המכתבים וכותביהם    🔗

א.    🔗

ודאי, יש בחליפת־מכתבים זו מדת־מה של פיקנטיות: שני רעים, הגרים, בחדר אחד, הנפגשים, כמובן, ומשוחחים כמה פעמים ביום, ־ פותחים פתאום בחליפת־מכתבים, הנמשכת למעלה מחודש ימים; הרי זה בא ללמד אותנו, כי האֶפיסטולריות היא דרך של משא־ומתן בין אנשים לא רק במקום השיחה בעל־פה, בשעה שזו אינה אפשרית, אלא היא דרך לעצמה, שסגולות מיוחדות רק לה מזכות את השמוש בה גם לאנשים שהמרחק הגיאוגרפי אנו מונע מהם פגישה ושיחה על הנושא הרצוי; זוהי שיחה עם שקול־דעת, הנמנע בשעת דו־שיח חי; זוהי שיחה בלתי־משוחדת על־ידי ארשת פניו של המקשיב; זוהי שיחה שנקודת־הכובד שלה היא בנאמר (בנכתב) לעצמו, בלי עזרת הקול והתנועות; ושכתיבה זאת כמוה כשיחה ולא כ"חבוּר" – תעיד העובדה שהדברים מכוּונים לאדם שהויתו ושמו מפורשים; השטח מצומצם, אפוא, אם כי הזמן משהו נרחב יותר מאשר בשיחה בעל־פה, אבל גם הוא בהכרחו הטוב של הכוון הנ"ל – מוגבל; ועוד בן־גון חשוב מבדיל בין שיחה בעל־פה לזו שבכתב: ־ המשוחח בעל־פה שומע את דברי חברו ואין בו סיפק לשמוע גם את הדם, ואלו אצל המשוחחים־בכתב מצב־עניין זה הוא להיפך: את הד דבריו הכתובים של חברו הוא שומע ואת הד דברי עצמו אינו שומע; ועוד עיקר רב־כוח: פליטת־פה מאפשרת התכחשוּת ותלית קולר בקליטה רעה דוקא, מה שאין כן פליטת־קולמוס, המחייבת הודיה בעוול והצטדקות עליו; יתכן, כי שיחה שבעל־פה נעימוּתה מרובה, בתוקף חיוּתה, מן הנעימות שבשיחה “חנוּטה” בכתב, אך לעומת זה המרירוּת האפשרית בכל משא־ומתן גדולה בשיחה שבעל־פה מזו שבכתב; נמצא שסגולות שונות מבדילות בין שתי דרכי־שיחה ואפשרות הברירה ביניהן יפה לנו; והברירה נעשית, כנראה, לפי האיש וידיעתו את יכולת הגלוּי של אפיו ואמתו, פעם בדרך הדבור הישר ופעם בדרך חליפת־מכתבים.

ולא נעלמה מאתנו, כמובן, גם העובדה כי המכתב הוא גם סוג מן הסוגים הספרותיים, אלא שדעתנו היא, שמכתבים אלה לא נתכונו מלכתחלה לכך.

ב.    🔗

ו. איבנוב – הוא משורר מטפוס עתיק, יוני או רומאי; השירה היא לו, כמובן, התרוממות־רוח והתעמקות־הדעת, אבל גם שעשוע, ביודעין ובהכרה; וכמעט משוּנה הדבר, שדוקא אצלו האַתמוספירה היא של עבודה, ולא רק בזכוּת המלים והסמלים מאוצרות הדת והפוּלחן; והאם לא מעניינת העובדה, שאדם זה פתח בשירה לאחר שקנה דעת עשירה, בשעה שהיה כבר בקי ורגיל במחשבה פילוסופית ולאחר שפירסם כבר מסות ומחקרים על ענינים שבהיסטוריה תרבותית ובאֶסתטיקה אמנותית? ונעימת שיריו, הרוח החיה שבהם – כנעימה וכרוח של המנונות, אוֹדוֹת ודיתירמבים שאצל המשוררים העתיקים; ודוקא בשנים האחרונות, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה שאנו חיים בה עכשיו, כשהוא בן ע' ולמעלה מזה, היתה עדנה לשירתו והוא מתמיד ומרבה בה, שלא כנדירותה בשנים קודמות וצעירות יותר; וכמה מופלאה היא העוּבדה, שאדם זה שכל הויתו שלוּבה ורקוּמה בתוך חיים רחוקים ועתיקים, הנוסע וחוזר ונוסע לרומי, לירושלים, לאַתוּנה ולאלכסנדריה, הוא הוא המגן, במכתביו אל ידידו, על העולם הזה, על תרבותו כמות שהיא, ואינו מפליג בחלומות על עולם שונה וטוב יותר; הוא מצדיק את דין ההוה, כי הוא הוה משום שאי־אפשר היה אחרת, כנראה; לא התרבות של עולמנו אשמה במוּשחת ורע שבה, אלא המאשימים אותה, אלה שאינם יודעים לחיות בה ועמה, אלה המסלפים מהותה וטעמה הנכונים, אלה שבמקום להידבק באמונה, דבקים בסיטרא אחרא שלה – במטפיסיקה; הנה כי כן: המשורר, זה החולם והחלוּם, כרגיל הוא דוקא מחשב “חשבונות”, “מסתפק” ביש ובקים, “מפוּכח” ו"קר" ואינו נרתע מלסרב לחברו, הקוראו לחזור אל טבע וראשוניות, שהן נושא־געגועיו של כל משורר, כידוע.

ג.    🔗

מ. גרשנזון: ־ לפי יכלתו הרוחנית, לפי דרך־גישתו לנושא שענין אותו, לפי כלי־מלאכתו – היה חוקר מדעי, המחמיר בפרט קטן כבכלל יסודי, הבודק שורש־תופעה־ומעשה, הנוהג כונה וכובד־ראש באבק־דורות, השוקד בהתמדה ורצינוּת על מקורות ראשונים, אפילו רחוקים ומתחמקים מראיה; ומוּבן מאליו הוא, כי מגמתו העיקרית כמגמת כל חוקר היא: – האמת, המלאה, השלמה, הבלתי־משוחדת ובלתי־נפגמת על־ידי זמנים ונסיבות; אלא בה־בשעה שהחוקרים בכללם סבורים משום־מה, מראש ולמפרע, כי כל אמת “מרה” היא, ואת מעשה־החיפוש שלהם אחרי אמת זאת וגלוּייה הם רואים כקרבן וכגבורה, ורק אנו, מן־הצד, רואים אותם ואת מעשיהם כראות תופעה שיש בה שירה, ־ רואה מ. גרשנזון את האמת כשירה, ואת מעשה־החקירה כתענוג וכזכיה בגורל יפה; ואדם זה שהוא עצמו היה בחינת אוניברסיטה בת כמה וכמה פקוּלטות, הבקי בקיאות לשמה במדעי הרוח של העולם העתיק – היוני, הרומאי, המצרי והישראלי – ובן־בית בספרות הדורות האחרונים בעולם, ביחוד בזו של רוסיה, – נלהב וצמוד באהבה בכמה אישים־משוררים, וביחוד מיוּחד בא. פושקין; הוא דוקא – מאשים בהתלהבות יאוּש את עולמנו החוטא־בתרבות וקורא, במכתביו לחברו המשורר, ־ לטבע ולראשוניוּת, מבקש “למחוק מן הנשמה ללא עקבות את הזכרון על כל הדתות והשיטות הפילוסופיות, על כל הידיעות, האמנויות, השירה, ולעלות מחדש אל החוף עירום, כאדם הראשון”.

ד.    🔗

חלילה לנו להסכיל ולרצות להכניס את ראשינו בין הרים גבוהים כאלה, שהמרחק ביניהם צר מאד, אבל עמוק מעמוק; ולא נתכוונו כאן אלא לשתף, אם נזכה ונצליח בכך, את זוּלתנו בהנאה של התפעלות מהודן של מחשבת־משורר ושירת־חושב.

 

א. למ. א. גרשנזון    🔗

יודע אני, ידידי היקר ושכני לזוית של חדרנו המשותף, שאתה מטיל ספק בהשארת־נפש אישית ובאלוה אישי. ולא עלי, אפשר לומר, שוּמה להגן בפניך על זכוּתה של האישיות להכרתה והתרוממותה המתפיסית. כי לאמתו של דבר איני חש בי בעצמי כל מאומה, הראוי לחיים של נצח. מאומה, מחוץ לזה, שאינו כבר בכל אופן אני, מחוץ לאותו כללי ועולמי שבי, המקשר ונותן טעם רוחני, כאלמוני אושפיז נאור, לקיומי המוגבל וזמני־הכרחי בכל המורכב שבהרכבו המופלא והמקרי. אלא שלי נראה אף־על־פי־כן כי אוּשפיז זה לא לשוא ביקר אצלי ו"קבע את משכנו" בקרבי. מגמתו היא, דומה לי, להעניק למכניס־האורח אלמות שאין שכלי משיגו. אישיותי בת־אלמות היא לא משום שהיא הווה כבר, אלא משום שזומנה להתהוות. וכמו כל התהווּת, כמו לידתי בעולם הזה, ־ היא נראית לי כפלא ממש. אני רואה בעליל, שאין בידי למצוא באישיותי המדומה ובבטוייה הרבגוניים אפילו אַתּוֹם אחד שידמה ויהיה זה אפילו לעוּברה בלבד של ההויה העצמאית האמתית (ז.א. הנצחית). אני – זרע, שנרקב באדמתו; אלא שרקבונו של הזרע – תנאי לכוח ההחיאה שלו. אלהים יקימני לתחיה, משום שהוא אתי. אני יודע אותו בקרבי, בחינת חביון אפל הרה־לידה, ממש, כזה הנשגב הנצחי שעל־ידו מתגבש כל הטוב ביותר והקדוש ביותר שבי, כעקרון הויה חי, בעל־תוכן יותר ממני, והכולל משום־כן, בין יתר כוחותי וסימני, גם את הסימן של הכרתי האישית, הטבוע בי. ממנו נתהויתי ובתוכי הוא שבוי. ואם לא יעקור מתוכי כי אז ייצור גם את הצורות של המשך מציאותו בי, ז.א. את אישיותי. אלוהים לא רק, יצר אותי, אלא שהוא יוצרני בלי־הפסק ועוד יוסיף וייצרני. כי על־כן רוצה הוא כמובן שגם אני איצור אותו להבא כשם שיצרתיו בי עד הלום. לא תתכן ירידתו של המורם בלי הקבלת־פנים מרצון: שני מעשי־הגבורה כאחד שוים בערכם, במובן ידוע, והמקביל־פנים נעשה שוה בחשיבותו ליורד ממרומיו. אי־אפשר לו לאלוהים לעזבני אם אני איני עוזב אותו. נמצא, כי חוק־האהבה הפנימי, החקוק בתוכנו (כי על־כן אנו קוראים בלי קושי את לוחות־בריתו הבלתי נראים), ־ נוטע אמונה בלבנו, כי צדק משורר־התהלים באמרו: “כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת”. הנה הוא הדבר, שכני הטוב, שבו אני הוגה לעצמי בזויתי, ושאותו בקשת לדעת. ואתה מה תגיד לי בתשובתך מן הזוית שבאותו המרובע.

17 ביוני 1920.

ו.א.

 

ב. לו.א. איבנוב    🔗

לא, ו.א., איני מפקפק בהשארת־נפש אישית ובדומה לך, יודע אני שהאישיות בית־קבולה של המציאות האמתית היא; אבל על דברים אלה, נראה לי, צריך לא לדבר ולא לחשוב. אנו שנינו, ידידי היקר, הננו דיאגונליים לא רק בחדר, אלא גם ברוח. איני אוהב להתעלות במחשבתי אל פסגות המתפיסיקה, אם כי אני נהנה מרחופך הנאה ממעל להן. אלה המושכלות האינסופיים, המצטרפים תמיד לשיטות לפי כללי הקשר ההגיוני, זו חכמת־הבנין ממעל לעננים, שרבים כל־כך מחוגנו עוסקים בה בשקידה כזאת, ־ אני מודה בזה, נראים לי כמעשה שוא וחסר־סכויים. עוד יותר מכך, הפשטה זאת מעיקה עלי ולא רק היא עצמה: בזמן האחרון, מעיקים עלי כמשא מרגיז, כלבוש כבד יותר מדי, מחניק יותר מדי, כל ההישגים השכליים של האנושיות, כל עושר ההשגות, הידיעות והערכים שנקנו ונצטברו במשך הדורות. הרגשה זו היתה מעכרת את רוחי מזמן לזמן, אבל לא לאורך ימים, ואילו עכשיו היא מתמידה אצלי. נדמה לי: אושר גדול הוא לצלול בתהום, על מנת למחוק מן הנשמה ללא כל עקבות את הזכרון על כל הדתות והשיטות הפילוסופיות, על כל הידיעות, האמנויות, השירה, ולעלות מחדש אל החוף עירום, כאדם הראשון, עירום, קל ועליז, לישר בחרוּת את הזרועות החשופות ולהרימן אל מול שמים, לזכור מן העבר רק דבר אחד – כמה קשה ומחניק היה בתוך אותם מלבושים, וכמה קל בלעדיהם. למה הכתה בי שורש הרגשה זאת, איני יודע. יתכן שבגדי הפאר לא העיקו עלינו כל זמן שהיו שלמים ויפים על גופנו וכסוהו כסוי נוח; אבל לאחר שנתרפטו, בשנים אלה, והם תלויים ועומדים כבלויי־סחבות, יש רצון לקרעם לגמרי מעלינו ולזרקם מאתנו והלאה.

מ. ג.

 

ג. למ. א. גרשנזון    🔗

אין אני אדריכל של שיטות, מ. א. החביב, אלא שאיני שיך גם למין הנפחדים, הרואים כל דבר שנאמר כראות שקר. רגיל אני לנדוד ב"יער הסמלים" ולי מובן הסמל במלה לא פחות, מאשר בנשיקת האהבה. יש לנסיון הפנימי ציון מלולי והוא מחפש אחריו, ובלעדיו הוא שרוי בעצבות, כי משפע בלב דובבות שפתים. אין לך דבר יותר טוב, שאדם יכול להעניקו לחברו, מן הידיעה הברורה והמבטיחה שיש לו לכל הפחות על רגשותיו המוקדמים או על התחלות ההכרה הרוחנית העליונה. מדבר אחד יש להזהר: שלא לשוות, חלילה, להודעות אלו, לודויים אלה אופי של כפיה, ז.א. לא להפוך אותם להישגים של השכל. השכל כפוי הוא לפי טבעו; ואלו הרוח נושמת, בכל מקום שהיא רוצה. רוחניות צריכות להיות המלים – סמלי נסיונה הפנימי של האישיות וילידי החרות באמת. כשם ששירו של המשורר אינו כופה, אלא מניע, כך צריכות גם הן להניע את רוח השומעים, ולא להכניע אותם לדעות, כמו לתיאורימה שהוּכחה. הגאוה ואהבת־השלטון – אשמת המתפיסיקה היא, אשמה טרגית, כי על־כן בהפרדה מחוּבה של הידיעה הרוחנית השלמה, בעזבה את בית־האבות של הדת הראשונית, מן ההכרח היה שנפשה תחשוק בהשכלה ותתאמץ להשיג את שרביטו של הנוגש הגדול – המדע. הלך־שכל זה השולט בך עכשיו שלטון מצער כל־כך, ־ רגש שנוּן של משיכה למעלה־מן־המדה לירושתנו התרבותית הנגררת אחרינו, ־ מוצאו בעיקר מזה שאנו חיים את התרבות לא כחיות את אוצר חי של ערכים, אלא כאת שטה של כפיות מעודנות. ולא פלא הוא: הלא התרבות שאפה דוקא לכך, שתהפך לשיטה של כפיות. ואילו בשבילי אין היא אלא סולמו של אֶרוֹס ושושלת של הערצות. וסביבי יש כל־כך הרבה דברים ואישים, המעוררים בי הערצה, החל מן האדם וכליו, עמלו הגדול, ערכו העצמי המחולל, ועד למתכת, ־ ונעים לי לטבוע בים זה (“naufragar mi é́ dolce in questo mare”) – לצלול באלהים. כי הערצותי חפשיות, ־ אף אחת מהן אינה חובה וכל אחת מותרת ומושגת, וכל אחת מעניקה אושר לרוחי. אמנם, כל הערצה, המתפתחת למעלת אהבה, מגלה בראיה החדה של האהבה את הטרגדיה הפנימית ואת האשמה הטרגית בכל דבר, שנפרד ממקורות ההויה והתבדל לעצמו: מאחורי כל שושנת חיים מזדקר ועולה צלב, שמתוכו צמחה ועלתה. אלא שאלה הם כבר געגועים לאלהים – משיכת פרפר־הנפש לאש המות. מי שאינו מכיר את המשיכה היסודית הזאת, הרי שהוא חולה, לפי דברו הנכון של גתה, במחלת געגועים מאוסים אחרים, אף אם אינו מסיר מעל עצמו את מסוה העליצות: הוא “אורח נוּגה בעולם הקודר”. חרוּתנו האמתית, אשרנו האציל ויסורינו המכובדים הם תמיד אתנו, וכל תרבות שבעולם לא תרחיקם מעלינו. חולשת הבשר איומה יותר, כי הרוח אמיצה, ואילו הבשר חלש; האדם חסר־ישע בפני העוני והמחלה יותר מאשר בפני האלילים המתים. הוא לא יסיר מעל גבו את העול השנוא של המורשה הכובלת, על־ידי חלופים בכוח הזרוע, כי עול זה ישוב ויצמח על גבו מחדש ומאליו, ־ כדבשת זו שאינה נפרדת מן הגמל, גם בשעה שהסיר מעליו את המשא העמוס, ־ אבל הרוח משתחררת מעול זה – על־ידי זה בלבד שהיא מעמיסה על עצמה “עול קל” אחר. יפה אתה אומר לאדם המשועבד לנכסי עצמו: “היה (werde)”, רק נדמה לי שאתה שוכח את התנאי של גתה: “קודם־כל מות (strib und werde)”. ואילו המות, ז.א לידתה מחדש של האישיות, הוא שחרורו הנכסף. טבול במי־עינות – והעלה. דבר זה יתכן תמיד, בכל בוקר מן הבקרים אצל הרוח המתעוררת יום יום.

19 ביוני 1920

ו. א

 

ד. לו. א איבנוב    🔗

חליפת־המכתבים מזוית לזוית שהתחילה בינינו בדרך מקרה מתחילה שובה את לבי. אתה זוכר: בהעדרי כתבת לי מכתב ראשון ובלכתך השארת אותו על שולחני; וגם אני עניתי לך עליו כשלא היית בבית. עכשיו אני כותב בנוכחותך, בשעה שבהרהור שקט אתה מתאמץ לישר את קמטי־הדורות הנוּקשים שבטרצינות דנטה, כדי שתכייר אחר־כך, תוך כדי התבוננות בדוגמה שלפניך, את צלמן בשיר רוסי. אני כותב משום שבדרך זו יאמר הנאמר ביתר שלימות. כך יקלט הרעיון ביתר יחוד, כצליל בתוך הדממה. ולאחר ארוחת הצהריים נשכב כל אחד במטתו, אתה עם גליונך ביד, אני עם ספר קטן בכריכת עור, ואתה תקרא לפני את תרגומך ל"התופת" – פרי עמל הבוקר, ואני אשוה אותו למקור ואתוכח. והיום אתענג עוד פעם, כבימים שקדמו, על דבשם הסמיך של שיריך, אבל שוב אתנסה ברגש הצובט המוכר לי.

אהה, ידידי, ברבורו של אפולו! מדוע זה היה בהיר כל־כך הרגש, מדוע זה היה כל כך רענן הרעיון והמלה כל־כך ממשית – אז, במאה הי"ד, ומדוע זה כל־כך חורים רעיונותינו ורגשותינו, ולשוננו כמו מחותלת בקורי עכביש? היטבת לומר על המתפיסיקה, שהיא בחינת שיטה של כפיות מעודנות, אבל אני הן מדבר על ענין אחר – על כל שלמותה של תרבותנו ועל ההתאדויות הדקות ביותר שהחדירה אותן לכל מסכת ההויה, לא על הכפיות, אלא על המדוחים שהחלישו, שסלפו ושהרקיבו את רוחנו. ואף לא על זה, לא על תוצאותיה של התרבת והיזקיה, כי מעשה ההערכה וקביעת התועלת או ההיזק הוא מעשה השכל. וכל הוכחה המשתמשת בחרב, בחרב תכלה. וכי מותר לנו בענין זה לתת אמון בשכלנו, בשעה שאנו יודעים בבטחון, שהוא עצמו גוּדל על ברכי התרבות וטבעי שהוּא מעריץ אותה, כהעריץ העבד מחוסר־הכשרון – את אדוניו שרוממו?

שופט אחר, בלתי־משוחד הרים בתוכי את קולו. אם שעיפתי משאת את המעמסה הכבדה מדי, או שמתחת לערימת הידיעות וההרגלים קמה ועלתה פתאום רוחי הראשונית – מתוך פנימיותי הוגד לי, קם ויהי רגש פשוט, שאין חולקים עליו, ממש כמו שאין חולקים על רגש הרעב או הכאב. אין אני מתדין עם התרבות, אני רק מעיד ואומר: הנני נחנק בתוכה. אני חולם כמו רוּסוֹ על מצב מבורך – שכולו חרות ורוח בלתי־עמוסה, העדר־דאגה כמו בגן־העדן. אני יודע יותר מדי, ומשא זה מעיק עלי. את הידיעה הזאת לא רכשתי בדרך הנסיון החי; היא כללית וזרה, בת קדמונים ואבות; בזכות מדוחי הההוכחה חדרה לתוך מוחי ומלאה אותו. ומשום שהיא כללית, מוּכחה בהוכחה על־אישית, ודאותה מקפיאה את נפשי. ידיעות לאין־מספר, כרבוא רבבות של חוטים בלתי־נקרעים סבכוני מסביב, כולם ללא דמות, על כולן אין לערער, ואין מפלט מהן עד לאימה. ולשם מה הן לי? רוב כביר מהן אינו נחוץ לי כלל. בשעות של אהבה וסבל אין לי צורך בהן, לא בכוחן אני מכיר בשעות של שגיאות גורליות והישגים פתאומיים את יעודי ובשעת מיתתי לא אזכר בהן כמובן. אולם כאותה אשפה הן מזהמות את שכלי, הן מצויות על ידי בכל רגע מחיי ועומדות כמסך אבק ביני לבין חדותי, כאבי, כל הרהור שלי. בידיעה מרובה זו שאין דמות לה, במושכלות הרבים שסוגלו על־ידי הזכרון, באמתות, בהנחות, בכללי החשיבה ובחוקי המוסר, בכל המעמסה הזאת של צבירת נכסים שכליים. שכל אחד מאתנו טעון אותם, ־ מקור התשישות הזאת, האוכלת אותנו. העלה נא על זכרונך לו רק דבר אחד: את התורה על העצם לעצמו ועל התופעה. קאנט הגדול גילה, כי על העצם לעצמו אין אנו יודעים מאומה, ואילו כל סמניו, הנקלטים על ידינו, הם פרי דמיונותינו. שופנהויאר חזק את האמת הזאת, בהוכיחו בעליל, שאנו כלואים לחלוטין בתוכנו ואין בידינו כל אמצעים כדי לצאת מעבר לגבולות הכרתנו ולהתמזג עם העולם. העצם לעצמו אינו נתן להכרה; בהכירנו את העולם אנו מכירים רק את תופעות רוחנו וכלליו; אנו רק מתארים לנו את העולם החיצוני או חולמים עליו – ואלו הוא עצמו איננו בנמצא, כוחנו הקולט – הוא המציאות היחידה. על גלוי זה אי־אפשר היה לערער באַמת ההגיון. כנצנץ אור בלילה כן נצנצה האמת, וההכרה הוכרחה להכנע לה ללא כל התנגדות. המהפכה הגדולה ביותר התחוללה במוחות: העצמים, האנשים, אני בעצמי, כיצור, בקצור כל המציאות, שהיתה קודם־לכן כל־כך גשמית וממשית, הכל כאלו התרומם פתאום לגובה האויר כמידת רגל מן הארץ, ויחלוף כחלוף הזיה. אין כלום שהוא ממשי; כל הדברים הנראים כיש – הם רק הזיונות הנוצרים כמו לפי תכנית, שרוחנו ממלאה בהם, אלוהים יודע לשם מה, את החלל. מאה שנים שלטה תורה זאת ושנתה שנוּי עמוק את הכרת האנשים. והנה זה כלה הקץ עליה; כאילו בלי־משים אבד לה כוחה, כהתה ונפחה את נשמתה; הפילוסופים חרפו את נפשם וקמו להגנת הנסיון העתיק התמים, לעולם החיצוני שוב הוחזרה מציאותו הבלתי־מפוקפקת ומן הגלוי המסנור לא נשאר דבר מלבד גרעינו הצנוע: אותה אמת, שגלה קאנט, שהחלוקים הפורמליים של הכרתנו, חלוקי הזמן, השטח והסבתיות – אינם מציאותיים, אלא אידיאליים, אינן סגולות של העולם, אלא של ההכרה והיא מטילה אותה על הנסיון, כמו שמטילים רשת של קוים על פני מפת־הארץ. עכשיו נמוג ועבר ערפל מאת־השנים – אולם אילו עקבות איומים השאיר אחריו! סיוט ההזיונות מוסיף ומחתל את שכלנו בקורי טרוף־דעת. האדם חוזר אל הרגשת ההויה המציאותית, כחזור המחלים לאחר מחלה קשה, מתוך רגש חולניות וחרדה. האם לא חלום הוא כל הבא ומתקרב. כך יוצר השכל המופשט במעבדות המדע ידיעות ושיטות, ללא כל סירכה לדידו, אבל זרות במינן לרוח, ובשעה שאמת כזאת, כדבר שאין להמנע ממנו, נפרמת לאורך כל תפריה ונושרת, ־ אנו שואלים את עצמנו מתוך צער: למה זה חתלה בחתוליה שנים רבות כל־כך את המוחות והצרה את חופש תנועתם? כחפצים הללו, הנמכרים בחנויות, השובים את לבנו במראיהם הנעימים ובהבטחת נוחוּת, כן שובים את לבנו הרעיונות והידיעות במדוחיהם, ורוחנו הוטענה על ידם מעמסה מיותרת כמו שביתנו הועמס בחפציו. כי הרעיון והידיעה פורים אצלי, רק אם נולדו בי בדרך הטבע מתוך נסיוני האישי או בשעה שהרגשתי בהם צורך שאין לעמוד בפניו, אבל אלה שנקנו מן החוץ ובלי צורך טבעי דומים לצוארונים עשויים גוטפרצ’ה, למטריות, לערדלים ולשעונים, הלבושים על גופו של כושי עירום ביערות אפריקה, שרכשם מידי איש אירופה. על־כן אומר אני: שעמום תוקפני משפע חפצי־החרושת שבביתי, אבל הרבה יותר מזה מעיקה עלי המעמסה המיותרת של רוחי. הייתי נותן את כל הידיעות והמחשבות, שקראתי בספרים, ומוסיף עליהן גם את אלה שהעליתי מעצמי על גביהן, תמורת החדוה להכיר באופן עצמיי־אישי מתוך נסיון לו רק ידיעה אחת ראשונית, פשוטה ביותר, רעננה, כבוקר קיץ.

אני חוזר ואומר, כי הענין הוא לא בכפיה, שאתה כותב עליה, אלא במדוח; והמדוח כופה יותר מהאונס. השכל המופשט כופה באמצעות המדוח של אמת אוביקטיבית על האישיות את גלוייו. אתה אומר: אם נפרוק את המשא, נתחיל בודאי לצברו מחדש ולהעמיסו שוב על עצמנו. אכן, אין להתוכח – כי אי־אפשר להפטר משכלנו ואין לשנות את טבעו. אלא שאני יודע ומאמין, שתתכן יצירה שונה ותרבות אחרת, שאינן הופכות כל הכרה לדוֹגמה, שאינן מצמקות כל ברכה עד למעלת חניטה ואינן מרוממות כל ערך למעלת אליל. ואני הן לא יחידי בזה, ־ בתוך כתלי־אבן אלה נחנקים רבים – אתה, המשורר, האם היית נאות לכך ללא רטון, אלמלא נפל בחלקך כשרון מבורך – להמריא לפעמים, לכל הפחות, ולזמן קצר מעבר לכתלים אל המרחב החפשי, לספירת הרוח? ברגש של קנאה אני עוקב אחרי המראותיך, שלך ושל משוררים אחרים בדורנו: יש מרחב ויש כנפים לאנושיות! אלא שעיני, ־ ושמא אשמתן היא? – מבחינות גם דבר אחר: כבדו בכנפים ולא גבוהות הן ההמראות של ברבורי אפולו. ואיך זה באמת ישמור המשורר על כוח התרוממותו־מלידה ורעננותה בזמן משכיל זה? בגיל שלושים השנה שלו קרא כל־כך הרבה ספרים, כל־כך הרבה שוחח על נושאים פילוסופיים, כל־כך שבע שכליות מופשטת השכיחה בחוגו!

וכאן אענה דרך אגב על קריאתך האחרונה. אותו שנוי יסודי של האישיות, שחרורה האמתי, שעליו אתה מדבר בסוף, זה ה־ Flammentod של גתה, גם הוא בחינת חריגה והמראה של הרוח, הדומה להתרוממות רוחם של המשוררים, אבל התרוממות נועזה בהרבה והחלטית. משום זה נדירים כל־כך מאורעות כאלה בימינו, נדירים אפילו מיצירות אמנותיות גאוניות. “המורשת התרבותית” מעיקה על האישיות בכובד של 60 מעלות אתמוספירה ויותר – ועוּלה, בזכותו של המדוח, הוא באמת ־ עוֹל קל; הרוב אינו חש בו כלל, ומי שירגיש ויתפרץ אל על – ינסה נא לפרוץ ולעבור את המעבה הזה! כי כולו – אין עוֹל זה תלוי מעל לראשו, אלא קבוע בתוכו שלו; פשוט הוא עצמו כבד, ויתכן שרק כנפי גאון עשויות לרומם את רוחו מעל להכרתו שכבדה.

מ.ג

 

ה. למ.א גרשנזון    🔗

ידידי היקר, אנו שרויים וחיים בחוג תרבותי אחד, כשם שאנו גרים בחדר אחד, שבו יש זוית לכל אחד, אבל לשנינו חלון רחב ודלת אחת. יש, ביחד עם זה, לכל אחד מאתנו מעון תמידי, שאותו היית מחליף, כמוני, בחפץ לב בזבול אחר, תחת שמים אחרים. המציאות בתוך חוג אחד אינה שווה לכל המצויים בו או לכל אורחיו. בסטיכיה אחת שטים החומר הנמס והחמאה הנוזלת, צומחות האצה, הכסית והפנינה, מתנועעים הדגה והתנין, הדג הפורח, הדולפין והאמפיביה, ודולה־הספוגים – האמודאי. נדמה לי, ־ או שאודה בתורי, כי “אשמת עיני היא”, ־ אתה אינך תופס מציאות בתוך תרבות בלי התמזגות אתה. ואילו אני סבור, שההכרה יכולה להיות אימננטית לחלוטין עם התרבות, אבל יתכן שתהיה אימננטית רק בחלקה האחד עמה, ובחלקה האחר – טרנסצנדנטית לה – דבר שאפשר, אגב, להוכיחו בדוגמה שהיא חשובה במיוחד ביחס לשיחתנו. האיש, המאמין באלוהים, לא יסכים בשום פנים ואופן להכיר שאמונתו היא חלק מחלקי התרבות; ואילו האדם המשועבד לתרובת, יראה בלי ספק באמונה תופעה תרבותית, ויקבע את טבעה מקרוב כמו שיקבע, ־ אם בחינת ראיה שבירושה ופסיכולוגיזם מותנה בהיסטוריה, אם בחינת מתפיסיקה ושירה ואם בחינת מניע סוציאו־מורפי וערך מוסרי. כל מה שאתה רוצה מסוגל הוא לראות באמונה זאת, אבל ודאי הוא שיכלול אותה במעגל התופעות של התרבות המקיפה את כל חיי הרוח ואף פעם לא יסכים עם המאמין, שהאמונה היא משהו שמחוץ לתרבות, עצמאי, פשוט, וראשוני, הקושר באופן בלתי־אמצעי את אישיותו עם ההויה האבסולוטית. כי לגבי המאמין האמונה נבדלת לאמתו של דבר מן התרבות, כשם שהטבע נבדל הימנה, כשם שהאהבה נבדלת… ואם כן?

נמצא, כי בעובדת אמונתנו באבסולוטיות, שאינה כבר תרבות, תלויה חרותנו הפנימית, ־ והיא היא עצם החיים, או שעבודנו הפנימי לתרבות, שהיא מזמן חסרת־אלוהים באופן עקרוני, כי על כן כלאה את האדם (כמו שהכריז על כך באופן סופי קאנט) בתוכו עצמו. באמונה בלבד, ־ ז.א. על־ידי התבדלות עקרונית מחטא התרבות, ־ מתגברים על ה"מדוח" שאתה חש בו באופן חי כל־כך. אבל אין לעקור מן השורש את החטא הראשון על־ידי מחיקה שטחית של עקבותיו וגלויו החיצוניים. לחדול לדעת קרוא־וכתוב ולגרש את בנות־השיר (אם נדבר בלשונו של אפלטון) – יהיה בזה רק משום פליאטיבה: כי שוב יגלו את הכתב, ומגלותיו תצירנה עוד הפעם את שרטוט־השכל הבלתי־משתנה של האסירים הכבולים לסלע מערתו של אפלטון. מקור חזונו של רוסו הוא בחוסר־אמונה. להיפך, לחיות עם אלוהים משמעו לא לחיות עוד ראשנו־ורובנו בתוך התרבות האנושית היחסית, כי אם לחרוג בחלק אחד של הוית עצמנו, מתוכה ולחוץ, לחרות. החיים עם אלוהים – הם החיים לאמתם, ז.א. תנועה: זהו גדול רוחני, סולם־שמים, דרך־הרים. די לצאת לדרך, למצוא מסלה; השאר יבוא ממילא. מעצמם ישנו החפצים שמסביב את מקומותיהם, יתרחקו הקולות, יתרחבו אפקים חדשים. הפתח לחרות הוא אחד בשביל כל האנשים, השרויים יחד בכלא אחד, והוא פנוי תמיד. אם יצא אחד, גם השני יבוא אחריו. יתכן, שכוּלם ימשכו זה אחר זה. בלי אמונה באלוהים לא ימצא האדם את הרעננות שאבדה לו. רק מים חיים משפיעים צעירוּת. ואילו דמוּת החברה המחודשת “בלי בנות־שיר וכתבים” כמו שהיא נראית לעינך, ־ כמה שלא תהייה מושכת את הלב, ־ חלום שוא הוא ככל רוסואיזם, אם המון האדם שאתה חולם עליו אינו קהל מתפללים, כי אם דורות חדשים של מושחתים כמונו עצמנו.

אילו אמרת לי בתשובתך, כי איך שלא יהיה, עצם הפרוצס שבעשיה חדשה של תרבות, ציון סימנים חדשים על ה־tabula rasa של הנפש האנושית מבטיחה לאנושיות רעננות מחודשת של יצירה לאורך ימים, בלתי־אמצעיות של הרגשת־עולם, החזרת הצעירוּת, ־ כי עתה נשאר לי רק דבר אחד: למשוך בכתפי, מחמת השתוממות לאופטימיות העמוקה שבתשובתך המוצעת, שמקורה באי־השגת האמת הגורלית, שהיתה מתכונת תקופתו של רוסו, כי מעינות החיים הרוחניים־נפשיים עצמם מורעלים, כי הסברה האורפית והתנ"כית על איזה יסוד שב"חטא קדמון" – אינה בדיה, לצערנו. שיחתנו היתה מזכירה לנו במקרה זה שיחה אחרת, עתיקה, שעליה מספר אפלטון ב"טימיוּס": המשוחחים היו סולון וכהן מצרי. “אתם היונים, ילדים הנכם ואין בקהלכם זקן” – אמר הראשון אל השני. שטפונות ודליקות הנשנים וחוזרים חלילה, השמו את פני האדמה, אלא שהאנשים בארצות המיושבות יונים היו קמים לתחיה “בלי בנות שיר וכתובים” ἄμουσοι καὶ ἀγράμματο לאחר זעזועים הרסניים אלה של האדמה, כדי לפתוח מחדש בבניתם החולפת, ־ בה בשעה שהנילוס הקדוש היה מציל את מצרים הבלתי־נעה, ששמרה על לוחותיה הנצחיים זכרון עתיק לאבות שהיונים שכחו אותם, למין אנושי גדול ומהולל שפרק את עוּלה של האטלנטידה העתיקה. מקשן שלי חביב! כדוגמת אותו מצרי ותלמידו היוני, וכאפלטון בעצמו, אני מקטיר בחרדת קודש את לבונתי על מזבח הזכרון, אבי בנות־השיר, משבח אותו, שהנהו “ערובת האלמות, פאר ההכרה”, ואני בטוח, כי לא יתכן אפילו צעד אחד בשלבי הסולם לעליה רוחנית בלי צעד מטה, בשלבים, המוליכים לבתי־גנזיה התת־קרקעיים. כל שהענפים גבוהים יותר, עמוקים יותר השרשים.

אבל אילו ענית לי, שאינך מקבל עליך, או שאינך מרגיש בך אפילו זכות לקבוע את תוכן דמותם השכלית העתידה של האנשים בני התרבות המחודשת, וכי אתה תחיה פשוט לך ולעצמך ולמען צאצאיך את הצורך היומיומי לצאת מן החומות המחניקות אל מרחבי האויר, בלי לדעת ובלי רצון לדעת, מה צפוי לך ולהם מעבר לגדר בית־הכלא שנעזב, כי עתה הבעת בזה גם את אדישותך הפטלית למעשה ההכנה של דרכי החופש ואת יאושך האחרון משחרור עצמך. מי יתן ולא יקום דבר זה ולא יהיה!

ו.א

30 ביוני

 

ו. לו. א. איבנוב    🔗

שכני הטוב, מאורי, לשוא אתה מעתיר עלי פתויי רוך שאעקור מזויתי כדי לעבור לשלך. זויתך – גם כן זוית, הסגורה בין חומות, ־ חופש אין בה. אתה אומר: יהיה נא איש התרבות בעל אמונה, ונמצא שהוא חפשי כבר באופן ממשי. אני עונה: האיש העמוס מורשת תרבות אינו מסוגל כבר, בחלקו, להתעלות אל האבסולוטי, וגם אם האמונה היא ממהותו, גורלה כגורל כל מצבי נפשו: היא נגועת עיונים, מסולפת וחסרת־אונים. אני חוזר על מה שכתבתי לך בפעם הקודמת: אי־אפשר לה להכרתנו להיות טרנסצדנטית לגבי התרבות, אלא במקרים נדירים ויוצאים מן הכלל. הבט נא וראה, איך מפרפר ברשתו ידידנו שאֶסטוב. כמה פעמים דברנו שנינו עליו באהבה! היתכן שהוא לא תפס את הבל־ההבלים שבמושכלות, את הדוגמטיזם הממית שברעיונות ובשיטות? האם הוא אינו עורג לחרות? רוחו הנוגה שואפת לחרוג והיא חסרת אונים; הנה הוא מתאמץ להתיר את חרצובות החשיבה הדוגמתית, שכבלו את האנושיות, והנה הוא מספר בהתפעלות על הפרצות הרגעיות שנפרצו בהצלחה על־ידי פלוני או אלמוני; על ידי ניצשה או דוסטויבסקי, על־ידי איבסן או טולסטוי ועל ירידותיהם המצערות חזרה לבית־כלאם. מי שארס בדמו ודלדול־כוח בעצמותיו הוא לא יצא לחופש: גם האמונה, גם האהבה, כל דבר העשוי לשחרר את הרוח, ־ הכל נגוע בקרבנוּ וחולני ועל־כן אינו משחרר. היאך תרצה שמן הקרקע שעליה נערמו גושים של כווני־מחשבות ושיטות במשך דורות, רסיסי אין־מספר של רעיונות עתיקים, ישנים וחדשים, קרקע שעליה הוקמו בלי כל סדר מצבות ל"ערכים רוחניים" – ערכי אמונה, מחשבות ואמנות שאין לערער אחריהם – היאך תרצה שמקרקע כזאת יעלו ויצמחו אלונים חסונים וסגליות עדינות? לכל היותר יצמחו ממנה בצמיחה דלה השיח הכחוש ואזוב החרבות.

אלא שאני רציתי לדבר לא על כך. אתה צודק: אינני יודע בכלל ואיני רוצה לדעת מה ימצא האדם “מעבר לגדר בית־הסוהר שנעזב”, ובגלוי אני מודה בשויון־נפשי לגבי “מעשה ההכנה של דרכי החופש”. כל אלה, ידידי, מושכלות, שוב מושכלות. לדידי די כבר במושכלות, שהאויר סביבי ודעתי בי ספגו אותם. אני מרגיש “פשוט” כמו שאתה אומר, צורך יומיומי בחרות בשביל רוחי או הכרתי, כמו שהרגיש זאת בודאי, בהרגשה מענה, איזה יוני במאה הששית שהיה אסור בכבלי השפע המיותר של אלילי האולימפוס שלו, בכבלי סגולותיהם ותביעותיהם המוסכמות, בשפע המפואר של מיתוסים מקודשים ופולחן דתי, ־ כמו, יתכן שמרגיש איזה בן־אוסטרליה הנחנק באוירה הנוראה של האנימיזם המסבך שלו, הטוטמיזם, ואין לו כוח פנימי להחלץ מתוכה. מאחורי חומת בית־הכלא חלם, אולי אותו יוני, על עמידה חפשית בפני אל יחיד, עולמי ובלתי אישי, שנפשו חזתה אותו, ואותו בן־אוסטרליה – חלם על החופש וחוסר־הדאגה לנפש, שאינה מדוכאת מפחד, ועל בחירה חפשית באשה, בחירה שאינה נבלמת ע"י אסורים טוטמיים. וכזה כן זה לא יכול היה בודאי לבטא את חלומו החיוני ואת תקותו. הרוצה להשתחרר אינו רואה אלא את המכשול ומכריז רק על הסרתו; אבל הוא נלחם ושולל תמיד “בשם”, כי כבר בשל בו אידאל חיובי, היחידי הנוטע בו תאוה וכוח להלחם. אידאל זה מעורפל הוא ובלתי־מבוטא: כי רק כזה מניע את הרצון; אידאל שהכרתו ברורה והוא מבוטא כמוהו כשיטה של רעיונות בהירים, החיים־בקושי ומוּנעים בחולשה, ־ פרי התנונות. מה אני מבקש? אני מבקש חופש הכרה וחפושים, רעננות ראשונית של הרוח, כדי ללכת לכל מקום שהמחשבה תשא, אל דרכים בלתי סלולות, אל מסלות בלתי מפולסות, ראשית משום שכך שמח ושנית משום – מי זה יודע? – שיתכן שבדרכים החדשות נמצא משהו יותר. לא, לא: בעיקר מפני זה, שכאן משעמם, כמו בבית־ההבראה שלנו. מושכים הערבה והיער. ולא רק שאני רוצה – אני מאמין באמונה שלמה, כי כך יהיה; כי אם לא כן מהיכן הרגשה זו אצלי? כנות הרגשתי וכוחה – הם ערובה לי כי כן יהיה. אתה יודע: מן השרצים יצאו הצפרים; הרגשתי היא, כהרגשת הצריבה והחכוך לפנים בגבה של האמפיביה בשעה שכנפיה התחילו צומחות. ההזיה המעורפלת של אותו יוני ואותו בן־אוסטרליה היתה מעין ראיה מראש ובשוּר מראש של החופש שיצא לפועל לאחר דורות. יתכן שהאדם צריך היה לעבור מן החופש הראשון דרך תקופה ארוּכה של משמעת, דוֹגמות וחוּקים, כדי שיצא עוד פעם, בחינת אדם אחר כבר, לחופש: יתכן שכך הוא, אולם אוי ואבוי לדורות, שבחלקם נפלה זו האסטדיה הבינונית – דרך התרבות. היא מתנונת מבפנים – את זאת אנו רואים בפירוש, והיא תלויה כבלויי סחבות ונושרת מעם הרוח התשושה. אם כך יבוצע השחרור, או שזה יקרה על־ידי קטסטטרופה, כמו לפני אלפים שנים, אינני יודע, ואני עצמי הן לא אבוא לארץ הבחירה, אבל הרגשתי היא, ־ כהרגשה בהר נבו, שממנו ראה אותה משה. ולא אני היחידי הצופה ורואה אותה מבעד לקלעי הערפל.

מ.ג

 

ז. למ. א. גרשנזון    🔗

“אין תנועה — אמר החכם בעל הזקן”… איש־שיחו ענה ויעץ לו עצה סמלית שיבחון בעצמו את אמתותה של הדעה שהובעה — “והתחיל מהלך לפניו”. הראשון גם הוא, כמובן, לא היה אדם משותק, גם הוא יכול היה להניע בה־במדה את רגליו, אבל לתנועות גופו לא שיוה כל ערך, כי לא האמין לנסיון עצמו. את חלק הארי מדעותיך המנוגדות יש לזקוף לזכותה של האבטוסוגסטיה, — הלא הוא האונס שאונסת הדעה הקדומה מבית מדרשה של השכליות; את העודף יש לזקוף לזכות רעבון־החיים שלך שאינו יודע לאות. בדבריך נעוץ כל כך הרבה יאוש, אבל בין השיטין, בנעימתן הפנימית של המלים ובקצבן, כמו בחיוּת הפעולה שהיא מתכונתך, יש כל כך הרבה ערוּת, כל כך הרבה צמא לנסות את הבלתי־נחקר עוד, לנוע־ולנוד בשבילים שלא נסללו, להצמד מתוך אמון אל הטבע החי, כל־כך הרבה כסופים למשחק ולאומץ־רוח, לתשורותיה הבתוליות של האדמה הפורה, tant de desir, enfin, de faire un peu l’ecole buissonniére, עד כי נדמה, ד"ר פאוסט חביבי, בגלגול חדש, במקום שלא הרפתה ממך גם דאגת־ההבל הקודמת, — כי אין לו למפיסתופל, בהתבוננו בך, להתיאש מכל תקוה להצלחה, אם יעלה על דעתו לחפש ולמצוא את המדוחים ההולמים כדי לפתות את הכושל תחת משא ארבע פקולטות שיצא מ"זויתו" לחרות, לחיים נרחבים. מובן מאליו, שהוא יצטרך לנקוט טכסיס עדין יותר ולאו דוקא להראות לך ממרחק מגי דמות אשה מקסימה, — מותאם יותר למטרה זאת יהיה, אם תוך כדי הערה נוספת כי בהלכה זרקה כבר שיבה, ואלו עץ הזהב של החיים ירוק לעולם, יפתח וידבר על הציצים במרחב שדות ועל החורשה הבתולה. מובן כמו־כן, כי החרות היתה מתגלית פעם נוספת, לאחר שורה חדשה של מעללים, כי כמוה כבית־כלא שאין מפלט ממנו, ויתכן כי מה שהיה מדוח אחרון בשביל פאוסט צריך שיהיה ראשון בשבילך: תעלות, ועולם חדש ואילוסיה על אדמת־חורין לבני־חורין. האם מעט שרטוטים ושבוצים פלנימטריים אפשר לשרטט בשטח האפקי? העיקר הוא, שהוא אפקי, ואני הן לא מפיסתופל הנני בכלל ועל־כן אין ברצוני לפתותך ולקראך לעבור ולבוא למקום מן המקומות. עצם טעמם של דברי אליך הלא הוא אשורו של הקו המאונך, שאפשר להתוותו מכל נקודה שהיא, מכל “זוית” בכל שטח שהוא של תרבות, אם צעירה ואם תשושה. אבל התרבות לכשעצמה, במובנה האמתי, אינה אצלי בכלל שטח, לא מישור חרבות ולא בקעת עצמות. יש בה גם משהו קדוש באמת: אין היא רק זכרון על פרצופם הארצי והחיצוני של האבות, אלא גם על הגלויים שהשיגו וגלו. זכרון חי, נצחי, שאינו נמחה מלבם של המצטרפים לגלוּיים אלה! כי המה נמסרו באמצעות האבות לצאצאיהם המרוחקים ביותר, ואף קוצו־של־יוד אחד החרות על לוחות רוחו של איש מן האנשים לא ילך לאבוד לעולם. במובן זה הרי התרבות אינה רק מונומנטלית, אלא גם יוזמת ברוחה. כי הזכרון, שליטה העליון, מצרף את כהניה האמתיים ל״איניציאציות" של האבות ועל־ידי חדושן של אלה בקרבם, הוא חולק להם כוח להפראה חדשה, לירית יסודות חדשים. הזכרון — יסודו דינאמי; השכחה — עיפות והפסקת התנועה, ירידה וחזרה למצב של עצלתים יחסיים. כדוגמת ניצשה עלינו לעמוד על משמר עצמנו, לראות אם לא הוכינו בארס של ירידה, בנגע של “דקדנטיות”.

מה זה”dècadence“? הלא הוא הרגש העדין ביותר של קשר אורגני עם המסורת המונומנטלית של תרבות־עבר גבוהה, ביחד עם הכרת גאוה־מטרידה, האומרת שאנו האחרונים בשורותיה. במלים אחרות, זכרון גוסס, שאבד את כוח־היזמה שלו, שאינו מצרף עוד אותנו לגלויי האבות ושאינו דוחף אל יזמה ממשית, הידיעה שכלתה נבואה, כמו שקרא הדקדנט פלוטארך את אחד מחבוריו (“על כליון כוחם של האורקילים”). כל מעשהו של ידידנו המשותף המסכן, לב שאֵסטוב, — אינו אלא כתיבת מחקר אחד ארוך ומורכב על אותו הנושא. הרוח אינה מדברת עוד אל הדקדנט באמצעות מבשריו מלפנים, מדברת עמו רק נפש התקופות; הדלדול הרוחני מטהו רק בכוון הנפש, הוא נעשה כולו פסיכולוג ופסיכולוגיסטן. האם יבין לאמונתו של גתה: “האמת הושגה זה מזמן ואיחדה את הצבור הנעלה של חכמי־הרוח. השתדל לסגלה לך, את האמת הישנה”. לגבי הפסיכולוג אין האמת אלא פסיכולוגיה ישנה. הוא מטיל חשד, לכל הפחות, — בכל דבר רוחני ואוביקטיבי, שאיננו אלא דבר פסיכולוגי וסוביקטיבי. ושוב אני נזכר באמריו של גתה — הלא הם דברי פאוסט על ואגנר: ״הוא חופר באדמה, ומחפש אחרי פרי זהב, ושמח, שהוא מוצא “תולעי־גשם”. האם אין כל זה דומה לידידנו הנכסף למים חיים, העוסק בחפושיו הפסיכולוגיים, ומוקיע את הבלם של המושכלות? אכן, אותו יש להפקיר בידי שטנו: יקברו המתים את המתים. להאמין לו, משמעו להניח, שתולעת מכרסמת את רוחנו. ואין בכך, כמובן, משום מעוט אהבתנו אליו ודכוי רחמינו הרבים עליו ועל גבורתו, גבורת קברן טרגי ומלא חיים. נאמין נא בחיי הרוח, בקדושה וביאה־בסוד, במציאות קדושים נסתרים סביבנו, במציאות המון רב ומלוכד של נפשות מתעלות — ונמשיך את דרכנו בלי להשתעות ובלי להביט סביב, בלי למדוד את הדרך, בלי להטות אוזן אל רוחות העיפות והעצלות על ״ארס בדם" ועל “רקב בעצמות”. יכול אדם להיות נודד עליז עלי אדמות, בלי לעזוב את עיר מולדתו והוא יכול להיות עני ברוח גם אם אינו מאבד טפה מלמדנותו. הן מזמן הוכר שהשכל הוא כלי־זין משועבד לרצון ומשמשו, — הוא מביא תועלת לחיים ככל אבר מן האברים הנמוכים בגוף, — את המושכלות, השופעים מתוכו, לפי דבריך, אפשר לתת בידים זרות, כשם שאנו נותנים ספרים בלתי־נחוצים, אם איננו מסכימים עוד לשבקם שיהיו עומדים בשלוה על גבי האצטבאות של ספרית ביתנו, אולם את ליחם המחיה של מושכלות אלה, של דתות אלו, את הרוח ואת הלוגוס שבתוכם, את מרצם המקדש, נשאַף עמוק אל תוכנו, בשם ה"אמת הישנה" של גתה, — וכך, מחוסרי־דאגה ותאבי־דעת, כנכרים נעבור על פני מזבחות ואלילים אין־מספר של התרבות המונומנטלית, שמקצתם שוממים כבר, מקצתם מחודשים ושוב מפוארים, ונתעכב ככל העולה על לבנו ונקריב קרבנות במקומות שנשתכחו; אם נראה כאן פרחים שאינם־נובלים ושאינם־נראים לבני־אדם, אשר צמחו ועלו מקבר עתיק־ימים.

4 ביולי.

ו. א.

 

ח. לו. א. איבנוב    🔗

כמוך כסירנה, ידידי, — מכתבך מאתמול מלבב, נדמה היה לי — התרבות בכבודה ובעצמה קונה בערמה את לבי בעשרה ומזהירה באהבה מפני קרע אתה. כן, אין בידי לעמוד בפני קולה: וכי לא בר־בטנה אנכי? לא בן זונה, כסברתך, אלא מה שקשה יותר, בנה של אם זונה. הדיאגנוזה שלך, רופאי החביב, אינה נכונה לחלוטין; הגיעה השעה להביע את עצמי ביתר בהירות. אינני רוצה בכלל להחזיר את האנושיות אל השקפת עולמם של תושבי איי פידז’י, ולהוי שלהם, איני רוצה בשום אופן לחדול מידיעת הקריאה ולגרש את בנות־השיר, איני חולם על ציצים במרחבי שדות. לי נדמה, כי גם רוסו, שהסעיר את אירופה בחזונו, הזה לא על tabula rasa; כי זו היא הזיה אוילית, הזית־שוא שלא תמשוך אחריה שום אדם. אתה ניסחת הפעם את השאלה העיקרית שאנו מחולקים בה. לך נדמה היה עד עכשיו, כי כיון שמאסתי בהישגים החיצוניים של התרבות, אני מוכן ברגזי לשפוך בחוסר־זהירות מן האמבט את המים עם הילד. לא, לא! אני מדבר כל הזמן על המדוחים ברוח, על הארס בדם, שכמוהו כחיים עצמם; אני מדבר דוקא על החשוב ביותר, שהושג בנסיון ממשי במשך אלפי שנים, על גלויי האבות באמת כמו שאתה מכנה אותם, על האמת האוביקטיבית שאינה מתערערת, — אני אומר שדוקא מעין חי זה של הויה רוחנית מורעל ואינו מחיה עוד את הנפש, אלא ממית אותה. המדובר הוא דוקא על הדינמיות של האמת המוכרת, על יזמתה ברוח. אתה כותב: “כי הזכרון, שליטה העליון, מצרף את כהניה האמתיים ל”איניציאציות" של האבות, ועל־ידי חדושן של אלה אצלם, הוא חולק להם כוח להפראה חדשה, לירית יסודות חדשים". האח, אלו היה כך! אבל כך היה לפנים — וחדל מהיות. הכל נעשה באופן כזה, שגלויי האמת, שזכו בהם האבות, הפכו לדבר חנוט, לאלילים, ואינם נתקעים עוד בנפש, ככדור הורס־מבורך ומפרה, אלא נערמים עליה מלמעלה בחינת גושי גרנית ושבבי רעיונות שנתפוררו. יש אמת אוביקטיבית וגם אין; היא מצויה באופן ממשי רק בחינת דרך, כוון, אבל איננה בנמצא בחינת יש מושלם, שאפשר לנו וצריך לסגלו לעצמנו, לפי דברי גתה, שאתה מצטטם. אלו היה נכון, כי האמת הושגה מזמן, כי עתה, כמובן, לא כדאי היה לחיות עוד. ב"גלויי" האבות יקר לא תכנם, כי על כן תוכן כל אמת שהכיר אדם מותנה הוא, ובה במדה הוא גם שקר ונפסד: יקרה רק המטודולוגיה שלהם, אם מלה זו הולמת כאן. עליך לדעת יותר מכולנו, כי כל פירוּש של אמת סמלי הוא, — רק ציון, רק צליל, המעורר את העצלות מתרדמתה ומושך את העין לכוון שממנו הוא נשמע. בדברך על היזמה שבאמת, כעל תופעה בלתי חולפת, אתה מתאר את ההויה האנושית לא כמות שהיא, אלא דוקא כמו שאני הייתי רוצה שתהיה. אני אומר: גלויי האבות נתאבנו, נעשו ערכים עריצים, המדיחים ומאימים, הופכים את הרוח האינדיבידואלית לכניעה ללא מרי, אפילו לכניעה מרצון, או שהם מעטים עליה ערפל, שוללים את הראיה. אבל אני כתבתי על זה לפני זמן מה, וכדי שלא לחזור על הדברים אצטט את הדפים ההם. הנה, מה שכתוב בהם:

“כל העולם ידע, כי נפוליאון לא נולד אימפרטור. אשה פשוטה אחת, שהביטה בו מבין ההמונות בשעת המפקד המפואר, עלולה היתה להרהר: עכשיו הוא — אימפרטור, ששמו האישי כמעט שאבד לו, הוא שליט־עמים, — אבל בהיותו בחתוליו לא היה ולא־כלום בשביל העולם, והיה רק בן לאמו”. — כך, עמדתי במוזיאון בפני תמונה מפורסמת והרהרתי בה. הציר ציר לעצמו, ובצירו היתה התמונה בלתי־נפרדת ממנו, — הוא נתון בה והיא בו; והנה עלתה וישבה על כסא עולם, בחינת ערך אוביקטיבי".

כל דבר אוביקטיבי לידתו באישיות ומלכתחלה שייך רק לה. יהי הערך מה שיהיה, הביאוגרפיה שלו היא תמיד בת שלש אסטדיות, כאסטדיות שעבר נפוליאון: בתחלה לא־כלום בשביל העולם, לאחר־כך חיל ומנהיג בשדה־הקרב, לבסוף שליט. וכמו נפוליאון באיאצ’יאו, כן חפשי הערך ואמתי רק בילדותו, עת שהיה נולד־אלמוני, משחק, גדל וחולה בחופש, ואינו מושך אל עצמו שום מבטים שיש בהם איזו פניה בדבר. “המלט” פרח רק פעם אחת בכל מלוא אמתו — בשקספיר, “מדונת סיקסטין” — ברפאל. לאחר זה גורף עולמנו את הערך הפורח לתוך קרבותיו של העולם־הזה. ובעולם זה אין מלוא הויתם נחוץ לשום איש. העולם הרגיש את הכוח הראשוני שיש בערך, המושקע בו ע"י יוצרו, ורוצה לנצל את הכוח הזה לצרכיו; יחסו אליו — יחס שבבצע, והבצע קונקרטי תמיד. משום כן נבדל הערך כשהוא נועד לשמוש כללי להבדלים שונים, נפרד לכוחות מיוחדים, לטעמים פרטיים, שבהם אינו מופיע בכל מלואו, כלומר בעצם מהותו. כשם שהאלון אינו נחוץ לבני־האדם במצבו הטבעי, אלא כשהוא מנוסר לנסרים. כן חביב עליהם הערך בפיצול מהותו, כתועלת מרובת פנים. לבסוף הופכת התועלת לערך מוכר על־ידי הכלל והנה מושחים אותה למלוכה. הערך המולך קר ואכזרי, ובמשך השנים הוא מתאבן לגמרי, הופך לאליל. בקוי הויתו אין כבר זכר לכוח החפשי והגלוי שהאצילו פניו. הוא שרת ועשה אצל כל כך הרבה תאוות גבוהות ונמוכות. האחד בקש דליים, השני גשם, והוא הסכים לכולם ואישר את אמתו המסולפת, הסוביקטיבית של כל אחד. עכשיו הוא פוקד בכוח שלטון עצמי על כל אחד את חוקיו ואינו שועה לתפלות אישיות. כל שהיה בעל־חיים אישי, שבעורקיו נזל ודפק דם חם של יחיד, הופך לאליל, התובע לעצמו קרבן חי ואישי, כדוגמת זה שהיה הוא עצמו בצאתו לאור. נפוליאון — האימפרטור והתמונה במוזיאון — עריצים במדה שוה.

מלבד ערכים־אלילים, קונקרטיים ועשויים למשוש, יש עוד ערכים־עלוקות, הלא הם המכונים ערכים מופשטים, משהו מעין אישיות משפטית בממלכת הערכים. הם נעדרי־גוף ובלתי־נראים; הם מתהוים מהפשטתם של ערכים קונקרטיים, משום שבספירה הרוחנית פועל חוק השלובים, כשם שהוא פועל בעולם הפיסי, במקום שההתאדויות של מקוי־המים מתקשרות לעננים. מהרבה ״המלטים" ו"מדונות־סיקסטין" קם ויהי בדרך ההפשטה ערך כללי — האמנות; וכך נולדו כולם, — הרכוש הפרטי והמוסר, הכנסיה והדת, הלאום, התרבות, וכמה, כמה עוד; כולם מן האֶמנציה של הדם הטוב ביותר מן הלבבות הלוהטים ביותר של בני־אדם. וכל אחד מהם יש לו פולחן שלו, כהנים שלו ומאמינים. הכהנים מדברים בבטחה אל ההמון על ה"אינטרסים" וה"צרכים" של הערך הנערץ ותובעים קרבנות למען פריחתו. המדינה צמאה לכוח, הלאום — לאחדות, התעשיה — להתפתחות וכו'; כך הם עצמם דמיון כוזב, ואף־על־פי־כן שולטים באופן ריאלי בעולם, וכל שהערך מופשט יותר, יותר הוא אכזרי ומכלה. יתכן שהמלחמה האחרונה אינה אלא זבח אדירים שלא היה כמותו, שכמה ערכים, תפיסות־השכל, כרתו ברית ביניהם ודרשו אותו במשותף, באמצעות כהניהם, מאת אירופה.

אלא שבכל ערך מופשט, כמה שלא תתנפח כרסו שאינה יודעת שבעה, מנצנץ באופן נוגע עד הלב ניצוץ אלוהי. אדם יחיד בלי שידע זאת בעצמו, מכבד בו את קדושתה של איזו משיכה אישית שאין לשרשה, שהיא כללית לו ולכל האנשים; רק בתוקף רגש חי זה כוחו של הערך. אם אני אוכל, כדי לשבור רעבוני, אם אני מכסה את עירומי, או מתפלל לאלוהים, — עניני הוא רק שלי, כל כך פשוט ואישי. והנה נתעלה עניני האישי למעלת סוציאליות, לדבר החסר את הקו האישי, ומכאן — עוד יותר גבוה, לאמפיריה של יסודות על־אישיים, — הבט וראה — הרגש הבודד משולב כבר בסדר מרוכז ומורכב ביותר, על התפלה הפשוטה נערמה ערימה עצומה של תיאולוגיה, דת, כנסיה. דבר שהיה לי צורך הלב, הוכרז כחובי הקדוש, ניטל מידי, כדבר חביב, — והוצג ממעל לי, כמשוח בשמן הקודש.

הלב המסכן, כמוהו כאם, אוהב עדיין בעריץ את ילידו, אבל הוא גם בוכה ונכנע לרצונו חסר־האישי. ומגיעה שעה שהאהבה מתגברת על הכניעה: האם מנערת מעצמה את העריץ, כדי לחבק עוד פעם את בנה. מופיע לוּתר ובלב לוהט הוא הורס את הפולחן, את התיאולוגיה, את כנסית האפיפיור, כדי לשחרר מכבלי השיטה המורכבת את האמונה האישית הפשוטה; המהפכה הצרפתית מבטלת את המסתורין של כסא־המלכות ומעמידה את האדם היחיד ביחסים ישרים וקרובים יותר עם השלטון. ועכשיו מרד חדש מזעזע את העולם: כאן חורגת אל חופש מסבוּכי־דורות, מקשר אכזרי של רעיונות סוציאליים ומופשטים — האמת האישית של עמל ונכס פרטי.

דרך ארוכה עוד פרושה בפני האנושיות. הנצרוּת הלוּתרית, הרפובליקה והסוציאליזם — הן רק מחצית המעשה: צריך שהאישי יהיה עוד הפעם אישי עד הקצה, כמו שהיה בלידתו. אבל גם העבר לא חלף לשוא. האדם יחזור אל ראשיתו שונה משהיה, כי הסוביקטיביות שלו, שהפכה לערך כללי ואוביקטיבי, שם, במרומים, פרחה ועלתה במשך שנים רבות באמתה הנצחית. כאן מתחוללת כאילו פילוגניה הפוכה: עם השגת הפסגה, חוזרת התנועה בפרץ אחר, באותה הדרך. דרגה אחרי דרגה, כשם שעלתה. מפני־כן יש בכל מהפכה משום החיאת הישן: המונרכיה מוחלפת באסיפת־עם — הפרלמנט, הפרלמנטריזם מפנה את מקומו לצורה נושנה יותר — לפדרליזם, וכן הלאה לאחור אל נקודת המוצא. אלא שהצורות הישנות קמות לתחיה עכשיו ברוּח אחרת. אסיפת־העם בעליתה היתה דלה, כאוֹטית וסגורה, בירידתה היא מאורגנת באופן נפלא, ומלאת טעם כללי. ונקודת המוצא שאליה צריך הכל לחזור — האישיות. היא תכלול בקרבה את כל השפע שנצטבר בחיים. יעברו מאות שנים — האמונה שוב תהיה פשוטה ואישית, העמל — יצירה עליזה ואישית, הרכוש הפרטי — התקשרוּת אינטימית אל החפץ; אבל גם האמונה, גם העמל, גם הרכוש הפרטי יהיו כדברים שאין לעבור עליהם וקדושים בתוך האישיות, וכלפי חוץ עשירים יותר לאין ערוך, בחינת שבולת שגדלה מתוך הרעיון, התפקיד הוא בזה, שהאישי יעשה עוד פעם אישי, ושהכל יראוהו כראות כללי; שהאדם יחוּש בכל תופעה שלו, כדוגמת מריה, במידה שוה ילד שלה וגם אלוהים.

אבל הערכים אינם עוד הכל, ובערכים אפשר עוד להלחם. אבל איך אפשר להלחם באותם סמי־המות של התרבות, אשר חדרו לדם והרעילו את המעינות עצמם של חיי הרוח? יש קוּרי עכביש של מושכלות, קוּרי פלדה, שנרקמו בדרך נסיון של דורות: הם שובים את השכל בלי־יודעין ובנאמנות; יש דרכי־קוצים של ההכרה, שאליהן חודרת בלי־משים העצלות; יש שיגרה של חשיבה ושיגרה של מוסר־כליות, יש שיגרה של תפיסה, נוסחאות מוכנות של רגשות וגלוּפות של דבוּר. הן אורבות לעצם ההפראה של ילידי הרוח, מלפפות אותם מיד וכמו בזרועות אהבה מושכות ושובקות על פני דרכים סלוּלות. לבסוף, יש המון עצום של ידיעות, איוּמות ברבוּי מספרן ובקשיות דעתן; הן מציפות את השכל ורובצות בתוכו בזכוּת של אמת אוביקטיבית, בלי לחכות, עד שהרעב יזקיקנו לנחוצות שמביניהן; והרוּח העמוּסה על ידן, כורעת בצפיפות, מחוסרת אונים לתפוס אותן במהותן ולנערן מעליה. אני מדבר, איפוא, לא על החופש ממושכלות, אלא על חופש המושכלות, יותר נכון — על החופש, הבלתי־אמצעיות והרעננות של התבוננות, שחכמת אבות לא תפחיד את הבישנים, לא תעודד את העצלות ולא תאפיל על המרחקים, שתקום תפיסה חדשה ומחשבה חדשה, שאינן מתאבנות מיד עם כל קנין שהן קונות, אלא אדרבא, — גמישות לעולם, מתנועעות־חפשיות לתוך אין־הסוף; כי אז יופיעו אותם נודדים עליזים ועניי רוח, נטולי־הדאגה ותאבי־הדעת, שעליהם אתה מדבר; עכשיו הם אינם, או שהנם רק מדומים; עכשיו איש אינו עובר כעבור בן ארץ זרה, על פני מזבחות ואלילים, וגם אתה, ידידי, בלי־משים לעצמך, מקריב קרבנות על מזבחות רבים ובלא־יודעים אתה מכבד אלילים, כי על כן הארס, אומר אני, בדמנו הוא. ואיני רוצה להצמיד את האנושיות לשטח האפקי, — אתה הוא הכותב “נלך הלאה, בלי להסתכל לצדדים ובלי למדוד את הדרך”. ואני אומר דוקא: האישיות במישור זה — הנהו הקו המאונך, שממנו צריכה לעלות תרבות חדשה.

מ. ג.

 

ט. למ. א. גרשנזון    🔗

דו־השיח שבינינו מתקשה באופן ממשי מחמת הפולמוס, שאליו, אגב לא היינו צריכים להגיע. לפי טבעך, ידידי היקר, הנך מונולוגיסטן. לדרך הדיאלקטיקה אין להטותך: ההגיון בשבילך אינו חוק. מה לך ולנגודים מלוּליים שבדברי עצמך, שאת פרוטם הייתי יכול להגיש לך, כהגיש שטרות לפרעון, אלו לא השיאני טעמי להמנע מהתנקשות בטעמם הפנימי, הנפשי של ודוייך. ואנו הן גם התנינו בינינו שאמת אינה צריכה לכפות. מה נשאר לי אפוא לעשות? לשיר ולנגן לפניך בחלילי? “חללנו לכם בחלילים ולא רקדתם; קוננו לכם קינה ולא בכיתם”, — כך מוכיחים ילדי המשל שבברית־החדשה זה את זה, אולם אנו רואים את עצמנו, לא כילדים עוד. “היטבת לזמר”, — תאמר אתה ותחיך רכות אל הזמר ותמשיך אגב את דרכך. “דרך צלחה לך אל ארץ ההבטחה” — יש רצון לקרוא אחריך, כי הן אתה בעצמך מזכיר אותה, ובחלומך, כמובן, אתה רואה אותה, — אשכלות ענביה ותאניה (“איש תחת גפנו ותאנתו”, ככתוב בתנ"ך), כרי המרעה הפורים שלה ומעינותיה הצוננים, אבל היכן היא באמת ואיזוהי בדיוק, — האין היא כבר מעבר לגבולות עולם תופעות זה, — נראה שאין אתה חפץ לדעת זאת אפילו: ובלבד שנגיע אליה (הן אליה נגיע בכל אופן, כי הלא משום־כן היא ארץ “מובטחת” לנו) או שנראנה לכל הפחות מראש נבו, כי בה זורחת “הדמוּת המשולשת של השלמות”. ואתה לא תמכור את רעבונך לנדודים ואת צמאונך למים צוננים — הצמאון העתיק של ארבעים שנות נדידה במדבר — במחיר סירי הבשר של מצרים, מקדשיה, הפירמידות שלה וחנוטיה, כל חכמתה וכל גלויי סודותיה. אתה טעמת מחכמה זאת, באת בסודות אלה, כמשה, והיית רוצה לשכוח הכל; מצרים שנואה עליך, — ה"תרבות" החנוּטה מעוררת בך בחילה, על חכמתה שאינה מרוה את הצמאון שלך.

מה הבדל בינך לבין ניצשה, שאת משאו, הזר לרוחך, כמו שזרה כל מצרים, לא נסית, בדרך הטבע, להרים על כתפיך, העמוסות גם בלעדי זה למעלה מן המדה במשא של ערכים רוחניים ומצבות־זכרון. לשם מה כדאי היה לך לעלות ברגל, שלוב־זרוע עמו אל נקיק הספינקס, שחידתו הרוננת (“מי אתה ומה אתה, נודד?” — אדיפוס היה עונה: “בן־אדם”…) מצלצלת באזני כל העתיד לבוא בנעימה מיוחדת, שונה במינה. אמנם, בעית ניצשה — בעיתך: תרבות ואישיות, ערך, ירידה ובריאוּת, ביחוּד בריאוּת. ומסופק הדבר אם תתכן איזו ביאה־בסוד אישית בתרבות זמננו בלי שהאיש ה"בא־בסוד" (כמו שאומרים התיאוסופים) יפגש בו כהפגש עם “שומר הסף”. ניצשה אמר: “האדם הוא כלום, שיש להתגבר עליו”, — ובזה אישר בפעם נוספת, כי דרך שחרורה של האישיות היא הדרך אל המרומים ואל המעמקים, תנועה במאונך. עוד פעם עמוד־ציוּן, עוד פעם פירמידה! “יתכן, מאד יתכן”, — אתה מזדרז לנער את חצנך, כי על־כן מתניך אפודות והמבט הלוהט מודד את אפקי המדבר: ״אבל, קודם־לכן, הלאה מכאן, הלאה ממצרים!” אלו היית זמן־מה ובמדת־מה “ניצשיאני”, כי עתה הרגשת באופן בלתי־אמצעי, שאצל האדם, חית־המשא של התרבות, שצורות גמל לו (דמוּי זה הוא של ניצשה, הפאתוס שבו — שלך), צומחות צפרני אריה; היית חש, איך מתעורר בו רעבון־מדבר של טורף, הדוחפו לטרוף משהו חי, דבר שפחד ממנו עד עכשיו, ולטעום מדמו. זה החי בעל־הדמים, מכונה בלשון המופשטת של מצרים החדשה, בספרי הכהנים שלה, בשם “ערכים”: הן מופלא עד כמה הם חיוניים וחיים, כי האנושיות, כדבריך, הלעיטה אותם בדמה החי, הפיחה בהם את נשמתה הלוהטת, אף־על־פי שעלו וישבו, ללא זיע, על כסאות המלכוּת שלהם בחינת “אלילים ודומיהם בשמים ממעל ובארץ מתחת ובמים שמתחת האדמה”. אלא שניצשה אינו רק טורף, סובא־דם ופסיכופג: הוא מחוקק. עוד טרם שהפך ל"תינוק", כמו שצריך ליהפך, לפי סברתו, כל אריה, הוא משבר את לוחות־הברית של הערכים הישנים, כדי לחרות על הלוחות החדשים,,unque leonis אותיות אחרות, הוא רוצה להגיש ברית חדשה למצרים הישנה — „לשנות את הערכים" של המורשת האלילית מדורות. הוא מצטרף לקהל יוצרי־אידיאל גדולים; במקום להיות לוחם־באיקונין היה לציר־איקונין. ומה שנוגע לך, — הרי אתה צמא למים צוננים, לא לדם חם; הלא אתה רק נודד במדבר, ולא חלילה טורף; ובמצרים עצמה אינך הורס, חס ושלום, אלא, לכל היותר, — באזני בית־הדין האינקביזיציוני של כהנים, — זורע חשדות, ספקות, פירודים; ולא לפי רוחך הוא לחוקק חוקים, ואין מה בעצם לשנות בערכים, כי הערכותיך, במהותן ובגרעינן יתכן, שתהיינה מזדהות דוקא עם הערכים הקימים; אלא שלך נחוץ משום־מה להתחיל מהסרת־עטרה מדומה ומבטול מפגין של ערכים אלה. יתכן, כי לך נדמה, שהם לא יקומו עוד לתחיה, אם לא ימוּתו, — שאין אלוהים בני־אלמות אם לא יעמדו בנסיון המות. מניע אותך, סבורני, אימפולס עמוק וטמיר, מנוגד עד הקוטב לכל האימפולסים, שבהם היתה מותנית במשך כל הדורות, יצירת־האלילים העוברת בירושה, בעולם, המכונה בכתבי־הקודש עולם־האלילים. הגניוס של האליליות האציל את כל הטוב שבו בדמוּת טרנסצנדנטית או ברעיון בלתי־נראה, אבל טרנסצנדנטי — דמוּת על רגשית, — העלה את הנשגב שלו למעלת סמל, צלם, איקונין, אליל, — ואפילו “בשרטון הזמנים”, כמאמרך החביב עליך, בדורו של קאנט וההסגר והכליאה המוחלטת של הרוח על־ידי השכל בתא היחיד של האישיות האינדיבידואלית, ביקש להציל את ה"אידיאה", כ"אידיאה רגולטיבית" בהכרתו הנבונה של האדם. אתה, בלי שתדע זאת לעצמך, הנך בא־כח טפוּסי של כח־משיכה אחר, שהוא בו בזמן עתיק וכוונתו מאז ומתמיד שדמדומי תת־ההכרה יבלעו את האידיאה. “האידיאה הרגולטיבית”, — אחת היא אם טרנסצנדנטית, ואם אימננטית, ובלבד שהיא אידיאה, — כשהיא לעצמה, אינה נחוצה לך ומצרה באופן אכזרי: לך נחוץ אינסטינקט רגולטיבי. את אלוהים אתה יודע ורוצה לא בשמים הנראים ולא בשמים הבלתי־נראים של האדם, אלא בנפשו הלוהטת של בעל־החיים, בנשימת חייו, בדפיקות עורקיו. מתוך מחשבה זאת מביט עלינו, אני חוזר ואומר, זמן עתיק, לא פחות עתיק מכתב־החרטוּמים שבמצרים. אני נזכר בשירי על האדם מימי בראשית, שלא פחד את המות, כמו שאנו מפחדים ממנו:

חָזַקְתָּ מֵעִמָּנוּ, הָאָדָם הַקַּדְמוֹן —

כִּי בִפְנֵי הַגּוֹרָל שֶׁאֵין מפְלָט הֵימֶנּוּ

לֹא הִשְׁפַּלְתָּ אֶת עֵינֶיךָ הַיַּלְדוּתִיּוֹת.

האם האמין בהשארת הנפש? אם האמין, הרי שאמונה זאת לא היתה לו בכל אופן בחינת נחמה ותקוה; להיפך, היא עוררה בו בודאי עצבוּת שאינה ניתנת לנחמה.

אֲבָל בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁבַּמִּסְתָּרִים שִׁבֵּר הַיֵאוּשׁ

אֶת הָרוּחַ וְאֶת הַחֲלוֹם הִבְעִיתָה

חֶשְׁכַּת הַמִּקְדָּשׁ מַסְבִּיר־הַפָּנִים

בָּגְרוּ בַשְּׁרִירִים כֹּחוֹת שֶׁמֶשׁ,

וּבְהֵינִיק אֶת הָעוֹרְקִים חַיִּים לִבְלִי דְאָגָה,

“אֲנִי נִצְחִי!” – שָׁר הַדָּם עַצְמוֹ.

האם לא אמת הדבר, כי זו היא האמוּנה הנכונה באלמות? מכל הנחות היסוד שלך נובע, כי האידיאל השלם והאמתי (כי על־כן שלם עם הטבע) הוא האינסטינקט על התיאולוגיה האימננטית שלו. הנה משום מה אין לך חשק להשתמש לעצמך “בחופש התפישות” שאתה תובעו, בכל זאת, — ובנאמנות לעצמך, אתה פותח חליפת־מכתבים זו שלנו בהודעה, כי “על עניינים כאלה, כמו אלוהים ואלמות, אין צורך לא לדבר, ולא לחשוב”.

סלח לי את החקירה הטיפולוגית הזאת בבנין נפשך ושכלך..Amico licet אולם, האם אפשר לענות אחרת לזה הדוחה את דרכי ההוכחה (מלבד האחת, אולי החזקה ביותר: יפי המלים), מכריז:,“hoc volo” — זה רצוני, זה צמאוני; ו־ “ut sentio sitioque, ita sapio“אין ברירה אפוא אלא לחקור את מקורות הרצון ואת טבע הצמא. אלא שחקירה כזאת אינה דיה עוד, אם לא יצוין מקום הרצון הנחקר, שהוא בחינת הופעה עיקרית, בתהליך ההתקדמות הכללית שבחיינו. מה מתחולל אפוא בימינו? היש כאן חלוף ערכים תרבותיים בכלל? האין זוהי התנונוּת המעידה על שתוּקם המלא או החלקי? או שמא לבסוף, שנוּי הערכים הקודמים? יהיה איך שיהיה, ערכי יום האתמול זועזעו עמוק, וספק אם אין אתה אחד מן השמחים לרעידת האדמה, כי לדעתך, אם לא תהרס מצרים העתיקה, הרי שגם דמוּת השלמוּת, שהאירה אי־פעם את ערש כל תולדה שלה, תהיה קבוּרה במערות הקברים הפנימיים, מתחת לגוּשי הפירמידות המנושבות ברוח. היסטוריה נוצרת, בכל זאת, כנראה, לא לפי האות הניתן על ידך, והיא מתעקשת ורוצה להשאר היסטוריה, דף חדש במגילות־הימים של מצרים התרבותית. אל נא נביא בחשבון את המקרי, את הבלתי־צפוּי ואת הבלתי־רציונלי שבמהלך המאורעות; נתבונן נא ונראה את מצב המוחות. הזרמים האנרכיסטיים אינם השליטים; למהותו של הדבר הם בחינת טבעת מטבעות השרשרת של המשטר הבורגני וכמו צל שלו. דבר זה הנקרא פרולטריון בעל־הכרה, בונה את בנינו על יסוד של ירוּשה תרבותית. ההאבקות אינה מתנהלת על בטול ערכי התרבוּת הקודמת, אלא על הגשת תפקיד עליון למוחות, הלא היא החיאת כל דבר המצוּי בתוכם, שהוא אוביקטיבי ומחוץ־לזמן, — ועל שנוּי הערכים בזמן הקרוב שלאחר כך. האריה, שמוצאו לא מן הגמל, אלא מתוכי־התוכות, שזינק והסתער על הערכים השרירים וקימים, אינו סתם חיה טורפת, כמו שראה אותו ברוח ניצשה, אלא אריה־אדם, ש”אין דבר אנושי שיהיה זר לרוּחו". הנה כי כן, לפי הדמוּת־הקודמת שניתנה ע"י ניצשה, הוא מנסה עם שבירת הלוּחות הישנים, לשרוט על החדשים,,unque leonis את החוקה החדשה. אני סבור כי בשעת מעשה הוא ישחית לשוא לוּחות־שיש לא מעטים וברונזה נצחית; אבל אני סבוּר גם־כן, שיהיו אלה עקבות של צפורן האריה שלא ימחקו לעולם מעל פני מצבות מצרים העתיקה שלנו. אגב, המדוּבר הוא לא על תוכן “שנים־עשר הלוּחות”, אלא על שיטת היחס אל הערכים. שיטת המהפכה, שדחקה אותך ואותי, העיפים וכחוּשי־הגוף, לבית־הבראה צבוּרי, שבו אנו משוחחים על בריאוּת, — זוהי בעיקרה שיטה היסטורית וסוציאלית, אפילו מדינית, ולא אוטופית ואנרכיסטית, ז. א. אינדיבידואלית, שיטת המיושבים והמאוזרחים, ולא של הבורחים והנוָדים, — עד כמה, אני מוסיף ואומר, שאין אנו נוגעים בשעה זו בשאלות של עליה רוחנית, של גדול בקו־המאונך, שלגבו מתעורר וקם היסוד האישי העומד על כל זכוּיותיו וחובותיו, האישיות האנושית היחידה שאינה נשנית וחוזרת.

אכן, הנה, שוב קרבנו למעגלה הקדוש. אני קובע, כי באישיות, — ברוח, המחיה אותה, — אנו מוצאים גם את הר נבוֹ וגם את הארץ המובטחה עצמה. אתה מעמיד זה מול זו את האישיות ואת הערך, בדברך על אמו של נפוליאון, שחיתלה אותו, ועל אותה האם, המסתכלת בעיניים זרות בבנה היושב על כס התהלה המשביתה, הנראה בעיניה בחינת ארון־מתים מפואר וקר של חיים שעברו, של אהבה שחלפה. ידידי, יפה צינו את השאיפה העמוקה ביותר של רצון האדם אותם מלכי פרעה, אשר חשבו ומצאו שמתפקידם הראשי הוא להקים לעצמם קבר כערכם. כל החי מבקש לעצמו לא רק שמירה־עצמית, אלא גם גלוּי עצמי, בידעו בכל מהותו, כי דבר זה משמעו דלדוּל־עצמי, הרס־עצמי, מות — וגם, אולי, זכר עולם. רצונו של האדם להשאיר עקבות אחריו, להפוך את החיים למצבת ערך, להעלם ולשמור על עצמו על־ידי פולחן חי של עקרון המפיח בנו רוּח, — הנה הוא המקור ל"אַריטאיזם" האנושי הקדמון, כמו שצינוּ היונים, בני דוריס, את צווּיים הקטגורי לגבורה פעילה. האנושיות שהובאה בסודות העליונים גלתה גם פנים אנושיים־אלוהיים אחרים לאותה שאיפה למות בשם החיים: האמת, האהבה, היופי רוצים להיות אבכריסטיים: “אכלו את בשרי ושתו את דמי; כי אכן מאכל הוא בשרי ואכן משקה הוא דמי”. לא אמו של בונפרט בפני בנה, אלא מריה בפני הצלב — הנהו סמל הלב אל מוּל פני האמת הגדולה של הערך הכל־עולמי. צריך שהערך יהיה צלוב, קבור בקבר, מכוּסה באבן, חתוּם בחותמות: הלב צופה את תחיתו לאחר שלשה ימים.

אולם כאן מצטרף באופן בלתי צפוּי קולך לקולי, ושנינו, מתוך אהבה ותקוה משוּתפת ביחד מתנבאים, לא עוד בנוּסח שלי אלא בנוּסח שלך, על זה שהלב יבוא על חשקו והרוּח על רצונו, “שהאישי יהיה שוב אישי לחלוטין ואעפי”כ יהיו רואים אותו כראות כללי, שהאדם יראה בכל תופעה, כמו מריה, במדה שוה את ילדה ואת אלוהים".

12 ביולי 1920.

ו. א.

 

י. לו. א. איבנוב    🔗

משעשעני בראותי: אתה נוהג בי כנהוג רופא — בחולה שלו; מחלתי מצערת אותך באופן ידידותי, מפחידה באופן סוציאלי. ואפילו מרגיזה. ממבט ראשון קבעת דיאגנוזה לא נכונה והנך משתומם, על שאמצעיך אינם פועלים. זהו הדבר, אתה מתאמץ לטשטש את הרגשתי בהוכחות היסטוריות, וכשאתה נכשל, אתה מאשים בזה את עקשנותי. הן כך יועיל גם לאב בבואו להוכיח את אוזן בנו, כי הנערה שהוא אוהב אותה, לא תביא לו אושר; כך יועיל לאומר לצמא: “אַל תשתה מים, מוטב שתסבול קצת; צמא מדומה אצלך והוא יעבור מהר”. אינני מתחמק כלל מויכוחים, כנגד הוכחותיך המרוּבות אני מעמיד לכל הפחות הוכחה אחת, המקיפה את כולן בדרך מטודולוגית. הרקליטוס אמר: Chalepón thumó machestai, psychès gar onei tai ולפי דוגמתו אני אומר: השכל ההיסטורי בדיוניו על התרבות נוטה בדרך הטבע להרבות דברים לשבחה. אם אתה מוצא לנחוץ לחקור אחרי טבע הצמא שלי, כי עתה הרשוּת בידי לא פחות מזה לבוא לקבוע את סיבת שבעך.

וכאן אני מגיע אל הערותיך על ניצשה. שוב טעית, רופאי הטוב. מעטתי לקרוא בניצשה, — הוא היה זר לנפשי; ועכשיו אני מכיר שה"פאתוס" שלי, כמו שאתה מתבטא, אינו דומה לפאתוס שלו, אלא מנוגד לו. הוא עצמו חולה היה ומצא אפשרות לקבוע את הפרוגנוזה למחלת התרבות ועל סמך פרוגנוזה זאת — לחוקק חוּקים לעתיד. מחלציו של איש התרבות יצא אריה, מחלציו של האריה יצא לאחר־כך ילד; לכו, אפוא, והפכו מהר לאריות, העיזו, קרעו לגזרים. אלא שנדמה, כי לאחר המלחמה האיומה משנות 1914־1918 קשה כבר לדבר על לידת אריות. היא הוכיחה, כי באדם התרבותי והמשכיל שבזמננו גדלה ובגרה חיה טורפת וצמאת־דם, — זוהי אמת, אבל חיה זו אינה אריה, ועל־כן מעטה תקותי, שממנה יולד פעם ילד. לא, לא נאה לנו לחוקק חוּקים לעתיד לבוא. דינו אם נדע להכיר ולדעת את חלינו ולשאוף לרפואה; זוהי כבר התחלת אפשרות של הבראה. ואילו ניצשה חזק רק בקול־ענות הכאב, וגם בתיאור המחלה התרבותית, המתישה את האנושיות.

נדמה לי, — על פני כל סברותיך נטוּי קו יסודי אחד: אתה חולק להיסטוריה כבוד שחולק בן לאביו. לזרא לך לגזור דין עליה; אתה מקבל ביראת־כבוד כל מה שנוצר על־ידה, ואותך מבהילה התקוממותי החצופה נגדה. אלא שבאחד ממכתביך הקודמים דברת בבטחון פנימי על החטא הקדמון של האדם, והתכונת, כנראה, לחטא ההתבדלות וההתפוררות ליחידות מסוגרות ועצמאיות. נמצא, שאתה מכיר בחרוּת רצונו של האדם לקבוע במדה זו או אחרת את הויתו. ולמה זה מעליבה אותך סברתי, שתרבוּת זמננו היא תוצאת שגיאה, שאנשי עולמנו הלכו בדרך כוזבת ונתעוּ ליער ללא־מוצא? ודאי, ההיסטוריה על כל המשכה נבונה היא, ז. א. כל מה שנתהוה בה, נתהוה על יסוד נמוק מספיק; אלא שפירוש הלא אינה הערכה. הקרנים נתפתחו אצל הצבי לפי חוק הטבע, כאמצעי מאים ומגין; אלא שיש מיני צבאים שאצלם נתפתחו הקרנים בדרך הטבע לגודל כזה, המפריע לריצה ביערות, ומין זה גוע והולך. האם לא כן גם עם התרבות? ה"ערכים" שלנו — האין הם כקרנים הללו, — היו בתחילה מכשיר אישי, לאחר־כך נכס של כל המין, וכיון שהתפתחו למעלה מן המדה היו למשא ולמכשול מצערים ומשמידים את האנושיות?

כן, אתה צודק: הגיונך אינו חוק בשבילי. אמתה של ההיסטוריה לא נתקדשה אף בנקודה אחת שלה; — היא אמת נוצרת, מתנסית ונבדקת על ידי כל אישיות נבדלת. אישיותי בדקה אותה ברגש שלם ואומרת לה: את — שקר, איני יכולה לכרוע ברך לפניך. אני אומר לפרון: אתה אליל־עץ, לא אל; את אלוהים אני חש כבלתי־נראה וכמצוּי בכל מקום; אבל אתה משתדל להבטיחני, כי בול־עץ זה — הוא הסמל של אלוהי וכי אם רק אשיג את טעמו, הוא יחליף לי לגמרי את אלוהים. ואם כי אתה חושף לפני באופן מענין מאד ובדרך של מחשבה עמוקה את טבעו הסמלי, — אני מוכן להקשיב לך בלי סוף, ואני כמעט משוכנע על ידך, — אבל מראהו כל כך איום ומנוּגד לרגשי, שאי־אפשר לי למשול ברוּחי. אני זוכר את כל הקרבנות שהקרבנו לו ואני מהרהר באלה שעוד אצטרך להקריב לו מיום אל יום לפי הוראות כהניו, — קרבנות דמים קשים! לא, לא! זה לא אל! האל שלי בלתי־נראה, — לא דורש, לא מפחיד, לא צולב. הוא — חיי, תנועתי, חרוּתי, הוא מעשה־הרצון בעצמו. הנה הוא הדבר, שאליו התכונתי באמרי לך, שצמאוני שועה מן המשקאות החמים והמתקתקים של הפילוסופיה, האמנוּת והשירה שבזמננו, כי לרוות אותו יכולים רק מי־מעין צוננים. ובהוי שלנו אין מים חיים; כל המעינות נכלאו בברכות, את מימיהם מוליכים בצנורות לאורך פרסאות מרובות, ולאחר זה מצרפים אותם במצרפים, ולבסוף מוסרים את הנוזל הזה המת־לחצאין לעבוּד עירוני: אם שהננו שותים מים רתוּחים ואם משקאות מורכבים מטעמים, צבעים וריחות שונים. בין בתי־קבוּל מפוארים אלה של פילוסופיה דחוּסה וחמה, של שירה לוהטת וריחנית אפשר למות בצמא, בלי למצוא אף לגימה אחת של מים קרים. סלח לי את המיטפורה הארוכה: החום כל־כך גדול בימים אלה, — אין למצוא בשום מקום מעט צנה; אני שותה, שותה מים רתוּחים חמים, כבר שתיתי את כל הכד שלנו ובכל זאת לא רויתי את צמאוני. ודאי משום־כך גם כתבתי על הצמא. נזכרתי כי ביום חם כזה, לפני שנים רבות, שתיתי מתוך כד מי מעין שנבע בצל יער ליד קוּנצב. שם היתה צנה, ומתוק היה לשתות מים צוננים טהורים. ואם אני חי, ברצון הגורל וצווּי התרבוּת, בעיר ויושב בבית־הבראה צבוּרי, בחדר מחניק שחלונותיו פונים אל קיר, שותה מים מבוּשלים מעוררים בחילה ואני מגרש את הזבובים הרבים לאין־ספור — האם יכול אני שלא לזכור, שיש יערות וצנה, האם יכול אני שלא להתגעגע עליהם? ועוד — דבר, והוא לא האחרון:

לוּ לְמִצְעָר עַל יְלָדֵינוּ גוֹרָלֵנוּ הַקָּשֶׁה

יִפְסַח וְלֹא יַחְזוֹר!

הגיונה של מחשבה מופשטת אינו פועל על הרגש שלי; אבל גם ההגיון של ההיסטוריה אינו מסוגל להתגבר עליו על סמך הכבוד שכמוהו כאמוּנה תפלה, שרוחשים לה. אתה מגייס נגדי לא רק את העבר המבוסס על חוּקי הטבע, אלא גם את המשכו – מאורעות היום הזה, בחינת הוכחה אחרונה ומכרעת. אתה קורא לי להתבונן בעינים פקוּחות במהפכה המתחוללת בשעה זו; הסיסמה שלה — אינה בטול ערכי התרבות הקודמת; היא רוצה דוקא לעשותם קנין הכלל; אין זאת התקוממוּת נגד התרבוּת, אלא מלחמה למענה; ו"הפרולטריון בונה את בנינו על יסוד הירושה התרבותית" אמנם כן, אבל מה מזה? אנו מסתכלים ורואים רק שהפרולטריון לוקח לידיו, מידיהם של מעטים, את הערכים שנצטברו; אבל אין אנו יודעים כלל, מה הוא רואה בערכים אלה, ולשם מה הוא משתלט עליהם. יתכן כי הוא רואה בהם את נשק השעבוד כנגדו במשך דורות, והוא צריך לא לשלוט בהם, אלא להוציאם מידיו של המשעבד? או, אולי, במשך שנים רבות של השכלה נפתה להאמין לדברי התפארותה של התרבוּת והוא מדמה להתעשר בערכים אלה, אבל מי זה יודע? משיקחם לידיו ויתבונן בהם, יתכן שיראה, כי מלבד שלשלאות ואשפה אין בהם מאומה, וברוגז שבאכזבה יזרקם הלאה ממנו ויתחיל ליצור ערכים אחרים, חדשים. אבל יתכן גם זה: הוא מרים אותם באמונה שלמה על כתפיו וישאם הלאה, יקבל בנאמנות את “מורשת התרבות”, אלא שתוך כדי שמוש בערכים ישנים ימלא אותם בלי דעת ברוּח חדשה. ובמשך זמן לא ארוך אפילו, ישתנו על כל פרוּדותיהם באופן כזה, שאי־אפשר יהיה להכירם עוד. יתכן (ואני באמת סבוּר כך), כי בשעה זאת, במלחמה לרכישת ערכי התרבות, הוא תועה בתום־לבב; סבור הנו, שהערכים נחוּצים לו כשלעצמם, בה בשעה שהם נחוצים לו רק בחינת אמצעים להישגים אחרים. כזאת היא הרמיה העצמית הרגילה של רצוננו. האדם יוצר אוירון, מתכון רק לתועלתו הטכנית: אטוּס בו במהירות ואשלח ידיעות־בוּרסא מניו־יורק לצ’יקגו; ואינו יודע, כי הרוּח מעוררת אותו לבנות כנפים לא לשם מטרותיו הארציות, אלא דוקא כדי שינתק מן הארץ וירחף ממעל לה; כי בדרך נסתרת ממנו כבר בשל החלום והאמונה על התרוממוּת לעולמות אחרים וכי האוירון — איננו אלא התחלה חלשה להגשמת חלום זה, שכבר חזק בתוכו ובטוּח בעצמו: חכה קצת, אי־פעם אטוּס מכאן לעולמים וללא־עקבות אצלול באֶתר! כך חצב האדם בימים קדמונים את הניצוץ הראשון מן הצור, כי הכיר את אי־הצורך בחושך, את כוחו לנצח אותו, והרינו מסובבים עכשיו כפתור והופכים לילה ליום. הרעיון המוכר אינו מגלה את המטרה האמתית; הרוּח קובעת את המטרה לעצמה ומוסרת להכרה רק את כווּנו של הצעד הראשון, אחר־כך של השני וכו'. כוונה של כל הדרך ידוע רק לרוּח; משום כן נראה להכרה, לאחר כל צעד שצעדה כאילו רמו אותה. וונדט קורא לתופעה זאת הטרוֹגניה של המטרות: המטרה שהוצגה על־ידי ההכרה בדרך ההגשמה נעתקת או מוחלפת באחרת, הזרה לגמרי לראשונה; וכך, טבעת לאחר טבעת; הקו־המותוה הקצר יוצא למעשה עקום: הרוּח היא המכונת בכוח ובלי משים את צעדי ההולך — אל מטרתה, שאין השכל יודע אותה. מה שאנו רואים עכשיו במהפכה, אינו מוכיח ולא כלום על החשבון הרחוק ועל המטרה, שהרוּח זימנה אותם לחיים.

מ. ג.

 

יא. למ. א. גרשנזון    🔗

האם לא די, ידידי היקר, הכשלנו את עצמנו, כל אחד לפי דרכו: אני במסתורין שלי, אתה — באוטופיזם אנרכיסטי ובניהיליזם תרבוּתי, כמו שהיה קובע ודן לחובה ״הרוב הקומפקטי" (כמאמר החביב על איבסן) של האסיפות והמיטינגים בימינו. האם לא צריך שנפנה איש לזויתו ולידום איש איש במטתו? “איך יבטא את עצמו הלב? איך יבין זר לרוחך? האם יבין, בזכוּת מה אתה חי? רעיון שהובע כמוהו כשקר”. איני אוהב לנצל לרעה את ודויו העגום הזה של טיוּטצ’ב; אני רוצה לסבור, כי טבוּעה בו לא אמת נצחית, אלא השקר היסודי של תקופתנו התרבותית המפורדת והמפוזרת, המחוסרת כוח להוליד הכרה צבורית, של תקופה המגשימה את המסקנות הטרום־אחרונות של החטא הקדמון ב"אינדיבידוּאציה", שבהם מורעלים כל החיים ההיסטוריים של האנושיות — כל התרבות. אנו מתאמצים להתגבר על יסוד בן־תמותה זה יום־יום ושעה־שעה על־ידי יצירה בלתי פוסקת של פולחנים גדולים וקטנים, — כל פולחן מקודש בעודו בחיים, אפילו אם אינו מאחד אלא שנים או שלשה עובדים לו, — והקדוש זורח לרגע ושוב דועך, ואי־אפשר לה להידרה מרובת־ראשים זו של התרבות המחולקת במריבות פנימיות ליהפך לפולחן הרמוני. אבל הצמא לאחדות אינו צריך להדיח אותנו שנסכים להנחות ופשרות, ז. א. לקביעת קשר חיצוני ומדומה במקום שם לא נשתלבו ברשת אחת עצם שרשי ההכרה שכמוהם כעורקים נושאי־הדם של היצורים הרוּחניים. במעמקי המעמקים, שאינם נתנים להשגתנו, הרי כולנו — בחינת שיטה אחת של מחזור־דמים עולמי, המכלכל את הלב, הכל־אנושי האחד. אבל אין להקדים את ההרגשה שניתנה רק לנו, בחינת הרגשה מוקדמת מרוחקת ומעורפלת, ולהמיר את המציאות המסותרת הקדושה בדבר דומה לה ובדוּי, לשנינו אין פולחן משוּתף. לך נדמה, כי השכחה משחררת ומחיה ואילו הזכרון התרבותי משעבד ומשבית; ואני קובע, שמשחרר הזכרון, משעבדת והורגת השכחה; אני מדבר על הדרך אל על, ואילו אתה אומר לי, כי כנפי הרוּח עמוּסות ושכחו את תורת המעוף. “נסתלק נא”, — אתה מזמין, ואני עונה: “אין לאן: משנוי מקום באותו השטח לא ישתנה מאומה בטבע של השטח, ולא בטבעו של הגוף המתנועע”… אי־פעם שרתי:

לָכֶם — עֲצֵי הָאָבוֹת

וְדֹחַק בָּתֵּי־עָלְמִין,

לָנוּ נְדוּדֵי־דְרוֹר

הוֹעִיד הַיֹּפִי.

יוֹם־יוֹם וּבְגִידָתוֹ,

יוֹם־יוֹם וּמַחֲנֵהוּ הֶחָדָשׁ…

וכאן אלצה המוּזה האמתית את המשורר, המורד במסורת התרבותית, להוסיף:

רְמִיָּה תוֹעָה

שֶׁל שְׁבִי אֵין־מוֹצָא.

אהה, למען הפולחן יש לעזוב מקומות מיושבים ועצי אבות:

אַחִים, נָבוֹא בְאָפְלָן שֶׁל חֹרְשׁוֹת קְדוֹשׁוֹת…

לְצֶאֱצָאֵי אֵלִים קַל מַטֵּה־גוֹלִים,

מַטֶּה פוֹרֵחַ שֶׁל אַהֲבָה חֲדָשָׁה…

רחבה האדמה נושאת־הצמחים והרבה שדמות אור עליה

— מְחַכּוֹת לְשִׂפְתוֹתֵינוּ הַצְּמוּדוֹת

וּבְשִׁיר תּוֹדוֹת לְרַגְלַיִם הָעוֹלוֹת יַחְדָיו…

כך יהיה, ידידי היקר, אף־על־פי שאין עוד סימנים למפנה כזה. התרבוּת תהפך לפוּלחן האלוהים והאדמה. אבל זה יהיה נס הזכרון, — הזכרון הראשוני של האנושיות. התרבוּת הפנימית אינה בת מין אחד, כשם שהנצח אינו אחיד, כשם שהרכבה של האישיות האנושית מרובת־פנים.

בַּיָּם הֶעָמֹק יַמִּים יָנוּעוּ, מֵהֶם לַשְּׁחָרִים וּמֵהֶם — לַשְּׁקִיעוֹת;

הַגַּלִּים הָעִלִּיִים יִשְׁאֲפוּ לַחֲצוֹת יוֹם, וְהַתַּחְתִּיִּים — לַחֲצוֹת לַיְלָה;

לֹא מְעַטִּים הַזְּרָמִים נִבְדְּלֵי הַשֶּׁטֶף בַּמְּצוּלָה הָאֲפֵלָה,

וּבְאוֹקְיָנוֹס הָאַרְגָּמָן יִנְהֲרוּ נְחָלִים תַּחְתִּיִּים.

כך יש גם בתרבות תנועה מסותרת, המושכת אותנו אל מקורות החיים הראשונים. תבוא תקוּפה של תשוּבה גדולה, עליזה, המשיגה הכל. אז יפרצו מעינות צוננים מבין מצבות ישנות, ושיחי שושנים יחרגו ויצמחו מתוך קברים אפורים. אבל כדי להגיע מהר ליום זה, צריך ללכת הלאה והלאה ולא לפנות עורף ולברוח: הנסיגה היתה מאיטה רק את השלמת שרשרת הנצח.

ואילו אנו, הרוּסים, היינו תמיד, בחלקנו הגדול, ברחנים. אנו פורצים בבריחה, בריחה בלי פניה לצדדים. בנפשי טבוּעה בחילה שאין להתגבר עליה כשפותרים כל קושי על־ידי — בריחה. אני כניתי לעיל את “מצרים” התרבותית כזרה לרוּחך, כמו־כן זרה לך, התפרצותו של ניצשה. כמעט לכל אנשי האינטליגנציה שלנו, במובן העצמי והצר של מושג צבוּרי־היסטורי זה — זרה מצרים, והתרבוּת הלא היא עבדוּת מצרית. ואתה, כמוּבן, בשר מבשרה ועצם מעצמותיה של האינטליגנציה שלנו, אף־על־פי שאתה מתקומם נגדה. אבל אני עצמי — ספק בדבר; יותר מכל, הנני לחצאין — בן אדמת רוּסיה, המגורש בכל זאת מעל פניה, ולחצאין — בן ארץ זרה, מאסכולת סאיס, שבה שוכח האדם את מינו ואת שבטו. להיות פשוטים — הנהי המלה המגית באזני האינטליגנציה שלנו; בצמא זה מתגלה כל תלישותה, כי “להיות פשוטים” משמעו לחוש את השורש, לשלוח שורש באדמה. כזה היה לב טולסטוי, המושך בודאי את לבך. שונה בטבעו היה דוסטויבסקי, הדוחה אותך בודאי. הלזה לא רצה את ה"להיות פשוטים"; אולם הדברים שהוא כתב על הגן, כתרופה כללית למעון משוּתף, ועל חנוך הילדים בגן־העתיד הגדול, ועל עצם “בית־החרשת” בגן, — לא חלום רוחני־צודק והיסטורי אמתי הוא, אלא תכנית לפעולה צבוּרית. הפשטנות — בגידה היא, שכחה, בריחה, תגובה פחדנית ועיפה. אין יסוד לרעיון הפשטנות בחיים התרבוּתיים, כשם שאין יסוד לכך במתמטיקה, היודעת רק את ה"צמצום". משמעו של דבר זה הוא לשוות למורכבים רבים צורה שלמה יותר של פשטות, כיחידה. הפשטוּת, כהישג עליון ומעטיר עטרה, היא התגברות על הבלתי שלם על־ידי השלמה, על הבלתי מושלם — על־ידי שלימות. אל השלימות הנכספת וראוּיה להוקרה הולכים דרך המורכב. אין משיגים אותה על־ידי עזיבת חוּג או ארץ שבהם אתה נתון, אלא על ידי עליה. בכל מקום, — אני חוזר ומעיד שוב, — בית אל וסולם יעקב, בכל מרכז של אופק כלשהוּ. זוהי דרך החרוּת האמתית ויוצרת־פעילה; אבל החרוּת גנובת־השכחה נבובה היא. אלה שאינם זוכרים את הקרובים — עבדים הם שברחו או משוחררים מרצון בעליהם ולא ילידי־חופש. התרבות היא פולחן אבות, ומובן מאליו, — היא עצמה מכירה דבר זה ובצורה מטושטשת אפילו עכשיו, — תחית האבות. דרך האנושיות — הכרה־עצמית בהירה יותר ויותר של האדם, כי הוא “אל נשכח וששכח את עצמו”. קשה לו לזכור את לידתו הראשונה: עוד הפרא כבר שכח את זאת. הפילוסופיה של התרבוּת בפיו של פרומיתיאוס שלי — הפילוסופיה שלי היא:

יִבְדוּ אֶת הַסַּחַר,

אֶת מַעַרְכוֹת הַצָּבָא, הַמִּסְפָּר וְהַמִּנְיָן,

אֶת מְלֶאכֶת הַמַּחְשֶׁבֶת בָּאָמָּנוּת,

הַשִּׁלְטוֹן וְהָעַבְדוּת — לְמַעַן

בְּרַעַשׁ יָמִים, בִּדְאָגוֹת וּבְחֶמְדוֹת,

בַּחֲלוֹמוֹת, לִשְׁכֹּחַ אֶת דְּרוֹר הַהֲוָיָה

הַיְּשָׁרָה וְהַשְּׁלֵמָה, וְהַפֶּרֶא בַמִּדְבָּר

יִתְעֶה בְּשֵׁפֶל־רֹאשׁ…

הפרא או הדומה לפרא אינו שמח בחרוּתו הנבובה, אם כי הוא “פשוט” בזכוּת קסמי השכחה; הוא נדכה ועצוּב. וכדי שלא נהיה בחינת “אורח נוּגה על הארץ הקודרת”, דרך אחת לפנינו — אש־מות ברוח..Dixi

15 ביולי 1920.

ו. א.

 

יב. לו. א. איבנוב    🔗

אתה כועס: סימן רע הוא. מתוך רוגז על זה שאזני אטומות אתה מעמידני בשורת “הפשטנים”, ש"אינם זוכרים את קרוביהם", הבורחים הפחדנים וכו', אתה מגדף אותי אפילו בכנוּי “אינטליגנט” (ואילו את עצמך, ערום שכמותך, קשטת: בן ארץ רוּסיה, ועוד תלמיד סאיס!). אתה מתרעם יותר מכל, שאני מתעקש ועומד על ה־ ”Sic volo“שלי, ונמנע מלהתוכח. הן לא נכון הדבר: אני כל הזמן מתחרה אתך בוכוח. הנה כן, למשל, אתה קובע במכתבך האחרון שני דברים: ראשית שהתרבות עצמה תוליך בהמשך התפתחותה אל המקורות הראשונים של החיים; צריך רק להוסיף ולהתקדם במרץ — בסוף הדרך, אומר אתה, “יזרח האור הנכסף, יפרצו מעינות צוננים מבין מצבות האבן הישנות, ושיחי שושנים יצמחו מתוך הקברים האפורים”, — ז. א. שהתרבות הפרוּצה עכשיו, בהמשך פריצוּתה דוקא, תחזור אל בתוליה הראשונים. על זה אני עונה: איני מאמין, ואיני רואה כל יסוד לחשוב כך; רק הנס עושה את הפרוצה למריה מגדלית. כזאת היא, לפי רעיונך, הדרך האחת: ההתפתחות הסטיכית של תרבוּת. לנבואתך זאת מותאמת באופן רע מאד הנחתך השניה — שכל אדם חייב להתגבר על התרבות על־ידי אש־מות ברוח. הלא אחת משתים: אם התרבוּת בעצמה בהתפתחותה מוליכה אותנו ישרות אל אלוהים, — לי ליחיד, אין מה לטרוח; אני יכול להמשיך בשקט את מעשי מאתמול, להרצות על התפתחותה הכלכלית של אנגליה בימי הבינים, לסלול מסלת ברזל מטשקנט לקרים, לשכלל את התותח המרחיק־קלוע ואת הטכניקה של האדים המרעילים; אני אפילו מחויב לעשות זאת, כדי שהתרבוּת תמהר ותתקדם בדרך שנסללה על ידה, — כדי לזרז בזה את השלמתה הנכספת. ובמקרה כזה לא רק שאין צורך בו באש־המות של האישיות, — אדרבא, הוא מזיק, כי האישיות שנשרפה קמה לתחיה וחורגת על־ידי מעשה זה בעצמו מכלל הגורמים התרבותיים. אזכיר לך את שורותיך שלך:

מִי שֶׁהִשִּׂיג אֶת צַעַר חֶזְיוֹנוֹת הָאָרֶץ,

הוּא הִשִּׂיג אֶת יְפִי הַחֶזְיוֹנוֹת…

והלאה:

מִי שֶׁהִשִּׂיג אֶת יְפִי הַחֶזְיוֹנוֹת

הוּא הִשִּׂיג אֶת חֲלוֹם הִפֶּרְבּוֹרֵי:

וּבְטַפְּחוֹ בַּעֲרֵבוּת בְּלִבּוֹ

אֶת הַדְּמָמָה וְהַשְּׁלֵמוּת —

יִקְרָא לַתְּכֵלֶת וְלָרִיק.

אכן, נכון הדבר: “יקרא לתכלת ולריק”. הוא יפסיק מיד את הרצאותיו ובודאי לא ירצה אף הרצאה אחת יותר בחברה מלומדת, שהיה נמנה עמה, ואפילו לא יבקר בה; ואיני מדבר עוד על זה, כי “אש־המות ברוח” — דבר נדיר הוא, כמו שנדירה הפיכת קדשה לקדושה. האין אני מתוכח? אתה רואה, אני מתוכח ומתפלמס.

אלא ששיריך אלה הם לפי רוחי. נראה, כי גם ללבך קרוב היה צערי וצמאוני, ולאחר־כך נרגעת, לחשת על צערך בלחש סופיזמים על הארה סופית של התרבות ועל האפשרות של הצלה אישית בכל רגע על־ידי אש־מות. ומה מצבך עכשיו, איש המקבל ביראת־כבוד את כל ההיסטוריה, — לנו לשנינו אין באמת פולחן משותף. ושמא לא: יש משהו משותף, ועדות לכך — עצם ידידותנו במשך שנים רבות. אני חי באופן מוזר, חיים כפולים. מילדותי דבקתי בתרבות האירופית, — ספגתי עמוק לתוכי את רוחה ולא רק שהסכנתי אליה, אלא שאני אוהב הרבה דברים בה, — אני אוהב את נקיון־הגוף שאצלה ואת נוֹחוּתה, אוהב את המדע, האמנויות, השירה, את פושקין. אני מתהלך במשפחה התרבותית כהתהלך בן־בית, משוחח בערנות עם ידידים ועם אנשים הנפגשים על דרכי, על נושאים תרבותיים, ואני מתעניין באמת בנושאים אלה ובשיטות הטפול בהם. וכאן אני נלוה אליך; פולחן משותף לנו של כהונה רוחנית ביריד התרבות, הרגלים משותפים ולשון משותפת. כאלה חיי ביום. אבל בעומק ההכרה אני חי אחרת. זה שנים רבות כבר מצלצל לי משם בעקשנות ובלי הפוגות קול טמיר: לא זה, לא זה! איזה רצון אחר בתוכי פונה עורף לתרבות, לכל הנעשה והנאמר מסביב. הוא שרוי בצער, ואין לו צורך בכל זה, כמו שאין צורך במלחמת בלהות, המתרוצצות בריק; הוא יודע עולם אחר, רואה בעיניו חיים אחרים, שאינם עוד עלי אדמות, אלא שיקומו, לא יכולים לא לקום, כי רק בהם תתגשם המציאות האמתית; ובקול זה אני מכיר את קולו של ה"אני" הנכון שלי. אני חי בחינת זר שהסתגל לארץ זרה; אהוב התושבים ובעצמו אוהב אותם, אני עמל בנאמנות למען אשרם, כואב את כאבם ושמח בשמחתם, אבל אני יודע שזר הנני, והריני מתגעגע במסתרים על מולדתי, על אביבה האחר, על בושם פרחיה ושיחת נשותיה. היכן מולדתי? אני לא אראנה, כי אמות בנכר. יש רגעים שהנני מתגעגע עליה בתאותנות כזאת! ואז אין לי צורך במסלות ברזל ומדיניות בינלאומית, ריקים בעיני כל חלוקי השיטות ומחלוקת ידידים על אלוהים טרנסצנדנטי ואימננטי, ריקים ומפריעים לי לראות כהפריע האבק המתאבך בדרך. אלא שיש וכאותו זר המכיר לפעמים, מרוב אהבה, בצבעי השקיעה או בריח פרח את מולדתו, כן חש אני כבר כאן את יפיו של העולם המובטח ואת צנתו. אני חש אותו בשדות וביער, בשיר צפרים ובאכר, ההולך אחרי מחרשתו, בעיני הילדים ולפעמים בדבריהם, בחיוך אלוהי־טוב, בדברי החבה של אדם לחברו, בפשטות האמתית והבלתי־משוחדת, במלה לוהטת לפעמים ובחרוז בלתי־צפוי, הקורע חושך כברק, וכי מעט דברים, מעט דברים עוד — וביחוד ביסורים. כל אלה יהיו גם שם, כל אלה פרחי מולדתי הם, הנחנקים כאן על ידי צמחיה הגדלה פרועה, קשה ונטולת־ריח.

אתה, ידידי, — במולדתך אתה מצוי; לבך כאן הוא, במקום שנמצא ביתך, שמיך — מעל לארץ הזאת. רוחך אינה שסועה, ושלמות זו קוסמת לי, כי יהי מוצאה מה שיהיה, היא עצמה גם היא צמח מצמחי אותה ארץ, מולדתנו המשותפת בעתיד. ועל־כן אני סבור, כי בבית אבינו שבשמים מיועד לנו זבול משותף, אם כי כאן, על האדמה, אנו מתבודדים בעקשנות כל אחד בזויתו ומתוכחים על התרבות.

19 ביולי.

מ. ג.