בין הקסרקט למשרד הוזיר    🔗

תרומפלדור השתדל אז על הרשמתו בצבא – כמובן, בדרגה של קצין, ויהא אך כסגן לייטנאנט; סירוב עדיין לא בא, ושנינו היינו שוב מלאים תקוות.

אחר הנסיעה לוינצ’סטר נכנסנו לאֵמרי לספר על “הפלוגה החמישית”. הוא הקשיב לדברינו, שתק קצת, העיף מבט אל הרצפה ואמר:

– נדמה לי שעכשיו היה מן המועיל להגיש לראש-הממשלה תזכיר מפורט על תכניתכם ולציין בו, שבוינצ’סטר יש גרעין. אם רצונכם בכך, יכולים אתם להגיש אותו באמצעותי.

שלושה ערבים עסקנו בחיבור התזכיר; אֵמרי עבר עליו, הציע את התיקונים הדרושים, וערב הפיכתי לחייל, כשעדיין הייתי אזרח חפשי מחוץ-לארץ (כמדומני, ב-21 ליאנואר של שנת 1917), חתמנו אני ותרומפלדור על מסמך, שנגזר עליו להופיע בקרוב על שולחן הישיבות החשאיות של קאַבּינט-המלחמה.

עוד כתב-יד אחד הספקתי למסור למקום הדרוש קודם שנשללה ממני זכותי להביע בדפוס את מחשבותי על נושאים צבאיים: זה היה הספר “תורכיה והמלחמה”, שכתבתי בשביל הוצאת פישר אוּנווין. בו הובעו שלושה רעיונות יסודיים: הרעיון הראשון – את תורכיה צריך לחלק, בזה כל טעם המלחמה והאמצעי הראשי למניעת מלחמות בעתיד; הרעיון השני – ארץ-ישראל צריכה להכנס לחוג ההשפעה הבריטית; הרעיון השלישי – החזית העיקרית של המלחמה היא החזית המזרחית.

מבית המו"ל נסעתי ישר למשרד-ההתגייסות, מסרתי שבועה וקיבלתי את “שילינג-המלך”; ביתר דיוק, שני שילינגים וששה פּנסים – על חשבון משכּרתי כחייל.

הזכרתי את שמו של ה. ו. סטיד. מחמת זכויותיו בפני הציונות מן הראוי הוא, שהקורא יקבל מושג יותר רחב מאישיותו. לא בתולדות-הגדוד בלבד, אלא גם בהיסטוריה של הצהרת-באלפור מילא סטיד תפקיד חשוב ביותר. חודש לפני 2 בנובמבר 1917, כשהמתבוללים – כמדומני, שוב בראשותו של אותו לורד סויתלינג החרוץ – עשו את המאמצים האחרונים כדי להזהיר את הממשלה מפני הצעד הציוני, השיב להם סטיד במאמר ראשי חריף ומכלה, והוא הוא שהביא עליהם כליה. “טיימס דיבר את דברו”…

עוד בנעוריו, לפני 30 שנה, היה סטיד כּתּבו של אותו “טיימס” בווינה. שם גם התוודע אל הרצל, ועד מהרה נעשו ידידים. הוא הבין גם את הרצל וגם את הציונות כפי שמבינים אותה נוצרים רק לעתים רחוקות. הוא הבין את הצד הפנימי, המעודן, האֵסתּטי והמוסרי, של התנועה, את הכיעור שבהתכחשות עצמית: כל זה היה נהיר לו, כמו גם הכמיהה הריאלית אל עצמאות ממלכתית. וכמובן, כרגיל אצל כל לא-יהודי שחדר “יותר מדי” אל הנשמה היהודית, חשבו וחושבים אותו הרבה מבני-עמנו ל“אנטישמי”. אני מודה: אף פעם לא הבינותי הרגל זה שלנו – לראות את המן הרשע בכל אַרי המרשה לעצמו לספּר בדיחה יהודית, בעוד שבדיחתו עדיין דומה ללטיפה בהשוואה למה שאנו מספרים על עצמנו. סטיד דיבר על היהודים בדיוק כמו שהיה מדבר עליהם ציוני; ההתבוללות לא היתה בעיניו אלא זיוף; האמין בכוחו של העם היהודי (בספרו “מלכות ההאַבּסבּוּרגים” מתחיל הפרק על עמי אוסטריה הישנה במשפט: “החשוב שבהם – העם היהודי”); על הרצל ידע לדבר ברצינות נוגעת עד הלב ומלאת רגש-כבוד. את ידידותו הוכיח על-ידי שרותים ממשיים וחשובים ברגע האחראי ביותר של ההיסטוריה החדשה שלנו. אומרים, שבזמן האחרון הדפיס בירחונו (הוא עזב כבר מזמן את “טיימס” והוא עורך את הירחון Review of Reviews ) מאמרים אחדים, שבהם מתח בקורת קשה על היהודים. יתכן; לא קראתי; ואולם אני מרשה לו זאת ברצון. סטיד רכש לו את הזכות לדבר אלינו כישר בעיניו.

על חוויותי בקסרקטין לא כדאי לספר בפרטות: שׁירתּי כטוראי, ככל הטוראים, ואולם בלא אותו כוח-הנעורים והזריזות, שצריך להצטיין בהם הטוראי. בימים הראשונים, כל עוד חשתי כאב בזרועי מחמת הזריקות נגד הטיפוס, טאטאתי את הרצפות בצריפנו ורחצתי את השולחנות בחדר-האוכל של הסרז’אַנטים. הסרז’אַנט בּליטשטיין מן הפלוגה שלנו אמר לי: “רחצת באופן מצוין. הסרזאַנטים רוצים אפילו לבקש מן הקולונל, שימנוּ אותך בכלל למשרה זו בחדר-האוכל שלנו”. בליטשטיין זה, יהודי רוסי, שאלהים יודע באיזה אופן נכנס לעבודה במשטרת-אלכסנדריה, שמר פעם על הסדר אצלנו בצריף הפליטים בגאַבּאַרי: ליצן גדול, ובכלל בחור חביב, מסוג בעלי-הבשר טובי-הלב והציניים. ואולם לאותה משרה לא מינו אותי, אלא להיפך: לאחר זמן קצר העבירו אותי אל הפלוגה להכשרת סגני-קצינים: כמובן, לא מפני כשרונותי, אלא אך ורק תודות לחביבותו של הקולונל.

ואולם מעניינים היו חברי ל“פלוגה החמישית”. בתחילתן של הרשימות הללו סיפרתי על גאַבּאַרי ועל רבגוניותו של הרכב-האוכלוסיה שם. כאן היו פחות אנשים, ואולם לא פחות רבגוניוּת. רובם, כמובן, ילידי-רוסיה, ובכללם שלושה או ארבעה שומרי-שבת ממוצא רוסי טהור – “גרים” בעברית: צהובי-שׂער וכחולי-עינים, כדין וכהלכה, אבל דיברו בהברה עברית טהורה, בעוד שרוסית כבר דיברו באַקצנט מיוחד. אחד מהם, מאַטביוֹב, הגיע לארץ-ישראל רק שבועות אחדים קודם המלחמה: בא ברגל מאַסטראַחאַן לירושלים דרך ארם-נהריים; בלילי-שבתות היה משתכר כהוגן, בנוסח של אנשי-הווֹלגה ממש, ואחר-כך היה יושב בפינתו על משכבו וקורא בקול מסידור ישן מזמורי-תהילים במקורם. היו שם עוד שבעה יהודים גורג’יים, כולם בעלי שמות ארוכים מאד, שהיו מסתיימים ב“שווילי”. היה זה מבדח לשמוע, כיצד היו הסרז’אַנטים האנגליים שוברים את לשונותיהם בכל בוקר בשעת קריאת-השמות: “פּאַניקוֹמוֹשׁיאַשווילי!” – “יש!” – אלה היו שבעה בני-חיל מן המובחר, גבוהים, זקופי-קומה, תווי-פניהם ישרים – הגברתנים הראשונים בכל הבּאַטאַליוֹן. אהבתי אותם מאד בשל התנהגותם השקטה, בשל ענוותנותם, בשל רגש-הכבוד שלהם ביחסם אל עצמם, אל שכנם, אל אדם קשיש מהם. אחד מהם היה מתעקש להוציא מידי את המטאטא בשעה שהיו מטילים עלי לטאטא את הקסרקט. יהודי גורג’י אחר, סֻפּיַאשווילי, היה אחר-כך הראשון בגדודנו, שקיבל אות-כבוד בעד אומץ-לב. – מלבד אלה היו בינינו ילידי-מצרים, שיכולתי להידבר עמהם רק בלשון האיטלקית או הצרפתית. שני יהודים דאַגסטאַניים ואחד מילידי-קרים היו מוסרים זה לזה את סודותיהם בלשון הטאַטאַרית. והיה שם אחד בשם דֶוויקאַלוֹגלו, יווני פּראַבוֹסלאַווי אמיתי, שלא ידוע באיזה אופן הגיע אלינו, – ועמו לא יכולתי להידבר עוד בשום אופן: אילו היו מחברים את שנינו ביחד, הרי ידענו שנינו עשר לשונות – אבל לשונות שונות.

לא כולם נשארו עמנו עד הסוף. בנוגע למחציתם אין אני יודע בכלל, מה הביא אותם אל הקסרקט. אולי הכריח אותם הקונסול או הרעב, או אהבת-הרפתקאות, או בכלל האוירה המטורפת של זמן-המלחמה, כשאתה צועד ואינך יודע לאן. לארץ-ישראל לא היה, על כל פנים, לחלק זה שום יחס. מהם נפטרנו עד מהרה – הם נשלחו לגדודי-העבודה, לחיל-האספקה וההובלה, אחדים שוחררו בפשטות, אחרים הוחזרו לאלכסנדריה. לראשית-האביב נשארו רק 60 איש, אבל כולם בחורים כהלכה. אין זאת אומרת, שעמהם לא היו לנו שום דאגות. היו הרבה דאגות, ביחוד נתרבו מאותו רגע, שבאו הידיעות מרוסיה על המהפכה הראשונה, וכאן אצלנו עדיין לא היה גדוד יהודי. זוכר אני בוקר אחד, כשעשרים איש סירבו פתאום לצאת לאימונים והגישו אוּלטימאַטוּם – ובלשון הצבאית קוראים לכך מרד. יומיים נאבקתי והתחבטתי עמהם, כשאני מנצל את כל כשרונותי הדיפּלומאַטיים; אילמלא הטאַקט לאין שיעור, שגילה הקולונל פּאונוֹל, היה הענין מסתיים בקאַטאַסטרוֹפה, בבית-דין צבאי, ואולי בהתפוררותו של כל ה“גרעין” שלי. הקולונל הבין את המצב והסכים לוויתורים, שבוודאי אין דוגמתם בתולדות הצבא האנגלי. ברשותו בחרו השובתים שלנו בנציג, ואני הבאתי אותו ללונדון אל ק. ד. נאַבּוֹקוֹב: הרוזן בּנקנדוֹרף לא היה עוד בחיים, ונאַבוקוב היה ממלא מקום הציר. גם הוא הבין את המצב: קיבל את הנציג שלי בחביבות מקסמת, הבטיח אותו, שעד כמה שידוע לציר, הרי עומד הגדוד להיווסד בזמן הקרוב ביותר; ומה שנוגע לרוסיה החפשית, הריהי דורשת מאזרחיה דבר אחד – לנהל עד הסוף את מלחמת הגבורה להגשמת חזונם, שבה התחילו באופן מזהיר כל-כך בגאַליפּוֹלי.

ואף-על-פי-כן, למרות מקרה זה והרבה אי-נעימויות אחרות, הרי היו אלה “בחורים כהלכה”. 60 איש לא יכלו בשום אופן להיחשב לפלוגה, ועל-כן הורידו אותנו לדרגה פשוטה של קבוצה. ואולם “קבוצת שש- עשרה” זו מילאה באמת תפקיד של גרעין. לא זו בלבד, שמסביבה נוצר כל הגדוד, אלא שגם בגדוד עצמו מילאו הששים תפקיד של חיילים ותיקים, של חוט-שדרה וחגורת-ברזל.

מן הקסרקטין המשכתי בחליפת-מכתבים עם אֵמרי וגרהם. התזכיר שלי ושל תרומפלדור הוגש לראש-הממשלה; כבר דנו בו בישיבה של הקאַבּינט הצבאי; והקאַבינט הציע לוזיר-המלחמה “לדון בפרטי התכנית עם מחברי-התזכיר”.

היה זה זמן-מה קודם הפסח שלנו. נמצאתי בחופש זמני בלונדון. גרתי בדירתי הישנה בצ’לסי, ולשם הביאו לי מכתב, שנכתב בעצם ידו של הגנראל ווּדווֹרד, שהיה אז מנהל המחלקה האירגונית על-יד וזרת- המלחמה. הגנראל ביקש ממני לבוא אל בית הוזרה בו ביום בשעה שתים לראיון עם הוזיר לוֹרד דאַרבּי. על-פי המלה הראשונה של המכתב – “סיר” – ועל-פי כל תכנו הבינותי דבר אחד: גם הגנראל וגם הוזיר אינם יודעים, ש“סיר” זה הוא עכשיו חייל פשוט באחד הבאַטאַליונים של חיל הרגלים בצבא הבריטי. תרומפלדור ואני ערכנו מועצה צבאית: כיצד להתנהג כאן? כשהוזיר והגנראל יראו על ראשי כובע של חייל, כלום לא ייבהלו מפני מעשה שלא נשמע כמוהו: מועצה פוליטית בין ראש וזרת-המלחמה ובין חייל פשוט מחיל-הרגלים? הייתי מוכן לבקש מתרומפלדור, שימלא את מקומי, ואולם הוא לא בטח בצחות דיבורו האנגלי. סוף-סוף החלטנו לנסוע שנינו. בשעה שתים בדיוק עמדתי על-יד וזרת המלחמה ומסרתי למשׁרתו של הגנראל ווּדווֹרד את כרטיסי-הביקור שלנו. מיד הזמינו אותנו להכנס. התאזרתי עוז, הבלטתי את חזי, נכנסתי אל המשרד בצעד צבאי, כדין וכהלכה, עם הכובע על הראש, התמתחתי, הצדעתי והצגתי את תרומפלדור ואת עצמי.

צריך אני להביע מחמאה לגנראל: אף-על-פי שפניו הביעו השתוממות יוצאת מן הכלל, הרי בדיבורו לא הראה אף סימן קל של השתוממות. הוא אמר: " Oh, yes… אודיע לוזיר" – ויצא בלא שהביט אלינו. ואולם אצל הוזיר ישב יותר מחמשה רגעים. תרומפלדור קרץ בעיניו ומלמל:

– גם אצלם מועצה צבאית.

לסוף יצא המזכיר ממשרדו של הוזיר והזמין אותנו להכנס. כאן, תודה לאל, כבר יכולתי להסיר את הכובע: לורד דאַרבּי הוא אדם ציווילי, והייתי פטור מלעמוד לפניו במיתוח כל אברי-הגוף.

הוזיר היה אדון גבה-קומה ורחב-כתפים: גופו היה מן הטיפּוּס הג’ון-בוּלי הקלאַסי, שהוא עכשיו נדיר ביותר. פניו אדומים, והוא דיבר בהברה, שבאנגליה קוראים לה הברה של בעלי-האחוזות, כלומר, הוא ביטא את הסיום " ng " פשוט כמו " n " – speakin.' Writin', אצל המון-העם נחשב הדבר לחסרון, ואולם בפי לורד, אומרים, יש חן מיוחד למבטא זה. אגב – הוא היה אדון חביב, עליז ואדיב מאד.

נתיישבנו. הגנראל ישב בפינה ושתק.

– ראש-הממשלה מילא את ידי – אמר הלורד דאַרבּי – לבקש מכם פרטים על תכניתכם להקמת יחידת קרב עברית.

אני סיפרתי: תודה לאל, כבר ידעתי חכמה עליונה זו על-פה וגם מתוך שינה יכול הייתי להרצות עליה בלא שאכשל בלשוני.

– I see – השיב הוזיר. – עכשיו שאלה אחרת. כלום חושבים אתם, שיצירת גדוד כזה תשמש דחיפה רצינית לזרימה חדשה של מתנדבים?

השיב לו תרומפלדור בדייקנות אמיתית של חייל:

– אם יהא זה סתם גדוד מורכב מיהודים – ייתכן. אם יהא זה גדוד בשביל ארץ-ישראל – הרי ייתכן מאד. ואם ביחד עם זה תופיע הצהרה ממשלתית לטובת הציונות – הרי בוודאי ובוודאי.

לורד דאַרבּי חייך בחביבות ואמר:

– אני רק וזיר-המלחמה אָני.

תרומפלדור חייך בחביבות ואמר:

– אני רק משיב על שאלה אדוני.

– I see. עכשיו שאלה שלישית: שמעתי, שבבאַטאַליון ה-20 הלונדוני יש קבוצה של חיילים ציוניים, מאלה ששרתו קודם ב- Zion Mule Corps.

– נכון מאד, הקבוצה ה-16, – אמרתי, – שם משרת גם אני; וקפיטן תרומפלדור היה מפקדם בגאַליפּולי.

הוזיר והגנראל החליפו מבטים זה עם זה ורק עכשיו התבוננו אל פרצופו החיילי של תרומפלדור ואל ידו השמאלית מחוסרת-התנועה, אחר-כך הרכין דאַרבי קצת את ראשו לאות הכרה אילמת, והגנראל הזדקף עוד יותר על כסאו בפינתו.

– במה, איפוא, לדעתכם יש יותר מן התועלת, – הוסיף הוזיר, – עשות מקבוצה זו קבוצה של מדריכים בשביל הגדוד העברי העומד להיווסד, או לשלוח אותם לפקודתו של סיר אַרצ’יבּאַלד מאַריי בתור מורי-דרך בשביל הפעולות העתידות להערך בדרומה של ארץ-ישראל?

(בימים ההם כבר עבר הצבא האנגלי את מדבר סיני; הגנראל מאַריי [ Murrey ] שהיה אז המפקד העליון של הגייס המצרי, חנה לא הרחק מעזה).

תרומפלדור אמר:

– עד כמה שאני מכיר את חיילי לשעבר, הרי ספק הוא, אם הם מוכשרים להיות מורי-דרך. הגנראל מאַריי ימצא בנקל בני-אדם המכירים את הארץ יותר מהם. לתפקיד של מדריכים הם מתאימים מאד.

– ואולם הרי בגאַליפּולי שרתו בהובלה, – התערב הגנראל, – וכאן חושבים על גדוד רגלים.

– הקולונל פּאוּנוֹל, – אמרתי, – מרוצה מאד מהתקדמותם בתרגילים, בשירות ובמלחמת-הכידונים; ומלבד זאת – כולם ביחד מדברים כ-14 לשונות, ובזה יהא צורך.

–מימי לא עלה על דעתי, – פרץ הוזיר בצחוק, – שיש בעולם ארבע-עשרה לשונות.

צחק גם תרומפלדור. לי אסור היה לצחוק בנוכחותו של הגנראל, ואני אמרתי ברצינות גמורה:

– בדיוק כך, מילורד, יש – וכדי להידבר עם היהודים גם זה אינו מספיק.

טוב, – אמר הוזיר. – אני מודה לכם מאד, רבותי. על שמו של הגדוד החדש, על הטוֹטפת של הגדוד ועל כל שאר הענינים יבוא עמכם בדברים הגנראל גֶדֶס, המנהל של מחלקת-ההתגייסות. הוא יקרא לכם.

השתחוינו והלכנו.

כשחזרתי למחרת בבוקר אל המחנה וסיפרתי על ראיון זה לקולונל פּאוּנוֹל, אמר פאונול, שהיתה כאן הפרה שלא נשמעה כמותה של כל המסורת והמנהגים של וזרת-המלחמה הבריטית. הוא הביע את נכונותו לתת לקטוע את ידו אם יימצא, שמזמן קיומו של הצבא האנגלי קרה מקרה כזה לחייל פשוט.

ואולם האֵלים בני-האלמוות אינם רוצים, שיתגאה האדם אפילו לאחר שהושג על-ידו השיא הגדול ביותר. לי הזכירה זאת המציאות עוד באותו בוקר באופן בלתי-אדיב עד מאד. זוכר אני, שהחיילים הלכו לאימונים ואני נשארתי בצריף, מפני שברשותי היה עוד יום של חופש. בדיוק יום קודם, בהעדרי, נתקבלו הטפסים הראשונים של אותו ספר “תורכיה והמלחמה”, שבו הוכחתי, כמו שתים פעם שתים הם ארבע, כיצד ולמה צריך לחלק את תורכיה ומי יקבל חלק זה או אחר; מאד מצאה חן בעיני כריכת-הבד האדומה, ואני אפילו ליטפתי אותה, כמו שאֵם מלטפת את ראשו של ילדה הראשון, ושקעתי בחלומות אוֹפּטימיים מאד על גורלו של ילד-רוחי זה, על ההשפעה, שתהא בלא ספק לספר זה על המומחים הצבאיים, וכיצד ישים לאֵל את האסכולה ה“מערבית” של קיטשנר ויחיש את נצחון האסכולה ה“מזרחית” של לויד-ג’ורג'… פתאום התפרץ אל הצריף, בלווית סרז’אַנט נושם בכבדות, סגן-לייטנאַנט צהוב צעיר: זה היה קצין תורני לביקורת של הבוקר. קמתי. הוא העיף מבט של נשר על החלונות, שהיו סגורים משום-מה, פניו קדרו והוא אמר:

– האֵ, אתה שם, הטוראי במשקפים, – לפתוח!

– איזה, סיר? – שאלתי.

– את כולם, טיפש שכמותך ( you bloody fool )! – אמר וצעד הלאה.

 

הנצחון    🔗

קפיטן אֵמרי לא ידע לאוּת: פעמיים בשבוע, לא פחות מזה, היה בא שליח אל המגרש של פלוגת-האימונים ומוסר לי פקודה לנסוע העירה. תודות לכך התחילו לראות אותי בבאַטאַליון כעין דמות מגוחכת או כטעות סתם. הסרז’אַנטים האנגליים פסקו לאט-לאט להתיחס אלי ברצינות כאל חייל. כשהייתי מתנפל, בשאגת-פרא, כמצוּוה, על שׂק-התבן שסימל גרמני, והייתי פוגע בכידון בקיבה במקום בלב, היה אומר הסרז’אַנט: “בשביל וייטהוֹל – לא רע”.

סוף-סוף העלו אותי לדרגה, שאיני יודע כיצד לתרגם אותה: באנגלית זהו unpaid Lance-Sergeant, כלומר, כעין סרז’אַנט, אבל לא סרז’אַנט ממש, והוקצבה לי משכורת לא של סרז’אַנט, אלא בסך-הכל של קוֹרפּוֹראַל. מכּרי הטוב, מנהל חנות-יין של חברת כרמל בלונדון, שלח לי עשרה “בקבוקים של יין ארצישראלי”, ואני “הגשתי” אותם לסרז’אנַטים בערב הראשון שלי בחדר-האוכל שלהם – באותו חדר-האוכל, שרחצתי שם פעם את השולחנות בהצלחה כזו. לצערי, זה שקיבל אחרי משרה היגיינית זו רחוק היה מלעמוד על אותו גובה.

מן הפגישות והראיונות החשובים של הזמן ההוא אציין כאן רק אחד בלבד.

הגנראַל סמאַטס, ראש-הממשלה של אפריקה הדרומית, בא אז ללונדון, כדי להשתתף בישיבותיו של קאַבּינט-המלחמה. הוא מילא אז תפקיד גדול: כמובן, לא כל-כך מחמת משקלה הממשי של אותה עזרה צבאית, שיכלה להגיש לאנגליה מושבה לא-גדולה, כמו משום אישיותו גופה. כמו גם הגנראַל בּוֹתאַ היה סמאַטס לפני עשרים שנה אחד ממתנגדיה המסוּכּנים של אנגליה בשדה-הקרב הבּוּרי. לפיכך היתה עכשיו לפּאַטריוֹטיסמוס הבריטי שלו חשיבות מוסרית של הפגנה לכבוד המשטר הממלכתי של הקיסרות הבריטית. זולת זה, הרי גם הוא עצמו בעל השכלה ממדרגה ראשונה הוא: חניך האוניברסיטאות של הוֹלאַנד, היידלבּרג, קמברידג'; הוא גם סופר והוגה-דעות מעניין. הוא ציוני מסוגו של באלפור או רוֹבּרט סֶסיל: הוא חושב באמת, שהצהרת-באלפור היא, אולי, הטוב שבכל ההישגים של המלחמה העולמית. – עם בואו גברו לחלוטין בקאַבּינט המלחמה מצדדי הציונות על מתנגדיה (בראש האחרונים עמד, כמובן, יהודי, המנוח אֶדווין מוֹנטגיוּ). לפי מראה-פניו היה סמאַטס אז לא יותר מבן ארבעים שנה, אף-על-פי שהיה, כמובן, קשיש יותר. הוא עשה רושם של אדם אינטליגנטי, מחונך יפה ומעורב עם הבריות – לא מן הטיפוס האנגלי, אלא היבּשתי; אנגלית דיבר באַקצנט מיוחד, ביחוד עם ה“ר” ההוֹלאַנדית הגרונית.

הוא חקר אותי על כל פרטי-התכנית. כמה מדבריו נשתמרו אצלי במכתבים, שהייתי שולח הביתה לפטרבורג. הנה משפט אחד שלו על הגדוד:

– זהו אחד הרעיונות היפים ביותר, שנזדמן לי להיתקל בהם בחיי: שהיהודים עצמם ילחמו בעד אדמת-ישראל.

והנה שני משפטים אחרים שלו על רוסיה, שבסוף שיחתנו הירבה לשאול עליה. אז כבר היה ידוע, שגם הצבא וגם המשטר הממלכתי מתקרבים במהירות להתפוררות.

– רוסיה אולי תיפול, והגרמנים חושבים, שזה יהיה לטובתם. ואולם שמשון המית במותו רבים מאשר המית בחייו.

– קֶרֶנסקי – אדם קדוש. ואולם הוא עורך-דין: הוא חושב, שהעולם הוא בית-דין, שבו מנצח מי שנימוקיו משכנעים יותר. והנה הוא עומד ומנמק; ומתנגדיו צוברים דינאַמיט.

לפי פקודתו של וזיר-המלחמה הזמין אותי אליו מנהל מחלקת-ההתגייסות גנראל גדס (אחר-כך היה ציר בריטניה בוואשינגטון). שנינו באנו לידי החלטה, שהגדוד ייקרא בשם קצר וברור: The Jewish Regiment. המדים יהיו רגילים, אלא שבמקום כובע תהא מצנפת קוֹלוֹניאַלית, כמו אצל הצופים. הטוטפת – מנורה בעלת שבעה קנים עם כתובת עברית “קדימה”, שפירושה הוא גם “להתקדם” וגם “מזרחה”.

– ובמי הייתם רוצים בתור מפקד? – שאל הגנראל. – כלום יכולים אתם להצביע על מועמד יהודי?

שאלה קשה. בכיסי היה מונח מכתבו של פאטרסון מדובלין. “… לפי הכרתי העמוקה דרוש לכם קולונל יהודי. הייתי מאושר להוליך שוב אל האש חיילים יהודיים; ואולם גם הצדק וגם האינטרסים של עניינינו דורשים, שכבוד זה יפול בחלקו של יהודי”.

נכון – ואולם היכן תמצא יהודי כזה? בסביבה המתבוללת של לייוֹנל רותשילד אפשר היה למצוא אדם בעל דרגה מתאמת – ואולם בררן גדול אני בשעה שאני בא להשתמש בתואר “יהודי”. מכל חבורה זו רק קצין אחד התייחס תיכף אל ענייננו “יחס יהודי” – מאַיור שנפילד היה שמו – והוא עזר לנו, עד כמה שהיה ביכלתו, בזמן הראשון של פעולתי. ג’מס רותשילד כבר עבר אז מן הצבא הצרפתי אל הקאַנאַדי, אבל עדיין היה לייטנאַנט. אליעזר מרגוֹלין, אותו לייטנאַנט אוסטרלי, שהזכרתי אותו בסיפורי על גאַבּאַרי, ומאז חשבתי עליו לעתים קרובות, כבר היה אמנם מאַיוֹר, אבל הוא עמד אי-שם בפלאַנדריה עם האוסטרלים שלו ולא היה מסכים לעזוב את החזית. על הקולונל פ. סמיוּאל עדיין לא שמעתי אז. ואולם עם כל הכבוד שאני רוחש אל השמות הנזכרים, חושב אני גם עכשיו, כמו שחשבתי אז, שכבוד היסטורי זה הגיע בצדק לאדם אחר: לאותו אדם, שלא התבייש להתייצב בראש “נהגי-פרדות” יהודיים וידע לעשות מהם יחידה צבאית, ובשעה שמזכירים אותה מרכין וזיר-המלחמה את ראשו; לאותו אדם, שגם בבית-החולים חשב עלינו והוסיף לעזור לנו על-ידי חיבור ספר, שעורר אחר-כך רעש גדול: “עם הציונים בגאַליפּולי”; לאותו אדם, שהאמין בנו מן הרגע הראשון, בזמן שהכל עדיין לגלגו עלינו.

אמרתי:

– יש רק מועמד אחד: אף-על-פי שאינו יהודי, הרי הקולונל שלנו צריך להיות הוא, ואני מקווה, שעוד יהא הגנראל שלנו: פּאטרסון…

תרומפלדור כבר לא היה אז באנגליה. הרבה זמן השתדל בדבר הרשמתו באותו הבאטאליון ה-20, שבו שׁרתו אנשיו מִגאַליפּולי: מוכן היה להצטרף אליו אפילו בתור סגן-לייטנאנט; היה מסכים בוודאי לשרת בו גם בתור קורפוראל, ואולם אי-אפשר היה שגידם ישמש בתפקיד כזה, – ותואר של קצין לא רצו לתת לו פקידי המשרדים הצבאיים. הנימוק העיקרי היה, שלפי החוקה האנגלית אין בן חוץ-לארץ יכול להיות קצין; הגדוד האלכסנדרוני – הרי זה ענין אחר, לפי דבריהם… זה אינו צבא סדיר – אסור. תרומפלדור שמע את פסק-הדין, חייך, אמר בתחילה: “אינם רוצים, נוכלים שכאלה”, – ואחר הוסיף: “אין דבר”, והחליט לנסוע לרוסיה.

– מה יעשה שם? – שאלתי.

נתברר, שהיו לו שתי הצעות ענקיות. ראשית, לא היה לו שום ספק בדבר, שממשלת קרנסקי, עם סאַבינקוֹב בתור וזיר-המלחמה, תסכים ליצירת צבא עברי – לא גדוד סתם, אלא צבא ממש בן 100 אלף איש או יותר – ועם זה מסוג אחר של נוער… וצבא זה יצטרך ללכת אל החזית הקאַווקאַזית – ומשם יבקיע לו אולי את הדרך על-פני אַרמניה וארם-נהריים אל עבר-הירדן.

– ושנית?

אף פעם לא אשכח את תשובתו. לא אשכח אפילו באיזה מעמד ניתנה. לי נתן את תשובתו בחדר מואר אור קלוש, אי-שם בפינה נידחת בצ’לסי, ואולם העם היהודי קיבל את תשובתו בהרי ארץ-ישראל ועמקיה, וגם העם לא ישכח אותה לעולם. הגשמת תכניתו הראשונה נמנעה בגלל התפוררותה של רוסיה; את התכנית השניה הגשים. את דבריו לא רשמתי – אין צורך: הם נשתמרו יפה בזכרוני גם בלא זה. באותו חדר קטן, בקיץ 1916 , גולל לפני את הרעיון הפשוט והנשגב של ה“חלוציות”.

– חלוץ פירושו “צועד בראש”, – אמרתי. – באיזה מובן? פועלים?

– לא, זהו מושג הרבה יותר רחב. כמובן, דרושים גם פועלים, ואולם לא זהו המובן של המלה “חלוץ”. לנו יהיו דרושים אנשים מוכנים “לכּל”, לכל מה שתדרוש ארץ-ישראל. ל“פועל” יש האינטרסים הפועליים שלו, לחיילים ה-esprit de corps שלהם; לרופא, למהנדס ולכל השאר יש הרגלים משלהם, אם אפשר לומר כך. אולם אנחנו צריכים להקים דור, שלא יהיו לו לא אינטרסים ולא הרגלים. מטיל-ברזל סתם. גמיש – אבל ברזל. מתכת, שאפשר לחשל ממנה כל מה שיש צורך בו בשביל המכונה הלאומית. חסר גלגל? – אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל-תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר, צריך לירוֹת, להיות חייל? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי-דין? מורים? שואבי-מים? בבקשה, אני עושה את הכל. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שׁם: אני –

– האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכל, אני קשור בשום דבר; אני יודע רק ציווּי אחד: לבנות.

– אין בני אדם כאלה, – אמרתי.

– יהיו.

שוב טעיתי, והוא צדק. הראשון מבני-אדם אלה ישב לפני. הוא בעצמו היה כזה: עורך-דין, חייל, פועל במשק חקלאי. אפילו לתל-חי בא לחפש עבודת-אדמה, מצא שם את מותו מכדור של רובה, אמר “אין דבר” ומת כבן-אלמות.

זמן קצר אחר ראיוני עם הלורד דאַרבּי קיבל הקולונל פּאוּנוֹל פקודה ליצור מן הקבוצה שלנו יחידה מיוחדת של מדריכים. לראשי-היחידה נתמנו הסרז’אַנט-מאַיוֹר ריצ’אַרד כּרמל ואנוכי. דיק כרמל (אנו כבר מצאנו אותו בבאַטאַליון ה-20, וכששמע, שמתארגנת פלוגה עברית, ביקש לצרף גם אותו אליה) היה צעיר, שקיבל חינוך אנגלי טהור, נולד אי-שם בוולס, במקום שאין יהודים כלל: ביידיש ידע לבטא בקושי כמה מלים, וכן ידע לגמגם פסוקים מכמה תפילות. ואולם ב- boys שלנו התאהב תיכף, ולאט-לאט נהפך גם למצדד של תכניתנו. ועם זה היה בלא ספק אחד מן המדריכים הטובים ביותר וה“זריזים” ( “smart” ) ביותר, שפגשתי בכלל במשך כל הזמן בצבא.

אני אוהב מאד את הזכרונות של אותו קיץ, בכל בוקר היינו יוצאים עם כל היחידה אל הגבעות הירוקות של המפּשיר. בני חוץ-לארץ שמעו הרבה על הערפל הלונדוני ואינם יודעים, שאנגליה היא אולי הארץ המקסמת ביותר באירופה, העשירה עושר מפתיע של נחלים, חורשות, גבעות קטנות ורכות, כפרים הדומים לנוף שעל צילומי גלוּיות – וביחוד ירוקה היא הארץ, אזמרגדית-ירוקה במידה כזו, ששום ארץ אחרת בעולם אינה יכולה להשתוות אליה בנידון זה. ה- " downs " של המפּשיר מסביב לוינצ’סטר, ששם נמצא מחננו, הם פינת גן-עדן שקטה ושלווה, שם בילינו ימים שלמים ושם עמדנו לסיים את הכשרת חברי לדרגת סגני-קצינים. לא שיקרתי ללורד דאַרבּי – אלה היו חיילים ממדרגה ראשונה: בכל הבאַטאַליון דיברו על הצטיינותם ביריה ובמלחמת-כידונים. נשאר רק ללמד אותם את אמנות-הפיקוד. כרמל היה מכריח אותם לזחול ולטפס על גבעה ומשם לתתּ את הפקודה באופן כזה, שתישמע בגבעה הסמוכה. הרצינו לפניהם הרצאות אֵלמנטריות במקצוע הצבאי. נתנו להם מושג על טכסיסי-מלחמה, על אסטרטגיה, על הקמת-ביצורים. הם שירטטו שרטוטים טוֹפּוֹגאַרפיים, ערכו בעצמם תמרוני-שעשועים. אני חושב, שבדרך כלל קיבלו לא רק הכשרה של סגני-קצינים, אלא במידה מסויימת גם הכשרה של קצינים. “ועדה” קטנה של דוברי-עברית עיבדה בינתיים טרמינוֹלוֹגיה עברית בשביל הפיקוד. אחר-כך השתמשו בה בבאַטאַליון השלישי שלנו (הארצישראלי), ועוד יותר מאוחר, בימים השחורים – בהגנה העצמית בירושלים. אלה היו בחורים חביבים, נבונים, אמיצי-לב. רבים מהם עכשיו בארץ-ישראל; בשביל אחרים – לא מצא העם היהודי אסיר-התודה מקום במולדת ההיסטורית; שנים מהם פגשתי לא מזמן בניו-יורק; ואחדים ישנים בצלו של מגן-דוד על הר-הצופים.

בוייטשפּל כבר ידעו, שה“גדוד הולך”. באספת הועד הציוני נסוג אפילו נ. סוקולוב מעמדתו ופנה אל חבריו הצעירים; “לבשו חאַקי, כדי שתהא לכם אחר-כך הזכות ללבוש בגדים תכולים-לבנים”. כמאתיים תלמידים של הרי פירסט חיכו בקוצר-רוח לרגע, שבו תיפּתח ההרשמה; שאר הצעירים היו מתכנסים בבתי-התה ורועשים: אלה – בעד ואלה – נגד. בו בזמן נפוצה שמועה, שהממשלה מנהלת משא-ומתן עם פטרבורג בדבר הטלת גיוס-חובה על הזרים.

זו היתה אמת. באיסט-ענד רטנו, שכל אלה הם “נכלי-הלגיוֹניסטים”. היהודים בפשטות אינם מאמינים בהיסטוריה, בכוח הסתמי, הבלתי-אישי, היוצר בעצמו עובדות, בין שאנו רוצים בהן ובין שאין אנו רוצים: היהודים חוקרים ודורשים תמיד, מי “אשם”. את גיוס-החובה אי אפשר היה למנוע, אילו אפילו ניסו ה“לגיוניסטים” להפריע לכך. ואולם צריך אני לומר כאן בגלוי וברצון, שבשום פנים ואופן לא הייתי מפריע, להיפך.

פעם קבלתי מק. ד. נאַבּוֹקוֹב טלגרמה: “אם אפשר, יקבל-נא אדוני חופש ויבוא. הענין דחוף”.

בבית-הצירוּת, בככר-צֶ’שׁאם, הראה לי טלגרמה של וזיר-החיצון הרוסי טֶרֶשֶצֶ’נקוֹ: הוזיר שאל, מה דעתו של הציר על הטלת גיוס-החובה על נתיני-רוסיה היושבים באנגליה. הממשלה האנגלית דרשה בתוקף את הדבר; ומהי דעת-הקהל בענין זה, ובפרט דעת-הקהל היהודית?

אמרתי:

– אצל האנגלים, בלא הבדל דת, אין על כך שתי דעות, יש דעה אחת: גיוס-חובה. בין המהגרים היהודיים יש שתי דעות. האחת – היא דעתו של איסט-ענד: לא. השנית – דעתם של ידידי ושלי: כן.

– מדוע?

– ראשית, אני אדם יבשתי. אני בכלל חושב את השיטה האנגלית של גיוס מתנדבים לצבא לאחד מן האבסורדים הגדולים שבאנגליה, ואני בכלל בעד גיוס-חובה. כל זמן שיש מלחמות בעולם, השתתפות במלחמה היא חובה ולא אַספּוֹרט של חובבים. שנית, בשנה השלישית של מלחמה נוראה כזו לא היה אפילו גאַריבּאַלדי מצליח לאסוף הרבה מתנדבים. ההתלהבות דעכה. גם האנגלים עצמם אינם הולכים עכשיו מרצונם הטוב: מן ההכרח היה לקחת אותם בכפיה. מגוחך הוא לצפות, שוייטשפּל תגלה פתאום בשנת 1916 מצב-רוח מלחמתי, שאפילו האנגלי הבינוני איבד אותו עוד בשנת 1915; והיה זה טפשי ובלתי-צודק לזקוף לחובתה של וייטשפּל את העובדה, שהיא אינה מרגישה ואינה מגלה עכשיו תיאבון כזה. ואף-על-פי-כן יזקפו את הדבר לחובתה של וייטשפּל, וכשלונה של ההתנדבות החפשית לצבא, שהוא עכשיו בלתי-נמנע בהחלט, היה גורם להתפרצותה של שנאה גזעית עצומה בקרב ההמונים האנגליים. אסור להרשות דבר כזה. גיוס-חובה!

הוא נענע בראשו:

– גם אני חשבתי כך – הנה ההצעה של תשובתי הטלגרפית: אותו דבר.

עד היום אני סבור כך. גם המלחמה וגם עבודת-הצבא – מחלה הם; אני מאמין, שפעם תירפא מהם האנושות. ואולם עד אז אסור להשלים עם שיטה, שלפיה כל המעמסה נופלת דוקא על הפּאַטריוֹטים הטובים ביותר, והאדישים יושבים בבית. ולא נכון הדבר, שצבא מתנדבים הוא יותר “הֵירוֹאי”. החיילים הצרפתיים על-יד וֶורדֶן לא היו “מתנדבים”. גאַריבּאַלדי אמר פעם: “מן היום השני של העבודה בצבא אין עוד שום הבדל בין מתנדב לטירון שגויס בכפיה”. זוהי האמת.

בבּאַטאליונים שלנו היו חיילים משני הסוגים. אפילו בהרכב ה“לונדוני” אפשר היה למנות מאות אחדות, שנרשמו קודם שנתפרסמה הפקודה על גיוס-חובה. המתנדבים הארצישראליים, הארגנטינים, שבויי-המלחמה התורכים – בדרך כלל יותר משליש של כל הגדוד – הוכרחו אפילו להלחם במשך זמן מרובה עם השלטונות, ביחוד עם המטה הראשי של אַלנבּי, עד שקיבלו אותם לעבודת-הצבא. ואולם בתהליך-השרות עצמו לא היה שום הבדל. כבר כתבתי על כך: “שׁניידר”, שם-הלווי של צעירי וייטשפּל, שנתגייסו מתוך כפיה, נעשה סוף-סוף כינוי של כבוד, שם נרדף לחייל טוב; והנוער הוייטשפּלי זכה לכך בצדק וביושר.

… באבגוסט 1917 הופיעו זו אחר זו שתי הודעות רשמיות: על גיוס-חובה לאזרחי-רוסיה היושבים באנגליה ועל – ייסודו של הגדוד העברי. לנו ניתנו שלושה חדרים במחלקת-הגיוס. כשבאתי לסקור את “אחוזתנו”, מצאתי, ש“נספּחוֹת” אלה של וזרת-המלחמה נמצאים בבנין המועדון הליבּראַלי, שבו קבע לי פעם מיסטר קינג ראיון ושהועבר זה כבר לידי הממשלה. נסעתי אל המחנה שבקרבת וינצ’סטר, נפרדתי מן הקולונל פּאוּנוֹל, הודיתי לו על סבלנותו, על הטאַקט שלו ועל עזרתו, לקחתי עמי שלושה גאַליפּוֹלאים מן ה“קבוצה השש-עשרה” שלנו והעתקתי את מושבי ללונדון. שם נודע לי מפיו של גֶדֶס, שהקולונל פּאַטרסון כבר קיבל פקודה למסור את הבּאַטאַליון הדובּליני שלו למפקד חדש, ובעוד שלושה ימים בערך יהיה בלונדון ויתייצב בראש הגדוד העברי.

עוד קודם שבא פּאַטרסון הרכיב גדס מועצה מן הקצינים, שניהלו סניפים שונים של מחלקתו, כדי לדון בשאלה האיך לארגן את הגיוס. המועצה החליטה: למרות חובת-הגיוס לפתוח תעמולה נמרצת, כדי להסביר לציבור גם את ערכו המוסרי וגם את ערכו הלאומי-העברי של הגדוד.

בסופה של ההתיעצות העיר אחד הקצינים:

– אף-על-פי-כן צריך להביא החשבון את הדבר, שתהא תעמולה נגדית חזקה. זוהי אותה כנופיה, שגרמה בשנה שעברה לכשלונה של המערכה הראשונה שלכם, סרז’אַנט ז'. קיבלתי ידיעות: הם כבר מתכוננים, מתרוצצים ממקום למקום ומפיצים שמועות-שוא.

ידעתי זאת: ידידי מוייטשפּל הספיקו גם הם להגיש את הדינים-וחשבונות שלהם. אותם הטיפּוּסים מן השנה שעברה, אולי אפילו בהרכב מוגבר, מתהלכים שוב מבית-קפה לבית-קפה ומדברים על לבו של הנוער, ש“יצפצף על חובת-הגיוס”. להם כביכול ידוע, שממשלת קרנסקי כבר מתחרטת על הסכמתה ומועצת צירי-הפועלים תכריח אותה בקרוב להסתלק לגמרי מן ההסכם. והאמצעי הטוב ביותר להחיש נסיגה זו הם רעש ושערוריות וסירוב כללי להתגייס. ואולם אם יימצא מישהו, המסכים לשרת בצבא, הרי ילך לכל מקום שהוא, ואך לא אל הגדוד העברי: הגדוד העברי הוא מלכודת; אותו ישלחו לא לארץ-ישראל, אלא אל התופת הנוראה ביותר של חזית בעלות-הברית – לפלאַנדריה – ושם יוּבל כשׂה לטבח. לויד-ג’ורג' בעצמו כאילו אמר: “ביהודים נסתום את כל סדקי-הגאַז”; ולורד דאַרבּי אמר דבר פלוני; ומישהו שלישי אמר עוד משהו, וכך בלי סוף.

ואולם לאותו קצין היו ידיעות עוד יותר מפורטות:

– כלום שמעת, סרז’אַנט, על אדון אחד צ’יצ’רין? הוא אינו יהודי, אבל – כפי שמוסרים לי – הוא הוא המנצח הראשי, אף אם בהסתר, על כל תעמולה נגדית זו.

תפקידו של מיסטר צ’יצ’רין כבר היה ידוע לי מזמן. כאמור, לא הייתי אומר, שהוא המנצח הראשי: הוא כבר התעניין יותר בעניינים רוסיים טהורים. ואולם בשעות-הפנאי, באותם רגעי-החופש, שאפשר להקדיש בהם אגב-אורחא טיפה של תשומת-הלב המפוזרת לדברים צדדיים ובלתי-חשובים ביותר, שיעשע את עצמו באמת ביציקת שמן על המדורה היהודית. אגב, ממנו באו כל ההבטחות, ש“מועצת צירי-הפועלים לא תרשה”. ולמה לא? מה סיכּן, מה יכול היה להפסיד? הוא ושבטו לא יצטרכו לשלם בעד הכּלים השבורים שלנו. ציון או גלות, ידידותנו עם אנגליה או יחסי-איבה בינינו ובין כל אנגלי – הוא כאן ירוויח ולא יפסיד כלום. למה איפוא לא ישתעשע ויתבדח קצת?

אמרתי:

– על מיסטר צ’יצ’רין שמעתי: ואולם אני וידידי סבורים, שעכשיו כל קבוצה זו אינה מסוכנת עוד. נדפיס כרוזים, נכנס אספות-עם – התבונה וההגיון ינצחו. ועל פיצוץ האספות, כמו בשנה שעברה, אין לדבר עכשיו: לשם כך יש אצלי גאַליפּוֹלאים מן ה“קבוצה השש-עשרה”.

המ… – השיב הקצין, – אני הייתי משקיף על ענין זה באופן יבש יותר ומעשי יותר. ביחוד מיסטר צ’יצ’רין זה, הדואג הבלתי-צפוי ליהודים, הוא, לדעתי, דמוּת מיותרת, שאינה עומדת בשום התאמה אל הנוף…

… עכשיו התנהלו אספותינו בסדר גמור. הסרז’אַנט אפרים בּליטשטיין, מכּרי הותיק (באלכסנדריה, בחורף 1914, השגיח על הסדר בצריפי הפליטים הארצישראליים), הביא אל כל אספה כ“מנין” של הגאַליפּוֹלאים שלנו. כאן היו גם יהודים גורג’יים עם שמות המסתיימים ב“שווילי”, גם בחורים חסונים ממוֹלדאַוואַנקה (אודיסה) ומפּוֹדוֹל (קיוב), גם משחקי כדורגל מן הגימנסיה של יפו וגם גֵרים מגדות-הווֹלגה. הם ישבו בקרן-זוית ולא התערבו – אך כולם ראו אותם, והסדר נשמר מתוך יראת-כבוד. נאמו אצלנו גם ידידי מר צ’יצ’רין, נשאו נאומים נלהבים נגד הציונות, המיליטאַריסמוס, הרכושנות; שלנו השיבו על דבריהם; הכל על-פי התור, בנימוס, בדרך-ארץ, כמו אצל בני-אדם. חופש גמור של הדיבור – ואף לא אפשרות כלשהי לרעוש ולהפריע. חבל, שלפני שנה לא היתה לי ה“קבוצה השש-עשרה” – אולי היתה כל ההיסטוריה של ארץ-ישראל מקבלת צורה אחרת…

ובהאדון צ’יצ’רין נתן אז עין רעה – כמובן, שלא במתכוון – מיסטר קינג הטוב באותה שיחה שלנו במועדון הליבּראַלי. נתקיימה נבואתו… אותו קצין הוסיף, כנראה, לעמוד על דעתו היבשה והמעשית, ומיסטר צ’יצ’רין הוּשם מאחורי השׂבכה. אגב, כמדומני, לא בבית-הסוהר, אלא רק במחנה-ריכוז; בדיוק אין אני יודע, שכחתי לחקור. על כל פנים, כדי להפיג את צערם של מעריציו, אם יש כאלה בין הקוראים, יכול אני להבטיח אותם, שחייו שם היו הרבה יותר טובים מחיי נתיניו באיי-סוֹלוֹבקי.

 

העקלקלות של החכמה הממלכתית    🔗

כאן, לצערי, צריך אני לספר אֵפּיזוֹדה אחת, אם-כי כשהיא לעצמה אינה ראויה לכך: זהו נסיונם של המתבוללים להמית את הגדוד עוד קודם לידתו. בעצם, מספיק היה להודיע בפשטות, שהנסיון לא הצליח, ולהסתפק בכך. ואולם אותו מקרה יש בו משום ענין, כי הוא מציין לא רק את אָפיים של האנַגלוֹ-סאַכּסים שלנו בני דת משה, אלא במקצת גם את אָפייה של המכונה הממשלתית האנגלית, ואותה עדיין מכירים אצלנו מעט מאד. עדיין מתהלכת אצלנו אגדה, שהאַדמיניסטרציה הבריטית עובדת תמיד על פי תכנית מחושבת בקפדנות. ובפועל אין דבר כזה קיים כלל. לעתים קרובות, לעתים קרובות מדי, המצב הוא ההפך מזה, ומתקבלת העתקה מדויקת של אותה האנדרלמוסיה, שהגרמנים קוראים לה russische Wirtschaft. בחדר אחד של המשרד מחליטים כך, בחדר הסמוך – אחרת, וכל חדר לפי דרכו, עד שיתנגשו זה בזה. כשמתנגשים – מסתיים העניין בפשרה מוצלחת, כי האנגלים הם עם נבון, בלא עקשנות בטלנית, ועם מוכשר מאד: כל אומה אחרת, אילו היתה לה הנהגה כזו, לא היתה יוצאת לעולם מסבך של צרות. הנה דוגמה מעניינת: בשנת 1922, כשהוואַהאַבּים התחילו במלחמה נגד חוסיין מלך דג’אַז, נתגלה רשמית בשעת הוויכוחים בבית-הנבחרים, שממשלת לונדון תמכה בכסף ובנשק במלך חוסיין, ובו בזמן נתנה ממשלת הודו הבריטית כסף ונשק לוואַהאַבּים – ואף אחד לא הרגיש קודם במעשי סתירה אלה, שחלו בזמן אחד. כאלה הם האנגלים בענינים גדולים, וכאלה הם גם בענינים קטנים; וכך יצא הדבר גם בנוגע לצעד זה של נכבדי-לונדון המתבוללים.

פאַטרסון השתדל בלב שלם למשוך את כולם למפעל העזרה, כדי שהגדוד יהא לכבוד ליהדות ולא לבושה וכלימה. מיד לאחר שבא ללונדון כינס אספה, שאליה באו המנהיגים הראשיים ממחנה-האויב, עם לייוֹנל רותשילד ואֵדמוֹנד סֶבּאַג-מונטיפיורי בראש; מידידינו באו ד"ר וייצמאן, מאיור אֵמרי (הוא כבר עלה בדרגה), ועוד קצין אחד, שאת שמו לא שמענו בבירור. בא גם לורד רותשילד – אחר-כך נעשה ידיד מסור של הגדוד, יושב-ראש בועד לטיפול בחיילינו, אך בזמן ההוא עדיין פּיקפּק. פאטרסון תיאר בפרטות את האסיפה הזאת בספרו: " With the Judaeans in the Palestine Campaign ".

רובם של הנאספים מוכנים היו להודות, שיהא היחס אל הרעיון עצמו אשר יהיה, אך לאחר שהגדוד נהפך לעובדה, הרי צריך לתמוך במפעל. הקפטן רדקליף סאַלאַמאַן, רופא צבאי, מצאצאי אחת המשפחות האנגליות-היהודיות העתיקות ביותר, אמר: “הציונים עשו מעשה-קוֹלוּמבּוּס, שׂמו את הביצה במצב זקוף; לפנינו עובדה קיימת, ועכשיו רק תפקיד אחד לפנינו: להשתדל, שהגדוד יהא לכבוד ליהדות”. באותו כיוון הביע את דעתו לורד רותשילד. לעומת זה הודיעו לייוֹנל רותשילד וסבּאַג-מונטיפיורי, שהם אינם ותרנים ונוחים כל-כך והם עוד מתכוננים להילחם קצת. ב“מלחמה” זו התחילו מיד אחרי האספה; הלכו אל הגנרל גדס והתאוננו לפניו, ש“פּאַטרסון והסרז’אַנט שלו מחוץ-לארץ מנהלים תעמולה ציונית כאן במחלקה שלך”.

וגנרל גדס נבהל. במרחק של שני צעדים מן המחלקה שלו, באותו וייטהוֹל, בבית מספר 10 בדאַוּנינג-סטריט, כבר הכין אז ראש-הממשלה עצמו, בסיועו של באלפור, את הקאַבּינט הצבאי לקבלת ההצהרה של 2 בנובמבר 1917; אותו גדס עצמו נדבר עמי על טוטפות עם מנורה ועם הכתובת העברית “קדימה”, על סרטים תכולים-לבנים עם תו של מגן-דוד, על שליחת הגדוד אל החזית הארצישראלית: אבל המסורת של חוסר-שיטתיות היתה חזקה יותר מכל העובדות הללו, וגדס נבהל, קרא אליו את פּאַטרסון ונזף בו קשות…

אי-הבנה אחת אירעה באותה אספה; והיוּ לה אחר-כך תוצאות עגומות. הזכרתי, שבין הקצינים היה אחד אשר את שמו לא שמענו בבירור. אחר האספה הראה לי פּאַטרסון פיסת-נייר, ועליה היה כתוב בעפרון: “אם רוצים אתם, אלך עמכם. – נ. פ.”.

– מי הוא נ. פ. זה? – שאל. – פתקה זו מסרו לי אחר נאומו של מונטיפיורי, ואני הייתי מרוגז כל-כך, שלא ראיתי מי הוא המוסר.

גם אני לא ידעתי; ובתוך הדאגות של הימים הבאים שכחנו שנינו פרט קטן זה.

אך אחרי כמה שבועות קראנו, שבחזית הארצישראלית נפל חלל הקפטן ניל פּרימרוֹז, בנו של הלורד רוֹזבֶּרי. מותו עשה רושם חזק מאד גם על היהודים, כי הענף הראשי של משפחת פּרימרוֹז יהודי הוא למחצה לפי מוצאו – בנים ונכדים של חנה רותשילד, בתו של הלורד הראשון רותשילד, שנישׂאה ללורד רוֹזבּרי של אז. אומרים, שכל הפּרימרוֹזים מתגאים בתערובת עברית זו; נתברר, שניל פּרימרוֹז השתדל באופן מיוחד שישלחוהו לחזית הארצישראלית.

אֵמרי נפגש עפ פּאטרסון בוזרת-המלחמה.

– כלום זוכר אדוני את ניל פּרימרוֹז? – שאל את הקולונל. – אז, לפי בקשתו, הבאתיו אל האספה עם מתנגדיכם. הוא התעניין מאד במפעלכם…

אלמלא המקרה מחוסר-הטעם, היה נמצא עמנו בגדוד, ואולי היה חי עד היום הזה.

אחר אותה האספה הכריזו המתבוללים מלחמה באופן רשמי. הם שלחו אל וזיר-המלחמה משלחת שלמה, עם הלורד סויתלינג, לייונל רותשילד וכו'. מטרתם היתה ברורה בהחלט, ולא הגדוד בלבד העסיק אותם. הם כבר ידעו, שהממשלה מתכוננת לפרסם איזו הצהרה של תמיכה בציונות; בכל כוחותיהם השתדלו להפריע, ובאופן הגיוני הגיעו לכלל מסקנה, שחטיבה עברית בחזית הארצישראלית מסוכנת עוד יותר, מנקודת-מבטם, מהצהרה פשוטה על הנייר. הם דרשו מוזיר-המלחמה, שהגדוד העברי יבוטל בכלל; את היהודים הזרים צריך, כמובן, לגייס, אבל צריך לפזר אותם בבּאַטאַליונים הכלליים ולשלוח אותם למקום, ששולחים לשם את רוב החיילים, ובשום אופן לא לארץ-ישראל.

– הנה מה שאני יכול לעשות בשבילכם, – אמר לורד דאַרבּי: – לפזר אותם בבבּאַטאַליונים אחרים איני יכול, כי זהו ענין גמור ומוחלט; אבל את ההחלטה, שהגדוד שלהם ייקרא “גדוד עברי”, נבדוק מחדש. הוא יקבל אחד מן השמות הגדודיים הרגילים. הוא ייחשב מכל הבחינות כגדוד בריטי רגיל, וישלחו אותו למקום, שאליו יוחלט לשלוח אותו.

כעבור חצי שעה מסרו לנו חדשה זו במשרד. בעוד שעה השיבונו בגיוס נגדי.

פאטרסון, אף-על-פי שנשקפה לו סכנה של משפט צבאי, שלח מכתב חריף לגנרל-אדיוּטאַנט (באנגליה זהו בעל הדרגה הצבאית הגבוהה ביותר בוזרת-המלחמה, האישיות הראשונה אחרי הוזיר). פאטרסון כתב במכתבו, שבתשובתו של דאַרבּי לאֵילי-הכסף היהודיים הוא רואה בגידה, הפרת-הבטחה וגנבת-דעתם של הטירונים היהודים (כבר היו לו מאות אחדות של חיילים במחננו בקרבת פּוֹרטסמות); שכל זה הוא חרפה ובושה בשביל שמה הטוב של אנגליה, ומשום כך הוא מבקש לשחרר אותו מן הפיקוד.

ח. וייצמן והמאיור אֵמרי הלכו אל הלורד מילנר, שהיה באותו זמן חבר בקאַבּינט-המלחמה, והגישו לפניו קובלנה מרה על ותרנות של וזיר-המלחמה. מילנר, שגם אותו הרגיז הדבר מאד, התראה עוד באותו יום עם דאַרבּי – וקיבל את הסכמתו של מדינאי טוב-לב זה, שבעוד שבוע תתייצב לפניו “משלחת נגדית”, אשר תגיש לפניו דרישות הפוכות, והוא, לורד דאַרבּי, יציע פשרה גם לה.

ואני נזכרתי ב“אני מאמין” הישן שלי: הכּת השלטת בעולם הם העתונאים. נסעתי למערכת ה“טיימס”, אל מיסטר סטיד. מה אמרתי לו, איני זוכר; ואולם תשובתו נרשמה אצלי בצורתה המקורית, הקצרה והברורה:

– מחר יאמר “טיימס” לוזרת-המלחמה, שלא תשתטה ( not to play the fool ).

– ואולם פאטרסון אינו רוצה להשאר, – אמרתי, – ואני בלעדיו איני יכול לעבוד.

– “טיימס” יעץ לו להשאר.

למחרת בבוקר הופיע ב“טיימס” מאמרו הראשי. אמרו לי, שנזיפה כזו לא קבלה וזרת-המלחמה במשך כל זמן המלחמה. “טיימס” שׂם ללעג את הפקידות, המוכנה להתחשב עם תריסר אילי-הממון, שמאחוריהם אין איש, זולת חדר-האורחים שבבתיהם, ולזלזל בגללם באידיאַליסמוס של המון בן-מיליונים אשר אהדתו יש לה ערך ממשי בחשבון העולמי. אם יש צורך בוויתור, שׁנו את השם: במקום “עברי” קראו לגדוד “המכּבי”; אבל את אָפיוֹ העברי של הגדוד ואת תפקידו המיוחד אין לבטל. “ואנו מקווים, שהקולונל פּאטרסון, שאת התמרמרותו אנו מבינים יפה, ישנה את החלטתו ויחזור בו מהתפטרותו”.

אחר מאמרו זה של העתון חוצב-הרעמים כבר היה כל השאר לא קשה ביותר. לורד דאַרבּי קיבל את המשלחת השניה ואמר לה, שהאופי העברי של הגדוד יישמר ואין שום סיבות לחשוש שיישלח לא אל אותה חזית, אשר עליה חשבו בתחילה; ובכלל הכל יהא בסדר. ואולם בדבר אחד צודקים, לדעתו, הג’נטלמנים מן המשלחת הראשונה: השם “גדוד עברי” הוא תואר-כבוד, וספק הוא אם מן הראוי לתת שם זה לחטיבה, שעדיין לא הספיקה להראות את יכלתה בשדה-הקרב. בתואר זה צריך קודם לזכּוֹת; הוא, הוזיר, מבטיח, שתיכף אחר שהחיילים היהודיים יצטיינו בפעולותיהם בחזית, יקבל הגדוד גם שם עברי וגם טוטפת עברית. לפי שעה הוחלט לתת להם שם אחר, גם הוא שם כבוד – הבּאַטאַליון השלושים-ושמונה של קלעי-המלך ( Royal Fusiliers ).

בדיבורו זה עמד. אחר כיבוש עבר-הירדן קיבלנו באופן רשמי את השם Judaean Regiment ומנורה עם הכתובת “קדימה”. ואולם גם קודם-לכן עוד כאן, בלונדון, הרשו לנו לתלות על שער בית-הגיוס המרכזי שלנו בצ’יניס-סטריט (בית, ששלחו לשם את הטירונים קודם שנשלחו לפּוֹרטסמות) שלט עם כתובת עברית: “גדוד ל”ח לקלעי-המלך“. בעתונות ואפילו בחליפת-המכתבים הרשמית היו קוראים לנו כקודם Jewish Regiment. בחזית נשאו הקצינים והחיילים שלנו על השרווּל השמאלי תו מגן-דוד: בבּאַטאַליון אחד אדום, בשני – כחול, בשלישי – סגול. היה לנו גם “פּאַדרֶה” – כך קוראים בצבא האנגלי לאנשי-הכהונה של הגדודים – הרב פאַלק, אדם צעיר ונלהב ממפלגת ה”מזרחי" ואמיץ-לב ביותר בחזית-האש. וקולונל פאטרסון האומלל היה מוכרח ללמוד את הכללים הדקים מן הדקים של השחיטה: הוא ניהל משא-ומתן עם וזרת-המלחמה ועם הקצבים בפּוֹרטסמות על בשר כשר, על החלקים הקדמיים והאחוריים, על גידים ועורקים… יותא איני מעיז למנות, כי את הדינים הללו איני יודע; ואולם הוא יודע.

לגבי דידי, באופן פרטי, היו למשלחת המתבוללים תוצאות רציניות. משישהו מחברי-המשלחת חלק לי, כנראה, כבוד ומחה במיוחד נגד תעמולת-הגיוס שלי.

המעשה היה כך: עוזרי הכינו חוברת ביידיש – על רעיון הגדוד ותפקידיו. מכיון שלפי חוק הגיוס היתה בידי כל טירון הברירה – לשרת כאן או לנסוע לשירוּת-הצבא לרוסיה החפשית, – הרי הוקדשו עמודים אחדים בחוברת להסברה, שגם השירות בחזית הרוסית אינו משחק.

החוברת הודפסה על חשבון מחלקת-הגיוס. המחלקה מסרה לי רשימה של שלושים וחמישה אלף כתובות של בני חוץ-לארץ מגיל-הגיוס באנגליה ובסקוֹטלאַנד (אגב, עוד דוגמה אחת של אנדרלמוסיה: ברשימה זו של בני-אדם, שלא הלכו לעבודת-הצבא, מצאתי את שמי ואת כתבתי…). מלבד זאת נתנה לי המחלקה 35.000 מעטפות עם החותם OHMS (“בשירות הוד-מלכותו”) ועשרה חיילים חיגרים לשם כתיבת כתובות.

בבוקר, למחרת היום בו נתקבלה משלחת המתבוללים על-ידי לורד דאַרבּי, קיבלתי פקודה על-פי הטלפון לבוא תיכף למשרדו של הגנרל-אַדיוּטאַנט. במקרה היה זה אותו המשרד, שבו קיבל אותו ואת תרומפלדור גנרל ווּדווֹרד. שוב נכנסתי, בהתאם לדרישת הטקס, כשאני מבליט את חזי והכובע חבוש לראשי. שם כבר היה פאטרסון – גם הוא חבוש-כובע; אל השולחן ישב הגנרל-אַדיוּטאַנט עצמו, סיר נוויל מקרידי, וגם על ראשו כובע. לכל זה היתה צורה רשמית יותר מדי, והיא בישׂרה אי-נעימויות.

– כלום מוּכר לאדוני נוסח זה? – שאל הגנרל והושיט לי כתב-יד אנגלי עבה. עברתי על ההתחלה.

– השורות הראשונות, סיר, – אמרתי, – דומות לחוברת ביידיש ששלחנו לבני חוץ-לארץ החייבים בעבודת-הצבא; התרגום רע, סיר.

– ואני שמעתי, שהצירוּת הרוסית מרוגזת מאד, – אמר, – החוברת מלאה ביטויים קשים וחריפים נגד הצבא הרוסי.

– אם כך הדבר, סיר, הרי התרגום לא רק רע, אלא גרוע מזה. במקור אין התנפלויות כאלו. ואת הציר נאַבּוֹקוֹב ראיתי גם אתמול וגם שלשום, דיברתי עמו על התעמולה שלי דוקא, והוא אפילו ברמז לא הזכיר את החוברת. כלום אין ברצונו, סיר, לדבר עמו תיכף – טלפון ויקטוֹריה, מספר כזה וכזה.

– מי הרשה לו, סרז’אַנט, לשלוח חוברת זו במעטפות רשמיות?

מן הראוי היה, שאפער את פי מהשתוממות; זוכר אני, שמזה התאפקתי, ואולם ירא אני, שלטשתי את עיני. מה אפשר להשיב על שאלה כזו? מחלקה הנתונה למרותו מוסרת לי רשימה של כתובות, הנחשבת לסוד ממלכתי, מדפיסה על חשבונה את חוברתי, נותנת לי 35.000 מעטפות רשמיות, נותנת לי קבוצה של מעתיקים – ואחר כל זה הוא, השליט בוזרת-המלחמה, שואל אותי, את ממלא-התפקיד של סרז’אַנט במשכורת של קורפורל, מי הרשה זאת. זו אינה עוד “רוּסישה ווירטשׁאַפט”, אלא סתם איזו שטות. האמנם יכול אצלם כל סגן-קצין, ונוסף לכך אורח, להתיישב באחד החדרים שבארמונות וייטהוֹל ולעשות שם כרצונו, לצווֹת, לאסור – אולי אפילו לתת פקודה לסיים את המלחמה? למזלם אני “מיליטאריסט”…

ואולם סיר נוויל מקרידי היה בכל זאת פּיקח ולא היה משולל חוש-הוּמוֹר: מכיון שלא היתה לי הרשות להתפרץ בצחוק בנוכחותו, הרי עשה זאת הוא ופנה אל פאטרסון:

– ישלח-נא את הסרז’אַנט ז'. אל המחנה בפּוֹרטסמות, כי אלמלא כן ישׁנה כאן אצלנו את הכל על-פי דרכו. אני מקווה, שבתור חייל יהיה פחות מטריד מאשר בתור תעמלן.

הצדעתי ויצאתי; נשארתי במסדרון וחכיתי לפאטרסון. אחר עשר דקות יצא גם הוא.

– סיר, – שאלתי באופן פוֹרמאַלי, – מתי יצווה לנסוע לפּוֹרטסמות?

– לא מניה ולא מקצתיה, ­– השיב אירי זה, שראה בחייו אריות אוכלי-אדם, ולפיכך לא נבהל מגנרלים פשוטים: – אצלי בבּאַטאַליון אני השליט, ואין לי צורך באדוני בפּורטסמות. ישאר בלונדון וימשיך באותו כיוון. ניסע אל בית-הגיוס, אחתום שם על פקודה בדבר שליחותו ללונדון.

מבית הגדוד נסעתי אל נאַבּוֹקוֹב.

– קוֹנסטאַנטין דימיטרייביץ', כלום אמת הדבר, שהצירות מתמרמרת על חוברת זו?

– מימי לא ראיתי ולא שמעתי, – השיב, כשהוא מדפדף בחוברת, כמובן משמאל לימין, ומתפלא היכן ההתחלה.

– אולי יודע על כך י. א. סאַבּלין, מזכיר-הצירות?

הוא קרא למזכיר: אותה תשובה. ק. ד. נאַבּוֹקוֹב חתם בו במקום על הודעה רשמית, שהחוברת אינה ידועה אף לאחד מאנשי הצירות. המזכיר שׂם על ההודעה את חותמת הצירות; בסרט מיוחד חיבּרו תעודה זו אל חוברתי, ואפילו את הסרט חתמו בחותם. אני הבאתי צרור זה אל המאיור אמרי, והוא העביר אותו אל הגנרל-אַדיוטאַנט ביחד עם מכתב-לווי, שלא קראתיו – אבל אני מנחש את תכנו.

“מקרידי” אינו שם אנגלי. אני חושד, שגם סיר נוויל הוא אירי; על כל פנים, הוא התייחס אל אינצידנט זה כאדם טוב-לב, כלומר “שכח”. על כך, שנשארתי בלונדון ושאני עורך שיחות עם עתונאים ונושא נאומים, ידע וכתב על כך לפאטרסון; אבל, כנראה, לא התנגד כלל. הוא נשאר ידיד טוב לגדוד; ואת מכתבו החריף של פאטרסון על התפטרותו תחב לכיסו והשיב לקולונל: "אל יתרגז, הכל יהיה all right "…

אותה חבורה השתדלה להפריע לנו גם אחר-כך. הגנרל-אַדיוּטאַנט הרשה ליהודים מגדודים אחרים לעבור אל הבּאַטאַליון שלנו. הרבה מהם רצו מאד בכך, וגם לנו רצוי היה להביא לטירונים שלנו “תגבורת” של חיילים מנוסים. פתאום נתגלה, שרבני-הגדודים בחזית הצרפתית קיבלו מאיזה מקום עצה או פקודה להסביר בדרישותיהם, שחרפה היא ליהודי אנגלי לשרת בבּאַטאַליון שלנו. סיפרו לי, שיוזם הדבר היה ה“רברנד” מייכל אדלר עצמו, הרב הצבאי הראשי והממונה הישיר על כל ה“פּאַדרים” של הבּאַטאַליונים. איני יודע, אם כך הוא הדבר. יהא אלהים עמו. אבל אנו קווינו, שיעברו אלינו אלפים, ועברו רק מאות אחדות.

נעים בכל זאת להזכר, שנמצאו לנו גם ידידים. נוסד ועד לטיפול בחיילינו בנשיאותו של לורד רותשילד; את התפקיד הראשי מילאו בו נשי המנהיגים הציוניים שבלונדון. אירגנו אותו הגברת ו. וייצמן ומיסיס פּאטרסון; את השאר איני יכול לקרוא בשם, אבל תודה לכולן. לא היתה זו עבודה קלה כלל: היו זמנים, שהיו מבלות בבית הגדוד לא רק ימים, אלא גם לילות. זה היה בשעה שהיו מביאים קבוצה חדשה של טירונים, וצריך היה להאכילם ולהשקותם. ראש בית הגדוד היה בתחילה המאיור נוֹלס, ידידו של פאטרסון, ואחריו יהודי – המאיור שׁנפילד, אותו הקצין היהודי היחידי בלונדון, שמן הרגע הראשון התייחס אלינו יחס אנושי.

אך הדבר הטוב ביותר היה זה, שעלה בידי למצוא את אליעזר מרגולין. הביאוהו פצוע לאחד מבתי-החולים בלונדון, ואני נסעתי אליו. זה מזמן והרבה שמעתי עליו: גם מפי אחיו בפטרבורג מ. מרגולין, המזכיר הראשי של שתי האנציקלוֹפּדיות, הכללית והעברית, בהוצאת עפרון. ועוד יותר – מן האגדות, שעוד לפני תשע שנים סיפרו לי עליו בארץ-ישראל. המשפחה עברה לשם עוד בשנים הראשונות של ההתישבות, כשאליעזר מרגולין עדיין היה ילד. הם התיישבו במושבה רחובות. הנער הצטיין גם כמתישב וגם כעז-נפש, “יושב על הסוס כבידואי ויורה כאנגלי” – דיברו עליו הערבים בסביבה. אחר המשבר של שנות ה-90 נסע לאוסטרליה, נדד שם הרבה שנים; כמדומני, גם חרש וגם חפר, עד שנתישב אי-שם בעיר והתחיל עוסק בעסקים מעשיים. באותו זמן נכנס אל המיליציה הטריטוֹריאַלית האוסטראלית. כשהתחילה המלחמה, כבר היה לייטנאנט. חדשים אחדים בילה במצרים, אחר-כך הגיע לפלאַנדריה ושם בחפירות עלה לדרגה של מאיור ונתמנה לסגן-המפקד של הבּאַטאַליון. איש-מידות, רחב-כתפיים, שתקן, חייל מכף-רגלו ועד קדקדו, ואצלו בבאטאליון היה גם מלך, גם אב וגם אח ל – boys שלו; ועם זה בעל-בית ומארגן יוצא מן הכלל.

– יבוא אלינו, לאַזאַר מאַרקוֹביץ'!

– אני ירא. אני ירא את היהודים: עמהם צריך לדבּר…

ואולם הוא בא אלינו. הגנרל-אַדיוּטאַנט עזר לסלק את הקשיים הפורמאַליים שבהעברה מן הצבא האוסטראלי אל האנגלי (זה, אגב, היה קשור בהפחתה הגונה של המשכורת), ומרגולין בדרגה של סגן-קולונל נעשה המפקד של הבּאַטאַליון השני שלנו, בלשון הרשמית – של הגדוד ל"ט.

על כך, כיצד חיו חיילינו במחנה על-יד פּוֹרטסמות, אני עצמי איני יכול לספר כלום. הייתי שם רק פעם אחת והרגשתי את עצמי כזר. הקולונל פּאַטרסון הציג לפני את הקצינים שלו, ואולם הצטרך לעשות זאת בחדרו, כי אל חדר-האוכל של הקצינים לא היתה לו הרשות להזמינני. בחדר-האוכל של הסרז’אַנטים מצאתי את הידידים הישנים: לריצ’אַרד כרמל היה תואר של סרז’אַנט-מאיור בּאַטאַליוֹני, והרבה מידידי וחברי ל“קבוצה ה-16” כבר ענדו סרטי סרז’אַנטים. ואולם כל השאר התביישו מפני, ואני מפניהם.

זוכר אני: בשעה מאוחרת בלילה עמדתי יחיד באמצע החצר הגדולה, המוּארת על-ידי הירח והשלג, והתבוננתי מסביבי ברגש מוזר. צריפים נמוכים מכל הצדדים, בכל אחד מהם כמאה צעירים – הרי זהו אותו הלגיון העברי עצמו, החלום, שנתממש במחיר יקר כל-כך; ולסוף אני זר כאן, איני בונה כלום ואיני מכוון. כאגדה ממש: את הארמון לעלאדין בנו רוחות בלתי-נראים. מי הוא זה עלאדין? שום איש, לא-כלום; המקרה נתן לו במתנה מנורה ישנה מוחלדת, הוא רצה לנקות אותה, התחיל משפשף אותה במטלית, פתאום הופיעו רוחות ובנו לו ארמון; ואולם עכשיו הארמון מוכן; הוא עמד ויעמוד, ואיש אינו זקוק עוד לעלאדין ולמנורתו. שקעתי בהרהורים והגעתי אפילו לידי התפלספות. אולי כולנו עלאדינים; כל רעיון הוא בבחינת מנורת-קסם המחוננת בכוח להעלות רוחות יוצרים; דרושה לך רק סבלנות לשפשף ולגרד את החלודה עד – עד שתהיה מיותר. ואולי דוקא בזה כלול הנצחון האמיתי, שהמנצח נעשה מיותר.

מאותו לילה נעשיתי מיותר, ואני שמח, שמעכשיו אוכל לכתוב סיפור זה, בלא להשתמש לעתים קרובות כל-כך במלה “אני”. לא אשמתי היא, שבסיפור על חבלי-הלידה של הלגיון היתה מופיעה מלה בלתי-נעימה זו אחר כל חמש שורות או לעתים קרובות עוד יותר; ואולם, תודה לאל, בא הסוף. באספות-העם, ביחוד באמריקה, היו מציגים אותי לפעמים לפני הקהל בתור אותו האדון עצמו, ש“הלך בראש הלגיון”. אני מבקש לציין, שזה לא היה אף פעם ואף לא יכול היה להיות. ה“לגיון” מנה 10 אלפים איש, 5 אלפים מהם היו בפועל בארץ-ישראל; מהם הורכבו שלושה בּאַטאַליונים, ובראש כל אחד מהם עמד קולונל בעל נסיון צבאי גדול. באחד מן הבאַטאַליונים הללו, בין למעלה מעשרים לייטנאנטים, הייתי לייטנאנט גם אני, ולפקודתי עמדה פלוגה בת 50 או 60 איש; וגם זה הודות לחסד מיוחד. יומיים קודם יציאתו של הבאַטאַליון לארץ-ישראל העלו אותי לדרגת קצין על-ידי הערמה מורכבת מאד על החוקה האנגלית. כבר כתבתי, שלפי החוקה אסור לתת זכויות-בפועל לקצין בן חוץ-לארץ. “יש רק שני יוצאים מן הכלל”, התגרה בי פּאַטרסון, “הקיסר וילהלם ואדוני; ואת הקיסר כבר הרחיקו”. איני יודע, אם נכון הדבר; אך בדיוק כשם שלקיסר וילהלם לא היה שום ערך בצבא הבריטי, כך לא היה לי שום ערך בגדוד. אין לי כלום נגד זה; כך גם צריך היה להיות; כשנמצאתי בגדוד, השתדלתי למלא את תפקיד הלייטנאנט כהוגן, ממש כמו שקודם השתדלתי לרחוץ היטב את השולחנות בחדר-האוכל של הסרז’אַנטים על-יד וינצ’סטר. ואני אוהב את שני הזכרונות.

ב-2 בפברואר שנת 1918 צעד בסך עם רובים מכודנים הבּאַטאַליון העברי הראשון ברחובות הראשיים של לונדון, וגם ברחובות וייטשפּל. את חיילינו הביאו במיוחד מפּוֹרטסמות וקיבלו אותם בכבוד גדול. בלילה הם לנו בטאַוּאֵר, בין מצבות-זכרון של שש מאות שנים של ההיסטוריה האנגלית; הזכות עצמה לעבור דרך ה“סיטי” עם הכידונים בפי הרובים היה בה משום פריווילגיה – ה“סיטי” נלחמה מאות בשנים על כך, שחיילי-המלך לא יעיזו להיראות בה עם רובים מכודנים. על המעלות של המֶנשוֹן-האַוּז, בין בני-לוויה לבושי הדר, עמד בלבושו מימי-הביניים הלורד-מֶר וקיבל את ברכת הבּאַטאַליון העברי. והנה גם מחזה מבדח: בשורה אחת עם הלור-מר ראיתי פתאום את המאיור ר., אחד המתנגדים הקשים ביותר שלנו, חבר של אותה משלחת-המתבוללים, – הוא עמד בקומה זקופה וכמנצח; הוא התחמם בגלוי בחום השמש של הצלחתנו, מאחר שלא עלה בידו להפריע.

מן ה“סיטי” פנה הבאַטאַליון אל וייטשפּל. שם המתין לנו אותו גנרל-אַדיוּטאַנט עצמו, סיר נוויל מקרידי, עם המטה שלו, והמון של רבבות ברחובות, בחלונות, על הגגות. דגלים תכולי-לבנים היו תלויים מעל כל חנות קטנה; נשים בכו ברחובות משמחה; ועבדקנים זקנים נענעו בזקניהם השׂבים וּברכו בלחש: “ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”; פאטרסון רכב על סוסו, כשהוא מחייך ופורס בשלום כולם, עם שושנה בידו, שזרקה לו בחורה מאחת הגזוזטראות והוא תפס אותה בעצם טיסתה באויר; והחיילים, אותם החייטים עצמם, כתף אל כתף, הכידונים בשיפוע מקביל ומדוייק, כל צעד – מכּת-רעם, גאים, שיכורים מן ההימנונים, מצעקת-ההמונים ומהכרת התפקיד המשיחי, שלא היה כדוגמתו מזמן שבּר-כוכבא נפל בביתר על חרבו, בלא לדעת, אם יימצאו לו יורשים…

בני-חיל היו החייטים הללו מווייטשפּל וסוֹהוֹ, ממאנצ’סטר ולידס. באמת “חייטים” טובים היו. הם לקטו ברחוב את הגזרים של כבוד-העם הקרוע ותפרו מהם דגל, דגל שלם, נהדר ונצחי. למחרת בבוקר יצאנו מסאַוּתהמפּטון לצרפת – למצרים – לארץ-ישראל.

 

המחנה ומעוֹן-המטה    🔗

עשרה ימים רצופים בקרונות, בזחילה דרך צרפת ואיטליה; ואולם אלה היו ימים לא-קשים. אצל חיילינו בודאי נוצר הרושם, שגם צרפת וגם איטליה הוכשרו והותקנו בכוונה תחילה בשביל נוחיותו של הצבא הבריטי. בכל תחנה מקשרת, משׁרבּוּרג עד טאַראַנטוֹ, נמצא “אַר-טי-אוֹ” (מנהל רכבות צבאיות) אנגלי והוא היה לכאורה האדון האמיתי על מסילות-הברזל; על כל פנים, כך נדמה היה לנו. בכל יממה שניה היינו מגיעים לתחנה צבאית שהתנהלה על-ידי אנגלים, והיו בה רופאים, אחיות, משרתים. כל תחנה היתה דומה לעיירה של צריפים ואהלים, עם חדרי-אוכל, בית-מרקחת, בית-חולים, עם דוכן לקונצרטים ואפילו עם “קאַלאַבּוּשׁ” – כך קראו חיילינו, בהשפעתם של האלכסנדרונים, שהתרגלו לטרמינולוגיה מצרית, לחדר-המאסר. בבאַטאַליון שלנו נוסדה תזמורת מצוינת עם להקה של שחקני “מיוּזיק-הוֹל” אמיתיים – איש לא ידע עד אז, עד כמה במת ה“מיוּזיק-הוֹל” נתעשרה הודות לווייטשפּל. השלטונות של התחנות הצבאיות שיבחו מאד את הקונצרטים שלנו; צריך אני לציין, שבתכניותיהם לא היה אף שיר יהודי אחד, זולת “התקוה”, והקולונל ציווה לשיר אותה בעמידה בסופו של כל קונצרט.

החיילים היו שמחים ועליזים מאד. ביחוד זוכר אני ערב אחד, כשנסענו לאט לאורך הריביירה הצרפתית על-פני ניצה ומוֹנאַקוֹ, והאביב במקום ההוא כבר עמד אז במלוא זהרו והדרו. איסט-ענד, כנראה, לא פיללה שיש בעולם יופי כזה. מכל החלונות של הרכבת הארוכה נישאו קריאות של שמחה.

משלשים הקצינים היו שני שלישים יהודים שעברו אלינו מגדודים אחרים. רובם שמעו עד אז מעט על הציונות; בחדר-האוכל של הקצינים היו מתעוררים לפעמים ויכוחים, שהזכירו את ה“דיסקוּסיה” הישנה הטובה במינסק או בקישינוב. וכי אומה הם היהודים? מהי לאומיות? כלום אפשר להיות ציוני ופּאַטריוֹט אנגלי כאחד? – ניסו למשוך גם אותי אל הוויכוח – ואולם אני כבר שכחתי מזמן, כיצד “מוכיחים” שאלות כאלו. כבוד זה מסרתי ברצון ל“טירונים” צעירים יותר של הציונות.

הוראס סמיואל, שמאמריו וסיפוריו נדפסו בירחונים עבים (עכשיו הוא עורך-דין חשוב בירושלים), היה לוחץ אל הקיר את הקפטן האריס ארך-האף, ראש המתבוללים של הגדוד, ומוכיח לו באַקצנט אוֹכּספוֹרדי עצל, כי הלאומיות היא “מצב-רוח פנימי”; ואם הלה לא היה נכנע, היה סמיואל קורא לעזרה את האדיוטאנט לֶדלי, “אינגלישמן” קפוא טיפוסי, היה מעמיד אותם זה על-יד זה ומעיד עליהם שמים וארץ, שאי-אפשר לחשוב את שני הטיפוסים הללו לבני עם אחד.

ה“פּאַדרה” פאַלק, חבר נלהב של ה“מזרחי”, היה הודף בעוז את התקפותיו של באַטאַליון שלם של לייטנאנטים, שבאו אליו בכל מיני חידושים אפיקורסיים – למשל, שהאמונה הציונית אינה קשורה כלל בהעדפת הבשר הכשר. הוא עמד כסלע על דעתו:

• לא הבשר הוא העיקר כאן, אלא העיקרון: היהודי צריך להילחם בכלל בכל תאווֹתיו, להגביל ולרסן את עצמו בכל צעד שהוא עושה.

קפטן דייוויס, רופא הבאַטאַליון, שהחליף ברגע האחרון קודם נסיעתנו את רדקליף סאַלאַמאַן, אשר נשלח אל הבאטאליון של מרגולין ונשאר לפי שעה בלונדון, – התאונן מתוך צחוק:

– מבינים אתם, פתאום אני מקבל פקודה: בבקשה להיזכר שיהודי אתה, וצא למסע-הצלב – אם אפשר להתבטא כך. אני עכשיו איפוא כעין “ציוני מגוייס”.

והוא כתב בו במקום, ברכבת, שיר נלהב – “שיר-לכת לגדוד העברי”. השיר היה כתוב בחרוזים, בהתלהבות, ברוח לאומית ובכל שאר הסממנים הדרושים. יצא לא-רע; אישור חדש לתיאוריה, שלמחרת היום נעלם ההבדל בין המגוּייס בכפיה לבין המתנדב.

הציוני הטוב מכולם היה הקולונל עצמו.

ראָיותיו ונימוקיו היו: אֵהוּד, דבורה וברק, גדעון, דוד המלך, מגידו, הירח בעמק אילון… הפּאַדרה אפילו ניסה להוכיח, שפאטרסון הוא לא ציני סתם, אלא איש ה“מזרחי”. ואכן, פאטרסון הצליח לכוון את ימי הנופש בתחנות הצבאיות לימי השבתות. אז היו מכנסים בבוקר את הבאַטאַליון לתפילה חגיגית, בנוכחותם של כל הקצינים והחיילים; באמצע מקום-הטקס התנוסס דגל תכול-לבן, הפּאַדרה קרא בספר-תורה אמיתי (מתנתה של קהילת פורטסמות), ואחר דרשתו שרה אותה המקהלה, שהופיעה בהצלחה גדולה כל-כך בקונצרטים של הגדוד, את “התקוה” ואת ההימנון האנגלי. דרשותיו היו נלהבות, תמימות ורבות-תוכן. צעיר זה קרא הרבה מאד במקצועו; הוא הסתמך על מלחמת הצדוקים והפרושים, כּיבּד את האיסיים, גידף את המתיוונים, שיבח את הקנאים, התווכח עם וֶלהאַוּזן… צעיר הגון מאד היה הפּאַדרה שלנו; עכשיו הוא כמדומני רב באוסטראליה, בסידניי, ואני מברך מעומק-לבי את קהילתו.

בטאַראַנטוֹ הוכרחנו לחכות שבוע ימים לנושאי-מוקשים יאַפּאַניים, שהיו צריכים ללווֹתנו לאלכסנדריה, ושם הלך פאטרסון עם הפּאַדרה העירה אל נגר והזמין ארון-מסע קטן, מאיזה עץ יקר מאד, בשביל ספר-התורה, והקולונל אמר לחיילים ברצינות גמורה:

– עכשיו אינכם צריכים לפחוד מפני הצוללות הגרמניות, שהרי יש לנו בספינתנו קמיע כזה.

ניתן לנו ליווּי מצוין, הגענו לאלכסנדריה בלא הרפתקאות, וגם הים היה שקט.

הקהילה האלכסנדרונית קיבלה אותנו כאחים. שוב ראיתי את הידידים הישנים מתקופת גאַבּאַרי; את הרב הראשי דיללא פּירגולא, את הבּאַרוֹן והבּאַרוֹנית מנשה, את סוּאַרס, פּיצ’וֹטוֹ. “הזמ’ק היה בננו, וגדוד זה הוא נכדנו” – אמרו. הם ערכו לכבודנו תפילה חגיגית בבית-הכנסת הראשי, ונכחו בה המושל, הגנרלים, הקונסולים והנכבדים המושלמיים.

אותו דבר חזר ונשנה בקהיר. הגנרל אלנבי כבר היה אז עם מטהוּ בארץ-ישראל, לא רחוק מן המושבה באר-יעקב; ואולם הנציב העליון של מצרים סיר רג’ינאלד וינדהם, נתן לבאַטאַליון לצעוד לפניו בסך, והוא עצמו עמד על-יד שער-הארמון כשהוא זקוף כולו וידו תחת מצחת-כובעו בשעה שהתזמורת ניגנה את “התקוה”… עדיין רחוקים היו אותם מצבי-הרוח, שהתפתחו אצל השלטונות האנגליים בעוד שנה או שנה וחצי, כשהגנרל מוֹני, המושל הצבאי של ארץ-ישראל, בשנת 1919, בירושלים, בנוכחותם של כל הנכבדים היהודים, האנגלים והערבים, סירב לקום לצלילי ההמנון העברי.

סידרנו לנו מחנה בחֶלמיה, לא רחוק מקאהיר; שם גם סיימנו את אימון-החיילים. היה חם מאד, לעבוד אפשר היה רק עד 9 בבוקר ומ-5 בערב. וכמעט בכל שבוע היה נערך באיזה מקום “נשף” – פעם בעיר לכבודנו, ופעם אצלנו במחנה לכבוד קהילת קאהיר.

מלבד החובות הרגילות של ראש-קבוצה נפלה בחלקי עוד עבודה אחת: כל מכתבי-החיילים צריכים היו, קודם שהם נשלחים, להיבדק על-ידי קצין. אני הייתי הקצין היחידי, שידעה¹ לקרוא מכתב כתוב באותיות עבריות. ומכיון שכך, הרי התחילו מעבירים אלי בכלל את כל המכתבים שאינם כתובים אנגלית. כאן גליתי בפעם הראשונה את העובדה, שבבאַטאַליון שלנו נמצאים ליטאים אחדים – לא “ליטוואקים” יהודים, אלא ליטאים קאתוליים ממש. הם עבדו במכרות-פחם אי-שם לא רחוק מגלאַזגוֹ; כשהצטרכו ללכת לעבודת-הצבא, ביקשו שישלחו אותם אלינו. אני כמובן, לא ידעתי אף מלה אחת בלשון הליטאית, מלבד זה שגרמניה נקראת בלשונם “ווֹקֶטיה” ופולני – “לֶנקאַס”. ואולם אילו הייתי מסרב “לבקר” את מכתביהם, הייתי בכלל שולל מהם את האפשרות לכתוב מכתבים, כי שאר הקצינים במצרים בוודאי לא ידעו גם את שתי המלות הללו בלשון הליטאית. בקיצור, החלטתי לסכן את גורל המלחמה ואת נצחון בעלות-הברית והתחלתי חותם " O.K. " על מכתבי הליטאים². דבר אחד הבינותי בהם: מכל חיילינו היו הליטאים כמעט היחידים שניסו לתאר את דרך-נסיעתנו, הזכירו שמות גיאוגרפיים, דיברו על תפקידיו המיוחדים של הגדוד; בכלל, היחידים שהתענינו בשאלות “צדדיות”, מחוץ לחוג הענינים הפרטיים: אני חושב כך, מפני שבמכתביהם היו מלים, כגון ניצה, איטליה, “אֵגיפּטאַס”, אפילו “ירוּזאַלימאַס”, ואפילו “ציוֹניזמאַס”.

במכתבים היהודיים לא היה כמעט דבר כזה. “דרך נעימה”. דחקוּת בקרונות". “תודה לאל, היה שקט”. ולהלן בא העיקר: מה שלום הילדים? כלום כבר צמחו שיניים אצל חנה’לי? כלום עברה האדמת אצל ג’ו? אַל תתעצבי, יקירה. כלום כבר התקנת גאַז במטבח? – אין גבול לחיבה אל ביתו – לא אל הארץ, לא אל העיר, לא אל הרחוב, רק אל דירה אחת… נזכר הייתי בדרש התלמודי: “ביתו זו אשתו”. מי יודע: אולי זה טוב יותר מפּאַטריוֹטיסמוס; אולי זהו יסוד הפאטריוטיסמוס. אולי, אם יינתן לבני-אדם אלה “בית” אמתי, בית, שהדירה והרחוב והעיר והארץ יתלכדו לו לחטיבה אחת, וכל חלקיו תלויים זה בזה כשלבים של סולם, שאם יישבר אחד מהם, יתפוררו גם השאר – אולי תווצר אזי הפסיכולוגיה של קנאֵי בר-כוכבא?

לעתים קרובות היה לבי נוקפני על נסיוני לחדור חדירה עמוקה כל-כך לתוך נשמת-האדם. כנגד זה קבעתי לי כלל – להוציא כל מכתב מן המעטפה ולשים אותו בחזרה, בלא להביט אל הכתובת. ההגינות שבמעשה זה תובלט יותר אם יושם אל לב, שבמכתבים הללו היו באים לעתים קרובות דברי-גידוף חריפים מאד כלפי הצנזוֹר עצמו…

חכינו לאורחים. כמעט ערב צאתנו מאנגליה נתקבלה טלגראמה מניו-יורק בחתימתם של בריינין, בן-צבי, בן-גוריון. בה סופר בקצרה, שהתחיל גיוס רחב של חיילים באמריקה בשביל גדודנו. גם ממשלת-יוון הודיעה, שתרשה גיוס של מתנדבים בסאַלוניקי. מבּוּאַנוֹס-אַיירס הגיעה טלגראמה: “הסכמת בריטניה נתקבלה. וולאדימיר הֶרמן”. גם במצרים נפתחה לשכת-ההתגייסות.

ואולם הבשׂורה המשמחת ביותר נתקבלה מארץ-ישראל. כשאך הגיעה רכּבתנו אל בית-הנתיבות בקאהיר, ניגש אלי במרוצה צעיר בחאַקי – אמנם בלא טוטפת:

שמי הוא כך-וכך, – הציג את עצמו. – נשלחתי במיוחד מתל-אביב לקדם בברכה את הגדוד בשמם של המתנדבים הארצישראליים. – והוא סיפר לי בפעם הראשונה על תנועה גדולה בחלק הכּבוּש של ארץ-ישראל: בירושלים, בתל-אביב וביפו, במושבות-יהודה; מסר שמועות, שגם בחלקה הצפוני של ארץ-ישראל, שעדיין היה בידי התורכים, מורגשת התעוררות גדולה בקרב הנוער; אחדים אפילו התגנבו ועברו את השורות התורכיות, באו לפתח-תקוה שעל הגבול ושאלו: היכן הגדוד?

פעם בבוקר אמר לי פאטרסון:

– יארוז את ילקוט-הדרך שלו – קיבלתי רשיון-מעבר בשבילי ובשבילו לארץ-ישראל.

ברכבת לא ישׁנוּ שנינו כל הלילה. לא מפני שאני הייתי נרגש: נרגש היה הקולונל. לנו, שכגלגל לפני רוח אנו, שחסרים אנו קרקע ומסורת, קשה לשער, מה הם בשביל נשמתו הפּרוֹטסטאַנטית של הקולונל שמות כמדבר-סיני, עזה, יהודה. עוד בילדותו ישב בשקט בכל יום ראשון על-יד הכיריים, בשעה שאביו קרא לפני המשפחה, שהקשיבה לקריאתו בדממה וביראת-כבוד, את הפרק השבועי מתוך התנ"ך האנגלי. תעלת-סואץ? גם בשבילי זהו דבר גדול ונשגב – מבחינת ההישג ההנדסי. ואולם בשביל פאטרסון היה זה זכרון אישי, חלק מילדותו, הד האגדה הראשונה מאגדות-הקסם הראשונות, שלמד וידע אותן עוד קודם ששמע על רוחות-ההרים והמכשפות האיריים ועל המלכה היפהפיה דֵיירדרֶה, שהעבירה מן העולם גיבורים מרובים כל-כך; בשבילו היה זה ים-סוף שנקרע, משה הנביא עם הזקן הארוך ועם הקרנים על מצחו, מרכבות-פרעה בתוך גלי-הים, עמוד-האש ועמוד הענן.

הירח, עמוד-השחר, השמש – ומסביב אותו דבר: מדבר עם גבשושיות נדירות של ירק. אחר-כך קצת יותר ירק: זוהי עזה. בעיני – חור ערבי ישן, מאובק ומוזנח; ואולם בשביל הקולונל שלי – זוהי עירם של שמשון הגיבור והפלשתים העליזים.

אחר-כך שוב מדבר; ופתאום – עולם חדש, חורשה של אֵקאַליפטוּסים, שורות של כרמים לאין מספר, בתים קטנים לבנים עם גגות אדומים במרחק – עולם אחר, פאַטאַ-מוֹרגאַנה של אירופה. אני שומע, שהקולונל שואל את החייל המלווה את הרכבת: “מה שם המקום הזה”?

– דוֹיראַן, – משיב החייל.

כך נתקלתי בפעם הראשונה באותו היחס אל העבודה היהודית, שנעשה חוק במטהו של אלנבי. “דוֹיראַן”? הרי זוהי מושבתנו רחובות; בשם “דוֹיראַן” נקרא כפר ערבי קטנטן, שבין החולות קשה אפילו להבחינו. ואולם כך גזר אלנבי: פתח-תקוה נקראת מוּלבּיס, באר-יעקב – בּיר-סאַלם. היוצא מן הכלל היחידי – ראשון. היא נשארה “ראשון”: יינו של מקום זה היה פופולארי מאד אצל האנגלים, והיה זה לא דיפלומאטי ופוגע בכבודו של הנביא-הפיכח, אילו ניתן שם מושלמי לבקבוק של קוניאק.

בבאר-יעקב ירדנו. לא רחוק מן המושבה, מסביב לשני בתים גדולים למדי, שהיו שייכים למתישב גרמני, השתרעה עיר קטנה של אהלים וצריפים – “ג’י-אַייצ'-קיוּ” – מעון מטהו של הגנראל אלנבי. כאן נפרדתי מן הקולונל: הוא הלך לראיון עם המצביא הראשי ואני נסעתי באוטו-משא לתל-אביב. באותו ערב נפגשנו שוב באחת המסעדות על-יד מעון-המטה של המצביא הראשי ומסרנו זה לזה את רשמינו. הרשמים שלי היו משׂמחים; שלו – ההיפך הגמור מזה. הדבר מובן: אני הייתי בביתה של כלה עניה, שציפתה לאהובה ועוד האמינה, כי גם הוא אוהב אותה; ואולם פאטרסון ביקר בהיכלי הוריו העשירים של החתן…

ביפו ותל-אביב מצאתי גם דיכאון גדול וגם התלהבות גדולה… עכשיו אומרים בסדר הפוך: תל-אביב ויפו; ואולם אז היו בשכונה היהודית בסך-הכל שלושת אלפים תושבים; זו היתה אפילו לא שכונה אלא בפשטות גימנסיה עם עשרות אחדות של בתים נקיים מסביב לה. שכונה אירופית בשביל האינטליגנציה. לא רחוק מן העיר פגשתי בילד בן עשר; הושבתי אותו באוטו-המשא שלי, ובשכר זה הבטיח להראות לי את הדרך אל ידידי הוותיקים א. ברלין וב. יפה (שעכשיו אינו עוד בחיים). בדרך סיפר לי הילד את החדשות האחרונות: נוסע בספינות אנגליות צבא יהודי, ארבעים אלף איש; בראשו עומד גנראל ג’מס רותשילד, בנו של הבארון אֵדמונד מפאריז. לא רציתי לצער אותו: שתקתי. לידידים מתל-אביב מן ההכרח היה, כמובן, לספר מה מספרנו – ואף-על-פי שהם ציפו להרבה פחות ממה שציפה אותו ילד, הרי לא יכולתי שלא להרגיש באכזבתם.

ואולם הנוער הארצישראלי לא היה פנוי למחשבות על הגדוד שלנו ועל מידת-גדלו: הוא היה טרוד בעניניו שלו, ב“התנדבות”. בראש המפעל עמד מ. סמילאַנסקי, אדם למעלה מארבעים, סופר לא-רע ואחד הפרדסנים המכובדים של המושבה רחובות. שלחו לקרוא לו, והוא מיהר לבוא עם קבוצה של פועלי-רחובות: כולם מתנדבים. גם ביפו ובתל-אביב היו כמעט כל המתנדבים מחוגי הפועלים; היה מיעוט של חניכי-הגימנסיה, ואולם גם הם היו קרובים מבחינה רוחנית אל אגף-הפועלים. עכשיו כל אלה הם אישים חשובים בהסתדרות הפועלים הארצישראלית. היה שם ברל כצנלסון, עכשיו עורכו של העתון “דבר”; היה יבנאלי, שהוציא פעם מערב הדרומית את הקבוצה הגדולה הראשונה של יהודי תימן; היה דב הוז, עכשיו ראש חברת הבנין של הפועלים “סולל-בונה”… כמעט כל האריסטוקראטיה הנוכחית של מפלגת “אחדות-העבודה” (שעדיין נקראה אז “פועלי ציון”) עמדה בראש ההתנדבות הצבאית. לעומת זה התנגדו ל“התנדבות” ראשי מפלגת-הפועלים השניה, “הפועל הצעיר”; ואולם גם ביניהם נמצא אפיקורס בשם סברדלוֹב, שהדיח ל“מיליטאריסמוס” קבוצה גדולה למדי וביחד עמה נרשם אל ה“גדוד”.

הם היו “רשומים” לפי שעה רק ברשימותיהם שלהם: השלטונות לא רצו בהם. עוד ביאנואר הגישו למטה פּטיציה עם מאות חתימות, אבל תשובה לא קיבלו. ואולם הם היו בטוחים, שעכשיו כשכבר הגיע גם הבאַטאַליון שלנו, ישיגו את שלהם.

– כמה אתם?

– כאלף וחצי-האלף. השליש – בחורות: הן חושבות על גדוד מיוחד על-יד הצלב האדום – אגב, אחדות מהן משתוקקות אפילו להיות אַמאַזוֹנות…

בחצר הגדולה של בית-הספר לבנות ביפו נערך “מסדר”. המדריך שלהם היה הוז, שזה לא כבר היה עדיין קצין בצבא התורכי. מן המבט הראשון ברור היה, שזהו חומר ממדרגה ראשונה, כולם דקי גזרה, זריזים, מתוחים, אף-על-פי שפניהם נפלו מחמת הרעב התורכי הממושך.

אלו היו הבשורות הטובות, שהבאתי לקולונל. לעומת זה היה סיפורו עצוב הרבה יותר.

הגנראל אלנבי התייחס אלינו בקרירות גדולה – הן אל הבאַטאַליון הלונדוני והן אל המתנדבים המקומיים. הוא ירש מקיטשנר רגש של בחילה לגדודים “אֵקזוֹטיים”. מה הם הדברים שאמר לפאטרסון, אין אני יודע בדיוק עד היום: הקולונל, כנראה, לא רצה לצערני במסירת פרטי דבריו של הגנראל, וגם בספרו לא מסר את הפרטים של שיחה זו. רק דבר אחד הטעים והדגיש פאטרסון: לא כל-כך אלנבי היה האויב, כמו ראש-המטה שלו, גנראל לוּאיס בּוֹלס. זה היה אותו בולס עצמו, שאחר שנתיים, כשׁכּבר היה המושל העליון של ארץ-ישראל, הניח לפוגרום בירושלים להשתולל שלושה ימים ומסר לדין את ההגנה העצמית.

זמן רב, מתוך דכדוך-נפש ומתוך שתיקה, צעדנו שנינו בדרך מלאת-האבק בין הצבּרים המאובקים. עכשיו, כשאני מפנה את מבטי לאחור, אני רואה את אָפיה הנבואי של אֵפּיזודה זו: אני רואה בה כעין מבוא אל כל התקופה של השלטון האזרחי בארץ-ישראל. מצד אחד – התלהבות, תקוות, נכונוּת לכל הקרבנות, חשק גדול להיאבק וליצור; ומצד שני – עינים קרות, ספקניות, שמבט זר וחשדני להן, הדוחה באיבה כל דבר בלתי-רגיל, בלתי-באַנאַלי, כל מה שאינו כתמול-שלשום – כל מה שנודף ממנו ריח של “אֵקזוֹטיקה”: למשל, ציונות…

ואולם כשם שכברה אינה יכולה להכיל מים, כך נשמתו של פאטרסון אינה יכולה להכיל עצבות ודכדוך-נפש. הוא צחק פתאום בקול ואמר:

– שטויות. אנו שנינו ראינו דברים גרועים מאלה, ואף-על-פי-כן התגברנו עליהם. אני בטוח, שהמצביא העליון יימלך בדעתו.

פאטרסון צדק, אפילו יותר מדי צדק. לא פעם אלא עשר פעמים “נמלך בדעתו” גנראל אלנבי גם ביחס לגדוד וגם ביחס לבעיה הציונית כולה. לאחר עשרה שבועות התיר לגייס מתנדבים ארצישראליים; אחר-כך דחה שוב את הענין להרבה חדשים; אחר-כך נתלהב והבטיח להקים “בריגאדה יהודית” עם פאטרסון כגנרל בראשה; אחר-כך לא עמד גם בדיבורו זה, אף-על-פי שבעצמו כתב זאת שחור על גבי לבן.

דבר תמוה הוא, ואולם אינו נדיר כלל: דוקא בני-אדם, שנתפרסמו כבעלי “רצון-ברזל”, הם לעתים קרובות רכים כקנה המרכין ראשו לכל רוח מצויה. אלנבי הוא, כמובן, חייל גדול, אבל מפני מה צירפו אותו אל המדינאים הגדולים, זוהי חידה בעיני עד היום. איש לא הזיק לאנגליה במצרים כמוהו, אחר-כך בשנות נציבותו העליונה; על תקופת ממשלתו בארץ-ישראל אין לי אפילו הרצון לדבר. אני חושב, שבתור מוציא לפועל הוא באמת כוח גדול; ואולם הוא דוקא “מוציא לפועל” של עצות זרות, ולא יד מכוונת. הוא – מכונית טובה, שכל אדם – אם רק ידע להחניף והיה בר-מזל – יכול לנסוע בה לכל מקום שירצה. אני מכיר הרבה בני-אדם כאלה, בפינות שונות של החיים, ותמיד אני ירא מפניהם. זוהי קוֹמבּינאַציה מסוכנת – אדם שיצאו לו מוניטין כאיש קשה-עורף העומד על דעתו בתוקף (“פּר-הבּשׁן”, קראו לו החנפים מבין ידעני-התנ"ך שבמטה), בעוד שהוא בעצמו, לאמיתו של דבר, אינו יודע כמעט אף פעם, במה הוא צריך לגלות את קשי-ערפּו ואת העמידה על דעתו, והוא אנוס לשאול על כך את יועציו. ומסוכן הדבר ביחוד, משום שאדם זה שלא מדעתו כבר מחשיב את אגדת-“הברזל”, שנתרקמה סביבו, והילכך הוא מקבל רק אותן העצות, הנותנות לו הזדמנות לגלות פעם נוספת את “תכונות-הברזל” שלו. כאן גן-עדן דוקא ליועצים כאלה היודעים ללחוש על אזנו לחישות נגד כל דבר “סנטימנטלי”, “רכרוכי”, – נגד ה“אידיאולוגיות”, כפי שהיה אומר נפוליאון. אלנבי כשהוא לעצמו בודאי לא היה אויב לא ליהודים ולא לציונות – בכלל ספק הוא, אם יש לו השקפות משלו על בעיות כאלו. ועכשיו, כשאינו תופס עוד שום משרה ויועצים פסקו מלסובבו מכל צד, אומרים, שהוא מתייחס באהדה מרובה אלינו; ואולם בשנים ההן עזרה תכונתו זו להרעיל גם את המטה, גם את הצבא וגם את כל המכונה הממשלתית בשׂנאת-יהודים עזה כזו, שאיני זוכר כמותה אפילו ברוסיה הישנה.

 

שמחת הישוב העברי    🔗

לאחר שחזרנו לחלמיה יסד הקולונל פאטרסון “פלוגת-מגייסים” מיוחדת. לתוכה נכנסו סגני-הקצינים והחיילים, שידעו עברית; בראש הפלוגה העמיד את הלייטנאנט ליפּסי ופקד עליו: “בעוד חודש אתה צריך לדבר בלשונם כמו ישעיהו הנביא עצמו”. ליפּסי נולד במשפחה יהודית בגלאַזגוֹ ואת התפילות ידע על-פה. הפּאַדרה שלנו טען, שזה מספיק בהחלט ושהוא מקבל על עצמו להוכיח לכל אדם את כל חשיבותו של השירות בגדוד בעזרת אותן המלים בלבד הנמצאות בתפילת “שמונה-עשרה”. אף-על-פי-כן צריך היה ליפסי ללמוד, נוסף לכך, לכל הפחות אותם המונחים של הפיקוד הצבאי, שעיבדה ה“קבוצה ה-16” בזמן הטיולים בסביבות וינצ’סטר. אמנם עדיין לא נתקבלה הסכמתו של המטה לגיוס בארץ-ישראל, אך פאטרסון האמין שתתקבל. סבור היה, ש“אם ה' אלהי-צבאות לא שמע בקולו של הפלדמארשאל קיטשנר, הרי בקולו של גנראל פשוט בודאי לא ישמע”.

זמן קצר קודם חג-הפסח הגיע הבאַטאַליון השני שלנו, באופן רשמי נקרא “גדוד ל”ט“, עם הקולונל מרגולין בראשו; מחציתו היתה מורכבת מאמריקנים. כעבור עוד שבוע הגיעה ה”ועדה הציונית" עם ח. וייצמן בראשה; קפטן אוֹרמסבּי-גוֹר מילא בה תפקיד של קצין מקשר בין הועדה ובין מעון-המטה. אחד מחברי הועדה היה ג’מס רותשילד, שכבר הגיע לדרגה של מאיור, ובו בזמן שימש כקצין בבאַטאַליון של מרגולין. כל זה הכריח, סוף-סוף, את יועציו של הגנראל אלנבי להבין, כי ממשלת לונדון התעקשה באמת ועומדת בתוקף לא רק על הציונות אלא גם על הגדוד.

אף-על-פי-כן נשארה ה“התנדבות” עוד במשך זמן רב תנועה מוחרמת והילכך “מסוכנת”. נמצאו ידידים טובים מחוגי מעון-המטה, שנתנו עצה ידידותית לועדה הציונית לעמוד עד כמה שאפשר מרחוק לשאון זה. אצלנו, כידוע, מתקבלות תמיד ברצון עצות מסוג זה. במידה שמרובה הפחדנות בעצה הניתנת, בה במידה אנו מוצאים בה חכמה ממלכתית – אף-על-פי שנשקפת סכנה, שעל-ידי כך נזיק לענין חשוב ומועיל.

היה יום כזה, שבו פחדתי באמת, שמא תזיק זהירותם הממלכתית של ידידי החביבים מן הועדה הציונית לכל ענין ה“התנדבות”. סמילאַנסקי כינס אצלו ברחובות ועידה המונית של כל המתנדבים. נאספו כאלף איש, מיפו, מן המושבות, ואפילו מירושלים – על-פי-רוב ברגל, כי לנסיעה במסילת-הברזל דרוש היה רשיון, ועגלון עלה ביוקר. אני אומר “עגלון” כי מכוניות, חוץ מצבאיות, עדיין לא היו בארץ הקודש: את המכונית ה“ציווילית” הראשונה הביאה עמה הועדה הציונית, והתושבים הותיקים נענעו בראשם, כי לא ראו בעין יפה מוֹתרוֹת כאלה, והליכה ברגל מירושלים פירושה – מהלך שני ימים בחום של חודש-אפריל.

ועד-המתנדבים הזמין אל הועידה את כל הועדה הציונית: איש מהם לא בא. מודה אני, כי באתי במבוכה. פאטרסון, כמובן, לא היה ירא מלבוא, אף-על-פי- שמרחק קטן הפריד בין רחובות ובין מעון-המטה של הגנראל הזועף בּוֹלס; ואולם פאטרסון היה במצרים. אחוז מבוכה גמורה קפצתי על המכונית הראשונה, שבאה לקראתי, ונסעתי אל מעון-המטה, ישר אל הגנראל קלייטוֹן – אל אותו קלייטון, שהיה אחר-כך מזכיר- הממשלה בימי נציבותו של הרברט סמיואל. ביקשתיו לשלוח לרחובות איזה קצין בעל דרגה גבוהה פחות או יותר, או, לכל הפחות, לכתוב מכתב עידוד.

הוא פרש את ידיו באין-אונים:

– איני יכול. יאמר להם על-פה, שבני-חיל הם, ושאני מקווה…

עם נחמה קלושה זו מוכרח הייתי לנסוע לרחובות.

ואולם, שם נתברר, כי הועידה אינה זקוקה לשום עידוד מן החוץ: בהם עצמם היה די חשמל. בתשואות סוערות לעצמם אישרו שוב את רצונם להילחם למען ארץ-ישראל. הועלתה אפילו הצעה – להסתדר בו במקום שורות-שורות וללכת לבאר-יעקב למשא-ומתן אישי עם אלנבי. בקושי עלה בידי להשפיע עליהם, שלא יעשו זאת. מצדי היה זה צד פיקח וזהיר – ועד היום אני מצטער על כך: אני עכשיו בטוח שההליכה אל מעון- המטה היתה משיגה את מטרתה והיתה מחישה את התחלת הגיוס בחדשים אחדים.

אף-על-פי-כן “הגיעה” הועידה גם בלא זה אל מעון-המטה. לפני הבנין ממש, שבו נערכה האספה, עמד אהלו של קצין משירות-הידיעות; זה היה קפטן, שלא עלה בידי להוודע מה שמו. אחר האספה הזמין אותי אליו, אל האוהל.

– מה כאן?

– מתנדבים יהודים. הגנראל קלייטון מסר לי ברכה בשבילם.

– בני-אדם מוזרים, – אמר, – מתפרצים אל הצבא… בשעה שאיש אינו סוחב אותם לשם. ועוד בשנה הרביעית של המלחמה, כשכבר נמאסה על כולנו. כמה הם? שעה שלמה צעדו כאן לפני אהלי. כאלפיים או יותר?

– מממ… – השיבותי “בזהירות”. – לא הספקתי למנות; אבל הרבה.

– צעירים הגונים, – אמר, – וגם צועדים כהלכה, מן הצורך יהיה לשלוח דין-וחשבון.

וכך “הגיעו” אל מעון-המטה, אף אם על הנייר בלבד.

סוף-סוף הוכרז הגיוס. והודו אפילו המתנגדים, שהתעוררות והתרוממות-רוח כזו לא ידעה ארץ-ישראל לא קודם-לכן ולא אחר-כך. ואולם אני כמעט לא הצלחתי לראות זאת. בתחילת יוני כבר היה הבאַטאַליון שלי בחזית, בהרי-אפרים, בחצי-הדרך בין ירושלים ושכם העתיקה, שהערבים קוראים לה נאַבּלוּס. קראו לי משם לשנים-שלושה ימים לירושלים, לשאת שם אילו נאומים, שברור היה, כי אין לאיש צורך בהם; ושם ראיתי חלק קטן של אותו המחזה הבלתי-נשכח. שם באו אלי אמהות זקנות וצעירות, ספרדיות ואשכנזיות, להתאונן, שהועדה הרפואית “הכתימה את שמן הטוב”, כלומר, פסלה את בניהן. הנימה היסודית בקובלנותיהם היתה: “בושה להראות את הפרצוף ברחוב”. יהודי חולה, שלפי חיצוניותו יכול היה להיות סבו??³ מתושלח, בא למחות על שלא נתנו לו לרמות את הרופא: הוא אמר, שהוא בן 40 – “אבל הרופא הוא אנטישמי”. בקובלנות דומות באו נערים, שברור היה, כי אינם אלא בני 15. ספקנים לחשו באזני, שרבים מהם נדחפים על-ידי המחסור; אפשר, – ואולם כולם זכרו את המלחמה על-יד עזה וידעו, לאן הם הולכים ומה צפוי להם. ולי אמרו, שהתמונה הירושלמית עדיין היתה דבר של מה-בכך לעומת אותו ה“שגעון הקיבוצי”, אשר תקף בימים ההם את יפו והמושבות, ביחוד את הנוער העובד.

המאיור רותשילד, שהיה המפקח על הגיוס, הציע לי לערוך סיבוב בדרכי חזרה ולסור ליפו. שם ראיתי שוב את ידידי מרחובות, ואולם עכשיו היו פניהם כפני מנצחים. כאן היו: סמילאנסקי עם הנוער מן המושבות, הוז וכצנלסון עם כמעט כל חברי המפלגה “פועלי-ציון”, סברדלוב עם האפיקורסים ממפלגת הפועלים השניה, יבניאלי עם התימנים שלו; היה כאן בייליס הצעיר, בן הרב של העדה הספרדית, עם קבוצה רבת-רושם של נוער ספרדי. יחד עמהם התהלכו על-פני יפו חברי פלוגת-המגייסים שלנו, ידידים ותיקים עוד יותר, שעליהם ועלינו כאחד עברו הימים המרים ביותר של בדידות ואכזבות: המהנדס אַרשאַווסקי עם סרטי קורפוראַל על שרווּלו, האַרי פירסט בבגדי-טוראי; ולסוף הותיקים מכולם, חברי מגאַבאַרי וחברי תרומפלדור מגאַליפולי – הסרז’אַנט ניסל רוזנברג, ה“גֵרים” מחופי-הווֹלגה, ה“שווילי” הגורג’יים… כולם נתאספו בחצר בית-הספר לבנות. מסביב היתה כל יפו עם תל-אביב, מנער ועד זקן, כולם לבושים בבגדי-חג הדלים שלהם, הנערות עם פרחים בשערותיהן, רבים עם דגלים קטנים; קצינים אנגליים, קצינים איטלקיים מן הגדוד שחנה בתל-אביב, ומסתכלים ערביים, שהיו, כנראה, במצב-רוח טוב, כמונו אנו.

לפני המוני המתנדבים הללו נשאתי דרשה של מוסר-השכל, שאולי לא היתה מיותרת כל-כך כמו שהיו הנאומים בירושלים:

ידידי, ללמד אתכם את תורת-הגבורה אין צורך. ואולם לא זהו העיקר. בחיי החייל נוראה מכּל היא לא הסכנה, אלא שני צדדים אחרים של חיי הצבא: שעמום וגסוּת. בסכנה אינך נתקל אלא פעם בחודש; ואולם בין שתי התקפות צריך אתה לשבת שבועות על שבועות בחפירות או בעורף ולעשות את עבודת-היום, שנפשך קצה בהן ושנמאסו עליך, עבודות שאין בהן לא טעם ולא ריח – ועם זה הסרז’אַנט, ואפילו יהיה מבין שכניך, עוד יכנה אותך בשם bloody fool או בתואר דומה לזה בעברית. לימדו לשאת גם זאת. החייל הטוב ביותר הוא לא זה המטיב לירות מאחרים, אלא זה היודע לסבול יותר… יתר על כן: כשסגן-קצין אנגלי מחרף ומגדף, אַל תחשוב????⁴ לבן-חם. האנגלים הם כיום שותפינו במלחמה – בענין, שהם קוראים לו “משחק”. בשבילנו אין זה משחק, תורת-החיים שלנו אחרת משלהם – ואולם גם בפילוסופיה שלהם יש יופי משׁלה. האדם במשחק תמיד גם ישר יותר וגם סבלן יותר משהוא בחיים. הסוחר יכול לרמות את הקונה, ולא יניד עפעף – ואולם לרמות בקלפים יחשוב לחרפה; שהרי אם לא בחיים, הרי לכל הפחות במשחק רוצה אדם לחיות שעה קלה בלא מוסר-כליות. זוכרים אתם, בילדותכם שיחקתם ב“סטירת-החוטם”: מי שהפסיד קיבל בהכנעה את הסטירה המגעת לו; ואולם ינסה-נא אותו ילד לסטור על חטמכם בחיים הממשיים! כך רואה את החיים האנגלי: הכל בהם משחק, וביחוד המלחמה. הקורפוראַל מחרף ומגדף? הרי אין זאת אלא סטירת-החוטם, אחד מכללי-המשחק, ואסור לכעוס. רפש ולכלוך בחפירה? זהו, פשוט, קלף רע, שנפל לידך במשחק, הזדיין בסבלנות עד לחלוקת הקלפים הבאה. כדור, פגז, פצע ומות – כל אלה הם חלקי המשחק. בכלל, מאמין אני מעט מאד בפילוסופיה שלהם, אבל בשביל המלחמה טובה היא. שׂחקוּ בהתאם לכללים ואל תמנוּ לא את סטירות-החוטם ולא את הקלפים שהפסידו…

קודם נסיעתי פגשתי את ח. וייצמאן בתל-אביב. למחצה היה מלא התפעלות ולמחצה רוגז:

– טאטאתם כראוי את כל הארץ, – אמר לג’מס רותשילד, – מהיכן נקח עכשיו פועלים, מורים, פקידים?

ואולם אחר-כך, קודם יציאתם של המתנדבים אל מחנה האימונים, מסר להם בשעת מסדר חגיגי דגל עברי ואמר, כשהוא נרגש כולו, מלים יפות ונוגעות עד הלב: הודה להם בשם כל העם בעד ההפגנה הענקית, שתועיל לחזק את זכויותינו על ארץ-ישראל, ובירך אותם בהצלחה ובנצחון.

אני לא ראיתי ולא שמעתי עוד את כל אלה, אבל קראתי על כך במכתב בחפירותינו בהרי-אפרים.

חלק אחד של תנועת-ההתנדבות הוּצא מן השמחה הכללית: הצעירות. לדבר עם האנגלים על “אַמאַזוֹנוֹת” – בכך לא היה, כמובן, כל טעם, וגם הן עצמן לא חשבו על כך ברצינות; ואולם תקותן היתה חזקה, שיוקם “מגן-דוד אָדוֹם”.

השׂגנו גם זאת, ואולם הרבה יותר מאוחר, ובמידה מצומצמת מאד. קבוצה קטנה של אחיות נתקבלה סוף-סוף לשירות צבאי-רפואי; צריך אני להודות, שבחירת הצעירות, בעלות ההכשרה הדרושה נעשתה בנוכחותי, והכשרה זו היתה באמת רק לצעירות המועטות הללו. ואף-על-פי-כן קיבלה הקבוצה את השם הרשמי " Red Magen-David " ותָו מיוחד; והן שרתו באותו בית-חולים, שלשם, בעיקר, היו מובאים חיילינו אחרי שביתת-הנשק. מקומו של בית-החולים היה בתחנת-הרכבת בּילה, על-יד הגבול המצרי ממש; ואחר חצי-שעה של נסיעה משם היית מגיע לרָפִיחַ, ושם עמד כמעט תמיד אחד משלושת הבאַטאַליונים היהודיים שלנו.

הן היו אחיות טובות; ואולם לא בזה בלבד, חושבני, יש לי הרשות להתפאר במקצת. בעמנו עדיין נשארו תקועים, לצערי, כמה משפטים מזרחיים קדומים, ולפיכך חוששני, כי מישהו מן הקוראים ימצא, שהאֵפּיזוֹדה, אשר אספר כאן, אינה במקומה. אף-על-פי-כן אספר אותה, כי אני חושב בהחלט את המלה “מזרח” – במובן הרוחני או הגשמי – למלה העולבת והמגונה ביותר, וסבור אני, שהיהודי הוא העתיק שבאירופּים. ואחד הדברים המציינים את התרבות האירופית הוא הכשרון להתגאות בכוח-המושך של נשיהם. זוכר אני, כי בזמן הועידות הראשונות של חבר-הלאומים בז’ניבה דיברה כל העתונות על המצאה פיקחת של האנגלים: המשלחת שלהם הביאה עמה לז’ניבה כתבניות, שכולן, בלא יוצאת מן הכלל, היו נחמדות וחנניות. באנגליה גופה אין מספרן של הבחורות היפות גדול ביותר: כאן היתה ברירה מכוּונת ובצדק גמור, כי יש בכך מן הגאוה הלאומית.

הדבר קרה באותה רפיח, שנזכרה למעלה. לא רחוק ממחננו נערך בזמן שביתת-הנשק מרוץ-סוסים: חיל-הפרשים של ה“אַנזאַקים” (ראשי-התיבות של הצבא האוסטראלי והניוּ-זילאנדי) חנה בקרבת-מקום. הבאטאליון שלנו הוזמן, ופאטרסון הביא עמו שתים מאחיותינו, שהיו חפשיות באותו יום מן התורנות. ה“אַנזאַקים” הזמינו מצדם את הגברות שלהם, גם הן מאותו בית-חולים: רובן היו אֵלגאַנטיות מאד במדיהן, והרבה מהן היו נחמדות למדי. וכמעט כולן היו, כמדומה לי, “מן החברה הטובה”, ואולם בהפסקה בין התחלת המרוץ ובין סיומו נתכנס דוקא מסביב לשתי אחיותינו ההמון הגדול ביותר: כאן היה גם מפקד ה“אנזאקים” גנראל צ’ייטוֹר וגם מטהו עם הקולונלים, המאיורים והקפּטנים, כעשרים איש, אם לא יותר. את הקצינים שלנו הדפו הצדה לגמרי (זולת פאטרסון המשוכנע כי אין להרחיק אירי מגברות צעירות), וכל זמן-ההפסקה התנהלה שם חליפת- יריות של חידודים, צחוק ומחמאות. שמחתי מאד – מרחוק, כי גם אותי הדפו הצדה.

ואולם כל זה כבר היה בימי שביתת-הנשק, ולפי שעה אנו עומדים בחדשים האחרונים של המלחמה. שמח היה בארץ-ישראל. שמח למרות הכל.

על הישוב העברי עברו זה לא כבר שנות-אֵימים אחדות. עד המלחמה נערך מספר-היהודים בירושלים כדי 60 אלף: עכשיו נשארו כעשרים ושנים אלף; לצאת מן הארץ הצליחו רק מועטים, השאר גוועו ברעב ובמחלות. עד עכשיו (אני מדבר על האביב של שנת 1918) הורגשה העניות בירושלים בכל צעד ושעל. הילדים היו ניגשים ברחוב ומבקשים: “אל תתן לי כסף, קנה לי לחם”… קודם-לכן אפשר היה לפגוש עניים יהודים על-יד הכותל המערבי בלבד, וגם אלה זקנים היו; אפילו מקבלי-ה“חלוקה”, שהתפרנסו מנדבות מחוץ-לארץ, שלחו את בניהם ללמוד מבוקר עד ערב בבית-הספר, ובנותיהם ישבו בבית. ואולם עכשיו נמצאו הילדים ברחוב, ואומרים, לא רק כדי לבקש נדבות…

ואולם גם טרגדיה אחרת, עוד מרה מזו, עברה כשנה קודם-לכן על היהודים הארצישראליים. הם קראו לה בשם “ריגול”. אדם חזק, כשרוני וגדול – גדול גם בכשרונותיו וגם במומיו – פרשׂ, מתחת לחטמו ממש של ג’מאל-פחה ומטהו התורכי והגרמני, רשת חשאית לשם עזרה לריגול האנגלי. הוא ארגן קשר סדיר בין המרכז שלו בארץ-ישראל לבין מעון-המטה של אלנבי בקאהיר; פעמים אחדות עברו סוכניו לשם ובחזרה בצוללותיהם של האנגלים. האנגלים אומרים כי ארגון זה עזר להם במידה ניכרת; ואולם היהודים מדברים עליו עד היום מתוך רגשות של זוועה ובחילה. מי צודק ומי אינו צודק – אין זה מעניננו. בין בני-אדם שהיה להם חלק בענין זה, היו בלא ספק דמויות בעלות תנופה כבירה, שהיו מוכנות לסכן את הכל ולהביא גם את הקרבן האחרון; עוד יימצא פעם משורר, שיצייר וינציח את הדמויות הללו, את חטאיהן ואת גבורתן, את קלות-דעתן ואת אומץ-לבן. ואולם הישוב היהודי שילם בעד כל זה מחיר יקר.

מֵרוּשׁצ’וּק וְעַד אִזמִיר,

מִטרַפֶּזוּנד וְעַד טוּלצִ’י,

הִתהַלְּכוּ בֶהָמוֹן הַתַּליָנִים,

וְהִזעִיקוּ אֶת הַכְּלָבִים לְחַג דָּשֵׁן⁵.

את שרה אהרנסון עינו התורכים יומיים במושבה זכרון-יעקב, היכּו אותה במגלבי-חזרן בעקביה, שׂמו ביצים חמות בבית-שחיה; ביום השלישי כיוונה את הרגע והמיתה את עצמה ביריה, בלא שגילתה אף שם אחד. שלושה מחבריה נתלו בחוצות-דמשק. לאחרים שיברו את אצבעותיהם, פּכרו ועיקלו את ידיהם. תקופה נוראה היתה זו.

ופתאום, ב-2 בנובמבר 1917, רעמה על-יד עזה ירית-התותח הראשונה של ההתקפה החדשה, ובמשך שבועות אחדים נשתחרר כל הדרום וכל יהודה, מיריחו עד פתח-תקוה ויפו. ואז סיפרו ליהודים, שבאותו יום של 2 בנובמבר נשמעה גם בלונדון יריה, יריה שהיתה מכוּונת נגד המבצר העתיק, שגלות שמו – הכרזת באלפור; וש“צבא יהודי”, אשר מזמן כבר התלחשו עליו, כבר נמצא בדרך, הולך לשחרר את שומרון, את הגליל ואת עבר-הירדן – ימות-המשיח באו!

תושב של ערים מרובות-אוכלוסין יתקשה להבין, כיצד קיבל את כל הדברים האלה הישוב הארצישראלי הקטן. בסך-הכל מנה אז הישוב כחמישים אלף נפש. כשרוח גדולה ונשגבת מתחלת לרחף פתאום על-פני עדה קטנה, מתקבלות לפעמים תוצאות, שאינן רחוקות מנס, מפלא; כאן טמון אולי פתרון החידה של אתונה ושל אותה המאה הנפלאה, הנשׂגבת מבינת-אדם, שהולידה גם את פּריקלס, גם את סוֹקראַטס וגם את סוֹפוֹקלס – בעיירה בת שלושים אלף אזרחים חפשיים. אני, כמובן, איני משווה לא את הכשרונות ולא את ערכם של אלה ואלה; ואולי על-פי הסכום של האידיאַליסמוס הטהור יכלה ארץ-ישראל בימים ההם להתחרות בכל דוגמה שהיא. סוף-סוף נתרכז שם מבחר בני-האומה משתי תקופות של התנועה הציונית, עד הרצל ואחר הרצל; שם ברחובות עברו לעתים קרובות בני-אדם צנועים, שבגדיהם תלויים עליהם כשׂקים, ושעל שׁמותיהם, לאחר שימותו, יקרא הדור הבא אותם הרחובות. הם התגברו על לעג, על אדישות, על מאה כשלונות, על עינויים ורעב – ועכשיו נעשו לעיניהם הצעדים הראשונים להתגשמותה של אחת הנבואות העתיקות ביותר. אולי אני מגזים; ואולם נדמה לי, שההיסטוריה יודעת רק דפים מועטים, שבהם נשתלבו באופן מהודק כל-כך עתיקוּת רבת-שנים כזו, רוממות כזו של זכרונות, עומק כזה של ירידה וצער, מעוף כזה של תקווה. יתכן שכך היה גם ביוון, לפני מאה שנה, בתקופת-השחרור; ואולי אף שם לא היה כך.

מלבד זאת הורגשה שם מאד האוירה של מקום נידח ומרוחק, שבו מכיר כל אדם את חברו וכל דבר פעוט נחשב בו למאורע; אולם, באמת, דבר זה לא הפר את החגיגיות של מצב-הרוח הכללי. לי, מכל מקום, היה נעים הדבר. כל “נכבדי” ירושלים, תל-אביב והמושבות התרגשו והשתדלו לסדר בנוחיות וברווחה את חברי ה“ועדה הציונית”. את המכונית של ועדה זו באו לראות מעקרון, מגדרה ומהרטוב, ממרחק של עשרות קילומטרים.

אחר-כך באה מניו-יורק הפלוגה הראשונה של “הדסה” עם ד"ר י. רוּבּינוֹב בראש, כשלושים רופאים ואחיות, עם ערמות של כל מיני רפואות ושורה ארוכה של מכוניות. ומאחורי כל אלה הסתתר רמז ברור לאותם המיליונים והמיליארדים, שעוד מעט יזרמו מאמריקה זו לבנינה של המדינה העברית…

כך גם הפריזו בנוגע ל“סכנות”. בחורות מטיילות עם חיילים אוסטרליים: כלום אין כאן סכנה של קלקול-המידות? אביונים אחדים בעלי-יזמה פתחו חנויות קטנות ומוכרים לאנגלים “קיקס”: מה זאת, האמנם נהפכת ארץ-ישראל לארץ של בעלי-מסעדות? אין אנו רוצים בהלווציה שניה! בלשון הדיבור של הישוב הופיעה המלה “אוֹל-רייט”: שימרו על הלשון הלאומית – התבוללות עולה!

אכן, כל הדברים האלה לא קלקלו את הרושם של שמחה יפה, תמימה. לא הרבה זמן נמצאתי ביניהם, על-פי רוב הייתי בא רק לזמן קצר, בדרך ממצרים אל המטה או מן החזית לקאהיר; ואולם אף פעם בחיי לא נזדמן לי עדיין לנשום במידה כזו אויר של אושר ילדותי טהור…

כל זה היה באביב. ובאוקטובר, כשחזרנו מעבר הירדן, אחר נצחונם של בעלי-הברית בכל החזיתות, כבר נשתנה הכל.

 

החזית הראשונה    🔗

ההיסטוריה הצבאית הממשית של הבאטאליונים שלנו מתחלקת לשלושה חלקים: הקיץ בחזית-שכם, ההתקפה בעמק-הירדן, שביתת-הנשק.

התקופה הראשונה עברה מתוך שקט יחסי. אחר הקרבות הקשים של החורף האחרון, כשהתורכים נהדפו מארץ-ישראל הדרומית, החליטו שני הצדדים לנוח. ביחוד התורכים הסתלקו מכל יזמה; ההתנגשויות באו תמיד ביזמתם של האנגלים, וגם הן לעתים רחוקות.

רובם של קוראַי הצעירים היו בודאי בעצמם בחזית; ואולם יתכן, שתנאיה של מלחמת-ההרים אינם מוכּרים להם ביותר. חזיתנו נמצאה, כאמור, בחצי-הדרך בקו ישר בין ירושלים ובין שכם. כשנוסעים במכונית מירושלים לשכם, עוברים קודם על-יד הכפר אַל-בּירה: זוהי “בּאֵרוֹת-בנימין” העתיקה (עיין שמואל ב‘, ד’, ב' וגו'). הלאה, עמוק בגיא, שוכן הכפר עין-סיניה: בדברי הימים ב‘, ג’, י"ט, הוא נקרא בשם “ישנה”. צריך היה לנטות מן הכביש שמאלה ולהיכנס לעמק צר, שהערבים קוראים לו ואַדי-אֵל-ג’יבּ. כאן, בין שני כפרים ערביים ריקים מאדם, השתרעו הקוים שלנו. שם הכפר משמאל – אַבּוּאֵין⁶; מימין – ג’ילג’יליה. זו היא, כנראה, “גלגל” בירת “מלך גויים”, שנזכרה בספר יהושע (י“ב, כ”ג)⁷.

ציירו לעצמכם רכס-הרים ארוך, בגובה 2500 רגל בערך, המשתרע ממערב למזרח. מצד צפון – גיא עמוק, המשתרע אף הוא לאורך, ומעבר השני של הגיא – רכס מקביל שני של הרים, והוא עוד גבוה מן הראשון. המחנה שלנו נמצא על הרכס הראשון, המחנה התורכי – על הרכס השני; מפסגה אחת עד לפסגה השניה כשלושה קילומטרים. שני המחנות חונים, כמובן, לא על הפּסגות, אלא כמאה רגל למטה מהן, על אותו מורד, שהאויב אינו רואה אותו. ביום אסור לעלות על הפסגה; הזקיפים ישבו בצריפי-אבן מוּסווים, שנקראו “אוֹ פּיפּ” ( Observation Posta ). בלילות היינו יושבים בחפירות במורד המגולה של ההר; החפירות לא היו עמוקות, בעצם לא היו חפירות, אלא בּרוּסטוֶרים, שנקראו אצלנו בשם ההינדוסטאני “סאַנגאַר”. מלבד זאת היה נשלח בכל לילה משמר אל העמק, מחמת החשש, שמא יתחיל האויב בהתקפה.

היה זה זמן שקט, כאילו מתוך כוונה להכניס בהדרגה חיילים טירונים לאוירת מלחמה. בכל בוקר היו התורכים מקדמים את פנינו בהרעשת-תותחים במשך חצי-שעה; ואולם משום-מה היו יורים תמיד הצדה, אל סלע בודד חשׂוף לגמרי, שעליו לא נראה לא רק בן-אדם אלא אפילו עיט; ואחד מכל שלושת הפגזים שלהם לא היה מתפוצץ. זוכר אני, שרק שלוש או ארבע פעמים ירו אל עמדותינו, ובכלל זה פעם אחת בלילה; ואולם נזק לא גרמו לנו. הגבעות באותו מקום יורדות לא בשיפוע אלא מדרגות-מדרגות, כעין סולם; כל מדרגה רחבה שנים-שלושה מטרים, והמדרון מעליה מתרומם במאונך, בגובה של בית בן שתי קומות. אהלינו עמדו על-יד המדרון ממש, ומשום-כך הפגזים, בעופם על פני הטראַיֶקטוֹריה, היו כמעט תמיד מחטיאים את המטרה. בודאי גם האש שלנו גרמה להם אך נזק מועט.

בכלל, הפעולות הצבאיות בחזית הארצישראלית נמנות על סוג ה“מלחמה הקטנה”. ממעשי-השטן הצבאיים החדישים סבלנו מעט. לעתים רחוקות התענגנו על דוּ-קרב באויר, כששׁני אוירונים הסתובבו זה מול זה מסביב למרכז בלתי-נראה, כשתי מרכבות קטנות או סוסים קטנים בסחרחרת, השמיעו קול-טרטוּר של מכונות-יריה וכיסו את עין השמים בפתיתי צמר-גפן לבן. התקפות-גאזים לא היו אצלנו. פעולות מסוכנות היו רק שתים: היציאה בלילה עם המשמר או ישיבה במשך שבוע בכפר אַבּוּאֵין.

המשמר היה מורכב מלייטנאנט ושנים-עשר חיילים. את המגפיים הצבאיים הכבדים צריך היה לעטוף בסמרטוטים עבים כדי שלא ישמיעו רעש. גם את הברכים הערומות צריך היה לעטוף בסמרטוטים – בקיץ היינו לובשים מכנסים קצרים מאד, והמקום ההוא עשיר בעשבים דוקרים. שעתיים קודם היציאה היו מוסרים ללייטנאנט מעטפה חתומה עם תיאור מפורט של הדרך שלפניו. לפעמים לא היתה הליכה זו אלא טיול על-פני העמק, אך לפעמים היתה דרכנו מוליכה גם למעלה על-פני ההר שממול, לעתים בסך-הכל מאתים רגל מתחת לאותו מקום, שבו נסתּמנו על מפתנו בנקודות אדומות משמרות-הזקיפים של האויב. זו היתה עבודה לא קלה. קודם-כל צריך היה לטפס בחושך למטה, אלף רגל ויותר, על-פני כּפים וסלעים וקוצים דוקרים, עם הרובה ביד, ועם זה בלי רעש. לא פחות משעה היתה נדרשת בשביל פעולה זו. אחר-כך צריך היה לזחול בעמק ימינה כשני קילומטרים ושמאלה כשני קילומטרים, כשאתה מסתתר תחת העצים ומתלחש עם הסרז’אַנט: מהו הכתם שׁם – תורכי או צבּר? – אחר-כך היה בא הדבר הקשה ביותר: לטפּס על ההר התורכי, כשאתה מחפש את הדרך בעזרת מצפּן או באמצעותם של “סימנים”, שמסרה לשכת-המודיעין בצורה כזו: “מימינה של תאֵנה סדוקה”, או “עשרה צעדים משמאלה של השלולית השניה”. ואולם הנה הגענו סוף-סוף ל“אבן בגובה של חמש-עשרה רגל, שמצפוֹן היא דומה לראש סוס-היאור” (מי ראה אותו, את סוס-היאור, ועוד ממרחק קטן כל-כך, שיוכל להכיר את הפרוֹפיל שלו בחושך?). כאן אתה נח ומחלק לכל חייל פרוסת-שוקולאדה. אחר-כך, בחזרה, עוד שעתיים של זחילה או טיפּוס, ועכשיו כבר הכל עייפים. זהו אולי החלק הבלתי-נעים ביותר של עבודת-המשמר. אתה נמצא במרחק של מאה מטרים מן החפירות התורכיות – אבל אין בכוחך לעשות כלום. מתחת לרגלים העייפות מידרדרות אבנים. פתאום נשמע קול-יריה ומשהו נחבּט על גבי הסלעים לא רחוק מן החייל האחרון שלך (לפי הפקודה צריך ללכת בשורה, זה אחר זה; התקנון דורש, שהקצין ילך באמצע, אבל ה“אֵלגנטיות” דורשת, שילך בראש). אתה “צועק” בלחש: שכב! המשמר שוכב. במרחק של שלוש-מאות צעדים בערך, למעלה על פני מורד-ההר, נדלק ניצוץ, מתרומם למעלה, נהפך שם לראַקיטה אדומה ומציף באורו את כל חלק-העמק שלך – את הקוצים, את האפיק היבש של נחל-החורף, את הסלעים, הבקעות – מחזה יפה מאד, אילו יכולנו להקדיש לו את תשומת-לבנו; ואולם להבדיל בין בני-אדם לצבּרים קשה באור זה. מלמעלה נשמעות עוד יריות אחדות, אך הן מחטיאות את המטרה. כאן מתחילים להגן עלינו: מאַבּוּאֵין, מג’יג’יליה, מכל ה“סאַנגאַרים” במורד-ההר שלנו מתנשא קונצרט של רובים, ולפעמים של מכונות-יריה (הם יודעים היכן אנו, ואל חלק-העמק שלנו אינם יורים). לפעמים מתערב במחלוקת ביתית זו גם השלטון הגבוה: חיל-התותחנים האנגלי. כרכבת באַלפּים בליל-חושך, העושה את דרכה בהמולה מחרידה, כשהנוסע רואה מן העמק את הזנב המואר שלה בלבד, כך עובר בהדרת-רוממות מעל לראשים על פני כל השמים כוכב-שביט של אש ומתפוצץ על ההר התורכי, אחר-כך השני – ואף-על-פי שאתה מבין, שכל זה נעשה בהתאם לתכנית, הרי אתה אומר לחיילים, שכל זה הוא בשבילנו. ההמולה נמשכת חצי שעה; אחר-כך משׂתרר שקט, אתה זוחל הלאה ומגיע אל המחנה, שבו מחכה לך קומקום ענקי רותח של תה מתוק.

המקום המסוכן השני היה אַבּוּאֵין. כפר זה היה שייך לקווים שלנו רק מפני שלא היה שייך לקווים התורכיים. ואולם, לאמיתו של דבר, נמצא הכפר בשטח שלא היו לו בעלים – " No Man’s Land “. אם תרד מן הפסגה שלנו בכיוון לצד התורכים, תתקל, כשלוש מאות רגל למטה ממנה, בבליטה של אותו הר עצמו, שהיא דומה למדרגה ענקית, או יותר נכון, לשולחן ענקי, ועל שולחן זה בנו הערבים כפר, כחמש-מאות בתי-חומר. אַבּוּאֵין בערבית פירושו “שני אבות”; אפשר, שני האבות הקדומים. – עד כמה שידוע לי, אין כפר זה נזכר לא בתנ”ך ולא בתלמוד; אך נראה, שזה היה כפר לא-עני, אם נשפוט אפילו לפי החורבות שנשארו ממנו. בכל שבוע היתה משתכּנת בו פלוגה אחרת והיתה נשארת שם שבעה ימים. ביום היה החיבור בין פלוגה זו ובין שאר פלוגות הבאטאליון אפשרי על-פי הטלפון בלבד, שמעשר מלים אשר הושמעו בו היתה מגעת אליך בקושי מלה אחת. דרך חוט דק זה של הציוויליזציה היינו מזמינים מאַבּוּאֵין בבאטאליון כל מה שהיה דרוש לנו – גפרורים, טאבאק, חינינה, תחבשות, תחמושת, נייר למכתבים; ובלילות היתה באה מן ההר קבוצה של חיילים עם ששה עיירים לבנים ומביאה את הזמנתך (כלומר, באותה צורה, שהבין אותה הטלפוניסט של הבאטאליון) ותיבת-אָבץ עם מים מזוקקים.

בביתי נשארו אחדים ממכתבי מאַבּוּאֵין; והנה כמה קטעים מתוכם:

“… כל אחד חולם בודאי בימי-ילדותו אותם שני החלומות. הראשון – להיות מלך, או, לכל הפחות, מושל-מחוז, ויהי אך לשבוע אחד. השני – איני מעיז לומר לחיות זמן-מה בהרמון, אלא, לפחות, לראות מבפנים הרמון אמיתי. אצלי נתקיימו שני החלומות. לשבוע שלם נתמניתי למושל-יחיד של כפר זה: אני יכול לצווֹת ולאסור כל מה שיעלה על דעתי, יכול אני אפילו להרוס את כל הכפר (רק ביום השמיני יסחבו אותי בעד מעשה זה לבית-דין צבאי); וגר אני בהרמון אמיתי, שחלונותיו מוגפים בתריסי-עץ מנוקבים. מקלקלת במקצת את שמחתי העובדה, שבהרמון אין אף אחת מדיירותיו החוקיות, ובכל הפחווה שלי אין אף נתין אזרחי אחד – כל האוכלוסיה מורכבת מחיילי-פלוגתי; אף-על-פי-כן נעים לציין, שגם חלומות מתקיימים לפעמים”.

“… חיים ממש חיים אנו כאן רק בלילה. כשאך יחשך היום אנו מעמידים משמרות בשלוש נקודות, שמהן נראים החלקים השונים של העמק; עם זה מן ההכרח להטיף במשך רבע שעה מוסר לקורפוראל הרתחן שלמה, מפקד המשמר מספר 2, שאם שוב יישמע רעש למטה, הרי לא צריך לירות מיד ממכונת-היריה, אלא צריך קודם לברר, אם אין זה המשמר שלנו החוזר הביתה. אחר-כך מתחיל, כפי שמתבטאים האינטליגנטים מבין חיילינו,,בניינה של ארץ-ישראל‘. הקולונל פקד לתקן את גדרות-התּיל, שניזוקו על-ידי הפגזים התורכיים, וכן להגביה במטר אחד את גדר-האבנים, שמאחוריה מתחבאים חיילינו כשהם הולכים מן ה,קסרקט’, כלומר, מן החדרים האחרים של הרמוני, אל נקודת-התצפית. אני מכנס את החיילים החפשים משמירה ומקדחת – וביחד אנו כל הלילה,בונים את ארץ-ישראל' בכפר ערבי”.

“… הידד! ניצחנו את הקדחת. כשכתבתי בפעם הקודמת, שבממלכתי אין תושבים, נתכוונתי רק לתושבים בעלי שתי רגלים. לעומת זאת נשארו כאן בעלי שש הרגלים: במיליארדים! אף פעם לא שיערתי, שיש בעולם מספר עצום כזה של יתושים. עוד קודם שקיעת-החמה אנו קושרים בסמרטוטים את הברכים הערומות, ואת הפנים, הידים והצוואר אנו מורחים באיזו משחה; ואולם, כנראה, משחה זו דוקא מוצאת חן בעיני היתושים והם עובדים בהתלהבות כזו, שהידים מתעייפות מרוב גירוד. התוצאה: כבר בבוקר השני – שני מקרים של קדחת. ערכתי מועצה צבאית עם הסרז’אַנט שלי (גם הוא גר בהרמוני), והחלטנו להרחיק מכאן גם חלק זה של האוכלוסיה.,הזמנו' בבאטאליון על-פי הטלפון שני פחים של נפט, ואת הקורפוראל סטוּקאַלין (זהו אחד מן ה,גֵרים' הטובים ביותר שלנו) והקורפוראל ישראל (הוא חזר זה עכשיו, אחר שישב במאסר שבועיים ימים בעד הכאת שוטר צבאי בבית-מרזח) שלחנו לבלוש את הכפר ולמצוא את קני-היתושים, כלומר, מים עומדים. למרות כל הכבוד שאני רוחש ל,חייטינו', – ואני מתחיל להעריך אותם יותר ויותר, – לא יכולתי להחליט בנפשי למסור פעולה אחראית כזו למישהו אחר זולת הגאליפּוֹלאים לשעבר. לעת ערב הם חזרו, כשהם מאובקים ומלוכלכים עד לעינים (את החיפּוּש ערכו בזחילה), ומסרו שלוש כתובות – שלולית אחת, בּאֵר אחת ובית-מרחץ הרוס אחד. בלילה באו העיירים הלבנים החביבים והביאו את הפחים: תודה לאל, הפעם לא הכזיב הטלפון. בטקס גדול ובנדיבות מרובה שפכנו נפט על כל שלוש עמדותיו של האויב, ואת הבאֵר סתמנו באבנים, ועל פעולות אלו השיב האויב בהתקפה נגדית כזו, שעדיין אני כולי מלא עקיצות, – והרי כבר עברו שלושה ימים. ואולם חלף זה נשארה אצלנו היום לעת ערב לא יותר מפלוגה אחת של יתושים, וגם אלה עפים ביחידות, מדוכאים, כמעט בלא שירה, ואינם מגלים תיאבון לא רק לדמנו, אלא אפילו לאותה משחה”.

"… ואת חייטנו אני מעריך יותר מיום ליום. הנה אֵפּיזודה אחת. אכּרי ראשון שלחו לנו תשורה: ענבים, תאֵנים ופשטידה עם שקדים – אני חושד, שהיה גם יין, אבל היסוד האירי שבצמרת הבאטאליון בוודאי החליט, שיהא זה לא-בריא בשביל תושבי,אדמת-ההפקר‘… בערך בשתים וחצי אחר הצהרים, כשהפלוגה קמה משנתה, חילק להם הסרז’אַנט את המטעמים הללו. אנו כולנו גרים בבית אחד – אני והסרז’אַנט בקומה העליונה, והחיילים – למטה, בשלושה חדרים גדולים הפונים אל החצר. התורכים רואים רק את הגג, ולכן יכולים החיילים לבלות את היום בחצר. כרגיל משחקים בקלפים: אני רוצה לקוות, שלא בכסף, כי דבר זה אסור. גם הפעם התיישבו בפינות-החצר, עם הענבים, הפשטידה והקלפים המשומנים – ופתאום התחילו התורכים בסימפוניה של תותחים. אף-על-פי שרק לעתים רחוקות יתכן כדבר הזה לאור היום, אך אנו כבר התרגלנו; וגם יורים הם תמיד הצדה. אני המשכתי בקריאה, החיילים שיחקו ושוחחו – ואולם כעבור חמישה רגעים נכנס אלי הסרז’אַנט ואמר:,סיר, יש הפעם איזה צלצול אחר ליריות, אני ירא, שהם מנסים למשש אותנו’. ובאמת הפגז הבא התפוצץ כמעט בכפר עצמו. השקפתי בעד החלון וצעקתי לחיילים: אל החדרים – מהר! הם צייתו, אם-כי לאו דוקא,מהר', – כי מחניק יותר מדי במערות הערביות הללו.

"אנו מחכים. בכל חמישה רגעים – פגז, פעם מימין לכפר, פעם משמאלו.,חייליהם המכוונים את הקליעה אינם מן המצויינים‘, אומר הסרז’אַנט. הוא עדיין עומד על-יד החלון. פתאום הוא מחייך ומרמז לי בידו. אני ניגש, מציץ אל החצר – ארבעה מן הלונדונאים שלנו יושבים תחת כיפת-השמים, אוכלים את הפשטידה וטורפים קלפים; הם רק בחרו בפינה, שמחלוני אי-אפשר לראות אותה מיד, ומדברים בלחש. אחד הרים את ראשו ואמר ביידיש:,הקצין’. ובדיוק ברגע זה מתפוצץ רימון, עכשיו כבר בכפרנו ממש, לא יותר ממאה צעדים מאתנו. שלושה מהם מרימים את ראשם, אבל אינם זזים ממקומם; ואולם הרביעי אינו מסב אפילו את פניו, מכה בכוח באיזה קלף ואומר באותו הטון המיוחד, שבו מדברים המשחקים השקועים במשחקם:,האָבּ-איך איהם אין דר’ערד'.

"מלים אלו יכלו להתייחס גם אל ה,קצין', ואולם אני מעדיף לחשוב, שהן התייחסו אל הפגז.

“אני כמובן, פיזרתי אותם שוב”.

 

שני צעדים מסדום ועמורה    🔗

באמצע חודש אבגוסט של שנת 1918, אחר נופש של שבועיים בהרי-שומרון, שלחו אותנו אל חזית-הירדן. שם בּלינו כחמשה שבועות, ואחר-כך התחילה ההתקפה – עוד שבועיים של אֵש ושל הליכה ברגל. האש היתה משני סוגים: אש-הקרב, שלא היתה נוראה ואכזרית ביותר, ואש-השמש, שאי-אפשר לשאתה כלל במקום זה, כי הוא החוֹר הלוהט ביותר בכל איזור הים התיכון.

החלק התחתון של עמק-הירדן, על-יד יריחו וים-המלח, נחשב, אם איני טועה, למקום העמוק ביותר בכל היבּשת של כדור-הארץ: כארבע מאות מטרים מתחת לפני-האוקינוס. האקלים של ארץ-ישראל הוא בדרך-כלל סוּבּטרוֹפּי, כמו באיטליה הדרומית; בהרים, ביחוד בירושלים ובצפת, אפילו קר בחורף; השלג הירושלמי של שנת 1920 היה מונח בגובה כזה, שאפילו בפטרבורג לא ראיתי כמותו. ואולם האקלים בחלק התחתון של עמק-הירדן הוא אפילו לא טרוֹפּי אלא אַקוואַטוֹריאַלי. באותם ימי-השלג בירושלים פרחו שושנים ביריחו – והרי מיריחו עד ירושלים בסך-הכל מהלך של שעה אחת במכונית.

בקיץ – זהו המדור השביעי של הגיהינום; אין-צורך לתארו במלים, די אם אסתייע בדאַנטה: “כל הככר כולה היתה חול, חול יבש ועבה: ונפלו עליו לאט-לאט פתותי-אש כעין פלומה, כמו השלג בהרי-האַלפּים ביום שקט מרוּח; והחול היה נדלק מהם כנעוֹרת מגץ-חלמיש”. הגאון הזה, אבי הריפּוֹרטרים, ניסה במעמד זה להיכנס בשיחה עם אחד התושבים של המקום ההוא, אבל לא השיג מן העקשן שום תשובה, זולת חירופים וגידופים כלפי יוּפּיטר. אני מבין את הפושע ההוא. מסוף יולי עד סוף ספטמבר יוצאים הבידואים מחלק זה של בקעת-הירדן. אלה הם בדיוק אותם החדשים, שצריכים היינו לבלותם על שפת הנחל המלוח מְלָחָה, במרחק של כחמשה-עשר קילומטר מים-המלח – או, אם רוצים אתם, במרחק שני צעדים מסדום ועמורה.

“טוב” הוא כל החבל הזה, אבל המקום הגרוע ביותר שבו – זוהי מלחה שלנו. זהו שקע צר, שארכו מצפון לדרום כחמשה-עשר קילומטר בערך. כמעט בכל השטח אין אף שיח; הקרקע לבנבן, וטעמו מר ומלוח; אולי יתגלו כאן פעם אוצרות עשירים בשביל החימאי. באמצע זורם נחל מלוח, שרחבּוֹ שני צעדים: הנחל צר, אך דיוֹ בהחלט כדי להרעיל את כל השקע בקדחת הממארת ביותר.

כל האוהב יופי טראַגי, יופי של הרס ושל מות נצחי, ימצא כאן על מה להתענג עד לשׂבעה. מכל הצדדים אותן הגבעות הלבנות, האפרוריות. את הרכב-הקרקע אין אני יודע, אבל כשאתה מסתכל בגבעות הללו עולים על דעתך מאליהם מונחים של רוֹקחוּת – כלוֹר, אשלג, מלחת; או שאתה נזכר באשת לוֹט ובמצבתה העשׂוּיה לא בידי אדם, אי-שם מעבר לים-המלח. אם תעלה על הגבעות הללו ותפנה את מבטך לדרום-מערב, הרי יתגולל לפניך מחזה של החורבן בימי-בראשית שטלטל את קליפת-האדמה – צוקי-סלעים מעוקמים בזעף, כאילו הושחתה צורתם על-ידי תליין, וערבה צהוּבה וחשׂוּפה, שאין עליה סימן של עשב ובכל רגע דולקים בה בזה אחר זה נחשולים של חול ואבק במחצית גבהו של מגדל-אַיפל.

במקום זה עמדו אהלינו, על המדרונים מימינו ומשמאלו של הנחל המלוח. גם בילוי-זמננו תוֹאָר באותו שיר של דאַנטה: “ראיתי עדרים גדולים של צללים מעורטלים; אחדים שכבו פרקדן על הארץ, אחרים ישבו מכוּוצים, ואחרים שוטטו בלא הפסק לכאן ולכאן”. ובכל ערב צעדו מצפוֹנו של של השקע לדרומו שורות ארוכות של גמלים: עשרה, חמשה-עשר, לפעמים עשרים; הילוכם של הגמלים היה רך וגאה; כל אחד מהם נדנד שׁני ערסוֹלים משני הצדדים: כך הובילו אל תחנת-המרפאה את חברינו שחלו בקדחת. הבאטאליון שלנו בא למלחה בהרכב של 800 איש, בשעת התחלת ההתקפה נשארו כ-500, ואולם אחר הנצחון חזרו לנופש רק מאה וחמשים, ומשלושים קצינים – כמחצית: היו מעט הרוגים ופצועים (בכלל, הנצחון האחרון בחזית זו עלה בקרבנות-אדם מועטים) – קצרה בהם רק הקדחת: כארבעים איש מקרבנותיה לא קמו עוד מחליים, ועכשיו הם ישנים בבית-הקברות הצבאי בירושלים, על הר-הזיתים, בצלו של מגן-דוד.

התותחים התורכיים הטרידו אותנו לא פחות מפעמיים בשבוע, אבל נזק לא גרמו. באמצע ספטמבר נצטרפו אלינו שתי פלוגות של ה“אמריקנים” בפיקודו של הקולונל מרגולין: הן עמדו ממערב לנו, על הנחל עוג’ה, ושם הטריד אותן יום-יום – וגם-כן בלא הצלחה – תותח אוסטרי גדול מרוכסי-גלעד בעבר-הירדן, שהאנגלים נתנו לו שם חיבה: גֶ’ריקוֹ גֵ’ין – “יוֹחנה מיריחו”. לעומת זאת היתה קשה כאן עבודת-הלילה של המשמרות.

עמק-הירדן במקום זה הוא שקע בעל שתי קומות. ציירו לעצמכם רחוב, משני צדדיו קירות גבוהים, ובאמצע תעלה משתרעת לאורך, בעלת אותו עומק. ה“רחוב” – אינו אותו העמק הנקרא בתנ“ך “כּכּר” ורחבּוֹ כעשרים קילומטר מרגלי הרי-יהודה עד הרי-גלעד. ה”רחוב" עצמו מלא, כמובן, גבעות ובקעות, הדומות למלחה שלנו. ואולם כדי להגיע לירדן צריך עוד לרדת אל ה“תעלה”, בעומק של מאה מטר או יותר – שם עמק שני, המכוסה כל מיני צמחים, מדקל ועד קוץ ודרדר, ובפינה נסתרת זו זורם הנהר. התורכים עדיין החזיקו לא רק בשתי גדות-הנהר, אלא גם בכל נקודות-הגישה אל ה“תעלה”.

בכל לילה היינו שולחים שני משמרות בהרכב מוגבר. מלבד ריגול רגיל היה להם כאן גם תפקיד מיוחד, שעליו ידובר להלן. לשם תפקיד זה צריך היה ללכת למקומות רחוקים ביותר, לעתים קרובות על-פני קרקעות דביקים זרועי מלח, לפעמים בין קוצים דוקרים. עוד בשבוע הראשון היו לנו כמה הרוגים, חלף זה קיבלו שנים מחיילינו מידאליות – באחת מהן זכה הגאליפולאי לשעבר, ספּיאַשווילי. ואולם בכלל לא היה עובר כמעט לילה בלא טרטוּר של מכונות-היריה התורכיות, שניסו ל“משש” את הריגול שלנו, וגם “מצודותינו” (בלילות ישבנו בשתים-עשרה מצודות קטנטנות לאורך הרכס המזרחי מעל למלחה) השיבו ממכונות-יריה, והדבר נמשך שעה, שעתיים ויותר. המרגלים היו חוזרים עייפים ויגעים עד מות, שכבו לישון, ואחר זמן קצר היתה השמש זורחת והיה מתחיל הלהט…

הקו שלנו בעמק-הירדן היה האֵבר המקשר לכל החזית הבריטית. אם נעביר על-פני המפה קו אָפקי, החל מחוף-הים קצת למעלה מפתח-תקוה, ונמשיך אותו כמעט עד הירדן, וכאן, בבת אחת, בזוית ישרה, נעביר את הקו למטה – הרי תהא זו????⁸ הבריטית בספטמבר 1918; ואת ה“זוית” תפסנו אנו. לפי ההלכה הצבאית הרי זו משמרת כזו – כאן בשעת ההתקפה אין סכנה של אש מן האגף, של אש “אַנפילאַדית” משני הצדדים; ואם האויב יבקיע לו דרך, הרי יימצא מיד בערפן של שתי עמדותינו. עוד יותר רציני היה הדבר, שאנו ישבנו כאן כמעט בלא הגנה של חיל-התותחים. תכנית ההתקפה הכללית עוּבּדה כך, שהמהלומה העיקרית היתה צריכה להנתן על-יד יפו. זוהי חזית באורך של כ-15 מילין, ולשם נשלחו ורוכזו בספטמבר 35 אלף חיילים מצבא-הרגלים ו-400 תותחים. בכל שאר החזית, באורך של 45 מילין, נשארו בסך-הכל 22 אלף חיילים מצבא-הרגלים ו-140 תותחים; מהם עלו בחלקה של עמדתנו שמונה או עשרה תותחים. מלבד זאת – אני מצטט על-פי האֵנציקלופדיה הבריטית – “בעזרת תחבולות מיוחדות ניסו ליצור רושם של ריכּוז-גייסות בעמק-הירדן, בעוד שלאמיתו של דבר הושאר שם רק כיסוי קל בצורת דיביזיה של פרשים של האַנזאַקים ושנים-שלושה באַטאַליונים של חיל-הרגלים”. אלנבי בעצמו מאשר זאת בהודעתו מ-31 באוקטובר 1918: “כדי שהאויב לא ירגיש בהתמעטות כוחותינו בעמק-הירדן, פקדתי על גנראל-מאיור צ’ייטוֹר (מפקד-האַנזאַקים, שעמד בראש כל הגייסות שעל הירדן) לערוך שורה של הפגנות, כדי שהאויב יאמין אמונה שלמה, כי מכינים אנו התקפה מזרחה לירדן”. כך מסתברת פעילותם המוגברת של משמרות-הלילה.

התוצאות הוכיחו, שהתכנית היתה טובה; ואולם בינתיים גם חיל-הפרשים של האַנזאַקים וגם אנו הופקרנו בידי הגורל: ואצל התורכים, – כך דברו, – היו במקום זה כשבעים תותחים, והם, אמנם, ציפו לסערה דוקא כאן. אילו עלה על דעתם של התורכים להקדים את אלנבי ולהתקיף אותנו, היה יוצא דבר “שמח”. הקצינים הגבוהים התלחשו אצלנו על כך לעתים קרובות ולבּם מלא דאגה. אפילו הקולונל רטן, אף-כי מתוך חיוך:

– התקופה הגרועה ביותר של השנה, הנקודה המסוכנת ביותר בכל החזית, ומכונת-יריה במקום תותחים! איזה אֵמון בבאטאליונים היהודיים!…

פעם שלחו אותי ליריחו; בדרך חנה מחנה ה“אמריקנים” שלנו. מרגולין חתם על משהו על-יד אהלו; עצרתי את סוסי, סיפרתי לו את כל “החדשות” של מלחה, מסרתי גם את הדיבורים על מיעוט-התותחים ושאלתי מה הוא חושב על כך. הוא השיב:

– “חושב”? “יחשוב” לו המטה, ואנו נעשה ונפעל.

אחר-כך היתה לי הזדמנות לשוחח על כך עם ה- comandante לוי-בּיאַנקיני; זה היה קצין חשוב של החזית האיטלקית, שקיבל יפוי-כוח מטעם ממשלתו להשתתף ב“ועדה הציונית”; אדם מעניין מאד, פיקח שמעטים כמותו, ובעל-השכלה; סיים את חייו באופן טראגי – הבידואים הרגו אותו; ואולם עליו אספר בספר אחר, אם יעלה בידי לכתוב אותו – בספר על פסח-הדמים של שנת 1920 ועל מצודת-עכו. הוא אמר:

– עם כל הכבוד שאני רוחש לגנראל אלנבי ולבאטאליונים היהודיים – מודה אני, שאילו הייתי במקומו לא הייתי מפקיד עמדת-זוית בידי חיילים, שכל נסיונם בחזית הוא נסיון של שלושה חדשים בלבד. האומנם הוא מעריך אתכם הערכה גבוהה כל-כך?

יתכן שבזמן ההוא החשיב אותנו גנראל אלנבי באמת. את שירותנו הקודם, בחזית-שכם, שיבּחו מאד; משמרותינו היו מגיעים למקומות רחוקים מאד ומביאים ידיעות רבות-ערך על מקום-חנייתם של הגייסות התורכיים; בעד אחת מן הפעולות הללו קיבל אפילו הלייטנאנט אברהמ’ס, מפקד הריגול שלנו, הבעת-תודה מן המטה; אפילו אחוז חולי-הקדחת (כמובן, עד שבאנו למלחה) היה קטן אצלנו מן הרגיל – אישור לאותה תיאוריה, כי היהודים, למרות הכל, עדיין שבט בריא הם, בעל דם עקשני; ואולי זוהי תוצאה של תכונה אחרת מתכונותינו – אצלנו לא היו שיכורים!

לעומת זאת היו אצלנו – שבויים. אומרים, כי שום באטאליון אחר לא “משך” אליו מספר כזה של עריקים תורכיים. מהי סיבת הדבר אינני יודע. התהלכה בינינו אגדה, שבזמן של אחת מחליפות-היריות בין המשמרות צעק הקורפוראל ישראל מאלכסנדריה בכל כוחו בלשון התורכית: “הסגירו את עצמכם ובואו אלינו – נאכיל אתכם!” – ומכאן כאילו נפוצה שמועה בין התורכים, שבבאטאליון שלנו נותנים לכל שבוי “קופסת-פח של בּוּלי-בּיף”, ואפילו מדברים עמהם בלשונם. יתכן: דבר אחד אינו מוטל בספק כלל – התורכים כבר מזמן לא אכלו לשובע. בלילה אחד בסוף אבגוסט באו אלינו 13 עריקים, ביניהם חמשה סגני-קצינים.

אולי העריך אותנו אז הגנראל אלנבי באמת הערכה גבוהה. אחר חזית-שכם כתב לקולונל, שהחליט להקים בריגאדה יהודית ולמנות אותו, את פאטרסון, לבריגאדיר, ואחר-כך התחרט.

 

בעבר הירדן    🔗

בחזית-יפו התחילה ההתקפה אור ל-19 בספטמבר, בארבע וחצי לפנות בוקר. ההרעשה המוקדמת נמשכה בסך-הכל רבע שעה; חיל ורעדה אחזו תיכף את התורכים, ובשבע שעות בבוקר כבר טס חיל-הפרשים האנגלי צפונה ולא נתקל במכשולים.

אור ל-21 בספטמבר מסרו משמרותינו, כי המגע עם האויב הולך ונחלש וחלק מן החפירות התורכיות כבר נתרוקן.

הגנראל צ’ייטור נתן פקודה טלפונית לפאטרסון – לתפוס את אוּם-אֶשׁ-שֶרט, מעבּרת-הירדן היחידה באותו מקום. זה לא היה דבר פשוט כל-כך. לקבוצה הראשונה, שנשלחה בכיוון זה, היו אבידות: הקפטן ג’וליאַן, שהיה אירי וידידו הוותיק של פאטרסון, נפצע, וחייליו הוציאוהו בקושי מתוך האש; הלייטנאנט קרוֹס, יהודי, נפצע ונשבּה; וטוראי אחד נהרג.

אחר-כך נשלחה בלילה קבוצה שניה: במקרה היתה זו הפלוגה שלי, ואני הייתי מפקד המשלחת. כאדם בעל אופי ציווילי בהחלט, אני, כמובן, מעריך מאד את הדף הזה בביאוגראפיה שלי; ואולם אין מה לספר עליו: שום מעשי-גבורה לא נדרשו. יצאנו בחצי-הלילה והפעולה נמשכה כשלוש או ארבע שעות. זכורני כי בנקודה אחת של המורד נתתי אות לקצין הפלוגה בּאַרנס, אשר הסתתר למעלה בצוקי-הסלעים, שיפתח אֵש על איזה שדה-קוצים, אשר היה חשוד בעיני, ואולם איני בטוח, שאפילו בזה היה צורך. מכונת-יריה אחת היתה עמנו, וכשעלה השחר הצבנו אותה על שפת-הירדן, – והמעבּרה נלכדה. פעולה זו נרשמה בהודעותיו של אלנבי: “ב-22 בספטמבר לכד הבאַטאַליון ל”ח לקלעי-המלך את מעבּרת-הירדן אוּם-אשׁ-שׁרט".

במקום זה מגיע זרם הירדן לאותה מהירות, המשווה לו חשיבות רבה כל-כך בעיני הטכניקה ההידרו-חשמלית; ואולם מנקודת-המבט של הטכניקה הצבאית אין זה יתרון כלל – אי-אפשר לעבור אותו אפילו ברכיבה. משום-כך השתדל כל-כך הגנראל צ’ייטור ללכוד את המעבּרה.

שלוש שעות אחר שלכדנו אותה באו אַנזאַקים מחיל-הפרשים ועברו אל העבר השני של הנהר. כך התחיל כיבושו של עבר-הירדן: את המפתח אל שעריו תפס הגדוד העברי – ואחר-כך הכריזו על סגירת עבר-הירדן בפני ההתיישבות העברית.

בינתיים הקדים אותנו חצי-הבאַטאליון של מרגולין בדרך לכפר חוֹרֶניה, על-יד יריחו, שבו כבר התקינו האנגלים גשר של כלי-שיט בשביל חיל-הרגלים. משם עברו ה“אמריקנים” שלנו לגלעד וכבשו את אֵס-סאַלט, והבאטאליון שלי, שהלך ונמוג כמעט משעה לשעה מחמת הקדחת, נגרר אחריהם באיחור של מהלך חצי-יום.

זה היה מסע שכולו עינויים. אני סומך לא על הרושם שלי – הנסיון הצבאי שלי הוא כמעט נסיונו של חובב. ואולם הקולונל פאטרסון השתתף בשעתו במלחמה האנגלית-הבּוּרית, במסיבות דומות, כשכּל המלחמה היתה עדיין מורכבת ממסעות כאלה ולא מן השעמום של ישיבה בחפירות; לו היה נסיון עשיר. למחרת-היום עבר על-ידי, עצר את סוסו, התכופף ואמר בלחש:

– אף פעם בחיי לא נאלצתי לענות כל-כך את החיילים.

קשה היתה גם הדרך עצמה על-פני המישור, מן הגשר אל רגלי הרי-מואב. התורכים בנסיגתם הציתו את הקוצים היבשים; עשן שחור כבד השתטח על פני-הארץ שכבות-שכבות בתוך החום הלוהט, ואף רוח קלה לא נשבה; כדי לא לכבד זה את זה באבק, הלכנו קבוצות-קבוצות במרחק גדול זו מזו, ולעתים קרובות היינו מאבּדים, מחמת העשן, את הקשר בינינו וסרים מן הדרך. המימיות נתרוקנו בתחנת-הנופש השניה – ומה שלא הספקנו לשתות נתיבּש מבעד ללבד ולניקל. ואולם אחר-כך התחילה העליה, והיה זה דוקא בצהרי-יום או קרוב לכך; העליה היתה תלולה, מ-14 עד 25 מעלות, והחיילים היו טעונים משא כבד של הרבה קילוגראמים: זוג של שני מגפיים, שמיכה, גופיות, גרבּים, תער, כלי-אוכל, משחה לכפתורים כדי שיבריקו… המוֹתרוֹת הללו של הציוד הבריטי דבר מצוין הם במקום לינה וחניה, אבל לא בדרך. הקצינים עזרו עד כמה שיכלו. כל אחד מאתנו סחב שנים-שלושה רובים, אפילו ה“פּאַדרה” – הרב של הבאטאליון – העמיס על עצמו, בניגוד לתקנון, כלי הרג וקטל; ואולם כל זה לא היה אלא טיפה בים. כמעט בכל רגע היה “נושר” מישהו מן הטוראים – היה צונח בצל תחת סלע – בעצם לא היה שם כל צל – והיה נשאר שם, עוצם את עינו, פוער את פיו ונושם ונוחר בקול רם. בתחילה זקפתי זאת על חשבון העדר כוח-הסבל אצל חיילינו, ואולם עד מהרה נרגעתי. בקילומטר הששי “נשרו” קורפוראל אנגלי ושני סרז’אנטים אנגליים, בחורים רחבי-כתפים, שנשלחו אלינו לא מזמן מן המטה, כדי למלא את החסר אשר נגרם על-ידי הקדחת.

כבר עברנו עכשיו על פני מקומות יפים. כאן התהלכה פעם בהרים בת השופט יפתח עם רעותיה, כשהיא מבכּה את בתוליה קודם מותה. למטה, תחת דרך מתפתלת, שטף ועבר במרוצה נחל הומה ורועש, בערבית ואַדי-נמרין, ובתנ"ך – מי-נמרים. ואולם במקום נמרים היו גדותיו זרועות פגרי-סוסים. למה הרגו התורכים בבריחתם כל-כך הרבה מסוסיהם, אין אני יודע עד היום הזה.

הם עזבו בדרך לא רק סוסים. התענגנו קצת על גֶ’ריקו-גֵ’ן – “יוֹחנה” הנוראה רבצה באלכסון לרוחב הנחל; הגלים הצליפו על הלוע שלה, והיא ירקה אותם בעליזות חזרה. בדרך התגלגלו פגזים ערמות-ערמות, ועוד יותר היו כדורי-רובים, ב“בּאַנדוֹלירים” מתוקנים מבד אפור. קודם-לכן היו בודאי גם רובים, אך הללו כבר נעלמו. יש שבאחד מן הסיבובים עדיין ראתה הפלוגה הקדמית תל שלם של תחמושת, אך הפלוגה האחורית כבר לא מצאה כלום; לעומת זה, על-פני צוקי-הסלעים מעל לדרך טיפסו והתרחקו לתוך ההרים החמורים הקטנים של הבידואים.

??⁹ אחד הבידואים תפסתי בשעת מעשה. גניבת הכדורים נאסרה איסור חמור; בעצם היתה לי הזכות להתנהג עמו באופן אכזרי מאד – ואולם לא לחינם לגלגו עלי חברי בחדר-האוכל של הקצינים: “איזה חייל אתה? פשוט, פליטוניסט מתחפש”. אני… אני צוויתי ליטול ממנו את שללו ולהרביץ בו. לקחתי ממנו גם את חמורו והרכבנו עליו את ה“פּאדרה” העייף שלנו. אחר-כך בנופש הקרוב, אומץ החמור באופן פורמלי, לאחר שניתן לו שם באטאליוני. צריך לדעת, שבבאטאליון שלנו היו ששים וארבעה חיילים, ששמות-משפחתם כּהן, והאותיות הראשונות של שמותיהם הפרטיים כללו את כל האותיות של האלף-בית האנגלי, מ“א” עד “זֶד”. חסר היה רק שֵׁם המתחיל באות “איקס”. לחמור ניתן השם: “כּהן איקס”…

… בחצי-הדרך לאַס-סאַלט עצרו אותנו וציוו עלינו לשוב אל העמק, אצל האנגלים יקרה גם כדבר הזה לעתים קרובות: עלה למעלה, אחר-כך רד למטה, ולשם מה – לא ידוע. במקרים כאלה הם מצטטים בבת-צחוק את השורה המפורסמת משירו של טֶניסון המספר כיצד נספּוּ על-יד סיבאַסטוֹפוֹל בלא שום צורך שש מאות חיילים מובחרים מן הגוואַרדיה של הפרשים; שורה פשוטה מאד – someone has blundered – “מישהו בּלבּל”. “השורה האנגלית-ביותר בכל השירה שלנו”, אומר פאטרסון (אגב הוא אירי).

בתל-נמרין, במורדותיו של אותו נחל-הרים, פקדו עלינו לחכות לשבויים תורכיים. נטינו אהלים ולנוּ שם, ובבוקר השכם הביאו אלינו קבוצה של 900 תורכים בּלוּיים וקרועים, ו-200 גרמנים לסירוגים עם אוסטרים ומאַדיאַרים.

לעולם לא אשכח אותם. הם היו בלויים וקרועים, כחושים ורזים ומגודלי-זקן עד כדי כך, שעל-פי הבגדים והפנים כבר קשה היה להבדיל בין פרוסי לעותומאני. הם עצמם התבדלו זה מזה; הגרמנים היו לקבוצה בפני עצמה ושמרו על הסדר. קודם-כל צריך היה להשקות את השבויים: הגרמנים הסתדרו בעצמם בתור, ניגשו זה אחר זה, קיבלו את מנתם ואמרו “דאַנקע”. ואולם עם התורכים היתה כמעט טראגדיה.

הוטל איסור לשתות ממי-הנחל מחמת פגרי-הסוסים הרבים שהיו בו. מן המטה היו שולחים בכל יום לכל חלקי-העמק תיבת-אָבץ עם מים מזוקקים. שלוש תיבות מסרנו לתורכים; הסרז’אַנט ועוזריו נתנו לכל אחד ספל-מים, ושני-עשר חיילים מזויינים ברובים שמרו על הסדר.

מכל האהלים היה אהלי הקרוב ביותר אל הגבשוש שבו סודר הענין הזה. נמנמתי קצת – ופתאום הקיצותי מאיזו המולה ויבבה; בו בזמן נכנס אלי במרוצה המשרת שלי, בחור גבה-קומה מאיזה מקום על-יד קוּטאיס, ששמו צוֶניאַשׁווילי, צעק: “תגרה”, תפס את רובהו ורץ אל הגבשוש. הצצתי מאהלי וראיתי התכתשות אפורה, אבק, ומעל לאבק קתי-רובים המתרוממים ויורדים חליפות. מכים שבויים?! דבר זה לא הלם כלל וכלל את תכונות חיילינו. בשבועות האחרונים קודם ההתקפה היו בכל לילה באים תורכים בזחילה דוקא אלינו כדי להסגיר את עצמם, – כי עבר קול בין התורכים, שבבאטאליון היהודי מתנהגים עם השבויים בחסד.

גם אני רצתי אל הגבשוש. צעקתי לחיילים: “עמוד!”, ואולם בעצמי לא שמעתי את קולי מחמת יללתם של אלף קולות; ועבודת החיילים בקתי-רוביהם היתה דבר של מה-בכך לעומת המכות הקשות שכיבדו בהן זה את זה התורכים עצמם. הקדמיים, אלה שעמדו על-יד תיבות-המים, היכו, שׂרטו וחנקו זה את זה; אחדים, בחבקם זה את זה, התגלגלו על הארץ; השאר לחצו על העומדים לפניהם והתקדמו במרפּקיהם, בבעיטות- רגליהם ובראשיהם; כולם צעקו, ומספרם היה כאלף איש. הסרז’אַנט אמר:

– כך הם מתנהגים מן הרגע הראשון, סיר. במשך עשרים רגע לא הצלחנו להשקות אפילו חמשים איש. איני יכול לעשות כלום.

ניגש הקולונל, התבונן במחזה וציווה על החיילים לירות באויר: חית-ההמון נשתתקה.

– הבריחו אותם בהמון אל הנחל, – אמר הקולונל, – אחרת יכו זה את זה עד מות.

“הבריחו” אותם באמת אל הנחל – מלה אחרת לא תמצא, וגם אמצעי אחר לא היה; שם התפזרו לאורך שפת הנחל. שכבו, כשפניהם למטה, ו“לקקו” – שוב אין מלה אחרת.

הלכתי אל הגרמנים. הם ישבו בדממה, כולם הביטו לעבר אחר, והבעת פניהם אמרה “אין זה נוגע לנו. אנו לא כאלה”. שאלתי בגרמנית, אם אין ביניהם פצועים. אחד קם ואמר:

– אלה שהיו נשארו – במדבר. ואולם כמעט כולם תורכים.

אי-אפשר היה לבחון, מבעד למסכה של אבק וזעה ולחיים בלתי-מגולחות, אם היו פנים אינטליגנטיים לאנשים הללו או לא; ואולם אצל אחדים מהם נשתמר הפנסנה – סימן של תעודת-בגרות לכל הפחות.

זה שהשיב על שאלותי שאל מצדו:

– ומה חדש? נסתיימה המלחמה?

סיפרתי; נסיתי לעשות זאת בעדינות, כי כל החדשות היו בלתי-נעימות בשבילם. כל אלה שישבו לא רחוק ממני הסבו את פניהם אלי. אותו שבוי שאל שוב:

– אם כן, איפוא, גרמניה עדיין נלחמת?

– נלחמת, – אמרתי.

בן-שיחי פנה אל חברו ואמר:

– Er ist ein Tölpel! ¹⁰

(לא נעלבתי: ברור היה יותר מדי, שמלת-הגוף “הוא” מתייחסת לא אלי).

השני אישר:

– Er ist es immer gewesen, vom Anfang an. ¹¹

אף אחד לא השיב על הדברים הללו, ואפילו לא עשה תנועה כלשהי של אי-רצון. “הוֹ?” אמרתי בלבי: “מאתיים ריפובליקנים מוכנים? מהר מאד… אבל ספק אם יציב הדבר”.

ואולם את שאר הדברים שסיפרו קשה היה לשמוע עוד יותר – שלושה ימים בהרים ובמדבר, בלא טיפת-מים ובלא צנימים. הבידואים, שעוד אתמול התרפסו והחניפו, גזלו היום מן המפגר והנחשל את השעון מתוך הכיס, הורידו את הטבעת מן האצבע, ולפעמים גם את המגפים מן הרגלים. והיתה גם קדחת; אנשים שכבו על הארץ ורק תפילה אחת היתה בלבם ובפיהם: לכו מכאן, תנו לנו למות בשקט.

הלכתי אל האהלים; תחת עץ-הזית עמדו הקולונל פאטרסון ומפקד-הפלוגה שלי, עלם בן 22 שנה.

– בּאַרנס, – שאל הקולונל, – כמה אנשים נשארו בפלוגתכם?

– בריאים, סיר? שמונה-עשר.

– ובכן, תוליכו הלילה קבוצה זו ליריחו.

החשיך היום, ואנו הולכנו אותם, אלף ומאה איש, תורכים וגרמנים, ששה-עשר קילומטרים, על פני ארץ-מלחה ריקה מאדם ושדות-קוצים שרופים, בלווית שמונה-עשר חיילים, כמעט כולם חייטים מוויטשפּל עם שני קצינים וה“פּאַדרה”: גם הוא עמד על כך שילך עמנו. הלכתי מאחור באפלה השחורה, הלחה והחמה, וחשבתי על כך, שבעצם יכלו השבויים לחנקנו אחד-אחד בידיהם בלבד; ואולם הם נסרכים מתוך צייתנות, כפי שדרוש, ארבעה בשורה, – הגרמנים משתדלים אפילו לצעוד כחיילים, – וחיילינו, שהבריגו את הכידונים אל הרובים הטעונים, צועדים מימין ומשמאל, ב“שרשרת” שבה חוליה אחת לא רק אינה רואה את השניה אלא גם את קולה לא תשמע.

ה“פּאַדרה”, הרוכב על “כהן איקס”, יש שהוא מתקדם ויש שהוא חוזר: הוא משגיח, שלא יעשו עוול לשבויים, ושהם עצמם לא יפגעו איש ברעהו.

כך אנו נסרכים שוב בלי סוף, בצעדי-צב, על-פני אותו העמק, שמאס בו אלהים. הכל שותקים, זולת אלה שראשם מתפוצץ מחמת הקדחת. ואולם כאלה יש לעשרות. הגרמנים אותם העמידו מאחור) נאנחים בלחש, אך התורכים מתייפחים בקול רם, כילדים קטנים או כאותם התנים הבלתי-נראים, שרצים אחרינו מן הצד כשהם מבכּים את הארץ המקוללת.

ה“פּאַדרה” ירד מעל החמור והולך עמי מאחורי מחנה-השבויים. פתאום אנו שומעים, במרחק גדול מלפנינו, צעקה, שריקה, ואחר-כך יריה. אני משאיר את ה“פּאַדרה” במאסף ורץ אל המקום שהופרע בו הסדר. בקצה-הדרך שתי דמויות (והמחנה ממשיך בדרכו): על הקרקע תורכי נאנח, ועל-ידו עומד חייל, יליד-אלכסנדריה, מן החיילים הגאליפולאים ה“ותיקים” של תרומפלדור, וגוער בו בכעס בתורכית.

– מי ירה? – שאלתי.

הגאליפולאי מסביר: התורכי אינו רוצה ללכת הלאה, כלו כוחותיו מחמת הקדחת, הוא רוצה למות בערבה. הוא כבר איים עליו בבידואים ובזאבים, אבל ללא הועיל; אז ירה באויר ואמר: “כך אירה בך, אם לא תלך” – וגם זה לא הועיל.

– קחו שני תורכים מן החזקים ביותר, – אמרתי, – יסחבוהו הם.

באפלה אני תופס, שהוא מביט עלי בבוז כעל בן-אדם שאינו מבין כלום; והוא מכריז בקצרה ובטון של איש-מעשה:

– הם יזרקו אותו בחושך.

המחנה נסרך, והנה עוברים הגרמנים. אני בוחר בארבעה, שואל לשמותיהם, מעמיד פנים כאילו רשמתי אותם בפנקסי; חייל אחד נותן להם את שמיכתו, ואני מצווה עליהם לסחוב את התורכי עד ליריחו. אבל אם באמת הביאו אותו ליריחו – אין אני יודע.

אני חוזר, ושוב אנו צועדים לאט-לאט ושותקים. עברנו כקילומטר, ושוב יריה, ושוב מלפנינו, אבל הרבה יותר רחוק, אני מושך בכתפי. ה“פּאַדרה” מרים את רגלו, רוצה לעלות על החמור; אני תופס בגסות ברגלו ואומר:

– אל תתערב. זה שמלפנינו, בּאַרנס, יסדר-נא הוא את הענין.

ה“פּאַדרה” לוחש בקול רועד:

– ואם… אם ימיתו ביריה?

הגרמני ההולך לפנינו מבין כנראה אנגלית: הוא אומר בקול לשכנו:

– יש רק אמצעי אחד: להמית ביריה. הרי אי-אפשר להשאיר אותם כאן לגווֹע ברעב, והתנים עוד יכרסמו את אזניהם.

ה“פּאַדרה” משתתק ומעביר את מבטו ימינה ושמאלה. אך כיצד תבחין בחושך, היכן אבן, היכן שיח והיכן משהו אחר.

נסרכים אנו; נסרכים, וכולנו חושבים אותה מחשבה. לפני שבוע היו כאן האנשים הלל הזוועה והפּאֵר של הארץ, והרי רק במקרה אנו מוליכים אותם, ולא להיפך. הרבה חשבתי באותו לילה. ראיתי את ההיכל הגדול של ריימס תחת מטר יריות, ודו-קרב של אוירונים, ו- gueules cassées, ואת ההתקפות האויריות של הגרמנים על לונדון – חיילים מן החזית נשבעו, שזה היה יותר גרוע ממה שהיה באיפּר: באיפּר, לכל הפחות לא נשמע בתוך הרעש וההמולה קול-הבכי של נשים וילדים. כל זה נורא, ואולם להפוך אנשים לבעלי-מום ולהחריב ערים יודע גם הטבע. דבר אחד אין הטבע יודע: להשפיל, להעטות חרפה על עם שלם. זהו מר מכּל; זהו המונופולין של האדם. גרתי גם בברלין, גם בווינה וגם בקושטה, ראיתי אותם שרידי צלם-אלהים, כיצד עבדו, כיצד צחקו, כיצד טיילו עם בחורותיהם על-פני הפראַטר ועישנו נרגילות בסימטאות-גאַלאַטה. לעתים קרובות, עכשיו, כשמכנים אותי בפומבי בשם מיליטאריסט, נזכר אני באותו לילה ובדרך ההיא ובעמק-הירדן, בצלו של אותו הר-נבוֹ, שעליו מת לפנים משה אדון-הנביאים בנשיקת-אלהים; נזכר אני ואיני משיב: לא כדאי.

דבר איום הוא – חיי-אומה; קשה להיסרך במדבר; אינך יכול? שׁכב ומוּת. גם האנושות היא גדוד, ואולם ללא ה“פּאַדרה” הטוב, ואיש לא ישאך עד יריחו. צעד כל עוד תוכל לצעוד, והתאכזר אל עצמך ואל שכנך; או שׁכב ולך לאבדון, יחד עם תקוותך.

 

מדוע היה שקט בארץ-ישראל?    🔗

התקופה החשובה ביותר של שׁרותנו היתה, כמובן, התקופה השלישית – בזמן שביתת-הנשק. כך גם צריך היה להיות, לפי עצם תכליתו של רעיון-הגדוד. כשעלתה על לבנו המחשבה על הגדוד בשנת 1915 הצטיירו, כמובן, בדמיוננו לא אחד וחצי ולא שלושה באטאליונים, אלא גייס בן עשרים אלף או שלושים אלף חיילים; ואולם גם אז ברור היה לנו, כי לכיבושה של ארץ-ישראל לא די בגייס זה בלבד, אלא יהא צורך במאה או מאתיים אלף חיילים. פירוש הדבר, שבמקרה הטוב ביותר יכול היה הגדוד העברי להיות רק חלק רביעי או חמישי של צבא לוחם אשר יכבוש את ארץ-ישראל. ואולם לאוֹקוּפּאַציה של ארץ-ישראל אחר הכיבוש אין צורך בכוחות מרובים כאלה. אילו היו לנו עשרים אלף או אפילו רק חמשה-עשר אלף חיילים, יכולים היינו להוות את החלק העיקרי של חיל-המצב דוקא באותה תקופה של המשא-ומתן הממושך והמסובך, שבה נחרץ גורלם של כל השטחים הכבושים.

למעשה לבשו הדברים צורה צנועה הרבה יותר; ואף-על-פי-כן, בשנה הראשונה לאוֹקוּפּאַציה (1919) היווה הגדוד העברי חלק ניכר של הכוחות הבריטיים אשר שמרו על הסדר בארץ-ישראל. בהתקפה בשנת 1918 השתתפו רק באטאליון וחצי, בערך 1.300 איש – השאר עדיין התאמנו במצרים; ואולם בתחילת שנת 1919 כבר היינו שלושה באטאליונים, 5.000 חיילים¹². המספר הכללי של יחידות-הצבא פחת, כמובן – חלק נשלח לסוריה ולאַנאַטוֹליה, חלק היה דרוש במצרים, ולאחר זמן קצר התחילה הדימוֹבּילזציה. מספרים מדוייקים אין אני זוכר, אבל דומני שלא אטעה אם אערוך חשבון כזה: אם ניקח את המספר הממוצע לשנת 1919, הרי היינו מ-15 עד 20 אחוז של כל חיל-המצב; ואם נביא בחשבון את החיילים ה“לבנים” בלבד, כלומר, בלא הגדודים ההוֹדיים, הרי היינו בודאי שליש. חשבון “צבעוני” זה אני מביא לא כדי לנחם את עצמי או את הקורא, אלא מפני שהוא חשוב מבחינה אוֹבּייקטיבית. אותנו, היהודים, עניין לא צבע-עורם של החיילים ההודיים, אלא העובדה, שביניהם היו הרבה מושלמים; במקרה של פעולות ערביות נגד הציונות לא היו החיילים ה“צבעוניים” הללו נוחים ביותר. ואולם גם האנגלים עצמם, – ויספרו את אשר יספרו בספרות המיועדת לחוץ-לארץ, – לא חשבו, כי אפשר לסמוך בהחלט על החיילים ההודיים; משום כך היו בגדודים ההודיים כל הקצינים האמיתיים, עד סגן-לייטנאנט ועד בכלל – אנגלים; להודים היו נותנים כתפות של קצינים ותארים “ג’מאַדאַר” ו“סוּבּאַדאַר”, אבל לא שלטון כלשהו. אומרים, כי עכשיו נשתנה הדבר – איני יודע, לא התענינתי; אני מדבר על שנת 1919.

באותה שנה היה רגע מסויים – ביתר דיוק, חדשיים – כשהיחס המספּרי נשתנה לטובתנו עוד יותר. במארס פרצו מהומות רציניות במצרים. מארץ-ישראל הובהל לשם חלק ניכר מן החיילים ה“לבנים”. מלבד ה“צבעונים” נשאר, כמדומני, רק באטאליון אנגלי אחד בירושלים, וחמשת האלפים שלנו.

אלה היו שני חדשים מסוכנים. בעולם הערבי הקטן של ארץ-ישראל היתה התעוררות והתרגשות גדולה. יום-יום נפוצו בכל הארץ שמועות דמיוניות וגם מלהיבות בדבר המאורעות במצרים: האנגלים הוּכּוּ, מצודת קאהיר נלכדה על-ידי הלאומיים, אלנבי נהרג, וערבּי-פחה, גיבור תל-אל-כּבּיר, אפילו קם לתחיה מן המתים, וכו'. יום-יום היו מופיעים בשווקים ובבתי-הקפה כל מיני אנשים חדשים; עשרות תעמלנים היו חודרים אל הארץ מן הדרום, לא ידוע על חשבונו של מי, וכמעט בגלוי (בכפרים בגלוי לגמרי) עוררו את העם להיפטר מן האנגלים והיהודים כאחד. מושלי-המחוזות ופקידים אחרים, שהייתי נפגש עמהם לעתים קרובות (זמן מסויים הייתי חבר ה“ועדה הציונית”), לא הסתירו את דאגתם; בחדרי-האוכל של הקצינים דיברו על כך, שהחיילים ההודיים מקבלים מהודו מכתבים, ובהם תלונות על השפלת-הכליפות, על שיעבודה של קושטא, ופניהם אינם כתמול-שלשום.

באותם החדשים שמרנו אנו על ארץ-ישראל. חוץ מירושלים בלבד (להלן אספר, כיצד לא נתנו לנו לבוא לירושלים), שמרו על כל המרכזים הראשיים ועל כל העורקים של הארץ החיילים היהודים. ביפו עמדו ה“אמריקנים” שלנו, בחיפה – הארצישראליים; כל המשמרות לאורך מסילות-הברזל, מרוֹמאַני במדבר עד רפיח על גבול מצרים-ארץ-ישראל, מרפיח דרך עזה עד יפו, מיפו דרך לוד עד חיפה, ומשם הלאה עד ים-כנרת, היו תפוסות בידי חיילינו.

ושני החדשים המסוכנים עברו בשקט. ובכלל עברה בשקט כל שנת 1919. וכשבארץ שולט שקט אין לו למספר הצבאי מה לספר.

הציונים נוהגים להתווכח על השאלה: כלום נכון הדבר, שמציאותם של חיילים יהודים “מרגיזה” את הערבים? – אני עוסק כאן לא בפּוּבּליציסטיקה, ולפיכך אגע רק במה שראיתי בעצמי. על שאלות ממין זה צריך להשיב ביושר; ואולם גם להציגן צריך ביושר. כל עוד הערבים אינם רוצים בהתיישבות יהודית, “מרגיז” אותם, כמובן, כל דבר שבו מתגלית השפעתנו: העליה, נציב עליון יהודי, הפתיחה החגיגית של האוניברסיטה, וכדומה; ובכלל זה, בלא ספק, גם חיילים יהודים. אם נציג את השאלה כך, הרי צריכים אנו להסתלק מן הציונות בכלל. אך סבור אני, כי נוסח הוגן של השאלה יהא זה: תערובת של חומר “מרגיז” יש בכל תרופה – ואולם מה מכריע, התועלת או הנזק? על כך נתנו החיים תשובה זו: בשנת 1919 היו בארץ-ישראל 5.000 חיילים יהודים, הערבים ראו אותם בכל צעד ושעל – והשנה עברה בשקט. אפילו למרות הדוגמה המצרית. ולעת האביב של שנת 1920 פוּזר כמעט כל הגדוד, מ-5.000 חיילים נשארו בסך-הכל ארבע מאות – ואז הרגו בתל-חי את תרומפלדור ואת שמונת חבריו, ובירושלים נתחולל פסח-הדמים.

הערות אחדות רוצה אני להעיר על נושא הקרוב לויכוח זה, אלא שנושא הפוך הוא: לא על יחסם של הערבים אל חיילינו, אלא על יחסם של חיילינו אל הערבים. ברור, כי יש חשיבות בדבר, שחיל-המצב בארץ כזו יצטיין לא רק בכוח, אלא גם בטאַקט. והכוח – אם יגיע הדבר לידי ההכרח המעציב לגלותו – יתגלה בפעולות קיבוציות, והרי זהו דבר קל יותר; ואולם הטאַקט הוא תכונה פרטית, שכל חייל בודד צריך לגלותה בהתנהגותו עם אנשים בודדים. כמובן, דבר זה לא ניתן לכל אחד. כאן דרוש או חוש דיפּלומאטי דק ועדין מאד או יכולת להסתלק הצדה, ובכלל, להתרחק עד כמה שאפשר מבני-המקום.

לא היתה כל הפרה גסה של הטאַקט מצד חיילינו. זאת אפשר להוכיח רשמית. בקיץ של שנת 1919 נתן הועד הערבי פקודה חשאית – להרבות בתלונות על החיילים היהודים. ואכן, במשך זמן מסויים התחילו להתקבל תלונות בשפע, ושלטונות משטרת-הצבא ערכו חקירות, – מכל מקום, בלא משוא-פנים מיוחד לטובתנו. נתברר, שכמעט כל התלונות מנופחות היו ואחר זמן מועט פסקו. – ואם נשווה את יחסינו אל ה“יליד” עם התנהגותם של שאר החיילים ה“לבנים”, הרי היינו צריכים לקבל או את פרס-מוֹנטיאוֹן או את פרס-נוֹבּל. האוסטראלים שׂרפו כפר שלם, סרפנד – אחר שהרשו, אמנם, לצאת משם לנשים, זקנים וילדים – על שיום קודם-לכן הומת שם ביריה אחד מחבריהם. אצלנו לא יכול היה לקרות דבר ממין זה, ובכלל לא היו התנגשויות רציניות. אבל קטטות ותגרות היו; ומענין לדעת, מי מחיילינו השתתף בהן.

קודם-כל, יש להוציא מן החשבון שני סוגים, שעמהם לא קרה אף פעם דבר ממין זה. הסוג הראשון – היתה האינטליגנציה של הבאטאליון הארצישראלי: מורים, פועלים, אכרים, בוגרי-הגימנסיה, וכו' – לא פחות משלשה רבעים של כל הגיוס הארצישראלי. יחסם אל הערבים היה אדיב ומסביר-פנים בלא התקרבות יתרה, ולא יכול היה לעורר חיכוכים. הסוג השני – היו ה“לונדונאים” שלנו, אותם ה“חייטים” עצמם מן הבאטאליון ל“ח. הם עמדו בפשטות מן הצד ולא היה שום דבר משותף ביניהם ובין הערבים. את חובתם הצבאית מילאו בשלמות, ובדיקנות היו כותבים מכתבים הביתה; בכל שאר הדברים לא התענינו – לא בארץ-ישראל, לא בציונות, וכמובן, פחות מכל ב”ילידים". כשערבי שיכור היה זורק כלפיהם ברחוב איזו מלת-גידוף, לא היו בפשטות שמים לב לא אליו ולא לגידופיו.

לעומת זאת לא היה הדבר חלק כל-כך עם ה“אמריקנים”. אלה היו כמעט כולם ציונים. ואפילו ציונים נלהבים, והתענינו בכל דבר הנוגע לציונות. התבוננו גם אל הערבים: ואפילו יותר מתוך אהדה מאשר להיפך, אבל – התבוננו. ולפיכך כל גידוף ערבי נתפרש אצלם כהתנקשות בכבוד הלאומי, ויריה תועה, שלא ידוע מהיכן באה ושלא פגעה בשום דבר, נתפרשה אצלם באופן עוד יותר גרוע.

ואולם אי-ההבנות המרובות ביותר קרו אצל החלק השני של המתנדבים הארצישראליים – אצל אותו חלק שגדל בעצמו באוירה “מזרחית”. הצעירים הללו לא היה להם כלום נגד הערבים, להיפך – הם הרגישו את עצמם עמהם כמו בביתם, כמו שמרגישים את עצמם ידידים גמורים, ואת הלשון הערבית ידעו על בוריה. ומכאן כל הצרה. הדבר היה מתחיל בזה, שחייל אשר קיבל חופשה פגש במכּרוֹ, ברכוּ זה את זה, התחבקו, הלכו לבית-קפה, שתו והתבסמו קצת, שיחקו קצת, ובהזדמנות זו לגלגו קצת בתחילה זה על זה – אחר-כך התקוטטו, ולבסוף חילקו מכות איש לרעהו.

ומזכיר אני את הדברים הללו מטעם זה: אולי יזדמן לקורא לשמוע שיחות מתוקות, כי לשם השכנת שלום בין היהודים והערבים היה רצוי לסדר “התקרבות”, פגישות, ללמוד את הלשון הערבית, וכו‘. ושוב, אין אני עוסק כאן בפּוּבּליציסטיקה, אלא מספר בפשטות מה שראיתי; וראיתי – את ההיפך מזה. ככל שמרובות נקודות-המגע כך לפעמים מרובות אי-הנעימויות. לידי מסקנות דומות הגיעו מסתכלים במאה השנים האחרונות גם בגרמניה, בפולניה, ברוסיה, וכו’. בקצרה, אני ממליץ על זהירות.

… ואולם על אותה תקופה של שרותנו, שאני חושב אותה לתקופה החשובה ביותר, אין סוף-סוף מה לספר – דוקא משום ששרתו יפה ושמרו על הסדר בארץ באופן מופתי.

 

הקצינים שלנוּ    🔗

חייב אני לתאר את חיילינו ואת קצינינו; ואולם את מחציתם לא ראיתי בכלל. כפי שכבר נאמר לעיל, מעשרת אלפים הטירונים שלנו רק חמשת אלפים הגיעו לארץ-ישראל. השאר, אחרי שבילו חדשים אחדים בפלימוּת בפיקודו של הקולונל מילר (יהודי, ואולם גם אותו לא ראיתי), פוּזרוּ בו בו במקום ונשלחו לבתיהם.

בארץ-ישראל היו לנו שלושה באטאליונים. בתחילה נקראו רשמית: Royal Fusiliers ה-38, ה-39, ה-40. זמן מועט אחר כיבושה של אוּם-אשׁ-שׁרט קיבלנו, בהתאם להבטחתו של לורד דאַרבּי, תואר חדש: Judaean Regiment. צריך אני להוסיף, כי השמות הרשמיים הללו, גם הישן וגם החדש, היו רשומים על גבי הנייר בלבד: האנגלים קראו לנו מן הרגע הראשון Jewish Regiment, יהודי-הגולה – “הלגיון”, והיהודים בארץ-ישראל – בפשטות “הגדוד”.

בבאטאליון ל“ח היו רוב החיילים מאנגליה, המיעוט היו אמריקנים; בבאטאליון ל”ט – להיפך. הבאטאליון מ' היה מורכב כמעט כולו מארצישראליים. אחר-כך, כשהדימוביליזאציה אכלה את שני הבאטאליונים האחרים, קיבלו הארצישראליים את השם " Judaeans הראשון", כלומר, “הגדוד הראשון ליהודה”.

על הגדוד ל“ח פקד פאטרסון, על ל”ט – מרגולין, המפקד של הארצישראליים היה תחילה הקולונל פ. סמיואל, אחר-כך מ. סקוט (נוצרי), ואחר פיזור שני הבאטאליונים הראשונים – אותו מרגולין.

על פאטרסון כבר דיברתי בפרטות; רוצה אני להוסיף רק דבר אחד. בכפיית-טובה משונה התיחסו אליו שני העמים, האנגלי והיהודי. הוא היה בודאי באנגליה הקצין היחידי, שהתחיל וסיים מלחמה זו בדרגה של סגן-קולונל, בלא שקיבל העלאה בדרגה וגם לא אות-כבוד – אף-על-פי שגם גדודו בגאליפולי וגם הבאטאליון שלו בארץ-ישראל זכו לדברי-שבח בפקודות לצבא ( memtioned in dispatches ). אלנבי הבטיח בכתב למזג את הבאטאליונים שלנו לבריגאדה ולמנות אותו לבריגאדיר, ואחר-כך התחרט. במעון-המטה שׂנאו אותו על שהגן בעקשנות על חייליו ושלח מחאות נגד הרוח האנטישמית ששררה באותו חלק של הצבא: זוהי בודאי סיבת-הדבר, שאלנבי לא הציע להעניק פרס לפאטרסון, וכן לא הגיש הצעה כזו גם לגבי שאר הקולונלים. להשיב לו תודה יכול היה סיר הרברט סמיואל בשעה שהיה נציב-עליון בארץ-ישראל וחילק משרות של מושלים, – אבל לא רצה.

על הכרת-הטובה של היהודים אין לומר כלום; יותר נכון, הרבה אפשר היה לומר, אבל לא נעים הדבר. לעתים קרובות נדמה לי, כי ראוי בית ישראל לשם – “ישראל חסר-הזכרון”.

ואולם פאטרסון נשאר, כבתחילה, ידידו של עם-ישראל וידידה של הציונות. במשך זמן מסוים פעל באמריקה למען קרן-היסוד; בכל מקום שביקר זוכרים ואוהבים אותו הכל. מתראים אנו לעתים רחוקות; ואולם כשאנו נפגשים, בלונדון או בפאריז, ואני מוסר לו, כמו לאח (וכזה הוא לי באמת), את אכזבותי ודאגותי, הרי עולה על שפתיו אותו החיוך האירי שעלה אז, אחר ההתנגשות עם הגנראל-אדיוטאנט, או בעמק-הירדן אחר יום קשה ביותר: חיוך המבטל ביטול גמור גם את הגנראלים, גם את הקדחת וגם את תותחיו של האויב; חיוך של אדם המאמין רק בכוחם הכביר של עקשנים. הוא מרים כוס ומברך את הברכה האהובה עליו:

– Here is to trouble!

איני יודע, כיצד לתרגם trouble. אי-סדר? אי-נעימויות? “היסטוריה”? יותר מכל היתה מתאמת המלה העברית “צרות”. פאטרסון שותה לכל דבר המפר את השקט והשלוה הדלוחים-האפורים של חיי יום-יום. הוא מאמין, כי trouble הוא תמצית כל החיים, הקפיץ העיקרי של הקידמה.

גם על מרגולין כבר דיברתי. לפי מזגו צריך היה הוא, בעצם, להיות האנגלי במקום פאטרסון. מנת דבּרנוּתו – עשר מלים ביממה; מחשבותיו הן מחשבות של אדם, שחייו עברו עליו הרחק מן הערים הגדולות: בארץ-ישראל של ימי החלוצים הראשונים, בשׂדות-הקוֹצים של ה“בּוּש” האוסטראלי – at the back of beyond (“מן העבר ההוא של העבר ההוא”), כפי שאומרים אצלם באוסטראליה: מחשבות איטיות, כבדות-משקל, קצרות ועמוקות, חדורות חוש-מציאות דק וקולע. “אבא” קראו לו החיילים האמריקניים, אף-על-פי שלעתים קרובות כעסו על “קפדנותו”, והוא באמת, כ“אבי-המשפחה הטוב” לפי המשפט הרומי, אהב לחדור אל העניינים ולהתעניין בדברים הפעוטים ביותר, שיש להם שייכות לחיי החיילים. המחנה שלו נחשב למחנה מופתי – לשם היו שולחים את האַדיוּטאַנטים מן הבאטאליונים האנגליים וההודיים ללמוד סדר ומשמעת. במשמעת האמין אמונה שלמה, ואף-על-פי שלא הביע את דעתו בקול, הרי ברורה היתה למדי אי-שביעות-רצונו ממרדנותו של פאטרסון, שנלחם באנטישמיים של מעון-המטה. אולם לא משום שפחד מפני מעון-המטה. באפריל 1920 כשהוליכו את ההגנה הירושלמית בלווית משמר “לעבוֹדת-פרך”, בא מרגולין ללוּד עם כל חייליו, כדי ללחוץ את ידיהם של ה“נידונים לעבודת-פרך”; וכעבור שנה, במאי של שנת 1921, כשהרברט סמיואל חשב עדיין על מיליציה מעורבת, ומינה את מרגולין למפקד המחצית היהודית, הביא לתל-אביב בלא רשות, בשעה שהפוגרום ביפו הגיע לשיא הרתחה, את חייליו עם רוביהם. על עוון זה הוכרח לצאת בדימוס; ועכשיו הוא מתגורר שוב באוסטראליה ומתגעגע על ארץ-ישראל, שבה חרש פעם את האדמה ברחובות, נלחם בעמק-הירדן, משל על אֵס-סאַלט בארץ-גלעד…

הקולונל פרדריק סמיואל מוצאו ממשפחה אנגלית-יהודית, שנתאחזה באנגליה זה דורות, מן המשפחות שנתבוללו זה כבר; ואולם בחוג זה הופיעה השפעה אישית אחת שקירבה אל נשמתה הלאומית של היהדות לא רק אותו אלא רבים. זו היתה “נינה דייוויס”, אשתו של הקפטן רדקליף סאַלאַמאַן – רופא צבאי, שכבר הזכרתיו כלאחר-יד. לצערי, גם נינה דייוויס, כמו הרבה אחרים שבסיפורי – כבר הלכה לעולמה. כמו סאַלאַמאַן וסמיואל (הם קרובים איש לרעהו קרבת-משפחה) נולדה גם נינה דייוויס במשפחה, שנתישבה באנגליה לפני הרבה דורות; ואולם אביה, שהיה בעצמו אדם מצוין, נתן לה חינוך עברי מעמיק. היא חיברה כמה ספרים בלשון האנגלית בשביל ילדי-היהודים, ולפרי-עטה שייכים הרבה תרגומים נהדרים משירי יהודה הלוי, משה ואברהם אבן-עזרא ושלמה אבן-גבירול. ואולם חשוב מכשרון זה היה בה מה שהאנגלים מכנים בשם “מאגנטיסמוס אישי”. היא היתה בוודאי מאותן הנשים, שמהן יצאו המלכוֹת של הסאַלוֹנים הצרפתיים בסוף המאה השמונה-עשרה: אף-על-פי שלא היה לה “סאַלוֹן” (הסאַלאַמאַנים גרו באחוזה הרחק מלונדון), הרי היתה זו אותה צורת-השפעה. חוג הציונות האנגלית המורכב מיהודי אנגליה המקוריים קטן מאד; אבל החלק הטוב שבו הם אותם הציונים, שמשכה אל התנועה הלאומית נינה דייוויס. אחד מהם הוא הקולונל סמיואל. הוא שרת בחזית הצרפתית, היה ממונה על באַטאַליון טוב, חיכה בביטחה להעלאה קרובה לגנראל-בריגאדה. הקפטן סאלאמאן כתב לו, כי דרושים לנו קצינים יהודים בשביל הגדוד: הוא נפרד מגדודו – קרבן לא-קטן ולא-קל בשביל מפקד בשנה הרביעית למלחמה – ועבר אלינו, אף-על-פי שידע יפה, כי העברה זו כרוכה בוויתור על תואר גנראל, שהרי המועמד הראשון לתואר בריגאדיר היה, כמובן, פאטרסון.

בארץ-ישראל היה ממונה על הבאַטאַליון של המתנדבים המקומיים. לא הייתי קרוב אליו, לא לכל פעולותיו הסכמתי אז, אבל גם אז הודיתי בטאַקט שלו ובגמישותו הפיקחת. כל הדברים שמילאו את חיי חייליו היו זרים לו לגמרי. על-פי הפסיכולוגיה שלו היה אנגלי, שהורגל לסדר-חיים מוצקים ויציבים, סדרים שבהם (הן בחיים האזרחיים והן בצבא) התואר הוא תואר, המעמד הוא מעמד, ולכל סוג מוקצה מקומו. וכאן נמצא פתאום בין “טוראים” כבן-צבי, בן-גוריון, ברל כצנלסון – טוראים, שבמובן ידוע היו בעצמם מפקדים על המונים אשר עלו בהרבה על באטאליון אחד. במחנהו היה נתקל ב“דעת-קהל”, שאילמלא היה מתחשב בה הרי היה דומה הדבר כאילו בא לפורר את כל הליכוד המוסרי של גדוד מיוחד זה של “גאריבאלדאים”. במשך זמן מסויים חששתי, שלא יעלה בידו למצוא אותה הרמוֹניה ביחסים, שהיתה יכולה לפשר בין הציבוריות ובין החיילוּת. ואולם הוא מצא אותה. מבקריו רטנו בבת-צחוק כי הוא הראשון, ולפי שעה היחידי, שהנהיג בצבא האנגלי את המוסד הרוסי של ה“סוֹבייטים”. זוהי, כמובן, הפרזה; ובכלל עדיין שאלה היא, אם זהו מוסד רוסי. לפי דעתי, זהו מוסד אנגלי: בצבאותיו של קרוֹמבל היו ועדי-חיילים, והמפקדים היו מתייעצים עמהם בכל ענייני ההווי הצבאי.

אחר סמיואל היה ממונה במשך זמן-מה על הארצישראליים הקולונל מ. פ. סקוֹט. לוֹ היתה שיטה אחרת: מאחר שידע, שהוא זר בין חייליו, הרי גם לא ניסה להשפיע על חייהם הפנימיים, אלא הטיל על עצמו בפשטות תפקיד צנוע: לשמור אותם מחיכוכים בלתי-בריאים עם האוירה הצבאית שמסביב, שבזמן ההוא כבר היתה אויבת בגלוי. בעד אפּיזודה אחת של שמירה זו חייב לו תודה, לדעתי, כל העם היהודי. בסוף-הקיץ של שנת 1919, כשהבאטאליון הארצישראלי עמד ברפיח, קיבל פתאום פקודה – לשלוח 80 איש למצרים, לפקודתה של המפקדה המצרית. זה היה בפירוש “נגד ההסכם” – המתנדבים הארצישראליים התגייסו כדי להילחם למען ארץ-ישראל ולשמור על ארץ-ישראל, ולא לשם הכנעתם של הלאומיים המצריים. הבאטאליון כינס אספה והודיע, שיתנגד להעברת החיילים למצרים. לפי האות הכתובה של התקנון צריך היה הקולונל לקרוא למשטרה הצבאית, לאסור גם את 80 החיילים וגם את אלה ש“חיפּו עליהם”, ובמקרה של התנגדות (שהיתה ודאית) – לפתוח ביריות. אילו עשה זאת, היתה מתחוללת בארץ-ישראל טראגדיה רצינית מאד. סקוט עשה אחרת; הוא גילה טאַקט מפליא ואומץ-לב מפליא עוד יותר, כי לו עצמו נשקפה סכנה של משפט צבאי. הוא כתב למעון-המטה, כי חייליו רואים את פקודת השילוח למצרים לא רק כבלתי-חוקית, אלא גם כנסיון לחרחר ריב בין היהודים והערבים; כי 80 החיילים, שנועדו להעברה למצרים, אינם אשמים, שהרי השאר (ומספרם יותר מאלף) מאיימים לעצרם בכוח; צריך, איפוא, לאסור את כל הבאטאליון, ופירוש-הדבר – למסור לדין את מיטב הנוער של ארץ-ישראל העברית. הוא לא נרתע אפילו מלהוסיף עצה לראַפּוֹרט זה: “בּוֹאוּ בדברים עם לונדון קודם שתאחזו באמצעים חמורים, ומסרו-נא ללונדון גם את דעתי, וצרפו אליה גם את הודעתי זו: בכל שאר הענינים שוררת בבאטאליון משמעת מופתית; הנקיון, הסדר והשרות מצטיינים בתכלית השלמות”. ויום-יום, כמעט במשך שני שבועות רצופים, הוסיף לשלוח דינים-וחשבונות: סדר גמור בכל – אך לשלוח את החברים למצרים אינם רוצים. המטה אנוס היה להעביר את כל הדינים-והחשבונות הללו לוזרת-המלחמה; משם, כמובן, נתקבלה פקודה – להרפות מן הבאטאליונים העבריים, ובכלל לטשטש את כל הענין האבסורדי הזה.

עכשיו גר הקולונל סקוֹט בפרוור קטן של לונדון ונוסע משם לעבודתו בבאנק או במשרד אי-שם ב“סיטי”. פעמיים נערכו אצלנו בלונדון סעודות-צהרים של הלגיונרים-לשעבר: הוא בא אליהן, יושב בענווה במקום שמושיבים אותו, נאומים אינו נושא, אלא לשכניו הוא אומר בלחש:

– חסד גדול עשה עמי אלהים, שעלה בגורלי לשרת בצבא יחד עם החיילים של עם-ישראל על אדמת-ישראל.

בביתו הקטן בסאַוּת-קרוֹידוֹן, מתפללים לאלהים בכל ערב, לפי מנהגיהם הנוצריים, הוא אשתו ושני בניו; בין השאר הם מתפללים על כך, שאלהים יקים מחדש את ישראל בארצו, ושזו תהא ראשית כפּרת-העוון והפּדוּת לכל האנושות.

פעם בקונגרס ציוני ציטטתי אחד ממשפטיו; כדאי לרשום אותו גם כאן: “בחלקה של אנגליה נפל כבוד גדול: קרענו מן התנ”ך דף, שחרותה עליו הנבואה העתיקה ביותר – ואל שטרוֹ של אלהים צרפנו את ערבותו של העם האנגלי. לחתימה כזו אין האומה יכולה להתכחש".

קודם שאעבור אל העיקר – אל החיילים, עוד מלים אחדות על שאר הקצינים. רק בבאטאליון של פאטרסון היו שני שלישים של הקצינים יהודים; בשאר הבאטאליונים היו רוב הקצינים נוצרים. באותו חוג “מאונגל” מאד, שעליו נמנו על-פי מוצאם וחינוכם הקצינים היהודים מתקופת-המלחמה, פעלה, כנראה, תעמולת המתבוללים את פעולתה בשלמות. כל עוד היה בלונדון ר. סאלאמאן, הביאה לנו השפעתו האישית תוספת מסויימת של נוער יהודי בכתפות-קצינים. אחר יציאתו אל החזית עם הבאטאליון של מרגולין, היו באים אלינו רק אלה ש“נמשכו” מאליהם אלינו, אבל כאלה היו מועטים.

ואולם היו גם כאלה. האַרוֹלד רוּבּין עזב למעננו אחד מגדודי-הגווארדיה המזהירים ביותר – Coldstream Guards. אֵדוין סמיואל (בנו של סיר הרברט), – כינויו היה “נֶבּי”, – עבר אל הבאטאליון הארצישראלי מלשכת מטהו של אלנבי. “נבּי” נשאר בארץ-ישראל גם אחר המלחמה, כנראה, לתמיד. נשארו גם אחרים: הוראס סמיואל, כיום עורך-דין חשוב בארץ-ישראל; ג’ייקוֹבּס, אחד ממזכירי ההנהלה הציונית; ישראל יפה, יליד בּלפאַסט, שהיה עד לפני זמן קצר סגן-מפקד במשטרה העירונית של תל-אביב; ועוד שנים או שלשה. מאלה שחזרו לאנגליה נשארו – או נהיו – אחדים ציונים פעילים (אם לא נפרש פירוש רחב מדי את המלה “פעילות”). ואולם רובם בפשטות באו והלכו: שרתו בגדוד ביושר ובכבוד, אבל לא הושפעו לא מזהרו של הרעיון הלאומי ולא מיפיו המר של הטבע הארצישראלי.

כאשר התבוננתי בהם, נתאשר אצלי אישור סופי אחד המשפטים הקדומים הנושנים שבלבי. לי נדמה היה זה כבר, שהציונים “גזע” מיוחד הם: נשמתם היא בעלת מבנה מיוחד מלידה, ואלי גם דמם יש לו הרכב מיוחד במינו. אי-אפשר “לגייר” אדם ולהפכו לציוני; וכל הדיבורים על כך, שהמגע עם ארץ-ישראל עלול כביכול “לעשות” אדם לציוני, אין להם שחר. אם גם יקרה כדבר הזה, הרי יקרה רק עם אלה, שאף קודם-לכן נמצאה בנשמתם טיפה של ארס ציוני, אלא שעד אז לא נתגלתה. זהו אותו ארס עצמו, שהתערובת שלו יוצרת אצל עמים אחרים, בתנאים אחרים, ספּנים נועזים, אנשי-סְפָר אמיצי-לב, הרפתקנים: בני-אדם, שלפי טבעם ורוחם אינם נוהגים לטפס על שלבים מוכנים, אלא רוצים לבנות בעצמם גם את הסולם. תכונה זו אי-אפשר לא להרכיב ולא ליצור כדמוּתה. יבוא יום, כשכל העולם היהודי “יודה” בציונות, ואפילו “יתמוך” בה; ואולם גם אז יהיו הציונים בקרב העם היהודי מיעוט קטן.

בין הקצינים הנוצריים היו אחדים ידידים של הציונות; מהם היה החביב ביותר על המתנדבים הארצישראליים המאיור הוֹפּקין, יליד וֶלס. ואולם רובם היו בדיוק כרוב היהודים: שרתו ביושר, מתוך הגינות ונייטראליות. אם היו ביניהם הרבה “שונאי-ישראל מסותרים” – באמת איני יודע: כבר הודיתי באיזה מקום באחד מן הפרקים הקודמים, כי רגשותיו של אדם, שלא באו לידי ביטוי, אינם מענינים אותי. אגב, אחד מהם שׂנא אותנו בגילוי-לב גמור; אבל גם עליו לא הייתי אומר בבטחון, שהוא אנטישמי, שמו היה מאיור סמוֹליי, השני בדרגת-הפיקוד בבאַטאַליון של מרגולין, והאמריקנים שלנו סבלו הרבה ממנו; ופעם הביאו עקשנותו וחוסר-הטאַקט שלו לידי אי-נעימויות רציניות מאד: – כחמשים חיילים נתבעו למשפט צבאי, ואולם על דבר זה אספר אחר כך. אף-על-פי-כן ראיתי את סמוליי זה גם במסיבות אחרות, ושם התנהג בכבוד, ואפילו באבּירות, אם-כי שוב היה זה ענין הנוגע ליהודים. אילו היה אותו סמוליי פקיד בוזרת-המלחמה בלונדון, היה אולי עוזר לנו בלב שלם. ואולם הוא אנוס היה להמצא יום-יום בינינו, ודבר כזה אינו משאיר עקבות רק אצל יחידי-סגולה, אצל “בלשני-הרוח”, אם יש מלה כזו. סיפרתי כאן על המאיור סמוליי, מפני שחידתו היא החידה הכללית על רוב הפקידים האנגליים בארץ-ישראל. עם קשה אנחנו; לא קל לחיות עם שכנינו, ולא קל גם לשכנינו לחיות עמנו.

 

החיילים שלנו    🔗

את המון החיילים שלנו יש לחלק לשלש קבוצות עיקריות: “אנגלים”, ארצישראליים ואמריקנים.

על “האנגלים” לא נותר לנו להוסיף אלא דברים מועטים. כיצד כינוי-הבוז “חייטים” נהפך אצלנו לאט-לאט לתואר כבוד, – על כך כבר סיפרתי. וייטשפּל נתנה לנו, בלא ספק, חומר טוב, חומר שלא היה גרוע משום בחינה מחיילים אחרים בצבא הבריטי. לפעמים אפילו נתרשמתי במיוחד מן החומרה הקודרת של הלך-רוחם. בלא התענינות מיוחדת, בלא התלהבות לאיזה דבר שהוא בעולם, זולת “הבית” הפרטי, האשה והילדים, אדישים לציונות ולארץ-ישראל, מרוגזים על כולם ועל הכל, על שהעיזו להפריע את מנוחתם ושלחו אותם לקצה-העולם לכבוש ארץ, שאין להם כל ענין בה, – ועם כל זה מילאו בשלמות ובדייקנות כל מה שדרש מהם שרותם, מילאו מאלף ועד תיו, משפשוף-הכפתורים ועד מעשי-גבורה אמיתיים. בבאטאליונים שלנו היו זמנים קשים, התקפות של קוצר-רוח המוני, שלפעמים איימו להביא כליה על כל הענין שלנו, – אבל אף פעם לא השתתפו בכך ה“חייטים”. בשבילם הכל – הסכנה, החום, הגסות, השעמום לאין גבול של שביתת-הנשק, השינה על אבנים, משמרות-הלילה בהרים, הקדחת, הפצעים, המימיה הריקה, שלא נותרה בה אף טיפה של מים, – כל אלה היו בשבילם היסודות שמהם הורכבה ה“קבּלנוּת”, אשר מרצון או שלא מרצון אנוסים היו לקבל על עצמם; ולפיכך, אם כבר קבלת על עצמך את הדבר, הרי צריך אתה למלא את התחייבותך כראוי וכדרוש.

חיים קיבוציים לא ראיתי אצלם: לא אינטרסים רעיוניים כלליים, לא אספות, ואפילו לא התרקמות של חוגים חוגים. הם חיו בקבוצות קטנות, כפי שזימן אותם המקרה – עם אותם החיילים, שהקורפוראל הושיב אותם באוהל אחד, ואם כבר נהיו שכנים, הרי צריכים היו לעזור איש לרעהו, לשחק קלפים ביחד, לרטון ביחד על הסדרים בגדוד וביחד להזכיר את הבית, ועם זה לא להתגעגע על השכנים מאתמול. להתגעגע מוּתר על ה“בית” בלבד.

את המלחמה שנאו כשגעון פראי של עולם ערל ושכּוֹר, שגעון, שאין לו ולא תוכל להיות לו הצדקה מוסרית כל-שהיא. המתנדבים, וביחוד המתנדבים הארצישראליים, נראו בעיניהם באמת ובתמים כהדיוטים. ומצד שני – עובדה כזו: אחר השלום בבריסק-דליטא המציא מישהו במטהו של אלנבי תחבולה פשוטה כיצד להיפטר מן הגדוד שלנו: הרי שהחיילים הללו – “רוסים” הם. ופתאום קיבל פאטרסון פקודה לכנס את הבאטאליון ולהכריז, שכל הרוצה בכך יכול לעבור אל הפלוגות הבלתי-לוחמות. נענו בסך-הכל שני אנשים. למה רק שנים? – איני יודע. כשם שאיני יודע, למה הם היו המתאגרפים הראשונים בכל הצבא הבריטי בארץ-ישראל, שהיכו זה אחר זה את גדולי המתאגרפים של כל שאר הגדודים, כך שבהתחרות-הסיום בקאהיר בין “אנגליה” ל“אוסטראליה” יצג את אנגליה הטוראי שלנו בוּראַק.

ארץ-ישראל לא ענינה אותם. פעם, בזמן שביתת-הנשק, הוכרז בגדוד, שאפשר להרשם לסיור בקבוצות על פני הארץ. איש מהם לא נרשם, ולמחרת-היום קיבל הקולונל מכתב בלא חתימה: “אין לנו צורך בכך, לא באנו הנה להסתכל בנוף – באנו לשרת בצבא. שרתנו כהוגן ואותך, סיר, לא ביישנו אף פעם; ועכשיו הגיע תורך: השתדל-נא, שימהרו לשלוח אותנו הביתה”.

ואולם, אף שחלמו על “הבית”, עשו את המוטל עליהם ולא כעסו ולא רגזו, ומשום-כך בודאי שוחררו הרבה יותר מאוחר מן האמריקנים. הסיכום: הם באו ראשונים ויצאו אחרונים; באו זרים ויצאו זרים; ובין הראשית והסוף היה עמק-הירדן. פסיכולוגיה מוזרה, שאינה אהודה עלי ביותר; אבל איני יכול שלא להודות בשלמותה.

אמרתי: “יצאו אחרונים” – כמובן, האחרונים מאלה שבאו. השריד האחרון של הגדוד העברי, שעמד על משמרתו עד הקיץ של שנת 1921, היה מורכב מארצישראליים.

על המתנדבים הללו אמר פעם וייצמן לאלנבי: “חיילים טובים יותר לא היו גם לגאַריבּאַלדי” – ונכונים דבריו. לכל הפחות שלשה רבעים מאנשי ה“התנדבות” היו חומר אנושי מובחר, שקשה למצוא דוגמתו. אומץ-לבם היה דומה למה שראינו בתל-חי; שם עמדו חמשים איש מול אלף: לא העדר-פחד סתם, אלא גם כמיהה ישירה לקרבן. מלבד זאת היה נוער זה בחלקו הגדול בעל תרבות ממדרגה גבוהה הן מבחינה רוחנית והן מבחינת ההתנהגות החיצונית – נוער אדיב, בעל מושגים אביריים על כבוד, חברוּת, חובה. הרבה מהם ידעו את הארץ כאת עשר אצבעות-ידיהם; רבים דיברו ערבית כערבים; אחדים ידעו יפה תורכית; לכל הפחות מחציתם ידעו כיצד לנהוג בסוס ולהשתמש ברובה. כל מצביא אחר היה נאחז בשתי ידיו באנשים כאלה. אלנבי – או מטהו – דחה לחצי-שנה את קבלתם לשרות, ואחר-כך השתדל להרחיקם ככל האפשר.

אימנו אותם במצרים, במקום הנקרא תּל-אֵל-כּבּיר; אפילו על העברתם חזרה לארץ-ישראל היה צורך להשתדל באופן מיוחד. עשתה זאת הגב' גראַזוֹבסקי (בנה עמיהוד היה אחד מראשי תנועת-ההתנדבות): היא אספה משלחת של גברות, שבניהן שרתו בגדוד, והשיגה ראיון אצל אלנבי. הן אמרו לו: “בארץ מתהלכות שמועות מדאיגות, והנוער שלנו אינו כאן; אנו חוששות”. כעבור שבועיים הביאו את "הבאַטאַליון מ' " לסרפנד לא רחוק מלוד.

חייהם הפנימיים היו עשירים מאד: באטאליון אינטליגנטי כזה היה בודאי רק אחד ולא היה שני לו בכל הצבא. היתה להם ספריה, כחמשת אלפים כרכים – דבר שאין דוגמתו, כמדומני, בשום מחנה שהוא, מחנה שהוקם זה עכשיו ועם זה הוא גם זמני. מן המחנה שלהם ניהלו את תנועת-הפועלים בארץ, ניצחו על מצב-רוחה של האינטליגנציה, שלחו צירים אל הועידות של הועד הזמני (כך נקרא קודמו של ה“מורשון” הנוכחי – הועד הלאומי). קורפוראל ממחלקת-הדואר אמר לי פעם: “יש ימים, שעשרה טוראים מן הבאַטאַליון מ' מקבלים יותר מכתבים מכל מעון-המטה כולו!”. כשב“ועדה הציונית” היתה מתעוררת איזו שאלה רצינית – תכנית של התישבות גדולה בנגב, שבמשך זמן מסויים הרבּוּ להתענין בה, או עיבּודה של הצעת חוקה ארצישראלית לשם הגשתה לחבר-הלאומים – היו נקראים אל המועצה צירי-ה“גדוד”. ועם זה היו מוצאים דרכים, כפי שכבר סיפרתי, לקיים גם את שירותם הצבאי בסדר ובדייקנות, אפילו במסיבות המשונות ביותר.

בעיני, באופן פרטי, מצאה חן ביותר הקבוצה של בוגרי הגימנסיה של יפו, מן המחזור הראשון והשני. את הגימנסיה הזאת גינו הרבה אצלנו: גם על היחס ה“בקרתי”, כביכול, אל התנ"ך, גם על החינוך המשותף של נערים ונערות, וגם מבחינה פדגוגית סתם. בכל אלה אינני יכול להביע דעה משלי; יודע אני רק דבר אחד: שעל רובם של חניכיה מאותה תקופה היה טבוע חותם מוסרי כללי וטוב, עם קנה-מידה גבוה של דרישות כלפי עצמם מבחינת מילוי החובה, החברוּת, האבּירות, אומץ-הלב, ואפילו הנימוסים, ועם נכונות גדולה לקרבן בעד הארץ והרעיון.

אותם גם הכרתי יותר; על שאר הקבוצות הוצאתי את משפטי יותר מרחוק. היו הרבה ספרדים; הקו הטוב ביותר שבהם – זוהי אי-האמצעיות הבריאה שלהם ביחס לכל דבר, שהיהודי האשכנזי מגיע אליו רק אחרי “עיון” מרובה. ארץ-ישראל, צבא עברי, מדינה עברית – כל אלה אינם בעיניהם בעיות, אלא דברים של ממש הנעלים מכל ספק, כמו חוטם או יד. הם, לדעתי, השבט היחידי בקרב היהודים, ששמר על השכל השרשי, הבריא של האיכר; יש להם אותו “חוש-הסוס”, כפי שאומרים האנגלים, אותו חוש, שבעזרתו יכול הסוס למצוא בלילה את הדרך בהרים, אם רק הרוכב יחדל למשוך ברסן. – היו כמאה יהודים, שהיו שבויים תורכיים, ילידי הבּאַלקאַן ואַנאַטוֹליה. בעיני וייטשפל היו אלה מובנים עוד פחות מן המתנדבים הארצישראליים. חייהם היו נחת ושובע מאחורי גדר-התיל בסידי-בּישׁר על-יד אלכסנדריה; האנגלים סרבו במשך זמן רב לקבל לצבא אנשים, שנשקפה להם סכנת תליה אם יפלו בשבי לידי התורכים; ואולם הם שלחו בקשה אחר בקשה והשיגו את שלהם. – היו תימנים: יתכן כי זהו אותו ענף של הגזע העברי, אשר חונן ביותר על-ידי הטבע, ונראים בו סימנים של כשרון קיבוצי גדול למוסיקה, למחשבה ולעסקים; מבחינה פיסית הם כמעט גזע מיוחד, שמוצאו נשאר כחידה של התקופה הקדומה ביותר, גזע ששמר על נאמנותו על אף כל הרדיפות, שלא נסתיימו עד היום הזה בערב המאושרת. אבותיהם באו לארץ-ישראל קרועים ובלויים, כל אחד עם שני ארגזים של עשרו – באחד מהם כלי-בית ובאחד – כתבי הקודש. הבנים – רבים מהם – לא אכלו בשר בזמן שרותם בצבא, כי על מטבח כשר, כפי שסידר פאטרסון בפלימות, אי-אפשר היה אפילו לחשוב בחזית.

כנושאי רעיון-הגדוד עזבו המתנדבים הארצישראליים לאחרונה את הספינה הטובעת. הגרעין שלהם, כ-400 איש, נלחם בשניים ובצפרנים בדימוביליזאציה, שהמטה דרש בכל תוקף. היאבקות זו לא היתה קלה להם גם מבחינה מוסרית. זה כבר דיברו מסביב על עבודת-בנין חדשה. המלה “קבוצה” היתה לסיסמת כל הנוער – והם, הטובים שבנוער זה, צריכים היו לשמור על תחנת-הרכבת בחיפה או על מחסנים צבאיים ריקים על גבול מדבר-סיני. ברוב עמל הצליחו פעם או פעמיים להאריך את זמן-שרותם עוד ועוד לשלשה חדשים נוספים; אחר-כך נרשמו למחלקה העברית של ה“מיליציה המעורבת”, שרצה להקים הרברט סמיואל. הפוגרום ביפו שׂם קץ גם ל“מיליציה” וגם לשירותם בצבא.

בעיה מסובכת היו האמריקנים שלנו. לפי מספרם היו הם הקבוצה הגדולה ביותר בגדוד¹³; לפי האינטליגנטיות שלהם, לפי ההשכלה, לפי עוז-הרוח האישי אשר גילו בעמק-הירדן, עמדו גם הם על רמה גבוהה למדי; מבחינה גופנית, מבחינת בריאותם ושריריהם, היו אולי הראשונים אצלנו. ואולם מבחינה פסיכולוגית – קשה היה מאד “למצוא להם מקום” בסדרי-החיים שלנו. אשמות בכך היו לא תכונותיהם היהודיות אלא תכונותיהם האמריקניות.

רחוקים מאד זה מזה עולמו הרוחני של האנגלי ועולמו הרוחני של היהודי; ואולם הבדל זה אינו ולא כלום לעומת התהום הפעורה בין האנגלי לבין האמריקני. גרתי בין רוסים, איטלקים, גרמנים, וינאים, צרפתים ותורכים: מימי לא ראיתי שני עמים, הנבדלים זה מזה במידה כזו כשני ענפים אלה של הגזע האנגלו-סאַכּסי. הם בעצמם יודעים זאת; פּוּבּליציסט בריטי, דוקא אותו פּוּבּליציסט העמל יותר מכולם למען התקרבותם של שני העמים, העיר פעם: תודה לאל, שאין אנו שכניהם הקרובים, כי אילו היה כך, היה העולם רואה בפעם הראשונה, מהי שנאה לאומית אמיתית! – ואנו העומדים מן הצד, אין אנו מעלים את הדבר על דעתנו: שומעים אנו אותה לשון, אותם שמות-המשפחה, ומדמים בנפשנו, שאלה הם אחים ברוח. אחים ברוח? אפילו אצלנו, ב“תיאטרון המיניאַטוּרות” הזעיר של הבאַטאַליון ל“ח, קל היה להתחקות על שרשיה של “אחוה” זו. ה-” Transatlantiques " שלנו היו, כמובן, רק אמריקנים-למחצה; ואולם גם שכבה דקה של אמריקניסמוס דיה היתה כדי שהאוירה האנגלית שמסביבנו תהיה להם כבדה מנשוא. ליוצאי-רוסיה, לספרדים, לתימנים עלתה ההסתגלות לסדרים האנגליים בקלות הרבה יותר גדולה משעלתה לנוער זה, שרק לפני עשר או חמש-עשרה שנה התחיל לנשום את אוירה של אמריקה.

במה כאן ההבדל – על כך צריך היה לכתוב ספר שלם, ולא אנוכי אכתוב אותו: לא עניני הוא זה. למטרתי די אם אציין ניגוד אחד: ב“קצב”. האמריקני חושב במהירות ובבהירות. אמר כן או לא, ואם “כן” – הרי הוא פועל כך, שיצא “כן”. האנגלי מוכשר לכך רק ברגעים של סכנה גדולה. בזמן רגיל, בזמן נורמאלי פחות או יותר, הוא קרוב הרבה יותר לספרדי עם המלה האהובה עליו “מאַניאַנה” או לערבי עם ה“בּוּקרה” שלו – שתי המלים פירושן: “מחר”! אל תידחקו, אל תתרוצצו, לאן אתם ממהרים? נדחה את הענין לשבוע, לחודש, לשנה – יותר קרוב לימות-המשיח. – מלבד זאת, האמריקני הוא איש-המטרה: אם הוא מתחיל באיזו פעולה, הריהו יודע קודם-כל מהו הסך-הכל האחרון הדרוש לו, וכל צעד, שהוא עושה היום, הוא מסגל למטרה סופית זו. ואולם אצל האנגלי המושג עצמו של “המטרה הסופית” אינו לפי רוחו, והוא מתגאה בגלוי ביחס-הזלזול שלו כלפי העתיד. יותר קל להשלים בין מים ואש מלהשלים בין פסיכולוגיה זו של חניכי איטוֹן וּוסטמינסטר לבין נשמתו של ה“מצליף” בשיקאגו. איני בא לדון כאן, מה טוב יותר: גם זה אינו עסקי. ואולם זיווג של שנים אלה לא יעלה יפה.

על הבמה של “תיאטרון-המיניאטוּרות” שלנו השתקף ניגוד זה מיד, בבהירות ובחריפות. הלגיונרים האמריקניים, לאחר שעלו על החוף באלכסנדריה, מיד הציגו את השאלה: היכן כאן החזית? – האנגלי השיב: המתינו קצת, התאמנו קצת. טענו האמריקנים: הרי אתם עצמכם חושבים כי מספיקים שלשה-ארבעה חדשים של לימוד והתאמנות! עונה האנגלי: נחיה – נראה… וכך יצא, שרובם לא השתתפו בהתקפה, כלומר, לא השיגו את המטרה שלשמה באו לשם.

אז הופיעה “מטרה” חדשה: נסתיימה המלחמה, הרי פירוש הדבר, שצריך “לבנות את ארץ-ישראל”. רוב האמריקנים היו ציונים טובים. תנו לנו מעדר! ואולם הקאַבּאַליירוֹ במדים בריטיים משיב: “מאַניאַנה”.

אני רחוק, כמובן, מלהאשים צד אחד בלבד. מן הראוי היה שחברַי האמריקניים והקאנאדיים היו מהדקים את שניהם, ולמרות השעמום והאכזבה היו נשארים על משמרתם. לא רבים מהם עשו כך. מכיון שראו, שהיריות נגמרו, ומעדר-הבנין עדיין מהם והלאה, הרי החליטו רבים מהם: אם-כן, אין טעם לנקות את הרובים, שאין בהם תועלת, – והתחילו דורשים בקול רם, ולפעמים בקול רם מאד, את שחרורם מן הצבא.

בקיץ 1919 נערכה בפתח-תקוה ועידה של נציגי הלגיונרים הארצישראליים והאמריקניים, יחד עם צירים מקרב הפועלים (אם איני טועה, הרי זוהי אותה ועידה, שבה נוסדה “אחדות-העבודה”, כיום מפלגת-הפועלים הראשית בארץ-ישראל). השתתפתי באותה ועידה; הזהרתי אותם בדברים ברורים, כי דוקא עכשיו מתחיל תפקידו החשוב ביותר של הגדוד: בכל הארץ מתנהלת תעמולת פוגרומים שאין דוגמתה, וסכנתה גדולה כל-כך משום שהיא יונקת בעקיפין מהלך-רוחות מסוים הן בשכבות העליונות והן בשכבות הנמוכות של מנגנון הכיבוש. בצדק או שלא בצדק – מתנגדינו בטוחים, שהצבא הבריטי והצבא ההודי לא ינקפו אצבע להגנתו של הישוב העברי: סיסמתם: “אד-דאַוּלה-מענאַ”, הממשלה עמנו! ולא חשוב, אם אמת הדבר או שקר: הם מאמינים בכך; והכוח היחידי, שמפניו הם מפחדים, הם הבאטאליונים העבריים. כיצד אפשר איפוא לדבר על דימוביליזאציה?

דברי לא הועילו. ושוב, אף כאן אי-אפשר להאשים צד אחד בלבד. אילו היו הלגיונרים מאמינים בסכנה זו, לא היו דורשים את שחרורם, בכך אני בטוח. ואולם בין המנהיגים הקשישים של הציבור הארצישראלי נמצאו מרגיעים: הם אמרו לחיילים, שאני בודה את הדברים מן הלב או מגזים, שאני בעצמי טירון בארץ, והם, המרגיעים, מכירים את הערבים, ושום פוגרום אי-אפשר להעלות על הדעת… כיצד אפשר היה, שדברים כאלה לא ישכנעו את האמריקנים: כמובן, אנשי-המקום בקיאים יותר במצב בארץ.

בקיצור, הרבה סיבוכים היו לנו עם האמריקנים. לספר על כך בפרטות אין טעם; ואולם התוצאה הסופית היא, שרבים מאלה אשר באו אחרונים יצאו ראשונים. חדשיים אחר הועידה בפתח-תקוה נשארו משלושת הבאטאליונים שנים, ואחר-כך נשאר בסך-הכל באטאליון אחד: – הארצישראליים, שהחזיקו מעמד עד הסוף והגישו בקשה אחר בקשה שלא יפזרום, נשארו בשׁרות. ואולם גם הם נמוגו במהירות. באביב של שנת 1919 נשארו רק כארבע מאות – ואז נתחולל פסח-הדמים בירושלים…

 

הכּת של המטה הראשי    🔗

הפוגרום בירושלים היה במידה רבה תוצאה בלתי-נמנעת של כל הפוליטיקה אשר התנהלה על-ידי המטה הראשי. עד הפוגרום נתבטאה פוליטיקה זו בבהירות יתרה ביחסם של השלטונות אל הגדוד העברי; ואולם זהו פרט. הנה היה בפשטות בקרבת-מקום אוֹבּייקט, שיותר קל היה להציק לו ולהתגרות בו מאשר באוכלוסיה האזרחית. ואולם הבעיטות, שניתנו בלי הרף לגדוד, היו מיועדות לא לו אלא לכל ארץ-ישראל העברית, ויתר על כן – לציונות.

כיצד ולמה הגיע מטהו של הגנראל אלנבי למעשים כאלה – זהו נושא מיוחד. אני אטפל בו בפרטות, אם באמת אתכונן פעם לכתוב את המשכו של ספר זה, את הסיפור על ההגנה העצמית של שנת 1920. ואולם אף כאן איני יכול לדלג עליו.

כבר אמרתי, שלא את אלנבי ואפילו לא את בּוֹלס (בימי-שלטונו אירע הפוגרום) לא הייתי מכנה בשם אנטישמיים. חושב אני בכלל, שאנטישמי ממש במפקדה זו היה רק אדם אחד, הקולונל ויויאן גבריאל; ואולם אותו סילקו (כמדומני, לפי דרישתו הנמרצת של בראנדייס) עוד קודם הפסח של שנת 1920. שאר המשפיעים מרוחם על המטה – לא היו אויבינו כלל: לא לוֹרנס המפורסם, לא ריצ’מוֹנד ואפילו לא סטוֹרס. אחדים מהם אפילו חיבבו את הציונות במשך זמן מסוים – מרחוק. מה עשה איפוא אותם ואת הדומים להם לרוח החיה של התעמולה לשנאת-ישראל, ואת אחד מהם – את הגנראל לוּאי בּוֹלס – אפילו לגרוּע מזה, לפּלֶווה בזעיר-אנפין?

כדי להבין דבר זה, מן הראוי, כמדומני, לחזור שוב אל אותה התכונה בפסיכולוגיה האנגלית, שעליה דיברתי כלאחר-יד בפרק האחרון. האנגלי הבינוני מן הכּת השלטת אינו אוהב תכניות רחבות יותר מדי, ביחוד כאלו, שנודף מהן ריח של סנטימנטליות ורוֹמנטיקה. לא כל אנגליה היא כזו, ואפילו לא רובּה של אנגליה: מדבר אני על הכת השלטת. ואף כאן יש יוצאים מן הכלל: חולמים קרי-מזג, כגון באלפור, אֵמרי, גרהם, אוֹרמסבּי-גוֹר, סטיד; וחולמים נלהבים, כגון וֶדג’בוּד, קֶנווֹרתי – הייתי יכול למלא עמוד שלם ברשימה כזו, וגם אז לא תהא שלמה. ואולם ה“כּת” בשלמותה, אותן מאה אלף הנפשות, הקשורות זו בזו קשר מורכב כל כך ע“י קרבת-דם, ותהי אפילו רחוקה, הלורדים והסירים לאין-מספר, ושאֵרי-בשרם וגיסיהם; המתחנכים ב” public schools " מימי-הבינים של איטון, האַראַוּ, וינצ’סטר, ואחר-כך לא פשוט באוֹכּספוֹרד או בקמבּרידג', אלא דוקא באחד הקוֹלג’ים העתיקים ביותר שבאותן הערים, כגון “בּאליוֹל” או “קוֹרפּוּס כּריסטי”, אשר נוסדו לפני שמונה מאות או תשע מאות שנה; המדברים אפילו אנגלית במבטא מיוחד (או מדמים בנפשם, שעדיין הם מדברים כך), – כת זו או, יותר נכון – אומה-בתוך-אומה מיוחדת זו, מתגאה באמת ובתמים בקרתנותה הרוחנית הסגורה והמסוגרת. אם אפשר להשוות מה שאינו ניתן להשוואה, הרי דומים הם לגיטאות של זקנינו: המנהגים שונים, אך אותו טירוף-דעת של “אתה בחרתנו”, אותה אי-השלמה עם שאר העולם, אותו בוז לכל רשרוש חדש. לאָשרנו, זה כבר עבר הזמן, בו שלטה במדינה כת “שלטת” זו לבדה: מעמדות אחרים כבר דחקו את רגליה כהוגן, ביחוד בזירה הפּאַרלמנטרית. ואולם היא עדיין שלטת על הרוחות, קובעת את האָפנה המוסרית של כל הארץ, ועדיין חזקה היא מאד בפקידות הגבוהה. חזקה ביותר היא, כמובן, בצבא, ביחוד בדרגאות הגבוהות, קיטשׁנר, עם רגש-הבחילה שלו כלפי כל דבר שממנו נדף ריח של “דמיון” – " fancy " – היה טיפוסי מאד בשבילם, ואולם, כמובן, גדוד פאנטאסטי עדיין אינו ולא כלום לעומת אותה מפלצת הדמיון – הקמתה-מחדש של המדינה העברית.

אחר כל זה לא יקשה עלינו לצייר לעצמנו את התמרמרותו של חוג צבאי זה – כת הכתות –, כשבעצם להט הקרבות הודיעו לו פתאום: בבקשה לשתול ציונות; אנו שולחים לכם באטאליונים יהודים; שולחים ועדה ציונית. המטה התקומם. כיצד אפשר לעשות צעד כזה בלי לשאול אותנו? וכיצד אפשר להכביד על תפקידנו הצבאי על-ידי “פוליטיקה”, ועוד פוליטיקה כזו, שאינה כלל לפי טעמם של הערבים? כלום לא אתם צוויתם אותנו לקנות את לב הערבים? למה לא חכיתם עד סוף-המלחמה? – כל אלה הן שאלות, שקשה לשלול מהן מידה מסויימת של שכל-ישר.

ואולם כל זה היה רק חצי-צרה. החצי השני היה אולי חשוב לא פחות ממנו. נקבתי בשמות אחדים: לוֹרנס, פילבּי, ריצ’מוֹנד; אפשר היה לנקוב עוד בשמות אחרים – כי גם ל“כת” יש בעלי-דמיון משלה. ואולם הם בחרו ב“חלום” המזדווג בקלות ובנוחיות עם המסורת הבריטית הנושנה ביותר. לא " fancy ", לא חידוש פראי, אלא צאצא חוקי גמור של יום-אתמול: “פּאַן-ערב”. הנה זה 40 שנה שלטת אנגליה במצרים, יש לה אינטרסים בארם-נהרים, היא מושלת בנקודות אחדות על כל החופים של חצי-האי הערבי; נרכש נסיון עצום, כיצד לשלוט על ערבים. ואידך זיל גמור: צריך לשחרר אותם, אחר-כך לאַחד, אחר-כך לתת להם מלכים – מיני שייכים ציוריים בצניפים ירוקים ולבנים, היושבים אל השולחן כשרגליהם על הכורסה… חלום כזה – ענין אחר הוא; בבקשה.

עד המלחמה נמנתה כל הפקידות הגבוהה במצרים, במישרין או בעקיפין, על אסכולה זו. בזמן המלחמה לבשו פקידים אלה חאַקי, הקיפו את מעון-המטה וקבעו את האידיאולוגיה שלו. כמובן, ערב רבתי; ואולם עם זה “ציורית” דוקא, עם גמלים, שיירות, גלימות לבנות, צניפים ירוקים, ועם נשים בצעיפים הכלואות מאחורי השׂבכה. על כל התפאורה של ה“מזרח” צריך לשמור מכל משמר; שהרי נורא הדבר, אילו יופי זה היה מוּפר על-ידי הנשימה הפּרוֹזאית של הציוויליזציה… אפשר, שבפולחן זה של גרוטאות ישנות היתה מתחת לסף-ההכרה תערובת של אנוכיות – המחשבה על כך, שכל עוד המלך מסב אל השולחן של סעודת-הצהרים כשרגליו מצולבות תחתיו, דרושים לו יועצים אנגליים לא רק ליד השולחן של סעודת-הצהרים, אלא גם ליד שולחן-הכתיבה. ואפשר לא: מוכן אני בהחלט גם להניח, שלא היתה פניה עצמית באהבה זו אל מה שקדם למבּוּל. אחד מבאי-כוחה של אסכולה זו, סטיוון גרהם, כתב פעם באותה רוח על רוסיה, והוא, כמובן, לא חלם לשלוט עליה על-ידי יועצים אנגליים, אלא סתם כך, מתוך התפעלות טהורה משלטון-היחיד ומן הגירושים לסיבּיר. אחר המהפכה הראשונה של שנת 1917 הכריז בגלוי: “אין תנחומים ללבי: קוויתי כל-כך, שרוסיה תשאר עוד זמן רב המוזיאון של ימי-הבינים”…

בשביל אסכולה זו היתה הצהרת-בּלפור תקיעת-סכין ישר בלב – או בגב. את היהודים הכירו יפה: את העשירים – על-פי הטרקלין של הליידי פלונית, את העניים על-פי וייטשפּל; אלה ואלה אינם “ציוריים”. אילו המדוּבּר היה בהתישבותם של חסידים בעלי פאות ארוכות בארץ-ישראל, הרי היה לוֹרנס וריצ’מוֹנד משלימים עם הדבר ביתר קלות – הרי לא שונאי-ישראל הם. ואולם ברור היה, שהמדוּבּר דוקא ביהודים מודרניים, שעל רגליהם מכנסיים, על ראשם – מגבעת או כובע, ומתחת לכובע – מחשבות על חידושים. נעלמה כל התפאורה; בירושלים תהיה חשמלית (אגב, סטוֹרס נשבע, שהחשמלית תעבור על-פני גופו המת); במקום גמל תחת הדקל יהיה גג-רעפים אדום, ועל המדרכות המרוּצפות של המושבות יטיילו בחורות עם בחורים – ישמרנו אלהים!

אין אני מתלוצץ: זוהי אמת, ואמת רצינית מאד. היא גרמה לנו צרות לא-מעט, ועדיין לא הגענו לסוף.

היו גם גורמים אחרים, בעלי אופי פחות (הרבה פחות) אידיאולוגי. ואולם על כך נעמוד אולי בפעם אחרת ובקשר לענין אחר. אז יהא גם צורך לספר בפרטות, כיצד האנטישמיות המשתוללת, שתקפה מאביב שנת 1919 את הצמרת של צבא-הכיבוש, חילקה מהלומה כבדה דרך אגב, ואפילו בעיקר – ללגיונרים. ואולם כאן, בסיפורו של חייל-לשעבר על ענינים חייליים, דוקא על צד חיילי זה של המעשה המגונה אין לי חשק לדבר. אולי זו סנטימנטאליות שאיננה במקומה – ואולם אני נשאתי שלשים חודש מדים אנגליים, ואני מתגאה בהם, ואין ברצוני להוציא החוצה את מעט האשפה מפינה קטנה אחת של הבית הגדול והיפה. יכול אני למתוח בקורת, יכול אני אפילו ללגלג על אלנבי המדינאי, ואולם אלנבי החייל הוא בשבילי אדם אחר, מצביא גדול, “לורד של מגידו בעמק-יזרעאל”, כובש ירושלים ועזה, הגליל ועבר-הירדן. יסלחו לי האֵלים ובני-האדם על אותם היועצים שבהם הקיף את עצמו, ועל אותו הרעל, שבו הם הרעילו חלק אחד של המשפחה הטובה האצילה. של הצבא הבריטי. כך או אחרת, הרי זו היתה גם משפחתי; מוטב לעבור בשתיקה על הפרטים.

הסיכום הוא: ביולי הגשתי לפאטרסון דין-וחשבון, ובו ציינתי, שדרכי-פעולתו של השלטון הצבאי גורמות להתמרמרות עמוקה בין החיילים, וכל זה עלול להגמר בהסתבכויות בלתי-נעימות. באותו זמן כתבתי מכתב פרטי גם לאלנבי, בקירוב בעל אותו תוכן, וביקשתי ממנו ראיון.

לאחר שבועיים נתחוללו שתי “מרידות” אצל האמריקנים שלנו: אחת ברפיח, על גבול-מצרים, שבה עמדה אז פלוגה של הבאטאליון ל"ח; השניה בסרפנד, בבאטאליון של מרגולין (מרגולין עצמו היה אז בחופשה, מילא את מקומו המאיור סמוליי, שעליו דיברתי בפרק הקודם). ברפיח הכריזו כ-50 איש שביתה, מתוך דרישה של דימוביליזאציה; בסרפנד – כ-40 חיילים ממונים על המטען ועל העגלות, שנעלבו על שחברם הוּשׂם במאסר בגלל איזה דבר פעוט, הופיעו אל “מסדר”-הבוקר לאות-מחאה בלא רסנים, וכאשר הקורפוראל נתן פקודה “ימינה” (או “שמאלה”, איני זוכר), לא מילאו את הפקודה: לפי אות-החוק, גם זהו “מרד”. היה זה בכלל זמן עצבּני: בבאטאליונים האנגליים והאוסטראליים היו מתחוללים בכל חודש בלבולים הרבה יותר רציניים – כך המצב, כנראה, תמיד בזמן הדימוביליזאציה אחרי מלחמה ארוכה וקשה; והרי אצל החיילים שלנו היו עוד סיבות מיוחדות לעצבנות. ואף-על-פי כן לא הצדקתי אותם אז, ואיני מצדיק אותם גם עכשיו; ואולם להגן עליהם בבית-הדין צריך הייתי אני, ורק אני. חודש ימים נמשכו שני המשפטים. הפּרוֹצידוּרה של המשפט הצבאי האנגלי היה מופת ליושר משפטי: השופטים מחוייבים להקפיד על הרבה הגבלות המוטלות עליהם והקשורות במנהגים שונים, שגם עורך-דין לא יזכור את כולן, – וקצינים עורכי-דין לא נמצאו, כנראה, בארץ-ישראל, או שהיו עסוקים בענינים אחרים. “לתפוס” קולונלים ומאיורים בלתי-מנוסים בהפרות טכניות של הפרוצידורה היה קל מאד. אני עשיתי כל מה שיכולתי: ביום השלישי של המשפט על חיילי-רפיח (זה היה בקאַנטאַרה, על חוף תעלת-סואץ) הישגתי את פיזורו של כל הרכּב בית-הדין; ביום השני של המשפט השני, בסרפנד, הישגתי אותו דבר. ואולם אחר-כך נתמנו שופטים חדשים, ומקאהיר נשלח לעזרתם עורך-דין צבאי, הקפטן בּרמסטוֹן, אדם צעיר מן “הכת”, אשר דיבר באַקצנט אוֹכּספוֹרדי וידע באמת את כל סודות הספר האדום העבה של החוקים הצבאיים. במהדורתו השניה נמשך המשפט בקאנטארה שבוע ימים והמשפט בסרפנד – ארבעה ימים. כשליש זוּכּוּ והשאר יצאו חייבים. כל אלה היו, בעצם, בחורים טובים וישרים. אחד מהם, הקורפורל לווינסקי מקאַנאַדה, הקריב את עצמו והציל ששה חברים: הוא הודיע, שהוא בעצמו, כממונה על החיילים, פקד עליהם “לשבות”; אותם זיכּו, ואותו דנו למאסר שבע שנים, את השאר דנו למאסר משלש עד שש שנים.

נותרה רק דרך אחת: לשלוח על שם המלך בקשה בדבר חנינה ולפרש בה כל מה שנצטבר בלב – כל מה שלא סוּפר בסיפור זה. בקשות כאלה מוגשות באמצעות המצביא: שלחתי את בקשתי אל מעון-המטה, והעתקות ממנו שלחתי אל אֵמרי, גרהם, סטיד, סמאַטס… לאחר חצי-שנה שיחררו את החיילים; היו משחררים אותם, כמובן, גם בלא בקשתי, כפי שנהוג בסוף-המלחמה; ואולם במקום אחד עשתה קובלנתי לפני המלך רושם מיוחד – במטה. שם נעלבו מאד גם בגלל “פיזור” שני ההרכבים של בית-הדין הצבאי; ותעודה זו חיזקה, כנראה, את ה“אהדה” חיזוק סופי… באפריל של שנת 1920 נסעו ממצרים לארץ-ישראל עשרה אנשים, שהייתי סניגורם ושזה עכשיו נשתחררו מבית-הסוהר הצבאי; בקאנטארה הם ניגשו בראשים מורכנים אל גדר-התּיל של מחנה-האסירים, אותו מחנה שזה לא כבר ישבו בו הם בזמן משפטם הצבאי, ועתה ישבו שם חברי ההגנה של ירושלים. זוכר אני עדיין את קולותיהם הרועדים: “סיר, מוטב היה לנו להסתמא מאשר לראות אתכם כאן”…

לא הייתי רוצה שיווצר הרושם, כאילו כל החוגים במטה היו מורכבים מאנשים שלא דרשו טובתנו. להיפך: אותו אדם, למשל, שנתן לאחרונה את המכה הקשה ביותר ל“כת”, ואפשר, יותר מכולם סייע לחיסול שלטונה בארץ-ישראל, היה בעצמו אחד הקצינים הגבוהים של שלטון הכיבוש – הוא הקולונל מַיינֶרצהאַגן, המזכיר המדיני של הגנרל בּוֹלס. אחר הפוגרום בירושלים אמר ישר בפניהם של בּוֹלס ואלנבי, כי האשמה חלה על הפקידות הצבאית; ברוח זו טילגרף גם לוזיר, ואומרים, שהטלגראמה הזאת היא אשר חרצה את גורלו של המשטר הצבאי.

מצד שני, אין זה מן הצדק לחשוב, כי כל מתנגדינו היו נוצרים וערבים בלבד. בלא יהודי המוכן לשרת אין מעשים כאלה נעשים. עד היום מתרוצץ בטרקליני לונדון היהודית אחד מנציגי הסוג הזה של שבטנו המגוּון; בימים ההם לבש מדים של קפטן ומילא איזה תפקיד במטה. “מה הוא עושה שם?” – שאלתי פעם קצין אנגלי ממעון-המטה; הלה הסביר:

– מספר בדיחות לגנרל אלנבי.

אחת ה“בדיחות” הללו נזדמן לי לראות אחר-כך שחור על-גבי לבן, והנושא הייתי אני בעצמי.

הדבר היה כך: שבוע אחר ששלחתי את מכתבי לאלנבי עם בקשה של ראיון, מצא אותי קפטן זה בתל-אביב, בדירתו של י. ווייצמן (אחיו של ח. ווייצמן), ואמר:

– הגנרל אלנבי קיבל את מכתבך. אין הוא מתנגד להתראות עמך; ואולם הוא מילא את ידי לברר תחילה, מה כאן הענין. יכול אתה לדבר עמי בגילוי-לב גמור, כאח עם אחיו.

גם אז לא היתה דעתי טובה עליו ביותר. ביחוד אחר חוות-דעתו של אותו קצין אנגלי; ואולם הרי אלנבי מצא לנחוץ לבחור דוקא בו בתור איש-סודו! מסרתי לו איפוא את רשמי מן האוירה שהשתררה בארץ-ישראל.

אחר-כך, כעבור זמן רב, הראו לי את הדין-וחשבון שלו על אותה שיחה. על “רשמי” לא היתה בדין-וחשבון אף מלה אחת. לעומת זאת דובר שם הרבה על אישיוּתי, בגוונים שחורים עסיסיים. פרט אחד מעניין: נהייתי אצלו ל“בּוֹלשביק” – אכן, אפשר לומר: כבוד בלתי-צפוי.

זמן קצר אחר המשפטים באה פקודה על שחרורי מן הצבא. נסעתי לקאנטארה, קיבלתי פיטורים “עם השארת התואר” וחזרתי לתל-אביב בתור אדם ציווילי. בזה מסתיימים זכרונותי על הגדוד; על גורלם של הבאטאליונים שלנו מכאן ואילך כבר סיפרתי; נשאר עוד פרק אחרון אחד, משהו מעין הספד של אב על קבר-בנו – הספד של אב, שאינו מאמין בקבר ובטוח בלב שלם, כי לא לנצח נקבר הבן.

 

סוף-דבר    🔗

זוהי, כמובן, לא ה“היסטוריה” של הגדוד. בשביל היסטוריה אין לי חומר. תנועה זו הופיעה בארצות אחדות, בכל אחת לפי דרכה: בארץ-ישראל, באמריקה, בקאנאדה, בארגנטינה, במצרים; ברוסיה הצליח תרומפלדור כמעט להקים צבא עברי אמיתי. וגם הגדוד שלנו עצמו חי חיים מורכבים מאד, שמהם היתה ידועה לי פינה קטנה בלבד. לא הייתי בגאליפולי עם תרומפלדור, לא בפלימות עם פאטרסון ולא באַס-סאַלט עם מרגולין. משלושת הבאטאליונים שלנו הכרתי יפה את הבאטאליון הארצישראלי, היה בהם הרבה יותר ענין בשביל המסתכל.

כאן מסרתי רק זכרונות אישיים; בלא ספק, על כל החסרונות של ספרות מסוג זה – הערכות סוּבּייקטיביות, אי-דיוקים, וחזרה לעתים קרובות מדי על המלה “אני”. על כל זה אני מבקש סליחה, בלא שאנסה להצטדק כלל.

בדבר אחד בלבד אדרוש בתוקף ללמד זכות על עצמי. כלום כתבתי את האמת? כן. את כל האמת? לא, ובכוונה לא. לא כל “עובדה” “אמת” היא במובנה היסודי של המלה. כל תופעה חשובה יש לה “פרצוף” משלה: מה שהולם את אָפיו הכללי של פרצוף זה – זוהי אמת; מה שאינו הולם – זוהי מקריות, שׂרטת, אבעבועה. יתכן, שבחיבורים של מלומדים מן הראוי לרשום גם דברים כאלה; שם צריך אולי לציין, כי בזמן ההסתערות על הבאסטיליה תפסו על הכּכּר גנב, שסחב ארנקים בו במקום. זוהי, אומרים, עובדה, – ואולם כלום זוהי ה“אמת” על ה-14 ביולי?

אני מודה: כשקראתי מחדש את כתב-היד שלי צחקתי פעם-פעמיים על עצמי: יותר מדי חלק ומתוֹק יצא כל זה אצלך, חוץ מ“מעון-המטה” האומלל, הרי כמעט כולם אנשים חביבים הם, נחמדים, אמיצי-לב, עוזרים ברצון, עומדים בדיבּורם… כלום שכחת את כל האבנים, את המכשולים שהיו על דרכך, את הכזבים והמרמה? – לא שכחתי אותם: הזכרון הוא מכונה אבטוֹנוֹמית, ועם זה קטנונית וצרת-עין. אם תעצום את עיניך, יעלו על זכרונך דמויות מגוחכות וגם לא-טובות, הן בבגדים ציויליים והן במדים צבאיים. ואולם לחפש את ה“אמת” צריך לא בעינים עצומות, אלא בעינים פקוחות; ואז רואה אתה את העיקר, והעיקר – זה “הכל”.

לא אני כתבתי את כל האמת. עם-ישראל רשאי להתגאות גם בחמש מאות “נהגי-הפּרדות” וגם בחמשת האלפים “קלעי-המלך” – הוא רשאי להתגאות בכולם: גם באלה שבאו מוייטשפּל וגם באלה שבאו מתל-אביב, מניו-יורק, ממונטריאל, מבּוּאֵנוֹס-אַיירס, מאלכסנדריה. הם באו מארבעת חלקי העולם, ואחד מהם – מרגולין – מן החלק החמישי; והם סיימו בכבוד וביושר את שׁרותם בעד הענין היהודי.

וכן יכול העם היהודי להתגאות באותם הידידים, שבאו אלינו מקרב העם הזר. יש ביניהם אנשי-שם ויש הידועים רק מעט; ואולם כולם הם נשמות יפות, לבבות רחבים. כל אחד מן השמות הללו, המפורסמים או הצנועים, הוא סימן טוב בשביל העתיד: יש בכל אחד מהם הד לאותה אמונה עתיקה, כי לא אלמן ישראל, הד ל“אמת” ההרצלאית, כי Räuberwelt – die Welt ist eine Riehterwelt Die Welt ist keine

על ערכם של הליגיוניסמוס והלגיון, על התפקיד, ששניהם מילאו בדברי-ימי עמנו בשנות-המלחמה, כבר דיברתי על כמה עמודים של ספר זה; אנסה לסכּם. כמובן, אין אני טוען כלל וכלל שהערכתי היא אוֹבּייקטיבית. הויכוח על ה“לגיון” לא נסתיים עדיין – לדעתי, שיא הויכוח עוד לפנינו; האויר מלא עדיין רוגזה, הן מפלגתית והן אישית. מתנגדי הלגיון החדש נוטים מטבע-הדברים שלא להעריך כראוי את הלגיון הראשון, וכן להיפך. ייתכן גם ייתכן, שאני – “להיפך”. ואולם גם את גישתי לשאלה זו לא צריך להבין בפשטות יתרה מדי ברוח של “דייסת-הכּוסמת” הקלאַסית. אם אדם דן על איזה ענין באופן סובייקטיבי בלבד, הרי קודם-כל יאמר: ניצחתי! אני איני אומר זאת. רחוק הייתי מנצחון, ולא פעם חשבתי על כך בעמק-הירדן. לא על חמשת אלפים חלמתי באותו יום-סגריר, כשעמדתי לפני המודעה בבּוֹרדוֹ. אני את שלי לא השגתי. ואולם אותם חמשת האלפים – הם השיגו: הגדוד העברי, כמוֹת שהיה, מילא תפקיד היסטורי שעיצב את גורל הציונות. וכשם שאני בטוח בטחון גמור ומוחלט, כי מחר תזרח השמש ויהיו בוקר, צהרים וערב, כך בטוח אני, שהערכתה של ההיסטוריה תזדהה עם הערכתי.

ערכו הצבאי הטהור של הגדוד היה לא יותר ולא פחות מן הערך שיכול להיות לשלושה באטאליונים במלחמה גדולה. הצבא הבריטי יכול היה לשחרר את ארץ-ישראל גם בלעדינו. ואולם הוא שיחרר את ארץ-ישראל ביחד עמנו; וברגע אחראי מסר לנו תפקיד אחראי בעמדה מסוכנת ביותר. זה לא הרבה ולא מעט; זהו היש. באחד מהיכלי-לונדון נשמר הדגל המשותף של הגייס הוותיק של “קלעי-המלך”, שאת טוטפתו נשׂאנו בשעת ההתקפה; על דגל זה רקומה שורה של שמות מפוארים – קרים, הוֹדוּ, סוּדאַן, אפריקה הדרומית. הודות לגדודנו נתווסף לשורה זו השם ארץ-ישראל. את השם הזה רקמו על גבי הדגל בטקס חגיגי ונהדר. והגדוד המפואר, אחד מאלה שבהם מתגאה הצבא הבריטי כולו, מתגאה בשרותנו. החייל פאטרסון גם הוא, החייל מרגולין גם הוא. וגם אני.

על התפקיד, שמילא גדודנו בשמירה על ארץ-ישראל בחדשים הקשים של הזעזועים אחרי המלחמה, כבר כתבתי; ואמת זו ישנן-נא היטב בעל-פה הנוער העברי במולדת ובגולה. כל זמן שעמדו בארץ-ישראל חמשת אלפים חיילים יהודים – ואפילו כאשר ברגע המסוכן ביותר נשארו הם כמעט היחידים בכל הארץ – היה שקט בארץ-ישראל. כשיצא – נשפך דם יהודי בארץ-ישראל שלש פעמים.

ערכו המוסרי של הגדוד ברור לכל אדם, המסוגל לחשוב בכנוּת וביושר. דבר רע היא המלחמה; ואולם את ההכרה בזכותנו על ארץ-ישראל קיבלנו במחיר המלחמה – פירוש הדבר, במחיר קרבנות-אדם. כיום לא יוכל לבוא אלינו אף אדם בטענה: היכן הייתם? למה לא באתם אז בדרישה: תנו לנו, בתור יהודים, למסור גם את נפשנו על ארץ-ישראל? – עכשיו יש לנו תשובה: “חמשת אלפים; ויכלו להיות הרבה יותר, אלמלא עיכּבו שליטיכם את עניננו במשך שתי שנים ומחצה.” לצד מוסרי זה אין ערוך; וזהו גם מה שרצה להביע ראש-הממשלה של אפריקה הדרומית, גיבורם של שני עמים, אחד האבּירים האחרונים בעולם, ובעצמו רודף-שלום גדול, כשאמר: לתת ליהודים להלחם בעד אדמת-ישראל – זהו אחד הרעיונות הנהדרים ביותר, ששמעתי במשך כל ימי-חיי.

ואולם את תפקידם העיקרי מילאו חמשת האלפים הללו ואותה תנועה, שילדה אותם, בשטח המדיני: תפקיד היסטורי ומכריע. מיום ליום, במשך שנתיים ויותר, עקבתי אחר עבודתם של אותם העמלים המועטים, ששמותיהם קשורים לנצח בהכרזת-בלפור: הם עצמם יודעים, שאני מעריך הערכה גבוהה מאד את הישׂגם ואת זכותם. יתר על כן: יודע אני, כי הסך-הכל של כל המאמצים למען ארץ-ישראל, שנעשו על-ידיהם ועל-ידינו ועל-ידי אחרים במשך ארבע שנות-המלחמה, אינו אלא חלק קטן מאותו מפעל-הגבורה ההמוני והממושך, שצברה העבודה העקשנית של שלשת דורות הציונות. על הכרזת-בלפור חייבים אנו תודה גם להרצל, גם לרותשילד וגם לפּינסקר; ובודאי במידה גדולה עוד יותר לחלוצים הראשונים – לאנשי ביל“ו ולכל יורשיהם ולכל ההולכים בעקבותיהם, לאכּרים, לפועלים, למורים, ממטולה בצפון עד רוחמה בדרום. ומה שחשוב עוד יותר: אותו ספר, הקדוש בעיני כל העולם ואשר לימד את כל העולם לקשר את העם היהודי עם ירושלים. תשעים ותשעה צעדים בדרך אל המטרה נעשו הרבה זמו קודם היריה בסאַראַייבו: רק הצעד המאה, האחרון, נעשה בשנות-המלחמה. ואולם צעד אחרון זה היה צעד גדול; ולא מן הצדק הוא לשכוח, שזה היה צעד קיבּוּצי; ובשעה שאנו מזכירים את זכותם של יחידים בודדים, שאיננה מוטלת בספק, לא מן הצדק הוא להעמיד בצל את זכותם של חמשת האלפים. חושב אני, כי שתי הזכויות שוות. העולם אינו בית-דין, הכרזת-בלפור אינה פרס; אפילו על גבי הנייר אין נותנים מולדת לראובן, שמעון או לוי. להבטיח מולדת אפשר רק בתשובה על הקול הקיבוצי של ההמון – בתשובה על תנועה. במה, היכן, אימתי יכול היה באותן השנים הפראיות והתגלות החלום הציוני כ”תנועה", כהפגנה של רצון ההמונים? – ההסתדרות היתה שבורה, משותקת, היא נדחקה לקרן-זוית או ממש אל המחתרת; ואולם גם בלאו הכי, לפי עצם טבעה, התרבותי וההתישבותי, נמצאה הציונות מוּצאת לחלוטין אל מחוץ לתחום-ראייתם הצר והמוגבל של העמים הלוחמים ושל מושליהם. רק צורה אחת של הציונות היה בכוחה לחדור לשדה-ראייה צר זה, להתפרץ אל התור, להכריח וזירים, צירי-מדינות ועתונאים, שירשמו את חלומנו על ארץ-מולדת ברשימת דאגותיו של היום החולף – של היום השותת דם.

העם היהודי לא השיב תודה לחייליו בשום דבר; הם לא מילאו גם את ידי להשתדל על קבלת-תודה ממנו – יתקיימו גם בלא זה. ואולם בנשמתם חיה אותה ההכרה השקטה, שהבעתי כאן; ויבוא יום, שילדיכם ישננו את שמותיהם של הקולונלים שלהם יחד עם האלף-בית. ולטוראים, לכל אחד מחמש-המאות ולכל אחד מחמשת האלפים, רוצה אני לומר בתור ברכּת-פרידה מה שאמרתי פעם לחברַי ה“חייטים” כשיצאתי לתמיד מן המחנה האחרון שלנו על-יד ראשון-לציון:

– ­אתה תחזור אל בני-משפחתך, רחוק אל מעבר לים; ושם, כשתעיין פעם בעתון, תקרא בו בשׂורות טובות על חיי-חירות של יהודים בארץ יהודית חפשית – על בתי-מלאכה וקתדראות, על שדות-חריש ותיאטראות, ואולי גם על צירים וּוזירים. ושקוֹע תשקע בהרהורים, והעתון יישמט מן היד; ותזכור את עמק-הירדן, ואת המדבר מאחורי רפיח, ואת הרי אפרים מעל לאַבּוּאֵין. התעורר אז וקוּם, גש אל המראָה והסתכל בגאון בפניך, הזדקף והתמתח והצדע: זוהי – מלאכתך שלך.