הספור הזה הוא מקוצר ומקוטע בכמה מובנים. ראשית – אף לא נסיתי (מלבד במקרה אחד או שנים) לתאר בו את האישים אשר אתם קשרוני חיי, ואפילו אישים כאלה שמלאו תפקיד הגון בחיי הדור והאומה; ובזה, כמובן, גרעתי מערכו וענינו של הספור, כי הצד היקר שבכל אבטוביאוגרפיה איננה תמונת המספר עצמו אלא תמונת זולתו. אבל מה לעשות? זמני לא ירשני להקיף את החומר העשיר החי בזכרוני; וגם אינני אוהב לעשות שפטים באישיות, הן חיה והן נפטרת, – והלא אין לך תיאור־אמת של בשר־ודם בלי מקצת “שפטים”.

ואולם אף מדברי “ימי” אני פה רק את המחצית ספרתי: את חיי הסופר והעסקן, לא את חיי האיש. שתי סוגיות־החיים האלה נבדלות אצלי בגדר גבוהה מאד; עד כמה שאפשר, נמנעתי כל־ימי מעירוב־התחומים בין זו לזו; בתור איש – היו לי ויש לי ידידים, קשרים, נסיונות, זכרונות, מסורות, אשר אף פעם לא נגעה ולא תגע השפעתם בשדה פעולתי הפומבית; ואם־כי בחיי האמתיים, בחיי פנימה, עדיף משקל המחצית הזו על כל יתר הרשמים, והרומן האישי הוא עמוק ורב עלילה ותוכן מהרומן הציבורי, – כאן לא תמצאוהו.

מוֹצאי

אמי נולדה בברדיצ’וב, לפני כמאה שנה: בת ר' מאיר זאַק, ממשפחת סוחרים; ועד כמה שידוע לי אין במגלת־מוצאי, משני צדיה, רבנים או שאר “כלי־קודש”; רק בזה אולי אתנחם שמשפחת אשתי, לכל הפחות היא מזרעו של המגיד מדובנא. פרטים על ימי ילדותה של אמי לא שמעתי, אך נדמה לי מהמעט שספרה לנו לפעמים, כי בני משפחתה נחשבו לטובי העיר.

בזכרוני נקלטו כמה תמונות מתוך ספוריה, בפרט על הדר השבת וסדר־פסח בבית אביה. אני בקרתי את ברדיצ’וב בראשית המאה הזאת, וגם אז עוד מצאתי בתחנת הרכבת סבלים נוצרים שדברו יידיש הרבה יותר צחה משלי, וגם בדבורם הרוסי הוכר הנגון היהודוני – גם אז עוד היתה זו העיר העברית־ביותר מכל ערי אוקראינה; ועל־אחת כמה וכמה בימי ילדותה של אמא. בכל זאת אין ספק, שסבי היה משכיל ומתקדם, ואולי גם אפיקורס לפי דעת סביבתו, כי אמא נשלחה ל"חדר" מחודש ללמודי גרמנית ונמוסי המערב. את הנמוסים האלה למדו בצורת חרוזים; למשל, אם יציגו אותך לפני גברת חשובה, תאמרי –

“בּאָנז’וּר, מאַדאַם שׁאַרמאנט”,

און תיכף א קוש אין די האנד.

אמי דברה אשכנזית, אמנם בשגיאות, אבל ניכר היה מתוך ביטוייה כי למדה את הלשון הספרותית, והסופרים חביבי נעוריה היו שילר ועוד אחד, שנשכח עתה גם בגרמניה עצמה – צשוֹקֶה. את השפה הרוסית, מצד אחר, למדה רק אחרי נישואיה, כנראה מתוך הצורך לדבר עם המשרתים, ואם־כי היתה מסיחה רק בשפת הזאת עם אחותי ועמי כל ימי חייה, עשתה שַמוֹת בדקדוק הרוסי. הבינה עברית, בלשון התנ"ך והתפילות, והיתה למדנית וגם קפדנית במדה רבה בכל מנהגי הדת.

פעם אחת שאלתי את אמא: “מה אנחנו, חסידים?” – והיא ענתה מתוך רוגז כמעט: “ומה אתה חושב – מתנגדים?” ומאז ועד עתה הנני חושב גם את עצמי בבחינת חסיד מלידה. – עוד דבר אחד מכריע למדתי מתשובותיה הקצרות: כבן שבע הייתי אז, או גם פחות, ושאלותיה: “הגם לנו ליהודים תהיה בעתיד מלוכה?” והיא ענתה “כמובן, תהיה – טפש שכמוך!” מאז ועד עתה לא שאלתי יותר ודי לי.

מלבד תמר אחותי היה לי גם אח מירוֹן, או “מיטיא”, בכור הבית, שאינני זוכר אותו כלל, כי הלך לעולמו בעודני תינוק.

אמידים היינו כל־עוד אבי היה בחיים, אבל הוא מת בהיותי בן שש ועזב אותנו בחסר־כל, עד שגדלה אחותי והתחילה, מגיל שש־עשרה, לתת שעורים – ובזה הצילתנו מעוני. זכרונותי הם זכרונות חיי דוחק; ישבנו במנסרדה, והורי חברי העשירים, שהייתי משחק עמם בחצר, לא הרשו להם לבקרני פן תדבק בהם רוח הדלות, ואמי מצדה לא הרשתה גם לי לעבור את מפתן ביתם.

בכלל חשבו את אמי לגאיונית. אחרי מות אבי, בשובה לאודיסה עם שני יתומים, נתאספה מועצת המשפחה בבית אחיה אברהם זאק לדון מה לעשות בנו, ואחד מבני דודי, עורך־דין מצליח במקצועו, הביע את דעתו כך: “די לנו במשכילים, שלחי את הילדה ללמוד תפירה, ואת הבחור תלמדי נגרות”. עצה טובה אולי, אבל עדיין לא חדר בימים האלה רעיון ה"אוּמשיכטוּנג" בלבות המעמד הבינוני, – ומאז לא היינו אף פעם בביתו של היועץ הזה ולא הוא אצלנו, ולוּ פגשתי את אשתו ואת בניו ברחוב – והם שארי־בשרי הקרובים ביותר – לא הייתי יודע מי הם. כעשרים שנה אחרי המועצה ההיא נסה אותו בן־דודי לדבר את אמי בחצר בית־הכנסת, בקש סליחה, הסביר שלא הבינה לו – היא ענתה: “אינני כועסת, שלום”. ועלתה לה לעזרת־נשים.

אינני מחסידי “יפת” (גם לא מחסידי שם…), אבל יש תכונה של עמי־הצפון שלפניה אשתחווה: הערצת־נשים. בטוחני: כל אשה בינונית היא אַראלת, ואין יוצא מן הכלל; אם לא נתגלתה – הרי נאלצה להתגלות, אך תבוא הזדמנות ותראו. לשלש קירבוני חיי, ובשלשתן מצאתי אותו האופי; ומה שנוגע לראשונה מהן – לאמי – בכלל אינני זוכר אף יום אחד בחייה שבו לא נאנסה להלחם, להעפיל, להתגבר על מעצורים. משנות מחלת אבי אינני יודע אלא קטעים, אך הקטעים האלה הם אפּוֹפּיאה: לא במובן של מאורע בלתי רגיל – להפך, פרק הדומה לאלפי פרקים מתולדות אלפי נשים שחייהן מפעל־גבורה יום־יומי. נולדה בעושר, חיתה בעושר, עוד אתמול היה לה בית מלא כל־טוב, בעלה שר ומלך ומנהיג בחוגו הציבורי והיא מלכתו; וביום אחד נהרס הכל: עמדה, הון, עתיד, ועל זרועותיה קשיש חולה שנזדקן בן־לילה וכבר נידון למות. אספה את כולנו, הובילתנו ברלינה, קראה לטובי הרופאים: אלה בדקו את אבי, נדנדו בקרחות, לחשו מלים לאטיניות זה לזה, ואחרי־כן אמרו בגרמנית סתומה: הריפוי יאריך… עזבתנו לחדשיים, חזרה לאודיסה, מכרה או משכנה רהיטים ואבני־חמד, ושבה להלחם על חיי אבי. כשנתים ניסו הפרופסורים לרמות את עצמם שסרטן איננו סרטן: לבסוף הרכינו ראש מאין תקוה. אמא לא נסוגה: הלא גם ברוסיה יש מנתחים מפורסמים – מי יודע? הובילתנו לקיוב, הובילתנו לחרקוב; מחרקוב רצו לגרשנו, כי חדל אבי לשלם תשלומי ה"גילדיה" של סוחרים וכבר לא היתה לו רשות־המושב בעיר הזאת – אמא התיצבה לפני מושל הפלך וקבלה ארכת־הגירוש עד גמר הניתוח; אבל ללא הועיל. אינני יודע למה נסענו משם דווקא לאלכסנדרובסק, עיר קטנה על הדניפּר – אולי רצה אבי למות בסביבת מולדתו, על גדות הנהר ידידו ומיניקו ועד־גדולתו לשעבר.

אחרי מותו שבנו לאודיסה. זכורני את החדרים הקטנים, ואת הלחם הטרי שמדי בוקר אמא נותנת לאחותי ולי, והיא עצמה אוכלת רק את זה של אתמול. אבל את עצת בן־דודי דחתה בשתי ידיה: גם את אחותי גם אותי שלחה לגמנסיון.

את אבי אינני זוכר כלל, או מעט מאד, אבל שמעתי על אודותיו ספורים וגם אגדות. בימים האלה הלך ונבנה העושר המסחרי של אודיסה, עיר הבירה לתבואות אוקראינה כולה, ואבי היה כנראה ממיטב הבונים. כתר המלכות בשוק התבואה היה בידי ה"חברה הרוסית לאניות־הקיטור ולמסחר" (“רוֹפּיט” בקיצור, לפי ראשי התיבות הרוסיים), והיא מנתה את אבי בין סוכניה הראשיים, ויש אומרים כי הוא היה “הסוכן” הראשי לקנית החטה מכל התפוצות שמעבר הדניפּר מזה ומזה – חבל המכלכל את אירופה כולה באותן השנים. רומן ארוך אפשר לכתוב, וגם כדאי לכתוב (אך אין סכנה – לא אמצא פנאי) על נסיעות אבי באניות ה"רופיט" לאורך הנהר מחרסון ועד סלעי־האשד הנקראים “פּוֹרוֹגי” (“מפתנים”) ברוסית, ו"הירלא" (“גרגרת”) באוקראינית, בלוית גדוד עצום של סגנים, עוזרים, מומחים לבדיקת הזרע, פנקסנים וסתם אנשים ללא תועלת ומקצוע שקראו להם באודיסה בשם מוזר “לאַפּטוּט” – ואין לו פירוש או תרגום מלבד אולי זה: בטלנים. אדם חשוב מאד היה אבי בעיני הנהלת ה"רופיט", כנראה, כי עוד הרבה שנים אחרי מותו רגיל הייתי לראות אצלנו בדירת המנסרדה את אחד המנהלים הבא לבקר את אמא מדי סורו לאודיסה: גם את שמו אני זוכר במקרה – פּצ’לניקוב – היה שותה כוס תה ומרבה לספר תהלות אבי.

היהודים קראו לו לאבי “יונה”, הרוסים “יֶבגֶני”. הוא נולד בניקוֹפּוֹל, עיירה על חוף הדניפּר; לאביו היו כשבע “תחנות” על אחד הכבישים הגדולים, כי אז עוד לא הגיעו פסי־הברזל לחבל ההוא של אוקראינה; לתחנות האלה היה אופי מעורב של בית־מלון ואוכל, דואר, ורפת־סוסים לעגלות המסע. אחד מידידי מצא את שמו של סבי ברשימת החותמים הראשונים על העתון העברי הראשון שהופיע ברוסיה – “המליץ”, אם אינני טועה.

האַדמיראַל צ’יחאַצ’וֹב, ראש חברת ה"רופיט", אמר לאבי פעם אחת: “שמך יֶבגֶני – ואתה גֶני (גאון)”: אולי הגזים ואולי צדק. מדי בקרי את פלכי הדניפר, מפי רבים שמעתי אותו הדבר. פעם אחת באלכסנדרובסק, נאספו סביבי כתריסר זקנים מוותיקי מסחר־התבואה ועד חצות־הלילה ניסו להסביר לי את מהות הקסמים שבהם הצטיין אבי: לא הבינותי, אך נותר לי הרושם העצום של תסבוכת קשרים, יחסים, רשתות חוטי־השפעה המחברים את ארגנטינה לאוקראינה, את הים השחור בשלושת האוקיינים, את הבּאַל־פּלאַץ בוינה, מגורי שר־החיצון לאוסטריה־הונגריה, עם הקפה רובינא שבו היו מתאספים סוחרי־הדגן באודיסה… אחת הבינותי: אמרו לי שאבי היה עושה את חשבונותיו במוחו – “עד החלק השמיני של הפרוטה” (לא ירשתי זאת ממנו: לי גם לוח־הכפל הוא תורת־מסתורין). ואף גם זאת: כמה פעמים התרוהו שהנה עוזריו “גונבים” ממנו – תמיד היה עונה: “מי שגונב ממני – דל ממני, ואולי הצדק אתו”. – דוקא הפילוסופיה הזאת אולי עברה אלי בירושה.

את כשרונותיו קבל אבי, כנראה, בירושה מאמו, אשר גם עליה שמעתי אגדות הרבה, אך אין כאן המקום לספרן. הירושה הרוחנית מצד הסב היה לה אופי אחר – טפת עצבנות מוגזמת הגובלת בהיסטריה, שאת סימניה מצאתי אצל רבים מנושאי שם־משפחתי. אחד מהם, צעיר־דודי מצד אבא, מהגזע המשונה של בני־בליעל חביבים, שקרן גאוני בחסד עליון, בעל כשרון־נגינה מיוחד במינו – ידע לצפצף כזמיר, וחצי בני העיירה ניקופול היו מתאספים על יד חלון ביתו להאזין לסלסוליו – נשתגע לעת זקנתו וכתב לי מכתבים בחתמו “ישו השני”. אבל אבי אהב אותו יותר משאר אחיו הרבים; פעם אחת מסר לו תפקיד אחראי – להשגיח על משלוח התבואה לחוץ־לארץ – והוא עצמו נסע לשבועים; כשחזר לאודיסה, מצא חורבן בעסק ופנים זועפות במשרד ה"רופיט". כיומים אחרי התגלית הזו הרגיש אבי כאב חשוד בקרבו, הרופאים אמרו “סרטן” ושלחוהו לגרמניה. שנתים בלינו שם, בברלין בחורף ובאֶמס על הריין בקיץ. בברלין בקרתי גן־ילדים גרמני, ובאֶמס ראיתי פעם אחת את וילהלם הקיסר הזקן שהסיר את הכובע בתשובה לקידתי – אז היה עוד נמוס בעולם, וגם בחלק הזה של העולם. אבא לא הבריא.

השלישי מהגורמים שחותמם חרות על ילדותי היא אודיסה. לא ראיתי עיר קלת־מזג כמוה; ואינני אומר את זאת כזקן המאמין שכבתה השמש ברקיע, מפני שאיננה מחממת אותו כקודם. את מיטב ימי נעורי בליתי ברומא, גם בוינה גרתי בהיותי צעיר, ויכלתי להשוות את ה"אקלים" הרוחני בקנה־מדה שוה: אין כאודיסה – כלומר אודיסה של הדור ההוא – לרוך־העליזות ולשכרון הקליל המרחפים באויר, ללא צל ורמז של סבך נפשי או טראַגיקה מוסרית. לא אגיד, חלילה, כי מצאתי עומק ואצילות יתרה באויר זה – הלא עצם קלותו הלוטפת מקורה בהעדר כל מסורת: מאין ומאפס נוצרה העיר כמאה שנים לפני יום הולדתי, בתריסר לשונות פטפטו תושביה ואף אחת מהן לא ידעו על בוריה. בין מכרי המרובים נמצא רק אחד שגם אביו נולד באודיסה: והלא אין אצילות בלי מסורת ובלי טראגיקה. העיר – קיקיון של יונה הנביא, וכל צמח שבה – חמרי, מוסרי, חברתי – גם הוא קיקיון, מקרה חולף, הלצה, “תעוזה”¹. כבד את האמת, כמובן; אבל גם שקר איננו פשע, כי גם השומע יש לו דמיון רתחני, גמיש ומנצנץ. יחד עם כל אלה – סקרנות רעבתנית למה שיביא הבקר העולה: כל בשורה של מה־בכך היא מאורע כביר, ההמון מתרגש, הידים פורחות באויר, קירות הבירזה ושולחנות הקפה מזדעזעים לגעש הצעקות. אף הנשיקות הן בזול: או יותר מזול – חנם (ואולם הצעירות האלה, עד כמה שזכורני, כולן נישאו לאיש אחרי־כן, וכל אחת מהן היתה לאשת־חיל).

על הילד המתחנך בסביבה כזו היא תוכל להשפיע גם לרע וגם לטוב: אין זה תלוי בסביבה כי־אם בתכונת הילד עצמו. האחד יספוג את הזלות (פּוֹלוֹנסקי, משורר רוסי, כתב רומן המתאר חיי אודיסה וקרא לו בשם “העיר הזלה”); והשני, להפך, את הגעש, הסקרנות, התעוזה, את הרעננות הנצחית שכל בקר חדש היא פלא בעיניה, ואת היחס של בת־צחוק מוחלת ומבטלת גם כלפי הצער גם כלפי האושר. מוזר: דוקא בספרי משורר אנגלי, אדם שחונך על ברכי המסורת היותר עצומה בעולם וכל ימי חייו הגן על אותה המסורת, מצאתי הד לפסיכולוגיה זו. קיפּלינג כתב (אינני זוכר את המלים בדיוק): “נצחון או אסון – דע לבטל את שניהם, כי גם זה רמאי וגם זה”. ובימי זקנתו סיכם את נסיונות חייו באמרו לבורא: “אלוהי תרתי את כל ארצך ולא ראיתי דבר־חול על פניה; כל מה שראיתי – פלא”. – אני אולי בן הסוג השני הנני.

בין ילד לעלם

במטריקה שלי כתוב: “ביום ט' לאוקטובר 1880 נולד בן לתושב (“מישצ’נין”) הניקוֹפּוֹלי יבגני ז', ואשתו יוֶה, אשר נקרא לו שם ולאַדימיר”. שלוש טעויות: שם אבי יונה בן צבי, אמי חוה בת מאיר, ונולדתי בחמישי לחודש, הוא הי"ח לפי המנין המערבי, ופרשה “וירא” לפי מנין אמי. עד שנתי השבע־עשרה גרתי באודיסה. בבית ובחוץ דברנו אך רוסית, אמא השתמשה ביידיש רק בשיחות עם דודותי הזקנות: אחותי ואני למדנו להבין אותה השפה, אבל אף פעם לא עלה על דעתנו לפנות ביידיש אל אמא, או אל מי שהוא אחר. אחותי למדתני לקרוא רוסית. בן שמונה הייתי כאשר התנדב אחד משכנינו ללמד את שנינו עברית, והאיש הטוב הזה היה מר יהושע רבניצקי; שנים אחדות, עד עברנו לגור בבית אחר, נהניתי מהוראתו, ואני מוחה נגד אותה האגדה, שלפיה לא ידעתי את המלים “בראשית ברא” עד הכנסי למחנה העסקנות הציונית. לעולם לא היתה מסכימה לכך אמי! אחרי־כן היה לי מורה אחר, את שמו שכחתי, שהכינני לתפקידי בר־מצוה בישראל, וגם את שירי יהודה ליב גורדון אתו קראתי. אחד מבני דודי, שהתאכסן אצלנו כשנה, לימדני צרפתית, ומאחותי שלמדה אנגלית בגמנסיון קבלתי שעורים אחדים גם בשפה זו.

מלבד שעורי העברית לא היה לי אז כל מגע פנימי עם היהדות. אחרי מות אבי, עד גמר השנה, הייתי מבקר, שלש פעמים ביום, בית כנסת קטן לצורפי הזהב לא הרחק מביתנו, אך לא התאקלמתי בו וגם בתפילות לא השתתפתי חוץ מאמירת קדיש. בביתנו שררה כשרות חמורה, אמא היתה מדליקה נרות בערב שבת ומתפללת בקר וערב, וגם אותנו לימדה “מודה אני” וקריאת־שמע, אך לא נגעו בלבבי כל המנהגים האלה. בספרית פקידי־המסחר היהודים, אשר מדי יום ביומו אצתי שמה להחליף את הכרך ש"בלעתי" אתמול, היו ספרים יהודים לרוב, ולא קראתי אותם. פעם או פעמים נסיתי – ולא מצאתי בהם כל תנועה, כל מפעל, רק עצבות ושממון: “לא מענין”. “השקפות” לא היו לי בימים האלה וגם יותר מאוחר, אולי עד גיל עשרים ומעלה, לא בנוגע ליהדות ולא לשום בעיה חברתית או מדינית בכלל; לוּ שאלני אז נער נוצרי מהו יחסי ליהודים, הייתי נותן תשובה אחרת – ויותר תמימה; כמובן ידעתי שסוף־סוף תהיה לנו “מלוכה” וגם אני אסע לגור שמה, הלא זה ידוע גם לאמי, לכל דודותי, לרבניצקי, אבל זו לא היתה “השקפה” אלא כאלו דרך־הטבע, כגון רחיצת הידים בבקר ואכילת צלחת המרק בצהרים.

טעיתי: “השקפה” אחת נתגבשה בי עוד משחר ילדותי, ועד היום הזה עודנה מושלת ומולכת על כל יחסי לציבור; אך יש אומרים כי אין זו השקפה אלא שגעון. אמת: הנני “מטורף” – לגבי מושג השויון. בשנים הללו התבטאה נטיתי זו במחאות זעומות נגד כל מי שהעיז לפנות אל ב"אתה" ולא “אתם” – כלומר נגד העולם הבוגר כולו. לשגעון הזה נשארתי נאמן עד עתה: בכל השפות אשר יש בהן ההבדל הזה, אף אל תינוק בן־שלש לא אפנה אלא ב"אתם", ולוּ גם רציתי אחרת לא הייתי יכול. אני שונא תכלית שנאה באופן אורגני, שנאה הגוברת על כל נימוק, על השכל ועל היש עצמו, כל מושג הרומז להבדלת־הערך בין אדם לחברו. אולי אין זו דמוקרטיות כי־אם היפוכה: אני מאמין שכל אדם הוא מלך, ולוּ יכלתי הייתי יוצר תורה חברתית חדשה, תורת “פּאַן־בּאַסיליאָה”…

כבן שבע שלחתני אמא לבית־ספר פרטי, ממוסדן של שתי צעירות יהודיות, הגב' לב והגב' זוסמן. שתי מחלקות היו בו, אחת הגברות מורה כללית בראשונה, והשניה בשניה; והתלמידים ילדים וילדות יחד, דבר נדיר מאד בימים האלה. קצת תיארתי את בית־ספר זה בסיפור “סנֻאית”, וגם ענין אהבתי הנדחת שצצה במסיבת מקוה לנשים – אמת קדושה. פה רק אוסיף שאינני זוכר אם למדנו שם דבר־מה “יהודי” – תולדות ישראל, למשל, או תפילות, – והעובדה שדוקא את זאת אינני זוכר היא אפיינית לאדישותי ה"לאומית" המוזכרת לעיל.

כארבע פעמים עמדתי לבחינות־כניסה לגימנסיון, לבית־ספר ריאַלי, לבית־ספר מסחרי, ונכשלתי: משנת 1888 הותקן חוק שלא יתקבלו למוסדות החינוך הרשמיים אלא יהודי אחד לתשעה נוצרים, ועל כן גדלה ההתחרות בין הנבחנים בני דת־משה – לא הצליח כי־אם עילוי מובהק או מי שהוריו נתנו שוחד הגון למורים, ואני קרח הייתי מכאן ומכאן. לבסוף, איני יודע באיזה נס, קבלוני למחלקה המכינה של הפּרוֹגימנסיון השני; גמרתי שם את חוק הלימודים בהיותי בן ארבע־עשרה וחצי ועברתי למחלקה החמישית בגמנסיון רישֶליֶה. את שני המוסדות שנאתי ככל התלמידים: עד עתה, בשמעי מפי ידידי הקטנים כי אוהבים הם את בית־ספרם, אני מתפלא. עצלן גמור ועקרוני הייתי כל ימי לימודי, שנוא על רוב המורים, ואין מספר לשערוריות ולסכסוכים שהיו לי עם פקידי הפדגוגיה הרוסית.

ממסכת ההרפתקאות האלה אולי אזכיר את זו האחת: גורשתי מבחינת־הסיום של הפרוגימנסיון. מסרתי לשכן פתקא עם תרגום הקטע הלאטיני – המורה תפש את הפתקא, ואת שנינו שלחו הביתה, ורק אחרי ימי הפגרא הרשונו להבחן מחדש. לא שמעתי דוגמה לעונש כזה על עוון שכזה: אבל השנאה שביני ובין מורי הלא שנאה הדדית היתה.

ואולם חובתי להודות שכמעט לא הורגש כל רוח אנטישמי בבתי־הספר הרשמיים האלה: אולי מפני שבכלל נרדמה בימים ההם דעת הקהל ברוסיה, הן משמאל והן מימין – לכל התקופה הזאת, עד השנים האחרונות למאה הי"ט, הלא קוראים ברוסית “בֶּזְבְרֶמֶניֶה” – תקופה ללא פרצוף. הן מצד המורים והן מצד חברינו לא סבלנו אנחנו התלמידים העברים שום רדיפה; והדבר המוזר ביותר הוא כי עם כל זאת היינו מתבדלים תמיד מסביבתנו הנוצרית. כעשרה היינו במחלקתנו: ישבנו יחד, ואם נפגשנו בבית פרטי לשחק או לקרוא או לפטפט “סתם” – כל זה היה תמיד אך בינינו לבין עצמנו. באותו הזמן היו לאחדים מאתנו גם ידידים במחנה הרוסי – אני, למשל, קשרתי ידידות נאמנה עם וסיבוֹלוֹד לבּדינצב, עלם מצוין, שעוד יוזכר שמו בספורי זה: פעמים רבות הייתי בא לבקרו בביתו וגם הוא בביתי, אבל אף פעם לא עלה בדעתי להכניסו אל תוך חוגנו המובדל והוא לא הכניסני לחוגו – ואף לא ידוע לי אם היה לו “חוג”. עוד יותר מוזר, שגם בקרב “החוג” העברי שלנו לא נשבה רוח עברית: אם קראנו יחד – ספרות זרה קראנו, התוכחנו על ניצשה ועל שאלות המוסר, מוסר בכלל או המוסר המיני, לא על גורל היהדות ואף לא על מצב יהודי רוסיה, שהיה מעיק על כל אחד מאתנו.

מלבד הידיעה המקוטעת של שפות רומא ויון (ואת זאת אני דוקא מחשיב עד היום הזה), כל מה שלמדתי בימי ילדותי – לא בבית־הספר למדתי. הרביתי לקרוא, כמובן; בלי מדריך ומשגיח, אבל במקרה היטבתי לבחור. קודם כל, מימי גדולת אבי נותר לנו ארון ספרים אשר בו מצאתי את כל כתבי שקספיר בתרגום רוסי, ואת פוּשקין ולרמוֹנטוֹב. את שלושת אלה ידעתי מאלף עד תיו עוד לפני היותי בן ארבע־עשרה, וגם עד היום לא בנקל יימצא קטע משירי פושקין שלא אכירנו ולא אדע לסיימו. אבל את שאר הספרות הרוסית גם אז לא ביותר אהבתי (אולי מלבד השירה) וגם עתה היא זרה לרוחי. אינני נוטה להתעמקות בתהומות הנפש – לבי חושק בעלילה. חביבי ילדותי היו סופרי ה"תעוזה" המפורסמים בדורי, ואני מצטער על שהתרחק מהם, כפי ששמעתי, הדור הצעיר החדש – מיין ריד וברט־האַרט, וולטר סקוֹט ודוּמאַ־האב וכל סיעתם. המבחר הזה, בּאַנאַלי ונורמלי, הצילני מבגרות־הרוח המוקדמת, מחלת הנוער שקם אחרי זמני אני. גם כשלא נותר לי, באוצר אותה הספריה, מה לקרוא עוד מהסוג הזה, והוכרחתי לעבור אל הספרות ה"רצינית", ביכרתי את סופרי חוץ־לארץ, כדיקנס וזוֹלאַ, שפּילהגן וג’ורג' אֶליוט, על גאוני הרומן הרוסי – מתוך יראת הפסיכולוגיה. ואולם יש להודות כי הספר שעשה עלי את הרושם היותר חזק היה ספר רוסי – “התלול” (“אובּריב”) מאת גוֹנצ’רוֹב: ספר זה הוא כעין גבול רוחני בין ילדותי ובין נעורי, ואינני יודע מדוע. לעומת זה, ארבעת המפעלים מתוך אוצר השירה העולמית שאהבתי על הכל (אז וגם עתה) הם ראָיה מוחלטת לפשטות השטחית של טעמי: “סיראַנו” – של רוסטאן, “אגדת פריטיוֹף” מאת טֶננֵר הסוידי, “קוֹנראַד וואַלנרוֹד” של מיצקביץ' (חבר פולני בפרוגימנסיון לימדני את שפתו), ויותר מכולם “העורב” מאת אֶדגאַר פּוֹ. לוּ הייתי מגיש מתנה לעצמי: אלה ארבעה, כרוכים יחד, כל אחד בשפתו המקורית, מצבות־זכרון לפולחן הז’סט המפואר והמלה היפה שלא מצאתי אותו בחיים.

אין לחשוב, חלילה, כי יושב־בית הייתי בימים ההם: בערבים קראתי, אך כל שעה חפשית עד דמדומי החמה בליתי בפאַרק העירוני (הפאַרק שבאודיסה גדלו כחלק הגון של העיר עצמה) או על חוף הים. וגם ייתכן שיצאתי בבקר לגימנסיון, והנה השמש שוחקת ושיחי־האביבית הקיצו ללבלב – ועזבתי את תרמיל־ספרי אצל החנוני שעל יד ביתנו וברחתי לנמל, לדוג סרטנים מעל אבני־המזח הענקיות, שקורין להן “מאַסיבים”. בפארק, עם להקת בטלנים כמוני, שיחקתי ב"קוזקים ושודדים", וחזרתי הביתה מתגאה בשריטות וכתמי־תכלת על פני ועל גופי, עקבות מגע של מקל, כדור־גומי או אבן. פעם אחת הרחקנו לשוט בים, אני ועוד שנים מחברי, עד שנבהל המשגיח על צריפי־הרחיצה וצד אותנו בסירה עם משוט־עגלונים בידיו. וכמה לילות־ירח ובלי־ירח היינו מבלים בספינת דייגים שׂכוּרה (ייתכן שגם ללא־דעתו של הדייג…), הרחק מעבר למגדלור, משוררים שירי־ים רוסיים או מלחשים סודות־עונג באזני צעירות.

בן חמש־עשרה הייתי, והיא שנתי הראשונה בגמנסיון רישליה, כשהזמינני לביתו אחד התלמידים היהודים, ושם הציגני לפני אחיותיו. אחת מהן היתה מנגנת על פסנתר ברגע שעברתי את החדר; אחרי־כן התודתה לי כי פרצה בצחוק מאחורי גבי, מתוך הרושם המוזר של פּרוֹפיל כושי תחת בלורית פרועה. ואולם באותו הערב הראשון קניתי את חסדיהּ, כאשר קראתי לה – הראשון מכל מכריה – בשם “מאַדמוּאַזל”. בת עשר היתה, וקראו לה “אַניה” – יוֹאַנה גאַלפּרין – וזו אשתי.

גם את מלאכתי בחרתי לי עוד מימי ילדותי: התחלתי לכתוב בעודני בן־עשר. שירים, כמובן. “הדפסתי” אותם בעתון כתוב־ביד, שהוציאו לאור שני בחורים תלמידי בית־ספר אחר (אחד מהם הוא עתה ציר הסובייטים, במקסיקה, אם אינני טועה); אחרי־כן, במחלקה הששית, יסדנו עתון סודי גם בבית־ספרנו אנו, ואת זה כבר היינו מדפיסים בהקטוגרף, ואני בין העורכים. “סודי”: כי אסור היה הדבר על־פי חוקי רוסיה בכלל וחוקי הגמנסיון בפרט; אבל לא היה בעתוננו שום רמז “מדיני”, לא מתוך יראה כי־אם מתוך אותה האדישות ל"פוליטיקה" שתיארתי לעיל. ואולם שם העתון היה “פּראַבדאַ”; והעורך הראשי, עלם נוצרי ממשפחת ילידי מוֹנטנגרוֹ, נתאהב באותה שנה בשתי צעירות יחד, שם האחת לידה והשניה לנה; לבסוף גברה הראשונה, ובחר לו בשם “לידין” לחתום על מאמריו – ואלמלי לנה היתה הכובשת היה חותם “לנין”!

תרגמתי לרוסית את שיר השירים ואת “במצולות הים” של יל"ג, ושלחתים ל"ווֹסכוֹד" – ולא הדפיסו. תרגמתי את “העורב” של אֶדגאר אֶלן פּוֹ ושלחתי ל"מבשׂר הצפון" – ירחון רוסי בפטרבּורג – לא הדפיסו. כתבתי רומן, את שמו ותכנו אינני זוכר, ושלחתיו לסופר הרוסי קוֹרוֹלנקוֹ; והוא השיב לי דבר בנימוס, כלומר יעצני ל"המשיך". אין מספר לאותם כתבי־היד ששלחתי לעורכים וקבלתי חזרה – או גם לא קבלתי – בין שנותי הי"ג והט"ז; כבר נואשתי מעתידי, כבר פחדתי שמא נגזר עלי מן השמים להיות עורך־דין או מהנדס. פעם אחת במקרה פתחתי עתון יומי אודיסאי ומצאתי בו מאמר בשם “הערה פדגוגית” – שלי! הנני מוסר לדורות הבאים גם את התאריך – יום כ"ב לחודש אבגוסט, שנת תשעים ושבע – וגם את התוכן: בקורת חריפה על שיטת הציוּנים בבתי־הספר, כי הלא המנהג הזה עלול לגרות רגשי־קנאה בלבות התלמידים הרכים.

בימים האלה גר באודיסה אלכסנדר פיאוֹדוֹרוֹב, משורר רוסי ידוע: ראה את תרגום “העורב”, הזמינני, עודדני, והציגני בפני עורכו של העתוֹן “אוֹדסקי ליסטוֹק”. שאלתי: “התדפיסו את כתבותי מחוץ־לארץ?” וקבלתי תשובה: “אולי – בשני תנאים: שתכתוב מעיר הבירה אשר אין לנו שם כתב אחר; ושלא תכתוב שטויות”.

כתבים היו לו בכל בירות אירופה, מלבד בּרן ורומא. אמא בקשה: “לא לרומא! סע בשלום, מאחר שהחלטת לעזוב את הגמנסיון; אבל בברן, לכל הפחות, יש מתלמדים מבני מכרינו”.

דרך אגב: בין יתר אגדות־ההוד, אשר בהן נתקשטה מגילת־תולדותי שלא בזכותי אני, גם את זאת שמעתי: כי “גורשתי” מהגמנסיון. הנני מקוה, שלולא עזבתיהו אז – סוף סוף היו מגרשים אותי באמת; אבל במקרה עזבתיהו מתוך רצוני החפשי עוד לפני המאורע ההכרחי הזה.

כי מאז קצה נפשי באוירת הגמנסיון ואמרתי לעזבה בהזדמנות הראשונה, גם בטרם אגמור את חוק לימודי. קשות נלחמתי על החלטה זו עם בני משפחתי וקרובי ומכרי. הקורא הצעיר לא יבין, כי היה ערכו של “גמנסיון” בעיני הצבור היהודי לפני ארבעים שנה: תעודת־בגרות – אוניברסיטה – זכות־המושב חוץ ל"תחום" – בקיצור: חיי בן־אדם במקום חיי־כלב. ואני כבר תלמיד המחלקה השביעית, עוד שנה וחצי ואוכל לחבוש את הכובע הכחול וה"טוּז’וּרקה" השחורה של סטודנט. מהו השגעון הזה – להקריב ולהחריב סיכויים כאלה; וקודם־כל, למען השם – למה?

חי נפשי, לא ידעתי “למה”. – “ככה”: ואולי אין בירור לסודות הרצון שיעלה בדיוקה על אותה המלה: “ככה”.

די־מוֹנזי, מדינאי מפורסם בצרפת וידיד הציונות, שאלני פעם אחת: “את הכל בציונות אני מבין, מלבד ענין השפה”. וסיכם לפני, בחריפות־ניתוח רבה ובהגיון מצוין, המון נימוקים מכריעים כנגד הדבור העברי, המהרס כל גשר בין התרבות העולמית לבין “העם שהתרבות הזו היא יצירתו”. חפשתי תשובה מספקת ולא מצאתי, ועניתיו: “ואף־על־פי־כן, עברית; מדוע? – ככה”. די־מוֹנזי הרים שתי ידיו ואמר: “עתה אני מבין. הצדק אתכם. תשוקה שאין לה פירוש היא למעלה מכל הפירושים”.

אמנם אין־כדאי להזכיר נשגבות על מהות האומה – בבואי לספר על בחור שברח מבית־ספר; אבל לא היה זה המקרה היחידי בחיי שנכנעתי לאותו “ככה” – ואינני מתחרט.

דוד היה לי באודיסה, אחיה הזקן של אמא, הדוד אברם, סוחר אמיד, למדן עברי ומשכיל מגולח, אדם פקח ורב־נסיון. הוא – היחידי מכל קרובי – אף פעם לא שאלני “למה”, אך ביום האחרון לפני צאתי, כשבאתי להפרד ממנו, אמר לי דבר מלא שכל ותועלת:

– שמעתי, כי מתכוון אתה להיות סופר, ובעבור זה בחרת בדרך מוזרה. אין זה עסקי. אבל את זאת עליך לזכור: אם תצליח – הכל יגידו ויעידו שחכם הנך, ושהם ראו את זה מראש; ואם לא תצליח, יאמרו: “הדיוט – ואנחנו מכבר ידענו שאינו אלא שוטה”.

באביב לשנת 1898 עזבתי את הגמנסיון ונסעתי להֶלוֶציה, ובזה נגמרת תקופת שחרותי. הייתי בן שבע־עשרה; לא “אהוד” ביותר, מפני הנטיה לפרדוכסים ולפּוֹזה, ומפני הערכה־עצמית מוגזמה; ועדיין בלי תכנית או קו בחיים מלבד החשק לחיות.

בּרן ורוֹמא

נסעתי דרך פודוליה וגליציה, במחלקה השלישית, כמובן, וברכבת זוחלת לאט־לאט ועומדת בכל העיירות. בכל תחנה ותחנה, יומם ולילה נכנסו יהודים לקרון; בין ראזדילנה לוינה שמעתי יותר יידיש מאשר בכל ימי חיי הקודמים. לא הכל הבינותי, אבל הרושם היה חזק ומעציב. שם ברכבת זכיתי למגע הראשון עם הגיטו, בעיני ראיתי את בלותו ואת ירידתו, שמעתי את ההומור העבדותי, המסתפק ב"ביטול" השונא התקיף במקום מרידה… עתה, בזקנתי, יודע אני לגלות, תחת מסוה התחינה והלעג האלה, גם את הדי הגאות והאומץ; אז לא ידעתי, אז הרכנתי את ראשי, ודומם שאלתי את עצמי: הזהו עמנו?

באוניברסיטה הברנאית (שמצאתיה מתאכסנת בבנין אחד עם משרד המשטרה המרכזי) נרשמתי למדור המשפטים. אודה על בושתי: אינני זוכר אף את שמות הפרופסורים, מלבד היהודי רייכסברג – ז"ל – שמפיו שמעתי, בפעם הראשונה, את תורת קארל מארכס. הרבה יותר התענינתי בחיי ה"מושבה הרוסית" – כשלש מאות היו, רובם יהודים ויהודיות, ואני הצעיר מכולם. בראשונה נתבדלתי מהם קצת, כי החלטתי שאהיה צמחוני ולא אבקר בבית־האוכל השתפני שלהם. אבל נסיונות הבישול שלי לא הצליחו: עד עתה עודני זוכר את ה"קאקאו" מעשי־ידי – בולי־חומר מוקשים וחומים השטים על פני החלב, וגם החלב, על־פי רוב, היה גולש ונשפך על הרצפה בטרם הסירותי את הכלי מעל להבת־האלכוהול. אחרי כשבועים של המשטר הזה, רעב כעדת זאבים בחורף, נואשתי מאמונתי הצמחונית ונהייתי לאורח תדיר בטרקלין ה"מושבה".

לא אנסה לתאר את חייה – כבר תוארו כמה פעמים, ותואר גם הרושם המשכר והמבהיל של אותו המעבר הפתאומי מחיי הדממה ברוסיה שלפני ארבעים שנה אל־תוך הרעש הרתחני ההוא. כל המלים האסורות ברוסיה – כאן לרגילות היו כ"שלום" או “תודה” או “אין דבר”; הספרות המהפכנית, אשר עוד לפני חודש אולי רק ברמז ובלחש דובּר עליה בינינו שם באודיסה, פה הנה כולה בארון־הספרים הפתוח לכל. חירות, חירות זו של ביטוי וּויכוח, לא של פעולה. ישבו בצל האַלפּים וראו חלום על הווֹלגה; נדמו לגלגל המסתובב במהירות שאין־כמוה, כי הריהו מסתובב באויר ואיננו קשור בשום מכונה ואיננו מניע דבר.

פעמים בשבוע היו אסיפות ב"מושבה", עפ"י רוב ויכוחים בין סיעות לנין ופליכאנוב, או בין ה"ס.ד." וה"ס.ר." (בני דורי זוכרים את ההבדל, לאחרים כדאי שאסביר אותו). לפעמים ערכו “נשף”, שרו שירים רוסים: אבל ז’יטלוֹבסקי – שאינני זוכר אם גם הוא למד באוניברסיטה הברנאית או רק לזמן־מה סר אלינו – הקפיד מדי פעם בפעם כי ישירו גם ביידיש. פעם אחת בקר את המושבה נחום סירקין והטיף על צירוף הציונות והסוציאליסמוס – לא מצא חסידים הרבה, כי מעטו עדיין הציונים בסביבה ההיא. אבל אני זוכר היטב את השיחה הזאת, כי שם נאמתי גם אני בפעם הראשונה לחיי, ודוקא נאום “ציוני”. דברתי רוסית, בזה הנוסח: אינני יודע, אם סוציאלי אני, כי עוד לא הכרתי כראוי את התורה הזאת; אבל ציוני אנכי, בלי ספק, כי עם ישראל הוא עם גרוע מאד, שכניו שונאים אותו והצדק אתם, סופו בגולה הוא “ליל בר־תלמאי” כללי, והצלתו היחידה היא עליה כללית לארץ־ישראל. – יושב־ראש האסיפה, הצעיר ליכטנשטין (באחרית ימיו היה לעסקן נכבד בארץ־ישראל, ושם נפטר לפני כמה שנים) תרגם את נאומי לגרמנית בקיצור נמרץ, היינו: “הנואם איננו סוציאליסט, כי איננו יודע מהו סוציאליסמוס; אבל הוא אנטישמי מוחלט ומיעצנו להחבא בארץ־ישראל פן ישחטו את כולנו”. – כנראה, עד עומק לבי העמיקו לחדור אותם רשמי נסיעתי דרך גליציה! אחרי גמר האסיפה נגש אלי חיים רפופורט (עתה הוא אחד ממנהיגי הקומוניסטים בצרפת) ואמר בבת־צחוק מוחלת: “לא פיללתי, שעדיין קיים בסביבת הנוער הרוסי הטיפוס הזואולוגי הזה של שונאי־ישראל!” – “אבל אינני רוסי!” עניתי, והוא לא רצה להאמין.

גם את פעולתי הספרותית בתור ציוני התחלתי באותו הקיץ, ואמנם בצורה יותר מתאימה: בירחון הפטרבורגי “ווסכוד” הודפס שירי “עיר השלום”. אני חושש כי שכחתי את תורת רבניצקי ואת האות ע' שבמלת “עיר”, והאמנתי בתומי כי “ירושלם” תרגומו “עיר השלום”: עתה, כמובן, אני כבר יודע שאין זה מתאים לא לכתיב ולא למציאות…

בסתיו של אותה השנה עברתי ללמוד ברומה, ושם בליתי שלש שנים רצופות. אם יש לי מולדת רוחנית, הריהי איטליה יותר מאשר רוסיה. לא היתה ברומה כל “מושבה רוסית”; מיום בואי שמה נטמעתי בצבור הנוער האיטלקי, ואת חייו חייתי עד יום עזבי את איטליה. כל יחסי לבעיות הלאום, המדינה והחברה נתגבש בשנים ההן תחת השפעה איטלקית; שם למדתי לאהוב את אומנות האדריכל, הפסל והצייר, וגם את הזמר הלאטיני, שבימים ההם לעגו לו חסידי ואַגנר ולועגים לו עתה חסידי סטראַוינסקי ודיבּוסי. באוניברסיטה היו מרי אַנטוֹניוֹ לאַבּריוֹלאַ ואנריקו פֶרי, ואת האמונה בצדקת המשטר הסוציאליסטי, שהם נטעו בלבי, שמרתי כ"דבר המובן מאליו" עד שנהרסה עד היסוד למראה הנסיון האדום ברוסיה. אגדת גאַריבּאַלדי, כתבי מאַציני, שירת ליאוֹפאַרדי וג’וּסטי העשירו והעמיקו את ציונותי השטחית, מהרגשה אינסטינקטיבית עשוה להשקפה. בתיאטרון – כבר ירדו מעל הבימה סאַלביני, רוֹסי, אדלאידה ריסטוֹרי; ד’אַנוּנציוֹ היה כותב את מיטב המחזות שלו בשביל אֵליאוֹנוֹרה דוֶּזה, אֶרמיטי נוֹבֶלי מחדש את הטראגדיה הקלאסית משכספיר ועד אַלפיֶרי, אֶרמיטי צאַקוֹני מאזרח בתוך נשמת הקהל הדרומי את הכישוף המר של איבּסן, טוֹלסטוֹי והאוּפטמן; ושכר המקום על ספסל־עץ בעזרה העליונה של התיאטרון היה מארבעים פרוטה ועד לירה אחת, נוסף על ארבע שעות עמידה ב"זנב" עד פתיחת הדלתות. ברוב בתי־הנכאת בן־בית הייתי; לא נותרה פנה נדחת בסימטאות הפרוורים של בּוֹרגוֹ ועבר־הטיבּר שלא הכרתיה; וברוב הפרוורים האלה גם דרתי, פה כחודש ופה חדשים – כי תמיד, אחרי נסיון השבוע הראשון, מחאו בעלות־הבית, נשי סוחרים או פקידים הכבודות פנימה, נגד האנדרלמוסיה הבלתי־פוסקת שבחדרי, ביקורים, שירים, צלצול כוסות, צעקות־ויכוח וקטטה – לבסוף תמיד הציעו לפני לבחור לי מקום אחר שאתקע בו אהלי.

ארץ נחמדה היתה איטליה בימים ההם, על מפתן המאה העשרים. לוּ נדרשתי למצוא מלה המתארת במלואו את היסוד המשותף לכל זרמי המחשבה המדינית המתחרים שם בקרב הציבור, הייתי בוחר באותו המונח הנושן, שגם אז כבר היה ללעג בכל הפיות, ועתה הריהו לזרא ו"טרפה" ממש בעיני הנוער האיטלקי וגם העולמי: “ליבראליות”. מושג רחב, מעורפל הודות לעצם רחבו: חלום של סדר וצדק בלי אונס, חזון כלל־אנושי הרקום מרחמים, סבלנות, אמון בטיבו וישרו היסודי של בן־אדם. אז לא הורגש עדיין באויר אף רמז קל לאותו פולחן ה"משמעת" שאחרי־כן התבטא בפאַשיסמוס; אם נשמרו בזכרוני סימנים המנבאים גם אז את קרבתו של איזה שינוי ברוחות – עוד לא על מוּסוֹליני היתה נבואתם כי־אם על מאַרינטי: על אותו הזרם הספרותי והפילוסופי שקרא לעצמו (וגם זה אך כעבור שנים אחדות) בתואר “פוּטוּריסמוס” – זרם שתפקידו ההיסטורי היה, אולי, לשמש מבוא לתנועת מוסוליני. בין חברַי המתלמדים כבר הכרתי יחידי־סגולה שמחאו, במרירות ובזעם, נגד התייר הנכרי המתעקש לראות באיטליה “מוּסיאוֹן” בית־נכאת לשרידי היופי העבר, ולהתיחס לאיטלקי החדש כאילו היה רק חלק של ה"פּייזאַז": חלק נאה אם הוא “לאַצאַרוֹני”, לבוש־טלאים ומנגן על המאַנדוֹלינא; חלק מיותר ומפריע אם הוא מנסה לבנות בתי־חרושת המקלקלים את רושם ה"פּיטוֹרסקוֹ" של חורבות־הקדומים. מפי יחידי־סגולה אלה כבר שמעתי: “יבוא יום, ולעזאזל נשלחם, את התיירים הללו. דוקא חיינו החדשים, דוקא ארובות־העשן – זוהי איטליה האמיתית; ואולי טוב יותר שנשרוף את כל התמונות מבּוֹטיצ’לי ועד ליאוֹנאַרדו, נשבור את כל הפסלים, ועל מקום הקוֹליזיאוֹן נבנה בית־חרשת לתעשית נקניקים”. כעין הד מוקדם נשמע ברעיונות האלה לתורת מאַרינטי: יפה רעש אוירון מסלסולי המנגינה הנפּוֹליטנית, יפה העתיד מהעבר; איטליה היא ארץ החרושת, ארץ מכוניות וחשמל, איננה כלל מגרש־טיולים לבטלנות העולמית המחפשת לה שעשוע אֶסתיטי; האיטלקי החדש הוא סדרן, מארגן, קפדן בעריכת ספרי־חשבונות, – בונה וכובש, עקשן ואכזרי: זהו מקורו הראשון של הפאשיסמוס. – אבל בימי אז גם את מארינטי עוד לא ידענו.

מתוך חובתי בתור עתונאי (עברתי לעתון “אוֹדסקיאַ נוֹבוֹסטי”, וזה נשאר “עתוני” הקבוע כמעט עד המלחמה הגדולה), וגם מתוך נטיה פנימית, בשימת־לב מיוחדת הסתכלתי בחיי מוֹנטיצ’יטוֹריוֹ – הוא הבנין שבו נמצא בית־הנבחרים האיטלקי. פרצופו הכללי היה כפרצופם של רוב המורשונים באותה התקופה הנאיבית: ממשלה “ימנית” ואופוזיציה “שמאלית” – ומה מתונים גם ה"ימין" וגם ה"שמאל", בהשואה לקיצוניות של היום משני הצדדים! בראש ה"שמאל" עמדה, כמובן, סיעת הסוציאליסטים, ואליה נסחפתי גם אני ברוחי, אם־כי אף־פעם, הן באיטליה והן ברוסיה, לא נכנסתי לתוכה באופן רשמי. את תכניתה הסופית – הלאמת אמצעי־התוצרת – חשבתי אז למסקנה טבעית ורצויה של התפתחות החברה; האמנתי גם־כן, ש"מעמד הפועלים" איננו אלא נושא־דגלם של כל האביונים, לא איכפת אם שכירים הם או חנוונים או עורכי־דין בלי לקוחות; עוד לא הגיע לביטוי מובהק ומדויק אותו התוכן האֶגוֹאיסטי של מושג ה"מעמדיות", אשר רק אחרי נצחונות לנין ברוסיה נתגלה בכל מלוא־היקפו. אַנטוֹניוֹ לאַבּריוֹלאַ, ראש מבשרי התורה הזאת מעל דוכנו האוניברסיטאי, היה נפגש עם תלמידיו, מדי ערב בערב, בקפה “אַראַניוֹ” שברחוב קוֹרסוֹ (עתה נקרא הרחוב הזה “קוֹרסוֹ אוּמבּרטוֹ”), וגם אני הייתי בין אלה. שם היה מדבר אתנו על מאורעות היום באיטליה ובחוץ־לארץ, על מלחמת טראַנסוואַל, על מרידת ה"בּוֹקסרים" בסין, על העבר ועל העתיד. הוא התיחס אלינו כמחנך ומשגיח: פעם אחת צווני ללוותו בלילה, ובדרך גער בי על אשר ראני אתמול בחברת צעירים אחדים החשודים בנטיה לאַנאַרכיסמוס. – את אֶנריקו פֶרי לא הכרתי באופן פרטי, אבל השפעתו על רוחי היתה עוד עצומה מזו של לאַבּריוֹלאַ. מקצועו הרשמי באוניברסיטה נקרא, כמובן, “דיני־נפשות” – תורת החטא והעונש; אבל הרצאותיו היו כעין תלמוד־כל־בו, המקיף את הקרוב והרחוק, הגלוי והנסתר, החברה, הנפש, חוקי הירושה הגשמית והרוחנית, תיקונו של עולם, ספרות ואמנות ומוסיקה. גם בכשרונו הדברני משל בנו: הוא נחשב, אם אינני טועה, לתריסר הטובים מנואמי אירופה שבדור ההוא, אחיו ז’וֹרס לגאון בנידון זה – אבל את ז’וֹרס לא זכיתי לשמוע.

ומוזר הדבר: לא היתה בעיה בעולם שלא טפלנו בה, אם בקרב חוגו של לאבריולא או בינינו בין עצמנו, בסביבת המתלמדים; ממצב הכושים באמריקה ועד שירת הדיקאדנטים – חוץ מבעיה אחת שלא נגענו בה אף־פעם, והיא שאלת היהודים. בערב אחד, אני זוכר, דוקא בתוך ויכוח על הדיקאדנטים, ביקר לאבריולא בקורת קשה את ספרו של מאכס נורדאו – “ההתנוונות” – הזכיר בהזדמנות זו עוד כמה מחטאי המחבר, אבל גם כאן על החטא היותר גדול עבר בשתיקה: על ציונותו. לא מתוך כוונה: שכח, וכולנו שכחנו; גם אני. לא היתה אז באיטליה לא רק “אנטישמיות” – בכלל לא היה שום “יחס” מגובש ליהודים, כמו שלא היה שום “יחס” קבוע לבעלי־זקן. אחרי־כן נודע לי (כעבור שנים) שבין חברי חוגי הקרוב־ביותר היו גם שנים או שלשה יהודים: אז, בימי לימודי ברומא, לא עלה על דעתי לשאול מי המה, וגם הם לא שאלוני על כך.

אולי טעיתי באמרי זה עתה: “גם אני שכחתי”. מדי שובי מאודיסה לרומא אחרי ימות־הפגרא, עוד שלש פעמים עברתי לא רק את גליציה כי־אם את חלקי הונגריה הנושנה בין מונקאַץ' ובין קאַשאַוּ (היום תקרא להן מוּקאַצ’יבוֹ וקוֹשיצה, בצ’כוסלובקיה): ישוב יהודי צפוף, ואותו הרושם המדכא, אולי עוד יותר חזק. לא “שכחתי”: אולי כבר אז נדרתי נדר בלבי, כי אחרי שנות לימודי אתמסר לעבודה ציונית; והלא כבר העירותי, שכל מה שקראתי אז על תולדות התחיה האיטלקית, נקשר ברוחי, אולי שלא מדעתי, לרעיון המדינה העברית. אבל ה"נדר" הזה נדר פאסיבי היה: לא חשבתי עליו, לא התעניינתי אפילו בקונגרסים המתאספים מדי שנה בשנה בבאזיליאָה, ואחרי ביקור “תיירי” יחיד בגיטו הרומאי (וגם זה רק בזכות הפּאַלאַצוֹ ההיסטורי למשפחת בּיאַטריצ’ה צ’נצ’י) לא חזרתי שמה עוד. גם על פשע עוד גדול מזה אודה־נא מתוך בושה: פעם אחת, בחברה עליזה של צעירות וצעירים, בנוגע שיחתם (חציו מתוך כבוד, חציו מתוך לעג) במנהגי הכנסיה הקאתולית, שאלתני אחת העלמות היושבת על־ידי: “ואדוני הוא בן הכנסיה היוונית?” עניתי: “כן”. אינני יודע למה עניתי “כן”; אין ספק שלא הייתי נופל בעיניהם אף כמלוא־נימה לוּ הגדתי את האמת – אך אולי יראתי פן “ארד” בעיני אני אם אודה, בפני בני־חורין אלה, כי עבד אנכי.

… אולם כל אלה הם רק צד אחד מזכרונותי הרומאים, ולא החלק החשוב ביותר. עיקר חיי ברומא היה חיים, חיי צעיר בריא וקל־דעת ככל סביבתי האיטלקית. התבוללתי בסביבה זו עד אין־הבדל. זו היתה התקופה היחידה מכל תקופות חיי, אשר באמת חייתי בתוך עם אחר, עם אנשי הארץ; עם הרוסים ברוסיה כמעט שלא “חייתי” לגמרי, ועתה כבר יותר מעשר שנים הנני גר בפאריס כאילו נמצאתי על אי גלמוד בחברת ניצלים מאסון ימי, אין תושבים אחרים במקום, ולאט־לאט אני שוכח את השפה הצרפתית… – השפה האיטלקית היא עד עתה “שפתי”, אולי גם יותר מהרוסית, אם־כי מגמגם אני עכשיו ומחפש מלים נשכחות בשיחה. אז בימי נעורי, דברתי איטלקית כבן־ארצם, אנשי רומא חשבוני ליליד מילאַנוֹ, ואנשי סיציליה לרומאי, אבל לא לנכרי. גם מחשבותי, תגובותי, שמחתי וזעמי וכל דרכי היום־יום שלי – שלהם היו עד אין־הבדל. לא ייעדר מי שיקרא לאופן־החיים הזה בזבוז זמן וכח; ואולם אינני מצטער. הבאמת “בזבז” את נעוריו מי שידע כוס, הילולא, כל מיני שגעון קל וריק – שלם לנעורים את מס הנעורים, ורק אחרי הפרוזדור הזה עבר על מפתן הבגרות עם כל דאגותיה? ראיתי את חיי ה"מושבה הרוסית" בברן, ראיתי אחרי־כן את חיי דורי ברוסיה המתכוננת לשלש המהפכות; וקראתי את דברי ביאליק, גזר־דין מר ומבטל: “נפשי נשרפה בלהבה “. נפשי אני לא נשרפה; על כל פנים, אף אם נכוותה לפעמים, לא היתה זו האש הפנימית היבשה אלא אש המציאות, ה”ממש”, המגע באנשים ובדברים מחוצה לעצמי. ככה טוב יותר, ואינני מתחרט.

קטעים־קטעים מחיי אלה ספרתי (מתוך קישוט נמרץ, כמובן) על דפי ה"נוֹבוֹסטי": כשאין נושא אחר, או הצנזור “שחט” את מאמרי, כתבתי “ספור איטלקי”. את רובם אי־אפשר להציל מקבורה, וגם לא כדאי – לקורא; אבל אני, כשאני לעצמי, אולי הייתי נהנה בכל זאת מסקירה פורחת על פרקי אוולת נעורי. התיארתי שם את הקומונה שיסדנו עם להקת מטורפים כמוני? הספרתי את מעשי פרנאַנדה, כלתו של אוֹגוֹ ידידי, אשר פדינו אותה מבית־בושת, והוצאנו אותה משם בתהלוכה חגיגית, עם מאַנדוֹלינות ועם לפידים? ואת הריב שפרץ ביני ובין אוגו, אותו ידיד אוגו, ואיך שלחתי זוג “שושבינים” להזמינו בשמי לדו־קרב, וכבר נקבע הבוקר לפגישתנו בווילה בּוֹרגיזי, ונקנו האקדוחים, וּועדה מיוחדת של מתלמדים חברינו בילתה כמה לילות על “ספר דיני האבירוּת” (ישנו ספר כזה, מודפס ונמכר: II Codice Cavalleresco ) – עד שמצאו בו את הפסוק, או את קוצו־של־יוד, אשר לפי הוראתו אין מקום לדו־קרב במקרה כזה – ומהו טיבו של ה"מקרה" – כבר שכחתי? או את הופעתי בתפקיד הרשמי של שדכן, בבגדים שחורים וכפפות צהובות – כשהתיצבתי לפני הסיניוֹרה אֶמיליה, כובסת ואשת־עגלון, ובשם חברי גוֹפרידוֹ בקשתי את “היד” של בתה הבכורה דיאַנה?

הרביתי לכתוב: פעמים בשבוע נדפסו מכתבי ב"נוֹבוֹסטי", בחתימת “אַלטאַלינאַ” (עלי להודות כי שם זה בחרתי מתוך טעות מצחיקה: אז עוד לא ידעתי איטלקית כראוי, וחשבתי כי תרגומו “מנוף” – אחרי־כן נודע לי שתרגומו באמת “נדנדה”). כזמן־מה נדפסו מאמרי גם ב"סֶיבֶרני קוּריֶר" הפטרבורגי, עתונו הליבראלי של הנסיך בּאַריאַטינסקי; מאמרים אחדים הדפסתי גם איטלקית ב"אַוואַנטי" הסוציאלי, ומאמר יותר ארוך בירחון רומאי שאינני זוכר את שמו – על “הספרות של מצב־רוח” ברוסיה, צ’יכוֹב וסיעתו; וגם את גוֹרקי הכנסתי לסוג זה. אז ידענו את גורקי רק מתוך סיפוריו הקצרים, הד לתורת ניצשה בתלבושת רוסית – תהילת אנשי הרצון והעלילה ובוז לעבדי ה"רפלקסיה" העקרה והמעכבת כל מפעל־תעוזה. היצגתי את צ’יכוב ואת גורקי לקוראי הירחון כשני קצוות לאותה השלשלת ההגיונית: זה מביע את השממון, את הכוסף, את צמאון־השינוי, ויהי שינוי לבנין או להרס, לא איכפת; וזה עונה: “הפקר את חייך – עשה את חייך געש, ויהי־מה!” – אני מציין את תוכן המאמר הזה פה, כי אחרי־כן מצאתי אותם “קצווי השלשלת” גם בשירת ביאליק הראשונה ב"כוכב נידח" והשניה ב"מתי מדבר"

באביב שנת 1899 נסעתי לאודיסה, לעמוד בבחינת־ה"בגרות" עם חברי מחלקתי; אבל נכשלתי במקצוע חשוב מאד – בשפה היוונית. שבתי לרומא והמשכתי את לימודי שם – מחוץ לאוניברסיטה יותר מאשר בפנים. – בקיץ שנת 1901 עוד פעם חזרתי לאודיסה, על מנת לשוב לאיטליה ולגמור את חוק לימודי המשפטיים. אבל מצאתי, לתמהוני הגדול, כי בינתים “יצא לי שם” בקהל בתור סופר, והאדון חפץ, עורך ה"נובוסטי", הציע לפני לכתוב פיליטון יומי במשכורת כבירה של 120 רובל לחודש. לא עמדתי בפני נסיון כזה: וויתרתי על הדיפלום, על קריירה של עורך־דין, על איטליה אהובתי, ונשארתי באודיסה, להתחיל פרק חדש בתולדות נעורי.

עתונאי

הפרק החדש הזה – האריך שנתים, והוא המעבר האחרון שהובילני לעסקנות הציונית.

מצאתי פנים חדשות לרוסיה: במקום “השממון והכוסף” – אי־שקט עצבני, ציפוי כללי למה־שהוא, מצב־רוח של אביב. בזמן שהותי בחוץ־לארץ קרו מאורעות חשובים – מפלגות המהפכה יצאו מה"מרתף", נהרג מיניסטר אחד או שנים, פה ושם פרצו מהומות בין פועלים או איכרים, ובפרט נגלתה תסיסת־הרוחות בקהל המתלמדים. לא נקל להסביר לקורא הצעיר את התפקיד הציבורי והמדיני של אוניברסיטה בימים ההם. מהות המוסד הזה בתור בית־ספר נשתכחה מלבנו לגמרי: האוניברסיטאות נהפכו לחזיתות במלחמת השחרור. לוּ שאלונו: “מי יעמוד בראש – אז, בבוא היום?” – היינו עונים פה־אחד: “כמובן מועצת נבחרי המתלמדים”. וכך גם היה באודיסה בהגיע השעה: בפרוץ המהפכה הראשונה, זו של שנת 1905, פנו פועלי החשמל לאותה מועצת הסטודנטים ודרשו פקודה: הלכבות את הפנסים ברחובות, או לא?

בחוגי הממשלה כבר ניכרו סימני מבוכה: נחלש הרסן, למרות הצנזורה המוקדמת (כל שורה ושורה, גם הכרוניקה והמודעות, הראינו לצנזור קודם ההדפסה!) הופיעו מאמרים חצופים בכל עתון ועתון; מלים מסוכנות, כגון קונסטיטוציה וסוציאליסמוס, נשמעו גם בהרצאות פומביות. מצאתי באודיסה “מועדון ספרותי־אָמנותי”: בכל יום ה' מדי שבוע בשבוע היו מתאספים לדון על ספר חדש, או מחזה שהוצג בימים האלה בתיאטרון העירוני – אבל בכל דברי המרצה נשמעו רמזים על “השחרור”, ובויכוחים על־אודות “הפעמון הטבוע” של האוּפטמן התנגשו (כיצד – אינני יודע) עקרוני מארכס עם אלו של ה"נאַרוֹדנאַיאַ ווֹליה". וסיבוֹלוֹד לבּדינצב, אותו ידידי הרוסי שהזכרתי בדפים הראשונים, היה מחלק את זמנו ואת התלהבותו בין שלשת משאות־נפש: למד את תורת הכוכבים באוניברסיטה; בילה נשפיו באופירה האיטלקית, וגם “חזר” אחרי מזמרת צעירה אַרמאַנדה דלי־אַבּאַטי; והיה חבר פעיל בסיעת ה"ס.ר." על שאלתי – איך מתלכד הכל בנפש אחת? – ענני: “האם אינך מבין שכל אלה – אותו הדבר?” עתה אינני “מבין”; אבל אז הבינותי.

בסגנון הזה כתבתי גם אני. לפני שנים אחדות ראיתי במקרה קטעים ממאמרי “אַלטאַלינאַ” של אז: שטות ופטפוט, לפי דעתי הצלולה והמיושבת – דעתי של היום. אבל אז, כנראה, היה לו לפטפוט הזה גם רמז נסתר, המקשר אותו בענין היסודי של התקופה: ובזה נוכחתי לא רק מתוך ריבוי “החסידים” והמעריצים, אלא גם־כן, ואולי עוד יותר, מתוך זעם ה"שונאים". מעצם תחילת עבודתי בתור פליטונאי – נתגלו ה"שונאים": לא דוקא מהחוג ה"שמרני" אלא “מתקדמים” כמוני, ודוקא אחינו בני־ישראל. היו כאלה גם במערכת ה"נובוסטי", וחפץ, עורכנו המסכן, כמה צרות סבל בגלל מאמרי ה"סותרים את מגמת העתון". באותה ה"שנאה" נפגשתי גם ב"מועדון הספרותי": הוזמנתי לקרוא הרצאה ובחרתי בנושא “גורל הבקורת הספרותית”. נסיתי להוכיח כי המקצוע הזה – מקצוע מפורסם וחשוב בתולדות הספרות הרוסית – שמטרתו היתה תמיד לגלות את ה"רעיון" או ה"מגמה" הנסתרים תחת התמונה האמנותית – כבר מילא את תפקידו, ועתה כבר עבר זמנו: כי “יש תקופות מחשבה ויש תקופות עלילה – ותקופתנו זאת היא תקופת מפעל”. לתמהוני הגדול, נתקבלה הרצאתי בזעם מכל הצדדים, נואם אחרי נואם חירפני וגידפני, ולבסוף, כשבא תורי לענות, הודיע היושב־ראש, אדם שקט ומנומס, אחד מנכבדי העדה היוונית, שלא יתן לי רשות־הדיבור, כי “מחיאות־הכפים אחרי הנאומים האחרונים הן סיום מספיק לויכוח הזה”, אינני חושב כי בזה נתבטאה איזו נטיה סתומה של אנטישמיות, מרצים יהודים לרוב נאמו מאותו הדוכן, ולכולם התיחס הקהל באהבה או באדישות; בין מחרפי היו גם יהודים גם נוצרים, והיחידי שהגן עלי דוקא נוצרי היה. – לא אנטישמיות, כי־אם סיבה אחרת, סיבה התלויה בי, כנראה, – איזו תכונה או סגולה מיוחדת העלולה להרגיז. אחרי הנסיון הראשון הזה – כמה פעמים ראיתי: מה שמחלו לזולתי, לי לא מחלו. גם מפי ידידי שמעתי: “אתה מחדד את הניגודים”. אולי עוד אמצא הזדמנות, בהמשך סיפורי זה, להצביע על “כשרון” בלתי־נוח זה, שהועיל לסבך ולהקשות לעתים קרובות את פעולתי הציבורית.

בכל זאת נהניתי מחיי באותן השנים. הרגשת ה"פּוֹפּוּלאַריוּת", שעתה עד לקצוי תבל הייתי רוצה לברוח ממנה, מתקה ונעמה על צעיר בן עשרים ואחת. “עתונאי” – תואר חשוב היה זה בפרובינציה הרוסית בימים ההם. נעים היה להכנס (בלי תשלום) לתיאטרון העירוני, אחד היפים שבמדינה, והשַמש הלבוש מדי־שרד מתקופת מאריה־אַנטואַנטה משתחוה ומלווה אותך לכסא בשורה החמישית, עם טבלת־נחושת במראשותיה, ועל הטבלה חרות: “מר אלטאלינה”. חפץ העורך ידע לאסוף מסביב לעתון צעירים בעלי־כשרון: תחת כנפיו התחילו את פעולתם הספרותית “קאַרמן”, בעל־ספורים מחיי ה"בּוֹסיאַקים" בנמל האודיסאי ומחיי דלת־ההמון שבפרוורי־האביונים, וקוֹרני צ’וּקוֹבסקי שהוא עתה בין הגדולים בספרות של רוסיה האדומה. כאשר נכנסנו עם אלה לבתי־הקפה, השכנים הביטו ולחשו אחד אל תוך אוזן השני: אולי טוב יותר שלא שמענו מה לחשו, אבל האמנוּ כי נאמרו עלינו תשבחות, וקארמן היה מחדד את קצווי שפמו הצהוב, צ’וקובסקי שופך כוסו ארצה מתוך מבוכה ענוותנית, ואני מבליט את שפתי התחתונה לאות האדישות – אם־כי ידעתי שאין בזה כל צורך, יוצרי כבר הבליטה למדי…

בסתיו ההוא, שנת 1901, הציגו בתיאטרון העירוני את המחזה הראשון שלי: “דם”. מי יאמין שכתבתי בימי נעורי מחזה פאציפיסטי, נגד מלחמות בכלל ונגד אנגליה בפרט? כתבתי אותו עוד ברומא: את הנושא, הקשור במלחמת הבּורים, לקחתי אמנם מכתב־ידו של אחד מידידי (הוא “גוֹפרידוֹ” בספורי “דיאַנה”), אבל שיניתי את העלילה, הכנסתי פרצופים חדשים וכו' וכו': שלש מערכות – ובחרוזים! מיטב ה"כוכבים" של להקתנו העירונית, עם אַננה פּאַסחאַלוֹבה בראשם, שחקו במחזה; אבל התיאטרון היה ריק – אולי כשלש מאות נפש, אולי פחות, וחצים מכרי או חברי, אלה מחאו כף, כמובן, וגם קראוני להופיע לפני המסך בסוף ההצגה: יצאתי להשתחוות, ברדינגוֹט שחור וארוך שהזמנתי דוקא ליום ההוא, ונתקלתי בחבל המסך, ובטח הייתי נופל פרקדן, לולא אחזתני ביד הגברת פאסחאלובה. לא ישנתי כל הלילה; באור השחר קמתי ורצתי לקנות את העתונים, את כל העתונים, גם את “ידיעות המשטרה”, ובלעתי את מאמרי הבקורת. רחמנים היו המבקרים, גם זה שב"ידיעות המשטרה", ולא קלקלו לי את שמחתי; אבל אך פעמיים ולא יותר הוצג חיבורי בתיאטרון באודיסה..: – אמנם, כעבור שנה, הציגו שם את מחזי השני, גם הוא בחרוזים, אבל במערכה יחידה, וגם בו שיחקה פאסחאלובה (נעשינו ידידים אחרי שהצילתני מקלון לפני המסך); ואולם הפעם לא ריחמו עלי המבקרים, וערכו – כל אחד מהם, כאילו בהסכמה מראש – אותן ההלצות על־דבר השם שקראתי למחזה: “לאַדנוֹ” (תרגומו allrlright, או כדומה). כתבו: “נילאַדנוֹ”, “ניסקלאַדנוֹ”…

אם כי אינני זוכר – ותודה לאל – מה כתבתי יום־יום במשך השנתים האלה, בטוחני כי לא ניכר בכתבי שום קו מדיני קבוע. תורת לאַבּריוֹלאַ ופֶרי? לא הזנחתי אותה בלבבי, אך פשוט לא השתמשתי ולא התעניינתי בה. אולי רק רעיון אחד הדגשתי, גם מעל דפי העתון וגם בנאומים מעל במת “המועדון הספרותי” (כי למרות העלבון, לא חדלתי מלבקרו): רעיון ה"אינדיבידוּאַליסמוס", אותה “פּאַן־בּאַסיליאָה” שכבר נגעתי בה למעלה, ושעליה, לוּ ברכני יוצרי בחכמה ודעת מספיקות לניסוח שיטה פילוסופית, הייתי מיסד ובונה את כל שיטתי: בראשית ברא אלהים את היחיד; כל יחיד הוא מלך השוה לרעהו – והרע “מלך” גם הוא; טוב שיחטא היחיד כלפי הציבור משתחטא החברה ליחיד; לשם טובתם של היחידים נוצרה חברה, לא להפך; והקץ שבעתיד, חזון ימות המשיח – הוא גן־עדן של היחיד, ממלכת אַנאַרכיה מזהירה, משחק הנפתולים בין כחות אישיים ללא־חוק ולאין־גבול – וה"חברה" אין לה תפקיד אלא לעזור את הנופל, לנחמו ולהקימו ולתת לו את האפשרות כי שוב ישוב לאותו משחק־הנפתולים. אם יופיעו שירי “נוֹאֵלה” ו"שאַפלוֹך" בתרגומו היפה של מר רייכמן, ויתמד הקורא לתכנם השולל כל חובת־היחיד לגבי האומה והציבור – עלי להודות כי זוהי אמונתי גם עד עתה.

יצביעו לי על הסתירה שבין ההשקפה הזאת ובין מהותה ותכנה של תעמולתי הלאומית; אחד מידידי, שקרא את כתב־ידי זה, כבר הזכירני שגם פזמון אחר שמע מפי: “בראשית ברא אלקים את האומה”. – אין סתירה. את הפזמון השני הלא ניסחתי בניגוד לאלה הטוענים כי “בראשית” נבראה ה"אנושיות": אני מאמין אמונה שלמה, כי בהתחרות בין שתי אלה, האומה קודמת; וכמו־כן קודם היחיד לאומה. וגם כי ישעבד אותו היחיד את כל חייו לשרות האומה – גם זאת איננה סתירה בעיני: כך רצה – רצון ולא חוב. באותו המחזה הקטן שהוצג בתיאטרון האודיסאי בשנת 1901 – “לאַדנוֹ” – הקדשתי מונולוג ארוך לרעיון הזה; בקיצור זה תכנו: חפשי נולדת, פטור מחוב כלפי מעלה ומטה; אל־תקריב קרבנות, כי לא מזרע הקרבן יצמח פרי הברכה. לרצון תבנה מזבח, הרצון הוא מנהיגך, לאשר ינהלך תלך, ויהי דרכו הרה או שאולה, אם הוד ואם עוון, הילולא או פרך – או גם עול שירות העם:

כי גם את העול הזה הטלת על ראשך לא כעבד הנכנע לצו – כבן־חורין ושליט המקיים את רצונו. – מי יודע: אם־כי זקנתי, וכבר אינני מצפה לתמורות בזרם חיי, ואולם עוד אפשר, עד גמר ספורי, אזכה לכתוב בו פרק שיבליט ויגשם את אמונתי היסודית הזאת.

רוב קוראי ה"נוֹבוֹסטי" קראו בחפץ את מאמרי, אבל אף אחד מהם לא התיחס אליהם ואל מגמתם בשימת־לב רצינית, ואני ידעתי את זאת. פעם אחת – וזה היה, כמדומני, היחידי מכל מאמרי בתקופה ההיא שכדאי להצילו מקבורה – קראתי לעצמי ולכל שאר העתונאים חברי, בשחור על גבי לבן קראתי, בשם “ליצנים”. כוונתי את מאמרי כלפי אחד הסופרים בעתון המתחרה, אדם הגון ושקט ו"סתמי", לא חכם ולא טפש, “אלמוני” במלוא משמעות המבטא – ואשר עשיתי לי בו מין שעשוע והייתי מלעיג עליו בכל הזדמנות ובלי כל הזדמנות, “ככה”. הפעם ישר אליו פניתי ואמרתי: כמובן, ללא סיבה וצורך רדפתי אותך – וגם ארדוף, כי ליצנים אנחנו בעיני הבטלן הקורא. אנחנו מטיפים והוא מפהק; אנחנו במרת־הכבד כותבים דברי תוכחה והוא אומר: “יפה כתוּב; תנו לנו עוד מנה של קוֹמפּוֹט”. מה יעשה הליצן בזירת הקירקס הזה, שלא יתן מכת־לחי לחברו הליצן השני?

גם לציונותי התיחסו כאל דבר בלתי־רציני. אמנם לא נספחתי עדיין לשום אגודה, אף לא ידעתי מי הם הציונים שבעיר; אבל פעמים אחדות הקדשתי קטע או שנים מפליטון לנושא הזה. בירחון פטרבורגי גדול והגון הופיע מאמרו של איזה בּיקרמאַן, באותו הסגנון שהיו קורין לו אז בשם “מדעי”, והחריב את הציונות הרמה, והוכיח שעם ישראל הנהו עם מאושר ושמח בחלקו; כתבתי תשובה ארוכה, בנימוקים שגם עתה לא הייתי מוסיף עליהם; למחרת פגשתי באחד ממכירי רבניצקי – גם הוא חובב־ציון, בלי ספק – ואמר לי: מה זה הצעצוע החדש שמצאת לך?

גרתי בבית אמא, יחד עם אחותי. שינויים גדוֹלים עברו עליהן בזמן שהותי באיטליה: אחותי נישאה לאיש, רופא מילידי אלכסנדרובסק שעל נהר דניפּר, הוא “הנהר” של אבי. לחופתה נסעתי לאותה העיר גם אני; כחצי מתושבי העיר עוד זכרו את “יונה”, את אמי קבלו כעין אלמנת־מלך, ובנשפים, מסביב לשולחן התה על המרפסת, היו מספרים לנו אגדות על מעשי אבא ועל ימי ההוד העבר של הדניפר ושל מסחר־התבואה האוקראיני. כשנה וחצי אחרי־כן מת גיסי, ואני ברומא, ונשארו בבית שתי אלמנות ותינוק בן ארבעה חדשים (עתה הוא מהנדס לחברת החשמל בחיפה). אחותי התגברה על אבלה, פתחה בית־ספר לבנות והתחילה לפתח אותו, קמעא־קמעא, לגמנסיון. תמיד היה חדר בדירתן הנקרא “חדרי”, ומדי שובי לאודיסה לא נשאר אלא לשטוח סדינים על מיטתי.

בראשית שנת 1902, באמצע הלילה, העירתני אחותי ולחשה: “משטרה”. נכנס קצין בתלבושת הסרדיוטין הכחולה, חטט כשעה בין ספרי וניירותי, מצא איזו חוברת “פסולה” וצרור מאמרי שנדפסו בעתון איטלקי היוצא לאור במילאַנו, והזמינני ללוותו – “נפקדתי להוביל את אדוני לבירנית־הסוהר”. נשקתי את אמא ואת אחותי – הן לא בכו ולא התאוננו, אמא רק אמרה לי בשקט “יברכך”; ונסענו. ה"בירנית" עומדת הרחק מחוצה לאודיסה, מעבר ל"תל־המגיפה" ולבתי־הקברות הנוצרי והעברי; את הדרך ביליתי בשיחה מנומסת עם משגיח המשטרה, והוא אמר לי: “קראתי את מאמרי אדוני; טוב מאד”.

בית־הסוהר האודיסאי הוא בנין נהדר – יש לי במה להשוותו, ברוך השם, ואף פעם לא בייש את גאוותי הפאטריוטית. נבנה בצורת שתי־וערב, ארבע קומות, כולו מלט וברזל פנימה. עוד לא היה בו אז אור חשמלי, ובתא שבו הוסגרתי מצאתי מנורת־נפט קטנטונת. שכבתי ונרדמתי כמת. בבוקר העירוני צעקות מכל הצדדים; כלומר: הצעקות אמנם נשמעו מכל הצדדים, אבל מה שהעירני היה נוסח קבוע אחד, החוזר בלי הפסקה ובלי הרף: “שכן חדש – מספר חמשים ושנים – גש־נא לחלון – אל תירא – פה ידידים כולנו, כולנו פוליטיים. – שכן חדש, מספר חמשים ושנים…” לא מיד הבינותי, למי פונה הצועק, אך לבסוף נזכרתי: הלא על דלת תאי ראיתי את המספר 52. החלון היה גבוה, אך בעזרת הכסא טיפסתי על שולו הרחב והתיצבתי – דרך כברת־ברזל – לפני שכני. נתנו לי שם־עילום – “לאַברוֹב”, אחד האבות הראשונים לתנועת הסוציאליסמוס הרוסי; אמנם “ז’ליאַבּוֹב” כינו לתושב הקודם של חדרי, והוא כבר בסיביריה, ועל פי המסורת היה מגיע לי גם השם בירושה, אבל וויתרתי על הכבוד המסוכן (היה ז’ליאבוב האמתי אחד מהורגי הקיסר אלכסנדר השני). למדתי לדעת את כינויי שכני: “גֶד”, “מיראַבוֹ”, גאַריבּאַלדי", “לאַבוֹרי”, (לכבוד סניגורו של דרייפוס); שכני למעלה נקרא “סאַלאַמאנדראַ”, שכני למטה – “ברווז”, ובחור אחד בקומה העליונה היה “רבונו־של־עולם”. כעבור יומים ידעתי את תולדות רובם, ואת תפקידם הציבורי כאן בבית־הכלא. כחציים נאסרו לפני חודש ימים, לרגלי הפגנה עם דגל אדום ברחוב די־ריבּאַס: “גאריבאלדי”, פועל־נגר מפרוור המוֹלדבנקה, נשא את הדגל האדום והוכה מכות־רצח בחצר־המשטרה, וסיפר על זה בצחוק עליז מאד. אחדים היו מוותיקי התנועה, בפרט “מיראבו”, הארי שבחבורה, יושב־ראש תמידי בכל ה"אסיפות", השופט העליון בכל המריבות והדיין הרוחני הפוסק כל קושיא מתורת המרכסיזמוס – הוא אברהם גינזבורג, מהנדס מליטא; עתה, לפני שנתים בערך, קראתי את שמו בעתוני רוסיה האדומה – הוא נידון לעונש קשה על חטא ה"מזיקוּת" באחד המשפטים האָפיניים למשטר הסוביטאי. אוי לה למדינת הפרולטאריון, אם כאלה הם “מזיקיה”: איש הגון היה במלוא מובן המלה, מארכסאי מלומד, מהפכן ללא־מורא וללא־דופי, מנהיג מלידה. את פניו לא ראיתי אף פעם, אבל מדי יום ביומו, שבעה שבועות רצופים, שמעתי את קולו כשהיה מנהל, דרך שבכת־חלונו, את ממשלת קהיליתנו, בצו שקט ומנומס, בטאַקט ובאומץ יחד.

יושב־ראש לכל ה"אסיפות", אמרתי: ובאמת – חופשי דיבור כזה גם ב"מועדון הספרותי" לא ידענו. בכל ערב, כתום הרעש היוצא מאגף הגנבים שמצד השני לגוף ה"בירנית" (כי אלה, פשוטי־הרוח, נרדמו עם שקיעת החמה), ערכנו הרצאות עם וויכוחים. “מיראבו” הרצה על המהפכה הצרפתית הגדולה; וותיק אחר, המכונה “זיידע” (“הסב” ביידיש), תיאר לנו את דברי ימי “הבּונד”; גם אותי הזמינו להרצות על עניני מקצועי – על הדקאדנטים, על תחית איטליה (לכבוד אותו “גאריבאלדי”), וכמובן על “אינדיבידוּאליסמוס” (אבל אחרי הרצאתי זו לא בקשוני לנאום עוד). לפועלים שבחברה היה בית־כלא זה לבית־ספר מהפכני. וגם הפגנות ערכו: בראשון למאי, אלה שהיה להם כסף קנו בחנות־הסוהר איזה מין מיוחד של טבק – הטבק היה מר מסם־המות, אבל נמכר בחבילות־נייר אדומות; חילקו פיסות הנייר הזה בין כל תושבי האגף ה"פוליטי", ובערב הדבקנו את הנייר על זכוכיות מנורותינו, ואת המנורות העמדנו על החלונות; והמטיילים שנסעו ברכבת העירונית ל"פּוֹנטאַן" ול"אַרקאַדיה", ראו מרחוק את התאורה האדומה ומחאו כף. או אולי לא מחאו כף; אולי גם לא ראו, כי בראשון למאי עוד אין נוסעים למעונות הקיץ; אבל בין “היש” ובין האגדה, טוב יותר כי תאמינו לאגדה.

קראו אותי לחקירה: במשרד הסוהר מצאתי שר־אלף לסרדיוטין וסגן־קטיגור אזרחי, בחור שכמה פעמים ראיתיו ב"מועדון הספרותי". שאלתי:

– הלא הספר ה"פסול" שמצאתם אצלי הוא תזכירו של המיניסטר וויטה “הזֶמסטבוֹ ושלטון־היחיד”; מהו הפשע?

ענוני שהספר הודפס בג’יניבה, וזה רע מאד; ויש בו גם מבוא הכתוב על ידי פּליכאַנוֹב, כארבעה עמודים, וזה רע יותר. חוץ מזה, הלא גם מאמרים איטלקים נמצאו, והם חתומים בשמי.

– האם אסור להדפיס מאמרים במילאנוֹ?

– מותר; מותר גם לכתוב בהם מה שירצה, מלבד פגיעה במלכות, על כן, מסרנו את מאמרי אדוני למתורגמן הרשמי, שיחקור אם לא פגע אדוני בכבוד המלכות…

שבעה שבועות ביליתי בסוהר הזה – אחד מהנעימים והיקרים שבכל זכרונותי. אהבתי את שכני, אם כי לא ראיתי את פניהם. התמחיתי במלאכת ה"טלפוֹן"; חבל עם משקל בקצהו שמסובבים אותו מחוץ לשבכה ומתירים ברגע ידוע, ככה שיעוף לצד השכן היושב מימין או משמאל או מלמעלה, והוא יתפשנו, ובאופן זה אפשר למסור לו ספר, או פתקא, או פיסת נייר אדום. (באגף הגנבים קראו למכשיר הזה “לכה־דודי”, כי גברה השפעתו הלאומית של ישראל על הציבור המיוחד הזה ועל הלינגוואַ־פראַנקאַ שלו). גם את הגנבים אהבתי, ביחוד את הצעיר שהיה מביא לי את המרק והבשר: הנה השׁאַמפּאַניה! ואפילו את מנהל בית־הסוהר אהבתי, את הסרדיוטים והשומרים: התיחסו אלינו בנימוס ובכבוד רב – אולי הודות לפקודה מלמעלה, ואולי גם מתוך המצב המסובך שבמדינה – כי מי ידע אם מחר לא יושלכו לבית־כלא המה, ואותו “מיראבו” ילבוש מדי־שרד כחולים?

אבל אחרי שחרורי, כעבור חדשים אחדים, תמה האידיליה הזאת. בלילה אחד התנפלו השומרים על ידידי והכו אותם באגרופים ובמקלות; ואת מנהל ה"בירנית" פיטרו ממשרתו בלי תגמול: פגשני ברחוב ושאל אם לא אמצא לו משרה אחרת.

יצאתי לחופש, כי המתורגמן הרשמי לא מצא “פגיעה בכבוד המלכות”; אבל נשאר עלי אותו העוון הפלילי של חוברת המיניסטר וויטה, ונצטוויתי שלא לזוז מאודיסה עד המשפט. לא “זזתי” אלא פעם אחת: באוקטובר לאותה השנה הגיע תורי להתיצב לעבודת־הצבא, בניקוֹפּוֹל עיר־מולדתו של אבי. הגעתי שמה בלילה, ובבוקר השכם כבר באו שוטרים לחפש במזוודת המהפכן האודיסאי. במשרד הגיוס זכיתי במספר גבוה מאד (כי בחרו את הטירונים בהגרלה), ושבתי הביתה מאושר ומלא בטחון כי לעולמי־עולמים לא אלבש בגדי־צבא.

קישינוב

בשני דברים קשורה התחלת פעולתי הציונית: באוֹפירה האיטלקית וברעיון ההגנה.

תמיד היתה לנו, בעונת החורף, אופירה איטלקית בתיאטרון העירוני. בחורף ההוא שרה אצלנו אַרמאַנדה דלי־אַבּאַטי, ידידתו של לבּדינצב ידידי, והוא ביקר בתיאטרון מדי ערב בערב. פעם אחת, בעת ההפסקה, פגשתיו במסדרון בלוית אדון אליגנטי, בעל שפם שחור ונימוסי־מערב, אשר גם קודם ראיתיו פעמים אחדות, תמיד באותו המקום הקבוע בשורה השניה באולם. לבּדינצב הציג אותנו זה לפני זה: האדון היה הכתב המיוחד של עתון מקצועי במילאנו, עתון לעניני נגינה וזמרה.

אחרי־כן פגשתיו בביתה של הגברת דלי־אבאטי; שם דיברנו צרפתית, ובצאתנו משם יחדיו המשכתי את השיחה באותה הלשון.

– נוכל לדבר גם רוסית – אמר לי – הלא גם אני אודיסאי כמוהו, אם־כי נולדתי בליטא.

גם קודם ידעתי שהוא יהודי – “סיניוֹר זאַלצמאַן”. הלא ברור מי ומה הוא. עתה הציע לפני לקרוא לו – סוֹלוֹמוֹן דוידוֹביץ'; גילה שמלאכת ה"כּתּב" לעתון איטלקי איננה אלא שעשוע, כי מקצועו היסודי הוא מסחר, כדרך כל היהודים; וסיפר לי שציוני הוא.

נפגשנו עוד כמה פעמים בתיאטרון, הראה לי את מאמריו שבעתון האיטלקי, אך לא דברנו על שום ענין אחר.

בינתים קרבו ימי הפסח, הוא הפסח לשנת 1903. מפי מכרים אחדים שמעתי דברי־דאגה מוזרים: כי בעיר, ובכל הסביבה, ובכל המחוז מרחפת סכנת פרעות ביהודים, דבר שלא קרה כמוהו עשרים שנה ויותר. זה טען כי השמועות הן פטפוט והבל, המשטרה לא תרשה; זה לחש כי דוקא המשטרה עומדת לארגן את הפרעות; השלישי יעץ שתלך משלחת מטובי הקהילה לדבר עם מושל־העיר – נוסחאות משונות, שלא הורגלנו בהן.

אני ישבתי על־יד שולחני וכתבתי עשרה מכתבים לעשרת עסקנים יהודים, שאת רובם לא הכרתי: הצעתי לסדר הגנה עצמית.

לא ענו; אך כעבור שבוע סר אלי אחד מידידי ילדותי, מתלמד שהיה לו מגע וקשרים בכל מיני “תנועות”, ואמר לי: – פלוני־אלמוני הראה לי את מכתבך – בסודי־סודות, כמובן. למה כתבת? קודם כל, דוקא אלה שפנית אליהם – לא יעיזו ולא יזוזו; ושנית, וזה העיקר – הלא כבר יש פה קבוצת־הגנה. בוא ותראה.

נסענו למוֹלדאַבאַנקה, ושם, בחדר גדול וריק הדומה למשרד מסחרי מצאתי צעירים אחדים – אחד מהם ישראל טריווּשׂ, ידידי מאותו היום, ובאחרית הימים גם חברי להנהלת הצה"ר. את שמות האחרים שכחתי, וחבל: הלא זה היה, עד כמה שידוע לי, הנסיון הראשון ליצור הגנה עצמית מאורגנת ברוסיה, עוד קודם שפרץ הפוגרום בקישינוב. עבדנו יפה: אספנו כסף – עד חמש מאות רובל, אם לא יטעני זכרוני, סכום עצום בעינינו; רויכוורגר, בעל חנות־נשק, נתן לנו כעשרים אקדוחים במתנה, ואת השאר מכר לנו בזול – על־פי רוב ב"אשראי" בלי תקוה לתשלום. מחסן־הנשק היה באותו המשרד: אקדוחים, מקלות־ברזל, סכיני־מטבח, סכיני־טבחים, יום ולילה ישבו במשרד שני תורנים; בחור אחרי בחור, כל אחד עם “פתקא” בחתימת אחד מחברי ה"ועד", היו נכנסים ומקבלים מה שמגיע להם. בחדר השני למשרד היה לנו הקטוֹגראף, ועליו הדפסנו כרוזים ברוסית וביידיש: תוכנם היה פשוט מאד – שני סעיפים מספר החוק הפלילי, שבהם כתוב בפירוש כי ההורג לשם הגנה הריהו פטור מעונש, ודברי־עידוד קצרים לנוער היהודי שלא יסכים להשחט כצאן.

התפלאתי בראשונה על סבלנות המשטרה: אי־אפשר שלא הושם לבה על מעשינו. מקצת־בירור הסוד הזה נתגלה לי, כאשר הציגו לפני את בעלו של אותו המשרד והסבירו לי – בלחש, ומאחורי גבו – את תפקידו המיוחד. היה זה צעיר שקט ומנומס, בעל זקן עדין כמשי, והוא בעצמו כסמל לסוג המכונה “אברך־משי”. שמו היה כבר מפורסם בחוגי השמאל – מפורסם לגנאי: הנריק שׁאַייביץ'; אבל אני גם את השם עוד לא שמעתי, וגם את כל הענין הקשור בו לא ידעתי עדיין. עתה סיפרו לי, כי שאייביץ' הוא שליחו וסוכנו של הסרדיוט הפטרבורגי הידוע, הקצין זוּבּאַטוב, יוצר שיטה חדשה כלפי תנועת הפועלים. לפי החוק והמסורת נחשבו ברוסיה שביתות הפועלים לעוון מדיני. זובאטוב אמר: “למה? בדרך זו הלא תעשו את כל הפועלים לשונאי המלכות. להיפך: את השביתה הכלכלית – נרשה ונתיר, וגם את אירגון הפועלים לא נפריע, אך בתנאי שלא יתערבבו בעניני פוליטיקה”. השלטונות הסכימו לדעתו; מצא לו שליחים – רובם אולי נפשות תמימות שהאמינו באמת, כי שיטה זו עתידה להקל את מצב הפועלים – והם כבר התחילו את תעמולתם בפטרבורג, מוסקווה, ווילנא, מינסק, סורמובו ובחבל המכרות של הדוֹן. החשוב בכל השליחים האלה היה גאַפּוֹן, זה הכומר שיצר תנועה גדולה בפטרבורג. ואת הנריק שאייביץ' שלחו לאודיסה. אינני חושב, כי בין התפקידים שמסר לו זובאטוב נזכר גם אירגון ההגנה העצמית ליהודים, ואין ספק שסיכן שאייביץ' בזה את עמדתו הרשמית. אבל פחדו השלטונות המקומיים לנגוע בסוכנו של זובאטוב; אולי כתבו תזכירים לפטרבורג ולא קבלו תשובה. – לא איכפת לי אם אדם ישר וטועה היה אותו שאייביץ' ואם מרגל ובוגד־מדעת: בעיני אני, מן היום שנתן לנו מקלט בטוח כזה לזיון היהודים, כיפר על כל עוונותיו.

בא הפסח, באה גם הפסחא הנוצרית, וגם הפרעות – אך לא אצלנו באודיסה כי־אם בקישינוב.

מוזר הדבר: אינני זוכר את הרושם שעשה עלי המאורע ההוא, נקודת־תקופה לכל חיינו בתור עם. אולי בכלל כל “רושם” לא עשה עלי. ציוני הייתי גם לפני כך; על ההגנה גם־כן חשבתי קודם; גם בפחדנות היהודית, שנתגלתה בקישינוב, לא נגלתה לנו שום “תגלית”, לא לי ולא לשום יהודי או נוצרי. יש לי תדיר ההרגשה הזאת: כי מאורעות – אין מה ללמוד מהם, אין לי בהם כל הפתעה: כאלו מתמול שלשום ידעתי שככה יהיה, ויהי־כך… – למערכת ה"נובוסטי" הגיע מבול נדבות לטובת קרבנות הפוגרום הקישינובי, כסף, בגדים, ואותי שלחו לחלק אותם בעיר האסון. בקרתי את מקומות ההרג, דברתי עם עדים; בבית החולים ראיתי יהודי, בעל מלאכה כמדומני, שעוד לפני שנים ניקר לו במקרה מי־שהוא את עינו השמאלית; מאז היה גר באחד הפרוורים בסביבה נוצרית, עוסק במלאכתו, מסיח ומשחק עם שכניו – ובאותו יום באו אותם השכנים וניקרו לו גם את העין הימנית.

שם, בפעם הראשונה, הכרתי את עסקני הציונות הרוסית. כהן־ברנשטין היה תושב מקומי, אוסישקין בא מיקאטרינוֹסלאַב, זאב טיומקין מיליסאַבטגראַד, סאַפּיר מאודיסה, גם את ביאליק ראיתי שם, ואמרו לי מי הוא – לבוֹשתי הרבה, גם את זה לא ידעתי קודם.

אחרי שובי לאודיסה בא אלי אתו הסיניוֹר זאַלצמאַן ואמר:

– באתי אליו בשם אגודתי הציונית, ושמה “ארץ־ישראל”. החלטנו להציע לאדוני שיסע לקונגרס הציוני בתור ציר אגודתנו.

– הלא בור גמור הנני לכל עניני התנועה?

– ילמד.

הסכמתי. הזמינוני לישיבת האגודה – אגודת “בעלי־בתים” בני גיל בינוני ומעלה, לא מצאתי פרצוף צעיר בחברה מלבד זאַלצמאַן עצמו – ובקשו מאתי להציע את הפרוגראַמה שלי, כנהוג. הקב"ה ברחמיו הרבים השכיחני כל מה שפטפטתי לפניהם; גם אנשי האגודה, כנראה, רחמנים בני־רחמנים היו ולא גירשוני. להפך: פנו אלי בשאלות, ואחת מהן עודני זוכר: מה יחסי לתכנית אל־עריש, האם בעדה או נגדה אצביע אם תבוא לפני הקונגרס? (זאַלצמאַן הספיק להסביר לי, כיומים לפני האסיפה, כי מציעים לנו לישב אותו החבל, הנמצא במצרים על גבולות הארץ, ונשלחה שמה משלחת מטעם הציונים לתוּר את החבל). גם את תשובתי זכורני, שאותה המצאתי בו במקום ועל רגל אחת:

– הצבעתי תלויה ביחס ההמון שבקונגרס. אם אראה כי אין בכך סכנת־פירוד להסתדרות הציונית, אתמוך בתכנית; ואם אראה כי תתפורר התנועה על הענין הזה – סימן הוא שאין ציונות אלא לציון, ואז ארים את ידי כנגד אל־עריש.

נבחרתי, ונסעתי לבאַזיליאָה לקונגרס הששי; וכאן מתחיל פרק חדש בחיי.

הקוֹנגרס

על ההרפתקאות שלי בקונגרס אפשר לכתוב קומדיה עליזה מאד. קודם כל – עוד לא היתה לי הרשות להשתתף בו, כי שנה וחצי כמעט חסרו לי מבחינת הגיל החוקי, ואינני זוכר מי היו עדי־השקר הטובים שהעידו עלי כי בן עשרים וארבע הנני – כי פני היו פני ילד, והפקיד הממונה על מסירת כרטיסי צירים לא רצה בי עד שהבאתי את העדים. אחרי זאת התלבטתי גלמוד במסדרונות הקאַזינוֹ, אף איש לא הכרתי מלבד אותם הגדולים שראיתי בקישינוב, והלא אלה חברי הועד הפועל היו, עסוקים בישיבות־סתרים פנימה. הציגוני בפני צעיר רזה וגבוה, בעל זקן שחור בצורת משולש וקרחת מבריקה, ושמו דוקטור ויצמן, ואמרו לי שהוא עומד בראש ה"אופוזיציה": הרגשתי תיכף שגם אני באופוזיציה מקומי, אם־כי טרם ידעתי מדוע. ובכן, בראותי את הצעיר הזה היושב עם להקת חבריו על שולחן הקפה, ושיחתם מלאה געש, ניגשתי ושאלתי: “אינני מפריע?” ענה ויצמן: “מפריע”, – והלכתי.

נסיתי לעלות על במת הקונגרס, ולדבר דוקא על שאלה בוערת: חדשים מספר לפני כך נסע הרצל לרוסיה ודיבר עם פּליווה המיניסטר לעניני פנים – פּליווה שאותו חשבנו למסית הפוגרום הקישינובי; נתעורר ויכוח נלהב בקרב הקהל הציוני ברוסיה – אם מותר או אסור לנהל משא־ומתן עם בריה כזו. אמנם הוסכם בין הצדדים שלא יגעו בענין המסוכן הזה מעל במת הקונגרס, וגם אני ידעתי את זאת; ואולם החלטתי כי עלי איננו חל האיסור, מפני שנסיוני, נסיון עתונאי ברוסיה היודע לכתוב על שאלה “מסוכנת” מבלי להרגיז את הצנזורה, גם פה יעזרני להשתמט מאבני־הנגף. תורי הגיע כשכבר הוגבל זמן הנאומים לחמשה־עשר רגע, אך גם את רבע־שעה זה לא נתנו לי למלא כמליצתי. התחלתי להוכיח כי אין לערבב את שני המושגים אֶתיקה וטקטיקה – ומיד הרגישו בפינת האופוזיציה למה התכוון בחור זה הבלתי־ידוע לאיש, בעל בלורית שחורה המדבר רוסית מלוטשת כאילו דקלם שיר לשם בחינה גימנסאית – והתחילו רועשים וצועקים: די! אין צורך עוד! בנשיאות קמה מבוכה; הרצל בעצמו, שהיה עסוק בחדר סמוך, שמע את הרעש, יצא בחיפזון על הבמה ושאל את פי אחד הצירים: “מה זה, מה הוא אומר?” במקרה היה אותו הציר דוקא הדוקטור ויצמן, וענה לו בקצור ובהחלט: “קוואַטש”. אז ניגש אלי הרצל מאחורי הדוכן ואמר: “איהרע צייט איסט אוּם” (“זמנוֹ נגמר”), ואלה היו המלים הראשונות והאחרונות שזכיתי לשמוע מפיו; והדוקטור פרידמן, אחד משלישיו הקרובים של המנהיג, פירש את המלים האלה כפי נוסח פרוסיה מולדתו: “געהען זי הערונטער, זאָנסט ווערדען זי הערונטערגעשלעפּט” (“רד, ואם לא – יוֹרידוּךָ”). ירדתי מבלי לסיים את הסניגוריה שלא רצה בה האיש, אשר עליו קמתי להגן.

הבינותי שתפקידי בקונגרס הזה – לשתוק ולהסתכל, וכך עשיתי. המון דברים מצאתי כאן להסתכל בהם. הקונגרס הששי הלא הוא האחרון לחיי הרצל – ואולי הראשון לציונות הבוגרת. בחינת הבגרות ההיא שמה ידוע: אוּגנדה. הייתי במיעוט שהצביע נגד אוגנדה, ויחד עם שאר “אומרי־הלאו” יצאתי מן האולם. ובעצמי תמהתי על המניע הנסתר בעמקי נשמתי, שהכריעני להצביע כנגד למרות מה שאמרתי לפני בוחרי. שום אהבה רומאַנטית לארץ ישראל לא היתה בי אז, אינני בטוח אם ישנה גם עתה; ולא יכולתי לדעם אם יש סכנת פירוד לתנועה – את העם לא ידעתי, את ציריו ראיתי כאן בפעם הראשונה ואף לאחד מהם עוד לא הספקתי לגשת; ורובם הגדול, גם רבים מאלה שבאו מרוסיה כמוני, הרימו ידם ב"הן". איש לא דבר על לבי שאצביע כאשר הצבעתי. הרצל עשה עלי רושם ענקי – המלה איננה גוזמא, אין תיאור אחר שיתאים: ענקי; ואני לא בנקל אשתחוה לאישיות – בכלל, מכל נסיונות חיי אינני זוכר אדם ש"עשה עלי רושם" כל־שהוא, לא לפני הרצל ולא אחרי־כן: רק פה הרגשתי כי באמת לפני בחיר־הגורל הנני עומד, נביא ומנהיג בחסד־עליון, שאף לטעות ולתעות כדאי אחריו: ועד היום נדמה לי כי עוד מצלצל קולו באזני כשהוא נשבע לפני כולנו “אם אשכחך ירושלים…” האמנתי לשבועתו: כולם האמינו. אבל הצבעתי נגדו, ואינני יודע למה: “ככה”: אותו ה"ככה" שהנו תקיף מאלף נמוקים.

ומוזר הדבר: הרגשתי כי אחרי הצבעה זו עלה הקונגרס לגובה כזה שאין להשוות אליו את גובה ראשיתו; למרות הפירוד והדמעות והזעם נוסף לו איזה ליכוד פנימי יותר עמוק, נתקרבו אומרי־לאו ואומרי־הן אלה לאלה קרבה רוחנית יתירה מתמול שלשום; אולי למדו לכבד יותר מקודם איש את אחיו, או את התנועה; וגם התנועה כולה, דומני, עלתה ביום ההוא שבו אבלו צירי העם על נצחונם המדיני הראשון. בטוחני שגם צ’מברלין (בעל הצעת אוגנדה) ובאלפור ועוד כמה מדינאים באנגליה ובארצות אחרות – רק ביום ההוא הבינו לציונות, ורבים מוותיקי התנועה גם־כן.

מבּאֵזיליאָה נסעתי לרומא: כעת בעינים חדשות התבוננתי אליה. חפּשתי ומצאתי יהודים בין חברי שנפרדתי מהם לפני שנתים. פעמים אחדות בקרתי בגיטו ההיסטורי, לא למען הפּאַלאַצו צ’נצ’י כקודם, אלא כדי להכיר את דלת־העם מישראל – אשר, למרות השויון האזרחי והעדר האנטישמיות, עוד לא עזבו ברובם את הרובע העברי המוזכר באחד מנאומי ציצרוֹן ובסאַטירות של יוּבנאַל. התקרבתי ביחוד אל רוכלי בגדים נושנים – כי גם באיטליה רוכז בידים עבריות “מסחרנו הלאומי” הזה; היתה להם אגודה רשמית, בשם היפה “ניגוֹציאַנטי די גֶ’נֶרי אוּזאַטי”, – והזמינוני לשמחה הנערכת לכבוד אסיפתם השנתית. ובמערכת ה"טריבּונה", הוא כעין “טיימס” לאיטליה בימים ההם, דברתי עם הפובליציסט המפורסם פּרימוֹ לוי, שכתב מאמרים ראשיים בחתימת “איטאַליקוֹ”. כולם – מתלמד, רוכל, עתונאי, – דוגמאות קלאַסיות לטמיעה גמורה ומשוכללת, פסגת ההתבוללות שאף באשכנז, בצרפת ובאנגליה לא הושגה; אולם אחרי שיחותי הראשונות גם מפיהם שמעתי את המלה “גוי” וגם בלבם מצאתי איזה גרעין של דאגה או פחד, איזה אי־שקט פנימי, כאילו הרגישו סכנות באויר, שאני גם קודם וגם אז לא הרגשתין, סכנות שאולי באמת אינן ולא תהיינה – אבל העיקר הוא לא ב"יש" אל בחוש: הם הרגישו.

הרבה למדתי במשך הנסיעה הזאת, הן בבאזיליאָה והן ברומא. קודם כל למדתי שאינני יודע דבר מתורת פעולתי החדשה. חזרתי לאודיסה, מצאתי את רבניצקי שלימדני עברית בילדותי והפצרתי בו שילמדני עוד. בעזרתו הכרתי את כתבי אחד־העם וביאליק. עתה, אם אינני טועה, כבר התחילו גם קוראי ה"נובוסטי" להכיר ברצינות אמונתי הציונית; אותו זאַלצמאַן הדפיס בחוברת קטנה מבחר מאמרי בשם הכללי “למתנגדי ציון” והפיץ אותה עד לווילנא ולפטרבורג ולסאַראַטוֹב אשר על נהר ווֹלגה. נתקבלתי לקהל.

פּטרבּוּרג

מה היו תכניותי בזמן ההוא – סוף שנת 1903 – אינני זוכר; אולי, כדרך הנוער, חלמתי לכבוש את שני העולמות שעל מפתנם עמדתי, זרי דפנים בתור סופר “רוסי” ומשוט קברניט כספינה הציונית; או אולי כל תכנית מסוימת לא היתה לי – מסופקני מאד אם בכלל ניתן לי מלמעלה הכשרון ואף החשק לקבוע דרכי מראש. הגורל היה מכריע, הגורל בצורת ערל שמן וגבה־קומה, תפקידו שר־השוטרים לרובע המרכזי של אודיסה, ושמו פּאַנאַסיוּק.

לא רק בתיאטרון העירוני, גם בשאר התיאטראות היה לי מקום קבוע בטורי הכסאות הראשונים. בערב ההוא, לא הרחק מסוף השנה למנין הנוצרים, לא הכירני פאנאסיוק עת קמתי מעל כסאי בשעת ההפסקה בתיאטרון “רוסי”: העמידני במבוא ושאלני בקולו המפורסם, קול שור־הבר: “למה נתגנבת קדימה?” פני פני־נער ובגדי בגדי־צועני (מה שקורין “בּוֹהמי” בלע"ז) – לפי קנה־המדה של המשטרה היה מקומי, כנראה, בין המתלמדים בעזרה העילית, לא כאן למטה בין טובי העיר. נעלבתי, ועניתי לו מה שעניתי. קהל הגון נתאסף סביבנו. גם הגנראל בּזסוֹנוֹב, ראש הסרדיוטין הכחולים, אתו נפגשתי פעם בימי שבתי בכלא, התענין במבוכה וניגש ודבר אלי, וגם לו עניתי מה שעניתי. כעבור יומים קבלתי הזמנה להתיצב לפני הרוזן שוּבאַלוֹב, מושל העיר.

התלבשתי מדי־שבת כמנהג הימים ההם – אותו הרדינגוט השחור המגיע לקרסולים, שהזמנתי לכבוד הצגת מחזי הראשון, וצווארון מוקשה החותך את אזני – ונסעתי בעגלת־חורף לארמון המושל. לפני צאתי – שׂמתי את הפספורט שלי באחד הכיסים, ובכיס השני את כל ההון המזומן שמצאתי בבית, כשלושים רובל. ובגשתי לארמון אמרתי לעגלון: “חכה”. הראיון נקבע לשעה האחת־עשרה, ובצהרים תצא מאודיסה הרכבת הישרה צפונה. גם את מזוודתי ארזתי בבית, ומסרתיה בידי אחד מידידי שיביא אותה לרכבת ההיא.

שיחתי עם המושל היתה קצרה מאד. “זהו מנהגו לשאוג” – אמר שובאלוב בהצביעו אל פאנאסיוק העומד “דום” לפנינו, – “גם בדברו אתי הריהו שואג. את העונש המוטל על אדוני אודיענו עוד היום; שלום”.

יצאתי, קפצתי בעגלתי ומהרתי לתחנת־הרכבת. קניתי כרטיס לפטרבורג. הידיד עם המזוודה איחר להופיע, והפלגתי למסע־יומים בלי סבון ומברשת. קל לשער את הרושם שעשה על הנוסעים בחור לבוש־רדינגוט על ספסל המחלקה השלישית.

בפטרבורג לא הכרתי אלא שתי נפשות: האחד הוא גומלי הרחוק, בן־גילי, תלמיד בית־ספר לרופאי שנים; את השני אף פעם לא ראיתי, אבל כלפני חודש ימים פנה אלי במכתב – הודיעני שהוא עומד ליסד ירחון ציוני בשפה הרוסית והזמינני לשלוח לו מאמר, ושמו ניקוֹלי סוֹרין. מאחת התחנות שלחתי מברק לגומלי: הוא פגשני בבית־הנתיבות בפטרבורג, הובילני אל חדרו, רחצני, גילחני, נתן לי כתונת ויתר המדים של מטה – הכל מלבד משכב ללינה: כי פאספורט אמנם היה לי, אך בפאספורט כתוב “יהודי”, וזכות מושב בעיר הבירה אין לבני־אדם כמוני, ושוער הבית הוא סוכן המשטרה ככל השוערים ברוסיה הקדושה, ומחמיר מאד ביחס לשמירת תפקידיו. ישנתי כל היום, ואת הלילה ההוא בילינו – גומלי המסכן והנאמן לא רצה לעזבני – בתיאטרון, אחרי־כן בבית־אוכל רועש, ואחרי סגירתו – על ה"איים" ועל אותו חרטום היבשה המתקדם לקראת המפרץ הפיני שקורין לו “סטרֶלקה”, ה"חץ הקטן". התענוג, יחד עם עגלת־החורף השכורה עד הבוקר עלה לנו בכל המזומנים אשר לשנינו.

בבוקר נסעתי לסורין: עורך־דין צעיר המדבר רוסית במבטא של ילידי פטרבורג, אשתו גברת יפה, צהובת־השער, שנולדה בקובנה ונתחנכה בפאריס. קבלוני כאילו הייתי ידידם מלידה; סורין גייס איזה יהודי המומחה לענינים הללו, וזה סידר את ענין לינתי בבית־מלון נידח המשלם שוחד קבוע למשטרה שתמנע מלחקור את הפאספורטים של בני־ישראל המתאכסנים בצל מקלטו; וכמעט מאותו היום הראשון התחלנו מכינים את החומר לחוברת הראשונה של ירחוננו. שם הירחון היה “ייברייסקאַיאַ ז’יזן” (“חיי העברים”) – ובעד השם והרשיון לבד שילם סורין שבעת אלפים רובל, כסף עובר לסוחר, ואת הרובלים קבל בגמילות־חסדים ובתקוה לפרוע מדמי־החתימה כאשר יבואו. הירחון הזה, שאחרי־כן נהפך לשבועון, ואחרי־כן נסגר כמה פעמים על ידי הממשלה, גם שינה את שמו כמה פעמים, ועבר מפטרבורג למוסקווה, משם ברלינה ומשם פאריסה – הוא הוא ה"ראזסויט" של עכשיו, ואותו סורין עודנו הפעיל מעורכיו.

עוד אחד, גם הוא עתונאי, כתב לי מפטרבורג בטרם יצאתי מאודיסה: אלכסי סוּבוֹרין, בן העורך המפורסם של “נוֹבוֹיה וורמיאַ”, מבצר האנטישמיות הרוסית. אלכסי סוּבורין עזב את דרכי אביו, יסד יומן ראדיקאלי בשם “רוּס”, ואמר לרכז בו כחות צעירים; גם אותי הזמין להשתתף בעתונו, מרחוק או במקום הופעתו כרצוני. נכנסתי למשרדו והצגתי את עצמי: “אַלטאַלינאַ; באתי על פי הזמנת אדוני”. קבע לי משכורת שלא פללתי לה, ארבע מאות רובל לחודש בעד שני מאמרים לשבוע (אף חצים לא הדפיס, אבל את המשכורת היה משלם בקפדנות מדויקת). ככה סודר קיומי בפרק הזה לחיי החדשים, ובלי דאגה התמסרתי בלב ובנפש לעבודת אותו המטבח הציוני שבו הנני מתלבט עד היום, כנראה גם עד סוף ימי. הלאשרי או לאבדני? הלטובת הציונות או להרס? אני, לכל הפחות, אינני מתחרט.

את ימי, בסוף כל חודש, לפני הופעת הירחון, גם את לילותי, ביליתי בדירת סורין, היא משרד מערכתנו. בשפה הרוסית היה זה הנסיון הראשון ליצור כלי־מבטא רשמי לתנועה הציונית: החותמים נענו מכל תפוצות המדינה, מצב־רוח מרומם שרר במערכת – ביחוד כשכל חבריה, מלבד העורך הראשי מ. מ. מרגוֹלין, צעירים היו כמוני או גם צעירים ממני. מרגולין כבן ארבעים היה, ידוע בציונות הרוסית הודות לספרו “הזרמים היסודיים של תולדות ישראל” – ספר קצר ורב־תוכן שמתוכו למדתי הרבה, ושכדאי היה לתרגם ולהפיץ אותו גם עתה. איש מלומד היה, המזכיר הראשי לשתי האנציקלופדיות הגדולות, הרוסית והעברית, שהופיעו אז בהוצאת עפרון. את אחיו הצעיר אליעזר, שעלה עוד בימי ילדותו לארץ־ישראל, הכרתי אחרי־כן בימי המלחמה העולמית: הוא הקולונל מרגולין, מפקד אחד הבטליונים של הגדוד העברי.

יתר עמודי התווך של ירחוננו: חמשה סטודנטים – שלמה גפשטיין, אלכסנדר גולדשטיין, אריה בּבּקוֹב (גם הוא מהמורים שלמדוני עברית), ארנולד זיידנמאן, מאַכּס סוֹלוביצ’יק והמהנדס משה צייטלין שעזב משרה שמנה בבּאַקוּ ובא עם משפחתו לפטרבורג – “ככה”, בכדי לעבוד יחד אתנו. מ"חשובי הדור" היה במערכתנו גם הד"ר י. ברוּצקוּס רופא, עסקן ועתונאי בעל־שם ומכובד בקהל. הדגשתי את המלה “מכובד”, כי יחס כזה לציונים מצד הקהל הנאור נדיר היה בפטרבורג בימים ההם: אז עוד היה נפוץ ברבים הפתגם הידוע – “שני בנים לפלוני, האחד חכם והשני ציוני”. בין יתר התפקידים מילא עתוננו גם את זה: החריב את ה"מסורת" הזאת, ביחוד משנת קיומו השניה, כאשר הוספנו עליו שבועון, ובא אברהם אידלסון ממוסקווה לנהל אותו, ובזה ניתן ראש רוחני לחבורתנו. בטוחני שלא אגזים אם אומר: לתאר את ערכו של אידלסון לא תספיק המלה “כשרון” – על מפתן הגאונות עמד האיש הזה. “מוח המלא חומצה אוכלת־אבנים” – אמר לי פעם גרוזנברג בדברו על אידלסון, וגם צדק, אבל אין זה אלא צד אחד באלגביש רב־הצדדים. “חומצתו” הבוערת שרפה קליפות; לתוך הגרעינים – ידע לזרוק עסיסי־קסם מחיים. קללת גורלו, גורל אביון מטופל כרוב אנשי חוגנו, או אולי גם מקצת זלזול־עצמי הנובע ממקור אותה ה"חומצה", עיכבוהו עד הסוף מלסכם את רעיונותיו בצורת מסכת מסוימה. מפיו שמעתי אמרת־אנחה זו – “מי יתן ויסגרוני בבית־כלא לשנתים, כי אז אולי הייתי יכול לכתוב את ה”ווערק"… אך לנו הצעירים היתה חברתו כאוניברסיטה גם בלעדי־כך.

מחוצה ללהקת הכותבים, אבל גם הוא מעמודי התווך ל"כנופיה" (ככה קראו לנו בפטרבורג, במלה הפולנית “חאַלאַסטרה”) היה ישראל רוֹזוֹב, הוא וביתו. היו אז בתים אחדים כאלה, פה ושם בתפוצות הגולה הרוסית, אשר מבלי שהוסכם או הותנה הדבר, שימשו נקודוֹת־ריכוז לתנועה הציונית, ולוּ נכתבו דברי־ימיהם של הבתים האלה, הרי בזה היתה נכתבת גם ההיסטוריה השלימה של ציונות בתקופה ההיא: ביתו של יצחק גולדברג בווילנה, בצלאל יפה בגרוֹדנוֹ, הלל זלאַטוֹפּוֹלסקי בקיוב, בית אחד־העם באודיסה; כזה גם ביתו של ישראל רוזוב בפטרבורג.

נודד

כשבע שנים האריך קשרי עם אותה ה"חאַלאַסטרה". לא את כל הזמן הזה בליתי בפטרבורג: חיי נע־ונד חייתי. היה מלון בוילנה, אשר בעליו אמר לי ביום אחד: “זוהי הפעם החמשים וחמש שאדוני מתאכסן אצלנו!”

גם בווילנה נתגלה לי עולם יהודי חדש, עולם שקודם לכן, בשבתי באודיסה, רק מפגישותי עם ה"אֶקסטרנים", ומתוך המגע הקצר עם תושבי בית־הסוהר הכרתי אותו: “ליטה”. גם זו “אוניברסיטה” לאדם כמוני, שעד אז עוד לא נשם את אויר המסורת התרבותית העברית, גם לא פילל כי יש אויר כזה ברחבי־תבל. אמנם כבר תמה בזמני “ירושלים דליטה” במובן הקדום, אבל מה שנותר ממנה הכה אותי בסנוורים ובשכרון. יְקוּם יהודי ראיתי העומד ברשות עצמו, המתנועע לפי חוקו הפנימי, כאילו אין לו קשר עם רוסיה אלא רק מדיני ולא מוסרי. “בּורסה” לתריסר מפלגותיה בפינת כל רחוב; היידיש – כח עצום למחשבה ולתרבות, לא “ז’ארגון” כמו באודיסה ופטרבורג; הלשון העברית החיה בפי בנותיו של יצחק גולדברג; שירי ביאליק, צ’רניכובסקי, כהן ושניאור המשפיעים ישר על הקהל הצעיר – ואני, חובב השירה לארבע לשונות הנכר, הלא כבר הורגלתי במחשבה כי ירדה מלאכת־החרוזים למדרגת צעצוע בטלני, את החוש האסתיטי של מתי־מעט אולי תלטף, אך לא תניע המונים!

אמרתי שהבית ה"מרכזי" לציוני ווילנה בית יצחק גולדברג היה; ולא לווילנה בלבד. אין מספר למועצות כלליות, ממחוזי ה"תחום" השונים, שנתאספו בבית הזה; וגם התכנית לדרישת זכויות־לאום ליהודי־רוסיה, הידועה בשם “הפרוגראמה של הלסינגפוֹרס”, לא בהלסינגפורס קבלה את הניסוח המסוים אלא בלאַנדוואַרוֹבוֹ שע"י ווילנה, במעון־הקיץ למשפחת גולדברג; ואני – את רוב העסקנים הציונים שהכרתי, בני דורי אני ובני הדור שקדם לדורי, בבית הזה פגשתי, ומחציתו של חינוכי הציוני בבית הזה קבלתי.

לא כדאי לתאר את הפרטים הגיאוגרפיים של נדודי בין 1904 ובין 1908: קודם כל אינני זוכר אותם, ושנית – הלא רבים היו כמוני אז, תושבי מסילות הברזל, ליטה, ווהליניה, פודוליה, קיוב. בקיוב השתתפתי באסיפות “ציוני־ציון” שהכינו את הליקווידאַציה של ענין אוגאַנדה בקונגרס השביעי; – יחד עם רוזוב עברתי לכל אורך הווֹלגה התחתונה מניז’ני ועד אַסטראַכאַן, ומשם לבאַקו; גם באודיסה ביליתי חדשים אחדים – כנראה, נשכח אותו העוון המדיני שעשׂני לפליט.

אציין כאן גם שני ביקורים קצרים בבתי־הסוהר – האחד בחרסון, אחרי אסיפה ציונית בלי רשיון; והשני באודיסה, בסוף 1904, היא תקופת ה"מיטינגים" המפורסמת בתולדות המהפכה הרוסית הראשונה: “מיטינג” כזה נערך גם באודיסה, וגם אני נאמתי שם – זכורני כי סיימתי במבטא החביב עלי מאד: “בּאַסטאַ!” – בפעם ההיא כלפי המשטר הצאַריסטי. – פעם בשנתים נסעתי לקונגרסים, אך לא היה לי בהם כל תפקיד מיוחד, ואין על מה לספר.

בינתים הוספתי לעבוד בעתונות הרוסית, אך לא בהצלחה יתרה. אלכסי סובורין, עורך ה"רוּס", את רוב מאמרי היה מקבר במגרות שולחנו: “לא הותאמו לכוון העתון”. חשבתי: אולי באמת כוונו איננו כווני, איננו ראדיקלי די־צרכו; סוף־סוף הלא חונך אותו סוּבורין תחת כנפי שכינת אביו האנטישמי וה"שמרן"? הלכתי לבקרו ואמרתי: אלכסי אלכסייביץ', החלטתי להפרד מאדוני. – ונכנסתי למערכת עתון אחר, שנוסד בפטרבורג זה־עתה, “נאַשה ז’יזן”; עוד כחדשים לפני זאת, בהיותי באודיסה, קבלתי מכתב־הזמנה מעורכו הראשי, אחד הפרופסורים המתקדמים. אבל גם הוא עשה בי כסוּבורין: את משכורתי שילם ואת רוב מאמרי “קיבר”: “לא הותאמו לכווּן”. ופה כבר אי־אפשר היה לרטון על ה"כווּן" או לחשוד את טהרתו הראַדיקאַלית: פה הקפידו ודקדקו בראַדיקאַליוּת ממש כרבנים המשגיחים על כשרות העופות. אחרי מאסרי באודיסה (בגלל נאום ה"באסטא") כתבתי ש"כל העיר צחקה על אוולת השוטרים": קיברו את מאמרי – “כי במקרה כזה צריך למחות “. לבסוף התפרצתי: “למה הזמנתוני?” – הגברת כּתירינה קוּסקוֹבה, אחד עמודי־התוך של המערכת, ענתה לי בתמימות: – “אדוני, יש לו סגנון מצוין – חשבנו כי יסכים להלביש בסגנון הזה רעיונות שאנחנו נציע לו”. – קפצתי בעגלה, נסעתי ל”רוס” ושאלתי את סובורין: “היקבלני חזרה? אדוני, לכל הפחות, אינו חושב אותי לגראַמוֹפוֹן”. – ענה: “בעונג”. תהי “שכינתו” מה שהיתה, אבל “אישיות” היתה בו, ידע לכבד אישיות זולתו: ולא עיכבני (דבר ללא־תקדים בעתונות “כללית”, הפרת כל עקרונות־מסורתו של הליבּרליסמוס הרוסי) מלכתוב: “אנחנו היהודים…”

אגב: איני יודע מי הפיץ את השמועה כי נחשבתי בזמני ל"שורה הראשונה" של סופרי העתונות הכללית ברוסיה. הלא גוזמא היא, אחת “האגדות”: אולם באודיסה ובמחוז הדרום פופולארי הייתי – בין היהודים לפי רוב – אך את פטרבורג לא “רכשתי”. – אם אינני טועה, רושם יותר חזק עשו מכתבי מלונדון בשנות המלחמה, המודפסים בעתון המוסקוואי “רוּסקיא וידוֹמוֹסטי”: אך מהפרסום הזה כבר לא הספקתי ליהנות, כי לא שבתי לרוסיה, וגם העתון נחרב והציבור שקרא אותו כבר איננו בחיים.

בסערות ה"אביב" הרוסי

בינתים נהרג פּליווה; הפועלים בפטרבורג, אשר הכומר גאַפּוֹן הבטיח לזוּבּאטוֹב להרחיקם מה"פוליטיקה", ערכו ב־9 ליאנואר תהלוכה אל ארמון הקיסר לתבוע מתן קונסטיטוציה, ונהרגו עשרות־עשרות בידי אחיהם החיילים; וכבר ברור היה לכּל שהנצחון הזה הוא המפלה המכרעת למשטר הקיים.

שלשה קוים יסודיים היו לפעולותי בשנים האלה: פולמוס נגד המתבוללים, ועוד יותר נגד ה"בונד"; תעמולה להגנה העצמית; זכויות־לאום ליהודי רוסיה.

התבוללות “טהורה” כבר לא מצאתי בפטרבורג. המחנה השולל את הציונות, שנתרכז מסביב לווינאַוור וסליוֹזברג וכלי־מבטאם, השבועון “ווֹסכוֹד”, כבר ידע בימים האלה כי רוסיה איננה צרפת ואיננה אשכנז, ואין פה מקום ל"קאַצאַפּים בני דת משה". מטעם הממשלה עצמה יצאו לאור מסקנות מפקד־העם משנת 1897: ראו, בשחור על גבי לבן, כי יש במדינה יותר ממאה לאומים, החזק מכולם – הגזע הרוסי – גם הוא איננו מגיע לרוב, והעם העברי הוא הרביעי ברשימה. על־כן הכירו גם המתבוללים כי יש ברוסיה “לאומיות יהודית”; אך לא ידעו עדיין מה עלינו לדרוש בשבילה בתור לאומיות, והסתפקו בסיסמה הנושנה – שויון־זכויות־אזרחים. – מצעו של ה"בונד", כמובן, יותר מורכב היה וגם יותר מסובך. שם כבר נתגבשה הכרת הלאומיות הנבדלת עד כדי סיסמת ה"אבטונומיה התרבותית"; נסמכו בדרישה הזאת, מצד אחד, על הסופר האוסטרי רוּדוֹלף שפרינגר, מצד שני, על תורתו של דוּבּנוֹב. ויש להעיר, כי השפעת ה"בונד" היתה, בימים האלה, ההשפעה המכרעת בכל שכבות העם, ואין לך בורגני “מתקדם” בפטרבורג שינאם נאום או יכתוב מאמר על עניני־היום מבלי שימטיר מחמאות לתנועת הפרולטריון העצומה. בצל האלון הבונדאי הזה, אך בקושי כמעט בגנבה, בצבצו גבעוליה הראשונים של הציונות השמאלית; ואנחנו, ה"חאלאסטרה" הרחוקה מכל השקפה מעמדית, אנחנו היינו מגינים על צמיחתם כנגד התקפות ה"בונד"… לא חשוב מה כתבתי ומה נאמתי, אבל כעבור שנה אחרי בואי צפונה כבר שנאו אותי בחוגי ה"ווֹסכוֹד" (“נאַציוֹנאַל־אַסימילאַטוֹרים”, קראנו להם), ועוד יותר בחוגי ה"בונד" – שאת תפקידו ההיסטורי העיזותי לתאר כעין גשר למעבר המונינו העובדים ממארכסיסמוס טהור לציונות טהורה. – הגנה עצמית: בתור מארגן, אחרי הנסיון האודיסאי, לא הרבה פעלתי בשטח הזה, אם־כי השתתפתי באיזו ועידה שהתאספה באודיסה. אם אינני טועה; אך שמעתי כי במובן הרוחני עזרו לתנועה זאת כרוזי וחוברותי שנפוצו בחשאי, ביחוד “משא נמירוב” של ביאליק בתרגומי ועם הקדמתי.

בקיץ ההוא, הקיץ לשנת 1905, בקרתי בווארשה – כמדומני בפעם הראשונה. עוד מימי ילדותי אהבתי את פולניה – דבר שאיננו מפליא, כמובן: היחס הזה לפולניה כמסורת כללית היה בשנים האלה לכל הציבור המתקדם, הן ברוסיה והן בעולם כולו. את שירי מיצקיביץ' למדתי בעל־פה; סרה לאודיסה פעם אחת להקת בימנים ווארשאית, ואת המאמר שהקדשתי להצגותיה תרגמו בעתון פולני, אוֹרגן התנועה הלאומית־הקיצונית. בכמה ערים ועיירות, צפונה ודרומה ומזרחה, כבר נאמתי והרציתי, אבל אף פעם לא עלה על דעתי לנאום בעיר פולנית: כי אז עוד לא ידעתי לדבר יידיש, ולשאת הרצאה פומבית בלשון ה"מוֹסקאַלים" הלא נחשב בעינינו כעלבון לציבור הפולני. בקרתי את וורשה רק להוועד עם הנוער הציוני, המתרכז מסביב לשבועון “גלוֹס ז’ידוֹבסקי”, ולקבוע יחד אתם את הזמן והמקום לועידה שתוקדש לעיבוד ה"אוטונומיה הלאומית בגולה".

את פלוגת הצעירים האלה בווארשה חשבנו אז לגולת־התפארת של הדור הציוני החדש: וגם צדקנו. עומק ועדינות מיוחדים, כעין הד ה"נשמה היתרה", הרגשנו בכל מהותם, בגישתם אל כל בעיות הקיום הלאומי, באפני תגובתם על כל מאורע מכריע – אולי מפני קרבתם למערב, אולי מפני אויר המדינה הרווּי טראגיקה ורומאנטיקה פולנית; וגם במובן האישי – הלא חזיונות רוחניים כיאַן קירשרוֹט ונח דודסון מעטו בעולמנו גם אז וגם עתה.

שם בווארשה הגיעתנו בשורת הפוגרום הביאלוסטוקי: הפוגרום הרציני הראשון מעבר לגבולות אוקראינה – בעיר שחצי המוניה פועלי בתי־חרושת… יחד עם הארטגלאס הצעיר קפצנו ברכבת ונסענו לעיר ההרגה: עד סוף ימי לא אשכח את הנסיעה הזאת. הקרון מלא יהודים, אך מאז הגענו לגבול הפלך הגרודנאי – נעלמו היהודים אחד־אחד, והפולנים המעטים נמנעו מלהביט אל שנינו ודיברו ביניהם בלחש. גברת אחת ניסתה בכל זאת לרחם על גורל הבחור היפה הארטגלאס והפצירה בו שירד מהרכבת. הוא דחה את עצותיה בנימוס ווארשאי מלוטש – ולי, בקול נמוך, הסביר את הסוד הפסיכולוגי של רחמיה ככה:

– אמנם לא־איכפת לה אם יהרגו עוד אחד; אבל אמרה לי שהיא נוסעת לגרודנו, וזה מעבר לביאלוסטוק – לאמור, אם ירצחוהו, לפניה ירצחו, וזה לא נעים.

אולי צדק, כי זכורני שקמה פתאום ואספה את תרמיליה ועברה לקרון אחר.

בקרבנו אל תחנת ביאלוסטוק ניגשנו אל החלון: המגרש לפני התחנה מלא אספסוף, עמדו צפופים על יד הגדר לאורך הפסים והביטו אל הרכבת. כשראונו – התחילו מצביעים, מעוררים זה לזה וצועקים. באותו רגע, עוד טרם נתעכב המסע, נכנס בקרון סבל זקן ואמר:

– למען השם, אם יש פה יהודים, אל תרדו, סעו הלאה.

– האם לא נגמר? – שאלנו.

– מה פירוש “נגמר”? הולך ומתלקח…

צייתנו, כמובן. כעשרה רגעים נתמהמהה רכבתנו בתחנה; אינני זוכר מה חשבתי, אבל היטב אני זוכר כי התביישתי לפגוש את מבטי בהארטגלאס, וּודאי גם הוא את מבטי אני.

נסענו לגרודנו; ושם, אינני יודע למה, החלטנו לבקר את הסופרת הפולנית המפורסמה, אֶליזה אוֹז’שקוֹ, ידידת היהודים, ובכלל אישיות נגידה מאותו הדור ההוּמאַניסטי שזרעו תם עם דמדומי המאה התשע־עשרה. בחדר־האורחים על הקיר היה לה דגל פולני עם הנשר הלבן באמצע, וקיבלתנו גברת לבנת־שער, הדורה ואצילה, נימוסיה מלאים אותה הקוּרטוֹאַזיאה העתיקה שגם היא כבר מתה עם הדור ההוא. קראה את שמי מעל אחד משני הכרטיסים שמסרנו לה, ואמרה לי פולנית:

– ראיתי מאמרו בנומר האחרון של ה"גלוס ז’ידובסקי": אדוני מתנגד לשלטון־עצמי לפולניה?

– זה תלוי בדבר אחד, גברתי, – עניתי, – אני מוכן לצדד בכל לבי בעד תחית פולניה “מן הים ועד הים” – מדינה שתכיל בגבולותיה את רוב יהודי רוסיה ואוסטריה – אם יסכים הציבור הפולני לשויון־זכויותינו משתי הבחינות, אזרחית ולאומית. אבל המגמה השוררת היום בקהל הוורשאי היא אחרת לגמרי; האדון דמוֹבסקי מודיע בגלוי שסיעתו תשתמש באוטונומיה קודם כל להחריב את היהודים, – האם תאמר גברתי, שגם בתנאים אלה חייבים אנחנו לתמוך בהשתלטותו?

לא ענתה לי מענה ישר: היא בכלל לא “התווכחה” אתנו, כי הלא אין זה לפי מסורת הכנסת־האורחים המקובלת אצל נסיכי־הרוח כמוה; ואולם אחרי־כן, מתוך שטף שיחתנו הטבעי העירה בעצבות שקטה:

– כל ימי ניסיתי לפעול לשם הבנה הדדית ושלום־שכנים בין עמכם ובין עמי אני; כנראה לחינם עבדתי…

תכנית הלסינגפורס, תולדותיה ועקרונותיה: מעטים אלה שיתענינו בה היום, ואולם בהתפתחותו הציונית של דורנו היה זה משבר נפשי והגיוני. התחלנו בשלילת הגלות, לאמור בהשקפה כי הגלות לא כדאי לתקנה, הגלות אין לה תרופה מלבד יציאה מהגלות: והנה הובילונו החיים להכרח של תיקון הגלות, תיקון שיטתי ורחב־ידים, לא רק שויון אזרחי אלא גם שויון זכויות־אומה; בדרך הדרישה הזאת חייבים אנחנו, דוקא אנחנו הציונים, להרחיק לכת כפלים מכל מפלגה יהודית אחרת, כי הלא קטן אצלנו התיאבון הלאומי מאשר אצלם; ומתנגדינו לועגים לנו ומקנטרים, שהנה הגענו לסתירה וכפירה בעקרון הציוני – יען, אם אפשרית תחיה לאומית בגולה, ציון למה? ועלינו, על־כן, למצוא הכשר הגיוני לבנין ארמונות לאומיים בגולה על־מנת לעזבם, מתוך בוז ובלי־חמלה, למחרת יום הבּנותם. לשם הכשר זה נולדו כמה שיטות פילוסופיות. אחת מאותן מפלגות־השמאל שהזכרתי – “תחיה”, או “סֶרפ” – קבוצה קטנה אבל מובחרת של האינטליגנציה הציונית הצעירה – הציעה תורה מסויימת אשר לפיה ציונות איננה הפסק או קפיצה בתולדות עמנו, כי־אם רק המדרגה העילית, הסופית בסולם התחיה: “הציונות תתגשם ע”י גיבוב־כוחות וכיבוש־עמדות", דרך הקמת הלאום העברי בגולה, לאום עברי משוחרר ומכובד כיתר העמים בעודנו מפחד בין העמים האלה, ורק אז, מתוך שאיפה לשכלול לאומי ולא מתוך ה"יוּדעננאָט", יבנה לו מדינה מיוחדת, כעין מיליונר שכבר יש לו מאה בתים בכל ערי הבירות והנהו בונה לעצמו וילה על האי בלב האוקינוס. – בר ברוּכוֹב, מנהיגם הרוחני של פועלי־ציון (גם הוא “על מפתן הגאונות”) ניסח תורה אחרת: “נוֹרמאַליזאַציה של הגלות”. הגלות היא צרה וצרעת, כל הנסיונות לתקן את הגלות אינם אלא השליה ואחיזת־עינים, אבל גם לצרעת, כמו לכל מחלה ומחלה, יש שתי צורות: הצורה הנורמאלית והצורה המחודדת והמורעלת. גלות עם העדר־זכויות, גלות עם פוגרומים – היא גלות מורעלת: הגלות הנורמאלית היא זו שבמערב, גלות שבעה, שמנה, גלות עם כיבודים – ובכל זאת גלות, שסוף־סוף גם בה ימרוד עם היודע ערכו! ותעודתנו אנו ברוסיה אינה אלא רק ל"נַרמֵל" את גלותנו, בהכרה שלימה כי אין זה פתרון הפרובלימה: משל להלך הממהר למטרתו, הדרך ארוכה וקשה, הוא צמא ופניו מכוסים אבק; מצא מעין, שתה ורחץ, – והמשיך דרכו הלאה. – גם אני הקטן אמרתי להתחרות בגדולים אלה וחיברתי תיאוריה שלישית: אבטונומיה לאומית בגולה מהי? איננה אלא אמצעי לארגן את העם כולו בעזרת השלטונות הרשמיים, במקום לארגן רק חלק העם בצורת אגודה פרטית כהסתדרות הציונית. ומה יעשה העם, כאשר יאורגן? יעשה אותו הדבר שהרצל המנוח רצה לסדרו ע"י הסתדרות פרטית: יגשים את שיבת ציון. זכויות־לאום בגולה אינן אלא “אירגון יציאת מצרים” – וכו' וכו'.

בראשונה נסינו לזרוע את הרעיון הזה, רעיון המלחמה בעד זכויות־לאום ליהודי רוסיה, בקרקע יהודי־כללי. מראשית שנת 1905 התחלנו בפטרבורג לארגן חוגים בלתי־מפלגתיים: ערכנו אסיפת רופאים, עורכי־דין, אסיפת סוחרים, בעלי־מלאכה וכדומה, ולכולן הצענו את הסיסמה: “שלימות־זכויות אזרחית ולאומית” (המלה “שלימות” במקום “שויון” הרגיל נחשבה לחידוש נועז מאד). ולבסוף קראנו לישיבת צירים שנבחרו מכל אחד החוגים הללו ושם נתקבלה איזו תכנית שאינני זוכר את פרטיה. המרכז המניע לכל התנועה הזאת היה במערכת עתוננו. את ההזמנות הדפסנו על הרוֹטטוֹר השבור שלנו; ולמרות ש"רק" ציונים היינו, וצעירים על־פי רוב ובלי בסיס קבוע בציבור, נענו לקריאתנו רבים מטובי העדה. אך פלוגת ווינאַוור וּסליוֹזברג לא נסחפה אלינו, כמובן: הם קראו לועידת צירים מיוחדת, בקובנה, ושם יסדו אגודה אחרת. לבסוף נתאחדו שתי ההסתדרויות תחת השם הארוך “ברית להשגת שלימות הזכויות לעם היהודי ברוסיה”, ואני נבחרתי לועד המרכזי. אנשי דורי עודם זוכרים בלי ספק את גלי הצחוק שפרצו בכל מקום ומקום לכבוד השם הזהיר הזה – “השגה” במקום “מלחמה”; קראו לנו “די דערגרייכער”…

נסעתי בקיץ לקונגרס השביעי, הוא הראשון בלי הרצל, ואחרי הקונגרס הלכתי לטיול־רגלי בהרי הלוויציה, עם להקה קטנה של ידידים – עלמות וצעירים גם־יחד. מה הייתי שמח, וגם הקורא היה נהנה שבעתים, לוּ במקום אבטוביאוגרפיה עסקנית זכיתי לספר לו את הטיול הזה שהובילנו עד לוויניציה – בלי פרוטה בכל כיסנו המרובים! פה, בספורי זה, די שרק אחבר את ענין הטיול ההוא בענין הכללי של הסיפור בהזכירי שתי עובדות: הראשונה – על גדות אגם לוּגאַנוֹ קניתי עתון איטלקי ובו קראתי על הסוף המשפיל של מלחמת המזרח הרחוק, הכרת נצחונה של יפּוֹניה, והדחיפה החדשה לנצחון תנועת השחרור ברוסיה; והעובדה השניה – כי באמצע אוקטובר, ואני במוֹנפּליה שבדרום צרפת, הגיעתני הבשורה על מתן הקונסטיטוציה והדוּמה הממלכתית, ולמחרת היום – על סערת הפרעות ביהודים אשר בה פדינו וכיפרנו בעד יום הששון של רוסיה כולה.

חזרתי לפטרבורג; שם נערכה מטעם הציונים אסיפה פומבית באולם הנקרא “סוֹליאַנוֹי גוֹרוֹדוֹק” (“בירת המלח”), ואני בין הנואמים. בפעם הראשונה ובפעם האחרונה ראיתי זאת: לאסיפה המוקדשת לתלונה יהודית באו גם לא־יהודים, והרבה. אך לפני יומים הופיע כרוז, החתום בשם שתי מפלגות הפועלים, הס.ד. והס.ר.: תוכן הכרוז – קטגוריה נמרצה על הממשלה שרימתה את העם, הבטיחה שיחרור ובמקום שיחרור כך וכך עשתה – כבר אינני זוכר איזו עוונות הוזכרו במחאה זו, אבל רצח יהודים במאה ערי־שחיטה (או יותר ממאה?) לא הוזכר בה לגמרי. כשבא תורי לדבר, אמרתי להם: “ניסו לנחמנו, שהנה לא היו פועלים בין רוצחינו; הפרולטאריאט הרוסי מגן על השויון ועל אחוות־הגזעים. אולי. אולי לא הפּרוֹלטאַריאַט עשה פוגרום בנו. הפרולטאריאט עשה רע מזה: שכח אותנו. זהו הפוגרום הנכון!” – אהלל אותם כפלים: לא רק באו לשמוע, – גם שמעו ושתקו והרכינו ראשיהם.

בקרוב התחילו נפתולי הבחירות; מפלגות הפועלים החרימו אותן, כי לא ניתנה זכות ההצבעה הכללית, אבל גם בלעדיהן די־געש היה בעולמנו. גם ב"תחום המושב", גם מחוצה לו הוצגו לבחירה מועמדים יהודים. ישבנו לילה בחדר המערכת, אנו אנשי ה"חאליאסטרה", והחלטנו: מכל המועמדים נדרוש הבטחה, שיתחברו לפראקציה עברית אחרי הבחרם. ווינאוור עם סיעתו התנגדו לדרישתנו בכל תקפם, אבל גם את ווינאוור עצמו הכרחנו לחתום על ההתחייבות – שייכנע, אם כנסית “ברית המשיגים”, אשר תקרא אחרי הבחירות, תחליט ברוב דעותיה ליצור את הפראקציה. נבחרו שני־עשר יהודים, מהם חמשה ציונים, ונתאספה בפטרבורג אותה כנסיה. אף־כי לא הייתי בין הנבחרים וגם לא בין המועמדים (טרם הגעתי אז לגיל החוקי, בן 25), כיבדוני חברי הציונים בתפקיד אחראי – להרצות לפני הכנסיה על נחיצות הפראקציה המיוחדת. מצד סיעת ווינאוור נמנה למרצה הראשי אוֹסטרוֹגוֹרסקי, הציר מקובנה, מלומד מדינאי המפורסם גם בחוץ־לארץ, מחבר הספר הקלאסי על המפלגות של אמריקה הצפונית. אף פעם, הן לפני היום ההוא והן אחריו, לא ידעתי פחד כזה בהתכונני להרצאה פומבית: מה אומר, אני הבור־דאוריתא, נגד נימוקיו המדעיים של מומחה ובקי? אוסטרוגורסקי נאם אחרי: האזנתי – ותמוה תמהתי: האם ככה ידבר מלומד, רבן הרבנים ואדמו"ר האדמו"רים של מסתרי המדיניות הגדולה, בענין שבו תלוי (אז האמנו שבו תלוי…) גורלם של ששה מיליונים? גם בימי נעורי הראשונים, בכתבי פיליטונים קלים בשביל ה"נובוסטי", לא יצא מתחת קולמוסי הפורה פטפוט אוורירי כהרצאתו. אז למדתי בפעם הראשונה, ולאחר־כן כמה פעמים נתאמת הנסיון הזה: כי אין עדיין “למדנות” של פוליטיקה יהודית, אין תקדים ההולם את מצבנו וצרכינו, – דורי זה הוא הדור המתחיל, ועלינו ליצור את המדע המדיני לישראל מאלף עד תיו, ואותו הדין גם לציונות, ביחוד לציונות.

הכנסיה, ברוב דעות, החליטה כדרישתנו אנו, ולמרות התחייבותם החתומה לא נכנעו המתנגדים. נבחרינו התחלקו לשתי סיעות – ששה נגד ששה (הציר פרנקל, בלתי־ציוני, נספח אל חמשת הציונים). לבסוף – התערבו מתווכים והמציאו איזו פשרה, כבר שכחתי את פרטיה; אבל אני יצאתי מועד ה"משיגים"; ובלילה אחרי סיום הכנסיה שוב נתאספה ה"חאליאסטרה" בחדר המערכת, להוציא מסקנות מתוך הלקח הזה. והחלטנו: בעתיד, גם את מלחמת הזכויות שבגולה ינהלו הציונים לחוד, תחת דגלם הציוני.

נשמר בזכרוני מאותו כינוס של ה"דערגרייכערס" נאומו של הד"ר דניאל פּאַסמאַניק ז"ל – אחד הנאומים היפים והעמוקים ביותר שזכיתי לשמוע בכל ימי חיי. בכלל, בתור נואם, תמיד חשבתי אותו לבעל־כשרון אי־רגיל. כבד־פה היה קצת, אך גם במום הזה ידע להשתמש לשם הגברת הרושם; ידע להתאים את עיכובי־מבטאו ככה, שהפסקת־הקול תבוא דווקא לפני המלה המרכזית והמכרעת, כדי להבליטה כפלים. והנה הוא אמר בישיבת־הסיום: “הגענו לפשרה, וגם זה טוב לפי שעה – כי עוד חלשים אנחנו, חלשים מזה ומזה למיצרא המגבילה בין שני המחנות. אבל השלום הזה איננו אלא מבוא למלחמה. פה קמו, אחד־אחד, נואמים מובהקים והיללו את השלום: והזכירוני את המנגינה האיטלקית המתוקה ומלטפת־האוזן של דוֹניצטי וּבּליני. אך המוסיקה הזאת עבר זמנה; המוסיקה המתאימה לדור החדש היא וואַגנר, והיא מיוסדת על הדיסונאַנס… – ישנם כלי־חרס גסים, אשר אין־דבר אם יישברו: מדביקין את השבר ונשכח הסדק. אבל ישנה גם הלגינה היוונית העתיקה, יצירת ידי־אומן עדינה ודקה: ואם בזו יבוא סדק – לא תתקנוה. ואנחנו העברים – כלי חמד אנחנו, יקר ונהדר, והשבר הזה אין לו מרפא”.

בימים האלה היה פאסמאניק חבר הועד המרכזי לציוני רוסיה, שנמצא אז בווילנה (יחד עם יצחק גולדברג ובּוֹריס אחיו ז"ל, – ל. יפה, והד"ר יוסף לוריא שערך את השבועון הרשמי ביידיש). חידה לי גורלו של האיש הזה: חידה כללית – חידת התהום שלפעמים, וללא סיבה ניכרת, תנוח בין האישיות האמתית והרושם הנוצר סביבה. עד היום הזה מספרים לי, שהאיש ה"צבוע" הזה “כיסה ראשו בכובע בעלותו על הבמה לנאום לפני אסיפת המזרחי”; ואני עד־ראיה במקרה הייתי למאורע הזה, בקונגרס הששי, והנני זוכר את דבריו שאז אמר: “אם דורשים אתם ממני שבזה אביע את הרגשת כבודי כלפי אסיפתכם – אחבוש את הכובע; אבל אם ביטוי יחסי לדת תראו בזה – טוב שאפרד מכם”. האסיפה ענתה לו פה אחד: “לא, לא, איננו דורשים את זאת” – ואז כיסה את ראשו, לא כ"צבוע" אלא כבן־אדם מנומס, ואני הייתי עושה כמוהו.

מסולפת כמו־כן האגדה על נטיתו להמרת־דעותיו, הן מתוך קלות הדעת והן בעבור מחיאות הכפים של ההמון. בזכרוני אני, להפך, נשאר פאסמאניק כלוחם נגד הזרם, על פי רוב או כמעט תמיד. אפילו בהלסינגפורס היה בין המעטים שהביעו ספקות עמוקים על ערך הכוון החדש: התנגד בפרט וביחוד לאמונה ב"מיעוטים" – לחלום, שתווצר כעין ברית בינינו ובין האוקראיניים, הלטוֹנים, הליטאים, הטאַטאַרים ועוד ועוד, ברית המכוּונת כנגד הגזע המושל: טען כי שונאי ישראל כולם, כגזע המושל כמיעוטים, אך הטוב מכולם הוא דוקא אותו הגזע המושל: והלא ידוע כי באמונתו זו דבק עד יום מותו, נפרד בגללה מהציבור הציוני ומת בבדידות קרה ומרה.

חסרון של “שטחיות” אולי כן היה בו, ואולם אף זו איננה אשמתו כי־אם צרתו. כל ימי חייו הרבה לקרוא וללמוד; מלבד בר בורוכוב ואברהם אידלסון, לא הכרתי בקיאי־ספר כמוהו בדור הציוני ההוא. אבל כשרון ה"פּוֹפּולאַריזאַטוֹר" הוא הנדיר מכל הכשרונות: רק למעטים תינתן להטיף מסודות המדע בפני קהל בורים גמורים, להטיף באופן כזה שגם יבינו אותו מצד אחד, וגם לא “ישטיח” ולא יזיל את מדעו מצד שני. בזה לא הצליח – כי בכלל לא ארשמנו בתור סופר בשורת הכשרונות המובהקים. אבל אין ספק שהעשיר את תורת הציונות בכמה רעיונות שנתאזרחו בה, והיה בין הראשונים שלימדונו להסתכל בפרצוף הכלכלי והסוציאלי של החזיון הגלותי.

הלסינגפוֹרס

בקיץ שנת 1906 נתכנסנו לאותה המועצה שהזכרתי לעיל, בקייטנה של יצחק גולדברג, בלאַנדוואַרוֹבוֹ ע"י ווילנה. “ועדת עתונאים ציונים” קראנו לה: ה"כנופיה" מפטרבורג, להקת ה"גלוס ז’ידובסקי" מווארשה, עורכי ה"יברייסקאיה מיסל" שנוסדה לא מכבר באודיסה. שם, בין התורניות של הפּאַרק הנושן, אחוזת הרוזן הפולני טישקיביץ, על גדות האגם הנחמד שעליו יצאנו לשוט בהפסקות, בשלשה ימים ושלשה לילות ערכנו את הפרוגראמה שקבלה אחרי כן את השם “תכנית הלסינגפורס”. שם, ביום השלישי, הגיעתנו הידיעה המרעשת: הקיסר פיזר את הדוּמה הראשונה, ובעוד ירחים אחדים תתחלנה הבחירות לדוּמה החדשה.

באוקטובר מלאו לי 25 שנה; בווֹהליניה, בעיירה נדחת שע"י רוֹבנוֹ (אבל שם יהיר לעיירה – אלכסנדריה!) “קניתי” לי בית בעל קומה אחת, שלשה חלונות לאורך, ובזה רכשתי את הזכות לבחור ולהבחר. תרתי את ערי הפלך, לפעמים ברכבת, עפ"י רוב בעגלות־חורף. הפעם נסתבך המצב יותר מאשר בבחירות הראשונות, כי שינו את עמדתן מפלגות השמאל, וה"בוֹנד" השתתף גם הוא במלחמה והציג מועמדים. באחד הלילות בנובמבר כינסתי את צירי האגודות הציוניות של הפלך במירוֹפּוֹל, גם היא עיירה קטנטונת, והם אישרו את התכנית שנערכה בלאנדווארובו, ובחרו בי להיות מועמדם, תחת הדגל הציוני. ובבוקר השכם נסעתי צפונה – להלסינגפורס, לועידה הששית של ציוני רוסיה.

לא בלי הרפתקאות הגעתי להלסינגפורס. בדרך נתעכבתי בפטרבורג, למועצה האחרונה במערכת – ובאמצע ישיבתנו נכנס לחדר משרתנו הרוסי אַרכיפּ (משרתו הנצחי של אידלסון, הנאמן לו תכלית אמונה, שאין כדוגמתה אלא בלב מוּז’יק מפלך יאַרוֹסלאַב כמוהו. גם את המבטא של בעליו סיגל לו במשך הזמן, ודיבר רוסית באקצנט יהודי) – נכנס ולחש: “המשטרה!” למה באו פתאום השוטרים, אינני יודע; באחרים לא פגעו, אך אני לא היתה לי זכות ישיבה בפטרבורג – ונאסרתי. עד חצות הלילה ישבתי במשרד המשטרה, וכבר נואשתי מלראות את ועידתנו. סוף־סוף הצילני העורך־דין סליוזברג: בא למשטרה והעיד עלי שאינני מהפכן. "טוב – אמר לי שר־השוטרים – נוציא את אדוני לחופש, אך על הפאספורט שלו נשים את החותם האדום ". החותם האדום פירושו: יהודי זה גורש מפטרבורג, ועליו לעזוב את עיר הבירה במשך עשרים וארבע שעות.

“באיזו מתחנות הרכבת אשלח את אדוני? – שאלני השוטר – האם לתחנת ניקולאיבסקי, היא הנתיב לתחום המושב?” – “לתחנת פינלאנדיה”, עניתי, ולבי מרטט בקרבי פנימה פן יסרב, כי גם בפינלאנדיה הלא אין לי זכות ישיבה. הוא הביט בי, הביט אל הפאספורט, חשב, פקפק – לבסוף פיהק ואמר: “לאַדנוֹ, יסע לו לפינלאנדיה”. – הלכתי לתחנתי בלווית שוטר, בחור נחמד, שסיפר לי בדרך על צער האכרים – אין אדמה, כל הקרקעות בידי האצילים! – ואני נתתי לו רובל כסף, והוא עמד “דום” עד שזזה הרכבת וברכני לפרידה באות־כבוד צבאי, ידו לכובע.

פסגת נעורי הציונים היא לי, ועידת הלסינגפורס; ובטוחני שאותו הדבר יגידו רבים מהמשתתפים, גם מבני הדור הקודם לדורי. כי לא רק בקרבנו היה הנוער – היה באויר: נעורי כל הממלכה, נעורי אירופה כולה. לא תדיר תחזורנה תקופות כאלה בתולדות העולם, תקופות שבהן יחרדו חרדת־תוחלת עמים רבים כעלם המצפה לביאת עלמתו. כזו היתה אירופה לפני שנת 1848, כזו בראשית המאה העשרים, אותה המאה הרמאית שהכזיבה כל־כך את תקוותינו. מי שיגיד כי תמימים היינו אז, מחוסרי נסיון, מאמינים בקדמה קלה וזולה כקפיצת־רגע מחושך לאור – אינו אלא טועה: הלא כבר עדים היינו לרצח הבא למחרת החג, ובפרט אז, דווקא בחורף ההוא כבר ידענו שמסתדרים מחדש כל מחנות הריאקציה לחיל עצום וענקי. אך למרות כל אלה עוד לא מתה בלבותינו אותה האמונה, הסוד והיסוד והקסם של המאה התשע־עשרה, – האמונה בעקרונות המפשטים, בסיסמאות־הקודש – דרור, אחוה, צדק; ולמרות כל בטחנו כי יום עליתם הגיע ויתגבר על כל המעצורים בזמן קרוב. אני שזה עתה נפלטתי מתפיסת־חינם – גם אני לא ראיתי כל סתירה בין הנסיון המשפיל הזה ובין התביעות הנועזות שמחר אציע בהרצאתי לפני הועידה: אין אומה מושלת ברוסיה, כל לאומיה אינם אלא “מיעוטים”, כרוסים כפולנים כטאטארים וכמונו, משפט שווה לכולם ושלטון־עצמי לכולם.

לא אשווה את ועידת הלסינגפורס לקונגרסים של הציונות העולמית: מלבד הקונגרס הששי (הראשון לפי מניני אני), לא אהבתי אותם, כנכרי הייתי מתלבט בהם תמיד, ועתה עינוי מוסרי לי המחשבה כי אולי עוד פעם ועוד פעם יכריחוני להשתתף בהם. אבל את ועידות הצה"ר ואת כינוסי בית"ר אוהב אני מאד; ואולם אין לי זכרון ציוני חביב מזכר הועידה בהלסינגפורס. הסיבה היא אולי בזה, שהפּאַתוֹס הצה"רי והבית"רי הריהו מעורב בתמרורים, כי מלחמתנו עתה היא מלחמה גם בציונים אחינו, וכל מה שנחדש בכנסיותינו הריהו גזר־דין חמור במה שיקר לאלה. אז בהלסינגפורס, שכם לשכם, יד ביד עמדנו, כל ענפי התנועה הציונית ברוסיה – מרכז הציונות העולמית, וכל מה שהכרזנו – בשם כולנו הוכרז. האמנו כי יוצרים אנו ציונות חדשה, סינתסיס בין חיבת־ציון שבעבר ובין חלומו המדיני של הרצל (כי עקרון ה"עבודה המעשית" ו"כיבוש העמדות בארץ־ישראל" הוכרז בהלסינגפורס); ומצד שני, סינתסיס בין המבצרים שנבנה לעמנו בגולה ובין המבצר הגדול שנלכוד לנו מעבר הירדן מערבה ומזרחה. יצחק גרינבוים, ראש המשלחת מפולניה (ה"קוֹלוֹ" קראנו להם, ולבבת־העין של הועידה חשבנו אותם: כי עוד היו ביניהם נח דוידסון ויאַן קירשרוט, שני אנשי־תפארת, שלא בנקל תמצא דוגמתם אצלנו עתה) – גרינבוים סיכם את שאיפתנו במלים האלה: – “באנו הנה להעלות את הרעיון הציוני מהשקפה קאַטאַסטרוֹפאַלית להשקפה של אֵיבוֹלוּציה ולבסס את תחיתנו הלאומית על יסודות הקדמה העולמית”. אני חושש שלא יבין הקורא הצעיר את הטרמינולוגיה הזאת, הייתי חייב לברר, אך לא כדי לברר – הלא עברו הימים האלה ולא ישובו עוד, ואין ערך יותר ואין ממש בבעיות הללו – אבל אנחנו הבינונו והאמנו.

אחד המעטים, המעטים עד מאד – אני עודני מאמין גם עתה ב"תכנית הלסינגפורס": למרות כל, עוד יבוא בוקר ותתפזרנה סערות־התוהו בארצות שציריהן נתאספו לפני שלשים שנה בבירת פינלאנדיה, והסדר שיתבצר בהן לצמיתות – יהיה אותו הסדר שעליו חלמנו בהלסינגפורס.

מצפוני מכריחני כאן להניח וידוי נועז וחצוף: במעמקי לבי – הנני חושב את עצמי ל"עורך" התכנית ההלסיגפורסית. אמנם, אני יודע כי הגורם האחראי, אשר הדריך את מחשבתנו על הנתיב הזה, לא אני הייתי כי־אם אידלסון; ואני יודע שכל פרטי ה"תכנית", כולם בלי יוצא מן הכלל, עובדו ונתגבשו בכמה שיחות בקרב ה"כנופיה", וגם בעזרת חברי הקיבוץ הוורשאי המוזכר לעיל, והקיבוץ האודיסאי שגם אתו היה לנו קשר תמידי – ישראל טריווש, נחום שימקין, שלום שווארץ, חיים גרינברג; ובכל זאת – אם לא אכניע את יצרי, לא אתאפק ואמלא את הדף בראָיות שדוקא אני, אני ולא זולתי, בעצם ידי הזאת זכיתי לערוך את הנוסח המסויים; ואולם טוב שאתגבר על היצר – כי אין ספק שעודנו חי וקיים אותו “זולתי” – או שנים – או ארבעה – שגם לו (או להם) יש אותה הבּטחה במעמקי הלב; ואולי גם אותו דף הראָיות; ואולי גם אותה הזכות. – אומנות הפוליטיקה דינה כדין אומנות האדריכל: משל בבנין האוניברסיטה שראיתי, לפני ימים מספר, בעיר אחת מערי ארצות־הברית – מגדל בעל חמשים קומה, יפה כחלום־צפרירים, כאשד־ימים המתגבר מתהום רבה ועד רום הרקיע – ובכל העיר לא מצאתי אדם שיזכור את שם בונהו. אפילו המלצר בבית־האוכל, בחור שאין דבר נעלם ממנו (והוא גם יעצני לראות את האוּניברסיטה החדשה) – גם הוא לא ידע את שם האדריכל; ובחכמתו העמוקה אמר לי:

– אין זה חשוב, אדוני. האדריכל עשה את השרטוט; באו ותקנו; באו קבלנים וקלקלו; באו הטפשים שבמועצת העיריה והחריבו כל מה שאפשר היה להחריב; אבל המתקנה עומדת, וזה העיקר; מי בנה? אמריקה בנתה.

בחירות, חתונה, וינה

מהלסינגפורס – אצתי שוב לווהליניה. סיעת ה"נאציונל־אסימילאטורים" הכריזה מלחמה נגדנו: אסור להבליט את הדגל הציוני בדוּמה הרוסית, כי אז גם בעלי־בריתנו המתקדמים יעזבונו ויגידו: “אם ציונים אתם, למה תדרשו זכות אזרחים ברוסיה?” אצתי לפטרבורג, “גייסתי” שם את מכרי הטוב, ש. פּוֹליאַקוֹב־ליטוֹבצב (ציוני ותיק היה; והיחידי מכל העתונאים שהכרתי מאז ועד עתה, אשר ידע את מלאכת ה"אינטרוויוּ" והיה מוסר את דברי בעל־השיחה כתכנם ורוּחם הנכון), והוא ביקר את מנהיגי מפלגות־השחרור – מיליוּקוב, קוֹבאַלבסקי, קֶרֶנסקי ועוד ועוד – וכולם נשבעו לו, כי הגן יגינו על זכויות היהודים, לא איכפת אם ייבחרו בתחום המושב ציונים או מתבוללים או רבנים. הדפסתי את השיחות האלה ב"רוּס", אצתי לרוֹבנוֹ, וכו' וכו'.

לבסוף לא נבחרתי לדוּמה. ה"בוררים" היהודים (הבחירות נערכו בשתי מדרגות) בחרו למועמדים את היהודי ראַטנר ואת האוקראיני מאַקסים סלאַווינסקי – אותו סלאַווינסקי שאחרי־כן, כעבור חמש־עשרה שנה, נתמנה למיניסטר בממשלת פּטליוּרה, ואתו חתמתי את החוזה הידוע, חוזה שבגללו קללוני בכל פנות הרחוב היהודי, ואני מוכן לחתום עליו שנית. – אך גם אלה השנים לא נבחרו. בווהליניה נצחו ה"שחורים", כמו־כן גם ביתר פלכי המערב, ותחום המושב ליהודים העשיר את הדוּמה השניה בגדוד עצום של שונאי־ישראל מושבעים. מכל המועמדים העברים נבחרו רק שלשה. – וגם הדומה הזאת לא האריכה ימים: גם אותה פיזרו, ובסוף אותה השנה שוב התיצבתי לפני הבוחרים, הפעם – באודיסה עיר־מולדתי, ושוב לא נבחרתי.

אולם לא בזה ייזכר לי הסתיו ההוא – אוקטובר 1907. כיומים לפני יום ההצבעה קראתי לעגלון ונסעתי לבית־הכנסת, ואתי בעגלה אמא ואחותי. על סף בית־הכנסת פגשתי את אַניה – גם היא בלוית אמה ואחיותיה ואחיה – אַניה, אותה הילדה שקראתי לה “מדמואזל” בעודנה בת־עשר ובזה גנבתי את לבה, כמסופר לעיל בזכרונות ילדותי; בבית־הכנסת חכו לנו המשנה ל"רב מטעם", מנין יהודים וחופה, אמרתי לאַניה: “הרי את מקודשת”, ובלבבי נדרתי “הריני מקודש”; ומבית־הכנסת מהרתי לאסיפת הבוחרים.

עלי להעיר כאן, שעל־פי חומרת הדין העברי לא היה כל צורך בחתונה ההיא, עוד כשבע שנים לפני הבוקר ההוא זכורני נשף אחד בביתה של אַניה; במסיבת־רעים ישבנו, וגם אחיה אליהו גלפרין אתנו, ועוד שלשה סטודנטים – אליהו אפשטין, אלכסנדר פּוֹליאַקוב, משה גינסבּרג: כל אותם הידידים שכמה וכמה הייתי מרבה לספר עליהם, לוּ זכיתי לתאר אותה ה"מחצית השניה" של חיי אשר החלטתי לגנוז. ביום ההוא קבלתי משכורתי ב"נובוסטי", ועוד נשאר בכיסי מטבע־זהב, מסרתי אותו בידי אַניה ואמרתי לפני כולם: הרי אַת מקודשת לי, בכסף הזה, כדת משה וישראל… – מר גינסברג הזקן, אבי “מישאַ” חברי, יהודי אדוק משלומי־אמוני ישראל, כמה פעמים אחרי־כן הניע בראשו והתרה באַניה, בתכלית־הרצינות, כי עליה לדרוש ממני “גט” אם יש בדעתה לבחור בזווּג יותר סולידי…

את מחרת יום ההצבעה בליתי במשרדו של אוסישקין, על־יד הטלפון: בכל שעה היו מודיעים לנו את מהלך מנין הדעות. עוד לפני הצהרים הוברר לי שלא נבחרתי. אינני זוכר אם הצטערתי: הרהור אחד זכורני שהרהרתי בשעות ההן. מימי ילדותי ועד עתה, הנני נתון לתקופות “ציהור” – “רוויזיה” בלע"ז: סחוב אסחוב את שלשלת חיי בלי טרוניה, גם איהנה מהם על פי רוב, כשנתים או שלש, ולפתע־פתאום יתגלה לי הסוד הפנימי הגדול – שקצה נפשי בכל ונמאס עלי הכל, ואין זו דרכי. בפעם הזאת – כבר מלפני זמן־מה התחילה בקרבי מרידה כזו, מרידה נגד עצמי – לא ראיתי שום קו מותווה בחיי, שום חוט־שני של חפצי ורצוני אני; כשבר־עץ על פני גלים, הושלכתי הנה והנה לפי המקרה החיצוני, נוהלתי ולא ניהלתי, נטמעתי עתה בקרב ההמון הציוני כמו שהייתי קודם, בימי הפיליטונים ה"קלים", טמוע בשורת הלבלרים, ליצני־הקולמוס השׂכוּרים לשעשע את הבטלן הקורא; כמו שגם לפני זאת, ברומא, נטמעתי בנוער האיטלקי השותה יין מכרמי פראַסקאַטי וגרוֹטאַפֶראַטה בחברת התופרת הצעירה. ואני, אני, אני – אייני? – ואף גם זאת: אני נותן ואינני מקבל. בור עז־פנים וחצוף, הנה מטיף אני תורה לקהל, תורה שאינני יודע אותה; כי מיום עזבי את האוניברסיטה כלום לא למדתי, אבל לימדתי, רק לימדתי. כל עתונאי יודע את הרעבון הזה, רעבון המח שהוא מריק אותו מדי יום ביומו, שופך את תכנו לפני הקוראים, ואין לו זמן למלא את החלל המתרוקן… בּאַסטאַ"!

אשתי היתה אורזת חפציה לנסיעה צרפתה – למדה חקלאות בנאַנסי. אמרתי לה: – אלווך עד ברלין, שם ניפרד, ואני אסע לווינה, אני רוצה ללמוד.

כשנה גרתי בווינה. לא נפגשתי עם נפש חיה, גם לאסיפות הציונים לא הלכתי אלא פעם או פעמים: זללתי ספרים. אוסטריה בימים ההם היתה בית־ספר חי ללימוד “בעית הלאומים”: בוקר וערב בליתי בספרית האוניברסיטה או בספרית ה"רייכסראַט". למדתי לקרוא צ’כית וקרואַטית (עתה שכחתי כמובן); חקרתי את תולדות הרוּתנים והסלוֹבאַקים – עד דברי־ימיהם של ארבעים אלף הרומאנשים בחבל גריזון שבהלווציה, עד מנהגי הכנסיה הארמינית (יש בוינה מנזר ל"מחיטאַרים", וגם בו ספריה); עד חיי הצוענים שבהונגריה ורומיניה. מתוך כל ספר וחוברת העתקתי קטעים: בעברית רשמתי אותם, למען אתמחה גם בשפתנו, שגם אותה לא ידעתי כהוגן: דרך אגב, מאז הורגלתי לעברית בכתב הלאַטיני, שגם עד עתה קל ונוח הוא לי מהמרובע האשורי.

קוֹשׂטא

בינתים פרצה מהפכה בתורכיה, ואחד מעתוני פטרבורג הציע לפני שאסע לקושטא. נסעתי. התורכים הצעירים צמאו לפרסום: אין מספר למיניסטרים שקבלוני והודיעוני פה־אחד, כי ארצם היא גן־עדן מעתה ולנצח־נצחים, ואין עתה הבדל בין תורכי ובין יווני או ארמיני – כולם “עותומנים”, אומה אחת, וגם לשון אחת. “איזו לשון, אפנדי – תורכית?” – “אין שפה תורכית אדוני: עותומאנית!” אותו הדבר אמרו לי גם בסלוניקי – שם ראיתי את דז’אַוויד־ביי, מושלמי מגזע יהודים, בן־כיתת שבתאי צבי, ואת אֶנוור־פּאַשאַ, קצין צעיר ואינטליגנטי, יפה־פנים כגלב הממונה לתסרוקת־הגבירות. – וגם בדבר כניסת היהודים – אותה הדעה לכולם: למה לא? נשמח מאד אם יתפזרו בכל נפות המדינה, ובפרט במקדוניה, וביחוד אם יתחייבו לדבר “עותומאנית”.

גם בקושטא גם בסלוניקי מצאתי ציונים – עוד לפני המהפכה נוסד בקושטא סניף לבאנק הציוני שבלונדון, אמנם תחת שם ניטראלי, וּויקטור יעקבּסון נמנה למנהלו. נאמתי איטלקית על תחית ישראל וציון – ולמחרת קראתי בעתון הספרדי “אל טיימפּוֹ”: “סניור ז'. נשא נאום מלא פאטריוטיסמוס עותומאני טהור ומטוהר” (“וויבראנטי די פאטריוטיזמו אוטומאנו”). כשהגעתי לסלוניקי, בפרט אחרי שיחתי עם אֶנוור ודז’אַוויד, פקעה סבלנותי: שם הוזמנתי להרצות במועדון של תלמידי האַליאַנס – מבצר המתבוללים, שעד אתמול חשבו את עצמם לצרפתים ועתה לא ידעו מה לעשות ובמי להתבולל עוד – ואמרתי להם שלא ימהרו. ספרתי להם את דוגמת אוסטריה: שם לא הצליחו האשכנזים ל"שכנז" את הסלאַווים למרות כל היתרון הענקי של תרבותם הגבוהה ועשרם הכלכלי; ורמזתי שפּה בתורכיה היתרון התרבותי והכלכלי הריהו לא לגזע המושל כי־אם דווקא ליוונים, לארמינים ולערבים. – ועזבתי את תורכיה המחודשת, ובלבבי בטחון גמור לגבי שני דברים: ראשית – המשטר המחודש הזה הוא משטר עוורון ושגעון, וסופו להחיש את התפוררותה של ממלכת הפּאַדישאַחים; ושנית – ההתפוררות הזאת לא תביא אלא ברכה לכל עמי תורכיה, החל מהתורכים עצמם – ואולי גם לנו.

מסלוניקי הפלגתי לארץ־ישראל. אין צורך, בספר שיודפס בתל־אביב, לתאר את הישוב העברי כמו שהיה בשנת תרס"ט; רק פרטים אחדים אזכיר, שאולי נשכחו, ומקצתם אולי גם יפליאו הודות להבדל העצום שבין העבר להווה. ביפו התאכסנתי בביתו של דיזנגוף, ידידי מאודיסה; אשתו היתה נגשת בכל בוקר למשאבה ומסובבת את המנוף בעצם ידיה העדינות, ובצחוק עליז על פניה האצילים; ובעלה הזמינני לטיול בחולות, צפונה מיפו, ואמר לי: – את החלקה הזאת קנינו, פה נבנה פרוור יהודי איה"ש, ובאמצע הפרוור נקים בנין לגימנסיה – זאת אומרת, אם יימצא מי שיתן את הכסף. – במושבות מצאתי פלוגות קטנות של פועלים: קבלוני כאחים, בקשו מאתי לספר להם מה נשמע בעולם, וכשספרתי, בעברית העלובה שלי, על המתהווה בתורכיה, היו עונים לי, בכל מקום ומקום: – מה בכך? אין זה חשוב, העיקר הוא – למה אין עליה מרוסיה? – עליתי הגלילה; ממושבה למושבה לווּני קבוצות פועלים המחפשים עבודה, ולרובם – רובה בּרדאן על השכם ותרמיל כדורים על החגורה; ובדרך, לעתים קרובות, פגשנו שומר יהודי רוכב על סוסו, גם הוא רובה בידיו. “ומה אם תכשל בז’אַנדאַרם ממשלתי?” – “יאמר לי: שלום, חאוואג’ה”. במסחה, תחת הר התבור, נכנסתי אל בית המורה, בחור כארז לקומה ולרוחב הכתפים, והוא ספר לי: “שלשום רכבתי לסג’רה, פגשתי בדרך ערבי שגם הוא רכוב; העמיד את סוסתו ובקשני להדליק סיגריה, מזו שבפי: וזהו המנהג הרגיל אצל השודדים בסביבתנו – כוונתו לחבקני פתאום, ונגמר. הוצאתי את האקדח, את הסיגרית שלי תחבתי בחוֹר קנהו, והגשתי לו: הדלק!” ספר לי גם־כן, שרק לפני שבוע נגמרה “המלחמה” בסביבתם: נלחמו שני שבטי הבידואים, כחדשיים נמשך הענין, היו פצועים והרוגים, ואין מחריד. בטבריה נסיתי לדבר עברית עם בנו של בעל האכסניה, נער בן ארבע־עשרה, תלמיד הישיבה האשכנזית, וענה לי ביידיש. “האם אינך יודע לשון־הקדש?” הרכין ראש והסביר: “הרבי אומר: מי מדבר עברית? משומדים מדברים עברית”. ומראש התבור ראיתי מדבר פרוע, הוא עמק יזרעאל.

בשובי מא"י נתעכבתי באודיסה, לדבר עם אוסישקין, ואחר־כך בווילנא – מושב הועד המרכזי לציוני רוסיה. החלטנו לאסוף כסף ולהציע לדוד וולפסון, נשיא ההסתדרות העולמית, ליסד עתון בקושטא.

באביב לשנת 1909 שוב נמצאתי בפטרבורג; ואני עודני מלא אותו התיאבון ללמוד – לא איכפת מה אלמד, אלא שאטביע עיני בדף מודפס שלא אני מחברו. ארנולד זיידנמאן, חברי במערכת ה"רזסוויט" (אינני זוכר, באיזה שם נקרא עתוננו בזמן ההוא: מעתה והלאה אקרא לו “רזסוויט”) יעצני עצה טובה: – אם זוהי תשוקתך, למה לא תרכוש לך תעודת־בגרות? בן עשרים ושבע הייתי, גיל מאוחר קצת לגבי תעודות כאלה: ואולם הסכמתי, וקשה לתאר את התענוג שמצאתי בחכמת האלפא־ביתא הנשכחת הזאת, בדקדוק הלאַטיני ואפילו בדקדוק הרוסי (וה"עורב" של אֶדגאַר אֶלן פּוֹ בתרגומי כבר לפני כמה שנים הודפס בכריסטוֹמאַטיה לדקלום…), בתולדות רוסיה לפי הנוסח הפּאַטריוֹטי של אילוֹבייסקי, בתיאורימה שבגמנסיון האודיסאי קראנו לה “מכנסי פּיתאַגוֹראַס”. – הבחינה היחידה שבה נכשלתי כמעט היא ה"חיבור" הרוסי: קבלתי ציון שאין להתפאר בו. אחד הנבחנים, רפּוֹרטר בעתון עממי, רצה בהחלט להפיץ את הסנסאַציה הזאת בעתונו, ואך בקושי רב הסכים לוותר על רצונו. אבל את תעודת הבגרות קבלתי.

אחרי זאת נקראתי שוב לקושטא: שם מצאתי את וולפסון, נתיעצנו, עיבדנו תכנית לעבודה, ונשארתי בבירה התורכית להשגיח, יחד עם יעקובסון, לא על עתון כי־אם על עתונות: א) יומן צרפתי “כללי” הנקרא:התורכי הצעיר"; ב) שבועון ציוני, גם כן בצרפתית, הנקרא “ל’אוֹרוֹר” (“השחר”); ג) “אל ז’וּדיאוֹ”, שבועון בספרדית; כעבור זמן־מה נוסף על אלה גם ד) “המבשׂר”, שבועון עברי. ומסופקני אם ההון שאספנו למטרה זו ברוסיה עלה בסך־הכל לעשרים אלף פראנק – אם אמנם גדול היה משקלו של פראנק בימים אלה, ובפרט בתורכיה.

לא יכולתי, כמובן, ל"ערוך" את מבול הנייר הזה: תפקידי היה כתפקידו של הברנש הנקרא “פּוֹליטקוֹם” בארץ הסוביטים. עורך היומן היה תורכי אמתי, דז’לאַל נורי־ביי, צעיר שלמד בבלגיה, בן פקיד גבוה – מושל מחוז באסיה או כדומה. את השבועון הספרדי ערך דוד אֵלנקווה: או יותר נכון – למה “יערוך” אותו, אחרי שהוא בעצם ידו היה כותב כל שורה ושורה שבעתון? ובעצם ידו גם מדביק את הבולים, מנהל את ספרי־החשבון, וכמו־כן אוסף חותמים בעצמו, וגם מודעות: צעיר חרוץ ונלהב, ציוני נאמן, ובכלל אדם נחמד. ולוסיין שוּטו, עורך “השחר” הצרפתי – זה היה עתונאי בחסד עליון, צירוף מוצלח של שכל־ישר, חוש המציאות, תפיסה, גמישות, סגנון עשיר ומלוטש.

על הצד הכלכלי של העסק המורכב התמנה הוכברג, בן דור־המעבר שבין חיבת־ציון לבין הציונות המדינית, שבילה כעשרים שנה בארץ־ישראל ובסוריה, והכיר את המזרח ואת דרכיו, וגם את אנשי המשטר הקודם: במהרה נוכחתי שגם זה חשוב מאד, חשוב לא פחות מאשר להכיר את מנהיגי המשטר החדש. וגם יועץ חוקי ומדיני היה לנו – יצחק נופך, שעוד לפני כמה שנים עלה לקושטא ללמוד את המשפט התורכי.

בקרב היהודים הצליחה עבודתנו. אם יש גלגול־נפשות, ואם – בטרם אוולד שנית – ירשוני מלמעלה לבחור לי עם וגזע כרצוני, אענה: “אוֹלרייט, ישראל, אבל ספרדי”. נתאהבתי בספרדים, ואולי דוקא באותן התכונות שלועג להן אחיהם האשכנזי: את “שטחיותם” אעדיף פי־שבע על העומק הבטלני שלנו; חביבה לי האינרציה שלהם מנטיתנו לרדוף אחרי כל הזיה חולפת; דורות של תרדמה רעיונית ומדינית הצילו את רעננותם הנפשית; ומה שנוגע לאון התרבותי – מסופקני מה יקרב את האדם יותר למפתן הציביליזציה המערבית (כי אין אחרת: ציביליזציה ומערב – היינו־הך) – ליטרא של חינוך צרפתי ואיטלקי או טוֹנה של מיסטיקה רוסית. בסלוניקי, באלכסנדריה, בקהיר, תמצא אינטליגנציה יהודית מאותו הגובה שבווארשה ובריגה; ובאיטליה – שכם ומעלה מזו שבפאריס או בוינה. רק בחסרונם הגדול היחידי אסכים להודות: בשטח הפעולה הציונית (אם־כי נפוץ הרעיון הלאומי אצלם במדה היחסית יותר מאשר אצלנו) עוד אין בלבם תאבון־כיבוש, אין “אַמבּיציה”; אך גם אלה יתעוררו בזמנם.

בקרב היהודים הצליחה תעמולתנו, גם בשתי העדות, באשכנזית כמו בספרדית. אך לא היתה לי הצלחה, למשל, אצל נאַזים־ביי, המזכיר הראשי למפלגת התורכים הצעירים, האב והיוזם האמתי של המהפכה, ואולי גם הגורם האישי המכריע שעזר להחיש את חורבן הממלכה העותומאנית. מצאתיו ענוותן ועני כנזיר מימי הבינים, קנאי בקנאות קרירה ושקטה כטוֹרקוומדה, עוור וחרש לגבי המציאות כבול־עץ. שוב אותו הפזמון: אין יווני, אין ארמיני, עותומאנים כולנו. ונשמח לעלית היהודים – למקדוניה. אותו הפזמון לכולם, מיניסטרים, צירי המורשון, עתונאים. בדרך כלל, אין זה מנהגי להחשיב יותר מדי את הסירוב הראשון היוצא מפי תקיפים, וגם לא את הסירוב השני והשלישי: ייתכן שימירו את דעתם, נמתין ונחלץ. אבל פה הרגשתי מיד, כי לא יועיל שום נסיון, שום לחץ: פה הסירוב הוא אוֹרגני, הכרחי – חזון הטמיעה הכללית הוא תנאי התנאים לקיום האבסורד הנקרא ממלכתם, ואין תקוה לציונות אלא בהרס האבסורד עצמו.

שנאתי את קושטא ואת עבודתי עבודת־חנם. בחורף נסעתי להמבורג, לקונגרס התשיעי: נהניתי מאד מההפסקה, מהדר אירופה שהשכיחני לזמן־מה את “המזרח” הנמאס – אבל בקונגרס, כקודם, לא היה לי מה לעשות אלא להצביע, על פי רוב יחד עם שאר הצירים מרוסיה. חזרתי לקושטא, ולבי שוב מלא אותו אי־שקט ואי־רצון ו"מרד־עצמי" כאלה שגירשוני לוינה. יעקבסון חלה עוד לפני צאתנו להמבורג, ואחרי הקונגרס נשאר לרפוי באירופה. ובקושטא הראני הוכברג את ספרי־החשבונות – מעט מאד נותר בקופתנו מהכסף הנאסף ברוסיה. כתבתי לקולוניה, מושבו של וולפסון, לאודיסה, לווילנא: כולם ענוני בבקשת עצה: מה לעשות? בכל זאת, המשכנו את עבודתנו במרץ נאמן.

ובקיץ לשנת 1910 פרץ ביני ובין וולפסון סכסוך קשה מאד. הרכבת ההנהלה הציונית בימים האלה היתה תלתן: וולפסון הנשיא, וסגניו יעקבוס כהן בהאאג ובּוֹדנהיימר מקוֹלוֹניה. כשנה לפני הזמן ההוא ביקר יעקבוס כהן בארץ־ישראל, כתב ספר על רשמי נסיעתו, והדפיס אותו יפה בשלש מהדורות – הולאנדית, גרמנית וצרפתית. קבלתי את הספר בקושטא – ונבהלתי: בלב תמים ובפה מלא דרש יעקבוס כהן בספרו אוטונומיה מדינית וממשלה עברית לארץ־ישראל, וגם צבא עברי לשמור על הסדר, והכל – תיכף ומיד, במהרה בימינו: צה"רי לפני מתן תורת הצה"ר! זוהי האירוניה של הגורל, ויותר מאירוניה: קומדיה – שדוקא אני, אני ולא אחר, נבהלתי מהרעיונות האלה. ואולם, חי־נפשי, לא הרעיונות הבהילוני כי־אם ההפקר השורר בהנהלתנו. כאן בקושטא, רק לפני שנה, קבענו יחד עם הנשיא ועם יעקובסון את מסגרת תכניתנו: דרישתנו היא – עליה ושפה, אך ורק – עליה ושפה; אף ברמז לא ייזכרו דברים מסוכנים כאוטונומיה – המלה המוחרמת שבאזני התורכים הצעירים הריה פסגת ה"טרפה" וצמרת התועבות; ולא נזוז אף כמלוא נימה מעל קו התכסיס הזה, לא להימין ולא להשמאיל – פן יגרשונו מתורכיה ויסגרו את כל עתונינו. והנה יוצא סגנו של אותו הנשיא ומכריז שחור על גבי לבן, כי נציגי ההסתדרות הציונית בקושטא אינם אלא רמאים. חביבה עלי הציונות הממלכתית, מימי ילדותי לא ידעתי ציונות אחרת אלא זו; אבל ההגיון חביב ממנה. לא רק נבהלתי, כי־אם זעמתי גם כן, וכתבתי מכתב מפורט לוולפסון בבקשה נמרצה שיעכב את הפצת הספר.

ואולם כיומים אחרי שלחי את המכתב הזה, נודע לנו כי שלח יעקבוס כהן את ספרו במתנה לכמה תורכים חשובים – צירי המורשון ועורכי עתונים פאַטריוֹטיים; ובעוד יומים הודיע אחד העתונים האלה, כי בקרוב יתחיל בהדפסת “הספר המענין הזה, ניסוח רשמי ומפורט של תביעות הציונים” – יום יום וקטע קטע, בתרגום ברור ומדויק.

מבוכה פרצה בקרב עדתנו הציונית. נתאספנו להוועד: כעשרים איש היינו, כל טובי הציונים שבעיר הבירה, עורכי כל עתונינו (מלבד דז’לאַל נוּרי־ביי, כמובן) הסופרים, ראשי האגודות, מנהיגי ה"מכבי", מורים ועוד ועוד, גם עם רב העדה האשכנזית, הציוני הוותיק ד"ר מארקוס. והוחלט פה אחד לשלוח מברק תכוף לוולפסון, שזוהי תמציתו: כדי שלא תיחרב כל עבודתנו – הננו דורשים התפטרותו של יעקבוס כהן והחרמת ספרו בפומבי מטעם ההנהלה. – ואני חתמתי.

… לא כדאי לספר את פרטי חליפת המברקים והמכתבים שנגררה בעקבות האולטימאטום הזה, וגם אינני זוכר אותם. די להעיר, כי משני הצדדים באו דברי זעם ותוכחה, וכמובן לא “התפטר” יעקבוס כהן – אני התפטרתי במקומו. אמנם, לא מיד: בין כה וכה (על זה דברתי עם וולפסון עוד לפני הסכסוך) החלטתי לנסוע לרוסיה לשם מלוי קופתנו הריקה: נסעתי; כסף לא מצאתי, כי בינתים נואשו גם הציונים ברוסיה מסיכויי תעמולתנו התורכית (“דבּר אל העצים ואל האבנים” – כך סיכם את המצב ש. רוזנבוים, חבר הועד הפועל הגדול, במועצת המרכז הווילנאי); ואז נתפטרתי. אך עלי להזכיר, כי לפני צאתי מקושטא ביקר הוכברג – הוכברג “היודע את תנאי המזרח” – את העורך המתכוון להדפיס את הספר ההוא על עמודי עתונו, והתרגום לא הופיע.

חובב ומכבד אני את יעקבוס כהן, ואם יש לו צורך נפשי בנחמה – הבה אנחמהו: אין דבר, אפילו הודפס חיבורו בתורכית צחה והודבק על קירות המסגד אֵייה־סוֹפיאה – לא היה מזיק. אי־אפשר להזיק במקום שאין מה להשיג. ואני אסיר תודה לו לנצח על שעזרני להשתחרר מטרחה ללא־תועלת: אם־כי הצטערתי מאד על הפרדי מידידי הציונים שבקושטא.

פרשת דרכים

מאמצע הקיץ לשנת 1910 ועד פרוץ המלחמה העולמית נשארתי ברוסיה. בעומק לבי – מסופקני אם צדקתי בתתי לפרק הזה את השם “פרשת דרכים”: אולי, מבחינת תכנו המעשי, ראוי הקטע ההוא – סיום חיי ברוסיה – לשם יותר נכבד. דוקא בתקופה הזאת פעלתי פעולות שאין להתבייש בהן, גם בתור סופר וגם בתור עסקן (עסקן בודד ברוב המקרים). ואולם, בכל אחד מימי השנים הללו, הלכה וגדלה בלבבי אותה אי־שביעות הרצון שפעם הבריחתני לוינה; והרגשתי כי עתה גם “וינה” לא תצילני – לא אסתפק בלימודים לבד, כל מהותי צמאה לדבר־מה שעוד איננו; ולמרות זה “שאין במה להתבייש” – אינני אוהב את זכרון ארבע השנים האלה, ואקצר בספּרי עליהן.

התישבנו באודיסה, ונשארנו בה כשנתים, וכאן, בדצמבר 1910, נולד בני הנקרא עֵרי־תוֹדרוֹס.

בשנת 1912 נסעתי ליאַרוסלאַבל, עיר הפלך שמצפון למוסקווה, מושב בית־הספר העתיק ללימוד המשפטים; נבחנתי וקבלתי את הדיפלום האוניברסיטאי – לאמר, את זכות הישיבה מחוצה ל"תחום"; עוד יותר מדויק – את הזכות לגור בפטרבורג מבלי לשלם תלי־רובלים באַקשיש לשוערי־הבית ולפקידי־המשטרה כקודם.

אחרי שובי מקושטא, גמרתי את תרגום שירי ביאליק. שכנים היינו אז אתו בקייטנא קרוב לאודיסה, והוא עזרני בתרגומי – הסביר לי את מקומות המקור שנכשלתי בהבנתם. התקרבנו אתו בשבועות האלה: אינני יודע אם נשתנה אָפיו אחרי־כן, יען לא נפגשנו כמעט מאז והלאה, אך בקיץ ההוא אהבתי מאד מאד את ענוותנותו הגדולה. – הראיתי לו את תרגומי העברי של “העורב” מאת אדגר פּוֹ: הציע לפני כמה תיקונים ובסוף אמר: “אבל הצלצול מכפר על הכל”. – כנראה, היה והיה על מה ל"כפר"… שלחתי את תרגום שירי ביאליק ל"מו"לים" שונים בפטרבורג: לא רצו בו, מלבד אחד שהציע לי 400 רובל בשכר זכויות־נצח, לא איכפת אם תופיע מהדורה אחת או הרבה: “כי מסופקני – הסביר במכתבו – אם נמצא קונים לספר כזה”. באותו הזמן בא זאַלצמאַן מפטרבורג (מכבר הוזמן שמה לנהל את משק ה"רזסויט"), קרא את המכתב ואמר לי: “אני אוציא את הספר”. כך עשה, והוציא שבע מהדורות, בשלשים וחמשה אלף אכסמפּלרים. יש אומרים, כי רבו קוראי ביאליק הרוסים מאלה שקראו את המקור: אם אמת הדבר, הזכות לביאליק, לא לי – ספרי אני אף אחד מהם לא זכה כמעט למהדורה שניה.

שוב התחלתי לכתוב מאמרים ב"נובוסטי" פעם בשבוע ועל פי רוב על נושא עברי. כמה מריבות פרצו בין יתר חברי המערכת בגלל ה"שוֹביניסמוס" הזה, אבל חפץ, עורך העתון, התעקש והגן עלי. רוב המאמרים שתרגומם יבוא בכרך הזה² – ב"נובוסטי" הודפסו, בין שנת 1910 ושנת 1912; ואני חושב את התקופה הזאת לפסגת מסילתי הפּוּבּליציסטית.

באותה התקופה חלו גם התקפותינו על “חברת מפיצי ההשכלה”, מבצר הרוּסיפיקאַציה האודיסאית. את המלחמה הזאת התחיל אחד־העם עוד לפני שנים מספר, אבל בינתים עבר לאנגליה – “ותשקוט הארץ”. עתה חידשנו את הקרב: אך גם עליו אין מה לספר. אסיפות, נאומים, מאמרים, בחירות, מפלות – וכל מפלה ומפלה היא צעד עצום המקרב את הנצחון; אבל הנצחון בא כבר אחרי צאתי מאודיסה. רק עובדה אחת אזכיר, עובדה זעירה ואַנקדוֹטית: אזכירנה, כי מתוכה למדתי, כי בחום הוויכוח לא את קולך אתה ישמע מתנגדך, ולא את דבריך אתה יקרא, כי־אם אך לקולו הוא יקשיב ורק את הרצוי לו יבין. את סיסמתנו במלחמה ההיא ניסחנו במלים “שתי חמישיות” – לאמר, שתי חמישיות מעבודת בית־ספר יהודי יש להקדיש ללימודים עבריים. כתבתי מאמר, באותו השם: “שתי חמישיות!” למחרת ענה לי דבּר המתבוללים בעתונו הוא, ציטט את מאמרי, ציטט את שמי בפירוש מפורש – וסיכם: “ועל־כן, דרישת הציונים היא שיותר ממחצית הזמן תנתן ללימוד הלשון וההיסטוריה העברית…”

בשנת 1911 התלקח אותו הפולמוס החריף ביני ובין העתונות הוורשאית, אשר עד עתה לא מחלו לי עליו בחוגי ה"אֶנדֶציה"; וגם אני לא מחלתי, אבל פולניה החפשית היא עתה מדינתו של פילסודסקי, לא של האנדציה; ואני תקוה ותפילה שלא יפול עוד רסן־השלטון על עם נגיד זה בידים כאלה שאז, בימי דמוֹבסקי, בגדו במסורת הנגידוּת. ודיינו – יותר לא אספר.

אולם עיקר פעולתי הציונית בשנים האלה היא תעמולה בעד הלשון העברית – עברית בתור שפת ההוראה בבית־הספר הגלותי. הקורא הצעיר לא יאמין אם אגיד לו, כי להלחם הוכרחתי בעד הרעיון הזה, לא נגד המתבוללים, חלילה, אלא נגד ציונים כמוני; אבל אמת הדבר. לשטות, לפטפוט, ל"פיליטון" חשבו את תביעתי זו. בחמשים עיר ועיירה הרציתי אותו הנאום: “שפת התרבות העברית”; בעל־פה למדתי אותו, כל מלה ומלה, ואם־כי אינני מחשיב ואינני אוהב את הנואם שבי, אך הנאום הזה הוא היחידי שבו אתפאר עד סוף ימי. ובכל עיר ועיר שמעו הציונים את נאומי זה ומחאו כף, אבל אחרי הנאום היו ניגשים אלי ואומרים בקול אדם רציני המדבר לתינוק שובב: הזיה…

בשנת 1911 נתאסף הקונגרס הציוני העשירי: סירבתי להבחר, ולא נסעתי לבּאַזיליאָה, בפעם הראשונה מאז נסחפתי לתנועה. את פרטי נימוקי כבר אינני זוכר: אני זוכר את העיקר, את “סך־הכל”: שמו – הרגשת הזרוּת. מכבר, מכמה שנים, נחלשו ורפפו קשרי עם הכנופיה של ה"רזסוויט" ועם הועד המרכזי לציוני רוסיה: זעמתי בהם על שאין להם “קו”, שאינם יודעים או שאינם רוצים ל"נהל" את התנועה, והם את עצם המלים האלה – “קו”, “לנהל” – הפכנו להלצה; להלצת־ידידות, אמנם, אבל ידידות איננה פדיון לביטול. – ומה שנוגע לציוני המערב – עם אלה בכלל לא היה לי שום קשר וגשר. לא נסעתי, למרות ההפצרות מכל הצדדים: ודבר אָפייני הוא לאותו היחס הלבבי שאז עוד היה מצרף את כולנו – שועידת ציוני רוסיה שלחה לי מברק ובו כתוב: “רוחך אתנו”. חבל שכעבור שנתים נסעתי לקונגרס הוינאי, הקונגרס האחרון לפני המלחמה: לולא כך – אולי גם מווינה היו שולחים לי מברק־ריעוּת, במקום לנתק את החוטים האחרונים שעוד קשרוני לציונות הנאיבית ההיא.

בשנת 1912 תמו ימי הדוּמה ה"שלישית", וציוני אודיסה שוב הציגוני לבחירה. אמנם, בקשתי רחמים; כתבתי לועד המרכזי (שהועבר בינתים מווילנה לפטרבורג) כי אין טעם בדבר – מה יועיל ציר יהודי גלמוד, או שנים, או גם שלשה מה יועילו, לפני אספסוף חיות הפרא, כזה שראינו בדוּמה הקודמת ושבוודאי נזכה לראותו גם בדוּמה החדשה; אבל המרכז החליט אחרת, ונכנעתי. כעבור חודש – החליטו אותם הציונים להסיר את הקאַנדידטוּרה שלי לטובת זו של סליוֹזברג, כי מצאו שב"קוּריה" הראשונה, שהוא נרשם בה, רבו סיכויי בחירת יהודי מאשר ב"קוריה" השניה, היא הקוריה שלי: לא הסכמתי לדעתם, אבל נכנעתי; ובשתי הקוריות נבחרו אנטישמיים. אחרי־זאת עברתי לגור בפטרבורג, ושם נשארתי עד המלחמה.

בקיץ שנת 1913 נסעתי לקונגרס הוינאי, הוא הקונגרס האחד־עשר, ושם, בועידת ציוני רוסיה, הצעתי החלטה: העברית היא שפת הלימוד היחידה בכל בית־ספר לאומי שבמדינה. כחודש לפני הועידה הזאת, הוכנסה – בהסכמת הממשלה – הצעת־חוק ל"מועצה הממלכתית" (היא ה"בית העליון" למוסד המחוקק אשר “ביתו התחתון” היא הדוּמה): תמצית החוק ההוא – שהרשות בידי מיסדי בית־ספר פרטי לבחור בשפת ההוראה כרצונם. – קשה להאמין, אי־אפשר להסביר, אבל רוגז ולעג פגשוני בועידה הציונית – אולי בי הסיבה, והאשם תלוי באותה סגולתי המוזרה שכבר הזכרתיה קודם, הסגולה להרגיז את הבריות. לא רק על עצם הצעתי רגזו – לעובדות שספרתי להם לא האמינו, את ענין החוק החדש, ענין שנתפרסם בכל העתונים מטעם הסוכנות הרשמית – גם אותו חשבו לבדיה. לא יכלו, כמובן, לדחות הצעה כזו באסיפה ציונית: קבלוה, בצחוק ובקריאות: “הלכתא למשיחא!” – ואני יצאתי מאותה הישיבה כבן־חורג היוצא משערי הבית שתמיד קרא לו “ביתו”, והנה אמרו לי פתאום: “נכרי”.

היה נביא בישראל, שנולד לו בן, וקרא לו שם “לא־עמי”. אינני רוצה להגזים: לוּ נולד לי בן שני באותם הימים, הייתי קורא לו “עבריאני”. אבל את הזרוּת המשונה הרגשתי עד מעמקי מהותי; ושוב, עתה בכח של סערה היולית, נתקוממה בנפשי אותה ה"מרידה" בחיי, בדרכי, בכל עברי והוֹוי. אז בפעם הראשונה ברור הבינותי: ישנם יצורי־פרא שגם בבית־אחים, בני אותה האם, בני אותו האב, לא יימצא בשבילם מקלט נכון וקבוע: בר־נש כזה – או שיבנה לו סוכה, אוהל, תא, או פחות מזה: רפת – אבל כולה שלו, – או שיידון להתגלגל בנכר הרוחני, כהלך גלמוד, מאכסניה לאכסניה. הציונות? שם אוירי – “ציונות”, אין לי במה לנשום מלבדו; אך גם הציונות הזאת איננה שלי.

לוּ נדרשתי אז להגדיר בנוסח מסויים אחד, מהי הציונות “שלי” – אולי רק בקושי הייתי מוצא את ההגדרה; אבל פטפוט־אווילים הוא לטעון כי העדר ניסוח הריהו סימן להעדר מחשבה ברורה. ברור מאד היה לי חסרונה היסודי של הציונות הרוסית בימים האלה (בציונות המערבית לא התענינתי אני, וגם לא היה כדאי): לא יצרה מעשים. אמנם, התחילה כבר העליה השניה לארץ־ישראל, עלית פועלים בסיסמה לתפוש את העבודה במושבות, וגם ראיתי אותם בארץ: אבל שבתי מקושטא בטוח כי התנאי הקודם למפעל רציני הוא גירוש התורכים. בכל זאת, שם בארץ, אם הרבה ואם מעט, אבל בונים דבר־מה: פה ברוסיה כאילו אין לנו דאגה אחרת מלבד ניסוח הנוסחאות, ה"שטעללוּנגנאַהמע" כלפי כל בעיה חשובה, ולא יותר. סטרוּבה, עורך הירחון הידוע “רוסקאַיה מיסל”, הזמינני לכתוב בשבילו מאמר על התנועה הלאומית בין היהודים: זכורני כי הדגשתי שם את המחלה המוזרת הזאת – שפע־הרהורים וחדלון־ידים. אז יצא ספר חשוב בעריכת קאַסטליאַנסקי ז"ל – תיאור התנועות הלאומיות בקרב עמי רוסיה השונים – והצבעתי במאמרי על עובדה אָפיינית: הפרק על תנועת האֶסתוֹניים נותן את מספר בתי־הספר שיצרו, הפרק על היהודים (מאת דובּנוֹב) נותן שמונה תכניות של שמונה מפלגות. אולי באמת איש קל־דעת הנני, אבל אין טעם לתכנית בעיני אם לא תיהפך למעשים, תיכף ומיד, לא־איכפת אם בהצלחה או במפלה: מעשה שלא הצליח – גם הוא צעד קדימה. זכורני שנתאספה בשנים האלה ועידת חובבי לשוננו בקיוב, להזמנת הלל זלאַטוֹפּוֹלסקי שכבר התחיל אז את תעמולתו להפצת הדיבור העברי: לא יכולתי להשתתף בה, אבל שלחתי הצעה בכתב: “אל תקבלו שום החלטות מלבד זו האחת: ליסד בתי־ספר!” אוסישקין, שבידיו מסרתי את מכתבי, אמר לי אחרי־כן שדווקא את המשפט הזה לא הקריא: “אין זו הצעה מעשית”. בשטח הפוליטיקה המקומית דרשתי ברית בין המיעוטים, דרשתי משא־ומתן עם האוקראיניים והליטאים; גם עשיתי צעדים מספר בכוון הזה – בקרב הציבור האוקראיני היו לי ידידים הרבה, כי תמכתי בתנועתם על דפי ה"נובוסטי" – אך שאר העסקנים הציונים התיחסו ליזמותי אלה בלעג אדיש וגלוי. גם בשטח המדיניות הכלל־ציונית, מכבר הרגשתי כי בא הזמן לחדש את המסורת ההרצלאית: התחלתי לכתוב מאמר גרמני בשם “צוּריק צוּם טשאַרטער”; התחלתי לכתוב מאמר עברי בשם “החדלון”: גם את זה וגם את זה לא גמרתי, מתוך ההרגשה המעיקה – שלא כדאי, אין מי שיטה אוזן.

באותו הקונגרס הווינאי נתקבלה הצעת ויצמן על יצירת האוניברסיטה העברית, והסכמתי להבחר בועד הממונה על התפקיד הזה. אך בקרוב נתברר ש"אוניברסיטה" היא תריס, הד"ר ויצמן רוצה רק ב"מוסדות־החקירה" שיעבדו בהם מלומדים וישאפו לקבל את פרס נוֹבּל, לא בית־ספר שילמדו בו סטודנטים. כתבתי מכתב מחאה למרכז ההסתדרות הציונית בברלין, ועודני זוכר את אחד הפרקים שבו: “גם לי ברור הדבר, כי אין ביכלתנו עדיין ליצור אוניברסיטה טובה; אין דבר, נתחיל מאוניברסיטה גרועה – תראו שיהיה לה ערך לאומי וחינוכי שקול כנגד תריסר מוסדות חקירה משובחים”. בינתים נסעתי לבלגיה לחקור את שאלת התקציב של שתי האוניברסיטאות הפרטיות, זו שבלוּבן וזו שבברוסל; נסעתי לפּאַדוּאָה, שגם שם התקימה אוניברסיטה מפורסמת בתקציב מוגבל; ועל דרכי חזרה נתעכבתי בברלין, לרגלי ישיבת ועדנו, ודרשתי כי תידחה תכנית ה"מוסדות" וייקבע העקרון: בית־ספר גבוה למתלמדים. רק אחד מחברי הועד תמך בדרישתי: אידלסון; ברוב הדעות אושרה תכניתו של ויצמן. ושוב פעם – אותו הדבר – במקום מעשה לאומי מכריע ומהפכני – שעשוע.

זה היה בראשית הקיץ לשנת 1914, כשבועים לפני היריה בסאַראַייבוֹ. זכרון מוזר: באותה העיר לוּבן התענינתי גם בבעית העולם האַנאַטוֹמי – הלא ידעתי שגם בבלגיה קשה לקבל גופות לניתוח, ואצלנו בארץ־ישראל עוד יותר מסובכת השאלה הזאת. וואַן־גהוּסטן, הנברולוג המפורסם שניהל את המכון האנאטומי, כמעט בכה לפני בספּרו על המעצורים העומדים על דרכו: “אין גופות! הקהל, העיריה, הכנסיות – כולם מתנגדים למסירת המתים לנתוח; לוּ תיארתי לו את התחבולות, את הגניבות ממש, שהנני מוכרח להשתמש בהן למען יהיה לנו גם בעתיד דור של רופאים היודעים את מלאכתם, היה חושב אדוני שאני מספר לו מעשיות מימי הבינים…” זוהי אותה לוּבן, שכעבור חדשיים הוטבעה בדם הרצח הגרמני.

פה נגמר המחזור הראשון לסיפור ימי: כי החוט הופסק מאליו, תמה תקופה שאין לה המשך: אם ארצה לחיות, עלי להוולד מחדש; ואני בן שלשים וארבע הנני, מכבר עברו נעורי ומחציתו של הגיל הבינוני, גם אלה וגם זו בזבזתי. אינני יודע מה הייתי עושה, לולא הפך העולם כולו והשליכני אל נתיבות לא פללתי: אולי אַרצה הייתי עולה, אולי בורח לרומא, אולי יוצר מפלגה; אבל בקיץ ההוא פרצה המלחמה העולמית.

בפרוץ הגעש

המבקר הפיקח ב"קרית ספר" ציין כמה טעויות בחלק הראשון של ספורי; מהן גסות – למשל, את ועידת הלסינגפורס קראתי “ועידה ששית לציוני רוסיה”, והיא אך השלישית היתה, ומי כמוני, אחד מיוזמיה, חייב לדעת ולזכור. או תיארתי את בקורי־מאונס אצל מושל העיר אודיסה ניידהאַרט, אלא כיניתיו שוּבאַלוב: גם בעיני אני מוזרה הטעות – כמה עקיצות־לעג הקדשתי לאותו ניידהארט במאמרים שונים! מצד אחר, מוזר עלי שיכולתי (בספּרי על אותו הנאום ה"אנטישמי" בו נתבטא צעדי הראשון על שדה הציונות, ברן 1898) לערבב בין נחמן סירקין ונחום סירקין – לא “נחום” כי נחמן השתתף באסיפה ההיא, ומסופקני אם פגשתיו אחרי־זאת אף פעם אחת; אבל נחום סירקין ידידי היה ועד היום לא נשתכח מלבי.

בטח עוד תרבינה מאלה, וגם תגרענה מהן, הטעויות שאטעה בחלק השני הזה. הנני כותב אותו באניה (גם את הראשון באניה כתבתי), אמשיך או אגמור בנגב־אפריקה מטרת־נסיעתי. אך אילו גם בעיר מושבי ובעצם מעוני כתבתי – נודד אין לו ארכיון, ואף מה שנגנז בתיקים או ארגזים – את רובם קשה למצוא ואין לי פנאי לחפש.

אינני זוכר אם “האמנתי במלחמה” אז בימי הקיץ 1914. אמנם כשנתים וחצי קודם, בראשון לינואר 1912, הדפסתי בעתון האודיסאי מאמר בו “ניבאתי” את המאורע בכל היקפו – חציו נכון וחציו לא (המאמר, תוארו “הוֹרוֹסקוֹפּ”, הודפס באחד מקבצי כתבי הרוסים). אבל מסופקני אם שערתי לעצמי באותו הקיץ, למרות הרג יורש־העצר לאוסטריה וכל הנולד מדמו, שהיום הגיע. דומני, את הרגשותי כלפי המלחמה אני זוכר היטב: מן הרגע הראשון, בכל נפשי ובכל מאדי קוויתי והתפללתי למפלת רוסיה. אילו בי היה תלוי גורל המלחמה בשבועות האלה, כך הייתי מכריע: שלום מהיר במערב, בלי נוצח ובלי מנוצח – אבל קודם כל מפלת רוסיה. מסופקני אם יש עלי הצורך כאן להשבע, כי לא מתוך שנאת מולדתי הגשמית חפצתי בחורבן צבאיה: סברתי שאם תוּכּה רוסיה בשדה, תשתחרר מבפנים, אבל אם תנצח – משטר העבדות ינצח.

עשר שנים לפני זאת, בימי מלחמת יפן, ככה סבר גם הצבור הנאור כולו, אף הצבור הנוצרי המתקדם. אבל כעת גם בקרב היהודים נמצאתי כבדד: כמעט כולם “צידדו עם רוסיה”. אולי הרחיקו ראוֹת ממני באשר ידעו להעריך את ההבדל בין מסקנות הכבוש היפני במזרח סיבּריה ובין התוצאות הכרוכות בסיכויי כבוש גרמניה פה, על סף שתי הבירות, על מפתן אוקראינה; או אולי השפיע על הקהל העברי הקסם המסורתי של השם “אנגליה”. ידעתי ציונים כמוני, ציונים מכנופית ה"ראזסוויט" (שם אחר היה לעתון בימים האלה, אך כבר הוסכם בין הקוראים וביני שאציין אותו כאן בשמו האחרון והיקר לי) – צעירים שהלכו להפגנה המונית על המגרש שלפני ארמון־החורף וכרעו ברך, עם הרבבות שמסביב, בהופיע ניקולי על הגזוזטרא. “לא רק באונס כרעתי” – ספר אחד מהם באותו הערב, כשנתאספנו לסעודה בביתו של ישראל רוֹזוֹב – “נדמה לי ברגע זה כאילו תשעה דורות עומדים לפני על מעקה הארמון, כל שלשלת־הזהב שלהם ופטר הגדול באמצע…” אם לא מטעני זכרוני התנפלתי עליו בדברי זעם; בדברי רוגז ענני גם הוא, הנוכחים התערבו לוכוח, ועוד מעט רעשנו וצעקנו כולנו מסביב לשולחן, “בעד” ו"כנגד", – גם באזני המשרתות הנוצריות המגישות את המטעמים. אני מזכיר אותן, יען שמעתי כי היום, ברוסיה החדשה, לא יעיז אדם לדבר “כנגד” גם לפני בניו.

עוד מקרה אחד, גם הוא אָפייני לתיאור אותו משטר העבדות שלחורבנו התפללתי: פגשני, בבית רעים, עורך העתון העממי “ידיעות הבירזה”, עתון מתון מאד במובן המדיני אך קיצוני מאד ביחס לפטריוֹטיסמוס, – הוא הקשיב ל"נגד" שלי – והציעני לנסח את השקפותי הכופרות־בעיקר בצורת מאמר. כתבתי אותו בזהירות, אבל דברים ברורים כתבתי: שכל התקוות לתיקון המשטר הן כאין ואפס אם “אנחנו” ננצח, ומי שרוצה בנצחון ידוֹע ידע־נא שהנהו מקריב את חלומו הקִדמָתי. והמאמר הודפס, ואף דבר־נזיפה לא הגיע למערכת מהמשרד הממשלתי המפקח על העתונות.

לא רק ענין ה"בעד" וה"כנגד" היה ברור לי מראשית המלחמה, כי־אם עוד כמה צדדים חשובים של המאורע. למשל: “ברור” היה לי כי לא יותר מששה ירחים תארוך התגרה; “ברור” היה לי שאני, בן ל"ד שנים, בעל משקפים לקצרי־ראייה, פטור הנני ופטור אשאר מעבודת הצבא, בכל התנאים ויהי־מה. רק דבר אחד לא ברור היה, מאד לא־ברור: במה אפרנס את ביתי?

מהשתתפותי הקבועה בעתונות הרוסית כשנתים כבר חדלתי, כי חדלתי מהתעניין בכל דבר כמעט המסוגל לעניין את העורך ואת הקורא. ה"ראזסוויט" איננו מקור פרנסה. אמנם היה בפטרבורג עתון יידישאי, “דער פריינד”, אך לא עלה גם על דמיוני כי יוכל ברנש כמוני לחבר מאמרים בשפה שאז עוד קראנו לה “ז’רגון”, ושאף את בטויי השוק לא ידעתי בה להביע (או ככה נדמה לי). כשנתים כבר השתכרתי על־פי רוב מהרצאות: יסוד רציני וכר נרחב, במדינה עם ששה מיליונים יהודים. הרצאות בכל תריסר החדשים. – אבל הבסיס הזה נחרב במהומת האסון העולמי – או ככה נדמה לי. מה לעשות?

מקרה היה, מקרה ארעי ולא יותר, אשר הטני לחשוב על נסיעה מערבה. יצחק גולדברג, ז"ל, ידידי הגדול מאז, נזדמן לפטרבורג בימים האלה ובא לבקרני, ובשיחה ספר לי כי נחוץ לו, לרגלי עסקיו המסחריים, אדם שיסע בשליחותו להולנדיה. “התשלח אותי?” שאלתי, והוא הסכים.

למחרת היום ההוא קפצתי לרכבת ונסעתי למוסקווא. העתון “רוּסקיאַ ווידוֹמוֹסטי” היה כעין זקן־הזקנים לכל העתונות הרוסית, מקדש המסורת המתקדמת, בית־דין ראשי לדעת הטוב והרע: עתה כבר אין עתונים כאלה בעולם כולו, אך לפני המלחמה אולי באנגליה נשא ה"מנצ’סטר גרדיאן" כתר מוסרי הדומה לזה. למה דוקא לשם פניתי, אינני יודע: אף איש כמעט לא הכרתי במערכת, וידוֹע ידעתי שכולם מחמירים גדולים ביחס לכשרות הקדמתית וזכותו של ציוני בתור “מתקדם” עודנה תלויה בספק בימים ההם… – אבל קבלוני בסבר פנים יפות, וגם את הצעתי קבלו: כתּבוֹ המיוחד של העתון “בחזית המערב וסביבותיה”.

– לכמה זמן ההסכם? – שאלתי.

– עד ישוב…

לדרך הזאת של סדור עסקים היו קורין “רוחב הנפש הרוסית”: תכונה שגם בעניני פרקמטיה, לעתים קרובות, תועיל שבעתים מכל חשבון מדוקדק. לפי אותו ה"רוחב" מדדו גם את משכרתי; ואני תקוה, וככה שמעתי גם מפי יודעי־דבר, שלא התחרטו על העסק. אני בטח לא התחרטתי: לא מאד אפריז אם אגיד שאת כל מלחמתי בעד הלגיון העברי, או כמעט כולה, כשלש שנים רצופות לחמתי “על חשבון” העתון המוסקוואי.

מהי בדיוק השליחות הסוחרית שמסר לי גולדברג, אינני זוכר. המלאתי אותה כראוי? גם בזה אינני בטוח: אבל בטוחני שגם הוא, שם במעלות המרגוע העליון, איננו מתחרט על שנתן לי את הדחיפה היוזמת למסע.

בני היה בן שלש וחצי; מיומו הראשון לא דברתי אליו אלא בעברית – אך בנדודי לא רבו ההזדמנויות לדבר אתו בכלל; הוא למד להבינני, אבל היה עונה ברוסית, ודוקא בשפת אומנתו ילידת פלך קאַלוּגאַ. כשנכנסתי לחדרו לשם ברכת הפרידה, אמר לי: ס’בּוֹהוֹם!"

אמו אמרה לי, כמנהגה תמיד גם קודם לזה וגם לאחר: “הכל בסדר יהיה וייגמר בכי־טוב, אל־תדאג לנו, ושמור את עצמך”.

(אמי אני, עם אחותי ובן־אחותי, גרה באודיסה, נסעתי מבלי להפרד מהם; כעבור שנה בקרתי אותם לשלשה ימים, ומאז לא נפגשנו אלא בארץ־ישראל אחר גמר המלחמה).

רק חודש אחד עבר מתחילת המלחמה ביום שיצאתי לדרכי. נסעתי דרך פינלנדיה, ובהלסינגפוֹרס התעכבתי להחליף את כסף־הנייר הרוסי למטבע־זהב, ואת הזהב שמתי לילקוט־עור ואת פי הילקוט תפרתי בחוט חזק, ותליתי אותו על צווארי מתחת לכתונת: זהו המושג הנאיבי שהיה לכולנו אז על “סכנות” הנסיעה בארצות שלא השתתפו במלחמה. – בקרוב נוכחתי, כמובן, שהמקום המתאים לשמירת הכסף, גם בימי מלחמה עולמית, הוא הכיס שבמכנסים; ושרק הדיוט יסחב אתו מעמסה של מטבעות־זהב במקום נייר או שֶׁקים – גם בימי המלחמה.

על הגבול הסואידי בית־מכס היה, כמובן עם ז’אנַדאַרמים רוסים (כי פינלנדיה, בימים ההם, עודנה חלק הממלכה הרוסית). רק ברגע שנתיצבתי בפני הקצין הכחול לבדיקת הפאספורט שלי – רק ברגע זה נזכרתי כי שטות מסוכנת עשיתי: טרם צאתי ממוסקווא לקחתי מהד"ר צ’לנוב, חבר ההנהלה הציונית העולמית של אז, מכתבים לחבריו הברלינאים – הד"ר האנטקה ועוד. תוכן המכתבים הוא אמנם עניני הציונות, אבל – אבל בלבבי אמרתי אז לעצמי שאילו הייתי מלך, לא הייתי מרשה חליפת־אגרות כזו עם נתיני אדמת השונא. אָפייני הוא שלא שמנו לב להסכנה הזאת אף כהרף־עין, לא אני ואף לא צ’לינוב הזהיר והקפדן: אָפייני לאותה האוירה של חירות פּאַראַדוֹכּסאַלית בארץ־המחשכים אשר כבר הזכרתיה לעיל, והפלא הוא שלא הם הפּאַראַדוכס אף לכבוד מלחמה. הקצין השיב לי את הפּאַספורט ולא אמר לחפש בכיסי ואף לא שאל מאומה. “לא יאומן כי יסופר” – עתה.

אייהו חכם היודע את השם האַפּאַראַנדאַ? זוהי עיירה נדחת ונשכחת על הגבול בין פינלנִדיה ובין סוּאדֶיה, ואיננִי בטוח שנמצאנה מצויינת במעגל ושֵם אף על מפות המדינות האלה; ואולם כבר פעמים נפל בגורלה של האַפּאַראַנדאַ לשחק תפקיד מכריע במשחק העולמי. הפעם הראשונה היא מלחמת קרים, באמצע המאה הי"ט, עת סגר הצי האנגלי על חופי רוסיה שבים הבּאַלטי. כל המסחר בין אשכנז לרוסיה נאנס לשנות אז את דרכו – ופנה להאַפּאַראַנדאַ. “חמש־עשרה משפחות מיליונרים יש לנו פה, שנתעשרו בימים האלה”, – ספרה לי הגברת הרוחצת בבית־המרחץ העירוני, – “וגם בניהם לא עזבו את העיירה; כי ידוֹע ידענו שעוד יבוא זמננו שנית”. עתה סגרו הגרמנים, והסחורה היא אנגלית. – (אינני יודע אם “הגברת הרוחצת” דורשת בירור: הלא בסקאַנדינאַביה, גם בבתי־המרחץ לגברים, הרוחצת היא אשה, ואם תתבייש ותמרוד – יחשבוך למטורף. הגיל? לא העיזותי להסתכל בדמות־דיוקנה, ורק בקול יראת־השמים שאלתי: “הגברת עודנה זוכרת את מלחמת קרים?” – בעבור עזוּת־פנים שכזו נענשתי מיד במכת־כף ידידותית: “גם סבתא שלי אז טרם נתחתנה, אדוני החצוף!” ענתה בצחוק עליז).

תאבון התגרה?

בראשית ספטמבר עברתי את הגבול ההוא: באמצע דצמבר הגעתי מצרימה; במשך עשרת השבועות בקרתי את סואידיה ונוֹרוויגיה, אנגליה והולנדיה, בלגיה וצרפת, ספרד ופורטוגל, מארוקו ואלג’יריה ותוניסיה, סאַרדיניה ואיטליה. הייתי יכול למלא ספר עבה בזכרונות התיור ההוא, בעולם שכבר הוכה במכת־שגעון אלא טרם הבין כי פגע בו הסם: – אבל אי־אפשר, אנסה־נא להבליט רק את העקרי.

והעקרי הוא – השגעון. את סימניו הראשונים מצאתי למחרת עברי את האַפּאַראַנדאַ, בסטוֹקהוֹלם. לא פללתי להפתעה כזו; אודה־נא שעד אז בכלל לא חשדנו כי יש גם בסואידיה “מצב־רוח” מדיני, געגועים לממלכתיוּת, תאבון־גדוּלה וכדומה. אמנם בראשית המאה, כעשר שנים רצופות, הלעיטתנו המוֹדה הספרותית והבימתית דווקא בתוצרת סקאנדינאביה. אבל אנחנו קבלנו את השפע הרוחני הזה כעין בּשׂם המגיע מעבר לסמבטיון, מאיזה גן־עדן אגדתי שאין בו ממש. קריסטיאניה (היום קורין לה “אוֹזלוֹ”) וסטוקהולם וקופּנהגן – תפקידן להספיק לנו ספרים ומחזות־במה ודי; לא עלה, כביכול, על זכרוננו כי ערי־הבירות האלו יש להן גם דאגות ממין אחר. בעתונות הרוסית קראנו תדיר מאמרי תהילה ארוכים על קנוּט האַמסוּן או סלמה לאַגרלף, אבל במדור המברקים אף־פעם כמעט לא הוזכרו ארצות־מולדתם, כאילו מעולם לא קרה ולא יקרה שם דבר הראוי לתואר “מאורע”.

והנה, בטרם הספקתי עוד להפגש עם מי־שהוא בסטוֹקהולם, ראיתי ספר בחלון החנות ועל כריכתו תמונה בצבעי שש ובוץ: קרב בים, שתי אניות־שריון מקיאות להבה ועשן זו נגד זו, ודגל רוסיה על תורן האחת והדגל הסואידי על השנית. נכנסתי וקניתי את הספר: בזול נמכר – לאמר: ספר לטעם ההמון. המחבר העלים את שמו תחת ראשי־תיבות אלמונים, אבל בהקדמה כתוב שהוא קצין בימיה הצבאית. עלעלתי בדפים; התוכן – מלחמה בעתיד הקרוב בין רוסיה ובין סואידיה, ואחרי הרפתקאות רבות הנצחון לשניה.

הלכתי למערכת העתון החשוב־ביותר ובקשתי לשוחח עם עורכו. כבר העירותי, כמדומני, בחלק הראשון לזכרונות האלה שעתונאי רציני, המחפש ביאור־דברים רציני ורב־תוכן ומעניין ומדויק, לא כדאי שידבר עם אנשי ממשלה: אלה מעט יודעים, כי ארמונם מוקף סוללה וחריץ ואין גשר, ומה שיודעים אסור להם לגלות. ידבר עם עתונאי כמוהו: זה גם יודע וגם מגלה. – הראיתי לקוֹליגאַ את הספר ושאלתי:

– מה זה? ארעי – או טפּוסי?

הוא סיפר לי סודות שמעולם לא הגיע רמזם או שמצם לאזני – סיפר על מזימות נסתרות של הפוליטיקה הרוסית אשר לא ידענו אותן בפטרבורג, לא אני הקטן ולא חברי מחוג העתונות הגדולה – בעת אשר פה בסקאנדינאביה (כך אמר) גלוי וידוע הדבר לכל בר־בי־רב, כל פרט וכל תינוק. רוסיה שואפת לנמל חפשי מקרה בחורף; ומכיון שאנגליה לעולם לא תרשה לה לכבוש את קושטא בדרום, הנה מכבר נתנו הרוסים את עינם בחוף המערבי של סקאנדינאביה. בּרגן, הנמל הנורווגי: זוהי מטרתם. שם עובר הגוֹלפסטרם, אין קרח, והשאר ברור בלי ביאורים. רוסיה מצפה לשעת־כושר בכדי להתנפל על שכנותיה הצפוניות. התכנית איננה קשורה במלחמה הזאת: מגמה מסורתית היא, מימים־ימימה; וכאן בסואידיה יודעים – ומתכוננים – וחולמים חלומות…

נסיתי לשכנע אותו כי בדותא היא כל הענין, כי אין בפטרבורג אף פקיד או שמש בווזרת־החיצון או לבלר בעתון הכי־סמרטוטי שיחלום חלומות כאלו, והראָיה – שלפני עשר שנים הלך אותו הנרגן הרוסי לבקש לו נמל חפשי מקרח דווקא במזרח הרחוק ולא כאן בצפון, וכו' וכו': לשוא טרחתי. לא האמין לי. סקאנדינאביה כולה לא תאמין; כי הלא ברור הדבר שבּרגן קרובה, וסואידיה ונורוויגיה חלשות, ו־… – בקיצור, נימוקיו הזכירוני את טעמי הקטגוריה המפורסמת היהודית: – “האין אלה כפיות־כסף? האין לך שתי ידים? והאם אינך גנב מלידה ומבטן? ברור…”

העורך יעצני לבקר את סוֶון הֶדין. הנוסע המפורסם, גדול־הדור לתגליות גיאוגרפיות, קבּלני בחדר־עבודתו שעל קירותיו, על שולחנותיו, על כל טפח פנוי – עמדו בצפיפות תמונות מלכים, נסיכים, פרנסים, רוזנים, טפסרים ושׂרים, וחתימת־יד על כל אחת מהן. אמר לי:

– הנה תמונת הוד מלכותו ניקולי השני, שנתן לי במתנה רק לפני חמש שנים, ואז הייתי אורחו בארמון החרף; והנה מתנות כאלו גם מדודיו ומבני דודיו ומהווזרים שלו. ועתה כולם נגדי, כולם קוראים לי “בוגד” על אשר העיזותי לגלות את האמת בעיני עמי… איזו “אמת”, אדוני שואל? את הסכנה הנשקפת לבּרגן!

אתו, כמובן, לא התווכחתי; סוף סוף לא היה זה עסקי. אבל רושם מוזר נותר במוחי מהשיחות האלה: כאילו כאן לא הפחד העיקרי, כי אם איזה חזיון נפשי אחר, אקרא־נא לו תאבון־התגרה. אחרי־כן, כבר בחזית של עבר־הירדן, ספר לי הקולונל פאטרסון (יליד אירלנדיה הוא) על בן־ארצו נע־ונד שבא לעיר זרה לגמרי וראה קטטה המונית בשוק: כתריסר בחורים קשי־אגרוף המכבדים זה את זה במהלומות־רצח; עמד להסתכל ומבע־פרצופו קנאה וגעגועים וכוסף, ולבסוף פנה לאחד הצופים ושאל בנימוס: – סליחה, אדוני: האם זה ריב פרטי, או גם לנכרי מותר לקחת בו חלק? – ארץ־השלום היא סואידיה, ארץ־השלום נורוויגיה, ואולם עבר רומאנטי לזו וגם לזו; ולכאלה נשמע, כנראה, הד קריאת־גירוי נסתרת מתוך רעם־התותח וצחצוח הפגיונות במרחק.

אחרי־כן גם בקריסטיאניה שוחחתי עם עתונאים; נוכחתי שגם להם “גלוי וידוע” אותו ענין הסכנה לבּרגן, אם־כי דברו עליה יותר בשקט ופחות בדאגה מאשר אחיהם בסטוקהולם. שאלתים: ההבדל הזה מנין?

ענו לי: אוכלוסי סואידיה ששה מיליונים, אצלנו רק שנים. כמובן, גם סואידיה קטנה מלהתערב במלחמת לויתנים, אבל לכל הפחות מותר להם בסטוקהולם לחלום; אנחנו פה גם לחלום נתבייש…

כעבור שבועות אחדים נמצאתי בקצהו השני לאלכסון־אירופה – בליסבּוֹן: וגם שם נתקלתי במצב־רוח דומה. אמנם במובן הרשמי לא היתה פורטוגל ארץ ניטראלית: חוזה־ברית ישן־נושן כרתה עם אנגליה עוד מלפני שלש מאות שנה ויותר, וכעת שלחה גדודים אחדים לצרפת; אבל הם “השתתפו” במלחמה רק מאחורי החזית, במפעלי עזרה בלתי־מזויינת, ויותר מזה גם לא דרשו מהם אנגליה וצרפת, תודה ודי. ואולם בליסבון תיכף ומיד הרגשתי: להם לעצמם לא “די”. שוב אותו הכוח הנסתר, השואב, המגנטי, של הילולא היוּלית במרחק! אמנם הלא גם פורטוגל היא דלת־אוכלוסים כסואידיה; אבל במשך ארבע השנים האחרונות עסקו במרץ רב במהפכות ומהפכות־שכנגד – והנה מצאתי בעתוניהם חשבונות מתימאטיים מלאי־נחמה: את המהפכה א' עשו 532 איש והצליחו, את המהפכה ב' עשו שבעים ושבעה והצליחו, את המהפכה ג'… מי אמר שגם במלחמה חיצונית אין מקום לשיטת זעיר־אנפין שכזו? וכבר מתאמצים המוחות להמציא נימוקים, סיבות, מטרות, שיצדיקו את תורת ה"פעילוּת"; אחד מראה שסכנה לאנגוֹלה מהגרמנים, לאמר צריך להזדיין באמת נגד אשכנז, ברצינות ולא רק למראית־עין כעתה; השני רומז שאנגליה, בכבודה בעצמה, ולמרות הברית הנושנה עם פורטוגל, עשתה חוזה חשאי עם אותה גרמניה ותכנוֹ חלוקת אותה אנגוֹלה – לאמור…

– אין דבר, אדוני! – הרגיעני העתונאי שדווקא מפיו קבלתי את רוב הידיעות האלה: – ממשלתנו לא תלך אחרי החולמים, ולוּ נסתה ללכת בדרכם – היינו מפּילים אותה אנחנו החולמים בעצמנו. געגועים למפעלי־גבורה – הלא טבעי הדבר לצאצאי וואַסקו דאַ גאַמאַ. גם בחיי יום־יום אצלנו ימצא ביטויים נאיביים לשגעון־גדולה זה: לכל אדם שלושה וארבעה שמות, מלבד שם המשפחה שהוא כפול (אבא ואמא); המספרים ברחובות נמנו לפי סדר החלונות ולא סדר הבתים; והמטבע היסודי הוא “אלף־רייס”. לכן, כשיקבל אדוני את חשבון הכובסת, אל־נא יתפלא: "מאַריאה־אֶמיליה־קאַטאַרינה מאגאלי־אנס־די־פונסיקא, רחוב אלמוני 472–474–476, מגיע מכב' הסכום 4850 רייס…

אבל אותו מצב־הרוח של “געגועים למפעל” מצאתי, כעבור שבועים, גם באיטליה; וכאן בלי הרסן הטבעי של חשש־הפחיתוּת ורגש קטוֹנתי הנובע מחשבון האוכלוסין. הגעתי שמה מתונס, בספינת־קיטור בעלת 250 טון או פחות; בדרך עברנו צלבן איטלקי והתחיל “משוֹחח” אתנו מרחוק בשפת הדגלים, ואחד מקציני האניה שאתו התידדתי תרגם לי את השיחה. “היש נכרים?” – “אחד. רוסי”. – מלאכתו?" – “עתונאי”. – “שמו?” (פה ראיתי את שמותי כתובים ע"י מזיגת כל שבע קרני הקשת; נחמד באמת). – ואיטליה עודנה ניטראלית בימים ההם.

ירדתי בקאַליאַרי, הנמל הדרומי לאי סרדיניה וגם בליתי כחצי לילה בשיחה עם ידידי מימי נעורי שברומא, עמנואל סלילא. ברומא הכרתיו משורר, פה היה כבר פרופסור לתורת המשק באוניברסיטה. הוא ביאר לי את מצב־הרוח שאמצא מחר ברומא. בעינינו – אנו הזרים – מעורפל מאד היה המצב באיטליה. מעשרות שנים נחשבה לבעלת־ברית מושבעת של אשכנז ואוסטריה, אבל מיאנה לעמוד על צדן בסכסוך הזה. עתוני ווינה וברלין כבשו זעמם, ולהפף – דברו מחמאות לאיטליה, פן תתחבר למחנה המתנגד; וכבר ידעתי (אינני זוכר אם מתוך שמועות, או אם כבר הוכרז הדבר רשמית) שמתכונן פראנץ־יוסף להציע לאיטלקים שוחד רב. חבל טריֶנטו יימסר לאיטליה, בטריסט תווסד אוניברסיטה איטלקית, ועוד ועוד –. כל סגריר השפע הזה לא בגלל עזרתם חלילה, כי־אם אך ורק לשם מצוות “לא יחרץ”. – את כל אלה ידעתי, אך לא ידעתי את תגובתו של הצבור האיטלקי.

– ואני בטוח, – אמר סלילא, – שנילחם, ודווקא על צד צרפת ואנגליה. מחר תהיה ברומא ותווכח כי זוהי דעת הכלל.

– למה? – שאלתי, – מה תרוויחו? טרינטו כבר בכיסכם; אם תעמדו על המקח, גם את טריסט תקבלו מבלי לשלוף את החרב. מה עוד תבקשו? מצד אחר, הנה שלשום דברתי עם עורך העתון האיטלקי בתונס, ומתוך דבריו הזהירים שמעתי את החלום העתיק שגם אתה מכיר אותו – “תוניסיה מושבה איטלקית”. לאמר, המצב הוא קרוב לשכר ולנזק גם מכאן גם מכאן: הן מנין בטחונך שדעת הקהל הננה כבר מגובשת ומוכרעת?

ענה: – מנין בטחוני לא אדע, אבל בטוחני. “מה נרוויח?” אולי את דאַלמאַציה, או את אַלבּאַניה, או לא כלום. אבל –

צדק ידידי, במובן שגם ברומא נתגלה לי אותו הבטחון אצל כל מכרי; וגם בנבואתו הסופית צדק. ועד עתה מתווכחים עסקני המדינה באיטליה: ה"כדאי" היה להם הצעד ההוא? מנקודת המצפה של תועלת וממש – "תיק’ו; אבל בטוחני כי ביום ההחלטה המכרעת לא התועלת ולא הממש הכריעו.

גם בהחלטת אמריקה, כעבור שנתים מזה, לא ה"ממש" הכריע. עוד לא בקרתי אז את ארצות הברית, אבל בטוחני כי גם שמה, ודווקא מראשית הסכסוך האירופי, פעל והשפיע אותו הגורם העצום, הענקי, העולמי, שאת הדו הרחוק, המוזל, הירוד, גילה לי פּאטרסוֹן בגעגועי הקבצן האירלנדי שלו. בטוחני כי עוד בחדשי המלחמה הראשונים, בעצם היום בו קרא הנשיא ווילסון – “יש אומות אשר גאוותן לא תרשה להן לצאת בקרב!” – באותו היום כבר ידע, וכבר חפץ.

כוח האבן־השואבת אשר בתגרה: אחד הכוחות היסודיים והשליטים בחיי הצבור ובתולדות העולם. אילו ניתן לי הזמן והכשרון לכתוב דברי חקירת־נסתרות שבלב הפרט והכלל, רבות הייתי אומר על עמקו, תכנו, היקפו של הגורם הזה, וגם את טיבו המוסרי הייתי מנתח: האם לטוב או לרע נטעוֹ בנפשנו הבורא? – אבל אינני כותב אלא ספור ימי, חלק ממה שראיתי; ואני, בירחי־הריון אלה כשתבל עמדה על פרשת דרכיה, בצפון ובמערב ובדרום את זה ראיתי.

אם יגידו – אולי – שגם בנפשי אני “זה” ולא החשבון הכריע, לא אסכים; אבל לא אתווכח; ולא אתבייש.

מסביב לחזית

אולם גם את זכרונותי האישיים והמקצועיים, בתור עתונאי הנודד סביבה לחזיתות המלחמה, חייב אני לרשום.

מלונדון הפלגתי להולנדיה – אין מה לספר – ומשם עברתי לבלגיה. כאן פגשתי פנים אל פנים את מציאות המלחמה: חצי העיר מאלין, המפורסמת בתעשית התחרים, כבר נחרבה, ובחצי השני ראיתי שלשלת אביונים שעמדו ב"זנב" לפני מטבח העיריה וצלחות־פח בידיהם. שמעתי כי היו ביניהם אשר עוד אתמול נחשבו לפרנסי המקום. ובאוֹסטנדה הקיצוני בלילה שתי מהלומות נפץ – הגרמנים עברו ברקיע וזרקו פצצות.

מבלגיה עברתי לצרפת, בנתיבות מוזרים ומסובכים, ובתריסר שינויי־רכבת לכל הפחות, סוף סוף הגעתי פריסה.

גם בפּאַריס עוד לא הייתי מימי, אם־כי ערים אחרות בצרפת בקרתי גם קודם. לא כדאי לתאר את אשר מצאתי בבירת האור והששון. לא ששון, לא אור וגם לא בירה, כי שלטונותיה כבר לבּוֹרדוֹ עברו, ואוכלוסֶיהָ נמוגו או נמסו או פשוט נסתתרו בבתיהם פנימה: לא כאילו פחדו – כאילו נתביישו. אם לא מטעני זכרוני, אולי במלה זו לבדה אוכל לסכם את כל הרושם ממגעי הראשון עם עיר רבתי־עם הפגועה באסון, פגע ממשי, לא מרחוק כלונדון או פטרבורג: “מתביישים”. כעין הרגשה מעיקה של השפלת־כבוד כללית וּבכּל. כל אשה מתביישת על שבעלה ובניה, לא היא, עומדים ליהרג; הפקיד באשנב הבּנק, הרוכל בחנות, מסדר־האותיות בבית־הדפוס, ממהרים להסביר לנכרי (והוא לא שאלם) כי זה צולע, זה בן־חמשים כבר אם כי פרצופו מרמה, וזה בעל־מקצוע חשוב מאד שאין בו מומחה זולתו; וגם החיילים שפגשת ברכבת – אף אלה מתאמצים להצטדק על אשר עוד לא נרצחו. הלכתי לתיאטרון: אותו הרושם, כמו בגידה רבה ומכוערת בוגדים כולנו, המשחקים והצופים כאחד, אשר בזמן כזה נתאספנו להשתעשע; בכּל וּבכּל, הנך מנחש תרעלה בלתי־מוחשת, אשר סיממה את תאי האויר ואין להנצל ממנה.

כבודי המקצועי מעוררני כאן לציין את המקרה שהוא נרשם בספר חיי כפסגת זריזותי בתור “כתבנו המיוחד מחזית המערב”, אם כי פוחדני שהסיפור לא יזעזע לבבות בימינו אלה. המקרה הוא נסיעתי לרֵימס עיר־הבירה לחבל שׁאַמפּאַניה ומרכז תעשית־היין המפורסם. כשבועים לפני בואי פאריסה, הוחרד כל העולם הנאור בידיעה כי הרעישו הגרמנים את רימס והזיקו את היכלה העתיק. הדבר עשה רושם כביר עד־מאד: היום כבר קשה להבין מדוע – גם לי קשה – אבל אז עוד ברור היה לכולנו שמותר אמנם לירות בבעלי־חיים, אך בבנין היסתורי – אסור; בפרט אם מעשה ידי אמן הנהו. המאמרים שקראתי על דרכי פאריסה הביעו זעם עצום, אך העיקר שהבינותי מהם זהו: כי שום עתונאי לא זכה עדיין לבקר את רימס, לא צרפתי ולא נכרי, ואין תקוה שיוּסר המעצור מדרכם בקרוב. ואני אמרתי בלבבי שאנסה; ונסיתי ועשיתי. בפאריס כשבוע בקשתי רשיון לנסיעה הזאת, כבר אינני זוכר מכמה שלטונות, ובכל מקום קבלתי סירוב. אז נסעתי בלי רשיון; וגם המלה “נסעתי” היא קישוט, כי רק עד אֶפֶּרְנֵי הגעתי ברכבת, משם הלכתי רגלי דרך הרים ויערות ומשמרות־צבא. למה לא אסרוני, אינני יודע; כנראה גם לי ישׂחק המזל לפעמים, אף־כי לא לפעמים קרובות.

לבסוף הגעתי לרימס, בקרתי את ההיכל המוזק, לנתי במלון בו נתאכסנו כל ראשי הצבא, שוחחתי אתם. הם הראו לי את ה"כסף" המקומי שהדפיסה עירית רימס ואני הראיתי להם את ה"כסף" העירוני של אֶפּרני ואֵאי¹; ובלילה עוד פעם הרעישו הגרמנים את העיר, וגם בבוקר, ואחת הפצצות נפלה מול המספרה בה התגלחתי, ושלחתי לעתון מברק כעל תשע מאות מלים, מברק שלא היה כמוהו לא ב"טאַן" הפריסאי ולא ב"טיימס" הלונדוני ולא ב"טיימס" הניו־יורקי; או לכל הפחות, אני תקוה שלא היה כמוהו, סוף סוף אפשר לשלוח מברק ארוך גם מבלי לבקר את רימס…

מקרה אחר, גם הוא מהרפתקאות “כתבנו המיוחד” מסביב לחזית, לא ספרתי בעתון, אבל פה כדאי לספרו. פעם אחת יצאתי מפאריס בלווית עתונאי אחר; אינני זוכר לאיזה מקום נסינו להגיע, אבל נתעכבנו לנוח בסאַנליס. באותו המלון, בחדר הסמוך לחדרנו, התאכסן במקרה סגן־התובע של בית־המשפט המחוזי, כי את ביתו הפרטי החריבו פצצות הגרמנים; מאחורי לקיר הדק הוא שמע את שיחתנו – דברנו רוסית – ונדמה לו שהשפה היא דווקא גרמנית; מלה אחת שמע בדיוק, וגם את תכנה הבין, והיא המלה “דורכאַוּס”, שתרגומה, כידוע, “לעבור את השורות” (חי נפשי, כך אמר). נתאספה מיד ועדת־חקירה צבאית – המפקד הראשי עם שני קציניו ואותו סגן־התובע. הסברנו להם מה פירוש “דוּרכאַוּס”, ומהי הלשון בה שוחחתי עם ידידי. – “אבל בכל זאת”, שאג המפקד, – “הנכם מודים שמבינים אתם גרמנית!” – “כן”, – עניתי, “ואני גם איטלקית מבין, וגם עברית…”

– “עברית? זה רע מאד, זה חשוד מאד: היהודים אין להם מולדת…”

פה התערבו קציניו והתובע – כבר נוכחו מבדיקת ניירותינו כי כשרים אנחנו, ורצו להשקיט את מנהיגם. אך אני לא נחתי: דרשתי ש"יקח בחזרה". הוא גער וצעק ורעם, רצה לאסרני – “על התבן ישכב אדוני הלילה!” כבר צווה להביא “ארבעה חיילים, פגיונות על הקנים!” – עד שהתעודד אחד מקציניו ומשך אותו החוצה, בעת אשר חברו משכני לחדר אחר. – אחרי שובי פאריסה שלחתי תלונה לבּוֹרדוֹ, לווזיר המלחמה – מילראַן היה הווזיר – וקבלתי ממנו תשובה: “מחקירתנו נתגלה שהמפקד הנ”ל באמת לא הראה במקרה ההוא את כל הטאַקט הדרוש, ועל־כן נעשו לו הערות מתאימות…"

אבל בסך־הכל ובדרך כלל – מלאכה משעממת היא מלאכת ה"כתב הצבאי" בימינו. לפני חמשים שנה אולי מותר היה לו ל"כתב", אם איננו מפחד, ליהנות מתמונת הקרב מצוק הסלע במרחק מאה צעדים, ומתחת לאותו הסלע חכה נערו לכתב־היד בשביל הטלגראף; עתה גם המצביא בכבודו ובעצמו איננו רואה ואיננו יודע כלום. מה לעשות? אי־אפשר היה, פשוט מתוך הרחמנות על הקורא האומלל, אי־אפשר היה להמנע מקשוטים. עוד כזב אתוודה: בין “כתבותי” שעשו רושם היתה אחת בשם “ההוּני” (בכינוי זה, לכבוד אַטילאַ ומסורתו העתיקה, היו מציינים את הגזע הגרמני בשנים האלה): מעשה בפּריבאַט־דוֹצנט אשכנזי שנפצע ונשבה, ואני דברתי אתו ברכבת־השבויים, ועל מה שוחחנו? – דוקא על השירה הפרוֹ־באַנסאַלית ועל המשורר מיסטראַל, מחבר הפּוֹאימה “מירייוֹ”. – גם זה, לדאבוני, לא היה ולא נברא. מוצאֵי ה"כתבה" הם חטא ספרותי שחטאתי – מתוך השעמום הפּריסאי תרגמתי את “זמרת מאַגאַלי” מאותה הפּוֹאימה, והתרגום מצא חן בעיני, וחבל היה לקברו, ועל־כן התאמצתי ליצור לו כעין משבצת – עם צביון מלחמתי, כמובן – ו…

הדגש היהודי

שום ענין ציוני לא הזכרתי בפרקים האלה, המוקדשים לרשמי נדודי ממוסקווא ועד בּוֹרדוֹ. וגם אין מה להזכיר. אמנם טלגרפתי מסטוקהולם למרכז הציוני ברלינה, ומשם בא להתראות עמי שליח – יוּליוּס בּרגר, אם אינני טועה; וספר לי – שאין מה לספר. אותו הדבר נודע לי גם מפי הד"ר ויצמן, שבא ממאנצ’סטר בזמן בקורי בלונדון: אין חדש; ובצחוק־של־מחילה זכרנו את החיוך שפרץ, לפני חצי־שנה, בין שנינו בתור חברי “ועד האוניברסיטה העברית” בגלל הבעיה הדחופה והבוערת – אם ללימודים או לחקירה המדעית תוקדש האוניברסיטה? בפאריס – את נורדאו ואת מאַרמוֹרק לא מצאתי, בתור נתיני הונגאריה ואוסטריה הוכרחו לעזוב את צרפת; ואינני זוכר אם נסיתי להתראות עם שאר הקהל הציוני, או על מה דברנו אם נסיתי והתראינו: כי פשוט לא היה על מה לדבר. העולם עסוק בדאגות שאין קשר ואין גשר בינן ובין החזון הציוני; חסר הדגש היהודי בכל המצב.

המצב הזה נשתנה פתאום בן־לילה. הייתי אז בבּוֹרדוֹ – סרתי שמה לראות מה תעשה ממשלה בגלות, ושם הגיעתני הבשורה שנספחה תורכיה לאשכנז ולאוסטריה ויחד אתן תילחם באנגליה, צרפת ורוסיה.

אינני יודע ואינני מתעניין אם יש להתפאר במה שאודה כעת או אם להתבייש: בן לילה אחד שניתי את דעתי ועמדתי הקודמת תכלית שנוי, מאלף עד תיו. החנקתי בלבבי את כל טענותי ותלונותי ביחס למשטר הרוסי, קברתי את כל החשבונות בדבר הסיכויים לשויון־זכויות במקרה נצחון ובמקרה מפלה וכו'; הכל מחיתי ומחקתי מלבד העיקר: גורלנו תלוי בשחרור ארץ ישראל מתחת השלטון התורכי, ובשחרור הזה צריכים אנו להשתתף בתור יחידה צבאית עברית.

וַאני מודה ומתוודה: עד אותו הבוקר הרגשתי את עצמי, בבּוֹרדוֹ ובכל מקום אחר, כמסתכל סתם, בלא שיהיו לי איזה רצון או נטיה מיוחדת לאחל לצד אחד נצחון גמור ולצד השני מפּלה גמורה. האוֹריינטאַציה שלי בזמן ההוא היתה כזו: שלום של תיקו – בהקדם האפשרי. הזֶ’סטה התורכית הפכה אותי בבוקר קצר אחד למצדד קנאי של מלחמה עד הסוף – היא הפכה את המלחמה ל"מלחמה שלי". עוד בשנת 1909, כשהייתי בקושטא העורך הראשי של ארבעה עתונים ציוניים בבת אחת (הדבר אפשרי רק בימי־עלומים), ובשער הגבוה שלטו התורכים הצעירים, – נתפתחה אצלי הכרה פנימית מוצקת ואיתנה: במקום ששולט התורכי שם לא תאיר השמש ולא יצמח העשב, ובלא התפוררותה של הקיסרות העותומנית אין תקוה לתחיתה של ארץ־ישראל. עכשיו, בבּוֹרדוֹ, כשקראתי על הקיר את המודעה, שנתרטבה במקצת, הסקתי תיכף את המסקנה ההגיונית היחידה; ועד היום אינני מבין, למה דרושות היו לכמה וכמה מידידי שנים מרובות כל־כך כדי להגיע לידי מסקנה פשוטה כזו. הענין היה ברור בעיני כשתים פעם שתים: מה יהא עם יהודי רוסיה, פולניה, גאַליציה – כל זה חשוב מאד, ואולם לאור כוח־התנופה של הפּרספּקטיבה ההיסטורית כל זה אינו אלא דבר זמני בהשוואה אל אותה המהפכה בחיי־היהודים, שתביא לנו התפוררותה של תורכיה.

בזה שתורכיה, לאחר שהתערבה במלחמה, תוכּה שוק על ירך ותיקרע לקרעים, לא היה לי שום ספק: ושוב איני מבין, כיצד בכלל יכלו להיות אצל מישהו ספקות בנידון זה. כאן היה לא ענין של ניחושים, אלא של חשבון קר ופשוט, חשבון מספרי וחשבון הלקוח מן החיים. אני שמח להזדמנות לומר זאת כאן. כי בשנים ההן האשימו אותי, שאני מעמיד את הכל על קלף־הניחושים. ישבתי בתורכיה זמן מרובה ככתב של עתונים. אני מעריך מאד מאד את מלאכת־העתונאי: כתב העושה את מלאכתו באמונה יודע על הארץ, שמשם הוא כותב, הרבה יותר מאיזה שגריר שהוא; לפי הסתכלותי – לעתים קרובות גם יותר מכל פרופסור מקומי. ואולם במקרה שלנו היתה ידועה האמת הבלתי־מורכבת על תורכיה לא לפרופסורים בלבד, אלא גם לשגרירים. כמובן, שגרמניה תוכּה עד כדי הכנעות גמורה לשבט או לחסד לפני המנצחים – זאת לא יכול היה לראות מראש אפילו עתונאי, ואולם שאת כל החשבונות של מלחמה זו תשלם תורכיה בעיקר – בזה לא היה לי וגם לא יכול היה להיות שום ספק. אבן וברזל יכולים לעמוד בפני האֵש: בנין של עץ מוכרח להשרף, ושום נס לא יצילנו.

באיזה רגע בדיוק נולדה בלבי המחשבה על גדוד עברי לוחם – אם שם, בבּוֹרדוֹ, בשעה שקראתי את המודעה, או בזמן יותר מאוחר, – אין אני זוכר עכשיו. ואולם סבורני, שבכלל לא היה שום רגע כזה. היכן הוא אותו בן־אדם, בעל איזו אמונה שהיא, שיוכל בלא היסוס לתקוע אצבעו בלוח, להראות על תאריך מסוים ולומר: בשעה זו נהייתי למאמין? כל אדם נולד מלכתחילה ביחד עם החידק של הכת שלו אי־שם במחו, אף אם חידק זה אינו מתגלה עד ימי זקנה ושיבה, או גם אינו מתגלה לעולם. חושב אני, שלי בכלל היה ברור תמיד, מאז ומעולם, שאם תפרוץ פעם מלחמה בין אנגליה ותורכיה, הרי טוב היה אילו היו היהודים מקימים גייס משלהם ומשתתפים בכיבושה של ארץ־ישראל – אף על־פי שעד אותו יום בבּוֹרדוֹ לא חשבתי על כך אף פעם באופן ברור ומחוּור. שהרי מחשבה זו היא מחשבה נורמאַלית מאד, שהיתה עולה, במסיבות כאלו, על דעתו של כל אדם נורמאַלי; ואני יש לי תביעה לתואר של אדם נורמאלי בהחלט. בלשון־הגלות המדוברת מתרגמים לפעמים תואר זה על־ידי הביטוי “גוי’אישער קאָפּ” (ראש של גוי); אם כך הוא – הרי לא לזכותנו הוא הדבר].

לא הרבה נותר לספר על אחרית נסיעתי זו – עד בואי מצרימה.

מבּוֹרדוֹ טלגרפתי למערכת למוסקווא: היות ואומרים שתורכיה תכריז את “מלחמת הקודש” ותנסה להמריד את עמי האישׂלם – התסכימו שאבקר את ארצות אפריקה הצפונית ואבדוק את סיכויי הזה? טלגרפו לי: “סע”.

נסעתי דרך ספרד. במדריד מצאתי אז את מאַכּס נוֹרדאו שהוכרח לעזוב את צרפת אחרי שהותו בפּאריס כל ימי חייו כמעט. ספר לי איך קראו אותו למשרד המשטרה והתחילו שואלים שאלות להרגיז, לא רק על גילו ומשפחתו וכדומה, אלא גם על “משלוח־ידו” ו"מקורות פרנסתו", עד פקעה סבלנותו וענה לפקיד:

– אל־נא יבלבל את מוחי, אדוני: יביט באֶנציקלוֹפּדיה. ואולם בצחוק סולח דיבר על מעשה גירושו, כי ראה בזה (“הלא רופא הנני”) רק סימן קטון למחלת השגעון העולמית.

– בשבועות הראשונים אחרי פרוץ המלחמה, – סיפר לי, – גרתי בקייטנא על שפת האוקיינוס האַטלאַנטי. אז היתה נקודת השגעון הכללי – “מרגלים!” חשדו בכל המתרחץ בים: למה הרחיק לשחות פרסא וחצי הבוקר? מי יודע אם לא חיכתה לו שם סירת־עומק אשכנזית? חשדו בכל ילד על חולות החוף, אשר זרק אבנים למים בחכמת־הכישופים הסתרית, הידועה לטף, שתקפוץ האבן שבע פעמים בטרם תצול בתהומות. לבסוף נמצא אזרח זריז וער שכתב אגרת־דלטוריא על שכני, בעל בית־מרקחת גדול ומצליח מאַמסטרדאַם: הלה גנדרן כביר היה, רבן־האמנים לתורת התלבושת, ומדי יום ביומו ענב עניבה מחודשת בצירוף־גוונים מיוחד – אתמול גרגירי ארגמן בשדה כחלחל, מחר משבצות ריבועים סגולים על בסיס ירק־עור־הצפרדע. והאזרח הפיקח רצה לדעת אם אין שיטה קבועה בנצנוץ הקרנים הזה: סיגנאַליזאַציה.

הצבור הספרדי קיבל את נורדאו בכבוד רב. זכורני את הנשף לכבודו שנערך במועדון הראשי: ציבור רב ומבריק והד"ר יאהודה (אז היה פרופסור באוניברסיטה המדרידאית) לחש על אזני כעשרים שמות גדולי המדינה שהיו בין הנאספים. אמנם כבר תמו בשנים האלה צהרי־שמשו הספרותי, ואולם בטח עוד רבים היו בקרב האינטליגנציה המדרילנית שזכרו את השפעתו המלהיבה על נעורי דורם. טרם ביקרתי את ספרד, אבל ידעתי תכונות גזירה־שווה בין התפתחותה הרוֹמנית וזו של איטליה; וזכרתי כי ברוֹמה, בסוף המאה, עוד מצאתי נוער שנורדאו היה מנהיגו. עוד למדו מעל־דפיו את דרכי ההעזה החודרת אל־תחת כל צעיף ומסוה והמגלה תועבה מאחורי למזבח; – את הכשרון הנשכח של אַל־מחילה, של אפס־פשרנות, של זעם ושנאה למול הכעור והשקר, – בקיצור, את סוד המהפכה למדו ממנו. באותם הימים, זכורני, ימי שהותי ברומא, הכרתי צעיר שבא ללמוד את אמנות־הפסל מאמריקה הספרדית; סיפר לי שגם אצלם נורדאו הוא שליט הרוחות התוססים.

שאלתי את דעת נורדאו על תכנית הגדוד העברי, ונתן לי תשובה ספקנית. למה נתחבר במחנה פלוני בטרם קבלנו מהם כל הבטחה בנוגע לעתידה של ארץ־ישראל? ואיפה נמצא את החיילים? בחלק הניטראַלי של אירופה קטן הישוב היהודי, ואמריקה רחוקה מדי; והעיקר הוא יחסם הרגשני והאַבּסוּרדי של הציונים ל"ישמעאל אחינו". אמנם אין בקי ומומחה בתבל שיסביר כיצד ומתי נהיו העותומנים, גזע תוּראַני, לבני ביתו של ישמעאל השׁמי; ואולם זהו היחס, ונורדאו עצמו סבל ממנו אחרי נאומו שנאם בקונגרס ההאַמבּוּרגאי, שנת תר"ע, כנגד מגמות התורכים הצעירים.

– את נאומו אני זוכר היטב, – אמרתי. – אדוני אמר: “מציעים לנו שנסע להתבולל בתורכיה? דאס האבען וויר נעהער, בילליגער אונד בעססער – את זה נוכל להשיג גם פה, קרוב יותר וזול יותר וגם טוב יותר”. אני באתי אז מקושטא ומחיתי־כף לאדוני כשיכור־משמחה.

– אך כמה סכסוכים היו לי אחרי־כן עם ההדיוטים שבסביבתי! – ענה.

– דוקטור, – אמרתי, – הלא אי־אפשר לנהל את ספינתנו לפי הוראות ההדיוטים. לא, התורכי איננו “אחינו”, ואף עם “ישמעאל” האמתי עצמו אין לנו כל קרבה רוחנית. אנו, ברוך השם, בני־אירופה הננו, וגם בוניה במשך אלפים שנה. עוד מקום אחד זכרתי מנאומיו: “הננו הולכים לארץ־ישראל כדי להעתיק את גבולות אירופה עד פרת הנהר”. והמעצור הוא – תורכיה. עתה הגיעה שעתו האחרונה: האם נשב בחיבוק־ידים?

מענה רב־תוכן עמוק נתן לי על זה החוקר הותיק: אך כעבור שנים זכיתי להבין את כל עמקו:

– אלה, ידידי הצעיר, הם דברי הגיון: והגיון היא חכמת יון השנואה לבני עמנו. יהודי איננו לומד מנימוקי השכל: הוא לומד מאסונות. לא יקנה מטריה “אך ורק” מפני שהופיעו עננים ברקיע: יחכה עד יורטב ויחלה בדלקת- הריאות…

כמה שנים עברו עד נתגלתה לי כל האמת שבדבריו אלה; ואז, בדרך אגב, ראיתי כי יש עוד אומה אחת בעולם שיחסה להגיון, לעננים ולמטריה דומה ליחסנו אנו: האנגלים. אבל יש גם הבדל בדבר: אלה גם ריאותיהם אמיצות משלנו, וגם כסף למרפא בכיסם.

גם בליסבּוֹן מצאתי יהודים… (דרך־אגב: מדוע “ליסבּוֹן”, דווקא בצורה הגרמנית? בשפת המדינה שם העיר הוא “ליסבּוֹע”, או “לישבּוֹע”; ובמדור העברי לספריית המוּסיאוֹן האַסיאַתי בפטרבורג, פעם אחת הראה לי ווינר הספרן כרך עברי המודפס בעיר “אשבּוֹנה” לפני הגירוש). גם שם מצאתי יהודים, ודווקא מאודיסה. אחד מהם, ה' טאַרלוֹ, פרטים מענינים ספר לי מהמשא־ומתן עם ממשלת פורטוגל שניהל, או עזר לנהל, בתור בא־כוחו של ישראל זנגביל והחברה “איטוֹ”, בדבר התישבות יהודים באַנגוֹלה. כבר דנו על התכנית בישיבת הסינאט; ואחד הסינאטורים, כשאיים חברו המתנגד להצעה שמא יתחזקו היהודים באַנגוֹלה ויתקוממו וייפּרדו מפורטוגל, ענה לו: “ומה פחד? האם אין אנו מתפארים בבּראַזיל שגם היא היתה מושבתנו וכעת היא מעצמה?” לבסוף נתאשרה התכנית ע"י הסנאט, אך לא הסכים זנגביל לנוסחתם שלא הובלט בה עקרון האווטונומיה. בינתים פרצה המלחמה ושמה קץ לכל הענין.

השני ממכרי ב"אשבונה" היה שמואל שוואַרץ, מהנדס למכרות, אחיו – אם אינני טועה – של צייר פאריסאי ידוע. הוא אותו האיש שגלה אחרי־כן את צאצאי ה"מאַראַנים" בעיר אוֹפּוֹרטוֹ – קהלה מוזרה של ניני האנוסים מלפני תי"ו שנה, נוצרים אדוקים ושומרי טהרת הגזע העברי עד היום הזה; תיאר את חייהם ואת תולדותם בספר “הנוצרים החדשים” (בשפת מדינתם), ובו קטע מחריד־הלב משיר־תפילה המחובר בבית־הסוהר של האינקוויזיציה, במאה השבע־עשרה, ע"י העלמה בּריטה קאמאשו.

משם חזרתי לספרד, לעלות על ספינה בנמל אלחסיראס, שהוא מול גיבּראַלטאַר. ביליתי שעות אחדות בגיבראלטאר: עם דמדומי החמה חייב כל זר לעזוב את הסלע. עם אדוניו האנגלים כמובן לא באתי בשום מגע, אבל מצאתי שם עתון כתוב בספרדית ובאנגלית חצי־חצי, וכמנהגי שוחחתי עם אנשי המערכת. ישוב מוזר במינו, עיירה של ספרדים בני גזע לאַטיני ודוברי שפה רומאית, אבל “נשמתם המדינית” היא באנגליה; וזהו קטע אָפייני ממאמר ראשי באותו העתון שיצא ביום בקורי: “כבר פעמים הרבה יעצנו את שכנתנו הגדולה שתבין בזהות התועלת הלאומית שלה ושלנו”… הפירוש: שכנתנו – ספרד, ו"אנחנו" – אנגליה.

… תאנג’יר, אלג’יר, תונס: אותו המערב הגיאוגרפי שקורין לו “מזרח” במובן התרבותי. רשמי? אינני זוכר אותם: מעט ראיתי. זר לי ה"מזרח" וכל מה שכרוך במושג הזה, את יפיו אינני תופש, את מסורתו אינני מבין, במנגינותיו אזני מורדת, ובמחשבתו אינני מתעניין. לוּ הזדמנתי לבקר את שבט אֶסקימוֹ בקצה הצפון של לאַבּראַדוֹר, גם ביניהם הייתי מרגיש את עצמי בן־בית יותר מאשר פה. אומרים לי שבזה אני בעצמי אשם ולא ה"מזרח" – יש, כנראה, איזה ליקוי בתכונתי הטבעית, המפריעני מלטעום את עדינות הקדם, כמו שליקוי הוא בתכונתי אם אינני “מרגיש” את המוסיקה של סטראווינסקי: אולי, אבל הליקוי ישנו ואין לו מרפא ואין מה לעשות – ועל הדף הזה אין מה לספר.

את חובתי בתור “כתבנו המיוחד”, כמובן, מלאתי: בדקתי את הרושם שעשתה על “המזרח” הזה תורכיה בצעדיה האחרונים, ומצאתי אפס. [כמובן, לא היה כל טעם לפנות בשאלות בנידון זה את המושלמים עצמם. יליד אותן הארצות הוא דיפלומאט גדול (באותו המובן ה"קלאַסי", שעדיין אצטרך לדבר עליו בקשר לראיון עם דֶלקאַסֵי), וביחוד – כשהוא מפחד. אני התנהגתי באופן פשוט יותר – חקרתי את הסוחרים היהודים־הספרדים המקומיים: גם הם תושבי־הארץ מאז, אלא שהם פקחים יותר וגלויי־לב יותר; והיהודי, אם רק הדבר אינו נוגע לאינטרסים היהודיים שלו, מסוגל בהחלט לחדור לעומק הדברים ולהרחיק לראות. את הלך־רוחם של הערבים הוא מכיר יפה מאד: אף אם מספרים לו מעשיות שונות, מוכשר הוא לתפוס ולהבין, היכן יש כאן העמדת־פנים ומה הם מסתירים תחת לשונם. כמעט כל היהודים הספרדים הללו – סוחרים, עורכי־דין, עתונאים, מתאנג’יר עד תוניס – נתנו לי אותה התשובה. וההיסטוריה הוכיחה, שהצדק היה עמהם:

– קריאה למלחמת־מצוה? – אבּסוּרד. מגוחך הוא לשאול אף על הרושם. רק אצלכם, האירופים התמימים, עדיין מאמינים בכך, כאילו אפשר במזרח, בשם הסוֹלידאַריות של האישלאַם, לקומם המונים ולהניע אותם לסיכון רציני. התורכים עצמם אינם מאמינים בכך: הנה זה מאה שנים, שאירופה מכה את התורכים ונוטלת מהם את אדמותיהם הטובות ביותר בזו אחר זו, ובמשך כל אותה תקופה לא נקפה אצבע אף מדינה מושלמית אחת לטובת השולטאן, אף־על־פי שהוא נקרא כליף המאמינים. הגרמנים, שגם הם תמימים, ככל שאר עמי־אירופה, השפיעו על התורכים, שינסו עוד פעם בדבר. לשוא. אף נפש אחת לא תבוא כאן לעזרת התורכים].

מכל הארצות וכל הגזעים שהספקתי לראות בזמן נסיעתי ההיא, רק פה לא מצאתי אף רמז, אף זכר, אף צל, לאותו התיאבון ה"אקטיביסטי" שפגשתי על כל תחנות דרכי מסטוֹקהוֹלם ועד “אשבונה”. את מסקנתי סכמתי במאמרי שנדפסו במוסקווא, ונודע לי שבחוגי הציונים זכיתי אז לבקורת מחמירה – האשימוני בשטחיות ובקלות־ראש והעוורון: מוח אטום שלא הריח את הלהבה שבפנים – וכדומה. – פטפוט. אינני מדבר על “המזרח” של היום (אף־כי גם היום אינני מאמין עדיין בכוחו) – אבל בנוגע למזרח של אז לא מתוך “רשמנוּת” כי־אם מתוך ידיעת־דבר אמרתי: עד סוף המלחמה הזאת ה"מזרח" לא יזוז ולא ינוע כנגד צו אירופה: ולא זז ולא נע. –

ומתוניס, דרך סאַרדיניה ורומא הגעתי למצרים.

ה"זמ’ק" (ZIon Mule Corps )

הגעתי בסיפורי לחלק שכבר תיארתיו בספרי “תולדות הגדוד העברי”. מי שקרא את הספר ההוא ימצא כאן פרקים שתרגמתי ממנו; ימצא גם הוספות, ואולי גם השקפה כללית קצת שונה.

זה היה בראשית דצמבר. ספינתנו הגיעה לאלכסנדריה – כבר אינני זוכר אם מנאַפּוֹלי או מצ’יביטאַווקיה. פקיד אנגלי, כשהוא מעלעל בפספורט הרוסי שלי ומחפש, בין ל"ו הויזות הגבובות על דפיו, את זו המרשתני לרדת על חופי מצרים, היה משוחח באותו הזמן עם הקצינים שנסעו אתנו; ופתאום שמעתיו אומר:

– לפני יומים הביאו לנו הנה באניה כאלף ציונים מיפוֹ – התורכים גרשו אותם מ"פלשתינה".

כעבור שעה נמצאתי בתוך סביבה ציונית. ככה ספרו הפליטים: לפתע, בלי כל סיבה או תירוץ, פקדו השלטונות ביפו על השוטרים הערבים לאחוז ולסחוב כל יהודי “בלתי־רצוי” – ורשות המבחר, כנראה, בידי קיטרוֹני המשטרה. צבאותיהם (“ישמעאל אחינו”) עשו תעודתם בהתלהבות רבה, המטירו מהלומות ימינה ושמאלה, גזלו כלים וכסף; ובים, כחצי־המרחק בין הנמל ובין הספינה, אירע לעתים שהוריד הערבי בעל־הסירה את משוֹטיו ועמד, ותבע לירא תוּגרית לגולגולת מהנוסעים האלה, ולא – המימה יקיאֵם… נסיתי להבין, למה בחרו לגירוש דווקא באלה ולא בזולתם: היו בקרבם סוחר וחנווני, בעל־מלאכה ואשת־איש, תינוקות ורופאים ובטלנים־סתם; וגם לא כולם נתיני האויב.

השלטונות האנגלים נתנו מעונות וגם אשראי לצרכי המחיה, על־יד משרד המושל נוצרה גם לשכה לטפול בפליטים, ובראשה בן־אדם חביב הנקרא מיסטר הוֹרנבּלוֹאֶר. עוד שם אחד זכורני: הגברת בּרוֹדבֶּנט, שהוא מינה להשגיח על הגדול מהמחנות, בבנין־קסרקטין עתיק מחוצה לעיר ושמו גאַבּאַרי.

גם אני עבדתי שבועות אחדים בגאַבּאַרי. נצטברו שם כאלף ומאתים נפש; ולא בבת אחת, לדאבוני. מדוע “לדאבוני”? כי במשחק הגורל, או אולי לחולשת־לבי אני, עלי ולא על אחר חל התפקיד הסדרני במחנה ההוא – ובין הלילין הטובות, שנתאספו מסביב לערשי ביום הולדתי, לנשקני ולמסור לי כל אחת את הדורן המיוחד שלה – נעדרה ביניהן אלילת הסדרנוּת. בכל זאת, ואינני יודע כיצד, את ארבע מאות הראשונים “סידרתי” – חולקו באולמים שונים, אולם אחד למשפחות עם פעוטים, אולם אחד לעלמות, אולם לספרדים, אולם לאנשי מאַרוֹקוֹ (הסבירו לי שזהו כעין גזע ברשות־עצמו). ומיד אחרי “הסתדרם” של אלה, הגיעה ספינה שנית, ואחריה ספינה שלישית, כולן “פתאום”, בלי כל בשורה קודמת, ועליך לעשות מפקד מחדש – כמה צעירות, כמה תינוקות, כמה “מוּגרבּים” – ולמדוד את השטח ולהעביר אלה הנה ואלה שמה; ומחרתים עוד פעם מחדש.

בנסיון זה שני לקחים למדתי. ראשון – כי שקר הן כל האגדות על העדר־המשמעת בתור מחלה יהודית. פה היתה לפנינו ערבוביה של יהודים מכל הארצות (תריסר לשון צלצלו בחצרות גאַבּאַרי – מלבד העברית!). [טוב שכמעט כל הנוער ומחצית הגברים ידעו עברית: אחרת אין אני מתאר לעצמי בפשטות, כיצד אפשר היה לנצח על עולם קטן זה של תפוצותינו]. רובם דווקא מאותו הסוג שמעולם לא היתה לו הזדמנות ללמוד את המושג של משמעת: ואולם אינני זוכר אף מקרה־קושי אחד אשר לא יכולת להתקל בכמוהו אצל אומות העולם בתנאים דומים. הסכסוך ה"רצין" היחידי שהיה לי קרה עם הספרדים, ובו לא הם אשמו כי אם אני – אף כי עד היום הזה לא בנתי למהות עווֹני. בראשונה סידרנו בגאַבּאַרי מטבח משותף לכל העדות, אך כעבור שבוע פרצו חמס ומרידה בין אזרחינו הספרדים, ועיקר תלונתם היא שמאכילין אותם “מרק”. גם טובי מחנות אשכנז, הגבירות בראשם, באו אלי אז להעיד כי “מרק” הריהו תועבה ותרעלה לעדות המזרח. רצתי אל אגף הספרדים, התחננתי שימחלוני על טעותי ויואילו לסדר מטבח נבדל לעצמם. בתרועות הידד קבלו הצעתי; תקענו כף לשלום, ולאות השלום הוזמנתי לסעוד אצלם בעצם הערב ההוא, ובסעודה כיבדוני בנזיד טעים כטל גן־עדן – אבל, לפי עניוּת חושי, דומה למרק כדמוֹת אגל־מטר לטיפּת־גשם. – ומה בכך? אולי בזה כל קסמם וערכם של ההבדלים בין גזע לגזע, בין מַטֶה למַטֶה, בין יחיד ליחיד, אשר אף לא תשוּר אותם עין המביטה שלא מבפנים.

והלקח השני על האנגלים היה. אודותם ידעתי מה שידע בימים הללו כל משכיל מרוסיה שקרא תרגומי ספרותם – לאמר, אף־דבר, לא כלום ובלימה. בין יתר הבדותות “ידעתי”, כי עם זה מצטיין בכשרונו המארגן – אותו נס ה"סדרנות" שבל זכיתי לו – ואצלם, בלי ספק, אצלם הכל כעל גלגלים יתגלגל, די ארסטע קאָלאָננע מארשיערט, די צווייטע… – יען, לוּלא ככה, כיצד עלתה להם בּנית ממלכה כזו? שם בגאַבּאַרי, בפעם הראשונה אך לא באחרונה – לא ולא באחרונה – הכרתי את שיטת פעולתם, אשר סודה העקרי, התמצית שבה, הדין היסודי שבה הוא בוז לשיטות וביטול כל תכנית מוקדמה. עוד אמצא הזדמנויות חשובות להתעכב על תכונת אופי זו: כאן רק הערה אחת אעירה – כי אולי, מנקודת־המצפה של המסקנות, לא תגרע אי־שיטה זו מכל שיטה אחרת. – מר הוֹרנבלוֹאר מסר לנו בנינים, אמר לועד הקהילה “עד שתאספו כסף מבין עצמכם, תוכלו לקבל מה שנחוץ על חשבון הממשלה”, מינה את הגב' בּרוֹדבּנט להשגיח על מהלך הענין – ואת ה"ענין" עצמו הזניח בידינו מבלי דאוֹג מי יעשה מה, מתוך בטחון מסורתי שתמיד הכל מסתדר.

הכל הסתדר. גם בית־ספר היה לנו, [לשון־ההוראה היתה, כמובן, עברית], וספריה, ובית־מרקחת; בכלל – עיריה עצמאית עם משטרה פנימית, כמובן, שקראנו לה גדוד־הנוטרים; ובתוך העיריה הרבה עיריות בזעיר־אנפין, אחת לכל חדר וחדר, כי עתה נוספו על התרכובת הראשונה עוד כמה “שבטים” – שבט הגוּרג’ים (אולמם היה מופת לסדר ולשקט), שבט בחורי הגמנסיון התל־אביבי (אז עודנו ידוע בשם “היפואי”), שדאגו לעברור הקהילה, בסרבם לבלוע חינינה אם הרוקח איננו יודע להציע את מרקחתו בשפת ישעיהו הנביא. מצד אחר, כשבועיים אחרי גירושם סידרו פלוגת כדור־הרגל (“הכדור־רגל”, בכנענית שלהם) ויצאו להתחרות בצופים דאלכסנדריה, שבה או ניצחו או נוצחו – אינני זוכר, ולא איכפת.

מדי בוקר, מהמחנה הסמוך של גדודי אוסטרליה, באו לגאַבּאַרי עגלות־צבא, שתים או שלוש, סוסיהן חיות־ענק וגם הרכּבים ניני גלית: למה באו? לשעשע את הטף. לימדנו את הרפאים האלה קריאת עברית – “ילדים הנה!” ובן־רגע נתמלאו המרכבות צבור פעוטים צוֹוח ודהרו לטיול. – פעם אחת או פעמים סר אלינו אחד הקצינים מאוסטרליה, הליטנאַנט אליעזר מרגוֹלין; היה מתעכב שעה קלה, משוחח עם הפליטים ביידיש הצולעת שלו, ואף חשד לא צץ בדמיונו כי בעוד שנים אחדות יפקד על גדוד עברי ואחדים מהפליטים הללו יעמדו בשורה.

חידוש ויקר־מציאות אז עוד היה בחיינו המושג “פליטים”: עתה הורגלנו בחזיון היום־יומי, לפעמים נתן נדבה ולפעמים לא, אבל אין מי שיטפל בהם טיפול אישי (מלבד המשוגעים). לא כן בימים האלה הקהילה הספרדית דאלכסנדריה. דווקא את פרנסיה, כמעט מדי יום ביומו, ראיתי בגאַבּאַרי. רובם כבר מתו – רפאל ֶיללא פֶּירגוֹלא, הרב הראשי, יליד פלוֹרנציה, בעל תרבות נשגבה ולב נשגב; [סגנו “חכם אברהם” אביעזר²]; הבנקאי אֶדגאַר סוּאַרֶס, אחד מעמודי הכי"ח (אַליאַנס) וההתבוללות; יוסף די־פּיצ’וֹטוֹ, ידידם הפרטי של החדיב, לשעבר, והמלך העתיד־למלוך: בקרו בלשכה, אספו כסף, בגדים, סדיני מטה, ספרים, ותיווכו בין הפליטים ובין השלטונות. – באלה מהצד ה"רוסי" עודני מקווה להפגש. ז. ד. לבוֹנטין, יוצר רשתנו הבנקאית בארץ־ישראל (ואז עודנו גם מנהלה הראשי), מצא מקורות אשראי לתמוך באלה שהיו להם פקדונות באפ"ק דיפו, ופעמיים שלח כמה ארגזים של מטבעות־זהב ישר לסגנו היפואי. את הארגזים לקחה ליפו ספינת־שריון אמריקאית שנשלחה בימים האלה מצרימה: אמרו באלכסנדריה, גם בחוגי הממשלה, כי תפקידה העיקרי היה לשמור על בטחון מושבותינו. – ז. גלוסקין, מנהל היקב מראשון־לציון, [שהיה עובר יום־יום על פני כל הצריפים ומשגיח על הסדר], ומ. מרגוליס, המורשה הראשי לחברת נוֹבּל במזרח־הקרוב, חלקו ביניהם את תפקיד המזכיר והגזבר. שמות ה"רוסים" האלה חתומים על המסמך שהוא ראשית הלגיון העברי – פרטי־כל הישיבה מט"ז אדר תרע"ה. אחד החתומים, דווקא הצעיר מכולנו, גם הוא כבר איננו: ידידי ועוזרי ג. הוֹרוֹדצקי שמת מיתת נדיבים – את נפשו הקריב למען מי שאהבה נפשו. – ויוסף תרומפלדור, כמובן; אבל בראשונה עוד לא הכרתי אותו. [היו גם מתנדבים לא־יהודיים: ביחוד אני זוכר את הצרפתיה היפהפיה אשתו של הבארון היהודי פליכס די־מנשה: בכל פעם שהביאה מלאי של לחם טרי לגאבּארי, הייתי מתפלא על תלבשתה הערוכה ברוב חכמה: היא התלבשה בפשטות יתרה – וביחד עם זה היה הכל מחושב בתלבושת זו, כאילו היתה אצל חייטי־פאריז תלבושת מיוחדת שנועדה למקרה כזה דווקא…].

חפשתי שם עברי לתרגם ZIon Mule Corps – שם יפה ומדויק ומסוגל לקיצור בראשי־תיבות, ולא מצאתי. אין מה לעשות, יישאר לועזי עד יקום בקי ממני, והקיצור יהא־נא “זמ’ק”. ה"זמ’ק" יצא מגאַבּאַרי, ומלבד תרומפלדור עזרני בענין הזה עוד איש אחד, הקונסול הרוסי פּטרוֹב.

דעת כולם באלכסנדריה היתה שפטרוֹב הוא שונא ישראל: אני לא בדקתיו מן הצד הזה, כי זוהי אולי היחידה מכל תכונות שכני הנוצרים שאינני מתענין בה, [– ובכלל עדיין לא נשתחררתי בעצמי משרידי שנאת הזרים, שירשתי מאבות־אבותי, במידה זו, שתהא לי הזכות לחפש את גרעיני אותה המחלה בנפש זרה]. אבל “פקיד” היה מכף־הרגל עד קדקוד־הראש, פקיד בן־פקידים, יבש כקרש, דייקני כמנגנון. בימים ההם עוד חלו על מצרים דיני ה"קאַפּיטוּלציות" הנושנים, אשר על־פיהם נמצאו נתיני כל מדינה אירופית ברשות הקונסול שלהם: ורוב הצעירים במחנות פליטינו הנם נתיני רוסיה. על כן, באחד הבקרים הופיע הקונסול פּטרוֹב לפני השלטונות האנגלים ודרישה על שפתיו: להוביל את הצעירים הללו לאודיסה, לעבודת הצבא הרוסי.

נוצר מצב מסובך עד־מאד. את יחסנו אנו – זקן ונער, ספרדי ו"רוסי", – לצעד הדיפלומטי הזה אין צורך לברר; אבל השלטונות הלא קשורים הם בחוזה ה"קאַפּיטוּלציות" ואינם רשאים לדחות את הדרישה – להפך, חייבים לעזור לו בזרוע נטויה, היא זרוע השוטר.

ועד הקהילה שלח משלחת אל המושל האנגלי (תוארו הרשמי “יועץ על־יד המושל המצרי”, אבל הוא הוא השליט למעשה). את פרטי השיחה שכחתי; הרושם העקרי הנשמר בזכרוני הוא עלה נוסף לזר החיבה שעוד מימי שהותי בקושטא הקדשתי בלבבי ליהדות הספרדית. שם בקושטא חשבתי אותם לנכנעים ביותר לפני הממשלה, ואין פלא – הלא רק אתמול נשתחררו מהמשטר התורכי הנושן. פה במצרים כשני דורות עברו אחרי הכיבוש האנגלי: ונהניתי בשמעי כיצד ידבר אזרח ספרדי עם מושל עירו, בימי מלחמה ובקרבת החזית.

דבּר משלחתנו היה אותו אֶדגאר סוּארֶס שכבר הזכרתי לעיל, בנקאי ככל הבנקאים, בן חמשים וחמש או “מעלה־מטה” (הידוע ביטוי זה לקוראי? מוצאו מסלוניקי). אמנם חושדני כי מדי ערב היה נפגש עם המושל הזה במועדון ושיחק אתו פּוֹקר; ואולם אף אחרי זאת הלא מושל הוא מושל.

ככה שאל אותו סוּאַרס:

– האם עודנו זוכר כבוד מעלתו מה שקרה פה באלכסנדריה לפני שנתים, כשניסה אותו הקונסול, האדון פּטרוב, לאסור את היהודי הרוסי מר פלוני־אלמוני בתירוץ שהלה הוא מורד במלכות לפי חוקי רוסיה?

ענה המושל – וקולו עצוב במקצת, כי באמת עוד לא שכח את ההפגנה הענקית ההיא, רבבת ספרדים במעלות גפי הקרת ואותו סוּאַרס בראשם: כן, אני זוכר.

– ואולי זוכר אדוני, – הוסיף לשאול אותו סוּאַרס, – כי לבסוף נאלצתם להזמין את גדוד מכבי־האש עם הצינור הגדול, ובכל זאת לא מסרנו לכם את ה"פושע"?

– האם את זאת זכרתי? ואיך! – ענה המושל, והפעם בת־צחוק על שפתיו: כי סוף סוף הלא גם הוא “תלף” הנהו ויודע להעריך בעיטה שהצליחה: – ומה יכולתי לעשות, אחרי שעמד איזה בן־בליעל וגזר את הצינור בסכין?

­– אתכבד נא להתיצב לפני כבוד־מעלתו – אמר סוּאַרס, – אני הוא אותו בן־בליעל.

המושל פרץ בצחוק.

– אל תדאגו, אמר לבסוף, – לא נשלח את הצעירים לרוסיה. אולם קשה המצב – מלחמה, קאַפּיטוּלציות…

מיד אחרי הבקור הזה הלכתי לפגישתי הראשונה עם תרומפלדור. את שמו ידעתי, כמובן, עוד מרוסיה; ומיום בואי לאלכסנדריה שמעתי, כי נמצא גם הוא בין הפליטים; אבל לא ראיתיו עדיין, וגם מכּרי לא ראוהו. גר בחדר פרטי. יגידו מה שיגידו נגד הקונסול פּטרוב, אך אין לשלול את דייקנותו גם בטוב כמו ברע: כאשר נודע לו כי יש בין הפליטים קצין רוסי, שנפצע בפּוֹרט־אַרתוּר ונשאר גידם, מיד שלח אליו את מזכירו להודיע שאת הפנסיה הצבאית המגיעה לו יוכל לקבל בקונסוליה מדי חודש בחדשו. על־כן לא רק שלא נצרך תרומפלדור לסיוע כי אם גם תמך בידידיו מכיסו.

[אף־על־פי שיש לשער, שתולדותיו ידועות לכל קורא, יהא זה מן הנכון להזכיר את קוויהן העיקריים.

יוסף תרומפלדור נולד בקאַווקאַז, בשנת 1880. אביו היה חובש צבאי, עוד מן החיילים הניקוֹלאַביים. “אוֹסיה” לא ראה את הגיטו לא בבית־אביו ולא, כמובן, בסביבה הקאַווקאַזית, שבה בילה את ילדותו.

לאוניברסיטה לא נתקבל מחמת הגבלת אחוז המתלמדים היהודים, ומשום כך נבחן לשם קבלת תואר של רופא־שיניים. ובינתיים פרצה המלחמה הרוסית־יאַפּאַנית, ותרומפלדור הגיע אז לפּוֹרט־אַרתוּר. בזמן המצור המפורסם נפצע ואיבד את ידו השמאלית עד למעלה מן המרפק, ואולם לאחר שיצא מבית־החולים נתקבלה דרישתו לשלוח אותו שוב אל העמדות הקדמיות. היו לו ארבעה צלבים גיאוֹרגיים.

לאחר השבי וכריתת־השלום הגיע לפטרבורג, קיבל תואר דגלן של חיל־המילואים (תואר, שאי־אפשר היה ליהודי בימים ההם להגיע אליו) ונתקבל אל המחלקה המשפטית של האוניברסיטה. לאחר שגמר את חוק־לימודיו עלה לארץ־ישראל ונעשה פועל פשוט אי־שם בגליל. עבד בידו האחת באופן מצוין. פרצה המלחמה – והוא גורש מן הארץ.

חברו לעבודה בצבא וידידו ד. בּיֶלוֹצֶרקובסקי סיפר לי מקרה אחד מן הזמן כשעדיין היו לתרומפלדור שתי הידים: הוא כבר היה –––––––––––––––––– ³ (לתואר גבוה מזה, אפילו לתואר של סגן־קצין נמוך, לא יכול אז יהודי להגיע), והפלוגה (ה"וזבוֹד") שלו ישבה אז בחפירות על גבעה (“סוֹפּקה”) מול המצודה. היאַפּאַנים התקיפו בעוז; כמעט כל ה"סוֹפּקוֹת" הסמוכות כבר נתפנו, ב"וזבוֹד" של תרומפלדור נהרגו כל בעלי התארים הגבוהים – חוץ מן הדגלן של חיל־המילואים, שכבר מזמן הלך אל המפקדה כדי לקבל הוראות בנוגע לפעולות הבאות – ולא חזר. החיילים התחילו רוטנים והתחילו זוחלים אל היציאה מן החפירה. תרומפלדור נתייצב על־יד היציאה כשהרובה בידו והכריז: “מי שיזוז מן המקום – יִיָרֶה”. וכך נשארו החיילים בחפירה עד שנתרוקנה האחרונה מן ה"סוֹפּקות" הרוסיות הסמוכות. אז שלח תרומפלדור את החיילים אל המצודה, אבל הוא עצמו נשאר ויצא לריגול: הוא חקר את הטוֹפּוֹגראַפיה של אותו מקום והגיע לידי הכרה, שאת היאַפּאַנים עוד אפשר לגרש. ברגע זה ראה במישור, במרחק־מה מן האש, קצין בכתפות של קאַפּיטאַן מן הדיביזיה הימית, שמשקפת בידו. תרומפלדור ירד אליו והסביר לו: אם יביאו גונדה חדשה ויעמידו אותה במקום פלוני, הרי אפשר היה עוד ללכוד בחזרה את העמדה.

– נכון – אמר הקאַפּיטאַן –: רוץ־נא, חביבי, אל מאחורי התל ההוא – שם נמצאת פלוגתי; אמור לקצין הראשי, שיבואו הנה.

תרומפלדור הגיע בריצה אל התלולית, כשמטר של פגזים יאַפּאַניים ניתך עליה, טיפס ועלה על ראש התלולית – וראה, שהפלוגה הימית, שלא יכלה לעמוד בפני האש, “נסוגה”, רק “עקביהם נצנצו מרחוק” – הוא חזר אל הקאַפּיטאַן וסיפר מה שראו עיניו. הלה מרוב צער הסיר בחפזון את כובעו מעל ראשו, הכה באגרופו על ראש־השיבה שלו ונאנק:

– בושה וחרפה! ברחו – כז’ידים!

תרומפלדור אישר לי אחר־כך את אמיתותה של בדיחה זו, כשהוא מחייך בעליצות].

מצאתי אותו בבית: קלסתר־פנים של בן־צפון, לוּ פגשתיו ברחוב הייתי חושב אותו אולי לסקוֹטי או סוּאַידי. הקומה – מעל לבינונית; רזה; צבע שערו כגון קליפת־עצים, והשער אי־רך, קצור, סרוק כנימוס אדם מסודר וצנוע; לא זקן ולא שפם; השפתים חוורות ודקות, ועליהן בת צחוק שקטה. דיבר רוסית צחה, אם כי דבקה בו קצת מחלת ה"ניגון" שלא על נקלה יינצל ממנה תושב ארץ־ישראלי. העברית שלו טפטפה לאט־לאט, דלת־מלים ואף־על־פי־כן מדוקדקת; פעם אחת שמעתי נסיונו לדבר יידיש – יידיש מהרי קאַווקאַז? מגור וזיע. – את דרגתו התרבותית אולי בדיוק אתאר אם אשתמש במלה “משכיל” במשמעותה הקדמונית, זו של דור עבר: “למדן” היה, “למדן” בספרות הרוסית הבקי בחיבורים כאלה שאני מימי אף לא עלעלתי בהם: חיבורי משפט ומוסר וחקר מפרי־עט בעלי־שם רוסים מלפני דורותים, שמת זכרם לפני שחר ההווה, [כגון פּוֹטֶבּניָה, וכדומה]; אבל הוא קרא אותם ולא שכח מה שקרא. עד היום הזה אינני יודע אם היה חלקו עם אלה שראוי להם אצלנו, ולפי מושגנו היהודוני, התואר “פיקחים”. אולי לא. כל מיני סממני תבלין, כל מיני כרפס ומרור וחרוסת וצרי מגלעד ובצל מאַספּמיה מורכבים אצלנו בתרכובת המושג הזה – ספקנות, חשדנות, ערמה זלה, הכשרון לעקום כל קו ישר עד ייבלע ראשו בזנבו. את כל אלה אצלו בל מצאתי. מצוא מצאתי עין הרואה מהו לבן ומה שחור; מצאתי חוש הוּמוֹר חנון ורך, היודע להבדיל בין עקרי לטפל. אולם אף על ענין עקרי ידע לדבר במלים פשוטות, בלי אותה המליציוּת המלאכותית המורגשת לפעמים במכתביו: דיבר כאדם “פּיכּח” – פיכח בכ' –, בשלוה, ללא רגשנות ופתוס; וגם ללא ביטויי־גידוף – את אלה גם בקסרקטין הרוסי לא רצה ללמוד. לחרפתי הנצחית אודה־נא (אם כי אינני מתבייש, אינני מתחרט, ואין כוונתי להתגבר על החטא הזה) אודה־נא כי בנידון זה נשתנה סיגנוני הרוסי מסיגנונו כתופת מטוהר, ולא תמיד הצלחתי לרסן את היצר בתתי מבע לעומק הרגשותי לפניו: הוא שמע באותה בת־הצחוק המוחלת, לא כעס, אבל לא חיקני. [אף פעם לא שמעתי ממנו דברי־גידוף, זולת, אפשר, מלים אלו: “ריקא שכמותו!” בעברית היו חביבות עליו ביותר שתי המלים: “אין דבר!” מספרים, שבמלים אלו על שפתיו גם מת, מקץ חמש שנים].

בידו האחת עשה יותר ממה שעשו ועושים ויעשו רוב בני־אדם בשתי ידיהם. בלי עזרה התרחץ והתגלח והתלבש, כרך את שרוכי נעליו, תפר קרעים על מרפק שרווּלו, פרס את לחמו; שמעתי כי בארץ־ישראל נחשב בין טובי החורשים, ואחרי־כן בגליפּוֹלי, בין טובי הרוכבים והיורים. גם בחדרו היה סדר מבריק; – וגם במחשבותיו. [כל הליכותיו היו בנחת ובאדיבות; וכבר מזמן היה צמחוני, סוציאליסט ושונא־מלחמות – ואולם לא מאותם רודפי־השלום היושבים בחיבוק־ידים ומחכים שאחרים יילחמו בשבילם.

באותו יום לא הרבינו שיחה: עמו בכלל לא היה צורך להרבות בדיבורים. מכיון שלא היה שייך לקהל ה"פיקחים", הרי משום־כך דוקא ידע לתפוס תיכף את הענין עד הסוף]. הקשיב להצעותי בשתיקה, דרש יום להסתכל בענין, ולמחר ענה לי “כן”.

בערב ההוא נתאספנו אנחנו – החלק הבלתי־מקומי של ועד הטיפול בפליטים – בדירתו של מ. מרגוליס: מלבד בעל־הבית היו פה עקיבא אֵטינגר (האַגרוֹנוֹם הידוע), זאב גלוּסקין, גוּטמן הוֹרוֹדצקי, הד"ר וייץ מירושלים, זלמן־דוד לבוֹנטין, התייר האמריקאי ה. קפלן, תרומפלדור ואני. דקדקתי ברשימה הזאת מפני חשיבות האסיפה: לוּ החליטו הנאספים האלה נגד תכניתנו, אולי לא היה לי כעת על מה לספר בפרקים האלה, אבל החליטו לאשר את התכנית, ברוב של חמשה על שנים. הפרוטוקול, בתאריך ט"ז אדר תרע"ה, נשמר אצל ה' גלוּסקין בתל־אביב.

את חובותי לעתון הרוסי לא הזנחתי בשבועות האלה: פעמים אחדות נסעתי לקהיר, שוחחתי עם אנשי החוגים השונים, כתבתי הרבה על המצב במצרים, על חשיבות החזית המצרית ועל הסכנה לתעלת־סוּאץ אם לא יוקם עליה תריס מצדה המזרחי, תריס שפירושו ארץ־ישראל. בימי שהותי במצרים עשו התורכים, לפי עצת השוטה שניהל אז את המטה הראשי בברלין, נסיון לעבור את תעלת־סואץ בעשרים סירות־פח. הנסיון נגמר במפלה; כשבוע אחריה קבלתי רשיון לבקר את החזית, שטתי לאורך כל התעלה בסירת־מניע וראיתי עשרות פגרי תורכים שנטבעו ורק עתה התחילו לעלות מקרקע המים אל השטח; ראיתי גם את חריצי־ההגנה האנגלים על החוף האסיאתי והתפלאתי לדלוּתם ופשטותם לעומת החפירות שראיתי במערב אירופה; והקצין שהראה לי את החריצים הללו, הוֹדי חבוש טוּרבּאַן, סיפר על מפלת התורכים באנגלית גרועה, אבל בצחוק שמח ובעליזות היוצאת מן הלב. ומכל אלה למדתי.

אמנם זכורני, כי שם במצרים, אין ספק, רצה הקהל המושלמי בנצחון התורכים. או אולי הגזמתי: המלה “רצוּ” היא חזקה יותר מדי. לוּ ירד גבריאל המלאך מן השמים והציע להם לבחור בין שלטון תורכי לחסות אנגליה, גם בסודי־סודות, בטוחני, היו כולם מבכּרים את אנגליה. אבל לא האמינו כי ברצינות עומדת מצרים לפני ברירה כזו: בטוֹח בטחו שסוף־סוף ישאר העולם כשהיה, אנגליה במקומה ותורכיה במקומה; ולכן, מה נזק אם בינתים יקבלו האנגלים סטירת־לחי שתלמדם אולי פרק מחכמת הענווה? – אולי גם התפללו לאללה: עשה נא פלא, למד אותם את הפרק ההוא… – ולא יותר. כל מגמת־מרד, או הד או צל, רמז־רמזים למגמה כזו לא עלה מרחוק על דעתם: בזה נשבעו לי כל הבקיאים – יהודי אלכסנדריה וקהיר החיים מכמה דורות בידידות עם הסוחר המושלמי והפקיד והמשכיל והאיכּר המושלמי. – וגם מזה למדתי.

יומיים אחרי הט"ז אדר קראנו את צעירי הפליטים לאסיפה במחנה השני – בצריפי “מאַפרוּזה”, שעל־יד הנמל. באו כמאתים; על שלחן הנשיאות ישבו חברי הועד, ואתם תרומפלדור וגם הרב דיללאַ פּירגוֹלאַ.

הרציתי על המצב. השלטונות האנגלים לא הוציאו לפועל את דרישת הקונסול פּטרוֹב; אך לא יאה גם לשבת כאן בחבוק־הידים ולאכול מזון־חסדים. מצד שני – אין ספק שסוף־סוף עלול הצבא האנגלי להתקיף את ארץ־ישראל. מיפו מגיעות בשורות־הרס: התורכים אסרו את הלשון העברית על השלטים – התורכים גירשו מהארץ את הד"ר רוּפּין, [בא־כוחה של ההסתדרות הציונית], למרות שהנהו נתין גרמני – התורכים אסרו את דיזנגוף ושאר מנהיגי הישוב – התורכים הצהירו שאחרי גמר המלחמה לא ירשו כל עלית יהודים – ועל כן?…

שם בליל אביב חתמנו על מסמך שני, שגם הוא נמצא בידי ה' גלוּסקין ומידיו יעבור בירושה לספריה הלאומית בירושלים, לאמר אם תרצה בו הספריה הלאומית. זה דף־נייר בגודל הרגיל בידי התלמידים, ועליו ארבע שורות בכתב־יד⁴ – החלטה ליסד גדוד עברי שיציע שירותו לאנגלים בעד כיבוש הארץ – וכמאה חתימות – הראשונה מהן חתימת גלוסקין.

– אמנם זקנתי, – אמר בהוציאו את העט מידי, – לחייל לא יקבלוני, אבל אני רוצה לשאת באחריות על ההחלטה הזאת.

למחרת, כשבאתי לגאַבּאַרי, כבר מצאתי כעין מסדר צבאי באמצע החצר הראשית. שלש פלוגות צעירים עסקו בתרגילי עמידה וצעד, והמדריכים אף הם מאנשי גאַבּאַרי שהיו קודם בצבא הרוסי. קבוצת ילדות בפינת החצר רקמו על פסי בד לעשות לנו דגל; ומועצת גמנסאים כבר הקימה רעש אודות איזה מונח קטלני שניסו לתרגם לשפת־עבר. באותה שעה בא תרומפלדור, שלש הפלוגות הסתדרו לקראתו ועברו לפניו (או ניסו לעבור) בתהלוכה חגיגית. הוא הביט והניע ראשו לאות שבח. לחשתי על אזנו: – צועדים כעדר! – אבל הוא ענני: – אין דבר.

בעוד ימים מספר שלחנו משלחת שניה, הפעם קהירה. הבקור הראשון היה אצל שר־הפנים (תוארו הרשמי, כמובן, “דיועץ על־יד”…): שמו היה מיסטר רוֹנאַלד גרֶהֶם – אחרי־כן, בלונדון, כבר נקרא סֶר רוֹנאַלד – ותמך תמיכה מכרעת בכל המפעל הציוני. מצאנו בו סקוֹטי, בדיוק כמו שמתארים את הסקוטי בספרים: שתקן, יודע להקשיב, אך מקמץ לא רק במענה אלא גם במשאל; ואולם בקרוב הוברר לנו שאיננו קמצן למעשים.

הוא שאל: – לכמה מתנדבים תצפו? – ורשם בפנקס, ואמר שאין הדבר תלוי ברשותו, אבל “ישתדל”.

ממשרדו הלכנו אל המצביא מאַקסוֶול, המפקד הראשי לצבאות הבריטיים במצרים. הציגנו לפניו קאַטטאַוי־פּאַשאַ, ספרדי זקן חביב מטובי הטובים שבפּרנסוּת היהודית במצרים. את תרומפלדור המסכן אלצנו לתלות על חזהו את כל אותות ההצטיינות שלו – ארבעת ה"גיאורגים" הרוסים ומהם שנים זהב. המצביא, שכבר ידע מי הוא, הביט אל החזה, הביט אל השרווּל השמאלי הרך ושאל: – פּוֹרט־אַרתוּר?

אבל תשובתו להצעתנו הכזיבתנו אכזבה אכזרית:

– כלום לא שמעתי בדבר התקפה על “פלשתינה”, ומסופקני אם בכלל תהיה התקפה כזו, וגם אסור לנו, מטעם החוק, לקבל נכרים בצבא הבריטי. לא אוכל להציע לכם אלא זאת: נסדר־נא מהצעירים האלה גדוד־פָּרָדִים – גדוד להובלה על פְּרדים – ונשלח אותם לאיזו חזית אחרת; תורכית, כמובן. יותר מזה לא אוכל.

את הלילה ההוא, במלון, [בחדרו של גלוסקין], בּלינו עד אור הבוקר בדיון על “מה לעשות”. אנו האזרחים מצאנו שצריך לענות: תודה, לא. ביטויו הצרפתי " corpe de muletiers " צלצל באזננו כגידוף כמעט; – היאה הדבר – תחיה לאומית, ציונות, הגדוד הראשון מימי הגולה ימימה – ו"פרדים"? “פּריידות” כפי שקורין להם בארץ? – ושנית: “חזית אחרת; תורכית, כמובן, אבל אחרת” – מה פירושו? ומה עניננו בחזית אחרת, תהי מה שתהי? ולאיזו חזית התכוון המצביא? הנסיון הראשון לכבוש את גליפּוֹלי ע"י יריות מהצי כבר נגמר באי־הצלחה רועשת; לחוֹש לחשו בציבור שמתכוננת התקפה שנית, הפעם ע"י הורדת חיילים על עצם חצי־האי, ומי יודע אם ייתכן הדבר. אך מה שברור ברור: “פלשתינה” – לא. זאת אומרת שצריך לדחות.

תרומפלדור לבדו לא הסכים לדעתנו.

– נדון־נא כחיילים, – אמר. – אל תגזימו בהבדל בין שירות־הרוֹבה ושירות־ההובלה. אלה ואלה צבא הם, בלעדיהם אי־אפשר, וגם הסכנה היא, עפ"י רוב, אותה סכנה לאלה ולאלה. אני נוטה לחשוד כי סיבת ההתנגדות אצלכם היא דווקא המלה: ה"פּריידה", – וזה, סלחוני, ילדותי.

– “פּרדות”! – ענה מי שהוא – כעין חמורים! דומה לשם גנאי, בפרט ביידיש.

– אבל ביידיש, – אמר תרומפלדור, – גם “סוס” הוא שם גנאי: “בּיסט אַ פערד”; ובכל זאת; לוּ הציעו לנו גדוד רוכבים, בטח קבלתם את ההצעה בכבוד. אצל הצרפתים א לך גידוף מעליב מהמלה chameau, ואולם יש גדודי גמלים בצבא הצרפתי וגם באנגלי, והשירות בהם נחשב להצטיינות גדולה. שטות רבותי.

– ומה יאמר על “חזית אחרת”?

– גם זה אינו חשוב, אם נדון כחיילים. כדי לשחרר את ארץ־ישראל צריך, קודם כל, לשבור את התורכים; ואם טוב יותר לשבור אותם מהצפון או מהנגב, זוהי שאלת “אֵיך” ולא שאלת מהות. במלחמה כזו כל חזית היא חזית ציוֹן.

כלום לא החלטנו בלילה ההוא; ואני, אחרי הישיבה, אמרתי לתרומפלדור:

– אולי צודק אדוני, אבל אני לגדוד כזה לא אכנס.

– ואני אולי אכנס, – ענה לי.

שבנו לאלכסנדריה, ושם חיכה לי מברק – מברק מגינוּאָה, בחתימת “רוּטנבּרג”: רצה לדעת אם נוכל להתראות בקרוב, ומתי ואיפה. ידעתי, כמובן, את שמו ודברי חייו, אך גם אותו אף פעם עוד לא ראיתי; אולם בעברי את רומא – על דרכי למצרים – ספר לי אַמפיטיאַטרוֹב הסופר הרוסי:

– היודע אדוני מי עתה מתענין בציונות – מתענין בכובד־ראש ובהתמדה רבה? – פטר רוטנברג. הוא טוען כי מן הרגע שנתערבו במלחמה התורכים, נתגלה לפניכם אופק רחב־ידים ומלא אפשרויות מזהירות. חושדני שהריהו דוגר כל מיני תכניות במוחו; ויש לו, דרך־אגב, קשרים עצומים בחוגי הממשלה גם פה גם בצרפת.

קראתי את המברק; הוצאתי ממגירת שולחני גם מברק אחר שנתקבל לפני שבוע – מברק ממוסקווה, בו שאלני עורך עתוני אם לנצח השתקעתי במצרים. הלכתי לחפש את תרומפלדור ואמרתי לו:

– אני נוסע. אם יסכים המצביא מאַקסוול ליסד גדוד עברי אמתי, גדוד חיילים, אז אשוב; אם לא יסכים, אחפש מצביאים שיסכימו.

באמצע אפריל (1915), בבּרינדיזי, נפגשתי עם רוּטנברג – ושם במלון מצאתי מברק מתרומפלדור: “הסכמנו להצעת מאַקסוול”.

אינני כותב פה על דברי הימים לתנועת הלגיון, אין זה אלא סיפור ימי אָני. כמובן לא שבתי מצרימה להספח על הגדוד הזה ולא הייתי אתם בגליפּוֹלי, ואין לי מה לספר על מפעלם ועל חייהם. דבר אחד ברור לי, וכל אשר מתקדם הזמן והולך ורחוק ממני יותר ויותר המאורע, ככה יותר ויותר מתברר לי הדבר הזה: צדוֹק צדק תרומפלדור. [שש מאות ה- muletiers הללו פתחו לאט־לאט תקופה חדשה בהתפתחותן של האפשרויות הציוניות. עד אז קשה היה לדבר על הציונות אפילו עם העסקנים המדיניים, שהתייחסו באהדה אל הרעיון הציוני. מי מהם יכול היה, באותה התקופה האכזרית, להתענין בהתיישבות החקלאית או בתחיתה של התרבות העברית? – כל זה נמצא מחוץ לשדה־ראייתם. הגדוד הקטן בגאליפּולי הצליח לפרוץ את הפרץ הראשון בחומה זו. לחדור, ויהי אפילו אך באצבע אחת, לשדה־ראייה מכושף זה של העולם הלוחם. את הגדוד העברי הזכירו כל העתונים האירופיים; כמעט כל הכתּבים הצבאיים, שכתבו על גאליפולי, הקדישו לו עמוד או פרק במכתביהם, ואחר־כך גם בספריהם. בכלל, במשך המחצה הראשונה של תקופת־המלחמה שימש גדוד זה ההפגנה היחידה, שהזכירה לעולם, וביחוד לעולם הצבאי האנגלי, שהציונות היא “אַקטוּאַלית”, שעדיין אפשר להפוך אותה לגורם המוכשר למלא את תפקידו אפילו בתוך רעם התותחים.

ואולם גם ההיסטוריה הצבאית של הגדוד בגאליפולי כשלעצמה – דף יפה היא בספר־הזכרונות הצבאי שלנו. אני מצטער מאד על שידידיו הארצישראליים של תרומפלדור מיהרו יותר מדי לפרסם את מכתביו מגאַליפּולי. בהם פנה תרומפלדור לאדם קרוב לו ביותר וסיפר לו באופן אינטימי על הדאגות השונות המטרידות את המחנה בחייו היומיומיים, סיפר מתוך חיבתו הרגילה לפרטים. החיים היומיומיים במחנה מלאים תמיד חיכוכים פעוטים. בּחרוּ לכם כרצונכם איזו שהיא ממערכותיו הרוֹמאַנטיות של גאַריבּאַלדי עצמו: החיים הפנימיים במחנה היו מורכבים למחצה גם שם מערבובית וחוסר־סדרים במטבח, ממריבות בין הלייטנאנט א. והלייטנאנט ב., מאלפי אכזבות קטנות. לא בכך היא משמעותה של פעולה קיבוצית. משמעותה וחשיבותה בזה, שמן היום הראשון ועד היום האחרון של ההרפתקה הצ’רצ’ילית האומללה נשאה הקבוצה של צעירי־הפליטים בעול של שרות קשה ומסוכן תחת אש התורכים. תרומפלדור צדק גם כאן: אותה הסכנה היתה נשקפת הן להובלה והן לחפירות. כל השטח התפוס על־ידי האנגלים הגיע לקילומטרים מרובעים אחדים בלבד; מפסגת אַצ’י־בּאבּה הציפו התותחים התורכיים בפגזים את כל השטח, מן החפירות הקדמיות ועד למחנה־ההובלה היהודי. תחת אש זו צריכים היו אנשי הגדוד היהודי לנהוג בכל לילה את פרדיהם, העמוסים תחמושת, לחם ושימורים, אל החפירות הקדמיות וחזרה. הם סבלו אבידות בהרוגים ופצועים באופן יחסי לא פחות משאר הגדודים של הגייס הגאליפולאי, קיבלו כמה אותות־כבוד, סיימו את זמן שירותם בכבוד, מתוך אומץ־לב. במיוחד על אומץ־לבם כתב לי הגנראל סיר יאַן האַמילטוֹן, המפקד הראשי של המשלחת הגאַליפּוֹלית: “… הם עבדו עם פרדיהם בשקט ובמנוחה תחת אש חזקה וגילו כאן צורה עוד יותר גבוהה של אומץ־לב מזו הדרושה לחיילים בחפירות הקדמיות – שהרי לאחרונים מסייעת ההתעוררות הכללית של הקרב”⁵…]

הסברתי את חשיבותו האוֹבּיקטיבית של המעשה, בתור גורם שבנה את הגשר הראשון – ויהי גם פעוט – בין ה"יש" האכזרי של הימים האלה ובין החלום הציוני. אזכיר עוד את חשיבותו בשבילי – בשבילי בתור לוחם או שתדלן בעד יצירת צבא עברי. לא די להגיד כי ה"זמ"ק" אימץ את עמדתי: הוא שינה את כל המצב. גם בעיני אלה ששנאו את תכניתי העובדה הממשית הזאת הפכתני מחולם־חלומות־רצח לרוצח־שכבר־הרג; אין לבאר, למי שבעצמו לא זכה בנסיון דומה, את ההבדל הענקי בין שני התוארים הללו, הבדל בדרגת האיבה ובדרגת הכבוד גם־יחד, הבדל בכח ובהשפעה. תרומפלדור ושש מאות נהגי הפרדים אשר אתו נתנו בידי כעין מפתח־קסמים לכמה דלתות שאולי בלעדיהו לא הצלחתי לפתוח, – דלתות־ממש וגם דלתות הרוח, [את דלתותיה של ווזרת־המלחמה האנגלית, את דלת משרדו של דלקאַסי בפאריז, את דלתותיה של ווזרת־החיצון בפטרבורג]. – הערה אחת, אשר להלן, בפרק אחר, עוד אחזור להדגיש אותה שנית ובפרוטרוט: להשתמש במפתח ההוא יכולתי אך ורק מפני שלא הלכתי אתם. כעבור שנים אחדות, עוד פעם ניתן בידי מפתח כזה, וחזק מהראשון כפלי־כפלים – כאשר הפליג מאנגליה לארץ־ישראל “הגדוד ל”ח לקלעי־המלך": אבל בפעם הזאת הפלגתי אתו גם אני, ויאבד כחו של המפתח. –

את הקולונל ג’וֹן הֶנרי פּאטרסוֹן, שנתמנה למפקד ה"זמ"ק", עוד לא הכרתי אז: הוא הופיע בינם רק אחרי עזבי את אלכסנדריה; על האיש הזה, אחד מנדיבי־נצרת המעטים שבהם בירך הקב"ה את נתיבות גלותנו מימי קדם ועד עתה, עוד ארבה לספר להלן. תרומפלדור קיבל מהאנגלים תואר של קאַפּיטאַן ונמנה לסגן־המפקד – אינני זוכר אם לבדו או בשותפות עם צעיר אלכסנדרוני רוֹללוֹ; ובתקופה הסופית של מלחמת גאַליפּולי, כאשר חלה פּאטרסון, או אולי נפצע, ונשלח “הביתה” להרפא, עבר גם השלטון הראשי לידי תרומפלדור. הם ירדו על אדמת גאַליפּולי בין הראשונים, ועם האחרונים עזבוה. אבדותיהם – הרוג ופצוע – לא מעטו ביחס מאבדות כל גדוד אחר שהשתתף במפעל ההוא. גם האכזבות, שעליהן סיפר תרומפלדור במכתביו, כולן כאין וכאפס לעומת העובדה העקרית: הם עשו את שלהם בכבוד ובתועלת. – אחרי נסיגת ה אנגלים מגאַליפּולי עוד כחדשיים נתקיים הגדוד באלכסנדריה עם תרומפלדור בראשו; הגישו קובלנות וחנינות לרשות הצבאית שלא תפרק אותם, תרשה להם להתכונן, כחטיבה אחת, לתפקידים חדשים בחזית עתידה שאליה ציפּו כקודם; אבל לא הועילו הבקשות. ה"זמ"ק" נוסד באפריל 1915, וב־26 למאי 1916 פיזרו אותו.

בחורף לאותה השנה, כמאה ועשרים מחייליו נתגייסו עוד פעם והובאו ללונדון: ומזה הגרעין נוצר אחר־כן הלגיון העברי, [שהשתתף בכידונים ובמכונות־יריה בכיבושה של ארץ־ישראל, ושלו שייכת שורה של קברים תחת הסמל של מגן־דוד על הר־הצופים. צדק תרומפלדור: אף־על־פי שניצחנו בעמק־הירדן, הרי הדרך אל הירדן שעברה את גאַליפּוֹלי היתה נכונה].

מפלות מפלות

את זכרוני מחדשי הקיץ לשנת 1915 אשתדל לקצר: זכרונות עצובים הם, מלאים אכזבות ומפלות. מצד אחר, גם מתקופה זו למדתי בינה. למדתי, קודם כל, את ערך ה"מפלה" דוקא בתור צעד לנצחון. רבבות ילעגו לנופל, אבל יתווספו אליו עשרות תומכים חדשים – אולי מסוג אויביו של אתמול: כי פתאום הבינו שמתוך שנאתם אהבוך, בעצם שעת מלחמתם נגדך התפללו סודית להצלחתך, ועתה הם אבלים על חורבנך ושואלים את פיך: – ואולי, אף־על־פי־כן?

כבית־ספר לתורת אורך־אַפּים היו לי החדשים האלה; צר לי שלא אוכל לכתוב את המסכת הרבה של “תורת אורך־אַפּים” בכמה כרכים. לו כתבתיה, זוֹ היתה תמציתה: למחרת מפּלה, תבדק ותבחן את עצמך – “אולי באמת, סוף־סוף, לא צדקת?” אם לא צדקת, רד מהבמה ושתוק. אך אם צדקת, – אז לא תאמין לעיניך: מפלה איננה מפלה, “לאו” אינו מענה, המתן כשעה והתחל מחדש.

[שהצדק היה עמי הוכיחו לי אותם החדשים באופן ברור ומוחש. ובכל צעד שעשיתי, ואפילו בכל מה שניסו לעשות מתנגדי הציוניים, מצאתי הוכחות חדשות לאותה האמת, שמחוץ לרעיון הגדוד אין שום אפשרות לדחוק את הציונות לשורת אותן הבעיות, שהעולם מסוגל להתעניין בהן בזמן בלתי־רגיל זה.

לעתים קרובות הייתי נזכר אז בבדיחה, ששמעתי מפי נ. סוקולוב זמן רב קודם המלחמה. בשנת 1901, לאחר הקונגרס הלונדוני (הרביעי), יצא סוקולוב לשם נופש למקום־מרפא בהלווציה. שם התודע אל איזה לוֹרד סקוֹטי, ובין השאר סיפר לו, שהשתתף בקונגרס הציוני.

Oh, yes – – אמר הלוֹרד – ציונות, מעניין מאד. אם איני טועה, הרי גם אחי הצעיר שייך לתנועה זו, או על כל פנים למשהו קרוב לה מאד…

סוקולוב התפלא: הלורד היה קתולי אדוק, וכך היו כנראה גם אחיו. מהו הענין? הוא התחיל לחקור ולדרוש ונודע לו, שאחיו של הלורד – צמחוני. בשביל העומדים מן הצד, בשנת 1901, היתה זו “אותה התנועה” או “משהו קרוב לה מאד”.

וכך נשארה, בשביל רוב מדינאי־אירופה, גם בשנות 1914–1915. באיטליה, בצרפת, ולעתים קרובות באנגליה עצמה היה חוזר אותו הרושם: הציונות כשהיא לעצמה אינה קיימת בשבילם ברגע זה; כדי שיראו אותה מבעד למשקפיהם הצבאיים צריך להוסיף לה חוד “אַקטוּאַלי” – במלים אחרות: כידון].

את רוטנברג מצאתי בבּרינדיזי, במלון קטן על־יד הנמל. [ראינו זה את זה בפעם הראשונה. זה היה גבר גבוה, רחב־כתפיים, חסון. על כל תנועה ועל כל מלה שלו טבוע חותם של רצון גדול וזועף; אני חושד, שהוא יודע זאת ואינו אוהב לשכוח את הדבר ומשגיח בקפדנות שגם אחרים לא ישכחו זאת אף לרגע. מי יודע – אולי כך גם צריך להיות. בעצם נמצא העסקן הציבורי תמיד על הבמה. וספק אם הוא צריך להופיע בלא איפּור: אני מדבר, כמובן, לא על איפּור מזוייף, אלא על זה המתאים לטבעו האמתי של אותו עסקן צבורי, איש הבמה הפוליטית. ואולם שום איפּור לא יכול להסתיר את העובדה, שלאדם זה עינים מפיקות טוב־לב ובת־צחוק ילדותית לגמרי. אני מבין, מדוע פקידיו ופועליו של רוטנברג בארץ־ישראל נשמעים לו כמו לשליט יחיד ואוהבים אותו אהבת־אח].

עשרה רגעים הספיקו להראותנו, כי למרות שאף פעם לא ראינו איש את אחיו וגם לא כתבנו זה לזה, אותו ההרהור הרהרנו כל הימים. [יתר על כן: אף־על־פי שבדפוס עדיין לא הופיעה אף מלה אחת לא על הגדוד בכלל ולא על המתנדבים מאלכסנדריה, הרי ידע רוטנברג משום־מה בוודאות, שאני עובד לשם מטרה זו; וגם אני, אף־על־פי שא. אמפיטיאטרוב ברומה לא היה יכול להסביר לי את טיבן של תכניות רוטנברג, הבינותי תיכף מן הטלגראמה הקצרה שלו, לשם מה יש לו צורך להתראות עמי. מוזר הדבר, מניין טלגראַף־אלחוטי זה בין בני־אדם, שבהיפּגשם ברחוב לא היו מכירים זה את זה…]

שלש מסקנות קבענו:

הראשונה – תכניתנו אפשרית. את החומר האנושי נמצא באנגליה, בצרפת, בארצות הניטראליות אשר המוני נוער יהודי, ילידי רוסיה על־פי רוב, נודדים שמה בלי מחיה ובלי טעם; ואם־כי רחוקה היא אמריקה, אבל גם באמריקה נמצאֵם.

שנית: הטוב מכל השותפים האפשריים היא, כמובן, אנגליה, ובזה החכימו עשות מתנדבינו האלכסנדרונים; ואולם “הטוב מכל” עוד אין זה “היחיד”. איטליה כולה רותחת מבפנים, עוד מעט ותתפרץ – ואיטליה יש לה תיאבון בריא לכיבושים על כל חופי ים התיכון. עוד יותר חשובה היא צרפת – ארץ־ישראל וסוריה הן חלום וחזון שאיפותיה מת"ר שנים ויותר. – על כן: ננסה פה וגם שם וגם בכל אתר ואתר – לונדון, פאריז, רומה. שלישית: ברומה נעבוד יחד, אחרי־כן אני אסע לפאַריז וללונדון והוא לאמריקה.

נסיוננו ברומה נגמר במפלה. למרות כל ה"רתיחה", סוף־סוף עוד לא ידע אף איש אם תילחם איטליה או לא. גם אותם העסקנים שלפניהם הציגני רוטנברג, גם האחרים שאליהם הגעתי בעזרת ידידי נעורי, – אותה תשובה בפי כולם: נחכה. את הנוסח המדויק־ביותר שמענו מפי שנים: האחד היה ליאוֹנידה בּיסוֹלאַטי, מנהיג הסוציאַלאים (אבל מצדד נלהב בעד ההשתתפות במלחמה), והשני – סיניוֹר מוֹסקאַ, סגן־הוזיר למושבות:

– אם נצא למלחמה, אז בוא תבואו כי תכניתכם תכנית מצוינה, ואז נדבר עליה מעשית. אבל לעת־עתה…

פאַריז: גם היא מפּלה.

שם מצאתי חסיד נלהב לרעיוני ולציונות בכלל, והוא גוסטאַב אֶרוֵוי. בני־דורי עודם זוכרים את ראשיתו: לפני 1914 לא היה כמוהו לקיצוניות בין רודפי־השלום ושונאי־הזיוּן שבכל תפוצות אירופה; גם את בתי־הסוהר של צרפת ראה מבפנים; ואת עתונו המופיע בפּאַריז כינה בשם מחריד " La Guerre Sociale " – “המלחמה החברתית”. ואולם בו ברגע שעברו הגרמנים את גבול בלגיה, המיר את השם הזה ל"נצחון" – La Victoire – ונהפך בן־לילה לנביא של תורת המולדת, המגן והתגרה. [אני כשלעצמי חושב אותו לאחד מן הפּוּבּליציסטים רבי־הכשרון של צרפת הראַדיקאַלית]. ואני שהאמנתי בתמימותו קודם האמנתי בה גם אז (ומאמין בה גם עתה, למרות שבימי זקנתו סר גוסטאַב ארווי מהדרך הטובה בעיני). הממשלה, כמובן, מיהרה לקיים את הדין הנושן על בעל־תשובה השקול כנגד להקת צדיקים מתמידים, וכל דלת מסוגרה שבמרומי־המרומים היתה פתוחה לפניו בימים האלה. מתוך הרמז הראשון הבין הכל, לא רק את היופי שבתכנית הלגיון העברי כי־אם אף את ערכה המעשי למדינה בעלת־"תיאבון" מזרחי.

ארווי הציגני לפני וזיר־החיצון – לפני דלקאסי הגדול והמפורסם. דלקאַסי כבר איננו בחיים, ואין כוונתי להעליב את זכרוֹ בדברי, אבל אין גם כל סיבה שאסתיר את רשמי. השיחה הזאת גילתה לי בפעם הראשונה סוד אחד, אשר גם אחרי־כן נתאַמת כמה פעמים בפגישותי עם תקיפי עולם הזה: אצל בעלי־הצלחה אלה, העמים שיש להם ארץ וגבולות וממשלה, – אין כל צורך שתהיה גאון למען תעלה עד פיסגת הרכס המדיני. הרבה יותר קשה הדבר הזה אצלנו, בתנועה הציונית…

חוץ מזה, עוד נאמן אותו דלקאַסי לאסכולה העתיקה וה"קלאַסית" של תורת הדיפּלוֹמאַטיה: האסכולה של מעריצי הסודיוּת והמסתורין, אשר את אמונתם הביע טאַליראַן בנוסח־אל־מות זה – “הלשון היא אמצעי להסתיר את מחשבתנו”. ואולי גם היו לה “רגלים” לשיטה זו בדורות עברו: אך בשנת 1915 כבר נחשב המנהג הזה לילדותי, וידוע לכּל כי טובי הדיפּלוֹמטים כבר לעגו לו והתגנדרו, להפך, במסווה של גילוי־לב מלאכותי. – אבל צרפת הנחמדה, בשנים האלה, עוד האמינה גם בראַסין וקוֹרנֵיל…

אין רצוני להגזים בהחשבת תפקידי של אז, תפקיד קל־ערך בלי כל ספק; אבל בטוחני תכלית־בטחון כי בבוקר ההוא הפסידה צרפת, באשמת אותו דלקאַסי, סיכוי שדווקא בעיניה איננו קל־ערך לגמרי. לא רק את האפשרות ליצור לגיון עברי במסגרת צבאותיה, כי־אם דבר הרבה יותר גדול. לפני ביקורי התיעצתי עם הד"ר וייצמאַן שבא לפאריז לימים מספר. הוא כבר התחיל אז את המשא־ומתן עם עסקני המדינה בלונדון, כבר בטוח היה באהדתם – [אף־על־פי שהתאונן, שאף עכשיו עדיין חושבים את ארץ־ישראל ל"אַקטוּאַלית". ואולם] גדול־המעצורים שהרגיש על דרכו היתה יראתם שמא יעליבו את ממשלת צרפת אם יעיזו לצעוד צעד חפשי בנוגע לעתידה של ארץ־הקודש: כי טרם נקברה, בימים ההם, אותה המסורת הבין־לאומית מימי הדורות הקודמים שהכירה, אף־כי באופן אי־ברור ללא נוסחא מדויקת, בזכות צרפת על החוף ה"סורי". ויצמאַן רצה להווכח, הן או לאו, אם יש לממשלה הצרפתית איזה יחס מסוים לתביעותינו, חיובי ושלילי. אם חיובי הוא – אז נצטרך לנהל את המשא־והמתן על שתי חזיתות; אם לא – אז נתרכז בפעולה דיפּלוֹמאַטית בלונדון, נשתדל לאמץ בלבות הציבור המקומי את אהדתם הטבעית לחזון הציוני, ואולי – וזהו הצעד המכריע – לעורר גם באנגליה את ה"תיאבון", להרגילם בצלצול הסיסמא “בּריטישׁ פּאַלשׂתּיין” וברעיון ההתקפה הצבאית במזרח. על כל אלה דיברנו עם וייצמאַן שעות ושעות. [מהרבה טעמים לא נוח היה לווייצמאן בעצמו להציג שאלה זו לפני השלטונות הצרפתיים]. כשנודע לו כי מתכוננת פגישתי עם דלקאַסי, שב ללונדון וחכה למסקנות השיחה.

שאלתי את דלקאַסי:

– אם, בגמור המלחמה, תפול ארץ־ישראל בגדר ההשפעה הצרפתית – הנוכל לקוות, אנו הציונים, כי הממשלה הצרפתית תטה אוזן קשבת לתביעותינו הלאומיות?

על זה ענה מיד, ואף ברגזנות ידועה, כהשיב אדם על שאלה שכבר עשר פעמים נשאלה ממנו וגרמה לו דאגות:

– אינני מאמין כי תפול “פלשתינה” בחלקה של אחת המעצמות הגדולות: לא תסכמנה לזה חברותיה.

– הבנתי, – עניתי לו. – אבל אם־כן, יבוא שלטון משותף, בצורה אחת או אחרת; ואין ספק שבין השותפים, במקרה הזה, תימצא גם צרפת. לכן ירשני־נא לנסח את שאלתי ככה: במקרה הזה – הלטובת הרעיון הציוני תפעל ההשפעה הצרפתית?

כאן הגיע אותו הרגע שאמרתי – כאן הופיע אותו הדיפּלוֹמאַט ה"קלאַסי" שאין בשפתו מלים גסות כהן או לאו. ממש כיהודי שבסיפור, ענה לשאלתי בשאלתו:

– האם לא די כל מה שעשתה צרפת עבור האיזראַיליטים? מהפכתנו הגדולה הצהירה שויון־זכויות לכל גזע ודת…

– ועל זאת, אדוני הוזיר, נודה לה לעלמי־עלמייא, – אמרתי, – אבל אני באתי הנה מרוסיה ומאוקראינה, ובחבל ההוא גרים ששה מליונים בני עמי ולכולם מחשבה אחת: מה עם ארץ־ישראל?

(רבונו של עולם יסלחני את ההגזמה: היטב ידעתי כי דווקא בחדשים האלה עוד דאגות אחרות היו להם לששת המיליונים הללו…)

שתק כרגע, ואחר־כן – וגם זה לפי אותו המנהג ה"קלאסי" מלפני המבול, שינה את הנושא:

– מהו כעת מצב היהודים ברוסיה?

– רע ונורא – עניתי קצר ויבש: כי קצה נפשי בסלסוליו, ומה שרציתי לדעת כבר שמעתי.

גוסטאַב אַרווי רך־הלבב עוד ניסה להציל: סיפר לוזיר כי במצרים נוסד גדוד עברי…

– שמעתי את זאת, – הפסיק דלקאַסי, – אולם נשלחו לגאַליפּוֹלי.

– כן, כן; אבל כעת רצונם ליצור גדוד יותר גדול, הפעם עבור “פלשתינה”, ומה היו שמחים לוּ אפשר היה להכילו במסגרת הצבא הצרפתי..

– זאת אומרת, – הוספתי, – בתנאי שנמצא יחס חיובי לציונות בחוגי הממשלה.

דלקאַסי קם וסיים את שיחתנו במלת ספק זו:

– בכלל עוד לא ידוע אם בוא תבוא התקפה על החזית ההיא, ומתי, ומי יתקיף…

באותו היום כתבתי ללונדון: א) צרפת כבר יודעת שלא יתנו לה לספח את ארץ־ישראל; ב) הממשלה איננה מתענינת בציונות.

(בשנת 1925, [בדיוק עשר שנים לאחר שיחה זו], סיפרתי את המעשה לאַנאַטוֹל די־מוֹנזי, אותו המדינאי הצרפתי שאולי נכון מכל חבריו ידע למדוד את הציונות ואת “משקלה” העולמי, [ואחד מאותם העסקנים המדיניים (המרובים שם מאד), שעד היום מצטערים הם על כך, שלא צרפת זכתה בארץ־ישראל], הניע ראשו בעצבות ואמר: [– האסון הגדול ביותר בשביל מדינאי – זהו חוסר־דמיון. דיפּלוֹמאַטיה מימי המלך פּיפּין הגוּץ!] עוור שלא הבין כי חלום, אשר חולמים אותו רבבות, הלא גם הוא מעצמה רבתי, [שאינה נופלת בכוחה מצרפת, אנגליה וגרמניה…]).

ואולם לא רק על דף ההפסד ארשום את מסקנות ביקורי זה בפּאַריז. שם הבטיח לי וייצמאַן את עזרתו, הבטחה שקיים אחר־כן באמונה; [גם הבּאַרוֹן הזקן, אדמונד רוֹתשילד, אבי ההתיישבות הארצישראלית, נתלהב מאד כששמע על הקמת הגדוד באלכסנדריה. הוא אמר לי: “השתדלו בכל כוחותיכם להרחיב פעולה זו; הפכו אותה לכוח גדול, ובינתיים יגיע תורה של ארץ־ישראל”. ואף־על־פי שבמוחי נתעוררה שאלה בלא מלים: “למה אני? למה לא אתה? לך הרי יותר קל הדבר”! – אף־על־פי־כן הייתי אסיר־תודה לו על מלת־העידוד]. וגם ג’מס בנו, שאז עודנו סרז’נט בצבא הצרפתי (נפצע, ונשלח להבריא לבית־חולים צבאי המתאכסן בבית־אביו בפוֹבּוּר סֶנֵט־אוֹנוֹרֵי), אלף שאלות שאלני, על הציונות, על “פלשתינה”, על תכנית הלגיון, ובכל שאלה ושאלה מזוגים כוסף עם לעג, כטבעו של הלב הזה, לב חרב ורצוץ. [אני השיבותי לו תשובות מדויקות וברורות והתעלמתי מלגלוגו מתוך עקשנות, – כי עד כדי כך איני מתענין באָפיים של בני־אדם הקרובים לי, שאגיב על הפסיכולוגיה שלהם, בשעה שלא הפסיכולוגיה שלהם דרושה לי, אלא עזרתם המעשית]. הוא לא הבטיח לי מאומה, אבל עשׂה עשה: בשנים הבאות, באנגליה, עזרני בהשפעתו הציבורית, ולבסוף נכנס אל הבּאַטאַליוֹנים העברים ועמד בראש גיוס מתנדבינו בארץ.

אבל היקר מכל “כיבושי” הפאַריזאים היה ריבוע קטן של נייר מוקשה, כרטיסו של הסופר סֶניוֹבּוֹס עם ארבע שורות על־גבו. מספרי שׁאַרל סניוֹבּוֹס, ספרי תולדות אירופה החדשה, ינקנו את תרבותנו המדינית אני ובני דורי ברוסיה שלפני תרע"ד; עוד בפטרבורג קראתי את הירחון הפּאַריזאי " Annales des Nationalite " – שסניוֹבּוֹס ופֶּנלְבֵי היו עורכיו – עתון המקדש לשחרור האומות המשועבדות. בקרתי את סניוֹבּוֹס ושאלתי אם יסכים להקדיש אחת החוברות הבאות לעניני הציונות. הוא הסכים – ורק באשמתי אני, כי נתרשלתי בדבר מתוך ריבוי דאגות אחרות, לא נכתבה ולא הופיעה החוברת. אבל את ריבוע הנייר שהוא נתן לי אז לא שכחתי: על גבו הוא כתב מלות־המלצה אחדות לידידו הֶנרי ויקהֶם סטיד, עורך המדור לעניני־החיצון ב"טיימס" הלונדוני. רבו רבו אחריי כן ידים שעזרוני בעבודתי, אבל מי יודע אם הייתי מצליח סוף־סוף לוּלא הפתקא ההיא, [– בוודאי מפני שנתנה לי אפשרות של גישה לא לאדם בעל־השפעה סתם אלא לעתונאי. כבר כתבתי, שאני מעריך הערכה גבוהה מאד את אומנותי ומחשיב מאד את בני־האדם השייכים למעמד זה. אולי בושה היא להודות בכך, ואולם אני תמיד חשבתי, שהעתונאים הנם, יהיו וצריכים להיות הכּת המושלת בכל העולם כולו…].

ואולם עוד עברו תקופות עד זכיתי להשתמש בפתקא ההיא; ובינתים גם בפּאַריז נחלתי מפּלה.

לונדון: מפּלה. בויזרת־המלחמה אמרו לי שקיטשֶׁנֶר עצמו (והוא אז לא וזיר כי־אם נביא לאנגליה) מתנגד בהחלט לכל מיני “צבאות בטלניים” – אינני יכול למצוא תרגום הקרוב יותר לרוח ביטויו המקורי, fancy regiments; ובאותה החלטיוּת הנהו מתנגד גם לבטלנים הדורשים התקפות במזרח. רציתי להפגש עם ה' הרברט סמיוּאל, וזיר־הדואר בממשלת אֵסקווית, שנתגלה כידיד הציונות וכבר ניסה לתווך בין עסקנינו ובין חבריו המדינאים; וייצמן הציע להציגני, אבל אסרו לו את זאת הד"ר צ’לינוב ונחום סוקולוב שכבר הגיעו ללונדון בינתים; ובתור חברי “הועד הפועל המצומצם להסתדרות הציונית” רשות להם לאסור ולהתיר – על כל פנים בעיני וייצמן אם לא בעיני אני. סמיואל קרא בעתונים על־דבר יסוד ה"זמ"ק" במצרים, ובאחת השיחות עם הציונים שאלם אודותי: האיש הזה מי הוא? הד"ר גאַסטר, הרב הראשי לקהילה הספרדית בלונדון, קרובו ומחותנו של סמיואל, ואדם הידוע כבעל־מזג פזיז וגועש, ענה: “פּטפּטן, ולא יותר”, וסוקולוב וצ’לינוב שתקו.

היו לי פגישות אחדות עם הדור הציוני הצעיר – דור המשכילים שנולדו או נתחנכו באנגליה: [נוֹרמן בנטוויץ', האַרי סאַקר, ליאון סיימוֹן ואחרים]. מדריכם הרוחני אחד־העם היה, יחסם אל תכניתי שלילי היה, [ועם זה הביעו אחדים מהם את יחסם זה בצורה מנומסת], והשפעתם בציבור – אפס.

קוֹפּנהאַגן: גם מפּלה וגם פירוד, פירוד מעם ההסתדרות הציונית.

בקיץ לשנת תרע"ה נתקיים בקופנהאגן מושב “הועד הפועל הגדול”. למרות איומי המצב הצבאי בכל הארצות, באו צירים מאשכנז, מרוסיה, מאנגליה, מהולאַנד. אני אז הייתי בסטוֹקהוֹלם – נסעתי שמה להפגש עם אשתי שבאה לקראתי מפּטרבורג; לא נמניתי בין חברי הועד הפועל ולא היתה לי כל רשות להשתתף בועידה. ואולם הפצירו בי צ’לינוב ויעקבסון, במברקים וע"י הטלפון, שאבוא להתיעץ. באתי. במלון, בישיבה פרטית, כשלש שעות רצופות טענו לפנַי אלה שנים, והד"ר האַנטקה [האמיץ] מברלין לעזרתם, שגם גדוד הפָּרָדים הוא עוון פלילי, אך אם אוסיף לנהל תעמולה כזו הלאה – קבור אקבר את המפעל הציוני לנצח. בפרט הצטיינו יעקבסון והאַנטקה. [בפנקסי רשומים קווים מעניינים אחדים של אותה שיחה. אחדים מהם נוגעים עד הלב ממש. ד"ר האַנטקה] הוכיח לי, על יסוד מדעי כלכלה והיסטוריה ואַסטאַטיסטיקה, שלעולם לא תוותר תורכיה על זכויותיה בארץ ישראל. השני הראני, ברור כלוח הכפל באור שמש צהרים, שכבר הובטח נצחון אשכנז על כל החזיתות. ושניהם גילו לי סוד מחריד: שבעוד מעט תפרוצנה מרידות במצרים, באלג’יריה ובמרוקו.

– רבותי, – עניתי, – ויכוחנו בזבוז והבל. אתם באתם הנה או מאשכנז העוורת או מרוסיה החולה, ואני ראיתי את אנגליה, את צרפת חזית ועורף, את מצרים ואלג’יריה ומאַרוקו. כל דבריכם – רימוּי עצמי, מאלף עד תיו. אשכנז לא תנצח; ותורכיה לרסיסים תישבר. אך למה נתווכח? הנני מציע לכם פשרה, כעין חוזה מעשי. אתם תצהירו כי ההסתדרות הציונית תשמור על ניטראַליוּת גמורה, ואין לה כל מגע וקשר עם תכניות הלגיון; ואני אֵצא משורות ההסתדרות, אצא גם רשמית וגם למעשה, ואמשיך את פעולתי בתור פרט. לא אפריע לכם וגם אתם אל תפריעוני.

אבל הם החליטו להפריעני. הועד הפועל פרסם החלטה המפקדת על הציונים בכל הארצות להלחם מלחמה פעילה נגד תעמולת הלגיון: והנה פתאום נמצאתי לבדי במערכה למול ההסתדרות הציונית כולה לכל תפוצותיה.

אמנם לא “לבדי”: [אף פעם לא אשכח, ש]דווקא בימי המשבר הזה, שם בקוֹפּנהאַגן, נקבעה בריתי עם מאיר גרוֹסמאַן; [היא שנתנה לי את האפשרות לשאת את הגיהינום של השנים הבאות. גרוסמאַן, אחר־כך – המנהל של הסוכנות הטלגראפית היהודית (יט"א) בלונדון וחברי לנשיאות בברית־הריביזיוניסטים, ישב אז בקופנהאגן בתור כּתּב של אחד מעתוני־פטרבורג]. על עזרתו המכרעת (והיו תקופות אשר עלתה לו עזרתו זו בקרבנות חמורים) בפרקים הבאים אדבר.

לסיום הפרק הזה – תמונת חורבן ועוצב: רוסיה בקיץ תרע"ה.

זה היה מגעי האחרון עם ארץ בה נולדתי וגדלתי. שלשה ירחים ביליתי בה הפעם, ביקרתי בפטרבורג, מוסקווא, קיוב ואודיסה. כעין ריח הקץ כבר היה מרחף על פני מרחביה. צבאותיה נדחו מגאַליציה; הגרמנים בוואַרשה, עוד שבועים והנם בריגה, אך לא בזה נתבטא “הקץ”, כי־אם באדישות שבה קיבלו את כל אלה יחיד והמון גם־יחד. מפי מכּרי הבקיאים בחיי הטרקלין הפומבי שמעתי: בבוקר קראת שנפלה ביאליסטוק – ובערב, בארמונות־המרזח לנגידים, [ב"דוב", ב"חוילה רוֹדה", ב"אַקוואַריוּם"], תראה להקות קציני־צבא, עליזים כצפרירי- אביב. כל אחד עם צפרירתו לבושת טל־פנינים וערפלי־משי, וסביבם חומות בקבוקים מכוסי עפר דורותים. עושר בזבזני שגם ברוסיה, טרם נראה כמוהו, חגיגה רקדנית ללא דאגות, ללא ענן וצל; ומנגינתו – פטפוט, שכרון פטפטנות צוחקת ומנצנצת, בלי קו ובלי רסן. על מה פטפטו? על לא־דבר ועל הכל: הרוב על עדנת־אהבים שבין השׂר או הטפסר פלוני ובין גברתו של הוזיר או האלוף אלמוני – או הוזיר והאלוף עצמו במקום הגברת; בכלל כעין אמבטיה־של־בוץ, רחבה כים האוקינוס, והטובלים בה נושאי השמות הגדולים ממרומי מעלות החברה הרוסית – מרומי המלכות והתואר, מרומי הצבא, השלטון והעושר, מרומי הדת והמנזר, מרומי הספרות והמדע.

בארמון הגבוה הכל בידי ראַספּוּטין, הוא ממַנה את מי שיסע למשול על טוֹמסק העיר בסיבּריה ומי יפקד על הצבא בדרום, ומי ירפּא את יורש־העצר. בחדרי הארמון, פנים־פנימה, נחבאה מבריות, בדד כערוער, משפחה נגזרת וארורה ממעלה; משפחת קרתני־רוח, משפחת בורגנים פעוטים מעיירה נידחת בצל הכתר; אף אחד לא דיבר אתם והכל אותם הכירו, ולעגו להם בגלוי על ספסלי מסעדות־לילה, עד שגם אני האורח כאילו ראיתי אותם במו עיני. אישון דל־קומה וצר כתפים, עם עצבוּת מפייסת־לבות בעיניו אל לבו הוא – כציה בלי טל ומטר, בן־ירידה היורש לקללת תריסר בתים שנתנוונו; פליטה גרמנית המשתגעת על הקרע בנשמתה, הקרע בין מולדתה היא ומולדת בנה, ועצם מהות נשמתה היא שעטנז מגאוות היוּנקר הפּרוּסי וההיסטֶריה הדתית של נזירה (או מכשפת?) מימי הבינים; ארבע עלמות חסרות חן וטעם, שאולי עוד אפשר היה לעשות מהן דמות אלקים אלמלא אותו האויר של מאורת־דובים בו נידונו להמוק; והנער החולני, אשר מת הדם בעורקיו ועצמו עודנו חי, ושוטרים ונוטרים הועמדו סביבו על המשמר פן יעקוץ יתוש אצבעו, כי אף מסריטה זעירה אין לו מרפא: משפחה גלמודה כמוּכּי צרעת, אשר גם קרובים וגומלים עזבוה, אך מבפנים קשור אחד בשני בכבלי אהבה שכּורה כיצר, והם עוורים כלפי תבל ומלואה. חרשים לרעם החורבן המתקרב, – ובסנוורים האלה, באטימות הזו מצאו להם גאון ועושר.

בדוּמה הממלכתית: מצד אחד – כנופית השחורים לכל מיניהם ולכל גווני שׁחוֹרם, מוחות־פקק ולבות־חלב, אשר אחרי כח מכת־פטיש על קדקוד רק הבליטו חזה וכרס, טלטלו את קצוות השׂפם, ושוב פעם החריבו את השונא הבזוי – באצבע ועפרון, על גבי מפת המחוז המערבי. ומצד השני למולם – השמאל, אותו השמאל הרוסי התמים והנחמד, אדוּמים, ורוּדים או חוורים: היחידים אולי בפטרבורג שבאמת בכה לבם לקלון המולדת – אך גם אלה ידעו לנחם את עצמם באותה נחמה של אין־אונים, בפזמון היום־יומי: – הלא את זאת ניבּאנו!

ואצל היהודים, כתמיד בימות משבר וחלחלה, – ערבוביה של צער ותוחלת, והבל־הבלים מטורף. על המחוזות הסמוכים לחזית אשכנז מלך התלין המלשין יאַנוּשׁקביץ, פולני שנהפך לפּאַטריוֹט רוסי, ובפקודתו נתלו עשרות “מרגלים” [יהודיים] שמעולם לא ידעו כל סוד צבאי הראוי לריגול, וקהילות שלימות גורשו מעיר ועיירה; בכל תחנת הרכבות, מערבה ומזרחה, עדרי פליטים קרועי־בגד, יחפי־רגלים, רזי־פנים מרעב ומאֵבל; פה ושם – מוֹפתי אחוה נהדרים; רב זקן שסירב לעלות בעגלה והלך רגלי עם המון עדתו המגורשה, ק"ן פרסה ויותר; צעירות מפונקות שחיכו בתחנה עם שקי מזון ובגדים, חיכו יומם ולילה, כי אמר לא ידוע מי שבערב תגיע רכבת עם פליטים לא ידוע מאין; אלפי רבואות רוּבלים לשירות העזרה, הרוּבל הרוסי הישן והטוב, מתן אותו רוחב היד הנדבנית שבו התפארה לפנים היהדות הרוסית. ולעומת כל אלה – אלפי רבואות אחרים, הריבית והרווח של ספסרות, ובזבוז תלי ממון על עדי ונזם לאשת־איש – שלו ולא־לו; ומדי יום ביומו צפּיה לדבר־מה שעלול לבוא, מוכרח לבוא, עוד מעט ויופיע, אין איש יודע מה, אולי הרת־עולם ואולי הרס אדמתנו, אך לטובה, תמיד לטובה; ותחית החזון הציוני בלב המיליונים, חזון ימות המשיח כמעט; ומשומדים למאות, וחתונות־עירוב בכל יום ובכל עיר, ודיבור עברי בעגלות החשמליה, ולחש מפציר מכל הצדדים שכדאי להתחיל בחשאי בסידור פלוגות הגנה…

אני רק מן הצד ראיתי את כל אלה. חברי הסופרים הרוסים במערכת העתון המוסקוואי אמנם קיבלוני כאח ובן־בית; אבל ברחוב הציוני של שתי הבירות נתקלתי בפרצופים סגורים, ואת ראשי התנועה בכלל לא נפגשתי. הוחרמתי; אחרי שתים־עשרה שנות פעולה לאומית הקיצותי כבלב המדבר. באודיסה נוף מולדתי, שעוד אתמול כל הסאות הגדישו אזרחיה במחיאות־כפיהם לקראתי, עתה מדי שבת ויום־טוב הכריזוני לבוגד ומחריב – דווקא מבמת “יבנה”, בית־הכנסת הציוני. אף הדור הצעיר – כולם תלמידי – לא העיזו לבוא ולברכני: רק באחד בחרו – בישראל טריווּשׂ, אשר אתו יחד אירגנתי פה את ההגנה בשנת תרס"ג: הלה [לא נבהל ובאמצע היום] בא לבקרני, הניד בראשו ואמר:

– לא כדאי להציל את המולדת בלי הזמנה רשמית. בעוד עשר שנים, כחצות המאה הזו, אם יקרא צעיר את הטורים האלה, בטוחני שלא יבין את הפּסיכולוגיה הזאת; אולי גם היום כבר ישנו קורא צעיר שבעיניו דומה כל החלק הזה של סיפורי או לבדותא או למכתב מבית־משוגעים. “כל הרעש הזה בגלל בּיציה אחת?” כנאמר בפתגם הצרפתי הידוע: דבר טבעי, דבר בּאַנאַלי ממש כגדוד עברי במלחמה שבה יוחלט, או יכול להחלט, גורל הארץ העברית, – ובעבור החטא הזה, ראו־נא את הזעם והרעם… – לקורא התמוה ההוא, אם בעתיד ואם היום, אני לא אוכל להציע שום עזרה, כי גם אני אף־פעם לא הבינותי ולעולם לא אבין את החזיון המשונה. הרגשתי את עצמי כתייר המסתכל בריקודי הוֹטנטוֹטים: אין מה להבין ולא כדאי להבין, פּהק ואל־תביט. אחדים מידידי (כן אמרו לי, אז או אחר־כן) חשבו כי “סבלתי” מכל השנאה הזאת סביבי, ראו “טראַגדיה” בדבר; שטות. גם לבוז את מתנגדי לא מהנסיון ההוא למדתי; עם החסרון הזה (אם חסרון הוא) כנראה נולדתי.

[הרגיז אותי רק מעשה אחד, לא נאה ולא הוגן בהחלט. אמי הזקנה הודתה בפני, כשהיא מנגבת את עיניה, שברחוב ניגש אליה אחד ממסובבי־הגלגלים הראשיים של הציונות הרוסית, אדם לא־רע, שזכה לרפּוּטאַציה יציבה של בעל נימוסים גרועים ביותר, ואמר לה ישר בפניה:

– את בּנך צריך לתלות.

הדבר הדאיב את לבה מאד. שאלתי אותה:

– עוּצי עצה: מה עלי לעשות להבא?

כשם שמתגאים בני־אדם במגילת־היוחסין שלהם רבּת־האצילות, כך אני מתגאה עד היום בתשובתה:

– אם אתה בטוח, שהצדק עמך – אל תכנע].

לא אני “סבלתי” מאותה נביחת השוטים: נפשות אחרות סבלו, מר ועמוק סבלו והעלבו. אולי ידוע לקורא כי מחשיב אני את האשה על הגבר, בכל שטח יסודי של חיי הציבור והבית; חוץ מיגיע־כפים גס ופראי שבו מכריע כוח־השרירים, אין תפקיד ומקצוע שלא הייתי מוסר לאשה בעדיף על הגבר. אצלי היחס הזה איננו דבר של הרהורים וחשבונות: אצלי זהו חוש אוֹרגאַני, למעלה מכל ויכוח, כעין cogito ergo sum; ומקורו אולי בנסיון האישי – בשלושה דיוקני־נשים, אתן שיתפני גורלי – נסיון שנטע בתוך־תוכי מושג של נפש ארוגה מחוטי פלדה וחוטי משי, ולמושג הזה קרא “אשה”. אמונותי מעטות הן, וזו אחת מהן – שאמך, אחותך, אשתך הן בנות־מלכים, אל־תגע ובל־תגיע. אבל בימים האלה הרגשתי כי דווקא בהן אולי נגעה, אל לבן הגיעה משׂטמת נבלים (את המלה “נבלים” אצל ביאליק למדתי, ועליו אחריותה אם יש נעלבים). אבל חוטי־פלדה עם חוטי־משי הנם חומר לא ייקרע, ובו נאחזתי בקושי. אודה בלי בושה: בימים האלה, לוּ נשמע באזני קול־יאוש – “רחם עלי, אני סובלת, הלאה מכאן לא אוכל לנשוא” – כי אז הייתי מתישב במוסקווא לכתוב פליטונים במשכורת שמנה. אך לא זה נשמע באזני. אמי אמרה לי: “אם בטוח אתה שצדקת, אל־תיסוג”. אחותי אמרה לי: “הם עוד יבואו לנשק את ידיך”. אשתי אמרה גם הפעם: “לך ואל תדאג, הכל יסודר”.

[יוצאת מן הכלל היתה קיוב בלבד. שם קיבלו אותי כמו שמקבלים אח וקרוב, ראשי הציונות המקומית דוקא – נ. סירקין, מ. מאַזוּר, י. מאַחוֹבר. השנים הראשונים כבר הלכו לעולמם; רבים מאלה, ששמותיהם הוזכרו ברשימותי, אינם עוד בחיים, ואולם ביחוד כואב הלב על השנים הללו: אפילו בציונות הרוסית ההיא, ה"ישנה", בציונות של ה"משמרות הראשונות", היו רק מעטים מחוננים בכשרונות כמו הראשון, בעמקוּת נבונה כמו השני, ובטוהר נפשי ונקיון־כּפּיים כמו שניהם יחד. אחר אותה פגישה בקיוב לא ראיתי אותם עוד. אנשי־קיוב קיבלו אותי כאח, כינסו ישיבה, שמעו הרצאה, הסכימו לתכנה ואישרו אותה, עודדו אותי, ברכו אותי להמשכת עבודתי והבטיחו לעזור בכל מה שיוכלו; ואף עמדו בדיבורם. לא פעם הייתי שולח בשעת־מצוקה טלגראמה לקיוב: “חִלצו מצרה!” – והתשובה היתה תמיד מתקבלת דרך הבאנק. ואולם, אף אם ייראה הדבר כבּאַנאַלי, הרי, באמונתי, הרבה יותר מן העזרה המעשית היה יקר לי בשנים הבאות הזכרון של קבלת־הפנים הידידותית ומלת־העידוד שלהם בשעת הפרידה: “בשעה טובה!”].

הפרופסור מאַנוּילוֹב, עורך העתון המוסקוואי, [רוּסקיאַ וויידוֹמוֹסטי"], הציעני להשאר אצלם במערכת: למה תשוב המערבה, אדוני היקר?

– הגדוד, – עניתי.

– אם־כן, סע בשלום והצלח, – אמר לי. ומאז ועד סגרוהו האדומים אחרי שנתים, למשען ועזר עמד לי העתון העתיק, פאר התרבות הרוסית, בתתו לי את האפשרות לכלכל את משפחתי בפטרבורג, לשבת בלונדון ולעשות את אשר עשיתי.

… עד עתה נמנעתי מלהזכיר שם אחד, אבל פה אזכירנו. בפטרבורג מצאתי איש שנתלהב לרעיון הצבא העברי: הסופר אנ־סקי. חיבקני, בירכני, הבטיחני שיבוא לאנגליה ויעזרני. שֵׁם גדול היה לו בחברה ובהמונים; לוּ באמת עזרנו, אולי היה שובר את חומת בדידותנו די־מוקדם להמיר את קוי־ההתפתחות –, אבל לא בא.

נגד כולם

על דרכי חזרה ללונדון, שוב נתעכבתי בקוֹפּנהאַגן – להתיעץ עם גרוֹסמאַן. בשורות משמחות לא ידע לבשׂר לי. הציונים יסדו לשכה בקופנהגן, והיא כבר הוציאה חוזרים לכל סניפיה שיתנגדו לתעמולת הלגיון ויחרימו את יוזמיה; וכבר נענו לה קבוצות אחדות של מתלמדים ילידי־רוסיה אשר, ברבצם לבטח בצל האַלפּים, הצהירו הצהרות לכבוד עקרון ההבלגה. מצדדים לא נוספו, מלבד אחד – הצעיר יעקב לאַנדאַוּ (מי שנהיה אחר־כן למנהל הראשי של הסוכנות התלגראַפית העברית). הוא ישב בהאַג, ניסה לייסד לשכת־מודיעין בכווּן אנטי־תורכי, וכבר הדפיס קטעים ברוח הזה בעתוני הוֹלאַנד: ועל עווֹן זה כבר הוצא מהסניף הציוני דשם [ע"י הציונים המקומיים, עם ה' נחמיה די־לימה בראש; ואולם הצעיר לא נבהל והמשיך בפעולתו – ובזמן ההוא היתה נודעת לעתונות ההולאנדית, בשל היותה נייטראלית דוקא, השפעה גדולה למדי].

החלטנו עם גרוסמאַן ליצור עתון יידישאי בקופּנהאַגן. עוד יש רבים שיזכרוהו – שמו היה “די טריבּונע”; גם כאלה פגשתי אחר־כן בערים שונות של המרכז האירופי, אשר עוד נשמרו אצלם בארון הספרים אותן החוברות מתרע"ה–תרע"ו, בכריכתן הירוקה. מפיהם שמעתי את העדוּת, כי בשנים הללו אך ורק דרך הצינור היחידי הזה, ה"טריבּונע" מקוֹפּנהאַגן, הגיעו לאשכנז ואוסטריה, לפולניה ורומניה רסיסי אמת על־דבר המצב בארץ־ישראל, יחס התורכים לציונות, סיכויי הציונות בקשר עם המלחמה. – כיצד הצליח גרוסמאַן לקיים את העתון במשך שנתים – זהו סודו. אני מלונדון מעט מאד יכולתי לעזור. לא יכולתי לעזור גם ע"י הפצת העתון: גאוני הצנזורה הבריטית אסרו את מכירתו באנגליה “לרגלי כווּנו האנטי־רוסי” – לאמר המאמרים על־דבר רדיפות היהודים ברוסיה. [אני אוהב את האנגלים; ואולם אין בעולם אדם מוכשר לבלבל ולסבּך את הדברים כפקיד ממשלתי אנגלי כשבא לידיו משהו “אקזוֹטי”…]. לבסוף נודע לי, ממכתבי ידידים, שגרוסמאַן משלם למדפיס מאוצרותיו הפרטיים, ממשכורתו בתור כתּב עתונים רוסיים.

באמצע אבגוסט לשנת 1915 הגעתי ללונדון; התבוננתי מסביב וראיתי, ברור כאור השמש, כי המצב לגבי תכניותינו הוא מיואש מכל הצדדים.

ראשונה: טכסיסי קיטשׁנר. טכסיסיו פשוטים מאד היו: את כל המאמצים יש לרכּז אך ורק בחזית המערבית. [המזרח אין לו שום ערך. האנגלים, כמדומני, חושבים עד היום את קיטשנר לאסטרטיג גדול, אף־על־פי שעוד בחייו נזדמן לי לשמוע דעה הפוכה, ואפילו בצורה חריפה, ועם זה מפי מומחים. איני מומחה, ואף־על־פי־כן אני מרהיב עוז בנפשי לחזור אף כאן על מה שכבר כתבתי פעם על דלקאַסי. לא כל מי שנחשב אצלם לאדם גדול – גדול הוא באמת. קיטשנר היה חייל ממדרגה ראשונה, מארגן מצוין; ואולם “אסטרטיג” – זהו ענין אחר. אסטרטיגיה – זהו כשרון למצוא תיכף, בכל השטח הרחב של החזית המפוזרת, את הנקודה החלשה ביותר של האויב. בשביל כך דרושה אותה תכונה, שהאנגלים קוראים לה בשם imagination. בכשרון זה לא חוננו האֵלים את קוטשנר. תותחן מצוין: חקר היטב, היכן מקום־המבצר של האויב, חישב בדיוק את המרחק, הקים בכשרון גאוני את שורת הסוללות שלו, ציווה להביא בדיוק את מספר התותחים החסר לו ולהוסיף מספר־תותחים כפול – והוא ירה בלא להחטיא את המטרה. וגם לשם כך דרושים שׂכל וכשרון. ואולם האסטרטיג זקוק לשכל מסוג אחר – מאותו סוג, שזקוק לו השאַחמאַטיסטן…]. כחדשיים אחרי שובי אמנם התחילה מורגשת התנגדות סתומה לשיטתו זו, לא רק בציבור כי־אם גם בויזרת־המלחמה, [בשני בתי המורשון ובעתונות], ובשבועות האחרונים לפני מותו נתגבשה ההתנגדות למחנה חזק – המחנה ה"מזרחי". ה"מזרחים" טענו כי נקודת־החולשה בטבּעת הכוח הגרמני היא מעבר לתעלת סוּאץ, כי קל לשבור את תורכיה מאשר לשבור את אשכנז; אבל חורבן תורכיה הוא פצע בלב אשכנז, היות ומטרתה העקרית במלחמה זו היא כיבוש המזרח הקרוב והתיכון. לויד ג’ורג' עצמו תמך בזרם ה"מזרחי" הזה; ולוּלא האסון שהסיר את קיטשׁנר מהבמה (אנית־השריון, שהובילה אותו לביקור ברוסיה, נתקלה במוקש וטבעה עם כל הנוסעים בה, לא הרחק מחופי סקוֹטיה הצפוניים) – אין ספק שסוף־סוף היו מכריחים אותו להתפטר. – אבל אז, בסוף הקיץ לשנת תרע"ה, עוד היה להם באנגליה קיטשנר למדריך ולנביא היחיד; ועצם המושג של התקפה במזרח הושפל ונפסל בעיניהם ע"י מפלות גאַליפּוֹלי.

– גדודים בשביל ארץ־ישראל? – שמעתי מפי כל ברנש רציני. – מי דואג לארץ־ישראל?

שנית – הציונים. התנועה באנגליה חלשה וחוורת היתה בשנים האלה, אבל ניתנו לה כעת שני מנהלים חשובים מחוץ־לארץ – צ’לינוב וסוקולוב, ושניהם ממתנגדי תכניתי. ואם הורגש, בתוך אותה הדלות הרוחנית השוררת בסניף הנידח ההוא, איזה רמז של השפעה רעיונית כל־שהיא, גם השפעה זו פעלה נגדנו: אחד־העם ישב אזי בלונדון וסביבו להקת חסידיו. [אחדים מהם נלחמים עד היום ברעיון המדינה העברית ואפילו ברעיון הרוב העברי בארץ ישראל].

היו גם יוצאים מן הכלל. יוסף קאַוּאן והד"ר אידֶר – על שניהם השלום – תמכו בי מראשית עד הסוף. [בעצם, זכות־המחבר על רעיון הגדוד העברי שייכת להם: הם ניסו עוד בחודש הראשון של המלחמה להתחיל בתעמולה להקמתו של בּאַטאַליוֹן יהודי מיוחד, אמנם לא בשביל ארץ־ישראל. מתעמולה זו לא יצא כלום, כמובן]. ובוויטשפּל מצאתי את הסופר א. בּיילין שלא פחד מלצדד עמי; אבל מה שקלו אלה כנגד סוקולוב וצ’לינוב ואחד־העם?

וייצמאַן היה, כמובן, בעיה מיוחדת. עוד בפאריז אמר לי שיעזור. כאן בלונדון נתידדנו באופן אישי; כשלשה חדשים גרנו בדירה אחת, בבית קטן [באחת מן הסימטאות של צ’לסי הבוֹהמית,] כמעט על חוף התאַמיזה. [הוא עבר אז ממאנצ’סטר ללונדון, עזב את הקתדרה האוניברסיטאית כדי לעבוד במעבדות הממשלתיות: הוא עמל על שכלולה של תגליתו החימית, שמילאה אחר־כך תפקיד ניכר בהזלת הייצור של חמרים מפוצצים, ביחוד קאַרדיט. אותה העבודה, בעצם, גם הביאה אותו למשרדו של הוזיר לאספקה מלחמתית באותם הימים – לויד ג’ורג'. לאחר שמונה, עשר, ולפעמים שתים־עשרה שעות במעבדה, עדיין מצא לו בכל ערב זמן להצעיד צעד אחד קדימה את פעולתו הפוליטית על־ידי קשירת קשרים חדשים, על־ידי משיכת עוזרים חדשים ובעלי־השפעה. התידדנו באותם החדשים; אני מקווה, שגם עכשיו לא נהפכנו לאויבים זה לזה, אף־על־פי שהמלחמה המדינית הפרידה הרבה בינינו וספק הוא, אם פעם תקרב ותזמן אותנו מחדש]. אבל מראשית התקופה ההיא ברור היה לי, שיש גבולות לעזרתו: שׂם לפניו מטרה משלו, אותו המשא־והמתן שהביא לבסוף להצהרת באלפור, ומטרה זו קודמת; והוא לא יעשה שום דבר העלול להקשות או לעכב את פעולתו בכווּן המטרה הזאת – להקשותה ולעכּבה על־ידי תמכו בגלוי בתכנית שנאסרה מאת הועד הפועל [ושהיא בלתי־פּוֹפּוּלאַרית מאד בקרב ההמון היהודי בלונדון].

פעם אחת שמעתי מפיו אמרי־וידוי אָפיניים עד מאד:

– אינני מסוגל לעבוד כמוהו באוירת משׂטמה, בסביבת אנשים הכועסים עלי וגם שונאים אותי. חכּוּך יום־יומי כזה היה מקלקל את חיי, משתּק את שמחת־העבודה שלי. ימתן־נא: עוד יגיע זמן כאשר אוכל לעזור לו בלי ריב, לפי מנהגי אני.

זמן כזה הגיע, והוא עזר, ואת זה לא שכחתי. אבל בסתיו תרע"ה, ועוד כשנה וחצי אחר־כן, גם עליו לא יכולתי להשען. [אהדתו לא יכלה להתבטא בשום דבר ולא יכלה לשנות את האוירה שבה חייתי, והיא – יחס כללי של איבה, רוגז וכעס].

המעצור השלישי (והעקרי): עצם הנוער העברי. (כוונתי, כמובן, לנוער ה"נכרי", ילידי רוסיה, פולניה, גאַליציה, שגדלו בלונדון, במאַנצ’סטר, בלידס אך לא נתאזרחו עדיין: כשלושים אלף אם לא יותר, רובם פה בלונדון). ה"איסט־ענד"– ווייטשׁפל וסביבותיה – נהנו מחייהם הנאה שלמה כקודם; המפסעות רחבות־הידים, המסעדות, בתי הקפה ובתי־ראינוע – כל גן־עדן זה מדי ערב נמלא מלא וגדוש המוני בחורים בריאים, שׂבעים, לבושים מדי־שבת אף ביום חול. כעין אי מיוחד בתוך־תוכה של אנגליה, הנבדל ממנה בתעלות־ים שהן עמוקות ורחבות כפלי־כפלים מתעלת לאַמאַנש. פה בראשונה גם איבה לא פגשתי: רק אדישות. את השקפתם אפשר לנסח בשתי מלים [כדבריו המפורסמים של סטוֹליפּין]: כאתמול כמחר. ארץ־ישראל? איננה שלנו, “לאמר” גם בעתיד לא לנו תהיה. הגדוד העברי? אין גדוד עברי, “לאמר” גם בעתיד לא יווצר. ואם־כי יושבים אנו כאן בבתי הקפה, בו בזמן שהנוער האנגלי מקריב את נפשו בחזית, – עד היום עוד לא נגעו בנו, “לאמר” גם בעתיד לא יגעו. העולם החיצוני שם ואנחנו פה, ואין קשר ואין גשר. [לא רק לשנות את דעתם אי־אפשר היה – אי־אפשר היה אפילו להעכיר את שאננותם, להכריח אותם להיבהל מפני יום- המחר שלהם עצמם. צורה זו של האימפּרסיוֹניסמוּס, החי אך ורק מפי הנסיון של השבוע האחרון, היא בכלל מחלה נושנה של הגיטו; ואולם לא עד אז ולא אחר־כן נזדמן לי לראות אותה בממדים כאלה. במובן זה היתה בוודאי ווייטשפל לא גרועה ולא טובה משכונת־המהגרים של איזו עיר אחרת; ואולם באוירה הווייטשפּלית הורגש עוד משהו – משהו בלתי־נעים, שמרכזי־מהגרים אחרים היו נקיים ממנו. הגיטו האמריקני, למרות כל חסרונותיו, יכול להתגאות בצדק בלבו הער ובידו הנדיבה: יש לו מסורת (או, לכל הפחות, אשליה) של יחס אידיאַליסטי (או אפילו רק סנטימנטלי) כלשהו אל העולם החיצוני, אל שני הקטבים של העולם החיצוני – לבם של בניו כואב על מצבו של העם היהודי והם מתגאים באמריקה. הגיטו של פאריז פּאַסיבי הוא מבחינה יהודית, ואולם יש בו, לכל הפחות, דבקות אמיתית ומלאת־תודה בצרפת. ה"איסט־ענד" אינה אוהבת ואינה שונאת: ה"איסט־ענד" אין לה שום יחס לאילו קיבוצים חיצוניים שהם בכלל – לא לעמים, לא לארצות ולא למעמדות. אולי נשתנה הדבר מאז, ואולם כך היה המצב באותם הימים. היהודים עצמם היו אומרים: הכניסו לווייטשפּל איזו אידיאה שהיא – והיא תחמץ כחלב באויר חם. מקרים יוצאים מן הכלל היו, ואפילו מקרים מזהירים; ואולם לך וחפש מחט במדבר סיני].

זכורני מה שאמר לי – כעבור שנה או יותר – יהודי פיקח מתושבי ווייטשׁפּל, אַנאַרכיסט לפי אמונתו. אז כבר היו שם אתי גרוסמאן ותרומפלדור, ובאסיפות פומבי נסינו להוכיח את הנוער הזה כי אין לפניו אלא הדרך היחידה, היא דרכנו אנו; והנוער ענה לנו ברעש, בדברי קלון, בזריקת תפוחי־אדמה.

– אדוני, – אמר לי אותו אַנאַרכיסט, – אינך מבין את נשמת ווייטשׁפּל. אתה טוען לפניהם שאת זה הם צריכים לעשות “בתור יהודים”, ואת זה “בתור אנגלים”, ואת זה “בתור בני אדם”. כולו פטפוט. אנחנו איננו יהודים; איננו אנגלים; גם בני־אדם איננו. מה אנו? חייטים.

אני יודע, כמובן, שפסק־דין זה הריהו ככל פסקי־דין על ציבור שלם – קליפתו אמת וגרעינו טעות. דווקא ה"איסט־ענד" נתנה לנו סוף־סוף חיילים מצויינים, [עזי־נפש ויודעים לשאת כל סבל,] ועצם הכינוי הזה – “חייטים” [– “שניידער” –] נהפך, לאחרית ימי המלחמה, משם גנאי לתואר כבוד במילון שפת גדודנו, [נעשה שם־נרדף לבן־אדם אמיתי, הממלא כל מה שהוטל עליו בלא ריטון ובלא התפארות, בדייקנות, בהקפדה ובשקט. אי־שם בתוך־תוכה של הנשמה הווייטשפּלית נמצא בכל זאת דבר שקשה להגדירו, מעיין חבוי של אחריות, גרעין נשכח של כבוד עצמי, וכל זה התפרץ החוצה כשהגיע הרגע הקשה של נסיונות וסכנות. בחשבון אחרון יוצא, שלא צדק אותו אַנאַרכיסט – בחשבון אחרון]. אבל אז, בתקופה הראשית, הלם אותם תאורו כהלום גרב את הקרסול: בלבות ההמונים האלה, ואינני יודע באשמת מי, [(אולי היתה אשמה בכך הצינה הנוקשה של הסביבה האנגלית שלהם)], נשתתק או נקרע העצב המקשר את הפרט בכלל, בגזע, בארץ, באנושיות, ולא נוֹתר להם אלא הקשר היחידי שאולי עוד הבינו אותו – הקשר בין האפַּים לזעה שלהם: אני חנווני, אתה מלמד, אנחנו חייטים…

מה שהתמיהני ביותר היה עוורונם למול היש – למול המתהוה מעבר לקיר המדומה שהבדילם, כביכול, משאר חלקי אנגליה. “לא יגעו בנו”… ואולם צעדי הכי־ראשונים בלונדון כבר גילו לפני סימנים ברורים של הסער הקרוב להתפוצץ דווקא על שמי האיסט־ענד. בכל אחד מחדרי ויזרת־המלחמה, בכל מערכת, על שפות כל אחת מדודותיה ובנות־דודותיה של בעלת־ביתי – אותה רוּגזה ואותה תלונה שמעתי: בחורינו הולכים לאיבוד, מאה ואלף מדי שעה בשעתה, ואלה שם מתמזמזים בצעירות ומשחקים בּיליאַרד. בעתונות כבר מצאתי רמזים על תועלתו של גיוס־באונס – עוד לא ביחס לווייטשׁפּל, לעת־עתה רק ביחס ל"מתחבא" האנגלי; אך מי לא הבין – חוץ מהנרדמים – כי הכוונה גם לנכרים? אלא שׁנאה להרדם, והמקיץ הריהו שׂנוּא על הבריות.

כזה היה מעין החומר האנושי עליו בניתי את תכניתי; ואני בדד וכולם נגדי; והציונים החרימוני; וקיטשנר אומר שלא ילך לארץ־ישראל ואין לו חשק בצבאות אֵקזוֹטיים…

אני אינני עוור. את כל אלה ברור ראיתי, שקלתי, בדקתי, סיכמתי. גם אודה כי לא בזול עלה לי החשבון: שילמתי עבורו לילות פקפוקים מרים. אך לבסוף נתגבש בדעתי סך־הכל פשוט וברור, והנהו נקודה אחרי נקודה.

קיטשנר טועה: אנגליה תוכרח להתקיף בחזית ארץ־ישראל.

קיטשנר טועה גם בזה: הגדוד העברי איננו בטלנות ואיננו fancy, כי־אם הכרח שאין להמנע מנו, הכרח לאנגליה עצמה. הממשלה תיאלץ ליסד גדוד כזה, יען־כי דעת הקהל תאנוס אותה לגייס את האיסט־עִנד – וגדוד עִברי לארץ־ישראל הריהו הצורה היחידה שבה אפשר לגייסם בלי שערוריה עולמית.

גם הציונים טעו: גם להם הגדוד הוא דבר הכרחי, ועוד יגיע יום שירוצו לווייטשׁפּל למחות כפּים לתהלוכתו.

גם ווייטשׁפּל טועה: “יגעו בה”, וזה בקרוב; ואין מוצא לבחוריה כי־אם אותו הלגיון. הלוך ילכו ללגיון, ועוד יודו לי על שזכו לכל הפחות להקריב בעד ענין יהודי.

“כולם טועים, אתה לבדך צדקת?” – בטוחני כי מאליה תרעד על שפתי הקורא השאלה הלועגת הזו. כמקובל במקרים כאלה, הייתי יכול לענות בכל מיני תירוצי הצטדקות – שהנה, להפך, הנני יודע לכבד את דעת הקהל, הנני מוכן להתחשב בה, הנני שמח תמיד להתפשר בה… אך דברי שקר הם התירוצים האלה, ואין צורך בהם. אם רק תניח פעם אחת, שאולי לא עמך הצדק אלא עם מתנגדיך, אז אין אמונה בעולם, אין ביטחה ואין דרך. בטוח בזה, שב ואל תזוז, בטוּח – עשׂה, [אל תסתכל לצדדים, והכל יצא לבסוף כרצונך].

во что бы то ни стало"⁶

ככה התחילה תקופה בחיי, תקופת שנתים מיום שובי ללונדון עד היום בו הוכרזה בעתון הרשמי פקודת המלך המיסדת את הגדוד העברי, – תקופה שכדאי היה לעשות ממנה ספר־לימוד לפי הטף, בשם “עקשנות” או “קשי־עורף” או כדומה; ואני תקוה כי עוד יימצא אומן או פדגוג שיכתוב את הספר, ותהיה בו תועלת רבה, לחניך ולציבור: כי לא אני תכנוֹ – הלקח האוֹבּיקטיבי תכנוֹ. לסופר ההוא, אם יקום, הנני מציע שם יפה שיתן לסיפורו, אבל יצטרך לתרגם אותו מרוסית – אני לא אוכל לתרגמו. אין מלה בלשון הרוסית שאהבתי כמלה זו; יותר נכון – לא “מלה” כי־אם שש מלים קצרות שמבטאים בבת־אחת – כמו שכתוב בראש הפרק הזה. “וֵשטוֹ־בְּטוֹ־נִסטָאלָא”. במלה זו נתמזגו כמה משמעוּיוֹת אשר גם בעברית יש להן ביטוי מנוסח – “למרות כל”, “אף־על־פי־כן”, ועוד ועוד, ויותר מאלה.

לא אני תכנוֹ של הסיפור. אם יאמינו לתמימותי או לא יאמינו, אבל בטוחני בעומק לבי שאני, זאב בן־יונה, אני אך קלקלתי את התוכן. לוּ היה אחר במקומי, גם בלי אותם הכשרונות שאולי ישנם לי, אבל עם סגולות אשר לי אינן, היה מצליח מהר ממני פי־שתים ויותר ממני פי־שבע. כוחי בתור סופר או כוחי בתור נואם בכלל לא באו בחשבון: מראשית המפעל ועד תומו לא מצאתי הזדמנות להשתמש באלה. כל מה שדרוש היה – דווקא חוסר במנגנון הרוחני שלי. דרושה “שיטה”, מה שהתחלת אתמול אל־תשכח להמשיך מחר, לאדון שלחץ את ידך בשבת צריך לטלפן ביום ג', וקאַרטוֹטיקה, וארכיון, ומזכירה היודעת (והמעיזה) להזכיר. ואני? גם את הדבר הכי־פשוט עד היום לא למדתי: לתת עבודה למזכיר. אבל הסגולה השנית שלא זכיתי לה היא אהבת הבריות, כשרון הפגישה עם פלוני ואלמוני, בפרט עם אלה שיש בהם “תועלת”. קל ונאה לי, קל שבעתיים, לחטוב עצים מאשר ללחוץ פעמון בדלת חדשה. באמריקה קורין לתכונה זו bad mixer; וגם “הבריות” מרגישים את הדבר ולא יושיטו לי יד כהושיטם לזולתי. הנה דוגמה: כבר נהיה לגורלו של “סיפור ימי” זה כי אכתוב את פרקיו בספינות. גם את החלק הזה הנני כותב בין עיר־הכף – היא “קֵפּטאַוּן” בלע"ז – ובין סאַוּתהמפֶּטון, הפלגת שבעה־עשר יום; יותר ממאתים נוסעים, כבר כולם התידדו, צעיר וזקן, אנגלים ו"אַפריקאַנדרים" ויהודים; ובכל שעה רועד לבי שמא תיגש גם אלי איזו נפש רחמנית ותחריב את תקוותי לעושר היקר הזה, י"ז ימי שתיקה ומרגוע. ואולם כבר עברנו את קו־המשוה ועד עתה לא קרה האסון, ולכאורה גם להלן לא יקרה: כי הם מרגישים.

זה נחמד בנסיעה על הים, לאדם הנלאה משנות חיי פומבי; אבל אין זה טוב לגבי דיפּלוֹמאַטיה. לפעמים אני מעביר בזכרוני את שלשלת הימים ההיא, והמו מעי מנשיכת מוסר הכליות: אדושם, כמה הזדמנויות בזבזתי, כמה פעמים עברה לפני אלילת־הנצחון, עברה במרחק־זרת מאצבעותי, ואני לא אחזתי בצמותיה!

לא “אני” תכנוֹ של הסיפור, תכנו תוכן פילוסופי, אולי גם מטאַפיסי; אולי גם רע מזה – מיסטיקה. לפעמים נדמה לי כי יש איזה כוח נסתר בעצם המושג המפשט הנקרא “רצון”: לא רק רצון במובן פעולה, התמדה, לחץ, כי־אם בעובדה הפנימית לבדה – בעובדה שהנך “רוצה”, ואפילו תשב בחדרך ולא תשמיע קול ולא תניע יד. אולי גם בזה ישנו איזה סוד חשמלי, איזה קסם של אבן־השואבת, איזה אוֹב המקרין סביב־סביבה עד יפרה זרעונים לא נגע בהם אף מרחוק?

[היה זה דורש זמן מרובה מדי והיה משעמם מדי, אילו באתי לספר כל מה שקרה במשך השנתיים מיום בואי פעם שניה ללונדון עד אותו יום ביולי של שנת 1917, כשהופיעה סוף־סוף בעתון הרשמי הפקודה על הקמת “גדוד עברי”. ארשום רק כמה אֵפּיזודות: אחדות מהן – בתור תחנות המציינות את תכונתה של כל הדרך, ואחדות – בשביל אותן הדמויות שתעבורנה לפני הקורא, כי אחדות מן הדמויות הללו מילאו אחר־כך תפקיד ניכר בעולמנו הקטן. יש לי כאן גם כוונה אחרת: בקבוצה זו של אֵפּיזודות כלולה התשובה על השאלה ה"אַרסית" הנשמעת עכשיו לעתים קרובות כל־כך באסיפות ציוניות. “כלום אפשר” – שואלים הספקנים – “להכריח את השלטונות לעשות מה שאין ברצונם? ובמה? באיומים? תדפוק באגרוף על השולחן? תגער בהם ותצעק עליהם?” מובן, שלא; כל זה פשוט הרבה יותר. אם השלטון אינו רוצה – אין צורך לדפוק ולא לצעוק. אתה צריך להשאר שקט ואדיב, לחפש בעלי־ברית חדשים, ומזמן לזמן לחדש את דרישתך: עד שיתגלה, שלא רק “הכרחת” את השלטון, אלא שגם הוא עצמו שמח לכך].

עוד בהיותי בפטרבורג, סרתי לויזרת־החיצון ושלחתי את כרטיסי לסגן הוזיר גולקביץ: ידעתי שכתב לו אודותי הקונסול הראשי מקהיר, סמירנוֹב, שתמך בזמנו בהשתדלותנו לפני השלטונות המצריים. גולקביץ קבלני מיד ואמר: – חוץ ממה שכתבו לנו מקהיר, ידע־נא אדוני שאני קורא נאמן וּותיק שׁל “רוסקיא וידוֹמוֹסטי”. במה אוכל לעזור אותו?

– יתן לי כעין מכתב־המלצה רשמי לכל צירי רוסיה בארצות השונות, בתביעה שיעזרוני ליצור את הלגיון.

– זה נקרא “פרשגן פתוח” בשפתנו המשרדית, יחכה־נא כרבע שעה: אעלה לדבּר עם הוזיר סאַזוֹנוֹב.

בלונדון, עם ה"פרשגן" הזה בידי, פניתי לצירות הרוסית. גם שם מצאתי קורא ותיק של עתוני – היועץ הראשי לצירות, קוֹנסטאַנטין דימיטריוויץ' נאַבּוֹקוֹב, והיינו לידידים. את רוב קשרי המכריעים – בעזרתו קשרתי.

לדבּר אנגלית אז עוד לא ידעתי. אמנם תרגמתי שירי אֶדגאַר אלן פּוֹא מהמקור בעודני נער, אך לא ידעתי לדבר וגם פחות מזה להבין את מה שאומרים לי.

גרתי בבית קטן, בסימטא עתיקה מאחורי לבית־כנסת נוצרי, בחלק העיר הנקרא צ’לסי, על חוף הנהר; ולא זזתי משם; ושם מצאתי גם את ה"מזכירה".

דירתי היתה בקומה העילית; בקומה שמתחתַי גרה אנגליה – מזכירתו הפרטית של מדינאי זקן, הלורד קוֹרטנֵי, אחד מעמודי התווך של מפלגת הליבּראַלים בעבר. אמרה לי שרצונה ללמוד איטלקית, ונדברנו שנחליף שעורים. מעט מאד איטלקית למדה ממני, אבל אני את האנגלית שלי ממנה למדתי. היא נולדה בהודו, בת שופט אנגלי שבּילה כל ימיו במזרח; אחרי מותו גרה שנים רבות באוסטראליה; ביהודים כמעט שלא נפגשה עד אז, בציונים בטח לא. בתור אחד מ"תרגילי שיחה" הראשונים סיפרתי לה על מה שעשינו באלכסנדריה ומה שרציתי לעשות בלונדון.

– הירשני לעזור? – אמרה. – יצטרך בלי ספק לכתוב מכתבים ותזכירים. יש לי מכונת־כתיבה בבית והרבה זמן פנוי. – משכורת? לא: אעשה בשביל המלחמה, לא בשבילו.

כל מה שכתבתי בשנתים אלה, יחד אתה כתבתי; גם את התזכיר האחרון והמכריע שעליו חתמנו יחד עם תרומפלדור; וגם את ספרי Turkey and the War שהופיע כשאני כבר הייתי בצבא. שמה מיס וַיוֹלֶט רוֹס־ג’וֹנסוֹן; וברשימת אלה שבלעדיהם לא הייתי יכול להשיג את מטרתי, את השם הזה שׂמתי בין הראשונים.

בליל חורף, חציוֹ גשם וחציוֹ שלג וכולו בוץ, בא אלי צעיר לבוש בגדי פועל, ובידו פיסת נייר קמוטה ומלוכלכת. הכרתי את כתב־ידו של ידיד שנשאר ביפו: “המוכ”ז הוא הַרִי פירסט. תוכל להאמין לו".

הרי פירסט אומר:

– אני רק עכשיו הצלחתי לברוח מארץ־ישראל. הפועלים ביקשוני למסור לאדוני שהם יודעים את תכניתו ומצדדים בה; ושלא יטה אוזן, חס וחלילה, לאיומים שמא יזיק הדבר, כביכול, לבטחון המושבות: לא יזיק. שנית: אני לשירותו. אני מדבר אנגלית ויידיש; אני חבר לפועלי־ציון; אני מכיר את וייטשׁפּל. במה אוכל לעזור?

– ישׂכּור לו חדר באיסט־ענד, וידבר עם הנוער.

קם והלך; ומאז, ועד צאתו לחזית עם יתר חיילי הגדוד העברי, עשה הרי פירסט את עבודתנו באיסט־ענד, במסעדות, בועדי מפלגתו, באסיפות. מצא חברים אחד־אחד; אחד אחד הציגם לפני, ושב לעבוד הלאה. לאט־לאט בנה לעצמו כעין פּוֹפּוּלאַריוּת מיוחדה בוייטשׁפּל; גם אהבוּ גם שנאו אותו. על מה שנאו, זה מובן; אהבו אותו על עקשנותו השקטה והמנומסת ועל עניוּתו האצילה.

[אחר־כך נכנס אל הגדוד, בשקט ובמסירות גמר את שתי שנות־שירותו בשביל ארץ־ישראל, לא ביקש שום הקלות ועליות בדרגה; ואחר הדימוֹבּיליזאַציה נעלם, בלא שיזכיר ויודיע על עצמו, בלא שידרוש תודה ממישהו, ואני איני יודע, היכן הוא ומה עמו. אולי יַראה לו מישהו את השורות הללו: שלום, הרי פירסט, אחד מאותם “החיילים האלמונים” העושים היסטוריה – ואת הכבוד הם משאירים לאנשי־שם].

[יש בלונדון רחוב קצר ורחב – וייטהוֹל: בו מרוכזת ההנהגה החולשת על המדינה ועל מחצית כדור־הארץ. עם רחוב זה מתחברת הסימטה הנקראת בשם דאַוּנינג־סטריט: כאן ארמונם ומשרדיהם של ראש־הממשלה וּויזרת־החיצון וכאן משרד־המושבות. כאן, מלבד זאת, נוסדה עוד בחדשים הראשונים של המלחמה מחלקה מיוחדת לתעמולה; ואולם אני לא ידעתי].

פעם אחת, בחורף ההוא, הזמינה ויזרת־הים את העתונאים הזרים לבקר את הצי הבריטי, בנמל הצבאי רוֹזיית לא הרחק מאַדינבּוּרג. מאַסטרמאַן, סופר אנגלי ידוע, נמנה ללוות ולהדריך אותנו. שוחחנו בדרך; הוא שמע שמועות על ה"זמ’ק" האלכסנדרוני, ואני בהזדמנות הזאת סיפרתי לו את תכניותי. הוא אמר:

– אותי ברגע זה מענין הכל אך ורק מקו־המצפּה האחד: תעמולה. תכנית אדוני – חומר־תעמולה מצוין. למה לא יתראה עם הלורד ניוּטוֹן? הלא יש לנו כעת וזרה מיוחדת לתעמולה מדינית, והלורד ניוטון הוא הוזיר. [אדוני יתן לי חומר, אני אגיש כתב־הסברה ללורד ניוטון, והוא יזמין את אדוני.

לא בחפזון נעשים המעשים באנגליה; ואולם כעבור חדשים אחדים עליתי, אחר שהתגלחתי בקפדנות יתרה מכפי הרגיל, אל הקומה העליונה של האוֹמניבּוּס ונסעתי לוייטהוֹל לראיון עם הלורד ניוּטוֹן].

והנה, בקיצור נמרץ, תוכן שיחתי עם הלורד ניוטון.

הוא: – הרעיון הוא טוב ובריא, אבל אינני בטוח שיקנה לנו לבות יהודי אמריקה. אני קורא מדי יום תרגומים מהעתונות היהודית שמעבר לים – כולה נגדנו; כאילו אנחנוֹ אשמים במה שמתהוה ברוסיה.

אני: – לא איכפת מי אשם; אבל ברור הדבר שנצחון מדינות־ההסכם ייחשב גם לנצחון המשטר הצאַריסטי ברוסיה. לבטל את המשטר ההוא אנגליה לא תוכל, בזה אני מסכים. אנגליה תוכל רק ליצור לעומתו כעין משקל שכנגד.

– כיצד?

– ישנו בעולם דבר אחד שאוהב אותו יהודי עוד יותר מאשר הוא שונא את המשטר הצאַריסטי: ארץ־ישראל. להשכיח שנאה רבה, אין אמצעי אלא אהבה רבה ממנה.

– למשל: לוּ הופיע כרוז רשמי המביע את אהדת הממשלה הבריטית כלפי הרעיון הציוני –

– נשמח; אבל יהודי אמריקה יגידו שכרוז הוא נייר ולא עובדה – אַייהן העובדות? אל־נא ישכח, אדוני, את ה"מאמר" שבו נולדה המלחמה הזאת: “סמרטוט של נייר”. את המבטא הזה למדו כולם בעל־פה, ועתה אין מי שיאמין לכרוזים; בפרט כשהפּרעות ברוסיה הן דווקא “יש” ולא נייר. המסקנה: גם למשקל־שכּנגד צריך לתת צורה ממשית.

– איזו צורה ממשית? הלא “פלשתינה” היא עדיין בידי התורכים.

– הצורה ההגיונית היחידה היא יצירת גדוד עברי לכיבוש הארץ ההיא.

– אבל אדוני, מי יודע אם תלך אנגליה לכבוש את הארץ ההיא? בויזרת־המלחמה כולם מתנגדים לכך.

– גדוד חדש איננו קיקיון של יונה הנביא, לא יצמח בן־לילה. אם רק כעבור שנה נצטרך לו, היום צריך להתחיל בבנינו. ובינתים אולי תשתנה גם דעתה של ויזרת־המלחמה: הלא ידוע שלא כל המומחים תמימי־דעות עם הלורד קיטשׁנר…

– אַל תגידו בגת (הוא משלם לי פסוק על פסוק). על כל פנים, תודה על באוריו. אתבונן, אתיעץ. כמובן, ברור לאדוני כי לעת־עתה כל אלה אינם אלא הרהורים מפשטים…

---

מיסטר ג’וֹזף קינג, ציר בבית־הקהילות וחבר מפלגת הליבּראַלים, פנה רשמית אל וזיר־הפנים בשאלה זו: הידוע לוזיר הנכבד כי האדון ז. ז'., עתונאי מרוסיה, מנהל תעמולה כזו וכזו בוייטשׁפּל, [כלום יש לאותו עתונאי איזה יפוי־כוח מטעם הממשלה?]

כתבתי לו: “אדוני, בטרם התקפתני – למה לא שמעתני?”

הזמינני להפגש במועדון מפלגתו. בפרוזדור המועדון מצאתיו כשעודנו שׂח עם אורח קודם, אדון רזה עם פני עצבּן שאולי גם מרתו איננה בסדר; [פניו היו כתומים קצת, לֵאים וכמעט מעוּנים, נגועים במקצת בירקוֹן. בחורה בעלת השכלה היסטורית־פילולוגית היתה אומרת: “מזכיר את טוֹרקווימאַדה”; בחורה בעלת השכלה ספרותית היתה אומרת: “משהו מפיסטוֹפֵילי”] לא ידעתי מי הוא, אבל הוא כשראני נשא עיניו הצידה כאדם שיש לו דעה קבועה גם על מעלותי וגם על חטאותי. – [כשמיסטר קינג ראה אותי נענע בראשו והצביע על הכורסה. בן־שיחתו צבט את זקנקנו בעצבנות. אחר־כך נפרדו: הלה הלך, וּמיסטר קינג הוליך אותי אל הספה שבפינה]. – אחרי־כן אמר לי מיסטר קינג כי האדון הרזה הוא צ’יצ’רין – אותו צ’יצ’רין, שכעבור שנים אחדות עלה לגדולת קוֹמיסאַר לעניני החיצון ברוסיה האדוּמה – ועתה הוא מטיף ליהודי וייטשׁפּל שאין להם צורך בלגיון.

קיצור שיחתי עם מיסטר קינג:

הוא: – ידידַי מאיסט־ענד מתלוננים שתעמולת אדוני עלולה עוד יותר להרעיל את מה שכותבים בעתונות נגד הנכרים שלא התנדבו לצבא.

אני: – ואם אני אשתוק – התשתוק אותה העתונות?

הוא: – מסופּקני. הלא אין להכחיש כי בעיני ההמון האנגלי המצב הזה איננו בריא: צעירים בעלי־גוף שגדלו בתוכנו – אך לצבא לא הלכו…

אני: – ואם כן – נניח שתכניתי אני היא גרועה מאד, ואני פונה אל אדוני ומבקש עצתו: נא להציע לי תכנית יותר טובה. מה יצע? שיתעקשו עד הסוף? לא ילכו לצבא? ובינתים תצמח פה באנגליה שנאת־גזעים בצורתה המורעלת־ביותר – שנאת הנשלחים למות באלה שמוּתר להם לחיות?

הוא: – עלי להודות שעל כל אלה גם אני כבר העירותי את שׂימת־לב ידידָי. אמרתי להם, כי האמצעי היחיד להשתיק את הצעקה בעתונות הוא שיסכים, לכל הפחות, אחוז ידוע של יהודים נכרים מאיסט־ענד להתנדב לצבא יחד עם שכניהם האנגלים…

אני: – אדוני טועה. אין צדק בדרישה זו.

– מדוע?

– כי שכניהם האנגלים הם אנגלים; אם תנצח אנגליה, טוב יהיה לאחיהם. אבל אחי צעירינו הם ברוסיה: ואם תנצח אנגליה, אלה יישארו בגיהנום כקודם. אסור לדרוש קרבן שווה בדבר שסיכּוייו אינם שווים.

– לכן, אדוני מציע –?

– פשרה. התאמת הקרבן לסיכויים. רק שני דברים, בגדר הצדק, תוכל אנגליה לדרוש מהנכרים האלה: ראשונה – להגן על אדמת האי הזה, home defence, שנית – להשתתף בשחרור ביתם הלאומי. Home and Heim; זו תכניתי.

הוא שתק כרגע ופתאום אמר:

– אדוני חולם חלומות.

[האולם שבו ישבנו היה כולו מקושט בתמונותיהם של נפטרים, שהיו פעם חברי אותו מועדון ליבּראַלי עצמו]. הצבעתי לתמונות שעל הקירות סביבה:

– גם אלה חולמים היו.

[– אעיין בדבר – אמר לי בסיום דבריו – ואדבר עם חברַי, צירי בית־הקהילות; אלא שאין אני יודע, אם כדאי לדבר על כך עם ידידַי מוייטשׁפּל.

– הדבר תלוי בזה, – השיבותי, – מי הם אלה.

– את האחד מהם, אולי החשוב ביותר, אדוני כבר ראה; זהו אותו הג’נטלמן הצנוּם, שזה עכשיו שוחחתי עמו בחדר־הקבלה. הוא עצמו אינו יהודי ועבודת־הצבא אינה מאיימת עליו – הוא נמצא כבר בגיל “מסוכן”, וזהו עכשיו הגיל הבטוח ביותר. ואולם הוא מתעניין מאד בשאלה זו. הוא מהגר רוסי, שמו מיסטר צ’יצ’רין. רוצה אדוני להכיר אותו?

– לא, – אמרתי.

– מעניין הדבר, – אמר מיסטר קינג, – פניתי אליו באותה השאלה בנוגע לאדוני וקיבלתי ממנו אותה תשובה. מוזר הדבר מאד, עד כמה הרוסים אינם יכולים לפעמים לסבול זה את זה. לרגעים נדמה היה לי, שאילו היה השלטון בידי מיסטר צ’יצ’רין, היה מושיב את אדוני בעונג רב מאחורי הסורג – ועכשיו נדמה לי, שרגש זה הדדי הוא.

– בהחלט, – אישרתי את דבריו מעומק לבי.

אמנם, ידעתי אז מעט על מי שעתיד להיות הקומיסאַר הסוֹבייטי לעניני־החיצון – הוא, כמדומני, לא נמנה על חוג אנשי־השם שבין המהגרים. על כל פנים, בין מכּרי, אם גם היו מזכירים אותו, הרי בהוספה: “יודעים אתם, שאר־בשרו של אותו בּוֹריס צ’יצ’רין”. ואולם המעט שידעתי עליו לא מצא חן בעיני: הוא היה אחד מן המסיתים והתעמלנים הראשיים בוייטשׁפּל נגד השתתפות במלחמה באיזו צורה שהיא. ובנוגע לסורג – הרי נבואה נזרקה מפיו של מיסטר קינג, ואולם לא אני נפגעתי כשהנבואה נתקיימה].

אחרי השיחה הזאת נהפך מיסטר קינג למצדד נלהב של רעיוני; הציגני לפני כמה צירים, [– ליבראלים, שמרנים, עמלנים, אירים], קשרני עם עורכי השבועון הליבּראַלי The Nation; ניסה לענין גם את וינסטון צ’רצ’יל – שאז עוד היה חבר למפלגה הליבּראַלית – אבל בזה לדאבוני לא הצליח. [ובויזרת־התעמולה, אחרי השיחה עם הלורד ניוטון, מתמלא יותר ויותר התיק העבה הרצאות, מכתבים, קטעים מעתונים והכתובת על התיק: “גדוד עברי” עם ציון נוסף " “חשוב”.]

מכתב עירוני: “הגעתי הנה מגאַליפּוֹלי. [הוּצאתי משם כפצוע]. נמצא בבית־המרפא הצבאי בדוֹבר־סטריט, מספר – –, ואשמח אם יבקרני. – חתום: ג'. ה. פּאַטרסוֹן”.

את הקולונל פַּאטרסון אז (בקיץ תרע"ו) עוד לא הכרתי; [הוא הגיע אל מתנדבינו באלכסנדריה כבר לאחר שיצאתי ממצרים לברינדיזי לראיון עם רוטנברג;] אך כבר הספקתי לאסוף ידיעות. הוא נולד בדובּלין, אבל דתו פּרוֹטסטנטית ואיננו חושב את עצמו לאירלאַנדי במובן הלאומי. [לפי מקצועו היה קודם מהנדס]. בשנת 1896 הוא נמצא בונה גשר למסילת־הברזל בחלק של אפריקה המזרחית הנקרא קֶניה בימינו, [לא הרחק מאוּגנדה “שלנו”]: את הגשר הזה תמצאו בקרבת הקילימאַנג’אַרוֹ, צפונה־מזרחה מן ההר, במקום שהמסילה מהנמל מוֹמבּאַסה לנאַירוֹבּי עוברת את הנהר צאֵבוֹ: ומפה יצא לו שמו הגדול בין גיבורי־הציד שבכל אומות העולם, כי פה (לבדו, הלבן היחידי בין מאות סבּלים כושים [מן השבט סוּאַהֵלי] שלא ידעו רובה) הרג זוג אריות אוכלי־אדם שטרפו כמה מפועליו – [אריות מן הסוג הבלתי־נעים ביותר, – כי אחר שטעמו פעם את טעמו של בשר־האדם, כבר הם מואסים אחר־כן בכל מאכל־תאווה אחר. לילה לילה היו מתנפלים האריות הללו על מחנה הפועלים, בוחרים בנחת בקרבנם וסוחבים אותו אל עבי היער האֵקוואַטוֹריאַלי. פאַטרסון מוכרח היה להתערב: בחרדה גדולה, אבל גם מתוך הצלחה רצינית. עד היום נשמרים בביתו בבוקינגהמשיר השלֵו אותם אותות הנצחון – פרוות־ארי צהובות־כהות וכתב־יד ארוך: פּוֹאֵמה בלשון סוּאַהלי שהוגשה לו על ידי הפועלים אסירי־התודה]. את המעשה הזה, יחד עם יתר הרפתקאות־ציד (כי בסך־הכל שמונה פרוות־ארי נשמרות בביתו) תיאר פאַטרסון בספר [“אוכלי־אדם על נהר צאֵבו”] שנהיה לתנ"ך־של־כיס, למורה־דרך לכל יורשי נמרוֹד בתבל האנגלית. [על הטופס של ספרו “אוכלי־אדם” הנמצא ברשותי כתוב: “מהדורה 26”. יש אנגלים, שבצאתם לדרך רחוקה הם לוקחים עמהם רק שני ספרים קטנים: את התנ"ך ואת “אוכלי־אדם על נהר צאֵבו”]. מכאן ידידותו עם תיאודור רוזוולט – רוזוולט הראשון ברשימת נשיאי ארצות הברית – שגם הוא נחשב בין ציידי־אריות המפורסמים. [פאַטרסון היה פעמים אחדות אורחו באמריקה].

כשלש שנים אחרי ענין הצֵאבוֹ פרצה מלחמת טראַנסוואַאַל. פאַטרסון התנדב, נכנס לצבא בתור סגן־ליטנאַנט לפרשים ועלה לסגן־קולונל. אחרי־כן גר זמן רב בהודו, ביקר בחצי כל תפוצות ה"גולה" האנגלית, באור־השמש וברעם־הסופות אשר נתנו לו גם ידידים וגם שונאים הרבה. פה־אין־די להגיד, כנהוג, ש"חייו הם רוֹמאַן" – גם רומאַנים כאלה מעטים בזמננו, ולמצוא דוגמתו יש לחפש בארכיון הדורות עברו. המצביא אַלנבּי, המכּירו עוד מימי דרום־אפריקה, אמר עליו פעם אחת: buccaneer – הכינוי שניתן, לפני מאתים שנה ויותר, למהגרים הצרפתים באיי אַנטיליה אשר שברו את מרות ספרד בים הקאַריבּי ועזר (שלא בכוונה) להפוך את האוקינוס האַטלנטי לאגם אנגלי. – אך בסוף המסילה רבת־הנצנוץ הזו היה פאַטרסון למפקד ה"פָּרָדים" העברים בגאַליפּוֹלי; אחר־כן למפקד אחד מגדודינו בארץ; היחידי מכל קציני הצבא הבריטי, לא קיבל שום הכרה בעד שירותו במלחמה העולמית – סגן־קולונל בתרע"ב, סגן־קולונל עד היום; אף אות־הצטיינות חדש מאנו או שכחו לתת לו; וגם תודת היהודים לא רבתה מתודת אנגליה. אבל הוא אומר שאיננו מתחרט.

ביקרתיו בבית־המרפא – [אדם גבה־קומה, דק־גזרה, תמיר, בעל עינים פקוחות ועליזות] – ומיד הבינותי את המבטא האנגלי: “קסם אירי”, [– ואולם בלא אף טיפה אחת של סימנים אחרים המציינים את הפסיכולוגיה האירית: דכדוך־נפש, נקרנות, רצון חולני להתעמק לתוך נשמת־עצמו – בלא כל מה שמפריע את האירים לחיות כראוי, מפריע במידה לא פחותה מאשר את הרוסים. אצל פאַטרסון אין תרעלה עצמית זו]; ויחד עם זה – תכונה אָפיינִית של פּרוֹטסטאַנט בן־פּרוֹטסטאַנטים: הנוצרי הזה כבן־בית הנהו בעולם התנ"ך העברי. אהוד ויפתח, גדעון ושמשון, דוד ואבנר – בעיניו הם בשר ודם, ידידיו הפרטיים, כמעט חבריו ושכניו במועדון־הפּרשים שלו ברחוב פּיקאַדילי. – שמחתי: האילוּזיה התנ"כית מכסה לפעמים על ליקויי־הדר שבּיש הגלותי.

– מה נשמע בגאַליפּולי?

– מפּלה.

– וחיילינו העברים?

– מצויינים, [ממדרגה ראשונה].

– תרומפלדור?

– עז־לב מכל אדם שראיתי עד עתה. הוא כעת המפקד הראשי.

(… מתוך המכתבים שהגיעוני מגאליפולי ידוע ידעתי כמה צרות סבל האיש עד הסתדרו יחסיו עם חיילינו ועם תרומפלדור העקשן הקדוש; אבל המזג האירי אינו זוכר פרטים. “מצוין!”)

– ומה פה? – הוא שואל.

– הלורד קיטשנר איננו רוצה. לא בהתקפה על חזית סוּאֵץ ולא בגדוד יהודי.

– חזק קיטשנר, אבל החיים חזקים ממנו.

– ואדוני יעזרני?

– יבוא אתי.

ואנו נוסעים לוֶסטמינסטר. בפרוזדור הענקי בין שני בתי המורשון הוא כותב מלים אחדות על גבי כרטיס ירוק ומוסרו לשוטר. בעוד חמשה רגעים, מצד בית־הקהילות, מופיע איש נמוך־קומה, לבוש חאַקי, על ראשו הקובע האדום של מטה־הצבא העליון. אופן דיבורו שקט, קצר, אולי קצת יבש; הרושם הכללי – אדם נבון, ידבר רק על מה שהוא יודע [ויודע תמיד מה הוא רוצה, – ורוצה הוא אולי בדברים ששעתם תבוא אחר הרבה, הרבה שנים. לפי שעה האנגלים, שיש להם חולשה גדולה לטיפוסים גדולי־קומה, מדברים גם היום ביחס אליו: “עד למעלת ראש־הממשלה חסרות לו רק אצבעות אחדות”. אמנם, הוא נמוך עוד מלויד־ג’ורג'; ואולם לא אערוב שזו תהא מניעה ממשית עד הסוף. סוף־סוף לא קשה כל־כך לדלג על אצבעות אחדות. אז היה “אֵמ־פּי” פשוט, כלומר, חבר בית־הקהילות. עכשיו הוא וזיר־המושבות של הקיסרות הבריטית]. פאַטרסון מציגני:

– הקאפיטאן אֵמרי. התכנית ידועה לו, אבל רצה לשאול על פרטים.

[אני מוסר את הפרטים].

כעבור חצי שנה, אֵמרי נהיה לאחד מעמודי־התווך ב"מזכירות" המפורסמת, יצירת לויד־ג’ורג' (“גן־ילדים”, קראו לו זקני החוג המושל, [כשלבם דואב על גילם הצעיר של חברי מכונת־דינאַמו זו], כי באמת רבו הצעירים במנגנון הכביר הזה).

ואולם עוד קודם לכך מצאתי הזדמנות אחרת להציע את הבעיה, בכל היקפה, באופן בלתי־ממוצע לפני הממשלה.

הישיבה עם וזיר הפנים

פרצוף חדש ומכריע על במת הויכוח אודות האיסט־ענד והגיוס: הרברט סמיוּאל.

ההתקפה על היהודים הנכרים בעתונות הצהובה, ולא רק הצהובה לבד, נתחדדה ונתגברה משבוע לשבוע. גבירים אחדים, עם המאיוֹר לֵייוֹנל די־רוֹתשילד בראשם (את יתר השמות לא ידעתי, אבל אמרו לי שכולם “טובי העדה”) פרסמו כרוז לתושבי האיסט־ענד; כתבו בו כל מה שמקובל לכתוב במקרים כאלה – אנגליה נתנה לכם מקלט, עכשו עשו את חובתכם, וכיוצא בזה, עד אמן סלה. [הראשון חתם על הכרוז לורד סוֵיתלינג: הסבירו לי שזוהי אישיות חשובה מאד־מאד – אני מתבייש להודות שעד אותו יום גם לא ידעתי על קיומו]. – אף מתנדב אחד לא הוליד הכרוז.

אז הרגיש הרברט סמיוּאל כי הגיעה שעתו ויקם ויתנבא. מוזיר הדואר עלה בינתים למעלת הוזיר לעניני פנים, לכן כל שאלות הנכרים הגרים במדינה בידו היו. פרסם הצהרה ובה כתוב, שחור על גבי הלבן, שאם לא יתנדבו נתיני רוסיה לצבא הבריטי עד תאריך כזה וכזה, כולם יישלחו לרוסיה.

באנגליה נחשב הרברט סמיוּאל לכמוּת רוחנית חשובה, ואני לא אתווכח, כי לא לחקור במוחות בני־דורי נתבקשתי לכתוב את ספור ימי. אבל תכונה אחת נתן לו הקב"ה שבגללה סבלנו צרות, אנחנו היהודים, גם באנגליה וגם בארץ־ישראל: אדם זה אין לו עינים. איננו רואה את היש – הוא רואה רק את המושג שעשה לעצמו; במקום יצורי בשר ודם אמתיים, מעשה ידי הבורא, הוא בונה בדמיונו גוֹלם מפשט, ודווקא בצלמו וכדמותו של הרברט סמיוּאל; ואחרי שיצר לו את הברנש הזה שאיננו, ינסה בו נסיונות ופקודות יפקד עליו – ואת הנזיקין הציבור ישלם. כזאת עשה לנו אחר־כן, כבר בהיותו נציב־עליון בארץ, עם מסקנות מחריבות לגבי כל צד וצד – יהודים וערבים ושמה הטוב של אנגליה. ואותו הדבר עשה גם אז בלונדון, בקיץ לשנת תרע"ו. “שיער” כי וייטשׁפּל תחרד כולה מפחד בקראת את איומו ותיכף ומיד ירוצו הרבבות למשרדי הגיוס; ומצד שני “שיער” כי הצעד הזה של מיניסטר יהודי יעשה רושם נפלא על הציבור הנוצרי ויפסיק את הרעש בעתונים. מה שקרה באמת קרה להפך, משני הצדדים להפך. הציבור הנוצרי הוקיע את פקודתו כחרפה למדיניות האנגלית (אחד הלוֹרדים הליבּראַלים, פּאַרמוֹר אם אינני טועה, אמר בפומבי: “לוּ הייתי יהודי, את ידי הימנית הייתי קוצץ בטרם מסרתי אַחי לידי תלינים”). ומה שנוגע לוייטשׁפּל – פשוט מאד: אף איש לא שם לב לאיום ואף מתנדב אחד לא נמצא.

לכבוד הצדק אעיר: שמעתי אחר־כן מפי מאיוֹר לייוֹנל רוֹתשילד כי את תחבולת־האיום הוא ולא סמיוּאל המציא. אבל מה איכפת? לא היועץ אשם אלא העושה.

בזמן ההוא, בעזרת הרי פירסט, כבר נתאסף סביבי חוג מצומצם של ידידים תושבי האיסט־ענד. התיעצתי אתם, והחלטנו להוציא מתוק ממר ומוסר־השכל מקלות־דעת.

היו אז בלונדון כעשרה עתונאים רוסים, כּתּבי היומנים הליבּראַליים שבשתי הבירות ובערי־השדה הגדולות ביותר. נפגשתי אתם רק לעתים רחוקות, אבל יחסינו יחסי ידידות. עתה הזמנתי אותם למועצה; נענו כולם, יהודים ונוצרים כאחד. ישיבתנו, אצלי בצ’לסי, החליטה לשלוח מברק ללורד דאַרבּי (וזיר־המלחמה אחרי מותו של קיטשנר), מברק רשמי בשם באי־כוחה של כל העתונות הרוסית המתקדמת: אדוני השׂר הנכבד, איומו של וזיר־הפנים צירף את רוסיה בענין בריטי פנימי ובזה שׂם גם אותנו במצב בלתי־נעים, והננו נאלצים לבקש ראיון – דווקא עמך ולא אתו.

הלורד דאַרבּי עשה כאיש פיקח: “ראיון – כן, אנא ואנא, אבל דווקא לא אתי, כי־אם אתו”. מי שהכניסנו לתסבוכת, זה גם יואיל להוציאנו. – את מברקנו הוא מסר לוזיר הפנים, ותשובתנו קבלנו מהרברט סמיוּאל: הזמנה לכל חותמי המברק.

נפגשנו באחד האולמים שבבית־הקהילות; יותר נכון – לא “פגישה” היתה זו, כי־אם קבלת־פנים. סמיוּאל [שיווה לראיון זה אופי חגיגי ביותר:] הופיע עם להקת יועצים ומזכירים – ארבעה, אם לא יותר עוד; הוא בראש השולחן הגדול, אנחנו העתונאים ימינה ושמאלה, המזכירים מאחורי לוזיר; עמד בדבּרו אלינו, וכך גם אנו. אז עוד לכוח רצין נחשבה העתונות הרוסית – בחוץ לארץ.

זהו מה שאמרנו לוזיר: איומו כלפי יהודי וייטשׁפּל – אשר בעיני דעת־הקהל הרוסית יש להם סטאַטוּס של מהגרים פוליטיים – עלול להחריב את טעם עבודתנו. העתונים המיוצגים בישיבה זו, [(עד כמה שאני זוכר, היו אלה: “רוּסקיאַ וידוֹמוֹסטי”, “רוּסקוֹיה סלוֹבוֹ”, “רֶיץ'”, “סוֹברֶמֶנוֹיה סלוֹבוֹ”, “בּירז’וויאַ וידוֹמוֹסטי” “קיוֹבסקאַיה מיסל”)], מקיפים בקירוב כשבעים אחוז מכל הציבור הקורא שברוסיה. אצלנו, הציבור הליבּראַלי מחשיב את ההתקרבות עם אנגליה לא רק לשם התועלת הצבאית, כי־אם עוד יותר מפני תקוותו שמסורת־החופש האנגלית תשפיע על התפתחות המשטר הרוסי; ואנחנו, הכּתּבים בלונדון, דווקא את הצד הזה תמיד הדגשנו. אבל הצעד האחרון של כבוד וזיר הפנים יעשה ברוסיה רושם הסותר את ההשקפה הזאת – שם יגידו כעת כי לא מלמדנו המערב – כי־אם לומד ממנו. רושם כזה עלול לרופף את אחדות הלבבות הרוסיים ביחסם לכל בעיות המלחמה – ומצאנו לחובתנו להסביר את זה לממשלת הוד מלכותו.

– ג’נטלמנים, – ענה סמיוּאל, – אני מבין את השקפתכם; ואולם גם אתם תבינו־נא את מצבנו פה. הרוב האזרחי איננו יכול להשלים עם אדישות החוגים האלה בפני צערנו הלאומי. סוף הדבר, חס וחלילה, לנטוע שנאת גזע ודת בציבורנו. מה לעשות?

עניתי לו [שכאן אני נמצא בתור חבר של קבוצת עתונאים רוסיים, ואין לי הרשות להביע את דעותי הפרטיות. ואולם בדבר אחד בטוחים אנו כולנו:] שלא בדרך איומים אפשר ליצור התנדבות; לא לפחד נענה המתנדב כי־אם להרגשות נשגבות. בדבּרכם אל הנוער האנגלי, תישענו על חיבּת־המולדת שלו: אותו הדבר נסו לעשות גם באיסט־ענד. אבל זכור תזכרו את ההבדל – אלה עוד אין להם מולדת חדשה, והמולדת הנושנה איננה שלהם. זאת אומרת – שקודם כל צריך למצוא ולקבוע מהו ואיהו האידיאל המיוחד של הנוער ה"נכרי", ולכווּן הזה להתאים את התעמולה.

סמיוּאל שאלני: – מי יעשה את התעמולה?

כבר אמרתי: רבו ההזדמנויות שבזבזתי, ואולי זו היתה אחת מהן. כמובן, ברגע זה [לא יכולתי להשיב כלום. להציע את שרותי בו במקום, באסיפה, לא היתה לי הרשות: לא כל חברי לעתונות הסכימו לתכניותי. גם סמיוּאל] עוד לא מוכן היה לקבל את כל מסקנות דברי: אבל אין ספק שברגע זה מוכן היה להציע כעין שותפות במפעל, ולוּ קבלתי את הצעתו – מי יודע, אולי מחיש הייתי את הגשמת תכניתי. אבל אין ביכלתו של אדם להתגבר על טבעו. שׁמנתי מלחדור בדלת הפתוחה־לרבע: דרכי היא לדפוק או להלום עד תיפתח לרווחה. זה רע מאד, אני יודע; אך אין תיקון.

אין זאת אומרת כי מוכן הנני לזלזל בתוצאות הישיבה ההיא. להפך: היא בעיני נקודת־התפנית לכל הענין, מאורע שהכריע. אם־כי נפרדנו מבלי להשיג שום הסכמה מסויימת, המסקנה המעשית הראשונה הובלטה מיד: אותו האיום נאלם ונשכח, זאת אומרת כי הוברר לממשלה המצב שאת נוסחתו נתתי באחד הפרקים הקודמים: יש רק צורה אחת שבה אפשר לגייס את ה"נכרים" האלה מבלי לעורר שערוריה מוסרית. ואולם, לוּ היה במקומי אדם גמיש ממני, כמה חדשי זמן יקר היינו מרוויחים…

[תגלית בלתי־צפויה גליתי בחדשים הללו – תגלית חשובה כל־כך, שגם עכשיו היא מביאה לי תועלת לעתים קרובות: הופתעתי לראות עד כמה אפסית היא השפעתנו הפוליטית של היהודי המתבולל, ואף אם הוא יחסן ועשיר, בעניני ה – Wieltpoltik היהודית. באופן אינסטינקטיבי מתחשבת בשאלות הללו גם ממשלתו שלו רק ביהודי בעל הכיוון הלאומי, גם אם יהודי זה, כשהוא לעצמו, אינו אלא עובר־אורח בלתי־ידוע. ח. ווייצמן הוכיח זאת באופן מזהיר; וגם על־ידי נסיוני אָני נתאשרה לי אותה האמת.

כשנתישבתי בלונדון אמרו לי מכל הצדדים: “בלא עזרתם של הנכבדים המקומיים לא תרצה הממשלה אפילו לדבר עמך. קודם־כל צריך אתה להבטיח לעצמך את הסכמת הנכבדים”. שמעתי בקולם של בני־האדם הללו ונסיתי. לא זו בלבד שלא נתנו את הסכמתם: להיפך, הם הזהירו אותי שיפריעו. אז מוכרח הייתי ללכת לבדי להתדפק על דלתותיהם של המוסדות הממשלתיים – ונתברר שההצלחה או אי־ההצלחה היתה תלויה פחות מכּל במצב־רוחם של ה"נכבדים". במשך כל המשא והמתן שלי איני זוכר אף מקרה אחד שמישהו מבעלי־השלטון ישאל אותי: “וכיצד רואה את הדבר סיר אַייזק פלוני?” – אני מסביר זאת, כמובן, לא בזה, שכל הנכבדים היו רעים, כביכול, ואנו, הלאומיים, שזה מקרוב באנו, היינו טובים. ההסבר הוא פשוט הרבה יותר. המתבולל אין לו מה “לתבוע”: הוא נזדהה אחת ולתמיד עם האוכלוסיה המקומית; הלויאַליוּת שלו הובטחה אחת ולתמיד – ועל־כן, מובן מאד הדבר שברגעים רציניים רואה בו הממשלה תוספת מכובדת מאד, אבל תוספת־חנם, אל האומה הבריטית או הצרפתית. במצב אחר נמצא הלאומי: האהדה היהודית, שהוא מציע לרכוש, אינה תוספת־חינם. הממשלה יכולה להחשיב אותה או לא – זהו עניינה שלה; ואולם לזכּוֹת באהדה זו אפשר רק בתנאים מסויימים. לפיכך פוטרים את המתבולל בבת־צחוק ובהסברת־פנים, ועם הלאומי מנהלים משא־ומתן.

ואת דלתות המשרדים של וייטהוֹל פתח לי, כפי שכבר כתבתי, אותו “בּאַטאַליוֹן־החמורים” מאלכסנדריה, שכל הליצנים בישראל עשו אותו לצחוק. ויזרת־החיצון בפטרבורג כתבה עליו לרוזן בֶּנקֶנדוֹרף, הציר הרוסי בלונדון; מן הצירות הרוסית היו נשלחים דינים־וחשבונות עליו לפוֹריין־אוֹפיס; היועץ הראשי של הצירות, ק. ד. נאַבּוֹקוֹב, אחר־כן ממלא־מקום הציר (כעת אינו עוד בחיים), היה מסדר לי ראיונות עם הוזירים הבריטיים, עם הציר האמריקני מיסטר פּייג', עם הציר הצרפתי פּ. קאַמבּוֹן – וכל זה רק משום שתרומפלדור ו־600 נהגי־הפרדות בילו שמונה חדשים תחת האֵש בגאַליפּוֹלי.

ובויזרת־החיצון, בראש המחלקה המזרחית, כלומר, אותה המחלקה דוקא, שבה נתרכזו כל השאלות על ארץ־ישראל, כבר עמד בזמן ההוא אותו הידיד רב־הזכויות של המפעל הציוני, שגם ח. ווייצמן וגם מייסדי־הגדוד חייבים לו תודה מרובה ביותר: זהו סיר רוֹנאלד גרֶהֶם, כיום ציר־בריטניה ברומא. ואולם גם בשביל גרהם שימש כבית־ספר הראשון של הציונות אותו זמן, כשעדיין נקרא בפשטות מיסטר גרהם, שימש כ"יועץ" על־יד ויזרת־הפנים במצרים והופיעה לפניו משלחת צנועה כדי להשתדל על הקמת גדוד מיוחד מן הפליטים הארצישראליים באלכסנדריה].

“האָוּס און היים”

אין לי שמחה בסיפור הזה, ולא היתה במעשה.

לא כזאת שיערתי לעצמי את לידת הצבא העברי הראשון. זכורני יום אחד, כשעברתי את הרי יוון ברכבת על דרכי ממצרים לבּרינדיזי. הרי יוון דומים קצת להרי הגליל, או אולי רציתי שידמו: על כל פנים, הקסימתני הסביבה וּשלחתי חולם חלומות מכּבּיים. בחזוני ראיתי מפעלי כיבוש, בולטים כדבר שתוכל לנגוע בו וריחו מגרה נחירי – שטויות, לא כדאי לתארן בפרוטרוט. אבל אחד החזיונות האלה חייב אני להזכיר: חזיון לידתו של הצבא העברי הראשון. חלמתיה בצורה של התפרצות הרצון החפשי, התנדבות שתעבור כסער־אלוקים על כל מרחבי פיזורנו; אלה שלא זכו להתקבל לקרבן מרכינים ראש, אלה שזכו שרים שירי גיל ומכים במצילתים. – לא הבינותי את הדור. שכחתי דברי נבואה, מקרא ימי ילדותי, ששׂם אותה שׁילר בפי נגיד ספרדי מימי המדוּרות של אַווטוֹ־דאַ־פֵי, אבל באמת ולמעשה חלים הם על כל עת, על כל ארץ, על כל גזע ועל כל כסיל יוזם: – איך שטעהע, איין בירגער דערער, וועלכע קאָממען ווערדען. – ובינתיים, במקום ליצור תנאֵי התנדבות, הנני מכין, בכוונה תחילה, צעד אחרי צעד, תנאֵי הכרח.

אין דבר. אחד מחוקי הטבע הוא. כל לידה היא אונס. רוב ההתחלות אונס. אדם שעבר את הלאַמאַנש בשׂחיה סיפר לעתונאים שחכו לו על החוף האנגלי: “בילדותי שנאתי את הים, אבי בחזקה זרקני למים לתת לי את שיעור השׂחיה הראשון”. אני יודע כי היום, אם יישמע הקול הקורא, יתקוממו רבבות בתרועות־דיצה: ואני מתפאר בידיעה זו.

בראשית ברא אלקים את רצונו של יחיד; אך לימי זקנתו אולי יזכה אותו יחיד להכיר את הד רצונו בלב ההמונים. – אין זו פילוסופיה שלי: להפך, זוהי פילוסופיה ששנאתי כל ימי חיי, כמו שעד יומי האחרון אשנא כל סדר חברתי או מדיני המיוסד על פילוסופיה זו. איננה “שלי”: של המציאות, לפעמים ולדאבוני העמוק.

אמנם נסינו גם התנדבות. בראשית החורף לשנת תרע"ו כבר ברור היה לכּל, או כך נדמה לי, שמוכרח הנוער עצמו לחפש מוצא, [שאיסט־ענד תצטרך ללכת לעבודת־הצבא, אם רק יש ברצונו של הציבור היהודי להימנע משערוריה, שתקבור לנצח את שמה הטוב של היהדות האנגלית. בשביל האנגלים כבר הונהגה חובת השרות בצבא. עשרות צעירים מוייטשׁפּל, שלא הכרתי אותם כלל, היו באים אלי לצ’לסי ושואלים:

– מה לעשות? כלום יש תקוה, שהממשלה תסכים ליצור גדוד בשביל ארץ־ישראל?

ואולם הממשלה עדיין עמדה בסרובה. קיטשנר לא היה עוד בחיים (הוא נספה ב־5 ביוני 1916), אבל רוחו עדיין רחפה בויזרת־המלחמה, ובמפקדה העליונה היה עדיין רוב למתנגדי ההתקפה במזרח].

עוד פעם התיעצתי עם חברי המעטים מוייטשפּל, מצד אחד, עם ג’וֹזף קאַוּאן והד"ר אידר מצד שני, והחלטנו לעשות הנסיון; [החלטנו כי עכשיו הגיעה השעה בשביל נסיון חדש, פומבי, שצריך להעמיד גם את הממשלה וגם את דעת־הקהל פנים אל פנים מול עובדה המונית קיימת]. תכניתנו היתה לאסוף אלף חתימות על הצהרה זו: “אם יווסד גדוד עברי המוקדש אך ורק לשתי מטרות אלה – שמירת אנגליה וכיבוש ארץ־ישראל, אז אני החתום למטה מתחייב להספח לגדוד הזה”.

קאַוּאַן נתן לנו את הכסף הדרוש לנסיון. טלגרפתי לקוֹפּנהאַגן לגרוסמן שיבוא; ענה לי – “יוצא”. הכינותי לקראתו מערכת להוצאת עתון יומי ביידיש, בשם “אוּנזער טריבוּנע” ותחת הנהלתו. [עוד יום קודם שבא, הוצאנו את הגליון הראשון לא רק בעריכתו אלא גם עם מאמר ראשי בחתימתו (אני עצמי חיברתי אותו, ואולם ביילין, בעל סגנון מצויין בלשון זו, תיקן את סגנוני, כדי לא לבייש את הקפּדן גרוסמן). העוזרים הראשיים בעתון היו: ביילין, פינסקי וקייזר – השנים הראשונים בעתון כבר זכו לפרסום ידוע כסופרים בשתי הלשונות היהודיות, והשלישי, אף־על־פי שהיה כמעט טירון, נתגלה כפילטוניסט שנוּן מאד. לטפּל בצד הטכני של התעמולה נטלו על עצמם הרי פירסט והמהנדס הצעיר מרוסיה ארשאַווסקי: הוא בא פעם אל אחת מאסיפותינו, פשוט כדי לשמוע קצת – ומיד נצטרף לאמונתנו; ומאז מסר לפקודתנו לא רק את כשרונותיו הארגוניים, שלא היו קטנים כלל, אלא גם את כתפיו הרחבות ואת שריריו המוצקים. היה צורך בזה וגם בזה… עמהם עבדו עוד כעשרה צעירים].

העתון הופיע ועשה רושם; יחד עם זה, על כל הקירות בוייטשׁפּל הופיעו כרוזינו בסיסמה " Home and Heim ".

[יומיים לאחר שהכרוז הופיע ברחובות איסט־ענד, סוֹהוֹ, סטמפוֹרד־היל ושאר המקומות של הגיטו הלונדוני], שלח לי הרברט סמיוּאל מברק אל ביתי בצ’לסי, בבקשה תכופה לבוא אל משרדו. שם במשרדו הביעני את הכּרתו בעד יזמתי ושאל, אם תוכל וזרת־הפנים לעזור לנו במה־שהוא. עניתי:

– רק בצורה אחת תוכלו לעזור: בהצהרה רשמית, שאם נאסוף את אלף החתימות – הגדוד יווסד: אבל גדוד עברי, ורק לתפקידי “האָוּם אוּן היים”. [אם תעשו זאת, אני ערב להצלחה, אם לא תעשו – לא אסתיר את חששותי: צרי־העין יאמרו, שכל פעולתנו אינה אלא מלכודת; שאנו רוצים, בפשטות, לצוד בשביל הממשלה את שמותיהם של היהודים המתנדבים, ואחר־כך יתפסו אותם, יפזרוּם בבּאַטאַליוֹנים האנגליים וישלחוּם אל הטבח בפלאַנדריה. דבר זה יפריע, כמובן, את עבודתנו הרבה].

– אין זה ביכלתי, – ענה לי. [– דבר זה תלוי לא בי; על כך צריכה לבוא החלטת כל הקאַבּינט. ואתם יודעים שהציבור היהודי, וביחוד הציונים, מתנגדים בחריפות להצעה זו.

– באותה החריפות מתנגדים ידידי ואני לכך שהנוער היהודי ילך לשרת בגדודים זרים, כדי להלחם בעד ענין זר.

הוא פרשׂ את ידיו, שתק קצת ושאל:

– אולי אוכל להיות לכם לעזר בצורה אחרת?

הודיתי והשיבותי בשלילה. אני מודה בלב שלם, שאחר־כן הצטערתי מאד על תשובה גאה אבל בלתי־מעשית זו. השׂאוֹר הישן של הראַדיקאַליסמוס הרוסי עדיין היה חזק בי יותר מדי, עדיין היה חזק בי ההרגל לראות את השלטון כמשהו בלתי־טהור, שלאדם הגון לא יאה לקבל ממנו איזו עזרה שהיא. שכחתי שבאנגליה יחס כזה אל השלטון איננו במקומו ואַבּסוּרדי. צורה אחת של עזרה הייתי צריך לקבל ממנו ואפילו לדרוש: הבטחת הסדר באסיפות־הפומבי שלנו].

חודש ארכה פעולתנו זו: מפּלה בתוך אנדרלמוסיה של שערוריות. אלף חתימות לא אספנו, ואף רבע של המספר הזה גם־כן לא; אבל חיי וייטשפּל בשבועות האלה נהפכו לגיהנום. [אמנם, באסיפת־הפומבי הראשונה היה שקט: המתנגדים עדיין חשדו שאי־שם מאחורי הקלעים הסתרנו משטרה, כפי שהדבר היה נהוג באסיפות־התעמולה לגיוס־מתנדבים בסביבה האנגלית. ואולם לזמן האסיפה השניה כבר גילו את כל עמקה ואת כל תמימותה של אצילות־הרוח שלנו – והביאו עמהם לא רק משרוקיות, אלא גם מלאַי של תפוחי־אדמה – בתור כלי־יריה וקליעה. כמו תמיד, היו הרעשנים בעצם קבוצה קטנה – אומרים, בסך הכל שלשים איש; אבל הם התארגנו יפה. היינו פוגשים אותם בכל מקום, ממייל־ענד במזרח עד נוֹטינג־היל במערב. שלשים צעקנים הם כוח גדול, כשהצד שכנגד אינו רוצה לקרוא למשטרה, ובעצמו לעסוק בהרבּצה (מבחינה מספרית היינו יכולים כבר אז לעשות פעולה זו בהצלחה גמורה) הוא מהסס כי הוא חושש להזיק לפּרסטיז’ה המוסרית של תעמולתנו. כינסנו אסיפות זו אחר זו, הוצאנו עתון משלנו (ה' צ’יצ’רין “בכבודו ובעצמו” הודה באיזו כּתּבה שנדפסה בפּאַריז כי מבחינה ספרותית נערך העתון יפה), ואולם התוצאה היתה ברורה, בעצם, עוד מן השבוע הראשון: מפּלה.

מכל זכרונות־חיי חודש זה הוא בודאי הזכרון הקשה ביותר – יש אפילו רצון לומר: הנתעב, המעורר גועל־נפש]. אינני רוצה לספר את הדף הזה בחיי: יספיק אם אזכיר, שפעם אחת, אחרי אסיפת־פומבי סוערת ביותר, התנפל ההמון על גרוסמאַן ועלי במקלות, ואלמלא סבבתנו פלוגת מגינים… – המגינים האלה, דרך אגב, היו גם־הם ממתנגדינו על־פי רוב, אחד מהם אותו האַנאַרכיסט שגילה לי אז את סוד נשמת האיסט־ענד: “חייטים אנחנו…”

גם מפי אחד מחבריו שמעתי אז דברי־בקורת מענינים:

– אדוני, אינך יודע לסדר מפעלים כאלה. צריך היה לדרוש מסמיוּאל ידידך, קודם כל, שישלח איזה לוֹרד או מצביא לשבת־ראש בכל אסיפות־הפומבי שלכם וסביבו תריסר בּאַרוֹנטים ובּישוֹפים וגבירות עדינות, ומאה חיילים מפוזרים בקהל פה ושם: כך נהוג אצל הגויים במפעלי הגיוס שלהם, ואז הכל בשקט ובסדר יעבור. שנית, צריך היה לדרוש מידידך סמיואל שאת כרוזיכם ידפיסו על חשבון הממשלה, לאמור עשרות אלפים – ולא מאות אחדות, תעמולה ננסית של קבצנים. שלישית…

– סליחה, אדוני, – הפסקתי אותו, – ולוּ דרשתי את כל אלה, וגם קבלתי, ועוד כפלים יותר מכל אלה, – האם אז, לפי דעתך, היינו משיגים את כל אלף החתימות?

– חתימות? לא.

[אולם מן החובה הוא להודות, שבכל זה היה אולי אשם פחות מכּל ההמון הוייטשׁפּלי האמתי עצמו. הוא, ברובו המכריע, רצה באמת ובלב תמים לשמוע את דברינו. כל אלה שהיו רציניים פחות או יותר, הן הזקנים והן הצעירים, כבר אז הבינו כי נוצר מצב שצריך למצוא מוצא חיובי ממנו ושאי־אפשר עוד לגמור את המשחק בתיקו. ואולם כיצד יכלו להאמין כי הדרך שהוצעה על־ידינו היא דרך אפשרית? מצדדים מרובים וביחוד מן הצד הציוני הרשמי (צר לי זאת, אבל חובתי היא לומר), לחשו באזניהם שאנו רק משׁטים גם בנו וגם בציבור, שהממשלה לא תסכים אף פעם ובשום פנים ואופן להקים גדוד מיוחד, ושכל הענין – כפי שגם הזהרתי את סמיוּאל – יסתיים במלכודת. מצד הממשלה לא זכתה תכניתנו לשום סעד ותמיכה. ברור שעל קרקע זה של חשדנות וספקות לא קשה היה עוד לכנופיה של חוּליגאַנים ליצור מצב־רוח של בהלה, להביא מורך בלב כל אדם שניסה לעיין ברצינות ולהתעמק בהצעותינו, על־ידי הכרזה שהוא בוגד, שהוא עוזר למשוך בערמה את אֶחיו “לא לארץ־ישראל אלא לוֶרדֶן”.

יש להודות גם בכך, שלמקהלה קטנה זו היה מנצח ממדרגה ראשונה: היד, שבהעלם ובהסתר ניצחה על המקהלה, היתה ידו של אותו הידיד של מיסאר קינג – מיסטר צ’יצ’רין].

זכר השבועות האלה תועבה הוא לנפשי: כאילו הכניסוני למרתף ההֶלוֹטים כמנהג ביוון העתיקה… ואולם הצדק הוא צדק: לוּ הייתי אני כאחד הצעירים בוייטשפּל, אינני בטוח שהייתי מאמין בתעמולת “האָוּם אוּן היים”. מי ערב לי שתסכים הממשלה לסדר גדוד כזה, – שלא ינצלו את חתימתי כדי לגייסני בתור חייל רגיל, ולא ישלחוני לפלאַנדריה? עתה, בהביטי לאחור, אינני דן את העדר ההוא לכף חובה: הם היו מה שהיו, צאצאי דורות הגטו, רחוקים מרוח תעוזה כעברית מהז’ארגון: כשוטה בן־שוטים, כערל־מוח עשיתי בדרשי מבני־רוכלים אלה חתימות – בטרם קיבלתי חתימתו של בעל־התנאי המכריע, הממשלה.

וטיפש עוד גדול ממני: אותו היצור המורכב – או אולי המדוּמה? – הנקרא “ממשלה”. בשלשלת הארוכה של נסיונות־מגע אשר לימדוּני, במשך כמה שנים, להכיר את היסוד הגאוני וגם את היסוד ההדיוֹטי שבמנגנון הממשלתי הבריטי, זה היה המקרה הראשון של מגע בלתי־ממוצע – לקח ראשון, וכבר מלא־הוראות כאנציקלוֹפּדיה. הניהם לפנינו, בכל זוהר בּינתם הממלכתית: נתקלו בבעיה חמורה שהם עצמם חושבים אותה לרצינית; ניסו לפתור אותה בעצמם ולא הצליחו; כבר ידעו בלבם מהו הפתרון היחידי – הפתרון שבעוד חצי שנה הסכימו לו בעצמם; שמחו לקראת נסיוני אני, בכל מאודם איחלו את הצלחתו; לוּ בקשתי מהם, באמת כעצתו של אותו המבקר, יושבי־ראש נגידים, תזמורת צבאית, כסף – הכל היו נותנים לי; רק דבר אחד לא – החלטה ברורה.

המשכנו את הקוֹמדיה כארבעה שבועות; לבסוף החלטנו לגמור את ה"מפעל" ולחסל את העתון (הדבר היחידי שממנו נהניתי בחודש ההוא). גרוֹסמאַן שב לקוֹפּנהאַגן. אינני זוכר מה אמרנו זה לזה בשעת הפרידה; בטח לא דברי יאוש, אך אולי דברי גועל־נפש. [אני נדרתי נדר קדוש: בפעם הבאה (כי אנו עוד נתראה) תתנהל תעמולתנו בסדר מופתי, תעלה במספר גולגלות מנופצות כמה שתעלה – ומיסטר צ’יצ’רין ישב אז במנוחה ולא יתערב בענינינו].

[בדיוק חודש ימים אחר כשלון זה, שהיה אולי הגדול בכשלונותי, הוטבעה לפני פתאום, כמו מאליה, אותה אבן־הפינה, שעליה צריך היה הגדוד העברי לפי גזירת הגורל להתבסס במשך הזמן].

גרעין הגדוד

עוד לפני נעילת “המפעל”, פתאום הגיע ללונדון תרומפלדור. כל מאמציו באלכסנדריה לא הועילו: במהדורה שניה של ה"זמ’ק" לא רצו שלטונות הצבא, גדודו נתפזר. – וכחודש אחרי הנעילה, קם גדודו לתחיה, ודווקא בלונדון.

באחד הבקרים בא אלי תרומפלדור והראה לי פתקא: “זה עתה באנו, נמצאים בקסרקטין ברחוב פלוני, מאה ועשרים איש. בבקשה לבוא תיכף ומיד. – ניסל רוזנברג”.

– אדוני זוכר את רוזנברג? בגאַבּאַרי היה אחד העובדים החרוצים ביותר, ואצלי בגדוד אולי הטוב מכל הסרז’אַנטים.

כיצד ומדוע נתגייסו שנית אלה מאה ועשרים, עד היום לא ברור לי. בלי ספק, גם הפעם השפיע הקונסול פּטרוֹב; ואולם הוא לא לבדו, כי מספר “נתיניו” הצעירים הרבה יותר גדול היה, ואם הרוב השתמטו מעבודות הצבא, למה לא גם אלה? השפיעה גם הדלוּת, אבל גם־כן לא בתור הגורם המכריע: עשרות חבריהם נסתדרו באלכסנדריה; בין המאה ועשרים כחצי בעלי־מלאכה היו, את אחד מהם, הסרז’אַנט בּליטשטיין, זכרתי עוד בתור שוטר המשטרה המצרית – הוא גם לא היה בין הפליטים. מצד שני, גם ברוח ההתנדבות הטהורה קשה היה להאמין – גם באנגליה, בציבור הנוצרי, כבר הספיקו לתום מעינותיה. כנראה פעלה כאן איזו תערובת מסובכה של הכרח, תעוזה, סקרנות, קלות־ראש – דבר מה הקשור באותו השגעון העולמי שנסיתי לתאר בראשית סיפורי על תקופת המלחמה – ב"אקלים" הרוחני של התקופה.

נסיעתם מאלכסנדריה כחודש ארכה; על־ידי האי כּרֵיתה נתקלו בפצצה־ימית, אך לבסוף הגיעו; וכעת עיקר דאגתם היתה שאלה זו – הישאירו אותם יחד או יפזרו? קציני הקסרקטין, שבו הם נתאכסנו בינתים, כנראה בלי כל אהדה נתיחסו לפלוגת נכרים, ואמרו להם שמחכים מדי שעה להוראות במובן הפּיזור.

– צריך לבקש את פאטרסון שיבקש את אֵמרי, – אמר תרומפלדור.

פאטרסון אז קיבל משרה זמנית, עד יבריא, באירלאַנדיה – בקסרקטין פּוֹרטוֹבּלוֹ בדובּלין; אֵמרי, כפי שהזכרתי לעיל, נספח אל “מזכירות” לויד־ג’ורג'. פנינו לזה ולזה, ובעוד יומים טלפן אלי אֵמרי שאבוא למשרדו. שם אמר לי כי בחורינו, מלבד אלה שייפּסלו אולי ע"י הרופא הבודק, יישלחו כולם ל"גדוד העשרים" – בתור פלוגה מיוחדת.

אֵמרי הוסיף, כתמיד בקול יבש, וכתמיד מעשי:

– אם יֵדע אדוני להשתמש בגרעין הזה, הגשמת תכניתו בטוחה. יש מצב־רוח מתאים בציבור וגם בחוגי הממשלה. כעת הכל תלוי בגרעין.

אמת: “מצב הרוח המתאים” כבר הורגש מכל הצדדים. מפלת “המפעל” לא עשתה כל רושם – כלא היה ולא נברא כל השאון והרעש. מלבד אֵמרי, נוסף לי עוד עוזר חשוב אחד באותה ה"מזכירות": סֶר רוֹנאלד גרֶהֶם, אותו גרהם שקיבל את משלחתנו בקהיר בהיותו שם “יועץ על־יד וזיר הפנים”. הוא עלה בינתים לגדולת “סר”, הועבר ללונדון, נתמנה למפקח ראשי על עניני המזרח הקרוב. שאלת הלגיון העברי, כבר מכמה חדשים, היתה לנושא של חליפת־מכתבים רבה בין ויזרת המלחמה וּוזרת הפּנים והחיצון ובין “המזכירות” ובין משרד הציר הרוסי, וכולה בידי ידידים – אֵמרי, גרהם, נאַבּוֹקוֹב. [מיסטר קינג, שנהפך מאויב לאוהב, הפגישני, כאמור, עם המערכת של אחד הבטאונים הליבּרליים החשובים ביותר באנגליה – The Nation. שם נדפס במכתבי המפורט, שבו הבאתי נימוקים לדעתי, מפני־מה דוקא החוגים הראַדיקאַליים של הציבור הבריטי צריכים, לשם המסורת הליבּרלית, לתמוך ברעיון־הגדוד. ח. וייצמן הציגני לפני צ'. פּ. סקוֹט, עורכו של העתון “מנצ’סטר גארדיאן”. כידוע, תופס עתון זה באנגליה אותו מעמד, שתפס בעתונות הרוסית “רוּסקיאַ ויידוֹמוֹסטי”; ומיסטר סקוט עצמו, זקן בעל קלסתר־פנים של אחד מן האבות הקדמונים ועינים של עלם צעיר, נחשב אז, – ואם איני טועה, נחשב עד היום – לדמוּת הגדולה והמצויינת ביותר בעולם־העתונות של המדינה. לויד־ג’ורג' חשבוֹ למורו, ולפיכך נודע בזמן ההוא משקל למאמרים הראשיים של העתון המנצ’סטרי. אחד מן המאמרים הראשיים הללו הוקדש לתכנית־הגדוד]. שני העתונים המכריעים של הליבּראליסמוּס האנגלי – ה"גארדיאן" במנצ’סטר וה"ניישוֹן" הלונדוני – תמכו ברעיון; ולבסוף תמך גם ה"טיימס".

הלוֹרד נוֹרתקליף, בעלו של ה"טיימס", היה אז אולי האיש החזק־ביותר בין כל עסקני אנגליה חוץ מלויד־ג’ורג'; דברוֹ נחשב לגזר־דין. אך לא הוא עזרני – אתו לא נפגשתי אף־פעם. יועצו הראשי, וכעין העורך הכללי של עתונו היה הנרי ויקהם סטיד – אותו סטיד אשר פתקת־המלצה בשבילו נתן לי, עוד בראשית ימי המלחמה, סניוֹבּוֹס בפאריז. השתמשתי בה לפני כמה חדשים והכרתי את האיש. [מישהו אמר לי על סטיד שהוא] אחד המוחות המבריקים־ביותר שהולידה אנגליה בראשית המאה העשרים. [במידה שנפגשתי עם אנגלים, חושבני כי הדבר קרוב לאמת. זהו אדם בעל תרבות רחבה יוצאת מן הכלל; את מחצית־חייו בילה בארצות שונות באירופה]. עתה, אחרי מפלת “מפעלי”, אמרתי לו:

– כעת נחוצה לי ירית תותח: מאמר ראשי ב"טיימס".

ירה.

[כשהופיע גליון זה של העתון ניגש אלי במסעדה אחד ממגדפינו הפראיים ביותר, חייך חיוך חמוץ ואמר:

ענינך בסדר: “טיימס” דיבר את דברו…]

צדק אֵמרי: עיקר העיקרים הוא עתה “הגרעין”, הפלוגה העברית ב"גדוד העשרים הלונדוני". [זהו השורש; אם ישאר שלם, יגדל עץ; אם ירקב, הכל אבוד].

מחניהם היה בקרבת וינצ’סטר. נסעתי שמה ושלחתי את כרטיסי למפקד, סגן־הקולונל אֶשטוֹן פַּאוֹנוֹל, [עשיו – חבר שמרני של בית־הקהילות], אדון נעים ואדיב.

– היקבל אותי, – שאלתי, – בתור חייל פשוט, אך בתנאי שאכּנס לפלוגתו החמשית?

– בתענוג, – ענה, ובינתים הזמינני לארוחת־הצהרים על שולחן הקצינים. אחר־כן הצטערתי על ארוחה זו: כי לא נעים היה לעמוד “דוֹם” בפני צעירים שאתם, כמעט אתמול, החלפתי הלצות על גביע שׁכר.

את הצעד הזה – התנדבתי לצבא – אני חושב לטעות. למרות “מצב־הרוח המתאים”, עוד לא היה קיים הגדוד העברי, ועוד הרבה מאמצים נדרשו בטרם נוסד; וגם אחרי שנוסד, מאמצים נדרשו להציל את השתיל הרך ממזימות המתנגדים; ועוד יותר – אחרי שיצא לחזית ונהיה לגרעין פעוט, אחד מאלף הגרעינים שבשׂק. עתה, באור הנסיון, בטוחני למעלה מכל ספק כי הרבה יותר הייתי פועל לטובת הענין בתור אדם חפשי. אבל גם אז, בלי הנסיון, גם־כן הבינותי את האמת הפשוטה הזאת.

כמובן, עוד גרוע מזה היה לוּ נאנסתי להתגייס לצבא ברוסיה. אמנם, בתור בן־יחיד, הכניסוני שם עוד לפני כמה שנים לסוג שכמעט אף־פעם לא יגיע תורו לעבודת־הצבא: ואולם כבר אכלו החזיתות השונות “סוגים” אחרי “סוגים”, וברור היה לי כי אין פה לבטוֹח ב"כמעט". ואם בוא יבוא תורי הרוסי, נגמרה סדרת הלגיון בטרם התחילה. בסכנה הזאת התחשבתי, ואחזתי באמצעי הגנה נגד האפשרות הזאת. התיעצתי עם נאַבּוֹקוֹב, ולפי הצעתו ודרך הצירות נשלח לפטרבורג תזכיר הנוגע לכולנו בכלל – כולנו כתּבי העתונות הרוסית באנגליה; ולפי מה שמסר לי נאבוקוב, כבר החלט בפטרבורג שאותנו לא יזיזו אף אם יגיעו כל התורים. – אבל לצבא האנגלי התנדבתי בעוד אין גדוד עברי. לתועלת הענין, אפילו מוכן ומזומן היה אותו הגדוד, לי אסור היה להסתפח לו; קל וחומר כשעוד אין אלא “מצב־רוח מתאים”. טעות היתה; ועשיתי אותה בדעתי שטעות היא – עשיתי מתוך חוסר עוז־לבב אזרחי.

אף היום עוד אין ליהודים כל מסורת צבאית משלהם: אף היום, למרות כל מה שלמדו בכ"ב השנים שעברו מאז, לא יבין ציבור יהודי שגם במלחמה, כמו בכל מקצוע, דרוש יוזם. יש פתגם טפשי: “קריינא דאיגרתא…” – שטות ופטפוט, כי דווקא ה"קורא" דרוש לעבודת המקרא ולא לעבודה אחרת; ודרושים מגשימים, והיוזם אין מקומו בין המגשימים. אבל עוד לא הבינו זאת חכמי ישורון. סיפרו לי, בימי נעורי הרוסים, ידידי גרשוני המנוח, המהפכן היהודי שסידר כמה מפעלי־טרוֹר ברוסיה הנושנה, כי גם הוא סבל בזמנו מהיחס הזה: מה שהבינה בלי כל ביאורים סביבתו הנוצרית – כי תפקידו הוא לשלוח זורקי־פצצות, לא לזרוק את הפצצות בעצמו, את זה לא יכלו הבן מכּריו היהודים, ובעיניהם תמיד קרא את הנזיפה החשאית: ואתה? – לא אגיד שנוטה הנני, בדרך כלל, להסתכל בעיני מכּרי ולגלות מה כתוב על־בּבוֹתן, אם לשבחו ואם לגינויו של המגלה: ואולם ב"מקצוע" הזה גם לי כל מסורת לא היתה, גם לי חדש הנסיון – להדריך צעירים אל חזית־האש. את ה"נזיפה החשאית" הרגשתי מכבר אף ביחס ל"זמ’ק"; ואולי גם לא “חשאית” בלבד – סיפרו לי, אם־כי במו עיני לא קראתי את זה, כי הופיעו מאמרים בעתוני אמריקה ורוסיה שבהם תיארוני כאדם השולח את זולתו לקראת סכנת־נפש ובעצמו רבץ־לו לבטח. הרגשתי כי לגבי ענין הגדוד החדש, אחרי כל הרעש שיצרנו סביבו, עוד פי־כמה בולט היחס הזה: ידידים כמעט אין לי, גם האדישים במיעוט, הרוב שונאים אותי עד עומק תום לבם ונוסחת־שנאתם היא זו קודם־כל: “ואתה?” – מימי שחרותי בתור סופר ועסקן האמנתי, כמו שעד־עתה מאמין הנני, שסופר ועסקן אסור להם להכנע בפני דעת־הציבור. אך לא הספיקה לי גבורתי הנפשית במקרה הקשה הזה, לא עמדתי בנסיון, ועשיתי את הצעד המוטעה שאולי יותר מכל חסרונותי הנזכרים לעיל הזיק לתכניתי.

טעות כפולה היתה: עצם הצעד וגם צורתו. באותו החורף הכרתי את הקולונל שֶׁרלֵי שעמד בראש בית־ספר לקצינים הנקרא בשם מוזר מאד: “אָמנים אנשי־רובה” – Artist Rifles. השם מוזר, אבל הגדוד הזה התקיים עוד מאמצע המאה הי"ט, ונחשב לאחד המוסדות הנכבדים ביותר של הסיטי. בימי שלום באמת נבחרו כל חייליו מאותו הסוג שבמזרח־אירופה היינו קורין לו “משׂכּילוּת”. כעת, אחרי שנתים שנות־הרג, כבר נתבולל החומר האנושי בכל הגדודים ונהיה להמון אפור ללא־גוון או הבדל; ואולם נשמר לו ל- O.T.C. (Officers' Training Corps ) של ה"אָמנים" כעין זוהר מיוחד, וכניסתו נחשבה לקשה.

שׁרלי אמר לי פעם אחת:

– אדוני אומר להתגייס פה באנגליה? אם־כן, למה לא ייכנס אל ה"אָמנים"?

אמרתי לו שקודם כל לא ירשו לו לקבל נתין נכרי בבית־הספר לקצינים. בין חוקי אנגליה יש מסמך עתיק מאד, כמעט מימי הבינים, הנקרא Deed of Settlement ובו כתוב שאסור לו למלך למסור בידי נכרים “כל משׂרה המכילה את הרשות לתת פקודות לאזרחים”.

– אני יודע את זאת, – אמר, – אבל אדוני מדבר שבע שפות, וכאלה נחוצים עתה למטה הצבאי בכל החזיתות. בטוחני כי ירשו לו להכנס ל- O.T.C. שלנו. בשבוע הבא עלי לבקר בוזרת המלחמה: אשאל אותם ונראה.

ביום שנסעתי לוינצ’סטר לדבר עם הקולונל פּאוּנוֹל, כבר היה בכיסי מכתבו של הקולונל שׁרלי: כן, הרשיון נתקבל, ברוך הבא, ומתי יבוא?

הרבה, הרבה מאד אולי נשתנה גורלו של הגדוד העברי לוּ בחרתי, לכל הפחות, בצורה זו של גיוס. “שבע השפות” אולי באמת היו מקרבוֹתני לשולחן התקיפים, בפרט עם תלבושת קצין ופּאַספּוֹרט של ה"אָמנים". – במקום זה נסעתי לוינצ’סטר.

בין הקסרקט למשרד הוזיר

תרומפלדור השתדל אז על הרשמתו בצבא – כמובן, בדרגה של קצין, ויהא אך כסגן לייטנאנט; סירוב עדיין לא בא, ושנינו היינו שוב מלאים תקוות.

אחר הנסיעה לוינצ’סטר נכנסנו לאֵמרי לספר על “הפלוגה החמישית”. הוא הקשיב לדברינו, שתק קצת, העיף מבט אל הרצפה ואמר:

– נדמה לי שעכשיו היה מן המועיל להגיש לראש־הממשלה תזכיר מפורט על תכניתכם ולציין בו, שבוינצ’סטר יש גרעין. אם רצונכם בכך, יכולים אתם להגיש אותו באמצעותי.

שלושה ערבים עסקנו בחיבור התזכיר; אֵמרי עבר עליו, הציע את התיקונים הדרושים, וערב הפיכתי לחייל, כשעדיין הייתי אזרח חפשי מחוץ־לארץ (כמדומני, ב־21 ליאנואר של שנת 1917), חתמנו אני ותרומפלדור על מסמך, שנגזר עליו להופיע בקרוב על שולחן הישיבות החשאיות של קאַבּינט־המלחמה.

עוד כתב־יד אחד הספקתי למסור למקום הדרוש קודם שנשללה ממני זכותי להביע בדפוס את מחשבותי על נושאים צבאיים: זה היה הספר “תורכיה והמלחמה”, שכתבתי בשביל הוצאת פישר אוּנווין. בו הובעו שלושה רעיונות יסודיים: הרעיון הראשון – את תורכיה צריך לחלק, בזה כל טעם המלחמה והאמצעי הראשי למניעת מלחמות בעתיד; הרעיון השני – ארץ־ישראל צריכה להכנס לחוג ההשפעה הבריטית; הרעיון השלישי – החזית העיקרית של המלחמה היא החזית המזרחית.

מבית המו"ל נסעתי ישר למשרד־ההתגייסות, מסרתי שבועה וקיבלתי את “שילינג־המלך”; ביתר דיוק, שני שילינגים וששה פּנסים – על חשבון משכּרתי כחייל.

הזכרתי את שמו של ה. ו. סטיד. מחמת זכויותיו בפני הציונות מן הראוי הוא, שהקורא יקבל מושג יותר רחב מאישיותו. לא בתולדות־הגדוד בלבד, אלא גם בהיסטוריה של הצהרת־באלפור מילא סטיד תפקיד חשוב ביותר. חודש לפני 2 בנובמבר 1917, כשהמתבוללים – כמדומני, שוב בראשותו של אותו לורד סויתלינג החרוץ – עשו את המאמצים האחרונים כדי להזהיר את הממשלה מפני הצעד הציוני, השיב להם סטיד במאמר ראשי חריף ומכלה, והוא הוא שהביא עליהם כליה. “טיימס דיבר את דברו”…

עוד בנעוריו, לפני 30 שנה, היה סטיד כּתּבו של אותו “טיימס” בווינה. שם גם התוודע אל הרצל, ועד מהרה נעשו ידידים. הוא הבין גם את הרצל וגם את הציונות כפי שמבינים אותה נוצרים רק לעתים רחוקות. הוא הבין את הצד הפנימי, המעודן, האֵסתּטי והמוסרי, של התנועה, את הכיעור שבהתכחשות עצמית: כל זה היה נהיר לו, כמו גם הכמיהה הריאלית אל עצמאות ממלכתית. וכמובן, כרגיל אצל כל לא־יהודי שחדר “יותר מדי” אל הנשמה היהודית, חשבו וחושבים אותו הרבה מבני־עמנו ל"אנטישמי". אני מודה: אף פעם לא הבינותי הרגל זה שלנו – לראות את המן הרשע בכל אַרי המרשה לעצמו לספּר בדיחה יהודית, בעוד שבדיחתו עדיין דומה ללטיפה בהשוואה למה שאנו מספרים על עצמנו. סטיד דיבר על היהודים בדיוק כמו שהיה מדבר עליהם ציוני; ההתבוללות לא היתה בעיניו אלא זיוף; האמין בכוחו של העם היהודי (בספרו “מלכות ההאַבּסבּוּרגים” מתחיל הפרק על עמי אוסטריה הישנה במשפט: “החשוב שבהם – העם היהודי”); על הרצל ידע לדבר ברצינות נוגעת עד הלב ומלאת רגש־כבוד. את ידידותו הוכיח על־ידי שרותים ממשיים וחשובים ברגע האחראי ביותר של ההיסטוריה החדשה שלנו. אומרים, שבזמן האחרון הדפיס בירחונו (הוא עזב כבר מזמן את “טיימס” והוא עורך את הירחון Review of Reviews ) מאמרים אחדים, שבהם מתח בקורת קשה על היהודים. יתכן; לא קראתי; ואולם אני מרשה לו זאת ברצון. סטיד רכש לו את הזכות לדבר אלינו כישר בעיניו.

על חוויותי בקסרקטין לא כדאי לספר בפרטות: שׁירתּי כטוראי, ככל הטוראים, ואולם בלא אותו כוח־הנעורים והזריזות, שצריך להצטיין בהם הטוראי. בימים הראשונים, כל עוד חשתי כאב בזרועי מחמת הזריקות נגד הטיפוס, טאטאתי את הרצפות בצריפנו ורחצתי את השולחנות בחדר־האוכל של הסרז’אַנטים. הסרז’אַנט בּליטשטיין מן הפלוגה שלנו אמר לי: “רחצת באופן מצוין. הסרזאַנטים רוצים אפילו לבקש מן הקולונל, שימנוּ אותך בכלל למשרה זו בחדר־האוכל שלנו”. בליטשטיין זה, יהודי רוסי, שאלהים יודע באיזה אופן נכנס לעבודה במשטרת־אלכסנדריה, שמר פעם על הסדר אצלנו בצריף הפליטים בגאַבּאַרי: ליצן גדול, ובכלל בחור חביב, מסוג בעלי־הבשר טובי־הלב והציניים. ואולם לאותה משרה לא מינו אותי, אלא להיפך: לאחר זמן קצר העבירו אותי אל הפלוגה להכשרת סגני־קצינים: כמובן, לא מפני כשרונותי, אלא אך ורק תודות לחביבותו של הקולונל.

ואולם מעניינים היו חברי ל"פלוגה החמישית". בתחילתן של הרשימות הללו סיפרתי על גאַבּאַרי ועל רבגוניותו של הרכב־האוכלוסיה שם. כאן היו פחות אנשים, ואולם לא פחות רבגוניוּת. רובם, כמובן, ילידי־רוסיה, ובכללם שלושה או ארבעה שומרי־שבת ממוצא רוסי טהור – “גרים” בעברית: צהובי־שׂער וכחולי־עינים, כדין וכהלכה, אבל דיברו בהברה עברית טהורה, בעוד שרוסית כבר דיברו באַקצנט מיוחד. אחד מהם, מאַטביוֹב, הגיע לארץ־ישראל רק שבועות אחדים קודם המלחמה: בא ברגל מאַסטראַחאַן לירושלים דרך ארם־נהריים; בלילי־שבתות היה משתכר כהוגן, בנוסח של אנשי־הווֹלגה ממש, ואחר־כך היה יושב בפינתו על משכבו וקורא בקול מסידור ישן מזמורי־תהילים במקורם. היו שם עוד שבעה יהודים גורג’יים, כולם בעלי שמות ארוכים מאד, שהיו מסתיימים ב"שווילי". היה זה מבדח לשמוע, כיצד היו הסרז’אַנטים האנגליים שוברים את לשונותיהם בכל בוקר בשעת קריאת־השמות: “פּאַניקוֹמוֹשׁיאַשווילי!” – “יש!” – אלה היו שבעה בני־חיל מן המובחר, גבוהים, זקופי־קומה, תווי־פניהם ישרים – הגברתנים הראשונים בכל הבּאַטאַליוֹן. אהבתי אותם מאד בשל התנהגותם השקטה, בשל ענוותנותם, בשל רגש־הכבוד שלהם ביחסם אל עצמם, אל שכנם, אל אדם קשיש מהם. אחד מהם היה מתעקש להוציא מידי את המטאטא בשעה שהיו מטילים עלי לטאטא את הקסרקט. יהודי גורג’י אחר, סֻפּיַאשווילי, היה אחר־כך הראשון בגדודנו, שקיבל אות־כבוד בעד אומץ־לב. – מלבד אלה היו בינינו ילידי־מצרים, שיכולתי להידבר עמהם רק בלשון האיטלקית או הצרפתית. שני יהודים דאַגסטאַניים ואחד מילידי־קרים היו מוסרים זה לזה את סודותיהם בלשון הטאַטאַרית. והיה שם אחד בשם דֶוויקאַלוֹגלו, יווני פּראַבוֹסלאַווי אמיתי, שלא ידוע באיזה אופן הגיע אלינו, – ועמו לא יכולתי להידבר עוד בשום אופן: אילו היו מחברים את שנינו ביחד, הרי ידענו שנינו עשר לשונות – אבל לשונות שונות.

לא כולם נשארו עמנו עד הסוף. בנוגע למחציתם אין אני יודע בכלל, מה הביא אותם אל הקסרקט. אולי הכריח אותם הקונסול או הרעב, או אהבת־הרפתקאות, או בכלל האוירה המטורפת של זמן־המלחמה, כשאתה צועד ואינך יודע לאן. לארץ־ישראל לא היה, על כל פנים, לחלק זה שום יחס. מהם נפטרנו עד מהרה – הם נשלחו לגדודי־העבודה, לחיל־האספקה וההובלה, אחדים שוחררו בפשטות, אחרים הוחזרו לאלכסנדריה. לראשית־האביב נשארו רק 60 איש, אבל כולם בחורים כהלכה. אין זאת אומרת, שעמהם לא היו לנו שום דאגות. היו הרבה דאגות, ביחוד נתרבו מאותו רגע, שבאו הידיעות מרוסיה על המהפכה הראשונה, וכאן אצלנו עדיין לא היה גדוד יהודי. זוכר אני בוקר אחד, כשעשרים איש סירבו פתאום לצאת לאימונים והגישו אוּלטימאַטוּם – ובלשון הצבאית קוראים לכך מרד. יומיים נאבקתי והתחבטתי עמהם, כשאני מנצל את כל כשרונותי הדיפּלומאַטיים; אילמלא הטאַקט לאין שיעור, שגילה הקולונל פּאונוֹל, היה הענין מסתיים בקאַטאַסטרוֹפה, בבית־דין צבאי, ואולי בהתפוררותו של כל ה"גרעין" שלי. הקולונל הבין את המצב והסכים לוויתורים, שבוודאי אין דוגמתם בתולדות הצבא האנגלי. ברשותו בחרו השובתים שלנו בנציג, ואני הבאתי אותו ללונדון אל ק. ד. נאַבּוֹקוֹב: הרוזן בּנקנדוֹרף לא היה עוד בחיים, ונאַבוקוב היה ממלא מקום הציר. גם הוא הבין את המצב: קיבל את הנציג שלי בחביבות מקסמת, הבטיח אותו, שעד כמה שידוע לציר, הרי עומד הגדוד להיווסד בזמן הקרוב ביותר; ומה שנוגע לרוסיה החפשית, הריהי דורשת מאזרחיה דבר אחד – לנהל עד הסוף את מלחמת הגבורה להגשמת חזונם, שבה התחילו באופן מזהיר כל־כך בגאַליפּוֹלי.

ואף־על־פי־כן, למרות מקרה זה והרבה אי־נעימויות אחרות, הרי היו אלה “בחורים כהלכה”. 60 איש לא יכלו בשום אופן להיחשב לפלוגה, ועל־כן הורידו אותנו לדרגה פשוטה של קבוצה. ואולם “קבוצת שש- עשרה” זו מילאה באמת תפקיד של גרעין. לא זו בלבד, שמסביבה נוצר כל הגדוד, אלא שגם בגדוד עצמו מילאו הששים תפקיד של חיילים ותיקים, של חוט־שדרה וחגורת־ברזל.

מן הקסרקטין המשכתי בחליפת־מכתבים עם אֵמרי וגרהם. התזכיר שלי ושל תרומפלדור הוגש לראש־הממשלה; כבר דנו בו בישיבה של הקאַבּינט הצבאי; והקאַבינט הציע לוזיר־המלחמה “לדון בפרטי התכנית עם מחברי־התזכיר”.

היה זה זמן־מה קודם הפסח שלנו. נמצאתי בחופש זמני בלונדון. גרתי בדירתי הישנה בצ’לסי, ולשם הביאו לי מכתב, שנכתב בעצם ידו של הגנראל ווּדווֹרד, שהיה אז מנהל המחלקה האירגונית על־יד וזרת- המלחמה. הגנראל ביקש ממני לבוא אל בית הוזרה בו ביום בשעה שתים לראיון עם הוזיר לוֹרד דאַרבּי. על־פי המלה הראשונה של המכתב – “סיר” – ועל־פי כל תכנו הבינותי דבר אחד: גם הגנראל וגם הוזיר אינם יודעים, ש"סיר" זה הוא עכשיו חייל פשוט באחד הבאַטאַליונים של חיל הרגלים בצבא הבריטי. תרומפלדור ואני ערכנו מועצה צבאית: כיצד להתנהג כאן? כשהוזיר והגנראל יראו על ראשי כובע של חייל, כלום לא ייבהלו מפני מעשה שלא נשמע כמוהו: מועצה פוליטית בין ראש וזרת־המלחמה ובין חייל פשוט מחיל־הרגלים? הייתי מוכן לבקש מתרומפלדור, שימלא את מקומי, ואולם הוא לא בטח בצחות דיבורו האנגלי. סוף־סוף החלטנו לנסוע שנינו. בשעה שתים בדיוק עמדתי על־יד וזרת המלחמה ומסרתי למשׁרתו של הגנראל ווּדווֹרד את כרטיסי־הביקור שלנו. מיד הזמינו אותנו להכנס. התאזרתי עוז, הבלטתי את חזי, נכנסתי אל המשרד בצעד צבאי, כדין וכהלכה, עם הכובע על הראש, התמתחתי, הצדעתי והצגתי את תרומפלדור ואת עצמי.

צריך אני להביע מחמאה לגנראל: אף־על־פי שפניו הביעו השתוממות יוצאת מן הכלל, הרי בדיבורו לא הראה אף סימן קל של השתוממות. הוא אמר: " Oh, yes… אודיע לוזיר" – ויצא בלא שהביט אלינו. ואולם אצל הוזיר ישב יותר מחמשה רגעים. תרומפלדור קרץ בעיניו ומלמל:

– גם אצלם מועצה צבאית.

לסוף יצא המזכיר ממשרדו של הוזיר והזמין אותנו להכנס. כאן, תודה לאל, כבר יכולתי להסיר את הכובע: לורד דאַרבּי הוא אדם ציווילי, והייתי פטור מלעמוד לפניו במיתוח כל אברי־הגוף.

הוזיר היה אדון גבה־קומה ורחב־כתפים: גופו היה מן הטיפּוּס הג’ון־בוּלי הקלאַסי, שהוא עכשיו נדיר ביותר. פניו אדומים, והוא דיבר בהברה, שבאנגליה קוראים לה הברה של בעלי־האחוזות, כלומר, הוא ביטא את הסיום " ng " פשוט כמו " n " – speakin.' Writin', אצל המון־העם נחשב הדבר לחסרון, ואולם בפי לורד, אומרים, יש חן מיוחד למבטא זה. אגב – הוא היה אדון חביב, עליז ואדיב מאד.

נתיישבנו. הגנראל ישב בפינה ושתק.

– ראש־הממשלה מילא את ידי – אמר הלורד דאַרבּי – לבקש מכם פרטים על תכניתכם להקמת יחידת קרב עברית.

אני סיפרתי: תודה לאל, כבר ידעתי חכמה עליונה זו על־פה וגם מתוך שינה יכול הייתי להרצות עליה בלא שאכשל בלשוני.

– I see – השיב הוזיר. – עכשיו שאלה אחרת. כלום חושבים אתם, שיצירת גדוד כזה תשמש דחיפה רצינית לזרימה חדשה של מתנדבים?

השיב לו תרומפלדור בדייקנות אמיתית של חייל:

– אם יהא זה סתם גדוד מורכב מיהודים – ייתכן. אם יהא זה גדוד בשביל ארץ־ישראל – הרי ייתכן מאד. ואם ביחד עם זה תופיע הצהרה ממשלתית לטובת הציונות – הרי בוודאי ובוודאי.

לורד דאַרבּי חייך בחביבות ואמר:

– אני רק וזיר־המלחמה אָני.

תרומפלדור חייך בחביבות ואמר:

– אני רק משיב על שאלה אדוני.

– I see. עכשיו שאלה שלישית: שמעתי, שבבאַטאַליון ה־20 הלונדוני יש קבוצה של חיילים ציוניים, מאלה ששרתו קודם ב- Zion Mule Corps.

– נכון מאד, הקבוצה ה־16, – אמרתי, – שם משרת גם אני; וקפיטן תרומפלדור היה מפקדם בגאַליפּולי.

הוזיר והגנראל החליפו מבטים זה עם זה ורק עכשיו התבוננו אל פרצופו החיילי של תרומפלדור ואל ידו השמאלית מחוסרת־התנועה, אחר־כך הרכין דאַרבי קצת את ראשו לאות הכרה אילמת, והגנראל הזדקף עוד יותר על כסאו בפינתו.

– במה, איפוא, לדעתכם יש יותר מן התועלת, – הוסיף הוזיר, – עשות מקבוצה זו קבוצה של מדריכים בשביל הגדוד העברי העומד להיווסד, או לשלוח אותם לפקודתו של סיר אַרצ’יבּאַלד מאַריי בתור מורי־דרך בשביל הפעולות העתידות להערך בדרומה של ארץ־ישראל?

(בימים ההם כבר עבר הצבא האנגלי את מדבר סיני; הגנראל מאַריי [ Murrey ] שהיה אז המפקד העליון של הגייס המצרי, חנה לא הרחק מעזה).

תרומפלדור אמר:

– עד כמה שאני מכיר את חיילי לשעבר, הרי ספק הוא, אם הם מוכשרים להיות מורי־דרך. הגנראל מאַריי ימצא בנקל בני־אדם המכירים את הארץ יותר מהם. לתפקיד של מדריכים הם מתאימים מאד.

– ואולם הרי בגאַליפּולי שרתו בהובלה, – התערב הגנראל, – וכאן חושבים על גדוד רגלים.

– הקולונל פּאוּנוֹל, – אמרתי, – מרוצה מאד מהתקדמותם בתרגילים, בשירות ובמלחמת־הכידונים; ומלבד זאת – כולם ביחד מדברים כ־14 לשונות, ובזה יהא צורך.

–מימי לא עלה על דעתי, – פרץ הוזיר בצחוק, – שיש בעולם ארבע־עשרה לשונות.

צחק גם תרומפלדור. לי אסור היה לצחוק בנוכחותו של הגנראל, ואני אמרתי ברצינות גמורה:

– בדיוק כך, מילורד, יש – וכדי להידבר עם היהודים גם זה אינו מספיק.

טוב, – אמר הוזיר. – אני מודה לכם מאד, רבותי. על שמו של הגדוד החדש, על הטוֹטפת של הגדוד ועל כל שאר הענינים יבוא עמכם בדברים הגנראל גֶדֶס, המנהל של מחלקת־ההתגייסות. הוא יקרא לכם.

השתחוינו והלכנו.

כשחזרתי למחרת בבוקר אל המחנה וסיפרתי על ראיון זה לקולונל פּאוּנוֹל, אמר פאונול, שהיתה כאן הפרה שלא נשמעה כמותה של כל המסורת והמנהגים של וזרת־המלחמה הבריטית. הוא הביע את נכונותו לתת לקטוע את ידו אם יימצא, שמזמן קיומו של הצבא האנגלי קרה מקרה כזה לחייל פשוט.

ואולם האֵלים בני־האלמוות אינם רוצים, שיתגאה האדם אפילו לאחר שהושג על־ידו השיא הגדול ביותר. לי הזכירה זאת המציאות עוד באותו בוקר באופן בלתי־אדיב עד מאד. זוכר אני, שהחיילים הלכו לאימונים ואני נשארתי בצריף, מפני שברשותי היה עוד יום של חופש. בדיוק יום קודם, בהעדרי, נתקבלו הטפסים הראשונים של אותו ספר “תורכיה והמלחמה”, שבו הוכחתי, כמו שתים פעם שתים הם ארבע, כיצד ולמה צריך לחלק את תורכיה ומי יקבל חלק זה או אחר; מאד מצאה חן בעיני כריכת־הבד האדומה, ואני אפילו ליטפתי אותה, כמו שאֵם מלטפת את ראשו של ילדה הראשון, ושקעתי בחלומות אוֹפּטימיים מאד על גורלו של ילד־רוחי זה, על ההשפעה, שתהא בלא ספק לספר זה על המומחים הצבאיים, וכיצד ישים לאֵל את האסכולה ה"מערבית" של קיטשנר ויחיש את נצחון האסכולה ה"מזרחית" של לויד־ג’ורג'… פתאום התפרץ אל הצריף, בלווית סרז’אַנט נושם בכבדות, סגן־לייטנאַנט צהוב צעיר: זה היה קצין תורני לביקורת של הבוקר. קמתי. הוא העיף מבט של נשר על החלונות, שהיו סגורים משום־מה, פניו קדרו והוא אמר:

– האֵ, אתה שם, הטוראי במשקפים, – לפתוח!

– איזה, סיר? – שאלתי.

– את כולם, טיפש שכמותך ( you bloody fool )! – אמר וצעד הלאה.

הנצחון

קפיטן אֵמרי לא ידע לאוּת: פעמיים בשבוע, לא פחות מזה, היה בא שליח אל המגרש של פלוגת־האימונים ומוסר לי פקודה לנסוע העירה. תודות לכך התחילו לראות אותי בבאַטאַליון כעין דמות מגוחכת או כטעות סתם. הסרז’אַנטים האנגליים פסקו לאט־לאט להתיחס אלי ברצינות כאל חייל. כשהייתי מתנפל, בשאגת־פרא, כמצוּוה, על שׂק־התבן שסימל גרמני, והייתי פוגע בכידון בקיבה במקום בלב, היה אומר הסרז’אַנט: “בשביל וייטהוֹל – לא רע”.

סוף־סוף העלו אותי לדרגה, שאיני יודע כיצד לתרגם אותה: באנגלית זהו unpaid Lance-Sergeant, כלומר, כעין סרז’אַנט, אבל לא סרז’אַנט ממש, והוקצבה לי משכורת לא של סרז’אַנט, אלא בסך־הכל של קוֹרפּוֹראַל. מכּרי הטוב, מנהל חנות־יין של חברת כרמל בלונדון, שלח לי עשרה “בקבוקים של יין ארצישראלי”, ואני “הגשתי” אותם לסרז’אנַטים בערב הראשון שלי בחדר־האוכל שלהם – באותו חדר־האוכל, שרחצתי שם פעם את השולחנות בהצלחה כזו. לצערי, זה שקיבל אחרי משרה היגיינית זו רחוק היה מלעמוד על אותו גובה.

מן הפגישות והראיונות החשובים של הזמן ההוא אציין כאן רק אחד בלבד.

הגנראַל סמאַטס, ראש־הממשלה של אפריקה הדרומית, בא אז ללונדון, כדי להשתתף בישיבותיו של קאַבּינט־המלחמה. הוא מילא אז תפקיד גדול: כמובן, לא כל־כך מחמת משקלה הממשי של אותה עזרה צבאית, שיכלה להגיש לאנגליה מושבה לא־גדולה, כמו משום אישיותו גופה. כמו גם הגנראַל בּוֹתאַ היה סמאַטס לפני עשרים שנה אחד ממתנגדיה המסוּכּנים של אנגליה בשדה־הקרב הבּוּרי. לפיכך היתה עכשיו לפּאַטריוֹטיסמוס הבריטי שלו חשיבות מוסרית של הפגנה לכבוד המשטר הממלכתי של הקיסרות הבריטית. זולת זה, הרי גם הוא עצמו בעל השכלה ממדרגה ראשונה הוא: חניך האוניברסיטאות של הוֹלאַנד, היידלבּרג, קמברידג'; הוא גם סופר והוגה־דעות מעניין. הוא ציוני מסוגו של באלפור או רוֹבּרט סֶסיל: הוא חושב באמת, שהצהרת־באלפור היא, אולי, הטוב שבכל ההישגים של המלחמה העולמית. – עם בואו גברו לחלוטין בקאַבּינט המלחמה מצדדי הציונות על מתנגדיה (בראש האחרונים עמד, כמובן, יהודי, המנוח אֶדווין מוֹנטגיוּ). לפי מראה־פניו היה סמאַטס אז לא יותר מבן ארבעים שנה, אף־על־פי שהיה, כמובן, קשיש יותר. הוא עשה רושם של אדם אינטליגנטי, מחונך יפה ומעורב עם הבריות – לא מן הטיפוס האנגלי, אלא היבּשתי; אנגלית דיבר באַקצנט מיוחד, ביחוד עם ה"ר" ההוֹלאַנדית הגרונית.

הוא חקר אותי על כל פרטי־התכנית. כמה מדבריו נשתמרו אצלי במכתבים, שהייתי שולח הביתה לפטרבורג. הנה משפט אחד שלו על הגדוד:

– זהו אחד הרעיונות היפים ביותר, שנזדמן לי להיתקל בהם בחיי: שהיהודים עצמם ילחמו בעד אדמת־ישראל.

והנה שני משפטים אחרים שלו על רוסיה, שבסוף שיחתנו הירבה לשאול עליה. אז כבר היה ידוע, שגם הצבא וגם המשטר הממלכתי מתקרבים במהירות להתפוררות.

– רוסיה אולי תיפול, והגרמנים חושבים, שזה יהיה לטובתם. ואולם שמשון המית במותו רבים מאשר המית בחייו.

– קֶרֶנסקי – אדם קדוש. ואולם הוא עורך־דין: הוא חושב, שהעולם הוא בית־דין, שבו מנצח מי שנימוקיו משכנעים יותר. והנה הוא עומד ומנמק; ומתנגדיו צוברים דינאַמיט.

לפי פקודתו של וזיר־המלחמה הזמין אותי אליו מנהל מחלקת־ההתגייסות גנראל גדס (אחר־כך היה ציר בריטניה בוואשינגטון). שנינו באנו לידי החלטה, שהגדוד ייקרא בשם קצר וברור: The Jewish Regiment. המדים יהיו רגילים, אלא שבמקום כובע תהא מצנפת קוֹלוֹניאַלית, כמו אצל הצופים. הטוטפת – מנורה בעלת שבעה קנים עם כתובת עברית “קדימה”, שפירושה הוא גם “להתקדם” וגם “מזרחה”.

– ובמי הייתם רוצים בתור מפקד? – שאל הגנראל. – כלום יכולים אתם להצביע על מועמד יהודי?

שאלה קשה. בכיסי היה מונח מכתבו של פאטרסון מדובלין. “… לפי הכרתי העמוקה דרוש לכם קולונל יהודי. הייתי מאושר להוליך שוב אל האש חיילים יהודיים; ואולם גם הצדק וגם האינטרסים של עניינינו דורשים, שכבוד זה יפול בחלקו של יהודי”.

נכון – ואולם היכן תמצא יהודי כזה? בסביבה המתבוללת של לייוֹנל רותשילד אפשר היה למצוא אדם בעל דרגה מתאמת – ואולם בררן גדול אני בשעה שאני בא להשתמש בתואר “יהודי”. מכל חבורה זו רק קצין אחד התייחס תיכף אל ענייננו “יחס יהודי” – מאַיור שנפילד היה שמו – והוא עזר לנו, עד כמה שהיה ביכלתו, בזמן הראשון של פעולתי. ג’מס רותשילד כבר עבר אז מן הצבא הצרפתי אל הקאַנאַדי, אבל עדיין היה לייטנאַנט. אליעזר מרגוֹלין, אותו לייטנאַנט אוסטרלי, שהזכרתי אותו בסיפורי על גאַבּאַרי, ומאז חשבתי עליו לעתים קרובות, כבר היה אמנם מאַיוֹר, אבל הוא עמד אי־שם בפלאַנדריה עם האוסטרלים שלו ולא היה מסכים לעזוב את החזית. על הקולונל פ. סמיוּאל עדיין לא שמעתי אז. ואולם עם כל הכבוד שאני רוחש אל השמות הנזכרים, חושב אני גם עכשיו, כמו שחשבתי אז, שכבוד היסטורי זה הגיע בצדק לאדם אחר: לאותו אדם, שלא התבייש להתייצב בראש “נהגי־פרדות” יהודיים וידע לעשות מהם יחידה צבאית, ובשעה שמזכירים אותה מרכין וזיר־המלחמה את ראשו; לאותו אדם, שגם בבית־החולים חשב עלינו והוסיף לעזור לנו על־ידי חיבור ספר, שעורר אחר־כך רעש גדול: “עם הציונים בגאַליפּולי”; לאותו אדם, שהאמין בנו מן הרגע הראשון, בזמן שהכל עדיין לגלגו עלינו.

אמרתי:

– יש רק מועמד אחד: אף־על־פי שאינו יהודי, הרי הקולונל שלנו צריך להיות הוא, ואני מקווה, שעוד יהא הגנראל שלנו: פּאטרסון…

תרומפלדור כבר לא היה אז באנגליה. הרבה זמן השתדל בדבר הרשמתו באותו הבאטאליון ה־20, שבו שׁרתו אנשיו מִגאַליפּולי: מוכן היה להצטרף אליו אפילו בתור סגן־לייטנאנט; היה מסכים בוודאי לשרת בו גם בתור קורפוראל, ואולם אי־אפשר היה שגידם ישמש בתפקיד כזה, – ותואר של קצין לא רצו לתת לו פקידי המשרדים הצבאיים. הנימוק העיקרי היה, שלפי החוקה האנגלית אין בן חוץ־לארץ יכול להיות קצין; הגדוד האלכסנדרוני – הרי זה ענין אחר, לפי דבריהם… זה אינו צבא סדיר – אסור. תרומפלדור שמע את פסק־הדין, חייך, אמר בתחילה: “אינם רוצים, נוכלים שכאלה”, – ואחר הוסיף: “אין דבר”, והחליט לנסוע לרוסיה.

– מה יעשה שם? – שאלתי.

נתברר, שהיו לו שתי הצעות ענקיות. ראשית, לא היה לו שום ספק בדבר, שממשלת קרנסקי, עם סאַבינקוֹב בתור וזיר־המלחמה, תסכים ליצירת צבא עברי – לא גדוד סתם, אלא צבא ממש בן 100 אלף איש או יותר – ועם זה מסוג אחר של נוער… וצבא זה יצטרך ללכת אל החזית הקאַווקאַזית – ומשם יבקיע לו אולי את הדרך על־פני אַרמניה וארם־נהריים אל עבר־הירדן.

– ושנית?

אף פעם לא אשכח את תשובתו. לא אשכח אפילו באיזה מעמד ניתנה. לי נתן את תשובתו בחדר מואר אור קלוש, אי־שם בפינה נידחת בצ’לסי, ואולם העם היהודי קיבל את תשובתו בהרי ארץ־ישראל ועמקיה, וגם העם לא ישכח אותה לעולם. הגשמת תכניתו הראשונה נמנעה בגלל התפוררותה של רוסיה; את התכנית השניה הגשים. את דבריו לא רשמתי – אין צורך: הם נשתמרו יפה בזכרוני גם בלא זה. באותו חדר קטן, בקיץ 1916, גולל לפני את הרעיון הפשוט והנשגב של ה"חלוציות".

– חלוץ פירושו “צועד בראש”, – אמרתי. – באיזה מובן? פועלים?

– לא, זהו מושג הרבה יותר רחב. כמובן, דרושים גם פועלים, ואולם לא זהו המובן של המלה “חלוץ”. לנו יהיו דרושים אנשים מוכנים “לכּל”, לכל מה שתדרוש ארץ־ישראל. ל"פועל" יש האינטרסים הפועליים שלו, לחיילים ה-esprit de corps שלהם; לרופא, למהנדס ולכל השאר יש הרגלים משלהם, אם אפשר לומר כך. אולם אנחנו צריכים להקים דור, שלא יהיו לו לא אינטרסים ולא הרגלים. מטיל־ברזל סתם. גמיש – אבל ברזל. מתכת, שאפשר לחשל ממנה כל מה שיש צורך בו בשביל המכונה הלאומית. חסר גלגל? – אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל־תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר, צריך לירוֹת, להיות חייל? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי־דין? מורים? שואבי־מים? בבקשה, אני עושה את הכל. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שׁם: אני –

– האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכל, אני קשור בשום דבר; אני יודע רק ציווּי אחד: לבנות.

– אין בני אדם כאלה, – אמרתי.

– יהיו.

שוב טעיתי, והוא צדק. הראשון מבני־אדם אלה ישב לפני. הוא בעצמו היה כזה: עורך־דין, חייל, פועל במשק חקלאי. אפילו לתל־חי בא לחפש עבודת־אדמה, מצא שם את מותו מכדור של רובה, אמר “אין דבר” ומת כבן־אלמות.

זמן קצר אחר ראיוני עם הלורד דאַרבּי קיבל הקולונל פּאוּנוֹל פקודה ליצור מן הקבוצה שלנו יחידה מיוחדת של מדריכים. לראשי־היחידה נתמנו הסרז’אַנט־מאַיוֹר ריצ’אַרד כּרמל ואנוכי. דיק כרמל (אנו כבר מצאנו אותו בבאַטאַליון ה־20, וכששמע, שמתארגנת פלוגה עברית, ביקש לצרף גם אותו אליה) היה צעיר, שקיבל חינוך אנגלי טהור, נולד אי־שם בוולס, במקום שאין יהודים כלל: ביידיש ידע לבטא בקושי כמה מלים, וכן ידע לגמגם פסוקים מכמה תפילות. ואולם ב- boys שלנו התאהב תיכף, ולאט־לאט נהפך גם למצדד של תכניתנו. ועם זה היה בלא ספק אחד מן המדריכים הטובים ביותר וה"זריזים" ( “smart” ) ביותר, שפגשתי בכלל במשך כל הזמן בצבא.

אני אוהב מאד את הזכרונות של אותו קיץ, בכל בוקר היינו יוצאים עם כל היחידה אל הגבעות הירוקות של המפּשיר. בני חוץ־לארץ שמעו הרבה על הערפל הלונדוני ואינם יודעים, שאנגליה היא אולי הארץ המקסמת ביותר באירופה, העשירה עושר מפתיע של נחלים, חורשות, גבעות קטנות ורכות, כפרים הדומים לנוף שעל צילומי גלוּיות – וביחוד ירוקה היא הארץ, אזמרגדית־ירוקה במידה כזו, ששום ארץ אחרת בעולם אינה יכולה להשתוות אליה בנידון זה. ה- " downs " של המפּשיר מסביב לוינצ’סטר, ששם נמצא מחננו, הם פינת גן־עדן שקטה ושלווה, שם בילינו ימים שלמים ושם עמדנו לסיים את הכשרת חברי לדרגת סגני־קצינים. לא שיקרתי ללורד דאַרבּי – אלה היו חיילים ממדרגה ראשונה: בכל הבאַטאַליון דיברו על הצטיינותם ביריה ובמלחמת־כידונים. נשאר רק ללמד אותם את אמנות־הפיקוד. כרמל היה מכריח אותם לזחול ולטפס על גבעה ומשם לתתּ את הפקודה באופן כזה, שתישמע בגבעה הסמוכה. הרצינו לפניהם הרצאות אֵלמנטריות במקצוע הצבאי. נתנו להם מושג על טכסיסי־מלחמה, על אסטרטגיה, על הקמת־ביצורים. הם שירטטו שרטוטים טוֹפּוֹגאַרפיים, ערכו בעצמם תמרוני־שעשועים. אני חושב, שבדרך כלל קיבלו לא רק הכשרה של סגני־קצינים, אלא במידה מסויימת גם הכשרה של קצינים. “ועדה” קטנה של דוברי־עברית עיבדה בינתיים טרמינוֹלוֹגיה עברית בשביל הפיקוד. אחר־כך השתמשו בה בבאַטאַליון השלישי שלנו (הארצישראלי), ועוד יותר מאוחר, בימים השחורים – בהגנה העצמית בירושלים. אלה היו בחורים חביבים, נבונים, אמיצי־לב. רבים מהם עכשיו בארץ־ישראל; בשביל אחרים – לא מצא העם היהודי אסיר־התודה מקום במולדת ההיסטורית; שנים מהם פגשתי לא מזמן בניו־יורק; ואחדים ישנים בצלו של מגן־דוד על הר־הצופים.

בוייטשפּל כבר ידעו, שה"גדוד הולך". באספת הועד הציוני נסוג אפילו נ. סוקולוב מעמדתו ופנה אל חבריו הצעירים; “לבשו חאַקי, כדי שתהא לכם אחר־כך הזכות ללבוש בגדים תכולים־לבנים”. כמאתיים תלמידים של הרי פירסט חיכו בקוצר־רוח לרגע, שבו תיפּתח ההרשמה; שאר הצעירים היו מתכנסים בבתי־התה ורועשים: אלה – בעד ואלה – נגד. בו בזמן נפוצה שמועה, שהממשלה מנהלת משא־ומתן עם פטרבורג בדבר הטלת גיוס־חובה על הזרים.

זו היתה אמת. באיסט־ענד רטנו, שכל אלה הם “נכלי־הלגיוֹניסטים”. היהודים בפשטות אינם מאמינים בהיסטוריה, בכוח הסתמי, הבלתי־אישי, היוצר בעצמו עובדות, בין שאנו רוצים בהן ובין שאין אנו רוצים: היהודים חוקרים ודורשים תמיד, מי “אשם”. את גיוס־החובה אי אפשר היה למנוע, אילו אפילו ניסו ה"לגיוניסטים" להפריע לכך. ואולם צריך אני לומר כאן בגלוי וברצון, שבשום פנים ואופן לא הייתי מפריע, להיפך.

פעם קבלתי מק. ד. נאַבּוֹקוֹב טלגרמה: “אם אפשר, יקבל־נא אדוני חופש ויבוא. הענין דחוף”.

בבית־הצירוּת, בככר־צֶ’שׁאם, הראה לי טלגרמה של וזיר־החיצון הרוסי טֶרֶשֶצֶ’נקוֹ: הוזיר שאל, מה דעתו של הציר על הטלת גיוס־החובה על נתיני־רוסיה היושבים באנגליה. הממשלה האנגלית דרשה בתוקף את הדבר; ומהי דעת־הקהל בענין זה, ובפרט דעת־הקהל היהודית?

אמרתי:

– אצל האנגלים, בלא הבדל דת, אין על כך שתי דעות, יש דעה אחת: גיוס־חובה. בין המהגרים היהודיים יש שתי דעות. האחת – היא דעתו של איסט־ענד: לא. השנית – דעתם של ידידי ושלי: כן.

– מדוע?

– ראשית, אני אדם יבשתי. אני בכלל חושב את השיטה האנגלית של גיוס מתנדבים לצבא לאחד מן האבסורדים הגדולים שבאנגליה, ואני בכלל בעד גיוס־חובה. כל זמן שיש מלחמות בעולם, השתתפות במלחמה היא חובה ולא אַספּוֹרט של חובבים. שנית, בשנה השלישית של מלחמה נוראה כזו לא היה אפילו גאַריבּאַלדי מצליח לאסוף הרבה מתנדבים. ההתלהבות דעכה. גם האנגלים עצמם אינם הולכים עכשיו מרצונם הטוב: מן ההכרח היה לקחת אותם בכפיה. מגוחך הוא לצפות, שוייטשפּל תגלה פתאום בשנת 1916 מצב־רוח מלחמתי, שאפילו האנגלי הבינוני איבד אותו עוד בשנת 1915; והיה זה טפשי ובלתי־צודק לזקוף לחובתה של וייטשפּל את העובדה, שהיא אינה מרגישה ואינה מגלה עכשיו תיאבון כזה. ואף־על־פי־כן יזקפו את הדבר לחובתה של וייטשפּל, וכשלונה של ההתנדבות החפשית לצבא, שהוא עכשיו בלתי־נמנע בהחלט, היה גורם להתפרצותה של שנאה גזעית עצומה בקרב ההמונים האנגליים. אסור להרשות דבר כזה. גיוס־חובה!

הוא נענע בראשו:

– גם אני חשבתי כך – הנה ההצעה של תשובתי הטלגרפית: אותו דבר.

עד היום אני סבור כך. גם המלחמה וגם עבודת־הצבא – מחלה הם; אני מאמין, שפעם תירפא מהם האנושות. ואולם עד אז אסור להשלים עם שיטה, שלפיה כל המעמסה נופלת דוקא על הפּאַטריוֹטים הטובים ביותר, והאדישים יושבים בבית. ולא נכון הדבר, שצבא מתנדבים הוא יותר “הֵירוֹאי”. החיילים הצרפתיים על־יד וֶורדֶן לא היו “מתנדבים”. גאַריבּאַלדי אמר פעם: “מן היום השני של העבודה בצבא אין עוד שום הבדל בין מתנדב לטירון שגויס בכפיה”. זוהי האמת.

בבּאַטאליונים שלנו היו חיילים משני הסוגים. אפילו בהרכב ה"לונדוני" אפשר היה למנות מאות אחדות, שנרשמו קודם שנתפרסמה הפקודה על גיוס־חובה. המתנדבים הארצישראליים, הארגנטינים, שבויי־המלחמה התורכים – בדרך כלל יותר משליש של כל הגדוד – הוכרחו אפילו להלחם במשך זמן מרובה עם השלטונות, ביחוד עם המטה הראשי של אַלנבּי, עד שקיבלו אותם לעבודת־הצבא. ואולם בתהליך־השרות עצמו לא היה שום הבדל. כבר כתבתי על כך: “שׁניידר”, שם־הלווי של צעירי וייטשפּל, שנתגייסו מתוך כפיה, נעשה סוף־סוף כינוי של כבוד, שם נרדף לחייל טוב; והנוער הוייטשפּלי זכה לכך בצדק וביושר.

… באבגוסט 1917 הופיעו זו אחר זו שתי הודעות רשמיות: על גיוס־חובה לאזרחי־רוסיה היושבים באנגליה ועל – ייסודו של הגדוד העברי. לנו ניתנו שלושה חדרים במחלקת־הגיוס. כשבאתי לסקור את “אחוזתנו”, מצאתי, ש"נספּחוֹת" אלה של וזרת־המלחמה נמצאים בבנין המועדון הליבּראַלי, שבו קבע לי פעם מיסטר קינג ראיון ושהועבר זה כבר לידי הממשלה. נסעתי אל המחנה שבקרבת וינצ’סטר, נפרדתי מן הקולונל פּאוּנוֹל, הודיתי לו על סבלנותו, על הטאַקט שלו ועל עזרתו, לקחתי עמי שלושה גאַליפּוֹלאים מן ה"קבוצה השש־עשרה" שלנו והעתקתי את מושבי ללונדון. שם נודע לי מפיו של גֶדֶס, שהקולונל פּאַטרסון כבר קיבל פקודה למסור את הבּאַטאַליון הדובּליני שלו למפקד חדש, ובעוד שלושה ימים בערך יהיה בלונדון ויתייצב בראש הגדוד העברי.

עוד קודם שבא פּאַטרסון הרכיב גדס מועצה מן הקצינים, שניהלו סניפים שונים של מחלקתו, כדי לדון בשאלה האיך לארגן את הגיוס. המועצה החליטה: למרות חובת־הגיוס לפתוח תעמולה נמרצת, כדי להסביר לציבור גם את ערכו המוסרי וגם את ערכו הלאומי־העברי של הגדוד.

בסופה של ההתיעצות העיר אחד הקצינים:

– אף־על־פי־כן צריך להביא החשבון את הדבר, שתהא תעמולה נגדית חזקה. זוהי אותה כנופיה, שגרמה בשנה שעברה לכשלונה של המערכה הראשונה שלכם, סרז’אַנט ז'. קיבלתי ידיעות: הם כבר מתכוננים, מתרוצצים ממקום למקום ומפיצים שמועות־שוא.

ידעתי זאת: ידידי מוייטשפּל הספיקו גם הם להגיש את הדינים־וחשבונות שלהם. אותם הטיפּוּסים מן השנה שעברה, אולי אפילו בהרכב מוגבר, מתהלכים שוב מבית־קפה לבית־קפה ומדברים על לבו של הנוער, ש"יצפצף על חובת־הגיוס". להם כביכול ידוע, שממשלת קרנסקי כבר מתחרטת על הסכמתה ומועצת צירי־הפועלים תכריח אותה בקרוב להסתלק לגמרי מן ההסכם. והאמצעי הטוב ביותר להחיש נסיגה זו הם רעש ושערוריות וסירוב כללי להתגייס. ואולם אם יימצא מישהו, המסכים לשרת בצבא, הרי ילך לכל מקום שהוא, ואך לא אל הגדוד העברי: הגדוד העברי הוא מלכודת; אותו ישלחו לא לארץ־ישראל, אלא אל התופת הנוראה ביותר של חזית בעלות־הברית – לפלאַנדריה – ושם יוּבל כשׂה לטבח. לויד־ג’ורג' בעצמו כאילו אמר: “ביהודים נסתום את כל סדקי־הגאַז”; ולורד דאַרבּי אמר דבר פלוני; ומישהו שלישי אמר עוד משהו, וכך בלי סוף.

ואולם לאותו קצין היו ידיעות עוד יותר מפורטות:

– כלום שמעת, סרז’אַנט, על אדון אחד צ’יצ’רין? הוא אינו יהודי, אבל – כפי שמוסרים לי – הוא הוא המנצח הראשי, אף אם בהסתר, על כל תעמולה נגדית זו.

תפקידו של מיסטר צ’יצ’רין כבר היה ידוע לי מזמן. כאמור, לא הייתי אומר, שהוא המנצח הראשי: הוא כבר התעניין יותר בעניינים רוסיים טהורים. ואולם בשעות־הפנאי, באותם רגעי־החופש, שאפשר להקדיש בהם אגב־אורחא טיפה של תשומת־הלב המפוזרת לדברים צדדיים ובלתי־חשובים ביותר, שיעשע את עצמו באמת ביציקת שמן על המדורה היהודית. אגב, ממנו באו כל ההבטחות, ש"מועצת צירי־הפועלים לא תרשה". ולמה לא? מה סיכּן, מה יכול היה להפסיד? הוא ושבטו לא יצטרכו לשלם בעד הכּלים השבורים שלנו. ציון או גלות, ידידותנו עם אנגליה או יחסי־איבה בינינו ובין כל אנגלי – הוא כאן ירוויח ולא יפסיד כלום. למה איפוא לא ישתעשע ויתבדח קצת?

אמרתי:

– על מיסטר צ’יצ’רין שמעתי: ואולם אני וידידי סבורים, שעכשיו כל קבוצה זו אינה מסוכנת עוד. נדפיס כרוזים, נכנס אספות־עם – התבונה וההגיון ינצחו. ועל פיצוץ האספות, כמו בשנה שעברה, אין לדבר עכשיו: לשם כך יש אצלי גאַליפּוֹלאים מן ה"קבוצה השש־עשרה".

המ… – השיב הקצין, – אני הייתי משקיף על ענין זה באופן יבש יותר ומעשי יותר. ביחוד מיסטר צ’יצ’רין זה, הדואג הבלתי־צפוי ליהודים, הוא, לדעתי, דמוּת מיותרת, שאינה עומדת בשום התאמה אל הנוף…

… עכשיו התנהלו אספותינו בסדר גמור. הסרז’אַנט אפרים בּליטשטיין, מכּרי הותיק (באלכסנדריה, בחורף 1914, השגיח על הסדר בצריפי הפליטים הארצישראליים), הביא אל כל אספה כ"מנין" של הגאַליפּוֹלאים שלנו. כאן היו גם יהודים גורג’יים עם שמות המסתיימים ב"שווילי", גם בחורים חסונים ממוֹלדאַוואַנקה (אודיסה) ומפּוֹדוֹל (קיוב), גם משחקי כדורגל מן הגימנסיה של יפו וגם גֵרים מגדות־הווֹלגה. הם ישבו בקרן־זוית ולא התערבו – אך כולם ראו אותם, והסדר נשמר מתוך יראת־כבוד. נאמו אצלנו גם ידידי מר צ’יצ’רין, נשאו נאומים נלהבים נגד הציונות, המיליטאַריסמוס, הרכושנות; שלנו השיבו על דבריהם; הכל על־פי התור, בנימוס, בדרך־ארץ, כמו אצל בני־אדם. חופש גמור של הדיבור – ואף לא אפשרות כלשהי לרעוש ולהפריע. חבל, שלפני שנה לא היתה לי ה"קבוצה השש־עשרה" – אולי היתה כל ההיסטוריה של ארץ־ישראל מקבלת צורה אחרת…

ובהאדון צ’יצ’רין נתן אז עין רעה – כמובן, שלא במתכוון – מיסטר קינג הטוב באותה שיחה שלנו במועדון הליבּראַלי. נתקיימה נבואתו… אותו קצין הוסיף, כנראה, לעמוד על דעתו היבשה והמעשית, ומיסטר צ’יצ’רין הוּשם מאחורי השׂבכה. אגב, כמדומני, לא בבית־הסוהר, אלא רק במחנה־ריכוז; בדיוק אין אני יודע, שכחתי לחקור. על כל פנים, כדי להפיג את צערם של מעריציו, אם יש כאלה בין הקוראים, יכול אני להבטיח אותם, שחייו שם היו הרבה יותר טובים מחיי נתיניו באיי־סוֹלוֹבקי.

העקלקלות של החכמה הממלכתית

כאן, לצערי, צריך אני לספר אֵפּיזוֹדה אחת, אם־כי כשהיא לעצמה אינה ראויה לכך: זהו נסיונם של המתבוללים להמית את הגדוד עוד קודם לידתו. בעצם, מספיק היה להודיע בפשטות, שהנסיון לא הצליח, ולהסתפק בכך. ואולם אותו מקרה יש בו משום ענין, כי הוא מציין לא רק את אָפיים של האנַגלוֹ־סאַכּסים שלנו בני דת משה, אלא במקצת גם את אָפייה של המכונה הממשלתית האנגלית, ואותה עדיין מכירים אצלנו מעט מאד. עדיין מתהלכת אצלנו אגדה, שהאַדמיניסטרציה הבריטית עובדת תמיד על פי תכנית מחושבת בקפדנות. ובפועל אין דבר כזה קיים כלל. לעתים קרובות, לעתים קרובות מדי, המצב הוא ההפך מזה, ומתקבלת העתקה מדויקת של אותה האנדרלמוסיה, שהגרמנים קוראים לה russische Wirtschaft. בחדר אחד של המשרד מחליטים כך, בחדר הסמוך – אחרת, וכל חדר לפי דרכו, עד שיתנגשו זה בזה. כשמתנגשים – מסתיים העניין בפשרה מוצלחת, כי האנגלים הם עם נבון, בלא עקשנות בטלנית, ועם מוכשר מאד: כל אומה אחרת, אילו היתה לה הנהגה כזו, לא היתה יוצאת לעולם מסבך של צרות. הנה דוגמה מעניינת: בשנת 1922, כשהוואַהאַבּים התחילו במלחמה נגד חוסיין מלך דג’אַז, נתגלה רשמית בשעת הוויכוחים בבית־הנבחרים, שממשלת לונדון תמכה בכסף ובנשק במלך חוסיין, ובו בזמן נתנה ממשלת הודו הבריטית כסף ונשק לוואַהאַבּים – ואף אחד לא הרגיש קודם במעשי סתירה אלה, שחלו בזמן אחד. כאלה הם האנגלים בענינים גדולים, וכאלה הם גם בענינים קטנים; וכך יצא הדבר גם בנוגע לצעד זה של נכבדי־לונדון המתבוללים.

פאַטרסון השתדל בלב שלם למשוך את כולם למפעל העזרה, כדי שהגדוד יהא לכבוד ליהדות ולא לבושה וכלימה. מיד לאחר שבא ללונדון כינס אספה, שאליה באו המנהיגים הראשיים ממחנה־האויב, עם לייוֹנל רותשילד ואֵדמוֹנד סֶבּאַג־מונטיפיורי בראש; מידידינו באו ד"ר וייצמאן, מאיור אֵמרי (הוא כבר עלה בדרגה), ועוד קצין אחד, שאת שמו לא שמענו בבירור. בא גם לורד רותשילד – אחר־כך נעשה ידיד מסור של הגדוד, יושב־ראש בועד לטיפול בחיילינו, אך בזמן ההוא עדיין פּיקפּק. פאטרסון תיאר בפרטות את האסיפה הזאת בספרו: " With the Judaeans in the Palestine Campaign ".

רובם של הנאספים מוכנים היו להודות, שיהא היחס אל הרעיון עצמו אשר יהיה, אך לאחר שהגדוד נהפך לעובדה, הרי צריך לתמוך במפעל. הקפטן רדקליף סאַלאַמאַן, רופא צבאי, מצאצאי אחת המשפחות האנגליות־היהודיות העתיקות ביותר, אמר: “הציונים עשו מעשה־קוֹלוּמבּוּס, שׂמו את הביצה במצב זקוף; לפנינו עובדה קיימת, ועכשיו רק תפקיד אחד לפנינו: להשתדל, שהגדוד יהא לכבוד ליהדות”. באותו כיוון הביע את דעתו לורד רותשילד. לעומת זה הודיעו לייוֹנל רותשילד וסבּאַג־מונטיפיורי, שהם אינם ותרנים ונוחים כל־כך והם עוד מתכוננים להילחם קצת. ב"מלחמה" זו התחילו מיד אחרי האספה; הלכו אל הגנרל גדס והתאוננו לפניו, ש"פּאַטרסון והסרז’אַנט שלו מחוץ־לארץ מנהלים תעמולה ציונית כאן במחלקה שלך".

וגנרל גדס נבהל. במרחק של שני צעדים מן המחלקה שלו, באותו וייטהוֹל, בבית מספר 10 בדאַוּנינג־סטריט, כבר הכין אז ראש־הממשלה עצמו, בסיועו של באלפור, את הקאַבּינט הצבאי לקבלת ההצהרה של 2 בנובמבר 1917; אותו גדס עצמו נדבר עמי על טוטפות עם מנורה ועם הכתובת העברית “קדימה”, על סרטים תכולים־לבנים עם תו של מגן־דוד, על שליחת הגדוד אל החזית הארצישראלית: אבל המסורת של חוסר־שיטתיות היתה חזקה יותר מכל העובדות הללו, וגדס נבהל, קרא אליו את פּאַטרסון ונזף בו קשות…

אי־הבנה אחת אירעה באותה אספה; והיוּ לה אחר־כך תוצאות עגומות. הזכרתי, שבין הקצינים היה אחד אשר את שמו לא שמענו בבירור. אחר האספה הראה לי פּאַטרסון פיסת־נייר, ועליה היה כתוב בעפרון: “אם רוצים אתם, אלך עמכם. – נ. פ.”.

– מי הוא נ. פ. זה? – שאל. – פתקה זו מסרו לי אחר נאומו של מונטיפיורי, ואני הייתי מרוגז כל־כך, שלא ראיתי מי הוא המוסר.

גם אני לא ידעתי; ובתוך הדאגות של הימים הבאים שכחנו שנינו פרט קטן זה.

אך אחרי כמה שבועות קראנו, שבחזית הארצישראלית נפל חלל הקפטן ניל פּרימרוֹז, בנו של הלורד רוֹזבֶּרי. מותו עשה רושם חזק מאד גם על היהודים, כי הענף הראשי של משפחת פּרימרוֹז יהודי הוא למחצה לפי מוצאו – בנים ונכדים של חנה רותשילד, בתו של הלורד הראשון רותשילד, שנישׂאה ללורד רוֹזבּרי של אז. אומרים, שכל הפּרימרוֹזים מתגאים בתערובת עברית זו; נתברר, שניל פּרימרוֹז השתדל באופן מיוחד שישלחוהו לחזית הארצישראלית.

אֵמרי נפגש עפ פּאטרסון בוזרת־המלחמה.

– כלום זוכר אדוני את ניל פּרימרוֹז? – שאל את הקולונל. – אז, לפי בקשתו, הבאתיו אל האספה עם מתנגדיכם. הוא התעניין מאד במפעלכם…

אלמלא המקרה מחוסר־הטעם, היה נמצא עמנו בגדוד, ואולי היה חי עד היום הזה.

אחר אותה האספה הכריזו המתבוללים מלחמה באופן רשמי. הם שלחו אל וזיר־המלחמה משלחת שלמה, עם הלורד סויתלינג, לייונל רותשילד וכו'. מטרתם היתה ברורה בהחלט, ולא הגדוד בלבד העסיק אותם. הם כבר ידעו, שהממשלה מתכוננת לפרסם איזו הצהרה של תמיכה בציונות; בכל כוחותיהם השתדלו להפריע, ובאופן הגיוני הגיעו לכלל מסקנה, שחטיבה עברית בחזית הארצישראלית מסוכנת עוד יותר, מנקודת־מבטם, מהצהרה פשוטה על הנייר. הם דרשו מוזיר־המלחמה, שהגדוד העברי יבוטל בכלל; את היהודים הזרים צריך, כמובן, לגייס, אבל צריך לפזר אותם בבּאַטאַליונים הכלליים ולשלוח אותם למקום, ששולחים לשם את רוב החיילים, ובשום אופן לא לארץ־ישראל.

– הנה מה שאני יכול לעשות בשבילכם, – אמר לורד דאַרבּי: – לפזר אותם בבבּאַטאַליונים אחרים איני יכול, כי זהו ענין גמור ומוחלט; אבל את ההחלטה, שהגדוד שלהם ייקרא “גדוד עברי”, נבדוק מחדש. הוא יקבל אחד מן השמות הגדודיים הרגילים. הוא ייחשב מכל הבחינות כגדוד בריטי רגיל, וישלחו אותו למקום, שאליו יוחלט לשלוח אותו.

כעבור חצי שעה מסרו לנו חדשה זו במשרד. בעוד שעה השיבונו בגיוס נגדי.

פאטרסון, אף־על־פי שנשקפה לו סכנה של משפט צבאי, שלח מכתב חריף לגנרל־אדיוּטאַנט (באנגליה זהו בעל הדרגה הצבאית הגבוהה ביותר בוזרת־המלחמה, האישיות הראשונה אחרי הוזיר). פאטרסון כתב במכתבו, שבתשובתו של דאַרבּי לאֵילי־הכסף היהודיים הוא רואה בגידה, הפרת־הבטחה וגנבת־דעתם של הטירונים היהודים (כבר היו לו מאות אחדות של חיילים במחננו בקרבת פּוֹרטסמות); שכל זה הוא חרפה ובושה בשביל שמה הטוב של אנגליה, ומשום כך הוא מבקש לשחרר אותו מן הפיקוד.

ח. וייצמן והמאיור אֵמרי הלכו אל הלורד מילנר, שהיה באותו זמן חבר בקאַבּינט־המלחמה, והגישו לפניו קובלנה מרה על ותרנות של וזיר־המלחמה. מילנר, שגם אותו הרגיז הדבר מאד, התראה עוד באותו יום עם דאַרבּי – וקיבל את הסכמתו של מדינאי טוב־לב זה, שבעוד שבוע תתייצב לפניו “משלחת נגדית”, אשר תגיש לפניו דרישות הפוכות, והוא, לורד דאַרבּי, יציע פשרה גם לה.

ואני נזכרתי ב"אני מאמין" הישן שלי: הכּת השלטת בעולם הם העתונאים. נסעתי למערכת ה"טיימס", אל מיסטר סטיד. מה אמרתי לו, איני זוכר; ואולם תשובתו נרשמה אצלי בצורתה המקורית, הקצרה והברורה:

– מחר יאמר “טיימס” לוזרת־המלחמה, שלא תשתטה ( not to play the fool ).

– ואולם פאטרסון אינו רוצה להשאר, – אמרתי, – ואני בלעדיו איני יכול לעבוד.

– “טיימס” יעץ לו להשאר.

למחרת בבוקר הופיע ב"טיימס" מאמרו הראשי. אמרו לי, שנזיפה כזו לא קבלה וזרת־המלחמה במשך כל זמן המלחמה. “טיימס” שׂם ללעג את הפקידות, המוכנה להתחשב עם תריסר אילי־הממון, שמאחוריהם אין איש, זולת חדר־האורחים שבבתיהם, ולזלזל בגללם באידיאַליסמוס של המון בן־מיליונים אשר אהדתו יש לה ערך ממשי בחשבון העולמי. אם יש צורך בוויתור, שׁנו את השם: במקום “עברי” קראו לגדוד “המכּבי”; אבל את אָפיוֹ העברי של הגדוד ואת תפקידו המיוחד אין לבטל. “ואנו מקווים, שהקולונל פּאטרסון, שאת התמרמרותו אנו מבינים יפה, ישנה את החלטתו ויחזור בו מהתפטרותו”.

אחר מאמרו זה של העתון חוצב־הרעמים כבר היה כל השאר לא קשה ביותר. לורד דאַרבּי קיבל את המשלחת השניה ואמר לה, שהאופי העברי של הגדוד יישמר ואין שום סיבות לחשוש שיישלח לא אל אותה חזית, אשר עליה חשבו בתחילה; ובכלל הכל יהא בסדר. ואולם בדבר אחד צודקים, לדעתו, הג’נטלמנים מן המשלחת הראשונה: השם “גדוד עברי” הוא תואר־כבוד, וספק הוא אם מן הראוי לתת שם זה לחטיבה, שעדיין לא הספיקה להראות את יכלתה בשדה־הקרב. בתואר זה צריך קודם לזכּוֹת; הוא, הוזיר, מבטיח, שתיכף אחר שהחיילים היהודיים יצטיינו בפעולותיהם בחזית, יקבל הגדוד גם שם עברי וגם טוטפת עברית. לפי שעה הוחלט לתת להם שם אחר, גם הוא שם כבוד – הבּאַטאַליון השלושים־ושמונה של קלעי־המלך ( Royal Fusiliers ).

בדיבורו זה עמד. אחר כיבוש עבר־הירדן קיבלנו באופן רשמי את השם Judaean Regiment ומנורה עם הכתובת “קדימה”. ואולם גם קודם־לכן עוד כאן, בלונדון, הרשו לנו לתלות על שער בית־הגיוס המרכזי שלנו בצ’יניס־סטריט (בית, ששלחו לשם את הטירונים קודם שנשלחו לפּוֹרטסמות) שלט עם כתובת עברית: “גדוד ל”ח לקלעי־המלך". בעתונות ואפילו בחליפת־המכתבים הרשמית היו קוראים לנו כקודם Jewish Regiment. בחזית נשאו הקצינים והחיילים שלנו על השרווּל השמאלי תו מגן־דוד: בבּאַטאַליון אחד אדום, בשני – כחול, בשלישי – סגול. היה לנו גם “פּאַדרֶה” – כך קוראים בצבא האנגלי לאנשי־הכהונה של הגדודים – הרב פאַלק, אדם צעיר ונלהב ממפלגת ה"מזרחי" ואמיץ־לב ביותר בחזית־האש. וקולונל פאטרסון האומלל היה מוכרח ללמוד את הכללים הדקים מן הדקים של השחיטה: הוא ניהל משא־ומתן עם וזרת־המלחמה ועם הקצבים בפּוֹרטסמות על בשר כשר, על החלקים הקדמיים והאחוריים, על גידים ועורקים… יותר איני מעיז למנות, כי את הדינים הללו איני יודע; ואולם הוא יודע.

לגבי דידי, באופן פרטי, היו למשלחת המתבוללים תוצאות רציניות. מישהו מחברי־המשלחת חלק לי, כנראה, כבוד ומחה במיוחד נגד תעמולת־הגיוס שלי.

המעשה היה כך: עוזרי הכינו חוברת ביידיש – על רעיון הגדוד ותפקידיו. מכיון שלפי חוק הגיוס היתה בידי כל טירון הברירה – לשרת כאן או לנסוע לשירוּת־הצבא לרוסיה החפשית, – הרי הוקדשו עמודים אחדים בחוברת להסברה, שגם השירות בחזית הרוסית אינו משחק.

החוברת הודפסה על חשבון מחלקת־הגיוס. המחלקה מסרה לי רשימה של שלושים וחמישה אלף כתובות של בני חוץ־לארץ מגיל־הגיוס באנגליה ובסקוֹטלאַנד (אגב, עוד דוגמה אחת של אנדרלמוסיה: ברשימה זו של בני־אדם, שלא הלכו לעבודת־הצבא, מצאתי את שמי ואת כתבתי…). מלבד זאת נתנה לי המחלקה 35.000 מעטפות עם החותם OHMS (“בשירות הוד־מלכותו”) ועשרה חיילים חיגרים לשם כתיבת כתובות.

בבוקר, למחרת היום בו נתקבלה משלחת המתבוללים על־ידי לורד דאַרבּי, קיבלתי פקודה על־פי הטלפון לבוא תיכף למשרדו של הגנרל־אַדיוּטאַנט. במקרה היה זה אותו המשרד, שבו קיבל אותו ואת תרומפלדור גנרל ווּדווֹרד.¹ שוב נכנסתי, בהתאם לדרישת הטקס, כשאני מבליט את חזי והכובע חבוש לראשי. שם כבר היה פאטרסון – גם הוא חבוש־כובע; אל השולחן ישב הגנרל־אַדיוּטאַנט עצמו, סיר נוויל מקרידי, וגם על ראשו כובע. לכל זה היתה צורה רשמית יותר מדי, והיא בישׂרה אי־נעימויות.

– כלום מוּכר לאדוני נוסח זה? – שאל הגנרל והושיט לי כתב־יד אנגלי עבה. עברתי על ההתחלה.

– השורות הראשונות, סיר, – אמרתי, – דומות לחוברת ביידיש ששלחנו לבני חוץ־לארץ החייבים בעבודת־הצבא; התרגום רע, סיר.

– ואני שמעתי, שהצירוּת הרוסית מרוגזת מאד, – אמר, – החוברת מלאה ביטויים קשים וחריפים נגד הצבא הרוסי.

– אם כך הדבר, סיר, הרי התרגום לא רק רע, אלא גרוע מזה. במקור אין התנפלויות כאלו. ואת הציר נאַבּוֹקוֹב ראיתי גם אתמול וגם שלשום, דיברתי עמו על התעמולה שלי דוקא, והוא אפילו ברמז לא הזכיר את החוברת. כלום אין ברצונו, סיר, לדבר עמו תיכף – טלפון ויקטוֹריה, מספר כזה וכזה.

– מי הרשה לו, סרז’אַנט, לשלוח חוברת זו במעטפות רשמיות?

מן הראוי היה, שאפער את פי מהשתוממות; זוכר אני, שמזה התאפקתי, ואולם ירא אני, שלטשתי את עיני. מה אפשר להשיב על שאלה כזו? מחלקה הנתונה למרותו מוסרת לי רשימה של כתובות, הנחשבת לסוד ממלכתי, מדפיסה על חשבונה את חוברתי, נותנת לי 35.000 מעטפות רשמיות, נותנת לי קבוצה של מעתיקים – ואחר כל זה הוא, השליט בוזרת־המלחמה, שואל אותי, את ממלא־התפקיד של סרז’אַנט במשכורת של קורפורל, מי הרשה זאת. זו אינה עוד “רוּסישה ווירטשׁאַפט”, אלא סתם איזו שטות. האמנם יכול אצלם כל סגן־קצין, ונוסף לכך אורח, להתיישב באחד החדרים שבארמונות וייטהוֹל ולעשות שם כרצונו, לצווֹת, לאסור – אולי אפילו לתת פקודה לסיים את המלחמה? למזלם אני “מיליטאריסט”…

ואולם סיר נוויל מקרידי היה בכל זאת פּיקח ולא היה משולל חוש־הוּמוֹר: מכיון שלא היתה לי הרשות להתפרץ בצחוק בנוכחותו, הרי עשה זאת הוא ופנה אל פאטרסון:

– ישלח־נא את הסרז’אַנט ז'. אל המחנה בפּוֹרטסמות, כי אלמלא כן ישׁנה כאן אצלנו את הכל על־פי דרכו. אני מקווה, שבתור חייל יהיה פחות מטריד מאשר בתור תעמלן.

הצדעתי ויצאתי; נשארתי במסדרון וחכיתי לפאטרסון. אחר עשר דקות יצא גם הוא.

– סיר, – שאלתי באופן פוֹרמאַלי, – מתי יצווה לנסוע לפּוֹרטסמות?

– לא מניה ולא מקצתיה, ­– השיב אירי זה, שראה בחייו אריות אוכלי־אדם, ולפיכך לא נבהל מגנרלים פשוטים: – אצלי בבּאַטאַליון אני השליט, ואין לי צורך באדוני בפּורטסמות. ישאר בלונדון וימשיך באותו כיוון. ניסע אל בית־הגיוס, אחתום שם על פקודה בדבר שליחותו ללונדון.

מבית הגדוד נסעתי אל נאַבּוֹקוֹב.

– קוֹנסטאַנטין דימיטרייביץ', כלום אמת הדבר, שהצירות מתמרמרת על חוברת זו?

– מימי לא ראיתי ולא שמעתי, – השיב, כשהוא מדפדף בחוברת, כמובן משמאל לימין, ומתפלא היכן ההתחלה.

– אולי יודע על כך י. א. סאַבּלין, מזכיר־הצירות?

הוא קרא למזכיר: אותה תשובה. ק. ד. נאַבּוֹקוֹב חתם בו במקום על הודעה רשמית, שהחוברת אינה ידועה אף לאחד מאנשי הצירות. המזכיר שׂם על ההודעה את חותמת הצירות; בסרט מיוחד חיבּרו תעודה זו אל חוברתי, ואפילו את הסרט חתמו בחותם. אני הבאתי צרור זה אל המאיור אמרי, והוא העביר אותו אל הגנרל־אַדיוטאַנט ביחד עם מכתב־לווי, שלא קראתיו – אבל אני מנחש את תכנו.

“מקרידי” אינו שם אנגלי. אני חושד, שגם סיר נוויל הוא אירי; על כל פנים, הוא התייחס אל אינצידנט זה כאדם טוב־לב, כלומר “שכח”. על כך, שנשארתי בלונדון ושאני עורך שיחות עם עתונאים ונושא נאומים, ידע וכתב על כך לפאטרסון; אבל, כנראה, לא התנגד כלל. הוא נשאר ידיד טוב לגדוד; ואת מכתבו החריף של פאטרסון על התפטרותו תחב לכיסו והשיב לקולונל: "אל יתרגז, הכל יהיה all right "…

אותה חבורה השתדלה להפריע לנו גם אחר־כך. הגנרל־אַדיוּטאַנט הרשה ליהודים מגדודים אחרים לעבור אל הבּאַטאַליון שלנו. הרבה מהם רצו מאד בכך, וגם לנו רצוי היה להביא לטירונים שלנו “תגבורת” של חיילים מנוסים. פתאום נתגלה, שרבני־הגדודים בחזית הצרפתית קיבלו מאיזה מקום עצה או פקודה להסביר בדרישותיהם, שחרפה היא ליהודי אנגלי לשרת בבּאַטאַליון שלנו. סיפרו לי, שיוזם הדבר היה ה"רברנד" מייכל אדלר עצמו, הרב הצבאי הראשי והממונה הישיר על כל ה"פּאַדרים" של הבּאַטאַליונים. איני יודע, אם כך הוא הדבר. יהא אלהים עמו. אבל אנו קווינו, שיעברו אלינו אלפים, ועברו רק מאות אחדות.

נעים בכל זאת להזכר, שנמצאו לנו גם ידידים. נוסד ועד לטיפול בחיילינו בנשיאותו של לורד רותשילד; את התפקיד הראשי מילאו בו נשי המנהיגים הציוניים שבלונדון. אירגנו אותו הגברת ו. וייצמן ומיסיס פּאטרסון; את השאר איני יכול לקרוא בשם, אבל תודה לכולן. לא היתה זו עבודה קלה כלל: היו זמנים, שהיו מבלות בבית הגדוד לא רק ימים, אלא גם לילות. זה היה בשעה שהיו מביאים קבוצה חדשה של טירונים, וצריך היה להאכילם ולהשקותם. ראש בית הגדוד היה בתחילה המאיור נוֹלס, ידידו של פאטרסון, ואחריו יהודי – המאיור שׁנפילד, אותו הקצין היהודי היחידי בלונדון, שמן הרגע הראשון התייחס אלינו יחס אנושי.

אך הדבר הטוב ביותר היה זה, שעלה בידי למצוא את אליעזר מרגולין. הביאוהו פצוע לאחד מבתי־החולים בלונדון, ואני נסעתי אליו. זה מזמן והרבה שמעתי עליו: גם מפי אחיו בפטרבורג מ. מרגולין, המזכיר הראשי של שתי האנציקלוֹפּדיות, הכללית והעברית, בהוצאת עפרון. ועוד יותר – מן האגדות, שעוד לפני תשע שנים סיפרו לי עליו בארץ־ישראל. המשפחה עברה לשם עוד בשנים הראשונות של ההתישבות, כשאליעזר מרגולין עדיין היה ילד. הם התיישבו במושבה רחובות. הנער הצטיין גם כמתישב וגם כעז־נפש, “יושב על הסוס כבידואי ויורה כאנגלי” – דיברו עליו הערבים בסביבה. אחר המשבר של שנות ה־90 נסע לאוסטרליה, נדד שם הרבה שנים; כמדומני, גם חרש וגם חפר, עד שנתישב אי־שם בעיר והתחיל עוסק בעסקים מעשיים. באותו זמן נכנס אל המיליציה הטריטוֹריאַלית האוסטראלית. כשהתחילה המלחמה, כבר היה לייטנאנט. חדשים אחדים בילה במצרים, אחר־כך הגיע לפלאַנדריה ושם בחפירות עלה לדרגה של מאיור ונתמנה לסגן־המפקד של הבּאַטאַליון. איש־מידות, רחב־כתפיים, שתקן, חייל מכף־רגלו ועד קדקדו, ואצלו בבאטאליון היה גם מלך, גם אב וגם אח ל – boys שלו; ועם זה בעל־בית ומארגן יוצא מן הכלל.

– יבוא אלינו, לאַזאַר מאַרקוֹביץ'!

– אני ירא. אני ירא את היהודים: עמהם צריך לדבּר…

ואולם הוא בא אלינו. הגנרל־אַדיוּטאַנט עזר לסלק את הקשיים הפורמאַליים שבהעברה מן הצבא האוסטראלי אל האנגלי (זה, אגב, היה קשור בהפחתה הגונה של המשכורת), ומרגולין בדרגה של סגן־קולונל נעשה המפקד של הבּאַטאַליון השני שלנו, בלשון הרשמית – של הגדוד ל"ט.

על כך, כיצד חיו חיילינו במחנה על־יד פּוֹרטסמות, אני עצמי איני יכול לספר כלום. הייתי שם רק פעם אחת והרגשתי את עצמי כזר. הקולונל פּאַטרסון הציג לפני את הקצינים שלו, ואולם הצטרך לעשות זאת בחדרו, כי אל חדר־האוכל של הקצינים לא היתה לו הרשות להזמינני. בחדר־האוכל של הסרז’אַנטים מצאתי את הידידים הישנים: לריצ’אַרד כרמל היה תואר של סרז’אַנט־מאיור בּאַטאַליוֹני, והרבה מידידי וחברי ל"קבוצה ה־16" כבר ענדו סרטי סרז’אַנטים. ואולם כל השאר התביישו מפני, ואני מפניהם.

זוכר אני: בשעה מאוחרת בלילה עמדתי יחיד באמצע החצר הגדולה, המוּארת על־ידי הירח והשלג, והתבוננתי מסביבי ברגש מוזר. צריפים נמוכים מכל הצדדים, בכל אחד מהם כמאה צעירים – הרי זהו אותו הלגיון העברי עצמו, החלום, שנתממש במחיר יקר כל־כך; ולסוף אני זר כאן, איני בונה כלום ואיני מכוון. כאגדה ממש: את הארמון לעלאדין בנו רוחות בלתי־נראים. מי הוא זה עלאדין? שום איש, לא־כלום; המקרה נתן לו במתנה מנורה ישנה מוחלדת, הוא רצה לנקות אותה, התחיל משפשף אותה במטלית, פתאום הופיעו רוחות ובנו לו ארמון; ואולם עכשיו הארמון מוכן; הוא עמד ויעמוד, ואיש אינו זקוק עוד לעלאדין ולמנורתו. שקעתי בהרהורים והגעתי אפילו לידי התפלספות. אולי כולנו עלאדינים; כל רעיון הוא בבחינת מנורת־קסם המחוננת בכוח להעלות רוחות יוצרים; דרושה לך רק סבלנות לשפשף ולגרד את החלודה עד – עד שתהיה מיותר. ואולי דוקא בזה כלול הנצחון האמיתי, שהמנצח נעשה מיותר.

מאותו לילה נעשיתי מיותר, ואני שמח, שמעכשיו אוכל לכתוב סיפור זה, בלא להשתמש לעתים קרובות כל־כך במלה “אני”. לא אשמתי היא, שבסיפור על חבלי־הלידה של הלגיון היתה מופיעה מלה בלתי־נעימה זו אחר כל חמש שורות או לעתים קרובות עוד יותר; ואולם, תודה לאל, בא הסוף. באספות־העם, ביחוד באמריקה, היו מציגים אותי לפעמים לפני הקהל בתור אותו האדון עצמו, ש"הלך בראש הלגיון". אני מבקש לציין, שזה לא היה אף פעם ואף לא יכול היה להיות. ה"לגיון" מנה 10 אלפים איש, 5 אלפים מהם היו בפועל בארץ־ישראל; מהם הורכבו שלושה בּאַטאַליונים, ובראש כל אחד מהם עמד קולונל בעל נסיון צבאי גדול. באחד מן הבאַטאַליונים הללו, בין למעלה מעשרים לייטנאנטים, הייתי לייטנאנט גם אני, ולפקודתי עמדה פלוגה בת 50 או 60 איש; וגם זה הודות לחסד מיוחד. יומיים קודם יציאתו של הבאַטאַליון לארץ־ישראל העלו אותי לדרגת קצין על־ידי הערמה מורכבת מאד על החוקה האנגלית. כבר כתבתי, שלפי החוקה אסור לתת זכויות־בפועל לקצין בן חוץ־לארץ. “יש רק שני יוצאים מן הכלל”, התגרה בי פּאַטרסון, “הקיסר וילהלם ואדוני; ואת הקיסר כבר הרחיקו”. איני יודע, אם נכון הדבר; אך בדיוק כשם שלקיסר וילהלם לא היה שום ערך בצבא הבריטי, כך לא היה לי שום ערך בגדוד. אין לי כלום נגד זה; כך גם צריך היה להיות; כשנמצאתי בגדוד, השתדלתי למלא את תפקיד הלייטנאנט כהוגן, ממש כמו שקודם השתדלתי לרחוץ היטב את השולחנות בחדר־האוכל של הסרז’אַנטים על־יד וינצ’סטר. ואני אוהב את שני הזכרונות.

ב־2 בפברואר שנת 1918 צעד בסך עם רובים מכודנים הבּאַטאַליון העברי הראשון ברחובות הראשיים של לונדון, וגם ברחובות וייטשפּל. את חיילינו הביאו במיוחד מפּוֹרטסמות וקיבלו אותם בכבוד גדול. בלילה הם לנו בטאַוּאֵר, בין מצבות־זכרון של שש מאות שנים של ההיסטוריה האנגלית; הזכות עצמה לעבור דרך ה"סיטי" עם הכידונים בפי הרובים היה בה משום פריווילגיה – ה"סיטי" נלחמה מאות בשנים על כך, שחיילי־המלך לא יעיזו להיראות בה עם רובים מכודנים. על המעלות של המֶנשוֹן־האַוּז, בין בני־לוויה לבושי הדר, עמד בלבושו מימי־הביניים הלורד־מֶר וקיבל את ברכת הבּאַטאַליון העברי. והנה גם מחזה מבדח: בשורה אחת עם הלור־מר ראיתי פתאום את המאיור ר., אחד המתנגדים הקשים ביותר שלנו, חבר של אותה משלחת־המתבוללים, – הוא עמד בקומה זקופה וכמנצח; הוא התחמם בגלוי בחום השמש של הצלחתנו, מאחר שלא עלה בידו להפריע.

מן ה"סיטי" פנה הבאַטאַליון אל וייטשפּל. שם המתין לנו אותו גנרל־אַדיוּטאַנט עצמו, סיר נוויל מקרידי, עם המטה שלו, והמון של רבבות ברחובות, בחלונות, על הגגות. דגלים תכולי־לבנים היו תלויים מעל כל חנות קטנה; נשים בכו ברחובות משמחה; ועבדקנים זקנים נענעו בזקניהם השׂבים וּברכו בלחש: “ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”; פאטרסון רכב על סוסו, כשהוא מחייך ופורס בשלום כולם, עם שושנה בידו, שזרקה לו בחורה מאחת הגזוזטראות והוא תפס אותה בעצם טיסתה באויר; והחיילים, אותם החייטים עצמם, כתף אל כתף, הכידונים בשיפוע מקביל ומדוייק, כל צעד – מכּת־רעם, גאים, שיכורים מן ההימנונים, מצעקת־ההמונים ומהכרת התפקיד המשיחי, שלא היה כדוגמתו מזמן שבּר־כוכבא נפל בביתר על חרבו, בלא לדעת, אם יימצאו לו יורשים…

בני־חיל היו החייטים הללו מווייטשפּל וסוֹהוֹ, ממאנצ’סטר ולידס. באמת “חייטים” טובים היו. הם לקטו ברחוב את הגזרים של כבוד־העם הקרוע ותפרו מהם דגל, דגל שלם, נהדר ונצחי. למחרת בבוקר יצאנו מסאַוּתהמפּטון לצרפת – למצרים – לארץ־ישראל.

המחנה ומעוֹן־המטה

עשרה ימים רצופים בקרונות, בזחילה דרך צרפת ואיטליה; ואולם אלה היו ימים לא־קשים. אצל חיילינו בודאי נוצר הרושם, שגם צרפת וגם איטליה הוכשרו והותקנו בכוונה תחילה בשביל נוחיותו של הצבא הבריטי. בכל תחנה מקשרת, משׁרבּוּרג עד טאַראַנטוֹ, נמצא “אַר־טי־אוֹ” (מנהל רכבות צבאיות) אנגלי והוא היה לכאורה האדון האמיתי על מסילות־הברזל; על כל פנים, כך נדמה היה לנו. בכל יממה שניה היינו מגיעים לתחנה צבאית שהתנהלה על־ידי אנגלים, והיו בה רופאים, אחיות, משרתים. כל תחנה היתה דומה לעיירה של צריפים ואהלים, עם חדרי־אוכל, בית־מרקחת, בית־חולים, עם דוכן לקונצרטים ואפילו עם “קאַלאַבּוּשׁ” – כך קראו חיילינו, בהשפעתם של האלכסנדרונים, שהתרגלו לטרמינולוגיה מצרית, לחדר־המאסר. בבאַטאַליון שלנו נוסדה תזמורת מצוינת עם להקה של שחקני “מיוּזיק־הוֹל” אמיתיים – איש לא ידע עד אז, עד כמה במת ה"מיוּזיק־הוֹל" נתעשרה הודות לווייטשפּל. השלטונות של התחנות הצבאיות שיבחו מאד את הקונצרטים שלנו; צריך אני לציין, שבתכניותיהם לא היה אף שיר יהודי אחד, זולת “התקוה”, והקולונל ציווה לשיר אותה בעמידה בסופו של כל קונצרט.

החיילים היו שמחים ועליזים מאד. ביחוד זוכר אני ערב אחד, כשנסענו לאט לאורך הריביירה הצרפתית על־פני ניצה ומוֹנאַקוֹ, והאביב במקום ההוא כבר עמד אז במלוא זהרו והדרו. איסט־ענד, כנראה, לא פיללה שיש בעולם יופי כזה. מכל החלונות של הרכבת הארוכה נישאו קריאות של שמחה.

משלשים הקצינים היו שני שלישים יהודים שעברו אלינו מגדודים אחרים. רובם שמעו עד אז מעט על הציונות; בחדר־האוכל של הקצינים היו מתעוררים לפעמים ויכוחים, שהזכירו את ה"דיסקוּסיה" הישנה הטובה במינסק או בקישינוב. וכי אומה הם היהודים? מהי לאומיות? כלום אפשר להיות ציוני ופּאַטריוֹט אנגלי כאחד? – ניסו למשוך גם אותי אל הוויכוח – ואולם אני כבר שכחתי מזמן, כיצד “מוכיחים” שאלות כאלו. כבוד זה מסרתי ברצון ל"טירונים" צעירים יותר של הציונות.

הוראס סמיואל, שמאמריו וסיפוריו נדפסו בירחונים עבים (עכשיו הוא עורך־דין חשוב בירושלים), היה לוחץ אל הקיר את הקפטן האריס ארך־האף, ראש המתבוללים של הגדוד, ומוכיח לו באַקצנט אוֹכּספוֹרדי עצל, כי הלאומיות היא “מצב־רוח פנימי”; ואם הלה לא היה נכנע, היה סמיואל קורא לעזרה את האדיוטאנט לֶדלי, “אינגלישמן” קפוא טיפוסי, היה מעמיד אותם זה על־יד זה ומעיד עליהם שמים וארץ, שאי־אפשר לחשוב את שני הטיפוסים הללו לבני עם אחד.

ה"פּאַדרה" פאַלק, חבר נלהב של ה"מזרחי", היה הודף בעוז את התקפותיו של באַטאַליון שלם של לייטנאנטים, שבאו אליו בכל מיני חידושים אפיקורסיים – למשל, שהאמונה הציונית אינה קשורה כלל בהעדפת הבשר הכשר. הוא עמד כסלע על דעתו:

• לא הבשר הוא העיקר כאן, אלא העיקרון: היהודי צריך להילחם בכלל בכל תאווֹתיו, להגביל ולרסן את עצמו בכל צעד שהוא עושה.

קפטן דייוויס, רופא הבאַטאַליון, שהחליף ברגע האחרון קודם נסיעתנו את רדקליף סאַלאַמאַן, אשר נשלח אל הבאטאליון של מרגולין ונשאר לפי שעה בלונדון, – התאונן מתוך צחוק:

– מבינים אתם, פתאום אני מקבל פקודה: בבקשה להיזכר שיהודי אתה, וצא למסע־הצלב – אם אפשר להתבטא כך. אני עכשיו איפוא כעין “ציוני מגוייס”.

והוא כתב בו במקום, ברכבת, שיר נלהב – “שיר־לכת לגדוד העברי”. השיר היה כתוב בחרוזים, בהתלהבות, ברוח לאומית ובכל שאר הסממנים הדרושים. יצא לא־רע; אישור חדש לתיאוריה, שלמחרת היום נעלם ההבדל בין המגוּייס בכפיה לבין המתנדב.

הציוני הטוב מכולם היה הקולונל עצמו.

ראָיותיו ונימוקיו היו: אֵהוּד, דבורה וברק, גדעון, דוד המלך, מגידו, הירח בעמק אילון… הפּאַדרה אפילו ניסה להוכיח, שפאטרסון הוא לא ציוני סתם, אלא איש ה"מזרחי". ואכן, פאטרסון הצליח לכוון את ימי הנופש בתחנות הצבאיות לימי השבתות. אז היו מכנסים בבוקר את הבאַטאַליון לתפילה חגיגית, בנוכחותם של כל הקצינים והחיילים; באמצע מקום־הטקס התנוסס דגל תכול־לבן, הפּאַדרה קרא בספר־תורה אמיתי (מתנתה של קהילת פורטסמות), ואחר דרשתו שרה אותה המקהלה, שהופיעה בהצלחה גדולה כל־כך בקונצרטים של הגדוד, את “התקוה” ואת ההימנון האנגלי. דרשותיו היו נלהבות, תמימות ורבות־תוכן. צעיר זה קרא הרבה מאד במקצועו; הוא הסתמך על מלחמת הצדוקים והפרושים, כּיבּד את האיסיים, גידף את המתיוונים, שיבח את הקנאים, התווכח עם וֶלהאַוּזן… צעיר הגון מאד היה הפּאַדרה שלנו; עכשיו הוא כמדומני רב באוסטראליה, בסידניי, ואני מברך מעומק־לבי את קהילתו.

בטאַראַנטוֹ הוכרחנו לחכות שבוע ימים לנושאי־מוקשים יאַפּאַניים, שהיו צריכים ללווֹתנו לאלכסנדריה, ושם הלך פאטרסון עם הפּאַדרה העירה אל נגר והזמין ארון־מסע קטן, מאיזה עץ יקר מאד, בשביל ספר־התורה, והקולונל אמר לחיילים ברצינות גמורה:

– עכשיו אינכם צריכים לפחוד מפני הצוללות הגרמניות, שהרי יש לנו בספינתנו קמיע כזה.

ניתן לנו ליווּי מצוין, הגענו לאלכסנדריה בלא הרפתקאות, וגם הים היה שקט.

הקהילה האלכסנדרונית קיבלה אותנו כאחים. שוב ראיתי את הידידים הישנים מתקופת גאַבּאַרי; את הרב הראשי דיללא פּירגולא, את הבּאַרוֹן והבּאַרוֹנית מנשה, את סוּאַרס, פּיצ’וֹטוֹ. “הזמ’ק היה בננו, וגדוד זה הוא נכדנו” – אמרו. הם ערכו לכבודנו תפילה חגיגית בבית־הכנסת הראשי, ונכחו בה המושל, הגנרלים, הקונסולים והנכבדים המושלמיים.

אותו דבר חזר ונשנה בקהיר. הגנרל אלנבי כבר היה אז עם מטהוּ בארץ־ישראל, לא רחוק מן המושבה באר־יעקב; ואולם הנציב העליון של מצרים סיר רג’ינאלד וינדהם, נתן לבאַטאַליון לצעוד לפניו בסך, והוא עצמו עמד על־יד שער־הארמון כשהוא זקוף כולו וידו תחת מצחת־כובעו בשעה שהתזמורת ניגנה את “התקוה”… עדיין רחוקים היו אותם מצבי־הרוח, שהתפתחו אצל השלטונות האנגליים בעוד שנה או שנה וחצי, כשהגנרל מוֹני, המושל הצבאי של ארץ־ישראל, בשנת 1919, בירושלים, בנוכחותם של כל הנכבדים היהודים, האנגלים והערבים, סירב לקום לצלילי ההמנון העברי.

סידרנו לנו מחנה בחֶלמיה, לא רחוק מקאהיר; שם גם סיימנו את אימון־החיילים. היה חם מאד, לעבוד אפשר היה רק עד 9 בבוקר ומ־5 בערב. וכמעט בכל שבוע היה נערך באיזה מקום “נשף” – פעם בעיר לכבודנו, ופעם אצלנו במחנה לכבוד קהילת קאהיר.

מלבד החובות הרגילות של ראש־קבוצה נפלה בחלקי עוד עבודה אחת: כל מכתבי־החיילים צריכים היו, קודם שהם נשלחים, להיבדק על־ידי קצין. אני הייתי הקצין היחידי, שידעה² לקרוא מכתב כתוב באותיות עבריות. ומכיון שכך, הרי התחילו מעבירים אלי בכלל את כל המכתבים שאינם כתובים אנגלית. כאן גליתי בפעם הראשונה את העובדה, שבבאַטאַליון שלנו נמצאים ליטאים אחדים – לא “ליטוואקים” יהודים, אלא ליטאים קאתוליים ממש. הם עבדו במכרות־פחם אי־שם לא רחוק מגלאַזגוֹ; כשהצטרכו ללכת לעבודת־הצבא, ביקשו שישלחו אותם אלינו. אני כמובן, לא ידעתי אף מלה אחת בלשון הליטאית, מלבד זה שגרמניה נקראת בלשונם “ווֹקֶטיה” ופולני – “לֶנקאַס”. ואולם אילו הייתי מסרב “לבקר” את מכתביהם, הייתי בכלל שולל מהם את האפשרות לכתוב מכתבים, כי שאר הקצינים במצרים בוודאי לא ידעו גם את שתי המלות הללו בלשון הליטאית. בקיצור, החלטתי לסכן את גורל המלחמה ואת נצחון בעלות־הברית והתחלתי חותם " O.K. " על מכתבי הליטאים³. דבר אחד הבינותי בהם: מכל חיילינו היו הליטאים כמעט היחידים שניסו לתאר את דרך־נסיעתנו, הזכירו שמות גיאוגרפיים, דיברו על תפקידיו המיוחדים של הגדוד; בכלל, היחידים שהתענינו בשאלות “צדדיות”, מחוץ לחוג הענינים הפרטיים: אני חושב כך, מפני שבמכתביהם היו מלים, כגון ניצה, איטליה, “אֵגיפּטאַס”, אפילו “ירוּזאַלימאַס”, ואפילו “ציוֹניזמאַס”.

במכתבים היהודיים לא היה כמעט דבר כזה. “דרך נעימה”. דחקוּת בקרונות". “תודה לאל, היה שקט”. ולהלן בא העיקר: מה שלום הילדים? כלום כבר צמחו שיניים אצל חנה’לי? כלום עברה האדמת אצל ג’ו? אַל תתעצבי, יקירה. כלום כבר התקנת גאַז במטבח? – אין גבול לחיבה אל ביתו – לא אל הארץ, לא אל העיר, לא אל הרחוב, רק אל דירה אחת… נזכר הייתי בדרש התלמודי: “ביתו זו אשתו”. מי יודע: אולי זה טוב יותר מפּאַטריוֹטיסמוס; אולי זהו יסוד הפאטריוטיסמוס. אולי, אם יינתן לבני־אדם אלה “בית” אמתי, בית, שהדירה והרחוב והעיר והארץ יתלכדו לו לחטיבה אחת, וכל חלקיו תלויים זה בזה כשלבים של סולם, שאם יישבר אחד מהם, יתפוררו גם השאר – אולי תווצר אזי הפסיכולוגיה של קנאֵי בר־כוכבא?

לעתים קרובות היה לבי נוקפני על נסיוני לחדור חדירה עמוקה כל־כך לתוך נשמת־האדם. כנגד זה קבעתי לי כלל – להוציא כל מכתב מן המעטפה ולשים אותו בחזרה, בלא להביט אל הכתובת. ההגינות שבמעשה זה תובלט יותר אם יושם אל לב, שבמכתבים הללו היו באים לעתים קרובות דברי־גידוף חריפים מאד כלפי הצנזוֹר עצמו…

חכינו לאורחים. כמעט ערב צאתנו מאנגליה נתקבלה טלגראמה מניו־יורק בחתימתם של בריינין, בן־צבי, בן־גוריון. בה סופר בקצרה, שהתחיל גיוס רחב של חיילים באמריקה בשביל גדודנו. גם ממשלת־יוון הודיעה, שתרשה גיוס של מתנדבים בסאַלוניקי. מבּוּאַנוֹס־אַיירס הגיעה טלגראמה: “הסכמת בריטניה נתקבלה. וולאדימיר הֶרמן”. גם במצרים נפתחה לשכת־ההתגייסות.

ואולם הבשׂורה המשמחת ביותר נתקבלה מארץ־ישראל. כשאך הגיעה רכּבתנו אל בית־הנתיבות בקאהיר, ניגש אלי במרוצה צעיר בחאַקי – אמנם בלא טוטפת:

שמי הוא כך־וכך, – הציג את עצמו. – נשלחתי במיוחד מתל־אביב לקדם בברכה את הגדוד בשמם של המתנדבים הארצישראליים. – והוא סיפר לי בפעם הראשונה על תנועה גדולה בחלק הכּבוּש של ארץ־ישראל: בירושלים, בתל־אביב וביפו, במושבות־יהודה; מסר שמועות, שגם בחלקה הצפוני של ארץ־ישראל, שעדיין היה בידי התורכים, מורגשת התעוררות גדולה בקרב הנוער; אחדים אפילו התגנבו ועברו את השורות התורכיות, באו לפתח־תקוה שעל הגבול ושאלו: היכן הגדוד?

פעם בבוקר אמר לי פאטרסון:

– יארוז את ילקוט־הדרך שלו – קיבלתי רשיון־מעבר בשבילי ובשבילו לארץ־ישראל.

ברכבת לא ישׁנוּ שנינו כל הלילה. לא מפני שאני הייתי נרגש: נרגש היה הקולונל. לנו, שכגלגל לפני רוח אנו, שחסרים אנו קרקע ומסורת, קשה לשער, מה הם בשביל נשמתו הפּרוֹטסטאַנטית של הקולונל שמות כמדבר־סיני, עזה, יהודה. עוד בילדותו ישב בשקט בכל יום ראשון על־יד הכיריים, בשעה שאביו קרא לפני המשפחה, שהקשיבה לקריאתו בדממה וביראת־כבוד, את הפרק השבועי מתוך התנ"ך האנגלי. תעלת־סואץ? גם בשבילי זהו דבר גדול ונשגב – מבחינת ההישג ההנדסי. ואולם בשביל פאטרסון היה זה זכרון אישי, חלק מילדותו, הד האגדה הראשונה מאגדות־הקסם הראשונות, שלמד וידע אותן עוד קודם ששמע על רוחות־ההרים והמכשפות האיריים ועל המלכה היפהפיה דֵיירדרֶה, שהעבירה מן העולם גיבורים מרובים כל־כך; בשבילו היה זה ים־סוף שנקרע, משה הנביא עם הזקן הארוך ועם הקרנים על מצחו, מרכבות־פרעה בתוך גלי־הים, עמוד־האש ועמוד הענן.

הירח, עמוד־השחר, השמש – ומסביב אותו דבר: מדבר עם גבשושיות נדירות של ירק. אחר־כך קצת יותר ירק: זוהי עזה. בעיני – חור ערבי ישן, מאובק ומוזנח; ואולם בשביל הקולונל שלי – זוהי עירם של שמשון הגיבור והפלשתים העליזים.

אחר־כך שוב מדבר; ופתאום – עולם חדש, חורשה של אֵקאַליפטוּסים, שורות של כרמים לאין מספר, בתים קטנים לבנים עם גגות אדומים במרחק – עולם אחר, פאַטאַ־מוֹרגאַנה של אירופה. אני שומע, שהקולונל שואל את החייל המלווה את הרכבת: “מה שם המקום הזה”?

– דוֹיראַן, – משיב החייל.

כך נתקלתי בפעם הראשונה באותו היחס אל העבודה היהודית, שנעשה חוק במטהו של אלנבי. “דוֹיראַן”? הרי זוהי מושבתנו רחובות; בשם “דוֹיראַן” נקרא כפר ערבי קטנטן, שבין החולות קשה אפילו להבחינו. ואולם כך גזר אלנבי: פתח־תקוה נקראת מוּלבּיס, באר־יעקב – בּיר־סאַלם. היוצא מן הכלל היחידי – ראשון. היא נשארה “ראשון”: יינו של מקום זה היה פופולארי מאד אצל האנגלים, והיה זה לא דיפלומאטי ופוגע בכבודו של הנביא־הפיכח, אילו ניתן שם מושלמי לבקבוק של קוניאק.

בבאר־יעקב ירדנו. לא רחוק מן המושבה, מסביב לשני בתים גדולים למדי, שהיו שייכים למתישב גרמני, השתרעה עיר קטנה של אהלים וצריפים – “ג’י־אַייצ’־קיוּ” – מעון מטהו של הגנראל אלנבי. כאן נפרדתי מן הקולונל: הוא הלך לראיון עם המצביא הראשי ואני נסעתי באוטו־משא לתל־אביב. באותו ערב נפגשנו שוב באחת המסעדות על־יד מעון־המטה של המצביא הראשי ומסרנו זה לזה את רשמינו. הרשמים שלי היו משׂמחים; שלו – ההיפך הגמור מזה. הדבר מובן: אני הייתי בביתה של כלה עניה, שציפתה לאהובה ועוד האמינה, כי גם הוא אוהב אותה; ואולם פאטרסון ביקר בהיכלי הוריו העשירים של החתן…

ביפו ותל־אביב מצאתי גם דיכאון גדול וגם התלהבות גדולה… עכשיו אומרים בסדר הפוך: תל־אביב ויפו; ואולם אז היו בשכונה היהודית בסך־הכל שלושת אלפים תושבים; זו היתה אפילו לא שכונה אלא בפשטות גימנסיה עם עשרות אחדות של בתים נקיים מסביב לה. שכונה אירופית בשביל האינטליגנציה. לא רחוק מן העיר פגשתי בילד בן עשר; הושבתי אותו באוטו־המשא שלי, ובשכר זה הבטיח להראות לי את הדרך אל ידידי הוותיקים א. ברלין וב. יפה (שעכשיו אינו עוד בחיים). בדרך סיפר לי הילד את החדשות האחרונות: נוסע בספינות אנגליות צבא יהודי, ארבעים אלף איש; בראשו עומד גנראל ג’מס רותשילד, בנו של הבארון אֵדמונד מפאריז. לא רציתי לצער אותו: שתקתי. לידידים מתל־אביב מן ההכרח היה, כמובן, לספר מה מספרנו – ואף־על־פי שהם ציפו להרבה פחות ממה שציפה אותו ילד, הרי לא יכולתי שלא להרגיש באכזבתם.

ואולם הנוער הארצישראלי לא היה פנוי למחשבות על הגדוד שלנו ועל מידת־גדלו: הוא היה טרוד בעניניו שלו, ב"התנדבות". בראש המפעל עמד מ. סמילאַנסקי, אדם למעלה מארבעים, סופר לא־רע ואחד הפרדסנים המכובדים של המושבה רחובות. שלחו לקרוא לו, והוא מיהר לבוא עם קבוצה של פועלי־רחובות: כולם מתנדבים. גם ביפו ובתל־אביב היו כמעט כל המתנדבים מחוגי הפועלים; היה מיעוט של חניכי־הגימנסיה, ואולם גם הם היו קרובים מבחינה רוחנית אל אגף־הפועלים. עכשיו כל אלה הם אישים חשובים בהסתדרות הפועלים הארצישראלית. היה שם ברל כצנלסון, עכשיו עורכו של העתון “דבר”; היה יבנאלי, שהוציא פעם מערב הדרומית את הקבוצה הגדולה הראשונה של יהודי תימן; היה דב הוז, עכשיו ראש חברת הבנין של הפועלים “סולל־בונה”… כמעט כל האריסטוקראטיה הנוכחית של מפלגת “אחדות־העבודה” (שעדיין נקראה אז “פועלי ציון”) עמדה בראש ההתנדבות הצבאית. לעומת זה התנגדו ל"התנדבות" ראשי מפלגת־הפועלים השניה, “הפועל הצעיר”; ואולם גם ביניהם נמצא אפיקורס בשם סברדלוֹב, שהדיח ל"מיליטאריסמוס" קבוצה גדולה למדי וביחד עמה נרשם אל ה"גדוד".

הם היו “רשומים” לפי שעה רק ברשימותיהם שלהם: השלטונות לא רצו בהם. עוד ביאנואר הגישו למטה פּטיציה עם מאות חתימות, אבל תשובה לא קיבלו. ואולם הם היו בטוחים, שעכשיו כשכבר הגיע גם הבאַטאַליון שלנו, ישיגו את שלהם.

– כמה אתם?

– כאלף וחצי־האלף. השליש – בחורות: הן חושבות על גדוד מיוחד על־יד הצלב האדום – אגב, אחדות מהן משתוקקות אפילו להיות אַמאַזוֹנות…

בחצר הגדולה של בית־הספר לבנות ביפו נערך “מסדר”. המדריך שלהם היה הוז, שזה לא כבר היה עדיין קצין בצבא התורכי. מן המבט הראשון ברור היה, שזהו חומר ממדרגה ראשונה, כולם דקי גזרה, זריזים, מתוחים, אף־על־פי שפניהם נפלו מחמת הרעב התורכי הממושך.

אלו היו הבשורות הטובות, שהבאתי לקולונל. לעומת זה היה סיפורו עצוב הרבה יותר.

הגנראל אלנבי התייחס אלינו בקרירות גדולה – הן אל הבאַטאַליון הלונדוני והן אל המתנדבים המקומיים. הוא ירש מקיטשנר רגש של בחילה לגדודים “אֵקזוֹטיים”. מה הם הדברים שאמר לפאטרסון, אין אני יודע בדיוק עד היום: הקולונל, כנראה, לא רצה לצערני במסירת פרטי דבריו של הגנראל, וגם בספרו לא מסר את הפרטים של שיחה זו. רק דבר אחד הטעים והדגיש פאטרסון: לא כל־כך אלנבי היה האויב, כמו ראש־המטה שלו, גנראל לוּאיס בּוֹלס. זה היה אותו בולס עצמו, שאחר שנתיים, כשׁכּבר היה המושל העליון של ארץ־ישראל, הניח לפוגרום בירושלים להשתולל שלושה ימים ומסר לדין את ההגנה העצמית.

זמן רב, מתוך דכדוך־נפש ומתוך שתיקה, צעדנו שנינו בדרך מלאת־האבק בין הצבּרים המאובקים. עכשיו, כשאני מפנה את מבטי לאחור, אני רואה את אָפיה הנבואי של אֵפּיזודה זו: אני רואה בה כעין מבוא אל כל התקופה של השלטון האזרחי בארץ־ישראל. מצד אחד – התלהבות, תקוות, נכונוּת לכל הקרבנות, חשק גדול להיאבק וליצור; ומצד שני – עינים קרות, ספקניות, שמבט זר וחשדני להן, הדוחה באיבה כל דבר בלתי־רגיל, בלתי־באַנאַלי, כל מה שאינו כתמול־שלשום – כל מה שנודף ממנו ריח של “אֵקזוֹטיקה”: למשל, ציונות…

ואולם כשם שכברה אינה יכולה להכיל מים, כך נשמתו של פאטרסון אינה יכולה להכיל עצבות ודכדוך־נפש. הוא צחק פתאום בקול ואמר:

– שטויות. אנו שנינו ראינו דברים גרועים מאלה, ואף־על־פי־כן התגברנו עליהם. אני בטוח, שהמצביא העליון יימלך בדעתו.

פאטרסון צדק, אפילו יותר מדי צדק. לא פעם אלא עשר פעמים “נמלך בדעתו” גנראל אלנבי גם ביחס לגדוד וגם ביחס לבעיה הציונית כולה. לאחר עשרה שבועות התיר לגייס מתנדבים ארצישראליים; אחר־כך דחה שוב את הענין להרבה חדשים; אחר־כך נתלהב והבטיח להקים “בריגאדה יהודית” עם פאטרסון כגנרל בראשה; אחר־כך לא עמד גם בדיבורו זה, אף־על־פי שבעצמו כתב זאת שחור על גבי לבן.

דבר תמוה הוא, ואולם אינו נדיר כלל: דוקא בני־אדם, שנתפרסמו כבעלי “רצון־ברזל”, הם לעתים קרובות רכים כקנה המרכין ראשו לכל רוח מצויה. אלנבי הוא, כמובן, חייל גדול, אבל מפני מה צירפו אותו אל המדינאים הגדולים, זוהי חידה בעיני עד היום. איש לא הזיק לאנגליה במצרים כמוהו, אחר־כך בשנות נציבותו העליונה; על תקופת ממשלתו בארץ־ישראל אין לי אפילו הרצון לדבר. אני חושב, שבתור מוציא לפועל הוא באמת כוח גדול; ואולם הוא דוקא “מוציא לפועל” של עצות זרות, ולא יד מכוונת. הוא – מכונית טובה, שכל אדם – אם רק ידע להחניף והיה בר־מזל – יכול לנסוע בה לכל מקום שירצה. אני מכיר הרבה בני־אדם כאלה, בפינות שונות של החיים, ותמיד אני ירא מפניהם. זוהי קוֹמבּינאַציה מסוכנת – אדם שיצאו לו מוניטין כאיש קשה־עורף העומד על דעתו בתוקף (“פּר־הבּשׁן”, קראו לו החנפים מבין ידעני־התנ"ך שבמטה), בעוד שהוא בעצמו, לאמיתו של דבר, אינו יודע כמעט אף פעם, במה הוא צריך לגלות את קשי־ערפּו ואת העמידה על דעתו, והוא אנוס לשאול על כך את יועציו. ומסוכן הדבר ביחוד, משום שאדם זה שלא מדעתו כבר מחשיב את אגדת־"הברזל", שנתרקמה סביבו, והילכך הוא מקבל רק אותן העצות, הנותנות לו הזדמנות לגלות פעם נוספת את “תכונות־הברזל” שלו. כאן גן־עדן דוקא ליועצים כאלה היודעים ללחוש על אזנו לחישות נגד כל דבר “סנטימנטלי”, “רכרוכי”, – נגד ה"אידיאולוגיות", כפי שהיה אומר נפוליאון. אלנבי כשהוא לעצמו בודאי לא היה אויב לא ליהודים ולא לציונות – בכלל ספק הוא, אם יש לו השקפות משלו על בעיות כאלו. ועכשיו, כשאינו תופס עוד שום משרה ויועצים פסקו מלסובבו מכל צד, אומרים, שהוא מתייחס באהדה מרובה אלינו; ואולם בשנים ההן עזרה תכונתו זו להרעיל גם את המטה, גם את הצבא וגם את כל המכונה הממשלתית בשׂנאת־יהודים עזה כזו, שאיני זוכר כמותה אפילו ברוסיה הישנה.

שמחת הישוב העברי

לאחר שחזרנו לחלמיה יסד הקולונל פאטרסון “פלוגת־מגייסים” מיוחדת. לתוכה נכנסו סגני־הקצינים והחיילים, שידעו עברית; בראש הפלוגה העמיד את הלייטנאנט ליפּסי ופקד עליו: “בעוד חודש אתה צריך לדבר בלשונם כמו ישעיהו הנביא עצמו”. ליפּסי נולד במשפחה יהודית בגלאַזגוֹ ואת התפילות ידע על־פה. הפּאַדרה שלנו טען, שזה מספיק בהחלט ושהוא מקבל על עצמו להוכיח לכל אדם את כל חשיבותו של השירות בגדוד בעזרת אותן המלים בלבד הנמצאות בתפילת “שמונה־עשרה”. אף־על־פי־כן צריך היה ליפסי ללמוד, נוסף לכך, לכל הפחות אותם המונחים של הפיקוד הצבאי, שעיבדה ה"קבוצה ה־16" בזמן הטיולים בסביבות וינצ’סטר. אמנם עדיין לא נתקבלה הסכמתו של המטה לגיוס בארץ־ישראל, אך פאטרסון האמין שתתקבל. סבור היה, ש"אם ה' אלהי־צבאות לא שמע בקולו של הפלדמארשאל קיטשנר, הרי בקולו של גנראל פשוט בודאי לא ישמע".

זמן קצר קודם חג־הפסח הגיע הבאַטאַליון השני שלנו, באופן רשמי נקרא “גדוד ל”ט", עם הקולונל מרגולין בראשו; מחציתו היתה מורכבת מאמריקנים. כעבור עוד שבוע הגיעה ה"ועדה הציונית" עם ח. וייצמן בראשה; קפטן אוֹרמסבּי־גוֹר מילא בה תפקיד של קצין מקשר בין הועדה ובין מעון־המטה. אחד מחברי הועדה היה ג’מס רותשילד, שכבר הגיע לדרגה של מאיור, ובו בזמן שימש כקצין בבאַטאַליון של מרגולין. כל זה הכריח, סוף־סוף, את יועציו של הגנראל אלנבי להבין, כי ממשלת לונדון התעקשה באמת ועומדת בתוקף לא רק על הציונות אלא גם על הגדוד.

אף־על־פי־כן נשארה ה"התנדבות" עוד במשך זמן רב תנועה מוחרמת והילכך “מסוכנת”. נמצאו ידידים טובים מחוגי מעון־המטה, שנתנו עצה ידידותית לועדה הציונית לעמוד עד כמה שאפשר מרחוק לשאון זה. אצלנו, כידוע, מתקבלות תמיד ברצון עצות מסוג זה. במידה שמרובה הפחדנות בעצה הניתנת, בה במידה אנו מוצאים בה חכמה ממלכתית – אף־על־פי שנשקפת סכנה, שעל־ידי כך נזיק לענין חשוב ומועיל.

היה יום כזה, שבו פחדתי באמת, שמא תזיק זהירותם הממלכתית של ידידי החביבים מן הועדה הציונית לכל ענין ה"התנדבות". סמילאַנסקי כינס אצלו ברחובות ועידה המונית של כל המתנדבים. נאספו כאלף איש, מיפו, מן המושבות, ואפילו מירושלים – על־פי־רוב ברגל, כי לנסיעה במסילת־הברזל דרוש היה רשיון, ועגלון עלה ביוקר. אני אומר “עגלון” כי מכוניות, חוץ מצבאיות, עדיין לא היו בארץ הקודש: את המכונית ה"ציווילית" הראשונה הביאה עמה הועדה הציונית, והתושבים הותיקים נענעו בראשם, כי לא ראו בעין יפה מוֹתרוֹת כאלה, והליכה ברגל מירושלים פירושה – מהלך שני ימים בחום של חודש־אפריל.

ועד־המתנדבים הזמין אל הועידה את כל הועדה הציונית: איש מהם לא בא. מודה אני, כי באתי במבוכה. פאטרסון, כמובן, לא היה ירא מלבוא, אף־על־פי- שמרחק קטן הפריד בין רחובות ובין מעון־המטה של הגנראל הזועף בּוֹלס; ואולם פאטרסון היה במצרים. אחוז מבוכה גמורה קפצתי על המכונית הראשונה, שבאה לקראתי, ונסעתי אל מעון־המטה, ישר אל הגנראל קלייטוֹן – אל אותו קלייטון, שהיה אחר־כך מזכיר- הממשלה בימי נציבותו של הרברט סמיואל. ביקשתיו לשלוח לרחובות איזה קצין בעל דרגה גבוהה פחות או יותר, או, לכל הפחות, לכתוב מכתב עידוד.

הוא פרש את ידיו באין־אונים:

– איני יכול. יאמר להם על־פה, שבני־חיל הם, ושאני מקווה…

עם נחמה קלושה זו מוכרח הייתי לנסוע לרחובות.

ואולם, שם נתברר, כי הועידה אינה זקוקה לשום עידוד מן החוץ: בהם עצמם היה די חשמל. בתשואות סוערות לעצמם אישרו שוב את רצונם להילחם למען ארץ־ישראל. הועלתה אפילו הצעה – להסתדר בו במקום שורות־שורות וללכת לבאר־יעקב למשא־ומתן אישי עם אלנבי. בקושי עלה בידי להשפיע עליהם, שלא יעשו זאת. מצדי היה זה צד פיקח וזהיר – ועד היום אני מצטער על כך: אני עכשיו בטוח שההליכה אל מעון- המטה היתה משיגה את מטרתה והיתה מחישה את התחלת הגיוס בחדשים אחדים.

אף־על־פי־כן “הגיעה” הועידה גם בלא זה אל מעון־המטה. לפני הבנין ממש, שבו נערכה האספה, עמד אהלו של קצין משירות־הידיעות; זה היה קפטן, שלא עלה בידי להוודע מה שמו. אחר האספה הזמין אותי אליו, אל האוהל.

– מה כאן?

– מתנדבים יהודים. הגנראל קלייטון מסר לי ברכה בשבילם.

– בני־אדם מוזרים, – אמר, – מתפרצים אל הצבא… בשעה שאיש אינו סוחב אותם לשם. ועוד בשנה הרביעית של המלחמה, כשכבר נמאסה על כולנו. כמה הם? שעה שלמה צעדו כאן לפני אהלי. כאלפיים או יותר?

– מממ… – השיבותי “בזהירות”. – לא הספקתי למנות; אבל הרבה.

– צעירים הגונים, – אמר, – וגם צועדים כהלכה, מן הצורך יהיה לשלוח דין־וחשבון.

וכך “הגיעו” אל מעון־המטה, אף אם על הנייר בלבד.

סוף־סוף הוכרז הגיוס. והודו אפילו המתנגדים, שהתעוררות והתרוממות־רוח כזו לא ידעה ארץ־ישראל לא קודם־לכן ולא אחר־כך. ואולם אני כמעט לא הצלחתי לראות זאת. בתחילת יוני כבר היה הבאַטאַליון שלי בחזית, בהרי־אפרים, בחצי־הדרך בין ירושלים ושכם העתיקה, שהערבים קוראים לה נאַבּלוּס. קראו לי משם לשנים־שלושה ימים לירושלים, לשאת שם אילו נאומים, שברור היה, כי אין לאיש צורך בהם; ושם ראיתי חלק קטן של אותו המחזה הבלתי־נשכח. שם באו אלי אמהות זקנות וצעירות, ספרדיות ואשכנזיות, להתאונן, שהועדה הרפואית “הכתימה את שמן הטוב”, כלומר, פסלה את בניהן. הנימה היסודית בקובלנותיהם היתה: “בושה להראות את הפרצוף ברחוב”. יהודי חולה, שלפי חיצוניותו יכול היה להיות סבו […]⁴ מתושלח, בא למחות על שלא נתנו לו לרמות את הרופא: הוא אמר, שהוא בן 40 – “אבל הרופא הוא אנטישמי”. בקובלנות דומות באו נערים, שברור היה, כי אינם אלא בני 15. ספקנים לחשו באזני, שרבים מהם נדחפים על־ידי המחסור; אפשר, – ואולם כולם זכרו את המלחמה על־יד עזה וידעו, לאן הם הולכים ומה צפוי להם. ולי אמרו, שהתמונה הירושלמית עדיין היתה דבר של מה־בכך לעומת אותו ה"שגעון הקיבוצי", אשר תקף בימים ההם את יפו והמושבות, ביחוד את הנוער העובד.

המאיור רותשילד, שהיה המפקח על הגיוס, הציע לי לערוך סיבוב בדרכי חזרה ולסור ליפו. שם ראיתי שוב את ידידי מרחובות, ואולם עכשיו היו פניהם כפני מנצחים. כאן היו: סמילאנסקי עם הנוער מן המושבות, הוז וכצנלסון עם כמעט כל חברי המפלגה “פועלי־ציון”, סברדלוב עם האפיקורסים ממפלגת הפועלים השניה, יבניאלי עם התימנים שלו; היה כאן בייליס הצעיר, בן הרב של העדה הספרדית, עם קבוצה רבת־רושם של נוער ספרדי. יחד עמהם התהלכו על־פני יפו חברי פלוגת־המגייסים שלנו, ידידים ותיקים עוד יותר, שעליהם ועלינו כאחד עברו הימים המרים ביותר של בדידות ואכזבות: המהנדס אַרשאַווסקי עם סרטי קורפוראַל על שרווּלו, האַרי פירסט בבגדי־טוראי; ולסוף הותיקים מכולם, חברי מגאַבאַרי וחברי תרומפלדור מגאַליפולי – הסרז’אַנט ניסל רוזנברג, ה"גֵרים" מחופי־הווֹלגה, ה"שווילי" הגורג’יים… כולם נתאספו בחצר בית־הספר לבנות. מסביב היתה כל יפו עם תל־אביב, מנער ועד זקן, כולם לבושים בבגדי־חג הדלים שלהם, הנערות עם פרחים בשערותיהן, רבים עם דגלים קטנים; קצינים אנגליים, קצינים איטלקיים מן הגדוד שחנה בתל־אביב, ומסתכלים ערביים, שהיו, כנראה, במצב־רוח טוב, כמונו אנו.

לפני המוני המתנדבים הללו נשאתי דרשה של מוסר־השכל, שאולי לא היתה מיותרת כל־כך כמו שהיו הנאומים בירושלים:

ידידי, ללמד אתכם את תורת־הגבורה אין צורך. ואולם לא זהו העיקר. בחיי החייל נוראה מכּל היא לא הסכנה, אלא שני צדדים אחרים של חיי הצבא: שעמום וגסוּת. בסכנה אינך נתקל אלא פעם בחודש; ואולם בין שתי התקפות צריך אתה לשבת שבועות על שבועות בחפירות או בעורף ולעשות את עבודת־היום, שנפשך קצה בהן ושנמאסו עליך, עבודות שאין בהן לא טעם ולא ריח – ועם זה הסרז’אַנט, ואפילו יהיה מבין שכניך, עוד יכנה אותך בשם bloody fool או בתואר דומה לזה בעברית. לימדו לשאת גם זאת. החייל הטוב ביותר הוא לא זה המטיב לירות מאחרים, אלא זה היודע לסבול יותר… יתר על כן: כשסגן־קצין אנגלי מחרף ומגדף, אַל תחשוב […] לבן־חם. האנגלים הם כיום שותפינו במלחמה – בענין, שהם קוראים לו “משחק”. בשבילנו אין זה משחק, תורת־החיים שלנו אחרת משלהם – ואולם גם בפילוסופיה שלהם יש יופי משׁלה. האדם במשחק תמיד גם ישר יותר וגם סבלן יותר משהוא בחיים. הסוחר יכול לרמות את הקונה, ולא יניד עפעף – ואולם לרמות בקלפים יחשוב לחרפה; שהרי אם לא בחיים, הרי לכל הפחות במשחק רוצה אדם לחיות שעה קלה בלא מוסר־כליות. זוכרים אתם, בילדותכם שיחקתם ב"סטירת־החוטם": מי שהפסיד קיבל בהכנעה את הסטירה המגעת לו; ואולם ינסה־נא אותו ילד לסטור על חטמכם בחיים הממשיים! כך רואה את החיים האנגלי: הכל בהם משחק, וביחוד המלחמה. הקורפוראַל מחרף ומגדף? הרי אין זאת אלא סטירת־החוטם, אחד מכללי־המשחק, ואסור לכעוס. רפש ולכלוך בחפירה? זהו, פשוט, קלף רע, שנפל לידך במשחק, הזדיין בסבלנות עד לחלוקת הקלפים הבאה. כדור, פגז, פצע ומות – כל אלה הם חלקי המשחק. בכלל, מאמין אני מעט מאד בפילוסופיה שלהם, אבל בשביל המלחמה טובה היא. שׂחקוּ בהתאם לכללים ואל תמנוּ לא את סטירות־החוטם ולא את הקלפים שהפסידו…

קודם נסיעתי פגשתי את ח. וייצמאן בתל־אביב. למחצה היה מלא התפעלות ולמחצה רוגז:

– טאטאתם כראוי את כל הארץ, – אמר לג’מס רותשילד, – מהיכן נקח עכשיו פועלים, מורים, פקידים?

ואולם אחר־כך, קודם יציאתם של המתנדבים אל מחנה האימונים, מסר להם בשעת מסדר חגיגי דגל עברי ואמר, כשהוא נרגש כולו, מלים יפות ונוגעות עד הלב: הודה להם בשם כל העם בעד ההפגנה הענקית, שתועיל לחזק את זכויותינו על ארץ־ישראל, ובירך אותם בהצלחה ובנצחון.

אני לא ראיתי ולא שמעתי עוד את כל אלה, אבל קראתי על כך במכתב בחפירותינו בהרי־אפרים.

חלק אחד של תנועת־ההתנדבות הוּצא מן השמחה הכללית: הצעירות. לדבר עם האנגלים על “אַמאַזוֹנוֹת” – בכך לא היה, כמובן, כל טעם, וגם הן עצמן לא חשבו על כך ברצינות; ואולם תקותן היתה חזקה, שיוקם “מגן־דוד אָדוֹם”.

השׂגנו גם זאת, ואולם הרבה יותר מאוחר, ובמידה מצומצמת מאד. קבוצה קטנה של אחיות נתקבלה סוף־סוף לשירות צבאי־רפואי; צריך אני להודות, שבחירת הצעירות, בעלות ההכשרה הדרושה נעשתה בנוכחותי, והכשרה זו היתה באמת רק לצעירות המועטות הללו. ואף־על־פי־כן קיבלה הקבוצה את השם הרשמי " Red Magen-David " ותָו מיוחד; והן שרתו באותו בית־חולים, שלשם, בעיקר, היו מובאים חיילינו אחרי שביתת־הנשק. מקומו של בית־החולים היה בתחנת־הרכבת בּילה, על־יד הגבול המצרי ממש; ואחר חצי־שעה של נסיעה משם היית מגיע לרָפִיחַ, ושם עמד כמעט תמיד אחד משלושת הבאַטאַליונים היהודיים שלנו.

הן היו אחיות טובות; ואולם לא בזה בלבד, חושבני, יש לי הרשות להתפאר במקצת. בעמנו עדיין נשארו תקועים, לצערי, כמה משפטים מזרחיים קדומים, ולפיכך חוששני, כי מישהו מן הקוראים ימצא, שהאֵפּיזוֹדה, אשר אספר כאן, אינה במקומה. אף־על־פי־כן אספר אותה, כי אני חושב בהחלט את המלה “מזרח” – במובן הרוחני או הגשמי – למלה העולבת והמגונה ביותר, וסבור אני, שהיהודי הוא העתיק שבאירופּים. ואחד הדברים המציינים את התרבות האירופית הוא הכשרון להתגאות בכוח־המושך של נשיהם. זוכר אני, כי בזמן הועידות הראשונות של חבר־הלאומים בז’ניבה דיברה כל העתונות על המצאה פיקחת של האנגלים: המשלחת שלהם הביאה עמה לז’ניבה כתבניות, שכולן, בלא יוצאת מן הכלל, היו נחמדות וחנניות. באנגליה גופה אין מספרן של הבחורות היפות גדול ביותר: כאן היתה ברירה מכוּונת ובצדק גמור, כי יש בכך מן הגאוה הלאומית.

הדבר קרה באותה רפיח, שנזכרה למעלה. לא רחוק ממחננו נערך בזמן שביתת־הנשק מרוץ־סוסים: חיל־הפרשים של ה"אַנזאַקים" (ראשי־התיבות של הצבא האוסטראלי והניוּ־זילאנדי) חנה בקרבת־מקום. הבאטאליון שלנו הוזמן, ופאטרסון הביא עמו שתים מאחיותינו, שהיו חפשיות באותו יום מן התורנות. ה"אַנזאַקים" הזמינו מצדם את הגברות שלהם, גם הן מאותו בית־חולים: רובן היו אֵלגאַנטיות מאד במדיהן, והרבה מהן היו נחמדות למדי. וכמעט כולן היו, כמדומה לי, “מן החברה הטובה”, ואולם בהפסקה בין התחלת המרוץ ובין סיומו נתכנס דוקא מסביב לשתי אחיותינו ההמון הגדול ביותר: כאן היה גם מפקד ה"אנזאקים" גנראל צ’ייטוֹר וגם מטהו עם הקולונלים, המאיורים והקפּטנים, כעשרים איש, אם לא יותר. את הקצינים שלנו הדפו הצדה לגמרי (זולת פאטרסון המשוכנע כי אין להרחיק אירי מגברות צעירות), וכל זמן־ההפסקה התנהלה שם חליפת- יריות של חידודים, צחוק ומחמאות. שמחתי מאד – מרחוק, כי גם אותי הדפו הצדה.

ואולם כל זה כבר היה בימי שביתת־הנשק, ולפי שעה אנו עומדים בחדשים האחרונים של המלחמה. שמח היה בארץ־ישראל. שמח למרות הכל.

על הישוב העברי עברו זה לא כבר שנות־אֵימים אחדות. עד המלחמה נערך מספר־היהודים בירושלים כדי 60 אלף: עכשיו נשארו כעשרים ושנים אלף; לצאת מן הארץ הצליחו רק מועטים, השאר גוועו ברעב ובמחלות. עד עכשיו (אני מדבר על האביב של שנת 1918) הורגשה העניות בירושלים בכל צעד ושעל. הילדים היו ניגשים ברחוב ומבקשים: “אל תתן לי כסף, קנה לי לחם”… קודם־לכן אפשר היה לפגוש עניים יהודים על־יד הכותל המערבי בלבד, וגם אלה זקנים היו; אפילו מקבלי־ה"חלוקה", שהתפרנסו מנדבות מחוץ־לארץ, שלחו את בניהם ללמוד מבוקר עד ערב בבית־הספר, ובנותיהם ישבו בבית. ואולם עכשיו נמצאו הילדים ברחוב, ואומרים, לא רק כדי לבקש נדבות…

ואולם גם טרגדיה אחרת, עוד מרה מזו, עברה כשנה קודם־לכן על היהודים הארצישראליים. הם קראו לה בשם “ריגול”. אדם חזק, כשרוני וגדול – גדול גם בכשרונותיו וגם במומיו – פרשׂ, מתחת לחטמו ממש של ג’מאל־פחה ומטהו התורכי והגרמני, רשת חשאית לשם עזרה לריגול האנגלי. הוא ארגן קשר סדיר בין המרכז שלו בארץ־ישראל לבין מעון־המטה של אלנבי בקאהיר; פעמים אחדות עברו סוכניו לשם ובחזרה בצוללותיהם של האנגלים. האנגלים אומרים כי ארגון זה עזר להם במידה ניכרת; ואולם היהודים מדברים עליו עד היום מתוך רגשות של זוועה ובחילה. מי צודק ומי אינו צודק – אין זה מעניננו. בין בני־אדם שהיה להם חלק בענין זה, היו בלא ספק דמויות בעלות תנופה כבירה, שהיו מוכנות לסכן את הכל ולהביא גם את הקרבן האחרון; עוד יימצא פעם משורר, שיצייר וינציח את הדמויות הללו, את חטאיהן ואת גבורתן, את קלות־דעתן ואת אומץ־לבן. ואולם הישוב היהודי שילם בעד כל זה מחיר יקר.

מֵרוּשׁצ’וּק וְעַד אִזמִיר,

מִטרַפֶּזוּנד וְעַד טוּלצִ’י,

הִתהַלְּכוּ בֶהָמוֹן הַתַּליָנִים,

וְהִזעִיקוּ אֶת הַכְּלָבִים לְחַג דָּשֵׁן⁵.

את שרה אהרנסון עינו התורכים יומיים במושבה זכרון־יעקב, היכּו אותה במגלבי־חזרן בעקביה, שׂמו ביצים חמות בבית־שחיה; ביום השלישי כיוונה את הרגע והמיתה את עצמה ביריה, בלא שגילתה אף שם אחד. שלושה מחבריה נתלו בחוצות־דמשק. לאחרים שיברו את אצבעותיהם, פּכרו ועיקלו את ידיהם. תקופה נוראה היתה זו.

ופתאום, ב־2 בנובמבר 1917, רעמה על־יד עזה ירית־התותח הראשונה של ההתקפה החדשה, ובמשך שבועות אחדים נשתחרר כל הדרום וכל יהודה, מיריחו עד פתח־תקוה ויפו. ואז סיפרו ליהודים, שבאותו יום של 2 בנובמבר נשמעה גם בלונדון יריה, יריה שהיתה מכוּונת נגד המבצר העתיק, שגלות שמו – הכרזת באלפור; וש"צבא יהודי", אשר מזמן כבר התלחשו עליו, כבר נמצא בדרך, הולך לשחרר את שומרון, את הגליל ואת עבר־הירדן – ימות־המשיח באו!

תושב של ערים מרובות־אוכלוסין יתקשה להבין, כיצד קיבל את כל הדברים האלה הישוב הארצישראלי הקטן. בסך־הכל מנה אז הישוב כחמישים אלף נפש. כשרוח גדולה ונשגבת מתחלת לרחף פתאום על־פני עדה קטנה, מתקבלות לפעמים תוצאות, שאינן רחוקות מנס, מפלא; כאן טמון אולי פתרון החידה של אתונה ושל אותה המאה הנפלאה, הנשׂגבת מבינת־אדם, שהולידה גם את פּריקלס, גם את סוֹקראַטס וגם את סוֹפוֹקלס – בעיירה בת שלושים אלף אזרחים חפשיים. אני, כמובן, איני משווה לא את הכשרונות ולא את ערכם של אלה ואלה; ואולי על־פי הסכום של האידיאַליסמוס הטהור יכלה ארץ־ישראל בימים ההם להתחרות בכל דוגמה שהיא. סוף־סוף נתרכז שם מבחר בני־האומה משתי תקופות של התנועה הציונית, עד הרצל ואחר הרצל; שם ברחובות עברו לעתים קרובות בני־אדם צנועים, שבגדיהם תלויים עליהם כשׂקים, ושעל שׁמותיהם, לאחר שימותו, יקרא הדור הבא אותם הרחובות. הם התגברו על לעג, על אדישות, על מאה כשלונות, על עינויים ורעב – ועכשיו נעשו לעיניהם הצעדים הראשונים להתגשמותה של אחת הנבואות העתיקות ביותר. אולי אני מגזים; ואולם נדמה לי, שההיסטוריה יודעת רק דפים מועטים, שבהם נשתלבו באופן מהודק כל־כך עתיקוּת רבת־שנים כזו, רוממות כזו של זכרונות, עומק כזה של ירידה וצער, מעוף כזה של תקווה. יתכן שכך היה גם ביוון, לפני מאה שנה, בתקופת־השחרור; ואולי אף שם לא היה כך.

מלבד זאת הורגשה שם מאד האוירה של מקום נידח ומרוחק, שבו מכיר כל אדם את חברו וכל דבר פעוט נחשב בו למאורע; אולם, באמת, דבר זה לא הפר את החגיגיות של מצב־הרוח הכללי. לי, מכל מקום, היה נעים הדבר. כל “נכבדי” ירושלים, תל־אביב והמושבות התרגשו והשתדלו לסדר בנוחיות וברווחה את חברי ה"ועדה הציונית". את המכונית של ועדה זו באו לראות מעקרון, מגדרה ומהרטוב, ממרחק של עשרות קילומטרים.

אחר־כך באה מניו־יורק הפלוגה הראשונה של “הדסה” עם ד"ר י. רוּבּינוֹב בראש, כשלושים רופאים ואחיות, עם ערמות של כל מיני רפואות ושורה ארוכה של מכוניות. ומאחורי כל אלה הסתתר רמז ברור לאותם המיליונים והמיליארדים, שעוד מעט יזרמו מאמריקה זו לבנינה של המדינה העברית…

כך גם הפריזו בנוגע ל"סכנות". בחורות מטיילות עם חיילים אוסטרליים: כלום אין כאן סכנה של קלקול־המידות? אביונים אחדים בעלי־יזמה פתחו חנויות קטנות ומוכרים לאנגלים “קיקס”: מה זאת, האמנם נהפכת ארץ־ישראל לארץ של בעלי־מסעדות? אין אנו רוצים בהלווציה שניה! בלשון הדיבור של הישוב הופיעה המלה “אוֹל־רייט”: שימרו על הלשון הלאומית – התבוללות עולה!

אכן, כל הדברים האלה לא קלקלו את הרושם של שמחה יפה, תמימה. לא הרבה זמן נמצאתי ביניהם, על־פי רוב הייתי בא רק לזמן קצר, בדרך ממצרים אל המטה או מן החזית לקאהיר; ואולם אף פעם בחיי לא נזדמן לי עדיין לנשום במידה כזו אויר של אושר ילדותי טהור…

כל זה היה באביב. ובאוקטובר, כשחזרנו מעבר הירדן, אחר נצחונם של בעלי־הברית בכל החזיתות, כבר נשתנה הכל.

החזית הראשונה

ההיסטוריה הצבאית הממשית של הבאטאליונים שלנו מתחלקת לשלושה חלקים: הקיץ בחזית־שכם, ההתקפה בעמק־הירדן, שביתת־הנשק.

התקופה הראשונה עברה מתוך שקט יחסי. אחר הקרבות הקשים של החורף האחרון, כשהתורכים נהדפו מארץ־ישראל הדרומית, החליטו שני הצדדים לנוח. ביחוד התורכים הסתלקו מכל יזמה; ההתנגשויות באו תמיד ביזמתם של האנגלים, וגם הן לעתים רחוקות.

רובם של קוראַי הצעירים היו בודאי בעצמם בחזית; ואולם יתכן, שתנאיה של מלחמת־ההרים אינם מוכּרים להם ביותר. חזיתנו נמצאה, כאמור, בחצי־הדרך בקו ישר בין ירושלים ובין שכם. כשנוסעים במכונית מירושלים לשכם, עוברים קודם על־יד הכפר אַל־בּירה: זוהי “בּאֵרוֹת־בנימין” העתיקה (עיין שמואל ב', ד', ב' וגו'). הלאה, עמוק בגיא, שוכן הכפר עין־סיניה: בדברי הימים ב', ג', י"ט, הוא נקרא בשם “ישנה”. צריך היה לנטות מן הכביש שמאלה ולהיכנס לעמק צר, שהערבים קוראים לו ואַדי־אֵל־ג’יבּ. כאן, בין שני כפרים ערביים ריקים מאדם, השתרעו הקוים שלנו. שם הכפר משמאל – אַבּוּאֵין⁶; מימין – ג’ילג’יליה. זו היא, כנראה, “גלגל” בירת “מלך גויים”, שנזכרה בספר יהושע (י"ב, כ"ג)⁷.

ציירו לעצמכם רכס־הרים ארוך, בגובה 2500 רגל בערך, המשתרע ממערב למזרח. מצד צפון – גיא עמוק, המשתרע אף הוא לאורך, ומעבר השני של הגיא – רכס מקביל שני של הרים, והוא עוד גבוה מן הראשון. המחנה שלנו נמצא על הרכס הראשון, המחנה התורכי – על הרכס השני; מפסגה אחת עד לפסגה השניה כשלושה קילומטרים. שני המחנות חונים, כמובן, לא על הפּסגות, אלא כמאה רגל למטה מהן, על אותו מורד, שהאויב אינו רואה אותו. ביום אסור לעלות על הפסגה; הזקיפים ישבו בצריפי־אבן מוּסווים, שנקראו “אוֹ פּיפּ” ( Observation Posta ). בלילות היינו יושבים בחפירות במורד המגולה של ההר; החפירות לא היו עמוקות, בעצם לא היו חפירות, אלא בּרוּסטוֶרים, שנקראו אצלנו בשם ההינדוסטאני “סאַנגאַר”. מלבד זאת היה נשלח בכל לילה משמר אל העמק, מחמת החשש, שמא יתחיל האויב בהתקפה.

היה זה זמן שקט, כאילו מתוך כוונה להכניס בהדרגה חיילים טירונים לאוירת מלחמה. בכל בוקר היו התורכים מקדמים את פנינו בהרעשת־תותחים במשך חצי־שעה; ואולם משום־מה היו יורים תמיד הצדה, אל סלע בודד חשׂוף לגמרי, שעליו לא נראה לא רק בן־אדם אלא אפילו עיט; ואחד מכל שלושת הפגזים שלהם לא היה מתפוצץ. זוכר אני, שרק שלוש או ארבע פעמים ירו אל עמדותינו, ובכלל זה פעם אחת בלילה; ואולם נזק לא גרמו לנו. הגבעות באותו מקום יורדות לא בשיפוע אלא מדרגות־מדרגות, כעין סולם; כל מדרגה רחבה שנים־שלושה מטרים, והמדרון מעליה מתרומם במאונך, בגובה של בית בן שתי קומות. אהלינו עמדו על־יד המדרון ממש, ומשום־כך הפגזים, בעופם על פני הטראַיֶקטוֹריה, היו כמעט תמיד מחטיאים את המטרה. בודאי גם האש שלנו גרמה להם אך נזק מועט.

בכלל, הפעולות הצבאיות בחזית הארצישראלית נמנות על סוג ה"מלחמה הקטנה". ממעשי־השטן הצבאיים החדישים סבלנו מעט. לעתים רחוקות התענגנו על דוּ־קרב באויר, כששׁני אוירונים הסתובבו זה מול זה מסביב למרכז בלתי־נראה, כשתי מרכבות קטנות או סוסים קטנים בסחרחרת, השמיעו קול־טרטוּר של מכונות־יריה וכיסו את עין השמים בפתיתי צמר־גפן לבן. התקפות־גאזים לא היו אצלנו. פעולות מסוכנות היו רק שתים: היציאה בלילה עם המשמר או ישיבה במשך שבוע בכפר אַבּוּאֵין.

המשמר היה מורכב מלייטנאנט ושנים־עשר חיילים. את המגפיים הצבאיים הכבדים צריך היה לעטוף בסמרטוטים עבים כדי שלא ישמיעו רעש. גם את הברכים הערומות צריך היה לעטוף בסמרטוטים – בקיץ היינו לובשים מכנסים קצרים מאד, והמקום ההוא עשיר בעשבים דוקרים. שעתיים קודם היציאה היו מוסרים ללייטנאנט מעטפה חתומה עם תיאור מפורט של הדרך שלפניו. לפעמים לא היתה הליכה זו אלא טיול על־פני העמק, אך לפעמים היתה דרכנו מוליכה גם למעלה על־פני ההר שממול, לעתים בסך־הכל מאתים רגל מתחת לאותו מקום, שבו נסתּמנו על מפתנו בנקודות אדומות משמרות־הזקיפים של האויב. זו היתה עבודה לא קלה. קודם־כל צריך היה לטפס בחושך למטה, אלף רגל ויותר, על־פני כּפים וסלעים וקוצים דוקרים, עם הרובה ביד, ועם זה בלי רעש. לא פחות משעה היתה נדרשת בשביל פעולה זו. אחר־כך צריך היה לזחול בעמק ימינה כשני קילומטרים ושמאלה כשני קילומטרים, כשאתה מסתתר תחת העצים ומתלחש עם הסרז’אַנט: מהו הכתם שׁם – תורכי או צבּר? – אחר־כך היה בא הדבר הקשה ביותר: לטפּס על ההר התורכי, כשאתה מחפש את הדרך בעזרת מצפּן או באמצעותם של “סימנים”, שמסרה לשכת־המודיעין בצורה כזו: “מימינה של תאֵנה סדוקה”, או “עשרה צעדים משמאלה של השלולית השניה”. ואולם הנה הגענו סוף־סוף ל"אבן בגובה של חמש־עשרה רגל, שמצפוֹן היא דומה לראש סוס־היאור" (מי ראה אותו, את סוס־היאור, ועוד ממרחק קטן כל־כך, שיוכל להכיר את הפרוֹפיל שלו בחושך?). כאן אתה נח ומחלק לכל חייל פרוסת־שוקולאדה. אחר־כך, בחזרה, עוד שעתיים של זחילה או טיפּוס, ועכשיו כבר הכל עייפים. זהו אולי החלק הבלתי־נעים ביותר של עבודת־המשמר. אתה נמצא במרחק של מאה מטרים מן החפירות התורכיות – אבל אין בכוחך לעשות כלום. מתחת לרגלים העייפות מידרדרות אבנים. פתאום נשמע קול־יריה ומשהו נחבּט על גבי הסלעים לא רחוק מן החייל האחרון שלך (לפי הפקודה צריך ללכת בשורה, זה אחר זה; התקנון דורש, שהקצין ילך באמצע, אבל ה"אֵלגנטיות" דורשת, שילך בראש). אתה “צועק” בלחש: שכב! המשמר שוכב. במרחק של שלוש־מאות צעדים בערך, למעלה על פני מורד־ההר, נדלק ניצוץ, מתרומם למעלה, נהפך שם לראַקיטה אדומה ומציף באורו את כל חלק־העמק שלך – את הקוצים, את האפיק היבש של נחל־החורף, את הסלעים, הבקעות – מחזה יפה מאד, אילו יכולנו להקדיש לו את תשומת־לבנו; ואולם להבדיל בין בני־אדם לצבּרים קשה באור זה. מלמעלה נשמעות עוד יריות אחדות, אך הן מחטיאות את המטרה. כאן מתחילים להגן עלינו: מאַבּוּאֵין, מג’יג’יליה, מכל ה"סאַנגאַרים" במורד־ההר שלנו מתנשא קונצרט של רובים, ולפעמים של מכונות־יריה (הם יודעים היכן אנו, ואל חלק־העמק שלנו אינם יורים). לפעמים מתערב במחלוקת ביתית זו גם השלטון הגבוה: חיל־התותחנים האנגלי. כרכבת באַלפּים בליל־חושך, העושה את דרכה בהמולה מחרידה, כשהנוסע רואה מן העמק את הזנב המואר שלה בלבד, כך עובר בהדרת־רוממות מעל לראשים על פני כל השמים כוכב־שביט של אש ומתפוצץ על ההר התורכי, אחר־כך השני – ואף־על־פי שאתה מבין, שכל זה נעשה בהתאם לתכנית, הרי אתה אומר לחיילים, שכל זה הוא בשבילנו. ההמולה נמשכת חצי שעה; אחר־כך משׂתרר שקט, אתה זוחל הלאה ומגיע אל המחנה, שבו מחכה לך קומקום ענקי רותח של תה מתוק.

המקום המסוכן השני היה אַבּוּאֵין. כפר זה היה שייך לקווים שלנו רק מפני שלא היה שייך לקווים התורכיים. ואולם, לאמיתו של דבר, נמצא הכפר בשטח שלא היו לו בעלים – " No Man’s Land “. אם תרד מן הפסגה שלנו בכיוון לצד התורכים, תתקל, כשלוש מאות רגל למטה ממנה, בבליטה של אותו הר עצמו, שהיא דומה למדרגה ענקית, או יותר נכון, לשולחן ענקי, ועל שולחן זה בנו הערבים כפר, כחמש־מאות בתי־חומר. אַבּוּאֵין בערבית פירושו “שני אבות”; אפשר, שני האבות הקדומים. – עד כמה שידוע לי, אין כפר זה נזכר לא בתנ”ך ולא בתלמוד; אך נראה, שזה היה כפר לא־עני, אם נשפוט אפילו לפי החורבות שנשארו ממנו. בכל שבוע היתה משתכּנת בו פלוגה אחרת והיתה נשארת שם שבעה ימים. ביום היה החיבור בין פלוגה זו ובין שאר פלוגות הבאטאליון אפשרי על־פי הטלפון בלבד, שמעשר מלים אשר הושמעו בו היתה מגעת אליך בקושי מלה אחת. דרך חוט דק זה של הציוויליזציה היינו מזמינים מאַבּוּאֵין בבאטאליון כל מה שהיה דרוש לנו – גפרורים, טאבאק, חינינה, תחבשות, תחמושת, נייר למכתבים; ובלילות היתה באה מן ההר קבוצה של חיילים עם ששה עיירים לבנים ומביאה את הזמנתך (כלומר, באותה צורה, שהבין אותה הטלפוניסט של הבאטאליון) ותיבת־אָבץ עם מים מזוקקים.

בביתי נשארו אחדים ממכתבי מאַבּוּאֵין; והנה כמה קטעים מתוכם:

“… כל אחד חולם בודאי בימי־ילדותו אותם שני החלומות. הראשון – להיות מלך, או, לכל הפחות, מושל־מחוז, ויהי אך לשבוע אחד. השני – איני מעיז לומר לחיות זמן־מה בהרמון, אלא, לפחות, לראות מבפנים הרמון אמיתי. אצלי נתקיימו שני החלומות. לשבוע שלם נתמניתי למושל־יחיד של כפר זה: אני יכול לצווֹת ולאסור כל מה שיעלה על דעתי, יכול אני אפילו להרוס את כל הכפר (רק ביום השמיני יסחבו אותי בעד מעשה זה לבית־דין צבאי); וגר אני בהרמון אמיתי, שחלונותיו מוגפים בתריסי־עץ מנוקבים. מקלקלת במקצת את שמחתי העובדה, שבהרמון אין אף אחת מדיירותיו החוקיות, ובכל הפחווה שלי אין אף נתין אזרחי אחד – כל האוכלוסיה מורכבת מחיילי־פלוגתי; אף־על־פי־כן נעים לציין, שגם חלומות מתקיימים לפעמים”.

"… חיים ממש חיים אנו כאן רק בלילה. כשאך יחשך היום אנו מעמידים משמרות בשלוש נקודות, שמהן נראים החלקים השונים של העמק; עם זה מן ההכרח להטיף במשך רבע שעה מוסר לקורפוראל הרתחן שלמה, מפקד המשמר מספר 2, שאם שוב יישמע רעש למטה, הרי לא צריך לירות מיד ממכונת־היריה, אלא צריך קודם לברר, אם אין זה המשמר שלנו החוזר הביתה. אחר־כך מתחיל, כפי שמתבטאים האינטליגנטים מבין חיילינו “בניינה של ארץ־ישראל'. הקולונל פקד לתקן את גדרות־התּיל, שניזוקו על־ידי הפגזים התורכיים, וכן להגביה במטר אחד את גדר־האבנים, שמאחוריה מתחבאים חיילינו כשהם הולכים מן ה’קסרקט', כלומר, מן החדרים האחרים של הרמוני, אל נקודת־התצפית. אני מכנס את החיילים החפשים משמירה ומקדחת – וביחד אנו כל הלילה ‘בונים את ארץ־ישראל’ בכפר ערבי”.

“… הידד! ניצחנו את הקדחת. כשכתבתי בפעם הקודמת, שבממלכתי אין תושבים, נתכוונתי רק לתושבים בעלי שתי רגלים. לעומת זאת נשארו כאן בעלי שש הרגלים: במיליארדים! אף פעם לא שיערתי, שיש בעולם מספר עצום כזה של יתושים. עוד קודם שקיעת־החמה אנו קושרים בסמרטוטים את הברכים הערומות, ואת הפנים, הידים והצוואר אנו מורחים באיזו משחה; ואולם, כנראה, משחה זו דוקא מוצאת חן בעיני היתושים והם עובדים בהתלהבות כזו, שהידים מתעייפות מרוב גירוד. התוצאה: כבר בבוקר השני – שני מקרים של קדחת. ערכתי מועצה צבאית עם הסרז’אַנט שלי (גם הוא גר בהרמוני), והחלטנו להרחיק מכאן גם חלק זה של האוכלוסיה. ‘הזמנו’ בבאטאליון על־פי הטלפון שני פחים של נפט, ואת הקורפוראל סטוּקאַלין (זהו אחד מן ה’גֵרים' הטובים ביותר שלנו) והקורפוראל ישראל (הוא חזר זה עכשיו, אחר שישב במאסר שבועיים ימים בעד הכאת שוטר צבאי בבית־מרזח) שלחנו לבלוש את הכפר ולמצוא את קני־היתושים, כלומר, מים עומדים. למרות כל הכבוד שאני רוחש ל’חייטינו', – ואני מתחיל להעריך אותם יותר ויותר, – לא יכולתי להחליט בנפשי למסור פעולה אחראית כזו למישהו אחר זולת הגאליפּוֹלאים לשעבר. לעת ערב הם חזרו, כשהם מאובקים ומלוכלכים עד לעינים (את החיפּוּש ערכו בזחילה), ומסרו שלוש כתובות – שלולית אחת, בּאֵר אחת ובית־מרחץ הרוס אחד. בלילה באו העיירים הלבנים החביבים והביאו את הפחים: תודה לאל, הפעם לא הכזיב הטלפון. בטקס גדול ובנדיבות מרובה שפכנו נפט על כל שלוש עמדותיו של האויב, ואת הבאֵר סתמנו באבנים, ועל פעולות אלו השיב האויב בהתקפה נגדית כזו, שעדיין אני כולי מלא עקיצות, – והרי כבר עברו שלושה ימים. ואולם חלף זה נשארה אצלנו היום לעת ערב לא יותר מפלוגה אחת של יתושים, וגם אלה עפים ביחידות, מדוכאים, כמעט בלא שירה, ואינם מגלים תיאבון לא רק לדמנו, אלא אפילו לאותה משחה”.

"… ואת חייטנו אני מעריך יותר מיום ליום. הנה אֵפּיזודה אחת. אכּרי ראשון שלחו לנו תשורה: ענבים, תאֵנים ופשטידה עם שקדים – אני חושד, שהיה גם יין, אבל היסוד האירי שבצמרת הבאטאליון בוודאי החליט, שיהא זה לא־בריא בשביל תושבי ‘אדמת־ההפקר’… בערך בשתים וחצי אחר הצהרים, כשהפלוגה קמה משנתה, חילק להם הסרז’אַנט את המטעמים הללו. אנו כולנו גרים בבית אחד – אני והסרז’אַנט בקומה העליונה, והחיילים – למטה, בשלושה חדרים גדולים הפונים אל החצר. התורכים רואים רק את הגג, ולכן יכולים החיילים לבלות את היום בחצר. כרגיל משחקים בקלפים: אני רוצה לקוות, שלא בכסף, כי דבר זה אסור. גם הפעם התיישבו בפינות־החצר, עם הענבים, הפשטידה והקלפים המשומנים – ופתאום התחילו התורכים בסימפוניה של תותחים. אף־על־פי שרק לעתים רחוקות יתכן כדבר הזה לאור היום, אך אנו כבר התרגלנו; וגם יורים הם תמיד הצדה. אני המשכתי בקריאה, החיילים שיחקו ושוחחו – ואולם כעבור חמישה רגעים נכנס אלי הסרז’אַנט ואמר: ‘סיר, יש הפעם איזה צלצול אחר ליריות, אני ירא, שהם מנסים למשש אותנו’. ובאמת הפגז הבא התפוצץ כמעט בכפר עצמו. השקפתי בעד החלון וצעקתי לחיילים: אל החדרים – מהר! הם צייתו, אם־כי לאו דוקא ‘מהר’, – כי מחניק יותר מדי במערות הערביות הללו.

"אנו מחכים. בכל חמישה רגעים – פגז, פעם מימין לכפר, פעם משמאלו. ‘חייליהם המכוונים את הקליעה אינם מן המצויינים’, אומר הסרז’אַנט. הוא עדיין עומד על־יד החלון. פתאום הוא מחייך ומרמז לי בידו. אני ניגש, מציץ אל החצר – ארבעה מן הלונדונאים שלנו יושבים תחת כיפת־השמים, אוכלים את הפשטידה וטורפים קלפים; הם רק בחרו בפינה, שמחלוני אי־אפשר לראות אותה מיד, ומדברים בלחש. אחד הרים את ראשו ואמר ביידיש: ‘הקצין’. ובדיוק ברגע זה מתפוצץ רימון, עכשיו כבר בכפרנו ממש, לא יותר ממאה צעדים מאתנו. שלושה מהם מרימים את ראשם, אבל אינם זזים ממקומם; ואולם הרביעי אינו מסב אפילו את פניו, מכה בכוח באיזה קלף ואומר באותו הטון המיוחד, שבו מדברים המשחקים השקועים במשחקם: ‘האָבּ־איך איהם אין דר’ערד’.

"מלים אלו יכלו להתייחס גם אל ה’קצין', ואולם אני מעדיף לחשוב, שהן התייחסו אל הפגז.

“אני כמובן, פיזרתי אותם שוב”.

שני צעדים מסדום ועמורה

באמצע חודש אבגוסט של שנת 1918, אחר נופש של שבועיים בהרי־שומרון, שלחו אותנו אל חזית־הירדן. שם בּלינו כחמשה שבועות, ואחר־כך התחילה ההתקפה – עוד שבועיים של אֵש ושל הליכה ברגל. האש היתה משני סוגים: אש־הקרב, שלא היתה נוראה ואכזרית ביותר, ואש־השמש, שאי־אפשר לשאתה כלל במקום זה, כי הוא החוֹר הלוהט ביותר בכל איזור הים התיכון.

החלק התחתון של עמק־הירדן, על־יד יריחו וים־המלח, נחשב, אם איני טועה, למקום העמוק ביותר בכל היבּשת של כדור־הארץ: כארבע מאות מטרים מתחת לפני־האוקינוס. האקלים של ארץ־ישראל הוא בדרך־כלל סוּבּטרוֹפּי, כמו באיטליה הדרומית; בהרים, ביחוד בירושלים ובצפת, אפילו קר בחורף; השלג הירושלמי של שנת 1920 היה מונח בגובה כזה, שאפילו בפטרבורג לא ראיתי כמותו. ואולם האקלים בחלק התחתון של עמק־הירדן הוא אפילו לא טרוֹפּי אלא אַקוואַטוֹריאַלי. באותם ימי־השלג בירושלים פרחו שושנים ביריחו – והרי מיריחו עד ירושלים בסך־הכל מהלך של שעה אחת במכונית.

בקיץ – זהו המדור השביעי של הגיהינום; אין־צורך לתארו במלים, די אם אסתייע בדאַנטה: “כל הככר כולה היתה חול, חול יבש ועבה: ונפלו עליו לאט־לאט פתותי־אש כעין פלומה, כמו השלג בהרי־האַלפּים ביום שקט מרוּח; והחול היה נדלק מהם כנעוֹרת מגץ־חלמיש”. הגאון הזה, אבי הריפּוֹרטרים, ניסה במעמד זה להיכנס בשיחה עם אחד התושבים של המקום ההוא, אבל לא השיג מן העקשן שום תשובה, זולת חירופים וגידופים כלפי יוּפּיטר. אני מבין את הפושע ההוא. מסוף יולי עד סוף ספטמבר יוצאים הבידואים מחלק זה של בקעת־הירדן. אלה הם בדיוק אותם החדשים, שצריכים היינו לבלותם על שפת הנחל המלוח מְלָחָה, במרחק של כחמשה־עשר קילומטר מים־המלח – או, אם רוצים אתם, במרחק שני צעדים מסדום ועמורה.

“טוב” הוא כל החבל הזה, אבל המקום הגרוע ביותר שבו – זוהי מלחה שלנו. זהו שקע צר, שארכו מצפון לדרום כחמשה־עשר קילומטר בערך. כמעט בכל השטח אין אף שיח; הקרקע לבנבן, וטעמו מר ומלוח; אולי יתגלו כאן פעם אוצרות עשירים בשביל החימאי. באמצע זורם נחל מלוח, שרחבּוֹ שני צעדים: הנחל צר, אך דיוֹ בהחלט כדי להרעיל את כל השקע בקדחת הממארת ביותר.

כל האוהב יופי טראַגי, יופי של הרס ושל מות נצחי, ימצא כאן על מה להתענג עד לשׂבעה. מכל הצדדים אותן הגבעות הלבנות, האפרוריות. את הרכב־הקרקע אין אני יודע, אבל כשאתה מסתכל בגבעות הללו עולים על דעתך מאליהם מונחים של רוֹקחוּת – כלוֹר, אשלג, מלחת; או שאתה נזכר באשת לוֹט ובמצבתה העשׂוּיה לא בידי אדם, אי־שם מעבר לים־המלח. אם תעלה על הגבעות הללו ותפנה את מבטך לדרום־מערב, הרי יתגולל לפניך מחזה של החורבן בימי־בראשית שטלטל את קליפת־האדמה – צוקי־סלעים מעוקמים בזעף, כאילו הושחתה צורתם על־ידי תליין, וערבה צהוּבה וחשׂוּפה, שאין עליה סימן של עשב ובכל רגע דולקים בה בזה אחר זה נחשולים של חול ואבק במחצית גבהו של מגדל־אַיפל.

במקום זה עמדו אהלינו, על המדרונים מימינו ומשמאלו של הנחל המלוח. גם בילוי־זמננו תוֹאָר באותו שיר של דאַנטה: “ראיתי עדרים גדולים של צללים מעורטלים; אחדים שכבו פרקדן על הארץ, אחרים ישבו מכוּוצים, ואחרים שוטטו בלא הפסק לכאן ולכאן”. ובכל ערב צעדו מצפוֹנו של של השקע לדרומו שורות ארוכות של גמלים: עשרה, חמשה־עשר, לפעמים עשרים; הילוכם של הגמלים היה רך וגאה; כל אחד מהם נדנד שׁני ערסוֹלים משני הצדדים: כך הובילו אל תחנת־המרפאה את חברינו שחלו בקדחת. הבאטאליון שלנו בא למלחה בהרכב של 800 איש, בשעת התחלת ההתקפה נשארו כ־500, ואולם אחר הנצחון חזרו לנופש רק מאה וחמשים, ומשלושים קצינים – כמחצית: היו מעט הרוגים ופצועים (בכלל, הנצחון האחרון בחזית זו עלה בקרבנות־אדם מועטים) – קצרה בהם רק הקדחת: כארבעים איש מקרבנותיה לא קמו עוד מחליים, ועכשיו הם ישנים בבית־הקברות הצבאי בירושלים, על הר־הזיתים, בצלו של מגן־דוד.

התותחים התורכיים הטרידו אותנו לא פחות מפעמיים בשבוע, אבל נזק לא גרמו. באמצע ספטמבר נצטרפו אלינו שתי פלוגות של ה"אמריקנים" בפיקודו של הקולונל מרגולין: הן עמדו ממערב לנו, על הנחל עוג’ה, ושם הטריד אותן יום־יום – וגם־כן בלא הצלחה – תותח אוסטרי גדול מרוכסי־גלעד בעבר־הירדן, שהאנגלים נתנו לו שם חיבה: גֶ’ריקוֹ גֵ’ין – “יוֹחנה מיריחו”. לעומת זאת היתה קשה כאן עבודת־הלילה של המשמרות.

עמק־הירדן במקום זה הוא שקע בעל שתי קומות. ציירו לעצמכם רחוב, משני צדדיו קירות גבוהים, ובאמצע תעלה משתרעת לאורך, בעלת אותו עומק. ה"רחוב" – אינו אותו העמק הנקרא בתנ"ך “כּכּר” ורחבּוֹ כעשרים קילומטר מרגלי הרי־יהודה עד הרי־גלעד. ה"רחוב" עצמו מלא, כמובן, גבעות ובקעות, הדומות למלחה שלנו. ואולם כדי להגיע לירדן צריך עוד לרדת אל ה"תעלה", בעומק של מאה מטר או יותר – שם עמק שני, המכוסה כל מיני צמחים, מדקל ועד קוץ ודרדר, ובפינה נסתרת זו זורם הנהר. התורכים עדיין החזיקו לא רק בשתי גדות־הנהר, אלא גם בכל נקודות־הגישה אל ה"תעלה".

בכל לילה היינו שולחים שני משמרות בהרכב מוגבר. מלבד ריגול רגיל היה להם כאן גם תפקיד מיוחד, שעליו ידובר להלן. לשם תפקיד זה צריך היה ללכת למקומות רחוקים ביותר, לעתים קרובות על־פני קרקעות דביקים זרועי מלח, לפעמים בין קוצים דוקרים. עוד בשבוע הראשון היו לנו כמה הרוגים, חלף זה קיבלו שנים מחיילינו מידאליות – באחת מהן זכה הגאליפולאי לשעבר, ספּיאַשווילי. ואולם בכלל לא היה עובר כמעט לילה בלא טרטוּר של מכונות־היריה התורכיות, שניסו ל"משש" את הריגול שלנו, וגם “מצודותינו” (בלילות ישבנו בשתים־עשרה מצודות קטנטנות לאורך הרכס המזרחי מעל למלחה) השיבו ממכונות־יריה, והדבר נמשך שעה, שעתיים ויותר. המרגלים היו חוזרים עייפים ויגעים עד מות, שכבו לישון, ואחר זמן קצר היתה השמש זורחת והיה מתחיל הלהט…

הקו שלנו בעמק־הירדן היה האֵבר המקשר לכל החזית הבריטית. אם נעביר על־פני המפה קו אָפקי, החל מחוף־הים קצת למעלה מפתח־תקוה, ונמשיך אותו כמעט עד הירדן, וכאן, בבת אחת, בזוית ישרה, נעביר את הקו למטה – הרי תהא זו […] הבריטית בספטמבר 1918; ואת ה"זוית" תפסנו אנו. לפי ההלכה הצבאית הרי זו משמרת כזו – כאן בשעת ההתקפה אין סכנה של אש מן האגף, של אש “אַנפילאַדית” משני הצדדים; ואם האויב יבקיע לו דרך, הרי יימצא מיד בערפן של שתי עמדותינו. עוד יותר רציני היה הדבר, שאנו ישבנו כאן כמעט בלא הגנה של חיל־התותחים. תכנית ההתקפה הכללית עוּבּדה כך, שהמהלומה העיקרית היתה צריכה להנתן על־יד יפו. זוהי חזית באורך של כ־15 מילין, ולשם נשלחו ורוכזו בספטמבר 35 אלף חיילים מצבא־הרגלים ו־400 תותחים. בכל שאר החזית, באורך של 45 מילין, נשארו בסך־הכל 22 אלף חיילים מצבא־הרגלים ו־140 תותחים; מהם עלו בחלקה של עמדתנו שמונה או עשרה תותחים. מלבד זאת – אני מצטט על־פי האֵנציקלופדיה הבריטית – “בעזרת תחבולות מיוחדות ניסו ליצור רושם של ריכּוז־גייסות בעמק־הירדן, בעוד שלאמיתו של דבר הושאר שם רק כיסוי קל בצורת דיביזיה של פרשים של האַנזאַקים ושנים־שלושה באַטאַליונים של חיל־הרגלים”. אלנבי בעצמו מאשר זאת בהודעתו מ־31 באוקטובר 1918: “כדי שהאויב לא ירגיש בהתמעטות כוחותינו בעמק־הירדן, פקדתי על גנראל־מאיור צ’ייטוֹר (מפקד־האַנזאַקים, שעמד בראש כל הגייסות שעל הירדן) לערוך שורה של הפגנות, כדי שהאויב יאמין אמונה שלמה, כי מכינים אנו התקפה מזרחה לירדן”. כך מסתברת פעילותם המוגברת של משמרות־הלילה.

התוצאות הוכיחו, שהתכנית היתה טובה; ואולם בינתיים גם חיל־הפרשים של האַנזאַקים וגם אנו הופקרנו בידי הגורל: ואצל התורכים, – כך דברו, – היו במקום זה כשבעים תותחים, והם, אמנם, ציפו לסערה דוקא כאן. אילו עלה על דעתם של התורכים להקדים את אלנבי ולהתקיף אותנו, היה יוצא דבר “שמח”. הקצינים הגבוהים התלחשו אצלנו על כך לעתים קרובות ולבּם מלא דאגה. אפילו הקולונל רטן, אף־כי מתוך חיוך:

– התקופה הגרועה ביותר של השנה, הנקודה המסוכנת ביותר בכל החזית, ומכונת־יריה במקום תותחים! איזה אֵמון בבאטאליונים היהודיים!…

פעם שלחו אותי ליריחו; בדרך חנה מחנה ה"אמריקנים" שלנו. מרגולין חתם על משהו על־יד אהלו; עצרתי את סוסי, סיפרתי לו את כל “החדשות” של מלחה, מסרתי גם את הדיבורים על מיעוט־התותחים ושאלתי מה הוא חושב על כך. הוא השיב:

– “חושב”? “יחשוב” לו המטה, ואנו נעשה ונפעל.

אחר־כך היתה לי הזדמנות לשוחח על כך עם ה- comandante לוי־בּיאַנקיני; זה היה קצין חשוב של החזית האיטלקית, שקיבל יפוי־כוח מטעם ממשלתו להשתתף ב"ועדה הציונית"; אדם מעניין מאד, פיקח שמעטים כמותו, ובעל־השכלה; סיים את חייו באופן טראגי – הבידואים הרגו אותו; ואולם עליו אספר בספר אחר, אם יעלה בידי לכתוב אותו – בספר על פסח־הדמים של שנת 1920 ועל מצודת־עכו. הוא אמר:

– עם כל הכבוד שאני רוחש לגנראל אלנבי ולבאטאליונים היהודיים – מודה אני, שאילו הייתי במקומו לא הייתי מפקיד עמדת־זוית בידי חיילים, שכל נסיונם בחזית הוא נסיון של שלושה חדשים בלבד. האומנם הוא מעריך אתכם הערכה גבוהה כל־כך?

יתכן שבזמן ההוא החשיב אותנו גנראל אלנבי באמת. את שירותנו הקודם, בחזית־שכם, שיבּחו מאד; משמרותינו היו מגיעים למקומות רחוקים מאד ומביאים ידיעות רבות־ערך על מקום־חנייתם של הגייסות התורכיים; בעד אחת מן הפעולות הללו קיבל אפילו הלייטנאנט אברהמ’ס, מפקד הריגול שלנו, הבעת־תודה מן המטה; אפילו אחוז חולי־הקדחת (כמובן, עד שבאנו למלחה) היה קטן אצלנו מן הרגיל – אישור לאותה תיאוריה, כי היהודים, למרות הכל, עדיין שבט בריא הם, בעל דם עקשני; ואולי זוהי תוצאה של תכונה אחרת מתכונותינו – אצלנו לא היו שיכורים!

לעומת זאת היו אצלנו – שבויים. אומרים, כי שום באטאליון אחר לא “משך” אליו מספר כזה של עריקים תורכיים. מהי סיבת הדבר אינני יודע. התהלכה בינינו אגדה, שבזמן של אחת מחליפות־היריות בין המשמרות צעק הקורפוראל ישראל מאלכסנדריה בכל כוחו בלשון התורכית: “הסגירו את עצמכם ובואו אלינו – נאכיל אתכם!” – ומכאן כאילו נפוצה שמועה בין התורכים, שבבאטאליון שלנו נותנים לכל שבוי “קופסת־פח של בּוּלי־בּיף”, ואפילו מדברים עמהם בלשונם. יתכן: דבר אחד אינו מוטל בספק כלל – התורכים כבר מזמן לא אכלו לשובע. בלילה אחד בסוף אבגוסט באו אלינו 13 עריקים, ביניהם חמשה סגני־קצינים.

אולי העריך אותנו אז הגנראל אלנבי באמת הערכה גבוהה. אחר חזית־שכם כתב לקולונל, שהחליט להקים בריגאדה יהודית ולמנות אותו, את פאטרסון, לבריגאדיר, ואחר־כך התחרט.

בעבר הירדן

בחזית־יפו התחילה ההתקפה אור ל־19 בספטמבר, בארבע וחצי לפנות בוקר. ההרעשה המוקדמת נמשכה בסך־הכל רבע שעה; חיל ורעדה אחזו תיכף את התורכים, ובשבע שעות בבוקר כבר טס חיל־הפרשים האנגלי צפונה ולא נתקל במכשולים.

אור ל־21 בספטמבר מסרו משמרותינו, כי המגע עם האויב הולך ונחלש וחלק מן החפירות התורכיות כבר נתרוקן.

הגנראל צ’ייטור נתן פקודה טלפונית לפאטרסון – לתפוס את אוּם־אֶשׁ־שֶרט, מעבּרת־הירדן היחידה באותו מקום. זה לא היה דבר פשוט כל־כך. לקבוצה הראשונה, שנשלחה בכיוון זה, היו אבידות: הקפטן ג’וליאַן, שהיה אירי וידידו הוותיק של פאטרסון, נפצע, וחייליו הוציאוהו בקושי מתוך האש; הלייטנאנט קרוֹס, יהודי, נפצע ונשבּה; וטוראי אחד נהרג.

אחר־כך נשלחה בלילה קבוצה שניה: במקרה היתה זו הפלוגה שלי, ואני הייתי מפקד המשלחת. כאדם בעל אופי ציווילי בהחלט, אני, כמובן, מעריך מאד את הדף הזה בביאוגראפיה שלי; ואולם אין מה לספר עליו: שום מעשי־גבורה לא נדרשו. יצאנו בחצי־הלילה והפעולה נמשכה כשלוש או ארבע שעות. זכורני כי בנקודה אחת של המורד נתתי אות לקצין הפלוגה בּאַרנס, אשר הסתתר למעלה בצוקי־הסלעים, שיפתח אֵש על איזה שדה־קוצים, אשר היה חשוד בעיני, ואולם איני בטוח, שאפילו בזה היה צורך. מכונת־יריה אחת היתה עמנו, וכשעלה השחר הצבנו אותה על שפת־הירדן, – והמעבּרה נלכדה. פעולה זו נרשמה בהודעותיו של אלנבי: “ב־22 בספטמבר לכד הבאַטאַליון ל”ח לקלעי־המלך את מעבּרת־הירדן אוּם־אשׁ־שׁרט".

במקום זה מגיע זרם הירדן לאותה מהירות, המשווה לו חשיבות רבה כל־כך בעיני הטכניקה ההידרו־חשמלית; ואולם מנקודת־המבט של הטכניקה הצבאית אין זה יתרון כלל – אי־אפשר לעבור אותו אפילו ברכיבה. משום־כך השתדל כל־כך הגנראל צ’ייטור ללכוד את המעבּרה.

שלוש שעות אחר שלכדנו אותה באו אַנזאַקים מחיל־הפרשים ועברו אל העבר השני של הנהר. כך התחיל כיבושו של עבר־הירדן: את המפתח אל שעריו תפס הגדוד העברי – ואחר־כך הכריזו על סגירת עבר־הירדן בפני ההתיישבות העברית.

בינתיים הקדים אותנו חצי־הבאַטאליון של מרגולין בדרך לכפר חוֹרֶניה, על־יד יריחו, שבו כבר התקינו האנגלים גשר של כלי־שיט בשביל חיל־הרגלים. משם עברו ה"אמריקנים" שלנו לגלעד וכבשו את אֵס־סאַלט, והבאטאליון שלי, שהלך ונמוג כמעט משעה לשעה מחמת הקדחת, נגרר אחריהם באיחור של מהלך חצי־יום.

זה היה מסע שכולו עינויים. אני סומך לא על הרושם שלי – הנסיון הצבאי שלי הוא כמעט נסיונו של חובב. ואולם הקולונל פאטרסון השתתף בשעתו במלחמה האנגלית־הבּוּרית, במסיבות דומות, כשכּל המלחמה היתה עדיין מורכבת ממסעות כאלה ולא מן השעמום של ישיבה בחפירות; לו היה נסיון עשיר. למחרת־היום עבר על־ידי, עצר את סוסו, התכופף ואמר בלחש:

– אף פעם בחיי לא נאלצתי לענות כל־כך את החיילים.

קשה היתה גם הדרך עצמה על־פני המישור, מן הגשר אל רגלי הרי־מואב. התורכים בנסיגתם הציתו את הקוצים היבשים; עשן שחור כבד השתטח על פני־הארץ שכבות־שכבות בתוך החום הלוהט, ואף רוח קלה לא נשבה; כדי לא לכבד זה את זה באבק, הלכנו קבוצות־קבוצות במרחק גדול זו מזו, ולעתים קרובות היינו מאבּדים, מחמת העשן, את הקשר בינינו וסרים מן הדרך. המימיות נתרוקנו בתחנת־הנופש השניה – ומה שלא הספקנו לשתות נתיבּש מבעד ללבד ולניקל. ואולם אחר־כך התחילה העליה, והיה זה דוקא בצהרי־יום או קרוב לכך; העליה היתה תלולה, מ־14 עד 25 מעלות, והחיילים היו טעונים משא כבד של הרבה קילוגראמים: זוג של שני מגפיים, שמיכה, גופיות, גרבּים, תער, כלי־אוכל, משחה לכפתורים כדי שיבריקו… המוֹתרוֹת הללו של הציוד הבריטי דבר מצוין הם במקום לינה וחניה, אבל לא בדרך. הקצינים עזרו עד כמה שיכלו. כל אחד מאתנו סחב שנים־שלושה רובים, אפילו ה"פּאַדרה" – הרב של הבאטאליון – העמיס על עצמו, בניגוד לתקנון, כלי הרג וקטל; ואולם כל זה לא היה אלא טיפה בים. כמעט בכל רגע היה “נושר” מישהו מן הטוראים – היה צונח בצל תחת סלע – בעצם לא היה שם כל צל – והיה נשאר שם, עוצם את עינו, פוער את פיו ונושם ונוחר בקול רם. בתחילה זקפתי זאת על חשבון העדר כוח־הסבל אצל חיילינו, ואולם עד מהרה נרגעתי. בקילומטר הששי “נשרו” קורפוראל אנגלי ושני סרז’אנטים אנגליים, בחורים רחבי־כתפים, שנשלחו אלינו לא מזמן מן המטה, כדי למלא את החסר אשר נגרם על־ידי הקדחת.

כבר עברנו עכשיו על פני מקומות יפים. כאן התהלכה פעם בהרים בת השופט יפתח עם רעותיה, כשהיא מבכּה את בתוליה קודם מותה. למטה, תחת דרך מתפתלת, שטף ועבר במרוצה נחל הומה ורועש, בערבית ואַדי־נמרין, ובתנ"ך – מי־נמרים. ואולם במקום נמרים היו גדותיו זרועות פגרי־סוסים. למה הרגו התורכים בבריחתם כל־כך הרבה מסוסיהם, אין אני יודע עד היום הזה.

הם עזבו בדרך לא רק סוסים. התענגנו קצת על גֶ’ריקו־גֵ’ן – “יוֹחנה” הנוראה רבצה באלכסון לרוחב הנחל; הגלים הצליפו על הלוע שלה, והיא ירקה אותם בעליזות חזרה. בדרך התגלגלו פגזים ערמות־ערמות, ועוד יותר היו כדורי־רובים, ב"בּאַנדוֹלירים" מתוקנים מבד אפור. קודם־לכן היו בודאי גם רובים, אך הללו כבר נעלמו. יש שבאחד מן הסיבובים עדיין ראתה הפלוגה הקדמית תל שלם של תחמושת, אך הפלוגה האחורית כבר לא מצאה כלום; לעומת זה, על־פני צוקי־הסלעים מעל לדרך טיפסו והתרחקו לתוך ההרים החמורים הקטנים של הבידואים.

[…] אחד הבידואים תפסתי בשעת מעשה. גניבת הכדורים נאסרה איסור חמור; בעצם היתה לי הזכות להתנהג עמו באופן אכזרי מאד – ואולם לא לחינם לגלגו עלי חברי בחדר־האוכל של הקצינים: “איזה חייל אתה? פשוט, פליטוניסט מתחפש”. אני… אני צוויתי ליטול ממנו את שללו ולהרביץ בו. לקחתי ממנו גם את חמורו והרכבנו עליו את ה"פּאדרה" העייף שלנו. אחר־כך בנופש הקרוב, אומץ החמור באופן פורמלי, לאחר שניתן לו שם באטאליוני. צריך לדעת, שבבאטאליון שלנו היו ששים וארבעה חיילים, ששמות־משפחתם כּהן, והאותיות הראשונות של שמותיהם הפרטיים כללו את כל האותיות של האלף־בית האנגלי, מ"א" עד “זֶד”. חסר היה רק שֵׁם המתחיל באות “איקס”. לחמור ניתן השם: “כּהן איקס”…

… בחצי־הדרך לאַס־סאַלט עצרו אותנו וציוו עלינו לשוב אל העמק, אצל האנגלים יקרה גם כדבר הזה לעתים קרובות: עלה למעלה, אחר־כך רד למטה, ולשם מה – לא ידוע. במקרים כאלה הם מצטטים בבת־צחוק את השורה המפורסמת משירו של טֶניסון המספר כיצד נספּוּ על־יד סיבאַסטוֹפוֹל בלא שום צורך שש מאות חיילים מובחרים מן הגוואַרדיה של הפרשים; שורה פשוטה מאד – someone has blundered – “מישהו בּלבּל”. “השורה האנגלית־ביותר בכל השירה שלנו”, אומר פאטרסון (אגב הוא אירי).

בתל־נמרין, במורדותיו של אותו נחל־הרים, פקדו עלינו לחכות לשבויים תורכיים. נטינו אהלים ולנוּ שם, ובבוקר השכם הביאו אלינו קבוצה של 900 תורכים בּלוּיים וקרועים, ו־200 גרמנים לסירוגים עם אוסטרים ומאַדיאַרים.

לעולם לא אשכח אותם. הם היו בלויים וקרועים, כחושים ורזים ומגודלי־זקן עד כדי כך, שעל־פי הבגדים והפנים כבר קשה היה להבדיל בין פרוסי לעותומאני. הם עצמם התבדלו זה מזה; הגרמנים היו לקבוצה בפני עצמה ושמרו על הסדר. קודם־כל צריך היה להשקות את השבויים: הגרמנים הסתדרו בעצמם בתור, ניגשו זה אחר זה, קיבלו את מנתם ואמרו “דאַנקע”. ואולם עם התורכים היתה כמעט טראגדיה.

הוטל איסור לשתות ממי־הנחל מחמת פגרי־הסוסים הרבים שהיו בו. מן המטה היו שולחים בכל יום לכל חלקי־העמק תיבת־אָבץ עם מים מזוקקים. שלוש תיבות מסרנו לתורכים; הסרז’אַנט ועוזריו נתנו לכל אחד ספל־מים, ושני־עשר חיילים מזויינים ברובים שמרו על הסדר.

מכל האהלים היה אהלי הקרוב ביותר אל הגבשוש שבו סודר הענין הזה. נמנמתי קצת – ופתאום הקיצותי מאיזו המולה ויבבה; בו בזמן נכנס אלי במרוצה המשרת שלי, בחור גבה־קומה מאיזה מקום על־יד קוּטאיס, ששמו צוֶניאַשׁווילי, צעק: “תגרה”, תפס את רובהו ורץ אל הגבשוש. הצצתי מאהלי וראיתי התכתשות אפורה, אבק, ומעל לאבק קתי־רובים המתרוממים ויורדים חליפות. מכים שבויים?! דבר זה לא הלם כלל וכלל את תכונות חיילינו. בשבועות האחרונים קודם ההתקפה היו בכל לילה באים תורכים בזחילה דוקא אלינו כדי להסגיר את עצמם, – כי עבר קול בין התורכים, שבבאטאליון היהודי מתנהגים עם השבויים בחסד.

גם אני רצתי אל הגבשוש. צעקתי לחיילים: “עמוד!”, ואולם בעצמי לא שמעתי את קולי מחמת יללתם של אלף קולות; ועבודת החיילים בקתי־רוביהם היתה דבר של מה־בכך לעומת המכות הקשות שכיבדו בהן זה את זה התורכים עצמם. הקדמיים, אלה שעמדו על־יד תיבות־המים, היכו, שׂרטו וחנקו זה את זה; אחדים, בחבקם זה את זה, התגלגלו על הארץ; השאר לחצו על העומדים לפניהם והתקדמו במרפּקיהם, בבעיטות - רגליהם ובראשיהם; כולם צעקו, ומספרם היה כאלף איש. הסרז’אַנט אמר:

– כך הם מתנהגים מן הרגע הראשון, סיר. במשך עשרים רגע לא הצלחנו להשקות אפילו חמשים איש. איני יכול לעשות כלום.

ניגש הקולונל, התבונן במחזה וציווה על החיילים לירות באויר: חית־ההמון נשתתקה.

– הבריחו אותם בהמון אל הנחל, – אמר הקולונל, – אחרת יכו זה את זה עד מות.

“הבריחו” אותם באמת אל הנחל – מלה אחרת לא תמצא, וגם אמצעי אחר לא היה; שם התפזרו לאורך שפת הנחל. שכבו, כשפניהם למטה, ו"לקקו" – שוב אין מלה אחרת.

הלכתי אל הגרמנים. הם ישבו בדממה, כולם הביטו לעבר אחר, והבעת פניהם אמרה “אין זה נוגע לנו. אנו לא כאלה”. שאלתי בגרמנית, אם אין ביניהם פצועים. אחד קם ואמר:

– אלה שהיו נשארו – במדבר. ואולם כמעט כולם תורכים.

אי־אפשר היה לבחון, מבעד למסכה של אבק וזעה ולחיים בלתי־מגולחות, אם היו פנים אינטליגנטיים לאנשים הללו או לא; ואולם אצל אחדים מהם נשתמר הפנסנה – סימן של תעודת־בגרות לכל הפחות.

זה שהשיב על שאלותי שאל מצדו:

– ומה חדש? נסתיימה המלחמה?

סיפרתי; נסיתי לעשות זאת בעדינות, כי כל החדשות היו בלתי־נעימות בשבילם. כל אלה שישבו לא רחוק ממני הסבו את פניהם אלי. אותו שבוי שאל שוב:

– אם כן, איפוא, גרמניה עדיין נלחמת?

– נלחמת, – אמרתי.

בן־שיחי פנה אל חברו ואמר:

– Er ist ein Tölpel! ⁸

(לא נעלבתי: ברור היה יותר מדי, שמלת־הגוף “הוא” מתייחסת לא אלי).

השני אישר:

– Er ist es immer gewesen, vom Anfang an. ⁹

אף אחד לא השיב על הדברים הללו, ואפילו לא עשה תנועה כלשהי של אי־רצון. “הוֹ?” אמרתי בלבי: “מאתיים ריפובליקנים מוכנים? מהר מאד… אבל ספק אם יציב הדבר”.

ואולם את שאר הדברים שסיפרו קשה היה לשמוע עוד יותר – שלושה ימים בהרים ובמדבר, בלא טיפת־מים ובלא צנימים. הבידואים, שעוד אתמול התרפסו והחניפו, גזלו היום מן המפגר והנחשל את השעון מתוך הכיס, הורידו את הטבעת מן האצבע, ולפעמים גם את המגפים מן הרגלים. והיתה גם קדחת; אנשים שכבו על הארץ ורק תפילה אחת היתה בלבם ובפיהם: לכו מכאן, תנו לנו למות בשקט.

הלכתי אל האהלים; תחת עץ־הזית עמדו הקולונל פאטרסון ומפקד־הפלוגה שלי, עלם בן 22 שנה.

– בּאַרנס, – שאל הקולונל, – כמה אנשים נשארו בפלוגתכם?

– בריאים, סיר? שמונה־עשר.

– ובכן, תוליכו הלילה קבוצה זו ליריחו.

החשיך היום, ואנו הולכנו אותם, אלף ומאה איש, תורכים וגרמנים, ששה־עשר קילומטרים, על פני ארץ־מלחה ריקה מאדם ושדות־קוצים שרופים, בלווית שמונה־עשר חיילים, כמעט כולם חייטים מוויטשפּל עם שני קצינים וה"פּאַדרה": גם הוא עמד על כך שילך עמנו. הלכתי מאחור באפלה השחורה, הלחה והחמה, וחשבתי על כך, שבעצם יכלו השבויים לחנקנו אחד־אחד בידיהם בלבד; ואולם הם נסרכים מתוך צייתנות, כפי שדרוש, ארבעה בשורה, – הגרמנים משתדלים אפילו לצעוד כחיילים, – וחיילינו, שהבריגו את הכידונים אל הרובים הטעונים, צועדים מימין ומשמאל, ב"שרשרת" שבה חוליה אחת לא רק אינה רואה את השניה אלא גם את קולה לא תשמע.

ה"פּאַדרה", הרוכב על “כהן איקס”, יש שהוא מתקדם ויש שהוא חוזר: הוא משגיח, שלא יעשו עוול לשבויים, ושהם עצמם לא יפגעו איש ברעהו.

כך אנו נסרכים שוב בלי סוף, בצעדי־צב, על־פני אותו העמק, שמאס בו אלהים. הכל שותקים, זולת אלה שראשם מתפוצץ מחמת הקדחת. ואולם כאלה יש לעשרות. הגרמנים אותם העמידו מאחור) נאנחים בלחש, אך התורכים מתייפחים בקול רם, כילדים קטנים או כאותם התנים הבלתי־נראים, שרצים אחרינו מן הצד כשהם מבכּים את הארץ המקוללת.

ה"פּאַדרה" ירד מעל החמור והולך עמי מאחורי מחנה־השבויים. פתאום אנו שומעים, במרחק גדול מלפנינו, צעקה, שריקה, ואחר־כך יריה. אני משאיר את ה"פּאַדרה" במאסף ורץ אל המקום שהופרע בו הסדר. בקצה־הדרך שתי דמויות (והמחנה ממשיך בדרכו): על הקרקע תורכי נאנח, ועל־ידו עומד חייל, יליד־אלכסנדריה, מן החיילים הגאליפולאים ה"ותיקים" של תרומפלדור, וגוער בו בכעס בתורכית.

– מי ירה? – שאלתי.

הגאליפולאי מסביר: התורכי אינו רוצה ללכת הלאה, כלו כוחותיו מחמת הקדחת, הוא רוצה למות בערבה. הוא כבר איים עליו בבידואים ובזאבים, אבל ללא הועיל; אז ירה באויר ואמר: “כך אירה בך, אם לא תלך” – וגם זה לא הועיל.

– קחו שני תורכים מן החזקים ביותר, – אמרתי, – יסחבוהו הם.

באפלה אני תופס, שהוא מביט עלי בבוז כעל בן־אדם שאינו מבין כלום; והוא מכריז בקצרה ובטון של איש־מעשה:

– הם יזרקו אותו בחושך.

המחנה נסרך, והנה עוברים הגרמנים. אני בוחר בארבעה, שואל לשמותיהם, מעמיד פנים כאילו רשמתי אותם בפנקסי; חייל אחד נותן להם את שמיכתו, ואני מצווה עליהם לסחוב את התורכי עד ליריחו. אבל אם באמת הביאו אותו ליריחו – אין אני יודע.

אני חוזר, ושוב אנו צועדים לאט־לאט ושותקים. עברנו כקילומטר, ושוב יריה, ושוב מלפנינו, אבל הרבה יותר רחוק, אני מושך בכתפי. ה"פּאַדרה" מרים את רגלו, רוצה לעלות על החמור; אני תופס בגסות ברגלו ואומר:

– אל תתערב. זה שמלפנינו, בּאַרנס, יסדר־נא הוא את הענין.

ה"פּאַדרה" לוחש בקול רועד:

– ואם… אם ימיתו ביריה?

הגרמני ההולך לפנינו מבין כנראה אנגלית: הוא אומר בקול לשכנו:

– יש רק אמצעי אחד: להמית ביריה. הרי אי־אפשר להשאיר אותם כאן לגווֹע ברעב, והתנים עוד יכרסמו את אזניהם.

ה"פּאַדרה" משתתק ומעביר את מבטו ימינה ושמאלה. אך כיצד תבחין בחושך, היכן אבן, היכן שיח והיכן משהו אחר.

נסרכים אנו; נסרכים, וכולנו חושבים אותה מחשבה. לפני שבוע היו כאן האנשים הלל הזוועה והפּאֵר של הארץ, והרי רק במקרה אנו מוליכים אותם, ולא להיפך. הרבה חשבתי באותו לילה. ראיתי את ההיכל הגדול של ריימס תחת מטר יריות, ודו־קרב של אוירונים, ו- gueules cassées, ואת ההתקפות האויריות של הגרמנים על לונדון – חיילים מן החזית נשבעו, שזה היה יותר גרוע ממה שהיה באיפּר: באיפּר, לכל הפחות לא נשמע בתוך הרעש וההמולה קול־הבכי של נשים וילדים. כל זה נורא, ואולם להפוך אנשים לבעלי־מום ולהחריב ערים יודע גם הטבע. דבר אחד אין הטבע יודע: להשפיל, להעטות חרפה על עם שלם. זהו מר מכּל; זהו המונופולין של האדם. גרתי גם בברלין, גם בווינה וגם בקושטה, ראיתי אותם שרידי צלם־אלהים, כיצד עבדו, כיצד צחקו, כיצד טיילו עם בחורותיהם על־פני הפראַטר ועישנו נרגילות בסימטאות־גאַלאַטה. לעתים קרובות, עכשיו, כשמכנים אותי בפומבי בשם מיליטאריסט, נזכר אני באותו לילה ובדרך ההיא ובעמק־הירדן, בצלו של אותו הר־נבוֹ, שעליו מת לפנים משה אדון־הנביאים בנשיקת־אלהים; נזכר אני ואיני משיב: לא כדאי.

דבר איום הוא – חיי־אומה; קשה להיסרך במדבר; אינך יכול? שׁכב ומוּת. גם האנושות היא גדוד, ואולם ללא ה"פּאַדרה" הטוב, ואיש לא ישאך עד יריחו. צעד כל עוד תוכל לצעוד, והתאכזר אל עצמך ואל שכנך; או שׁכב ולך לאבדון, יחד עם תקוותך.

מדוע היה שקט בארץ־ישראל?

התקופה החשובה ביותר של שׁרותנו היתה, כמובן, התקופה השלישית – בזמן שביתת־הנשק. כך גם צריך היה להיות, לפי עצם תכליתו של רעיון־הגדוד. כשעלתה על לבנו המחשבה על הגדוד בשנת 1915 הצטיירו, כמובן, בדמיוננו לא אחד וחצי ולא שלושה באטאליונים, אלא גייס בן עשרים אלף או שלושים אלף חיילים; ואולם גם אז ברור היה לנו, כי לכיבושה של ארץ־ישראל לא די בגייס זה בלבד, אלא יהא צורך במאה או מאתיים אלף חיילים. פירוש הדבר, שבמקרה הטוב ביותר יכול היה הגדוד העברי להיות רק חלק רביעי או חמישי של צבא לוחם אשר יכבוש את ארץ־ישראל. ואולם לאוֹקוּפּאַציה של ארץ־ישראל אחר הכיבוש אין צורך בכוחות מרובים כאלה. אילו היו לנו עשרים אלף או אפילו רק חמשה־עשר אלף חיילים, יכולים היינו להוות את החלק העיקרי של חיל־המצב דוקא באותה תקופה של המשא־ומתן הממושך והמסובך, שבה נחרץ גורלם של כל השטחים הכבושים.

למעשה לבשו הדברים צורה צנועה הרבה יותר; ואף־על־פי־כן, בשנה הראשונה לאוֹקוּפּאַציה (1919) היווה הגדוד העברי חלק ניכר של הכוחות הבריטיים אשר שמרו על הסדר בארץ־ישראל. בהתקפה בשנת 1918 השתתפו רק באטאליון וחצי, בערך 1.300 איש – השאר עדיין התאמנו במצרים; ואולם בתחילת שנת 1919 כבר היינו שלושה באטאליונים, 5.000 חיילים¹⁰. המספר הכללי של יחידות־הצבא פחת, כמובן – חלק נשלח לסוריה ולאַנאַטוֹליה, חלק היה דרוש במצרים, ולאחר זמן קצר התחילה הדימוֹבּילזציה. מספרים מדוייקים אין אני זוכר, אבל דומני שלא אטעה אם אערוך חשבון כזה: אם ניקח את המספר הממוצע לשנת 1919, הרי היינו מ־15 עד 20 אחוז של כל חיל־המצב; ואם נביא בחשבון את החיילים ה"לבנים" בלבד, כלומר, בלא הגדודים ההוֹדיים, הרי היינו בודאי שליש. חשבון “צבעוני” זה אני מביא לא כדי לנחם את עצמי או את הקורא, אלא מפני שהוא חשוב מבחינה אוֹבּייקטיבית. אותנו, היהודים, עניין לא צבע־עורם של החיילים ההודיים, אלא העובדה, שביניהם היו הרבה מושלמים; במקרה של פעולות ערביות נגד הציונות לא היו החיילים ה"צבעוניים" הללו נוחים ביותר. ואולם גם האנגלים עצמם, – ויספרו את אשר יספרו בספרות המיועדת לחוץ־לארץ, – לא חשבו, כי אפשר לסמוך בהחלט על החיילים ההודיים; משום כך היו בגדודים ההודיים כל הקצינים האמיתיים, עד סגן־לייטנאנט ועד בכלל – אנגלים; להודים היו נותנים כתפות של קצינים ותארים “ג’מאַדאַר” ו"סוּבּאַדאַר", אבל לא שלטון כלשהו. אומרים, כי עכשיו נשתנה הדבר – איני יודע, לא התענינתי; אני מדבר על שנת 1919.

באותה שנה היה רגע מסויים – ביתר דיוק, חדשיים – כשהיחס המספּרי נשתנה לטובתנו עוד יותר. במארס פרצו מהומות רציניות במצרים. מארץ־ישראל הובהל לשם חלק ניכר מן החיילים ה"לבנים". מלבד ה"צבעונים" נשאר, כמדומני, רק באטאליון אנגלי אחד בירושלים, וחמשת האלפים שלנו.

אלה היו שני חדשים מסוכנים. בעולם הערבי הקטן של ארץ־ישראל היתה התעוררות והתרגשות גדולה. יום־יום נפוצו בכל הארץ שמועות דמיוניות וגם מלהיבות בדבר המאורעות במצרים: האנגלים הוּכּוּ, מצודת קאהיר נלכדה על־ידי הלאומיים, אלנבי נהרג, וערבּי־פחה, גיבור תל־אל־כּבּיר, אפילו קם לתחיה מן המתים, וכו'. יום־יום היו מופיעים בשווקים ובבתי־הקפה כל מיני אנשים חדשים; עשרות תעמלנים היו חודרים אל הארץ מן הדרום, לא ידוע על חשבונו של מי, וכמעט בגלוי (בכפרים בגלוי לגמרי) עוררו את העם להיפטר מן האנגלים והיהודים כאחד. מושלי־המחוזות ופקידים אחרים, שהייתי נפגש עמהם לעתים קרובות (זמן מסויים הייתי חבר ה"ועדה הציונית"), לא הסתירו את דאגתם; בחדרי־האוכל של הקצינים דיברו על כך, שהחיילים ההודיים מקבלים מהודו מכתבים, ובהם תלונות על השפלת־הכליפות, על שיעבודה של קושטא, ופניהם אינם כתמול־שלשום.

באותם החדשים שמרנו אנו על ארץ־ישראל. חוץ מירושלים בלבד (להלן אספר, כיצד לא נתנו לנו לבוא לירושלים), שמרו על כל המרכזים הראשיים ועל כל העורקים של הארץ החיילים היהודים. ביפו עמדו ה"אמריקנים" שלנו, בחיפה – הארצישראליים; כל המשמרות לאורך מסילות־הברזל, מרוֹמאַני במדבר עד רפיח על גבול מצרים־ארץ־ישראל, מרפיח דרך עזה עד יפו, מיפו דרך לוד עד חיפה, ומשם הלאה עד ים־כנרת, היו תפוסות בידי חיילינו.

ושני החדשים המסוכנים עברו בשקט. ובכלל עברה בשקט כל שנת 1919. וכשבארץ שולט שקט אין לו למספר הצבאי מה לספר.

הציונים נוהגים להתווכח על השאלה: כלום נכון הדבר, שמציאותם של חיילים יהודים “מרגיזה” את הערבים? – אני עוסק כאן לא בפּוּבּליציסטיקה, ולפיכך אגע רק במה שראיתי בעצמי. על שאלות ממין זה צריך להשיב ביושר; ואולם גם להציגן צריך ביושר. כל עוד הערבים אינם רוצים בהתיישבות יהודית, “מרגיז” אותם, כמובן, כל דבר שבו מתגלית השפעתנו: העליה, נציב עליון יהודי, הפתיחה החגיגית של האוניברסיטה, וכדומה; ובכלל זה, בלא ספק, גם חיילים יהודים. אם נציג את השאלה כך, הרי צריכים אנו להסתלק מן הציונות בכלל. אך סבור אני, כי נוסח הוגן של השאלה יהא זה: תערובת של חומר “מרגיז” יש בכל תרופה – ואולם מה מכריע, התועלת או הנזק? על כך נתנו החיים תשובה זו: בשנת 1919 היו בארץ־ישראל 5.000 חיילים יהודים, הערבים ראו אותם בכל צעד ושעל – והשנה עברה בשקט. אפילו למרות הדוגמה המצרית. ולעת האביב של שנת 1920 פוּזר כמעט כל הגדוד, מ־5.000 חיילים נשארו בסך־הכל ארבע מאות – ואז הרגו בתל־חי את תרומפלדור ואת שמונת חבריו, ובירושלים נתחולל פסח־הדמים.

הערות אחדות רוצה אני להעיר על נושא הקרוב לויכוח זה, אלא שנושא הפוך הוא: לא על יחסם של הערבים אל חיילינו, אלא על יחסם של חיילינו אל הערבים. ברור, כי יש חשיבות בדבר, שחיל־המצב בארץ כזו יצטיין לא רק בכוח, אלא גם בטאַקט. והכוח – אם יגיע הדבר לידי ההכרח המעציב לגלותו – יתגלה בפעולות קיבוציות, והרי זהו דבר קל יותר; ואולם הטאַקט הוא תכונה פרטית, שכל חייל בודד צריך לגלותה בהתנהגותו עם אנשים בודדים. כמובן, דבר זה לא ניתן לכל אחד. כאן דרוש או חוש דיפּלומאטי דק ועדין מאד או יכולת להסתלק הצדה, ובכלל, להתרחק עד כמה שאפשר מבני־המקום.

לא היתה כל הפרה גסה של הטאַקט מצד חיילינו. זאת אפשר להוכיח רשמית. בקיץ של שנת 1919 נתן הועד הערבי פקודה חשאית – להרבות בתלונות על החיילים היהודים. ואכן, במשך זמן מסויים התחילו להתקבל תלונות בשפע, ושלטונות משטרת־הצבא ערכו חקירות, – מכל מקום, בלא משוא־פנים מיוחד לטובתנו. נתברר, שכמעט כל התלונות מנופחות היו ואחר זמן מועט פסקו. – ואם נשווה את יחסינו אל ה"יליד" עם התנהגותם של שאר החיילים ה"לבנים", הרי היינו צריכים לקבל או את פרס־מוֹנטיאוֹן או את פרס־נוֹבּל. האוסטראלים שׂרפו כפר שלם, סרפנד – אחר שהרשו, אמנם, לצאת משם לנשים, זקנים וילדים – על שיום קודם־לכן הומת שם ביריה אחד מחבריהם. אצלנו לא יכול היה לקרות דבר ממין זה, ובכלל לא היו התנגשויות רציניות. אבל קטטות ותגרות היו; ומענין לדעת, מי מחיילינו השתתף בהן.

קודם־כל, יש להוציא מן החשבון שני סוגים, שעמהם לא קרה אף פעם דבר ממין זה. הסוג הראשון – היתה האינטליגנציה של הבאטאליון הארצישראלי: מורים, פועלים, אכרים, בוגרי־הגימנסיה, וכו' – לא פחות משלשה רבעים של כל הגיוס הארצישראלי. יחסם אל הערבים היה אדיב ומסביר־פנים בלא התקרבות יתרה, ולא יכול היה לעורר חיכוכים. הסוג השני – היו ה"לונדונאים" שלנו, אותם ה"חייטים" עצמם מן הבאטאליון ל"ח. הם עמדו בפשטות מן הצד ולא היה שום דבר משותף ביניהם ובין הערבים. את חובתם הצבאית מילאו בשלמות, ובדיקנות היו כותבים מכתבים הביתה; בכל שאר הדברים לא התענינו – לא בארץ־ישראל, לא בציונות, וכמובן, פחות מכל ב"ילידים". כשערבי שיכור היה זורק כלפיהם ברחוב איזו מלת־גידוף, לא היו בפשטות שמים לב לא אליו ולא לגידופיו.

לעומת זאת לא היה הדבר חלק כל־כך עם ה"אמריקנים". אלה היו כמעט כולם ציונים. ואפילו ציונים נלהבים, והתענינו בכל דבר הנוגע לציונות. התבוננו גם אל הערבים: ואפילו יותר מתוך אהדה מאשר להיפך, אבל – התבוננו. ולפיכך כל גידוף ערבי נתפרש אצלם כהתנקשות בכבוד הלאומי, ויריה תועה, שלא ידוע מהיכן באה ושלא פגעה בשום דבר, נתפרשה אצלם באופן עוד יותר גרוע.

ואולם אי־ההבנות המרובות ביותר קרו אצל החלק השני של המתנדבים הארצישראליים – אצל אותו חלק שגדל בעצמו באוירה “מזרחית”. הצעירים הללו לא היה להם כלום נגד הערבים, להיפך – הם הרגישו את עצמם עמהם כמו בביתם, כמו שמרגישים את עצמם ידידים גמורים, ואת הלשון הערבית ידעו על בוריה. ומכאן כל הצרה. הדבר היה מתחיל בזה, שחייל אשר קיבל חופשה פגש במכּרוֹ, ברכוּ זה את זה, התחבקו, הלכו לבית־קפה, שתו והתבסמו קצת, שיחקו קצת, ובהזדמנות זו לגלגו קצת בתחילה זה על זה – אחר־כך התקוטטו, ולבסוף חילקו מכות איש לרעהו.

ומזכיר אני את הדברים הללו מטעם זה: אולי יזדמן לקורא לשמוע שיחות מתוקות, כי לשם השכנת שלום בין היהודים והערבים היה רצוי לסדר “התקרבות”, פגישות, ללמוד את הלשון הערבית, וכו'. ושוב, אין אני עוסק כאן בפּוּבּליציסטיקה, אלא מספר בפשטות מה שראיתי; וראיתי – את ההיפך מזה. ככל שמרובות נקודות־המגע כך לפעמים מרובות אי־הנעימויות. לידי מסקנות דומות הגיעו מסתכלים במאה השנים האחרונות גם בגרמניה, בפולניה, ברוסיה, וכו'. בקצרה, אני ממליץ על זהירות.

… ואולם על אותה תקופה של שרותנו, שאני חושב אותה לתקופה החשובה ביותר, אין סוף־סוף מה לספר – דוקא משום ששרתו יפה ושמרו על הסדר בארץ באופן מופתי.

הקצינים שלנוּ

חייב אני לתאר את חיילינו ואת קצינינו; ואולם את מחציתם לא ראיתי בכלל. כפי שכבר נאמר לעיל, מעשרת אלפים הטירונים שלנו רק חמשת אלפים הגיעו לארץ־ישראל. השאר, אחרי שבילו חדשים אחדים בפלימוּת בפיקודו של הקולונל מילר (יהודי, ואולם גם אותו לא ראיתי), פוּזרוּ בו בו במקום ונשלחו לבתיהם.

בארץ־ישראל היו לנו שלושה באטאליונים. בתחילה נקראו רשמית: Royal Fusiliers ה־38, ה־39, ה־40. זמן מועט אחר כיבושה של אוּם־אשׁ־שׁרט קיבלנו, בהתאם להבטחתו של לורד דאַרבּי, תואר חדש: Judaean Regiment. צריך אני להוסיף, כי השמות הרשמיים הללו, גם הישן וגם החדש, היו רשומים על גבי הנייר בלבד: האנגלים קראו לנו מן הרגע הראשון Jewish Regiment, יהודי־הגולה – “הלגיון”, והיהודים בארץ־ישראל – בפשטות “הגדוד”.

בבאטאליון ל"ח היו רוב החיילים מאנגליה, המיעוט היו אמריקנים; בבאטאליון ל"ט – להיפך. הבאטאליון מ' היה מורכב כמעט כולו מארצישראליים. אחר־כך, כשהדימוביליזאציה אכלה את שני הבאטאליונים האחרים, קיבלו הארצישראליים את השם " Judaeans הראשון", כלומר, “הגדוד הראשון ליהודה”.

על הגדוד ל"ח פקד פאטרסון, על ל"ט – מרגולין, המפקד של הארצישראליים היה תחילה הקולונל פ. סמיואל, אחר־כך מ. סקוט (נוצרי), ואחר פיזור שני הבאטאליונים הראשונים – אותו מרגולין.

על פאטרסון כבר דיברתי בפרטות; רוצה אני להוסיף רק דבר אחד. בכפיית־טובה משונה התיחסו אליו שני העמים, האנגלי והיהודי. הוא היה בודאי באנגליה הקצין היחידי, שהתחיל וסיים מלחמה זו בדרגה של סגן־קולונל, בלא שקיבל העלאה בדרגה וגם לא אות־כבוד – אף־על־פי שגם גדודו בגאליפולי וגם הבאטאליון שלו בארץ־ישראל זכו לדברי־שבח בפקודות לצבא ( memtioned in dispatches ). אלנבי הבטיח בכתב למזג את הבאטאליונים שלנו לבריגאדה ולמנות אותו לבריגאדיר, ואחר־כך התחרט. במעון־המטה שׂנאו אותו על שהגן בעקשנות על חייליו ושלח מחאות נגד הרוח האנטישמית ששררה באותו חלק של הצבא: זוהי בודאי סיבת־הדבר, שאלנבי לא הציע להעניק פרס לפאטרסון, וכן לא הגיש הצעה כזו גם לגבי שאר הקולונלים. להשיב לו תודה יכול היה סיר הרברט סמיואל בשעה שהיה נציב־עליון בארץ־ישראל וחילק משרות של מושלים, – אבל לא רצה.

על הכרת־הטובה של היהודים אין לומר כלום; יותר נכון, הרבה אפשר היה לומר, אבל לא נעים הדבר. לעתים קרובות נדמה לי, כי ראוי בית ישראל לשם – “ישראל חסר־הזכרון”.

ואולם פאטרסון נשאר, כבתחילה, ידידו של עם־ישראל וידידה של הציונות. במשך זמן מסוים פעל באמריקה למען קרן־היסוד; בכל מקום שביקר זוכרים ואוהבים אותו הכל. מתראים אנו לעתים רחוקות; ואולם כשאנו נפגשים, בלונדון או בפאריז, ואני מוסר לו, כמו לאח (וכזה הוא לי באמת), את אכזבותי ודאגותי, הרי עולה על שפתיו אותו החיוך האירי שעלה אז, אחר ההתנגשות עם הגנראל־אדיוטאנט, או בעמק־הירדן אחר יום קשה ביותר: חיוך המבטל ביטול גמור גם את הגנראלים, גם את הקדחת וגם את תותחיו של האויב; חיוך של אדם המאמין רק בכוחם הכביר של עקשנים. הוא מרים כוס ומברך את הברכה האהובה עליו:

– Here is to trouble!

איני יודע, כיצד לתרגם trouble. אי־סדר? אי־נעימויות? “היסטוריה”? יותר מכל היתה מתאמת המלה העברית “צרות”. פאטרסון שותה לכל דבר המפר את השקט והשלוה הדלוחים־האפורים של חיי יום־יום. הוא מאמין, כי trouble הוא תמצית כל החיים, הקפיץ העיקרי של הקידמה.

גם על מרגולין כבר דיברתי. לפי מזגו צריך היה הוא, בעצם, להיות האנגלי במקום פאטרסון. מנת דבּרנוּתו – עשר מלים ביממה; מחשבותיו הן מחשבות של אדם, שחייו עברו עליו הרחק מן הערים הגדולות: בארץ־ישראל של ימי החלוצים הראשונים, בשׂדות־הקוֹצים של ה"בּוּש" האוסטראלי – at the back of beyond (“מן העבר ההוא של העבר ההוא”), כפי שאומרים אצלם באוסטראליה: מחשבות איטיות, כבדות־משקל, קצרות ועמוקות, חדורות חוש־מציאות דק וקולע. “אבא” קראו לו החיילים האמריקניים, אף־על־פי שלעתים קרובות כעסו על “קפדנותו”, והוא באמת, כ"אבי־המשפחה הטוב" לפי המשפט הרומי, אהב לחדור אל העניינים ולהתעניין בדברים הפעוטים ביותר, שיש להם שייכות לחיי החיילים. המחנה שלו נחשב למחנה מופתי – לשם היו שולחים את האַדיוּטאַנטים מן הבאטאליונים האנגליים וההודיים ללמוד סדר ומשמעת. במשמעת האמין אמונה שלמה, ואף־על־פי שלא הביע את דעתו בקול, הרי ברורה היתה למדי אי־שביעות־רצונו ממרדנותו של פאטרסון, שנלחם באנטישמיים של מעון־המטה. אולם לא משום שפחד מפני מעון־המטה. באפריל 1920 כשהוליכו את ההגנה הירושלמית בלווית משמר “לעבוֹדת־פרך”, בא מרגולין ללוּד עם כל חייליו, כדי ללחוץ את ידיהם של ה"נידונים לעבודת־פרך"; וכעבור שנה, במאי של שנת 1921, כשהרברט סמיואל חשב עדיין על מיליציה מעורבת, ומינה את מרגולין למפקד המחצית היהודית, הביא לתל־אביב בלא רשות, בשעה שהפוגרום ביפו הגיע לשיא הרתחה, את חייליו עם רוביהם. על עוון זה הוכרח לצאת בדימוס; ועכשיו הוא מתגורר שוב באוסטראליה ומתגעגע על ארץ־ישראל, שבה חרש פעם את האדמה ברחובות, נלחם בעמק־הירדן, משל על אֵס־סאַלט בארץ־גלעד…

הקולונל פרדריק סמיואל מוצאו ממשפחה אנגלית־יהודית, שנתאחזה באנגליה זה דורות, מן המשפחות שנתבוללו זה כבר; ואולם בחוג זה הופיעה השפעה אישית אחת שקירבה אל נשמתה הלאומית של היהדות לא רק אותו אלא רבים. זו היתה “נינה דייוויס”, אשתו של הקפטן רדקליף סאַלאַמאַן – רופא צבאי, שכבר הזכרתיו כלאחר־יד. לצערי, גם נינה דייוויס, כמו הרבה אחרים שבסיפורי – כבר הלכה לעולמה. כמו סאַלאַמאַן וסמיואל (הם קרובים איש לרעהו קרבת־משפחה) נולדה גם נינה דייוויס במשפחה, שנתישבה באנגליה לפני הרבה דורות; ואולם אביה, שהיה בעצמו אדם מצוין, נתן לה חינוך עברי מעמיק. היא חיברה כמה ספרים בלשון האנגלית בשביל ילדי־היהודים, ולפרי־עטה שייכים הרבה תרגומים נהדרים משירי יהודה הלוי, משה ואברהם אבן־עזרא ושלמה אבן־גבירול. ואולם חשוב מכשרון זה היה בה מה שהאנגלים מכנים בשם “מאגנטיסמוס אישי”. היא היתה בוודאי מאותן הנשים, שמהן יצאו המלכוֹת של הסאַלוֹנים הצרפתיים בסוף המאה השמונה־עשרה: אף־על־פי שלא היה לה “סאַלוֹן” (הסאַלאַמאַנים גרו באחוזה הרחק מלונדון), הרי היתה זו אותה צורת־השפעה. חוג הציונות האנגלית המורכב מיהודי אנגליה המקוריים קטן מאד; אבל החלק הטוב שבו הם אותם הציונים, שמשכה אל התנועה הלאומית נינה דייוויס. אחד מהם הוא הקולונל סמיואל. הוא שרת בחזית הצרפתית, היה ממונה על באַטאַליון טוב, חיכה בביטחה להעלאה קרובה לגנראל־בריגאדה. הקפטן סאלאמאן כתב לו, כי דרושים לנו קצינים יהודים בשביל הגדוד: הוא נפרד מגדודו – קרבן לא־קטן ולא־קל בשביל מפקד בשנה הרביעית למלחמה – ועבר אלינו, אף־על־פי שידע יפה, כי העברה זו כרוכה בוויתור על תואר גנראל, שהרי המועמד הראשון לתואר בריגאדיר היה, כמובן, פאטרסון.

בארץ־ישראל היה ממונה על הבאַטאַליון של המתנדבים המקומיים. לא הייתי קרוב אליו, לא לכל פעולותיו הסכמתי אז, אבל גם אז הודיתי בטאַקט שלו ובגמישותו הפיקחת. כל הדברים שמילאו את חיי חייליו היו זרים לו לגמרי. על־פי הפסיכולוגיה שלו היה אנגלי, שהורגל לסדר־חיים מוצקים ויציבים, סדרים שבהם (הן בחיים האזרחיים והן בצבא) התואר הוא תואר, המעמד הוא מעמד, ולכל סוג מוקצה מקומו. וכאן נמצא פתאום בין “טוראים” כבן־צבי, בן־גוריון, ברל כצנלסון – טוראים, שבמובן ידוע היו בעצמם מפקדים על המונים אשר עלו בהרבה על באטאליון אחד. במחנהו היה נתקל ב"דעת־קהל", שאילמלא היה מתחשב בה הרי היה דומה הדבר כאילו בא לפורר את כל הליכוד המוסרי של גדוד מיוחד זה של “גאריבאלדאים”. במשך זמן מסויים חששתי, שלא יעלה בידו למצוא אותה הרמוֹניה ביחסים, שהיתה יכולה לפשר בין הציבוריות ובין החיילוּת. ואולם הוא מצא אותה. מבקריו רטנו בבת־צחוק כי הוא הראשון, ולפי שעה היחידי, שהנהיג בצבא האנגלי את המוסד הרוסי של ה"סוֹבייטים". זוהי, כמובן, הפרזה; ובכלל עדיין שאלה היא, אם זהו מוסד רוסי. לפי דעתי, זהו מוסד אנגלי: בצבאותיו של קרוֹמבל היו ועדי־חיילים, והמפקדים היו מתייעצים עמהם בכל ענייני ההווי הצבאי.

אחר סמיואל היה ממונה במשך זמן־מה על הארצישראליים הקולונל מ. פ. סקוֹט. לוֹ היתה שיטה אחרת: מאחר שידע, שהוא זר בין חייליו, הרי גם לא ניסה להשפיע על חייהם הפנימיים, אלא הטיל על עצמו בפשטות תפקיד צנוע: לשמור אותם מחיכוכים בלתי־בריאים עם האוירה הצבאית שמסביב, שבזמן ההוא כבר היתה אויבת בגלוי. בעד אפּיזודה אחת של שמירה זו חייב לו תודה, לדעתי, כל העם היהודי. בסוף־הקיץ של שנת 1919, כשהבאטאליון הארצישראלי עמד ברפיח, קיבל פתאום פקודה – לשלוח 80 איש למצרים, לפקודתה של המפקדה המצרית. זה היה בפירוש “נגד ההסכם” – המתנדבים הארצישראליים התגייסו כדי להילחם למען ארץ־ישראל ולשמור על ארץ־ישראל, ולא לשם הכנעתם של הלאומיים המצריים. הבאטאליון כינס אספה והודיע, שיתנגד להעברת החיילים למצרים. לפי האות הכתובה של התקנון צריך היה הקולונל לקרוא למשטרה הצבאית, לאסור גם את 80 החיילים וגם את אלה ש"חיפּו עליהם", ובמקרה של התנגדות (שהיתה ודאית) – לפתוח ביריות. אילו עשה זאת, היתה מתחוללת בארץ־ישראל טראגדיה רצינית מאד. סקוט עשה אחרת; הוא גילה טאַקט מפליא ואומץ־לב מפליא עוד יותר, כי לו עצמו נשקפה סכנה של משפט צבאי. הוא כתב למעון־המטה, כי חייליו רואים את פקודת השילוח למצרים לא רק כבלתי־חוקית, אלא גם כנסיון לחרחר ריב בין היהודים והערבים; כי 80 החיילים, שנועדו להעברה למצרים, אינם אשמים, שהרי השאר (ומספרם יותר מאלף) מאיימים לעצרם בכוח; צריך, איפוא, לאסור את כל הבאטאליון, ופירוש־הדבר – למסור לדין את מיטב הנוער של ארץ־ישראל העברית. הוא לא נרתע אפילו מלהוסיף עצה לראַפּוֹרט זה: “בּוֹאוּ בדברים עם לונדון קודם שתאחזו באמצעים חמורים, ומסרו־נא ללונדון גם את דעתי, וצרפו אליה גם את הודעתי זו: בכל שאר הענינים שוררת בבאטאליון משמעת מופתית; הנקיון, הסדר והשרות מצטיינים בתכלית השלמות”. ויום־יום, כמעט במשך שני שבועות רצופים, הוסיף לשלוח דינים־וחשבונות: סדר גמור בכל – אך לשלוח את החברים למצרים אינם רוצים. המטה אנוס היה להעביר את כל הדינים־והחשבונות הללו לוזרת־המלחמה; משם, כמובן, נתקבלה פקודה – להרפות מן הבאטאליונים העבריים, ובכלל לטשטש את כל הענין האבסורדי הזה.

עכשיו גר הקולונל סקוֹט בפרוור קטן של לונדון ונוסע משם לעבודתו בבאנק או במשרד אי־שם ב"סיטי". פעמיים נערכו אצלנו בלונדון סעודות־צהרים של הלגיונרים־לשעבר: הוא בא אליהן, יושב בענווה במקום שמושיבים אותו, נאומים אינו נושא, אלא לשכניו הוא אומר בלחש:

– חסד גדול עשה עמי אלהים, שעלה בגורלי לשרת בצבא יחד עם החיילים של עם־ישראל על אדמת־ישראל.

בביתו הקטן בסאַוּת־קרוֹידוֹן, מתפללים לאלהים בכל ערב, לפי מנהגיהם הנוצריים, הוא אשתו ושני בניו; בין השאר הם מתפללים על כך, שאלהים יקים מחדש את ישראל בארצו, ושזו תהא ראשית כפּרת־העוון והפּדוּת לכל האנושות.

פעם בקונגרס ציוני ציטטתי אחד ממשפטיו; כדאי לרשום אותו גם כאן: “בחלקה של אנגליה נפל כבוד גדול: קרענו מן התנ”ך דף, שחרותה עליו הנבואה העתיקה ביותר – ואל שטרוֹ של אלהים צרפנו את ערבותו של העם האנגלי. לחתימה כזו אין האומה יכולה להתכחש".

קודם שאעבור אל העיקר – אל החיילים, עוד מלים אחדות על שאר הקצינים. רק בבאטאליון של פאטרסון היו שני שלישים של הקצינים יהודים; בשאר הבאטאליונים היו רוב הקצינים נוצרים. באותו חוג “מאונגל” מאד, שעליו נמנו על־פי מוצאם וחינוכם הקצינים היהודים מתקופת־המלחמה, פעלה, כנראה, תעמולת המתבוללים את פעולתה בשלמות. כל עוד היה בלונדון ר. סאלאמאן, הביאה לנו השפעתו האישית תוספת מסויימת של נוער יהודי בכתפות־קצינים. אחר יציאתו אל החזית עם הבאטאליון של מרגולין, היו באים אלינו רק אלה ש"נמשכו" מאליהם אלינו, אבל כאלה היו מועטים.

ואולם היו גם כאלה. האַרוֹלד רוּבּין עזב למעננו אחד מגדודי־הגווארדיה המזהירים ביותר – Coldstream Guards. אֵדוין סמיואל (בנו של סיר הרברט), – כינויו היה “נֶבּי”, – עבר אל הבאטאליון הארצישראלי מלשכת מטהו של אלנבי. “נבּי” נשאר בארץ־ישראל גם אחר המלחמה, כנראה, לתמיד. נשארו גם אחרים: הוראס סמיואל, כיום עורך־דין חשוב בארץ־ישראל; ג’ייקוֹבּס, אחד ממזכירי ההנהלה הציונית; ישראל יפה, יליד בּלפאַסט, שהיה עד לפני זמן קצר סגן־מפקד במשטרה העירונית של תל־אביב; ועוד שנים או שלשה. מאלה שחזרו לאנגליה נשארו – או נהיו – אחדים ציונים פעילים (אם לא נפרש פירוש רחב מדי את המלה “פעילות”). ואולם רובם בפשטות באו והלכו: שרתו בגדוד ביושר ובכבוד, אבל לא הושפעו לא מזהרו של הרעיון הלאומי ולא מיפיו המר של הטבע הארצישראלי.

כאשר התבוננתי בהם, נתאשר אצלי אישור סופי אחד המשפטים הקדומים הנושנים שבלבי. לי נדמה היה זה כבר, שהציונים “גזע” מיוחד הם: נשמתם היא בעלת מבנה מיוחד מלידה, ואלי גם דמם יש לו הרכב מיוחד במינו. אי־אפשר “לגייר” אדם ולהפכו לציוני; וכל הדיבורים על כך, שהמגע עם ארץ־ישראל עלול כביכול “לעשות” אדם לציוני, אין להם שחר. אם גם יקרה כדבר הזה, הרי יקרה רק עם אלה, שאף קודם־לכן נמצאה בנשמתם טיפה של ארס ציוני, אלא שעד אז לא נתגלתה. זהו אותו ארס עצמו, שהתערובת שלו יוצרת אצל עמים אחרים, בתנאים אחרים, ספּנים נועזים, אנשי־סְפָר אמיצי־לב, הרפתקנים: בני־אדם, שלפי טבעם ורוחם אינם נוהגים לטפס על שלבים מוכנים, אלא רוצים לבנות בעצמם גם את הסולם. תכונה זו אי־אפשר לא להרכיב ולא ליצור כדמוּתה. יבוא יום, כשכל העולם היהודי “יודה” בציונות, ואפילו “יתמוך” בה; ואולם גם אז יהיו הציונים בקרב העם היהודי מיעוט קטן.

בין הקצינים הנוצריים היו אחדים ידידים של הציונות; מהם היה החביב ביותר על המתנדבים הארצישראליים המאיור הוֹפּקין, יליד וֶלס. ואולם רובם היו בדיוק כרוב היהודים: שרתו ביושר, מתוך הגינות ונייטראליות. אם היו ביניהם הרבה “שונאי־ישראל מסותרים” – באמת איני יודע: כבר הודיתי באיזה מקום באחד מן הפרקים הקודמים, כי רגשותיו של אדם, שלא באו לידי ביטוי, אינם מענינים אותי. אגב, אחד מהם שׂנא אותנו בגילוי־לב גמור; אבל גם עליו לא הייתי אומר בבטחון, שהוא אנטישמי, שמו היה מאיור סמוֹליי, השני בדרגת־הפיקוד בבאַטאַליון של מרגולין, והאמריקנים שלנו סבלו הרבה ממנו; ופעם הביאו עקשנותו וחוסר־הטאַקט שלו לידי אי־נעימויות רציניות מאד: – כחמשים חיילים נתבעו למשפט צבאי, ואולם על דבר זה אספר אחר כך. אף־על־פי־כן ראיתי את סמוליי זה גם במסיבות אחרות, ושם התנהג בכבוד, ואפילו באבּירות, אם־כי שוב היה זה ענין הנוגע ליהודים. אילו היה אותו סמוליי פקיד בוזרת־המלחמה בלונדון, היה אולי עוזר לנו בלב שלם. ואולם הוא אנוס היה להמצא יום־יום בינינו, ודבר כזה אינו משאיר עקבות רק אצל יחידי־סגולה, אצל “בלשני־הרוח”, אם יש מלה כזו. סיפרתי כאן על המאיור סמוליי, מפני שחידתו היא החידה הכללית על רוב הפקידים האנגליים בארץ־ישראל. עם קשה אנחנו; לא קל לחיות עם שכנינו, ולא קל גם לשכנינו לחיות עמנו.

החיילים שלנו

את המון החיילים שלנו יש לחלק לשלש קבוצות עיקריות: “אנגלים”, ארצישראליים ואמריקנים.

על “האנגלים” לא נותר לנו להוסיף אלא דברים מועטים. כיצד כינוי־הבוז “חייטים” נהפך אצלנו לאט־לאט לתואר כבוד, – על כך כבר סיפרתי. וייטשפּל נתנה לנו, בלא ספק, חומר טוב, חומר שלא היה גרוע משום בחינה מחיילים אחרים בצבא הבריטי. לפעמים אפילו נתרשמתי במיוחד מן החומרה הקודרת של הלך־רוחם. בלא התענינות מיוחדת, בלא התלהבות לאיזה דבר שהוא בעולם, זולת “הבית” הפרטי, האשה והילדים, אדישים לציונות ולארץ־ישראל, מרוגזים על כולם ועל הכל, על שהעיזו להפריע את מנוחתם ושלחו אותם לקצה־העולם לכבוש ארץ, שאין להם כל ענין בה, – ועם כל זה מילאו בשלמות ובדייקנות כל מה שדרש מהם שרותם, מילאו מאלף ועד תיו, משפשוף־הכפתורים ועד מעשי־גבורה אמיתיים. בבאטאליונים שלנו היו זמנים קשים, התקפות של קוצר־רוח המוני, שלפעמים איימו להביא כליה על כל הענין שלנו, – אבל אף פעם לא השתתפו בכך ה"חייטים". בשבילם הכל – הסכנה, החום, הגסות, השעמום לאין גבול של שביתת־הנשק, השינה על אבנים, משמרות־הלילה בהרים, הקדחת, הפצעים, המימיה הריקה, שלא נותרה בה אף טיפה של מים, – כל אלה היו בשבילם היסודות שמהם הורכבה ה"קבּלנוּת", אשר מרצון או שלא מרצון אנוסים היו לקבל על עצמם; ולפיכך, אם כבר קבלת על עצמך את הדבר, הרי צריך אתה למלא את התחייבותך כראוי וכדרוש.

חיים קיבוציים לא ראיתי אצלם: לא אינטרסים רעיוניים כלליים, לא אספות, ואפילו לא התרקמות של חוגים חוגים. הם חיו בקבוצות קטנות, כפי שזימן אותם המקרה – עם אותם החיילים, שהקורפוראל הושיב אותם באוהל אחד, ואם כבר נהיו שכנים, הרי צריכים היו לעזור איש לרעהו, לשחק קלפים ביחד, לרטון ביחד על הסדרים בגדוד וביחד להזכיר את הבית, ועם זה לא להתגעגע על השכנים מאתמול. להתגעגע מוּתר על ה"בית" בלבד.

את המלחמה שנאו כשגעון פראי של עולם ערל ושכּוֹר, שגעון, שאין לו ולא תוכל להיות לו הצדקה מוסרית כל־שהיא. המתנדבים, וביחוד המתנדבים הארצישראליים, נראו בעיניהם באמת ובתמים כהדיוטים. ומצד שני – עובדה כזו: אחר השלום בבריסק־דליטא המציא מישהו במטהו של אלנבי תחבולה פשוטה כיצד להיפטר מן הגדוד שלנו: הרי שהחיילים הללו – “רוסים” הם. ופתאום קיבל פאטרסון פקודה לכנס את הבאטאליון ולהכריז, שכל הרוצה בכך יכול לעבור אל הפלוגות הבלתי־לוחמות. נענו בסך־הכל שני אנשים. למה רק שנים? – איני יודע. כשם שאיני יודע, למה הם היו המתאגרפים הראשונים בכל הצבא הבריטי בארץ־ישראל, שהיכו זה אחר זה את גדולי המתאגרפים של כל שאר הגדודים, כך שבהתחרות־הסיום בקאהיר בין “אנגליה” ל"אוסטראליה" יצג את אנגליה הטוראי שלנו בוּראַק.

ארץ־ישראל לא ענינה אותם. פעם, בזמן שביתת־הנשק, הוכרז בגדוד, שאפשר להרשם לסיור בקבוצות על פני הארץ. איש מהם לא נרשם, ולמחרת־היום קיבל הקולונל מכתב בלא חתימה: “אין לנו צורך בכך, לא באנו הנה להסתכל בנוף – באנו לשרת בצבא. שרתנו כהוגן ואותך, סיר, לא ביישנו אף פעם; ועכשיו הגיע תורך: השתדל־נא, שימהרו לשלוח אותנו הביתה”.

ואולם, אף שחלמו על “הבית”, עשו את המוטל עליהם ולא כעסו ולא רגזו, ומשום־כך בודאי שוחררו הרבה יותר מאוחר מן האמריקנים. הסיכום: הם באו ראשונים ויצאו אחרונים; באו זרים ויצאו זרים; ובין הראשית והסוף היה עמק־הירדן. פסיכולוגיה מוזרה, שאינה אהודה עלי ביותר; אבל איני יכול שלא להודות בשלמותה.

אמרתי: “יצאו אחרונים” – כמובן, האחרונים מאלה שבאו. השריד האחרון של הגדוד העברי, שעמד על משמרתו עד הקיץ של שנת 1921, היה מורכב מארצישראליים.

על המתנדבים הללו אמר פעם וייצמן לאלנבי: “חיילים טובים יותר לא היו גם לגאַריבּאַלדי” – ונכונים דבריו. לכל הפחות שלשה רבעים מאנשי ה"התנדבות" היו חומר אנושי מובחר, שקשה למצוא דוגמתו. אומץ־לבם היה דומה למה שראינו בתל־חי; שם עמדו חמשים איש מול אלף: לא העדר־פחד סתם, אלא גם כמיהה ישירה לקרבן. מלבד זאת היה נוער זה בחלקו הגדול בעל תרבות ממדרגה גבוהה הן מבחינה רוחנית והן מבחינת ההתנהגות החיצונית – נוער אדיב, בעל מושגים אביריים על כבוד, חברוּת, חובה. הרבה מהם ידעו את הארץ כאת עשר אצבעות־ידיהם; רבים דיברו ערבית כערבים; אחדים ידעו יפה תורכית; לכל הפחות מחציתם ידעו כיצד לנהוג בסוס ולהשתמש ברובה. כל מצביא אחר היה נאחז בשתי ידיו באנשים כאלה. אלנבי – או מטהו – דחה לחצי־שנה את קבלתם לשרות, ואחר־כך השתדל להרחיקם ככל האפשר.

אימנו אותם במצרים, במקום הנקרא תּל־אֵל־כּבּיר; אפילו על העברתם חזרה לארץ־ישראל היה צורך להשתדל באופן מיוחד. עשתה זאת הגב' גראַזוֹבסקי (בנה עמיהוד היה אחד מראשי תנועת־ההתנדבות): היא אספה משלחת של גברות, שבניהן שרתו בגדוד, והשיגה ראיון אצל אלנבי. הן אמרו לו: “בארץ מתהלכות שמועות מדאיגות, והנוער שלנו אינו כאן; אנו חוששות”. כעבור שבועיים הביאו את "הבאַטאַליון מ' " לסרפנד לא רחוק מלוד.

חייהם הפנימיים היו עשירים מאד: באטאליון אינטליגנטי כזה היה בודאי רק אחד ולא היה שני לו בכל הצבא. היתה להם ספריה, כחמשת אלפים כרכים – דבר שאין דוגמתו, כמדומני, בשום מחנה שהוא, מחנה שהוקם זה עכשיו ועם זה הוא גם זמני. מן המחנה שלהם ניהלו את תנועת־הפועלים בארץ, ניצחו על מצב־רוחה של האינטליגנציה, שלחו צירים אל הועידות של הועד הזמני (כך נקרא קודמו של ה"מורשון" הנוכחי – הועד הלאומי). קורפוראל ממחלקת־הדואר אמר לי פעם: “יש ימים, שעשרה טוראים מן הבאַטאַליון מ' מקבלים יותר מכתבים מכל מעון־המטה כולו!”. כשב"ועדה הציונית" היתה מתעוררת איזו שאלה רצינית – תכנית של התישבות גדולה בנגב, שבמשך זמן מסויים הרבּוּ להתענין בה, או עיבּודה של הצעת חוקה ארצישראלית לשם הגשתה לחבר־הלאומים – היו נקראים אל המועצה צירי־ה"גדוד". ועם זה היו מוצאים דרכים, כפי שכבר סיפרתי, לקיים גם את שירותם הצבאי בסדר ובדייקנות, אפילו במסיבות המשונות ביותר.

בעיני, באופן פרטי, מצאה חן ביותר הקבוצה של בוגרי הגימנסיה של יפו, מן המחזור הראשון והשני. את הגימנסיה הזאת גינו הרבה אצלנו: גם על היחס ה"בקרתי", כביכול, אל התנ"ך, גם על החינוך המשותף של נערים ונערות, וגם מבחינה פדגוגית סתם. בכל אלה אינני יכול להביע דעה משלי; יודע אני רק דבר אחד: שעל רובם של חניכיה מאותה תקופה היה טבוע חותם מוסרי כללי וטוב, עם קנה־מידה גבוה של דרישות כלפי עצמם מבחינת מילוי החובה, החברוּת, האבּירות, אומץ־הלב, ואפילו הנימוסים, ועם נכונות גדולה לקרבן בעד הארץ והרעיון.

אותם גם הכרתי יותר; על שאר הקבוצות הוצאתי את משפטי יותר מרחוק. היו הרבה ספרדים; הקו הטוב ביותר שבהם – זוהי אי־האמצעיות הבריאה שלהם ביחס לכל דבר, שהיהודי האשכנזי מגיע אליו רק אחרי “עיון” מרובה. ארץ־ישראל, צבא עברי, מדינה עברית – כל אלה אינם בעיניהם בעיות, אלא דברים של ממש הנעלים מכל ספק, כמו חוטם או יד. הם, לדעתי, השבט היחידי בקרב היהודים, ששמר על השכל השרשי, הבריא של האיכר; יש להם אותו “חוש־הסוס”, כפי שאומרים האנגלים, אותו חוש, שבעזרתו יכול הסוס למצוא בלילה את הדרך בהרים, אם רק הרוכב יחדל למשוך ברסן. – היו כמאה יהודים, שהיו שבויים תורכיים, ילידי הבּאַלקאַן ואַנאַטוֹליה. בעיני וייטשפל היו אלה מובנים עוד פחות מן המתנדבים הארצישראליים. חייהם היו נחת ושובע מאחורי גדר־התיל בסידי־בּישׁר על־יד אלכסנדריה; האנגלים סרבו במשך זמן רב לקבל לצבא אנשים, שנשקפה להם סכנת תליה אם יפלו בשבי לידי התורכים; ואולם הם שלחו בקשה אחר בקשה והשיגו את שלהם. – היו תימנים: יתכן כי זהו אותו ענף של הגזע העברי, אשר חונן ביותר על־ידי הטבע, ונראים בו סימנים של כשרון קיבוצי גדול למוסיקה, למחשבה ולעסקים; מבחינה פיסית הם כמעט גזע מיוחד, שמוצאו נשאר כחידה של התקופה הקדומה ביותר, גזע ששמר על נאמנותו על אף כל הרדיפות, שלא נסתיימו עד היום הזה בערב המאושרת. אבותיהם באו לארץ־ישראל קרועים ובלויים, כל אחד עם שני ארגזים של עשרו – באחד מהם כלי־בית ובאחד – כתבי הקודש. הבנים – רבים מהם – לא אכלו בשר בזמן שרותם בצבא, כי על מטבח כשר, כפי שסידר פאטרסון בפלימות, אי־אפשר היה אפילו לחשוב בחזית.

כנושאי רעיון־הגדוד עזבו המתנדבים הארצישראליים לאחרונה את הספינה הטובעת. הגרעין שלהם, כ־400 איש, נלחם בשניים ובצפרנים בדימוביליזאציה, שהמטה דרש בכל תוקף. היאבקות זו לא היתה קלה להם גם מבחינה מוסרית. זה כבר דיברו מסביב על עבודת־בנין חדשה. המלה “קבוצה” היתה לסיסמת כל הנוער – והם, הטובים שבנוער זה, צריכים היו לשמור על תחנת־הרכבת בחיפה או על מחסנים צבאיים ריקים על גבול מדבר־סיני. ברוב עמל הצליחו פעם או פעמיים להאריך את זמן־שרותם עוד ועוד לשלשה חדשים נוספים; אחר־כך נרשמו למחלקה העברית של ה"מיליציה המעורבת", שרצה להקים הרברט סמיואל. הפוגרום ביפו שׂם קץ גם ל"מיליציה" וגם לשירותם בצבא.

בעיה מסובכת היו האמריקנים שלנו. לפי מספרם היו הם הקבוצה הגדולה ביותר בגדוד¹¹; לפי האינטליגנטיות שלהם, לפי ההשכלה, לפי עוז־הרוח האישי אשר גילו בעמק־הירדן, עמדו גם הם על רמה גבוהה למדי; מבחינה גופנית, מבחינת בריאותם ושריריהם, היו אולי הראשונים אצלנו. ואולם מבחינה פסיכולוגית – קשה היה מאד “למצוא להם מקום” בסדרי־החיים שלנו. אשמות בכך היו לא תכונותיהם היהודיות אלא תכונותיהם האמריקניות.

רחוקים מאד זה מזה עולמו הרוחני של האנגלי ועולמו הרוחני של היהודי; ואולם הבדל זה אינו ולא כלום לעומת התהום הפעורה בין האנגלי לבין האמריקני. גרתי בין רוסים, איטלקים, גרמנים, וינאים, צרפתים ותורכים: מימי לא ראיתי שני עמים, הנבדלים זה מזה במידה כזו כשני ענפים אלה של הגזע האנגלו־סאַכּסי. הם בעצמם יודעים זאת; פּוּבּליציסט בריטי, דוקא אותו פּוּבּליציסט העמל יותר מכולם למען התקרבותם של שני העמים, העיר פעם: תודה לאל, שאין אנו שכניהם הקרובים, כי אילו היה כך, היה העולם רואה בפעם הראשונה, מהי שנאה לאומית אמיתית! – ואנו העומדים מן הצד, אין אנו מעלים את הדבר על דעתנו: שומעים אנו אותה לשון, אותם שמות־המשפחה, ומדמים בנפשנו, שאלה הם אחים ברוח. אחים ברוח? אפילו אצלנו, ב"תיאטרון המיניאַטוּרות" הזעיר של הבאַטאַליון ל"ח, קל היה להתחקות על שרשיה של “אחוה” זו. ה־" Transatlantiques " שלנו היו, כמובן, רק אמריקנים־למחצה; ואולם גם שכבה דקה של אמריקניסמוס דיה היתה כדי שהאוירה האנגלית שמסביבנו תהיה להם כבדה מנשוא. ליוצאי־רוסיה, לספרדים, לתימנים עלתה ההסתגלות לסדרים האנגליים בקלות הרבה יותר גדולה משעלתה לנוער זה, שרק לפני עשר או חמש־עשרה שנה התחיל לנשום את אוירה של אמריקה.

במה כאן ההבדל – על כך צריך היה לכתוב ספר שלם, ולא אנוכי אכתוב אותו: לא עניני הוא זה. למטרתי די אם אציין ניגוד אחד: ב"קצב". האמריקני חושב במהירות ובבהירות. אמר כן או לא, ואם “כן” – הרי הוא פועל כך, שיצא “כן”. האנגלי מוכשר לכך רק ברגעים של סכנה גדולה. בזמן רגיל, בזמן נורמאלי פחות או יותר, הוא קרוב הרבה יותר לספרדי עם המלה האהובה עליו “מאַניאַנה” או לערבי עם ה"בּוּקרה" שלו – שתי המלים פירושן: “מחר”! אל תידחקו, אל תתרוצצו, לאן אתם ממהרים? נדחה את הענין לשבוע, לחודש, לשנה – יותר קרוב לימות־המשיח. – מלבד זאת, האמריקני הוא איש־המטרה: אם הוא מתחיל באיזו פעולה, הריהו יודע קודם־כל מהו הסך־הכל האחרון הדרוש לו, וכל צעד, שהוא עושה היום, הוא מסגל למטרה סופית זו. ואולם אצל האנגלי המושג עצמו של “המטרה הסופית” אינו לפי רוחו, והוא מתגאה בגלוי ביחס־הזלזול שלו כלפי העתיד. יותר קל להשלים בין מים ואש מלהשלים בין פסיכולוגיה זו של חניכי איטוֹן וּוסטמינסטר לבין נשמתו של ה"מצליף" בשיקאגו. איני בא לדון כאן, מה טוב יותר: גם זה אינו עסקי. ואולם זיווג של שנים אלה לא יעלה יפה.

על הבמה של “תיאטרון־המיניאטוּרות” שלנו השתקף ניגוד זה מיד, בבהירות ובחריפות. הלגיונרים האמריקניים, לאחר שעלו על החוף באלכסנדריה, מיד הציגו את השאלה: היכן כאן החזית? – האנגלי השיב: המתינו קצת, התאמנו קצת. טענו האמריקנים: הרי אתם עצמכם חושבים כי מספיקים שלשה־ארבעה חדשים של לימוד והתאמנות! עונה האנגלי: נחיה – נראה… וכך יצא, שרובם לא השתתפו בהתקפה, כלומר, לא השיגו את המטרה שלשמה באו לשם.

אז הופיעה “מטרה” חדשה: נסתיימה המלחמה, הרי פירוש הדבר, שצריך “לבנות את ארץ־ישראל”. רוב האמריקנים היו ציונים טובים. תנו לנו מעדר! ואולם הקאַבּאַליירוֹ במדים בריטיים משיב: “מאַניאַנה”.

אני רחוק, כמובן, מלהאשים צד אחד בלבד. מן הראוי היה שחברַי האמריקניים והקאנאדיים היו מהדקים את שניהם, ולמרות השעמום והאכזבה היו נשארים על משמרתם. לא רבים מהם עשו כך. מכיון שראו, שהיריות נגמרו, ומעדר־הבנין עדיין מהם והלאה, הרי החליטו רבים מהם: אם־כן, אין טעם לנקות את הרובים, שאין בהם תועלת, – והתחילו דורשים בקול רם, ולפעמים בקול רם מאד, את שחרורם מן הצבא.

בקיץ 1919 נערכה בפתח־תקוה ועידה של נציגי הלגיונרים הארצישראליים והאמריקניים, יחד עם צירים מקרב הפועלים (אם איני טועה, הרי זוהי אותה ועידה, שבה נוסדה “אחדות־העבודה”, כיום מפלגת־הפועלים הראשית בארץ־ישראל). השתתפתי באותה ועידה; הזהרתי אותם בדברים ברורים, כי דוקא עכשיו מתחיל תפקידו החשוב ביותר של הגדוד: בכל הארץ מתנהלת תעמולת פוגרומים שאין דוגמתה, וסכנתה גדולה כל־כך משום שהיא יונקת בעקיפין מהלך־רוחות מסוים הן בשכבות העליונות והן בשכבות הנמוכות של מנגנון הכיבוש. בצדק או שלא בצדק – מתנגדינו בטוחים, שהצבא הבריטי והצבא ההודי לא ינקפו אצבע להגנתו של הישוב העברי: סיסמתם: “אד־דאַוּלה־מענאַ”, הממשלה עמנו! ולא חשוב, אם אמת הדבר או שקר: הם מאמינים בכך; והכוח היחידי, שמפניו הם מפחדים, הם הבאטאליונים העבריים. כיצד אפשר איפוא לדבר על דימוביליזאציה?

דברי לא הועילו. ושוב, אף כאן אי־אפשר להאשים צד אחד בלבד. אילו היו הלגיונרים מאמינים בסכנה זו, לא היו דורשים את שחרורם, בכך אני בטוח. ואולם בין המנהיגים הקשישים של הציבור הארצישראלי נמצאו מרגיעים: הם אמרו לחיילים, שאני בודה את הדברים מן הלב או מגזים, שאני בעצמי טירון בארץ, והם, המרגיעים, מכירים את הערבים, ושום פוגרום אי־אפשר להעלות על הדעת… כיצד אפשר היה, שדברים כאלה לא ישכנעו את האמריקנים: כמובן, אנשי־המקום בקיאים יותר במצב בארץ.

בקיצור, הרבה סיבוכים היו לנו עם האמריקנים. לספר על כך בפרטות אין טעם; ואולם התוצאה הסופית היא, שרבים מאלה אשר באו אחרונים יצאו ראשונים. חדשיים אחר הועידה בפתח־תקוה נשארו משלושת הבאטאליונים שנים, ואחר־כך נשאר בסך־הכל באטאליון אחד: – הארצישראליים, שהחזיקו מעמד עד הסוף והגישו בקשה אחר בקשה שלא יפזרום, נשארו בשׁרות. ואולם גם הם נמוגו במהירות. באביב של שנת 1919 נשארו רק כארבע מאות – ואז נתחולל פסח־הדמים בירושלים…

הכּת של המטה הראשי

הפוגרום בירושלים היה במידה רבה תוצאה בלתי־נמנעת של כל הפוליטיקה אשר התנהלה על־ידי המטה הראשי. עד הפוגרום נתבטאה פוליטיקה זו בבהירות יתרה ביחסם של השלטונות אל הגדוד העברי; ואולם זהו פרט. הנה היה בפשטות בקרבת־מקום אוֹבּייקט, שיותר קל היה להציק לו ולהתגרות בו מאשר באוכלוסיה האזרחית. ואולם הבעיטות, שניתנו בלי הרף לגדוד, היו מיועדות לא לו אלא לכל ארץ־ישראל העברית, ויתר על כן – לציונות.

כיצד ולמה הגיע מטהו של הגנראל אלנבי למעשים כאלה – זהו נושא מיוחד. אני אטפל בו בפרטות, אם באמת אתכונן פעם לכתוב את המשכו של ספר זה, את הסיפור על ההגנה העצמית של שנת 1920. ואולם אף כאן איני יכול לדלג עליו.

כבר אמרתי, שלא את אלנבי ואפילו לא את בּוֹלס (בימי־שלטונו אירע הפוגרום) לא הייתי מכנה בשם אנטישמיים. חושב אני בכלל, שאנטישמי ממש במפקדה זו היה רק אדם אחד, הקולונל ויויאן גבריאל; ואולם אותו סילקו (כמדומני, לפי דרישתו הנמרצת של בראנדייס) עוד קודם הפסח של שנת 1920. שאר המשפיעים מרוחם על המטה – לא היו אויבינו כלל: לא לוֹרנס המפורסם, לא ריצ’מוֹנד ואפילו לא סטוֹרס. אחדים מהם אפילו חיבבו את הציונות במשך זמן מסוים – מרחוק. מה עשה איפוא אותם ואת הדומים להם לרוח החיה של התעמולה לשנאת־ישראל, ואת אחד מהם – את הגנראל לוּאי בּוֹלס – אפילו לגרוּע מזה, לפּלֶווה בזעיר־אנפין?

כדי להבין דבר זה, מן הראוי, כמדומני, לחזור שוב אל אותה התכונה בפסיכולוגיה האנגלית, שעליה דיברתי כלאחר־יד בפרק האחרון. האנגלי הבינוני מן הכּת השלטת אינו אוהב תכניות רחבות יותר מדי, ביחוד כאלו, שנודף מהן ריח של סנטימנטליות ורוֹמנטיקה. לא כל אנגליה היא כזו, ואפילו לא רובּה של אנגליה: מדבר אני על הכת השלטת. ואף כאן יש יוצאים מן הכלל: חולמים קרי־מזג, כגון באלפור, אֵמרי, גרהם, אוֹרמסבּי־גוֹר, סטיד; וחולמים נלהבים, כגון וֶדג’בוּד, קֶנווֹרתי – הייתי יכול למלא עמוד שלם ברשימה כזו, וגם אז לא תהא שלמה. ואולם ה"כּת" בשלמותה, אותן מאה אלף הנפשות, הקשורות זו בזו קשר מורכב כל כך ע"י קרבת־דם, ותהי אפילו רחוקה, הלורדים והסירים לאין־מספר, ושאֵרי־בשרם וגיסיהם; המתחנכים ב" public schools " מימי־הבינים של איטון, האַראַוּ, וינצ’סטר, ואחר־כך לא פשוט באוֹכּספוֹרד או בקמבּרידג', אלא דוקא באחד הקוֹלג’ים העתיקים ביותר שבאותן הערים, כגון “בּאליוֹל” או “קוֹרפּוּס כּריסטי”, אשר נוסדו לפני שמונה מאות או תשע מאות שנה; המדברים אפילו אנגלית במבטא מיוחד (או מדמים בנפשם, שעדיין הם מדברים כך), – כת זו או, יותר נכון – אומה־בתוך־אומה מיוחדת זו, מתגאה באמת ובתמים בקרתנותה הרוחנית הסגורה והמסוגרת. אם אפשר להשוות מה שאינו ניתן להשוואה, הרי דומים הם לגיטאות של זקנינו: המנהגים שונים, אך אותו טירוף־דעת של “אתה בחרתנו”, אותה אי־השלמה עם שאר העולם, אותו בוז לכל רשרוש חדש. לאָשרנו, זה כבר עבר הזמן, בו שלטה במדינה כת “שלטת” זו לבדה: מעמדות אחרים כבר דחקו את רגליה כהוגן, ביחוד בזירה הפּאַרלמנטרית. ואולם היא עדיין שלטת על הרוחות, קובעת את האָפנה המוסרית של כל הארץ, ועדיין חזקה היא מאד בפקידות הגבוהה. חזקה ביותר היא, כמובן, בצבא, ביחוד בדרגאות הגבוהות, קיטשׁנר, עם רגש־הבחילה שלו כלפי כל דבר שממנו נדף ריח של “דמיון” – " fancy " – היה טיפוסי מאד בשבילם, ואולם, כמובן, גדוד פאנטאסטי עדיין אינו ולא כלום לעומת אותה מפלצת הדמיון – הקמתה־מחדש של המדינה העברית.

אחר כל זה לא יקשה עלינו לצייר לעצמנו את התמרמרותו של חוג צבאי זה – כת הכתות –, כשבעצם להט הקרבות הודיעו לו פתאום: בבקשה לשתול ציונות; אנו שולחים לכם באטאליונים יהודים; שולחים ועדה ציונית. המטה התקומם. כיצד אפשר לעשות צעד כזה בלי לשאול אותנו? וכיצד אפשר להכביד על תפקידנו הצבאי על־ידי “פוליטיקה”, ועוד פוליטיקה כזו, שאינה כלל לפי טעמם של הערבים? כלום לא אתם צוויתם אותנו לקנות את לב הערבים? למה לא חכיתם עד סוף־המלחמה? – כל אלה הן שאלות, שקשה לשלול מהן מידה מסויימת של שכל־ישר.

ואולם כל זה היה רק חצי־צרה. החצי השני היה אולי חשוב לא פחות ממנו. נקבתי בשמות אחדים: לוֹרנס, פילבּי, ריצ’מוֹנד; אפשר היה לנקוב עוד בשמות אחרים – כי גם ל"כת" יש בעלי־דמיון משלה. ואולם הם בחרו ב"חלום" המזדווג בקלות ובנוחיות עם המסורת הבריטית הנושנה ביותר. לא " fancy ", לא חידוש פראי, אלא צאצא חוקי גמור של יום־אתמול: “פּאַן־ערב”. הנה זה 40 שנה שלטת אנגליה במצרים, יש לה אינטרסים בארם־נהרים, היא מושלת בנקודות אחדות על כל החופים של חצי־האי הערבי; נרכש נסיון עצום, כיצד לשלוט על ערבים. ואידך זיל גמור: צריך לשחרר אותם, אחר־כך לאַחד, אחר־כך לתת להם מלכים – מיני שייכים ציוריים בצניפים ירוקים ולבנים, היושבים אל השולחן כשרגליהם על הכורסה… חלום כזה – ענין אחר הוא; בבקשה.

עד המלחמה נמנתה כל הפקידות הגבוהה במצרים, במישרין או בעקיפין, על אסכולה זו. בזמן המלחמה לבשו פקידים אלה חאַקי, הקיפו את מעון־המטה וקבעו את האידיאולוגיה שלו. כמובן, ערב רבתי; ואולם עם זה “ציורית” דוקא, עם גמלים, שיירות, גלימות לבנות, צניפים ירוקים, ועם נשים בצעיפים הכלואות מאחורי השׂבכה. על כל התפאורה של ה"מזרח" צריך לשמור מכל משמר; שהרי נורא הדבר, אילו יופי זה היה מוּפר על־ידי הנשימה הפּרוֹזאית של הציוויליזציה… אפשר, שבפולחן זה של גרוטאות ישנות היתה מתחת לסף־ההכרה תערובת של אנוכיות – המחשבה על כך, שכל עוד המלך מסב אל השולחן של סעודת־הצהרים כשרגליו מצולבות תחתיו, דרושים לו יועצים אנגליים לא רק ליד השולחן של סעודת־הצהרים, אלא גם ליד שולחן־הכתיבה. ואפשר לא: מוכן אני בהחלט גם להניח, שלא היתה פניה עצמית באהבה זו אל מה שקדם למבּוּל. אחד מבאי־כוחה של אסכולה זו, סטיוון גרהם, כתב פעם באותה רוח על רוסיה, והוא, כמובן, לא חלם לשלוט עליה על־ידי יועצים אנגליים, אלא סתם כך, מתוך התפעלות טהורה משלטון־היחיד ומן הגירושים לסיבּיר. אחר המהפכה הראשונה של שנת 1917 הכריז בגלוי: “אין תנחומים ללבי: קוויתי כל־כך, שרוסיה תשאר עוד זמן רב המוזיאון של ימי־הבינים”…

בשביל אסכולה זו היתה הצהרת־בּלפור תקיעת־סכין ישר בלב – או בגב. את היהודים הכירו יפה: את העשירים – על־פי הטרקלין של הליידי פלונית, את העניים על־פי וייטשפּל; אלה ואלה אינם “ציוריים”. אילו המדוּבּר היה בהתישבותם של חסידים בעלי פאות ארוכות בארץ־ישראל, הרי היה לוֹרנס וריצ’מוֹנד משלימים עם הדבר ביתר קלות – הרי לא שונאי־ישראל הם. ואולם ברור היה, שהמדוּבּר דוקא ביהודים מודרניים, שעל רגליהם מכנסיים, על ראשם – מגבעת או כובע, ומתחת לכובע – מחשבות על חידושים. נעלמה כל התפאורה; בירושלים תהיה חשמלית (אגב, סטוֹרס נשבע, שהחשמלית תעבור על־פני גופו המת); במקום גמל תחת הדקל יהיה גג־רעפים אדום, ועל המדרכות המרוּצפות של המושבות יטיילו בחורות עם בחורים – ישמרנו אלהים!

אין אני מתלוצץ: זוהי אמת, ואמת רצינית מאד. היא גרמה לנו צרות לא־מעט, ועדיין לא הגענו לסוף.

היו גם גורמים אחרים, בעלי אופי פחות (הרבה פחות) אידיאולוגי. ואולם על כך נעמוד אולי בפעם אחרת ובקשר לענין אחר. אז יהא גם צורך לספר בפרטות, כיצד האנטישמיות המשתוללת, שתקפה מאביב שנת 1919 את הצמרת של צבא־הכיבוש, חילקה מהלומה כבדה דרך אגב, ואפילו בעיקר – ללגיונרים. ואולם כאן, בסיפורו של חייל־לשעבר על ענינים חייליים, דוקא על צד חיילי זה של המעשה המגונה אין לי חשק לדבר. אולי זו סנטימנטאליות שאיננה במקומה – ואולם אני נשאתי שלשים חודש מדים אנגליים, ואני מתגאה בהם, ואין ברצוני להוציא החוצה את מעט האשפה מפינה קטנה אחת של הבית הגדול והיפה. יכול אני למתוח בקורת, יכול אני אפילו ללגלג על אלנבי המדינאי, ואולם אלנבי החייל הוא בשבילי אדם אחר, מצביא גדול, “לורד של מגידו בעמק־יזרעאל”, כובש ירושלים ועזה, הגליל ועבר־הירדן. יסלחו לי האֵלים ובני־האדם על אותם היועצים שבהם הקיף את עצמו, ועל אותו הרעל, שבו הם הרעילו חלק אחד של המשפחה הטובה האצילה. של הצבא הבריטי. כך או אחרת, הרי זו היתה גם משפחתי; מוטב לעבור בשתיקה על הפרטים.

הסיכום הוא: ביולי הגשתי לפאטרסון דין־וחשבון, ובו ציינתי, שדרכי־פעולתו של השלטון הצבאי גורמות להתמרמרות עמוקה בין החיילים, וכל זה עלול להגמר בהסתבכויות בלתי־נעימות. באותו זמן כתבתי מכתב פרטי גם לאלנבי, בקירוב בעל אותו תוכן, וביקשתי ממנו ראיון.

לאחר שבועיים נתחוללו שתי “מרידות” אצל האמריקנים שלנו: אחת ברפיח, על גבול־מצרים, שבה עמדה אז פלוגה של הבאטאליון ל"ח; השניה בסרפנד, בבאטאליון של מרגולין (מרגולין עצמו היה אז בחופשה, מילא את מקומו המאיור סמוליי, שעליו דיברתי בפרק הקודם). ברפיח הכריזו כ־50 איש שביתה, מתוך דרישה של דימוביליזאציה; בסרפנד – כ־40 חיילים ממונים על המטען ועל העגלות, שנעלבו על שחברם הוּשׂם במאסר בגלל איזה דבר פעוט, הופיעו אל “מסדר”־הבוקר לאות־מחאה בלא רסנים, וכאשר הקורפוראל נתן פקודה “ימינה” (או “שמאלה”, איני זוכר), לא מילאו את הפקודה: לפי אות־החוק, גם זהו “מרד”. היה זה בכלל זמן עצבּני: בבאטאליונים האנגליים והאוסטראליים היו מתחוללים בכל חודש בלבולים הרבה יותר רציניים – כך המצב, כנראה, תמיד בזמן הדימוביליזאציה אחרי מלחמה ארוכה וקשה; והרי אצל החיילים שלנו היו עוד סיבות מיוחדות לעצבנות. ואף־על־פי כן לא הצדקתי אותם אז, ואיני מצדיק אותם גם עכשיו; ואולם להגן עליהם בבית־הדין צריך הייתי אני, ורק אני. חודש ימים נמשכו שני המשפטים. הפּרוֹצידוּרה של המשפט הצבאי האנגלי היה מופת ליושר משפטי: השופטים מחוייבים להקפיד על הרבה הגבלות המוטלות עליהם והקשורות במנהגים שונים, שגם עורך־דין לא יזכור את כולן, – וקצינים עורכי־דין לא נמצאו, כנראה, בארץ־ישראל, או שהיו עסוקים בענינים אחרים. “לתפוס” קולונלים ומאיורים בלתי־מנוסים בהפרות טכניות של הפרוצידורה היה קל מאד. אני עשיתי כל מה שיכולתי: ביום השלישי של המשפט על חיילי־רפיח (זה היה בקאַנטאַרה, על חוף תעלת־סואץ) הישגתי את פיזורו של כל הרכּב בית־הדין; ביום השני של המשפט השני, בסרפנד, הישגתי אותו דבר. ואולם אחר־כך נתמנו שופטים חדשים, ומקאהיר נשלח לעזרתם עורך־דין צבאי, הקפטן בּרמסטוֹן, אדם צעיר מן “הכת”, אשר דיבר באַקצנט אוֹכּספוֹרדי וידע באמת את כל סודות הספר האדום העבה של החוקים הצבאיים. במהדורתו השניה נמשך המשפט בקאנטארה שבוע ימים והמשפט בסרפנד – ארבעה ימים. כשליש זוּכּוּ והשאר יצאו חייבים. כל אלה היו, בעצם, בחורים טובים וישרים. אחד מהם, הקורפורל לווינסקי מקאַנאַדה, הקריב את עצמו והציל ששה חברים: הוא הודיע, שהוא בעצמו, כממונה על החיילים, פקד עליהם “לשבות”; אותם זיכּו, ואותו דנו למאסר שבע שנים, את השאר דנו למאסר משלש עד שש שנים.

נותרה רק דרך אחת: לשלוח על שם המלך בקשה בדבר חנינה ולפרש בה כל מה שנצטבר בלב – כל מה שלא סוּפר בסיפור זה. בקשות כאלה מוגשות באמצעות המצביא: שלחתי את בקשתי אל מעון־המטה, והעתקות ממנו שלחתי אל אֵמרי, גרהם, סטיד, סמאַטס… לאחר חצי־שנה שיחררו את החיילים; היו משחררים אותם, כמובן, גם בלא בקשתי, כפי שנהוג בסוף־המלחמה; ואולם במקום אחד עשתה קובלנתי לפני המלך רושם מיוחד – במטה. שם נעלבו מאד גם בגלל “פיזור” שני ההרכבים של בית־הדין הצבאי; ותעודה זו חיזקה, כנראה, את ה"אהדה" חיזוק סופי… באפריל של שנת 1920 נסעו ממצרים לארץ־ישראל עשרה אנשים, שהייתי סניגורם ושזה עכשיו נשתחררו מבית־הסוהר הצבאי; בקאנטארה הם ניגשו בראשים מורכנים אל גדר־התּיל של מחנה־האסירים, אותו מחנה שזה לא כבר ישבו בו הם בזמן משפטם הצבאי, ועתה ישבו שם חברי ההגנה של ירושלים. זוכר אני עדיין את קולותיהם הרועדים: “סיר, מוטב היה לנו להסתמא מאשר לראות אתכם כאן”…

לא הייתי רוצה שיווצר הרושם, כאילו כל החוגים במטה היו מורכבים מאנשים שלא דרשו טובתנו. להיפך: אותו אדם, למשל, שנתן לאחרונה את המכה הקשה ביותר ל"כת", ואפשר, יותר מכולם סייע לחיסול שלטונה בארץ־ישראל, היה בעצמו אחד הקצינים הגבוהים של שלטון הכיבוש – הוא הקולונל מַיינֶרצהאַגן, המזכיר המדיני של הגנרל בּוֹלס. אחר הפוגרום בירושלים אמר ישר בפניהם של בּוֹלס ואלנבי, כי האשמה חלה על הפקידות הצבאית; ברוח זו טילגרף גם לוזיר, ואומרים, שהטלגראמה הזאת היא אשר חרצה את גורלו של המשטר הצבאי.

מצד שני, אין זה מן הצדק לחשוב, כי כל מתנגדינו היו נוצרים וערבים בלבד. בלא יהודי המוכן לשרת אין מעשים כאלה נעשים. עד היום מתרוצץ בטרקליני לונדון היהודית אחד מנציגי הסוג הזה של שבטנו המגוּון; בימים ההם לבש מדים של קפטן ומילא איזה תפקיד במטה. “מה הוא עושה שם?” – שאלתי פעם קצין אנגלי ממעון־המטה; הלה הסביר:

– מספר בדיחות לגנרל אלנבי.

אחת ה"בדיחות" הללו נזדמן לי לראות אחר־כך שחור על־גבי לבן, והנושא הייתי אני בעצמי.

הדבר היה כך: שבוע אחר ששלחתי את מכתבי לאלנבי עם בקשה של ראיון, מצא אותי קפטן זה בתל־אביב, בדירתו של י. ווייצמן (אחיו של ח. ווייצמן), ואמר:

– הגנרל אלנבי קיבל את מכתבך. אין הוא מתנגד להתראות עמך; ואולם הוא מילא את ידי לברר תחילה, מה כאן הענין. יכול אתה לדבר עמי בגילוי־לב גמור, כאח עם אחיו.

גם אז לא היתה דעתי טובה עליו ביותר. ביחוד אחר חוות־דעתו של אותו קצין אנגלי; ואולם הרי אלנבי מצא לנחוץ לבחור דוקא בו בתור איש־סודו! מסרתי לו איפוא את רשמי מן האוירה שהשתררה בארץ־ישראל.

אחר־כך, כעבור זמן רב, הראו לי את הדין־וחשבון שלו על אותה שיחה. על “רשמי” לא היתה בדין־וחשבון אף מלה אחת. לעומת זאת דובר שם הרבה על אישיוּתי, בגוונים שחורים עסיסיים. פרט אחד מעניין: נהייתי אצלו ל"בּוֹלשביק" – אכן, אפשר לומר: כבוד בלתי־צפוי.

זמן קצר אחר המשפטים באה פקודה על שחרורי מן הצבא. נסעתי לקאנטארה, קיבלתי פיטורים “עם השארת התואר” וחזרתי לתל־אביב בתור אדם ציווילי. בזה מסתיימים זכרונותי על הגדוד; על גורלם של הבאטאליונים שלנו מכאן ואילך כבר סיפרתי; נשאר עוד פרק אחרון אחד, משהו מעין הספד של אב על קבר־בנו – הספד של אב, שאינו מאמין בקבר ובטוח בלב שלם, כי לא לנצח נקבר הבן.

סוף־דבר

זוהי, כמובן, לא ה"היסטוריה" של הגדוד. בשביל היסטוריה אין לי חומר. תנועה זו הופיעה בארצות אחדות, בכל אחת לפי דרכה: בארץ־ישראל, באמריקה, בקאנאדה, בארגנטינה, במצרים; ברוסיה הצליח תרומפלדור כמעט להקים צבא עברי אמיתי. וגם הגדוד שלנו עצמו חי חיים מורכבים מאד, שמהם היתה ידועה לי פינה קטנה בלבד. לא הייתי בגאליפולי עם תרומפלדור, לא בפלימות עם פאטרסון ולא באַס־סאַלט עם מרגולין. משלושת הבאטאליונים שלנו הכרתי יפה את הבאטאליון הארצישראלי, היה בהם הרבה יותר ענין בשביל המסתכל.

כאן מסרתי רק זכרונות אישיים; בלא ספק, על כל החסרונות של ספרות מסוג זה – הערכות סוּבּייקטיביות, אי־דיוקים, וחזרה לעתים קרובות מדי על המלה “אני”. על כל זה אני מבקש סליחה, בלא שאנסה להצטדק כלל.

בדבר אחד בלבד אדרוש בתוקף ללמד זכות על עצמי. כלום כתבתי את האמת? כן. את כל האמת? לא, ובכוונה לא. לא כל “עובדה” “אמת” היא במובנה היסודי של המלה. כל תופעה חשובה יש לה “פרצוף” משלה: מה שהולם את אָפיו הכללי של פרצוף זה – זוהי אמת; מה שאינו הולם – זוהי מקריות, שׂרטת, אבעבועה. יתכן, שבחיבורים של מלומדים מן הראוי לרשום גם דברים כאלה; שם צריך אולי לציין, כי בזמן ההסתערות על הבאסטיליה תפסו על הכּכּר גנב, שסחב ארנקים בו במקום. זוהי, אומרים, עובדה, – ואולם כלום זוהי ה"אמת" על ה־14 ביולי?

אני מודה: כשקראתי מחדש את כתב־היד שלי צחקתי פעם־פעמיים על עצמי: יותר מדי חלק ומתוֹק יצא כל זה אצלך, חוץ מ"מעון־המטה" האומלל, הרי כמעט כולם אנשים חביבים הם, נחמדים, אמיצי־לב, עוזרים ברצון, עומדים בדיבּורם… כלום שכחת את כל האבנים, את המכשולים שהיו על דרכך, את הכזבים והמרמה? – לא שכחתי אותם: הזכרון הוא מכונה אבטוֹנוֹמית, ועם זה קטנונית וצרת־עין. אם תעצום את עיניך, יעלו על זכרונך דמויות מגוחכות וגם לא־טובות, הן בבגדים ציויליים והן במדים צבאיים. ואולם לחפש את ה"אמת" צריך לא בעינים עצומות, אלא בעינים פקוחות; ואז רואה אתה את העיקר, והעיקר – זה “הכל”.

לא אני כתבתי את כל האמת. עם־ישראל רשאי להתגאות גם בחמש מאות “נהגי־הפּרדות” וגם בחמשת האלפים “קלעי־המלך” – הוא רשאי להתגאות בכולם: גם באלה שבאו מוייטשפּל וגם באלה שבאו מתל־אביב, מניו־יורק, ממונטריאל, מבּוּאֵנוֹס־אַיירס, מאלכסנדריה. הם באו מארבעת חלקי העולם, ואחד מהם – מרגולין – מן החלק החמישי; והם סיימו בכבוד וביושר את שׁרותם בעד הענין היהודי.

וכן יכול העם היהודי להתגאות באותם הידידים, שבאו אלינו מקרב העם הזר. יש ביניהם אנשי־שם ויש הידועים רק מעט; ואולם כולם הם נשמות יפות, לבבות רחבים. כל אחד מן השמות הללו, המפורסמים או הצנועים, הוא סימן טוב בשביל העתיד: יש בכל אחד מהם הד לאותה אמונה עתיקה, כי לא אלמן ישראל, הד ל"אמת" ההרצלאית, כי Räuberwelt – die Welt ist eine Riehterwelt Die Welt ist keine

על ערכם של הליגיוניסמוס והלגיון, על התפקיד, ששניהם מילאו בדברי־ימי עמנו בשנות־המלחמה, כבר דיברתי על כמה עמודים של ספר זה; אנסה לסכּם. כמובן, אין אני טוען כלל וכלל שהערכתי היא אוֹבּייקטיבית. הויכוח על ה"לגיון" לא נסתיים עדיין – לדעתי, שיא הויכוח עוד לפנינו; האויר מלא עדיין רוגזה, הן מפלגתית והן אישית. מתנגדי הלגיון החדש נוטים מטבע־הדברים שלא להעריך כראוי את הלגיון הראשון, וכן להיפך. ייתכן גם ייתכן, שאני – “להיפך”. ואולם גם את גישתי לשאלה זו לא צריך להבין בפשטות יתרה מדי ברוח של “דייסת־הכּוסמת” הקלאַסית. אם אדם דן על איזה ענין באופן סובייקטיבי בלבד, הרי קודם־כל יאמר: ניצחתי! אני איני אומר זאת. רחוק הייתי מנצחון, ולא פעם חשבתי על כך בעמק־הירדן. לא על חמשת אלפים חלמתי באותו יום־סגריר, כשעמדתי לפני המודעה בבּוֹרדוֹ. אני את שלי לא השגתי. ואולם אותם חמשת האלפים – הם השיגו: הגדוד העברי, כמוֹת שהיה, מילא תפקיד היסטורי שעיצב את גורל הציונות. וכשם שאני בטוח בטחון גמור ומוחלט, כי מחר תזרח השמש ויהיו בוקר, צהרים וערב, כך בטוח אני, שהערכתה של ההיסטוריה תזדהה עם הערכתי.

ערכו הצבאי הטהור של הגדוד היה לא יותר ולא פחות מן הערך שיכול להיות לשלושה באטאליונים במלחמה גדולה. הצבא הבריטי יכול היה לשחרר את ארץ־ישראל גם בלעדינו. ואולם הוא שיחרר את ארץ־ישראל ביחד עמנו; וברגע אחראי מסר לנו תפקיד אחראי בעמדה מסוכנת ביותר. זה לא הרבה ולא מעט; זהו היש. באחד מהיכלי־לונדון נשמר הדגל המשותף של הגייס הוותיק של “קלעי־המלך”, שאת טוטפתו נשׂאנו בשעת ההתקפה; על דגל זה רקומה שורה של שמות מפוארים – קרים, הוֹדוּ, סוּדאַן, אפריקה הדרומית. הודות לגדודנו נתווסף לשורה זו השם ארץ־ישראל. את השם הזה רקמו על גבי הדגל בטקס חגיגי ונהדר. והגדוד המפואר, אחד מאלה שבהם מתגאה הצבא הבריטי כולו, מתגאה בשרותנו. החייל פאטרסון גם הוא, החייל מרגולין גם הוא. וגם אני.

על התפקיד, שמילא גדודנו בשמירה על ארץ־ישראל בחדשים הקשים של הזעזועים אחרי המלחמה, כבר כתבתי; ואמת זו ישנן־נא היטב בעל־פה הנוער העברי במולדת ובגולה. כל זמן שעמדו בארץ־ישראל חמשת אלפים חיילים יהודים – ואפילו כאשר ברגע המסוכן ביותר נשארו הם כמעט היחידים בכל הארץ – היה שקט בארץ־ישראל. כשיצא – נשפך דם יהודי בארץ־ישראל שלש פעמים.

ערכו המוסרי של הגדוד ברור לכל אדם, המסוגל לחשוב בכנוּת וביושר. דבר רע היא המלחמה; ואולם את ההכרה בזכותנו על ארץ־ישראל קיבלנו במחיר המלחמה – פירוש הדבר, במחיר קרבנות־אדם. כיום לא יוכל לבוא אלינו אף אדם בטענה: היכן הייתם? למה לא באתם אז בדרישה: תנו לנו, בתור יהודים, למסור גם את נפשנו על ארץ־ישראל? – עכשיו יש לנו תשובה: “חמשת אלפים; ויכלו להיות הרבה יותר, אלמלא עיכּבו שליטיכם את עניננו במשך שתי שנים ומחצה.” לצד מוסרי זה אין ערוך; וזהו גם מה שרצה להביע ראש־הממשלה של אפריקה הדרומית, גיבורם של שני עמים, אחד האבּירים האחרונים בעולם, ובעצמו רודף־שלום גדול, כשאמר: לתת ליהודים להלחם בעד אדמת־ישראל – זהו אחד הרעיונות הנהדרים ביותר, ששמעתי במשך כל ימי־חיי.

ואולם את תפקידם העיקרי מילאו חמשת האלפים הללו ואותה תנועה, שילדה אותם, בשטח המדיני: תפקיד היסטורי ומכריע. מיום ליום, במשך שנתיים ויותר, עקבתי אחר עבודתם של אותם העמלים המועטים, ששמותיהם קשורים לנצח בהכרזת־בלפור: הם עצמם יודעים, שאני מעריך הערכה גבוהה מאד את הישׂגם ואת זכותם. יתר על כן: יודע אני, כי הסך־הכל של כל המאמצים למען ארץ־ישראל, שנעשו על־ידיהם ועל־ידינו ועל־ידי אחרים במשך ארבע שנות־המלחמה, אינו אלא חלק קטן מאותו מפעל־הגבורה ההמוני והממושך, שצברה העבודה העקשנית של שלשת דורות הציונות. על הכרזת־בלפור חייבים אנו תודה גם להרצל, גם לרותשילד וגם לפּינסקר; ובודאי במידה גדולה עוד יותר לחלוצים הראשונים – לאנשי ביל"ו ולכל יורשיהם ולכל ההולכים בעקבותיהם, לאכּרים, לפועלים, למורים, ממטולה בצפון עד רוחמה בדרום. ומה שחשוב עוד יותר: אותו ספר, הקדוש בעיני כל העולם ואשר לימד את כל העולם לקשר את העם היהודי עם ירושלים. תשעים ותשעה צעדים בדרך אל המטרה נעשו הרבה זמו קודם היריה בסאַראַייבו: רק הצעד המאה, האחרון, נעשה בשנות־המלחמה. ואולם צעד אחרון זה היה צעד גדול; ולא מן הצדק הוא לשכוח, שזה היה צעד קיבּוּצי; ובשעה שאנו מזכירים את זכותם של יחידים בודדים, שאיננה מוטלת בספק, לא מן הצדק הוא להעמיד בצל את זכותם של חמשת האלפים. חושב אני, כי שתי הזכויות שוות. העולם אינו בית־דין, הכרזת־בלפור אינה פרס; אפילו על גבי הנייר אין נותנים מולדת לראובן, שמעון או לוי. להבטיח מולדת אפשר רק בתשובה על הקול הקיבוצי של ההמון – בתשובה על תנועה. במה, היכן, אימתי יכול היה באותן השנים הפראיות והתגלות החלום הציוני כ"תנועה", כהפגנה של רצון ההמונים? – ההסתדרות היתה שבורה, משותקת, היא נדחקה לקרן־זוית או ממש אל המחתרת; ואולם גם בלאו הכי, לפי עצם טבעה, התרבותי וההתישבותי, נמצאה הציונות מוּצאת לחלוטין אל מחוץ לתחום־ראייתם הצר והמוגבל של העמים הלוחמים ושל מושליהם. רק צורה אחת של הציונות היה בכוחה לחדור לשדה־ראייה צר זה, להתפרץ אל התור, להכריח וזירים, צירי־מדינות ועתונאים, שירשמו את חלומנו על ארץ־מולדת ברשימת דאגותיו של היום החולף – של היום השותת דם.

העם היהודי לא השיב תודה לחייליו בשום דבר; הם לא מילאו גם את ידי להשתדל על קבלת־תודה ממנו – יתקיימו גם בלא זה. ואולם בנשמתם חיה אותה ההכרה השקטה, שהבעתי כאן; ויבוא יום, שילדיכם ישננו את שמותיהם של הקולונלים שלהם יחד עם האלף־בית. ולטוראים, לכל אחד מחמש־המאות ולכל אחד מחמשת האלפים, רוצה אני לומר בתור ברכּת־פרידה מה שאמרתי פעם לחברַי ה"חייטים" כשיצאתי לתמיד מן המחנה האחרון שלנו על־יד ראשון־לציון:

– ­אתה תחזור אל בני־משפחתך, רחוק אל מעבר לים; ושם, כשתעיין פעם בעתון, תקרא בו בשׂורות טובות על חיי־חירות של יהודים בארץ יהודית חפשית – על בתי־מלאכה וקתדראות, על שדות־חריש ותיאטראות, ואולי גם על צירים וּוזירים. ושקוֹע תשקע בהרהורים, והעתון יישמט מן היד; ותזכור את עמק־הירדן, ואת המדבר מאחורי רפיח, ואת הרי אפרים מעל לאַבּוּאֵין. התעורר אז וקוּם, גש אל המראָה והסתכל בגאון בפניך, הזדקף והתמתח והצדע: זוהי – מלאכתך שלך.

¹² “אותו” – כך מופיע בספר, אבל אולי צריך להיות “אותי” [הערת פרויקט בן־יהודה].

(קטע)

המאסר

… נתיבות־חיינו כשבילי־ירושלים: עולים ויורדים. מבית־הסוהר ב"מוֹסקוֹבּיאה" ועד בית־החולים הדסה מהלך שלשה רגעים, ושלשה רגעים לחזור: בלא הרחקת־לכת, אבל הגבּהת־עלוֹת ושוב העמקת־רדת. אבקש מחילה על קטע פילוסופי זה; אך באמת מסופקני אם קרו לאחד מבני דורנו זה שינויי־"גובה" חברותי מרובים כל־כך בתוך מעת־לעת אחד.

ערב שמיני לשהותנו במוֹסקוֹבּיאה; הרגשתי, שרוחנו מתחלת ליפול, ואין במה להרימה עוד. במשך כל השבוע התאמצנו להפוך את חדרנו למועדון: הרצינו הרצאות, סיפרנו סיפורים – הרי אחר־כך, בעכּו, הזכרנו את שבעת הימים האלה וקראנו להם Heptameron. הספּר של בית־הכלא גזז את שערותינו, ואנו צחקנו; את בגדינו החליפו לנו בתלבושת מתאמת למוסד, וצחקנו; סירבנו למזונות, דרשנו מרק־בשר ולא קיבלנו, ושבוע לא אכלנו אלא לחם ערבי, תבול מין עשב מקוצץ, שלא ידעתי שמו, – וצחקנו. פעם אחת נכנס אותו קצין אנגלי, שקראנו לו “גוּץ” (בזמן שלא קראנו לו שמות חריפים יותר) ונטל ממנו כל נכסי־דניידי – נרות, מסרקות וספרים: צחקנו. ואחר שקיעת־החמה נמנמנו באופל, כל אחד על מחצלתו הדקה המונחת על רצפת־האבן. כל טיפת־רעל יום־יומית בלענו בצחוק; אבל הטיפות נצטברו פנימה ולאט־לאט סיממו את הנפש. בערב ההוא כבר שתקנו, ובודאי היה כל אחד מן העשרים (כי את מלכה, גבור העיר העתיקה, הוציאו מחדרנו עוד ביום השני, ונשארנו עשרים) חושב אותה מחשבה: ומה הלאה?

פתאום שמענו צעדים במסדרון, צעדי־חבורה, צעדי־שלטון. הרי יש “קול” אישי מיוחד ואינטוֹנצאַיה ותוכן לסוליות־נעלינו: בין אלו שאז ניגשו לדלתנו מיד הכּרנו זוג אחד של נעלי־שלטון, מעשה סנדלר־אמן מטובי עיר־הבירה שמעבר לים: אף מתוך חריקתן העדינה נשמע כעין הרגל לצווֹת ולפקד. נפתחה דלת־העץ החיצונית, ומעבר לסבכת־הברזל, שהיא דלתנו הפנימית, שעדיין היתה סגורה, פרצו קרני־פנס ונשמע קול רם השואל באנגלית את שמי שלי. נזדקפתי לשבת על המחצלת ושאלתי:

– המצביא סטוֹרס?

– שלום אדוני, – השיב, ולאור הפנס ראיתי יד מושטת לקראתי דרך המשבצת של מוטות־הברזל. קמתי וניגשתי ולחצתי את היד, ושמעתי אחד מחברי ממלמל: “לא כדאי ללחוץ”.

– מה שלומו? – אמר האורח. – בבקשה לאסוף את חפציו, ויואיל־נא לבוא עמי; זאת אומרת – אין צורך שיטריח את עצמו לאסוף, אחד השוטרים יקח.

– אין מה לאסוף, – השיבותי. נפתחה סבכת־הברזל; אמרתי לחברים, שאנסה להודיעם מה שקרה או יקרה, ויצאתי, ואחרַי נסגרו שתי הדלתות. מאחורי סטוֹרס ראיתי את הקצין פ., המפקד של המשטרה הירושלמית, והוא כיבדני בסאַלוּט הצבאי כבימי־קדם, וגם אני, מתוך הרגל ופיזור־נפש, הרימותי ידי למול רקתי הגזוזה. ה"גוץ" העומד על ידי לא ברכני, כמובן: הביט הצידה.

הלכנו בטקס. ה"גוץ" בראש כמדריך, סטוֹרס ואני אחריו, קצין־המשטרה אחרינו. הובילוני לחדר גדול פי שנים מן התא שממנו יצאתי: מטת־ברזל היתה בו ומזרון על המטה, ועל השולחן בערה מנורת נפט. סטוֹרס הראני את כל החדר הזה בתנועת־יד מלאת נימוס מלוטש, כבעל ארמון המכניס אורח לטרקלינו, ואמר:

– זה בשביל אדוני לבדו. אמר, שאין לו חפצים? מיד נביא לו את חפציו; בעצמי אביאם, כי איני רוצה, שיבוא שוטר אל ביתו ויבהיל את הגבירות. אבל אין כאן רהיטים! מר פ. – (פנה לקצין המשטרה) – נא ליצור, תיכף ומיד, שני כסאות – וגם שולחן־רחיצה וכד – וגם שולחן־אוכל קצת משופר מזה. תיכף ומיד! ואני נוסע אל ביתו; להתראות בקרוב אדוני!

פרח, והקצינים והשוטרים יצאו אחריו, וגם את דלתי לא נעלו אחריהם. קראתי באצבע לאחד השוטרים הערביים, בחור מלאַנכוֹלי, שהיה מביא לנו את הלחם והעשב, ואמרתי לו באנגלית של שוק המובנה לו, שיאמר ל"יוּניס" (כך בטאו השוטרים את שמו של יהונתן בלומנפלד, המתורגמן המושבע לחברתנו), שעליתי לגדולה ולא אשכח את אומללי־ישראל.

כעבור חצי־שעה שמעתי מרחוק את שריקת הפתח הראשי, קולות, ושוב צעדים: צעדי־שוטר הסוחב איזה מטען, צעדי סטוֹרס המעידים לשבחו של אותו הסנדלר, ועוד צעדים קלים, שלא הספקתי להכירם מתוך תמהון: נעלי־גברת גבוהות- עקביים. אשה? כאן, בלילה? – דפקו על הדלת. קולו של סטוֹרס שאל: “מותר?” – “יבוא”. הוא פתח את הדלת, אבל לא נכנס: עמד על המפתן, הרים ידו למול הכובע המקושט פסי־זהב, אמר: “בכבוד הגברת!” – וראיתי את אשתי.

– אמנם, מפחדני, שאין זה כדין, – הסביר המצביא, – ואולם נחוצה יד־אשה לסידור החדר.

נכנס השוטר ה"טעוּן": שתי מזוודות, מראָה! איני זוכר מה עוד. נכנסו עוד שנים, בלווית הקצין פ., והביאו את הרהיטים, נכנס עוד־מישהו, בידיו מגש ועל המגש צלחות מלאות ובקבוק מבקבוקי ראשון־לציון.

– הכל בסדר? – שאל סטוֹרס. – טוב. על כן אני עוזב את הגברת כאן; יש לי עסקים בעיר: בעוד שעה אסור הנה ואַלוונה הביתה.

– המצביא, – אמרתי, – וחברַי?

– אל נא ידאג אדוני: גם בשבילם אעשה כל מה שיש ביכלתי.

פרח; גם השוטרים יצאו וסגרו אחריו את הדלת, ושוב נעלוּה; ומעבר לדלת שמעתי את קולו כשהוא מצווה על ה"גוּץ", שאסור להפריע את הגברת והאדון ז'., עד שישוב הוא עצמו.

אשתי צחקה: – הוא “יעשה כל מה שביכלתו”! אין זה תלוי בטובתו שלו: נתקבלה פקודה מלונדון – להתיחס אליכם כלאסירים בענין מדיני. ואולם הוא “דאַרלינג” באמת: אחת המזוודות ארז בידו כמעט, והזכירני, שלא אשכח ספרים ונייר ואמלא את העט הנובע, ובעצמו הציע, שאבוא לכאן. – ובבוקר השכם תסעו כולכם לקאהיר: שם הכינו לכם “דירה” (כך אמר: אַפּאַרטמנט) בקסרקט של קאַסר־אֵל־ניל.

לאחר שהלכה בלווית סטוֹרס דפק על הדלת הקצין פ., נכנס, עשה את הסאַלוּט הצבאי ואמר: – יסלחני אדוני, לא אפריענו עוד – אבל חובתי היא חובה. ניגש אל המזוודות, פתח, חיפש חיפּוש שטחי ומהיר, אמר: “אוֹל־רייט; סליחה”, עשה את הסאַלוּט והלך. ואני הנעתי בכתפים: יצור מוזר הוא הפקיד האנגלי. לפני שבוע באנו הנה, עשרים ואחד איש, עם מזוודות וחבילות, שגם דינאַמיט יכולנו להכניס בתוכן אל בית־הסוהר – ושכחו לחפש בחפצינו; ואף ביום הקוֹנפיסקאַציה של המסרקות וכו' – גם אז לא חיפשו. עתה בא מושל־ירושלם בכבודו ובעצמו והביא לי שתי מזוודות, שנארזו בהשגחתו כמעט – וקצינו בודק את הסחורה שמא נתגנב בה אקדח. צריך לגור עם האנגלים שבע שנים רצופות כמוני, להכיר את הערבוביה והתוהו, שמתוכם, כצמח מתוך הבּצה, לאט־לאט, בלא חוק ובלא קצב קבוע מראש, מתפתח הסדר שלהם – לפעמים באיחור־זמן.

בבוקר התגלחתי: תענוג מובהק אחר שבוע של נזירוּת, אבל תענוג שלא עלה בנקל. לבשתי בגדי־אזרח; את רכוש־המדינה שקישטני אתמול השלכתי תחת מיטתי. רק דבר אחד גנבתי: את ה"נוּמר" שלי, מעגל־מתכת כחול עם המספר 127 הכתוב בספרוֹת־ערב לבנות. בפרוזדור בית־הסוהר מצאתי את חברי: גם הם מגולחים ולבושים תלבושת־דרור. גם את מלכה הנפרד השיבו לנו – וגם את שני הערבים, שאינסו עלמות בעיר העתיקה, צירפו לחברתנו; וכאשר יצאנו, בטקס הצבאי של הגנה, ארבעות־ארבעות, ואליהו גינזבורג מפקד בעברית “הימין” ו"השׂמאל", – גם אלה הלכו עמנו, אמנם מאחורינו.

השעה עודנה מוקדמת, ורוב התושבים לא ידע כי נצא בבוקר; אבל בתחנת הרכבת נתאסף המון צפוף, שבירכנו בתרועות־הידד. אלי ניגש המאיור סמוֹלֵי – מי שהיה סגנו של מרגולין בגדוד הל"ח, ועליו דיברתי ב"מגילת הגדוד", – ואמר: – לאדוני ולגברתו הקצבנו תא מיוחד במחלקה הראשונה; ואני אפנה מקום, כדי שתוכל לגשת הגברת אמו, וייפּרד ממנה – אקווה, שלא לזמן רב!

מעולם, כמדומני, לא אירעה לי נסיעה עליזה ונוחה כל־כך. את ארוחת־הצהרים אכלנו בעגלת־המזנון, עם סמוֹלי ועוד קצין שני, הקאפּיטאן ד., מקציני הגדוד האנגלי השומר את ירושלים בימים האלה – ב"שמירתם" לא הצטיינו ביותר, כאשר ראינו בימי־הפרעות. אבל הקאפּיטאן היה בחור נעים, מלא רחשי “דרך־ארץ”, וגם סמוֹלי התנהג כמכּר המבלה שעת־פיזור בחברתנו. אשתי הלכה פעמיים לבקר את חברי, שבה אלי ואמרה: “אוכלים ושרים, ודורשים בשלומך”.

בארטוף ובשורק בירכונו קבוצות יהודים; ובתחנת לוד מצאנו המון מוחא כף ומניף מטפחות וכובעים. “רבע של תל־אביב כאן”, אמר לי אחד מידידי, ואפשר, שלא הגזים: לא רבו אז תושביה של הקריה העברית. הרהרתי, בגשתנו אל לוד, אם לא תעכב משטרת־הצבא את שרידי הגדוד הארבעים, שחנה במחנה בסרפנד, מלבוא אל התחנה; אבל מצאנו שם את כולם, וגם את המפקד מרגולין בראשם…

– – – – – – – – – – - – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

לפנות ערב הגענו לקאנטארה; אשתי נסעה לקהיר, וסמוֹלי עמה, והקאפּיטאן ד. הוליכנו, ושוב בטקס חגיגי, למקום מנוחתנו – ושוב נספחו מאחורינו אותם הערבים מאנסי־העלמות. את הדרך שבה הלכנו, הכרתי מיד: רק לפני חצי־שנה כמה פעמים עברתי בה הנה והנה, עת ישבו בבית־הכלא הצבאי חיילי גדודי “שמרדו” ואני נתמניתי להגן עליהם לפני בית־המשפט של שלשה קצינים. מחשבות מוזרות חשבתי בדרך, מחשבות מרירות מעורבות בצחוק, מחשבות על טלטולי חיינו הדומים לסמטאות־ירושלים: אך אילו סיפרתי אותן כאן, מפחדני שמא יאמרו: גם זוהי “פילוסופיה”.

הגענו לבית־הסוהר; הכרתי את שׂר־העשרה הממונה עליו, והוא הכירני. הקצין ד. לחש דבר־מה על אזנו, אחר־כך ניגש להפרד ממני ואמר בקול נמוך: – הסברתי לו, שיתיחס לאדוני באופן מיוחד, – ובעוד הספקתי להגיד לו, שאין בזה כל צורך, לחץ את ידי בחפזון והלך.

חוששני, כי שׂר־העשרה לא הבין את כוונתו. אמנם, דיבר אלי לפי כל דיני הכבוד הצבאי, עמידת־דום והידים על תפרי־מכנסיו, כי עוד זכר את כוכבי־הליטנאנט על כתפי קודם־לכן; אך את ה"אופן" ה"מיוחד" פירש, כנראה, במובן של שמירה מעולה. בדרך־ארץ מופלגת הובילני אל התא הצר והאפל ביותר מכל תאי־הבנין, תא, שאין בו זכר לרהיטים וגם חלון אין בו, רק חור קטן בדלת: הכניסני, הביט החוצה שמא ישמענו זר, ואמר לי בעצבות מרובה:

– זהו גמולו של לוחם על שחרור־מולדתו – אני מאירלאַנד, סיר.

עשה את הסאַלוּט והלך, ואת הדלת נעל בשני סיבובי־המפתח.

בא הלילה; אין אור, אני לבדי; בשתי ידי, בלא לזוז, אפשר לנגוע בקיר מימין ומשמאל ביחד; מחצלת על רצפת־המלט, בלא כר ובלא שמיכה; ועוד לא מלאו עשרים וארבע שעות מאז נמנמתּ אמש על מחצלה כזו במוֹסקוֹבּיאה. נגעתי בסנטרי: וכי באמת אני מגולח? וכי באמת בליתי את היום הזה על ספסל הקטיפה של Waggon -lit, אכלתי איזה טוּרנדוֹ עם שַׁמפּיניוֹנים מעל צלחות־חרסינה, במזלג של כסף? מה יפוּ סמטאותיך, עיר־דוד, העולות והיורדות כשבילי־חיינו…

בחצר שמעתי את קולות חברי: יצאו לטיול ברעננות־הנשף, – הרי בנוגע להם לא קיבל האירלאנדי המכבד את לוחמי־השחרור כל פקודה של “יחס מיוחד”. כשעה ויותר השתעשעו בחצר וצעקו לי דרישות־שלום בעלטה; אחר־כך שבו לחורי־הלינה שלהם, והלילה כולו מרגוע ואֵלם.

שׂר־העשרה נגש אל דלתי ואמר לי דרך החור שבדלת:

– רוצה אדוני לטייל?

יצאתי, והתהלכתי עמו הנה והנה על המרפסת, והוא סיפר לי, כי גם שני מאנסי־העלמות כיבד ביחס “מיוחד”, אמנם, בלא פקודה מגבוה: אחז באזניהם והקיש את ראשיהם זה בזה, וסגר אותם לחוד, ולא יאמר היכן.

בסוף טיולנו עמד, הביט ימינה ושמאלה ולחש על אזני:

– סיר, – שם בחוץ, מעבר לחוטי־הקוצים, מחכה פלוגת בחורים, שביקשו לדבר עמו מלים אחדות. הירצה לגשת? אבל תדברו־נא בקול נמוך.

נגשתי לגדר, לבדי: שׂר־העשרה נשאר על המרפסת. באפלה ראיתי צללים שחורים, ארבעה או חמשה, יושבים על הארץ; קמו בקרבי אליהם, ואני שאלתי בעברית: – מי?

אלו היו מאותם ה"מורדים", שלא הצלחתי להצילם מגזר־דינו של בית־המשפט הצבאי. נשלחו לכלא מצרימה, האחד למאסר שנתיים והאחרים לארבע ולשבע שנים; אבל כעת קיבלו חנינה. רובם נסעו לאמריקה ומיעוטם שבו לארץ. כאן נודע להם, שגם אני בקאנטארה, מתאכסן באכסניה, שבה ביקרתי אותם פעמיים ביום בימי־המשפט, והנה בחשאי באו להגיד לי – להגיד – ואין מלים בפיהם. – –