לא. אושא – מנחה

א

…יותר משנזכרתי אותו נזכרתי את צילינדרו, ויותר משנזכרתי את צילינדרו נזכרתי את שמו:

– רבי בּרֶלֶה-רבי איציקל-רבי אוריס…

את כל עוף השמים ואת כל חית-השדה הביא אלהים לאדם לראות, מה יקרא לו. ובקרוא האדם שמות ראה את עצמו שליט על הכל. גדול ממנו העם: הוא רואה עצמו שליט גם על השמות גופם, מעסה אותם, לש אותם, עושה בהם סימנים, ומטיל בהם סימנים, גורע ומוסיף, משנה, ומחליף – עד שהוא צר מתוכם את הצורות אשר יבקש לו.

יראה להם וגובה להם לאבא אריכא, לרבי חייא אריכא לבן-שמם רבי ליב הגבוה. מלמטה למעלה יביט העם אליהם, – ויעמד מרחוק. לגשת אל הארוכים ואל הגבוהים עד גישת לב ונפש – לא יגש. חיה יש ברקיע, ת"ק פרסה גבהה, אליה יביטו, אליה יתמהו, – ומפניה יחילו וירעדו. מי יגש אליה וישלם?

אבל מרובים הפנים של חבה מן הפנים של אימה. כלום לא “הטאטעלע” העממי הוא אביי? או שמא לא “הזיידניו” העממי הוא יעקב סבא? מי זוכר ומי יש לו צורך לזכור עצם שמו של אותו זקן מופלא, שידע ליחד יהודים בדברו כאחד-העם ולקבל עליו עול מלכות שמים ברקדו לפני העם? הסב משפולה – זה שמו וזה זכרו בפי העם. או מי זוכר ומי זקוק לזכור שמותיו של אותו איש-האלהים, שהיה כולו קודש לה' ולישראל? היהודי מפשיסחה שמו – הפוך בו והפוך בו שהכל בו.

הלומדים קצרו את שמו של הגאון מווילנא ועשו אותו – גר“א, כשם שעשו את רבי שלמה יצחקי – רש”י, ואת רבי משה בן מיימון – רמב"ם. היד הלומדים תקצר ליצור ולדרוש כל מיני נוטריקון? העם לא הבין ולא יכול להבין את גאונו של רבי אליהו, אבל יכול להבין וגם הבין מעלת נפשו, ובגללה אהבו, ומרוב אהבה וחבה קרא לו – רבי אליה’צקה. כשם שאהב וחבב גם את בחיר תלמידיו של ר' אלי’צקה, קדוש מרחם, וקרא לו – רבי זלמלה. לרבי יונתן איבשיץ, איש-הרוח ורם-הנפש, קרא העם רבי יונת’ל, כי הקריב את לבו אליו: לרבי יעקב אמדן הקפדן והפלגאה לא קרא רבי יעקב’ל, כי ירא מגשת אליו. רבי אריה ליב מקובנה, הפקח המופלג, היה לו רבי ליב’לה, רבי נחום שמש מגרודנה, הטוב והמטיב – רבי נחוּמק’ה, רבי שמואל מליבאוויטש, יפה-התואר ויפה-הרוח – רבי שמוּאל’קה, ורבי חיים מבריסק, העלוי המיוחד במינו, עלוי בתורה ועלוי במדות, היה לו עד זקנה ועד שיבה – רבי חיימק’ה.

ויש אשר העם יעסה וילוש את השם, יעשה אותו סימן ויטיל בו סימן, יחליפנו וימירנו גם עד כדי קוריוז. מ“ארבע מאות” בתי הכנסיות ובתי-המדרשות שבווילנה נקרא אחד “בית מדרשו של רבי שמחה בורדס”. מי שהיה רבי שמחה זה? גדול בתורה? – לא: עסקן בצרכי הצבור? – לא: עשיר נכסים? לא. אלא מי היה? – חנוני פשוט היה ובנים אין לו, וכשהגיע שעתו לצאת מן העולם נמלך ויחד את ביתו לתפלה, בעבור הזכיר שמו. ולא ידעו הבאים בתוכו להתפלל, מה שם יקראו לבית-תפלתם זה של רבי שמחה סתם? – כמה רבי שמחה יש בווילנה. היה שם אדם אחד, ספק ליצן, ספק תמים, עמד וקרא לאותו בית “בית מדרשו של רבי שמחה בורדס” – וזה שמו של בית המדרש ההוא עד היום הזה. – רבי מרדכי מלצר, הרב המפולפל הידוע, בר-פלוגתו של רבי ישראל סלנטר, היה אחד מיקירי ווילנה ומשם עלה לרבנות בלידה הסמוכה לווילנה. ולא מלצר היה שם משפחתו, אלא קלאצקי היה שם משפחתו. ולמה קראו לו מלצר? על שם חותנו רבי יהודה-לב מלצר. שפרנס אותו הרבה שנים כדי שהוא, רבי מרדכי, יהא פנוי כולו לתורה בלבד. וגם רבי יהודה-ליב עצמו לא מלצר היה שם משפחתו, אלא גורדון היה שם משפחתו. ולמה קראו לו מלצר? – על שום שכל ימיו עשה סחורה בחמירה – “מאלץ” בלעז – לשֵכר. ואף השם קלאצקי – שם משפחתו האמתי של רבי מרדכי – אינו אלא קוריוז עממי. ובשנוי צורה הנחיל כנוי זה גם לחתנו? – על שם שאשתו היתה אשה בריאת בשר, וגם בנותיה כמותה, וקרא להן העם ראשון לשם זה היה רבי יהודה קליאטשס בווילנה, חותנו של הפרנס הווילנאי הידוע רבי שמואל, שהיה נקרא על שם חותנו: “רבי שמואל יהודה’ס”, או “רבי שמואל קלאצקי”. ועל שום מה נקרא רבי יהודה גופו “רבי יהודה קליאטשס”– “קליאטשס” (סוסות)…

וכמה מן העממיות והטיפוסיות בעצם המכפלות היה אחר ממנהיגי ווילנה: רבי יעקב-רבי וולף-רבי ליב ראשם, ולשלש מכפלות זכה גם חותנו: רבי ליב-רבי שלמה-רבי אֶבֶּרֶס. לעתיד יעשו המכפלות חומר לבדיחה. עין מנדלי. עין שלום-עליכם. בשעתן היה צורך בהן. עכשיו מצרף אדם שם פרטי לשם משפחה ומיד יודעים הכל, למי הוא מתכון. לא כן לפני היות שמות-המשפחה. ראובן, שמעון, לוי, בריל, שמריל, חיקל, – מה ממש יש בשמות ערטילאים אלו ודומיהם? כמה ראובן ושמעון ולוי, כמה בריל ושמריל וחיקל יש בכל מקום. לפיכך היה צורך להוסיף מכפלה: שם האב או שם האם, שם החותנת או שם האשה. אם אמרת: רבי משה – לא אמרת כלום: כיון שאמרת: רבי משה איסרלס – מיד ידעו הכל, שברמ“א אתה מדבר: על שם איסרל אביו הוא נקרא כך. כיוצא בזה אם אמרת רבי שמואל – ולא אמרת כלום: כיון שאמרת רבי שמואל אידלס – מיד ידעו הכל שבמהרש”א אתה מדבר: על שם אידל חותנתו הוא נקרא כך. אבל יש שגם המכפלה השניה אינה מועילה: היא גופה למכפלה על גבה צריכה, כשאתה אומר: רבי יהודה ברבי משה – מי חכם ויבין, למי אתה מתכון? המעט הם בני אדם, ששמם יהודה ושם אביהם – משה? כיון שאתה מוסיף גם מכפלת שלישית ומפרש: רבי יהודה ברבי משה רבקה’ס הרי ברור ומובן מיד: ברבי יהודה בנו של רבי משה בעל באר-הגולה אתה מדבר. וכדומה, וכדומה.

ברם, רק לעתים רחוקות מתוספת המכפלה, כדי לא למלא את החסרון של שם משפחה. ראיה לכך: על פי רוב דוחה היא את שם המשפחה, ואין שם-המשפחה דוחה אותה, לשם עצמה היא מתוספת. כל מכפלה ומכפלה לשם חשיבותה שלה, וכולן יחד – בנין אחד, בנין שלם. וזכורני: בעיירתי הקטנה היה – לפני חמשים שנים, בערך – נער כמעט עלוי, בן לאשה חשובה, אלמנתו של אדם חשוב. שהיה בנה של אשת חיל מפורסמת, והיו הכל מתברכים באותו נער ואומרים עליו: בריל-מאיר-שינא אברהמ’קה-שרה’קה-קילאס עתיד להיות גדול בישראל. וכשלקחו אחיו הגדול ממנו אליו לסמולנסק והוציאו, רחמנא ליצלן, לתרבות רעה והכניסו אותו לגימנסיה – הצטערו עליו הכל ואמרו: תם ונשלם: בריל-מאיר-שינא אברהמ’קה-שרה’קה-קילאס! את שם משפחתו קרינקין¹ לא נקב איש: מה לו ולמסבה חשובה זו?

גם רבי ברלה שלנו, וגם רבי איציקל אביו כבר היה להם שם-משפחה אוריסון, על שם רבי אורי אבי-אביהם. ועד יומו האחרון לא נודע לו מאת העם אשר בווילנה עיר-מולדתו ועיר-מגוריו אלא שם בן-ארבע:

רבי ברהלה-רבי איציק’לרבי זלמן-רבי אוריס…

ב

לא לחנם קראו לו כך: שלשלת-היוחסין, דם כחול אבותיו דם לא שפכו, מלחמות לא עשו, עבדים לא ענו, נשים לא אנסו, ירדני-יין כרסם לא מלאו, אבל דמם היה כחול. כחול שבכחול.

אביה הראשון של המשפחה – רבי טוביה פיגאס (כנראה, על שם אמו). סופר הקהל בווילנה. על תקנה משנת תפ"ז – שכל השוחט בהמה גסה בווילנה ובשניפישוק חייב לשלם שלשה גרושים פולין להחזקת לומדי-תורה – חתום הוא: “טוביה ספרא”.

הרבה כתבו וספרו על רבני הקהלות, ובדין כתבו וספרו עליהם. אבל תמה אני שעדיין לא נמצא מי שספר במיוחד ובמפורש על סופרי הקהלות. אף הם ראויים שיסופר עליהם. סתם סופר-הקהל –תלמיד-חכם וירא-שמים ובר-אבהן. אלמלא כך לא היה זוכה למשרתו החשובה. הוא המזכיר, אבל גם “הקנצלר שומר החותם” של הקהל היהודי. תקנה שאין חתימתו עליה, אין לה כמעט שום תוקף, והעובר עליה אינו בכלל עברין. ואף לא זה בלבד הוא תפקידו: הוא שומר עניניו של הקהל כלפי פנים, ועתים גם שתדלנו כלפי חוץ. טפוס מובהק כזה היה “רבי יהודה ספרא”. כפי הנראה ממלא מקומו של רבי טוביה. זמן מה שמש גם סופר וגם דיין, ובווילנה היו קוראים לו בדרך נוטריקון: “יסוד” – יהודה ספרא ודיינא. ולא “יסוד” אלא “היסוד” – בהא הידיעה (“דער יסוד”). בית מדרש מפורסם (“הקלויז הישן”) קרוא על שמו, ואף לו קוראים: “בקלויז של היסוד”. – בשנת 1742, כשגזרה העיריה הווילנאית לקצץ את זכויותיה של היהודים, בעניני מסחר וגם הכרחה את היהודים, שהם עצמם יחתמו על הגזרה, לא נח ולא שקט “היסוד”, נלחם חמש שנים רצופות בעיריה, עד שלבסוף נצח והגזרה בטלה.

איני יודע, אם גם רבי טוביה, קודמו של רבי יהודה, היה שתדלן מובהק כמותו כלפי חוץ: זכותו הגדולה כלפי פנים ידועה: הוא לא הסתפק להיות רק “הקנצלר שומר החותם”, אלא היה גם אחד הראשונים, שיסד דפוס עברי בווילנה. אחריו העבירה משפחת ראם את דפוסה העברי מגרודנה לווילנה. ולשניהם – לרבי טוביה ולמשפחת ראם – הרבה יותר משתי ידות בדבר, שווילנה נעשתה באמת “ירושלים דליטא” וממנה יצאה תורה – ולבסוף גם השכלה – לכל בית ישראל.

בתו של רבי טוביה – פיגא, מתה תקפ"ז. נוסח מצבתה: “אם בישראל, הגבירה מ' פיגא בת מ' טוביה סופר”. ואם היא היתה “אם בישראל”, אין תימה שבנה יעקב-אורי לא נקרא על שם אביו, אלא על שמה: “רבי אורי פיגאס”.

רבי אורי מת תקנ“ה. מנוסח מצבתו, שיש בו שבע-עשרה שורות של סלסולי-מליצה, וכל אחד מהן מסיימת ב”אור", זכר לשם אורי, – אנו לומדים, מה היה בחייו:

…“ראשית חכמה קנית, לא חסרת תת לכל יום חקו, וכל הלילה באש-אור”.

“יום-יום השכם והערב בשקידה לתורה ועבודה לאשר בציון אור”…

כשפרצה בווילנה המחלוקת הגדולה כנגד האב"ד האחרון רבי שמואל אביגדור’ס (חתנו של “היסוד”) טענו עורריו, שאחרי חצות-לילה אין אור בביתו ומכאן שאין הוא שוקד על התורה בלילות. רבי אורי פיגאס לא שמש ברבנות (בנוסח מצבתו לא נאמר עליו אלא “הרבני המופלג בתורה”), אף על פי כן “לא חסר תת לכל יום חקו, וכל הלילה באש-אור”.

בנו – רבי משולם-זלמן (רבי זלמן אוריס"), הפרנס הווילנאי המפורסם בזמנו של הגר“א. הוא ושני חבריו הפרנסים רבי ליב’לה-רבי ברס ור' שמואל יהודה’ס (קלאצקי) נקראו בשעתם “שלשה עמודי ווילנה”. עשיר מופלג, סוחר רב-אמונים וגדול בתורה ויראה. לא הניח מצוה שבאה לידו. גלגל הרבה עם דלת העם ומממונו הפריש הרבה לדברים שבצדקה. סייע ידי רבי חיים ליסד את הישיבה בוולוזין (תקס"ד), וכשנתבססה בסוף ימיו ישיבת רבי מילא בווילנה (תקצ"א) נתמנה גם הוא ל”השגיח על התלמידים ולנהלם באורח-מישור“. והוא אז כבר זקן מופלג. מת בשנת תקצ”ו.

מעשרים ושלשה בנים, שהיו לו לרבי זלמן, מתו עשרים ושנים על פניו. לא נשאר לו אלא בן יחיד – רבי-יצחק-ישראל-איסר, הוא רבי איציקל, אביו של רבי ברלה. “יחיד לכל עדת ווילנה”, – מעיד עליו היסטוריוני, של עיר זו, רבי הלל-נח מגיד, – “יחיד ביראת שמים, בטוהר לב, בשפת אמת, הצדקה וחסד”. אביו רבי זלמן הוריש לו את ביתו ואת מסחרו. אבל הוא לא הצליח, וכיון שראה שעסקיו נעשו רעים וחשש, שמא יבלע חיל-זרים, מיד מכר כל מה שהיה לו ופרע חובותיו, ויצא נקי מנכסיו לגמרי. ודוקא בשביל כך התחילו בני ווילנה משלישים בידו כל מיני השלשוֹת. זקני ווילנה מספרים, שרבי איציקל היה שומר על הממונות המופקדים בידו כפי שהם, ומעולם לא הסיר את מעטפותיהם מעליהם, ועל שום כך קראו לו “ארון הברזל”. ועוד מספרים זקני ווילנה, שהוא לא נהנה מן הַהַשְׁלָשוֹת אפילו באצבע קטנה, ולפרנסתו היה מוכר טליתות. וכשמת (תרי"ח) מצאו את ממונותיהם של אחרים, של יחידים ושל הצבור, סדורים לו בארונו מעטפות-מעטפות, פרוטה אחת לא נעדרה. ווילנה כולה ספדה לו ובכתה אותו.

ואף רבי איציקל הניח אחריו בן. ישר ונאמן כמותו, מתפרנס בצמצום משלו "ארון-הברזל לאחרים כמותו:

– רבי ברלה-רבי איציקל-רבי זלמן-רבי אוֹריס.

ג

פתאום, ארבעים ושש שנים לאחר שראיתיו, נזכרתי אותו, כשהוא הולך פסיעה-פסיעה מבית הכנסת של הקברנים לביתו שלו לקיים מצות סעודה שלישית של שבת. ויותר משנזכרתי אותו נזכרתי את צילינדרו, החבוש לראשו השב. הוא זקן מופלג וצילינדרו זקן מופלג. הוא פניו חרושים קמטים-קמטים, קצתם מפורשים וקצתם כמעט גנוזים. וצילנדרו פניו חרושים קמטים-קמטים, קצתם מפורשים וקצתם כמעט גנוזים. הוא שקיעה של שבת שרויה עליו. וצילינדרו שקיעה של שבת שרויה עליו. הוא תתרע“ט חלקים עבר וחלק אחד הוה, לצילינדרו תתרע”ט חלקים עבר וחלק אחד הוה.

כך ראיתי אותו ואת צילינדרו לפני ארבעים ושש שנים, באותה שבת קודם חשכה. ועד היום הומה הלב ושואל:

– מת רבי ברלה-רבי איציקל-רבי אורי’ס. היכן הם יורשיו?…

“הזמן” הירושלמי 1934

לחמ"ש –זכרון לאמרותיך

א

ראשונה ראיתיו לפני שלשים וארבע שנים, ימים מעטים לאחר שנתמניתי להיות המזכיר של הועד לחובבי-ציון באודיסה. לא הרגשתי בכניסתו לחדר-עבודתי בועד, ופתאום שמעתי קול מדבר אלי ושואל:

– האתה הוא המזכיר החדש?

והקול נמוך וצרוד קצת, והדבור מגומגם. ולא מגומגם, אלא – אבנים כבדות מסיע האיש מתוך פיו. נסתכלתי בו ותמהתי מאד: מהיכן לפנים המגושמים הללו עינים כאלה – תמימות ומעוררות רחמים וגם אחרת: למה להן לעינים הללו, התמימות והמעוררות רחמים, גבות ארוכות וזקופות כאלה?

– אני הוא, – החזרתי לו תשובה על שאלתו. – דרויאנוב שמי.

מיד הוציא מתוך כיסו יד קפוצה כידו של כושי, פתחה והניח מטבע של נחושת על השלחן אשר לפני, – ושוב הסיע אבנים כבדות מתוך פיו:

– אם כן הרי לך קופיקה…

ותיכף חזרה ידו השחורה לתוך כיסו, וגבותיו ארוכות וזקופות כשהיו, ועיניו תמימות ומעוררות רחמים כשהיו.

“מה בקשתו של אדם מוזר זה הקופיקה למה?”

אבל עד שמצאתי את נפשי לפתוח פה הקדימני הגובה של הועד, – שמחה הורנשטין היה שמו, – שנכנס אותו רגע לחדרי, ובחיוך דק, ששכן כמעט תמיד בין זויות פיו, לקח הוא את הקופיקה.

נהימה שפרושה היה, כנראה, ברכת-שלום, והאיש נותן הקופיקה יצא לחדר הסמוך – אולם הישיבות של הועד. הבטתי אחריו וראיתי: הוא עומד ומסתכל בתמונות, התלויות על הקירות. והתמונות כולן מארץ-ישראל – מושבות, בתי-ספר, קבוצים, מראות-הארץ. ולמעלה מהן – תמונת פניו החמורים של פינסקר, הדומה כאלו אל תוך נפשו יביט. והאיש בעל הקופיקה מסתכל ומעיין, שולח יד שחורה להבריח זבוב או למחות גרגיר-אבק מעל תמונה שלפניו ומסתלק לזו שלאחריה. והנה נשא את עינו אל תמונתו של פינסקר, ומיד עמד על אצבעות רגליו ופשט את ידו השחורה עד למעלה, הבריח עדת-זבובים מעל התמונה והניע אחריהם ראש, כאילו סנט בהם, שנועזו לבחור להם מקום זה לשבת, – ופנה והלך לו…

ב

בשנות הרעה הגדולה שלאחרי המלחמה, כשגברה ידם של מתקני החיים בחרמשו של המות, ורבבות התפללו למלאך-המות כי יסתירם בצל-כנפיו ויגאלם מן הרעב הקשה ממות, היה גם הוא חלקו עמהם. ובאחד הלילות נשמעה תפלתו והמלאך הגואל רחמו ובא. יום תמים לא היתה קבורה לו, כי רב היה יום-יום מספר הגאולים, ולעת-ערב אִטְּרו גם עליו ידים עֲיֵפות של קברנים עמוסי-עבודה בור צר בבית הקברות היהודי אשר באודיסה. ציון לקברו אין ואבד כל זכר לאיש. והוא אחד מלמד-ויו צדיקיה של הציונות, ובזכותו עולמנו החדש יִבָּנה. אציבה נא, איפוא, אני לו ציון, כי על כן ידידו הייתי בחייו ומלבי לא מש זכרו גם אחרי מותו.

חיים-נחום קוֹכֶר היה שמו, ובעיירה קטנה בסרבית, סמוכה לקישינב, נולד. שם גדל בבית הוריו העניים, שם למד “עברי” ובקושי רב גם מקצת מן הקצת פרוש המִּלות, שם נשא אשה, ולאחר ששהה עמה כמה שנים ולא ילדה נטרד מארצו וממולדתו ויצא לאודסה. כך היתה עצתו וברכתו של הרבי מבאהוש. “משנה מקום משנה מזל”, אמר הרבי. ואזנו של חיים-נחום, שהיתה קשובה בכל מאמצי-כחה לכל הגה של הרבי, קלטה פרזה קשה זוֹ, ואלהים הוא היודע, כמה עמל וכמה העביד את לשונו בפרך עד שהיא גם למדה להעלות מתוך מעמקי-נפשו את ארבע המלים הללו, שהיו טמונות שם כארבע נגוהות-אור. ובאודיסה נולדה לו בתו היחידה – לאחר שעשה את נדרו הגדול, אשר נדר.

מה היתה פרנסתו בבסרביה – איני יודע. באודיסה היה כבען. ולא כבען ממש, אלא שהיה קונה כובעים, שכבר נתמהו ודהו מיושן, ומתקנם ומשחירם וחוזר ומוכרם. ומכאן שחור ידיו: בצבע היו טובלות. ומקום לו בשוק-של-גרוטאות למכור סחורתו ולא מקום של ממש, אלא ליב’לי מוכר-המטאטאים ופיני מוכר הקשואים הכבושים היו מצמצמים את עצמם ונותנים לו להניח סחורתו בגבולם, והוא מרכיב על ידו כובעים זה על-גבי זה ומתהלך בשוק ומסיע אבנים ברבים:

– כובעים, כובעים! חדשים, חדשים! ביל-הזוֹל…

שלש, ארבע, עתים גם חמש קופיקות הכובע. הכל לפי הזמן. ערב חגים, ובפרט לפני אידיהם, היה המחיר עולה, אחרי-כן – יורד. ולא ראי כובע של חורף כראי כובע של קיץ. כובע כבד ושעיר של חורף מחירו לכל-הפחות חמש, וכשיש קופצים – אפילו שש קופיקות: כובע קלוֹקל של קיץ מחירוֹ לכל-היוֹתר ארבע, וכשאין קופצים – אפילו שלש. וסימנים מובהקים כבר היו לו לחיים-נחום לנַחֵש על-פיהם ולדעת מראש מה ילד יום: אם ירבו הקופצים ותריסר שלם ימכוֹר, או שימעטו הקופצים וגם חצי-תריסר לא ימכור. מה הסימנים, – מי יציל דבר ברור מלשוֹנוֹ כבדת-התנועה?

– אני יודע… אני יודע…

וחוק לו לחיים-נחום, עליו לא יעבור לא בחורף ולא בקיץ, לא ביום שהמכירה חריפה ולא ביום שהמכירה קלושה: קופיקה ראשונה של כובע ראשון שהוא מוכר קודש היא לארץ-ישראל, פרוש: לועד של חובבי-ציון. מיומו הראשון של הועד חבר הוא, ואת תרומתו – שלשה שלשה רובלים לשנה¹ – ישלם קופיקה ליום, קופיקה ליום. וזהיר הוא מאד שלא ילין את הקופיקה בכיסו. לא שלו היא, של ארץ-ישראל היא. ובערב-בערב, בשובו מן השוק לביתו, להורנשטין הגובה יביאה. וככה יאסוף בידי הורנשטין עשרים וחמש קופיקות לכל חודש, ועם סוף החודש יקבל מאתו שובר לכולן. ונצור ינצור את השוברות מכל משמר: קדשי קדשיו הם.

ופעמים לא קופיקה זו בלבד יביא להורנשטין. הוא גם עושה נפשות לחבת-ציון. כיצד למדה לשונו שלו לדבר ולהשפיע – רז זה לא נתגלה לי. יש, כנראה, כח מיוחד באמתו של לב לסול לה מסלות ללבבות של אחרים, ואין היא זקוקה כלל ללשון מדברת גדולות. על-כל-פנים, אמת לבו של חיים-נחום לא היתה זקוקה לכך, ועתים היה מביא להורנשטין יחד עם הקופיקה שלו גם קופיקותיהם של שכניו בשוק, של ליב’לי המטאטאן ושל פיני הכבש וגם של אחרים, אזרחי השוק-של-גרוטאות, שהוא עשה אותם נפשות לחבת-ציון.

ונוהג היה חיים-נחמן לבוא מזמן לזמן לועד – למלא נפשו, כי תצמא. שם היו שמורים לו “פרקי-תהלים”, אותם שתה לכל אות-צמאונו: – התמונות של ארץ-ישראל שהיו תלויות על הקירות. פעמים אין מספר כבר הביט אליהן, כל שרטוט ושרטו בכל תמונה ותמונה כבר ידע – ועינו עדיין לא רָוְתָה מהן.

– ראשון-לציון… גדרה… פתח-תקוה, – היה חוזר ומפרש לעצמו, כשידו השחורה מבריחה זבוב, מוחה גרגיר-אבק. – בעיני ראיתי…

ואמנם בעיניו ראה. לפני שָנים, לאחר שיצא מבסרביה וכבר כָּבַע את כובעיו באודיסה, נָדר נֶדר גדול: לעלות ולראות את הארץ ולהתפלל שם לפני הכותל המערבי, כי תִפָקד אשתו כאשר אמר הרבי מבאהוש. כמה קופיקות הפריש יום-יום לשלם נדרו זה – מי יודע? אבל הוא שלם אותו – ואשתו נפקדה, ופעם אחת, כשבא לועד ויַלדה כבת שמונה כרוכה אחריו, אמר לי:

– בתי… ארץ ישראל…

ואת אשר לא ידעה להסביר לשונו הכבדה הסבירו עיניו התמימות…

ג

רוצה אני לספר גם על תקלה, שאירעה לי על ידו, או שאירע לו על ידי.

פֵיגה מוֹרוֹז היתה ממונה על הַטֵּה בועד. פרוש: היא היתה מגישה טֵה בשעת הישיבות, וחיים בעלה – זקן בעל-מיחושים – עוזר על ידה, ואגב היה שותה גם הוא כוס טֵה מתוק לְרַכֵּך את שעולו. וברוב שָנים קבעה לה פֵיגה סדר-טֵה ולא תעברנו. כוס ראשונה – לגרינברג. בידוע שהוא לא ישתה, רק את ידיו הזקנות יחמם בכוס החמה, ושתה לא אשתה. אבל הוא הלא הראש, ולו כוס ראשונה. כוס שניה – לליליינבלום. ארבעה אנשים מפסיקים בינו לבין גרינברג: רבי אלתר פריץ, הימלפרב, דיזנגוף ובן-עמי: אף-על-פי-כן, הוא ולא אחר שני לגרינברג: ליליינבלום הוא את כוסו ישתה, וגם עוד כוס יבקש. אחריו – גינצברג (אחד-העם). אף בינו לבין ליליינבלום יש הפסק-אדם, אבל אין מלבד שני לליליינבלום. והוא – אחת ושתים וגם שלש ישתה, ודוקא טֵה עז ודוקא רותח, כנתינתו מתוך המיחם: ואחריהם – שאר המסובים. על לוינסקי אפשר לפסוח: אין הוא להוט אחרי טֵה, בפרט כשיש לו בכיס צמוקים מן המוכן. אפשר לפסוח גם על פראנקפלד: או שהוא מְעַשֵּׁן, או שהוא מדבר, וחזקה שאין דעתו פנויה לטה. פראנקפלד גופו חולק על חזקה זו, ופֵיגה עומדת על שֶלָּה.

פֵיגה היא “שָׂרַת הַטֵּה” ונוהגת שררותה כרצונה. במה דברים אמורים בימים קטנים של סנהדרין קטנה – של ישיבות הועד. בימים גדולים של סנהדרין גדולה – של אסיפה כללית – פֵיגה בטֵלה וחיים בעלה בטל וכל שרררותה בטֵלה ומבוטלת. כיון שמגיעים ימים של אספה כללית, מיד נעשה חיים-נחום שר-הטֵּה. ובפרוש נאמר: “ימים של אספה כללית”, להודיעך שלא באספה הכללית הרשמית הכתוב מדבר. זו מה ערך לה? פוטרים אותה בשתים-שלש שעות ובפסולת של ויכוחים. כל עיקרה אינה באה אלא לקים סעיף מסעיפי ספר התקנות הרשמי, המקוּיָם מטעם הרשות. באספות המוקדמות, שאין עינה של הרשות שולטת בהן, הכתוב מדבר. הללו נמשכות שנים-שלשה ימים רצופים, ימים וגם לילות: באספות אלו מתוכחים כהלכה – עד כי יחרו הגרונות, ובהן מחליטים על הכל, ואין מניחים בשביל האספה הרשמית אלא את “הצרמומיה” בלבד. ליליינבלום רוגן על שהאספות המוקדמות נטלו את כל כח ההחלטה וההכרעה לעצמן, אבל לשוא הוא רוגן: כבר בטלה דעתו בזה. ובאספות המוקדמות חיים-נחום הוא המנצח על הטֵּה. מבעוד בוקר יביא מיחם-ענק, “ים של שלמה”, ימלאהו מים עד לשפתו, ישים דֶלק ואש לתוך הארובה ובמגף שהוא חולץ מעל רגלו יפיח ויפיח בארובה, עד כידי להאחיז את האש בדלק. וממיחם זה, אשר בו יתפאר, ישק את כל הנאספים. אין כובעים ואין שוק, – הכל הבל. הוא עסוק במצוה, ואותה לאחר לא יתן.

ובאחת האספות, כשחיים-נחום היה טרוד במצותו, אירעה התקלה. ואיני יודע, אם הוא הכשיל אותי, או שאני הכשלתי אותו.

בסוף שבט תרס"א נתכנסה סנהדרין גדולה שבגדולות. לאותה אספה כללית, שעתידה היתה לבחור משלחת גדולה לרוטשילד בעניני המושבות והפועלים שבארץ, באו כמעט כל גדולי הציונות הרוסית: אוסישקין, ברנשטין-כהן, טיומקין, צ’לנוב, רוזנבוים. באו גם צירים מארץ-ישראל גופה: חרלפ, מאירוביץ, סמילנסקי, קומארוב. בא גם הזקן מאנדלשטאם מקיוב. דומה, שקודם לכן לא בא לשום אספה כללית; עכשיו בא גם הוא, ופעם אחת, בשעת הפסקה, כשעמדתי ודברתי עמו, ועל-פי מקרה עבר עלינו אותו רגע חיים-נחום, נצנצה מחשבה בלבי: “אעשה נא לחיים-נחום נחת-רוח ואציגו לפני הזקן מאנדלשטם”. אמרתי ועשיתי. וכשפשט מנדלשטם את ידו וחתן לו שלום, נרתע חיים-נחום לאחוריו ופכר את ידיו השחורות על גבו, ולא החזיר שלום, מיד פנה מנדלשטם והסתלק מאתנו. תחלה לא שמתי לב לדבר. אבל כעבור שעה מועטת באתני פתקה מאת צ’לנוב (הוא היה היושב-ראש באותה אספה כללית), שהזקן מאנלשטם תובע אותי לדין-חברים על עלבון שגרמתי לו, והוא צ’לנוב שואלני פשר דבר. אז הבינותי, שנכשלתי: גרמתי צער לחיים-נחום, שהצגתיו לפני מאנדלשטם, וגרמתי עלבון למאנדלשטם, שאחד מטובי חובבי-ציון (כך הצגתי את חיים נחום לפניו) סרב ליתן לו את ידו ולהחזיר לו שלום.

מאת מאנדלשטם נפטרתי בשלום: כשנגשתי אליו והסברתי לו, מי הוא חיים-נחום ומה טיבו, הרטיבו עיניו הטובות של הזקן, ואלמלא כהיתי בו היה קם והולך מיד לבקש סליחה מאת חיים-נחום, – והיה גורם לו צער גדול עוד יותר. מאת חיים-נחום לא נפטרתי כל-כך מהרה בשלום: כששאלתיו, מה ראה שלא להחזיר שלום למאנדלשטם, הסתכל בידיו השחורות, ועיניו תמימות מאד ומעוררות רחמים רבים, ומפיו הסיע אבן-תרעומה כבדה:

– אדם כזה… אדם כזה…

ד

ושוב הכשלתי את חיים-נחום. וחיב אני להודות: הפעם הכשלתי אני אותו. לא באשמתי ולא מרצוני, אבל הכשל הכשלתיו.

הרבה קופיקות הפריש חיים-נחום לציונות ממכירת כובעיו: תרומת-חבר לועד חובבי-ציון שִׁלֵּם, עץ בגן-שמואל נטע, נדבה לקופת-הפועלים הביא, שקל שקל, ואף על מניה של הקולוניאלי-בנק חתם. גדול מאד וקשה מאד היה קרבנו זה האחרון: אלף ועשרים ושבע קופיקות, – הון עצום! עשיר מכניס ידו לתוך כיסו ומוציא עשרה, עשרים רובל בבת-אחת, ולא נודע, כי הוציא; הוא, חיים-נחום, יצטרך שנתים ימים להוציא עוד שתי קופיקות כל יום ויום, וכמה תודע לו ולאשתו ולבתו הוצאה זו! אף-על-פי-כן, עשה מעשה וחתם. דמי קדימה – מאה ושמונים קופיקה – אסף בידי הורנשטין ושלם עוד לפני שהתודענו אנחנו איש לחברו. מכאן ואילך הייתי אני גזברו. לא אחת ראיתי ענותו וידעתי, כמה קשו עליו הקופיקות הללו, ואל נא יחשוב לי אלהים לחטאה – לא אמרתי לו: “הרף!” –

סוף-סוף שלם את הקופיקה האחרונה – והמניה לא באה. זמן רב לא באה. היו איזו עכובים. בשעה זו איני זוכר עוד, בשל מה היו העכובים. מדי פעם בפעם היה בא אלי לשאול, אם כבר בא ה“ניר”? מתבייש היה להודות ולאמר, שהוא עצמו כבר כלתה נפשו לראות את “הניר”, והיה אומר:

– רוצה אני להראות לאשתי ולבתי… רוצה להראות לליב’לי ולפיני…

ואני מדי פעם בפעם מוכרח הייתי להחזיר לו אותה תשובה:

עדיין לא בא. בוא יבוא!

לבסוף בא “הניר”. מיד מהרתי לחיים-נחום. מצאתיו בשוק ופרשתי את “הניר” לפנים. כתב של גויים. אבל יש גם משלנו. והנה גם חותמת – גדולה, עגולה, ממש כחותמתה של המלכות, להבדיל. וידו השחורה טעמה את הניר, וניצוצות, – אל תבואו עמי בטרוניה, אם אמר: ניצוצות דקדושה, – רקדו בעיניו התמימות. ושוב לא יכלה לשונו לאבניו הכבדות, ורק שאל:

– הכל לארץ-ישראל?

– ודאי, רבי חיים-נחום, – החזרתי לו. – כל הכסף יֵצא לארץ-ישראל.

ופניו המגושמים נהרו…

*

הכשלתיך, רבי חיים-נחום. לא באשמתי ולא רצוני, אבל הכשל הכשלתיך. הקופיקה שלך לא יצאה לארץ-ישראל; אפילו חלק ממנה לא יצא לארץ-ישראל: אנשים רעים וחטאים בלעו אותה כולה. שומרים רעים וחטאים הפקדו עליה – והם גופם לא השאירו לה אפילו שיור כל-שהוא. הקופיקה שלך אלמלי פלחוה היתה שותתת דם ומח, ואותה בכל פה זללו זוללים עזי-נפש, אשר לא ידעו שבעה.

סלח-נא, כפר-נא, רבי חיים-נחום, לעווני. בקשתי להציב ציון לקברך, ואנכי – ממנוחתך הרגזתיך. כל ימיך היו רעים ומרים; עכשיו, בהודע לך גורל הקופיקה שלך, ירע וימר לך גם קברך.

סלח-נא, כפר-נא, רבי חיים-נחום. עצור במלים לא יכלתי. כי גדלה הרעה: מחוץ – מלחמה, בבית – רקבון…

“בוסתנאי” 1934

א

עשרים ותשע שנים עברו עלי בעירת-מולדתי, וכל אותן השנים לא זזתי ממנה אלא לזמנים מועטים, כגון שנות-גולה למקום תורה וכדומה; ידעתי כל פנה ופנה, כל עץ ואבן בה, ידעתי שיחת כל חיותיה ועופותיה, פרותיה ועזה, תרנגול ותרנגולותיה ידעתי כל שִׁפְעֵי-יָפְיֶיה וכל מַעמקי-כִעוּרֶיהָ – ראה ראיתיה רק פעם אחת בימי-חיי.

מעל גג בית-הכנסת ראיתיה פעם אחת, ואותה ראִיה שמורה לי בלבי עד עתה.

ב

לא מן הזקנים המופלגים הוא בית-כנסתה של עירתי, אף כי היא גופה בזקנות מופלגת תתחשב, ולפי המסורת כבר היה בה במאה החמש-עשרה גם ישוב של ישראל. ברם, אם לא זקן מופלג הוא בית-כנסתה, שיבה כבר זרקה בו: בן מאה וששים ושמונה הוא היום. וגם יחסן הוא: הדוכס סַאפְּיֶיהַא בנה אותו – מתנה לישראל. זֵכר לברכה, שברך אותו ואת אשתו הדוכסית חסיד אחד מישראל ונתקיימה בהם.

ומעשה שהיה כך היה:

ארבעה יָלדה יַאדביגה, אשתו האהובה של סאפייהא, וארבעתם קברה תיכף ללידתם. הראשון חי יום אחד ומת, השני חי שני ימים ומת, וכשנולד השלישי לא זזו מעריסתו יומם ולילה רופאים מובהקים – וכל חכמתם נסרחה: הילד חי שלשה ימים ומת. ושוב נתעברה ועלו שניהם, הדוכס והדוכסית, לרומא ונשאו ברכה מאת האפיפיור בכבודו ובעצמו, וגם ברכה זו לא הועילה ויצאה לבטלה: ארבעה ימים חי הרך הנולד, הרביעי ומת. וכשנתעברה חמישית שח לעפר ראשה ותשאל את נפשה למות, כי טוב לה מותה מחייה. ואף הדוכס עצמו התהלך קודר כל-היום: לצוד ציד לא יצא, לתיאטראות ולקרקס אות לא הלך ובמושב שרים ושרות לא ישב, כי עָגמה נפשו מאד.

ושם בחצרו של הדוכס, זקן אחד מאוכלי-לחמו, והוא ששם לילות כימים, לומד כתב ולשון של כל האומות ועוסק בכל שבע החכמות, לפני כמה שנים לאחר שלמד כתב ולשון שלנו, בקש ללמוד גם תורתם של ישראל. התחפש ועשה עצמו ישראל והלך למקום שאין מכירים אותו ­­– לַעֲיָרָה קטנה, בקצה האיפרכיה של הדוכס. עם בוקר נכנס לבית-המדרש, לבש טלית והניח תפלין והתפלל כבן-ברית. לאחר התפלה נגש אל הרב, – רבי מִיכַלֶי חסיד שמו, – והרצה בקשתו לפניו, שילמדו תורה, ונענע לו רבי מיכלי. מכאן ואילך היה יושב בבית-המדרש ולומד תורה כשהוא מעוטר טלית ותפלין כל היום. יום אחד חלץ תפליו, פשט טליתו ויצא לחוץ. פגש אותו רבי מיכלי, נסתכל בו וחרד חרדה גדולה: אין צלם-אלהים על פניו, – ומיד הסתיר עיניו ממנו. בו ברגע הבין הגוי, שרבי מיכלי הכיר בו, שגוי הוא והתחיל לבו מַשאיל בו: שמא ילך ויקבל עליו עול מלכות-שמים? אבל מחמת שחטא והִטעה את רבי מיכלי לא זכה לכך: נזכר את חצרו של סאפייהא – וחזר לשם. אף-על-פי-כן נשאר בו ניצוץ שבניצוץ מן המאור שבה, כמאמרם ז"ל: אפילו גוי ועוסק בתורה וכו'. ועכשיו, כשראה בצערו הגדול של סאפייהא, לבש אֹמֶץ ואמר לו:

­– אדוני דוכס, שמעני ואיעצך. בקצה האיפרכיה שלך יש עירה קטנה ושמה דְרוּיָה. רֻבָּה יהודים וְרַבָּם רבי מיכלי איש-אלהים קדוש הוא, ודבר אחד מדבריו אחור לא ישוב ריקם. עֲלֵה אליו אדומי הדוכס, וברכתו תאסוף אותך מאסונך.

קשה היה לו לסאפייהא לעשות את עצתו של הזקן: אחרי ברכתו של האפיפיור ילך לבקש ברכה מאת רב של יהודים? וכספר לאשתו הדוכסית מה שאמר הזקן, והיא לא פתחה פיה להשיב דבר, ורק אד עלה בעיניה היפות ושתי דמעות ירדו לה על לחייה החִורות, מחה אותן ברחמים רבים, ולמחר השכים לַחֲבוֹש את סוסו והלך לדרויה, וכשבא לשם ונכנס לבית-המדרש מצא לרבי מיכלי יושב בקרן-זוית ועוסק בתורה ושתי עיניו כגחלי-אש (וכל פניו מבהיקים משמשה של תורה, – הרכין מאליו ראשו, ולא יכול להוציא מפיו אלא תחנה קצרה:

– פַּן רַבִּין, ברכני נא…

מיד הניח לורבי מיכלי ידיו על ראשו וברכו ואמר:

– אלהים יתן את שאלתך, וישמח האב ביוצא-חלציו ותָגֵל אמו בפרי-בטנה…

ובמלאת שנה לבנו-יחידו, אשר ילדה לו יאדביגה אשתו האהובה, הביא סאפייהא מתנה לרבי מיכלי – סאה שלֵמה דינרי-זהב, לקח רבי מיכלי דינר אחד, שלא לְבַיֵּשׁ את הדוכס, ומן השאר סלק ידו"

– כתוב בתורתנו: “והכסף והזהב – נדבה לה'”.

בו ביום נתן סאפייהא צו לבנות בדרויה, העירה הקטנה שבקצה האיפרכיה שלו, בית-כנסת ליהודים, אשר יגדל וירום וינשא מכל בתי-הכנסיות שבערים הגדולות של האיפרכיה. “דיופלוסטון של אלכסנדריה של מצרים”. אף צוה להביא את רבי שמעיה שבי ישראל הכהן מק“ק קאמיי שבמדינת ליטא לעשות ארון-קודש, שאין דוגמתו ליופי ולנוי בכל בתי-הכנסיות של האפרכיה. ולמה דוקא רבי שמעיה ברבי ישראל הכהן מק”ק קַאמַיי שבמדינת ליטא? משום שרבי מיכלי נתן עיניו בו והעיד עליו, שיש בו ניצוץ מנשמתו של בצלאל בן-אורי בן-חור. ושתי שנים ומחצה לא הניח רבי שמעיה את האיזמל מידו עד אשר כלה מלאכתו לעשות את ארון-הקודש מן העץ, שהובא לשם כך ממדינת-הים. והמלאכה מלאכת-מחשבת: אֶרֶג-חוֹרַי, ובתוך הארג כמה מיני דיוקנין – של חיות ועופות, ולא, חלילה, של אדם, וגם בנשיאת הכפים שלמעלה מן הכפורת אין דמות-אדם, רק אצבעות מפושקות לחמשה אוירים, כמנהג ברכת-הכהנים. והארון כלו מוצב על שני אריות פעורי-פה וחורצי-לשון, וראשו מגיע עד התקרה. וממעל – נשר פורש כנפים ועל ראשו – כתר-תורה.

וכששלמה כל המלאכה עשה הדוכס משתה לכל יהודי-העירה. והשתיה כדת – אין שותה אלא שכר-שעורים ותמד של דבש. וכטוב לב במסובים בשכר ובתמד הגיש הדוכס לרבי מיכלי מתנה – כתב-שחרור כתוב בכתב-ידו וחתום בגושפנקה שלו לשחרר את בית-הכנסת מכל מיני מסים וארנוניות עד העולם. חזרו רבי מיכלי וכל חשובי-העדה והגישו מתנה לדוכס – גביעי-הכסף והזהב של קדוש והבדלה. והנשים שגרו דורון לדוכסית – את הָרְעָלות של שבת ויום-טוב.

ורבה וגדולה השמחה בדרויה – אלמלא לא ערבה השמחה, לקַיֵּם מה שנאמר: אל תשמח ישראל וכו'. שבת ראשונה ירד לפני התיבה רבי מיכלי עצמו, וכשהגיע לסוף שיר-הכבוד הרים ידיו וקרא בכל כחו: “יערב נא שיחי עליך, כי נפשי תערוג עליך” – ופרחה נשמתו. קראו עליו:צמאה לך נפשי כמה לך, בשרי" – והתירו כהנים לעסוק בקבורתו.

וכשהגיע השמועה לדוכסית על מותו של רבי מיכלי נהגה עליו אֲבֵלוּת י"ב חודש, ומכאן ואילך היתה שולחת כל שנה ושנה ביום מותו דינר-זהב, דינר-זהב לכל שופר של צדקה, שהיה בבית בכנסת שבדרויה. –

אלה תולדות בית-הכנסת הגדול של עירת-מולדתי, כפי שקבלתי בימי-ילדותי מפי זקנים וישישים.

ג

ואני ילד כבן-שמונה ונפשי יודעת מאד קדושתו של בית-הכנסת הגדול בעירתי.

ילד כי יִוָּלֵד, והביאוהו לבית-הכנסת לְיַהדו. פה בית-היוצר לנשמתו של אדם מישראל: לכאן הוא נכנס גוי, מכאן הוא יוצא ישראל. – בחור ובחורה כי ינשאו זה לזו, ופרשו עליהם חופת-קדושיהם בחצר בית-הכנסת הגדול. פה קושר אדם מישראל את קשריו: לכאן הוא נכנס מותר לכל, מכאן הוא יוצא אסור לכל. – אדם כי ימות, והעמידו מטתו “על הגבול”, אל מול פני בית-הכנסת הגדול, והודיעוהו כי במתים חפשי הוא. פה מתיר אדם מישראל את קשריו: ראן נעשה חיב בכל, כאן נעשה פטור מִכֹּל.

ספר-תורה כי יִכָּתֵב, והביאוהו תחלה לארון-הקודש של בית-הכנסת הגדול; כאן ישהה יום-יומים, ומכאן יֵצא אל בית-התפלה אשר לשָׁם יְעָדוהו, פה יכניסוהו ראשׁונה אֶחיו הזקנים לָאִדְרָה רבה של קדושה ויקדש גם הוא. – חולה מסוכן כי יהיה בעירה, ובאו קרוביו לבית-הכנסת הגדול לבקש רחמים; כאן יפתחו את ארון-הקודש ואת כל תחנת-לבם ישפכו לפני אלהי-הרחמים. פה בית-אלהים וזה שער-השמים. – אדם כי יחטא וכבד עליו משא-נפשו ובא אל בית-הכנסת הגדול להתיחד עם אלהיו; כאן יעמוד נדכה ושחוח בקרן-זוית ויבקש סליחה ומחילה. פה ימלא אדם מישראל פגימת-נפשו ויטהר מחטאתו.

ומה גדול הבית הזה! עכשיו, שנתמעטו הלבבות והפרצות מרובות, אין חוששים להתפלל בימים נוראים אפילו ב“מנינים” הקטנים. לשעבר, כשהיתה יראת-אלהים בלבבות, לא היו מתפללים בימים נוראים אלא בבית-הכנסת הגדול. לְקַיֵּם: “ברוב עם הדרת-מלך”, אפילו “הַכַּת” היתה סוגרת שני “מניניה”, ומ“זכור-ברית” עד “לשם ה'”¹ היתה מתפללת בבית-הכנסת-הגדול. וגם מן הישובים הסמוכים היו הכל באים העירה להתפלל ימים נוראים בבית-הכנסת הגדול. וכשהיו הכהנים עולים לדוכן, לא היתה הָרְחָבָה שלפני ההיכל מספיקה לכֻלם. ועם כל הצבור הרב הזה לא היה בית-הכנסת מתמלא אלא מן הבימה ולמעלה. עד לכותל מזרח, ואלו מן הבימה ולמטה, עד לכותל מערב, היה כֻלּוֹ רֵיק.

ומה נורא הבית הגדול הזה! יומם מתפללים בו החיים, ולילה מתפללים בו המתים. אין הם באים להתפלל בתוך בית-תפלה אחר שבעיר, אלא בתוך בית-הכנסת הגדול בלבד. ומנהג נהגו המתים: כָּלוּ לו ימיו של מי-שהוא מבני-העיר, הם מקדימים לילה אחד וקוראים אותו לעלות לתורה: “יעמוד רבי פלוני ברבי פלוני” – וזוהי חתימת גזר דינו. וחוק לו לאַיְזִיק הַשַּׁמָּשׁ הזקן: בלילה-בלילה, לאחר שהוא נועל את בית-הכנסת, אין הוא מסתלק עד שיקיש תחלה שלש פעמים בטבעת-הנחושת הגדולה והכבֵדה, התלויה בדלתו של בית-הכנסת – סימן למתים, שנתפנה הבית והגיע שעתם לבוא לתפלה. ובבוקר-בבוקר, כשאיזיק בא לפתוח את בית הכנסת, אין הוא פותח ואין הוא נכנס עד שיקיש שוב שלש הקשות תחלה – סימן למתים. שכבר נגמרה שעתם והם צריכים להסתלק. כך עושה איזיק יום-יום, זה יותר מחמשים שנה. בוקר אחד נגש אל הדלת, ועד שהקיש עליה שמע קול יוצא מבפנים: “יעמוד רבי יצחק-איזיק ברבי מאיר-שמעון לוי!” – ומיד הבין מה פרושה של קריאה זו. פתח את בית-הכנסת, התפלל על הצבור, השלים פרקי-תהלים עד סוף ספר, כמנהגו בכל-יום, שב לביתו ועלה על מטתו, הזמין מנין-עשרה, שיאמרו עמו ודוי, לבש כתונת נקיה ונטל ידיו – ונחה נפשו. ובחזירתנו מן הַוָלְּיָה הסביר לי אחד מחברי, פילוסוף גדול בן שמונה:

– חביב היה אַיזיק על המתים, בשביל שיותר מחמשים שנה היה מודיע להם כל-לילה זמן-תפלה. לפיכך חכו ולא קראוהו לעלות לתורה עד שנגש לדלת, להודיעהו שהוא הולך למות, ויהא סִפֵּק בידו לאמר ודוּי כהלכה…

ומה קדוש הבית הגדול והנורא הזה! אלהים בכבוֹדוֹ ובעצמו מגן לו. כמעט כל קיץ וקיץ נופלת דליקה בעיר, היו גם דליקות שֶׁהֶחֱרִיבוּ רֻבָּה של העיר, – בבית-הכנסת ובארון-הקודש העשוי עץ לא שלטה האש אפילו פעם אחת. ואי-אפשר כלל שישרף ארון-הקודש, משום שהוא ובית-הכנסת עתידים שיקבעו בארץ-ישראל, בירושלים עיר הקודש. וכיצד יקבעו שם? כשיבוא משיח יתכנסו כל ישראל שבדרויה לתוך בית-הכנסת הגדול, כלם יחדו יקראו פה אחד ולב אחד “שמע ישראל!”, ותיכף יֵעָקֵר הבית מכאן ובשתי טיסות יבוא לְשָׁם, טיסה ראשׁונה – מדרוֹיה עד הים הגדול, וטיסה שניה – מן הים הגדול עד ירושלים עיר-הקודש. ישראל שבפנים יפתחו פיהם ויאמרו הלל הגדול, והגויים שבחוץ יורידו לארץ ראשם וידמו כאבן.

ולמה מְחִלָּה יוצאת מתחת בית-הכנסת הגדול ועוֹברת תחת נהר-דְרוּיְקָה ותחת הים הגדול ומגיעה עד להר-הבית בירושלים עיר הקדש? – אין איש יודע. אלו לשֵם גלגול-מחִלות, היתה מגיעה עד להר הזיתים ולא עד להר-הבית. סוד-המחִלה סוד-סודות הוא, ועכשיו אין איש יודע אותו. רבי מיכַלי חסיד הספיק לגלותו לתלמידו וממלא-מקוֹמוֹ, לרבי חיים-אברהם הגבוה, ורבי חיים-אברהם חזר וגלה אותו קודם מותו לתלמידו וממלא-מקוֹמוֹ שלו, לרבי מאיר שמואלקס, אבל רבי מאיר לא גלה אותו לרבי יעקב-מנדיל, שהסוד לא נתגלה לו? – משום שרבי חיים-אברהם לא זזה ידו מתוך ידו של רבי חיים –אברהם, וכך קבלו הם את הסוד איש מפי איש. ואלו רבי יעקב-מנדיל פרש שתים-עשרה שנה מכל העולם כוּלוֹ וגם מרבי מאיר רבו, וכל אותן השנים ישב בעיר אחרת, בעירה של אשתו, ועסק בתורה יומם ולילה, ולא יצא מן הבית שבָּנה לו חותנו ולחוץ, עד שבאו שני שליחים מדרויה והחזירוהו לְשָם כמעט בעל-כרחו, כדי למלא את מקום רבו שמת וצוה קודם מותו שעל כסאו לא ישב זר, אלא תלמידו זה. ועם רבי מאיר מת הסוד.

עכשיו, בימי ילדותי, חי עדיין רבי יעקב-מנדיל. זקן מופלג הוא. אומרים עליו, שהוא בן שמונים ויותר. ואני וחברי, בני שמונה-תשע כמוני, מביטים אחריו ובאימה ופחד אנו דנים אותו לכף-חובה מפה לאוזן:

– אי לך, זקן! עד שישבת סגור ומסוגר בביתך ושָנים על שָנים לא ראית פני אדם, מוטב שהיית יושב עם רבי מאיר רבך ומקבל ממנו סוד-המחִילה.

אשרינו, שהזקן אינו שומע ואינו יודע מה שבפינו ובלבנו עליו. אלו שמע וידע היה… אבל מה שהיה עושה זקן תקיף-רוח זה – אינו ענין לכאן.

ד

על גדולת בית-כנסתם גאותם של בני-עירתי, ובני העירות הסמוכות מתקנאים בהם. כשאדם אומר לחברו, והלה אינו מאמיני הרי הוא חוזר ואומר בלשון תמיהה:

– שמא רצונך, שאביא לך דוקא את בית-הכנסת הַדְּרוּיִי להשבע בו? –

מתגאים בני-עירתי בבית-כנסתם, אבל גם מצטערים עליו: הזמן תקע שניו בו והן אוכלות אותו. כתליו השחירו, חלונותיו נשברו, גגו התמוטט ונעשה חלולים-חלולים; הגשמים יורדים לתוך הבית בימות-הקיץ, והרוחות מתהוללות בתוכו בימות-החורף, ולפני קרתן מי יעמוד, ויש אשר אפילו בשבת באים להתפלל רק שנים-שלשה “מנינים” – מזקני-ההמון, שאינם טועמים טעם-תפלה אלא בבית-הכנסת הגדול.

ויותר שבני-עירתי דואגים: מאין ימָּצא להם הממון הרב לתקון בדקי הבית, הם דואגים: מי ישלח ידו בקודש – ואפילו לתקונו – וישלם? מגירסא דינקותא הם זוכרים אותו מעשה של פֶּרֶץ-עֻזָּה, ויראה גדולה הם יראים לנפשם. וכבר יש ראיה לדבר, שאין רצונו של בית-הכנסת, כי תגע בו יד אדם. לפני שנתים, כשהתחילו גשמים שוטפים דרך החלונות, התנדב הֶשיל הצבע-הזגג לתקן אותם על דעת עצמו לכל-הפחות תקון כל-שהוא, ועלה בסולם אליהם, ומיד נענש: נשמט הסולם מתחתיו וחדשַים התהפך על משכבו שבור-יד ונקוע-רגל.

היו ישיבות של הגבאים, היו אספות של הקהל. לבסוף נמצא מי שלבש עֹז ואמר:

– אין מביאים ראיה מהֶשיל. הוא עשה על דעת עצמו, ואנו נעשה על דעת המקום ועל דעת הצבור, וזכותו של רבי מיכלי חסיד תגן עלינו.

– אמן ואמן! – נענה הקהל אחריו, ובו במעמד נכתבה ונחתמה החלטה להתחיל בשעה טובה ומוצלחת בתקון בדקי בית הכנסת הגדול.

העתקה מן ההחלטה נשלחה לכל הישובים הסמוכים, להשמיע את תושביהם על הנדבות, שכן גם הם באים להתפלל בבית-הכנסת בימים נוראים. אל העשירים שבהם נסעו שליחים מיוחדים מבין חשובי-הקהלה. נמצא מי שיעץ עצה טובה – לשלוח מכתב למַארֶצקי. בשעתו היה נער את נערי ישראל בדרויה, אף-על-פי שגוי הוא, ול“כל-נדרי” היה בא גם הוא לבית-הכנסת הגדול; עכשיו הוא ממופלגי-העשירים במוסקבה. ומארצקי, – זָכרה לו אלהינו לטובה! – לא שכח ימי-נעוריו ושלח נדבה בעין יפה. ברם, רוב הכסף, שהיה בו צורך, הכניסו בני-עירתי עצמם, – ביחוד אנשי-ההמון, שבית הכנסת הגדול מקדש הוא להם. אפילו אורי העני – כך שמו בעירתי, שכמעט רֻבָּה עניים – הביא את נדבתו.

– רבי, – שאל אורי את הרב: – זה כמה מצרף אני פרוטה לפרוטה, וכבר יש בידי רובל שלם לתכריכים. מותר להפריש מחציתו לתקון בית-הכנסת?

צְמַרְמַר הרב – והתיר. _

תחלה אמרו להביא בנאים מומחים מן נכרך. אולי מווילנה עצמה. עכבו משה-דוד ובניו הבנאים. אף הם, ברוך-השם, לא קטלי קני באגמא, ובשום פנים לא יוַתרו על מצוה גדולה זו, לתקן בדקי בית-הכנסת הגדול. תם הפחד, בטלה האימה ופרחה המצוה. ובפרט כשיש מתן שכר בצדה.

והעבודה הֵחֵלה. תיכף אחרי שׁבועות החלה, כדי שיהא ספק לגמרה עד ימים נוראים.

איני יודע עוד, מה היה היום ההוא לזקני הדור בעירתנו; לי ולחברי, יַלדי הדור, היה יום גדול, כשהתחילו משה-דוד ובניו מקיפים את בית-הכנסת פגומים. פטורים היינו אותו יום מכל המצוות; חוששני, אפילו ממצות-תפלה. מי פטר אותנו – איני יודע, אבל פטורים היינו. אין רבי ואין “חדר”, – הכל בטל ומבוטל. רק כאן ליד בית-הכנסת, על כֵּף נהר-דרויקה – עולם מלא… ולא היום ההוא בלבד היה יום גדול; היו לנו, לי ולחברי, עוד ימים גדולים. וביחוד, אותו היום הגדול. כשבאה במימי-הדרויקה ספינה טעונה כֻּלָּהּ רעפים, ועשרות מתנדבים עמדו בשורה, הללו על הקרקע והללו על הפגומים. זה למעלה וזה למעלה מזה, עד לגג בית-הכנסת, ויד ליד זורקת את הרעפים ואחד אחד הם עולים עד למעלה עליונה. וליב-מנְקָה הַבַּלָּן הוא המנצח על כל השורה האוכה. ואני – המאושר ! – במעלה העליונה, ליד משה-דוד ובניו, האחרונים לקבל את הרעפים ולהניחם שורות-שורות; וליזר, בנו בכורו ויד ימינו של משה-דוד הוא-הטוב והמטיב! – חוזר וּמִתְפַּיֵּס ומַתְפִּיס לי מקום להסתכל בכל ולראות הכל.

זאת הפעם, הראשונה והיחידה, ראיתי את עירתי, ואת כֻּלָּה בבת-אחת ראיתי.

ה

הנה עיָרתי, הנה היא נגדי, כאילו על כפים חקותיה.

מימינה ערוגת-זהב רחבה, אין תחלה לה ואין סוף לה, ומשמאלה ערוגת-בדולח צרה, תחלה אין גם לה, וסופה נעוץ בערוגת-הזהב. לשתיהן יקראו בני-עירתי בשמות: לערוגת-הזהב יקראו דְוִינָה, ולערוגת-הבדולח – דְּרוּיְקָה. ועל שׁמה שׁל זו נקראת גם העיר כֻלה – דְּרוּיָה.

לא אחת אִוְּתָה נפשי לדעת, מפני-מה הדווינה אין לה לא תחלה ולא סוף, והדרויקה תחלה אין לה, וסוף יש לה? שאלתי את גדלי ביתי, והם לגלגו עלי. תשובה לא היתה בפיהם. משום שתשובה לא היתה בפיהם לגלגו עלי. לסוף שאלתי את רפאל-גרשון, אולי יבוא יום ואספר לכם, מי היה האיש ומה היה הוא לי ולחברי בימי בִכּרֵי לִבֵּנוּ. והוא, שחקר הכל וידע הכל ותשובה היתה בפיו לא לגלג עלי וגלה לי רז זה:

– פעם אחת, בליל-קיץ, הקיצה הדרויקה משנתה, כי נגע בה הַיָּרֵחַ, אשר ירד לרחוץ את פניו במימיה הבדולח. ובראותה את האורח, אשר בא בגבולה, נתמלאה שמחה ותגדל בעיניה מאד. ומיד עבטה ארחה ותקרב אל הדווינה, אחותה הגדולה, לספר לה על הכבוד, אשר עשה לה הירח, כי בחר בה ובבדולח-מימיה. ותקנא בה הדווינה קנאה גדולה ותחזק בה לבלוע אותה, ומאז לא תרפה עוד…

עתה ידעתי סודה של הדרויקה, ובלבי סלחתי לעוונה, כי אהבתיה. מה בכך, שהתיהרה פעם אחת? הכל מתיהרים. אפילו רבי אברהם הכהן, שאין כמותו חשוב בעירתנו, ומתלחשים עליו, שיש לו מגלת –יוחסין עד אהרן הכהן, ותמיד מפַנים לו כל הכהנים דרך לעלות ראשון לדוכן, – אפילו הוא מתיהר, רבות פעמים מתיהר. ולמה לא נענש הוא? –

עכשיו אני, ברוך-השם, בחור כמעט בן-תשע. אבל עוד בהיותי ילד כבר הייתי מצוי אצל הדרויקה, כי שם בית רבי אברהם-יעקב רבי, שלמדני אלף-בית, ויודע אני בה, שחוץ מחטא יחיד זה, אשר שמעתי מפי רפאל-גרשון, אין לה חטא. לא כאחותה הדווינה, שחטאיה ופשעיה עצמו מספר, וגם השנה טִבְּעָה ילד מילדי ישראל, ולא נתנה אפילו להביאו לקבר-ישראל, כי קברה אותו במצולותיה, וככל הקבורים במצולות-ימים ונהרות נשמתו תועה גם היא כל הלילה, ומנוחה אין לה. לא כדווינה הדרויקה, כי טובה וישרה היא, ומאתה לא תצא רעה.

בעלי הנפש היפה שבעירתי שותים מי-הדווינה, ואין הם חוששים לתוספת שאינה זהב, הנמצאת לפרקים במימי זהבה. איסטניסים שותים מי-הדרויקה, שבדולח טהור הם. וחיים-יוסיל, שואב-המים, כשהוא בא לבית-המדרש לקבלת- שבת, ותופס לו את מקומו ליד הדלת, עיניו הקטנות, המופלגות הרבה מחטמו הגדול כאילו הן מתכונות לברוח מפניו, מביטות מאליהן אחרי “בעלי-הבתים” שלו, הנכנסים והיוצאים ועוברים עליו, ושפתיו המרופטות דובבות ומעידות עליהן מאליהן:

– “דווינה… דרויקה… דווינה, דווינה… דרויקה”…

“מים שלנו” למצה של פסח מצותם דוקא במי-הדרויקה. היא כשרה ומימיה כשרים. ואוהב אני להסתכל ברב הזקן, כשהוא עוסק במצוה זו. פניו חמורות מִכֹּבֶד-זִקנה ורגליו ממהרות אל הנהר. כל הזקנים שבעיירתי, כשהם הולכים לעשות מצוה, רגליהם ממהרות. ואחרי הזקן – מנחם-מאיר שַׁמָּשׁוֹ, המלוה אותו תמיד כצל המלוה את האדם, ובידו המחץ החדש אֶרֶך-הַקַּתָּה. ואחרי מנחם-מאיר נוסעת החבית החדשה, רחבת-בטן וצנופה בד נקי וטהור. סתם כלים של פסח יש להם שמירה משנה לשנה בשידה, תיבה ומגדל; המחץ ארך-הקתה והחבית רחבת-הבטן אין להם שמירה, וכל שנה ושנה בפרוס הפסח מסתלק מנחם-מאיר מחפני הרב לשעה קלה ויוצא עם הרבנית הזקנה לקנות מחץ חדש וחבית חדשה. – אחרון אחרון באורחה, ההולכת לדרויקה – אני. איככה אוכל שלא לראות את הרב הזקן כשהוא נעשה אחת בשנה שואב-מים, כביכול חיים-יוסיל? וכאני קרב אל החבית, מיד גוער בי מנחם-מאיר ומרחיקני ממנה: אין אני נאמן עליו, שידי וכיסי כשרים לפסח. וכיון שבאורחה מגיעה לשם מפשיל הזקן את שרווליו, דולה מן הדרויקה ומערה לתוך צניפת-החבית, דולה ומערה. ידיו הזקנות מרתתות, וכשמנחם-מאיר מבקש לסייעו הוא זועף. ודאי הוא רוצה, שתהא המצוה כלה שלו. ואני תמה: מנחם-מאיר אינו זז ממנו כל ימיו ומהלך אחריו כצל; מה איכפת לו לזקן, אם מנחם-מאיר לא יזוז ממנו ויהלך אחריו כצל גם בגן-עדן? – לסוף הוא דולה ומערה לתוך החבית מחץ אחרון, והחבית זזה ממקומה. עכשיו היא נוסעת ראשונה: ריקם בא ומלאה קודש היא שבה. והזקן את מקומו לא ינח. אנה פנה, אנה הלך חמר-פניו? רוך בין-ערבים, מתק-שקיעה נח עליו. ועיניו הזקנות נטויות אל הדרויקה ונושאות ברכה לה. מי מאתנו, ילדי העירה, לא ידע פרשת חייו של הרב הזקן? כאן על שפת הדרויקה, נולד, כאן עברו עליו רוב ימיו, כאן קים את התורה והמצוה, אשר למדוהו רבותיו, ומכאן גם ברכתו לה, לדרויקה. ודמעה מטפסת ויורדת לו על קלף-פניו ונבלעת בשיבת-זקנו, – דמעת-תודה לשעבר ודמעת – תפלה להבא… רגע אחד – והוא עוקר רגליו והולך לו. פסיעה-פסיעה, עקב בצד אגודל. ומנחם-מאיר מהלך אחריו ובידו המחץ ארך-הקתה, וטפין-טפין, שיירי קודש, מטפטפות ויורדות לקרקע. טפין אלו – כך שמעתי – מעבירות את הרוח הרעה, השורה על צפרנים הנשלכות לקרקע. ושוב טני אחרון-אחרון לאורחה הקטנה, ולבי טוב עלי. מחר מצה ראשונה, – “תנור ראשון” של הרב, – ולי ולחברי מתחילים ימים טובים.

לא הרב בלבד, – כל ישראל כרוכים אחרי הדרויקה, וכל ראש-השנה וראש-השנה הם עושים אותה שליח לטהרם נכל חטאתם ולהטיל שלום בינם לבין אביהם שבשמים. רפאל-גרשון הוא היחידי, שאינו הולך לתשליך. “עבירות, – הוא אומר, אינן מאכל-דגים”. ואני איני יודע, אם בתום-לב הוא אומר כך, או שׁכַּוָּנָתוֹ ללגלג. כיצד אפשר ללגלג על מה שכתוב? ואלו בסדוּר אוֹרח-חיים שלי כתוּב בפרוש: “הולכים לנהר שיש בו דגים, ואומרים סדר-תשליך”. מפי משה-חיים הַשַּׁמָּשׁ של מנין רבי זֶליג, שכל ימיו הוא מתיָרא מפני חבוט-הקבר, שמעתי לא אחת, שרפאל-גרשון, אף-על-פי שתלמיד חכם הוא, לא יִנָּקֶה מחבוט-הקבר בשביל שאינו הולך לתשליך, ואלמלי לא יראתי להקניטו, הייתי משדלו שיחזור בתשובה. חוץ ממנו הולכים כל ישראל לתשליך. ולא לדווינה. לא משום שבדווינה אין דגים. אדרבא, הדווינה יש לה דגים הרבה יותר מהדרויקה, וגם גדולים הרבה יותר מאלו של הדרויקה: לאותה סעודה, שעשה סאפייהא לאחר גמר בנינו של בית-הכנסת, נצוד בדווינה דג גדול – מעין דגו של יונה, וכשפלחו את בטנו מצאו בה פעמון-זהב וטס-זהב שחקוקות בו עשרת-הדברות, ושניהם תלויים עד היום בעץ-החיים של ספר-התורה, שמוציאים אותו מן ההיכל בבית-הכנסת הגדול רק פעם אחת בשנה – במנחה ליום-כפורים כשמפטירם ביונה. אלא שהדווינה היא דווינה, נהר ככל הנהרות שבעולם, ואלו הדרויקה עוברת על פתחם של ארבעה בתי-כנסיות ובתי-מדרשות: בית הכנסת הגדול ו“הקלויז” ובית-המדרש הגדול והמנין של רבי זליג. לא לחנם זכתה לכך. ודאי חשובה לפני המקום. וכל ראש-השנה וראש-השנה היא עושה את שליחותם של ישראל: מקבלת את חטאתם ומשליכה אותם, במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלועל לב לעולם", כמו שכתוב בסדר – תשליך, והם שבים לבתיהם בשלום, מנוערים מכל חטאיהם ופשעיהם וראויים לכתיבה וחתימה טובה.

אחד הוא משה-חיים הַשַּׁמָּשׁ, השונא את הדרויקה וירא אותה, אף כי גם הוא חי כל חייו על שפתה, ובחלונותיו של מנין רבי זליג הוא רואה אותה כל היום. ולא אותה הוא ירא, כי אםאת הנשים הכובסות, היורדות המימה וערמות לבנים צואים על שכמיהן. ולא את הנשים הכובסות הוא ירא, כי-אם את המזורים שבידיהם, החובטים את הלבנים הצואים, כדי לנקותם מחלאתם ולהלבינם, וכיון שעולה-באזניו הד-קולם של המזורים מחוירים פניו, קמטי מצחו נעשים עמוקים משהיו וזקנו הצהוב, שהפך שיבה דלוחה, מרתת וממטיר מחמת רֶתֶת נקודות-טַבַּק על כל סביביו.

– מה לך, רבי משה חיים?

– השומע אתה?

– קול המזורים של הנשים הכובסות?

– כך יחבוט המלאך-דומה את כל אדם בקבר.

ומשה-חיים הופך את פניו הַחִוְּרִים אל הקיר, זקנו מרתת וידו הימנית מכה על חָזו השמאלי:

– “אשמנו, בגדנו”…

משה-חיים ירא מפני חבוט הקבר ושונא את הדרויקה; ואני חבוט-הקבר איני ירא, – נסיתי לירוא ולא יכלתי: עד שהיראה כבשה אותי נמסה כולה ונשכחה, – ואת הדרויקה אני אוהב, ושם גם חברים טובים מחכים לי.

שלשה המה החברים הטובים המחכים לי שם: אהרן-פרץ, בנו של אברהם-מאיר שכננו, זלמן-וולוול, בנה של זלדה חוה’ס שכנתנו, והשלישי – ז’וּק. ז’וּק אין לו לא יחוב-אב ולא יחוס-אֵם. שהרי כלב הוא, כלב שחור, קִוֵּץ ופקח, ושלשתנו – אני ואהרן, פרץ וזלמן-וולוול –שותפים בו. איש-איש מאתנו חיָב במזונותיו שבוע, משבת לשבת, וכל אותו שבוע מי שמפרנסו הוא בעליו. פרוש: כל אותו שבוע הוא המטַיֵל עם ז’וק יום-יום לפנות ערב, לאחר “החדר”. מובן, שאין הוא מטיֵל עמו לא בשוק שבטבור העירה ולא ברחוב הגדול. לטיֵל בשוק וברחוב הגדול עם כלב, – ולא עם כלב אחד, אפילו עם שני כלבים, – כך נאה וכך יאה לוולאדקה סומוביץ', ולא לבחור מישראל, שכבר הגיע לכלל גמרא. אבל מטיֵל המפרנס בשבוע שלו עם ז’וק בסמטות רחוקות ואינו חושש. ופקח מופלג הוא ז’וק, וכל שבוע הוא מכיר את מפרנסו: כיון שרואה אותו מיד נכרך אחריו. זלמן-וולוול, שלשונו חריפה, אינו מתירא גם להתלוצץ ולאמר, שז’וק בקי בסדר-הפרשיות ובפרוש הותנה: טיול – כל אחד ואחד לחוד; רחיצה בדרויקה – כל שלשת השותפים יחדיו וז’וק עמהם. לפי גילנו עדיין לא הגענו לכלל היתר רחיצה בדווינה הזֵּדוֹנה, אף היה מעשה והתרתי לי בחשאי לטעום טעם רחיצה בדווינה, ואלמלא עמדה לי זכותי, שבן-זקונים אני, הייתי נענש יותר משנענשתי. הרחיצה בדרויקה הַכְּשֵׁרָה הותרה לנו, ואפילו שומר אין מעמידים לנו: נאמנת הדרויקה, שלא תעשה רעה עמנו. ואם שומר אין לנו, אין שואל ואין תמה, מה לז’וּק ביננו. אנו שטים והוא שט. אנו שטים לפניו והוא אחרינו. אנו זורקים לפניו כפיסי-עץ. והוא מדביקם ומביאם לנו בפיו. פקח הוא ז’וק. וטוב לנו ויפה לנו בעולמנו. ואין בכך כלום, שבשעה שאנו רוחצים ושטים ומתהוללים יחד עם ז’וק בדרויקה מכניס גרישקה הרועה גם את עדרו לרחיצה. אדרבה, פנים חדשות אלו מוסיפות הנאה. גרישקה חציו גוי וחציו ישראל, ואלמלא ערל הוא היה כולו ישראל. הוא אוהב חלה של ישראל, וכשנותנים לו פרוסה יפה, מברך “המוציא”. ואני אוהב לשמוע את הברכה יוצאת מפיו של גוי: כל מלה – בוּל-עץ. והעדר – עדרם של ישראל. הנה גם פרתנו שלנו. כמעט עמי יחדו גָדלה בביתנו. “טפרושקה, טפרושקה” – ומיד היא מפנה את ראשה אלי, מעלה גרה ועיניה הגדולות, השחורות שואלות: “מה אתה שואל מעמי? את חֲלָבִי? עדיין לא הגיע השעה”. וגרישקה יודע את נפשי ואת פרוסת-החלה, אשר יקח מאתי בשבת, והוא זורה לי מלח על כף-ידי הפרושה אליו, וטפרושקה בולעת בבת-אחת את כל הגרה אשר בפיה, וחוזרת ומלקקת את ידי. ולשונה מגרדת את אצבעותי ומלקטת כל גרגיר-מלח שדבק בהן. וטוב לי ויפה לי בעולמי, וכל מה שטרח בעל-הבית לברוא את הדרויקה ואת אהרן-פרץ ואת זלמן-וולוול חברי ואת ז’וק ואת טפרושקה ואת גרישקה – לא טרח אלא בשבילי. ברוך הוא וברוך שמו.

ועדיין אני עומד על גג בית-הכנסת הגדול ועיני מלטפות את ערוגת-הבדולח, אשר משמאל לעירתי – את הדרויקה שלי – ואני נזכר גם את חָרְפָּהּ, ושאלה מנצנצת בלבי: שמא טוב ויפה לי ולחברי חָרְפָּהּ מִקֵּיצָה?

עד שֶׁיוּרְקָמִי, שר הברד והקור, עושה את מלחמתו הגדולה והקשה עם הדווינה, כופתה ומשליך קרחו עליה, כבר כפותה לו הדרויקה, ואין עוד צורך בגשר-העץ, אשר נטו עליה ידי אדם: הוא, יורקמי, כבר נטה עליה את גשרו שלו – את גשר הקרח. חיים-יוסיל כועס: כמעט יום-יום הוא צריך עכשיו לפתוח פה לקרח, כדי להוריד את דלייו לתוכו ולדלות מים לבעלי-הבתים האיסטניסים שותי מי הדרויקה. בשכר זה הוא תובע עתה תוספת פתה חמה ללחם החם, שהוא מקבל מאת בעלות-הבית כל יום ראשון בשבת. אבל אין כעסו של חיים-יוסיל כעס: יקח את הפתה הנוספת יחביאה בחיקו ויסור כעסו מעליו.

ואני וחברי מה לנו חיים-זיסל ומה לנו כעסו? הקרח שעל הדרויקה חלק כזכוכית, ובאלפי עינים הוא קורץ אלינו: קומו ועלו! ובשמחה רבה אנו עולים – אני ואהרן-פרץ וזלמן-וולוול – וז’וּק.

“שמונה-עשרה!” – מכריז זלמן-וולוול, ואיש-איש משלשתנו מדביק רגל אל רגל, וכהרף-עין אנו קושטים על-פני הקרח זה אחרי זה. – “ויאמר דוד!” – מצוה אהרן-פרץ, ושלשתנו מכסים את פנינו וטסים שוב על-פני הקרח זה אחר זה. – “ברכת כהנים!” – מסיים אני אחריהם, ושלשתנו פורשים את ידינו למעלה, חוברות אישה אל אחותה, ובטיסה אחת אנו חוצים את הדרויקה לכל רחבה זה ליד זה. – “שלום עליכם, עליכם שלום!” – קוראים אנו שלשתנו פה אחד, ושלובי-יד אנו רוחפים על פני הקרח. שוא קרתו הצורבת של יורקמי הזקן; בנו, בכל גופנו, בכל נפשנו תוקד אש, אש עלומים.

וז’וּק מכשכש בזנבו. לא כשכוש של שמחה וחדוה אלא כשכוש של בושה וחרפה, וראשו מורד למטה. דומה, שהוא תוהה על עצמו: ארבע רגלים לו, ואף אחת מהן אינה יפה לקרח. וזלמן-וולוול לוקחו על זרועותיו, מחליק את גבו ברחמים רבים ומסביר לו:

– ז’וצ’ינקה, יחף אתה, ולפיכך לא תוכל להחליק על הקרח.

… במנין רבי זליג נדלק נר. זלמן-וולוול מוריד את ז’וק מעל זרועותיו ומוסר הודעה:

– “והיה כזה יום-מחר!” – – –

“בוסתנאי” 1934

לנשמת דודי רבי אהרן-יעקב ווילר

א

כל הלילה הבהילוני מחלומות רעים. אין אני זוכר אותם. אולי לא זכרתים גם בו ברגע. היראה הגדולה, אשר יראתי מפניהם אכלה אותם מיד, אבל היא גופה, היראה, נשארה תלויה בזכרוני לימים רבים, ויש אשר עוד היום תצוף ותעלה פתאום מתוך נבכי תהום. שלשים ושש שנים היא צוללת, ולקרקעה של התהום עדיין לא הגיעה… עמי יחד תגיע לשם.

עוד לפני ארבע שנים לא ידעתי, שאני אוהב את אבא. אין אדם יודע, שהוא אוהב את עינו, כל-זמן שמלוות אותו שתי העינים, אשר הביא אתו לעולם. נטלה אחת מהן, הרי הוא יודע שהוא אוהב את היחידה שנשארה לו. לפני ארבע שנים נטלה אמא הימני, ומאז ידעתי, שאני אוהב את אבא, מאז ידעתי שנפשי קשורה בנפשו. וכל אותו הלילה נבאו לי חלומותי רעה עליו. מה רעה נבאו לי עליו איני זוכר. על שלל רקמתם איני יודע לספר דבר את הכל אכלה היראה הגדולה. אבל שיבא מכאיבה ננעצה בי, וכל הלילה לא היתה לי גאולה ממנה:

– “אבא!…”

הקיצותי מתוך עקת-לב, ומיד ירדתי לראות אותו. אין כלום. הוא ישן כדרכו. לא שנה גם מהרגלו לטול ידיו ולעשן בלילה: הנה הנטלה הריקה והנה גם מחצית הסיגרה הכבויה על הכסא ליד מטתו. הריח המגרה של העשן הנעים עוד לא פג כולו מן החדר. הכל כרגיל. רק “היארמולקה” לא במקומה היא. ששים וחמש שנות הרגל חבשוה לראשו ביום ובלילה, ואין השינה יכולה להזיזה ממקומה. היום שמוטה היא לו על פניו. לא כרגיל… אניחה לו ולא אגע בו. שנתו ערבה עליו, אין הוא שומע לא בכניסתי ולא ביציאתי. מוטב, שלא אפריענה. יישן לו ויערב לו. ואולם, למה שמוטה לו הירמולקה על פניו? –

ולמחר לפנות ערב מת. שלח ידו להוריד ספר מן האצטבה – ולא שבה אליו: צנחה על השולחן אשר לפניו והחליקה למטה. לא היתה בה רוח-חיים עוד.

הוא איננו עוד הוא. גוף זר מוטל על הקרקע. מתחתיו מצע-קש, מימינו ומשמאלו נרות דולקים, ומעיל שחור מכסה עליו ועל פניו.

הבית מלא אנשים. ובחדר נסמוך עריסה קטנה, ובעריסה תינוקת נמה ושפתיה הקטנות ממצמצות מתוך תנומה. ולפניה אני מנסה לחלוץ מתוכי את השיבא, אשר ננעצה בי:

– “מעכשיו אין לי עוד אבא. מעכשיו אני עצמי אבא. בן אינני עוד. רק אבא”.

כשמתה אמא לא חדלתי להיות בן. עכשיו חדלתי ברגע אחד מהיות את אשר הייתי עשרים ותשע שנים רצופות. נפלא הדבר. ויותר שהוא נפלא יותר הוא נורא. נורא עד למעלה מבינתי עד למעלה מכח נפשי.

אמא גועה חדשים שלמים. שבוע אחרי שבוע, יום אחרי יום נגרו חייה, – ונגר גם הכאב שבוע אחרי שבוע, יום אחרי יום. הוא לא טעם טעם גויעה. חי – ומת. והכאב הציפני גל אחד עד למעלה מראשי. בי הוא, מסביב לי הוא, – אל כל אשר אביט שם הוא.

והנה קול קורא אלי, קול אחי הבכור:

– צא ושלח טלגרמה לדוד אהרן-יעקב. הזקן לא יסלח לנו עד העולם, אם לא נודיעהו.

אני תמה מאד:

– לא הבינותי מאלי, שאי-אפשר שלא להודיע את הדוד אהרן-יעקב?"

ומיד קמתי והלכתי לשלוח הטלגרמה.

ב

הדוד אהרן-יעקב יושב בעיירה קטנה, מהלך שתי שעות מעיירתנו. גיסו של אבא הוא, אחי אמא. בימי עלומיהם למדו הוא ואבא תורה יחדו, דבקו זה בזה ונעשו אחים זה לזה. אבא מתנגד, הדוד אהרן יעקב חסיד, ומעולם לא הופרה אחוותם אפילו רגע אחד. כמעט בת חמשים היא אחוותם, וצל לא עלה עליהו אבא אומר עליו, שנשמתו ירדה מגנזי-גנזיו של “הגוף”, והוא אומר על אבא, שנשמתו ירדה כרוכה יריעה של תורה.

לפני הרבה שנים שמש גם הדוד אהרן-יעקב ברבנות, בעיירה קטנה של ליטא, ולא עמד ברבנותו אלא שנה ומחצה פרנסי הקהלה פטרו אותו. ומרגלא בפיו על אותם הפרנסים:

– “טפשים הם מהלך שנה וחצי, שהוצרכו לזמן רב כזה עד שידעו, שאין אני ראוי לרבנות”.

לאחר שכלתה לו רבנותו נעשה מלמד, וגם באומנות זו לא עמד אלא זמן מועט: מאליו הסתלק ממנה.

– מלמדות, – אמר, – אומנות גדולה היא, ואיני מסוגל לה. חביבים עלי תלמידי, – וללמדם תורה איני יודע. אני תמה עליהם, שהם אינם מבינים דברים פשוטים כל-כך, וסוף-סוף אני איני מבין להם, והם אינם מבינים לי.

נסה להיות שמש, עמד בשמשות שבוע-שבועים – ופרש.

– שמש, – אמר, – חיב לשמש כל המתפללים, והוא עצמו אין תפלתו תפלה. אין לו הנאת-תפלה. ומי שהנאת-תפלה אין לו, מה הנאה יש לו?

וימים רבים ישב הדוד אהרן-יעקב מיצר ודואג ף

– "לא נברא אדם אלא להנות את הבריות. ומה הנאה יש לבריות הימנו?

לסוף נמלכה הדודה איטה ועשתה פרנסה לביתה: נעשתה אופה. מכאן ואילך היא אופה לחם-שיפון לימות-החול ולחם-חטים לערבי שבתות ולערבי ימים טובים, ומוניטין יצאו ללחמה, שטעמו משובח ומראהו נאה, ויש קופצים עליו. יום-יום עובדת הדודה איטה עבודת-פרך עד שמכינה את הככרות לתנור, ולילה-לילה, לאחר שמכניסתן לתנור, פורשת היא לשינה, והדוד אהרן-יעקב יושב ושומר על התנור כשהוא מעיין בספר. וכשמגיעה שעת רדיה רודה את הככרות מן התנור, ואת מלאכתו הוא עושה במנוחה, כדרכו, ורגליו הוא מאמן שיהיו צועדות חרש, כדי שלא לעורר את הדודה איטה העייפה. וכל ככר שיוצאת מן התנור אפוייה דייה ולא יותר מדייה ופניה יפות, לא צהובות יותר מכשעור, הנאה היא לו. והוא שמח בחלקו ונותן שבח והודיה למקום:

– ברוך השם, שלמדתי מלאכה יפה זו. אף ממני יש הנאה לבריות.

כך מטפל הדוד אהרן-יעקב בככרותיו לילה-לילה עד שעה מאוחרת, וסדר-לילו הוא מסיים בשלשה דברים: מקטרת גדושה שעשנה עולה שעה ארוכה, “לקוטי-תורה” ותהלים.

– אל ישן אדם. – הוא אומר, – אלא מתוך הנאה, ואין לך הנאה גדולה מתהלים.

ומזמן לזמן, פעמים ושלש בשנה, הוא בא אלינו ושוהה עמנו יום-יומים, פעמים גם יותר. ואותם הימים ימים של הנאה מרובה הם לנו. אין הזקן יודע, כמה הנאה יש לבריות הימנו גם מחוץ לככרותיו. כל דבור ודבור שלו הנאה הוא לנו. ועל הכל אנו שואלים עצה ממנו. אם ברי לו שכך ולא אחרת יש לעשות, הוא מחזיר תשובה במתינות ובלשון ברורה, כמנהגו. ואם לאברי לו – הוא מאהיל את ריסיו הדקים על עיניו האמוצות ושותק. כאלו מנמנם. ופעם אחת לא התאפק אחי הבכור, שלבו גס בו יותר מכולנו, ושאל אותו:

– למה אתה שותק? לעצתך אנו זקוקים.

מיד סלק ריסיו הדקים מעל עיניו האמוצות והחזיר:

– חוששני, שמא תטעו אחרי עצתי ותכשלו, חלילה.

אותם הימים ימים של הנאה הם גם לאבא: מפסיק ממשנתו, אפילו את האלפס מזניח קצת, ויושב ומספר עם הדוד. אבא יונק את סיגרתו, והדוד – את מקטרתו, שניהם עטופים עשן, ושיחתם אינה פוסקת שעות שלמות.

– שיחותיו של אהרן-יעקב, – אומר, אבא – תורה שלמה הם.

ואותם הימים ימים של הנאה מרובה הם גם לדוד אהרן-יעקב עצמו. בביתו הוא שוהה הרבה רק בתפלה של שחרית, וכשבא אלינו ואין חובת ככרותיו עליו הריהו שוהה הרבה גם בתפלה של ערבית. עם חצות-לילה הוא שב מן המנין הליבאוויטשי, עיניו האמוצות מבהיקות וקורת-רוח שרויה לו בזויות שפתיו: שבע הנאת-תפלה…

ג

כשעתים לאחר שקבל את הטלגרמה בא. בעשר בלילה, בכניסתו לבית לא ראיתיו. מצאתיו עומד ליד אבא, המוטל על הקרקע, ומולל בקצה אצבעותיו גדיל אבנטו, מולל ופוסק, אחותי נגשה אליו על מנת לשאול אותו דבר, וכשנסתכלה בפניו נסתתמו דבריה ולא שאלה כלום. כאלו בעל כרחי דבקו עיני בו ולא יכולתי לסלקן ממנו. זמן-מה עמד ליד אבא, ואחר-כך פרש. שלא מדעתי הבטתי אחריו וראיתי: נכנס לחדרו של אבא, נגש לאצטבה של הספרים, הרכין קצת ראשו, התיר וחזר וקשר את אבנטו, הרכין ראשו עוד קצת יותר, שהה במקומו רגעים מעטים – ויצא.

יצא ועמד ליד אבא, ופרש לחדרו של אבא, לאצטבה של הספרים, התיר וקשר אבנטו, שהה רגעים מעטים כשהוא מרכין ומרכין ראשו למטה, – ושוב יצא…

– “מה לך, דודי?” – רעדה שאלה על שפתי, ומלחשו של אחי הבכור נחנקה בגרוני.

– הניחה לו, – לחש לי אחי. – אין הוא יכול להתפלל מעריב…

עכשיו הבינותי. הטלגרמה מצאה אותו קודם מעריב, מיד נסע. עוד מעט תגיע חצות לילה ועדיין לא התפלל ולהתפלל אינו יכול: אין לבו שלם עם אלהיו, כי המר לו מאד.

והוא מתהלך מחדר לחדר, מן החדר הגדול, אדר דם מוטל אבא מת, לחדרו של אבא, לאצטבה של הספרים, ויוצא משם וחוזר לחדר הגדול, ופסיעותיו דקות-דקות, כמתירא ומתחבא מפני עצמו, ורגליו כושלות כמעט, ואם ידבר איש אליו ישט מעליו מיד ותשובה לא יחזיר, כאלו נאלמה לשונו.

– מה לו? – חרדה אלי אחותי. – אולי רופא?

– הניחי לו, – החזרתי לה באותה לשון, שהחזיר לי אחי קודם, – אין רופא לו, אלא אחד: הרופא לשבורי-לב…

ופתאום, בעמדו ליד אבא, התנער, וברגלים מהירות חזר לחדרו של אבא, אל האצטבה של הספרים, התיר וקשר אבנטו, הרכין ראשו – ושני מעינות נבקעו מתוך ששתי עיניו. אין קול ואין אנחה, אין כל גופו זע זיע כל-שהוא, רק ראשו מרכין ומרכין, ונחלי-עיניו בוקעים ובוקעים, יורדים על זקנו הקטן, על ידיו הכפותות על לבו ונשפכים לקרקע…

ועיני דבוקות בו, צמודות אליו:

– “הגם את השיבא הנעוצה בנפשי יחלוץ? הישא גם את כאבי אני?” –

גמר את תפלתו, פסע לאחוריו, נגש לאבא, המוטל מת על הקרקע, הרים קצת את המעיל השחור, אשר כסה על פניו, ופיו התיז תיבה אחרי תיבה, אות אחרי אות:

– “ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך!” – – –

“הבקר” 1935

א

קשה ערב יום-כפור לאבא, רבה הזקן של עיירתנו, וכשנגמר היום נותנת אמא שבח והודיה לקדוש ברוך-הוא ומברכת בשם ומלכות: “ברוך הנותן ליעף כח”…

ככל יום מימות-השנה מתחיל אבא גם יומו זה מפרקי-תהלים, המעירים שחר. מרגלא בפיו: “איזו שעה ביום יפה לתחנונים? הוה אומר: כשהעולם כולו שרוי עדיין במנוחה, ועוד לא נטרד לחטא”. אבל שונים הם פרקי-תהלים של ערב יום-כפור מאלו של כל ימות-השנה: ודויים מעורבים בהם. ואני ילד הייתי וגם הגעתי בחיי אבא כמעט לשנות-כח, ולא קלטה אזני מתוך ודוייו אלא דממת-בכיה, ומעולם לא ידעתי להבחין, מה יש בה, באותה דממת-בכיה: תחנוני-נפש של אדם, המבקש להתכפר, או זהרורי-נפש של אדם, שכופר לו.

אחרי ודוּיים ופרקי-תהלים – “סליחות” בצבור ותפלה בצבור ושעורים של חובה, שאינם בטלים אפילו בערב יום-כפור. ומכאן ואילך עד סוף היום – זה יוצא וזה נכנס, “כפרות” בכל בית ישראל, ויום זה מרובה ב“שאלות” מכל הימים. ובין שאלה לשאלה באים לטול ברכה: מעוברות, בפרט מבכירות, הזקוקות לרחמי-שמים, בחורים שהגיע פרקם לעבודת-המלך, וסתם כל מי שאינו יכול להראות נגעי לבבו אלא לפני הרב הזקן; סוד אחר לא יגלה, וברכתו מוחזקת ברכה. והברכות מתישות כחו של אבא: בצרתם של המתברכים לו צר, ודמעתו מתערבת בדמעתם.

ואחרי הכל – בקור-חולים. זוהי פרשה מיוּחדת, והיא גם הקשה שבכל פרשיות-היום.

אין כאבא יודע את העיירה ואנשיה, ואין כמותו יודע גם כל קציריה ומריעיה. וערב יום-כפור הוא מבקר את כולם אחד-אחד. הללו לא יוכלו מחמת חולי לבוא אליו לשאול על היתר אכילה ושתיה למחר, והללו יבושו לבוא, – והרי הוא טורח והולך אליהם. “משנתמעטו הדורות – הוא אומר – אסור להחמיר בתעניות ואפילו בתענית של יום-כפור”. והוא מספר: מעשה ברב גדול מגדולי-ישראל, שנגש אליו אדם אחד אחרי כל-נדרי ואמר לו: רבי, אני צמא. לא נזהר הרב וגער בו: יום-כפור היום! ונסתלק מעליו השואל והלך לביתו, ובו בלילה מת"…

ולא יחידי הולך אבא לבקר את החולים: רבי יעקב הדוקטור, – כך קוראים לו בפניו ושלא בפניו, אף-על-פי שאינו אלא חובש, – ומנחם-מאיר השמש מתלווים עמו. רבי יעקב הוא האומד כל חולה, אם הוא צריך לאכילה ושתיה, או שאינו צריך, ומנחם-מאיר תיק לו בידו, ובתיק פרוסות קטנות של מאכל, פחותות מככותבת הגסה, וכוסות קטנות, פחותות מרביעית, ומאלו ומאלו משאיר אבא בביתו של חולה, האסור בתענית. ואזהרה אחרי אזהרה הוא מזהיר את החולה, שלא יחמיר על עצמו, ואם השעורים לא יספיקו לו, יאכל וישתה כל-צרכו. ועוד הוא מזהירו, שלאחר שיאכל ותתישב עליו דעתו יברך ברכת-המזון ולא ישכח יעלה ויבוא בבונה ירושלים, שחג הוא יום-כפור ככל החגים. ומחזק את לבו של החולה, כי יקוה לרפואה שלמה בקרוב, מניח את ידיו על ראשו של החולה ומברכו, – והוא ושני מלויו הולכים לחולה אחר.

אחרון לחולים – דוד בן-ישראל, או דוד המוסקבאי, כפי שקוראים לו בעיירתנו. ושנה-שנה יוצא אבא מעמו וידו הימנית חופנת ומקמטת זקנו: סימן שלבו מוטרד בו ונפשו עגומה עליו. אלמלא צפורה, אשתו של דוד, ואלמלא חיים-שמחה, בנו הקטן של דוד, לא היה הולך לחולה זה…

ב

זכור אני את דוד בן ישראל בימי שלוותו.

גבה-קומה ורחב-כתפים, ועינים לו אמוצות, קטנות אבל יפות,עתים שקטות ועתים משולהבות וירקרקת של עיני-חתול נדלקת בהן. אותה שעה אני ירא מפניו, כשם שירא אני מפני פילימון שכננו, גוי רשע, שירקרקת של עיני-חתול דולקת גם בעיניו שלו. זקנו של דוד מלאה, צהובה-כהה ועשויה במספרים מעשה גוי. לראשו חבוש כובע עם מצחית מבריקה, כמצחית הגויים, וקצת שמוט לו הכובע כלפי צדעו הימני, ואף זה מעשה גוי. אדם מישראל, או שכובעו שמוט לו הרבה מחמת טרדת-המוח ורבות מחשבות, או שאינו שמוט לו כלל. וכשכובעו שמוט לו, הרי הוא שמוט כלפי העורף, ולא כלפי הצדע.

דמוּת גוי לו לדוד; בעיירתנו אומרים: דמות “פוניה מוסקבי”. ואמנם, במוסקבה הוא יושב תמיד. שם יש לו ידיד גוי, “פוניה”, ממש, סוחר מפורסם לאריג, ודוד סוכן לו ועליו פרנסתו. ובעיירתנו מפרשים ואומרים: הוא סוכן לטותו “פוניה”, ואשתו של “הפוניה” סוכנת לו. והבקיאים בדבר מוסיפים: עסקו עם “הפוניה” מכניס לו ממון רב, ואת הכל הוא מוציא לדברי-עבירה. לצפורה אשתו, היושבת בעיירתנו ושת בנותיהם ושני בניהם עמה, אין הוא שולח אלא כדי חיונה בצמצוּם.

ופעמים בשנה הוא בא ממוסקבה לביתו – לפסח ולסוכות. מעולם לא בא “לימים נוראים”. “כלבים בוכים – מלאך-המות בא לעיר”, – נזכר הוא גירסא דינקוטא, ומשלח רסן מלשונו הגסה. לפסח ולסוכות הוא בא. צפורה מחכה לו בכליון-עינים – ובחרדה גדולה. מתגעגעת עליו ויראה אותו. כיון שהוא בא, מיד מטיל אימה בתוך הבית: דין לא הניין לו ודין לא הניין לו. בפרט, צפורה גופה. קפלוט ההחדש אינו נראה לו. “זקנתו דבורה – הוא אומר – היה לה קפלוט נאה הימנו”. מלבושיה אינם נראים לו. “רבניו שלפני מאה שנה – הוא אומר – היו לבושות כך”. פניה אינם נראים לו: לחייה צומקות ועגולים שחורים לה מתחת לעיניה. “ודאי – אומר – כל שני וחמישי היא יושבת בתענית לכפר על כל עוונותיו, ואלו הוא – עבירה אחת יפה בעיניו מתרפ”ט מצוות ומעשים טובים“. וקולו הולך, ולשונו הגסה מקשקשת כזוג גדול, ואין מנוה בבית. אלא… יותר משהוא שוהה בביתו הוא שוהה בביתה של “גרישיכה”, שהרבה בחורים משלהם כבר אבדו עליה, ועל הכפושה הזו מאבד גם הוא רוב היום, ובודאי גם ממון לא-מעט… צפורה מבריחה דמעה גנובה מעיניה ומראה פנים שוחקות לשכנותיה. וחיים-שמחה, חברי ל”חדר", בא כל אותם הימים אחרי “החדר” לשחק בביתנו. וכשאני מבקש ללכת עמו לביתם לשחק בחצרם המרווחה והסמוכה לשפת-הנהר, הוא נזכר פתאום, שאמו צותה עליו להביא כמה דברים מן החנות, והוא נעלם ורץ לעשות מצותה…

אסרו-חג חוזר דוד ויוצא למוסקבה. “מה יעשה כאן? – הוא אומר. – אין הוא יכול לשהות בחור של עכברים”, בו-ביום, כיון שהוא יוצא, מיד גונזת צפורה את קפלוטה החדש ושבה למטפחתה הישנה. וחיים-שמחה מסביר לי, שאין כחצרם המרווחה והסמוכה לשפת-הנהר טובה ויפה לכל מיני משחקים, ואני נענה לו.

ופעם אחת, בסוף קיץ, באה טלגרמה ממוסקבה לצפורה: דוד קורא לה, כי תבוא תיכף לשם. שעה שלמה ישבו אותו יום צפורה ובנה הבכור בחדרו של אבא. על מה דברו עמו, לא ידעתי אז, איני יודע גם עתה. וכשיצאו, ראיתי שעיני שניהם אדומות. דומה, שבכו הרבה. וכשנכנסתי אצל אבא, מצאתיו חופן ומקמט זקנו בידו הימנית, וידעתי, שלבו מוטרד בו ונפשו עגומה עליו.

עברו ימים מועטים וצפורה שבה ממוסקבה והביאה את דוד בעלה – שתוק שתי רגליו…

ג

זכור אני את דוד בן-ישראל גם בשנות מחלתו ונוונו.

מיום ליום קדר עליו ביתו, ומטתו קברה אותו חיים. והימים היו לשבועות, השבועות – לירחים, והירחים – לשנים. מתחלה היו שכנים ומכרים נכנסים אצלו לבקרו ולהטעימו טעם חברותא. ואחר-כך חדלו לבוא. הללו, משום שמחמת הרגל קהו רחמי-לבם אליו ולאט-לאט שכחוּהוּ, והללו, משום שקצו בלשונו, שלא חדלה להיות גסה כשהיתה. אחד מהם רגז ויידה בו:

– “רשעים אפילו על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה”.

רגז גם הוא והחזיר ויידה במוכיחו:

– חמור, כל ימי עמלתי וגם שתי רגלי קפחתי בשביל שאזכה להיות בגיהנום, ולא בגן-עדן, עם צדיקים סרוחים כמוך.

חנא מורה-הילדות המפוּרסם שבעיירתנו הוא היחידי מבין כל מכריו של דוד, שלא שכח אוֹתוֹ, וגם לא נכוה מלשונו, ויום-יום הוא נכנס אצלו. חנא הוא עתוֹנוֹ: מפיו הוא יודע על הנעשה בעיר ובעולם, ועם חנא, הוא משחק שעות שלמות בקלפים. מפסיד חנא, הוא נהנה, ומסלסל בנגון של שלשלת “ברכה רוסית” כפולה שמונה; זוֹכה חנא, הוא מצטער וכובש כעסו ב“ברכה” קצרה, כפולה שלשה…

הבן הבכור יצא לעיר אחרת, עיר גדולה ורחוקה מעיירתנו. עסקיו מצליחים, והוא מפרנס בית-אביו. את חיים-שמחה לקח אליו והכניסו לגמנסיה, אף השיא שתי אחיותיו, וגם הן יצאו מביתו של האב – הבכירה לעיר אחרת, והצעירה – לבית בעלה בעיירתנו גופה. ויוותרו דוד וצפורה אשתו לבדם – וגוהנום פתוחה לצפורה כל-היום.

דוד שנה כוּלוֹ; ידיו צנמו וחוורו כידי בר-מינן, שערות ראשו וזקנו גדלות פרע והפכו לבנות. לשונו לא שנתה: גסה היא, צורמת ושורטת כבימי שלוותו, וקרבן לה היא הנפש היחידה, אשר עמו תמיד בבית – צפורה. הוא מגלגל עליה, על “הקרבן-מנחה” שלה ועל כל דבר שבקדושה, והיא כאלמת לא תפתח פיה ומטפלת בו: מאכילה ומשקה אותו, הופכת משכבו, רוחצת ומנקה אותו לבל ירוּם תולעים. כצל היא נעה ונדה בבית מן הבוקר עד הערב, עושה הכל – ואין קולה נשמע. רק פעם אחתכשהציק לה מאד והתקלס בה, שהיא מכסה ראשה לבל תראה לחוּץ שערה אחת משערותיה, הדומות לשערות זנבה של סוּסה זקנה, נגדשה לה הסאה ומלשונה גלשה שאלה:

– רצונך, שבמקומי אשלח את "גרישיכה אליך?

להט דוד, פשט את ידו החוורת והצנומה, תפס מעל השוּלחן אשר לפני מטתו סדרה של קלפים, השליכה בפניה של צפורה וצווח:

– סרחנית, תני לי פרסותיך וארוץ אליה…

לא המליטה צפורה מלה מפיה, גחנה והרימה את הקלפים שנתפזרו על-פני הרצפה, והחזירה אותם למקומם. – – –

חיים-שמחה כותב לי לפעמים ומספר הרבה על העיר הגדולה ועל הגימנסיה ועל מוריו וחבריו ולמודיו. ויודע אני, שכל דבריו אינם אלא טפל לשורה הקצרה, שהוא מוסיף בסוף מכתבו ומבקש מאתי, כי אכתוב לו על שלום אביו, ואף בקשה זו אינה אלא טפל לעיקר – לבקשה שלאחריה, כי אכתוב לו על שלום אמו ומצב-רוחה. אני עושה רצונו ונכנס מזמן לזמן אצל דוד וצפורה, וכשאני מחזיר לו תשובה, מוסיף גם אני בסוף מכתבי שורה קצרה: “שם הכל כשהיה”, והרי הוא יודע שוב מה שידע זה כבר: אביו – נגוע ומוכה-אלהים, ואמו – נגועה ומוכת-אלהים ואדם.

ובשלהי קיץ בא חיים-שמחה לשהות שלשה-ארבעה שבועות בבית אביו ואמו. לבוא לכל חדשי-החופש הוא מתירא, לא לבוא כלל אין הוא יכול: אל צפורה אמו תכלה נפשו. ושנה-שנה, יום אחד קודם ערב יום-כפור, הוא נכנס אצל אבא:

– רבי – הוא אומר – אבי חלש מאד ומבקש, כי יטרח מעלתו לסור אליו מחר להתיר לו תעניתו.

אבא יודע, שלא דבריו של דוד בפי חיים-שמחה: דוד אינו זקוק להיתר של רב; דבריה של צפורה בפיו: לכל-הפחות חטא זה של אכילה ושתיה ביום-כפור בלי היתר היא מבקשת להסיר מעל דוד בעלה, מציקה ומענה. ואחרון לחולים, שאבא מבקר כל ערב יום-כפור, הוא דוד המוסקבאי. כאן הוא שוהה שהיה קלה, רק כדי לצאת ידי חובה, ושדים מרקדים אותה שעה בעיניו של דוד, ויש אשר גם יפתה פה לשד מן השדים, ושנה-שנה יוצא אבא מעמו כשלבו מוטרד בו ונפשו עגוצה עליו…

ד

וזוכר אני גם מותו של דוד בן-ישראל. רפאל-גרשון הזקן – עליו אספר בפעם אחרת, – היה אומר: דרכו של מלאך-המות,שהוא הולך לעשות שליחותו מוכן ומזומן לכך, צעדיו מאוששים וחרבו שלופה בידו; אבל פעמים הולך לעשות שליחותו הרהורנית, כאילו הוא עצמו תוהה עליה, צעדיו מרושלים וחרבו נגררת אחריו, והיא עושה חריץ, אשר לא יסתם. הרהורנית בא מלאך-המות גם לדוד, ואף עכשיו נגררה לו חרבו אחריו ועשתה חריץ, ועד היום לא נסתם החריץ בזכרוני.

ערב ראש-השנה באה בת-שבע, בתו הצעירה של דוד, לגור עמו בביתו עד אחרי ימים נוראים. בעלה יצא למטרופולין לשם עסקי-מסחר, והיא וילדתה הקטנה, בת-שנה, ואומנתה של הילדה, בחורה כפרית בריאה, עברו לביתו של דוד, כדי שגם צפורה תוכל הפעם ללכת לבית-הכנסת להתפלל, ועם דוד תשאר האומנת בבית. שמע הוא, תקע ידיו החוורות והצנומות לתוך יער ראשו ואמר לחנא “עתונו”:

– חנא, צא ובשר לצדיקים המעופשים, שדוד המוסקבאי עשה תשובה. והא ראיה: אשתו הצדקנית מניחה אותו יחידי בבית עם בחורה בריאה בלי שומר, ואינה חוששת…

ערב יום-כפור נכנס אצלו אבא כדרכו, מצא אותו חלש ורפה-כח, עיניו דועכות יתר משהיו, ולשונו דרוכה כשהיתה, ולא שהה עמו אלא שהיה מועטת. וכשיצא אמר לרבי יעקב הדוקטור:

– כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: הבא ליטמא פותחין לו…

למחר, ביום-כפור, הלכו שתי הנשים וחיים-שמחה לבית-הכנסת הגדול. נמלכה האומנת השכיבה את הילדה בעריסה ויישנה אותה, הסתכלה בדוד וראתה, שגם הוא ישן, ועזבה את הבית והלכה לשוטט ברחוב. לא היו רגעים מועטים והילדה פקחה עיניה והתחילה בוכה. פקח גם דוד עיניו – וחץ פתאום ננעץ לו בנפשו: אין איש עמו בבית, הילדה בוכה – והוא קשור לפאת מטתו-קברו. הילדה קמה על רגליה, בוכה, זועקת, העריסה נעה תחתיה – והוא עיניו נעוצות בה, ואין בידו להושיע. רגע יעצום עיניו, לבל יראה ברעה, אשר תצא את הילדה, ומיד בא עליו מי-שהוא, גבור ואמיץ-כח, חוזר וקורע לו עיניו בחוזק-יד ומצוה: "הבט וראה! עוד רגע אחד והעריסה נהפכה והילדה נפלה לחוץ והטיחה בקרקע, ומפיה ומאפה התחיל מתפתל פתיל-דם. פרש דוד ידיו – ורגליו כבולות בכבלי-ברזל. נשא קולו וצעק – ואין שומע. תש-כח. מידו החזקה אין מפלט, והוא חוזר והופך לו פניו אל הילדה, השוכבת על הקרקע ושותתת דם, ומצוה: “הבט וראה! הבט וראה!”… פשט דוד ידו אל השולחן אשר לפניו ונזדמן לו ספר-תהלים, פתחו וכל עצמוֹתיו רהו:

… "חציך נחתו בי, ותנחת עלי ידך. אין מתום בבשרי מפני זעמך, אין שלום בעצמי מפני חטאתי. כי עוונותי עברו ראשי, כמשא כבד יכבדו ממני. הבאישו, נמקו חבורותי מפני אולתי… נפוגותי ונדכיתי עד מאד, שאגתי מנהמת לבי… לבי סחרחר, עזבני כחי… אל תעזבני ה' אלהי אל תרחק ממני. חושה לעזרתי, ה' תשועתי…

כמה זמן תעה במדבר-נפשו – אין איש יודע. מצאוהו מתעלף וספר-התהלים צבות בידיו. וכשפקח עיניו בקש, שיבוא אבא אליו. מיד בא אבא ונתיחד עמו בחדרו שעה ארוכה. וכשיצא מעמו אמר:

– מובטח לו, שהוא בן עולם-הבא. מה שהראה לו אותו גבור ואמיץ-כח – דיו.

לפנות בקר מת דוד בן-ישראל.

“הבקר” 1396 (1936?)

לי. חן

א

מנוער ועד זקנה צד זכרוני דמויות ברשתו, ומאחורי פרגודו ישכין אותם. שם ינוחו, שם ירבצו, ויש אשר אני, אביהן, גם ידוע לא אדע היותן. אם גם תקרוץ לי אחת מהנה עין מעל לפרגוד, בסתר היא יושבת, פניה לא ייראוּ, ועל-פי קריצת עין בלבד לא אוכל הכירנה, מי היא ומה היא לי.

אבל יש אשר מאי זה תבוא הרוח באחת הרובצות מאחורי הפרגוד, ופתאום תתנער מרבצה ותנוּמה תנער מעליה, אלי תצא, אל מחוּץ לפרגוד, ולנגדי תתצב לכל קומתה וצביונה. “הנני אם כי לא קראת לי”. ואל אשר אלך אחרי תלך לבקש תקונה, כנשמה ערטילאית, המבקשת לבוש לה, וממני לא תרף עד אם עליה אספר. אז תסתלק מעלי ואל מנוּחתה ואל תנוּמתה מאחוֹרי הפרגוד תשוב כבתחלה.

והנה גם היא נתקה משם ויצאה אלי, – חוה.

לא חוה היה שמה, אלא שבעולמי היתה היא האשה הראשונה. כל הרבקות והרחלות, כל ההינדות והבריינות שבעיירתי הקטנה רק רבקות ורחלות, רק הינדות ובריינות היוּ לי. רגע אחד, כי נתקלה עיני בהן, היו, ובו ברגע, בסור עיני מעליהן, חדלו מהיות. שבע פעמים ביום, מדי נתקלה עיני בהן, היו. ושבע פעמים ביום, מדי סוּר עיני מעליהן, חדלו מהיות. דריסת רגל לתוך עולמי הפנימי לא היתה להן; שם לא נודעה היותן אפילוּ רגע. ופתאום, ביום מן הימים, נתקלו עיני בה, כי באה לביתנו, ואחרי צאתה מהבית, אחרי העלמה מנגד עיני – לא חדלה מהיות. כולי מלאתי היותה והלום-אור הייתי כל אותו היום. ומה בכך, שאני הייתי כבן שתים עשרה והיא כבת שלושים? מי אמר שגחלת נפשו של בן שתים-עשרה אינה נדלקת מגחלי עיניה של בת שלושים? –

עם ערב, – והיין אשר עברני עוד לא פג מקרבי, – אמרה לי אמא:

– מה לך, בני. שאתה מתהלך היום כחולם חלום? שמא חולה אתה? – ועיניה בודקות ומלטפות אותי, את בן-זקוניה.

שתקתי, כי לא מצאתי תשובה בפי. חולה – לאו, חולם חלום – הן, אבל כיצד אחלוק משהו ממנו לאחר, לו גם לאמא?

במקום תשובה שאלתי אני:

אמא הגם מחר תבוא כלתו של נחום טוביה הזקן אלינו?

עכשיו שתקה אמא ולא החזירה תשובה לי. לא יכלה להבין, מה לי ולכלתו של נחום טוביה הזקן. לא הבינותי גם אני. ידעתי, שהחלום הנסוך עלי מידה הוא לי, והבין לא הבינותי.

ומה נפלא היה החלום. רק בן שתים-עשרה יכול לטבול במקוה-אור כזה. אין אני זוכרו עוד. רוב ימים החוירוּהוּ מיום ליום עד שתם אורו וכבה. אבל עד היום לא כבה הכוכב הקטן, שהוא תלה לי בפאתי שָמי.

ואולם לא עלי, – עליה אני מבקש לספר. פסוקו של נער בן שתים-עשרה קל וקצר; עד שפוסקו כבר מזומנים לו פסוקים אחרים תחתיו. היא היתה כבת שלושים, פרשה שלמה, לא קלה ולא קצרה, נגולה לפניה, ואותה אספר.

ב

מן העיר הגדולה הסמוכה, עיר מולדתה שלה, באה לגור בעיירתנו הקטנה, עיר מולדתו של נחמיה בעלה. ולא בלב-רצון, – בשלשלאות של ברזל ירדה לכאן. נחמיה חלה ויאנש. נחמו ונחמו הרופאים, נבאו ונבאו טוֹבוֹת, ולבסוף אחרי ירחים וירחים, הודו, כי לא יוכלו לרפוא לו. “ריאתו צמקה, – אמרו, – ואין תקוה לה”. ובצר לו התחיל נחמיה מתגעגע על עיירת מולדתו ועל בית אביו אשר עזב לפני כמה שנים ויבקש את נפשו לשוב לשם. “העיר הגדולה – אמר, – מדבר-אבנים היא ואוכלת שארית ריאתו; העיירה הקטנה טובה לגוף, בית אביו סמוך ליער ולשדות ושם ירפא לו”…

מתחלה נסתה היא לסרב. בכרך נולדה ואת הכרך אהבה. את העיירה הקטנה – לא זו של נחמיה ולא אחרת לא ראתה מימיה, וירֵאָה היתה אותה יראה גדולה. קודם שנשאה לנחמיה, אמורה היתה לאחר, אף הוא קרתני, יחיד לאביו ואמו; הם לא נתנוהו לעזוב אותם ללכת אחריה לעירה הגדולה, והיא לא הסכימה ללכת אחריו לעיירתו הקטנה, – ונתפרדה החבילה. מי שיוצא מהעיר הגדולה לגור בעיירה קטנה נדמה לה, כאילו גזרה נגזרה עליו להקבר חיים. עכשיו ששמעה דברי געגועיו של נחמיה על בית אביו ועל העיירה הקטנה, חרדה כלנפשה בה מאימת הגזרה הקשה, האורבת גם לה, ובקשה לבטלה מעליה. אבל סוף-סוף נצחו שדוּלי עיניו של החולה – והיא חדלה לסרב. ובאחד מימות הקיץ קבל נחום טוביה הזקן פני אורחיו: בנו וכלתו ושני נכדיו הקטנים – אחד כבן שלש ואחד כבן חמש – ובזריזות כושלנית של זקנים הכניס אותם לביתו.

ג

ביתו של נחום טוביה – בשכונת הגויים, בקצה העיירה, “ליד הצלם”. כתורן על ראש ההר עומד בסוף השכונה צלב-עץ גבוה רב-ימים, מקור הגג קטן והוא הגבול: עד לו – עיר, ממנו ואילך – חוץ-לעיר; עד לו – בתים, חצרות, סמטאות, – כל מה שֵתִּקֵן לו האדם להצר לעצמו, ממנו ואילך – מרחב-יה, שדות ואפרים ויריעת יער ירוקה-שחורה, פרושה כלפי שמים ונמשכת והולכת עד למרחקים. ומרגלא בפיו של רפאל גרשון הזקן: “אני לא הייתי בונה ביתי ליד הצלם, כדי שלא לעבור כל שעה על לא תחנם, שהרי ממנו ואילך מתחיל עולמו היפה של הקדוש ברוך הוא”…

ולא יחידי מישראל הוא נחום טוביה, שבנה ביתו במקום זה. גם אחרים, אמנם מעטים, עשו כמותו וקוראים להם בעיירתינו “יושבי-הקצו”. כולם על הגוי פרנסתם, וכולם פרנסתם מצויה להם. גוי הנכנס מכפרו לעיירה, דרך כאן הוא נכנס, כאן חניתו הראשונה ויושב הקצו הוא גם הראשון לקנות מאתו מה שהוא מביא למכירה – חבילה של פשתן, אגודה של זיפי-חזיר, שק דגן, לגין דבש וכדומה. כאן שותה הגוי כוס ראשונה בכניסתו לעיירה וכאן הוא שותה גם כוס אחרונה ביציאתו מן העיירה, ומשום שבאסור ולא בהיתר מוכר יושב הקצו משקאות חריפים, – “פאטנט”¹ דמיו מרובים – מקום יש לו ליושב הקצו בחדר לפנים מחדר לרוות צמאונו של הגוי. ומקובל המשקה של יושב-הקצו על הגוי. “אין כמוהו, – הוא אומר, – משקה חם וטוב, והא ראיה: כוס ראשונה מחממתו וכוס אחרונה משכרתו”.

יושב-הקצו יגע לדבר גויית כהלכה, כי עסקו עם הגויים תמיד, ובשבת שלהם ובכל ימי אידיהם, כשהם באים לעיירה, ביתו מלא אותם. כלל אמרו הותיקים של יושבי-הקצו: מרבה גויים – מרבה פרנסה. ועוד אמרו: הגוי ריחו רע, ופרוטתו טובה. ובימות החול, כשרוב גויים עסוקים בבתיהם, בכפריהם, רותם יושב-הקצו סוסו ויוצא לשם, לכפרים של הסביבה, ושב משם עיף ויגע, אבל עגלתו מלאה: מה שקנה בכסף מזומן ומה שלקח מן הגוי בתורת פרעון לחוב שחייב לו הוא מביא לביתו. עם רוב ימים נקשרים גם מעין קשרי ידידות בינו ובין הגוי מכרו, וביתו נעשה פתוח לו, ואפילו לא לשם הנאה. ואמנם מרווחים ביתו וחצרו של יושב הקצו ותמיד יש בהם מקום לינה לגוי, לסוסו ולעגלתו, בעיירה גופה אדם מודד אחוזתו במדת האמה; כאן “ליד הצלם”, אדם מודד אחוזתו במדה של תראמה² ובונה לו בית מרווח. מסמיך לביתו חצר מרווחת, מפנה מקום גם לגן ירקות מרווח, והרי הוא אוכל מלפפונים וגזר משלו, סלק וכרוב גם כן משלן, ומותרות הוא מוכר לאחרים. “כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”. –

נחום טוביה הוא המכובד שביושבי-הקצו. כל הגויים של הסביבה יודעים אותו, ונאמן הוא על כולם. “לנחום הזקן, – אומרים הם, – יכול אתה ליתן כסף בלי מנין ומספר; את המגיע לו יקח והמותר יחזיר”. אף על פי כן מקופחת פרנסתו זה כמה והיא פוחתת והולכת. “לשעבר, – אומרים בעיירתנו, – היו כיסיו של נחום טוביה מלאים; עכשיו הוא מניח ידו לתוך כיסו, ואינו מוצא בו כלום”.

גלמודה היא זקנתו של נחום טוביה וביתו מט לנפול.

ראשון עזב את הבית גדליה, הבן הבכור. כל הפיתויים להשיבו מרצונו לא הועילו: את אשתו ושלושת ילדיו השאיר כאן, והוא – הלך לאמריקה. נחום טוביה לוה את בנו עד לעבר הנהר, המקום שם פורשות העגלות לרכבת, שב לביתו עמוס אבן כבדה על לבו, וכאלו יכלו דבריו לגול אותה מעליו חזר לפני אשתו של גדליה על מה שהיא וגם גדליה כבר שמעו מפיו לא אחת:

– סבור הייתי תמיד, שהוא, בכורי, עמי יגור כל ימי חיי, ולאחר מאה ועשרים שנה הוא גם יירשני: לו יקום הבית ואליו תעבור הפרנסה, המפרנסת אותי, ברוך שם, מעודי עד היום הזה. ופתאום נכנסה בו רוח שטות: אמריקה! שמא חייט הוא, כי הלך לאמריקה? שמא לחם למחיתו היה חסר, חלילה? הלואי והיו כל ישראל שבעים כמותו! – ולנחם את עצמו וגם את כלתו ואת מיטה אשתו, שישבו זו ליד זו ושתיהן מחו מרגע לרגע דמעה מעל פניהן, הוסיף ואמר: – אולי יינחם עוד וישוב…

ובאמת, לאחר שנתיים שב גדליה, אבל על מנת לחזור שב. לקח את אשתו וילדיו וחזר לאמריקה. עכשיו כבר ידעו נחום טוביה ומיטה, שבנן בכורם עזבם עד העולם. פעמים היה מכתב בא ממנו, – ראה לא ראוהו עוד. ובשעה שהיתה נפשו של נחום טוביה עגומה עליו, היה מתופף באצבעותיו על השולחן ואומר למיטה אשתו:

– אותי גדל אבא עליו השלום בשביל ביתו, ואני גדלתי את בני בשביל ניוּ-יוֹרק…

עזב את הבית גם הבן השני, נחמיה. פעם אחת נסע לעיר הגדולה הסמוכה. עשה שם כמה זמן ושב לבית אביו כאדם “שנטלו ראשו מעליו”. ריבה יפה נזדמנה לו שם, – אותה ריבה שהיתה יראה את העיירה הקטנה, – והיא שנטלה את ראשו מעליו. לא נח ולא שקט ולבו לא ידע שלו: כמגניטין משכה היא את לבו אליה: אביו ואמו לא כהו בו לישא אותה, אף על פי שלאו בת נדוניה היתה, אלא שהיא סרבה ללכת אחריו לכאן, לעיירתו הקטנה, ולסוף הלך הוא אחריה לשם, לעירה הגדולה. מיטה בכתה, נחום טוביה לא בכה. אבל נפשו ירעה לו מאד, והוא קבל לפני ברוך דונדה שכנו וידידו:

– יסר יסרני יה. בנים גדלתי – ואינם. תחלה גדליה, עתה נחמיה. כמה יגיעות יגעתי. כמה ממון הוצאתי עליו בשעתו עד שהצלתיו, ברוך השם, מעבודת הצבא. אמרתי: עמי ישב כל זמן שאני חי, ולאחר מאה ועשרים שנה יירש את ביתי ופרנסתי, שהרי גדליה לא ישוב לכאן מאמריקה. אבל רוח-שטוּת נכנסה גם בו: דוקא אותה ריבה, כאילו יחידה היא בעולם, ואין אחרת כמותה. אותי ואת מיטה עזב, ואחריה הלך. ואני זקנתי ומיטה זקנה גם היא, ואין איש עמנו לעסקי הבית אלא בתנו היחידה.

וגם היא, הבת היחידה, עזבה את בית אביה, כי נשאה לגרשון-וולוול, שירש מאת אביו את הבית הסמוך לביתו של נחום טוביה, “לקח פאטנט” על שם גרישקה הרועה ועשה את ביתו בית-מרזח בפרהסיה. אמר לו נחום-טוביה:

– גרשון-וולוול, זה למה לך? “הפאטנט”, דמיו מרובים, ולידי שכור זה, לידי גרישקה, אתה מוסרו. מוטב תשכיר ביתך ועמי תשב ונהיה יחדו לבית אחד.

לא הסכים גרשון-וולוול והשיב:

– איני אוהב שותפות. אני בשלי אתה בשלך.

זמן מועט אחרי-כן פקד מלאך-המות נוהו של נחום טוביה: מיטה עזבה את הבית…

ד

נחום-טוביה הזקין מאד. יותר משהזקינוהו שנותיו הזקינוהו צללי ביתו שנתרוקן. זקנה של חולשה קפצה עליו. ידיו התחילו מרתתות, רגליו התחילו כושלות, ודמעתו נעשתה מצויה, “פנה אלי וחנני, כי יחיד ועני אני”, היה מפיל תחינה לפני המקום וקולו נחבא בדמעה.

גן-הירקות שלפני הבית נעזב. מי יטפל בו, מי ישים עינו עליו? מיטה איננה. את הסוס הוצרך למכור, כי לא עצר עוד כוח לא לרתום אותו כהלכה, ולא לנסוע יחידי לכפרים של הסביבה. “חוששני לקריאת שמע אחרונה בביתו של חוודקה”, – היה אומר מתוך חיוך מעושה ובקרבו חלחלה אימה גדולה. אבל גם כאן, בביתו גופו, שקעה הפרנסה. הגויים התחילו פוסחים עליו ונכנסים אצל גרשון-וולוול שכנו-חתנו: שם אפשר היה לשתות בפרהסיה, שם אפשר היה גם לצעוק עד כדי צרידה, ואלו בחדרו המוצנע של נחום טוביה אסור היה אפילו לדבר בקול רם, שהרי כאן היתה השתיה שלא כדת – בלי היתר “פאטנט”. ומכיון שהגוי נכנס אצל גרשון-וולוול לשתות, כבר היתה ידו של גרשון-וולוול על העליונה גם לגבי ממכרו של הגוי.

אמר גרשון-וולוול לנחום טוביה:

– מה לך ולצרה זו, לשמור יחידי על הבית, שפרנסתו מועטת? מוטב, שהיית משכירו ויוצא לגור בעיירה גופה, משכים ומעריב לתפלה ומתפרנס משכר הבית.

עננו פניו של נחום טוביה והשיב בעקשנות של מר-נפש:

– כאן נולדתי וכאן אמות… דונדה לא יעזבני, – ולא לברוך דונדה שכנו וידידו התכוון, – לבן אחיו של ברוך, לדוד משה דונדה המורה התכוון.

בנערותו גלה דוד משה למקום תורה, לישיבה, ורפאל גרשון הזקן היה אומר: “חוששני לחלול-השם; יבוא יום ויאמרו: הרב רבי דוד משה נולד וגדל ליש הצלם”… חששו של הזקן היה חשש-שוא: מן הישיבה פרש דוד משה להשכלה. ולאחר זמן שב לעיירתנו ונעשה מורה לעברית ולרוסית. ונחלקו הדעות: הללו אמרו, שהוא למד בגימנסיה ואפילו עד לידי אוניברסיטה הגיע, והללו כפרו ואמרו: לא זו ולא זו, אלא מעצמו למד הכל. “מה שקלט תורתם של ישראל, אינו דין שיהא קולט תורתם של הגויים, להבדיל”. על כל-פנים, הכל הודו, שראוי והגון הוא להיות מורה “אפילו בווילנה”. ונאה היה האיש – קומתו היתה נאה ידיו הגבריות היו נאות, קולו המלא, הלבבי היה נאה, וביחוד היה נאה אופן דבורו: פסוקים קצרים וברורים, פסוק אחרי פסוק, פעמים רק קטעי פסוקים, רק מלים בודדות אבל גם הם ברורים, ומוניטין יצאו לו בעיירתנו עד כדי כך, שקראו לו בשם משפחתו בלבד, – בפניו: אדון דונדה, שלא בפניו: סתם דונדה, – והוא היחידי שזכה לכך. אדם שספר עם חברו על דונדה, בלי תוספת שם פרטי, ידע חברו מאילו, שעל דונדה המורה, ולא על אחר ממשפחת הדונדים, ידובר.

דירה קבע לו בביתו של נחום טוביה, שהשכיר לו חדר מיוחד. ותנאי התנה, ונחום טוביה שמר על התנאי: לחדרו של דונדה לא הכניס גוי מעולם. “עם יהודים-גוים, – אומר היה נחום טוביה, – יש לו עסק לדונדה שלי; עם גויים-גויים אין לו עסק”. אף-על-פי-כן, משהתחיל נחום טוביה מזקין וביתו יורד, התחיל דונדה שם לב לעסקי הבית, התחיל גם מאמן ידו ועינו לבחון חבילה של פשתן, סאה של זרע-פשתן, אגודה של זיפי-חזירים וכדומה. ולסוף חלק את יומו: קצתו להוראה וקצתו לעסקי הבית. הוא העשה עוזרו ושותפו של נחום טוביה ואומר היה נחום טוביה:

– דונדה שלי אינו מניח תפילין ועתיד ליתן את הדין. אבל אדם כשר הוא, ןאלמלא הוא, הייתי זקוק לנעול דלתי ולהסתלק מביתי – - –

יום מן הימים בא מכתב מאת נחnיה: הוא עומד לשוב לכאן, לבית אביו, על מנת להשתקע. אשתו ושני ילדיו יבואו הם עמו. קרא נחום טוביה את המכתב, חזר וקרא, ולא האמין למראה עיניו: נחמיה יעזוב את העיר הגדולה וישוב לעיירה הקטנה? אשתו תסכים לכך? והוא, נחום טוביה, לא גלמוד יהיה עוד: בנו ישוב אליו, עמו יהיה ואת זקנתו יסעד? ולאחר מאה ועשרים שנה לא לזר, – אמנם אדם כשר הוא דונדה שלו, אבל זר, – יקומו ביתו ופרנסתו, אשר בהם טרח כל ימיו: לעצמו ובשרו, לבנו, יקומו ולא יהיו? אלו זכתה העלובה, מיטה עליה השלום, לראות בשוב בנה אליהם, כמה היתה שמחה!…

ידע נחום טוביה, שנחמיה איננו “בקו הבריאות”, ולא ידע עד היכן הדברים מגיעים. כיון שראה אותו, חרד חרדה גדולה ולבו עזבהו – כאלו שמע משק כנפיו של מלאך המות מעל לראשו של בנו, הסב רגע עיניו מנגד נחמיה והסתכל באשתו – ומיד חזרה ונעורה הטינה הגדולה שהיתה רדומה בו: אשה זו היא שהפרידה בינו לבין בנו. נסתכל בצעיף שעל פניה, בכסיות שבידיה ובו ברגע מחצה אותו גם מחשבה קשה אחרת: ודאי היא, בת-הכרך המפונקת, אשמה גם במחלתו; ודאי כדי לספק צרכיה המרובים העביד כחותיו יותר מכפי יכלתם והכשילם.

ובלב קרוע ומורתח הכניס אורחיו לביתו, ולבו זה הגדיל עוד יותר את זריזותו הכושלנית. ועד שנחמיה סיים התקפה של שעול, ועיף וטבול זיעה שכב לנוח, ואשתו מזגה לו טפות להשיב נפשו, הושיב הוא, נחום טוביה, שני נכדיו על ברכיו, החליק בידיו הזקנות תלתליהם השחורים, ושתי דמעות מלאות, כבדות, גלשו מעיניו ונתלו בזקנו הלבן….

ה

איני זוכר, אם בו-ביום, או לאחר ימים באה אלינו. אבל אני זוכר שאמרה לאמא בפשטות:

– אני כלתו של רבי נחום טוביה הזקן. שמי בֶּלָה.

תמהה אמא ושאלה כמבקשׁת לתקן:

– בֵּילַה?

רחבו עיניה האמוצות של האורחת, ערעור רשף בהן, ונעים אבל תקיף היה קולה כשהחזירה ואמרה:

– לא, רבנית; בלה ולא בילה. זה שמי.

נבוכה אמא ומהרה לתקן את תקונה:

– בעיירתנו הקטנה קוראים לבלה בילה.

מיד נמס הערעור בעיניה האמוצות של האורחת וחיוך טוב נגה בהן. הניחה ידה על ידה של אמא לשם פיוס והשיבה:

– ובעיירתנו הגדולה קוראים לבילה בלה.

– היינו הך, – הסכימה אמא בפה ולא בלב, ברי היה לה שבת-ישראל צריכה להיות בילה ולא בלה.

ולמחרת שמעתי את אמא מספרת לאבא על האורחת של אתמול:

– פקחית, יפת-תואר, אבל כולה לא לפי המדה שלנו… לא עזר כנגדו, חוששת אני, אלא שעטנז הכניס נחום טוביה לביתו.

– שעטנז? – תהה אבא, וכדרכו סך לו מיד בענן עשנה של הסיגרה, ולא חכה לתשובה.

אותו יום יום-שעור היה לו לדונדה בביתנו. אני וחברי ישבנו לפניו, והוא מודד, כמנהגו, בפסיעותיו המאוששות את החדר מכותל לכותל, מקריא לנו פסוקים בודדים מתוך התנ“ך שבידו, ואנו כותבים אותם מפיו. הוא היה אומר: “מי שאיננו יודע פסוק תנ”ך כצורתו, עם-הארץ הוא. אפילו אם למדן מופלג הוא”.

את השיחה של אמא ואבא שמע גם הוא. עצר פתאום פסיעותיו, שלח מבט ארוך באמא. הפך בבת-אחת כמה דפים בתנ"ך והקריא לנו:

– “לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדו”.

– "שוב שעטנז? – צרבה שאלה את הנער בן השתים-עשרה. – העינים האמוצות האלה שעטנז? – - –

ועיירתנו הביטה אחרי האשה החדשה, שבאה לשבת בה. כובע בראשה, אפילו בחול, כסיות בידיה, אפילו באיטליז, – “פאננקה”. קפדנית היא עיירתנו, וכל המשנה ממנהגיה ומנוסחאותיה היא מתנקמת בו. התנקמה גם באשה חדשה זו, ולא היו ימים מרובים ולא ידעה שם אחר לה. אלא – “בלה הפאננקה”. פרוש: מפונקת, גדלנית, אבל גם טרזנית מגוחכת…

ו

לאחר הרבה שנים, – כתר-זקנה כבר הכסיף בראשה, – ספרה לי:

מילדותי נטעה בי אמי יראה גדולה מפני העיירה הקטנה, שהרוותה אותה לענה. “רחמניה היא העיירה הקטנה, – היתה אומרת, – תמיד מבקשת לרחם ולעשות חסד. וכשהיא חושדת בך, שאין רצונך, כי תגלגל עליך רחמיה וחסדיה, לא תסלח לך, ובחמה ואיבה תתאכזר לך”. האמנתי לאמא, גדלתי את היראה בלבי, ואלמלא חליו של נחמיה לא הייתי טועמת טעמה של העיירה הקטנה כל ימי חיי. אני ידעתי, שכבר נפסק דינו ואין עוד תקוה לו. אבל הוא קוה עדין, הוא רצה לקוות, שהעיירה הקטנה תצילהו, ועיניו הדועכות תבעו מאתי את זכותה של תקותו האחרונה. להכחיד את היראה בקרבי לא יכולתי, אבל גם לכבוש אותה לא יכלתי – והסכמתי.

הרבה ירחים ארכה מחלתו של נחמיה שם, בעיר הגדולה, ואם לפעמים לא יחידה הייתי עמו בבית יומם, תמיד יחידה הייתי עמו בבית לילה, והרבה-הרבה לילות עברו עלי כשאני שומרת עליו ליד מטתו עד אור-הבוקר. שרה עם מלאך-המות ומצילו מידיו. שני הילדים הקטנים עלי היו גם הם. איש לא עזרני. אבא ואמא כבר מתו, אח ואחות לא היו לי מעולם. דוד היה לי, אחי אבא, ולא נשא לי, כי שלחתי מעל פני את ארוסי הראשון ולא הלכתי אחריו לעיירתו הקטנה. “אסור לרחם עליה”, אמר כשספרו לו על מחלתו של נחמיה ועל סבלי עמו, – ורגלו לא דרכה על מפתני. שוכן עפר הוא זה כבר, ואני סלחתי לעוונו. יסלח לו גם אלהים.

עיפה יצאתי משם, ועיפה עוד יותר באתי הנה, כי קשה טלטול הדרך על נחמיה, ודומה כאילו פולט שארית ריאתו. יגעתי מאד. ופתאום נשבה עלי רוח מנוחה ומרגוע. ביום קיץ באנו הנה, חלונות הבית פתוחים לרוחה, לנגד עיני התלחשו שדות-בר, היער הגדול הרעיף שקט ושלוה – ומנוחה ומרגוע ירדו לא רק עלי, כי-אם גם על נחמיה, וזה כמה לא ידע הוא, וממילא לא ידעתי גם אני, שנת-מנוחה כבאותו לילה. עם בוקר פתח עיניו ו“גן-עדן” לחשו שפתיו: נדמה לו לאומלל שבאמת נפתחו לו שערי גן-עדן. טוב היה גם לי. חלצתי את עצמותי העיפות ושאלתי את נפשי: “למה יראתי? מה היה לי כי יראתי”? –

ראשון החזיר לי תשובה חותני הזקן. נחום-טוביה עליה השלום, וימים רבים היתה התשובה חרותה בלבי. עכשיו כבר קהה הכאב; בשעתו הכאיבה מאד. הוא לא יכול לסלוח לי, שבגללי עזב בנו אותו ואת ביתו. הוא גם חשד שבגללי חלה בנו והגיע עד שערי מות. ואולם, הוא גם עָין אותי, שאין אני נוחה לקבל מרותה של העיירה, את נוסח חייה. מן הרגע הראשון עין אותי על כך. – ממון בעין לא הבאנו אתנו. את מעט העושר, שעשה נחמיה בשנות הטובה המעטות, אכלו קל-מהרה ימי הרעה הרבים, ואת השיירים האחרונים אכלו בכל פה הרופאים והרפואות. אבל הבאנו אתנו מלבושים ולבנים וכלים, הנהוגים בכרך. ולא אכחד: הם היו חביבים עלי, כי הורגלתי בהם, אף הזכירו לי שנות שלותי ואשרי. ואלו לזקן נראו – כולם או, לפחות, מקצתם – כמזכרת עון. ראה ביום בואנו כובע בראשי, צעיף על פני, כסיות בידי – והיו לשכים בעיניו. למחר, – לא שבת ולא מועד היה אותו יום, – ראה את המפה המגוהצת ואת הכלים היפים, שערכתי לעת סעודת הצהרים – ויהי לו הדבר כאלו בושה העטיתי עליו ועל ביתו. ואולי שלא מרצונו, אולי גם לא בכונה להכאיב, אלא שלא יכול עוד לשלוט ברוחו, הפליט פיו: “פריצים לא היו אבותי מעולם, וגם אני אינני פריץ”… והאפקה המשרתת הזקנה שכבר עברו עליה בבית זה יותר משלשים שנה ולשונה יודית כבת-ישראל, – שמעה את הגערה ונחה דעתה: אף היא לא היתה “פריצה” מימיה, והגברת החדשה לא נראית גם לה.

וכחותני הזקן כך גם בתו. ולא היא, אלא הוא – גרשון-וולוול בעלה, שמשעה שנשאה לו שעבודו עליה ומפיו היא חיה. כל אימת שנכנסתי אצלם מדדוני עיניה מכף רגלי עד קדקדי, ובזהירות של הכנעה שאלו אותו: מה דעתו הוא על בריה חדשה משונה זו? והוא, גרשון-וולוול, דעתו היתה ברורה: לא רצה בי ומיותרת הייתי בעיניו. בת-כרך כמוני מה מקומי כאן, בעיירה הקטנה, “ליד הצלם”? ומה ראיתי לשטות זו, שבאתי הנה? ביתו של חתננו, בתור מקור פרנסה, גוסס; עוד מעט ינעלו דלתיו. הזקן מתעקש עדין, אבל… פרוש: זקן כמותו המות כבר אורב לו, וב“נעילת הדלתות” היה רמז, שגם נחמיה עומד למות, ולא יציל את הבית.

שמעתי דבריו ולבי העלה קצף. ומודה אני: לא באמת ובתמים, אלא רק לשם קנטור, כדי להרעימו, נעניתי ואמרתי:

– זהו שראיתי לבוא הנה – להחיות את הבית.

עיני-החתול של גרשון-וולוול ננעצו בי, עוד רגע וגם צפרניו ינעץ בי, וצחוק רֶשע פרץ מפיו:

– אַת? בכסיות שבידיך?…

צחוקו של גרשון-וולוול הרעיד בי מיתר טמיר. מה שאמרתי תחלה לשם קנטור בלבד עורר בי רצון עמום, אשר לא ידעתי שם מפורש לו. על כל-פנים, מאותה שיחה ואילך התחלתי מתבוננת בעסקי הבית ונותנת דעתי עליהם. אלא שלא נתן לי אלהים חני גם בעיני האדון דונדה, שבידיו היו עסקי הבית נתונים. את ילדי חבב, היה מכניסם לחדרו ומשחק בהם, אף התחיל מלמד שם את בני בכורי ראשית הקריאה; בפני היה חדרו סגור ומסוגר. עם נחמיה לא הרבה שיחה; עמי לא דבר כלל, ואם שאלתי אותו דבר בעסקי הבית, היתה מעין רוגזה מציצה אלי מתחת לשפמו. מה עוול מצא בי? הגם הוא סלוח לא יוכל לכסיות שבידי? אן שמא הוא אומר לרשת את הבית, ואני בבואי הנה התיצבתי לו לשטן על דרכו? קשה היה לי לחשוד בכך. פשטות שכנה בפניו; סימני ערמה לא מצאתי בהם. ויהי לי יחסו אלי חידה סתומה, ואף היא הוסיפה טפה של מרורים לתוך כוסי, שגם בלעדיה היתה מרה כלענה.

כך חייתי בבית, וכשהייתי יורדת לעיירה לוו אותי תמיד מימיני ומשמאלי עשרות זוגות עינים, שהביטו אחרי. זרה ומיותרת הייתי גם כאן. “בלה פאננקה” הייתי לכל…

אבל היה לי גם ידיד. אחד אבל נאמן, – היער הגדול, שכני הקרוב. יער גדול ויפה יש גם בתחומה של העיר הגדולה עיר מולדתי. פעמים היינו באות, אני וחברותי לשם לטייל. אף יש אשר הבאנו לו ראשית בכורים של רטטי-לב גנוזים. ידיד לא היה לי מעולם, ודאי משום שלא הייתי זקוקה לידידותו. את ידידותו של היער הגדול בעיירה הקטנה בקשתי כמעט מן היום הראשון לבואי הנה, והוא נענה לי. ולא רמוס שביליו, – לדום ולהקשיב לשיחתו עמי הייתי באה אליו. ובשבתי בסוכת שלומו, על גזע העץ, אשר בחרתי לי, הוא הוא, ידידי-יחידי, פורק מעלי אחד-אחד – ולו רק לשעה קצרה – את רגבי המשא הכבד, שהטיל גורלי על שכמי ועל לבי. שם נפשתי. ושם גם בשל בי הרצון לחדול מהיות זרה ומיותרת. “אֵם את, – סח לי היער – שני ילדים קטנים תלויים בך, ועל מה יש להם להשען? עליך. את אמם, את גם אביהם, ואם לא תדאגי לפרנסם ולכלכלם, מי ידאג להם? בת-ישראל את, ואין דבר אשר יכבד על בת-ישראל לשם ילדיה, אשר נתן לה אלהים”… שמעתי, הקשבתי, נזכרתי עיני החתול וצחוק הרשע של גרשון-וולוול – וראיתי את הדרך, אשר לפני. ופעם אחת, ערב חגא של הקדוש אנטוני…

כך ספרה לי בלה, ומה שהיה מכאן ואילך ידעתי גם קודם, ולא רק מפיה.

ז

קטנה היא עיירתנו וארבעה ירידים לה: באמצע קיץ, בתחלת סתיו, באמצע חורף ובסוף חורף, והגדול שבכולם – היריד של אמצע קיץ, ביום חגו של הקדוש אנטוני.

קדוש זה קבור סמוך לתחומה של העיירה, וקבלה בידי מקדשיו: הבא להשתטח על קברו ביום חגו – עוונות של שלשים יום נמחלים לו, והמחמיר על עצמו ומקיף את הקבר אותו יום שבע פעמים, כשהוא מהלך על ברכיו החשופות ודמו שותת – עוונות של תשעים יום נמחלים לו. ושנה-שנה נוהרים לעיירתנו ליום זה אלפי מאמינים – להטהר מעוונותיהם. ולא רק מן הסביבה הסמוכה, – כבדי עוון באים גם ממרחקי מאה פרסאות ויותר. ורבים הם הבאים על-מנת למכור מפרי אדמתם שמביאים מבתיהם, כשם שרבים הם הבאים על-מנת לקנות צרכיהם ולהביא לבתיהם. וכל העם הרב הזה רעב, – הצידה שהצטיד כבר כלה בדרך, – ושמש קיץ מכה על ראשו ומצמיאו, והרי הוא להוט אחרי כל מאכל אשר ייאכל, ועוד יותר אחרי כל משקה אשר יישתה.

ובקצה העיירה, “ליד הצלם”, רבה התכונה, כי לא הרחק משם מקום קברו של הקדוש, ולשם בא כל ההמון הגדול, המבקש סליחה ומחילה לחטאתיו, שם הוא חונה כל הלילה שלפני החג, והמהדרים אינם זזים משם עד הערב שמש של החג. וכל אותו לילה וכל אותו יום בתיהם וחצרותיהם של יושבי-הקצו מלאים גויים, וכל בית קונה ומוכר, מאכיל ומוזג ומשקה, ואינו מבחין בין מה שמותר למזוג ובין מה שאסור למזוג בלי הכשר פאטנט, אלא שהראשון נמזג בפרהסיה, והאחרון אינו נמזג אלא בחדר לפנים מחדר. ועיפים מעמל היום והלילה, אבל שמחים וטובי לב על הברכה שהם רואים בעמלם, אומרים יושבי-הקצו: חבל שהיה להם לגויים רק אנטוני אחד; הלוואי והיו להם תריסר כמותו. והעיירה כולה מתקנאה בהם ומוסיפה ואומרת: ארבעה ירידים הם, שלשה נתנו לכל ישראל ואחד ליושב-הקצו בלבד…

ערב יריד דפקה בלה על דלתו של דונדה, ובלי נטילת רשות מפורשת נכנסה לחדרו. דונדה נבוך: חדרו נתמלא מה-שהוא זר מאד, אבל רצוי מאד, ועד שהספיק לשוב ממבוכתו ולהציע לה כסא לשבת הקדימה היא ואמרה, וקר ויבש היה קולה:

– אדון דונדה, לא לשם בקור באתי. רוצה אני לדבר עמך על היריד, שיתחיל מחר.

– פרוש? – שאל דונדה.

– עבודה קשה היא עבודת היריד וזקוקה לידים בריאות וזריזות, ומבלעדיך אין לנו בבית ידים בריאות וזריזות – השיבה בלה, ובדברה שנה מעט קולה, ונעימה חמה יותר היתה לו.

– ובכן? – חזר ושאל דונדה.

– ובכן, – נענתה ואמרה בלה, – נחלק את העבודה. אתה תעבוד בחדר הגדול בעסקי קניה. יעזור לך הזקן; בקי ורגיל הוא בכך ונאמן על הגויים. אולי יוכל לעזור לך גם נחמיה, אם שעולו ירפה ממנו. ואני אעבוד בחדר המזיגה, והאפקה תעזור לי.

– הישיר דונדה עיניו אליה, כאדם שאינו מאמין למשמע אזניו, ושאל:

– את?!

– הן, – החזירה היא, – אני. אף לי ידים בריאות ואולי גם זריזות, – שתקה רגע קל והוסיפה: – לא בכסיות נולדו ידי…

ואמנם לא בכסיות נולדו ידיה. היריד היה לה יום של נסיון, והיא עמדה בנסיון. לא יצא איש מחדר-המזיגה צמא, ובסוף אותו יום כבר ידעו הגויים, שאשה זו, כלתו של נחום הזקן, שקולה כנגד גבר. “אשה כאשר צוה אלהים”. וחוודקה וורונקו, מזקני גוייו של נחום טוביה, הציע לנחמיה יד יבלית על שכמו ואמר לו:

– נחמקה, אשה חשובה יש לך; גם למזוג היא יודעת כהלכה, וגם לשונה תלויה לה בפיה כראוי, ואתה – משתעל ומשתעל…

בסוף אותו יום כבד ידע גם גרשון-וולוול שלא לחנם אמרה בלה מה שאמרה: דומה, שכחה יפה באמת לרפא את הבית הגוסס ולהחיותו. ונחום-טוביה הזקן הסתכל בכלתו והתפלל בלבו: “רבונו של עולם, עשה עמי עוד נס אחד ונחמיה בני יחיה לפני”…

ח

תפלתו של נחום-טוביה לא נתקבלה. עם ימי הרפש הגדול והטחב הקר של הסתיו התחיל נחמיה גונח דם רב, ולאחר ימים מעטים גמר מלאך-המות את מלאכתו.

בלה ידעה זה כבר, שהונף החרמש על נחמיה, ולא מרצונה הוכן לבה לשעה, שירד החרמש על עליו ויתיז את פתיל חייו. וכשבאה השעה הרעה אבנה בלה כולה, ואלמת-לב עמדה לפני מטת המת. נגש אליה דונדה ואמר לה:

– תנחומים איני יודע. זכרי שני בנים קטנים תלויים בך.

הדברים המעטים והפשוטים היו כמפתח למקור הדמעה, הסגור בקרבה, – ונחל רותח פרץ מעיניה.

– שני בנים קטנים וגם אב זקן, – התמלטו מפיה מלים טבולות דמע.

דונדה הבין לה ונצור-פה יצא מחדר המת.

קדיש על קברו של נחמיה אמר נחום-טוביה. וכשגמר נגעה בלה בידו:

– אבא… ולא יספה, כי כלה בדמעות קולה.

זו הפעם הראשונה קראה לו אבא.

רעדו שפתיו של הזקן והשיב:

– המקום ינחם אותך, בתי, – וזו הפעם הראשונה קרא לה בתי…

ט

כשמלאה שנה למותו של נחמיה כבר ידע בנו-בכורו להתפלל ולומר קדיש: כל אותה שנה לא הניח דונדה ידו הימנו וטרח בו ללמדו קריאה ופרוש המלות. חבק הזקן נחום טוביה את נכדו, בכה ואמר לו:

– כשאמות תאמר קדיש גם עלי. מי יודע, אם גדליה יאמר עלי קדיש שם, באמריקה שלו.

בינתיים מָכָה הגדר, שגדר דונדה בינו לבין בלה, ומתחת לשפמו לא הציצה עוד מעין רוגזה כשבקשה ללמוד מפיו עסקי הבית. עכשיו השיב על שאלותיה תשובות ברורות, שיהיו הדברים מחוורים לה במדה שהם מחוורים לו. ועוד יותר משלמדה מפי דונדה למדה מפי נחום טוביה. כחו של הזקן רפה, בקושי נשמעו לו רגליו, אבל הלכות מקח וממכר שבהן עסק חמשים שנה ויותר, לא זרו לו.

– בתי, – היה אומר לבלה, – כשבאה לידך חבילה של פשתן לקנותה, אל תסתכלי בפניה שמבחוץ, אלא במה שיש מבפנים: חזקה, שהשאיר הגוי את החוטים בבטנה וחפה עליהם באניצים יפים מגבה. כיוצא בזה אגודה של זיפי חזירים. אף היא טעונה בדיקה בעין פקוחה. חשוד הגוי, שהבליט את הזיפים הטובים לחוץ, כדי לכסות על הכָּשׁוּת הרעועה שהניח בפנים.

ועוד היה אומר לה:

– בתי, כשבא סיטון אצלך לקנות מאתך מה שאת קנית במשך השבוע מן הגויים, אם ברי לך, שהסחורה ברשותך טובה היא, אל תהי אצה למכור: סחורה טובה הרבה קופצים עליה. ואם אין את בטוחה בטיב הסחורה שברשותך, מוטב שתפטרי הימנה אפילו ברווח מועט. סחורה גרועה משולה לשן רעועה: זו אל ישהה אדם בפיו, וזו אל ישהה אדם באמברו.

ושוב היה אומר לה:

– בתי, הבריות אומרים: טעות גוי מותרת, ואני אומר לך: אסורה. הוי זהירה שיהא משאך ומתנך עמו באמונה, ומחמת כך יהא גם משאו ומתנו עמך באמונה. חוודקה וורונקו נאמן עלי, משום שאני נאמן עליו.

ולא רק ידים בריאות וזריזות נתנו לה לבלה; נתנו לה גם אזנים מיטיבות לשמוע ועינים מטיבות לראות, ורוב עסקי הבית העמיסה על שכמה. דונדה לא קנא בה; אדרבה – סייע אותה פעם אחת היא אמרה לו:

– אדון דונדה, אין כוונתי ואין רצוני, שאתה תסתלק מעסקי הבית.

– פקדון הוא בידי. חובתי להחזירו לבעליו.

נענתה היא ואמרה:

– לא אני בעליו, הזקן הוא בעליו.

וכשהיתה יורדת לעיירה לוו אותה גם עכשיו עשרות זוגות עינים והביטו אחריה, אבל לא אלה שלוו אותה והביטו אחריה כשבאה הנה. עכשיו לא לוו אותה עינים לגלגניות אלא עינים משתאות לה: הזאת בלה הפאננקה? – העיירה השלימה עמה.

גרשון-וולוול לא השלים עמה ושמר עברתו לה. ולא עברת חנם היתה זו עתה. ביתה של בלה התחרה בביתו שלו. חוודקה וורנקו קרא לה “דבורה” “пчелка” על שם שהיתה עסוקה תמיד כדבורה ומי מעיז להגיס לבו בה עוקצתו עקיצת דבורה. מפיו של חוודקה דבק בה שם זה, והגויים התחילו פוסחים על ביתו של גרשון-וולוול ונכנסים לביתה של “הדבורה”. נאמנת היתה ה“דבורה” עליהם כשם שהיה נחום טוביה נאמן עליהם וביתה גדל והצליח.

נמלך גרשון-וולוול ובא אצל אבא לקבול על גיסתו:

– היא מקפחת פרנסתו וגורמת לו הפסד מרובה. הוא מוציא הרבה ממון לפאטנט, והיא פאטנט אין לה, והגויים כרוכים אחריה ואחרי ביתה.

– ואתה מה רצונך, – אמר לו אבא, – שתגרש את הגויים מביתה?

– לא שתגרש את הגויים מביתה – החזיר גרשון-וולוול, – אלא שתסתלק מן המזיגה. היא אין לה רשות לכך, ואם לא תסתלק מרצון, תסתלק שלא מרצון.

רגז אבא, ינק מן הסיגריה שבפיו שתים-שלש יניקות עמוקות זו אחרי זו ואמר:

– גרשון-וולוול, אדם מישראל האומר “אלך ואמסור” – אין לי עסק בו.

וכשיצא גרשון-וולוול מחדרו של אבא, פגעה בו אמא:

– צדקנית זו עובדת כל היום, מפרנסת את בניה הקטנים ואת נחום טוביה הזקן, במקום אשתך נוהגת היא בו מנהג בת, ואתה בא וקובל עליה ומבקש גם להלשין עליה. בושה וחרפה!

גם אמא השלימה עמה, ולא שעטנז היתה כבר בלה בביתו של נחום טוביה הזקן.

י

זה כמה לא פקדה בלה את היער. באחרונה הביאה לו את כובד-לבה למחרת מותו של הזקן נחום-טוביה. מאותו יום כבר עברו שלשה חדשים, ושוב היתה זקוקה לידידה-יחידה זה. דונדה הודיע לה היום, שהוא עוזב את הבית. “עכשיו, – אמר, – היא בעל הפקדון, ולידה הוא מחזיר הכל”.

בלה שתקה ולא החזירה דבר. כלום תשיב אותו מרצונו? ומלחצים צבתו את לבה. “הילדים קטנים עדיין, ושוב היא יחידה בעולם. אין קרוב, אין גואל, – אין איש. גם הוא, האיש אשר עמו ולידו יצרה את עולמה החדש, – גם הוא עוזב אותה ואת ביתה. מה דמות תהיה לבית בלעדיו”?

עמדה ונשאה גם היום את כובד לבה אל היער. שמע היער לחש לבה וסח לה: “את יצרת עולמך עד עתה; לבשי עוז ויצרי אותו גם מעתה”.

כששבה לביתה מצאה בחדר-המזיגה חבורה של גויים, דונדה עומד עליהם לשרתם. רפרף צל על פניה ושאלה:

– אדון דונדה, על מי אטוש את הבית כשתחזיר לי את הפקדון?

לא החזיר דונדה תשובה על שאלתה ואמר:

– חדר שכרתי לי בעיירה…

ופתאום נפתחה הדלת ונכנסו – איבננקה המוכס של הרשות ושני שוטרים עמו, ומאחריהם הציצו עיני החתול של גרשון-וולוול.

לא היום נתגלה סוד זה לאיבננקה, שכאן, בביתה של “הדבורה”, מוזגים שלא ברשות, אלא שמרחמיו עליה ועל הזקן נחום-טוביה עצם עיניו מראות. לא פקחו את עיניו גם לחישותיו של גרשון-וולוול. וכשבא אצלו היום, גרשון-וולוול ובפה מלא דרש, כי ילך עמו לביתה של בלה וימצא אותה בעוונה, לא יכול עוד להתכחש לתפקידו ולחובתו. לקח אתו שני שוטרים, כי יהיו עדים בדבר, ובא.

ראו הגויים את האורחים ונבוכו. גם דונדה, ולא ידע לפתוח פה. בלה כבשה מבוכתה ואמרה:

– שמחה אני, אדון איבננקה, שכבדתני ובאת גם אתה והבאת גם את אנשיך לשמוח אתי בשמחתי, כשם שבאו לשם כך גם אורחי אלה, השותים ושמחים אתי. הכבדו נא, רבותי, ושבו עמנו. הכבד נא גם אתה גיסי יקירי ושבה עמנו.

צחוק פרח בפניו של איבננקה והוא שאל:

– השמחה מה היא?

– שמחת אירוסין לי היום, והנה גם חתני לפניך – האדון דונדה, – ובדברה נסקה אש בעיניה האמוצות והניחה את ידה על שכמו של דונדה.

נסקה אש גם בעיניו של דונדה, הסיר ידה מעל שכמו והגישה לשפתיו הדולקות…

*

אבא ואמא היו המחותנים בחתונתם. אבא גם סדר קדושיהם, ואמא לא זזה מלחבב את הכלה כל אותו היום. ואני – יום שכולו רזי-לב היה לי היום ההוא…

“הארץ” 1936