּשה החריפה ושיריה היו כשירת־הברבור, כצלילים אחרונים למנגינת־החיים, צלילי השלמה ופיוס עליון – היה נוח מלקט את השירים כשבּלים יקרות מערוגותיו, ורואה בהם את נצחון הרוח על הדוַי.
בימי־האביב, בשבת של חול־המועד פסח, אמר נוח לבקר את רחל. באו עליו טרדות והוא דחה את ביקורו לשבת אחרת. בבקרו של יום ששי, כ"ט בניסן, השכים וניגש אל שער נחלתו, לקבל כמשפטו את העתון “דבר”. והנה, בקחתו את הגליון בידיו, נזדקרה לעיניו תמונתה של רחל – במסגרת אֵבל… חשכו עיניו וחש כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגליו. מוּכּה תדהמה קרא שההלוָיה תיערך בשעות הבוקר, ורחל תובא לכנרת לפי משאלתה.
נתחזק נוח וסגר את שער נחלתו, ומיהר להלוָיה.
בקרבת בית “דבר” ובית הועד הפועל של הסתדרות העובדים מצא נוח את משפחת־האבלים הקטנה: אנשי מערכת “דבר”, סופרים, וביניהם הסופר הישיש אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, אשר ברש, יעקב פיכמן.
נוח הספיק לשמוע את אחרוני דבריו של הסופר הישיש, שהספיד את רחל. הוא אמר: “בשירתה נתנה לנו רחל את תמצית היגון המזוכך, שבו משתקף יגון האומה.”
בשם הסופרים הספיד הסופר אשר ברש. הוא אמר: “יש אשר נראה פלא בטבע: ענף יבש יתכסה פתאום כולו פרחים. כן היית אַת, רחל. היית לפלא בתוכנו, בפריחתך הפתאומית המהירה. שלושה צבעים היו לשיריך: צבע העבודה, צבע האהבה וצבע הסליחה; שלשתם צבעי־אמת. וגם עתה, אחות רחל, כאשר שמטה היד הנסתרת את השרביט היבש של הענף, אחיך ואחיותיך בדור הזה ובדורות הבאים יאמצו את קומץ הפרחים אל לבם וירווּם מנשיקותיהם. הפרחים יחיו לעולם!”
הדברים הדאיבו את נפשו של נוח.
אחר־כך נשמעו דבריו של ידיד ורֵע, זלמן רובשוב. הוא אמר:
“עוד בחייך ידעת את סוד התמורה שבמוות. אמרת לנו על הגוף הרזה הזה והלב הזה העגום, שייהפכו לרבבות גרגרי עפר פּוֹרה. לא פחדת מן המוות, בחייך ידעת להתגבר עליו. שנות מכאוביך, שש־שבע השנים שבהן כירסם המוות יום־יום את גופך ההרוס, היו שנות שירה אחת של התגברות החיים. לקוראים, נאמניך, היו השנים האלה לצרי, למרפא. כאן, ליד בית ההסתדרות, ליד המערכת של ‘דבר’ – אנחנו, הרבבות, גרגרי עפר פורה, ומנגינתך חיה בנו. ואַת, נטולת־הכוח, קראת מערש־דוַי לנו – אל ‘מאמץ מאוחד, עקשני ועֵר של אלף זרועות’. בקריאה זו היה יותר מפקודה של מנהיג. קומץ קטן של ידידים, שדמותך ליותה אותם בכל דרכיהם, מרחוק ומקרוב, מלווה אותך לכנרת שלך, כאשר רצית.”
הארון, עטוף־שחורים, הוסע כשהוא מלוּוה אח ואחות, חברים וידידים. כאשר הגיעה ההלויה לעפולה קידמו אותה חברים וחברות מקיבוצי העמק, שהביא עמהם זרי־פרחים מגניהם.
חבר כפר־יחזקאל אמר דברי־פרידה נרגשים, ונקרא השיר של רחל – “תמורה”:
הַגוּף הָרָפֶה הַזֶה,
הַלֵב הַזֶה הֶעָגוּם
יִהְיֶה לְרִבּוֹא גַרְגְרִים שֶׁל עָפָר פּוֹרֶה,
לְכֹחוֹת אֲדָמָה הַצוֹפִים לְיוֹרֶה
וּפוֹרְצִים עַלִיזִים לָרוּם.
עִם בִּרְכַּת הַיוֹרֶה אֶשְׁתַּרְבֵּב לַמֶרְחָב
בֵּין סִדְקֵי אֲרוֹנִי,
בֵּין גוּשֵׁי אֲדָמָה רָוִים,
וְאָצִיץ לְעֵינַיִם לֵאוֹת־הַשָׁרָב
בְּעֵינַי – עֲשָׂבִים.
ונצטרפו אנשי העמק, חברות וחברים, למסע ההלוָיה בדרך־העפר לגליל. עברו ליד הר תבור וידרו במורדות הרי כנרת, עד שהגיעו לחצרה של כנרת.
כאן חיכו אנשי הקבוצות מעמק־הירדן.
הארון הוצא מן המכונית ונישא על כפיִם אל הבית הישן, אל בית חַוַת־הצעירוֹת, שרחל היתה בין הראשונות בה. בשבילים הוסיפו לנהור צעירים וקשישים.
במרכזה של החצר, ליד שובך־היונים, הועמד הארון, וזרי־פרחים הובאו אליו בידי חברים צעירים שזה מקרוב באו לארץ. בדומיה התיחסו הנאספים עם זכרה של המשוררת הנלבבת.
מכאן נישא הארון על כתפי הרֵעים. הקבר כבר נכרה בידי חברי כנרת, בעפרוֹ של תל הכּרך הצופה פני ים־כנרת. סביבו התקבצה משפחת האבלים.
אבי משפחת אברהמסון, מזקני כנרת, אמר קדיש.
וחברה קראה שיר של רחל:
אִם צַו הַגוֹרָל
לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְבוּלַיִךְ –
תִּתְּנִינִי, כִּנֶרֶת,
לָנוּחַ בְּבֵית קִבְרוֹתַיִךְ…
כיסו בעפר את הקבר הפתוח, ואת התל המתרומם עליו הקיפו באבני הבזלת השחורה. סלע גדול הוצב למראשותיה של הטמונה בעפר. עמדו וישבו החברים מסביב, כשדממת יגון כובשת אותם, ולא נעו ולא זעו. כאן ישבו יחדיו ה"שלישיה", נוח, בן־ציון ומאיר, שאהבתם הראשונה לכנרת כבשה בשעתה גם את רחל.
בעיני נוח עלו דמעות שפרצו מעומקי נפשו. על גורלן של דמויות יקרות בכה הלב, על אהבתן וכמיהתן שלא מצאו תיקונן בנתיב־היסורים.
מאיר רוטברג ישב על־ידו וכבש פניו בין ברכיו ומירר בבכי. ונוח אימצוֹ אל לבו ובכה עמו על הנעורים ועל האהבה.
אֵם ואחות 🔗
שמעון, חברו של נוח מאז, השתכן גם הוא בשכונת־הפועלים הותיקה. בשבת הראשונה לשבתו שם הלך לבקר את נוח, לאחר שלא ראהו זמן רב.
הדרך אל חלקתו של נוח היתה מוּכּרת לשמעון מן השנים הראשונות, עת רכש נוח את החלקה והחל בהקמת פינתו בה.
הסביבה נשתנתה בינתים עד לבלי הכּר. נסללו כבישים ועלה ערך הקרקעות, ואלה חולקו למגרשים ועברו מיד ליד ומחיריהם הולכים ומאמירים. הם נמכרו ליהודים מן “המעמד הבינוני”, שבאו עם גלי העליות מפולין ומרומניה ועוד, ונדחקו לקרבת עיר־החוף. בתים חדשים וגדולים נבנו מכל עֵבר, וצריף־העץ הגדול של נוח בלט ביניהם ביחודו, כתיבה גדולה. חלקת האדמה הירוקה של נוח דמתה לאי בודד, ובתי־האבן שמסביבו היו כמִשברי־ים הגואים עליו לבלעו…
כשהתדפק שמעון על שערו הנעול של נוח, היה זה מעשׂב בערוגותיו. מיהר נוח להקביל את פני האור ופתח לפניו את השער בשמחה. בעיני שמעון נראה כנזיר.
חיבק נוח את שמעון ושאל על טוביה בנו ועל לימודיו בירושלים, והזכיר את פגישתו עמו בבית־הספר המחוזי, שבו למד. “באתי אליו לאחר שהפתיעני בביקורו אצלי בתחנת־הנסיונות ברחובות, כשהוציא מכיסו בצל של לילית־הבר (שושן צחור) שאסף בין סבכי החורש במעלה הר־הכרמל, ליד יגור. מאז לא ראיתיך, והיה לי צורך לספר לך על ביקורי אצלו. התרשמתי מאהבתו לטבע. הוא הראה לי את אָספי הצמחים של הסביבה, שהיו שמורים בארגזו ומסודרים יפה. גם אוסף־פרפרים יש לו, מסודר בידים אמונות ומטופל למופת. רציתי לבקר אתו בבית־גידולו של שושן־הבר. הוא נענה לי ברצון, ואנחנו עלינו במעלה הכרמל. כל הדרך הראה טוביה בקיאות מפליאה בצמחיה. גם הדומם לא היה זר לו. ומה רבה היתה שמחתו בשעה שגילה שוב את עליו הירוקים של השושן הצחור. עם זה הביע את חרדתו פן יושמדו הנציגים הנדירים הללו של צמח זה… נכון לך רוב נחת, שמעון, ממנו. טוב שהוא לומד עתה בקרבת האוניברסיטה. הוא עוד יגדל ויהיה לחוקר־טבע בעל שיעור קומה.”
נוח כבר ידע על השתכנותו של שמעון בשכונת־הפועלים הקרובה, אך לא הזכיר דבר זה. הוא הוליך את שמעון בשבילים שבין ערוגותיו המיוּשרוֹת, והראה לו מיני פרחים חדשים, שאת בצליהם הזמין מהולנד ומדרום־אפריקה, ונבטים של זרעים מהכלאת פרחים נדירים, שקיוה לקבל מהם גוָנים חדשים. הוא דיבר על צמחיו כעל ילדי־טיפוחיו.
הקשיב שמעון לדבריו והירהר: בצמחים אלו מקיע האיש את כל עצבון חייו. הוא ידע על דכאון נפשו לאחר מות אחותו. מרים מתה מיתה חטופה בשעת עבודתה כאחות בבית־החולים. מאז חלפו שבע שנים, וכבר זורקה שׂיבה בשׂערוּ ובזקנו של נוח.
כאשר בא שמעון לנחמו לאחר מות אחותו, היה צריפו החדש, שבנה בידיו, מוכן לקבל את האם והאחות שגרו בעיר. והנה במקום חנוכת הצריף ליוה נוח את אחותו למנוחת־עולמים.
נוח האשים אז את עצמו על עיורונו, על שלא ידע על מיחושיה של אחותו, על לחץ־הדם הגבוה. הוא ידע, שהיא נושאת דוּמם את סבלותיה ואינה מבקשת דבר לעצמה, ומתמסרת בכל נפשה לישע הזולת.
מפי האחיות בבית־החולים שמע שמעון על יום־מותה של מרים. נושאת היתה בידיה את ילדתה החולה של האמנית, שנמסרה לה לטיפול, והנה צנחה מרים ומתה.
גדולה היתה חרדתה של האם לנוח. כאשר הוזעק נוח מחלקתו והגיע לחדר־המתים שבחצר בית־החולים היתה האם מבקשת לעודדו. ואילו נוח, כאשר ראה את האם הישישה, תקפה עליו הרגשת השכוֹל והוא התיפּח בבכי: “מאמע, וואוּ איז מירקע? מאמע, גיב מיר מירקען!” (אמא, היכן היא מרים? אמא, הבי לי את מרים!). את בכיוֹ נשאה האם בנפשה כל הימים. בכי כזה לא שמעה מפיו מעוֹדה.
בתוך ימי האבל ביקשה האם מנוח שיבטיח לה נחלת־קבר ליד מרים. ושניהם הוסיפו לשאת את יגונם בדממה.
בשנת 1936, כשעברה האם להתגורר עם נוח בצריף, החלו שנות המאורעות והדמים ונשתבשו הדרכים. התחננה האם וביקשה מנוח, שלא יעזבנה לבדה בזמן שהוא נע ונד בדרכים המסוכנות. כדי להרגיעה הפסיק נוח עבודה שאך זה התחיל בה, כמורה בבית־הספר החקלאי “כדורי” שליד הר תבור, בהנהלת עמיתו שלמה צמח. עתה נתרכז בעבודתו בחלקתו, בגידול צמחי־נוי ופרחים.
הירהר שמעון בגלגולי חלומותיו של נוח על העבודה החקלאית האינטנסיבית, שאמנם היא הולכת ומתגשמת בקיבוצים ובמושבים בעמק־הירדן ובעמק־יזרעאל, ואילו בחלקתו של נוח נצטמצמו החלומות בגידול פרחים.
עלו במדרגות־העץ ונכנסו אל הצריף. מורגשת היתה בכּל ידה החרוצה של האם בשמירת הנקיון והסדר.
האם עצמה ישבה על הספה ועיינה בספר־התפילות הגדול שהביאה עמה מסנובסק לארץ. חדרה הגדול שימש גם חדר־אוכל; השולחן היה ערוך ומכוסה מפּה צבעונית רקומה, מעשה ידיה של האם, ועליו פמוטות־כסף גדולים.
כשנכנסו נוח ושמעון לצריף הרימה הישישה את ראשה העטוף במטפחת משי וקמה לברך את האורח. גבוהה היתה מנוח בנה, וגם מלאה ורחבה יותר. יפיה ואצילותה נשתמרו בתוי־פניה החטובים, הבהירים והזכים. עיניה היו תכולות ועמוקות, ואורן קורן מבפנים. בת שמונים וחמש היתה, ודמותה אומרת כבוד. על הקיר היתה תלויה תמונת מרים, וצל של יגון נמשך ממנה.
האם הוקירה את ידידי בנה, הבאים לבקרו לעתים. שתקנית מטבעה היתה ובשתיקתה ניכרו תבונתה ואהבתה לבנה, בו ראתה דמות אביו זכרונו לברכה, שהעריצתהו ואהבתהו כל שנות־חייהם יחד. העֶדנה והרוֹך בהליכותיו של נוח מזכירים לה את אביו.
כואבת היתה על בדידותו של בנה, שלא בנה לו חיי־משפחה. אך אין היא שואלת אותו דבר ואינה חוקרת במופלא ממנה. היא עושה במלאכת הבית, ובנה עובד בחלקתו. באהבתה לבן הבודד מסוּך יגון חייה. היא למדה להכין סעודה של ירקות ומעשי־חלב, כי אין נוח טועם דבר מן החי. יודעת האם לכבד את רצונו, מדקדקת בכשרוּת מזונו ומתנזרת כמוהו מבשר ודגים.
אף עתה ערכה את השולחן לסעודת־צהרים, והזמינה את האורח לסעודה עמהם, ונוח עוזר לה בהגשת החמין של שבת.
לאחר הסעודה בירכה האם בלחש את ברכת־המזון. נוח סידר את כלי־האוכל במטבח, והכניס את שמעון לחדרו. החדר הסמוך הוא החדר שנועד למרים, המרוהט ברהיטיה המעטים, ובארון מונחים בגדיה, שהאם שומרת עליהם כעל פקדון יקר, כאילו היא מצפה לבואה.
בחדרו של נוח נוסף ארון גדול לספריתו, הממלא את כל הקיר. ובארון סדורים ספריו – מן הספרות העברית לדורותיה, וכן ספרים לועזיים במדעי הטבע והגננות. על שולחנו הגדול ערוכות קופסאות למיון זרעי פרחים ובצלים, לפי טיבם וגָדלם; כרטסת לרשימות תצפיותיו; מיקרוסקופ; ספרי־קריאה אחדים; וחוברת של ברל כצנלסון – קובץ הרצאותיו בשאלות חברה ותקופה, שהרצה לפני תנועות־הנוער. את החוברת שלח ברל עצמו לנוח עם הופעתה, ובהקדשה כתב: “לנוח, שזכה לחיות בעולם הצומח, מאדם שׁנידון לעולם המדַבֵּר”.
כשקרא שמעון את ההקדשה, אמר לנוח: “הנה צליל מגעגועיו של ברל לעבודה ולטבע, שנתרחק מהם.”
שאל נוח: "כמה שנים חלפו מזמן שעבדנו יחד בעין־גנים?
“עשרים ושמונה שנים!”
“אז, בצעדינו הראשונים להתישבות החדשה, באה עלינו מלחמת־העולם הראשונה. בכל הישוב היהודי – בערים, במושבות, בנקודות החדשות – היינו בסך־הכל ששים אלף נפש. והזוכר אתה מה אמר לנו ברל כשהלכנו מפתח־תקוה לעין־גנים? ‘הן כולנו אַוַנטוריסטים’; ובכל־זאת, בשנות־המלחמה, כשחורבן הישוב היה צפוי בכל יום, הכין ברל את לוחות־הברית שלנו לקראת הימים הבאים, לבנין עם עובד. ברל היה מיוחד בין אישי הדור בעמקותו, במקוריותו ובשרשיותו בתרבות העם היהודי. זה שנים אחדות לא נפגשנו. קרוב לי ברל גם כשאני חי בפינתי. הייתי רוצה מאוד לדעת מה חושב ברל בימי־אימים אלו על מצבנו, מה חושבים חבריו בהנהגת התנועה. מלחמה עומדת לפרוץ, והיא מאיימת להשמיד את העם היהודי. האנגלים בוגדים בנו והערביים מרובים בארץ ובשכנותיה…”
“הזכרת, נוח, את ימי המלחמה הראשונה,” אמר שמעון. “לפני עשרים ושבע שנים היינו בסך־הכל ששים אלף יהודים בישב היהודי, אך מספרנו גדל; אמנם לא כאשר צריכים היינו לגדול. היהודים שהיה ביכלתם להביא את רכושם וממונם לא מיהרו לבוא, והזקוקים למקלט לא ניתן להם לבוא לחופנו. בפרוץ מלחמת־העולם הראשונה היו לנו בארץ כחצי מיליון דונמים אדמה. כיום מגיע מספרנו לחצי מיליון יהודים בארץ, ונוסף לנו מיליון דונמים אדמה. ברור שכאן מתרכזת תקוַת העם.”
ושמעון הוסיף: “בכינוס של הנהגת התנועה דנו על מצבנו בארץ נוכח השטן הגרמני וגייסותיו, ההולכים מנצחון לנצחון ומגמת פניהם להשמיד את העם היהודי, ונוכח בגידת בעלי־הפקדון האנגליים. ברל דרש להיאבק לדרך העצמאות המלאה, לדרך המדינה, ודעתו חיזקה את שליחותו של בן־גוריון, שיצא – כראש הסוכנות היהודית – לגייס את ראשי התנועה הציונית בארצות־הברית להיאבק על מדינה עצמאית.”
אמר נוח: “על ימות־המשיח כבר אמר אחד מחכמינו ז”ל: ‘יבוא ולא אראנו’, מפני הצרות שבעקבותיהן עתיד לבוא המשיח."
"שמעתי את דבריו של ברל לפני אנשי ה’שורה', במחתרת. שמע, נוח, אנה מכוון ברל את הדרך למאבקנו. רשמתי לפנַי עיקרי דבריו.
“ברל אמר: אין לפנינו עתה אלא דרך זו: להיות לכוח, להגביר כוח; ודבר זה בידינו הוא. כוח אינו גדל דוקא מתוך תנאים טובים ומפנקים. אדרבה, כוחנו גדל בארץ דוקא בשנות־הפורענות. הרבה אנו חייבים למוּפתי. גם הנמל בתל־אביב, גם העבודה העברית במושבות, גם הכוח הצבאי שלנו, גם המשמעת הישובית לא היו קמים בלעדי עזרתו… ואני מעֵז לומר, כי שנות־הפורענות מילאו תפקיד חינוכי גדול בחיינו. ונסיוננו זה אפשר יכשיר אותנו לפגוש את הסכנות… הפורענות בארץ היתה לנו לבית־ספר אכזרי, אך גם מועיל… ענין ההתגוננות תובע עתה הכנה אחרת ממה שהורגלנו בשנים שעברו. יצאנו ממדרגת שמירה חלקית על חיי אדם, על רכוש, על חלקת־אדמה. השמירה נעשית כללית יותר! אנו צריכים לשמור על העם העברי בארצו, על תקוַת ישראל. לא בפרט בישראל בלבד מתנקשים עתה, כי אם בישראל כולו, ועליו, על זכות־חיים בארץ וזכות־המפלט לאחים ולאחיות אנו צריכים עתה להגן. עלינו להתכונן למערכה ממושכת. לא עלה על דעתנו שהמאורעות יארכו כל־כך. המערכה הבאה עלולה להיות ממושכת יותר וכבדה יותר. צריך שגם הערבים וגם האנגלים ידעו וירגישו, כי כאן יושב כוח אשר לא יתן שיבלעו אותו. הכיבושים שלנו הם כיבושי קרקע, בנין, עליה. איננו מעוניינים בהתנגשות בינינו לבין אחרים. אך בבוא האחרים להתנקש בנו – צריך שירגישו שהדבר איננו ניתן על נקלה, ששום קרבן לא ייקר לנו, ושום מאמץ לא ייבצר מאתנו. כי שבט קשה־עורף אנחנו. וכשיכירו בנו שכוחנו אתנו, כי אי־אפשר להכניע אותנו בפרעות ואי־אפשר להכריע אותנו בגזירות, אזי ייפתחו סיכויים גם למדיניות אחרת לגבינו, הן מצד הערבים והן מצד האנגלים. מי שכורע תחת המכות הראשונות אין לו תקנה; אך מי שיודע לעמוד על נפשו ולגייס את כל כוחותיו ואת כל קשיות־ערפו ואת אמונו בעצמו ובצדקתו ובעתידו – תקוה לו לעמוד במערכה וגם לנצח.”
אמר נוח: “זהו ברל. איש האורים־ותומים במאבק דורנו.”
השיב שמעון: “והוא ה’נידון לעולם המדַבֵּר'.”
“בוא, שמעון, ונצא ל’עולם הצומח'. בחורף זה מרובים העשבים בערוגות־הפרחים.”
קמו ויצאו מן הצריף בלאט, כי הישישה נרדמה על הספה.
“עד כאן תחום שבת; ומכאן ואילך? האם מלאכתך אינה שובתת גם בשבת?”
“בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא מצאתי חמדה גנוזה, זו העבודה; ובה אמצא מרגוע גם בימי עצב ויגון.”
הוליך נוח את שמעון בשבילי חלקתו, שהיתה נטועה בחלקה עצי־הדר עמוסי פירות.
“והיכן עצי־הפרי למיניהם?” שאל שמעון.
“לפי שעה עוד לא נטעתים. רק שזיף יפאני, והתמר שבן־ציון הביא לי שי מגן־האם של רחל בכנרת, והוא יקר לי מכל עצי־המטע בחלקתי. התמר נקלט, והוא רענן.”
“מעשה גדול עשה בן־ציון!” אמר שמעון. “ראיתי את גן־רחל בכנרת, והוא מפעל ישובי חשוב. בן־ציון יצא לעיראק, ובסכנת־נפש, בדרך מדבריות, החזיר את התמר לארץ. ועוד הוא חולם לקבץ את מיטב הזנים מארצות־המזרח, ולשתול אותם בגן־האם. חָטרי תמרים מגן־רחל יישתלו בישובי עמק־הירדן ובערבה.”
עתה נתקרבו השנַים אל ערוגות פרחי הסיפנים, שאת בצליהם הביא נוח מהולנד, והצלחת גידולם וריבוים רבה פי כמה מאשר במקום־מוצאם. עלי הסיפנים הזדקרו כחרבות ירוקות־חוד, אולם מסביב להם גדלו הרבה עשבים שוטים.
גחנו עליהם השנַים והחלו לתלוש את העשבים, כשהם משאירים אחריהם את שורות צמחי הסיפנים ישרות ונקיות.
לאחר שסיימו את ניכוש שתי הערוגות הגדולות, ישבו לנוח על הארגז הסמוך לתמר המצל.
“ומה יהיה על חלקת־אדמתך על הגבעה?” שאל שמעון. האם כבר נטעת בה את עצי־הפרי, כפי שהתכוונת לעשות?"
נאנח נוח ואמר: “מיום מותה של מרים אחותי חשך עלי עולמי ונתבלבלו כל תכניותי. באו ימים אין חפץ בהם. ואך למען האם עלי להחזיק מעמד, כדי להיות ראוי לה.. באותו חורף שלפני שבע שנים, לאחר שהצריף היה מוכן לבואן של אמא ומרים, חשבתי על נטיעת עצי־פרי מאזרחי הארץ ואף עצי־פרי טרופּיים חדשים. הבטחתי להן, כי בבואן לשכון עמי אפסיק את עבודתי בחוץ ואתמסר כולי לעבודתי בחלקה. גם מערה גדולה חשבתי לחפור בגבעה, ולגדל בה פטריות משובחות. אף חלמתי לבנות בית קטן על פסגת הגבעה. אך כל חלומותי נמחו עם הלם מותה של מרים. נשארתי עם רסיסי תכניתי, עם עצי־ההדר והפרחים. החלקה שבגבעה נועדה עתה למטרה חשובה. הרי יודע אתה כי על מאיר רוטברג באו ימים קשים של מחלה אנוּשה. לאחר כל שנות עבודתו המבורכת בכיבוש העבודה, בישובה של הארץ, בהגנה, והכל מתוך מסירות עד אין קץ, מסירות לחבר, לארץ – הוא נמצא עתה בעיר, מתגורר בבית־מלון. מחלתו חשׂוּכת־מַרפּא: רעד תמידי באברי הגוף, בידים וברגלים. ככל שהמחלה נמשכת היא מחריפה והולכת. הוא זקוק לפינה שקטה, לקורת־גג משלו. הצעתי לו את חלקתי שבגבעה, ונמצאו ידידים המוכנים להקים לו שם בית.”
“איזה גורל מר!” אמר שמעון. “מאיר, ‘מלך המעדרנים’, האיש בעל הקומה הזקופה שכוחות־ברזל לו, האיש רב־הפעלים – ומחלה אנוּשה זו…”
“רק הבוקר,” אמר נוח, “נזכרתי במעשה שהיה במאיר, ואיני יודע מדוע נזכרתי בו דוקא היום. דומני שלא סיפרתי לך עליו. כשעזבנו אני ובן־ציון ומאיר את כנרת, לאחר המעשה ברוֹבה, עברנו לעבוד במושבות הגליל. תחילה עבדנו ביבנאל ובית־וגן, ואחר־כך עברנו לסג’רה. עברתי אל סג’רה עם בן־ציון, ואילו מאיר נשאר ביבנאל, לסיים עבודה קבלנית. יום אחד הגיע אלינו מאיר חולה־קדחת. כמידת כוחו וגבורתו כן גברה עליו מחלת־הקדחת. השכבנוהו על מיטת־הקרשים והמחצלת הקשה, ונתנו לו חינין. אני עצמי סבלתי אז שבוע ימים מקוֹץ שננעץ באצבעי בשעת העבודה, והאצבע תפחה. עבדתי על אף הכאבים, וחיכיתי שהמורסה ‘תבשיל’, כדי לפתחה ולהוציא את המוגלה המצטברת. כל אותו לילה הנחתי מגבות רטובות על מצחו הלוהט של מאיר, והוא נאנח ונאנק ונאבק כמבקש לנתק כבלים. באותו לילה החלטתי כי למחרת אישאר עם מאיר, ורק בן־ציון יצא לעבוד בשדה. ואמנם כן היה. בן־ציון הקדים לצאת לעבודה, ואני שטפתי את רצפת־האבן ואיוררתי את החדר, ויצאתי אל המושבה להביא חלב חם ותה מביתו של איכר. כשחזרתי מצאתי את מאיר יושב על מיטת־הקרשים ומצפה לי. שאלתיו: במה חשקה נפשך, מאיר? צחק ואמר לי: אני רוצה באמא! היא היתה מרפאה אותי מיד, בצלחת ‘בוּליוֹן’ שלה. עניתי לו: אל תדאג, מאיר. לפי שעה שתה כוס חלב חם ובלע כדור־חינין. גם הבוּליוֹן של אמא יהיה מוכן לסעדך. צחק מאיר לדבר: ‘צמחוני – ובוליון’. קיבל מידי את כוס החלב, שתה וצנח בחולשתו על המשכב. אז חזרתי ויצאתי אל המושבה. וקניתי תרנגול והבאתיו לשוחט. כיוַנתי לבי לעשות כמעשה אמו של מאיר. מרטתי את נוצותיו של התרנגול וניקיתי את קרביו, השגתי סיר גדול והתקנתיו לבישול על הפתיליה במבוא החדר, וכל אותה שעה ישן מאיר שנת־קדחת. בינתים החריף כאב אצבעי מאוד, ולא עצרתי כוח לחכות עד שעת הקבלה במרפאה. הלכתי לחדרה של החובשת, התדפקתי על דלתה, והיא הכניסה אותי במאור־פנים. הראיתי לה את אצבעי התפוחה והכואבת. רצה החובשת למרפאה והביאה כלי עזרה ראשונה, והחלה לחטט בפצעי. נשכתי שפתי וכבשתי את כאבי. חשתי שאני צולל לתהום אפלה, מטה־מטה. כשהתעוררתי, ראיתי כעין אור גדול. לא ידעתי היכן אני. מיטתה הצחורה של החובשת ועיניה, הרועפות רחמים וחרדה, לימדוני במהרה מה לי. החובשת הבטיחה שהכל חלף. אותה שעה חשתי טעם המוות ואור החיים… כשחזרתי לחדר וידי חבושה, נדף למרחוק ריח המרק שבסיר. מצאתי את מאיר כשהוא עודנו ישן ומזיע. ערכתי לו שולחן מארגזים והתקנתי לו סעודה כאשר איותה נפשו. כשפקח את עיניו, הגשתי לו את הבוליון. מאיר צחק ולא האמין למראה עיניו. ישב ואכל בתיאבון. גם מבשר התרנגול ניזון, והחלים והתעודד. עד היום מזכיר מאיר לעתים את המרק שהכנתי אז בידי הכאובה. נדמה לי שימי דור שלם חלפו מאז, מימי כנרת והגליל. אז היינו טובים יותר…”
לאחר שנחו קמעה החלו בעישוב שתי ערוגות חדשות. שמח שמעון להזדמנות לעזור לנוח, וזכר ימים שעזר לו בחלקתו על חוף הירדן.
כשנטתה השמש לשקוע והערב קרב לבוא נפרד שמעון מנוח ומאמו. ביקשוֹ נוח לשוב ולבקרו.
כשיצא מחלקתו ראה את הבנינים החדשים הנבנים מסביב לה. הירהר בגורלו של נוח, שביקש למצוא לו פינה בודדת לעבודתו, והנה העיר רודפת אחר המתבודד, להסיג גבולו ולהעיק עליו בבתי־אבן בעלי קומות וחנויות…
בבוקר יום גשום, ברדת אמו במדרגות־העץ של הצריף, נסתחרר עליה ראשה ונפלה. שעה ארוכה שכבה חבולה בגופה ומתעלפת, עד שמצא אותה נוח בכך. תוך שכיבה זו נצטננה ולקתה בדלקת־הריאות.
קירות צריף־העץ היו רוויים רטיבות מן הגשמים, ורוחות היו מסתננות וחודרות פנימה בין הלוחות. השתדל נוח לסתום כל סדר ולחמם את חדרה של האם באדי מים רותחים, שעלו מן הקומקום שעל הפתיליה.
הרופא שנקרא לבדוק את האם החולה דרש להעבירה לבית־החולים; אבל היא ביקשה שיניחו לה בפינתה ולא יטלטלוה לבית־חולים. נוח כיבד את רצונה ולא מילא אחר דרישת הרופא. הוא עצמו עמד על אמו לשרתה ולהקל ממכאוביה.
נוח לא זכר מעודו את אמו כחולה. בכוחות שאינם שכיחים הגנה תמיד על שלום בני־משפחתה ונאבקה עם כל פגעי־החיים. אף את חייו של נוח הצילה מיד המוות.
לשמונים ושש שנות־חיים הגיעה האם. ובימי מחלתה, בין התקפות השיעול הקשה, חוזרים ופוקדים אותה הרהורי זכרונות, כאילו מבקשת היא להיפרד מכל מה שהיה וחלף.
מכל עשרת ילדיה שילדה רק בנה נוח נמצא על־ידה, אליו הגיעה לפני שש־עשרה שנה, עם בתה מרים. היא הירהרה בארבעת ילדיה, הנמצאים אי־שם מעֵבר לימים, שעשרות שנים לא ראתה אותם, ובבנה נתן־נטע, שנתיַתם לפני הולדתו ונקרא על שם בעלה הראשון. היא כאבה על שלא האיר לו מזלו, וערירי נשאר שם בארץ־הגזירות. אף זכרה כיצד נכרתה מרים בתה בדמִי ימיה. דומה היה עליה שהיא חשה עתה את כל כאב העקירה של אילן משפחתה, על שרשיו ונופו.
שמונה שנים התגוררה הישישה עם נוח בצריף, כשהיא מהלכת בזקיפות קומתה, ביפה ובאצילותה, כובשת בתוכה יגונות ומבקשת להיות לסעד לבנה הבודד, שמאז ילדותו ונעוריו נתגלה לה כצדיק ונזיר המשקיע כל המיית נפשו בעולם־הצמחים. בעיניו הטובות נשתמרה אותה הבעה מאז, כאילו נשאר בילדותו כל ימיו, וצר לה, לאמו, לעזבו יחידי בעולם…
כשהרפה ממנה השיעול לשעה קלה, היה לה צורך להגיד לבנה את אשר לא גילתה לו בכל השנים שנלותה עמו בנתיבו, דברים שחשבה ודאגות שהציקו לה בערוב יומה, מעין דברי צוָאה בטרם תלך.
מתכוננת היתה לומר לו ברמזים: “תזכה, בני, לכיבוד־אב מאת ילדיך, כשם שזיכית אותי בכיבוד־אם בכל שש־עשרה שנות חיי אתך בארץ־ישראל.”
דברי האם החרידו את נוח במשמעותם העמוקה. הוא ידע שאמו השתקנית מחשיבה את כוחה של כל מלה שאדם מוציא מפיו, והיתה נזהרת בדיבורה. היא לא נשבעה מעולם, וגם מברכות היתה נזהרת, שמא לא יעמוד המבורך במבחן. ועתה כשאמרה לנוח דברים אלה, נשמעו באזניו כצוָאה, כאילו גילו לו שהיא חשה שקרוב קצה.
כשגברה עליה מחלתה, ונתקצרה נשימתה מפני התקפי השיעול, חזר הרופא ודרש להעבירה לבית־החולים. הוא העמיד את נוח על אחריותו לתוצאות החמורות הצפויות אם יוזנח הדבר.
היה נוח מתלבט בין דרישת הרופא לבין בקשתה של האם להניחה בבית; מובטחת היא שבבית תחלים. הוא התחנן לפניה וביקש ממנה להישמע לדרישת הרופא. נענתה לו האם ואמרה: “אם אתה מוצא שכך יותר טוב, יהיה כך.”
הכין נוח את האם לדרך. באו אנשי “מגן־דויד אדום” והאלונקה בידיהם.
כשראתה האם את נושאי האלונקה במדיהם הלבנים, חָורו פניה; אבל היא קפצה פיה ונתמסרה לשירותם. הם העבירוה ממיטתה אל האלונקה, ונשאוה והכניסוה למכונית. חָורו פניה יותר ונשימותיה כבדו. ישב נוח לצדה, והחזיק בידה והיה מלטפה ומבקש להרגיעה ולהשיב לה את בטחונה. היו עיניה עצומות ושפתיה לוחשות ונעות.
קירב נוח את פניו אל אמו, ואמר: "מאמע, מאמע! (אמא, אמא), והיה מצפה שתפקח עיניה.
אך האם לא פקחה את עיניה, ועל פניה החיורים היה נסוך מבע הדוַי. היה נוח כואב ומצטער על הסעתה לבית־החולים נגד רצונה, וכבר מתאַווה היה להחזירה לצריף.
בחדר־המיון של בית־החולים פקחה האם הישישה את עיניה, והביטה במבוכה בנוח, באחיות, וברופא שנתקרב לבדקה. מסר נוח לרופא את מכתב הרופא שטיפל באם, וענה לשאלותיו, והלה רשם את התשובות על גליון שבידו. אחרי־כן ציוה הרופא להעלות את החולה אל המחלקה הפנימית, ונוח נלוָה אל נושאי האלונקה.
שוב עצמה האם את עיניה, ונשימותיה כבדו.
האחיות ביקשו מנוח למסור להן את החולה לטיפולן. האם לא הגיבה על דברי־פרידתו, עיניה היו סגורות.
העזרה איחרה לבוא… החמצן שניתן לחולה לא הועיל. בלילה הוציאה נשמתה.
בבוקר השכם, כשהגיע נוח לחדרה בבית־החולים, היתה מיטתה פנויה. החולות האחרות שבחדר אמרו, שלא שמעוה כלל בפרידתה מן העולם.
לפי בקשתה נקברה ליד קבר בתה מרים.
אל קברותיהן היה נוח עולה יום־יום ומתיחד עם זכרן.
בערוֹב היום 🔗
מיום מותה של האם חלפו שנים אחדות. חדרה על רהיטיו הצנועים, כחדרה של מרים אחותו, נשאר כשהיה בעת הסתלקותה. על השולחן מנורת־השבת והפמוטות, ותמונות האם והבת מוצבות זו על־יד זו, והן מַשרוֹת מרוחן בחלל החדר.
בבדידות עוברים הימים והלילות על נוח בפינתו. מאז מות האם נתחרש, ושמיעתו אינה מספיקה כדי קשירת שיחה עם הבריות. גם כוחותיו רפו, ואין בכוחו לעבּד את כל שטח חלקתו. עשייתו בערוגותיו מצטמצמת עתה בהכרחי בלבד: השקיה, איסוף הפרחים וקטיפת חלק מפרי־ההדר לשם מסירתו למחסני “תנובה”.
צרכיו מעטים, והכנסתו הקטנה מספיקה לו למזונותיו הטבעוניים. מקצתם אף מגדל הוא לעצמו בחלקתו. אף ספר חדש ועתון יומי משגת ידו לקנות.
גוּר־כלבים אסף נוח לצריפו, להיות לו לרֵע ולמודיע בבוא אדם לשער חלקתו. והחתולים שאימצה האם בחייה נתרבו, ונוח שומר להם אמונים וחולק עמהם בסעודתו.
העתון המובא לשער חלקתו בשעות המוקדמות של הבוקר הוא המקשר אותו אל הוָיות העולם ואל הישוב העומד במערכה.
בחרדה הוא נותן עיניו בשמות הנעדרים, הנופלים במערכות ההגנה והמרי, והוא מתאבל באבלם של אמהות ואבות שכולים. רגש יתמות פקדהו כאשר נסתלק פתאום ברל כצנלסון, שעמד על המצפה בעתון “דבר” שיסד וערך, והאיר לחבריו בלפיד נפשו הגדולה. אכן, כרע ברל תחת נטל משאו, משא ימי־האימים של שוֹאַת ישראל…
בבית־הקברות של כנרת נטמן ברל; וליד תל קברו של ברל מבקש היה נוח, בנפשו, להיטמן בבוא יומו.
בחלקת הגבעה שמסר נוח לבניית בית למאיר החולה נאבק מאיר עם יסוריו זו השנה השמינית. עצי־הפרי שנטעה רעייתו חיה בהיכנסם לגור בבית החדש, כבר מניבים פירות, ונופם נותן צל.
בשארית כוחותיו עולה נוח אל הגבעה, מפעם לפעם, לבקר את מאיר, זה זקוף־הגו וגיבור־המעדר. קומתו שחה והתכופפה, והזיקנה קפצה עליו. הרעד הולך וגובר בידיו וברגליו. ומאיר אינו מתלונן, אינו מדבר על יסוריו, נאבק ומאמין בלבבו כי עוד יקרה נס ותתגלה תרופה מועילה למחלתו, מחלת פארקינסון, ותשיבנו לאיתנו. עוד הוא מתעקש לשרת את עצמו במו ידיו הרועדות, ובהתגלחו, אחת לשבוע, ישאיר בפניו סימני דם ופצעים…
כבר התרגל גופו העצום לארס המקהה של הזריקות והסמים, והמכאוֹבים חוזרים ומרעידים בו את אבריו ודוחפים אותו לצעוד ולהתהלך בין קירות חדרו, כשהוא נשען על חיה רעייתו.
כשבא נוח לבקרו נשען עליו מאיר בכל קומתו הכפופה, והם יוצאים אל פסגת הגבעה. הם צועדים לאִטם בלי אומר, בדרך ללא מוצא, עד שחיה החרדה ממהרת להשיגם ולהשיבם אל הבית.
מיום שכבדה השמיעה על נוח, מתקשה מאיר לשוחח עם עמיתו; אולם כשמזדמן גם שמעון למפגש המשותף, מתקשרת השיחה. את קולו של שמעון יקלוט נוח, ואת דבריו יבין. יש שיזכיר מאיר לנוח ימים משכבר, כשהיו מסיירים בהרי הגליל; עלייתם להר החרמון; לינת־לילה בכפר ערבי והכנסת־אורחים ידידותית של בני עם־הארץ בעבר. מאיר אינו מזכיר, בשיחו, אבדן חברים יקרים לו בהגנה ובמרי. והרי הוא היה אחד מפעילי המחתרת, עד שהכריעה אותו מחלתו! בשעות הלילה מאזין מאיר לקול ירושלים ולרדיו המחתרתי. רק ב"שבת השחורה", כשפשטו החיים הבריטיים על המשקים וכלאו אנשי־הגנה וראשי־הישוב, חקר מאיר את שמעון ואת נוח וביקש לדעת פרטים. דאגתו של מאיר היתה נתונה לנשק, שגילו האנגלים והחרימו במשקים, ולבחורים שנכלאו במחנות־הסגר בלטרון וברפיח.
אף דאג נוח, שמא נלקח גם בן־ציון עם אנשי־המחתרת. בן־ציון התנדב בשעתו עם הצעירים לבריגדה היהודית בצבא הבריטי, כדי להילחם בהיטלר ובחילותיו. בהשתחררו מן הצבא חלה בן־ציון, וזמן רב עבר עד שהחלים ושב לשאת בעוֹל הציבור.
בכל ביקור אצל מאיר, זוכר נוח את חסד־הנעורים של מאיר ובן־ציון, מראשית שנות עלייתו לארץ. בבן־ציון רואה הוא את הדמות השלמה, שכּן הוא לבדו משלשלתם זכה לשמור את ברית־אהבתם לכנרת, עמד בכל התלאות והסבל, ובעקשנות של לוחם ללא־חת נאבק עם המכשולים, עם הטבע והאדם. הוא לא נואש ולא עזב את כנרת, עד שנצטרפו כוחות חדשים, חברים־חלוצים, ויחדיו הצליחו “לגול אתה אבן מעל פי הבאר” והקימו משק חקלאי למופת, את כנרת, זו כנרת המגדלת תמרים, בננות, ענבים, ירקות, הזבה חלב ודבש. ובן־ציון – כאחד האיתנים – חבר לחבריו ואב למשפחתו הגדולה והענפה.
באחד הלילות בעת ההיא חלם נוח חלום, ובחלומו והנה חיילים אנגלים רודפים אחר בן־ציון, יורים בו ואינם מצליחים להמיתו, רודפים אחריו עד שהם תופסים אותו חי, וכופתים אותו בידיו וברגליו; והוא, נוח, עומד ומתחנן לפני החיילים שיכבלו גם אותו, אולם הם מגרשים אותו ומתרחקים, ובן־ציון עמהם. ונוח הקיץ משנתו בחרדה.
למחרת עם שקיעה, כשחזר אל חדרו, החל כלבו הקטן מסתער בנביחות על השער. יצא נוח לראות מי הוא הבא, והנה בן־ציון, רֵעוֹ מכנרת, עומד לפניו!
גדול היה הפעם שׂשׂוֹנוֹ של נוח יותר מהרגיל. הוא חיבק את בן־ציון והכניסוֹ אל הצריף, ואמר לו: “אתה יודע, בן־ציון? אני מתחיל להאמין בטלפתיה! הלילה חלמתי עליך וכל היום אני מהרהר בך – והנה הופעת!”
“מה אתה חולם עלי, נוח?”
סיפר נוח לבן־ציון את חלומו. צחק בן־ציון את צחוקו הלבבי, ועיניו התכולות מאירות באהבתו לנוח.
“אמור לי, בן־ציון: מה יהיה עתה, לאחר שכלאו את ראשי־הישוב? טוב שבן־גוריון נמצא עתה בשליחות בגולה!… מה יהיה בסופו של המרי? מה כוחנו מול הלגיונות וכלי־המשחית של האנגלים?”
הרים בן־ציון קולו ואמר: “מיק וועלן זיי איבערלעבן!” (נבַלה אותם).
“אכן,” נאנח נוח ואמר, “נצח ישראל לא ישקר. אולם ששת מיליונים יהודים הושמדו. אילו עולמות שקעו ותמו עמהם לעד!”
השתררה דממה. בפינת החדר השתעשע הכלב הקטן עם החתול. התעשת נוח ואמר: “באיזה עולם אכזרי אנו חיים. הכל ראו וידעו מה עוללו לעמנו, ושתקו. ואת האוּדים המוצלים כולאים במחנות קפריסין.”
“הם יבואו, נוח! הם יבקעו את הים!”
“אנו חיים באומלל שבדורות, ובדור זה חשקה נפשנו בגאולה!”
“אילו רק היה הרצון להיגאל נחלת כל העם. גם על כך נטושה מערכתנו.”
“דורנו נתברך בדמויות גדולות; אולם הגדולים הללו נעקרו בדמִי ימיהם: הרצל, ביאליק, ברנר, גורדון, ברל… הם מתו בכאבם, כאֵב נבוֹ.”
אמר בן־ציון: “הם חיים במעשיהם הנועזים של הבנים, הנאבקים לתקוּמה בהגנה ובמרי. הם המוארים בערכיהם ונלחמים בגבורה עילאית, במסירות־נפש, מעטים מול רבים. הם הנושאים על גבם את מפעל ההצלה במלחמת קוממיותנו.”
נאנח נוח ולחש: “כל נפש האובדת – עולם ומלואו יורד עמה אל קבר. כל הארץ זרועה תלי־קברות… יש מן הקבורים שהכרנו; ועוד רבים־רבים, שרק עם בשורות השכוֹל מגיע שמעם לאזנינו. הנה כ”ג יורדי הסירה, שאבדו במצולות־ים. וארבעה־עשר שנפלו בגשר הזיו, וביניהם נחמיה, בנם היחיד של בתיה ואליעזר שיין. והנה שלושים וחמישה חברי מחלקת ההר, שטוביה, בנו של שמעון, היה אחד מהם. כמה עולמות נחרבים עלינו יום יום!"
אמר בן־ציון בקולו הרוטט: “אין לנו ברירה…”
“ידעתי,” אמר נוח, “כל החרדה היא לאחרונים.”
השיב בן־ציון ואמר: “דורנו עלול להיות הדור האחרון, אם לא נשכיל להיות הדור הראשון. על כך מאבקנו, נוח. אין לנו ברירה.”
לילות־שימורים עוברים על נוח בצריפו המבודד, ולבבו נפעם ממאורעות הימים הגדולים לאחר קום המדינה היהודית, העומדת במלחמת חיים ומוות מול אויביה הרבים.
הוא זוכר את משאלתו מלפני יובל שנים, בעלותו לארץ ובמצאו אותה בשוממוּתה. אז ביקש להירדם כחוֹני המעגל ולהתעורר לאחר שבעים שנה, ולראות מה נתגשם מן החלומות. והנה הגיע בערוב יומו לראות בחירוּת בני־עמו בארץ ובמלחמתם לעצמאות. והוא רואה את דורו ביחודו: דור השוֹאָה והתקומה. מדור ודור עולה ומזדקרת הגבורה היהודית הטרגית של עם מפוזר ומפורד בגלויותיו, יהודים השומרים על דתם ומתים מות־קדושים בתוך עולם מנוּול ומרושע. והנה עתה מתעלים הלוחמים לחירוּת העם במולדתו, והם הבנים הצעירים של כובשי העבודה וההתישבות, אנשי ההגנה וההעפלה, והם לוחמים על תקוַת עמם האחרונה.
מאיר רוטברג נפטר, לאחר אחת־עשרה שנות מחלתו האנוּשה, והובא לקבורה בעין־חרוד. נוח השתתף בהלוָיה, ובשובו אל ביתו הביא עמו מספרי הבנים ומעזבונם: ספרו של נחמיה, בנם היחיד של בתיה ואליעזר שיין, וספרי שני בניו של רֵעוֹ שלמה לביא, שנפלו בזה אחר זה במלחמת־השחרור. בספריתו של נוח כבר רבים ספרי העזבונות של הבנים, ובהם הנשמות שהאירו ודעכו באביבן. ונוח קורא את דברי הבנים ונפשו מסוערת עליו. מתגלים לו אוצרות הנשמות היקרות, הוא מוצא נחמה בשלמוּת נפשם של הבנים, בטהרם ובזקיפוּת־קומתם, אבל גדולה התוגה המקננת בנפשו, והוא עם אמהות ואבות שכולים ביגונם.
באותם ימים קיבל נוח חוברת שהופיעה בקיבוץ עין־חרוד, ובה מצא את דברי קינתו־תפילתו של רעוֹ שלמה לביא, על שני בניו הלל וירובעל, שנוח הכירם בילדותם. ודברי הקינה של האב השכול מלווים את נוח בימים ובלילות, ככאב העקידה:
“אלוהי צבאות, רק שנַיִם העליתי לפניך, רק שנַיִם אשר כנרות האירו, כאילנות גדלו. אולי לא מספיק, אבל אין לי יותר. לוּ את עצמי רצית – הריני מוכן למענך. מות ילדי לא בא עלי במפתיע. הלב ניבא אותו בלי הרף. הרי לכך חונכו. ועתה גדולה מאוד התברכותי בשנַים יחד. הם ידעו להתנדב, וזכרונם מרהיבני ומסעירני. כולי תפילה לא לקנא בלוחמים שיישארו בחיים, ולא בהורים שיזכו בכך”.
בלבו של נוח היתה מועקה, על שאין בידו דבר לתרום למערכה הכבדה.
למן מותו של מאיר אין נוח עולה עוד אל פסגת הגבעה.
בודד ויחיד רואה נוח את עצמו בערוב יומו. מצפונו מיַסרוֹ על שלא הצליח להעלות את אחיו אלתר ואת שלוש בנותיו, באותם ימים שהעלה לארץ את אמו ואת מרים ובעלה. מיום קום המדינה, משנפתחו שערי הארץ לרבבות העולים, הנקבצים מגלויות וממחנות־הסגר, היתה נפשו של נוח דרוכה לחפש ביניהם את אֶחיו, את אלתר ואת נתן־נטע. במשרדי־העליה בדקו וחיפשו וחקרו. לאחר שנתיִם כבר ידע נוח, שמקום מגורי אחיו אלתר חרב עד היסוד, ותושביו היהודים הושמדו בידי גייסותיו של היטלר. ואחיו נתן־נטע היה בין קרבנותיו של סטאלין…
באֶחיו החיים בארצות־הרוָחה לא תלה נוח תקוות רבות שיעלו לארץ.
והנה החלו עסקני הקרן הקיימת לבוא אל נוח ולהציע לו שיתרום את חלקת־אדמתו, הנמצאת עתה בלב עיר נבנית בקצב מהיר וסמוך לעיר שוקקת אחרת. הם היו משדלים אותו ומדברים על לבו ומונים את המטרות הציבוריות החשובות, שאפשר להגשימן בשטח הזה; לבנות מוסדות לסיוע בקליטת עולים חדשים.
נכנסו הדברים באזניו של נוח, והוא הסכים להעביר את זכות־הבעלוּת על החלקה כעזבון בחיים לקרן הקיימת. בכך אף ביקש להיפטר מן ההצעות המטרידות של קבלנים וסוחרי־קרקעות, המתדפקים על דלתו, שימכור להם את האדמה, והם מבטיחים לו שיתעשר, דבר שאין לנוח שום ענין בו. עתה רואה היה עצמו כשבוי בין בתי־החומה המקיפים אותו ואת חלקתו, והעיר כאילו רודפת אחריו. לפני עשרים וחמש שנה ביקש להקים לו בפינה שוממה משק אינטנסיבי לדוגמה, בכוחות עצמו – ולא עלה בידו להוציא את מחשבתו לפועל כאשר רצה. לא הספיקו לו הכוחות. בשעתו בחר לו נתיב מיוחד לו, לא רצה להצטרף לצורות חברתיות – קיבוץ או מושב־עובדים, וגם לא רצה להיעזר בהון המוסדות הלאומיים. על־כן נאלץ לעבוד רוב הזמן מחוץ לחלקתו, ולא יכול להתמסר במידה הדרושה למשק שתיכנן.
עתה היתה חלקתו בת עשרת הדונמים נטועה בחלקה עצי־הדר, וביתר השטח גדלו הפקעות והבצלים של פרחיו. לפנים, בראשית עבודתו, גידל בחלקה ירקות שעדיין לא נפוצו בארץ: אגוזי־אדמה, בטטה, תות־שדה. במרוצת הזמן נתפס לגידול פרחים, מאהבתו לפרחים וצמחים עוד משחר ילדותו.
עתה, עם התמורות הגדולות, לא ראה כל זכות לעצמו על הערך המוּסף של האדמה שרכש לפני עשרים וחמש שנה. ערכה של האדמה, גרס נוח, עלה בזכות המוסדות הלאומיים שעסקו בישובה של הארץ. להם ביקש עתה לצווֹת את חלקת אדמתו. לעצמו לא ראה מקום אחר, שבו יוכל להתחיל מחדש ביצירת פינה משלו. רוצה היה לסיים את שנות־חייו בעבודה בפינתו זו, ולוּ מצומצמת, מסביב לצריפו בלבד.
בעזרת בן־ציון ושמעון נתקיים רצונו של נוח, וחלקת־אדמתו נמסרה כעזבון בחיים לקרן הקיימת. ההסכם נחתם כחוק, ולנוח נותרה חלקה קטנה ליד צריפו.
ההסכם נחתם עם חברה־בת של הקרן הקיימת, העוסקת בכל העזבונות והירושות של התורמים. חברה זו אף דואגת, כטבע הדברים, להגדלת רוָחיה מפירותיהם של הנכסים שברשותה. חדשים אחדים לאחר חתימת ההסכם נודע, כי חלקת־אדמתו של נוח הוחכרה לקבלנים, למטרות בניית שיכון…
וביום־קיץ בהיר אחד באו מכוניות, ופועלים החלו בהריסת הגדר. באו טרקטורים שחרשו וגרפו את האדמה. עלו פועלים בקרדומות ועקרו את העצים, והחלו לחפור חפירות להנחת יסודות לבנינים רבי־קומות.
היה נוח נרעש ונדהם מתנופת הבנייה הבאה בהרס, והיה כואב ומצטער על אלפי הפקעות והבצלים, שנגרפו עם העפר. היה מסתובב בשטח, מלקטם ומאספם מתוך תלי העפר החפור, ועוברים־ושבים מסתכלים בתמורות המתחוללות בחלקה ונדים לזקן, שביזבז את נכסוֹ היקר והפקיר את עשרוֹ בידי קבלנים, ועודנו מלקט את פקעיו ובצלי פרחיו, שׁשָׁויָם בעיניהם כקליפת השום…
ומכיון שויתר כביכול על נכסיו, ראו אנשים שונים גם את יתר רכושו כהפקר, והחלו לסחוב מן האבזרים והצינורות הפזורים בחלקה ומכלי־עבודתו של נוח. הוא אימץ את כל כוחותיו לגדור מחדש את פינתו המצומצמת ולהגן על עציצי צמחיו כעל ילדי־טיפוחיו.
עד שכילה נוח לגדור ולרכז את צמחיו בסוכתו ובערוגותיו, כבר התרוממו בחלקתו־לשעבר אחד־עשר בנינים רבי־מידות על שלוש קומותיהם; ועד שהספיק להסתכל בחומות המקיפות אותו, כבר השתכנו בהן כשמונים משפחות מרובות ילדים ונוער.
היה נוח מבקש להתנחם בילדי ישראל אלו, שעתידים הם לגדול ולפרוץ ולישב את שממות הארץ. קולות הרעש שהיו בוקעים מהדירות לא הגיעו לאזניו של נוח. מבוקר עד ערב היה עסוק בעבודתו בצמחיו שכינסם בסוכתו ובערוגותיו המחודשות.
נוח פוקד כל צמח וצמח, ומכיר ויודע צרכיו. כשפורחים שיחי “צפרי גן־עדן”, והם זקוקים לשם הפריה לאבקת־פריחה של בני־מינם המצויים במשתלת ידידו שבשכונת־הפועלים המרוחקת – אין המרחקים והעליה בהר מרתיעים את הזקן מללכת יום־יום ולהביא את אבקת־הכלוּלות לפרחיו. באוסף צמחיו הנדירים הוא צופה תוצאות הכלאותיו, ושׂשׂ לכל גילוי חדש בגוֹניהם.
אף אין כנוח אַשף ליצירת רקבובית דשנה, לשם טיוב הקרקע והגברת פוריותה. לשם כך אוסף הוא גבב של עלים, מערב עמהם אפר עצים ועפר פורה, ועורמם לערימות מוגנות, בצל ורטיבות. הוא מתקין בידיו כלי־הנבטה מותאמים, המוגנים בשמשות־זכוכית, להאיר לנבטים הרכים ולתת להם חום ולשמרם מן הקור. יודע נוח שרבים מנבטיו, העתידים להביא זנים חדשים מהכלאותיו, זקוקים לטיפוח סבלני שנים רבות, עד שיגיעו לבגרותם ולפריחה המקוּוה. אין מרחק השנים הרבות עד שיפרחו מרפה את ידיו, והוא שׂשׂ להנחיל את חידושיו לבאים אחריו.
יש שייפתח השער ואל חלקתו יבואו ידידים משכבר הימים, והם מהמתנחלים בקיבוצים ובמושבים, וגם בהם כבר ניכרים סימני שׂיבה. פניהם חרושים קמטים ושזופים. אנשי־עבודה ממשפחת־האדמה, והם מזכירים לנוח שמידיו קיבלו את הזרעים הטובים והדרכה איך מגדלים אותם בגני־השלחין. את הזן המשובח בעגבניות – המרמנד, את זרעי הגזר הנַנטִי, ואת תפוחי־האדמה מזן “אפטודייט”, שעד היום הם הזנים המשובחים בגידולי־השלחין.
שמח נוח לשמוע על הישגיהם בגידול זנים חדשים בירקות ולזכור חלקו בהדרכתם ולהתברך באנשי־העבודה שהשתרשו במקום התנחלותם.
בענוָתו אין נוח מכריז על זכויותיו בענף גידול ואקלום צמחי־תרבות בארץ.
בחלקתו עשה את נסיונותיו הראשונים, כשהביא מהולנד ומאפריקה פקעות הסיפנים, הנורינות, החבצלות, הקליביות, הקרינומים, האמריליסים, האיריסים ועמל באקלומם וראה בהצלחתם.
בתלמידו־חניכו צבי גזית, שהיה לאחד הנודעים בארץ בגידול פקעות ובצלי־פרחים, לא התקנא נוח והיה מלווה הישגיו בהכרת־הטובה לגילוי כוחות צעירים במעשה היצירה.
צבי גזית זוכר לנוח את חסדי הדרכתו הטובה ואת כיווּנו לענף החדש של גידול הפקעות ובצלי־פרחים בארץ, והוא מזכיר לנוח את ברית־אהבתו לענף שבאה מפינתו.
לאחר שנקלט יפה בעבודתו בקבוצה, נדרש צבי לצאת בשליחות לגולה, ובא אל נוח וביקש ממנו צמחים ופרחים מיובשים מעשׂבייתו, כדי להביא את ארץ־ישראל אל היהודים בגולה.
אמר לו נוח: “למה לך פרחים מיובשים? אסוֹף פקעות ובצלים מפרחי־הבר, תביא אותם לנוער היהודי, ותזרע אותם בעציצים לעיניהם ויראו את צמחי ארץ־ישראל בפריחתם.” ונוח נתן לו מכל שהיה בידו וגם עזר לו לאסוף בצלים ופקעות ממקום־גידולם הטבעי בארץ.
מאז דבקה בצבי גזית אהבתו של נוח לפרחי־הבר, והוא למד בעיות גידולם. נכנסו בלבו דבריו של נוח, שארץ־ישראל אינה צריכה להזמין פקעות ובצלים מהולנד, כי תנאי־האקלים בארץ טובים יותר. מנסיונותיו מצא שיש עתיד גדול לענף ריבוי הבצלים והפקעות כמקור לפרנסת אלפי עובדים. ארץ־ישראל נתברכה בימות־חמה מרובים שהם יפים לענף, ועוד עתידה הולנד לבקש תוצרתנו.
זוכר נוח את צבי גזית כשבא לעזור לו בחלקתו ובמשתלתו ואת חבילות הפקעות והבצלים שקיבל מידיו וּזרען בין ערוגות־הירקות בקיבוצו ואת קפיצת־הדרך שעשה בגידולי הפקעות כשהוא “משוגע” למשׂימה – עד שעקר עצמו מקיבוצו בשרון ועבר לקבוצת “גבים” בנגב, כי שם מצא אפשרויות רחבות לגידולו של הענף. צבי גילה כשרונות בשכלול העבודה ובקשירת קשרי־מסחר עם חברות בארצות־הברית ואירופה.
מאז נתרבו שדות גידול פרחים ופקעות בישובי החקלאים והיו למקור מפרנס ישובי־עולים בכל אזורי הארץ.
נוח זוכר לצבי חסד ביקוריו בבואו אל פינתו לקחתו לסיור לשדות־הפרחים בנגב, כשהוא מתברך בהישגי הענף המשלב בו מדע חקלאי נושא רוָחים כלכליים למדינה ולעמלים בו ותורם להפצת נוי ארץ־ישראל בתפוצות ובין הגויים.
נוח יודע שתחומו בעבודת משתלתו מוגבל, והזמן נותן בו אותותיו, ועליו להכין עצמו לדרך כל האדם. ועוד יש כמה דברים לסדר. מעין רוָחה של שמחה היתה לו לנוח בימים אלה, כשנענה לבסוף לבקשתם של ידידיו באוניברסיטה שהיו לפרופיסורים ולחוקרי צמחיית הארץ, ושלח להם את עשׂבייתו העשירה. הם שידעו להעריך את האוסף שנוח השקיע בו אהבה רבה שנים רבות. קשה היתה לנוח הפרידה מעשבייתו, הרווּיה זכרונות יקרים מאוד. כשארז את תיקי עשבייתו שמח על השתמרותם הטובה, לאחר שנכבשו במכבשי־העץ שהתקין בידיו. כל צמח ופרחיו נשתמרו בצורתם הנאה ואפילו בגוֹניהם הטבעיים, ובצד כל צמח ופרח רשום השם והסוג למשפחתו בעולם־הצמחים, בלטינית, וגם בעברית, אם ידע נוח שם עברי לצמח, ומקום־גידולו וזמן־איסופו.
עשבייתו היתה סדורה במרתף צריפו, ובמרתף זה היו מתכנסים לעתים קרובות מוקיריו הצעירים – שוחרי טבע וצמחיית הארץ, והיו נלוים אליו בטיוליו, ומתברכים בידיעותיו הרבות ובאוסף־צמחיו העשיר. בעזרתו היו מגדירים צמחים נדירים שנוח כבר גילה אותם לראשונה בארץ.
נוח הרגיש בלהט נפשם את החוקרים המקוריים הנושאים בשׂוֹרת תרומתו הגדולה למדע העברי המחודש.
ועד שהוא מסדר את התיקים לשם מסירתם לאוניברסיטה עולות לנגדו נפשות יקרות שהיו ואינן: אלכסנדר אייג שנודע בתרומתו המדעית בחקר הצמחים בארץ, ועמו אליעזר פאקטורי, וטוביה קושניר, שנתגלה כעילוי מבורך ומוריו ראו אותו כיליד־הארץ הראשון העתיד לקנות לו מקום חשוב בעולם־המדע. לירושלים שלהם העלה את עשבייתו.
למכתב־התודה לנוח על תרומת עשבייתו למחלקה הבוטנית של האוניברסיטה, צירפה הפרופ' נעמי פיינברון רשימה מפורטת של צמחים שגילה נוח ראשון בארץ. דבר גילוים נתפרסם בשני ספרי עזבונו של אלכסנדר אייג על “צמחייתה של ארץ־ישראל”. הספרים יצאו לאור על־ידי האוניברסיטה בלשון האנגלית.
אלכסנדר אייג תיאר את הצמחים וציין חשיבות גילוים בשעתם ואת המקומות ותאריכי האיסוף כפי שקיבלם מנוח.
היה נוח נרגש ללקט זה שהביא אל פינתו המבודדת הדים משנים רחוקות ומנופי הארץ. חזרו וחיו בו אותן שמחות הפגישה שהיו לו עם כל צמח חדש שנתגלה לו בלכתו בנתיבי הארץ: על הר החרמון בצפון, בכרמל ומורדותיו, בעמק יזרעאל והקישון, בבצות החוּלה לפני יבושן, בשפת נחלי המים, בחצבני ודן, בהר גריזים ליד שכם, בשדמות בית־לחם והרי יהודה וירושלים.
באותו לילה העלה נוח בכתב את צוָאתו.
לעירית גבעתיִם ציוה את חלקתו בת שני הדונמים ששויה נאמד ברבבות וציין: לא בזכותי עלה ערך האדמה, אלא בזכות המקום שהתפתח וגדל, ולאוכלוסיה הזאת הזכות ליהנות מעודף עֶרכּה.
לכנרת ציוה את צמחי משתלתו שטיפח שנים רבות, בצמחים אלה השקיע אהבתו והם היו לו כצאצאיו בגידולם. בהם צמחים יקרי־ערך, מאה שתילי “צפרי גן־עדן” שגידלם מנבטים ועתה, לאחר תשע שנות גידולם, היו שיחים בבגרותם והם כבר פורחים בפרחי־העדן המופלאים. אליהם הוא מצרף את אוסף צמחי־הקליביות בעציצים הגדולים כשהם בריבוים המסועף. הם שזיכוהו באותות־הצטיינות ובמדליה של זהב בתערוכות־הפרחים, על תפארת תפרחתם באביב כששרביטי־הפרחים עולים כלהבות־אש ארגמניות.
את כל אוסף החבצלות, הגלוקסיניות, האמריליסים, הבלדונות, הקרינומים והשחלבים ורבבות הפקעות של פרחי־הנוי למיניהם, ועדיין יש בתכניתו להוסיף עליהם מינים חדשים. לחוף ים־הכנרת יישתלו צמחי משתלתו.
וגם את ספריתו העברית והלועזית הגדולה מבקש הוא להביאה ל"אהלו" ולבית־ירח, לאכסניה של חינוך לערכי אבות תנועת־העבודה ששרשם היה בכנרת ובעמק־הירדן.
ומבקש הוא לאחר מאה ועשרים את קרבתם של בן־ציון ישראלי, ברל כצנלסון, שמואל יבנאלי, רחל, שרה שמוקלר, המסַמלים כל יקיריו על שפת כנרת, וכך ביטא מבוּקשו.
מְרַאשׁוֹתַי אָשִׂים לְרַגְלַיִךְ
בְּיוֹם מְנוֹחַת הָעוֹלָמִים,
לְיַד גַלִים יָרוּם צָנוּעַ
גַל עַל חוֹף יַרְדֵן בּוֹדֵד,
מִנְדוּדִים עָיֵף יָגֵעַ
גַב יַשְׁעִין אֵלָיו נוֹדֵד.
- אחוזה, חצר. ↩︎
- “דער נסתר”, שמו הקודם של פיניע כהנוביץ ↩︎
- הוא שמואל יבנאלי, מאבות תנועת־העבודה. ↩︎
- עריקים מחזית יפאן־רוסיה. ↩︎
- הסופר שלמה צמח ↩︎
-
לשיר זה נתחברה מנגינה על־ידי חבר שגילה אותו לבני החבורה והיו שרים אותו באותם הימים. ↩︎
- הוא בן־ציון ישראלי ↩︎
- אחר כך – איש ניל"י. ↩︎
- ממנהלי ההתישבות של פיק"א בגליל. ↩︎
- דגניה כיום. ↩︎
- היא שנודעה לימים כמשוררת רחל (בלובשטיין). ↩︎
- מרחביה. ↩︎
-
ראה מאמרו של ב. כצנלסון לאחר מותו של אליעזר שיין: “ללא התגלות.” ↩︎
-
בעקבות סכסוך שפרץ בחַוַת מגדל פיטר המנהל גליקין אחד הפועלים וציוָה עליו לעזוב את החוה. עם הפועל המפוטר יצא גם א.ד. גורדון. במכתב למנהל הביע את מחאתו ואת השקפתו על תפקידו של העובד בארץ, ועל חובותיו של נותן־העבודה. ↩︎
- נישואי חנה מייזל עם אליעזר שוחט. ↩︎
- ביתן של האחיות בלובשטיין. ↩︎
-
קלנדיה ודילב – אדמות שעליהן יסדו את עטרות ואת קרית־ענבים. ↩︎
- לוי אשכול. ↩︎
-
חובב־ציון – סופר העליה הראשונה. נפטר בב' באייר תרע"ח ↩︎
- זלמן שזר. ↩︎
-
כששופכים את דמי ומענים אותי לאט, שוחק אני לשונאי ושר לי שירי־חדוה… ↩︎
- אפרים הראובני. ↩︎
- א.ד. גורדון. ↩︎
- קפלן. ↩︎
- מרדכי קושניר (שניר). ↩︎
- א.ד. גורדון. ↩︎
- לביא. ↩︎
- שאול מאירוב (אביגור) ↩︎
- מרדכי קושניר (שניר) ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות