איור בסריקה במקום 3

 

פתח דבר    🔗

דברי ימי הַסַפָּנוּת הם פּרשה ארוּכּה של סֵבל בּחיי האנוֹשיוּת, סבל מתּוֹך גבוּרה. האנשים אשר יצאוּ להתגָרוֹת בּכוֹחוֹת הטבע, השׂמים גבוּל לאדם, נידוֹנוּ לשׂאת ענשם על כּך בּחדרי־עינוּיים, אשר זה שמם: “אניוֹת!”

אכן ידעתּי כּי דברי אלה הם בּניגוּד גמוּר להלך־רוּחם של רוֹב הספרים, המסַפּרים על חיים עליזים “בּמרחבי האוֹקינוֹס”. בּרוּר לי, כּי בּספר זה הבּעתּי רגשוֹת אשר יעוֹררוּ התנגדוּת רבּה מצד אזרחים רבּים ונכבּדים. מיד יטיחוּ בּפני: וּמה בּדבר מזמוֹרי־האוֹשר וסיפּוּרי־הגבוּרה המסַפּרים תּהילוֹת אנשי־הקרבוֹת בּמלחמוֹת ימי־קדם? אוֹ כלוּם לא ראית מימיךָ אוֹתוֹ מַלָח, אשר התּוּכּי על כתפוֹ, וּבקבּוּק־המַשקה בּידוֹ, והוּא מצוֹדד בּסיפּוּריו לב המוֹנים, המצטוֹפפים סביבוֹ בּאַפלוּלית בּית־המַרזחַ? שמא תּאמר, כי אין כּל קשר בּין הסיפּוּרים המַרהיבים האלה וּבין האמת אשר בּמציאוּת, וכי חַיי המַלח מלפנים לא היוּ אלא פּרשה ארוּכּה וקשה של תּלָאוֹת ועוֹני, של רעב וצמא, של התעללוּת בּגוּפוֹ — כּלָלוֹ של דבר: מנת גיהינוֹם עלי אדמוֹת?

על זה אענה, בּנימוּס כּכל האפשר: אמנם כּן הוּא, כּך בּדיוּק היוּ פּני הדברים — מנת גיהינוֹם על פּני אדמוֹת.

וַדאי שנמצאוּ אנשים אַמיצי־לב וחסוּנים למדי, אשר היה בּכוֹחם לשׂאת בּנסיעה לקצה־עוֹלם נידח על פּני כּדוּר־הארץ שלנוּ, והם ידעוּ גם שעוֹת קצרוֹת של קוֹרת־רוּח עזה ועמוּקה. אוּלם רגעים אלה היוּ מעטים וקרוּ לעתּים רחוֹקוֹת מאוֹד.

כּי עד לימי האניה של ימינוּ, כּלוֹמר עד לראשית המאה העשׂרים, לא היוּ החיים בּאניה נאוֹתים כּלל לבני־האדם, — בּריוֹת אשר נבראוּ לפנים בּדמוּת אלוֹהים וּבצלמוֹ. אלה היוּ חיים גסים ומזוּהמים, וּגמוּלם האחרוֹן היה “שׂק ישן לתכריכים” וּצלילה לתוֹך “קבר רחב ונוֹדד”, אוֹ שאֵרית שנים עלוּבוֹת בּבית־מַחסה לעניים.

אם אמנם נמצאוּ אנשים רבּים כּל־כּך, אשר קיבּלוּ עליהם מרצוֹנם את הסכּנוֹת והטילוּ עליהם את התּעוּדה לחקוֹר את הארץ הזאת, למן שׁממַת־הקרח של הקוֹטב הצפוֹני ועד לאזוֹרים הלוֹהטים של האוֹקינוֹס השקט, הרי אין בּעוּבדה זוֹ כּל סתירה לדברים שהבּעתּי כּאן. היא משמשת רק, מצד אחד, עדוּת נהדרת לאוֹמץ־לבּם וּלכוֹח־התמדתם של האנשים המעטים, אנשי חזוֹן, אשר נדחפו לפינוֹת עוֹלם נידחוֹת בּיוֹתר, בּכוֹח דמיוֹנם חסר־המנוּחה וּבחפצם האדיר לחשׂוֹף את אשר הסתּיר האוֹפק הרחוֹק מהם, מעיניהם תּאֵבוֹת־הדעת. וּמצד שני אנוּ רוֹאים כּאן, בּצוּרה נהדרה ונעלה גם יחד, את מסירוּת הנפש הגדוֹלה, שהאדם הפּשוּט מסוּגל לה, למען האנשים הקרוֹבים לו, שהיא משכּיחה מלבּוֹ את הדאגה לשלוֹמוֹ וּלשלוָתוֹ־הוּא כּדי להשׂיג פּת בּשבילם, וּלעתּים גם משהוּ ללפּת את הפּת.

אין אני יוֹדע מה יאמרוּ לספר הזה אנשים שמוֹראֵי התּהוֹם ההוֹמיה וּבדידוּתה זרים להם. אוּלם חרד אני רק למשפּט אוֹתם האנשים, אשר יוֹדעים מנסיוֹנם ממש את פּשר הבּיטוּי המַחריד: “חיים על פּני הים”.

הנריק ווילֶם וַאן־לוּן

 

פּרק א' הֶעָרוֹת כְּלָלִיּוֹת אֲחָדוֹת    🔗

בּשחר ימי האנוֹשיוּת, בּימים שהאדם רק התחיל להתרוֹמם לאט־לאט מאוֹתה הדרגה הנמוּכה מאוֹד, כּשעדיין קשה היה להבדיל בּינוֹ וּבין שאר חיוֹת השׂדה והיער, בּאוֹתם הדוֹרוֹת הרחוֹקים עמד מעצוֹר אחד בּפני יצרי־החיה שבּאדם, – יסוֹד אחד, שכּיסה גם אז, כּבימינוּ, את חלקוֹ הגדוֹל בּיוֹתר של כּדוּר־הארץ. – אני מתכּוון למים. האדם, שבּא לעוֹלם בּלי זימים וּסנַפּירים, אנוּס היה לחשוֹב בּעת ההיא בּצער (אם לא מתּוֹך יאוּש), שבּעצם אינוֹ אלא “חית־יבּשה”. בּכוָנה איני מזכּיר כּאן כּנפים, בּדבּרי על דרגה קדוּמה זוֹ בּהתפּתחוּת האדם. אלָפים בּשנים יעברוּ עד אשר ירהיב האדם להעלוֹת בּנפשוֹ את החלוֹם הגדוֹל לההפך לצפּוֹר מלאכוּתית וּלהחל בּכיבּוּש האויר.

אכן היוּ אז המים מכשוֹל לכל מי שרצה לעבוֹר בּבּקעה, מן הקצה האחד שלה עד הקצה השני, וראה עצמוֹ עוֹמד פּתאוֹם לפני נהר אוֹ אגם הזוֹרם בּתָּוך. אמנם לא היה זה מעצוֹר שאין להתגבּר עליו. רבּים מבּעלי־החיים נחַנוּ, כּנראה, בּחוּש מיוּחד לשׂחיה. רק דוֹרי־דוֹרוֹֹת של חיים מנוּתּקים מן הטבע ודוֹרי־דוֹרוֹת נוֹספים של “התפּתחוּת”, כּפי שאנוּ קוֹראים לכך, נטלוּ מאתּנוּ, בּני־האדם כּיוֹם, אוֹתה הסגוּלה הטבעית להחזיק את עצמנוּ על פּני המים, כּשאנו מוּשלכים לתוֹכם. ואוּלם אבוֹת־אבוֹת־אבוֹתינוּ בּשחר־הימים ידעוּ את דבר “השׂחיה מאליה”, ממש כּזאב וכדוֹב וכסוּס וּשאר חיוֹת – שהיוּ אָז שוּתּפיהם לעוֹלם הזה בּתנאים שוים פּחוֹת אוֹ יוֹתר. ואם מי הנהר אוֹ האגם לא היוּ נמוּכים למדי לעברם בּרגל מחוֹף אל משנהוּ, היו עוֹשׂים דרכּם בּשׂחיה – על ידי שהיוּ מניעים את גוּפם בּמים בּעזרת ידיהם ורגליהם.

אנוּ יכוֹלים איפוֹא לאמוֹר, שגוּף האדם היה כּלי־השַיִט הקדוּם בּיוֹתר שחָצה את המים.

על ידי כך מתרחב המוּשׂג הראשוֹן של כּלי־שיִט. המלה האנגלוֹ־סַכּסית Vessel מוֹצאה מן המלה הרוֹמית Vascellum, שפּירוּשה “כּלי קטן” או “כּד” (“בּזיךְ”). והמלוֹנוֹת מפרשים: “הרי זה כּד או כּלי־קיבּוּל למשהוּ: כּלי חָלוּל העשׂוּי לשוּט על פּני המים” (בּעברית סירה, מן המלה סיר). ואוּלם האיש השׂוֹחה על פּני חלקת־מים פּתוּחה לא היה בּעצם “כּלי חלוּל העשׂוּי לשוּט על פּני המים”. הוּא גם לא הכיל בּתוֹכוֹ מאוּמה. בּשעת הדחק יכוֹל היה לשׂאת את ילדוֹ על גבּוֹ (כדרך שעוֹשׂים בּעלי־חיים רבּים, כּשהם מנַסים להמלט על ידי שׂחיה בּשעת סכּנה), ואף להעביר חלק ממטלטליו, בּקשרוֹ גם אוֹתם אל גבּוֹ. אַך לא יוֹתר מזה. כּ"כלי־שיִט" אוֹ כּבית־קיבּוּל־שט לא הגיע גוּף־האדם לגדוֹלוֹת מימיו.

בּכן, מה יכוֹל היה האדם לעשוֹת, בּחפצו האַדיר לצוּד כּלבי־ים, סוּסי־ים, לויתנים וּשאר שוֹכני־ים, אשר סיפּקוּ לוֹ לא רק מזוֹן בּלבד, כּי אם גם עוֹרוֹת לכסוֹתוֹ בּימי סַגריר, וכן גם שן יקרה, אשר עֶרכּה בּשביל האדם הקדמוֹן היתה כּערך הפּלדה בּשבילנוּ כּיוֹם? לא היתה לפניו אלא אוֹתה הדרך, שהיא אֵם כּל התקדמוּת בּעוֹלם: האדם נאלץ לפנוֹת אל שׂכלוֹ ולחבּוֹל תחבּוּלה, אשר בּעזרתה יוּכל לא רק להעביר את עצמוֹ ואת בּני־ביתוֹ בּשלוֹם על פּני המים, כּי אם גם לקחת עמוֹ את חניתוֹתיו, גרזיניו ורשתוֹת־הדיִג שלוֹ וכל שאָר המַכשירים אשר בּהם ימצא את מחיתוֹ.

אין אני מבקש לתאר את ראשית ימי האניה מתּוֹך השקפה חָמרית בּיוֹתר. אין ספק, שגם חפץ־התּגלית, השאיפה לדעת את אשר מעֵבר למים, גרמוּ בּמקצת לאוֹתה המסירוּת שהשקיע האדם בּמשך עשׂרוֹת אלפי שנים כּדי לפתּוֹר את בּעית הספּנוּת. ואוּלם מתּוֹך עיוּן שקוּד בּמאוֹרעוֹת שאֵרעוּ בּארבּעת אלפים השנים האחרוֹנוֹת, עלי להניח, בּכל זאת, כּי הסַקרנוּת וּשאיפת־ההרפּתקאוֹת תּפסוּ רק מקוֹם קטן בּין כּל המניעים שדחפוּ את האָדם לצאת לאוֹתם המַסעוֹת הנוֹאָשים, אשר ישׂאוּהוּ לפּינוֹת הנידחוֹת והעגוּמוֹת בּיוֹתר שבּירכּתי כּל שבעת הימים. המחסוֹר הפּשוּט והגדוֹל היה הגוֹרם והכּוֹח העיקרי לשנוֹת את האדם, כּי יחדל להיוֹת “בּעל־חי כּפוּת לאדמה” ויהיה ליצוּר אשר יד לו בּים כּמוֹ בּיבּשה.

מַסעי־השוֹד הביאוּ לבסוֹף את אבוֹת־אבוֹתינוּ אל אוֹתן הארצוֹת הרחוֹקוֹת, – המצוּיינוֹת בּזהבן וּבשׂמיהן, בּנשיהן המצוֹעפוֹת וּבתעלוּמוֹתיהן. אז יש אשר זוֹהר ערפילי אָפף את המַסעוֹת הללוּ, וּמעיניהם של סוֹפרי־הדוֹר ההוּא נעלמו הנימוּקים החילוֹניים המעשׂיים בּיוֹתר, אשר הניעוּ את הנוֹסעים האַמיצים הללוּ לצאת לדרכּם.

ועוֹד עלינוּ לזכּוֹר את אוֹרח־החיים בּים בּעת ההיא, שהיה סַסגוֹני מאוֹד. האניוֹת בּימים ההם היוּ יפוֹת להפליא, וחיי הקברניטים והמַלָחים היוּ מלאים על גדוֹתיהם מאוֹרעוֹת של מנוּסה מעל סף־המות והתנגשוּיוֹת הרפּתקניוֹת מוּפלאוֹת, ואין לתמוֹה אם האנשים וּספינוֹתיהם הנחמדוֹת נהפכוּ בּיד הדמיוֹן לרקמה נהדרה של מעשׂי־גבוּרה נאצלים וּמאוֹרעוֹת כּבּירים. אכן, למעשׂה, היוּ פּני הדברים אחרים, וספרי זה בּא להוֹכיח זאת.

לאָשרנוּ אין האדם רק חיה טוֹרפת בּלבד, הוּא הנהוּ גם יצוּר שנֵחַן בּשׂכל מצוּיין, המסוּגל להתפּתּחוּת שאין קץ לה. זוֹהי העוּבדה האחת רבּת־התּקוָה בּתוֹך המַערבּוֹלת האיוּמה, המכוּנה בּפינוּ בּגאוָה בּשם “התּרבּוּת החדישה שלנוּ”. וַדאי שלעוֹלם לא יוּכל האדם להשתּחרר לגמרי מיִצרי החיה שבּוֹ. עליו לאכוֹל ולשתּוֹת כּדי שיחיה. אבל אין הוּא צריך כּיוֹם להביא לוֹ את לחם יוֹמוֹ בּאוֹתן הדרכים האכזריוֹת, בּהן אָחז בּמשך דוֹרוֹת רבּים כּל־כּך, ויכוֹל הוּא לנהוֹג בּיתר אדיבוּת כּלפּי האנשים שהוּא בּא בּמַגע עמם, בּדאגוֹ לעצמוֹ ולבני בּיתוֹ.

התפּתחוּת הסַפּנוּת וּתנאי־החיים בּמרחבי הים מַראים לנוּ, מה רבּים הדברים שאפשׁר לשפּרם, אם ניגש לענין בּמידת הבנה כּלשהי. בּתקופת־חיי אני שוּפרוּ חיי המַלָח הרגיל הרבּה יוֹתר מאשר בּמשך כּל ארבּעת אלפים השנים שקדמוּ לי. אף המַסיק או השַמָן¹ הצנוּע בּיוֹתר בּאניה חי כּיום חיי נסיכים, לעוּמת חיי הקיסרים והמלכים שהפליגוּ בּימי מסעי־הצלב מונציה או גינוּאָה לארץ־הקוֹדש. המַסיק זוֹכה כּיוֹם לפּחוֹת לקצת מוֹתרוֹת וּלמידת־רוָחה כּלשהי. ואילוּ המלכים הרמים ההם לא ידעוּ אז כּל תּענוּג וּרוָחה.

אוּלם השכלוּלים הגדוֹלים שנעשׂוּ בּמשך ארבּעים השנים האחרוֹנוֹת נתאפשרוּ רק משוּם שבּמבנה האניוֹת עצמן חלה התקדמוּת עצוּמה בּיוֹתר מבּחינה טכנית, שאין עוֹד כּמעט כּל דמיוֹן בּיניהן וּבין אוֹתם בּתּי־הכּלא השטים, שהעשירוּ לאין שיעוּר אנשים מעטים מאבוֹת־אבוֹתינוּ, ואילוּ את רוֹב האנשים שעָבדו למענם, הוֹרידוּ למַדרגה של בּהמוֹת־עבוֹדה שאף אינן מקבּלוֹת מזוֹן די צרכּן.

עלינוּ להוֹדוֹת: אין לבּנוּ מתמַלא גאוָה דוקא למַראֵה כּל דבר בּיבּשה שעשׂתה המכוֹנה לבני־האדם, יוֹצריה, מיוֹם שהקים אוֹתה ג’ימס וַט על רגליה הכן, זה מאה וחמישים שנה. אכן, על פּני המים נתגלתה המכוֹנה כּידידתוֹ וּמיטיבתוֹ הגדוֹלה בּיוֹתר של האדם. ואוּלם אם יכוֹלים אנוּ לעשׂוֹת דבר־מה בּהצלחה על פּני הים, מדוּע לא נוּכל להגיע לאוֹתה מידת הצלחה גם בּיבּשה? אהה, מַרגיש אני, שאין אני צריך להרחיב את הדיבּוּר על כּך, שאם לא כן אַפליט דרשה חדשה מעטי, ואני הלא קיבּלתּי עלי לספּר על אניוֹת.

משל קדמוֹן בּשׂפתי ההוֹלנדית, שׂפת מוֹלדתּי, פּוֹנה אל המַלָחים הצוֹפים בּתקוָה לעתידם וּמעוֹרר אוֹתם לזהירוּת, שלא תּטרף ספינתם עוֹד לפני שיפליגוּ מן הנמל.

אכן, עצה טוֹבה היא – ולא רק בּשביל חבר המַלחים, כּי אם גם בּשביל כּל אחד מאתּנוּ העוֹסק בּכתיבה אוֹ בּציוּר.

וכך אנוּ אוֹמרים שלוֹם לכל התפּלספוּת וּפלפּוּל. אנוּ מניפים את מפרשׂינוּ וּמתפּללים בּענוָה לרוּח־השראה טוֹבה כּי תבוֹא. וּבזאת אנוּ מַתחילים.

 

פּרק ב' בְּרֵאשִׁית    🔗

יש אנשים שחוֹשבים כּי בּסיפּוּר דברי־הימים יש לנהוֹג כּמו בּמעשׂי־צדקה. כּשם שבּעניני צדקה נוֹהג הכּלל “עניי עירךָ קוֹדמים” כּן, סבוּרים הם, צריך ההיסטוֹריוֹן להתחיל תּמיד בּדברי ימי ארצוֹ וּמוֹלדתּוֹ.

אבל חוֹששני כּי מה שיאֶה לצדקה אינוֹ יאֶה להיסטוֹריה. וּמשוּם כּך לא אחזיק בּשיטתם של רוֹב המחַבּרים שעסקוּ בּתולדוֹת הסַפנוּת, שהם פּוֹתחים תּמיד בּמצרים וּבבל, וּמיד הם עוֹברים ליוָנים ולרוֹמאים, כּלוֹמר לאירוֹפּה מוֹלדתּם. אני אוֹליך את הקוֹרא לחלק עוֹלם אחר לגמרי, ששם נוּכל להתבּוֹנן אל הצוּרוֹת הראשוֹנוֹת, הפּשוּטוֹת בּיוֹתר, של מלאכת הסַפּנוּת.

לא אוּכל להתחיל בּאירוֹפּה גם מטעם זה, שהיא נוֹשבה על ידי בּני־האדם בּזמן מאוּחר הרבּה יוֹתר. היא היתה מכוּסה עדיין בּשכבת קרח עבה, בּוֹ בּזמן שאַסיה ואַפריקה כּבר זכוּ לאַקלים נוֹחַ יוֹתר. וּלאחר שהקרחוֹנים נסתּלקוּ לבסוֹף אל פּסגוֹת ההרים ואל אזוֹרי הקוֹטב לא שׂם המישוֹר האירוֹפּי הגדוֹל אלא מעצוֹרים מוּעטים לתנוּעת האדם. מלבד בּנהרוֹת אחדים (שאף אחד מהם לא היה גדוֹל בּיוֹתר, אם נַקבּיל אוֹתם לעוּמת נהרוֹת שבּשאר חלקי עוֹלם) יכלוּ השבטים המתפּרצים לארץ זוֹ ללכת בּרגל לכל מקוֹם. והאדם פּוֹנה למים רק בּאין לפניו כּל בּרירה אחרת.

אשר למצרים ולארם־נַהרים (מסוֹפּוֹטמיה), אין ספק שהן היוּ מרכּזי ציויליזציה² עוֹד בּימים קדוּמים מאוֹד. אוּלם תּוֹשביהן היוּ עוֹבדי־אדמה בּעיקר. הם השתּמשוּ בּנהרוֹת לצרכי השקאה. והמצרים, שהגוּ חיבּה לבניני פּירמידוֹת, למקדשים והיכלוֹת גדוֹלים, השתּמשוּ לעתּים בּנהרוֹת כּבדרכי־הוֹבלה, להעביר בּהם גוּשי־אבנים גדוֹלים מאזוֹרי ההרים דרוֹמה.

ואוּלם לתכלית זאת זקוּקים היוּ לרפסוֹדוֹת יוֹתר מאשר לספינוֹת. וכך אנוּ מתקרבים לפתרוֹן השאלה: מה היתה צוּרתם של כּלי־השיִט הקדוּמים בּיוֹתר, וכיצד נהגוּ בּהם האנשים שהיוּ נאלצים להשתּמש בּהם בּשביל לעבוֹר ממקוֹם למקוֹם על פּני חלקוֹת־מים גדוֹלוֹת?

דוֹמַני כּי יוֹדע אני מה היתה דמוּת כּלי־השיט הקדוּמים האלה, כּי בּעיני ראיתי אוֹתם בּשימוּש, בּוֹ בּמקוֹם ששם וַדאי הוּמצאוּ בּשַחַר ימי האדם. מדבריהם של חוֹקרי אוֹסטרליה הראשוֹנים ידוּע לנוּ, כּי בּזמן שהאָדם הלבן התחיל להאָחז בּיבּשת גדוֹלה זוֹ השתּמשוּ ילידי אוֹסטרליה הראשוֹנים בּסירוֹת עשׂוּיוֹת מקליפּת־עץ. הם היוּ שוֹלפים את קליפּתוֹ של איזה עץ אַדיר בּאצבּעוֹתיהם אוֹ בּסַכִּין־אבן גסה. ואז היוּ סוֹתמים את שני קצוֹתיה של רצוּעת־עץ חלוּלה זוֹ, בּחַבּרם אליה לוּחוֹת מתפּרקים, והיו יוֹשבים בּתוֹכה וּמשַטשטים עצמם להנאָתם על פּני אוֹתם השׂדוֹת מוּצפי־המים, שהיוּ משמשים להם בּית־אוֹצר לצדפים ולשאר בּריוֹת כּבדוֹת־תּנוּעה, תּוֹשבי המצוּלה המלוּחה.

[איור: סְפִינַת־מִפְרָשׂ שֶׁל גְוִינֵיאָה הַחֲדָשָׁה] עמוד 17 בספר

הם הניעוּ את ספינתם בּעזרת מקל, ואם אי־אפשר היה להשׂיגוֹ שימשוּ להם ידיהם כּמשוֹטים. ראיתי בּעיני ספינה כּזוֹ, שעוֹד השתּמשוּ בּה האנשים בּחוֹף גויניאה החדשה (מצפוֹן לאוֹסטרליה). התפּלאתי למהירוּת שאפשר להוֹליך בּה סירה לא משוּכללת כּזו על פּני המים, אף בּתנועת־ים עזה, המטלטלת את הסירה בּזעם רב כּל־כּך, שאתּה עוֹמד ותמה עליה, שאינה נהפּכת על פּיה ואינה שוֹקעת. אבל כּדבר הזה לא קרה. קלה היא למאוֹד, והיא נישׂאת בּנוֹחוּת וּנעימוּת על פּני כּל גל וגל.

אוּלם אין זוֹ הספינה הקדוּמה היחידה שנתקיימה בּקצוי־ארץ נידחים אלה. ישנן גם אחרוֹת, אף הן מענינוֹת, בּאשר הן צאצאי אוֹתם כּלי־השיט הראשוֹנים, שהאדם שלט בּהם יפה, עד כּדי להפליג בּהם אל מַטרה מסוּיימת מתּוֹך סיכּוּיים הגוּנים להגיע למקוֹם אשר אליו יחתּוֹר (באָמרי “כּלי־השיט הראשוֹנים” אין אני מתכּוון לרפסוֹדוֹת וּלסַלי־הגוֹמא המצוּפּים טיט ולאוֹתן הדוּגיוֹת בּצוּרת כּדוּר, אשר שנים־שלוֹשה אנשים יכלו לחצוֹת בּהם נהר).

עכשיו הוֹאילוּ־נא בּטוּבכם להציץ לתוֹך מַפּה של דרוֹם־אַסיה וּמַערב האוקינוּס השקט. רָאה תּראוּ כּי חלק זה של היבּשת היה וַדאי מוּצף מים בּתקוּפה קדוּמה מאוֹד בּדברי ימי העוֹלם, ורק החלקים הגבוֹהים בּיוֹתר של יבּשת קדוּמה זוֹ בּלטוּ מעל פּני האוֹקינוֹס. חלקים גבוֹהים אלה לא היוּ רק פּסגוֹת־הרים מוּעטוֹת מבוּדדוֹת כּמו בּשאר מקוֹמוֹת בּאוֹקינוֹס השקט. אלה היוּ כּברוֹת־ארץ רחבוֹת־ידים, כּמוֹ בּוֹרנֵיאוֹ וסוּמַטרה וגויניאה החדשה, כּמו צֶלֶבֶּס ויַוָה ואוֹסטרליה, – כּוּלם שטחים גדוֹלים, וּמהם גדוֹלים כּל־כּך, עד שלעתּים אנוּ שוֹאלים את עצמנוּ, אם עלינוּ לחשבם כּאיים אוֹ כּיבּשוֹת בּפני עצמן.

[איור: הַסִּירָה הַכְּפוּלָה] עמוד 19

אפשר שהארצוֹת האלוּ היוּ כּבר מיוּשבוֹת בּזמן שבּאוּ השטפוֹנוֹת והבדילוּ אוֹתן משאר אַסיה; אבל אין זה מתקבּל על הדעת. נראה הדבר, שהתּוֹשבים הגיעוּ לכאן בּדרך הים; וּמכּיוָן שאין אדם יכוֹל לעבוֹר בּשׂחיה מרחק של מאתים אוֹ שלוֹש מאוֹת מילין (וּבמקרים אחדים גם שלוֹשת אלפים מיל), הרי וַדאי שעשׂוּ דרכּם בּספינה.

כּיצד? – בּכוֹחה של אַמצאה קטנה מוּפלאה. זוֹ היתה קוֹרת־עץ ארוּכּה וצרה, לעתִים חלק של גזע־עץ, שהיוּ מחַבּרים אל ספינתם בּצדה, כדי שתּשוּט בקו מַקבּיל לספינה, בּמרחק חמש אוֹ שש רגלים ממנה.

על ידי תּחבּוּלה פּשוּטה זוֹ שינוּ את סירוֹתיהם, המתהפּכוֹת על נקלה, ועשׂוּ אוֹתן “סירוֹת־שלוּחוֹת” (outrigger) שכּמעט אינן עלוּלוֹת לטבּוֹע כּלל, וּביד מַלָח מוּמחה תּוּכלנה להתגבּר גם על גלי ים סוֹער אשר יפּילו ויהפכוּ כּל כּלי־שיט קל אחר.

אני מוֹסיף וּמַדגיש: “בּיד מַלָח מוּמחה”. כּי אם תּפּוֹל סירה כּזאת בּיד לא־יוּצלח, אין בּה עוֹד כּל בּטחוֹן. אם אין אתּה יוֹדע לנהוֹג “פּירוֹגָה” שכּזוֹ (שם עתּיק מקוּבּל בּאיי הוֹדוּ המַערבית), מיד תּמצא עצמךָ שרוּי בּמים. אבל משעה שלמדתּ לשלוֹט בּה, הרי אַתּה יוֹשב בּה בּבטחוֹן גמוּר כּאֶסקימוֹס בּ"קַיַק"³ שלוֹ. כּי קוֹרת־עץ מַקבּילה זוֹ שוֹמרת על שיווּי המשקל וּמוֹנעת את סירתךָ מהתהפּך, אף בּים סוֹער מאוֹד. אם אתּה רוֹצה להגיע לנוֹחוּת בּת מאה אחוּז יכוֹל אתּה לצרף סירה שניה כּזוֹ מצד שני. אוּלם ילידי האוֹקינוֹס השקט וּקבוּצת האִיים המַלָיים משתּמשים לעתּים רחוֹקוֹת בּשתּים. דוֹמה, שהקוֹרה האחת, שהם מצרפים לסירה, נוֹתנת להם את כּל הבּטחון הדרוּש, וּבתיקוּן זה ירהיבוּ עוֹז להפליג בּים סוֹער, שכּל כּלי־‏שיט רגיל היה נהפּך בּוֹ מיד כּקליפּת־אגוֹז שהוּשלכה לתוֹך אֶשד ניאגָרה.

ואוּלם לעוֹלם אי־אפשר היה לעבוֹר בּסירוֹת פּשוּטות את המרחק בּין האיים בּימה של יוָה ושל בַּנדה וּבים־האַלמוּגים, וּלבסוֹף את המרחקים שבּאוֹקינוֹס השקט, – וּתהא מידת בּטיחוּתן של הסירוֹת הללוּ, מבּחינת הכּוֹשר להפליג בּים בּכלל, כּכל אשר תּהיה. איי הוָאִי רחוֹקים יוֹתר מכּדי 2000 מיל משכניהם הקרוֹבים בּיוֹתר ממַערב אוֹ מדרוֹם. ניוּ־זילנד רחוֹקה מרחק של כּמה אלפים מילין מאיי קוּק, ואף בּאנית־קיטוֹר תּעשׂה את הדרך בּין איי טַהִיטי אל ה"הֶבּרידים החדשים" בּמשך שבוּעים כּמעט. ואף־על־פּי־כן עוּבדה קיימת היא, שעוֹד ימים רבּים לפני שחָלם קוֹלוּמבּוּס לחֲצוֹת את האוֹקינוֹס נמצאוּ אנשים בּחלק המזרחי של האוֹקינוֹס השקט, שגילוּ ואיכלסוּ את האיים בּחלקם המערבי.

לוּ היוּ לפנינוּ רק מקרים בּוֹדדים מוּעטים, – למשל, לוּ היינוּ חוֹקרים רק בּשאלת איי הוָאִי בּלבד, אשר אחרי שנוֹשבוּ בּזמן מן הזמנים אָבד להם כּל קשר עם שאר העוֹלם, – יכוֹלים היינוּ להניח, שקצת אניוֹת, שהוּדחוּ מכּיווּנן בּכוֹחם של זרמי־הים אוֹ של סוּפוֹת, הגיעוּ לבסוף אל חוֹפים לא־נוֹדעים אלה, ואנשיהם השתּקעוּ שם לעוֹלמים.

ואוּלם ניוּ־זילנד ואיי־הוָָאִי הן תּוֹפעוֹת יוֹצאוֹת מן הכּלל, והיוּ טעמים מיוּחדים לבידוּדן. ואילוּ שאָר האיים, כיוָן שהתחילה בּיניהם תּנוּעת מסחר וּרכוּלה, פּשיטה ושוֹד־ים, שוּב לא פּסקה עוֹד; והרי זה מעיד בּרוּר, שתוֹשביהן המציאוּ וַדאי כּלי־שיט, אשר בּכוֹחוֹ להלך ברוּחוֹת הקשים של אוֹקינוֹס זה, שאין השם “שקט” הוֹלם אוֹתוֹ כּלל וּכלל.

ואף אמנם התקיימוּ אניוֹת כּאלה עד לפני זמן קצר מאוֹד. עכשיו, שהציויליזציה הקדוּמה של שבטי הפּוֹלינזים נחרבה כּליל, הגיעוּ ילידי־המקוֹם למַדרגה כּזוֹ של אדישוּת ורישוּל, שאין הם נוֹתנים לבּם עוֹד לא לדיִג ולא לשיִט. כּביכוֹל סבוּרים הם: האיש הלבן גרם לחוּרבּנם, ידאג איפוֹא האיש הלבן למַאכלם וּלבוּשם. וכי למה ייגע אדם לדוּג דגים, אם בּחנוּת שבכּפר אפשר לקנוֹת דגי־לָכיס של אַלַסקה שמוּרים בּקוּפסאוֹת, בּזיל־הזוֹל? וכך הוֹלכת וּקרוֹבה שעתן של “סירוֹת־שלוּחוֹת” אלוּ – וביחוּד הסירוֹת הגדוֹלוֹת הכּפוּלוֹת (כּלוֹמר, שתּי סירוֹת מחוּבּרוֹת זוֹ לזוֹ) – לעבוֹר מן העוֹלם, בּלתּי אם ימָצא איזה מוּזיאוֹן, ההוֹגה עוֹד רגש־כּבוֹד כּלשהו לעבר, ויקנה אוֹתן.

אוּלם פּה ושם, בּין קבוּצוֹת־האיים הנידחוֹת בּיוֹתר, עוֹד אפשר לחקוֹר אוֹתן כּמוֹ שהן, במקוֹרן. והן נראוֹת לי כּאילוּ שׂרידים הם מאוֹתם כּלי־השיט הראשוֹנים הראוּיים בּאמת לשם “ראשוֹנים”. וַדאי אפשר לערער על כּך ולאמוֹר, שהרפסוֹדוֹת קדמוּ לכל סוּגי הסירוֹת. ואין ספק שטענה זוֹ – אמת בּה. ואוּלם רפסוֹדה, אף שהיא איזה גוּף הנישׂא על פּני המים, אינה, בּכל זאת, ספינה לפי מוּשׂגינוּ אנוּ. כּי ספינה, לפי הגדרת המילוֹן, “כּלי העשׂוּי לשיט”, ואין הגדרה זוֹ הוֹלמת את הרפסוֹדה. אָמנם אפשר לעבוֹר בּה נהרוֹת קלים כּמוֹ הרַין אוֹ הרוֹנה, אבל בּים היא כּבדת־תּנוּעה כּתנין מת.

[איור: הַפּוֹלִינֶזִים הָיוּ מַפְלִיגִים עַל פְּנֵי הָאוֹקְיָנוֹס בְּקַו אָרֹךְ, כְּדֵי לְהַצְלִיחַ יוֹתֵר בְּגִלּוּי אֲרָצוֹת]עמוד 23

לא כן סירוֹת וסירוֹת־שלוּחוֹת, שאפשר להשיטן בּעזרת משוֹטים מוּעטים. יתר על כּן, אפשר להניען בּעזרת מפרשׂ. אינני מתכּוון לאמור בּזה, שאפשר לצייד אוֹתן בּמערכת־החיבּל⁴ המוּרכּבת של בַּרקה אוֹ בּריגַנְטינה⁵. אוּלם אפשר לקחת כּמה עוֹרוֹת מיוּבּשים, אוֹ פּיסת־כּוּתנה מרוּבּעת, אוֹ גם פּיסת־ מַחצלת, לחבּר יריעה כּזוֹ אל קוֹרת־עֵרב וּלתה בּראש כּלוֹנס מאוּנך, המהוּדק היטב, ככל האפשר, אל קרקעית הסירה, וּמין מפרשׂ כּזה יקלוֹט רוּח למַדי בּשביל להניע את הספינה לעברוֹ של הרוּח. היא תּתקדם אמנם לאט־לאט, וּבכל זאת הלוֹך תּלך הספינה מכוּונת לפי רצוֹנךָ במגמה מסוּיימת, ואילוּ רפסוֹדה מסוּגלת לכך רק בּמקרים יוֹצאים מן הכּלל.

יכוֹל הייתי להוֹסיף כּאן עוֹד הרבּה בּנוֹגע לצוּרוֹת השיִט בּאוֹקינוֹס השקט, אבל אחסוֹך את דברי לאחר־כּך. על כּל פּנים ה"סירוֹת־השלוּחוֹת" והסירוֹת הכּפוּלוֹת הוֹלכוֹת ונעלמוֹת מהר מעל פּני האָרץ. תּרבּוּת העוֹלם הפּוֹלינזי התמוֹטטה בּמהירוּת רבּה כּל־כּך, לאחר שבּאה בּמגע עם צייד־התּנינים, שוֹלה־הפּנינים והמיסיוֹנר, שאנוּ יוֹדעים על ראשית התפּתחוּתה פּחוֹת משאנוּ יוֹדעים על איזה חלק־עוֹלם אחר שהוּא. וכאן רוֹאה אני לי לחוֹבה לחזוֹר שוּב על הדברים שכּתבתּי בּראשית הפּרק הזה – שאני לבדי אחראי להנחה בּדבר המקוֹם שעמדה שם ערשׂ־ספינוֹתינוּ, שלפי דעתי עלינוּ לבקש אוֹתוֹ אי־שם לאוֹרך חוֹפה הדרוֹמי־מזרחי של אַסיה וּבין איי מַליה וּפוֹלינזיה, ולאו דוקא לאוֹרך חוֹפי הנילוּס והים התּיכוֹן.

אוּלם גם אם שגיתי, גם אם עלינוּ לבקש את ראשית הספּנוּת והשיִט לא בּין עמי דרוֹם־מזרח אַסיה, הרי על כּל פּנים הדבר הוֹלך ומתבּרר, יוֹתר ויוֹתר, שאף הסינים ידעוּ לשוּט בּאוֹקינוֹס, ימים רבּים לפני שידעוּ זאת אבוֹת־אבוֹתינו. אפשר שהג’וֹנקה⁶ הסינית לא תיראה בּיוֹתר כּספינה בּעינינוּ, ואף־על־פּי־‏כן מסוּגל האיש הסיני להפליג למַסע מסביב לעוֹלם בּאחד מכּלי־השיט האלה, המשוּנים־למראה והכּבדים מפּנים, המצוּיידים מחצלוֹת בּמקום מפרשׂים רגילים, ולא עוֹד אלא שיעשׂה דרכּוֹ בּבטחון וּבמידת נוֹחוּת המתקבּלת על הדעת. מַרקוֹ פּוֹלוֹ⁷ הכּיר את הספינוֹת האלוּ היטב. אוּלם כּאשר סיפּר לבני־דוֹרוֹ אחרי בּיקוּרוֹ הממוּשך בּמזרח, כּי הג’וּנקוֹת הסיניוֹת הן מכּל הבּחינוֹת טוֹבוֹת יוֹתר למַסע בּים מאשר הספינוֹת הונציאַניוֹת של המאה השלוֹש־עשׂרה, עוֹרר המסכּן רק צחוֹק ולעג לסיפּוּרי־"הבּדים" שלוֹ. וּכשהוסיף וסיפּר כּי אוֹתן הג’וֹנקוֹת מאוּוררוֹת יוֹתר מן הספינה האירוֹפּית, וגם קל יוֹתר לנקוֹתן, ולבסוֹף, כאשר סיפּר עוֹד, כּי יש להן “תּאים אטוּמים בּפני מים מפּנים וּמאָחוֹר, – מה שמוֹנע אוֹתן למעשׂה מטביעה”, – קנה לוֹ על ידי כך שם של שקרן תּמוּה, אשר נקבּע לדוֹרוֹת, וּבדמוּת זו חי ימים רבּים בּדמיוֹנוֹ של העם, עד שבּאוּ החקירוֹת של ימינוּ וגילוּ כּי אמנם הצדק עמוֹ בּכל פּרט וּפרט.

[איור: בְּאֳנִיָּה כָּזוֹ נָסַע מַרְקוֹ פּוֹלוֹ בַּמֵּאָה הַשְׁבַע־עֶשְׂרֵה בְּשׁוּבוֹ לְבֵיתוֹ] עמוד 26

אכן אוֹתוֹ חזיוֹן מוּפלא, שאנוּ מוֹצאים בּסין בּנוֹגע לכל דבר, אוֹתוֹ חוֹק של קפּאוֹן, של “שנת־מַרמיטה”, המציין מאָז וּמקדם את הציויליזציה הסינית, חָל גם על ענין הספינוֹת. אם נשׂים לפנינוּ תּמוּנה של ג’וֹנקה סינית שנבנתה בּשנת 1934, וּבצדה ניתּן ציוּר, שנעשׂה, למשל, בּידי לִינשוֹטֶן בּשנת 1536, ראה נראה כּי שתּי הסירוֹת דוֹמוֹת זוֹ לזוֹ כּמעט בּכּל. וּלפי שאֵלוּ היוּ סירוֹת קלוֹת כּל הימים, עשׂוּיוֹת מחמרים הניתּנים לבלָיה מהירה, המשמשים גם דלק נוֹח להמוֹני האנשים המשוֹטטים תּמיד לאוֹרך חוֹפי הים וּגדוֹת־הנהרוֹת, אין איפוֹא כּל תּקוָה שבּאחד הימים נתָּקל בּג’וֹנקה סינית מלפני אלף שנים, כּשם שנתקלנוּ בּדוּגמאוֹת שמוּרוֹת־יפה של כּלי־שיִט סקנדינַויים מן הימים ההם.

אוּלם עוּבדה זוֹ, שעמי אַסיה המזרחית והדרוֹמית הגיעוּ לאיים רחוֹקים, ימים רבּים לפני שבּני אירוֹפּה התחילוּ להתפּשט בּדרך הים, עוּבדה זוֹ משמשת לי הוֹכחה נאמנה כּי חכמת הסַפּנוּת מוֹצאה מן המזרח. והוּא הדין בּנוֹגע לשיִט. כּי מאַין בּא המַצפּן אשר שינה פּתאוֹם בּמאה הארבּע־עשׂרה את כּל שיטת־השיִט האירוֹפּית? הלא מן המזרח. אין אנוּ יוֹדעים בּדיוּק מאיזוֹ ארץ בּא; אוּלם יכוֹלים אנוּ לסקוֹר את דרכּוֹ לאחוֹר מַערבה, מרחק הגוּן, וכל הסימנים מעידים כּי סין היתה ארץ־מוֹצאוֹ.

וּלאחר שנתנוּ בּצדק את כּל הכּבוֹד לבני עם־המזרח והכּרנוּ את זכוּתם לתוֹאר ראשוֹנים כּרוֹכלי־ים וּמַלָחים, אנוּ אוֹמרים שלוֹם לחלק־עוֹלם זה וּפוֹנים ליבּשת דוֹמה אחרת, אשר לימדה דברים רבּים וּמוֹעילים כּל־כּך גם לבני־אירוֹפּה וגם לבני־אמריקה.

ושם היבּשת הזאת: אַפריקה.

 

פּרק ג' הָאֳנִיּוֹת הַקְּדוּמוֹת שֶׁל הַנִּילוּס וְשֶׁל מִזְרַח הַיָּם הַתִּיכוֹן    🔗

בּשם מצריִם אנו קוראים לרצוּעה צרה של יבּשה משני עברי הנילוּס (היאוֹר). נהר זה נוֹשׂא את מימיו בּקו ישר מדרוֹם לצפוֹן, וּבתחוּם מאוֹת המילין האַחרוֹנוֹת של זרמוֹ הוּא נעשׂה מקוֹר־חיים למיליוֹני־אנשים, אשר הנהיגוּ שיטת השקאָה מוּרכּבת וּנבוֹנה, ועל ידה הפכוּ את המדבּר לארץ פּוֹריה וּפוֹרחת.

אין אנוּ יוֹדעים, מפּני מה מסוּגלים היוּ המצרים לעשוֹת זאת, עוֹד לפני שחשב איזה עם אחר שהוּא על אפשרוּיוֹת ההשקאָה בּכלל. אין איש אשר יוּכל לאמוֹר לנוּ מה הטעם, שבּני־חם – תּערוֹבת מוּרכּבת זוֹ של גזעים שחוֹרים וּלבנים, אשר ישבוּ בּמצרים הקדוּמה – נמצאוּ נבוֹנים יוֹתר משאר עמי־תּערוֹבת בּני גוֹן־עוֹר זה. נקל לאמוֹר, שהם עלוּ על שאר בּני־דוֹרם בּאירוֹפּה, אַפריקה, אמריקה ואוֹסטרליה (אבל בּשוּם פּנים לא על בּני־דוֹרם בּאסיה), משוּם שהם ישבוּ בּתנאים גיאוֹגרפיים ואקלימיים שהיוּ נוֹחים להתפּתּחוּת קדוּמה וקלה כּזוֹ. אבל אפשר גם לדוּן בּצוּרה אחרת וּלפאר את שׂכלוֹ הטבעי של העם המצרי וּלבטל את ערך התּנאים הגיאוֹגרפיים והאַקלימיים.

לא נכּנס איפוֹא לחקר השאלה הסבוּכה הזאת, כּי מסוּפּקני אם נוּכל להגיע לידי איזוֹ מַסקנה אשר תּשׂבּיעֵנוּ רצוֹן בּאמת. אנוּ משׂוֹחחים כּאן רק על אניוֹת, וּביתר דיוּק – על אניוֹתיה של מצרים העתּיקה.

הפּעם אין אנוּ תּלוּיים בּעדוּיוֹת מקריוֹת בּלבד. לפנינוּ חוֹמר ממשי אשר יכוון את דרכּנוּ. יש לנוּ תּמוּנוֹת, וּלפי המשוֹער הרי הן מַראוֹת לנוּ בּדיוּק וּבמפוֹרט, מה היתה דמוּת אוֹתם כּלי־השיִט, שהיוּ מַפליגים לפני יוֹתר מששת אלפים שנה לעשׂוֹת את רצוֹנוֹ של פּרעה מלך מצרים.

אבל אהה! יש בּעוֹלמנוּ מכשוֹל אחד – והוּא מציאוּתם של אמנים טוֹבים מדי. לוּ היוּ הפּסלים והציירים של ימי מלכי מצרים הראשוֹנים קצת פּחוֹת אמנים וּקצת יוֹתר דייקנים בּתיאוּר ספינוֹת־הנילוּס הראשוֹנוֹת, היינוּ יוֹדעים כּיוֹם על הספינוֹת הללוּ הרבּה יוֹתר משאָנוּ יוֹדעים עליהן למעשׂה.

קצת מציוּרי־הספינוֹת האלה מוֹצאָם מלפני ששת אלפים שנה כּמעט, כּי מצאנוּ אוֹתם מצוּירים על כּלי־חרס שנעשׂוּ ארבּעת אלפים שנה לפני הספירה הנוֹצרית. לפי שהם דוֹמים בּדיוּק לספינוֹת המצוּירוֹת על גבּי כּדים ותבליטים מן האלף השלישי והשני לפני הספירה, הרי אנוּ למדים מכּאן, שהמצרים היוּ אף הם שמרנים כּסינים, ולא התקדמוּ אלא לאט־לאט בּבניית־אניוֹתיהם. ואין הדבר צריך להפליאנוּ. כּי הלא כּה אמר צ’רלס דרוין אחרי מַסעוֹ מסביב לעוֹלם⁸: “אין אדם מפליג בּים אלא אם הוּא אנוּס לכך”. והמצרים, שהיוּ עוֹבדי־אדמה בּעיקר, לא היוּ אנוּסים לכך כּלל.

זקוּקים היוּ לקצת כּלי־שיט, להוֹביל בּמוֹרד הנהר את האבנים הגדוֹלוֹת לבנין המקדשים והפּירמידוֹת שלהם. הם יכלוּ לעשׂוֹת זאת בּאוֹתה הנוֹחֹות⁹ על גבּי רפסוֹדוֹת אוֹ בּסירוֹת כּבדוֹת וגסוֹת, בּנוּיוֹת בּמיוּחד לכך. אך מכּיוָן שישבוּ בּארץ שעצי־בּנין היוּ מוּעטים בּה מאוֹד, נאלצים היוּ לבנוֹת את כּלי־שיטם מקוֹרוֹת־עץ קטנוֹת. הללוּ חוּבּרוּ יחד כּדי האוֹרך הדרוּש והוּדקוּ אחרי־כן זוֹ אל זוֹ על ידי צלעוֹת־עץ, שאף הן רוּתּקוּ למקוֹמן בּחבלים וּפיסוֹת־עוֹר. מֶרכּב הספינוֹת הללוּ היה שטוּח, והחרטוֹם והירכּתים היו ארוּכּים וּשטוּחים, וּבלטוּ הרחק מגוּפה של הספינה. הן נבנוּ כּך מתּוֹך כּוָנה. הדבר הקל בּהרבּה את טעינתם וּפריקתם של גוּשי השׁחַם והבּזלת האַדירים. בּזכוּת התּבנית הזאת של החרטוֹם והירכּתים לא הצטרכוּ המצרים להדק את ספינתם לארכּה אל החוֹף, כּדי לפרקה. הם יכלוּ להטוֹתה לאחוֹר, כּדרך שמַטים בּימינוּ קרון־משׂא, וּלהעלוֹת אחרי כן כּל דבר על הספינה בּמאמץ פּחוּת בּיוֹתר.

על מידת קטנוּתן של ספינוֹת אלוּ אנוּ למדים מתּוֹך שׂרידי כּתוֹבת אחת, המסַפּרת לנוּ בּהרחבה רבּה על העברת שני אוֹבֶּליסקים¹⁰, שאוֹרך כּל אחד מהם כּדי שלוֹשים מטר. לשם כּך נאלץ היה המלך “לאסוֹף עצים בּכל הארץ, לבנוֹת ספינה גדוֹלה למַדי, בּשביל לטעוֹן עליה שני אוֹבּליסקים”. לאחר שנאספוּ העצים “בּכל הארץ”, לא בּנה מהם פּרעה אניה, אלא רפסוֹדה בּלבד, אוֹ מַשהוּ הדוֹמה בּיוֹתר לספינת־משׂא (Lighter) של ימינוּ, מעין אוֹתן הספינוֹת המצוּיוֹת עדיין בּשימוּש לאוֹרך החוֹף המערבי של אפריקה. ואחרי־כן פּקד לגרוֹר את ספינת־המשׂא הזאת בּעזרת שלוֹשים סירוֹת־משוֹט גדוֹלוֹת.

אין אָנוּ יוֹדעים כּיצד טענוּ המצרים את האוֹבּליסקים הללוּ על ספינת־מַשׂאם, וכיצד פּרקוּ אוֹתם אחרי־כן והוֹרידוּם ליבּשה. אוּלם בּזכרנוּ, כּמה קשה היה להקים את “מַחַט קליאוֹפּטרה” בּלוֹנדוֹן, וכן את האוֹבּליסק בּככּר “קוֹנקוֹרד” בּפּריס, בּלי שנדבּר כּלל על בּעיות העברת האוֹבּליסקים הללוּ על פּני הים התּיכוֹן, הרי אנוּ בּאים לידי מסקנה, שהמצרים, קטני־אדם חוּמי־עוֹר אלה, היוּ אנשים בּעלי תּרבּוּת גבוֹהה וידעוּ לטפּל למעשׂה בּכל בּעיוֹת האַדריכלוּת השימוּשית בּאוֹתם הימים הרחוֹקים, שאבוֹת־אבוֹתיהם של תּוֹשבי אירוֹפּה צריכים היוּ לעבוֹר עוֹד דרך של 3000 שנה עד שיוּכלוּ להקים להם ארוּבּת־עשן כּראוּי, אוֹ גג שרחבּוֹ יעלה בּמשהוּ על קוֹמת עץ רגיל.

מצרים של ימינוּ דוֹמה בּהרבּה למצרים של ימי יוֹסף בּן יעקוֹב. ואוּלם כּיוֹם עוֹברוֹת אניוֹת־מלחמה בּנוֹת שלוֹשים אלף טוֹנוֹת בּדרך תּעלת־סוּאֶץ, ואילוּ התּעלה מן הנילוּס לים־סוּף, שחפרוּ המצרים בּעצמם, לשם קפּנדריה מן הים התּיכוֹן לאוֹקינוֹס ההוֹדי, לא ראתה מימיה כּלי־שיט בּשיעוּר גדוֹל מחמישים אוֹ ששים טוֹנוֹת.

כּמה מספינוֹת קטנוֹת אלוּ ערכוּ, בּכל זאת, נסיעוֹת מצוּינוֹת מאוֹד, וכנראה מסוּגלוֹת היוּ להפליג הרחק עד לארץ סוֹמַלי¹¹. משלחת מיוּחדת זוֹ לאַפריקה המזרחית נחשבה אז בּמאוֹד־מאוֹד, בּאשר הוּטל עליה להביא מוֹר למצרים. המוֹר היה בּעת ההיא בּוֹשׂם מכוּבּד מאוֹד וּמקוּבּל הרבּה כּקטוֹרת לאֵלים וכּחוֹמר הדרוּש לשימוּשם של חוֹנטי בּית־המלכוּת. והמלכּה חַטְשֶפּסָט, יוֹזמת המסע הזה לארץ פּוּט המוּפלאה, הקימה משוּם כּך מצבה לכבוֹד מַלָחיה אַמיצי־הלב. וּמשוּם כּך זכינוּ גם לתיאוּר מפוֹרט של פּרשת המשלחת הזאת המיוּחדת בּמינה. כּי התּמוּנוֹת אשר צוּירוּ לכבוֹד המאוֹרע הזה נשתּמרוּ ונראים עד היוֹם על קירוֹת מקדש אשר בּקרבת תֵבּי (בּמצרים העליוֹנה), והן מראוֹת לנוּ בּפרטי־פּרטים, מה היתה דמוּתם של כּלי־השיט בּתקוּפה זוֹ של מצרים.

תּוֹרן אחד היה להן. תּוֹרן זה היה מעשׂה אַמצאה מוּפלאה, ואין כּיוֹם למצוֹא דוּגמתוֹ בּשוּם מקוֹם, חוּץ מבּאי־אלה חלקים נידחים בּיוֹתר של אַסיה. דמוּתוֹ היתה כּדמוּת V הפוּכה, והיה מוּרכּב משני כּלוֹנסאוֹת דקים, מחוּבּרים יחד מלמעלה וּמוּצגים בּפישׂוּק־רגלים על גבּי הסיפּוּן וּמצוּמדים למקוֹמם בּעזרת מערכת־חבלים מוּרכּבת. עד לראשה של אוֹת V הפוּכה זוֹ היוּ המצרים מעלים את מפרשׂם. זה היה מפרשׂ יחיד, ולא מפרשׂ רוֹמאי בּצוּרת משוּלש, כּפי שעלוּלים היינוּ לשער לנוּ בּקרבת־מקוֹם רבּה כּל־כּך אל הים התּיכוֹן. ספינוֹת אלוּ לא עוֹד הוּנעוּ בּעזרת משוֹטים פּרימיטיביים. היוּ להן משוֹטים ממש, שנהגוּ בּהם תּוֹפשׂי־משוֹט אנשי־מקצוֹע, שעשׂוּ מלאכתּם בּעמידה, ולא בּישיבה כּדרך שמצאנוּ בּכל תּמוּנוֹת כּלי־השיט היוָנים, הכּנענים והרוֹמאים. עוּבדה זוֹ מוֹכיחה בּרוּר, כּי הספינוֹת הללוּ נבנוּ מלכתּחילה לשם הפלגה בּנהר. כּי איש אינוֹ מסוּגל להניע משוֹט בּעמידה בּשעת סערה כּלשהי בּים.

מלאכת־ההיגוּי נעשׂתה בּעזרת כּמה הגיים שחוּבּרוּ לצִדה של הסירה, בּאוֹפן שאפשר היה להרימם על נקלה בּרדת הערב, כּשהמלחים חשבוּ לטוֹב לעלוֹת לחוֹף מטעמי בּטחוֹן.

כּלי־שיט אלה וַדאי שלא היוּ שקוּעים עמוֹק בּתוֹך המים, כּי בּשעת מלחמה היה הקרב נערך מעל הסיפּוּן העליוֹן, וכאן היוּ נערמוֹת גם הסחוֹרוֹת. משוּם כּך דוֹמים היוּ כּלי־שיט קטנים אלה מאוֹד לאוֹתן ספינוֹת־הרכוּלה הקטנוֹת (הסְכוּנָרים) המשוֹטטוֹת בּין כּמה איים מאיי האוֹקינוֹס השקט והנראוֹת תּמיד כּאילוּ הן עמוּסוֹת עד למעלה ראש אגוֹזי קוֹקוֹס וחביוֹת שכר וחזירים חיים, ועדת נוֹסעים מגוּונת מיטלטלת בּראשוֹ של ההר המתנוֹדד הזה.

פּרט משעשע בּציוּרים אשר בּמקדש בּתֶבי הוּא מראֵה הקוֹפים הרוֹדפים זה אחר זה בּינוֹת למערכת חבלי־הספינה. כּך אנוּ רוֹאים את אוֹרח־החיים של המלחים בּכל מציאוּתוֹ החיה.

הספינוֹת הללוּ הרחיקוּ נדוֹד, והמַלָחים החוֹזרים הבּיתה ראוּ צוֹרך להביא עמם דבר מה אשר יענה בּהם, כּי אמנם הגיעוּ למקוֹמוֹת מוּפלאים. צרוֹרוֹת־המוֹר ישמשוּ, סוֹף־סוֹף, רק להעיד על נאמנוּתם וּמסירוּתם למלכּה! ואילוּ המוֹן העם זקוּק לאיזוֹ ראָיה ממשית אחרת. וכך היוּ המלחים קוֹנים להם זוּג קוֹפים, בּהיוֹתם בּארץ פּוּט, כּשם שאף מַלח בּימינוּ מסוּגל לחזוֹר מארץ סוּמַלי ועמוֹ קוֹף מאוּלף. כּן היוּ קוֹנים שם טוָסים וּכלבים־סלקים (Greyhound). כּל זה מעיד שהמצרים מלפני 3500 שנה לא היוּ נעדרים דמיוֹן למלחים שבּימינוּ. ויש בּכך משוּם נחמה כּלשהי. סוֹף־סוֹף שוֹמרים בּני־אדם על הלך־רוּחם כּל הימים.

וכאן נציין עוֹד פּרט אחד מוּפלא. הן בּציוּרים והן בּדוּגמאוֹת הקטנוֹת של ספינוֹת, שהיוּ ניתּנים אל קברי המלכים ואנשי־היחשׂ בּמוֹתם, נמצא ההגה בּצד ימין של הספינה. “צד ההגה” (Starboard) היה, איפוֹא, צד־הימין של האניה, עוֹד אלפי שנים לפני שנמצא בּאירוֹפה אף כּלי־שיט אחד גדוֹל מסירת עץ חלוּל. אנוּ בּאים לידי השערה, כּי בּעוֹרקיהם של יוֹשבי בּקעת הנילוּס נזל דם שמי בּמידה רבּה, כּי כן דרך אנשי הגזע השמי לכבּד צד ימין של הגוּף יוֹתר מצד שׂמאל, כּשם שיד־ימין נחשבת אצלם מכוּבּדת יוֹתר מיד־שׂמאל. על כּן, אמנם, יוֹשבים הקדוֹשים בּשמים עד היוֹם הזה לימינוֹ של הקדוֹש, בּרוּך הוּא…

אָכן, כּיון שדבק איזה פּרט בּלתּי־חשוּב מסוּג זה בּמסוֹרת שלנוּ שוּב אי־אפשר להפּטר ממנוּ. תּאי־האנשים בּספינוֹת־המפרשׂ העתּיקוֹת היוּ בּירכּתי־הספינה, ואף אניוֹת הקיטוֹר הוֹסיפוּ לשמוֹר על מנהג זה בּמשך יוֹבל שנים אחרי המצאַת המַדחף (הפּרוֹפּלר), ורק מטעם זה בּלבד, ש"מעוֹלם היה הדבר נהוּג כּך". אנשי־הים הם האנשים השמרנים בּיוֹתר שבּעוֹלם.

מיד אחרי מלחמת טְרַפַלְגָר נצטווּ המלחים בּצי האנגלי לענוֹד עניבה שחוֹרה ענוּבה בּרפיוֹן, לאוֹת אבל על מוֹתוֹ של נֶלסוֹן¹². והנה כּיוֹם נוֹהגים המלחים כּמעט של כּל הציים השוֹנים להתקשט בּאוֹתה עניבה שחוֹרה רפוּיה, שאין לה עוֹד כּל טעם ותכלית, אחרי שנלסוֹן איננוּ בּחיים עוֹד למן שנת 1805.

וזה כּמעט כּל מה שיש בּיכלתּי לסַפּר לכם על אוֹדוֹת ספינוֹת המצרים. רק עוֹד פּרט אחד עלינוּ להזכּיר: העם הזה הוּא שנתן לתוֹרת־השיט את המוּשׂג המוֹעיל של האוֹפק (זה העיגוּל המשמש, על פּני הים וּבמדבּר השטוּח, גבוּל מדוּמה בּין המים אוֹ היבּשה וּבין השמים). הם קראוּ לכך “הוֹריזוֹנט” על שם האֵל “הוֹרוֹס”, אלוֹהי השמש. ועם כּל זה היה העם הזה רק עם של עוֹבדי־אדמה, אנשים שלא נאלצוּ לבקש את מחיתם על פּני מרחבי הים, והיוּ יוֹשבי־בּית על הרוֹב.

אמנם שמענוּ על מסעי־תגליוֹת שנערכוּ בּחסוּת הדגל המצרי (כּפי שהיינו קוֹראים לכך בּימינוּ) לאוֹרך החוֹף המזרחי של אַפריקה, ואף הרחק דרוֹמה עד ל"כף התּקוה הטוֹבה". אבל אם כּי בּראש האניוֹת האלוּ התנוֹסס דגל־המלכוּת המצרי, לא היוּ אלא אניוֹת שׂכוּרוֹת, שבּעליהן, סוֹחרים פיניקיים, החכירוּ אוֹתן למטרה זוֹ. כּי בּמידה שאנוּ יכוֹלים לפענח את הידיעוֹת הדלוֹת שהגיעוּ בּמשך הדוֹרוֹת עדינוּ, נמצא, שההתפּתּחוּת הממשית הראשוֹנה של הספינוֹת, כּאמצעי הוֹבלה של אנשים וּסחוֹרוֹת על פּני שטחי־מים גדוֹלים, היתה בּחוף המזרחי של הים התּיכוֹן, אם בּאי־כּרתים, אוֹ בּארץ כּנען, – אוֹתוֹ חבל־הארץ הקטן אשר מדרוֹם לעיר בּירוּת בּשטח המַנדט הסוּרי של עכשיו. כּאן ישבוּ הכּנענים, אחד מענפי הגזע השמי, אשר הכרח־החיים עשׂה אוֹתם לאוּמה הראשוֹנה בּין האוּמוֹת הגדוֹלוֹת המַפליגוֹת בּימים.

 

פּרק ד' רֵאשִׁית הַסַַפָּנוּת בְּמִזְרַח הַיָּם הַתִּיכוֹן    🔗

על אוֹדוֹת הפיניקים (הכּנענים) אין אנוּ יוֹדעים אלא מעט מאוֹד. נמצאוּ קצת כּתוֹבוֹת שלהם, אבל אם כּי הם היוּ פּנקסנים מצוּינים ויוֹדעי ספוֹר, בּכל זאת לא כּתבוּ ספרים. הם לא קראוּ לעצמם בּשם פיניקים, כּי אם בּשם צידוֹנים, על שם אחת משתּי עריהם הגדוֹלוֹת בּיוֹתר, העיר צידוֹן אשר מצפוֹן לצוֹר. וּכשבּאוּ היוָנים בּראשוֹנה בּמַגע עם אנשי־הים הללוּ, שזוּפי־השמש, קראוּ להם בּיוָנית “פוֹנוֹיי”, לאמוֹר אנשים אדוּמים־כּדם.

את השׂרידים המוּעטים של הלשוֹן הפיניקית שהגיעוּ אלינוּ אפשר למצוֹא בּמחזה של פּלאוּטוּס, מחַבּר מחזוֹת רוֹמאי בּמאה השלישית לפני ספירת הנוֹצרים, אשר נתן ניב פיניקי בּפי כּמה מן הנפשוֹת העוֹשׂוֹת בּמחזה, כּדרך שנוֹהגים לתת גם בּאיזה מחזה של ימינוּ בּיטוּיים משוּנים מתּוֹך ניב־לשוֹן של איזוֹ עֵדה מיוּחדת ונפלית, המעוֹרר צחוֹק בּפי קהל הצוֹפים.

אכן, עם נפלֶה וּמיוּחד בּמינוֹ היוּ הכּנענים הללוּ. הם היוּ רוֹכלי־הים של העוֹלם העתּיק, עוֹשׂים בּעבוֹדה קשה, ערמוּמים, שנוּנים וּזריזים, אוּלם ללא מוּשׂגים כּלשהם על מידוֹת של הגינוּת ויוֹשר¹³. העוּבדה, שהם העניקוּ לנוּ את האלף־בּית (המכשיר המחוּכּם בּיוֹתר, המאַפשר לנוּ לשַמר את מחשבוֹתינוּ וידיעוֹתינוּ לעתיד, כּדרך שאנוּ משמרים תּאנים, תּות־אדמה ועגבּניוֹת¹⁴ לחוֹרף הבּא), תּוֹארה לעתִּים כּהוֹכחה להתענינוּתם בּדברים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלם. ואוּלם בּאוֹתה מידה אפשר היה לנוּ להניח, כּי מי שהמציא את הקצרנוּת (הסטנוֹגרפיה) אוֹ את מכוֹנת־הכּתיבה בּא לידי כך מתּוֹך אהבה לספרוּת. ואוּלם האהבה לספרוּת אין כּל דבר לה ולשתּי האַמצאוֹת הללוּ. אין הן אלא כּלי־עזר מעשׂיים להקל על דרכי המסחר. הכּנענים, – בּדוֹמה לתוֹשבי קרת חדשה (קרתּגוֹ), מוֹשבתּם החשוּבה בּיוֹתר, – היוּ אנשי־עסק בּכל רמ"ח אבריהם וּבכל נימי־נשמתם. לפי שהתמחוּ בּאוֹתוֹ ענף־המסחר, הנקרא בּפינוּ כּיוֹם בּשם “עסקי תּיווּך וספסרוּת”, עוֹררוּ רגשי־בּוּז בּלב כּל מי שבּא עמם בּמַגע.

וגם הדבר הזה, שמאוֹת רבּוֹת בּשנים הם נראים כּמחזיקים בּידיהם בּמוֹנוֹפּוֹלין את סחַר העבדים במזרח הים התּיכוֹן, לא הוֹסיף יחס כּבוֹד אליהם. למן שחר הימים היתה העבדוּת מצוּיה (ועוֹד ישנה בּשינוּי־צוּרה גם כּיוֹם) בּכל חלקי־העוֹלם. לפני שהוּנהגה המכוֹנה היתה עבוֹדת־עבדים בּגדר הכרח מוּחלט, כּי בּלעדיה אי־אפשר היה למלא את העבוֹדה אשר בּעוֹלם. ואזרחים מכוּבּדים למאוֹד היוּ בּעת ההיא מחזיקי־עבדים בּטוּחים בּצדקתם, כּשם שאזרחים נכבּדים מאוֹד בּימינוּ עוֹסקים בּצוּרוֹת של ניצוּל, אשר בּני־בּנינוּ יחקרוּ אוֹתן בּאַחד הימים מתּוֹך אוֹתוֹ רגש זוָעה הממלא את לבּנוּ כּיוֹם בּקראנוּ את “אוֹהל הדוֹד תּם”. ואוּלם אף אוֹתם בּעלי אחוּזוֹת־המַטעים בּמדינוֹת הדרוֹמיוֹת של ארצוֹת־הבּרית, שהאמינוּ בּיוֹתר בּצדקתם, נמנעוּ מאכוֹל וּשתוֹת לשוּלחן אחד עם סוֹחר־העבדים. יכוֹל יכלוּ לקנוֹת את סחוֹרתוֹ, אבל הם ראוּהוּ כּעוֹמד מעבר לתחוּם החברה התּרבּוּתית, ולא היוּ בּאים עמוֹ בּמגע על יסוֹד של שויוֹן חברתי. ודוֹמה הדבר, שאוֹתם הרגשוֹת מילאוּ את לב היוָנים והרוֹמאים וּבני־כּרתים מדי בּוֹאם בּמגע עם הפיניקים והקרתּגים, כּי בּזוּ להם בּכל לבּם.

אבל אין בּכל זה כּדי לגרוֹע מזכוּתם של הכּנענים, שהם היוּ האוּמה הראשוֹנה בּין אוּמוֹת הים התּיכוֹן אשר בּנוּ ספינוֹת ראוּיוֹת לשם זה, המוּכשרוֹת בּאמת להלך בּים.

ראשית כּל פּיתּחוּ הכּנענים טיפּוּס חדש של כּלי־שיט, שנוֹעד לשמש אך ורק כּאנית־מלחמה. הספינוֹת של המצרים רחבּן היה שוה כמעט לאָרכּן, והסירוֹת הבּבליוֹת היתה להן צוּרה גלילית, – סַלים עגוּלים כּמעט, מצוּפּים טיט. אפשר היה להשתּמש בּהן גם למטרוֹת מלחמה, אבל האנשים היו סוֹחרים, בּעיקר. ואילוּ הכּנענים השתּחררוּ לגמרי מן הדוּגמה הישנה. הם בּנוּ ספינוֹת ארוּכּוֹת מאוֹד וצרוֹת מאוֹד, וּמשוּם כּך גם מהירוֹת הרבּה יוֹתר מאוֹתן “הגיגיוֹת” של שכניהם, שהיוּ משַטשְטים בּהן לאוֹרך חוֹפי נַהרוֹתיהם הרחבים.

אין לי כּל ראָיה ממשית להנחתי הנוֹעזה הזאת. יש לנוּ המוֹן תּמוּנוֹת של ספינוֹת מצריוֹת, יוָניוֹת, רוֹמאיוֹת וּכרתיוֹת, אוּלם פּרט למטבּעוֹת מספּר ולשנים־שלוֹשה פּסילים אשוּריים אין שוּם דבר אשר יראה לנוּ דמוּת מדוּיקת של אנית־סוֹחרים פיניקית אוֹ קרתּגית. ואוּלם יש בּידנוּ הוֹכחוֹת־שבּעקיפין המדבּרוֹת בּזכוּתם של הכּנענים. וּכשאנוּ שוֹאלים את עצמנוּ, מי הם אלה שהיוּ בּעוֹלם העתּיק יוֹרדי־הים המרחיקים בּיוֹתר לשוּט, הרי חייבים אנוּ לענוֹת: “הכּנענים”.

כּי הם הקימוּ מוֹשבוֹת בּכל קצוי הים התּיכוֹן. קַדיס בּספרד וּמַרסליה בּצרפת, רוֹב ערי סַרדיניה וקוֹרסיקה, וקרתחדשה (קרתּגוֹ) בּחוֹף הצפוֹני של אַפריקה, – כּל אלה היוּ מוֹשבוֹת כּנעניוֹת ימים רבּים לפני שהשתּייכוּ ליוָנים אוֹ לרוֹמאים. יש לנוּ עדוּת, ראוּיה לסמוֹך עליה, שהם עברוּ בּינוֹת ל"עמוּדי הרקוּלס" – מצר גיבּרלטר כּיוֹם – ימים רבּים לפני שהעֵז מישהוּ אחר להרחיק כּל־כּך. כּן יש לנוּ עדוּת, אף היא נאמנה ראשוֹנה, שהם הגיעוּ לאיי־סילי (Scilly) ושם עסקוּ בּסחַר־חליפין, בּשלמם בּסחוֹרוֹת ים התּיכוֹן תּמוּרת בּדיל מקוֹרנווֹל. כּנראה לא הוּרשו לעוֹלם לדרוֹך עַל אַדמת בּריטניה, והבּריטוֹנים הקדמוֹנים בּחרו לסחוֹר עמם בּשטח ניטרלי (אוּלי בּלתּי מיוּשב). עוּבדה זוֹ מעידה אוּלי על השם הרע שהלך לפני הכּנענים. כּנראה חוֹששים היוּ הבּריטוֹנים מפּני סוֹחרים־מרחוֹק אלה, שמא יביאוּ את העסק לידי גמר על ידי חטיפת נשי המקוֹם וּבנוֹתיו, כּדי למכרן אחרי כן לידי סוֹחרי־העבדים של אַפריקה, ספרד וסוּריה.

אוּלם הכּנענים הרחיקוּ להפליג גם מעבר לממשלת־הערפל של איי ים־הצפוֹן הבּלתּי־נוֹדעים. נראה הדבר, שהם חדרוּ גם לתוֹך הים הבּלטי. הים הבּלטי היה בּימי קדם בּית־אוצר ממש לכל הסוֹחרים הנוֹעזים. בּניגוּד לדעה המקוּבּלת נוֹהגים בּני־האדם להוֹציא למוֹתרוֹת יוֹתר מאשר לצרכי־חיים. חבל הים הבּלטי היה מקוֹר של מין שׂרף, שהגברוֹת הרוֹמאיוֹת השתּמשוּ בּוֹ לקְשוֹט עצמן וגם לכמה עניני־רפוּאה. משנהיה השׂער האדוֹם לדבר שבּאָפנה היתה כּל מַטרוֹנית רוֹמאית רוֹאָה הכרח לה לצבּוֹע את שׂערה; והדרכים בּהן הלכו הרוֹכלים, נוֹשאי צרוֹרוֹת־הענבּר על גבּם, היוּ דרכי־המסחר הקדוּמוֹת בּיוֹתר מצפוֹן־אירוֹפּה לדרוֹמה.

[איור: סִירַת־סַל אַשׁוּרִית מִלִּפְנֵי 4000 שָׁנָה] עמוד 41

חזיוֹן דוֹמה לזה אנוּ רוֹאים אחרי־כן, מקץ שלוֹשת אלפים שנה, עת אשר חיפּוּשׂ הפּנינים נוֹשׂא את האדם הלבן לפּינת¹⁵ הנידחוֹת בּיוֹתר של האוֹקינוֹס השקט, ימים רבּים לפני שהתחיל לסחוֹר בּפירוֹת עצי אגוֹזי־הוֹדוּ, שתּוֹעלתּם מרוּבּה יוֹתר לאין שיעוּר. ואף צייד־הלויתנים בּימינוּ, המוֹצא גוּש של ענבּר אפוֹר צף בּנחת על פּני הגלים (זוֹהי הפרָשה חוֹלנית של מעֵי לויתן חוֹלה, שמשתּמשים בּה בּיחוּד בּתעשׂית־הבּשׂמים), חוֹשב עצמוֹ מאוּשר בּהרבּה מחבריו החוֹזרים הבּיתה ועמם תּריסר לויתנים בּריאים וטוֹבים, שניצוֹדוּ אחרי קרב קשה לחיים וּלמות.

ואוּלם גם כּשהגיעוּ הכּנענים לים הבּלטי לא אמרוּ די. אין אנוּ יוֹדעים מה מידת־אמת בּסיפּוּר המסוּפּר על ידי הירוֹדוֹטוֹס¹⁶ על אוֹדוֹת הצי הכּנעני שחָכר נכוֹ מלך מצרים לשם מסע מסביב לאַפריקה; שאם אמנם כּן הוּא, הרי ראוּ המלחים הכּנענים את מפרץ־טֵיבּל (טיבּל־בּי) אַלפּיים שנה לפני שוַסקוֹ די־גמה נתן לכל חבל־ארץ זה את השם “כּף התִקוה הטוֹבה”. ואוּלם דבר אחד ידוּע לנוּ בּוַדאוּת, והוּא, שאנשי קרת חדשה, מהגרים־מתישבים מבּני כּנען, חקרוּ את החוֹף המערבי של אַפריקה עד ל"כּף בּלַנקוֹ", כּדי 1500 מילין מדרוֹם לגיבּרלטר, וכי בּתחוּמים אלה קבעוּ תּחנוֹת מסחר רבּוֹת, וכן מצאוּ את איי “כּף־וֶרְדֶה” 1700 שנה לפני שהפּוֹרטוּגיזים הוֹפיעוּ על בּמת ההיסטוֹריה.

בּרוּר, שהם לא יכלוּ לבצע שוּם דבר מן הדברים האלה, עוֹד מאוֹת בּשנים לפני שהתחילוּ היוָנים לנוּע בּים, לוּלא היתה בּרשוּתם ספינה שבּניתה מעוּלה יוֹתר, ואשר מפרשׂים לה תּחת משוֹטים. כּי מרחַקים גדוֹלים כּאלה אי־אפשר היה לעבוֹר בּכוֹח בּני־אדם בּלבד.

אוּלם, כּאמוּר, יש בּידינוּ ראָיוֹת ממשיוֹת מוּעטוֹת מאוֹד, אשר מהן נוּכל ללמוֹד על סוּג החיבֵּל שהשתּמשוּ בּוֹ הכּנענים בּאוֹתם המסעוֹת. נראה הדבר, שבּראשוֹנה היוּ מסתּפקים בּאוֹתוֹ תּוֹרן מיוּחד בּמינוֹ, הידוּע לנוּ מתּוֹך התּמוּנוֹת המצריוֹת ואשר דמה לאוֹת V הפוּכה. לפי שהיוּ שטים תּמיד לפני הרוּח (הרעיוֹן לשוּט נגד הרוּח על ידי תּהליך של שינוּי־הכּיווּן היה אַמצאה צפוֹנית מאוּחרת הרבּה יוֹתר) הספּיק להם תּוֹרן זה לצרכיהם, אַף שלא היה בּטוּח כּתוֹרן עשׂוּי מכּלוֹנס אחד. פּעמים השתּמשוּ בּשני מפרשׂים, והיוּ מניפים את האחד מצד שׂמאל של קוֹרת־העֵרב (אִיסקריה) ואחד מצד ימין לה. אוּלם לפי תּמוּנוֹת מתּקוּפה מאוּחרת הרבּה יוֹתר, תּמוּנוֹת של אנית־מלחמה רוֹמאית מאוּחרת שנבנתה על פּי דוּגמה כּנענית מקוֹרית, אפשר להסיק, שלאט־לאט עזבוּ הכּנענים את התּוֹרן הכּפוּל וּבחרוּ בּתּוֹרן האחד. הם החזיקוּ בּמפרשׂ הרבוּע, אוּלם יש אשר הקימוּ תּורן קטן ומפרשׂ בּקדמת הסירה, כּדי לאצוֹל לה יתר יציבוּת ולעשׂוֹתה נוֹחה יוֹתר לשיוּט.

כּן נראה שנהיר היה להם השימוּש בּעוֹגן, ולא עוֹד צריך היה המַלָח להעלוֹת את ספינתוֹ אל החוֹף עם חשיכה, אלא שיכוֹל היה לעצוֹר בּכל מקוֹם, אם רק מזג האויר היה שקט והים לא היה עמוֹק בּיוֹתר בּמקוֹם ההוּא בּשביל להוֹריד את העוֹגן אל קרקעיתוֹ.

עגָנים עשׂוּיים פּלדה, בּרזל, אוֹ פּליז טרם נוֹדעו להם. בּמקום זה השתּמשוּ בּאבנים כּבדוֹת, אוֹ בּשׂקי־עוֹרוֹת שנתמלאוּ אבנים.

צד אחד בּחיי יוֹרדי־הים וַדאי מעסיק את לבּנוּ בּיוֹתר וּמעוֹרר בּנוּ סַקרנוּת לדעת פּרטים נוֹספים: כּיצד השׂכּילוּ אוֹתם יוֹרדי־הים הקדמוֹנים לשׂאת עמם מזוֹן וּמים לשתיה בּמידה מספּקת לנסיעוֹת ממוּשכוֹת כּאלוּ? כּל זמן שנמצאו בּגבוּלוֹת הים התּיכוֹן, עם נמליו הקרוֹבים, יכלוּ לעלוֹת לחוֹף, להכין להם את מזוֹנם וּלהשׂיג מים חיים, כּשהיוּ צריכים לכך. ואוּלם משהפליגוּ אל מעֵבר למיצר גיבּרלטר וּלאוֹרך החוֹף המערבי של אַפריקה, אשר גם בּימינוּ יש להביא את כּל הסחוֹרוֹת לשם בּעזרת סירוֹת־משׂא (מאין נמלים), נעשׂה הענין קשה הרבּה יוֹתר. אכן, עלינוּ לזכּוֹר כּי הכּנענים, בּדוֹמה לכל בּני שם, וּבדוֹמה לערבים וֶלבּרבּרים בּימינוּ, היוּ מסתּפּקים בּמוּעט. די היה בּקוֹמץ תּמרים אוֹ צימוּקים בּשביל לקיים את נפשוֹ של מַלָח רגיל בּמשך עשׂרים וארבּע שעוֹת, וּמלאכת הקַדָרים¹⁷ שהיתה נפוֹצה בּמזרח הים התּיכוֹן, נתנה להם כּלי־קיבּוּל למי־שתיה; בּרבוֹת הימים התחילו הכּוֹרמים, תּוֹשבי גליה של קיסר, לסַפּק להם חביוֹת, אשר כּמעט בּמשך אלפים שנה שימשוּ את אבוֹת־אבוֹתינוּ יוֹרדי־הים להוֹביל בּהן יין ושכר, יי"ש וּמים.

דבר מוּבן מאליו הוּא, שאוֹתן הנסיעוֹת היוּ ממוּשכוֹת וּמיגעוֹת. ואוּלם אַסיה אינה בּהוּלה כּל־כּך בּרוּחה כמוֹ אירוֹפּה. בּאניה של ימינוּ, הנוֹשׂאת צליינים מוּסלמים למכּה, אפשר להבחין מיד בּנוֹסעים כּי אין הם מיחסים כּל ערך לזמן. מסוּגלים הם לשבת שעוֹת רצוּפוֹת בּלי לעשׂוֹת כּל דבר שהוּא, ורק לשבת בּאפס מעשׂה. נוֹסעים אחרים בּאניה, אנשים אירוֹפּיים רגשניים העוֹשׂים את מַסעם הראשוֹן בּמזרח, רוֹאים בּכך את נטיתוֹ העמוּקה של איש־המזרח להרהוּרי־התבּוֹננוּת. אוּלם מי שמכּיר את המציאוּת כּמו־שהיא, יוֹדע שהאיש המזרחי עלוּל לשקוֹע בּמשך שבוּעוֹת בּמצב של קפּאוֹן גמוּר כּמעט, משוּם שהוּא ספוּג כּל־כּך אוֹפּיוּם אוֹ אדישוּת, שאינוֹ מסוּגל לשוּם תּנוּעה בּרוּחוֹ.

על כּן יש להניח, כּי שממוֹן הנסיעוֹת ההן, שלעתּים אָרכוּ שנים רצוּפוֹת, לא הכבּיד כּל־כּך על אוֹתם יוֹרדי־הים הראשוֹנים כּמו שעלוּל היה להכבּיד עלינוּ כּיוֹם. אגב, תּמיד קרוּ מזמן לזמן מקרים משעשעים, המלוים כּעכבּרים מסע כּל אניה הבּאָה ממזרח. כּתוֹם המסע נחלק השלל, ואחרי־כן בּאוּ שבוּעוֹת אחדים של חיי הוֹללוּת והשתּוֹללוּת בּבתּי־המַרזח של נמל־המוֹלדת. ושוּב חזרוּ האנשים למשמרתּם, על־גבּי לוּח־עץ קשה שעל סיפּוּן אניה ההוֹלכת לתרשיש או לבירוּת, כּדי להוֹליך את אַרזי הלבנוֹן הדרוּשים למלך שלמה בּשביל המקדש שהוּא מקים בּעירוֹ אשר בּארץ הסמוּכה. ארזים אלה הוּבלוּ בּשוּרה של רפסוֹדוֹת אדירוֹת עד ליפוֹ.

אוֹ שהיתה הזדמנוּת של מסע ליַמי־הצפוֹן עוֹטי־הערפל, אשר שם האנשים פּראים לא־מרוּסנים, ואוּלם מתּכת יקרה מאוֹד להם – הבּדיל.

לא היוּ אלה חיים ראוּיים לשם זה, לפי מוּשׂגינוּ אנוּ על ערך הקיוּם האנוֹשי. אוּלם כּך היתה צוּרת־החיים הרגילה של כּל יוֹרדי־הים משחַר־הימים ועד לדוֹרוֹתינוּ. ויִתּכן לאמוֹר, שמַלָח כּנַעני מן המאה השישית לפני ספירת הנוֹצרים לא היה מרגיש עצמוֹ שלא־בּמקוֹמוֹ אף בּאנית־משׂא של ימינוּ. הוּא היה מוֹצא, כּמוּבן, כּמה שיפּוּרים. היה מקבּל ארוּחוֹת חמוֹת בּשעוֹת קבוּעוֹת כּמעט, ולא עוֹד היה עלוּל להמכר לעבדוּת. אוּלם מוֹצא היה כּי המזוֹנוֹת הם רעים גם כּיוֹם כּמוֹ שהיוּ רעים אז, וּלפי תּנאי החיים בּאוֹקינוֹס כּיוֹם היה מקבּל בּשׂכרוֹ לא הרבּה יוֹתר ממה שקיבּל בימים ששימש מלח אצל המלך חירם, – אוֹתוֹ מלך כּנעני שהעמיס עלינוּ את החידה בּדבר מקוֹמה של ארץ אוֹפיר, חידה שלא נפתּרה עד היוֹם¹⁸.

-—

בּטרם אספּר על אוֹדוֹת היוָנים ואניוֹתיהם עלי לתת כּבוֹד לזכרם של בּני כּרתים. כּי אנשי כּרתים היוּ בּני ישוּב ותרבּוּת עוֹד לפני שהיוָנים התחילוּ להתישב על אוֹתוֹ חצי־אי קטן וסלעי, שעתיד היה לשמש להם בּית־מכוֹרה לעד. אנשי כּרתים כּבר היוּ להם חדרים מחוּממים בּקיטוֹר וכן גם מַעליוֹת, בּאוֹתם הימים הרחוֹקים שאבוֹת אבוֹתינוּ עוֹד ישבוּ בּמערוֹת וצבעוּ את עוֹר בּשׂרם בּצבע כּתוֹם־בּהיר וכחוֹל־עמוֹק. ואוּלם קנוֹסוֹס, עיר הבּירה של כּרתים, נחרבה בּיד אוֹיב אַדיר, בּשעה שצי־כּרתים יצא לאיזה מסע־שוֹד משלוֹ, אשר משוּם כּך לא היה מסוּגל להגן על העיר. אחרי האסוֹן הזה נעשׂוּ בּני כּרתים תּלוּיים לגמרי בּשכניהם היוָנים, וּספינוֹתיהם היוּ דוֹמוֹת כּל־כּך לספינוֹתיהם של היוָנים, שאין אנוּ יכוֹלים כּלל להבדיל בּיניהן ולאמוֹר: “זהוּ טיפּוּס של ספינה יוָנית וזוֹהי ספינה כּרֵתָאית”.

[איור בעמוד 47: סְפִינָה יְוָנִית]

דבר זה הוּא נוֹח לי מאוֹד, כּי מתחיל אני לחשוֹד, שכּל אוֹתוֹ המנהג הישן לחַלק את התפּתּחוּת הסַפּנוּת לתקוּפוֹת מצריוֹת וּכנעניוֹת, יוָניוֹת ורוֹמאיוֹת, לתקוּפוֹת של ימי־הבּינים, תּקוּפת המאה השש־עשׂרה וּתקופת המאה השבע־עשׂרה וכוּלי וכוּלי, עד סוֹף כּל הדוֹרוֹת, – שכּל החלוּקה הזאת אינה אלא מלאכוּתית לגמרי, פּרי־אַמצאתם של אנשים המבקשים לסַבּך יוֹתר את הענין המסוּבּך גם בּלאו הכי. כּי לאמיתּוֹ של דבר היוּ רק שלוֹש תּמוּרוֹת חשוּבוֹת בּתוֹלדוֹת הסַפּנוּת בּחמשת אלפי־השנים האחרוֹנוֹת, וכל השלוֹש בּאוּ כּתוֹצאוֹת אוֹתן ההפיכוֹת המקיפוֹת בּשׂדה החברה, הכּלכּלה והמַדע, אשר השפּיעוּ גם על כּל שאר שטחי הקיוּם האנוֹשי.

משעה שהוּמצא כּלי־שיט, אשר בּכוֹחוֹ לשוּט על פּני המים בּמשך מספּר מסוּים של ימים או שבוּעוֹת – מאוֹתה שעה כּבר אפשר לנוּ לדבּר על אניוֹת ממש. כּי בּאוֹתם הגוּפים הסדוּקים, המחוּבּרים על ידי מַסמרי עץ, פּיסוֹת חבלים וגזרי־מתּכת והנקוּבים כּכברה, שכּל־כּך לא היוּ ראוּיים למסע בּים, עד כּי מחצית מן האנשים היוּ עסוּקים בּלי הרף בּשאיבת־מים נמרצת מתּוֹך הספינה, וּמדי פּעם בפעם, לאחר שעוֹת אחדוֹת של נסיעה, היה צוֹרך להעלוֹת את הספינה כּוּלה אל החוֹף, כּדי להריק את המים מתּוֹכה לגמרי, – בּכלי־שיט כּאלה לא היה מסוּגל האדם לעולם להרחיק בּיוֹתר. תּמיד נאלץ היה להשאר כּמטחוי מבּט מן היבּשה. לאט־לאט, בּמידה ששיכלל האדם את משׂוֹריו וּפטישיו, ויכוֹל היה להניף את קרדוּמוֹ על עצים גדוֹלים יוֹתר, לגזוֹר אוֹתם ללוּחוֹת וקוֹרוֹת, למוֹטוֹת ולתרנים, וּבמידה שהתחיל לגלוֹת שיטוֹת טוֹבוֹת יוֹתר לכפּוֹר את התּפרים בּספינוֹתיו, – לא עוֹד בּאזוֹב וּבטיט, – וּלאחר ששיכלל את מכשירי־האריגה ויכוֹל היה להתקין לוֹ חתיכוֹת־בּד גדוֹלוֹת מכּפי שיעוּר סדינוֹ של ילד, נעשׂוּ כּלי־השיט שלוֹ ראוּיים יוֹתר להפלגה בּים, עד שלאחר כּמה אלפים שנים של גידוּל איטי והתפּתּחוּת נתנוּ לוֹ ספינוֹתיו מידה הגוּנה של חוֹפש־תּנוּעה בּבחירת הכּיווּן. וַדאי זוֹכרים אַתּם, שנוֹח כּפר את תּיבתוֹ מבּית וּמחוּץ בּכוֹפר.

אוּלם השכלוּל הממשי הראשוֹן בּבנית הספינוֹת בּא בּעקב התּמוּרה שחָלה בּמבנה החברתי של הציבּוּר בּאירוֹפּה. למן המאה החמישית לפני ספירת הנוֹצרים ועד שנעלמה לאט־לאט הקיסרוּת הרוֹמאית (בּמאה הרביעית לספירה הנוֹצרית), היתה אירוֹפּה הצפוֹנית מוּצפת שבטים בּרבּריים, אנשים נקשים וחסוּנים, אם כּי לא נחמדים בּיוֹתר למַראה, אשר פּשטוּ לכאן מתּוֹך לבּה של אַסיה. בּכוֹח גוּפם עלוּ בּלי ספק על האיש הרוֹמאי אוֹ היוָני הממוּצע, אוּלם לא היוּ מסוּגלים להתיצב בּפניו בּקרבוֹת ערוּכים בּשיטוֹת המתוּקנוֹת של הזמן ההוּא.

אוֹתם הפּראים בּהירי־המַראה סיפּקוּ לאוֹכלוֹסי איטליה וחצי האי היוָני אוֹצר עצוּם של כּוֹח־אדם זוֹל. מעֵין המצב הזה שׂרר עד לפני מאה שנה בּאַפריקה הדרוֹמית. אם איזה בּעל־אחוּזה בּוּרי היה זקוּק לשנים־שלוֹשה משרתים נוֹספים היה יוֹצא אחרי־הצהרים לתוֹך היער וחוֹזר וּמביא עמוֹ שנים־שלוֹשה הוֹטנטוֹטים. הוּא היה רוֹדף אחריהם וצד אוֹתם, כּדרך ששכנַי בּוֶרמוֹנט (בּאמריקה) נוֹהגים לצאת בּראשית הסתיו לשׂדוֹת ולשוּב הבּיתה, כּשהם נוֹשׂאים בּידם זוּג של פּסיוֹנים אוֹ קוֹראים. היוָנים והרוֹמאים יכלוּ להשׂיג תּמיד כּוֹחוֹת־אדם חדשים, – אם רצוּ, למשל, לפתּוֹח בּית־חרוֹשת בּבקעת־הריין, אוֹ משק־חלב בּאיטליה, אוֹ אם רצוּ לכוֹנן מַספּנה בּאוֹסטיה.

סוֹפוֹ של דבר היה, שעוֹדף כּוֹח־אדם זוֹל זה התחיל להכבּיד, כּשם שאנוּ כּיוֹם סוֹבלים מכּל הרעוֹת הכּרוּכוֹת בּעוֹדף של כּוֹח־מכוֹנה (פּעמים ההיסטוֹריה חוֹזרת על עצמה בּצוּרה מפליאה בּיוֹתר). רוֹמא התחילה להתנַוון, בּאשר מלאה היתה על גדוֹתיה עבדים, כּשם שאֶצלנוּ כּיוֹם מתחוֹלל מַשבּר, כּשיש לנוּ “אנשי בּרזל” יוֹתר מדי, כּשיוֹתר מדי מכוֹנוֹת עוֹמדוֹת לפקוּדתנוּ.

משעה שאַספּקה זוֹ של כּוֹח־אדם זוֹל נעשׂתה ענין של מיקח־וממכּר, של עסק, יכלוּ בּעלי הספינוֹת של ים־התּיכוֹן לקנוֹת להם נַוָטים (אוֹ תּוֹפשׂי־משוֹט) בּכמוּיוֹת בּלתּי־מוּגבּלוֹת. בּמקרה שאַחַת האניוֹת שלהם ירדה למצוּלוֹת על אנשיה וכל אשר בּה (עלינוּ לזכּוֹר כּי העבדים־הנַוָטים היוּ מרוּתּקים תּמיד למשוֹטיהם והיוּ טוֹבעים כּעכבּרים בּהטרף האניה), היוּ בּעלי־הספינוֹת שוֹלחים להביא עדר חדש של שמוֹנים אוֹ מאה איש, ולא דאגו לענין יוֹתר משדוֹאגת חברת־אניוֹת בּימינוּ, בּהחליפה טוּרבּינה ישנה, שבּלתה מרוב ימים, בּחדשה. מצב זה התקיים בּמשך אלף שנים כּמעט. בּעצם הדבר לא בּוּטלה העבדוּת בּאירוֹפּה בּשלימוּת עוֹד בּמשך כּמה מאוֹת שנים אחרי שהוֹפיעה הנַצרוּת. לאחר שהשליטים הנוֹצרים לא היוּ רשאים עוֹד לצאת בּעצמם לציד־עבדים היו קוֹנים עבדים לספינוֹתיהם מאת שוֹדדי־הים עוֹבדי־האלילים של צפוֹן־אַפריקה, אוֹ, אם היוּ חזקים למדי, היוּ שוֹבים שוֹדדי־ים בּרבּרים בּמספּר מספּיק, ולא היוּ חוֹששים לכך, – בּאשר הן עוֹבדי־אלילים הם אלה, – וכך היוּ ממַלאים אניוֹתיהם בּמספּר הנַוָטים הדרוּש.

משאָזל אוֹצר־אנשים זה (האַפריקנים הללוּ הצטיינוּ בּהרגל “מכוֹער”, שהיוּ “הוֹפכים את הקערה על פּיה”, כּלוֹמר היוּ מַכריחים את האנשים הלבנים להשיט את ספינוֹתיהם של השחוֹרים) בּא תּוֹרם של הפּוֹשעים. הפּוֹשעים היוּ מכּל סוּג וּמוֹצא. רבּים מהם רק “כּוֹפרים” תּמימים (לוּאִי הארבּעה־עשׂר “החסיד” בּצרפת דן בּמחי־עט אחד את כל הפּרוֹטסטנטים לעבוֹדת־פּּרך בּספינוֹתיו). אך רוּבּם הגדוֹל בּא מן הקוּבּעת הגרוּעה בּיוֹתר של החברה – רוֹצחים, כּייסים, שוֹדדי־דרכים וּמַבעירים. אוּלם משעה שרוּתּקוּ אל המשוֹט פּסקוּ להיוֹת בּני־אדם ונעשׂוּ רק חלק ממכוֹנת־השיט, מעֵין ה"קַרבּוֹריטוֹר" (המפַחְמֵן – המנגנוֹן המוֹסיף פּחמן) בּמכוֹנית בּימינוּ.

על כּן נחטא בּמקצת לאמת, אם נעביר קו־מבדיל בּוֹלט בּין הספינוֹת של היוָנים והרוֹמאים וּבין אניוֹת ימי־הבּינים; כּי אלוּ ואלוּ היוּ פּרי שיטה כּלכּלית, שהוֹרידה חלק גדוֹל מן האוֹכלוֹסים למדרגה של בּהמוֹת־עבוֹדה. כּל זמן שכּוֹח־אדם זוֹל זה היה מצוּי בּכמוּיוֹת בּלתּי מוּגבּלוֹת כּמעט, לא חָל למעשׂה שינוּי חשוּב בּספינוֹת. וקרב בּים בּמאָה החמש־עשׂרה היה דוֹמה בּמאוֹד־מאוֹד לאוֹתוֹ הקרב על יד סַלַמיס, בשנת 480 לפני ספירת הנוֹצרים, כּאשר השמיד תִּמיסטוֹקלֶס בּאניוֹתיו היוָניוֹת את הצי הפיניקי, החָכוּר מאת הפּרסים, ועל ידי כּך הציל את אירוֹפּה מן הפּוֹלשים האסייתיים.

תּכסיסי הקרב היוּ דוֹמים אלה לאלה בּשני המקרים. הספינוֹת השׂתּערוּ זוֹ על זוֹ, ואוֹתה שעה היוּ המשגיחים הממוּנים על תּוֹפשׂי־המשוֹט מַמריצים אוֹתם בּשוֹטיהם לפעוּלה מהירה. בּשני המקרים שאפוּ הספינוֹת לנַגח זוֹ את זוֹ. הספינוֹת שלא טוּבּעוּ בּהתנגשוּת הראשוֹנה הוֹסיפוּ להלחם בּקרב ערוּך, והחיילים התאמצוּ לטפּס ולעלוֹת בּאנית האוֹיב, והשתּמשוּ בּחרבוֹתיהם ורמחיהם, ממש כּמוֹ בּמלחמה על פּני היבּשה.

החיים בּאניוֹת שהפליגוּ מארץ־ישׂראל לרוֹמא בּתקוּפת הבּית השני לא נבדלוּ בּהרבּה מן החיים בּאניוֹת שהוֹבילוּ צליינים אל ארץ־הקוֹדש מקץ 1200 שנה. בּאי־אלה מוּבנים היוּ אוּלי ספינוֹת ימי־הבּינים טוֹבוֹת משהוּ מאניוֹת הדוֹרוֹת הראשוֹנים. אבל מבּחינוֹת אחרוֹת, כּגוֹן בּענין הנקיוֹן, נבדלוּ לרעה דוקא. אבל בּדרך כּלל, בּכל הפּרטים העיקריים, היוּ דוֹמים אלוּ לאלוּ לגמרי.

והנה יוֹם אחד בּא קץ לשפע זה של כּוֹח־אדם זוֹל, שהיה מצוּי דוֹרי־דוֹרוֹת. והדבר אֵרע בּוֹ בּזמן, בּדיוּק, שגוֹרם חדש התחיל לתת אוֹתוֹתיו בּשטח הסַפּנוּת. זוֹ היתה אַמצאת אבק־השׂריפה. בּיבּשה שׂם אבק־השׂריפה קץ להשפּעת מַעמד האצילים. כּי הוּא נטל מאת האדוֹנים האלה, עוֹטי שריוֹן־הבּרזל, את מַחסה טירוֹת־האבן שלהם, וגרם לכך שכּל איש מן המשוּעבּדים, המזוּין בּאַרקֶבּוּזה (רוֹבה של הזמן ההוּא), נעשׂה מעתּה יריב שוה לאציל חגוּר הנשק הכּבד, וּברוֹב המקרים היה היתרוֹן לראשוֹן. בּים גרם אבק־השׂריפה תּמוּרה עצוּמה כּל־כּך בּתכסיסי הקרב, עד כּדי ליטוֹל ערך שימוּשי מכּל כּלי־השיט התּלוּיים בּכוֹח־אדם בּלבד כּאמצעי של תּנוּעה. כּשם שהיוָנים והרוֹמאים נאלצוּ לפתּח שיטוֹת חדשוֹת של שיוּט, כּדי לעמוֹד בּאוֹתם הקרבוֹת אשר בּהם נוֹדעה חשיבוּת מרוּבּה בּיוֹתר לתּימרוֹן המהיר, כּך ממש עמדה הבּעיה לפני אוּמוֹת העוֹלם, כּיצד לבנוֹת אניה שתּהא מסוּגלת לשׂאת כּמוּת תּוֹתחים מרוּבה בּיוֹתר וּבוֹ בּזמן לקיים רמת מהירוּת ממוּצעת גבוֹהה בּיוֹתר. אבק־השׂריפה הוּא שגרם בּעיקר לשנוֹת את הספינוֹת (גַלֵיאוֹת) של גינוּאָה וּונציה ושל האפּיפיוֹרים (הספינוֹת של האפּיפיוֹרים זכוּ לשם גדוֹל, אם גם לא טוֹב בּיוֹתר) ולהפכן לספינוֹת מסוּגן של דֵי רוֹיטר¹⁹ ונלסוֹן.

התּמוּרה השלישית הגדוֹלה חַלה עם אַמצאת מכוֹנת־הקיטוֹר, אשר עשׂתה את כּלי־השיט בּלתּי־תּלוּי לגמרי בָּרוּח אוֹ בּכוֹחוֹ של האדם.

אם אני מוֹסיף לקיים בּספרי זה את החלוּקה הישנה לאניוֹת יוָניוֹת, אניוֹת של ימי־הבּינים וכדוֹמה, אין אני עוֹשׂה זאת אלא לשם הנוֹחוּת, וּכדי שפּרקי־הספר לא יהיוּ ארוּכּים מדי. אבל אני חוֹזר ואוֹמר כּי לאמיתּוֹ של דבר היוּ רק שלוֹש תּמוּרוֹת חשוּבוֹת בּחכמת הסַפּנוּת, והן נגרמוּ על ידי העבדוּת, אבק־השׂריפה וּמכוֹנת־הקיטוֹר.

-–

מכּל האָמוּר עד כּה אנוּ למדים, כּי ניצוּל כּוֹח האדם בּצוּרה מכניסה בּיוֹתר היה ראש־ענינם של כּל בּוֹני־הספינוֹת אשר חיוּ וּפעלוּ בּיַמים, למן ימי הכּנַענים ועד ימיו של הקיסר קרל הגדוֹל; אחרי שלטוֹנוֹ של קרל הוֹלכוֹת ונעלמוֹת לאט־לאט הגַלֵיאוֹת הרוֹמיוֹת מעל פּני הים. האנשים בּדוֹרוֹת ההם היוּ משׂיחים ודנים בּעניני “משוֹטים” ושיטוֹת לנגיחת אניוֹת־אוֹיב, כּדרך שבּעלי ספינת־קיטוֹר בּימינוּ מדיינים על יתרוֹן המעבר מהסקה בּפחם להסקה בּנפט.

וכך אנוּ בּאים לאחת השאלוֹת בּדברי ימי העוֹלם הקדוּם, שבּה נחלקוּ בּיוֹתר החכמים. כּיצד התקינוּ היוָנים את משוֹטיהם? כּמה אנשים שימשוּ משוֹט אחד? כּיצד היו ערוּכים הספסלים למוֹשב הנַוָטים (תּוֹפשׂי־המשוֹט)? האם ישבוּ האנשים בּשוּרה על גבּי שוּרה, אוֹ שהיוּ לספינוֹת יציעים מיוּחדים בּשביל הנַוָטים אשר מלמעלה?

אם כּי אין מספּר לציוּרי־הספינוֹת המצוּירים על גבּי כּדים וקירוֹת ומַצבוֹת, הרי בּכל הנוֹגע לפרטים החשוּבים בּיוֹתר אנוּ מגששים, לצערנוּ, בּאפילה. האמנים שבּדוֹרוֹת הקדוּמים ההם השתּדלוּ לתת ללקוֹחוֹתיהם תּמוּנוֹת קטנוֹת ונאוֹת הנעימוֹת לעין. בּנידוֹן זה דוֹמים היוּ לכמה ציירי־ים מקוּבּלים בּימינוּ, שתּמוּנוֹתיהם, – ספינוֹת־מפרשׂים כּלילוֹת־חִבֵּל²⁰, – מוֹצאוֹת להן קוֹנים מרוּבּים בּין חוֹבבי־הים שבּיבּשה, ואילוּ אצל מתֵי־מעט המלחים הזקנים המשוּחררים, שעוֹדם זוֹכרים מה היתה דמוּתן האמיתּית של הספינוֹת ההן, מעוֹררוֹת התּמוּנוֹת הללוּ צחוֹק רב, שלא לוֹמר כּעס. אכן, גם התּמוּנוֹת היוָניוֹת מסַפּרוֹת לנוּ דברים רבּים, אלא שהן מעלימוֹת מאתּנוּ בּעקשנוּת דבר אחד, המענין אוֹתנוּ בּעיקר: איך היוּ מוֹשיבים את תּוֹפשׂי־המשוֹט בּמקרה שהיוּ יוֹתר משתּי שוּרוֹת של משוֹטים.

הקיסר נַפּוֹליוֹן השלישי, שהיה חוֹבב נלהב של דברי ימי־קדם, החליט לפתּוֹר, סוֹף־סוֹף, את השאלה הזאת. לשם כּך ציוָה להתקין אניה יוָנית עתּיקה, לפי כּל הפּרטים שהגיעוּ אלינוּ מתּוֹך תּמוּנוֹת עתּיקות ותבליטים עתּיקים. אניה זוֹ, המכוּנה טרִירֶמָה, – בּת שלוֹשה טוּרי נַוָטים – הוּרדה אמנם בּשנת 1860 המַימה, אוּלם אי־אפשר היה להניעה כּלל. הדבר לא יפליאנוּ, אם ננַסה פּעם לצייר חתך של ספינה זוֹ על פּיסת־נייר. כּי אפילוּ יש לך רק שני טוּרי־נַוָטים, היוֹשבים אלה מעל אלה, אין הדבר נוֹח כּלל וּכלל, כּל שכּן אם אתּה מוֹסיף טוּר שלישי. יען כּי אז עליך להמציא מין משוֹט שאָרכּוֹ יהיה מתּשעה ועד שנים־עשׂר מטר, ועם זה צריך משקלוֹ להיוֹת פּחוֹת מכדי טוֹנה אחת. ואין הדבר נראה בּגדר האפשרוּת. כּי אף בבּירֶמָה (ספינה יוָנית בּת שני טוּרי נַוָטים) היוּ המשוֹטים כּבדים כּל־כּך, שכּל משוֹט וּמשוֹט היה מַצריך חמישה אנשים לשמש בּוֹ.

אָכן המשוֹטים הם כּלים לא מוּשלָמים בּיוֹתר. משמתחילה לנשוֹב רוּח בּלתּי־מצוּיה בּמקצת הרי הם כּמעט ללא הוֹעיל. ואם הנַוָטים אינם מאוּמנים בּיוֹתר ואינם מלוּמדי משמעת קפּדנית יתּקלוּ המשוֹטים בּלי הרף זה בּזה, וּמהירוּת התּנוּעה, שהיא הדבר החשוּב בּיוֹתר לספינה כּזאת – לגַלֵיאה, – תּרד עד מאוֹד.

מכּאן עלתה ההשערה, שכּל מקוֹם שהוּזכּרוּ השמוֹת טרִירֶמָה, קְוַדְרִירֶמה וּקְוִינְקוִירֶמה מציינוֹת הספָרוֹת (טרי, קוַדרי, קוינקוי) רק את מספּר האנשים (שלוֹשה, אוֹ ארבּעה, אוֹ חמישה) המשמשים כּל משוֹט וּמשוֹט. ואין הן מכוּוָנוֹת כּלל למספּר טוּרי־הנַוָטים הערוּכים זה מעל זה. ואָמנם הנחה זו מתקבּלת על הדעת.

הסיפּוּרים, שהגיעוּ אלינוּ מימים שלפני דוֹרי־דוֹרוֹת על אניוֹת אדירוֹת רוֹמיוֹת או מצריוֹת, משוּלים לתיאוּרי הקרבוֹת מימי־הבּינים. פּעמים יסוּפּר שבּקרב נפלוּ חמשת אלפים איש, בּעוֹד שכּיוֹם יוֹדעים אנחנוּ בּרוּר, שרק חמש־מאוֹת איש נמצאוּ בּמקוֹם בּשעת המערכה.

בּשחר הימים, בּאוֹתן מאוֹת השנים שמלאכת הספּנוּת היתה שרוּיה למעשׂה בּקפּאוֹן, לא יכוֹל היה האיש הרגיל אַף לשעֵר לוֹ ספינה בּת שלוֹשים טוֹנוֹת, כּל־שכּן בּת שלוֹשים אלף טוֹנוֹת. וּמחבּר הספרוּת העממית בּימי הבּינַים היה מוֹסיף כּל פּעם על דעת עצמוֹ שנים־שלוֹשה אפסים נוֹספים, בּמקרה שרצה להדגיש בּסיפּוּרוֹ כּי קרה דבר־מה יוֹצא מגדר הרגיל.

אין אָנוּ יוֹדעים דבר זה בּמישרין מתּוֹך תּעוּדוֹת מפוֹרשוֹת (כּי אוֹתן הספינוֹת שנמצאוּ, – הספינוֹת המהוּללוֹת של אנשים כּנירוֹן־קיסר או קליגוּלה²¹, – לא היוּ, בּעצם, אלא מין מוֹעדוֹן־לילה צף על פּני המים, שהיה עוֹגן בּאגם רדוּד). ואוּלם יש לנוּ עדוּת בּעקיפין. אָנוּ לוֹמדים להכּיר את הענין לפי מצב הנמלים העתּיקים של הרוֹמאים והיוָנים. אַף מוֹעדוֹן־השיִט העלוּב בּיוֹתר של ימינוּ לא היה מוֹצא את הנמלים האלה ראוּיים לעגינה. כּמוֹ כּן נתגלוּ חרבוֹת של כּמה מזָחים רוֹמאים עתּיקים. רחבּם היה פּחוֹת מ־½4 מטר. ולפי שהיחס בּין הרוֹחב לאוֹרך בּאניוֹת העתּיקוֹת היה 1:8 בּאניוֹת מלחמה, ו־1:7 בּאניוֹת־מסחר, יכוֹלים אָנוּ לחַשב אָרכּה של אניה כּזוֹ: לא יוֹתר מ־½31 מטר. ועמקם של המזחים ההם מוֹכיח כּי כּלי השיִט ההם לא היוּ אלא “ספינוֹת שעל פּני השטח”, בּדוֹמה לספינוֹת שבּמצרים הקדוּמה, ורק לעתּים רחוֹקוֹת העמיקוּ יוֹתר ממטר אחד בּתוֹך המים.

כּיצד יכלוּ איפוֹא האַדמירלים־המפקדים של ציי ספינוֹת זערוּרוֹת כּאלוּ להרוֹס את כּוֹחם של הכּנַענים אוֹ של קרתּחדשה? הרי זוֹ שוּב שאלה, שהיתה עלוּלה להביאנוּ בּמבוּכה רבּה, לוּלא היוּ לנוּ תּיאוּרים מפוֹרטים על אוֹדוֹת הקרבוֹת הללוּ. סוֹף־סוֹף יש לקבּוֹע מראש, כּי בּקרבוֹת־ים רבּי־ערך נוֹעדת רק חשיבוּת יחסית לגוֹדל האניה. בּמסיבּוֹת רגילוֹת עשׂוּיה היתה אנית־מירוּץ של ימינוּ (לא אנית־קרב, כּי אם אנית־מירוּץ לא־גדוֹלה) לטבּע את כּל כּלי־השיט שהשתּתּפוּ משני הצדדים בּמלחמת טרפלגר, בּלי שהיא תפּגע אפילוּ פעם אַחת. וּבכל זאת שינתה מלחמת טרפלגר (בשנת 1805) את כּל מַהלך ההיסטוֹריה למשך מאַת השנים הבּאוֹת.

זאת עלינוּ לשׂים אל לב, כּשאָנוּ בּאים לדוּן על כּל הקרבוֹת־בּים שהתחוֹללוּ בּימי־קדם וּבימי־הבּינַים. אנית ימי־הבּינים היתה קטנה וּמלאָה נַוָטים וחיילים עד לצפיפוּת, ולא היתה כּל אפשרוּת לכלכּל אוֹתם כּראוּי בּמזוֹן, אוֹ לספּק להם מקוֹמוֹת שינה נוֹחים. משוּם כּך היה הכרח לציים כּאלה להימצא בּקרבת החוֹף. שאם לא כן, לא יכלוּ הטבּחים להכין את הארוּחוֹת, והחיילים לא יכלוּ לקבּל את מזוֹנם, והנַוָטים, עבדי־הספינוֹת, שאחרי יוֹם־העבודה הקשה נדמוּ יוֹתר למתים מאשר לבני־אָדם חיים, לא היוּ יכוֹלים להחליף כּוֹח בּשינת־לילה ראוּיה לשם זה.

אַך אם אָמנם יכוֹלים אָנוּ, לזכר כּל זה, להתבּרך בּלבּנוּ על הישגינו אָנוּ, אין אָנוּ צריכים, בּכל זאת, לזלזל בּערך הקרבוֹת־בּים שבּדוֹרוֹת ההם. אָכן, הקרבוֹת ההם בּימי הבּינַים היוּ מאוֹרעוֹת חמוּרים, בּאופן יחסי, וגרמוּ אבדוֹת כּבדוֹת בּנפש. כּשם שבּקרָב יַמי בּזמננוּ אין איש נוֹתן דעתּו על המכוֹנוֹת הפּוֹעלוֹת אי־שם עמוֹק, בּבטן האניה, והן הוֹלכוֹת לאיבּוּד, ללא כּל אַזעקוֹת יתירוֹת, בּבוֹא שעת האָסוֹן, – כּן נתנוּ גם אַנשי חבל ים־התּיכוֹן לעבדי־הספינוֹת לטבּוֹע, בּלי תּת להם אפשרוּת להינצל, בּמקרה שהקרב נסתּיים לרעתם, בּעוֹד שיכלוּ להציל את חייהם בּשׂחיה אל החוף.

הסיפּוּר “בּן־חוּר” – מי מכּם לא קרא את הסיפּוּר הזה? – מתאר את הענין הזה תּיאוּר נאמן. עבד־הספינה הכּבוּל אל משוֹטוֹ היה רק חלק ממערכת־המכוֹנוֹת של האניה, וזכה לתשׂוּמת־לב לא יוֹתר משזוֹכוֹת לכך מכוֹנוֹת־הדינַמוֹ בּימינוּ, המייצרוֹת את החשמל להפעלת תּוֹתחינוּ.

גם התּמוּתה בּין החיילים היתה רבּה. כּי מפקדי־הצי בּימים ההם החזיקוּ בּשיטה איוּמה, אשר לפיה אסוּר היה לקברניט לדאוֹג לאנשים פּליטי הספינוֹת הטרוּפוֹת, המפרפּרים בּמים ונאבקים על חייהם, וחוֹבתוֹ היתה להמשיך בּדרכּוֹ בּמנוּחה, בּלי שׂים לב לגוֹרל כּל איש, – אוֹיב אוֹ ידיד. אשר לרוֹמאים אין הם מַפליאים אוֹתנוּ בּיוֹתר בּנידוֹן זה. הרוֹמאים נחשבים על העמים שעשׂוּ גדוֹלוֹת בּעוֹלם; הם היוּ לוֹחמים אַמיצי־לב, מדינאים מוּכשרים מאוֹד, אוֹרגניזטוֹרים מצוּיינים ומוּמחים שאין־דוּגמתם לשלוֹט בּאוּמוֹת זרוֹת ושבטי נכר. אבל עדיין לא נמצא האיש אשר חקר בּדברי ימי רוֹמא והעלה כּי היֹה היָה רוֹמאי אחד אשר לב לוֹ בּקרבּוֹ. אין אני מאשים אוֹתם כּי לב אבן היה לבּם. הגדרה כּזאת הלא מציינת, בּכל־זאת, משהוּ. ואוּלם הרוֹמאים היוּ בּעלי־מוּם גמוּרים בּפרט אַנַטוֹמי זה. בּמקום המיוּעד ללב־אדם היה אצלם רק חלל ריק, ודוֹמה הדבר שלא היוּ מסוּגלים בּשוּם אוֹפן לדעת משהוּ מאוֹתם הרגשוֹת האנוֹשיים הטבעיים, כּגוֹן רחמים אוֹ השתּתּפוּת בּצער הזוּלת, אוֹ אוֹתה הרגשה טבעית של הארת־פּנים והכנסת־אוֹרחים, שאנוּ מוֹצאים אף אצל עמים נמוּכי־תּרבּוּת בּשאר חלקי־העוֹלם. ואוּלי תּכוּנה מיוּחדת זוֹ היא שאָצלה לאוֹרח־מלחמתּם של הרוֹמאים אוֹתוֹ האוֹפי המר והעז, אשר אין לעמוֹד בּפניו, אוֹפי לא־אנוֹשי כּמעט, אשר בּכוֹחוֹ הגיעוּ אוֹכלוֹסי עיר איטלקית ממדרגה בּינוֹנית בּיוֹתר, על חוֹף נהר איטלקי ממדרגה נמוּכה מזוֹ, להיעשׂוֹת שליטים לכל העוֹלם הנוֹדע בּעת ההיא.

אוּלם כּדי להגיע להשתּלטוּת גמוּרה זוֹ עוֹד צריכים היוּ להיוֹת שליטים מוּחלטים בּים. מטבעם היוּ הרוֹמאים עם של יבּשה. אוּלם משעה שנכנסוּ להיאבקוּת עם קרתּחדשה (קרתּגוֹ), – היאבקוּת לחיים וּלמות, שעתידה היתה להכריע, אם יהיה הים התּיכוֹן ים שֵׁמי אוֹ רוֹמאי, – נתנוּ לבּם לסַפּנוּת ושקעוּ בּה בּכל אוֹתה היסוֹדיוּת, המציינת כּל דבר שעסקוּ בּוֹ, אם טוֹבת עירם היתה תּלוּיה בּכך.

מלחמת הרוֹמאים בּקרתּחדשה היתה, לאמיתוֹ של דבר, מלחמה באוּמה כּנענית. וּפירוּשוֹ של דבר הוּא, שנכנסוּ למערכה עם כּוֹח־הים הראשוֹן־בּמעלה בּדוֹרוֹתיהם. על כּן למדוּ הרוֹמאים היטב את שיטוֹתיהם של היוָנים, זה העם האחר שהגיע אף הוּא, כּפיניקים, להיוֹת כּוֹח כּבּיר בּים. הספינוֹת היוָניוֹת היוּ לרוֹמאים לדוּגמה, והם שינוּ ושכללוּ אוֹתן לפי צרכיהם.

לצרכי מלחמה החזיקוּ בּטיפּוּס הארוֹך, הצר, והיוּ מניעים את ספינוֹתיהם, בּמידה האפשרית, בּעזרת משוֹטים. אוּלם מכּיוָן שכּוֹח־האדם מידלדל ותש מהר, לאחר שהוּא מוּרד לדרגת מכוֹנה בּלבד, – נאלצוּ הרוֹמאים לבטוֹח בּרוּח, כּשהיוּ צריכים לעבוֹר את המרחקים הגדוֹלים המַבדילים בּין חצי האי שלהם וּבין חוֹף אפריקה. בּשׂדה האסטרטגיה הימית המציאוּ הרוֹמאים שיטה משלהם, בּהתאימם את דרכי־המלחמה של חיל־הרגלים בּיבּשה לצרכי הים. והיה זה דבר מוּבן מאליו. רוֹמא כּבשה את העוֹלם בּכוֹח חיל־הרגלים שלה, המאוּמן היטב, שיכלה להשתּמש בּו כּמוֹ בּקרני־בּרזל, בּכל מקוֹם שהיה צוֹרך לנַגח את חזית האוֹיב וּלהבקיע אוֹתה. עתּה חיזקוּ הרוֹמאים את חרטוּמי־אניוֹתיהם עד שכּלי־השיט בּעצמם נעשׂוּ כּלי־נגיחה. בּראשוֹנה לא עשׂוּ חיל רב בּחידוּש זה. היה צוֹרך לתכּן את מבנה החרטוֹם בּהקפדה רבּה. אם החלק הקדמי של האניה לא היה כּבד למדי לא היה מצליח לפרוֹץ פּרץ בּצדה של הספינה האוֹיבת. אך אם החלק הקדמי היה כּבד מדי והיה מעמיק לחדוֹר לדוֹפן האניה של האוֹיב, הרי היה חשש, שמא לא יוּכל להחלץ ממנה בּעוֹד מוֹעד, וּשני היריבים, המנַצח והמנוּצח, יֵרדוּ יחד לתּהוֹם. משוּם כּך היה האַיל המנַגח מהוּדק לקוֹרת־עץ עבה, שנוֹעדה להוֹסיף לוֹ כּוֹח־משנה בּשעת הפּגיעה. אבל מאחרי קוֹרת־עץ זוֹ ניתּנוּ שתּי קוֹרוֹת־עֵרב כּבדוֹת, למנוֹע בּעד האַיל מלהעמיק בּיוֹתר. מעל לחרטוֹם החד של כּלי־השיט הקימוּ הרוֹמאים רחבת־עץ בּצוּרת מגדל. מעל המגדל הזה יכלוּ אנשי־הצבא הרוֹמאים לקפּוֹץ אל כּלי־השיט של האוֹיב ולנקוֹט בּטכסיסי־היבּשה שלהם של קרָב־מקרוֹב, בּהשתּמשם בּמגן וחרב, עד שכּבשוּ לבסוֹף את הספינה האוֹיבת, כּכבשם מצוּדה בּיבּשה.

בּכמה ציוּרים מן הזמן ההוּא נראה האַיל המנַגח גדוֹל מעט כּאניה עצמה, ואין הדבר כּך. אוּלם משהוֹפיע האַיל הזה בּפּעם הראשוֹנה בּצוּרתוֹ המשוּכללת והמוּגדלת, ולא עוֹד היה עלוּב וקטן כּמוֹ בּאניוֹת היוָניוֹת והכּנעניוֹת שמקוֹדם, עוֹרר הדבר התפּעלוּת רבּה כּל־כּך אצל הציבּוּר, שהאָמן בּדוֹר ההוּא חָטא לדיוּק, לשם הרוֹשם הציוּרי הטוֹב, וּביחוּד כּדי לעשׂוֹת רוֹשם רצוּי על המוֹני העם.

[איור עמוד 61: בִּסְפינוֹת כָּאֵלוּ הִתְגַבְּרָה רוֹמָא עַל לוֹחֲמֵי־הַיָּם הַקַרְתַּגָאִים]

לאחר שההאבקוּת בּין רוֹמא לקרתחדשה הגיעה אל קצה, והים התּיכוֹן נהפך לאגם איטלקי פּנימי (כּחלוֹמוֹ של מוּסוֹליני בּימינוּ) ניטל כּל ענין מלב הרוֹמאים לפיתּוּח הצי שלהם. יכוֹל יכלוּ לנַהל את עניני הקיסרוּת שלהם בּהצלחה גם בּדרך היבּשה, והאיש האיטלקי הרגיל לא נטה חיבּה יתירה לים. מהלכי־מרחקים לא נחשבוּ בּעיני הלגיוֹנרים הרוֹמאים בּמאוּמה. בּנידוֹן זה עלוּ בהרבּה על צבאוֹתיו של נַפּוֹליאוֹן, אם כּי אוֹתוֹ איש־קוֹרסיקה היה מוּמחה גדוֹל בּהעברת אנשים ממקוֹם למקוֹם בּזמן קצר בּיוֹתר. עד מהרה הוּזנח שוּב הצי הרוֹמאי, כּדרך שהיה מוּזנח לפנים. אין זה אוֹמר, כּמוּבן, שפּסקה כּל בּנית אניוֹת נוֹספוֹת. להפך. אחרי שהקיסרוּת הרוֹמאית נתפּשטה וגדלה, חדלה לאט־לאט להיוֹת מדינה חקלאית. האכּרים המרוּששים פּנוּ העירה ועזבוּ את שׂדוֹתיהם נחלה לחַיוֹת־הבּר ולגידוּלי־בּוּר. אחרי כן בּאה תּקוּפה גדוֹלה של נסיוֹנוֹת רבּי־ענין, של תּנוּעוֹת “חזרה לקרקע” וּשאר מעשׂי־הרפתקנוּת של הקיסרים האחרוֹנים. כּל הנסיוֹנוֹת הללוּ נכשלוּ בּאוֹפן מעציב. משגילוּ ההמוֹנים, שאין הם צריכים אלא לשׂאת על שׂפתיהם בּלחש את המלה הנוֹראה “מהפּכה”, והרי הם משׂיגים חנם לחם ושעשוּעים, – שוּב אי־אפשר היה להחזירם לעבוֹדה. כּך היה אנוּס הסינַט הרוֹמאי לכלכּל את מיליוֹני האנשים, הנשים והטף, שמילאוּ את הבּתּים בּני שש־הקוֹמוֹת אשר בּפּרבּרים. והיה רק מוֹצא אחד מן הקוֹשי הזה: לכלכּל את ההמוֹנים בּדגן המוּבא מחוּץ למדינה.

דרוֹמה של רוּסיה נוֹדע עוֹד מימי היוָנים כּארץ־הדגן הגדוֹלה בּיוֹתר בּעוֹלם. אוּלם הספינוֹת של הימים ההם היוּ צריכוֹת לשוּט משך חדשים כּדי לעבוֹר את הדרך בּין איטליה לקְרים. על כּן נבחר החוֹף המערבי של ים־התּיכוֹן לשמש אָסם ומזוה לרוֹמא. אַלפי ספינוֹת־מסחר קטנוֹת היוּ עסוּקוֹת בּהוֹבלת הדגן של סַרדיניה ושמן־הזית של סיציליה אל העיר אוֹסְטִיה.

משחר הימים היתה אוֹסטיה הנמל של רוֹמא העתּיקה. עיר זוֹ שכנה עם תּוֹצאוֹת נהר טיבֶּרוּס אל הים, בּמרחק ארבּעה־עשׂר מילין מרוֹמא; וּמראשית ימיה של רוֹמא נוֹדעה לעיר זוֹ חשיבוּת רבּה, בּהיוֹתה מרכּז לסחַר־המלח, ענף־המסחר המַכניס בּיוֹתר בּימי־קדם. ספינוֹת־הדגן היו קטנוֹת מאוֹד. בּדרך כּלל לא עלה בּית־קיבּולן על 800 רגל מעוּקב. והיה זה דבר שבּהכרח. כּי הנמל הזה, אשר בּוֹ היתה תּלוּיה בּירת העוֹלם מלפני אַלפּיים שנה, כּי ממנוּ בּא לחמה ושמנה, יוֹם־יוֹם, – זה הנמל אשר עליו אמרוּ הרוֹמאים עצמם כּי כל השוֹלט בּאוֹסטיה שוֹלט גם בּרומא, – היה מוּפקר לרוּחוֹת־הסערה מדרוֹם־מזרח, שסכּנתן היתה מרוּבּה כּל־כּך, עד כּי במשך שנה אחת בּלבד טבעוּ יוֹתר ממאתים ספינוֹת שעגנוּ מאחרי שוֹבר־הגלים.

נוֹסף על כּך עוֹד נשׂא נהר טיבּרוּס שפע של בּוֹץ אל הים, עד שכּל איזוֹר־השפך היה נסתּם מהר. לבסוֹף נוֹאשוּ הרוֹמאים מכּל הענין הרע הזה, וּבימי קלוֹדיוּס קיסר הוּקם נמל חדש לגמרי, בּמרחק כּמה מילין מאוֹסטיה, עם שוֹברי־גלים וּמגדלי־אוֹר חדשים. אוּלם גם הנמל הזה לא יכוֹל לתת מַחסה אלא לספינוֹת שמַהלך־העוֹמק שלהן הוּא פּחוּת בּיוֹתר.

ואוּלם ספינוֹת בּלי נמלי־מבטחים, כמוֹהן כּאוירוֹנים בּלי שׂדוֹת־תּעוּפה טוֹבים. על כּן נידוֹנוּ הסוֹחרים בּרוֹמא העתּיקה להלך בּקטנוֹת, עד אשר יסַפּקוּ להם מוֹשליהם נמלים ממש.

ובזה אמרתּי כּל אשר היה בּפי לסַפּר על הספינוֹת בּעוֹלם העתּיק. בּימינוּ, אוּמה השלטת בּים היא גם גברת־היבּשה. אוּלם לפני אַלפּיים שנה היה ההפך, והאוּמה המוֹשלת בּיבּשה היתה שלטת גם בּים. הקרב האחרוֹן בּין הרוֹמאים חניכי־היבּשה וּבין הכּנענים אנשי־הים (מן הכּנענים אשר נוֹשבוּ בּקרת חדשה) נערך על פּני היבּשה. הקרב בּים ליד האיים האֶגַדיים, ממוּל סיציליה, היה אמנם קרב חשוּב, אבל בּלתּי מַכריע. מלחמת זַמָה היא שהכריעה, ואוּלם זוֹ היתה בּיבּשה.

ואוּלם בּינתים היה מעשׂה בּגנרל רוֹמאי אחד, אשר חָצה בּנדוּדיו את היבּשת והגיע לנקוּדה אשר ממנה לא יכוֹל לזוּז בּלי להרטיב רגליו בּמים. ובדרך זוֹ התוַדעוּ הרוֹמאים בּפעם הראשוֹנה אל שייטי־הצפוֹן, שעתידים היוּ להפוֹך את הים־התּיכוֹן המהוּלל של הרוֹמאים לאגם ממדרגה שלישית ולעשׂוֹת את האוֹקינוֹס האטלנטי מרכּז לציויליזציה חדשה.

מאוֹרע זה החשוּב למאוֹד אֵרע בּשנת 55 לפני הוּלדת הנוֹצרי, בּשעה שיוּליוּס קיסר עמד על הסלעים אשר מצפוֹן לקַלֶה והעיף מבּט ראשוֹן בּאנגליה השרוּיה בּערפל.

 

פּרק ה' רֵאשִׁית הַשַּׁיִט בְּאֵירוֹפָּה הַצְּפוֹנִית    🔗

מעטים מאוֹד כּלי־השיט הרוֹמאים שנשתּמרוּ עד ימינוּ: בּיחוּד אמוּרים הדברים בּנוֹגע לספינוֹת ההוֹלכוֹת בּים. הגליאָה של קליגוּלה, שנשלתה זה לא כּבר, בּהוֹצאוֹת מרוּבּוֹת, מתּוֹך אגם נֶמִי, לא היתה אלא ספינת־תּענוּגוֹת של קיסר רוֹמאי מטוֹרף, שהתקין לעצמוֹ בּשביל משתּאוֹת־ההוללוּת שלוֹ, ואין לראוֹתה כּדוּגמה של הגַלֵיאה אשר בּה העברוּ הלגיוֹנרים הרוֹמאים מקצה אחד של הקיסרוּת אל קצהוּ האחר. מסוּג אחר היתה גליאַת־המלחמה הרוֹמאית, שהוֹעלתה בּשנת 1910 מתּוֹך הרפש של נהר תּמזה. היא היתה, כּנראה, בּת ששים רגל בּאוֹרך, וּשמונה־עשׂר בּרוֹחב, ועשׂרים וארבּעה נַוָטים היוּ בּה, 12 איש מכּל צד. היה לה תּוֹרן אחד וּמפרש־עליוֹן מרוּבּע אחד, ונהגוּ בּה בּעזרת משוֹט בּירכּתים.

אכן בּענינים אלה שלטת יד המקרה. כִי הנה יוֹתר מן הגליאוֹת הרוֹמיוֹת נשמרוּ דוּגמאוֹת של סירוֹת עשׂוּיוֹת עץ שלם. סירוֹת אלוּ היוּ, בּעצם, גזעי־עצים מנוּבּבים (שניטל קרבּם מהם); לעתּים היוּ דפנוֹת סוֹגרוֹת עליהן בּקצוֹתיהן, וּלעתּים שמרוּ על תּבנית־העץ הראשוֹנה. סירה אחת כּזוֹ הוֹעלתה מתּוֹך אדמת הבּוֹץ של לינקוֹלנשייר בּאנגליה בּשנת 1886, 20 רגל היה אָרכּה וחמש רגלים רחבּה.

בּסירוֹת מסוּג דוֹמה לזה מאוֹד השתּמשוּ לפנים אנשי שוַיץ בּימים שמלפני התּקוּפה ההיסטוֹרית, בּהיוֹתם שוֹכנים עוֹד בּבתּי־קוֹרוֹת בּנוּיים בּתוֹך האגמים.

סירוֹת כּאלוּ, עשׂוּיוֹת עץ שלם, נמצאוּ גם בּביצוֹת בּדרוֹמה של דניה. משוּם כּך יש לשער כּי טיפּוּס זה של סירה היה מקוּבּל אצל כּל עמי אירוֹפּה הצפוֹנית; ולוּ היוּ השׂרידים שנמצאוּ רק עצים חלוּלים סתם לא היינוּ צריכים להרחיב את הדיבּוּר עליהם. ואוּלם כּשאנוּ מנַסים לתאר לנוּ ולמצוֹא, היכן בּדיוּק, מתי וּבאיזה אוֹפן סיגלוּ להם אבוֹת־אבוֹתיהם של בּני־אירוֹפּה הצפוֹנית את מוּשׂגי־היסוֹד של הסַפּנוּת, כּי אז מתגלה לפנינוּ בּשׂרידי סירוֹת אלוּ שכלוּל חשוּּב בּיוֹתר, לעוּמת הספינוֹת שבּים התּיכוֹן וּבאוֹקינוֹס השקט.

קשה לנהוֹג בּסירוֹת עשׂוּיוֹת מגזעי־עץ, ואין הן יכוֹלוֹת לשׂאת את המַשׂאוֹת שאפשר להעביר בּכל סירה אינדיאנית רגילה (קַנוּ). אם אין פּני הנהר אוֹ האגם חלָקים כּראי תּקלוֹט סירה כּזוֹ מים לתוֹכה, ואם כּי אינה טוֹבעת ממש, הרי אין בּה למעשׂה משוּם תּוֹעלת רבּה, בּשעה שהיא שקוּעה מַשהוּ מתּחת לפני מימיו של נהר קר.

כּדי להתגבּר על קוֹשי זה התחילוּ סַפּנים קדוּמים אלה לחבּר מעל גזע־העץ החלוּל, משני צדדיו, לאָרכּוֹ, שוּרה של קרשים. בּמקרים רבּים הוֹסיפוּ שוּרת־קרשים שניה מעל לשוּרה הראשוֹנה. שוּרה זוֹ חוּבּרה אל השוּרה התּחתּוֹנה על ידי מחַבּרוֹת ופיסוֹת־עוֹר. וראה פּלא! בּדרך זוֹ היה גזע־העץ לאניה מתוּקנת ממש.

לאט־לאט, אחרי שלמדוּ אנשי צפוֹן־אירוֹפּה להשתּמש בּפטישים וּמַשׂוֹרים וּשאר מכשירי־עבוֹדה והחליפוּ את כּלי־האבן שלהם בּגרזנים של פּליז, הטוֹבים לאין שיעוּר מכּליהם הראשוֹנים, התחילוּ להתקין צלעוֹת־עץ, להדק יחד את מסעד־הקרשים המוּרכּב הזה. ואכן, כּכל שדפנוֹת־קרשים אלוּ גבהוּ והתנשׂאוּ למעלה, וּככל שכּלי־שיט חדש זה יכוֹל להגדיל את מטענוֹ, כּן יכוֹל מבנה־הסירה הראשוֹן, הגזע החָלוּל, להעמיק לשקוֹע למטה מפּני המים. עד שגזע־עץ עלוּב זה, שבּראשוֹנה הכיל בּגוּפוֹ את הספינה כּוּלה, ירד לבסוֹף למדרגה של קַעַר (או שִׁדרִית) לספינה (Keel).

קוֹרא יקר, אם תּזדמן בּאחד הימים הקרוֹבים לראינוֹע ותראה שם מַראה של מַספּנה גדוֹלה, וּלפניך תּראה את הקַעַר לאניה חדשה בּת 70,000 טוֹנוֹת, נתוֹן תּתּן את דעתּך על כּך, שקוֹרת־בּרזל ארוּכּה זוֹ היא יוֹרשתּוֹ של אחד מגזעי־העצים של אירוֹפּה הצפוֹנית, שהאדם השתּמש בּהם לאוֹתה מטרה גוּפה, לפני ימים רבּים מאוֹד, – לפחוֹת אלף שנים לפני שקרא קוֹלוּמבּוּס לעצמוֹ אַדמירל של האוֹקינוֹס ונשׂא־ונתן עם אדוֹני האניוֹת בּפַלוֹס²² לחכּוֹר מהם את שלוֹש אניוֹתיהם הזעירוֹת.

בּכוָנה אני מציין התפּתּחות זוֹ, “מגזע העץ לקער”, בּקשר לאירוֹפּה הצפוֹנית. משוּם שכּאן נקל היה להשׂיג עצים גדוֹלים למטרה זוֹ, הרבּה יוֹתר מאשר בּדרוֹם. בּצפוֹן היוּ מַגיעים היערוֹת עד לשׂפת הים, והיה קל הדבר, בּערך, לכרוֹת את אַחד העצים, או להפּילוֹ בּאש (סמוּך לשרשוֹ) ולשלחוֹ אחרי־כן על פּני המים. סירוֹת כּאלוּ היה בּהן, כּנראה, משוּם חידוּש בּעיני שאר העוֹלם; דבר זה מתבּרר לנוּ מתוֹך העוּבדה, שיוּליוּס קיסר מַזכּיר אוֹתן פּעמים רבּוֹת בחיבּוּרוֹ “בּיאוּרים למלחמת גליה”. אחרי־כן, בּהיוֹתוֹ בּספרד, כּשהיה נאלץ להעביר את צבאוֹתיו על פּני נהר קשה לתנוּעה, ציוה לבנוֹת סירוֹת בּדוֹמה לאוֹתן שראה עם חוֹף הים הצפוֹני.

היוּ אנשים שאמרוּ, כּי סירוֹתיו של יוּליוּס קיסר לא היוּ כּנראה אלא סירוֹת כּדוּגמת סַלים וּפירוֹגוֹת, שהיוּ נפוֹצוֹת בּתקוּפה מסוּיימת בּאנגליה וּבאירלנד, כּדרך שהיוּ מקוּבּלוֹת אַלפי שנים לפני כן בּבּבל ואַשוּר. ואוּלם גם בּלי עדוּיוֹת מפוֹרשוֹת בּכתב יוֹדעים אנחנוּ כּי היתה קיימת תּחבּוּרה הגוּנה על פּני התּעלה, עוֹד לפני הוֹפעתם של הרוֹמאים. ים־הצפוֹן והתּעלה האנגלית עוֹדם צעירים לימים בּתוֹלדוֹתיו של כּדוּר הארץ, ואנגליה נפרדה מעל היבּשת רק מקץ ימים רבּים אחרי שהגיע האדם לנקוּדה המערבית של המישוֹר האירוֹפּי הגדוֹל, המשׂתּרע מהרי אוּרל ועד לחוֹפי אירלנד בּאוֹקינוֹס האטלאנטי. אין להעלוֹת על הדעת, שהתּמוּרוֹת הגיאוֹגרפיוֹת האלוּ, שחלוּ בהדרגה, לא עוֹררוּ את האנשים משני עברי ים־הצפוֹן לעשׂוֹת מאמץ רציני מצדם, כּדי לשמוֹר על הקשרים בּין חלקיהם הנפרדים. וּלפי שההכרח הוּא אבי ההמצאה, וַדאי שפּיתּחוּ טיפּוּס של כּלי־שיט, אשר איפשר להם לשמוֹר על המַגע בּיניהם.

[איור עמוד 69: כֵּיצַד הָיְתָה סִירַת הָעֵץ הֶחָלוּל לְקַעַר שֶׁל סְפִינָה]

והנה, עם כּל הכּבוֹד לקוֹלעי־הסלים בּאיים הבּריטיים (אשר עשׂוּ רוֹשם רב כּל־כּך בּזריזוּתם על הרוֹמאים, שהללוּ תּפסוּ אחדים מהם בּשבי והביאוּם לרוֹמא, ללמד את הרוֹמאים את סוֹד המלאכה העתּיקה והמכוּבּדת הזאת), יש לפקפּק הרבּה בּהנחה, שכּלי רוֹפף כּזה, כּסירה קלוּעה, יהא עשׂוּי לחצוֹת את התּעלה יוֹתר מפּעם אחת (ואף לכך יהא מסוּגל רק בּמסיבּוֹת נוֹחוֹת בּיוֹתר).

מכּאן, שהבּריטים פּיתחוּ בּתקוּפה מוּקדמת איזה סוּג של ספינה, שבּכוֹחה להתגבּר על הגלים הסוֹערים בּאוֹתה רצוּעת מים זידוֹנית אשר בּין האי וּבין היבּשה, – כּשם שגם השוֵידים בּאוֹתם הימים הקדוּמים היוּ להם וַדאי ספינוֹת, אשר בּהן יכלוּ לנוּע מארצם אל דניה, על פּני כּברת־מים קשה אף היא למעבר, – דרך מצר זוּנד, מן העיר הלסינגבּוֹרג בּוֹאךָ להלסינגֶר, עירוֹ הנוֹשנה של הַמלֶט.²³

כּן אנוּ יוֹדעים מתּוֹך אוֹתוֹ הספר של יוּליוּס קיסר, “בּיאוּרים למלחמת גליה”, כּי בּצד־היבּשת של התּעלה ישב עם שידע לבנוֹת אניוֹת־עץ בּטוּחוֹת. אלה היוּ הוֶנֶטים. (אָנא להבדיל בּינם ובין הונציאנים, אנשי ונציה אשר עם חוֹף הים האַדרייתי!) בּימים שקיסר נלחם עם הוֶנֶטים, סמוּך לתוֹצאוֹת הנהר המכוּנה בּימינוּ בּשם לוּאַר, נפגעוּ קשה רפסוֹדוֹתיו בּהתנגשוּת עם ספינוֹת עצי־האַלוֹנים של האוֹיב. יוּליוּס קיסר מאַריך בּדברים, בּהסבּירוֹ שמבנה קוֹרוֹת־העֵרב של הסירוֹת הונטיוֹת היה חזק כּל־כּך, שכּמעט מן הנמנע היה לטבּע אוֹתן.

ואוּלם מעטים בּיוֹתר היוּ הגנרלים הרוֹמאים שהיוּ גם סוֹפרים מנוּסים. והדברים שהבאתי כּאן ממַצים, משוּם־כּך, את כּל אוֹצר הידיעוֹת שיש בּידנוּ על אוֹדוֹת כּלי־השיט הבּריטיים הראשוֹנים, מלבד שׂרידים ממשיים של ספינוֹת־אחדוֹת, שהוֹעלוּ מתּוֹך הקרקע ביוֹבל־השנים האחרוֹן. אמנם יוּליוּס קיסר התכּוֹנן היטב לפלישתוֹ לבריטניה, בּפקדוֹ לבנוֹת לשם כּך צי מיוּחד. אבל אין הוּא מסַפּר לנוּ אם ספינוֹתיו היוּ ספינוֹת־קער אוֹ רק רפסוֹדוֹת גדוֹלוֹת.

ואוּלם זאת אנוּ יוֹדעים, שמקץ שלוֹשים יוֹם לאחר שחייליו של קיסר התחילוּ לכרוֹת את העצים הדרוּשים לספינוֹת, כּבר חצה הוּא בּעצמוֹ את התּעלה. וַדאי שאפשר לבנוֹת בּמשך חוֹדש ימים רפסוֹדוֹת בּכמוּת מַספּיקה בּשביל שני לגיוֹנוֹת רוֹמאים; אוּלם בּנית ספינוֹת ממש בּשביל מספּר אנשים כּזה תּדרוֹש זמן הרבּה יוֹתר. ועדיין קיימת השאלה: כּיצד הוּנעוּ רפסוֹדוֹת אלוּ, למעשׂה, מצד אחד של התּעלה לצדה השני. קרוֹב מאוֹד לשער, שהן נגררוּ על ידי סירוֹת של הגלים, בּני המקוֹם, שנחכּרוּ מהם, אוֹ נקנוּ, אוֹ נגנבוּ לצוֹרך זה.

על כּל פּנים, בּשנת 55 לפני ספירת הנוֹצרים דרכה כּף רגלם של הרוֹמאים על אדמת הבּריטים, אם כּי לא החזיקוּ שם מעמד בּטוּח. מזג־אויר רע, וטכסיסי ההתחמקוּת המציקים של חיל־הרכב הבּריטי, הניעוּ את יוּליוּס קיסר להוֹציא את צבאוֹתיו ולשוּב לגליה. כעבור 97 שנים שלח נצר ממשפּחתּוֹ, הקיסר קלוֹדיוּס, משלחת צבאית, להכניע את האי קשה־העוֹרף – והוּא עצמוֹ נטל חלק בּמשלחת זוֹ, אם גם לא חלק מכריע אוֹ מפוֹאר. אחרי זה תּקעוּ הרוֹמאים יתד כּאן.

כּולנוּ יוֹדעים, שלמן המאה הראשוֹנה לספירה הנוֹצרית ועד למאָה החמישית היתה בּריטניה מוֹשבה רוֹמאית, וכי אחרי־כן בּאוּ שבטים גרמנים, תּוֹשבי האיים המפוּזרים עם שפך נהר אֶלבּה, והתחילו להכּוֹת בּגבוּלוֹת הקיסרוּת הרוֹמאית המתפּוֹררת. סוֹפוֹ של דבר היה, שהרוֹמאים החזירוּ את לגיוֹנוֹתיהם מבּריטניה, והבּריטים המדולדלים מאוֹד, המבוֹללים בּרוֹמאים, הוּפקרוּ על ידם לחסד הבַּרְבּרים החזקים מהם.

לצערנוּ לא נמצא איש מבּין המוֹשלים והמפקדים שבּאוּ אחרי יוּליוּס קיסר, שיטריח עצמוֹ לכתּוֹב על ספר אֵי־אֵלוּ עוּבדוֹת חשוּבוֹת על אוֹדוֹת אוּמנוּתם של הסַפּנים בּדוֹרוֹתיהם, אוֹ על אוֹדוֹת הספינוֹת שהם בּנוּ. יוֹדעים אנוּ כּי הלגיוֹנוֹת הרוֹמאים חזרוּ לגליה, כּן אנוּ יוֹדעים שהבּרבּרים תּפסוּ את מקוֹמם, וכי אלה ואלה עשׂוּ דרכּם בּים. אוּלם הידיעוֹת על כּלי־השיט הן “מקריוֹת” ואינן מַספּיקוֹת כּלל וּכלל.

ואף־על־פּי־כן יש בּידיעוֹת מקריוֹת אלוּ כּדי להביא בּלבּנוּ את האמוּנה, שבּוֹני הספינוֹת בּאירוֹפּה הצפוֹנית ידעוּ את מלאכתּם כּראוּי. כּי הסקנדינַוים הקדמוֹנים לא היוּ יכוֹלים בּשוּם פּנים להגיע לכל הארצוֹת ההן, שאוֹתן הוֹאילוּ לכבּד בּביקוּריהם הבּלתּי רצוּיים, לוּלא היוּ בּרשוּתם כּלי־שיט טוֹבים מאוֹד להפלגה בּים. גם כּאן אני נאחז בּאוֹתוֹ טעם שהבאתי בּשעה שדיבּרתּי על הכּנענים. אף בּידיהם היה בּוַדאי סוּג משוּבּח של כּלי־שיט, להפליג בּהם למַסעיהם הרחוֹקים, עד לקוֹנגוֹ ואל מעבר ל"כף התּקוה הטוֹבה".

שׂרידיהן של כּמה אניוֹת־ויקינגים עתּיקות מחַזקים את דעתּי בּנידוֹן זה. בּראשוֹנה נתגלוּ אחדוֹת מהן ביוּטלנד (דניה הצפוֹנית) בּשנוֹת הששים של מאַת־השנים הקוֹדמת. דוֹמה היה שהן שייכוֹת למאה החמישית, והגדוֹלה שבּהן היתה בּאוֹרך של שבעים רגל. אוּלם דוּגמאוֹת טוֹבוֹת מאלוּ נמצאוּ אחרי כן בּנוֹרווגיה, ומהן אחת, ספינת גוֹקסטַד, שנמצאה בּשנת 1880, ועוֹד אחת, ספינת־אוֹסֶבֶּרג, שנמצאה בּשנת 1903 ליד פיוֹרד־אוֹסלוֹ, הן הספינוֹת שנשתּמרוּ בּיוֹתר, ועל כּן הן גם החשוּבוֹת בּיוֹתר לחקר הענין. ספינת גוֹקסטד וּספינת אוֹסבּרג נמצאוֹת כּיוֹם בּאוֹסלוֹ והן מעוֹררוֹת השתּוֹממוּת בּלב הרוֹאה אוֹתן, על אשר נשתּמרוּ יפה כּל־כּך.

[איור עמוד 73: חִבֵּל שֶׁל סִירַת־וִיקִינְגִים]

ואוּלם הספינוֹת ההן שימשוּ מַצבוֹת־קברים לנשׂיאי־שבט מהוּללים שהלכוּ לעוֹלמם. אם מת הנשׂיא אוֹ אשתּוֹ, היוּ מניחים את המת בּאחת האניוֹת הישנוֹת, ועמוֹ שׂמוּ גם את הנשק אוֹ את העדיים של הנפטר וכן גם מספּר מעבדיו, שבוּיי־המלחמה (שנהרגו לשם כּך). את כּל “האָרוֹן” הזה כּיסוּ בּשכבת־עפר עבה, אוֹ בּגל אבנים כּבד. את הפּירמידה הזאת היוּ מפקידים בּידי האֵלים, ששמרוּ על האניה היטב, עד שבּא חוֹקר־האדם בּן־דוֹרנוּ ואמר: “איזוֹ תּגלית נפלאה! ספינה סקנדינוית שלמה מימי הויקינגים, שמוּרה לכל פּרטיה!” מיד הוֹציא את פּנקסוֹ ואת ה"מֶטר" המתקפּל אשר עמוֹ, מדד ורשם:

אוֹרך הספינה: 23,5 מטר

אוֹרך הקער: 19.8 מטר

עוֹמק הספינה: 1,75 מטר

רחבּה: 5 מטר.

לפי זה יוֹצא, שהיחס בּין האוֹרך וּבין הרוֹחב היה, בּערך, 1:5; הרי שהספינוֹת הללוּ היוּ קצת יוֹתר עגוּלוֹת מספינוֹת־המלחמה של הרוֹמאים, שהיחס בּין האוֹרך לרוֹחב היה בּהן, כּמו בּספינוֹת־המלחמה של ימי־הבּינים, 1:8. לעוּמת זה היוּ ספינוֹת־הויקינגים עגוּלוֹת פּחוֹת מן הספינוֹת הרוֹמאיוֹת נוֹשׂאוֹת־הדגן שבּמאה השלישית, כּי בּאלה היה היחס הזה בּשיעוּר 1:3, וּלעתּים גם בּשיעוּר 1:2½.

מכּל צד של הקער (אוֹ השִדרית) התנשׂא קיר רצוּף משנים־עשׂר לוּחוֹת; הלוּח העשׂירי, מן הקער וּלמעלה, היה עבה בּהרבּה מן השאָר. לאמיתּוֹ של דבר לא היה זה קרש רגיל, כּי אם קוֹרת־עץ כּבדה, גזוּרה בּצוּרת אוֹת L, והיא אָצלה לספינה חוֹזק מיוּחד בּנקוּדה של קו־המים. הצלעוֹת המחַבּרוֹת את הלוּחוֹת הגיעו למעלה עד לקוֹרת־עץ זוֹ והיוּ מחוּבּרוֹת אל לוּחוֹת הרצפּה בּמחַבּרוֹת של מַתּכת. הלוּחוֹת הוּדקוּ אל הקער, ואחד אל אחד, בּיתדוֹת וּרצוּעוֹת.

קשה לקבּוֹע בּדיוּק את זמנן של ספינוֹת־ויקינגים אלוּ שנמצאוּ. אוּלם יש לשער, שהן שייכוֹת למאה השמינית של הספירה הנוֹצרית. שיעוּרן היה כּדי יוֹתר משלוֹשים טוֹנוֹת לפי המידה המקוּבּלת אצלנוּ כּיוֹם. הטוֹנז’ה הכּללית (בּרוּטוֹ) של האניה היא כּשיעוּר בּית־קיבּוּלה הכּללי; הטוֹנַז’ה הנקיה (נטוֹ) היא כּשיעוּר הטוֹנַז’ה הכּללית בּניכּוּי החלל התּפוּס על ידי תּאי־האנשים, חדרי־המכוֹנוֹת וחדרי־הדלק. בּלשוֹן אחרת: הטוֹנַז’ה הנקיה היא כּשיעוּר החלל המיוּעד לנוֹסעים וּלמטען.

ספינוֹת־הויקינגים היה להן תּוֹרן, שמקוֹמוֹ היה בּמרחק של מטר, בּערך, מטבּוּרה של הספינה, מפָּנים. אם לא היה צוֹרך בּתוֹרן אפשר היה להוֹרידוֹ לצד הירכּתים. הספינה הכילה מקום לכבוּדת־מַלָחים בּת תּשעים איש. תּכוּנה מיוּחדת לכל הספינוֹת הללוּ שהן נבנוּ בּמבנה מרוֹעף²⁴.

לפי שאנוּ מַבדילים עד היוֹם הזה בּין ספינוֹת שמבניהן מחוּבּר²⁵ לבין מבנה מרוֹעף, מן הראוּי שנתאר כּאן את שתּי שיטוֹת הבּניה הללוּ, המתחרוֹת זוֹ בּזוֹ.

ספינה בּנוּיה בּמבנה מרוֹעף היא כּלי־שיט אשר לוּחוֹתיו מחוּבּרים זה אל זה בּאוֹפן, שהקצה העליוֹן של כּל לוּח מכוּסה בּקצה התּחתּוֹן של הלוּח השני אשר מעליו, החוֹפף עליו, וכוּלם יחד מהוּדקים זה אל זה בּעזרת מַסמרים הנתקעים בּבליטוֹת הללוּ. שׂים לב לציוּר הניתּן כּאן. וּבהזדמנוּת ראשוֹנה כּדאי שתּתבּוֹנן לסירת הצלה, אוֹ לכל סירה קטנה מסוּג זה, וראית מה טיבוֹ של מבנה מרוֹעף.

בּספינה בּת מבנה מחוּבּר – הלוּחוֹת חוֹברים איש אל אָחיו ואינם חוֹפפים זה על זה.

[איור עמוד 76: סְפִינָה מְרֹעֶפֶת (מִלְמַעְלָה) וּסְפִינָה מְחֻבֶּרֶת]

כּל אוֹתן הספינוֹת הצפוֹניוֹת הראשוֹנוֹת שהגיעוּ אלינוּ נבנוּ מבנה מרוֹעף, וכנראה סיפּקוּ את כּל הדרישוֹת, משוּם שהן האריכוּ ימים עד ימינוּ בּדמוּת כּל מיני סירוֹת־דיג צפוֹניוֹת. את העתּקיהן המדוּיקים אפשר לראוֹת בּאותן סירוֹת־העץ הגדוֹלוֹת, שהיוּ מוֹבילוֹת לפני המַהפּכה הרוּסית עצי־דלק מפינלנד ללנינגרד, היא ס"ט פּטרבּוּרג של אז.

עד כּאן בּנוֹגע לסירת־הויקינגים עצמה. ועכשיו צפוֹת ועוֹלוֹת לפנינוּ שתּי שאלוֹת חשוּבוֹת בּיוֹתר: אם היתה הסירה הזאת ראוּיה להפלגה בּים ואם מילאה את תּפקידה כּאנית־מלחמה. התּשוּבה לשתּי השאלוֹת גם יחד היא חיוּבית. חלק גדוֹל מאירוֹפּה נוֹכח בּמהרה למַראה החרבוֹת העשנוֹת של הכּפרים והערים שהיוּ לויקינגים למשיסה.

מעלתן העיקרית של ספינוֹת אלוּ היא, שהיוּ קלוֹת בּיוֹתר עד כּדי לרכּוֹב על פּני הגלים, ולא היוּ נאלצוֹת לכבּוֹש להן נתיבה בּמים העזים, כּפי שנאלצה לכך גליאָה רוֹמית כּבדה בּים הצפוֹן, שהיתה שוֹאבת לתוֹכה מים הרבּה, וּלעתּים גם נהפּכה על פּיה. בּכלל היוּ ספינוֹת הויקינגים משמשוֹת רק בּמים עמוּקים, פּרט לנסיעוֹת בּים הבּלטי אוֹ בּים הצפוֹן. ואם היה צוֹרך להעלוֹתן ליבּשה, כּדי לתת מנוּחה לאנשי הכּבוּדה, אוֹ לחזק את בּדקי־הספינה, היה הדבר קל עד מאוֹד, וארבּעים איש, בּסך הכּל, יכלוּ לעשׂוֹת זאת.

כּן נראה הדבר, שהיוּ נשמעוֹת בּקלוּת ללחץ הגה־הימין הכּבד שלהן, כּי כּידוּע לנוּ יכלוּ בּשעת הקרב לערוֹך תּמרוֹניהן בּקלוּת.

המפרשׂים של ספינוֹת גוֹקסטד ואוֹסבּרג הלכוּ, כּמוּבן, לאיבּוּד גמוּר; אוּלם אין ספק, שבּמסעיהם הארוּכּים לאיסלנד וּגרינלנד, לאמריקה ולחוֹף אפריקה המערבית היוּ הסקנדינַוים תּלוּיים בּכוֹח הרוּח. בּאפריקה בּיקרוּ אל נכוֹן את תּוֹצאוֹת נהר קוֹנגוֹ, והם היוּ האנשים הראשוֹנים שהכּירוּ פּנים אל פּנים את שארם הרחוֹק – את קוֹף־הגוֹרילה. הם עזבוּ אחריהם תּיאוּרים רבּים ממלחמוֹתיהם וּמסעיהם; רק חבל, שהסַגוֹת שלהם (אגדוֹת־הגיבּוֹרים) אינן מסַפּרוֹת לנוּ כּיצד נהגוּ את ספינוֹתיהם בּמרחבי הים.

אוּלם בּשנת 1892 בּנוּ הנוֹרווגים ספינה כּדוּגמת ספינת־גוֹקסטד לכל פּרטיה, והענין הצליח. הם הוֹשיבוּ בּה שנים־עשׂר בּחוּרים חסוּנים, אשר חצוּ בּכלי־שיט זה את האוֹקינוֹס, כּדי להיוֹת מוּצגים בּ"תערוּכת שיקאגוֹ" שנערכה בּעת ההיא. לפי המַדֶרך אפשר להניח, כּי לעתּים לא רחוֹקוֹת היתה האניה עוֹשׂה תּשעה או עשׂרה קשרים לשעה, וּפעמים גם הגיעה ל־11 קשרים. שיעוּר־מהירות זה מאשר את המסוּפּר בּכמה אגדוֹת צפוֹניוֹת על אוֹדוֹת לוֹחמים אנשי־שם שעברוּ את המרחב מדניה לאנגליה בּשלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת. כּן מסוּפּר על נסיעה בּמשך ששה ימים וּמשהו, בּין בֶּרְגֶן בנוֹרווגיה לכף־פֵירוּאֶל (Cape Farewell), הנקוּדה הדרוֹמית בּיוֹתר של גרינלנד.

בּלכת הויקינגים בּדרך זוֹ לגרינלנד, בּקו מדוּיק כּמעט ממזרח למערב, היוּ נהנים מן הזרם האַטלנטי הצפוֹני, אשר יפּרד בּדיוּק מדרוֹם לאיסלנד לשתּי זרוֹעוֹת: הזרוֹע המזרחית פּוֹנה לאנגליה וּלנוֹרווגיה, והזרוֹע המַערבית הוֹלכת לגרינלנד ולַבּרַדוֹר, ושם היא מתחבּרת עם הגוֹלפשטרוֹם.

על כּל פּנים מַסע של ששה ימים הוּא שׂיא נאה למדי. כּי אניוֹת הקיטוֹר הקטנוֹת בּזמננוּ עוֹשׂוֹת את הדרך מקוֹפּנהגן ליוּליַינֶהאב²⁶ בּזמן רב מזה. יתּכן שיש כּאן ההפרזה הרגילה של כּותב נלהב מימי הבּינַים, והוּא הפחית מספּר ימים. אף־על־פּי־כן, גם אם נַכפּיל את הזמן האמוּר וּנשער כּי המַסע אָרך שבוּעיים ולא שבוּע אחד, הרי גם אז אנוּ בּאים לידי מסקנה, שהשייטים הראשוֹנים בצפוֹן ידעוּ איזה טכסיס בּמקצוֹע, שיוֹרדי־הים הקדוּמים בּים־התּיכוֹן לא ידעוּהוּ מעוֹלם. הם לא ידעוּ את סוֹד הפְּקִימה (tacking).

[איור עמוד 79: פְּקִימָה – נְטִיּוֹת אֲרֻכּוֹת וּקְצָרוֹת]

המוּנח “פּקימה” מבוֹאר בּמילוֹן בּלשוֹן זוֹ:

“לשנוֹת את מַהלכה של אנית־מפרשׂ ההוֹלכת לפני הרוּח, על־ידי נטיוֹת בּוֹדדוֹת בּזוית של 45 מעלוֹת, בּערך, כּנגד הרוּח. אחרי כּל נטיה משנים שוּב את הכּיווּן לעבר הרוּח”.

הרי זוֹ לשוֹן סתוּמה מאוֹד בּשביל אנשים שאינם מַלָחים. אוּלם פּירוּש הדברים הוּא: שעל ידי שינוּי הכּיווּן, תּחילה משׂמאל לימין ואחרי־כן מימין לשׂמאל, בּצוּרה זיגזגית, נוֹתנים לרוּח הנגדית לדחוֹף קצת את הספינה הצידה. אם אין בּידך הגה טוֹב שאפשר לסמוֹך עליו, תּסע בּשיטה זוֹ, בּנטיוֹת של 90 מעלוֹת מן הכּיווּן שהיית נוֹסע בּוֹ אילוּ נסעתּ ישר עם הרוּח; אוּלם אם לפקוּדתך נמצא מַנגנוֹן של הגה טוֹב אתּה יכוֹל להפחית את הנטיה עד ל־45 מעלוֹת, ואף לפחוֹת מזה. אם נטיוֹת כּאלוּ נעשׂוֹת מדי חצי שעה, אתּה פּוֹסק לשוּט בּקו ישר, כּי אם נוֹסע בּזיגזגים. זה אמנם מאַריך את הדרך, אוּלם רב־חוֹבל מוּמחה בּספינה בּטוּחה יכוֹל לבצע כּל מיני פּלאים בּשׂדה־השיט הקשה, והוּא יכוֹל לגלוֹת את ידיעת אוּמנוּתוֹ על הצד הטוֹב בּיוֹתר בּאוֹתוֹ רגע שהספינה נוֹטה מכּיווּן אחד לשני. כּי אם אינוֹ יוֹדע את מלאכתּוֹ כּראוּי, הרי תּגיע הספינה אוֹתוֹ רגע למצב של קפּאון גמוּר כּמעט, והיא תּאבד בּרגע ההוּא את רוֹב מהירוּתה שהוּשׂגה בּנטיתה האחרוֹנה.

כּיון שאין להעלוֹת על הדעת, שהסקנדינַוים זכוּ תּמיד לרוּחוֹת טוֹבות בּהפליגם ממכוֹרתם אל איסלנד אוֹ לגרינלנד, אוֹ לאנגליה, הרי אנוּ רשאים להניח, לפי מהירוּת מַסעיהם, שהנוֹרמַנים²⁷ הללוּ ידעוּ איזוֹ שיטה פּרימיטיבית של הפּקימה. אבל מאַחַר שאי־אפשר לפקוֹם בּלי חיבּל המאַפשר לשמש בּמפרשׂים בּמהירוּת, וּבלי הגה המאַלץ את הספינה להיענוֹת לתנוּעוֹתיו הקלוֹת בּיוֹתר (כּפרש טוֹב הרוֹכב על סוּס עיקש), – אָנוּ בּאים לידי מַסקנה שחכמת השיט בּאירוֹפּה הצפוֹנית היתה בּמדרגה גבוֹהה הרבּה יוֹתר מאשר בּים־התּיכוֹן.

אוֹתן ספינוֹת־הויקינגים, שעליהן דיבּרתּי עכשיו, הן, כּמוּבן, מתּקוּפה מאוּחרת הרבּה יוֹתר מאשר הספינוֹת הרוֹמאיוֹת המתוֹארוֹת בּפרק הקוֹדם. אבל אין זה מבטל את הנחתי בּדבר יתרוֹנם של יוֹרדי הים הצפוֹניים וּספינוֹתיהם על פּני אנשי־הים הרוֹמאים וּספינוֹתיהם. כּי עוֹד בּמאה השמינית לספירה המקוּבּלת הוּנעוּ ספינוֹת הים התּיכוֹן בּכוֹח־אנשים, וגם אם היוּ להן תּרנים היוּ נישׂאוֹת רק לפני הרוּח. עלינוּ לבקש איפוֹא איזוֹ סיבּה אחרת שגרמה לכך, שאוּמנוּת השיט בּדרוֹם היתה נמוּכה בּמעלה מאשר אוּמנוּת זוֹ בּצפוֹן.

אכן ההבדל לא היה בּטיבן של הספינוֹת. כּמוֹ בּרוֹב המקרים כּן גם כּאן היה תּלוּי ההישׂג בּאנשים יוֹתר מאשר בּשיטוֹת. בּכתבי ניקוֹלַס וויטסֶן, סוֹפר הוֹלנדי מן המאה השבע־עשׂרה, שכּתב חיבּוּר מצוּין על ספינוֹת, נאמר במקוֹם אחד:

“לא צוּרת ספינוֹתינוּ ותבניתן נוֹתנוֹת לנוּ כּאן בּהוֹלנד את היתרוֹן על פּני המים. אין זה אלא כּשרוֹננוּ להנחוֹת את כּלי־השיט שלנוּ בּהצלחה, בּעזרת כּבוּדת־מַלָחים מעטה בּערך; זה אוֹרח־החיים של האנשים האלה, חיי פּכּחוּת, בּהיוֹתם בּספינה, ונקיוֹנם הטבעי של אנשינוּ, כּל אלה מאריכים את ימי קיוּם ספינוֹתינוּ יוֹתר מאשר אצל כּל אוּמה אחרת”.

אפשר היה לכתּוֹב את הקטע הזה בּראש כל ספר על תּוֹלדוֹת השיט. כּי אף הספינוֹת שבּנינן הוּא טוֹב בּיוֹתר אינן אלא חוֹמר בּלא רוּח־חיים, עד שכּבוּדת המַלָחים עוֹלה לשַמש בּהן. וּלמן הרגע ההוּא צפוּיוֹת הן להצלחה אוֹ לכשלוֹן, לפי כּשרוֹנם והתנהגוּתם של קברניטיהן, קציניהן וּמלחיהן. בּחוֹמר האנוֹשי של הספינוֹת בּדוֹרוֹת הקדוּמים, ולא בּתכניוֹת־שבּנייר, עלינוּ לבקש את פּשר יתרוֹנוֹ הגדוֹל של השיט הצפוֹני על פּני השיט של הדרוֹם.

עד הזמן האחרון היוּ הספינוֹת רק חדרי־עינוּיים ממש, ושוּם אדם בּר־דעת לא היה אוֹחז בּאוֹרח חיי מַלָח, אלא אם כּן נאלץ לכך על ידי מסיבּוֹת החיים, אוֹ שנתפּתּה לכך בּעוֹדנוּ צעיר לימים, על ידי תּעמוּלה שהפיצוּ בּעלי־הספינוֹת, לאמוֹר: “כּדאי לךָ להיוֹת מַלָח ותראה את העוֹלם!” אוֹ “החיים בּים – חיים עליזים הם”.

האַקלים בּחוֹפי הים התּיכוֹן היה נוֹח, ואפשר היה לאדם למצוֹא את מחיתוֹ, איך שהוּא, וּלקיים את גוּפוֹ ונפשוֹ בּיבּשה. וַדאי שגם בּצפוֹן יכוֹל היה איש צעיר וּבריא להשאר בּבּית ולעבוֹד בּאחוּזת אבוֹתיו. ואוּלם מוּעטוֹת היוּ האחוּזוֹת בּארץ, והן נפלוּ תּמיד לנחלה לבן הבּכוֹר. שאר בּני המשפּחה נאלצוּ לדאוֹג לנפשם, בּאוֹתוֹ חלק עוֹלם שהתּרבּוּת הרוֹמאית לא נגעה בּוֹ כּלל, ואשר היה מחוּסר כּל דרכים וערים וכל תּעשׂיה, ואף החקלאוּת לא היתה קיימת שם אלא בּצוּרוֹתיה הפּשוּטוֹת בּיוֹתר. עלם צעיר ורענן, שבּיקש להציל נפשוֹ מחיים של עבדוּת למחצה, חיי שׂכיר־יוֹם אצל האָח הבּכוֹר, לא ראָה לפניו אלא מוֹצא אחד: ללכת מַערבה. יכוֹל היה להפליג בּים וּלהיעשׂוֹת פּיראט (שוֹדד־ים) וּלהגיע בּמעשי־שוֹד לידי איזה מַעמד בּחלק־עוֹלם אחר, אשר תנאי הקיוּם שם אינם קשים כּמוֹ בּבּית.

הויקינגים לא עשׂוּ שם גדוֹל כּל־כּך למשלח־ידם – השוֹד – כּאשר עשׂוּ זאת שאריהם הטֶבטוֹנים, אשר החרידוּ את שלוֹם הקיסרוּת הרוֹמאית וגם קראוּ לעצמם בּגאוֹן בּשם “קימבּרים”, אוֹ “שוֹדדי־דרך”. ואוּלם גם מַנהיג של ויקינגים בּמאה השמינית או התּשיעית של הספירה הנוֹצרית לא היה בּעצם אלא סוּג נעלה יוֹתר של מפקד־כּנוּפית־שוֹדדים, ואנשיו עוֹררוּ אליהם אוֹתוֹ יחס־הכּבוֹד שאנוּ רוֹחשים לגנגסטרים בּימינוּ. דרכי פּעוּלתם היוּ אחרוֹת בּמקצת, והם היוּ לוֹחמים טוֹבים בּיוֹתר ולא מוּגי־לב נקלים כגנגסטרים של ימינוּ, אבל אף הם חיוּ בּעיקר על חשבּוֹנם של אחרים.

הויקינגים היו פּוֹשטים על כּל איזוֹר החוֹף של אירוֹפּה המערבית ושוֹדדים את הכּפרים והערים והמנזרים הבּלתּי מוּגנים. פּעמים מצאוּ מחיתם על ידי שעשׂוּ עצמם בּאנגליה ואירלנד מגינים לילידי הארץ מפּני מעשׂי־חמס של כּנוּפיוֹת יריבוֹת. בּרבוֹת הימים, משנתבּרר להם כּי שׂרידי הקיסרוּת הרוֹמאית השוֹקעת עלוּלים לנפּוֹל להם לשלל בּלי עמל רב, הלכה העזתם וגברה, והם הרחיקוּ להפליג בפּשיטוֹתיהם עד לדרוֹמוֹ של הים התּיכוֹן, וכאן עשׂוּ עצמם אדוֹנים עליוֹנים למספּר מדינוֹת קטנוֹת, שהיוּ להם למַס. בּצפוֹן הקימוּ שוּשלת אדירה, שהשתּלטה תּחילה על נוֹרמַנדיה והַסטינגס, וּלבסוֹף החזיקה בּכל האיים הבּריטיים, וכך נעשׂוּ צאצאיהם של השוֹדדים־לשעבר למלכים־משוּחים בּאנגליה.

כּל זאת לא היוּ מסוּגלים לבצע לוּ יכלוּ לראוֹת חיים טוֹבים בּמוֹלדתם. אוּלם עניוּתה של אחוּזת המשפּחה (חלקת־אדמה בּשיעוּר עשׂר ועד עשׂרים רגל, שגידלה קצת דגן עלוּב, אבל לא ירקוֹת, וּבית־עצים שהוּחם בּחוֹרף על ידי הסקה בּזבל־פּרה) אילצה אוֹתם להפליג בּים ולאחוֹז בּשוֹד.

בּשביל פּירַטים אלה היתה האניה מעֵין מה שהיה הסוּס להוּנים ולטטרים שפּלשוּ לאירוֹפּה בּראשית ימי הבּינים. האניה היתה יצוּר חי בּשבילם. הם ידעוּ בּדיוּק, מה היא מסוּגלה לעשׂוֹת וּמה לא תּוּכל לעשׂוֹת. הם נסעוּ בּה בּגשמים וּבּסוּפוֹת הצפוֹן, וכן תּחת קרני השמש הטרוֹפּית בּאפריקה. הם ידעו להסיע אוֹתה בּרוּחוֹת־זלעפוֹת וּבערפל. הם הבינוּ כּי חייהם וּשלוֹמם תּלוּיים בּהחלט בּכוֹשר ספינתם לחלוֹץ אוֹתם מהר מן הסַכּנה, וּמשוּם כּך מסוּגלים היוּ לטפּל בּה בּחיבּה רבּה כּל־כּך, ללטף אוֹתה, כּאילוּ יצוּר חי היתה, וּלהקדיש לה את שעוֹת־הפּנאי שלהם, בּשביל לצחצח אוֹתה וּליפּוֹתה, וּלקשטה בּחרטוֹם וירכּתים מעוּקלים בּחֵן וּבראש של דרקוֹן הניבּט בּזעף למעלה, מעל פּני הים.

כּל פּרט הנוֹגע לביתם־השט נעשׂה ענין של חיבּה, כּי בּספינה זוֹ היה תּלוּי קיוּמם, מראשיתוֹ ועד סוֹפוֹ, וכן גם קיוּם נשיהם וּבניהם; כּמעט בּמשך חמש מאוֹת שנה הפּילוּ נוֹדדי־ים אלה את פּחדם וּמוֹראם על העוֹלם, ואין פּלא שהאכּרים החרדים בּארצוֹת הים הצפוֹן וּבחוֹפה של צרפת הוֹסיפוּ עוֹד תּפלה אחת על תּחינוֹתיהם אל יוֹשב־שמים וּביקשוּ מאת הקדוֹש, בּרוּך הוּא, כּי יגאל אוֹתם “מאימת הנוֹרמנים”.

-–

בּרוֹב ספינוֹת הויקינגים שנחפּרוּ מתּוֹך האדמה לא היה סיפּוּן. והרי זה אוֹמר, שהספינוֹת היוּ מסוּרוֹת כּליל לזעמם של הרוּח והסער, פּרט לתא־העץ הקטן הסמוּך לירכּתים, שהיה מוּקם, כּנראה, כּל פּעם שנמצאוּ בּאניה נשים וילדים המַפליגים לאחת המוֹשבוֹת שבּאוֹקינוֹס הצפוֹני אוֹ בּים התּיכוֹן.

[איור עמוד 85: גִלּוּי אֲמֵרִיקָה עַל יְדֵי אֲנָשִׁים לְבָנִים בִּשְׁנַת 1000 לִספה"נ.]

אוּלם המַלָחים הפּשוּטים חיוּ תּחת כּיפּת־השמים: כּך עבדוּ וישנוּ, אכלוּ ושתוּ והשתּעשעוּ ללא כּל מכסה מעל ראשם. אם מזג־האויר היה קר בּיוֹתר, אוֹ אם נמצאוּ בּנמל, היוּ עוֹשׂים וַדאי מה שעשׂוּ הרוֹמאים בּשעה שהחוֹם היה גדוֹל מדי: הם העלוּ מפרשׂ מעל החלק המרכּזי של האניה, להיוֹת להם למחסה קל בּאכלם וּבשנתם. אוּלם אם נזדמן לךָ פּעם לבלוֹת לילה בּסירה פּתוּחה בשעת סערה בּים הצפוֹן, וכל מחסךָ פּיסת־טַרפּוֹלין (אָריג מזוּפּף), ודאי תּבין מה מוּעט הוּא ערכּוֹ של מַחסה כּזה. וכן יש לזכּוֹר פּרט חשוּב אחד, והוּא, שבּלחץ המסיבּוֹת לא יכלוּ הויקינגים, בּשוּם פּנים, לבחוֹר להם מזג־אויר נוֹח למַסעיהם. אמנם, אם התכּוֹננוּ למַסע־שוֹד חשוּב, והיוּ נאלצים לקחת עמם את סוּסיהם, היו נוֹהגים לחכּוֹת למזג־אויר נאה, שאם לא כן היוּ הסוּסים נספּים בּדרך; וּבאוֹתם הימים גדוֹל היה לאין שיעוּר ערך הסוּס מערכּוֹ של האדם. ואוּלם הסַגוֹת (אגדוֹת־הגיבּוֹרים) מאַשרוֹת את הנחתי, שרוֹב מַסעיהם החשוּבים בּיוֹתר נערכו בּאמצע החוֹרף.

רב־החוֹבל המַפליג בּאנית־מפרשׂ מאוֹסטיה או למֶסינה, או למקום אַחר בּים התּיכוֹן, יכוֹל היה לאמוֹר תּמיד: “מזג האויר העֶרב אינוֹ מבשׂר טוֹב. מוּטב לי לסוּר אל אחד הנמלים וּלחכּוֹת לשעה נוֹחה”. אוּלם אניה שאחרה להפליג בּסוֹף הקיץ מגרינלנד אין לה בּרירה עוֹד. הרי היא אנוּסה לשוּט הלאה, בּלי שׂים לב לגיאוּת־ים, לרוּחוֹת נגדיוֹת וּלסוּפוֹת־בּרד המשׂתּערוֹת עליה כּל חצי־שעה. אם בּאוּ האנשים בּתלוּנה, יכוֹל היה רב־החוֹבל לנחמם תּמיד, כּי הספינה, העשׂוּיה עץ כּוּלה, כּמעט שאינה עלוּלה לטבּוֹע. וּבינתים מוּכרחים היוּ האנשים לעבוֹד משחר עד חשיכה בּהרקת המים מן הספינה, שלא יצטרכוּ לשבת ימים תּמימים כּשרגליהם מדשדשוֹת בּמים, המצטבּרים בּבטן האניה בּגוֹבה של שלוֹש רגלים. והרקת־המים בּעת ההיא לא נעשׂתה על ידי צינוֹר וּמשאבה. האנשים טרחוּ ויגעוּ ללא הפסק, בּשאבם את המים בּדלי־עץ קטן.

[איור עמוד 87: בַּלֵּילוֹת הָיוּ הַוִּיקִינְגִים מַעֲלִים סְפִינוֹתֵיהֶם לַיַּבָּשָׁה]

אבל בּזאת לא תּמוּ עדיין המַתלאוֹת. הבּישוּל בּספינוֹת פּתוּחוֹת אלוּ לא היה מן הנמנע לגמרי, אם רק מזג־האויר היה יפה. גם כּיוֹם נשתּאה ממש לפּלאים, שטבּח מנוּסה יכוֹל לחוֹלל רק בּעזרת גזר־פּחם לא גדוֹל המפוּזר על גבּי צלחת־בּדיל קטנה. ואוּלם בּזמן שהספינה חגה ונעה אי־אפשר היה להכין ארוּחוֹת חַמוֹת, והשינה ניתּנה בּקוֹשי. לא היה מקוֹם יבש בּאניה. מלבד זה נחוּץ היה להוֹסיף על ההגה גם משוֹטים, כּדי שהספינה הקלה תוּכל לחצוֹת את הגלים בּשלוֹם. ואוּלם האנשים מסוּגלים לחטוֹף רגעי שינה נחוּצים בּיוֹתר גם בּתּנאים בּלתּי־נוֹחים למאוֹד. לא רב היה ההבדל בּין ספינת־האוֹקינוֹס של הויקינגים וּבין הספינה שבּימי מַלכי אנגליה לבית טיוּדוֹר. והנה הדברים אשר שׂם שקספּיר בּפי המלך הנרי הרביעי, בּדבּרוֹ על “השינה העריבה”:

"הֵן אַתְּ נוֹחָה לִסְגּוֹר עֵינֵי בָּחוּר־מַלָּח

בְּרֹאשׁ תֹּרֶן רָם, הוֹלֵך סְחַרְחַר,

בַּעֲרִישַׂת גַּל זוֹעֵם אַדִּיר עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו תָּנִיעִי…

הֵן זֶה כֹּחֵךְ, שֵׁנָה בַּת־רֶגַע, לָתֵת מִמְּנוּחָתֵךְ

לְאִישׁ־הַיָּם, רָטֹב כֻּלּוֹ, בְּשָׁעָה סוֹעֶרֶת מְאֹד…

וּבְלַיְלָה זֶה שָׁקֵט, חֲרִישִׁי מִכָּל לֵילוֹת…

תִמְנְעִי אוֹתָהּ מֵעֵינֵי מֶלֶךְ?"

ואם נראה לבסוֹף איזה אי לעיני הויקינגים, שאפשר היה למצוֹא בּוֹ מַחסה מרוּח, עוֹד ריחפה תּמיד הסכּנה עליהם, פּן יתּקלוּ בּתוֹשבים אוֹיבים. כּי המפרשׂ המרוּבּע וראש הדרקוֹן בּחרטוּם־הספינה נוֹדעוּ לשם בּכל מקוֹם, ולא לשם טוֹב בּיוֹתר.

[איור עמוד 89: הַקַּיַק– סִירַת־הָאֶסְקִימוֹסִים]

תּלי־תּלים של נייר נכתבוּ ונתמלאוּ סיפּוּרים רוֹמַנטיים על החיים הנהדרים והמצוֹדדים, שזכוּ להם אוֹתם הויקינגים הקדמוֹנים. אין אני מאמין אף בּמלה אחת מכּל הסיפּוּרים האלה. החיים בּספינה היוּ קשים למדי מבּחינה חָמרית. אבל ודאי שהוּשפעו לרעה בּיוֹתר מפּני המריבוֹת הנוֹאָלוֹת והמתמידוֹת ששׂררוּ בּכמה מן האניוֹת האלוּ בּמשך שנים־שלוֹשה דוֹרוֹת. הטבטוֹני הרגיל היה מַבליט תּמיד את אנוֹכיוּתוֹ בּיחס לשכניו. לא רבּים בּעוֹלם נוֹטרי־שׂנאה כּאיש הגרמני. מסוּגל הוּא לטפּח טינה אישית בּאוֹרך־רוּח לאין־קץ, עד בּוֹא היוֹם שהיא מתלקחת ומעלה בּאש את כּל העדה כּוּלה, ללא אַזהרה בּת־רגע. תּוֹלדוֹת ישוּבי הויקינגים בּקצוי־עוֹלם שוֹנים הן פּרשה ארוּכּה של מעשׂי רצח וּנקמה ושל תּגרוֹת מרוֹת מלוּוֹת מעשׂי־ערמה, שהביאוּ כּליה על כּפרים שלמים ומוֹשבוֹת, וּללא כּל סיבּה מיוּחדת, כּפי שנראה לנוּ המקרה בּגרינלנד. דוֹמה שמלחמה מבּית, ולא התנפּלוּת של אֶסקימוֹסים, היא ששׂמה קץ לנסיוֹן ההתישבוּת שם, – נסיוֹן שנתקיים בּמשך יוֹתר מארבּע־מאוֹת שנה.

בּשנת 1410 חזר כּלי־השיט האחרוֹן של הויקינגים מגרינלנד לנוֹרווגיה. בּמשך זמן־מה בּיקרוּ כּנראה קצת ספינוֹת־דיג איסלנדיוֹת, בּדרך מקרה, את הישוּב הפּוֹרח הזה (בּגרינלנד), אשר היוּ בּוֹ כארבּעים בּתּי־כּנסיה, קתּדרלים, מנזרים וחווֹת־אכּרים למאוֹת. ואחרי כן לא נשמע עוֹד דבר על העדה הזאת. אפסוּ כּל קוֹל וּשמוּעה. וּכשבּיקר דיויס²⁸ בּשנת 1585 בּגרינלנד לא מצא עוֹד שם כּל זכר לאנשים לבנים. ספינוֹת המפרשׂים המרוּבּעים וראשי־הדרקוֹנים נעלמוּ. כּלי־שיט מסוּג אחר תּפס את מקוֹמם.

זוֹ היתה סירת האֶסקימוֹסים – הקַיַק – הסירה המוּּשלמת והבּטוּחה בּיוֹתר, המשמשת איש אחד – אשר לא הוּמצאה עוֹד דוּגמתה. היא בּנוּיה מסגרת־עץ, מצוּפּה עוֹר כּלב־ים סביב. מלמעלה יש בּה חוֹר, וּבתוֹכוֹ יוֹשב האֶסקימוֹס, רגליו מבּפנים וּשאר גוּפוֹ בּוֹלט למעלה בּעד החוֹר. הוּא קוֹשר עצמוֹ אליה, עד שהוּא והסירה נעשׂים כּגוּף אחד, ואז הם יכוֹלים להתגבּר על כּל מזג־אויר שהוּא. אם הוּא צריך להעביר את כּל משפּחתוֹ מעֵבר אחד של מפרץ לעברוֹ השני אין הוּא משתּמש בּקַיַק, כּי אם בּסירה ממין אחר – אוּמיַק – “סירת הנשים” – הבּנוּיה כּדוּגמת הקיק, אלא שהיא גדוֹלה ממנוּ בּהרבה, והיא פתוּחה מלמעלה.

הרי שהקיק של האיש הפּרא האריך ימים על פּני האדמה, בעוֹד שיצירוֹת־הספּנוּת של אדם־הציויליזציה, המצוּיינוֹת בּיתר חריפוּת, נעלמוּ מן העוֹלם. כּבר לא אחת קרה כּדבר הזה בּתוֹלדוֹת האנוֹשיוּת. כּל עוֹד יוֹסיף הגזע הלבן להיוֹת כּאשר הנהוּ, חסר־סבלנוּת, עוֹד יחזרוּ ויִשנוּ כּמקרים האלה.

[איור עמוד 91: מִשְׁפַּחַת־אֶסְקִימוֹסִים בּתוֹךְ אוּמְיַק]

 

פּרק ו' סְפִינוֹת הַיָּם הַתִּיכוֹן בִּימֵי־הַבֵּינַיִם    🔗

בּ־28 בּספטמבּר שנת 1066 עלה ויליאם, דוּכּס נוֹרמַנדיה, בּחוֹף סוּסכּס בּאַנגליה, ליד פֶּוֶנְסִי, – הוּא, ויליאם, שאחרי נצחוֹנוֹ ליד הַסטינגס, חשבוּ האנשים לטוֹב להם לקרוֹא לוֹ, לפּחוֹת בּפניו, בּשם “ויליאם המנצח”. וּביוֹם חג־הוּלדת־הנוֹצרי הבּא זכה האיש הזה, – צאצאה של משפּחה סקנדינַוית עתּיקה, שנוֹשבה לפני מאָה וחמשים שנה בּצרפת, – שהוּכתּר והיה למלך בּאַנגליה.

מקץ שנים רבּוֹת אחרי המאוֹרע הזה התחילה קבוּצת נשים נוֹרמניוֹת חסוּדוֹת לרקוֹם מַרבד גדוֹל, שעתיד היה להיעשׂוֹת אַחד הדברים המצוּינים בּיוֹתר המצוּיים לראוָה בּקתּדרלה של בּיֶה (בּנוֹרמנדיה, בּצרפת).

בּשמוֹנה גוֹני צמר, על פּני יריעת בּד בּאוֹרך של כּמה מאוֹת רגל (אהה, כּל זה דהה עכשיו מאד) תּיארוּ מאוֹרעוֹת שוֹנים של אחד ממסעי־הים החשוּבים בּיוֹתר בּאירוֹפּה הצפוֹנית בּתקוּפת ימי־הבּינים. אַף אַחת מן הגברוֹת החסוּדוֹת הללוּ לא יכלה להיוֹת נוֹכחת ממש במאוֹרעוֹת הללוּ. הן רקמוּ את ספינוֹתיהן הקטנוֹת, בּדוֹמה לילדים שהראוּ להם תּמוּנוֹת של אניוֹת גדוֹלוֹת בּימינוּ ועל סמך זה הם מחבּרים וּמציירים סיפּוּר פּרי דמיוֹנם. ואוּלם אוֹתוֹ מרבד ישן־נוֹשן הוּא כּמעט הזֵכר היחיד בּציוּר, שאפשר לסמוֹך עליו, שנוֹתן לנוּ מוּשׂג על פּרק זה בּתוֹלדוֹת הסַפּנוּת, והוּא מספּר לנוּ עוּבדה חשוּבה מאוֹד, – שבּעצם אין בּספינוֹת המאָה האַחת־עשׂרה משוּם התקדמוּת לעוּמת הספינוֹת של המאָה השמינית אוֹ התּשיעית.

מכּמה בּחינוֹת הרי הן אַף פּחוֹת ראוּיוֹת להפלגה בּים מאשר הספינוֹת הקוֹדמוֹת. אם כּי זאת עלינוּ לזכּוֹר, שהן נבנוּ בּחפּזוֹן ונוֹעדוּ למטרה אַחת – להוֹבלת צבא רב, סוּסים וצידה דרך התּעלה. יִתּכן לאמוֹר שדמיוֹנם של כּלי־השיִט הללוּ לספינוֹת מסחר אוֹ לספינוֹת מלחמה ממשיוֹת היה כּדמיוֹן שבּין אניוֹת ממשיוֹת בּימינוּ וּבין אוֹתם “ארוֹנוֹת־העץ” שנבנוּ לרוֹב בּאמריקה בּימי הסגר הצוֹללוֹת הגרמניוֹת בּשנות 1917, 1918. להישׂג גדוֹל נחשב הדבר, אם הצליחוּ לחצוֹת את האוֹקינוּס וּלהגיע בּשלוֹם לעֵבר השני, בּלי שתּפרוֹץ פּרצה בּהן אוֹ בּלי שיאבד להן מנוֹע.

אגב, מעטים בּידינוּ שׂרידי הידיעוֹת ממקוֹר ראשוֹן בּנוֹגע לספינוֹת של אירוֹפּה בּראשית ימי הבּינים. רוֹב השׂרידים האלה הם טביעוֹת של חוֹתמוֹת רשמיים של כּמה וכמה ערי־ים. אבל כּשם שאָנוּ מוֹצאים הבדל רב, כּשאָנוּ מקבּילים תּמוּנוֹת של אריוֹת ממש לתמוּנוֹת של אריה כּפי שזה נוֹצר בּרוּח דמיוֹנם של מספּיקי־סְמָלים, כּן חוֹששים אָנוּ, שגם אוֹתם כּלי־השיט הקטנים שוּכללוּ בּמידה רבּה על ידי האיש עוֹשׂה־החוֹתמוֹת; ואָנוּ נוֹטים לנהוֹג זהירוּת רבּה, בּבוֹאנוּ לחשוֹב אוֹתם כּציוּרים נאמנים של אוֹתן ספינוֹת־הדיג והמסחר שהיוּ פּוֹקדוֹת לעתּים קרוֹבוֹת את נמלי הוֹרן ואַמשׂטרדם (בּהוֹלנד), וינצֶ’לסי (בּאַנגליה) ולַה־רוֹשֶל (בּצרפת).

אַך ודאי שלאט־לאט נשתּפּרוּ הספינוֹת הצפוֹניוֹת הללוּ, מבּחינת כּוֹשר ההפלגה בּים. כּי בּימי מסע־הצלב השלישי (שנתפּרסם בּזכוּתוֹ של ריצ’רד “לב־האריה”) בּחרוּ רבּים מן האבּירים האַנגלים לעשׂוֹת את הדרך הארוּכּה בּים, בּמקוֹם לנסוֹע בּרכיבה על הסוּס עד ונציה אוֹ גינוּאָה. כּך נתגלגלוּ הדברים, שסמוּך לשנת 1189 הוֹפיעוּ בּים התּיכוֹן ספינוֹת מאיזוֹר הים הצפוֹני והתּעלה האַנגלית בּכמוּת רבּה כּל־כּך, עד כּדי להסב אליהן את תּשׂוּמת־הלב.

אוֹתה שנה, אוֹ, מן הנכוֹן לאמוֹר, אוֹתן עשׂרוֹת השנים האַחרוֹנוֹת של המאָה השתּים־עשׂרה היוּ תּקוּפה חשוּבה וּמכרעת בּחכמת־הספָּנוּת. טיפּוּסי כּלי־השיט הצפוֹניים והדרוֹמיים התראוּ סוֹף־סוֹף, פּנים אל פּנים, וּבנאיהן מסוּגלים היוּ ללמוֹד איש מחברוֹ ולעמוֹד איש על סוֹדוֹת רעהוּ. בּדרך זוֹ נתפּתּח בּהדרגה טיפּוּס חדש של כּלי־שיט. אַך מכּיון שמרכּז הציויליזציה הוּעתּק אַחרי־כן מן הים התּיכוֹן לאוֹקינוּס האַטלנטי היה היתרוֹן לאַנשי הצפוֹן, וידם היתה על העליוֹנה.

אָכן ספינוֹת הצפוֹן היוּ תּלוּיוֹת בּרוּח כּגוֹרם־תּנוּעה, יוֹתר מבּכוֹח אנשים. בּכוֹח־אנשים השתּמשוּ רק בּשעת הדחק, כּשם ש"יַכְטָה" בּעלת מפרשׂים בּימינוּ מפעילה את מנוֹע־העזר שלה, בּהכּנסה לנמל או בּצאתה ממנוּ. על כּן אני מניח לפי שעה את הגליאוֹת של הים התּיכוֹן, ולא אָדוּן עליהן אלא בּתקוּפה מאוּחרת יוֹתר, ורק אקבּיל את ספינוֹת־המפרשׂ של הדרוֹם והצפוֹן בּדוֹרם של תּוֹמס אַקִינַס ודַנְטֶה, אלוּ אל אלוּ.

וראשית כּל עלינוּ לציין כּי הספינה הצפוֹנית היתה עדיין בּנוּיה מבנה מרוֹעף, ואילוּ הספינה הדרוֹמית (חוּץ מטיפּוּסים קטנים בּיוֹתר) נבנתה מבנה מחוּבּר. שנית נראה הדבר שהספינה הדרוֹמית נבנתה כּדרך שאָנוּ בּוֹנים כּיוֹם את ספינוֹת הפּלדה שלנוּ. ראשית נעשׂה השלד, אחרי כן חוּבּרוּ הדפנוֹת החיצוֹניים. ואילוּ בּספינה הצפוֹנית נעשׂתה תּחילה הקליפּה החיצוֹנית, והצלעוֹת וקוֹרוֹת־הסַעַד בּאוּ אחרי־כן – שיטה שהיוּ בּה, כּנראה, כּמה יתרוֹנוֹת מעשׂיים, לפי שמהנדסי הספּנוּת ההוֹלנדים עוֹד החזיקוּ בּה עד לראשית המאָה השמוֹנה־עשׂרה. אַנשי הצפוֹן יכלוּ לכוון את ספינוֹתיהם בּהגה אחד בּצד ימין (צד־ההיגוּי), בּעוֹד שהאיטלקים והספרדים השתּמשוּ בּשני הגָיִים משני עֶברי־הירכּתים.

הן בּצפוֹן והן בּדרוֹם השתּמשוּ בּאוֹתוֹ טיפּוּס של מפרשׂ מרוּבּע. אוּלם אַנשי־הצפוֹן ידעוּ לקפּוֹל את מפרשׂיהם. לאמוֹר: הם יכלוּ לצמצם את שיעוּר מפרשׂיהם על ידי קיפּוּל למעלה או בּאמצע, כּדי למַעֵט את שטח־הבּד המסוּר לרוּח. לאַנשי הים התּיכוֹן לא נוֹדעה תּחבּוּלת הקפילה, ועל כּן נאלצים היוּ אוֹ להשתּמש בּכל שטח הבּד אוֹ לא להשתּמש בּוֹ כּלל.

אני משתּמש בּמלה בּד לשם הנוֹחוּת. כּי לא היה בּעת ההיא בּד לצרכי־מפרשׂ. אוֹתם נוּלי־היד הראשוֹנים לא היוּ מסוּגלים לייצר חתיכוֹת גדוֹלוֹת של אריג־פּשתּה אוֹ קַנַבּוּס, ודוֹמה הדבר שהצי האַנגלי הראשוֹן שהפליג דרך מיצר־גיבּרלטר עדיין השתּמש בּעוֹרוֹת־חיוֹת תּפוּרים יחד. לספינוֹת הצפוֹניוֹת היה רק תּוֹרן אחד, ואילוּ ספינוֹת הים התּיכוֹן השתמשוּ לעתִּים קרוֹבוֹת בּמפרשׂ של מוֹט (Sprit-Sail). מוֹצאוֹ של זה הוּא, כּנראה, מן הכּנַענים, אוֹ מן היוָנים הקדמוֹנים; היה זה מפרשׂ קטן על גבּי תּוֹרן־קדמי סמוּך לחַרטוֹם, והשתּמשוּ בּו כּדי לשלוֹט יוֹתר טוֹב בּספינה וּכדי לאצוֹל לה מידה מרוּבה יוֹתר של יציבוּת. לאט־לאט (כּידוּע לנוּ מהמוֹן תּמוּנוֹת של הזמן ההוּא) התחיל תּוֹרן קדמי זה לנטוֹת לפנים מעל לחרטוֹם הספינה. ויתּכן, שזה התּוֹרן הקטן בּחלק הקדמי של הספינה הוּא שנתפּתּח והיה בּאַחרוֹנה ל"מוֹט־החרטוֹם" Bowsprit המוּכּר לכוּלנוּ.

אשר למפרשׂים שהיוּ משתּמשים בּהם, עלי להוֹדוֹת שבּנידוֹן זה אין לי כּל ידיעה. יוֹדעים אָנוּ שהדרוֹמיים הסתּלקוּ בּרבוֹת הימים מן המפרשׂים המרוּבּעים של ימי־הבּינים ושל ימי הרוֹמאים והחליפוּ אוֹתם בּמפרשׂ הלָטיני אוֹ המשוּלש. אָכן המפרשׂ הלטיני נפוֹץ בּכל העוֹלם. ראיתי אוֹתוֹ בּאגם ז’נבה ועל ספינוֹת המהלכוֹת בּין זַנזיבּר לציילוֹן. אַף הערבים בּחוֹף המזרחי של אַפריקה שמרוּ אמוּנים למפרשׂים הלטיניים עד היוֹם הזה. אוּלם בּשוּם אוֹפן לא יכוֹלתּי לבוֹא עד חקר הדבר, מפּני מה, בּעצם, נשתּמרוּ מפרשׂים אלה בּקצה אחד של העוֹלם, בּעוֹד ששאר העוֹלם בּוֹחר בּמפרשׂ המרוּבּע. עצם השם “לטיני” מעיד כּי היה הדבר טיפּוּסי לחבל הים התּיכוֹן, וכן הוּא מוֹסיף להיוֹת עד היוֹם הזה.

[איור: הַמִּפְרָשׂ הַמְרֻבָּע וְהַמִּפְרָשׂ הַמְְּשֻׁלָּשׁ (הַלָּטִינִי) עמוד 97]

ועדיין היה צד שוה אחד לכלי־השיט בּשני חלקי היבּשת. האנשים, הן בּדרוֹם והן בּצפוֹן, לא העלוּ על דעתּם כּי יש הבדל יסוֹדי בּין התנגשוּת בּים לבין קרב בּיבּשה, וּמשוּם כּך הוֹסיפוּ הספינוֹת, גם של הצפוֹן וגם של הדרוֹם, להיוֹת דוֹמוֹת למצוּדוֹת קטנוֹת השטוֹת על פּני המים. החלק הקדמי והאחוֹרי, וגם חלקי התּוֹרן העליוֹנים היוּ ממש מִגדלי-מבצרים קטנים. בּהתחוֹלל הקרב נתפּסוּ המגדלים האלה על ידי קלעים־צַלָפים²⁹, שהיוּ מסוּתּרים היטב מאחוֹרי הבּיצוּרים המגוּדרים יפה, והיוּ קוֹלעים את חציהם בּאוֹיב, עד בּוֹא הרגע הנכוֹן, כּשהאנשים הנשארים על הסיפּוּן יכלוּ לקווֹת כּי יצליחוּ לעלוֹת על ספינת האוֹיב ולזכּוֹת בּמערכה בּתגרת־ידים.

[איור: הַמִּבְצָר הַצָּף בִּיְמֵי־הַבֵּינַיִם – סְפִינַת־מִפְרָשׂ שֶׁל הַמֵּאָה הַי"ג לספה"נ עמוד 99]

ואוּלם אוֹתם כּלי־השיט ששימשוּ לנדוּדי־העמים ממערב למזרח, – נדוּדים בּהמוֹן, שאנוּ קוֹראים להם בּשם כּוֹלל “תּקוּפת מסעי־הצלב” ואשר נמשכוּ מן המאה האחת־עשׂרה ועד סוֹף המאה השלוֹש־עשׂרה, – לא נבנוּ מלכּתחילה למטרוֹת־מלחמה. הערבים אשר כּבשוּ את אפריקה הצפוֹנית ואת ארץ־הקוֹדש, ואשר בּהתקפוֹתיהם המתמידוֹת על קוּשטא איימו על שערי־אירוֹפּה, לא היוּ, בּכל זאת, עם של יוֹרדי־ים כּאחיהם אשר לחוֹף הים הערבי והאוֹקינוֹס ההוֹדי. בּמשך כּל אוֹתם הדוֹרוֹת הרבּים של ימי מסעי־הצלב לא ניסוּ הערבים אפילוּ פּעם אחת להתיצב בּפני הצלבּנים בּים ולמנוֹע אוֹתם מֵעלוֹת ליבּשה. וחוּץ מבּאוֹתם המקרים, שאמנם לא היוּ נדירים, כּשנוֹשׂאי־הצלב אסרוּ מלחמה על איזה עם נוֹצרי אחר היוֹשב בּמזרח הקרוֹב (כּי נוֹשׂאי־הצלב היוּ, בּרוּבּם, אספסוּף של אנשים פּוֹחזים, הרפּתקנים שירוּשת־אבוֹת נשללה מהם וּבני־בּליעל אשר הפליגוּ מזרחה בּתקוה לשלל קל ולא לגאוּלת־הנפש), – חוּץ מבּמקרים אלה לא היוּ להם, למעשׂה, כּל קרבוֹת בּמרחבי־הים. על כּן שימשוּ הספינוֹת כּמעט אך ורק לתּכלית הדחוּפה יוֹתר והמעשׂית יוֹתר, – להעברת אלפי אנשים מאירוֹפּה המערבית לאסיה המערבית. זוֹ היתה תּקוּפת הצלחתם של סוֹחרי גינוּאָה וּונציה, שצברוּ אז עוֹשר עצוּם, אשר בּזכוּתוֹ הגיעוּ לעמדה שלטת בּענינים המדיניים של העוֹלם בּמשך ארבּע מאוֹת השנים הבּאוֹת; עמדה זוֹ הוֹסיפה להתקיים בּידי הערים האלוּ עוֹד ימים רבּים גם אחרי שאבדה להן חשיבוּתן הראשוֹנה כּמרכּזים להפצת תּוֹצרת־המזרח. דבר זה לא יפליאנוּ אם נזכּוֹר את הסכוּמים שדרשוּ רבּי־הספינוֹת המכוּבּדים האלה בּמחיר נסיעה אחת מנמלי־ארצם אל חוֹפה של ארץ־ישׂראל! אם נחשוֹב את המחיר בּמטבּע של ימינוּ נמצא שהצליין המסכּן, שעשׂה את הדרך הקצרה מחוֹף הים האַדרייתי ליפוֹ, אוֹ אל שפך הנילוּס, היה חייב לשלם כּמחיר שמשלם בּימינוּ אדם החוֹצה את האוֹקינוֹס בּכל הנוֹחוּת והפּאר של תּא המחלקה הראשוֹנה בּאניוֹת ממדרגה ראשוֹנה, כּגוֹן “המלכּה מרי” אוֹ “איל דה פרַנס”. תּמוּרת מכסת מטבּעוֹת הזהב ששילם הנוֹסע המסכּן היה מקבּל את הזכוּת לנוֹחוּת וּרְוָחה על דפנוֹת־העץ הקשים של סיפּוּן־האניה (אם לא הביא עמוֹ מזרן משלוֹ); אוֹ, אם לא נתן לבּוֹ בּיוֹתר לאויר צח, יכוֹל היה לזחוֹל וּלהתכּנס אל פּינה אפלה בּבטן האניה, שהיתה מלאה כּל מיני צרוֹרוֹת, ארגזים, חביוֹת וסלים, כּוּלם ערוּכים שלא בּסדר, עד כּי תנוּדה קלה בּים טלטלה וגלגלה אוֹתם מצד אל צד, כּשהם מפיצים אוֹתוֹ בּליל־ריחוֹת של שוּם וּגבינה ויין־חמוּץ, המוּכּר כּל־כּך לכל מי שעשׂה פּעם דרכּוֹ בּספינת־חוֹפים איטלקית קטנה בּימינוּ.

פּעמים הכיל מטען האניה גם בּהמוֹת, וּבכללן שנים־שלוֹשה סוּסים בּעלי־גרמים, שנוֹעדוּ לשׂאת בּקרָב את אבּירי ימי־הבּינים החמוּשים מכּף רגלם ועד קדקדם, ואשר בּימינוּ ישמשוּ לתפקיד חילוֹני יוֹתר, הַינוּ להוֹבלת עגלוֹת־השיכר. ליתר נוֹחוּת, וּכדי “להנעים” בּיוֹתר את הנסיעה לאוֹתם הצליינים המסכּנים, נשׂאה האניה בּקרבּה אוֹסף מגוּוָן של כּל מיני רמשׂים אוֹהבי אפילה ואבק וטחב וּמחנות שלמים של עכבּרים ועכבּרוֹשים. העדר כּל סידוּרים סַניטריים גרם להגבּיר עוֹד יוֹתר את “נעימוּת” הנסיעה. אמנם חוֹסר סבּוֹן וּמים לרחיצה לא הציק כּלל וכלל לאוֹתם הנוֹסעים המצוּפּפים, כּדרך שהיה מציק לצאצאיהם בּימינוּ. הנקיוֹן בּימי־הבּינים היה נחלת אנשים עשירים בּיוֹתר, ואף אלה לא היוּ נלהבים לוֹ בּיוֹתר. מלכים ומלָכוֹת הבינוּ, כּי בהיוֹתם בּדרך רחוֹקה בּים עליהם לשכּוֹח את הרגלי־המוֹתרוֹת שלהם, ואף את הרחיצה בּכלל. וּנתיניהם הצנוּעים לא ראוּ זכוּת לעצמם להיוֹת תּבענים ואִסטניסים יוֹתר מאדוֹניהם.

אין צוֹרך לאמוֹר, שלא היה בּמציאוּת כּל בּית־חוֹלים בּספינה. אם חלה אדם אוֹ נפצע יכוֹל היה לשׂאת תּפילה לאחד הקדוֹשים שבּשמים, כּי יעמוֹד לוֹ בּצערוֹ. אוֹ שיכוֹל לָפחת נפשוֹ ולמוּת, ואז היוּ משליכים את גויתוֹ הימה, כּדרך שנהגוּ עוֹד לפני מאה וחמישים שנה בימי נֶלסוֹן בּאוֹתם המַלָחים שנפצעו פּצע אנוּש והרוֹפאים נוֹאשוּ מהם.

לאט־לאט, וּלאחר המוֹן מעשׂי שערוּריה שנתפּרסמו בּכל אירוֹפּה, – מעשׂים בּצליינים שנשדדוּ, אוֹ נרצחוּ אוֹ נמכּרוּ לעבדוּת על ידי הקברניטים, אשר בּידם הפקידוּ האנשים את חייהם, – נאלצוּ שלטוֹנוֹת הערים של גינוּאה וּונציה להתערב בּדבר. בּלחצם של צירי־חוּץ בּתוֹך הערים האלה נקבּעה שוּרה של תּקנוֹת, “המזַכּוֹת” את הצליין בּשטח מסוּים בּאניה ו"ערֵבוֹת" לוֹ לכמוּת מסוּימת של מזוֹן ויין (יין־מַלוַזיה היה המשקה המקוּבּל בּיוֹתר), וכן הקנוּ לוֹ עוֹד כּמה זכוּיוֹת אחרוֹת, תּמוּרת תּשלוּם בּיד רחבה, כּמוּבן.

אכן לא היתה זוֹ נסיעה “בּרחבוּת וּבהידוּר רב”. שטח מוּעט, 1,80 מטר ארכּוֹ וחצי המטר רחבּוֹ, נוֹעד לשני אנשים, והכּוָנה היתה שהשנַים יִישנוּ בּאוֹפן, שראשוֹ של איש יהיה מוּטל לרגלי רעהוּ. וּספינה זוֹ, המלאה מפּה אל פּה צליינים יִראי־שמים, היתה דוֹמה מאוֹד־מאוֹד לספינוֹת העבדים בּמאה השבע־עשְׂרה והשמוֹנה־עשׂרה.

גם האוֹכל לא היה לוֹקח־לב בּיוֹתר. אכן בּימי־הבּינים נפוֹצים היוּ אצל הנוֹצרים ימי צוֹם־הבּשׂר, והאנשים אכלוּ דגים כּמעט יוֹם־יוֹם, וכמוּבן שקשה היה לסַפּק לנוֹסעים ארוּחוֹת מגוּוָנוֹת. מקררים ושימוּרי־קוּפסאוֹת הם אמצאה של שבעים השנים האחרוֹנוֹת, ולא היתה אז כּל דרך לשַמר מזוֹן אלא על ידי תּהליך היבּוּש הידוּע, הנוֹתן לנוּ פּוֹלים ואפוּנה ושזיפים יבשים, וכן על ידי תּהליך של מליחת בּשׂר ודגים.

לאָשרם של הנוֹסעים היתה הנסיעה קצרה בּאוֹפן יחסי; היוּ כּמה חנָיוֹת בּין איי הים האֶגיאי, וילידי המקוֹמוֹת ההם היוּ מוֹכרים שם לנוֹסעים בּשׂר־עזים ודגים מיוּבּשים, וּכמוּבן, – בּמחירי־ניצוּל.

אף־על־פּי־כן אין להשווֹת את סבלם ומצוּקתם של הנוֹסעים לארץ־הקוֹדש לאוֹתן התּלאוֹת שמצאוּ את מגלי הארצוֹת החדשוֹת בּמאוֹת השנים האחרוֹנוֹת; כּי אז היוּ מקרים, שהרעב אילץ את המלחים לאכוֹל את העוֹרוֹת, שהיוּ מהוּדקים סביב לתּרנים בּשביל להגן עליהם מפּני עבוֹתוֹת המפרשׂים; וּפּעמים היוּ צריכים להסתּפּק בּמשך ירחים רצוּפים בּמשׂוּרת מים בּאוּשים כּדי שני ליטרים לשבוּע.

מקץ זמן־מה הוּעמד כּל ענין הוֹבלת הצליינים לארץ־הקוֹדש על יסוֹד מסחרי איתן. בּימי מסע־הצלב הששי, שבּראשוֹ עמד לוּאי מלך צרפת, – זה המסע שהיה מוּכן יוֹתר ומוּצלח פּחוֹת מכּל המסעוֹת האוּמללים האלה, – נחלק כּל החלל הפּנוּי בּספינוֹת לשלוֹש מחלקוֹת, כּמנהג ימינוּ. תּאים מעטים על סיפּוּן־הירכּתים היוּ שמוּרים בּשביל האצילים והנכבּדים. לנוֹסעים מן המחלקה השניה ניתּן מקוֹם בטבּוּרה של האניה. אנשי המחלקה השלישית שוּכּנוּ מתּחת לסיפּוּן, בּכל מקוֹם שנמצא שטח פּנוּי כּלשהו. כּל מי שזוֹכר עדיין את סיפּוּן־הבּינים של ימים־מלפנים (שנפטרנוּ ממנוּ זה כּבר), יוּכל לתאר לוֹ מה היוּ פּני האניוֹת הללוּ של לוּאי המלך. וכן יוּכלוּ לשער להם את הריחוֹת.

אחרי כן, בּשנת 1291, כאשר פּינוּ הנוֹצרים את נקוּדוֹת־האחיזה האחרוֹנוֹת שלהם בחוֹפה של ארץ־ישׂראל, בּא קץ־פּתאוֹם לתחבּוּרה זוֹ. כּדאי לציין, שאוֹתן הנקוּדוֹת האחרוֹנוֹת היוּ הערים הכּנַעניוֹת העתּיקוֹת צוֹר וצידוֹן, אשר שמה הגיעוּ “אבּירי־ההיכל” אחרי נפילת עכּוֹ. ישנן ערים הזוֹכוֹת לחיי־עד, אם גם הן למוּדוֹת סבל רב ואף נחרבוֹת לעתּים קרוֹבוֹת בּיד אוֹיביהן. צוֹר וצידוֹן הן מסוּג הערים האלוּ. אלכּסנדר הגדוֹל שׂם אוֹתן לחָרבה, אך הנה בּימי הבּינים הן מוֹפיעוֹת שוּב על פּני מַפּת־הארץ. בּמלחמת העוֹלם של שנוֹת 1914–1918 נכבּשה צידוֹן על ידי האנגלים ושימשה להם בּסיס לפעוּלוֹת המלחמה בּתּוּרכּים. לוּ ניתּן פּה לאבנים לדבּר, היוּ חָרבוֹת העיר הזאת יוֹדעוֹת לספּר סיפּוּר מלא ענין. וכן גם צוֹר. נבוּכַדנֶצַר שׂם מצוֹר עליה, ואחרי כן צר עליה אלכּסנדר הגדוֹל, אחריו בּאוּ התּוּרכּים, אחריהם נוֹשׂאֵי־הצלב, וּבימינוּ היא משמשת מרכּז לכוֹחוֹת הצבא הצרפתּי השוֹמר על הסדר בּשטח המַנדט הסוּרי.

אוּלם מסוּפּקני, אם הן ראוּ מימיהן סבל כּסבלן של אוֹתן הכּנוּפיוֹת הנלהבוֹת של קנאי־הדת, התּשוּשים־למחצה מרעב וּמקדחת, ושל שפעת ההמוֹנים המגוּוָנים הנגררים אחריהם, – אשר הוּטלוּ בּזלזוּל רב כּל־כּך אל חוֹפי הערים האלוּ בּידי בּעלי־האניוֹת חסרי־המַצפּוּן שבּמאה השתּים־עשׂרה והשלוֹש־עשׂרה.

* * *

היה היה פּילוֹסוֹף אחד, אֲנַכָרסיס שמוֹ. הוּא נוֹלד בּדרוֹמה של רוּסיה, שש מאוֹת שנה לפני ספירת הנוֹצרים; הוּא הפליג בּים לאַתוּנה להכּיר את סוֹלוֹן החכם היוָני, ואחרי כן שב לביתוֹ (בּדרך הים) ללמד לבני־ארצוֹ הסקיתּים הפּראים את יתרוֹן הציויליזציה של היוָנים. הוּא אהב להבּיע את מחשבוֹתיו בּצורת פּתגמים. כּיוֹם ודאי שהיה משמש סוֹפר בּעתּוֹן.

אחד האמָרוֹת המוּבאוֹת בּשמוֹ, זוֹ לשוֹנה: “שלוֹשה מיני אדם יש בּעוֹלם: אשר חיים, אשר מתים ואשר נוֹסעים בּים”.

פּתגם זה מעיד על אנכרסיס כּי ערך יוֹתר משתּי נסיעוֹת אלוּ בּים.

 

פּרק ז' מֶה הָיָה בְּסוֹפָן שֶׁל הַגַּלֵיאוֹת הָרוֹמִיוֹת הָעַתִּיקוֹת וּמִפְנֵי מָה נֶעֶלְמוּ מֵעַל פְּנֵי הַיָּם    🔗

הגליאה היתה ספינת־ים קטנה, נהוּגה בּמשוֹטים, אם כּי בּמסיבּוֹת מסוימוֹת יכלה להשתּמש גם בּמפרשׂ. אוּלם לא נוֹדעה בּה חשיבוּת רבּה למפרשׂ. גליאה אמיתּית היתה תּלוּיה בּראש וראשוֹנה בּאנשים, שהם היוּ כּוֹחה המניע.

הגַלֵיאוֹנה היתה סוּג של גליאה משוּכללת. היוּ לה כּמה תּרנים, וּפעמים הוֹבילה כּשלוֹש מאוֹת איש; גם זיוּנה היה טוֹב משל הגליאה. ואוּלם הגליאוֹנה תּפסה את מקוֹמה בּים, רק בּימים שאִמה, הגליאה עצמה, התחילה להעלם. על כּן לא תּפסה הגליאוֹנה אלא מקוֹם קטן בדברי ימי הספּנוּת, וּלעוֹלם לא שימשה בּהצלחה לא לצרכי מסחר ולא למלחמה. וכך אפשר לנוּ לפסוֹח על הגליאוֹנה, אחרי שזכרנוּה, אם גם לא לטוֹבה (כּי אף היא ספינה אכזרית היתה כּגליאה), ויכוֹלים אנוּ להמשיך בּשׂיחתנוּ על הגליאה עצמה.

לאמיתּוֹ של דבר היתה הגליאָה יוֹרשתּם הישירה של הטיפּוּסים העתּיקים בּיוֹתר בּכלי־השיט של הים התּיכוֹן. ואוּלם בּמרוּצת ימי־הבּינים חלוּ בּגליאה הרבּה תּמוּרוֹת חשוּבוֹת, שעשׂוּה לספינת־מלחמה ממשית יוֹתר משהיוּ אבוֹת־אבוֹתיה בּימי היוָנים והכּנענים. עדיין שמרה על אוֹתוֹ היחס בּין האוֹרך לרוֹחב בּשיעוּר 1:7 אוֹ 1:8. בּדוֹמה לטיפּוּס העתּיק לא התנשׂאה הגליאה של ימי הבּינים ושל המאה השש־עשׂרה והשבע־עשׂרה למעלה משלוֹש או ארבּע רגלים (1 מטר אוֹ מטר וּשליש) מעל פּני המים. בּקצווֹת, מפּנים וּמאחוֹר, היתה הספינה הוֹלכת וצרה מאוֹד, וסיפּוּן כּיסה אוֹתה למלוֹא אָרכּה, – פּרט שהבדיל אוֹתה מן הספינוֹת הפּתוּחוֹת של הנוֹרמַנים (הסקנדינַוים). גשר־משמר נמתּח לכל אוֹרך הספינה, וּמשגיחי הגליאה התהלכוּ הנה והנה על פּני הגשר הזה, המכוּנה “קוֹרֵיאָה”, ושוטיהם הארוּכּים בּידם. תּפקידם היה להשגיח על תּוֹפשׂי־המשוֹט שלא יבּטלוּ ממלאכתּם. אם הללוּ התרשלוּ בּעבוֹדה היוּ מוּלקים עד שהוֹסיפוּ מרץ.

אוֹרך המשוֹטים היה לעתּים בּשיעוּר שלוֹשים וגם ארבּעים רגל (9 אוֹ 12 מטר), וארבּעה או חמישה אנשים הניעוּ כּל אחד מהם. פּני חלק מן האנשים האלה היוּ בּכיווּן הנסיעה, וּפני השאר היו מכוּוָנים לאחוֹר – הדבר תּלוּי היה בּמזג האויר. האנשים האלה, איש איש בּתוֹרוֹ, היוּ קמים מן הספסל כּדי לדחוֹף את המשוֹט, ואחרי כן, אחרי שֶׁמחִי־המשוֹט בּוּצע, צנחוּ חזרה למקוֹמם. תּוֹף אוֹ חצוֹצרה היוּ משמשים לקבּוֹע את קצב השיוּט.

תּוֹפשׂי־המשוֹט עשׂוּ את מלאכתּם ערוּמים לגמרי, תּחת קרני השמש הלוֹהטוֹת. וזוֹ מכסת־הבּגדים שהיוּ מקבּלים למשך השנה: שני זוּגוֹת מכנסים, שתּי כּוּתּנוֹת, מעיל עשׂוי בּד אדוֹם, כּיפּה לימי־החוֹרף וכיפּה אדוּמה לימי הקיץ; וכן ניתּנוּ שני סדינים לשימוּשם המשוּתּף של האנשים בּכל ספסל וספסל. הרכוּש היחיד האחר אשר להם היה בּוּל־עץ בּצוּרת־אַגס, מחוּבּר לשרשרת התּלוּיה מסביב לצואר. בּשעה שהספינה נכנסה לקרב צריכים היוּ עבדי־הגליאה לשׂים את אגס־העץ הזה בּפיהם, כּדי שלא יוּכלוּ לצעוֹק בּקוֹל רם אם יפּצעוּ, אוֹ לעוֹרר רעש רב בּלכתּם למוּת. כּל האנשים היוּ כּבוּלים אל משוֹטיהם אוֹ אל ספסליהם. אם טבעה הספינה ירדוּ גם הם עמה לתּהוֹם.

משערים, שאדם בּריא־בּגוּפוֹ וּבעל כּוֹחוֹת ממוּצעים יכוֹל היה להניע משוֹט בּמלוֹא המהירוּת משך שעה רצוּפה. אכן ישנן עדוּיוֹת על מקרים כשתּוֹפשׂי־המשוֹט היוּ נאלצים לעבוֹד בּכל המהירוּת בּמשך אחת־עשׂרה או שתּים־עשׂרה שעוֹת. כּדי לעוֹרר אוֹתם לעבוֹדה ניתּנוּ בּפיהם פּיסוֹת־לחם שרוּיוֹת בּיין; אוּלם משפּסקה תּרוּפה זוֹ לעוֹרר את כּוֹחוֹתיהם השוֹקעים היוּ מצליפים בּהם עד שחידשוּ עבוֹדתם. אם גם אמצעי איוֹם זה לא הוֹעיל לזרז את האיש, היה המשגיח מוֹריד אוֹתוֹ מעל הספסל ומשליכהוּ הימה כּדי לעוֹרר את שאר חבריו לעבוֹדה.

קשה להאמין שהיוּ אנשים שנכנסוּ לעבוֹדה בּגליאוֹת מרצוֹנם הטוֹב. אף־על־פּי־כן היה היה סוּג אנשים כּזה. בּגליאוֹת כּוּלם היוּ קוֹדם אסירים ענוּשים, עבדי הגליאוֹת; כּתוֹם מוֹעד־ענשם לא יכלוּ עוֹד להתחיל בּחיים חדשים בּעוֹלם הציויליזציה, לאחר שנוֹת ישיבה בּבתּי־הסוֹהר (bagnios) הידוּעים לזוָעה אשר בּצרפת הדרוֹמית וּבאיטליה, ששם נכלאוּ האסירים בּזמן שלא נמצאוּ בּים. בּאפס בּרירה התנדבוּ שוּב לעבוֹדת הים. למתנדבים אלה ניתּנה הרשוּת, כּחסד מיוּחד, לגדל את שׂערם. יתר שני הסוּגים של אסירי־הגליאוֹת, הפּוֹשעים והעבדים (רוּבּם כּוּשים מאפריקה הצפוֹנית וּשבוּיים תּוּרכּים), היוּ עוֹשּׂים את שׂערם בּאוֹפן מיוּחד, שעל נקלָה אפשר היה להכּיר בּהם, אם ניסוּ להמלט. ראשי הפּוֹשעים היוּ מגוּלחים, ולא היוּ מגדלים כּל שׂער. והעבדים השבוּיים, שבּהזדמנוּת אפשר היה להחליפם בּמספּר מתאים של שבוּיים נוֹצרים שבּאיזוֹ גליאה תּוּרכּית אוֹ אַלז’ירית, היוּ מגדלים בּלוֹרית קצרה.

המזוֹנוֹת לכל האנשים היוּ מוּבלים בּבטן האניה, יחד עם התּחמוֹשת בּשביל התּוֹתחים שעמדוּ בּראש האניה ובאחוֹריה. בּסיפּוּן־הירכּתים נמצאוּ תּאים אחדים בשביל רב־החוֹבל והקצינים הגבוֹהים. נמוּכי־הדרגה ישנוּ בּתּא אשר מעל לקידמת האניה. תּוֹפשׂי המשוֹט ישנוּ באשר ישבוּ ועבדוּ; שם גם אכלוּ, ויש אשר גם מתוּ שם.

אם עמדה האניה בּנמל ואי־אפשר היה לשלוֹח את העבדים לבית־הסוֹהר, היה נמתּח מפרשׂ מעל לספסליהם, לתת להם מחסה כּלשהוּ משמש. זוֹ היתה כּל תּשׂוּמת־הלב שניתּנה לעבד־הגליאה. כּל רוֹפאים לא היוּ בּספינוֹת אלוּ. אם קרה הדבר שאחד מעבדי הגליאה ניסה לברוֹח ונתפּס, היה נדוֹן לקטיעת אזנים – העוֹנש הקבוּע על חטא־בּריחה; אם חטא בּשנית – נקטעה אחת מרגליו. בּמקרים אלה נעזב האיש לנפשוֹ – לפחת את נפשו בּדמוֹ השוֹתת, אוֹ להמשּיך בּחיים.

[איור: עַבְדֵי הַגַּלֵּיאוֹת עמוד 109]

יש בּידינוּ המוֹן תּמוּנוֹת של הגליאוֹת ההן. הן נראוֹת מלאוֹת חן ועליצוּת, מקוּשטוֹת בּדגליהן המתנוֹפפים וּבציוּרים, מעשׂה־מחוּקֶה, על סיפּוּן־הירכּתים וּבירכּתים עצמן. בּדרך כּלל מראוֹת התּמוּנוֹת הללוּ להקת מנגנים, המשמיעה נגינוֹת עליזוֹת תּחת אַפּריוֹן, מקוֹם שם אנשים נכבּדים משׂמחים לבּם בּמין משתּה־ים. ואוּלם קצת אנשים נכבּדים, בּני הדוֹר ההוּא, מספּרים לנוּ בּנידוֹן זה סיפּוּר אחר לגמרי. לפי תּיאוּרים נאמנים אלה היוּ הגליאוֹת מוֹדיעוֹת על מציאוּתן בּדרכים אחרוֹת, ולָאו דוקא בּמראוֹת לוֹקחי־לב. הן מילאוּ את כּל הנמל בּצחנתן. ריח של מאוֹת גוּפי־אנשים לא־מרוּחצים וּדווּיים, נוֹטפי־זיעה וּמכוּסי בּלוֹאים, נפוֹץ הרחק על פּני המים, וּלפי זה אפשר היה לדעת על התקרבוּתה של גליאה, – כּדרך שידעוּ האנשים לפני ארבּעים שנה על התקרבוּתה של ספינת־מהגרים, אוֹ של רכּבת־מהגרים.

אבל מי וָמי היוּ האנשים האלה, הכּפוּפים בּיסוּרים על משוֹטיהם בּארוֹנוֹת־קברים שטים אלה, אשר היוּ “מתים כּזבוּבים” לבלי הרף, – לפי דברי ההתאוֹננוּת הנצחיים של רבּי־החוֹבלים? כּדאי להתעכּב מעט על פּרט מענין זה. אוֹ אז, אם תּזדמן, קוֹרא יקר, לוֶרסַיל, להרהיב עיניך בּמראה המקום הזה, שהוּא הנאה בּיוֹתר של “המלך לוּאי הגדוֹל”, אפשר שתּהרהר על מידוֹתיו של מלך זה בּדרך אחרת בּמקצת. כּי מעשׂה שהיה כּך היה:

המלך לוּאי הארבּעה־עשׂר בּילה את רוֹב ימיו בּמלחמוֹת־שוֹד בּלתּי־מוֹעילוֹת כּלל ועוֹלוֹת בּיוֹקר רב, כּדי לספּק לבני משפּחתּוֹ אחוּזוֹת־ארץ חדשוֹת לצרכיהם שלא היוּ צנוּעים בּשוּם פּנים. כּיון שכּמה מאוֹיביו היוּ בּין מַעצמוֹת־הים האדירוֹת של הזמן ההוּא, זקוּק היה לוּאי לצי משלוֹ, ואף אמנם הגיע לכך, בּחריצוּתוֹ של קוֹלבּר (Colbert), המיניסטר הזריז שלוֹ, הפּקיד הצרפתּי המצוּין בּיוֹתר שבּכל הדוֹרוֹת. אבל מה מוֹעיל בּספינות בּלא מלָחים? וכך התחילוּ המלך והמיניסטר הנאמן שלוֹ לשׂאת עיניהם סביב, לתוּר אחרי החוֹמר האנוֹשי המתאים לצי הצרפתּי החדש.

בּימי הבּינים היתה המצוּקה החָמרית רבּה כּל כּך בּכל אירוֹפּה, שלעוֹלם לא קשה היה למצוֹא מלחים בּשביל הצרכים הפּשוּטים של אניוֹת־המלחמה בּעת ההיא. אמנם השׂכר היה מוּעט, מלבד חלק כּלשהוּ בּשלל מקרי (כּי מלחמוֹת־הים של ימי־הבּינים היוּ מלחמוֹת־שוֹד, וכל מַלח נטל חלקוֹ בּשוֹד). אף־על־פּי־כן, טוֹב היה לאדם לקבּל שתּי כּוּתּנוֹת, שני זוּגוֹת מכנסים, שׂמיכה אחת וּמזון מספּיק, לפּחוֹת בּמידה שלא יגוע בּרעב, מאשר לא לקבּל מאוּמה. אוּלם לאחר מסעי־הצלב התחילוּ תּנאי החיים להשתּפּר, והאדם חדל להיוֹת בּהמַת־משׂא בּלבד, אשר רק התּקוה לתענוּגוֹת העוֹלם הבּא, חלף כּל עמלוֹ תּחת השמש, שעשעה את נפשוֹ והצילה אוֹתוֹ מיאוּשוֹ הנוֹרא. אז התחיל גם להתמעט מהר מספּר האנשים המעמידים עצמם לשירוּת הגליאוֹת.

אמנם בּעת ההיא כּבר היה נוֹהג גיוּס־כּפיה, וכן היוּ ידוּעוֹת וּמצוּיוֹת כּל שאר הדרכים ללכּוֹד קרבּנוֹת תּמימים. אוּלם השיטוֹת הללוּ פּעלוּ בּאִטיוּת רבּה מדי ולא סיפּקוּ את דרישת־השעה. שלטוֹנוֹת־הצי לא ידעוּ, איפוֹא, כּל מקוֹר אחר לאנשים מלבד בּתּי־הסוֹהר. על כּן הניעה הממשלה את השוֹפטים לדוּן אנשים לעבוֹדה בּגליאוֹת, בּמקוֹם לשלחם לגרדוֹם אוֹ למאסר סתם. הפּקוּדה הראשוֹנה מסוּג זה, שהפכה אנשים שנתחייבוּ בּדין לעבדי גליאוֹת, נתפּרסמה בּשנת 1532. הענין הוּחמר יוֹתר בּשנת 1564: על פּי צו מלכוּת נקבּע, שאין לשלוֹח איש לגליאוֹת לתקוּפת־זמן פּחוּתה מעשׂר שנים. מַרסיל וטוּלוֹן בּים התּיכוֹן, בּרֶסט ורוֹשפוֹר בּאוֹקינוֹס האטלנטי היוּ לנמלים מיוּחדים לשימוּשן של הגליאוֹת.

ואחרי כן, בּשנת 1685, זכוּ סוֹף־סוֹף קברניטי הגליאוֹת המסכּנים בּ"זכיה הגדוֹלה". כּי גם מלָאי רב זה של כּוֹח־אנשים זוֹל לא הספּיק להם, וּלעתּים קרוֹבוֹת מדי היוּ נאלצים לקנוֹת עבדים מאת השוּלטן התּוּרכּי, אוֹ מאת נשׂיאי־השבטים של אפריקה הצפוֹנית, – שענין אספּקת צאן־אדם לגליאוֹת של שכניהם הנוֹצרים היה להם לעסק קבוּע. והנה, בּשנת 1685 בּיטל המלך לוּאי את צו־המלכוּת, שניתּן בּשנת 1598 על ידי קוֹדמוֹ המלך הֶנרי הרביעי (הַרמַן־המלכוּת של נַנט), אשר בּוֹ ערב לחוֹפש עבוֹדת־האלוֹהים של נתיניו הפּרוֹטסטנטים. בּתנוּפת־עט אחת הפר לוּאי את ההבטחה ההיא וּבזה סגר את כּל בּתּי־התּפילה הפּרוֹטסטנטיים, שלח את כּל ילדי הפּרוֹטסטנטים לבתּי־ספר קתּוֹליים, וכל נתין ונתין שלוֹ שהשמיע אוֹ שמע דרשה פּרוֹטסטנטית נדוֹן לעבוֹדה בּגליאה. בּוֹ בּזמן נסגרוּ כּל גבוּלוֹת צרפת, וחיילים־דרגוּנים שוּכּנוּ אצל אוֹתם האזרחים האוּמללים, אשר נחשדוּ בּנטיוֹת פּרוֹטסטנטיוֹת. החיילים, בּהתנהגוּתם המבישה, נוֹעדוּ, כּנראה, להוֹכיח לפּרוֹטסטנטים את טעוּתם בּעניני־האמוּנה.

על אף כּל הסייגים הללוּ הצליחוּ יוֹתר מחמישים אלף משפּחוֹת פּרוֹטסטנטיוֹת (הם נקראוּ הוּגנוֹטים, כּלוֹמר אנוּסים) לברוֹח להוֹלנד בּלבד. אוּלם השאר נרדפוּ כּחיוֹת־טרף, ואם נתפּסוּ נשלחוּ לגליאוֹת. בּיחוּד התנקם המלך לוּאי בּכוֹהנים פּרוֹטסטנטים, ואנשים מכוּבּדים וּזקנים למאוֹת, שמסרוּ את כּל חייהם לטיפּוּל בּצרכי עניים ועלוּבים, מתוּ תּחת שבט נוֹגשׂי־הגליאוֹת. כּי כּפי שאמרתּי כּבר, כּיון שרוּתק אדם למשוֹט, שוּב לא הרפּה ממנוּ, בּלתּי אם כּדי לבלוֹת לילוֹת מספּר בּבית־הסוֹהר, או עד שבּא המות וגאָלהוּ מיסוּריו.

אנוּ יוֹדעים כּמה החמירוּ השלטוֹנוֹת בּמלאם אחרי ההוֹראוֹת הניתּנוֹת. עדיין מצוּיוֹת בּידינוּ המוֹן תּעוּדוֹת בּדבר “תּביעוֹת־נזקים” של בּעלי־האניוֹת מאת המַלכוּת. בּאוֹתן התּביעוֹת טוֹענים בּעלי־האניוֹת, שמטענם ניזוֹק מאוֹד מפּני “העישוּן” בּגפרית, – שיטה שבּה היוּ נוֹהגים חיילי המלך להבריח את הפּרוֹטסטנטים הפּליטים מתּוֹך בּטן האניוֹת המפליגוֹת לארצות־נכר. אמנם שיטה נוֹשנה זוֹ של עישוּן נוֹהגת גם בּדוֹרנוּ, אבל לא בּיחס לאנשים, כּי אם בּשביל לטהר אניוֹת מעכבּרים וּשאר שרצים וּרמשׂים.

סבוּרני כּי נתתּי כּאן מוּשׂג כּלשהוּ על אוֹדוֹת החיים בּגליאוֹת העתּיקוֹת. ואוּלי יכוֹלים אנוּ להמשיך בּעניננוּ, בּלי להאריך בּפרטים נוֹספים, כּגוֹן מעשׂי ההרעבה השיטתית (מוּרגל היה בּפי הקצינים לאמוֹר: “אם עבד־הגליאה ישמין בּיוֹתר לא יהא זריז כּל־כּך בּעבוֹדת־המשוֹט”), אוֹ מנהגים מכוֹערים אחרים כּיוֹצא בּזה. אבל זאת עלינוּ לזכּוֹר, שהאנשים האלה, שחיוּ וּמתוּ בּתוֹך זוּהמתם, מרוּתּקים לאוֹתם הספסלים יוֹמם ולילה, לא עוֹד היוּ, לפּחוֹת בּמאה השבע־עשׂרה, אנשים ריקים וּפוֹחזים, פּסוֹלת החברה, כּמוֹ בּמאַת השנים הקוֹדמוֹת, כּי אם אזרחים מכוּבּדים מאוֹד, שכּל חטאַם היה, שלא היוּ מסוּגלים לחשוֹב על אֵל־שדי בּאוֹתה הדרך שחשב עליו מלכּם המפוֹאר – ל"מלך־המאוֹר"³⁰.

סוֹף־סוֹף נעלמוּ הגליאוֹת. האם משוּם שדעת־הקהל המתמרמרת דרשה את בּיטוּלן? ספק אם היה הדבר כּך. דעת־הקהל בּצרפת בּמאה השבע־עשׂרה היתה כּמַצפּוּנוֹ הפּרטי של “כּבוֹד־מלכוּתוֹ”, כּשם שבּמדינת־האפּיפיוֹר (אשר גם שם קנוּ להן הגליאוֹת שם־זוָעה בּחוּמרוֹת הנהוּגוֹת בּהן וּבאכזריוּת המיוּתּרת) שימש המצפּוּן הציבּוּרי רק בּבוּאה לאוֹרח־המחשבה המצוּוה על העם מטעם העתּוֹן הרשמי של האפּיפיוֹר. לא, לא הרהוּרים מוּסריים, שנתעוֹררוּ בּקרב העם אוֹ בּלב מוֹשליו, שׂמוּ קץ לגליאוֹת. הן נעלמוּ מן הים כּתוֹצאה של בּעיה קטנה בּמַתּמטיקה השימוּשית, וזוֹ הבּעיה:

כּאז כּעתּה נאמַד ערכּה המלחמתּי של ספינת־המלחמה לפי כּמוּת־הבּרזל, אוֹ לפי היריוֹת שהיא יכוֹלה לקלוֹע בּאוֹיב בּחשבּוֹן כּל רגע וכל איש. הגליאה הממוּצעת בּתבניתה הצרה (האלוֹהים לבדוֹ יוֹדע, כּיצד יכלה זוֹ לנוּע, לוּ היתה קצת רחבה יוֹתר) יכלה לשׂאת רק שלוֹשה תּוֹתחים – אחד מאחוֹר, אחד לפנים ואחד בּאמצע. גליאה כּזוֹ, כּשהיתה יוֹרה בּבת אחת בּכל שלוֹשת תּוֹתחיה, יכוֹלה היתה לקלוֹע אוֹתוֹ רגע 44 קילוֹגרם בּרזל, ואם היתה בּה כּבוּדת־אנשים בּת 300 איש, הרי פּירוּשוֹ של דבר, שעל כּל איש ואיש היו חָלים רק 0,146 קילוֹגרם בּרזל עם כּל יריה ויריה. ואוּלם ספינה רגילה של הזמן ההוּא, הנוֹסעת בּעזרת מפרשׂים, יכלה לשׂאת על נקלה חמישים וחמישה תּוֹתחים ויכלה להטיל בּאוֹיב 1000 קילוֹגרם בּרזל בּבת אחת. אם כּבוּדת מַלָחיה היתה בּת אלף איש (כּמעט פּי ארבּעה מאשר בּגליאה הגדוֹלה בּיוֹתר), הרי חל קילוֹגרם של בּרזל על חשבּוֹן כּל איש ואיש עם כּל יריה ויריה, כּלוֹמר כּמעט פּי שבעה מאשר בּגליאוֹת.

עכשיו הקבּילוּ נא את שני המספּרים האלה, זה לעוּמת זה; וכן עליכם לזכּוֹר, שבּניית הגליאוֹת היתה יקרה הרבּה יוֹתר מאשר בּנייתן של ספינוֹת־מפרשׂים, וכי מהירוּתן הממוּצעת היתה רק כארבּעה קשרים בּשעה, בּעוֹד שאף ספינוֹת־המפרשׂ הקטנוֹת של הויקינגים יכלוּ לשוּט על נקלָה בּמהירוּת של שמוֹנה קשרים בּשעה. אחרי כּל אלה תּבינוּ מפּני מה עברוּ סוֹף־סוֹף הגליאוֹת מן העוֹלם. הן לא יכלוּ עוֹד לשמש את המטרה אשר לשמן נבנוּ, ותוּ לא.

בּנוֹגע לגליאַסוֹת, אשר שש מהן השתּתּפוּ בּמלחמת לֶפַּנטוֹ בשנת 1571³¹ (הקרב החשוּב האחרוֹן, בּוֹ מילאה ספינת־משוֹטים תּפקיד מכריע), ואשר לפי המסוּפּר נמצאוּ כּמעט שני תּריסרים מהן בּין אניוֹת “האַרמַדה הגדוֹלה”³², – יש לציין, כּי הן היוּ רחבוֹת וארוּכּוֹת וּגבוֹהוֹת הרבּה יוֹתר מן הגליאה הממוּצעת, והיחס בּין הרוֹחב לאוֹרך היה אצלן בּשיעוּר של 5½: 1. היו להן מעשׂרים וּשמוֹנה עד שלוֹשים וחמישה משוֹטים בּכל צד, אבל מכּיון שהספינוֹת האלוּ היוּ גבוֹהוֹת הרבּה יוֹתר מן הגליאוֹת, היוּ משוֹטיהן כּבדים יוֹתר, וכל משוֹט היה זקוּק לחֶבר של שבעה אוֹ שמוֹנה אנשים להניעוֹ.

כּלי־שיט כּבדים אלה היוּ יציבים יוֹתר מן הגליאוֹת בּים הסוֹער, ותוֹפשׂי־המשוֹט היוּ מוּגנים יוֹתר מפּני הסערה מאשר בּגליאה הרגילה; אוּלם מפּני גָדלן קשה היה לנהוֹג בּהן, ולא היוּ ראוּיוֹת כּלל לקרב עם ספינוֹת קטנוֹת יוֹתר, אשר השתּמשוּ בּמפרשׂים בּמקוֹם כּוֹח־אנשים.

וכך נעלמוּ הגליאסוֹת והגליאוֹת מעל פּני האוֹקינוֹס, כּשם שנעלמוּ אחריהן טיפּוּסים שוֹנים של אניוֹת־מלחמה, שעבר זמנם, כּשם שאניוֹת־הקרב ואניוֹת־המירוֹץ שלנוּ עתידוֹת לעבוֹר בּמהרה מן העוֹלם מאימת הצוֹללוֹת והאוירוֹנים.

 

פּרק ח' בָּא קִצָּן שֶׁל סְפִינוֹת הָעוֹלָם הָעַתִּיק וְהוֹלֵךְ וְנִבְרָא עוֹלַם־שַׁיִט חָדָשׁ    🔗

בּשנת 1372 השתּמשוּ האנשים בּפּעם הראשוֹנה בּאבק־שׂריפה בּמלחמת־ים. אוּלם בּאָמרי אבק־שׂריפה אַל נא תּחשבוּ על הפּגָזים בּני 16 האינצ’ים (40 סַנטימטר) של אניוֹת־הקרב שלנוּ כּיוֹם. כּדוּרי־האבן שנוּרוּ מתּוֹך אוֹתם כּלי־הקלע הקדוּמים – הקַלוֶרינים, הפַלקונֶטים, הקָרוֹנַדים והסויוֶלים³³ – לא הרֵעוּ בּיוֹתר, ולא היוּ מסוּכּנים יוֹתר מצרוֹרי־אבן הנקלעים בּמקלע של נערים, – חוּץ מבּמקרים שכּל המַנגָנוֹן כּוּלוֹ התפּוֹצץ והרג את בּעליו, דוקא.

אוּלם בּוֹני־הספינוֹת בּמאה הארבּע־עשׂרה הבטיחוּ עצמם מפּני הנזק שעלוּלוֹת לגרוֹם “גלוּלוֹת־אבן” אלוּ, וּבנוּ גגוֹת אלכסוֹניים משני צדי אניתם, כּדי שאבני־הקלע יוּכלוּ להידרדר חזרה לים, כּכדוּרי־משׂחק הנזרקים בּידי נער שוֹבב.

אכן גם התּוֹתחים, כּכל שאר האמצאוֹת שבּעזרתן שוֹאף אדם להרוֹג את משנהוּ, השתּכללוּ מהר מאוֹד. מהירוּת־הפּגיעה שלהם, שבּראשוֹנה היתה כּשל אבן כּבדה למדי שהוּשלכה ממרחק של מטרים אחדים בּיד אדם בּעל חוֹזק ממוּצע, גדלה מהר בּמרוּצת המאה החמש־עשׂרה; ועדיין היוּ התּוֹתחים הללוּ כּלי־משׂחק מסוּכּנים מאוֹד בּשביל האנשים שהקריבוּ את הפּתילה אל מנת אבק־השׂריפה הטעוּנה. מלך אחד, ישר וטוֹב, גֶ’מס השני המסכּן, מלך סקוֹטלנד, רוּסק לגזרים בּהתפּוֹצצוּת אחד מתּוֹתחיו. אוּלם סיכּוּנים כּאלה הם הכרחיים להתקדמוּת כּל דבר. רבּים מאתּנוּ זוֹכרים ודאי את המקרה שהיה לפני עשׂרים וחמש שנה, כשאחד האוירוֹנים הראשוֹנים הביא מות על מיניסטר המלחמה הצרפתּי שבּא לבדוֹק אוֹתוֹ. משהכּיר העוֹלם בּערכּוֹ של אבק־השׂריפה, הגיע כּלי התּוֹתח עד מהרה למדרגת־שכלוּל רבּה כּל־כּך, שימים רבּים לפני מחצית המאה החמש־עשׂרה יכוֹל יכלוּ לקלוֹע כּדוּרי־אבן, בּמשקל של שש־מאוֹת וּשבע־מאוֹת ליטרה כּל אחד, בּטוָח של שלוש־מאוֹת רגל כּמעט (כּ־100 מטר).

אז החלוּ החוֹמוֹת הישנוֹת והאדירוֹת של ערים וטירוֹת לנפּוֹל בּמהירוּת מחרידה. אין זה מקרה כּלל, שקוּשטא (קוֹנסטנטינוֹפּוֹל), אשר הגנה בּהצלחה בּמשך יוֹתר מאלף שנים על מבוֹאוֹת־אירוֹפּה מפּני פּלישוֹת המוּסלמים הזוֹעמים, נפלה בּוֹ בּרגע שהתּוּרכּים שכללוּ תּוֹתח חדש, – “בּוֹמבַּרד” – (כּך נקרא התּוֹתח בּגלל הרעש הרב שהקים), שהיה קוֹלע כּדוּרי־אבן בּמשקל כּבד מאלף ליטרה כּל אחד. וּמאחר שהגענוּ לנוֹשׂא זה עלינו להרחיב עליו את הדיבּוּר, כּיון שאוּמנוּתוֹ של המהנדס־הסַפּן נשתּנתה לגמרי עם אַמצאתוֹ של בֶּרתּוֹלד שוַארץ³⁴.

[איור: בָּאֳנִיּוֹת כָּאֵלוּ כָּבְשׁוּ הַסְּפָרַדִּים וְהַפּוֹרְטוּגֵזִים אֶת הָעוֹלָם עמוד 119 בספר]

משחַר הימים שימשוּ הספינוֹת לשתּי תּכליוֹת: לצרכי מלחמה ושלוֹם. אוּלם תּחוּמי שני התּפקידים האלה היוּ מעוֹרבים בּאוֹתוֹ עוֹלם, שבּוֹ ראה כּל אדם את חברוֹ כּאוֹיב־בּכוֹח, אם לא בּפוֹעל. כּיוֹם אין אנוּ יכוֹלים להשלים בּקלוּת למחשבה, שחיוֹת־טרף אנחנוּ, כּפי שהיה הדבר בּרוּר לאבוֹת־אבוֹתינוּ עוֹד לפני כּמה מאוֹת שנה. הם עשׂוּ מלאכת יוֹם־יוֹם שלהם, כּשהם מזוּינים היטב, מפּני חשש של התקפת פּתע. הם התהלכוּ תּמיד חגוּרי־חרב, אוֹ פּגיוֹן. עכשיו אין אנוּ נוֹהגים בּכך, כּיון שסבוּרים אנוּ, כּי המשטרה שלנוּ מגינה עלינוּ מפּני יסוֹדוֹת “בּלתּי־חברתיים” שבּחברה. בּים יש לנוּ כּלי־שיט של משמרוֹת־חוֹף, כּדי לקיים סדר בּין דייגים וּמבריחי־מכס, והציים שלנוּ מגינים עלינוּ מפּני שוֹד־ים. אוּלם לפני שלוֹשת, ארבּעת אלפים שנה, ואפילוּ עוֹד לפני מאתים שנה, היתה חייבת כּל אניה, אף זוֹ היוֹצאת למסע תּמים בּיוֹתר, להבטיח עצמה מפּני כּל מקרים שהם. וּבמשך שלוֹשת אלפים שנה, מאז התחילוּ האניוֹת לסחוֹר אל ארצוֹת־נכר, לא היתה כּמעט כּל אפשרוּת להבחין ממש בּין ספינוֹת־מסחר וּבין אניוֹת־מלחמה השטוֹת בּכל כּוֹח־מפרשׂיהן.

כּל זה נשתּנה בּהחלט עם אַמצאת אבק־השׂריפה. מעתּה אי־אפשר היה לאנית־סוֹחר להוֹביל עמה תּוֹתחים בּמספּר רב כּאנית־מלחמה. כּי אם היתה עוֹשׂה כּך, היה התּוֹתח הכּבד תּוֹפס את כּל השטח הדרוּש למטען. וכך נתפּתחוּ לאט־לאט וּבהדרגה, אבל בּבהירוּת גמוּרה, שני טיפּוּסי אניוֹת, שוֹנים זה מזה בּתכלית: הטיפּוּס האחד היה בּאחרוֹנה כּלי־הוֹבלה לסחוֹרה, ואילוּ השני נעשׂה למכוֹנת־מלחמה אשר נוֹעד להגן על אניוֹת־הסוֹחר ולשמוֹר על דרכי־המסחר בּים, שיהיוּ פּתוּחים לכל העוֹסקים בּעסק “החוקי” של ניצוּל ארצוֹת רחוֹקוֹת ומוֹשבוֹת.

[איור: הַתּוֹתָחִים עַל כַּנּוֹתֵיהֶם עמוד 121 בספר]

מתּוֹך כּך אנוּ בּאים לידי שאלה מענינת: מה, בּעצם, מציין את אנית־המלחמה? נוֹטה אני לענוֹת על שאלה זוֹ כּך. אנית־מלחמה, פּירוּשה: סוֹללת־תּוֹתחים שטה על פּני המים. בּתנאים שוים (כּשרוֹנם של המפקדים, מערכת חיבּל שוה, גאוּת־ים, רוּחוֹת וּזרמים שוים) יהא הנצחוֹן לאוֹתה ספינה, המסוּגלה להטיל בּיריבתה בּרזל או פּלדה בּכמוּת גדוֹלה יוֹתר מחברתּה וּבזמן קצר יוֹתר. כּדי שתּזכּה בּנצחוֹן היא צריכה להיוֹת מסוּגלת לזריזוּת גדוֹלה משל אוֹיבתּה, למען תּוּכל לקלוֹע בּה בּצדה הרחב, ולחזוֹר ולהתכּוֹנן לפגיעה שניה בּיתר מהירוּת מיריבתה.

פּרט אחרוֹן זה נוֹדעה לוֹ לפני מאה שנה חשיבוּת גדוֹלה יוֹתר מאשר בּימינוּ. אנית מלחמה בזמננוּ יכוֹלה לירוֹת וּלהיטען שוּב בּמשך שניוֹת־מספּר. אוּלם עוֹד בּימי נלסוֹן נדרש זמן של חצי־שעה כּמעט בּשביל להתקין את התּוֹתח ליריה חדשה. היה צוֹרך לרפּוֹת את החבלים, שקשרוּ את כַּנוֹת־התּוֹתחים הנמוּכוֹת אל צדי הספינה. התּוֹתח הוּעתּק פּנימה. נחוּץ היה לנקוֹתוֹ. מטען חדש של אבק־שׂריפה נדחף לקנה. אחרי כן הוּכנס הכּדוּר. שוּב היה צוֹרך לחזק את החבלים, כּדי שההדף־לאחוֹר לא יהרוֹג את האנשים המשמשים את התּוֹתח ולא יגרוֹם נזק לסיפּוּן האניה. פּעמים קרה הדבר שמחמת פּעוּלה ממוּשכת היה התּוֹתח מתחמם ביוֹתר והיה עלוּל להתקמט, ואז היוּ שוֹפכים דלָיי־מים עליו כדי לצננוֹ. אחרי שכּל זה נעשׂה, צריך היה לכוון בּתימרוֹנים את האניה למקוֹם המתאים, כּדי שהכּדוּרים יפגעוּ בּאוֹיב ולא בּים המקיפוֹ. ורק אחרי כל הדברים האלה אפשר היה לתת שוּב פּקוּדת־אש.

על כּן נדרש מאת המהנדסים־הספּנים מאָז המאָה האַרבּע־עשׂרה לפתּוֹר שתּי בּעיוֹת המתנגשוֹת זוֹ בּזוֹ – בּעית הכּוֹבד וּבעית־המהירוּת.

בּעית־הכּוֹבד היתה חשוּבה מאוֹד. משקלוֹ של תּוֹתח גדוֹל של המאָה השש־עשׂרה היה שמוֹנת אלפים ליטרה. אניה רגילה בּת ששים תּוֹתח בּלבד (אניה קטנה, בּערך) צריכה היתה לשׂאת משׂא דוֹמם של 60x8000 אוֹ 480,000 ליטרה בּתוֹתחים בּלבד. ולא דבר קל היה זה להניע בּעזרת מפרשׂים בּלבד את המשׂא הזה – 480,000 ליטרה של מתּכת, וכן את משקל האניה עצמה ואת התּחמוֹשת, שהגיעה לעשׂרוֹת אלפים ליטרה.

דבר זה גרם לשוּרה של נסיוֹנוֹת, הנמשכים בּלי הרף עד היוֹם הזה, מתּוֹך אוֹתה עליצוּת שליותה פּעוּלוֹת־נסיוֹן כּאלוּ לפני מאתים ושלוֹש מאוֹת שנה, בּימים שההוֹלנדים והאנגלים והצרפתּים נאבקוּ על שלטוֹן הבּכוֹרה בּים. אלא שעכשיו היוּ רק ההוֹצאוֹת מרוּבּוֹת יוֹתר. כּל אוּמה ואוּמה היתה לה ויש לה גם כּיוֹם דעה משלה על היחס הממשי בּיוֹתר בּין הכּוֹבד וּבין המהירוּת. לכל אדריכל של הצי יש דעה משלוֹ בּנידוֹן זה, והוּא נלחם עליה עם כּל מוּמחה טכני אחר, בּלי שׂים לב להוֹצאוֹת שנסיוֹנוֹתיו החדשים מטילים על שכם האנשים משלמי־המסים. והדברים הגיעוּ לידי כּך, שכּל מחזוֹר חדש של אניוֹת שוֹנה לגמרי מן הקוֹדם לוֹ, ואניוֹת־הקרב (ה"דרֶדנָאוּטים" של אֶשתַּקָד נראוֹת השנה כמעט כּנוֹשנוֹת, כּשם שמכוֹנית מטיפּוּס של אשתּקד נחשבת השנה לנוֹשנת.

כּך נמשכים הדברים והוֹלכים, זה כּמה מאוֹת שנה, והאזרח, איש השלוֹם, המבקש לכתּוֹב את תּוֹלדוֹת האניוֹת בּעוֹלם בּצוּרה מדוּיקת כּכל האפשר, עוֹמד בפני קשיים מרוּבּים. כּי רק אַחרי שהכּל נאמר ונעשׂה בּא המדע וּממלא את תּפקידוֹ האמיתּי – להכניס סדר בּערבּוּביה.

הבּוֹטַנָאים (חוֹקרי עוֹלם הצוֹמח) ממיינים את כּל העצים, השׂיחים וצמחי־הבּר אשר על פני כּדוּר־ארצנוּ וּמחלקים אוֹתם למינים וּלסוּגים, על פּי שיטת־מיוּן נאה ומתוּקנת משלהם, וּבזכוּתם מסוּגלים אנחנוּ, כּל איש מאתּנוּ, להגדיר את מקוֹמוֹ של כּל פּרח, אם רק למדנוּ כּמה פּרטים על מבנהוּ, על מבנה כּוֹתרתּוֹ ואַבקנוֹ.

האנתּרופּוֹלוֹגים (חוֹקרי האדם) מיינוּ את גזע האדם לפי ארכּוֹ אוֹ רחבּוֹ של השלד, עד שיוֹם אחד מצאנוּ כּוּלנוּ את עצמנוּ בּרָכִיקֵיפָלים אוֹ דוֹליכוֹקֵיפָלים, לאמוֹר: עגוּלי־ראש וארוּכּי־ראש.

מוּמחים לאמנוּת פּיתּחוּ שיטוֹת מוּרכּבוֹת, המספּרוֹת לנוּ בּפרטים מיגעים עד מות, כּיצד וּמתי נתפּתּחה אסכּוֹלת האדריכלוּת היוָנית מתּוֹך אסכּוֹלת האדריכלוּת המצרית, וכיצד, וּמדוּע, וּבאיזה אוֹפן השפּיעוּ ציירי־הנוֹף ההוֹלנדים על בּני־דוֹרם הצרפתּים, ואת הבּרכה אשר הביא רמבּרנדט לגוֹיאָה, ואת הבּרכה אשר הביא גוֹיאָה לאסכּוֹלת הציירים החדישה וכו' וכו'.

ואילוּ אניוֹת מסרבוֹת בּהחלט לתת עצמן לאריזה בּחבילוֹת נאוֹת, הנוֹשׂאוֹת עליהן כּתוֹבוֹת, כּגוֹן “דניוֹת מן המאה השבע־עשׂרה”, אוֹ “צרפתּיוֹת מן המאה השש־עשׂרה”, אוֹ “תּוּרכּיוֹת מן המאה התּשע־עשׂרה”. גם את מראיהן מבּחוּץ שינוּ בּמהירוּת רבּה מדי ולעתּים תּכוּפוֹת מדי, מאשר תּוּכלנה להתּפשׂ בּרשתּם של אנשי המדע הללוּ והממַיינים למיניהם.

אף שמוֹתיהן של האניוֹת אינם מעידים כּלל על תּכוּנתוֹ האמיתּית של טיפּוּס כּלי־השיט, אשר עליו הם מתיחשׂים לכאוֹרה. מלים כּ"קרָק" ו"גַלֵיאוֹן" וּ"פריגַט" היוּ נוֹהגוֹת לעתּים קרוֹבוֹת בּשימוּש חפשי ורחב עד מאוֹד. מה שנחשב ל"פריגט" בּארץ אחת, נקרא בּשם “גליאוֹן” בּארץ אחרת, וּבשם “קרק” ניתּן להקרא כּמעט כּל כּלי־שיט שהוּא, למן “שלָש־תָּרנית” פּוֹרטוּגיזית בּעלת סיפּוּן־ירכתים גבוֹה ועד ל"חַת־תּרנית" פלֶמית בּלא כּל סיפּוּן־ירכּתים שהוּא.

המלחים הם לעתּים רחוֹקוֹת דוֹברי־צחוֹת. יש לפניהם ענינים אחרים לעשׂוֹתם ולא לחקוֹר אחרי פּשר מלים. שוֹמעים הם שם חדש המתקבּל על דעתּם, והרי הם משתּמשים בּוֹ בּלי הרהוּרים יתרים. וגם האדריכלים־הספּנים, שהיוּ עוֹבדים בּמהירוּת רבּה בּמאוֹד, כּדי לשלוֹח את ספינוֹתיהם לים בּטרם תּעזוֹבנה ספינוֹת האוֹיב את נמלן, היוּ אנשי־מעשׂה, שבּנוּ לשם הצלחה ולא נתנוּ לבּם אף במעט לאשר יכּתב בּספרי הלימוּד של חכמת־הספּנוּת על אוֹדוֹת פּרי רוּחם החדש.

נשער לנוּ, שמספּנה הוֹלנדית עסוּקה בּבניית אנית־קרב (“דרֶדנאוּט”) גדוֹלה בּת שמוֹנים תּוֹתח. כּדי שתּוּכל האניה לשׂאת בּהצלחה זיוּן רב זה, יש לערוֹך את התּוֹתחים בשלוֹשה טוּרים, זה מעל זה. נניח, כּי בּטרם השלימוּ ההוֹלנדים את מחצית המלאכה, הגיעה השמוּעה לאזנם, שאיזה רב־חוֹבל אנגלי, שלָגם לגימת יי"ש הגוּנה מדי בּבית־מרזח בּאמשׂטרדם, הסיח את לבּוֹ וסיפּר כּי אניה מאוֹתוֹ טיפּוּס ממש נשלמה זה לא כּבר בּאנגליה, והרי זוֹ – כּשלוֹן גמוּר. “אבל, רבּוֹתי, בּעיני ראיתי אוֹתם! אם אין הים שקט, כּאגם של מים עוֹמדים, אין כּל ערך לטוּר־התּוֹתחים התּחתּוֹן. האשנבּים המיוּעדים לקְני־התּוֹתחים קרוֹבים מדי לקו־המים. די בּרוּח קלה שהמַים יחדרוּ לאניה. סוֹפוֹ של דבר היה, שבּכל “כּלי־החידוּש” האלה היה הכרח לסגוֹר את אשנַבּי־התּוֹתחים התּחתּוֹנים ולסתּוֹם אוֹתם, וכל עוֹד תּוֹספנה האניוֹת לשוּט בּים לא יפּתחוּ עוֹד האשנבּים האלה”.

מה יעשׂוּ עתּה המהנדסים ההוֹלנדים? מיד יבטלוּ את טוּר־התּוֹתחים התּחתּוֹן בּספינוֹתיהם ויגדילוּ את מספּרם והיקפם של התּוֹתחים בּשני הטוּרים העליוֹנים. זה, כּמוּבן, יחייב שינוּי גמוּר בּמערכת החיבּל של האניה, כּי המפרשׂים הקוֹדמים לא יוּכלו להניע את המטען החדש.

מקץ שבוּע תּוָדענה כּל התּכניוֹת החדשוֹת הללוּ לאַנגלים; כּי בּשׂוֹרוֹת כּאלוּ עוֹשׂות דרכּן מהר. אוּלם בּטרם שינוּ האנגלים את תּכניוֹתיהם, בּהתאם להתפּתּחוּת בּלתּי צפוּיה זוֹ בּמחנה האוֹיב, והנה הגיעה שמוּעה חדשה מחוֹפי ה"זידר־זאֶה" שבּהוֹלנד, שמוּמחי האדמירליוּת בּאמשׂטרדם הבּיעוּ את התנגדוּתם לסידוּר החדש של התּרנים והמפרשׂים, בּאשר זה יכבּיד מדי על קידמת־האניה וימנע אפשרוּת של תּימרוֹנים מהירים. התּכניוֹת האנגליוֹת נמחקוֹת אפוֹא, והספּנים האנגלים מתאמצים להמציא איזה ענין אחר כּדי להתקדם צעד לפנים על פּני שאֵריהם ההוֹלנדים.

משיפליג “ענין אחר” זה דרך הים הצפוֹני, מיד תּוּשלכנה התּכניוֹת ההוֹלנדיוֹת לתוֹך האש (סל־הניירוֹת סכּנה בּוֹ– יד המרגל יכוֹלה להגיע לשם), ושלטוֹנוֹת־הצי ההוֹלנדיים יוֹגיעוּ שוּב את מוֹחם כּדי להערים על יריביהם האַנגלים.

אין אני מפריז. יוֹדעים אנוּ על אניוֹת אשר שוּנוּ וחוּדשוּ פּעמים רבּוֹת כּל־כּך תּוֹך כּדי הבּנוּתן, עד שלבסוֹף, כּשהיוּ מוּכנוֹת לשירוּת, לא היה כּל דמיוֹן בּיניהן וּבין התּבנית הראשוֹנה העוֹמדת על שוּלחנוֹ של כּבוֹד האדמירל העליוֹן.

[איור: הַמִגְדַלּוֹר הָרִאשּׁוֹן עמוד 127 בספר]

משוּם כּך אפשר לאמוֹר כּמעט על כּל אניה ואניה: “הרי זוֹ שייכת בּערך למחצית הראשוֹנה של המאה השש־עשׂרה”, אוֹ “למחצית השניה של המאה השמוֹנה־עשׂרה”; אכן קשה לאין־שיעוּר ליחס את כּל הספינוֹת לסוּגים עיקריים מסוּימים, שאינם נוֹתנים מקוֹם לגיווּנים נוֹספים. כּי בּספּנוּת־לשעבר היוּ הגיווּנים העיקר, ואילוּ הטיפּוּס היסוֹדי לא נחשב בּמאוּמה.

דוּגמה טוֹבה בּיוֹתר לכך ישמש לנוּ ה"קָרָק". המלה “קרק” היתה נפוֹצה בכל לשוֹנוֹת אירוֹפּה. האנגלים קראוּ לספינה כּזוֹ “קָריק” או “קָרַק”, וּפעמים גם “קָרוֹק”. הצרפתּים קראוּ “קָרק”. הגרמנים שינוּ את השם ל"קְרָק", וההוֹלנדים נסתּמכוּ על הפּוֹעל שלהם “קְרַקן”, שפּירוּשוֹ “לערוֹץ”, “לקרקר”, וקראוּ לספינה קרַאק, לאמוֹר שעתידה היא למגר וּלקרקר ספינת־אויב. ואוּלם הפּוֹרטוּגיזי, שהיה כּנראה הראשוֹן שבּנה ספינה מטיפּוּס זה, קרא לה בּשם “קָרָקָה”, והוּא קרוֹב לפּירוּש הראשוֹן של המלים “נַוִיס קָרִיקָטה” – “ספינה טעוּנה”, או ספינה העשׂויה לשׂאת משׂא כּבד (מאוֹתוֹ שוֹרש בּאוּ המלים “Car” “carriage” – קרוֹן).

בּראשוֹנה דוֹמה היה ה"קרק" לאבי־המשפּחה הזאת – אותו אֳני־סוֹחר עגוֹל וּכבד־מראֶה של רוֹמא העתּיקה. אוּלם הספינוֹת הרוֹמאיוֹת העתּיקוֹת, שהיוּ טוֹבוֹת לשיט בּמים השקטים של הים התּיכוֹן (בּאוֹפן יחסי, כּמוּבן, לעוּמת הסערוֹת הרגילוֹת שבּצפוֹן האוֹקינוּס האטלנטי – כּי ה' האלוֹהים יוֹדע כּמה עלוּל אדם לחלוֹת קשה בּמחלת־ים גם על פּני הים התּיכוֹן, ואני מבּשׂרי חזיתי זאת), היוּ ללא הוֹעיל אם הפלגתּ אל האיים האזוֹריים אוֹ אל איי כּף וֶרדה. ואחרי שנתגלוּ האיים האלה ונחקרוּ היטב בּמחצית המאה החמש־עשׂרה, ואחרי שבַּרתַּלמַי דיאַז צפה בּשנת 1488 את כֵּף התּקוָה הטוֹבה, נעשׂתה סוֹף־סוֹף הדרך להוֹדוּ עוּבדה ממשית; אלא שנחוּצה היתה אניה מסוּג מתאים, בּשביל להפליג לדרך ארוּכּה זו. ה"קרקים" הרגילים, ששיעוּר הֶדף־המים שלהם היה כּדי 100 טוֹנוֹת, לא התאימוּ לכך. נחוּץ היה לבנוֹת אניוֹת גדוֹלוֹת מאלוּ. ואף אמנם נבנוּ. וּמקץ עשׂר שנים הגיעוּ ארבּע הספינוֹת הפּוֹרטוּגיזיוֹת הראשוֹנוֹת, בּשיעוּר של 250 ועד 400 טוֹנוֹת, בּפיקוּדוֹ של וַסקוֹ דַא גַמה וּבהדרכת מלח ערבי, לנמלה של קליקוט, בּחוֹף מלבּר, והטילוּ את עגנן בּמימיו.

[איור: אֳנִיַּת הַמֵּאָה הַשְּׁבַע־עֶשְׂרֵה עמוד 129 בספר]

משהגיעוּ השמוּעוֹת על משלחת זוֹ לצפוֹן עשׂוּ סוֹחרי אנגליה, צרפת וארצוֹת השפלה את אזנם כּאפרכּסת ושׂמוּ את הדבר אל לבּם. בּאַחַד הנמלים הדרוֹמיים, בּבַּיוֹן, בּמרחק כּמה מילין מצפוֹן לגבוּל הספרדי, בּמפרץ בּיסקַיה, ראוּ קרקים פּוֹרטוּגיזיים וּקצת קָרָוֶלוֹת ספרדיוֹת קטנוֹת. בּמקרה הגיע קרק של גינוּאה או של ונציה לסַאוּתהֶמפּטוֹן, אשר בּאנגליה, טעוּן יין ושמן וּתבלים; אחרי־כן, כּשקרבה סכּנת המלחמה בּין אַנגליה לספרד, וּבזמן שהוֹלנד מרדה בּשלטוֹנוֹ של פיליפּ השני, מלך ספרד, נתעוֹרר בּלב העמים הצפוֹניים הללוּ (אנגליה, הוֹלנד) ענין מיוּחד בּספינוֹת בּנוֹת ארבּעת־הסיפּוּנים שבּצי פיליפּ, שנוֹדעוּ בּשם גליאוֹנים, – אם כּי לא היה דמיוֹן כּלשהוּ בּינם לבין הגליאוֹת שעל שמן נקראוּ, כּי כּבר החליפוּ לגמרי את משוֹטיהם בּמפרשׂים.

אכן כּל טיפּוּסי כּלי־השיט האלה, – הקרקים, הקרוֶלוֹת והגליאוֹנים, – יש להם קוים מסוּימים משוּתּפים, וּבוֹ בּזמן הרי הם גם שוֹנים זה מזה מבּחינוֹת אחרוֹת. ואוּלם סתם אדם יכוֹל היה לקרוֹא להם בּשם שרצה, כּטוֹב בּעיניו. בּשעה שפּיטר בּרֶכֶל (Breaghel) הזקן (אביהם של שני הבּנים הציירים, האֶחד המכוּנה בּרכל־גיהינוֹם, והשני בּרכל איש־הקטיפה³⁵) גלף בּראשית המאה השש־עשׂרה את מחזוֹרוֹ המפוּרסם של אניוֹת בּנוֹת הדוֹר ההוּא, נחלץ מכּל קוֹשי בּנוגע לשם האניוֹת וקרא להן בּפשטוּת “קרקים” אוֹ “גליאוֹנים”.

מוּבן מאליו, שגם עמי הים התּיכוֹן לא גרעוּ עין מכּל מה שעשׂוּ יריביהם בּצפוֹן; ואם תּפסוּ איזוֹ רפסוֹדה מוּפלאה בּיוֹתר מזיריקזאֶה (בּהוֹלנד), או איזה “קוֹג”³⁶ פלֶמי אשר מבנהוּ “מרוֹעף”, או איזה Vlieboot³⁷ מהוֹרן (בּהוֹלנד), וסחָבוּם לנמל ליסַבּוֹן או סַנטַנדֶר, – היוּ שלטוֹנוֹת הצי של הפּוֹרטוּגיזים והספרדים בּוֹחנים היטב־היטב את פּרי־השלל הזה, הרצוּי מאוֹד. כּי הם ידעוּ יפה, ש"הכּוֹפרים" העקשים הללוּ אשר בּצפוֹן טוֹמנים בּחוּבּם “הטמא” כּל מיני מזימוֹת ותחבּוּלוֹת. וּלעוֹלם אין אתּה יכוֹל לדעת מה הם חידוּשי־הפּלאים שנתחדשוּ אֶצלם בּחיבּל אוֹ בּקעַר, אשר בּעזרתם יוֹפיעוּ הללוּ פּתאוֹם ויבלשוּ בּמימי־הדרוֹם, כּשהם מנוֹפפים דגל ניטרלי תּמים, ולאמיתּוֹ של דבר הם מנסים לרחרח כּאן ולעמוֹד על סוֹדוֹת חדשים בּנוֹגע לדרך המוֹליכה להוֹדוּ.

אמנם, אוֹתם הדברים מתרחשים גם בּימינוּ, אלא שאנוּ עוֹשׂים אוֹתם יוֹתר בּגלוּי. כּי לשם מה מחזיקוֹת כּל המדינוֹת אנשים, הקרוּיים “נספּחי־הצי”, בּערי־הבּירה של שכניהן, אם לא שהן מבקשוֹת לעמוֹד על השכלוּלים שהוּנהגוּ בּאניוֹת של השכנים הללוּ, העלוּלים להיוֹת אוֹיביהן? הרי זוֹ עוּבדה ידוּעה, שכּל מספּנה מסחרית מחזיקה מספּר מרגלים בּשׂכר טוֹב בּמספּנוֹת היריבוֹת, כּדי לעמוֹד על סוֹד כּל מיני שכלוּלים וחידוּשים. עוֹד זה עתּה החליטה חברת האניוֹת “קוּנרַד” בּדבר קביעת מין טוּרבּינה חדשה (מנוֹע מסתּוֹבב) אוֹ בּדבר שינוּיים בּמבנה אוּלם־האוֹכל והמטבּח, וּראה פּלא! החברה היפּנית “ניפּוֹן יוּסֶן קַישה” ו"החברה הצרפתּית הכּללית" כּבר מוֹדיעוֹת על החידוּשים האלה הנעשׂים בּאניוֹתיהן הן. וכן להיפך.

וכך היה הדבר גם לפנים. אם איש הוֹלנדי מן המאה השבע־עשׂרה המציא שיטה חדשה לבנית תּרניו והחליפם בּתרנים מוּרכּבים (התּרנים המוּרכּבים נבנוּ משנים שלוֹשה חלקים שוֹנים, ועל ידי כך בּטלוּ המפרשׂים הישנים, העשׂוּיים פּיסת־בּד אַחת, וּבמקוֹמם בּא מספר מפרשׂים קטנים ונפרדים), מיד הוֹפיעוּ גם כּלי־השיט הספרדים והפּוֹרטוּגיזים בּתרנים מוּרכּבים משנים־שלוֹשה חלקים ונשׂאוּ עליהם את סוּג־המפרשׂים החדש.

יכוֹל הייתי לספּר עוּבדוֹת כּאלוּ לאין שיעוּר. הנה אך זה הרחיקוּ הפּוֹרטוּגיזים את תּוֹתחיהם מן המגדלים שבּסיפּוּן הקדמי והאחוֹרי של ספינוֹתיהם (אשר שמה העמדוּ, כּדי שאמצעית־האניה תּהיה פּנוּיה למקרה שהאוֹיב יאָחז בּאניה), וּכבר עשׂוּ ההוֹלנדים והאנגלים כּמוֹהם. וּבוֹ בּרגע שאַחַת המדינוֹת החליפה את לוּחוֹת־העוֹפרת, לציפּוּי שלד האניה מתּחת לקו־המים, בּלוּחוֹת של נחוֹשת, עלה מיד מחיר הנחוֹשת בּכל אירוֹפּה. כּי האדמירליוּת של כּל ארץ וארץ מיהרה לקנוֹת את המתּכת המוֹעילה הזאת, בּשביל ל"נחוֹש" את אניוֹתיה.

והרשוּני־נא לתת עוֹד דוּגמה אחת, אשר ממנה נלמד על ההרפּתקאוֹת המשוּנוֹת שנוֹעדוּ לטיפּוּסים מסוּימים של ספינוֹת. הגליאה לא היתה נפוֹצה מעוֹלם בּים הבּלטי. ודאי שאפשר היה להניע ספינת־ויקינגים גם בּעזרת משוֹטים, ועל־ידי־כך נעשׂתה זוֹ למין גליאה. ואוּלם בּדרך זוֹ אפשר היה לראוֹת כּגליאוֹת גם את הספינוֹת האַדירוֹת בּיוֹתר שבּימינוּ. כּי אם די משוֹטים לנוּ ודי אנשים לכך, אפשר להשיט אף ספינוֹת כּ"בּרֶמן" אוֹ כ"מלכּה מֶרי" על פּני האוֹקינוֹס, אם רק יש לנוּ שהוּת ואין דרכּנוּ אָצה לנוּ. ואף על פּי כן היוּ גליאוֹת בּצי הרוּסי. מי שמכּיר תּמוּנוֹת של הצי הרוּסי הקדוּם יזכּוֹר מספּר גליאוֹת מסוּגן של גליאוֹת הים־התּיכוֹן, כּשהן מצוּידוֹת בּמלוֹא מערכת המפרשׂים, והדגל החדש של המלך פּטר הגדוֹל, – כּחוֹל, אדוֹם ולבן – מתנוֹפף מעליהן. אפשר שמישהוּ יתאר לוֹ את הדבר בּדרך זוֹ: “בּהיוֹת פּטר בּהוֹלנד נזדמן דרך מקרה עם סַפּן מוֶנציה אוֹ מגינוּאָה, ואוּלי שיחד אוֹתוֹ וּלקחוֹ לרוּסיה, כּי יבנה בּשבילוֹ גליאוֹת אחדוֹת בּשביל הצי החדש, אשר בּעזרתוֹ קיוה פּטר להכּוֹת את השוידים וּלהגן מפּני התקפת־אוֹיב על הבּירה החדשה, שתּיכּן לבנוֹת על חוֹפי המפרץ הפיני”.

[איור: הַסְּפִינוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַמֵּאָה הַשְּׁבַע־עֶשְׂרֵה לֹא הָיוּ רְאוּיוֹת לַשַּׁיִט בְּיַמֵּי הַצָּפוֹן עמוד133 בספר]

חוֹפה של פינלנד בּנוּי המוֹן איים קטנים, אוֹתם האיים ששימשוּ קוֹדם (לפני מלחמת 1914–18) מקוֹם קייטנוֹת וחוילוֹת לעשירי־רוּסיה. התּעלוֹת הצרוֹת והזידוֹניוֹת שבּין האיים הללוּ לא ניתּנוּ לשיט בּספינוֹת־מפרשׂ רגילוֹת, וּלעוּמת זה נוֹחוֹת היוּ לשיט גליאוֹת שאינן מעמיקוֹת בּמים. ואוּלם פּטר, כּידוּע לנוּ, לא נזדמן מימיו עם שוּם ספּן איטלקי, וההנחה בּדבר פּגישה עם ספּן מגינוּאָה אוֹ ונציאָה אין לה כּל יסוֹד. ודאי רק שמע הרבּה על הגליאוֹת הללוּ, אם גם לא ראה אוֹתן מימיו. כּי לא היוּ בּמציאוּת בּאוֹתן הארצוֹת, בּהן למד פּטר את חכמת הספּנוּת. ואל נכוֹן רק שאל בּפשטוּת את ידידיו בּאמשׂטרדם ובזַנדַם, אוּלי יוּכלוּ הם לבנוֹת בּשבילוֹ גליאוֹת אחדוֹת. ואדריכלי הספּנוּת ההוֹלנדים לא משכוּ ידם מהצעה זוֹ. עסק הוּא עסק. ודאי עיינוּ בּכמה חיבּוּרים איטלקיים על אוֹדוֹת “חכמוֹת הספּנוּת” ומכרוּ למלך הבּרבּרי (ששילם בּעין יפה בּעד דברים שרצה בּהם) מספּר גליאוֹת, אשר בּהן יכוֹל להלחם בּאוֹיביו השוידים כּאַוַת נפשוֹ. השמוּעה הגיעה עד האַדמירליוּת בשטוֹקהוֹלם, ואף הם ציידוּ את ספינוֹתיהם בּמשוֹטים. וראה פּלא! שני טיפּוּסים שוֹנים של גליאוֹת הים־התּיכוֹן נלחמוֹת תּחת שמי הקוֹטב של צפוֹן ים הבּלטי.

מקווה אני, כּי לפחוֹת דבר אחד בּיררתּי בּהחלט. כּי היה היוּ טיפּוּסי־ספינוֹת, שכּל אדם היה יכוֹל להכּיר בּהם מיד שהם שייכים למאה החמש־עשׂרה, אוֹ שהם פּרי יציאת המאה השש־עשׂרה. אוּלם הטיפּוּסים הללו התערבוּ והתמזגוּ זה בּזה, ולבסוֹף הביאוּ לעוֹלם בּריה חדשה אשר נחלה את כּל התּכוּנוֹת הטוֹבוֹת בּיוֹתר של אבוֹתיה; וכיוֹם אין כּל אפשרוּת להבחין בטיפּוּסי־האב השוֹנים, אשר לפי דוּגמתם נבנוּ הספינוֹת השוֹנוֹת הללוּ. אין לנוּ אלא לציין אוֹתן כּוּלן כּספינוֹת המאה השבע־עשׂרה או השמוֹנה־עשׂרה וּלהסתּפּק בּכך.

אַחרי שנתתּי בּזה הסבּר והתנצלוּת לקוֹצר־ידיעתי בּשטח זה (וּלצערי אנוּס אני לאמוֹר – לקוֹצר ידיעתנוּ), אני עוֹבר לפרק הבּא, הדן על אניוֹת אחרוֹת, אשר דבר אחד, לפּחוֹת, היה משוּתּף להן: תּלוּיוֹת היוּ בּאבק־שׂריפה בּשביל להצליח בּקרב.

 

פּרק ט' הַסְּפִינוֹת אֲשֶׁר תָּרוּ אֶת פְּנֵי כַּדּוּר־הָאָרֶץ    🔗

דוֹמני שאין זה מן היוֹשר הגמוּר לדוּן על הספינוֹת של אחרית ימי הבּינַים לפי שלוֹש אניוֹתיו הקטנוֹת של קוֹלוּמבּוּס.

אָמנם כּל אָדם יוֹדע כּי קוֹלוּמבּוּס היה מגלה־הארצוֹת הגדוֹל בּיוֹתר שבּכל הדוֹרוֹת, וּמשוּם כּך מכּיר כּמעט כּל אָדם את שמוֹת שלוֹש הספינוֹת שלוֹ: “סַנטה מַריה”, “פּינְטה” ו"נינה". אוּלם בּני־דוֹרוֹ לא הגוּ כּמוֹתנוּ הערצה לנצר יהיר זה של סוֹחר־צמר איש גינוּאָה.

תּוֹלדוֹת חייו אחרי שהצליח בּדרכּוֹ, נטיתוֹ המעציבה לבוֹא לידי ריב עם כּל איש שבּא בּמגע עמוֹ, חוּלשתוֹ בּכל פּעם שהעמד בּתפקיד של שליט, תּאוַת־בּצעוֹ בּצירוּף יראַת־שמים מוּזרה (שעוֹררה את האנשים אַף בּספרד הקנאית של הימים ההם לפקפּק בּבריאוּת שׂכלוֹ), – כּל התּכוּנוֹת הללוּ יחד גרמוּ, שיעוֹרר פּקפּוּקים וחששוֹת בּלב האנשים שהיוּ מעוּנינים בּדוֹרוֹת ההם בּחקר חלקי־עוֹלם חדשים וּבישוּבם.

ועל כּן, כּשניאוֹתוּ סוֹף־סוֹף מַלוי־הכּסף של ספרד לתת בּידוֹ אניוֹת אחדוֹת, – נתנוּ לוֹ מיני ספינוֹת, המעלוֹת על לבּנוּ תּכוּנת אוֹתוֹ אוירוֹן, שאָנוּ נוֹתנים כּיוֹם בּידי איש צעיר, הטוֹען שיוֹדע היה לעוּף לוּ רק ניתּנה לוֹ הזדמנוּת לכך. הפּרטים האלה על אוֹדוֹת קוֹלוּמבּוּס נשכּחוּ מלבּנוּ; על כּן אנוּ נוֹטים להרהר בּחמלה וָבוּז גם יחד על בּני־דוֹרוֹ, שלא היוּ מסוּגלים להבחין בגדלוּתוֹ של האיש, וסירבוּ לתמוֹך בּוֹ, והיוּ דבקים בּעקשנוּת רבּה כּל־כּך בּמוּשׂגיהם המוּטעים על הארץ, שהיא שטוּחה לדעתּם כּמַצה, ועל כּן בּטוּחים היוּ כּי המסע שהציע בּן־גינוּאָה זה לערוֹך, נדוֹן לכשלוֹן ולאָסוֹן.

אוּּלם בּדבּרנוּ כּך הרי אָנוּ רק מעידים עלינו שאיננוּ מבינים אלא מעט מאוֹד לרוּח הזמן של סוֹף ימי־הבּינַים. מעטים היוּ האנשים בּמחצית המאָה החמש־עשׂרה, שהוֹסיפוּ להאמין כּי האָרץ שטוּחָה. מוּבן מאליו, כּי בּשנוֹת החמישים והששים של אוֹתה המאָה קשה היה לאנשים, שלוּמדוּ משחַר ילדוּתם לדעת כּי מראֵה אוֹהל לאָרץ (“וַיִמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשֶבֶת” – ישעיה מו), להסתּגל לדעה החדשה על הצוּרה הכּדוּרית של העוֹלם וּלהרגיש עצמם יפה בּמוּשׂגים חדשים אלה, – כּשם שאנחנוּ בּרוּבּנוּ נתיחס בּחשד להנחה שקוים מַקבּילים עלוּלים להפּגש, אם כּי בּטוּחים אָנוּ שהפּרוֹפיסוֹר איינשטיין הוּא מתּימטיקאי גדוֹל ממנוּ וּוַדאי שהצדק עמוֹ.

גם הכּנסיה אשמה לא בּמעט בּסירוּס המוּשׂגים על אוֹדוֹת התּוֹרה החדשה בּדבר צוּרת עוֹלמנוּ. אוּלם שלטוֹנוֹת הכּנסיה לא יכלוּ לקבּל את ההנחוֹת המבהילוֹת החדשוֹת, כּי לוּ עשׂוּ זאת הרי היוּ בּאים מיד בּין המצָרים. זה היה דוֹר של פּוּלמוֹסי־דת מרים. לוּ היתה הכּנסיה מצהירה רשמית כּי העוֹלם צוּרת כּדוּר לוֹ, מיד היה מתלקח מחַדש אוֹתוֹ ויכּוּח נוֹרא של ימי הבּינים, שהתגבּש בּבעיה מעין זו: “אם האָרץ היא עגוּלה, הרי לעתיד, כּשיבוֹא המשיח, מה יהא על אוֹתם המִסכּנים אשר בּצד השני של כּוֹכבנוּ – הן לא יזכּוּ לראוֹתוֹ בּבוֹאוֹ?”

לא! נוֹח היה לה לכּנסיה שהויכּוּחים הדתיים לא יתעוֹררוּ שוּב משנתם, בּיחוּד בּשעה שגם בּלאו הכי כּבר קמוּ מתפּרצים רבּים מפּני סמכוּתה של רוֹמא. ואוּלם מתּוֹך מַשׂוֹא־פּנים שוה לכל הצדדים עלינוּ להוֹדוֹת, כּי המעצוֹר החשוּב היחיד להצלחתוֹ של קוֹלוּמבּוּס, בּמשך כּל אוֹתן השנים שחָתר לשוא לקראת המטרה, – היה הוּא, קוֹלוּמבּוּס בּעצמוֹ. שאם לא כן, קשה להניח שהיה נוֹחל אוֹתן האַכזבוֹת המרוֹת שמצאוּהוּ בּדוֹר ההוּא, – דוֹר שנתן לבּוֹ לגיאוֹגרפיה וּלשיִט, כּדרך שדוֹרנוּ אָנוּ מתענין בּרדיוֹ וקוֹלנוֹע.

והרי כּאן צד אחר לשאלה, שלעתּים קרוֹבוֹת אָנוּ מעלימים עין ממנוּ. אָנוּ מדבּרים בּגאוָה רבּה כּל־כּך על מדרגת ההשׂכּלה הרחבה של ההמוֹנים בּימינוּ, עד שלפעמים אין אָנוּ מרגישים בּעוּבדה, שאם אָמנם בּקיאים אָנוּ בּכמה ענינים (רוּבּם מסוּג מעשׂי) הרבּה יוֹתר מאבוֹת־אבוֹתינוּ בּמאָה החמש־עשׂרה, הרי לעוּמת זה ישנם ענפי־מדע אחרים, שבּדוֹרוֹת ההם היוּ כּמעט נחלת הכּלל, ואילוּ אנחנוּ בּרוּבּנוּ אין לנוּ כּל מוּשׂג עליהם.

המאָה החמש־עשׂרה, אַחת התּקוּפוֹת הנסערוֹת בּיוֹתר בּדברי ימי העוֹלם, היתה מכּמה בּחינוֹת שחַר של דוֹר חדש לגמרי. המחיצוֹת הישנוֹת בּין לאוֹם ללאוֹם שקעוּ וירדוּ מהר. כּל מי שניחַן בּרצוֹן טוֹב וּבמידת שׂכל יכוֹל היה להשתּייך אל אוֹתה ממלכת האמנוּיוֹת והספרוּת, שהשיבה רוּח־חיים חדשה אחרי עשׂרה דוֹרוֹת, בּערך, של בּערוּת וירידה. גם המדעים לא פּיגרוּ מאחרי האמנוּיוֹת. אָמנם הנטיה לשמרנוּת, הטבוּעה בּבני־אָדם, – שהיא המעכּבת כּל התקדמוּת של האנוֹשיוּת משחר הדוֹרוֹת ועד היוֹם הזה, – נתגלתה בּקרוֹב בּכל תּקפּה הראשוֹן. אבל בּמשך שלוֹשה דוֹרוֹת יכוֹל היה האָדם לראוֹת עצמו ללא ערעוּר כּנזר הבּריאָה וּכיוֹרש כּל נסיוֹנוֹת העבר.

שוּם שׂדה של יזמת־האָדם לא ניתּן לוֹ מרחב רב כּל־כּך להרפּתקאוֹת וּלהתבּוֹננוּת כּמקצוֹע הגיאוֹגרפיה; כּי זוֹ כּללה בּתוֹכה תּריסר מקצוֹעוֹת אחרים רבּי־ענין, כּגוֹן תּוֹרת־השיִט (נַויגציה), האַסטרוֹנוֹמיה, ההנדסה והמֶטֶראוֹלוֹגיה (תּוֹרת האוירה), ואַף האַנתּרוֹפּוֹלוֹגיה (ידיעת האָדם); ואין אָנוּ מציינים כּאן אלא קצת מן הענינים החשוּבים בּיוֹתר. כּל אזרח לפי טעמוֹ ושיעוּר השׂגתוֹ תּקע עצמוֹ בּאַחד הענינים הללוּ המוֹשכים את הלב, ורבּים מהם עשׂוּ חַיִל רב בענף אשר בּחרוּ בּוֹ. הם התחַקוּ היטב על כּל מה שעשׂה “הֶנרי השַייט”, נסיך פּוֹרטוּגל, בּאוּניוורסיטה הפּרטית שלוֹ שליד סַגרֶס, – המכוֹן הגבוֹה הבּלתּי־רשמי לגיאוֹגרפיה בּאירוֹפּה כּוּלה. הם התחקוּ אחרי המשלחת ששלח אוֹתוֹ הנרי לחוֹפה של גויניאָה, והם ידעוּ על כּל מאמציו ליישב את איי האַזוֹרים. תּמהים היוּ לדעת, מה מידת אמת בּאוֹתם הסיפּוּרים שהפיץ אחד מרבּי־החוֹבלים שלוֹ, בּשוּבוֹ, על אוֹדוֹת נהר זהב המוֹליך אל כּרך גדוֹל שבּלב מדבּר סהרה, וּתאבים היוּ לדעת, אם זוֹהי אוֹתה העיר טימבּוּקטוּ אשר על אוֹדוֹתיה כּתב הנוֹסע הערבי אִבּן בּטוּטא³⁸ מאָה שנים לפני כן. הם עסקוּ בּחקר אוֹתן הבּעיוֹת שהעסיקוּ את המתּימתּיקאים העברים והערבים, והם הקבּילוּ את מכשירי־המתּימתּיקה שלהם לעוּמת המכשירים שבּאוּ מליסַבּוֹן וכף וינסנט. מַפּה משׂוּרטטת על ידי מוּמחה כּחכם פֶּדרוֹ, רוֹשם־המפּוֹת של הנסיך, היתה לנכס שאין ערוֹך לוֹ, ואנשים עשירים היוּ מציעים סכוּמים עצוּמים תּמוּרתה.

איור: מַכְשִׁירֵי־שַׁיִט שֶׁל הַמֵּאָה הַשֵּׁש־עֶשְׂרֵה עמוד 139 בספר

כּללוֹ של דבר, אנשי־אירוֹפּה בּמאה החמש־עשׂרה היוּ אנשים שעניני הגיאוֹגרפיה קרוֹבים היוּ אל לבּם בּהחלט, וכמעט כּל אדם, אשר הגה לבּוֹ רעיוֹן חדש, יכוֹל להיוֹת בּטוּח לא רק בּקהל ער ונבוֹן אשר יטה אֹזן לדבריו, כּי אם גם בּעזרה מצד סוֹחרים וּנסיכים־שליטים אשר יאוֹתוּ לתמוֹך בּוֹ.

וַסקוֹ דא־גַמה, למשל, נשלח לבקש את הוֹדוּ, וּלשם כּך ניתּנוּ בּרשוּתוֹ ארבּע אניוֹת חדשוֹת לגמרי, שנבנוּ מלכתּחילה למטרה זוֹ. וּמַגֶלַן, אחרי הריב בּינוֹ לבין מַלכּוֹ, קיבּל את כּל האשראי הדרוּש מאת חבר סוֹחרים בּאנטורפּן. אוּלם שני האנשים אשר הזכּרתּי (וכן רבּים אחרים, שאי־אפשר לי למנוֹתם כּאן) היוּ אנשי־מעשׂה, מזוּינים בּמידה רבּה של נסיוֹן מקוֹדם, ויכוֹל יכלוּ להוֹכיח לתוֹמכיהם, שחוֹר על גבּי לבן, מהוּ בּדיוּק הדבר שהם אוֹמרים לבצע, ומה גדוֹל הריוַח שאפשר יהיה להפיק מן הענין, – בּעוֹד שקוֹלוּמבּוּס הוֹאיל רק לרַמז בּדברים סתמיים על אוֹצרוֹת, שאיש לא האמין בּהם. וּבדרך כּלל דוֹמה היה, כּי פּחוֹת מכּל אדם אחר הוא ראוּי לתפקיד אחראי כּזה. אם נעיין בּכל הפּרשה הזאת בּלי משפּט קדוּם וּבלי משׂוֹא פּנים, נמצא אוּלי, שאוֹתם הפּקפּקנים שסרבוּ לתת אמוּנם בּוֹ – הצדק היה עמם. דא־גמה וּמַגֶלַן מצאוּ את אשר בּיקשוּ לגלוֹת, ואילוּ קוֹלוּמבּוּס חזר הבּיתה, ועמוֹ קצת סיפּוּרים על אוֹדוֹת יבּשת חדשה, אלא שלמזלוֹ הרע לא נתן איש דעתּוֹ כּלל ליבּשת זוֹ.

פּתיחה זוֹ, שבּה פּתחנוּ את הפּרק, היתה, בּעצם, סטיה ארוּכּה מן הענין אשר לפנינוּ. ואוּלם עכשיו תּבינוּ, מפּני מה היוּ אוֹתן האניוֹת של קוֹלוּמבּוּס, – אוּלי האניוֹת המפוּרסמוֹת בּיוֹתר בּדברי ימי העוֹלם, – דוּגמאוֹת עלוּבוֹת כּל־כּך של חכמת הסַפּנוּת בּעשׂר השנים האחרוֹנוֹת של המאה החמש־עשׂרה.

הגדוֹלה בּהן, “סַנטה מַריה”, אָרכּה היה 128 רגל (40 מטר); רחבּה 25,71 רגל (8 מטר), וכוֹח־הדף המים שלה כּדי 100 טוֹנוֹת, וּמקוֹם בּה לכבוּדת־מלחים בּת 52 איש. “פּינטה” היתה בּגדלה רק כּמחציתה של “סַנטה מַריה”, בּת 50 טוֹנוֹת, ו"נינה" היתה פּחוּתה מזוֹ בּ־10 טוֹנוֹת. לכל אחת משתּי האניוֹת האחרוֹנוֹת היתה כּבוּדה בּת 18 איש, – אם יאה לי לציין כּך חבר אנשים פּוֹחזים וּבני־בּליעל, שגוּיסוּ מבּין פּוֹשעים מוּבהקים בּדרוֹמה של ספרד וּבמשכּנוֹת האספסוּף של העיר פַּלוֹס.

לצערנוּ נרשמה פּרשת המסע הזה בּצוּרה גרוּעה, ואין אנוּ יוֹדעים כּמעט כּל דבר על אוֹדוֹת חיי יוֹם־יוֹם של המַלָחים אוֹ הקצינים. קוֹלוּמבּוּס, אחרי שוּבוֹ מדרכּוֹ, ריכּז את תּשׂוּמת־לב הקהל בּטקסים היפים, בּהם כּבש את החבלים החדשים (לתכלית זוֹ המציא גם דגל חדש, דגל “הצלב הירוֹק”), ואוּלם על תּנאי־החיים בּאניוֹת בּדרך אין הוּא מספּר לנוּ מאוּמה.

יוֹדעים אנוּ את אשר קרה את האניוֹת עצמן. “סנטה מריה” היתה ספינה בּעלת מפרשׂים מרוּבּעים, שנבנתה בּראשוֹנה לצרכי המסחר הפלמי. היא היתה שייכת לאיש אחד בּשם חוּאַן דא לא קוֹסַא, הקבּרניט הראשי של קוֹלוּמבּוּס בּשני מסעיו הראשוֹנים אל העוֹלם החדש. בּגלל רשלנוּתוֹ של הגאי אחד הלכה האניה לאיבּוּד בּסן־דוֹמינגוֹ, ששם הקים לוֹ קוֹלוּמבּוּס מצוּדה – הישוּב הספרדי הראשוֹן בּאמריקה. לבנית המצוּדה השתּמש בּכל החמרים שיכוֹל להשׂיג.

אז בּחר כּארבּעים איש והשאירם כּחיל־מצב בּמקום (איש מהם לא נראה עוֹד אחרי־כן בּחיים), והוּא עצמוֹ חזר באניה “נינה” לאירוֹפּה. “נינה” זוֹ יצאה לדרך בּראשונה כּקָרָוֶלה, ולה שלוֹשים תּרנים דקים עם מפרשׂים לטיניים, אוּלם בּדרך שוּנתה לספינת מפרשׂ מרוּבּע. גם “פּינטה” היתה קָרָוֶלה בראשוֹנה, אוּלם עוֹד לפני צאתה לדרך שוּנתה כּוּלה והיתה לספינת “מעטֶה עמוד 142 ריבּוּעי” (בּעלת מפרשׂים מרוּבּעים). ליד טֶנֶרִיף אבד לה הגה אחד, אוּלם הנזק היה קל וניתּן לתיקוּן.

מדרך הטבע הוּא, שבּשׂוֹרה על גילוּי ארץ־זהב חדשה מתפּשטת מהר. אם כּי איש לא ראה עדיין אף קוֹרט מן הזהב הזה, הרי כּל אחד נוֹטה להאמין כּי מַזלוֹ ישׂחק לוֹ בּארץ החדשה, אם רק יצליח להגיע שמה. כּל כּך מצַער הדבר, שאין אנוּ יוֹדעים אלא מעט מאוֹד על הסידוּרים בּספינוֹת ששימשוּ לאוֹתה ההשׂתּערוּת הראשוֹנה הגדוֹלה על הזהב האמריקאי. ואוּלם הספרדים רגילים היו לאוֹרח־חיים צנוּע, וּמלבד זה נמשכה הנסיעה בּאוֹפן ממוּצע רק קצת פּחוֹת מארבּעה שבוּעוֹת. בּדרך כּלל נהגוּ הספינוֹת הללוּ, ההוֹלכוֹת לעוֹלם החדש, לסוּר על דרכּן תּחילה למַדירה, לאיים הכּנריים וּלאיי כּף־ורדה; שם היוּ האנשים ממלאים את חביוֹת־המים ומשׂיגים בּשׂר טרי, ירקוֹת וּגבינה (בּספינוֹת קתּוֹליוֹת אלוּ היתה הגבינה ממלאה את מקוֹם הבּשׂר בּימי צוֹם־הבּשׂר). משם הלכוּ בּזרם הצפוֹני של קו־המשוה, ואם לא היתה כּל תּקלה בּדרך הגיעוּ מקץ חוֹדש בּערך לאיי הוֹדוּ המערבית. על דרכּן חזרה היוּ משתּמשוֹת בּגוֹלפשטרוֹם וּבזרם הרוּח המערבית, שנשׂאוּ אוֹתן אל האיים האזוֹרים. אם לא איבּדו את הכּיווּן ולא נקלעו למים חַסרי־תּנוּעה בּים־סַרַגַסוֹ, היתה הנסיעה לא קשה, בּדרך כּלל. אלמלא כן לא היוּ ספינוֹת־דיג כּ"נינה" וּ"פּינטה" מסוּגלוֹת בּשוּם פּנים לעשׂוֹת את הדרך בּין טנריף לאיי הוֹדוּ המערבית בּמשך שלוֹשים ושבעה ימים בּסך הכּל.

[איור: מַיִם חַסְרֵי־תְּנוּעָה עמוד 143 בספר]

לאחר זמן הגיע שֵמַע ארחוֹת־ים חדשים אלוּ לאזני האנשים בּשאר העוֹלם, והללוּ האמינוּ בּרצוֹן, כּי תּגליוֹתיו של קוֹלוּמבּוס פּתרוּ סוֹף־סוֹף את בּעית המסחר עם הוֹדוּ ועם סין, שהוּפסק בּאוֹפן בּלתּי־אדיב מאוֹד על ידי התּוּרכּים. כּי לאחר שכּבשוּ הללוּ את קוּשטא חסמוּ את תּחבּוּרת־היבּשה עם המזרח, דרך סוּריה וּפרס. אוּלם בּתּחילה לא נטלוּ, בּכל זאת, עמי הצפוֹן כּל חלק בּפיתּוּח האפשרוּיוֹת המסחריוֹת הללוּ. וּמחכמה נהגוּ כּך, בּאשר ספינוֹתיהם לא יכלוּ לעמוֹד בּהתחרוּת עם ספינוֹת ספרד ופּוֹרטוּגליה; שתּי מדינוֹת אלוּ כּבר יכלוּ בּאוֹתה תּקוּפה לבנוֹת ספינוֹת־קרקים וקָרָוֶלוֹת בּנוֹת אלף טוֹנוֹת, ואף גדוֹלוֹת מאלוּ, והיוּ מזיינוֹת אוֹתן בּארבּעים אוֹ בּחמישים תּוֹתחים. יִתּכן לאמוֹר, שאֵלוּ היוּ “דרֶדנאוּטים” (אניוֹת־קרב) של תּקוּפת־העץ.

אוּלם לא עברוּ ימים מרוּבּים ואמצעי ההתקפה של היריבים השתּווּ, כּאשר יקרה הדבר תּמיד בּתוֹלדוֹת המלחמוֹת, ואחרי־כן גברוּ על אמצעי ההתגוֹננוּת, וּזמן רב לפני סוֹף מאת־השנים הבּאה הדבּיקוּ עמי־הים הצפוֹניים את בּני־תּחרוּתם שבּדרוֹם. בּראשוֹנה – לאמוֹר בּחמישים השנים הראשוֹנוֹת של המאָה השש־עשׂרה – עוֹד שמרוּ הספרדים והפּוֹרטוּגיזים על שלטוֹנם הגמוּר בּים, וסוֹדם המסחרי – הדרך להוֹדוּ ולאַמריקה – נשמר יפה כּל־כּך, שעברוּ כּמעט מאה שנים עד שההוֹלנדים והאַנגלים למדוּ קצת פּרטים, כּיצד לעבוֹר בּשלוֹם את זרם בֶּנגֶלה וּמה הן הסכּנוֹת של מיצר־הים בין מַדַגַסקַר וּמוֹזַמבּיק.

ואוּלם היתה עוֹד סיבּה אחרת לנחשלוּתם הרבּה של עמי הצפוֹן. המספּנוֹת בּספרד וּפּוֹרטוּגל היוּ נתוּנוֹת בּיד שלטוֹן מרכּזי אחד. ואילוּ בּצפוֹן היוּ כּמה וכמה אדמירלוּיוֹת המקנאוֹת אַחַת בּחברתּה, מרוּכּזוֹת בּמספּר ערים קטנוֹת, שראוּ כּל פּעוּלת־שיתּוּף כּחטא שלא־יכוּפּר להן. אמנם שיטת־הריכּוּז המוּפרז של ספרד נחנקה לבסוֹף בּשיגרת־הרשמיוּת שלה עצמה. אוּלם בּמאתים השנים הראשוֹנוֹת אחרי גילוּי הוֹדוּ ואַמריקה פּעלה השיטה הזאת להפליא. זהב וָכסף וכל מוּצרי המזרח והמערב זרמוּ בּזרם בּלתּי־פּוֹסק, בּמיליוֹנים, לאוֹצרות חצי־האי הפּירינאי, ואילוּ הבּריטים וההוֹלנדים דמוּ אז לזאטוּטי־רחוֹב שלא הוּזמנוּ לסעוּדה, והרי הם עוֹמדים בּחוּץ וּמסתּכּלים בּקנאה אל ילדי הספרדים, המשׂחקים מבּפנים בּגרגרי־הזהב של פֶּרוּ.

רק לאט־לאט למדוּ נערי־צפוֹן אלוּ, אוֹהבי־הריב, את הלקח המתאים. והם לא הצליחוּ עד שהמלך הנרי השמיני, וביחוּד בּתּוֹ אלישׂבּעֵת הנמרצת ממנוּ, עשׂוּ עצמם שליטים יחידים תּקיפים וּמוּכּרים בּכל אנגליה וּוילס, ועד ששבע המלוּכוֹת הקטנוֹת, הידוּעוֹת בּשם “ארצוֹת־השפלה המאוּחדוֹת”, התאחדוּ לבסוֹף ונקטוּ מדיניוּת משוּתּפת בּים והתחילוּ למצוֹא כּי הכרעת האוֹיב חשוּבה מן השאלה, מי וָמי מן האדמירלים צריך להיוֹת ראשוֹן בּקבּלוֹת־פּנים רשמיוֹת.

משהגיעוּ הדברים לידי כּך התחילוּ המספּנוֹת ההוֹלנדיוֹת והאנגליוֹת לשלוֹח מהר על פּני המים ספינוֹת גדוֹלוֹת למדי, בּשביל לעמוֹד בּפני כּל ספינה ספרדית אוֹ בּפני כּל התאחדוּת ספרדית, ואדריכלי הספּנוּת זכוּ לראוֹת בּנחת, כּאשר לא זכוּ לכך עד כּה, כּי עתּה יכוֹלים היוּ לצאת למרחב בּתכניוֹתיהם הנוֹעזוֹת בּיוֹתר. כּל העוֹלם כּוּלוֹ ניתּן בּידם.

המלך הנרי השמיני נתן את הדוּגמה. הוּא נתן דוּגמאוֹת רבּוֹת, אוּלם זוֹ היתה הטוֹבה בּדוּגמאוֹת. הוּא בּיקש לתת לארצוֹ את אנית־המלחמה הגדוֹלה בּיוֹתר על פּני המים, אוֹ הגדוֹלה בּיוֹתר לפי מוּשׂגיו הוּא. אביו הנרי השביעי כּבר עשׂה נסיוֹנוֹת בּבניית אניה כּזוֹ, בּהשתּמשוֹ בּשׂרידי האניה הישנה בּת אַרבּעת התּרנים “גרַציה דיֶא” שנהרסה בּחלקה בּשנת 1486, בּשביל לבנוֹת לוֹ את האניה “סוֹוֶרֵין”, שנשׂאָה עמה שלוֹשים תּוֹתחים גדוֹלים וּמאה ואחד־עשר סרפּנטינים – כּלי־תּוֹתח קטנים, שהיוּ שוֹלחים אש מעל ראש התּוֹרן.

הנרי השמיני, בּנוֹ של הנרי השביעי, הגדיל לעשׂוֹת בּנידוֹן זה יוֹתר מאָביו. הוּא בּנה את האניה “גרייט הַרי”, אשר בּחנוּכּתה היוּ נוֹכחים שליחי הקיסר והאפּיפיוֹר. שיעוּר הדף המים של אניה זוֹ היה יותר מ־1000 טוֹנוֹת, והיא נשׂאה שלוֹשים וארבּעה תּוֹתחים גדוֹלים וּמספּר עצוּם של תּוֹתחים קטנים. ארבּעה תּרנים היוּ לה, וכל מיני מפרשׂים שהיוּ נוֹהגים בּשימוּש הן בּצפוֹן והן בּדרוֹם. קידמת האניה לא עוֹד היתה גבוֹהה כּאשר בּאניוֹת הנוֹשנוֹת יוֹתר של ימי־הבּינים, וסיפּוּן־הירכּתים היה כּמעט בּגוֹבה שלד האניה, ורק חרטוֹם האניה התפּתּח וקיבּל צוּרת חרטוֹם ממש, דוֹמה לאֵילים הישנים שבּראשי האניוֹת של הרוֹמאים. והיוּ שם ששה מגדלים קטנים עגוּלים, דוֹמים בּהרבּה למגדלי תּוֹתחים בּני קליבּר קטן בּאנית־מלחמה בּימינוּ. בּמגדלים הלָלוּ העמדוּ התּוֹתחים הקטנים, המכוּנים סֶרפֶּנטינים. התּוֹתחים הגדוֹלים העמדוּ מתּחת לסיפּוּן בּשתּי קוֹמוֹת, טוּר מעל לטוּר; בּרבוֹת הימים בּטל הסידוּר הזה, וּמאז פּעלוּ שני טוּרי התּוֹתחים לסירוּגין, בּהגדילם על ידי כּך את רוֹשם צרוֹרוֹת־היריוֹת שלהם. בּדרך כּלל אפשר לאמוֹר, שהאניה “גרייט הַרי” שימשה דוּגמה למהנדסי הצי בּמאה וחמשים השנים הבּאוֹת (אמנם, בּנוֹגע לפרטים חלוּ שינוּיים רבּים, כּי בּנידוֹן זה כּבר אמרתּי לכם, שהשינוּיים בּאניוֹת־המלחמה חלים לעתּים תּכוּפוֹת כּל־כּך, כּבאָפנה של בּגדי־נשים ממש). ורק עם פּרוֹץ המלחמה הגדוֹלה הראשוֹנה בין הוֹלנד ואַנגליה, – בּזמן ששתּי המדינוֹת הללוּ רבוּ על שלל ספרד וּפּוֹרטוּגל, – התחילוּ המספּנוֹת לנסוֹת בּטיפּוּסי ספינוֹת, שלא היה עוֹד כּל דמיוֹן בּיניהן וּבין אניוֹת־הסוֹחר של ימוֹת־הבּינים (שמהן נתפּתּחוּ), ומאז היוּ ל"סוֹללוֹת שטוֹת", כּאשר הוֹסיפוּ להיוֹת עד מאַת השנים הנוֹכחית.

אם תּקבּילוּ את “גרייט הרי” של הנרי השמיני אל “אַרק רוֹיֶל” של בּתּוֹ אלישׂבּעת ואל “Sovereign of the seas” של שאֵרוֹ צ’רלס הראשוֹן (נבנתה בּשנת 1637), ודאי תּמצאוּ כּמוֹני, שכּל מלח ששימש בּאנית־הקרב של הנרי היה מרגיש עצמוֹ בּן־בּית גמוּר בּ"אַרק רוֹיֶל" והן בּ"סוֹוֶרֵין". תּוֹתחי אניה אחרוֹנה זוֹ היוּ אוּלי קצת גדוֹלים יוֹתר, וּמספּרם בּאניה היה רב יוֹתר, כּן נעלמוּ גם מגדלי־הקרב הקטנים שבּצדדים. אוּלם החרטוֹם הוֹסיף להתקיים, וּבכמה פּרטים עיקריים ראוּיה היתה האניה “סוֹורין” להחשב כּבת דוֹרה של “גרייט הרי”, שבּאָה לעוֹלם מאה ועשׂרים שנה לפניה.

חל רק שינוּי אחד בּוֹלט מאוֹד: הסרפּנטינים נעלמוּ מעל התּרנים. נמצא שסכּנתם מרוּבּה. אי־אפשר היה להשתּמש בּהם אלא בּפתילה, והפּתילה עלוּלה היתה להעלוֹת בּאש את המפרשׂים אוֹ את מערכת־החיבּל. וגם זאת: שיטת הקרב בּגוּש צפוּף, מנהג ימי הבּינים, נשתּנה לאט־לאט לסוּג של טכסיס חדש, התּלוּי יוֹתר בּמשקל הנקי של כּדוּרי־התּוֹתחים שאפשר לקלוֹע בּרגע מסוּים, מאשר בּעליה על ספינת האוֹיב, ולא היה כּל טעם להעסיק מספּר אנשים רב כּל כּך לשירוּת בּעמדוֹת־הקרב העיליוֹת, בּעוֹד שהם נחוּצים כּל־כּך מלמטה. כּי שמוּש התּוֹתחים הכּבדים דרש לפחוֹת תּשעה אנשים לתוֹתח, וּמספר התּוֹתחים הכּבדים הלך הלוֹך וגדוֹל.

כּל אוּמה ואוּמה נתכּוונה עכשיו לבנוֹת אניוֹת־קרב משלה, אשר תּעלינה על הדרדנאוּטים של שאר האוּמוֹת, ויריבתה הצרפתּית של “Sovereign of the seas” היוּ לה שבעים וּשנים תּוֹתחים בּני קליבּר גדוֹל. ואחרי כן הוֹסיף מספּר התּוֹתחים בּאניוֹת לגדוֹל, עד שבּימינוּ אנוּ נצטמצם שוּב לכדי תּריסר עלוּב. אלא שתּריסר אלה הם, כּמוּבן, גדוֹלים עד מאוֹד, ענקים ממש, וכוֹח פּעוּלתם הוּא אדיר. על כּן ימשך כּיוֹם קרב ימי רק זמן קצר מאוֹד, בּעוֹד שאף בּימי נלסוֹן עלוּלוֹת היוּ הספינוֹת לירוֹת, אחת בּאוֹיבתה, צרוֹר־יריוֹת אחרי צרוֹר, בּמשך שעוֹת רבּוֹת, עד שאילצוּ את האוֹיב להכּנע. כּי אף אם נגרם נזק רב למערכת החיבּל, הלא מעט היה מספּר הקרבּנוֹת, ורוֹב הפּצעים בּאוּ מרסיסים, – שהסבּוּ כּאב, אבל לא הביאוּ מות. בּקרבוֹת ימים בּימינוּ יש אשר פּגיעה ישירה אחת של אחד התּוֹתחים הכּבדים שׂם קץ לקרב.

עוּבדה זוֹ ידוּעה יפה כּל־כּך לשלטוֹנוֹת הציים בּימינוּ, שהם שינוּ בּתכלית את טכסיסי קוֹדמיהם מן המאה החמש־עשׂרה, השש־עשׂרה והשבע־עשׂרה. אז היתה הסיסמה: “התקף לעתּים תּכוּפוֹת בּיוֹתר, כּכל האפשר; רדוֹף אחרי האוֹיב ללא הרתע והלָחם בּוֹ בּאשר תִמצאֵהוּ, וּלמחרת השכּם והלחם בּוֹ שוּב, עד שאחד מכּם יפּגע כּל־כּך שיהיה אנוּס להסתּלק”. השיטה של ימינוּ היא כּמעט הפוּכה. דוֹמה שהסיסמה בּימינוּ היא כּך, בערך: “שהה בּביתך, אלא אם כּן הכרח הוּא לך לצאת וּלקדם את פּני האוֹיב. כּיון שבּא מאוֹרע בּלתּי צפוּי וּמצַער זה, הוה זהיר כּכל האפשר שלא להנזק בּיוֹתר. כּי בּשעת עשׂיית השלוֹם זקוּקים יהיוּ המדינאים בּארצך לצי בּעל כּוֹשר־פּעוּלה, וּבועידת השלוֹם תּהיה אוֹתה היד על העליוֹנה, אשר לה מספּר גדוֹל יוֹתר של אניוֹת שלא ניזוֹקוּ. ואפילוּ הפסיד צד זה בּמלחמה, אף־על־פּי־כן הוּא אשר יזכּה בּשלוֹם!”

והנה אנוּ מתקרבים בּהרצאתנוּ לשעה, ששלטוֹן הבּכוֹרה של הדרוֹם יסתּלק בּהחלט מפּני יזמתוֹ הגדוֹלה יוֹתר של הצפוֹן וּמפּני רוּחוֹ המקוֹרית יוֹתר. הגיעה השעה לספּר על האסוֹן שמצא את “הארמַדה הבּלתּי־מנוּצחת” (הצי הגדוֹל של ספרד). אוּלם בּטרם אגש לנוֹשׂא מעציב זה, חייב אני להקדיש טוּרים אחדים לכוֹשר הימי הכּללי של הספינה הקטנה־בּיוֹתר בּעת ההיא.

אמנם גם כּיוֹם יש אנשים החוֹצים את האוֹקינוֹס בּסירוֹת חַת־תּרניוֹת (סלוּפּ), ודוֹמה שאין הללוּ גרוּעוֹת בּיוֹתר לשם קנית נסיוֹן בּהפלגה. אוּלם בּידי האנשים האלה ישנן מפּוֹת־ים וּמַצפּנים וּמכשירים וּמרק־שימוּרים, וּפוֹלים משוּמרים ולפתּן משוּמר וכדוֹ'. וּבשעה קשה בּיוֹתר הרי ישנם נמלים למאוֹת ממש, אשר בּהם יוּכלוּ למצוֹא מפלט למשך זמן־מה. ואילוּ בּימים ההם, בשעה שדרֵיק³⁹ הפליג בּשנת 1577 למסעוֹ המהוּלל סביב לעוֹלם, לא היתה בּידוֹ אלא ספינה אחת, לא גדוֹלה מ"סנטה מריה" שמלפני מאה שנה כּמעט, ואף כּי שינה את שמה הפּשוּט “פֶּלִיקַן” וקרא לה “אַיֶלת־הזהב”, הרי משוּם כּך לא גדלה ספינתוֹ הקטנה אף בּמשהוּ. היא הוֹסיפה להיוֹת ספינה בּת מאה טוֹנוֹת, ששלוֹשה תּרנים לה וחבר אנשים מספּיק בּדיוּק לשירוּתה.

לאָשרוֹ היתה תּקוּפת המלכּה אלישׂבּעת בּאנגליה לא רק תּקוּפת התפּתּחוּת כּלכּלית וּמדינית עצוּמה; זה היה, כּנראה, דוֹר של אנשים מפוּתּחים בּרוּחם, פּחוֹת אוֹ יוֹתר. אין אני מתכּוון בּדברי אלה לשקספּיר וחבריו המשוֹררים, כּי הגאוֹן עלוּל לבוֹא בּכל עת. אוּלם מדרגה ממוּצעת גבוֹהה של השׂכּלה בּכל שטחי האמנוּיוֹת והמדעים היא חזיוֹן בּלתּי מצוּי כּל־כּך, שכּדאי ליחד עליו את הדיבּוּר.

איזוֹ סיבּה מסתּוֹרית גרמה, שנתיני המלכּה־העלמה אלישׂבּעת יכלוּ לחדד נוֹצת־אוָז ולהשתּמש בּה, כּשם שיכלוּ להשתּמש בּחרב (ואף היא המלכּה עצמה היתה כּוֹתבת מכתּבים בּסגנון גדוֹל). והם לא ראוּ זאת כּפחיתוּת־כּבוֹד להם. וּבענין זה רוֹצה אני להסב את תּשׂוּמת־לבּכם לכתבים שנתפּרסמוּ על ידי “Hakluyt Society”, חברה שנוֹסדה בּשנת 1846 ונקראה על שם ריצ’רד הקליט, המחבּר המהוּלל של ספרי גיאוֹגרפיה בּתקוּפת המלכּה אלישׂבּעת.

מסוּפּקני אם תּקראוּ את מאה וחמשים הכּרכים, שהוֹציאה החברה הזאת, בּזה אחר זה. אבל אלוּ הם ספרים לוֹקחי־לב, שכּדאי להציץ וּלעיין בּהם, אם יש בּידכם כּמה שעוֹת פּנוּיוֹת ואין אתּם רוֹצים להתבּדר בּדרך אחרת. ויש לי גם עוֹד כּוָנה אחרת, בּעוֹררי אתכם לקרוֹא בּספרים האלה. “המסעוֹת” המתוֹארים שם יוֹכיחוּ לכם, כּי בּעצם בּחרתּי לשוֹן רכּה, בּתארי את החיים בּים בּאניוֹת של דוֹרוֹת־מלפנים. פּתח־נא, הקוֹרא, אחד הספרים האלה, בּאשר תּפתּחנוּ, ומקץ חמש אוֹ עשׂר דקוֹת תּיתּקל בּקצת פּרטים מסוּפּרים בּפשטוּת על אוֹדוֹת איזה מאוֹרע איוֹם (כּגוֹן המעשׂה בּאחד מקציניו של דרֵיק – כּיון שאנוּ עוֹמדים עכשיו בּפרשה זוֹ – שהוּמַת בּאמריקה הדרוֹמית), – מאוֹרע שהיה גוֹרם בּימינוּ למינוּי חצי תּריסר ועדוֹת ממלכתּיוֹת, ואילוּ אז נחשב כּדבר של מה־בּכך, כּחלק משיגרת־החיים הרגילה של יוֹרדי־הים.

ודאי שאיני מעלים עיני מן העוּבדה, שהחיים על פּני היבּשה בּמאה השש־עשׂרה והשבע־עשׂרה היוּ מין תּערוֹבת משוּנה של סוֹנֶטוֹת וּבּלדוֹת ושל זוֹהמה איוּמה וגסוּת וּלאכזריוּת הבּהמית של המוֹשלים ונתיניהם – היתה מידה רבּה בּהחלט, היוּ מביאים אדם רגיש בּימינוּ לידי יאוּש וּלבית־משוּגעים. ואוּלם בּיבּשה היה לפחוֹת איזה פּיצוּי לזוֹהמה, לגסוּת וּלאכזריוּת הבּהמית של המוֹשלים ונתיניהם – היתה מידה רבּה של יוֹפי שנוֹצר בּידי המשוֹררים והאמנים; ואילוּ בּאניוֹת היוּ רק זוֹהמה ואכזריוּת בּלבד, ללא כל מסיבּוֹת המפיגוֹת את המרירוּת.

[איור: “קַן־הָעוֹרְבִים” עמוד 151 בספר]

כּדי שלא יאשימוּ אוֹתי בּמשׂוֹא פּנים, אביא כּאן קצת מתּקנוֹת־העוֹנשין בּימים ההם, שהיוּ נהוּגוֹת בּאניוֹת של אבוֹת־אבוֹתי ההוֹלנדים. מלקוֹת היו, כּמוּבן, מאוֹרע רגיל, מעשׂה יוֹם־יוֹם. אם כּי עוֹנש־המלקוֹת כּ"אמנוּת מטוּפּחת" צף ועלה רק בּסוֹף המאה השמוֹנה־עשׂרה, אוּלם עוֹד אז עלוּל היה מלח לספּוֹג מלקוֹת, אם אֵחר מעט בּמילוּי הפּקוּדה לעלוֹת אל “קן־העוֹרבים” בּראש החיבּל אוֹ לרדת ממנוּ. עלוּל היה ללקוֹת על בּיטוּיים של כּפירה אוֹ על קללה, אוֹ על אי־הקפּדה בּנקיוֹן הלבוּש. אוּלם המלקוֹת נחשבוּ אז בּעיני האנשים לא יוֹתר מימי מעצר אחדים בּצי של ימינוּ. אך אם אחד המלחים הניף סכּין על חברוֹ, אוֹ שזילזל בּניקוּי החלוּדה מעל הנשק, אוֹ ששלח ידוֹ בּחבית המים או היין של חבר האניה, היה עלוּל להיוֹת נידוֹן לצלילה בּמים, שלוֹש או ארבּע פּעמים, בּזוֹ אחר זוֹ.

בּתקוּפה קצת יוֹתר מאוּחרת, לאחר שהרגלוֹ המגוּנה של סיר ווֹלטר רַלֵי (Raleigh) לעשן טבּק נתפּשט בּכל הציים, עלוּל היה אדם להיוֹת נידוֹן לטבילה אם נתפּס בּעישוּן אחרי שקיעת החמה. ודאי שהיה הכרח להחמיר בּענין העישוּן, כּי אש בּאניה היה האסוֹן המחריד בּיוֹתר.

אם העבירה היתה חמוּרה בּיוֹתר מלהענש עליה בּטבילה בּלבד, אוֹ אם הנענש נוֹדע בּאפיוֹ הסוֹרר, היוּ משלשלים אוֹתוֹ אל מתּחת לקער האניה. זה היה עוֹנש מוּרכּב בּמקצת. היוּ קוֹשרים חבל אל ידי האיש וחבל שני אל רגליו. החבל שבּרגליו הוּעבר אל מתּחת לקער הספינה, ואחרי כן הוּשחל למעלה דרך עניבת־גלגלת בּקצה אחת מזרוֹעוֹת האִסקריה (Jardarm)⁴⁰. אז הוּטל האיש המימה והוֹעלה שוּב בּעבר השני של האניה. השׂריד שנוֹתר ממנוּ אחרי מעשׂה זה (לעתּים לא רחוֹקוֹת היה נחנק אוֹ מתרסק קשה בּצדדים או בּמסמרים החלוּדים של גוּף האניה, עד כּי היה שוֹתת־דם וּמפיח־נפשוֹ) היה נמסר בּיד הרוֹפא, שהיה רוֹחץ את פּצעיו בּתערוֹבת של רוֹם וּמים, וּמניח אוֹתוֹ אחרי כן לנפשוֹ, להחלים אוֹ למוּת, הכּל לפי חוֹסן גוּפוֹ של האיש.

בּמקרה של קטטה בין האנשים, המסתּיימת בּשפיכת־דמים, היתה ידוֹ של הפּוֹתח בּתגרה נסמרת אל התּוֹרן, בּסכּין שהאיש השתּמש בּה בקטטה. שם עמד עד אשר חלץ בּעצמוֹ את הסכּין מתּוֹך הפּצע; בּאשר “תּקנוֹת העוֹנשין” אסרוּ בּפירוּש על חבריו לעשׂוֹת עמוֹ את החסד הזה. אם מזלוֹ הרע הביאוֹ להרוֹג את יריבוֹ היוּ קוֹשרים אוֹתוֹ אל הבּר־מינן, והחי והמת הוּשלכוּ יחד המימה.

הצוּרה היחידה האחרת של עוֹנש־מות, שהיתה נוֹהגת בּאניוֹת, היתה התּליה. בקוֹרוֹת־העֵרב של התּרנים, ששימשוּ לתליה, היוּ תּלוּיים לעתּים תריסר אנשים בבת אחת. התקוֹממוּת היתה נענשת, כּמוּבן, בּתליה; וכן גם פּחדנוּת. אוּלם עוֹנש חמוּר היה צפוּי למלח גם בּעד מעשׂה־ערמה בּשעת התגייסוּתוֹ. דוֹר זה, שמָנה את פּרוּטוֹתיו בּקפידה רבּה, מצא, שאין עוֹנש חמוּר מדי ל"בן־בּליעל" שנשׂכּר לכמה קבּרניטים בּעת וּבעוֹנה אחת, שעל ידי כּך שילש וריבּע את הסכוּם שהוּצע לכל המתגייסים לצי. אם נגלתה הערמה הזאת היוּ האנשים נענשים בּתליה, ללא חקירה וללא צוּרת־משפּט אחרת.

דוֹמני, כּי די בּמתוֹאר כּאן בּשביל איש רוֹאה־נכוֹחוֹת, כּדי שיקנה לוֹ מוּשׂג נכוֹן על אוֹדוֹת החיים באוֹתן “ספינוֹת־המפרשׂים הקדוּמוֹת, המרהיבוֹת עינים בּיפין”.

רוֹצה אני להביא כּאן עוֹד תּקנה מיוּחדת בּמינה, שלא מצאתי דוּגמתה לא בּצי האנגלי ולא בּצי ההוֹלנדי. כּאמוּר, קשה היה לצרפתּים כּל הימים להשׂיג מלחים בּכמוּת מספּקת לצי שלהם. צרפת היא ארץ שׂמחה בּחלקה, לא רק בּמוּבן התּרבּוּתי, כּי אם גם בּחיים הכּלכּליים, והדוֹחק בּמלחים בּשביל אניוֹת כּבוֹד מלך צרפת בּא, אוּלי, משוּם אוֹתה סיבּה מבוֹרכת, שמעטים היוּ הצרפתּים שההכרח אילץ אוֹתם לפנוֹת למלאכת־הים. ואוּלם ודאי שגם חוּקי־הים החמוּרים גרמוּ להרחיק את האנשים הצרפתּים מן הצי. מוּשׂג נאה על תּנאי החיים בּאנית־מלחמה צרפתּית בּמאה השבע־עשׂרה אנוּ קוֹנים לנוּ מתּוֹך עיוּן בּצו מיוּחד של החשמן הגדוֹל רישליֶה; בּאוֹתוֹ צו מַתרה כּבוֹד־כּהוּנתוֹ, כּי יתלה כּל מלח שיהא נמהר־בּרוּחוֹ עד כּדי לכתּוֹב מכתּב של התאוֹננוּת על יחס רע מצד אחד הקצינים הממוּנים עליו.

אכן, חיים נהדרים היוּ אלה – חיי מלח מלפני מאתים ושלוֹש מאוֹת שנה! אם הצלתּ עוֹרך ממלקוֹת, מירידה אל מתּחת לקער, מצלילה וּמתליה, אוֹ אם יצאת לדרך ארוּכּה ולא מַתּ בּדרך בּצפדינה, בּטיפוּס, דיסנטריה, מַלריה אוֹ בֶּרי־בֶּרי, הרי נשקפה לך זיקנה טוֹבה של פּוֹשט־יד לפת־לחם, אוֹ של גמר־חיים בּבית־מחסה לעניים. אוֹתוֹ מכתּב תּמים שנכתּב בּימי לוּאי הי"ד, “המלך הגדוֹל” של צרפת, בּידי אחד הקצינים העוֹסקים בּגיוּס מלחים בּפנים הארץ, ונשלח אל שלטוֹנוֹת־הצי בּאחד מנמלי צרפת, – פּרשה שלמה כּלוּלה בּוֹ. וזוֹ לשוֹנוֹ:

"אדוֹני,

הנה מאה המתנדבים שהבטחתּי לך. אם רוֹצה אתּה עוֹד מאה, יכוֹל אני לסַפּק אוֹתם לך, אבל הוֹאילה־נא בּטוּבך להחזיר לי את אזיקי־הידים".

* * *

עד מלחמת 1914–1918, – אשר בּה התאחדוּ ציי “מעצמוֹת ההסכּמה” למאמץ אדיר אחד, להתּיש על ידי הסגר את כּוֹחה של גרמניה עד היכּנעה, – היוּ רק שני מקרים בּהיסטוֹריה, שצי גדוֹל החריד את שלוֹם העוֹלם. בּפעם הראשוֹנה היה הדבר בּשנת 415 לפני הספירה הנוֹצרית. אז הפליג אַלקיבּיאַדס מאתּוּנה בּראש 136 טרירֶמוֹת, וּמטרתוֹ לכבּוֹש את סיציליה ולהשתּלט על הים התּיכוֹן. הוּא נחל כּשלוֹן גמוּר. רוֹב הספינוֹת לא זכוּ לשוּב ליוָן, וּכבוֹדה של אתּוּנה ירד ולא שב עוֹד אליה.

המאוֹרע השני, והחשוּב מן הראשוֹן לאין שיעוּר, אירע בּשנת 1588 (מקץ שנה לאחר מיתת בּית־דין של מרי, מלכּת סקוֹטלנד). אחרי כּמה הפלגוֹת בּלתּי מוּצלחוֹת עזבה “האַרמַדה הבּלתּי־מנוּצחת” את נמל ליסַבּוֹן, שנכבּש זה לא כּבר בּידי ספרד. מרי, “אשת הדמים” (שהיתה קתּוֹלית ואשתּוֹ השניה של פיליפּ מלך ספרד), שאפה בּשעתה להשתּלט על אנגליה, ואת תּביעוֹתיה לכתר זה הוֹרישה לפיליפּ; וּכדי לקיים את התּביעה הזאת עשׂה פיליפּ מלחמה את אלישׂבעת מלכּת אַנגליה.

הרעיוֹן על הקמת אַרמַדה, כּלוֹמר, צי אדיר אשר לא ינוּצח ואשר יכניע את התקוֹממוּת ארצוֹת־השפלה וידיח את אלישׂבעת המלכּה הפּרוֹטסטנטית מעל כּסא־המלוּכה האנגלי, – הרעיוֹן הזה לא היה חדש עם פיליפּ. כּמעט בּמשך שתּים־עשׂרה שנה נידוֹן הענין בּחצר־המלוּכה בּספרד. פיליפּ ראה את הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּמזימה כּזוֹ. זה היה משׂחק לחיים ולמות, כּשהאדם מטיל בּכף הגוֹרל את כּל אשר לוֹ – “לזכיה אוֹ לאבדוֹן”. אוּלם פיליפּ, חוֹבל־התחבּוּלוֹת הזהיר, לא רצה לסכּן הרבּה. על כּן עשׂה זמן רב בּהכנוֹת זהירוֹת בּיוֹתר לקראת כּל תּקלה העלוּלה לבוֹא.

קשה היה לספרדים הקתּוֹלים לראוֹת בּעלוֹת אלישׂבעת הפּרוֹטסטנטית על כּסא־המלוּכה האַנגלי. אַך אלישׂבּעת, אחוֹתה החוֹרגת של מרי וגיסתוֹ של פיליפּ, עוֹד הוֹסיפה להמרוֹת את רוּחוֹ של זה, בּדחוֹתה את מאמציו לשׂחק בּתפקיד של אַבּיר הדוֹר, וּבסרבה להנשׂא לוֹ, כּדרך שנישׂאָה לוֹ מרי תּחילה. אָכן, חמת־שאוֹל תּוּקד בּלב הגבר המכוֹער, אשר היה ללעג. עצם הזלזוּל הגלוּי בּשלטוֹנוֹ מצד קוֹמץ אכּרים וסוֹחרים בּארצוֹת השפלה פּגעוּ בּו פּגיעה קשה מנשׂוֹא. משעשׂתה אלישׂבּעת יד אַחת עם המוֹרדים בּארצוֹת השפלה, הגיעה העת לפיליפּ להחל בּפעוּלה.

לפי התּכנית צריכה היתה הארמדה להפליג בּשנת 1587. אוּלם בּינתים אֵירע אָסוֹן. דרֵיק האַנגלי פּשט על העיר קַדִיס, וּבשעת ההתנגשוּת עמוֹ ניזוֹק הצי הספרדי נזק קשה כּל־כּך, שהיה הכרח לדחוֹת את הפלגתוֹ לשנים־עשׂר חוֹדש. בּ־18 בּמאי, 1588, הפליגה סוֹף־סוֹף הארמדה מנמל ליסַבּוֹן, בּכיווּן צפוֹני.

הצי הכיל אוֹתה שעה 132 אניוֹת. אַרבּע מהן היוּ גַליאוֹת רגילוֹת גדוֹלוֹת (היה משגה לשלחן הרחק כּל־כּך צפוֹנה, כּי אף מפרץ בּיסקַיָה היה סוֹער מדי בּשבילן), ואַרבּע היוּ גַליאַסוֹת. תּשעים ואַרבּע אניוֹת היוּ מכּל מיני סוּגים וּגוָנים, החל מבּנוֹת 130 טוֹנוֹת ועד בּנוֹת 1550 טוֹנוֹת. ויתר כּלי־השיט היוּ קטנים מאוֹד, כּל אחד בּשיעוּר פּחוֹת מ־100 טוֹנוֹת. הדף המים של כּל האניוֹת הגדוֹלוֹת יחד היה כּדי 59,120 טוֹנוֹת (“בּרֶמֶן” לבדה היא בּת 51,600 טוֹנוֹת) והן נשׂאוּ עמן 2761 תּוֹתחים מסוּג גדוֹל וקטן. מספּר מלחיהן היה 7862 איש, וּבספינוֹת היה צבא־פּלישה בּמספּר 20,761 איש.

אָכן לא כּל הספינוֹת הללוּ היוּ ספרדיוֹת. כּמעט כּל עיר ועיר בּים התּיכוֹן נתנה את חלקה. כּי עתּה, אחרי שנגלוּ דרכי־המסחר החדשוֹת אל הוֹדוּ על פּני כּף התּקוָה הטוֹבה, והיחסים עם “העוֹלם החדש” נתפּתּחוּ מהר, נהפּך הים־התּיכוֹן למין בּריכה צדדית מבּחינה מסחרית, וּכלי־שיט איטלקים רבּים היוּ מוּטלים בּאפס־מעשׂה בּנמליהם – השקעה שאינה נוֹשׂאת כּל רוָחים. והנה היתה כּאן הזדמנוּת להחכּיר את האניוֹת בּריוח הגוּן. לאַחר שאַנגליה וארצוֹת השפלה תוּבאנה בּעוֹל שלטוֹן מלך ספרד, תּוּכלנה גינוּאָה, ונציה ודוּרַצוֹ וכל שאר הערים לקוות לנתח מן השלל, אשר יפַצה אוֹתן על שנוֹת רזוֹן הרבּה בּעבר.

אַך לא כן יעד הגוֹרל. מפּלת הארמדה הכריעה לגמרי את ערי־המסחר של הים התּיכוֹן, שירדוּ גם קוֹדם לכן לאט־לאט מגדוּלתן. רק ספינוֹת מוּעטוֹת שבוּ חזרה בּשלוֹם.

אבל אין זה מן היוֹשר להטיל את כּל אשמת הכּשלוֹן על האַדמירל הספרדי המיסכּן, איש אָציל ונכבּד, שלא היה לוֹ כּל נסיוֹן קוֹדם בּמערכוֹת הים, ואשר טען מלכתּחילה כּי אין הוּא ראוּי כּלל לתּפקיד הזה. כּי אפילוּ היה הפּיקוּד העליוֹן מסוּר בּידי האַדמירל הקוֹדם, המרקיז סַנטה קרוּס, אשר מת בּינתים, לא היוּ התּוֹצאוֹת אחרוֹת. בּאשר זאת עלינוּ לזכּוֹר, שהאַרמַדה, בּהפליגה מנמל ליסַבּוֹן, לא היתה צי מצוּיד בשלמוּת, כּי אם רק שלד של צי. לא היוּ לאַרמדה אוֹבילים (נהגים), אשר ידעוּ את הדרך בּין השׂרטוֹנוֹת הבּוֹגדים של התּעלה האַנגלית ושל ים הצפוֹן. לא היוּ מַפּוֹת. חָסרוּ מזוֹנוֹת, תּוֹתחי־מילוּאים, מפרשׂי־מילוּאים, תּרנים וכל שאר צרכי מלחמה. הכּוָנה היתה להעלוֹת את כּל אלה (וגם אוֹבילים וּמפּוֹת בּכלל) לאניוֹת לכשיגיע החלק העיקרי של הצי לדוּנקרק, בּצפוֹן צרפת, אשר שם גייס הדוּכּס מפַּרמה צבא־שׂכירים גדוֹל.

האַרמדה צריכה היתה להעלוֹת קצת מצבאוֹת־עזר אלה לאניוֹתיה וּלשמש משמר־לויה לשאר הצבא שנוֹעד להיוֹת מוּעבר לאַנגליה בּאניוֹת צרפתּיוֹת וּפלמיוֹת. אין אָנוּ יוֹדעים, מה היה מתרחש, לוּ הצליחוּ שתּי הקבוּצוֹת להתלכּד לפי התּכנית. יש כּאן מקוֹם להשערוֹת שוֹנוֹת, הפוּכוֹת זוֹ מזוֹ. אבל יש מקוֹם לשעֵר, שהתלכּדוּת כּזוֹ היתה שׂמה קץ לעצמאוּתן של אַנגליה והוֹלנד. כּי אָכן היתה האַרמדה גוּש־האניוֹת החזק בּיוֹתר בּעת ההיא, שטרם ראָה העוֹלם דוּגמתוֹ. לוּ היה מצוּיד כּהלכה ונתוּן לפיקוּד נבוֹן היה עוֹלה בּכוֹחוֹ על הציים המאוּחדים של אַנגליה והוֹלנד.

לאָשרה של אַנגליה היה הפּיקוּד הספרדי בּלתּי־מוּכשר בּיוֹתר, ושייטת הוֹלנדית הצליחה לשׂים הסגר על נמלי דוּנקירק וניוּפּוֹרט, וּבזה הגדילה את המַכשלה שהכשילה את כּוֹחוֹת המלך פיליפּ. מתּוֹך כּך ניתּנה שהוּת לצי המלכּה אלישׂבעת, צי מעוֹרב אַך בּר־יכוֹלת גדוֹלה, להתכּנס בּפלימוּת. מספּר האניוֹת האַנגליוֹת הגיע כּמעט למאתים, והיוּ בּוֹ כּל מיני כּלי־שיִט, מכּל גוֹדל וסוּג שהם. אניוֹת פּרטיוֹת וּמתנדבוֹת ואניוֹת־סוֹחר שנהפכוּ לאניוֹת־מלחמה היווּ יסוֹד לא מוּעט. בּעליהן ורבּי־החוֹבלים שלהן רצוּ להיוֹת “שוּתפים לענין”, בּמקצת מתּוֹך רוּח אמיתּית של אהבת המוֹלדת, וּבמקצת מתּוֹך תּקוָה לשלל. כּל בּר־נש מחבר־מלחיהן היה להוּט ל"כבּד את האוֹיב בּמנה יפה". ואילוּ בּאניוֹת הספרדים היוּ האנשים שׂכירי־צבא, שנקבּצוּ מחלקים שוֹנים של ארצוֹת־שלטוֹנוֹ המפוּזרוֹת של פיליפּ. הם נשׂכּרוּ להלחם, ושׂכרם לא בּא בּמוֹעדוֹ.

[איור: בְּאֳנִיּוֹת כָּאֵלּוּ שָׁבְרָה הוֹלַנְד אֶת כֹּחָהּ שֶׁל סְפָרַד בַּיָּם] עמוד 159 בספר

והיה עוֹד גוֹרם אחר, שלעתּים קרוֹבוֹת מעלימים כּוֹתבי־הקוֹרוֹת עינם ממנוּ. זה האַקלים. הצי הרוּסי, שסבב את כּדוּר האָרץ בּימי מלחמת רוּסיה־יפּן, כּדי להביא עזרה לפּוֹרט־אַרתּוּר, איבּד את כּל ערכּוֹ עוֹד זמן רב לפני שהגיע לימה של סין. המלחים הרוּסיים, הרגילים לאַקלים צפוֹני קר, נתמוֹגגוּ ונתפּוֹררוּ לגמרי בּחוֹם הטרוֹפּי. משעזבוּ את “אבוּסם” ויצאוּ את הים הבּלטי, שקעוּ מיד בּכל מיני הרפּתקאוֹת מטוֹרפוֹת. מלחי־האַרמדה, שגדלוּ תּחת השמים החמים של חבל הים התּיכוֹן, סבלוּ קשה כּשהגיעוּ לאוֹתם האזוֹרים הצפוֹניים, אשר שם הגשם יוֹרד תּמיד. אם לא ירד הגשם שׂרר קוֹר, וערפל לח היה תּלוּי מעל לים, וּמשנעלם הערפל, היה גוֹבר הגשם מבּראשוֹנה, אם כּי הימים היוּ מחצית חוֹדש יוּלי, וּלפי כּל המשוֹער צריך היה לשלוֹט מזג־אויר טוֹב.

מזג סגרירי קשה זה השפּיע לרעה על רוּחם של מלחי הדרוֹם. ונוֹסף לכל שאר המתלאוֹת עוֹד קמוּ האַנגלים והתקיפוּ אוֹתם בּספינוֹתיהם הבּוֹערוֹת. וכך היה מעשׂה. האַנגלים בּחרוּ שמוֹנה אניוֹת־סוֹחר רעוּעוֹת וּמילאוּ אוֹתן כּל מיני חמרים מתלקחים וּמשחוּ אוֹתן בּזפת. לפנוֹת בּוֹקר, בּרוּח־ים נוֹחה, וּבעוֹד אפלה כּבדה, קמו שדים נוֹעזים אלה בּצוּרת מַלָחים והשיטוּ את אניוֹתיהם אל מוּל קָלֶה, למקוֹם שם עגנה האַרמדה. משקרבוּ למדי אל צי האוֹיב שלחו את אניוֹתיהם בּאש. חרדה אָחזה את לב הספרדים, והם חָתכוּ את עבוֹתוֹת העגנים ונסוּ על נפשם!

שוּם דבר לא היה עשׂוּי להציל את האַרמדה מכּליוֹן גמוּר, לוּלא בּא שינוּי פּתאוֹמי בּכיווּן הרוּח. ואַף אָמנם כּנס הזה אירע לספרדים שלוֹש פּעמים, לפּחוֹת. לבסוֹף, משראוּ כי אין הם יכוֹלים לנוּע לא לפנים ולא לאָחוֹר, אַף לא להגיע אל צידתם ואל אוֹביליהם אשר בּדוֹנקירק, החליט מפקדם, מֶדינה סידוֹניה, להפליג חזרה הבּיתה על פּני צפוֹן סקוֹטלנד. קיץ קשה היה זה. מזג־האויר היה סוֹעֵר. ספינוֹת ספרדיוֹת הרבּה נוּפּצוּ אל סלעי החוֹף הסקוֹטי. בּאניוֹת אחרוֹת סבלוּ המלחים קשה מצמאוֹן וניסוּ לעלוֹת בּחוף המזרחי של אירלנד, למלא את חביוֹתיהם; ואוּלם התּוֹשבים הפּראים של אירלנד, קתּוֹלים לפי אמוּנתם, לא ידעוּ מי וָמי הם הבּאים, והם שחטוּ את אחיהם לאמוּנה, – הקתּוֹלים המיסכּנים, שעשׂוּ את כּל הדרך הארוּכּה הזאת מן הים התּיכוֹן, כּדי להשיב את אַנגליה ואת הוֹלנד אל חיק הכּנסיה. בּכמה מקרים רצחוּ האכּרים האירים את כּל כּבוּדת־המלחים של אניוֹת אוּמללוֹת כּאלוּ; ורק שליש מכּל האניוֹת (אין בּמציאוּת ידיעוֹת מדוּיקוֹת על כּך), שהפליגוּ לפני חצי שנה בּגאוֹן רב כּל־כּך מליסַבּוֹן, חזרוּ בּשלוֹם הבּיתה.

האבידוֹת בּין המלחים, מחמת חוֹלי, צמאוֹן וּפצעים, היוּ איוּמוֹת כּל־כּך, שלעוֹלם לא נרפּאָה עוֹד ספרד ממַכּה זוֹ. לאַחר שנת 1588 היתה הדרך להוֹדוּ וּלאַמריקה פּתוּחה בּפני כּל הבּא. לא בּאוֹרח רשמי. כּי בּאוֹרח רשמי עוֹד נאחזוּ הספרדים והפּוֹרטוּגיזים בּזכוּת המוֹנוֹפּוֹלין שלהם, זכוּת שבּנייר בלבד, על סמך אוֹתה תּעוּדה משוּנה שניתּנה להם בשנת 1493 מאת האפּיפיוֹר. האפּיפיוֹר אַלכּסַנדר, שנלאָה לראוֹת את שתּי המדינוֹת הקתּוֹליוֹת נלחמוֹת זוֹ בּזוֹ, בּיקש לתת לוֹ מַפּה וסַרגל. הוּא העביר על פּני המפּה קו ישר מן הקוֹטב הצפוֹני אל הקוֹטב הדרוֹמי, בּמרחק של 370 מילין מאִיי כּף ורדה מערבה, ואָמר לספרד: “כּל האָרץ אשר ממערב לקו הזה לך יהיה”, וּלפּוֹרטוּגל אָמר: “לך יהיה כּל אשר ממזרח לקו”. מקץ שנה לאחר כּך נחתּם חוֹזה בּין שתּי הארצוֹת, מיוּסד על פּקוּדת האפּיפיוֹר (רק בּשינוּי אחד, שהקו הוּזז יוֹתר מערבה), וכך ניסוּ לתת לתּכנית הזאת תּוֹקף של מעשׂה פּוֹליטי. אוּלם העמים של אירוֹפּה הצפוֹנית למדוּ מכּבר לדעת, שאוֹתוֹ “חוֹזה־טוֹרדֶסִילַס” המפוּרסם, אינוֹ אלא פּיסת־נייר, וערכּוֹ למעשׂה כּערך כּל חוֹזה מדיני, שאינוֹ נשען על כּוֹח צבאי מספּיק.

אוּלם לא היתה זוֹ התּוֹצאָה המוּחשית היחידה של פּרשת־האַרמַדה. עמי ים־הצפוֹן למדוּ לקח. הספינה האַנגלית הגדוֹלה בּיוֹתר שנלחמה בּתעלה, בשם “טריאוּמף” (נצחוֹן"), היתה בּת עשׂרים ושבע שנים. זוֹ היתה אניה בּת 1100 טוֹנוֹת בּקירוּב, ולה 46 תּוֹתחים, וּכבוּדת מלחיה ואַנשי־צבאָה היתה בּת 500 איש. אוּלם מלבד אניה זוֹ היוּ לאַנגלים רק שבע ספינוֹת בּנוֹת יוֹתר מ־600 טוֹנוֹת, בּעוֹד לספרדים היוּ אַרבּעים ואַרבּע אניוֹת בּגוֹדל זה.

בּפּעם הזאת עבר הכּל בּשלוֹם, בּחסדי שמים. האוֹיב, שלא הכּיר את התּנאים בּתּעלה וּבים הצפוֹן, היה אָנוּס להסתּלק. לוּלא נשבה הרוּח בּהתמדה בּכיווּן הפוּך היה הצי הספרדי נהרס כּליל, ו"האַרמדה הבּלתּי־מנוּצחת" היתה נהפּכת לעצי־הסקה בּשרטוֹנוֹת זילנדיה.

אַך כּל זה כּבר היה לנחלת העבר. עתּה עמדה השאלה: מה יביא בּכנפיו העתיד? המרץ העצוּם, שנתגלה בּמשׂחק נוֹאָש כּל־כּך, בּקרב בּין 15000 אַנגלים לבין 30000 ספרדים, צריך היה למצוֹא לוֹ דרכּי־מוֹצא חדשים. כּל שטח־הממלכה הגדוֹלה של הספרדים והפּוֹרטוּגיזים היה פּתוּח עכשיו ליזמת כּל מדינה המוּכנה לסכּן משהוּ. ואפשר היה לה להפחית סיכּוּן זה עד כּדי אפס, אם הזדיינה היטב כּאוֹיב.

בּעת ההיא הניחוּ מלכוּת אַנגליה וּבית־הנבחרים ההוֹלנדי את היסוֹדוֹת לציים סדירים, של אניוֹת־מלחמה בּלבד, הבּנוּיוֹת ומצוּיידוֹת מלכתּחילה רק למטרוֹת מלחמה בּלבד.

אָמנם כּל אנית־סוֹחר הוֹסיפה לשׂאת מספּר תּוֹתחים עמה, כּי בּאוֹתוֹ דוֹר של פּירטים ושוֹדדי־ים אי־אפשר היה לאניה להפליג לים כּשאינה מוּכנה כּלל לכל פּוּרענוּת שהיא. ואוּלם בּרבוֹת הימים, משגדלוּ הציים, הן בּגדלם והן בּכוֹשר־פּעוּלתם, שוּב לא היה חלוֹם־הבּטחוֹן בּים חלוֹם של הבל. אניוֹת־המלחמה גדלוּ עד שנתפּתחוּ והיוּ לאדירי־הדרנאוּטים של ימינוּ, ואניוֹת־הסוֹחר נתפּתּחוּ בּהדרגה והיוּ לאניוֹת־המסע חוֹצוֹת־האוֹקינוֹס, שאין בּהן עוֹד כּלי־נשק נוֹשׂאי־מות, מלבד סכּינים חדוֹת אחדוֹת לחתּוֹך בּהן לימוֹנים.

יסוֹד חדש הוּכנס בּחיי עמי־הימים של המאוֹת השבע־עשׂרה והשמוֹנה־עשׂרה: יסוֹד המהירוּת. מעתּה היה תּלוּי הריוח או ההפסד רק בּמספּר שעוֹת שהרוַחתּ, על ידי שימוּש בּמפרשׂ נוֹסף אחד אוֹ שנים. הספינה שחזרה ראשוֹנה הבּיתה, נושׂאת מטען של תּה וּתבלים, היתה כּמי שבּא ראשוֹן לסעוּדה. לה היה הריוח.

כּל המרץ שהוּשקע לפנים באניה, לעשׂוֹת את גוּפה מוּצק וכבד כּכל האפשר, – כּי תּוּכל לשמש מקוֹם־מערכה בּטוּח לאש־תּוֹתחים מדוּייקת, – הוּקדש עכשיו כּדי לתת לעוֹלם טיפּוּס חדש של אנית־סוֹחר, אשר ישמש בּראש וראשוֹנה לשתּי תּכליוֹת: לדיוּק ולמהירוּת.

וכך בּאָה לעוֹלם האניה כּלילת־החיבּל (Full-rigged ship).

* * *

 

פּרק י' הָאֳנִיָּה כְּלִילַת הַחִבֵּל בָּאָה לָעוֹלָם    🔗

בשם חיבּל אָנוּ מתכּוונים לכל דבר בּאניה הנוֹגע לתּרנים, לאסקָריִוֹת (קוֹרוֹת־עֵרב), למפרשׂים וכן לחבלים המחבּרים את התּרנים, את המפרשׂים ואת האִסקריוֹת יחד.

עיקרה של מערכת החיבּל הוּא, כּמוּבן, התּוֹרן. כּי אם עוֹד אפשר לך לשוּט בּים בּעזרת חבלים פּגוּמים וּבמפרשׂים נקוּבים כּכברה, הלא אין כּל תּקוָה להתקדמוּת כּלשהי בּלי תּרנים, לתלוֹת עליהם את המפרשׂים; כּי התּרנים וּמוֹט־החרטוֹם (Bowsprit) נוֹשאים עליהם את כּל המפרשׂים.

התּוֹרן הזה לעוֹלם לא יעמוֹד זקוּף בּשעת סערה, אלא אם כּן יהא נסמך בּסמוּכוֹת של פּנים ואָחוֹר וברכסוֹת. הסמוּכוֹת הן חבלים המחבּרים את התּוֹרן עם מוֹט החרטוֹם ועם הסיפּוּן, וּבשם רכסוֹת (Shrouds) נקרא לעבוֹתוֹת הנמתּחוֹת מראש התּוֹרן אל צידי האניה, כּדי לתמוֹך בּתּוֹרן וּלאַפשר למלָחים לטפּס אל האִסקריוֹת (Yards) וּלהדק את ה מפרשׂים. כּיוֹם רוֹוחת טעוּת בּנוֹגע ל"רכסוֹת" אלה, וּסבוּרים כּי אלה הם סוּלמוֹת־חבלים. ואוּלם סוּלמוֹת־החבלים הם אַמצאָה של ימי־הבּינים. ועוֹד לפני היוֹת סוּלמוֹת־החבלים היוּ המלחים נוֹהגים לטפּס על פּני הרכסוֹת. הם היוּ מטפּסים ועוֹלים מעלה, בּין שני חבלים, נאחזים בּהם בּרגלים יחפוֹת, כּאילוּ היוּ קוֹפים. בּכמה מסירוֹת־הדיִג הקטנוֹת בּאירוֹפּה משמשוֹת הרכסוֹת עד היוֹם למטרה זוֹ, בּאין שם כּל סוּלמוֹת־חבלים.

כּל חלק החיבּל שציינתּי עתּה, הרכסוֹת וּסמוּכוֹת הפּנים והאַחוֹר, ידוּע בּשם “החיבּל העוֹמד”, כּי לאַחר שכּוֹננוּ אוֹתוֹ בּמקוֹמו היטב, הרי הוּא נשאר שם, ואין משתּמשים בּוֹ למטרוֹת ארעי. כּל שאר החבלים (מספּרם מגיע למאוֹת), המשמשים להעלאַת המפרשׂים וּלתימרוּן בּהם, נקראים בּשם “החיבּל הנָד”.

לפי שאניוֹת המפרשׂים בּימינוּ הוֹלכוֹת ונעלמוֹת (ספק אם נמצא בעוֹלם תּריסר אניוֹת־מפרשׂים ממדרגה ראשוֹנה), הוֹלך ומסתּלק מן העוֹלם גם אוֹתוֹ דוֹר־האנשים שהיוּ בּקיאים בּמערכת המוּנחים הסבוּכים של כּל החבלים האלה, המוֹטוֹת והמפרשׂים, ואשר בּעצם הסערה יכלוּ להשמיע נהימוֹת־פּקוּדוֹת בּנוֹגע למפרשׂי־ראש וּמפרשׂי־שחק וּשאר מיני מפרשׂים וחבלים וּמוֹטוֹת למיניהם. לא נוֹתרוּ אלא אוֹתם ההדיוֹטוֹת, המחבּבים תּמוּנוֹת של ספינוֹת־מפרשׂים נוֹשנוֹת והמוֹצאים קוֹרת־רוּח מיוּחדת בּשׂרטטם אוֹ בּציירם ספינה כּלילת־חיבּל בּשעת רוּח מצוּיה חזקה.

חִבֵּל של אִסְקָרְיוֹת (קוֹרוֹת־עֵרֶב) חִבֵּל שֶׁל מוֹטוֹת אֲלַכְסוֹנִיּים

אַף אָמנם מראה ספינה כּזוֹ לוֹקח־לב. אבל מה, בּעצם, תּכוּנתה של ספינה כּזוֹ? שוּם הגדרה מן ההגדרוֹת הידוּעוֹת לי אינה משיבה על שאלה זוֹ תּשוּבה מדוּיקת. פּעם אַחת שׂוֹחחתּי בּענין זה עם מלח זקן אחד. “ספינה כּלילת־חִיבּל”, אָמר, “היא ספינה הנוֹשׂאת עליה כּל מיני מפרשׂים שהם, אַף כּותּנתּוֹ של רב החוֹבל בּכלל”. אוּלי היתה זוֹ התּשוּבה הממַצה בּיוֹתר את הענין.

התּרנים ב"שלָש־תָּרנית" רגילה (אלוֹהים ישמרני מלטפּל בּכל מערכת החיבּל אשר ל"שְבַע־תּרנית", אם כּי פּעם אַחת ראיתי בּעיני ספינה כּזוֹ בּחוֹף הדרוֹמי של אַנגליה) ידוּעים כּתוֹרן־הקדמי (Foremast), התּוֹרן־הראשי (Mainmast) ותוֹרן־הבּינים (Mizenmast). תּוֹרן־הבּינים צריך היה, כּמוּבן, לבוֹא בּאמצע. אַך אם כּי הוּא נעשׂה בּינתים האַחרוֹן בּשלוֹשת התּרנים, המאַסף, הרי נוֹשׂא הוּא עדיין את שמוֹ הקוֹדם⁴¹. ואוּלם הדבר הזה הוּא בּרוּח המסוֹרת של חיי הים. כּי החיים בּמרחבי־הים משוֹללים כּל הגיוֹן. ולמה זה יִבּדלוּ מוּנחי האניוֹת לטוֹבה?

אשר לתּרנים עצמם הרי הם מחוּלקים לכל מיני חלקים נפרדים, וּלכל אחד שמוֹ המיוּחד לוֹ. כּי בּתקוּפה זוֹ אין התּרנים נעשׂים עוֹד מעץ אחד כּאשר נהגוּ לעשׂוֹת בּימי הרוֹמאים וּבימי הבּינים. עתּה הם מוּרכּבים מחלקים שוֹנים, כּגוֹן “התּוֹרן התּחתּי” (בּסמוּך לסיפּוּן), התּוֹרן העלי (Topmast) שהוּא בּעצם החלק המרכּזי, והתּוֹרן הָעַל־עִילִי (Topgallaut mast). פּעמים (לפעמים רחוֹקוֹת) מוּרכּב התּוֹרן מאַרבּעה חלקים נפרדים ולא משלוֹשה; אָז בּאָה מעל לתּוֹרן העליוֹן עוֹד חתיכת־תּוֹרן קצרה, והיא נקראת באַנגלית בּשם התּוֹרן המלכוּתי (Royalmast). ואם התּוֹרן מוּרכּב מחמשה חלקים, וּמעל לתּוֹרן המלכוּתי בּאָה עוֹד חתיכה, הרי זוֹ נקראת תּוֹרן מפרשׂ־השׁחק (Skysailmast).

אבל מוּטב שאָשׂים קץ לדברים אלה, שאם אַמשיך בּזה הרי עלוּל אני להתבּלבּל לגמרי בּין המוֹן השמוֹת.

הַסִּפּוּנִים הַשּׁוֹנִים

בּמכתּב אחד שנתפּרסם זה לא כּבר בּ"מורנינג פּוֹסט" מספּרת הכּוֹתבת, – בּשם אָביה האַדמירל, שהיה בּשעתוֹ “הלוֹרד הראשוֹן של הים”, – כּי בּאניוֹת המלחמה הגדוֹלוֹת (לפני היוֹת אניוֹת־קיטוֹר) "היוּ ‘מפרשׂים מלכוּתים’ וּ’מפרשׂי־שחק'⁴², ואוּלם בּאניוֹת הפּירטים ושוֹדדי־הים היוּ לעתּים מעל ל’מפרשׂי־השחק' גם ‘גוֹרדי־שמים’, ופעמים היוּ עוֹד מעל אלה גם ‘מנקרי־ירח’ ".

לפני אַרבּעים שנה, בּעוֹדני נער בּן שתּים־עשׂרה, ידעתּי בּעל־פּה את שמוֹת כּל מערכת החיבּל של אניה. היה לי דוֹד, קצין בּאנית־המפרשׂ האַחרוֹנה של “הצי ההוֹלנדי המלכוּתי”, ששימשה ספינת־אימוּן. פּעמים, בּימי פַּגרה, אם נזדמן לוֹ להיוֹת אָז בּנמל, היה מרשני לבלוֹת ימים־מספּר בּאניה. מוּבן מאליו, שבּעת ההיא גמרתּי בּלבּי להיעשׂוֹת קצין־ים, וּכדי שאַתקין עצמי כּראוּי לתפקידי זה בּעתיד, בּיקשתּי מאת אחד מרבּי־המַלָחים (Boatswain) להכין בּשבילי שׂרטוּט של כּל המפרשׂים, התּרנים והאִסקריוֹת (Yards). אַחרי כן בּיקשתּי ממנוּ לכתּוֹב שם כּל חלק בּמקוֹם המתאים, ולילה־לילה שיננתּי את לקחי, לאמוֹר: “סמוּכת מפרשׂ־השחק הקדמי הוֹלכת מראש תּוֹרן מפרשׂ־השחק הקדמי אל קצה מוֹט החרטוֹם”, וכדוֹמה. אבל אַחרי שמילאתי את ראשי הקטן בּכל החכמה המוֹעילה הזאת, גליתי, כּי כּדי להכשיר עצמי לאַקדמיה של הצי עלי ללמוֹד יוֹתר מתּמטיקה מאשר יכוֹלתּי לשעֵר. כּך נוֹאשתּי בצער מכּל תקווֹתי לחבּוֹש מגבּעת עם נוֹצה ולענוֹד כּתפוֹת־זהב, ונעשׂיתי סוֹפר. וכיום זקן מדי אָנוֹכי בּשביל ללמוֹד בּאַנגלית את 251 הפּרטים הכּלוּלים בּמערכת החיבּל של אניה בּת שלוֹשה תּרנים, וּשמוֹתיהם ההוֹלנדים לא יוּבנו לכם. אבל אין אני סבוּר שעל ידי־כך הפסדתּם איזה הפסד של ממש. כּי ידיעת מערכת החיבּל הנוֹשנה הזאת יש לה כּיוֹם רק ערך היסטוֹרי בּלבד. ספינת המפרשׂים נסתּלקה מן העוֹלם, נסתּלקה לעוֹלמים. ספינוֹת־המפרשׂ של ימינוּ הם בּרוּבּם רק כּלי־שיִט לטיוּל־תּענוּג, וכל שייט־חוֹבב יכוֹל ללמוֹד את שמוֹת חבליה וסוֹמכוֹתיה בּפחות משבוּע אחד.

הרי שבּערוּתי אין בּה למעשׂה כּל נזק, אם רק הצלחתּי לעוֹרר בּלבּכם יחס־כּבוֹד אמיתּי ליוֹרד־הים של הדוֹרוֹת ההם, אשר בּשעת סוּפת־בּרד משתּוֹללת, המַטה את התּרנים אל הגלים הכּחוּלים־הירוּקים של האוֹקינוֹס, צוּוָה לטפּס אל התּוֹרן העלי הראשי ולשהוֹת שם שעה תּמימה, כּדי לאסוֹף את שיירי המפרשׂ הרטוֹב והקוֹפא שנקרע בּסער לקרעים.

אנית הקיטוֹר שׂמה קץ לכל זאת. והמלחים מדוֹרוֹת עבר יקוּמוּ מקבריהם (אוֹ, בּיתר דיוּק, יעלוּ מתּחתּיוֹת הים) ויענוּ “אָמן” לכך, בּתוֹדה וּברכה.

אבל נשוּבה־נא אל התּמוּרוֹת שחָלוּ בּאניוֹת־הסוֹחר של המאָה השבע־עשׂרה, בּזמן שהן התחילוּ לאַבּד קצת מתּכוּנוֹתיהן, ששיווּ להן אוֹפי של ספינוֹת־מלחמה קטנוֹת, והן נהפּכוּ לאט־לאט לכלים “מוֹבילי־סחוֹרוֹת”.

התפּתּחוּת זוֹ בּמגמה החדשה הלכה בּתּחילה בּצעדים מהירים מאוֹד. אַחרי כן הוּאטה בּמידה רבּה, והיינוּ צריכים לחכּוֹת עד המחצית הראשוֹנה של המאָה התּשע־עשׂרה לשינוּיים חדשים וּמכריעים; כּמו רוּח בּהלה אָחזה אָז את ספינת־המפרשׂ, חרָדה לקיוּמה. ואף אָמנם הוֹפיעוּ אָז הקליפֶּרים⁴³ המפוּרסמים וניסוּ להתחרוֹת בּקיטוֹר. אוּלם כּבר אחֵרוּ את השעה. כּי מקץ זמן־מה דחק הקיטוֹר את מתחריו בּעלי־המפרשׂים מעל פּני האוֹקינוֹס, לבלי שוּב עוֹד.

אֳנִיָּה כְּלִילַת־חִבֵּל עַל מַעֲרֶכֶת תְּרָנֶיהָ, מִפְרָשֶׂיהָ וַחֲבָלֶיהָ לְמִן הַמֵּאָה הַשֵּׁשׁ־עֶשְׂרֵה אֵין הַתְּרָנִים עֲשׂוּיִים עוֹד מוֹט אֶחָד אֶלָּא מְצֹרָפִים מֵחֲלָקִים

ניטיב לעשׂוֹת אם נתחיל את תּיאוּר ספינוֹת החיבּל המלא החל מן המחצית הראשוֹנה של המאָה השבע־עשׂרה; בּעת ההיא נוֹדעוּ סוֹף־סוֹף תּעלוּמוֹת הדרך אל הוֹדוּ לעמי הצפוֹן, וחברוֹת־המסחר ההוֹלנדיוֹת והאַנגליוֹת צצוּ ועלוּ כּפטריוֹת, בּשביל לנצל את אוֹצרוֹת הטבע בּכל קצוי־עוֹלם. על האניוֹת שבּתקוּפה זוֹ אָנוּ יוֹדעים הרבּה יוֹתר מאשר על כּלי־השיט שבּכל תּקוּפה קוֹדמת שהיא. כּי הציבּוּר התענין אָז בּמידה רבּה בּתגליוֹת הגיאוֹגרפיוֹת של זמַנוֹ, והוּא בּיקש לדעת, ויהי מה, מה מראה היבּשוֹת החדשוֹת שנתגלוּ. ספרי־מסע, וּספרים המספּרים על ארצוֹת מוּפלאוֹת ועל עמים מוּפלאים עוֹד יוֹתר, נמכּרוּ לרוֹב, בּדוֹמה לעיתּוֹני־קוֹלנוֹע בּימינוּ. וּלפי שכּל העוֹשר, הבּא מאוֹתן ארצוֹת־התּעלוּמה אשר מעבר לקו־המשוה, הוּבא לנמלי־המוֹלדת בּאניוֹת, וּשלוֹמה של המוֹלדת ורַוחתה היוּ תּלוּיים בּכלי־שיט, הרי מדרך הטבע שנתעוֹררה בּציבּוּר דרישה עֵרה לתמוּנוֹת של ספינוֹת.

והאָמן עשׂה את אשר שאַל הקהל ממנוּ – הוּא שׂרטט, צייר וחקק אניוֹת. כּן עשׂה תּבניוֹת של ספינוֹת, אוֹ שצייר אוֹתן על כּלי־חרס אוֹ לבֵנים, אוֹ שנתן לַבּנוֹת לקבען בּדוּגמוֹת־רקמתן.

אָכן תּקוּפה בּרוּכה היתה זוֹ, כּשכּל העוֹלם היה חוֹבב־ספינוֹת, כּשם שהיה חוֹבב־גיאוֹגרפיה מאָה שנים קוֹדם לכן. ושגעוֹן זה לדבר־אחד, שנתפּסוּ לוֹ הדוֹרוֹת ההם, הוּא לתוֹעלתּנוּ. אָנוּ יוֹדעים כּמעט כּל דבר, שכּדאי לדעתּוֹ, על האניוֹת שלמִן שנת 1600, שהוֹבילוּ את אבוֹת־אבוֹתינוּ לעוֹלם החדש ולפּינוֹת הנידחוֹת בּיוֹתר של הימים. בּעוֹד שבּנוֹגע לתּקוּפה הקוֹדמת לא יכוֹלנוּ לספּר (בּלא מאמץ רב מצד כּוֹח הדמיוֹן שלנוּ) מה היה סוּג הקרוֶלה, שבּה חָצה קוֹלוּמבּוּס את האוֹקיינוֹס.

מה היתה, איפוֹא, תּכוּנתן המיוּחדת של אניוֹת אלוּ של המאָה השבע־עשׂרה, – בּזמן שהוֹדוּ חדלה להיוֹת נחלת־מוֹנוֹפּוֹלין לספרד ופּּוֹרטוּגל והיתה פּתוּחה לכל אָדם הנכוֹן להלחם על חלקוֹ, – בּמה נבדלוּ האניוֹת הללוּ מן האניוֹת שקדמוּ להן בּדוֹר הקוֹדם?

ראשית כּל נעשׂוּ קוי תּבניתן ישרים הרבּה יוֹתר. מגדל־הלוֹחמים בּחלק הקדמי של האניה, שנתקיים כּמעט בּמשך מאָה וחמישים שנה אחרי ימי־הבּינַיִם, נעלם עתּה. חלק־הירכּתים לא נראָה עוֹד כּמצוּדה המתנשׂאת מעל לגלים. אַך כּיוָן שנעלם המגדל הקדמי הגבוֹה גרם הדבר להפרת שיווּי־המשקל של הספינה, והיה צוֹרך להוֹסיף כּוֹבד מיוּחד בּראשה. על כּן חוּבּרוּ שנים אוֹ שלוֹשה מוֹטוֹת אל מוֹט־החרטוֹם, שהוּארך בּמידה הגוּנה, ולמוֹטוֹת האלה ניתּנוּ מפרשׂים קטנים, מרוּבּעים, שנקראוּ בּהתאם לכך בּשמוֹת: “מפרשׂ־המוֹט”, “מפרשׂ־המוֹט הקדמי”, “מפרשׂ־המוֹט הקדמי בּיוֹתר”. (אגב, הוֹאילה־נא, ידידי הקוֹרא, להשתּדל בּשעת שׂיחה על ענינים אלה להבליע את מוּנחי־השיִט הללוּ, כּמי שמדבּר מתּוֹך התקפת קדחת קשה. כּכל שתּיטיב לבלוֹע את המלים – למשל: “מפרַ–מוֹ–דמי” (מפרשׂ־המוֹט הקדמי), כּן ירום יוֹתר כּבוֹדך בּעיני קהל שוֹמעיך).

הַרְכָּבַת הַתֹּרֶן הַתַּחְתִּי

המפרשׂים האלה היוּ שׂנוּאים בּודאי ללב כּל המַלָחים כּדבר־טוּמאָה. אפילוּ בּמזג־אויר שקט לגמרי עוֹד רבּה למדי התּנוּדה בּאנית־מפרשׂ מהירה, עד כּדי לעשׂוֹת את החלק הקדמי של החרטוֹם למקוֹם רטוֹב ולא־נוֹח. בּשביל למתּוֹח את המפרשׂים האלה היוּ האנשים נאלצים לטפּס על פּני מוֹט־החרטוֹם וּלבצע בּשעת־כּך מעשׂי־לוּליין ממש. בּמקרה של סוּפת־פּתאוֹם (אָכן כּל החזיוֹנוֹת המצוּיים בּיוֹתר בּאוֹקינוֹס מוֹפיעים ונעלמים בּאוֹרח פּתאוֹמי מאוֹד) היוּ האנשים נשארים תּלוּיים שם מעל המים המתגעשים, והיוּ מקללים אָז בּודאי את השעה ההיא שנשתּכּרוּ כּל־כּך, עד כּדי למסוֹר עצמם לעבוֹדה בּספינה.

ואוּלם מפרשׂים אלה של מוֹט־החרטוֹם, אשר חוּבּרוּ מתּחת לוֹ, היתה להם, בּכל זאת, זכוּת קיוּם. יש לשער, כּי יכלוּ לעמוֹד בּפני ים סוֹער למדי. בּמפרשׂ הנמוֹך בּיוֹתר היוּ חוֹרים, בּשביל לתת למים להשפּך חזרה לים, אחרי שהאניה היתה שוֹקעת בּמים. עוּבדה זוֹ מוֹכיחה, כּי השתּמשוּ בּמפרשׂים האלה לא רק בּמזג־אויר יפה.

אָכן מעוֹלם לא יכוֹלתּי להבין, כּיצד יכוֹל היה התּוֹרן העילי הקטן, שעלה מקצה מוֹט־החרטוֹם, להחזיק מעמד, אַף אם היה מחוּבּר אליו בּכל מיני רכסוֹת וּמשענים של חבלים. והרי בּכל תּמוּנוֹת הספינוֹת של המאָה השבע־עשׂרה אַתּה מוֹצא את התּוֹרן הקטן המשוּנה הזה, וּמוּבטחני כּי לא ניתּן שם רק לשם קישוּט בּלבד. המלח האַחרוֹן שהשתּמש בּאַחד האביזָרים האלה שבק חיים לפני יוֹתר ממאתים שנה. וכיוֹם אין איש אשר יוֹרנוּ דבר בּנוֹגע לתּוֹרן הקטן הזה, והדבר יוֹסיף להיוֹת חידה עד קץ הימים.

חַרְטֹם־אֳנִיָּה בַּמֵּאָה הַשְּׁבַע־עֶשְׂרֵה

כּמוֹ כן אוֹסיף להשתּוֹמם כּל הימים (וּמוּבטחני כּי גם אנשים רבּים אחרים ישתּוֹממוּ כּמוֹני) לעוּבדה, שהמאָה השבע־עשׂרה בּזבּזה זמן רב כּל־כּך וּממוֹן רב כּל־כּך לקישוּטים סתם. מה שקישטוּ את האניה מן החרטוֹם עד הירכּתים בּכמה פּסלי־עץ נאים – הרי זה עוֹד מתקבּל על הדעת. כּי האניה “הלא היא גברת”, וכיון שכּך ראוּיה היא לקצת טיפּוּחַ מיוּחד, לקצת תּשׂוּמת־לב מיוּחדת, לקצת הידוּר, כּדי שתּרגיש עצמה בּטוּחה וגאָה. אבל לשם מה המוּזיאוֹן השלם הזה בּירכּתים? לשם מה כּל בּמת־החזיוֹן הזאת של מלאָכים וּכרוּבים וכל מיני דמוּיוֹת אגדיוֹת הנוֹשׂאוֹת שרשרוֹת־פּרחים וחביוֹת וּמצוֹפי־עוֹגן? לשם מה כּל הציוּרים המסוּלסלים הללוּ בּ"טַפריל" – זה משוּלש־העץ, החלק העליוֹן של הירכּתים, שנשׂא את מוֹט הדגל ואת הפּנסים?

אין אני יוֹדע זאת. ואוּלם המלה טפריל, שהיא צוּרה אַנגלית של המלה ההוֹלנדית tafereel – תּמוּנה, – מעידה, כּי המקום הזה היה שמוּר בּמיוּחד לצייר, שיקשט את כּלי־השיט בּתוֹספת ציוּר צבעוֹני.

ואוּלם זאת עלינוּ לזכּוֹר, כּי הדוֹר ההוּא היה דוֹר חוֹבב קישוּט. העוֹלם נתעשר פּתאוֹם. הכּסף לא איכפּת לוֹ, למי הוּא שייך. והרי הוּא מרשה לבעליו לעשׂוֹת כּל מיני מעשׂים משוּנים בּמלכוּת האמנוּת. בּיבּשה קמו הכּנסיוֹת בּסגנוֹן הבָּרוֹק, שנשׂאוּ בּגאוֹן את חזיתוֹתיהן המצוּעצעוֹת אל מוּל פּני השמים. והאוּכלוֹסים הראוּ נטיה מפוֹרשת לקישוּט מוּפרז זה. אַנשי המאָה השבע־עשׂרה לא רק חיבּבוּ והוֹקירוּ את הסגנוֹן הזה, הם גם הבינוּ את הרוּח שהוֹלידה אוֹתוֹ. גם בּבתּיהם היוּ מוּקפים רהיטים בּסגנוֹן כּזה. הכּפּוֹת והמזלגוֹת היו שוֹנים בּהחלט מן הדוּגמאוֹת הפּשוּטוֹת של ימינוּ. קוּפסוֹת־הכּסף לטבּק היוּ מקוּשטוֹת מלאָכים קטנים משתּחוים. שעוֹניהם היוּ מכוּסים כּל־כּך מראוֹת־ים וּמראוֹת־נוֹף וּקרבוֹת בּים, בּלוית הירח וכוֹכבי השמים, עד שאי־אפשר היה לראוֹת בּדיוּק, מהי השעה.

החיים החברתיים היוּ מטוּפּחים מאוֹד. לא עוֹד חששוּ האנשים, בהוֹפיעם בּחברה, ל"מראית־עין". להיפך, הם בּיקשוּ “להיראוֹת”, להתבּלט. פּלוֹני היה בּעל מניוֹת של תּריסר חברוֹת־מסחר משוּנוֹת. אַלמוֹני, בּן־בּלי־שם, היה חוֹלש על הרים, מפרצים וּנהרוֹת בּקצוי־עוֹלם רחוֹקים, שאיש לא ראָם עד כּה. האנשים נעשׂוּ עשירים. אשתּךָ היתה לוֹבשת שבע־עשׂרה שׂמלוֹת־משי תּחתּוֹניוֹת, וּבניךָ התרוֹצצוּ בּשׂמלוֹת נאוֹת קטנוֹת, שנוֹעדוּ מלכתּחילה לבנוֹת השׂוּלטן בּג’ילוֹלוֹ, שנפטר בּינתים מן העוֹלם בּירית־אָסוֹן שירה בּוֹ אחד ממלחיךָ בּרוֹבהוּ. כּללוֹ של דבר: בּן־חיל הייתה, עוֹשר עשׂית, ולא היה איכפּת לך כּלל, אם שכנךָ יוֹדע זאת אוֹ לאו. אבל פּרט אחד העסיקךָ, בּכל זאת. כּיון שלא יכוֹלתּ בּעצמך להפליג בּים אלא לעתּים רחוֹקוֹת, רוֹצה היית שאניוֹתיךָ, הבאוֹת בּשמך, ייצגוּ אוֹתך בּצוּרה נאָה. אם, למשל, מלך בּצרפת היית, מתאווה הייתה שתּוֹשבי החוֹף בּעיר פּלימוּת אוֹ לוֹנדוֹן יעמדו וישתּאוּ למראה עשׂרים וּשמוֹנה הפּסלים, כּל אחד גדוֹל מדמוּת נפש חיה, המשתּלשלים ויוֹרדים, יוֹשבים או שוֹכבים, בּירכּתי הספינה הנוֹשׂאת את שם אִשתּךָ עליה. כּי יוֹדע אַתּה, שהוֹלכי־בּטל אַנגלים אלה שבּחוֹף יספּרוּ אחרי־כן איש לרעהוּ, כּי רק אָדוֹן גדוֹל יכוֹל להרשוֹת לעצמוֹ תּפארת רבּה כּזוֹ שאין מוֹעיל בּה (“ספוֹר־נא את הדמוּיוֹת הללוּ! וּראֵה־נא שם את נפּטוּן בּכתר הזהב על ראשוֹ! אני נשבּע לך שזהב טהוֹר הוּא!”). וּמשוּם כּך בּטוּחים יהיוּ שבּין אדירי עוֹלם אַתּה נמנה.

ואם קרה הדבר, שכּבוֹד רוֹממוּתם “המוֹשלים בּשם מוֹעצת הנבחרים של הריפּוּבּליקה לשבע ארצוֹת השפלה המאוּחדוֹת” (אם פּנית בּמכתּב וחיסרתּ אחד מסממני־התּוֹאר האלה של הריפּוּבּליקה הנידרלַנדית, שוֹב ישוּב אליך מכתּבךָ בּחזרה, ויהא רשוּם עליו: “הכּתוֹבת אינה ידוּעה”), – אם קרה הדבר, שהמוֹשלים הללוּ שלחוּ משלחת דיפּלוֹמטית רשמית אל מלך שוידיה, לא רצוּ לסכּן את כּבוֹד הציר שלהם, שיֵקל בעיני איזה רייכסגרַף שוֶדי זעיר, – אשר ידע, כּמוּבן, יפה, שאָביו של כּבוֹד מעלתוֹ הציר רכש לוֹ את הוֹנוֹ בּסחר־פּשתּן סיטוֹני, וזכוּתוֹ לשלט־היחשׂ שלוֹ אינה מרוּבה משל זכוּת טבּחוֹ לכך. והם נתכּוונוּ לעוֹרר בּלב השוידים את הרוֹשם, כּי אילוּ רצוּ הם, מוֹשלי הנידרלנדים, יכוֹלים היוּ לקנוֹת את כּל ארץ שוידיה ולעשׂוֹתה בּסיס למפעלי דיִג של תּנינים ודגים מלוּחים. לשם הרוֹשם הזה בּאוּ, איפוֹא, מעשׂי־הגילוּף המטוּפּחים על פּני ירכּתי הספינה.

כּאן היוּ שלטי־יחשׂ בּצוּרה מוּפרזת כּל־כּך, אשר אליה לא יכלוּ ודאי להגיע אַף מלכי בּית הבּסבּוּרג לפני בּוֹא השוֹאָה עליהם. כּאן היוּ אריוֹת וּשאר בּעלי־חיים, רוֹבצים או מזנקים. וכן היוּ להוֹלנדים בּאניוֹת חלוֹנוֹת של זכוּכית צבעוֹנית, שבּעדם יכלוּ ילידי החוֹף הנכרי לראוֹת את האַדמירל ההוֹלנדי מכבּד את אוֹרחיו בּסעוּדה אל שוּלחן ערוּך צלחוֹת של כּסף וּקערוֹת־זהב. לעתּים היוּ בּאניוֹת גזוּזטראוֹת, וכאן אפשר היה לראוֹת את כּבוֹד מעלתוֹ מעלה עשן להנאתוֹ בּמקטרת, והוּא עוֹשׂה רוֹשם אצילי מאד, הן על עצמוֹ והן על מעריציו הרצוּיים לוֹ מאוֹד.

אָכן, אוֹתם הקישוּטים המוּפרזים בּירכּתי הספינוֹת של המאָה השבע־עשׂרה היוּ בּבחינת השקעה טוֹבה. אם התחילוּ היריוֹת הרי נפגעוּ רק צדי האניוֹת ולא קצוֹתיה. רק לעתּים רחוֹקוֹת נפגעוּ הירכּתים. על כּן אפשר היה לך להשתּמש בּהם בּבטחוֹן לשם עשׂית רוֹשם על שכניך במדינוֹת־הים.

אבל כּיון שאָנוּ מגיעים לתקוּפה זוֹ בּתוֹלדוֹת הסַפּנוּת שוּב אין אָנוּ תּלוּיים עוֹד בּתמוּנוֹת, המראוֹת לנוּ רק את המראֶה החיצוֹני של כּלי־השיט בּזמן ההוּא. בּידינוּ תּכניוֹת־הבּניה והתּרשימים המדוּיקים של קצת אניוֹת מן המפוּרסמוֹת בּיוֹתר בּתקוּפה זוֹ. אחדוֹת מהן נבנוּ בּימינוּ מחדש, לפי אוֹתם הציוּרים הכּחוּלים הנוֹשנים (אוֹ לפי תּרשימים עשׂוּיים שחוֹר על גבּי לבן). וַאחדוֹת מהן, – וּבתוֹכן אוֹתה אנית־אַסירים אַנגלית איוּמה משנת 1795, בּערך, – חָצוּ בּעזרת מפרשׂים, את האוֹקינוֹס, וּבהן חבר־מלחים של ימינוּ. שלוֹשה דברים למדנוּ מאניוֹת אלוּ. ראשית: על כּוֹשר־מסען המוּחלט בּים. שנית, שעם כּל מראיהן המסוּרבּל הרי מסוּגלוֹת היוּ לנסוֹע בּמהירוּת רבּה, כּאשר לא שיערנוּ כּלל. וּשלישית: שמבּחינת השׂגוֹתינוּ כּיוֹם חָסרוּ בּאניֹת אלה כּל סידוּרי רוָחָה ונוֹחוּת פּשוּטים בּיוֹתר. אוּלם מדי אָמרי זאת, רגיל אני לשמוֹע מפּי אנשים תּשוּבה אַחת תּמיד: “אבל האנשים בּימים ההם לא איכפּת היה להם. הם לא טעמוּ טעמם של חיים טוֹבים מאלה. ודאי שמרוּצים היּו בּכך”.

סִירַת־דַיָּגִים בְּיָם הַצָּפוֹן

אפשר שכּך הוּא. ואוּלם עוּבדה היא, שכּל פּעם שהאנשים האלה אָחזוּ עט בּידם לכתּוֹב על חויוֹתיהם בּמרחבי האוֹקינוֹס, לא נמנעוּ בּשוּם פּנים מלקלל את מדבּר־המים הגדוֹל הזה, בּכל המרירוּת של אוֹהבים נכזבים, והם לא העלימוּ בּשוּם פּנים את דעתּם בּנוֹגע למזוֹנוֹת גרוּעים ולרמשׂים מציקים, בּנוֹגע למחלת הצַפדינה וּלחוּמרוֹת המשמעת, שהיתה משוּנה בּאַכזריוּתה האיוּמה וחַסרת־הטעם, כּדוּגמת המשמעת ששׂררה בּאוֹתה ספינת־אַסירים אַנגלית שהזכּרנוּ לעיל.

כּאנשים שגדלוּ בּאמוּנה השלטת בּמאָה השבע־עשׂרה, לא קמוּ המלחים לריב את ריבם מאת אלוֹהיהם. הם השלימוּ עם צוּרת העבדוּת המיוּחדת, שאוֹתה יעד להם ריבּוֹן־העוֹלמים למיוֹם הוָלדם. אַף־על־פּי־כן היוּ מתים כּזבוּבים, משעזבוּ את פּני היבּשה. כּי תּמיד היוּ אוֹכלים ושוֹתים דברים שהזיקוּ להם. האנשים יוֹרדי־הים נוֹטים לשַמרנוּת בּאוֹרח־חייהם ומּחשבתּם, וכנראה שאין תּקנה לכך. ודוֹמה, שזוֹהי אַחת הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּמשלַח־ידם. חַיִים שוֹממים מאוֹד היוּ חייהם. הבּדידוּת בּמשך חדשים ושנים הכשירה אוֹתם בּמידה מרוּבּה להסתּכּלוּת פּנימית. נחמה רוּחנית אַחת ויחידה מצאוּ לנפשם, לפּחוֹת בּימים קדוּמים יוֹתר, בּקראָם יוֹם־יוֹם בּמקוֹמוֹת מעוּרפּלים בּספרי הקוֹדש, בּתּנ"ך וּב"בּרית החדשה". קריאָה זוֹ עשׂוּיה היתה לתת בּלב אָדם את הרגשת אַפסוּתוֹ, הרגשת חוֹסר־יֶשע גמוּר בּפני גילוּיי הרצוֹן האלוֹהי, שהם מוּחשיים בּים יוֹתר מאשר בּיבּשה. מכּאן סבלנוּת זוֹ של המלחים, לשׂאת מאוֹת בשנים בּאוֹרח הזנה שאינוֹ מתאים כּלל לגוּפוֹ של אָדם. מתּוֹך הנסיוֹן הממוּשך והעגוּם ידעוּ רבּי־החוֹבלים מלפני שלוֹש מאוֹת שנה, כּי המזוֹנוֹת שהם קוֹצבים למלחיהם אינם יאים לאכילת בּני־אָדם כּלל, ואַף־על־פּי־כן דוֹמה, שמעוֹלם לא עלתה על לבּם המחשבה לשנוֹת בּזה דבר. והמלחים עצמם, מתּוֹך הֶרגל של הכנעה בּפני הקיים, שאינוֹ ניתּן לשינוּיים, כּביכוֹל, השלימוּ עם גוֹרלם ולא התרעמוּ.

סְפִינָה אוֹחֶזֶת בִּירִיבָתָהּ וְלוֹכֶדֶת אוֹתָהּ

ואחרי הכּל, מה יכלוּ לעשׂוֹת? משחַר ילדוּתם למדוּ לדעת, שהאנשים בּעוֹלם הזה מחוּלקים לשני סוּגים שוֹנים, שאין כּל מגע בּיניהם. תּוֹרה זוֹ קיבּלוּ עוֹד מפּי מוֹריהם בּבית־הספר, אם זכוּ בּכלל לראוֹת מה מראה בּית־הספר מבּפנים. ויש לפקפּק, אם זכוּ בּכך אנשים בּמאָה השבע־עשׂרה והשמוֹנה־עשׂרה, אשר ההכרח אילצם לפנוֹת למלאכת־הים. גם הכּנסיה לימדה אוֹתם את תּוֹרת ההכנעה. הפּזמוֹן החוֹזר בּכל פּרקי המוּסר הדתי של הימים ההם היה: “כּבּד את אָביךָ ואֶת אִמךָ – כּבּד את נוֹתני־לחמךָ – כּבּד את העוֹמדים מעליךָ – כּבּד כּל איש אשר האלוֹהים בּחכמתוֹ שׂמהוּ עליוֹן עליך”.

ודאי שהיתה זוֹ נחמת־שוא לאיש, שמת בּגיל העשׂרים, משוּם שהוּכּה בּידי איזה רב־מלחים שכּוֹר, אוֹ משוּם שחלה בּאיזוֹ מחלה שאפשר היה למנוֹע אוֹתה. אבל חזיוֹנוֹת כּאלה היוּ מדרך הטבע בּאוֹתה חברה, שראתה כּחוֹק שמים עלי ארץ את דבר חלוּקת בּניו האהוּבים של הקדוֹש, בּרוּך הוּא, לשני סוּגים, – “לאשר יש להם” ול"מחוּסרי כּל", לאשר נוֹעדוּ מטעם ההשגחה למשוֹל ולאשר נוֹעדוּ לציית. חברה כּזוֹ, שבּה הקוּביה בּמישׂחק נוֹפלת תּמיד לרעת החלש, והוּא עצמוֹ אַף אינוֹ רשאי להטיל אוֹתה למענוֹ הוּא – חברה כּזוֹ מן ההכרח שתּיצוֹר תּנאי־חיים כּאלה, העוֹשׂים את הספר הזה שלנוּ, בּרוּבּוֹ, למין קטרוּג חמוּר על אַכזריוּתוֹ של אָדם כּלפּי אָדם.

עדים השמים, ויוֹדעים כּל אוֹתם האנשים המבקשים גם בּימינוּ למצוֹא מחיתם בּמלאכת־הים, שתּנאי החיים בּאנית־סוֹחר בּינוֹנית רחוֹקים עדיין גם כּיוֹם מכּליל הנכסף; שהמלחים בּקדמת־האניה, וכן העוֹמדים על הגשר עדיין אינם מוֹצאים בּרוֹב המקרים אוֹזן קשוּבה, אוֹ פּסק הוֹגן, בּכל סכסוּך שעלוּל לפרוֹץ בּיניהם לבין בּעליהם אוֹ מנהליהם. בּאשר בּידי אלה עדיין נתוּן אַרנק־הכּסף, וסוֹף־סוֹף הם המחליטים, אם פּלוֹני המלח וּמשפּחתוֹ יהיה להם לחם לאכוֹל אוֹ לאו. והאנשים אשר יש להם יסוֹד הגוּן להתאוֹננוּת צריכים איפוֹא לנהוֹג בּזהירוּת רבּה מאוֹד אַף בּימינוּ אלה. וּבכל זאת אין הם מחוּסרי־יֶשע כּקוֹדמיהם. כּי ראשית כּל נשתּנתה השקפתם על העוֹלם. אין הם רוֹאים עוֹד את גוֹרלם כּדבר יָעוּד מראש מאת ההשגחה העליוֹנה, והם מפקפּקים מאוֹד בּתוֹרת “ההכנעה ההכרחית”, בּה ניסוּ אבוֹת־אבוֹתינוּ לחזק את רוּחם הנוֹפלת, כּשהיוּ מבלים את שנוֹת חייהם האַחרוֹנוֹת בּבית־מחסה לעניים. כּן יוֹדעים הם, כּי אי־שם, אם רק יוּכלוּ להגיע שמה, יש איזה שלטוֹן, אוֹ שוֹפט, פּקיד אוֹ קוֹנסוּל, אשר מחוֹבתוֹ להקשיב אל מרי־שׂיחם. וּמלבד אלה עוֹד יש בּמציאוּת בּית־הדין הגדוֹל של דעת־הציבּוּר, אשר אליו יוּכלוּ לפנוֹת בּעזרת העיתּוֹנים.

אין אלוּ דברים קלים, וּלהפך, קשים הם בּיוֹתר לבצעם. ואף על־פּי כן עוֹד יש איזוֹ דרך־לפליטה. עד לפני חמשים שנה לא היה כּל מוֹצא. עד לפני מאָה שנה היה המלח מסוּר כּוּלוֹ בּידי מעבידיו, לשבט אוֹ לחסד. עלוּל היה לספּוֹג מלקוֹת על עבירה קלה בּיוֹתר, כּאשר קרה הדבר למלחיו של הרמן מֶלוּל⁴⁴, אשר סירבוּ לגלח את פּאת־זקנם בּפקוּדת רב־החוֹבל שלהם. וּבכל מנהג אַכזריוּת, שנהג בּה רב־החוֹבל אוֹ הקצין כּלפּי הנתוּנים לפקוּדתוֹ – היה הוּא הצדיק והם החַטאים.

האוֹכל תּפס רק חלק לא גדוֹל בּחיי יוֹם־יוֹם שלהם. וּבתנאים אלה אין אָנוּ צריכים להתפּלא, שלפני מאוֹת בּשנים (ועד לתחוּם זכרוֹננוּ אָנוּ) היה טיב המזוֹן, המוּשלך לפני האנשים ממטבּח אנית־הסוֹחר, תּלוּי בהחלט בּתאוַת־הבּצע של בּעלי־האניה ושל רב־החוֹבל וּבמכסת־השוֹחד שהטבּח והמַחסנַאי היוּ יכוֹלים לסחוֹט מאת הסַפּק של האניה.

תּוֹצאַת המזוֹן הגרוּע הזה התבּטאָה בּשיעוּר התּחלוּאָה, שלעתּים לא רחוֹקוֹת שללה את כּוֹשר־העבוֹדה ממחצית האנשים, וּבשיעוּר־התּמוּתה, שהגיע לפעמים, בּנסיעוֹת מאירוֹפּה להוֹדוּ, לכדי 20 אוֹ שלוֹשים למאָה. הדבר המחריד בּעוּבדה זוֹ הוּא, שמצב־ענינים זה ניתּן להמנע בּהחלט. כּי בּימינוּ סוֹבבוֹת הספינוֹת את כּדוּר האָרץ כּוּלוֹ וחוֹצוֹת תּריסר פּעמים את קו־המשוה, בּלי לאַבּד אַף נפש אַחת.

“אוּלם”, יטען הטוֹען, “הלא אוֹתם בּעלי האניוֹת של המאָה השמוֹנה־עשׂרה לא היוּ טפּשים. הם עשׂוּ עסקים כּדי לעשׂוֹת ממוֹן. וּוַדאי שהבינוּ כּי בּזבּוּז נוֹאל וּבלתּי־נחוּץ זה של כּוֹחוֹת־אָדם עוֹלה בּמחיר רב. ודאי שצריכים היוּ להבין, כּי יכלוּ להגדיל את רוחיהם על ידי הפחתת מספּר הקבוּרוֹת בּאניוֹתיהם”.

אהה, מעט ההגיוֹן הזה לא היה כּוֹחוֹ יפה בּשביל המאָה השבע־עשׂרה. המעבידים לא ראוּ כּל רע בּבזבּוּז נפשוֹת־אָדם. הם חוּנכוּ בּהשקפת־העוֹלם החברתית של זמנם, שהתיחסוּ אל המלח כאל בּריה אשר מחוּץ לגדר החוֹק. מעמדם החברתי והחוּקי של המלחים היה כּמעמד חייליו של פרידריך הגדוֹל מלך פּרוּסיה, אוֹ של פּטר הגדוֹל מלך רוּסיה. בּשינוּי זה בּלבד, שהמלחים שימשוּ לא רק בּשׂר־תּוֹתחים כּי אם גם בּשר לכלכּלת דגי הים. מי נתן לב לכך? חתיכת בּד נוֹשן וּמספּר כּדוּרי־תּוֹתח, כּדי צלילת השׂק, אשר שימש להם לתכריכים – ההוֹצאָה לא היתה רבּה. וּבמקוֹם כּל מלח שהוּשלך הימה, בּאוֹרח חסר־טקס זה, נמצאוּ תּמיד שנים־שלוֹשה מסכּנים אחרים, שאפשר היה לגייסם בּכפיה.

אָנוּ מתאוֹננים על העוֶל והאַכזריוּת השוֹלטים בּימינוּ. ואוּלם הרי אָנוּ חיים בּגן־עדן לעוּמת התּנאים ששׂררוּ בּימים ההם, לפני מאָה וחמשים שנה, אשר עליהם כּתב גיתה כּדברים האלה:

“תּנאי החיים בּעוֹלמנוּ היוּ עלוּבים תּמיד. האָדם נלחם כּל הימים בּשכניו וגרם להם יסוּרים, וּלעוֹלם לא למד לנהוֹג כּבוֹד אוֹ לשׂמוֹח בּיוֹפי וּבאוֹשר, אשר הם זכוּתוֹ מלידה”.

וכך היה הדבר בּמשך כּל אוֹתן מאוֹת־השנים הארוּכּוֹת שנגוֹזוּ, למן היוֹם שהוּמצאוּ האניוֹת: המלחים הוֹסיפוּ למוּת מות עלוּב וּללא צוֹרך, ואיש לא שׂם על לב. יש אשר קרה הדבר, אָמנם לעתּים רחוֹקוֹת בּיוֹתר, שאיזה מפקד, המחוֹנן בּרגש אנוֹשי מיוּחד, נתן לבּוֹ לגוֹרל אנשיו, והיה דוֹאג לפּחוֹת לכלכּל אוֹתם בּמזוֹנוֹת כּראוּי, ולתת להם מקלט טוֹב, וּלהבטיח להם איזה טיפּוּל רפוּאי יסוֹדי בּמקרה של מחלה. אוּלם רק אוֹתם שהיוּ בּטוּחים בּיוֹתר בּמעמדם בּחברה יכלוּ להרשוֹת לעצמם כּדבר הזה. כּי משפּתח מפקד כזה תּיבה של צנימי־אניה, לבדוֹק את טיבם וּמשקלם, מיד אָסרו עליו הסַפּקים של האניה מלחמה כּבדה וּמֵררוּ את חייו. ואם השליך רב־החוֹבל מטען שלם של בּשׂר ממוּלח הימה, משוּם “שאי־אפשר היה לשׂאת בּצחנה, וכי הבאיש כּל כּך, שאַף כּלב לא היה רוֹצה לגעת בּוֹ” (בּמחילה מכּבוֹדכם – אין אני מביא כּאן אלא דברי תּעוּדה), מיד היו משׂתּערים הקצבים על כּבוֹד “הלוֹרדים של הצי” בּכתבי־קוּבלנה על “הדיבּה הרעה ללא אחריוּת”, שמוֹציא עליהם אחד מעוֹשׂי־דברם של “כּבוֹד מעלת הלוֹרדים”. וכן היה כּאשר השׂמיכוֹת שנמכּרוּ לצי נמצאוּ פּסוּלוֹת (סדינים היוּ חידוּש, ועד היוֹם לא הגיעוּ לשימוּש האנשים אשר בּקדמת האניה). וכן היה המקרה, כּשהאניה זקוּקה היתה למפרשׂים חדשים. אם יש את לבּכם לקנוֹת מוּשׂג על מעשׂי־השוֹחַד שהיוּ נוֹהגים בּמשׂא־וּמתּן עם הציים בּימים שעברוּ, הוֹאילוּ־נא לקרוֹא את יוֹמנוֹ של מר פֶּפּיס.

סֶמיוּאל פּפּיס קיבּל עליו את התּפקיד לספּק צרכי מזוֹן לצי האַנגלי בּימי מלחמת אַנגליה את הוֹלנד בשנת 1665. הוּא נשׂא חן וחסד רב מאת דוּכּס יוֹרק, שעתיד היה אחרי־כן לעלוֹת על כּסא המלוּכה בּאַנגליה בּשם ג’ימס השני. אוּלם בּעת ההיא היה הדוּכּס לוֹרד־אַדמירל עליוֹן בּצי. כּידוּע כּתב פּפּיס את יוֹמנוֹ רק למענוֹ הוּא, ולא היה נאלץ איפוֹא להסתּיר דבר. הוּא לא היה גאֶה בּיוֹתר על מעשׂיו. אבל דוֹמה שלא סבל גם מרגש בּוּשה. דוֹמה, סבוּר הוּא, כּי תּנאי־החיים בּצי היוּ תּמיד כּך, ואוּלי גם יוֹסיפוּ כּך להיוֹת. וכי מי הוּא, סמיוּאֶל פּפּיס, אשר ינסה לשנוֹתם?

על כּן כּדאי לפתּוֹח יוֹם אחד את היוֹמן הזה של פּפּיס ולקרוֹא את אשר רשם בּשנים 1665, 1666 ו־1667. אָז תּתחילוּ להבין, עד כּמה אין יסוֹד לקטרוּגים שקטרגוּ רבּים על המלכּה אלישׂבּעת, שהיא הרעיבה בּזדוֹן את הצי שלה בּשעת המלחמה עם האַרמדה, וכי אפשר היה אָז להשמיד את כּל הצי הספרדי לוּ רק קיבּלוּ המלחים האַנגלים מזוֹן לשׂוֹבע.

אוֹתה גברת רבּת־פּעלים, שהיתה מחוֹננת בּמרץ אַדיר וּברגש־חוֹבה חזק כּלפּי כּל הפּחוּת והעלוּב בּיוֹתר בּנתיניה, היתה עם זה חַסרת־יֶשע לגמרי, בּשעה שאָמרה להילחם בּכל המחנוֹת השוֹנים של לוֹקחי־שוֹחַד ושוֹאפי הבּצע, אשר חָגוּ מסביב למשׂרדי־הצי שלה כּסיעת צפּרים טוֹרפוֹת המתקהלוֹת מסביב לפגר. וּמצב־ענינים זה לא נשתּנה אלא מקץ ימים רבּים אחרי מוֹתוֹ של נֶלסוֹן. וגם אחרי־כן עוֹד הוֹסיפוּ להתקיים כּמה צוּרוֹת של התעללוּת מן הגרוּעוֹת בּיוֹתר, אשר מהן סבלוּ המלחים מאוֹת בּשנים. כּגוֹן תּפישׂת אנשים שכּוֹרים לעבוֹדה באניוֹת; חטיפת מלחים שחזרוּ זה עתּה מדרכּם; צמצוּם שיטתי בהזנת המלחים בּאניוֹת־מפרשׂ וּבאניוֹת־קיטוֹר קטנוֹת; ההתעללוּת האישית של הקצינים אשר אין המלחים יכוֹלים להתגוֹנן מפּניהם; התנכּלוּיוֹתיהם של רבּי־החוֹבלים בּמלחים, כּדי לגזוֹל מהם את שׂכרם לפני שיגיעוּ לחוֹף. כּל המעשׂים הרעים האלה נמשכוּ עד לימינוּ, וּבקצת ארצוֹת הם שוֹררים גם כּיוֹם, אם כּי בּשינוּיים קלים מאוֹד לטוֹבה.

יש טעם אחד, שיכוֹל לשמש לשלטוֹנוֹת יסוֹד להתנצלוּת אוֹ להסבּרת התנהגוּתם. כּלוּם יכלוּ להתנהג אחרת בּמסיבּוֹת שהיוּ קיימוֹת אָז? כּלוּם יכלו לתת למלחיהם תּפריט תּכליתי, בּאוֹתוֹ דוֹר שלא ידע כּלוּם על ערכּם של המזוֹנוֹת, על ויטמינים, קַלוֹריוֹת, על עמילן וּפַחמימוֹת? בּדוֹר שחוּקי־הירוּשה היוּ מיוּסדים בּוֹ על ההנחה, שהאָב ימוּת בּגיל של אַרבּעים וחמש שנים והבּן יירש את מקוֹמו וּמשמרתּוֹ?

אוּלם הרעה הגדוֹלה בּיוֹתר שבּכל הבּערוּת הזאת היתה, שאיש לא התענין, בּעצם, בּרצינוּת לנסוֹת דבר־מה, לבקש איזה תּיקוּן שהוּא. כּך, למשל, היה מקרה בּרבע הראשוֹן של המאָה השמוֹנה־עשׂרה, ש"החברה ההוֹלנדית להוֹדוּ המזרחית" הוּדאגה בּמקצת מחמת שיעוּר־התּמוּתה בּאניוֹתיה ההוֹלכוֹת לבַּטַויה, שהיה כּבד בּיוֹתר שלא כּרגיל, וּפנתה בּבקשת עצה ועזרה אל המחלקה הרפוּאית של אוּניורסיטת־ליידן המהוּללה. מה עשׂוּ, איפוֹא, הפּרופיסוֹרים המלוּמדים הללוּ? הפּרופיסוֹרים המלוּמדים וּבראשם הֶרמן בּוֹאֶרהֶוֶה, – זה שעשׂה שם גדוֹל לאוּניורסיטה של ליידן, עד כּי היתה למרכז רפוּאי לכל עוֹלם־הציויליזציה, – כּתבוּ הרצאָה. אוּלם הרצאתם לא היתה מיוּסדת על יסוֹד של התבּוננוּת אישית. כּי איש מן הדוֹקטוֹרים האלה, אַנשי־השם, לא טרח כּלל לצאת למסע להוֹדוּ, כּדי שיוּכל ללמוֹד את הבּעיה ממקוֹר ראשוֹן. לא. אוֹתה הרצאָה היתה רק לקט מכל מה שכּתבוּ על נוֹשׂא זה הרוֹפאים היוָנים והרוֹמאים לפני אלף וחמש־מאוֹת שנה, ולא היה כּאן אף פּירוּר של חקירה עצמית.

אם, בּכל זאת, ועל אף הכּל, נתמַעט לאט־לאט שיעוּר התּמוּתה בּמרחבי־הים, הרי זה בּא רק בּזכוּת מאמציהם של אנשים, שעשׂוּ דרכּם בּהיסטוֹריה כּבני בּלי שם, בּלא תּוֹאר וּתהילה, וַאשר ראוּיים למצבת־כּבוֹד קיבּוּצית וּגדוֹלה מאת הדוֹרוֹת הבּאים. אני מתכּוון לרוֹפאי־האניוֹת של הימים ההם, אנשים לוּטים־בּצל ומקוּפּחים בּשׂכרם.

בּראשוֹנה שימש רוֹפא האניה גם גַלב האניה. אוּלם לאט־לאט עלה מעמדוֹ החברתי והרוּחני. עד שהָחל ממחצית המאה השבע־עשׂרה נמצא רוֹפא אוֹ סגן־רוֹפא בּכל אניה שלמעלה מ־500 טוֹנוֹת המפליגה לדרך רחוֹקה. האנשים האלה היוּ מבקרים בּבתּי־החוֹלים של עיר־מוֹלדתּם בּמשך שנה אוֹ שנתיים, ואחרי־כן נחשבוּ כּמוּכשרים לעסוֹק בּאוּמנוּת הרפוּאה בּאניוֹת.

חדר־המרפּאה שלהם נמצא בּאיזה חוֹר אפל וּמעלה צחנה, בּתחתּית האניה, אֵי־שם בּינוֹת לחביוֹת השׁכר והיין. בּשעת הקרב צריכים היוּ לפעוֹל שם באִזמליהם וּמשׂוֹריהם וּלקטע אברים בּשעת הצוֹרך לאוֹר נרוֹת חֵלב אחדים. בּימי־שלוֹם מוּתּר היה להם לעשׂוֹת את הניתּוּחים על סיפּוּן־האניה. בּמקרה זה היוּ נוֹהגים לכפּוֹת את החוֹלה אל קרשים אחדים וּלהשקוֹתוֹ רוֹם עד לידי מצב של חוֹסר־הכּרה. אז ניתּחוֹ המנתּח, כּדי להוֹציא את האבן אשר בּגוּפוֹ, אוֹ שכּרת את רגלוֹ, אשר רוּסקה על ידי כּדוּר מקרי. שם, על הסיפּוּן, היה הרוֹפא מטפּל בּשעת־הצוֹרך גם בּשיני האנשים, כּלוֹמר בּעקירתן. לא נמצא איש בּדוֹרוֹת ההם, ועד לימינוּ אלה, שיכּיר כּי שינים מקוּלקלוֹת גוֹרמוֹת אף הן בּמידה רבּה לשיעוּר־התּמוּתה הגדוֹל. שיני המלחים בּים היוּ בּמצב גרוּע מאשר אצל האנשים בּיבשה, כּי כּמה מחלוֹת טרוֹפּיוֹת, כּגוֹן צפדינה וּמַלָריה, פּגעוּ בּחניכי השינים, ואי־אפשר היה לאנשים ללעוֹס את צנימי האניוֹת, הקשים כּאבני־הכּביש, בּחניכַיִם שוֹתתי־דם.

אך אם כּי ידיעוֹתיהם של הרוֹפאים הללוּ בּתוֹרת הרפוּאה היוּ מוּגבּלוֹת מאוֹד, הרי זריזוּתם בּמלאכת־הניתּוּח היתה להפליא, ויכוֹלים היוּ לכרוֹת רגל אוֹ יד בּפחוֹת משתּי דקוֹת. מלבד זה היוּ אלה אנשי מצפּוּן, וּברוּבּם אנשים נבוֹנים מאוֹד, והיה להם יתרוֹן אחד מוּחלט על הרוֹפאים המלוּמדים אשר בּיבּשה. הם היוּ בּעצמם אבר מגוּף האניה,. מעמדם היה מין־מעמד־בּינַים בּין המלחים וּבין הקצינים, וּמשוּם כּך ידוֹע ידעוּ – את אשר ידעוּ הקצינים רק לעתּים רחוֹקות – לא רק כּיצד חיוּ המלחים, כּי אם גם כּיצד היוּ מתים.

נדרש מאת הרוֹפאים לנהל יוֹמן מסוּדר על כּל מעשׂיהם ורשמי־התבּוֹננוּתם בשעת הנסיעה, לתוֹעלת החברה השוֹלחת אוֹתם. וּמתּוֹך תּלי היוֹמנים האלה יכלוּ השלטוֹנוֹת להסיק לאט־לאט קצת מסקנוֹת, שעתידוֹת להביא בּרבוֹת הימים בּרכה רבּה לבריאוּתם של המַלָחים.

אַחַד הדברים החשוּבים בּיוֹתר, שלמדה הרָשוּת מתּוֹך היוֹמנים האלה, הוּא, שחוֹסר ירקוֹת טריים וחָלב טרי גוֹרם לצפדינה, אשר בּה מתה מחצית האנשים החוֹלים בּאניוֹת. הצפדינה היא מחלה הנגרמת על ידי חוֹסר ויטמין מסוּים בּמזוֹן שאנוּ אוֹכלים. היא פּוֹגעת בּדם, גוֹרמת לשפך־דם פּנימי וּמיבּשת את חניכי השינים. היא גוֹרמת לחוֹלה לא רק איבּוּד־כּוֹחוֹת אטי, אלא מביאה עליו גם התקפוֹת קשוֹת של דכדוּך רוּחני. החוֹלה סוֹבל מכּל התּוֹפעוֹת המצוּיוֹת בּמחלת השפּעת, כּגוֹן קדחת, אדישוּת, כּאֵב בּשרירים. אחרי כן נפגעים חניכי־שיניו, והשינים מתחילוֹת לנשוֹר. לאחר שבוּעוֹת מוּעטים הוּא מת בּדלקת־הריאה, אוֹ בּמחלת־כּליוֹת אוֹ בּאיזה סיבּוּך אחר. תּנוּ לוֹ ירקוֹת טריים, תּפּוּחי־אדמה, בּצלים, כּרוּב, גזר ולפת, תּפּוּחים, אוֹ ענבים והוּא מבריא כּמעט בּן־לילה.

משנוֹדעה עוּבדה זוֹ התחוֹללוּ מלחמוֹת רבּוֹת בּעֶטיה. כּל אוּמה אשר צי לה שאפה עכשיו להשתּלט בּקצת מן האיים שבּאוֹקינוֹס האטלנטי והשקט, השוֹכנים בּמצב נוֹחַ על דרכי־השיִט העיקריוֹת. למשל, האי ס"ט הֶלנה, שכּיוֹם אין אנוּ מחשיבים אוֹתוֹ בּיוֹתר, שימש ראשוֹן כּתחנת־בּריאוּת לפּוֹרטוּגיזים, אשר גילוּהוּ בּשנת 1502. לאט־לאט היה האי למקוֹם נוֹשב. וּבשנת 1584, בּשעה ששני צירים יפּניים עלוּ לשם בּדרכּם לרוֹמא, אפשר היה לקבּל את פּניהם בּאיזה אוֹפן שהוּא. מקץ ששים שנה ואחת תּפסה “החברה ההוֹלנדית להוֹדוּ המזרחית” את האי בּכוֹח, כּדי לספּק לצי שלה את הויטמין הדרוּש. אך מכּיון שהאי מתנשׂא בּצוּרה תּלוּלה מתּוֹך הים (שרשרוֹת ההרים מגיעוֹת לגוֹבה של 500 ועד אלפּיים רגל), וּמכּיון שעד היוֹם יש בּאי רק מקוֹם אחד בּטוּח לעלוֹת אל החוֹף, העבירוּ ההוֹלנדים את גני־הירקוֹת שלהם לכֵף התּקוה הטוֹבה, שנכבּש על ידם בּשנת 1652. מיד השתּלטה “החברה הבּריטית להוֹדוּ המזרחית” בּאי ס"ט הלנה, שנמצא מאז בּידי אנגליה, חוּץ מזמן קצר שהיה נתוּן שוּב בּידי הוֹלנד.

האי אֶסֶנשן (Ascensien), המשמש בּימינוּ תּחנת־כּבל בּטבּוּרוֹ של דרוֹם האוֹקינוֹס האַטלנטי, נפטר מגוֹרל זה של מלחמוֹת, כּי אין הוּא מצמיח דבר מלבד עשׂב ושׂיחים. אי מאוּריציוּס בּאוֹקינוֹס ההוֹדי, בּחצי הדרך בּין הכּף ובין יוָה, שימש אף הוּא תּחנה לגידוּל ירקוֹת טריים, וההוֹלנדים כּבשוּ אוֹתוֹ מיד הפּוֹרטוּגיזים, כּדי לשמוֹר על בּריאוּת האנשים בּדרך הארוּכּה להוֹדוּ. אחרי כן כּבשה אוֹתוֹ “החברה הצרפתּית להוֹדוּ המזרחית”, ולבסוֹף השתּלטוּ עליו האַנגלים.

אכן אוֹתן התּחנוֹת בּחצי־הדרך מילאוּ רק תּפקיד של בּתּי־הבראה, ולא נוֹדעה להן כּל חשיבוּת אסטרטגית. מעידה על כּך שיטת־ההנהלה, שנקטה בּה הפּקידוּת ההוֹלנדית בּכף התּקוָה הטוֹבה לפני מאה וחמשים שנה כּמעט. לא רק שהשלטוֹנוֹת ההוֹלנדים לא עוֹדדוּ התישבוּת של תּוֹשבים קבוּעים בּמקוֹם, אלא שגם מנעוּ אוֹתה כּכל האפשר. הם לא רצוּ כּלל שתּהא בּידם עוֹד מוֹשבה אחת. גם בלאו הכי היוּ להם טרדוֹת רבּוֹת בּהנהלת אחוּזוֹתיהם העצוּמוֹת בּהוֹדוּ. אוּלם הם החשיבוּ כּל־כּך את ערך הכּף כּתחנת מזוֹן טרי, שהם בּנוּ כּאן אחת ממצוּדוֹתיהם החזקוֹת בּיוֹתר, בּשביל להגן על גני הירקוֹת הגדוֹלים שלהם, שנהפכוּ כּיום לגני־הטיוּל הציבּוּריים בּקייפּטאוּן.

וכך אנוּ למדים, שבּמחצית הראשוֹנה של המאה השמוֹנה־עשׂרה נעשׂה לפחוֹת משהוּ בּשביל להיטיב את תּנאי־החיים. אוּלם ההטבה הגדוֹלה לא בּאה אלא בּסוֹף המאה השמוֹנה־עשׂר. על יסוֹד חקירוֹתיהם הנבוֹנוֹת של אנשים כּקפּיטן קוּק וּמספּר רוֹפאי־אניוֹת אנגלים, הוֹלנדים וצרפתּים הנהיגוּ אז, לבסוֹף, הציים השוֹנים אוֹרח הזנה מדעי, פּחוֹת אוֹ יוֹתר, לטוֹבת מלחיהם.

בּשנת 1795 הנהיג הצי הבּריטי תּקנה בּדבר מנה של מיץ־לימוֹן יוֹם־יוֹם לכל מלח, נוֹסף על מנת הרוֹם היוֹם־יוֹמית, שהיתה בּבחינת מנהג נוֹשן כּימי הצי עצמוֹ, – מנהג שיש לוֹ איזה טעם בּאקלימי הצפוֹן הקר, ואילוּ בּחוֹם הטרוֹפּיקים הרי הוּא גוֹרם רעה ממש. על אדישוּתן של הממשלוֹת לגוֹרל מלחיהן הפּשוּטים מעידה העוּבדה, שרק מקץ שבעים שנה אחרי התּקנה בּדבר מיץ־הלימוֹן בּצי קבע המיניסטריוֹן־למסחר הבּריטי כּדבר־חוֹבה את מתּן מיץ־הלימוֹן גם בּכל אניוֹת המסחר. מאז חדלוּ המלחים הבּריטיים לחלוֹת בּצפדינה. שאָר יוֹרדי־הים, בּני ארצוֹת אחרוֹת, אנשים שמרניים אף בּענינים החוֹתכים את גוֹרלם לחיים וּלמות, המציאוּ מיד כּינוּי־בּוּז – Limey – (מן המלה לימוֹן) לחבריהם הבּריטים המפוּנקים. אוּלם לאט־לאט הלכוּ גם שאָר האוּמוֹת בּעקבוֹת הדוּגמה האַנגלית, עד שבּימינוּ נדירים מקרי צפדינה כּמקרה צרעת בּארץ תּרבּוּתית.

אוּלם גם לאחר שהיה מלאי מספּיק של ירקוֹת טריים בּאניוֹת עוֹד הוֹסיפוּ תּנאי הכּלכּלה להיוֹת עלוּבים. התּפריט היוֹם־יוֹמי היה חַדגוָני לאין־שיעוּר. צנימים יבשים וּבשׂר־חזיר כּבוּש היוּ עיקר־המזוֹן בּמשך ירחים רצוּפים, וּפּעמים גם במשך שנים. בּשׂר טרי אפשר היה להשׂיג רק בּנמל. ודאי שאפשר היה לקחת לאניה פּרוֹת אחדוֹת ולשחוֹט אוֹתן בּשעת הצוֹרך. אוּלם לשם כּך צריך היה להחזיק אוֹתן על גבּי הסיפּוּן הפּתוּח, וכאן היוּ שוֹברוֹת על נקלה את רגליהן, שאז היה הכרח לשחטן מיד. תּרנגוֹלוֹת בּתוֹך לוּלים, מסוּדרים לאוֹרך צידי הסיפּוּן, גרמוּ פּחוֹת קשיים. אך מכּיון שסיפּוּני האניוֹת הקטנוֹת הללוּ היוּ על הרוֹב מוּצפים־מים למחצה, היוּ התרנגוֹלוֹת טוֹבעוֹת, אוֹ שלָקוּ בּאיזוֹ מחלת־עוֹפוֹת מיוּחדת וּמתוּ, ואז היוּ שׂרידיהן נאכלים תּיכף על ידי המלחים. לכאוֹרה אין בּזה כּדי לעוֹרר תּיאבוֹן; ואוּלם אנשים שראוּ בּשׂר אלבַּטרוֹסים ושחפי־ים וּשאר עוֹפוֹת־ים כּמאכל־תּאוָה – כּלוּם אפשר לצפּוֹת מהם שיכּנסוּ בּחקירוֹת־וּדרישוֹת יתרוֹת לסיבּת מוֹתוֹ של דבר הנאכל, אשר טעמוֹ טוֹב כּל־כּך כּשהוּא מיטגן בּשוּמן של בּשׂר־חזיר כּבוּש?

מה עוֹד היה למאכל, מלבד צנימים וּבשׂר? קוֹדם כּל היתה גבינה. אוּלם כּל גבינה, גם אם היתה מוּכנה בּהקפּדה מרוּבּה, עלוּלים היוּ לחוּל בּה שינוּיים משוּנים בּהֶרכּבה הפּנימי, בּהשפּעת השמש הטרוֹפּית. ואז נֶעשׂתה הגבינה מקוֹר לחלָאי־קיבה בּלתּי־נעימים, שאמנם רק לעתּים רחוֹקוֹת היוּ למחלוֹת אנוּשוֹת, ואף־על־פּי־כן נטלוּ את כּוֹשר העבוֹדה מן החוֹלים וּמנעוּ אוֹתם מלשמש בּתפקידם.

באניוֹת הצרפתּיוֹת נתגלה כּשרוֹן־הבּישוּל, הטבוּע בּעם זה, בּהמצאת אוֹתוֹ המאכל המפוּרסם, המכוּנה "פּוֹטַז' ", המוּתקן מכּל מיני שיירים מיוֹם אתמוֹל – פּירוּרי שוּמן־חזיר, קרוּם־לחם יבש, נתחי גבינה וּשאר שירַים. ואוּלם בּאניוֹת ההוֹלנדיוֹת, האַנגליוֹת והסקנדינויוֹת היה מאכל זה חסר, והמזוֹן היחיד שקיבּלוּ האנשים מלבד מנת הצנימים היוֹם־יוֹמית (בּלי חמאה, כּמוּבן) והבּשׂר הממוּלח היוּ ירקוֹת מיוּבּשים, אפוּנה או פּוֹלים, שאפשר היה להגישם בּצוּרת מרק, אלא שעל הרוֹב היוּ מתבּשלים בּמים זמן רב כּל־כּך, שכּל ערכּם המזוֹני ניטל מהם, בּאשמת עבדי־המטבּח הנבערים, – האספסוּף הנמוֹך בּיוֹתר בּעדת המלחים. אין אנוּ יכוֹלים לדוּן את המלחים לגנאי על יחס־הבּוּז שלהם אל “מי הירקוֹת”, כּפי שקראוּ לכך. בּרוֹב חלקי אירוֹפּה ואמריקה נוֹהגים עד היוֹם לשפּוֹך את מי הירק לתוֹך קערת־השוֹפכין, כּדבר חסר־ערך.

הארוּחוֹת הללוּ, שגם בּלאו הכי לא משכוּ בּיוֹתר את הלב, לא הוּגשוּ לאיש־איש בּצלחתּוֹ. הצלחוֹת הוֹפיעוּ ימים רבּים אחרי־כן. דוּד של פּליז היה נסחב מן המטבּח למעוֹן המלָחים. ואז צללוּ כּוּלם לתוֹכוֹ בּסכּיניהם וכפּוֹתיהם. כּי מזלגוֹת אף הם היו בּגדר מוֹתרוֹת בּקדמת־האניה. סדר־אכילה זה גרם לכל מיני ריבוֹת וּקטטוֹת, כּי כּל אחד תּר אחרי נתחי־הבּשׂר הגדוֹלים יוֹתר. והקטטוֹת האלה גרמוּ שוּב לעוֹנשים חמוּרים בּיוֹתר, וכך היוּ החיים בּאניה רק כּעין העתּק גמוּר של חיי בּית־סוֹהר.

המלחים בּאנית־מפרשׂ לא ידעוּ, כּמוּבן, מה פּירוּש: “שעוֹת־עבוֹדה קבוּעוֹת”. אוּלי היוּ להם “שעוֹת־משמר” קבוּעוֹת, אם בּ"קן־העוֹרבים" (בּראש החיבּל) אוֹ על פּני הגשר, ואוּלם הרוּח אינוֹ שוֹאל לזמן. וּמקץ עשׂר דקוֹת אחרי שעלוּ האנשים על משכּבם עלוּלים היוּ לקבּל צו לצאת החוּצה, לקפּל את “המפרשׂ העלי הקדמי” אוֹ להעלוֹת את “המפרשׂ המלכוּתי האמצעי”.

נוֹספה על אלה אי־הנוֹחוּת המציקה של רטיבוּת הגוּף כּל הימים. כּי רבּים מן המלחים היוּ בּאים לאניה, כשאין להם כּל בּגדים אחרים מלבד אשר על בּשׂרם. ולוּ גם היוּ מצוּידים בּחצי תּריסר מעילים ומכנסים, כּיצד יכלוּ ליבּשם בּאין תּנוּר? ואוּלם שוּם ספינה, גם אם הרחיקה מאוֹד צפוֹנה, לא הוּרשתה לשׂאת עמה כּל מכשיר־הסקה מלבד הכּירים שבּמטבּח. וכך היוּ המלחים עוֹשׂים את מלאכתּם הלוּמי־עיפוּת. הרגשה נוֹאשת זוֹ של קהוּת־החוּשים, הבּאה מתּוֹך חוֹסר שינה מספּקת, בּלוית כּאב שינים מקוּלקלוֹת וּשאר מכאוֹבים גדוֹלים וּקטנים שעינוּ אוֹתם (גירוּד, אבעבּוּעוֹת בּעוֹר־הזרוֹע מחמת המגע התּמידי בּחבלים לחים, אצבּעוֹת קפוּאוֹת מעלוֹת מוּגלה), – כּל אלה גרמוּ לרוּח הנכאָה המשוּנה של המלחים (“מחלת השממוֹן של המלחים” קראוּ לה בּדוֹרוֹת הרחוֹקים ההם), שלעתּים הניעה את הבּריוֹת המסכּנוֹת הללוּ לתקוֹע סכּין איש בּלב רעהו ולקטוֹע איש לאיש אזנים ואף, עם כּל קינטוּר קל, אוֹ בּלא כּל קינטוּר שהוּא.

קִפּוּל־מִפְרָשִׂים בְּסוּפַת־שֶׁלֶג לֹא הָיָה מִן הַדְּבָרִים הַקַּלִּים

אם הכּל הלך כּשוּרה, וּמזג האויר היה טוֹב, והאנשים לא היוּ חוֹלים, והם לא סבלוּ מחוֹסר שינה ועבוֹדה מוּפרזת, היה היתה להם גם שעה של קוֹרת־רוּח בּיוֹם, זוֹ שעת ארוּחת־הצהרים שניתּנה בּשתּים או שלוֹש שעוֹת אחר הצהרים. זוֹ היתה ההזדמנוּת היחידה לאנשים לקצת בּידוּר, לתמוּרה קלה בּשיגרת היוֹם הקבוּעה, למשהוּ המפר בּמקצת את השממוֹן המתמיד, – בּאין כּל דבר אחר מסביב, מלבד מים ושמים, שמים וּמים, וּבשׂר חזיר מלוּחַ וּפוֹלים מבוּשלים, פּוֹלים מבוּשלים וּבשׂר־חזיר מלוּחַ, וחוֹזר חלילה.

דוּד־הנחוֹשת הגדוֹל, אשר בּוֹ נתבּשל אָכלם, וּבוֹ הוּגש להם לאָכלה, היה מקוֹר לכל מיני תּעלוּלים וּמעשׂי־קוּנדס, היקרים כּל־כּך ללב בּריוֹת תּמימוֹת בּשעת שיעמוּם. האדם שהצליח להכניס גרב ישן אוֹ נעל ישנה לתוֹך סיר־המרק, לפני שהראש נתן את האוֹת להתחיל בּאכילה, נחשב לגבּוֹר היוֹם בעיני כּל, פּרט לטבּח המסכּן, שהיה עלוּל לספּוֹג “שתּים־עשׂרה מלקוֹת בעווֹן רישוּל”, – מחזה שכּל המלחים הסתּכּלוּ בּוֹ בּהנאה רבּה. כּי בּדרך כּלל היוּ שׂוֹנאים את הטבּח וּמאשימים אוֹתוֹ, שהוּא תּוֹקע לכיסיו את הכּסף הקצוּב להם לבשׂר וּלפוֹלים.

ואוּלם לא על הלחם והבּשׂר הכּבוּש לבדם יחיה האדם. הוּא זקוּק עוֹד למשהוּ נוֹזל, כּדי להדיח אל קרבּוֹ את הנתחים הקשים הללוּ. והבּעיה של אספּקת מי־שתיה לכמה מאוֹת אנשים היתה קשה בּיוֹתר עד ליאוּש, – קשה אף מבּעית ההזנה המספּקת. פּוֹלים ואפוּנים, לחם וּבשׂר־חזיר, גם אם הם מקוּלקלים בּמקצת, אוֹ מאוּכלסים על ידי בּריוֹת שוֹנוֹת מעוֹלם הרמשׂים, שיש להרחיקן בּקפידה לפני האכילה, עדיין שמוּרים בּהם, בּכל זאת, יסוֹדוֹת מזינים. ואוּלם אף האיש הצמא בּיוֹתר מבּינינוּ יהסס לבלוֹע אל קרבּוֹ אַקוָריוּם קטן. והרי מי־השתיה בּאוֹתן מאתים שנוֹת־הפּוּרענוּת היוּ עלוּלים להכיל כּמוּיוֹת עצוּמוֹת של יצוּרים חיים, שוֹנים וּמאוֹד לא־נעימים במראֵיהם. אך עבר שבוּע מיוֹם הפלגת האניה מן הנמל, וּכבר הוֹפיעוּ היצוּרים הללוּ, ונראה היה כּי אין כּל תּקנה לדבר. פּרסי־כּסף, בּסכוּמים הוֹלכים וּגדוֹלים, הוּצעוּ לשוא על ידי בּעלים פּרטיים ועל ידי האַדמירלוּיוֹת הממלכתּיוֹת למי שייַצר חבית של עץ, אוֹ מֵיכל־מתּכת אשר יהיוּ “מוּבטחים מרמשׂים”. לא הוֹעילוּ גם החמרים שנוֹספוּ למים כּדי לשמוֹר על טריוּתם. בּמוּקדם אוֹ בּמאוּחר היה איזה ריר ירקרק אוֹ חוּם מתחיל לטפטף מתּוֹך בּרז החבית, שעמדה סמוּך לקדמת האניה ושימשה אוֹצר־המים היחיד למלחים הפּשוּטים. אם היתה זוֹ חביוֹנה פּתוּחה, שהאנשים בּהיוֹתם צמאים היוּ שוֹאבים ממנה בּגביע של קרן, לא היוּ מרגישים בּריר בּלתּי־נעים זה כּל־כּך מהר, כּמוֹ בּמקרה שהגִגית היתה סגוּרה, והריר היה מטפטף מתּוֹכה.

הנגרים והחַבתּנים טרחוּ ויגעוּ, כּכל אשר יכלוּ, למצוֹא תּקנה לדבר. הם ניסוּ כּל מיני סוּגים של עץ ושל לַכּה, אוּלם מי־השתיה לא הוּטבוּ אלא אחרי שהחליפוּ את העץ בּברזל. אך הבּרזל החליד, כּמוּבן, והמים קיבּלוּ אז גוָן חוּם בּמקצת וטעם־חלוּדה בּלתּי־נעים. עד שאחד המוֹחוֹת הבּהירים נזכּר פּתאוֹם בּנסיוֹן שנעשׂה לפני כּמה מאוֹת שנים על ידי האַלחימאים.

האַלחימאים של ימי־הבּינים לא העשירוּ כּמעט בּמאוּמה את ידיעוֹתינוּ הכּלליוֹת בּחימיה, אוּלם הם למדוּ לדעת דבר אחד – שמי־הים עלוּלים ליהפך אגב בּישוּל למים חיים. הדבר נראה פּשוּט כּל־כּך, ואף־על־פּי־כן היתה זוֹ בּעיה, שעסקוּ בּה ממציאים מאוֹת בּשנים, בּלי להגיע לתוֹצאוֹת מעשׂיוֹת.

הקפּיטן גֶ’מס קוּק, אוּלי האיש המצליח בּיוֹתר בּין כּל הלוֹחמים לשיפּוּר תּנאי החיים בּאניוֹת, לקח אתּוֹ מערכת שלמה של מכשירים חימיים, בּצאתוֹ למסעוֹ הגדוֹל הראשוֹן לאוֹקינוֹס השקט. האַבּיקים שלוֹ פּעלוּ יפה, והוּא קיבּל נוֹזלים שהוּא קרא להם מים חיים, אוּלם איש מאנשיו מֵאֵן לנגוֹע בּהם. הם הכריזוּ כּוּלם כּי אין המים האלה ראוּיים לשתית אדם. והלא חייהם של כּל אנשי־הכּבוּדה היוּ תּלוּיים בּאַספּקת מים חיים מסוּדרת. ערך המים היה יקר כּל־כּך, שבּמסעוֹת ארוּכּים היה קבוּע תּמיד משמר ליד חבית־המים, וּגניבת טיפּוֹת מים מוּעטוֹת נענשה בחוּמרה רבּה, יוֹתר מאשר סחיבת תּיבת־הלחם. מקץ שבוּעוֹת אחדים של נסיעה היוּ המים ניתּנים לאנשים בּמשׂוּרה קבוּעה. בּתנאים כּאלה היה הנקיוֹן האישי לקוּי מאוֹד. אמנם אפשר היה להתרחץ גם בּמי־ים, אוּלם אין אלה מנקים את הגוּף, והם עוֹשׂים את העוֹר נוֹקשה. מלבד זה הם גוֹרמים יסוּרים נוֹספים לאנשים הסוֹבלים מגירוּד, – פּוּרענוּת שהיתה בּאה לפנים על רוֹב המלחים, משנכנסוּ לתחוּם הטרוֹפּיקים ועד היום שהפליגוּ משם.

ועכשיו, קוֹרא יקר, אם נא תּוֹאיל לזכּוֹר, שבּשׂר מלוּחַ, בּשׂר בּקר וּבשׂר חזיר, היה עיקר המזוֹן בּתּפריט היוֹמי של יוֹרדי־ים אלה, ואם־נא תּעלה על לבּךָ את כּמוּת המים או השׁכר, אוֹ כּל מַשקה אחר שאתּה בּעצמך סוֹפג אל קרבּךָ אחרי ארוּחה של צלי־בּשׂר שמן, הרי תּוּכל לתאר לך את העינוּיים שנשׂאוּ בּהם האנשים האלה בּמשך חדשים רצוּפים. והם נשׂאוּ בּיסוּרים האלה כּאשר נשׂאוּ בּכל שאר התּלאוֹת. אוּלם בּרגע שהגיעוּ ליבּשה היוּ שוֹתים כּל מים שהם, בּלי שׂים לב למקוֹרם. וּלפי שהמים בּכּפרים של ילידי הארצוֹת הרחוֹקוֹת היוּ מזוּהמים על הרוֹב, הרי עם בּליעת הנוֹזלים האלה, בּכמוּת בּלתּי־מוּגבּלת, בּלע האיש בּיליוֹנים של חַידקים, שגרמוּ כּמעט תּמיד להתפּרצוּת של דיזֶנטֶריה וטיפוּס.

אף אמנם, דוֹמה הדבר, שהטיפוּס היה חזיוֹן שליט בּרוֹב האניוֹת של המאה השבע־עשׂרה והשמוֹנה־עשׂרה, אם כּי איש לא קבע אז את טיבה של המחלה. משלחוֹת שלמוֹת, – כּגוֹן המשלחת הצבאית האנגלית, שיצאה להתקיף את הוֹלנד בּימי מלחמוֹת נפּוֹליאוֹן – הוּשמדוּ בטיפוּס, בּסיבּת המים הרעים. אך אם כּי כּבר הוּמצא המיקרוֹסקוֹפּ, לא נמצא עדיין האיש אשר יגלה את החַידקים הזעירים גוֹרמי הפּוּרענוּיוֹת האיוּמוֹת האלה. היה רק תּחליף אחד למים – יין אוֹ שׁכר, יי"ש אוֹ רוֹם. השׁכר בּעת ההיא לא היה בּוֹ משוּם תּוֹעלת. הוּא החמיץ מיד. האַלכּוֹהוֹל עמד יוֹתר בּפני ההשפּעוֹת המהרסוֹת של עוֹלם החַי והצוֹמח הטרוֹפּי, אבל איש לא יכוֹל לשתּוֹת ממנוּ בּכמוּת בּלתּי מוּגבּלת וּלמלא אחר־כּך את עבוֹדת־היוֹם.

בּצי הצרפתי וכן בּציי הארצוֹת הדרוֹמיוֹת היתה אפשרוּת למלא אניוֹתיהם יין משל ארצם. כּי היין היה זוֹל שם כּמים. אוּלם הוּא לא שבר את הצמאוֹן הגדוֹל ולא ריוָה כּמים. אף־על־פּי־כן נעשׂה הנסיוֹן לתת לאנשים יין בּמקוֹם מים, וּלהרשוֹת להם לשתּוֹת ממנוּ כּאוַת נפשם. אוּלם הנסיוֹן הזה נסתּיים בּכשלוֹן גמוּר. שיטת ההזנה המצוּמצמת גרמה לכך. אי־אפשר היה לאנשים, שקיבּלוּ ארוּחה אחת דלה ליוֹם, לעמוֹד בּשתית־יין זוֹ ללא סייג. ועל כּן בּטל הנסיוֹן הזה כּמעט מיד לאחר שהוּנהג, וּתנאי המים הוֹסיפוּ להיוֹת כּשהיוּ. עד שלבסוֹף, לפני חמשים שנה בּערך, נתעוֹררוּ הפּרוֹפיסוֹרים, חַכמי ההיגיינה המוֹדרנית, לפעוּלוֹת.

אשר לבּגדים שלבשוּ המלחים מלפני מאתים שנה, הרי גם זה נוֹשׂא שאפשר היה למלא בּוֹ כּמה פּרקים בּלתּי משׂמחים בּיוֹתר. אף בּתקוּפוֹת החמוֹת בּיוֹתר של הקיץ הטרוֹפּי היוּ האנשים עוֹשׂים את מלאכתּם בּכתנוֹת־צמר וּמכנסי־צמר. אין אני יוֹדע, כּיצד יכלוּ להלחם בּקרבוֹת ערוּכים נגד ילידי הארצוֹת הרחוֹקוֹת, בּהיוֹתם לבוּשים בּגדים אלה, כּדי משקל עשׂר ליטרוֹת, וּמלבד זה היוּ נאלצים לשׂאת רוֹבה שמשקלוֹ היה כּמשקל מכוֹנת־יריה בּימי מלחמת 1914–1918. אף לא מצאתי איש מוּמחה שידע לפתּוֹר את החידה הזאת. על הרוֹב אני שוֹמע תּשוּבה מעין זוֹ: “ודאי לא כּמוֹנוּ היוּ”. ואף אמנם אין בּפינוּ כּל הסבּר אחר שיניח את הדעת.

הרס עצוּם זה של חיי אדם, הרס ללא טעם, מחמת בּערוּת וּמשפּטים קדוּמים ורוּח מחזיקה בנוֹשנוֹת, היה מחריד. רוֹב חלוּצי הים בּמאוֹת השש־עשׂרה והשבע־עשׂרה מתוּ בּלא עת. מתּוֹך עיוּן בּתעוּדוֹת “החברה ההוִֹלנדית להוֹדוּ המזרחית” מן המאוֹת השבע־עשׂרה והשמוֹנה־עשׂרה נוֹדע לנוּ, כּי אוֹתם האַדמירלים והגנרלים היוּ מתים בּגיל של ארבּעים וחמש שנים בּאוֹפן ממוּצע. וּמה הפּלא! הלא כּעבדים עבדוּ האנשים האלה. הם אכלוּ כּל דבר המזיק לגוּפם. הם שתוּ רב מדי, ולא בּשעוֹת היוֹם המתאימוֹת. אוּלם זהוּ רק חלק אחד מן הפּרשה. לא היוּ להם כּילוֹת להגנה מפּני יתּוּשים, וּבנמלים הטרוֹפּיים היוּ פּוֹשטים על האניה כּל מיני חרקים, האוֹהבים לאבּד עצמם לדעת בּאוֹרוֹ של נר, אוֹ להטיל בּיציהם בּמקוֹמוֹת אפלים וטחוּבים. ואף בּזה עדיין לא אמרנוּ הכּל. כּי בּאשר לא היוּ יתּוּשים, שם גידלוּ אוֹתם האנשים בּעצמם. הנה אחת הדוּגמאוֹת. אך תּקעוּ ההוֹלנדים יתד בּעירם החדשה, בּת־יוֹמה, בַּטַויה, והם ראוּ צוֹרך לכרוֹת רשת מפוּתּחת של תּעלוֹת בּעיר־הבּירה הזאת, – לשם תּחבּוּרה נוֹחה בּין העיר וּבין הנמל, שנמצא בּמרחק כּמה מילין ממנה. התּעלוֹת הללוּ נעשׂוּ בּית־גידוּל למיליוֹני יתּוּשים. וּכשהגיע מוֹעד הפלגת האניה לארץ־המוֹלדת, שהיתה יוֹצאת לשם פּעמיים בּשנה, קרוּ מקרים, לעתּים תּכוּפוֹת, שהאניוֹת לא יכלוּ להפליג, משוּם שמחצית האנשים שכבוּ חוֹלי־מלריה.

וּמה פּלא, אם האנשים האלה, הנתוּנים כּל הימים בּאלפי סכּנוֹת שוֹנוֹת וּמצבים בּלתּי־נעימים נעשׂוּ אדוּקים בּאמוּנוֹת־שוא, יוֹתר מכּל שאר המעמדוֹת בּחברה? עזוּבים לנפשם לגמרי, ידעוּ ידיעה בּרוּרה, כּמה חַסרי־יֶשע הם בּפני הסערה והמות הפּתאוֹמי, אוֹ בּפני חמתוֹ של רב־חוֹבל משתּוֹלל בּשכרוֹנוֹ; וחסרים היוּ גם אוֹתה הנחמה, שאדם בּיבּשה היה מוֹצא בּהכּנסוֹ לבית־התּפילה שבּעירוֹ; על כּן נכוֹנים היוּ לנסוֹת כל מין תּרוּפת־שוא, כּל מין מעשׂה־כּישוּף, כּל מין סגוּלה, כּל מין קמיע, שהיה בּהם משוּם הבטחת־הגנה מפּני ההשפּעוֹת המזיקוֹת המקיפוֹת אוֹתם מכּל צד. על אלה יש להוֹסיף את המוֹן אמוּנוֹת־השוא המשוּנוֹת, שמחנוֹת הצליינים קלי־האמוּנה בּמאוֹת השנים של מסעי־הצלב הביאוּ עמם לאניוֹת הים־התּיכוֹן (ואם משהוּ מזה נקבּע בּהכּרת האנשים יוֹרדי־הים, הרי זה מתקיים אצלם מאוֹת בּשנים לאחר כּך). אם נזכּוֹר כּל אלה לא נתפּלא, בּקראֵנו על האמוּנוֹת המשוּנוֹת שדבקוּ בּהן האנשים אשר בּקדמת האניה ובסיפּוּן־הירכּתים שלה.

אמוּנוֹת־הבל אלוּ הן, כּמוּבן מאליו, שוֹנוֹת בּחלקי תּבל שוֹנים. אבל לעוֹלם אי־אפשר היה לעקרן מן השוֹרש לגמרי. אנשים המתענינים בּפוֹלקלוֹר⁴⁵ מתפּלאים לעתּים על האוּכלוֹסים הקַלויניסטיים⁴⁶ בּארצוֹת השפלה, כשהם מפארים יוֹתר את יוֹם ניקוֹלוֹס הקדוֹש מאשר את חג הוּלדת הנוֹצרי. ואוּלם אין להתפּלא על כּך. הלא ניקוֹלוֹס הקדוֹש היה פַּטרוֹנם וּמגינם של כּל המלחים הנוֹצרים יראי־השמים בּימי־הבּינים. שני שוּתּפים היוּ לוֹ בּתּפקיד־כּבוֹד זה, הלא הם מיכאל הקדוֹש בּצרפת וּפֶּטרוּס הקדוֹש. זה האַחרוֹן, שבּראשית ימיו היה דייג תּמים, נחשב כּמבין יפה את צרכי יוֹרדי־הים, וּמיטיב לדעת אוֹתם אַף יוֹתר משני חבריו. שלוֹשה קדוֹשים אלה טרחוּ כּל הימים להוֹשיע למלחים המסכּנים בּמצוּקוֹתיהם המרוּבּוֹת. אוּלם רב מדי היה השטח המסוּר לפיקוּחם ורבּים מדי האוֹיבים להלחם בּהם.

כּי היתה עוֹד ממלכה אחרת בּעוֹלם, ממלכת הדמיוֹן, שתּפסה בּיוֹתר את לבּוֹתיהם של המלחים מלפנים. אין כּוָנתי לדבּר כּאן על יצוּרים המרחפים בּין השמים לאָרץ (המטילים מבוּכה ואַף מעוֹררים פּחד בּלב רבּים וטוֹבים מבּינינוּ); אני מתכּוון רק למפלצוֹת השוֹכנוֹת מתּחת לפני המים, לפי האמוּנה החזקה של האנשים. נחַש־הים הוּא מלא־חיים בּימינוּ, ממש כּבימי־הבּינים, ואין לך שנה שיצוּר מאריך־ימים ועקשן זה של התּהוֹם לא יתפּוֹס לפחוֹת טוּרים אחדים אַף בּעיתּוֹנינוּ המכוּבדים בּיוֹתר. ואוּלם הרי זה צאצאוֹ הישיר של אוֹתוֹ הנחש הגדוֹל בּאַגדוֹת הצפוֹניוֹת העתּיקוֹת, שעתיד להקיף את כּל האָרץ כּוּלה, ועד אָז אינוֹ יכוֹל למוּת. ואוּלם בּימים מלפנים היוּ לוֹ מתחרים רבּים, נוֹראים כּמוֹהוּ (כּלוּם לא יכוֹל לבלוֹע ספינה שלמה, כּדרך שבּוֹלעים סרטן?), והללוּ עוֹררוּ פּחד גדוֹל בּיוֹתר. כּי סוֹף־סוֹף נחַש־הים לא היה מזיק בּיוֹתר ולא פּגע בּךָ לרעה, אם הישרתּ מבּטך לתוֹך עיניו. מיד היה צוֹלל אל קרקע האוֹקינוֹס, ולא היה מוֹפיע שוּב כּל עוֹד היתה ספינתך בּקרבת מקוֹם. ואוּלם אָיוֹם ממנוּ היה הכּרַכֵּן⁴⁷! אַף הוּא היה מוֹפיע בּדמוּת נחש, אם כּי אבוֹת־אבוֹתיו הקדוּמים בּיוֹתר התיחשׂוּ על משפּחת הדיוֹנוּנים, אוֹתן הבּריוֹת איוּמוֹת־המראֶה, בּנוֹת עשׂר הזרוֹעוֹת, הרוֹדפוֹת אחריך בּחזוֹנך משך ימים רצוּפים לאחר שראית אוֹתם בּראשוֹנה.

אוּלם מסוּכּנוֹת מאלוּ הן מפלצוֹת־הרֵימוֹרה. כּיוֹם אין זה אלא דג־נטפּל קטן (Suckingfish) הנחשב על משפּחת הדיוֹנוּנים. כּל פּעם שבּריה זוֹ רוֹצה לעבוֹר ממקוֹם למקוֹם הרי היא נאחזת בּגוּפוֹ של כּריש, ואינה עוֹזבת אוֹתוֹ אלא כּשהיא רעבה. אוּלם הרימוֹרה של המלחים מלפנים היתה מפלצת אדירה שנדבּקה אל תּחתּית האניוֹת, ואָז לא יכלוּ ספינוֹת כּאלוּ לזוּז ממקוֹמן, גם אם נשבה רוּח עזה בּיוֹתר, והאנשים מתוּ בּרעב וּבצמא.

הַדָּג־הַנִּטְפָּל "הַנּוֹרָא"

ושוּב היוּ אֵימי־האויר. אוֹתה האש הקטנה הכּחוּלה, שהיתה מוֹפיעה בּראשי התּרנים, בּדיוּק לפני הסַער, והיתה משמיעה קוֹל חריקה וּלחישה איוּמה בּיוֹתר. האימה היתה רבּה, אם כּי בּעצם היה זה סימן טוֹב, שהעיד על נוֹכחוּתוֹ של אֵירַסמוּס הקדוֹש, פּטרוֹנם של המלחים בּים התּיכוֹן. החרידוּ את הלב גם אוֹתם איי־התּעלוּמה, שהיוּ נעלמים מתּחת לפני הים משקרבה האניה אליהם. וכן הפחידוּ בּנוֹת־הים, אוֹתן הסירוֹניוֹת הנוֹכלוֹת, שהביאוּ מות על מלחים רבּים בּלתּי זהירים, אשר הטוּ אָזנם אל שׂיחן המצוֹדד ולא ראוּ אלא את כּתפיהן הנאוֹת, העגוּלוֹת, ורק בּמאוּחר שׂמוּ לבּם והבחינוּ שזנב־דג להן וּמסמרוֹת ארוּכים נוֹראים בּקצהוּ.

בּתקוּפה מאוּחרת יוֹתר הוֹפיעה מפלצת חדשה, זה “ההוֹלנדי המעוֹפף”, שהיה משוֹטט בּסביבת כּף התּקוָה הטוֹבה. בּעווֹן חילוּל־שם־שמים נידוֹן לשוֹטט כּל הימים בּמרחבי־הים והיה משׂחק בּקוּביה עם השׂטן וּמפסיד בּמשׂחק את נשמתוֹ, וּמביא אָסוֹן לכל מי שחוֹצה את דרכּוֹ.

דְּמוּת־בַּלָּהוֹת בַּיָּם: "הַהוֹלַנְדִי הַמְעוֹפֵף"

כּיוֹם אין אָנוּ יוֹדעים עוֹד טעמם של פּחדים אלה. הם נראים בּעינינוּ כּפחדי־ילדוּת ממש. אָנוּ עוֹלים לאניה, מצלצלים למלצר וּפוֹקדים עליו להביא לנוּ את הקפה בּתשע שעוֹת בּבּוֹקר. אם אָנוּ מאַחרים בּשעה אַחת לבוֹא למחוֹז חפצנוּ, הרי אָנוּ בּאים לידי כּעס ונשבּעים שלעוֹלם לא נסע בּאניוֹתיה של חברת־אניוֹת זוֹ. אשר למחזוֹת־ים בּחוֹשך הרי אָנו רוֹאים אוֹתם בּעד החלוֹנוֹת של אוּלם־האוֹכל אוֹ אוּלם־העישוּן, ורוֹב הדברים אינם נראים כּדמוּיוֹת שלמעלה מדרך הטבע.

ואוּלם, קוֹרא יקר, אפשר תּהא לך פּעם ההזדמנוּת לבלוֹת לילוֹת־מספּר בּסירה פּתוּחה בּים, תּחת שמי הכּוֹכבים. ואָז נראה־נא אם תּנסה להוֹכיח ליוֹשבים עמך בּסירה, כּי מתּחת לגלי־האימים השחוֹרים אין בּמציאוּת כּל דברים, שעדיין לא ראתה אוֹתם עין איש. אַדרבּא תּנסה־נא!

 

פּרק יא' אָנוּ מַנִּיחִים אֶת מִפְלְצוֹת־הַיָּם וְחוֹזְרִים אֶל אֳנִיּוֹת הַמֵּאָה הַשְּׁבַע־עֶשְׂרֵה וְהַשְּׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה    🔗

שׂוחחנוּ על אוֹדוֹת אניוֹת המאָה השבע־עשׂרה והשמוֹנה־עשׂרה והוּסחנוּ לענין המזוֹנוֹת והמפלצוֹת. סיפּרתּי קוֹדם על הבּהלה שנתעוֹררה עם הוֹפעת “האַרמדַה הספרדית”, שפּקחה את עיני האוּמוֹת הצפוֹניוֹת לראוֹת את הסכּנוֹת הנשקפוֹת להן, בּאם לא תגנה על עצמן הגנה ממשית יוֹתר; סיפּרתּי כּיצד התחילוּ האוּמוֹת אחרי־כן לבנוֹת אניוֹת־מלחמה סדירוֹת, מיוּחדוֹת למלחמה, בּעוֹד שאניוֹת הסוֹחר שימשוּ מעתּה רק את צרכי המסחר בּלבד.

האם יש לי ראיוֹת להוֹכיח את דברי אלה? אָמנם כּן, ישנן בּידי הוֹכחוֹת. אַף על־פּי שלא רב החוֹמר הסטטיסטי בּנוֹגע לאניוֹת עד התּקוּפה החדשה, הרי בּכל זאת יש בּידינוּ קצת מספּרים שאפשר לסמוֹך עליהם. וענין מיוּחד נוֹדע למספּרים האלה, בּאשר הם נוֹגעים לבנית־הספינוֹת בּאוֹתה האָרץ, אשר כּל העוֹלם כּוּלוֹ ראָה אוֹתה לפני מאתים שנה כּמרכּז האוּמנוּת הזאת. כּוָנתי להוֹלנד. למן מחצית המאָה השבע־עשׂרה, דוֹמה שצרפת מצטיינת בּכשרוֹן ההמצאָה של מהנדסי־הספּנוּת שלה. אוּלם המלאכה הטוֹבה בּיוֹתר, המדוּקדקת והמוּשלמת בּיוֹתר נעשׂתה בּארצוֹת השפלה; וכל מי שרצה ללמוֹד אוּמנוּת זוֹ היה מתנדב לעבוֹדה בּמשך שנים אחדוֹת בּמספּנה הוֹלנדית, כּדרך שאיש צעיר בּימינוּ המבקש להתמחוֹת בּבּנקאוּת בּין־לאוּמית הוֹלך ללוֹנדוֹן אוֹ לאַמשׂטרדם.

לא נקל לציין, מה היוּ יתרוֹנוֹתיהן של האניוֹת הבּנוּיוֹת בּהוֹלנד. אוּלם רוֹב בּני־הדוֹר ההוּא הם בּדעה אַחת, שהאניוֹת ההוֹלנדיוֹת הצטיינוּ על פּני האניוֹת של שאר האוּמוֹת בּשתּי מעלוֹת חשוּבוֹת: היה בּהן יוֹתר חלל למטען, והן דרשוּ מספּר קטן יוֹתר של אנשים לשמש אוֹתן.

בּתקוּפה זוֹ של מלאכת סַפּנוּת נמרצת, בּמחצית השניה של המאָה השבע־עשׂרה, היה מספּר כּל תּוֹשבי הוֹלנד מיליוֹן וחצי המיליוֹן, בּסך הכּל. ואוּלם בּאוֹתה תּקוּפה (בּערך משנת 1650 עד 1700) בּנוּ המספּנוֹת ההוֹלנדיוֹת מדי שנה בּשנה אַלפּיים ספינוֹת חדשוֹת, עד שבּסוֹף המאָה היה להוֹלנד צי מסחרי בּן עשׂרים אלף כּלי־שיט, בּשיעוּר של 900,000 טוֹנוֹת, לעוּמת 500,000 הטוֹנוֹת של אַנגליה וּ־2,000,000 הטוֹנוֹת של כּל שאר ארצוֹת אירוֹפּה. להגנת הצי המסחרי הגדוֹל בּנתה הוֹלנד בּשמוֹנה־עשׂרה השנים האַחרוֹנוֹת של המאָה השבע־עשׂרה 172 אניוֹת־מלחמה חדשוֹת. עבוֹדוֹת הבּניה בּלבד עלוּ לסך 81 מיליוֹנים פלוֹרינים. 70,000,000 פלוֹרינים נוֹספים הוּשקעוּ בּציוּד האניוֹת.

כּך היה מצב הענינים בּשנת 1700. עברוּ מאָה שנה, ועדיין היתה הוֹלנד גוֹרם חשוּב כּארץ נוֹשׂאת־רכוּלה, אוּלם שלטוֹן־בּכוֹרתה הקוֹדם בּים לא היה לה עוֹד. אַנגליה וצרפת דחקוּ את רגליה לגמרי, והיוּ נלחמוֹת עכשיו בּינן לבין עצמן על השליטה בּימים.

שַׁיֶּרֶת אֳנִיּוֹת לְפָנים

מה היה הגוֹרם לירידה פּתאוֹמית זוֹ של הוֹלנד? כּמוֹ בּכל האסוֹנוֹת מסוּג זה – שקיעתה של רוֹמא אוֹ שקיעתה של ספרד – רב מספּר הדעוֹת השוֹנוֹת על כּך, כּמספּר האנשים אשר טרחוּ לעיין בּשאלה זוֹ ולתת עליה תּשוּבה מַספּקת. סבוּר אני, כּי אַחת הסיבּוֹת לירידתה ההדרגית של האָרץ היא, שהיא נתעשרה יוֹתר מדי. היא תּפחה מכּל צד משלָלה של הוֹדוּ. היא היתה מקוֹר קנאָה לכל שכנוֹתיה הרעבוֹת. עתּה יכלה להרשוֹת לעצמה לתת לבניה וּבנוֹתיה חינוּך מטוּפּח, להיוֹתם גברוֹת ואדוֹנים. רק הצעירים החזקים בּיוֹתר בּרוּחם מסוּגלים לעמוֹד בּנסיוֹן כּזה, בּלי שיבוּלע להם.

אבל היוּ אל נכוֹן גם סיבּוֹת אחרוֹת לתמוּרה פּתאוֹמית כּזוֹ, שחָלָה בּאַרצוֹת השפלה בּין שנת 1700 ל־1800. כּי אם בּתקוּפה שבּין 1682 לשנת 1700 בּוֹנה המדינה 172 אניוֹת מלחמה חדשוֹת, ואחרי־כן משנת 1703 עד 1745 היא בּוֹנה רק שלוֹש בּלבד, הרי ודאי שמשהוּ כּאן לא כּשוּרה. “משהוּ” זה אינוֹ נוֹגע לאניוֹת עצמן, לטיבן. היתה כּאן שאֵלה של מספּר נמלים בּלתּי־מספּיק. הנמלים ההוֹלנדיים לא התקדמוּ בּהתאם לדרישוֹת הזמן. הנמלים הללוּ לא הכילוּ אלא מספּר אפיקים ושפכי תּריסר נהרוֹת גדוֹלים למדי. אלה היוּ נמלים יפים, שהיוּ מכוּוָנים יפה לצרכי דוֹרשיהם. אוּלם מימיהם היוּ רדוּדים מדי, וּנתוּנים להשפּעת עוֹנוֹת של גאוּת וָשפל, והם התאימו לתפקידם רק כּל עוֹד הוֹסיפוּ האניוֹת להיוֹת קטנוֹת בּערך.

אָכן זוֹ היתה האמת המעציבה. בּמאָה השבע־עשׂרה, כּאשר בּנית אניוֹת־המלחמה היתה עוֹד בּראשיתה, לא היוּ להוֹלנד כּל סיבּוֹת לחששוֹת, כּי היא היטיבה לבנוֹת מאחרים, וּבניתה היתה בּזוֹל יוֹתר. אניוֹת בּנוֹת 600 טוֹנוֹת, הנוֹשׂאוֹת שבעים תּוֹתחים, יכלוּ לצאת ולבוֹא על נקלה בּשפך הריין או הזִידֶרזֶאֶה. אוּלם אַחרי שנת 1700 התחילוּ האניוֹת לגדוֹל בּלי הרף, עד שבּימי נֶלסוֹן הגיעוּ כּמה אניוֹת לשיעוּר של 2000 טוֹנוֹת ויוֹתר. ההוֹלנדים לא יכלוּ בּשוּם פּנים להכניס ספינה בּת אלפּיים טוֹנוֹת לטֶסֶל (Texel)⁴⁸.

אַמשׂטרדם, שהיתה מרכּז יבּשתי חשוּב בּיוֹתר לסחַר־ים בּששים השנים הראשוֹנוֹת של המאָה השבע־עשׂרה, היתה מוּבדלת עכשיו מן העוֹלם על ידי שׂרטוֹן־חוֹל, ששוּם מכוֹנת־חפירה לא היתה יכוֹלה לחפּוֹר תּעלה בּתוֹכוֹ. לאחר שנת 1691 היה הכרח להעביר כּל ספינה שעמקה גדוֹל מ־15 רגל על פּני “דבּשת גמלים”, – מין מספּנה יבשה נעה, שהעלתה את הספינה על פּני השׂרטוֹן. אוּלם אניוֹת־מלחמה לא יכלוּ להגיע אל עיר הבּירה, אלא אם כּן פּוֹרקוּ מכּל תּוֹתחיהן וגם מרוֹב ציוּדן. מצבה של רוֹטרדם היה כּמצבה של אַמשׂטרדם, ושוּם רוָחָה בּת־קימא לא בּאָה לערים אֵלוּ עד לפני חמשים שנה, שאָז חוּבּרוּ אל הים על ידי תּעלוֹת, בּלי שׂים לב לדרכי־המים הטבעיוֹת הישנוֹת.

מסיבּת הנמַלים הרדוּדים יצאָה איפוֹא הוֹלנד מזירת־התּחרוּת של העמים. בּעוֹד שצרפת ואַנגליה, בּנמַליהן הרחבים והעמוּקים, יכלוּ להקים ספינוֹת בּשיעוּר 2500 טוֹנוֹת, בּנוֹת שלוֹשה ואַרבּעה סיפּוּנים, הנוֹשׂאוֹת 110 או 120 תּוֹתחים, – לא יכלה הוֹלנד לעבוֹר הרבּה את גבוּל 700 הטוֹנוֹת, בּלי שתּהא נאלצת להחזיק את הספינה תּמיד בּמרחבי הים.

שלטוֹנוֹת־הצי ההוֹלנדיים עשׂוּ כּל מיני נסיוֹנוֹת בּגדר האפשר כּדי להתגבּר על מעצוֹר זה. הם עשׂוּ נסיוֹנוֹת בּקער שטוּח. הם הרחיבוּ את אניוֹתיהם. אבל הכּל היה ללא הוֹעיל. גדוֹל מכּוֹחם היה כּוֹחוֹ של הטבע. וּלפי שאניה בּת 700 טוֹנוֹת אינה יכוֹלה לעמוֹד בּפני כּלי־שיט יריב בּן 2000 טוֹנוֹת, הרי כּשלוֹנה הגמוּר של הוֹלנד לא היה אלא ענין של זמן.

סְפִינַת פְרֵיגַט מְחַכָּה לְהוֹרָאוֹת מֵאֵת יַכְטָה שֶׁל הָאַדְמִירַלוּת

כּאן עלי להוֹסיף מלים אחדוֹת על טיפּוּס חדש של כּלי־שיט, שנתפּתּח בּארצוֹת־השפלה בּמחצית השניה של מאַת השנים הגדוֹלה בּתוֹלדוֹת הסַפּנוּת. טיפּוּס־אניה זה לא רק מילא תּפקיד חשוּב בּתוֹלדוֹת הספּנוּת בּשתּי מאוֹת השנים הבּאוֹת, אלא שגם נתקיים בּשינוּיים קלים עד לימינוּ.

הכּוָנה היא ל"יַכטָה".

בּמילוֹן אנגלי מפוּרסם מן המאָה השבע־עשׂרה אָנוּ קוֹראים, לאמוֹר: “יַכטָה: כּלי־שיט הוֹלנדי אוֹ סירת־טיוּל, בּגוֹדל של בַּרגָ’ה”. וּביוֹמנוֹ של אֶולין⁴⁹ מיוֹם 1 בּאוֹקטוֹבּר 1661, אַתּה מוֹצא פּיסקה זו: “שטתּי הבּוֹקר עם כּבוֹד־מלכוּתוֹ בּאַחת היכטוֹת שלוֹ (אוֹ סירוֹת־הטיוּל), כּלי־שיט שלא היוּ ידוּעים אצלנוּ, עד שהחברה ההוֹלנדית להוֹדוּ המזרחית נתנה כּלי מוּפלא זה מַתּנה למלך”.

 

פרק יב' הֲלִיכוֹת־יַמִּים בִּיְמֵי נֶלְסוֹן    🔗

בּחוֹדש מאי שנת 1789 כּוּנסוּ נבחרי העם הצרפתּי יחד לוֶרסַיל, לסייע למלכּם בּמאמצו להציל את האָרץ מפּשיטת־רגל.

כּעבוֹר שלוֹש שנים קמוּ נציגי העם הצרפתּי (שהתחילוּ להתענין בּינתים בּשאלוֹת אחרוֹת לגמרי מאשר איזוּן תּקציב) וּביטלוּ את מעמד כּבוֹד מלכוּתוֹ בּכלל. מקץ שנה אחרי זה ערפוּ את ראשוֹ. אירוֹפּה הטתה אוֹזן ושׂמה את הדברים אל לבּה. פּירוּש הדבר היה, שבּצרפת התחוֹללה מהפּכה. שאר שליטי־עוֹלם חששוּ פּן תּתפּשט הרוּח המהפּכנית הזאת על פּני כּל יבּשת אירוֹפּה, והם הקימוּ “מחסוֹם סַניטרי”, אוֹ, בּלשוֹן אחרת, צבאוֹת וציים, לעצוֹר בּעד כּנוּפיוֹת הצרפתּים הרעבים, כּי ישארוּ בּאשר הם – בּביתם.

אוּלם כּנוּפיוֹת הצרפתּים הרעבים סבוּרוֹת היוּ, כּי מחוֹבתן להביא את בּרכוֹת החוֹפש, השויוֹן והאַחוָה אל כּל העבדים המסכּנים, המוֹסיפים לסבּוֹל תּחת עוֹל־העריצוּת של בּתּי־מלוּכה אחדים בּאירוֹפּה. וּבפיקוּדוֹ של איש צעיר, – שעד אָז היה מסתּפּק בּודאי בּתפקיד של דיקטטוֹר בּאי־מוֹלדתּוֹ קוֹרסיקה, ואילוּ עכשיו טיפּח בּלבּוֹ, מתּחת למעילוֹ הקטן האָפוֹר הפּשוּט, שאיפוֹת מרחיקוֹת־לכת, – השמידוּ ההמוֹנים הפּרוּעים המהפּכנים את הגדוּדים המאוּמנים יפה של אוֹיביהם הקיסריים והמַלכוּתיים והיוּ לאדוֹני היבּשת.

אוּלם משניסוּ לחצוֹת את התּעלה האַנגלית נתקלוּ בּקשיים הגוּנים. מתּוֹך כּך שקעה אירוֹפּה בּמלחמת־ים למשך עשׂרים וּשתּים שנה, מלחמה שפּסקה רק אחרי קרב וַטרלוֹ, שאָז הוֹבילה אנית־מלחמה בּריטית, בּשם “בֶּלֶרוֹפוֹן”, את קיסר צרפת אל נוה־כּפר קטן, שאינוֹ לוֹקח־לב, בּאי הבּוֹדד ס"ט הלנה. בּאוֹתן עשׂרים וּשתּים השנים של מלחמה בּים, מלחמה ללא הפסק כּמעט, הגיעה אנית־המלחמה הישנה, המוּנעת רק בּכוֹח הרוּח בּלבד, לשׂיא התפּתּחוּתה.

ההיאָבקוּת בּים לא היתה חַד־צדדית, כּדעה המוּבּעת בּענין זה לעתּים קרוֹבוֹת. צרפת היתה יריב אַדיר בּאוֹקינוֹס כּאשר בּיבּשה. אַדריכלי־הצי הצרפתּים היוּ פּחוֹת עקשים מחבריהם אשר מעבר לתּעלה האַנגלית והצטיינוּ בּרוּח מקוֹרית יוֹתר מהם. מספּנוֹת הצי הספרדיוֹת, שגם הן עבדוּ למען נפּוֹליאוֹן (הוּא המליך את אָחיו למלך על ספרד), עוֹד מסוּגלוֹת היוּ לבצע עבוֹדה נאָה ממדרגה ראשוֹנה בּהדרכת מהנדסים צרפתּיים. ואוּלם בּרוֹב התּגרוֹת החשוּבוֹת בּיוֹתר היה הנצחוֹן לאַנגלים, ואחרי הקרב בּטרָפַלגַר, בּ־21 בּאוֹקטוֹבּר 1805, נדחקה צרפת לגמרי מזירת־התּחרוּת על שלטוֹן הבּכוֹרה בּאוֹקינוֹס האַטלנטי והשקט.

אין זאת כּי נפּוֹליאוֹן שיער מראש את אשר יבוֹא. כּי עוֹד שנתים לפני כן מכר את אחוּזוֹתיו בּלוּאִיזיאַנה (בּאַמריקה) לאַרצוֹת הבּרית של אַמריקה, – אַחת מבּנוֹת־התּחרוּת המסוּכּנוֹת בּיוֹתר לאַנגליה בים. אחרי מלחמת טרפלגר לא עשׂה נפּוֹליאוֹן כּל נסיוֹנוֹת נוֹספים לשים הסגר על אַנגליה בּים. הוּא ערך איזה מין הסגר הפוּך וסגר את כּל נמלי היבּשת, למן הים האֶגיאִי ועד לבּלטי, בּפני המסחר האַנגלי. תּשוּבתה של אַנגליה לנסיוֹן של “הסגר יבּשתּי” זה היתה: הסגר ממשי מצד הים.

____

זו היתה היאָבקוּת לחיים ולמות. ואַנגליה יצאָה לבסוֹף מתּוֹכה עטוּרת נצחוֹן, בּזכוּת פּעוּלוֹת מלחיה, וכן בּגלל קוֹצר השׂגתוֹ של נפּוֹליאוֹן הגדוֹל, – אשר סירב להיענוֹת להצעתוֹ של רוֹבּרט פּוּלטוֹן לבנוֹת אנית־קיטוֹר, בּאָמרוֹ לממציא האמריקני, כּי “חבית עשֵנה זוֹ לעוֹלם לא יהיה לה ערך כּספינת־מלחמה”. אם כּי לעתּים קרוֹבוֹת היוּ האניוֹת הצרפתּיוֹת והספרדיוֹת טוֹבוֹת מן האַנגליוֹת, הרי יפה היה רוּח המלחים הבּריטיים בּקרב, בּתמרוֹן וּביריה מכּוֹח אנשיו של הקוֹרסיקאי הקוֹפץ־בּראש, אשר נקרא אָמנם בּפי כּל דרי עוֹלם “הוֹד רוֹממוּתוֹ הקיסר נפּוֹליאוֹן”, ואוּלם בּפי כּל הבּחוּרים האַמיצים שבּצי הבּריטי לא נקרא אלא “בּוֹני” ותוּ לא.

ודאי שיש ענין לדעת, מה היוּ חייהם של האנשים הבּריטים הללוּ מצילי־אַרצם, בּשרתם בּאניוֹת־המלחמה של מלכּם. ואוּלם עלינוּ לזכּוֹר, שרוֹב האנשים המשתּתּפים בּמלחמת טרפלגר חיוּ בּמאָה התּשע־עשׂרה, וּבמוֹתם היוּ בּני־דוֹרם של אבוֹת־אבוֹתינוּ. אין אני דן איפוֹא על תּנאֵי־חייהם כּעל תּנאֵי־חיים בּדוֹרוֹת רחוֹקים מלפני חמש מאוֹת אוֹ אלף שנה.

___

האניוֹת שהגנוּ על חוֹפי אַנגליה מהתקפת נכרים היוּ תּוֹצרת־בּית. הן נבנוּ מעץ אלוֹן אַנגלי, שגדל בּיערוֹת־המַלכוּת האַנגלים. אחרי שנכרתוּ האלוֹנים היוּ נוֹהגים ליבּשם בּמשך כּמה שנים. אוּלם בּתקוּפת־חירוּם גדוֹלה כּל כּך, כּשרבּי־חוֹבלים בּני שלוֹשים שנה טעמוּ טעם קרב יוֹתר מאַדמירלים בּני שבעים שנה בּימינוּ, והבּדק והבּלַאי בּאניוֹת היוּ מרוּבּים בּיוֹתר, היה הכרח לעתּים תּכוּפוֹת להשתּמש בּעצים בּעוֹדם לחים. נוֹסף על כּך היוּ מחַממים אוֹתם ושוֹרים אוֹתם בּמים, כּדי שאפשר יהיה לכוֹף את העצים העתּיקים והאַדירים האלה לפי התּבניוֹת והקוים הדרוּשים. ממילא תּבינוּ כּי אנית מלחמה בּעת ההיא לא האריכה ימים, וּבאוֹרַח ממוּצע לא נתקיימה יוֹתר משבע אוֹ שמוֹנה שנים. אמנם אחרי כן אפשר היה לחַדשה בּאוֹפן יסוֹדי, אוּלם התּיקוּנים עלוּ כּמעט כּמחיר אניה חדשה לגמרי, ואַף אָמנם היתה נבנית אניה חדשה, והישנה נידוֹנה לפירוּק.

שיטת הבּניה היתה כּמעט כּשיטה הנהוּגה אָז בּמספּנוֹת הצרפתּיוֹת, שנבדלה בּמקצת מן השיטה ההוֹלנדית. רבּי־הצי ההוֹלנדי התחילוּ על הרוֹב את שירוּתם בּצי כּנגרים־סַפּנים, והקדישוּ שנים מספּר לעבוֹדה כּשוּליוֹת, בּפטיש וגרזן. על כּן יכלוּ לתכּן את ספינוֹתיהם לפי תּכנית מפוֹרטת, רשוּמה בּקנה־מידה זעיר. הספּנים האַנגלים והצרפתּים עבדוּ בּלא תּרשימים כּאלה. הם בּיצעוּ עבוֹדתם בּ"תאֵי־תּבנית", כּלוֹמר בּצריפי־עץ גדוֹלים, אשר על רצפּתם רשמוּ את התּכנית למלוֹא האוֹרך והרוֹחב. את שיעוּר־קוֹמת צדי האניה רשמוּ בּדיוּק בּגיר על קירוֹת הצריף. אָז נכרתוּ העצים לפי אָרכּם המדוּיק, ואפשר היה להתחיל בּבניה ממש.

שמוֹנה ירחים דרוּשים היוּ בּשביל להפוֹך אַלפי אלוֹנים מיערוֹת־המלכוּת לאנית־מלכוּת. העצים עלוּ בּסך חמש־שש לירוֹת לטוֹנה. עשׂרים וחמש לירוֹת לטוֹנה הוּצאוּ לתרנים, מפרשׂים, חבלים ותוֹתחים. התּוֹתחים היווּ את הסעיף החשוּב בּיוֹתר בּחשבּוֹן האביזָרים.

העצים חוּבּרוּ זה אל זה בּחוֹברוֹת־עץ שנקראוּ “מַסמרי־עץ”. בּכמה מציי ארצוֹת אחרוֹת כּבר השתּמשוּ בּמַסמרי־נחוֹשת; אוּלם בּאַנגליה חזק היה כּוֹח ההרגל והמסוֹרת, ועל כּן הוֹסיפוּ להשתּמש כּאן בּמַסמרי־עץ עד אחרי המאָה השבע־עשׂרה.

כּן דרשה המסוֹרת שהאניוֹת תּהיינה נמוּכוֹת מאוֹד בּחלקן שלמטה מן הסיפּוּן. הצרפתּים והספרדים בּנוּ אניוֹת מרוּוָחוֹת הרבּה יוֹתר, שהיוּ לא רק טוֹבוֹת יוֹתר לבריאוּתם של המלחים, כּי אם גם נוֹחוֹת לפעוּלה בּמזג־אויר רע. בּשעת סערה יכלוּ האניוֹת האַנגליוֹת להשתּמש רק בּתוֹתחי שני הטוּרים העליוֹנים, בּחששם פּן יחדרוּ המים לאניה בּעד אשנבּי־התּוֹתחים של הטוּר התּחתוֹן. לעוּמת זה היוּ התּוֹתחים האַנגלים טוֹבים מן הצרפתּים והיוּ נוֹחים יוֹתר לשימוּש. לפי שרוֹב הקרבוֹת החשוּבים בּים בּעת ההיא נערכוּ כּשהציים הנלחמים נמצאוּ בּמרחק פּחוֹת מרבע המיל זה מזה, הרי אפשר לוֹמר שיתרוֹנוֹת הצרפתּים בּתנוּעה וציוּד כּללי ויתרוֹנם של האַנגלים בּאמנוּת היריה היוּ שקוּלים אלה כּנגד אלה.

הִתְפַּתְחוּת תַּחְבּוּרַת הַנּוֹסְעִים בַּיָּם

בּשעת הקרב הימי בּאוּשַנט בּשנת 1794 בּין הבּריטים, בּפיקוּדוֹ של הלוֹרד הָאוּ (Howe), וּבין האניוֹת הצרפתּיוֹת בּפיקוּדוֹ של האַדמירל וילָרה דה ז’וּיֶס (Villaret de Joyeuse) היוּ האניוֹת “בּרוֹנסוויק” (האַנגלית) ו"וַנזֶ’ר" (הצרפתּית) סמוּכוֹת כּל־כּך זוֹ לזוֹ לאָרכּן, שהמַלחים האַנגלים לא יכלוּ לפתּוֹח את הדלתוֹת שבּאמצע האניה, כדי לירוֹת. סוֹפוֹ של דבר היה, שתּוֹתחי “בּרוֹנסוויק” ירוּ בּעד הדלתוֹת הסגוּרוֹת, ועל ידי כּך עשׂוּ חוֹרי־אשנבּים חדשים. לא לחנם מתארים ההיסטוֹריוֹנים האַנגלים את יוֹם הקרב הזה כּאוֹתוֹ “אחד בּיוּני מפוֹאָר!”

עד כּאן על אוֹדוֹת האניוֹת עצמן. ועכשיו מלים־מספּר על חיי יוֹשביהן. משכּן רב־החוֹבל והקצינים היה בּחלק הירכּתים של האניה. הם ישנוּ בּמיטוֹת קבוּעוֹת. המַלחים ישנוּ בּערסָלים, שהיוּ נתלים בּלילה מעל לתוֹתחי הסיפּוּן התּחתּי. הנערים־החניכים (קַדֶטים) שוּכּנוּ אֵי־בּזה בּתחתּיוֹת (בּ"קוֹקפּיט" – “כּוּך התּרנגוֹלים”), למטה־למטה מקו־המים. שם היה גם שוּלחן הניתּוּחים של הרוֹפא, לא הרחק מאוֹצרוֹת המזוֹן, המצוּינים בּריחַ מעוֹרב של חמאה מעוּפּשת וּגבינה עבֵשה וּמֵי־שיפּוּלַים.

בּשם מי־שיפּוּלַים יקָראוּ המים המסתּננים לאט־לאט לאניה, והם נשארים לעמוֹד בּה מעל לקער. הם מצטיינים בּריחם הקשה בּיוֹתר. רבּי־חוֹבלים הרגישים מאוֹד לריחוֹת נהגוּ לקטר לבוֹנה בּתאיהם, כּדי להרחיק מהם את הריח הנוֹרא של מי־קער, של בּישוּל נוֹשן, של רקבוֹן יבש, ריח עכבּרים מתים וריח אנשים לא רחוּצים, – אוֹתוֹ בּליל־ריחוֹת שהיה ממַלא את כּל האניוֹת עד לפני זמן קצר.

כּדוּרי־התּוֹתחים ואבק־השׂריפה היוּ שמוּרים בּמרחק בּטוּח מאש התּוֹתחים של האוֹיב, עמוֹק למַטה מקו־המים. אבק־השׂריפה היה לוֹ בּעת ההיא ריח־גפרית חריף, שהיה שוֹלט בּכל הסיפּוּנים התּחתּיים. נערים שנקראוּ בּשם “קוֹפי אבק־שׂריפה” היוּ מעלים כּל פּעם מלאי חדש של אבק־שׂריפה לצרכי התּוֹתחנים. התּוֹתחים היוּ נחים על עגלוֹת־עץ נמוּכוֹת. לעגלוֹת היוּ גלגלי־עץ אשר שימשוּ גם לרתיעת התּוֹתח לאחוֹר. רתיעה זוֹ של התּוֹתחים בּני 36 ליטרוֹת וּבני 24 ליטרוֹת, אף היא היתה מסוּכּנת לא פּחוֹת מן היריוֹת המכוּוָנוֹת לאוֹיב. כּי בּשעה שהתּוֹתח התחַמם מאוֹד, בּשעת פּעולה ממוּשכת, עלוּלה היתה רתיעתוֹ להעיף את כּל מיתקן־העץ, את הגלגלים וכל שאר האביזרים מן הסיפּוּן וּלהטיל את כּל זה בּכוֹח אדיר כּלפּי התּקרה. פּעמים נעשׂוּ התּוֹתחים אדוּמים מחמת חוֹם, והיה צוֹרך לשפּוֹך עליהם דליי מים, כּדי לצנן אוֹתם, שלא יעלוּ אש בּלוּחוֹת הסיפּוּן. אבל גם אם התּוֹתח לא עשׂה קפיצוֹת משוּנוֹת כּאֵלוּ, עלוּל היה להרוֹג את משמשיו, אם רק נרתּע יוֹתר מדי לאחוֹר. על כּן, משניתּן הגפרוּר הבּוֹער אל הפּתילה הדקה, המוֹליכה אל חוֹר־ההדלקה, היוּ כּל האנשים, פּרט לממוּנה על התּוֹתח, נמלטים על נפשם; וּברגע שאבק־השׂריפה היה מתחיל לרחוֹש היה קוֹפץ גם התּוֹתחן הצדה.

אבל פּעמים ניתּקוּ העבוֹתוֹת המחזיקים את התּוֹתח בּמקוֹמוֹ. אז היה התּוֹתח פּרוּק־רסן בּיד משמשיו – בּריה מסוּכּנת מאוֹד, בּיחוּד אם הדבר קרה בּשעת קרב. כּי תּוֹתחים מתרוֹצצים כּאלה היוּ נהפּכים לשדים ממש, אשר אין לפניהם אלא רצוֹן אחד: לשבּר וּלמַגר את כּל הבּא על דרכּם. והיה צוֹרך להתגבּר עליהם וּלרתּקם שוּב למקוֹמם, בּעזרת מזרנים, ערסלים וּמפרשׂים. אוּלם תּוֹך כּדי מאמץ זה, להחזיר את הפּיל המשתּוֹלל חזרה אל כּלוּבוֹ, היוּ אנשים רבּים נהרגים אוֹ נעשׂים בּעלי־מוּם.

היריה עצמה היתה פּעוּלה מוּרכּבת, שדרשה זמן רב וּזריזוּת רבּה. שאם לא היה התּוֹתחן בּעל נסיוֹן מעשׂי רב היה עלוּל התּוֹתח לירוֹק את האש לאחוֹר אליו ולגרוֹם לוֹ כּויוֹת קשוֹת.

גם כּיווּן התּוֹתחים, בּיחוּד בּשעת גאוּת בּים, אף הוּא היה ענין של אימוּן בּמשך שנים. השאיפה היתה לפגוֹע בּאמצע אניתוֹ של האוֹיב, וּככל האפשר לשלוֹח את הקֶלע בּעד אשנבּי־תּוֹתחיו, כּדי להשמיד את התּוֹתחנים שלוֹ ולמנוֹע ממנוּ את כּוֹשר הפּעוּלה. ליתר בּטחוֹן, טוֹב היה לכוון את התּוֹתח בּקו גבוֹה בּמקצת מן הדרוּש בּהחלט. כּי כּדוּרי־התּוֹתחים בּעת ההיא לא גרמוּ הפסד רב, אם פּגעוּ בּאניה למַטה מקו המים, אוּלם עשׂוּיים היוּ לגרוֹם נזקים נוֹראים למערכת החיבּל של האוֹיב. אניה שאבדוּ לה תּרניה היתה חַסרת־ישע לגמרי, בּלתּי אם שכן־ידיד בּא לעזרתה וּמשך אוֹתה מהר מתּחוּם הסכּנה.

פּגיעוֹת־בּמישרין היוּ נדירוֹת. אני מתכּוון בּזה לקלָעים שחָדרו בּעד אשנבּי התּוֹתחים לפְנים־האניה של האוֹיב והעלוּ אש בּאבק־השׂריפה המפוּזר על פּני הסיפּוּנים; אש זוֹ היתה גוֹרמת שוּב להתפּוצצוּת בּמחסן אבק־השׂריפה שמתּחת לסיפּוּן. אוּלם כּל כּדוּר שפּגע בּצדי אנית־עץ היה גוֹרם למטר־רסיסים שהיוּ מתעוֹפפים סביב, והרסיסים האלה היוּ מסוּכּנים לא פּחוֹת מכּדוּרי־הרוֹבים שקלעוּ הצלָפים⁵⁰ משני הצדדים, אלה אל אלה, מעל ראש החיבּל. משפּגע רסיס כּזה בּעין איש או בּידוֹ, מיד הוּבא הקרבּן לחדר־המנתּח, שלא היה בּוֹ אלא דמיוֹן מוּעט מאוֹד לחדר־הניתּוּחים בּאנית־מלחמה בּימינוּ.

הרוֹפא בּאנית־מלחמה בּמאה השמוֹנה־עשׂרה היה אדם עסוּק מאוֹד. תּפקידיו היוּ רבּים ושוֹנים. ראשית כּל היה עליו לחַטא מרמשׂים את המלָחים, –אנשים בּני־בּלי־בּית חטוּפים שנשלחוּ על ידי שלטוֹנוֹת הנמל, וכן הלוּמי־יין, אשר שוּכּרוּ בּכוָנה תּחילה לשם כּך על ידי בּעלי המַרזחַ. אחרי כן חייב היה הרוֹפא להשגיחַ על תּגלחתּם. הוּא עצמוֹ לא עוֹד היה גלב כּבימים מלפנים. הוּא נחשב כּאַחַד הקצינים, והיה לוֹ תּא מיוּחד ליד “חדר המשמר”, – חדר שהיה מיוּעד למגוּרי כּל הקצינים מלבד רב־החוֹבל. כּן סעד אל שוּלחן אחד עם שאָר הקצינים.

מלבד זה היה עליו להשגיחַ על ניקוּי בּגדיהם של האנשים. משהפליגה האניה מן הנמל, מיד התקין הרוֹפא את המרפּאה שלוֹ (יש להבדיל בּין זוֹ וּבין חדר־הניתּוּחים), אי־שם מתּחת לסיפּוּן, בּאשר מצא פּינה פּנוּיה. אוּלם בּדרך כּלל היה מקוֹמה בּקדמת־האניה. שם היה מקבּל יוֹם־יוֹם חוֹלים בּשעה קבוּעה, וכל מי שהרגיש עצמוֹ שלא בּטוֹב רשאי היה לבוֹא ולהתיצב. אם נמצא האיש חוֹלה בּאמת בּאיזוֹ מַחלה היה נשלח לבית־החוֹלים האַרעי שבּאניה. לא היוּ שם כּל מטפּלים. החַלשים בּיוֹתר בּכבוּדת־המַלחים הוּפקדוּ על הרוֹב להשגיח על החוֹלים. הם נקראו “מחַבּלים”, ואפשר היה לספּר הרבּה בּענין השם הזה. מניח אני לתאר לכם כּיד דמיוֹנכם, כּיצד טיפּלוּ האנשים הללוּ בּטיפוּס וּבשאר מחלוֹת, שבּני־בּלי־בּית אלה היוּ עלוּלים להביא עמם. אכן עוּבדה ידוּעה היא, שרוֹב האנשים בּחרוּ לשׂאת כּל מיני יסוּרים בּטרם הסכּימוּ בּנפשם לבוֹא לחדר־החוֹלים, שנוֹדע בּזוּהמתוֹ וצחנתוֹ וּבתקנוֹתיו החמוּרוֹת הגוֹזרוֹת על שתית רוֹם ועישוּן־טבּק.

היוּ קצת אניוֹת, שבּהן היוּ התּנאים טוֹבים הרבּה יוֹתר. הכּל היה תּלוּי בּיחסוֹ של רב־החוֹבל. אם היה רצוֹן מלפניו יכוֹל היה לצווֹת לחַטא את בּית־החוֹלים לעתּים תּכוּפוֹת על ידי עשן; כּן יכוֹל לספּק לחוֹלים לבָנים נקיים וּמיני “מוֹתרוֹת”, כּגוֹן מזרנים, ולפעמים להוֹסיף גם מזוֹן מוּכן לחוֹלה במיוּחד ותפנוּקים קלים, ויין ממטבּח הקצינים. אוּלם ה"מסוֹרת" דרשה טיפּוּל חמוּר יוֹתר בּחוֹלים, ואניוֹת “אנוֹשיוֹת”, כּפי שקראוּ לאלוּ, היוּ חזיוֹן בּלתּי־שכיחַ בּיוֹתר – ממש כּיוֹם קר בּקַלקוּטה.

מה שהתרחש בּתחנת־הריפּוּי מתּחת לסיפּוּן בּשעת הקרב הוּא חוֹמר לפרשה אחרת ולא יפה כּלל. העוּבדה המחרידה בּיוֹתר בּנידוֹן זה היתה ענין ה"חיסכוֹן" – ענין הפוּנטים והפּרוּטוֹת – שמילא תּפקיד חשוּב כּל־כּך בּמידת הטיפּוּל בּשוֹכני בּית־החוֹלים. האנשים האלה, בּין שהיו קוֹדם שוֹכני זוּהמה וּבתּי־סוֹהר, וּבין שהוּרחקוּ בּאוֹנס ממשפּחוֹתיהם ואוֹרח־חייהם השקט, הלא הגנוּ על אַרצם מחוּרבּן. ואוּלם האַדמירליוּת פּקדה שאין להשתּמש בּמוֹכין־של־כּוֹתן⁵¹ (“שַרפּי” קראוּ לכך) לרחיצת הפּצעים יוֹם־יוֹם, כּי הדבר עוֹלה בּיוֹקר רב מדי. ספוֹגים הם זוֹלים יוֹתר. ועל כּן ניתּנוּ ספוֹגים מעטים בּרשוּת הרוֹפא. והוּא היה אנוּס להשתּמש בּשעת הקרב בּאוֹתם הספוֹגים משך שעוֹת רצוּפוֹת. דבר זה גרם, שפּצעים קלים, בּערך, נזדהמוּ והיה הכרח לקטע אברים, – בּעוֹד שאפשר היה למנוֹע זאת על נקלה, לוּ רחץ הרוֹפא את הפּצעים בּמוֹכין.

אבל נשוּבה־נא למהלך הקרב. משנראָה האוֹיב, מיד נסתּלקוּ הרוֹפא, הגזבּר, הכּוֹהן והמוֹרה (זה היה מלמד את החניכים – פּרחי־הקצינוּת – קריאה, כּתיבה וחשבּוֹן) ל"קוֹקפּיט" (“כּוּך־התּרנגוֹלים” – פּינה בּתחתּית האניה, מקוֹם מגוּריהם, משכּבם ואָכלם של החניכים. כּאן צירפוּ יחד, כּכל הדרוּש, אַרגזים מאַרגזי האניה השייכים לחניכים ועשׂוּ אוֹתם לשוּלחן נמוֹך. על פּני שוּלחן אַרעי זה פּרשׂוּ מפרשׂ ישן, אחרי כן הדליקוּ נרוֹת־חלב אחדים בּתוֹך פּנס־אניה גדוֹל, שהיה נתלה מעל קוֹרת־עֵרב, ולָאוֹר הדל הזה היה אָנוּס הרוֹפא לעשׂוֹת את ניתּוּחיו. בּינתים היה הרוֹפא מטפּל בּכירת־פּחמים קטנה, לבשל בּה את המים הדרוּשים לוֹ, בּשביל לאצוֹל לסכּיניו ומשׂוֹריו את מידת־החוֹם הרצוּיה. כּי בּעת ההיא היתה מקוּבּלת הדעה, שכּריתת רגל בּמשׂוֹר חם מכאיבה פּחוֹת מאשר בּמשׂוֹר קר.

סביב לשוּלחן הניתּוּחים העמדוּ דליים, כּכלי־קיבּוּל לזרוֹעוֹת, לשוֹקים, לידים וּלרגלים הנגדעוֹת. נפתּחוּ בּקבּוּקי רוֹם ויי"ש כּדי להדהים לפחוֹת משהוּ את הקרבּנוֹת. ועוֹצרי־דם היו מוּכנים, שלא יגועוּ הפּצוּעים שוֹתתי־דמם בּהמתּינם לתוֹרם. השימוּש בּעוֹצרי־דם היה ידוּע היטב. בּשעוֹת־הפּנאי, כאשר לא היתה כּל מלאכה אַחרת לפני הרוֹפא, היה מלמד את אַנשי האניה כּיצד להשתּמש בּעוֹצר־דם. וּכשבּא המקרה ואַחַד האנשים נפגע בּשעת פּעוּלה היוּ חבריו נוֹתנים לוֹ עזרה ראשוֹנה זוֹ, שהיתה חשוּבה לוֹ מאוֹד, כּדי שיגיע אל שוּלחַן הניתּוּחים בּעוֹדנוּ בּחַיים. ענין אחר הוּא אם ירד מעליו חַי. כּי הרוֹפאים היוּ נאלצים לעבוֹד בּמהירוּת רבּה. שוּרוֹת־שוּרוֹת שכבוּ האנשים על הרצפּה סביב וחיכּוּ לתוֹרם. הפּצעים שנגרמוּ על ידי כּדוּרי־התּוֹתחים בּטוָח קרוֹב איפשרוּ על הרוֹב קביעת דיאַגנוֹזה על נקלה.

הרוֹפא נתן אוֹת לעוֹזריו, והללוּ תּפסוּ את הקרבּן. אחד מהם נתן לוֹ כּוֹס מלאה רוֹם והשני שׂם מחסוֹם של עוֹר לפיו, שיוּכל לנשוֹך בּוֹ בּשעת הניתּוּח (הזוֹכרים אתּם את מחסוֹם־העץ שניתּן בּפי עבדי הגליאוֹת בּשעת הקרב, למנוֹע אוֹתם מיללוֹת ואנחוֹת בּמקרה שיפּצעוּ?). שני העוֹזרים החזיקוּ את גוּף האיש המָעלה לניתּוּח, וכן את היד אוֹ הרגל העוֹמדת להגדע, וּבשתּי תּנוּפוֹת הסכּין חתך המנתּח את הבּשׂר עד העצם. אז בּא המשׂוֹר. הכּל נסתּיים משך רגעים מספּר. תּחבּוֹשת מהירה, וּבדיקה חטוּפה של האגד המהוּדק סביב למקום הגָדוּם; עוֹד לגימה של רוֹם, – מי בּא עכשיו?

* * *

מה היה טיבם של האנשים שחיוּ את החיים הללוּ? רב־החוֹבל והקצינים השתּייכוּ כּמעט תּמיד לשׂדרוֹת־החברה הגבוֹהוֹת. אוֹתם הימים הטוֹבים, – ימי דריק, – כּשכּל אָדם בּעל כּשרוֹנוֹת בּלתּי מצוּיים יכוֹל לכבּוֹש לוֹ דרך ולהעפיל למעלה בּסוּלם החברה, – עברוּ כּבר. המאה השמוֹנה־עשׂרה היתה לא רק בּאַנגליה, כּי אם בּכל מקוֹם בּאירוֹפּה, “דוֹר המעטים, המעטים מאוֹד!” – כּלשוֹנוֹ הקוֹלעת של ד’ישׂראֵלי. לפי שהמעטים האלה החזיקוּ בּידם את כּל המשׂרוֹת הטוֹבוֹת בּיבּשה, הרי מדרך הטבע שהם שלחוּ ידם גם למשׂרוֹת המכניסוֹת בּיוֹתר על פּני הים. וּמעמדוֹ של רב־חוֹבל בּאניה יכוֹל להיוֹת נוֹשׂא רוָחים (וכן גם היה על הרוֹב), ממש כּמשׂרת רב־חוֹבל בּיַכטה פּרטית בּימינוּ, כּשבּעליה אינם יוֹדעים דבר על קנית צרכי־מזוֹן ועל מעשׂי־רמיה בּחשבּוֹנוֹת.

אוּלם משׂרת רב־החוֹבל לא היתה משׂרה של שׂכר־בּטלה. כּי רב־החוֹבל היה אחראי בּעצמוֹ לכל דבר בּאניתוֹ, והיה צריך לדאוֹג להמוֹן ענינים המוּטלים בּימינוּ על הגזבּר. לאַחַר שבּיקר רב־החוֹבל היטב את כּל פּרטי ציוּד־האניה היתה חוֹבתוֹ להשׂיג לוֹ בּעצמוֹ חבר מַלחים. לפי שרוֹב האנשים, – מלבד הצעירים בּיוֹתר והרוֹמַנטיים בּיוֹתר, אוֹ העניים בּיוֹתר והשכּוֹרים תּמיד, – ידעוּ מה טיבם של החַיים בּאנית־מלחמה, היוּ הנשׂכּרים מרצוֹנם – מוּעטים.

יוֹצאים מן הכּלל הזה היוּ אנשים הבּוֹרחים מאימת בּית־המשפּט, אוֹ אנשים פּוֹשטי־רגל, שנוֹחַ היה להם בּתחתּית האניה מאשר בּבית־הסוֹהר לשַמטנים. ואוּלם בּדרך כּלל היוּ אלה מַלחים רעים. כּן אי־אפשר לאמוֹר הרבּה בּשבחם של האנשים שהיוּ מכוּנים בּשם הנלבּב “אנשי ראש העיר”. אף אמנם, על מציאוּתם בּאניה צריכים היוּ להכּיר טוֹבה לעירית־לוֹנדוֹן הנעלה. אלה היוּ “הסחי והפּסוֹלת” של החברה, שנאספוּ בּרחוֹבוֹת וּבבתּי־המסבּאוֹת של עיר־הבּירה, אנשים שנוֹעדוּ למַלא כּל בּית סוֹהר וכלא, לוּלא מצאוּ להם מפלט זה בּאניוֹת.

אך יש שהעיריוֹת והשוֹפטים לא יכלוּ להעלוֹת את מספּר האנשים המַספּיק לשירוּת הים; ואז נוֹתרה רק דרך אחת למַלא את החסר, והיא: גניבת אזרחים שקטים, אנשי שלוֹם, בּמספּר הדרוּש לצרכי מלחמה. כּיוֹם אין אנוּ יוֹדעים “גיוּס מאוֹנס” זה. אוֹ, יוֹתר נכוֹן, בּמקוֹמוֹ בּא גיוּס־החוֹבה, – זוֹ שיטתוֹ של נפּוֹליאוֹן לגיוּס־אוֹנס מהוּדר בּיוֹתר, שהוֹפך חוּקי לגמרי וגלוּי. אוּלם אבוֹת־אבוֹתינוּ ידעוּ מה טיבוֹ של “גיוּס־אוֹנס” והוּא עוֹרר בּהם אימת־מות ממש. כּי החוֹטפים לא הידרוּ פּני איש, ולא חקרוּ ודרשוּ ללאוּמיוּתם של הנחטפים, – כּאשר חזוּ מַלחים אַמריקנים וסקנדינַוים רבּים מבּשׂרם.

חֲטִיפַת־אֲנָשִׁים לַעֲבוֹדָה בָּאֳנִיּוֹת

להלכה היתה פּעוּלת הגיוּס־מאוֹנס מתנהלת כּמעט בּצוּרה המתקבּלת על הדעת. להלכה היה גיוּס זה מכוּוָן רק למַלחים בּלבד. והיה בּדבר משוּם הגיוֹן. הארץ היתה נתוּנה בּמלחמה קשה. מלחיו של “כּבוֹד מלכוּתוֹ” היוּ מתים כּזבוּבים, בּמַלאָם את חוֹבתם למוֹלדת בּשׂכר עשׂרים וחמשה שילינג לחוֹדש. ולא היה זה הוֹגן, שמַלחי הצי המסחרי יֵהנוּ משׂכר גבוֹה של ימי־מלחמה, יקבּלוּ חמש לירוֹת לחוֹדש ויניחוּ את כּל המלאכה הבּזוּיה לאחרים. ונראה, שבּראשוֹנה קיבּלוּ החוֹטפים הוֹראוֹת לארוֹב אך ורק למַלחים מן הצי המסחרי, המבזבּזים את שׂכרם בּבתּי־המַרזחַ. אוּלם מקץ זמן־מה התחיל להתדלדל גם אוֹצר זה של מַלחים מַמש. ואז בּאה הסיסמה: “מכּאן ואֵילך קחוּ את כּל הבּא בּיד!”

מוּבן מאליו, שדבר זה היה בּניגוּד לחוֹק. כּי מה בּדבר “מגילת החירוּת”, שניתּנה בּשעתה בּרוּנימֶד? אהה! תּקנוֹת וּבטחוֹנוֹת על גבּי הנייר, לעוֹלם אין להם כּל ערך, אלא אם כּן יש מי שיטיל אוֹתם בּכוֹח על האנשים. וּכלוּם היוּ למסכּנים אלה ידידים תּקיפים למדי, אשר יבוֹאוּ ויטענוּ לזכוּיוֹת ההן, אוֹ אשר ימַנוּ גדוּד שלם של עוֹרכי־דין, להוֹציא לפּוֹעל את שחרוּר הנחטפים? לא היוּ להם כּל ידידים כּאלה, ולוּ גם היוּ, כּיצד יכלוּ לבוֹא בּמגע עם הקרבּנוֹת המסכּנים? משהוּבאוּ לספינה נסגרוּ האַסירים על מַסגר, ושוֹמרים מזוּינים־בּרוֹבים העמדוּ ליד הדלתוֹת, וּפקוּדה מפוֹרשת ניתּנה להם, לירוֹת בּכל איש שינסה לברוֹחַ. לא נוֹתרה להם כּל בּרירה לחטוּפים אלא להשלים עם גוֹרלם. אחרי הכּל, הן לא לעוֹלם תּמשך המלחמה, ואם קצת יאיר להם המזל יפּטרוּ לכל היוֹתר בּגב מצוּלק אוֹ בּרגל של עץ.

אכן מקצת נחמה היתה למַלחים בּדעתם, שיש בּאניה מעמד בּני־אדם עלוּבים גם מהם. אלה היוּ “הנערים”, גידוּלים עלוּבים של פּרבּרי־הזוּהמה הגרוּעים בּיוֹתר של לוֹנדוֹן, אשר נאספוּ מן הבּיבים ועליוֹת־הגגוֹת והוּפקדוּ בּרשוּת חברה של גברוֹת ואדוֹנים אנשי חסד, שקיווּ להציל את הנפשוֹת האלוּ מן התּליה על ידי שליחתם לאניוֹת־המלחמה. הילדים הללוּ, לעתּים רק בּני שתּים־עשׂרה אוֹ שלוֹש־עשׂרה, נרשמוּ כּעוֹבדים ממש והיוּ מקבּלים בּשׂכרם שבעה פוּנטים לשנה, אוּלם לא ראוּ אף פּרוּטה אַחַת מסכוּם זה, שנזקף כּוּלוֹ לצרכי הלבּשתם. הם שימשוּ כּמשרתים לסגני־הקצינים ולחניכי־הקצינוּת והיוּ רצים בּשליחוּתם של הקצינים. וּלפי שעמדוּ בּתחתּית הסוּלם החברתי היוּ נתוּנים לשבט וּלחסד בּיד כּל איש, למן חניכי־הקצינוּת ועד לרב־החוֹבל.

על חניכי־הקצינוּת עלינוּ להתעכּב בּמיוּחד, בּאשר הם מילאוּ תּפקיד מסוּים בּדברי הימים ההם. אין ספק, שלעתּים קרוֹבוֹת נתפּתּחוּ והיוּ לקצינים מצוּינים, כּי משחַר ימיהם נוֹעדוּ למשלח־יד זה. כּיוֹם נהוּג, שקצינים־לעתיד כּאלה נכנסים לבית־ספר מיוּחד של הצי בּהיוֹתם בּגיל שלאחר שלוֹש־עשׂרה שנה, ואחרי אימוּן ולימוּד ביבּשה, בּמשך ארבּע שנים לפחוֹת, הם נשלחים לאַחַת האניוֹת המהלכוֹת בּים. אוּלם בּמאה השמוֹנה־עשׂרה עלוּלים היוּ בּני־קצינים להישלח לאניה אַף בּגיל של אַחַת־עשׂרה שנה.

מנהג משוּנה זה הוּנהג בּימי מלכוּתוֹ של צַ’רלס השני. עד שנת 1720 היוּ ידוּעים בּשם “נערי כּתב־המלך”, על שוּם כּתב־השירוּת המַלכוּתי שהיוּ מקבּלים. אך כּבוֹד השם לחוּד, והוּא לא השפּיע הרבּה על מעמדם. הם מילאוּ כּל מיני תּפקידים פּעוּטים, כּגוֹן פּיקוּח על עבוֹדת האנשים בּתּרנים וּמילוּי שליחוּיוֹת מיוּחדוֹת בּפקוּדת קציני הסיפּוּן. צריכים היוּ להשגיחַ על המַלחים, שיקשרוּ אֶת ערסלי־השינה שלהם לפי התּקנוֹת. מתּפקידם היה להשגיח גם בּשעת העלאַת צידה לאניה, וכן היוּ מחזיקים את מַד־המהירוּת (האנָך) בּשעת מַסע האניה.

אין ספק, שהיתה זוֹ דרך מצוּינת ללמוֹד את האוּמנוּת המסוֹעפת של יוֹרדי־ים בּמאה השמוֹנה־עשׂרה. אוּלם צעירים מדי היוּ משיעשׂוּ איזוֹ עבוֹדה קשה. על כּן רב היה הפּנאי אשר בּרשוּתם, והם היוּ מבלים את השעוֹת בּחוֹר המזוּהם, אשר שם ישנוּ ואכלוּ ושׂיחקוּ בּקלפים וּבשאָר משׂחקי־מזל. לפי שמשכּנם היה משוּתּף להם וּלכָמרי האניה ולעוֹזרי הרוֹפא, אשר בּרוּבּם היוּ אנשים בּגיל בּינוֹני ועשׂוּ ימים רבּים בּעבוֹדת הים, היוּ קוֹלטים כּל ימיהם את השׂיחוֹת המבישוֹת של האדוֹנים הללוּ, וּבהיוֹתם בּגיל של חמש־עשׂרה שנה לא היה כּמעט כּל דבר מגוּנה אוֹ בּלתּי־מוּסרי שהנערים האלה לא הכּירוּהוּ היטב.

אמנם, בּדוֹמה לשאר מנהגים עלוּבים בּאניוֹת אֵלוּ, היה גם אוֹרח־חַיים זה של חניכי־הקצינוּת – בּניגוּד לכּללים ולתּקנוֹת. האַדמירליוּת נדיבת־הלב קבעה גם שׂכר למוֹרה קבוּע, אשר ילמד את הנערים האלה וידריכם בּמשמַעת. אוּלם בּכל אניה היוּ משנים־עשׂר ועד עשׂרים וארבּעה חניכים, וּמה כּוֹחוֹ של מוֹרה אחד לעמוֹד בּפני רוּחם השׂטנית של עשׂרים וארבּעה שדים קטנים כּאלה, היוֹדעים כּי מרגע שעברוּ את הכֶּבש העוֹלה לאניה נעשׂוּ על ידי כּך קצינים ואדוֹנים (ואפילוּ לא למדוּ מימיהם מאוּמה), וכי בּלי שׂים לב לגילם הרי הם עוֹמדים בּדרגה גבוֹהה מכּל איש אשר תּארוֹ נמוֹך מתּוֹאַר סגן־קצין.

אם תּאמינוּ ואם לאו (אני בּעצמי נוֹח היה לי שלא להאמין בּכך), ואוּלם נערים אלה בּני שתּים־עשׂרה היתה להם הזכוּת להתאוֹנן על מַלח מוּכשר, גדוֹל מהם בּשנים פּי ארבּע, ולדרוֹש כּי ילקוּהוּ על פּגיעה מדוּמה בּכבוֹדם הילדוּתי. ואם אמנם היוּ רבּי־חוֹבלים שלא שׂמוּ לב לתלוּנוֹת כּאלוּ, הרי היוּ גם אחרים, והם היוּ הרוֹב, שהיוּ נשבּעים בּמקרים כּאלה, כּי יכריחוּ כּל איש בּאניה להצדיע לפני מַדיו של אחד החניכים, גם אם הללוּ יהיוּ תּלוּיים ליבּוּש על קת של מטאטא!

הַכְּרוֹנוֹמֶטְרִים שֶׁל ג'וֹהן הָרִיסוֹן, הָרִאשׁוֹן (1726) וְהָאַחֲרוֹן (1762 )

נער בּן שתּים־עשׂרה אוֹ בּן שלוֹש־עשׂרה, הלבוּש חליפת־שׂרד קטנה וחגוּר חרב קטנה משלוֹ, עלוּל ליהפך למין פּוּרענוּת ארוּרה. תּארוּ לכם פּעוּט כּזה, אשר זכוּת לוֹ לדרוֹש משמעת מאת אנשים גדוֹלים בּשנים ממנוּ, והוּא רשאי להלקוֹתם אם לא מיהרוּ בּיוֹתר להצדיע לפניו ולענוֹת לוֹ: “כּן, אדוֹני”.

מתּוֹך כּך אנוּ בּאים שוּב לענין העוֹנשין, שדיבּרתּי עליו בּאחד הפּרקים הקוֹדמים. אין בּפי דברים רבּים להוֹסיף על האמוּר. אוֹ, יוֹתר נכוֹן, רבּים הדברים לספּרם, אלא שכּבר ציירתּי תּמוּנה קוֹדרת כּל כּך מאוֹרח־החיים בּאניוֹת־מלחמה לפני מאה וחמישים שנה, שרוֹאה אני צוֹרך לקצר הפּעם. סיפּוּריהם של אנשי הדוֹר ההוּא ועדי־הראיה שוֹפעים פּרטים על העינוּיים ההם. אכן יש כּאן שאלה אחת רבּת־ענין עד מאוֹד. כּמה מלקוֹת יכוֹל אדם לספּוֹג ולא ימוּת?

מספּר המלקוֹת היה רב עד כּדי להפתּיע, אם היה האיש חָסוֹן בּמבנה־גוּפוֹ. אם לא כן, היה נחלש אחרי עשׂרים מלקוֹת, והיה מת אחרי ששים. אָכן עוֹנש של ששים מלקוֹת לא היה בּגדר מקרה יוֹצא מן הכּלל. היוּ רבּי־חוֹבלים, שלא אמרוּ די עד שהנענש ספג שלוֹש מאוֹת מלקוֹת; וּבמקרים מיוּחדים, אם מישהוּ ניסה לברוֹח, אוֹ שהכּה קצין (בּלי שׂים לב לסיבּה), היה נענש למלקוֹת בּכל אניוֹת הצי. אז היוּ מטילים אוֹתוֹ לסירה וּמעבירים מאניה לאניה. על גבּי כּבש כּל אניה ואניה היה מוּלקה בּלי רחמים, עד שהיה מוֹציא נשמתוֹ. כּי מעטים היוּ האנשים, שהיוּ מסוּגלים לעמוֹד בּעוֹנש איוֹם זה ולחיוֹת.

לאוֹתם מבּני דוֹרנוּ (והם רבּים עדיין), שסבוּרים לעתּים, כּי כּדאי היה לשוּב אל שיטת העוֹנשין הישנה, שיטת המַלקוֹת, – שהיא, לפי דעתּם, גוֹרם מצוּין למניעת פּשעים, – עלי להוֹסיף עוֹד הערה אַחַת: כּל האנשים בּני הדוֹר ההוּא, עֵדי שיטת־המַלקוֹת בּאניות המלחמה והמסחר, מוֹדים, כּי שיטה זוֹ נכשלה בּהחלט מבּחינת קיוּם המשמַעת. דוֹמה, שלא היתה תּקוּפת מַלקוֹת ללא הבחנה כּאשר היתה בּימי מלחמוֹת נפּוֹליאוֹן. אגב, זוֹ היתה אַחַת הסיבּוֹת לבריחַת־המַלחים בּהמוֹן, בּנסוֹתם להשׂכר לעבוֹדה בּאניוֹת אמריקניוֹת, – בּאשר שם היה היחס אליהם אנוֹשי הרבּה יוֹתר, אַף כּי עוֹנש המַלקוֹת התקיים גם בּצי האמריקני כּמעט עד ימי מלחמת האזרחים. הדבר הגרוּע בּיוֹתר היה, שעוֹנש־המַלקוֹת ללא הבחנה לא עשׂה כּל רוֹשם. ויש לי עדוּת מצוּינת לכך. הלוֹרד בֶּרספוֹרד, שנכנס לשרת בּצי הבּריטי בּשנת 1859 בּגיל של שלוֹש־עשׂרה, בּימי עוֹנש־המַלקוֹת, ויצא בּדימוּס בּתוֹאר אַדמירל מקץ יוֹבל שנים של שירוּת־בּפוֹעל, אָמר בּנידוֹן זה כּדברים האלה: “לשעבר היינוּ מַלקים, ולא היתה לנוּ משמַעת. עכשיו אין אנוּ מַלקים, ויש לנוּ משמַעת”.

כּי המַלקוֹת רק גרמוּ לקלקל עוֹד יוֹתר את רוּחוֹ של האיש הרע, ולעוּמת זה שברוּ את רוּח האוֹמץ של הטוֹב. את המַסקנוֹת הללוּ אני מביא בּכל הכּבוֹד לתשׂוּמַת־לבּם של אוֹתם אוֹהבי תּוֹרת־העוֹנשין אשר בּקרבּנוּ, האוֹמרים: “נשוּבה־נא לימי הרצוּעה!”

ולבסוֹף עוֹד שאלה: מה היה אוֹרח חַייו של מַלח, כּשאניתוֹ הוּצאָה לזמַן־מה משירוּת, והוּא עלה ליבּשה? התּשוּבה היא, שחַיים אלוּ לא היוּ רעים כּל כּך כּמוֹ בּמרחבי־הים, אבל עדיין רעים היוּ למדי.

חוּפשת־חוֹף, בּהיוֹת האניה בּנמל זר, היתה מין תּפנוּק, שהמַלח הפּשוּט יכוֹל לזכּוֹת בּוֹ רק לעתּים רחוֹקוֹת. כּי כּאן היתה אפשרוּת נוֹחה בּיוֹתר לברוֹחַ. פּעמים ניתּנה לוֹ חוּפשה למשך ימים מספּר, בּהיוֹתוֹ בּאַחַד הנמַלים בּמוֹלדת; אוּלם בּמקרה זה היוּ מלוים אוֹתו תּמיד כּמה אנשים אזרחים. לא מאהבתם אוֹתוֹ התענינוּ בּוֹ. אם יכלוּ למשוֹך את המסכּן לבית־מַרזחַ וּלשַכּר אוֹתוֹ, אוֹ להדהים אוֹתוֹ, היוּ מוֹסרים אוֹתו אחרי־כן בּידי רב־החוֹבל, בּאָמרם עליו כּי ניסה לברוֹחַ, והיוּ מקבּלים את שׂכרם בּיד רחבה. והאיש היה נענש, כּמוּבן, על חטא שלא חטא. חבריו המַלחים היוּ כּוֹרכים חבל סביב לצוָארוֹ ודוֹחפים אוֹתו מעל האניה המימה, כּשהוּא תּלוּי על אַחת האִסקריוֹת. מלאכה זוֹ לא היתה, כּמוּבן, מתּפקידם של גוֹנבי־הנפשוֹת. האַמצאה הזאת למשוֹך מַלָחים למלכּוֹדת וּלקבּל פּרס בּעבוּר זה היתה נפלאָה בּעיניהם, וּכתוֹצאה מזה היוּ הנמַלים מלאים כל מיני מרגלים, מַלוי־כּסף בּריבּית וּשאר בּריוֹת מפוּקפּקוֹת.

בּיחוּד הצטיינוּ מַלוי־הכּסף. בּדעתּם שהמַלחים יקבּלוּ את שׂכרם בּשלמוּת רק עם גמר המלחמה, היוּ משתּדלים לחדוֹר לאניה וּלהלווֹת לפלוֹני המלח המסכּן פוּנטים אחדים להוֹצאוֹת קטנוֹת, “רק בּתוֹרת חסד בּלבד”, וּבריבּית של לא יוֹתר (ולא פּחוֹת) ממאָה אחוּז. אוּלם עקב הלוָאוֹת אלוּ פּרצוּ מריבוֹת וּקטטוֹת, ולבסוֹף ניתּנוּ פּקוּדוֹת לא לתת בּשוּם פּנים למַלוי־כּסף לעלוֹת אל האניה. מאָז ערכוּ עסקיהם בּיבּשה. ועדיין הם עוֹסקים בּכך גם כּיוֹם.

פּעמים היתה האניה שוֹהה משך שנים רצוּפוֹת בּים, אוֹ בּנמַלים זרים, ואַחרי תּקוּפוֹת של בּדידוּת ממוּשכת כּזוֹ היוּ הקצינים מרשים לנשים שרצוּ בּכך לחיוֹת באניה, כּל זמן עמדה בּנמל. דבר זה לא נעשׂה כּהיתּר רשמי. אך אם האשה לא היתה מבריחה לאניה אלכּוֹהוֹל גרוּע, ולא גנבה מצידת האניה, ולא בּאה לידי קטטה עם שאָר הנשים המבקרוֹת בּאניה, ולא דיבּרה בּלשוֹן שאינה לכבוֹד אשה, – היוּ השלטוֹנוֹת מעלימים עין ממנה. וּמסַפּרים כּי בּאניוֹת גדוֹלוֹת, כּגוֹן “ויקטוֹרי” של נלסוֹן, נמצאוּ לפעמים חמש מאוֹת נשים בּאניה, בּעגנה בּנמל בּריטי.

הדבר היה לטוֹבתם של המַלחים. פּעמים נשׂאוּ להם נשים מאלה, ואז היוּ הנשים הוֹלכוֹת אחריהם מנמל לנמל, כּנשיהם של קציני־צי הנשלחים לתפקידם בּתחנוֹת נכר. ויש אשר קצת מן הנשים הללוּ הוּרשוּ ללווֹת את בּעליהן בּאוֹתה אניה גוּפא. בּשעת קרב היוּ עוֹמדוֹת בּצד בּעליהן, אוֹ שסייעוּ למַטה בּבטן האניה.

ואחרי כן, כּתוֹם המלחמה, כּאשר הוּכרז על השלוֹם – מה היה אז?

אז נשאר המַלח על הרוֹב בּלי פּרוּטה בּכּיס, כּי מַלוי־הכּסף עיקלוּ את שׂכרוֹ עוֹד מכּבר, ימים רבּים לפני שהגיע זמן התּשלוּם הגמוּר של משׂכּוּרתוֹ. ואם פּנה לתוּר אחרי משפּחתוֹ, וּמצא לעתּים קרוֹבוֹת, כּי אשתּוֹ וּבניו חשבוּהוּ למת למן הלילה ההוּא כּשלא חזר מבּית־המַרזחַ. ואיש לא רצה לקבּל מַלח לעבוֹדה. וּמכּיון שלא למד לעשׂוֹת דבר אשר יפרנס אוֹתוֹ בּכבוֹד, וגם שכח מכּבר את משלח־ידוֹ הקוֹדם, היה מבלה את שארית ימיו כּגלמוּד בּאדם, בּלתּי אם האיר לוֹ מַזלוֹ והוּא התקבּל לאַחַד מבּתּי־המַחסה.

 

פּרק יג' מַדְרִיךְ קָצָר, לְהַבְחִין בְּכָל מִינֵי סְפִינוֹת־מִפְרָשׂ, בְּמַרְאֵיהֶן וְסִדּוּרָן    🔗

מראשית המאה התּשע־עשׂרה, מאז נעשׂוּ הימים “חפשים” בּאמת, היינוּ, שכּל אדם יכוֹל להשתּמש בּהם (חוּץ מבּימי מלחמה), בּלי לשאוֹל רשוּת ממישהוּ וּבלי להיוֹת צפוּי להתקפת פּירָטים, – אִיבּדוּ אניוֹת־המסחר את כּל צוּרתן הלוֹחמת, ונדמוּ מעכשיו יוֹתר ויוֹתר לאוֹתן ספינוֹת־המפרשׂ שאנוּ נתקלים בּהן בּימינוּ. וגם זאת: הנסיוֹנוֹת בּשלדי־אניוֹת, בּתרנים, מפרשׂים וחבלים בּמשך אלפּיים שנה הביאוּ לבסוֹף לעוֹלם תּריסר טיפּוּסים של כּלי־שיט, שוֹנים זה מזה, אשר נתקיימוּ עד ימינוּ. רק לעתּים רחוֹקוֹת משתּמשים בּהם כּיוֹם לסחַר־חוּץ, אוּלם מעסיקים אוֹתם בּסחַר־החוֹפים, אוֹ לצרכי דיג.

מכּיון ששמוֹתיהם מוֹפיעים מזמן לזמן בּספרוּת־השעה שלנוּ, ומכּיון שהקוֹרא הנמצא בּקרבת החוֹפים עלוּל להתקל בּכמה מהם, אני נוֹתן בּזה פֶּרֶט קצר של שמוֹתיהם, של מראיהם החיצוֹני ושל תּכוּנוֹתיהם.

סִירָה כְּלִילַת־חִבֵּל

ראשית כּל מגדיר איש־הים בּשם ספינה – “ספינה” ממש. אין זוֹ בּרקה, ולא סכוּנָר. מעטים הם אַנשי־היבּשה היוֹדעים להבדיל בּין אלה. בּשם ספינה יקרא לכלי־שיט בּעל שלוֹשה תּרנים וּ"מעטה ריבּוּעי" (rigged־.(Squar"מעטה ריבּוּעי" פּירוּשוֹ, שמרכּז האסקריה (Yard) צמוּד לתּוֹרן לרחבּוֹ. בּ"מעטה־שתי" מחוּבּרת האסקריה אל אחד הקצווֹת של התּוֹרן. היוּ גם ספינוֹת בּנוֹת אַרבּעה תּרנים, אוּלם הן גדוֹלוֹת מדי וּזקוּקוֹת לחבר־מלחים גדוֹל מדי.

הבּרקה יש לה שלוֹשה, ארבּעה תּרנים, אוֹ, לעתּים רחוֹקוֹת, גם חמישה תּרנים. לכוּלם “מעטה ריבּוּעי”, מלבד התּוֹרן האַחרוֹן (ה"מיזן" אוֹ ה"ג’יגר") הנוֹשׂא עליו “מפרשׂ־שתי”.

ועתּה אביא כּאן את שמוֹת התּרנים. מן החרטוֹם ועד הירכּתים הרי הם קרוּיים: התּוֹרן הקדמי, התּוֹרן הראשי והמאסף (Foremast, Mainmast, Mizenmast). בּספינה בּת ארבּעה תּרנים נקרא התּוֹרן האַחרוֹן – ג’יגר. בּספינה בּת חמישה תּרנים בּא תּוֹרן־הבּינים בּין התּוֹרן הראשי וּבין התּוֹרן המאַסף.

בַּרְקָה

אשר למפרשׂים בּספינה כּלילת־החיבּל הרי קל מאוֹד ללמוֹד את שמוֹתיהם, – הרבּה יוֹתר קל מכּפי שמשערים רוֹב אנשי־היבּשה. שלוֹשת המפרשׂים הנמוּכים בּיוֹתר, שהם גם הגדוֹלים בּיוֹתר, נקראים בּשם כּוֹלל “המפרשׂים התּחתּיים”, וּלחוּד: המפרשׂ הקדמי, המפרשׂ הראשי וּמפרש־העֵרב (Foresail, Mainsail, Crossjack).

מעל למפרשׂים התּחתּיים בּאים המפרשׂים העיליים (topsails). המפרשׂ העלי הקדמי, המפרשׂ העלי הראשי והמפרשׂ העלי המאַסף (topsail־topsail, mizen־topsail, main־topsail).

אחרי כן בּאים מפרשׂי־הראש. אחריהם המפרשׂים המלכוּתיים ולבסוֹף מפרשׂי־השחקים. אוּלם אלה בּאים עכשיו רק לעתּים רחוֹקוֹת. בּספינוֹת חדשוֹת מחוּלקים המפרשׂים העליים וּמפרשׂי־הראש למפרשׂים עליים־תּחתּונים וּלמפרשׂים עליים־עליוֹנים וכו'. וכן מציינים את מפרשׂי־הראש הראשי העליוֹן, אוֹ את המפרשׂ העלי האמצעי וכוּ'. וכך יוּכל הקוֹרא לקרוֹא עכשיו בּשמוֹת לכוּלם. מפרשׂ העֵרב בּברקה נקרא “סוֹטר” (Spanker). לבּרקֶנטינה שלוֹשה תּרנים, אשר להם “מעטה־שתי”, פּרט לתּוֹרן הקדמי שמעטהוּ ריבּוּעי.

יש גם בּרקה בּת ארבּעה תּרנים, אשר החיבּל שלה מעוֹרב. לתּוֹרן הקדמי ולתּּוֹרן הראשי מַעטה ריבּוּעי, ולתּוֹרן המאַסף וּלתּוֹרן־הבּינַים מַעטה־שתי. אוּלם טיפּוּס זה הוּא נדיר מאוֹד. לבּריגה רק שני תּרנים, קדמי וראשי, ולשניהם מעטה ריבּוּעי.

הבּריגנטינה – מעטה ריבּוּעי לה לתּוֹרן הקדמי וּמעטה־שתי לתּוֹרן הראשי. סידוּר זה אפשר למצוֹא לפעמים בּיַכטוֹת פּרטיוֹת.

לסכוּנָר משנים עד ששה תּרנים וּלכוּלם מעטה־שתי.

ה"סלוּפּ" הוּא כּלי־שיט בּעל תּוֹרן אחד, אשר “מעטה־שתי” לוֹ.

ליתר שלימוּת צריך הייתי להוֹסיף עוֹד פּרטים על החיבּל של היַכטה. ואוּלם אין החיבּל משתּנה על ידי הפיכת ספינה ליכטה. מתַחרי־הגביע (של אגוּדוֹת־השיט) בּאַמריקה בּשנים האחרוֹנוֹת היוּ כּלי־שיט מטיפּוּס “סלוּפּ”, אוֹ – אם נשתּמש בּמוּנח הטכני המדוּיק יוֹתר – מטיפּוּס קָטוֹר. ההבדל בּין שני סוּגים אלה הוּא בּחיבּל, אבל לא בּתבנית האניה. וּבין היכטוֹת המוֹדרניוֹת ישנן מצוּידוֹת בּחיבּל כּאניוֹת כּלילוֹת־החיבּל, ואחרוֹת אינן אלא סירוֹת בּנוֹת מפרשׂ אחד ותרנן עוֹמד סמוּך לחרטוֹם (Catboat).

חיבּל מקוּבּל מאוֹד בּסירוֹת־טיוּל קטנוֹת הוּא היָאוֹל (Yawl), בּעל תּוֹרן ראשי ותוֹרן־בּינים קצר, נוֹשׂא מפרשׂ קטן הקבוּע הרחק מאחוֹר. סירוֹת כּאלוּ הן נוֹחוֹת לשימוּש, וּמתחרי־הגביע בּאנגליה, שמוּכרחים לרוּץ כּיכטוֹת, חוֹצים על הרוֹב את האוֹקינוֹס האטלנטי בּחיבּל של יָאוֹל.

בְּרִיגָה

 

פרק יד' הַקִּיטוֹר נוֹתֵן אֶת אוֹתוֹתָיו הָרִאשׂוֹנִים    🔗

אלה, הן, בּערך, תּוֹלדוֹת אנית־הקיטוֹר.

כּבר בּשנת 1543 נמצא תּוֹשב אחד בּבּרצלוֹנה, בּלַסקוֹ דה גָרַי שמוֹ, אשר עשׂה נסיוֹנוֹת בּספינוֹת־קיטוֹר, ואין אנוּ יוֹדעים אלא מעט מאוֹד על אוֹדוֹת הנסיוֹנות האלה. לאחר מאה וששים שנה, בּשנת 1707, נעשה נסיוֹן על ידי דני פַּפֵּין (Denis Papin) איש צרפתּי, אחד מ"אבוֹתיו של מנוֹע־הקיטוֹר" המרוּבּים כּל־כּך (ג’ימס וואט, ששמוֹ נקרא על הרוֹב על המנוֹע, רק התאים אוֹתוֹ לשימוּש מעשׂי). פּפּין קבע מנוע של קיטוֹר בּתוֹך סירה והסיע כּלי־שיט מוּזר זה בּכוֹח עצמוֹ על פּני נהר פוּלדה, זרוֹעוֹ של נהר וֶזֶר.

פּפּין היה מאוֹתוֹ סוּג נפוֹץ של אנשי־מדע בּמאה השמוֹנה־עשׂרה, שהמציאוּ כּל מיני דברים, אלא שהאמצאוֹת נשכּחוּ עד מהרה והיה צוֹרך להמציאָן מחדש. הוּא היה עוֹזרו של כּריסטיאן היגנס (Christian Huygens) ההוֹלנדי, זה שהעניק לנוּ את שעוֹן־המטוּטלת החדיש, ואשר השתּעשע בּרוֹב רצינוּת בּרעיוֹן של התקנת רכב מוֹטוֹרי, אשר יוּסע בּכוֹח התפּוֹצצוּיוֹת קלוֹת של אבק־שׂריפה, בּמקוֹם הבּנזין הנהוּג כּיוֹם. לימים נעשׂה פּפּין פּרוֹפיסוֹר למתּימטיקה בּמַרבּוּרג, ואחרי־כן בּקַסֶל, עיר הבּירה של הלַנדגרַף מהֶסֶן. וּבהיוֹתו בּעיר זוֹ מלאוֹ לבּוֹ להתגרוֹת בּספּנים של פוּלדה, וּבלי שׂים לב לזעמם עשׂה נסיוֹנוֹת בּכלי־שיטוֹ המפַחפֵּחַ. “בּרית הספּנים של פוּלדה” ראתה בּזה נסיוֹן לגזוֹל את לחמם מפּיהם, והם הרסוּ את ספינת־הקיטוֹר שלוֹ הרס גמוּר כּל־כּך, שאין לנוּ כּיוֹם מוּשׂג כּלשהוּ על מראה הספינה הזאת.

פּפּין מת בּערך בּשנת 1712, עני ונשכּח־מלב, בּבית־לינה זוֹל בּלוֹנדוֹן. עברוּ יוֹתר מחמישים שנה אחרי מוֹתוֹ, ואיש אחד, ד"ר ג’והן אַלן, קיבּל פּטנט בּאנגליה על זכוּת “השימוּש בּכוֹחוֹת מסוּימים להנעת מכוֹנוֹת, כּדי להסיע אניה בּגַלִינָה⁵², אשר מזה יצמחוּ יתרוֹנוֹת לאין־ספוֹר לשיט ותוֹעלת רבּה בּמלחמוֹת־ים”. יוֹדעים אנוּ על אוֹדוֹת הפּטנט הזה, אבל אין אנוּ יוֹדעים דבר על אוֹדוֹת האניה עצמה.

בּשנת 1736 פּרסם יוֹנתן הוֹלס (Hulls), אף הוּא איש אנגלי, שען לפי אוּמנוּתוֹ, “תּיאוּר וציוּר של מכוֹנה חדשה, שהוּמצאה להסעת אניוֹת אוֹ ספינוֹת מתּוֹך כּל חוֹף ונמל, אוֹ לתוֹכוֹ, נגד הרוּח אוֹ הגיאוּת וכן בּאפס־רוּח”.

אַף הוּא כּדוֹקטוֹר ג’והן אַלן קיבּל “איגרת זכיוֹן” לתקוּפה של אַרבּע־עשׂרה שנה. אוּלם האנשים המשגיחים על צרוֹר הכּסף לא חזוּ כּל עתיד לאניוֹת־קיטוֹר, וגם התּכנית הזאת היתה לאַל.

אֳנִיּוֹת־הַמִּלְחָמָה הַחֲדִישׁוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת הָיוּ אֳנִיּוֹת־מִפְרָשׂ מְצֻיָּדוֹת בִּמְכוֹנוֹת־קִיטוֹר

לא טוֹב מזה היה חלקם של האנשים בעלי־האמצאוֹת בּאירוֹפּה, אשר נתנוּ את זמנם לענין זה. בּשנת 1774 קבעוּ ארבּעה אנשים צרפתּים אחת ממכוֹנוֹת־הקיטוֹר החדשוֹת בּיוֹתר של ג’ימס וַט בּתוֹך סירה והסיעוּ אוֹתה. הם הזמינוּ את “האקדמיה למדעים” הצרפתּית (Académie de Sciences) לבוֹא ולראוֹת את כּלי־שיטם הקטן מפחפּח ונע על פּני מימי נהר הסוֹנה (Saône). “האקדמיה למדעים” בּאה, אוּלם לא נתרשמה. בּהרצאתם הרשמית למלך הניאוּ אוֹתוֹ מתּת את הזכּיוֹן לארבּעת המבקשים, והמלך עשׂה כּעצה הזאת.

אבל לא מן הנכוֹן הוּא לראוֹת בּיחס זה דוּגמה לרוּח השמרנוּת של אירוֹפּה, שהיה למשל ולשנינה. כּי אף בּאמריקה נהגוּ כּך אנשי־המעשׂה והבּנקאים, המוֹשלים בּארץ המבוֹרכת הזאת; אף הם התיחסוּ בּאוֹתה רוּח ספקנית לסיפּוּרים על ספינוֹת־הקיטוֹר הקטנוֹת, שהיוּ מהלכוֹת לפי השמוּעה על פּני נהרוֹת סקוֹטיים עוֹד בּמחצית המאה השמוֹנה־עשׂרה. וגם כּשראוּ בּעיניהם ספינת־קיטוֹר כּזוֹ, גם כּשערכוּ טיוּל בּאחת הספינוֹת הללוּ, גם כּשידעוּ כּי ספינוֹת־הקיטוֹר יכוֹלוֹת לקיים תּכנית־מסע קבוּעה־בּזמן בּכל מזג־אויר שהוּא, היוּ האנשים הללוּ מניעים ראשיהם לשלילה. לא – היוּ אוֹמרים, – אין עתיד לכלי־שיט אלה. והיוּ מסרבים לסכּן אף פּרוּטה אחת להגשמת רעיוֹן־רוּח כּזה.

הדעה המקוּבּלת היא, שרוֹבּרט פוּלטוֹן הוּא הממציא האמיתּי של אנית־הקיטוֹר. האם אפשר יהיה בּזמן מן הזמנים לעקוֹר את הדעה הזאת מלב העם וּלהסיר את העטרה מראש האיש אשר לא לוֹ היא? מסוּפּקני. והרי כּיוֹם אנוּ יוֹדעים כּבר את כּל קוֹרוֹתיו של ג’והן פיטש. קוֹנגרס ארצוֹת־הבּרית גם הכּיר טוֹבה לוֹ והקים מצבת־זכּרוֹן לכבוֹדוֹ. יש בּידינוּ תּמוּנוֹת מדוּיקוֹת וּמפוֹרטוֹת של ספינוֹתיו בּגלגלי־השיט שלהן, אשר בּמקוֹמן בּא אחרי כן איזה מין מדחֵף של ימי־בּראשית. בּידינוּ לוּחוֹת זמני ההפלגה, – המוֹעדים הקבוּעים לבוֹאָן וּלצאתן של אניוֹת הקיטוֹר בּקו פילדלפיה־טרֶנטוֹן. לוּחוֹת־הזמנים האלה נתפּרסמוּ בּעתּוֹני שתּי הערים הללוּ כּמעט עשׂרים שנה לפני שהסיע פוּלטוֹן את ספינתוֹ “קלֶרמוֹנט” מניוּ־יוֹרק לאַלבּני. אַף־על־פּי־כן ניתּן כּל הכּבוֹד לפוּלטוֹן, וּשמוֹ של פיטש אַף אינוֹ ידוּע כּמעט.

סִירַת־קִיטוֹר מִשְּׁנַת 1737

ואוּלם גם אישיוּתוֹ של פיטש היא מענינת יוֹתר. לעוּמת פיטש אין פוּלטוֹן אלא משַכלל פּיקח, אשר זיקה לוֹ לעניני־מכוֹנאוּת, ואשר יחשוֹב יוֹתר על “זכוּיוֹתיו המוּחלטוֹת בּמקצוֹע השיט” ועל “זכיוֹנוֹתיו המוּחלטים” גם הם, מאשר יחשוֹב על טוֹבת בּני־אַרצוֹ, שעמדוּ אוֹתה שעה לפני הבּעיה הדוֹחקת, כּיצד לחדוֹר לפנים הארץ המערבית הגדוֹלה, שזה אך שׂמוּ ידם עליה, כּיצד להגיע שם בּכלי־תּחבּוּרה פּחוֹת מסוּרבּל וּפחוֹת מיגע מאשר הקרוֹן המכוּסה, ששימש להם לתּנוּעה.

ואילוּ פיטש היה אדם בּעל רוּח מקוֹרית, המתענין בּעיקר בּפתרוֹן בּעיוֹת מיכניוֹת שוֹנוֹת והמאַבּד כּל ענין נוֹסף בּאמצאה, משהיא מתחילה להתגשם בּפוֹעל. והרי הוּא מניח לאיזה איש־עסקים זריז וּממוּלח לנצל את האוֹצר ולגזוֹל את בּיצי־הזהב מן הקן, שהוּא עצמוֹ בּנהוּ.

פיטש עשׂה בּכל מיני מלאכוֹת ואוּמנוּיוֹת ימים רבּים לפני שפוּלטוֹן החליט כּי לא לוֹ חיי אמן. פיטש היה שען וּמפקח ממשלתּי לעניני קרקעוֹת ויוֹצק־פּליז וצוֹרף־בּכסף, בּדוֹמה לפּוֹל רֶוֶר (Paul Revere). ואוּלם בּעוֹד שפּוֹל רור (אחד האנשים בּני־המזל, הזוכים לכבוֹד על מעשׂים שלא עשׂוּ) לא היה חייל מצוּין בּיוֹתר, אם כּי זכה לשם כּזה, היה ג’וֹהן פיטש אחד האנשים המעטים אשר הצילוּ את הצבא האמריקני בּוולי פוֹרג' (Valley Forge) מכּליוֹן גמוּר בּרעב. הוּא נוֹכח גם בּשעת כּניעתוֹ של הגנרל קוֹרנווֹליס⁵³, וכגמוּל על שירוּתוֹ למוֹלדת נתמַנה מפקח לעניני קרקעוֹת בּמדינת קֶנטוּקי. אחרי כן ערך והדפיס מפּה גדוֹלה וּמהוּדרת של המערב־הצפוֹני הגדוֹל – פּרי מסעוֹתיו בּארץ הזאת כּמפקח.

ואחרי־כן, לאחר המוֹן הרפּתקאוֹת וּתקוּפה קצרה של מעצר בּשבי האינדיאנים, התחיל האיש לבנות ספינוֹת־קיטוֹר. איש לא רצה לתת לוֹ פּרוּטה לנסיוֹנוֹתיו היקרים האלה. ואוּלם האנשים היוּ קוֹנים את מפּתוֹ. וכך נמצא בּידוֹ הכּסף המספּיק לספינת־הקיטוֹר הראשוֹנה שלוֹ, שעשׂתה דרכּה בּגאוֹן על פּני נהר דילויר (delaware) לקוֹל טרטוּר של מערכת־משוֹטים מוּרכּבת, שהיתה מחוּבּרת לקצה ספינתוֹ. אָכן היא לא קידמה אַף בּמשהוּ את תּכניוֹתיו של פיטש. הקהל והבּנקאים לא מצאוּ ענין בּדבר.

אז החליט פיטש לפנוֹת לעזרת המוֹסדוֹת המחוֹקקים של כּמה ממדינוֹת ארצוֹת־הבּרית. סבוּר היה, כּי האנשים הדוֹאגים לטוֹבת הציבּוּר יכּירוּ בּודאי בּיתרוֹנוֹת העצוּמים הנשקפים לכיבּוּש שטחים גדוֹלים נוֹספים בּארץ, בּעזרת ספינוֹת־קיטוֹר נוֹחוֹת וּבטוּחוֹת. כּי עתּה פּטוּרים יהיוּ מדרכי התּחבּוּרה הארוּכּים והקשים בּיבּשה, וכיבּוּש המערב יוּחש לפּחוֹת בּחמישים שנה.

בּסִירַת־הָאִינְדִיאַנִים (קַנוּ) גִּלָּה הָאִישׁ הַלָּבָן שְׁטָחִים גְּדוֹלִים שֶׁל אֲמֵרִיקָה הַצְּפוֹנִית

פיטש פּנה בּבקשתוֹ, בּאוֹתוֹ זמן דוקא ששגעוֹן־התּעלוֹת תּפס את כּל המוֹחוֹת בּאַמריקה. כּסף, כּסף רב אפשר היה להפיק אז מן התּעלוֹת, מן החוֹזים, מזכוּיוֹת על דרכים, משטחי קרקע בּכּפרים החדשים משני עֶברי התּעלה, – כּסף רב היה מזוּמן לכל איש. ואילוּ ספינת־קיטוֹר לא היתה אלא סתם ספינת־קיטוֹר; וּמי יתּן דעתּוֹ על כּך מלבד אוֹתוֹ בּר־נַש שמכר לפיטש הזקן עצים וּפחם לצרכיו? וכך אָנוּ רוֹאים, שאַף לאחר שנת 1790, בּזמן שאנית־הקיטוֹר של פיטש היתה עוֹשׂה דרכּה בּקביעוּת, הלוֹך ושוֹב, בּין פילדלפיה לטרנטוֹן, לא יכוֹל האיש להשׂיג סכוּם כּסף מספּיק, כּדי להמשיך בּנסיוֹנוֹתיו, והקהל היה תּוֹלה חשדוֹת וחששוֹת בּאמצאה החדשה, כּדרך שהאנשים בּימינוּ, עוֹד לפני עשׂרים־שלוֹשים שנה, התיחסו בּחשד וחששוֹת לאוירוֹן.

אָז קיבּץ פיטש את שארית חסכוֹנוֹתיו והלך צרפתה. כּי הלא בּצרפת התחוֹללה אז מהפּכה גדוֹלה, והמעמד המוֹשל לשעבר שבק חיים, אוֹ עזב את הארץ. אוּלם כשהגיע פיטש לפּריס מצא, כּי מנהיגי “הנסיוֹן המפוֹאָר של החוֹפש, האַחוָה והשויוֹן” מעוּנינים יוֹתר לקפּח חיי אנשים מאשר לתת לחיים מַשמעוּת חדשה וּמלאָה יוֹתר. הם שמעוּ על הקיטוֹר כּכוֹח מניע, אוּלם הדבר לא ענין אוֹתם, אלא בּמידה שאפשר לנצל אוֹתוֹ כּדי להגדיל את כּוֹשר־הפּעוּלה של אמצאתוֹ החדשה רבּת־הקסם של הד"ר גיליוֹטין; כּי אוֹתה מכוֹנה עוֹרפת (גיליוֹטינה – על שם ממציאה) לא יכלה, אף בּהיוֹתה בּידים מאוּמנוֹת בּיוֹתר, לכרוֹת יוֹתר משלוֹשים ראש בּשעה. בּכן חזר פיטש לארץ מוֹלדתּוֹ, וכעבוֹר חמש שנים איבּד את נפשוֹ לדעת מחמת יאוּש, וּספינוֹת־הקיטוֹר שלוֹ הלכוּ לאיבּוּד. וגם זאת: רק מקץ חמישים שנה אחרי מוֹתוֹ נמצא אדם, שמצא ענין בּקוֹרוֹתיה של הנפש המסכּנה הזאת וּפרסם לפּחוֹת חלק מזכרוֹנוֹתיו של פיטש, בּעוֹד שפוּלטוֹן היה בּר־מזל גם בּזה. כּי בּטרם נסתּם הגוֹלל עליו כּבר הוֹפיע בּשוּק הספר הרשמי הראשוֹן של “קוֹרוֹת חיי רוֹבּרט פוּלטוֹן”.

אוּלם מה בּעצם עשׂה האיש שזכה לתהילה כּזוֹ, בּעוֹד שפיטש מת ללא שם וזכר? בּמחצית־חייו הראשוֹנה צייר פוּלטוֹן המוֹן תּמוּנוֹת בּינוֹניוֹת; בּניגוּד למהנדס־וצייר מהוּלל אחר, סמיוּאל מוֹרז (Samuel Morse) איש הטלגרף, לא הצליח בּיוֹתר בּמַכחוֹלוֹ. ואוּלם בּימים שעבד בּסטוּדיה של בּנימין וֶסט, אחד האמנים האמריקנים הראשוֹנים שבּחר לחיוֹת ולעבוֹד בּאירוֹפּה, התוַדע פוּלטוֹן לג’ימס ואט.

ג’ימס ואט היה בּעת ההיא כּבר איש שלאחר הגיל הבּינוֹני; אוּלם הוּא האריך ימים רבּים אחרי פוּלטוֹן. ואט הרגיש נטיה למיכניקה בּאיש הצעיר הזה, שהעלה בּאוֹרך־רוּח צבעים על יריעוֹת הבּדים של בּנימין וסט, הצייר ההיסטוֹרי של המלך ג’וֹרג'. היתה זוֹ מלאכה משוּנה בּשביל איש צעיר בּן פֶּנסילוַנִיה מן הקוֵיקֶרים⁵⁴. ואט עוֹרר את פוּלטוֹן לחדוֹל מן הציוּר וּלנסוֹת כּוֹחוֹ בּמיכניקה. פוּלטוֹן עשׂה כּעצתוֹ. אוּלם הוּא היה איש, אשר לעוֹלם לא הסיר עיניו מעניני החיים המעשׂיים. הוּא שׂם פּניו לפּריס, ושם, בּעיר הבּירה הצרפתּית, ניצל את הצד המכניס שבּשתּי האוּמנוּיוֹת, ושעשע את הקהל בּפַּנוֹרַמה הראשוֹנה, מחזה אשר טרם ראתה עין איש כּמוֹהוּ. בּוֹ בּזמן ניסה פוּלטוֹן לענין את מיניסטר הצי בּתכניוֹתיו לצוֹללת. אוּלם שלטוֹנוֹת הצי לא מצאוּ ענין בּצוֹללוֹת, והאַדמירלים הצרפתּים הרימוּ קוֹלם כּנגד עצם הרעיוֹן הנוֹכל להתקיף אניה מתּחת לפני המים.

שנים אחדוֹת לאחר זה, בּיוּני 1803, הזמין אוֹתם פוּלטוֹן לבוֹא ולראוֹת אַמצאָה אחרת משלוֹ, – אניה, ששים רגל ארכּה, מוּנעת בּכוֹחה של מכוֹנת־דלק, בּמהירוּת של ארבּעה קשרים וּמחצה. אבל גם בּפּעם הזאת לא עוֹרר בּהם אמוּן וענין.

והלא האיש הצעיר הזה, ידידוֹ של הציר האמריקני רוֹבּרט ליוינגסטוֹן, בּיקש למכּוֹר להם דבר, שבּכוֹחוֹ אפשר היה למלא את משאֶלת נפשוֹ הגדוֹלה בּיוֹתר של כּל איש צרפתּי בּעת ההיא, למן הקיסר נפּוֹליאוֹן ועד לאַחרוֹן המלצרים בּ"קפה דה לה רֶזֶ’נס", – דבר שהיה בּוֹ כּדי להרוֹס את שלטוֹן הבּכוֹרה של אנגליה בּים! ואוּלם זאת, פּרט קטן זה, לא הבין איש ממנהיגי צרפת. אָכן בּנידוֹן זה הרי הם דוֹמים לאוֹתם הרוֹפאים המצוּינים בּצבא האמריקני, אשר סירבוּ להענוֹת להצעת מגלה הכּלוֹרוֹפוֹרם, להשתּמש בּאמצעי מבוֹרך זה לשם ניתּוּחים־בּלי־כּאב לטוֹבת הצבא האמריקני.

כּך היתה ראשית דרכּוֹ של פוּלטוֹן כּממציא. אוּלם אוֹמץ־רוּחוֹ לא עזבהוּ. היה לוֹ ידיד נאמן, זה ליוינגסטוֹן, “הקַנצלר” (הוּא היה הקנצלר הראשון של מדינת ניוּ־יוֹרק), אשר נתפּרסם אחרי כן כּמחבּר “מסה על גידוּל־צאן”. ליוינגסטוֹן התענין בּבעית השיט בּכוֹח הקיטוֹר עוֹד לפני שיצא לפּריס, – בּמקוֹם שניהל משׂא־וּמתּן, יחד עם ג’ימס מוֹנרוֹ, על קנית מדינת לוּאיזיאַנה מיד הצרפתּים. גיסוֹ, ג’והן סטיוֶנס, האיש שהקים את העיר הוֹבּוֹקן (חלק מניוּ־יוֹרק), היה מיסד תּחוּקת־הפּטנטים האמריקנית. מתּחילה התענין סטיונס בּשאלת הפּטנטים, כּדי להגן על אמצאתוֹ הוּא – מין דוּד־קיטוֹר, אחד הדוּדים רבּי־הצינוֹרוֹת הראשוֹנים. בּשנת 1802 התקין כּלי־שיט מוּנע בּקיטוֹר, שעבד בּעזרת שני מדחֵפים, והיה שט בּהצלחה בּנהר הַדסוֹן, חמש שנים לפני שהוֹפיעה אניתו של פוּלטוֹן. הצלחה זוֹ עוֹדדה את גיסוֹ של סטיונס, הקנצלר, והוּא קיבּל מבּית־המחוֹקקים של ניוּ־יוֹרק זכוּת־מוֹנוִֹפּוֹלין יחידה לכל השיט בּכוֹח הקיטוֹר על פּני מימי כּל ארצוֹת־הבּרית. דבר זה גרם הרבּה לעכּב את פּיתּוּח החבל המערבי, מחמת התנגשוּיוֹת רציניוֹת “בּאנוֹכיוּתם העקשנית” של אנשים מתחרים, אף הם חלוּצי השיט בּקיטוֹר.

לאחר שפוּלטוֹן המַמציא וליוינגסטוֹן תּוֹמכוֹ־בּכסף ניערוּ אבק צרפת מעל רגליהם ושבוּ לארץ־מוֹלדתּם, התחילוּ הענינים להתקדם מהר. בּשנת 1807 הפליגה אניתוֹ המפוּרסמת של פוּלטוֹן “קלֶרמוֹנט” בּגאוֹן בּכוֹח קיטוֹרה מניוּ־יוֹרק לאַלבּני. שלד האניה היה אמריקני, וּמנוֹע־הקיטוֹר נבנה בּבית־החרוֹשת האנגלי המפוּרסם של “בּוּלטוֹן את ואט” בּבּירמינגהם. מקץ ימים אחדים שלח סטיונס, גיסו של ליוינגסטוֹן, את האניה שלוֹ “פֶניקס” על פּני המים; כּאן נבנה המנוֹע בּידי סטיונס עצמוֹ.

לכאוֹרה הלא צריך היה החזיוֹן למלא את לב הפּטריוֹטים האַמריקנים גאוה. ואילוּ המציאוּת היתה אחרת. בּמקוֹם זה העירוּ השלטוֹנוֹת למר סטיונס, שגיסוֹ מר רוֹבּרט ליוינגסטוֹן, שוּתּפוֹ של מר פוּלטוֹן, מחזיק בּידוֹ את זכוּת המוֹנוֹפּוֹלין על השיט בּכוֹח הקיטוֹר בּמימי המדינה ניוּ־יוֹרק, שעל כּן עליו, על מר סטיונס, להימנע מפּגוֹע על ידי “פֶניקס” שלוֹ בּזכוּיוֹתיה של “קלרמוֹנט”, אניתו של מר פוּלטוֹן. מיד הוֹציא מר סטיונס את “פניקס” האהוּבה עליו מתּחוּם סמכוּתם של בּתי־הדין של ניוּ־יוֹרק, ושלח אוֹתה בּים לפילדלפיה, והיתה זוֹ הפּעם הראשוֹנה בּהיסטוֹריה, שאנית־קיטוֹר רָדתה בּמימי האוֹקינוֹס.

אחרי כן התמסר מר סטיונס כּוּלוֹ לפיתּוּח התּחבּוּרה בּיבּשה, וּבשנת 1815 קיבּל את הזכיוֹן הראשוֹן שניתּן בּארצוֹת־הבּרית של אמריקה לבנית מסילת־בּרזל.

הרי זוֹ פּרשה מגוּנה למדי, אבל פּרשה שכיחה בּתוֹלדוֹת האמצאוֹת. עוּבדה זוֹ, שהקהל בּרוּבּוֹ לא מצא כּל ענין בּחזיוֹן החדש, מוֹכיחה, שרוּבּוֹ של הציבּוּר הוֹסיף ליחס ערך מוּעט מאוֹד לשיט בּעזרת הקיטוֹר. רוֹב האנשים לא הפריזוּ אוּלי בּנידוֹן זה ולא תּמכוּ בּדעת אוֹתם המטיפים הקנאים, אשר גינוּ מעל בּימתם את האַמצאוֹת החדשוֹת הללוּ, בּאשר אינן אלא מאמץ של השׂטן לפרוֹע את שלוֹם העוֹלם ושלוָתוֹ. ואוּלי גם צחקוּ האנשים לאכּרים שלאוֹרך חוֹפי הנהרוֹת, אשר טענוּ כּי הרעש והצחנה של ספינוֹת־אש אלוּ גוֹרמים להחמצת חלב הפּרוֹת. אבל ענין בּאמצאה לא מצאוּ גם הם. הם לא ראוּ כּל עתיד לאניוֹת־הקיטוֹר – וחסַל.

לא כן סירת־התּעלה. זוֹ נשׂאה חן דוקא. סירה נוֹחה כּזוֹ, שנמשכה על ידי סוּס סַבלן (בּמשעוֹל־החוֹף), בּמהירוּת של שלוֹשה מילין לשעה, היתה רצוּיה לאנשים וּמַספּקת להם בּהחלט, כּשם שהיתה טוֹבה בּעיני אבוֹתיהם ואבוֹת־אבוֹתיהם. וכי למה יפקיר אדם חייו בּיד מַנגָנוֹן כּזה, נוֹחר ונוֹהם וגוֹהק, אשר מכוֹנוֹתיו עלוּלוֹת להתפּוֹצץ כּל רגע, ועמה תּוּעף גם אַתּה בּמהירוּת הבּזק לעוֹלם הנצח, – בּעוֹד שאַתּה יכוֹל להגיע שמה בּקצב מתוּן יוֹתר, מתּוֹך שלוה מכוּבּדת, בּשבתּך בּסירת־תּעלה נאה וּמרוּוַחת?

למה בּאמת? למה יטוּס אדם כּיוֹם לסַן־פרנציסקוֹ ויעשׂה דרכּוֹ בּעשׂר שעוֹת, אם יוּכל להגיע שמה בּרכּבת רק בּשבעים וּשמוֹנה שעוֹת?

אוּלם כּל הלעג הזה למוֹתר. המשפּטים הקדוּמים לא נרתּעוּ מן הלעג בּימים ההם, כּשם שאינם נרתּעים מפּניו בּימינוּ. ודעה קדוּמה זוֹ, המתנגדת לתחבּוּרת־קיטוֹר, הוֹסיפה לשלוֹט כּמעט יוֹבל שנים, ולא היתה מצוּמצמת בּתחוּמי השיט המסחרי בּלבד. שלטוֹנוֹת הצי בּמדינוֹת הים השוֹנוֹת התנגדוּ לכך לא פּחוֹת מרבּי־החוֹבלים של אניוֹת־המפרשׂ המהירוֹת, נוֹשׂאוֹת־המשׂא, שהיוּ מהלכוֹת בּין ניוּ־יוֹרק להוֹל, וּבין ליבֶרפּוּל לבּומבּי. וכאשר נוֹסף ל"שגעוֹן" זה של מכוֹנת־הקיטוֹר עוֹד בּאוּ מהנדסים אחדים “מטוֹרפים” והוֹדיעוּ, כּי אפשר לבנוֹת אניוֹת לא רק מעץ כּי אם גם מבּרזל – פּקעה סבלנוּתם של כּל יוֹרדי־הים לגמרי. והקהל הנחמד צחק וצהל בּפה מלא.

הנשמעה כּזאת! כּי הבּרזל יצוּף על פּני המים! ורבּים היוּ האזרחים הפּקחים, אשר מדי הזכּיר איש את ענין ספינוֹת־הבּרזל, מיד היוּ שוֹאלים, אם ראה מישהוּ מימיו פּרסת־בּרזל או סדן־בּרזל צפים על פּני המים. וּמוּבן מאליו, כּי איש לא ראה כּדבר הזה. ואוּלם לא עברוּ ימים מרוּבּים, ואנית־קיטוֹר בּנוּיה בּרזל, בּפיקוּדוֹ של איש כּכבוֹד־מעלתוֹ סיר צַ’רלס נַפּיר, – רוֹזן כּף סֶן־וינסֶנט, סגן אדמירל של הצי הפּוֹרטוּגיזי וּסגן־אדמירל של הצי הבּריטי, – הגיעה לפּריס, אחרי שחָצתה בּהצלחה את התּעלה האנגלית.

כּל חידוּש לא היה בּדבר. עוֹד שלוֹשים אוֹ אַרבּעים שנה לפני כן בּנה ג’והן וילקינסון, חָרש־הבּרזל האנגלי המהוּלל, ספינת־משא קטנה של בּרזל. אוּלם הוּא עשׂה זאת לתכלית מקוֹמית בּלבד, וּבעיקר כּדי להכעיס את שכניו שקראוּ לוֹ שוֹטה. ולא היה כּאן כּל נסיוֹן רציני לשׂים בּקביעוּת את הבּרזל בּמקוֹם העץ.

אוּלם אניתו של סיר צ’רלס נפּיר, “אהרן מֶנבַּי”, אשר בּה הפליג מלוֹנדוֹן לפּריס, היתה עוּבדה מוּחָשית. זוֹ היתה מציאוּת מעשׂית. היה בּדבר זה כּדי למשוֹך את עיני הציבּוּר, לראוֹת ולחשוֹב על הענין. וכל כּך היטיב הציבּוּר לחשוֹב על אוֹדוֹת המפעל הזה, שעד מהרה ניתּנה האפשרוּת לנַפּיר לפשוֹט את הרגל, וכל תּכניוֹתיו להתקין שירוּת קבוּע של אניוֹת־קיטוֹר בּין פּריס להַוְר עלוּ בּתּוֹהוּ.

אֳנִיַּת־קִיטוֹר עַל פְּנֵי הַמִּיסִיסִיפִּּי

אוּלם לא מן הצדק יהיה זה מצדנוּ, אם נראה את האדישוּת הזאת של הציבּוּר כּוּלוֹ (לא כּפרטים) כּפרי השמרנוּת הטבוּעה בּעם. היתה גם סיבּה אחרת לכך.

כּי בּעוֹד שאניוֹת־הקיטוֹר פּסעוּ עדיין את פּסיעוֹת הילדוּת הראשוֹנוֹת כּבר הגיעוּ אניוֹת־המפרשׂ לרמת שכלוּל גבוֹהה, אשר לעוֹלם לא הגיעה אליה אחרי כן כּל אניה מסוּג זה. מַפּלתּוֹ המכרעת של נפּוֹליאוֹן בּוַטרלוֹ הביאָה לעמי־אירוֹפּה רבּי־הסבל תּקוּפה בּרוּכה של שלוֹם, שלוֹם וּרוָחה, אשר יסוֹדה בּגזילת כּל שאר העוֹלם וּבניצוּלוֹ. כּבר עברוּ כּמעט חמישים שנה מאז קיבּל ג’ימס ואט את זכיוֹנוֹ למכוֹנת־הקיטוֹר, שפּעלה ממש ועוֹררה בּלב בּני דוֹרוֹ את האמוּנה, כּי סוֹף־סוֹף נגאלה האנוֹשיוּת מכּל סבלוֹתיה. כּי עכשיו יכוֹלה האנוֹשיוּת לשבת בּשלוה, “לחבּק ידים, לעשן מקטרת ולקרוֹא את העיתּוֹן החדש בּיוֹתר, בּעוֹד שעבדי הבּרזל שלוֹ עוֹשׂים את מלאכתּוֹ” (דברים אלה ממש נכתּבוּ בּשנת 1769).

ג’ימס ואט חי שמוֹנים ושלוֹש שנים. מילוֹן מהלך זה של עֶרכי־מדע (אם נאמין לדעתוֹ של ווֹלטר סקוֹט עליו) הבּיע בּשנוֹת חייו האַחרוֹנוֹת את ספיקוֹתיו בּנוֹגע לאפשרוּת לצרף את מכוֹנתוֹ אל מערכת־גלגלים ולהפוֹך את כּל זה לקטר. אַף־על־פּי־כן הוֹסיף האיש הזקן לקבּל פּטנטים על כּל מיני אַמצאוֹת חדשוֹת, עד יוֹם מוֹתוֹ. והאיש הזה היה טיפּוּסי לדוֹרוֹ.

למן מחצית המאָה השמוֹנה־עשׂרה ועד למחצית המאָה התּשע־עשׂרה היה כּל אָדם מטפּל בּאיזוֹ מכוֹנה קטנה, מעשׂה ידיו. “חלל האויר היה מלא מכוֹנוֹת־קיטוֹר”, כּשם שהאוירוֹנים ממלאים בּאמת את חלל האויר בּימינוּ. והקיטוֹר הוּתאם לכל סוּג של יִצוּר, למן טוית־פּשתּה ועד לנסירת־עצים ודישת־תּבוּאָה וּטוית־משי. העוֹלם, שהיה מתקיים כּל הימים בּצמצוּם רב וּבדוֹחק, העוֹלם שמאָז וּמתמיד לא היה בּוֹ אָריג רב למדי בּשביל לסַפּק לכל אָדם מעיל וזוּג מכנסים, אוֹ סירים וצלחוֹת בּמידה מספּקת, כּי יוּכלוּ כּל איש ואשה וילד לאכוֹל כּל אחד מצלחתּוֹ, בּכף וּמַזלג וסכּין שלוֹ, – עוֹלם זה, השרוּי בּעניוּת, שקע מהר בּשפע רב, שהיה למקוֹר בּלתּי פּוֹסק של גאוָה לכל האנשים הללוּ, שהשׂתּרעוּ להנאתם בּערישׂוֹתיהם המקוּשטוֹת בּיוֹתר, בּסגנוֹן אוֹתה התּקוּפה הויקטוֹריאַנית.

איש לא יכוֹל אָז לראוֹת מראש את אשר עתידה המכוֹנה להביא עלינוּ בּאמת. לפי שעה די היה לדעת כּי הגיעה תּקוּפת־הישוּעה הגדוֹלה, וכי עת לאסוֹף את הפּירוֹת המתוּקים של שקידתנוּ ועמלנוּ. אַך לפי שאין מקוֹם לרוָחים בּלא מכירה מַתאמת, צריכים היוּ להימצא קוֹנים־בּמזוּמן, שמספּרם ילך הלוֹך וגדוֹל.

המלחמה נסתּיימה. דרכי הים היוּ בּטוּחים כּאשר לא היוּ מעוֹלם. שוֹדדי־הים כּמעט נעלמוּ. סחר־השערוּריה בּנפשוֹת־אָדם, חרפּת הדוֹרוֹת, דוּכּא בּמהירוּת על ידי צי הוֹד־מלכוּתוֹ, שעינוֹ פּקוּחה כּל הימים. אפשר היה לעשוֹת עסקים עם כּל קצוי עוֹלם, ללא כּל חשש של הפרעה. כּי במקרה שמישהוּ עמד בּפני נזקים, אוֹ נתקל בּקשיים בּגבית חוֹב מפוּקפּק, הרי היה פּרלמנט בּמדינה, ואפשר היה לפנוֹת בּשאילתּה חגיגית, לאמוֹר, “מה יש בּדעת ממשלת הוֹד מלכוּתוֹ לעשׂוֹת בּנוֹגע למעשׂה האַחרוֹן הבּלתּי הוֹגן כּלפּי אחד מנתיניו הנאמנים של הוֹד מלכוּתוֹ, שקוּפּח על ידי סוֹחר־אוֹפּיוּם רמאי בּקנטוֹן, אוֹ על ידי איזוֹ ממשלה שַמטנית המוֹשלת אֵי־שם בין נהר אֲמזוֹן וּבין האַנדים”. וּממשלת הוֹד מלכוּתוֹ היתה שׂמה על הרוֹב את הענין אל לבּה. ואם ההתראוֹת בּכתב לא הוֹעילוּ, היתה הממשלה מגייסת פּלוּגת־צבא וכוֹבשת מספּר ערים סיניוֹת, עד שהחשבּוֹן היה נפרע; אוֹ שהיתה מפּילה את הממשלוֹת השמטניוֹת אשר בּדרוֹם אַמריקה, על ידי מתּן בּסתר למתנגדיהן הפּוֹליטיים.

אָכן, היה זה תּענוּג לחיוֹת בּימים ההם, – כּמוּבן, אם נוֹלדתּ בּן לאָב, שהיה אָדוֹן לאחדים מאוֹתם המכשירים החדישים הגדוֹלים הנקראים עכשיו בּשם מכוֹנוֹת, אשר נקבּעוּ בּסַדנאוֹת הנקראוֹת עכשיו בּשם בּתּי־חרוֹשת. לא היית צריך אלא לשכּוֹר כּמה מאוֹת אנשים אוֹ אלף איש (אשר לא נוֹלדוּ בּתנאים נוֹחים כּמוֹך) וּלהרשוֹת להם לעבוֹד בּסַדנתך. משנַעשׂה המוּצר, היית אוֹרז אוֹתוֹ יפה בּתיבוֹת־עץ גדוֹלוֹת, רשמתּ עליהן כּתוֹבוֹת, והיית מניח את כּל שאר המלאכה לאנשים העוֹסקים בּמשלוֹח סחוֹרוֹת לכל קצוי־תּבל, בּדרכים הקצרוֹת בּיוֹתר והזוֹלוֹת בּיוֹתר.

כּי הנה הגענוּ לתקוּפה של מסחר בּין־לאוּמי ותחרוּת בּין־לאוּמית, שלא היה כּמעט כּל דמיוֹן בּינה וּבין סחַר־הרכוּלה של ימי הבּינַים; הגענוּ לתקוּפה שלא יכלה עוֹד להשתּמש בּאוֹתן הספינוֹת בּנוֹת מאָה טוֹנוֹת, אשר עוֹד לפני שלוֹש מאוֹת שנה אפשר היה לגלוֹת בּהן כמה יבּשוֹת חדשוֹת ולשׂים אוֹתן לבז. התּקוּפה החדשה דרשה טיפּוּס חדש של אניה, שתּהא מהירה בּהרבּה אַף מן האניוֹת שמלפני עשׂרים שנה, ותוּכל לשׂאת מטען גדוֹל הרבּה יוֹתר.

וּלפי שעכשיו היה כּסף רב בּנמצא, לשלם מחיר בּנית אניה כּזאת, וּלאחר שנבנתה הוֹכיחה כּי כּדאי להשקיע כּסף בּבניתה, כּי זהוּ עסק מכניס מאוֹד, – ניגשוּ מהנדסי־הסַפּנוּת למלאכה בּמרץ, ועד מהרה הביאוּ לעוֹלם את ספינת־המפרשׂ הנאָה בּיוֹתר של האוֹקינוֹס: את אנית־הקליפּר.

מוּבן מאליו כּי לא בּן־לילה אחד נוֹצר הקליפּר. לקליפּר היסטוֹריה משלוֹ, וכמה ארצוֹת נתנוּ מכּוֹחן לשכלוּלוֹ הגמוּר. ואוּלם דוֹמה, ששוּם דבר לא הוֹעיל כּל־כּך להתפּתּחוּתן של האניוֹת הללוּ כּאוֹתה עוּבדה, שאניוֹת־המפרשׂ לא עוֹד היו צריכוֹת להוֹליך אתּן תּוֹתחים.

חברוֹת המסחר הישנוֹת ניהלוּ עסקיהן על יסוֹד מוֹנוֹפּוֹליסטי, וּמוּבן מאליו כּי בּיקשוּ להגן על תּחוּמי זכיוֹנוֹתיהן מפּני כּל זר ויריב, וּלשם כּך כּלכּלה כּל אַחת מהן צי־מלחמה קטן משלה. עכשיו לא עוֹד היה צוֹרך בּכך.

המהפּכה הצרפתּית שׂמה קץ גמוּר ל"חברה ההוֹלנדית להוֹדוּ המזרחית", ואחרי שהוּקם שוּב שלטוֹן־המלוּכה בּארצוֹת־השפלה עברה החברה לרשוּת המדינה. “החברה האַנגלית להוֹדוּ המזרחית” לא היתה לה עוֹד כּל זכוּת מוֹנוֹפּוֹלין על המסחר עם הוֹדוּ. אחרי שנת 1842 יכוֹל היה כּל אָדם לבקר בּנמלי סין, אם ניאוֹת לשחד את פּקידי הנמל. כּל הלהוּט אחרי שמן תּנינים יכוֹל היה לצוּד אוֹתם על פּני כּל אוֹקינוֹס הקוֹטב. אַפריקה חדלה לשמש, כּאשר שימשה עד אָז, מקוֹר בּלתּי־נדלה לבהמוֹת־עבוֹדה בּצוּרת בּני־אָדם. דניה היתה האָרץ הראשוֹנה שבּיטלה את העבדוּת בּמוֹשבוֹתיה. הדבר היה בּשנת 1792. נפּוֹליאוֹן בּיטל את העבדוּת בּמוֹשבוֹת צרפת, בּאוֹתה התּקוּפה הקצרה של מאַת הימים בּשנת 1815, כּשחזר אל כּסא המלוּכה הצרפתּי. הקוֹנגרס הוינאי⁵⁵ הודה, לפּחוֹת להלכה, שהעבדוּת צריכה להיבּטל. בּחוֹזה “שלוֹם גֶנט”, שכּרתוּ אַנגליה ואַרצוֹת־הבּרית עם גמר מלחמת 1812, בּאוּ שתי המדינוֹת לידי הסכּם, לשׂים קץ מעתּה לכל המשלחוֹת לציד־עבדים בּאַפריקה; וּרשוּת ניתּנה לאניוֹת־המלחמה של שתּי הארצוֹת, לערוֹך חיפּוּשׂים בּכל האניוֹת החשוּדוֹת על הוֹבלת סחר־נפשוֹת בּגניבה, בּלי שׂים לב לדגל האניה. בּריטניה הגדוֹלה עשׂתה צעדים לביטוּל סחר־העבדים עוֹד בּשנת 1807. למן שנת 1811 היה דין האנשים שנמצאוּ חייבים בּסחר־אָדם כּדין פּוֹשעים, והיוּ עלוּלים להיוֹת מוּגלים לאוֹסטרליה לכל ימיהם. אגב, משוּם כּך היוּ נוֹהגים לטבּע את מטענם החי, כּל פּעם שריחפה אימת אנית־מחלמה בּריטית עליהם. וסוֹחרים ישרים, שבּיקשוּ לסחוֹר עם אַפריקה, לא עוֹד חששוּ פּן יוּתקפוּ על ידי כּנוּפיוֹת סוֹחרי־עבדים הוֹלנדים, פּוֹרטוּגזים ואַנגלים, שלא הסכּימוּ להתערבוּת חיצוֹנית בּעניניהם.

זוֹ הפּעם הראשוֹנה בּדברי ימי העוֹלם, שכּל אָדם יכוֹל לקנוֹת ולמכּוֹר בּכל מקוֹם, כּאשר עם לבּוֹ. אָמנם הסייגים הישנים (אשר נתחדשוּ שוּב רק אחרי מלחמת 18–1914), אשר לפיהם אפשר היה להוֹביל סחוֹרוֹת רק בּאניוֹת של האָרץ המייצרת את הסחוֹרוֹת, עוֹד היה להם תּוֹקף רשמי; אבל כּל הצדדים לא השגיחוּ בּהם כּלל, ולא היוּ עוֹד למעצוֹר, בּלתּי אם לטרדה בּלבד.

אֳנִיַּת־הַמִּפְרָשׂ הַמְּהִירָה בּיוֹתֵר – הַקְּלִיפֶּר

מדרך הטבע הוּא, שבּתנאים אלה תּהיה יד המלחים הטוֹבים בּיוֹתר על העליוֹנה. וּבשוּם מקוֹם בּעוֹלם לא נמצאוּ אָז מלחים טוֹבים משל חוֹף אַנגליה החדשה⁵⁶. ההכרח להפיק מחיה מרצוּעת־ארץ צרה עם חוֹף האוֹקינוֹס האַטלנטי, ואי־האפשרוּת לחדוֹר הלאָה לפנים האָרץ, – אלה אילצוּ את הנוֹער האַמריקני בּמחצית המאָה השמוֹנה־עשׂרה לאחוֹז בּמלאכת־הים. שמוֹנה שנוֹת מרד מזוּין בּארץ־המכוֹרה⁵⁷, עשׂרים שנוֹת אי־שלוֹם בּאירוֹפּה, כּשרק האָרץ הנייטרלית יכוֹלה היתה להוֹביל סחוֹרוֹת מקצה עוֹלם ועד קצהוּ, ושוּב מלחמה בּארץ־המכוֹרה, – כּל אלה פּיתחוּ בּאמריקה גזע מלחים מוּכשרים וּבעלי־בּיטחוֹן עצמי, אשר עמדוּ יפה הן בּטחב המדכּא של אזוֹרי־החוֹם והן בּרוּחוֹת־הקרח של כּף הוֹרן.

האנשים הצעירים הללוּ, שגדלוּ בּמסוֹרת החוֹפש האישי, והוּשפּעוּ מרעיוֹנוֹתיו של ג’פרסוֹן בּדבר החירוּת האנוֹשית, וכן מדבריהם של שאר הוֹגי־דעוֹת מַרדניים של ימי המהפּכה הגדוֹלה, לא כּיבּדוּ את החוֹק הספרדי, האַנגלי והפּוֹרטוּגיזי, יוֹתר משההמוֹן הניוּ־יוֹרקי מכבּד את דברי הכּתוֹבת על הלוּח “אַל געת בּעֵשׂב”. אם התחַצפתּ ונכנסתּ לאַחד הנמלים של איי הוֹדוּ המערבית, אוֹ של אמריקה הדרוֹמית, ושרבּבתּ לשוֹן כּלפּי השלטוֹנוֹת ותקנוֹתיהם הטפּשיוֹת, – הרי לא רק שזכית בּריוַח נאֶה, אלא שגם סייעתּ להפיץ בּעוֹלם את בּשׂוֹרת האמוּנה החדשה הבּאָה מאמריקה, אשר לפיה אין יתרוֹן לאָדם אחד על חברוֹ; אלא מה? יש שאַתּה נתקל בּמישהוּ שכּוֹחוֹ יפה משלך? מה בּכך? נַסה איפוֹא להכּוֹתוֹ בּנשקוֹ הוּא. ואוּלם כּדי להפיץ בּהצלחה את בּשׂוֹרת האמוּנה הזאת צריכים היוּ לאניוֹת, אשר תּעלינה בּמהירוּתן על אניוֹת־המלחמה של כּל שאר הארצוֹת. מה בּצע בּמחסן שלם של תּוֹתחים אדירים ושל סדרי־מערכה מחוּשבים אשר לאוֹיב, אם הרוּח מביא לך נצחוֹן קל וּללא־דמים, בּנשׂאוֹ אוֹתך מהר מתּחוּם הסכּנה.

אגב, הסכּנה הנשקפת מאניוֹת־מלחמה זרוֹת לא היתה עוֹד חמוּרה כּל־כּך, כּאשר היתה שלוֹשים שנה קוֹדם לכן. נפּוֹליאוֹן החריב לא את צרפת בּלבד. כּרגיל בּמלחמוֹת גדוֹלוֹת כּאלוּ היוּ גם המנצחים בּכל רע, לא פּחוֹת מן המנוּצחים. כּללוֹ של דבר, הכּל היוּ בּמצב של פּשיטת־רגל, ואי־אפשר היה להשׂיג בּזמן הקרוֹב הקצבוֹת בּשביל אניוֹת־קרב חדשוֹת. וּמכּיוָן שאַנגליה היתה עכשיו השלטת בּים ללא כּל ערעוּר, יכלה להפּטר עכשיו מאוֹתם הדרידנאוּטים נוֹשאי־המפרשׂים, בּני 1500 ו־2000 טוֹנוֹת, אשר הביאוּ נצחוֹן מכריע בּטרפלגָר. אוֹתן ספינוֹת־הקו הנוֹשנוֹת נמכּרוּ לפּוֹרקי־ספינוֹת, שהשתּמשוּ בּשלדים המצולקים האלה לבנית אניוֹת־סוֹחר חדשוֹת. וּמהן שעוֹדן מוּטלוֹת בּחלוּדתן בּנמלים, ושם אָנוּ מוֹצאים אוֹתן בּשעה שלבּנוּ מתמלא פּתאוֹם ענין סנטימנטלי כּלפּי אוֹתם כּלי־השיט הציוּריים בּני שלוֹשת הסיפּוּנים.

מעתּה אם נבנוּ אניוֹת־מלחמה, הרי היוּ מטיפּוּס של “פרֵגַט”, – קטנוֹת בּהרבּה מספינוֹת־הקו הקוֹדמוֹת, אוּלם גדוֹלוֹת מבּריגנטינה. אוֹתם הפרֵגַטים לא עוֹד נשׂאוּ שלוֹשה טוּרי תּוֹתחים. טוּר תּוֹתחים אחד, שנקבּע לאוֹרך הסיפּוּן העליוֹן, הספּיק לכל הצרכים השוֹטפים. מתּחילה היוּ מכוּוָנים לשמש כּמין צוֹפי־ים לספינוֹת הכּבדוֹת יוֹתר, בּנוֹת שלוֹשת־ואַרבּעת הסיפּוּנים. עכשיו, שבּנוֹת שלוֹשת וארבּעת הסיפּוּנים הלכוּ בּדרך כל עץ, בּאוּ הפרגטים למלא את מקוֹמן כּאניוֹת־קרב סדירוֹת.

וכן היתה גם דרך התפּתּחוּת הקוֹרוֶט, – מהדוּרה מוּקטנת של הפרגט. אַף הקוֹרוט תּפס זה לא כּבר את מקוֹמוֹ כּכלי קרב עצמאי, בּלי שׂים לב למעמד הצנוּע הקוֹדם כּמוֹסר־ידיעוֹת וּכצוֹפה.

שני הטיפּוּסים הללוּ, הפרגט והקוֹרוט, היוּ מהירים מאניוֹת־המלחמה הישנוֹת. ואוּלם בּתחרוּת עם אניוֹת־סוחר היוּ מפגרים בּהרבּה, מחמת העוֹמס המת של תּוֹתחיהם. ואפילוּ היוּ שוים להן בּכל שאר הפּרטים – לא היוּ בּני תּחרוּת ל"קליפּר", שהיה מקריב כּל דבר למען המהירוּת.

דוֹמה, שבּראשוֹנה שימש השם קליפּר כּשם לטיפּוּס מסוּים של סירוֹת־גרר, שהיוּ משוֹטטוֹת מסביב לשפך מפרץ צ’יזפּיק (Chesapeake Bay) וּמחכּוֹת ללָקוֹחוֹת. הן היוּ מהירוֹת כּל־כּך ויאוֹת להפלגה בּים, שגם בּמקוֹמוֹת אחרים בּשכנוּת התחילו לבנוֹת דוּגמתן לשם סחר־החוֹף, – שבּימים ההם, לפני היוֹת מסילת־הבּרזל, היה לוֹ ערך רב מאשר בּימינוּ. בּתקוּפת מלחמת 1812 (מלחמת אַנגליה ואמריקה) נמצאוּ ראוּיוֹת מאוֹד לשמירת ההסגר, כּי לא רק עלוּ בּמהירוּתן על כּל יריבוֹתיהן, אלא שהיוּ גם מסוּכּנוֹת בּקרב־מֵרוֹץ, בּאשר יכלוּ לערוֹך תּמרוֹניהן בּמהירוּת רבּה יוֹתר מספינת־מלחמה רגילה.

לאַחר המלחמוֹת הגיעוּ אניוֹת־ה"קליפּר" לתפקידן המיוּחד להן, כּנוֹשׂאוֹת מטען סחוֹרוֹת יקרוֹת יוֹתר. אָמנם על ידי חוֹסר התּוֹתחים נחסך בּהן חלל הגוּן, אבל מאַחר שנבנוּ מלכתּחילה לשם מהירוּת, חסרוֹת היוּ אוֹתוֹ בּית־קיבּוּל של אניוֹת־המסחר הישנוֹת, התּפוּחוֹת כּגיגיוֹת, אשר ענין המהירוּת לא היה חשוּב להן בּיוֹתר. העדר בּית־הקיבּוּל הגדוֹל היה חסרוֹנן האחד החשוּב של אניוֹת־קליפּר. כּנוֹשׂאוֹת סחוֹרוֹת בּעלוֹת נפח גדוֹל לא היה להן כּל ערך. אוּלם כּאניוֹת נוֹסעים, אוֹ כּנוֹשׂאוֹת סחוֹרוֹת העלוּלוֹת להתקלקל, כּגוֹן תּה וּשאר מוּצרים קוֹלוֹניאַליים, יכלוּ לקבּוֹע מחירי־הוֹבלה גבוֹהים כּל־כּך, שבּית־קיבּוּלן הקטן לא קיפּח את הרוָחים שלהן, ולא עוֹד אלא שהגדיל אוֹתם יוֹתר מאשר בּאניוֹת מפרשׂ רגילוֹת.

החיים בּאניה היוּ מאוּמצים. רב־החוֹבל של “קליפּר” היה בּעצם מין ג’וֹקי (סוּסר מתחָרה בּמירוֹץ), שהיה צריך לפקוֹח עינוֹ על אניתוֹ כּל רגע ורגע מזמן המרוֹץ. פּעמים לא היה ישן יוֹתר משלוֹש שעוֹת רצוּפוֹת. וחליצת המַגפים בּשעת השינה נחשבה לדבר־מוֹתרוֹת, שרק לעתּים רחוֹקוֹת יכוֹל להנוֹת עצמוֹ בּכך. לפי גילוֹ היה רב־חוֹבל כּזה נער ממש, לעוּמת הקברניטים שבּדוֹר הקוֹדם. רק אנשים צעירים יכלוּ לעמוֹד בּקצב הזה. והוּא הדין בּנוֹגע למלחים. לעוּמת שׂכר־המלחים שהיה נהוּג בּמאַת השנים הקוֹדמת, קיבּלוּ האנשים האלה שׂכר טוֹב. אוּלם העבוֹדה היתה קשה עד מאוֹד. כּי עתּה לא היה מקוֹם לשוּם שהיוֹת. נחוּץ היה לנצל כּל נשיבת־רוּח, ניצוּל שלם בּיוֹתר. וכן צריך היה לנצל את המהירוּת המוּעטת של הזרמים בּמים ושל עוֹנוֹת־הגאוּת. האנשים היוּ כּל הזמן נתוּנים בּקפיצה, והיוּ מטפּלים בּחיבּל מוּרכּב ורגיש בּיוֹתר, שלא יכוֹל לשׂאת אוֹתוֹ השימוּש הגס אשר מלפנים, בּימים שהמלח היה שיכּוֹר אוֹ פּוֹשע.

אוּלם ה"קליפּר" חוֹלל פּלא אחר. הוּא עשׂה את נהיגת אנית־המפרשׂ לאוּמנוּת מתוּקנת. יתר על כּן, כּמעט שעשׂה את חיי המלח בּכלל לחיים של כּבוֹד. ועל כּל פּנים אָצלוּ אניוֹת־הקליפּר זוֹהר לחיים בּמרחבי האוֹקינוֹס, כּזוֹהר אשר לא שב אליהם עוֹד אחרי כן, ואשר לא נוֹדע כּלל בּמאוֹת־השנים לפני כן.

דבר אחד בּרוּר וּודאי בּתבל זוֹ שלנוּ. לעוֹלם אי־אפשר לך להגיע לידי הישׂגים, בּין שאַתּה עוֹשׂה איזה דבר בּעצמך וּבין בּחבוּרה, אם הענין אינוֹ חביב עליך. כּל עוֹד לא התמסרתּ לדבר בּלב ונפש, הרי זה רק משלח־יד סתם, אמצעי לפרנסה בּלבד. ואוּלם כּשאָנוּ מעיינים בּרשימוֹת על מסעי־הקליפּרים הללוּ בּדוֹרוֹת ההם, אָנוּ אוֹמרים מיד אל לבּנוּ: “לעוֹלם אי־אפשר היה לבצע זאת, לוּלא מסירוּת־הנפש הזאת של כּל בּריה בּאניה, למן רב־החוֹבל ועד הטבּח, למן הגזבּר עד חתוּל־האניה, לוּלא מסרוּ מרצוֹנם את תּמצית כּל כּוֹחוֹתיהם, שתּהא קלת־מרוֹץ זוֹ מהלכת בּמהירוּת כּזוֹ”.

מעשׂה בּקליפּר אחד, “הבּזק”, שחָצה בּשנת 1855 את האוֹקינוֹס בּמהירוּת ממוּצעת של 18,5 קשרים. הקליפּר “Sovereign of the Seas” (“מוֹשל הימים”), אוּלי המהוּלל בּיוֹתר שבּכל הקליפּרים, הלך כּמעט בּאוֹתה המהירוּת, בּעברוֹ 424 מילין בּעשׂרים וארבּע שעוֹת. משעה שאַנגליה התחילה אַף היא לבנוֹת קליפּרים התאַמצה כּכל אשר יכלה לעלוֹת על שׂיאים אלה. חוֹזי־הדוֹאר בּין בּריטניה הגדוֹלה ואוֹסטרליה דרשוּ משך־נסיעה של ששים וחמישה ימים. האניה הראשוֹנה שנכנסה להתחרוּת בּקבּלת השליחוּת הזאת עשׂתה את הדרך בּששים ושלוֹשה ימים, בּנשׂאָה 700 נוֹסעים, 1400 טוֹנוֹת משׂא ו־350 שׂקי־דוֹאר.

נוֹחוּת היא, כּמוּבן, מוּשׂג שניתּן לשיעוּרין. מה שנראה לנוּ עוֹד לפני ארבּעים שנה כּדבר־מוֹתרוֹת, מספּק היוֹם בּדוֹחק את דרישת המחלקה השלישית לתיירים. אוּלם אוֹתם הקליפּרים, שאמנם לא היוּ דוֹמים בּשוּם פּנים לאנית־קיטוֹר מהירה בּימינוּ, נתנוּ בּכל זאת לנוֹסעים בּעת ההיא הרגשת מהירוּת וּבטחוֹן, אשר שוּם טיפּוּס־אניה אחר לא היה מסוּגל לכך עד אז. מוּבן מאליו, שאם רב־החוֹבל של “James Baines” או של “Donald Mackay” הוֹליך את אלפּיים הטוֹנוֹת שלהן בּים סוֹער בּמהירוּת של 22 קשרים (שיעוּר־מהירוּת נאה אף בּשביל “Majestic” של ימינוּ), הרי מוּכרחה היתה לשאוֹב לתוֹכה כּמוּיוֹת־מים גדוֹלוֹת, וכל דבר שלא היה מחוּבר היטב אל הסיפּוּן אוֹ אל הקירוֹת היה מוּעף וּפוֹגע בּאזני המלחים. אוּלם אי־נעימוּיוֹת מסוּג זה והמשמעת הקשה והמזוֹן החַדגווֹני (שלא שוּפּר בּאוֹפן ממשי אלא בּמחצית המאה הקוֹדמת, כּשהוּנהגה אחסנת־הקירוּר), – כּל הצדדים האלה, הפּחוֹת נעימים בּחיי אנית־הקליפּר, לעוֹלם לא נראוּ לעין הציבּוּר בּכלל. האנשים בּחוֹף לא ראוּ אלא כּלי־שיט נהדרים־למראה נכנסים לנמל ויוֹצאים ממנוּ בּמלוֹא מתיחוּת מפרשׂיהם, והם הקשיבוּ בּהתלהבוּת אל הסיפּוּרים על המהירוּת הגדוֹלה של האניוֹת האלוּ, – סיפּוּרים שהיוּ נראים כּדברי אגדה ממש בּימי אבוֹתיהם.

אין פּלא, שאנית־הקליפּר נעשׂתה עד מהרה נוֹשׂא לכל מיני פּרשוֹת רוֹמנטיוֹת. שמוֹת רבּי־החוֹבלים היוּ נשמעים בּפי הדוֹר הצעיר בּשנוֹת החמישים והששים של המאה ההיא, ממש כּשמוֹת כּוֹכבי הקוֹלנוֹע בּפי בּנינוּ כּיוֹם (וּלדעתּי הרי זה תּחליף גרוּע!). תּמוּנוֹתיהם היוּ מתפּרסמוֹת בּרוֹב הז’וּרנַלים המהוּדרים בּיוֹתר, ואַתּה נעשׂית אישיוּת בּוֹלטת בּסביבתך, אם נסעתּ פּעם בּאניתוֹ של אחד מרבּי־החוֹבלים המפוּרסמים. כּי פּרשת־חייהם של האנשים האלה עוֹררה ענין בּציבּוּר. תּיאוּרי מסעיהם שימשוּ נוֹשׂא מתמיד להקבּלוֹת ולשׂיחוֹת משני עֶברי האוֹקינוֹס, וכל שעה נוֹספת של קיצוּר הדרך בּין יוֹקוֹהמה לבּוֹסטוֹן, אוֹ בּין מלבּוּרן לליורפּוּל, עוֹררה שׂמחה רבּה בּקהל. אנשים הפסידוּ סכוּמים אדירים, אוֹ זכוּ בּהם, בּהתערבם על אוֹדוֹת אניוֹת כּגוֹן “Flying Cloud” או “Red Jacket”, איזו מהן תּגיע ראשוֹנה (זוֹ האחרוֹנה זכתה לשׂיא, בּעשׂוֹתה את הדרך מ־Sandy Hook לליורפּוּל בּשלוֹשה־עשׂר יוֹם ושעה אחת). פּעמים קרה הדבר, ששני קליפּרים יצאוּ בּדרך אחת והתחילוּ בּמירוֹץ־תּחרוּת, ואז היוּ כּל תּוֹשבי ניוּ־יוֹרק אוֹ ליורפּוּל יוֹצאים לחוֹף, לראוֹת את סיוּם התּחרוּת הנהדרה הזאת.

עכשיו נגוֹזוּ כּוּלם, האניוֹת הישנוֹת הללוּ ונוֹהגיהן. ויפה שהלכוּ ואינם. כּי רבּי־החוֹבלים הללוּ של הקליפּרים, שהיוּ מעמידים פּנים נאוֹת מדי עלוֹתם על החוֹף, היוּ רעים כּקוֹדמיהם בּיחס לאנשים המסוּרים למשמעתּם. אמנם מסוּגלים היוּ לערוֹך תּפילוֹת פּוּמבּיוֹת בּרחוֹבוֹת לשלוֹמם של מלחים. אך לעוּמת זאת התאַנוּ אל אַחד המלחים שרגליו מחוּרחרוֹת והכּוּהוּ עד מות, מתּוֹך חשד שהוּא מתחַלה. תּעוּדת בּית־הדין שנשתּמרה בּנידוֹן זה מספּרת לנוּ רק פּרשה אַחת כּזוֹ. אוּלם ודאי שהיוּ פּרשוֹת כּאלוּ למאוֹת. אם חביב עליך מראה תּמוּנוֹת של אוֹתם הקליפּרים הנחמדים, ורצוֹנך לפאר בּהן את כּתלי חדרך – עשׂה זאת כּאוַת נפשך. אָכן, נחמדים היוּ למראה. אוּלם ידוֹע תּדע כּי אניה כּזוֹ היתה מין גיהינוֹם צף על פּני המים, בּכל הנוֹגע ליחס רבּי־חוֹבליה אל קציניה וּמַלחיה. האניוֹת האלה שבקוּ חיים ואינן עוֹד.

בּרוּך דיין האמת!

 

פּרק טו' הַקִּיטוֹר מְפַחְפֵּחַ בְּיֶתֶר שְׂאֵת    🔗

בּמשך שלוֹשים השנה, למן 1820 ועד 1850, חביב היה מעשׂה־קונדס אחד על רבּי־החוֹבלים של ה"קליפּרים", וּלעוֹלם לא נלאוּ מלחזוֹר על כּך. שׂמחים היוּ להראוֹת את אחוֹרי־ספינוֹתיהם לכל כּלי־שיט שנע בּכוֹח הקיטוֹר, – מעשׂה־משוּבה שהיה מקוּבּל מאוֹד בּימים ההם. כּי מצבן של אניוֹת־הקיטוֹר בּמחצית הראשוֹנה של המאָה התּשע־עשׂרה היה כּמצב האוירוֹנים לפני עשׂרים־שלוֹשים שנה. אפשר היה להגיד מראש, בּמידה מרוּבּה של דייקנוּת, את מוֹעד צאת האניה ממקוֹם מעגנה, אבל לעוֹלם לא ידעתּ אם גם תּחזוֹר, וּמתי וכיצד תּחזוֹר.

אמנם עברוּ הימים ההם, עת אשר כּל העדה אמרה אמן אחרי דברי כּוֹהנה, בּדַבּרוֹ סרה על התמַעטוּת האמוּנה בּלב בּני־אדם, המַמרים חוּקי שמים וטבע גם יחד וּמנסים להניע אניה בּאויר קוֹפא אוֹ גם נגד כּיווּן הרוּח. עכשיו ידע כּל איש, כּי אפשר לחוֹלל פּלאים כּאלה בּמציאוּת. אבל אם גם אפשר לעשׂוֹת את הדברים האלה, אין עדיין טעם לעשׂוֹתם. מפרשׂים היוּ טוֹבים כּל הימים וּמספּיקים בּהחלט לצרכי בּני־האדם. לשם מה, איפוֹא, לנסוֹת דבר, הממלא את הנמלים עשן וּפיח וכל מיני קוֹלוֹת המוּלה, אם אניוֹת־הקליפּר יכוֹלוֹת לעלוֹת בּמהירוּתן על כּל אנית־קיטוֹר רגילה, ואין הן נוֹהמוֹת, ואינן גוֹהקוֹת, ואינן מעלוֹת עשן כּלשהוּ?

לוּ היתה “דמוֹלוֹגוֹס” (אוֹ “פוּלטוֹן”, כּפי שנקראָה בּרבוֹת הימים), – אנית־המלחמה הראשוֹנה המוּנעת בּכוֹח הקיטוֹר, – מוּכנה בּעוֹד מוֹעד בּשביל לקחת חלק בּמלחמת 1812, ולוּ היתה גם מצליחה, כּי אז אפשר ששלטוֹנוֹת הצי, לפּחוֹת, היוּ נוֹתנים לבּם לענין. אבל גרם המזל ואניה זוֹ, אחוֹתה הצעירה של “פוּלטוֹן’ס פוֹלי” (“שגעוֹנוֹ של פוּלטוֹן” – כּך נקראָה אניתוֹ “קלרמוֹנט” וּבשם זה היא מכוּנה בּכל עיתּוֹני הזמן ההוּא), אֵחרה חדשים מספּר בּגמר בּניתה, ואילוּ פוּלטוֹן עצמוֹ מת עם גמר המלחמה ממש.

אז לוּקחה “פוּלטוֹן” למַספּנת־הצי שבּבּרוּקלין. לא היוּ שם כּל מכוֹנאים מוּמחים לטפּל כּראוּי בּמכוֹנוֹתיה. ולב רב־החוֹבל ואנשיו גם יחד לא נטה כּלל להפליג בּכלי־שיט משוּנה כּזה. בּאין בּרירה שימשה פוּלטוֹן למקוֹם משכּן ואימוּן למלחים בּעתיד. ואפשר שהיתה עוֹמדת שם בּמקוֹם מַענגה עד היוֹם הזה, לוּלא האָסוֹן שקרה. האניה הוֹבילה אבק־שׂריפה, חביוֹת אחדוֹת, לירית בּוֹקר וערב כּמנהג. בּחוֹדש יוּני שנת 1829 אֵרעה התפּוֹצצוּת. חביוֹת אבק־השׂריפה הוּעפוּ למעלה, וּמפקד האניה ועוֹד עשׂרים וארבּעה אנשים עמוֹ נהרגוּ. השמוּעוֹת אמרוּ, כּי היה כּאן מעשׂה־נקמה. תּוֹתחן אחד, שהוּלקה אוֹתוֹ בּוֹקר, החליט לשׂים בּדרך זוֹ קץ לסבלוֹתיו ולסבלוֹת שאר חבריו. הנזק של “פוּלטוֹן” לא היה כּבד בּיוֹתר. אוּלם המאוֹרע הזה מלמד על תּנאי החיים ששׂררוּ עדיין בּצי ארצוֹת־הבּרית בּשנת 1829.

אוּלם שלטוֹנוֹת הצי לא נוֹאשוּ מהקים זכר־כּבוֹד לפוּלטוֹן. בּשנת 1837 ירדה המימה אניה שניה בּשם “פוּלטוֹן”. מפקדה היה ליוּטננט אחד, בּשם מַתּתיהוּ קַלבּרֵית פֶּרי (Matthew Calbrait Perry), אוֹתוֹ פּרי עצמוֹ אשר עשׂה לוֹ בּרבוֹת הימים שם גדוֹל כּמפַתּחה של יפּן. בּמאמץ רב יכוֹל היה להניע את אניתוֹ בּמהירוּת של חמישה־עשׂר קשרים. שתּי האניוֹת “פוּלטוֹן” היוּ מצוּידוֹת, כּמוּבן, בּגלגלי־שיט. רק בּשנת 1841 הוֹפיעה אנית־המלחמה הראשוֹנה בּעלת מדחף ימי, והיא נבנתה לפי תּכניוֹתיו של שודי אחד, ג’והן אֶריקסוֹן, – אוֹתוֹ איש בּעל רוּח גאוֹנית נסערת, אשר לוּלא אניתוֹ “מוֹניטוֹר” היה הצפוֹן בּאמריקה מפסיד אוּלי בּמלחמת האזרחים.

אוֹתה אנית־מלחמה בּעלת המַדחף הימי, ששמה היה “פּרינסטוֹן” (Princeton"") זכתה לתהילה בּשני אָפנים. זוֹ היתה אנית־המלחמה הראשוֹנה, שהצליחה להשתּמש בּמדחף בּמקוֹם גלגלי־שיט, והיא היתה מוּסקת בּפחם־אַנטרציט תּחת עץ. כּמוֹ כן נתפּרסמה על־ידי כּך, שהיא היתה אנית־המלחמה הראשוֹנה שקיפּחה חייו של מיניסטר לעניני הצי. בּזמן שערכה טיוּל־נסיוֹן על פּני נהר פּוֹטוֹמַק הוּחלט לתת אֵש בּתּוֹתחה הגדוֹל בּיוֹתר, כּדי לשעשע את האוֹרחים. התּוֹתח התפּוֹצץ, וּבין ההרוּגים היוּ מזכּיר המדינה אֵיבל פ. אַפּשוֹר, המיניסטר לעניני הצי תּוֹמַס ו. גילמר וכמה מחברי הקוֹנגרס.

בּוֹ בּזמן שנעשׂוּ הנסיוֹנוֹת האלה בּאמריקה, השתּעשעוּ גם כּל המעצמוֹת האירוֹפּיוֹת – זוֹ פּחוֹת, וזוֹ יוֹתר – בּרעיוֹן להנהיג את הקיטוֹר בּכוֹחוֹת הצי שלהן. אוּלם אוֹתה רוּח התנגדוּת כּלפּי האניוֹת החדשוֹת הללוּ, ששׂררה בּלב כּל יוֹרדי־הים המוּמחים עד מחצית המאה התּשע־עשׂרה, היתה חזקה בּיוֹתר בּלב קציני־הצי. גם כּשאניוֹתיהם היוּ מצוּידוֹת במכוֹנוֹת וּבגלגלי־שיט היוּ בּוֹחרים להשתּמש בּמפרשׂים, לאו דוקא משוּם שהמראה היה נעים יוֹתר לעין, וּמַדיהם נשתּמרוּ בּנקיוֹנם, – כּי אם בּעיקר משוּם שמעמד האנשים, שעליו השתּייכוּ על הרוֹב הקצינים בּזמן ההוּא, ראוּ כּל דבר שיש לוֹ מגע למכוֹנוֹת כּמשהוּ שלמַטה מכּבוֹדם.

גם בּצי־המסחר שׂררה אוֹתה הרוּח בּמידה ידוּעה; אוּלם מנהלי העסקים היוּ תּקיפים יוֹתר מן האדמירלים, וּבשעה שמצאוּ, שקיטוֹר פּירוּשוֹ מהירוּת, – כּלוֹמר רוָחים, – היוּ נוֹתנים הוֹראוֹת מדוּיקוֹת וּפסקניוֹת, ורבּי־החוֹבלים שלהם היוּ נאלצים להשתּמש בּקיטוֹר, אוֹ להתפּטר ממשׂרוֹתיהם.

מפּני התּהילה והחיבּה שקנוּ להם הקליפּרים, וּמפּני נסיוֹנוֹתיהם העגוּמים של אניוֹת־הקיטוֹר הראשוֹנוֹת, אין להתפּלא, שאין אנוּ יוֹדעים כּמעט איזוֹ מן האניוֹת חצתה הראשוֹנה את האוֹקינוֹס בּכוֹח קיטוֹרה היא. עד הזמן האַחרוֹן ניתּן הכּבוֹד הזה לאניה “סַוַנה”, אנית־משׂא בּעלת־מפרשׂ, מצוּידה בּמכוֹנת־עזר. בּחוֹדש מאי 1818 הפליגה מסַוַנה שבּמדינת ג’וֹרג’יה. ימים רבּים שהתה בּדרך, בּחצוֹתה את האוֹקינוֹס, וכמעט את כּל הנסיעה עשׂתה בּעזרת מפרשׂים, וּבמשך כּל הזמן השתּמשה רק כשמוֹנים שעוֹת בּמכוֹנה. אף־על־פּי־כן, כּשהגיעה לאירלנד, אָזל כּל מלַאי הפּחם שלה. וּמכּאן אָנוּ רוֹאים כּמה קשה היה להפעיל אוֹתן המכוֹנוֹת הראשוֹנוֹת. אחרי כן בּיקרה “סַוַנה” בּים הבּלטי וּברוּסיה, וּבכל מקום עוֹררה סקרנוּת. אוּלם קשה להוֹדוֹת בּצדקת הטענה של בּעלי האניה הזאת, שהיא היתה הראשוֹנה בּאניוֹת־הקיטוֹר שחָצוּ את האוֹקינוֹס, בּאשר הקיטוֹר מילא רק תּפקיד קטן מאוֹד בּנסיעתה.

הכּבוֹד הזה של נסיעה ראשוֹנה בּאוֹקינוֹס, מתּוֹך שימוּש בּמכוֹנוֹת כּל הזמן, מגיע לספינת־עץ קטנה בת 438 טוֹנוֹת וּבעלת גלגלי־שיט, שנבנתה בּדוֹבר לשם שירוּת בּתּעלה.

בּשנת 1826 נמכּרה תּיבה זוֹ לממשלת הוֹלנד, ששינתה את שמה ל"קירסאוֹ" ושלחה אוֹתה מרוֹטרדם לסוּרינַם אשר בּדרוֹם אמריקה, להוֹביל נוֹסעים ודוֹאר. מקץ חוֹדש ימים בּאה “קירַסַאוֹ” בּשלוֹם לפָּרָמָריבּוִֹ, וכן גם חזרה הבּיתה בּכוֹח הקיטוֹר. בשנת 1830, בּימי מלחמת הוֹלנד וּבלגיה, סוּפחה “קירסאוֹ” לצי ההוֹלנדי. אין אני יוֹדע מה היה בּסוֹפה. אוּלם דוֹמני כּי כּיוֹם מקוּבלת הדעה על לב הכּל, ש"קירסאוֹ", ולא “סַוַנה”, היתה ספינת הקיטוֹר הראשוֹנה שחָצתה בּכוֹח הקיטוֹר את הים המפריד בּין העוֹלם הישן ובין החדש.

הָאֳנִיָּה “קִירַסַאוֹ”, שֶׁחָצְתָה הָרִאשׁוֹנָה אֶת הָאוֹקְיָנוֹס בְּכֹחַ הַקִּיטוֹר (1827)

רק מקץ שש שנים לאחר זה, בּשנת 1833, חצתה אנית־קיטוֹר אחרת את האוֹקינוֹס. זוֹ היתה האניה “רוֹיֶל ויליאֶם”, שנבנתה בּקוֶבּק לשם מסחר עם הליפכּס. לפי שהספינה הכשילה לגמרי את בּעליה מבּחינה כּספּית, הוּחלט לשלחה לאירוֹפּה, ששם היוּ סיכּוּיים טוֹבים יוֹתר להיפּטר ממנה. עשׂרים וחמישה ימים ארכה הנסיעה, וּבמשך הזמן הזה השתּמשה “רוֹיֶל ויליאֶם” בּ־330 טוֹנוֹת פּחם. אחד מבּעליה הראשוֹנים היה שמוּאל קוּנַרד (Samuel Cunard). בּרבוֹת הימים עתידה התפּתּחוּת התּחבּוּרה על פּני האוֹקינוֹס האטלנטי להיוֹת קשוּרה בּשמוֹ. כּי האיש הצעיר הזה מ"נוֹבה סקוֹטיה" האמין בּלב שלם בּעתידוֹ של הקיטוֹר, בּאוֹתם הימים שרק מעטים מבּעלי האניוֹת וּבוֹני־האניוֹת האמינוּ בּכך.

נמצאוּ קצת חברוֹת ספסריוֹת, שמיהרוּ לשלוֹח ספינוֹת־קיטוֹר קטנוֹת על פּני האוֹקינוֹס. דוּגמה לרוּח הסַפסרוּת הזאת אפשר לראוֹת בּאניה “סיריוּס” בּת 703 טוֹנוֹת, שהגיעה בּשנת 1838 לניוּ־יוֹרק. היא היתה עמוּסה כּל־כּך, יתר על המידה, נוֹסעים וּמטען, שכּמעט פּלא הדבר שהיא לא טבעה בּמרחבי הים. רק זמן קצר שהתה בּנמל, והנה הגיעה אניה אחרת, יריבה לה. אוּלם הפּעם היה זה כּלי־שיט מטיפּוּס אחר לגמרי. האניה “גרייט וֶסטֶרן”, – שהיתה בּת חיבּל של סכוּנָר והיתה שייכת ל"חברת אניוֹת־הקיטוֹר של המערב", בּת ל"חברת מסילוֹת הבּרזל של המערב", – היתה לא רק גדוֹלה בּהרבּה מ"סיריוּס", כּי אם היתה גם מצוּידת בּמכוֹנוֹת טוֹבוֹת הרבּה יוֹתר, וּבנסיעתה הראשוֹנה הגיעה לשׂיא, שאף המהירוֹת בּיוֹתר בּין אניוֹת־הקליפּר לא הגיעוּ אליו בּשוּם פּנים. שלוֹשה־עשׂר יוֹם ושלוֹש שעוֹת אָרכה נסיעתה מערבה, וּבחזרה מזרחה עשׂתה את דרכּה בּשנים־עשׂר יוֹם ועשׂר שעוֹת.

והדבר לא יפליאֵנוּ, אם נזכּוֹר שהיא נבנתה על פּי תּכנית שתּיכּן אייזמבּוֹרד קינגדוֹם בּרינל (Isambard Kingdom Brunel) בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, האיש שעתיד היה לתת לנוּ כּעבוֹר שנים אחדוֹת את “גרייט איסטרן” – אחד מבּוֹני־הספינוֹת הנבוֹנים בּיוֹתר וחריפי־האמצאה בּיוֹתר בּדוֹרוֹ. מהירוּתה המרוּבּה של “גרייט וסטרן” חיבּבה אוֹתה על הנוֹסעים המעטים בּאוֹקינוֹס האטלנטי, שהיוּ אמיצי־לב למדי בּשביל להפקיד את נפשם וּמאוֹדם בּיד אנית־קיטוֹר. בּין הנוֹסעים האלה היה גם אוֹתוֹ שמוּאל קוּנַרד, אחד מבּעליה של “רוֹיֶל ויליאֶם”. כּשהגיע קוּנרד בשנת 1839 לניוּ־יוֹרק, כּדי לאַרגן את הסניף הבּוֹסטוֹני של חברתוֹ החדשה (“החברה הבּריטית והצפוֹן־אמריקנית לאניוֹת־קיטוֹר נוֹשׂאוֹת־משׂא ודוֹאר־המלכוּת”), ידע היטב, שהנוֹסעים והמשׂא בּלבד אין בּכוֹחם לכלכּל את ההוֹצאוֹת שהוּא משקיע בּענין. על כּן פּנה בבקשה אל הפּרלמנט, שיקצוֹב לוֹ תּמיכה שנתית בּשׂכר הוֹבלת הדוֹאר מאירוֹפּה לאמריקה וחזרה.

אחרי שקיבּל את התּמיכה הזאת פּקד לבנוֹת ארבּע ספינוֹת־עץ בּמַספּנה שעל נהר קלַיד⁵⁸.

“בּריטניה”, הראשוֹנה בּספינוֹת־עץ אלוּ המצוּידוֹת בּגלגלי־שיט, הפליגה מליוורפּוּל בּ־4 בּיוּלי 1840, והגיעה מקץ ארבּעה־עשׂר אוֹ חמישה־עשׂר יוֹם לבּוֹסטוֹן. שלוֹש אַחיוֹתיה של “בּריטניה” היו: “אקַדיה”, “קוֹלוּמבּיה” ו"קַלֶדוֹניה". ארכּן היה 207 רגל ו־34 רגל רחבּן, והן יכלוּ לפתּח 740 כּוֹחוֹת סוּס. הן צרכוּ כּמוּיוֹת־פּחם עצוּמוֹת, והשטח שהיה נוֹעד בּאניוֹת־המפרשׂ לרַוחת הנוֹסעים שימש בּאניוֹת־הקיטוֹר כּבית־אוֹצר לפחם. וּבכל זאת, ועל אף כּל התּקלוֹת הללוּ, הנהיגוּ ספינוֹת ראשוֹנוֹת אלוּ של קוּנרד דבר חדש לגמרי בּמסע על פּני האוֹקינוֹס: הן היוּ דייקניוֹת, והן עשׂוּ דרכּן על פּי לוּח־זמנים קבוּע. קליפּר מהיר שזכה לרוּח נוֹחה יכוֹל לעלוֹת עליהם בּמהירוּתוֹ, ואוּלם היה זה דבר התּלוּי בּמזל. אם התּנאים לא היוּ נוֹחים עלוּל היה אוֹתוֹ קליפּר לאחר את בּוֹאוֹ כּדי שבוּע אוֹ שבוּעיים, וצרכי המסחר בּעוֹלם דרשוּ עכשיו לא רק מהירוּת, כּי אם דיוּק, בּראש וּראשוֹנה. שמוּאל קוּנרד מילא את הדרישה הזאת של העוֹלם בּעל הלָך־הרוּח המסחרי, שהיה לקוּי בּכמה וכמה מגרעוֹת, אוּלם נכוֹן היה לשלם תּמיד בּיד רחבה תּמוּרת כּל דבר הרצוּי לוֹ בּאמת.

בּינתים ניסוּ אניוֹת־קיטוֹר את מזלן גם בּשאר חלקי תּבל. קשרי תּחבּוּרה סדירה בּעזרת הקיטוֹר בּאוּ בּמקוֹם קוי־השירוּת הישנים של אניוֹת־המפרשׂ, שאי־אפשר היה לבטוֹח בּהם, בּין דוֹבר לקַלֶה, בּין רוֹטֶרדם וּבין לוֹנדוֹן, וכן בּמקוֹם הקו שחיבּר את קוֹפּנהַגן ואת הנמלים השוֶדיים הדרוֹמיים עם יבּשת אירוֹפּה.

ועוֹד יוֹתר משתּים־עשׂרה שנה לפני שהגיעה אנית־הקיטוֹר הראשוֹנה על פּני האוֹקינוֹס האטלנטי לניוּ־יוֹרק עברה אנית־קיטוֹר בּריטית את כּל הדרך מאנגליה להוֹדוּ על פּני כּף התּקוה הטוֹבה. זוֹ היתה האניה המפוּרסמת “Enterprise” בּת 479 טוֹנוֹת, שעשׂתה את המרחק בּין פַלמוּת לקלקוּטה בּמשך 113 יוֹם.

מסע זה לא היה חשוּב מבּחינה עסקית. בּעלי האניה הפסידוּ כּסף בּוֹ. אוּלם המסע עצמוֹ משך את תשׂוּמת לבּם של כּל האנשים ועוֹרר בּהם ענין לבעית הקשר הטוֹב והקצר בּיוֹתר בּין ארץ המכוֹרה ובין המוֹשבוֹת. הרעיון המעשׂי בּיוֹתר היה אוּלי של “חברת חצי־האי והמזרח”. תּכניתה היתה לשלוֹח אניוֹת למצרים, וּלהוֹביל אחר־כּך את מטענן בּיבּשה עד ים־סוּף, וּמשם להעבירוֹ שוּב בּאניוֹת הבּאוֹת מבּוֹמבּי ומַדרַס. אוּלם זוֹ היתה דרך עקיפין יקרה מאוֹד ובלתּי בּטוּחה.

וּלפי שעה נשאר הכּל כּשהיה, והאנשים הוֹסיפוּ לנסוֹע מאנגליה להוֹדוּ, על פּני כּף התּקוה הטוֹבה, בּאניוֹת־מפרשׂים. בּמשך זמן־מה דוֹמה היה, כּאילוּ לעוֹלם אי־אפשר יהיה להכריע איזה מן השנַים, הקיטוֹר אוֹ המפרשׂ, נוֹתן את אפשרוּיוֹת־התּחבּוּרה הטוֹבוֹת בּיוֹתר. הכּשלוֹן החָמרי הגמוּר, שמצא כּמה מחברוֹת אניוֹת־הקיטוֹר שנוֹסדוּ אז, הוֹסיף אוֹמץ חדש לאדוּקי ספינת־המפרשׂ וּמילא את לב חוֹבבי אנית־הקיטוֹר אכזבה ויאוּש.

אך הנה לבסוֹף בּאה שעתוֹ של הבּרזל, והוּא תּפס לאט־לאט את מקוֹם העץ בּבנית אניוֹת הקיטוֹר. ואוּלם רוֹב הציבּוּר התיחס עדיין בּאי־אמוּן כּלפּי חוֹמר זה, אשר אם יניחוּהוּ כּמוֹ שהוּא, מן ההכרח שישקע. וּבשעה שחברת־האניוֹת “פ. את אוֹ” הזמינה בּשנת 1853 אנית־קיטוֹר בת 3500 טוֹנוֹת עשׂוּיה בּרזל כּוּלה, את “הימַלַיה” המפוּרסמת, נראה היה הדבר כּחוּצפּה כּלפּי שמים. אוּלם היא זכתה מיד להצלחה מרוּבּה כּל־כּך, שהממשלה הבּריטית קנתה אוֹתה להוֹבלת צבא אל חצי־האי קרים בּימי המלחמה עם רוּסיה.

והנה הגיעוּ הימים, שהמוֹני הרעבים בּאירוֹפּה התחילוּ לגלוֹת את אמריקה. עתּה אפשר היה להשׂיג רוָחים עצוּמים על ידי הוֹבלת מהגרים. עניים היוּ המהגרים ונבערים מדעת. אפשר היה לדחוֹק אוֹתם לאלפים בּבת אחת לתוֹך בּטן האניה וּלהכריחם לשלם בּעד הזכוּת הזאת סכוּמים יפים. רבּים מהם היוּ להוּטים כּל־כּך לעזוֹב את מכוֹרתם הישנה, עד כּי ספק הדבר אם הבינוּ בּאיזוֹ מידה רוּמוּ. בּימים ההם נוֹסדוּ חברוֹת־האניוֹת הטרנסאַטלנטיוֹת הגדוֹלוֹת והמוֹן חברוֹת קטנוֹת יוֹתר. אם כּי תּנאי המסע למהגרים בּאניוֹת אלוּ היוּ רעים, ממש כּמוֹ בּאניוֹת־המפרשׂ, שהתמַחוּ מכּבר בּמטען־אנשים כּזה, היה בּכל זאת יתרוֹן אחד גדוֹל לאניוֹת־הקיטוֹר, – זוֹ מהירוּתן. קהל של אלף נוֹסעים, עניים וחוֹלי מחלת־ים, אנשים ונשים, הצפוּפים וּדחוּקים בּבטן אניה שאינה מאוּוררת כּראוּי, מוֹצאים הבדל גדוֹל בּדבר, אם הם אנוּסים לבלוֹת כּאן שבוּעיים אוֹ שלוֹשה־ארבּעה שבוּעוֹת.

בּוֹ בּזמן שההתחרוּת בּהוֹבלת מטען־אדם הגיעה לשׂיאה, הוּפתּע עוֹלם הספּנוּת בּידיעה מדהימה על טיפּוּס־אניה חדש, בּשיעוּר של 19000 טוֹנוֹת בּקירוּב, כּלוֹמר אניה גדוֹלה פּי ששה מן האניוֹת הגדוֹלוֹת שנבנוּ עד אז.

אניה זוֹ נוֹעדה להיוֹת בּת 700 רגל בּאוֹרך, ו־82,5 רגל רחבּה. עתידים היוּ לצייד אוֹתה בּגלגלי־שיט וּבמדחפים גם יחד. גלגלי־השיט הוּנעוּ על ידי מכוֹנוֹת בּנוֹת 3411 כּוֹחוֹת־סוּס. מכוֹנוֹת־המדחפים עתידוֹת היוּ לפתּח 4886 כּוֹחוֹת־סוּס. לפי התּכנית צריכה היתה האניה להכיל ששה תּרנים, ושטח המפרשׂים צריך היה להגיע לפי המשוֹער ל־5450 מטרים מרוּבּעים. לפי שכּל זה דרש מאמץ גדוֹל משלד־האניה, ניתּנה בּה קרקעית כּפוּלה, וכן צוּידה בּכל אמצעי־הבּטחוֹן שהיוּ ידוּעים בּעת ההיא.

ענק זה (כּמעט בּמשך יוֹבל שנים נחשבה “גרייט איסטרן” לאניה הגדוֹלה בּיוֹתר אשר לא היה עוֹד כּמוֹתה) היה פּרי יצירתוֹ של איש אנגלי צעיר, בּרינֶל שמוֹ. אָביו, אַף הוּא מהנדס, היה בּראשוֹנה קצין בּצי הצרפתּי, אוּלם כּשפּרצה המהפּכה עזב את השירוּת המלכוּתי והיגר לניוּ־יוֹרק. שם בּנה אוֹצר־נשק למדינת ניוּ־יוֹרק והיה מפקח על בּנית התּיאַטרוֹן הראשוֹן בּבּוֹוֶרי⁵⁹. אחרי כן נסע לאנגליה, ושם זכה לתוֹאר אצילים, והוּא נוֹדע שם עד היוֹם בּשם סיר מרק איזמבּוֹרד בּרינל, כּאיש אשר היה בּין ראשוֹני המגשימים של יִצוּר סחוֹרוֹת בּהמוֹן בּעזרת מכוֹנוֹת.

בּנוֹ של האיש המוּכשר הזה, הצעיר אַיזמבּוֹרד קינגדוֹם בּרינל, הוּא שבּנה את האניה “גרייט וסטרן” והוּא שתּיכן עכשיו את האניה “לויתן”, – זה שמה הראשוֹן של האניה הגדוֹלה. לא מן הצדק יהיה, אם נאמר שהוּא גם האחראי לכשלוֹנה. כּשלוֹן זה נבע מתּוֹך כּמה מסיבּוֹת שוֹנוֹת, ואחת מהן, ולא האחרוֹנה, היא, שהקהל מיאֵן להאמין כי כּלי כּזה בּן 19000 טוֹנוֹת הוּא בּגדר האפשר.

בּיוֹם רדת האניה הגדוֹלה הזאת המימה נתכּסוּ שני עֶברי נהר התֶּמזה אלפי צוֹפים סַקרנים. מכּיון שנהר־התּמזה אינוֹ רחב בּיוֹתר החליט בּרינל להוֹריד את האניה בּצדה. משהתחילה האניה לנוּע נתעוֹרר פּחד בּלב בּרינל מפּני הגלים שיקוּמוּ בּמים עם כּניסתה לנהר, שמא יסחפוּ אנשים רבּים אשר בּחוֹף. הוּא פּקד להפסיק את תּנוּעת האניה, ועברוּ יוֹתר משלוֹשה ירחים עד שאנשיו יכלוּ להניע אוֹתה כּדי זרת אחת.

החברה של בּרינל כּבר השקיעה בּאניה כּסף רב מכּפי המשוֹער מראש. אוֹתם שלוֹשה חדשי הבּטלה־מאוֹנס גרמוּ לה מכּה מכרעת. החברה פּשטה את הרגל. נוֹסדה חברה חדשה, והיא שינתה את שם האניה, שנקראָה עכשיו “גרייט איסטרן”. בּרינל מת מקץ ימים אחדים אחרי שעזבה “גרייט איסטרן” את התּמזה. אבל לפני מוֹתוֹ עוֹד הספּיק לשמוֹע על התפּוֹצצוּת הדוּד בּאניה, בּנַסוֹתה להפליג, ועל כּמה ממלחיה שנהרגוּ בּשעת ההתפּוֹצצוּת. אוּלם גוֹרלו מנע ממנוּ לדעת את שאר הפּוּרענוּיוֹת שעתידוֹת היוּ לבוֹא על האניה.

ראשית נקבּעה האניה לשירוּת בּצפוֹן האוֹקינוֹס האטלנטי, בּעוֹד שנבנתה מלכּתחילה לשם תּחבּוּרה עם המזרח. והיתה זוֹ איולת, ממש כּאילוּ היוּ מנסים להשתּמש בּאניה אטלנטית בּאיזוֹר הטרוֹפּיקים. שנית, היתה “גרייט איסטרן” קשה מאוֹד לנהיגה. והיה מקרה שעלתה על סלעים אחדים, סמוּך לחוֹפה של אירלנד, ונשתּהתה שם אחד־עשׂר יֶרח, אם כּי בּרינל היטיב כּל־כּך לבנוֹתה, שהתּקלה הקשה הזאת לא גרמה לה כּמעט כּל נזק. שלישית, לעוֹלם לא היה לה מטען למדי בּשביל למלא את חלָלה, וּלעוֹלם לא היוּ לה נוֹסעים בּמידה מספּקת בּשביל לכלכּל את הוֹצאוֹתיה של אניה גדוֹלה כּזאת. בּשנוֹת החמישים והששים של המאה הקוֹדמת נחשבה נסיעה לאמריקה למאוֹרע חשוּב, הן בּשביל הנוֹסעים עצמם והן בּשביל קרוֹביהם. אניוֹת־הקיטוֹר הקטנוֹת, שכּבר התרגלוּ האנשים אליהן, נראוּ להם נוֹחוֹת הרבּה יוֹתר מ"בּהמוֹת" זה, אשר אף אחד משנים־עשׂר מסעיו על פּני האוֹקינוֹס לא עבר עליו בּלי תּקלה. פּעם איבּד את תּרניו, וּפעם רוּסק אחד מגלגלי־השיט שלו; וּמלבד זה סוּפּר, כּי אין בּאניה זוֹ אף מחצית מאוֹתה הרוָחה, אשר בּאניוֹת הקטנוֹת ממנה פּי עשׂרה.

כּך עשׂתה האניה דרכּה מפּשיטת־רגל אחת לשניה, וּלבסוֹף נמכּרה לאוֹתה החברה שהניחה את הכּבל הראשוֹן בּים בּין אמריקה לאירוֹפּה. אחרי־כן נמסרה האניה לשרירוּת־רוּחם של חבר קבּלנים, אשר בּיקשוּ להפכה למין תּערוּכה צפה, לקירקס צף, אוֹ לאוֹצר־פּחם צף. בּשנת 1886 נמכּרה לבסוֹף לפירוּק ולגרוּטאוֹת. גם מפרקי האניה, שקנוּ אוֹתה לשם ריוַח, ראוּ בּרכה מעטה מאוֹד בּעסק.

לא היתה עוֹד אניה שהביאה צרוֹת לכל הבּא בּמגע עמה כּמו “גרייט איסטרן” זוֹ, רעת־המזל. אוּלם הצדק היה עם בּרינל. הוּא ראה את הנוֹלד בּעינים בּהירוֹת, יוֹתר מכּל בּני דוֹרוֹ, בּשעה שבּנה אניה גדוֹלה פּי ששה מן האניה הגדוֹלה בּיוֹתר בּעת ההיא, זוֹ “גרייט בּריטין” בת 3000 טוֹנוֹת. כּיוֹם יש עשׂרוֹת אניוֹת בּגדלה של “גרייט איסטרן”, הנוֹסעוֹת בּין אירוֹפּה לאמריקה בּרוָחה וּבטחוֹן, ויֶשנן לפּחוֹת שש אניוֹת גדוֹלוֹת פּי שלוֹשה ממנה. אמנם אף אחת מהן אינה כּדאית לשם עסק מבּחינת ההשקעה הגדוֹלה. אוּלם לא לשם עסק נבנוּ. אם רצוֹנך בּאניה נוֹשׂאת רוָחים מוּטב לך לאחוֹז בּאניוֹת בּנוֹת היקף קטן יוֹתר. ואוּלם אם רוֹצה אתה בּאניה שכּל העוֹלם ישׂיח בּה, אז עליך להרקיד לעיני הבּריוֹת ארבּעים, וחמישים, וששים ושבעים וּשנַים אלף טוֹנוֹת. ספינוֹתיך הקטנוֹת יוֹתר יפַצוּ אוֹתך על ההפסד הנגרם על ידי מפלצוֹת־אוֹקינוֹס אלוּ, המַקנוֹת לך שם בּעוֹלם.

וכאן עולה הרהוּר מוּפלא על לבּי. בּכוֹח מה הצליחה לבסוֹף אנית־הקיטוֹר לגרש לגמרי את אניוֹת־המפרשׂ מעל פּני האוֹקינוֹס? אין ספק שיתרוֹן רב־ערך היה לאנית־הקיטוֹר מבּחינת הבּטחוֹן והדייקנוּת. ואוּלם תּכוּנוֹת אלוּ לא נחשבוּ בּיוֹתר, בּשעה שאניה הלכה מאירוֹפּה לאסיה. ספינוֹת־המפרשׂ הוֹסיפוּ לקיים את עמדתן יפה בּתחבּוּרה עם סין ויפּן ועם איי הוֹדוּ ההוֹלנדית והבּריטית. עוֹד בּמשך ימים רבּים אחרי שנכנסוּ אניוֹת־קיטוֹר לשמש בּדרכים הללוּ. מפּני מה גוֹרשוּ הללוּ, בּכל זאת, לבסוֹף?

אוּלם מעשׂה שהיה כּך היה. בשנת 1854 קיבּל איש צרפתּי אחד, פרדיננד דה לֶסֶפּס, זכּיוֹן לחפּוֹר תּעלה בּין הים התּיכוֹן וּבין ים־סוף. בּנוֹבמבּר שנת 1869 נפתּחה התּעלה לתנוּעה. היא קיצרה את זמן הנסיעה מלוֹנדוֹן להוֹדוּ כּדי כּמה חדשים. ואניוֹת־המפרשׂ, שלא יכלוּ להשתּמש בּדרך קצרה זוֹ, הוּכרעוּ כּליל. לא הקיטוֹר קיפּח אוֹתן, תּעלת־סוּאֶץ היא שהביאה כּלָיה עליהן.

ועוֹד נוֹשׂא להרהוּרים. בּפּרקים הקוֹדמים קטרַגתּי על החיים בּאניוֹת־המפרשׂ הישנוֹת, שאינם יאים לבני־אדם, – בּריוֹת, אשר לפי ידיעוֹת מוּסמכוֹת מאוֹד, נוֹצרוּ בּצלם אלוֹהים. האם הביאה אנית־הקיטוֹר איזה שינוּי לטוֹבה בּמעמדם של הקצינים והמלחים?

הן ולָאו. השיפּוּר בּא מקץ שנים רבּוֹת. אוּלם בּראשוֹנה ועד שנת 1903, שאז הוּנהגוּ אניוֹת־דיזל, היוּ החיים בּאנית־הקיטוֹר קשים כּמוֹ בּאניוֹת הישנוֹת. אָמנם לא עוֹד היוּ האנשים נתוּנים עכשיו לסוּפוֹת הקרח, בּעמדם בּראש החיבּל. אוּלם נוֹעדוּ להם עינוּיים חדשים, בּנַסוֹתם לכלכּל את המכוֹנוֹת הישנוֹת זוֹללוֹת־הדלק בּכמוּת־פּחם מספּיקה, כּדי לשמוֹר על מידת לחץ־הקיטוֹר; אנוּסים היוּ לעשׂוֹת מלאכתּם בּתנאים איוּמים, שהעלוּ על לב נוֹסעים רגישים את מחזוֹת־השאוֹל, שתּיאֵר דַנטה אליגירי בּצוּרה מוֹשכת כּל־כּך בּסיפּוּרוֹ על העוֹלם התּחתּוֹן.

המַלח מן הדוֹר הישן, שמסוּגל היה לפאר אנית־קליפּר, כּאילוּ היתה זוֹ אהוּבת־נפשוֹ, התחיל להסתּלק לאט־לאט וּלהעלם מן העוֹלם. מלבד קצת אניוֹת־מפרשׂ פיניוֹת, שוֶדיוֹת וגרמַניוֹת לא נשארוּ עוֹד אניוֹת־מפרשׂ גדוֹלוֹת בּעוֹלם. אניוֹת־מפרשׂ קטנוֹת משמשוֹת עדיין למטרוֹת־דיג ולסחַר־החוֹפים, ותוּ לא. המַלח מן הדוֹר הישן, שהכּיר את כּלי־שיטוֹ מבּפנים ומבּחוּץ, ממעל ומתּחת, בּמזג־אויר נאה וּבמזג־אויר גרוּע, נתפּתּח והיה אז למין מכוֹנאי ממדרגה נמוּכה, העוֹמד בּתוֹרוֹ על משמרתּוֹ בּגשר, ושוֹטף את הרצפוֹת, וצוֹבע את ארוּבּוֹת־העשן, ושוֹהה שעוֹת אחדוֹת בּיוֹם בּ"קן העוֹרבים", צוֹפה ותר אחרי גוּשי קרח ואניוֹת אחרוֹת. ואוּלם הוּא היה אוֹבד־עצוֹת לגמרי, לוּ נדרש ממנוּ להסבּיר את ההבדל בּין המפרשׂ הקדמי המלכוּתי וּבין המפרשׂ העילי האמצעי. שוּב לא היוּ ידיו פּצוּעוֹת ומיוּבּלוֹת מחמת הטיפּוּל בּחבלים רטוּבּים וּקפוּאים. בּפרטים אלוּ היה מזלוֹ טוֹב משל קוֹדמיו. ואוּלם מכּמה בּחינוֹת אחרוֹת עוֹד הוֹסיף להיוֹת נחוּת־דרגה בּמוּבן החברתי והכּלכּלי, כּאוֹתן הבּריוֹת המסכּנוֹת שהוּרחקוּ על כּרחם מבּתּיהם על ידי גיוּס־אוֹנס אוֹ בּפקוּדת־מלכוּת. שוּב אינוֹ גר בּדירה המזוּהמת והדחוּקה בּחלק הקדמי של ספינת־המפרשׂ הישנה, כּי אם בּדירה מזוּהמת וּדחוּקה של אניה נהוּגה בּכוֹח הקיטוֹר. אין הוּא אנוּס עוֹד לאכוֹל את מרק־השוֹפכין הבּא ממטבּח של הבַּרקֶנטינה. הוּא אוֹכל עכשיו מרק־שוֹפכין הבּא ממטבּח של ספינת־טנק או ספינת־טרֶמפּ.

אם מזלוֹ שׂיחק לוֹ, והוּא מצא משׂרה בּאנית־נוֹסעים מהוּדרת, הרי הוּא מקבּל מזוֹן טוֹב יוֹתר, וּפעמים יש לוֹ גם סיכּוּי טוֹב לקבּל אַמבּטיה. אוּלם אניוֹת־הפַּלַטין הן מוּעטוֹת. רוּבּוֹ של סחַר־העוֹלם מוּבל עדיין בּאניוֹת קטנוֹת, והחיים בטרֶמפּים־למחצה אלה עדיין קשים הם ללא הכרח וּבלתי־נוֹחים, כּמעט כּאשר היוּ לפני מאה שנה, אוֹ לפני אלף שנים, אוֹ לפני שלוֹשת אלפים שנה.

ודאי שיֶשנם כּמה הבדלים, שעלינוּ לצין אוֹתם. אין הנסיעוֹת ממוּשכוֹת עוֹד כּשהיוּ. השׂכר הוּא קצוּב יוֹתר, אם כּי קטן עדיין עד כּדי עֶלבּוֹן. ציד אנשים מוּרדמים וכל אוֹתם אלף מעשׂי הנכלים, שהיוּ נוֹהגים עד מלפני חמישים שנה כּדי לסַפּק מלחים לאניה – כּל זה נאסר על ידי החוֹק. פּה ושם, בּאיזה נמל סיני נדח, אוֹ בּאוֹקינוֹס השקט, עוֹד עלוּלים לקרוֹת מקרים כּאלה; אוּלם הקוֹנסוּלים וּבתּי־המשפּט בּימינוּ מגינים על המלחים בּמידה שלא נוֹדעה לפנים.

ואנית־קיטוֹר יש לה, לפּחוֹת, חדר־הדוּד, שאפשר ליבּש שם בּגד; וגדוֹלה מזוֹ: יש כּאן מטבּח שמאפשר להכין בּוֹ אוֹכל חם בּכל מזג־אויר שהוּא. אין המלח בּימינוּ אנוּס להתקיים בּמשך שבוּעוֹת רצוּפים בּלי טיפּת מזוֹן חם. קפה חם מוּכן בּכל עת, וּמלבד הדייגים הצרפתּים שבּאיי־הבַּנקים אין אתּה מוֹצא עוֹד בּימינוּ כּמעט כּל מלח אשר יטעם בּשׂר־שחָפים כּמאכל־תּאוָה.

וּלבסוֹף, השיעוּר הממוּצע של הבּטחוֹן גדוֹל בּהרבּה משהיה קוֹדם, וכל אוֹתם עוֹנשי־הגוּף האיוּמים, שעד לפני שבעים שנה בּערך היוּ ענין של שיגרת יוֹם־יוֹם בּחיי המלח, דוּכּאוּ בּכל תּוֹקף על ידי המחוֹקקים שבּימינוּ. האם יש אשר יקרה בּכל זאת משהוּ מעין זה גם כּיוֹם? אמנם כּן, בּלי ספק. אבל אין זוֹ אלא סטירה מקרית, שאחד מזקני המלחים מוֹציא מתּחת ידוֹ בּשעת התרגזוּת. כּשיטה רשמית לקיוּם משמעת עברוּ הדברים האלה וּבטלוּ מן העוֹלם, יחד עם הסד והמלחָצים וּשאר מכשירי העינוּיים.

סְפִינַת־קִיטוֹר לְדַיָּגִים בְּחוֹף אִיסְלַנד

כּללוֹ של דבר, המלח ודאי שהרויח מנצחוֹן זה, שניצחה המכוֹנה את כּוֹחוֹת הטבע. אוּלם חיי המלח בּאניה מהוים עדיין צוּרת קיוּם, שאינה משׂבּיעה רצוֹן כּלל ואינה מוֹשכת לב איש, מלבד אנשים שאינם יכוֹלים למצוֹא קיוּם על פּני היבּשה, אוֹ אנשים המאמינים בּלב תּמים לכּתוּב בּסיפּוּרים רבּי־הדמיוֹן, אשר קראוּ בּימי ילדוּתם ואשר נכתּבוּ בּרוּבּם על ידי גבירוֹת ואדוֹנים רוֹמַנטיים. הגבירוֹת והאדוֹנים הללוּ ודאי ירגישוּ עצמם שלא בּטוֹב, אם האניה אשר יסעוּ בּה תּתנוֹדד בּמקצת, ואז יצווּ להביא להם את ארוּחתם אל תּאָם ואל מיטתם.

אשר לאניוֹת המלחמה, יש לציין כּי החיים בּהן הוּטבוּ בּמאה אחוּז לעוּמת החיים מלפני מאה שנה. כּי הממשלה מעוּנינת בּצי שיהיה בּר כּוֹשר־פּעוּלה טוֹב בּיוֹתר. אין היא שוֹאפת לשוּם רוָחים, מלבד הריוַח של בּטחוֹן לאוּמי. ואילוּ חברת אניוֹת מסחרית נוֹתנת דעתּה כּל הימים, לשמוֹר על הכנסתם של בּעלי־המניוֹת. רב־חוֹבל, שיכוֹל לחסוֹך קצת פוּנטים בּשׂכר האנשים, טבּח שיכוֹל לכלכּל את האנשים בּלחם, בּשׂר ושוּמן גרוּעים יוֹתר, – ועם זה לא להרעיב את האנשים עד כּדי להביא אוֹתם לידי מרד גלוּי, – פּקידים כּאלה רצוּיים מאוֹד בּמשׂרדי־החברוֹת. ואילוּ רב־חוֹבל הדוֹרש שקציניו וּמַלחיו יקבּלוּ מעוֹן וּמזוֹנוֹת הגוּנים (וּברוּך השם, יש רבּים כּאלה בּימינוּ!) אינוֹ זוֹכה למַחמאוֹת דוקא מפּי המנהלים, בּשעה שהם דנים מאחרי דלתים סגוּרוֹת על מעלוֹתיהם של פּקידיהם השוֹנים. כּי המנהלים הללוּ רוֹאים את האניוֹת רק כּאמצעי לעשׂוֹת ממוֹן. פָּעלי־השירוּת של האנשים הם בּשביל המנהלים האלה ענין ממדרגה שניה. העיקר הוּא להשׂבּיע רצוֹן מחזיקי המניוֹת. והמלח, שאינוֹ מקפּיד להיוֹת איש האגוּדה המקצוֹעית, משוּם שכּך טבעוֹ וּמשוּם שימי שבתּוֹ בּחוֹף אינם קבוּעים, קשה לוֹ לעמוֹד בהיאָבקוּת על קיוּם טוֹב יוֹתר.

פּזוּרים המלחים האלה על פּני כּל העוֹלם כּוּלוֹ. מדבּרים הם בּכל הלשוֹנוֹת והניבים. אך לעוֹלם אין להם אפשרוּת להתאחד לשם איזה סוּג של פּעוּלה. והמסוֹרת החיה של אלפי שנוֹת דכדוּך גוּפני, כּלכּלי וחברתי עוֹדנה רוֹבצת על ראשיהם וּמשתּקת את מאמציהם.

הגוֹרל הזעים פּניו אליהם תּמיד.

החיים בּמרחבי הים היוּ מאז וּמעוֹלם כּך.

הם יכלוּ לשׂאת בּכך אלפּיים שנה.

ועדיין יכוֹלים הם לשׂאת.

אבל אוּלי לא מקרה בּלבד הוּא, שכּל התּנוּעוֹת המהפּכניוֹת הגדוֹלוֹת בּשלוֹשים השנים האחרוֹנוֹת – ראשיתן היתה בּין מלחי האניות.

 

פּרק טז' וּמַה לֶעָתִיד?    🔗

בּשנת 1827 חָצתה אנית־הקיטוֹר הראשוֹנה בהצלחה את האוֹקינוֹס.

לא עברוּ מאה שנים, והאוירוֹן הראשוֹן פרשׂ כּנפיו וטס בּדרכּוֹ מאמריקה לאירוֹפּה.

הרי שאנית־הקיטוֹר, שדחקה לגמרי את רגלי אנית־המפרשׂ, יכוֹלה להתפּאר רק בּמאַת שנוֹת גידוּל מַתמיד והתפּתּחוּת. וּכבר היא עוֹמדת לפני מתחרה מסוּכּן בּיוֹתר, שעלוּל לגרשה מעל פּני האוֹקינוֹס.

בּשבילנוּ, שנוֹלדנוּ ימים רבּים לפני נסיוֹנוֹתיהם הראשוֹנים של וילבּוּר ואוֹרוויל רייט⁶⁰ (Wilbur and Orvill Wright) נראה הדבר בּמקצת כּחסר־הגיוֹן. כּי הלא כּל ימי חיינוּ ראינוּ ספינוֹת מסביב לנוּ. נסענוּ בּספינוֹת מסביב לעוֹלם כּוּלוֹ, והספינוֹת נעשׂוּ חלק מעצם הוָיתנוּ.

אוּלם בּשלוֹש עשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת קרוּ דברים משוּנים מזה, וּדברים משוּנים מאלה עלוּלים לחוּל בּשתּי עשׂרוֹת השנים הבּאוֹת.

בּזמן שנוֹלד בּני לא טס עדיין שוּם איש מעל לתּעלה האנגלית. אוּלם עד שנוֹלד נכדי כּבר עברוּ רבּים בּטיסה את האוֹקינוֹס, והמאוֹרע חדל להתפּרסם בּעמוּד א' של העתּוֹן.

אניוֹת־הקליפּר עשׂוּ הוֹן רב, בּהוֹבילם כּוֹרי־זהב רבּי־תּקוה לקליפוֹרניה בּדרך מיצר מַגֶלן. המסע הזה ארך ארבּעה חדשים. והנה אתמוֹל נחנך שירוּת־אויר חדש בּין ניוּ־יוֹרק ללוֹס־אַנג’ילוֹס. לפי הוֹדעת עתּוֹן הבּוֹקר נמשכה הנסיעה הזאת פּחוֹת משמוֹנה־עשׂרה שעוֹת.

לא, אין עוֹד כּל אפשרוּת לנבּא נבוּאוֹת מוּחלטוֹת. ואוּלם עוֹד יוֹתר מזה מסוּכּן הדבר, וגם נוֹאָל, להגיד מראש כּי דבר פּלוֹני אי־אפשר לוֹ שיתגשם לעוֹלם.

בּעשׂרים השנים האחרוֹנוֹת נַעשׂה הבּלתּי־אפשרי לשיעוּר־ההתפּתּחוּת הנוֹרמַלי שלנוּ.

אוּלי לא אזכּה לראוֹת בּכך, אבל בּטוּח אני בּהחלט כּי נכדי עתידים לנסוֹע לאירוֹפּה (אם בּעוֹד עשׂרים שנה עוֹד ישאר זכר לאירוֹפּה) בּאוירוֹן. פּירוּשוֹ של דבר הוּא כּי יקיץ הקץ על אניוֹת כּמעבירוֹת נוֹסעים וככלי־השמדה.

כּבר בּימי מלחמת 18־1914 הוּכח הדבר, כּי ציי המעצמוֹת הגדוֹלוֹת הגיעוּ למצב של בּין־מצָרים. אנגליה ניסתה לשׂים הסגר על גרמניה בּכוֹח אניוֹת־המלחמה האדירוֹת אשר לה. גרמניה ניסתה לשׂים הסגר על אנגליה בּעזרת צוֹללוֹת. אף שיטה אחת מאלה לא הצליחה בשלימוּת. אבל לוּ היתה התּעוּפה מפוּתּחת בּשנת 1914 כּאשר היא כּיוֹם, היוּ גם הדרידנָאוּטים וגם הצוֹללוֹת מחוּסרי־יֶשע לגמרי בּפני איוּם חדש זה מן האויר.

אֳנִיַּת־קְרָב, צוֹלֶלֶת, מָטוֹס – עָבָר, הֹוֶה, עָתִיד

אין איש בּימינוּ אשר יאמין בּעתידן של אניוֹת־מלחמה רגילוֹת, פּרט לאדמירלים זקנים אחדים, – אשר ישארוּ בּלי משׂרה, אם האוירוֹן, הדוֹרש אנשים צעירים ונמרצים, יתפּוֹס לגמרי את מקוֹם מכשיר־המלחמה השט הישן.

לשעבר צפוּי היה עתיד גדוֹל לאניוֹת־המלחמה ולאדמירלים. עתה גוֹרלם נחרץ. העתיד האמיתּי בּעוֹלם נוֹעד לאוּמה, אשר טייסיה מצטיינים בּעצבים החזקים בּיוֹתר, ואשר החימאים שלה המציאוּ את הגזים המרעילים בּיוֹתר.

ואשר לאניוֹת־טרֶמפּ וּלאניוֹת־מטען ולאניוֹת־נוֹסעים מהוּדרוֹת ולאניוֹת־פלטין, חוֹששני שאף הן נדוֹנוּ לשינוּיים, אשר אף לא יעלוּ כּיוֹם על לב בּעליהן. אניוֹת הטרמפּ והמטען יוֹסיפוּ אוּלי להתקיים כּנוֹשׂאוֹת משׂא בּעל נפח גדוֹל. אניוֹת־הנוֹסעים הגדוֹלוֹת, אשר לפנים שימשוּ כּנוֹשׂאוֹת־משׂא, אלא שהיוּ מהלכוֹת בּבטן ריקה בּמשך שנים, – עתּה עתידוֹת הן ללכת בּדרכּה של “גרייט איסטרן”. מכוֹר תּמכרנה לגרוּטאוֹת, אם עוֹד ימָצא מי בּעוֹלם שיהיה זקוּק לכמוּיוֹת רבּוֹת כּאלוּ של גרוּטוֹת בּרזל וּפלָדה. ואוּלם הנוֹסעים יעשׂוּ דרכּם בּאויר. ונכדי יקשיב אז לסיפּוּרי על חיי־הים בּאניוֹת, שהתחילוּ ימים רבּים לפני היוֹת האַלחוּט, כּשם שאני בּימי ילדוּתי הקשבתּי לתיאוּרים לוֹקחי־לב שתּיאר לי סבי, בּספּרוֹ על מסעוֹ לאחר החוּפּה לשויצריה, שעשׂה בּמגררה וּבעגלת־דוֹאר.

וזה יהיה סוֹפוֹ של השיט בקנה־מידה גדוֹל. מיצר־מַגלן יהיה שוּב שוֹמם, כּבימים ההם לפני שנוֹשב חוֹפה המערבי של אמריקה הדרוֹמית. ערים כּקיפּטאוּן, שגידוּלן וּברכתן בּאוּ להן משוּם ששימשוּ תּחנוֹת־בּינַיים בּדרך הארוּכּה אל הוֹדוּ, תהפכנה למרכּזים פּרוֹבינציאַליים חביבים, אוּלם נמַליהן ידמוּ לאט־לאט לנמלי רוֹמא העתּיקה.

כּל הדברים האלה נראים בּעינינוּ כּיוֹם כּדברים שאין להם שחר, כּדברי־תהפּוּכוֹת. אבל כּלוּם לא ראינוּ בּמשך השנים המעטוֹת המפרידוֹת בּינינוּ וּבין מלחמת 18־1914, כּי גוֹרל מעין זה מצא את הערים ס"ט פּטרבּוּרג וקוֹנסטנטינוֹפּוֹל. אָכן תּמוּרה גדוֹלה תּמצא גם את לוֹנדוֹן וּניוּ־יוֹרק. כּי אוירוֹנים טרנסאַטלנטיים יכוֹלים למצוֹא מגרשי־חניה טוֹבים יוֹתר בּקנט וּבלוֹנג־אילנד מאשר על חוֹפי התֶּמזה אוֹ בּאי מֶנהֶטן.

על ידי כּך יוּשׂם קץ לאחד הנסיוֹנוֹת המענינים בּיוֹתר, שניסה הגזע האנוֹשי – הנסיוֹן להפוֹך בּעזרת אניוֹת את דרי העוֹלם כּוּלוֹ לשכנים קרוֹבים. בּמקום הנסיוֹן הזה עתיד לבוֹא נסיוֹן אחר, אוֹ, נכוֹן יוֹתר, עתידה לבוֹא שוּרה אחרת של נסיוֹנוֹת, אשר לכל אחד מהם אוֹתה המטרה, – אם כּי הדרכים אליה שוֹנוֹת מאוֹד. כּי המטרה הסוֹפית של כּל מאמצינוּ להשתּלט על הזמן ועל החלל, היא שיפּוּר גמוּר של חיי כּל אזרח ואזרח.

האניוֹת נתנוּ חלקן למטרה זוֹ, וּביד רחבה נתנוּ. אבל בּקרוֹב תּהיה תּוֹעלתּן לאחר זמנה. ואוּלם כּל דבר בּטבע ששעתּוֹ עברה – נגזרה כּלָיה עליו. הרי הוּא מוּשלך אל גל האשפּה. לאחר שתּגיע השעה הזאת נוּכל להוֹציא את משפּטנוּ המוּחלט על מכשיר מחוּכּם זה, אשר בּעזרתוֹ התגבּר האָדם על המעצוֹרים שעמדוּ בּדרכּוֹ בּדמוּת מֵימי הארץ הזאת.

חוֹששני כּי יהיה זה כּתב־אשמה חמוּר, בּצירוּף קצת מסיבּוֹת מקילוֹת. זוֹ תּהיה פּרשה על אוֹדוֹת סבל שאין להמנע ממנוּ, בּצירוּף מידה רבּה של אכזריוּת מיוּתּרת לגמרי. אוּלם מצד שני תּהא זוֹ עדוּת לאוֹמץ־לב וּלהעזה וּלכוֹח־סבלנוּת, בּשיעוּר שלא היה עוֹד למעלה הימנוּ, מאז התבּוֹנן האדם בּפעם הראשוֹנה על סביביו ואמר אל לבּוֹ: “יבוֹא יוֹם ואני אהיה אָדוֹן ולא עבד לסביבה הגשמית והרוּחנית שלי”.

* * *