והוא ספור יפה מזכרונות ימי נעורי, מסֻפר בלשון צחה וקלה ובמליצה נעימה.
מחבר ס' כור־עֹני, קנאת ספרי קֹדש, שלֻמת רשעים ומגלת אסתר השניה.
א 🔗
מכל השמחים לקראת בוא יום חתונת שאול ומאטהילדע, איש מהם לא שמח כהילדה הינדעלע, ילדה בת שתים עשרה שנה אחות החתן. ולא נפלאת היא, כי מי בכל יצורי תבל מאֻשר בארץ כילדה בת שתים עשרה שנה וגם לה אח אשר יום חתונתו קרוב לבוא –. זאת ראינו למדי, שאם גם רבים יחד ישמחו אלי גיל אחד, ושמחה אחת לכלם, בכל זאת ישמחו כלם באָפנים שונים ושמחת איש איש שונה משמחת רעהו, כי השמחה תופיע לכל איש בדמות אחרת ובתמונה שונה מאשר לאחיהו. וכן היה להשמחים ליום חתונת שאול ומאטהילדע. שמחת הינדעלע היתה זכה וברה כלבבה וטהורה כעצם השמים לטהר, מבלי כל ענני עצב ורגז. לא כן החתן והכלה, בשמחתם התערב גם שמץ תוגה גם שמץ פחד; הכלה בעצם שמחתה עגמה נפשה לעזוב את אביה הטוב וביתו – אֵם לא היתה לה – גם עיר מולדתה האהובה לה, לבוא בעיר מוזרה לה ולארח לחברת אנשים, אשר לא ידעה מתמול שלשם ואשר דרכם, הליכות חיתם ורוחם זרו לה. ולא נקל הוא לאדם לשנות דרכו, בה הלך מנֹער ולהלך נגד החיים אשר חי מעודו עד היום הזה. הן אמנם ידעה מאד כי תבוא בבית אישה אהובהּ, בחירה רצתה נפשה בו, בכל זאת נע לבבה ורוחה נפעמה. גם החתן לבבו רחב ופחד, פן לא יהיה לאל ידו להשביע לאהובת נפשו רצונה ולהשיב לה שלֻמים על הטוב אשר יְחַסֵר נפשה ממנו, גם פן לא יעצר כח להיות עליה סתרה, להגן עליה מכל דבר עצב וכעש. ואם החתן – אב לא היה לו – הזקנה דרייזעל היא שמחה בכל שמחה בנפש כי החיה ה' אותה וקימנה והגיענה לזמן הזה – להיות אשר זה כבר כלו עיניה מיחל – להיום אשר בנה היחיד מחמד נפשה יובל לחֻפה עם רעיה יפה ומשכלת אשר הוכיחו לו ה' ועיניה רֹאות. וגמרה בלבה לכבדה ולהוקירה מפז ולאהבה אותה בכל לבבה ונפשה. “כלתי” אמרה דרייזעל אל רעותיה: אל פֿייגעלע אשת הרב דמתא ואל ציפעלע אשת ר' וואלפֿעלע פרנס העיר. “כלתי, לבה לא ירחש כי איננה יושבת עוד בבית אביה. כאשר ימלאו ימי החתונה למזל טוב והיא תבוא לשבת בביתי במז”ט, אהיה לה לאם והיא תהיה לי לבת. נפשה תיקר בעיני ואאהבנה כבתי הינדעלע אשר אנכי הריתיה ובחיקי נשאתיה!" כה נשאה דרייזעל את שמחתה עלי פיה וכן הביעו שפתיה, אבל מי יודע אם גם כה חשבה בלבבה, מי יודע אם לא הגה לבה אימה ואם לא נפעמה רוחה, בזכרה כי כלתה היא מולדת עיר אשר החדשה מקרוב באה הנקובה בשם “השכלה”. כבר הכתה בה שרשיה? פשר דבר זה נקל לדעת לכל יודעי האשה דרייזעל ויראתה את ד' – האשה דרייזעל אשר מימי נעוריה לא סרה ימין ושמאל מכל חוקי הדת בכל פרטיה ודקדוקיה, כאשר הורוה הוריה – ומכל מנהגי ישראל אשר במו גֻדלה מימי ילדותה, ויקדשו בעיניה קדש קדשים אשר לא ינקה כל הנוגע בהם. וכן גם שמחתה לא היתה צרופה וזכה בלי פחד ודאגה. אולם הינדעלע, הילדה בת שתים עשרה שנה לא חשבה ולא עלה על לבה גם דבר אחד מכל הדברים אשר יניאו את ראשי הגדולים הבאים בימים ומרגיזים את לבבם; היא שמחה ועלזה בכל לב ובשמחתה לא התערב כל דבר מר, כי אם היתה זכה כמי מעין זך, אשר לא דלחום רגלי אדם ופרסות בהמה.
הן זה כבר בנסע אחיה אחר התנאים אל כלתו לימי חג הפסח, כמשפט החתנים לֵרָאות את פני כלתם ולהתעלס יחד באהבים בימי החג, ויביא לה מתנות יקרות כיד העֹשר הטובה עליו, אז נסעה גם הינדעלע עמו; והכלה גם אביה קבלוה בכבוד גדול ובאהבה רבה: האכילוה מטעמים ומעדנים כבת מלך וישעשעו נפשה יום יום בשעשועים משעשועים שונים. בשובה הביתה לא חשׂכה פיה ושפתיה מלספר את כל הכבוד אשר נחלה שמה, ומה טובה ויפה הכלה האִשָׁתון1 מאטהילדע. ומה יקרים המה בגדיה, מחלצותיה וקִשֻׁריה הנתונים לה, כאשר יתנו לבנות מלכים! – ובאמר לה אמה: “בי נא הינדעלע בתי ידידות נפשי, למה תקראי את כלת שאול בשם אִשׁתון מאטהילדע? האם לא תדעי כי שמה הוא מאטלע?” והינדעלע מלאה את פיה שחוק ותען ותאמר: “הן, אקראה בשם אשר כלם יקראוה; כן עתה המנהג החדש!” יום יום בלי חשׂך הֵשׂיחה הינדעלע על כלת שאול, היא מלאה את כל משכיות לבבה, היא היתה הציר אשר עליו סבבו כל מחשבותיה ומדברותיה, עד כי כל שיחתה וכל מעינה היו בה לבדה, ובלעדה לא זכרה ולא פקדה מאומה. אכן עוד לא גדלה שמחתה כהיום; היום הגיעה שמחתה אל מרום קצה, ומעליצות נפשה צהלה והריעה, כי זה היום אשר כלם היו נכונים לנסוע להחתונה, העגלות והכרכרות כבר עמדו הכן לפני הפתח.
אתמול כל היום היו ידי הינדעלע מלאות עבודה לחבש ולְבַלַע2 את בגדיה בתבות, וביותר את בגדיה החדשים העשוים ליום החתונה ואשר בהם תוכל להֵראות בכל יקרה ותפארתה גם בעיר גדולה כעיר מושב הכלה. בגדי דרייזעל אם החתן, אמנם היו עשוים לפי טעם הזקנים: מטפחת גדולה בצניף חבושה לראשה (קנופ), מחגרת (שירץ) רחבה ממשי מלפניה, חֹשן (ברוסטלאטץ, זאלעסקע) משֻבץ זהב על לבבה וקִשֻרי מרגליות על מצחה; בכל זאת ביקרם והדרם לא חסרו מעט מבגדי הצעירות העשוים לפי טעם בנות הנעורים. משמרת הינדעלע היתה לשים עינה על המשרתים כי יְבַלעו כל דבר בתבות ולא ישכח ולא יעדר כל מאומה, והיא שמרה את משמרתה באמונה. כל הלילה לא נתנה שנת לעיניה. עד חצות הלילה לא פשטה את בגדיה מעליה ולא שכבה על מטתה, גם אחרי עבר חצות הלילה והיא פשטה את בגדיה וגם שכבה על מטתה, לא סגרה את עיניה, כי נגזלה שנתה. באזניה כבר צללו צלצלי הנבלים והתֻפים וקול תרועת המחֹללות אשר תְּחֻלֶינָה מחר בערב וגם היא ביניהן, כדת היום לפני החתונה (פֿארשפיעל), והשמחה עברה בכל משכיות לבבה, עד כי היה צר מהכילה. עיניה כלו מיחל לבוא יום המחרת – הציר אשר עליו סבבו כל החלֹמות שחלמה כל הלילה בהקיץ. למחר השכימה בבקר ראשונה מכל אנשי הבית ותמהר ללבֹש את בגדיה מכל הימים ותהי נכונה לדרך. תאות האכילה סרה ממנה וזהמתה נפשה מלאכל ארוחת הבקר, גם בשבתה אל השלחן לאכל, יען כי חזקה עליה מצות אמה, אזי ברב כח שתתה חצי הספל קאפֿע וכֻלו לא עצרה כח לשתות. בביתה לא שכנו רגליה, לרגעים רצה אל הרחוב לראות אם באות העגלות השכורות לשאת אותה ואת הקרואים אל המקום משא נפשה. ובבואן גם אז לא שכנו רגליה בבית, כי רצה החוצה לראות אם יש מקום פנוי לאיש איש מן הקרואים לפי כבודו.
וגם אמנם היה מקום פנוי לכל אחד לפי כבודו. בעגלה הראשונה ישבו דודי החתן ודודותיו, בעגלה השניה ישבו שְאָר שארי בשר הקרובים להחתן ואוהביו, ובעגלה השלישית ישב החתן בכבודו ובעצמו עם אמו ואחותו. וכן נסעו שלש העגלות. לפני המחנה הקטנה הזאת רכב איש עתי על סוס הדור בפרחים שונים ובקשֻרים צבעי רקמה לבשר בבית הכלה בוא אנשי החתונה, או כאשר יאמר בערי השדה: לפנות דרך לפני המזל.
ויהי בנסוע אנשי החתונה מביתם נדברו אנשי העיר איש אל רעהו לאמר: "כל חפצי טובתי יפל להם חבל בנעימים כלשאול בן דרייזעל. הנקלה בעיניכם התחתן בהנכבד ר' לייבעלע ראבינאוויץ, שני ר' לייבעלע ראבינאוויץ לא ימצאו בכל הנפות ליטא רייסען וזאמוט, הוא אחד ואין שני לו. “זכרו נא”, אמר איש קטן הקומה עם זקן ארוך ושיבה זרקה בו – “מי המה מחֻתניו הראשונים, הלא הרב מעיר סלוצק והגביר א' הערשעלע מעיר פינסק”. כזאת וכזאת דברו יושבי עיר החתן. אולם בבוא אנשי החתונה בעיר הכלה, שמה דברוּ ההפך מאשר דברוּ יושבי עיר החתן, ויאמרו לאמר: “מאטהילדע ראבינאוויץ המאֻשרה בבנות, כלם יאשרוה כי הצליחה לדבק טוב כזה. הן אמנם החתן ידיו לא רב לו בלמודים, אולם הלא בן דרייזעל הוא, ומי לא יודע מי היא דרייזעל, הלא אבותיה ואבות אבותיה היו כלם רבנים וגבירים אדירים!” “ולמי לא נודע” אמר עוד אחד “ההון והעשר הרב אשר לדרייזעל, והחתן הלא בן יחיד הוא לה, וכל הונה ורכושה הלא לו לבדו הוא!”
אם החתן בראותה את כלת בנה יפת התאר ויפת המראה נפלה על צוארה ותחבק ותנשק לה זמן כביר בלתי סרה, כאלו נפשה ובשרה דבקו בה לנצח. דמעות שמחה וגיל כנחל נזלו עלי יקהת פני הזקנה בחבקה את כלת בנה החמודה והפֹריה כגפן. המראה הזה נגע עד לב כל רֹאהו. כי כל הראה את הזקנה הזאת בזה הרגע חזה בה כי כל השנים והעתים אשר עברו עליה מיום חתונתה עד היום הזה היו בעיניה כלא היו, וברגע הזה התחדשו כנשר נעוריה, גם ביום חתונתה חבקה אם חתנה גם אותה באש אהבתה בין זרעותיה ורִוְתה גם אותה בדמעות גיל כמוה עתה את כלת בנה. הזקונים והנעורים ברגע הזה יחד נגשו ורֶוַח לא בא ביניהם, כאלו הזקונים הקרים התחממו מלבת אש הנעורים ויהיו לנעורים.
קץ לא היה להברכות והנשיקות אשר ברכו ונשקו איש את רעהו ואשה את רעותה כל שארי בשר ממשפחת החתן והכלה, לולא נשמעו בעת הזאת נגינות המנגנים מלשכת המחול אשר משכו אחריהן את הבתולות לחול במחֹלות כדת הערב לפני יום החֻפה (פֿארשפיעל). ראשונה יצאה בתולה שארת בשר הקרובה אל החתן לחול עם הכלה, אחריהן בתולה שארת בשר הקרובה אל הכלה לחול עם הינדעלע אחות החתן, ומהן ראו וכן עשו שאר הבתולות, וכן סובבו סובב סבבו והתגלגלו כגלגל לפני סופה, עד כי גם על הנשים גם על הזקנות אשר ישבו סביב אל הקירות ורֹאות צלחה רוח המחֹלות ותתאוינה תאוה גם הן לחול במחֹלות המחללות. אולם כדת היום אין לאשה בעלת בעל לחול במחֹלות, כלו קדש הוא להנערות אשר עוד לא היו לאיש.
גם דרייזעל אם החתן ישבה בלשכת המחול ולא גרעה עיניה המפיקות שמחה וששון מעל פני הבתולה היפה בכל הבנות כירח יקר הולך בין הכוכבים, אשר מהיום והלאה תהיה לה לבת.
“איך היא תפליא לחול, הפלא ופלא! – ישמרנה שומר ישראל מעין רעה” – אמרה דרייזעל אל האשה היושבת לימינה.
“כאחת המחללות במחֹלות מחנים על במת ישחק (באללעט טאֶנצערין)” אמר עלם יפה שאר בשר להכלה אשר בא מקרית ווארשוי לחג את חג חתונת שארת בשרו. ובדברו הפטיר בשפה.
“מה זאת?” שאלה דרייזעל, אשר לא ראתה מעולם עלם מתיפה (שטוטצער) כמֹהו ולא ידעה מה זאת מחֹלת מחנים.
“איש לצון הוא מימי ילדותו, הניחי לו” – אמרה לה שכנתה אשר עלומיה כבר גזו חלפו למו, אך עקבות יפיה בימי נעוריה עוד נודעו –, “לשונו בכל; גם מאטהילדע לא תנקה מזעם לשונו וחצי לעגו. אבל מה תתן ומה תוסיף דעת לחול?” הוסיפה לדבר ואנחה התמלטה ממעמקי לבה. “ואם תטיב לחול משנה, הלא בתקופת שתים, שלש שנים אחר החתונה התשוקה לחול במחֹלות כליל תחלף. אולם יפיה…”
“ויפיה מה היא?” השיבה דרייזעל אמריה. “והיֹפי הלעולם יקום? הלא אשה כי תלד פעמים או שלש, והנה בא הקץ ליפיה!”
“אבל בי נא גברתי”, אמרה האשה ההיא. “שימי נא לבך לשערות מאטהילדע! הראית בימי חייך שערות כאלה? הן אמנם לא נדע לנקב בשם את צבע שערותיה, צהובות? לא, ובכל זאת עינן כעין פז, נוצצות ומזהירות כזהר קרני השמש”.
“ומה תתנה ומה תוספנה השערות היפות?” השיבה דרייזעל אמריה שנית. “הלא בכסות אותה מחר כעת חיה בצעיף, והנה בא הקץ לשערותיה, אם צהובות הנה אם לא, גם אם נוצצות ומזהירות כקרני אור פני משה רבנו, כאשר ראיתיו משוח בששר בהחומש (בחמשה חומשי תורה). ראשית כל דבר, האזיני אמרתי, ראשית כל דבר הוא, כמו שכתוב בתורתנו הקדושה, יראת ה' והצנע לכת עם אלהים, ובלעדי זאת הכל הבל”.
“ומה?” שאלה האשה הדוברת עם הזקנה. “האם בעירכן גם הצעירות לימים תגלחנה את שערות ראשן, ותחתיהן תחבשנה על ראשן פאה נכרית?”
“ישמרנו שומר ישראל!” קראה דרייזעל בגרון ותספק כפיה. “מה? שערות גלויות? אשת איש ועל ראשה שערות גלויות?! בת ישראל אשר עמדה תחת החפה תגלה את שערות ראשה?! אל אלהים! התדמי כי אין יראת אלהים במקומנו ודת ישראל זרה לנו? אם ראו אשה כזאת בעירנו, האם לא רצו אחריה כאחרי משוגעת? האם לא סקלוה באבנים ולא עפּרוה בעפר? האם לא יָרֹק יָרַק בפניה כל רואה? האם נגש איש אל מקומה ועמד בארבע אמות שלה? האם לא היתה לחרפה ולבוז ככלב? איך תוכלי לאמר אשה ושערות ראשה גלויות? איך תחטאי בלשונך לדבר דברים כאלה ולא תיראי את אלהים?”
“נפלאים המה לי דבריך” אמרה רעותה. “הן תדברי כאלו בינינו וביניכן מרחק רב כמאה פרסה, ולא ידעתן גם לא שמעתן כל הנעשה במקומנו. רֹאה אני כי לבבך ידמה שכלתך תתן לגלח את שער ראשה ותחבש על ראשה פאה נכרית ככל הנשים בעירכן, האין זאת?”
“למה ירמזון מליך: ‘לבבך ידמה’” אמרה דרייזעל, “ואיך זה אחשבה אחרת? האם לא ממעי יהודה יצאה? האם לא בת ישראל היא? או תורה אחרת נתנה לכן?”
“אם כן אפוא, הנני אומרת לך נאמנה כי בשוא נתעית; מאטהילדע ראבינאוויץ לא תתן לגלח את שער ראשה”.
“ואיך זה? האם לא צחוק הוא?” אמרה דרייזעל ותצחק באמת.
“כל השומע יצחק לך”, השיבה רעותה אמריה לה ותצחק גם היא. “מאטהילדע ראבינאוויץ תגלח את שער ראשה, צבי תפארתה אשר חנן אותה הטבע, ותחתיו תחבש על ראשה מקלעת שער מזנבות סוסים או מנבלת מת! צחֹק עשית לי בדבריך!”
“טוב לך לחשות ופיך אל יפצה הבל ופתיות!” אמרה דרייזעל ותנף ידה.
“מחר בבקר הלא נראה”, ענתה רעותה. “מי משתינו דוברת הבל ופתיות! התערבי נא אתי, ואם מאטהילדע תתן לגלח את שער ראשה, אז אשקל על ידך עשרת אלפים שקל כסף!”
“למותר הוא לך להתערב אתי, אני אתן בקרבה רוח אחרת, ונכון לבי בטוח, כי אם אֹמר: גלחי, אזי תגלח. אדמה בלבבי כי נפשי עוד יקרה בעיני בני, יאריך ה' ימיו ושנותיו, ואם אדבר דבר, אזי דברי לא ישוב ריקם”, אמרה דרייזעל.
“ואם בכל זאת תמאן מאטהילדע לגלח?”
“אז חי נפשי כי גם מחר ביום החפה אנתק את מוסרות הנשואין ואשובה לביתי כאשר באתי”, אמרה דרייזעל בשובה ונחת.
“הבל וריק! אך דבר שפתים הוא, ועוד רב הדרך מאד בין מבטא שפתים ובין פעל ידים”, אמרה המדברת עם דרייזעל ותפטר בשפה.
“לך הצדקה אם להאמין לי אם לחדל, כי אַת לא ידעתיני מתמל שלשם, אולם כל היודע אותי יודע כי מעולם לא שניתי את מוצא שפתי ולא אשנה לעולם”.
“אם כן אפוא, אזי נחזה מחר מחזה תאוה לעינים ונשמע שירים ונגינות נעימים לאזנים!” אמרה האשה אשר התוכּחה עם דרייזעל אם החתן ותקם ותלך. גם דרייזעל קמה ממקומה ותלך לחדרה. ולמה זה נחפזה דרייזעל ללכת אל חדרה? זאת לא נדע אל נכון: אם יען כי הרגיזוה דברי האשה ותירא פן באמת תקשה כלת בנה את ערפה ולא תשמע בקולה לגלח את שער ראשה, או זאת לא זאת, כי אם יען שבא המועד לשכב ולנוח, וביתר שאת נחוצה לה המנוחה היום בלילה, להיות שקטה ועֵרָה מחר ביום החפה.
מעט מעט עזבו גם שאר הקרואים את לשכת המחול. ואף כי המחללות עוד לא עיפו והעִפילו לכרכר ולפזז עוד בכל עֹז, אבל המנגנים כבר רפו ידיהם ורוחם לא היה בהם עוד. הן אמנם בקבוקים י"ש אחדים אשר מסכו בקרבם מסכו בהם רוח חדשה וכח חדש ויפזו זרעי ידיהם לנגן עוד, אבל אך למצער החליפו כחם, וכאשר כלו לנגן עוד מחולה אחת רפו ידיהם כלה וגם בקבוקי י"ש חדשים לא חדשו רוחם וכחם. אז הלכו גם המחללות גם כל הקרואים איש־איש לביתו לנוח מעבודת היום ולהחליף כח בשנתם ליום המחר. כבר חלפה השעה הראשונה אחר חצות הלילה והס השלך על כל רחוב היהודים. כלם נמו שנתם ולא נודע כי לפני שעה אחת המה כל הרחוב וירתח כסיר, כי כלם ישנו שנת ישרים. גם החלום הבא ברב ענין ולהג הרבה להרגיז ישנים, בלי שפק לא היה אכזר כי יפריע משנתם את המשחקים והמשחקות זמן לא כביר לפני זה, וביתר שאת בלי שפק בל העז להרגיז את הבתולות היפות אשר עשו חיל במחֹלתן עד להפליא. ואם גם העפיל החלום לעשות מעשהו זר מעשהו, בלי שפק לא הרגיז ברב עניניו כי אם את דרייזעל אם החתן לבד על דבר שערות כלת בנה הנוצצות כזהב, כאשר הרגיזַתָּה רעותה אשר ישבה אצלה אתמול בהקיץ. אולם אין איש ואשה זולתה ידע מזה דבר. אכן לא כן למחר ביום החפה, אז היה חלום דרייזעל ענין לכל יושבי העיר לענות בו, והדבר אשר הגידה לה רעותה אתמול בהקיץ, ובעיניה היה אך חלום שוא, הדבר הזה היה למלה בפי כל, והיא גם היא ראתה כי חלום אמת הוא, אשר לו השתאה כל השומע, ובשֶלו היתה כל העיר כמרקחה.
ויהי ממחרת בשעה הראשונה אחר חצות היום כבר עמד הכן בבית החתונה כסא הכבוד3 הדור במכסה צבע רקמה, ועליו הצעיף מעשה רוקם תכלת וזהב כנזר תפארה על ראש מלכים. על הכסא הזה הושיבו את הכלה לבושה ברב פאר והדר כמלכה ביום הנתן כתר מלכות בראשה, שערות ראשה היפות והנוצצות כקרני השמש היו כזר תפארת על ראש מלכה. הנשים חנו עליה ככדור ואשה דחקה את רעותה להיות קרובה אל הכלה ותוכל לגעת בשערותיה ולעזר לפרע את ראשה4, גם להיות מן הראשונות לחול עם הכלה את מחֹלת המצוה. כי המחול הזה כלו קדש הוא לנשים נשואות לאנשים ואין לבתולות להתערב בהן. במחול הזה בל תכרכרנה הנשים ובל תפזזנה בעז כהבתולות בערב לפני החתונה, כי אם תצנענה לכת בצעדי מדות, כי המחול הזה קדש הוא, בו תתקדש הכלה לבוא במקדש הנשואין. גם המנגנים לא ינגנו נגינות חול ושירי גיל וחדוה מרניני לב, כי אם שירי קדש משירי בית אלהים ביום הזכרון ויום הכפורים המעוררים את הלב למוסר. עבודת הבדחן בעת ההיא קשה מאד מאד: עבודתו היא לחרז בחרוזים אשר יעוררו את הכלה למוסר וגם להצהיל את פניה כאחד. מלאכה כבדה היא להעיר עצב וצחוק יחד. אשת הרב הלכה ראשונה לחול עם הכלה את מחול הקודש, והבדחן ר' גרונם נשא מדברותיו לגלות את אזן הכלה למוסר, להזכירה את יום המות, גם הטיף לה לקח בהלכות אישות, בהליכותיה עם אישה, בהלכות הבשול והליכות ביתה ובהליכותיה עם האמה וממשלתה בה ועוד כדומה. הנשים כלו מלאכתן, והאנשים כבר כלו תפלת המנחה ויבואו ביום החתונה, הרב בראשם והחתן בתוך כמלך בגדוד לכסות את הכלה בצעיף. הש"ץ ר' ירוחם קול־שחל הנודע לתהלה בכל הארץ וסביב לו להקת משורריו הנפלאים, העיר את כל כחו וירעם נפלאות בקול גאונו בתפלת הזכרת נשמות בעד נשמת אם הכלה כדת היום לכלות יתומות, וכל הנשים, גם הגברים גם הטף נשאו קולם בבכי, עד כי קול ר' ירוחם האדיר והחזק נחבא לקול בכי הקרואים, ואחרי אשר קמה הסערה לדממה, התנשא הבדחן ר' גרונם ויאזר כגבר חלציו להראות גם את הגברים הנכבדים את כחו וגבורתו בפיו ובלשונו. ויהי אך כלה ר' גרונם לדבר את דבריו ואך יצֹא יצאו מפי המלות: “כסו את הכלה!” והנה קול זעקה, קול חרדה החודר בקרב ולה עמֹק החריד והרגיז את כל באי הבית ותצלנה אזניהם. מפחד פתאֹם לא ידעו קול מי הוא, עד כי הסבו פניהם וידעו כי הוא קול זעקת הכלה המזהירה כשמש בגבורתה, בראותה את המספרים המבריקות כברק חרב בידי אֵם חתנה ההולכת וקרבה אליה לגֹז את נזרה – את שערה הנוצץ כזר זהב על ראשה.
“לא לא!” זעקה בקול מרגיז לב. “זאת לא תקום ולא תהיה, לא אתן לגֹז את שער ראשי!”
הגבירה דרייזעל נסוגה אחור בבהלה ותמהון מן כסא הכבוד אשר עליו ישבה הכלה. החתן כמעט נמוטו פעמיו ולבו נע כנוע עצי יער מפני רוח. אמו מלאה חמה ודמי עורקיה היו כזפת בוערה. הכלה למראה עינים היתה שאננה ושוקטה, אבל הודה עליה נהפך למשחית, ולצדה הילדה הינדעלע, פניה כפני מת חורו ועיניה נשואות אליה ומפיקות חמלה ותחנונים. כל הקרואים, האנשים והנשים אשר מלאו את הבית מפה לפה עמדו כלם משתאים ואֹבדי עצות מבלי דעת מה לעשות. רגעים לא מעטים כלם נאלמו דומיה ודממה בכל הבית כדומית כמרירי יום לפני בוא חזיז ורעם, עד כי התנערו מתמהונם ורוחם שב אליהם, ואז קול שאון מדברותם נשמע בהמון רב כהמות ים לגליו.
“הנשמע כזאת?” ענתה ואמרה דרייזעל אם החתן בשובה והשקט למראה עין, בשוב רוחה אליה החרדה אשר חרדה לקול זעקת מאטהילדע כלת בנה. “הנשמע כזאת כי כלה המהֻללה לחכמת לב וטובת שכל תאחז בסכלות ובהֹללות כאלה לבלתי תת לגֹז את שער ראשה לפני החֻפה? הלא תודות לאל לא אתמול נולדתי, כבר זקנתי ושׂבתי, ורבות שמעתי גם ראיתי בימי חיי הבלי, וכזאת עוד לא ראיתי ולא שמעתי! הנהיתה כזאת כי בת ישראל לא תתן לגֹז את שער ראשה ביום החפה! שומר ישראל!”
“במקומכם שמה אולי לא נשמע כזאת, אולם במקומנו פה שמענו גם ראינו כזאת לא אחת ולא שתים!” נשמע קול דברים מבין הנשים הצובאות בבית. הזקנה דרייזעל הכירה כרגע את הקול, הוא קול האשה אשר דברה עמה אתמול בערב, והנה היא דודה להכלה.
“מה יתנו ומה יוסיפו לי דבריךְ”, השיבה דרייזעל אמריה לה. “אם במקומנו או במקומכם! מה זאת במקומנו, במקומכם? האם במקומנו יש אל אחר ובמקומכם אל אחר? או אולי במקומכם יש תורה חדשה?”
“במקומכם שמה עוד בחשך תתהלכו”, ־ אמרה הדודה הענעלע, כי זה שמה.
“בחשך?” אמרה הזקנה דרייזעל בלעגי שפה. “הן, בלילה!”
“לא, גם ביום”, אמרה הדודה הענעלע ברגש. “הן אלהים איננו דורש מעמנו לנבל את הוד פנינו ולהפכנו למשחית, לא, אין אלהים דורש מעמנו להשחית את שער הראש תפארת הנשים מלדה ומבטן ולתעב את יפין!”
“אין אלהים דורש?” קראה דרייזעל מלאה חמה. “למה הבל יפצה פיך? איך תאמרי, אין אלהים דורש מעמנו? ומי זה? מי זה דורש, אם לא אלהים?”
“אַת! אך אַת לבד תדרשי זאת, ולא אלהים”, אמרה הדודה הענעלע בקול נמרץ.
“אני? אני דורשת זאת?” קראה דרייזעל בשצף קצף.
“הן הן, אַת דורשת זאת! כי אם לא אַת, למה זה תריעי רֵעַ!” אמרה הדודה כמנצחת.
“אולי יש עם לבבך להסיתני בשפק כי עוד בנים במעי; אולם בל אתנך להוליכני שולל”, אמרה דרייזעל בקצף ובתוכו רצוף לצון, ותסב פניה מן הדודה הענעלע ותאמר: “ידבר נא הרבי יחי'!” ותפן כה וכה לראותו, אבל הרבי לא היה עוד בבית, כי בראשית מדון, עוד לפני התגלע הריב החליק משם וילך לו, כי איש חכם הוא וידע מראש שאֵם החתן תביא הדבר אליו לשמע מה בפיו, ובפיו אין מענה, כי הדבר הזה השיגהו בין המצרים מבלי פנות ימין ושמאל; לחַות דעו שעון הוא לנשים לגלות את שער ראשן לא יכל, כי כבר היו נשים רבות בעיר ושערות ראשן גלויות ולא כהה בהן, כי לא היה לאל ידו לעצר בעדן, יען שכבר נהגו המנהג הזה בעירו עוד טרם בואו הנה לשבת על כס הרבנות, ומי מהנשים תאבה לשמע לו; גם מצות המלך היא לבלתי גלח, ואף כי גם נשים רבות גלחו את שער ראשן ולא אֻנה להן כל רע, הלא זאת היתה אך מרפיון השוטרים אשר ראו האָון ולא התבוננו. ועתה איך יכל לעשות שקר בנפשו ולאמר שעון הוא לנשים לגלות את שער ראשן –. גם להגיד לאזני כל שאין עון בדבר, לא נתנוֹ לבו לחטא בלשונו, לבלי תת מכשל לכל הנשים הצדקניות ולפרץ פרץ בגדר הדת, גם ירא לנפשו מחמת החרדים אל כל דבר מדת ישראל ואל כל מנהג עתיק יומין. על כן הקדים לעזב את הבית ואיש לא התבונן זאת. כראות דרייזעל שהרבי אין בבית שׂמה את פניה אל אבי הכלה ותאמר: מחֻתני, למה תהיה כגר בבית. או כאיש בלתי שומע? למה תחריש? הלא בתך היא, צו אותה לתת חיש מהר לגֹז את שער ראשה!"
“זאת לא אצוה אותה ולא אפקד עליה”, אמר ר' לייבעלע בשובה ונחת. “הדבר הזה מסור ללבה ואין לזרים להתערב בו: אם תאבה טוב, אני לא אָניא אותה, ואם תמאן לא אתעצב אל לבי ולא אעורר רפאים בזעקתי, האם כח אבנים כחי?”
– “אם כן אפוא”, אמרה דרייזעל גם היא בשובה ונחת. “אזי בתך מאטהילדע לא כלת בני, ובני לא יהיה לה, קץ לדבר! ואנחנו נשוב בשלום בדרך אשר באנו”.
“מה? הלהפריד בין החתן והכלה בעת החֻפה אַת אומרת?” קראה הדודה הענעלע בגרון נבהלה ושוממה.
“ומדוע לא?” שאלה הזקנה דרייזעל את הדודה הענעלע בקול ענות עברה, בוז ולעג יחד. “מי הוא זה ואי זה הוא אשר יעצר כח לעצר בעדי מלהפריד ביניהם גם בעת החפה?”
“הלא תבושי ולא תכלמי?!” קראה הדודה הענעלע ברגש וקולה חרד מעברה וזעם. “איך לא תכסך בושה, ואיך לא תדבק לשונך לחכך מלהוציא מפיך דברי חרפה ובוז כאלה?!”
“מה? חרפה ובוז? העוד יש לך פתחון פה לשאת עלי חרפה ובוז? האם יש עוד חרפה גדולה מזה כי אשת ישראל תשא את שערה מלדה ומבטן על ראשה גלוי לעיני כל?” נתנה דרייזעל בקולה ופניה אדמו כתולע מחמה וקצף, ותפן אל החתן ותאמר: “למה לנו לשום לב לדבריה, לכה שאול, נלכה!”
לשֵמע הדברים האחרונים נבהלו כל הקרואים וישערו שער. הכלה אשר עד כה ישבה על מושבה דוממה כפסל שיש ועיניה כלות, קמה מהר מעל מושבה ותרם את פעמיה לנוס החוצה, ואך ברב כח צלח לה להדודה הענעלע לעצר אותה. החתן שאול לא עצר כח לעמוד על רגליו וכמתעלף נפל על המטה אשר ישב עליה ר' לייבעלע אבי הכלה ואשר החזיקו בידיו. כלם המו וזעקו בקול אחד ויֵהם הבית; איש איש בקש להשקיט ולהניח את רוח רעהו, בעוד שגם רוחו לא נחה ולא שקטה; איש איש יעץ עצות לרעהו, בעוד שהוא לנפשו היה אֹבד עצות. וכן היה רעש ומהומה בבית, עד כי איש לא שמע את שפת רעהו. כלם בקשו וחפצו להשיב המשטר והמנוחה בבית על מכונם, אבל חפצם לא צלח ביד כל איש, כי אם הועילו להגדיל את המהומה ביתר עז; איש איש בחפצו להשקיט ולהשכיח את השאון, קרא בקול חזקה: “הס הס!” ומקול קריאתם קם שאון ורעש בבית, עד כי חרשו כל אזנים. אולם את אשר לא צלח ביד אנשים ונשים באים בימים, צלח ביד ילדה קטנה בת שתים עשרה שנה –, היא הילדה הינדעלע: הינדעלע נפלה על צואר אמה ותחבק ותנשק לה, בכתה ותתחנן אליה, ולא הרפתה ממנה, עד כי נעתרה לה.
“אנא אמי, רוח אפי ונשמתי”, נשאה את קולה בבכי בנפלה על צואר אמה. תני נא להובילם לחֻפה, אנא הרגעי ודֹמי נא עד יעבר יום החתונה, אל תפרעי פרעות ביום הקדוש הזה; הלא הוא יחיד לך, אמי חיתי, ובן זולתו אין לך, ואיך תשביתי משוש לבו ושמחתו ביום חתונתו וביום שמחת לבו! הלא תראי אמי נשמת אפי, בהיות מאטהילדע בביתך, אז תשמע בקולך ותעשה את כל אשר תצוי אותה. חכי נא אמי חיתי, רק עד אחר החתונה, והיום תני לה לעשות חפצה, אולי דבר לאט עמה שלא תאבה לגֹז את שערותיה אשר לא תוכל לגלותו. גם מה יתן ומה יוסיף לך את תגֹז את שער ראשה, או מה ממך יהלך אם לא תגז? על מה זה ועל מה זה תאמרי להפריד ביניהם ביום החפה? האם הוא עון גדול מנשוא? ואם באמת עון הוא, הלא היא את עונה תשא, ואַת מה כי תחרדי את כל החרדה הזאת? לוּ תשמעיני אך הפעם הזאת, אמי חיתי, ותראי כי לא תתנחמי וישמח לבך גם את, אנא אמי ידידות נפשי, אל תשיבי את פני בדבר הזה!"
לקול הילדה הזכה והברה כחמה, החוצב להבות אש אהבה טהורה והנעים לאזן כרננת בני אלהים רך לבב אמה וימס כדונג. ואחרי אשר חבקה ונשקה לה רגעים לא מעטים האירה את פניה ותאמר לכסות את הכלה.
דומם, מבלי הרים קול בתרועה הטיבו הנשים את ראש הכלה ופארוה ברב פאר, מלבד פארה מלדה ומבטן המֻצל כאוד מאש, ותכסינה את פניה בצעיף יקר בכל צבעי רקמה ומשֻבץ זהב כדת בנות ישראל לפני החפה.
קול “מזל טוב! מזל טוב!” נשמע מכל עבר ופנה, אבל לא בקול גדול ובתרועה כאשר תִּשָמע הברכה הזאת ביום החתונה בבתי ישראל: כעננה הרת חזיזים ורעם ביום סגריר סמכה על בית החתונה, וכל הקרואים בעצם שמחתם נאנחו דֹם במצוקת לבם, כאלו קסם בכח יד נעלמה מעיני כל השבית משוש לבם ושמחתם נאספה.
גם אחרי שכבר רד היום וכלם היו נכונים לשלח את החתן ואת הכלה לחפה, גם אז לא סרה הרוח הרעה מעל הקרואים, ולא שמחו אלי גיל כאשר ישישו בכל החתונות. כל האנשים וביותר הנשים התאספו והתנגשו יחדו לאגודה אחת ותתלחשנה.
“מי האמין לשמועתנו”, אמרה האחת, “כי למאטהילדע ראבינאוויץ תקרה כזאת ביום חפתה, ור' לייבעלע ינחל בזיון וקצף כזה!”
“ומה תדמי אַת”, אמרה השניה. “מי האמין לשמועה הזאת כי תקרה לדרייזעל כזאת שכלת בנה לא תתן לגז את שערות ראשה ביום החפה, ואחרי החתונה תהיינה גלויות לעיני כל כבתולה אשר לא ידעה איש! הנקלה היא דרייזעל? הככל הנשים היא דרייזעל? מי יביע את צדקת לבה, יראתה את אלהים ואת אש קנאתה לה' צבאות?”
“אמנם כן”, אמרה השלישית בלעגי שפה. “מי בכל הנשים תדמה לדרייזעל בצדקתה ויראתה את ה'! הלא בעמדה בבית התפלה והיא מתפללת וקוראה את התחנות, נכון לבה בטוח שהקב”ה בכבודו ובעצמו יטה שמים וירד לקבל את תפלותיה, וכבכורה בטרם קיץ בעודן בכפו יבלען, כאלו היא בתו יחידתו".
“ואתן רעוֹתַי, בלי שפק ידמ לבכן”, אמרה הרביעית, “כי בא הקץ לדבר הזה, כענן כלה המדון וילך, ודרייזעל תחבק ידיה, תשקט ותביט במכונה על שערות ראש כלתה הגלויות? אם באמת כה ידמה לבבכן, אזי תדענה כי בשוא נתעיתן ולא תדענה את האשה דרייזעל; אני ידעתיה מאד; היא תאמר בלבה: פה נכריה אני, יחידה ואין מחזיק בידי, כלבים רבים הקיפוני, ובין כלבים רבים גם לב הארי המס ימס ויהי לארנבת, אולם בביתה תשיר לכלתה היפה־פיה שיר חדש, ומאטהילדעלע תחֹל מחֹלות חדשות לפי שירי חמותה דרייזעל: במקומה שמה אחרת תדבר עמה; שימנה דברי בלבבכן”.
“יתן ה''‘, אמרה החמישית, אשה זקנה באה בימים. "כי אחרית הדבר תהיה טובה מראשיתו. שמענה בנותי, – אתן הלא צעירות לימים הנכן, ואני כבר זקנתי ושׂבתי, ולי הצדקה לקרֹא אתכן בנותי – הנה אין נפשי לפתח פה לשטן, אך עצר במלין לא אוכל; ואשר אני אחזה לי, אין תקוה לאחרית טובה, ולדבק הזה אֹמר לא טוב הוא. מי יתן והיה דברי שקר. הן לכן הצדקה ללעוג לדברי ולצחק לי, אבל כי יחינו ה’, אזי תראינה בעיניכן ותאמרנה כי אני הגדתי זאת מראש וכי צדקתּי אני בדברי”.
“הבל ורעות רוח הוא”, אמרה הששית, אשה בחצי ימיה, אשר ביפיה לא יכלה להתהלל גם בנעוריה, אולם הכרת פניה ענתה כי חכמה היא בעיניה, וזאת נחמתה על רוע מראה. “כאשר אמת נכון הדבר כי יושבת אני ביניכן, וכי היום יום חפה, כן נכון לבי בטוח שמאטהילדע תלמד אל דרך בנות המקום ההוא, ומהן תראה וכן תעשה”.
“לגלח את שערותיה היפות ותחתיהן תחבש לראשה פאה נכרית?” אמרה הראשונה בשפתים דולקים, “זאת לא תקום ולא תהיה! את מי אשר חנן אלהים בשערות תפארה כשערות מאטהילדע לא תחבש לראשה פאה נכרית, וביתר שאת מאטהילדע ראבינאוויץ, היא תחבש לראשה פאה נכרית! צחוק עשית לנו בדבריך, מאטהילדע ראבינאוויץ תחבש על ראשה פאה נכרית! כזאת לא תדבר כי אם חכמת לב כמוך –”, ובכלות דבריה הפטירה בשפה וקרצה עינה נגד רעותיה.
“גם זה הבל!” השיבה הששית אמריה להראשונה. “אין דבר אשר לא ילֻמד לו האדם. גם אני לֻמדתי לדברים מדברים שונים אחר חתונתי בבית חמותי, תנוח בשלום בגן עדן, אשר לא לֻמדתי להם בבית אבי, תהי נפשו צרורה בצרור החיים”.
“הראיתן דמיונה!” קראה הראשונה ותשחק בקול גדול כאיש אשר על אויבו התגבר. “היא ומאטהילדע ראבינאוויץ! דמות אחד לשתיהן! כל השומע יצחק לך!”
“סורי סורי, אל תדברי מהתלות” ענתה הששית ותנף ידה. “האם לא תדעי כי אני לֻמדתי מימי ילדותי בבית אבי, עליו השלום, לאכל בלילי שבתות את הבשר אחרי המרק, והלפת (געמיזע, צימעז) לאחרונה, ואחר החתונה אכפה עלי חמותי, עליה השלום, לאכל הלפת אחרי המרק, והבשר לאחרונה; בראשונה היה הדבר הזה כבד עלי מאד, ובזמן לא כביר, כאשר נסיתי פעמים ושלש לֻמדתי לזאת, ועד היום נאכל כלנו, אני ואישי, גם כל בני ביתי הלפת ראשונה והבשר לאחרונה”.
כדברים האלה אך באפנים שונים נדברו הנשים אשה אל רעותה בבית החתונה ובכל הבתים. בכל מקום לא נשמע דבר אחר, כי אם שם מאטהילדע ראבינאוויץ ושערותיה.
בבוא העת ללכת אל החפה הטתה דרייזעל את בנה הצדה ותאמר לו בלחש לאמר: “שמע נא בני, מי יודע, אולי כלתך גם לא תצום היום ביום חפתה! על מאטהילדע כלתך, אדמה שלא יחשב ה' לי לעון לחשב גם זאת”.
“אני יודע אמי כי צמה כדין וכדת; על אדות הדבר הזה הניחי את רוחך והרגעי; חי נפשי כי לחנם תחמסי עליה מזמות כאלה”, אמר שאול בקול תחנונים.
“האם כה תשחית את דרכה”, ענתה דרייזעל ברגז, “כי לא תצום גם ביום חפתה; אולי עלי להודות לה על הצדקה הזאת כי צמה ביום חפתה! אבל שים נא לבך על זאת, שאול בני, כי כלתך הולכת אל החפה ושערותיה על ראשה. אויה לי כי הארכתי ימים עד היום לראות עמל ויגון כזה! אשרי אביך הצדיק זכרונו לברכה, כי נאסף לפני הרעה ולא נטל עליו לראות ברעה! לא, זאת לא דמיתי ולא עלתה על לבי מעולם! לוּ היה הדבר הזה לי לבדי ואין לזרים אתי, ולולא משלתי ברוחי למענך, כי אז גם עתה; חי נפשי, עזבתי את הכל ושבתי הביתה כאשר באתי, ואז נכספה נפשי לראות איך יחגו חג החתונה וחתן איננו”.
“אנא אמי חיתי”, דבּר שאול תחנונים, “אל תוסיפי דבר עוד בדבר הזה ואל תוסיפי לגרות מדון שנית ולהכאות את לבבי, די לי הבזיון והקצף אשר שׂבעתי היום; לבי כבר חלל בקרבי ונפשי דאבה מאד מאז הבקר. חי נפשי, אמי חיתי, כי נבחר לי, לוּ אבדו לי כל אשר לי ונשארתי בעירם ובחסר כל מהיגון והרגז אשר הנחלו לי היום בבקר”.
“אמנם כן בהשיבי אל לבי”, אמרה דרייזעל יתר הרבה למנוחת לבה מאשר למנוחת לב בנה. “הנני רֹאה כי טובה מאד עצת הינדעלע – אמנם חכמת גבר בלב הילדה! חי נפשי שלולא היא, כי עתה לא עלתה זאת על לבי: פה בעיר, נכריה אני ואין מחזיק בידי, – פה אתאפק ואחריש, ובשובנו בשלום הביתה, אז אחרת אדבר עמה, שם נראה מי בעלת הבית, היא, או אני” –.
“בביתנו, שמה בידך לעשות כטוב וכישר בעיניך”, אמר שאול ועל פניו הופיעה נהרה. “אולם פה, בי נא אמי חיי רוחי, אל תוסיפי לפרוע פרעות ואל תוסיפי לאדיב את נפשך גם את נפש בנךְ הנוגה ביום חתונתו וביום שמחת לבו”.
האֵם הבטיחה את בנה לשבת מריב ולבלתי הוסיף דַבּר עוד בדבר הזה, כי אם להביט בשובה והשקט על כל הנעשה פה כל ימי החתונה, עד בואם הביתה. וגם אמנם היום הזה חלף הלך לו בשלום ושקט, אין שטן ואין פגע, כלם הלכו אל החפה, ושאול קדש את מאטהילדע כדת משה וישראל. ר' לייבעלע אבי הכלה סמך את ידיו על ראש החתן, ואחרי כן על ראש הכלה ויברך את החתן ואת הכלה בבכי, כחק לישראל לבכות ביום הקדוש הזה ולהתפלל אל ה' כי יאמר לדבק טוב הוא ולהאריך את ימיהם בשלום ושלוה. גם דרייזעל אֵם החתן סמכה את ידיה על בנה החתן ותברכהו בבכי, ואחרי כן ברכה גם את הכלה והרבתה לבכות, בלי שפק התפללה לה' כי יהפך את לבבה ותתן את שער ראשה לגוזזים, אך ידיה לא סמכה על ראשה, בלי שפק מבלי לטמא את ידיה בשערות ראשה, או יראה פן תכוינה ידיה בהן. אחר החפה רקדה וכרכרה הַטַבָּחָה יענטעל לקראת החתן והכלה ובידה חלה גדולה וארוכה מעשה מקלעות צפרים ופטורי צצים, גם ר' פתלתיאל המחלתי ור' שמחה הכרכרי לא מנעו את רגליהם לרקד לפני החתן והכלה על הרחוב בבוץ וברפש, ולעמתם יצאו במחול המטבלת סייטעל והרֹקחת פעסעל, סוף דבר הכל היה כדת וכדין, דבר לא נעדר. בבוא החתן והכלה הביתה, הגישו להם את מרק הזהב5, אבל גם החתן גם הכלה אך מעט מעט טעמו את המטעמים, כי רבת שבעה לה נפשם כעש ורגז כל היום, עד כי כל אֹכל, גם מאכל תאוה, תעבה נפשם.
בלילה הוכן הכל למשתה הגדול, אמנם בעת המשתה צלחה על הקרואים רוח גיל וחדוה: היין, נגינות המנגנים, שירי החזן הנודע לתהלה בכל המחוזות ליטא וזאמוט עם להקת משורריו הנפלאים, שנינת6 הבדחן המהֻלל ומהתלותיו, וביתר שאת בקריאתו את מתנות הדרשה וערמתו להפריע את החתן מדרשתו7 כל אלה הסירו את רוח הרעה מעל הקרואים ויפיחו בהם נשמת חיים, ותחת רוח הכהה נחה עליהם רוח ששון; אבל מעלי בעלי השמחה, וביותר מעל אֵם החתן לא סר הרוח הרעה, ופניה היו נזעמים כבתחלה. וגם שמחת הקרואים לא היתה שלמה. ואף כי אחרי אכלם נשמעו שנית קול זמרת נבל וכנור וכל הקרואים פזזו וכרכרו בכל עֹז, כאלו שמחו בכל שמחה בנפש, והרגז והמהומה אשר היו בבקר היו כלא היו, אבל זאת לא היתה כי אם למראה עין, ובאמת לבם לא שש ורוחם לא צהלה כבליל אתמול. ואֵם החתן, כה גברה עליה חמת רוחה, עד כי גם אחרי חצות הלילה שכחה להזכיר את בנה כי בא המועד לשכב על מטתו, אשר זאת לא תשכח כל אם בישראל; גם לא הוחילה עד בוא העת להוביל את החתן ואת הכלה לחדר דודים, כי אם עזבה מהר את בית החתונה חרש ותלך אל חדרה ותשכב על משכבה.
ויהי ממחרת, אחרי כלות מחֹלות התהלה8 ואחרי אכלה ואחרי שתה, נסעה אֵם החתן עם קרואיה הביתה, ופניה נזעמים כבראשונה, עד כי לא נודע שמחתונת בנה היחיד היא נוסעת; ומרוחה הרעה אָצלה גם על קרואיה, זולתי החתן שאול שמח בכל לבבו ונפשו בהובילו את רעיתו היפה והמהללה לביתו. גם אבי הכלה נלוה עמם לשלח את בתו לבית חתנו, למען ראות הליכת ביתו מה היא, גם פן תעצב בתו בהפרדה מעליו, על כן גמר בלבו לשבת עמה יחד בבית חתנו עד כי יראה שנפשה קשורה בנפש אישה ותשכח את בית אביה, אז ישוב הוא לביתו.
ב 🔗
ויהי כהוָדע בעיר מושב החתן כי היום תשוב דרייזעל עם בנה וכלתה הביתה, התאספו ברחוב אגודות אגודות אנשים נשים וטף לראות את בואם, וביתר שאת לראות את הכלה. השמועה על דבר השערות עשתה לה כנפים, והדבר נשמע בעיר עוד לפני בוא אנשי החתונה. על כן חכו כלם בכליון עינים לראות אם אמת נכון הדבר; איש איש התאוה תאוה לראות, אם כלת דרייזעל באמת תערב את לבה להגלות לעיני כל בשערות ראשה הגלויות כבתולה אשר לא היתה לאיש; וביתר שאת נכספה נפשם לראות איך תכלכל דרייזעל חמותה את הדבר הזה – דרייזעל האשה יראת אלהים והחרדה מאד מאד אל כל מנהג ישראל; כי כל איש לא האמין שהיא תחריש ותתאפק מבלי הניא את כלתה בדבר הרע הזה והעון הגדול מנשוא. כלם דברו וכלם ענו פה אחד ועיניהם כלו מיחל לראות אחרית דבר, עד כי הרגעים נהפכו להם לשנים.
והנה קול קורא ואחריו קולות למאות לאמר: “הנה הנם!”
גם אמנם באו אנשי החתונה, ובראותם את ההמון הגדול הנאסף ברחוב צוו את בעלי העגלות לדפק את הסוסים ולעבור חושים את הרחוב ולסור הביתה, כי ידעו שבשלהם ההמון הרב הזה, ולא יכלו נשוא עיני כל הנשואות אליהם.
אחרי אשר קמה הסערה לדממה ורבים שבו לביתם, נדברו הנשארים איש אל רעהו:
“אמנם לבה לב גבר, חי נפשי כי חכמת אלהים בקרבה”, אמר חייקעל הגלב, הלץ הנודע בעיר ואשר מזעם לשונו אין נקי. איש בחצי ימיו, גְבַה הקומה, עיניו הכהות וחוטמו כעין נחשת יענו בו כי לא היה נזיר מבטן ולא יהיה עד יום מותו.
“למי ירזמון מליך, חייקעל?” שאלה שעריל המוכרת ביצים, אשה קטנה כבת ארבעים וחוטמה ארוך מאד אשר בלי שפק נתּן לה בשפע רב מיד הטבע אשר לא יְעַוֵת משפט כל יצור למנות חסרון קומתה.
“למי ירזמון מלי?” אמר חייקעל. “למי, אם לא לדרייזעל? האם לא ראית כי היא ישבה בעגלה הראשונה”.
“ומה?” שאלה שעריל, “אם ישבה בעגלה הראשונה או בעגלה האחרונה?”
“נבונות מאד, אל תשלט בך עין רעה”, ענה חייקעל. “חי נפשי, נפלאת היא בעיני, הלא קטנה בנשים נתנך ה' ויחסרך עוד מעט מכלבי פֿ…, ואיה תמצא בך חכמתך הרבה והעצומה, ואיזה מקום בינתך הגדולה? אין זה כי אם בחוטמך הארוך –, הלא תביני, בשבת דרייזעל בעגלה הראשונה, האם לה לדעת מה הנעשה מאחורי גבה? האם עינים לה בגבה?”
“חי נפשי כי צדקת בדבריך!” אשרה שעריל וקימה את דברי חייקעל. “הפעם גם אני אודך, חייקעל, כי חכמתּ ממני, לולא השכלתני בינה אתה, כי עתה לא בנתי לשכל מליך; אמנם שאר רוח לך, מצאת חכמה! אולם הגידה נא לי חייקעל”, הוסיפה שעריל ותאמר, “אם כלת דרייזעל מצאה חן בעיני ה' ויברך אותה בשערות יפות ירוקות אשר בהן תתפאר, למה לא מצאה חן בעיניו להרבות יפיה עוד ולהפך גם את פניה לירקון, ואז היתה כלילת יֹפי?” ובכלותה את דבריה שחקה בקול גדול, ונהרה הופיעה על פניה, כי חשבה בלבה שפיה הגה חכמה רבה למרות פי חייקעל אשר שחק עליה ועל חכמתה.
“אמנם מחכמה שאלתּ זאת, שעריל”, אמר חייקעל, “אולם חקר אלוה עוד לא מצאו: הלא על כן הוכיח ה' לה איש את בן דרייזעל”.
“גם דבריך אלה נפלאו ממני”, אמרה שעריל. “מה לקטניות ולתפוחי אדמה?”
“הוא הדבר אשר דברתי כי כל חכמתך בחוטמך, ולבך נבער מדעת”, ענה חייקעל ויצחק. “האם לא תביני? אחרי שאישה בן דרייזעל הוא, הלא דרייזעל חמותה היא, ואחרי שדרייזעל היא חמותה, האם לא יֵהפכו פניה לירקון?” ובכלותו לדבר נשא קול צחוק גדול, כאלו לכד עיר גבורים, ואחריו צחקו כל השומעים, ופני שעריל נהפכו לירקון וחוטמה האריך עוד ותקפץ פיה.
“אם כה חכמת, חייקעל”, ענה ואמר בקול עב וחזק שמעיה חרש הברזל, איש כבן חמשים, קומתו בלתי גבוהה, אבל כתפיו רחבות, בריא וחזק, כאלו מלדה ומבטן הקדש למלאכתו הקשה והכבדה. “הגידה לי, מה תעשה לעת זקנתה כי ילבינו שערותיה? אנה תעזוב כבודה ותפארתה – שערותיה הירוקות, כל גאונה והדרה?”
“בער”, ענה חייקעל. “האם ילבינו שערותיה?”
“מדוע לא?” שאל שמעיה. “האם עם שערותיה הירוקות בריתה עד זקנה ושיבה?”
“מה אֹמר ומה אדבר”, אמר חייקעל במנוד ראש ויעמד פניו כמורה אשר כבר כלה כחו להשכיל בינה את תלמידו ערל הלב, ולסוף ראה שלשוא כלה כחו. “הן כח רב לך, ובינה גם מעט אין –. בער, סְתֻם לב, האם תאריך ימים עד זקנה ושיבה? אם לא נתנה לקצר את שערות ראשה, האם לא תקצרנה שנותיה? התבין אתה, איש חכם?”
“יקחך אפל, חייקעל, מה חכמת ומה רבה תבונתך!” אמר שמעיה ויספק כפו על כתף חייקעל. “לשונך מאכלת חדה ודברי פיך ככידודי אש מתחת פטישי יתמלטו”.
“הראיתם?” ענתה עטטעל הארוכה חלקה אף היא. היא עטטעל הארוכה הידועה בכל העיר, היא עטטעל אשר רגליה בכל החתונות ומשפטה לפזז ולכרכר לקראת החתן והכלה בצאתם מחפתם. “מה יגבה לבה בשערותיה הירוקות? ראשה מעל שכמה יפל ופניה יהפכו לירקון! – מי יתן והיו לי אלפי הכסף כמה פעמים הרבה היתה נאוה לה פאה נכרית מאשר שערותיה הירוקות. הלא תזכרו עוד את פעסעלע בת ר' נחמן המוכסן לפני חתונתה בשערותיה הלבנות כפשתן, הלא אז לא היה לה לא תאר ולא הדר, ועתה בלבשה פאה נכרית שחורה, הלא נחמדה היא למראה, האין זאת?”
“אם גם עתה נחמדה היא למראה”, אמר הגלב חייקעל ויקרץ בעיניו אל העומדים עליו, “אפונה מאד, אולם כי תאוה היא לעינים, בזאת לא אספק מאומה: בריאת בשר היא כאחת משבע פרות פרעה הראשונות ושמנה כאחת מבכרות צאן פעטראווסקי שכני ומחלביהן”. ויוסף חייקעל ויאמר במנוד ראש: “הן הן עטטעל, בעת הזאת, לדאבון נפשנו, יציצו מנהגים חדשים כעשב בארץ, אך לאָשרנו אנחנו הגברים, כי המה יכו שרשם אך ביניכן הנשים ולא בינינו הגברים. ראו נא, אלו היו מַהְלכים למנהג הזה בין הגברים לבלתי גלח את שער ראשם, כי עתה הייתי איש אֹבד”.
כדברים האלה ועוד דברי לצון, התולים וגדופים כהמה וכהמה נדברו על אנשי החתונה בעברם ברחוב, וגם אחרי כן לא חשכו ניד שפתם, עד כי השֵנה שמה מחסום לפיהם, אכן מי יודע, אולי גם בשנתם נתן להם החלום את הענין הזה לענות בו וידובב שפתי ישנים.
אך מה לנו ולגדופי ההמון וללהג פושקי שפתים, הלא גם מאטהילדע אשר היא היתה ראש המטרה לחצי גדופיהם ולזעם לשונם, גם היא לא שׂמה לבה אליהם, אף כי אנחנו; על כן נעזבה נא אותם ונסורה לראות מה יֵעָשה בבית דרייזעל הזקנה, וביתר שאת מה תעשה עתה מאטהילדע היפה ראש פנת ספורנו.
בית הזקנה דרייזעל אשר בו היה גם מעון שבת לשאול ולמאטהילדע עמד על מרומי קרת. תכנית הבית הזה כתכנית כל שאר בתי היהודים: בעל קומה אחת, ובכל זאת היה נאוה ויפה למראה, עד כי היה נכר ונִפלֶה מכל שאר בתי ישראל. מבוא הבית היה בתוֶך ולשני צדיו היו ארבעה חלנות ערוכים בקו ישר, ושמשֹתיהם9 נוצצו כראי מוצק, וגם העומד בחוץ הבין כי שני מעונות בבית הזה, וכן היה באמת. לימין המבוא היה פתח למעון האם, נגד הפתח הזה שמאלה היה פתח למעון שאול ומאטהילדע.
ידי מאטהילדע היו מלאות עבודה להריק את תבותיה ולהוציא מהן את כליה ואת בגדיה היקרים אשר הביאה עמה להניחם ולשימם בהארגזים ובהתבות הנמצאים בבית אישה שאול. הילדה הינדעלע החמודה היתה לה לזרוע ולעזר בעבודתה, ולא משה ממנה גם רגע אחד, כידוע מכבר שהיא אָהבה מאד את מאטהילדע עוד בהיותה כלת אחיה, ומה גם עתה בהיותה לו לאשה; עתה דבקה נפשה בה, עד כי היו לנפש אחת ובשר אחד.
גם חמותה דרייזעל באה לרגעים לשים עיניה על הסדרים, לראות אם כלי הבית ערוכים ושמורים במשפט. ואף כי לבה לא הגה אהבה לכלתה על שערותיה הגלויות, בכל זאת לא חדלה מלשים עינה על הסדרים במעון כלתה, כי מה לדת ישראל ולהליכת הבית? דת ישראל לבד והליכת הבית לבד. גם המעון הזה הלא מעון הוא גם לבנה.
וכן באה דרייזעל לרגעים במעון כלתה ועיניה שוטטו בכּל ותמהר לצאת מבלי דבּר גם דבר אחד מטוב ועד רע. אבל הכרת פניה ודפקה את הדלת בחזקה בצאתה מבלי שוב עוד, ענו בה כי ראתה בבית דבר רע אשר העיר את חמתה מאד.
חיש מהר קראה את בנה אליה החדרה ותאמר לו: “הגידה נא לי שאול, מה הוא שמה הצלם דמות תבנית גבר התלוי על הקיר?”
“דמות תבנית גבר?” שאל שאול משתאה ופניו האדימו כתולע. חזות פניו הוכיחה עליו כי לשֵמע שאלת אמו רחש לבו דבר מר אשר נגע עד נפשו פנימה, אך כרגע השיב אל לבו כי אולת היא לחשב כזאת על מאטהילדע ונפשו שבה למנוחתה, כי ידע זה ימים רבים עוד טרם אֹרשה לו שאיש לא ערב את לבו להוציא עליה דבר רע, ומני אז עלתה על בנות גילה בדרכה הטובה והישרה. על כן צלצל קול שאלתו: “דמות גבר?” ענה כי בעצם שאלתו התפלא הוא נפשו על שאלתו, יען כי חדל הדבר, ומה זה ישאל דבר אשר לבבו יודע כי הוא אפס ואין.
ודרייזעל מבלי חכות על מענה שאול הוסיפה ותאמר: “בלי שפק הוא צלם דמות הקדושים שלהם, דמות אשר רֹאים אנחנו ביניהם ולא בינינו; אמנם אך העיפתי עיני בו, אבל מעוף עין זה לבד היה לי כדי בזיון וקצף. לך נא בני אליה החדרה שמה ושאל את פיה מה זאת? כי לא אוכל נשוא לראות צלמים כאלה בביתי, בית ישראל, גם בבית אבותי ואבות אבותי, זכותם תגן עלינו, ובכל בית ישראל אשר לבו תמים עם ה' לא יראו צלמים כאלה”.
דברי דרייזעל ודעתה על דבר הצלם דמות תבנית הגבר הזה הניחו כלה את רוח שאול, ועל פניו הופיעה נהרה.
דברי דרייזעל האחרונים ושאננה עלו באזני ר' לייבעלע אשר בא הביתה טרם כלתה לדבר עוד.
“מה החרי האף הגדול הזה? מה לא תוכלי נשוא, מחֻתנית, לראות בביתך, בית ישראל?” שאל ר' לייבעלע בשובה ונחת, וכצחוק עבר על שפתיו.
“חותני היקר”, אמר שאול בחנן קולו. “מה משפט דמות הגבר… לא, עם לבבי לאמר מה משפט הדמות התלויה על הקיר בחדר מאטהילדע תחיה?”
“זה הוא הדבר אשר לא תוכלו נשוא לראות בביתכם – בית ישראל?!” אמר ר' לייבעלע וימלא פיו שחק. “אמנם צחק עשיתם לי, כל דמות וכל תמונה אשר אתם רֹאים צלם אלהי נכר הוא בעיניכם! זאת לא עלתה על לבי כי כה עודכם רחוקים מדרך השכל! מי לא שמע את שם האיש הגדול אשר תמונתו אתם רֹאים!”
האם ובנה יחדו נבוכו לשֵמע דבריו הנמרצים ויביטו עליו משתאים ומחרישים.
“הלא זאת תמונת החכם פֿרידריך פֿאן שיללער!” אמר ר' לייבעלע, ועוד לא חשׂך פיו משחק.
הן אמנם השם הנכבד הזה היה מוזר להאם ונכרי לבנה, ואף כי מפֹרָש יצא מפי ר' לייבעלע, לא היה כקסם על שפתיו לגרש את רוחם הרעה ולהסיתם משפק, אכן הצחוק הגדול אשר צחק נתן עליהם חתית, והמה חתו ובשו לשאל מי הוא שיללער.
אבל האם מצאה מהר את לבבה ותוסף אֹמץ ותאמר: “בעונותינו הרבים קם עתה דור חדש עם רוח חדש, ועל כל צעד וצעד חדשות מקרוב באו אשר לא שערון אבותינו! הנשמע כזאת בימי אבותינו ואבות אבותינו כי בבית ישראל ימצא צלם דמות איש יהיה מי שיהיה, אם שמו שיללער או פרעה או טיטוס, ועוד לתלות על הקיר לצבי ולתפארת גלוי לעיני כל! בבית איש ישראל ירא ה' נכון וכשר לתלות על הקיר “מזרח” או תבנית “בית המקדש”, ומי הירא וחרד לדבר ה' ועם לבבו לפאר את ביתו בתמונת איש, הלא הוא יתלה על הקיר את תמונת הרב ר' יוחניה יאריך ה' ימיו, או תמונת הגאון ר' זבלון זצ”ל, זכותו תגן עלינו וכדומה קדושים וטהורים אשר היו לכבוד ולתפארת לישראל; בתמונותם ישר וכשר לפאר את בית ישראל ירא ה', אבל לא בתמונת האיש שיללער –. מי הוא האיש שיללער הלובש מלבוש נכרי, ראשו גלוי, שערותיו ארוכות ודמותו כדמות קדושיהם? האם היה איש ירא אלהים?"
“מרתּנית”, אמר ר' לייבעלע ראבינאוויץ וצחוק קל עבר על שפתיו גם עתה. “על דבר התמונה הזאת הרגיעי נפשך והשקיטי. האיש שיללער היה איש צדיק וישר, אמנם לא ממעי יהודה יצא, אבל הוא אחד מחכמי האומות וחסידיהם, ואין רע לתלות את תמונתו על הקיר בבית ישראל כתמונות רבנינו…”
“להבדיל באלף אלפי הבדלות”, אמרה דרייזעל מהר מבלי תת לכלות דברי מחֻתנה, ותשא עיניה השמימה ואנחה חרישית התמלטה מקרבה.
ור' לייבעלע הוסיף ויאמר: “העון הזה אשר תלתה בתי את התמונה הזאת על הקיר בחדר משכיתה, עלי ועל ביתי”.
“מחֻתני היקר, הן תאמר כי אתה תשא את העון הזה”, אמרה דרייזעל בלעגי שפה. "שמע נא מחֻתני, את אשר אֹמר אליך, אמנם ידעתי כי אולת היא, אולם הלא ידעת כי אשה אנכי ואולת קשורה בלב אשה, על כן אל ירא בעיניך ואדברה: “הן רֹאה אנכי שישר וכשר הדבר לפניך כי מאטהילדע בל תחבש על ראשה פאה נכרית ושערות ראשה תהיינה גלויות לעיני כל כבתולה אשר לא היתה לאיש, אם כן אפוא, אולי תשא עליך גם את עונה זה?”
“מה להודו ולכוש?” אמר ר' לייבעלע. “דמיונו כאלו יאמר איש: שמעו ותמהו, רעי האחד נסע באניה וטבע בים, ורעי השני נסע בעגלה ולא טבע! התמונה היא דבר לבד, והשערות הגלויות דבר לבד, אחד באחד לא יגשו. הן אמנם כי גם לדבר השערות הגלויות אין כל יסוד ושרש בתורתנו, ויש נשים רבות אשר שערות ראשן גלויות והֵנָה טובות ונבחרות לה' מנשים רבות המסתירות את שערות ראשן חפשׂ מחֻפשׂ, כי ה' ירא ללבב, בכל זאת למצער הוא מנהג עתיק יומין, ונמצא בו שרש דבר מוסר: “הצנע לכת”, אבל לדבר התמונה אין כל יסוד ושרש, כי אם מוסר הבלים ומוצאו מאי־דעת. על כן זה כבר חויתי דעי על דבר השערות הגלויות, אם תאבה לגלחן ולחבש על ראשה פאה נכרית, טוב בעיני מאד וגם ישמח לבי, ואם תמאן, לא אכביד כפי עליה, גם לא אעורר מספד כתנים, הדבר הזה לה וללבה הוא. סוף דבר, אנכי לא אתערב בדברי נשים!”
“מְחֻתָני, אתה אומר כי לא תתערב בדברי נשים!” אמרה דרייזעל בשפתים דולקים ובחֹם לבב. “טוב מאד כדַבֵּר איש דברת; אם כן אפוא נכלכל אנחנו הנשים את הדבר, כמשפט הנשים; הנה שם במקומך התאפקתי ואבליגה כי נשאתי את פני הקרואים ונהפך עלי לבי להפך את השמחה לאבל, אולם עתה זמֹתי דברתי לשנות פני הדבר בחֹזק יד, חי נפשי כי אעיר כל כחי שתגֹז את שערות ראשה עוד לפני השבת, ואם לא, לא אתן להובילה לבית הכנסת. לא, לא אתננה ללכת לבית אלהים ושערות גלויות על ראשה כבת אל נכר, כי יקללו גם אותה גם אותי בכל העיר, וגם ירֹק יירקו בפני, ובצדק, כי נשאתי פניה לדבר הזה!”
“שמעי נא מחֻתנית את אשר אֹמר לך”, ענה ואמר ר' לייבעלע בקול רם. “הנה זה היה דברי ראשונה כי לא אתערב בדברי נשים, וכן הנני אומר גם עתה, דבר דברתי ולא אנחם; אבל גם זאת הנני אומר לך כי לא אשא ולא אסבל לאכף עליה ביד חזקה; זאת היה לא תהיה; לריב עמה ברב כח ולהכביד אכפך עליה, זאת לא אתן, וגם לך אין כל צדקה ומשפט להתערב בדבר שערותיה כמוני אני, הדבר הזה לה וללבה הוא, ולא לי גם לא לך!”
“לי אין כל צדקה ומשפט להתערב בדבר שערותיה!?” קראה דרייזעל בגרון. “איך תתן את פיך לדבר כזאת! למי זה?…”
“מה לך כי תצעקי? החרישי רגע קטן ותניני לכלות את דברי”, אמר ר' לייבעלע בשובה ונחת. “אחת דברתי ושתים זו השמעתי כי אני לא אתערב בדבר שערותיה, וגם לך אין הצדקה להתערב בדבר ביד חזקה, לריב עמה ברב כח; אך זאת לך הצדקה לעשות לקרא את בתי מאטהילדע אליך ולנסות כחך בפיך לפתותה בדברים טובים ורכים ולהטות לבה אל דבריך; לך הצדקה להגביר את לשונך ככל אות נפשך ולהעיר את אזנה לשמוע בקולך, אפס אך בדברים רכים וטובים, אם תֵאות לך לגלח את שער ראשה טוב, וגם אני אודך, ואם לא, הניחי לה; אל תציקי לה ואל תכעיסי אותה; אם תאותי לדבר הזה טוב, ואם לא, אקחנה ותסע עמי בשלום לביתי, וכאשר לא היתה עלי למשא עד כה, כן לא תהיה עלי למשא גם עתה”.
“למה זה לא אמרת זאת לפני החפה?” שאלה דרייזעל ברגש ותלטש עיניה לו.
“למה לא אמרתי זאת לפני החפה?” ענה אותה ר' לייבעלע במלתה על לשונה וילטש גם הוא עיניו לה. “נקל לדעת זאת, יען שדמיתי כאשר תעבר החתונה בשלום, ואַת תראי כי מאטהילדע בתי כבר היתה לבנך והוא לה והדבר אין להשיב, תביאי לבב חכמה ואל תשובי לכסלה עוד; אבל עתה בראותי כי תוחלתי נכזבה, אחזת בסכלות ובל תרפיה, על כן הנני אומר לך זאת. ועתה הנני אומר לך שנית, וביתר שאת לך שאול בני, – אתה חתני, איש בתי, יתן ה' שתחיה עד מאה שנה, ובתי אשתך היא; אתה אוהב אותה והיא אוהבת אותך, ביניכם, נכון לבי בטוח, יהיה שלום ושלוה – אך שמע אשמע כי יזיד איש להכעיסה או להעציבה על דבר שערותיה הגלויות, אז חיש מהרה בוא אבוא ואשיבה לביתי. פי הוא המדבר אליך, וכל היודעים אותי יודעים מאד כי אני הגבר אשר לא יטה מאמרי פיו, וכל מוצא שפתיו ישמר”.
הדברים הנמרצים והקשים האלה עוללו לנפש הזקנה, אשר פניה נהפכו לירקון מחמה וקצף, ויתנו עליה חתית, ועוד יותר נחתו הדברים האלה בלב שאול אשר כּבּד את חותנו מאד מאד ויבקש תמיד להניח את רוחו ונשמר מאד פן יכעיסנו; על כן הפציר באמו מאד ויעתר אליה לבלי נסות דבר להכביד אכפה על אשתו בדבר שערותיה, עד כי אמו נעתרה לו ותאמר לו נאמנה כי לא תנסה אליה דבר בחזק יד, כי אם תגביר לשונה לפתותה בדברים רכים וטובים ותעיר כחה להעיר את אזנה לשמוע בקול דברה כאשר אמר חותנו.
“לפתותה בדברים”, אמר שאול תחנונים, “תוכלי ככל אַוַת נפשך, אמי רוח אפי, וגם אני אהיה לך לעזר, אבל בלי המספרים בידך”.
וגם אמנם שמרה דרייזעל את מוצא שפתיה ולא עשתה דבר, גם לא דבּרה מטוב עד רע על דבר שערות כלתה הגלויות. גם ביום השבת הראשון כאשר הובלה כלתה לבית הכנסת בהמון נשים חוגגות, כמנהג ישראל מני אז בשבת הראשון אחר החתונה, קפצה פיה ולא דברה דבר. ואף כי דלפה נפשה מתוגה, בזכרה כי לה – לדרייזעל היראה את ה' מנעוריה והחרדה אל כל מנהג ישראל, יאֻנה איד ושבר כזה לראות את כלתה אשת בנה היחיד תובל לבית הכנסת ושערות ראשה גלויות, בכל זאת התאפקה והבליגה על יגונה; כליותיה כלו בחיקה ונפשה בכתה במסתרים, אבל עין זולתה לא ראתה זאת, ולמראה עינים היה שקט ושלוה בבית דרייזעל.
אבל לא כן היה בבית הכנסת ובכל העיר. שמה קם שאון ורעש גדול לדבר הזר והמוזר הזה וירתיח כסיר את כל בתי ישראל. ולא נפלאת היא: כי לא נהיתה ולא נראתה כזאת למיום הוסדה העיר והעדה שאשה אשר היתה לאיש תבוא בבית אלהים ושערות ראשה גלויות! כלם בעזרת הנשים והאנשים שערו שער, רעמו פנים; תמהון, בהלה וחרון בפניהם ילינו: מי פלל כזאת כי אשת ישראל תזיד לבוא במקום קדוש ושערותיה על ראשה גלויות! הן אמנם לא ירקו בפניה כאשר פחדה דרייזעל, אבל החזון אשר חזה לבה כי יקללו אותה ואת כלתה וישפכו עליהן בוז וקלון, החזון הזה אתא ולא נפל דבר ממנו ארצה. כלם כנשים כאנשים המו ורגזו ולא חשכו פיהם מלקלל ולחרף גם שתיהן; כי אם מעט מזער השיבו אל לבם דעת ותבונה לאמר: אין לשים אשם נפש החמות בעון כלתה, גם אם עונה גדול מנשוא; אבל רֻבם לא נשאו גם את פני דרייזעל, ומהם השיאו עליה עון האשמה עוד יותר מאשר על כלתה, ובראשם הגביר ר' הערצעלע איש כבן ששים וחמש שנים אשר חזותו תוכיח עליו כי לא ענה בצום נפשו וגם תורתו לא התישה כחו, ומסחרו כמסחר דרייזעל; ויפן אל איש צעיר לימים, בן לאחד מנכבדי העיר אשר התאמץ להצדיק את דרייזעל, ויאמר: “למה הבל תדבר, עוּל ימים, תמול אתה ולא תדע מה, אני ידעתי את הזקנה זה יותר מחמשים שנה, היא לא טובה מכלתה הצעירה לימים; לוּ חפצה באמת ובתמים להשיב את כלתה מעון, כי עתה גזרה אֹמר לגלח את שער ראשה ויקם לה, למצער לא נתנתה ללכת לבית הכנסת כל עוד שערותיה על ראשה; אך הוא הדבר אשר דברתי כי לא טובה היא מכלתה, וכל צדקותיה וחסדיה אך לעַוֵר את העינים, ובלבה און ופשע, הלא סופה מוכיח על תחלתה”. ולעֻמתו גם רעיתו צארטעלע אשר כמוהו כמוה הכרת פניה תענה כי לא ענתה בצום נפשה, נשאה מדברותיה בעזרת הנשים על אֹדות דרייזעל. ותפן אל הרבנית, אשר גם היא בקשה להסיר את האשמה מעל ראש דרייזעל, ותאמר: “סלחיני נא רבנית, תמול בואך הנה ולא ידעת את המכשפה הזקנה הזאת, ואני ידעתיה עוד מימי נעוריה – אמנם כבירה היא ממני ימים רבים, בהיותי אני ילדה קטנה היתה היא כבר עלמה גדולה ועבה – אז היתה גם היא פרוצה וחצופה ככלתה ימח שמה. זוכרת אני כי היא היתה מהראשונות אשר שׂמו נעלים ברגליהן תחת הסנדלים (פאנטאפֿעל) אשר שׂמו ברגליהן אִמותינו ואמות אמותינו; ואולי לולא היא, כי עתה עד היום שׂמנו עוד סנדלים ברגלינו; האמיני, אלו היתה עתה בנעוריה, אזי גם היא פרעה את ראשה; האם עתה תגלה את שער ראשה הלבן כחלב? אני ידעתי את המופקרת הזאת וכל אשר בחדרי בטנה! אַת תאמרי, רבנית, כי נדיבת לב היא, תפזר ותתן לאביונים, האם תעשה זאת למען ה'? הלא רק למען אשר יהללוה בשערים, כי לולא זאת, אזי נתנה בסתר ולא בגלוי, הלא רק מתן בסתר לרצון הוא לפני ה', כמו שכתוב בצאינה וראינה הקדוש. גם למי המצוה לפזר ולתת? הלא ליראי אלהים ולנשים צדקניות, והיא תתן לכל בלי הבדל, לכל הפושט את ידו, גם לעוזבי ה', גם לגוי; גם ביד אלמנת החובש (פֿעלדשער) אשר היה קצוץ פאה וביד יתומיו תחזיק כאלו היה ירא ה', האם לא צחוק הוא? לתת לאלמנת בערקע החובש! לא מצאה למי לתת! האמיני לי רבנית, כי גם אני ובעלי יחי' נותנים לאביונים כפי אשר תשיג ידנו – אל יחשב ה' את דברי אלה לי לעון, והיו דברי אלה כלא היו –, אבל אין איש יודע זאת, כי בסתר ובמחשך מעשינו כרצון ה'; גם לא נִתֵּן כי אם ליראי ה'. וכאשר באה פעם אחת אלמנת המופקר ההוא לביתנו לבקש עזרה לה ולשרציה צויתי להשליכה אחר הדלת והמזוזה, ומני אז בל תהין לדרוך על מפתן ביתי –. ועתה נשוב אל דבר כלתה. ראי נא רבנית יקירתי, מה עשתה הצדקנית דרייזעל לכלתה? אלו כלתי אשת בני אברהמעלע, יאריך ה' ימיו, הזידה לגלות את שערות ראשה, האם לא הכיתי את לחייה בחרפה עד כי צבו פניה? הלא מודעת לכּל ברצותה לחבש את הפאה הנכרית מעל לשערה ולבלתי גלחו, היתה ידי פשוטה לתת לה מתנת יד, והיא בראותה זאת מהרה ותגֹז את שערותיה, וגם עתה לולא יצאה מביתי ומעל שלחני, גם עתה לא שתה את הפאה הנכרית מעל לשערותיה, אך מה לי לעשות, ואברהמעלע רך לבב וטוב, היא כל עקרת הבית והחכמה והוא הפתי בעיניה ותדרוך עליו בנעליה? וגם עתה כמה פעמים רבתי אִתה את ריב ה', אבל עתה היא בעלת הבית, ופעם אחת גם העזה פניה ותאמר להשליכני מן הבית, ומה לי לעשות עוד?” כזאת ועוד כזאת דברה צארטעלע, והנשים הנצבות עליה הניעו ראשן לקים את דברה. הן אמנם בדַברה הפטירו בשפה וקרצו בעיניהן אשה אל אחותה לאמר: “הראיתן את נדיבת הלב ואת הצדקנית הזאת!” אבל היא לא ראתה זאת, כי עשו במחשך מעשיהן – מאחורי גבה. ומהם – בעזרת האנשים – אמרו ובראשם ר' צדוק העסקן, זה שמו אשר יקראו אותו, יען שעסק תמיד במצות ובצרכי צבור, ובביתו לא ידע מאומה, כי אם אשתו ציפעלע אשת החיל היא הצופיה הליכות ביתה ומשלח ידה ביין דגן ובשכר, ותהי מהירה במלאכתה למסך יינה ולהשקות לרויה את כל הצמאים ליין ולשכר, וביתר שאת את האכרים מרי הנפש והאובדים, העובדים את האדמה בזעת אפם ויבואו תמיד לביתה להשיב נפשם ולשכח רישם ועמלם. ובמשלח ידה זה כלכלה את בעלה הצדיק ואת כל ביתה בכבוד ובשפע רב, כי בזכות בעלה העוסק במצות תמיד שלח ה' ברכה במשלח ידה לכיסי השותים שכור להקל משאם מעליהם, בעת כשל כחם שאת גם את ראשם על שכמם. ויען ר' צדוק ויאמר בקול בֹכים: “אוי מה היה לנו בעונותינו הרבים, שערוריה נהיתה בעירנו, ועל כל העדה המצוה וגם נטל עליה להתערב בדבר ולעצור בעד הרעה הגדולה הזאת בחזק יד, ואם נחשה ומצאנו עון גדול מנשוא; כי אם לא תמהר העדה לבער את הרעה הזאת בראשיתה, תכה שרש פֹרה ראש10 ולענה בכרם ה' צבאות, ואחריתו עדי אובד; היום אך היא האחת זרה והעזה פניה לפרק מעליה את עֹל התורה והמצות לעין השמש; ואם נחשה ולא נחישה לעצור בעד הרעה, אזי בתקופת הימים נשים רבות ממנה תראינה וכן תעשינה גם הן, ועל כל העדה יהיה קצף”. כה דבר ר' צדוק העסקן, וכל הנצבים עליו וכל שומעי קול דברו ענו פה אחד ואמרו כי צדק ר' צדוק בדברו. ואך מעט מזער חוו דֵעם להפך מדברי ר' צדוק ועדתו, ואמרו, כי להעדה אין כל צדקה ומשפט להתערב בדבר איש פרטי, כי איש איש את עונו לבד ישא ולא ישא בעון רעהו. אבל קולם נחבא מקול ההמון אשר נתנו צדק לר' צדוק, וכלם ענו ואמרו פה אחד כי הדבר נחוץ לעשות עצה ולהתהפך בתחבֻלות איך לעצור בעד הרעה הזאת; אך לא התאחדו בתחבֻלותם, ובעצתם היתה רוח אחרת עם כל אחד ואחד, אחד באחד לא נגשו, איש איש סכּל את עצת רעהו. האחד חִוָה דֵעו לאסוף מחר ביום הראשון בבקר את כל קהל העדה לאספה לשים לב לדבר הזה ולהועץ מה לעשות. ובא רעהו ואמר: מה נוחיל עוד למחר? עוד היום בעת תפלת המנחה תאסף אספה וכל הקהל פה אחד יגזר אֹמר ויקם, כי אשה היתה לאיש ושערות ראשה גלויות אל תזיד לבוא בבית התפלה. אבל העצה הזאת לא ישרה בעיני רבים, באמרם, אחרי שתִמָצא אשה כזאת אשר יהיה דבר עם לבבה בליעל לגלות שער ראשה לעיני כל, אזי לא תשים לבה לזאת כי תסגר עליה הדרך מבוא לבית הכנסת, ועוד ישמח לבה, כי תמצא תואנה לבלתי לכת בבית הכנסת, ובקרב לבה תלעג לכל העדה ולמשפטה. ויש אשר אמר כי אין הצדקה לקהל העדה לחַות דֵעם בדברי הדת, הדבר הזה להרב הוא; על כן עצתו לבקש את הרב בשם כל העדה כי ישא מדברותיו בבית הכנסת לאזני כל בני העיר על דבר השערות הגלויות; והדבר הזה יהיה להועיל יתר הרבה מהאסר אשר יאסרו עליה מלבוא בבית התפלה, כי כלם ידעו למי ירזמון מליו, ואשת שאול תבוש ותכלם להרים ראשה ולשא עיניה, בדעתה כי כל הנשים האלה תשגחנה ואליה תתבוננה, ואז בלי שפק תחיש ותמהר לגז את שערותיה ותחבש על ראשה פאה נכרית. אבל גם העצה הזאת לא ישרה בעיני רבים, באמרם אחרי שלא ידעה בֹשת מלבוא במקום קדוש ושערות ראשה גלויות לעיני כל העדה כבנות הגוים, האם תבוש ותכלם מדברי הרב, או מאשר תשגחנה אליה כל הנשים? או האם גם עתה לא השגיחו אליה כל הנשים? האם אדמו פניה מבֹשת? הלא אשה עזת פנים עם מצח נחושה כמוה לא תחת מדברי אלפי רבנים ולא תערץ מפני מבּטי כל נשי ישראל, כי כלנו כבהמות נחשבנו בעיניה. ואחרי שכלם החרישו רגעים מספר בראותם כי כל עצה מהם אבדה, אז קם על רגליו ר' שלומיאל הפרוש, איש כבן ארבעים שנה גבה הקומה ודק כנס על הגבעה, פאותיו העבות כאלה עבֻתה יורדות למישרים על כתפֹתיו; על חוטמו כהר גבנונים, גם עליו שפעת שערות צומחות כיער צומח עצים, כאלו נתנו לו בשפע רב למנות החסרון בזקנו אשר בו אך שערות אחדות מפֻזרות הנה והנה כשבלים בעמק רפאים. ואחרי אשר נוע הנוע פעמים אחדות פתח את פיו ואמר: “רבותי, הנה הוחלתי לדבריכם, כי עשירים אתם ממני ומכם לחמי נמצא, אבל במקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד גם לרב גם לנכבדי העדה. פליאה היא, למה תעמיקו מחשבות ותלאו ברב עצות? הלא דבר פשוט הוא, האם אין רב ואין בית דין בישראל? יבוא נא הרב עם בית דינו ויחרימוה וינדוה כדין וכדת, ואז יהיה קץ לדבר, היא עונה תשא ואנחנו נהייה נקיים”. הן אמנם רבים אמרו כי הפליא עצה, וזאת העצה היעוצה, אבל רבים אמרו כי גם עצה הזאת נבערה, אחרי שלבה השמן ותזיד לפרק מעליה עֹל הדת לעיני כל, מי זה יודע אם תֵחת ותערץ גם מפני החרם, ואז הבל וריק נעזר, ועוד נדיח רעה על כל העדה, כי מודעת זאת שהממשלה צותה צו לצו לבער החרם והנדוי מקרב ישראל, ובלי שפק בחרות אפה בנו תדבר או תכתוב שטנה עלינו אל השרים – הלא שמענו כי הבת השובבה הזאת יודעת ומבינה לכתוב ולדבר בלשון הגוים –, ואם כן אפוא הרע נרע לעדתנו והועיל לא נועיל מאומה. עוד עצות כאלה וכאלה יעצו הנאספים, איש איש מהם ענה חלקו וחוה דֵעו, אבל לסוף השיבו אל לבם דעת ותבונה לראות כי כל עצותיהם ודבריהם הבל ורעות רוח המה יחד, “ומה היתה אחרית דבר?” הלא תשאלו הקוראים, זאת לא אדע, והנאספים גם הם לא ידעו, אך זאת אני יודע כי בכל העיר, בכל הרחובות אשר אחינו היהודים נחתּים שמה היה רעש גדול וחזק; זולתי בבית דרייזעל, שם היה להפך הַס ודממה, אין דובר דבר ואין פֹצה פה.
אין איש ואשה בא ביתה דרייזעל ביום השבת הזה לשחר את פני החתן והכלה ואת בעלת הבית ולברכם ברכת “המזל טוב”, כדת היום השבת הראשון אחר החתונה, האנשים אחר התפלה, והנשים אחר ארוחת הצהרים. ותחת אשר בכל בתי בני ישראל ביום השבת כזה נשמע קול המון גדול: קול ברכת “מזל טוב”, קול שאון המשרתים והמשרתות הנושאים משאת להאורחים וקוראים זה לזה לשמור את תפקידם ולעשות כרצון איש ואיש, וקול רעש הכלים המובאים מלאים מגדים וממתקים ושבים ריקם למלאותם שנית; תחת זאת ביום השבת הזה בבית דרייזעל היתה דממה כדממת מות. דרייזעל ישבה בדד בחדרה, פניה רעמו ולא הוציאה הגה מפיה, כי אם במסתרים רֻתחו מעיה כסיר וחמתה בערה בה, עד כי לולא יראה את ה', כי עתה טרפה נפשה באפה. ושאול גם הוא ישב באחת מפנות הבית ופניו זֹעפים, וחותנו ר' לייבעלע ישב בפנה השנית ועיניו בספר אשר בידו, אבל כל עין חזתה בו כי לבו לא הלך אחרי דברי הספר, גם כל בני הבית נבוכו ויקפצו פיהם מבלי דַבֵּר דבר; כעננה הרת חזיזים שכנה על הבית הזה, זולתי נפש שתים אליהן לא הגיעה המבוכה אשר בבית. – הנפשות האלה הנה הנן הכלה מאטהילדע, אשר בשלה היה הסער הגדול הזה והמבוכה הגדולה הזאת, והילדה הינדעלעל; הראשונה כגפן פֹריה כלילת יֹפי והשניה כשושנה רכה וחמודה המסֻתרת מרוח ומחֹרב בצל עצי רענן. הֵנה לא שתו לבן לכל אשר נהיה בבית, כי אם ישבו יחדו מחבקות אשה את אחותה ומתענגות בשיחתן ומדַברותן ונפשן צהלה ושמחה.
ג. 🔗
כן היו עניני הבית הזה כל עוד אשר ישב בו ר' לייבעל ראבינאוויץ אבי מאטהילדע, אבל כאשר נסע מזה וישב לעירו ולמקומו, נבקעה העננה ורוח גדול נעור ויגע בארבע הנפשות פנות הבית.
הן אמנם דרייזעל אֵם שאול היתה טובת לב, תמימה וישרה, וביתר שאת אשה יראת ה'; אבל יראתה את ה' ראשית צדקתה, היתה גם ראשית חטאתה; כי יראתה את ה' לא היתה ראשיתה דעת אותו, ולא ידעה מה ה' דורש ממנה, כי אם כל יראתה היתה מצות אנשים מלֻמדה, על כן לא ידעה לשקול בפלס ומאזני דעת מה טוב ומה רע, כי אם הדבר אשר לֻמדה לעשות מימי ילדותה, או לאסור אסר על נפשה היה לה לקו ולמשקלת בצדקתה ובכל עניני הדת. מעולם לא עלה על לבה כי יש אנשים אשר דעתם את ה' ואת דתו לא כדעתה, ומחשבותיהם בדברי הדת לא כמחשבותיה, ועל כן גם פעולותיהם לא כפעולותיה, ועתה אֻנה הדבר לידה, ואשר לא עלה על לבה התבוננה ואשר לא פללה לראות ראתה קים ונצב לנגד עיניה. לוּ היה לאל ידה לעשות רצונה, כי עתה באש קנאתה לה' גברה את חילה והעירה את כל כחה לְכַלֵה הפשע ולהתם החטאת בחֹזק יד; כי האשה יראת ה' הזאת חשבה לה את הדבר הזה לצדקה ולטוב בעיני ה': ולולא מוצא שפתיה היקר לה מאד, כי עתה חשה ולא התמהמהה להעביר את התער על ראש כלתה ביד חזקה; אבל עתה קצרה ידה מלשלחה אל כלתה ולעשות לה כל מאומה בחזקה, כי דבר דברה אל בנה לבלתי הכבּד אכפה על כלתה ולבלתי נסות אליה דבר בחזקת היד, ואחרי אשר פצתה את פיה אל בנה לא תוכל לשוב, כי מוצא שפתיה קדש היה לה; מכל משמר נצרה את מצות ה': “מוצא שפתיך תשמר”. הן אמנם היתה משמרת אמונת שוא ושרש דבר הדת נעלם ממנה; אולם נפשה ישרה בה ורוחה נאמנה, אמנם, אולי התעצבה אל לבה ותנחם כי נפתה לבה לתחנוני בנה, ומבלי הזהר נלכדה באמרי פיה ודברה דבר ולא רוחה; וגם אולי יסרוה כליותיה כי בזאת חטאה חטאה גדולה, אבל לא היה דבר עם לבבה בליעל להחל דברה ולכלה פשע בפשע. וכן, מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה נתן עליה עבֹתים חזקים ויפלא בעיניה לעשות מאומה לכלתה בחזקה. העבותים האלה אשר נִתְּנוּ עליה חרצו משפטה על דבר כלתה וישנו את הגות לבה נגדה, אבל לא לטובה כי אם לרעה, יען כל עוד שתקותה לא אבדה כי תצלח לה לעשות חפצה, אם בשלום – כי תפתנה בדברים טובים, או במלחמה – כי אם לא תאבה ולא תשמע לה, תאכף עליה ביד חזקה, אז לא נתקו עוד עבֹתות אהבתה, ולבה הגה לה עוד אהבה; ואם כח אהבתה עתה לא היה ככחה אז, בכל זאת רחש לבה לה אהבה כאהבת אם את בתה גם בהכעיסה אותה תמרורים. הן אמנם לא גלתה את אהבתה לעין השמש, כמו בפעם הראשונה בראותה אותה ותחבק ותנשק לה, בכל זאת בלבה צפנה לה אהבה – אהבת אם, ובכליון עינים יחלה ליום אשר כלתה תגֹז את שער ראשה והמסך המבדיל ביניהן יוסר, ואז תשוב לאהבה אותה בכל לבבה ובכל נפשה כמקדם. אבל עתה תוחלתה נכזבה, כי נלכדה באמרי פיה לבנה, ידיה אסורות וסר ממנה כחה, ועתה אפוא כל כחה רק בפיה – להכביר עליה מלין ולפתותה בדברים טובים ורכים; אבל בסור ממנה כח ידה סר ממנה גם כחה בפיה, כי העתיקו ממנה מלין ושפתיה כמו נאלמו. הן אמנם גם עתה שפתיה אתה, ולשונה לחכה לא דבקה, ובלי שפק גם אם לא נוקשה באמרי פיה והיה לאל ידה להכביד אכפה על כלתה, גם אז לא חשה לנסות את כח ידה טרם נסתה תחלה את כח פיה, כי אם הגבּירה את לשונה ראשונה והעתירה עליה דברים טובים לפתותה, או דברים קשים לתת עליה חתִית. אולם רק אז יכלה לבטח בכח פיה, רק בידעה כי גם ידה תושיע לה –, כי אם תקשה ערפה ולא תשמע בקולה יש לאל ידה לאכוף עליה בחזקה, אזי כלתה תירא למרות את פיה, בידעה כי כח רב לחמותה להכביד עליה אכפה; אבל עתה בסור ממנה כח ידה, וידעה מאד כי אם לא תאבה כלתה לשמוע לה, אזלת ידה לעשות לה מאומה, אזי סר ממנה גם כחה בפיה, כי אחרי שנלכדה באמרי פיה וידיה אסורות מלעשות לה מאומה, וכלתה בלי שפק יודעת זאת, עתה אל נכון בל תאבה לשמוע לה, ודעתה כי כשל כחה המרה את רוחה והעציבה אותה במאד מאד, עד כי קולה נחבא ומפיה העתיקו מלין. וכן אפוא החרישה ולא דברה דבר. אבל זאת לא היתה לכלתה לישועה, כי אם הועילה להַוָתה; כי מזאת יצאה המחלוקת11 ולרגלה המשטמה הרבה היוצאת תמיד בין אנשים אשר חָלַק לבם והדִבֵּר אין בפיהם להוכיח איש לרעהו מי הצדיק ומי הרשע. הן אמנם דרייזעל קפצה פיה ומכאובה סבלה וצפנה בלבבה, אבל כאשר רחש לבה את קֹצר ידה מלעשות מאומה לכלתה, כן גברה חמתה עליה וכן גדלה שנאתה אליה, עד כי למראה פניה רגזה תחתיה ותתר ממקומה, והאהבה הראשונה נהפכה לאיבה ומשטמה נצחת. אמנם כן, היא שנאה את כלתה בכל שנאה בנפש, וגם לא כסתה את שנאתה מעיני כל, וגם לא חפצה לכסותה, ראשונה, יען שאין ברוחה רמיה ולא יכלה להסתירה. שנית, יען שחשבה בלבה כי בזאת אשר תגלה שנאתה לעיני כל תשיב לה כבודה אשר גלה ממנה בפשע כלתה, ושמה המחֻלל בעיני כל העיר, בלא פשעה ולא חטאתה, ישוב לכבודו הראשון ולתפארתו כמקדם.
“מה אעשה?” השיחה עם לבבה בחשבה מחשבות על דבר כלתה ושערותיה הגלויות, והיא חשבה על אֹדותיה לא לעתים רחוקות, כי אם יום יום, ואולי גם לרגעים. “מה אעשה? טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, נלכדתי בפח ואין להמלט; אמנם כן, נקל לנפול ברעה וכבד להנצל ממנה. אין לאל יד צר ואויב להרע לרעהו כאיש לעצמו ולבשרו. הלא אנכי אמרתי לדבק הזה טוב הוא, אמנם שאול בני יחי' נפשו חשקה בה ויאהב אותה עוד לפני בוא אלי איש הבינים (שדכן) לדבר בה, בהיותו בבית אביה על דבר מסחר הפשתן; אולם מה זה כי אהבה? הלא נפשו ישרה בו ולא יתור אחרי לבבו ואחרי עיניו, הלא גם בוש לגלות את אזני על דבר אהבתו אותה, עד כי אמרתי אני שהיא ישרה בעיני, ותמיד הוא בן מקשיב ואוהב אותי בכל לבבו ובכל נפשו; ואלו אמרתי לו: היא לא ישרה בעיני, לא חפצתי בה, אל תקחנה! כי עתה לא מרה את פי ולא לקחהּ, גם אם אהבה יתר הרבה עוד אלף פעמים, וגם נפשו לא עגמה לדבר הזה, גם עינו השלישית לא כהתה מבכי12, דבר גדול הוא! האין בבנות ישראל נערה אחרת יפה כמוה? לבי נכון בטוח כי מצא אשה כמאטלע ראבינאוויץ הזדה לשנות את שמה לשם משֻנה “אשתון מאטהילדע”, שם אשר לא ישמע בין בנות ישראל כי אם ביניהן, בין בנות הגוים! לבבי ידמה כי לא אתהלל בשקר: שאול בן דרייזעל לא היה אנוס לבקש לו אשה ימים רבים, ואך שלֹח שלח את ידו ומצא לו חמש כאחת. מי האיש החפץ לתת את בתו לאיש ולא חפץ לתתה לבן דרייזעל? תהלה לאל שם דרייזעל נודע בכל ערי ארצנו הקרובות והרחוקות, וכלם יודעים מי אני ומה משפחתי. לי אך שני ילדים, יאריך ה' ימיהם, הלא הינדעלע בתי תחי', אף כי עתה אך בת שתים עשרה שנה היא, בכל זה נֵדֶה ומתן וכל צרכיה לחתונתה – אך יחיני ה' ויקימני לזמן ההוא – מזֻמנים המה בכסף מתֻכן עד אגורה אחת; הן הילדה הולכת הלוך וגדלה, והעלם ברוך ה' אשר היא תפול לו לחבל לא ינחם, כי כל אשר לי, לאחר מאה שנה חלק כחלק יחלקו שניהם, שאול והיא. אבל כן האדם וכן דרכו, יעשה ואיננו יודע מה הוא עֹשׂה, בעונותי הרבים אצתי לקחת לו את העלמה מאטלע, כאלו לבני שאול לא נמצאה נערה אחרת בכל ארץ פולין ורוסיה, כי אם היא לבדה. ומי אשם בדבר הזה? הלא אני לבדי; אולתי סלפה דרכי ועל מי זה יזעף לבי? אך האוּכל לדעת זאת מראש? – הלא היה בידה לראות חיים טובים ונעימים, טובים מחיי בנות שרים ורוזנים, על שכמי נשאתיה ותיקר בעיני כעטרת תפארת על ראשי, אך אם – –, האוּכל לדעת מראשית אחרית? ומי יודע מה ילד יום? ולמי עין צופיה לצפות מרחוק ולשור הקורות אשר תקרינה ותבאנה לימים יבואו? האם אליהו הנביא אנכי? העלֹה יעלה על לבבי כי בת ר' לייבעלע ראבינאוויץ תעז פניה ללכת תחת החופה ולבית הכנסת ושערות ראשה גלויות? בת ר' לייבעלע! ־ הלא הוא ר' לייבעלע אשר שמו נודע לתהלה בכל ארצנו ואשר התחתן ברבנים גאוני ארץ, למדן מופלג אשר יכול לשבת על כס הרבנות גם בעיר ואם בישראל! ומי היתה אמה? הלא רייכֿעלע הצדקנית, תנוח בשלום על משכבה, הנודעת בצדקת פזרונה בכל ארצנו. כמה בחורי ישיבה אכלו על שלחנה תמיד, הצאינה־וראינה, הבחיי וכל ספרי מוסר יחדו היו נכונים על שפתיה; אלו קמה מקברה וראתה את בתה היתה לאיש ושערות ראשה גלויות, כי עתה חתרה עָמֹק עָמֹק בקברה –. לא לא, ר' לייבעלע, הוא אשם בדבר, הוא ולא אחר; למה נתנהּ ללמד את טַרְפֵי פסול13 ולקרֹא בם? אך למה אשׂים אשם נפשו? האם אכף עלי לקחת את בתו לבני לאשה? הלא בי האשם, למה לקחתיה לבני? מה נואלתי ולא ידעתי מראש, אחרי שהיא בת עיר וו… אשר שם החדשה מקרוב באה הנקובה בשם “השכלה” הכתה שרש, בלי שפק רוחה חֻבלה, משחתה בה ומכף רגלה ועד קדקדה לא נמצא בה דבר טוב! אך מה אדבר, אם כה או כה, אם בו או בי האשם, הוי ואבוי לנפשי כי נטל עלי לראות עמל ויגון. – כלתי ושערות ראשה גלויות! הה, אלו הגיד לי איש מראש כי אשת בני שאול לא תגלח את שערות ראשה ותהיינה גלויות לעיני כל, הלא יָרֹק ירקתי בפניו – ועתה לדאבון נפשי עלי להודות לה' כי בני העיר אינם יורקים בפני, האם לא יניפו ידם עלי כעל אשה סוררה! הן הן, אֱלֵי מה האדם אינו צפוי! מי יספר את הרעות והתלאות אשר תמצאנה את בני האדם בדרך חייהם עד כי יגיעו לשנות שבעים! הה לוּ גועתי בגוע אישי ונאספתי אל אבותי טרם ראיתיה והכרתיה!”
ככל הדברים האלה וככל ההגיון הזה הגה לבה תמיד ובמחשבות כאלה בקשה להקל מעליה את יד יגונה ועצבונה אשר כבדה עליה משא לעיפה.
וכן האשה הזאת הטובה ונדיבת הרוח, באש קנאתה לאמונת הבלי שוא, שנאה ושטמה בכל משטמה בנפש את אשר אִוְתָה נפשה לאהבה בכל לב ונפש –, היא שנאה ושטמה את כלתה אשת בנה היחיד אשר נפשה נכספה וכלתה לאהבה אותה בכל לבבה כבִּתה יחידתה.
ולעֻמתה כלתה מאטהילדע גם היא ראתה את נפשה ברע: היא באה בסוד אנשים מוזרים לה ולרוחה אשר לא מחשבותיהם והגות לבם מחשבותיה והגות לבה, לא דרכיהם דרכה ולא כהליכות ביתם הליכות ביתה אשר לֻמדה להן מימי ילדותה בבית אביה.
הן אמנם אביה ר' לייבעלע ראבינאוויץ היה איש ירא אלהים וגדול בתורה ולא סר מדת משה ודברי חז"ל ימין ושמאל, אבל כתורתו ויראתו את אלהים כן היתה חכמתו, ולא הלך בדרך הדת בעינים עצומות כעור אחר מוליכו, מבלי הבדל בין אמת לשקר ובין תושיה14 להבל, כי אם חקר כל דבר להבין לאשֻרו, על כן לא אמר קדוש לכל אשר יאמר העם קדוש, ועל פי דרכו חנך גם את בתו – אמה מתה עליה בשחר ילדותה – הורה אותה לשמור את תורת ה' וכל חקי דת ישראל הנאמנים, אבל לבלי האמן כפתי לכל דבר, כי אם לברר ולצרף כל דבר כצרף כסף; נתנהּ ללמד ספר ולשון העמים, לקרא ולהגות בספריהם, לחול במחֹלות ועוד כדומה, אבל לא גרע רגע עיניו ממנה, בקרת היתה על הספרים אשר קראה, לא נתנהּ לקרא ולהגות בספרים אשר לא יאתו לעלמות צעירות לימים וישמר ארחה ורבעה לבלי תט ארחות עקלקלות ותצניע לכת עם אלהים ואנשים. וכן לֻמדה מימי ילדותה לשמור את דת משה וישראל ככל משפטיה וחקותיה, אבל לזרות הלאה כל דבר הנספח אל הדת ואין יסודתו בקדש; על כן היו דברים רבים אשר בעיני חמותה היו קדש קדשים ובעיני מאטהילדע כלתה היו כאפס וכאין ולא שתה לבה אליהם. וכן היה בדבר שערותיה: בעיני חמותה דרייזעל החרדה אל כל דברי הדת ואל כל מנהג ישראל בלי הבדל, היה האסר על בת ישראל ההיתה לאיש לגלות את שער ראשה כהאסר למעול באישה וללכת אחרי זרים, או כהאסר על בני ישראל לאכל נבלות וטרפות, אבל כלתה המלֻמדה מילדותה לחקור דבר ולהבינו לאשֻרו, היה עמל בעיניה לדעת ולהאמין כי דת ישראל הטהורה והישרה תצוה את האשה להשחית את שער ראשה הודה ותפארתה מלדה ומבטן ולהפך את הודה למשחית, לנַבלה ולשים עליה שקוצים; רוח מבינתה לא נתנהּ להאמין בזאת; האם מות בשער ראש האשה? גם אם באמת אחת ממצות ה' היא, חשבה בלבה, מדוע זה נשים רבות בעיר מולדתה שערותיהן על ראשן גלויות ואין פוצה פה נגדן? ומדוע לא יניא אותן הרב, גם לא יכהה בהן? אין זאת כי אם בהבל יסודה, והשומרים הבלי שוא בדאו את האסר הזה מלבם ואין לשית אליו לב. וכן באמת לא פנתה ולא שתה לבה לכל הדברים והשיחות אשר דברו וישיחו בה כל יושבי העיר, כדרך כל יושבי הערים הקטנות אשר אין חדשות נפרצות בהן וישישו כמוצא שלל רב, אם דבר חדש ימצא להם לשעות ולשיח בו.
ואל יחשוב הקורא שלא יד חכמתה ודעתה, כי אם יד מֶרי ומרדות היתה בזאת, לא, היא היתה טובת לב, נפשה ישרה בה ורוח מרי ומרדות זרה לה, ובדברים רבים אף כי לא היו כלבבה וכנפשה וזרים לרוחה, בכל זאת שמעה בקול חמותה ולא מרתה את פיה, גם יתר הרבה מאשר קוה אישה, אבל כל אלה רק בדברים הנוגעים אל עצמה ואל בשרה, כמו לצום גם אלה ימי הצום אשר לא צמה בביתה במצות אביה, ועוד דברים כאלה, אבל בדברים הנוגעים אל לבבה ואל נפשה פנימה, היתה קשה כארז ולא נתנה לנגוע בהם כדבר קדש הנתון לה מיד ה' למשמרת. וכאשר רדפה בכל מאמצי כחה לעשות רצון חמותה ולעשות כל דבר אשר אישה ואחותו גלו את אזנה כי זה רצון חמותה הוא, כן הקשתה את לבבה בדבר שערותיה, כי זאת נגעה אל לבבה ואל נפשה, וכל בקשות אישה היקר לה כנפשה היו לא לעזר ולא להועיל, בדבר הזה היה לבה חזק מצור.
עוד ביום חתונתה בפרוץ המריבה הראשונה, אשר לולא הילדה הינדעלע עמדה בפרץ והשקיטה המדון בראשיתו, כי עתה נפרד הדבק ביום החופה, הכירה מטאהילדע את חמותה וידעה מאד מי היא ומה היא, וחזתה מראש כי מלחמה חזקה נגד פניה; ולולא יישר שאול בעיניה ולא דבקה נפשה בו לאהבה אותו, כי עתה היתה היא הראשונה לנתק את קשר הנשואין, ולא שתה לבה אל החרפה והקלון להִפָּרד מרֵעה ביום החופה, אך יד אהבתה עצרה בעדה, ותגמר בלבה לנשֹא ולסבול כי נטל עליה, אבל גם לבלי תת בעפר פיה ולמכֶהָ לחי, כי אם להעיר כחה וללחום בכל מאמצי ידה, עד כי היא תשיג המלחמה על לוחמה – חמותה. כן תרצה וגמרה בלבה ביום החתונה, ומני אז, גם בלכתה אחר אישה לעירו גם בשבתה בביתו, היתה ערוכה תמיד למלחמה, כמפקד צבא מלחמה היודע כי מחנה האויב לנגדו ועומד הכן לתגר בו מלחמה. ועתה מה נפלאת היתה בעיניה ומה תמֹה תמהה בראותה כי תחת אשר חשבה שחמותה תריב עמה ברב כח ותלחם בה בזרוע נטויה ובחמה שפוכה, תחת זאת שככה חמתה ורוחה רפתה מעליה: לא רבה עמה, גם לא דברה עמה קשות וגם לא נסתה דבר אליה לפתותה בדברים רכים וטובים; סוף דבר, לא דברה עמה על דבר שערותיה מטוב עד רע, כאלו שנתה את טעמה, ורוח אחרת היתה עמה. עמל היה בעיני מאטהילדע לדעת זאת. ואחרי אשר חפש רוחה לדעת פשר דבר, הסיתה לבה בשפק, אולי באמת נחמה חמותה ותתעשת, כי באה חכמה בלבה ותפקחנה עיניה לראות כי הקשתה לשאול מעמה דבר כזה, על כן שנתה דרכה לטוב לה; ולמען רצות את עונה ואת עוָתתה אשר עִוְתה נגדה, זממה להיטיב לה: לשמור מחסום לפיה ולהשליך במצולת ים הנשיה כל המדון והמריבה אשר היו ביניהן. אפס אך למצער התעה אותה לבבה, כי לא לטובת שכל וחכמת לב כמוה להתעות בנפשה ימים רבים; חיש מהר נפקחו עיניה לראות שבשוא נתעתה לחשוב כי חמותה שנתה את דרכה לטוב לה וכי ראתה עותתה נגדה, כי אם להפך, והמחסום אשר תשמור לפיה איננו אות לטובה, כי אם לרעה; אות היא כי שנאתה התגברה בלבה: בלי שפק יש דבר השׂם אסורים על ידיה מלנסות דבר אליה ביד רמה ומלעשות עמה מלחמה גלויה לעין השמש – מאטהילדע לא ידעה כי חמותה הבטיחה את אישה לבלתי נסות דבר אליה ביד חזקה – וה_נאה15 אשר לה מעצר להתפרץ חוצה תחלוף כחה פנימה ותרבה עָצמה בקרב ולב עמוק; ועתה שנאת חמותה לה לא כשנאת אם לבתה אשר רק תוכחת מגֻלה היא ממקור אהבה מסֻתרת, כי אם שנאה נצחת ממקור משחת. הן הן, ענה אותה רוח מבינתה: האשה אשר זה לא כביר חבקתה כאם רחמניה, ונפשה קותה כי היא תנחמנה על אמה, היא תהיה לה לאם, ועתה תקותה נשארה מעל; היא לא אמה, אף לא אוהבתה, כי אם אויבתה, אויבתה בנפש. על זאת דוה לבה ונפשה עגמה מאד, כי לא ידעה מה פשעה ומה חטאתה, ועל מה הגיע אליה ככה.
“מה פשעי ומה חטאתי?” אמרה לנפשה בשומה את לבה לכל אשר נקרו ויאתיו לה מיום חתונתה וכל אשר הגיעה אליה מידי חמותה. “הן אמאן לגלח את שער ראשי! וזאת פשעי וחטאתי! אם באמת עון גדול הוא בעיני ה' כבעיני יושבי המקום הזה, מדוע לא שמעתי דבר על זאת במקומנו? מדוע זה נשים רבות בעירנו שערות ראשן גלויות, ואיש, גם הרב, לא יכהה בהן ולא יוכיח דרכן על פניהן? האם במקומנו תורה אחרת ופה תורה אחרת? האם לא תורה אחת ומשפט אחד לכל ישראל בכל מקומות מושבותיהם? ואבי, האם איננו בן ישראל הוא? מדוע לא גלה את אזני על הדבר הזה בימי כלולותי? האם נעלם מעיני אבי דבר אשר יֵעָשה ואשר לא יעשה על פי דעת ישראל? גם החפץ לה', החפץ חסד, בקרבן כזה, כי אשה תשחית את מראה ותוארה מבני אדם? לא, לבבי לא יתנני להאמין זאת, חלילה לי לחשוב על ה' תועה כזאת!”
“הן אמנם כי אך דרוך דרכה רגלי במקום הזה העליתי חמת יושבי המקום עלי, על אישי ועל חמותי, ולולא נשאו את פני חמותי ואת פני אישי, כי עתה אולי גם קללוני בפני ויתנוני לחרפה ולגדופים, אולי גם נדדו ממני ורגלם לא דרכה בדרך אשר דרכה רגלי, ואולי גם יָרוק ירקו בפני, אולי באמת היה כן, לולא פני חמותי ואישי נשאו, לא אוכל כחד, ובידי הוא לשנות פני כל הדבר רגע אחד, ועל נקלה בלי כל עמל, כי אם לגלח את שערות ראשי; אולם האוכל לעשות זאת? האוכל לעשות דבר אשר זר לרוחי ונפשי? הן אמנם גם זאת ידעתי, לוּ גלחתי את שערות ראשי כי עתה ראיתי חיים טובים ונעימים: כל איש ואשה אשר עתה ידודו ממני היה להם לגאון ולכבוד, לוּ נתתי להם מהלכים בבית, או לוּ כבדתים לדבר עמם דבר או שנים; וביתר שאת כי אז מצאתי טוב ונחת בבית אישי והתענגתי על רֹב שלום, והבית אשר עתה אשבע בו כעש ומכאֹבים, נהפך לי לעדן גן אלהים: אז, בדברה חמותי עמי שקלה בפלס כל מלה וכל הגה היוצאים מפיה, לא ידעה במה לקדם את פני, כאבן חן הייתי בעיניה, ואישי רקד כבני צאן והיה בעיניו המאֻשר בארץ. – הן ידעתי את כל זאת. האם לא שמתי לבי לכל אלה ולא חשבתי על אֹדות הדבר הזה לא אחת ולא שתים? אבל לא לעזר ולא להועיל! לא אוכל לעשות זאת, בזכרי זאת אבהל ולבי יהפך עלי, לא, לא אוכל, ידברו ויעשו כל הטוב בעיניהם ויעבר עלי מה, לא אוכל לשנות טעמי ורגשי לבבי!”
“הן ידעתי את מחשבותם עלי ומדברותם אשר ידברו בי; המה אומרים כי גבה לבי בשערותי היפות ותאות נפשי להתהדר בהן לפני כל, וכי לבי הולך אחרי הבל ותהו –. אלהים אשר לפניו נגלו כל תעלֻמות לבי, הוא יודע כי לא כן אנכי עמדי, כי מעולם לא הלך לבי אחרי הבל וריק. הם אומרים תאותי להתהדר, צחוק עשו לי בדבריהם: תאותי להתהדר! מה לי עתה להתהדר? הלא בהיותי בתולה בבית אבי לא תאבה נפשי להתהדר, אף כי עתה בהיותי לאיש! אולי למצֹא חן בעיני זרים, לקחת לבם ולבקש מהם אהבה? הלא אלהים יחקר זאת, ערום לבבי נגדו! אולי למצֹא חן בעיני אישי? הלא ידעתי כי בעיניו מצאתי חן גם אם גֻלח שער ראשי, ואולי עוד יתר הרבה מעתה, ואם כן אפוא מה לי להתהדר? ולפני מי אתהדר? ומהם טופלים עלי שקר כי קשת ערף אנכי, ויען שאחת דברתי כי לא אתן לגלח את שערותי, הנני מקשה את ערפי לבלתי שמוע בקול חמותי ולעשות רצוני חפצתי. ויש אומרים שרק כלמת שוא תעצר בעדי לגלח את שערותי, יען שעד כה מריתי את פי חמותי אבוש ואכלם עתה לשוב ולהתרפס לפניה. איך נתעים המה בשוא! אני קשת ערף! מתי הייתי קשת ערף? בכל ימי חיי לא הייתי קשת ערף. האם יהפך איש בהפך לילה לקשה ערף? אלו הייתי קשת ערף איך לא ידע זאת אבי בהיותי בביתו? האם ראה מעולם בי און ולא התבונן? הלא לא גרע רגע עיניו ממני, ואך הבט הביט בי און גלה למוסר אזני, ואיך לא ראה ולא התבונן כי קשת ערף אני? וגם פה האקשה את ערפי בדבר אחר, זולתי בדבר השערות? האם לא אעשה כל אשר חמותי דורשת ממני? האם לא שניתי על פיה את דרכי חַיָתִי אשר בהן גדֻלתי מימי ילדותי? האם לא אסור למשמעתה ולא אתרפס לפניה בכל דבר בנפש חפצה, זולתי בדבר השערות? וכלמת שוא! אלו ראיתי כי און בידי, האם בושתי להרחיקהו? אלו ידעתי נאמנה כי חטאתי, האם נכלמתי להודות על חטאתי והוספתי עוד על חטאתי פשע? האם נבערה אני מדעת ולא בינת אדם לי, כי אכּלם לשוב מדרכי הרעה, אלו ראיתי שבאמת רעה היא? האם לא הורני אבי יחיה כי ראשית חטאת היא לבלתי הודות על חטאת, ומודה ועוזב ירֻחם? לא, לבבי איננו מָשחת ורוחי לא חֻבלה כאשר יאמרו המה! ונהפוך הוא, אלו היתה משחתי בי והייתי באמת את אשר אני בעיניהם, כי עתה כבר עשיתי את אשר יחפצו ואת אשר ידרשו ממני, ורק יען שנפשי ישרה בי ואין ברוחי רמיה, לא אוכל לעַות הישרה ולעשות דבר הזר לרוחי. אין אחד מהם יודע אותי ואת חושי בי, זולתי ילדה קטנה, היא יודעת אותי ואת אשר בלבבי; את הילדה הזאת חנן אלהים דעת ותבונה הרבה מאד; הינדעלע היא יודעת אותי; היא לבדה יודעת פשר דבר, מדוע אמאן לגלח את שערותי ולחבש תחתן על ראשי פאה נכרית, היא יודעת כי שקר שנאתי ואתעבה, שקר תשנא נפשי, תועבה הוא לי ולא אוכל כלכל”.
“יעבר עלי מה, לא אעשה זאת! יחרפוני, יקללוני ויעשו כל הטוב בעיניהם, זאת לא אעשה! יחרפוני המה ואל יחרפני לבבי; טוב לי היות להם לחרפה מהיותי חרפה לנפשי, אוי ואבוי לאיש הנָקֹט בפניו ואשר נפשו בחלה בו! עֱשׂה שקר שנאתי, ואם אעשה שקר אשנא נפשי; אין שקר בקרב לבי וגם כל אשר עלי לא יהיה שקר; גם שער אחד משערות שקר ימרר חיי וידכא לעפר חיתי, כי אז הייתי כזרה בעיני, תמונתי לנגד עיני, ואני נפשי מוזרה לרוחי. לא, לא אעשה זאת! אמת אהבתי בלבבי, ואמת אֹהב כי תְסֻבני, אֹהב לדבּר את אשר בלבי ואֹהב להגלות לעיני כל כאשר הנני. לא לא, לא אעשה זאת! לא אגלח את שערות ראשי! והנני נשבעת בנפשי, גם אם – ישמר נא ה' – יבא הדבר אל מרום קצו, כי אישי ישלחני מביתו ויתן לי ספר כריתות, אף כי אהבנו כנפשי, לא אגלח, לא אוכל השפל נפשי בעיני לשים על ראשי שערות שקר, נבהר לי להרחיק נדוד באשר יובילו רגלי, גם לגוע ברעב מלעשות שקר בנפשי!”.
ברגשי לב ובמחשבות כאלה עמדה מאטהילדע ערוכה למלחמה נגד חמותה. בּתָוֶך, בין שתי הנשים הצובאות האלה עמד שאול. מהעבר מזה היתה אמו המחזקת בכל עֹז במעֹז הדת מבלי נטות ימין ושמאל כמלא רֹחב השערה ממנהגי ישראל, ומהעבר מזה אשתו הצעירה הנאהבה והנעימה, אולם גם כבירת כח לב ומלאה רוח גבורה לעמֹד במלחמה אשר קדשה עליה חמותה על לא אשם בנפשה. והוא בן תם וישר מכבד אמו, איש טוב אוהב אשתו בכל לבבו ובכל נפשו, הטוב והישר באדם, אבל רך לבב ורפה רוח, בלתי עשוי להוכיח בין מריבים אמיצי רוח; אולם למרת רוחו הלא, כמשפט בן לאדם ואיש לאשה, לו המשפט לעשות שלום ולהוכיח בין אמו ואשתו. אמנם כן, חבלים לא בנעימים נפלו לו; רוחו התנודדה הנה והנה באין מעמד כקנה במים. את אשתו אהב בלבת אש אהבת הנעורים, אבל היה גם בן מקשיב לאמו מימי ילדותו. ועתה מהעבר האחד אשתו היפה בנשים אשר לבבתהו באחת מעיניה מְשָכַתּו בעבֹתות אהבה אליה; ולעֻמתה מהעבר השני אמו אשר לֻמד מימי ילדותו לשמר פקודתה מכל משמר, ואשר מוצא שפתיה קדוש בעיניו כמוצא פי ה', מְשָכַתּו אליה בחזק יד, והחנוך הזה שׂם עליו עבותים חזקים אשר לא עצר כח לנתקם. אלו היה שאול כביר כח לב כאמו או כאשתו, וכמוהן כמוהו היה לו חפצו לקו ורצונו למשקלת, כי עתה לא פסח על שתי הסעפים, כי אם התאושש והתאחד אחרי מי לנטות, ואז או יד האהבה לאשתו גברה על דרך חנוכו מימי ילדותו להיות ביד אמו כחמר ביד היוצר, או אם דרך חנוכו עד כה הכה שרשיו איתן בלבו מבלי לשרשו, כי עתה עזזה ידו גם על האהבה; ואם כה או כה נפל הדבר היה קץ לעמלו, כי אז היתה המלחמה אם בין האם ובין בנה, או בין האיש ובין אשתו, והאשה אשר הוא עזר אחריה, היא השיגה המלחמה על צרתה וישבת מדון. אבל לא כן עתה, שאול היה רפה רוח, לא חסר אֹמץ לב לחות דֵעו מבלי חת ולמלאותו בזרוע עֹז: ללחום ביד רמה בעד אחת משתי הנִצות. נפשו אִוְתה לעשות רצון אשתו, אולם גם לבלי למרות את פי אמו, להציל את השה וגם נפש הזאב תמלא. כן נלחץ אין אונים בין שני איתנים כבירי כח, מבלי מקום לנטות ימין או על שמאל, וככדור בידי ילדים השלך והֻטל לכל רוח. בהיותו אצל אשתו וראה את יפיה ואת עיניה המפיקות חן ונֹעם, ברגע הזה שכח תבל ומלואה, גם אמו יולדתו, כאלו אפס בלעדיה, ואז יזם וגמר בלבו לריב את ריבה עם אמו ולהגן עליה בזרוע עֹז; אבל כן דרך חסרי כח, נקל להם לזֹם מזמות, אבל לא יעצרו כח להקים מזמות לבם. ואך ראה את פני אמו והיא העיפה בו את עיניה המזרות זקים, נמוגה נפשו ונפלה עליו אימתה ופחד; ומלבד שלא ערב את לבו לריב אתה את ריב אשתו, כי אם שמח בלבו כי הוא נמלט מריב לשונה. כן דרך כל רכי הלבב, וכן דרכו גם הוא: רפיון רוחו השיגנו תמיד בין המצרים ולא היה לו ידים להמלט הנה והנה, כהעומד במשעל צר גדר מזה וגדר מזה ואין דרך לנטות ימין ושמאל.
הן אמנם כל אשר היה לאל ידו לעשות עשה: הוא העיר כל כחו להוכיח ביניהן בדברים טובים וירדוף בכל עֹז לעשות שלום ביניהן, אבל כל עמלו היה לא לעזר ולא להועיל; בחלות את פני אשתו לעשות רצון אמו בדברים מדברים שונים, תשמע בקולו בנפש חפצה וכל הטוב בעיניו תעשה, גם אשר לא נסתה מעולם לעשות בבית אביה, גם טרם ידרש ממנה והיא תמלא חפצו, בידעה כי חפצו הוא; והוא בראותו כי כל ארשת שפתיו בל תמנע ממנו ויפיק רצון ממנה, ימצא את לבבו לשאל מעמה גם השְאֵלה הראשה: לגלח את שער ראשה, אבל בדבר הזה לבה חזק מצור, וירא כי תוחלתו נכזבה, וכל דבריו כזורע על צחיח סלע, גם כל עמלו ויגיעו עלו בתהו ואבדו.
גם בבואו אל אמו להלל את מעשי אשתו הטובים ויספר לה כי תמלא כל משאלות לבבו וכי כל חפצו הוא לה לקו, אזי תשא אליו עיניה המזרות חרון ולעג יחד, תניע ראשה ותקרא בזעם לאמר: “אבל ראשה הגלוי”!.
ד 🔗
הקורא בלי שפק עודנו זוכר כי דרייזעל הוכיחה את בנה בדברים בוטים כמדקרות חרב, על כי אשתו פארה את חדרה בתמונת שיללער ולא בתמונות הרבי יוחניה והגאון ר' זבֻלון ז"ל, – ושאול בהיותו בן מקשיב ומכבד מאד את אמו שׂם את הדברים האלה בלבו. על כן בנסעו לעיר פ… קנה את תמונות שני הרבנים הנקובים בשמותם ויביאן מנחה לאשתו. ואחרי אשר חבק ונשק לה אמר לה בדברים נעימים לאמר:
“מאטהילדע, ידידות נפשי, מצאי נא את חידתי והגידי לי מה הבאתי לך מן פ…!”
“איך אדע אשר הבאת לי? האם נביאה אנכי כי אדע? אך יהיה מה שיהיה נעים הוא ויקר לי, אחרי שמידך הוא נתון לי”.
“ידעתי מאד שאינך נביאה אַת, כי עתה הנבואה נתונה רק לפתאים ואוילים, ואַת ידידות נפשי, חכמת לב וטובת שכל, אולם הלא חכם עדיף מנביא” אמר שאול בלצון וצחוק, כי לבו שָׂשׂ על מענה אשתו הנעים ויחבק וינשק לה שנית באהבה רבה. ובהראותו אותה את שתי התמונות הוסיף ויאמר: אַת מחמד לבי, תלית בחדר משכיתך תמונת איש אשר לא נודע לנו, ואני הבאתי לך תמונות שני אנשים אשר מקומם יכירם יתר הרבה בבית איש יהודי", ויוסף לחבקה ולנשקה.
“אקוה כי שלום אמת יהיה ביניהם ובין האיש הזה. אף כי נפרדים ושונים המה ממנו ללשונם ולאֻמתם”, אמרה אליו מאטהילדע בדברי חן, וצחוק נעים עבר על שפתיה.
ויהי ממחרת כראות שאול את תמונות שני הרבנים הצדיקים משֻבצות לנגד תמונת שיללער, חש אל חדר אמו, ולבו שמח לבשׂר אותה את הבשׂורה הזאת, ולמען תראה כי לעשות רצונה חפצה אשתו.
“ראי נא אמי חיתי”, אמר הבן טוב הלב. “אַת אומרת תמיד כי אין יראת אלהים בלבב מאטהילדע ואין דם יהודי בעורקיה, אולם לוּ הואלת ללכת בחדרה, כי עתה שׂשׂ לבך לראות כי תמונות שני רבנים משֻבצות במסגרת יפה ומהֻדרה תלויות על הקיר, הלא המה תמונת הרב ר' יוחניה, יאריך ה' ימיו ותמונת הרב הצדיק והחסיד ר' זבֻלון זצ”ל".
לשמע דבריו הניעה אמו את ראשה ותאמר בלעג ובצחוק מכאיב לב לאמר: “אבני מעמסה התגלגלו מעל לבבי ונֵטל הרים מעל ראשי, חסן מלכים נתנה לי, כי תלתה על הקיר תמונות שני הרבנים, ברוך ה' ואעשיר! מה לי שני הרבנים, אם נטל עליהם להביט על אשה שהיתה לאיש ושערות ראשה גלויות”.
שמח וטוב לב בא שאול לחדר אמו וסר וזעף עם כעש ומכאוב בלבו יצא משם.
מאטהילדע היתה לֻמדה בביתה לשתות קאפע עם חלב כארבע שעות אחר ארוחות בשר בצהרים, כי אביה הקל לה מעט מן העֹל אשר נתנו הרבנים האחרונים על צוארי צאן האדם, צאן מרעיתם לבלי טעם חלב וכל היוצא ממנו, אחרי אכילת בשר וכל היוצא ממנו, לפני שש שעות, אבל בבית חמותה, האשה יראת אלהים מרבים והחרדה אל כל דבר היוצא מפי הרבנים, נקל לדעת, כי איש לא הזיד לטעם טעם חלב אחרי אכילת בשר טרם חלפו הלכו להן שש שעות תמימות.
מאטהילדע אשר לא ידעה זאת, או ידעה ומבלי משים שתתה פעם אחת גם בבית חמותה קאפע עם חלב, טרם חלפו להן שש שעות אחרי ארוחת בשר, כמשפטה כל הימים בבית אביה.
ויהי כאשר נודע הדבר הרע הזה לחמותה, הרעישה את כל הבית ותשימהו כמרקחה, וכל חמתה הניחה בבנה, השעיר המשתלח לעזאזל בחטאת אשתו, ולא היה קץ להכעסים אשר הכעסתו אמו כל היום.
אולם הגה אחד מפי שאול היה די להטות את מאטהילדע מדרכה הראשונה וללכת בחֻקי בית חמותה, גם מבלי פצות פיה נגד אישה לדבר דבר.
שאול רץ אל אמו החדרה לספר לה את הדבר הזה וישמח בלבו, כי זאת הפעם קוה להפיק רצון ממנה ולשמוע מפיה דברים טובים, אבל גם הפעם תקותו נשארה מעל.
“תאכל נא ותשתה כל אשר תאוה נפשה ובכל עת ובכל שעה אשר לבה חפץ!” אמרה הזקנה ותנופף ידה לאות כי איננו שׁוֶה לשחת דברים על הדבר הזה. “האמנם אשתך איננה שֹׁתָה קאפע עם חלב אחרי ארוחת בשר לפני שש שעות! הפלא ופלא! תן לה תודה בשמי! אבני מעמסה התגלגלו מלבי ונטל הרים מעל ראשי! הגם זאת תעשה לאכול מאכלי חלב אחרי מאכלי בשר, ושש שעות עוד לא עברו? האם בת נכרי היא ולא ממעי יהודה יצאה? אבל זכר נא, אשה בעולת בעל ושערות גלויות על ראשה, שערותיה מלדה ומבטן!” –
שמח וטוב לב הלך אל אמו, ואבל וחפוי ראש שב ממנה. חזיון כזה לא היה יקר.
ויהי היום, היום לפני ראש חדש, החדש הראשון לבוא מאטהילדע הנה בעיר והיא ישבה בחדר ותעש מלאכתה, אמנם לבה לא הלך אחר מלאכתה, אך ידיה נעות והיא תפושה ברב שרעפיה בקרבה. כל הקֹרות אשר נקרו ויאתיו לה בימים המעטים האלה, מיום חפתה עד עתה, עברו משכיות לבבה, והנה נפתחה הדלת והמשרת (השמש) בבית הכנסת בא בבית וסל בידו; לא שאל לה לשלום, גם לא הביט אליה ויצג את הסל על השלחן אשר לפניה. מן הסל הוציא חגֹרות תפֻרות ומרֻקמות משש ומשי (מפות) וינח לפניה על השלחן. מאטהילדע הביטה אליו ותשתאה לו, כי לא ידעה מה זאת, ובהשיבה אל לבה נבהלה מאד, כי אמרה בלבבה: מי יודע, אולי בא האיש לצחק בה לתתה ללעג ולקלס לכל העיר, וכל השומע יצחק לה, והיא לא ידעה מה לעשות.
“חיש מהרה אשוב הנה לקחת את המפות”, אמר השַמש, מבלי פנות אליה, כמדבר אל לבו ויקח את הסל וילך מהר לדרכו. בצאתו מחדר מאטהילדע פגע את דרייזעל באה לקראתו מלפני הפתח.
“אפונה מאד אם בת ישראל היא, גם איננה יודעת מה לעשות עם המפות!” בטא בשפתיו השַמש בקול דממה, ובכל זאת דבריו נשמעו לאזני הזקנה.
“מה אמרת? הגידה נא לי”, אמרה דרייזעל אל השמש.
“אדמה בלבבי”, ענה השמש ויפטר בשפה, “כי כלתך לא לקחה מעולם מפה בידה וגם לא ראתה מפה מעולם; הבאתי לה מפות שתים לגלם אותן, והיא פקחה את עיניה עלי ותשתאה לי, כאלו לא ראתה אדם מעולם, כפרה סוררה המובלה לרפת בקר חדש”.
כשמוע דרייזעל את דברי השמש האדימו פניה כתולע ולשונה כמעט נאלמה, אך כשוב רגע פתחה את פיה ותאמר: “הנה אחלה את פניך, בשובך הנה לקחת מידה את המפות, תבוא אלי להגיד לי מה עשתה בהן ואם ידעה לגלם אותן במשפט או לא, השמעת? אל תשכח נא”!
הקורא אשר כבר הָראה לדעת את האשה דרייזעל ואת רוחה וגם עצמה16 לא נכחד ממנו, לו נקל לדעת את חמתה על כלתה ואת הכעסים אשר הכעיסה את בנה הנקי המחֹלל מפשע אשתו, לולא חסה עליו עין ה' אשר ראה בעיניו – או אולי עין המקרה – ולא הקדים הרפואה להמכה ונמלט מריב לשון אמו וממטה זעמה.
שנימו, גם השמש גם דרייזעל לא ידעו כי היתה שם אזן שומעת, וכי דבריהם אשר נדברו הקשיב וישמע עוד אחד זולתם אשר נקרֹה נקרה פה לתֻמו, ובלי חמדה לשמוע, שמע את כל אשר דברו: שאול השקיף בעת הזאת בעד החלון מחדר אמו וישמע את דבריה עם השמש.
“טוב מאד”, אמר שאול בלבו. “עתה אשיב צור חרבה ויתמוללו חציה השנונים, כי לא יהיה לה פתחון פה להעטות עליה בושה ולהוכיח עליה חרפתה; ברוך ה' כי מנע היום מביתי ריב ומדון לפני התגלע, והקדים את הרפואה לפני המכה”!
ברגלים ממהרות ושמח וטוב לב רץ אל אשתו החדרה.
מאטהילדע ספרה לו בקול חרד ובשפתים צוללות את כל אשר קרה אותה בדבר המפות ואת מגורת לבה, אולי בעברת זדון בא האיש לצחק בה ופן תהיה ללעג ולקלס לכל סביבותיה. ואישה טוב הלב שמע את דבריה ומעליצות נפשו פנימה הופיעה נהרה על פניו וידבר על לבה דברים טובים ונחֻמים לאמר:
“אנה תוליכך רוחך, יונתי? תמיד תפחדי פחד לא פחד, ולכל דבר אשר תראי יהגה לבך אימה, פן יש בו שרש פורה ראש ולענה. האם לא תדעי כי מחר חדש הוא? ובמקומנו הוא מנהג עתיק יומין כי ביום לפני ראש חדש ישא שמש בית הכנסת סל מלא מפות בכל רחוב היהודים ויתן מפות שתים לכל אשה צעירה לימים לגלם אותן, וכל רע אין בדבר הזה, ואך לחנם חרדתּ את כל החרדה הזאת”.
“אכן מה הנה מפות?” שאלה מאטהילדע בתֻמת לבה.
“הגם זאת לא תדעי?” שאל שאול. “הפלא ופלא, מה מוזרים לך מנהגי בני ישראל והליכותם בקדש! החגרות אשר בהן יחגרו ויקשרו בבית הכנסת את ספרי התורה הקדושה תקראנה מפּוֹת”.
“מה זה יפלא בעיניך, ידיד נפשי, כי נפלאו ממני מנהגי ישראל, וביתר שאת מנהגיהם והליכותם בבתי התפלה”? אמרה מאטהילדע בשפתים דלקות, ובחֻמה הרימה קולה לא כדרכה לדבר בשובה ונחת. “הלא בנות ישראל כנכריות או גם כבהמות נחשבו בעיניכם, הגברים, האם ילמדו את בנותיהם לדעת את ה' ואת תורתו? האם ילמדון לדעת את עמם ואת דתם, דת אל וחקיו? הלא כל מעשי הבנות בדת ישראל רק כמעשי הקופים, את אשר תראינה מאמותיהן ומכל הנשים הנבערות מדעת וכן תעשינה גם הן, מבלי דעת אם יסודתו בקדש או בשוא והבל? הלא גם לא יתנו להן מדרך כף רגל בבית ה' לשפוך את נפשן לפניו! וגם כי תהיינה לאנשים ותלכנה להתפלל בבית אלהים, התדענה מה שתתפללנה? הלא רק מצפצפות ומהגות כיונים, או גועות כפרות ולבּן בל ידע מה! ומה זה תתמה תמֹה כי נפלאו ממני ומוזרים לי מנהגי ישראל? חם לבי בקרבי בהגיגי זאת. אך נעזבה נא את דברינו אל אשר לא ייטיבו ולא יועילו, כי אפונה אם גם לימים יבואו ייטיב עמנו לחנך את בנותיהם על פי דרך טובה, ונשוב לדברינו הראשונים. אבל הגידה נא לי אהוב נפשי, למה לא יגלמן השמש או אנשים אחרים בבית הכנסת, כי אם יביאן להנשים הצעירות לגלמן?”
“הוי יונתי תמתי, תם לבך ולא תדעי”, ענה שאול ופניו נהרו. “יען שגם השמש בבית הכנסת אדם הוא ככל האדם, וגם אוהב כסף ככל האדם, ובמפות יש לו מוצא לכסף ושכר לפעולתו: כל אשה ואשה אשר יביא לה המפות נותנת לו מתנת יד כפי נדבת לבה, יען שמאמינות הנה אמונה אֹמֶן כי האשה אשר תגלם את המפות לא תקשה בלדתה”.
“אם כן אפוא”, אמרה מאטהילדע וצחוק נעים עבר על שפתיה, “אגבר חילי לגלם אותן היטב, עד כי פעלי ייטב בעיניו”. ובדברה חשה ותגלמן בתבונות כפיה היטב היטב, עד כי היו יפות ונחמדות לעינים, כאלו היתה מהירה במלאכה הזאת מימי ילדותה.
“אמנם אשת חיל אַת, חיתי. גם השמש גם כל הרֹאה את מלאכתך, כלם יודוךְ כי את היטבת לגלם את המפות מכל רעותיך, וכי גם בזאת אַת עלית על כלנה”, אמר שאול שבע רצון וישק לה וילך לו שמח וטוב לב, בראותו מראש אחרית דבר השמחה אשר עשה לאשתו האהובה בסתר כי קרנה תרום כבוד, וצרתה – חמותה תראה ותבוש.
לא עברו עוד רגעים אחדים ושמש בית הכנסת בא שנית לחדר מאטהילדע לקחת ממנה את המפות, וביתר שאת את מתנת ידה, והכרת פניו ענתה כי מאטהילדע, וביותר נדבת ידה הפיקה רצון ממנו. ושאול ישב בחדר אמו ובכליון עינים חכה לבוא השמש.
ויהיה אך פתֹח פתח את הדלת, ודרייזעל נחפזה לבוא לקראתו ותשאלהו במנוד ראש: “ומה?” ותפטר בשפה, לאמר: “למותר שאלתי, ידעת מראש אחרית”.
“ומה?” השיב השמש דבר במלתה על לשונו. “חי נפשי, אם יש אשת נעורים אחת בכל העיר היודעת לגלם את המפות היטב ככלתך, ונדבת ידה עברה כל משכיות לבבי, יתן ה' לי יום יום שכר אמת כהיום, ולכלתך – שנה טובה ונעימה”.
“מה זאת?” שאל שאול ויעמֵד את פניו כאלו לא ידע מאומה מכל הדברים אשר דבר השמש עם אמו.
“ראה נא”, ענה השמש, “מה הטיבה אשתך תחיה לגלם את המפות, כאלו למדה זאת מימי ילדותה”.
כשמוע שאול את דברי השמש, שש לבו ויתר ממקומו ופניו נהרו מעליצות נפשו.
“הרֹאה אַת, אמי חַיָתי?” אמר שאול בקול ענות גבורה, כי לבו היה נכון בטוח שעתה גם אמו תודנו כי לו הצדקה ולה בושת הפנים. “כי לא כצעקתך עליה כן היא; עתה הראית לדעת כי איננה רעה כאשר תדמי אַת וכי חֻקי דתנו ומנהגי ישראל אינם מוזרים לה כאשר יחשב לבבך. אמנם זאת לא ידעתי, כי היא תדע מה לעשות עם המפות”.
“חדל ממני בן לא חכם!” אמרה אמו ברגז. “אל תניא ראשי בדברי הבליך. אבני מעמסה התגלגלו מעל לבבי והררי עד מעל ראשי! הפלא ופלא! היא יודעת לגלם את המפות! חסן מלכים והון רוזנים נתנה לי, או עלי להושיבה על כסא מלכים כי ידעה לגלם המפות! במקומנו פה גם ילדה קטנה יודעת את מלאכת מחשבת הזאת. האם באמת תדמה כי בזאת אשר ידעה לגלם את המפות הגדילה לעשות ותושיבני עם מלכים לכסא? נבחר לי, לוּ לא ידעה לגלם את המפות וגלחה את שער ראשה. זכר נא אשה היתה לאיש ושערותיה על ראשה מגֻלות!”
גם זאת הפעם יצא שאול מאת פני אמו וידיו על ראשו. ותחת אשר בבואו שמח בלבו, בתקותו כי אמו תכלם מדרכה את כלתה ותשיב אל לבה להיטיב את דרכה עמה, עתה הוא שב נכלם ונעצב.
ה 🔗
ויהי באחד משבתות השנה והגביר ר' ירוחם נקרֹא נקרא לעלות לתורה ולברך את ברכת “הגומל” כחֹק לישראל הנחלץ מצרה גדולה. ר' ירוחם חלה עד למות ויחי מחליו. אסתר אשת ר' ירוחם קנתה לה מצנפת חדשה לכבוד יום השבת הזה, ליום שמחת לבה. בעת אשר ר' ירוחם ברך בעזרת האנשים את ברכת הגומל הקיפו כל הנשים למעלה בעזרת הנשים את אסתר מכל עבריה, ואשה את רעותה דחקה לברכה בברכת “תבלה ותתחדש” למצנפתה החדשה ולשמח בשמחתה, ויֵהום כל בית הכנסת לקולן. זולתי אחת מכל הנשים לא נגשה אל הגבירה אסתר ולא קמה מתחתיה, כי אם ישבה על מקומה, כאלו ברכת “הגומל” של ר' ירוחם הגביר ומצנפת החדשה של אסתר הגבירה לא נגעו אל לבה, וקול המון הנשים לא נגע לאזניה. האשה האחת הזאת היתה מאטהילדע כלת דרייזעל.
הדבר הזה הרתיח כסיר את עזרת הנשים, וכלן אמרו פה אחד שאין זה כי אם גאָה וגאון, רוע לב ועזות נמרצה. ועתה מצאו תואנה לשפוך עליה חמה אפן ומרורת פתנים אשר אצרו בקרבן וצפנו בלבבם מאז באה הנה.
“ראינה נא מה גבה לבה בשערותיה הירוקות ובמפלצתה17 הלבנה כשיד” – אמרה האלמנה חוואלע בעלת המלון, אשה כבת חמשים שנה, בעלת קומה קטנה, אבל בריאת בשר מאד, עד כי ארכה ורחבה כמעט מדה אחת להם, פניה אדומים ומלאים נקבי אבעבֻעות (פאָקען לאֶכֿער) – “תהלה לאל זה כשלשים שנה מאז שבתי בבית מלוני, שרות אין מספר דרשו לשכני, שרות יפות אשר המפלצת הזאת ביפיה לעֻמתן כהלילה לעֻמת היום, ובכל זאת לא גבה לבן, דברו וצחקו אתי כאָחות עם אחותה. הלא שמעתן את שם האלופה (גראֶפֿין) שינקיצקי, המהללה ביפיה, וביתר שאת בשערותיה הצהובות כזהב, ובכל זאת בעברה תמיד דרך העיר ולנה במלוני היתה לי כאָחות מבטן, לא שכבה, עד כי אני ידי רבדתי ערשה, ותמיד הוכיחה את נערותיה אל פניהן לאמר: ראינה, היהודית הזאת יודעת היטב מכּן לרבד ערשי. פעם אחת אמרה לי – זוכרת אני את דבריה אלה, כמו שמעתים היום, אף כי מני אז כבר חלפו הלכו להן זה שנים רבות – יראה אני לבוא למלונך עם אישי, פן תחשק נפשו בך – אני הייתי באמת יפה כלבנה – ובדברה צחקה מאד ונערותיה עמה, והיא אחזה בלֶחיִי ותלחצנה באצבעותיה לאות אהבתה אותי, והמפלצת הזאת יגבה לבה ולא תאבה לדבר עמנו”.
“היא תדמה בלבה”, ענתה חלקה אף היא, שפרה אשת הנאמן דחברה קדישה, אשה כבת ארבעים, בעלת קומה גבוהה ורזה מאד, “יען שהיא פרצה חֹק לגלות את שערות ראשה שָׂרה גדולה היא ואין ערוך לה ביפיה, על כן לא לכבוד הוא לה לאָרח לחברה עמנו; תהלה לאל, אישי אוהב אותי, אף כי אינני יפה־פיה כמוה; מי יתן והאיש אשר יוכיח ה' לבתי בלומעלע יאהב אותה כל הימים כאשר אישי אוהב אותי”.
“אם שרה גדולה היא ואנחנו נקלות בעיניה”, אמרה שיינדעל אשת ר' שעפטיל גבאי בית הכנסת, אשה כבת ששים שנה, דלה ורזה וקטנה מאד, עד כי לולא היבלת הגדולה על חוטמה, כי עתה לא נודע כי באה בבית הכנסת. “למה לה לבוא עמנו אל בית הכנסת שלנו? לא לא, דברנה, הגדנה כל מה שלבכן חפץ, ואני באחת: בכן האשם. הלא עוד בבואה בפעם הראשונה בבית הכנסת, אמרתי אני וצאָרטעל – יחיינה ה' מחליה – כי עלינו הנשים המצוה לגרש אותה מבית הכנסת, ואז לא העזה לדרוך עוד על מפתן בית הכנסת, ואתן לא שמעתן בקולנו”.
“בנו האשם?” אמרה צביה אשת ר' אליקום אחד מראשי העדה, אשה בחצי ימיה, והכרת פניה כי בעלת חמה היא. “הלא אישך הוא הגבאי, ובלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו בבית הכנסת, ומה אמר, אם גרשנוה ואת פיו לא שאלנו? הלא הוא הראש והגבאי בבית הכנסת, ולו היה המשפט לגרשנה, ולא לנו, ולמה תשיתי חטאת עלינו? המה יאכלו שום ועל אחרים יאמרו כי ריחו נודף מפיהם…”.
מי יודע עד מתי רבה את יריבה, ואולי התגלע הריב, עד כי מדבר שפתים היה לפועל כפים, לולא שסעה אותן אשה אחרת לאמר:
“למה תריבינה חנם?” אמרה גנענדיל אשת ר' חפר המלוה, אשה כבת חמשים, בריאת בשר ועזות נמרצה על פניה תלין. “אני אגיד לכן האמת – הלא תדענה אותי מני אז כי אוהבת אני להגיד לכל אדם את האמת בפניו – כלכן אשמות, כי כלכן תאהבנה חנופה ולא מצאתן את לבבכן להוכיח על דרייזעל את חרפתה – אני לא הייתי אז בבית הכנסת – ואני לא כן אנכי עמדי, חיש מהר תראינה עיניכן, כי כל אשר בלבבי אגיד לדרייזעל בפניה”. ובאמת נגשה מהר אל דרייזעל אשר עמדה על מקומה ופניה הסבה אל הקיר, בלי שפק לבלתי שמוע את שיחות הנשים ואת זעם לשונן, ותאמר לה בקול רם לאמר:
“מה היה לכלתך, דרייזעל, אלו צעדים צעדה שנים ונגשה אל אסתר לברכה? האם בזאת מעדו רגליה ונפלה ירכה? או נפלה העטרת מעל ראשה – שערותיה הירוקות?”
דרייזעל שמעה חרפתה ולא השיבה דבר, אבל נפשה דלפה מתוגה כי אותה – הנכבדה מעודה בעיני כל – תשגנה כלמות כאלה! ועליה נטל לשמוע מוסר כלמתה, ולא חנם, כי אם במשפט וצדק! היא לא יכלה לעשות שקר בנפשה לאמר, כי לא כגמולה הושב לה וכי חרפות חורפיה חנם נפלו עליה, על כן ישבה על מקומה ותדם כי נטל עליה.
בנפש דאבה ובלב מלא כעס וחמה שבה דרייזעל חיש מהר אחר תפלת המוסף הביתה, מבלי ברך כל אשה בברכת “שבת טוב”. וכאשר מודעת זאת, כי זה כבר לא דברה עם כלתה מטוב עד רע ורגלה לא דרכה גם על סף ביתה, נקל לנבון דעת כי הניחה כל חמתה ואפה בבנה, השה לעולה בעד חטאת אשתו.
“הה, שכול לנפשי!” ענתה דרייזעל ואמרה לבנה בספקה את כפיה ובהניע את ראשה. "היא תשימני גם מדון לשכנותי ותעלה חמת כל העיר עלי. אוי לי על שברי, למה חייתי עד כה לראות עמל ויגון כזה ולשמוע חרפות וגדופים כאלה! האם עלה על לבבי מעולם, או האם האמנתי אם הוגד לי, כי לי יאמרו דברים רעים כאלה, ובפני! אזני דרייזעל אשת ר' מאריוס תשמענה דברי חרפות כאלה! ועוד נטל עלי לקפוץ פי ולדֹם! ומה לעשות? ההולך יחף אל ילך על קוצים וברקנים. ומה? האם יש לי פתחון פה להשיב חורפי דבר? האם לא צדקו בדבּרן??
שאול עמד לפני אמו וראשו כפוף כאגמון, כנשפט העומד לפני שופטים קשים, וחכה את אמו עד כי כלתה את דבריה ותשב על הכסא, או אז שאל אותה בקול דממה דקה לאמר:
“מה היה אמי?”
“מה היה?” נתנה דרייזעל בקולה. “שאל נא את פי אשתך היפה־פיה ותגד לך; ואתה הגידה לי, מה לה ולאסתר אשת ירוחם כי לא ברכה אותה בלבשה מצנפת חדשה? ומה הרעה עשתה לה אסתר?”
“הזאת כל חטאתה? ובגלל הדבר הזה חרדת את כל החרדה הזאת?” שאל שאול וישא את ראשו.
“ומה לך עוד? המעט לך זאת?” קראה דרייזעל בזעף אף ותלטש עיניה לו. “התביא אתה אבנים בבית הכנסת ותשליכן על הנשים? ומי יודע, אם גם זאת לא עשתה, לולא יראה פן יסחבוה בחבלים בבית המשוגעים, היפלא מאשתך דבר לעשות?”
“אל תחשבי זאת לה לעון, אמי”, אמר שאול בקול תחנונים. “הלא נכריה היא פה במקומנו, מנהגינו והליכותינו מוזרים לה; גם איך תדע כי אסתר אשת ר' ירוחם לבשה מצנפת חדשה?”
“איך תדע?” נתנה דרייזעל עליו בקולה. “ואיך ידעו כל הנשים? האם עורת היא ועינים אין לה, כי לא תראה כל הנעשה בבית הכנסת? האם לא ראתה כי כל הנשים הולכות אליה לברכה? למה יושבת היא על מקומה כפסל וכמסכה, וכאלו נטועה היא במסמרים אל הספסל? ולמה זה תהגה ריק?”
“זאת הפעם, סלחי נא לה אמי”, דבר שאול תחנונים. “ולימים יבואו לא תשוב עוד לכסלה, אני אורה אותה את הדרך תלך בה ואת המעשה אשר תעשה, ובקולי הלא תשמע לכל אשר אני מצוה אותה”.
“לכל אשר אתה מצוה אותה! מה טוב ומה נעים!” אמרה דרייזעל בלעגי שפה.
“הלא תראי אמי חיתי”, אמר שאול בחלקת שפתים, “עוד הפעם כי תלבש אשה מצנפת חדשה או שמלה חדשה, תלך גם היא לברכה ככל הנשים ופניך לא יחוָרו עוד”.
“באשרי!” אמרה דרייזעל בלעגי שפה ותשרק ותניע ראשה. “היא תעשרני עֹשר גדול ותושיבני עם מלכים לכסא! אבני מעמסה התגלגלו מעל לבבי והררי עד מעל ראשי, כי הבטחתני זאת! אם תברך ואם תחדל, אחת היא לי, תעשה כאשר תאוה נפשה! האם תדמה באמת כי יש מתעצב אל לבו שאיננה הולכת לברכו, או ישמח כי תברכנו? מי ישים אליה לב! מה היא עֹשׂה בבית הכנסת? יושבת שמה בדד, תלטש עיניה ותביט על הכתלים, למה היא הולכת לבית הכנסת? שאר בנות הנעורים בבואן בבית הכנסת תקחנה להן תחנות וקוראות בהן בשום לב ובכונה לאזני כל, והיא מה תקרא? אוחזת את סדר התפלות בידה ותביט בו כהתרנגול בבני אדם, קולה לא ישמע וגם שפתיה אינן נעות. האם תקרא תחנות, צאינה־וראינה, או כל דבר קדש? לא, כי אם טרפי פסול, ספרי הגוי אשר דמות תבניתו תלויה על הכותל בחדרה. הה, למה לא מַתּי טרם הובלתי אותך עמה תחת החופה!”
כמרורת פתנים היתה ארוחת הצהרים בבטן שאול האמלל.
ו 🔗
בשוב שאול מקץ חדשים שנים מעיר ק… אשר נסע שם לרגל מסחרו, הביא לאשתו ספר יפה אשר קנה לה שם; הספר הזה הוא ספר תחנות, ספר תפלות ותחנונים לנשים בשפת אשכנז, אולם באותיות עבריות כספרי תחנות כל נשי העיר.
“ראי נא ידידות נפשי”, אמר שאול לאשתו, “הבאתי לך מנחה ספר תחנות, למען אשר תקראי בו בימי השבתות בשבתך בבית הכנסת”.
“אמנם למותר הוא לי ספר תחנות”, אמרה מאטהילדע וצחוק נעים עבר על שפתיה. “כי תחנות רבות נכונו יחדו על שפתי, אכן יען שמידך נִתַּן לי, ואני לעשות רצונך חפצתי, על כן אקרא בו מדי שבת בשבתו בשבתי בבית הכנסת”.
והיא גם שמרה את מוצא שפתיה: בלכתה בימי השבתות או בימי החגים לבית הכנסת לקחה עמה את ספר התחנות וקראה בו אחת או שתי תחנות; וגם אמנם למותר היה לה סדר התחנות כאשר אמרה, כי לשאת תפלה לאלהים ולשפוך מרי שיחה וכעשה לפני ה', די לה הגיון לבה, ואולי בעיר הזאת עוד לא עלתה לשמים תפלה זכה וטהורה, כתפלות האלה אשר יצאו מנפש זכה ולב טהור של האשה התמה והברה הזאת.
לתקופת שבועות אחדים ושאול ישב עם אמו בחדרה וישתעה על דבר המקנה והקנין אשר עשה בעיר ק…, ובראותו כי היא שבעת רצון ופניה נהרו, אמר בלבו, עתה עת רצון היא ועת מצוא לדבּר על מטאהילדע, אולי תשוב חמת אמי ממנה ותרפה רוחה מעליה ולא תוסיף לדאבה עוד, ויען ויאמר בקול ענות שמחת לבו לאמר:
“ראי נא אמי חיי רוחי, מה תשכיל מאטהילדע ומה תשקה לקרֹא התחנות, מה תאמרי לזאת? חי נפשי כי טובה וישרה היא מאד וכל רעה לא תמצא בה: כל חפצי תשלים וכל דבר פי קֹדש הוא לה. ראי נא, זה לא כביר הבאתי לה ספר תחנות מעיר ק… ושמעתי עליה לאמר, כי בכל בית הכנסת אין אשה אחת שוקדת לקרא תחנות כמוה”.
“באשרי, כי היא שוקדת לקרֹא תחנות! – ברוך ה' ואעשיר! אבני מעמסה התגלגלו מעל לבבי!” אמרה דרייזעל ופניה רעמו. “אם תקרא ואם תחדל, אחת היא לי! הזאת היא הראשית והאחת מכל מצות ה'? אבל שימה זאת אל לבך כי שערות ראשה גלויות; הנשמע כזאת כי אשת ישראל תעז פניה לבוא בית ה' ושערות ראשה גלויות, כבתולה אשר לא ידעה איש!? למשמע אזן הלא יחרד לב ישראל ויתר ממקומו! התדמה כי אזני אלהים חיים קשובות לקול תחנוני אשה כזאת, אשר שערות ראשה גלויות לעיני כל?”
“הי' יראה ללבב”, אמר שאול בקול דממה.
“ואת שערותיה הגלויות הכי לא יראה?” קראה דרייזעל בגרון ותלטש עיניה לו. “הלא גם את שערותיה יראה! האמינה לי כי את הכל יראה, מעיניו לא נעלם דבר!”
שאול לא ענה עוד דבר, כי ראה שתקותו מפח נפש, ואם יוסיף לדבר יוסיף לו חרון ועצב. ולמען המלט מזעם לשונה, עשה כמשפטו כל הימים בעלות עליו חמתה – יצא מחדרה, ובזאת שׂם קץ לדבריה המרים החודרים כמדקרות חרב בלבו וכמרורת פתנים בקרבו.
אבל האם לימים רבים נמלט מזעם לשונה והונח לו מעצבו ורגזו? לא, כי אם כמעט יום יום נִתַּן לה ענין לענות בו את בנה ולהכעיסו תמרורים.
חג הפורים היה הולך הלוך וקרב. ביום צום הכפורים צמה מאטהילדע ככל משפטו וחקתו, ככל שאר נשי ישראל בעיר. אבל אחר הצום הזה הלא בא יום צום עוד, הוא צום העשירי – עשרה בטבת –, את הצום הזה לא שמרה מאטהילדע ככל משפטו: היא לא צמה כל היום, כי אם עד הצהרים. אז לא דברה חמותה כל מאומה, אבל שמרה את הדבר בלבה. ובבוא יום צום אסתר, אז מצאה עת מצוא להזכיר את עון כלתה – עונה, כי לא צמה את צום העשירי. בבוא שאול אליה החדרה, דרכה את קשת לשונה דבר מר לאמר:
“הגידה נא לי בני, מה המטעמים אשר אכין לָה לצהרים? הלא צום אסתר היום –”.
“למה ירמזון מליך, אמי?” שאל שאול וישתאה לה.
“הלא נכון לבי בטוח”, אמרה דרייזעל בקול ענות עֶברה ולעג יחד, “כי אשתך הענוגה לא תלך לשמוע את המגלה בבטן רֵקה, ואם כן אפוא עלי לדעת את המטעמים אשר אכין לה לארוחת הצהרים!”
עתה הבין שאול מאד שֹׁרש דברה המר כלענה.
“הדבר הזה, אמי חיתי, יהי לך למנוחה ואל יעציב את רוחך”, חנן שאול את קולו להניח את רוח אמו. “הלא תראי כי היא תצום היום ככל נשי ישראל”.
“מי יתן כי עיני תראינה את אשר אזני שומעות”, אמרה דרייזעל ותניע ראשה. “כאשר עיני תראינה זאת גם אז יאמין לבבי”.
“יהי נא לבבך נכון בטוח, אמי”, אמר שאול בבטחה.
גם אמנם שאול לא נתעה בשוא; נפשו ידעה מאד את נפש אשתו וידע מה להגיד בשמה ומה לחדל.
“הידעת יונתי”, אמר שאול אל מטאהילדע, “הן יש אנשים אשר בעיניהם רע הדבר כי בצום העשירי לא צמת כל היום ואכלת בצהרים?”
“מאד מאד חרה לי הדבר”, אמרה מאטהילדע, “אך האמינה לי, כי לא ידעתי שירע הדבר הזה בעיניהם; כי כן צוה עלי אבי יחיה תמיד לבלתי לצום בכל הצומות כל היום, כי אם עד הצהרים, זולתי צום החמישי וצום הכפורים”.
“על החליפות לא אדבר ולא אשים לבי להן”, אמר שאול, “כי אם על העתידות: בשבוע הבא יהיה יום צום אסתר, את זאת עם לבבי להודיעך ידידות נפשי”.
“אם כן אפוא אגידה לך נאמנה כי אצום כל היום כמצֻוה, יהי לבך נכון בטוח”, אמרה מאטהילדע.
“האם לא ידעתי מראש כי תעשי זאת!” אמר שאול בקול שמחה ויחבקנה באהבה רבה. “האם הסיתני לבי בשפק אם תשלימי חפצי? הלא ידעתיךְ כי נפש יקרה אתּ, יונתי”.
בליל יום צום אסתר אחר קריאת המגלה, בשוב שאול ודרייזעל הביתה לסעד את לבם אחר הצום, אמר שאול אל אמו: “הנךְ רואָה, אמי חיי רוחי, את המטעמים אשר הכינה לה אשתי לארוחת הצהרים!”
“האם צמה?” שאלה דרייזעל ותשתאה לו, כי לא האמינה לדבריו.
“חי נפשי וחי נפשך אמי, כי צמה כל היום ככל בנות ישראל כחק וכמשפט, ואם טעמה היום כל מאומה, אחנק בפת הלחם אשר אקח ראשונה לפי”.
“האח האח!” אמרה הזקנה ותניע ראשה ושׁרקה בשפתיה. “הגדילה לעשות! באשרי, היא צמה! אבני מעמסה התגלגלו מעל לבבי! חסן מלכים נתנה לי כי צמה היום! האם לא עשתה היום גדולות ונצורות כי צמה צום אסתר, יום מימי החרף הקצרים אשר בעשות איש הנה והנה והיום איננו! לוּ התחפשה היום כדת היום בחג הפורים והמירה תמונתה בתמונת אשה יהודית – לגלח את שערות ראשה, כי עתה הטיבה לעשות מאשר צמה היום. ואם צמה האם צום צָמַתְנִי אני? לי אחת היא, אם צמה אם לא. ולמה צמה? האם תדמה כי ה' שעה אליה ואל צומה – אליה, אל אשת ישראל אשר שערות ראשה גלויות כשערות בתולה? או התדמה כי בזאת עשתה עמו חסד ועל כן יכפר לה את עון שערותיה הגלויות? לא לא, האמינה לי כי עונה לא יכֻפר לה עד עולם, גם אם תצום כל ימי חייה”.
ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה נקרו ויאתיו כמעט יום יום בכל ימי השנה. מדי יום ביומו מצאה הזקנה תנואות על כלתה להתגולל ולהתנפל עליה ולתגר בה מלחמה, מדי יום ביומו מצאה בה עונות ופשעים חדשים לשנוא אותה; ובכל עת מדי בוא בנה אליה שמח וטוב לב לבשׂרה כי כלתה תשמור את כל פקודתה ויקו לשלום, ישוב סר וזעף, ולבו נשבר ונדכה מגערת עמו וזעם לשונה על שערות אשתו הגלויות.
השערות הגלויות היו הציר אשר עליו סבבו כל דברי ריבות הזקנה, והפנה אשר עליה נוסדו כל תלונותיה וכל תנואותיה, ולא נשכחו גם רגע מלבה; ולעֻמת זאת אך בדבר הזה היה לב מאטהילדע, הרך תמיד כקנה, קשה כארז, ושאול אישה בכל תחבולותיו לא עצר כך להָרֵך את לבבה ולהפכו כי תשמע בקולו וכי תשא פניו לדבר הזה – להסיר את שערותיה מעל ראשה.
וכן מבלי אֹמץ רוח וכח לב נע ונד שאול תמיד לרוח המושל אשר עלה עליו: בעמדו לפני אמו, רוחה משלה בו ויט לבו אחריה, ובעמדו לפני אשתו, רוחה משלה בו ולבו נטה אחריה, וידיו לא עשו תושיה להוכיח ביניהן ולהשקיט הריב.
אכן לא שאול היה האחד אשר הריב בין אמו ובין אשתו נגע עד לבו, עוד נפש אחת היתה בבית אשר גם עָדיה נגע הריב; הנה היא אחותו הינדעלע הילדה החמודה, אך באחת נפלתה אחותו הינדעלע ממנו, היא לא פסחה על שתי הסעפּים כמוהו ולא נדה הנה והנה כאחיה, כי אם היא באחד: תמיד נטתה בכל לבבה ונפשה אחרי גיסתה ואחרי אמו לא נטתה.
הנה מראש, מאז אֹרשׂה מאטהילדע לשאול דבקה בה הילדה לאהבה אותה, והמלחמה אשר נלחמה אמה עם מאטהילדע אחרי היותה לאחיה לאשה – אמנם לא היתה מלחמת תנופה ולא ברעש ובתרועה, אבל בכח וחיל – הטתה את לב הילדה עוד ביתר שאת וביתר עז אחרי גיסתה. רגשי לב הילדה הטהורים והזכים מבלי פשע נחומיה נכמרו אל מאטהילדע הנפש הנענה, והמה העירו את רוחה ואת לבבה לאהבה אותה ולדבקה בה בכל נפשה, אבל היא היתה עוד צעירה לימים מהיות לאל ידה להוכיח בין המריבות. אלו היתה בכירה לימים, כי עתה עמדה לימין גיסתה ועזרה אחריה ביד רמה, גלוי לעיני אמה מבלי חת; אבל היא לא היתה כי אם ילדה בת שלש עשרה שנה, ואף כי ברוח בינתה ובטוב שכלה עלתה גם על העלמות הבכירות ממנה ימים הרבה, בכל זאת כל אדם חוו בה אך ילדה קטנה, אשר לא לה המשפט להתערב בדברי ריבות הגדולים. פעם אחת התערבה בריב, ביום חתונת אחיה, ואמה שמעה לעצתה, ועד כה תִנָחם על זאת. לא אחת ולא שתים הוכיחה אמה את זאת על פניה לאמר:
“אלו לא שמעתי אז לעצתך, כי עתה אחרת היתה היום, ורגז חדלתי! לא ידעתי נפשי, מה היה לי אז כי נואלתי להטות אזני לעצת ילדה פתיה אין לב, אין זה כי אם רוח עועים עבר עלי ויניא ראשי”. דברי תוכחות כאלה שמעה הינדעלע מפי אמה יום יום, ובפיה לא היה מענה להצדיק עצתה; כי דבריה אשר דברה אז לאמה לאמר: “אחרי החתונה תעשה מאטהילדע כל אשר תצוי אותה”; נשארו מעל, וחזיונה היה אך חזיון שקר.
ובגלל הדבר הזה נטה לבב הינדעלע מעם אמה ולא דבקה בה עוד כבימי קדם בכל אהבת נפש ילדה לאמה, עד כי בתקופת הימים היו לה פני אמה למשא, כי לא יכלה נשוא את פניה הנזעמים ואת דבריה על דבר השערות הגלויות שנואות נפשה, אשר העלתה על שפת לשונה מדי ראותה את בנה או את בתה, על כן רחקה מעל אמה. וכאשר רחקה מעל אמה, כן דבקה בגיסתה, והאהבה ביניהן הלוך הלכה וגדלה כגפן פֹּריה אשר על גל שרשיה יסֻבכו, עד כי נפשן נקשרו בעבותות אהבה נצחת, בעבותות אהבה זכה וברה כאהבת אחיות מלדה ומבטן, ואחת באחת דבקו ולא התפרדו. וכן בעצם עצבּן ורגזן ראו לעתים חיים נעימים ומאֻשרים, ונפשן שׂבעה שׂבַע שמחות ונעימות נצח. בשבתן יחד וזר לא התערב ביניהן, אז שכחו את כל אשר להן מסביב, גם תבל עם כל הבליה, חתחתיה ופרעותיה, ונפשן הגביהו עוף למריא במרום. באשר שם חדל רגז.
ז 🔗
הילדה הינדעלע הלכה הלוך וגדלה ותעל כיונק בארץ פֹריה לפני גיסתה אשר אצלה עליה מרוחה, אמריה הנעימים היו כטל אורות על תלמי לבב הילדה וכגשמי ברכה בכוס פרח שושן, ותהי לפרי תפארת אשר לא קוה איש. וגיסתה גם היא השיבה נפשה מריח הפרח הנעים הזה אשר פרח והעלה נצה נחמד לאף ותאוה לעינים – היא הילדה החמודה אשר לבבה היה פתוח לרוָחה לכל טוב. וכן התלכדו ולא התפרדו ויראו חיי רוח וענג בעצם מצולת ים הרגז והמריבה אשר סבבון במראה ולא בחידות, באמת ולא בחזון.
גם ספרי חכמה ומליצות רמות ונשגבות אשר הביאה עמה מאטהילדע מבית אביה היה להן לישועה להרים מרום את הגיוני לבבן ורוחן, וביתר שאת ספרי האיש הנעלה אשר דמות תבניתו היתה תלויה על הכותל בחדר מאטהילדע – הוא החכם הגדול והמשורר הנשגב פֿ. שיללער אשר בספריו היקרים והנעלים האיר לאייראפא ולדרים עליה18.
בספרים האלה קראה מאטהילדע תמיד באזני הילדה הינדעלע, והיא קשבה רב קשב לדברי גיסתה הנוטפים כמור משפתותיה ותבלעם כבכורה בטרם קיץ. אלו עמד איש מאחריהן וירא את המחזה הנעים הזה: אשה יפת תאר ויפת מראה צעירה לימים יושבת וקוראה בספר, וילדה יפה וחמודה לפניה, אזניה קשובות ועיניה נשואות אל אשת החן אשר תטיף עליה מלתה; תמונת שיללער אשר רוחו דובר בה ומלתו על לשונה על הכותל מעבר מזה, ותמונות רבנים יראי ה' וחרדים אל כל דבר מדברי התורה, על הכותל מעבר מזה, כי עתה חזה, כאלו שיללער יקשיב וישמע את דבריו אשר בפיה, ונהרה תופיע על פניו, בראותו כי היא תשכיל ותבין את מחשבותיו העמוקות; וכאלו גם הבנים יראי ה' אזניהם קשובות, מחרישים ומשתאים לשמוע לקח זך, מוסר השכל ומישרים, כאשר הטיפו חכמי ישראל בימי קדם וכאשר גם המה בפיהם פעמים רבות לפני קהל ועדה – אמנם באָפנים שונים – יוצאים מפי אשה, והרוח הדובר בה הוא רוח נכרי אשר לא הופיע עליו אור התורה! ־.
כן ישבו שתיהן, מאטהילדע והינדעלע, יום יום, כשעות אחדות אחרי הצהרים והגו בספרי שיללער. מאטהילדע קראה בשום לב ובמתק שפתים, והינדעלע שמעה את לקחה באזנים קשובות ויבוא כמים בקרבה וכשמן בעצמותיה.
אפס להלקח והלמודים אשר למדו מאטהילדע והינדעלע מספרי שיללער היו תוצאות שונות, ואחרת עוללו לנפש האחת מאשר עוללו לנפש השניה: מאטהילדע, מלבד שהיתה כבירה לימים מגיסתה, ולא כאשר יראה עוּל ימים יראה הבא בימים, מלבד זאת הלא מאטהילדע כבר קראה ולמדה את ספרי שיללער, לכן לא היה לה הלקח הזה, כי אם כזכרון נעים, זכרון הימים הטובים והנעימים בשבתה בבית אביה בימי בתוליה; לא כן הינדעלע הילדה, היא לא למדה ולא קראה כל מאומה בימיה המעטים, על כן התעוררה לכל רעיון ולכל מלה אשר שמעה, כי חדשות היו לה, כאשר יתעורר איש בשמעו חדשות אשר לא קוה, ועוללו פלאים לנפשה ורוחה. מאטהילדע אשר הפעולות והעלילות בחזיונות שיללער ובשירי ספוריו (באללאדען) לא חדשות היו לה, לא עוללו עוד לנפשה ברב כח, ולא התעוררה רוחה כי אם לשפתו הנשגבה והנעלה ולעָצמי (כאראקטערע) הנפשות והיצורים אשר יצר ברוחו לשחק בחזיונותיו, גם להרעיונות הנשגבים והנעלים אשר שׂם בפי יצוריו, וביותר לרוחו הכביר הרם והנשא אשר הפליא לחפש כל חדרי בטן האדם ולהוציא תעלֻמות לב אנוש לאור; לא כן הילדה הינדעלע, כל אלה נשגבו ממנה ועָמק עָמק היו ממנה לדעתם, כי אם התעוררה להפעולות והעלילות הנוראות אשר חזתה בחזיונות שיללער. לבבה פחד וחרד לחַיֵי מאריה שטוארט המלכה האֻמללה, ושטמה בכל משטמה בנפש את המלכה עליזאבעט עליזת גאותה. היא הריחה19 והתעוררה לגבורת הבתולה מארלאנס בת החיל ולרוחה האמיץ בגבורים, אבל חרה אפה בה כי לא נצרה את לבה ונפלה ביד פשעה. הינדעלע הילדה תומת הלב חשבה כי ראשית כל דבר נטל עליה לנצור את לבה מכל משמר ולא לבגד בנפשה, וכי דבר נקל הוא. – נוראות נפלאתה והִתַּמְהָה תָמְהָה על אֹמץ לב המארקיז מפאזא העשוי לבלי חת להגיד את האמת כאשר עם לבבו בפני המלך פֿיליפ העריץ והאכזר, והעירה את כל חמתה על הנסיכה עֶבָאלִי נְצֻרַת הלב כי טמנה בזנוניה שחת רשתה לדוּן קארלוס טוב הלב ותצודנו למדחפות. וביתר שאת עלץ לבה כי חזתה נקם בטוראַנְדאָט קשת הלב והאכזריה אשר בפקודתה הסירו ראשי בחורי חמד רבים מבקשי אהבתה מעליהם, אבל אחרי כן רמה עליה יד בן מלך קאלאף, ולמרות רצונה היתה לו לאשה.
הן אמנם נקל לנבון דעת כי הילדה הינדעלע בתומת לבה לא בקשה חשבונות רבים בחזיונות שיללער, ורוחה לא הלך בגדולות ונפלאות, וכל הנפשות המשחקות בהחזיונות עם כל שיחן ושיגן חשבה בלבה למעשים שהיו ולקשׁט דברי אמת, בכל זאת שׂבעה מאטהילדע שׂבע שמחות בשיחתה עמה; וביתר שאת נעים היה לה בראותה כי דברי שיללער הכו שרש בלב הילדה, אשר אמנם היתה עוד כעֶגלה לא מלֻמדה, אולם תמה וברה, נפשה ישרה בה ורוחה לא חֻבלה.
תורת שיללער והלקח אשר שמעה הינדעלע מפי מאטהילדע הרחיבו את לבבה, ומעט מעט נפקחו עיניה לראות את חיי האדם על האדמה, לא כראות אמה ועוד אחרים זולתה, ולא הלכה כבהמה בבקעה אחרי מוליכה, כי אם שׂמה לבה על דרכי האדם ותתבונן בינה בהליכות עולם.
אכן, אף כי לבה חשב אחרת מאשר חשבו כלם אשר לה מסביב, בכל זאת נצרה את לשונה ולא שלחה פיה לדבר דבר על דברי הדת ועל כל דבר קדוש, גם כל הגות לבה ומחשבותיה לא גלתה לכל איש, זולתי למאטהילדע, רק נגדה לבד היה לבבה ערום. ואף כי לפי מספר שנותיה לא היתה כי אם ילדה, בכל זאת הביאה לבב חכמה כבא בימים לנצור מכל משמר שפתיה ולשונה.
ויהי היום בשבת מאטהילדע והינדעלע יחד ושפכו את לבבן אשה לפני אחותה, חרה אף הינדעלע באמה על קשי לבה ובאחיה על רפיון רוחו ועל אשר לא יאמץ כחו לעמוד בפרץ לפני אמו בעד אשתו האהובה לו כנפשו.
“אל יחר אפך לא באמך ולא באחיך”, אמרה מאטהילדע. “שמעי נא את דברי החכם שיללער: שתים הנה ראשי כל הצדקות (טוגענדען): גדולה (גראֶססע) וטוּב (גיטע). מי יתן והתלכדו ולא יתפרדו, והיה במקום הגדולה (גראֶססע) שם גם הטוּב (גיטע), במקום הטוב, שם גם הגדולה20. חזון יקר הוא אין נפרץ לראות הגדולה והטוב שחֻברו יחדו. כי אם נתבונן אל אמך, הלא נראה כי איננה טובת לב; הן אמנם טובה היא לעֹשׂי רצונה, אבל הלזאת יקרא טוב, באמת הלא טוּבה לה לבדה; אולם לעֻמת זאת יש בה מעין גדולה, כי יש לה כח לב (כאראקטער); וכח לב לגדולה יחשב אף הוא; שנאתה הקשה וקשי רוחה לבצע את אשר החלה מבלי הנחם, תוצאות הגדולה המה; לזאת דרוש כח לב. זאת הנני מודה גם אני, אף כי אנכי המטרה לחצי שנאתה הקשה והעולה על מזבח אפה כי עז. לעֻמת זאת, אחיך איש טוב הוא מאד ובר לבב אשר כמהו יקר בבני אדם, הוא לא יעשה רע גם לזבוב המות; ובכל זאת לי היא עֹשׂה רעות רבות וגדולות, כי אין לו כח לב, רפה רוח הוא וחסרה לו הגדולה, ולמרות רצונו הוא עֹשׂה לי תמיד רעה. הטוב אשר יעשה לי בטוב לבו יאבד ברפיון רוחו. אנשים כמוהו ינודו לרוח המושל אשר תעלה עליהם ולרוח האנשים הסובבים אותם; ויען שלבו לא נכון בקרבו וינוד כקנה לכל רוח, על כן תֹעה הוא כתֹעה בתֹהו לא דרך, מבלי דעת למי הצדקה, לי או לאמו, וגם לוּ ידע, אין לו כח לב לעמוד בפרץ. לכן לא אתאונן עליו וגם חמה אין לי, כי לא אוכל לשים אשם נפשו, אך רחמי נכמרו עליו ואנוד לו, כי באמת המשפט לנוד לו מאשר לי”.
“ולבי יחזה לי”, ענתה הינדעלע פתאֹם ואמרה, “כי אחרית כל אלה יהיה שלום וטוב”.
“אם לבך יחזה לך זאת, אזי נכון לבי בטוח כי כן יהי”, אמרה מאטהילדע בנשוא עיניה למרום ותחבק את הילדה בזרועותיה. “הן כבר אמר הוא כי דבריך נאמנו מאד”.
“מי הוא? שיללער?” שאלה הינדעלע.
"הן, שיללער אמר זאת: “חזון לבנו קול אלהים הננו, לנצח לא ישלה תקות נפשנו”21.
נקל לנבון דעת מה מאד עוללו דברי שיללער הנשגבים לנפש הינדעלע, ילדה אשר מעולם לא למדה ולא קראה מאומה ואשר דרכי החיים והליכות עולם מוזרים לה; ומה נעלה ונשא היה בעיניה האיש אשר פיו ידבר חכמות ולבו יהגה תבונות כאלה! האם לא חֹזה יהּ או מלאך אלהים היה בעיניה! על כן ככלות מאטהילדע את דבריה האחרונים התפרצה הינדעלע ברב כח מבין זרועותיה ותרץ אל מטתה ובענות רוח וביראות הכבוד נשאה עיניה אל תבנית דמות האיש הגדול והדגול מרבבה אשר כבדה בלבבה כמלאך אלהים. זמן כביר עמדה תפושה ברב שרעפיה בקרבה והביטה על התמונה הזאת מבלי גרע עיניה ממנה. לולא היו האנשים אשר דמות תבניתם היתה תלויה על הכותל מנגד, רבנים יראי אלהים מאד, כי עתה בלי שפק עבר עליהם רוח קנאה לקנא בשיללער, על רחשי הכבוד אשר רחש לו לב הילדה היפה.
הינדעלע הלוך הלכה וגדלה מיום ליום, ובעזר גיסתה מאטהילדע אשר אצלה עליה מרוח בינתה הלוך הלכה וגדלה גם בכח נפשה ורוחה, כבכח בשרה וגוה. בתקופת הימים האלה היתה הילדה לעלמה משכלת רבת החן והיופי.
ח 🔗
יָמים נקפו ושנים חלפו ועמם חלפו ושֻנו מחשבות יושבי העיר ודעתם על אֹדות מאטהילדע כלת דרייזעל. אך מעטים, הרוגנים, עוד לא שקטו וידברו עליה תועה, אולם רֻבם החשו ולא פצו פיהם נגדה. הן אמנם מחשבותיהם אשר חשבו עליה בלבבם אין יודע, אך מי ישים לב אליהן, אחרי אשר להקרבות והמריבות אשר ערכו לקראתה אין זכר ויהללו את טוב לבבה ונדבת רוחה, רחמיה וחמלתה על עניים ואביונים, מִדְבָּרָהּ הנאוה עם כל איש ואיש, ענוָתה והצנע לכתה עם אלהים ואנשים; ושערותיה הגלויות לא זכרו ולא פקדו. אבל אם נחה ושקטה מהמלחמה חוצה, תחת זאת היתה לה המלחמה בבית חזקה והלוך הלכה וגברה מיום ליום; כי מלבד השערות הגלויות הועיל להותה עוד דבר חדש, הנה הוא: למאטהילדע עוד לא היה וָלָד. זה שנים לא מעטות חלפו הלכו להן מאז היתה לשאול לאשה ועוד לא היה הקשר ביניהם אמיץ וחזק, כי עוד חסר להם הדבר הטוב – פרי האהבה המדביק את האיש לאשתו עד כי יהיו לבשר אחד, יתלכדו ולא יתפרדו.
לולא מנע ה' פרי בטן ממאטהילדע, ובן נִתַּן לאישה ונכד לחמותה, כי עתה אל נכון הביא עמו גם ברכה ושלום בבית, ושלום אמת היה בינה ובין חמותה; הלא אחת משתי אלה היא, או באהבתה את נכדה תאהב גם את יוֹלַדְתּוֹ, כי הישנא איש את העץ אשר ממנו פריו נמצא? אם תשנא אֵם זקנה את אֵם הבן יקיר לה? את אֵם ילד שעשֻעיה? או בשנאתה את כלתה תשנא גם את בנה, כי איך תאהבנו ועל ברכיה תגדלנו ותשעשענו, בידעה כי שנואת נפשה היא יולדתו? אבל היאָמן כי יסֻפר שנמצאות נשים אכזריות ואבירות לב אשר המון מעיהן ורחמיהן יתאפקו אל פרי בטן בן בטנן? ואם גם אלה נמצאו, הנוכל לחמס מזמות כאלה על האשה דרייזעל, האשה יראת ה' ונדיבת הלב החוננת דלים ועֹשׂה צדקה בכל עת?
ובאמת חכתה דרייזעל בכליון עינים לראות פרי בטן לבנה לשאול; וגם דבריה אשר דברה אל בנה יעידו נאמנה, כי לבה הגה תקוה שביום הֻלדת ילד לבנה ימלאו כל מאויי נפשה. כי יום אחד בשיחתה עם בנה על דבר שערות מאטהילדע הגלויות – כל שיחתה עם בנה היתה על דבר השערות הגלויות – אמרה אליו לאמר:
“הלא תראה שאול, כי דברי יֵאָמנו, כאשר תלד אך פעם אחת, אזי בקחתה את החתולות בידה, אולתה תסור ממנה, והבליה כהבל נדף הנדף ינדפו, אז בל תשית לבה לזאת, אם על ראשה שערותיה מלדה ומבטן, או פאה נכרית. אשה בנעוריה בטרם יבוא חבל לה ובטרם היא חֹבקת בן או בת, איננה אשה היא, כי אם נערה בתולה היא בעיניה; רק בהיותה לאֵם, או אז תהיה לאשה כמשפט, גם בעיני כֹל וגם בעיניה; לקול בכי הילד וצעקתו ינוסו כל רעיוני רוח מלב האשה ותביא לבב חכמה להבין את אשר לפניה. הנני תוקעת לך כפי, כי אז תחיש אשתך ותמהר לקלע את עוּלה בערשו לְהַהְסוֹתוֹ ולהרגיעו מאשר להיטיב את שער ראשה”.
הן אמנם דרייזעל לפי מחשבותיה בדבר שערות מאטהילדע, בחשבה כי כל חפצה לגדל את שערות ראשה יסודתו בהבלי נשים: להתיפות ולהתהדר בהן, צָדקה בדברה ותזכה בשפטה, ולא לחנם חכתה בכליון עינים לראות ילד יֻלד לבנה, אולם כאשר נדע אנחנו כי מחשבות מאטהילדע בדבר שערותיה לא בהבלי נשים יסודן, כמחשבות דרייזעל, אזי מחשבותיה ותקותה הבל הנה.
אכן אם כה או כה אחת היא, אחרי ששנים רבות חלפו הלכו להן ולמאטהילדע לא היה ולד, ודרייזעל בראותה כי תוחלתה נכזבה התחמץ לבבה יתר הרבה, וחרון אפה על כלתה הלוך הלך וגדל.
“לא לא, חדשות בל תהיינה! כאשר היה כן יהיה!” אמרה דרייזעל אל בנה בזעם לשונה. “כל תקותי אבדו, נכון לבי בטוח כי עקרה היא, הן הן, עקרה היא! למה זה, הה, לא הובלתי לקבר טרם הובלתיך עמה תחת החופה והיא הובלה לביתי!”
הדברים המרים האלה היו כמרורות פתנים בקרב שאול, עוד ביתר עז, יען שלבו גם הוא רחש הדבר המר, כי גם הוא כלו עיניו מיחל לראות פרי בטן מאשתו האהובה לו. גם האהבה העזה לאשתו לא עצרה כח לעמוד לפני החצים השנונים וזקי המות – דברי אמו המרים – אשר חדרו עָמֹק עָמֹק בחדרי לבבו ויעירו חמת רוחו, אשר לפי תֹם לבו, ומבל דעת כל ערמה להסתירה בקרבו נגלתה לעיני כל, אף כי לעיני אשתו הצופיות מרחוק. למותר היה לה לחשב מחשבות רבות לדעת שרש דבר נמצא בו, אך העיפה בו עיניה ידעה פשר דבר חמת רוחו. והוא בתֻמת לבו לא כחד ממנה, ואך שאל שאלה אותו וכן התמה; הוא הגיד לה את כל לבו, אמנם בבשת פנים ובמֹרֶךְ לב, אבל בדברים נוכחים מבלי כל ערמה.
היא הזכירה לו את דברי אלקנה אשר אמר לחנה: “הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים”. וגם אמנם כשמעו את הדברים האלה חבק לה ונשק לה, אבל לא בשפתים דולקים ובחֹם האהבה כמקדם.
לב מאטהילדע רחש זאת ונפשה מרה לה. היא נחמה אותו, באמרה כי גם לחנה לא היה ולד ימים רבים, ולקץ הימים נתן לה ה' הריון ותלד בנים ובנות, ועתה הלא יש תקוה שגם אותם יברך ה' בפרי בטן.
הדברים הטובים והנחֻמים האלה החיו את רוחו ונפשו מלאה תקוה ותנחומים, אבל לא הרבה שמח בתקוה ותנחומים אלה, כי אך דרֹךְ דרכה רגלו על מפתן בית אמו, ונסו התקוה והתנחומים, ותחתם השיגוהו יגון ואנחה, עצבת לב וחמת רוח.
“הנה אחת דברתי ושתים זו השמעתיך”, אמרה לו אמו, “כי עקרה היא, הדבר כלה ונחרץ, ועקרה תהיה כל ימיה. ה' מנע ממנה ברכת פרי בטן, וצדיק הוא בדרכיו: הה, עונותינו הרבים! הנשמע כזאת שאשת ישראל תזיד להתיפות בשערותיה מלדה ומבטן ולגלותן לעיני כל!”
האשה דרייזעל המקנאה קנאת הדת בכל עָצמת כחה, ונוסף לזאת היתה גם טובת שכל וחכמת לב, ידעה מאד באש קנאתה להוכיח את בנה באותות אשר אין לנכּר כי כל תקוה מנו אבדה לראות זרע מאשתו, כל הימים אשר לא תגלח שערות ראשה. בספורים מספורים שונים על דבר מוסר ה' ותוכחתו, ידעה להתעות את בנה להאמין אמונה אֹמֶן כי בתוכחות על עון אשתו, בדבר השערות הגלויות, עצר ה' בעד רחמה. ושאול היה אֹבד עצות עד כי נבחר לו מות מחיים.
אך זאת נפלאת היתה בעיניו, כי אמו אשר עד כה כמוהו כמוה נכספה וכלתה נפשה לראות ממנו זרע והתעצבה אל לבה בראותה כי תוחלתם נכזבה, שנתה עתה את טעמה ותהי להפך, ומלבד שלא התעצבה אל לבה, כי אם עוד עלץ לבה במסתרים, זאת ראה ויבן לו.
מיום ליום הָראה לדעת כי לא שגה ברֹאה ולא נתעה בשוא, ובאותות אשר אין לנַכּר ראה כי הדבר הזה אשר יָמר את רוחו ויאדיב את נפשו ישמח את לבב אמו והיא תחשב זאת לטובה. נפלא היה הדבר הזה בעיניו ונגע עד לבבו, עד כי לא נתן דֳמי לו. לשוא העמיק מחשבות לדעת זאת, עמל היה בעיניו, ולשאל את פי אמו להגיד לו פשר הדבר לא ערב את לבו. אך אחרי אשר ימים אחדים ענה נפשו במחשבות ממחשבות שונות, והדבר הזה הציק לו, עד כי נלאה נשוא, הרהיב בנפשו עז וישאל את אמו ויאמר: “כאשר אני אחזה לי, אמי, ישמח לבבך כי מנע ה' ממני פרי בטן!” ותען ותאמר: “הן, לא אכחד ממך בני! כן הדבר, לבבי ישמח ויגיל, ואם יפלא הדבר בעיניך לא יפלא בעיני, כי אשר נעלם ממך נגלה לי; אנכי אשמח וגם נפשות אבותי הצדיקים בגן עדן תשמחנה לדבר הזה, ואקוה לה' כי יבוא יום וישמח לבך גם אתה, אז תפקחנה עיניך לראות מפעלות ה' ומה נפלאו עלילותיו על בני אדם. דרכי ה' נסתרו, והאדם מלא עון קצר עינים הוא וחסר דעת לראות ולדעת מה טוב לו ומה רע לו, ולבי נכון בטוח בה', כי הדבר הזה אשר עתה יעציב את רוחך ויאדיב את נפשך, לימים יבואו ישַמח את לבך, כי תראה לדעת שהוא לטוב לך”.
שאול לא הבין סתרי מזמות אמו ולא ידע פשר דבריה אשר דברה במליצה חידות לו, אבל לפצר בה להגיד לו חידתה, לא מצא את לבבו. קודר במצוקת לב עזב את חדר אמו כפעם בפעם.
ט 🔗
בין כה וכה נפל דבר בבית דרייזעל, אשר הטה את לבבה אליו ולא נתנה לשעות עוד בדבר כלתה ובשערותיה, כאשר עד כה. הינדעלע רבתה וגדלה, והילדה היתה לעלמה, תשע שנים חלפו הלכו להן מאז נסעה עם אחיה לשחר פני כלתו, ועתה הגיעה עִתָּהּ גם היא, עת כלולותיה. דרייזעל בראותה כי גדלה הינדעלע והיא יושבת עוד בביתה גלמודה, חרד לבבה על בתה פן תשב שוממה22 בביתה כל הימים, כדרך כל האמות הרחמניות בישראל, בראותן את בנותיהן מגֻדלות, על כן גמרה בלבה להחיש מעשה ולתתה להעלם אשר הראשון מאנשי הבינים23 יציגנו לפניה, אך אם הוא, וביותר תורתו ויחשׂ משפחתו ימצאו חן בעיניה. ולזאת לא שׂמה לבה, פן לא ימצא העלם חן בעיני בתה, בחשבה: הלא אמה אנכי ואת שלומה וטובה אני דורשת, ועתה בלי שפק הטוב בעיני ייטב גם בעיניה. וגם אמנם לפי מחשבות לבה בתור אֵם צדקה בשפטה, אבל זאת לא השיבה אל לבבה, שאף כי היא האֵם והינדעלע בתה היא, בכל זאת אין לב אחד ואין רוח אחת להנה, ולא מחשבותיה מחשבות בתה. בתה הינדעלע ישבה בחדרה שלוה ושֹׁקטת, ודאגת אמה אשר דאגה לה לא הרגיזַתה ולא נגעה אל לבה, בחשבה כי עוד לא־עת בוא, העת להרכיב אלוף לראשה, וכאשר בוא תבוא, בל תלך אחרי מחשבות אמה וחפצה כבהמה בבקעה, כי המשפט לה הוא לבחר באיש אשר עמו תראה חיים כל ימי צבאה על הארץ, וכי האיש אשר היא תבחר בו, אותו תקריב אליה ותתן את דודיה לו. ודרייזעל מבלי דעת מחשבות הינדעלע, או מבלי שום לב לדעת את מחשבותיה, עשתה כאשר זממה: חיש מהר בא אחד מאנשי הבינים – האנשים האלה מרחוק יריחו צידם – ויצג לפניה דבק טוב24, עלם משכיל בתורה וממשפחה כבודה. ודרייזעל מבלי בקש חשבנות רבים מצאה את הדבר ישר וכשר לפניה ותֵּאוֹת לדבר הזה. אבל מה נבהלה והשתוממה בגלותה את אזן הינדעלע על אדות הדבר! כי תחת אשר היתה כמבשרת טוב בעיניה ותקו כי פני הינדעלע ינהרו משמחת לבב וּתשלם תודות לה על טוּבה וחסדה עמה, תחת זאת רעמו פני הינדעלע ותעז פניה לאמר, כי זמן ינתן לה להתבונן היטב בדבר הזה, וכי אולת היא להיות נמהרה ופחזה בדבר אשר ממנה משפטה יצא, אם לשבט אם לחסד על כל ימי חייה.
(החרישי, בת סוררה! שימי מחסם לפיך!) קראה דרייזעל בזעף אף. (מה לך לבקש חשבֹנות? ומה לך להתבונן? הלא אנכי אמך, ואני כבר חשבתי והתבוננתי, ומה לך לחשב ולהתבונן? חדשות נעשו בארץ, הילדים מבקשים כי ההורים יבקשו תורה מפיהם, וכי המה יורו את ההורים את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון!)
אבל הינדעלע אשר אך לפני רגעי מספר קראה יחד עם מאטהילדע את שיר הפעמון לשיללער מפֹרָש ושום שכל, עד כי הטה את כל לבבה אליו, לא שמעה כמעט את דברי אמה וגערתה ושכחה כלה לפני מי היא עומדת, ותפושה בהגות לבה הוסיפה לקרא על פה את הדברים האלה:
"מי השם אסורים נצח על נפשהו,
"יבחן הלב מצא לו, אם הוא כלבבהוּ;
"הדמיון כוזב, טובו עדי רגע,
(הנֹחם נצח, אחריתו איד ונגע"25
מענה כזה הצית כאש חמת אמה, ותען ותאמר בקול חוצב להבות אש: “אוי לי, שְׁכֹל לנפשי! אוי לאזנים שכך שֹׁמעות! אולת והבלים אשר תקראי עמה בטרפי פסול תעניני, הבל הבלים ורעיוני רוח המה! לא מלבך יצאו הדברים האלה, כי אם ממקור משחת וממעין נרפס יצאו; אלה פרי האהבה אשר בינך ובין הארורה ימ”ש, אין אחר זולתה אשם בדבר, הן, אין אחר זולתה, אך היא לבדה שחתה את לבך וחבלה את רוחך; הה לוּ גועתי טרם הבאתיה בביתי! ומה? האם עם לבבך לשבת שוממה וגלמודה בביתי, עד כי ילבינו שערותיך, אז התבקשי כי בריאה חדשה יברא לך ה' לאיש? הן תאמרי כי רצונך להשיב אל לבך ולהתבונן, מה לך להשיב אל לבך ולהתבונן? התדמי כי לא אבינה את מחשבות הארורה הזאת בהסיתה אותך למרות את פי? היא חושבת לתת אותך לי לענין לענות בו, למען הסב את לבבי ממנה והונח לה. מָתַי ישמח בעל הגבנון, בראותו גבנון גדול מאשר לו. אבל אַת זונה פותה אין לב בל תביני זאת ותלך אחריה כשור אל טבח!"
“אל תשימי אשם נפשה, אמי”, אמרה הינדעלע בקול ענות תחנונים ואֹמץ לב יחד. הניחי לה: חי נפשי, כי היא לא דברה עמי דבר על אדות הדבר הזה. הדברים דברתי, מלבי יצאו. האמנם תדמי כי הנני ביד מאטהילדע כחמר ביד היוצר? או כי אתן לאחר זולתי לבחר לי דרכי? לא, זאת לא אעשה, לא אתן למאטהילדע גם… לא לך…"
“החרישי, שימי יד לפה, אתּ בת נעות המרדות!” נתנה דרייזעל עליה בקולה.
הינדעלע עזבה את הבית ותצא החוצה.
אז היתה מהומה גדולה בבית; דרייזעל געשה ורעשה, הינדעלע ישבה באחת מפנת הבית, ראשה הורד לארץ ופניה זועפים, שאול ישב כל היום בחדרו ולא יצא החוצה, כי ירא להֵראות את פני אמו, פן תשפך עליו זעמה. אולם לא ארכו ימי המהומה בבית; חיש מהר נחה שקטה דרייזעל ועמה כל בני הבית. וזה הדבר, כי באמת לא היה עם לבב הינדעלע לשבת שוממה בבתוליה כל הימים, כאשר חשבה דרייזעל, כי אם מאנה ללכת כבהמה בבקעה אחרי אמה ולהנתן לאיש אשר תבחר בו אמה מבלי לשאל את פיה, כאשר יֵעָשה במקומה, באמרה אחרי שהיא תראה חיים עם האיש ולא האֵם, על כן המשפט לה הוא לבחר לה איש כלבבה וכנפשה, ולאמה אין כל משפט וצדקה להתעמר בה למכרה ממכרת שפחה; אך אם האיש אשר תבחר לה אמה, ימצא חן בעיניה, כי עתה בכל אַות נפשה תתן את דודיה לו.
כידעה דרייזעל את כל זאת, נאנקה דֹם ותניע ראשה לאמר: מה השחית דור החדש את דרכו על הארץ, כי יערבו את לבם לחַות דֵע אף הם במי למאס ובמי לבחר, אבל לא דברה דבר. ובידעה את הממשלה הרבה אשר תמשל מאטהילדע ברוח הינדעלע, נתנה אל לבה לעשותה כלי למעשיה. דרייזעל צותה את שאול לדבר עם אשתו כי תשים את העבודה הזאת על שכמה לפתות את הינדעלע ולהטות את לבבה אל העלם אשר בחרה לה אמה. מאטהילדע בכל אַוַת נפשה נאותה לדבר הזה, אך אם העלם הנועד להינדעלע, לא יהיה לה למֹרת רוח. והנה לשמחת לבב דרייזעל, צלח חפצה ביד כלתה קל מהרה בלי כל טרח ועמל; הינדעלע ראתה את העלם, והוא מצא חן בעיניה ונפשה דבקה בו.
לקץ ימים אחדים נשמע קול רעש גדול בבית דרייזעל: מזל טוב! מזל טוב! וקול רעש שבר קערות וסירות, והילדה הינדעלע אשר היתה לעלמה אֹרשה והיתה לכלה לברכה ולמזל טוב.
מן היום הזה היה בית דרייזעל כסיר נפוח: כל הידים היו מלאות עבודה להכין להינדעלע בגדים, כרים וכסתות וכל הדרוש לה, וגם מאטהילדע לא ישבה בחבוק ידים ותעש בחפץ כפים, בין כה וכה חלפה הלכה לה שנה תמימה, ויום החתונה הלך הלוך וקרב. כל בית דרייזעל ואוהביה שמחו וששו לקראת בוא יום חתונת הינדעלע, וביתר שאת שאול, כי בכל העת הזאת היתה הינדעלע הציר אשר עליו סבבו כל מחשבות דרייזעל ותחדל לחשב על אֹדות מאטהילדע ושערותיה, ורָוַח לשאול והונח לו מחרון אף אמו ומזעם לשונה, ונפשו קותה כי גם לימים יבואו יונח לו מעצבו ורגזו, כי אמר, בלי שפק נחמה אמו על הרעה אשר עשתה לאשתו ורוחה רפתה מעליה, ומעתה לא תוסיף עוד להאדיב את נפשו ונפש אשתו. אבל תקותו נשארה מעל, כאשר יראה הקורא.
י 🔗
ויהי היום ושאול בא בבקר ביתה אמו, אבל מה ראו עיניו? ראה את אשר לא האמין כי סֻפר לו, וגם כי ראה בעיניו, דמה שאך התולים עמו: הלא לא חדש ולא שבת היום, כי אם יום ככל ימי השבֻע, ואמו לבשה בגדיה היקרים ומחלצותיה כבימי החג ועליה כל עדי עדיים אשר עד כה היו נחבאים בתבתה, ולא שתה עליה גם בימי שבת ומועד! מה היום מיומים!
“אתה פקחת עיניך עלי, כאלו לא ידעתני ולא ראיתני מעולם!” אמרה דרייזעל בקול ענות מהתלות וחרון יחד, בהתבוננה אליו כי הוא משתאה לה. “נפלאת היא בעיניך, כי תראני היום לבושה מחלצות ואעד עדיי, כסלון ממאיר וכקוץ מכאיב עדיי בעיניך, כאלו כבד עליך מנשוא את זהרם ואת הדרם. הנה תתמה תָמֹהַ אשר היום לבשתי מחלצות ושַתי עדיי עלי, כאשר כן לא עשיתי בכל הימים, וכאשר אדמה אני, עליך לדעת מה היום!”
“עלי לדעת מה היום?” שאל שאול ויתמה עוד יותר על דבריה אלה. “פליאה דעת מני מה היום מיומים? הלא היום הזה הוא יום ככל הימים, כיום אתמול שלשום, האין זאת?”
“אם כן אפוא, עלי להודיעך ולהגיד לך מה היום הזה”, אמרה דרייזעל. “כי לך דבר נחוץ הוא לזכור את היום הזה, לולא זכרתיו אני ולא שמרתיו בלבי, כי עתה שכחתהו, והוא חלף הלך לו מבלי שים לבך אליו, כאלו איננו נוגע לא לי ולא לך כיום אתמול וכיום שלשום…”
שאול הניע כתפיו ויאמר: “גם עתה, אמי, חידות לי דבריך, ולא אדע נפשי, אם אשמע אותם בהקיץ או בחלום חזיון לילה”.
“אמנם כן חולם אתה”, אמרה דרייזעל בלעגי שפה ובמנוד ראש. “זה עשר שנים אתה חולם חלום ועוד לא הקיצות משנתך, אולם היום אקוה כי תקיץ משנתך ולא תוסיף לחלם”.
“אנא אמי חיתי”, אמר שאול בקול תחנונים, “אל תוסיפי להציקני בדבריך החתומים והסתומים, עמל הוא בעיני לדעת פשר דבריך”.
“האם לא בינת אדם לך כי לא תבין דברי?” אמרה דרייזעל ברגז. “האם לא ידעת כי היום מלאו עשר השנים מאז הובלתיך תחת החפה? האם לא כלו היום עשר שנים? האם לא יום חתונתך היום הזה? האם לא תבין עוד את דברי?”
“ואתּ אמי, תחֹגי את היום הזה ותשמחי בו?” שאל שאול את אמו וישתאה לה.
“ומי זה זולתי יָחֹג את היום הזה?” אמרה דרייזעל. “האם אנכי לא אמך ואתה לא בני?”
“ובכל זאת חלף הלך לו היום הזה זה תשע פעמים ולא חַגֹת אותו!” אמר שאול בהניע את כתפיו.
“אולם לא כימים ההם היום הזה, בני יקירי”, אמרה דרייזעל ועל פניה הופיעה נהרה, וכצחק עבר על שפתיה. “מספר עשרה איננו לא מספר שבעה ולא מספר שמונה גם לא מספר תשעה, בתקופת שנה אחת תֵּעָשינה לעתים גדולות ונצורות, ומספר עשרה הוא מספר קדש, זה היום שקויתיו זה עשר שנים. תודות לאל כי החיני וקימני ליום הזה, בו מלאה תקותי!”
כשמוע שאול את דברי אמו הרכים והטובים, אשר כמוהם לא שמע זה עשר שנים מאז היתה לו מאטהילדע לאשה, נפל על צוארה וישק לה ויאמר בקול שמחה, ומעיניו נזלו דמעות גיל לאמר:
“מה מאֻשר אני, אמי רוח אפי, כי רך לבבך! היום הזה החייתני אמי, עתה עתה נראה חיים ואור, אחרי שנות העמל אשר בחשך ישבנו ואור החיים לא ראינו; ארוצה נא ואבשרה את מאטהילדע כי הפך לבך לאהבה אותה; לשמועה הטובה הזאת יעלץ לבבה ותגל נפשה…”
“מה תדבר, אתה בן לא חכם!” קראה דרייזעל בקצף וזעם. “מה צפון לבך משכל כי לא תבין למה ירמזון מלי! מה נבער אתה מדעת כי לא תדע פשר דבר!”
האיש השש בבקר לא עבות לקראת השמש בצאתו בעצם זהרו אחרי ימי עבים וגשם, והנה לפתע פתאם חשך ענן וערפל, קול רעם, נפץ וזרם מטרת עֹז, הלא יחרד ויבהל, כן חרד שאול ונבהל למשמע אזניו; בשמעו את הדברים האלה מפי אמו, אחרי אשר שש לבו לבשר את אשתו כי אמו השלמה לה, ויסֹג אחור צעדים אחדים נבהל ומשומם, ואמו הוסיפה ותאמר:
“זה היום שקויתי ומהולל שם ה' כי מלא את תקותי: היום תמו עשר שנים מאז היתה לאשה, והיא עד כה עקרה עודנה ולא ילדה!”
ברב כח התאמץ שאול וישאל את אמו לאמר: “אם כן אפוא לשמחה מה זה עֹשׂה? האם אֵם הבנים שמחה כי מנע אלהים פרי בטן מבן בטנה? ואַתּ תשמחי היום בכל שמחה בנפש, עד כי לבשת מחלצות ועדית עדיך כביום שמחה וגיל?!”
“אמנם כן, היום הזה לי יום שמחה וגיל!” אמרה דרייזעל. “האם לא ידעת את המשפט ואת הצדקה אשר נתּנו לך היום? האם לא תדע כי היום לך המשפט והצדקה לתת ספר כריתות להעקרה הזאת ולשלחה מעל פניך?”
“לשלחה מעל פני?! לתת לה ספר כריתות?!” קרא שאול נבהל ומשומם, ופניו חָורו כשׂיד.
“הן בני”, אמרה דרייזעל בקר רוח. “הן, לשלחה מעל פניך! מהיום הזה לך המשפט לעשות זאת”.
“מה לי המשפט”, אמר שאול, אחרי רגעים מספר בשוב רוחו אליו. “אחרי אשר לא אעשה את דבר המשפט?”
“הן עשה תעשה!” אמרה דרייזעל ותחנן קולה. “ידעתי בני, ידעתי, כי עשה תעשה. הן אני ידעתיך יתר הרבה מאשר ידעת אתה נפשך. נכון לבי בטוח בך כי לא תמרה את פי ותשמע בקולי ולטוב לך”.
באהבה רבה אחזה דרייזעל ביד בנה ובשפתים דולקים דברה אל לבו דברים טובים ונחֻמים, כיד חלקת לשונה הטובה עליה.
“אמי אמי”, שאג שאול מנהמת לבו. “השיבי אל לבך והתבונני נא, איך הקשית לשאל מעמי, איך תוכלי לדרש ממני כי אשלחה מעל פני, ואני אהבת נפש אהבנה?”
“אבל עליך המצוה לעשות זאת, בני!” אמרה דרייזעל בקול תחנונים. “הדבר הזה נטל עליך ואין לשנות, הלא ידעת בני יקירי, לולא היה הדבר נחוץ, כי עתה לא דרשתי ממך. התדמה כי הדבר הזה לי לרצון הוא? האמינה לי בני, כי גם עלי לבי דוי, גם לבי יודע מרת נפשך, ואני הלא אמך אני, ובצרתך לי צר ומכאובך מכאובי, אבל מה לעשות, אם רצון ה' הוא”.
“רצון ה' הוא?” קרא שאול בגרון. “הלא ה' הוא מקור הטוב, השלום והאהבה, ואיך זה לו לרצון להפריד בינינו אשר נפשותינו קשורות בעבותות אהבה נצחת? אמי, הגידי נא לי את האמת כאשר עם לבבך, אם גלחה את שער ראשה, האם גם אז צויתיני לשלחה מעל פני, על כי אין לה ולד? מה פשעה ומה חטאתה כי אין לה פרי בטן? האם בידה היא ללדת בנים?”
“ראה בני, איך נסכלת”, ענתה דרייזעל. “אם גלחה את שער ראשה, האם היתה עקרה? האם תדמה באמת כי גם אז מנע ה' ממנה פרי בטן? האם לא תראה עין בעין כי בתוכחות על עון שערותיה הגלויות ייסרנה ה' ולא יתן לה הריון? האם לא הגדתי לך זה ימים רבים כי יד ה' היא? ומה זה תשאלני במופלא ממך וממני? עתה הלא תבין את אשר הגדתים לך אז, כי אתה חשבת זאת לך לרעה ואלהים חשבה לך לטובה, ועל כן היום הזה לי יום ששון ושמחה”.
“ולי הפכת את היום הזה ליום יגון ואבל”, אמר שאול בקול חרד מדאבון נפש.
“נפשך מרה לך, יען כי עוד לא הקיצות כלה מחלומך אשר חלמת עד כה”, אמרה דרייזעל. “אולם אל תתעצב אל לבך, אחרי שלחך אותה ישמח לבך ותברך את ה', כי אז נראה חיים טובים ונעימים, ונסו יגון ואנחה אשר השיגונו מאז דרכה רגלה על מפתן ביתנו”.
“שמעי נא אמי”, אמר שאול באֹמץ רוח. “אחת אנכי שואל מאתך, אותה אבקש בכל לבבי ונפשי, ואַת אמי חיתי, אל תשיבי פני…”
דרייזעל לא נתנתהו לכלות את דבריו ותאמר: “אך שמע נא בקולי בדבר הזה, ואז אמלא את כל משאלותיך. גם את אגן הסהר26 אם בקשת מידי, והיה לאל ידי לתתו לך, גם אותו לא מנעתי ממך”.
“השבעי לי, אם תדברי עוד בדבר הזה, עד אחרי עבֹר חתונת הינדעלע; הלא ידעת כי נפשה קשורה בנפשה, ואם יודע הדבר להינדעלע וערבה שמחתה. אנא אמי, עשי זאת למען בתך היחידה, אם לא למעני, כי למה תשביתי את משושה ביום חתונתה וביום שמחתה לבה”.
“טוב הדבר, זאת אעשה לך, על דברתי, בני”, אמרה דרייזעל ופניה נהרו. “הן לא אדרש ממך כי תעשה זאת ברגע הזה; הפעם אודה כי צדקת בדברך, באמת טוב לחֹג ראשונה את חג חתונת הינדעלע, לבלתי העציבה ביום שמחתה. אך מה אוחיל להיום אחר החתונה!”
עתה אחרי אשר שאול הפיק רצונו מאמו, שבה נפשו למנוחתה והליכת הבית לקדמתה. דרייזעל הסירה מעליה את בגדי המחלצות והעדיים ותשב ותטמנם בתבה ותלבש בגדי חול. את כל אלה עשתה בשמחת לבב, כי עדייה ומחלצותיה אשר שתה עליה היום היו לה לישועה לעשות גדולות ונצורות.
יום חתונת הינדעלע הלך הלוך וקרב.
ברגשי לב שונים שמרו האם ובנה את יום החתונה. בלב שאול התרוצצו חושים27 שנים צוררים איש את אחיו; ובלב אמו היה להפך: שני החושים האלה אחד באחד נגשו עד כי היו לאחדים בלבה. שאול אהב את אחותו בכל לבבו ובכל נפשו, כמשפט האח לאהב את אחותו, ומה גם אחותו היחידה. ראש מאוייו היה כי יפלו לה חבלים בנעימים: איש ישר וטוב אשר יאהבנה בכל לבבו ונפשו, ובזכרו את יום חתונתה שמח לבבו ותגל נפשו, אבל בזכרו כי היום הזה יפריד בינו ובין רעיתו אהובת נפשו נהפכה לו שמחתו לאבל. ולעֻמת זה, אמו בזכרה זאת גדלה שמחתה כפלים. היא חכתה בכליון עינים ליום חתונת בתה היחידה, ליום אשר בו תובל בתה לחפה עם בחירה רצתה נפשה בו, עם עלם משכיל בתורה ונבון בדבר גם ממשפחה רמה בישראל, ועוד רחש לבה שמחת משנה, בזכרה כי חתונת בתה תרפא נגעי לבבה ומכאֹביה אשר הוכחה במו זה עשר שנים; חתונת בתר תסיר חרפתה וקלון ביתה אשר שׂמה עליה חתונת בנה ותכבד עליה כעבטיט עד היום.
בעת הזאת אשר האם ובנה, שניהם שׂבעו נדודים: האם מטוּב לב, בראותה כי קרוב היום בו תירש שמחת משנה, ובנה מכאב לב, בראותו כי קרוב יום אידו, היום אשר יפריד בינו ובין רעיתו רוחו ונשמתו, בעת הזאת ישבו מאטהילדע והינדעלע שלֵות ושקטות וכל תוגה ועצב לא הקדירו עליהן את שמש ההצלחה אשר רוחן ברא להן. מאטהילדע לא ידעה את הרעה אשר נגד פניה, גם לבה לא חזה לה הרעה הנשקפה לה; כי חמותה, אף שלבה היה נכון בטוח כי השיגה המלחמה על כלתה שנואת נפשה וכי בעוד ימים מספר ותאות לבה תנתן לה, בכל זאת הסתירה שמחתה בלבה ולא עברה על דל שפתה, כי פצתה את פיה אל בנה לבלתי דבּר בדבר הזה עד אחר חתונת בתה, ומכל משמר שמרה תמיד את מוצא שפתיה, וביתר שאת הסתירה את הדבר מהינדעלע בתה, כי ידעה את אהבתה העזה אל כלתה, ותאמר בלבה אל תדע זאת הינדעלע פן תעצב. גם שאול טוב הלב העלים את יגונו מאשתו אהובת נפשו, וגם הגה לא הוציא מפיו על דבר עָצבו ורָגזו לבלתי העציבה. וכן אפוא ישבו מאטהילדע והינדעלע שלות ושקטות במכונן, וידיהן מלאות עבודה להכין כל דבר הדרוש ליום החתונה, מבלי דעת את הסער המתחולל על ראשן, החושב לנתק את עבותות אהבתן ולהפריד ביניהן לנצח. אמנם כן על לבב מי יעלה סער חזיז ורעם ביום בהיר הוא בשחקים והשמש יוצא בגבורתו? ולהן זרחה שמש אהבתן שבעתים כאור היום. כן חלפו הלכו להן הימים בשלות השקט עד בוא יום חתונת הינדעלע.
יום החתונה בא. צלצלי עוגב וקול ששון ושמחה נשמעו בבית דרייזעל כלפני עשר שנים. הבקר חלף הלך לו בשמחה וגיל. כסא הכבוד להכלה כבר הוכן ברב פאר והדר כלפני עשר שנים, אך זאת הפעם לא ישבה עליו מאטהילדע כי אם הינדעלע. כבר נאספו המחותנים ונכבדי העיר לכסות את הכלה בצעיף, כבר פרעו הנשים את ראש הכלה ותתנה את קולן בבכי לדבר המוסר הנמרצים אשר הטיף הבדחן ר' שמעריל הנודע לתהלה, וכבר נשמעו צלצלי המספרים המועדות בידי דרייזעל אשר גם היא נאנחה דֹם לחבל את צבי תפארת ראש בתה. והנה – – –
ומה? האם אמת נכון הדבר? או רק התולים ומעשה תעתועים הוא? היאָמן כי בת תקום באמה ורוח אם זרה לפרי בטנה?
אך נסורה נא אל אספת הנשים ברחוב העיר ונשמע מה בפיהן:
“השמעתן? דרייזעל התעלפה בעת כסוי הראש, על כי הינדעלע לא נתנו לגֹז את שערות ראשה”, אמרה האחת ותניע ראשה ושרקה בשפתיה.
“גיסתה השיאתה זאת, אך היא ולא אחר”, אמרה השנית.
“לשונך אל תהגה ריק”, אמרה השלישית. “מה לה למורים להורותה את הדרך? האם אין עזרתה בה כי תבקש עזרת אחרים זולתה? אל תדאגי לה; הינדעלע היא עלמה טובת שכל ומלומדה, למותר לה מורים, היא נפשה יודעת מאד את הדרך תלך בה ואת המעשה אשר תעשה”.
“ולמה לה לעשות כמעשה גיסתה?” שאלה הרביעית. “האם גם לה שערות כירקרק חרוץ, כי תמאן לחבש על ראשה פאה נכרית שחורה? הלא שערותיה שחורות כעורב ואין שערות שחורות מהן?”
“לבך צפון משכל ובל תביני זאת”, אמרה החמישית. “היא תחשב בלבבה אם תעשה כמעשה גיסתה יחשבוה גם אותה לבת שכל כגיסתה”.
“לבת משכלת28, היה עם לבבך לאמר”, אמרה הששית.
“לו יהי כדבריך, בת משכלת”, לקחה החמישית דברים שנית. “מה אני? האם אשה מלֻמדה הנני, או אשת שכ… לא, משכלת, כי אדע את כל אלה? אך זאת אגידה לך, אחותי היקרה, הארץ נשחתה ורעה נשקפה לדת ישראל; אם בת דרייזעל תמאן לגלח את שער ראשה, הן נוכל לאמר כי תפוג תורה ועמודי הדת יתפלצו, ערו ערו עד היסוד בה”.
“הדבר הזה יוריד את דרייזעל ביגון שאולה, מפני הרעה תאסף הצדקת!” אמרה השביעית ואנחה חזקה התמלטה מקרב לבה.
“הן כלכן יחד תדברנה הבל ולשונכן תהגה ריק”, אמרה השמינית ותפטר בשפה. “אין דבר, דרייזעל חָיֹה תחיה ולא תרד ביגון שאולה, ומפני הרעה הזאת לא תאסף הצדקת, גם התורה בל תפוג ועמודי הדת לא יתפלצו; אם הינדעלע תגלח את שער ראשה ואם תחדל, בכל זאת לא תאבד תורה ודת ישראל לעולם תעמוד, תפחדנה פחד לא פחד! הלא תזכרנה, לפני עשר שנים בבוא מאטהילדע כלת דרייזעל הנה, ובלכתה בפעם הראשונה ביום השבת לבית הכנסת ושערותיה על ראשה גלויות, מה המה וזעקה כל העיר, האם כמעט לא נבקעה הארץ לקולם? האם לא בכו ולא זעקו גם אז על חורבן התורה? המעט דברו והתיעצו מה לעשות לעצור בעד הרעה? ואשר עשו, הלא תזכרנה – לא עשו מאומה; ועתה הלא אין דובר דבר ואין פוצה פה, ובכל זאת התורה מונחת על מקומה בכבודה הראשון, האין זאת? הן אתקע לכן כפי, כאשר תלך הינדעלע בגלוי ראש אך שנה אחת, אז הקולות יחדלון ואיש לא יחרץ לשונו. לכל ילֻמד האדם, ההרגל ישים גם מר למתוק, והזמן הוא רופא כל מחץ”.
אחת מהנצבות פתחה את פיה לענות, אך אחת מהן שסעה אותה בדבריה ותאמר: “נשימה קץ לדברינו, טוב ללכת אל בית החתונה – ונראה מה נעשה שמה”. על כן נלכה גם אנחנו לראות מה יעשה בבית החתונה. בהתעלף דרייזעל, הלא נקל לדעת כי סבוה כל הקרואים כדבורים ויחישו לעזרתה להשיב רוחה אליה: זה הזה עליה מים קרים וזה לחץ רקתה וחוטמה עד כי זב דם, ועוד כדומה, עד כי שב רוחה אליה. ומקץ שעה אחת או שתים שבה כלה לאיתנה הראשון. כל הקרואים ישבו דומם ורוחם נפעמה, בחשבם כי עתה יעור הסער בכחו הגדול ובידו החזקה: עתה עתה תעיר דרייזעל את כל חמתה על בתה, וביתר שאת על כלתה, ראשית חטאת לבתה ותשפוך עליה זעמה כלפני עשר שנים, ועוד ביתר שאת וביתר עז. אולם מה תמהו כלמו והשתאו, בראותם כי פחדו פחד לא היה פחד: דרייזעל לא שפכה זעמה לא על בתה ולא על כלתה, גם לא גערה בהן, אין קללה ואין צוחה כלפני עשר שנים, גם לא פצתה את פיה לדבר דבר, כי אם ישבה בשובה והשקט ותדֹם כי נטל עליה. ראתה כי רפת כח היא לעמוד לפני יד חזקה ממנה ותּכּנע תחתיה: כשל כח לבה הכביר מכח לב בתה הכביר ממנה, ורוחה הקשה רפתה מרוח בתה האמיץ, ובראותה כי לשוא תעיר כחה ותגבּר חילה, לא הוסיפה לתגר מלחמה ותכּנע תחת יד לוחמה. כן דרך כל גבורי מלחמה בראותם כי אזלת ידם להתגבר על לוחמיהם יפילו קשתם מידם ולא יוסיפו לעשות מלחמה, כי אם יתנו לעבר עליהם את מה אשר יעבר.
סדור החתונה היה כחקו וכמשפטו. אך זאת נפלאת היתה בעיני כל, בראותם כי לפני החפה חבקה ונשקה הכלה את אמה ותבך מאד, והאם, מלבד אשר לא הדפה את בת נעות המרדות וגם לא חלצה ממנה, כי אם גם היא חבקה את בתה בזרועותיה ותשק לה בכל אהבת אם רחמניה, ולא זכרה לה את כל הכעסים אשר הכעיסַתה עד כה, ומה גם עתה! בתקופת רגעים מספר נהפך כלה לב דרייזעל ותשנה את כל רוחה וטעמה! נפלאת היא! אך הוא הדבר: אמנם דרייזעל היתה משמרת מוסר הבלים, כי כן חנכוה הוריה מימי ילדותה, נוסף לזאת היתה כבירת כח לב וכל איש לא עצר כח להטותה מן הדרך אשר אחזה בה; אולם היתה גם חכמת לב וטובת לב, ובראותה כי בתה כבירת כח לב ממנה וכי אזלת ידה להכניעה מפניה, רפתה רוחה מעליה, ועלו דברים על לבה לאמר: אולי אך שקר נחלתי; גם אהבת אֵם אשר נעורה בקרבה היתה זרוע להם, ונפתולי אלהים נפתלו כלם יחד עם מוסר ההבלים אשר ישב איתן בלבה מימי נעוריה, וגם יכלו.
כלם הלכו אל החפה, גם שבו; כלם ישבו אל השלחן המלא דשן, ואחרי אכלֹה ואחרי שתֹה קמו לחול במחולות וישישו בשמחה. וכאשר רבתה המהומה ומגנת לב כל הקרואים בבקר, כן גדלה השמחה בערב ויעלזו בכל לב בבוא הכל על מקומו בשלום.
ושאול? כל העת ההיא נפעמה רוחו ולבו הגה תוגה ושמחה יחד; מאד מאד עגמה נפשו לאמו כי בפעם השנית ערבה שמחתה אשר לה כלו עיניה מיחל ונהפכה לה ליגון ומכאֹב לב אנוש מאד; כי מי כמוהו ידע את הכעס הרב אשר הכעיסַתָּה אחותו, ומה מאד האדיבה את נפשה. אולם לעֻמת זאת קותה נפשו כי זאת תהיה לו לישועה, וכי המקרה הזר הזה ישנה את חבלו וגורלו לטוב. כי באמת התוכל אמו לשית חטאת על כלתה בדבר אשר לא תשיתּ חטאת על בתה? התמצא את לבה לרדף באף את כלתה, ומה גם לגרשה מביתה, בעד עון אשר לא תחשב עון לבתה?
ולמען הניח את רוחו מהמחשבות המתרוצצות בקרבו וצוררות אשה את אחותה, התרועע בלי חמדה אל סוד המשחקים והעולזים. ואחרי אשר הגיח אל פיו כוס יין מלא, קרא את אשתו ידידות נפשו ללכת עמו במחול.
“בואי נא הֵנה, מאטהילדע מחמד עיני”, קרא בחֹם לבבו. “זה היום נגילה ונשמחה בו! לי אך אחות אחת היא, ולך אך גיסה אחת ורֵעָה אחת היא. גשי נא אלי, ידידות נפשי, אצוה את המנגנים לנגן לנו, ואנחנו נכרכר ונרקד מעט, כי עתה עת רקֹד, ננסה נא ונראה אם לא שכחנו עוד”.
בבשת פנים נגשה אליו מאטהילדע ותגד לו דברים אחדים בלט לאזנו.
הן אמנם איש לא שמע את אשר הגידה לו, בכל זאת ידעו כל העומדים עליהם שטובים ונעימים היו לו דבריה והרנינו את לבו, כי בשמעו את דבריה צהלו פניו וכל עצמותיו ששו ועלזו, עד כי מרב עליצותו לא ידע מה לעשות: פזז וכרכר בכל עז ורק כבני צאן; ובשוב נפשו למנוחתה החזיק ביד אשתו באהבה רבה ויושיבה על הספסל העומד לכל ארך הקיר וגם ישב אצלה ולא מש ממנה. וכן ישבו שניהם שִכֹרי שמחה ואהבה, עד עבֹר חצות הלילה. הוא לא שת לבו אל מחֹלות המחֹללות ולא אל שירי המשוררים, גם לא אל לצון הבדחן ר' שמעריל ושנינתו אשר מלאו פי כל הקרואים שחוק וימחאו כף, עד כי כמעט נבקע הבית לקולם; כי לבו רחש דבר טוב אשר הרנין את לבבו יתר הרבה מכל השירים והמחֹלות, גם מלצון ר' שמעריל ושנינתו; שכח תבל וחמודותיה, וכל אשר לו מסביב היו בעיניו כלא היו, ואך הוא ומאטהילדע, כאדם וחוה טרם עברו ברית, יושבים בגן עדן אשר בראה לו שמחת לבו.
למחר בבקר השכם באה דרייזעל אל מאטהילדע כלתה החדרה.
מאטהילדע נבהלה ממראה עיניה, כי זה כמה שנים לא נהיתה כזאת שחמותה תבוא אליה החדרה, ובמבוכתה לא ידעה מה לעשות ותעמוד על מקומה מבלי נוע. אכן דרייזעל נגשה אליה ומבלי דַבֵּר דָבָר חבקה אותה בזרועותיה ותנשק לה בשפתים דולקים ובאהבה עזה רגעים לא מעטים. או אז נעורה מאטהילדע ממבוכתה ותפל על צוארי חמותה ותשק לה גם היא ותבך על צוארה עוד, וגם הזקנה בכתה מאד. שאול השתאה למראה עיניו ויהי כחולם בהקיץ, עד כי לא יכל למוש ממקומו, ואך בעליצות נפש פנימה נשא עיניו ויבט אל המחזה הנעים והנחמד הזה.
“סלחי נא לי, בתי”, אמרה הזקנה בקול חרד מבכי ודמעותיה נזלו על לחייה אשר קמטו מזקן. “סלחי נא לי, כי נסכלתי וחטאתי לך הרבה מאד, שכחי עָניך אשר עֻנית ביד כסלתי; חבקיני נא ברב כח למען אדע כי סלחת לעוני; חבקי נא את אמך אשר נמצאת לך היום, אחרי אשר זה שנים הרבה רחקה מעליך ותמאס בך, לא בחטאתך ולא בפשעך. הה, שנים רבות עברו וטובי בידי זנחתי! עתה נטל עלינו למנות החסרון – חסרון הטוב אשר בכסלתי חִסרתי ממנו את נפשנו. עשר שנים משנות חיינו בידי האבדתי, על כן עלינו עתה להוקיר את כל שעה ורגע מכל יקר. ותחת אשר זה שנים רבות, ראינו אך רעה ותלאה, תחת זאת, אקוה כי נראה מהיום חיים טובים ושלמנו לנו את שנות ראינו רעה”.
“האם גם אַת יודעת זאת, אמי?” שאל שאול בקול דממה ובבשת פנים.
“מה תשאל, אם אדע?” אמרה לו אמו בקול עצב. “מה לי לדעת? הנה נפשי יודעת מאד, כי עשר שנים חטאתי חטאה גדולה; עשר שנים נסכלתי ואשגה הרבה מאד; עשר שנים חסרתי את נפשותינו מטובה; עשר שנים שנאתי את אשתך שנאה גדולה על דבר אשר לי אין כל צדקה ומשפט לחרוץ עליו משפט; ידעתי כי זדתי לשפוט אותה על דבר אשר משפטו אך לאלהים הוא ולא לאדם החולל בעון וחטא. עתה ידעתי את כל, וזאת הראני לדעת יום האתמול, אך אתמול נפקחו עיני לראות את כל אלה, גם לראות כי עד עתה הייתי אשה עורת ועינים יש”.
“אַת תאמרי אמי חיתי, כי המשפט לאלהים הוא”, אמר שאול. “והוא גם אמנם ראה וישפוט. אקוה, אך יחינו ה' ויחלימנו, כי בקרוב אַת חובקת נכד ועל ברכיך תגדלינו”.
דרייזעל פקחה עליו עיניה ותאמר: “מליצה חידות לי דבריך, ולמי ירזמון? להינדעלע?”
“לא אמי, לא להינדעלע ירזמון דברי, כי אם לאחרת הקרובה אל לבבי עוד מהינדעלע”, אמר שאול. ומאטהילדע אשר עמדה כנדהמה למשמע אזניה, הורידה את עיניה ופניה האדימו כתולע מבשת.
כשמוע דרייזעל את הדברים מפי שאול וכראותה את פני מאטהילדע, קראה בקול גדול לאמר: “גם זאת! גם זאת!” ותשא עיניה השמימה ותאמר: “במה מצאתי חן בעיניך, ה', כי עשית עמדי את החסד הגדול הזה! מה אני ומה צדקתי כי תחת מוסר ותוכחת על עוני גמלת עלי טוב וחסד! אך ידעתי ה', כי לא למעני הפלית חסדך לי, כי אם למען אבותי הצדיקים והישרים, ואך צדקתם היא שעמדה לי”.
בדבּר דרייזעל את דבריה האחרונים באה הינדעלע עם אישה החדרה. פני הינדעלע נהרו כשמש בצהרים בימי האביב ופני אישה הזהירו מזֹהר קרני עיניה המפיקות רצון ושמחת לבב.
“רב לי ה'! רב לי!” קראה דרייזעל ותנחת על הכסא כי תְקָפַתָּה שמחת לבה וכשלו רגליה. “בָני, היום ילדתיכם, היום שת לי אלהים עוד בת אחת, רב לי, אמותה הפעם!”
יא 🔗
מהיום הזה אין בית בכל העיר המלא שלום ואהבה כבית דרייזעל. דרייזעל קוראה את “הצאינה וראינה” והתחנות, ועל ידה מאטהילדע והינדעלע קוראות ספרי שיללער ושאר ספרי השכלה, ורוח קנאה לא יבוא ביניהן: האמונה לא תקנא את ההשכלה וההשכלה לא תצר את האמונה. עתה אין פוצה פה בעיר נגד מאטהילדע והינדעלע. הצעירות לימים בכל העיר למדו אל דרכיהן: שערותיהן על ראשן גלויות, גם קוראות ספרי אשכנז וספרי שפות אחרות ואין דובר דבר, ולא יחרץ להן איש את לשונו.
-
פֿֿרויליין, כאשר מן “פֿרוי” בשפת אשכנז יֵאמר: “פֿרויליין” להקטין, כן לפי דעתי נוכל לאמר גם בשפת עברית מן “אשה” “אִשָׁתון” להקטין, כמו מן “איש” “אישון” להקטין. ↩︎
-
אינהיללען, איינפאקקען, כמו “כְּבַלַע” את הקדש “במדבר ד' כ'” וע"ש באור ות"א ואצה"ש ב"ז ש' בלע. ↩︎
- המושב להכלה בעת כסות את ראשה בצעיף נקרא “כִּסֵּא הַכָּבוֹד”. ↩︎
-
מצוה היא לפרע את ראש הכלה לפני הכסוי בצעיף, וכל הנשים חפצות לזכות במצוה הגדולה הזאת. ↩︎
- דיא גילדענע יויך. ↩︎
- וויטץ. לדעתי היא ההעתקה האמתית מן השם שְׁנִינָה. ↩︎
-
לפנים בישראל בהיות התורה ראש כל חמדתם היה חוב על כל חתן לדרש דרשה בעת המשתה, וכאשר ירדה התורה ממעלתה, הערימו לבקש את הבדחן להפריע את החתן מדרשתו בשנינותיו ובמהתלותיו. ↩︎
-
הנקרא “רומפעל” ולדעתי היא מלה משֻבשת מן “רוחם שפיעל” כי השמחה והמחולות ממחרת החתונה הנה לכבוד הכלה ותהלתה, כאשר נמצאה בצניעותה, וד"ל. והמחולות בלילה לפני יום החתונה נקראו “פֿארשפיעל”. ↩︎
-
פֿעגסטער שייבען. כמו ושמתי כדכֹד שׁמשתיךָ “ישעיה נ”ד י"ג" ועיין רש"י באור ותא"ש. ↩︎
- “ראש” במקור – הערת פב"י. ↩︎
-
שפאגנונג, אונאייניגקייט, קריג. היא מלה תלמודית, ומקורה מן “חָלַק” לבם (הושע י' כ'). ↩︎
-
כאשר יאמר בלשון השזארגאן: “ער וואללט נאך איהר דיא דריטע אויג ניט אויס ווינען”. ↩︎
-
המון העם קורא ספרי חיצונים “טְרַפֵי פָּסוּל”, ולדעתי, לא כאשר ידמו רבים שהוא מן “טְרֶפָה פָּסוּל” אשר אין לו כל חבור וכונה, כי אם הוא מן “טְרַפֵי פָּסוּל”, היינו “עָלִים פְּסוּלִים” כי השם “טָרָף” נרדף לשם עָלֶה, כמו טִרְפֵי צמחה (יחזקאל י"ז ט') ועוד. ↩︎
-
וועזעכטליכעס, וויכטיגעס, בלייבענדעס, דבר נצב וקיים, כהוראת שרשו “__ש”, והוא ההפך מן הֶבֶל ושָׁוְא, אשר אין להם כל קיום, ודמה אפס ואַיִן. וע"פ הוראה הזאת יבוא השם הזה בשלום בכל המקומות בס"ק ותסור מעליו תלונת המבארים, כי הוא שם הכולל לכל דבר נכבד, נצב וקים. ↩︎
- כך במקור – הערת פב"י ↩︎
-
קאראקטער, תכונת הנפש פנימה. והוא כמו עַצְמוּת באשר ישתמשו בהאס"פ, ועיין ראב"ע על הפסוק: לא נכחד עָצְמִי ממך (תהלים קל"ט ט"ו). ↩︎
-
פֿראטצע. והוא פסל בתמונה מגאלה ואיומה מאד אשר פלצות תאחז את כל הרואה אותה. ועיין באור (מלכים ה', ט"ו י"ג) ובעלת המלון מכנה את פני מאטהילדע היפים בלשון גנאי: מִפְלֶצֶת. ↩︎
-
הקורא המבין יבין כי לא לא לפי רוחי ולא לפי רוח העת החיה הרימותי את שיללער עד למרום כאלו הוא היה ראש כל החכמים והמשוררים, כי אם לפי רוח הנפשות המשחקות בספור הזה ולפי רוח העת ההיא אשר רוח ההשכלה אך הָחֵל החלה לפעם במחנה העברים אשר בארצנו, אז אף השכלת אשכנז היתה להם לעינים, וביותר קנה שיללער את כל לבבם, עד כי היה בעיניהם כמלאך שלוח ממרום להאיר לארץ ולדרים עליה; וחזון לא יקר היה לראות צעירים לימים אשר רבים מספרי שיללער היו נכונים על שפתותיהם. הזוכרים את הימים ההם יודעים כי כנים דברי. ולא אחב"י בארצנו לבד, כי אם גם אחב"י בארץ אשכנז הוקירו ואהבו ת שיללער מאד מאד כאשר יאמר הח' ד"ר יעללעניק בספרו בהעתקת הח' לאנדוי צד _Еврйское__племя_ ↩︎
- 22. 90.Eврейкс
-
בענייסטערט געווארדען. ועי' באור ות"א על הפסוק “והריחו” (ישעיה י"ח ג') ↩︎
-
נור צווייא טוגענדען גיבט’ס. אָה, וואֶרען זיא איממער פֿעראייניגט; איממער דיא גיטע אויך גראס, איממער דיא גראֶססע אויך גוט! ↩︎
-
וואס דיא אינגערע שטיממע שפריכֿט, דאס טיישט דיא האפֿפֿענדע זעעלע ניכֿט". ↩︎
-
אים פֿערלאססענען לעדיגען שטאנדע בלייבען. היינו תהיה בתולה בלי איש כל ימיה. כמו: ותשב תמר וְשֹׁמֵמָה (שמואל ב' י"ג כ'). ועי' רד"ק שם. וכן לדעתי: כי רבים בני שׁוֹמֵמָה מבני בְעוּלָה (ישעיה ___ ח'), והעד על זה המקבילות בני בְעוּלָה, כי האשה בלי בעל, אם עוד לא ידעה איש, או ידעה ועתה אין לה, נקראה שׁוֹמֵמָה, כמו גלמודה. ↩︎
- שדכנים. ↩︎
- איינע גוטע פארטיע. ↩︎
-
“דרום פריפֿע ווער זיך עוויג בינדעט, אָב זיך דאס הערץ צום הערצען פֿינדעט! דער וואַהן איזט קורץ, דיא רייע איזט לאנג”. ↩︎
-
משל ההמון: איך וואלט דיר אלץ געבען, אפילו רעם טעללער פון היממעל (הוא כנוי לירח, כי הוא עגול כמוהו). ↩︎
-
געפֿיהלע, עמפפֿינדונג, כמו: ובעבור “חושי” בי (____ ) וע"ש תרגום ובאור ואהוצה"ש ש' “חוש” וכן הפעל ומי “יחוש” (קהלת נ' כ"ה). ↩︎
- משכלת: געבילדעטע. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות