רקע
אלתר דרויאנוב
מֵעַל גַג בֵּית-הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א

עשרים ותשע שנים עברו עלי בעירת-מולדתי, וכל אותן השנים לא זזתי ממנה אלא לזמנים מועטים, כגון שנות-גולה למקום תורה וכדומה; ידעתי כל פנה ופנה, כל עץ ואבן בה, ידעתי שיחת כל חיותיה ועופותיה, פרותיה ועזה, תרנגול ותרנגולותיה ידעתי כל שִׁפְעֵי-יָפְיֶיה וכל מַעמקי-כִעוּרֶיהָ – ראה ראיתיה רק פעם אחת בימי-חיי.

מעל גג בית-הכנסת ראיתיה פעם אחת, ואותה ראִיה שמורה לי בלבי עד עתה.

 

ב

לא מן הזקנים המופלגים הוא בית-כנסתה של עירתי, אף כי היא גופה בזקנות מופלגת תתחשב, ולפי המסורת כבר היה בה במאה החמש-עשרה גם ישוב של ישראל. ברם, אם לא זקן מופלג הוא בית-כנסתה, שיבה כבר זרקה בו: בן מאה וששים ושמונה הוא היום. וגם יחסן הוא: הדוכס סַאפְּיֶיהַא בנה אותו – מתנה לישראל. זֵכר לברכה, שברך אותו ואת אשתו הדוכסית חסיד אחד מישראל ונתקיימה בהם.

ומעשה שהיה כך היה:

ארבעה יָלדה יַאדביגה, אשתו האהובה של סאפייהא, וארבעתם קברה תיכף ללידתם. הראשון חי יום אחד ומת, השני חי שני ימים ומת, וכשנולד השלישי לא זזו מעריסתו יומם ולילה רופאים מובהקים – וכל חכמתם נסרחה: הילד חי שלשה ימים ומת. ושוב נתעברה ועלו שניהם, הדוכס והדוכסית, לרומא ונשאו ברכה מאת האפיפיור בכבודו ובעצמו, וגם ברכה זו לא הועילה ויצאה לבטלה: ארבעה ימים חי הרך הנולד, הרביעי ומת. וכשנתעברה חמישית שח לעפר ראשה ותשאל את נפשה למות, כי טוב לה מותה מחייה. ואף הדוכס עצמו התהלך קודר כל-היום: לצוד ציד לא יצא, לתיאטראות ולקרקס אות לא הלך ובמושב שרים ושרות לא ישב, כי עָגמה נפשו מאד.

ושם בחצרו של הדוכס, זקן אחד מאוכלי-לחמו, והוא ששם לילות כימים, לומד כתב ולשון של כל האומות ועוסק בכל שבע החכמות, לפני כמה שנים לאחר שלמד כתב ולשון שלנו, בקש ללמוד גם תורתם של ישראל. התחפש ועשה עצמו ישראל והלך למקום שאין מכירים אותו ­­– לַעֲיָרָה קטנה, בקצה האיפרכיה של הדוכס. עם בוקר נכנס לבית-המדרש, לבש טלית והניח תפלין והתפלל כבן-ברית. לאחר התפלה נגש אל הרב, – רבי מִיכַלֶי חסיד שמו, – והרצה בקשתו לפניו, שילמדו תורה, ונענע לו רבי מיכלי. מכאן ואילך היה יושב בבית-המדרש ולומד תורה כשהוא מעוטר טלית ותפלין כל היום. יום אחד חלץ תפליו, פשט טליתו ויצא לחוץ. פגש אותו רבי מיכלי, נסתכל בו וחרד חרדה גדולה: אין צלם-אלהים על פניו, – ומיד הסתיר עיניו ממנו. בו ברגע הבין הגוי, שרבי מיכלי הכיר בו, שגוי הוא והתחיל לבו מַשאיל בו: שמא ילך ויקבל עליו עול מלכות-שמים? אבל מחמת שחטא והִטעה את רבי מיכלי לא זכה לכך: נזכר את חצרו של סאפייהא – וחזר לשם. אף-על-פי-כן נשאר בו ניצוץ שבניצוץ מן המאור שבה, כמאמרם ז"ל: אפילו גוי ועוסק בתורה וכו'. ועכשיו, כשראה בצערו הגדול של סאפייהא, לבש אֹמֶץ ואמר לו:

­– אדוני דוכס, שמעני ואיעצך. בקצה האיפרכיה שלך יש עירה קטנה ושמה דְרוּיָה. רֻבָּה יהודים וְרַבָּם רבי מיכלי איש-אלהים קדוש הוא, ודבר אחד מדבריו אחור לא ישוב ריקם. עֲלֵה אליו אדומי הדוכס, וברכתו תאסוף אותך מאסונך.

קשה היה לו לסאפייהא לעשות את עצתו של הזקן: אחרי ברכתו של האפיפיור ילך לבקש ברכה מאת רב של יהודים? וכספר לאשתו הדוכסית מה שאמר הזקן, והיא לא פתחה פיה להשיב דבר, ורק אד עלה בעיניה היפות ושתי דמעות ירדו לה על לחייה החִורות, מחה אותן ברחמים רבים, ולמחר השכים לַחֲבוֹש את סוסו והלך לדרויה, וכשבא לשם ונכנס לבית-המדרש מצא לרבי מיכלי יושב בקרן-זוית ועוסק בתורה ושתי עיניו כגחלי-אש (וכל פניו מבהיקים משמשה של תורה, – הרכין מאליו ראשו, ולא יכול להוציא מפיו אלא תחנה קצרה:

– פַּן רַבִּין, ברכני נא…

מיד הניח לורבי מיכלי ידיו על ראשו וברכו ואמר:

– אלהים יתן את שאלתך, וישמח האב ביוצא-חלציו ותָגֵל אמו בפרי-בטנה…

ובמלאת שנה לבנו-יחידו, אשר ילדה לו יאדביגה אשתו האהובה, הביא סאפייהא מתנה לרבי מיכלי – סאה שלֵמה דינרי-זהב, לקח רבי מיכלי דינר אחד, שלא לְבַיֵּשׁ את הדוכס, ומן השאר סלק ידו"

– כתוב בתורתנו: “והכסף והזהב – נדבה לה'”.

בו ביום נתן סאפייהא צו לבנות בדרויה, העירה הקטנה שבקצה האיפרכיה שלו, בית-כנסת ליהודים, אשר יגדל וירום וינשא מכל בתי-הכנסיות שבערים הגדולות של האיפרכיה. “דיופלוסטון של אלכסנדריה של מצרים”. אף צוה להביא את רבי שמעיה שבי ישראל הכהן מק“ק קאמיי שבמדינת ליטא לעשות ארון-קודש, שאין דוגמתו ליופי ולנוי בכל בתי-הכנסיות של האפרכיה. ולמה דוקא רבי שמעיה ברבי ישראל הכהן מק”ק קַאמַיי שבמדינת ליטא? משום שרבי מיכלי נתן עיניו בו והעיד עליו, שיש בו ניצוץ מנשמתו של בצלאל בן-אורי בן-חור. ושתי שנים ומחצה לא הניח רבי שמעיה את האיזמל מידו עד אשר כלה מלאכתו לעשות את ארון-הקודש מן העץ, שהובא לשם כך ממדינת-הים. והמלאכה מלאכת-מחשבת: אֶרֶג-חוֹרַי, ובתוך הארג כמה מיני דיוקנין – של חיות ועופות, ולא, חלילה, של אדם, וגם בנשיאת הכפים שלמעלה מן הכפורת אין דמות-אדם, רק אצבעות מפושקות לחמשה אוירים, כמנהג ברכת-הכהנים. והארון כלו מוצב על שני אריות פעורי-פה וחורצי-לשון, וראשו מגיע עד התקרה. וממעל – נשר פורש כנפים ועל ראשו – כתר-תורה.

וכששלמה כל המלאכה עשה הדוכס משתה לכל יהודי-העירה. והשתיה כדת – אין שותה אלא שכר-שעורים ותמד של דבש. וכטוב לב במסובים בשכר ובתמד הגיש הדוכס לרבי מיכלי מתנה – כתב-שחרור כתוב בכתב-ידו וחתום בגושפנקה שלו לשחרר את בית-הכנסת מכל מיני מסים וארנוניות עד העולם. חזרו רבי מיכלי וכל חשובי-העדה והגישו מתנה לדוכס – גביעי-הכסף והזהב של קדוש והבדלה. והנשים שגרו דורון לדוכסית – את הָרְעָלות של שבת ויום-טוב.

ורבה וגדולה השמחה בדרויה – אלמלא לא ערבה השמחה, לקַיֵּם מה שנאמר: אל תשמח ישראל וכו'. שבת ראשונה ירד לפני התיבה רבי מיכלי עצמו, וכשהגיע לסוף שיר-הכבוד הרים ידיו וקרא בכל כחו: “יערב נא שיחי עליך, כי נפשי תערוג עליך” – ופרחה נשמתו. קראו עליו:צמאה לך נפשי כמה לך, בשרי" – והתירו כהנים לעסוק בקבורתו.

וכשהגיע השמועה לדוכסית על מותו של רבי מיכלי נהגה עליו אֲבֵלוּת י"ב חודש, ומכאן ואילך היתה שולחת כל שנה ושנה ביום מותו דינר-זהב, דינר-זהב לכל שופר של צדקה, שהיה בבית בכנסת שבדרויה. –

אלה תולדות בית-הכנסת הגדול של עירת-מולדתי, כפי שקבלתי בימי-ילדותי מפי זקנים וישישים.

 

ג

ואני ילד כבן-שמונה ונפשי יודעת מאד קדושתו של בית-הכנסת הגדול בעירתי.

ילד כי יִוָּלֵד, והביאוהו לבית-הכנסת לְיַהדו. פה בית-היוצר לנשמתו של אדם מישראל: לכאן הוא נכנס גוי, מכאן הוא יוצא ישראל. – בחור ובחורה כי ינשאו זה לזו, ופרשו עליהם חופת-קדושיהם בחצר בית-הכנסת הגדול. פה קושר אדם מישראל את קשריו: לכאן הוא נכנס מותר לכל, מכאן הוא יוצא אסור לכל. – אדם כי ימות, והעמידו מטתו “על הגבול”, אל מול פני בית-הכנסת הגדול, והודיעוהו כי במתים חפשי הוא. פה מתיר אדם מישראל את קשריו: ראן נעשה חיב בכל, כאן נעשה פטור מִכֹּל.

ספר-תורה כי יִכָּתֵב, והביאוהו תחלה לארון-הקודש של בית-הכנסת הגדול; כאן ישהה יום-יומים, ומכאן יֵצא אל בית-התפלה אשר לשָׁם יְעָדוהו, פה יכניסוהו ראשׁונה אֶחיו הזקנים לָאִדְרָה רבה של קדושה ויקדש גם הוא. – חולה מסוכן כי יהיה בעירה, ובאו קרוביו לבית-הכנסת הגדול לבקש רחמים; כאן יפתחו את ארון-הקודש ואת כל תחנת-לבם ישפכו לפני אלהי-הרחמים. פה בית-אלהים וזה שער-השמים. – אדם כי יחטא וכבד עליו משא-נפשו ובא אל בית-הכנסת הגדול להתיחד עם אלהיו; כאן יעמוד נדכה ושחוח בקרן-זוית ויבקש סליחה ומחילה. פה ימלא אדם מישראל פגימת-נפשו ויטהר מחטאתו.

ומה גדול הבית הזה! עכשיו, שנתמעטו הלבבות והפרצות מרובות, אין חוששים להתפלל בימים נוראים אפילו ב“מנינים” הקטנים. לשעבר, כשהיתה יראת-אלהים בלבבות, לא היו מתפללים בימים נוראים אלא בבית-הכנסת הגדול. לְקַיֵּם: “ברוב עם הדרת-מלך”, אפילו “הַכַּת” היתה סוגרת שני “מניניה”, ומ“זכור-ברית” עד “לשם ה'”1 היתה מתפללת בבית-הכנסת-הגדול. וגם מן הישובים הסמוכים היו הכל באים העירה להתפלל ימים נוראים בבית-הכנסת הגדול. וכשהיו הכהנים עולים לדוכן, לא היתה הָרְחָבָה שלפני ההיכל מספיקה לכֻלם. ועם כל הצבור הרב הזה לא היה בית-הכנסת מתמלא אלא מן הבימה ולמעלה. עד לכותל מזרח, ואלו מן הבימה ולמטה, עד לכותל מערב, היה כֻלּוֹ רֵיק.

ומה נורא הבית הגדול הזה! יומם מתפללים בו החיים, ולילה מתפללים בו המתים. אין הם באים להתפלל בתוך בית-תפלה אחר שבעיר, אלא בתוך בית-הכנסת הגדול בלבד. ומנהג נהגו המתים: כָּלוּ לו ימיו של מי-שהוא מבני-העיר, הם מקדימים לילה אחד וקוראים אותו לעלות לתורה: “יעמוד רבי פלוני ברבי פלוני” – וזוהי חתימת גזר דינו. וחוק לו לאַיְזִיק הַשַּׁמָּשׁ הזקן: בלילה-בלילה, לאחר שהוא נועל את בית-הכנסת, אין הוא מסתלק עד שיקיש תחלה שלש פעמים בטבעת-הנחושת הגדולה והכבֵדה, התלויה בדלתו של בית-הכנסת – סימן למתים, שנתפנה הבית והגיע שעתם לבוא לתפלה. ובבוקר-בבוקר, כשאיזיק בא לפתוח את בית הכנסת, אין הוא פותח ואין הוא נכנס עד שיקיש שוב שלש הקשות תחלה – סימן למתים. שכבר נגמרה שעתם והם צריכים להסתלק. כך עושה איזיק יום-יום, זה יותר מחמשים שנה. בוקר אחד נגש אל הדלת, ועד שהקיש עליה שמע קול יוצא מבפנים: “יעמוד רבי יצחק-איזיק ברבי מאיר-שמעון לוי!” – ומיד הבין מה פרושה של קריאה זו. פתח את בית-הכנסת, התפלל על הצבור, השלים פרקי-תהלים עד סוף ספר, כמנהגו בכל-יום, שב לביתו ועלה על מטתו, הזמין מנין-עשרה, שיאמרו עמו ודוי, לבש כתונת נקיה ונטל ידיו – ונחה נפשו. ובחזירתנו מן הַוָלְּיָה הסביר לי אחד מחברי, פילוסוף גדול בן שמונה:

– חביב היה אַיזיק על המתים, בשביל שיותר מחמשים שנה היה מודיע להם כל-לילה זמן-תפלה. לפיכך חכו ולא קראוהו לעלות לתורה עד שנגש לדלת, להודיעהו שהוא הולך למות, ויהא סִפֵּק בידו לאמר ודוּי כהלכה…

ומה קדוש הבית הגדול והנורא הזה! אלהים בכבוֹדוֹ ובעצמו מגן לו. כמעט כל קיץ וקיץ נופלת דליקה בעיר, היו גם דליקות שֶׁהֶחֱרִיבוּ רֻבָּה של העיר, – בבית-הכנסת ובארון-הקודש העשוי עץ לא שלטה האש אפילו פעם אחת. ואי-אפשר כלל שישרף ארון-הקודש, משום שהוא ובית-הכנסת עתידים שיקבעו בארץ-ישראל, בירושלים עיר הקודש. וכיצד יקבעו שם? כשיבוא משיח יתכנסו כל ישראל שבדרויה לתוך בית-הכנסת הגדול, כלם יחדו יקראו פה אחד ולב אחד “שמע ישראל!”, ותיכף יֵעָקֵר הבית מכאן ובשתי טיסות יבוא לְשָׁם, טיסה ראשׁונה – מדרוֹיה עד הים הגדול, וטיסה שניה – מן הים הגדול עד ירושלים עיר-הקודש. ישראל שבפנים יפתחו פיהם ויאמרו הלל הגדול, והגויים שבחוץ יורידו לארץ ראשם וידמו כאבן.

ולמה מְחִלָּה יוצאת מתחת בית-הכנסת הגדול ועוֹברת תחת נהר-דְרוּיְקָה ותחת הים הגדול ומגיעה עד להר-הבית בירושלים עיר הקדש? – אין איש יודע. אלו לשֵם גלגול-מחִלות, היתה מגיעה עד להר הזיתים ולא עד להר-הבית. סוד-המחִלה סוד-סודות הוא, ועכשיו אין איש יודע אותו. רבי מיכַלי חסיד הספיק לגלותו לתלמידו וממלא-מקוֹמוֹ, לרבי חיים-אברהם הגבוה, ורבי חיים-אברהם חזר וגלה אותו קודם מותו לתלמידו וממלא-מקוֹמוֹ שלו, לרבי מאיר שמואלקס, אבל רבי מאיר לא גלה אותו לרבי יעקב-מנדיל, שהסוד לא נתגלה לו? – משום שרבי חיים-אברהם לא זזה ידו מתוך ידו של רבי חיים –אברהם, וכך קבלו הם את הסוד איש מפי איש. ואלו רבי יעקב-מנדיל פרש שתים-עשרה שנה מכל העולם כוּלוֹ וגם מרבי מאיר רבו, וכל אותן השנים ישב בעיר אחרת, בעירה של אשתו, ועסק בתורה יומם ולילה, ולא יצא מן הבית שבָּנה לו חותנו ולחוץ, עד שבאו שני שליחים מדרויה והחזירוהו לְשָם כמעט בעל-כרחו, כדי למלא את מקום רבו שמת וצוה קודם מותו שעל כסאו לא ישב זר, אלא תלמידו זה. ועם רבי מאיר מת הסוד.

עכשיו, בימי ילדותי, חי עדיין רבי יעקב-מנדיל. זקן מופלג הוא. אומרים עליו, שהוא בן שמונים ויותר. ואני וחברי, בני שמונה-תשע כמוני, מביטים אחריו ובאימה ופחד אנו דנים אותו לכף-חובה מפה לאוזן:

– אי לך, זקן! עד שישבת סגור ומסוגר בביתך ושָנים על שָנים לא ראית פני אדם, מוטב שהיית יושב עם רבי מאיר רבך ומקבל ממנו סוד-המחִילה.

אשרינו, שהזקן אינו שומע ואינו יודע מה שבפינו ובלבנו עליו. אלו שמע וידע היה… אבל מה שהיה עושה זקן תקיף-רוח זה – אינו ענין לכאן.

 

ד

על גדולת בית-כנסתם גאותם של בני-עירתי, ובני העירות הסמוכות מתקנאים בהם. כשאדם אומר לחברו, והלה אינו מאמיני הרי הוא חוזר ואומר בלשון תמיהה:

– שמא רצונך, שאביא לך דוקא את בית-הכנסת הַדְּרוּיִי להשבע בו? –

מתגאים בני-עירתי בבית-כנסתם, אבל גם מצטערים עליו: הזמן תקע שניו בו והן אוכלות אותו. כתליו השחירו, חלונותיו נשברו, גגו התמוטט ונעשה חלולים-חלולים; הגשמים יורדים לתוך הבית בימות-הקיץ, והרוחות מתהוללות בתוכו בימות-החורף, ולפני קרתן מי יעמוד, ויש אשר אפילו בשבת באים להתפלל רק שנים-שלשה “מנינים” – מזקני-ההמון, שאינם טועמים טעם-תפלה אלא בבית-הכנסת הגדול.

ויותר שבני-עירתי דואגים: מאין ימָּצא להם הממון הרב לתקון בדקי הבית, הם דואגים: מי ישלח ידו בקודש – ואפילו לתקונו – וישלם? מגירסא דינקותא הם זוכרים אותו מעשה של פֶּרֶץ-עֻזָּה, ויראה גדולה הם יראים לנפשם. וכבר יש ראיה לדבר, שאין רצונו של בית-הכנסת, כי תגע בו יד אדם. לפני שנתים, כשהתחילו גשמים שוטפים דרך החלונות, התנדב הֶשיל הצבע-הזגג לתקן אותם על דעת עצמו לכל-הפחות תקון כל-שהוא, ועלה בסולם אליהם, ומיד נענש: נשמט הסולם מתחתיו וחדשַים התהפך על משכבו שבור-יד ונקוע-רגל.

היו ישיבות של הגבאים, היו אספות של הקהל. לבסוף נמצא מי שלבש עֹז ואמר:

– אין מביאים ראיה מהֶשיל. הוא עשה על דעת עצמו, ואנו נעשה על דעת המקום ועל דעת הצבור, וזכותו של רבי מיכלי חסיד תגן עלינו.

– אמן ואמן! – נענה הקהל אחריו, ובו במעמד נכתבה ונחתמה החלטה להתחיל בשעה טובה ומוצלחת בתקון בדקי בית הכנסת הגדול.

העתקה מן ההחלטה נשלחה לכל הישובים הסמוכים, להשמיע את תושביהם על הנדבות, שכן גם הם באים להתפלל בבית-הכנסת בימים נוראים. אל העשירים שבהם נסעו שליחים מיוחדים מבין חשובי-הקהלה. נמצא מי שיעץ עצה טובה – לשלוח מכתב למַארֶצקי. בשעתו היה נער את נערי ישראל בדרויה, אף-על-פי שגוי הוא, ול“כל-נדרי” היה בא גם הוא לבית-הכנסת הגדול; עכשיו הוא ממופלגי-העשירים במוסקבה. ומארצקי, – זָכרה לו אלהינו לטובה! – לא שכח ימי-נעוריו ושלח נדבה בעין יפה. ברם, רוב הכסף, שהיה בו צורך, הכניסו בני-עירתי עצמם, – ביחוד אנשי-ההמון, שבית הכנסת הגדול מקדש הוא להם. אפילו אורי העני – כך שמו בעירתי, שכמעט רֻבָּה עניים – הביא את נדבתו.

– רבי, – שאל אורי את הרב: – זה כמה מצרף אני פרוטה לפרוטה, וכבר יש בידי רובל שלם לתכריכים. מותר להפריש מחציתו לתקון בית-הכנסת?

צְמַרְמַר הרב – והתיר. _

תחלה אמרו להביא בנאים מומחים מן נכרך. אולי מווילנה עצמה. עכבו משה-דוד ובניו הבנאים. אף הם, ברוך-השם, לא קטלי קני באגמא, ובשום פנים לא יוַתרו על מצוה גדולה זו, לתקן בדקי בית-הכנסת הגדול. תם הפחד, בטלה האימה ופרחה המצוה. ובפרט כשיש מתן שכר בצדה.

והעבודה הֵחֵלה. תיכף אחרי שׁבועות החלה, כדי שיהא ספק לגמרה עד ימים נוראים.

איני יודע עוד, מה היה היום ההוא לזקני הדור בעירתנו; לי ולחברי, יַלדי הדור, היה יום גדול, כשהתחילו משה-דוד ובניו מקיפים את בית-הכנסת פגומים. פטורים היינו אותו יום מכל המצוות; חוששני, אפילו ממצות-תפלה. מי פטר אותנו – איני יודע, אבל פטורים היינו. אין רבי ואין “חדר”, – הכל בטל ומבוטל. רק כאן ליד בית-הכנסת, על כֵּף נהר-דרויקה – עולם מלא… ולא היום ההוא בלבד היה יום גדול; היו לנו, לי ולחברי, עוד ימים גדולים. וביחוד, אותו היום הגדול. כשבאה במימי-הדרויקה ספינה טעונה כֻּלָּהּ רעפים, ועשרות מתנדבים עמדו בשורה, הללו על הקרקע והללו על הפגומים. זה למעלה וזה למעלה מזה, עד לגג בית-הכנסת, ויד ליד זורקת את הרעפים ואחד אחד הם עולים עד למעלה עליונה. וליב-מנְקָה הַבַּלָּן הוא המנצח על כל השורה האוכה. ואני – המאושר ! – במעלה העליונה, ליד משה-דוד ובניו, האחרונים לקבל את הרעפים ולהניחם שורות-שורות; וליזר, בנו בכורו ויד ימינו של משה-דוד הוא-הטוב והמטיב! – חוזר וּמִתְפַּיֵּס ומַתְפִּיס לי מקום להסתכל בכל ולראות הכל.

זאת הפעם, הראשונה והיחידה, ראיתי את עירתי, ואת כֻּלָּה בבת-אחת ראיתי.

 

ה

הנה עיָרתי, הנה היא נגדי, כאילו על כפים חקותיה.

מימינה ערוגת-זהב רחבה, אין תחלה לה ואין סוף לה, ומשמאלה ערוגת-בדולח צרה, תחלה אין גם לה, וסופה נעוץ בערוגת-הזהב. לשתיהן יקראו בני-עירתי בשמות: לערוגת-הזהב יקראו דְוִינָה, ולערוגת-הבדולח – דְּרוּיְקָה. ועל שׁמה שׁל זו נקראת גם העיר כֻלה – דְּרוּיָה.

לא אחת אִוְּתָה נפשי לדעת, מפני-מה הדווינה אין לה לא תחלה ולא סוף, והדרויקה תחלה אין לה, וסוף יש לה? שאלתי את גדלי ביתי, והם לגלגו עלי. תשובה לא היתה בפיהם. משום שתשובה לא היתה בפיהם לגלגו עלי. לסוף שאלתי את רפאל-גרשון, אולי יבוא יום ואספר לכם, מי היה האיש ומה היה הוא לי ולחברי בימי בִכּרֵי לִבֵּנוּ. והוא, שחקר הכל וידע הכל ותשובה היתה בפיו לא לגלג עלי וגלה לי רז זה:

– פעם אחת, בליל-קיץ, הקיצה הדרויקה משנתה, כי נגע בה הַיָּרֵחַ, אשר ירד לרחוץ את פניו במימיה הבדולח. ובראותה את האורח, אשר בא בגבולה, נתמלאה שמחה ותגדל בעיניה מאד. ומיד עבטה ארחה ותקרב אל הדווינה, אחותה הגדולה, לספר לה על הכבוד, אשר עשה לה הירח, כי בחר בה ובבדולח-מימיה. ותקנא בה הדווינה קנאה גדולה ותחזק בה לבלוע אותה, ומאז לא תרפה עוד…

עתה ידעתי סודה של הדרויקה, ובלבי סלחתי לעוונה, כי אהבתיה. מה בכך, שהתיהרה פעם אחת? הכל מתיהרים. אפילו רבי אברהם הכהן, שאין כמותו חשוב בעירתנו, ומתלחשים עליו, שיש לו מגלת –יוחסין עד אהרן הכהן, ותמיד מפַנים לו כל הכהנים דרך לעלות ראשון לדוכן, – אפילו הוא מתיהר, רבות פעמים מתיהר. ולמה לא נענש הוא? –

עכשיו אני, ברוך-השם, בחור כמעט בן-תשע. אבל עוד בהיותי ילד כבר הייתי מצוי אצל הדרויקה, כי שם בית רבי אברהם-יעקב רבי, שלמדני אלף-בית, ויודע אני בה, שחוץ מחטא יחיד זה, אשר שמעתי מפי רפאל-גרשון, אין לה חטא. לא כאחותה הדווינה, שחטאיה ופשעיה עצמו מספר, וגם השנה טִבְּעָה ילד מילדי ישראל, ולא נתנה אפילו להביאו לקבר-ישראל, כי קברה אותו במצולותיה, וככל הקבורים במצולות-ימים ונהרות נשמתו תועה גם היא כל הלילה, ומנוחה אין לה. לא כדווינה הדרויקה, כי טובה וישרה היא, ומאתה לא תצא רעה.

בעלי הנפש היפה שבעירתי שותים מי-הדווינה, ואין הם חוששים לתוספת שאינה זהב, הנמצאת לפרקים במימי זהבה. איסטניסים שותים מי-הדרויקה, שבדולח טהור הם. וחיים-יוסיל, שואב-המים, כשהוא בא לבית-המדרש לקבלת- שבת, ותופס לו את מקומו ליד הדלת, עיניו הקטנות, המופלגות הרבה מחטמו הגדול כאילו הן מתכונות לברוח מפניו, מביטות מאליהן אחרי “בעלי-הבתים” שלו, הנכנסים והיוצאים ועוברים עליו, ושפתיו המרופטות דובבות ומעידות עליהן מאליהן:

– “דווינה… דרויקה… דווינה, דווינה… דרויקה”…

“מים שלנו” למצה של פסח מצותם דוקא במי-הדרויקה. היא כשרה ומימיה כשרים. ואוהב אני להסתכל ברב הזקן, כשהוא עוסק במצוה זו. פניו חמורות מִכֹּבֶד-זִקנה ורגליו ממהרות אל הנהר. כל הזקנים שבעיירתי, כשהם הולכים לעשות מצוה, רגליהם ממהרות. ואחרי הזקן – מנחם-מאיר שַׁמָּשׁוֹ, המלוה אותו תמיד כצל המלוה את האדם, ובידו המחץ החדש אֶרֶך-הַקַּתָּה. ואחרי מנחם-מאיר נוסעת החבית החדשה, רחבת-בטן וצנופה בד נקי וטהור. סתם כלים של פסח יש להם שמירה משנה לשנה בשידה, תיבה ומגדל; המחץ ארך-הקתה והחבית רחבת-הבטן אין להם שמירה, וכל שנה ושנה בפרוס הפסח מסתלק מנחם-מאיר מחפני הרב לשעה קלה ויוצא עם הרבנית הזקנה לקנות מחץ חדש וחבית חדשה. – אחרון אחרון באורחה, ההולכת לדרויקה – אני. איככה אוכל שלא לראות את הרב הזקן כשהוא נעשה אחת בשנה שואב-מים, כביכול חיים-יוסיל? וכאני קרב אל החבית, מיד גוער בי מנחם-מאיר ומרחיקני ממנה: אין אני נאמן עליו, שידי וכיסי כשרים לפסח. וכיון שבאורחה מגיעה לשם מפשיל הזקן את שרווליו, דולה מן הדרויקה ומערה לתוך צניפת-החבית, דולה ומערה. ידיו הזקנות מרתתות, וכשמנחם-מאיר מבקש לסייעו הוא זועף. ודאי הוא רוצה, שתהא המצוה כלה שלו. ואני תמה: מנחם-מאיר אינו זז ממנו כל ימיו ומהלך אחריו כצל; מה איכפת לו לזקן, אם מנחם-מאיר לא יזוז ממנו ויהלך אחריו כצל גם בגן-עדן? – לסוף הוא דולה ומערה לתוך החבית מחץ אחרון, והחבית זזה ממקומה. עכשיו היא נוסעת ראשונה: ריקם בא ומלאה קודש היא שבה. והזקן את מקומו לא ינח. אנה פנה, אנה הלך חמר-פניו? רוך בין-ערבים, מתק-שקיעה נח עליו. ועיניו הזקנות נטויות אל הדרויקה ונושאות ברכה לה. מי מאתנו, ילדי העירה, לא ידע פרשת חייו של הרב הזקן? כאן על שפת הדרויקה, נולד, כאן עברו עליו רוב ימיו, כאן קים את התורה והמצוה, אשר למדוהו רבותיו, ומכאן גם ברכתו לה, לדרויקה. ודמעה מטפסת ויורדת לו על קלף-פניו ונבלעת בשיבת-זקנו, – דמעת-תודה לשעבר ודמעת – תפלה להבא… רגע אחד – והוא עוקר רגליו והולך לו. פסיעה-פסיעה, עקב בצד אגודל. ומנחם-מאיר מהלך אחריו ובידו המחץ ארך-הקתה, וטפין-טפין, שיירי קודש, מטפטפות ויורדות לקרקע. טפין אלו – כך שמעתי – מעבירות את הרוח הרעה, השורה על צפרנים הנשלכות לקרקע. ושוב טני אחרון-אחרון לאורחה הקטנה, ולבי טוב עלי. מחר מצה ראשונה, – “תנור ראשון” של הרב, – ולי ולחברי מתחילים ימים טובים.

לא הרב בלבד, – כל ישראל כרוכים אחרי הדרויקה, וכל ראש-השנה וראש-השנה הם עושים אותה שליח לטהרם נכל חטאתם ולהטיל שלום בינם לבין אביהם שבשמים. רפאל-גרשון הוא היחידי, שאינו הולך לתשליך. “עבירות, – הוא אומר, אינן מאכל-דגים”. ואני איני יודע, אם בתום-לב הוא אומר כך, או שׁכַּוָּנָתוֹ ללגלג. כיצד אפשר ללגלג על מה שכתוב? ואלו בסדוּר אוֹרח-חיים שלי כתוּב בפרוש: “הולכים לנהר שיש בו דגים, ואומרים סדר-תשליך”. מפי משה-חיים הַשַּׁמָּשׁ של מנין רבי זֶליג, שכל ימיו הוא מתיָרא מפני חבוט-הקבר, שמעתי לא אחת, שרפאל-גרשון, אף-על-פי שתלמיד חכם הוא, לא יִנָּקֶה מחבוט-הקבר בשביל שאינו הולך לתשליך, ואלמלי לא יראתי להקניטו, הייתי משדלו שיחזור בתשובה. חוץ ממנו הולכים כל ישראל לתשליך. ולא לדווינה. לא משום שבדווינה אין דגים. אדרבא, הדווינה יש לה דגים הרבה יותר מהדרויקה, וגם גדולים הרבה יותר מאלו של הדרויקה: לאותה סעודה, שעשה סאפייהא לאחר גמר בנינו של בית-הכנסת, נצוד בדווינה דג גדול – מעין דגו של יונה, וכשפלחו את בטנו מצאו בה פעמון-זהב וטס-זהב שחקוקות בו עשרת-הדברות, ושניהם תלויים עד היום בעץ-החיים של ספר-התורה, שמוציאים אותו מן ההיכל בבית-הכנסת הגדול רק פעם אחת בשנה – במנחה ליום-כפורים כשמפטירם ביונה. אלא שהדווינה היא דווינה, נהר ככל הנהרות שבעולם, ואלו הדרויקה עוברת על פתחם של ארבעה בתי-כנסיות ובתי-מדרשות: בית הכנסת הגדול ו“הקלויז” ובית-המדרש הגדול והמנין של רבי זליג. לא לחנם זכתה לכך. ודאי חשובה לפני המקום. וכל ראש-השנה וראש-השנה היא עושה את שליחותם של ישראל: מקבלת את חטאתם ומשליכה אותם, במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלועל לב לעולם", כמו שכתוב בסדר – תשליך, והם שבים לבתיהם בשלום, מנוערים מכל חטאיהם ופשעיהם וראויים לכתיבה וחתימה טובה.

אחד הוא משה-חיים הַשַּׁמָּשׁ, השונא את הדרויקה וירא אותה, אף כי גם הוא חי כל חייו על שפתה, ובחלונותיו של מנין רבי זליג הוא רואה אותה כל היום. ולא אותה הוא ירא, כי אםאת הנשים הכובסות, היורדות המימה וערמות לבנים צואים על שכמיהן. ולא את הנשים הכובסות הוא ירא, כי-אם את המזורים שבידיהם, החובטים את הלבנים הצואים, כדי לנקותם מחלאתם ולהלבינם, וכיון שעולה-באזניו הד-קולם של המזורים מחוירים פניו, קמטי מצחו נעשים עמוקים משהיו וזקנו הצהוב, שהפך שיבה דלוחה, מרתת וממטיר מחמת רֶתֶת נקודות-טַבַּק על כל סביביו.

– מה לך, רבי משה חיים?

– השומע אתה?

– קול המזורים של הנשים הכובסות?

– כך יחבוט המלאך-דומה את כל אדם בקבר.

ומשה-חיים הופך את פניו הַחִוְּרִים אל הקיר, זקנו מרתת וידו הימנית מכה על חָזו השמאלי:

– “אשמנו, בגדנו”…

משה-חיים ירא מפני חבוט הקבר ושונא את הדרויקה; ואני חבוט-הקבר איני ירא, – נסיתי לירוא ולא יכלתי: עד שהיראה כבשה אותי נמסה כולה ונשכחה, – ואת הדרויקה אני אוהב, ושם גם חברים טובים מחכים לי.

שלשה המה החברים הטובים המחכים לי שם: אהרן-פרץ, בנו של אברהם-מאיר שכננו, זלמן-וולוול, בנה של זלדה חוה’ס שכנתנו, והשלישי – ז’וּק. ז’וּק אין לו לא יחוב-אב ולא יחוס-אֵם. שהרי כלב הוא, כלב שחור, קִוֵּץ ופקח, ושלשתנו – אני ואהרן, פרץ וזלמן-וולוול –שותפים בו. איש-איש מאתנו חיָב במזונותיו שבוע, משבת לשבת, וכל אותו שבוע מי שמפרנסו הוא בעליו. פרוש: כל אותו שבוע הוא המטַיֵל עם ז’וק יום-יום לפנות ערב, לאחר “החדר”. מובן, שאין הוא מטיֵל עמו לא בשוק שבטבור העירה ולא ברחוב הגדול. לטיֵל בשוק וברחוב הגדול עם כלב, – ולא עם כלב אחד, אפילו עם שני כלבים, – כך נאה וכך יאה לוולאדקה סומוביץ', ולא לבחור מישראל, שכבר הגיע לכלל גמרא. אבל מטיֵל המפרנס בשבוע שלו עם ז’וק בסמטות רחוקות ואינו חושש. ופקח מופלג הוא ז’וק, וכל שבוע הוא מכיר את מפרנסו: כיון שרואה אותו מיד נכרך אחריו. זלמן-וולוול, שלשונו חריפה, אינו מתירא גם להתלוצץ ולאמר, שז’וק בקי בסדר-הפרשיות ובפרוש הותנה: טיול – כל אחד ואחד לחוד; רחיצה בדרויקה – כל שלשת השותפים יחדיו וז’וק עמהם. לפי גילנו עדיין לא הגענו לכלל היתר רחיצה בדווינה הזֵּדוֹנה, אף היה מעשה והתרתי לי בחשאי לטעום טעם רחיצה בדווינה, ואלמלא עמדה לי זכותי, שבן-זקונים אני, הייתי נענש יותר משנענשתי. הרחיצה בדרויקה הַכְּשֵׁרָה הותרה לנו, ואפילו שומר אין מעמידים לנו: נאמנת הדרויקה, שלא תעשה רעה עמנו. ואם שומר אין לנו, אין שואל ואין תמה, מה לז’וּק ביננו. אנו שטים והוא שט. אנו שטים לפניו והוא אחרינו. אנו זורקים לפניו כפיסי-עץ. והוא מדביקם ומביאם לנו בפיו. פקח הוא ז’וק. וטוב לנו ויפה לנו בעולמנו. ואין בכך כלום, שבשעה שאנו רוחצים ושטים ומתהוללים יחד עם ז’וק בדרויקה מכניס גרישקה הרועה גם את עדרו לרחיצה. אדרבה, פנים חדשות אלו מוסיפות הנאה. גרישקה חציו גוי וחציו ישראל, ואלמלא ערל הוא היה כולו ישראל. הוא אוהב חלה של ישראל, וכשנותנים לו פרוסה יפה, מברך “המוציא”. ואני אוהב לשמוע את הברכה יוצאת מפיו של גוי: כל מלה – בוּל-עץ. והעדר – עדרם של ישראל. הנה גם פרתנו שלנו. כמעט עמי יחדו גָדלה בביתנו. “טפרושקה, טפרושקה” – ומיד היא מפנה את ראשה אלי, מעלה גרה ועיניה הגדולות, השחורות שואלות: “מה אתה שואל מעמי? את חֲלָבִי? עדיין לא הגיע השעה”. וגרישקה יודע את נפשי ואת פרוסת-החלה, אשר יקח מאתי בשבת, והוא זורה לי מלח על כף-ידי הפרושה אליו, וטפרושקה בולעת בבת-אחת את כל הגרה אשר בפיה, וחוזרת ומלקקת את ידי. ולשונה מגרדת את אצבעותי ומלקטת כל גרגיר-מלח שדבק בהן. וטוב לי ויפה לי בעולמי, וכל מה שטרח בעל-הבית לברוא את הדרויקה ואת אהרן-פרץ ואת זלמן-וולוול חברי ואת ז’וק ואת טפרושקה ואת גרישקה – לא טרח אלא בשבילי. ברוך הוא וברוך שמו.

ועדיין אני עומד על גג בית-הכנסת הגדול ועיני מלטפות את ערוגת-הבדולח, אשר משמאל לעירתי – את הדרויקה שלי – ואני נזכר גם את חָרְפָּהּ, ושאלה מנצנצת בלבי: שמא טוב ויפה לי ולחברי חָרְפָּהּ מִקֵּיצָה?

עד שֶׁיוּרְקָמִי, שר הברד והקור, עושה את מלחמתו הגדולה והקשה עם הדווינה, כופתה ומשליך קרחו עליה, כבר כפותה לו הדרויקה, ואין עוד צורך בגשר-העץ, אשר נטו עליה ידי אדם: הוא, יורקמי, כבר נטה עליה את גשרו שלו – את גשר הקרח. חיים-יוסיל כועס: כמעט יום-יום הוא צריך עכשיו לפתוח פה לקרח, כדי להוריד את דלייו לתוכו ולדלות מים לבעלי-הבתים האיסטניסים שותי מי הדרויקה. בשכר זה הוא תובע עתה תוספת פתה חמה ללחם החם, שהוא מקבל מאת בעלות-הבית כל יום ראשון בשבת. אבל אין כעסו של חיים-יוסיל כעס: יקח את הפתה הנוספת יחביאה בחיקו ויסור כעסו מעליו.

ואני וחברי מה לנו חיים-זיסל ומה לנו כעסו? הקרח שעל הדרויקה חלק כזכוכית, ובאלפי עינים הוא קורץ אלינו: קומו ועלו! ובשמחה רבה אנו עולים – אני ואהרן-פרץ וזלמן-וולוול – וז’וּק.

“שמונה-עשרה!” – מכריז זלמן-וולוול, ואיש-איש משלשתנו מדביק רגל אל רגל, וכהרף-עין אנו קושטים על-פני הקרח זה אחרי זה. – “ויאמר דוד!” – מצוה אהרן-פרץ, ושלשתנו מכסים את פנינו וטסים שוב על-פני הקרח זה אחר זה. – “ברכת כהנים!” – מסיים אני אחריהם, ושלשתנו פורשים את ידינו למעלה, חוברות אישה אל אחותה, ובטיסה אחת אנו חוצים את הדרויקה לכל רחבה זה ליד זה. – “שלום עליכם, עליכם שלום!” – קוראים אנו שלשתנו פה אחד, ושלובי-יד אנו רוחפים על פני הקרח. שוא קרתו הצורבת של יורקמי הזקן; בנו, בכל גופנו, בכל נפשנו תוקד אש, אש עלומים.

וז’וּק מכשכש בזנבו. לא כשכוש של שמחה וחדוה אלא כשכוש של בושה וחרפה, וראשו מורד למטה. דומה, שהוא תוהה על עצמו: ארבע רגלים לו, ואף אחת מהן אינה יפה לקרח. וזלמן-וולוול לוקחו על זרועותיו, מחליק את גבו ברחמים רבים ומסביר לו:

– ז’וצ’ינקה, יחף אתה, ולפיכך לא תוכל להחליק על הקרח.

… במנין רבי זליג נדלק נר. זלמן-וולוול מוריד את ז’וק מעל זרועותיו ומוסר הודעה:

– “והיה כזה יום-מחר!” – – –

“בוסתנאי” 1934


  1. כך היו קוראים בעירתי –ובודאי גם במקומות אחרים – למחרת יום–הכפורים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות