הקדמה    🔗

ספר זה, השלישי לסדרת הספרים “היסטוריה כּללית” מאת פּרופ' א. צ’ריקובר ז"ל, ראה אור לראשונה בּשנת 1937 בּהוצאת “אמנות”. בּמהדורה השנייה, שיצאה בּשנת 1963, אף היא בּהוצאת “אמנות”, עודכן תוכן הספר מבחינה מדעית והותאם לתכנית הלימודים החדשה על ידי ד"ר ד. אשרי מן האוניברסיטה העברית ומר מ. ליפשיץ מבית הספר התיכון על יד האוניברסיטה העברית.

כּידוּע, ארכה תקוּפת המעבר בּין הזמן העתיק וּבין ימי־הבּיניים דוֹרוֹת רבּים; יש קוֹבעים את הגבוּל בּיניהם בּימי קוֹנסטנטינוּס הגדוֹל, אוֹ בּשנת 476, ויש הדוֹחים אוֹתוֹ עד ימי יוּסטיניאנוּס. פּרופ' צ’ריקובר ז"ל נקט דעת האחרוֹנים, משום שבּימי יוּסטיניאנוּס קיסר נסתיים התהליך הממוּשך של התפּתחוּת המשפּט הרוֹמי, ואין להפריד בּין תוֹלדוֹת המשפט הרוֹמי ובין תוֹלדוֹת רוֹמי עצמה.

בּשׂים לב לדעתוֹ של פּרוֹפ' א. צ’ריקובר ז"ל, כּי אין לימוּד היסטוֹריה ראוּי לשמוֹ בּלי ידיעת מקוֹרוֹת היסטוֹריים, שוּלבוּ בּמהדוּרה זוֹ קטעי מקוֹרוֹת, אשר הוּצאוּ לאוֹר בּמהדוּרוֹת קוֹדמוֹת בּספר נפרד, לגוּף הספר, ושוּבּצוּ בּין הפּרקים המתאימים. על המקוֹרוֹת הקוֹדמים נוֹספוּ כּמה מקוֹרוֹת חדשים, ואחדים מן הקוֹדמים מוּבאים בּספר זה בּתרגוּם חדש.

אמצעי חינוּכי זה יקל על התלמיד את הבנת התקוּפוֹת ההיסטוֹריוֹת ויאפשר לוֹ לקבּל מוּשג רחב יוֹתר מחיי הציבּוּר בּימים ההם.

ההוֹצאה הקדישה תשוּמת־לב מרוּבּה להתאמת הסגנוֹן להישגים החדשים של התפּתחוּת הלשוֹן וּלהאחדת הכּתיב העברי, מתוֹך שמירה קפּדנית על התעתיק (טרנסקריפּציה) של השמות הלטיניים, בּהתאם לשיטתוֹ של פּרוֹפ' א. צ’ריקובר ז"ל, כּפי שתוֹארה על־ידו בּהקדמתוֹ למהדוּרה הראשוֹנה של הספר, לאמוֹר:

…“בּטרנסקריפּציה של המלים הלטיניוֹת נקטתי שיטה המקוּבּלת כּעת בּעוֹלם כּוּלוֹ וּמסרתי את ה־”C" הלטינית בּ־"ק" ולא בּ־"צ", אף כּי יוֹדע אני שמוֹרים רבּים, אלה שעוֹד למדוּ את השׂפה הלטינית לפי השיטה הישנה, יתקשוּ לבטא “קיקרוֹ”, “פטריקיים”, “פּרינקיפּט” בּמקוֹם “ציצרוֹ”, “פּטריציים”, “פּרינציפּט” וכוּ'. הוֹצאתי מן הכּלל רק אוֹתן המלים שנשתרשוּ בּשׂפוֹת המוֹדרניוֹת (וגם בּעברית) בּהגייתן הישנה, כּגון “צנסוּס” ו"צנסוֹר", “פּרוֹבינציה”, “סיציליה”. את המלים היוניוֹת מסרתי לפי השיטה אשר הלכתי בּה בּספר הלימוד הקודם (“יון”)".

עשׂר מפוֹת, מהן שתיים בּארבּעה צבעים, ו־63 תמוּנוֹת, שהוּדפסוּ בּמהדוּרה זוֹ על נייר אמנותי משוּבּח, מהוים חלק בּלתי־נפרד של הספר וההפניוֹת אליהן בּגוּף הספר מקילוֹת על השימוּש בּחוֹמר הנלמד.

תקותנוּ חזקה, כּי מאמץ ההוֹצאה להוֹציא חלק זה והחלקים האחרים של “היסטוֹריה כּללית” מאת פּרוֹפ' צ’ריקוֹבר, בּצוּרה מתוּקנת כּכל האפשר, יוֹערך על־ידי ציבּוּר המחנכים כּראוּי, וּמהדוּרה חדישה זוֹ, על שיפּוּריה ושכלוּליה, תתרוֹם תרוּמה נוֹספת להוֹראת המקצוֹע.

חוֹבה נעימה היא להוֹצאה להבּיע את רחשי הוֹקרתה לד"ר ד. אשרי ולמר מ. ליפשיץ על סיוּעם החשוּב בּהוֹצאת מהדוּרה זוֹ; להוֹצאוֹת הספרים, מחבּרים וּמתרגמים על רשוּתם האדיבה להשתמש בּקטעי תרגוּם מתוֹך ספריהם:

למוֹסד בּיאליק ולגב' שרה דבוֹרצקי – “ספר השנים” לטקיטוּס.

למוֹסד בּיאליק וּלמר שלמה דיקמן – “אַינאיס” לוירגיליוּס.

קטעי המקוֹרוֹת ושמות המתרגמים הוּזכּרוּ בּרשימת המקוֹרוֹת בּסוֹף הספר. כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ההוצאה

 

הקדמה למהדורה השנייה    🔗

הספר “רוֹמי”, שהוֹפיע לראשוֹנה בּשנת 1937 ונתקבּל מאז כּספר לימוד עיקרי בּהיסטוֹריה רוֹמית בּרוֹב בּתי־הספר התיכוֹנים בּארץ, מוֹפיע עתה בּמהדוּרה מחוּדשת. שׂמחנוּ להיענוֹת לבקשתה של חברת “אמנות” בּע"מ ולתרוֹם את חלקנוּ בּהוֹצאתוֹ מחדש של ספרוֹ של מוֹרנוּ פּרוֹפ' אביגדוֹר צ’ריקוֹבר ז"ל.

מצאנוּ להכרחי לתקן בּמהדוּרה זוֹ כּמה אי־דיוקים שנשתרבּבוּ בּהוֹצאה המקוֹרית וכן לשנוֹת ולהוֹסיף את הדרוּש בּכמה קטעים בּמידה שהדבר נתבּקש לאוֹר פּרסוּמם של מקוֹרוֹת חדשים וּמסקנוֹת המחקר של עשרוֹת השנים האחרוֹנוֹת. בּעיקר הוּכנסוּ שינוּיים והוֹספוֹת בּפּרקים הראשוֹנים ובתוֹך אלה הוּבאוּ בּחשבּוֹן מסקנוֹתיו של פּרוֹפ' צ’ריקוֹבר עצמוֹ, כּפי שמצאוּ בּיטוּין בּסדרת הרצאוֹתיו האחרוֹנוֹת בּאוּניברסיטה העברית. מלבד אלה הוּבאוּ בּספר השלמוֹת והוֹספוֹת אחרוֹת מתוֹך שיקוּלים חינוּכיים: בּסוֹף כּל פּרק ניתנוּ נוֹשאים וּשאלוֹת לתלמיד וכן רשימוֹת ספרים לעיוּן נוֹסף. מספר מקוֹרוֹת אשר פּרופ' צ’ריקוֹבר עצמו בּיקש להוֹסיפם ולא נתאפשר הדבר בּידוֹ, צוֹרפוּ בּמהדוּרה זוֹ בּליווּי הערוֹת; בּגוּף הספר צוֹרפוּ הַפְנָיוֹת למקוֹרוֹת, לתמוּנוֹת ולמפּוֹת, כּדי להקל על השימוּש בּכל החוֹמר המוּבא בּו.

ד"ר ד. אשרי האוניברסיטה העברית

מ. ליפשיץ בּיה"ס התיכון ע"י האוּניברסיטה העברית

מפּה א': איטליה, מפּה פּיסית עם גבוּלוֹת המחוֹזוֹת בּתקופת הרפּוּבּליקה

 

פרק א: תחילתה של רוֹמי    🔗

§1. תנאיה הגיאוֹגרפיים של איטליה.    🔗

בּשם איטליה אנוּ קוֹראים היוֹם לחצי־האי האַפֶּנִינִי עד הרי האלפים שבצפון. בּראשית ההיסטוֹריה האיטלקית נקרא בּשם זה רק חבל קטן יוֹתר: החוֹף הדרוֹמי סביב מפרץ טָרֶנְטוּם, ואילוּ אחרי־כן נקרא בּשם זה חצי־האי עד הנהר רוּבּיקוֹן והרי האפּנינים שבּצפוֹן. האדמה שמשני עברי הנהר פַּדוּס – היום פּוֹ – נחשבה בּעיני הרוֹמיים לארץ שמחוּץ לגבוּלוֹת איטליה.

הרי האפּנינים חוֹצים את איטליה לאוֹרך חצי־האי¹. בּחלק המערבי משתרעת השפלה הפּוֹרייה של אֶטְרוּרְיָה (טוֹסְקָנָה), לַטְיוּם וקַמְפַנְיָה, החלק המזרחי (אֻמְבְּרִיָה וסַמנִיוּם) הוּא ארץ הרים וּגבעוֹת. הנהרוֹת המרוּבּים, גשמי הבּרכה בּעתם, האקלים הרך, כּל אלה יצרוּ בּאיטליה את התנאים הנוֹחים להתפתחוּת המשק החקלאי, על צוּרוֹתיו השוֹנוֹת. שׂדוֹת תבוּאה מבוֹרכים, אפרי־מרעה לצאן ולבּקר, בּוּסתני פּירוֹת, כּרמי־גפן וחוּרשוֹת־זית, היווּ את סימני ההיכּר של ארץ פּוֹרייה זוֹ. הקשר בּין חבלי הארץ השוֹנים לא חייב עמל רב כּי הרי האפּנינים אינם גבוֹהים בּיותר ולא שימשוּ מכשוֹל, דוּגמת הרי יון, למגע תוֹשבי הארץ בּיניהם. כּל אלה נתנוּ לעממים השוֹנים בּחלקי הארץ השוֹנים כּעין אפשרוּת טבעית להתאחדוּת לעם אחד. כּדנגד זה יש לציין שהקשר עם ארצוֹת אחרוֹת היה קשה בּאיטליה יוֹתר מאשר בּיון כּי חוֹפי איטליה אינם מפוֹרצים כּחוֹפי יון. רק בּדרוֹמה של איטליה בּוֹקע הים עמוֹק לתוך היבּשה (מפרץ טרנטוּם הגדוֹל), ובחוֹפה המערבי (קמפּניה) מצוּיים נמלים אחדים למעגן אניוֹת. לכן לא היוּ האיטלקים מצוּיים אצל הים מראשית דברי ימיהם כּיונים, ורק בּתקופה מאוּחרת יותר נתנוּ דעתם לבניין אניוֹת וּלמסחר בּים.

§2. עמי איטליה.    🔗

יישוּבה העתיק של איטליה, זה שקדם לעליית העמים ההוֹדוּ־אירוֹפּיים, לא השאיר אחריו שׂרידים ניכּרים בּתוֹלדוֹת הארץ, כּי לא היה בּּעל תרבּוּת עצמית שהיה בּכוֹחה להשפּיע על המהגרים החדשים. לפי אחת הסברוֹת עלוּ העמים ההוֹדוּ־אירוֹפּיים לאיטליה בּאוֹתה תקוּפה, בּערך, שבּה עלוּ אחיהם היונים ליון.² הקירבה בּין הלשוֹנוֹת היונית והלטינית בּאה ללמד ששני העמים היוּ בּשעתם עם אחד. סבוּרים שההוֹדוּ־אירוֹפּיים עלוּ מצפוֹן והתיישבוּ בּעיקר בּאיטליה התיכוֹנה. הם נתחלקוּ שבטים־שבטים, שנבדלוּ זה מזה בּמנהגיהם וּבניבי־הלשון (דִיאַלֶקְטִים) אשר דיבּרו בּהם. בּין ההרים וּלאורך החוֹף המזרחי ישבוּ האֻמְבְּרִים, הסַבִּינִים, המַרְסִים, והעמים הסַבֶּליים וּביניהם הסַמְנִיטים, וּבשפלה בּמערב – הלַטינים.³ בּמאה החמישית לפסה"נ ירדוּ העמים הסַבֶּליים בּחלקם מן ההרים וכבשוּ את קמפניה ואת איטליה הדרוֹמית; בּמקוֹמוֹת אלה נקראוּ הסמניטים בּשמוֹת שוֹנים כּגוֹן: קַמְפַנִים, לוּקַנִים, בּרֶטִיים, ועוֹד.

בּין עמי איטליה שלא נחשבוּ על ההוֹדוּ־אירוֹפּיים, יש לציין את האֶטְרוּסְקִים (קראו להם גם טוּסקי, ומכאן נגזר השם המוֹדרני טוֹסקנה). מוצאוֹ של עם זה אינוֹ בּרוּר כּל צוֹרְכּוֹ; יש יסוֹד לחשוֹב שהאטרוּסקים בּאוּ לאיטליה מן המזרח בּתחילת האלף הראשוֹן. הם התיישבוּ בּחלק המערבי של איטליה התיכונֹה, וּבנוּ פּה את עריהם. האטרוּסקים עלו על שאר תוֹשבי איטליה בּתרבּוּתם הגבוֹהה, אשר שוֹרשיה היוּ נעוּצים בּתרבּוּיוֹת המזרח העתיק. על מוֹצאם המזרחי מעידים בּעיקר מנהגיהם הדתיים כּגוןֹ: המנהג שהיה נהוּג בּבבל להגיד עתידוֹת על פּי הכּבד של הקרבּן. האטרוּסקים שלחו ידם בּמסחר וּבּאוּ בּמגע וּבמשא עם היונים; התרבּות היונית אף היא השפּיעה עליהם וסייעה להתפּתחוּת האמנוּת האטרוּסקית כּגוֹן: הפּסלוּת, תעשיית תכשיטי־זהב וכו'.⁴ את האלף־בּית קיבּלוּ האטרוּסקים מן היונים; כּתוֹבוֹת אטרוּסקיות רבּוֹת נמצאוּ בּאיטליה אבל עד היוֹם לא עלה בּידי החוֹקרים לפענח את הלשוֹן האטרוּסקית וּלהבינה, כּי זרה היא לרוּח הלשוֹנוֹת הידוּעוֹת לנוּ.

החוֹף הדרוֹמי של איטליה בּמזרח וּבמערב עבר לידי היונים עוֹד בּמאה השמינית והשביעית.⁵ בּין הערים היוניוֹת יש לציין את אלה שמילאוּ תפקיד בּהיסטוֹריה הרוֹמית: טרנטוּם בּמזרח, קוּמֶה ונֶאַפּוֹלִיס בּמערב. קומה מסמנת את הגבוּל בּצפוֹן, שאליו הגיעו היונים בּאיטליה. האי סיצילִיָה אף הוּא היה בּידי היונים, והעיר סירַקוּסַי שבּוֹ, מילאה כּאן תפקיד חשוּב בּיוֹתר.

מפה בּ' – לטיוּם

§3. לטיוּם ורוֹמי.    🔗

הלטינים ישבוּ בּלטיוּם, היא השפלה הפּוֹרייה לאוֹרך הנהר טִיבֵּרִיס מדרום.⁶ בּעברוֹ הצפוני של הנהר ישבוּ האטרוּסקים, הלטינים שכנוּ בּכּפרִים וּבערים קטנוֹת. העיר אַלבָּה לוֹנְגָה נחשבה בּמסוֹרת הרוֹמית לאם הערים הלטיניוֹת. כּל הלטינים לקחוּ חלק בּפּוּלחנוֹ של האל יוּפִּּיטֶר על הר אַלְבַּנוּס; ההשגחה על הפּוּלחן הזה נמסרה לידי תוֹשבי אלבּה לוֹנגה. שבט הלטינים התגוֹרר בּין עמים ושבטים שהיוּ חזקים ממנוּ: האטרוּסקים בּצפון, האֶקְוים והסבּינים בּמזרח והווֹלְסְקִים בּדרוֹם. הדאגה התמידית להגנה והצוֹרך לערוֹך מלחמוֹת תכוּפוֹת הפכוּ את הלטינים לעם מלוּמד מלחמה. אוֹיביהם החזקים בּיוֹתר היוּ האטרוּסקים ולכן היה עליהם להגן בּעיקר על הגבוּל בּצפוֹן. תפקיד זה נפל בּחלקה של העיר רוֹמי.

מצבה הגיאוֹגרפי של רוֹמי היה נוֹח מאוֹד. בּראשית התפתחותה עמדה רוֹמי על הגבעה פּלָטיוּם על גדוֹת הטיבּריס. בּרבוֹת הימים פּשטה העיר גם על הגבעוֹת הסמוכוֹת הקַפּיטוֹליוּם, האֶסְקְוִילִינוּס, הקְוִירִינָלִיס, ועוֹד, בּסך הכּל שבע גבעוֹת. המקוֹם שימש מבצר טבעי להגנה על לטיוּם מפני האטרוּסקים. גם מבּחינה מסחרית היה המקוֹם נוֹח בּיוֹתר. כּאן עברה הדרך המסחרית מאטרוּריה לדרוֹמה של איטליה, והאניוֹת שירדוּ בּנהר טיבּריס אל הים, שנמצא בּמרחק של 25 קילוֹמטר מרוֹמי, עברוּ כּוּלן על יד רוֹמי. העיר עמדה, אפוֹא, על פּרשת דרכי מסחר מצפוֹן לדרוֹם וּממזרח למערב.

§4. האגדה על ייסוּד רוֹמי.    🔗

הרוֹמיים סיפרוּ אגדוֹת רבּוֹת על תוֹלדוֹת אבוֹתיהם בּימים עברוּ ועל ייסוּד העיר רוֹמי. אגדוֹת אלה עוּבּדוּ אחרי־כן על־ידי היסטוֹריוֹנים רוֹמיים ולבשוּ צורה של סיפּוּר היסטוֹרי ודאי, אף על פּי שלא היוּ בּידי ההיסטוֹריוֹנים ידיעוֹת נאמנוֹת על תוֹלדוֹת הרוֹמיים בּימי קדם. שני חיבּוּרים מסוּג זה, שנכתבוּ בּימי הקיסר אוּגוּסטוּס – אחד של הרוֹמי טִיטוּס לִיוִיוּס⁷ והשני של היוני דיוֹניסְיוֹס איש הַלִיקַרְנַסוֹס – נשתמרוּ עד ימינוּ ויש בּהם חוֹמר רב לחקר האגדוֹת השוֹנוֹת שסוּפרוּ בּרוֹמי על ייסוּד העיר.

לפי האגדה נוֹסדה רוֹמי בּשנת 753 לפני ספירת הנוֹצרים על ידי האחים התאוֹמים רוֹמוּלוּס ורֶמוּס, שהיוּ בּני האל מַרְס ובת המלך נוּמִיטוֹר, שמלך בּאלבּה לוֹנגה. נוֹמיטוֹר מוּגר מכּיסא מלכוּתוֹ על־ידי אחיו העריץ אַמוּליוּס. כּשנוֹלדוּ התאוֹמים ציוה אמוּליוּס להביאם לתוֹך יער וּלהניחם טרף לחיות; אוּלם הם ניצלוּ ממות כּי זאבה היניקה אוֹתם מחלבה,⁸ ולאחר מכּן מצאם ואספם אחד מרוֹעי הצאן. הילדים גדלוּ בּין הרוֹעים וכאשר נוֹדע להם סוֹד מוֹצאם הוֹרידוּ את אמוּליוּס מעל כּיסא המלכוּת והחזירוּ את השלטוֹן לנוֹמיטוֹר. כּשראוּ האחים שהעיר אלבה לוֹנגה קטנה מהכיל את תוֹשביה הרבּים החליטוּ לייסד עיר חדשה. בּעת הבּניין נפל ריב בּיניהם ורוֹמוּלוּס קם על רמוּס אחיו והרגוֹ⁹. אחרי מוֹת רמוּס סיים רוֹמוּלוּס את בּניין העיר וקרא לה על שמוֹ רוֹמי.

אוּכלוֹסיית העיר לא יכלה לגדוֹל משוּם מחסוֹר בּנשים. והנה הזמין רוֹמוּלוּס את השכנים לחזוֹת בּמשחקי התגוֹששות שעמד לערוֹך בּעיר החדשה. בּין המוזמנים היוּ גם הסבּינים שבאוּ בּלויית נשיהם ובנותיהם לראוֹת בּמשחקים. לפתע התנפלוּ הרומיים על הסבּיניים וחטפוּ מהם את הנשים. הדבר גרם לתגרה; אולם הנשים הסבּיניוֹת שגם הן לקחוּ חלק בּקרב השלימוּ בּין הסבּינים לבין הרוֹמיים. לשם חיזוּק השלוֹם עבר מלכּם טיטוּס טטיוּס לרוֹמי וּמלך עליה יחד עם רוֹמוּלוּס. אחרי מוֹתוֹ מלך רוֹמוּלוּס לבדוֹ על רוֹמי. הוּא היה מלך חכם ונבוֹן; חוֹקק חוּקים לתוֹשבי העיר, בּחר מקרב העם את הזקנים והרכּיב מהם את מוֹעצת העיר (הסנאט); הוא השתדל גם להגדיל את אוּכלוּסיית רוֹמי והזמין אנשים ממקוֹמוֹת שוֹנים לבוֹא וּלהתיישב בּעיר החדשה. אחרי מוֹתוֹ חילקוּ הרוֹמיים למלכּם הראשוֹן כּבוֹד אֵלים.

כמה חוֹקרים בּיקשוּ למצוֹא בּאגדה זוֹ גרעין היסטוֹרי אמיתי; כּך למשל פּירשוּ את התפתחוּתה המהירה של רוֹמי בּיישוּבה על ידי שני עמים, הלטינים והסבּינים, שהתאחדוּ לאחר מכן כּמדינה אחת. אך אין זאת אלא השערה. הרוֹמיים התחילוּ לחבר ספרים על תוֹלדוֹת רוֹמי בּסוֹף המאה השלישית לפני ספה"נ. ההיסטוריוגרפיה הרוֹמית היתה בּראשיתה מוּשפעת מן ההיסטוֹריוֹגרפיה ההלניסטית; ההיסטוריוֹן הרוֹמי הראשוֹן, פּביוּס פּיקטוֹר, כּתב את חיבּוּרוֹ בּיונית. ההיסטוֹריוֹנים הרוֹמיים תיארוּ תוֹלדוֹת רוֹמי שנה אחר שנה ולכן נקראו חיבוריהם ״אַנלס" (מן המלה ״אַנוּס״ – שנה); אנוּ קוֹראים למחברי ה״אנלס״ בּשם ״אַנליסטים״. בּראשונה חיברוּ האנליסטים ספרים לא גדוֹלים וסיפּרוּ על המאוֹרעוֹת בּלשוֹן פּשוּטה וּבלי דברי גוּזמה ניכּרים. אולם בּמאה הראשוֹנה לפני ספה"נ, כּשהתפּתחה בּרוֹמי הספרוּת ותוֹרת הנאוּם היפה, השפיעה הרטוֹריקה על האנליסטים והם הרבּוּ בּכתיבת ספרים יפים מבּחינה ספרוּתית, אבל ריקים בּתוֹכנם ורחוֹקים מאוֹד מן האמת ההיסטוֹרית. גדוֹל האנליסטים הרוֹמיים היה טיטוּס ליויוּס שחי בּימי אוֹגוּסוּטוּס ותיאר את תוֹלדוֹת רוֹמי מייסוּד העיר ועד לתקוּפתוֹ. ליויוּס כּתב יותר מ־140 ספר, ורק החלק הרביעי מהם, בּערך, נשתמר עד זמננו. הספרים שנשתמרוּ דנים בּראשית תוֹלדוֹת רומי¹⁰, וּבהיסטוֹריה של שנוֹת 220 עד 168 לפני ספה"נ. ליויוס עיין בּמקוֹרוֹת רבּים, אבל חסר היה את חוּש הבּיקוֹרת ויחד עם המקוֹרוֹת הטובים השתמש גם בּרעים, בּייחוּד בּאנליסטים מן המאה הראשונה שקדמוּ לוֹ. גם בּחיבּוּרוֹ מוּרגשת השפעת הרטוריקה: כּך, למשל, הכניס ליויוּס לספרוֹ נאוּמים בּדוּיים לרוֹב, שאין להם ערך היסטוֹרי כּלל. כּמו כּן מצטיין חיבּוּרוֹ בּרגש פּטריוֹטי חזק הנוֹטה לפאר את רוֹמי גם בּמקרים שאין הצדקה היסטוֹרית לכך. חיבּוּרוֹ של ליויוּס זכה לפרסוּם רב בּרוֹמי העתיקה וגם בּימינוּ; בּייחוּד מפוּרסמים ספריו הראשוֹנים הדנים בּראשית ההיסטוֹריה הרוֹמית. אוּלם דוקא ספרים אלה חשוּדים מאוֹד מבחינת תוֹכנם ההיסטוֹרי, האנליסטים שליויוּס השתמש בּהם סיפרוּ הרבּה אגדוֹת וּבדיוֹת על הזמן העתיק של רוֹמי, ששום ידיעוֹת היסטוֹריוֹת ודאיוֹת לא נשתמרוּ ממנוּ; הם בּעיקר השתמשוּ בּמסוֹרת של המשפחוֹת המיוּחסוֹת שהרבּוּ לספר בּשבח אבוֹת המשפחה מתוֹך רצוֹן להרימם על נס וּלהתגאוֹת בּהם. וגם בּזה חטאוּ שהעבירוּ לזמן העתיק את ההשקפוֹת והסיסמאוֹת הפוליטיוֹת של זמנם ועל־ידי־כך זייפוּ את ההיסטוריה הרוֹמית העתיקה. לכן יש להתייחס בּביקוֹרת קפדנית לכל סיפּוּרי ליויוּס על ראשיתה של רוֹמי, כּלוֹמר על תקוּפת המלכים וראשית הרפּוּבּליקה הרוֹמית עד אמצע המאה הרביעית לפני ספה"נ. ההיסטוֹריוֹגרפיה המוֹדרנית משתדלת שלא להיזקק לליויוּס עד כּמה שאפשר, וּבוֹנה את תיאוּרה של רומי העתיקה על הידיעוֹת השאוּבוֹת מן הארכיאוֹלוֹגיה, הפילוֹלוֹגיה, וכן גם מן הידיעוֹת המעטוֹת שנשתמרוּ אצל ההיסטוֹריוֹנים היוניים של הזמן העתיק.

§5. תקוּפת המלכים.    🔗

האנליסטים הרוֹמיים סיפּרוּ על שישה מלכים. מלבד רוֹמוּלוּס שמלכוּ בּרומי עד שנת 510 בּערך. ליויוּס יוֹדע לספּר על מלחמוֹתיהם ונצחוֹנוֹתיהם, וכן גם על התיקוּנים החשוּבים שתיקנוּ בּחיי החברה וּבמנהגי הדת. נוּמָה פּוֹּמפּיליוס נתן לרומיים את החוּקים הדתיים ולימד אוֹתם לכבד את האלים; טוּלוּס הוֹסטיליוּס כּבש את אלבּה לוֹנגה והעביר את תוֹשביה לרומי, דבר שעשה את רוֹמי לעיר המוֹשלת בּלטיוּם; סֶרְוִיוּס טוּליוּס חילק את העם לחמש מחלקוֹת לפי הרכוּש וקבע תקנוֹת לאסיפוֹת העם לפי ה"מאות" (§ 8). הסיפּוּרים הללוּ אינם אלא פּרי דמיוֹנם של האנליסטים המאוּחרים שבּיקשוּ לבאר את מוֹצאם של המוֹסדוֹת הפוֹליטיים בּרוֹמי אוֹ את גידוּלה המהיר של העיר בּכך שאמרוּ כּי המלכים הקדוּמים הניחוּ יסוֹד לכל דבר. למעשה אין הסיפּורים האלה אלא השערוֹת ואגדוֹת כּי האנליסטים הרוֹמיים חסרוּ מקוֹרוֹת מתקוּפה קדוּמה זוֹ; בּיחד עם זה אין להניח שמלכי רוֹמי לא היוּ כּלל. שמותיהם הפרטיים (נוּמה, טוּלוּס, אנקוּס, טַרִקְוִינִיוּס) שמוֹת אטרוּסקיים הם, ולא ייתכן שהאנליסטים הרוֹמיים יקראוּ למלכי רוֹמי בּשמוֹת זרים, אם לא קיבּלוּ את השמוֹת האלה כּמסוֹרת אבוֹת. מכּאן אנוּ למדים ששלטוֹן המלכים בּרוֹמי היה שלטוֹן האטרוּסקים בּלטיוּם, דבר שהוּא בּגדר האפשרי, אם נזכוֹר כּי בּתקוּפה העתיקה הגיעוּ האטרוּסקים עד העיר קַפּואָּה בּקמפּניה¹¹. שמוֹת גיאוֹגרפיים רבּים בּרוֹמי וּבסביבתה מעידים על שהוּתם של האטרוּסקים בּמקוֹמוֹת אלה: יש אומרים שהשם רוֹמי עצמוֹ שם אטרוּסקי הוא. גם בּמוֹסדוֹת הפוליטיים של הרוֹמיים וּבמנהגיהם הדתיים ניכּרת השפּעת האטרוּסקים: תורת ה"הַרוּספיקים" (הניחוּש על־פּי הכּבד) וּהפּאר החיצוֹני שהיה עוֹטה את ראשי השלטוֹן בּרוֹמי (מעיל עם רצוּעת ארגמן, כּיסא שן, ועוֹד) הוּבא לרוֹמי מאטרוּריה.

בּתקוּפת ההשפּעה האטרוּסקית בּלטיוּם נתגבּשה רוֹמי כּעיר־מדינה: היישוּב הוקף חוֹמה, וגבעת הקפיטוֹליוּם בּוּצרה, בּדוֹמה ל"אקרוֹפּוֹליס" שבּערים היוניוֹת; בּמרכּז העיר התפּתח ה"פוֹרוּם", הן כּשוּק והן כּמרכּז חברתי וּמדיני, וּבמקומוֹת שוֹנים קמוּ מקדשים ומוסדוֹת ציבּוּר. רוֹמי אוּרגנה כּנראה לפי דפוּסיהן של ערי־מדינה אטרוּסקיות, כּשבּראשה מלך, המרכּז בּידיו את הפּיקוּד הצבאי, השיפּוּט והפּוּלחן הדתי, והנוֹעץ בּמוֹעצת זקנים, המוּרכּבת מראשי המשפּחוֹת הפּטריקיוֹת.

ההגמוֹניה האטרוּסקית בּלטיוּם פּסקה בּראשית המאה החמישית לפסה"נ, ואילוּ בּאטרוּריה וּבקמפּניה נתקיימה עוֹד זמן רב. ערים לטיניוֹת רבוֹת (למשל, אַרִיקָיה) מרדוּ בּשלטוֹן האטרוּסקי בּאוֹתה תקוּפה, וייתכן שנסתייעוּ בּעזרתן הצבאית של ערים יוניוֹת בּדרום איטליה, כּגוֹן העיר קוּמה, שהיוּ מעוּניינוֹת בּהחלשת האטרוּסקים, שהיוּ מעצמה מסחרית מתחרה להן. המסוֹרת מספּרת על סיוּם תקוּפת המלכים בּרוֹמי בּתקופת המלך האחרון טַרְקְוִיניוּס המכונה ה"גאה"; לפי המסוֹרת נהג מלך זה בּיהירות עם הרוֹמיים, עד שלבסוֹף קמוּ עליו הרוֹמיים וגירשוּהוּ מן העיר. בּראש המרד עמד בּרוּטוּס, ומלחמתוֹ לחוֹפש שימשה לרוֹמיים דוגמה לדוֹרוֹת. לאחר גירוּש המלכים הנהיג בּרוּטוּס בּרוֹמי את המשטר הרפּוּבּליקני (בשנת 510 בּערך).

§6. המוֹסדוֹת והפּקידים בּרפּוּבּליקה.    🔗

המשטר הרפּוּבּליקני היה קיים בּרוֹמי 500 שנה בּערך. בּרבוֹת הימים חלוּ שינויים רבים בּאירגונה הפנימי של הרפובליקה, אבל המוסדוֹת הראשיים וּמשרוֹת הפקידים החשובוֹת בּיותר שמרוּ גם אחרי כּן על צורתם הראשונה שנקבעה בּתחילת הרפובליקה.¹² בּראש המדינה עמד הסנאט (מועצת זקנים) שנוֹסד, לפי המסוֹרת עוד בּימי רוֹמוּלוּס. בּסנאט ישבוּ אבוֹת המשפחוֹת המיוחסוֹת, בּעלי האדמה בּלטיום. עד סוֹפה של הרפּוּבּליקה שימש הסנאט מרכּז פּעוּלה לאריסטוֹקרטיה הרוֹמית. בּיסוֹדוֹ לא היה הסנאט אלא גוּף מייעץ, תחילה ― ליד המלך ואחרי כּן ליד הקונסוּלים. על חבריו נחשבוּ ראשי המשפּחוֹת הפּטריקיוֹת. בּמשך זמן רב לא עלה מספּרם על 300 איש; מאוחר יותר צוֹרפוּ לסנאט גם אנשים ממוֹצא פּלבֶּאי, בּמידה ושימשוּ בּאחת המשׂרוֹת הגבוהוֹת כּגון קוֹנסוֹלים או פּרֶטוֹרים. בּסוף תקוּפת הרפּוּבּליקה וּבייחוּד אחרי תקנוֹתיו של סוּלה, שימשוּ כּחברי הסנאט רק תוֹפשׂי משׂרוֹת לשעבר החל בּקוֶסטוֹרים וכלה בּקוֹנסוּלים (§46); כּך נעשׂה הסנאט למוֹסד נבחר בּעקיפין, שהרי פּקידים אלה היוּ נבחרים על־ידי העם בּאסיפותיו. סוּלה העמיד את מספרם על 600 איש ואילוּ קיסר הגדילוֹ עד ל־1,000.

כּאמוּר הייתה סמכוּתוֹ היסוֹדית של הסנאט מתן “עצה” לפּקידים הראשיים בּמילוּי תפקידם, למשל, קוֹנסוּל שהתכּון להציע חוֹק בּאסיפת־העם חייב היה להביאוֹ לדיוּן מוּקדם בּסנאט. לא כּל פּקיד היה שוֹמר על חוֹבה זוֹ, דבר אשר שימש מקוֹר להתנגשוּיוֹת בּין הסנאט לבין בּעלי המשׂרוֹת החשוּבוֹת, בּייחוּד בּסוֹף ימי־הרפּוּבּליקה. בּזמנים בּהם הייתה האריסטוֹקרטיה הרוֹמית בּשיא כּוֹחה (עד סוֹף המאה השנייה לפסה"נ) ריכֵּז הסנאט בּידוֹ גם סמכויוֹת חשוּבוֹת אחרוֹת, כּגוֹן הפּיקוּח על אוֹצר המדינה, על מינוּי מוֹשלים בּפּרוֹבינציוֹת, על ניהוּל משׂא וּמתן עם מדינוֹת זרוֹת, על חתימת חוֹזים ועוֹד. אוּלם מימי תנוּעתם של הגְרַקְכִים (§ 38–37) התפּתח סביב סמכוּיוֹת אלה מאבק חריף בּין הסנאט והעם.

מלבד הסנאט שימשוּ גם הקוּריוֹת, מסגרוֹת אירגוניוֹת של המשפּחוֹת, מוֹסד לדיוּן על ענייני אצילי רוֹמי; בּרוֹמי העתיקה נמצאוּ שלוֹשים קוּריוֹת, עשׂר בּכל אחד משלוֹשת השבטים הקדוּמים. לאחר שהעם הפשוּט קיבּל חלק בּשלטון, ניטלה חשיבוּתן של אסיפוֹת הקוּריוֹת וסמכוּתן הצטמצמה בּענייני דת וּמשפחה מסוּימים. בּסוֹף הרפּוּבּליקה היוּ הליקטוֹרים, כּאמוּר להלן, מייצגים את הקוּריוֹת בּאסיפוֹת אלה.

הפקיד הראשי בּעיר היה הקוֹנסוּל. מדי שנה בּשנה בּחר העם בּשני קוֹנסוּלים, ומסר לידיהם את השלטוֹן העליוֹן בּעיר. בּראשית הרפּוּבּליקה היוּ הקוֹנסוּלים ממלאים תפקידים שוֹנים: הם היוּ שרי צבא, שוֹפטים ואדמיניסטרטוֹרים גם יחד. כּאשר נתרבּוּ ענייני השלטוֹן נטלוּ מן הקוֹנסוּלים חלק מסמכוּתם וּמסרוה לפקידים אחרים. כּך, למשל, נמסרה קביעת הרכּב הסנאט לצנסוֹר ואילוּ ענייני השיפּוּט לפּרטוֹרים ולקוסטורים. עיקר שלטוֹנם של הקוֹנסוּלים היה בּצבא. הקוֹנסוּל היה מגייס את החיילים, ממנה את המפקדים, יוצא למלחמה וּמנהל משא־ומתן עם עמים אחרים. גם בּימי שלוֹם הייתה עבוֹדתו מרוּבּה; הקוֹנסוּל קרא לישיבוֹת הסנאט ולאסיפוֹת העם, הוציא לפּוֹעל את החלטוֹת העם, דאג לבּיטחוֹן הציבּוּרי וכו'. רק מאז התקנוֹת של סוּלה חלה הפרדה בּרוּרה בּין הסמכוּת הצבאית – “אימפּריוּם” – והסמכוּת האזרחית של הקוֹנסוּל.

הרוֹמיים נתנוּ כּבוֹד רב לקוֹנסוּל: לפניו הלכוּ 12 משרתים שנקראוּ ליקטוֹרים ואגוּדוֹת שבטים בּידיהם; כּשיצא הקוֹנסוּל למלחמה ועבר את תחום העיר (הפּוֹמֶריוּם) היוּ הליקטורים¹³ שׂמים גרזנים לתוך האגוּדוֹת – סמל שלטוֹנוֹ הצבאי של הקוֹנסוּל.¹⁴ הקוֹנסוּל ישב על כּיסא־שן בּשוּק העירוני (הפורום),¹⁵ ששימש גם מקום לאסיפוֹת העם, ושפט את העם אוֹ עסק בּענייני המדינה כּשהוא לבוּש טוֹגה (מעיל) מקוּשטת בּרצוּעה של ארגמן. לפי המסוֹרת ירשוּ הקוֹנסוּלים את כּל אוֹתוֹת כּבוֹד אלה מן המלכים הקדוּמים.

בּשעת חירוּם כּשסכּנת מלחמה הייתה נשקפת לעיר, היה הקוֹנסוּל ממנה דיקטטוֹר. שלטון הדיקטטוֹר כּשלטוֹן המלך בּזמנוֹ, היה בּלתי מוגבל. 24 ליקטוֹרים הלכוּ לפניו להודיע שכּוֹחוֹ שוה לכוחם של שני הקוֹנסוּלים גם יחד. כּל פּקידי המדינה והקוֹנסוּלים בּכללם, היוּ כּפופים לפקוּדת הדיקטטוֹר. תוֹקף משרתוֹ היה יפה לחצי־שנה בּלבד, כּתום זמן זה היה עליו לותר על שלטוֹנוֹ.

בין שאר הפּקידים יש להזכיר את הפרֶטוֹרים, הצֶנְסוֹרים, הקְוֶסְטוֹרים והאֶדִילִים. הפרטוֹרים היוּ פּקידים גבוֹהים בּעלי־סמכוּת צבאית שלעתים מילאוּ את מקום הקוֹנסוּלים בּזמן היעדרם של אלה מן העיר. שניים מן הפּרטוֹרים היוּ ממוּנים על ענייני המשפט. האחד בּמשפּטים שבּין אזרחים רוֹמיים והשני – בּדינים שבּין אזרחים רוֹמיים לבין זרים. מספּר הפּרטוֹרים היה בּסוֹף הרפּוּבּליקה – שמונה, מהם שימשוּ שישה כּיוֹשבי־ראש בּבתי המשפּט הקבוּעים. בּתוֹם שנת שירוּתוֹ היה הפּרטוֹר מתמנה מוֹשל וּמפקד־צבא באחת הפרובינציוֹת (“פּרוֹפּרטוֹר”). הצנסוֹרים, שניים בּמספּר, שקדוּ על חייה הכּלכּליים של המדינה, כּגוֹן החכרת המסים, מסירת עבודוֹת בּניין בּקבּלנוּת, מפקדי־עם וכדוֹמה. עליהם היה גם לערוֹך את הצנסוּס, כּלוֹמר לרשוֹם את שיעוּר הרכוּש של כּל אזרח רוֹמי, מבצע שנערך פּעם בּחמש שנים. הם השגיחוּ גם על אוֹרח־החיים של האזרחים והיוּ רשאים למחוֹק מרשימת הסנאטוֹרים את אלה שלא נמצאוּ ראוּיים מבּחינת המוּסר אוֹ מסיבּוֹת דתיוֹת ואחרוֹת לשבת בּסנאט. הקוסטוֹרים היוּ ממוּנים על כּספי העיר ועל השיפּוט הפּלילי; מספרם היה תחילה 8 ועלה עד 20 בּסוֹף הרפּוּבּליקה. בּידי האדילים רוּכּז הפּיקוּח על ענייני השוּק, על הספקת החיטה ועל משחקי ההתגוששוּת.

§7. הַפַּּּטְרִיקִיים וְהַפְלֶבֶּיים.    🔗

הסנטוֹרים נקראוּ בּרוֹמי פָּטְרָס, כּלוֹמר “אבוֹת” ואת מעמד האצילים כּוּלוֹ קראוּ פּטריקיים. הפטריקיים נמנוּ עם המשפחוֹת המיוחסות, ששלטוּ בּלטיום מימי קדם וישבוּ בּרוֹמי מזמן היוסדה. בּרבוֹת הימים התיישבוּ בּרוֹמי אנשים רבים שבאוּ ממקומוֹת שונים ואליהם נלווּ אנשים עניים שישבוּ על אדמת לטיום בּחזקת אריסים אוֹ איכרים זעירים. את האנשים האלה קראוּ בּרוֹמי פּלבּיים. המעמד הזה צורף: מסוחרים, בּעלי־מלאכה, איכרים ועבדים משוחררים. כּל אלה נחשבוּ על “המוֹן־העם” – “פְּלֶבְּס”, בּרוֹמית. בּתחילה היוּ הפּלבּיים משוּללי זכוּיוֹת אזרחים: אסוּר היה להם להשתתף בּחייה הציבּוּריים של העיר, לבחוֹר בּפקידים אוֹ לתפּוֹס משרוֹת בּממשלה. בּרבוֹת הימים גדל מספר הפּלבּיים עד שהיוּ לכוֹח עצוּם בּעיר; אז התחילוּ לבקש לעצמם שיווּי־זכויוֹת בּעיר ומשלא נענוּ פּתחוּ בּמלחמה בּפטריקיים. מלחמה זוֹ ארכה כּמאתיים שנה. סוֹפרי רוֹמי המאוּחרים כּליויוס אוֹ דיוֹניסיוֹס סיפּרוּ על המלחמה הזאת פּרטים רבים אשר נאמנוּתם ההיסטוֹרית מוּטלת בּספק. כּך, למשל, סיפּרוּ שבּשנת 494 עזבוּ הפלבּיים את רוֹמי והתבצרוּ על “ההר הקדוֹש” צפוֹנית־מזרחית לעיר אוֹ לפי מסוֹרת אחרת על גבעת האָוֶנְטִינוּס שבּדרוֹמה. לפי האגדה, לא הצטערוּ הפטריקים תחילה על הדבר אך לאחר מכּן החלוּ דוֹאגים שמא יחסרוּ כּוחוֹת להגנת העיר בּמקרה של התקפה; אפשר וחששוּ גם מזעזועים בּחיים הכּלכּליים כּתוֹצאה מעזיבת הפּלבּיים וביניהם בּעלי־מלאכה, סוֹחרים, איכרים ופוֹעלים. האגדה סיפרה שהפטריקים שלחוּ למחנה הפּלבּיים נוֹאם מוּכשר ומקוּבל על העם מנֶנִיוּס אַגְרִיפָּה, אשר שיכנעם לחזוֹר העירה לאחר שהישוה את המדינה לגוּף האדם, אשר חייו התקינים מוּתנים בּתיאוּם פּעוּלתם של כּל האברים¹⁶. ועוד סיפרוּ שבּשנת 451 נבחרוּ עשרה אנשים (הדֶקֶמְוִירִים) על מנת לחוֹקק חוקים, אולם הם עברוּ על סמכוּתם והתנשאוּ למלוֹך בּרוֹמי כּטירנים, ושוּב עזבוּ הפּלבּיים את העיר, עד שהסכּים הסנאט להחזיר להם את זכוּיוֹתיהם הקוֹדמוֹת. ניצחוֹן רב ניצחוּ הפּלבּיים כשזכוּ בּמשׂרת הטְרִיבּוּנים (לפי המסוֹרת נבחרוּ הטריבּוּנים בּפּעם הראשוֹנה בּשנת 494 לאחר שחזרוּ הפלבּיים מן “ההר הקדוש”). הטריבּוּנים היוּ בּאי־כוֹח הפּלבּס ותפקידם היה להגן על העם בּפני הרשוּת. כּוֹחם היה רב: לטריבּוּן הייתה הרשוּת להתערב בּכל ענייני המדינה, למנוֹע על־ידי הטלת ה"וֶטוֹ" שלוֹ את בּיצוּע החלטוֹת הסנאט והקוֹנסוּלים, להטיל עיקוּל על כּספּי אוֹצר העיר ועוֹד. הטריבּוּנים נחשבוּ ל"קדושים", זאת אוֹמרת אסוּר היה לאסוֹר אוֹתם בּבית־הסוהר, כּל שכּן להכּוֹתם נפש. גם הטריבּוּנים, כּכל פּקידי רוֹמי, נבחרוּ לשנה אחת: בּראשוֹנה היה מספּרם ארבּעה, אחרי־כן עלה לעשׂרה. הפלבּיים בּחרוּ בּטריבּוּנים בּאסיפוֹת המאוּרגנוֹת על־פי הטְרִיבּוּסים, כּלוֹמר בּרוֹבעי העיר שהיוּ בּראשוֹנה ארבּעה ואחרי־כן נוֹספוּ עליהם גם טריבּוּסים כּפריים, כּלוֹמר מחוֹזוֹת בּאזוֹרי איטליה, שסוּפחוּ למדינה הרוֹמית ובשנת 241 הגיע מספּרם הכּללי ל־35. בּראשוּת הטריבּוּנים ניהלוּ הפלבּיים את מלחמתם בּיתר שׂאת וּמעט מעט השיגוּ שיווּי זכוּיוֹת: בּוּטל המנהג שמנע מאת הפּלבּיים להתחתן בּבנוֹת הפּטריקיים, ניתנה להם הזכוּת לתפוס משרוֹת בּממשלה ואף תוּקנה תקנה שאחד משני הקוֹנסוּלים ייבּחר תמיד מקרב הפּלבּיים. המלחמה על הזכוּת להיבּחר לקוֹנסוּל הייתה קשה מאוֹד כּי הסנטוֹרים לא רצוּ לותר על משרה חשוּבה זוֹ לטוֹבת יריביהם; לכן גם בּיטלוּ לשנים רבּוֹת את משרת הקוֹנסוּלים ובמקומם היוּ בּוחרים מדי שנה בּשנה בּועדה של עשרה אנשים ודבתוֹכם גם פּלבּיים.

בּסוֹף המאה הרביעית נסתיימה המלחמה. הפּלבּיים נחלוּ ניצחוֹן גמוּר: אף משרוֹת הכּוֹהנים (האחרונוֹת שנשארוּ בּידי הפּטריקיים) נפתחוּ לפניהם ובשנת 287 תוּקנה תקנה שכּל החלטה שנתקבּלה בּאסיפוֹת הפּלבּיים, דינה כּדין החלטת העם כּוּלוֹ בּאסיפוֹתיו.

§8. אסיפוֹת העם בּקנטוּריוֹת.    🔗

הפּטריקיים היוּ מתאספים בּקוּריוֹת והפּלבּיים בּאסיפוֹתיהם; אוּלם היוּ עוֹד אסיפוֹת בּרוֹמי שבּהן השתתף העם כּולוֹ, אלה הן האסיפוֹת בּקנטוּריוֹת, כּלומר “מאוֹת”, מוּשג הלקוּח מחלוּקת הצבא. העם כּוּלוֹ היה מחוּלק לחמש מחלקוֹת וכל מחלקה נתחלקה למספר מסוים של קנטוּריוֹת. האנליסטים הרוֹמיים תלוּ את החלוּקה הזאת בּתיקוּניו של המלך סרויוּס (§ 5), אך אין לחשוֹב שרפוֹרמה חשוּבה זאת תוּקנה בּימים קדוּמים אלה, ונכוֹן יוֹתר לשער שהיא פּרי המלחמה בּין הפּטריקיים והפּלבּיים. יסוֹד לחלוּקה הזאת לחמש מחלקוֹת שימש הצנסוּס, כּלוֹמר הערכת האזרח לפי רכוּשוֹ. על המחלקה הראשוֹנה נחשבוּ אנשים בּעלי הוֹן והיא הכילה בּתוֹכה 80 קנטוּריוֹת ממספּרן הכּללי אשר הגיע ל־193. אם נוסיף על 80 קנטוּריוֹת אלה עוֹד 18 קנטוּריוֹת של “פּרשים” שאף הם נחשבוּ לאנשים בּעלי־רכוּש, נמצא שרוֹב הקנטוּריוֹת היה בּידי העשירים. והוֹאיל וּבזמן הבּחירוֹת נערכה ההצבּעה לפי הקנטוּריוֹת ולכל קנטוּריה הייתה דיעה אחת, יצא שהעשירים, בּכללם הפּרשים. יכלוּ תמיד להעביר בּאסיפוֹת העם את ההחלטוֹת הרצויוֹת להם. בּרוּר על־כּן שאסיפוֹת עם בּקנטוּריוֹת לא יכלוּ לסייע לפּלבּיים לנצח את הפּטריקיים ולכן בּיקשוּ הפּלבּיים לתת לאסיפוֹתיהם תוֹקף חוּקי וּלחייב את העם כּוּלוֹ שיכיר בּהחלטוֹתיהן (§7). אף־על־פי־כן מסמנוֹת גם האסיפוֹת בּקנטוּריוֹת ניצחוֹן חשוּב בּמלחמת הפּלבּיים בּפּטריקיים: עצם העוּבדה שהעשיר והעני, המיוחס ואיש בּלי־שם השתתפוּ בּאסיפת העם, מעידה על הזכוּיוֹת הפוֹליטיוֹת שהשיגוּ הפּלבּיים בּרוֹמי. הפּטריקיים עצמם מצאוּ חפץ בּדבר שהפּלבּיים ייקחוּ חלק בּאסיפוֹת העם, שאם לא כּן אי־אפשר יהיה לגייסם לצבא. רק בּעלי רכוּש מסוּים יכלוּ להצטרף לצבא ולעמוֹד בּהוֹצאוֹת הנתבּעוֹת מאיש צבא כּגוֹן: רכישת הנשק והציוּד וּלגבי פּרש, אף הסוּס, ורק אנשים אמידים יכלוּ להתפנוֹת מעבוֹדתם וּלהצטרף לצבא; צירוּפם של הפּלבּיים, אשר גם בּיניהם היוּ בּעלי אמצעים, למחלקוֹת השוֹנוֹת, שמהן מוּרכּבוֹת האסיפוֹת בּקנטוּריוֹת, הגדיל אפוֹא בּהרבּה את מספּר יוֹצאי הצבא. האסיפוֹת בּקנטוּריוֹת הן למעשה אסיפוֹת של הצבא הרוֹמי, כּי החלוּקה לפי המאוֹת חלוּקה צבאית היא ועל אף חסרוֹנוֹתיה המרוּבּים הייתה האסיפה החשוּבה בּיוֹתר בּתקוּפת הרפּוּבּליקה, זוֹ המחוּלקת לפי קנטוּריוֹת. כּאן בּחר העם בּפּקידי המדינה הגבוֹהים (הקוֹנסוּלים) והיה דן על העניינים החשוּבים בּיוֹתר, כּגוֹן הכרזת מלחמה, כּריתת בּרית שלוֹם, קביעת מסים וכו'. בּמאה הרביעית שלפנה"ס נעשוּ האסיפוֹת לפי הקנטוּריוֹת למוסד המחוֹקק העליוֹן של המדינה; אירגוּנן הפּנימי וחלוּקתן לפי הצנסוּס השתנוּ בּהדרגה בּכיווּן של מתן משקל־יתר לשכבוֹת הרחבוֹת של העם.

בּסיכוּמוּ של דבר הצטיין משטרה של רוֹמי הרפּוּבּליקנית בּחלוּקת הסמכוּיוֹת בּין שלוֹשה מוֹסדוֹת: הפּקידוּת, הסנאט ואסיפת העם. מכאן מוּבנת טענתוֹ של ההיסטוֹריוֹן פּוליבּיוּס (§ 19) לפיה היה המשטר בּרוֹמי מזיגה של יסוֹדוֹת המלוּכה, האריסטוֹקרטיה והדמוֹקראטיה¹⁷. לדעתו יש בּמזיגה זוֹ ערוּבה ליציבֹוּת וּבכך מוֹצא הוּא את ההסבר האמיתי להצלחוֹתיה של רוֹמי הרפּוּבּליקנית בּכיבוש כּל העוֹלם התרבוּתי של אוֹתם הימים.

§9. החיים בּרוֹמי העתיקה.    🔗

בּראשיתם היוּ הרוֹמיים עם עוֹבד אדמה. את אוֹרח החיים בּרוֹמי העתיקה אפשר ללמוד על פּי שנים־עשר הלוּחות, מקוֹר משפטי חשוּב שחוּבר בּרוֹמי בּאמצע המאה החמישית, (לפי המסוֹרת – על־ידי הדקמוירים). שנים־עשר הלוּחוֹת משמשים התחלה להתפּתחוּת הדרך הארוּכּה של המשפט הרוֹמי, שנסתיימה כּאלף שנים אחר־כּך. מכּל החוּקים שנכללוּ בּשנים־עשר הלוּחוֹת לא נשתמר עד זמננוּ כּי אם חלק קטן, קטעים קטעים בּתוך חיבּוּרי הסוֹפרים השוֹנים הרוֹמיים. קטעים אלה דנים בּחיי המשפּחה, בּענייני מיקח וּממכּר, בּיחס שבּין אדם ועבדוֹ, בּין המלוה והלוֹוה ועוֹד.

המשפחה העתיקה בּרוֹמי הייתה כּעין עוֹלם סגוּר בּפני עצמוֹ. בּראש המשפחה עמד האב (“אב המשפחה”) ושלטוֹנוֹ בּבני־ביתוֹ היה גדוֹל כּל כּך שהייתה לוֹ הרשוּת למוֹכרם לעבדים ואף להמיתם; גם הבּן שהייתה לוֹ משפחה משלוֹ נכנע למרוּתוֹ של האב. האישה לא עמדה בּרשוּת עצמה והייתה תלוּיה בּבעלה, בּאביה אוֹ בּאחיה. על המשפחה נמנוּ גם העבדים וה"קְלִיֶנטִים"; אלה היוּ אנשים מחוּסרי זכוּיוֹת בּרוֹמי שביקשוּ חסוּת וּמגן אצל האצילים.

האציל שקיבּל עליו את ההגנה על ה"קלינט" נחשב ל"פּטרוֹן" (מגן, אפיטרוֹפוֹס) שלוֹ. שלטוֹן הפטרוֹן בּקלינט היה דוֹמה לשלטוֹן האב בּבנוֹ: רכוּשוֹ של הקלינט היה משוּעבּד לפטרוֹן, ואם חטא יכוֹל היה הפטרוֹן למכרוֹ לעבד. הקלינטים היוּ חייבים לגוּר בּביתוֹ של הפטרון אוֹ לבקר אצלוֹ מדי יוֹם בּיוֹמוֹ; הם היוּ מוּכנים ומזוּמנים תמיד למלא אחרי פּקוּדוֹתיו; בּעיקר היוּ מפקחים על ענייניו הכספיים, כּי לא היה לפי כּבוֹדוֹ של האציל הרוֹמי לעסוֹק בּמסחר. החוּקים בּענייני כּסף היוּ חמוּרים מאוֹד. הלוֹוה כּסף מחברוֹ היה משתעבּד בּנפשוֹ. אם עבר זמן הפירעון היה בּעל־החוֹב רשאי למכרוֹ לעבד. מטבּעוֹת כּסף וזהב טרם נוֹדעוּ בּרוֹמי; לצורך מיקח וּממכּר השתמשוּ בּמטילי נחוֹשת, שנשקלוּ בּמאזניים. למכירה היה תוֹקף אם נעשׂתה בּפני חמישה עדים: הקונה שם את ידוֹ על הדבר שקנה, וּמגע זה שימש סמל להעברת הרכוּש.

§10. ראשית המשפּט הרוֹמי.    🔗

העם הרוֹמי היה שמרני לפי טבעוֹ. שוֹפטי רוֹמי לא מיהרוּ לבטל את החוּקים העתיקים מתוֹך נימוּק שכבר עבר זמנם, אלא השתדלוּ להתאימם לצוֹרכי הזמן החדש. גם החוּקים של שנים־עשר הלוּחוֹת לא נתבּטלוּ אבל כּונתם שוּנתה על־ידי המדרש. הנה דוּגמה מעניינת למדרש כּזה. כּמאתיים שנה לאחר פּירסוּם שנים־עשר הלוּחוֹת בּוטל למעשה שלטוֹנוֹ החמוּר של אב המשפחה על הבּנים, כּי שוּב לא התאים לתנאי התקוּפה החדשה: אוּלם הרוֹמיים בּיקשוּ אסמכתא חוּקית לביטוּל זה, כּי לא הסכימוּ לבטל את החוֹק עצמו. לשם כּך הסתמכוּ על נוֹסח החוֹק האוֹמר כּי הבן אינוֹ יוֹצא מתחת שלטוֹן האב אלא אם מכר אוֹתוֹ האב שלוֹש פּעמים לעבד, והוּא שוּחרר שלוֹש פּעמים בּידי אדוֹניו. וכך נהגוּ בּרוֹמי: האב היה “מוֹכר את בּנוֹ לעבד” שלוש פּעמים בּזוֹ אחר זוֹ וה"קוֹנה" היה משחרר את “עבדוֹ” מייד, וכך היה הבן קוֹנה לוֹ חירוּת בּדין וּבמשפט. ועוֹד דוּגמה: שנים־עשר הלוּחוֹת הכּירוּ את המכירה בּצורתה הפשוטה בּיוֹתר, כּשהקונה “שׂם ידוֹ” על הדבר הנמכּר וּבאוֹתוֹ מעמד משלם (שוֹקל) למוכר את כּל המחיר. אוֹפן מכירה שכזה לא התאים לחיי המסחר המפוּתחים בּרוֹמי בּתקוּפה מאוּחרת, בּזמן שהקוֹנה לא תמיד היה משלם בּבת אחת את כּל הסכום וגם לא תמיד היה יכול “לשים ידו” על הדבר שקנה (למשל: חלקת אדמה, בּית, עדר), לכן הפכוּ את צורת המכירה הנדרשת לפי שנים־עשר הלוּחוֹת לסמל בּלבד: הסחוֹרה הייתה נמסרת לקוֹנה בּמחיר של “סֶסְטרצָה אחת” (מחירה של איפת חיטים היה בּערך 12 “סֶסְטֶרצִיוֹת”). הקוֹנה היה משלם את הססטרצה בּשעת הקנייה וּבזה יצא ידי חוֹבתוֹ כּלפּי החוֹק: תשלוּם הכּסף למעשׂה, וכן כּל המשׂא והמתן המסחרי, שוּב לא היה קשוּר בּדיני שנים־עשר הלוּחוֹת. בּדרך זוֹ שמרוּ הרוֹמיים על הצוּרה הישנה גם כּאשר מילאוּה תוכן חדש – גישה זוֹ קבעה את דרך התפתחוּתוֹ של המשפט הרוֹמי בּדורוֹת הבּאים.

§11. הדת הרוֹמית.    🔗

הדת הרוֹמית בּזמן הקדוּם הייתה פּשוּטה למדי, מספּר האלים הראשיים היה קטן, מקדשים וּפּסלים טרם היוּ בּארץ; גם המיתוֹלוֹגיה הייתה דלה מאוֹד כּי הרוֹמיים שלא כּיונים חסרוּ את הדמיוֹן הפיוּטי היוֹצר את הסיפוּרים על תוֹלדוֹת האלים. האל הראשי היה יוּפיטר, אל השמים והרעם¹⁸; גם וֶסְטָה אלת האש הקדוֹשה הבּוֹערת על הכּיריים וּמַרְס, אל המלחמה¹⁹ היוּ מכוּבּדים מאוֹד ונחשבוּ לאפיטרוֹפּוֹסים של העיר רוֹמי. האל העתיק של רוֹמי היה יַנוּס,²⁰ אל השער אוֹ הדלת; ודוּפּרצוּפין היה, כּלוֹמר, תיארוּ אוֹתוֹ כּבעל שני פּנים המכוּונים לפנים וּלאחוֹר, כּי זהוּ טבעוֹ של השער להשקיף לשני הכּיווּנים של הדרך. אלים ואלוֹת רבּים סיגלוּ להם תוֹשבי רוֹמי משכניהם בּאיטליה, בּיניהם דִיאָנָה, וֶנוּס, נֶפְּטוּן, ווּלקנוּס ועוד. כּל האלים האלה, הרוֹמיים והאיטלקיים גם יחד, התמזגוּ אחרי כּן בּאלי יון, לאחר שחדרה התרבּוּת היונית לרוֹמי (§26). מלבד האלים החשוּבים האלה העריצוּ הרוֹמיים אלים קטנים שנחשבוּ מוֹשלים בּשדה וּביער, כּמו פָּאוּנוּס אל עדרי הצאן, אוֹ סִילְוָנוּס אל היער. פּעמים מעיד הפּוּלחן הרוֹמי על שרידי הפֶטישיזם העתיק²¹; כּך, למשל, בּמקוֹם אחד כּיבּדוּ את יופיטר בּדמוּת אבן ואת מרס בּדמוּת חנית. פּולחנוֹ של יוּפיטר היה משוּתף לרוֹמיים וּלכל הלטינים; מרכז פּוּלחנוֹ היה בּראשונה על ההר אלבּנוּס בּקירבת אלבּה לוֹנגה²². אוּלם בּראשית ימי הרפּוּבּליקה (לפי המסוֹרת – מייד לאחר גירוּש המלכים) נבנה מקדש ליוּפיטר על ההר קפּיטוֹליוּם ומאז היה פּולחנוֹ של “יוּפיטר קפיטוֹלינוּס” לחלק בּלתי נפרד מחיי רוֹמי העתיקה.

יחס הרוֹמיים לאליהם מעיד על שאיפתם להדגיש בּכּל, ואף בּענייני הדת, את הצד המשפטי. הרוֹמיים התחייבוּ כּביכול לעבוֹד את האלים, להקריב להם קרבּנוֹת, לבנוֹת מקדשים ולערוֹך חגים לכבוֹדם, וּבשכר זה היה מחוֹבתם של האלים לשקוֹד על שלוֹמה של רוֹמי, לגרוֹם לניצחוֹנה בּמלחמה, להוֹריד גשמים בּעתם, להצמיח יבוּל טוֹב וכו'. המתוכים בּין האלים וּבין העיר רוֹמי היוּ הכּוֹהנים שנחלקוּ חברוֹת־חברוֹת (קוֹלֶגיוֹת) וכל חברה הייתה אחראית לתחוּם של הפוּלחן. החברה החשוּבה בּיותר הייתה חברת הפּוֹנטיפיקים; הכּוֹהן הממוּנה עליה נחשב לכּוֹהן הגדוֹל של רוֹמי (פּוֹנטיפכּס מכּסימוּס). הפּוֹנטיפיקים השגיחוּ על לוּח השנה, על קביעת החגים ושקדוּ על המשפט הקדוּם של רוֹמי. חברת הַאוגוּרים עסקה בּניחוּש, חברת הסַליים – בּמחוֹלוֹת קוֹדש לפני האל; הבּתוּלוֹת הוֶסְטַלִיוֹת שמרוּ על האש הקדוֹשה של האלה וסטה. הכּוֹהנים היוּ פּקידים עירוֹניים, שנבחרוּ מטעם העם אוֹ צורפוּ לחברוֹת על־ידי החברוֹת עצמן. מצב הכּוֹהנים בּרוֹמי היה דוֹמה למצבם בּערים יוניוֹת והיה שוֹנה ממצבם בּארצוֹת המזרח: בּמזרח היוּ הכּוֹהנים מעמד סגור בּפני עצמו וּמשׂרת הכֹּוהן עברה בּירוּשה מאב לבן; בּיון וּברוֹמי יכוֹל כּל אזרח להיוֹת כּוהן, אם רק לא היה בּעל מוּם, והתאים לשאר התנאים הנדרשים ממוּעמד למשׂרה ציבּוּרית.

על הכּוֹהנים הייתה מוּטלת גם החוֹבה של קביעת החגים. בּין החגים המרוּבּים של רוֹמי העתיקה יש לציין בּעיקר את הלוּפֶּרְקָלִיִּים ואת הסָטוּרְנָלִיִּים. החג הראשוֹן נערך פּעם בּשנה בּ־15 לחוֹדש פּבּרוּאר. בּיום זה עברה להקת כּוֹהנים בּריצה את הרחובוֹת כּשחבריה לוֹבשים עוֹר עזים מסביב למוֹתניים, וּמכּים את העוֹברים והשבים בּרצוּעוֹת עשוּיוֹת עוֹר עיזים. אפשר שמנהג זה הוא זכר לתקוּפה עתיקה כּשסכּנות הזאבים הייתה רבּה בּקהילה של רוֹעי־צאן פּשוּטים. את הסטוּרנליים ערכוּ בּחוֹדש דצמבּר וציינוּ אוֹתם בּחגים וּמשתאוֹת, בּמשלוֹח מתנוֹת וּבּריקוּדים בּרחוֹבוֹת; בּיוֹם זה נהנוּ העבדים מן החוֹפש כּאחד עם אדוֹניהם. בּרבוֹת הימים נוספוּ בּרוֹמי עוֹד חגים שהעברוּ אליה בּרוּבם מארצוֹת אחרוֹת, וּבעיקר מיון וּמן המזרח.

מקוֹרוֹת    🔗

1. איניאס בּלטיוּס

אַיְנֵיאס בּן אנכּיסֶס והאלה אַפְרוֹדיטֶה (ונוּס), חתן פְּרִיָמוֹס מלך טרויה, יצא מטרויֹה לאחר שהעיר נהרסה על־ידי היונים ונדד שנים רבוֹת בּארצוֹת ניכר. לבסוֹף הגיע גם ללטיוּם שבאיטליה ולקח את בּת מלך הלטינים לאשה. מן המאה השלישית לפסה"נ ואילך נקבּעת בּספרוּת היונית־הרוֹמית הדעה, שאיניאס הוּא אבי שוֹשלת המלכים אשר ממנה יצאוּ מייסדי רוֹמי, רוֹמוּלוּס ורמוּס (עיין § 26). בּימי אַוּגוּסטוּס בּחר המשוֹרר וֶרְגִילִיוּס²³ בּאיניאס לגיבּוֹר לאוּמי של הרוֹמיים וסיפּר על תוֹלדוֹתיו בּשירוֹ המפוּרסם, “אֶנֶאִיס”.

וגם איניאס גוֹלה מפּני השבר ההוּא²⁴, והיה מאמר האלים מכון אוֹתוֹ להתחלת גדוּלה חדשה. תחילה בּא למוּקדוֹן, והיה מבקש לוֹ מוֹשב ותעה בּספינוֹתיו לסיציליה, ומסיציליה הגיע עד ארץ הַלוּרֶנְטִיִּים²⁵… ומרוֹב הטילטוּלים לא נשאר לטרוֹינים אלא מעט, חוּץ מכּלי זינם וּספינוֹתיהם; מייד עלוּ על היבּשה והתחילוּ בּוזזים את הבּיזה מן השׂדוֹת. מייד התחילוּ לָטינוּס המלך והאַבּוֹרִיגֶנים²⁶ שהיוּ בּעלי המקוֹם בּאוֹתה שעה. רצים ובאים בּכלי זינם מן העיר וּמן השדה כּדי לעמוֹד כּפני הזרים. מה עשוּ? שתי שיטוֹת בּקבּלה. יש אוֹמרים, נוּצח לטינוּס בּקרב ועשה שלוֹם עם איניאס ואחר־כּך התחתן עמוֹ ; ויש אוֹמרים, המערכוֹת היוּ עוֹמדוֹת, ועדיין לא ניתנוּ האוֹתוֹת בּחצוֹצרוֹת, עד שיצא לטינוּס מתוֹך שריו וקרא למנהיג הזרים לצאת למשׂא וּמתן. שאלוּ: מה בּני אדם אתם? מאין בּאתם? ולמה עזבתם את מקוֹמכם, ומה אתם מבקשים בּארץ הלוּרנטיים? כּיון ששמע שאוֹתם אוּכלוֹסים טרוֹיניים הם, ומנהיגם איניאס בּן אנכּיסס ואפרוֹדיטה, וּמוֹלדתם שׂרוּפה בּאש והם גוֹלים וּמבקשים ארץ מוֹשב וּמקוֹם לבנוֹת בּוֹ עיר, מייד נתקררה דעתוֹ מן העם וּמן האיש וּמנפשם היפה: שהיוּ מוּכנים למלחמה וּלשׁלוֹם. המנהיגים כּרתוּ בּרית והחילוֹת הריעוּ אלוּ כּנגד אלוּ. והיה איניאס אוֹרח בּביתוֹ של לטינוּס; עמד לטינוּס והוסיף לפני הפֶּנָטִים (אלי הבּית) בּרית משפּחוֹת על בּרית העמים, כּשהשיא את בּתוֹ לאיניאס. דבר זה חיזק מאוֹד את תקות הטרוֹינים לחדוֹל מנדוּדיהם, כּי כּבר נכוֹן ובטוּח מוֹשבם. הם בּנוּ עיר ואיניאס קרא לה לָוִינִיוּס על שם אשתוֹ. לאחר ימים מוּעטים נוֹלד מנישואין אלוּ בּן, וקראוּ לוֹ אבוֹתיו אַסקְנַיוּס.

** ליויוּס א', א'.**

2. רוֹמוּלוּס ורמוס וייסוֹד רוֹמי

רוֹמוּלוּס ורמוּס, בּני האל מרס ונכדי נוּמיטוֹר, מלך אלבּה לוֹנגה בּלטיוּם, שימשוּ נוֹשא לאגדוֹת רבּוֹת. המפוּרסמת שבּכוּלן היא האגדה על ילדוּתם: מייד לאחר שנוֹלדוּ הוּבאוּ ליער ונעזבוּ שם טרף לחיוֹת, אך ניצלוּ בּנס וגדלוּ בּין הרוֹעים. בּקטע שלמטה מספר ליויוּס על הריב בּין האחים בּשעת ייסוּד העיר רוֹמי.

ממלכת אלבּה נשתיירה בּידי נוּמיטוֹר, ורוֹמוּלוּס ורמוּס חשקוּ לבנוֹת עיר בּאוֹתם מקוֹמוֹת שנעזבוּ בּהם וגדלוּ בּהם. והיה עוֹדף רב של אוּכלוֹסים לטינים ובני אלבּה, ונצטרפוּ להם הרוֹעים; כּל אלוּ הגדילוּ את התקוה שאלבּה ולויניוּם קטנוֹת תהיינה בּפני העיר העתידה להיבּנוֹת. ועד שהם נוֹשאים ונוֹתנים בּעצה זוֹ נתגלעה צרת ירוּשה – תאות השלטוֹן – ואף־על־פי שהייתה תחילתה בּנחת, סוֹפה בּתחרוּת קשה. בּשביל שתאוֹמים היוּ ושוים בּכבוֹד־שנים, עמד רוֹמוּלוּס ותפס את פָּלָטִינוּם ועמד רמוּס ותפס את אָוֶנְטִינוֹס²⁷ על מנת לחנוֹך בּתי־מקדש בּקסמי עוֹפוֹת, כּדי שיבחרוּ האלים השומרים על המקוֹמוֹת ההם ויוֹדיעוּ בּקסמים מי יתן שמוֹ לעיר החדשה ומי ימלוֹך בּה לכשתיבּנה. אומרים, שאוֹת רמוס בּא תחילה, והוא שש דיוֹת; וּכבר הוּכרז האוֹת ― ונראה לרוֹמוּלוּס כּפליים. וכבר הריעוּ שני החילוֹת איש לקראת מלכּוֹ; הללוּ נתנו את המלוּכה לקדמוּת הזמן והללוּ למניין העוֹפוֹת. מייד נפגשוּ בּריב, ומתגרה וריב נדחפוּ למלחמה, וּבתוֹך המהוּמה נפגע רמוּס וּמת. נפוֹץ יוֹתר הסיפּוּר שדרך ליגלוּג לאחיו קפץ רמוּס מעבר לחוֹמה החדשה; מיד הרגוֹ רוֹמוּלוּס וקרא בּבוּז: “כּן יהיה לכל הקופץ ועוֹבר את חוֹמתי!” כּכה משל רוֹמוּלוּס לבדוֹ, והעיר שיסד נקראת על שם מייסדה.

ליויוּס א', ו'.

3. המלחמה בּין הפַּטריקיים והפּלבּיים

אף־על־פי שהמלחמה בּין הפטריקים והפּלבּיים נמשכה זמן רב, ורבּה הייתה השפּעתה על התפּתחוּת המשטר הרפּוּבּליקני בּרוֹמי, לא נשתמרוּ המאוֹרעוֹת האלה בּזכר הרוֹמיים, כּי חסרוּ את הרשימוֹת ההיסטוֹריוֹת. את מקוֹם ההיסטוֹריה תפסה האגדה. בּקטע שלמטה מוּבאת אחת האגדוֹת הידוּעוֹת: בּיוֹתר. על הפּטריקיים והפּלבּיים (עיין §7).

באוֹתה שעה נתייראוּ הפּטריקיים שמא שוּב פּגישוֹת בּסתר וּקשרים יהיוּ אם יישלח הצבא²⁸. אמרוּ: אף־על־פּי שעל־ידי הדיקטטוֹר נעשׂה הגיוּס, הוֹאיל ולקוֹנסוּלים נשבּעוּ שבוּעת אמוּנים, עדיין חוֹבת הצבא מוּטלת על איש המלחמה: עמדוּ ושלחוּ את הלגיונוֹת מן העיר בּאמתלה שחידשוּ האקוים²⁹ את הפולמוּס. מייד פּרץ המרד. אוֹמרים שתחילה נשאוּ ונתנוּ על הריגת הקוֹנסוּלים כּדי שיהיוּ פּטוּרים מן השבוּעה; וכיון שאמרוּ להם: לעולם אין מעל פּוֹטר מהתחייבוּת, הלכוּ להם להר הקוֹדש: הר זה עוֹמד מעבר לנהר אַנְיוֹנוּס, רחוֹק מן העיר שלוֹשה מילין… שם, בּלא כּל מנהיג, בּיצרוּ מחנה בּסוֹללה וּבחריץ וישבוּ ימים אחדים בּשקט, לא פּוגעים ולא נפגעים, ולא היוּ נוֹטלים אלא מה שצריכים לכלכּלתם. וּבעיר חרדה גדוֹלה. וּמפחד איש מפני רעהוּ, הכּל תלוּי בּספק: הפּלבּס, שהשאירוּם אחיהם בּעיר, יראים את זעם הפּטריקיים, והפּטריקיים מתייראים מפני הפּלבּס שבּעיר, וּתמהים מה הם רוֹצים יוֹתר: שישבוּ תחתיהם אוֹ שיסתלקוּ להם? וההמון שנסתלק – כּמה עוֹד ישקוֹט? וּמה יהיה אם בּינתיים תקרה מלחמה מבּחוּץ? אמרוּ: אין לנוּ תוֹחלת אלא בּאחות האזרחים. עלינוּ להשלים את לבּם עם המדינה אם בּמישרים ואם בּעקלקלוֹת. גמרוּ לשלוח לפּלבּס דבּרן, את מֶנֶנִיוּס אַגְרִיפָּה, שהיה בּעל ניב שפתיים ואהוּב על הפּלבּס, משוּם שמוֹצאוֹ ממנוּ. את זה שלחוּ למחנה. אוֹמרים, שנזקק לדרך שיחתם הפּשוּטה של קדמוֹנים ולא סח להם אלא את המשל הזה: בּעת שלא היוּ כּל אברי האדם מרגישים כּאחד, אלא לכל אחד ואחד דיעה ושׂיחה בּפני עצמוֹ, נתמלאוּ כּוּלם חימה על הבּטן, שמבקשת הכּוֹל בּעמלם וּבּעבוֹדתם וּבמלאכתם, ואילוּ היא נחה בּתוֹכם ואינה עוֹשה, אלא נהנית ממה שמהנים אוֹתה. מיד עשוּ קנוּניה, שלא יהיוּ הידיים מביאוֹת מזוֹן לפה, ולא הפה מקבל מה שנוֹתנים לוֹ, ולא השיניים מקבּלוֹת ללעוֹס. הם בּיקשוּ בּכעסם להכניע את הבטן בּרעב, ונמצאוּ כּולם, וכל הגוּף, מדוּלדלים דלדוּל גמוּר. מכאן למדוּ שאף מלאכת הבּטן אינה לבטלה, וּכשם שניזוֹנת כּך היא זנה; כּי משמעכּלת את המזון היא מחזירה את הדם הזה שאנוּ חיים בּו, ומחלקת אוֹתוֹ חלוּקה שוה בּכל חלקי הגוּף. וּמתוך שהמחיש כּמה דוֹמה מרד פּנימי בּגוף לרוֹגז הפּלבּס על הפּטריקיים, היטה את לב האנשים. מייד התחילוּ נוֹשאים ונוֹתנים על הסכּם, ובתקנוֹת הוּתקן שיהיוּ לפּלבּס שׂררוֹת שמוּרוֹת לעצמוֹ למשמרת, ועל־ידן יעזר הפּלבּס נגד הקוֹנסוּלים, ואין רשוּת לפּטריקיים לתפוֹס שררה זוֹ. ואז נתמנוּ שני טריבּוּנים לפּלבּס, קיוּס ליקיניוּס ולוּקיוּס אלבינוּס.

ליויוס בּ', ל"ב.

תמונה 1: טוראן, אלה אטרוסקית
תמונה 2: פּסל אטרוסקי
תמונה 3: חייל אטרוסקי
תמונה 4: קבר אטרוסקי חצוב בּאבן
תמונה 5: תיבה אטרוסקית להחזקת אפר מתים
תמונה 6: איכר חורש (פסלון אטרוסקי)
תמונה 7: פּסל הזאבה בּרוֹמי
תמונה 8: ליקטור עם אגודת שבטים בּידיו
תמונה 9: פּקיד רוֹמי לבוש טוגה
תמונה 18: חייל רגלי
תמונה 19: פּרש
תמונה 20: חניבעל
תמונה 21: ראש גבר
תמונה 22: ראש אשה
תמונה 23: ראש אדם צעיר
תמונה 24: האל אפולון
תמונה 25: האלה מינרבה
תמונה 26: דו־קרב של לידורים

4. המשטר בּרוֹמי בּמאה השנייה לפנסה"נ

ההיסטוריון היוני פּוליבּיוּס (עיין § 19) שהה בּרוֹמי בּמאה השנייה לפסה"נ והוּשפע מן הסדרים הפוֹליטיים של המדינה הרוֹמית בּימיו. כּחניך חכמי יון חשב פּוליבּיוּס, שמצא את המדינה האידיאלית, שאליה נשאוּ נפשם טוֹבי הפילוֹסופים: לא שלטוֹן של צוּרה פּוֹליטית אחת (מוֹנרכיה, אריסטוֹקרטיה אוֹ דמוֹקרטיה), אלא מזיגה של כּל הצורוֹת יחד. למעשה טעה פּוליבּיוּס: כּי לא משטר ה"מזיגה" היה בּרוֹמי, אלא שלטוֹן הסנאט, כּלוֹמר, משטר אריסטוֹקרטי מפוֹרש. אף־על־פי־כן התיאוּר המפוֹרט שנותן פּוליבּיוּס למוֹסדוֹת הרפּוּבּליקניים מקוֹר חשוּב לחקירת המדינה הרוֹמית לפני תקוּפת הגרקכים.

רוּבּם של אלה הרוֹצים להראוֹת וּלהוֹרוֹת לנוּ בּענייני המדינה, רגילים לוֹמר שישנם שלוֹשה סוּגים בּמשטר המדיני, וּמהם ייקרא לאחד מלוּכה, לשני – שלטוֹן הטוֹבים (אריסטוֹקרטיה) ולשלישי – שלטוֹן העם (דמוֹקרטיה). וכמדוּמה אני שיש להשיב כּנגדם ולוֹמר, האם היוּ עוֹרכים אוֹתם לפנינוּ כּיחידים שבּמשטרים או, בּשם זֶוְס, גם כּמעוּלים שבּהם? והם נראים לי כּטוֹעים בּשני הדברים כּאחד. כּי בּרוּר הוּא שיש לראוֹת כּמעוּלה שבּמשטרים אוֹתוֹ משטר שהוּא מקבל בּתוֹכוֹ את כּל הצוּרוֹת שקוֹדם זכרוּ. ודבר זה הוּכח לנוּ לא בּדרך הסברה בּלבד, אלא אף בּמעשה, מאחר שליקוּרגוֹס ייסד הראשוֹן בּדרך זוֹ את משטר הלַקֶדימוֹנים. ועוד, אין גם לקבּלם כּיחידים שבּמשטרים, כּי כּבר ראינוּ כּמה משטרים של מונַרְכִיָה (שלטוֹן יחיד) וטִירַנִיה (שלטוֹן כּפייה), שאף־על־פי שהם נבדלים בּהרבּה ממשטר המלוּכה, יש קירבה בּיניהם למראית עין… ועוֹד, היוּ אף משטרים מרוּבּים של אוֹלִיגַרְכִיָה (שלטון המוּעטים), שנראה לעין כּאילוּ יש להם צד דמיוֹן לאריסטוֹקרטיה, והם שוֹנים ממנה הרבּה, כּפי שניתן להיאמר. וכיוֹצא בּזה גם בּדבר הדמוֹקרטיה. שדברים אלוּ אמת הם, מתחור גם מתוֹך מה שיבוֹא להלן. כּי הלוֹא אין לקרוֹא מייד לכל שלטוֹן יחיד מלכוּת, אלא לאוֹתוֹ שלטוֹן בּלבד שבּאה עליו ההסכּמה בּנפש חפיצה ושהוּא נוֹהג יוֹתר בּתבוּנה מאשר בּאלימוּת. ואין גם לחשוֹב כּל שלטוֹן מוּעטים לאריסטוֹקרטיה, אלא אוֹתוֹ שלטוֹן בּלבד, שענייניו נחתכים על־ידי בּחירוֹת על־פי הישרים והנבוֹנים שבאנשים. כּדוֹמה לזה אין דמוֹקרטיה בּמקוֹם שבּוֹ יפה כּוֹחוֹ של ההמוֹן לעשוֹת מה שהוּא רוֹצה וּמה שהוּא מעלה על דעתוֹ. אך בּמקוֹם שמסוֹרת וּמנהג הוּא בּידם מאבוֹתיהם לירוֹא את האלים, לכבּד את ההוֹרים, להדר פּני זקנים וּלהישמע לחוּקים – הרי אם דעת המרוּבּים מנצחת בּחברוֹת מעין אלוּ לזאת ייקרא דמוֹקרטיה…

(בּרוֹמי) היוּ שלוש רשוּיוֹת ששלטוּ על המדינה, כּפי שמניתין כּוּלן מקוֹדם. וכל כּך היוּ הדברים כּסדרם ערוּכים ומתוּקנים בּידי שלוֹש אלה בּאוֹפן שוה והוֹגן עד כּי לא יכוֹל היה אדם לוֹמר בּודאוּת, אף לא מבני אוֹתה הארץ עצמה, אם המשטר הוא כּוּלוֹ אריסטוֹקרטי, אוֹ דמוֹקרטי, אוֹ מוֹנרכי. וטבע הדברים נוֹתן שיהא כּן. כּי בּשעה שאנוּ נוֹתנים דעתנוּ על כּוח סמכוּתם של הקוֹנסוּלים נראה לנוּ השלטון מוֹנרכי אוֹ מלכוּתי לגמרי, ואם על הסנאט – שוּב אריסטוֹקרטי; ואם יסתכּל האדם בּכּוח המסוּר לידי ההמוֹנים הוּא נראה בּעליל כּדמוֹקרטי. וּמידת שלטוֹנה של כּל אחת ואחת מהרשויוֹת הללו, גם מאז וגם כּיוֹם, חוץ מדברים מוּעטים אחדים, כּזאת היא.

הקוֹנסוּלים, כּשהם שוֹהים בּרוֹמי עד שלא יוֹציאוּ את מחנוֹתיהם, הם אדוֹני כּל עסקי המדינה. כּי כּל שאר בּעלי השררה כּפוּפים ונשמעים להם, חוּץ מן הטריבוּנים של העם. והם גם המכניסים את המשלחוֹת השוֹנוֹת אל הסנאט. נוסף על האמוּר לעיל הם המציעים את ההצעוֹת הטעוּנוֹת דיוּן והם המבצעים כּל דבר שבאה עליו החלטה. וגם כּל מה שהעם צריך להימנוֹת עליו וּלגוֹמרוֹ, מאוֹתם הדברים הנוֹגעים לעסקי הכלל, מוּטל עליהם לדאוֹג לוֹ ואף לכנס את האסיפוֹת; עליהם לשמוֹר על ההחלטוֹת ועליהם למלא אחרי מה שנראה לעיני הרוֹב. ואשר להכנוֹת למלחמה וּלהנהלת המחנוֹת בּכלל, יש להם כּמעט שלטוֹן בּלי מצרים. כּי הם רשאים לצווֹת לבעלי הבּרית כּטוב בּעיניהם וּלמנוֹת את שרי האלף וּלהכתיב את החיילים ולבחוֹר את המוּכשרים. בּנוֹסף על כּל האמוּר הם אדוֹנים לענוֹש בּמחנה את הכּפוּפים להם, את כּל מי שירצוּ. וכוחם יפה להוציא מכּספי הציבּוּר כּכל אשר יציעוּ, כּי גזבּר מתלוה אליהם העוֹשה בּרצון כּכל אשר יצווּהוּ. וכך מי שיתן עיניו בּרשוּת זאת בּדין הוּא שיאמר שהמשטר הוא מוֹנרכי וּמלכוּתי לגמרי…

וכעת, הסנאט הוא אדוֹן על האוֹצר והוּא שוֹלט על ההכנסה כּוּלה וההוֹצאה כּיוֹצא בּה. כּי אין הגזבּרים יכוֹלים להוציא כּלוּם לשם הצרכים המתחלפים ודבאים שלא בּרשוּת הסנאט, מחוּץ ליציאוֹת הקוֹנסוּלים. והיציאה החשוּבה בּיוֹתר והגדוֹלה בּכּוּלן, זוֹ שהצנסוֹרים מוֹציאים מדי חמש שנים בּחמש שנים לתיקוּן הבּניינים הציבוּריים והקמתם, מסוּרה לסנאט ועל־פיו ניתנת הרשוּת לצנסוֹרים. כּדוֹמה לזה מעניינו של הסנאט הם אוֹתם הפּשעים הנעשים בּאיטליה, הטעוּנים חקירה וּבדיקה ציבוּרית, כּגון: בּגידה, קשר, הרעלה, רצח בּמזיד. ועל כּל אלוּ, אם הדיוֹט אוֹ עיר מערי איטליה טעוּנים בּיטוּל אוֹ נזיפה אוֹ עזרה אוֹ שמירה – לכל זאת דוֹאג הסנאט. ועוֹד, אם צריך לשלוֹח משלחת לכל מקוֹם שהוּא מחוּץ לאיטליה לבטל ריב אוֹ לעוֹרר טענוֹת – אוֹ גם, בּשם זֶוְס, לצווֹת אוֹ לכרוֹת בּרית אוֹ להכריז מלחמה, הרי הסנאט הוּא המפקח על כּל זאת. בּדומה לזה אף המשלחוֹת הבאוֹת לרוֹמי, ודרך המשא וּמתן עם כּל אחת מהן, והתשובוֹת שיש להשיב להן, כּל אלה מסוּרים לידי הסנאט. בּדברים הללוּ האמוּרים לעיל אין לעם בּכלל כּל חלק. ומשוּם כּך נראה לוֹ שוּב המשטר, לאדם העוֹשה בּרוֹמי כּשאין הקוֹנסוּל בּעיר, לאריסטוֹקרטי.

ואחר כּל זה מי לא ישאל, וּכהלכה, מה ואיזה חלק נשאר לוֹ לעם בּשלטוֹן המדינה, מאחר שהסנאט שוֹלט בּכל הדברים שאמרנוּם על הסדר, והגדוֹל שבּכוּלם – שבּידוֹ מסוּרה גם ההכנסה וגם ההוֹצאה כּוּלה, והקוֹנסוּלים המצבּיאים אין כּוֹחם מוּגבּל בּמשהוּ בּעסקי המלחמה, ושלטוֹן ללא מצרים ניתן להם בּמחנוֹת הצבא. בּרם, נשאר חלק גם לעם, והחלק שנשאר לוֹ הוּא המכריע בּיוֹתר. כּי העם הוּא האדוֹן היחידי בּמדינה לענוֹש ולתת שׂכר, דברים שבּהם לבדם מתקיימוֹת גם הממלכוֹת וגם המדינוֹת ובכלל כּל חיי בּני אדם. כּי אלה שלא הגיעוּ לידי הכּרת הבדל זה, אוֹ שהכירוּ בּוֹ אלא ששימוּשוֹ הוּא רע, אי אפשר שאצלם יתנהלוּ העניינים כּדת וכדין. וּבצדק, כּי האיך אפשר הדבר, אם הטוֹבים שוים בּמעלתם לרעים? העם דן תכוּפוֹת בּדיני קנסוֹת, כּשהעוֹנש שקוּל כּנגד הפשע, ובייחוּד את אלה המחזיקים בּמשרוֹת מפוֹארוֹת, והוא היחידי הדן בּדיני נפשות… והוּא הוּא המחלק את השׂררוֹת לראוּיים להן, דבר שהוּא הפּרס הנאה בּיותר בּמדינה בּעד הטוֹב והיפה. וּבידוֹ גם הסמכוּת לאשר את החוּקים, והגדול שבכולם – שבּוֹ נמלכים בּדבר מלחמה ושלוֹם. וּבאמת, בּכריתת בּרית והפרתה ועשיית חוֹזים הוּא הוּא המאשר כּל אחד מהם ועוֹשה אותו שריר וקיים אוֹ להיפך. וכך אפשר לומר בּדין שלעם החלק הגדוֹל בּיותר בּשלטון, ושהמשטר הוּא דמוֹקרטי…

והוֹאיל וכך יפה הוּא כּוֹחה של כּל אחת מהרשוּיוֹת הללוּ למחוֹת זוֹ בּיד זוֹ ואף לסייע זוֹ לזוֹ – הרי זיווּגם עוֹלה יפה לכל המצבים, עד כּי אין למצוֹא משטר מדיני טוֹב ממנוּ. כּי כּשמתרגשת עליהם סכּנה משוּתפת לכוּלם, המכריחה אוֹתם להשווֹת עצמם בּדעה וּבפעוּלה, כּל כּך גדוֹל הוא אז כּוח המדינה עד שאין הם מעבירים על שוּם דבר מהדברים שהשעה צריכה להם. כּי כּולם כּאחד מתחרים בּמחשבוֹתיהם בּדבר שנזדמן להם בּשעה זוֹ. וגם אין הדבר שהוחלט עליו מאחר מלבוֹא בּזמנוֹ, כּי כּל אחד משתתף עם הכּלל וּבפני עצמוֹ להשלים את המוּטל לפניהם. וּמפּני טיב המיוּחד של משטר זה אין לעמוד בּפניו והוא עלוּל להשׂיג כּל מה שיחליט. ושוּב כּשהם פּטוּרים מהפּחדים שמבּחוּץ והם שרוּיים בּטוֹב וּבשפע שסיגלוּ להם בּניצחוֹנוֹתיהם, נהנים מעוֹשרם; מוּקפים אנשי חוֹנף, והם נוֹהגים בּקלוּת ראש וּמתפנים להוֹללוּת וּלשחצנוּת, כּמקרה אשר יקרה בּחיים, אז ניתן בּיוֹתר לראוֹת שהמשטר עצמוֹ ממציא להם תשוּעה. כּי בּשעה שרשוּת אחת מתעצמת להתנשא על חברתה והיא משתלטת יוֹתר על הצוֹרך, הרי בּרוּר שמכּיון שאין אף אחת מהן שלימה כּשהיא לעצמה – לפי מה שנאמר זה עתה – מתעכּבת ונעצרת שאיפת הכּוֹח האחד על־ידי אחרים, ואף אחת מן הרשוּיוֹת אינה מגביהה שׂררה ואינה משתחצת והכּוֹל נשאר בּמקוֹמוֹ, כּי התשוּקה לשינוּיים אוֹ שהיא נתקלת בּמעצוֹרים אוֹ שהיא נרתעת מלכתחילה מפני פּחד ההתנגדוּת של האחרים.

פּוֹליביוּס ו', ג' ואילך.

 

נוֹשאים וּשאלוֹת    🔗

1. צייר מפּה פּיסית של איטליה; עמוֹד על השפּעתם של התנאים הגיאוֹגרפיים על התפּתחוּתה ההיסטוֹרית.

2. השוה את האגדוֹת על ייסוּדה של רוֹמי לאגדוֹת אחרוֹת הידועוֹת לך על הקמתן של ערים וממלכוֹת בּעולם העתיק.

3. בּאיזו מידה מאפיינת האגדה בּמקוֹרוֹת 3: “המלחמה בּין הפּטריקיים והפּלבּיים” את צורת המאבק בּין הפּטריקיים והפּלבּיים?

4. תאר את המשטר בּרוֹמי בּתוֹם המאבק בּין הפּטריקיים והפּלבּיים; הסתייע בּמקוֹרוֹת 4.

5. השוה את המשטר בּרוֹמי בּתוֹם המאבק בּין הפּטריקיים הפּלבּיים, למשטר בּספארטה.

6. השוה את אוֹרח החיים בּרוֹמי העתיקה לאוֹרח החיים הספארטני.

7. השוה את הדת הרוֹמית לדת היונית ועמוד על ההבדלים בּין שני העמים הבּאים לידי בּיטוי בּהשקפוֹתיהם הדתיוֹת.

 

ספרים לעיוּן נוֹסף    🔗

1. האנציקלוֹפּדיה העברית, ערך “אטרוּסקים”.

2. האנציקלוֹפּדיה העברית, ערך “איטליה” (גיאוֹגרפיה, פּרהיסטוֹריה).

3. האנציקלוֹפּדיה העברית, ערך “דיקטאטוּרה”.

4. ת. מוֹמסן, דברי ימי רוֹמי – הוצאת שטיבּל, ספר א', פּרקים א’־ה'.

5. מ. רוֹסטוֹבצב, תוֹלדוֹת העוֹלם העתיק – הוֹצאת י, צ’צ’יק, דברי ימי רוֹמי, חלק א', פּרקים א’–בּ'.

6. ש. צ’יני, תוֹלדוֹת האמנוּת בּעוֹלם – הוֹצאת צ’צ’יק, התקוּפה העתיקה, פּרק ה'.

 

פּרק בּ': איחוּד איטליה    🔗

§12. המלחמה בּשכנים    🔗

רוֹמי הייתה העיר החזקה בּיוֹתר בּין ערי לטיוּם ואף הגיעה להשפעה מכרעת בּלטיוּם³⁰ הרוֹמיים ערכוּ מלחמוֹת רבּוֹת בּערים הלטיניוֹת והעבירוּ חלק מתוֹשביהן לרוֹמי; כּך גדל מספּר התוֹשבים בּרוֹמי ועמם גם כּוֹחה הצבאי. רוֹמי השתדלה לכרוֹת בּרית עם כּל עיר לטינית בּפני עצמה בּהטילה עליה חוֹבת עזרה צבאית בּשעת מלחמה .כּמוֹ כן ערכה רוֹמי מלחמוֹת מרוּבּות עם שאר שכניה: עם הווֹלסקים מדרוֹם ועם האקוים ממזרח עד שבּסוֹפוֹ של דבר הוכרחוּ אלה לקבל עליהם את מרוּתה. קשה יוֹתר הייתה מלחמתה בּאטרוּסקים; העיר האטרוּסקית וֵיאִי, שעמדה מעבר לטיבּריס בּקירבת רוֹמי הציקה לרוֹמי שנים רבּוֹת, אך גם ויאי נכבּשה בּראשית המאה הרביעית לאחר מלחמה של עשר שנים בּערך. הסיבּה למלחמוֹת אלה (מלבד סכסוּכים קטנים השכיחים בּין שכנים) היה גידוּלה המהיר של אוּכלוֹסיית רוֹמי, והצוֹרך בּאדמוֹת נוֹספוֹת ליישוּבה.

§13. התנפּלוּת הגלים.    🔗

בּשנת 390 התנפּלוּ על רוֹמי השבטים הפּראים של הגלים³¹, שחדרוּ לאיטליה מצפוֹן והסתערוּ על היישוּב השוֹקט בּערים וּבכּפרים. הגלים היכּוּ את חיל הרוֹמיים מכּה ניצחת והעלוּ את רוֹמי בּאש; אזרחי רוֹמי עלוּ למבצר העיר, שעמד על הקפּיטוֹליוּם והתבּצרוּ בּו. היהסטוֹריוֹנים הרוֹמיים הרבּוּ לעטר את המאוֹרעוֹת האלה בּאגדוֹת. סיפּרוּ שהגלים בּיקשוּ לעלוֹת בּחשכת הלילה על הקפּיטוֹליוּם וּבודאי היוּ כּוֹבשים את המבצר, לוּלא האוזים הקדוֹשים של האלה יוּנוֹ, שנתעוֹררוּ משנתם לקוֹל הצעדים והעירוּ בּצוחוֹתיהם את השוֹמרים. ועוֹד סיפּרוּ כּי זקני רוֹמי לא רצוּ להציל את נפשוֹתיהם ולעזוֹב את עיר מוֹלדתם; לכן נשארוּ יוֹשבים בּבתיהם לבוּשים בּגדי חג וחיכּוּ לגוֹרלם, וכאשר בּאוּ הגלים מתוּ כּוּלם מוֹת גיבּוֹרים. כל האגדוֹת הללוּ אין בּכוֹחן לסתוֹר את האמת, כּי הרוֹמיים נחלוּ מפּלה קשה מידי הגלים וקנוּ את חירוּתם רק על ידי תשלוּם כּוֹפר רב. שבעה חוֹדשים חנוּ הגלים בּרוֹמי ההרוּסה ורק לאחר שקיבּלוּ את הכּוֹפר פּנוּ משם ועלוּ צפוֹנה.

התנפּלוּת הגלים בּיטלה את ההגמוֹניה של רוֹמי בּלטיוּם ושלטוֹנה על השכנים; וכשלוֹשים שנה עברוּ עד שרוֹמי הגיעה שוּב למצבה הקוֹדם. שנים אלה עברו במלחמוֹת ממוּשכוֹת בּלטינים, שמרדוּ בּרוֹמי, בּאטרוּסקים וּבגלים. הערים הלטיניוֹת כּרתוּ בּרית בּיניהם לשם מלחמה משוּתפת בּרוֹמי, ורוֹמי הוּכרחה להכּיר בּברית הזאת ואף לבקש את ידידוּתה. קלה יוֹתר הייתה המלחמה של רוֹמי בּאטרוּסקים, אשר נפגעוּ יוֹתר מפּשיטוֹת הגלים מאשר נפגעה היא; כּוֹחם הצבאי נחלש ואתוֹ ירדה גם השפּעתם הפּוֹליטית בּאיטליה, והם נכנעוּ לרוֹמי ללא התנגדוּת של ממש. הגלים היוּ כּוֹח צבאי עצוּם, אף כּי חסרוּ סדר וּמשמעת צבאיים, והיוּ מנצחים רק בּמספּרם הרב אוֹ בּאוֹמץ לבּם. כּנגד זה ערכוּ הרוֹמיים את הקרב לפי תכסיסי מלחמה קבוּעים, ולכן הייתה ידם לבסוֹף על העליוֹנה, הגלים לא העזוּ שוּב להתנפּל על רוֹמי. הם עזבוּ את איטליה התיכוֹנה והתיישבוּ בּעמק נהר פּוֹ שנקרא מאז בּפי הרוֹמיים גַלְיָה קִיסְאַלְפִּינָה³², כלוֹמר: “גליה מעבר זה של האלפּים”.

§14. כּיבּוּש קמפּניה.    🔗

בּמחציתה של המאה הרביעית היוּ הסמניטים³³ השבט החזק בּיוֹתר בּאיטליה התיכוֹנה. גם הקמפּנים, הלוּקנים, והבּרטיים שישבוּ בּאיטליה הדרוֹמית, היוּ קרוֹבים בּמוֹצאם לסמניטים, אשר היוּ ידוּעים כּעם מלוּמד מלחמה, אבל לסמניטים היוּ חסרים מרכּז עירוֹני גדוֹל דוּגמת רוֹמי, וּתבוּנה להשליט סדר בּין שבטיהם הרבּים; לכן היוּ הם מצליחים אמנם לנצח בּשדה הקרב, אבל כּוֹחם לא עמד להם לניהוּל מלחמה ממוּשכת לפי תוֹכנית קבוּעה ולרכישת השפּעה פּוֹליטית; ואשר לשבטים האחרים שהתיישבוּ בּערי קמפניה וּבאיטליה הדרוֹמית הרי אלה הוּשפעוּ בּרוּבּם מחיי החוֹפש והתפנוּקים שבּערים אלה, וכוֹחם הצבאי הלך ונחלש.

היחסים בּין רוֹמי והסמניטים היוּ בּתחילת המאה הרביעית טוֹבים. שני עמים חזקים אלה כּרתוּ בּרית בּיניהם והכניעוּ על נקלה את העמים הקטנים שישבוּ בּסמוּך להם. אוּלם מעט מעט שפכה רוֹמי את שלטוֹנה על ערי קמפּניה; הללוּ קיבּלוּ בּתחילה את הרוֹמיים בּסבר פּנים יפוֹת, אבל לבסוֹף החליטוּ לשים קץ להשפּעתה ויצאוּ למלחמה עליה. אוֹתוֹ זמן התמרדוּ גם הלטינים ורוֹמי הוּכרחה לערוֹך שתי מלחמוֹת קשוֹת בּבת אחת וניצחה בּשתיהן. הלטינים דוּכּאוּ וּברית עריהם פּוּרקה (338 לפסה"נ), וּמכּאן ואילך חזרה רוֹמי וכרתה בּרית עם כּל עיר לטינית לעצמה, כּשם שנהגה לעשוֹת לפני התנפּלוּת הגלים. גם הקמפּנים נכנעוּ לפני רוֹמי. לאחר גמר המלחמה הצטרפה קפּוּאה³⁴ העיר העשירה והגדוֹלה בּיוֹתר בּקמפניה, מרצוֹנה הטוֹב לרוֹמי. היא ויתרה על עצמאוּתה. הפּוֹליטית כּלפּי חוּץ, אבל שמרה על האוֹטוֹנוֹמיה הפנימית שלה; הצבא שלה עמד כּחיל־עזר לימינה של רוֹמי. הבּרית הזאת עם קפּוּאה חיזקה מאוֹד את עמדתה הפּוֹליטית של רוֹמי בּאיטליה.

§15. המלחמה בּסמניטים.    🔗

הסמניטים לא עיכּבוּ בּידי הרוֹמיים מלהתחזק בּקמפּניה, אוּלי מפּני שהיוּ עסוּקים בּאוֹתוֹ זמן בּמלחמה אחרת. אוּלם לאחר שהעיר היונית נאפּוֹליס³⁵ הצטרפה אף היא לרוֹמי, נוֹכחוּ הסמניטים לדעת שהשפּעתם בּקמפניה חלפה ואיננה ואז החליטוּ לערוֹך מלחמה בּרוֹמי. המלחמה נמשכה 24 שנים. (328–304). בּראשוֹנה הייתה יד הסמניטים על העליוֹנה: הצבא הרוֹמי הוּקף בּתוֹך מעבר צר בּין ההרים (המעבר הקַאוּדִינִי) ונפל בּשבי; הקוֹנסוּל הרוֹמי הוּכרח להסכּים לתנאי השלוֹם הקשים שהטילוּ עליו המנצחים. אוּלם בּרוֹמי לא אישרוּ את השלוֹם, והמלחמה התלקחה מחדש. הסמניטים נלחמוּ בּאומץ לב אבל בּלי סדר ושיטה; כּנגד זה ידעוּ הרוֹמיים לשאוֹף בּעקשנוּת וּבהתמדה למטרתם והכּישלוֹנוֹת הרבּים לא שברוּ את רוּחם. המלחמה פּשטה על מקוֹמוֹת רבּים והקיפה את סמניוּם, קמפּניה, ואֵפוּליָה. הרוֹמיים כּרתוּ בּרית עם האַפּוּלים, שכני הסמניטים מדרוֹם ויסדוּ מוֹשבה לטינית לוּקֶרְיָה על הגבוּל בּין אפּוּליה וסמניוּם. כּך יכלוּ הרוֹמיים להתנפּל על אוֹיביהם משני הצדדים. בּשנת 304 כּרתוּ האוֹיבים בּרית שלוֹם; הסמניטים הכּירוּ בּשלטוֹנה של רוֹמי בּאיטליה התיכוֹנה. אוּלם עוֹד כּעשרים שנה נערכוּ מלחמוֹת בּין רוֹמי וּבין כּל שכניה בּאיטליה התיכוֹנה (בּהנהגת הסמניטים) עד שנכנעוּ כּל העמים האלה בּזה אחר זה לפני רוֹמי וקיבּלוּ עליהם את מרוּתה.

§16. המלחמה בּפירוֹס.    🔗

אחרי כּיבּוּש איטליה התיכוֹנה פּנתה רוֹמי לדרוֹמה של איטליה. שני כּוֹחוֹת פוֹליטיים משלוּ כּאן: הערים היוניוֹת על שפת הים והעמים האיטלקיים (הלוּקנים, האפוּלים, הבּרטיים) בּפנים הארץ. עמים אלה הטרידוּ בּהתנפּלוּיוֹתיהם התכוּפוֹת את שלות הערים היוניוֹת, שתש כּוֹחן מלהגן על עצמן.

לכן פּנוּ הן פּעמים אחדוֹת למפקדי צבא השׂכירים בּיון וּביקשוּ מהם עזרה, כּי עריכת מלחמוֹת בּכוֹח שכירים זרים הייתה נראית בּיוֹתר לערים היוניוֹת העשירוֹת והמפוּנקוֹת. פּעם היה מעשה ועיר יונית אחת (תוּריאוֹי) בּיקשה להיעזר בּרוֹמי נגד הלוּקנים, אוּלם הרוֹמיים גירשוּ אמנם את הלוּקנים אבל השאירוּ חיל־מצב משלהם בּעיר. התערבוּת זוֹ של רוֹמי בּחייה הפּנימיים של עיר יונית, עוֹררה מוֹרת רוּח בּקרב הערים היוניוֹת וטרנטוּם³⁶, העיר העשירה והגדוֹלה בּיוֹתר בּדרוֹם, ראתה בּדריסת רגל של הרוֹמיים בּשכנוּתה פּגיעה קשה, והיא פּנתה בּבקשה לפירוֹס מלך אָפירוֹס שיבוֹא לאיטליה ויערוֹך מלחמה בּרוֹמי.

פּירוֹס, נחשב לשׂר הצבא הגדוֹל בּיוֹתר בּדוֹרוֹ³⁷. השלטון בּארצוֹ הדלה לא השבּיע את רוּחוֹ, והוּא נשא את עיניו לכיבּוּשים וּמלחמוֹת גדוֹלוֹת, לכן שמח להזמנת טרנטוּם; הוּא דימה כּי יכבּוֹש על נקלה את ארצוֹת המערב וישלוֹט עליהן. בּראש צבא שׂכירים בּן 20,000 איש עבר פּירוֹס לאיטליה (שנת 280); גם פּילי מלחמה הביא אתוֹ, דבר שהפליא את האיטלקים שלא ראוּ פּילים מעוֹלם. הקרב הראשוֹן בּינוֹ לבין הרוֹמיים הביא לוֹ ניצחוֹן: הרוֹמיים לא ידעוּ את דרכי המלחמה בּפילים וגם לא היוּ מסוּגלים להילחם בּשר־צבא בּעל כּשרוֹנוֹת כּפירוֹס.

ניצחוֹן זה פיתה את פירוֹס לעלוֹת על רוֹמי, ואכן התקרב ועמד בּמרחק של 60 קילוֹמטרים מרוֹמי, אבל לא הרהיב עוֹז בּנפשוֹ לתקוֹף את העיר הגדוֹלה והבּצוּרה, וחזר לטרנטוּם. מקץ שנה שוּב נפגשוּ האוֹיבים ושוּב נחל פּירוֹס ניצחוֹן. אוּלם ניצחוֹנוֹתיו לא רוֹממוּ את רוּחוֹ רוֹמי רבּת האוּכלוֹסים לא חסכה חיילים, ואילוּ פּירוֹס מוּכרח היה להתחשב עם מספּר שכיריו, שלא היה רב בּיוֹתר, מה עוֹד וכל קרב היה מפּיל בּצבאוֹ חללים רבּים. פּירוֹס קיוה כּי אחרי שתי המפּלוֹת תפנה אליו רוֹמי בּהצעוֹת שלוֹם; אך³⁸ תקותוֹ נכזבה. אז שלח פּירוֹס עצמוֹ את בּא־כּוֹחוֹ לרוֹמי לנהל משא וּמתן בּדבר שלוֹם: הוּא שאף לסיים את מלחמתוֹ בּרוֹמי כּי בּרצוֹנוֹ היה לעבוֹר לסיציליה וּלשחרר את האי משלטוֹן הקרתגים. אבל המשא והמתן עם רוֹמי נכשל, כּי בּרגע המכריע הוֹפיע בּקירבת רוֹמי הצי הקרתגי וראש הצי בּיקש מן הסנאט שלא לכרוֹת בּרית שלוֹם עם פּירוֹס.

על אף כּשלוֹנוֹ הדיפּלוֹמטי החליט פּירוֹס לעבוֹר לסיציליה. אוּלם גם שם לא הצליח; אמנם תמכוּ בּוֹ הערים היוניוֹת בּראשוֹנה ועזרוּ לוֹ לגרש את הקרתגים, אוּלם לאחר שהכּירוּ את עריצוּתוֹ סירבוּ להישמע לפקוּדוֹתיו, כּי חשבוּהוּ לטירן. פּירוֹס חזר לאיטליה. בּינתיים למדוּ הרוֹמיים את תכסיסי המלחמה של פּירוֹס ואספוּ כּוֹחוֹת חדשים. הפּגישה האחרוֹנה בּיניהם וּבין פירוֹס (על יד בֶּנֶוֶנְטוּם בּאיטליה התיכוֹנה³⁹ לא הביאה לידי הכרעה, פּירוֹס לא נחל אמנם מפלה, אבל גם לא ניצח. אז ראה פּירוֹס כּי אין לאל ידוֹ להכניע את הרוֹמיים;הוא עזב את איטליה וחזר ליון.

אחרי שעזב פּירוֹס את איטליה כּבשה רוֹמי ללא קוֹשי את הערים היוניוֹת ואת שבטי האיטלקים בּדרוֹם. אחדוֹת מן הערים מיהרוּ לכרוֹת מרצוֹנן הטוֹב בּרית עם רוֹמי ואלה שלא רצוּ נכבּשוּ בּידי הרוֹמיים בּכוֹח; החשוּבה שבּהן, טרנטוּם, נפלה לידי הרוֹמיים בּשנת

1. איטליה כּוּלה מסיציליה בּדרוֹם ועד הרי האפּנינים בּצפוֹן קיבּלה עליה את מרוּתה של רוֹמי.

מפּה ג': אדמת רוֹמי ואדמת בּעלי־הבּרית

§ 17. איחוּד איטליה.    🔗

איטליה המאוּחדת לא הייתה מדינה אחת וכמאתיים שנה עברוּ עד שכּל תוֹשבי איטליה קיבּלוּ זכוּיוֹת אזרחיוֹת שווֹת, וההבדלים בּין שבט לשבט וּבין עיר לעיר נתבּטלוּ. בּמאה השלישית הייתה איטליה מעין התאחדוּת של יחידוֹת פּוֹליטיוֹת רבּוֹת בּהנהלתה של רוֹמי. התאחדוּת זאת לא הייתה כּוֹח העוֹמד בּרשוּת עצמוֹ, כּי אסוּר היה לערים ולשבטים בּאיטליה לכרוֹת בּרית בּיניהם, וכוּלם כּרוּבּם היוּ קשוּרים בּחוֹזה נפרד עם רוֹמי. לאמיתוֹ של דבר היה בּאיטליה רק כּוֹח פּוֹליטי אחד – רוֹמי, וכל שאר הכּוֹחוֹת היוּ תלוּיים בּה. יחסה של רוֹמי לבעלי־בּריתה היה שוֹנה, הכּל לפי יחס העמים אליה בּתקוּפה קוֹדמת. בּדרך כּלל נשארוּ העמים בּאיטליה יוֹשבים לבטח על אדמתם, אבל רבּים מהם הוּכרחוּ לותר על חלק מקרקעוֹתיהם לטוֹבת רוֹמי. החרמת הקרקעוֹת בּאה תמיד כּתוֹצאת המלחמה אוֹ כּעוֹנש על מרד אוֹ התקוֹממוּת. הקרקעוֹת האלה נקראוּ בּרוֹמי “אדמת הציבּוּר” (“אגר פּוּבְּלִיקוס”); הם היוּ שייכים לעם הרוֹמי, והממשלה הייתה מייסדת על אדמוֹת אלה מוֹשבוֹת רוֹמיוֹת אוֹ מחלקת אוֹתן לאנשים פּרטיים⁴⁰. בּעלי־הבּרית התחייבוּ לתת לרוֹמי חיל־עזר אבל היוּ פּטוּרים בּדרך כּלל ממסים: תשלוּם מסים שימש סימן שיעבּוּד בּעוֹד שמתן חיל־עזר העיד על מעמד חוֹפשי יוֹתר ורוֹמי לא בּיקשה לעשוֹת את בּעלי־בּריתה לעבדים.

סידוּרם הפּנימי של העמים והערים לא נשתנה שינוּי ניכּר; הערים היוניוֹת נהנוּ כּמקוֹדם מאוֹטוֹנוֹמיה פּנימית. מספּר ערים שמנהגיהן היוּ דוֹמים למנהגי רוֹמי, קיבּלוּ מלכתחילה זכוּיוֹת אזרחיוֹת בּרוֹמי אבל לא זכוּיוֹת פּוֹליטיוֹת: בּני ערים אלה יכלוּ להתחתן בּבני רוֹמי, לקנוֹת ולמכּוֹר בּעיר אבל אסוּר היה להם להשתתף בּאסיפוֹת העם, לבחוֹר בּפקידים וכו '. אוּלם בּרבוֹת הימים נשתנה דבר זה ואזרחי ערים אלה קיבּלוּ גם זכוּיוֹת פּוֹליטיוֹת בּרוֹמי.

בּין כּל האיטלקים היוּ הלטינים השבט הקרוֹב בּיוֹתר לרוֹמי. אמנם לא בּנקל עלה בּידי רוֹמי להכניע את הלטינים, אבל תקוּפת מלחמה זוֹ חלפה ועברה וּמן המאה השלישית ואילך היוּ הלטינים לעוֹזריה הנאמנים של רוֹמי. הם גם נהנוּ מפּריוילגיוֹת רבּוֹת ולא היה הבדל רב בּיניהם וּבין אזרחי רוֹמי. הלטינים היוּ העם היחידי בּאיטליה אשר הרוֹמיים השתמשוּ בּוֹ לייסוּד מוֹשבוֹת בּחלקים שוֹנים של איטליה. המוֹשבוֹת הללוּ שימשוּ לרוֹמי מבצרים מבחינה צבאית ותרבוּתית גם יחד; מהם פּשטה הלשוֹן הלטינית על פּני איטליה, וכן גם המשפט הרוֹמי. המוֹשבוֹת הלטיניוֹת נהנוּ מאוֹטוֹנוֹמיה רבּה בּאירגוּן ענייניהן הפּנימיים; מוֹסדוֹתיהן האדמיניסטרטיביים היוּ מסוּדרים לפי דוּגמת רוֹמי, ויש וּשמוֹת פּקידיהם – קוֹנסוּלים, פּרטוֹרים – היוּ אף הם שאוּלים מרוֹמי.

מלבד מוֹשבוֹת לטיניוֹת יסדה רוֹמי מוֹשבוֹת שתוֹשביהן היוּ אזרחי רוֹמי עצמה. למוֹשבוֹת הרוֹמיוֹת לא הייתה אוֹטוֹנוֹמיה כּי נחשבוּ לחלק בּלתי נפרד של העיר רוֹמי;

בּראשן עמד פְּרֶפֶקְטוּס – נציב רוֹמי, אשר ריכּז בּידיו את השיפּוּט ואת האדמיניסטרציה של המוֹשבה. אזרחי רוֹמי היוּ מפוּזרים על פּני איטליה כּוּלה. רוֹמי השתדלה שחלקי איטליה השוֹנים יהיוּ מחוּבּרים על־ידי דרכים מתוּקנוֹת. בּסוֹף המאה הרביעית נסללה הדרך הראשוֹנה מרוֹמי לקפּוּאה (וִיאַ אַפּיָא) וּלאחר מאה שנה – הדרך שחיבּרה את רוֹמי עם איטליה הצפוֹנית (“וִיאַ פְלַמִינְיָא”).

§18. הצבא הרוֹמי.    🔗

איחוּד איטליה היה פּרי מלחמוֹת ממוּשכוֹת, וּבמשך הזמן הזה ייסדה רוֹמי את הצבא שלה⁴¹, שבּכוֹחוֹ כּבשה לא את איטליה בּלבד, אלא גם את כּל הארצוֹת שמסביב לים התיכוֹן. הצבא הרוֹמי הוּרכּב משני חלקים: מאזרחי רוֹמי וּמבּעלי־הבּרית האיטלקים. האזרחים עבדוּ בּצבא כּחיילי הלגיוֹנוֹת; כּל לגיוֹן היה בּן 4,200 אוֹ 5,000 איש רגלי ו־300 פּרשים. לא לכל אזרח רוֹמי הייתה הזכוּת לשרת בּצבא; זכוּת זוֹ ניתנה רק למי שרכוּשוֹ הגיע עד 400 אדרכמוֹנים לפחוֹת (מחירו הממוּצע של סוּס). החיילים בּרוּבּם נתגייסוּ מקרב האיכּרים; זמן השירוּת בּצבא נקבּע ל־16 עוֹנוֹת לחייל רגלי ו־10 עוֹנוֹת שירוּת לפרש. מדי שנה בּשנה גייסה רוֹמי ארבעה לגיוֹנוֹת, זאת אוֹמרת כ־20,000 איש, וכמספּר הזה מבּין בּעלי־הבּרית. בּמחצית המאה השלישית יכלה רוֹמי לגייס עד 700,000 חייל, בּכללם בּעלי־הבּרית: היה זה הצבא הגדוֹל בּיוֹתר בּאוֹתה תקוּפה, גם סדריו היוּ למוֹפת וּבזמן המסע ידע כּל חייל את מקוֹמוֹ בּמערכה אוֹ בּמחנה. את המחנה היוּ מקימים לפי תוֹכנית קבוּעה: בּאמצע, אוֹהלוֹ של המפקד, מסביבוֹ בּמרחק קבוּע – אוֹהלי המחלקוֹת השוֹנוֹת של הלגיוֹן; למחנה כּוּלוֹ הייתה צוּרת ריבוּע מוּקף סוֹללה. משהגיע הצבא למקוֹם חנייה היוּ הממוּנים על סידוּר המחנה ניגשים מייד להקמתוֹ וּמסיימים את עבוֹדתם בּזמן הקצר בּיוֹתר. הרוֹמיים ידעוּ להשליט סדר וּמשמעת אפילוּ בּדבר, אשר, לכאוֹרה, היה כּל סדר זר לוֹ – בּיזת הערים. לפי המנהג בּזמן הקדוּם הייתה העיר שנכבּשה בּזמן המלחמה נמסרת לשלל וּלביזה לחיילים המנצחים. בּמקרים כּאלה חילקוּ הרוֹמיים את הצבא לשניים: חלק אחד הלך לבוֹז את העיר והחלק האחר שמר על החוֹמוֹת. את כּל השלל היוּ מביאים לשוּק ומוֹכרים אוֹתוֹ; אסוּר היה לחייל ליהנוֹת בּעצמוֹ מן הרכוּש ששלל בּעיר. לאחר המכירה חילקוּ את הכּסף חלק כּחלק בּין החיילים, וגם אלה ששמרוּ על החוֹמוֹת, ואף החוֹלים והפּצוּעים שהשתתפוּ בּקרבוֹת, קיבּלוּ את חלקם. בּייחוּד חמוּרה הייתה המשמעת בּזמן הקרב. חייל שהצטיין בּקרב אוֹ שעלה ראשוֹן על חוֹמת עיר האוֹיבים קיבּל אוֹתוֹת הצטיינוּת, מתנוֹת וּפרסים (כּלי נשק חדשים אוֹ זר זהב) ואת שמוֹ היוּ מפרסמים בּמחנה. כּנגד זה, החייל שבּרח מן הקרב אוֹ השליך את נשקוֹ היה צפוּי לעוֹנש קשה;הוּא היה סוֹפג מלקוֹת בּמחנה לעיני חבריו. בּמקרה שגדוּד שלם היה עוֹזב את מקוֹמוֹ בּמערכה, היוּ מענישים כּל חייל עשירי. וכל כּך חזקה הייתה אימת העוֹנש על החייל, שמי שאבד לוֹ נשקוֹ בּקרב היה פּוֹרץ בּלי נשק אל תוֹך שוּרוֹת האוֹיבים כּדי להשיג לוֹ נשק חדש אוֹ לנפּוֹל חלל, וּבלבד שלא ישוּב בּחרפה אל חבריו. ההנהגה הראשית בּצבא הייתה בּידי הקוֹנסוּל אוֹ הלֶגַטוּס (בּא־כוח) שלוֹ; בּראש המאוֹת עמדוּ הקנטוּריוֹנים שנתגייסוּ על־הרוֹב מקרב החיילים שהצטיינוּ בּקרב. בּתוֹך הלגיוֹן חוּלקוּ החיילים לפי סוּגי הנשק וּלפי הגיל; בזמן הקרב מילא כּל חלק את התפקיד שנוֹעד לוֹ מראש⁴²

מקוֹרוֹת    🔗

5. הצבא הרוֹמי

יוֹסף בּן־מתתיהוּ (יוֹספוּס פלויוּס), ההיסטוֹריוֹן היהוּדי שתיאר את מלחמת היהוּדים בּרוֹמי בּימי אספּסיינוּס, נלחם בּעצמוֹ בּרוֹמי, אבל נפל בּשבי ועבר אל הרוֹמיים. הוּא העריץ מאוֹד את כּוֹחה של הקיסרוּת הרוֹמית, וּבהערצה זוֹ מרגישים אנוּ גם בקטע הבּא, המוּקדש לתיאוּר הסדרים בּצבא הרוֹמי. אם נעלים עין משבחים מוּפרזים, מוּתר לנוּ לקבּל את התיאוּר כּמתאים למציאוּת, כי הוּא אינוֹ מתנגד לידיעוֹתינוּ ממקוֹרוֹת אחרים. אף־על־פּי שיוֹסף דן בּצבא הרוֹמי בּימיו, נוּכל לייחס את תיאוּרוֹ בּקטע הבּא גם לתקוּפת הרפּוּבליקה, אם כּי חלוּ שינוּיים מסוּימים בּצבא הרוֹמי בּמשך הדוֹרוֹת הללוּ.

וּמי לא ישתוֹמם לדברים האמוּרים על תבוּנת הרוֹמיים, כּי לימדוּ את עבדיהם לא רק לשרת אוֹתם לצוֹרכי חייהם, כּי־אם גם להוֹעיל להם בּעת מלחמה. ואם יתבּוֹנן איש ליתר טכסיסי צבאוֹתיהם, יבין וידע, כּי רק בּתבוּנת כּפיהם עשוּ להם הרוֹמיים את הממשלה הגדוֹלה הזאת. ולא קיבּלוּ אוֹתה כּמתנה ממזלם, כּי אינם מחכּים לעת מלחמה לאחוֹז בּחרב, ולא רק בּשעת דוֹחקם הם שוֹלחים ידיהם לקראת נשק, למען אסוֹף אוֹתן בּזמן שלוֹם, כּי־אם דמיוֹנם כּאנשים אשר נוֹלדוּ עם כּלי מלהמתם יחד, וכל הימים אינם שוֹבתים מלשׂאת את משמרת עבוֹדת המלחמה, ואינם חוֹשכים את חרבּם לשעת הכּוֹשר. אימוּני־המלחמה אשר להם אינם שוֹנים ממלחמת אמת, וכל אחד מאנשי הצבא מתאמן בּדרכי מלחמה מדי יוֹם בּיוֹמוֹ בּכל אַות נפשוֹ כּבעת צאתוֹ לקרב, ועל־כּן נקל להם להפליא גבוּרה בּמלחמה. ואין מבוּכה שוֹלטת בּמערכוֹתיהם, אשר הסכּינוּ לסדרים, ואין פּחד לנגד עיניהם, ואין יגיע המלחמה אוֹכל את כּוֹחם: על־כּן הניצחוֹן רוֹדף אחריהם תמיד, כּי אין דוֹמה להם בּדרכיהם אלה. ואמנם לא ישגה אדם בּקוֹראוֹ לאימוּניהם הצבאיים בּשם מלחמה בּלי שפך דם ואת מעשיהם בּעת הקרב בּשם שעשוּעים עם שפך דם. וגם בּהגיח עליהם האוֹיב פּתאוֹם לא ייקל בּידוֹ להפּילם תחתיו. כּי הרוֹמיים הפּוֹרצים בּגבוּל האוֹיב אינם ניגשים למלחמה בּטרם יבצרוּ את מחנם בּחוֹמה, וגם אינם שׂמים את מחנם בּכל מקוֹם אוֹ בּלי סדרים, וגם לא כּוּלם שוֹלחים ידם בּמלאכה הזאת בּערבּוּביה, כּי בּמוֹצאם מקוֹם עקוֹב הם הוֹפכים אוֹתוֹ לראשוֹנה למישוֹר, ואחרי־כן הם מוֹדדים את מקוֹם המחנה כּתבנית ריבּוּע, ולאהרונה בּאים עוֹשי המלאכה עם כּלי עבוֹדתם.

ואת הכּיכּר אשר מבּית למצוּדת המחנה הם חוֹלקים לאוֹהלי הצבא. וחל המצוּדה מחוּץ הוּא כּמראה חוֹמה, שעליה מתנוֹססים מגדלים בּרוחים שוים. וּבין המגדלים האלה הם מקימים את כּלי הקלע המהירים ואת זוֹרקי החיצים (הקטַפּוּלְטוֹת) ואת הבַּלִיסְטְרָאוֹת (רוֹמי־האבנים הבּליסטוֹת) ואת יתר מכוֹנוֹת הקלע, וכל הכּלים האלה ערוּכים לירוֹת בּהם. וארבּעה שערים הם מקימים בּחוֹמת המחנה לכל רוּחוֹת השמים, והשערים מרוּוחים מאוֹד, למען יוּכלוּ לעבוֹר בּהם עם בּהמוֹת־המשׂא, וּרחבים כּדי יכוֹלת אנשי הצבא להגיח מהם בּמהרה (על האוֹיב). ואת חלל המחנה מבּית הם מחלקים למגרשים וּביניהם הם תוֹקעים את אוֹהלי מפקדי־הגדוּדים וּבטבּוּר המחנה הם שׂמים את אוֹהל המצבּיא העליוֹן כּדמוּת היכל, עד כּי דמוּת המחנה כּמראה עיר כמעט, עם שוּק וּמקוֹם קבוּע לבעלי המלאכוֹת וכיסאוֹת למוֹשב המשנים וראשי הגדוּדים, השוֹפטים בּכל דברי ריב בּין אנשי הצבא. עוֹשי המלאכה הרבּים משלימים את בּניין המצוּדה וכל אשר בּקרבּה בּחיפּזוֹן נשׂגב מכּוֹח בּינת אדם. ויש אשר הם מקיפים את המחנה בּתעלה, אשר מידת עוֹמקה ורוֹחבּה היא ארבּע אמוֹת.

ואחרי כּלוֹת אנשי הצבא את המלאכה הזאת הם חוֹנים בּמנוּחה ובּמשטר איש על דגלוֹ. ואת כּל הדברים הם ממלאים בּסדר וּבביטחה, וככה הם מביאים את העצים ואת הצידה הדרוּשה להם וגם את המים על־ידי משמרוֹת קבוּעים, כּי אסוּר לכל אחד לאכוֹל את סעוּדת היוֹם (הערב) אוֹ פּת שחרית בּעת אשר ימצא חפצוֹ בּדבר, רק כּוּלם אוֹכלים בּבת אחת, והחצוֹצרה נוֹתנת להם אוֹת לישוֹן את שנתם אוֹ לעמוֹד על המשמר אוֹ להשכּים ממשכּבם, ואין הם עוֹשים דבר מבּלי פּקוּדה. וכעלוֹת השחר ניגשים אנשי הצבא אל שרי המאוֹת לברכם, ושרי המאוֹת הוֹלכים לקדם בּברכּת בּוֹקר את פּני שׂרי האלפים, ואחריהם כּל שׂרי החיילים מתאספים לברך את המפקד הראשי, והוּא נוֹתן להם את הסימן כּחוֹק היוֹם וּמוֹסר בּידם את יתר הפּקוּדוֹת, למען יגלה אוֹתן כּל איש לאנשי הצבא העוֹמדים למשמעתוֹ. וכן הם עוֹשׂים גם בּמערכוֹת הקרב, וּממהרים לפנוֹת אל המקוֹם הדרוּש, וּכאיש אחד הם יוֹצאים למלחמה ואוֹספים את ידיהם לאוֹת הפּקוּדה.

והחצוֹצרה נוֹתנת להם את האוֹת להסיע את מחנם בּעת הצוֹרך. ואין איש נשאר בּמנוּחה, כּי לקוֹל האוֹת ממהרים הם כּהרף עין לפרק את אוֹהליהם וּלתקן את הכּוֹל למסע, ועוֹד הפּעם נוֹתנת להם החצוֹצרה אוֹת להתכּוֹנן והם טוֹענים בּחיפּזוֹן את כּל הכּבוּדה על העיירים ויתר בּהמוֹת המשׂא, ועוֹמדים נכוֹנים וּמצפּים כּרצים מתחרים לפני מחיצת המעגל⁴³. ואחרי זאת הם שוֹלחים אש בּמצוּדת מחנם, בּדעתם כּי נקל יהיה להם להקימה שוּב בּמקוֹם הזה וּביראתם פּן ימצאוּ שׂוֹנאיהם בּה חפץ. והחצוֹצרוֹת נוֹתנוֹת להם אוֹת שלישי, להחל את מסעם, וּמעירוֹת את האנשים, אשר פּיגרוּ מסיבּת מה להחיש את מעשׂיהם, לבל ייפּקד איש מכּל הצבא, והכּרוֹז העוֹמד לימין ראש הצבא שוֹאל אוֹתם שלוֹש פּעמים בּלשוֹן הרוֹמית, אם הם מוּכנים למסע, והם עוֹנים שלוֹש פּעמים בּקוֹל רם וּבלבב שלם, כּי הם נכוֹנים, ויש אשר הם מקדימים את פּי השוֹאל וּמרימים בּרוּח מלחמה את קוֹלם ונוֹשׂאים למעלה את יד ימינם.

ואחרי זאת הם יוֹצאים לדרך, וכוּלם צוֹעדים בּמנוּחה וּבסדר, וּכמוֹ בּעת מלחמה שוֹמר כּל איש את מקוֹמוֹ בּמערכה, והרגלים לוֹבשים שריוֹנוֹת וקוֹבעים וחגוּרים נשק פיפיוֹת על שתי ירכיהם, החרב אשר משׂמאלם היא הארוּכּה והמאכלת אשר מימינם אינה עוֹלה על גוֹמד⁴⁴ בּאוֹרכּה. וּבחוּרי הצבא הרגלי, השוֹמרים לראש המפקד, נוֹשׂאים חנית וּמגן, ויתר אנשי הצבא מזוּינים בּרמחים וּבשלטים ארוּכּים, וכל איש נוֹשׂא משׂוֹר וסל, מעדר וגרזן, רצוּעוֹת וּמגל יד, וצידה לשלוֹשה ימים, וכמעט לא נבדל איש הצבא הרגלי מבּהמת המשא. הפּרשים נוֹשׂאים חרב ארוּכּה על ירך ימינם וּבידם חנית ארוּכה, ושלט ארוֹך רבוּע נטוּי על צלע הסוּס, וּבאשפּת הרוֹכבים כּשלוֹשה אוֹ כּארבּעה כּידוֹנים בּעלי לְהָבים רחבים ואינם קטנים בּמידתם מן החנית. וּבקוֹבעיהם ושריוֹניהם דוֹמים הרוֹכבים לגלים. וגם בּחירי הרוֹכבים השוֹמרים לראש שר הצבא אינם שוֹנים בּנשקם מאחיהם העוֹברים בּפלוּגוֹתיהם. וּבראש המסע הוֹלך הלגיוֹן אשר נפל עליו הגוֹרל.

ואימוּני המלחמה הרוֹמיים מחזקים לא רק את גוּפם, כּי־אם גם את רוּחם. וגם האימה מוֹעילה להם בּדבר הזה. ואף כּי חוּקיהם מטילים עוֹנש מות לא על המנוּסה מן המחנה בּלבד, כּי־אם גם על עבירוֹת קלוֹת מזוֹ, – הנה אימת שרי־הצבא גדוֹלה עוֹד ממוֹרא החוּקים על פּניהם. ורק בּתיתם כּבוֹד רב לאנשי הצבא המשוּבּחים, המפקדים שוֹמרים על עצמם לבל ייחשבוּ כּרשעים אכזרים בעשׂוֹתם שפטים בּחייבים. וכה חזקה משמעת שׂרי־הצבא על־פּני הרוֹמיים, עד כּי בּעת שלוֹם מראם נהדר מאוֹד, וּבמערכה כּל אנשי־הצבא הם כּבשר אחד. שוּרוֹתיהם מה ניצמדוּ יחד, תנוּעוֹתיהם מה קלוֹת, אוֹזניהם מה נטוּיוֹת להקשיב את הפּקוּדה, והעיניים מה לטוּשוֹת להבּיט אל האוֹתוֹ, והידיים מה נכוֹנוֹת לקראת המעשה! וּבהגיע שעת עלילה הם קצרי־רוּח וּבעת סבל הם ארכיאפּיים, וּבעוֹמדם בּמערכה לא ייכּשלוּ לעוֹלם מפּני תחבּוּלוֹת שׂוֹנאיהם ולא מפּני מעצוֹרי המקוֹם וגם לא מפּני גזירת הגוֹרל, כּי רצוֹן הניצחוֹן מתגבּר בּקרבּם על פּגעי הגוֹרל. הייפּלא אפוֹא הדבר, כּי העם, אשר העצה והתבוּנה עוֹברוֹת בּראש מערכוֹתיו וצבא בּעל מעשים כּזה ממהר למלא אחרי העצה, הרחיב את גבוּלוֹת ממשלתוֹ עד נהר פּרת בּמזרח וים אוֹקינוּס בּמערב ועד משמני ארץ לוּבּ בּדרוֹם והנהרוֹת אִיסְטְרוֹס (דַנוּבּה) ורינוּס בּצפוֹן? הן כּמעט יאמר האוֹמר, כּי אין הקניין שוה בּקוֹנהוּ.

יוֹסף בּן־מתתיהוּ, מלחמת היהוּדים, ג', ה'.

נוֹשאים וּשאלוֹת    🔗

1. מהו הקשר בּין המלחמוֹת לכיבּוּש איטליה והמאבק בּין הפּטריקים והפּלבּיים?

2. תאר את כּיבּוּש איטליה על ידי רוֹמי והסבּר את גוֹרמי הצלחתה.

3. מה היוּ הגוֹרמים שאיפשרוּ לרוֹמי לאחד את איטליה איחוּד בּר קיימא?

4. השוה את האיחוּד האיטלקי לבּרית האטית־דלית ולבּרית הפּלוֹפּוֹנסית.

5. הצבא הרוֹמי נחשב כּטוֹב שבּצבאוֹת העוֹלם העתיק. מה היוּ הגוֹרמים לכך? הסתייע בּתשוּבתך בּמקוֹרוֹת 5.

ספרים לעיוּן נוֹסף    🔗

1. ת. מוֹמסן, דברי ימי רוֹמי – הוֹצאת שטיבּל. ספר בּ', פּרקים א’–ד'.

2. מ. רוסטוֹבצב, תוֹלדוֹת העוֹלם העתיק – הוצאת י, צ’צ’יק, דברי ימי עמנו, חלק א', פּרקים ג’–ד'.

 

פּרק ג': המלחמוֹת הפּוּניוֹת    🔗

§19. פּוֹליבּיוּס.    🔗

בּסוֹף המאה השלישית ניצח הרוֹמי את קרת חדשה (קרתגוֹ) וּלאחר זמן קצר פּשטה את שלטוֹנה על העוֹלם ההלניסטי. מאוֹרעוֹת אלה תוֹארוּ בּידי ההיסטוֹריון היוני פּוֹליביוּס. פּוֹליבּיוּס היה יליד העיר מֶגַלוֹפּוֹלִיס בּארקדיה; אביו היה אחד ממנהיגי הבּרית הָאַכִיִית. בּהיוֹתוֹ צעיר בּא פּוֹליביוּס לרוֹמי כּבן־תערוּבוֹת; שם התקרב לאצילי רוֹמי וּלסוֹפריה, והוּשפּע מכּוֹחה הצבאי והפּוֹליטי של העיר. הוּא החליט לתאר בחיבּוּר היסטוֹרי מקיף את כּיבּוּש העוֹלם בּידי רוֹמי וגם את המבנה הפּנימי של המדינה הרוֹמית, כּי לפי השקפתוֹ זה היה תלוּי בּזה: לוּלא המצב המתוּקן בּפנים המדינה לא הייתה רוֹמי כּוֹבשת את העוֹלם. הוּא פּתח את סיפּוּר המאוֹרעוֹת במלחמה הראשוֹנה בּין רוֹמי וקרתגוֹ (264) וגמר בּהריסת קרתגוֹ וקוֹרינְתוּס (146); את קוֹרוֹת סוֹף התקופה, רשם כּעד ראייה. בּד בּבד עם ההיסטוֹריה הרוֹמית תיאר פּוֹליביוּס את תוֹלדוֹת העמים שבאוּ בּמגע עם רוֹמי בּימים ההם, כּגוֹן הקרתגים, היונים, הסוּרים והמצרים. פּוֹליביוּס הבין כּי בּניצחוֹן רוֹמי בּמלחמתה עם קרתגוֹ החלה תקוּפה חדשה בּתוֹלדוֹת העמים: עד אז חי כּל עם את חייו בּפני עצמוֹ, מאז ואילך משתלבת ההיסטוֹריה של עם אחד בּהיסטוֹריה של עמים אחרים, ולכן ניתנת האפשרוּת להיסטוֹריוֹן לכתוֹב היסטוֹריה אוּניברסאלית, זאת אוֹמרת, כּללית. ואמנם כּתב פּוֹליביוּס היסטוֹריה אוּניברסאלית, כּי ידע תמיד להבליט את ערך המאוֹרעוֹת המשוּתפים לעמים שוֹנים. השקפוֹתיו של פּוֹליביוּס על תפקיד ההיסטוֹריוֹן דוֹמוֹת לאלה של תוּקִידִידֶס: אף הוּא לא התכּון לעניין את הקוֹרא בּסיפּוּרים בּלבד, אלא בּיקש את האמת ההיסטוֹרית, הוּא לא הסתפּק גם בּתיאוּר המאוֹרעוֹת בּלבד, אלא חקר תמיד אחרי הסיבּוֹת והגוֹרמים של המאוֹרעוֹת. ועוֹד מטרה הייתה לנגד עיניו:הוּא רצה שקוֹראי ספרוֹ ייטיבוּ להכיר את הזמנים שעברוּ כּדי שיוּכלוּ להמנע משגיאוֹת ששגוּ אבוֹתיהם. לכן מכוּון ספרוֹ בּעיקר לקוֹראים הבּקיאים בּענייני המלחמה וּבפּוֹליטיקה. פּוֹליבּיוס עצמוֹ היה בּקי בּעניינים אלה, כּי עוֹד בּיון הכּיר את דרכי השלטוֹן בּבּרית האכיית, וּבשמשוֹ יוֹעץ של שׂר־הצבא הרוֹמי בּעת המצוֹר על קרתגוֹ למד את דרכי מלחמתוֹ. פּוֹליביוּס השתמש בּמקוֹרוֹת רבּים לכתיבת ספרוֹ, אבל נהג בּיקוֹרת קפּדנית בּסוֹפרים שקדמוּ לו ולא קיבּל מהם דבר בּלי בּדיקה חמוּרה. יש להצטער, שמחיבּוּרוֹ הגדוֹל, שהכיל 40 ספר, הגיעוּ אלינוּ בּשלימוּתם חמשת הספרים הראשוֹנים בּלבד ואילוּ משאר הספרים נשתיירוּ רק קטעים־קטעים.

§20. קרת־חדשה.    🔗

בּמאה התשיעית לפנה"ס יסדוּ ילידי צוֹר מוֹשבה על חוֹפה הצפוֹני של אפריקה, כּיוֹם טוּניס וקראוּ לה בּשם קרת חדשה⁴⁵: היונים קראוּ לה קַרְכֶדוֹן והרוֹמיים קרתגוֹ⁴⁶. מצבה המסחרי של המוֹשבה היה מעוּלה, ותוֹך זמן קצר התפּתחה קרת־חדשה לעיר גדוֹלה. לאחר וההתחרוּת המסחרית של היונים צמצמה בּיוֹתר את שליטת הצוֹרים על מוֹשבוֹתיהם בּמערב, הטילה קרת־חדשה על עצמה את ההגנה על מוֹשבוֹת הצידוֹנים מספרד ועד סיציליה. צי גדוֹל היה לעיר, ובכוֹחוֹ שלטה בּים. משטרה הפּנימי היה זה של רפּוּבּליקה אריסטוקרטית. אמנם גם מלכים היוּ בּעיר, אבל ערך רב לא היה להם. השלטוֹן היה בּידי השוֹפטים, בּני משפּחוֹת מיוּחסוֹת שהתעשרוּ מעיסוּקם בּמסחר, וּבידי מוֹעצת הזקנים, שאף הם נחשבוּ על המשפּחוֹת הללוּ. הקרתגים כּבשוּ את חוֹפה הצפוֹני של אפריקה בּסביבת העיר והכניעוּ את תוֹשבי המקוֹם, הלוּבּים, לעבדים; עשירי העיר רכשוּ להם גני פּירוֹת, כּרמים וחוּרשוֹת־זית והעבידוּ את הלוּבּים בּעבוֹדה חקלאית קשה. בּקירבת קרתגוֹ בּמדבר ישבוּ הבֶּרְבֶּרים, שבטים מלוּמדי מלחמה, שנחשבוּ לבעלי־בּריתה של קרתגוֹ ולמעשה היוּ תלוּיים בּחסדה. הצבא הקרתגי היה מוּרכּב מן הלוּבּים, מחיל־עזר מקרב בּעלי־הבּרית וּמן השׂכירים (בּיניהם גם יונים) כּשהנהגתוֹ וּפיקוּדוֹ מרוּכּזים בּידי הקרתגים עצמם. היונים שמעוּ על קרתגו עוֹד לפני מלחמוֹת פּרס ונהגוּ כּבוֹד בּעיר: הם לא ראוּ בּקרתגים “בּארבּארים” רגילים ואריסטוֹ אף ראה בּמשטר הקרתגי דוּגמה וּמוֹפת למשטר המתוּקן של האריסטוֹקרטיה המתוּנה. ההלניסם היכּה שוֹרשים בּעיר; מוֹשבה יונית הייתה קיימת בּקרתגוֹ, מקדשים נבנוּ לאלי יון וּמטבּעוֹת העיר נטבּעוּ לפי משקל המטבּעוֹת בּיון. אוּלם הקירבה לתרבּוּת ההלניסטית לא מנעה את קרתגוֹ מלהלחם בּיונים כּשהתוֹעלת המסחרית דרשה זאת. סלע־המחלוֹקת בּין שני העמים היה האי סיציליה; כּאן התנהלה מלחמה עקשנית עוֹד מלפני מלחמוֹת פּרס ועד התקוּפה ההלניסטית. דיוֹניסיוֹס, טירן סירקוּסי, בּיקש לגרש את הקרתגים מן האי, אבל לא הצליח⁴⁷; האחרוֹן שהלך בּעקבוֹתיו היה פּירוֹס, אבל אף הוּא לא השיג את מבוּקשוֹ. בּמאה השלישית היה האי בּחלקוֹ הרב בּידי היונים, בּעיקר בּידי אזרחי סירקוּסי; אבל בּחלק המערבי התבּצרוּ הקרתגים בּמבצרים חזקים ושמרוּ על שלטוֹנם בּסיציליה.

מפה ד'

§21. המלחמה הפּוּנית הראשוֹנה (264–241).    🔗

היחסים בּין רוֹמי וקרתגוֹ היוּ טוֹבים כּל עוֹד לא התחרו בּיניהן שתי המדינוֹת בּשלטון וּבמסחר. אוּלם לאחר כּיבּוּש איטליה הדרוֹמית הוּכרחה רוֹמי לתת דעתה לענייני סיציליה בּגלל קירבת המקוֹם. זמן־מה לאחר מלחמת פּירוֹס התנפל גדוּד של המַמֶרְטִינִים (“בּני מרס”), שכירים איטלקים מקמפניה, על העיר מֶסִנָה בּצפוֹנה של סיציליה⁴⁸. הם גירשוּ את תוֹשבי מסנה וערכוּ בּנשארים הרג רב, וּלאחר מזה התיישבוּ בּעיר בּמקומם. שנים מעטוֹת אחרי־כן התנפּלוּ על העיר אנשי סירקוּסי בּפיקוּדוֹ של שר־צבא צעיר הִיֶרוֹן, אשר תפס את השלטוֹן בּסירקוּסי והתנשא להיוֹת מלכּה. הממרטינים לא עצרוּ כּוֹח להילחם בּהירוֹן וּביקשוּ עזרה מרוֹמי וקרתגוֹ כּאחד. הקרתגים בּאוּ מיד וכפוּ שלוֹם על הירוֹן והממרטינים. בּינתיים החליטוּ גם הרוֹמיים להתערב בּעניין אבל הצבא הרוֹמי איחר לבוֹא, וּבבוֹאוֹ כּבר מצא זאת מסנה בּידי הקרתגים שלטוֹן הקרתגים בּעיר, שעמדה על עצם גבוּלה של איטליה, לא היה לרצוֹן לרוֹמיים והם בּיקשוּ לגרש את הקרתגים ממסנה. כּך התחילה המלחמה בּין רוֹמי וקרתגוֹ, הידוּעה בּשם המלחמה הפּוּנית הראשוֹנה (“ּפּוּנית” מן המלה “פיניקית”; הרומיים קראוּ לקרתגים “פּוּנים” על שם מוֹצאם מפיניקיה).

מלחמה זוֹ הייתה הראשוֹנה למלחמוֹת הרוֹמיים מעבר לגבוּלוֹת איטליה, ועד מהרה נוֹכחוּ לדעת כּי הם חסרים את האמצעים והכּלים לכך. מלבד מספּר קטן של אניות מסחר לא היה צי לרוֹמי, וּבלי צי אי־אפשר היה לערוֹך מלחמה בּקרתגוֹ, אשר שלמה בּים בּכוֹח אניוֹתיה המרוּבּוֹת. הרוֹמיים התחילוּ לבנוֹת אניוֹת, וּלפי שלא היוּ מנוּסים בּמלחמת־ים בּיקשוּ להלחם בּים כּדרך לחימתם בּיבּשה: לשם כך התקינוּ על סיפוּן האניוֹת קוֹרוֹת גדוֹלוֹת, שלקצוֹתיהן היוּ צמוּדים קרסים חדים, מתוֹך כּונה להטיל בּשעת הקרב קוֹרוֹת אלה על אניוֹת האוֹיבים וּלגררם בּכוֹח הקרסים אל אניוֹתיהם. ואכן היוּ הרוֹמיים עוֹברים מאניותיהם לאניוֹת הקרתגים ונלחמים בּהם מלחמת יבּשה. ובמלחמתם הראשוֹנה בּקרתגוֹ אף ניצחו בּכוֹח תחבּוּלה זוֹ; אוּלם בּעקבוֹת הניצחוֹן הראשון בּאוּ המפּלוֹת. שלוֹש פּעמים בּנוּ הרוֹמיים את הצי ושלוֹש פּעמים נטרף בּים, הן בּאשמת המפקדים, שלא היוּ מנוּסים בּמלחמת־ים, הן מחמת הסערוֹת. אך רוּח הרוֹמיים לא נפלה בּקרבם: עשירי רוֹמי נדבוּ מכּספּם (כּי כּספּי הציבּוּר אזלוּ מקוּפּת העיר) וּבנוּ צי בּפעם הרביעית – והצי הזה ניצח. הכּוֹחוֹת הצבאיים היוּ שוים בּערך משני הצדדים; לכן גם ארכה המלחמה זמן רב כּל כּך. בּראשוֹנה בּיקשוּ הרוֹמיים להעביר את המלחמה לאפריקה: הם עגנוּ בּקירבת קרתגוֹ, והעיר, שלא היתה מוּגנה כּל צוֹרכּה, פּתחה בּמשא וּמתן על שלוֹם. אך הקוֹנסוּל הרוֹמי התנה תנאים קשים בּיוֹתר, וּבינתיים הוֹפיע בּקרתגוֹ שר־צבא מנוּסה מיון, הספּארטני כְּסַנְתִיפּוֹס, והוּא עוֹדד את רוּח הקרתגים וחידש את כּוֹח צבאם. הקרתגים יצאוּ נגד הרוֹמיים ונחלוּ ניצחוֹן מזהיר: כּל הצבא הרוֹמי וּבכללוֹ גם הקוֹנסוּל נשבּה על ידם. לאחר כּישלוֹן זה, משכוּ הרוֹמיים ידם מן המלחמה בּאפריקה והתרכּזוּ בּסיציליה. הירוֹן מלך סירקוּסי תמך בּרוֹמיים מתחילת המלחמה וסיפּק צוֹרכי אוֹכל לצבא הרוֹמי. לאחר מפּלוֹת רבּוֹת שלחוּ הקרתגים לסיציליה את חַמִילְקַרת המכוּנה בַּרְקָה (ברק), שר־צבא מוּכשר, בּן למשפּחה עשירה. שלוֹש שנים הגן חמילקרת על מבצרי קרתגוֹ בּסיציליה, אך לאחר ניצחוֹנם המכריע של הרוֹמיים בּכוֹח צים הרביעי, על הים, נמנע גם ממנוּ להמשיך בּמלחמה; ולא נוֹתר לקרתגוֹ כּי אם לקבּל את תנאי השלוֹם של רוֹמי: ויתוּר על סיציליה ותשלוּם מס כּבד, 3,200 כּיכּר כּסף, בּמשך עשרים שנה. סכוּם גבוֹה, שבּוֹ אפשר היה לקיים צי אניוֹת גדוֹל.

לאחר גמר המלחמה מרד חיל־השכירים בּקרתגוֹ; המרד ארך כּשלוֹש שנים עד שדוּכּא בּידי חמילקרת. הרוֹמיים השתמשוּ בּמצבה הקשה של קרתגוֹ כּדי לכבּוֹש ממנה את האיים סַרְדִינְיָה וקוֹרְסִיקָה; קרתגוֹ, שלא היה בּכוֹחה להגן על האיים הוּכרחה להשלים עם הגורל הזה. סיציליה, סרדיניה וקוֹרסיקה היוּ הארצוֹת הראשוֹנוֹת שכּבשה רוֹמי מעבר לגבוּלוֹת איטליה⁴⁹. בּארצוֹת אלה השליטה רוֹמי סדרים אחרים ושוֹנים מאלה שהיוּ נהוּגים בּאיטליה. סיציליה הייתה הפּרוֹבינציה הראשוֹנה של רוֹמי. תוֹשבי הפּרוֹבינציה נחשבוּ לנתיני רוֹמי, שלא כּאיטלקים שהיוּ בּעלי־בּריתה; הם שילמוּ מסים ולא נתנוּ חיל־עזר למלחמה. בּראש הפּרוֹבינציה עמד פּרטוֹר רוֹמי, וּבידוֹ היה השלטוֹן הכּספי, הצבאי והמשפּטי על הפּרוֹבינציה. כּמה ערים יוניוֹת שסייעוּ לרוֹמי להילחם בּקרתגוֹ שמרוּ על חירוּתן ונהנוּ משלטוֹן עצמי; הן נחשבוּ לבעלוֹת־בּריתה של רוֹמי.

§22. בּני־בּרקה בּספרד.    🔗

לאחר דיכּוּי מרד השכירים עבר חמילקרת מקרתגוֹ לספרד. תשע שנים שהה כּאן ורכש לקרתגוֹ ארץ חדשה.הוּא נלחם בּשבטי הספרדים וכרת עמם בּריתוֹת, השתלט על מכרוֹת הכּסף העשירים בּארץ זוֹ וּבנה ערים חדשוֹת, בּיניהן את העיר הגדוֹלה קרתגוֹ החדשה. את כּל זה עשה על דעת עצמוֹ ולא לפי הוֹראוֹת הממשלה בּקרתגוֹ. בּראשוֹנה לא היוּ הקרתגים מרוצים ממעשיו אלה; אך לאחר שעשירי העיר ראוּ את התוֹעלת שבדבר, שינתה הממשלה את יחסה לחמילקרת ואישרה את כּיבּוּשיו בּספרד. אחרי מוֹתוֹ המשיך התנוֹ עֶזרוּבַּעַל את פּעוּלתוֹ. הוּא כּרת בּרית עם הרוֹמיים והתחייב על פּי חוֹזה שלא לעבוֹר עם צבאוֹ את הנהר אִיבֶּרוּס (אֶבּרוֹ) שבּצפוֹן⁵⁰. לפי חוֹזה זה הכּירוּ הרוֹמיים בּשלטוֹן הקרתגים בּספרד מנהר איבּרוּס דרוֹמה, וויתרו בזה מעתה על רשוּתם להתערב בּענייני הערים שבּספרד. אף־על־פי־כן, כּאשר בּיקשה העיר סַגוּנְט, השוֹכנת דרוֹמית לאי בּרוּס, מרוֹמי שתשלח אליה שליחים לבירוּר סכסוּך בּין אזרחיה נעתרה רוֹמי לבקשתה וּמאז נקבּעוּ בין רוֹמי וסגוּנט יחסים, שסתרוּ את תנאי החוֹזה של רוֹמי עם עזרוּבּעל וגרמוּ לאיבה הוֹלכת וּגדלה בּין רוֹמי וקרתגוֹ.

בּשנת 221 נרצח עזרוּבּעל והצבא הקרתגי בּספרד בּחר למנהיג חדש את חַנִיבַּעַל⁵¹, בּנו של חמילקרת, איש צעיר בּן 26. על חניבּעל סיפּרוּ ההיסטוֹריוֹנים הרוֹמיים כּי עוֹד בּהיוֹתוֹ ילד נשבּע לשמוּר לעוֹלם את איבתו לרוֹמי⁵², וכי לכן תקף את רוֹמי מייד לאחר עלייתוֹ לשלטוֹן. אך הייתה גם סיבּה אחרת להתקפתו של חניבּעל: הוּא לא רצה להעלים עין מהשפעת הרוֹמיים בּסגוּנט והיה סבוּר, בּצדק, שהפּוֹליטיקה הרוֹמית: נוֹגדת את תנאי החוֹזה של עזרוּבּעל, לכן יצא למלחמה על סגוּנט. אזרחי סגוּנט בּיקשוּ עזרה מרוֹמי. אוּלם הרוֹמיים לא מיהרוּ להיענוֹת לבקשה: הם ראוּ מראש כּי משלוֹח צבא לסגוּנט יגרוֹם מלחמה קשה, בּפרט שכּוֹחוֹתיהם הצבאיים היוּ עסוּקים בּאוֹתם הימים בּכיבּוּש איטליה הצפונית, “גַלְיָה קִיסאַלְפִּינָה”, וּבמלחמה בּאִילִירְיָה. הסנאט בּיקש להגן על סגוּנט בּאמצעים דיפלוֹמטיים; אך חניבּעל לא שעה לדברי השליחים והמשיך בּמצוֹר. לאחר חדשים אחדים נפלה סגוּנט בּידי חניבּעל. מפּלת סגוּנט עשתה רוֹשם עצוּם בּרוֹמי, והסנאט דרש מקרתגוֹ להסגיר את חניבּעל לרוֹמיים. והוֹאיל והקרתגים סירבוּ למלא אחרי דרישה זוֹ, הכריזה רוֹמי מלחמה על קרתגוֹ (בּשנת 219 לפסה"נ).

§23. חניבּעל בּאיטליה.    🔗

חניבּעל לא המתין להתקפת הרוֹמיים בּספרד וּמיהר לתקוֹף אוֹתם בּאיטליה.הוּא הלך בּדרך היבּשה, כּי בּאוֹתם הימים שלטה רוֹמי בּים. לאחר שעבר את האיבּרוּס ואת גליה הדרוֹמית הגיע להרי האַלְפִּים. הדרך בּין ההרים הייתה קשה וּמסוכּנת והצבא נשא עמל וּתלאה רבּה, בּייחוּד סבלוּ הפּילים וּבהמוֹת המשא. אף־על־פי־כן התגבּר חניבּעל על הקשיים וּבאביב שנת 218 הוֹפיע פתאוֹם בּעמק נהר פוֹ⁵³, בּראש צבא של שלוֹשים אלף איש בּערך, לתמהוֹנם של הרוֹמיים. כּך התחילה המלחמה הפּוּנית השנייה, שארכה 16 שנה.

צבא חניבּעל לא היה גדוֹל, אבל היה ערוּך יפה ונתוּן למשמעת חזקה. היוּ בּוֹ שכירים מספרד וּמאפריקה שהצטיינוּ בּייחוּד בּפרשיהם המנוּסים, אך עיקר צבאוֹ – היה מפקדוֹ. חניבּעל היה שר־צבא גאוֹני; הוּא ידע לנצל בּזמן הקרב את שגיאוֹת האוֹיב ואת תנאי המקוֹם גם יחד. פּעמים היה נסוֹג אחוֹר לפני האוֹיב בּאמצע החזית כּדי למשוֹך אוֹתוֹ לפנים, ואחרי־כן היה מכתר אוֹתוֹ משני אגפּיו; פּעמים היה מכּה את הרוֹמיים גם בּהתקפוֹת מן המארב. הרוֹמיים לא הכּירוּ דרך מלחמה כּזאת ולא את כּשרוֹנוֹ של חניבּעל וּפגישתם הראשוֹנה בּחניבּעל הביאה להם מפּלה קשה: על־יד טְרֶבִּיָה (יוּבל נהר־פּוֹ)⁵⁴ הוּכּה והוּשמד צבא של 40,000 איש כּמעט כּליל.

הארץ שבּה חנה חניבּעל (כּיוֹם לוֹמבּרדיה) נכבּשה זמן קצר לפני כן בּידי הרוֹמיים. הגלים שישבוּ בּארץ זוֹ (§13) נלחמוּ בּאוֹמץ לב בּרוֹמיים, אבל לבסוֹף נכנעוּ לפניהם. הרוֹמיים סללוּ דרכים בּגליה קיסאלפּינה וייסדוּ בּה מוֹשבוֹת, והגלים הבינוּ שאדוֹניהם החדשים החליטוּ להתיישב בּארצם ישיבת קבע. הוֹפעתוֹ של חניבּעל עוֹררה בּלבּם תקוה להשתחרר מעוּלה של רוֹמי. לאחר הניצחוֹן בּטרבּיה עברוּ הגלים לצדוֹ של חניבּעל וכרתוּ עמוֹ בּרית. זה היה הצעד הראשוֹן בּהגשמת תוֹכניתוֹ הפּוֹליטית של חניבּעל,הוּא לא בּיקש להשמיד את רוֹמי כּליל, כּי חילוֹ לא היה גדוֹל דיוֹ, אבל רצה לשבּוֹר את כּוֹחה בּאיטליה על־ידי מרד כּללי של העמים האיטלקיים, אשר רוֹמי שלטה בּהם.

חוֹדשים אחדים אחרי־כן עבר חניבּעל לאיטליה התיכוֹנה וחנה בּאטרוּריה. על־יד האגם טרָסִימֶנִי ⁵⁵יצא לקראתוֹ אחד הקוֹנסוּלים, שלא חיכּה עד בּוֹא חברוֹ לעזרה, כּי התאוה לנחוֹל את כּבוֹד הניצחוֹן לבדוֹ. אוּלם חניבּעל שיבּש את מזימתוֹ, והיכּה את הרוֹמיים מכּה קשה: 15,000 איש נפלוּ בּקרב וּכמספּר הזה נפל בּשבי. הרוֹמיים הבינוּ כּי עדיין לא קם עליהם אוֹיב מסוּכּן כּחניבּעל, וכי עליהם לנהל את המלחמה בּזהירוּת רבּה. הם החליטוּ לבחוֹר בּדיקטטוֹר, כּשם שעשוּ אבוֹתיהם בּשעת חירוּם. פבּיוּס מכּסימוּס, שנבחר למשׂרה זוֹ, היה ידוּע בּרוֹמי כּאדם זהיר מאוֹד; קראוּ לוֹ קוּנְקְטַטוֹר, כּלוֹמר ה"מתמהמה". הוּא עמד על השגיאוֹת ששגוּ הקוֹנסוּלים לפניו מתוֹך קלוּת דעת וּרדיפה אחר הכּבוֹד, והחליט שלא לצאת לקראת חניבּעל בּקרב, אלא ללכת בּעקבוֹתיו וּלחכּוֹת לשעת כּוֹשר. ואמנם, כּל זמן שפבּיוּס עמד בּראש השלטוֹן, לא פּגעוּ הרוֹמיים בּחניבּעל. אוּלם בּתוֹם תקוּפת שירוּתוֹ נבחרוּ קוֹנסוּלים חדשים, שוּב גברה התשוּקה להתגרוֹת בּאוֹיב וּלגרשוֹ מן הארץ: למטה מכּבוֹד הרוֹמיים היה להיראוֹת כּמתחמקים מן המלחמה בּעוֹד האוֹיב עוֹשה בּתוֹך איטליה כּמי שעוֹשה בּתוֹך שלוֹ. חניבּעל עבר בּינתיים את איטליה התיכוֹנה וחנה בּאַפּוּלְיָה. הרוֹמיים אספוּ צבא של 80,000 איש ויצאוּ לקראתוֹ. חניבּעל חיכּה לרוֹמיים על־יד קַנְנֶה⁵⁶; צבאוֹ היה בּן 40,000 איש רגלים ו־10,000 פּרשים. ושוּב נוֹכחוּ הרוֹמיים לדעת כּי שר־צבא גדוֹל קם עליהם: לדברי פּוֹליבּיוּס, נפלוּ בּקרב כּ־70,000 רוֹמיים, בּיניהם סנאטוֹרים רבּים ואנשי צמרת השלטוֹן (216). המפּלה בּקננה הייתה המפּלה הגדוֹלה בּיוֹתר שנחלה רוֹמי בּמשך כּל ימי תוֹלדוֹתיה.

לאחר הקרב בּקננה עברוּ לצדוֹ של חניבּעל רבּים מבּעלי־בּריתה של רוֹמי, בּיניהם הבּרטיים, הלוּקנים, הסמניטים והעיר קפּוּאה⁵⁷, חניבּעל ראה את תוֹכניתוֹ קרוֹבה להתגשמוּתה: שלטוֹנה של רוֹמי מוּגר, ואיטליה נתפּוֹררה למספּר רב של עמים, שבטים וערים. אך אם הוּא חשב את עצמוֹ למנצח, טעה בּחשבּוֹנוֹ. למרוֹת כּל כּישלוֹנוֹתיה הרבּים לא רצתה רוֹמי להיכּנע. הרוֹמיים למדוּ מן הניסיוֹן: הם הבינוּ כּי אין דרך אחרת להילחם בּחניבּעל אלא בּדרכּוֹ של פבּיוּס מכּסימוּם. הכּוֹל חיכּוּ שחניבּעל יעלה על רוֹמי. אוּלם חניבּעל ידע כּי לא יוּכל לכבּוֹש עיר גדוֹלה וּבצוּרה כּרוֹמי, ולכן החליט לעבוֹר בּאיטליה ממקוֹם למקוֹם וּלהעביר את העמים האיטלקיים אל צדוֹ. בּינתיים הקימה רוֹמי צבא חדש תחת זה שהוּשמד בּקננה, והוּא יצא לרדוֹף אחרי חניבּעל, אבל משפּנה חניבּעל לקראתוֹ היה חוֹמק ועוֹבר. תכסיס זה, אשר היה הוֹלך וחוֹזר היה עלוּל לבטל את תוֹכניתוֹ של חניבּעל. הרוֹמיים ענשוּ קשה את האיטלקים שבּגדוּ בּהם וידוֹ של חניבּעל קצרה מלהוֹשיעם: צבאוֹ לא היה רב ואסוּר היה לוֹ לפצלוֹ פּן ישמידוּהוּ הרוֹמיים חלק־חלק. וגם על האיטלקים לא יכוֹל לסמוֹך: רבּים מהם הבינוּ כּי לא לנצח יישאר חניבּעל בּאיטליה, וּלאחר שילך שוּב תחזוֹר ותעלה רוֹמי לגדוּלה, ולכן לא כּדאי לעוֹרר את חמתה. בּיחד עם זה היוּ עמים אחרים אשר רצוּ להילחם בּרוֹמי ואלה בּיקשוּ עזרה מחניבּעל. על הניבּעל היה להשגיח על תנוּעוֹת הצבא הרוֹמי, להוֹשיט עזרה לבעלי־בּריתוֹ וּלהגן על הערים שלכד. תפקיד משוּלש זה לא היה לפי כּוֹח חילוֹ הקטן. כּעבוֹר שנים אחדוֹת נפלה בּידי הרוֹמיים העיר קפּוּאה, בּעלת־בּריתוֹ החשוּבה בּיוֹתר, ונהרסה כּליל. חניבּעל תלה את תקותוֹ בּעזרה מחוּץ לארץ. הוּא כּרת בּרית עם פיליפּוֹס מלך מוּקדוֹן; אבל המלך היה עסוּק בּענייני יון ולא בּא לאיטליה. בּייחוד קיוה כּי עיר מוֹלדתוֹ תוֹשיט לוֹ עזרה, שהרי למענה נלחם. אוּלם בּראשית מסעוֹ, הייתה קרתגוֹ סבוּרה שאין לחניבּעל צורך בּעזרה, שהרי ידוֹ על העליוֹנה, וּלאחר מזה נמנע מקרתגוֹ להחיש לוֹ עזרה מדאגה לשלטוֹנה היא בּספרד, כּי בּינתיים העבירוּ הרוֹמיים את המלחמה גם לשם. אף־על־פּי־כן בּיקש אחיו של חניבּעל להביא לוֹ צבא־עזר מספרד. הוּא עבר את האלפּים כּחניבּעל בּשעתוֹ, אבל בּהיכּנסוֹ לאיטליה פּגע בּרוֹמיים שעמדוּ נכוֹנים לקראתוֹ, כּל צבאוֹ הוּשמד והוּא עצמוֹ נפל בּקרב. חניבּעל התאכזב מתקותוֹ האחרוֹנה; הוּא נדחק לפינה הדרוֹמית של איטליה והתבּצר שם עם חייליו, שמספרם נתמעט בּמשך ימי המלחמה. ועדיין היה מסוּכּן לרוֹמיים, כּי כּל פעם שהללוּ היוּ פּוֹגעים בּוֹ, אם בּדרך מקרה ואם מתוֹך כּונה תחילה, היה מכּה אוֹתם בּמערכה. ואוּלם מאמציו הכּבּירים לבטל את שלטוֹן רוֹמי בּאיטליה עלוּ בּתוֹהוּ. רוֹמי הוֹכיחה בּמלחמה זוֹ את כּל סגוּלוֹתיה הגדוֹלוֹת: סבלנוּת, כּיבּוּש היצר, משמעת. היא ניצחה את חניבּעל לא בּחֵילה, אלא בּעקשנוּתה.

§24. המלחמה בּסיציליה וּבספרד.    🔗

הרוֹמיים עצרוּ כּוֹח לא רק להגן על איטליה, אלא גם להעביר את המלחמה אל מעבר לים. בּשנת 215 מת הירוֹן מלך סירקוּסי, בּעל־בּריתה של רוֹמי עוֹד מימי המלחמה הפוּנית הראשוֹנה. אחר מוֹתוֹ החלוּ מהוּמוֹת בּסירקוּסי והעיר עברה לקרתגים, וכן גם ערים יוניוֹת אחרוֹת. הקרתגים שלחוּ לסיציליה את צבאם; הקוֹנסוּל הרוֹמי מַרקלוּס שם מצוֹר על סירקוּסי. העיר הייתה מבוּצרת וּבהגנתה השתתף המתמתיקן והארדיכל המפוּרסם אַרְכִימֵדֵס. ורק על־ידי בּגידה עלה בּידי מרקלוּס לפרוֹץ לתוֹך העיר לאחר שמוֹנה חוֹדשי מצוֹר. העיר נשדדה בּידי חיילים; בּין ההרוּגים היה גם ארכימדס (212). הרוֹמיים שללוּ מסירקוּסי את האוֹטוֹנומיה שלה, חייבוּה בּהעלאת מס וקבעוּ בּה את מוֹשב הפּרטוֹר המוֹשל על סיציליה; יצירוֹת האמנוּת היונית, שנמצאוּ לרוֹב בּעיר, הוֹעברו לרוֹמי. אחרי מפּלת סירקוּסי כּבשוּ הרוֹמיים את כּל האי והדפוּ ממנוּ את הקרתגים.

מלחמה קשה התנהלה גם בּספרד. רוֹמי מסרה כּאן את עריכת המלחמה בּידי שני האחים הַסְקיפְּיוֹנים, בּני משפּחה רוֹמית מיוּחסת. הסקיפּיוֹנים כּבשוּ את סגוּנט וחלק מספרד. הקרתגים תחת יד אחי חניבּעל, הגנוּ בּכישרוֹן רב על הארץ; הם הצליחוּ לגרש את הצבא הרוֹמי מספרד, וּשני האחים הסקיפּיוֹנים נפלוּ בּקרב. בּשנת 210 שלחוּ הרוֹמיים לספרד את פוּבֶּלִיוּס קוֹרנֶליוּס סְקִיפּיוֹ, בּנוֹ של אחד האחים, אדם צעיר בּן 25 בּערך. סקיפּיוֹ היה שר־צבא מעוּלה ולמד על בּוּריים את תכסיסי המלחמה של חניבּעל, ואף ידע לשלוֹט בּחייליו וּלעוֹדד את רוּחם בּהבטחות, בּפרסים, וכדוֹמה. סקיפּיוֹ ניצח את צבאוֹת קרתגוֹ ולכד את העיר קרתגוֹ החדשה ששימשה מרכּז לשלטוֹן הקרתגים בּספרד; גם מכרוֹת הכּסף עברוּ לידוֹ. מעט מעט הוֹכרחוּ הקרתגים לותר על שלטוֹנם בּספרד. סקיפּיוֹ חזר לרוֹמי כּמנצח ונתקבּל על ידי העם בּכבוֹד רב. הוּא נבחר לקוֹנסוּל וּבידוֹ מסרוּ את התפקיד הגדוֹל להעביר את הצבא לאפריקה ולערוֹך מלחמה בּקרתגוֹ על אדמתה.

§25. ניצחוֹנה של רוֹמי.    🔗

בּשנת 204 עבר סקיפּיוֹ לאפריקה ושׂם מצוֹר על העיר אוּטיקה, השנייה לחשיבוּת אחרי קרתגוֹ. שכני קרתגוֹ הנוּמידים בּאוּ בּברית עמוֹ. אמנם מלך הנוּמידים סִיפַכּס שהבטיח עזרה לרוֹמי בּגד בּה ועבר שוּב לקרתגים, אבל בּמקוֹמוֹ הציע הקצין הנוּמידי מַסִינִיסָה את שירוּתוֹ לסקיפּיוֹ ואף קיים את הבטחתוֹ: הוּא יצא למלחמה בּקרתגים וגם לקה בּשבי את סיפּכּס הבּוֹגד. אחרי ניצחוֹנוֹת אחדים של סקיפיוֹ פּתחוּ הקרתגים בּמשא וּמתן על שלוֹם. סקיפּיוֹ הסכּים לשביתת נשק בּתנאי שהצבא הקרתגי יצא מייד מאיטליה. וכך הוּכרח חניבּעל לעזוֹב את איטליה (203) לאחר ששהה בּה 15 שנה, נחל בּה ניצחוֹנוֹת מעוּלים ולא נוּצח מעוֹלם בּידי הרוֹמיים. הוֹפעתוֹ של חניבּעל בּאפריקה עוֹדדה את רוּח הקרתגים: סקיפּיוֹ אף הוּא בּיקש להתראוֹת פּנים עם האוֹיב המהוּלל. על יד זָמָה⁵⁸ ערכוּ את הקרב (202); פּה נוּצח חניבּעל בּידי סקיפּיוֹ, שהשתמש בּתכסיסי מלחמה של אוֹיבוֹ הגדוֹל. לאחר הניצחוֹן פּתחוּ שוּב בּמשא וּמתן על השלוֹם; חניבּעל עצמוֹ נוֹאש מן הניצחוֹן וסייע בּמרץ רב לכריתת הבּרית. תנאי השלוֹם היוּ קשים: קרתגוֹ התחייבה שלא לערוֹך מלחמה מעבר לאפריקה, וּבאפריקה עצמה ללא הסכּמת הרוֹמיים; עליה היה לשלם לרוֹמי פּיצוּיים בּסך 10,000 כּיכּר כּסף (סכוּם גדוֹל מאוֹד שהיה יכוֹל לספּק צרכיה הכּספּיים של עיר גדוֹלה), לותר על שלטוֹנה בּארצוֹת שמעבר לאפריקה (ספרד, סיציליה) ולמסוֹר לרוֹמי את כּל פּילי המלחמה ואת הצי. חוּץ מזה הכּירה קרתגו בּעצמאוּתם של הנוּמידים שהקימוּ ממלכה תחת שלטוֹנוֹ של המלך מסיגיסה.

רוֹמי ניצחה ניצחוֹן מוּחלט; שמה יצא בּעוֹלם כּוּלוֹ. סקיפיוֹ, גיבּוֹר המלחמה חזר בּהדרת יקר וכבוֹד לרוֹמי בּראש הצבא המנצח. הרוֹמיים נתנוּ לוֹ את שם הכּבוֹד “אפריקנוּס” לזכר ניצחוֹנוֹתיו בּאפריקה.רוֹמי יצאה מן המשבּר שנגרם לה על־ידי חניבּעל, חזקה יוֹתר משהייתה קוֹדם. איטליה כּוּלה שוּב נכנעה לפניה וקפּוּאה העיר היחידה שעוֹד היה לאַל ידה להתחרוֹת בּרוֹמי, נענשה על בּגידתה ונהרסה. ספרד, ארץ גדוֹלה ועשירה, הייתה לפרבוֹינציה רוֹמית (“הִיסְפַּנְיָה”). מקרתגוֹ שוּב לא נשקפה סכּנה לרוֹמי והכּסף הרב שהוּבא לרוֹמי מקרתגוֹ, סיציליה וּספרד נתן לה את האפשרוּת להתכּוֹנן למלחמוֹת חדשוֹת. הרוֹמיים פּנוּ מזרחה, כּי זה כבר נפלוּ שם דברים שחייבוּ את התערבוּתם. מבּחינה אחרת, הייתה מלחמת חניבּעל לאחד הגוֹרמים לשינוּיים מהוּתיים בּחברה הרוֹמית: בּמשך 16 שנה נהרסוּ קרקעוֹת רבּוֹת בּאיטליה, והמוֹני איכּרים נוּתקוּ מאדמתם לתקוּפה ארוּכּה; המצב איפשר לבעלי ההוֹן לרכּוֹש שטחי קרקע גדוֹלים אוֹ אף להשתלט על שטחים נטועים חסרי בּעלים. בּראשית המאה השנייה מתחילוֹת להתפּתח ה"לטיפוּנדיוֹת" (§36), וניצוּל האחוּזה למטרוֹת מסחריוֹת, מתחיל לדחוֹק לקרן זוית את חשיבוּת המשק העצמאי הקטן שבּידי האיכּר־החייל הרוֹמי מן הדוֹרוֹת הקוֹדמים. התפּתחוּת זוֹ טמנה בּחוּבּה תוֹצאוֹת הרוֹת אסוֹן לרפּוּבּליקה הרוֹמית.

מקוֹרוֹת    🔗

6. חניבּעל

כּשרוֹנוֹ הצבאי של חניבּעל ואישיוּתוֹ החזקה עוֹררוּ רגש כּבוֹד אף אצל אוֹיביו: ההיסטוֹריוֹנים הרוֹמיים הוֹדוּ שלא קם לרוֹמי אוֹיב כּחניבּעל. אף־על־פי־כן בּיקשוּ סוֹפרי רוֹמי לתת סיפּוּק גם לרגש הפּטריוֹטי, לכן העלילוּ על חניבּעל עלילוֹת שוא והרבּוּ לספּר על אכזריוּתוֹ המוּפרזת ועל שנאתוֹ הכּבוּשה לרוֹמי. הקטע הבּא מספרוֹ של ליויוּס יכוֹל לשמש דוּגמה להשקפה זוֹ. בּראשית הקטע מדבּר ליויוּס על המלחמה הפּוּנית השנייה ואחרי־כן הוּא עוֹבר לתיאוּר הגיבּוֹר הראשי שלה.

יוּרשה נא לי להקדים בּראש חלק מחיבּוּרי את אשר נוֹהגים להקדים רוֹב כּוֹתבי־היסטוֹריה בּראש כּל יצירתם, והוּא – שניגש אני לכתוֹב על המפוּרסמת שבּכל המלחמוֹת, היא המלחמה אשר ניהלוּ הפּוּנים בּעם הרוֹמי בּפיקוּדוֹ של חניבּעל. אכן, מעוֹלם לא ניהלוּ ממלכוֹת ועמים מלחמה בּיניהם בּחילוֹת אדירים יוֹתר, וּמעוֹלם לא היוּ כּוֹחם וּגבוּרתם גדוֹלים יוֹתר; ולא בּתכסיסי מלחמה בּלתי ידוּעים להם היוּ נלחמים, כּי אם בּדרכים אשר היוּ כּבר בּדוּקוֹת בּמלחמה הפּוּנית הראשוֹנה. גוֹרל המלחמה היה כּה בּלתי קבוּע, כּי מזלוֹ של מרס היה מראה פּנים לכאן וּלכאן, עד כּי דוקא אלה אשר ניצחוּ היוּ גם קרוֹבים בּיוֹתר לסכּנה. והשנאה בּה לחמוּ הייתה גדוֹלה מכּוֹחוֹתיהם של היריבים; הרוֹמיים זעמוּ על כּי המנוּצחים עוֹד מעיזים לצאת בּנשק על מביסיהם, ואילוּ הפּוּנים סבוּרים היוּ כּי הרוֹמיים נהגוּ בּהם בּיד רמה וּשאיפת בּצע. מספּרים כּמוֹ כן, שבּהיוֹת הניבּעל כּבן תשע שנים, ואביו חמילקרת היה מקריב קרבּן לפני צאתוֹ עם צבאוֹ לספרד בּתוֹם מלחמת אפריקה⁵⁹, היה מתחנן לפניו, בּשפת־ילדים, שיקחהוּ עמוֹ לשם. ואז הוֹליכוֹ חמילקרת אל המזבּח והשבּיעוֹ בּכלי־הקוֹדש לזכּוֹר את איבתם לרוֹמיים כּאשר הדבר יהיה בּכוֹחוֹ. אבדן סיציליה וסרדיניה⁶⁰ העיק על רוּחוֹ הגאה של האיש: אכן, סיציליה נמסרה בּשל יאוּש נחפּז מדי, ואילוּ סרדיניה נחטפה בּמרמה על־ידי הרוֹמיים בּעת המהוּמוֹת בּאפריקה. ונוֹסף לכל אלה אף הוּטל מס – – –

לאחר שחניבּעל נשלח לספרד⁶¹ משך אליו מייד לבוֹאוֹ את הצבא כּוּלוֹ; לחיילים הותיקים נדמה היה כּי חמילקרת הצעיר חזר אליהם; אוֹתוֹ כּוֹח בּהבּעת פּניו ואוֹתוֹ עוֹז בּמבּט עיניו, וכמוֹהוּ תוֹארוֹ וקווי פּיו. אלא שעד מהרה הוּכח כּי הדמיוֹן לאביו אינוֹ אלא הפּחוּתה שבּסיבּוֹת האהדה אליו. אכן, מעוֹלם לא היה אדם בּעל כּישרוֹן שוה בּדברים כּה שוֹנים כּציוּת מזה וּפיקוּד מזה: על כּן, אך בּקוֹשי ניתן להכריע אם היה אהוּב יוֹתר על מפקדוֹ אוֹ על חייליו. עזרוּבּעל לא העדיף איש מעליו בּכל משׂימה המחייבת גבוּרה ותקיפוּת, ואילוּ החיילים לא היוּ בּוֹטחים ונוֹעזים יוֹתר בּפיקוּדוֹ של אחר. היה עז בּרוּחוֹ לקראת סכּנוֹת וּבעל תבוּנה וּזהירוּת בּשעת סכּנה. לא היוּ עמל וּתלאה המסוּגלים לייגע את גוּפוֹ ולשבּוֹר את רוּחוֹ: כּוֹח סבלוֹ לקוֹר וּלחוֹם היה שוה, ותאבוֹנוֹ למאכל וּלמשקה טבעי וּמרוּסן, ללא תאותנות; יוֹם ולילה לא הבדילוּ בּין מוֹעדי הערוּת והשינה: ורק הזמן הנוֹתר לאחר בּיצוּע תפקידיו היה מוּקדש למנוּחה וגם זוֹ לא על משכּב רך וּבשלוה. לעתים ראוּהוּ חייליו ישן על האדמה בּין מוּצבי השוֹמרים וּבין החיילים מכוּסה בּמעיל צבאי. בּלבוּשוֹ לא נִפְלָה מעל שוי־דרגתוֹ, ורק נשקוֹ וסוּסיו היוּ שוֹנים ועלוּ בּהרבּה על אלה של הפּרשים והרגלים כּאחת; ראשוֹן היה יוֹצא לקרב, ואחרוֹן נוֹטשוֹ. אוּלם, חסרוֹנוֹתיו היוּ שקוּלים כּנגד מעלוֹתיו. אכזריוּת אל־אנוֹשית, מרמה רבּה מן המרמה הפּוּנית⁶², לא שוּם כּבוֹד לאמת, שוּם יחס לקדושה, ולא כּל יראת אלוֹהים, שוּם נאמנוּת לשבוּעה ושוּם רגש חוֹבה. כּזה היה טבע מעלוֹתיו וחסרוֹנוֹתיו כּאשר שירת לפקוּדת עזרוּבּעל בּמשך שלוֹש שנים, ולא הוּזנח על ידוֹ דבר מכּל אשר ראוּי היה לראייה ולעשייה על־ידי מנהיג גדוֹל בּעתיד.

ליויוּס כ"א, א', ד'.

נוֹשאים וּשאלוֹת    🔗

1. מה הם הגוֹרמים שהביאו למלחמה בּין רוֹמי וקרתגוֹ?

2. על אילוּ בּעיוֹת הייתה רוֹמי חייבת להתגבּר בּמלחמה הפּוּנית הראשוֹנה וכיצד הצליחה לעשוֹת זאת?

3. צייר מפּה ותאר בּעזרתה את מסעוֹתיו של חניבּעל מראשית המלחמה הפּוּנית השנייה ועד סוֹפה.

4. מה הייתה תוֹכניתוֹ המדינית של חניבּעל וּמה היוּ הגוֹרמים לכשלוֹנה?

5. מדוּע הייתה רוֹמי מסוּגלת להמשיך בּמלחמה גם אחרי מפּלת קננה, ואילוּ קרתגוֹ נכנעה מייד אחרי קרב זמה?

6. מה היוּ הגוֹרמים האיסטרטגיים לניצחוֹנוֹ של חניבּעל בּקננה וּלמפּלתוֹ בּזמה?

7. כּיצד מתוֹארת דמוּתוֹ של חניבּעל על־ידי הרוֹמיים וּמה דעתך על תיאוּר זה? היעזר בּמקוֹרוֹת 6: חניבּעל.

8. בּאיזוֹ מידה אתה מקשר את תוֹצאוֹת המלחמוֹת הפּוּניוֹת בּהבדלי משטר וחברה בּין רוֹמי וקרתגוֹ?

9. מה הייתה חשיבוּתה של המלחמה הפּוּנית השנייה? המוּתר לראוֹת בּה נקוּדת מִפְנֶה בּהיסטוֹריה של הרפּוּבּליקה הרוֹמית?

ספרים לעיוּן נוֹסף    🔗

1. האנציקלוֹפּדיה העברית, ערך “ארכימדס”.

2. ה. ג. ולס, דברי ימי עוֹלם – הוֹצאת מצפה, כּרך ב', פּרק 25, סעיפים 3–8.

3. ת. מוֹמסן, דברי ימי רוֹמי – הוֹצאת שטיבּל, ספר בּ', פּרקים ה’–י'.

4. ה. א. ל. פישר, דברי ימי אירוֹפּה – הוֹצאת מוֹסד בּיאליק וּמסדה, כּרך א', פּרק ו'.

5. מ. רוֹסטוֹבצב, תוֹלדוֹת העוֹלם העתיק – הוֹצאת י. צ’צ’יק, דברי ימי רוֹמי, חלק א' פרק ה',

 

פּרק ד': רוֹמי והמזרח ההלניסטי    🔗

§26. ההלניסמוּס בּרוֹמי.    🔗

רוֹמי הכּירה את היונים מן התקוּפה הקדוּמה בּיוֹתר. אלי יון נודעוּ בּרוֹמי עוֹד בּראשית המאה החמישית. בּראשוֹנה התנגדוּ הרוֹמיים לשיכּוּן אלי־נכר בּעירם: הם הרשוּ לבנוֹת מקדשים לאלי יון רק מחוּץ ל"פּוֹמריוּם" (תחוּם העיר). בּמאה השלישית גברה השפּעת ההלניסמוּס וּבזמן המלחמה הפּוּנית השנייה כּשעמד חניבּעל בּאיטליה, בּיקשוּ הרוֹמיים לפייס את כּל האלים, את הרוֹמיים ואת הזרים כּאחד; אז ייסדוּ בּרוֹמי מטעם הרשוּת את פּוּלחן 12 האלים האוֹלימפּיים. אלי יון עברוּ את ה"פּוֹמריוּם" והתמזגוּ בּאלי רוֹמי העתיקים. השפּעת ההלניסמוּס על רוֹמי הייתה חזקה יוֹתר מאשר השפּעתוֹ על עמי המזרח. עמי המזרח קראוּ לאליהם בּשמוֹת יוניים, אבל לא ויתרוּ על מסוֹרת־אבוֹת בּעבוֹדת הפּוּלחן; הם קיבּלוּ את הקליפּה ההלניסטית ושמרוּ על התוֹכן המזרחי⁶³. כּנגד זה שמרוּ הרוֹמיים על שמוֹת האלים, אבל קיבּלוּ את התוֹכן היוני של הפּוּלחן. הפּסלים היפים שהוּבאוּ לרוֹמי מטרנטוּם ומסירקוּסי שימשוּ מוֹפת לאמנוּת הרוֹמית בּכלל, וּלתיאוּר האלים בּפרט⁶⁴. אלי רוֹמי העתיקים שלא מצאוּ דוֹמים להם בּין אלי האוֹלימפּוּס, כּגוֹן ינוּס, נשתכּחוּ מעט מעט מלב הרוֹמיים וּפוּלחנם הוּזנח. שאר האלים נתמזגוּ בּאלי יון, יוּפּיטר – בּזוס, דיאנה – בּארטמיס, ונוּס – בּאפרוֹדיטה, וכו'. האגדוֹת הרבּוֹת שסוּפּרוּ על אלי יון הוּעתקוּ ללא שינוּיים על אלי רוֹמי; המיתוֹלוֹגיה היונית הפכה להיוֹת משוּתפת לשני העמים גם יחד. ואין פּלא בּדבר: התרבּוּת הרוֹמית הייתה דלה מאוֹד לעוּמת התרבּוּת היונית המפוּתחת. הרוֹמיים חסרוּ את המיתוֹלוֹגיה העשירה, את פּסלי האלים העשוּיים בּידי אמן, את המקדשים הבּנוּיים לתפארת. ההלניסמוּס לא נתקל בּרוֹמי בּהתנגדוּת תרבּוּתית ניכּרת ולכן קל היה לוֹ להשתלט על רוֹמי.

ההלניסמוּס השפּיע גם על התפּתחוּת הספרוּת הרוֹמית. הסוֹפר הרוֹמי הראשוֹן היה לִיוִיוּס אַנְדְרוֹנִיקוּס, יוני מטרנטוּם, שבּא לרוֹמי כּעבד שבוּי בּמלחמה ושוּחרר על־ידי אדוֹניו. אנדרוֹניקוּס תרגם לרוֹמית את “האוֹדיסיה” והציג בּשנת 240 (בּפעם הראשוֹנה בּרוֹמי) טרגדיה וקוֹמדיה בּרוֹמית. אחריו קמוּ המשוֹררים נֶוְיוּס ואֶניוּס, שהניחוּ את היסוֹד לאפּוֹס הרוֹמי וחיבּרוּ טרגדיוֹת רבּוֹת, והסוֹפרים פְלַאוּטוּס וטֶרֶנְטִיוּס, יוֹצרי הקוֹמדיה הרוֹמית. הספרוּת הזאת לא רק שלא הייתה מקוֹרית אלא גם לא בּיקשה להיוֹת כּזאת. כּוֹתבי הטרגדיוֹת שאלוּ את נוֹשׂאיהם מן המיתוֹלוֹגיה היונית, וּמחבּרי הקוֹמדיוֹת עיבּדוּ את הקוֹמדיה היונית לפי טעם הרוֹמיים. אֶוְרִיפִּידֶס שימש דוּגמה למחבּרי הטרגדיוֹת, וּמֶנַנְדרוֹס, סוֹפר אתוּנאי מן המאה הרביעית, – לכוֹתבי הקוֹמדיוֹת. אמנם, פּעמים חיבּרוּ סוֹפרי רוֹמי שירים אפּיים וּטרגדיוֹת אשר נוֹשׂאיהם היוּ שאוּלים מן ההיסטוֹריה הרוֹמית; כּך כּתב נויוּס שיר גדוֹל על המלחמה הפּוּנית הראשוֹנה; אבל גם בּמקרים אלה חסרוּ את המקוֹריוּת והלכוּ בּעקבוֹת סוֹפרי יון הגדוֹלים. הפּרוֹזה הרוֹמית אף היא התפּתחה כּחיקוּי לפרוֹזה יונית. האנליסט הרוֹמי הראשוֹן, פבּיוּס פּיקטוֹר, כּתב את ספרוֹ בּיונית.

בּדת, בּספרוּת, בּאמנוּת וּבכל שאר ענפי התרבּוּת הכּירוּ הרוֹמיים בּעליוֹנוּת היונים עליהם ורצוּ ללמוֹד מהם. הם חשבוּ את עצמם ל"פילהלנים", כּלוֹמר “אוֹהבי היונים”, למדוּ את השפה היונית וּביקשוּ לסגל לעצמם את מנהגי היונים. סקיפּיוֹ בהיוֹתוֹ בּסיציליה לבש בּגדים יוניים ולקח חלק בּתרגילים גוּפניים בּגימנסיוֹנים. היונים גם הם הבחינוּ בּין הרוֹמיים וּבין שאר העמים: בּסוֹף המאה השלישית קיבּלוּ הרוֹמיים ששהוּ בּיון את הזכוּת להשתתף בּמשחקים האיסתמיים (על־יד קוֹרינתוֹס) וּבכך גילוּ היונים את דעתם, שהם אינם חוֹשבים את הרוֹמיים לבּארבּארים, אלא לעם קרוֹב להם בּתרבּוּתוֹ. סוֹפרים קשרוּ את ראשית תוֹלדוֹת הרוֹמיים בּמסוֹרת היונית: סיפּרוּ שאיניאס, חתן פּריאַמוֹס מלך טרוֹיה, בּרח מטרוֹיה אחרי חוּרבּנה והגיע בּנדוּדיו לאיטליה; נשא לאשה את בּתוֹ של מלך הלטינים והיה לאב לשוֹשלת המלכים אשר ממנה יצאוּ מייסדי רוֹמי, רוֹמוּלוּס ורמוּס⁶⁵. כּך התקרבו שני העמים זה לזה, ולקירבה הזאת היה ערך רב בּהתפּתחוּת התרבּוּת בּעוֹלם העתיק.

§27. המזרח ההלניסטי בּסוֹף המאה השלישית.    🔗

בּמשך המאה השלישית נוֹצר שיווּי־משקל יציב בּין הכּוֹחוֹת הפּוֹליטיים בּמזרח ההלניסטי. מצרים הייתה המדינה החזקה בּיוֹתר; בּני סלוקוֹס יגעוּ לשוא לכבּוֹש את ארץ־ישראל וּלהחליש בּזה את התלמיים: כּל ניסיוֹן כּזה נהדף בּכוֹח הצבא המצרי⁶⁶. בּני אנטיגוֹנוֹס בּמוּקדוֹן שבוּ והקימוּ את הממלכה המוּקדוֹנית שנחלשה לאחר שנוֹת המלחמה הרבּוֹת; בּיון הוּכרחה מוּקדוֹן לותר על שלטוֹנה בּערים, בּגבוֹר כּוֹחן של ההתאחדוּיוֹת האכיית והאיטוֹלית אשר חילקוּ בּיניהן את השלטוֹן כּמעט על יון כּוּלה⁶⁷.

בּסוֹף המאה חל שינוּי בּמצב העניינים הפּוֹליטיים בּמזרח והפר את שיווי המשקל הקוֹדם. המלחמה בּין קְלֶאוֹמֶנֶס מלך ספּארטה והאכיים גרמה לחידוּש שלטוֹנוֹ של מלך מוּקדוֹן בּיון⁶⁸. בּשלוֹש ערים חשוּבוֹת בּיון – קוֹרִינְתוֹס, חַלְקִיס ודֶמֶטְרִיאַס – שוּב העמדוּ חילוֹת־מצב מוּקדוֹניים. ונסיוֹן היונים להתגבּר על המוּקדוֹנים וּלגרשם מארצם לא הצליח. בּאוֹתוֹ זמן, משנת 220 ואילך, עמד בּראש הממלכה המוּקדוֹנית פיליפּוֹס, מלך צעיר שנשׂא נפשוֹ לגדוֹלוֹת. שעת־הכּוֹשר לכך ניתנה לוֹ לאחר מוֹת תלמי הרביעי מלך מצרים (204) ועליית בּנוֹ תלמי החמישי, ילד בּן חמש, על כּיסא המלכוּת. המהוּמוֹת שפּרצוּ בּמצרים החלישוּ את הממלכה האדירה ועוֹדדוּ את פיליפּוֹס לפגוֹע בּה. הוּא עבר לאסיה הקטנה ותקף את הערים היוניוֹת, וּבתוֹכן גם את אלה שהיוּ בּידי התלמיים. גם אנטיוֹכוֹס השלישי מלך סוּריה מיהר להשתמש בּחוּלשתה של מצרים וכבש את ארץ־ישראל (דבר שלא עלה בּידוֹ קוֹדם, בּשנת 217). הממשלה המצרית בּיקשה להוֹציא את הארץ מידוֹ ושלחה לקראתוֹ את סקוֹפּס, ראש השכירים האיטוֹליים בּמצריים; אך אנטיוֹכוֹס היכּה את סקוֹפּס על־יד פַּנַיאוֹן (פַּנֵיאַס) בּצפוֹנוֹ של ים־סוּמכי (החוּלה) בּשנת 199, וּמאז עברוּ ארץ־ישראל וסוּריה הדרוֹמית לידי הסלוקיים⁶⁹.

ירידתה של מצרים ועלייתן של סוּריה וּמוּקדוֹן שינוּ את יחסי הכּוֹחוֹת במזרח וּפגעוּ קשה בּמדינוֹת הקטנוֹת. ממלכת בּני־אֲטַלוֹס מסביב לפֶּרְגַמוֹן⁷⁰ חששה משכניה האדירים, פיליפּוֹס ואנטיוֹכוֹס, והערים היוניוֹת בּאסיה הקטנה נחשבוּ ל"חוֹפשיוֹת ואוֹטוֹנוֹמיוֹת": הן בּיקשוּ להיוֹת בּעלוֹת־בּריתם של המלכים ולא נתינוֹתיהם. בּין ערים אלה היוּ גדוֹלוֹת ועשירוֹת, כּגוֹן הרפּוּבּליקה האריסטוֹקרטית בּרוֹדוֹס, שמשלה בּים ועסקה בּמסחר עם מדינוֹת רבּוֹת. רוֹדוֹס חששה בּייחוּד משלטוֹנוֹ של פיליפּוֹס, שהשתלט על המצרים המקשרים את הים האֶגֶיִי והים השחוֹר וגרם נזק רב למסחר העיר. הערים בּיון וּבאסיה הקטנה שנאוּ את פיליפּוֹס על עריצוּתוֹ: הוּא לא הכּיר בּאוֹטוֹנוֹמיה של הערים, הרס את אלה שכּבש, שילח אש בּשׂדוֹתיהן וּמכר את אזרחיהן לעבדים. פּעם התנפּל גם על אטיקה והחריב את השׂדוֹת שמסביב לאתוּנה.

מפּה ה': יון וּמוּקדוֹן בּמאה השנייה

§28. המלחמה בּפיליפּוֹס.    🔗

אחרי שנסתיימה המלחמה בּחניבּעל הייתה רוֹמי החזקה בּין כּל הממלכוֹת שמסביב לים התיכוֹן; לכן פּנוּ כּל אוֹיבי פיליפּוֹס אליה בּבקשת עזרה נגדוֹ. שליחי אטלוֹס מלך פּרגמוֹן ותלמי מלך מצרים, וכן הרוֹדיים והאתוּנאים, התייצבוּ לפני הסנאט והתחננוּ לפניו כּי יעזוֹר להם. גם לרוֹמי עצמה הייתה סיבּה להכריז מלחמה על פיליפּוֹס: בּזמן שעמד חניבּעל בּאיטליה כּרת פיליפּוֹס בּרית עמוֹ, ואם לא הספּיק לשלוֹח לוֹ צבא־עזר הרי היה זה בּעיקר מפּני שהיונים מרדוּ בּוֹ; אבל הוּא התנפּל על אִילִירִיָה וּפגע שם בּבעלי־בּריתה של רוֹמי. אמנם ייתכן כּי רוֹמי לא הייתה מזדרזת להכריז מלחמה על פיליפּוֹס לוּלא השליחים מיון, אשר עוֹררוּ את ה"פילהלניזם" שלה: היונים סוֹבלים, הייתכן שרוֹמי לא תעמוֹד לצדם בּצר להם? הסנאט דרש מפיליפּוֹס כּי יפסיק את כּיבּוּשיו בּאסיה הקטנה וישחרר את היונים, אוּלם פיליפּוֹס לא נענה לדרישה זוֹ, לכן יצאה רוֹמי להכריעוֹ בּמלחמה.

שלוֹש שנים נמשכה המלחמה (200–197) וּלפי שפיליפּוֹס היה שנוּא על היונים, מצאה רוֹמי בּעלי־בּרית רבּים בּיון, ועל כּוּלם האיטוֹלים. בּראש הצבא הרוֹמי עמד טיטוּס פְלַמִינִינוּס, בּן למשפּחת אצילים, אדם נוֹח לבּריוֹת ופילהלני נלהב. הוּא ניסה לבוֹא לידי הסכּם עם פיליפּוֹס, ודרש ממנוּ שיוֹציא את חילוֹת־המצב שלוֹ מן הערים קוֹרינתוֹס, חַלְקִיס ודמטריאס, ויותר לחלוּטין על שלטוֹנוֹ בּיון. פיליפּוֹס מיאן לקבּל את התנאים הללוּ והמשיך בּמלחמתוֹ. בּשנת 197 היכּה טיטוּס את הצבא המוּקדוֹני על־יד קִינוֹס־קֶפַלֵי⁷¹ בּתסליה, ואחרי המפּלה הזאת הוּכרח פיליפּוֹס להסכּים להצעוֹתיו של טיטוּס. והאיטוֹלים דרשוּ מרוֹמי למגר את מלכוּת מוּקדוֹן כּליל, אבל הרוֹמיים לא הסכּימוּ לעוֹנש חמוּר כּזה. פיליפּוֹס שילם פּיצוּיים, מסר את אניוֹתיו לרוֹמי והוֹציא את חייליו מיון, אבל נשאר כּמקוֹדם מלך מוּקדוֹן.

לאחר גמר המלחמה הגיעה ליון ועדה בּת עשרה אנשים, שנשלחה מטעם הסנאט לסדר את ענייני יון מחדש. טיטוּס השפּיע על חברי הועדה שיסכּימוּ לתת חוֹפש מוּחלט ליונים. לשם שמירה על הבּיטחוֹן בּארץ כּדאי היה להעמיד חילוֹת־מצב רוֹמיים לפחוֹת בּשלוֹש הערים שהיוּ קוֹדם בּידי פיליפּוֹס; אוּלם בּהשפּעתוֹ של טיטוּס ויתרה הועדה אף על דרישה זוֹ. בּשנת 196 הוֹפיע טיטוּס בּמשׂחקים האיסתמיים והכריז על חירוּתם המוּחלטת של כּל היונים. שׂמחת היונים הייתה גדוֹלה מאוֹד. הנאספים זרקוּ את זריהם על טיטוּס וקראוּ לוֹ “סוֹטר” (המוֹשיע); משוֹררי יון שיבּחוּ את טיטוּס בּשיריהם; אזרחי הערים הקימוּ את פּסלי טיטוּס בּעריהם וּבנוּ מזבּחוֹת לכבוֹדוֹ, כּפי שנהגוּ יוני המזרח לעשוֹת למלכיהם. לאחר גמר החגיגוֹת הוֹציא טיטוּס את הצבא הרוֹמי מיון. רוֹמי קיימה את הבטחוֹתיה: היא יצאה למלחמה כּדי לעזוֹר ליונים להשתחרר מנוֹגשׂיהם, וסילקה את ידה מיון כּשהשיגה את מבוּקשה.

§29. המלחמה בּאנטיוֹכוֹס.    🔗

השבט היחידי בּיון שלא היה מרוּצה ממעשי רוֹמי היוּ האיטוֹלים. הם בּיקשוּ לשלוֹט בּיון וחשבוּ כּי הרוֹמיים ימסרוּ לידם את השלטוֹן, כּפרס על עזרתם בּמלחמה. הפּוֹליטיקה של טיטוּס אכזבה אוֹתם. מייד לאחר המלחמה פּתחוּ האיטוֹלים בּתעמוּלה נגד רוֹמי. הם התקשרוּ עם אנטיוֹכוֹס השלישי מלך סוּריה והזמינוּהוּ ליון, בּתקוה לקבּל ממנוּ מה שלא קיבּלוּ מן הרוֹמיים. אנטיוֹכוֹס שחיכּה לשעת־כּוֹשר להקים את ממלכת הסלוקיים בּהדרה הישן, קיבּל בּשמחה את הזמנת האיטוֹלים. הוּא כּבש ערים אחדוֹת בּאסיה הקטנה ועבר לתרקיה⁷²; כּיבּוּש תרקיה, שהייתה קרוֹבה מאוֹד ליון וּלמוּקדוֹן, עוֹרר דאגה בּרוֹמי; ושוּב בּאוּ לרוֹמי שליחי היונים מאסיה הקטנה וּביקשוּ ממנה עזרה. בּייחוּד רגזוּ הרוֹמיים כּאשר נוֹדע להם, כּי חניבּעל שוֹהה בּחצרוֹ של אנטיוֹכוֹס וּמשדלוֹ לתקוֹף את רוֹמי וּלהעביר את המלחמה לאיטליה. הסנאט פּתח בּמשא וּמתן עם אַנטיוֹכוֹס ודרש ממנוּ שיעזוֹב את תרקיה ויחזיר ליוני־אסיה את האוֹטוֹנוֹמיה שלהם. אנטיוֹכוֹס השיב כּי הוּא אינוֹ מתערב בּענייני איטליה, ואל יתערבוּ הרוֹמיים בּענייני אסיה; ואשר לערים היוניוֹת, הלוֹא הרוֹמיים עצמם נטלוּ את האוֹטוֹנוֹמיה מנאפּוֹליס וטרנטוּם. המשא וּמתן הדיפּלוֹמטי נכשל ואנטיוֹכוֹס הגיע ליון. האיטוֹלים הבטיחוּ לגייס לוֹ חילוֹת־עזר רבּים מבּין היונים; אך תקווֹתיהם נכזבוּ כּי היונים בּרוּבּם שמרוּ על נאמנוּתם לרוֹמי. בּמסיבּוֹת כּאלה אי־אפשר היה להוֹציא לפוֹעל את תוֹכניתוֹ של חניבּעל, כּל־שכּן בּחילוֹ המצוּמצם של אנטיוֹכוֹס. בּינתיים פּתחוּ הרוֹמיים בּמלחמה. צבא־רוֹמי הוֹפיע בּיון; לאחר המפּלה הראשוֹנה ליד מעבר תֶרְמוֹפּילַי, חזר אנטיוֹכוֹס לאסיה הקטנה. בּעלי־בּרית רבּים קמוּ לרוֹמיים: האכיים, הרוֹדיים ואֶומֶנֶס מלך פּרגמוֹן, שירש את כּיסא אביו אטַלוֹס. מקץ שנה עברוּ גם הרוֹמיים לאסיה. מפקד הצבא היה אחיו של סְקִיפּיוֹ אַפְרִיקַנוּס; גם סקיפּיוֹ עצמוֹ לקח חלק בּמסע, וּלמעשה היה הוּא המנהיג. על־יד מַגְנֵסְיָה⁷³ היכּוּ הרוֹמיים (בּסיוּעוֹ של צבא אומנס) את אנטיוֹכוֹס מכּה ניצחת. לאחר המפּלה נכנע אנטיוֹכוֹס לדרישוֹת רוֹמי: הוּא ויתר על שלטוֹנוֹ בּאסיה הקטנה מעבר זה של הרי טאוּרוֹס והתחייב לשלם קוֹנטריבּוּציה (מסי עוֹנשים) של 15,000 כּיכּר כּסף (סכוּם בּוֹ ניתן לקיים צי אניוֹת לא קטן) בּמשך 12 שנה.

מפּה ו': אסיה הקטנה וסוריה בתקופת הרפובליקה הרומית המאוחרת

רוֹמי סידרה מחדש את ענייני המזרח. הארצוֹת שאנטיוֹכוֹס משל בּהן נחלקוּ בּין בּעלי־בּריתה של רוֹמי: אוֹמנס קיבּל את החלק הגדוֹל בּיוֹתר של אסיה הקטנה. ורוֹדוֹס⁷⁴ – את לִיקִיָה וחלק מקַרִיָה. הערים היוניוֹת זכוּ בּאוֹטוֹנוֹמיה, חוּץ מאחדוֹת שנמסרוּ לאומנס. בּיון הכניעוּ הרוֹמיים את האיטוֹלים ושברוּ את כּוֹחם וּביטלוּ את השפּעתם והפּלפּוֹנסוֹס נמסר לאכיים⁷⁵.

עשר שנוֹת מלחמה שינוּ את המצב הפּוֹליטי שהיה קיים בּמזרח כּמאה שנים. הממלכוֹת ההלניסטיוֹת הגדוֹלוֹת – מוּקדוֹן, סוּריה, מצרים – ירדוּ מגדוּלתן; בּמקוֹמן עלוּ הערים היוניוֹת, מדינוֹת קטנוֹת – האכיים, בּני־אטלוֹס, הרוֹדיים. שוּם כּוֹח מן הכּוֹחוֹת הפּוֹליטיים הללוּ לא היה חזק דיוֹ עד כּדי להשתלט על המזרח כּוּלוֹ. אף־על־פּי שרוֹמי לא הפכה שוּם ארץ לפּרוֹבינציה שלה, ידעוּ הכּוֹל, כּי השליט העליוֹן בּמזרח הוּא הסנאט הרוֹמי. היונים פּנוּ לעתים תכוּפוֹת לרוֹמי, והביאוּ את תלוּנוֹתיהם ואת סכסוּכיהם לפני הסנאט. רוֹמי השגיחה בּעין פּקוּחה, ששוּם מדינה לא תתחזק על חשבּוֹן חברתה. יסוֹד הפּוֹליטיקה שלה בּמזרח היה לפוֹרר את הכּוֹחוֹת הפּוֹליטיים ולשלוֹט על כּל כּוֹח בּנפרד.

§30. חיים חדשים בּרוֹמי.    🔗

המלחמוֹת בּמזרח גרמוּ לשינוּי אוֹרח החיים בּרוֹמי. רוֹמי חדלה להיוֹת עיר איטלקית בּלבד והייתה לעיר בּין־לאוּמית. יונים ואנשי מזרח לרוֹב בּאוּ לרוֹמי: בּני מלכים, סוֹחרים, אנשי־מדע ואמנוּת, שבוּיים ועבדים. העיר קוּשטה בּבניינים מפוֹארים וּפסלי אלים; נתרבּוּ החגים והתענוּגוֹת. בּייחוּד שמח העם לטְרִיוּמְפִים, כּלוֹמר לתהלוּכוֹת חגיגיוֹת של שרי־הצבא, שחזרוּ כּמנצחים מן המלחמה. בּטריוּמפים אלה העבירוּ שרי־הצבא לפני־העם את השלל הרב ששללוּ במזרח: כּלי־זין, פּסלים, כּסף וזהב, זרי־ניצחוֹן. לפני מרכּבוֹת המנצחים הלכוּ שרי־הצבא של האוֹיב, שנפלוּ בּשבי אוֹ בּני־המלכים שנשלחוּ לרוֹמי כּבני־תערוּבוֹת. בּזמן הטריוּמפים היה כּל חייל מקבּל סכוּם כּסף בּמתנה; מלבד הכּסף הזה היוּ החיילים מתעשרים משלל האוֹיב. העוֹשר הרב שבּא לרוֹמי, הן על‏־ידי מסי עוֹנשין ושלל, הן לרגל המסחר שהלך וגדל, עוֹרר בּציבּוּר הרוֹמי את השאיפה לחיי מוֹתרוֹת. אנשים עשירים הרבּוּ להם עבדים וקנוּ בּכּסף רב טבּחים מוּמחים אוֹ רקדנים משוּבּחים. המוֹן העם בּרוֹמי אף הוּא רדף תענוּגוֹת וּביקש שיערכו לפניו משחקי התגוֹששוּת וחגים שוֹנים. בּתקוּפה זוֹ עברוּ לרוֹמי מקפּוּאה משחקי הלוּדוֹרים (“גְלַדִיַטוֹרים”) בּקרקס, כּלוֹמר מלחמוֹת־שניים בּין אדם וחיית טרף אוֹ בּין אדם לאדם⁷⁶; החיזיון האכזרי הזה, שלא היה לפי טעמם התרבּוּתי של היונים, נתחבּב מאוֹד על הקהל הרוֹמי, וּמאז והלאה נעשוּ משחקי הלוּדוֹרים חלק מן ההוי הרוֹמי. הלוּדוֹרים נתגייסוּ מקרב העבדים שהצטיינוּ בּקוֹמתם וּבכוֹח שריריהם וקיבּלוּ את הכשרתם בּבתי־ספר מיוחדים לדבר. עריכת משחקי הלוּדוֹרים עלתה בּכסף רב, אבל אצילי רוֹמי לא חסכוּ את כּספּם למטרוֹת אלה מתוֹך רדיפה אחרי כּבוֹד וּפרסוּם. בּמאה השנייה עלה לגדוּלה בּרוֹמי מעמד חדש, ה"פּרשים", שעסקוּ בּעיקר בּענייני כּספים. ה"פּרשים" היוּ בּראשוֹנה חלק מן הצבא הרוֹמי; הם לא נחשבוּ על המשפּחוֹת המיוּחסוֹת, ורק לעתים רחוֹקוֹת עלה בּידי אחד מהם לזכּוֹת בּחברוּת בּסנאט בּאחת המשׂרוֹת אוֹ בּהנהגת הצבא והם התמסרוּ לענייני קבּלנוּת, חכירת מסים, הלואוֹת כּסף בּריבּית, מסחר וכו'. בּרבוֹת הימים נעשוּ הפרשים למעמד השני בּעוֹשרוֹ וּבהשפּעתוֹ אחרי מעמד הסנאטוֹרים מבּני האצילים. אנשים אלה קינאוּ בּסנאטוֹרים ששלטוּ בּפּרובינציוֹת ועשוּ שם עוֹשר רב; אף הם בּיקשוּ להתעשר בּפּרוֹבינציוֹת, אם לא כּנציבי המשטר אז לפחוֹת כּשוּלחנים וחוֹכרי מסים. גם בּרוֹמי העיר הייתה השפּעתם ניכּרת כּי אנשים רבּים מכּל שכבוֹת־העם היוּ שוּתפים להם בּענייניהם הכּספּיים.

התקוּפה החדשה גרמה להתמוֹטטוּת היסוֹדוֹת, שעליהם עמדה המשפּחה הרוֹמית העתיקה. לשלטוֹנוֹ החמוּר של אב המשפּחה לא היה מקוֹם בּחברה, שהמנצחים עליה היוּ אנשים צעירים כּסקיפּיוֹ וּפלמינינוּס. האשה שוּב לא הייתה סגוּרה בּין כּתלי הבּית, היא קיבּלה רשוּת לחיוֹת חיי חוֹפש בּחברה, וּפעמים אף להשפּיע על ענייני המדינה. יראת־שמים, שחוֹתמה היה טבוּע על רוֹמי העתיקה, פּינתה מקוֹם להשקפוֹת חפשיוֹת של משכּילי יון. הציבּוּר הרוֹמי נגרר אחרי מנהגים חדשים שבּאוּ מיון אוֹ מהמזרח. יוני אחד מאֶטְרוּרְיָה לימד את הרוֹמיים לחוֹג את הבַּקְכַנַליוֹת, כּלוֹמר, חגיגוֹת לכבוֹד אל היין בַּקכוֹס־דיוֹניסוֹס; חגיגוֹת אלה היוּ נערכוֹת בּלילוֹת בּמקוֹמוֹת סתר וגרמוּ לעבירוֹת חמוּרוֹת על המוּסר. בּחקירה וּדרישה התבּרר שאלפים אחדים מאזרחי רוֹמי, בּיניהם בּני משפּחוֹת אצילוֹת השתתפוּ בּבקכנליוֹת אלה, ועליהם נילווּ אנשים רבּים מן האספסוּף הרוֹמי, כּגוֹן גנבים, רוֹצחים וּמזייפי תעוּדוֹת. הממשלה הטילה עוֹנשים על העבריינים (186), אבל השחיתוּת לא פּסקה, כּי שוֹרשיה היוּ נעוּצים בּרוּח התקוּפה החדשה.

חסידי הדוֹר הישן התרחקוּ בּשאט־נפש מן החיים החדשים ונשׂאוּ עיניהם לטהרת המידוֹת של רוֹמי העתיקה ולגבוּרתה. המפוּרסם בּין אנשים אלה היה קַטוֹ, בּן למשפחה ענייה שעלה לגדוּלה לא בּזכוּת אבוֹתיו, אלא בּכוֹח כּישרוֹנוֹתיו הרבּים בּענייני השלטוֹן. קטוֹ נלחם בּעקשנוּת בּבאי־כוֹח הדוֹר החדש: כּחמישים פּעם תבע ונתבּע לדין, וּבעיקר רדף את משפּחת הסקיפּיוֹנים קְוִינְקְטִים ואנשים כּפלמינינוּס, מבשׂרי התקוּפה החדשה וּמנהיגיה. בּהיוֹתוֹ צנסוֹר הכריז, כּי העיר זקוּקה לטיהוּר מיסוֹדה, מחק שמוֹת אנשים מהוּללים מרשימת הסנאטוֹרים והשגיח בּקפּדנוּת רבּה על טהרת המידוֹת. הוּא שילח את הפילוֹסוֹפים היוניים מרוֹמי וּבהיוֹתוֹ פּעם בּאתוּנה דיבּר בּכונה רוֹמית, אף כּי היה בּקי בּלשוֹן היונית. בּחייו הפּרטיים בּיקש להגשים את האידיאל של החיים הפּשוּטים והבּריאים, חיי רוֹמי העתיקה: הוּא הלך תמיד בּרגל, שתה את היין ששתוּ עבדיו, וּבנסיעוֹתיו כּפקיד המדינה ליוה אוֹתוֹ רק משרת אחד. חיי מוֹתרוֹת היוּ זרים לרוּחוֹ: פּעם קיבּל בּירוּשה שטיח בּבלי, וּמיהר למוֹכרוֹ, כּי לא רצה לפנק את גוּפוֹ. קמצנוּתוֹ הייתה למשל בּפי העם: אך הוּא ידע לחסוֹך לא בּמשקוֹ הפּרטי בּלבד, אלא גם בּמשק המדינה. וּבהיוֹתוֹ צנסוֹר מחה נגד בּיזבּוּז הכּספים שנהגוּ בּוֹ אצילי רוֹמי. קטוֹ קנה לוֹ שם גם כּסוֹפר: הוּא כּתב ספר על ההיסטוֹריה העתיקה של רוֹמי וספר על החקלאוּת: ספרוֹ האחרוֹן נשתמר עד זמננוּ והוּא משמש מקוֹר היסטוֹרי חשוּב לחקר מצב החקלאוּת בּרוֹמי בּמאה השנייה לפנה"ס.

§31. המלחמה בּפֶּרְסֶוְס.    🔗

אוֹרח החיים החדש בּרוֹמי שינה גם את יחס הרוֹמיים למזרח. עד עתה לא חשב הסנאט על כּיבּוּשים בּמזרח והסתפּק בּהשפּעה הרבּה שהייתה לוֹ על הנעשה. אוּלם אנשים רבּים בּרוֹמי נשׂאוּ את נפשם למלחמה: שרי־הצבא חפצוּ בּטריוּמפים, החיילים – בּשלל, הפּרשים – בּהגבּרת הכנסוֹתיהם בּפּרוֹבינציוֹת. מעט מעט נטה גם הסנאט אחרי דעת הרבּים. כּך התחילה בּרוֹמי תקוּפה חדשה. תקוּפת האימפּריאליזם.

הראשוֹן שנפל קרבּן לפוֹליטיקה חדשה זוֹ היה פּרסוס מלך מוּקדוֹן. פיליפּוֹס הוֹריש לבנוֹ צבא מנוּסה של 30,000 איש בּערך ואוֹצר מלא כּסף. יונים רבּים תלוּ את תקותם בּפרסוס וקיווּ כּי הוּא ישים קץ לשלטוֹן הרוֹמיים. אמנם עשירי יון תמכוּ בּרוֹמי, כּי ראוּ בּה את המדינה החזקה שבּכוֹחה להגן על רכוּשם בּשעת הדחק; אך כּנגד זה עמדה דלת־העם בּערים רבּוֹת על צידה של מוּקדוֹן. אבל גם אוֹיבים היוּ לפּרסוס, ועל כּוּלם עלה אומנס מלך פּרגמוֹן בּשנאתוֹ הכּבוּשה למוּקדוֹן; הוּא בּיקר בּרוֹמי והזהיר את הסנאט מפני כּוֹחוֹ הגדוֹל של פּרסוס. הסנאט קיבּל את מלשינוּתוֹ הארסית של אומנס בּרצוֹן. אמנם לא היה יסוֹד לחשוֹש מכּוֹחוֹ של פּרסוס, מה עוֹד שהיה ידוּע כּי אין המלך נוֹטה בּיוֹתר למלחמוֹת, אבל הסנאט רצה בּכיבּוּשים ולכן חיפּש תוֹאנוֹת מתוֹאנוֹת שוֹנוֹת כּדי לפתוֹח בּמלחמה. והנה פּתח פּרסוס בּמשא וּמתן; הוּא היה מוּכן לספּק את רצוֹנה של רוֹמי כּכל האפשר. אוּלם הכּוֹל היה לשוא: הסנאט לא שׂם לב לדבריו ושלח צבא למוּקדוֹן. שלוֹש שנים ארכה המלחמה. רב היה ההבדל בּינה וּבין מלחמת רוֹמי בּפיליפּוֹס. תחת הפילהלניזם הנשגב של טיטוּס פלמינינוּס בּא עתה יחס גס ואכזרי בּיוֹתר של המנצחים למנוּצחים: חיילי רוֹמי שדדוּ את הערים היוניוֹת ואף את מקדשי האלים, ושרי־הצבא מכרוּ אזרחים יוניים לעבדים. בּשנת 168 ניצח שׂר־הצבא הרוֹמי אֶמִילִיוּס פּאוּלוּס את המלך פרסוס בּקרב על־יד פִּידַנָה שבּמוּקדוֹן⁷⁷. פּרסוס נאלץ לברוֹח מיון ואחרי כן הסגיר את עצמוֹ למנצחים. הסנאט בּיטל את שלטוֹן המלכים בּמוּקדוֹן וחילק את הארץ לארבּע רפּוּבּליקוֹת קטנוֹת, נטוּלוֹת כּוֹח והשפעה פּוֹליטית. כּך נפלה בּידי רוֹמי הממלכה הגדוֹלה שכּבשה את המזרח בּימי אלכּסנדר הגדוֹל.

§32. פּוֹליטיקה חדשה בּמזרח.    🔗

לאחר המלחמה בּפרסוס הרגישוּ כּל מדינוֹת המזרח בּידה הקשה של רוֹמי, ולא אוֹיביה בּלבד, אלא גם ידידיה המסוּרים לה. אחד מבּעלי־בּריתה הנאמנים היה אוֹתוֹ אומנס מלך פּרגמוֹן, אשר סייע לרוֹמי בּמלחמתה בּפרסוס. הסנאט בּיקש להחליש את כּוֹחה של פּרגמוֹן ולכן נתן אוֹטוֹנוֹמיה לגַלַטִים⁷⁸ שכני ממלכת פּרגמוֹן בּמזרח. דבר זה עלוּל היה לגרוֹם נזק רב לפּרגמוֹן, ואומנס החליט ללכת לרוֹמי לנהל משא וּמתן עם הסנאט. אבל הסנאט אסר עליו להיכּנס לרוֹמי והוּא היה אנוּס לחזוֹר כּלעוּמת שבּא. אוּלם מר מזה היה גוֹרלה של רוֹדוֹס. עיר עשירה זוֹ בּיקשה לתוך בּין רוֹמי וּמלך מוּקדוֹן בּזמן המלחמה; היא אמנם לא עזרה למוּקדוֹן, אבל לא העלימה את יחסה הטוֹב אליה. אחרי הקרב בּפידנה חזרוּ הרוֹדיים בּתשוּבה ושלחוּ שליחים לסנאט לכפּר על עווֹנם. השליחים כּרעוּ בּרך בּתוֹך הסנאט ורק בּגלל ההתרפּסוּת הזאת עלה בּידיהם להציל את עירם מהרס. אף־על־פּי־כן היה עוֹנשם קשה: הסנאט לקח מן הרוֹדיים את לִיקְיָה וקָרִיָה (שנתן להם לאחר הניצחוֹן על אנטיוֹכוֹס) והכריז על האי הקטן דֶלוֹס⁷⁹ כּעל נמל חוֹפשי. דלוֹס היה למרכּז מסחרי חשוּב וּמצבה של רוֹדוֹס נתערער.

בּימים ההם מלך בּסוּריה אנטיוֹכוֹס IV אפִּיפָנֶס, בּנוֹ של אנטיוֹכוֹס III (175–163). אנטיוֹכוֹס שהה שנים רבּוֹת בּרוֹמי כּבן־תערוּבוֹת והוּשפּע ממנהגיה הפּוֹליטיים; כשהיה למלך בּיקש להנהיג בּסוּריה מצד אחד את המנהגים הרוֹמיים, אף־על־פּי שהם לא התאימוּ לרוּחה של הממלכה המזרחית, וּבהיוֹתוֹ פילהלן נלהב שקד מצד שני, גם על הפצת התרבּוּת היונית בּין אנשי המזרח, וערים סוּריוֹת רבּוֹת שינוּ בּימיו את צוּרתן לצוּרת “פּוֹליס” יונית. בּהשפּעתוֹ עלוּ המתיונים לגדוּלה גם בּיהוּדה; כּונתם הייתה להפוֹך את ירוּשלים לעיר יונית. אנטיוֹכוֹס היה רוֹדף כּבוֹד וּפרסוּם ולכן בּיקש תוֹאנוֹת למלחמה. הוּא עלה פּעמיים על מצרים וּבשנת 168 עמד בּראש צבאוֹ לפני שערי אלכּסנדריה. ממלכת התלמיים, שירדה פּלאים ולא יכלה להגן על עצמה, בּיקשה עזרה מרוֹמי. הסנאט שלח את בּאי־כּוֹחוֹ למצרים לנהל משא וּמתן עם אנטיוֹכוֹס. צירי רוֹמי התייצבוּ לפני אנטיוֹכוֹס וּמסרוּ לוֹ את פּקוּדת הסנאט לעזוֹב מייד את מצרים ולחזוֹר לסוּריה. אנטיוֹכוֹס לא מצא עוֹז בּנפשוֹ להתנגד לרוֹמיים, הוּא ציית להוֹראת הסנאט ועזב את מצרים⁸⁰. בּהיוֹתוֹ מרוּגז וּמאוּכזב התנפּל על ירוּשלים, כּי שמע על התנגדוּת העם היהוּדי למתיונים, ואת חמתוֹ, שלא העז לשפּוֹך על הרוֹמיים, שפך על היהוּדים⁸¹. גזירתוֹ על הדת היהוּדית וחילוּל בּית־המקדש גרמוּ למרד גדוֹל, הוּא המרד של יהוּדה המכּבּי, אשר חתר תחת שלטוֹן הסלוקיים בּארץ־ישראל וסלל את הדרך לממלכת החשמוֹנאים⁸². רוֹמי לא העמיקה לחקוֹר בּסיבּוֹת הפּנימיוֹת של המרד, אבל היא בּיקשה להחליש את ממלכת סוּריה ולכן הבּיטה בּעין יפה על מרד היהוּדים; הסנאט קיבּל בּסבר פּנים יפוֹת את שליחי יהוּדה המכּבּי וכרת בּרית עמוֹ (161)⁸³.

היונים בּיון אף הם סבלוּ מעריצוּתה של רוֹמי. אף־על־פּי שהיונים בּרוּבּם לא תמכוּ בּפרסוס החליט הסנאט לדרוֹש מהם שישלחוּ לרוֹמי בּני תערוּבוֹת. כּאלף איש, בּעיקר בּני משפּחוֹת מיוּחסוֹת, הוּבאוּ לרוֹמי וישבו שם כּעשרים שנה, כּי הסנאט לא התיר להם לשוּב לארצם. בּין האנשים האלה היה גם ההיסטוֹריוֹן המפוּרסם פּוֹליבּיוּס.

§33. המלחמה הפּוּנית השלישית.    🔗

אחרי מלחמת חניבּעל ירדה קרתגוֹ מגדוּלתה הפּוֹליטית. ושוּב לא הייתה מסוּכּנת לרוֹמי. כּחמישים שנה נהנתה קרתגוֹ מחיי שקט ושלוה ועשתה עוֹשר רב בּמסחר. פּריחה מסחרית זוֹ עוֹררה את קינאתה של רוֹמי, והסנאט בּיקש תוֹאנוֹת להרוֹס את העיר. ראש המפלגה שרצתה בּחוּרבּן קרתגוֹ היה קטוֹ (§30) שבּיקר בּעיר וראה בּעיניו את עוֹשרה. הסכסוּכים בּין קרתגוֹ והנוּמידים נתנוּ לבסוֹף לסנאט את ההזדמנוּת הרצוּיה. סכסוּכים אלה ארכוּ עשרוֹת שנים והתבּררוּ תמיד לפני הסנאט הרוֹמי, שפּסק בּדרך כּלל לטוֹבת הנוּמידים. והנה אירע והקרתגים עלוּ למלחמה על הנוּמידים; דבר זה פּגע בּתנאי השלוֹם של שנת 202, כּי אסוּר היה לקרתגים להילחם ללא הסכּמת הסנאט. הסנאט מיהר לענוֹש את הקרתגים על פּזיזוּתם, והכריז מלחמה עליהם. הקרתגים חזרוּ בּתשוּבה והתנצלוּ לפני הסנאט; הם דנוּ למיתה את השרים שגרמוּ למלחמה בּנוּמידים והיוּ מוּכנים למלא את כּל הדרישוֹת של רוֹמי. הסנאט שלח לאפריקה צבא בּפיקוּדם של קוֹנסוּלים; בּהגיעם לאפריקה דרשוּ הקוֹנסוּלים מקרתגוֹ שתמסוֹר בּידיהם את כּל נשקה, וּדרישה זוֹ נתמלאה מייד. אז הוֹדיעוּ הקוֹנסוּלים את דרישתוֹ העיקרית של הסנאט: על הקרתגים להרוֹס את עירם ולבנוֹתה בּמרחק של 15 קילוֹמטרים מן הים. רוֹמי בּיקשה אפוֹא, להרוֹס את היסוֹד הכּלכּלי שעליו עמדה העיר כּי המסחר בּים היה מקוֹר עוֹשרה וּביסוּסה הכּלכּלי של קרתגוֹ. הקרתגים החליטוּ לעמוֹד על נפשם; שערי העיר נסגרוּ וּבמהירוּת רבּה הוּכן נשק חדש בּעיר. כּשבּיקש הצבא הרוֹמי להיכּנס לעיר ניתקל בהתנגדוּת עצוּמה. קרתגוֹ הייתה עיר רבּת אוּכלוֹסין ורוֹמי נאלצה לשלוֹח צבא גדוֹל וּלהעמיד בּראשוֹ את שר־הצבא המפוּרסם בּיוֹתר בּזמנוֹ – את סְקִיפּיוֹ אֶמִילְיַנוּס, בּן למשפּחת הסקיפּיוֹנים שכּבשוּ את ספרד. שלוֹש שנים ארך המצוֹר על קרתגוֹ. תוֹשבי העיר נלחמוּ בּכוֹח הייאוּש, אבל לא יכלוּ לעמוֹד בּפני הרעב וּבפני מכוֹנוֹת המלחמה הגדוֹלוֹת של הרוֹמיים. לבסוֹף נפלה העיר בּידי סקיפּיוֹ (146). הרוֹמיים שילחוּ אש בּקרתגוֹ ו־17 יוֹם בּערוּ החוֹרבוֹת; אחרי־כן חרשוּ הרוֹמיים את המקוֹם שעליו עמדה קרתגוֹ, זכר לדוֹרוֹת, כּי ארוּר המקוֹם ואין לבנוֹתוֹ. את האיזוֹר שמסביב לקרתגוֹ עשוּ הרוֹמיים לפּרוֹבינציה וקראוּ לה “אפריקה”.

§34. המלחמה האחרוֹנה בּיון.    🔗

בּזמן וּבעוֹנה של מלחמתה בּקרתגוֹ נלחמה רוֹמי גם בּמוּקדוֹן וּביון. בּמוּקדוֹן קם איש אחד מילידי אסיה הקטנה והכריז על עצמוֹ כּי הוּא בּנוֹ של פרסוס וּמרד בּרוֹמי. רבּים תמכוּ בּוֹ, כּי שלטוֹן הרוֹמיים היה שנוּא על המוּקדוֹנים. הצבא הרוֹמי דיכּא ללא קוֹשי רב את המרד, ואז בּוּטל גם השׂריד האחרוֹן לעצמאוּתה המדינית של מוּקדוֹן, והארץ הפכה לפּרוֹבינציה רוֹמית. בּינתיים פּרצוּ מהוּמוֹת גם בּיון. ריב נפל בּין ההתאחדוּת האכיית וּבין ספּארטה, שלא רצתה להיוֹת חברה בהתאחדוּת. הסנאט הרוֹמי חשש מהתחזקוּת האכיים וּפסק לטוֹבת ספּארטה; הוּא גם הוֹציא ערים אחרוֹת מתוֹך ההתאחדוּת. האכיים החליטוּ שלא לציית לפקוּדת הרוֹמיים ועלוּ למלחמה על ספּארטה. דבר זה שימש עילה לסנאט לשים קץ לשלטוֹן האכיים, הצבא האכיי הוּשמד בּידי הרוֹמיים בּקרב אחד, והסנאט שלח ועדה בּת עשרה אנשים לסדר מחדש את ענייני יון. הוֹאיל והיונים מרדוּ בּרוֹמי לא ראה הסנאט צוֹרך לרחם עליהם. ההתאחדוּת האכיית נתבּטלה, וכן גם התאחדוּיוֹת אחרוֹת שלהם. הדמוֹקרטיה בּוּטלה אף היא והזכוּיוֹת הפּוֹליטיוֹת בּערים ניתנוּ רק לאנשים בּעלי־הוֹן. היונים נתחייבוּ לשלם מסים וּלציית לפקוּדוֹת הנציב שישב בּמוּקדוֹן. ועוֹד עוֹנש קשה הוּטל על היונים שהדהים את יון כּולה: לפי החלטת הסנאט נהרסה עד היסוֹד העיר קוֹרינתוֹס⁸⁴, העשירה שבּערי יון (146). אזרחי קוֹרינתוֹס נמכּרוּ לעבדים; דברי אמנוּת נשגבים, שנמצאוּ בּעיר בּמספּר רב, ניתנוּ לביזה לחיילים אוֹ הוּבאוּ לרוֹמי. למעשה בּארבּארי זה לא היה שוּם נימוּק פּוֹליטי חוּץ מרצוֹנוֹ של הסנאט להשמיד את המתחרים המסחריים של רוֹמי.

§35. רוֹמי והפּרוֹבינציוֹת.    🔗

בּאמצע המאה השנייה משלה רוֹמי מלבד בּסיציליה, בּקוֹרסיקה וּבסרדיניה, בּפּרוֹבינציוֹת ספרד, אפריקה, (הארץ מסביב

לקרתגוֹ) וּבמוּקדוֹן. בּשנת 133 נוֹספה עוֹד פּרוֹבינציה בּשם אסיה⁸⁵, אלה היוּ הארצוֹת עליהן משלוּ בּני־אטלוֹס בּאסיה הקטנה. המלך אטלוֹס ה־III, האחרוֹן שבּמלכי שוֹשלת זוֹ הוֹריש את ממלכתוֹ לעם הרוֹמי; כּך עברה הארץ העשירה הזאת לידי רוֹמי בּלי שפיכת דם. הממוּנים על הפּרוֹבינציוֹת היוּ נציבי רוֹמי, קוֹנסוּלים אוֹ פּרטוֹרים, וּכמוֹ כן פּרוֹקוֹנסוּלים וּפּרוֹפּרטוֹרים, כּלוֹמר פּקידים שמילאוּ את מקוֹם הקוֹנסוּלים והפּרטוֹרים (§ 46). כּוּלם היוּ חברי הסנאט, בּני האריסטוֹקרטיה הרוֹמית. בּידיהם היה השלטוֹן הצבאי, האדמיניסטרטיבי והמשפּטי בּפּרוֹבינציה. הנציב הרוֹמי שלט בּפּרוֹבינציה כּמלך בּממלכתוֹ, אלא שזמן שלטוֹנוֹ הוּגבּל עד שנה אחת, כּמנהג כּל פּקידי רוֹמי. לפעמים היוּ הנציבים נוֹתנים דעתם גם על צוֹרכי היישוּב המקוֹמי, אבל בּדרך כּלל לא הייתה תשוּקתם אלא להתעשר על חשבּוֹנוֹ. אמנם, בּידי תוֹשבי הפּרוֹבינציוֹת הייתה הרשוּת להתאוֹנן בּרוֹמי על מעשי הנציבים, אבל תלוּנוֹת אלה לא היה בּהן כּדי לשנוֹת את המצב, כּי משפּטם של הנציבים היה מסוּר בּידי חברי הסנאט, והם, בּדרך כּלל, היוּ מזכּים את חבריהם. והמצב בּפּרוֹבינציוֹת היה קשה מאוֹד. כּל פּרוֹבינציה התחייבה להעלוֹת מס לרוֹמי מדי שנה בּשנה. בּ"מס גוּלגוֹלת" חוּיב כּל אדם וּב"מס קרקעוֹת" כּל בּעל־אדמה בּפּרוֹבינציה; אריסים, בּאדמוֹת שהוּפקעוּ כּ"אדמת ציבּוּר" על־ידי רוֹמי (§ 79), חוּיבוּ בּנוֹסף לכך בּדמי חכירה. מוֹשל הפּרוֹבינציה היה אחראי לגביית המסים, אלא שבּמקוֹם לגבּוֹתם בּאמצעוּת פּקידיו, יש שהיה מוֹסר תפקיד זה לידי חברוֹת של חוֹכרי־מס (“פּוּבּליקנים”) ששילמוּ מראש מיכסת המס למוֹשל וגבוּ לאחר מכּן מידי תוֹשבי הפּרוֹבינציה את המסים בּתוֹספת ריבּית גבוֹהה. ניצוּל קשה זה של התוֹשבים נמשך תקוּפה ארוּכּה ולא שוּנה עד תקוּפת הקיסרים.

יש לציין כּי אמנם לא כּל הארצוֹת שנכנסוּ למסגרת השלטוֹן הרוֹמי הפכוּ לפּרוֹבינציוֹת מייד: יש שהתקיימוּ כּמדינוֹת־חסוּת (“פּרוֹטקטוֹרטים”), בּעלוֹת אוֹטוֹנוֹמיה פּנימית פּחוֹת אוֹ יוֹתר מליאה והקשוּרוֹת בּרוֹמי על־ידי התחייבוּת לשמוֹר אמוּנים למדיניוּתה, לסייע לה בּצבאוֹת־עזר וּלהעלוֹת לה מס עוֹבד. מדינוֹת חסוּת כּאלה היוּ קיימוֹת בּזמנן בּקרתגוֹ, בּמוּקדוֹן, בּמחוֹזוֹת שוֹנים בּאסיה הקטנה, וכן בּיהוּדה (בּתקוּפת הוּרקנוֹס, ואחריו בּימי הוֹרדוֹס ויוֹרשיו); אך לבסוֹף עברוּ הארצוֹת הללוּ למעמד של פּרוֹבינציוֹת הנתוּנוֹת לשלטוֹנוֹ של מוֹשל רוֹמי.

מקוֹרוֹת    🔗

7. רוֹמי ואנטיוֹכוֹס אפּיפנס

אנטיוֹכוֹס הרביעי אֶפּיפָנֶס מלך סוּריה עלה בּשנת 168 על מצרים ועמד בּראש חילוֹ לפני אלכּסנדריה. בּשעה זוֹ הוֹפיע לפניו שליח הסנאט פּוֹפּיליוּס וּמסר לוֹ את פּקוּדת הסנאט: להפסיק את המלחמה ולחזוֹר מייד לסוּריה. מן הקטע הבּא למדים אנוּ מה היוּ הנימוּסים שבּהם נהגוּ הרוֹמיים כּלפּי המלכים והמוֹשלים בּמזרח בּתקוּפה זוֹ (עיין § 32).

אנטיוֹכוֹס אֶפּיפָנֶס עבר את היאוֹר אצל אֶלֶוְסִיס, מקוֹם רחוֹק ארבּעה מילין מאלכּסנדריה, ושם פּגשוּ בּוֹ שליחי רוֹמי. כּיון שהגיעוּ אצלוֹ, נתן להם שלוֹם והוֹשיט ימינוֹ לפּוֹפּיליוּס. מייד הגיש לוֹ פּוֹפיליוּס איגרת וּבה כּתוּבה גזירת הסנאט וציוהוּ לקוֹראה לאלתר. קראה ואמר: “אתייעץ בּחברי ואחשוֹב מה עלי לעשוֹת”. פּוֹפּליוּס, קשה כּמנהגוֹ תמיד, עג עוּגה מסביב למלך בּשרביט העץ שבּידוֹ ואמר: “עד שלא תצא מעוּגה זוֹ, ענה מה אשיב לסנאט”. המוּם מציווּי תקיף זה לא שהה אנטיוֹכוֹס אלא שעה קלה ואמר: “אעשה כּדעת הסנאט”. וּבאוֹתה שעה נתן לוֹ פּוֹפּיליוּס ימינוֹ, כּנוֹתנה לבעל־בּרית וידיד. עבר היוֹם ואנטיוֹכוֹס יצא ממצרים… מפוּרסמת הייתה שליחוּת זוֹ בּגוֹיים, שאין ספק שכּבר הייתה מצרים בּידי אנטיוֹכוֹס וניטלה ממנוּ, והוּחזרה ממלכת אביו לבן־תלמי.

ליויוּס מ"ה, י"ב.

8. התנפּלוּת אנטיוֹכוֹס אפּיפנס על ירוּשלים

ויהי אחרי שוּבוֹ מהכּוֹת את מצרים בּשנת שלוֹש וארבּעים וּמאה ויעל על ישראל למלחמה ויבוֹא על חיל כּבד ועצוּם ירוּשלימה. ויבוֹא בּעזוּת מצח אל הקוֹדש פּנימה ויקח את מזבּח הזהב ואת המנוֹרה ואת כּל כּליה ואת שוּלחן הפּנים ואת קערוֹתיה ואת כּפּוֹתיו ואת המזרקוֹת ואת פּרוֹכת המסך ואת הכּוֹתרוֹת וכל־עדי־הזהב אשר לפני ההיכל ויקצץ אוֹתם.

ויקח גם את הכּסף ואת הזהב וכל כּלי־חמדה וכל אוֹצר טמוּן אשר מצא, ויקחם ויעבירם אל ארצוֹ ויך מכּה רבּה בּעם וידבּר אליהם בּגאוה וּבוּז: ויהי אבל גדוֹל לישראל בּכל מוֹשבוֹתם. שׂרים וּזקנים נאנחוּ, בּחוּרים וּבתוּלוֹת אוּמללוּ ופני נשים יפוֹת חמרמרוּ. חתן וכלה בּחוּפּתם ספדוּ ויילילוּ. אבלה, נבלה הארץ על יוֹשביה וכל בּית־יעקב תאניה ואניה.

ספר חשמוֹנאים א', א, 22–29.

9. גזרוֹת אנטיוֹכוֹס אפּיפנס וּמרד יהוּדה המכּבּי

…ועוֹד לא שב אף אנטיוֹכוֹס אחרי כּבשוֹ את העיר מבּלי שקיוה לדבר מראש וגם לא מצא סיפּוּקוֹ בּמעשי השוֹד וּברצח הגדוֹל, כּי בּזדוֹן יצרוֹ הרע וּבזכרו את התלאוֹת אשר מצאוּהוּ בּשעת המצוֹר, אילץ את היהוּדים לעזוֹב את חוּקי אבוֹתיהם, להשאיר את ילדיהם ערלים וּלהקריב בּשר־חזיר על המזבּח. וכאשר סירבוּ כּל היהוּדים למלא את מצותוֹ, נמסרוּ החשוּבים אשר בּהם לטבח. וּבכּחידס ראש המצב, שנשלח בּידי אנטיוֹכוֹס, הוֹסיף בּאכזריוּת יצרוֹ הרע מעשי־רשעה על פּקוּדוֹת המלך הזד ולא נבצרה ממנוּ כּל תוֹעבה. הוּא ציוה לדוּש את בּשר־היהוּדים נשׂוּאי־הפּנים אחד אחד, עד אשר עוֹרר בּעוֹצמת רשעתוֹ את הסוֹבלים להתאזר עוֹז ולעמוֹד על נפשם.

וּמתתיהוּ בּן־חשמוֹנאי מן הכּוֹהנים, אשר בּכפר מוֹדיעין, חגר נשק יחד עם בּני־ביתוֹ, כּי חמישה בּנים היוּ לוֹ, והמית את בּכּחידס בּמאכלת, וּבפחדוֹ מהמוֹן חיל־המצב מיהר לברוֹח אל ההרים. שמה התלקטוּ אליו רבּים מבני־העם ויחד אתם התחזק וירד מן ההר ויצא לקרב על שׂרי צבא־אנטיוֹכוֹס והיכּה אוֹתם וגרשם מארץ־יהוּדה. בּמעשה נצחוֹנוֹ זה הגיע לשלטוֹן, כּי אחרי גרשוֹ את הנכרים קיבּלוּ אחיו היהוּדים את ממשלתוֹ בּרצוֹן. וּבמוֹתוֹ עזב את השלטוֹן ליהוּדה בּכוֹר בּניו.

ויהוּדה הבין, כּי לא ישב אנטיוֹכוֹס בּחיבּוּק ידיים, ולכן אסף את צבאוֹת אחיו וגם כּרת ראשוֹן⁸⁶ בּרית עם הרוֹמאים, וכאשר הוֹסיף אנטיוֹכוֹס להתנפּל בּחיל גדוֹל על ארץ יהוּדה, הוּכּה מכּה רבּה וּפנה עוֹרף. אחרי הניצחוֹן מיהר יהוּדה לעלוֹת על חיל־המצב השוֹכן בּעיר, כּי לא נשמד עוֹד, ונלחם אתוֹ ודחף אוֹתוֹ מן העיר העליוֹנה אל התחתוֹנה, וחלק העיר הזה נקרא, בּשם חַקרא (אַקרה – מצוּדה). ואחרי־כן כּבש יהוּדה את הר־הבּית וטיהר את המקוֹם כּוּלוֹ וּבנה עליו חוֹמה והכין כּלים חדשים לעבוֹדת השרת והביאם אל ההיכל, כּי נטמאוּ כּלי־הקוֹדש הישנים. גם בּנה מזבּח חדש והשיב את עבוֹדת הקרבּנוֹת על מכוֹנה. וכאשר קיבּלה העיר מחדש את מעמד הקדוּשה, מת אנטיוֹכוֹס ואת כּיסא מלכוּתוֹ ושנאתוֹ ליהוּדים ירש בּנוֹ אנטיוֹכוֹס V.

יוֹסף בּן מתתיהוּ, תוֹלדוֹת מלחמת היהוּדים עם הרוֹמאים, א’ – ב', ג',ד'.

10. בּרית שלוֹם בּין יהוּדה ורוֹמא

ויבחר יהוּדה את אֵאוֹפוֹלֵימוֹס בּן־יוֹחנן בּן־הקוֹץ ואת ישוּע בּן־אלעזר וישלחם לרוֹמא להקים בּרית אהבה ושלוֹם עמהם, למען הסיר את העוֹל מעל שכמם וּבית־ישראל לא ידוּכּא עוֹד תחת רגלי היונים. וישאוּ את רגלם וילכוּ מהלך רב עד בּוֹאם לרוֹמא ויבוֹאוּ לפני זקני העם ויאמרוּ: יהוּדה המקבי ואחיו ועם היהוּדים שלחוּנוּ אליכם להקים בּרית שלוֹם אתכם, ועתה הוֹאילוּ־נא כּתוֹב זכּרוֹן על ספר כּי אחיכם ואנשי בּריתכם המה. וייטב הדבר בּעיני זקני־העם: וזאת משנה הספר אשר כּתבוּ על לוּחוֹת נחוֹשת וישלחוּ אוֹתוֹ ירוּשלימה להיוֹת להם לזכר הבּרית: "יצו ה' את בּרכתוֹ לעם רוֹמא וּלעם יהוּדה בּים וּביבּשה וחרב לא תעבוֹר בּארצם עד עוֹלם.

אוּלם כּי תקרה מלמה בּרוֹמא אוֹ בּכל ארץ ממשלתם אוֹ בּבעלי־בריתם עזוֹר יעזרוּ אוֹתם היהוּדים בּאמת וּבתמים כּפי עניין הדבר, ולא יכלכּלוּ את אוֹיבי רוֹמא לא בּצידה ולא בּנשק, לא בּכסף ולא בּאניוֹת כּרצוֹן הרוֹמאים. כּל אלה ישמרוּ לעשוֹת בּלי קחת דבר בּמחירם.

וכי תקרה מלחמה בּארץ היהוּדים יבוֹאוּ אנשי רוֹמא לעזרתם בּאמת וּבתמים כּפי עניין הדבר ונתוֹן לא יתנוּ לאוֹיבי היהוּדים לא אוֹכל ולא נשק, לא כסף ולא אניוֹת, כּי זה רצוֹן הרוֹמאים ואת אלה ישמרוּ לעשוֹת בּלי מעל וּמרמה. על־פּי הדברים האלה הוּקמה הבּרית בּין בּני רוֹמא וּבין היהוּדים, וכי יעלה על לב שניהם להוֹסיף על אלה אוֹ לגרוֹע מהם כּחפצם יעשוּ וכל אשר יוֹסיפוּ אוֹ יגרעוּ, יקוּם".

ספר החשמוֹנאים, א', 8, 20–34.

נוֹשאים וּשאלוֹת    🔗

1. השוה את השפּעת התרבּוּת היונית על רוֹמי להשפּעתה על ארצוֹת המזרח.

2. תאר את הגוֹרמים התרבּוּתיים והמדיניים להתערבוּת רוֹמי בּיון בּשנת 200 לפסה"נ.

3. תוֹך עשר שנים הפכה רוֹמי לכוֹח העיקרי בּמזרח הים התיכוֹן; כּיצד?

4. בּאיזוֹ מידה מסמל התיאוּר הכּלוּל בּמקוֹרוֹת 7 את מעמדה של רוֹמי בּמזרח?

5. בּשנת 196 לפסה"נ קראוּ היונים לטיטוּס בּשם “סוֹטר” (המוֹשיע), בּשנת 146 נהרסת קוֹרינתוֹס. – בּאיזוֹ מידה מסמלים שני תאריכים אלה את השינוּיים בּמדיניוּתה של רוֹמי כּלפי יון?

6. צייר מפּה וסמן בּה את גבוּלוֹת האימפּריה הרוֹמית בּשנת 146 לפסה"נ.

7. תאר את השפּעת המדיניוּת האימפּריאליסטית והכּיבּוּשים על מבנה הכּלכּלה, החברה, המשטר והתרבּוּת בּרוֹמי.

8. כּיצד מתאר פוֹליבּיוּס את המשטר בּרוֹמי (עיין מקוֹרוֹת 4)? האם תיאוּר זה הוֹלם את המציאוּת של המאה השנייה לפסה"נ?

ספרים לעיוּן נוֹסף    🔗

1. ת. מוֹמסן, דברי ימי רוֹמי – הוֹצאת שטיבּל, ספר בּ', פּרקים י"א–י"ד.

2. מ. רוֹסטוֹבצב, תוֹלדוֹת העוֹלם העתיק – הוֹצאת י. צ’צ’יק, דברי ימי רוֹמי, חלק א', פּרקים ו’–ז'.

 

פּרק ה': ראשיתן של מלחמוֹת האזרחים בּרוֹמי    🔗

§36. מצב האיכּרים בּאיטליה.    🔗

כּיבּוּש הפּרוֹבינציוֹת והעושר הרב שהתרכּז בּידי יחידים גרמוּ לשינוּי חשוּב בּחיי החברה בּרוֹמי וּבאיטליה. תוֹך מאה שנה הלך ונהרס מעמד האיכּרים בּאיטליה ותחתיו קם מעמד חדש של הפְּרוֹלֵטָרִיאַט בּרוֹמי.

שלוֹש סיבּוֹת לחוּרבּן משקם הזעיר של האיכּרים:

א. הקמת האחוּזוֹת הגדוֹלוֹת (בּרוֹמית לַטִיפוּנְדיוֹת);

ב. עבוֹדת העבדים בּחקלאוּת;

ג. מכירת לחם זוֹל שהוּבא מהפּרוֹבינציוֹת.

הלטיפוּנדיוֹת גדלוּ בּעיקר על “אדמת הציבּוּר” (§17), שעליה ייסדה רוֹמי את מוֹשבוֹתיה, והחכּירה חלקים רבּים ממנה לאיכּרים; בּרבוֹת הימים עברה האדמה הזאת לידי אנשים עשירים, סנאטוֹרים וּ"פרשים", הן בּמכירה והן כּמשכּוֹן על החוֹבוֹת, והסנאט לא בּיקש לתקן את המצב הזה. האיכּר, כּפרט, לא היה יכוֹל להילחם בּאדם העשיר שנישלוֹ מעל אדמתוֹ, וכל גוּף ציבּוּרי כּגוֹן: אגוּדת איכּרים לשם הגנה על זכוּיוֹת האיכּרים לא הייתה קיימת בּרוֹמי. המלחמוֹת הממוּשכוֹת גרמוּ להרס מעמדם. הצבא הרוֹמי נתגייס בּרוּבּוֹ מקרב האיכּרים, ועד שהאיכּר נלחם בארצוֹת רחוֹקוֹת וכבש פּרוֹבינציוֹת חדשוֹת לרוֹמי, היה העשיר הרוֹמי מנשל את משפּחתוֹ מנחלת אבוֹתיו. ריכּוּז הקרקעוֹת בּידי העשירים שינה גם את צוּרת המשק החקלאי שהיה נהוּג בּאיטליה מימי קדם. משק השדה לא הכניס רוחים רבּים, וּבמקוֹמוֹת רבּים תפס המרעה את מקוֹם הפלחה. ולכן פּנוּ בּעלי האחוּזוֹת למשק אינטנסיבי, כּגוֹן כּרמים, גידוּל פּירוֹת, עצי זית, וכדוֹמה. בּמשק עבדוּ עבדים. בּתקוּפה זוֹ היה מחיר העבדים זוֹל בּיוֹתר ומספּרם היה עצוּם, כּי כּל מלחמה הייתה מביאה לרוֹמי המוֹני שבוּיים, שנמכּרוּ לעבדים. מרכּז המסחר בּעבדים היה האי דלוֹס ולפעמים היוּ מוֹכרים שם בּיוֹם אחד כּ־10,000 איש. אנשים עשירים העסיקוּ את העבדים בּעבוֹדה בּבּית וּבחקלאוּת. האיכּר הזעיר לא יכוֹל היה להתחרוֹת בּמשק המפוּתח של הלטיפוּנדיוֹת, שנתבּסס על עבוֹדה זוֹלה. נוֹסף לכך החלוּ הסוֹחרים לייבא תבוּאה לרוֹמי מן הפּרוֹבינציוֹת, בּעיקר מסיציליה וּמאפריקה, אשר הייתה זוֹלה מאוֹד, כּי נגבתה כּמס־עוֹבד אוֹ פּרי עבוֹדתם של עבדים אוֹ של אריסים זעירים, והתבוּאה האיטלקית שגדלה על אדמת האיכּרים, שוּב לא מצאה לה קוֹנה בּשוּק הרוֹמי. הסיבּוֹת האלה גרמוּ לאיכּרי איטליה שירדוּ מנכסיהם⁸⁷; הם התחילוּ עוֹזבים את אדמתם וּבאים לרוֹמי בּתקוה למצוֹא שם מקוֹרוֹת פּרנסה חדשים. כּאזרחי רוֹמי הייתה הרשוּת בּידם לדרוֹש מאת הממשלה שתדאג לקיוּמם, ואמנם, מתקוּפה זוֹ ואילך משתרש בּרוֹמי המנהג (שהיה נהוּג בּזמנוֹ גם בּאתוּנה) לחלק לחם זוֹל בּין אזרחי העיר, אוֹ גם לתיתוֹ להם חינם. הפּרוֹלטריאט⁸⁸, כּלוֹמר, מעמד של אנשים שאין להם רכוּש, ולא משלח־יד קבוּע, גדל בּרוֹמי והיה למשא על המדינה. הרבּה תוֹכניוֹת תוּכננוּ, איך להרחיק את הפּרוֹלטריאט מרוֹמי וּלהחזירוֹ לכּפרים, אבל כּל התוֹכניוֹת האלה בּוּטלוּ על ידי הסנאטוֹרים, שלא היוּ מוּכנים לותר על שלטוֹנם בּ"אדמת הציבּוּר" וּלהשיב לעם הרוֹמי את האדמה, שהייתה שייכת לוֹ על פּי דין. התנגדוּת זוֹ של הסנאטוֹרים עוֹררה התמרמרוּת רבּה בּעם. בּראשוֹנה לא ידע העם את דרך המלחמה בּסנאט, עד שקמוּ לוֹ מנהיגים מקרב האריסטוֹקרטיה עצמה, והם הם שנלחמוּ בּסנאט למענוֹ. האנשים האלה היוּ מחוֹללי התנוּעה ה"פּוֹפּוּלרית" (עממית) בּרוֹמי, שמטרתה העיקרית אוֹתה שעה הייתה – להקים מחדש את מעמד האיכּרים החוֹפשיים וּלהציל על ידי כך את המוֹלדת מסכּנת המשבּר הכּלכּלי והחברתי שהייתה נשקפת לה.

§37. טִיבֶּריוּס גְרַקכוּס.    🔗

מנהיגה הראשוֹן של התנוּעה הפּוֹפּוּלרית הרוֹמית היה טיבּריוּס גרקכוּס, איש צעיר, בּן למשפּחה מיוּחסת, הסֶמְפּרוֹנים, שהייתה קרוֹבה למשפּחת הסקיפּיוֹנים. בּאחד הימים, בּעוֹברוֹ את אטרוּריה, ראה טיבּריוּס את השיממוֹן שנגרם לארץ עשירה זוֹ על־ידי חוּרבּנם של משקי האיכּרים. המראה הזה עשה עליו רוֹשם עז. בּשנת 133 נבחר טיבּריוּס לטריבּוּן. משׂרה זוֹ תוּקנה בּזמן מלחמת הפּלביים בּפטריקיים כּתריס לעם בּפני הממשלה, וכוֹח מדיני רב היה קשוּר בּה (§7). עם סיוּם המלחמה בּין הפּטריקיים והפּלביים נשתלבוּ המשפּחוֹת העשירוֹת של הפּלביים עם האריסטוֹקרטיה וּמעט מעט נמחה לחלוּטין ההבדל שבּין שני המעמדוֹת, אז הפסידה גם משׂרת הטריבּוּנים את ערכּה הקוֹדם. טיבּריוּס החליט להשיב למשׂרה קדוּמה זוֹ את תוֹכנה המהפּכני ולערוֹך בּכוֹחה מלחמה בּסנאט. הוּא הביא לפני אסיפת העם בּטריבּוּס (§7) הצעת חוֹק בּדבר “אדמת הציבּוּר”, וזה תוֹכנה: אסוּר שיהיוּ לאדם אחד יוֹתר מ־500 “יוּגֶרים” (כּ־1,250 דונמים) מאדמת הציבּוּר, ואם יש לוֹ בּנים, הרשוּת לכל אחד לקבּל עוֹד 250 יוּגרים; אך למשפּחה אחת אסוּר שיהיוּ יוֹתר מ־1,000 יוּגרים. על יסוֹד ההערכה הזאת יחלקוּ מחדש את “אדמת הציבּוּר” ויחרימוּ את עוֹדף קרקעוֹת העשירים. את הקרקעוֹת המוּחרמים יחלקוּ לנחלוֹת אדמה בּנוֹת 30 יוּגרים (כּ־75 דוּנמים) וימסרוּן לאיכּרים מחוּסרי הקרקע. הצעה זוֹ עוֹררה התלהבוּת בּקרב העם; המוֹני איכּרים בּאוּ לרוֹמי להצבּיע בּעד החוֹק החקלאי של גרקכוּס. אוּלם החוֹק עוֹרר התנגדוּת עצוּמה מצד הסנאט. גם אוֹקטוִיוּס, אחד מחברי טיבּריוּס בּועדת הטריבּוּנים (הועדה הזאת הוּרכּבה מעשרה טריבּוּנים שנבחרוּ מטעם העם מדי שנה בּשנה), תמך בּסנאט והטיל את ה"וטוֹ" שלוֹ על הצעתוֹ של טיבּריוּס: לפי החוֹק הרוֹמי אסוּר היה לעם לקבּל הצעת טריבּוּן אם אחד מחבריו מתנגד לה. טיבּריוּס הציע לעם לפטר את אוֹקטויוּס ממשרתוֹ⁸⁹. הדבר נגד את חוּקי רוֹמי, אבל העם שמע לעצתוֹ של טיבּריוּס, ואוֹקטויוּס פּוּטר ממשרתוֹ. אחרי הדברים האלה קיבּל העם את החוֹק החקלאי וּבחר בּועדה בּת שלוֹשה אנשים לשם בּיצוּעוֹ; בּין חברי הועדה היוּ טיבּריוּס ואחיו הצעיר קַיוּס. אוֹתם ימים נוֹדע בּרוֹמי על מוֹתוֹ של אטלוֹס מלך פּרגמוֹן, שהוֹריש את ארצוֹ ואת רכוּשוֹ לעם הרוֹמי (§35). טיבּריוּס הציע להשתמש בּכספּי אטלוֹס לצוֹרכי האיכּרים המתיישבים על “אדמת הציבּוּר”. הצעה זוֹ פּגעה בּזכוּתוֹ של הסנאט לנהל את כּספּי המדינה כּרצוֹנוֹ, והגדילה את שנאת האריסטוֹקרטיה לטריבּוּן הנוֹעז. בּרוֹמי פּשטה שמוּעה שטיבּריוּס מבקש את כּתר המלכוּת. וּבינתיים תמה שנת כּהוּנתוֹ של טיבּריוּס כּטריבּוּן. הוּא ראה מראש שהחוֹק החקלאי לא יתגשם אם לא תהיה לוֹ הזכוּת להגן עליו בּכוֹח השלטוֹן המסוּר בּידי הטריבּוּן. לכן נרשם טיבּריוּס שוּב כּמוּעמד לבחירוֹת לשנה השנייה, דבר שהיה נגד החוֹק האוֹסר את בּחירת אוֹתוֹ האיש בּרציפוּת לאוֹתה משׂרה. הסנאט החליט להתנגד בּכוֹח למזימוֹתיו של טיבּריוּס. בּזמן הבּחירוֹת הוֹפיעוּ חברי הסנאט לאסיפה מזוּינים. מספּרם של מצדדי טיבּריוּס לא היה רב, כּי האיכּרים היוּ עסוּקים בּעבוֹדת השדה ולא בּאוּ לבּחירוֹת. מצדדי הסנאט התנפּלוּ על טיבּריוּס והרגוּהוּ; עמוֹ נפלוּ כּ־300 איש. וכך נשפּך הדם הראשוֹן בּרוֹמי בּמלחמת האזרחים.

טיבּריוּס גרקכוּס היה איש בּעל שאיפוֹת ורעיוֹנוֹת נשגבים, אשר מסר את נפשוֹ על תיקוּן אי־הצדק החברתי ששרר בּרוֹמי. הוּא היה חניך הפילוֹסוֹפים היוניים וגם סיגל לעצמוֹ את הרעיוֹנוֹת של הדמוֹקרטיה היונית. כּוֹח דיבּוּרוֹ היה גדוֹל, וּגדוּלתוֹ הייתה השפּעתוֹ על העם. הוּא היה מתאר את סבל האיכּרים מתוֹך התמרמרוּת מוסרית עמוּקה, שדוּגמתה אין אנוּ מוֹצאים אלא בּדבריהם של נביאי ישראל⁹⁰. אף־על־פּי שנכשל בּמלחמתוֹ בּסנאט, רב ערכּוֹ בּתוֹלדוֹתיה של רוֹמי, לפי שהוּא היה הראשוֹן שגרם להתפּתחוּת התנוּעה הפּוֹפּוּלרית בּרוֹמי.

§38. קיוּס גְרַקכוּס.    🔗

אחרי מוֹת טיבּריוּס הוֹסיפה הועדה לחלוּקת קרקעוֹת לעסוֹק בּעבוֹדתה (תחת טיבּריוּס נבחר אחד מחבריו), אבל נתקלה בּקשיים רבּים, כּי הקרקעוֹת על “אדמת הציבּוּר” שעמדוּ לחלוּקה עברוּ בּמשך דוֹרוֹת רבּים מיד ליד, נקנוּ ונמכּרוּ, ניתנוּ בּמתנה ועברוּ בּירוּשה. קשה היה למצוֹא דרך בּתוֹך הערבּוּביה הזאת. הסנאט עמד בּהתנגדוּתוֹ לרפוֹרמה וּמעט מעט עלה בּידוֹ להפסיק את עבוֹדת הועדה. בּינתיים אזרוּ חסידי הפּוֹפּוּלרים כּוֹח והתכּוֹננוּ למלחמה. העם פּסק, כּי מוּתר לאדם להיבּחר לטריבּוּן בּרציפוּת וגם נתן תוֹקף לטריבּוּנים להציע הצעוֹת והחלטוֹת בּסנאט, כּכל שאר הסנאטוֹרים. אוּלם לתקוֹף את הסנאט התקפה חזקה לא יכלוּ כּל זמן שחסרוּ מנהיג כּטיבּריוּס. מנהיג כּזה קם להם בשנת 123; זה היה אחיו הצעיר של טיבּריוּס, קיוּס גרקכוּס.

קיוּס לא היה דוֹמה בּאוֹפיוֹ לטיבּריוּס. הוּא לא נמשך אחרי רעיוֹנוֹת נשגבים שאינם ניתנים לביצוּע, כּי אם היה איש מעשה; הוּא הכּיר יפה את החיים הפּוֹליטיים בּרוֹמי ושלט בּהם. כּטיבּריוּס היה גם הוּא נוֹאם משוּבּח, אך מלבד זה היה גם איש־מעשה וידע לנהל מפעלים ציבּוּריים גדוֹלים. קיוּס הבין, כּי הפּוֹפּוּלרים לא יוּכלוּ לתפּוֹס את השלטוֹן אם יישענוּ על מעמד האיכּרים בּלבד ושאף לשתף את העם כּוּלוֹ בּמלחמה בּסנאט. את האיכּרים משך אליו על ידי הצעתוֹ לחלק את קרקעות “אדמת הציבּוּר” וּלייסד מוֹשבוֹת חדשוֹת בּאיטליה וּמחוּצה לה; את הפּרוֹלטריאט הרוֹמי היטה לצידוֹ על־ידי חלוּקת לחם זוֹל בּין אזרחי רוֹמי; הוּא רצה שגם מעמד הפּרשים (§ 30) יתמוֹך בּוֹ ולכן מסר בּידוֹ, בּכוֹח החלטת העם, את המשפּט על פּקידי רוֹמי בּפרוֹבינציוֹת (לפני כן היוּ בּתי־דין אלה בּידי הסנאטוֹרים). על־ידי הרפוֹרמה הזאת גדל כּוֹח הפרשים בּמדינה, וּבעיקר בּפּרוֹבינציוֹת, כּי מעתה נמנעוּ הנציבים לפגוֹע בּפּרשים בּפּרוֹבינציוֹת, בּחששם שמא יתחייבוּ לתת את הדין לפני בּית־הדין של הפּרשים בּרוֹמי. ועוֹד דבר עשה קיוּס לטוֹבת הפּרשים: הוּא מסר בּידיהם את גביית המסים בּפּרוֹבינציה העשירה אסיה, וּפתח לפניהם על־ידי כּך מקוֹר חדש שהיה עשוּי להכניס להם רוחים רבּים. כּך ידע קיוּס למשוֹך אליו את המעמדוֹת השוֹנים בּרוֹמי וּלחזק בּכוֹחם את שלטוֹנוֹ. ואמנם מצבוֹ בּרוֹמי היה כּשל שליט רב עוֹצמה, וּבלי התנגדוּת נבחר לטריבּוּן גם לשנה שנייה. הוּא התערב בּהנהלת הכּספים, שהייתה בּידי הסנאט, וגם בשלטוֹן הסנאט בּפּרוֹבינציוֹת; הוּא הצליח להשתמש בּאוֹצר המדינה כּדי להזרים סכוּמים גדוֹלים למימוּן מפעלי פּיתוּח גדוֹלים בּאיטליה, כּגוֹן סלילת כּבישים חדשים, הקמת בּניינים ציבּוּריים, וכיוֹצא בּאלה. תמיד היה מוּקף אנשים רבּים – קבּלנים, ארדיכלים, בּעלי־‏מלאכה, פּקידים, חיילים ואנשי מדע – שסייעוּ לוֹ בּעבוֹדתוֹ וּביקשוּ ממנוּ משׂרוֹת וּמקוֹרוֹת פּרנסה אחרים⁹¹. ואם את טיבּריוּס האשימוּ בּרדיפה אחרי הטירניה שלא בּצדק, הרי כּלפּי קיוּס הייתה האשמה זוֹ מוּצדקת יוֹתר.

הסנאט לא יכוֹל להסכּים, שכּוֹח השלטוֹן יעבוֹר מן הסנאט אל הטריבּוּן, וּפתח בּמאבק. הוּא השתמש בּמשגה פּוֹליטי של קיוּס, אשר בּדאגוֹ לפּרשים הזניח בּמידת־מה את ענייני האיכּרים, וּמספּר המוֹשבוֹת שהבטיח לייסד בּאיטליה לא היה רב. לכן פּיתה הסנאט את אחד הטריבּוּנים, לִוִיוּס דְרוּסוּס, להציע חוֹק שיצטיין בּדאגתוֹ לעם יוֹתר מאשר הצעתוֹ של קיוּס. דרוּסוּס הציע לייסד 12 מוֹשבוֹת בּאיטליה. החץ פּגע בּמטרה: מעתה שוּב לא תמכוּ האיכּרים בּקיוּס ונגררוּ אחרי מנהיגם החדש. אבל גם הפּרשים לא שמרוּ את אמוּנם לקיוּס, כּי חששוּ למלחמת אזרחים: הם תמכוּ בּתנוּעה הפּוֹפּוּלרית כּל זמן שזוֹ סייעה בּידם לעלוֹת לגדוּלה, אבל הם לא בּיקשוּ למוֹטט את הסנאט לחלוּטין, שכּן הוּא הוּא ששמר על הסדר בּמדינה. בּינתיים נוֹדע, כּי קיוּס מבקש לתת זכוּיוֹת אזרחיוֹת בּרוֹמי לכל תוֹשבי איטליה; רפוֹרמה זוֹ לא הייתה לרוּח הרוֹמיים, העשירים והעניים כּאחד (§ 42). כּאשר הוֹפיע קיוּס כמוּעמד לטריבּוּן לשנה השלישית, נכשל בּבּחירוֹת. לאחר הכּישלוֹן הזה בּיקש הסנאט לבטל חוּקים אחדים מאלה שנחקקוּ בזמן הטריבּוּנט של קיוּס. הפּוֹפּוּלרים החליטוּ להגן בּכוֹח על חוּקים אלה, וּבחוּצוֹת רוֹמי פּרצוּ מהוּמוֹת שגרמוּ להתנגשוּת קשה בּין תוֹמכי הסנאט והפּוֹפּוּלרים. הסנאט מילא את ידי הקוֹנסוּל להגן על העיר בּכוֹח הנשק; הפּרשים בּגדוּ בּקיוּס ועברוּ אל הסנאט. בּמלחמת האזרחים, שנתלקחה בּחוּצוֹת העיר נפל קיוּס ועמוֹ רבּים מן הפּוֹפּוּלרים (שנת 121).

כּישלוֹנוֹ של קיוּס גרם להחלשת התנוּעה הפּוֹפּוּלרית. השלטוֹן התרכּז שוּב בּידי הסנאט, והוּא מיהר לבטל את חוּקי קיוּס, שלא היוּ לוֹ לרצוֹן. בּחוּקים החקלאיים של הגרקכים חלוּ שינוּיים גדוֹלים, שהביאוּ לביטוּלם. לפי חוּקי הגרקכים אסוּר היה למתיישבים החדשים על “אדמת הציבּוּר” למכּוֹר את נחלוֹתיהם: שאם לא כן, אי־אפשר לשמוֹר על קיוּם המשק הזעיר ולהילחם בּלטיפוּנדיוֹת. הסנאט בּיטל את החוֹק הזה, וּלבסוֹף השבּית גם את חלוּקת האדמה בּתוֹקף חוֹק חדש, שאישר את זכוּת הבּעלוּת על הקרקע לכל אלה שהקרקע היה בּידם (שנת 111). על סמך החוֹק הזה עברה כּמעט כּל “אדמת הציבּוּר” לידי אנשים פּרטיים, ושוּב אי־אפשר היה להקים מוֹשבוֹת איכּרים בּאיטליה. ניסיוֹן הגרקכים לחדש את מעמד האיכּרים עלה בּתוֹהוּ; מספּר המשפּחוֹת שהתיישבוּ על הקרקע בּכוֹח הגרקכים לא היה רב, והזכוּת למכּוֹר את האחוּזוֹת שוּב פּתחה פּתח לגידוּלן של הלטיפוּנדיוֹת.

§39. מלחמת יוּגוּרְטָה.    🔗

שלטוֹן האריסטוֹקרטיה אחרי מוֹתוֹ של קיוּס גרקכוּס היה מן הרעים בּיוֹתר. הסנאט היה חסר תוֹכנית פּוֹליטית שבּכוֹחה יהיה להתחרוֹת בּתוֹכניוֹת הפּוֹפּוּלרים; הנציבים בּפּרוֹבינציוֹת חמסוּ את התוֹשבים; המשמעת בּצבא ירדה. כּל המגרעוֹת הללוּ נגלוּ לעין בּימי מלחמת יוּגוּרטה, שארכה שש שנים (111–105). יוּגוּרטה היה מלך הנוּמידים⁹², שהגיע לכיסא המלכוּת בּדרכי רצח וערמה. הוּא רכש לוֹ ידידים רבּים בּרוֹמי בּשחדוֹ אוֹתם בּיד רחבה; לכן יצא תמיד זכּאי בּזמן שמעשיו היוּ מתבּררים בּרוֹמי לפני הסנאט. פּעם פּגע בּסוֹחרים רוֹמיים בּאפריקה והסנאט הוּכרח להכריז מלחמה. מלחמה זוֹ נערכה בּרשלנוּת רבּה. שרי־צבא נשלחוּ בּזה אחר זה לאפריקה וכוּלם חזרוּ כּלעוּמת שבּאוּ, כּי רוּבּם שוּחדוּ על־ידי יוּגוּרטה. יוּגוּרטה לא חשש להוֹפיע בּרוֹמי עצמה כּשנדרש לתת דין וחשבּוֹן על מעשיו לפני העם הרוֹמי: הוּא שיחד את אחד הטריבּוּנים, והלז עיות בּתוֹקף סמכוּתוֹ את מעשה המשפּט. בעוֹזבוֹ את רוֹמי אמר יוּגוּרטה: “העיר עוֹמדת למכירה, וסוֹפה יבוֹא כּאשר יימצא הקוֹנה”. טמטוּם המנהיגים, ירידת המשמעת בּצבא, שיחוּד הסנאטוֹרים – כּל אלה עוֹררוּ התמרמרוּת רבּה בּקרב העם, והתנוּעה הפּוֹפּוּלרית שוּב עשתה חיל. בּשנת 107 עלה בּידי הפּוֹפּוּלרים לבחוֹר בּמַריוּס לקוֹנסוּל. מריוּס⁹³ היה בּן למשפּחה ממעמד הפּרשים, אדם גס וחסר השכּלה, אבל שר־צבא מעוּלה. הוּא חיזק את המשמעת בּצבא וערך את המלחמה בּיוּגוּרטה בּמרץ רב. בּשנתיים ימים סיים את המלחמה; יוּגוּרטה עצמוֹ נפל בּשבי. צער רב גרמה למריוּס העוּבדה שלא הוּא עצמוֹ תפס את יוּגוּרטה, אלא אחד מעוֹזריו, סוּלָה, איש ממשפּחת האצילים ושנוּא על מריוּס. מאז נתגלעה איבה בּין מריוּס וסוּלה, איבה אישית וּפוֹליטית כּאחד, שגרמה בּרבוֹת הימים למלחמת אזרחים קשה בּרוֹמי.

מפּה ז': איטליה והפּרוֹבינציוֹת המערביוֹת בּתקוּפת הרפּוּבּליקה הרוֹמית המאוּחרת

§40. התנפּלוּת הגרמנים.    🔗

תפקידוֹ של מריוּס לא נסתיים עם מלחמת יוּגוּרטה, כּי סכּנה אחרת איימה על רוֹמי, גדוֹלה מסכּנת המלחמה בּאפריקה. מצפוֹן התקרבוּ לאיטליה שבטים פּראים של הגרמנים, הקימבּרים והטֶוטוֹנים. הם הלכוּ, כּמנהג העמים הפּראים, על נשיהם וטפּם לבקש מקוֹמוֹת חדשים להתיישבוּת. גליה וּספרד נשדדוּ על־ידיהם, וּכבר התדפּקוּ על שערי איטליה. שרי רוֹמי שנשלחוּ לקראתם נחלוּ מפּלוֹת קשוֹת; החיילים נסוֹגוּ אחוֹר מפּני הבּארבּארים, אשר קוֹמתם הענקית ואוֹמץ־לבּם הטילוּ עליהם אימה. העם הרוֹמי בּחר שוּב בּמריוּס לקוֹנסוּל, וכן עשה (בּניגוּד לחוּקי רוֹמי) מדי שנה בּשנה, כּדי שהפּיקוּד העליוֹן בּמלחמה יישאר בּידיו. מריוּס לא נחפּז לצאת לקראת האוֹיב; זמן רב אימן את צבאוֹ והשתדל לחזק את המשמעת. בּינתיים שדדוּ הגרמנים את ספרד וּבשוּבם משם התקרבוּ משני עברים לאיטליה הצפוֹנית. מריוּס יצא ראשוֹנה לקראת הטוטוֹנים בּגליה הדרוֹמית⁹⁴ והיכּה בּהם מכּה רבּה. אחרי כן מיהר לצאת לקראת הקימבּרים, שנכנסוּ לאיטליה הצפוֹנית, והיכּה גם אוֹתם. שני קרבוֹת אלה שמוּ קץ למלחמה: הבּארבּארים פּנוּ עוֹרף ועלוּ צפוֹנה. מריוּס חזר לרוֹמי ונתקבּל בּרוֹב כּבוֹד ויקר.

הצוֹרך לגייס חיילים רבּים הביא לידי כּך שמריוּס שינה את מנהגי גיוּס הצבא בּרוֹמי. עד עתה נתקבּלוּ לצבא רק אזרחים בּעלי רכוּש מסוּים וּברוּבּם מקרב האיכּרים (§ 18). בּימי מריוּס נתמעטוּ האיכּרים ושוּב לא יכלוּ לספּק לצבא את מספּר החיילים הדרוּש. מריוּס החליט לגייס חיילים גם מקרב האנשים מחוּסרי האמצעים, כּלוֹמר, מקרב הפּרוֹלטריאט הרוֹמי, וּבדרכּוֹ הלכוּ כּל שרי רוֹמי שבּאוּ אחריו. שינוּי זה השפּיע על אוֹפיוֹ של הצבא הרוֹמי: מעתה שוּב לא היה חיל איכּרים, הקשוּרים בּאדמת המוֹלדת, והיה לחיל שכירים החיים על משכּוֹרוֹת ועל שלל המלחמה. חיילים חדשים אלה לא נתנוּ דעתם לסיבּוֹת המלחמה וגם לא התעניינוּ בּמטרוֹתיה, הם הלכוּ בּרצוֹן אחרי האיש שנתן להם כּסף והבטיח חלק בּשלל; צבא כּזה היה מכשיר יעיל בּידי מנהיג שידע להשתמש בּוֹ; בּכוֹחוֹ אפשר היה לנצח לא רק את האוֹיב אלא גם לרכוֹש את השלטוֹן בּרוֹמי. הרפוֹרמה של מריוּס סללה את הדרך להוֹפעת האימפּרטוֹרים⁹⁵ הגדוֹלים כּגוֹן סוּלה, פּוֹמפּיוּס ויוּליוּס קיסר, אשר קנוּ את לב חייליהם בּזמן המלחמוֹת בּאוֹיבי המדינה מחוּץ, ואחרי כן השתמשוּ בהם נגד אוֹיביהם הפּוֹליטיים בּרוֹמי עצמה.

§41. הקוֹנסוּלט השישי של מריוּס.    🔗

בּשנת 100 נבחר מריוּס בּפּעם השישית לקוֹנסוּל. המלחמה נסתיימה, אבל התנוּעה הפּוֹפּוּלרית בּיקשה לנצל את כּוֹחוֹ של מריוּס למען רפוֹרמוֹת חשוּבוֹת בּתוֹך המדינה. מנהיג התנוּעה הפּוֹפּוּלרית היה הטריבּוּן אַפּוּלֵיוּס סַטוּרְנינוּס; גם אחד הפּרטוֹרים נחשב על הפּוֹפּוּלרים. מעוֹלם לא היה לפּוֹפּוּלרים שלטוֹן רב כּזה בּרוֹמי. סטוּרנינוּס הלך בּעקבוֹת הגרקכים והביא לעם חוֹק חקלאי חדש; לפי הצעתוֹ עמדוּ להיוָסד מוֹשבוֹת רבּוֹת בּחלקה הצפוֹני של איטליה וּבפּרוֹבניציוֹת מוּקדוֹן, אָכָיִיָה (יון) וסיציליה. בּראש וּבראשוֹנה דאג סטוּרנינוּס לחיילי מריוּס, שבּיקשוּ עכשיו להתיישב על הקרקע אחרי שנוֹת עמל ותלאה. הסנאט התנגד בּתוֹקף להצעתוֹ של סטוּרנינוּס: ייסוּד המוֹשבוֹת החדשוֹת היה מחזק את שלטוֹן הפּוֹפּוּלרים וּמעמיס על אוֹצר המדינה הוֹצאוֹת רבּוֹת. סטוּרנינוּס לא שעה להתנגדוּת הסנאט ואף לא ל"וטוֹ" של אחד הטריבּוּנים. כּשבּיקשוּ מצדדי הסנאט לפזר את אסיפת העם בּכוֹח קמוּ חיילי מריוּס וגירשוּם מן האסיפה. החוֹק החקלאי אוּשר על־ידי העם. וסטוּרנינוּס הכניס לתוֹך החוֹק החדש סעיף שחייב את כּל חברי הסנאט להישבע שבוּעה שיקיימוּ את החוֹק. כּונת הסעיף הייתה – להפוֹך את הסנאט למוֹסד המוֹציא לפוֹעל את החלטוֹת העם, והמשוּעבּד לוֹ לכל דבר. מכּל הסנאטוֹרים נמצא רק אחד שלא אבה להישבע; הוּא נתחייב גלוּת ועזב את רוֹמי.

בּימי סטוּרנינוּס הגיע שלטוֹן הפּוֹפּוּלרים לשיאוֹ. אוּלם בּעצם השנה הזאת התחילה גם ירידתוֹ. כּשנוֹדע בּרוֹמי כּי סטוּרנינוּס עוֹמד להיבּחר לטריבּוּן גם לשנה הבּאה, ואחד מחבריו נרשם כּמוּעמד לקוֹנסוּל, פּנה הסנאט אל מריוּס וּביקש את עזרתוֹ. מריוּס היה שׂר־צבא מעוּלה, אבל איש חסר הבנה בּעניינים פּוֹליטיים; התפקיד להשכּין שלוֹם בּין הסנאט והפּוֹפּוּלריים היה גדוֹל מכּוֹחוֹ. עד עתה היה מסוּר לפּוֹפּוּלרים; אבל בּהיוֹתוֹ מוּעמד הפּרשים גברה עליו השפּעת בּני מעמדוֹ, שחששוּ לתמוֹך בּפעוּלתוֹ המהפּכנית של סטוּרנינוּס. כּמוֹ בּימי קיוּס גרקכוּס כּן גם עתה בּיקשוּ הפּרשים להחליש את הסנאט, אבל לא לבטלוֹ; לבסוֹף בּגדוּ הפּרשים בּסטוּרנינוּס ועברוּ אל הסנאט. לפני הבּחירוֹת רצחוּ הפּוֹפּוּלרים אחד מבּני הסנאט, שהיה מועמד למשׂרת הקוֹנסוּל; רצח זה המריץ את הסנאט לתקוֹף את סטוּרנינוּס. הסנאט הטיל על מריוּס את התפקיד להגן על הרפּוּבּליקה בּפני המהפּכנים, וּמריוּס ציית לפקוּדתוֹ. סטוּרנינוּס וחבריו התבּצרוּ בּקפּיטוֹליוּם, אבל האספסוּף, שחברי הסנאט הסיתוּהוּ לכך, פּרץ לתוֹכוֹ והמית את כּוּלם; בּין הנרצחים היה גם סטוּרנינוּס; מריוּס, שהיה עתה שנוּא על תוֹמכי הסנאט והפּוֹפּוּלרים כּאחד, עזב את רוֹמי. שוּב הייתה יד האריסטוֹקרטיה על העליוֹנה.

§42. איטליה נגד רוֹמי.    🔗

עוֹד מימי הגרקכים קמה תסיסה בּקרב האיטלקים, בּעלי־בּריתה של רוֹמי. האיטלקים לא נהנוּ מזכוּיוֹת אזרח רוֹמיוֹת וּלעתים קרובות הרגישוּ בּיחס של בּוּז וּביטוּל מצד הרוֹמיים אליהם. חלקם בּשלל בּזמן המלחמה היה קטן, אף־על־פּי שגם הם השתתפוּ בּכיבּוּש הפּרוֹבינציוֹת יחד עם הרוֹמיים; האיכּרים מחוּסרי הקרקע מקרב האיטלקים לא קיבּלוּ נחלוֹת על “אדמת הציבּוּר”; אנשים עשירים בּאיטליה, בּני משפּחוֹת מיוּחסוֹת, לא יכלוּ להגיע לשלטוֹן בּרוֹמי, כּי משׂרוֹת הממשלה היוּ נתוּנוֹת בּידי אזרחי רוֹמי בּלבד. כּל אלה עוֹררוּ את האיטלקים להילחם מלחמה מתמידה על זכוּיוֹת האזרחים בּרוֹמי. הם תלוּ את תקותם בּטריבּוּנים, מנהיגי התנוּעה הפּוֹפּוּלרית. ואמנם, מימי הגרקכים עסקוּ טריבּוּנים רבּים בּשאלת האיטלקים, אבל עמלם עלה בּתוֹהוּ, כּי נתקלוּ בּהתנגדוּת עצוּמה בּרוֹמי. הסנאטוֹרים והפּרשים לא הסכּימוּ שהאיטלקים יקחוּ חלק בּשלטוֹן וּבהנהלת הכּספים בּרוֹמי, והפּרוֹלטריאט הרוֹמי חשש שמא יגדל מספּר האנשים מקבּלי הלחם הזוֹל. כּך נכשלוּ כּל הטריבּוּנים שניסוּ לפתוֹר את שאלת האיטלקים. בּשנת 91 נבחר לטריבּוּן לִיוִיוּס דרוּסוּס. הוּא התמסר בּכל לבּוֹ לעניין האיטלקים: עמד בּמשא וּמתן עם כּמה עמים בּאיטליה ואף השבּיעם להיוֹת נאמנים לוֹ ולתמוֹך בּפעוּלתוֹ. דרוּסוּס מסר את חייו על חירוּת האיטלקים: הוּא נפל בּחרב מרצחים. מוֹתוֹ שימש אוֹת למרידת האיטלקים.

כּמעט כּל עמי איטליה מרדוּ בּרוֹמי, בּעיקר תוֹשבי איטליה התיכוֹנה והדרוֹמית, והסמניטים והמרסים בּראש כּוּלם. הלטינים שמרוּ אמוּנים לרוֹמי, וכן גם האטרוּסקים והאוּמבּרים. המוֹרדים יסדוּ מדינה איטלקית לפי דוּגמת רוֹמי. בּעיר קוֹרפִינִיוּם⁹⁶ (איטליה התיכוֹנה) ישב סנאט בּן 500 איש; בּראש השלטוֹן עמדוּ שני קוֹנסוּלים ו־12 פּרטוֹרים. צבא של מאה אלף איש, בּערך, עמד תחת יד המוֹרדים; צבא זה גוּדל וחוּנך כּאחד עם הצבא הרוֹמי ולא נפל ממנוּ בּמשטרוֹ וּבכישרוֹן מנהיגיו. המוֹרדים התחילוּ להתנפּל על מוֹשבוֹת הרוֹמיים בּאיטליה; רוֹמי עצמה עמדה בּסכּנה. הרוֹמיים קראוּ לשרי־הצבא הטוֹבים בּיוֹתר; מריוּס וסוּלה כּאחד השתתפוּ בּמלחמה. ואוּלם יד האיטלקים הייתה על העליוֹנה בּקרבוֹת רבּים. בּרוֹמי נוֹכחוּ לדעת כּי אין להכניע את האיטלקים בּכוֹח ויש לפתוֹר את הבּעיה בּאמצעים מדיניים. הם הכריזוּ כּי יתנוּ זכוּיוֹת רוֹמיוֹת לבעלי־הבּרית העוֹמדים בּאמוּנתם לרוֹמי; בּסוֹפוֹ של דבר פּסקה תעמוּלת המרד בּאטרוּריה ואוּמבּריה, שלא השתתפוּ בּמלחמה. ועוֹד הכריזוּ כּי רוֹמי מוּכנה לתת את הזכוּיוֹת לעמים שיחזרוּ בּתשוּבה בּמשך שישים יוֹם. הכרזוֹת אלה הפרוּ את אחדוּת המוֹרדים: אם רוֹמי מסכּימה לתת לאיטלקים את הזכוּיוֹת, שוּב אין טעם למלחמה. רוֹב העמים עברוּ לרוֹמי וקיבּלוּ את הזכוּיוֹת; אלה שעמדוּ בּמרדם נענשוּ קשה. סוֹף סוֹף קיבּלה איטליה כּוּלה את הזכוּיוֹת הרוֹמיוֹת. המלחמה נסתיימה בּניצחוֹן האיטלקים.

משנה זוֹ ואילך הייתה איטליה למדינה אחת וּמאוּחדת. ההבדל בּין העמים השוֹנים הלך ונמחה, הלשוֹן הלטינית פּשטה על פּני איטליה כּוּלה. רוֹמי חדלה להיוֹת עיר בּלבד, והייתה למרכּז המדינה. בּערי איטליה הוּקם משטר חדש והן נקראוּ מוּנִיקיפּיוֹת; הן נהנוּ מאוֹטוֹנוֹמיה בּהנהלת המשק העירוֹני ומינוּ בּעצמן את פּקידיהן. מבּחינה פּוֹליטית היוּ תוֹשבי איטליה לחלק מן העם הרוֹמי; הם נרשמוּ תחילה בּשמוֹנה אוֹ עשרה טריבּוּסים מיוּחדים, וּלאחר מכּן שוּלבוּ בּכל 35 הטריבּוּסים (§ 7) והייתה להם הרשוּת להשתתף בּאסיפוֹת העם בּרוֹמי וּבחייה הפּוֹליטיים של העיר. גם לאחר מכּן נתקבּלוּ, יחד עם זאת, ההחלטוֹת המדיניוֹת בּאסיפוֹת העם בּרוֹמי, בּהן השתתפוּ למעשה רק האזרחים תוֹשבי העיר וּסביבוֹתיה; רוֹמי לא פּיתחה שיטת ייצוּג בּמוֹסדוֹתיה, דבר שמנע מתוֹשבי איטליה השתתפוּת פּעילה בּחייה המדיניים.

§43. מריוּס וסוּלה.    🔗

בּינתיים חלוּ מאוֹרעוֹת חשוּבים במזרח: מִתִרּדַת, מלך פּוֹנטוֹס בּאסיה הקטנה, עלה על הפּרוֹבינציה הרוֹמית “אסיה”⁹⁷ וּביטל בּה את שלטוֹן הרוֹמיים. הסנאט מסר לידי סוּלה⁹⁸, שהיה קוֹנסוּל בּשנת 88, את הנהלת המלחמה. אוּלם הפּרשים, שעיקר דאגתם הייתה למזרח, לא הסכּימוּ שהשלטוֹן בּמזרח יימסר לידי אריסטוֹקרט; הם רצוּ כּי אחד הפּרשים ילך לאסיה וקראוּ בּשם מריוּס. בּהשפּעת הפּרשים מינה העם את מריוּס לשר־צבא בּמקוֹם סוּלה. סוּלה עמד אז בּקמפּניה⁹⁹ בּראש צבא של 35,000 איש, שהיה מוּכן וּמזוּמן ללכת אחריו למזרח. בּשוֹמעוֹ על החלטה זוֹ הסבּיר סוּלה לחייליו ואמר להם, כּי מריוּס ישאירם בּאיטליה, יגייס בּמקוֹמם חיילים חדשים, והשלל הרב בּמזרח יפּוֹל לידי אחרים. החיילים הבטיחוּ לתמוֹך בּוֹ בּמלחמתוֹ בּמריוּס. סוּלה עלה על רוֹמי; זוֹ הפּעם הראשוֹנה בּהיסטוֹריה הרוֹמית התערב הצבא בּמהלך המאוֹרעוֹת הפּוֹליטיים. סוּלה נכנס לרוֹמי למרוֹת התנגדוּת התוֹשבים ושילח אש בּבנייני העיר. מריוּס בּרח, מנהיגי הפּוֹפּוּלרים נהרגוּ. סוּלה תפס את השלטוֹן. הוּא שינה את החוּקה הרוֹמית: הגבּיל את זכוּיוֹת הטריבּוּנים וּמסר את השלטוֹן כּוּלוֹ בּידי הסנאט. אחרי הדברים האלה עלה סוּלה למזרח; לפני צאתוֹ השבּיע את הקוֹנסוּלים החדשים כּי ישמרוּ אמוּנים לחוּקה החדשה. אוּלם מייד אחרי עוֹזבוֹ את רוֹמי פּרצוּ מהוּמוֹת בּעיר. אחד הקוֹנסוּלים, קִינָה, עבר לצד הפּוֹפּוּלרים; מריוּס שבּרח מפּני סוּלה והגיע אחרי עמל וּתלאה רבּה לאפריקה, חזר לאיטליה. שמוֹ של מריוּס משך אנשים רבּים למחנה הפּוֹפּוּלרים. מריוּס וקינה עלוּ על רוֹמי; אחרי שאוֹסְטִיה, נמלה של רוֹמי, נפל בּידי מריוּס, לא יכלה רוֹמי לעמוֹד בּמלחמה והסנאט פּתח את שערי העיר לפני הפּוֹפּוּלרים. מלא רוֹגז והתמרמרוּת על אכזבוֹתיו הרבּוֹת בּיקש מריוּס להתנקם בּאוֹיביו. שערי רוֹמי נסגרוּ וחמישה ימים נמשכוּ הפּרעוֹת בּאזרחים; בּעיקר סבלוּ חברי הסנאט; רבּים מהם נרצחוּ בּידי חיילי מריוּס. מריוּס נבחר לקוֹנסוּל לשנת 86, אבל בּראשית השנה מת. בּמוֹתוֹ נפסק שלטוֹן הטרוֹר; קינה נבחר לקוֹנסוּל אחריו והחזיק בּמשרה זוֹ ארבּע שנים, כּל זמן שסוּלה נלחם בּמזרח. הפּוֹפּוּלרים החרימוּ את רכוּשוֹ של סוּלה; ידידי סוּלה וּמצדדי הסנאט בּרחוּ מאיטליה להלכוּ למזרח. שני הצדדים היריבים התכּוֹננוּ לקראת מלחמת אזרחים.

§44. מלחמת סוּלה בּמתרדת.    🔗

מתרדת היה נין ונכד למשפּחת המלכים שמשלה בּקַפַּדוֹקְיָה הצפוֹנית מימי סלוקוֹס הראשוֹן. הוּא כּבש בּמלחמוֹת רבּוֹת את רוֹב הארצוֹת שמסביב לים השחוֹר (ה"פּוֹנטוֹס" בּיונית); רצוֹנוֹ היה לכוֹנן את שלטוֹנוֹ גם בּאסיה הקטנה. הוּא השתמש בּחוּלשת הרוֹמיים בּזמן מלחמת האיטלקים וכבש ארצוֹת רבּוֹת בּאסיה הקטנה, בּיניהן גם את הפּרוֹבינציה “אסיה” על העיר הראשית פּרגמוֹן. היונים תוֹשבי הפּרוֹבינציה שמחוּ לקראתוֹ, כּי קיווּ להשתחרר בדרך זוֹ מן הניצוּל הכּספּי הכּבד שרבץ על עריהם מאז הקמתה של הפּרוֹבינציה “אסיה” (אחרי 133). מתרדת ציוה להמית את כּל הרוֹמיים והאיטלקים בּפּרוֹבינציה, רבּים מהם גוֹבי־מס (§ 35) וסוֹחרים, שעברוּ עם משפּחוֹתיהם לערי אסיה הקטנה לעשוֹת בּהן רוחים – וּביוֹם אחד נפלוּ בּחרב התוֹשבים כּ־80,000 איש. הפּרעוֹת בּרוֹמיים בּאסיה עוֹררוּ תסיסה גם ביון; היונים בּיקשוּ ממתרדת שיוֹאיל לשחררם משלטוֹן רוֹמי וּמתרדת נענה לבקשתם ושלח מייד צבא בּן 100,000 איש ליון. אתוּנה מרדה בּרוֹמי; הצי של מתרדת שלט בּים. שלטוֹן רוֹמי בּמזרח עמד בּפני משבּר חמוּר.

סוּלה בּא ליון בּשנת 87; צבאוֹ היה קטן מצבאוֹ של מתרדת, אבל ממוּשמע ועלה עליו בהכשרתוֹ למלחמה. סוּלה שׂם מצוֹר על אתוּנה, והרעב הכריח את אזרחיה להיכּנע לפני הרוֹמיים. סוּלה לא נהג כּבוֹד בּמרכּז המהוּלל של התרבּוּת היונית והתיר לחייליו לשדוֹד את העיר. גם בּשאר ערי יון נהג בּעריצוּת ואף שלח ידוֹ בּאוֹצרוֹת הקוֹדש שבּערים. צבא מתרדת ניגף פּעמיים לפניו ועזב את יון. כּשנתן סוּלה את דעתוֹ לעבוֹר לאסיה הקטנה החליט מתרדת לשלוֹח אליו שליחים לנהל משא וּמתן בּדבר השלוֹם. אמנם לא היה זה לפי כּבוֹדוֹ של שר־צבא רוֹמי להעלים עין מדם האזרחים שנשפּך בּידי מתרדת; אבל גם סוּלה שאף לסיים את המלחמה ולשוּב לאיטליה, כּדי לבטל את שלטוֹן הפּוֹפּוּלרים. לכן הסכּים למשא וּמתן ודרש ממתרדת שיותר על כּל כּיבּוּשיו בּאסיה הקטנה, ישלם לרוֹמי מס עוֹנשין בּסך 2,000 כּיכּר כּסף בּערך (סכוּם גדוֹל אשר אפשר היה לממן בּוֹ הקמת צי שלם) וימסוֹר ללא השהייה לסוּלה 70 אניוֹת. מתרדת הסכּים לתנאים אלה וּברית נכרתה בּינוֹ וּבין סוּלה בּעיר דַרְדָנוֹס בּקירבת טרוֹיה העתיקה¹⁰⁰. סוּלה בּיקר עוֹד בּפּרוֹבינציה “אסיה” והטיל עוֹנש קשה על היונים שבּגדוּ בּרוֹמי. הוּא גבה מהם פּיצוּיים כּבדים, ועוֹד דרש מהם כּי ישלמוּ את כּל המסים ואת כּל החוֹבוֹת שלא שילמוּ בּמשך חמש שנוֹת המרד. הדבר גרם להרס כּלכּלי של הפּרוֹבינציה לעשרוֹת שנים. בּכספּי הפּרוֹבינציה השתמש סוּלה כּדי לערוֹך את מלחמתוֹ בּאיטליה.

§45. מלחמת האזרחים.    🔗

בּשנת 83 חזר סוּלה לאיטליה בּראש צבא בּן 40,000 איש. הפּוֹפּוּלרים גייסוּ צבא של 200,000 איש שעמד תחת יד חמישה־עשר שרי־צבא; אבל צבא זה היה חסר־משמעת, ועוֹד לפני שהגיע סוּלה לאיטליה מרדוּ לגיוֹנוֹת אחדים ורצחוּ את קינה, מנהיגם של הפּוֹפּוּלרים. בּמקוֹמוֹת רבּים בּאיטליה קמוּ מצבּיאים צעירים מתוֹמכי הסנאט ששׂכרוּ חיילים על דעת עצמם ונילווּ על סוּלה. בּין מצבּיאים אלה היה גם פּוֹמפֵּיוּס, איש צעיר בּן 23, שהביא לסוּלה שלוֹשה לגיוֹנוֹת וזכה על מעשהוּ זה לשם הכּבוֹד “אימפּרטוֹר”. שנתיים ארכה מלחמת האזרחים. לאחר מפּלוֹת רבּוֹת התבּצרוּ הפּוֹפּוּלרים בּעיר פְּרֶנֶסְטֶה¹⁰¹ בּלטיוּם. הם קיווּ כּי יעלה בּידם לנצח את צבא־סוּלה בּכוֹח הסמניטים, העם החזק בּיוֹתר בּין עמי איטליה, שנכנע האחרוֹן לפני רוֹמי בּמלחמת האיטלקים. ואמנם עלוּ הסמניטים על רוֹמי, אבל לפני שערי העיר פּגעוּ בּסוּלה והוּשמדוּ על־ידוֹ. אחרי המפּלה תש כּוֹחם של הפּוֹפּוּלרים; העיר פּרנסטה נפלה בּידי סוּלה וכל איטליה נכנעה לפניו. שרידי התנוּעה הפּוֹפּוּלרים בּיקשוּ מקלט בּסיציליה וּבאפריקה, אבל שם הוּשמדוּ בּידי פּוֹמפֵּיוּס וּצבאוֹ. סוּלה משל בּרוֹמי וּבאיטליה. הוּא היה איש קשה ואכזרי, והשמיד את מתנגדיו לא בּשעה של כּעס אוֹ מתוֹך רגש עלבּוֹן, כּמריוּס בּשעתוֹ, אלא מתוֹך תוֹכנית מחוּשבת, לפי סדר ושיטה. כּך רצח גם אלפי סמניטים שנפלוּ בּשבי וּבעיר פרנסטה השמיד את כּל הגברים. בּרוֹמי נהג בּשיטת הפְּרוֹסְקְרִיפְּציוֹת: פּירסם רשימוֹת אנשים שנחשבוּ חייבים לפניו ועשה את חייהם הפקר לכּל. כּאלפיים איש נהרגוּ בּרוֹמי על־ידי פּרוֹסקריפּציוֹת (בּתוֹכם כּארבּעים סנאטוֹרים) וּרכוּשם הוֹחרם; בּעיקר סבלוּ הפּרשים, שעוֹשרם הרב עוֹרר עליהם את רוֹדפי הבּצע. על סוּלה נילווּ אנשים צעירים בּני משפּחוֹת מיוּחסוֹת, שבּילוּ את זמנם בּתענוּגוֹת וּבמשתאוֹת והיוּ עמוּסים חוֹבוֹת; הם העלילוּ עלילוֹת שוא על אנשים עשירים כּדי לזכּוֹת בּרכוּשם, כּי סוּלה נתן למלשינים חלק מרכוּשוֹ של הנאשם. רבּים עשוּ עוֹשר בּמלשינוּת, אוֹ קנוּ בּכסף מוּעט את רכוּשם המוֹחרם של הנידוֹנים למיתה. קצת מאלה מילאוּ אחרי־כן תפקיד פּוֹליטי חשוּב בּרוֹמי, כּגוֹן קרַסוּס (§49) וקַטִילִינָה (§52).

§46. הדיקטטוּרה של סוּלה.    🔗

הפּרוֹסקריפּציוֹת הכשירוּ את הקרקע לפני סוּלה לתקן תיקוּנים בּחוּקת הרפּוּבּליקה. כּדי שתהיה לוֹ הזכוּת לכך דרש סוּלה מן הסנאט שימסוֹר בּידוֹ את השלטוֹן העליוֹן במדינה. הסנאט הכריז על סוּלה כּדיקטטוֹר; משרה זוֹ לא הייתה קיימת בּרוֹמי מימי מלחמת חניבּעל. ואלה הן הזכוּיוֹת שנמסרוּ לסוּלה: השלטוֹן העליוֹן על חיי האזרחים וּרכוּשם, הרשוּת לשנוֹת את גבוֹלוֹת רוֹמי ואיטליה, לייסד ערים חדשוֹת וּלבטל את הקיימוֹת, למשוֹל בּפּרוֹבינציוֹת וּלמנוֹת את הנציבים ואף לחוֹקק חוּקים חדשים. על כּל אלה מסרוּ לידיו את הזכוּת להחליט, מתי תגיע השעה לבטל את שלטוֹנוֹ הדיקטטוֹרי. להלכה היה סוּלה דיקטטוֹר – למעשׂה מלך בּעל שלטוֹן בּלתי מוּגבּל¹⁰². בּכוֹח השלטוֹן הזה השבּית סוּלה את התנוּעה הפּוֹפּוּלרית בּהגבּילוֹ את זכוּיוֹת העם לטוֹבת הסנאט. הוּא פּסק שאין איש עוֹמד לדבּר לפני העם אם לא קיבּל רשוּת מן הסנאט, ואין איש נבחר לאיזוֹ משׂרה שהיא אם כּיהן פּעם בּמשׂרת טריבּוּן. ועל־ידי כּך החליש את כּוֹחם הפּוֹליטי של הטריבּוּנים. כּל החלטה שנתקבּלה בּאסיפוֹת העם הייתה טעוּנה אישוּר מטעם הסנאט. מן הפּרשים נטל את זכוּת השיפּוּט וּמסר את המשפּט לועדוֹת, שחבריהן היוּ חברי הסנאט. את כּל השלטוֹן (האדמיניסטרטיבי, המשפּטי, הפּוֹליטי והכּספּי) ריכּז בּידי הסנאט. כּדי להכשיר את המוֹסד הזה לתפקידוֹ החדש הגדיל את מספּר חבריו ל־600 איש וקבע להבּא את דרך מינוּיוֹ: כּל מי שהיה קְוֶסטוֹר נכנס כּחבר לסנאט לאחר גמר כּהוּנתוֹ; כּך היה הסנאט מוֹסיף כּל שנה 20 איש, כּי זה היה מספּר הקוסטוֹרים שקבע סוּלה. משׂרת הקוסטוֹר הייתה הנמוֹכה שבּמשרוֹת הפּקידים; מי שבּחר בּקריירה פּוֹליטית היה מתחיל את שירוּתוֹ למדינה בּמשׂרה זוֹ, ואחרי־כן עוֹבר למשׂרוֹת חשוּבוֹת יוֹתר, כּגוֹן האדילים, הפּרטוֹרים והקוֹנסוּלים. הרפוֹרמה של סוּלה הפכה את הסנאט למרכּז הפּקידוּת בּרוֹמי, כּי מאז ואילך היוּ כּל הפּקידים הגבוֹהים, החל בּאדילים, יוֹצאים מקרב חברי הסנאט. בּנוֹגע למשׂרת הקוֹנסוּל פּסק סוּלה, כּי אסוּר לקוֹנסוּל ללכת לפּרוֹבינציה כּל עוֹד שהוּא קוֹנסוּל, ורק לאחר גמר כּהוּנתוֹ בּמשרה זוֹ הוּא רשאי למשוֹל בּפּרוֹבינציה כּפּרוֹקוֹנסוּל והוּא הדין לגבּי הפּרטוֹרים.

החוּקה של סוּלה שינתה את מבנה הרפּוּבּליקה הרוֹמית, בּמטרה להבטיח את כּל השלטוֹן לסנאט ולמנוֹע כּל אפשרוּת של פּעילוּת מצד הפּוֹפּוּלרים: כּי בּלי חוֹפש הדיבּוּר בּאסיפוֹת העם, בּלי פּעוּלת הטריבּוּנים, בּלי כּוֹחן המכריע של החלטוֹת העם לא יכלה התנוּעה הפּוֹפּוּלרית להתקיים. רק בּדבר אחד הלך סוּלה לכאוֹרה בּדרכי הגרקכים: הוּא חילק נחלוֹת אדמה ל־120,000 תוֹשבים. אוּלם למעשה לא היה מפעל זה דוֹמה לניסיוֹנם של הגרקכים להקים את מעמד האיכּרים. סוּלה הוֹשיב על הקרקע בּעיקר את חייליו; הם קיבּלוּ את נחלוֹת האדמה כּפרס על השתתפוּתם בּמלחמת האזרחים. הקרקעוֹת שחוּלקוּ בּין החיילים לא היוּ קרקעוֹת מ"אדמת הציבּוּר", אלא אחוּזוֹת שהוֹחרמוּ מידי אנשים פּרטיים וּמערים; התיישבוּת החיילים על אדמה זוֹ עוֹררה רוֹגז בּאיטליה. מרבּית התוֹשבים החדשים גם לא התאימוּ לחיי הכּפר וּלמעמד איכּרים, רבּים מכרוּ את אדמתם ואחרים נהגוּ כּעשירים בּאחוּזוֹתיהם וּפשטוּ את הרגל. מספּרם הרב של בּעלי קרקע חדשים אלה, לא החיה ולא חיזק את מעמד האיכּרים הזעירים ולא מנע את גידוּל הלטיפוּנדיוֹת.

כּשנתיים שלט סוּלה בּרוֹמי. בּשנת 79 משך את ידוֹ משלטוֹנוֹ בּרצוֹנוֹ הטוֹב וּמסרוֹ לסנאט. שנה אחרי כן מת, בּן 60 בּערך. סוּלה היה האיש הראשוֹן בּרוֹמי שכּוֹחוֹ היה גדוֹל מכּוֹח המוֹסדוֹת הרפּוּבּליקניים מפּני שהוּא ידע להעמיד את שלטוֹנוֹ על הצבא שהיה מסוּר לוֹ. דרכּוֹ זוֹ שימשה מוֹפת לאימפּרטוֹרים שבּאוּ אחריו.

מקוֹרוֹת    🔗

11. מצב האיכּרים בּימי טיבּריוּס גרקכוּס

אִפְּיַנוּס, היסטוֹריוֹן יוני מן המאה השנייה לספה"נ, כּתב ספר על תוֹלדוֹת מלחמת האזרחים בּרוֹמי מימי הגרקכים ועד אוּגוּסטוּס. הקטע שלהלן דן בּ"אדמת הציבּוּר" שנפלה בּידי העשירים וּבדלדוּל מעמד האיכּרים החוֹפשיים בּימי טיבּריוּס גרקכוּס (עיין § 36).

כּשהיוּ הרוֹמיים הוֹלכים בּזה אחר זה וכוֹבשים את איטליה בּמלחמה, היוּ מחזיקים בּכברת ארץ וּבוֹנים להם ערים אוֹ שהיוּ בּוֹחרים מתיישבים משלהם לערים הקיימוֹת. וכונתם הייתה שישמשוּ להם תחת משמרוֹת מצב; וּמהארץ הנכבּשת, שהייתה נוֹפלת לידם, היוּ חוֹזרים וּמחלקים מייד למתיישבים את הקרקע המעוּבּדת אוֹ מוֹכרים אוֹ מחכירים אוֹתה. והוֹאיל ולא הייתה שעתם פּנוּיה לחלק את השׂדוֹת שהיוּ מוּברים מחמת המלחמה (ואלוּ היוּ מרוּבּים בּיוֹתר), היוּ מכריזים שכּל הרוֹצה רשאי לעבּדם בּינתיים בּתשלוּם ארנוֹנה מיבוּל השנה, מעשׂר משׂדה הלבן (התבוּאה) וחוֹמש משדה האילן. נקבּעה גם מידת התשלוּם מבּהמוֹת גסוֹת ודקוֹת למגדלי עדרים. וכל זאת עשוּ למען הרבּוֹת את הגזע האיטלקי, שנראה להם כּמסוּגל לעבוֹדה בּיוֹתר, כּדי שיהיוּ להם בּעלי־בּרית משלהם. אך היפּוּכוֹ של הדבר הגיע להם; כּי העשירים החזיקוּ בּרוֹב הקרקעוֹת שלא נתחלקוּ, נשענוּ על שטף הזמן וקיווּ שלעוֹלם לא יקחם איש מיידם, ולקחוּ לעצמם בּפיתוּיי קנייה אוֹ בּאלימוּת את כּל שאר הנחלוֹת הקטנוֹת של העניים שהיוּ סמוּכוֹת להם. וכך עיבּדוּ חבלי־‏ארץ גדוֹלים תחת חלקוֹת קטנוֹת והשתמשוּ בּהם בּעוֹבדי אדמה ורוֹעים קנוּיים, כּדי שלא ימשכוּ אוֹתם מן השׂדה לצבא בּהיוֹתם חוֹפשים. וּבאוֹתה שעה עצמה הכניס להם גם קניין זה רֶוַח גדוֹל מרוֹב הולָדוֹת של העבדים, כּי הללוּ פּרוּ ורבּוּ ללא כּל סכּנה, מפּני שהיוּ פּטוּרים מחוֹבת הצבא. וּמתוֹך כּך נתעשרוּ התקיפים עוֹשר רב וּמעמד העבדים מילא את הארץ. והאיטלקים הלכוּ וּפחתוּ בּמספּרם וּבכוֹחם, כּי נתמקמקוּ מעוֹני, ממסים וּמעבוֹדת הצבא. ואף כּשהיוּ מתפּנים מחוֹבת הצבא היוּ נידוֹנים לבטלה, כּי האדמה הייתה מוּחזקת בּידי העשירים והם השתמשוּ בּעוֹבדי אדמה משוּעבּדים תחת בּני חוֹרין.

אפּיאנוּס, תוֹלדוֹת מלחמת האזרחים בּרוֹמי, א', ז'.

12. נאוּם טיבּריוּס גרקכוּס על הרחקת אוֹקטויוּס

טיבּריוּס גרקכוּס היה נוֹאם בעל כּישרוֹן רב ויש להצטער שנאוּמיו לא נשתמרוּ עד זמננוּ, חוּץ משני הקטעים שלמטה המצוּיים אצל פּלוּטארכוֹס. בּקטע הראשוֹן מסבּיר טיבּריוּס את הנימוּקים שהמריצוּהוּ להציע לעם לפטר את הטריבּוּן אוֹקטויוּס ממשרתוֹ לאחר שהלז התנגד לחוֹק החקלאי של טיבּריוּס. בּקטע השני מתאר טיבּריוּס את סבל האיכּרים בּאיטליה. הנאוּמים האלה ראוּיים לשמש דוּגמה להשקפוֹת הפּוֹליטיוֹת של התנוּעה הפּוֹפּוּלרית בּרוֹמי בּתקוּפת מלחמת האזרחים.

“הטריבּוּן”, אמר טיבּריוּס, קדוֹש ואסוּר לגעת בּוֹ, כּי קדוּשתוֹ בּאה לוֹ על־ידי העם, אשר הוּא עוֹמד בּראשוֹ. אבל אם הטריבּוּן משנה את דרכּוֹ, עוֹשה עָול לעם, מחליש את כּוֹחוֹ ושוֹלל ממנוּ את זכוּת ההצבּעה, הרי בּזה הוּא עצמוֹ מבטל את כּבוֹד משׂרתוֹ, מפּני שאינוֹ ממלא את אשר נטל עליו. שאם לא כן, נצטרך להניח לטריבּוּן להרוֹס את הקפּיטוֹליוּם וּלהצית בּאש את תחנת האניוֹת. אכן, אם הוּא עוֹשה דברים כּאלה, טריבּוּן רע הוּא, אוּלם אם הוּא מבטל את זכוּיוֹת העם, הרי פּסק להיוֹת טריבּוּן. האין זה דבר משוּנה, שהטריבּוּן יכוֹל להוֹשיב את הקוֹנסוּל בּבית־האסוּרים והעם אין לוֹ רשוּת לשלוֹל את השלטוֹן מאת הטריבּוּן, גם כּשהוּא משתמש בּשלטוֹן שניתן לוֹ על־ידוֹ לרעתוֹ? הלוֹא העם הוּא הבּוֹחר גם את הקוֹנסוּל וגם את הטריבּוּן. והנה גם המלוּכה מכילה בּתוֹכה את כּל משׂרוֹת השלטוֹן ונוֹסף לזה נתקדשה בּחגיגיוּת דתית יתירה לפני האלוֹהוּת; ואף־על־פּי־כן כּשטרקויניוּס¹⁰³ לחץ את העם, קמוּ עליו אזרחי העיר וגירשוּהוּ, והשלטוֹן, שבּא להם בּירוּשה מאת האבוֹת וּבוֹ נוֹסדה רוֹמי נתבּטל בּגלל זדוֹן מעשׂיו של איש אחד. וכי מי לנוּ קדוֹש ונערץ בּרוֹמי מן הבּתוּלוֹת השוֹמרוֹת על אש התמיד?¹⁰⁴. אבל אם תחטא אחת מהן, קבוֹר תיקבר חיה; כּי בּחטאן לפני האלים פּוֹקעת קדוּשתן שהגיעוּ אליה בּזכוּת עבוֹדתן להם. וכן גם הטריבּוּן העוֹשק את העם אינוֹ ראוּי כּי יעמוֹד מחוּץ לכל פּגיעה בּכוֹח הזכוּת שניתנה לוֹ על־ידי העם. כּי הרי הוּא בּיטל את הכּוֹח אשר עליו עמד שלטוֹנוֹ. ואם הוּא קיבּל את משׂרת הטריבּוּן, בּהתאם לחוֹק, לאחר שרוֹב המחלקוֹת (הטריבּוּס) הצבּיעוּ לזכוּתוֹ, הרי מן הצדק שמשׂרה זוֹ תשוּלל ממנוּ על־ידי הצבּעת כּל המחלקוֹת נגדוֹ. אין לך דבר קדוֹש ואסוּר בּחילוּל מאשר דברים שהוּקדשוּ לאלים, וּבכל זאת לא מנע איש את העם מהשתמש בּהם כּרצוֹנוֹ, אפילוּ להעבירם וּלשׂאתם ממקוֹם למקוֹם. וכן יש הרשוּת לעם למסוֹר את משׂרת הטריבּוּן, כּמוֹ שהוּקדש לאלים, לאיש אחר…"

פּלוּטארכוֹס, חיי טיבּריוּס גרקכוּס, ט"ו.

13. נאוּם טיבּריוּס גרקכוּס על מצב האיכּרים

“גם חיוֹת טרף השוֹכנוֹת בּאיטליה מצאוּ להן מעוֹן וּמאוּרה כּל אחת, אוּלם לנלחמים בּעד איטליה ולנהרגים עליה אין כּל, חוּץ מאוֹר ואויר. חסרי בּית וּמחסה נוֹדדים הם עם נשיהם וטפם. שׂרי הצבא מפיחים כּזבים כּשהם מעוֹדדים את הצבא בּשעת הקרב וקוֹראים להם להגן על הקברים והמקדשים כּנגד האוֹיבים. הלוֹא אף אחד מרבבוֹת הרוֹמיים אין לוֹ בּמה משפּחתית וגם לא קבר אבוֹת. הם נלחמים ונהרגים על שפע טוֹבה וּרכוּש של אחרים. קוֹראים להם ‘אדוֹני העוֹלם’ בּעוֹד שאין להם אפילוּ רגב אדמה אחד…”

פּלוּטארכוֹס, חיי טיבּריוּס גרקכוּס, ט'.

14. פּעוּלתוֹ של קיוּס גרקכוּס

לאחר שהעם לא רק שקיבּל עליו את החוֹק הזה¹⁰⁵, אלא גם ייפּה את כּוֹחוֹ של קיוּס לבחוֹר בּשוֹפטים מן הפּרשים, נעשׂה שלטוֹנוֹ מעין שלטוֹן מוֹנרכי, עד שהסנאט אף הוּא החל להישמע לעצוֹתיו. ואמנם הוּא יעץ תמיד מה שנראה לוֹ הגוּן ומוֹעיל לסנאט. כּזוֹ הייתה הצעתוֹ הטוֹבה והנכוֹנה בּדבר התבוּאה ששלח הפרוֹפְּרֶטוֹר פַבְּיוּס. קיוּס פּיתה את הסנאט למכּוֹר את התבוּאה, להחזיר את הכּסף לערים (בּספרד) ולנזוֹף בּפבּיוּס על אשר השׂניא והכבּיד את שלטוֹנה של רוֹמי¹⁰⁶. בּשׂכר הצעה זוֹ קנה לוֹ קיוּס כּבוֹד רב וחיבּה גם בּפּרוֹבינציוֹת. כּמוֹ כן הציע לשלוֹח מתיישבים לייסוּד ערים חדשוֹת, לתקן את הדרכים ולבנוֹת ממגוּרוֹת לתבוּאה. את הפּיקוּח וההנהלה בּכל הפּעוּלוֹת האלה הטיל על עצמוֹ. הוּא לא נתעייף אף משהוּ מהעבוֹדה המרוּבּה והגדוֹלה, אלא מילא הכּל במרץ וּזריזוּת נפלאה, כּאילוּ שקד רק על דבר אחד בּלבד. אף שׂוֹנאים בּנפש ואלה שפּחדוּ מפּניו השתוֹממוּ לתוֹצאוֹת עבוֹדתוֹ וסיוּמן המוּצלח. וּבייחוּד התפּלא עם־הארץ למראה עיניו, כּשראה את קיוּס מוּקף תמיד המוֹן קבּלנים, אוּמנים, ציירים, פּקידים, חיילים וּמלוּמדים. הוּא פּנה לכל אחד בּסבר פּנים יפוֹת וידע למזג אדיבוּת עם כּוֹבד ראש ולחלוֹק לכל אחד את הכּבוֹד המגיע לוֹ. בּזה הוֹכיח כּי רעים הם הוֹלכי רכיל האוֹמרים עליו שהוּא אדם קשה, מטיל את פּחדוֹ על הבּריוֹת ונוֹטה למעשי אלימוּת. וכך גילה קיוּס את רוֹחב בּינתוֹ בּמשׂאוֹ וּבמתנוֹ עם הבּריוֹת וּבמעשיו לא פּחוֹת מאשר בּנאוּמיו מעל הבּמה.

פּלוּטארכוֹס, חיי טיבּריוּס גרקכוּס, ו'.

15. הדיקטטוּרה של סוּלה

הרוֹמיים בּחרוּ בּסוּלה לטירן המוֹשל בּלי מצרים לכמה זמן שירצה. גם לפני כן היה לדִיקְטַטוֹרים שלטוֹן טירני, אך הוּא היה מוּגבּל לזמן מוּעט. ואילוּ אז שבה הטִירַניָה להיוֹת בּפּעם הראשוֹנה בּלתי מצוּמצמת וּמוֹחלטת. אך דבר זה הוֹסיפוּ בּכל זאת לשם תפארת המליצה, שהם בּחרוּ בּוֹ לדיקטטוֹר לשׂים לפניהם חוּקים, אשר הוּא עצמוֹ ימצאם לנכוֹנים, וּלסדר את ענייני המדינה. כּדי לשמוֹר למראית עין על צוּרת משטר האבוֹת (הרפּוּבּליקה) התיר להם למנוֹת קוֹנסוּלים, אלא שהוּא היה דיקטטוֹר על הקוֹנסוּלים כּאילוּ היה מלך. וּלפניו היוּ נישׂאים עשרים וארבּעה גרזינים כּמספּר הגרזינים שנישׂאוּ לשעבר לפני המלכים, והקיף את עצמוֹ שוֹמרי־ראש מרוּבּים. היה מבטל חוּקים ושׂם אחרים תחתיהם, ואסר על כּל אדם להתמנוֹת לפְּרֶטוֹר עד שלא שימש קְוֶסְטוֹר וּלהתמנוֹת לקוֹנסוּל עד שלא שימש פְּרֶטוֹר, ומנע מלשמש בּאוֹתה שׂררה עצמה עד שלא חלפוּ עשר שנים. את השררה של הטריבּוּנים כּמעט שעקר לגמרי, כּי התיש כּוֹחה וּמנע על־פּי החוֹק את הטריבּוּן מלשמש עוֹד בּכל משׂרה אחרת, וּלפיכך הפכוּ פּניהם ממנה כּל המכוּבּדים וּבני־הטוֹבים שהיוּ מתעצמים מקוֹדם על שׂררה זוֹ… ועל הסנאט עצמוֹ, שהתמעט מאוֹד מחמת המרידוֹת והמלחמוֹת, הוֹסיף כּשלוֹש מאוֹת איש מהמעוּלים שבּפרשים ונתן לחלוּקוֹת העם (הטריבּוּס) להצבּיע על כּל אחד ואחד מהם. והוּא אף שיחרר יוֹתר מעשרת אלפים עבדים מעבדי הרוּגי המלכוּת, מהצעירים והחזקים שבּהם, וסיפּחם על העם. הוּא הכריז עליהם כּעל אזרחים רוֹמיים וכינם “קוֹרְנֶלִיים” על שמוֹ¹⁰⁷, כּדי שיוּכל להשתמש בּרבבה מבּני עם־הארץ המוּכנים להישמע לפקוּדוֹתיו. ודבר זה עצמוֹ השׂכּיל לעשוֹת גם בּנוֹגע לאיטליה כּשחילק לעשרים וּשלוֹשה לגיוֹנוֹת ששימשוּ תחתיו הרבּה קרקעוֹת בּערים, מהם אדמת ציבּוּר שעדיין לא נתחלקה וּמהם שניטלוּ מהערים בּתוֹרת עוֹנש.

אפּיאנוֹס, תוֹלדוֹת מלחמת האזרחים בּרוֹמי, א', צ"ט, ק'.

נוֹשאים וּשאלוֹת    🔗

1. השוה את מדיניוּתוֹ של טיבּריוּס גרקכוּס וּפעוּלוֹתיו לאלה של אחיו קיוּס.

2. מה היוּ המניעים שהניעוּ את הגרקכים, שהיוּ בּניה של משפּחה אריסטוֹקרטית, לצאת כּנגד הסנאט? (היעזר בּמקוֹרוֹת 10, 11).

3. רבּים האשימוּ את קיוּס גרקכוּס בּהקמת טירניה. נסה להבּיע דעתך על השקפה זוֹ תוֹך השואת פּעוּלוֹתיו של קיוּס לטירנים בּיון. (היעזר בּמקוֹרוֹת 14).

4. עמוֹד על הקשר בּין כּישלוֹן הרפוֹרמוֹת של הגרקכים וּבין השינוּי הצבאי שבּוּצע על־ידי מריוּס.

5. עמוֹד על הקשר בּין המאבקים הפּנימיים בּרוֹמי וּבין מדיניוּת־החוּץ שלה, מתקוּפת מלחמת יוּגוּרטה ועד למלחמה הראשוֹנה בּמתרדת (111–84).

6. המלחמה האיטלקית – כּתוֹצאה ממדיניוּתוֹ קצרת הראוּת של הסנאט.

7. יסוֹדוֹת מהפּכניים ושמרניים בּפעוּלוֹתיו של סוּלה (היעזר בּמקוֹרוֹת 15).

8. מקוֹמוֹ של סוּלה בּהיסטוֹריה הרוֹמית (היעזר בּמקוֹרוֹת 15).

ספרים לעיוּן נוֹסף    🔗

1. ת. מוֹמסן, דברי ימי רוֹמי – הוֹצאת שטיבּל, ספר ג', פּרקים א–ח, ספר ד', פּרקים א–ב.

2. ה. א. ל. פישר, דברי ימי אירוֹפּה – הוֹצאת מוֹסד בּיאליק ומסדה, כּרך א', פּרק ז'.

3. מ. רוֹסטוֹבצב, תוֹלדוֹת העוֹלם העתיק – הוֹצאת י. צ’צ’יק, דברי ימי רומי, חלק א', פּרק ה'.

 

פרק ו': פּוֹמפּיוּס ויוּליוּס קיסר    🔗

§47. המקוֹרוֹת.    🔗

מכּל התקוּפוּת של ההיסטוֹריה העתיקה מצטיינת תקוּפת הסיוּם של הרפוּבּליקה הרוֹמית (30–70 לפסה"נ) בשפע הידיעוֹת שנשתמרוּ עליה עד זמננוּ; יש שההיסטוֹריוֹן יכוֹל לעקוֹב אחרי מאוֹרעוֹת התקופה לא רק שנה אחר שנה. אלא אף יוֹם אחר יוֹם. המקוֹר החשוּב ביוֹתר הם כתבי קִיקֶרוֹ (43–106), גדוֹל הנוֹאמים והסוֹפרים ברוֹמי בימים ההם (§50). קיקרוֹ היה נוֹהג לכתוֹב את נאוּמיוֹ שנשׂא בסנאט, באסיפוֹת העם וּבבתי־המשפט וּלפרסמם בקהל; כיוֹם הם משמשים לא רק מקוֹר נאמן לחקירת התקוּפה, אלא גם דוּגמה של הסגנוֹן הרוֹמי המעוּלה. מלבד הנאוּמים כתב קיקרוֹ גם ספרי פילוֹסוֹפיה, חיבוּּרים פוֹליטיים וחקירוֹת ברטוֹריקה. בפילוֹסוֹפיה לא פיתח השקפוֹת חדשוֹת, כי אם הלך בעקבוֹת הפילוֹסוֹפים היוניים וקירב את רעיוֹנוֹתיהם להבנת הקהל הרוֹמי. מעיין נוֹבע לחקירת התקוּפה הם מכתביו המרוּבים של קיקרוֹ לבני־ביתוֹ, לידידוֹ אַטיקוּס ולאחרים שהוּצאוּ לאוֹר אחרי מוֹתוֹ. הוֹאיל וקיקרוֹ השתתף בעצמוֹ בחיים הפוֹליטיים ואנשים כּפוֹמפיוֹס וּכיוּליוּס קיסר היה בּין ידידיו, משתקפת בּמכתביו תמוּנה נאמנה מחיי התקוּפה על כל פרטיה הקטנים בּיוֹתר.

בּין שאר המקוֹרוֹת יש לציין את כּתבי יוּליוּס קיסר וסַלוּסְטיוּס. בעצם חייו הסוֹאנים מצא קיסר שעוֹת פנאי לרשוֹם בהן את פעוּלוֹתיו הגדוֹלוֹת זכר לדוֹרוֹת. הוּא חיבּר ספרים “על מלחמת גליה” ו"על מלחמת האזרחים", ואם גם יש משׂוֹא־פנים בּספרים אלה (כּי הרי הוּא בעצמוֹ היה הגיבּוֹר הראשי במאוֹרעוֹת המתוֹארים על ידוֹ), אין לשלוֹל את ערכם הרב לחקר התקוּפה. קיסר עשה לוֹ שם גם כּבעל סגנוֹן משוּבּח: חיבּוּרוֹ על מלחמת גליה משמש עד היוֹם ללימוּד הלשוֹן הרוֹמית. סלוּסטיוּס היה אחד ממצדדי קיסר בּמלחמתוֹ בסנאט; הוּא כתב את תוֹלדוֹת רוֹמי מזמן מוֹתוֹ של סוּלה ואילך, אבל חיבּוּר זה לא נשתמר עד ימינוּ; כנגד זה נשתמרוּ שני ספריו – על מלחמת יוּגוּרטה (§39) ועל קשר קטילינה (§52), שניהם מקוֹרוֹת היסטוֹריים בּעלי חשיבוּת מרוּבּה.

מלבד המקוֹרוֹת האלה נמצאים בּידינוּ ספרים על התקוּפה הזאת שנכתבוּ בּזמנים מאוּחרים יוֹתר. בּיניהם יש לציין בּעיקר את “תוֹלדוֹת אנשי השם” של פּלוּטארכוֹס (§75) ואת ההיסטוֹריה הרוֹמית של דִיוֹ קַסְיוּס, סוֹפר רוֹמי שחי במאה השלישית לספה"נ. אף־על־פי שסוֹפרים אלה לא היוּ עדי־ראייה למאוֹרעוֹת, רב ערכּם של חיבּוּריהם, שכּן שאבוּ את ידיעוֹתיהם ממקוֹרוֹת רבּים וּמפוֹרטים, אשר בּרוּבּם לא נשתמרוּ עד זמננוּ.

§48. הסנאט והאימפרטוֹרים.    🔗

סוּלה ריכּז את כּל השלטוֹן בּידי הסנאט. עכשיו היה על הסנאט להוֹכיח, שהוּא ראוּי לשלטוֹן כּזה. לא ארכוּ הימים וחוּלשת הסנאט נגלתה לעין כּל.

מצב האימפריה הרוֹמית לאחר מוֹתוֹ של סוּלה היה מסוּכן מאוֹד. אחד ממנהיגי הפּוֹפּוֹליזם, סֶרְטוֹרִיוֹס, שר־צבא בּעל כשרוֹנוֹת מעוּלים, בּרח מרדיפוֹת סוּלה לספרד, התקשר שם עם שבטי הספרדים וּמרד בּסנאט. שרי־הצבא ששלח הסנאט נגדוֹ נחלוּ מפּלוֹת רבוֹּת. הספרדים תמכוּ בּסרטוֹריוּס בּמסירוּת רבּה, והוּא משל בפרוֹבינציה גדוֹלה זוֹ, כמלך בזעיר־אנפין. בּמזרח שוּב התנפל מתרדת על ארצוֹת רוֹמי. בּים התיכוֹן פּרשׂוֹ את שלטוֹנם השוֹדדים, שהיו מתנפלים לעתים תכוּפוֹת על אניוֹת רוֹמיוֹת והפריעוֹ למסחר, ואלה תיוכוּ גם בּין סרטוֹריוֹס וּמתרדת וגרמוֹ לכך שכּרתוּ בּרית בּיניהם. על כל אלה פרץ מרד קשה של העבדים בּאיטליה עצמה. כדי להתגבּר על מצב קשה זה לא הייתה לפני הסנאט דרך אחרת אלא לקרוֹא לאימפרטוֹרים המהוּללים וּלהטיל עליהם את המלחמה בּאוֹיבים. בּזה חיזק הסנאט את כּוֹח אלה שהיוּ עתידים לבטל את שלטוֹנוֹ הוא וגם להרוֹס את המשטר הרפּוּבּליקני בּכלל.

למלחמה נגד סרטוֹריוּס שלח הסנאט את פּוֹמפּיוּס ונגד מתרדת – את לוּקוּלוּס, ואת דיכּוֹי מרד העבדים מסר לקְרַסוּס. המפוּרסם שבּכוּלם היה פּוֹמפיוּס¹⁰⁸. כי הלא בימי סוּלה עלה בּידוֹ להגיע למעמד יוֹצא מן הכלל בּמדינה; אחרי ניצחוֹנוֹתיוֹ על הפּוֹפּוּלרים באפריקה וּבסיציליה הרשהוּ סוּלה להיכנס לרוֹמי בּטריוּמף; “אימפּרטוֹר” נקרא עוֹד קוֹדם לכן, ועתה זכוּהוּ בשם “מגנוּס”, זאת אוֹמרת, הגדוֹל.

פּוֹמפּיוּס דרש שישלחוּהוּ לספרד. לאמיתוֹ של דבר, אסוּר היה לפּוֹמפּיוּס, לפי חוּקת סוּלה לערוֹך מלחמה בּפּרוֹבינציה, כי לא זוֹ בלבד שלא היה קוֹנסוּל, אלא אף חבר הסנאט לא היה. אבל מאיש כמוֹהוּ אי־אפּשר היה לדרוֹש שיהיה לקוסטוֹר ויעבוֹר דרגה דרגה את כל המשׂרוֹת בּרוֹמי כסידרן. הסנאט חשש מפּני כוֹחוֹ של פּוֹמפּיוּס, שהיה חביב על החיילים, וּלבסוֹף הסכים לדרישתוֹ. המלחמה בּספרד ארכה שנים אחדוֹת. סרטוֹריוּס עלה על פּוֹמפּיוּס בכישרוֹנוֹ וּבניסיוֹנוֹ הצבאי, אבל חילוֹ לא התאים בגלל מבנהוּ המיוּחד, לעמוֹד במלחמה ארוּכה. הספרדים לא היוּ רגילים במשמעת רוֹמית, וּבימי הזריעה והקציר היוּ עוֹזבים את הצבא וחוֹזרים לכפריהם. בראשית המלחמה הייתה יד סרטוֹריוּס על העליוֹנה, אוּלם אחרי־כן גדלה התסיסה בּמחנהוּ, עד שקמוּ עליו בּני לויתוֹ ורצחוּהוּ. אחר מוֹתוֹ כבש פּוֹמפּיוּס ללא קוֹשי את כל ארץ ספרד.

בּינתים נלחם לוּקוּלוּס בּמתרדת. לוּקוּלוּס היה בן למשפּחה מיוּחסת והצטיין כמפקד מוּכשר בזמן מלחמת סוּלה במתרדת; הוּא נמנה על ידידיו הקרוֹבים של סוּלה, והיה מסוּר בכל לבוֹ לשלטוֹן הסנאט. לוּקוּלוּס הביא מרוֹמי רק לגיוֹן אחד ואת שאר צבאוֹ גייס במזרח; חיילים אלה, שחנוּ זמן רב בּפּרוֹבינציה, היוּ רגילים לשבת בּחיבּוּק ידיים, ולכן קשה היה ללוּקוּלוּס להנהיג בּיניהם את המשמעת הדרוּשה. ראשית המלחמה הייתה מוּצלחת וּמעוֹדדת מאוֹד. מתרדת בּרח מאסיה הקטנה וּמצא מקלט אצל טִיגְרַנֶס מלך ארמניה¹⁰⁹. טיגרנס היה הראשוֹן בּין מלכי ארמניה שהשתלט על ארצוֹת רבּוֹת, בּיניהן גם על סוּריה. שוֹשלת הסלוּקיים, שמשלה פעם בּארצוֹת שמסוּריה ועד גבוּלוֹת הוֹדוֹ, ירדה מגדוּלתה עוֹד בּסוֹף המאה השנייה. הפּרְתִים כבשוּ ממנה את כל הארצוֹת שמנהר פרת מזרחה, החשמוֹנאים משלוּ בּארץ־ישראל, ורק חלקה הצפוֹני של סוּריה נשאר בּידי הסלוּקיים. וגם כאן זוּעזעה הממלכה עקב המלחמוֹת של המתחרים על כּתר המלכוּת, שנלחמוּ בּיניהם בּלי הרף. טיגרנס הצליח להשבּית את שלטוֹן הסלוּקיים וכבש את סוּריה. נצחוֹנוֹ זה מילא את לבּוֹ גאוה והוּא קרא לעצמוֹ “מלך המלכים” (דוּגמת מלכי המזרח בּזמן הקדוּם) והתחיל לזלזל בּרוֹמיים. לוּקוּלוּס דרש ממנוּ בּמפגיע שיסגיר לידוֹ את מתרדת, אבל טיגרנס סירב לוֹ. אז עלה לוקולוס על ארמניה; כּדאי לצין שהוא עשה את הדבר על דעת עצמוֹ מבּלי לנטוֹל רשוּת על כך מן הסנאט. על־יד טִיגְרַנוֹקֶרְטָה¹¹⁰, עיר הבּירה שבּנה טיגרנס לכבוֹד עצמוֹ, היכּה לוּקוּלוּס את צבא טיגרנס, שהיה גדוֹל פי־עשרה ויוֹתר מצבא הרוֹמיים. אחרי נצחוֹנוֹ הכּבּיר רצה לוּקוּלוּס להמשיך את דרכוֹ: הוּא נשא נפשוֹ למלחמה בּפּרתים, שמשלוּ בּארם־נהריים ואוֹמנם הגיע עד העיר נְצִיבּין בּארם־נהריים, אבל כּאן מרדוּ בּוֹ חייליו, כי לא רצוּ ללכת אחריו לארץ רחוֹקה זוֹ. לוּקוּלוּס הוּכרח לחזוֹר לאסיה הקטנה. בּינתיים הצליח מתרדת לאסוֹף כּוֹחוֹת חדשים ועוֹרר שוּב תנוּעת מרד לאסיה הקטנה. לוּקוּלוּס לא עצר כּוֹח לדכּא את המרד, כּי חייליו לא רצוּ להילחם תחת ידוֹ, וחיכּוֹ למנהיג חדש שיבוֹא מרוֹמי. כּך נכשל לוּקוּלוּס בּניסיוֹנוֹ לכבּוֹש את המזרח, כי לא עמד לוֹ כּישרוֹנוֹ להשליט משמעת בּקרב צבּאוֹ.

§49. מרד העבדים.    🔗

בּימים ההם, בּהם נלחמוּ פּוֹמפיוּס בּספרד ולוּקוּלוּס בּמזרח מרדוּ בּאיטליה העבדים. מספר העבדים בּאיטליה היה עצוּם. בּכל בּתי העשירים בּרוֹמי עבדוּ עבדים לעשרוֹת וּלמאוֹת, ואלפי עבדים היוּ עסוּקים בּאחוּזוֹת בּעבוֹדת השׂדה. מצב העבדים שעבדוּ בּבּית לא היה רע בּיוֹתר; כנגד זה קשים היוּ חיי העבדים בּאחוּזוֹת. הם התגוֹררוּ בּבּתים חסרי אוֹר ואויר ועשוּ את עבוֹדתם הקשה תחת יד מפקח, שבּדרך כלל היה גם הוּא עבד ורדה בּחבריו בּיד אכזריה¹¹¹. קשה שבעתיים היה גוֹרל העבדים, שתפקידם היה להוֹפיע בּקרקס כּלוּדרים ולהרוֹג זה את זה לעיני קהל המסתכּלים. והנה אירע מקרה ו־70 עבדים בּרחוּ מבּית־ספר ללוּדרים – גלדיאטוֹרים – בּקפוֹאה¹¹². הבּוֹרחים שלחוּ יד בּשוֹד ועד מהרה נוֹדע בּאיטליה, כּי עלה בּידם להכּוֹת את גדוּדי הצבא שנשלחוּ לקראתם. שמם נתפרסם בארץ והמוֹני עבדים שברחוּ מאדוֹניהם, נהרוּ אליהם מכל פינוֹת הארץ. לא היוּ ימים רבים וּמספרם עלה על 70,000 איש; בראשם עמד סְפַּרְטָקוּס, יליד תרקיה. הסנאט מילא את ידי הקוֹנסוֹלים לדכא את המרד; אבל ספרטקוּס לא נפל בכשרוֹנוֹתיו משרי־הצבא הרוֹמיים, והקוֹנסוֹלים נחלוּ מפלוֹת קשוֹת. למרוֹת ניצחוֹנוֹתיו הגדוֹלים לא היה מצבוֹ של ספרטקוּס נוֹח. בין העבדים ממוֹצא תרקי מצד אחד וּבין אלה שמוֹצאם מגליה וּמגרמניה מצד שני נתגלוּ חילוּקי דעוֹת; סוֹפוֹ של הריב היה התפלגוּת הצבא; הגרמנים והגלים עזבוּ את ספרטקוּס וּבחרוּ במנהיג אחר. הניצחוֹנוֹת אף הם לא הוֹעילוּ הרבה למוֹרדים: ברוּר היה מראש, כי הסנאט לא ישפיל את כבוֹדוֹ עד כדי ניהוּל משא וּמתן עם העבדים וסוֹף סוֹף תהיה ידוֹ על העליוֹנה. לפיכך הציע ספרטקוּס לעזוֹב את איטליה ולחזוֹר לתרקיה; אבל העבדים הסכינוּ לחיוֹת חיי שוֹדדים ולא ביקשוּ חיים אחרים. בינתיים הטיל הסנאט על הנהלת המלחמה על קרסוּס. קרסוּס הצטיין בימי סוּלה כמנהיג צבאי בעל כישרוֹן, אבל לאחר שעשה עוֹשר בפרוֹסקריפציוֹת (§45) עזב את ענייני המלחמה והתמכר לעסקים שיש בהם רוחים. הוּא עשׂה את עוֹשרוֹ בדרכים שוֹנים וּמשוּנים: קנה אחוּזוֹת, בתים, עבדים וּמכר אוֹתם ברוח רב, בנה בתים גדוֹלים והשכירם לדיירים, גם שלח ידוֹ בנשך וּבריבית. בדרכים אלה צבר הוֹן של למעלה מ־7,000 כיכרוֹת כסף (סכוּם עצוּם בידי אדם פרטי), ונחשב לגדוֹל העשירים ברוֹמי. עם זאת נענה לסנאט ויצא למלחמה עם ספרטקוּס וֹניהלה בזהירוֹת. בכוֹח שמוֹנה לגיוֹנוֹת שקיבל מן הסנאט עלה בידוֹ לדחוֹק את ספרטקוֹס לפינה הדרוֹמית של איטליה, ספרטקוּס בא במשא וּמתן עם שוֹדדי הים וּביקש מהם שיעבירוּ את חילוֹ לסיציליה; השוֹדדים הבטיחוּ למלא את רצוֹנוֹ, אבל לא עמדוּ בדיבוּרם. לבסוֹף התנגשוּ המוֹרדים עם צבא קרסוּס, וספרטקוּס נפל בשׂדה המערכה. אחרי המפלה נפוֹצוּ המוֹרדים איש איש לעברוֹ; השרידים הוּשמדוּ בימי פּוֹמפּיוּס, שחזר ממלחמת ספרד. ששת אלפים עבדים נפלוּ בשבי ונצלבוּ לאוֹרך הדרך המוֹליכה מקפּוּאה לרוֹמי.

§50. הפּלת משטרוֹ של סוּלה.    🔗

פוֹמפיוּס וקרסוּס הלכוּ והתקרבוּ לרוֹמי בראש חייליהם ודרשוּ שיתנוּ להם את משרוֹת הקוֹנסוּלים לשנה הבאה. הסנאט מיאן למלא את בקשתם, כי הדבר נגד את חוּקי סוּלה; גם כוֹחוֹ הרב של פּוֹמפּיוּס הטיל אימה על הסנאט. אז פנוּ פּוֹמפּיוּס וקרסוּס לשרידי הפּוֹפוּלרים וכרתוּ ברית אתם; הפּוֹפוּלרים הבטיחוּ לסייע לבחירת פּוֹמפּיוּס וקרסוּס לקוֹנסוֹלים והאימפרטוֹרים הבטיחוּ לשנוֹת את חוּקי סוּלה. פּוֹמפּיוּס וקרסוּס עמדוּ בּדיבוּרם; לאחר שנבחרוּ לקוֹנסוּלים לשנת 70 החזירוּ לעם את זכוּיוֹתיו, שנשללוּ ממנוּ בידי סוּלה, חידשוּ את כוֹח הטריבּוּנים ונתנו שוּב לפּרשים את חלקם בּשיפוּט. כך קמה לתחייה החוּקה הקדוּמה של רוֹמי בכוֹח אלה שעזרוּ לסוּלה לבטלה.

הרפוֹרמה של שנת 70 סללה את הדרך לאנשים צעירים מקרב הפּוּפּוּלרים, שעד עתה לא מצאוּ שעת כוֹשר למלא תפקיד פוֹליטי במדינה. שניים מהם עתידים היוּ לקנוֹת להם שם עוֹלם, אחד כנוֹאם וסוֹפר, ואחד כשׂר־צבא וּמדינאי; הלא הם קיקרוֹ ויוּליוּס קיסר.

מרקוּס טוּליוּס קיקֶרוֹ¹¹³ היה בן למשפחת פרשים. בנעוּריו למד בּאתוּנה וּברוֹדוֹס את תוֹרת הרטוֹריקה, ואת הפילוֹסוֹפיה ברוֹמי. שמוֹ יצא ברוֹמי לאחר שנשא את נאוּמיוֹ נגד וֶרֶס, נציב סיציליה, שמילא את הפרוֹבינציה שלוֹ שוֹד וחמס. לא יצאוּ ימים מרוּבים וקיקרוֹ היה לעוֹרך־דין המפוּרסם ביוֹתר ברוֹמי. בחיים הפוֹליטיים של רוֹמי מילא קיקרוֹ תפקיד חשוּב, בייחוּד בהיוֹתוֹ קוֹנסוּל בשנת 63 (§52) וּבסוֹף ימי חייו (§60). בדרך כלל עמד קיקרוֹ לצד מעמד הפרשים והסנאט במאבקם נגד המנהיגים הקיצוֹניים של הפּוֹפּוֹלרים. אמנם לתפוֹס את המקוֹם הראשוֹן ברוֹמי לא עלה בידוֹ, כי לפי טיבוֹ היה פילוֹסוֹף וסוֹפר יוֹתר מאשר איש מעשה והתרחק בשאט נפש מדרכי החמס והשערוּריוֹת, בהן היוּ מגיעים בימיו לשלטוֹן. ואכן המקוֹם שתוֹפס קיקרוֹ בתוֹלדוֹת הספרוּת הרוֹמית נכבד יוֹתר מאשר מקוֹמוֹ ותפקידוֹ במאוֹרעוֹת התקוּפה. בזכר הדוֹרוֹת נשאר קיקרוֹ חי בעיקר כסוֹפר ואיש הרוּח.

קַיוּס יוּליוּס קֵיסָר¹¹⁴ נוֹלד בשנת 100 לפסה"נ. משפחתוֹ הייתה עתיקה וּמיוּחסת מאוֹד. משפחת קיסר היתה קרוֹבה למריוּס ולכן סבל קיסר בנעוּריו מרדיפוֹת סוּלה. לאחר שנת 70 יצא שמוֹ כאחד הפּוּפּוּלרים הפעילים ביוֹתר, בעיקר אחרי שהעז להציג ברוֹמי את ה"טרוֹפֵיים" (נשק, דגלים וכוּ' שנכבּשוּ בּמלחמה) של מריוּס ואת פסליו. קיסר עבר בהדרגה את הדרך הרגילה של פקיד רוֹמי: היה קוֹסטוֹר, אדיל וּפרטוֹר, וגם נבחר ל"פּוֹנטיפכס מכּסימוּס" (כוֹהן גדוֹל). הוּא חי ברוֹמי חיי אציל צעיר המבלה את זמנוֹ בתענוּגוֹת והיה תמיד זקוּק לכסף; לכן נלוה על קרסוּס, אשר פרע את חוֹבוֹתיו בקווֹתוֹ להשתמש בכשרוֹנוֹת האדם הצעיר למטרוֹתיו הוּא. קיסר נחשב לנוֹאם מוּכשר אשר הבין לרוּח העם וידע למצוֹא את הדרך ללב העם, דבר שעוֹרר עליו את איבת הסנאט.

גם הסנאט זכה לאדם, אשר מסר כוֹחוֹ על הגנת המשטר האריסטוֹקרטי; זה היה מַרְקוּס פּוֹרְקיוּס קַטוֹ, נין ונכד למי שהיה צנסוֹר במאה השניה (§30). קטוֹ הנכד הלך בעקבוֹת קטוֹ הסב. כמוֹהוּ נשא נפשוֹ לחיי הצנע הפשוּטים והבּריאים של רוֹמי העתיקה; אכל מאכלים פשוּטים והצטיין בּטהרת מידוֹתיו וּביוֹשר לבּוֹ. בפעוּלתוֹ הפּוֹליטית לא ידע קטוֹ פשרוֹת וחתר למטרתוֹ בּעקביוּת מפליאה. המשטר הרפּוּבּליקני היה בעיניו דבר שבקדוּשה, ולכן שׂנא את אנשי הזרוֹע (כגוֹן פּוֹמפּיוּס, קרסוּס, קיסר), שרדפוּ אחרי הכּבוֹד והשלטוֹן, כּי חשש בּצדק שמא יעלה בּידם לבטל את שלטוֹנוֹ של הסנאט ולהרוֹס כּליל את הרפּוּבּליקה.

§51. פוֹמפיוּס במזרח.    🔗

עם ביטוּל חוּקי סוּלה עלוּ שוּב לגדוּלה הפּרשים ברוֹמי. לאחר הרדיפוֹת של סוּלה ביקשוּ לחזוֹר וּלבסס את מצבם הכספי והפוֹליטי. בעיקר נתנוּ דעתם לסידוּר העניינים במזרח, כי שם המרכז להכנסוֹתיהם הרבוֹת. לוּקוּלוּס, שנחשב לבא־כוֹח הסנאט, לא היה להם לרצוֹן; הם דרשוּ שהעם יחליפהוּ בפּוֹמפּיוּס, שנמנה על הפרשים וגם סייע לניצחוֹן הפּוֹפּוּלרים. תעמוּלת הפּרשים נשׂאה פרי: בשנת 67 מילא העם את ידי פּוֹמפּיוּס לערוֹך מלחמה בשוֹדדי הים. מלחמה זוֹ היה בה צוֹרך חיוּני: השוֹדדים השתלטוּ על 400 ערים בחוֹף הים התיכוֹן, שדדוּ את המקדשים, התנפלוּ על האניוֹת ושיבשוּ את דרכי המסחר בין רוֹמי והפרוֹבינציוֹת. פּוֹמפּיוּס מילא את שליחוּתוֹ בכישרוֹן רב. הוּא חילק את הים התיכוֹן לגלילוֹת־גלילוֹת והיכה את השוֹדדים בכל גליל לבד, עד שדחק אוֹתם לפינה המזרחית של הים, לקִילִיקִיָה¹¹⁵, ושם השמיד את שרידיהם. המלחמה ארכה כשלוֹשה חדשים. לאחר הצלחה זוֹ הטיל העם על פּוֹמפּיוּס גם את הנהלת המלחמה במתרדת; קיקרוֹ נשׂא נאוּם באסיפת העם והפליג בשבחוֹ של המנהיג החדש. פוֹמפיוּס עלה למזרח: באסיה הקטנה פגע בלוּקוּלוּס וקיבל ממנוּ את צבאוֹ. לוּקוּלוּס חזר לרוֹמי בפחי נפש, מלא שינאה לפוֹמפיוּס ולפרשים; הוּא ראה והכיר כי שׂכר לא יהיה לוֹ בעמלוֹ; כל סבל המלחמה נפל בּחלקוֹ, בעוֹד שכבוֹד הניצחוֹן יהיה לפוֹמפיוּס. ברוֹמי התרחק לוּקוּלוּס מן החיים הפּוֹליטיים; את עוֹשרוֹ הרב בּזבּז בּמשתאוֹת מעדנים שהיוּ למשל בפי העם. למרוֹת כישרוֹנוֹתיו כשׂר־צבא לא הצליח בּחיים הפוֹליטיים, כי הסנאט, אשר למענוֹ נלחם, חסר את הכוֹח לתמוֹך בוֹ נגד יריביו המרוּבּים.

פוֹמפּיוּס הביא את המלחמה בּמתרדת לידי גמר. אחרי המפּלה הראשוֹנה בּרח מתרדת מאסיה הקטנה ועלה לקְרִים; הוּא תיכּן תוֹכניוֹת להתנפל על איטליה דרך תרקיה¹¹⁶, אבל לבסוֹף נוֹאש מתקווֹתיו ושלח יד בּנפשוֹ. פּוֹמפּיוּס כבש את כל אסיה הקטנה ועלה על טיגרנס מלך ארמניה. לאחר המפלה הגדוֹלה בּמלחמת לוּקוּלוּס לא העז המלך לקוּם בּפני הרוֹמיים; הוּא קיבּל את פני פוֹמפּיוּס בּברכה וויתר על כּל כּיבּוּשיו בּאסיה. פוֹמפיוּס כרת עמוֹ בּרית ועלה על סוּריה. לאחר ששלטוֹן הסֶלֶוְקִיים בּוּטל בּידי טיגרנס לא היה מלך בּסוּריה, ופוֹמפיוּס הפך את הארץ לפּרוֹבּינציה רוֹמית. בּארץ־ישראל התערב פוֹמפיוּס בּריב האחים החשמוֹנאים, הוֹרְקָנוּס וְאַרִיסטוֹבּוּלוֹס, וּפסק לטוֹבת הוֹרקנוֹּס¹¹⁷. אריסטוֹבּוּלוס ניסה להתנגד לפוֹמפיוּס והתבּצר בּירוּשלים. פוֹמפיוּס כבש את ירוּשלים וּמסר את השלטוֹן להוֹרקנוּס¹¹⁸. הוּא גם החזיר לערים היוניוֹת בּארץ־ישראל את שלטוֹנן והחליש בּזה את כוֹח החשמוֹנאים בּארץ. מירוּשלים עלה על פטרה (סלע אדוֹם) ונלחם בּערבים. פוֹמפיוּס לא הכזיב את התקוות שתלוּ בּוֹ; בּכל אשר פנה הצליח. הוּא השיב את שלטוֹנה של רוֹמי בּארצוֹת המזרח, שלטוֹן שנחלש בּימי מלחמת האזרחים; בִּיתִינְיָה, פוֹנְטוֹס וסוּריה היוּ לפרוֹבינציוֹת רוֹמיוֹת; ארמניה, ארץ־ישראל¹¹⁹ ועוֹד מספר ארצוֹת נשארוּ אמנם תחת יד מלכיהן, אבל הכירוּ בּשלטוֹנה העליוֹן של רוֹמי. לאחר ארבּע שנוֹת מלחמה חזר פוֹמפיוּס לרוֹמי.

§52. הקשר של קַטִילִינָה.    🔗

בּעוֹד פוֹמפיוּס נלחם בּמזרח פרצוּ בּרוֹמי מהוּמוֹת קשוֹת שסיכנוּ את שלוֹם המדינה. בּין האנשים שהתעשרוּ מן הפרוֹסקריפציוֹת היה גם קטילינה, אחד מאצילי רוֹמי, איש מוּשחת ועז פנים, שעשׂה לוֹ שם בּמידוֹתיו הרעוֹת. בּהיוֹתוֹ עמוּס חוֹבוֹת כבדים העמיד פנים שאין כל כונתוֹ אלא להילחם את מלחמת האוּמללים והעלוּבים, עשוּקי המשפט, והיה אוֹמר, כי רק מי שהוּא עצמוֹ עני יוּכל להבין אל לב העניים. אבל לא אנשים מדלת העם נגררוּ אחריו, אלא דוקא צעירי האריסטוֹקרטים שראוּ עצמם מקוּפחים בּחייהם הפוֹליטיים, והיוּ זקוּקים לכסף וּלמשרוֹת בּפרוֹבינציוֹת כדי לפרוֹע חוֹבוֹתיהם. הסיסמה “בּיטוּל החוֹבוֹת”, שהיתה שגורה בּפיו של קטילינה, משכה אליו את הצעירים האלה. גם חיילי סוּלה, שלא ידעוּ למצוֹא את מחייתם בּעבוֹדת האדמה וירדוּ מנכסיהם, היוּ מוּכנים לתמוֹך בּקטילינה¹²⁰. קטילינה נשׂא נפשוֹ לשלטוֹן, והכּל ציפוֹ – מי בּדאגה, מי בּתקוה – כי שלטוֹנוֹ זה יגרוֹם לפרוֹסקריפציוֹת חדשוֹת, להחרמת רכוּש האזרחים וחלוּקתוֹ. לאחר שנכשל קטילינה בּבּחירוֹת לקוֹנסוּל לשנת 63 וּבּמקוֹמוֹ נבחר קיקרוֹ, גברה בּלבּוֹ ההחלטה להגיע לשלטוֹן בּדרך המהפכה: הוּא זמם לרצוֹח את הקוֹנסוּלים, לשלוֹח אש בּרוֹמי ולהשתמש בּמהוּמוֹת כּדי לתפוֹס את השלטוֹן. אוּלם קיקרוֹ השגיח על שלוֹם המדינה בּעין פּקוּחה; בּנאוּמוֹ בּסנאט פנה לקטילינה ודרש ממנוּ כי יעזוֹב את העיר, אחרי אשר נתגלוּ מזימוֹתיו¹²¹. בּינתיים הרימוּ מצדדי קטילינה את נס המרד בּאטרוּריה¹²²; קטילינה שוּב לא יכוֹל להכחיש את דבר המרד ועזב את העיר. מייד לאחר זה נאסרוּ בּרוֹמי אחדים מידידי קטילינה שהשתתפוּ עמוֹ בּקשר. קיקרוֹ הביא את משפטם לפני הסנאט ודרש עוֹנש חמוּר. קיסר הציע להעניש את הפוֹשעים בּמאסר, אבל קטוֹ דרש עוֹנש מות והסנאט פסק כּדבריו. קיקרוֹ מיהר להוֹציא את גזר־הדין לפוֹעל. המתת האזרחים בּלי חקירה וּדרישה הייתה שלא לפי החוֹק וקיקרוֹ הוּכרח ללמד על עצמוֹ זכוּת בּהדגישוֹ את גוֹדל הסכנה שהייתה נשקפת למדינה. רוחה הדיעה בּרוֹמי שקיסר וקרסוּס תמכוּ בּסתר בּתנוּעת המרד, אוּלם קיקרוֹ לא העז להאשים בּגלוּי את האנשים התקיפים האלה. בּינתיים יצא הקוֹנסוּל השני להילחם בּמוֹרדים וקטילינה נפל בּשׂדה הקרב. קיקרוֹ רכש לוֹ תהילה וכבוֹד והוּכתר בּשם: אבי המוֹלדת" על כי הציל את העיר מסכּנת המהפכה, וּמעמדוֹ רב ההשפעה בּקרב האריסטוֹקרטיה התחזק בּיוֹתר; אבל גם אוֹיבים רבּים קמוּ לוֹ, שלא סלחוּ לוֹ את דבר המתת האזרחים בּלי חקירה וּדרישה, ובּיקשוּ תוֹאנוֹת להתנקם בּוֹ.

§53. הטריוּמוירט הראשוֹן.    🔗

בּשנת 62 חזר פוֹמפיוּס לרוֹמי. רבּים חששוּ שמא ימגר בּכוֹח הצבא את המשטר הקיים ויתנשׂא להיוֹת שליט יחיד בּמדינה. אוּלם פוֹמפיוּס לא היה איש מהפכוֹת. הוּא התחיל את חייו הפּוֹליטיים כּבּא־כוֹח הסנאט, ואם עבר אחר כך לפוֹפוּלרים הרי לא עשה את הדבר אלא מתוֹך הכרח; עכשיו בּיקש לשמוֹר על יחסים טוֹבים עם שני הצדדים. אמנם שאיפתוֹ הייתה לעמוֹד בּראש העיר בּתוֹר ראשוֹן לאזרחים, אבל הוּא לא נתכון להגיע למעמד זה על־ידי מהפכה. בּבוֹאוֹ לאיטליה שילח את חייליו והוֹפיע בּרוֹמי כאחד האזרחים. לא היוּ ימים רבּים והוּא נוֹכח לדעת כּי שגה. הוּא בּיקש כי הסנאט יאשר את כל פעוּלוֹתיו בּמזרח ויחלק נחלוֹת אדמה לאנשי צבאוֹ; והנה סירב הסנאט לעשוֹת את חפצוֹ. בּעיקר עוֹררה התנגדוּת בּקרב הסנאט בּקשתוֹ בּדבר חלוּקת הקרקעוֹת. הקרקעוֹת הפנוּיים שעוֹד נשארוּ בּידי הסנאט היוּ מעטים, והסנאט לא רצה ללכת בּעקבוֹת סוּלה וּלהפקיע אדמה מידי אנשים פרטיים. פוֹמפיוּס לא ראה דרך להשפיע על הסנאט, ובּכן הוּכרח לשבת בּחיבּוּק ידיים ולצפוֹת מתוֹך רוֹגז לשינוּי המצב בּימים הבּאים.

בּינתיים עבר יוּליוּס קיסר את כל המשׂרוֹת בּרוֹמי בּזוֹ אחר זוֹ וּלאחר שהיה פרטוֹר נפתחה לפניו הדרך לקוֹנסוֹלט. בּעיני הסנאט היה קיסר איש מסוּכן מאוֹד, כּי היה ממנהיגי הפּוֹפּוּלרים, ולכן בּיקש הסנאט לשים מכשוֹלים על דרכּוֹ לשלטוֹן. קיסר בּיקש אנשים שיוּכלוּ לסייע עמוֹ בּמלחמתוֹ בּסנאט. הוּא פּנה לפוֹמפיוּס ולקרסוּס, וּבּין השלוֹשה נכרתה בּרית חשאית, שמטרתה הייתה לבסס את מעמדם בּמדינה וּלהשגיח בּעין פקוּחה על הנעשה בּרפּוּבּליקה שלא יארע בּה דבר, העלוּל לסכל את עצתם. הבּרית הזאת קיבּלה בּהיסטוֹריה את השם “הטְרִיוּמְוִירַט הראשוֹן”¹²³.

קיסר נבחר לקוֹנסוּל לשנת 59 נגד רצוֹן הסנאט; לקוֹנסוּל שני נבחר בּיבּוּלוּס, בּא־כוֹח הסנאט, שתפקידוֹ היה לעמוֹד לשטן לקיסר בּכל. מייד לאחר בּחירתוֹ הביא קיסר לפני הסנאט הצעה בּדבר חלוּקת הקרקעוֹת. הכונה הייתה בּעיקר לחיילי פוֹמפיוּס, אבל קיסר לא שכח גם את האזרחים מבּין הפּרוֹלטריאט הרוֹמי שבּיקשוּ להתיישב על האדמה. קיסר נהג בּזהירוּת רבּה; הוּא הוֹדיע כי אין כונתוֹ להחרים קרקעוֹת של אנשים פרטיים וכי הוּא עצמוֹ לא ייכנס כחבר לועדה שתעסוֹק בּעניין זה, כדי שלא לעוֹרר חשד שנתכון לטוֹבת עצמוֹ. אף־על־פי־כן דחה הסנאט את ההצעה. אז הביא קיסר את הצעתוֹ לפני העם. שלוֹשה טריבּוּנים הטילוּ וטוֹ על הצעתוֹ, אבל קיסר לא שעה להתנגדוּתם. בּיבּוּלוּס וקטוֹ בּיקרוּ בּאסיפת העם וּבּיקשוּ לנאוֹם נגד ההצעה, אבל הנאספים השליכוּ עליהם בּוֹץ ואבנים וגירשוּם מן האסיפה. קיסר הזמין את פוֹמפּיוּס ואת קרסוּס לאסיפה וּבּיקש מהם לחווֹת דעתם בּדבר ההצעה. שניהם הכריזוּ כי בּדעתם להגן עליה, ופּוֹמפּיוּס אף איים כי יעשה את הדבר בּכוֹח צבאוֹ. העם קיבּל את החוֹק של קיסר. אחרי הדברים האלה נסגר הקוֹנסוּל בּיבּוּלוּס בּבּית וּמשך ידוֹ מכל עבוֹדה ציבּוּרית; קיסר הוֹסיף לנהל את השלטוֹן לבדוֹ; בּרוֹמי היוּ מתלוֹצצים ואוֹמרים, כּי העיר יש לה שני קוֹנסוּלים: “יוּליוּס” ו"קיסר". קיסר צירף לחוֹק החקלאי סעיף שחייב את כל הסנאטוֹרים להישבע לקיים את החוֹק, כפי שעשה סַטוּרְנִינוּס בּשעתוֹ (§41). מלבד החוֹק החקלאי חוֹקק קיסר בּאסיפוֹת העם מספר חוּקים לגבּי מצב הנציבים בּפרוֹבינציוֹת, בּשאלוֹת המשפט וּבּחכירת המסים; הוּא פקד גם לפרסם בּרבּים את הפרוֹטוֹקוֹלים של ישיבוֹת הסנאט, שיש לראוֹתם כּניסיוֹן ראשוֹן להוֹציא מעין “עתוֹן” רשמי.

הסנאט לא העלים את שׂנאתוֹ לקיסר. ואמנם עוֹד לא אירע בּתוֹלדוֹת רוֹמי שהקוֹנסוּל כּאילו יגרר וילך בּעקבוֹת הטריבּוּנים וינהג בּסנאט עזוּת־פּנים ואיבה בּמידה כזוֹ. כנגד זה קיבּלוּ פּוֹמפּיוּס וקרסוּס בּרצוֹן את כל פּעוּלוֹתיו של בּעל־בּריתם החדש. כּדי לקשוֹר את פּוֹמפּיוּס אליו בּיתר עוֹז נתן לוֹ קיסר את בּתוֹ לאשה. הטריוּמוירים (“שלוֹשת האנשים”) בּיקשוּ להחליש את הסנאט וּלהרחיק מתוֹכוֹ את חבריוֹ החשוּבים בּיוֹתר – את קיקרוֹ ואת קטוֹ. קיקרוֹ התחיל את חייו הפּוֹליטיים כּבא־כח הפּוֹפּוּלרים, אך לאחר עניין קטילינה היה לחבר הנכבּד בּיוֹתר של הסנאט; הוא חלם על “הסכם בּין המעמדוֹת”, כּלוֹמר על שלוֹם בּין הסנאט והפּרשים, וראה את הבּרית הזאת כיסוֹד היסוֹדוֹת לקיוּם הרפּוּבּליקה. כדי להכשיל את קיקרוֹ עזר קיסר לקלוֹדיוּס, אוֹיבוֹ הפּרטי של קיקרוֹ, לתפּוֹס את משרת הטריבּוּן לשנת 58. קלוֹדיוּס האשים את קיקרוֹ בּעווֹן הריגת אזרחים בּלי חקירה וּדרישה (§52) וגרם שקיקרוֹ יעזוֹב את רוֹמי. בּית קיקרוֹ בּרוֹמי נהרס על־פּי פּקוּדתוֹ של קלוֹדיוּס. את קטוֹ שילחוּ מרוֹמי מתוֹך עילה נאה יוֹתר: ייפּוּ את כּוֹחוֹ לסדר את האי קפריסין, שעבר לרוֹמי מידי מלכי מצריים, כּפרוֹבינציה. בּדרך זוֹ הרחיקוּ הטריוּמוירים מרוֹמי את מתנגדיהם וחיזקוּ את מעמדם בּמדינה.

§54. קיסר בּגליה.    🔗

אחרי גמר הקוֹנסוּלט נתמנה קיסר מטעם העם נציב בּגליה. הכונה היתה לגליה “קיסאלפינה”¹²⁴, כלוֹמר לחלקה הצפוֹני של איטליה (§13); אבל מוּתר היה לקיסר לערוֹך מלחמה גם בּגליה מעבר לאלפים (כיוֹם צרפת). ואמנם מצב העניינים שם עוֹרר דאגה בּרוֹמי. גליה, ארץ עשירה וּפּוֹריה, הייתה מיוּשבת שבטים גליים, שעמדוּ תחת יד האצילים. הגלים שהפרוּ קוֹדם את שלוֹם אירוֹפּה בּהתנפלוּיוֹתיהם התכוּפוֹת, עזבוּ זה כבר את חיי הנדוּדים והיוּ לעם שקט, עוֹסק בּעבוֹדת אדמה וּבּמסחר. ארצם העשירה משכה אליה את סוֹחרי רוֹמי. חלקה הדרוֹמי של גליה, המקוֹמוֹת בּקירבת הערים מֵסִיליָה ונַרְבּוֹנָה¹²⁵ כבר היוּ מימי הגרקכים לפּרוֹבינציה רוֹמית; קצת שבטים בּפנים הארץ נחשבוּ בּעלוֹת־בּריתה של רוֹמי וסוֹחרי רוֹמי הפיצוּ את סחוֹרוֹתיהם עד גבוּלוֹת הארץ בּצפוֹן. טוֹבתם של סוֹחרי רוֹמי בּיקשה שישררוּ שקט ושלוה בּארץ. אוּלם לא קל היה הדבר, כי מעבר לריינוס ישבוּ השבטים הפּראים של הגרמנים, אשר היוּ מתנפּלים על הגלים ושוֹדדים את ארצם. הלחץ מצד הגרמנים הכריח את שבטי הגלים לשנוֹת לעתים את מקוֹם מגוּריהם. וכך אירע בּזמן הזה, שההֶלְוֶטים עברוּ את מקוֹם מוֹשבם בּין הרי האלפים ויצאוּ לבקש מקוֹמוֹת חדשים להתיישבוֹת. הנדידה הזאת יכלה לפגוֹע בּגבוּלוּת הפרוֹבינציה הרוֹמית, ונתנה שעת כוֹשר בּידיו של קיסר להתערב בּענייני גליה. המלחמה בּהלוטים גרמה למלחמוֹת בּשבטים אחרים, וּבּסך־הכל נמשכה המלחמה בּגליה כשמוֹנה שנים. את תוֹלדוֹת המלחמה הזאת אנוּ מכירים מתוֹך רשימוֹתיו של קיסר עצמוֹ (“רשימוֹת על מלחמת גליה”) המצטיינוֹת בּפשטוּת הסגנוֹן וּבּדיוּק התיאוּרים של המלחמה והפּוֹליטיקה.

בּין שבטי גליה החזקים בּיוֹתר היוּ האֶדוּיִים, האַרְןֶרְנים, הסֶקְוָנִים והבֶּלְגִים¹²⁶. בּראשית המלחמה כרתוּ האדוּיים בּרית עם קיסר וההלוטים נכנעוּ לפניו והסכימוּ לחזוֹר למקוֹם מוֹשבם הקוֹדם. הבּלגים בּיקשוּ להילחם בּקיסר, אבל נחלוּ מפּלה וארצם נכבּשה. קיסר נלחם גם בּמלך הגרמנים אֲרִיוֹוִיסְטוּס, שעבר את הריינוּס והפר את שלוֹם גליה. קיסר גירש את אריוֹויסטוּס מגליה וּבּיצר את הגבוּל לאוֹרך הריינוּס. בּזמן קצר נכבּשה כל גליה בּידי הרוֹמיים. קיסר רצה לכבּוֹש גם את בּריטניה ועבר פעמיים את תעלת לַמַנש, דבר שעשה רוֹשם רב בּרוֹמי, ּכּי את בּריטניה חשבוֹ לארץ עשירה מאוֹד. אבל קיסר נוֹכח לדעת שלא יוּכל לכבּוֹש את בּריטניה וחזר בּוֹ מתוֹכניתוֹ. הוּא עבר גם פעמיים את הריינוּס ּכּדי להטיל אימה על השבטים הגרמניים וּלהרתיע אוֹתם מלהתנפל על גליה. בּמלחמת גליה הראה קיסר את ּכּישרוֹנוֹתיו הרבּים ּכּשׂר־צבא וּכּדיפּלוֹמט. ּכּמה שבטים הוּשמדוּ על־ידוֹ בּלי חמלה, את האחרים קנה בּהבטחוֹת וּבמתן פריוילגיוֹת (זכוּיוֹת־יתר) שוֹנוֹת. מקרב האצילים בּחר בּמשפחוֹת אחדוֹת ולהן מסר את השלטוֹן בּּכל שבט. גם לא שכח לדאוֹג לתוֹעלתוֹ הוּא: שלל רב הצטבּר בּידיו, והוּא השתמש בּּכספוֹ ּכּדי להשפיע מרחוֹק על מהלך הפוֹליטיקה בּרוֹמי.

אוּלם קל יותר היה לכבּוֹש את גליה מאשר למשוֹל בּה. הגלים קינאוּ בּשבטים שקיבּלוּ פריוילגיות מקיסר ורגזוּ על גביית המסים וגיוּס החיילים; האצילים, שזכוּיוֹתיהם קוּפחוּ, בּיקשוּ להחזיר להם את שלטוֹנם. הראשוֹנים למרד היו הבּלגים, אחריהם נגררוּ שבטים אחרים. חזק בייחוד היה המרד של וֶרְקִינְגֶטוֹרִיכּס, מנהיג הארורנים (שנת 52). בּמהירוּת רבּה פשט המרד על פני כּל גליה; אף האֶדוּיים, בּעלי בּריתה של רוֹמי מראשית המלחמה, עברוּ אל המוֹרדים. מצבוֹ של קיסר היה קשה: לגיוֹנוֹתיו היו מפוּזרים על פני כּל הארץ ולכן סבלוּ הרבּה מתגרת האוֹיב. המרד של ורקינגטוֹריכּס לבש צוּרה של תנוּעה לאוּמית רחבה, שאיחדה את כּל הגלים בּשׂנאתם לרוֹמי. בּקוֹשי רב עלה בּידי קיסר לכבּוֹש את הארץ בּשנית, ורק לאחר שורקינגטוֹריכּס נפל בּשבי פסקה תנוּעת המרד. בּשנת 50 חזרה גליה כּוּלה אל תחת ידוֹ של קיסר.

§55. האֲנַרְכִיָה בּרוֹמי.    🔗

בעוֹד קיסר משתלט על גליה גברוּ המהוּמוֹת ברוֹמי במאוֹד. קיסר בּיקש להחליש את הסנאט על־ידי אנרכיה בעיר; בּא כּוֹחוֹ בּרוֹמי היה הטריבּוּן קלוֹדיוּס, מי ששלח את קיקרוֹ לגוֹלה, איש בּעל מרץ ועז־פנים. קלוֹדיוּס היה חסר תוֹכנית פּוֹליטית חיוּבית; תפקידוֹ היה רק לרדוֹף את חברי הסנאט וּלהשפיל את כבוֹדם. גם לאחר שעברוּ ימי כהוּנתוֹ כטריבוּן משל ברוֹמי בעזרת גדוּדים פּרוּעים, שגייס מתוֹך האספסוּף הרוֹמי. פּוֹמפיוּס לא יכוֹל לראוֹת אדם כּזה כּבעל־בּריתוֹ; הוּא ניסה להתקרב אל הסנאט וּבעזרתוֹ קיבל קיקרוֹ את הרישיוֹן לשוּב לרוֹמי. השלוֹם בּין פּוֹמפיוּס והסנאט הרגיז את קלוֹדיוּס והוּא לא חשש מפּגוֹע בּפּוֹמפיוּס. פּוֹמפּיוּס ראה, כי גם הוּא, כמוֹ קיסר, צריך משׂרה קבוּעה כדי שיוּכל להגן על עצמוֹ. בשנת 56 עלוּ פּוֹמפיוּס וקרסוּס לעיר לוּקָה¹²⁷, על גבוּל איטליה וגליה קיסאלפינה, ושם נפגשוּ עם קיסר. הפעם לא הסתירוּ הטְרִיוּמְוִירִים את דבר הבּרית שבּיניהם ודנוּ על ענייניהם בּגלוּי. בּלוּקה נתקבּלה ההחלטה להאריך לקיסר את שלטוֹנוֹ בּגליה לעוֹד חמש שנים ולמסוֹר לפוֹמפיוּס ולקרסוּס את הקוֹנסוּלט לשנה הבּאה. אחרי גמר הקוֹנסוּלט קיבּל קרסוּס את הפרוֹבינציה סוּריה ופוֹמפיוּס את ספרד. קרסוּס בּחר בּסוּריה, כּי אמר לעלוֹת משם על הפרתים; הוּא בּיקש ללכת בּעקבוֹת קיסר ולעשׂוֹת עוֹשר בּכיבּוּש פרוֹבינציוֹת חדשוֹת. אבל כשרוֹנוֹתיו של קרסוּס כשׂר־צבא לא התאימוּ לבּיצוּע תכנית נוֹעזה כּכיבּוּש פרתיה: בּימים ההם הייתה פרתיה ממלכה אדירה, שלטת על ארצוֹת רבּוֹת מגבוּלוֹת סוּריה מזרחה. בּראש צבא של 35,000 איש נכנס קרסוּס לארם־נהריים בּלא שחקר לדעת לפני כן את תנאי המלחמה בּמקוֹמוֹת אלה. הצבא הרוֹמי סבל מן האקלים הקשה וּמן הצמא בּמדבּר. בּעלי־בּריתוֹ של קרסוּס, הארמנים, לא בּאוּ בּמוֹעדם וּפרשי הפרתים המצוּיינים התנפלוּ על הצבא הרוֹמי העייף והטרידוּהוּ מכל צד, אבל נמנעוּ מלצאת נגדוֹ בּמערכה גלוּיה. דרך מלחמה כזוֹ היתה נהוּגה אצל הפּרתים, אבל הייתה זרה לרוֹמיים. מסע המלחמה הביא להם מפּלה קשה: על־יד חרן¹²⁸ הוּשמד כמעט כל הצבא הרוֹמי וקרסוּס עצמוֹ נפל בּשבי ונהרג. מפּלה זוֹ הדהימה את רוֹמי, אבל אי־אפשר היה לשלוֹח צבא חדש למזרח; את הנקמה בּפרתים דחוּ לעתיד לבוֹא, עד אשר תשקוֹט רוֹמי מן האנרכיה שבּעיר. אוּלם לא הייתה כל תקוה כי האנרכיה תיפסק בּקרוֹב; להיפך, היא הלכה וגברה מיוֹם ליוֹם. פוֹמפיוּס לא הלך לפרוֹבינציה שלוֹ, לספרד, אלא שלט בּה בּכוֹח שליחיו, והוּא עצמוֹ חנה בּקירבת רוֹמי, בּקווֹתוֹ כי הסנאט ימסוֹר לוֹ בּרצוֹנוֹ הטוֹב את השלטוֹן העליוֹן. ואמנם, לא הייתה לסנאט דרך אחרת. גדוּדי קלוֹדיוּס הפריעוּ לחיים הפוֹליטיים ועיכבוּ את בּחירת הפקידים; לא אחת קרה וּבּרוֹמי לא היוּ קוֹנסוּלים, כי אי־אפשר היה לערוֹך את הבּחירוֹת. והבּחירוֹת אף הן אבד להן ערכן הקוֹדם; העם מכר את דעוֹתיו למי שהרבּה לשלם, וחלוּקת השוֹחד בּין הבּוֹחרים נעשׂתה כמעט בּגלוּי. מלחמת האגרוֹפים בּחוּצוּת רוֹמי לא פסקה בּמשך שנים. לבסוֹף נהרג קלוֹדיוּס בּהתנגשוּת בּין אנשיו וּבּין אנשי הסנאט וּבּעיר פרצוּ מהוּמוֹת קשוֹת, שגרמוּ לשׂריפת אוּלם הישיבוֹת של הסנאט. מקרה זה הגדיש את הסאה. הסנאט פנה לפּוֹמפּיוּס בּבקשת עזרה וּמסר בּידוֹ את השלטוֹן.

§56. המלחמה בין פּוֹמפּיוּס וקיסר.    🔗

מעמדוֹ החדש של פּוֹמפּיוּס היה עתיד להשבית את קירבתוֹ לקיסר. אחרי מוֹת קרסוּס נתבטל הטריוּמוירט מאליו; אוֹתוֹ זמן מתה גם אשת פּוֹמפּיוּס, היא בּתוֹ של קיסר, שקשרה את שניהם בקשרי משפחה. בקבלוֹ את השלטוֹן מידי הסנאט הראה פּוֹמפּיוּס לכל כי רצוֹנוֹ לשמוֹר על הרפּוּבּליקה וּלהגן על כבוֹד הסנאט מפני כל אוֹיביו. האוֹיב החזק ביוֹתר של הסנאט היה קיסר, וּברוּר היה כי הברית בין פּוֹמפּיוּס והסנאט עתידה לגרוֹם מלחמה בין פּוֹמפּיוּס וקיסר. ואמנם כן היה. בשנת 50, אחרי דיכּוּי המרד של ורקינגטוֹריכּס, פתח קיסר בּמשא וּמתן עם הסנאט. הוּא דרש כּי תינתן לוֹ הרשוּת להיבּחר לקוֹנסוּל בּלא שיצטרך להוֹפיע בּזמן הבחירוֹת בּרוֹמי. כונתו הייתה ברוּרה: הוּא לא רצה לבוֹא לרוֹמי בּראש צבאוֹ, כי דבר זה נחשב למרד, אבל גם כאיש פרטי לא יכוֹל לבוֹא, כי אז היוּ שוֹנאיו מוֹצאים תוֹאנה כל שהיא ותוֹבעים אוֹתוֹ לדין. רק המעבר הישר ממשׂרת הנציב בּגליה לקוֹנסוּלט בּרוֹמי יכוֹל היה לבסס את מעמדוֹ. כנגד זה דרש הסנאט כי יבוֹא לרוֹמי כאיש פרטי דוקא, אם רצוֹנוֹ להיבּחר לקוֹנסוּל. קיסר עמד על דעתוֹ; אז הדיח הסנאט את קיסר ממשרתוֹ בּגליה והחליט לשלוֹח איש אחר תחתיו. קיסר ראה שהגיעה השעה שיגן על עצמוֹ בּכוֹח הזרוֹע; בּראש לגיוֹן אחד עבר את הנהר רוּבּיקוֹן, המבדיל בּין גליה קיסאלפינה וּבּין איטליה¹²⁹ והיטה אל צידוֹ כמה ערים בּצפוֹנה של איטליה (בּשנת 49). מהירוּת זוֹ הדהימה את הסנאט ואת פּוֹמפּיוּס, שעדיין לא היוּ מוּכנים למלחמה. צבאוֹ הגדוֹל של פּוֹמפּיוּס עמד בּספרד; בּאיטליה היוּ תחת ידוֹ רק חיילים מוּעטים. פּוֹמפּיוּס הבין כּי אין לוֹ אפשרוּת להחזיק מעמד בּאיטליה; הוּא עבר למוֹקדוֹן¹³⁰ וחברי הסנאט בּרוּבּם הלכוּ אחריו. איטליה ורוֹמי נפלוּ בּלי שפיכוּת דמים לידיו של קיסר.

בּרוֹמי צפוּ בּפחד לבּוֹאוֹ של קיסר; הכל האמינוּ כּי תוֹכניתוֹ המהפּכנית של קטילינה תתגשם עתה. אוּלם קיסר לא רצה שוּב בּאנרכיה; הוּא בּיקש עתה בּעלי־בּרית גם בּין חברי הסנאט ונהג כבוֹד רב בּקיקרוֹ, אף הזמין אוֹתוֹ כי יבוֹא אליו ויעזוֹר לוֹ בּשלטוֹן; ואוּלם קיקרוֹ שמר אמוּנתוֹ לסנאט והלך ליון. בּרוֹמי מצא קיסר את אוֹצר המדינה, כי הבּוֹרחים לא הספיקוּ להעבירוֹ למקוֹם אחר; הוּא החרים את כל הכסף למרוֹת התנגדוּתוּ של אחד הטריבּוּנים. אחרי הדברים האלה עבר קיסר לספרד: בּדעתוֹ היה להשמיד את חיל פּוֹמפּיוּס בּספרד, בּטרם יעבוֹר למוֹקדוֹן להילחם בּפּוֹמפּיוּס עצמוֹ. הקרב הראשוֹן בּינוֹ וּבּין צבא פּוֹמפּיוּס הביא לוֹ מפלה; אך עד מהרה הגיע אליו חיל־עזר מגליה וזכה בּניצחוֹן. מספרד חזר קיסר לרוֹמי, אבל שהה בּעיר רק 11 יוֹם והפליג למוֹקדוֹן. חילוֹ של קיסר היה קטן מחילוֹ של פּוֹמפּיוּס, אבל עלה עליו בּהכשרתוֹ הצבאית. בּמחנה פּוֹמפּיוּס עמדוּ אנשים צעירים מקרב האריסטוֹקרטיה הרוֹמית, שלא יכלוּ להתחרוֹת בּחיילים המנוּסים של קיסר. ועוֹד דבר עמד לפּוֹמפּיוּס למכשוֹל: רבּים מבּין הסנאטוֹרים התערבוּ בּהנהגת המלחמה והשפיעוּ עליו שימהר לסיימה בּמערכה גדוֹלה אחת. לאחר תגרוֹת קטנוֹת שנמשכוּ כּחצי שנה התנגשוּ האוֹיבים על־יד פרְסַלוֹס שבּתֶסַלְיָה ¹³¹. הקרב הנחיל ניצחוֹן מכריע לקיסר. פּוֹמפּיוּס בּרח משׂדה המערכה וּבּא מצרימה; שם נפל בּידי אנשי חצרוֹ של מלך מצריים ונרצח על־ידם.

§57. סוֹף מלחמת האזרחים.    🔗

קיסר רדף אחרי פוֹמפיוּס וּבּא מצרימה, אבל הגיע לשם אחרי מוֹת יריבוֹ. בּימים ההם ישב על כּיסא המלכוּת בּמצריים ילד בּן־עשׂר; אחוֹתוֹ הגדוֹלה, קלֵאוֹפַּטְרָה, גוֹרשה ממצרים על ידי אנשי החצר. מלכוֹת התלְמִיִים, עדיין הייתה להלכה מדינה עצמאית, אבל למעשׂה הייתה תלוּיה בּרוֹמי זה כּבר. קיסר התערב בּענייני הממלכה המצרית; הוּא קרא את קלאוֹפטרה למצריים וּמסר בּידה את השלטוֹן. המלכּה הצעירה, שהצטיינה בּיוֹפיה וחכמתה, משכה אליה את לבּוֹ של קיסר; הוּא שהה בּגללה בּמצריים כּתשעה חוֹדשים. שהוּתוֹ של קיסר בּמצריים עוֹררה רוֹגז בּקרב התוֹשבים; אזרחי אלכּסנדריה מרדוּ בּוֹ וסכּנה נשקפה לחייו, כּי מספר חייליו בּמצריים לא היה רב. כּמה מנסיכי סוּריה (בּיניהם גם אַנְטִיפַטְרוֹס, אביוֹ של הוֹרדוֹס, מארץ יהוּדה) מיהרוּ לעזרתוֹ וחילצוּהוּ מצרה. בּזמן המהוּמוֹת עלתה בּאש הספרייה המפוּרסמת בּאלכּסנדריה. קלאוֹפטרה ילדה בּן לקיסר וקראה אוֹתוֹ על שם אביוֹ “קֵיסַרְיוֹן”. כּאלכּסנדר בּזמנוֹ הוּשפע גם קיסר מן המזרח; הקשר בּינוֹ וּבּין מלכּת מצריים שימש סמל להתקרבוֹת שני העוֹלמוֹת, המערב והמזרח, וּלהתמזגוּתם בּתוֹך הקיסרוּת הרוֹמית.

בּינתיים אספוּ בּאי־כּוֹח הסנאט את כּוֹחוֹתיהם המפוּזרים. ניצחוֹנוֹ של קיסר על פוֹמפיוּס היה סוֹפה של הרפּוּבּליקה וּתחילת המוֹנרכיה בּרוֹמי; ואף כּי היה קיסר איש נוֹח לבּריוֹת ולא ידע אכזריוּת כּסוּלה, הנה שינוּי המשטר עצמוֹ היה עתיד לשלוֹל מן האריסטוֹקרטיה את שלטוֹנה הקוֹדם. בּראש מלחמת מגן על הרפּוּבּליקה עמד קטוֹ. הרפּוּבּליקנים התאספוּ בּפרוֹבינציה אפריקה; 14 לגיוֹנוֹת עמדוּ תחת ידם וגם פּילי מלחמה לרוֹב. אבל לא כּל חברי הסנאט נלוֹו עליהם; קיקרוֹ, למשל, חזר מיון לאיטליה ולא לקח חלק בּמלחמה, וגם רבּים מאנשי שלוֹמוֹ של פוֹמפיוּס עברוֹ לצידוֹ של קיסר לאחר ניצחוֹנוֹ בּפּרסלוֹס. קיסר בּחוֹזרוֹ ממצריים לא התמהמה בּרוֹמי והלך לאפריקה להילחם בּרפּוּבּליקנים. על־יד טַפְּסוֹס¹³² ניצח קיסר את מתנגדיו ניצחוֹן מכריע; צבא הרפּוּבּליקנים הוּשמד וקטוֹ שלח יד בּנפשוֹ. מתנגדיו האחרוֹנים של קיסר היוּ בּני פוֹמפיוּס שבּרחוּ לספרד והרימוֹ שם את נס המרד; אבל גם הם ניגפוּ לפני קיסר, ורק אחד מהם, סֶקְסְטוּס, בּרח והציל את נפשוֹ. אחרי המלחמה בּספרד שוּב לא קמוּ אוֹיבים לקיסר והוּא נעשׂה השליט העליוֹן בּרוֹמי וּבּפּרוֹבּינציוֹת.

§58. הדיקטטוּרה של קיסר.    🔗

ארבּע פּעמים נתמנה קיסר דיקטטוֹר, בּפּעם האחרוֹנה – לכל ימי חייו. שנים רבּוֹת נלחם לשלטוֹן וּכשהגיע אליו התמכר לשינוּי המשטר בּמדינה. הוּא בּיקש לתת צוּרה אחרת למדינה הרוֹמית. אמנם, הוּא לא בּיטל את המוֹסדוֹת והמשׂרוֹת הקיימים מזה דוֹרוֹת בּרפּוּבּליקה, אבל עם זה סלל דרך לייסוּד מוֹנרכיה לפי דוּגמת המוֹנרכיוֹת ההלניסטיוֹת בּמזרח. קיסר היה הראשוֹן שהנהיג בּרוֹמי את פּוּלחן המוֹשל, שהיה רוֹוח בּמזרח: היה יוֹצא בּבגדי טריוֹמפּטוֹר ויוֹשב על כּיסא זהב; האנדרטה שלוֹ הוּקמה במקדשים, תמוּנתוֹ נטבּעה על המטבּעוֹת; את החוֹדש השביעי קראוּ על שמוֹ יוּליוּס עד היוֹם הזה. פּעם נכנסוּ אליו חברי הסנאט והוּא לא קם מעל כיסאוֹ, כּאילוּ נתכון לוֹמר: לא יאה לבּן אלים לקוּם לפני בּני־תמוּתה. הוּא לא נהג כבוֹד בסנאט כראוּי לוֹ: את מספּר הסנטוֹרים הגדיל עד 900 איש והכניס לתוֹכוֹ אנשים שלא ממשפּחוֹת האצילים, מבין מפקדי הצבא שלוֹ וילידי הפּרוֹבינציוֹת, שלא שלטוּ אפילוֹ בּלשוֹן הרוֹמית כּל צוֹרכּם. את המשׂרוֹת הגבוֹהוֹת, כגוֹן משׂרת הקוֹנסוֹל לא החשיב בּיוֹתר: פּעמים היה הוּא עצמוֹ מתחיל לכהן כקוֹנסוּל ונוֹטש את המשׂרה בּאמצע השנה וּממנה אנשים אחרים תחתיו; פּעם מינה קוֹנסוּל ליוֹם אחד. גם את נציבי הפּרוֹבינציוֹת מינה על דעת עצמוֹ, כּמלך המוֹשל בּכיפּה. שאיפתוֹ להקמת מוֹנרכיה נתגלתה גם בּרצוֹנוֹ ללכת בּעקבוֹת אלכסנדר ולכבּוֹש את המזרח: הוּא נשא נפשוֹ למלחמה גדוֹלה בּפּרתים וּכבר הכשיר את צבאוֹ למסע¹³³ , אבל לא הספּיק לבצע את תוֹכניתוֹ. קליאוֹפּטרה בּאה לרוֹמי, ועצם שהוּתה בּבירת הרפּוֹבּליקה הרוֹמית גם היא הדגישה את הכיווּן המזרחי בּפּוֹליטיקה של קיסר. בּאי־כוֹח האריסטוֹקרטיה הרוֹמית התרחקוּ מקיסר, אף־על־פּּי שהוּא לא שמר איבה בלבוֹ והירשה לרבּים מאוֹיביו הקוֹדמים לחזוֹר לרוֹמי. קיסר לא בּיקש להיוֹת טירן בּרוֹמי. אבל גם לא רצה לחדש את הרפּּוּבּליקה כי לא ראה בּה את המשטר המתאים לרוֹמי השוֹלטת על איטליה והפּּרוֹבינציוֹת. וכך אירע שנציגה של תנוּעה, אשר בּראשיתה, בּימי הגרכים, יצאה בּתביעה להרחבת מוֹסדוֹת העם הרוֹמאי (אסיפוֹת־העם והטריבּוּנים וכוּ') הביא לייסוּדוֹ של שלטוֹן יחיד על־פּּי דוּגמת המוֹנרכיוֹת ההלניסטיוֹת.

כּשליט עליוֹן הקדיש קיסר את מרצוֹ הרב לענייני הקיסרוּת. הוּא נתן לבּוֹ לפּרטי הפּרטים של האדמיניסטרציה הרוֹמית בּין בּרוֹמי וּבין בּפּרוֹבינציוֹת. שקד על אירגוּן הצבא, על ענייני הכספים, על המסחר והחקלאוּת. בּין השאר תיקן גם את לוּח השנים; הלוּח הזה (“היוּלייני”) נשאר קיים בּאירוֹפּה מאוֹת שנים, וּבּרוּסיה עד שנת 1919. הוֹאיל וקיסר הגיע לשלטוֹן בּכוֹח הצבא והפּרוֹלטריאט הרוֹמי היה עליו לדאוֹג ראשית כּל, לבּעלי־בּריתוֹ אלה. לחייליו חילק נחלוֹת אדמה בּאיטליה וּבּפּרוֹבינציוֹת; כ – 80,000 איש נישלחוּ לחוּץ־לארץ והתיישבו בּמוֹשבוֹת החדשוֹת בּיון, בּאסיה־הקטנה, בּגליה, בּספרד וּבּאפריקה; בּין המוֹשבוֹת האלה יש לציין את קוֹרינתוֹס ואת קרתגוֹ – שתי ערים שנהרסוּ בּשעתן בּידי רוֹמי ועכשיו קמוּ לתחייה כּמוֹשבוֹת רוֹמיוֹת. בּאיטליה חילק קיסר בּין חייליו רק את קרקעוֹת הממשלה וֹלא הירשה להחרים אדמה של אנשים פּרטיים. ואשר לפרוֹלטריאט הרוֹמי בּיקש קיסר להמעיט את מספרוֹ בּספקוֹ לוֹ מקוֹרוֹת פּרנסה חדשים, וכן עלה בּידוֹ להפחית את מספר מקבּלי הלחם בּרוֹמי מ– 320,000 ל– 150,000. הוּא גם הפחית את שׂכר הדירוֹת בּרוֹמי וחקק חוּקים שהקלוּ את תשלוּם החוֹבוֹת. אבל טעוּת הייתה בּידי אלה שראוּ בּקיסר קטילינה חדש וחיכוּ לחלוּקת הרכוּש וּלמהפכה חברתית. קיסר חיסל בּרוֹמי את כל האגוּדוֹת הפּוֹליטיוֹת, שהיוּ מקוֹר האנרכיה בּמשך עשרים השנים האחרוֹנוֹת, והשליט סדר בּעיר. לאחר שהגיע לשלטוֹן שוּב לא היה זקוּק לתנוּעה המהפכנית.

§59. רציחתוֹ של קיסר.    🔗

שלטוֹנוֹ של קיסר היה שלטוֹן מלך בּממלכתוֹ ולא היה חסר אלא את התוֹאר “מלך”. תוֹאר זה היה שׂנוּא על הרוֹמיים. היה מעשׂה והקוֹנסוֹל מרקוּס אנטוֹניוּס, אחד מידידיו הקרוֹבים של הדיקטטוֹר, הגיש לוֹ את ה"דיאדמה" (סרט מסביב לראש ששימש סמל למלכוּת כּמוֹ הכּתר בּימינוּ) וכּאשר סירב קיסר לקבּלה מחא העם כף בּשמחה¹³⁴. קיסר ראה שהכתרתוֹ למלך תרגיז את העם ונמנע מלכת בּדרך זוֹ. אוּלם שאיפתוֹ למלכוּת היתה ידוּעה בּרוֹמי ועוֹררה התנגדוּת בּלב אלה שעדיין היוּ נאמנים למשטר הרפּוּבּליקני. בּין האנשים האלה היוּ קסיוּס ובּרוּטוּס, שנלחמוּ קוֹדם תחת ידוֹ של פּוֹמפּיוּס, אבל אחרי פּרסלוֹס התייאשוּ מניצחוֹן ועברוּ לצידוֹ של קיסר. קיסר קיבּל אוֹתם בּסבר פּנים יפוֹת ואף נתן להם משׂרוֹת בּמדינה. קסיוּס היה שׂר־צבא מעוּלה ובּרוּטוּס היה ידוּע כהוֹגה־דעוֹת וּכאיש ישר וטהוֹר. שׂינאתם לקיסר לא הייתה שׂינאה לאיש, אלא שׂנאה ל"טירן"; הם חשבוּ כי מוֹתוֹ ישחרר את רוֹמי מן הטירניה ואז תקוּם הרפּוּבּליקה לתחייה. כששים סנאטוֹרים נלווּ אליהם, וּבּיוֹם 15 בּמרס שנת 44, כאשר בּא קיסר לישיבת הסנאט, קמוּ עליו הקוֹשרים והרגוּהוּ.

ירידת המשטר הרפּוּבּליקני והחלפתוֹ בּמוֹנרכיה היוּ פּרי התפּתחוּת היסטוֹרית ארוּכה, ולא תוֹצאה של פּעוּלת אנשים בּוֹדדים. טעוּ, אפוֹא, בּרוּטוּס וקסיוּס בּחשבם כּי אזרחי רוֹמי ידעוּ להחזיק להם טוֹבה על מה שעשׂוּ. החיילים היוּ נאמנים ומסוּרים למנהיגם, וגם בּין הפּקידים היוּ רבּים שקיבּלוּ את משׂרוֹתיהם מקיסר והיוּ אסירי תוֹדה לוֹ. נאוּמוֹ של בּרוּטוּס בּאסיפת־העם לא עשה את הרוֹשם המקוּוה, ולא עוֹד אלא שעוֹרר קצף רב. רוֹצחי קיסר עלוּ לקַפִּיטוֹלְיוּם ונתבּצרוּ שם, כּי חששוּ לחייהם. הסנאט בּישיבתוֹ הראשוֹנה לאחר הרצח נוֹכח אף הוּא לדעת, כּי אי־אפּשר למחוֹק את זכר קיסר מלב הרוֹמיים וּלבטל את פּקוּדוֹתיו וחוּקיו, כּי בּהם היה תלוּי גוֹרל אנשים רבּים בּרוֹמי. לכן אישר הסנאט את כל פּעוּלוֹתיו של קיסר, אך מצד שני סלח לרוֹצחים את פּשעם, זאת אוֹמרת, הצדיק את מעשׂה הרצח. פּשרה כּזאת העידה על חוֹסר תוֹכנית בּרוּרה ועל חוּלשת הסנאט. לאחר ימים מעטים, בּזמן שריפת גוּפתוֹ של קיסר (כי כן היה המנהג בּרוֹמי לשׂרוֹף את גוּפוֹת המתים), נאם הקוֹנסוֹל מרקוּס אנטוֹניוּס לפני העם על גדוּלתוֹ של קיסר וקרא את צואתוֹ, שבּה פּקד לחלק לתוֹשבי העיר סכוּמי כּסף גדוֹלים. מלא התמרמרוּת ושׂנאה לרוֹצחים הסתער העם על בּתיהם ורצה להעלוֹתם בּאש. בּרוּטוּס וקסיוּס עזבוּ את רוֹמי; עליהם היה להתכּוֹנן למלחמה ארוּכּה למען החוֹפש.

מקוֹרוֹת    🔗

16. פּוֹמפּיוּס מתערב בּריב האחים החשמוֹנאים הוֹרקנוּס ואריסטוֹבּוּלוֹס

וּבּראוֹת הוֹרקנוּס ואנטיפּטרוּס, כּי לא יוּכלוּ הערבים לעזוֹר להם, נשׂאוּ עתה את עיניהם אל שׂוֹנאיהם (הרוֹמאים). וּכּשבּא פּוֹמפּיוּס אל ארץ סוּריה וסר אל דמשׂק פּנוּ שניהם אליו לבקש מחסה; הם לא כּיפּרוּ פּניו בּמנחה, רק בּאוּ לפניו כּחוֹזק הטענוֹת הצוֹדקוֹת, אשר בּהן היטוּ את לב חֶרְתָת¹³⁵, וחילוּ את פּניו למאוֹס בּמעשׂי זדוֹן אריסטוֹבּוּלוֹס ולהשיב את אחיו למלוּכה, כּי לוֹ יאתה על־פּי מידוֹתיו הטוֹבוֹת וּמשפּט הבּכוֹרה. אבל גם אריסטוֹבּוּלוֹס לא רצה להתמהמה, כּי בּטח לבּוֹ בּמנחה אשר נתן לסְקַוּרוּס¹³⁶, ובּא גם הוּא אל פּוֹמפּיוּס בּכל הדר תפּארת מלכים. אבל יען אשר לכלימה נחשב בּעיניו להתרפּס כּדרך עבדים, כּי לא הסכּין להשפּיל את עצמוֹ להנאתוֹ יוֹתר מן המידה, שב אל העיר דִיוֹן.

לדבר הזה התאנף פּוֹמפּיוּס והיטה אוֹזניו לתחינוֹת הוֹרקנוּס ואנשיו ויצא להילחם בּאריסטוֹבּוֹלוּס ולקח עמוֹ את כל צבא הרוֹמאים ורבּים מבּעלי־בּריתם בּסוּריה. הוּא נסע דרך פּחל ובּית־שאן ובּא אל עיר קִרְוֵי אשר שם ראשית גבוּל ארץ יהוּדה כּשבּאים אליה בּדרך היבּשה, ושם שמע, כי נמלט אריסטוֹבּוֹלוּס אל אלכסנדריוֹן, הוּא מבצר חזק ונהדר בּראש הר גבוֹה, ושלח אליו פּקוּדה בּלשוֹן מוֹשל עריץ לרדת מן המבצר. כּמעט בּחר אריסטוֹבּוֹלוּס לסכן את נפשוֹ מלמלא אחרי דבר הפּקוּדה הזאת; אבל בּראוֹתוֹ, כי לא קמה עוֹד רוּח בּאנשיו, היטה את אוֹזנוֹ לעצת אוֹהביו, אשר דיבּרוּ על לבּוֹ להתבּוֹנן ולזכוֹר, כי איש לא יוּכל לעמוֹד בּפני כוֹח הרוֹמאים האדירים, וירד אל פּוֹמפּיוּס, והרבּה לדבּר לפניוֹ וללמד זכוּת על עצמוֹ, כּי בּצדק נאה לוֹ המשׂרה, ואחרי־כן שב אל המצוּדה. וכאשר תבע אוֹתוֹ אחיו לעמוֹד לפני כיסא פּוֹמפּיוּס, ירד מן המבצר עוֹד הפּעם ודיבּר עמוֹ על יוֹשר משפּטוֹ, ושוּב יצא ופּוֹמפּיוּס לא עצרוֹ. וּבּרוּח נפעמה, בּין תקוה לפּחד, ירד עוֹד הפּעם אל פּוֹמפּיוּס להפּיל תחינתוֹ לפניו, כּי ימסוֹר בּידוֹ את כּל השלטוֹן – ושוּב עלה אל המצוּדה, לבל יתראה, כּי הפקיר את עצמוֹ לפני זמנוֹ. אבל פּוֹמפּיוּס ציוה עליו לעזוֹב את המבצרים, ובדעתוֹ כי שרי המלך קיבלוּ פּקוּדה למלא רק אחרי דברי המלך הכּתוּבים בידוֹ, אילץ את אריסטוֹבּוּלוֹס לכתוֹב לכל אחד וּלצווֹת עליו לצאת מן המבצר. אריסטוֹבּוּלוֹס מילא את הפּקוּדה הזאת, אבל התרגז מאוֹד ושב אל ירוּשלים והתכוֹנן להילחם בפּוֹמפּיוּס.

אוּלם פּוֹמפּיוּס לא נתן לוֹ זמן להתכוֹנן למלחמה ורדף אחריו מייד, כי החליף עוֹד כוֹח לשמע הבּשׂוֹרה על־דבר מוֹת מתרדת¹³⁷, אשר הגיעה אליו בּעמדוֹ על־יד יריחוֹ, הוּא מקוֹם משמני־ארץ יהוּדה, ושם האדמה מגדלת הרבּה תמרים וגם צרי. את הצרי מוֹציאים, כשפּוֹצמים בּצוּרי אבנים את תחתית הגזע וּמוֹשכים דרך הפּצימוֹת¹³⁸ את השׂרף¹³⁹. בּמקוֹם הזה לן פּוֹמפּיוּס עם מחנהוּ לילה אחד והשכּים בּבּוֹקר וּמיהר אל ירוּשלים. אריסטוֹבּוּלוֹס נבהל לדבר בּוֹא פּוֹמפּיוּס ויצא לקראתוֹ לדבּר אליו תחנוּנים והפיס את דעתוֹ בּהבטיחוֹ לתת לוֹ כּסף רב וגם למסוֹר בּידוֹ את העיר. אבל מכּל דברי הבּרית האלה לא קם אף אחד. כּי כּשנשלח גַבינִיוּס¹⁴⁰ להביא את הכּסף מיאנוּ אוֹהבי אריסטוֹבּוּלוֹס להכניסוֹ אל העיר.

יוֹסף בּן־מתתיהוּ, תוֹלדוֹת מלחמת היהוּדים עם הרוֹמאים, א, ו'.

17. פּוֹמפּיוּס כּוֹבש את ירוּשלים וּמוֹסר את השלטוֹן להוּרקנוֹס

פּוֹמפּיוּס התקצף מאוֹד לדבר הזה ושׂם על אריסטוֹבּוּלוֹס משמר ואחרי־כן ניגש אל ירוּשלים לתוּר לוֹ מקוֹם, אשר ממנוּ יביא מלחמה בּשעריה. הוּא ראה את חוֹמוֹת העיר הבּצוּרוֹת, כּי לא נתנוּ להיכבּש אל־נקלה, ואת פּי התהוֹם הנוֹראה לפני החוֹמה ואת הר־הבּית המוּקף מצוּדוֹת חזקוֹת, מעבר לעמק הצר, והבין, כּי יהיה למשׂגב חדש לאוֹיביו, כּאשר תפּוֹל העיר בּידוֹ.

זמן רב לא ידע פּוֹמפּיוּס לשית עצוֹת בּנפשוֹ, והנה פּרצה מריבה בּין יוֹשבי העיר, כּי אוֹהבי אריסטוֹבּוּלוֹס אמרוּ לצאת בּמלחמה וּלהוֹשיע את המלך, ואנשי שלוֹם הוֹרקנוּס רצוּ לפתוֹח את שערי העיר לפני פּוֹמפּיוּס, וּמספּרם הלך הלוֹך וגדוֹל, מפּני הפּחד אשר אחז את העם למראה טכסיסי הרוֹמאים הנאדרים. כּאשר נגפה כּת אריסטוֹבּוּלוֹס, נסוֹגה אחוֹר אל הר־הבּית ושׂרפה את הגשר המחבּר אוֹתוֹ עם העיר והתכּוֹננה לעמוֹד בּפני האוֹיב עד כּלוֹת כּוֹחוֹתיה. אוּלם הכּת השנייה הכניסה את הרוֹמאים אל העיר והסגירה בּידם את ארמוֹן המלך ופּוֹמפּיוּס הפקיד על העיר את פּיסוֹן¹⁴¹, אחד משרי־החיילים, ושלח אוֹתוֹ שמה בּראש צבאוֹ. פּיסוֹן העמיד חיל־מצב בּכל פּינוֹת ירוּשלים וכּאשר נבצר ממנוּ למשוֹך אליו בּדברים את הפּליטים אשר בּבית־המקדש ולכרוֹת אתם בּרית, הכין סביב הר־הבּית את כּל צוֹרכּי המלחמה, למען הבקיע את המקוֹם, ואנשי הוֹרקנוּס ניהלוּ אוֹתוֹ בּעצוֹתיהם וגם עזרוּ לוֹ בּמעשים.

פּוֹמפּיוּס ציוה לסתוֹם את החריץ לצד צפוֹן ואת העמק כּוּלוֹ, ואנשי חילוֹ הביאוּ את כּל החוֹמר הדרוּש לחפצוֹ. אבל קשה היה למלא את החלל, כּי היה עמוֹק מאוֹד, והיהוּדים מעל החוֹמה עצרוּ את עוֹשׂי המלאכה בכל מאמצי כּוֹחוֹתיהם. וכּמעט לא עלה בידי הרוֹמאים להשלים את עמלם, לוּלא שמר פּוֹמפּיוּס את מוֹעדי השבתוֹת, אשר בהם היהוּדים נזהרים מכּל מלאכה על־פּי חוּקי עבוֹדת אלוֹהיהם, וציוה להגביה בימים האלה את הסוֹללה וּמנע את אנשיו לצאת למלחמת־תנוּפה על היהוּדים, כּי רק לשמוֹר על נפשוֹתיהם הם נלחמים בּיוֹם השבּת. והנה נסתם פּי העמק וּפּוֹמפּיוּס ציוה להעלוֹת מגדלים גבוֹהים על הסוֹללה והקריב את מכוֹנוֹת המלחמה המוּבאוֹת מצוֹר, וניסה להרעיש את חוֹמוֹת הר־הבּית אחרי אשר גרשוּ הבּליסטראוֹת את היהוּדים העוֹמדים לוֹ לשטן על החוֹמה. אבל מגדלי הר־הבּית בּמקוֹם הזה, הנפלאים בּגוֹדלם וּבהדרם, החזיקוּ מעמד זמן רב.

בּשעת התלאוֹת והרעוֹת הרבּוֹת, אשר מצאוּ את הרוֹמאים הצרים על העיר, התבּוֹנן פּוֹמפּיוֹּס לדרכּי היהוּדים והשתוֹמם לאוֹמץ־רוּחם וכּוֹח־סבלם ועל כּל נפלא בּעיניו, כּי לא הירפּוּ מעבוֹדת אלוֹהיהם בּהתהלכם בּין חצים מעוֹפפים ואבני־קלע. כּאילוּ שלטה בּעיר מנוּחה שלמה מעברים העלוּ קרבּנוֹת התמיד דבר יוֹם בּיוֹמוֹ ונעשוּ כּל הטבילוֹת ויתר מנהגי עבוֹדת האלוֹהים לכּל פּרטיהם ודקדוּקיהם. וגם בּעצם היוֹם שבּוֹ נכבּש הר־הבּית לא הפסיקוּ הכּוֹהנים את קרבּנוֹת היוֹם כּחוֹק לעבוֹדת האלוֹהים, אף כּי נהרגוּ לפני המזבּח. כּי בּחוֹדש השלישי למצוֹר עלה בּידי הרוֹמאים בּקוֹשי להרוֹס אחד המגדלים ולבקוֹע בּהר־הבּית. הראשוֹן אשר מלאוֹ לבּוֹ לעלוֹת על החוֹמה היה פַוְסְטוּס קוֹרְנֶליוּס בּן סוּלה¹⁴² ואחריו עלוּ שני שרי־מאוֹת פּוּרִיוּס וּפַּבּיוּס, ואחרי כּל אחד מהם עלוּ אנשי גדוּדוֹ והקיפוּ את הר־הבּית מכּל רוּח והמיתוּ את אלה (מן היהוּדים) בּעת מנוּסתם אל ההיכל ואת אלה – אחרי עוֹמדם על נפשם זמן־מה.

ורבּים מן הכּוֹהנים ראוּ את האוֹיבים עוֹלים עליהם בּחרבוֹת שלוּפוֹת ולא חתוּ מפּניהם ונשארוּ על עוֹמדם לעבוֹד את אלוֹהיהם. וּבעוֹד הם זוֹרקים את דם הקרבּן וּמתקנים את מעשׂה הקטוֹרת נשחטוּ על זבחיהם, כי עבוֹדת האלוֹהים קדמה בּעיניהם להצלת נפשם. רבּים נהרגוּ בּחרב אחיהם הקמים עליהם ורבּים לאין־מספּר הפּילוּ את עצמם מראשי המגדלים. וּמקצתם יצאוּ מדעתם למראה הפּוּרענוּת ושלחוּ אש מסביב לחוֹמה ונשׂרפוּ חיים. מן היהוּדים נהרגוּ שנים־עשר אלף איש, וּמהרוֹמאים נפלוּ רק מעטים חללים, אך גדוֹל מהם היה מספּר הנפצעים.

אוּלם בּעצם הצרוֹת הנוֹראוֹת האלה לא נגע שוּם אסוֹן עד נפש העם כּמעשה חילוּל חביוֹן הקוֹדש בּידי זרים. כּי פּוֹמפּיוּס נכנס יחד עם בּני־לויתוֹ אל ההיכל למקוֹם, ששמה היה מוּתר לבוֹא לכּוֹהן הגדוֹל בּלבד, וראה את המקדש לפני וּלפנים, את המנוֹרה ואת השוּלחן ואת כּלי הנסכים ואת כּלי הקטוֹרת, כּוּלם זהב טהוֹר, ואת סמי הקטוֹרת הצבוּרים וגם את אוֹצר כּסף הקוֹדש, אשר הגיע לאלפּיים כּיכּר. הוּא לא שלח את ידוֹ בּאוֹצר וגם לא בּיתר כּלי־הקוֹדש, וּלמחרת יוֹם כּיבּוּש הר‏־הבּית ציוה על משרתי ההיכל לטהר את המקדש ולהעלוֹת את הקרבּנוֹת כּחוֹק. הוּא הקים את הוֹרקנוּס לכּוֹהן גדוֹל, בּהכּירוֹ לוֹ טוֹב על אשר התמכּר למלא בּרצוֹן את מצווֹתיו בּשעת המצוֹר וגם הסיר לב רבּים מעם־הארץ מאחרי אריסטוֹבּוּלוֹס, כּאשר בּיקשוֹ לבוֹא לעזרתוֹ.

יוֹסף בּן־מתתיהוּ, תוֹלדוֹת מלחמת היהוּדים עם הרוֹמאים, א', ז'.

קיקרוֹ נגד קטילינה

בּימי הקוֹנסוּלט של קיקרוֹ (63 לפּסה"נ) קשר קטילינה קשר נגד הסנאט והמשטר הרפּוּבּליקני בּרוֹמי. קיקרוֹ גילה את הקשר וּמנע את הסכנה שהייתה נשקפת למדינה (§52). הוּא נאם ארבּעה נאוּמים נגד קטילינה לפני הסנאט והעם הרוֹמי. בּנאוּם הראשוֹן, שנשׂא בּסנאט בּמעמד קטילינה, גלל לפני הסנאטוֹרים את פּרשת הקשר והפציר בּקטילינה שיעזוֹב את העיר. ואמנם, שמע קטילינה בּקוֹלוֹ ועזב את רוֹמי. אחר הדברים האלה נשׂא קיקרוֹ את נאוּמוֹ השני לפני העם ותקף בּעיקר את בּעלי־בּריתוֹ הרבּים של קטילינה, שהשתייכוּ למעמדוֹת שוֹנים של העם. נאוּמי קיקרוֹ נגד קטילינה משמשים דוּגמה יפה לריטוֹריקה¹⁴³ של הנוֹאמים הפּוֹליטיים בּרוֹמי.

18. קטעים מתוֹך נאוּמוֹ הראשוֹן של קיקרוֹ נגד קטילינה.

עד מתי, קטילינה, תתעלל בּאוֹרך רוּחנוּ? וכמה עוֹד רוֹגזך ישטה בּנוּ? ועד היכן תשתוֹלל עזוּת־נפשך חסרת־הרסן? וכי מתעלם אתה משוֹמרי־לילה שעל הפּלטין, וּממשמרוֹת נוֹטרי־העיר? וֹאינך חוֹשש מזעם העם וּמעצרוֹת כל טוֹביו, וּמזימוּנוֹ של הסנאט בּביתוֹ המבוּצר היטב וּממבּטים והבּעת־פּניהם של כּל הנוֹעדים כּאן? האם אינך חש כּי כּל מזימוֹתיך מכּבר חוּשׂפוּ? האם אינך מרגיש שקנוּניתך גלוּיה לכּל הנאספים? הסבוּר אתה שיש בינינוּ אחד שאינוֹ יוֹדע מה עשׂית אמש וּבלילה שלפניוֹ, היכן היית, את מי זימנת, וּמה תוֹכניוֹת הצעת? הוֹי, איזה דוֹר מוּשחת!

הסנאט מכּיר את העוּבדוֹת, והקוֹנסוּל יוֹדע את הכּל; והפּוֹשע – עוֹד חי? חי? ואף מוֹפיע בּסנאט וּמשתתף בּדיוּניו בּענייני ציבּוּר, בּסמנוֹ בּמבּטיו החטוּפים מבשרי־רעוֹת, כּל אחד מאתנוּ לטבח! ואנחנוּ – זאת גבוּרתנוּ – חוֹשבים לצאת ידי חוֹבתנוּ כּלפּי המדינה, בּהישמרנוּ מדבריו מחוּסרי־האחריוּת וּממעלליו הרוֹצחניים? לא, קטילינה, זה מזמן ראוּי אתה שיוֹציאוּך להוֹרג בּמצות הקוֹנסוּל, כּדי שיעשה בּך את שאתה זוֹמם לעשׂוֹת בּכוּלנוּ…

…. גם בּאיטליה, בּמבוֹאוֹת אטרוּריה, הוּקם בּסיס מבצעים נגד העם הרוֹמי, מיוֹם ליוֹם הוֹלך מספּר עוֹינינוּ ורב; ואת מצבּיא מבצעים אלה, את המנהיג והמפקד על מחנה אוֹיבים זה, אנוּ רוֹאים בּין חוֹמוֹת רוֹמי וּבּין כוֹתלי הסנאט ממש, כשהוּא זוֹמם יוֹם יוֹם את הרס המדינה מבּפנים.

אילוּ ציויתי לתוֹפסך עכּשיו, קטילינה, וּלהוֹרגך מייד, סבוּרני שהיה עלי לחשוֹש פּן יאשימוּני כּל הטוֹבים הללוּ כּי אחרתי בּמעשה זה, מאשר מישהוּ יטען כּי נתאכזרתי; ואף־על־פּי־כן יש סיבּה המעכּבת עדיין לעשוֹת את אשר ראוּי היה להיעשוֹת מכּבר. אך לבסוֹף תהרג, אוּלם לא לפני שאודא שלא יימצא עוֹד בּרוֹמי אדם, כּה מתוֹעב, כּה מוּפקר, כּה דוֹמה לך בּכל אשר לא יוֹדה שהדבר נעשה כּדין.

… היית סמוך וּבּטוּח, שבּאוֹתוֹ לילה של ראש חוֹדש נוֹבמבּר עתיד אתה להשתלט על פְרֶנֶסְטֶה¹⁴⁴ וּלכּוֹבשה, האם לא מצאת אוֹתה מוּגנה בּפקוּדתי על־ידי חילוֹת־מצב וּמשמרוֹת נוֹטרים שלי? הרי כל מה שאתה עוֹשה, זוֹמם וחוֹשב לא בּלבד מגיע לאוֹזני, אלא אני רוֹאה ויוֹדע בּבהירוֹת. בּוֹא עתה, ותיזכר עמדי בּמעשיך בּליל שלשוֹם! ראה והיוכח כי שוֹקד אני על טוֹבת המדינה יוֹתר מאשר אתה על רעתה.

טוֹען אני, כּי בליל שלשוֹם באת לרחוֹב יצרני־המגלים, לבית מַרְקוּס לֶקֶה – לא אערפּל דברי –; ושם נפגשת עם מספּר חבריך להרפּתקה נפשעת, מטוֹרפת זוֹ! שמא תעז להכּחיש? וּמה פּירוּש שתיקתך? האם הנך מכּחיש, אביא ראיוֹת! אני אמנם רוֹאה כּאן, בסנאט, אחדים מאלה אשר היוּ אתך יחד שם. בּשם האלים בּני־האלמוֹת! היכן אנחנוּ? מה היא המדינה, העיר בּה אנחנוּ יוֹשבים? מה משטר מדינתנוּ? כּאן, כּאן בּתוֹכנוּ, אבוֹת הסנאט בנעלה וּבחשוּבה שבּמוֹעצוֹת תבל, יוֹשבים אתנוּ אנשים הנוֹשאים נפשם לכּליוֹן כּוּלנוּ, לאוֹבדן העיר הזאת והתבל כּוּלה! ואת אלה האנשים, אני הקוֹנסוּל רוֹאה בּעיני, וּלדעתם אני שוֹאל בּענייני המדינה, אנשים הראוּיים להיהרג בּחרב, וּבהם איני פּוֹגע אפילוּ בּדברים?

19. קטעים מתוֹך נאוּמוֹ השני של קיקרוֹ נגד קטילינה

… אך עד מתי נדבר על השׂוֹנא האחד (ועתה הוּא מוֹדה כּי שׂוֹנא הוּא!) וּמשחוֹמה מבדילה בּינינוּ – כּאשר תמיד חפצתי – שוּב איני מתיירא מפניו! ואילוּ על אלה החנפים הנשארים בּרוֹמי, הנמצאים עמנוּ אין אנוּ מדבּרים כּלל? בּאמוּנה, יוֹתר משאני רוֹצה להיפרע מהם, רוֹצה אני לשכנעם וּלהפנוֹת את לבּם למדינה, אם רק יינתן הדבר. ואיני רוֹאה עיכּוּב לדבר, אם בּקוֹלי יישמעוּ. הבה, אזרחים, אמנה ואתאר לפניכם את כּיתוֹת בּני־האדם הכּלוּלים בּאוֹתוֹ מחנה, וּלכל אחת מהן אשתדל להוֹשיט את עצתי וּלציין את דרך הבראתם, בּדברים בּרוּרים כּכל יכוֹלתי.

ֹכּת ראשוֹנה – בּני אדם עמוּסי חוֹבוֹת, אבל נכסיהם גדוֹלים מחוֹבוֹתיהם, אוּלם באלה הם דבקים וֹאינם יכוֹלים להיפּרד מהם. אלוּ נכבּדים מאוֹד בּמראה פּניהם (שכּן עשירים הם), אלא דעוֹתיהם פּסוּלוֹת בּיותר וּתביעוֹתיהם חצוּפוֹת בּיותר. אתה מעוּטר וּמשופע בשׂדוֹת, בּבתים, בּכסף וּבעבדים, בּכל דבר, והנך מהסס להקטין את נכסיך וּלהגדיל בּזה את האמוּן בּך? וכי למה אתה מחכּה? למלחמה? הכּיצד? הסבוּר אתה שבּחוּרבן הכּל ישארוּ נכסיך אתה קוֹדש?…

אבל דוֹמני שכּתה זוֹ פּחוֹת מסוּכּנת מן האחרוֹת, כי ניתן להשיבם למוּטב; ולא – יבקשוּ את רעת המדינה בּלבּם ולא יהינוּ לצאת כּנגדה בּנשק.

כּת שנייה – בּני־אדם מדוּכדכים וּמסוּבּכים בּחוֹבוֹת, ועוֹד מבקשים לעצמם שׂררה. אלה הרוֹצים לזכּוֹת בּשלטוֹן בּכל מחיר, וּבּכיבּוּדים אשר רחוֹקים מהם והלאה, כּל עוֹד שקט שׂוֹרר בּמדינה, וכל תקותם שיזכּוּ בּכל אלה אם יביאוּ את המדינה למצב של תוֹהוּ־ובוֹהוּ. נראה לי שיש להזהיר אוֹתם כּיתר חבריהם וּלהוֹדיע להם בּרוּרוֹת שלא יגיעוּ לעוֹלם למבוּקשם: אחת, מפני שאני עוֹמד על משמרתי וּמכלכל את ענייני המדינה, וּמפּני שכּל טוֹבי המדינה, הגיבּוֹרים, שלמים וּמאוּחדים בּדעתם לשמוֹר על המדינה מהשתלטוּתם, וּמפני שצבא המדינה גדוֹל וחזק; וּבּאחרוֹנה, גם אלים בּני אלמות יסייעוּ לעם הזה שלא נוּצח, לממלכה המהוּללה ולעיר המפוֹארת הזאת כּנגד פּוֹעלי און אלה!

ואפילוּ אם יבצעוּ מה שהם מתאוים לוֹ בּכל נפשם – וכי מקוים הם שבּאפר העיר וּבּדם האזרחים, דברים שאליהם משתוֹקקים הם בּרוֹע לבּם וּבּרשעתם, יהיוּ הם קוֹנסוּלים, דיקטטוֹרים, ואפילוּ מלכים? וכי אינם מבינים שאם יבצעוּ את מזימתם, מן ההכרח יהיה שימסרוּ (את השלטוֹן) לעבד שבּרח מאדוֹניו אוֹ ללוּדוֹר?

כּת שלישית – בּני־אדם בּאים בּימים, אבל חזקים, כּי אוּמנוּ בּתרגילי־גוּף… אלוּ בּני המוֹשבוֹת שייסד סוּלה, ואני חוֹשב את כּוּלם לאזרחים משוּבּחים ואנשים גיבּוֹרים; אלא שחלק מאוֹתם המתיישבים נוֹהגים בּהתרברבוּת וּבּשחצנוּת, בּחיי מוֹתרוֹת של חשבּוֹן כּספים שבּאוּ לידם לפתע וּבּהיסח הדעת; וּמתוֹך שהם בּוֹנים (בּתים) כּאנשים עשירים וּמתענגים בּאחוּזוֹת, אפּיריוֹנים, בּעבדים רבּים וּבּמשתאוֹת מהוּדרים, נתחייבוּ חוֹבוֹת כּה גדוֹלים שיש לעוֹרר את סוּלה מקברוֹ כּדי שיבוֹא ויצילם! ואת תשוּקתם ותקותם לגזל של ימים עברוּ השרישוּ גם בּלב כּמה כּפריים עניים ואביוֹנים. את אלוּ ואת אלוּ אני חוֹשב לכּת אחת של גזלנים וליסטים, ואת אלה אני מזכּיר: חידלוּ לרגוֹז וליזוֹם מזימוֹת על פּרוֹסקריפּציוֹת ודיקטטוּרוֹת! דוֹמני שעוֹד חרוּתה צרת הימים ההם על לוח לבּה של המדינה עד שלא בּני אדם בּלבד אלא אף הבּהמוֹת יסרבוּ לחזוֹר עליהם.

כּת רביעית – מעוֹרבת, מגוּונת וּמשוּנה, בּני אדם הנתוּנים בּמצוּקה זה ימים רבּים ואינם יוֹצאים ממנה לעוֹלם, מקצתם מפּני עצלוּת, מקצתם מפּני כּלכּלת עסקים רעה, וּמקצתם מפּני בּזבּזנוּת. – אלה העמוּסים בּחוֹבוֹת ישנים, מדוּלדלים מערבוֹנוֹת לבּית־דין על משפּטים והחרמת נכסיהם, מיתוֹספים מן העיר וּמן הכּפר אל המחנה ההוּא. את אלה אינני רוֹאה כּגיבּוֹרי מלחמה, אלא כּשמטנים גמישים. אנשים אלוּ, כּיון שלא יעמדוּ על רגליהם לעוֹלם, הלואי שיפּלוּ מייד, אוּלם שמפּלתם הם, לא תפגע בּמדינה ולא בּשכניהם. אינני מבין אנשים אלה; אם אינם יכוֹלים לחיוֹת בּכבוֹד, למה בּוֹחרים הם למוּת בּקלוּת, וכי הם סבוּרים כּי למוּת בּרבּים קל מלמוּת בּיחידוּת?

וכּת חמישית – נוֹכלים, רוֹצחים וּפּוֹשעים. לאלה איני קוֹרא לשוּב מעם קטילינה: אחת, משוּם שאי־אפשר להפרידם ממנוּ; ועוֹד, מוּטב שימוּתוּ בּליסטוֹתם, הוֹאיל ורבּים הם מכּוֹח קליטתם של בּתי־האסוּרים בּמדינה.

וּלבסוֹף – כּת בּני־אדם שהם לא מחבוּרתוֹ של קטילינה בּלבד אלא עצם מעצמוֹתיו וּבּשר מבּשרוֹ, וּמנהגם מנהג קטילינה ממש, אנשי מבחרוֹ וחיבּוּקוֹ וחיקוֹ. אתם רוֹאים אוֹתם נוֹצצים בּשער ראשם הסרוּק, בּעלי זקנים נאים אוֹ שאינם בּעלי זקן, בּחלוּקים בּעלי שרווּלים, המגיעים עד קרסוּליהם, עטוּפים בּסדינים, לא בּטוֹגוֹת; שכּל עמל חייהם וזריזוּתם אינוֹ אלא בּמשתאוֹת עד אוֹר הבּוֹקר. בּחבוּרוּת אלה מתהלכים כּל הקוּבּיוֹסטוּסים, כּל הנוֹאפים, כּל הטמאים והפּרוּצים; לא לאהוֹב וּלהֵאָהֵב, לרקוֹד וּלזמר בּלבד, מלוּמדים נערים רכּים וענוּגים אלוּ, אלא אף לנוֹפף פּגיוֹנוֹת ולמזוֹג סמי מות. דעוּ, שאם אין הללוּ מסתלקים (מחיינוּ), אם אינם מתים, אפילוּ אם מוֹת ימוּת קטילינה – משתלה של קטילינוֹת תהיה זוֹ בּמדינה!

20. הדיקטטוּרה של יוּליוּס קיסר

הרוֹמיים נכנעוּ בּפני מזלוֹ של קיסר וקיבּלוּ עליהם את עוּלוֹ, וכיון שראוּ בּשלטוֹן היחיד (מוֹנרכיה) הרוחה מהפּוּרענוּת והמלחמוֹת הפּנימיוֹת הכריזוּ עליו דיקטטוֹר לכּל ימי חייו. אוּלם זוֹ היתה טירניה גלוּיה, כּי השלטוֹן הבּלתי מוּגבּל של המוֹנרכיה לא קיבּל הגבּלה בּזמן. את הכּיבּוּדים הראשוֹנים הציע בּסנאט קיקרוֹ וגוֹדל ערכּם היה עוֹד בּתחוּם האנוֹשי. אחרים הוֹסיפוֹ כּיבּוּדים נפרזים מתוֹך התחרוּת בּמתן ההצעוֹת, וההחלטוֹת האלה שהיוּ למשא וּלטוֹרח השׂניאוֹ והתעיבוֹ את קיסר על האזרחים המתוּנים. סבוֹרים, כּי שׂוֹנאי קיסר השתדלוּ בּזה לא פּחוֹת ממחניפיו: הם רצוּ להרבּוֹת בּתוֹאנוֹת עליו כּדי שיוּכלוּ להתנקש בּנפּשוֹ כּשתהיינה בּידיהם האשמוֹת כּבדוֹת כּנגדוֹ. שהרי בּשאר הדברים, עם גמר המלחמוֹת הפּנימיוֹת, התנהג כּאדם שאין בּוֹ דוֹפי. וכּנראה שלא לחינם הוּחלט להקים את מקדש אלת החסד (קְלֶמֶנְטִיָה) כּאוֹת תוֹדה לנדיבוּתוֹ של קיסר. ואמנם, הוּא סלח לרבּים מאלה שנלחמוּ נגדוֹ, לאחדים חילק גם משׂרוֹת וכּיבּוּדים, כמוֹ לבּרוּטוּס וקסיוּס¹⁴⁵, כּי שניהם נתמנוּ פּרטוֹרים. וכן לא הזניח את פּסלי פּוֹמפּיוּס, אלא ציוה לשוּב וּלהקימם, ועל כך אמר קיקרוֹ: “קיסר שהקים את האנדרטוֹת של פּוֹמפּיוּס כּוֹנן וּבּיצר בּזה את האנדרטוֹת שלוֹ”. ידידיו חשבוּ שמן הראוּי שיהיוּ לוֹ שוֹמרי ראשוֹ, רבּים אפילוּ הציעוּ את עצמם למשׂרה זוֹ, אוּלם הוּא לא הסכים ואמר: “טוֹב למוּת פּעם אחת מאשר לצפּוֹת תמיד למות”. את המשמר היפה והבּטוּח בּיוֹתר ראה בּאנשים, שרחשוּ חיבּה אליו, והקיף את עצמוֹ בּהם. את לב העם רכש לוֹ על־ידי מתן סעוּדוֹת וחלוּקת לחם, ואת לב הצבא – בּייסוּד מוֹשבוֹת, שהמצוּינוֹת שבּהן היוּ קרתגוֹ וקוֹרינתוֹס. גרם להם מזלן לשתי הערים האלה שנהרסוּ בּזמן אחד וכן שבו והוּקמוּ בּזמן אחד…

כּיון שקיסר היה מטבעוֹ רוֹדף כּבוֹד ולהוּט אחרי מעשׂים כּבּירים, לא הפנוּהוּ ניצחוֹנוֹתיו המרוּבּים להנאה ממפעליו, כּי שימשוּ יוֹתר להלהיבוֹ וּלעוֹדדוֹ לימים הבּאים. הם עוֹררוּ בּוֹ מחשבוֹת על מעשׂים יוֹתר כּבּירים וּתשוּקה לכּבוֹד חדש, כּאילוּ כּבוֹדוֹ כּבר נתיישן. הרגשתוֹ לא הייתה אחרת מאשר של אדם המקנא בּעצמוֹ, כּאילוּ היה מקנא בּזוּלתוֹ. ונראה כּאילוּ הייתה תחרוּת בּין מפעליו לעתיד וּמפעליו בּעבר. הוּא תיכן תוֹכניוֹת והחליט שיצא למלחמה על הפּרתים, וּלאחר שיכניע אוֹתם יעבוֹר דרך הִירְקַנְיָה¹⁴⁶, יצא לאוֹרך הים הכּספּי וֹהקַוֹקַסוֹס, יקיף את הים השחוֹר ויחדוֹר לארץ הסקיתים; אחר כּך יעבוֹר את הארצוֹת הסמוּכוֹת לגרמניה ואת גרמניה עצמה ויחזוֹר לאיטליה דרך גליה. אז תקוּם מדינתוֹ בּאוֹפן שגבוּלוֹתיה מכּל צד יהיה האוֹקְיָנוּס…

בּשקידה מיוּחדת טיפּל קיסר בּקביעת הלוּח ותיקוּן סדר השנים, והשלים את הדבר הזה בּאוֹפן המוֹעיל בּיוֹתר. לא רק בּזמנים הקדוּמים שׂרר אצל הרוֹמיים סדר מבוּלבּל בּין מחזוֹרי הירח וּשנת השמש, בּאוֹפן שהקרבּנוֹת והחגים נידחוּ קימעא קימעא עד שחלוּ בּתקוּפוֹת הפוּכוֹת, אלא גם בּזמנוֹ של קיסר לא ידע איש מהם לחשב את חשבּוֹן שנת השמש שהשתמשוּ בּה… קיסר הציע את הבּעיה לפני טוֹבי הפילוֹסוֹפים והמתמטיקוֹנים, וּמהשיטוֹת שהיוּ כּבר ידוּעוֹת בּימיו הכין תיקוּן חדש וּמשוּכלל יוֹתר. בּתיקוּן זה (של הלוּח) משתמשים הרוֹמיים עד ימינו וחוֹשבים כּי הם טועים פּחוֹת מאחרים בּנוֹגע להבדל שבּין שנת השמש לשנת הירח.

את השׂנאה הגלוּיה והעזה כּמות עוֹררה תשוּקתוֹ למלוּכה. ולעם היה זה הטעם הראשוֹן לשׂנוֹא אוֹתוֹ, אוּלם למתנגדיו הנסתרים שימש הדבר תוֹאנה הנוֹחה בּיוֹתר לשׂנאתם. ואלה האנשים, שהציעוּ כּבוֹד זה לקיסר, הפיצוּ שמוּעה בּעם, כּי מתוֹך ספרי הסיבּילוֹת ¹⁴⁷ נראה שפּרתיה תנוּצח, אם הרוֹמיים יעלוּ עליה בּמלחמה עם מלך בּראשם, ואם לא כּן, לא תנוּצח. וּכּשחזר קיסר מאַלְבּא לרוֹמי, העזוּ לקבּל את פּניו כּפּני מלך. העם נבהל, וגם קיסר בּא בּמבוּכה ואמר שקוֹראים לוֹ קיסר ולא “רֶכּס”¹⁴⁸. לדברים אלה נשתתקוּ כּוּלם והוּא עבר משם סר וזוֹעף. וּכּשהחליטוּ בּסנאט על כּיבּוּדים יוֹצאים מן הכּלל למענוֹ, ישב קיסר על בּמת הנוֹאמים, והקוֹנסוּלים וֹהפּרטוֹרים התקרבוּ אליו בּלויית כּל חברי הסנאט; והוּא לא קם בּפניהם אלא נהג בּהם מנהג אדם הנוֹשׂא ונוֹתן עם הדיוֹטוֹת, ואמר כּי יש להפחית את כּיבּוּדיו מאשר להרבּוֹת בּהם. ודבר זה הרגיז לא את הסנאט בּלבד אלא גם את העם, כּי עלבּוֹן הסנאט הוּא עלבּוֹן המדינה. וּבפחי נפּש הסתלקוּ מייד כּל אלה שהרשוּת הייתה בּידם לא להישאר (בּמקוֹמם)…

על כּל הפּגיעוֹת והתקלוֹת האלה נוֹסף עוֹד עלבּוֹן הטריבּוּנים. בּאוֹתוֹ זמן חל חג הלוּפּרקליים. רבּים סוֹברים שזהוּ חג עתיק של רוֹעים… בּחוּרים רבּים מבּני משפּחוֹת מיוּחסוֹת, וכן גם הפּקידים, רצים ערוּמים בּרחוֹבוֹת העיר וּמכּים לשם שׂחוֹק ושעשוּעים בּרצוּעוֹת עוֹר עזים את המזדמנים בּדרכּם… קיסר הסתכּל בּמשׂחקים אלה כּשהוּא יוֹשב מקוּשט בּבגדי המנצח (טריוּמפטוֹר) על כּיסא זהב שעל בּמת הנוֹאמים. אנטוֹניוּס ששימש אז קוֹנסוּל היה אחד המשתתפּים בּמירוֹץ קדוֹש זה. הוּא פּרץ אל הפוֹרוּם (העם פּינה לוֹ דרך) והוֹשיט לקיסר נזר שהיה קלוּע בּזר של עלי דפנה. נשמעוּ מחיאוֹת כּפּיים רפוֹת, וגם אלה הוּכנוּ מראש. קיסר דחה את הנזר וכל העם פּרץ בּמחיאוֹת כּפּיים רפוֹת, וגם אלה הוּכנוּ מראש. קיסר דחה את הנזר וכל העם פּרץ בּמחיאוֹת כּפּיים. אנטוֹניוּס הגיש שוּב את הנזר וּמוּעטים מחאוּ כּף, וּכּשסירב שוּב פּרצוּ גם הפּעם כּוּלם בּתשוּאוֹת. לאחר שהניסיוֹן נכשל בּאוֹפן זה קם קיסר ממקוֹמוֹ וציוה להביא את הנזר על הקפּיטוֹליוּם. אוּלם בּאוֹתה שעה נראוּ האנדרטוֹת שלוֹ מעוּטרוֹת נזר של מלך. פְּלַוִיוּס וּמָרִילוּס, שני הטריבּוּנים, ניגשוּ והסירוּ את הנזרים מעל האנדרטוֹת. הם חיפּשוּ וּמצאוּ את אלה שהיוּ הראשוֹנים לקבּל את פּני קיסר כּמלך והוֹבילוּם אל בּית האסוּרים. העם ליוה את הטריבּוּנים בּתרוּעוֹת ותשוּאוֹת וקרא להם בּשם “בּרוּטוּסים” כּי בּרוּטוּס היה האיש ששׂם קץ לשוֹשלת המלכים והעביר את השלטוֹן מן המוֹנרכיה לסנאט ולעם. קיסר התמרמר מאוֹד על המעשה הזה ודחק את מרילוּס ואנשיו ממשׂרתם.

פּלוּטארכוֹס, חיי קיסר, נ"ז וֹאילך.

נוֹשאים וּשאלוֹת    🔗

1. תאר את מרד ספּרטקוּס על רקע השינוּיים הכּלכּליים והחברתיים בּרוֹמי.

2. תאר את השלבים בּהשתלטוּתה של רוֹמי על המזרח.

3. כיצד תסבּיר את בּיטוּל הרפוֹרמה של סוּלה, תקוּפה כּה קצרה אחרי מוֹתוֹ?

4. תאר את הקשר של קטילינה כּבבּוּאה של המשבּר שעבר על הרפּוּבּליקה הרוֹמית (היעזר בּמקוֹרוֹת 18, 19).

5. יש הרוֹאים בּטריוּמוירט הראשוֹן תוֹצאה למדיניוּת מוּטעית של הסנאט – מה דעתך על השקפה זוֹ?

6. מה הם הגוֹרמים הרעיוֹניים והאישיים בּמלחמה בּין פּוֹמפּיוּס ויוּליוּס קיסר?

7. השוה את מפעלוֹ של יוּליוּס קיסר לזה של סוּלה (היעזר בּמקוֹרוֹת 15,20).

8. עמוֹד על השינוּיים שחלוּ בּשאיפוֹתיהם וּבמטרוֹתיהם של מנהיגי התנוּעה הפּוֹפּוּלרית, מימי הגרקכים ועד ניסיוֹנוֹ של יוּליוּס קיסר להקים מוֹנרכיה, והסבּר את הגוֹרמים לכך.

9. ציין השלבּים בּהתפּוֹררוּתה של הרפּוּבּליקה הרוֹמית תוֹך הסבּרת הגוֹרמים שהביאוּ להתפּתחוּת זוֹ.

ספּרים לעיוּן נוֹסף    🔗

1. צ. יעבּץ, מרד ספּרטקוּס, מקוֹרוֹת – הוֹצאת הקיבּוּץ המאוּחד.

2. צ. יעבּץ, פּשוּטי העם הרוֹמי ושמיטת החוֹבוֹת – הוֹצאת הקיבּוּץ המאוּחד.

3. ת. מוֹמסן, דברי ימי רוֹמי – הוֹצאת שטיבּל, ספר ד', פּרקים ג’־י"א.

4. מ. רוֹסטוֹבצב, תוֹלדוֹת העוֹלם העתיק – הוֹצאת י. צ’צ’יק, דברי ימי רוֹמי, חלק א', פּרקים א’־י"ג.

 

פּרק ז': סוֹף הרפּוּבּליקה וייסוּד הפּרינקיפּט    🔗

§60. אנטוֹניוּס והסנאט.    🔗

אחרי מוֹת קיסר היה הקוֹנסוּל מרקוּס אנטוֹניוּס האיש התקיף בּיוֹתר בּרוֹמי. אנטוֹניוּס היה בּן למשפּחה מיוּחסת והצטיין כּשר־צבא בּימי קיסר; בּזמן שהוּתוֹ של קיסר בּחוּץ־לארץ מילא אנטוֹניוּס את מקוֹמוֹ בּרוֹמי. הוּא היה איש קל־דעת ורוֹדף תענוּגוֹת, אבל בּעל־מרץ ויוֹדע למשוֹל בּזוּלתוֹ. החיילים היוּ מסוּרים לוֹ ואחרי מוֹתוֹ של קיסר ראוּ בּוֹ את מנהיגם וּבכוֹחם משל בּרוֹמי כּשליט עליוֹן. בּידי אנטוֹניוּס נפלה הצואה של קיסר והוּא חילק משׂרוֹת, מינה פּקידים וניצח על השלטוֹן בּטענה שהוּא מוֹציא לפוֹעל את הוֹראוֹתיו של קיסר הרשוּמוֹת בּצואה. הסנאט נוֹכח לדעת, כּי רוֹמי החליפה טירן בּטירן, אבל לא בּיטלה את הטירניה. היחסים בּין אנטוֹניוּס והסנאט היוּ הוֹלכים ורעים עד שלבסוֹף פּרצה בּיניהם מלחמה גלוּיה.

בּימים אלה בּא לרוֹמי אוֹקְטַוְיָנוּס, שקיסר אימצוֹ לבן, עלם בּן תשע־עשרה, שלא השתתף עד עתה בּחיים הפּוֹליטיים ושקד על לימוּדיו בּיון. בּשוֹמעוֹ על רצח אביו מיהר לרוֹמי לקבּל את הירוּשה, שכּללה לא רק את הוֹנוֹ של קיסר אלא גם את התחייבוּיוֹתיו הרבּוֹת לצבא וּלתוֹשבי רוֹמי. הכּוֹל יעצוּ לוֹ לותר עליה, אך אוֹקטוינוּס החליט לקבּלה. אנטוֹניוּס לעג ל"נער" ולא רצה להכּיר בּזכוּיוֹתיו בּתוֹר יוֹרש. אוֹקטוינוּס בּיקש עזרה מן הצבא. הוּא הבטיח להם פּרסים רבּים, וּכדי להשיג את הכּסף הדרוּש לתשלוּם המשׂכּוֹרוֹת מכר את אחוּזוֹתיו בּאיטליה. לא יצאוּ ימים רבּים ותחת ידוֹ עמד צבא מנוּסה, נאמן וּמסוּר לוֹ. הוֹאיל ואנטוֹניוּס לא נהג בּוֹ כּבוֹד, פּנה אוֹקטוינוּס לסנאט. הסנאט חשש אמנם מפּני גילוֹ הצעיר של אוֹקטוינוּס וּמפּני קירבתוֹ למשפּחת קיסר; אבל המלחמה בּאנטוֹניוּס הצריכה כּוֹחוֹת רבּים, והסנאט שמח על בּעל־בּריתוֹ החדש, כּי כּל תוֹספת־כּוֹח הייתה רצוּיה לוֹ.

בּראש הסנאט עמד קיקרוֹ. בּנאוּמיו הנלהבים תקף את אנטוֹניוּס בּחריפוּת וּבמכתביו לשרי־הצבא, לפּקידים ולאנשים בּעלי־כּוֹח והשפּעה דרש וחזר ודרש שיגנוּ על הרפּוּבּליקה. הוּא עמד בּקשרים עם סקסטוּס, בּנוֹ של פּוֹמפּיוּס, שעמד בּסיציליה מוּכן וּמזוּמן להילחם בּאנטוֹניוּס, וגם עם דֶקימוּס בּרוּטוּס (קרוֹבוֹ של בּרוּטוּס שרצח את קיסר), שמשל כּניצב בּגליה קיסאלפּינה, ועם בּרוּטוּס וקסיוּס שאספוּ בּמזרח צבא חדש למלחמה. גם את שני הקוֹנסוּלים של שנת 43 היטה אליו. אנטוֹניוּס עזב את רוֹמי והלך לצפוֹנה של איטליה. על־יד מוּטִינָה (כּיוֹם מוֹדֶנֶה)¹⁴⁹ התלקח הקרב בּין אנטוֹניוּס וּבין דקימוּס בּרוּטוּס, הקוֹנסוּלים, ואוֹקטוינוּס; אנטוֹניוּס נחל מפּלה והלך לגליה. הסנאט שמח על הניצחוֹן וקיקרוֹ קיוה כּי המלחמה כּבר נסתיימה לטוֹבת הסנאט. אוּלם למעשה לא הייתה ההחלטה על גוֹרל המלחמה בּידי המנהיגים, אלא בּידי החיילים ואלה החליטוּ כּנגד הסנאט.

§61. הטריוּמוירט השני.    🔗

החיילים לא רצוּ בּשלטוֹן הסנאט. הם בּיקשוּ לבוֹא על שׂכרם לזכּוֹת בּכסף וּבקרקעוֹת, והם ידעוּ כּי את כּל אלה יקבּלוּ ממנהיגיהם ולא מן הסנאט, לכן היה בּדעתם להשליט שלוֹם בּין כּל המפקדים שהיוּ קרוֹבים לקיסר. כּשהגיע אנטוֹניוּס לגליה השלימוּ החיילים בּינוֹ לבין לֶפִּידוּס, אחד מעוֹזרי קיסר, שעמד בּגליה בּראש צבא חזק. אנטוֹניוּס ולפּידוּס עלוּ על איטליה. אוֹקטוינוּס יצא לקראתם; אבל גם הוּא לא נשא נפשוֹ למלחמה, כּי הרגיש בּקשר הפּנימי שבּינוֹ לבין עוֹזרי קיסר, בּעוֹד שהסנאט תמך בּרוֹצחי אביו. שלוֹשת המנהיגים כּרתוּ בּרית בּיניהם; בּרית זאת קיבּלה בּהיסטוֹריה את השם “הטריוּמוירט השני” (43). להלכה נכרתה הבּרית “כּדי לחדש את הרפּוּבּליקה”, וּלמעשה – כּדי להרוֹס אוֹתה כּליל. הסנאט חסר היה את הכּוֹח להילחם בּטריוּמוירים, כּי כל החיילים בּרוֹמי עברוּ אליהם. העיר נפלה בּלי התנגדוּת בּידי אנטוֹניוּס ואוֹקטוינוּס.

הטריוּמוירים שלטוּ בּרוֹמי בּיד רמה. הם פּירסמוּ בּפּרוֹסקריפּציוֹת (§45) את שמוֹת האנשים שלא היוּ להם לרצוֹן, וּכ־300 סנאטוֹרים וּכ־2,000 פּרשים נפלוּ בּחרב החיילים, בּיניהם גם קיקרוֹ. ימי סוּלה קמוּ לתחייה. לא פּעם היה מעשה והטריוּמוירים המיתוּ את אוֹיביהם הפּרטיים אוֹ אנשים עשירים, אשר את רכוּשם בּיקשוּ להחרים. הוֹנה העצוּם של האריסטוֹקרטיה הרוֹמית עבר רוּבּוֹ לטריוּמוירים. איטליה נפגעה בּפּוּרענוּת לא פּחוֹת מרוֹמי. הטריוּמוירים פּסקוּ כּי יש למסוֹר 18 ערים בּאיטליה להתיישבוּת חיילים, זאת אוֹמרת, להחרים את אדמתן ואף את רכוּשם הפּרטי של אזרחיהן וּלחלק את הכּל בּין החיילים; ולא זוֹ בּלבד, אלא שאיטליה כּוּלה ניתנה למשיסה לחיילים, והללוּ השתוֹללוּ בּארץ כּאות נפשם, כּאילוּ כּבשוּ ארץ זרה.

בּינתיים אספוּ בּרוּטוּס וקסיוּס בּמזרח צבא בּן 80,000 איש והביאוּהוּ ליון. הפּרוֹבינציוֹת בּמזרח, בּייחוּד אסיה־הקטנה, העלוּ מסים כּבדים לרפּוּבּליקנים; העיר רוֹדוֹס נהרסה כּמעט כּליל בּידי קסיוּס. אנטוֹניוּס ואוֹקטוינוּס עלוּ על הרפּוּבּליקנים בּראש צבא שלא היה קטן מן הצבא הרפּוּבּליקני בּכמוּתוֹ, ועם זה עלה עליו בּאיכוּתוֹ. על־יד פיליפּי בּמוּקדוֹן¹⁵⁰ התנהל הקרב האחרוֹן בּין הרפּוּבּליקה והמוֹנרכיה; יד אנטוֹניוּס הייתה על העליוֹנה; קסיוּס ניגף לפניו, אך אוֹקטוינוּס נחל מפּלה בּמלחמתוֹ עם בּרוּטוּס. עוֹד לא אבדה תקוה לרפּוּבּליקנים, אבל קסיוּס נוֹאש מן הניצחוֹן ושׂם קץ לחייו, וּזמן־מה אחרי כן שלח גם בּרוּטוּס יד בּנפשוֹ. מלחמתם בּטריוּמוירים הייתה הניסיוֹן האחרוֹן להגן על הרפּוּבּליקה; מוֹתם על קידוּש החוֹפש נשאר דוּגמה נשׂגבה לדוֹרוֹת.

§62. חלוּקת הקיסרוּת.    🔗

אחרי הקרב בּפיליפּי פּנה אַנְטוֹניוּס לאסיה־הקטנה; שם נפגש עם קלאוֹפּטרה, שבּאה ממצרים לקדם בּברכה את פּני המנצח. כּקיסר בּזמנוֹ דבק גם אנטוֹניוּס בּקליאוֹפּטרה והלך אחריה מצרימה. את השלטוֹן בּרוֹמי מסר לאוֹקטוינוּס. מצבוֹ של אוֹקטוינוּס היה קשה מאוֹד, כּי עליו היה לחלק את הקרקעוֹת בּין 100,000 חיילים שבּיקשוּ לבוֹא על שכרם. משמוֹנה־עשרה הערים שנוֹעדוּ לחיילים חנן אוֹקטוינוּס שתיים ואת השאר הוּכרח למסוֹר בּידי המתיישבים החדשים. וּמלבד זה החרים אדמה בּמקוֹמוֹת רבּים בּאיטליה. הדבר עוֹרר התמרמרוּת רבּה וגרם למרד וּבקוֹשי רב עלה בּידי אוֹקטוינוּס להשליט סדר בּאיטליה. מצבוֹ היה רחוֹק מלהיוֹת איתן כּי סיציליה שהייתה בּידי סקסטוּס פּוֹמפּיוּס, קיבּלה בּסבר פּנים יפוֹת את כּל הפּליטים שהגיעוּ אליה מאיטליה, בּיניהם גם עבדים לרוֹב. סקסטוּס פּוֹמפּיוּס שלט בּים והפריע את הספּקת התבוּאה לרוֹמי וגרם לרעב בּעיר. אוֹקטוינוּס הוּכרח לנהל משא וּמתן עם סקסטוּס ולכרוֹת עמוֹ בּרית; גם אנטוֹניוּס הצטרף לבּרית. סקסטוּס חדל מלפגוֹע בּאניוֹת המשא הנוֹשאוֹת לחם אבל לא חזר לרוֹמי, כּי לא האמין שברית זוֹ תאריך ימים. ואמנם, מקץ שנים מעטוֹת חוּדשה המלחמה בּינוֹ לבין אוֹקטוינוּס; סקסטוּס נחל מפּלה וּברח למזרח; שם נפל בּידי אנטוֹניוּס ונהרג על־פּי פּקוּדתוֹ.

אנטוֹניוּס ואוֹקטוינוּס חילקוּ בּיניהם את השלטוֹן בּאימפּריה הרוֹמית: אנטוֹניוּס לקח את המזרח ואוֹקטוינוּס את המערב. לפּידוּס, השלישי בטריוּמוירט, משל בּאפריקה, אחרי־כן בּיקש להשתלט על סיציליה, אבל ניגף לפני אוֹקטוינוּס והוּכרח לסלק ידוֹ מן השלטוֹן וּלהסתפּק בּמשרת הכּוֹהן הגדוֹל (“פּוֹנטִיפֶכּס מַּכְּסִימוּס”) בּרוֹמי. שני השליטים חיזקוּ את בּריתם בּקשרי משפּחה: אנטוֹניוּס לקח את אחוֹתוֹ של אוֹקטוינוּס לאשה. למרוֹת הבּרית היוּ דרכי הפּוֹליטיקה של שניהם שוֹנים מאוֹד. לאחר גמר המהוּמוֹת בּאיטליה התחיל אוֹקטוינוּס לבקש את קירבתה של האריסטוֹקרטיה הרוֹמית, כּי הבין שאין לבסס את השלטוֹן על כּוֹח הצבא בּלבד. המלחמה בּסקסטוּס פּוֹמפּיוּס עשׂתה לוֹ שם בּאיטליה, כּי ניצחוֹנוֹ השבּית את בּריחת העבדים לסיציליה והביא בּרכה לבעלי־האחוּזוֹת. אוֹקטוינוּס ידע למשוֹך אליו את משׂכּילי הדוֹר ומשוֹרריו (§ 66), וגם ידידים מסוּרים היוּ לוֹ, בּיניהם שׂר־הצבא אַגְרִיפַּס, שעמד בּראש חילוֹ של אוֹקטוינוּס (כּי אוֹקטוינוּס לא הצטיין כּשׂר־צבא) וּמֵיקֶנַס, אדם מפוּרסם בּעוֹשרוֹ וּבחיבּתוֹ לספרוּת וּלשירה. מעט מעט נעשׂה אוֹקטוינוּס לבא־כּוֹחה של רוֹמי ואיטליה. בּניגוּד לאוֹקטוינוּס התנכּר אנטוֹניוּס יוֹתר ויוֹתר לארץ מוֹלדתוֹ, בּהשפּעת המזרח ההלניסטי. הוּא ראה עצמוֹ מלך, השוֹלט על המזרח, וּביקש להידמוֹת לאלכּסנדר הגדוֹל. הוּא ישב בּאלכּסנדריה ישיבת קבע ונשׂא את קליאוֹפּטרה לאשה. את הפּרוֹבינציוֹת הרוֹמיוֹת בּמזרח נתן מתנה לקליאוֹפּטרה וּלבניה שנוֹלדוּ לוֹ ממנה. אחד מבּניו נקרא “אלכּסנדר” ואנטוֹניוּס הלבּישוֹ בּגדי מָדי: לאמר, עתיד הנער הזה למשוֹל בּמזרח כּוּלוֹ. אבל המזרח עדיין לא היה בּידי רוֹמי ואנטוֹניוּס טעה בּחוֹשבוֹ כּי מעשה הכּיבּוּש יעלה בּידוֹ על נקלה. הוּא אסף צבא בּן 100,000 איש ועלה על הפּרתים; בּרצוֹנוֹ היה לבצע את תוֹכניתוֹ האחרוֹנה של יוּליוּס קיסר (§ 58). אוּלם אנטוֹניוּס, כּקרסוּס בּזמנוֹ, לא התאים למשימה רבּת ערך זוֹ. המלחמה בּפּרתים חייבה הכשרה ארוּכּה וחקירה מוּקדמת של תכסיסי המלחמה המיוּחדים לאוֹיב, של תנאי האקלים, וכדוֹמה. אנטוֹניוּס, אדם פּזיז וקל־דעת, לא העמיק בּחקירת כּל אלה לפני המלחמה; לכן גם לא הצליח וכעבוֹר זמן מה חזר מן המסע לאחר שאיבּד שליש מצבאוֹ. המפּלה לא שינתה את אוֹרח חייו; הוּא הוֹסיף לנהוֹג כּמלך הלניסטי, בּילה את זמנוֹ בּתענוּגוֹת בּחצרה של קליאוֹפּטרה, תבע מנתיניו כּבוֹד אלים וּפוּלחן המוֹשל בּתוֹרת “דיוֹניסוֹס חדש” והתעלם מן העוּבדה כּי שם אימפּרטוֹר רוֹמי נקרא עליו.

§63. אַקְטִיוּם.    🔗

חיי אנטוֹניוּס בּמזרח עוֹררוּ רוֹגז רב בּרוֹמי. הפּרוֹבינציוֹת, שאנטוֹניוּס מסרן בּמתנה לקליאוֹפּטרה, היוּ קניינוֹ של העם הרוֹמי, ולא אחוּזוֹתיו הפּרטיוֹת; גם מצבוֹ כּבעלה של מלכּת מצרים לא היה לפי כּבוֹדוֹ של אימפּרטוֹר רוֹמי. רוֹמי לא רצתה כּי אלכּסנדריה תיהפך לעיר הראשית בּין ערי המדינה, וכי מרכּז החיים הפּוֹליטיים יעבוֹר למזרח. כּדי לגלוֹת לעין כּל את חרפּת אנטוֹניוּס פּתח אוֹקטוינוּס את צואתוֹ, שהייתה שמוּרה בּידי הבּתוּלוֹת הוסטליוֹת בּרוֹמי, וּפירסם את תוֹכנה. הצואה הכילה בּין שאר הדברים גם את אישוּר המתנוֹת שקיבּלוּ קליאוֹפּטרה וּבניה מאנטוֹניוּס ואת רצוֹנוֹ להיקבר בּאלכּסנדריה. אחרי פּירסוּם הצואה האמינוּ הכּוֹל כּי אנטוֹניוּס מתכּון להעביר את עיר־הבּירה מאיטליה למצרים. רוֹמי הכריזה עליו מלחמה. צבאוֹ של אנטוֹניוּס התרכּז בּיון; קליאוֹפּטרה שלחה את אניוֹתיה הרבּוֹת כּחיל־עזר לאנטוֹניוּס. הצי המשוּתף של אנטוֹניוּס וקליאוֹפּטרה חנה על־יד אקטיוּם בּיון התיכוֹנה¹⁵¹. אוֹקטוינוּס הפליג ליון וסגר את הצי המצרי בּתוֹך מפרץ אקטיוּם. אנטוֹניוּס ניסה לפרוֹץ מתוֹך המפרץ; בּשעת הקרב הימי על־יד אקטיוּם ניזוֹקוּ קשה אניוֹתיו של אנטוֹניוּס, ורק הצי של קליאוֹפּטרה הצליח לפרוֹץ דרך בּין אניוֹת האוֹיבים ולברוֹח מצרימה. גם אנטוֹניוּס בּרח יחד עם קליאוֹפּטרה. המפּלה בּאקטיוּם (שנת 31) הדהימה אוֹתוֹ והוּא משך ידוֹ מן המלחמה. אנשי צבאוֹ בּיון חיכּוּ לבוֹא מנהיגם וּלבסוֹף הסגירוּ עצמם ללא קרב לאוֹקטוינוּס. המנצח מיהר מצרימה; אנטוֹניוּס בּיקש לבוֹא בּמשא וּמתן אתוֹ, אבל אוֹקטוינוּס לא רצה בּפשרוֹת. מתוֹך ייאוּש איבּד אנטוֹניוּס את עצמוֹ לדעת. אף קליאוֹפּטרה שׂמה קץ לחייה, לאחר שראתה כּי אין בּכוֹחה להשפּיע על אוֹקטוינוּס כּי ירחם עליה. מצרים נפלה ללא התנגדוּת לידי אוֹקטוינוּס; הוּא בּיטל את שלטוֹן התלמיים בּמצרים ועשׂה את הארץ לפרוֹבינציה רוֹמית (שנת 30).

§64. ייסוּד הפְּרִינְקִיפַּט.    🔗

אחרי אקטיוּם היה אוֹקטוינוּס לשליט העליוֹן בּרוֹמי וּבפּרוֹבינציוֹת. היה עליו להחליט, אם ללכת בּעקבוֹת יוּליוּס קיסר ואנטוֹניוּס וּלשנוֹת את המשטר הרפּוּבּליקני למוֹנרכיה, אוֹ לשמוֹר על הצוּרה המסוֹרתית של הרפּוּבּליקה וּלהסתפּק בּכהוּנת הפּקיד העליוֹן בּמדינה. אוֹקטוינוּס הלך בּדרך השנייה. שלוֹש שנים אחרי אקטיוּם, בּתחילת שנת 27 לפסה"נ, ויתר אוֹקטוינוּס על שלטוֹנוֹ בּמדינה והחזיר את השלטוֹן לסנאט ולעם הרוֹמי. הסנאט לא קיבּל את ויתוּרוֹ; הוּא כּינה את אוֹקטוינוּס בּשם כּבוֹד אַוּגוּסטוּס (הנעלה, הנשׂגב) וּביקש ממנוּ שיוֹסיף לעמוֹד גם להבּא בּראש הרפּוּבּליקה. אַוּגוּסטוּס נעתר לסנאט¹⁵²; ואמנם אין ספק, כּי ויתוּרוֹ המוֹחלט על השלטוֹן היה חוֹזר וּמעוֹרר מלחמוֹת קשוֹת בּין הסנאט והעם. עם זה אפשר להניח שהוּא גם לא נתכּון בּלב שלם לותר על השלטוֹן, וכל רצוֹנוֹ היה לתת בּסיס חוּקי חדש למצבוֹ בּמדינה. המשטר החדש, שנתהוה מתוֹך הסכּם בּין אַוּגוּסטוּס וּבין הסנאט, שוּב לא היה רפּוּבּליקה, אבל גם מוֹנרכיה לא היה. ההיסטוֹריוֹנים מכנים אוֹתוֹ בּשם פּרינקיפּט.

ואלה הם יסוֹדוֹת הפּרינקיפּט: בּראש המדינה עוֹמד הפְּרִינְקֶפְּס, כּלוֹמר “הראשוֹן” (בּין האזרחים). הוּא מאחד בּידוֹ סמכוּיוֹת רפּוּבּליקניוֹת שוֹנוֹת. הסנאט מוֹסר בּידוֹ את ה"שלטוֹן הפּרוֹקוֹנסוּלרי" ואת ה"סמכוּת הטְרִיבּוּנִית". השלטוֹן הפּרוֹקוֹנסוּלרי עוֹשה את הפּרינקפּס למפקד עליוֹן של הצבא הרוֹמי, כּי לפי חוּקת הרפּוּבּליקה (בּעיקר מימי סוּלה ואילך) הפּרוֹקוֹנסוּלים הם מפקדי הצבא בּאימפּריה. הסמכוּת הטריבּוּנית מקנה לפּרינקיפּס את הרשוּת להתערב בּכל ענייני השלטוֹן, לחוֹקק חוּקים, להטיל וטוֹ על החלטוֹת הסנאט והפּקידים, וכוּ'. בּנוֹסף לכל אלה, יכוֹל הפּרינקפּס להיוֹת קוֹנסוּל, צנסוֹר, כּוֹהן גדוֹל וגם ליטוֹל לידיו תפקידים מיוּחדים, כּגוֹן הספּקת תבוּאה לרוֹמי אוֹ השגחה על טהרת המידוֹת. לפּרינקפּס קוֹראים גם “אימפּרטוֹר”, אף בּזמן שאינוֹ שר־צבא; גם השמוֹת “קיסר” ו"אוּגוּסטוּס" נתקבּלוּ כּתוֹארי הפּרינקפּס. כּל פּרינקפּס חדש היה מקבּל את שלטוֹנוֹ מן הסנאט, ואם הוּכרז לפּרינקפּס בּידי החיילים הייתה משרתוֹ טעוּנה אישוּר מצד הסנאט. להלכה היה הפּרינקפּס פּקיד בּרפּוּבּליקה, וּבתוֹרת פּקיד היה כּפוּף לסנאט, שנשאר המוֹסד העליוֹן בּמדינה, אוּלם למעשה היה הפּרינקפּס אשר הצבא היה בּפיקוּדוֹ חזק מן הסנאט ושלט בּקיסרוּת כּמלך בּלתי מוּגבּל. בּהקימוֹ את הפּרינקפּס יצר אוּגוּסטוּס את הצוּרה האירגוּנית של השלטוֹן בּלבד; תוֹכנוֹ היה משתנה ותלוּי בּהשקפוֹתיהם הפּוֹליטיוֹת של הפּרינקפּסים וּביחסם לסנאט.

אַוּגוּסטוּס¹⁵³ עצמוֹ נהג כּבוֹד בּסנאט. מימי יוּליוּס קיסר ישבוּ בּסנאט אנשים שלא היוּ ראוּיים להיוֹת סנאטוֹרים, והמספּר הכּללי של הסנאטוֹרים עלה עד 1,000 איש. אוּגוּסטוּס הרחיק מן הסנאט את האנשים האלה וחזר והעמיד את מספּר הסנאטוֹרים על 600. אבל לא עשה זאת על דעת עצמוֹ, אלא מסר את הדבר לסנאטוֹרים. הוּא חילק את השלטוֹן בּינוֹ לבין הסנאט: חלק מן הפּרוֹבינציוֹת מסר לסנאט וחלק שמר לעצמוֹ; הסנאט קיבּל את הפּרוֹבינציוֹת בּמרכּז הקיסרוּת שלא היה בּהן צבא רב, כּגוֹן אפריקה, סיציליה, מוּקדוֹן, יון, אסיה ואיי־הים. וּלעצמוֹ לקח אוּגוּסטוּס את הפּרוֹבינציוֹת לאוֹרך הגבוּלוֹת כּגוֹן: חלקים מספרד, גליה, איליריה, גלטיה, סוּריה, מצרים ועוֹד¹⁵⁴. הפּרוֹבינציוֹת של הסנאט נוּהלוּ כּמוֹ בּתקוּפת הרפּוּבּליקה על־ידי הפּרוֹפּרטוֹרים והפרוֹקוֹנסוּלים (וכוּנוּ לפעמים גם בּשמוֹת אלה). הכנסוֹת הפּרוֹבינציוֹת של הקיסר הוּבאוּ בּפִיסְקים (“סלים”) בּפּרוֹבינציוֹת והתרכּזוּ בּפיסקוּס הראשי בּרוֹמי. לכאוֹרה לא היה הסנאט תלוּי בּאוּגוּסטוּס כּי חלק לא קטן של המדינה עמד בּרשוּתוֹ; אוּלם למעשה היה הפּרינקפּס תקיף הרבּה יוֹתר, כּי כּמה פּרוֹבינציוֹת עשירוֹת, וּבעיקר מצריים, היוּ שייכוֹת לוֹ. מלבד כּל אלה היוּ לאוּגוּסטוּס בּפּרוֹבינציוֹת גם אחוּזוֹת פּרטיוֹת, שעברוּ אליו בּירוּשה ממלכי המזרח וּמן האימפּרטוֹרים הקוֹדמים, כּגוֹן פּוֹמפּיוּס, קיסר ואנטוֹניוּס. אוּגוּסטוּס שלח את פּקידיו הפּרטיים, הממוּנים לעתים מתוֹך מעמד הפּרשים ולפעמים מתוֹך עבדיו המשוּחררים, לנהל את משק האחוּזוֹת ולגבוֹת את המסים. פּקידים אלה נקראוּ פּרוֹקוּרַטוֹרים. לעתים מסר אוּגוּסטוּס לידיהם גם את השלטוֹן בּפּרוֹבינציוֹת קטנוֹת אוֹ בּחלקי פּרוֹבינציוֹת, כּגוֹן בארץ יהוּדה.

§65. שלטוֹנוֹ של אוּגוּסטוּס.    🔗

ארבּעים וארבּע שנה משל אוּגוּסטוּס בּקיסרוּת הרוֹמית (30 לפסה"נ – 14 לספה"נ). שנים אלה היוּ שנוֹת שקט ושלוה; פּסקה מלחמת האזרחים, בּוּטלוּ המסים הקשים וההחרמוֹת, תוּקנוּ הדרכים והוּשמדוּ שוֹדדי ים. המסחר בּקיסרוּת שב וּפרח, וערים רבּוֹת בּמזרח וּבמערב עלוּ לגדוּלה¹⁵⁵. רגש התוֹדה של עמי הקיסרוּת לאוּגוּסטוּס בּא לידי גילוּי בּפוּלחן הקיסר, שנוֹסד קוֹדם בּמזרח, כּהמשך ישר לפוּלחן המלכים ההלניסטיים, ואחרי־כן עבר גם לגליה ולספרד. אוּגוּסטוּס נמנע מלקבּל את ההאלהה בּרוֹמי וּבאיטליה, אבל לא התנגד לקיוּם הפּוּלחן בּפּרוֹבינציוֹת; מימיו ואילך היה פּוּלחן הקיסר למנהג קבוּע מטעם הרשוּת בּכל הפּרוֹבינציוֹת.

אוּגוּסטוּס תיקן תיקוּנים חשוּבים בּארגוּן הצבא הרוֹמי. את החיילים שסיימוּ את שירוּתם שלח למוֹשבוֹת שייסד בּפּרוֹבינציוֹת, בּעיקר בּספרד וּבגליה, אבל עם זה פּסק שלהבּא ישוּלם לחיילים בּכסף ולא בּנחלוֹת אדמה. בּמקוֹם צבא ארעי, שהיה מתגייס לרגל כּל מלחמה הקים אוּגוּסטוּס צבא קבע והציב אוֹתוֹ בּפּרוֹבינציוֹת לאוֹרך הגבוּלוֹת. המספּר הכּללי של הלגיוֹנוֹת בּימיו עלה לעשרים וחמישה; בּלגיוֹנוֹת אלה שרתוּ כּמוֹ לפני כן אזרחי רוֹמי בּלבד. מלבד לגיוֹנוֹת אלה גייס אַוּגוּסטוּס גם חיל־עזר מקרב תוֹשבי הפּרוֹבינציוֹת; בּסך־הכּוֹל מנה הצבא הרוֹמי בּזמנוֹ הוּא 250,000 איש. תפקיד הצבא היה להגן על גבוּלוֹת הקיסרוּת; לכן עמדוּ בּאיטליה וּברוֹמי רק חיילים מעטים. החיילים שעמדוּ בּרוֹמי (אוֹ על־יד רוֹמי) נקראוּ פְּרֶטוֹרְיָנִים (מן המלה “פּרטוֹריוּם”, שפּרוּשה, “אוֹהלוֹ של מנהיג”). תפקידם היה לשמוֹר על חיי הקיסר. ראש הפרטוֹרינים, שנתמנה על־ידי אוּגוּסטוּס מבּין הפּרשים, היה אדם בּעל השפּעה רבּה בּרוֹמי.

אוּגוּסטוּס לא נשׂא עיניו להרחבת הגבוּלוֹת; בּימיו משתנה מדיניוּת החוּץ של הקיסרוּת הרוֹמית ממדיניוּת של התקפה למדיניוּת של הגנה על גבוּלוֹתיה. תחילה היוּ הכּוֹל סבוּרים, שאוּגוּסטוּס יגשים את תוֹכניתוֹ של יוּליוּס קיסר ויעלה על הפּרתים. אך אוּגוּסטוּס נמנע מן המלחמה והשיג בּאמצעוּת משא־ומתן דיפלוֹמאטי, את החזרת השבוּיים והדגלים שנפלוּ לידי הפּרתים בּימי קרסוּס (§ 55). אף את ארמניה, ששכנה בּין רוֹמי וּפּרתיה, לא הפך אוּגוּסטוּס לפּרוֹבינציה רוֹמית, כּי אם הסתפּק בּזה, שהיה מתמנה בּה מלך כּרצוּי לוֹ; המינוּי הזה עשה את ארמניה לממלכה תלוּיה בּרוֹמי. גם בּמקוֹמוֹת אחרים בּמזרח לא בּיטל אוּגוּסטוּס את הממלכוֹת הקטנוֹת והכּיר בּעמדה העצמית למחצה של מלכיהן; כּך נחשב, למשל, הוֹרדוֹס, המוֹשל בּארץ־ישראל, לבעל־בּריתה של רוֹמי. רק בּצפוֹנה של הקיסרוּת נוֹסדוּ בּימי אוּגוּסטוּס פּרוֹבינציוֹת חדשוֹת – רֶטְיָה (כּיוֹם חלק משוייץ), נוֹריקוּם (כּיוֹם אוֹסטריה), פָנוֹנְיָה (כּיוֹם הוּנגריה) וּמֶסִיָה (כּיוֹם חלק מיוּגוֹסלביה וּבּוּלגריה), והקיסרוּת הגיעה בּצפוֹן עד לגבוּלה הטבעי של הדנוּבּה ¹⁵⁶. הרחבת הגבוּל בּמקוֹמוֹת אלה הייתה מוּצדקת, כּי צריך היה להגן על איטליה מהתנפּלוּת הבּארבּארים מצפוֹן. גם לאוֹרך הריינוּס נוֹסדה פּרוֹבינציה חדשה “גרמניה”, מתוֹך כּונה להגן על גליה מפּני הגרמנים. שׂרי אַוּגוּסטוּס בּיקשוּ להעביר כּאן את גבוּל הקיסרוּת מהריינוּס מזרחה, עד לנהר אַלְבִּיס (אֶלְבָּה)¹⁵⁷, אבל התוֹכניוֹת האלה עוֹררוּ מרד בּקרב הגרמנים. מנהיג צבא החֶרוּסקים, אַרְמִינִיוּס, התנפּל לפתע פּתאוֹם על שלוֹשה לגיוֹנוֹת רוֹמיים בּתוֹך היער הטֶוְטוֹבּוּרְגִי והשמיד את כּוּלם (9 לפסה"נ). המפּלה הזאת הטילה אימה על איטליה. אוּגוּסטוּס שלח צבא חדש לגרמניה, אבל הסתלק מכּיבּוּש הארצוֹת בּין הריינוּס והאלבּיס והסתפּק בּביצוּר הגבוּל לאוֹרך הריינוּס. גם כּאן החליט אוּגוּסטוּס שלא להרחיב את גבוּלוֹת הקיסרוּת.

בּרוֹמי עצמה בּיקש אוּגוּסטוּס לחדש את המסוֹרת הרוֹמית העתיקה. הוּא שקד על תיקוּן המקדשים, על עריכת חגים מסוֹרתיים שנשתכּחוּ מלב הרוֹמיים, מינה כּוֹהנים למשׂרוֹת שנתפּנוּ, ועוֹד. בּעיקר שקד על טהרת המידוֹת בּעיר ועל תיקוּן חיי הנישׂוּאין: הטיל מס על רוקים והכריז פּריוילגיוֹת שוֹנוֹת לאנשים, שהיוּ להם שלוֹשה ילדים לפחוֹת. בּניינים רבּים נבנוּ בּימיו בּרוֹמי ואוּגוּסטוּס התפּאר שהוּא “קיבּל את העיר לְבֵנים ועוֹזב אוֹתה שיש”¹⁵⁸. הוּא שמר על המנהג, ששוֹרשיו היוּ נעוּצים בּתקוּפה הקוֹדמת – לחלק לחם בּין אזרחי העיר, וגם ערך משׂחקי לוּדוֹרים וּמשׂחקים אחרים לשעשע בּהם את העם. שני דברים אלה – חלוּקת לחם ועריכת משׂחקים – נשארוּ גם להבּא כּחוֹבה המוּטלת על הקיסרים כּלפּי העם הרוֹמי.

§66. הספרוּת הרוֹמית בּימי אוּגוּסטוּס.    🔗

הספרוּת הרוֹמית התפּתחה מאוֹד בּמאה האחרוֹנה של הרפּוּבּליקה. הספרוּת היונית הוֹסיפה אמנם לשמש דוּגמא לרוֹמיים, אבל תחת החיקוּי הישר קם עתה הרצוֹן להידמוֹת ליונים כּכוֹח היצירה האמנוּתית. לא כּל ענפי הספרוּת נקלטוּ בּרוֹמי, הראשוֹנים שחדרוּ לרוֹמי – הטרגדיה והקוֹמדיה – לא היכּוּ כּלל שוֹרשים בּמוֹלדתם החדשה. כּנגד זה התפּתחה הפּרוֹזה, הן בּצוּרת חיבּוּרים היסטוֹריים והן בּצוּרת נאוּמים רטוֹריים. בּין הנוֹאמים תפס קיקרוֹ את המקוֹם הראשוֹן, וּבין כּוֹתבי ההיסטוֹריה – סַלוּסטיוּס ויוּליוּס קיסר (§ 47). בּין המשוֹררים בּתקוּפה זוֹ יש לציין את קטוּלוּס, שכּתב שירי אהבה ושירים מיתוֹלוֹגיים בּהשפּעת השירה האלכּסנדרוֹנית.

הספרוּת הרוֹמית הגיעה לשיא פּריחתה בּימי אוּגוּסטוּס. אוּגוּסטוּס עצמוֹ, וּבייחוּד ידידוֹ מיקנס, קירבוּ אליהם את המשוֹררים, הזמינוּ אצלם שירים וּפזמוֹנים ועזרוּ להם מבּחינה חוֹמרית. מתוֹך רגש תוֹדה שיבּחוּ המשוֹררים בּשיריהם את האפּיטרוֹפּסים הגדוֹלים שלהם, ולכן טבוּעה גוּשפּנקא של חצר על שירת התקוּפה הזאת. אוּלם, מצד שני נתנוּ אוּגוּסטוּס וּמיקנס למשוֹררים את האפשרוּת לפתח את כּשרוֹנוֹתיהם, וכך קמוּ בּרוֹמי בּזמן אחד המשוֹררים הגדוֹלים וֶרגִיליוּס, הוֹרטיוּס, טיבּוּלוּס, פִּרוֹפֵּרטיוּס ואוֹבידיוּס, שבּזכוּתם קנתה לה השירה הרוֹמית ערך עוֹלם.

היחידי בּין כּל משוֹררי התקוּפה שיצר שיר אפּי גדוֹל, היה ורגיליוּס¹⁵⁹, יליד העיר האיטלקית מנטוּאה. בּימי הפּרוֹסקריפּציוֹת של הטריוּמוירים (§ 61) הוֹחרמה אחוּזתוֹ של ורגיליוּס. אוּלם אחרי כן הכּיר אַוּגוּסטוּס את המשוֹרר והראה לוֹ חיבּה רבּה. ורגיליוּס נשׂא את נפשוֹ לחיבּוּר אפּוֹס לטיני שיוּכל להתחרוֹת בּאפּוֹס היוני של הוֹמרוֹס. הוּא בּחר כּנוֹשא את תוֹלדוֹת הגיבּוֹר איְנֵאס, חתן פּריאמוֹס מלך טרוֹיה, אשר נחשב לאבי העם הרוֹמי (§ 26). התלאה אשר מצאתהוּ בּזמן הנדוּדים מטרוֹיה עד איטליה וּמלחמתוֹ בּמלך הלטינים משמשוֹת נוֹשׂא ל־12 שירים של “אינאיס”, אשר שישה מהם נתחבּרוּ לפי דוּגמת האוֹדיסיה ושישה – לפי דוּגמת האיליאס. רמזים רבּים בּאפּוֹס מכווּנים לתקוּפת המחבּר, וכל הספר אינוֹ אלא שיר תהילה לגדוּלת רוֹמי וּלתפארתה. בּני דוֹרוֹ של ורגיליוּס חשבוּ את אינאיס ליצירה אוֹמנוּתית השוה בּכוֹחה הפּיוּטי ליצירוֹת הוֹמרוֹס; אוּלם עם כּל המעלוֹת שיש בּשירת ורגיליוּס אין להשווֹת את החיקוּי למקוֹר. לא פּחוֹת מפוּרסם היה הוֹרַטיוּס, בּנוֹ של עבד משוּחרר מדרוֹמה של איטליה. הוֹרטיוּס כּתב שירים על נוֹשאים ליריים, כּגוֹן אהבה, ידידוּת, תיאוּרי הטבע בּכּפר, ועוֹד¹⁶⁰. הוּא סיגל לעצמוֹ את המשקל הרבגוֹני של הליריקה היונית והעשיר בּזה את השירה הלטינית. שירי הוֹרטיוּס יפים מאוֹד בּצוּרתם החיצוֹנית, אבל חסרים את ההתעמקוּת בּנפש האדם. טיבּוּלוּס וּפְּרוֹפֶּרְטִיוּס הקדישוּ את שיריהם (כּתוּבים אף הם לפי דוּגמת השירה היונית) לתיאוּר רגשי האהבה; בּשיריהם מוּרגש יחס של שיויוֹן־נפש אל החיים הפּוֹליטיים וּשאיפה להתעמק בּרחשי הנפש – קו אוֹפייני לתקוּפה החדשה שקמה בּרוֹמי עם עליית אוּגוּסטוּס. אוֹבידיוּס אף הוּא תיאר את רגשי האהבה, אבל שירתוֹ קלה וּמרפרפת יוֹתר משירת בּני דוֹרוֹ. הוּא חיבּר גם אפּוֹס גדוֹל על נוֹשׂאים מיתוֹלוֹגיים, שבּוֹ תיאר את ה"מטמוֹרפוֹסוֹת" (תמוּרוֹת) של האלים¹⁶¹.

בּין הסוֹפרים שכּתבוּ בּפּרוֹזה תוֹפס את המקוֹם הראשוֹן ההיסטוֹריוֹן טיטוּס ליויוּס, שתיאר בּחיבּוּר גדוֹל את כּל ההיסטוֹריה הרוֹמית מראשיתה עד אוּגוּסטוּס (עיין §4).

תמונה 27: מריוּס
תמונה 28: סוּלה
תמונה 29: פּוֹמפּיוּס
תמונה 30: שבט שבּוֹ היכּוּ את העבדים
תמונה 31: קיקרוֹ
תמונה 32: קיוּס יוּליוּס קיסר
תמונה 33: אוגוסטוס
תמונה 34: הפּנתיאוֹן (מקדש כּל האלים בּרוֹמי)
תמונה 35: ה"פוֹרוּם" בּרוֹמי (מצבוֹ היוֹם)
תמונה 36: קוּריה (אוּלם הישיבוֹת בּסנאט)
תמונה 37: מקדש האלה וסטה על הפוֹרוּם בּרוֹמי
תמונה 38: קיוּס קליגוּלה
תמונה 39: נרוֹן
תמונה 40: אספסינוּס תמונה 41: תבליט מתוֹך שער טיטוּס תמונה 42: תבליט נוסף מתוֹך שער טיטוּס תמונה 43: ה"קוֹלוֹסיאוּם"

מקוֹרוֹת    🔗

21. מתוֹך ספר תוֹלדוֹת חייו של אַוּגוּסטוּס

לפני מוֹתוֹ כּתב הקיסר אוּגוּסטוּס את ספר תוֹלדוֹת חייו, אשר בּוֹ רשם את פּעוּלוֹתיו לטוֹבת המדינה ואת הכּיבּוּדים הרבּים שקיבּל מן הסנאט והעם הרוֹמי. אחרי מוֹתוֹ נחקקה תמצית זכרוֹנוֹתיו אלה על אבן בּערים רבּוֹת של הקיסרוּת, דבר ששמר אוֹתם מאבדוֹן: כּי בּשתי ערים בּאסיה־הקטנה נמצאוּ כּתוֹבוֹת המכילוֹת את ספרוֹ של אַוּגוּסטוּס בּצירוּף תרגוּם יוני. רשימוֹתיו של אוּגוּסטוּס הן מקוֹר היסטוֹרי חשוּב לחקירת ימי שלטוֹנוֹ בּרוֹמי, אבל בּרוּר שמקוֹר זה טעוּן בּיקוֹרת מצד הקוֹרא, כּי הרי אוּגוּסטוּס, לפי טבע הדברים, סיפּר רק על הצדדים החיוּביים שבּשלטוֹנוֹ.

בּן תשע־עשרה שנה הקימוֹתי צבא על דעת עצמי ועל חשבּוֹני והוֹשעתי בּוֹ את המדינה, המתענה תחת שלטוֹנה של סיעה¹⁶². על זאת צירפני הסנאט בּצווּי־כּיבּוּד למעמדוֹ, בּימי קַיוּס פַנְסָה ואַוּלוּס הירְטיוּס הקוֹנסוּלים¹⁶³; ועם זאת נתן לי זכוּת־דעה של קוֹנסוּלרים¹⁶⁴ ואת תשמישי השׂררה, ופקד עלי, בּתוֹרת פּרטוֹר, להיוֹת משגיח יחד עם הקוֹנסוּלים שלא יארע נזק למדינה. וּבאוֹתה שנה שׂמני העם קוֹנסוּל, לאחר שנפלוּ שני הקוֹנסוּלים בּמלחמה, וּטְרִיוּמְויר לחזק את המדינה. את רוֹצחי אבי¹⁶⁵ הגליתי ונקמתי את פּשעם בּחוֹק וּבמשפּט; ואחר כּך, כּשיצאוּ להלחם עם המדינה, ניצחתים פּעמיים בּמערכה.

הרבּה מלחמוֹת אזרחים וּמלחמוֹת חוּץ נלחמתי בּים וּביבּשה בּכל העוֹלם, וּלאחר שניצחתי הייתי חס על האזרחים המבקשים חסד. את עמי הנכר שלא הייתה סכּנה בּחנינתם העדפתי לקיים ולא להשמיד. כּחמש מאוֹת אלף אזרחי רוֹמי היוּ מוּשבּעים לי. מהם הוֹשבתי בּמוֹשבוֹת אוֹ שלחתי לעריהם שלוֹש מאוֹת אלף וכמה, לאחר שסיימוּ את שרוּתם בּצבא; וּלכוּלם חילקתי קרקעוֹת אוֹ שילמתי להם שׂכר שירוּתם. שביתי שש מאוֹת ספינוֹת מלבד אניוֹת הקטנוֹת מִטְרִיֶרוֹת. פּעמיים זכיתי בּאוֹבַטִיה ושלוֹש פּעמים לטריוּמף בּמרכּבה¹⁶⁶, ועשרים פּעמים ואחת נקראתי אימפּרטוֹר. וּכשהתקין לי הסנאט עוֹד טריוּמפים מחלתי עליהם, ואחרי כּל מלחמה וּמלחמה לקחתי את הדפנה מעל אגוּדוֹת השבטים¹⁶⁷ והנחתיה בּקפּיטוֹליוּם, לאחר ששילמתי את הנדר שנדרתי בּאוֹתה מלחמה. בּגין המעשׂים שעשׂיתי אני אוֹ שעשוּ שליחי בּפקוּדתי על הים ועל היבּשה בּהצלחה, הבּיע הסנאט חמישים וחמש פּעמים תוֹדה לאלי אלמות, וימי התוֹדה שנתקיימוּ בּפקוּדת הסנאט עוֹלים שמוֹנה מאוֹת ותשעים יוֹם. בּטריוּמפים אלוּ הוּבלוּ לפני מרכּבתי תשעה מלכים וּבני מלכים. בּשעה שאני כּוֹתב דברים אלוּ, הייתי קוֹנסוּל שלוֹש עשרה פּעמים וּבעל שׂררת טריבּוּן זה השנה השלוֹשים ושבע. בּימי מרְקוּס מַרְקֶלוּס ולוּקיוּס אַרוּנְטיוּס הקוֹנסוּלים¹⁶⁸ הזמינני כּל העם והסנאט לדיקטטוּרה, אחת בּזמן שהייתי מחוּץ לרוֹמי ואחת כּשהייתי בּרוֹמי, ולא קיבּלתי. אבל בּמצוּקת הדגן הגדוֹלה לא סירבתי להיזקק לשוּק התבוּאוֹת; וּפירנסתים, עד שבּימים מוּעטים הסירוֹתי מעל העם את הפּחד ואת הסכּנה בּהוֹצאוֹתי שלי. מייד הוּזמנתי להיוֹת קוֹנסוּל לשנה ולימי חיי, ולא קיבּלתי…

בּפקוּדת הסנאט נקבּע שמי בּמזמוֹר הסַלִיים¹⁶⁹; ונתקדש בּחוֹק שאהיה¹⁷⁰ אני קדוֹש לצמיתוּת וּבעל שׂררת טריבּוּן כּל ימי חיי. העם הזמינני לכהוּנה גדוֹלה, ששימש בּה אבי, וּכדי שלא להיעשׂוֹת כּוֹהן גדוֹל תחת חברי שעוֹדנוּ חי¹⁷¹, סירבתי לקבּלה. הלז, שתפָסָה בּשעת מהוּמוֹת, מת לאחר שנים אחדוֹת, וקיבּלתיה בּימי פּוּבְּליוּס סוּלְפִיקיוּס וקַיוּס וַלְגיוּס הקוֹנסוּלים. אוֹמרים שכּהמוֹן שנתאסף מכּל איטליה לבּחירתי לא היה לפניו בּרוֹמי מעוֹלם.

שער ינוּס¹⁷², שרצוּ אבוֹתינוּ שיהא סגוּר לכשיוּקם השלוֹם בּניצחוֹן בּכל מקוֹמוֹת ממשלתוֹ של עם רוֹמי בּים וּביבּשה – ייכּתב לזיכּרוֹן שלפני שנוֹלדתי לא היה סגוּר, מיוֹם היוסד העיר, אלא שתי פּעמים; ואילוּ בּימי ראה הסנאט לסוֹגרוֹ שלוֹש פּעמים…

הינחתי לים מפּירטים (משוֹדדים). בּמלחמת העבדים המתפּרצים מאדוֹניהם שמרדוּ בּמדינה שביתי כּשלוֹשים אלף וּמסרתים לאדוֹניהם לעשׂוֹת בּהם שפטים¹⁷³. מרצוֹן עצמה נשבּעה לי כּל איטליה שבוּעת אמוּנים ודרשה שאהיה מצבּיא המלחמה, שניצחתי בּה בּאקטיוּם. כּמוֹתה נשבּעוּ הפּרוֹבינציוֹת שבּגליה וּספרד, אפריקה, סיציליה וסרדיניה. סנאטוֹרים ששרתוּ תחת דגלי בּאוֹתה שעה היוּ יוֹתר משבע מאוֹת¹⁷⁴. מתוֹכם נעשׂוּ קוֹנסוּלים קוֹדם לכן ואחרי־כן עד יוֹם כּתיבת הדברים האלוּ שמוֹנים וּשמוֹנה, וכוֹהנים כּמאה ושבעים…

מוֹשבוֹת חיילים הקמתי בּאפריקה, בּסיציליה, בּשתי האספּמיוֹת, בּאכיה, בּאסיה, בּסוּריה, בּגליה נרבּוֹננסית וּבפִיסִידְיָה¹⁷⁵. אף איטליה מכילה עשׂרים וּשמוֹנה מוֹשבוֹת שנתיישבוּ בּפקוּדתי ונעשׂוּ רבּוֹת אוּכלוּסין בּימי. כּמה דגלי צבא, שאבדוּ למפקדים אחרים, החזרתי לאחר שניצחתי את האוֹיבים, מאספּמיה, וגליה וּמן הדַלְמַטִים. את הפּרתים אילצתי להשיב את שלל שלוֹשה צבאוֹת רוֹמיים ודגליהם¹⁷⁶ וּלבקש בּתחנוּנים את ידידוּת רוֹמי. ואוֹתם הדגלים הינחתי בּדביר בּית מרס הנוֹקם… כּמה פּעמים נשלחוּ אלי מהוֹדוּ משלחוֹת מאת מלכים, שלא נראוּ אצל כּל שליט משליטי הרוֹמיים קוֹדם לכן…

בּקוֹנסוּלט השישי והשביעי שלי, כּשדיכּאתי את מלחמת האזרחים, וּבהסכּמת הכּלל קיבּלתי את כּל השלטוֹן בּידי, מסרתי את ענייני המדינה מרשוּתי לממשלת הסנאט ועם רוֹמי. בּזכוּת זאת נקראתי בּפקוּדת הסנאט “אַוּגוּסטוּס”, ועוּטרוּ מזוּזוֹת בּיתי בּדפנים מטעם המדינה, ונקבּע כּתר־אזרח מעל לפתחי, והוּנח בּ"קוּריה יוּליה"¹⁷⁷ מגן זהב וּכתוֹבת עליו המעידה שכּל אלה ניתנוּ לי על ידי הסנאט והעם הרוֹמי על גבוּרתי, חסדי, משפּטי וצדקי. מאוֹתה שעה קדמתי לכּל בּכבוֹד, אבל בּשליטה לא עליתי על חברי בּשׂררה¹⁷⁸. בּשעה שהייתי משמש בּקוֹנסוּלט השלוֹשה־עשר שלי קראני הסנאט וּמעמד הפּרשים וּכלל עם־רוֹמי “אבי המוֹלדת” וגזר שייכּתב הדבר בּחצר שבּפתח בּיתי וּבבית הסנאט וּבפוֹרוּם־אַוּגוּסטוֹס תחת מרכּבת־הארבּעה שנקבּעה שם לכבוֹדי בּפקוּדת הסנאט.

את אלה אני כּוֹתב בּשנת שבעים ושש לחיי.

אַוּגוּסטוּס, תוֹלדוֹת חיי.

22. אינאיס

להלן מוּבאים שני קטעים מפוּרסמים מתוֹך ה"אַיְנֵאִיס" של וֶרגילְיוּס (§ 66). בּראשוֹן (א', 1–34) מספּר המשוֹרר על האלה יוּנוֹ, שׂוֹנאת בּני טרוֹיה, אשר גרמה לתלאוֹת הרבּוֹת של איניאס, אביו אַנְכִּיסֶס וּבנוֹ אַסְקָניוּס, עד אשר עלה בּידם להגיע ללטיוּם. בּקטע השני (ו', 756–854) שׂם המשוֹרר בּפיו של אנכּיסס דברי נבוּאה על גוֹרלה ההיסטוֹרי של רוֹמי, המוּשמעים בּאוֹזני בּנוֹ איניאס אשר ירד לבקרוֹ בּשאוֹל.

נֶשֶׁק אָשִׁיר וְגִבּוֹר – הוּא רִאשׁוֹן אֶל לָוִינְיוּם¹⁷⁹ הִגִּיעַ,

כִּי מֵחוֹפֵי הַמּוֹלֶדֶת, מִטּרוֹיָה עִירוֹ הִדִּיחַתּוּ

כַּף הַגּוֹרָל. הוּא סָבַל וְטֻלְטַל וַיָּנַע בַּדֶּרֶךְ.

כָּךְ הֶחֱלִיטוּ אֵלִים – כִּי יוּנוֹ¹⁸⁰ כִּלְּתָה אֶת אַפָּה בּוֹ:

גַּם יִסּוּרֵי־מִלְחָמָה הוּא נָשָׂא עַד יַסְּדוֹ אֶת הַקֶּרֶת,

עַד הֲבִיאוֹ אֱלֹהֵיהוּ לְלַטְיוּם, אֵם הַלָּטִינִים,

אֶרֶץ־אָבוֹת הִיא לְאַלְבָּה,¹⁸¹ הוֹרַת חוֹמוֹתֶיהָ שֶׁל רוֹמָא.

מוּזָה, הַזְכִּירִי עַתָּה אֶת סִבּוֹת־עֶלְבּוֹן־בְּנֵי־אַלְמָוֶת!

לָמָּה תִשְׂטֹם מַלְכַּת הָאֵלִים בְּכַעַס וָזַעַם

אִישׁ יְרֵא־אֱלֹהִים, גַּם רֹאשׁ וְעָקֵב תְּשׁוּפֶנוּ?

כְּלוּם יִתָּכֵן כִּי עַד כֹּה יֶאֶנְפוּ בָאָדָם דָּרֵי־שָׁחַק?

קֶרֶת־קְדוּמִים, קַרְתָּגֶנִי (בְּנֵי־צֹר הָיוּ שַׁלִּיטֶיהָ),

נֹכַח אִיטַלְיָה שָׁכְנָה, הַרְחֵק מִשִּׁפְכוֹ שֶׁל הַטִּבְּרִיס.

שֶׁבַח נוֹדַע לְעָשְׁרָהּ, לְעֻזָּהּ וּלְמִלְחֲמוֹתֶיהָ –

יוּנוֹ חָמְדָה אֶת הָעִיר מִכָּל הֶעָרִים שֶׁבָּאָרֶץ

(גַּם מִנִּי סָמוֹס הָאִי), אֶת נִשְׁקָהּ בְּיָדֶיהָ הִפְקִידָה,

שָׁמָּה תֻּצַּב מֶרְכַּבְתָּהּ – וְאִלּוּ הִתְאַוּוּ הַשָּׁמַיִם,

אָז לְבִירַת לְאֻמִּים הָפְכָה שָׁם הָעִיר הַפּוֹרַחַת.

אֶפֶס, שָׁמְעָה הָאֵלָה כִּי יֶשׁ־יוֹם וּמִיֶּרֶךְ בְּנֵי־טְרוֹיָה

שֵׁבֶט יָקוּם וְהָרַס אֶת חוֹמוֹת הַקִּרְיָה וּבָתֶּיהָ,

זֶרַע גִּבּוֹר וְחָזָק – הוּא אֶת לוּב יְמַגֵּר בְּחַרְבֵּהוּ.

אֵלֶּה יָדְעָה הָאֵלָה: כֹּה טָווּ לָהּ הַפַּרְקוֹת¹⁸² בַּפֶּלֶךְ.

וַתֶּחֱרַד בַּת־סָטוּרְנוּס:¹⁸³ הֲלֹא הִיא עוֹדֶנָּה זוֹכֶרֶת

אֵיךְ נִלְחֲמָה אָז בִּטְרוֹיָה לְמַעַן הוֹשִׁיעַ אֶת אַרְגּוֹס¹⁸⁴

(עוֹד לֹא דָעַךְ בְּלִבָּהּ זִכְרוֹן זִמְמֵי מְשַׂנְאֶיהָ,

אַף עֶלְבּוֹנָהּ בְּנַפְשָׁהּ שָׁמְרָה עַל מִשְׁפַּט הַתַּפּוּחַ¹⁸⁵ –

פָּרִיס הָיָה הַשּׁוֹפֵט – עַל־כֵּן תִּשְׂנָא אֶת זַרְעֵהוּ;¹⁸⁶

עוֹד תְּקַנֵּא בַאֲהוּב־בַּעֲלָהּ, בִּכְבוֹד־גָּנִימֶדֶס).

כָּך בַּחֲרוֹן־אַפָּהּ תִּרְדֹּף אֶת שְׂרִידֵי הַטְּרוֹיָנִים

דֶּרֶך יַמִּים גּוֹעֲשִׁים בְּנוּסָם מִפְּנֵי זַעַם אַחִלֶּס.

הִיא לֹא תַנְחֵם אֱלֶי לַטְיוּם – עַל־פְּנֵי תְהוֹמוֹת יִסְתּוֹבֵבוּ.

הֵמָּה רַבּוֹת בַּשָּׁנִים עוֹד יָנוּעוּ בֵּין מַיִם לָמָיִם.

אֵלֶּה חֶבְלֵי הַלֵּדָה בְּטֶרֶם יִכּוֹן זֶרַע־רוֹמָא.

ורגיליוּס, אינאיס, ספר ראשוֹן, 1–34.

* * *

שׁוּר תְּהִלַּת בְּנֵי־דַרְדָּן¹⁸⁷ הַבָּאָה תֶחֱזֶינָה עֵינֶיךָ:

אֵלֶּה בָנֶיךָ אֲשֶׁר לֶעָתִיד יִוָּלְדוּ בְאִיטַלְיָה.

שֶׁבַח לִשְׁמֵנוּ הַטּוֹב בּמְרוּצַת הָעִתִּים עוֹד יוֹסִיפוּ.

הָבָה רָזֵי גוֹרָלְךָ וְגַם קֵץ־עֲתִידוֹת אֲגַלֶּה לָךְ:

זֶה הַצָּעִיר הַנָּאֶה הַנִּשְׁעָן בִּזְרוֹעוֹ עַל הַשֶּׁלַח

יוֹם הוֹפִיעוֹ לֹא רָחוֹק – יִוָּלֵד בְּקָרוֹב. זֶה הָעֶלֶם

עַד לְגָבְהֵי כוֹכָבִים יְנַשֵּׂא אֶת כָּל זֶרַע אִיטַלְיָה.

סִלְוְיוּס¹⁸⁸ קָרֹא יִקָּרֵא (שֵׁם אַלְבָּנִי יֻתַּן לְזַרְעֶךָ),

בֵּן לִזְקוּנֶיךָ יִהְיֶה לָךְ, יוֹצֵא רַחֲמָהּ שֶׁל לָוִינְיָה,¹⁸⁹

מֶלֶךְ וְגַם אֲבִי־מֶלֶךְ יִהְיֶה וְיִגְדַּל בְּצֵל־יָעַר:

אַלְבָּה תִהְיֶה מַלְכוּתוֹ – בָּהּ יִמְשֹׁל לֶעָתִיד כָּל זַרְעֵנוּ.

זֶה הָאַבִּיר עַל יָדוֹ הוּא פְּרוֹקֶס, תִּפְאֶרֶת כָּל טְרוֹיָה,

קַפִּיס, נוּמִיטוֹר אִתּוֹ וְנוֹשֵׂא זֶה שִׁמְךָ לְמַזְכֶּרֶת,

סִלְוְיוּס־אַיְנֵיאַס,¹⁹⁰ גִבּוֹר־מִלְחָמָה וְצַדִּיק בְּדוֹרֵהוּ:

שֶׁבַח יִנְחַל בְּשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּעִיר אַלְבָּה.

נֹעַר חָסֹן, רַעֲנָן – וְכֻלָּם אַמִּיצִים, רַבֵּי־כֹחַ.

זֵר־אַלּוֹנִים יַעַנְדוּ לְרֹאשָׁם: אוֹת־גְבוּרָה וֶעֱזוּז הוּא.

הֵמָּה יִבְנוּ אֶת נוֹמֶנְטוּם וְגַם אֶת פִידֶנָה וְגַבְּיָה,

אַף אֶת מִגְדַּל־קָלָּטִינוּס הָרָם יְנַשְּׂאוּ הַשָּׁמָיְמָה.

פּוֹמֵיט, מִבְצַר הָאִינוּאִים, אֶת בּוֹלָה יִבְנוּ ואֶת קוֹרָה.

אֵלֶּה שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בְּלִי שֵׁמוֹת הֵן עֲדֶנָּה.¹⁹¹

רוֹמוּלוּס, בֶּן־הָאֵל־מַרְסְ,¹⁹² יַעֲטֶה אֶת תִּפְאֶרֶת אָבִיהוּ;

אִלְיָה¹⁹³ אִמּוֹ תְחַיֶנּוּ מִדַּם־אַסָּרָקוּס הַמֶּלֶךְ.¹⁹⁴

שְׁתֵּי צִיצִיוֹת מְקַשְּׁטוֹת קוֹבָעוֹ הַמְּפֹאָר, הֲתִרְאֶה זֹאת?

יֻפִּיטֶר אֵל הָאֵלִים בִּכְבוֹד דָּרֵי־רוֹם יְכַבְּדֶנּוּ.¹⁹⁵

תַּחַת מַזַּל זֶה הָאִישׁ, יַקִּירִי, יְשַׂגְשֵׂג עֱזוּז־רוֹמָא

עַד יַרְכְּתֵי־תֵבֵל – וְתִשְׁוֶה גְבוּרָתָהּ לָאוֹלִמְפּוּס.

אָז בְּחוֹמָה עֲצוּמָה תַּעֲטֹר אֶת שִׁבְעַת מִגְדָּלֶיהָ,¹⁹⁶

עִיר עַל תִּלָּהּ בְּבָנֶיהָ תִשְׂמַח. כָּךְ אֵלַת בֶּרֶקִינְטוּס¹⁹⁷

דֶּרֶךְ עָרִים בְּרִכְבָּהּ תַּעֲבֹר בִּתְשׁוּעוֹת בְּכָל פְרִיגְיָה,

אַף תִּתְגָּאֶה בְזַרְעָהּ, כִּי מֵאָה בְנֵי־אֵלִים נְכָדֶיהָ,

כָּל יְלָדֶיהָ שׁוֹכְנֵי־מְרוֹמִים וְכֻלָּם בְּנֵי־אַלְמָוֶת.

שׁוּרָה כָעֵת: זֶה הַחַיִל הָרַב – צְבָא רוֹמִים לְפָנֵיךָ.

הֵמָּה בָנֶיךָ כֻלָּהֵם. זֶה קֵיסָר, זַרְעֵהוּ שֶׁל יוּלוּס;

שִׂיא הַשָּׁמַיִם יַשִּׂיגוּ בִשְׁמָם. וְהִנֵּה זה הַגֶּבֶר

עוֹד לֹא קָרוֹב יוֹם־בּוֹאוֹ, אַךְ הוּכַח לְבָנֶיךָ לֹא פַעַם:

קֵיסָר אַבְגּוּסטוּס, יְלִיד הָאֵלִים הוּא. שֵׁנִית עוֹד יַפְרִיחַ

תּוֹר הַזָּהָב בְּיָמֵיהוּ, כְּמוֹ בִזְמַנּוֹ שֶׁל סָטוּרְנוּס¹⁹⁸ –

הוּא בְּשִׁבְטֵהוּ יַכְנִיעַ הָדִּים וְעָרֵי־גָרָמַנְטִים,¹⁹⁹

אֶרֶץ יַשִּׂיג תַּלְאוּבוֹת הַשּׁוֹכֶנֶת מֵעֵבֶר לַדֶּרֶךְ

בָּהּ יִצָּנֵף גַּלְגַּל הַחַמָּה²⁰⁰ וְרַק אַטְלַס²⁰¹ עוֹמֵד שָׁם.

צִיר הָרָקִיעַ יִשָּׂא עַל שִׁכְמוֹ וְיָסֵב כּוֹכְבֵי־לֶכֶת.

אֶפֶס, צָפוּי יוֹם בּוֹאוֹ וְעַל־כֵּן יִירָאוּהוּ הַכַּסְפִּים,

חִיל אֶת מַיְאוֹטִיס²⁰² יֹאחַז, כִּי רְצוֹן הַשָּׁמַיִם הֵבִינָה,

שֶׁבַע זְרוֹעוֹת הַיְאֹר אַף הֵן גָּעֲשׁוּ כִּי פָּחָדוּ.

הֵן אֲרָצוֹת כֹּה רַבּוֹת לֹא עָבַר בְּחַיָּיו גַּם אַלְקִידֶס²⁰³

עִם הַצְּבִִיָּה הַקַּלָּה, עֵת הִשְׁקִיט אֶת חֻרְשַׁת אֱרִימַנְתּוּס

וַיַּהֲרֹג בְּקַשְׁתּוֹ אֶת מִפְלֶצֶת הַהִידְרָה בְּלֶרְנֵי;²⁰⁴

לִיבֶּר²⁰⁵ אַף הוּא לֹא רָאָן, הָאֹסְרִי נְמֵרִים לְרִכְבֵּהוּ,

הַמּוֹרִידָם בְּגָאוֹן בְּאֶשְׁכֹּל־עֲנָבִים מֵהַר נִיסָה.²⁰⁶

לָמָּה נִירָא לְהַפְלִיג וְלָבוֹא לְאַוְזוֹנְיָה²⁰⁷ הָאָרֶץ?

מִי זֶה הַבָּא וּזְמוֹרָה בְיָדוֹ, עֲלֵה־זַיִת, זֵית־קֹדֶשׁ?

זֹאת הַשֵּׂיבָה עַל הַדְרַת הַזָּקָן – הִכַּרְתִּיהָ בִן־רֶגַע;²⁰⁸

מֶלֶךְ בְּרוֹמָא הָאִישׁ – הוּא חֻקִּים יְחוֹקֵק לְיוֹשְׁבֶיהָ

עַם הַקּוּרֶטִים²⁰⁹ הַדָּל מֵאַרְצוֹ יִשְׁלָחֶנּוּ לְמַעַן

שֵׁבֶט מַלְכוּת יְקַבֵּל.

וְהִנֵּה זֶה הַבָּא אַחֲרֵיהוּ

טוּלוּס²¹⁰ מֵפֵר־הַשָּׁלוֹם הַקּוֹרֵא אֶת גְּבָרֵינוּ לַנֶּשֶׁק,

הוּא יְעוֹרֵר מֵעַצְלוּת לִתְשׁוּאוֹת־נִצָּחוֹן אֶת גְּדוּדֵינוּ.

אַנְקוּס²¹¹ צוֹעֵד אַחֲרָיו: מֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ וְנָאֶה הוּא!

אַךְ לְבָבוֹ בוֹ יִשְׂמַח, כִּי דַלַּת בְּנֵי־עַמּוֹ אֲהֵבַתּוּ.

פֹּה גַם מַלְכֵי הַטַּרְקְוִינִים: נַפְשׁוֹ הַמְּפֹאֶרֶת שֶׁל בְּרוּטוּס,

זֶה הַיּוֹם²¹² שֶׁיִּקַּח שַׁרְבִיטֵי הַשִּׁלְטוֹן²¹³ מִצָּרֵיהוּ.

שֵׁבֶט שֶׁל קוֹנְסוּל יִקְבַּע רִאשׁוֹנָה וְגַרְזֶן־שַׁלִּיטִים לוֹ,

עֹנֶשׁ יָשִּׁית עַל יוֹצְאֵי חֲלָצָיו בְּרָדְפָם רִיב וָחֶרֶב,

כִּי לַחֵרוּת הַיָּפָה יַעֲרֹג וְיָגֵן עַל הַחֹפֶשׁ.

שֶׁבַח וּגְנַאי בַּדּוֹרוֹת הַבַּאִים עַל הַגֶּבֶר יָטִיחוּ,

אַךְ אַהֲבַת הַמְּכוֹרָה וּתְשׁוּקַת הַתְּהִלָּה תְּנַצֵּחַ!

פֹּה בְנֵי דֶקְיוּס²¹⁴ וּדְרוּז²¹⁵ עִם תּוֹפֵשׂ הַקַּרְדֹּם, זֶה טוֹרְקְוָטוּס.²¹⁶

אַף עַל קָמִלּוּס²¹⁷ הַבֵּט – הוּא יַצִּיל כְּבוֹד־עַמּוֹ בְחַרְבֵּהוּ.

אֵלֶּה שְׁתֵּי הַנְּשָׁמוֹת²¹⁸ - הֲתִרְאֵן? מַדֵּיהֶן לְתִפְאֶרֶת,

תַּחַת מַסְוֵה־עֲלָטָה שְׁלֵווֹת וּשְׁקֵטוֹת הֵן עֲדַיִן,

אַךְ בְּצֵאתָן לְאוֹר־יוֹם דָּמִים תִּשְׁפֹּכְנָה בַחֶרֶב,

חַיִל עָצוּם, מַחֲנוֹת־מִלְחָמָה לְאֵין־קֵץ תַּעֲרֹכְנָה.

זֶה הַחוֹתֵן מִמִּגְדַּל הַמּוֹנוֹיְקֵי²¹⁹ יֵרֵד, מִן הָאַלְפִּים,

לְעֻמָּתוֹ חֲתָנוֹ יְעוֹרֵר לַדָּמִים שִׁבְטֵי־קֶדֶם.

אַל בְּאַפְּכֶם בְּמִלְחֶמֶת־אַחִים תְּאַבְּדוּ אִישׁ רֵעֵהוּ!

אַל חַרְבְּכֶם, יְלָדַי, תִּמְעֲכוּ בִמְעֵי הַמּוֹלֶדֶת!

זֵרַע אוֹלִמְפּוּס,²²⁰ אַתָּה הָרִאשׁוֹן הִנָּחֵם עַל רֵעֶךָ!

נֶשֶׁק־מִלְחֶמֶת עֲזֹב, יוֹצֵא חֲלָצַי! […

זֶה בְרִכְבּוֹ לְהֵיכַל קַפִּיטוֹל מִקּוֹרִנְתּוּס יַגִּיעַ,

כִּי יְנַצַּח בִּתְרוּעַת־מִלְחָמָה אֶת צִבְאוֹת הָאֲחִיוִים.²²¹

וַחֲבֵרוֹ²²² אֶת כָּל אַרְגּוֹס יַדְבִּיר, אֶת מִיקֵנֵי, בִּירַת־אֲגָמֶמְנוֹן;

חֶרֶב־נָקָם בְּאַפּוֹ יְשַלַּח בְּזַרְעוֹ שֶׁל אֲחִלֶס,

כֹּפֶר דָּמֶיהָ שֶׁל טְרוֹיָה, עֵדוּת־נְקָמוֹת לְמִינֶרְוָה.²²³

מִי לֹא יַזְכִּיר פֹּה אֶת קָטוֹ²²⁴ הָרָם? מִי אֶת קוֹסוּס²²⁵ יַזְנִיחַ?

מִי זֶה יִשְׁכַּח אֶת הַגְּרַקְכִים, אֶת שְׁנֵי הַבְּרָקִים מִבֵּית סְקִפְּיוֹ?

שֹׁד הַלּוּבִים²²⁶ וְאֶת גְּדוֹל־הַלֵּבָב הֶעָנָו, אֶת פַבְּרִיקְיוּס?²²⁷

אוֹ אֶת סֶרָנוּס הַלָּז הַנִּקְרָא בְּפִי־כֹל, ‘הַזּוֹרֵעַ’?²²⁸

הָבָה אֶת פַבְּיוּס נַזְכִּירָה, אֶת מַכְּסִימוּס זֶה הַפּוֹסֵחַ

עַל הַסְּעִפִּים וּבָזֹאת יְחַלֵּץ מִצָּרָה אֶת עַמֵּנוּ! ²²⁹

רוּחַ חַיָּה בָאָרָד יִפְּחוּ אֲחֵרִים – אַאֲמִינָה!

פֶּסֶל דּוֹמֵם יְחַיּוּ – יְעַצְּבוּ אֶת פָּנֵיהוּ בַגֶּבֶס.

אַף יִנְאֲמוּ בַמִּשְׁפָּט – יַחְקְרוּ אֶת אוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם,

אֹרַח יָרֵחַ, מֵרוֹץ כּוֹכָבִים, אַךְ אַתָּה – זוֹ דַרְכֶּךָ:

רַשׁ לְאֻמִּים, רוֹמָאִי! הַשִּׁלְטוֹן בְּיָדֶיךָ – זָכְרֵהוּ!

זֹאת הַתּוֹרָה לָךְ: שָׁלוֹם יַשְׁכִּינוּ חֻקֶּיךָ בָאָרֶץ:

חֶסֶד תַּטֶּה לַנִּכְנָע, וְחֶרֶב־נָקָם לַמּוֹרֵד בָּךְ!

ורגיליוּס, אינאיס, ספר שישי, 756–854

23. משירי הוֹרטיוּס

בּין משוֹררי רוֹמי הרבּים בּתקוּפת אַוּגוּסטוּס תוֹפס הוֹרטיוּס אחד המקוֹמוֹת החשוּבים בּיוֹתר (עיין § 66). בּשיריו משתקפת התקוּפה החדשה שבּאה לרוֹמי עם שלטוֹנוֹ של אוּגוּסטוּס: שלוה לאחר גמר מלחמת האזרחים הממוּשכה, ויתוּר על חיים פּוֹליטיים פּעילים, שאיפה לטבע, לאהבה וּלחיים קלים ועליזים. הוֹרטיוּס אינוֹ חוֹלם על “גבוּרוֹת”; דרכּוֹ בּחיים הוּא “שביל הזהב”, כּלוֹמר החשק להתרחק מכּל דבר קיצוֹני וּמסוּכּן. השירים שלמטה יכוֹלים לשמש דוּגמה להשקפת חיים זוֹ של המשוֹרר.

אוֹדוֹת

(I 1)

אָשִׁירָה לְמֶקֶנַס,²³⁰ הַנִּין לִמְלָכִים מִקֶּדֶם וָאָז,

הוּא אוֹר לִי וְנֵזֶר־פְּאֵר, מִשְׂגַּבִּי וּמְפַלְּטִי כִּי־עָז.

יֵש שָׂשׂ, אִם יִתְאַבֵּךְ אֲבַק אוֹלִימְפִּיָה כְּחַשְׁרַת הָעָב,

וְגַלְגַּל מֶרְכַּבְתּוֹ כָאֵשׁ, וְשָׁטַף וְעָבַר בִּיעָף

עַמּוּדֵי־הַתַּחֲרוּת, וְזֵר־הַתְּמָרִים עַל רֹאשׁוֹ הָרָם

יְנַשְּׂאוֹ עַד אֵלֵי שְׁמֵי־עָל, הַמּוֹשְׁלִים בָּאָרֶץ וָיָם.

הַשֵּׁנִי – מְשׂוֹשׂוֹ הֲמוֹן־עָם פּוֹחֵז בְּשַׁעֲרֵי רוֹם,

כִּי יִשָּׂא יְרוֹמֵם אֶת שְׁמוֹ בֵּין שְׁלשֶׁת שַׁלִּיטֵי־‏הַלְּאֹם.²³¹

וְיֵשׁ הַשָּׂמֵחַ אֶל גִּיל, אִם מִלֵּא אֲסָמוֹ כָּל־טוּב

הָאָרֶץ, רֹב דָּגָן וָבָר יָבֹאוּ מִיַּרְכְּתֵי לוּב.

נְעִימִים לָאִכָּר הָאֵת וְחֶלְקַת שָׂדֵהוּ בַכְּפָר,

וְהָיָה אִם תַּעֲנִיק לוֹ כָל הוֹן וְכָל סְגֻלּוֹת־יְקָר,

לֹא יֵלֵךְ אַחֲרֶיךָ בַּיָּם, לֹא יֵרֵד אֳנִיָּה, בִּזְרֹם

הַגַּלִּים וְחָרַד הַלֵּב מִזַּעַף מְצוּלָה וּתְהוֹם.

וְרוֹכֵל, עֵת סַעֲרַת־עֹז תַּרְתִּיחַ מְצוּלָה כַסִּיר,

יְתַנֶּה נְעִימוֹת הַגַּיְא וּמְנוּחַת עֲדָנִים בָּעִיר,

אַךְ לִבּוֹ מֵחֹסֶר וָרִישׁ יְפַחֵד, וּמִהֵר וָקָם

לְחַזֵּק אֶת נֵס הָאֳנִי, לְכוֹנֵן הַתֹּרֶן הָרָם.

יֵשׁ שׁוֹגֶה בְשֵׁכָר וּבְיֵין מַסִּיקוּס²³² יְשַׂמַּח הַלֵּב,

וְעָזַב עֲמָלוֹ בַיּוֹם וְשָׁאַף מְנוּחָה לַגֵּו,

יִתְעַנֵּג עַל תְּנוּמוֹת וּשְׁנָת בְּצֵל הַתַּפּוּחַ הַשַּׁח,

אוֹ יַקְשִׁיב לְהֶמְיַת הַגַּל בְּמַעְיַן־הָאֵלִים הַזַּךְ.

וְיֶשְׁנָם הַשָּׂשִׂים לִקְרַאת כְּלֵי־נֶשֶׁק וּשְׁאוֹן צָבָא רָב,

וְצָהֲלָה נַפְשָׁם לְקוֹל הַחֲצוֹצְרָה וּתְרוּעַת הַקְּרָב,

זוֹ תַחֲרִיד אֶת נֶפֶשׁ כָּל־אֵם. הַצַּיָּד לֹא יִירָא מִשֵּׁן

הַקָּרָה וְשָׁכַח מִלֵּב גַּם אֵשֶׁת אֲהָבִים וָחֵן,

עֵת יֶאֶרְבוּ כְלָבָיו לִצְבִי מִסְתַּתֵּר בֵּין עַנְפֵי הַסְּבָךְ

אוֹ יִפְרֹץ יְזַנֵּק חֲזִיר מִיַּעַר וְשִׁבֵּר הַפָּח.

לִי – נֵזֶר מְלִיצָה וָשִׁיר, בּוֹ אָרוּם אֶדַּמֶּה לָאֵל,

וְעֶליוֹן וּמוּרָם מֵעָם אֶסְתּוֹפֵף בְּיַעֲרוֹת־צֵל,

שָׁם לַהֲקוֹת נִימְפוֹת וּקְהַל סַטִּירִים עַלִּיזֵי־לֵבָב,

יָסֹבּוּ יְרַחֲפוּ בִמְחוֹל־מְשַׂחֲקִים, וּבְחַסְדָּהּ כִּי־רָב

אֶוְטֶרְפֵּי²³³ הֶחָלִיל לִי תֵט, וּפוֹלִיהִימְנִיָּה²³⁴ אֶת בְּחִיר־

לְבָבָהּ תְּחוֹנֵן גַּם־הִיא וְתוֹשִׁיט לִי כִנּוֹר־הַשִּׁיר.

וְאַתָּה אִם תִּתֶּן־לִי יָד בֵּין בְּחִירֵי־הַשִּׁירָה, כִּי־אָז

אָרִימָה עַד־שְׁחָקִים הָרֹאשׁ, אַגִּיעַ עַד־כּוֹכְבֵי־הַפָּז.

(I,6)

אַךְ וַרְיוּס²³⁵ יוֹדֶךָּ, אַגְרִפָּה,²³⁶ הַנַּעֲרָץ וְרַב עֲלִילִיּוֹת!

כִּי שִׁירוֹ כְּנֶשֶׁר מְאוֹנְיָה²³⁷ יַרְקִיעַ מְרוֹמִים וְעָף

וִיתַנֶּה תַעֲצוּמוֹת צְבָאֶךָ, כִּי הִפְלִיא גְבוּרוֹתָיו בַּקְּרָב,

בָּרֶכֶב וְחֵיל־הָאֳנִיּוֹת.

אָנֹכִי קָטֹנְתִּי מֵאֵלֶּה, דַּלּוֹתִי מִדַּבֵּר גְּבֹהָה

עַל זַעַם אֲחִילֶוֶס בֶּן פֶּלֶוְס כִּי עָלָה וַיִּשְׂגֶּה מְאֹד,

עַל מַסְעֵי אוּלִכְּסֶס אִישׁ־תְּכָכִים בִּמְצוֹלוֹת כִּי הִרְחִיק נְדֹד,

עַל פֶּלוֹפְּס זְעָמוֹ אֱלֹהַּ.²³⁸

כִּי בוֹשְׁתִּי מֵאֵלַת שִׁירָתִי, זוּ כִנּוֹר שַׁלְאֲנָן הִנְחִילָה

בְּיָדִי, וְאִירָא מֵחַלֵּל אֶת רוֹמְמוּת קֵיסָר²³⁹ כִּי עַז,

וְאִירָא פֶּן שִׁירִי הַדַּל בְּמַשְָּׁאוֹן מִפְעָלְךָ יְכַס,

מִפְעָלְךָ לוֹ נָאוָה תְהִלָּה.

מִי יַעֲרֹךְ דְּמוּת לָאֵל מַרְס, עֵת יַבְרִיק לְבוּשׁוֹ־מַתֶּכֶת,²⁴⁰

מִי מֵרְיוֹן בִּטְרוֹיָה יְתָאֵר, עֵת אָבָק יַקְדִּירוֹ כְּעָב,

אוֹ פְּנֵי דִיאוֹמֵדֶס,²⁴¹ זֶה יִדְמֶה לָאֵלִים בְּסַעֲרַת קְרָב,

עֵת פַּלַּס יְמִינוֹ תוֹמֶכֶת.

אָנֹכִי לַיַּיִן אָשִׁירָה, אֲזַמֵּר מִלְחֶמֶת אֲהָבִים,

(עֵת עַלְמָה בַגֶּבֶר תִּלָּחֵם, וְנִשְׁקָהּ – צִפָּרְנָהּ הַחַד),

אִם רֵיק בִּי הַלֵּב, אוֹ אִם יַעֲבֹר חֻקּוֹ, וְהָיְתָה בּוֹ יַד

הָאַהֲבָה, וְכֻלּוֹ – לְהָבִים.

(I,14)

שיר זה מתייחס לרוֹמי, השסוּעה בּמלחמוֹת האזרחים, כּאניה הנטרפת בּין גלי ים סוֹער, לפני שהשלוֹם כּוֹנן בּידי אַוּגוּסטוּס.

הוֹ אֲנִיָּה, הִשָּׁמְרִי מִגַּל, כִּי יְטַלְטְלֵךְ טַלְטַלָה אֶל יָם!

בַּקְּשִׁי מִפְלָט בְּסֵתֶר הַחוֹף וִיגִנֵּךְ מָעוּזוֹ הַרָם.

הֲלֹא תִרְאִי, כְּבָר נֶחְשְׂפָה צַלְעֵךְ

וְאֵין מָשׁוֹט לְחוֹבֵל וּמַלָּח.

רוּחַ־פְּרָצִים מִתֵּימָן כִּי־בָא הוֹרִיד תָּרְנֵךְ וַיִּפֹּל הַמּוֹט,

הָיוּ כָל חֲבָלַיִךְ כִּמְסוֹס, – הֲתָקוּמִי, הֲתוּכְלִי עֲמֹד

בְּהִתְגָּעֵשׁ תְּהוֹם רַבָּה וּמְצוּלָה,

וְתַחְתִּיתֵךְ הִתְפּוֹצְצָה כֻלָּהּ?

לֹא יִתְנוֹסֵס בָּרוּחַ הַנֵּס, בָּלָה אָבַד מִפְרַשֵׂךְ זֶה־כְּבָר,

נָשַׂא סַעַר אֶת פִּסְלֵי־הָאֵל, וְאֵין מַקְשִׁיב תְּפִלָּתֵךְ בַּצָּר,

אַךְ לַשָּׁוְא, בַּת־יְעָרִים, גְּאוֹנֵךְ,

כִּי מִמִּבְחַר הַפּוֹנְטוּס אַלּוֹנֵךְ.²⁴²

לֹא יוֹעִילוּ, אִם יָבוֹא יוֹם רָע, כְּבוֹד מוֹלַדְתֵּךְ וְיַחֲשֵׂךְ הָרָם,

וְאִם קַרְשֵׁךְ כְּלִיל־יֹפִי וָהוֹד, הֲיֵעָגְנוּ לוֹ יוֹרְדֵי־הַיָּם?

הוֹי, הִשָּׁמְרִי מִלֶּכֶד וְשׁוּבִי,

פֶּן בְּסֹעָה וָסַעַר תָּסוּפִי!…

זֶה לֹא־כְבָר מְגִנָּתִי הָיִית, עֹצֶר כַּעַס וָרֹגֵז לַלֵּב,

עַתָּה יֶהֱמֶה לָךְ רוּחִי מְאֹד וּבַנֵּפֶשׁ דְּאָגָה וּכְאֵב,

סוּרִי סוּרִי מִדֶּרֶךְ־חַתְחַתִּים

שָׁם בַּמְּצוּלָה בֵּין אִיֵּי־קִיקְלַדִּים!…

(II,10)

לִיקִינִיוּס²⁴³ דּוֹדִי, אִם תִּבְחַר בַּחַיִּים לָךְ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה,

אַל תַּרְחֵק לָלֶכֶת הַיָּמָה, שָׁם יֶחְמְרוּ גַלִּים בְּשָׁאוֹן,

אַל תִּקְרַב אֶל צוּקֵי־הַחוֹף, עֵת תִּתְחוֹלֵל בְּזַעַף סְעָרָה,

כִּי צָפוּן שָׁם אֵיד וְכִילָּיוֹן.

וְאַשְׁרֵי הַבּוֹחֵר שְׁבִיל־זָהָב וְהָלַךְ לוֹ דֶרֶךְ־בֵּינַיִם,

לֹא יִשְׁכֹּן בְּסֻכָּה נוֹפֶלֶת, עֲזוּבָה בֵּין אַשְׁפּוֹת בַּפִּנָּה,

לֹא יִשְׁאַף מְרוֹמִים לָשֶׁבֶת אַרְמוֹנוֹת מַרְהִיבֵי־עֵינַים,

מְעוֹרְרֵי אֵיבָה וְקִנְאָה.

יִשָּׁבֵר הָאֹרֶן רִאשׁוֹנָה, בַּיַּעַר סְעָרָה אִם תָּקוּם,

וְנָפְלוּ מִגְדָּלִים נִשָּׂאִים, עֵת תִּגְעַשׁ וְתִרְעַשׁ הָאָרֶץ,

וְרַעַם כִּי יַרְעִים בַּגַּלְגַּל וְחַצְבוּ לֶהָבוֹת הַבְּרָקִים –

בֶּהָרִים חֲזִיזָם יִתְפָּרֵץ.

הֶחָכָם יְקַוֶּה לָאוֹר, עֵת יְשׁוּפוֹ הַחֹשֶׁךְ מִסָּבִיב,

בַּטּוֹב לוֹ – וְזָכַר עֵת־צָרָה כִּי־תָבֹא וְנַפְשׁוֹ נִדְהָמָה,

אִם חֹרֶף יֻפִּיטֶר יְשַׁלַּח, הן יִירַשׁ מְקוֹמוֹ הָאָבִיב

וִיחַדֵּשׁ אֶת פְּנֵי הָאֲדָמָה.

אִם רוּחֲךָ נִשְׁבַּר הַיּוֹם, לֹא לָנֶצַח מַכְאוֹבִים וָאֶבֶל!

לֹא יִדְרֹךְ אַפּוֹלוֹ עַד־עוֹלָם הַקֶּשֶׁת וְכוֹנֵן אֶת חִצּוֹ,

עוֹד יָקוּם לְעוֹרֵר בְּנוֹת־שִׁיר, יָעוּרוּ גַם כִּנּוֹר וָנֵבֶל,

וְשִׁירִים נֶאֱלָמִים יָקִיצוּ.

חֲזַק וְהִתְאַמֵּץ בַּצָּרָה, פֶּן תִּפֹּל רוּחֲךָ וְשַׁחָה,

וּבְרַא לְךָ לֵב נָכוֹן קִרְבֶּךָ וְכֹחַ מָתְנֶיךָ תְּשַׁנֵּס,

אִם רָחַב מִפְרָשְׂךָ מְאֹד, כִּי רוּחַ בּוֹ נוֹסְסָה צַחָה,

שְׁלַח יָדְךָ בַּנֵּס – וְיִתְכַּנֵּס…

(6,III)

שיר זה בּא לשבּח את מפעלוֹ של אַוּגוּסטוּס לשיקוּם המקדשים בּרוֹמי, ואת מדיניוּתוֹ לעידוּד הנישוּאין החוּקיים וּלחידוּש ימיו של עם רוֹמי לוֹחם ועוֹבד אדמתוֹ.

מִיָּדְךָ, בֶּן־רוֹמִי, יִדָּרֵשׁ עֲווֹן אֲבוֹתֶיךָ לֹא אָתָּה,

עַד תָּקִים כָּל הָרוּס וְיָשָׁן

בְּהֵיכְלֵי הָאֵלִים כִּי חָרְבוּ, זְבוּלֵיהֶם כִּי שַׁחוּ עַד מָטָּה,

וְשָׁחְרוּ פִסְלֵיהֶם מֵעָשָׁן.

כִּי שַׁח לִפְנֵי אֵלִים גְּאוֹנְךָ, עַל כֵּן לְךָ עֹז וּמֶמְשָׁלָה,

זֹאת רֵאשִׁית וְאַחֲרִית כָּל דָּבָר.

וְאֶרֶץ הֶסְפֶּרְיָה²⁴⁴ כִּי בָזְתָה אֱלֹהַּ, וַתָּבוֹא הַקְּלָלָה

בִּגְבוּלָהּ – הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר.

כִּי מָאֲסוּ אַנְשֵׁי צְבָאֵנוּ בְּמוֹפֵת מֵאֵלֵי שָׁמָיִם, –

גַּם מוֹנֶסֶס גַּם פַּקּוֹר²⁴⁵ הֶחֱרִידָם,

וַיִּצְהֲלוּ צָרִים, כִּי מָצְאוּ שְׁלָלֵנוּ לְהוֹסִיף עֲדָיִים

עַל עֶדְיָם – חֶלְיָתָם וּרְבִידָם.

כִּמְעַט וְהָיִינוּ בְרָעָה: כִּי מָלְאָה הָעִיר הַהוֹמִיָּה

מְדָנִים כִּמְעָרַת פָּרִיצִים,

וְיִּתְּנוּ חִתִּיתָם עָלֵינוּ בְנֵי־דַקְיָה בְּכֹבֶד אֲנִיָה

וְכוּשִׁים – בְּקֶשֶׁת וְחִצִּים.²⁴⁶

עֵת אָוֶן הִגִּיעָה לִפְרֹעַ רִאשׁוֹנָה נִשּׂוּאִים לְשִׁמְצָה

וְתֻמַּת מִשְׁפָּחָה נִכְחֶדֶת,

וְאַחַר הֵקֵרָה הָרָעָה וַתִּפְרֹץ כְּזֶרֶם וַתִּמְצָא

בְּדַרְכָּהּ גַּם מוֹלֶדֶת.

הֲלִיכוֹת יְוָנִים לָהּ תַּחְמֹד הָעַלְמָה, וּתְנוּעוֹת עֲגָבִים –

תּוֹרָתָהּ וְשִׂיחָהּ וְשִׂיגָהּ,

וְיַלְדָּה עוֹדֶנָּה בְאִבָּהּ וּמִהֲרָה הַתְנוֹת אֲהָבִים,

וְהָיוּ אַךְ דּוֹדִים הֲגִיגָהּ.

וְאֵשֶׁת נְעוּרִים בְּמִשְׁתֵּה הַבַּעַל עַל פָּנָיו בּוֹגֵדָה,

תְּבַקֵּשׁ מְאַהֵב רַךְ שָׁנִים,

בַּמַּחְשָׁךְ תְּפַזֵּר דּוֹדֶיהָ, וּמִי הוּא – לֹא תִבְחַר, לֹא תֵּדָע,

בַּסֵּתֶר תַּרְוֶנּוּ עֲדָנִים.

אַךְ גָּלוּי וּלְעֵינֵי כָל רוֹאֶה – וְרָאָה גַם אִישָׁהּ וְיָדַע –

קוֹם תָּקוּם לְקוֹל יִקְרָאֶנָּה,

עֵת יָבוֹא רַב־חוֹבֵל מִסְּפָרַד אוֹ רוֹכֵל וּמִנְחָה בְיָדוֹ,

וְלָקְחוּ אֶת כְּבוֹדָהּ מִמֶּנָּה.

לֹא הָיוּ כָּאֵלֶּה אֲבוֹת הַדּוֹר עַל קַרְתַּגּוֹ הִתְגַּבֵּר

וַיַּרְוֶה מְצוּלָה דַם־אוֹיֵב,

דּוֹר נָתַן אֶת פִּירוּס לְחָרְמָה וַיַּךְ אֶת אַנְטְיוֹכוּס הָאַבִּיר

וּצְבָא חַנִּיבַעַל הַזּוֹעֵף.

הֵם הָיוּ מִזֶּרַע גִבּוֹרִים, חַיָּלִים וְעוֹבְדֵי אֲדָמָה,

וַיִּלְמַד מִנְּעוּרָיו הַנַּעַר

פַּתֵּחַ הַשְּׁדֵמָה בַמַּעְדֵּר וּבְמִצְוַת הָאֵם הַנִּזְעָמָה

לְהָבִיא לָהּ עֵצִים מִיַּעַר.

בָּעֶרֶב, עֵת יָרַד הַשֶּׁמֶשׁ, וְצִלְלֵי הָרִים יִטָּיוּ,

וְשָׁאֲפוּ פָרִים מַרְגּוֹעַ,

וּבְעִקְבוֹת הַיּוֹם וּמַרְכְּבוֹתָיו הַלַּיְלָה יְמַהֵר, וּבָאוּ

לַאָרֶץ מְנוּחוֹת וָנֹעַם.

הוֹי, הוֹלֵךְ וְיוֹרֵד הַכֹּל בְּזַעַם הָעֵת הַמְשַׁכֶּלֶת!…

כִּי נָפַל גַּם דּוֹר אֲבוֹתֵינוּ

מִדּוֹרוֹת קִדְּמוּהוּ וַיּוֹלֶד אוֹתָנוּ לְלַעַג וָקֶלֶס,

וּפוֹשְׁעִים – דּוֹר יָקוּם אַחֲרֵינוּ…

(13,III)

הוֹי, מַעְיַן בַּנְדּוּסְיָה! ²⁴⁷ כַּבְּדֹלַח לָטֹהַר בְּךָ זַכִּים הַמָּיִם!

לָךְ אֶשְׁכָּר הֵבֵאתִי יֵין־מֶגֶד וּפְרָחִים מִגַּנִּי וְשָׂדִי,

וּמָחָר אָשׁוּבָה וּבְיָדִי –

גְּדִי עָנֹג וְרַךְ־הַקַּרְנָיִם.

קַרְנַיִם נָכוֹנוּ לִקְרָבוֹת וּמִשְׂחֲקֵי־דוֹדִים עַלִּיזִים –

אַךְ מָחָר יְגֹאַל בְּדָם יְרַקְרַק גְּדוֹתָיךְ, וְשָׂמָן

כַּתּוֹלָע וּמִשְׁטַח־אַרְגָּמָּן

בְּכוֹר־הָדָר מֵעֵדֶר הָעִזִּים.

לֹא יִגְּעוּ חַרְבוֹנֵי־הַקַּיִץ וְשֶׁמֶשׁ בּוֹעֶרֶת בַּשְּׁחָקִים

אֶל מֵי־מְנוּחוֹתֶיךָ הַזַּכִּים, וְעָרַג עֲלֵיהֶם וְשָׁאַף

גַּם צֶמֶד־הַבָּקָר הַיָּעֵף

גַּם עֵדֶר־הַצֹּאן בָּעֲמָקִים.

אֲרוֹמֵם אֶת שִׁמְךָ, הַמַּעְיָן, וְהָלַךְ עַד אַפְסֵי מֶרְחַקִּים,

וְאָשִׁיר כְּבוֹד נִקְרַת־הַצּוּרִים, אֲזַמֵּר תִּפְאֶרֶת הָאֵלָּה,

שָׁם הֶמְיַת גַּלֶּיךָ הַקַּלָּה

תְּבַקֵּעַ מִסֵּתֶר מַחֲשַׁכִּים.

(26,III)

אָז בִּפְרֹחַ יְמֵי־חָרְפִּי אֲהֵבוּנִי הָעֲלָמוֹת,

הָיָה שֵׁם לִי בַגִּבּוֹרִים, כִּי הָיִיתִי אִישׁ־מִלְחַמוֹת,

עַתָּה קְרָבוֹת וּמִלְחָמָה עוֹד לֹא יִקְחוּ אֶת לְבָבִי,

עַל יְתֵד הַקִּיר תָּלִיתִי אֶת אֲזֵנִי גַּם עוּגָבִי.

שַׁי לְוֶנוּס בַּת־הַגַּלִּים²⁴⁸ עַל הַקִּיר תָּלִיתִי שְׂמֹאלָה

כַּל אַזֵנִי: חֵץ וָקֶשֶׁת, לַפִּיד מֵאִיר אוֹר בַּלָּיְלָה,

גַּם כַּשִּׁילִי, בּוֹ אֲפוֹצֵץ חֵל וְחוֹמַת־עֹז נִשְׂגָּבָה, –

לָךְ הֵבֵאתִי, אֵלַת־חַסְדִּי, מִנְחַת רָצוֹן וּנְדָבָה.

וַאֲנִי אַךְ אַחַת אֶשְׁאַל, הַטִּי אֹזֶן לַמִּשְׁאֶלֶת,

מַלְכַּת־הוֹד, אֲשֶׁר בְּאִיֵי־כִתִּים²⁴⁹ יָדֵךְ־עֹז מוֹשֶׁלֶת,

גַּם בְּנֹף, ²⁵⁰ לֹא יָדְעָה שֶׁלֶג, אֶרֶץ שָׁרָב, חֹם וָחֹרב:

הוֹי, עַל כְלוֹאָה²⁵¹ עוֹרְרִי שׁוֹטֵךְ, עַל יָפָתִי קְשַׁת־הָעֹרֶף!…

אפּוֹדוֹת

(אֶפּוֹדה 7)

שיר זה חובּר כּנראה בּ־‏36 לפסה"נ, בּימי מלחמת אוֹקטויאנוּס נגד סקסטוּס פּוֹמפּיוּס (§ 62).

מַה־תִּרְגְּשוּ, פּוֹעֲלֵי־אָוֶן? שַׁלָּמָה מִתַּעַר הַחֶרֶב

שְׁלַפְתֶּם וּתְשַׁחֲרוּ לַטֶּרֶף?

הַמְעַט מִכֶּם דַּם הַלַּטִּינִים זֶה רִוָּה כָל שְׂדוֹת הַמִּלְחָמָה,

לֵב יַמִּים וּקְצוֹת הָאֲדָמָה?

לֹא לַעֲרֹץ גֵּאוּת קַרְתַּגּוֹ, לְמַגֵּר חוֹמָתָהּ לָאָרֶץ

תָּקוּמוּ וְתִפְרְצוּ פָרֶץ!

לֹא לִשְּׁבֹּר עֱזוּז הַבְּרִיטַנִּים, וְהָלְכוּ בְרוֹמִי אַסִּירִים

בְּדֶרֶךְ סַלּוּהָ אַבִּירִים…

רַק לַהֲפֹךְ רוֹמִי מִשֹּׁרֶשׁ וְנָפְלָה וְזָרִים אֵין אִתָּהּ,

וְשָׂחֲקוּ צָרֶיהָ לְפִידָהּ.

הִשְׁחַתֶּם מִזְּאֵבִים וּכְפִירִים, כִּי הֵמָּה יְכַלּוּ חֲמָתָם

בְּזָרִים וְלֹא בַעֲדָתָם…

הָעִוְעִים שְׁטָפוּכֶם וְאֶתְכֶם בְּיָד אַכְזְרִיָּה יַצְעִידוּ?

אוֹ זְדוֹנְכֶם הֱסִיתְכֶם? הַגִּידוּ!

אַךְ הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁוּ! וְלִבְנַת צַלְמָוֶת עַל פְּנֵיהֶם תָּנוּחַ,

וּמְהוּמַת־פַּלָּצוּת – בָּרוּחַ.

אֵין זֹאת כִּי־אִם מוּסָר אַכְזָרִי אֶת רוֹמִי יְרַדֵּף בְּלִי־רַחֵם

וְיַפְרִיא מַשְׂטֵמָה בֵין אַחִים,

מִיּוֹם נְפֹל רֵמוּס וַתִּרְוֶה הָאָרֶץ מִדָּמִים וָרֶצַח,

וַתִּנְחַת בָּהּ קִלְלַת־נֶצַח…

24. מתוֹך ה"מטמוֹרפוֹסוֹת" של אוֹבידיוּס

אוֹבידיוּס משוֹרר בּעל כּישרוֹן מתקוּפת אַוּגוּסטוּס, כּתב שיר אפּי גדוֹל, “מטמוֹרפוֹסוֹת”, אשר בּוֹ תיאר את ה"חליפוֹת וּתמוּרוֹת" בּעוֹלם הטבע וּבחיי האלים. הנוֹשׂאים לקוּחים כּוּלם מן המיתוֹלוֹגיה היונית. הקטע שלמטה דן תחילה בּבריאת העוֹלם על־ידי הבדלת היסוֹדוֹת השוֹנים מתוך ה"כּאוֹס" הוּא התוֹהוּ־ובוֹהוּ; אוֹבידיוּס מתאר בּצוּרה פּיוּטית את תהליך בּריאת העוֹלם כּפי שנתפרש הרבּה לפניו על־ידי פילוֹסוֹפים יוניים, אך כּדאי להשווֹת תיאוּרוֹ גם עם הסיפּוּרים שבּמקרא. אחר־כך דן אוֹבידיוּס בּבריאת האדם “בּצלם האלים”, וּלבסוֹף בּ"ארבּעה דוֹרוֹת" בּחיי הארץ – מימי שלטוֹן האלים על האדמה ועד ימי המשוֹרר: תוֹר הזהב, הכּסף, הנחוֹשת והבּרזל. שלא כּהשקפת ישראל, שחזוּ בּרוּחם את תוֹר הזהב בּעתיד “והיה בּאחרית הימים…” (ישעיה ב', ב'), ראוּ היונים את תקוּפת האוֹשר בּימים עברוּ והתאבּלוּ על חיי האדם והארץ ההוֹלכים ונשחתים. השקפת נביאי ישראל עוֹררה בּנפש האדם את התקוה; השקפת משוֹררי יון – את היאוּש.

פתח דבר

רוּחִי לִי יָשִׁיר אֶת שִׁיר־הַחֲלִיפוֹת, זוּ שִׁנּוּ הַדְּבָרִים

אַף לַחֲדָשִׁים הֲפָכוּם הָאֵלִים! הֵן יָדְכֶם תְּחוֹלֵל

אֶת הַהֲפֵכוֹת, – הֱיוּ־נָא עִם שִׁירִי, וְיֵלֵךְ מֵישָׁרִים

שִׂיחוֹ – מֵרֹאשׁ קַדְמֵי־תֵבֵל עַד דּוֹרִי זֶה חַי עַל אֲדָמוֹת.

בריאת העולם

טֶרֶם יַבֶּשֶׁת וְיָם יִבָּרֵאוּ וּשְׁחָקִים מִסָּבִיב,

אֶחָד אַךְ הָיָה וְיָחִיד יְסוֹד הַיְקוּם עֲלֵי־תֵבֵל, –

כָּאוֹס²⁵² זֶה שְׁמוֹ, וַיְהִי אַךְ גֹּלֶם אֵין תֹּאַר וּפָנִים,

נֵטֶל לֹא יָמוּשׁ מִמְּקוֹמוֹ, מוּצָק, בּוֹ נִקְבְּצוּ בָאוּ

זֶרַע וִיסוֹד לְכָל דָּבָר, נִפְרָדִים וְשׁוֹנִים גַּם יָחַד.

טֶרֶם עוֹד יִתֵּן הַטִּיטַן²⁵³ אֶת אוֹרוֹ לַתֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ;

טֶרֶם גַּם תַּעֲלֶה פֶבַּי²⁵⁴ לְחַדֵּשׁ חֲלִיפוֹת קַרְנֶיהָ;

טֶרֶם הָאָרֶץ, נְשׂוּאַת כֹּבֶד מְטִילָהּ, תְּרַחֵף

תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה בָאַוִּיר; גַּם אַמְפִיטְרִיטֵי²⁵⁵ לֹא שָׁלְחָה

עוֹד זְרוֹעוֹתֶיהָ לְחַבֵּק יַרְכְּתֵי גְבוּלוֹת הָאָרֶץ.

אָמְנָם גַּם אַוִּיר וָיָם גַּם אַדְמַת יַבֶּשֶׁת שָׁם הָיוּ,

אַכֵן אֵין עֶמְדָּה בָאָרֶץ, הַגַּלִּים לֹא יִשְׂאוּ הַשּׂוֹחֶה,

תֹּהוּ הָאַוִּיר אֵין אוֹר; גַּם טֶרֶם תְּכוּנָתָם נָכוֹנָה;

אֶחָד בְּאֶחָד נִפְגָּשׁוּ, וּבְתוֹךְ גּוּף אֶחָד יִלָּחֲמוּ

חֹם – בְּצָרָתוֹ הַקָּרָה, לַח בְּחֹרֶב יַבֶּשֶׁת,

קָשֶׁה – בָּרַךְ, וְהַכָּבֵד בַּאֲשֶׁר כָּבֵד אֵינֶנּוּ.

יַד אֱלֹהִים בַּיְקוּם הִיא כוֹנְנָה הַשָּׁלוֹם וַתַּבְדֵּל

בֵּין הַשָּׁמַיִם לָאָרֶץ, בֵּין אֶרֶץ וּמִקְוֵה־הַמַּיִם,

גַּם בֵּין הַשַּׁחַק הַזַּךְ וּמַעֲבֵה הָאַוִּיר, וַתּוֹצֵא

אוֹתָם מֵעֵרֶב הַתֹּהוּ: הִפְרִידָה בֵינֵיהֶם, אַף שָׁבָה

יַד אֱלֹהִים וַתְּקַבְּצֵם וַתְּכוֹנֵן בְּרִית־שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם.

אֵשׁ מִשָּׁמַיִם פָּרָצָה, אֵשׁ חִדְלַת־מִשְׁקָל מִכִּפַּת

שְׁחָקִים, וַתַּעַל אֶל מְרוֹמֵי־שִׂיאָם – שָׁם אִוְּתָה לָשֶׁבֶת.

כָּבֵד מֵאֵשׁ הָאַוִּיר – וַיָּבֹא וַיִּשְׁכֹּן עַל־יָדָהּ;

עָבָה מֵהֶם הָאֲדָמָה, וְכָל יְסוֹד עָצוּם וְכָבֵד

בָּהּ הוּא, וַתִּכְרַע תַּחְתֶּיהָ וַתַּשְׁפֵּל לָשֶׁבֶת, וְנִקְווּ

בַּיַּרְכָּתַיִם הַמַּיִם וּגְבוּל לַיַּבֶּשֶׁת הִצִּיבוּ.

אָז אֵל פַּלְמוֹנִי – יְהִי אֲשֶׁר יִהְיֶה, שְׁמוֹ לֹא יָדַעְנוּ –

יָבֹא וְגָזַר אֶת כָּל הַקְּבוּצָה הַזֹּאת לִגְזָרֶיהָ;

רֵאשִׁית מַעֲשֵׂהוּ וְצָנַף אֶת הָאֲדָמָה לִצְנֵפַת

כַּדּוּר, לְמַעַן הֱיוֹתָהּ שָׁוָה אֶל כָּל עֲבָרֶיהָ;

יָפִיץ אֶת מִקְוֵה־הַמַּיִם וְהָיוּ לְיַמִּים, יַקִּיפוּ

רַחֲבֵי אֲרָצוֹת וְסַעַר מִתְחוֹלֵל מַכֶּה גַלֵּיהֶם;

גַּם הַמַּעְיָנוֹת יָפוּצוּ, הַיְאוֹרוֹת וְאַגְמֵי־הַמָּיִם;

שׁוֹטְפִים הַנְּהָרוֹת גַּם הֵם, עֲקַלְקַלּוֹת יִלָּפְתוּ דַרְכֵיהֶם

יֵשׁ וְאֶל חֵיק הָאֲדָמָה יִשָּׁפְכוּ וְבְלָעָם עֲפָרָהּ,

יֵשׁ וְעַד מֶרְחַקֵּי יָם זֶה רְחַב־הַיָּדַיִם יָבֹאוּ,

יִשְׂאוּ שָׁם דָּכְיָם וּלְחוֹף הַסֶּלַע יְנֻפְּצוּ גַּלֵּיהֶם.

צִוָּה הָאֵל וַיִּשְׂתָּרְעוּ הַשָּׂדוֹת, עֲמָקִים הֶעֱמִיקוּ,

עָטְפוּ יְעָרוֹת עֲלֵיהֶם וְהַרְרֵי־סְלָעִים הָגְבָּהוּ.

אָזַר הַשַּׁחַק אֲזוֹרָיו – שְׁנַיִם יָמִינָה וּשְׁנַיִם

שְׂמֹאלָה, וְלוֹהֵט מְאֹד הָאֵזוֹר הַחֲמִישִׁי בַתָּוֶךְ.

כֵּן גַּם בִּצְנֵפַת הָאָרֶץ רַבַּת־הַכֹּבֶד הִבְדִילָה

זְרוֹעַ הָאֵל אֲזוֹרֶיהָ וַיִּהְיוּ גַּם הֵמָּה חֲמִשָּׁה;

שָׁמַם הָאֵזוֹר הַתִּיכוֹן מִשָּׁרָב, לֹא יֵשֵׁב שָׁם אָדָם,

שֶׁלֶג יְכַסֶּה הַשְּׁנַיִם, וּשְׁנַיִם אֲשֶׁר בֵּינוֹתֵיהֶם

מָזְגוּ קָרָתָם וְחֻמָּם חֵלֶק כְּחֵלֶק גַּם יָחַד.

יַעֲטֶה אַוִּיר אֶת כָּל הָאֲזוֹרִים, וְהָיָה מִשְׁקָלוֹ

כָּבֵד מֵאֵשׁ, כִּכְבֹד הֶעָפָר מִכֹּבֶד הַמָּיִם.

יִדַּע הָאֵל לַעֲרָפֶל מְקוֹמוֹ וּמִשְׁכָּן לַעָבִים,

דֶּרֶךְ לְקוֹלוֹת וּבְרָקִים כִּי יִתְּנוּ חִתִּיתָם בָּאָדָם.

אָז גַּם לְרוּחַ וָסַעַר, מְחוֹלְלֵי שׁוֹאָה וְקָרָה,

יִיעַד אָרְחוֹתָם, לְבִלְתִּי יִפְרְצוּ פֶרֶץ בָּאַוִּיר,

כִּי גַּם כָּעֵת, אַף אִם יֵדַע רוּחַ וָרוּחַ נְתִיבוֹ,

אַךְ בְּדֵי־עָמָל יֵעָצֵר שֶׁטֶף זִרְמָתָם, הַשּׁוֹאֵף

לַעֲרֹץ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ, כִּי רַבָּה מַשְׂטֵמַת הָאַחִים;

אֶוְרוּס²⁵⁶ בִּזְבוּלֵי

אוֹרוֹרָה²⁵⁷ יִשְׁכֹּן וַיֵּט עַד מַמְלֶכֶת

פָּרַס וּבְנֵי־הַנְּבָטִי וְהַרְרֵי בֹקֶר זוֹרֵחַ;

זֶפִיר²⁵⁸ יְבַקֵּשׁ אֶת קִרְבַת וֶסְפֶּר²⁵⁹ וָאָרֶץ נוֹשֶׁקֶת

קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ בְּבֹאוֹ; יַרְגִיז בּוֹרֵיאַס ²⁶⁰ הַזּוֹעֵם

סְקִתְּיָה וּמִשְׁכְּנוֹת עַיִשׁ,²⁶¹ וְאוֹסְתֵּר²⁶² בְּיַרְכְּתֵי תֵימָן²⁶³

יַעַל נְשִׂיאִים וָעָנָן וְהִמְטִיר רְבִיבֵי־נְדָבָה.

מָרוֹם מִמַּעַל לָאַוִּיר שָׁם שַׁחֲקֵי־הָאֶתֶּר נִטָּיוּ,

חִדְלֵי‏־הַכֹּבֶד וּשְׁקוּפִים וּטְהוֹרִים מֵחֶלְאַת אֲדָמָה.

כָּכָה יְחַלֵּק הָאֵל וַיַּצֵּב לַכֹּל אֶת גְבוּלוֹתָיו.

אָז גַּם הֲמוֹן הַכּוֹכָבִים יִתְפָּרְצוּ מִתַּחַת מַשְָּׂאָם,

הִכְבִּיד עֲלֵיהֶם הַתֹּהוּ, וְהִבְרִיקוּ בַשָׁחַק. וַיִּתֵּן

יוֹצֵר הָאֵלִים גַּם נֶפֶשׁ חַיָּה לְכָל מֶמְשְׁלוֹתָיו;

אֵלִים וּצְבָא הַכּוֹכָבִים יִזְבְּלוּ אֶת הַשָּׁמַיִם,

דְּגֵי קַשְׂקֶשֶׂת נוֹצֵצָה יֶחֱצוּ הַגַּלִּים, וְתִשְׁכֹּן

חַיַּת־הַשָּׂדֶה בָּאָרֶץ וְעוֹף בָּאַוִּיר יִתְעוֹפֵף.

בריאת האדם

אָכֵן לֹא הָיְתָה עוֹד נֶפֶשׁ זַכָּה מֵאֵלֶּה, שׁוֹאֶפֶת

דַּעַת וְשִׁלְטוֹן בְּכָל הַחַי אֲשֶׁר עַל הָאֲדָמָה.

אָז הָאָדָם יִוָּלֵד. הֲיֵשׁ כִּי אֲדוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים,

יוֹצֵר תֵּבֵל וּמְכוֹנְנָהּ, מִזֶּרַע הָאֵלִים הִצְמִיחוּ,

אוֹ בַאֲדָמָה, אֲשֶׁר מִזְּרוֹעוֹת הָאֶתֶּר לֻקָּחָה,

עוֹד עִקְּבוֹת שַׁחַק, אָחִיהָ מִקֶּדֶם, נִשְׁאָרוּ, – וַיִּקַּח

עָפָר מִמֶּנָּה בֶּן־יַפֶּתּוּס²⁶⁴ וּבָלוֹל בַּמַּיִם וַיִּיצֶר

אָדָם בְּצֶלֶם הָאֵלִים הַמּוֹשְׁלִים בְּתֵבֵל וּמְלוֹאָהּ.

הַשְׁפֵּל אִם תַּשְׁפִּיל כָּל נֶפֶשׁ רֹאשָׁהּ וְתַבִּיט לָאָרֶץ,

מָרוֹם יַגְבִּיהַּ הָאָדָם רֹאשׁוֹ וְעֵינָיו אֶל נֹכַח

שַׁחַק תַּשְׁקֵפְנָה וְהָיָה עַד שִׂיא הַכּוֹכָבִים מַבָּטָן.

כָּכָה אֶת אַדְמַת הַתֹּהוּ, גֹּלֶם אֵין תֹּאַר וְהָדָר,

הָפְכָה יַד אֵלִים וַתְּהִי תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים בָּאָרֶץ.

ארבעה דורות

הָיָה בְּרֵאשִׁית דּוֹר־זָהָב, אֲשֶׁר בְּאֵין נוֹגֵשׂ, וְטֶרֶם

מִשְׁפָּט וְחֹק יְלַמְּדוּהוּ, אֱמוּנִים וְתֹם שָׁמַר לִבּוֹ.

שְׁפָטִים בַּל נַעֲשׂוּ עוֹד, אַף טֶרֶם עַל לוּחוֹת נְחֹשֶׁת

דִּבְרֵי הָאָלָה יֵחָרְתוּ, וְטֶרֶם יָבֹאוּ בִרְעָדָה

דַבֵּר תַּחֲנוּנִים לַשּׁוֹפֵט, אַךְ יָשְׁבָה הָאָרֶץ בְּאֵין מַחֲרִיד.

עוֹד לֹא יִכָּרֵת הָאֹרֶן וְעָזָב אֶת תּוֹעֲפוֹת הָרָיו

לַחְתֹּר בְּנִבְכֵי הַגַּלִּים אֶל אֶרֶץ נָכְרִיָּה, וְטֶרֶם

יַדְעוּ בְנֵי־אָדָם שְׂפַת־יַמִּים זוּלָתִי חוֹף אֶרֶץ־מוֹלֶדֶת.

שׁוּחוֹת עֲמֻקּוֹת עוֹד טֶרֶם מֵזַח לֶעָרִים תִּהְיֶינָה,

שׁוֹפַר נְחשֶׁת וַחֲצוֹצְרַת־מִקְשָׁה לֹא הָיוּ עֲדֶנָה,

אַף לֹא חֲרָבוֹת וְקוֹבַע; לֹא לָמְדוּ תַכְסִיסֵי מִלְחָמָה,

יָשְׁבוּ לָבֶטַח לְאֻמִּים וַיִּרְאוּ מְנוּחָה נָעַמָה.

עוֹד הָאֲדָמָה לֹא נָשְׂאָה בְעֹל וְלֹא קָרְעוּ סְגוֹר־לִבָּהּ

אֵת וּמַחֲרֵשָּׁה, אַךְ נָתְנָה לְמַכְבִּיר תְּנוּבָתָהּ נְדָבָה.

חָמְדוּ בְנֵי־אָדָם צְמָחֶיהָ, לֹא עָמְלוּ יָדַיִם בָּהֵמָּה,

גַּרְגְּרֵי־שָׂדֶה יִלְקֹטוּ, בּוּל־הָרִים וּפְרִי־דֻּבְדְּבָנִים,

יִקְטְפוּ עִנְבֵי מַלּוּחַ, הָעוֹלִים בֵּין קוֹצֵי הַשִּׂיחִים,

אוֹ אֶת אֱגוֹזֵי הָאַלּוֹן, עֵץ חָמַד לוֹ עֶליוֹן בָּאֵלִים.

פָּרַח הָאָבִיב עוֹלָמִים, וַיְרַחֲפוּ זֶפִירִים²⁶⁵ שַׁאֲנַנִּים,

רַחֵף וְסַלְסֵל בִּכְנָפָם הַחַמָּה נִצָּנֵי סָפִיחַ.

תָּחִישׁ גַּם שְׁדֵמָה לֹא עֻבְּדָה וְנָשְׂאָה פְרִי־תְנוּבָה, וְעָטַף

זְהַב הַשִּׁבֳּלִים הַמְּלֵאוֹת נִיר, לֹא הֶאֱרִיכוּ מַעֲנִיתוֹ;

יִשְׁטְפוּ נַהֲרוֹת חָלָב אוֹ יִשְׂאוּ צוּף נֶקְטַר הַנְּהָרוֹת,

יִטְּפוּ אַלּוֹנֵי־הָאָטָד גַּם הֵם עֲסִיסֵי דְבַשׁ־זָהָב.

הוּרַד סַטוּרְנוּס²⁶⁶ מַחֲשַׁכֵּי הַטַּרְטַר²⁶⁷ וְיָשַׁב עַל כִּסְאוֹ

לִמְשֹׁל בְּתֵבֵל יֻפִּיטֵר, – מֵאָז תּוֹר־הַכֶּסֶף הִגִּיעַ,

מָךְ חִין־עֶרְכּוֹ מִזָּהָב וְיָקָר מִנְּחֹשֶׁת נוֹצֵצָה.

נָטָה יֻפִּיטֵר אֶת יָדוֹ וַיַּקְצֵר עֲלוּמֵי הָאָבִיב,

חָלַק הַשָּׁנָה לִתְקוּפוֹת, שָׂם מוֹעֵד לְחֹרֶף וָקַיִץ,

אָסִיף הַמְשַׁנֶּה אֶת טַעֲמוֹ וְאָבִיב מְהִיר־הַכְּנָפָיִם.

חֹרֶב וָחֹם אָז רִאשׁוֹנָה הִרְתִּיחוּ הָאַוִּיר, וְרִגְבֵי

קֶרַח מִנִּשְׁמַת־הַסַּעַר הַקָּרָה לַמּוּצָק דֻּבָּקוּ.

אָז גַּם בֵּית־מוֹשָׁב רִאשׁוֹנָה יִהְיֶה בָאָרֶץ, – בִּמְעָרוֹת

צוּרִים בְּסִבְכֵי יְעָרוֹת אוֹ מְלוּנַת־נְצָרִים עֲבֻתָּה.

קֶרֶס²⁶⁸ אָז תִּזְרֶה רִאשׁוֹנָה אֶת חָפְנֵי זְרָעֶיהָ בִּתְלָמִים

רִפְּדָה הָאֵת, וּבְנֵי־בָקָר מִסֵּבֶל יֵאָנֵחוּ.

חָלַף תּוֹר־כֵּסֵף גַּם הוּא וַיָּקָם דּוֹר חָדָשׁ, נְחֻשְׁתָּן,

רוּחַ אַבִּירִים בְּלִבּוֹ וְיָדָיו לוֹ רַב בַּמִּלְחָמָה,

לֹא יָדַע עוֹד פֶּשַׁע. דּוֹר־בַּרְזֶל נֻקְשֶׁה אָז קָם בָּאַחֲרוֹנָה.

נִקְבְּצוּ בָאוּ גַּם יַחַד כָּל חֵטְא וְכָל עָוֹן פְּלִילִיָּה;

תַּמּוּ אֱמוּנִים מֵאֶרֶץ וְישֶׁר וְתֻמַּת־עֲנָוִים,

תַּחְתָּם יָבֹאוּ וְיָרְשׁוּ מְקוֹמָם אַךְ מִרְמָה וָרֶשַׁע,

חָמָס וְנִכְלֵי־בְלִיַּעַל וְאַהֲבַת בֶּצַע־מַעֲשַׁקּוֹת.

יוֹרדֵי־הַיָּם מִפְרְשֵׂיהֶם צָרְרוּ בְכַנְפֵי־הָרוּחַ,

טֶרֶם יְדָעוּהוּ עַד־הֵנָּה, וְאֹרֶן מִתְעָרֶה בֶּהָרִים

יָרַד מִמְּרוֹמָיו, יִלָּפֵת דַּרְכּוֹ בֵין גַּלֵּי־מֶרְחַקִּים.

שְׁדֵמָה, זוּ הָיְתָה נַחֲלַת כָּל־אָדָם, כַּשֶׁמֶשׁ וְאַוִּיר,

נָטָה עָלֶיהָ הַמּוֹדֵד אֶת קַוּוֹ וַיַּצֵּב גְּבוּלֶיהָ.

דַּי עוֹד לֹא יֹאמַר הָאָדָם, כִּי יִדְרֹש מֵחֵיק הָאֲדָמָה

תְּרוּמַת תְּנוּבָתָהּ וּפִרְיָהּ לְמַכְבִּיר, אָז יִקְרַע סְגוֹר־לִבָּהּ,

הָלֹךְ וְהַעֲמֵק שְׁאוֹלָה, עַד יַרְכִּתֵי אֶרֶץ־רְפָאִים,

לַחְפֹּר מַטְמוֹנִים הָחְבָּאוּ וְאוֹצָרוֹת, מַכְאוֹבִים אַחֲרִיתָם.

יֶאֱתֶה בַּרְזֶל מְשַׂכֵּל וְזָהָב מְהַרֵס מִמֶּנּוּ,

אִתָּם־מִלְחָמָה הָעוֹשָׂה בִשְׁנֵיהֶם גַּם יַחַד מְלַאכְתָּהּ,

זְרוֹעָהּ חֲמוּצָה בְדָם וּבְצִלְצְלֵי־נֶשֶׁק רוֹעֶשֶׁת.

חָמָס הָאָרֶץ מָלֵאָה: קָם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ בָאֹהֶל,

חָתָן עַל חוֹתְנוֹ יִתְגַּבֵּר, גַּם אַהֲבַת אַחִים נֶעְדָּרָה.

אִישׁ יַחֲרֹש רָעָה עַל אִשְׁתּוֹ וְאִשָּׁה עַל בַּעַל־נְעוּרֶיהָ,

תִּמְסֹךְ הָאֵם הַחוֹרֶגֶת סַף־רַעַל וְדַרְשׁוּ הַבָּנִים

אֶל הַיִּדְעוֹנִים, עַל מִסְפַּר שְׁנוֹת אֲבוֹתֵיהֶם יִשְׁאָלוּ.

כָּרַע גַּם נָפַל הַצֶּדֶק, אָז תָּקוּם הָעַלְמָה אַסְטְרֵיאָה,²⁶⁹

שְׂרִידַת הָאֵלִים בָּאָרֶץ, וְעָלְתָה מֵעֵמֶק הַדָּמִים.

נוֹשאים וּשאלוֹת    🔗

1. האם כּשלוֹנם של בּרוּטוּס וקסיוּס – מקרה הוּא לדעתך אוֹ הכרח היסטוֹרי? נמק את תשוּבתך בּעוּבדוֹת.

2. מי מבּין שני יוֹרשיו של יוּליוּס קיסר, אנטוֹניוּס ואוֹקטוינוּס, היה הממשיך הרעיוֹני של תוֹכניוֹתיו?

3. בּאיזוֹ מידה קבעוּ הבדלי המדיניוּת בּין אוֹקטוינוּס ואנטוֹניוּס את תוֹצאוֹת המאבק בּיניהם?

4. תאר את הפּרינקיפּט של אוֹקטוינוּס להלכה וּלמעשה.

5. מה היוּ המניעים שהניעוּ את אוֹקטוינוּס להקים את הפּרינקיפּט אחרי ניצחוֹנוֹ על אנטוֹניוּס.

6. תאר את שלטוֹנוֹ של אַוּגוּסטוּס כּנקוּדת־מפנה בּמדיניוּת החוּץ הרוֹמית.

7. צייר את מפּת הקיסרוּת בּימי אוּגוּסטוּס, וציין עליה את הפּרוֹבינציוֹת של הסנאט ואת הפּרוֹבינציוֹת של אוּגוּסטוּס.

8. קרא מקוֹרוֹת 21: “מתוֹך ספר תוֹלדוֹת חייו של אַוּגוּסטוּס” – בּאיזוֹ מידה תוֹאם תיאוּר זה את האמת ההיסטוֹרית?

9. השווה את הפּריחה התרבּוּתית בּימי אוּגוּסטוּס לזוֹ של אתוּנה בּימיו של פּריקלס.

10. קרא מקוֹרוֹת 23: “משירי הוֹרטיוּס” ונסה לעמוֹד על הקשר בּין המציאוּת הפּוֹליטית בּאוֹתה תקוּפה וּבין השקפת העוֹלם, הבּאה לידי בּיטוּי בּשירים אלה.

 

ספרים לעיוּן נוֹסף    🔗

1. מ. רוֹסטוֹבצב, תוֹלדוֹת העוֹלם העתיק – הוֹצאת י. צ’צ’יק, דברי ימי רוֹמי, חלק בּ', פּרקים י"ד–ט"ו.

 

פּרק ח': הקיסרוּת הרוֹמית בּמאה הראשוֹנה    🔗

§67. טקיטוּס וּסְוֶטוֹניוּס.     🔗

המקוֹרוֹת החשוּבים בּיוֹתר לחקירת ההיסטוֹריה הרוֹמית במאה הראשוֹנה הם כּתבי ההיסטוֹריוֹנים טאקיטוּס וּסוטוֹניוּס. בּין כּל ההיסטוֹריוֹנים הרוֹמיים תוֹפס טקיטוּס את המקוֹם הנכבּד בּיוֹתר. הוּא חי בּימי הקיסרים דוֹמִיטִיֶנוּס וּמַרְיָנוּס ונחשב על חוּג הסנאטוֹרים ששנאוּ את הטירניה של דוֹמיטינוּס ונשאוּ נפשם לשלטוֹן מתוּקן של קיסר צדיק וישר. שנאה זוֹ לטירניה משתקפת גם מתוֹך שני חיבּוּריו ההיסטוֹריים הגדוֹלים של טאקיטוּס. אחד מהם (“האנלים”, כּלוֹמר: ספרי־השנים) דן בּהיסטוֹריה הרוֹמית ממוֹת אַוּגוּסטוּס ועד סוֹף ממשלת נרוֹן, והשני (“ההיסטוֹריוֹת”) — בּמאוֹרעוֹת שנת 69 וּבממשלת הקיסרים מבּית הפְלַוִיִים; חלקים רבּים משני ספרים אלה לא נשתמרוּ עד זמננוּ. טקיטוּס השתמש בּמקוֹרוֹת ואישים וּמשפּטוֹ זה מעוּות לעתים ואינוֹ אלא תוֹלדת השקפוֹתיו הפּוֹליטיוֹת והמוּסריוֹת של המחבּר. טקיטוּס שנא את כּל הקיסרים שמשלוּ בּרוֹמי עד טְרַיָנוּס וראה בּהם טירנים אכזריים. אך לא את הקיסרים בלבד שנא טקיטוס גם על רומי כולה שפך את חמתו, בהתמרמרות רבּה דיבּר על שחיתות המידוֹת בּעיר: בּחיבּוּרוֹ הקטן “גרמניה” תיאר את חיי הגרמנים משוּללי התרבּוּת כּאידיאל מוּסרי לעוּמת חיי רוֹמי התרבּוּתית והמוּשחתת²⁷⁰. טקיטוּס לא נתן דעתוֹ על החיים הכּלכּליים והחברוּתיים: כּנגד זה ידע להעמיק חקר בּנפש האדם ותיאר בּיד אמן את רגשוֹת הקינאה והשינאה, השפלוּת וההתרפּסוּת, שאנשי התקוּפה הצטיינוּ בּהם. גם סגנוֹנוֹ הקצר, אף כּי קשה הוּא לקריאה בּהשואה לסגנוֹנם של קיסר וקיקרוֹ, מעיד על כּשרוֹנוֹ האמנוּתי של טקיטוּס.

סוֹטוֹניוּס היה מוֹרה לרטוֹריקה בּימי טרינוּס וּפקיד ממשלתי בּימי אדרינוּס. בּין שאר חיבּוּריו הרבּים כּתב גם על חיי הקיסרים, החל בּיוּליוּס קיסר ועד דוֹמיטינוּס. סוֹטוֹניוּס שלא כּטקיטוּס, חסר את ההבנה העמוּקה של נפש האדם, והיה חסר גם כּישרוֹן אמנוּתי. אוּלם עבוֹדתוֹ המתמידה בּארכיוֹנים העניקה לוֹ חוֹמר רב מחיי הקיסרים, בּעיקר פּרטיים מלאי עניין ממאוֹרעוֹת החצר, ולכן משמשים ספריו מקוֹר נאמן לחקירת ההוי בּרוֹמי בּמאה הראשוֹנה.

§68. הקיסרים מבּית יוּליוּס־קלאַוּדיוּס.     🔗

בּמשטר שהקים אַוּגוּסטוּס צריך היה שיעמוֹד בּראש המדינה אזרח המוּכשר בּיוֹתר לשלטוֹן, שאם לא כן לא יראה הסנאט חוֹבה לעצמוֹ למסוֹר לפּרינקיפּט את הנהלת העניינים. אוּלם אוּגוּסטוּס עצמוֹ ערער יסוֹד זה בּבקשוֹ לקיים את משׂרת הפּרינקיפּט בּידי בּני משפּחתוֹ וּלמסרה בּירוּשה. שאיפתוֹ להעמיד שוֹשלת פּגעה בּעצם קיוּמוֹ של הפּרינקיפּט, שהיה להלכה משטר רפּוּבּליקני ונתנה לוֹ מראשיתוֹ את צוּרת המוֹנרכיה.

לאוּגוּסטוּס לא היה בּן אשר לוֹ יוֹריש את השלטוֹן; לכן היה בּוֹחר ליוֹרש־עצר אחד מבּני משפּחתוֹ. אוּלם לאחר וכל קרוֹביו שהיוּ עתידים למלוֹך תחתיו, מתוּ בּעוֹדוֹ בּחיים, בּחר אוּגוּסטוּס בּטיבּריוּס, בּנה של אשתוֹ ליויה מבּעלה הראשוֹן, ואימץ אוֹתוֹ לבן. טיבּריוּס נחשב על המשפּחה העתיקה של הקלאַוּדיים, שמילאה תפקיד חשוּב בּהיסטוֹריה הרוֹמית; בּן 55 שנים היה כּשקיבּל את השלטוֹן מידי הסנאט, אחרי מוֹת אוּגוּסטוּס. הוּא היה איש פּיקח וקר־מזג, שר־צבא מוּכשר, שליט זהיר וּבעל ניסיון, וּבכל פּעוּלוֹתיו המדיניוֹת בּיקש ללכת בּדרכי אוּגוּסטוּס: הוּא קיים את חלוּקת הפּרוֹבינציוֹת בּינוֹ לבין הסנאט, שיתף את הסנאט בּשלטוֹן, נמנע מכּבוֹד ההאלהה בּרוֹמי, וגם בּפּוֹליטיקה החיצוֹנית הלך בּדרכי אוּגוּסטוּס: כּאשר בּיקש בּן אחיו גֶרְמַנִיקוּס לנקוֹם בּגרמנים את דם הרוֹמיים שנפלוּ בּיער הטוטוֹבּוּרגי (§65) וכבש חלק מהארצוֹת שבּין הריינוּס והאלבּיס²⁷¹, קרא אוֹתוֹ טיבּריוּס לרוֹמי, כּי לא רצה להרחיב את גבוּלוֹת הקיסרוּת. אוּלם למרוֹת כּל סגוּלוֹתיו הטוֹבוֹת היה אדם קשה, בּעל מרה שחוֹרה ואכזרי. הוּא חשד בּצעירים מבּני בּיתוֹ וּבסנאטוֹרים וחשש שמא יתנקשוּ בּחייו; לכן רדף את אצילי רוֹמי ודן רבּים למיתה מתוֹך תוֹאנה ש"פּגעוּ בּכבוֹד הפּרינקפּט". מלא שׂנאה וּבוּז לכּוֹל, החליט להתרחק מבּני אדם, עזב את רוֹמי וחי את עשׂר שנוֹתיו האחרוֹנוֹת על האי קַפְּרי בּקירבת נאפּוֹליס²⁷². את השלטוֹן בּרוֹמי מסר לסֵיאַנוּס, ראש הפּרטוֹריָנים, שהצטיין אף הוּא בּאכזריוּתוֹ והכבּיד את ידוֹ על חברי הסנאט; ואוּלם כּשנוֹדע לטיבּריוּס כּי סיאנוּס מבקש את כּיסא הקיסרוּת, אסר גם אוֹתוֹ והוֹציאוֹ להוֹרג. הסנאט, האצילים, העם — הכּל שׂנאוּהוּ ונשׂאוּ את עיניהם בּתקוה לקיוּס הצעיר, בּנו של גרמניקוּס, שעתיד היה למלוֹך תחתיו.

אחרי מוֹת טיבּריוּס (37) עלה קיוּס, המכוּנה קַלִיגוּלָה²⁷³ (“נעל קטנה”) על כּיסא הקיסרוּת. הכּל שׂמחוּ לשליט החדש: קיוּס בּיטל את המשפּטים על “הפּגיעה בּכבוֹד הפּרינקפּט”, נהג כבוֹד בּסנאט ואף חידש את אסיפוֹת העם שבּוּטלוּ בימי טיבּריוּס. אוּלם עד מהרה נוֹדע לכּל טיבוֹ של הקיסר החדש. תחת הפּרינקיפּט בּיקש קיוּס להקים בּרוֹמי מוֹנרכיה לפי דוּגמת המוֹנרכיוֹת ההלניסטיוֹת. קיוּס האמין בּלב תמים כּי בּן־אלים הוּא: הוּא בּנה מקדש לעצמוֹ, מינה כּוֹהנים, פּקד להסיר מפּסלי האלים את ראשיהם ולשׂים את פּסל ראשוֹ תחתם, וכיוֹצא בּזה. את ההאלהה דרש גם מן היהוּדים וּפקד להעמיד את הפּסל שלוֹ בּבית־המקדש שבּירוּשלים וּבבתי־הכּנסיוֹת בּאלכּסנדירה. יחסוֹ לסנאט היה גס ואכזרי: הוּא הוֹציא אנשים להוֹרג כּדי להחרים את רכוּשם, הכריח את חברי הסנאט לרוּץ כּעבדים אחרי מרכּבתוֹ ולעג בּגלוּי למוֹסדוֹת הרפּוּבּליקניים. שחיתוּת המידוֹת בּחצרוֹ גדלה לאין שיעוּר; הקיסר ערך חגים וּמשתאוֹת וּפעמים היה הוּא עצמוֹ רוֹקד לפני הנאספים בּחצרוֹ. גם כּיבּוּשים וּטריוּמפים משכוּ את לבּוֹ, ולכן הלך לגליה להילחם בּגרמנים; אבל בּהיוֹתוֹ מוּג־לב, מיהר לשוּב, וּברוֹמי סיפּרוּ כּי השבוּיים שהביא אתו נשׂכּרוּ לשם כּך. חיי התענוּגוֹת בּחצרוֹ הצריכוּ כּסף רב ולכן הגדיל את המסים והוֹציא מידי עשירים את כּספּם על ידי איוּמים; הצבא הפּרטוֹרייני סייע בּידוֹ להשמיד את שׂרידי האריסטוֹקרטיה. אבל לבסוֹף לא יכלוּ גם הפּרטוֹריינים לשׂאת את שלטוֹן הקיסר המטוֹרף, וּמקץ ארבּע שנים נפל קיוּס בּחרב החיילים (41)²⁷⁴.

כּשנוֹדע דבר מוֹתוֹ של קיוּס עמדוּ הסנאטוֹרים לדוּן בּשאלה, אם לא הגיע הזמן להשיב את המשטר הרפּוּבּליקני? אוּלם עוֹדם דנים בּדבר, הכריזוּ הפּרטוֹריינים את קלַוּדיוּס, דוֹדוֹ של קיוּס, לקיסר. הסנאט לא העז להתנגד לחיילים ואישר את החלטתם. עד יוֹם היוֹתוֹ לקיסר לא התעניין קלוּדיוּס בּענייני המדינה, בּני משפּחתוֹ חשבוּהוּ לחסר־דעת והרחיקוּהוּ מן החיים הפּוֹליטיים. לאחר שקיבּל את השלטוֹן נתפּרסם בּרוֹמי כּשליט זהיר הנוֹג כּוֹבד ראש בּתפקידוֹ. קלוּדיוּס חידש את יסוֹדוֹת הפּרינקיפּט שנהרסוּ בּידי קיוּס ונהג כּבוֹד בּסנאט וּבמוֹסדוֹת הרפּוּבּליקניים. אבל הוּא היה אדם חלש אוֹפי, והשלטוֹן נשמט מידוֹ ועבר לאנשי החצר. אלה היוּ עבדיו המשוּחררים, שלהלכה אסוּר היה להם להתערב בּענייני המדינה, ואוּלם למעשׂה התרכּזוּ כּל ענייני השלטוֹן בּידיהם. הם מינוּ פּקידים ושפכוּ ממשלתם על רוֹמי ועל הפּרוֹבינציוֹת. בּימי קלאַוּדיוּס גברה הבּיוּרוֹקרטיה בּרוֹמי; פּקידיו של הקיסר עלוּ בּחשיבוּתם על פּקידי המדינה הרגילים, כּגוֹן הקוֹנסוּלים, וכו'. שלטוֹנוֹ ארך שלוֹש עשׂרה שנה (54–41) עד שהוּרעל על־ידי אשתוֹ אַגְריפִּינָה, אשר בּיקשה להוֹשיב על כּיסא הקיסרוּת את נרוֹן, בּנה מבּעלה הראשוֹן.

נֶרוֹן²⁷⁵ היה בּן 16 כּשעלה למלוּכה. כּקיוּס קליגוּלה בּשעתוֹ קנה גם נרוֹן את לב הסנאטוֹרים בּראשית שלטוֹנוֹ בּהבטחוֹתיו ללכת בּדרכי אוּגוּסטוּס. וּבהיוֹתוֹ עדיין צעיר לימים, מסר את הנהגת המדינה לשני אנשים מכוּבּדים — לפילוֹסוֹף הידוּע סֶנְקָה וּלראש הפּרטוֹריינים בּוּרוּס; הם ניהלוּ את העניינים לפי השיטה הפּוֹליטית של אוּגוּסטוּס. מקץ שנים אחדוֹת לקח נרוֹן את השלטוֹן בּידוֹ, ושוּב הרגישה רוֹמי בּטירן שהשתלט עליה. נרוֹן היה אדם אכזרי, מוֹשחת מידוֹת, חשדן ומוּג־לב. הוּא רצח את אמוֹ ואת אשתוֹ, את בּנוֹ של קלוּדיוּס ואת מוֹרוֹ סנקה; חברי הסנאט ואנשים עשירים רבּים הוּצאוּ להוֹרג ורכוּשם הוֹחרם. אף הוּא כּקיוּס בּשעתוֹ לעג לרפּוּבּליקה ונשׂא נפשוֹ לייסוּד מוֹנרכיה אבּסוֹלוּטית. נוֹסף לכל אלה חשב את עצמוֹ למשוֹרר גדול; הוּא ערך בּרוֹמי משׂחקי התגוֹששוּת דוּגמת המשׂחקים בּיון והוּא עצמוֹ הוֹפיע על הבּימה פּעם כּמזמר, פּעם כּנוֹהג רכב; הוֹאיל ושוּם אדם לא העז להתחרוֹת בּוֹ, היה הוּא תמיד המנצח²⁷⁶. הוּא גם הלך ליון והשתתף בּמשׂחקים, בּחוֹשבוֹ כּי היונים יבינוּ לכשרוֹנוֹ הפּיוּטי יוֹתר מאנשי רוֹמי. בּימיו נשׂרפה רוֹמי; סיפּרוּ, כי בּזמן השׂריפה עמד הקיסר על גג בּיתוֹ ושר את הריסת טרוֹיה. ועוֹד סיפּרוּ כּי בּכונה הצית את העיר כּדי לבנוֹתה מחדש ולקרוֹא לה על שמוֹ “נרוֹפּוֹליס”. כּדי להוֹכיח, כּי הוּא נקי מעווֹן, העליל נרוֹן על אנשים חפּים מפּשע, כּי הם הציתוּ את העיר, ודן אוֹתם למיתה (לפי טאקיטוּס, האשם בּכך את הנוֹצרים²⁷⁷).

בּראשית שלטוֹנוֹ של נרוֹן פּרצה מלחמה בּין רוֹמי וּפּרתיה בּגלל אַרְמֶנְיָה²⁷⁸. את המלחמה ערך קוֹרְבּוּלוֹ, שׂר־צבא מוּכשר, אשר כּבש בּזמן קצר את כּל ארמניה. סנקה וּבּוּרוּס, שעמדוּ אז בּראש השלטוֹן, הלכוּ בּדרכי אוגוּסטוּס ולא רצוּ בּהרחבת הגבוּלוֹת. לכן לא עשׂוּ את ארמניה לפּרוֹבינציה, אלא בּאוּ לידי הסכּם עם מלך הפּרתים: בּראש ארמניה יעמוֹד מלך ממשפּחת מלכי פּרתיה, בּתנאי שיקבּל את סמיכוּתוֹ למלכוּת מידי הקיסר הרוֹמי. הפּשרה הזאת הניחה את דעת שני הצדדים. לאחר שעבר השלטוֹן לידי נרוֹן עצמוֹ בּוּטלה הפּוֹליטיקה הזהירה של יוֹעציו: נרוֹן נשׂא נפשוֹ לכיבּוּש המזרח ואמר ללכת לארץ ההִירְקַנִים שעל שׂפת הים הכּספּי²⁷⁹, אך הוּא לא הספּיק לבצע את תוֹכניוֹתיו, כּי בּימים ההם מרדוּ בּוֹ היהוּדים בּארץ־ישׂראל. היהוּדים, שסבלוּ סבל רב משלטוֹן הפּרוֹקוּרטוֹרים רוֹדפי הבּצע, מעוֹל המסים, מחיילי רוֹמי שהתעללוּ בּקוֹדשי ישׂראל, הרימוּ את נס המרד. הנציב הסוּרי ניגף לפני היהוּדים וּברח מארץ־ישׂראל. נרוֹן, ששהה אז בּיון, שלח את אַסְפַּסְיַנוּס²⁸⁰ להילחם בּיהוּדים; תוֹכניתוֹ לכבּוֹש את המזרח נדחתה עד שידוּכּא המרד בּארץ־ישׂראל. אבל בּינתיים מרד בּוֹ הנציב בּגליה ונרוֹן הוּכרח להפסיק את סיוּרוֹ בּיון ולחזוֹר לרוֹמי. מצבוֹ היה בּכל רע. את המרד בּגליה השקיטוּ אמנם הלגיוֹנוֹת מגרמניה; אבל לגיוֹנוֹת אלה אף הם לא רצוּ בּשלטוֹנוֹ של נרוֹן והציעוּ לגַלְבָּה נציב ספרד שיבוֹא וימשוֹל בּרוֹמי. החיילים בּספרד הכריזוּ את גלבּה לקיסר ולא היוּ ימים רבּים והסנאט והפּרטוֹריינים בּרוֹמי עברוּ אף הם אליו. נרוֹן נעזב על־ידי הכּל; לבוּש בּגדי עבד בּרח מארמוֹנוֹ וכאשר ראה כּי אין לוֹ מפלט מן החיילים הרוֹדפים אחריו, שׂם קץ לחייו (שנת 68).

§69. המשבּר של שנת 69.     🔗

אחרי מוֹת נרוֹן פּרצוּ מהוּמוֹת בּרוֹמי שלא פּסקוּ בּמשך שנה תמימה. שלוֹשה קיסרים עלוּ על כּיסא הקיסרוּת בּזה אחר זה. סיבּוֹת המשבּר היוּ רבּוֹת ושוֹנוֹת. האחת הייתה התנגדוּת הלגיוֹנוֹת בּפּרוֹבינציוֹת לשלטוֹן הפּרטוֹריינים בּרוֹמי. מימי קיוּס היוּ הפּרטוֹריינים הכּוֹח השליט בּמדינה: הם בּחרוּ בּקיסרים, השתתפוּ בּמהפּכוֹת החצר, נהגוּ בּאימנתנוּת עם הסנאט; הקיסרים קנוּ את מסירוּתם בּכסף רב. מצב זה לא היה לרצוֹן לחיילים שעמדוּ בּפּרוֹבינציוֹת; הם היוּ סבוּרים שלא לכבוֹד הוּא להם לשׂאת בּעוֹל החיים בּמחנה וּלהילחם בּבּארבּארים, כּדי שחבוּרה קטנה של חיילים פּרוּעים תמשוֹל בּרוֹמי. הסיבּה השנייה הייתה — התמוֹטטוּת שלטוֹנה של רוֹמי בּפּרוֹבינציוֹת. בּימי אוּגוּסטוּס וטיבּריוּס שקדוּ נציבי הפּרוֹבינציוֹת בּדרך כּלל על שלוֹם התוֹשבים, אך מימי קיוּס ואילך בּאוּ לפּרוֹבינציוֹת שליטים, שלא מילאוּ את תפקידם בּאמוּנה. ארץ־ישׂראל לא הייתה הארץ היחידה שנציביה היוּ גרוּעים; גם בּאפריקה, בּספרד, בּגליה נהגוּ הנציבים בּעריצוּת כּלפּי היישוּב. עריצוּת זוֹ עוֹררה תנוּעוֹת לאוּמיוֹת בּקרב העמים הנכבּשים: בּגליה, כּמוֹ בּארץ־ישׂראל, מרדוּ התוֹשבים וּביקשוּ להשתחרר מרוֹמי. גם הגרמנים מרדוּ בּרוֹמיים ועברוּ את גבוּלוֹת גליה. סכּנת התפּוֹררוּת הייתה צפוּיה לקיסרוּת הרוֹמית, ועוֹד גדוֹלה מזוֹ הייתה סכּנת מלחמת האזרחים בּרוֹמי עצמה.

גלבּה, שהוּכרז לקיסר מטעם החיילים והסנאט, בּא לרוֹמי מספרד אחרי מוֹת נרוֹן ותפשׂ את השלטוֹן בּידוֹ. הוּא היה איש בּא בּימים וכוֹחוֹ לא עמד לוֹ למשוֹל בּצבא הפּרוּע של הפּרטוֹריינים. כּאשר דרשוּ הפּרטוֹריינים כּי ישלם את הכּסף אשר הוּבטח להם בּשמוֹ, אמר גלבּה כּי הוּא רגיל לגייס חיילים, אבל לא לקנוֹתם. הפּרטוֹריינים רצחוּ את גלבּה וּבחרוּ בּמקוֹמוֹ בּאוֹתוֹ. אוֹתוֹ היה איש צעיר, אחד מידידי נרוֹן הטוֹבים. הפּרטוֹריינים היוּ מסוּרים לוֹ, אבל הלגיוֹנוֹת בּגליה וּבגרמניה לא רצוּ להישמע לוֹ וּבחרוּ בּמנהיגם ויטֶליוּס לקיסר. הצבא של ויטֶליוּס עלה על איטליה; בצפוֹן הארץ, בּקירבת קְרֶמוֹנָה²⁸¹, היכּוּ חיילי ויטליוּס את צבאוֹ של אוֹתוֹ, ואוֹתוֹ שׂם קץ לחייו. ויטליוּס בּא לרוֹמי, אדם זה היה מפוּרסם בּרוֹמי כּזוֹלל וגרגרן; בּמשך חוֹדשים אחדים בּיזבּז את כּל כּספּי האוֹצר על סעוּדוֹת וּמשתאוֹת. ענייני השלטוֹן הוּזנחוּ; חייליו, בּאין סדר וּמשמעת, עשׂו בּאיטליה כּאדם העוֹשׂה בּתוֹך שלוֹ. קיסר כּזה לא יכוֹל להטיל מרוּתוֹ על הפּרוֹבינציוֹת; הלגיוֹנוֹת בּסוּריה וּבארץ־ישראל מיאנוּ להכּיר בּשלטוֹנוֹ וּבחרוּ בּאַסְפַּסְיָנוּס לקיסר²⁸². אספּסינוּס מסר את סיוּם המלחמה בּיהוּדים לבנוֹ טִיטוּס וּמיהר מצרימה כּדי להשתלט על הפּרוֹבינציה העשירה הזאת. בּינתיים עלה צבאוֹ על איטליה. בּקירבת קרמוֹנה התלקח הקרב המכריע; חיילי אספּסינוּס ניצחוּ את צבאוֹ של ויטליוּס, והעיר העשירה קרמוֹנה נשדדה כּליל על ידיהם. בּרוֹמי בּיקש אחיו של אספּנינוּס למרוֹד בּוטליוּס, אבל נרצח בּידי החיילים; בּשעת המהוּמוֹת עלה בּאש מקדשוֹ של יוּפּיטר קפּיטוֹלינוּס. צבא אספּנינוּס התקרב לרוֹמי וּויטליוּס נהרג. אספּסינוּס הוּכרז לקיסר מטעם הסנאט.

בּינתיים פּשט המרד בּגליה²⁸³. השבטים הגליים החליטוּ להשתחרר מרוֹמי וּלהקים מדינה עצמאית. כּוֹהני גליה ניבּאוּ ואמרוּ כּי שׂריפת הקפּיטוֹליוּם אוֹת הוּא לסוֹפה של רוֹמי, וּמעתה יעבוֹר השלטוֹן לידי העמים הצפוֹניים (הגלים והגרמנים). חיילי רוֹמי שעמדוּ בּגליה עברוּ אל המוֹרדים, כּי בּרוּבּם גוּיסוּ מקרב עמי הארץ והיוּ קרוֹבים בּרוּחם לגלים יוֹתר מאשר לרוֹמיים; הם נשבּעוּ להיוֹת נאמנים לממלכת הגלים. אוּלם הממלכה החדשה לא האריכה ימים. סכּנה גדוֹלה נשקפה לגלים מן הגרמנים, שהתכּוֹננוּ לעבוֹר את הריינוּס וּלהתנפּל על הארץ העשירה. הגלים ראוּ מראש כּי לא יוּכלוּ להילחם בּשני אוֹיבים עצוּמים כּאחד, ואם לא יכּירוּ בּשלטוֹנה של רוֹמי סוֹפם שייכּנעוּ לפני הגרמנים. גם הרוֹמניזציה (כּלוֹמר השפּעת רוֹמי בּלשוֹן, בּמשפּט, בּמנהגי החיים) שהכּתה שוֹרשים עמוּקים בּגליה, גרמה לכך שהתנוּעה הלאוּמית לא תמצא את התמיכה הדרוּשה בּקרב העם. כּאשר הוֹפיעוּ בּגליה לגיוֹנוֹת חדשים שנשלחוּ מטעם אספּנינוּס, עברוּ רבּים משבטי גליה אל הרוֹמיים. המרד בּגליה דוּכּא וגם הגרמנים הוּכּוּ בּידי הרוֹמיים ונהדפוּ אל מעבר לריינוּס.

גם מלחמת היהוּדים נסתיימה בּניצחוֹן הרוֹמיים. בּזמן שאספּנינוּס מינה את טיטוּס למפקד הצבא, כּבר הייתה כּמעט כּל ארץ־ישראל בּידי הרוֹמיים, ורק ירוּשלים עמדה עוֹד בּמרדה. בּין היהוּדים פּרצה מלחמת האזרחים שהחלישה את כּוֹחם: דלת העם תחת יד הקנאים נלחמה בּאריסטוֹקרטיה הירוּשלמית ורבּים מבּני המשפּחוֹת המיוּחסוֹת נפלוּ בּחרב מתנגדיהם הפּוֹליטיים. גם בּין המוֹרדים עצמם לא היה שלוֹם: שלוֹש קבוּצוֹת התבּצרוּ בּמקוֹמוֹת שוֹנים בּירוּשלים ונלחמוּ זוֹ בּזוֹ, ורק כּאשר תקף טיטוּס את העיר התאחדוּ המוֹרדים לשם מלחמה משוּתפת בּאוֹיב. כּוֹחוֹת הרוֹמיים עלוּ הרבּה על כּוֹחוֹת היהוּדים, ורק התקוה העזה לבוֹא המשיח אימצה את ידי הנלחמים. ארבּעה חוֹדשים נמשכה מלחמת הייאוּש; בּעשׂירי לאב, שנת 70 לספה"נ, עלה בּית־המקדש בּאש, וּמקץ חוֹדש ימים, בּערך, נכבּשה כּל העיר. המוֹני יהוּדים נפלוּ בּמלחמת ורבּים נמכּרוּ לעבדים; ירוּשלים נהרסה וּמשׂרת הכּוֹהן הגדוֹל, השׂריד האחרוֹן לעצמאוּתוֹ של עם ישראל, בּוּטלה. אספּסינוּס וטיטוּס חגגוּ בּרוֹמי “טריוּמף” מלא תפארת והדר²⁸⁴; העם הרוֹמי קיבּל אוֹתם בּתשוּאוֹת וּבשׂמחה, כּי נשׂא נפשוֹ לשלוֹם ולשלוה אחרי המהוּמוֹת שעברוּ עליו. שער טיטוּס, שנבנה לכבוֹד המנצח, נשתמר עד היוֹם ועליו תבליטים המבליטים את מסע הטריוּמף, את שלל המנצחים ואת שבוּיי יהוּדה הנוֹשׂאים כּלי־בּית־המקדש²⁸⁵.

§70. הקיסרים מבּית פלויוּס.     🔗

הקיסר החדש אספּסינוּס (79–70) היה בּן למשפּחת הפלויים, יליד ארץ הסבּינים בּאיטליה התיכוֹנה; הוּא היה הראשוֹן בּין קיסרי רוֹמי שלא נחשב על האצילים: אביו עסק בּגביית מסים, חינוּכוֹ היה לקוּי, היונת שבּפיו הייתה משוּבּשת; ואף את הלשוֹן הרוֹמית לא ידע על בּוּריה. אספּסינוּס היה בּא־כּוֹחוֹ של המעמד הבּינוֹני בּאיטליה על כּיסא הקיסרים; הוּא ניהל את המדינה כּדרך שבּעל־אחוּזה קמצן מנהל את משק בּיתוֹ. חיי החצר בּימיו היוּ פּשוּטים וּצנוּעים; הוּא קימץ בּהוֹצאות והשליט סדר בּאוֹצר המדינה שהתמוֹטט בּימי נרוֹן וּמלחמת האזרחים. הוּא הטיל מסים שוֹנים וּמשוּנים על תוֹשבי הקיסרוּת, בּין השאר הטיל על היהוּדים מס מיוּחד אשר כּספיו היוּ קוֹדש ליוּפּיטר קפּיטוֹלניוּס. בּרוֹמי קוֹמם את הבּניינים שניזוֹקוּ בּמלחמת האזרחים, גם בּנה בּניינים חדשים, בּיניהם את האמפיתיאטרוֹן הענקי (“קוֹלוֹסאוּם”)²⁸⁶, שהכיל יוֹתר מ־80,000 מקוֹמוֹת למסתכּלים. הוּא נתן דעתוֹ גם על איטליה והפּרוֹבינציוֹת; בּימיו קיבּלוּ תוֹשבי ספרד את הזכוּיוֹת ה"לטיניוֹת" שהיוּ קרוֹבוֹת לזכוּיוֹת הרוֹמיוֹת.

אחרי מוֹתוֹ עבר כּיסא הקיסרוּת לבנוֹ טיטוּס (81–79). בּימיו התפּרץ הר־הגעש וֶסוּביוּס בּקירבת נאפּוֹליס וּשתי ערים פּוֹרחוֹת פּוֹמפֵּיִי²⁸⁷ והֶרְקוּלָנְוּם נהרסוּ כּליל.

פּוֹמפיי הייתה עיר איטלקית עתיקה שאיכסנה בּין חוֹמוֹתיה מוֹשבה של חיילים רוֹמיים בּימי סוּלה. בּשנת 79 הייתה פּוֹמפּיי עיר בּת 20,000 תוֹשבים בּערך, שחיוּ על המסחר והמלאכה. הוסוּביוּס המטיר על פּומפּיי בּרד של אבנים וכיסה את העיר בּשכבת אפר עבה. העיר נהרסה בּחלקה על ידי רעידת האדמה שחלה בּשעת ההתפּרצוּת, כּאלפיים איש נחנקוּ בּאפר, שאר התוֹשבים נמלטוּ על נפשם. החוּרבּן היה איוֹם כּל כּך שהקיסרים משכוּ ידם מן הניסיוֹן להקים את העיר מחדש. דוֹרוֹת רבּים נשארה פּוֹמפּיי קבוּרה בּאדמה. בּאמצע המאה ה־18 התחילוּ חוֹפרים בּהריסותיה, ועדיין לא סיימוּ אוֹתן. כּיוֹם משמשוֹת חוֹרבוֹת פּוֹמפּיי אחד המקוֹמות הבּוֹדדים בּעוֹלם שבּו אפשר לראוֹת עיר עתיקה על כל סידוּרה הפּנימי, כּדמוּתה לפני אלפּיים שנה. החוֹפרים גילוּ את רחוֹבוֹת העיר את הפוֹרוּם (רחבה גדוֹלה ששימשה מרכּז לחיים ציבּוּריים וכלכּליים)²⁸⁸, שׂרידים רבּים של בּניינים ציבּוּריים, כּגוֹן בּית־דין, משׂרדי הפּקידים, בּתי מרחץ פּוּמבּיים, מקוֹם להתעמלוּת, וכן מקדשי האלים יוּפּיטר, אפּוֹלוֹן, ונוּס, ועוֹד. גם שני תיאטראוֹת היוּ בּפּוֹמפּיי, בּאחד היוּ 5,000 מקוֹמוֹת למסתכּלים ואילוּ בּאחר — 1,500; סמוּך לעיר עמד אמפיתיאטרוֹן גדוֹל בּן 20,000 מקוֹמוֹת²⁸⁹ שבּוֹ נערכוּ משׂחקי הלוּדרים וכדוֹמה. גם אכסניוֹת, בּתי־מרזח, מאפיוֹת, חנוּיוֹת וּבתי־מלאכה היוּ קיימים בּעיר. רחוֹבוֹת העיר (בּרוֹחב מ־3 עד 9 מטרים) היוּ מרוּצפים, וּלאוֹרך הבּתים נבנוּ מדרכוֹת²⁹⁰. מיים חיים נמצאו בּכל בּית. בּייחוּד מעניין סידוּרם הפּנימי של בּתים פרטיים שנתגלו בפומפי למאות. פומפי לא הייתה עיר גדולה ולכן נבנו בתיה רק קומה אחת אוֹ שתיים (בּערים גדוֹלוֹת עמדוּ בּתים בּני חמש קוֹמוֹת). בּאמצע הבּית הייתה חצר פּנימית, מקוּשטת בּגינוֹת פּרחים, בּריכוֹת, מזרקוֹת מים וּפסלים²⁹¹. החצר הייתה מוּקפת מסדרוֹן רחב פּתוּח לצד החצר וּמקוּשט בּעמוּדים (פֶרִיסטיל); אל המסדרוֹן הזה נפתחוּ הדלתוֹת של חדרי השינה, חדרי השימוּש, הטרקלינים, חדרי האוֹרחים, ועוֹד. החדרים בּרוּבּם לא היוּ גדוֹלים, אבל מספּרם בּבתי עשירים עלה לעשׂרוֹת. החדרים קיבּלוּ את האוֹר ואת השמש מן החצר הפּנימית; לצד הרחוֹב היוּ פּתוּחוֹת החנוּיוֹת בּלבד. התוֹשבים אהבוּ לקשט את הקירוֹת בּפנים הבּית בּתמוּנוֹת וּבציוּרים, ורב ערכּה של פּוֹמפּיי בּעיני חוֹקר האוֹמנוּת, כּי היא משמשת אחד המקוֹמוֹת המעטים שבּהם נשתמרוּ עד ימינוּ התמוּנוֹת של התקוּפה העתיקה. הוֹאיל וּפּוֹמפּיי בשעתה לא הייתה מרכּז אוֹמנוּתי חשוּב, אין למצוֹא בּה יצירוֹת האוֹמנים הגדוֹלים; אך גם התמוּנוֹת של ציירי פּוֹמפּיי, שבּדרך כּלל רק חיקוּ את היצירוֹת של האוֹמנים האלכּסנדרוֹניים, מעידוֹת על רמה גבוֹהה מאוֹד של אוֹמנוּת הציוּר. הנוֹשׂאים לקוּחים בּעיקר מן המיתוֹלוֹגיה היונית: מלחמת טרוֹיה, עלילוֹת האלים והגיבּוֹרים, וכדוֹמה. ציוּרים רבּים שימשוּ למטרה דקוֹרטיבית בּלבד: צמחים, ציפּוֹרים, דגים, פּירוֹת, ועוֹד.

העיר הרקוּלנוּם, שנהרסה יחד עם פּוֹמפּיי, נחקרת בּאוֹפן שיטתי רק בּשנים האחרוֹנוֹת.

אחרי טיטוּס עבר השלטוֹן לאחיו הקטן דוֹמיטינוּס (96–81). שוּב עמד בּראש המדינה הרוֹמית אדם קשה ואכזר, אשר נשׂא נפשוֹ לשלטוֹן בּלתי מוּגבּל ודרש שיכבּדוּהוּ כּ"אדוֹן ואל". הוּא צירף למשׂרת הפּרינקיפט גם את סמכוּת הצנסוֹר (דבר שהקיסרים לפניו עשׂוּ רק לעתים רחוֹקוֹת) והשתלט בּדרך זוֹ על הסנאט, כּי רשאי היה הצנסוֹר למחוֹק מרשימת הסנאטוֹרים את אלה שלא היוּ רצוּיים לוֹ. הסנאט שׂנא את דוֹמיטינוּס, בּייחוּד לאחר שאחדים מחבריו הוּצאוּ להוֹרג לפי פּקוּדתוֹ. בּשנת 96 נפל דוֹמיטינוּס בּחרב הקוֹשרים; הוּא היה הפּרינקיפּט האחרוֹן לבית הפלויים.

בּימי דוֹמיטינוּס התרחבוּ גבוּלוֹת הקיסרוּת בּבּריטניה: הצבא הרוֹמי כּבש את כּל בּריטניה התיכוֹנה. ואוּלם חשיבוּת יתירה היתה למלחמה בּדַקִים. עם זה ישב מעבר לנהר דנוּבּה²⁹² וּלעתים תכוּפוֹת היה עוֹבר את הנהר וּמתיישב על אדמת הרוֹמיים, כּי מצפוֹן לחצוּ עליו שבטי הסַרְמָטִי הפּראים. בּימי דוֹמיטינוּס קם לדקים המלך דֶקֶבֶּלוּס, אשר הגדיל את כּוֹחוֹת צבאוֹ ותקף את הרוֹמיים. דוֹמיטינוּס עלה על הדקים; לאחר מלחמה ממוּשכה כּרת בּרית עם דקבּלוּס, שלח אליו בּעלי־מלאכה וּמהנדסים רוֹמיים ואף התחייב לשלם לוֹ סכוּם כּסף שנתי. זאת הפּעם הראשוֹנה בדברי ימי רוֹי העלה הקיסר מס לבּארבּארים על מנת שלא יפרוּ את שלוֹם המדינה, דבר שעוֹרר התמרמרוּת רבּה בּרוֹמי, כּי לא היה לכבוֹד הרוֹמיים.

§71. תחילת הנצרוּת.     🔗

בּתקוּפת התסיסה הפּוֹליטית והחברתית בּארץ־ישראל שקדמוּ למלחמת היהוּדים בּרוֹמי (§68), קמוּ בּקרב עם הארץ אנשים רבּים, שחשבוּ את עצמם למשיחים, הסיתוּ, את העם בּרוֹמיים וניבּאוּ לגאוּלה קרוֹבה. היוּ מהם שהטיפוּ לחיי מוּסר וטהרה, בּאוֹמרם כּי קרוֹבה “מלכוּת השמים”, ואין לאדם חלק בּעוֹלם הבּא אם לא ייטהר מחטאיו. אחד מאלה היה יוֹחנן, המכונה “המטבּיל”, כּי תלמידיו קיבּלוּ ממנוּ את ה"טבילה" בּמי הירדן, אוֹת לטהרת חייהם המחוּדשים. אחד מתלמידיו היה ישוּ (ישוּע) בּנוֹ של יוֹסף הנגר מנצרת ואשתוֹ מרים. גם ישוּ דבק אחרי יוֹחנן ונטבּל על־ידוֹ; האגדה הנוֹצרית מספּרת כּי בּשעת הטבילה נחה עליו רוּח הקוֹדש. ישוּ עבר מכּפר לכפר בּגליל והטיף בּבתי־הכּנסיוֹת לחיי מוּסר ולגאוּלה הקרוֹבה לבוֹא; הוּא גם עסק בּריפּוּי חוֹלי־רוּח. תלמידיו המעטים מעם הארץ ליווּהוּ בּדרכיו וחשבוּהוּ למשיח. לבסוֹף עלה ירוּשלימה לחוֹג שם את חג הפּסח ודיבּר לפני העם בּבית־המקדש. הוֹפעתוֹ בּירוּשלים עוֹררה דאגה בּלב הכּוֹהנים, שחששוּ מפּני ה"משיחים" וּנביאי השקר, ולא פּחוֹת מכּן הדאיגה את הפּרוֹקוּרטוֹר הרוֹמי פּוֹנְטִיוּס פּילָטוּס, כּי כּל מהוּמה בּעם הייתה עלוּלה לגרוֹם לתנוּעה מהפּכנית נגד רוֹמי. פּילטוּס פּקד לאסוֹר את ישוּ וּלהביאוֹ לפניו; דינוֹ יצא לצליבה. מן התנוּעה המשיחת הזאת קמה דת חדשה, שמקץ שלוֹש מאוֹת שנה הטילה את מרוּתה על כּל העמים שבּקיסרוּת הרוֹמית.

אחרי מוֹת ישוּ פּשטה בּין תלמידיו בּירוּשלים השמוּעה כּי ישוּ לא מת, אלא קם לתחייה ואף נגלה לתלמידיו בּמקוֹמוֹת שוֹנים. אמוּנה זוֹ היכּתה שוֹרשים בּקרב האנשים שהיוּ קרוֹבים לישו; סיפּרוּ, שלא בּן־תמוּתה היה ישוּ, אלא משיח וּבן־אלוֹהים. בּאוֹתם הימים שהה בּירוּשלים יהוּדי מלוּמד, יליד עיר טַרסוֹס בּקִילִיקְיָה, ושאוּל שמוֹ. האגדה הנוֹצרים מספּרת, כּי בּראשוֹנה התנגד לתוֹרה החדשה, אך בּאחד הימים, בּלכתוֹ לדמשׂק, ראה את ישוּ ניצב לפניו וּמדבּר אליו לאמוֹר: “שאוּל, שאוּל, למה תרדפני?” מאז היה שאוּל לנוֹצרי נאמן וקיבּל את הטבילה כּכל תלמידי ישוּ. הוּא הוֹסיף על שמוֹ היהוּדי את השם הרוֹמי פּאוּלוּס (כּי אזרח רוֹמי היה), וּבשם זה נשאר בּזכר הדורוֹת הבּאים. פּאוּלוּס האמין כּי ישוּ בּן־אלוֹהים הוּא, אשר נשלח בּידי אביו ארצה להביא גאוּלה לבני־האדם. בּרצוֹנו הטוֹב קיבּל ישוּ עליו את הייסוּרים ודמוֹ כּפּרה הוּא לחטאי האדם; המאמין בּישוּ יזכּה לחיי עוֹלם, כּי כּוּפּרוּ חטאיו, ואין למות שליטה על המאמינים. תוֹרתוֹ של פּאוּלוּס הייתה רחוֹקה מתוֹרת ישראל, שלא כּתוֹרת ישוּ, אשר שוֹרשיה נעוּצים בּמסוֹרת היהוּדית, ולכן לא נמנע פּאוּלוּס מלהטיפה גם לגוֹיים. תלמידי ישוּ הותיקים (בּיניהם הקרוֹבים בּיוֹתר לישוּ היוּ שמעוֹן [פֶּטְרוּס] ויוֹחנן) התנגדוּ בּראשוֹנה להטפת הנצרוּת לגוֹיים ודרשוּ מהנוֹצרים החדשים שיקבּלוּ עליהם גם את היהדוּת, וראשית כּל את בּרית המילה; אוּלם עד מהרה ניצחה התנוּעה הבּין־לאוּמית, שפּאוּלוּס היה מחוֹללה, את התנוּעה היהוּדית־הלאוּמית של תלמידי ישוּ הראשוֹנים, וכך עבר הנצרוּת את גבוּלוֹת ארץ־ישראל ויצאה למרחבי הקיסרוּת הרוֹמית. פּאוּלוּס עבר ארצוֹת רבּוֹת והטיף לנצרוּת בּין יהוּדי הגוֹלה וּבין הגוֹיים; קהילוֹת נוֹצרים נוֹסדוּ בּאסיה הקטנה, בּיון, בּמוּקדוֹן וּברוֹמי. בּזמן מלחמת היהוּדים בּרוֹמיים לא השתתפוּ הנוֹצרים בּמרידה; הקהילה הנוֹצרית הקטנה יצאה מירוּשלים ועברה לעבר־הירדן. בּסוֹף המאה הראשוֹנה היוּ קהילוֹת נוֹצריוֹת קיימוֹת כּמעט בּכל הפּרוֹבינציוֹת הרוֹמיוֹת.

תוֹלדוֹת ישוּ מסוּפּרוֹת ב"אֱוַנְגֶלְיוֹנִים" (אונגליוֹן בּיונית — הבּשׂוֹרה הטוֹבה) שחוּבּרוּ בּסוֹף המאה הראשוֹנה וּבתחילת המאה השנייה. רוֹב הסיפּוּרים על ישוּ בּשלוֹשת האונגליוֹנים הראשוֹנים (על־פּי מַתָי, על־פּי מרקוּס ועל־פּי לוּקַס) דוֹמים זה לזה; האונגליוֹן האחרוֹן (על־פּי יוֹחנן) מספּר את המאוֹרעוֹת בּסדר אחר ואין לסמוֹך עליו מבּחינת האמת ההיסטוֹרית. האונגליוֹנים מספּרים על ישוּ אגדוֹת רבּוֹת, שחוּבּרוּ בּתוֹך הקהילוֹת הנוֹצריוֹת בּימי פּאוּלוּס ואחריו. בּיניהן אגדה אחת המספּרת, שישוּ נוֹלד לא מאביו יוֹסף, אלא מרוּח הקוֹדש, ואמוֹ מרים הייתה בּתוּלה כּשילדה אוֹתוֹ. ועוֹד סיפּרוּ שישוּ החזיר אוֹר לעיורים והחיה מתים. האמוּנה שישוּ הוּא המשיח המריצה את הנוֹצרים לבקש מקראוֹת בּתנ"ך, שיהיה בּהם משוּם עדוּת, כּביכוֹל, על בּוֹאוֹ של ישוּ; לכן אמרוּ שישוּ נוֹלד בּבית־לחם בּיהוּדה כּדי לקיים מה שנאמר במיכה ח', א': “ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיוֹת בּאלפי יהוּדה”. גם הנאוּמים והמשלים של ישוּ בּאונגליוֹנים לא כּוּלם יצאוּ מפּיו, וקשה להבחין בּין אמרוֹתיו וּבין אלה שייחסוּ לוֹ הנוֹצרים בּתקוּפה מאוּחרת.

ארבּעת האונגליוֹנים הם חלק מכּתבי הקוֹדש של הנוֹצרים הידוּעים בּשם “הבּרית החדשה” (לתנ"ך קראוּ הנוֹצרים “הבּרית הישנה”). שאר החלקים הם:

(א) "עלילוֹת השליחים", ספר המתאר את גוֹרל הקהילה הנוֹצרית בּירוּשלים אחרי מוֹת ישוּ ואת ההטפה לנצרוּת על ידי תלמידי ישוּ, “השליחים”;

(ב) איגרוֹת פּאוּלוּס וּשליחים אחרים;

(ג) "חזוֹן ההתגלוּת ליוֹחנן".

עריכת הספרים האלה לקוֹבץ אחד נעשׂתה בּמשך המאה השנייה. ספרי הקוֹדש של היהוּדים נתקדשוּ גם על־ידי הנוֹצרים, בּעיקר הנביאים וספר התהילים. מתוֹרת משה לקחוּ הנוֹצרים את ערכי המוּסר, אבל לא את המצווֹת המעשׂיוֹת, כּי חשבוּ אוֹתן לבטילוֹת וּמבוּטלוֹת על־ידי ישוּ: לפי תוֹרת פּאוּלוּס, לשוא היה עמלוֹ של ישוּ לגאוֹל את האדם, אם קיוּם המצווֹת אף הוּא מביא את הגאוּלה. בּמוּסר הדגישוּ הנוֹצרים בּיתר עוֹז את הפּסוּק “ואהבת לרעך כּמוֹך”. ולא המוּסר היה עיקר תוֹרתוֹ של פּאוּלוּס, אלא רעיוֹן הגאוּלה שהביא ישוּ לעוֹלם. רעיוֹן זה משך את לב העמים הרבּים בּקיסרוּת הרוֹמית, כּי התאים לעקרוֹנוֹת הפּוּלחנים בּמזרח שפּשטוּ בּתקוּפה זוֹ על פּני הקיסרוּת, והיה קרוֹב ללב האדם שחוּנך בּרוּח התרבּוּת ההלניסטית (§76).

מקוֹרוֹת    🔗

25. הקיסר קיוּס קליגוּלה

עד כּאן על השליט, וּמכּאן ואילך עלינוּ לספּר על המפלצת²⁹³.

וּכבר הוֹסיף לעצמוֹ כּינוּיים רבּים, והוּא נקרא גם “החסיד”. גם “בּן המחנה”, גם “אבי הצבאוֹת”, גם “הקיסר הטוֹב העליוֹן”, והנה שמע בּמקרה מלכים, אשר בּאוּ העירה לבקרוֹ, רבים בּיניהם בּשבתם אל השוּלחן על דבר אצילוּת מוֹצאם, וקרא: “אחד יהיה השׂוֹרר, אחד המלך!” ²⁹⁴ — עוֹד מעט והיה שׂם על ראשוֹ את כּתר־המלכוּת וּמחליף את הפּרינקפּט בּמלוּכה. אך כּאשר שידלוּהוּ בּדברים ואמרוּ כּי נשׂגב הוּא משׂרים וּמלכים, התחיל מייחס לעצמוֹ רוֹממוּת אלוֹהית. הוּא נתן פּקוּדה להביא מיון את פּסלי האלים המצוּינים בּערכּם האמנוּתי והדתי, בּיניהם זה של יוּפּיטר האוֹלימפּי, להסיר מעליהם את ראשם, וּלהחליפם בּפסל ראשוֹ הוּא. הוּא הרחיב את חלק הפּלטין עד הפוֹרוּם ואחרי שהפך את מקדש קַסְטוֹר וּפוֹלוּכּס²⁹⁵ לפרוֹזדוֹר, היה מתייצב לעתים בּין אחיו האלים בּאמצע, וגרם לניגשים שיסגדוּ לוֹ. והיוּ אשר בּירכוּהוּ בּשם יוּפּיטר לַטְיָרִיס²⁹⁶. אפילוּ מקדש מיוּחד התקין לאלוֹהוּתוֹ וּבוֹ פּוּלחן מיוּחד וכוֹהנים מיוּחדים. בּמקדש עמד צלם זהב, איקוֹנין שלוֹ, עטוּף בּכל יוֹם בּבגד שכּמוֹהוּ לבש הוּא עצמוֹ…

כּלפּי הסנאט לא היה נוֹח ולא נהג בּוֹ כּבוֹד; אחדים ששימשוּ בּמשׂרוֹת עליוֹנוֹת ציום לרוּץ על־יד מרכּבתוֹ, מלוּבּשים בּטוֹגה, דרך אלפי צעדים, וּבשעת סעוּדתוֹ — עמדוּ פּעם מראשוֹתיו, פּעם לרגליו, כּשהם חגוּרים סינר. אחרים, אשר הרגם, הוֹסיף להזמינם כּאילוּ עוֹדם בּחיים, ואחרי ימים אחדים שיקר ואמר כּי איבּדוּ עצמם לדעת. את הקוֹנסוּלים ששכחוּ להוֹדיע על יוֹם הוּלדתוֹ בּפקוּדה פּיטר ממשׂרתם וּשלוֹשה ימים נעזבה המדינה בּלי שליט עליוֹן. את הקוֹסטוֹר שלוֹ, ששמוֹ הוּזכּר בּקשר עם מרד, ייסר בּשוֹטים, אחרי שהפשיטוּ את בּגדיו מעליו וּפרשׂוּם תחת רגלי החיילים כּדי שיחזיקוּ מעמד בּעת הכּוֹתם בּשוֹטים. בּאוֹתה יהירוּת ועריצוּת התנהג עם מעמדוֹת אחרים. כּאשר הוֹחרד ממנוּחתוֹ על־ידי רעש שהקימוּ אנשים אשר תפסוּ מקוֹמוֹת־חינם בּקירקס בּחצוֹת לילה, גירש את כּוּלם בּאלוֹת; בּמהוּמה זאת נדרסוּ יוֹתר מעשׂרים פּרשים רוֹמיים, וּכמספּר זה מטרוֹנוֹת, מלבד מספּר עצוּם משאר ההמוֹן…

בּבזבּזנוּת שלא ידע בּה מידה עלה על כּל הפּזרנים. הוּא המציא שימוּש חדש בּאמבּטיוֹת, מינים שוֹנים של מאכלים וארוּחוֹת, וכן היה רוֹחץ בּשמנים ריחניים, חמים וקרים, והיה ממס לשם זה מרגליוֹת יקרוֹת בּחוֹמץ, כּן היה מגיש לאוֹרחיו לחם ומטעמים עשׂוּיים זהב, בּאוֹמרוֹ תמיד: “אדם צריך להיוֹת אוֹ חסכן אוֹ קיסר”. הלוֹא גם מטבּעוֹת בּסכוּם לא מצוּמצם פּיזר לפני העם בּמשך ימים מעל חזית הגג של בָּסִילְקִי ליוּליוּּס. הוּא בּנה גם אניוֹת בּנוֹת עשׂר שוּרוֹת משוֹטים, אשר אחוֹריהן היוּ מקוּשטים אבנים יקרוֹת וּמפרשׂיהן צוּבּעוּ בּצבעים שוֹנים, וּבהן מרחצאוֹת ואוּלמים וּטרקלינים גדוֹלים וּרחבים וגם גפנים ועצי פּרי ממינים שוֹנים; בּהן היה מסב מחצוֹת היוֹם תוֹך מחוֹלוֹת וּמנגינוֹת וּמפליג לאוֹרך חוֹפי קמפניה. בּבניין פּלטוֹרין וּוילאוֹת היה בּוֹ לכל דבר רגיל ונכוֹן והיה משתדל להמציא דרכי בּניין אשר יאמרוּ עליהם שאין בּידי אדם לבצעם. וכן נבנוּ סכרים בּמקוֹם שהים סוֹער ועמוֹק, נחצבוּ צוּרי סלעים הקשים בּיוֹתר, מישוֹרים הוּשווּ עלידי סוֹללה להרים ועל ידי חפירוֹת יוּשרוּ רוּכסי הרים, וכל זה בּמהירוּת הגדוֹלה בּיוֹתר, כּי כּל איחוּר גרם עוֹנש מות. וּכדי שלא אהיה הוֹלך וּמוֹנה אחת לאחת, אוֹסיף כּי את כּל העוֹשר הרב ואת כּל האלפּיים וּשבע מאוֹת מיליוֹנים ססטרציוֹת של טיבּריוּס קיסר, בּיזבּז עד שלא עברה שנה.

סוטוֹניוּס, חיי קיוּס, כ"ב ואילך.

26. הקיסר נרוֹן

על כּל שאר הלימוּדים השתלם בּנערוּתוֹ גם בּמוּסיקה, וּכשהגיע למלכוּת קרא אליו את המנגן בּקיתרוֹס, טֶרְפְּנוּס, שעלה בּימיו על אחרים בּאמנוּתוֹ, וישב אתוֹ כּשהוּא שר לפניו יוֹם־יוֹם אחרי ארוּחת הערב עד שעה מאוּחרת בּלילה וּמעט מעט התחיל גם הוּא לנסוֹת את כּוֹחוֹ וּלאמן את עצמוֹ בּשירה, גם לא מנע עצמוֹ משוּם דבר אשר אמנים מסוּג זה רגילים לעשׂוֹת כּדי לשמוֹר על קוֹלם אוֹ להגבּירוֹ, כּגוֹן להניח לוּח עוֹפרת על חזהוּ כּשהוּא שוֹכב פּרקדן, גם לנקוֹת עצמוֹ על־ידי חוֹקן והקאה, וגם להינזר מפּירוֹת וּמאכלים המזיקים לקוֹל. לבסוֹף, לאחר שנחה דעתוֹ מן ההתקדמוּת, אף כּי קוֹלוֹ היה חלש וצרוּד, השתוֹקק להוֹפיע על הבּמה, בּהתפּארוֹ מזמן לזמן בּין אוֹהביו בּפתגם היוני: “אין כּבוֹד למוּסיקה הנסתרת”. וּבכן הוֹפיע ראשוֹנה בּנאפּוֹליס ולא פּסק מלשיר גם כּשהתמוֹטט התיאטרוֹן פּתאוֹם מפּני רעידת אדמה, עד שגמר את השיר…

בּעת זמרוֹ אסוּר היה לעזווב את התיאטרוֹן אף מסיבּה הכרחית. ולכן מספּרים, כּי נשים ילדוּ בּשעת הוֹפעתוֹ, ורבּים מתוֹך לאוּת לשוֹמעוֹ וּלהללוֹ, קפצוּ בּחשאי מעל החוֹמה (כּי שערי הערים היוּ סגוּרים) אוֹ הוּצאוּ בּשׂימם עצמם כּמתים. ולא יוֹאמן מה מה גדוֹלה הייתה קנאתוֹ בּמתחריו וּמה גדוֹל היה פּחדוֹ מפּני השוֹפטים. בּבני תחרוּתוֹ נהג כּבוֹד, כּאילוּ היוּ אנשים כּערכּוֹ, קנה את לבּם אוֹ דיבּר עליהם סרה בּסתר, וּפעמים, כּשפּגע בּהם, היה נוֹהג להתנפּל עליהם בּגידוּפים, אוֹ גם לשחדם, אם איש מהם עלה עליו בּכשרוֹנוֹ. אוּלם אל השוֹפטים היה פּוֹנה לפני התחילוֹ בּהכנעה רבּה: “כל מה שהיה עליו לעשׂוֹת, עשׂה, אך ההצלחה בּידי הגוֹרל. ועליהם, שהם אנשים נבוֹנים וּמלוּמדים, לא לתת לבּם לדברים שבּמקרה”. ואחרי שוֹמעו את דבריהם המעוֹדדים הלך לוֹ בּלב שקט יוֹתר; אבל גם אז לא פּגה דאגתוֹ, ואת שתיקתם וצניעוּתם של קצת מהם הסבּיר כּצרוּת־עין ורוֹע־לב, ואמר שאנשים אלה חשוּדים בּעיניו.

בּשעת התחרוּת היה כּפוּף לחוּקה עד כּדי כּך שלא העיז מעוֹלם לירוֹק, ואת הזיעה מעל פּניו ניגב בּזרוֹעוֹ. וּבשעת משׂחקוֹ בּטרגדיה אחת, כּשנפל מידוֹ המטה, מהיר הוּא עצמוֹ להרימוֹ, נבהל וחוֹשש שמא בּגלל משגה זה יידחה מהתחרוּת, ולא נרגע עד אשר המשׂחק השני נשבּע לוֹ, כּי בּתוֹך ההתלהבוּת והתרוּעוֹת של העם לא הוּרגש הדבר. והוּא הוּא שהיה מכריז את עצמוֹ למנצח; לכן גם היה לוֹקח חלק בּתחרוּת הכּרזוֹת בּכל מקוֹם. וּכדי שלא יישאר זכר וּשארית לשוּם מנצח אחר, ציוה להרוֹס את כּל מצבוֹתיהם ואנדרטוֹתיהם, לגררם וּלהשליכם לתוֹך התעלוֹת. הוּא נהג גם רכב, ואף רכב בּאוֹלימפּיה רתוּם לעשׂרה, אף כּי בּאחד משיריו גינה מעשׂה דוֹמה שעשׂה המלך מתרדת. אוּלם הוּא הוּשלך מתוֹך הרכב, וּלאחר שהוּשב לא יכוֹל היה להוֹסיף לנהוֹג והפסיק לפני סוֹף המירוֹץ; אף־על־פּי־כן זכה בּזר המנצחים. לבסוֹף בּעוֹזבוֹ את יון נתן לכל הפּרוֹבינציה חירוּת ולשוֹפטים העניק אזרחוּת רוֹמית וכסף רב. על חסדיו אלה הכריז הוּא עצמוֹ בּאיצטדיוֹן בּיוֹם המשׂחקים האיסתמִיים²⁹⁷…

את תאות־הדמים שלוֹ סיפּק גם מחוּץ לביתוֹ, בּאנשים זרים²⁹⁸. בּזמן זה עלה לילה לילה בּשמים כּוֹכב שבט, המסמן לפי אמוּנת העם, את מוֹת השליטים העליוֹנים. וּכשנבהל ממראה זה, בּיאר לוֹ האיצטגנין בַּלְבִּילוּס, כּי דרך המלכים למצוֹא להם כּפּרה על ידי רצח איש מפוֹאר וּלהעביר את הרעה מעל עצמם על ראשי האצילים; אז החליט להמית כּל איש רם־המעלה, מה עוֹד וניתנה לוֹ לכאוֹרה סיבּה מספּקת לדבר: כּי בּזמן נתגלוּ שני קשרים נגדוֹ, הראשוֹן והחשוּב בּיוֹתר — זה של פִּיסוֹ — שהתרקם בּרוֹמי, והשני אחריו — של וִינִיקְיוּס — בּבנונטוּם. המוֹרדים הוֹעמדוּ לדין כּשהם כּבוּלים בּשלשלאוֹת משוּלשוֹת; מקצתם הוֹדוּ על אשמתם, והיוּ מהם שאף התפּארוּ בּה, בּאוֹמרם כּי לא יכלוּ לעזוֹר לוֹ אלא בּהמתתוֹ, הוֹאיל והוּא מגוֹאל בּכל מעשׂי נבלה. ילדי הנידוֹנים גוֹרשוּ מתוֹך העיר והוּשמדוּ בּרעל אוֹ בּרעב; ידוּע שמהם הוּמתוּ בּסעוּדה אחת יחד עם מחנכיהם וּמלויהם, וּמהם גועוּ בּרעב כּי נאסר עליהם להמציא לעצמם את לחמם.

מעתה רצח בּלי בּחינה וּללא ספוֹר את כּל אלה שבּיקש להשמיד, וּמאיזוֹ סיבּה שהיא… אלה שנצטווּ למוּת לא ניתנה להם ארכּה יוֹתר ממספּר שעוֹת, וּכדי שלא יבוֹא עיכּוּב בּדבר היה שוֹלח רוֹפאים, אשר עליהם היה ל"רפּא" מייד את המהססים: כּי כן הייתה נקראת פּתיחת העוֹרקים לשם מיתה… מתוֹך רהב ושחץ על מעשׂים אלה שהצליחוּ בּידוֹ, אמר: “אף אחד מהקיסרים שקדמוּ לוֹ לא ידע מה מוּתר לוֹ לעשׂוֹת”, וּרמיזוֹת רבּוֹת וּברוּרוֹת למדי הפליט מפּיו מידי פּעם לפעם, שגם על שאר הסנאטוֹרים לא יחוּס, ויבוֹא יוֹם וימחה את המעמד הזה מתוֹך המדינה וימסוֹר את הפּרוֹבינציוֹת ואת הצבאוֹת לפרשים רוֹמיים ולמשוּחררים. ואמנם, לא בּשוּבוֹ מדרך ולא בּצאתוֹ לדרך כּיבּד את מי שהוּא (מן הסנאטוֹרים) בּנשיקה וגם לא ענה על בּרכתם. וּבפוֹתחוֹ בּחגיגיוּת את מפעל האיסתמוֹס²⁹⁹ אמר לפני קהל רב בּקוֹל בּרוּר, כּי הוּא מאחל “שהדבר יעלה לאוֹשרוֹ וּלאוֹשר העם הרוֹמי”, ולא הזכּיר את הסנאט כּלל.

סוטוֹניוּס, חיי נרוֹן, כ', כ"ג, כ"ד, ל"ו, ל"ז.

27. רדיפת הנוֹצרים בּימי הקיסר נרוֹן

ההיסטוֹריוֹן טאקיטוּס מספּק לנוּ אחת העדוּיוֹת החשוּבוֹת בּיוֹתר על הנוֹצרים הראשוֹנים בּרוֹמי. דבריו מתוֹך “ספר השנים” (אנלים) המוּבאים להלן מתייחסים לפּרעוֹת שערך הקיסר נרוֹן בּנוֹצרים, עליהם העליל את האשמה לשׂריפת העיר רוֹמי בּשנת 64 לספה"נ. הדברים נכתבוּ על־ידי טאקיטוּס קרוֹב לששים שנה אחרי המאוֹרעוֹת המתוֹארים על ידוֹ, והוּא מגלה ידיעה כּלשהי על ראשית התנוּעה הנוֹצרית.

כּל אלה תוּכנוּ בּעצת אנוֹש. אחרי־כן בּיקשוּ לרַצוֹת את האלים ודרשוּ בּספרי הסיבּילה. על־פּי דברם העתירוּ תפילה לווּלקָנוּס³⁰⁰, לקֶרֶס ולפְּרוֹסֶרְפּינה³⁰¹ ; ועל־ידי מטרוֹנוֹת חילוּ את פּני יוּנוֹ³⁰², תחילה בּקאפּיטוֹליוּם, אחרי־כן על חוֹף הים הסמוּך³⁰³, ממנוּ שאבוּ מים והיזוּם על מקדש האלה ועל צלמה. וכן יצאוּ נשים נשׂוּאוֹת וערכוּ סעוּדוֹת לכבוֹּד האלוֹת ולילוֹת שימוּרים. אוּלם עזרת אדם, רוֹחב יד הפּרינקפּט וּפיוּס האלים לא היה בּכם כּדי להוֹציא מלב הבּריוֹת את שמוּעת החרפּה לבל יאמינוּ, כּי על־פּי צו הייתה התבערה. למען מחוֹת שמוּעה זוֹ טפל נרוֹן אשמה על אנשים, שהיוּ שׂנוּאים בּשל שיקוּציהם וכוּנוּ בּפי המוֹן־העם בּשם כּריסטיאנים, וייסרם בּעינוּיים מחוכּמים שבּמחוּכּמים. אבי־השם כּריסטיאנים היה כּרטיסטוּס, אשר בּימי שלטוֹנוֹ של טיבּריוּס הוֹציאוֹ להוֹרג הפּרוֹקוּראטוֹר פּוֹנטיוּס פּילאטוּס. אמוּנה תפלה משחיתה זוֹ דוּכּאה לשעה וחזרה וּפרצה לא רק בּיהוּדה, זוֹ מקוֹר הרעה, אלא אף בּרוֹמא, אשר אליה נוֹהר מכּל עבר וּבה רוֹוח כּל דבר אימים וּדבר בּוֹשת. לפיכך הוֹעמדוּ תחילה לדין המוֹדים, ואחרי־כן הוּרשע על־פּי עדוּתם של אלה המוֹן־עם רב לא בּעווֹן הצתה כּבעווֹן שׂנאתם את האדם. וּבמוֹתם גם הוּשׂמוּ ללעג; בּעוֹרוֹת חיה כּיסוּ ושוּסעוּ למוות על־ידי כּלבים, אוֹ הוּקעוּ על צלבים, אוֹ הוּכשרוּ ללהבוֹת וּברדת היוֹם היוּ לשׂריפה למען ישמשוּ מאוֹר לעת לילה. נרוֹן נתן את גניו למחזר זה וערך משׂחקי קירקס, והוּא עצמוֹ לבש בּגדי קרב והתערב בּהמוֹן־העם אוֹ ניצב על מרכּבבוֹ. לפיכך אף כּי חטאים היוּ וּראוּיים לחמוּרים שבּעוֹנשים, ניעוֹרה עליהם חמלת הבּריוֹת כּיון שלא למען טוֹבת הכּלל אלא למען אכזריוּתוֹ של אדם אחד נגזרוּ מארץ החים.

טאקיטוּס, ספר השנים, ט"ו, מ"ד.

28. הצבא הרוֹמי בּארץ־ישׂראל בּוֹחר בּאספסינוּס לקיסר

אחרי מוֹת נרוֹן התחלפוּ על כּיסא הקיסרוּת זה אחר זה שלוֹשה קיסרים — גַלְבּה, אוֹתוֹ וּויטליוּס; מלחמת האזרחים פּרצה בּאיטליה וסכּנת המשבּר הייתה נשקפת לאימפּריה כּוּלה. חיילי אספּסינוּס בּא"י, שנלחמוּ אז בּיהוּדים, בּחרוּ בּמנהיגם לקיסר. יוֹסף בּן־מתתיהוּ, שהיה אז שבוּי בּמחנה הרוֹמיים, בּודאי הכּיר את מהלך המאוֹרעוֹת לכל פּרטיו, וּבכן גם את הלך־רוּחם של החיילים, ולכן יש לסמוֹך על סיפּוּרוֹ כּעל סיפּוּר של עד־ראייה.

גם את עיר רוֹמי מצאוּ צרוֹת נוֹראוֹת בּעת ההיא. ויטליוּס בּא עם צבאוֹ מארץ גרמניה ועוֹד הוֹליך עמוֹ אספסוּף גדוֹל מלבד אנשי הצבא, וכאשר צרוּ מקוֹמוֹת מחי־הצבא מהכיל את ההמוֹן הגדוֹל הזה, הפך את כּל העיר רוֹמי למקוֹם מחנה וּמילא כּל בּית וּבית אנשי צבא. והאנשים האלה, אשר לא ראוּ עוֹשר ויקר מימיהם, הבּיטוּ בּעיניהם אל כּל חוֹסן הרוֹמיים ואל הכּסף והזהב. אשר מצאוּ בּכל מקוֹם, וקשה היה להם לכבּוֹש את תאות בּצעם, וכמעט שלחוּ את ידיהם בּבּיזה והמיתוּ את העוֹמדים להם לשטן. אלה הדברים היוּ בּארץ איטליה בימים ההם.

ואספּסינוּד כּילה לכבּוֹש את המקוֹמוֹת הקרוֹבים אל ירוּשלים ושב אל קיסריה ושמע שם על דבר המהוּמוֹת בּארץ איטליה וגם נוֹּדע לוֹ, כּי היה ויטליוּס למוֹשל יחיד. ואף כּי הבין אספּסינוּס כּחוֹק לשמוֹע מצות אדוֹניו וּלהיכּנע, כּהבינוֹ להיוֹת נגיד וּמצוה, בּכל זאת נרגז מאוֹד לבּשׂוֹרה הזאת וּלחרפּה נחשב בּעיניו לשמוֹע בּקוֹל ההוֹלל הפּרוּע הזה, אשר הפקיר את כּל ענייני הממשלה. הוּא התעצב אל לבּוֹ מאוֹד על הצרה הזאת ולא יכוֹל להבליג על ייסוּריו, וגם לא לעשׂוֹת מלחמה עם שׂוֹנאים זרים בּעת חוּרבּן מוֹלדתוֹ. אוּלם בּמידה אשר בּערה חמתוֹ והשיאה אוֹתוֹ לעשׂוֹת מעשׂי נקם, עצרה אוֹתוֹ רוּח בּינתוֹ, בּשׂוּמוֹ אל לבּוֹ את המרחק הגדוֹל וּבדעתוֹ, כּי הגלגל החוֹזר בּעוֹלם יתנכּל להביא עוֹד חליפוֹת רבּוֹת, בּטרם יגיע עד ארץ איטליה, וּמה גם כּי היה עליו להפליג בּים בּעת החוֹרף. על כּן כּבש את חמתוֹ המתלקחת בּקרבּוֹ.

אוּלם שׂרי החיילוֹת ואנשי הצבא נוֹעצוּ איש את רעהוּ להקים מהפּכה וצעקוּ בּכעס: “הנה אנשי הצבא בּרוֹמי מתענגים על רוֹב שלוֹם, אלה מוּגי הלב הנבהלים לשמע אוֹזן על דבר מלחמה, נוֹתנים את השלטוֹן בּידי אנשי שלוֹמם כּטוֹב בּעיניהם, והם מקימים להם מוֹשלים למלא את תאות בּצעם, ואנחנוּ, אנשי המלחמה, אשר עבדנוּ עבוֹדב קשה, אנחנוּ, אשר כּבר הלבּינוּ שׂערוֹתינוּ תחת קוֹבע המלחמה, יוֹשבים וּמחשים ונוֹתנים את הממשלה לאחרים, אף כּי נמצא בּקרבּנוּ איש, אשר נאה לוֹ לעשׂוֹת ממשלה מכל חבריו? וּבמה נגמוֹל לוֹ טוֹבה חלף חסדיו אתנוּ, אם נאחר לעשׂוֹת את הדבר למוֹעד הזה? כּי בּצדק תיאוֹת הממשלה לאספּנינוּס ולא לויטליוּס, ולנוּ המשפּט להקים מלך ולא לאנשים, אשר המליכוּ את זה! כּי המלחמוֹת, אשר התענינוּ בּהן, אינן קלוֹת ממלחמוֹת הצבא העוֹמד בּגרמניה, ואין אנוּ נוֹפלים בּגבוּרת נשקנוּ מהאנשים, אשר הביאוּ להם עריץ משם…”

כּן נדבּרוּ אנשי הצבא איש אל אחיו, ואחרי־כן נאספוּ והתחזקוּ יחד וקראוּ את אספּנינוּס לקיסר, וּביקשוּ ממנוּ להציל את הממשלה הנמצאת בּרעה. ואף כּי דאג אספּנינוּס מכּבר לעתידוֹת הממשלה, לא מילא אוֹתוֹ לבּוֹ לקחת את השלטוֹן לעצמוֹ, כּי בּחר מנת הדיוֹט היוֹשב בּמנוּחה מפּאר מלכוּת הקשוּר בּסכּנה. על כּן מיאן אספּנינוּס למלא את רצוֹן הצבא, אוּלם שׂרי החיילים הציקוּ לוֹ מאוֹד ואנשי הצבא כּיתרוּהוּ בּחרבוֹת שלוּפוֹת ואמרוּ להמיתוֹ נפש, אם ינער את כּפּיו מכבוֹד המשׂרה. הוּא הפציר בּהם והרבּה לדבּר אליהם וּלבאר, מדוּע הוּא מוֹאס בּממשלה, אך לא עצר כּוֹח לשנוֹת את דעתם, ולאחרוֹנה נדרש למשאלוֹתיהם.

מוּקְיָנוּס³⁰⁴ וכל שׂרי החיילים דיבּרוּ על לב אספּנינוּס לנהוֹג מנהג מוֹשלים, ויתר הצבא דרש ממנוּ לצאת בּראשוֹ למלחמה על כּל העוֹמדים לוֹ לשׂטן, אוּלם אספּנינוּס גמר להכין את שלטוֹנוֹ בּאלכּסנדריה, בּדעתוֹ אשר ארץ מצרים היא מבחר חלקי ממשלת הרוֹמיים, כּי היא מנהלת את רוֹמי בּלחם, ועל כּן האמין, כּי רק בּהשׂתררוֹ על הארץ הזאת יוּכל להוֹריד את ויטליוּס ממשׂרתוֹ, גם אם תהיה ידוֹ על התחתוֹנה בּמלחמה, כּי לא יוּכל המוֹן עיר רוֹמי לשׂאת את הרעב, וּמלבד זאת אמר למשוֹך אליו שני הלגיוֹנוֹת החוֹנים בּאלכּסנדריה, כּי התאוה להישׂגב בּפני כּל תמוּרוֹת הגוֹרל בּארץ הזאת…

על כּן שׂם אספּסינוּס את לבּוֹ לשלוֹם בּארץ הזאת וּלהכין בּזה את ממשלתוֹ וּמיהר לשלוֹח אל טיבּריוּס אלכּסנדר, הנציב בּמצרים וּבאלכּסנדריה, וּלהוֹדיעוֹ, כּי התנדב הצבא לקרוֹא אוֹתוֹ למלך, והוּא נטל עליו בּעל כּוֹרחוֹ את כּל כּוֹבד השלטוֹן, וגם לבקש ממנוּ, כּי יהי איש ימינוֹ ועוֹזרוֹ. וכקרוֹא אלכּסנדר את דברי האיגרת, שׂמח מאוד, וּמיהר להשבּיע את צבאוֹ ואת עם מצרים לתת את ידם לקיסר החדש. אלה ואלה שמעוּ לדבריו בּרצוֹן, כּי ידעוּ את האיש ואת גבוּרתוֹ וחוֹכמתוֹ למראה־עין. אספּסינוּס מילא את ידי אלכּסנדר להכין את ממשלתוֹ, והוּא ערך את כּל הדברים לקראת בּוֹאוֹ. כּהרף־עין נפוֹצה השמוּעה על דבר הקיסר, הבּא מארץ המזרח, וכל עיר ועיר קראה חג לבּשׂוֹרה הטוֹבה והקריבה זבחים לשלוֹם אספּסינוּס, וגם הלגיוֹנוֹת בּמִיסִיָה וּבפנוֹניה, אשר התקוֹממוּ זה מקרוֹב לשמע זדוֹן לב ויטליוּס, נשבּעוּ בּשׂמחה רבּה להכּיר את אספּסינוּס למוֹשל. והוּא הסיע את הילוֹ מקיסריה והלך אל בּארוֹת, ושם קידמוּ את פּניו צירים רבּים מארץ סוּריה וגם מיתר מדינוֹת המזרח, וּמסרוּ לוֹ נזרים וּמכתבי בּרכה מכּל עיר ועיר. גם מוּקינוּס נציב סוּריה בּא אל בּארוֹת והוֹדיע את אספּסינוּס, כּי נכוֹן לב כּל עם הארץ בּבריתוֹ וכל עיר נשבּעה לוֹ שבוּעת אמוּנים.

יוֹסף בּן־מתתיהוּ, תוֹלדוֹת מלחמת היהוּדים עם הרוֹמאים, ד', י'.

29. ה"טריוּמף" של אספּסינוּס וטיטוּס

לאחר גמר מלחמת היהוּדים ערכוּ המנצחים – אספּסינוּס וּבנוֹ טיטוּס — טריוּמף מפוֹאר בּרוֹמי וּתמהים אנוּ על יוֹסף בּן־מתתיהוּ, שתיאר את הטריוּמף כּאמן המצייר תמוּנה, בּלי צער וּכאב על השבר הגדוֹל של עמוֹ.

קשה לפרוֹט כּהלכה את המוֹן שׂכיוֹת החמדה הרבּוֹת ואת תפארת כּל כּלי היקר למיניהם, וּלפרש את יפי מלאכתם ואן חין ערכּם ואת נפלאוֹת תכוּנתם –כּי לא נעדר שוּם דבר, אשר יעלה בּמחשבוֹת האדם, כּי כּמעט כּל הבּרכה, אשר צברוּ לפנים ידי בּני אדם מאוּשרים, כּלים מכּלים שוֹנים, וכל נפלאוֹת עמים וחוֹסן עוֹשרם — כּל אלה חוּבּרוּ יחד בּיוֹם ההוּא ונתנוּ עדיהם על גוֹדל ממשלת הרוֹמיים. כּסף וזהב ושן בּכל צוּרה ותבנית וּבכל מעשׂה חוֹשב נישׂאוּ בּהמוֹן רב, ולא ניכּר כּי הם עוֹברים בּתהלוּכה, כּי היוּ בּעיני רוֹאיהם כּנחל שוֹטף, בּגדים עשׂוּיים ארגמן יקר וּשׂמלוֹת מרוּקמוֹת מלאכת הבּבלים, אשר דמוּ בּאמת לציוּרי צבעוֹנים, אבני־חן מגוּונוֹת, משוּבּצוֹת בּנזרי־זהב וּבמסגרוֹת אחרוֹת הוֹעברו לאין מספּר, עד אשר אמר הרוֹאה בּנפשוֹ, כּי לחינם נחשבוּ לכלי־יקר. גם פּסלי אלים נישׂאוּ לפני התהלוּכה, פּסלים נפלאים בּגוֹדלם וּביפי מלאכתם, אשר לא נעשׂתה כּלאחר־יד, וכוּלם מחוֹמר יקר מאוֹד, ואחריהם בּעלי חיים רבּים למיניהם, כּל אחד בּעדיוֹ המיוּחד. וגם המוֹן האנשים נוֹשׂאי הכּבוּדה הרבּה הזאת היה לבוּש שני עם רקמת זהב. אולם אלה, אשר נבחרוּ לצאת בּעצם התהלוּכה, עלוּ על הכּוֹל בּיקר תפארת עדיים והיכּוּ את כּל רוֹאיהם בּתימהוֹן. גם קהל השבוּיים העוֹברים בּין אלה נראה בּעדי־עדיים, בּבגדי רקמה והדר צבעים, אשר כּיסוּ על הרזוֹן אשר עלה בּבשׂרם מעוֹצמת צרוֹתיהם. ונפלאה מכּל הייתה מלאכת הבּניינים הנישׂאים בּכּתף. כּי גוֹדלם הפּיל אימה על האנשים, פּן יכרעוּ תחת משׂאם, כּי רבּים מהם היוּ בּני שלוֹש עליוֹת וגם בּני ארבּע עליוֹת, ולב רוֹאיהם פּחד ורחב למראה עטרת עוֹשרם. רבּים מהם היוּ עטוּפים יריעוֹת רקוּמוֹת זהב וּבכל מקוֹם היוּ מצוּפּים זהב ושן מעשׂה חוֹשב, וּבהמוֹן תמוּנוֹת נראתה המלחמה עין בּעין לכל חלקיה השוֹנים… ואחרי־כן עברוּ גם אניוֹת רבּוֹת ואחריהן שלל המלחמה לאין קץ, ומכּל השלל נפלאוּ בּיוֹתר הכּלים, אשר לוּקחוּ בּבית־המקדש בּירוּשלים: שוּלחן הזהב, אשר היה משקלוֹ הרבּה כּיכּרים, והמנוֹרה העשׂוּיה גם היא זהב טהוֹר. ואמנם שוּנתה מלאכת המנוֹרה הזאת מדרך כּל המנוֹרוֹת אשר בּידינוּ. כּי מן הבּסיס התרוֹמם הגזע בּתוך, וּממנוּ ניטשוּ ענפים דקים, אשר דמוּ בּצוּרתם לקלשוֹן שלוֹש־השיניים, וּבראש כּל קנה מלמעלה נר נחוֹשת. וּמספּר הקנים היה שבעה לכבוֹד שבעת ימי השבוּע אשר ליהוּדים — וּכמאסף לכל השלל עבר ספר תוֹרת היהוּדים, ואחרי השלל עברוּ אנשים רבּים הנוֹשׂאים בּידיהם צלמי ניקֶה³⁰⁵ עשׂוּיים כּוּלם שן וזהב. ואחריהם נסע אספּסינוּס ראשוֹנה ואחריו טיטוּס, ודוֹמיטינוּס רכב על סוּסוֹ לידם, וגם הוּא לבש עדי־עדיים וּמראה סוּסוֹ היה נחמד לעיניים.

וקץ התהלוּכה היה בּקירבת היכל יוּפּיטר הקפּיטוֹלי. וּבהגיע העוֹברים שמה עמדוּ, כּי חוֹק עתיק היה לרוֹמיים מימי קדם לעמוֹד בּמקוֹם הזה עד אשר יוֹדיע המבשׂר, כּי מת ראש צבא האוֹיבים. ושמעוֹן (בּן גיוֹרא) היה האיש (אשר נגזר עליו למוּת), אחרי עוֹברוֹ בּתהלוּכה עם יתר השבוּיים. עתה הפּילוּ חבל על צואריו וסחבוּ אוֹתוֹ אל מקוֹם אשר ממעל לשוּק, והמוֹליכים אוֹתו דשוּ את בּשׂרוֹ בּדרך (עד בּוֹאם אל המקוֹם, אשר) חוֹק לרוֹמיים להמית שם את עוֹשׂי הרעה הנידוֹנים למוּת. וכאשר הגיעה הבּשׂוֹרה, כּי בּא קיצוֹ (של שמעוֹן), הריע העם תרוּעת שׂשׂוֹן, ואז החלוּ (השלישים) להקריב את הזבחים. ואחרי אשר נעשׂוּ הזבחים כּחוֹק וכמשפּט ועלוּ לרצוֹן, הלכוּ אספּסינוּס וטיטוּס אל ארמוֹן המלך וקראוּ אל המשתה רבּים מן העם. ולנשארים נערכוּ בּבתיהם שוּלחנוֹת מלאים כּל טוּב. כּי בּיוֹם הזה חגגה עיר רוֹמי את חג ניצחוֹן צבאוֹתיה על השׂוֹנאים, וגם את אחרית מלחמוֹת האחים בּקרבּה ואת תחילת תקווֹתיה הטוֹבוֹת לימים הבּאים.

יוֹסף בּן־מתתיהוּ, תוֹלדוֹת מלחמת היהוּדים עם הרומאים ז',ח'.

נוֹשׂאים וּשאלוֹת    🔗

1. מה הייתה צוּרת הפּרינקיפּט בּימי הקיסרים מבּית יוּליוּס־קלאַוּדיוּס?

2. הסבּר את גוֹרמי המשבּר של שנת 69 (היעזר בּמקוֹרוֹת 28).

3. המשבּר של שנת 69 כּאוֹת מבשׂר רעה לעתיד הקיסרוּת.

4. תאר את הנסיוֹנוֹת להפוֹך את הפּרינקיפּט למשטר של ‘מלך־אל’ בּמשך המאה הראשוֹנה ונסה להסבּיר את הרקע לנסיוֹנוֹת אלה.

5. הניגוּדים בּין פּאוּלוּס וּפּטרוּס וּמשמעוּתם לגבּי התפּתחוּתה של הנצרוּת.

ספרים לעיוּן נוֹסף    🔗

1. ה. א. ל. פישר, דברי ימי אירוֹפה – הוֹצאוֹת מוֹסד בּיאליק וּמסדה, כּרך א', פּרק ח'.

2. י. קלוֹזנר, מישוּ עד פּאוּלוּס – הוֹצאת מדע.

3. מ. רוֹסטוֹבצב, תוֹלדוֹת העוֹלם העתיק – הוֹצאת י. צ’צ’יק, דברי ימי רומי, חלק בּ', פּרק ט"ז.

 

פּרק ט': הקיסרוּת הרוֹמית בּמאה השנייה    🔗

§72. הקיסרים הנאוֹרים.     🔗

עריצוּתוֹ של דוֹמיטינוּס עוֹררה את התנגדוּת הסנאט. הסנאטוֹרים לא בּיקשוּ להשיב את הרפּוּבּליקה ולא חתרוּ תחת שלטוֹן הקיסרים, אבל רצוּ שהקיסר ידאג לצוֹרכי המדינה וימשוֹל בּקיסרוּת בּכוֹח הסנאט וּבעצתוֹ. רצוֹנם נתמלא; אחרי דוֹמיטינוּס משלוּ בּרוֹמי בּמשך 84 שנים (180–96) קיסרים מוּכשרים, שכּיבּדוּ את הסנאט ועסקוּ בּכוֹבד ראש בּענייני המדינה. אלה היו: נֶרְוָה (98–96), טרינוּס (117–98), אדרינוּס (138–117), אַנְטוֹנינוּס פּיוּס (“החסיד”) (161–138) וּמַרְקוּס אַוּרֶליוּס (180–161). בּימיהם לא עבר כּיסא הקיסרוּת בּירוּשה מאב לבן. כּל קיסר היה בּוֹחר בּחייו בּיוֹרש עצר מקרב הפּקידים וּמאַמץ אוֹתוֹ לבן. הוֹאיל וכל הפּקידים הגבוֹהים ישבוּ בּסנאט, היה כּל קיסר חדש חניך הסנאטוֹרים קרוֹב להם בּרוּחוֹ. הקיסרים האלה ראוּ את השלטוֹן כּחוֹבה המוּטלת עליהם, ולא כּתענוּג שנפל בּחלקם. הם הבינוּ שהשליט טפל למדינה ולא המדינה טפלה לשליט. הקיסר נחשב לפּקיד העליוֹן בּמדינה ועליו היה לעבוֹד לטוֹבת הכּלל. ואמנם כּל הקיסרים בּמאה השנייה, שלא כּקיסרים מבּית יוּליוּס־קלאַוּדיוּס, הקדישוּ את חייהם לעבוֹדה מתמדת. על עבוֹדתוֹ של טרינוּס מעידה חליפת המכתבים בּינוֹ וּבין הסוֹפר פּליניוּס³⁰⁶, שנתמנה על־ידוֹ נציב בּביתיניה³⁰⁷ (אסיה הקטנה). פּליניוּס פּנה אל טרינוּס בּכל עניין קטן הקשוּר בּשלטוֹנוֹ בּּפרוֹבינציה, כּגוֹן: בּניין תיאטראוֹת וגימנסיוֹנים, ייסוּד אגוּדה של מכבּי אש, תשלוּם פּרסים למנצחים בּמשׂחקי ההתגוֹששוּת, שמירה על בּתי־הסוֹהר, ועוֹד, והקיסר ענה בּכוֹבד ראש על כּל שאלה וּשאלה. רבּה עוֹד יוֹתר הייתה חריצוּתוֹ של אדרינוּס³⁰⁸. קיסר זה הקדיש שנים רבּוֹת למסעוֹת בּפּרוֹבינציוֹת, ולא הייתה ארץ בּקיסרוּת שלא בּיקר בּה. הוּא דאג לחיזוּק המשמעת בּצבא וּלביצוּר הגבוּלוֹת, בּנה ערים חדשוֹת ותיקן את הישנוֹת.

הגדוֹל בּין הקיסרים הנאוֹרים היה מרקוּס אַוּרליוּס³⁰⁹, שהצטיין בּהשׂכּלתוֹ הגבוֹהה וּבהשקפוֹתיו הנשׂגבוֹת על השלטוֹן ועל חיי האדם בּכלל. מרקוּס היה פילוֹסוֹף, חניך האסכּוֹלה הסטוֹאית³¹⁰, והיה מלא רגש של אחריוּת לגבּי נתיניו; את השקפוֹתיו הפילוֹסוֹפיוֹת והמוּסריוֹת רשם בּספר “השׂיחוֹת עם עצמוֹ”, אשר חיבּר אוֹתוֹ בּמחנה בּשעת המלחמה³¹¹.

למרוֹת הכּבוֹד שנהגוּ הקיסרים הנאוֹרים בּסנאט, לא היה שלטוֹנם דוֹמה לפּרינקיפּט של אוּגוּסטוּס, כּי אם קרוֹב יוֹתר למוֹנרכיה אבּסוֹלוּטית. חיזוּק כּוֹחוֹ של הקיסר בּהשואה לכוֹח הסנאט נבע מהשתלשלוּת העניינים בּקיסרוּת בּמאה הראשוֹנה. הקיסרים שרדפוּ את הסנאט, כּגוֹן קיוּס, נרוֹן ודוֹמיטינוּס, השמידוּ את שׂרידי האריסטוֹקרטיה הרוֹמית, ששלטה בּימי הרפּוּבּליקה בּרוֹמי וּבפּרוֹבינציוֹת. בּמאה השנייה הוּרכּב הסנאט לא מתוֹ” אצילי רוֹמי, אלא בּעיקר מבּאי־כּוֹח הערים בּאיטליה וּבפּרוֹבניציוֹת, אשר קידמוּ בּברכה את המשטר המוֹנרכי, שכּן הוּא שהשליט סדר ושלוֹם בּקיסרוּת והשבּית את מלחמת האזרחים. הפּרינקיפּט של אוּגוּסטוּס עמד על המסוֹרת הרוֹמית, המוֹנרכיה הנאוֹרה בּמאה השנייה — על כּוֹח הפּרוֹבינציוֹת. מעט מעט ירדה מגדלוּתה הפּקידוּת הרפּוּבּליקנית העתיקה, ששימשה סמל לכוֹחה של העיר רוֹמי; הקוֹנסוּלים, הפּרטוֹרים, הטריבּוּנים עוֹד היוּ קיימים להלכה, אבל כּוֹח השלטוֹן נשמט מידיהם. כּנגדם עלוּ לגדוּלה פּקידיו הפּרטיים של הקיסר, שהיוּ ממוּנים על משׂרדוֹ אוֹ ניהלוּ את ענייניו הכּספּיים בּרוֹמי ואת משק אחוּזוֹתיו בּפּרוֹבינציוֹת. בּחצר הקיסר ישבה מוֹעצת פּקידים קבוּעה, שעזרה לקיסר בּעצוֹתיה וּבה השתתפוּ אנשים בּעלי ניסיוֹן רב בּשלטוֹן, והבּקיאים בּמשפּט הרוֹמי. בּין כּוּלם הצטיין בּבקיאוּתוֹ המשפּטית הממוּנה על הפּרטוֹריוּם, שמילא לעתים את התפקיד של משנה למלך. פּקידי הקיסר קיבּלוּ משׂכּוֹרת קבוּעה, שלא כּפקידי הרפּוּבּליקה, אשר שירוּתם למדינה היה שירוּת־כּבוֹד. גם תוֹארים שוֹנים (“המאיר”, “המזהיר”) ניתנוּ לפּקידים בּימים אלה, כּפי שהיה נהוּג בּממלכוֹת ההלניסטיוֹת. כּך צעד הפּרינקיפּט שנוֹסד על־ידי אַוּגוּסטוּס צעד אחרי צעד לקראת המוֹנרכיה הבּיוּרוֹקרטית.

§73. הפּוֹליטיקה החיצוֹנית והמלחמוֹת.     🔗

בּין כּל הקיסרים בּמאה השנייה היה טרינוֹס היחידי שסר מדרכי הפּוֹליטיקה הזהירה של אַוּגוּסטוּס וּביקש להרחיב את גבוּלוֹת הקיסרוּת. רצוֹנוֹ היה לבטל את קיוּם הממלכוֹת הקטנוֹת, שהיוּ תלוּיוֹת בּרוֹמי, וּלהקים בּמקוֹמן פּרוֹבינציוֹת רוֹמיוֹת, הוּא נלחם פּעמיים בּדֶקֶבָּלוּס מלך הדקים ונצחוֹ. את דקיה עשׂה לפּרוֹבינציה³¹², בּנה בּה ערים והוֹשיב בּה אנשים מארצוֹת שוֹנוֹת, בּעיקר מאסיה הקטנה, דקיה הייתה הפּרוֹבינציה הרוֹמית היחידה מעבר לדנוּבּה; גבוּלוֹתיה היוּ פּתוּחים לפני הסַרְמַטים ממזרח, ולכן היה צוֹרך להחזיק בּה צבא רב לשם הגנה. גם את ממלכת הערבים בּני־נבוֹת בּעבר־הירדן עשׂה טרינוּס לפּרוֹבינציה בּשם עֲרַבְיָה³¹³; הערים פֶּטְרָה (סלע־אדוֹם), בַּצְרֶה ותַדְמוֹר (פַּלְמִירה) התפתחוּ בּמהירוּת, והיוּ לערים מסחריוֹת חשוּבוֹת. גם את ארמניה הפך לפּרוֹבינציה, וכיון שדבר זה גרם למלחמה בּפּרתים, עלה על פּרתיה וכבש את ארם־נהריים עד המפרץ הפּרסי. ערים גדוֹלוֹת ועשירוֹת — בָּבֶל, סֶלְוֶקִיָה על נהר חִידֶקֶל, קְטֶסיִפוֹן — נפלוּ לידי הרוֹמיים; בּפּעם הראשוֹנה בּתוֹלדוֹת רוֹמי חדרוּ הרוֹמיים ללב אסיה. טרינוּס ייסד בּאסיה שתי פּרוֹבינציוֹת חדשוות: את מֶסוֹפּוֹטַמְיָה (ארם־נהריים) ואת אֲסִירְיָה (אשוּר)³¹⁴; מלך הפּרתים קיבּל עליו את מרוּתה של רוֹמי. אוּלם לכל הכּיבּוּשים האלה לא היה יסוֹד מוּצק: עד מהרה פּרץ מרד חזק בּין תוֹשבי הפּרוֹבינציוֹת החדשוֹת, והיהוּדים שישבוּ בּארצוֹת מילאוּ תפקיד חשוּב בּמרידה. בּימים ההם מרדוּ גם היהוּרים בּקירֶנֶה, בּמצרים וּבקפריסין³¹⁵. ורק בּקוֹשי רב עלה בּידי שׂרי־צבאוֹ של טרינוּס לדכּא את המרידוֹת בּשטחיה השוֹנים של הקיסרוּת. דיכּוּי המרידות היה מלוּוה טבח אכזרי בּקהילוֹת היהוּדיוֹת וגרם לדלדוּלוֹ של היישוּב היהוּדי בּארצוֹת אלה. אחרי מוֹת טרינוּס חזר אדרינוּס לפּוֹליטיקה של אוּגוּסטוּס: הוּא לא בּיקש להרחיב את הגבוּלוֹת ולכן ויתר על שלוֹש מהפּרוֹבינציוֹת החדשוֹת שהקים טרינוּס (מסוֹפּוֹטמיה, אסיריה וארמניה), כּי ההגנה עליהן עלתה בּיוֹקר. כּנגד זה נתן לבּוֹ לבצר את הגבוּלוֹת הקיימם: הקים מבצרים חדשים לאוֹרך הגבוּלוֹת וגם בּנה חוֹמוֹת ארוּכּוֹת בּמקוֹמוֹת שהיוּ חסרים גבוּלוֹת טבעיים, כּגוֹן בּבּריטניה אוֹ בּגרמניה (בּין הריינוּס והדנוּבּה). בּימיו שוּב מרדוּ היהוּדים, הפּעם בּארץ־ישׂראל (מרד בּר־כּוֹכבא) ושוּב דוּכּא המרד בּאכזריוּת רבּה; ירוּשלים היהוּדית נהרסה כּליל ובמקוֹמה נבנתה עיר רוֹמית חדשה, אֲלְיָה קַפִּיטוּלִינָה. הניצחוֹנוֹת של טרינוּס וחיזוּק המשמעת בּפנים המדינה בּימי אדרינוּס הטילוּ אימה על אוֹיבי רוֹמי וּבמשך ימי שלטוֹנוֹ הארוֹך של אנטוֹנינוּס לא העזוּ עמי חוּץ לעבוֹר את גבוּלוֹת הקיסרוּת. אוּלם בּימי מרקוּס אַוּרליוּס נשתנה המצב לרעה. שוּב פּרצה מלחמה עם הפּרתים. אמנם הצליחוּ הרוֹמיים לכבּוֹש את ארם־נהריים, אך לא יכלוּ להחזיק מעמד בּארץ זוֹ ימים רבּים. החיילים שחזרוּ מן המזרח הביאוּ אתם מגיפה קשה שפּשטה על פּני הקיסרוּת והפּילה חללים רבּים בּאיטליה וּבפּרוֹבינציוֹת. כּוֹחה הצבאי של רוֹמי נחלש, וּבאוֹתוֹ זמן דוקה עברוּ השבטים הגרמניים של הקְוַדִים והמַרְקוֹמַנִים את הדנוּבּה, הציפוּ את הפּרוֹבינציוֹת הרוֹמיוֹת בּצפוֹן וחדרוּ עד שערי איטליה. רבבוֹת מתוֹשבי הפּרוֹבינציוֹת נפלוּ בּידיהם ונמכּרוּ לעבדים. סכּנה רבּה נשקפה לקיוּם המדינה. פּעמיים נלחם מרקוּס בּגרמנים וּבקוֹשי רב עלה בּידוֹ להוֹדפם אל מעבר לגבוּל. התנפּלוּת זוֹ של המקרוֹמנים הייתה האוֹת הראשוֹן להתקפת עמי הצפוֹן, שעתידה הייתה מקץ מאתיים שנה להרוֹס את מעמדה של הקיסרוּת הרוֹמית בּמערב.

§74. מצבה הכּלכּלי של הקיסרוּת.     🔗

המאה השנייה נחשבת בּדין לתקוּפת הפּריחה הכּלכּלית של הקיסרוּת. ימי השלוֹם הארוּכּים גרמוּ להתפּתחוּת המסחר בּתבוּאה, בּיין, בּשמן־זית, בּכלי־מתכת, בּזכוּכית וּבצמר. התעשייה אף היא ועד הארצוֹת הסקנדינביוֹת בּצפוֹן, משי מסין, בשׂמים ותמרוּרים מערב ומחבּש, תבוּאה וּפרווֹת מן הבּוֹספוֹרוּס (רוּסיה הדרוֹמית), ענבּר מארצוֹת הצפוֹן — אלה היוּ הדברים שהוּבאוּ לקיסרוּת מחוּץ־לארץ. גם המסחר בּפנים המדינה היה מפוּתח מאוֹד, בעיקר המסחר בּתבוּאה, בּיין, בּשמן־זית, בּכלי־מתכת, בּזכוּכית וּבצמר. התעשׂייה אף היא התפּתחה, בּייחוּד בּגליה. המסחר והתעשׂייה, עסקי נשך וריבּית, היוּ משלח ידוֹ של היישוּב העירוֹני בּקיסרוּת, וגרמוּ למספּר הערים ולפריחתן הכּלכּלית והתרבּוּתית. אנשים עשירים נדבוּ בּרצוֹן כּסף רב לשיפּוּר ערי מוֹלדתם, והקיסרים אף הם סייעוּ לבניין ערים חדשוֹת וּלהקמת בּניינים ציבּוּריים. החוֹרבוֹת הרבּוֹת של ערי הקיסרוּת, שנשתמרוּ עד היוֹם בּמערב (אפריקה, גליה) וּבמזרח (סוּריה, עבר־הירדן), מעידוֹת על גוֹבה התרבּוּת החוֹמרית בּערים³¹⁶. רחוֹבוֹת הערים היוּ מרוּצפים, דרכים טוֹבוֹת הוֹליכוּ מעיר לעיר; בּבּתים היוּ מים חיים, פּעמים גם בּקוֹמוֹת העליוֹנוֹת. בּכל מקוֹם התנשׂאוּ בּניינים יפים של המקדשים, הגימנסיוֹנים, בּתי המרחץ הציבּוּריים; תיאטראוֹת, אמפיתיאטראוֹת ואיצטדיוֹנים היוּ קיימם בּכל עיר. אמנם, הבּניינים האלה חייבוּ הוֹצאוֹת רבּוֹת וּמתוֹך חליפת המכתבים שבּין פּליניוּס וּטרינוּס (§72) אנוּ למדים, שעיר יונית בּמזרח לא יכלה להתקיים בּתקוּפה זוֹ בּתקציבה הרגיל והייתה זקוּקה לעזרה מבּחוּץ. אוּלם כּל זמן שהקיסרים והאזרחים העשירים תמכוּ בּיד רחבה בּאוֹצר העיר, לא הייתה נשקפת סכּנה לקיוּמה.

תמוּנה 44: הפוֹרוּם בּפּוֹמפּיי תמוּנה 45: האמפיתיאטרוֹן בּפּוֹמפּיי תמוּנה 46: רחוֹב בּפּוֹמפּיי תמוּנה 47: חצר פנימית, בּבית פּרטי בּפּוֹמפּיי תמוּנה 48: אדרינוּס תמוּנה 49: מרקוּס אַוּרליוּס תמוּנה 50: בּית בּאוֹסטיה בּקרבת רוֹמי (שחזוּר) תמוּנה 51: אקודוּקט רוֹמי בּצרפת הדרוֹמית תמוּנה 52: רחוֹב בּטימגד (בּאפריקה הצפוֹנית) תמוּנה 53:בּית מקדש של דיוֹניסוֹס בּבעל־בּק תמוּנה 54:חוֹרבוֹת מקדש דיוֹניסוֹס בּבעל־בּק תמוּנה 55: חוֹרבוֹת גרש תמוּנה 56:השלל של החיילים תמוּנה 57: דיוֹקלטינוֹס תמוּנה 58: התרמוֹת של דיוֹקלטינוּס בּרוֹמי

פּריחת הפּרוֹבינציוֹת גרמה לירידתה של איטליה. בּתקוּפת אוּגוּסטוּס שימשה איטליה מרכּז כּלכּלי לקיסרוּת; בּמאה השנייה עברה נקוּדת הכּוֹבד לפּרוֹבינציוֹת. עוֹד בּימי הרפּוּבּליקה גרם יבוּא התבוּאה מן הפּרוֹבינציוֹת לחוּרבּן החקלאוּת האיטלקית (§36); עכשיו הגיע תוֹר היין ושמן־הזית. דוֹמיטינוּס אסר לגדל כּרמים בּפּרוֹבינציוֹת כּדי שיינן לא יתחרה בּיין האיטלי; אך הגזירה הזאת לא האריכה ימים. גם בּתעשׂייה לא יכלה איטליה להתחרוֹת בּתוֹצרת גליה. היישוּב האיטלקי התחיל מתמעט; מקוֹמוֹת רבּים עמדוּ שוֹממים; מספּר האנשים מחוּסרי אמצעים גדל מאוֹד. הקיסרים בּיקשוּ למנוֹע ירידה זוֹ: נרוה תיקן קוּפּוֹת תמיכה לילדי העניים, טרינוּס אסר את ההגירה מאיטליה וקבע שחיילי הלגיוֹנוֹת יתגייסוּ מתוֹשבי הפּרוֹבינציוֹת. אך כּל המאמצים הללוּ לא יכלוּ למנוֹע את חוּרבּנה של איטליה. בּייחוּד הוּרגש החוּרבּן בּחקלאוּת. איכּרים עוֹמדים בּרשוּת עצמם נעלמוּ זה כּבר, האחוּזוֹת הגדוֹלוֹת (הלַטִיפוּנְדִיוֹת) פּשטוּ על פּני איטליה כּוּלה. בּמאה האחרוֹנה של הרפּוּבּליקה עבדוּ בּלטיפוּנדיוֹת עבדים; ניצוּל העבדים איפשר הקמת משק אינטנסיבי (כּרם, בּוּסתני עצי־פּרי, וחוּרשוֹת עצי־זית), שהביא רוחים רבּים לבעלי האחוּזוֹת. בּימי הקיסרוּת פּסקוּ המלחמוֹת וּמספּר העבדים נתמעט; ניצוּל כּוֹח העבדים, שמחירם עלה, שוּב לא הכניס רוחים גדוֹלים, וּבעלי האחוּזוֹת התחילוּ מבקשים דרך לתיקוּן המצב. הם היוּ מוּכנים לותר על הרוחים הגדוֹלים וּלהסתפּק בּהכנסה מצוּמצמת יוֹתר וּבלבד שתהיה בּטוּחה. הדרך האחת שנראתה להם הייתה החכרת האחוּזה לאריסים בשׂכר קטן. האריסים האלה נקראוּ בּאיטליה קוֹלוֹנים. בּמאה השנייה מתחיל הקוֹלוֹנט (כּלוֹמר, המשק של הקוֹלוֹנים) להתפּשט בּאיטליה. הקוֹלוֹנים בּאוּ מחוּגים שוֹנים: מן האיכּרים החוֹפשיים שעדיין היוּ מצוּיים זעיר פּה זעיר שם, מן הפּוֹעלים החקלאים, מן העבדים ששוּחררוּ בּידי אדוֹניהם וּמדלת היישוּב העירוֹני שעבר לכּפרים. וכך הייתה איטליה שוּב מיוּשבת איכּרים, אבל האיכּרים האלה לא היוּ בּעלי האדמה אשר עליה ישבוּ, כּי אם אריסים, שעיקר דאגתם היה — להבטיח לביתם לחם לאכוֹל, לאחר שישוּלם שׂכר החכירה לבעל האדמה.

סימני ירידה נראוּ גם בּמצב החקלאוּת בּפּרוֹבינציוֹת. הפּריחה הכּלכּלה השפּיעה טוֹבה על הערים בּלבד; התנאים בּכּפר לא די שלא הוּטבוּ, אלא גם הוּרעוּ בּהשואה לתקוּפה הקוֹדמת. גם כּאן צמחוּ הלטיפוּנדיוֹת, בּעיקר בּאפריקה וּבארצוֹת המזרח. בּעל האחוּזה העשיר בּיוֹתר היה הקיסר; אחוּזוֹתיו נמצאוּ בּכל הפּרוֹבינציוֹת, פּקידי הקיסר, הפּרוֹקוּרטוֹרים, השגיחוּ בּעין פּקוּחה על ניהוּל המשק בּאחוּזוֹת. גם פּקידי הקיסר הגבוֹהים בּיקשוּ לרכּוֹש להם אחוּזוֹת בּפּרוֹבינציוֹת, וכן אנשים עשירים מן היישוּב העירוֹני. מספּר העבדים בּאחוּזוֹת נתמעט גם כּאן ואת מקוֹמם תפסוּ האריסים, דוּגמת הקוֹלוֹנים בּאיטליה. הקוֹלוֹנט לא היה בּבחינת תוֹפעה חדשה בּפּרוֹבניציוֹת המזרחיוֹת; בּאפריקה, בּמצריים, בּאסיה הקטנה³¹⁷, הייתה החכּר הקרקעוֹת לאריסים נהוּגה עוֹד מימי קדם. ואם רע היה מצב האריסים בּתקוּפה ההלניסטית, הרי עתה רבּוּ סבלוֹתיהם עוֹד יוֹתר, כּי על הפּרוֹבינציוֹת היה לכלכּל את רוֹמי ואת איטליה בּתבוּאה, והמשגיחים על משק האחוּזוֹת העבידוּ את האריסים בּעבוֹדה קשה כּדי שיוּכלוּ לספּק לרוֹמי את כּמוּת התבוּאה הדרוּשה לה מדי שנה בּשנה.

§75. המצב התרבּוּתי.      🔗

הקיסרוּת הרוֹמית כּללה בּתוֹכה ארצוֹת בּעלוֹת תרבּוּת גבוֹהה ועתיקה וארצוֹת בּעלוֹת אוּכלוֹסייה בּארבּארית. ארצוֹת המזרח הוּשפּעוּ בּתקוּפה ההלניסטית מן התרבּוּת היונית; הלשוֹן היונית שלטה בּהן. רוֹמי, שסיגלה לעצמה את התרבֹּּת היונית, שאפה להחליף את ההלניסמוּס בּמזרח בּתרבּוּת הרוֹמית; מטעם הרשוּת הוּכּרה הלשוֹן היונית בּמזרח כּלשוֹן רשמית, כּנגד זה השתלטה הלשוֹן הלטינית, ועמה כּאחד התרבּוּת הרוֹמית, בּחלקה המערבי של הקיסרוּת, שבּשעת הכּיבּוּש הרוֹמי היה מיוּשב עמים בּארבּאריים. בּספרד וּבגליה תפסה הלשון הלטינית את המקוֹם הראשון; הלשוֹנוֹת המקוֹמיוֹת (כּגוֹן הקֶלטית) התמזגוּ בּלטינית אוֹ נעלמוּ. מרכּזי הפּריחה של התרבּוּת היונית בּמזרח והרוֹמית בּמערב היוּ הערים, שבּרוּבּן היוּ בּעלוֹת זכוּיוֹת רוֹמיוֹת. היישוּב הכּפרי עמד מחוּץ להשפּעת התרבּוּת היונית־הרוֹמית. איכּרי אסיה הקטנה, סוּריה, מצרים דיבּרוּ כּמקוֹדם בּלשוֹנוֹתיהם הם, וגם בּמנהגי חייהם וּבדעוֹתיהם הדתיוֹת נשארוּ נאמנים למסוֹרת אבוֹת.

ואמנם, קצרה ידה של התרבּוּת היונית להשפּיע על אנשי המזרח בּרוּח ההלניוֹּת, כּי תש כּוֹחה וּמעיין יצירתה דלל. תקוּפת הקיסרוּת הרוֹמית מסמנת את הירידה של ההלניוּת. בּכל ענפי התרבּוּת — בּפילוֹסוֹפיה, בּספרוּת, בּאמנוּת, בּמדע — נראים סימני ירידה. היצירה המקוֹרית שבתה; הוֹגי הדעוֹת רוּבּם חוֹזרים על הרעיוֹנוֹת של הפילוֹסוֹפים הקדוּמים, והאמנים מחקים את היצירוֹת של גדוֹלי האמנוּת בּימים שעברוּ. גם בּמדע (תוֹרת החשבּוֹן, אסטרוֹנוֹמיה, גיאוֹגרפיה, רפוּאה) לא גוּלוּ תגליוֹת חדשוֹת שיעלוּ בּחשיבוּתן על התגליוֹת של התקוּפה הקוֹדמת; בּפילוֹסוֹפיה שלטוֹת שתי השיטוֹת — תוֹרת אפּיקוּרוֹס ותוֹרת הסטוֹאיקים — שנוֹצרוּ בּתחילת המאה השלישית לפסה"נ בּאתוּנה³¹⁸. בּספרוּת מחקים הסוֹפרים את המחבּרים האתוּנאים מן התקוּפה הקלסית (כּגוֹן תוּקידידס, כּסֶנוֹפוֹן); בּבנייה חוֹזרים הארדיכלים עלי הסגנוֹנים הידוּעים מימי קדם, ורק ההיקף הגדוֹל של בּנייני רוֹמי (כּגוֹן הקוֹלוֹסיאוּם)³¹⁹ מעיד על רוּח התקוּפה החדשה. אין הבדל ניכּר בּין התרבּוּת היונית והרוֹמית בּאוֹתם הימים, כּי גם התרבּוּת הרוֹמית נמצאה בּתהליך של ירידה ולא הגיעה שוּב אל הרמה שעליה עמדה בּזמן הפּריחה הקצרה בּימי אוּגוּסטוּס.

אף־על־פּי־כן מוֹצאים יוֹצרים גם בּתקוּפת ירידה זוֹ. פְּלוּטַרְכוֹס, יליד בּוֹיאוֹטיה, כּתב חיבּוּרים רבּים בּשאלוֹת המוּסר, הפילוֹסוֹפיה והדת; בּין השאר חיבּר גם את הספר “תוֹלדוֹת אנשי השם”, שבּוֹ תיאר את חיי האנשים המפוּרסמים מבּין היונים והרוֹמיים והבליט בּאמנוּת רבּה את קוי האוֹפי של כּל אחד מגיבּוֹריו. אם כּי לא היה היסטוֹריוֹן, השתמש בּחוֹמר היסטוֹרי רב וחיבּוּריו משמשים כּיוֹם מקוֹר חשוּב לחקירת התקוּפוֹת השוֹנוֹת בּהיסטוֹריה העתיקה. בּין הפילוֹסוֹפים, ראשי האסכּוֹלה הסטוֹאית, יש לציין את אֶפִּיקְךטֶסוֹס, יליד אסיה הקטנה, שחי את מיטב שנוֹתיו כּעבד בּרוֹמי; תוֹרתוֹ מצטיינת בּמוּסרה וּברגש דתי עמוֹק. כּסוֹקרטס בּשעתוֹ, לא רשם אפּיקטסוֹס את רעיוֹנוֹתיו בּכתב, ותוֹרתוֹ ידוּעה לנוּ מתוֹך חיבּוּרוֹ של אחד מתלמידיו. הקיסר מרקוּס אַוּרליוּס בספרוֹ “השׂיחוֹת עם עצמוֹ” (§72) הלך בּהשקפוֹתיו המוּסריוֹת בּעקבוֹת אפּיקטסוֹס. היונית־הרוֹמית, בּעיקר לסיפּוּרים המיתוֹלוֹגיים על האלים ועלילוֹתיהם הרבּוֹת. בּין הסוֹפרים הרוֹמיים מפוּרסם בּדוֹרוֹ היה הסוֹפר היוני לוּקינוֹס, יליד סוּריה, אשר לעג בּ"דיאַלוֹגים" שלוֹ לדת יש לציין את ההיסטוֹריוֹן הגדוֹל פּליניוּס ואת המשוֹרר יוּבֶנַליס. פּליניוּס (המכוּנה פּליניוּס “הבּכוֹר”, להבדיל בּינוֹ וּבין בּין אחיו פּליניוּס “הצעיר”, בּן־דוֹרוֹ של טרינוּס, עיין §72) כּתב חיבּוּר גדוֹל על מדעי הטבע, וּבוֹ סיכּם את החקירה המדעית בּשאלוֹת הגיאוֹגרפיה, הזוֹאוֹלוֹגיה, הבּוֹטניקה והמינרלוֹגיה. הוּא מת בּזמן התפּרצוּת הוזוּביוּס בּשנת 79, בּשעה שבּיקש לחקוֹר את המאוֹרע הזה מתוֹך סקרנוּת של איש מדע. יוּבליס תיאר ב"סטירוֹת" שלוֹ את שחיתוּת המידוֹת בּרוֹמי (בּעיקר בּימי דוֹמיטינוּס) ושפך חמתוֹ על חייהם השפלים ועל תכוּנוֹת נפשם המתרפּסת של בּני רוֹמי בּדוֹרוֹ.

§76. פּוּלחנוֹת המזרח והנצרוּת.     🔗

התרבּוּת היונית־הרוֹמית הלכה וירדה כּכל שגברה הדת העממית וּככל שעלוּ ונשתלטוּ דתוֹת המזרח. משׂכּילי התקוּפה בּרוּבּם לא האמינוּ בּאלים, ואף על פּי כן נמשכוּ אחרי אמוּנוֹת תפלוֹת. עלייה לרגל למקוֹמוֹת הקוֹדש, שאלוֹת למגידי עתידוֹת, ניחוּש בּכוֹכבים אוֹ בּכּבד הקרבּן – כּל אלה משכוּ אליהם את לב הקהל בּכוֹח גדוֹל וחדש. בּייחוּד פּשטוּ פּוּלחנוֹת המזרח. הדת היונית־הרוֹמית, אשר האמוּנה בּתחיית המתים וּבחיי עוֹלם לא הייתה מפוּתחת בּה, לא יכלה לספּק את הרגש הדתי, שפּעם בּלב האדם בּימים אלה, ולכן הייתה עתידה לפנוֹת את מקוֹמה לדתוֹת המזרח, שעלוּ עליה בּכוֹח השפּעתן על הדימיוֹן וּבתוֹכנן העמוֹק. בּזמן קצר הציפוּ פּוּלחנוֹת המזרח את הקיסרוּת עד גבוּלוֹת גליה וּבריטניה; מפיציהם הראשוֹנים היוּ העבדים, אחריהם בּאוּ הסוֹחרים והחיילים. פּוּלחנוֹת המזרח השפּיעוּ בּתחילה על אנשי המערב בּצוּרתם החיצוֹנית, כּגוֹן תהלוּכוֹת חג בּרחוֹבוֹת העיר, שירים בּלוית כּלי נגינה שונים וּמשוּנים, ההידוּר הרב של עבוֹדת הקוֹדש בּמקדשים, וּבעיקר המיִסְטֶריוֹת הסוֹדיוֹת, שהיוּ פּתוּחוֹת למקוּבּלים בּלבד. עד מהרה הכּירוּ הרוֹמיים גם את התוֹכן הפּנימי של דתוֹת המזרח, את תוֹרת הכּוֹהנים בּשאלוֹת מוּסריוֹת ואת השקפוֹתיהם על עוֹלם האמת. דתוֹת המזרח התפּשטוּ בּדרך כּלל בּתוֹך חברוֹת סגוּרוֹת של מאמינים, שהיוּ קשוּרוֹת בּיניהן על ידי מנהגים משוּתפים שלא היוּ גלוּיים לשאר בּני אדם. הממשלה הרוֹמית בּיקשה להילחם בּדתוֹת המזרח, כּי חשבה את קיוּם החברוֹת הסוֹדיוֹת לסכּנה, וגם מפּני שהבינה כּי הדתוֹת החדשוֹת גוֹרמוֹת לירדתה של הדת הרשמית. אוּלם למרוֹת התנגדוּתה היכּוּ פּוּלחנוֹת המזרח שוֹרשים עמוּקים בּרוֹמי וּבארצוֹת המערב, וּלבסוֹף הוּכרחוּ הקיסרים להכּיר בּקיוּמן. הראשוֹנים מבּין אלי המזרח שנתקבּלוּ בּרוֹמי על ידי הרשוּת היוּ “האם הגדוֹלה” מפריגיה קִיבֶּלָה ואלי מצרים איסִיסִ ואוֹסִירִיס³²⁰ (אוֹ סָרָפִיס, שתפס בּתקוּפה ההלניסטית את מקוֹם אוֹסיריס); אחריהם חדרוּ אלי אסיה הקטנה וסוּריה והאל הפּרסי מִתְרָה. כּוֹהני המזרח הביאוּ לרוֹמי גם את האַסְטְרוֹלוֹגיה ואת המַגייָה, שהיוּ רוֹוחוֹת בּבבל וּבמצרים בּזמן העתיק בּיוֹתר. הקיסרים עצמם בּיקשוּ לעיתים קרוֹבוֹת מאת כּוֹהני המזרח שיגידוּ להם עתידוֹת, והקיסר המשׂכּיל מרקוּס אוּרליוּס, לפני צאתוֹ למלחמה בּמרקוֹמנים, פּקד להקריב קרבּנוֹת לכל האלים, בּיניהם גם לאלי נכר, כּדי לפייס את כּוּלם וּלבקש עזרה מכּוּלם.

החשוּבה בּדתוֹת המזרח שחדרוּ לרוֹמי הייתה הנצרוּת. כּכל שהתרחקה הנצרוּת מן היהדוּת, כּן גברה עליה השפּעת העוֹלם המזרחי וההלניסטי. בּקרב הנוֹצרים קמוּ הגנוֹסְטִיקִים, כּלוֹמר “הידענים”, שקשרוּ את האמוּנה בּישוּ בּרעיוֹנוֹת הפילוֹסוֹפיה היונית וּבאמוּנוֹת תפלוֹת של המגייה המזרחית. הם הטיפוּ את תוֹרתם, ערכוּ מיסטריוֹת סוֹדיוֹת ולימדוּ את תלמידיהם לחישוֹת והשבּעוֹת. תוֹרת הגנווסטיקים גרמה לחילוּקי דעוֹת ולשחיתוּת המידוֹת בּתוֹך הקהילוֹת הנוֹצריוֹת, עד שלבסוֹף עוֹררה התנגדוּת עצוּמה בּקרה הנוֹצרים, שבּיקשוּ לשמוֹר על נאמנוּתם לתוֹרת ישוּ וּפאוּלוּס. סוֹפרים רבּים קמוּ לנוֹצרים בּמאה השנייה שקראוּ מלחמה על הגנוֹסטיקים, וּבוֹ בּזמן השתדלוּ להפיץ את הנצרוּת בּין הגוֹיים. אלה הם אבוֹת הכּנסייה, שספריהם המרוּבּים משמשים כּיוֹם חוֹמר היסטוֹרי חשוּב לחקירת הנצרוּת הקדוּמה. אבוֹת הכּנסייה היוּ אנשים משׂכּילים, שידעוּ היטב את התנ"ך ולמדוּ גם את הפילוֹסוֹפיה היונית; הם השתמשוּ בּתוֹרת מוֹשה וּבחכמת יון כּאחד כּדי להוֹכיח את אמיתוּת הנצרוּת.

אלכּסנדריה הייתה המרכּז התרבּוּתי החשוּב בּיוֹתר בּעוֹלם הנוֹצרי. פּה נוֹסדה אסכּוֹלה לענייני הדת הנוֹצרית, וּבה קיבּלוּ הנוֹצרים העצירים את חינוּכם הדתי; בּראשית המאה השלישית עמד בּראשה אוֹרִיגֶנֶס, אחד מגדוֹלי התאוֹלוֹגים הנוֹצריים. המלחמה בּגנוֹסטיקים הביאה לחיזוּק המשמעת בּתוֹך הקהילוֹת הנוֹצריוֹת ולקביעת יסוֹדוֹת הפּוּלחן החדש. הטבילה והסעוּדה המשוּתפת של כּל חברי הקהילה שימשוּ סימנים מוּבהקים לנצרוּת הקדוּמה. בּקהילוֹת קמוּ הזקנים (הפְּרֶסְבִּיטֶרִים) והמשגיחים (האֶפִּיסְקוֹפּים), שהשגיחוּ על קיוּם הפּוּלחן, על שמירת המידוֹת הטוֹבוֹת, על טהרת חיי המשפּחה ועל אוֹסף הכּספים לצוֹרכי עניי הקהילה. בּרבוֹת הימים קיבּלה משׂרת האפּיסקוֹפּוֹס³²¹ חשיבוּת מיוּחדת בּקהילה; האפּיסקוֹפּוֹס שוּב לא היה בּא־כּוֹחם של עדת המאמינים בּלבד, כּי אם יוֹרש ה"שליחים" (מוֹרי הנצרוּת הראשוֹנים), כּלוֹמר, אדם שרוּח הקוֹדש נחה עליו; לא פּקיד, אלא כּוֹהן. לכן רבּוּ גם תפקידיו בּקהילה; לוֹ ניתנה הרשוּת, למשל, למחוֹל עווֹנוֹת לבני העדה. האפּיסקוֹפּוֹס היה ממנה את פּקידי העדה הקטנים וּמנהל משׂא וּמתן עם האפּיסקוֹפּים בּעדוֹת אחרוֹת. מסוֹף המאה השנייה נהגוּ האפּיסקוֹפּים להיועד בּסינוֹדים (ועידוֹת), שבּהם היוּ נידוֹנוֹת כּל השאלוֹת הנוֹגעוֹת לחיי הנוֹצרים. בּמאה השלישית התקיימוּ סינוֹדים בּכל פּרוֹבינציה בּנפרד; בּהם השתתפוּ רק האפּיסקוֹפּים של הקהילוֹת בּערים, כּי מספּר הנוֹצרים בּכּפרים היה עדיין קטן מאוֹד.

הממשלה הרוֹמית אוּלי לא היית מפלה את הנצרוּת לרעה משאר הדתוֹת המזרח, אילמלא סירוּבם של הנוֹצרים, אשר תוֹרתם התבססה על המוֹנוֹתאיזם היהוּדי, להקריב קרבּנוֹת לאלים וּלהשתחווֹת לפסלי הקיסר. הדבר האחרוֹן בּעיק עוֹרר את חשד הממשלה: מי שכּפרבּאלהוּת הקיסר לא הכּיר בּעקרוֹנוֹת הפּוֹליטיים של המדינה הרוֹמית ודינוֹ כּדין מוֹרד בּמלכוּת. הקיסרים פּקדוּ לדרוֹש מן הנוֹצרים לא יכלוּ לקיים את הפּקוּדוֹת האלה בּלי לבגוֹד בּעקרוֹנוֹת דתם, והדבר גרם לרדיפוֹת הנצרוּת על־ידי הממשלה. היוּ בּין הנוֹצרים שנרתעוּ מפּני הרדיפוֹת וּבגדוּ בּאמוּנתם; אך רבּים מתוּ על קידוּש דתם, ושימשוּ דוּגמא נשׂגבה לאחרים. היישוב הרבגוֹני בּערי הקיסרוּת לא הגן על הנוֹצרים וּפעמים גם השתתף בּרדיפוֹת; בּנאוּמים וּבספרים העלילוּ על הנוֹצרים עלילוֹת שוא; כּך סיפּרוּ שהנוֹצרים נוֹהגים לשתוֹת בּסעוּדוֹתיהם דם ילדים. אבל אחרי כּל רדיפה החליפוּ הקהילוֹת הנוֹצריוֹת כּוח והוֹסיפוּ בּיתר עוֹז להילחם בּפּוּלחנוֹת האלים וּלהפיץ את אמוּנתם בּין עמי הקיסרות

מקוֹרוֹת    🔗

30. מתוֹך חליפת המכתבים בּין פּליניוּס והקיסר טרינוּס

הסוֹפר פּליניוּס סִקוּנְדוּס נתמנה מטעם הקיסר טרינוּס לנציב בּיתיניה (אסיה הקטנה). פּליניוּס התמסר בּכוֹבד ראש לתפקידוֹ החדש ושקד על שלוֹם הפּרוֹבינציה, וּבעיקר דאג לערים המרוּבּוֹת שבּה — פרוֹסה, סינוֹפה, אַמַסְטְרִיס, נִיקוֹמֶדְיָה, ועוֹד. בּכל דבר, ואף הקטן בּיוֹתר, שאל עצה מן הקיסר. אנוּ למדים מצרוֹר מכתבים אלה, מה רבּה היתה עבוֹדתוֹ של טרינוּס, כּי על כּל שאלה וּשאלה של פּליניוּס מיהר הקיסר להשיב תשוּבה בּרוּרה וּמקיפה; והרי ביתיניה הייתה אחת הפּרוֹבינציוֹת הקטנוֹת בּיוֹתר שבּקיסרוּת!

פּליניוּס לטרינוּס קיסר שלוֹם! אדוֹני, לאנשי פרוּסה בּית־מרחץ דל וישן, וּמבקשים לחדשוֹ בּרשוּתך. נראה לי כּי צריך לבנוֹתוֹ מחדש, וכי תוּכל להיענוֹת לבקשתם. מפּני שהכּספים הדרוּשים לבניין יימצאוּ: גם משוּם שכּבר התחלתי לדרוֹש ולגבּוֹת כּספים מיחידים; וגם משוּם נכוֹנוּתם להעביר לתקציב הבּנייה את הכּספים שהם נוֹהגים להוֹציא על שמן – כּבוֹד העיר וזוֹהר דוֹרך דוֹרשים את הבּנייה.

פּליניוּס לטרינוּס קיסר שלוֹם! אדוֹני, בּני סינוֹפה חסרים מים, ואפשר להביא רבּים וטוֹבים בּאקודוּקט, מאבן־המילין השש־עשרה. אלא שסמוּך למקוֹר יש שטח גדוֹל מעט יוֹתר ממיל שהוּא רך וחשוּד, וציויתי לבדוֹק, בּהוֹצאוֹת מוּעטוֹת, אם ראוּי אוֹתוֹ שטח החשוּד בּעיניך להחזיק בּניין האקודוּקט. בּרי לי שצריך להוֹביל המפעל הזה לבריאוּתה ורוחתה של קוֹלוֹניה זוֹ דלת־המים.

טרינוּס לפּליניוּס שלוֹם! בּדוֹק יפה, סֶקוּנדוּס יקר, כּאשר החילוֹת, אם ראוּי אוֹתוֹ שטח החשוּד בּעיניך להחזיק בּניין האקודוּקט. בּרי לי שצריך להוֹביל מים לקוֹלוֹניה סינוֹפה אם אמנם תוּכל להיוֹת אחראי להוֹבלה זוֹ בּכוֹחה היא, כּי דבר זה יוֹסיף הרבּה לבריאוּתה וּלתענוּגוֹתיה.

פּליניוּס לטרינוּס קיסר שלוֹם! אדוֹני, אמסטריס – עיר נאה וּמהוּדרת היא, וּבין עיקר בּנייניה עוֹברת פּלטיה יפה וארוּכּה בּיוֹתר, שמצידה נמשך לכל אוֹרכּה דבר שקוֹראים לוֹ נהר, אבל אינוֹ אלא תעלת שפכין, שכּשם שמראיה מכוֹער וּמטוּנף כּך ריחה מסריח וקשה לבּריאוּת. לפיכך, לשם הבּריאוּת לא פּחוֹת מלשם הנוֹי כּדאי לקמרה. אם תרשה ייעשה הדבר; ואני אדאג לכך שלא יחסר הכּסף למפעל זה שצוֹרכּוֹ גדוֹל כּהיקפוֹ.

טרינוּס לפּליניוּס שלוֹם! סקוּנדוּס היקר שלי, ראוּי לקמר את השלוּלית ההיא העוֹברת בּתוֹך אַמסטריס, אם בּזמן שהיא מגוּלה היא מזיקה לבּריאוּת. בּטוּח אני שבּחריצוּתך וּבדאגתך לא יחסר כּסף למפעל זה.

פּליניוּס לטרינוּס קיסר שלוֹם! בּזמן בּיקוּרי בּפינה נידחת של הפּרוֹבינציה אכלה דליקה גדוֹלה בּניקוֹמדיה כּמה בּתי יחידים וּשני בּנייני ציבּוּר, את בּית המוֹעצה ואת מקדש איסיס, אף־על־פּי שדרך עוֹברת בּיניהם. מפּני שתי סיבּוֹת נתפּשטה הדליקה בּיוֹתר: מפּני כּוֹח הרוּח וּמפּני עצלוּת הבּריוֹת, אשר עמדוּ בּטילים וּבאפס מעשׂה והסתכּלוּ בּפּוּרענוּת. ולא עוֹד, אלא שאין בּכל העיר לא מזלף ולא דלי ולא כּל כּלי לכיבּוּי שׂריפוֹת. אמנם, כּבר ציויתי לרכּוֹש וּלהתקין כּל אלה. ואתה, אדוני, תימלך בּדעתך, אם יש לארגן חבוּרת אוּמנים, רק מאה וחמישים איש, ואני אשגיח שלא יתקבּל אלא אוּמן מוּמחה ולא ישתמשוּ בּחבוּרה זוֹ לדבר אחר, ולא יקשה להשגיח עליהם מפּני מיעוּטם.

טרינוּס לפּליניוּס שלוֹם! עלה על דעתך שתוּכל חבוּרת אוּמנים להתארגן בּניקוֹמדיה כּדוּגמת ערים אחרוֹת. אבל זכוֹר תזכּוֹר שכּבר זיעזעוּ הסיעוֹת את הפּרוֹבינציה ההיא וּבייחוּד את הערים ההן. אחת היא מה שם ניתן למי שיתחבּרוּ בּה וּבאיזוֹ סיבּה, לאגוּדוֹת חשאיוֹת — ולוּ גם קטנוֹת — יהיוּ. לפיכך מוּטב להתקין את הדברים היכוֹלים לסייע לכיבּוּי שׂריפוֹת וּלהזהיר את בּעלי הבּתים על חוֹבתם למנוֹע דליקוֹת, וּלהיעזר בּעת הצוֹרך בּהמוֹן המתקבּץ³²².

הפילוֹסוֹפיה הסטוֹאית בּתקוּפת הקיסרוּת הרוֹמית

בּין כּל השיטוֹת הפילוֹסוֹפיוֹת של חכמי יון נקלטה בּרוֹמי בּעיקר האַסכּוֹלה הסטוֹאית. הפילוֹסוֹפים הסטוֹאים אף מילאוּ תפקיד פּוֹליטי בּרוֹמי, כּי היוּ היחידים שעוֹד העזוּ להתנגד לשרירוּת לבּם של הקיסרים. בּין חכמי רוֹמי, תלמידי האַסכּוֹלה הסטוֹאית, יש לציין בּייחוּד את סנקה (בּימי הקיסרים קלאוּדיוּס ונרוֹן) ואת מרקוּס אוּרליוּס.

עיקרי תוֹרתם הם: היכּנעוּת לכּוֹחוֹת השוֹלטים בּעוֹלם, אהבה לבּריוֹת, חסד וחמלה לפּוֹשעים (כּי אין האדם פּוֹשע אלא מחוֹסר דעת), השתלמוּת רוּחנית, מלחמה בּרגשוֹת הכּעס, הקנאה והשׂנאה, ועוֹד. רעיוֹנוֹת רבּים של הפילוֹסוֹפים הסטוֹאים קרוֹבים לרוּח היהדוּת והנצרוּת, והמסוֹרת הנוֹצרים אף עשתה את סנקה לידידוֹ של השליח פּאוּלוּס (השערה התלוּיה בּשׂערה). הקטעים שלמטה יכוֹלים לשמש דוּגמה לתוֹרת החכמים האלה.

31. מתוֹך “שׂיחוֹת עם עצמוֹ”

כּל מה שהאלוֹהים עוֹשׂה הוּא בּהשׂכּל. גם כּל מה שהמקרה גוֹרם אינוֹ נעשׂה כּי אם בּדרך הטבע, התחבּרוּת והשתלשלוּת הסיבּוֹת, אשר הכינה ההשגחה, כּי הכּוֹל נוֹבע מתוֹכה. יש גם חוֹק־עוֹלם וּדברים אשר תוֹעלת צפוּנה בּהם לתבל כּוּלה, שאתה חלק ממנה. וּמה שהוּא טוֹב לכלל הטבע וּמוֹעיל לקיוּמוֹ הוּא טוֹב גם לכל חלק ממנוּ. העוֹלם מתקיים על־ידי השתנוּת והתחלפוּת יסוֹדוֹת הטבע. הסתפּק בּידיעה זוֹ, ואל תשתוֹקק לספרים הרבּה, לבל תכלה ימיך בּרוגז, כּי אם שׂמח בּחלקך מקרב לב לאלוֹהים.

אני מוּרכּב מכּוֹח יוֹצר וּמחוֹמר. אף אחד משני אלה לא יחזוֹר לראשיתוֹ, כּמוֹ שלא נוֹצר מראשיתוֹ. כּל אחד מחלקים אלה אשר בּי יוּכל רק להשתנוֹת ולעבוֹר אל תוֹך חלק אחר מהעוֹלם, ואוֹתוֹ החלק לחלק אחר, וכה הלאה בּגלגוּלים עד אין־סוֹף. מתוֹך גלגוּלי כּזה נוֹצרתי, וכן הוֹרי לפני זה עד בּלי ראשית. אין דבר מעכּב אוֹתנוּ מלוֹמר כּן, אף־על־פּי שהעוֹלם כּוֹנן בּזמנים מוּגבּלים.

כּל היצוּרים קשוּרים זה בּזה, והקשר בּיניהם קדוֹש הוּא, וכמעט אין זרוּת בּין יצוּר ליצוּר, כּוּלם נוֹצרוּ בּסדר וּבהיגיוֹן וכוּלם יחד משלימים את הדר הבּריאה. ותבל אחת כּוֹללת את כּל חלקי הבּריאה, ואַל אחד מוֹשל בּכּוֹל, והמציאוּת אחת היא וחוֹק אחד לכוּלם, והשׂכל של כּל היצוּרים בּעלי השׂכל, אחד הוּא, והאמת אחת היא, וּבמידה שיש השתלמוּת – אחת היא ליצוּרים זהים בּעלי שׂכל דוֹמה.

אלה עוֹמדים להיבּרא ואלה עוֹמדים לעבוֹר מן העוֹלם. גם ממה שנברא – קצת כּבר חלף. זרמים ושינוּיים מחדשים תמיד את פּני העוֹלם, כּמוֹ שמירוֹץ הזמן חוֹזר וּמביא דוֹרוֹת ועוֹלמים ללא מספּר וקצבה. וּכנהר שוֹטף זה, אשר אי־אפשר לעמוֹד בּוֹ. מי יחשוֹב כּדבר ערך את הדברים החוֹלפים? הרי זה כּאילוּ יחמוֹד אדם את הציפּוֹר בּשמים אשר אך ראה אוֹתה וּכבר חלפה ונעלמה מעיניו.

חיי האדם וּזמנוֹ הם רק נקוּדה קטנה בּתבל, כּל מהוּתם כּנחל שוֹטף, הרגשוֹת ערפל חתוּלתם, רקמת הגוּף ריקבוֹן בּה, הנפש משתנה עם המסיבּוֹת, החיים – דבר שאין לוֹ קבע, ושם וזכר – אף הוּא דבר המוּטל בּספק. בּקיצוּר, כּל הנוֹגע לגוּף הוּא כּמים נוֹזלים, וּמה שנוֹגע לנפש הוּא כּחלוֹם עוֹבר; החיים הם מאבק וּנדידת הנוד עלי אדמוֹת, ותוֹחלת אדם אחרי מוֹתוֹ – שכחה. מה יוּכל אפוֹא ללווֹת את האדם בּחייו? רק אהבת החכמה: כּי היא תשמוֹר על רוּח האדם, שלא יחטא, ולא ייפּגם מרגשוֹת העוֹנג והעמל, שלא ייעשׂה דבר שאין בּוֹ תכלית ולא דבר של מרמה וּצביעוּת, שיישאר חוֹפשי בּשאיפוֹתיו מפּעוּלוֹת הזוּלת ושיראה כּל הבּא עליו ונוֹפל בּגוֹרלוֹ, כּבא מאוֹתוֹ מקוֹר עצמוֹ, שממנוּ בּא אף הוּא. ועל כּל אלה – שיחכּה בּמנוּחה ליוֹם המות, שאינוֹ כּי אם התפּרקוּת ליסוֹדוֹת הראשיים, אשר מהם מוּרכּב כּל חי. ואם אין זה נוֹרא ליסוֹדוֹת האלה שיתפּרקוּ וישתנוּ מזמן לזמן, למה יירא האדם מפּני השתנוּת והתפּרקוּת זוֹ? הלא גם היא נעשׂית בּדרכי הטבע, וּמה שנעשׂה בּטבע בּדרכים אלוּ איננוּ דבר רע.

מה מחזיק אוֹתך בּעוֹלם הזה, אם כּל הדברים המוּרגשים חוֹלפים ועוֹברים, וכוֹחוֹת ההרגשה אף הם פּגוּמים וכוֹזבים? אם הנפש העלוּבה שבּך היא רק מעין אֵד העוֹלה מן הדם? הן לבקש תהילה בּעוֹלם כּזה הוּא דבר הבל! מה אפוֹא לעשׂוֹת? לחכּוֹת בּמנוּחה שיכבּה נר חייך ותתגלגל להויה אחרת, –ועד בּוֹא הזמן ההוּא מה תעשׂה? אין דבר זוּלתי לירוֹא אלוֹהים, לתת לוֹ בּרכה ותשבּחוֹת, להיטיב עם בּני־אדם, לסבּוֹל אוֹתם אוֹ להתרחק מהם, ולזכּוֹר כּי מה שהוּא מחוּץ לגבוּלוֹת בּשׂרך ורוּחך אינוֹ שלך ולא תלוּי בּך.

מה היא דעת האדם? איננה כּי אם סיכּוּם כּל מה שראית מספּר פּעמים. וּבכן אַל תמוּש הכּרה מלבּך ודע שכּל מה שאתה פּוֹגש – דוֹמהוּ כּבר ראית, אז תמצא, כּי בּכל סיפּוּרי מעשׂים על דוֹרוֹת קדמוֹנים, אמצעיים אוֹ חדשים, וּבכל קוֹרוֹת של מדינוֹת וּמשפּחוֹת, אין חדש! מה שהיה הוּא שיהיה! הכּוֹל רגיל, חוֹלף ועוֹבר בּזמן הקצוּב.

יש מבקשים מקוֹמוֹת להתבּוֹדדוּת, בּתי־מנוּחה מחוּץ לערים, על שׂפת הים אוֹ בּין ההרים, וגם אתה רגיל לבקש לך מקוֹם־מנוּחה כּזה. אבל בּיקוּש זה הוּא מעשׂה הדיוֹט חסר־דעה! כּי בּכל שעה שתרצה בּאמת להתבּוֹדד לא תמצא מקוֹם בּעוֹלם שבּוֹ תוּכל למצוֹא שלוה ושאננוּת יוֹתר מבּנפשך אתה. בּייחוּד אם מדוֹתיך אשר רכשת, יבטיחוּ לך הרחבת־הדעת. וּבדבּרי על “הרחבת הדעת”, כּונתי להבנת סדרי עוֹלם. הכן לך אפוֹא, מקלט־תמיד זה בּנפשך וּתחדש בּוֹ בּכל עת את נעוּריך. וּקצרים וּפשוּטים יהיוּ ההגיוֹנוֹת היסוֹדיים, אשר בּהתעוֹררם בּקרבּך יוֹעילוּ לזכּוֹת את נפשך, להעביר כּעס וזעם מקרבּך וּלשלחך בּשלוֹם, בּלי שתתנגד, למקוֹם שאתה צריך לחזוֹר אליו. כּי על מה תכעס? “על רעת בּני־האדם”? הרי עליך לזכּוֹר, כּי היצוּרים בּעלי־השׂכל איש בּשביל רעהוּ נבראוּ; כּי לעצוֹר בּרוּח הוּא חלק ממידת הצדק; כּי לא בּרצוֹנם־הם, עוֹשׂים בּני־אדם רעה; וגם כּי כּבר מאנשי ריב וּמדוֹן, שׂנאה ועוֹשק ירדוּ בּוֹר ושבוּ אל העפר. חדלך אפוֹא מזעם וחימה!

אבל שמא בּקשת תהילה וכבוֹד מדריכה את מנוּחתך!

הסתכּל וּראה איך הכּוֹל אוֹבד חיש בּנהר־השכחה וּבתוֹהוּ־ובוֹהוּ על פּני הדוֹרוֹת ללא ספוֹר וּלאין קצבה, ואז תבין כּי ריקים כּל דברי שבח, וּמתמוֹטטת ונעה דעת כּל המדבּרים טוֹבוֹת, וּמה צר המקוֹם אשר בּגבוּלוֹתיו הנך מבקש תהילה! הן כּל האדמה היא רק נקוּדה אחת, וּמה מצערה היא קרן־זוית זוֹ אשר בּה מעוֹנך. וכמה הם פּה האנשים אשר יהללוּך ואיך הם?

בּבּוֹקר השכּם אמוֹר לנפשך: היוֹם אפגוֹש אדם יהיר, כּפוּי טוֹבה, עז־פּנים, זד, הוֹלך־רכיל וּבוֹגד, אדם שאין להתחבּר עמוֹ; אבל כּל רשעת אדם זה היא משוּם שלא ידע להבחין בּין טוֹב לרע. ואנוֹכי הן ידעתי את טבע הטוֹב שהוּא יפה ואת הרע שהוּא מכוֹער, וגם מכּיר אני בּטבע האדם החוֹטא, שהוּא קרוֹב לטבעי, ואם גם לא עצמי וּבשׂרי הוּא, הן אחד הוּא השׂכל, חלק אלוֹה ממעל, לשנינוּ. וגם זאת ידעתי כּי לא יוּכל להרע לי אחד מהאנשים האלה, יען כּי לא יוּכל לכפּוֹת אוֹתי לדבר רע. אפילוּ לכעוֹס לא אוּכל על אדם זה הקרוֹב אלי, ולא להתרעם עליו אחרי שנוֹצרנוּ לעבוֹד עבוֹדתנוּ יחד בּעוֹלם, כּמוֹ שנוֹצרוּ הרגליים, הידיים, העפעפיים ושוּרוֹת השיניים העליוֹנוֹת והתחתוֹנוֹת לשמש בּגוּף אחד. לפעוֹל כּנד החבר הוּא דבר שכּנגד הטבע; אבל גם לכעוֹס על אדם וּלהתרחק ממנוּ היא פּעוּלה כּנגדוֹ.

יש מי שחוֹשב שאם נהג עם אדם בּיוֹשר, חייב האדם תוֹדה לוֹ; ויש מי שאינוֹ מחכּה לתוֹדה מן האיש שהיטיב לוֹ, אוּלם הוּא שוֹמר בּלבּוֹ מה שעשְׂה לוֹ. ואף יש מי שאינוֹ יוֹדע כּלל מה שעשׂה לחברוֹ. כּי אם דוֹמה הוּא לגפן הנוֹשׂאת את ענביה, שאינה דוֹרשת מאוּמה ודיה שנשׂאה את פּריה. כּמוֹ סוּס שהוּא רץ אוֹ כּלב המבקש ציד אוֹ דבוֹרה המכינה את הדבש, כּן אדם עוֹשׂה טוֹבוֹת ואינוֹ מרים קוֹל להתהלל, כּי אם מוֹסיף להיטיב לאחרים; כּאוֹתה הגפן, אשר בּעתה תוֹסיף לשׂאת את פּריה.

הדרך הטוֹבה לנקמה בּאוֹיב, היא לא להידמוֹת לוֹ.

רק על דבר אחד תתענג וּבוֹ תמצא סיפּוּק: בּהוֹסיפך על מפעל אחד לטוֹבת הכּלל מפעל שני מוֹעיל לכּלל, וּבעשׂוֹתך זאת בּשם אלוֹהים.

יתרוֹן לאדם, שיכוֹל הוּא לאהוֹב גם את הצוֹררים אוֹתוֹ. לדרגה זוֹ תגיע אם תחשוֹב, כּי בּני־אדם הללוּ מגזעך הם וכי רק מחוֹסר־דעת וּכנגד רצוֹנם חטאוּ, וגם כּי בּעוֹד זמן קצר שניכם תעברוּ מן העוֹלם. מה עוֹד שלא הזיקוּ לך בּאמת, כּיון ששׂכלך ורוּחך לא נפגעוּ על־ידי מעשׂיהם, ונשארוּ כּמוֹ שהיוּ.

כּל חוֹטא חוֹטא לנפשו; וכל פּוֹעֵל אָון לנפשוֹ פּוֹעֵל, בּעשׂוֹתוֹ רשע.

בּן־אדם! בּמדינה הגדוֹלה הזאת³²³ היית אזרח, מה ממך יהלוֹך אם חמש אוֹ שלוֹש שנים; מה שהוּא לפי החוֹק הוּא שוה לכּוֹל. האם כּה נוֹרא הדבר, אם משלח אוֹתך מכּאן – לא מוֹשל עריץ ולא שוֹפט עול, כּי אם הטבע אשר הביאך הלוֹם? כּמוֹ שהמנצח על מערכת המִשְׂחק מוֹציא את המשַׂחק אשר הכניסוֹ. ואם תאמר: הרי רק שלוֹשה חלקים מתפקידי גמרתי ולא כּל החמישה³²⁴ – יפה דיבּרת, אלא שבּחיים גם שלוֹשה חלקים הם דרמה שלימה. את הסוֹף קוֹבע יוֹצר בּראשית ויוֹצרך אתה, הקוֹבע את סדרי ההתחלפוּת וההתפּרקוּת, ואתה אינך גוֹרם בּאלה. לך אֵפוֹא לקצך בּרוּח טוֹבה, כּי גם המשלח אוֹתך רוּחוֹ טוֹבה.

מתוֹך מרקוּס אַוּרליוּס, “שׂיחוֹת עם עצמוֹ”.

32. מתוֹך איגרת תנחוֹמים לאמוֹ הֶלְוִיָה

בּתנאים טוֹבים נתוּנים אנוּ מן הטבע אם רק אין אנוּ מתרחקים ממנוּ. טבע הדברים גוֹרם, כּי כּדי לחיוֹת בּטוֹב אין צוֹרך בּתכוּנה רבּה מן החוּץ, כּי כל אדם נוֹשׂא את אוֹשרוֹ בּתוֹכוֹ. המקרים החיצוֹניים הם קלי־ערך ואין השפּעתם רבּה לטוֹבה אוֹ לרעה. ההצלחה אינה מרימה את רוּח החכם, והיסוּרים אינם מרפּים את ידיו, כּי חכמתוֹ עוֹמדת לעד, כּשהוּא סוֹמך רק על עצמוֹ וּמקרב נפשוֹ הוּא מבקש את אוֹשרוֹ – – –

בּנוֹגע לשינוּי המקוֹם בּכלל³²⁵ – בּלא שׂימת־לב לייסוּרים הקשוּרים בּגלוּת – מצא ורוֹן, אחד מגדוֹלי החכמים הרוֹמיים, תרוּפה מספּקת בּרעיוֹן, כּי בּכל מקוֹם אשר אנחנוּ בּאים אליו עוֹזר לנוּ הטבע עצמוֹ להתאקלם בּוֹ. לפי דעתוֹ של מרקוּס בּרוּטוּס, די בּזה שכּל היוֹצא לגוֹלה יישען על הכּרת צדקתוֹ. ואם יחשוֹב איש, כּי דבר אחד משני אלה לא דיוֹ להפיג את יגוֹנוֹ של היוֹצא לגוֹלה, עליו להוֹדוֹת, כּי כּשמחבּרים את שניהם יחד, השפּעתם ניכּרת. וּבאמת עם כּל צערנוּ על מה שאיבּדנוּ, הרי כּשאנוּ נעזרים בּשני אלה הנשׂגבים בּיוֹתר: בּהכּרת העוֹלם וצדקנוּ אנוּ – יוּקל לנוּ. האמיני לי, כּי כן הכינה וייסדה יוֹצר תבל, יהי מי שיהיה, אם אלוֹהים כּל־יכוֹל אוֹ רוּח שאין לה גוּף אוֹ דמוּת הגוּף, אשר בּנה את העוֹלם כּחרש חכם וחלק מכּבוֹדוֹ וּתבוּנתוֹ לכל היצוּרים הגדוֹלים והקטנים שבּעוֹלם, אוֹ גזירה קדוּמה ושלשלת סיבּוֹת שאינן משתנוֹת ואינן פּוֹסקוֹת: כּן הכינה וייסדה, אני אוֹמר, כּי רק בּדברים קטני־ערך אנוּ תלוּיים בּזוּלת. הדבר הנעלה בּיוֹתר בּאדם – נשאר תמיד מחוּץ להשפּעת הזוּלת, אוֹתוֹ לא יוּכלוּ לתת לנוּ ולא לקרוֹע מאתנוּ כּל עוֹד אנוּ חיים; עוֹלמנוּ זה שנברא על־ידי יוֹצר בּראשית, מחיק טבעוֹ, ורוּחנוּ – זוֹ רוּח האדם, שהיא חלק מרוּחוֹ וּתבוּנתוֹ של יוֹסד תבל, נשארים תמיד בּקרבּנוּ. לכן בּלב טוֹב וּבקוֹמה זקוּפה נלך לכל מקוֹם שיוֹליכוּ אוֹתנוּ המאוֹרעוֹת וּבצעדים בּטוּחים נעבוֹר את כּל הארצוֹת, ולא נמצא בּגבוּלוֹת העוֹלם מקוֹם גלוּת, שלא יהיה על האדמה שניתנה לבני אדם. הלוֹא מכּל מקוֹם יכוֹלים אנוּ לכון את מבּטנוּ לשמים, וכל אשר בּשחקים, בּמרחק שוה הוּא מכּל מקוֹם וּמקוֹם. לכן כּל זמן שלא תשׂבּענה עיני מלהסתכּל בּמחזה נפלא זה, כּל זמן שיכוֹל אני לראוֹת את השמש ואת הירח וּלהתבּוֹנן בּכל כּוֹכבי השמים; כּל זמן שיכוֹל אני להתענג על עלייתם ועל שקיעתם, לחשוֹב על מסילתם ועל קידוּמים ואיחוּרים בּתנוּעתם, לחזוֹת בּצבא הכּוֹכבים הרבּים בּלילוֹת, מהם קבוּעים ועוֹמדים מהם לא מרחיקים לכת, אבל סוֹבבים בּנתיבתם הקצרה, מהם נוֹצצים פּתאוֹם וּמהם עוֹברים כּזרם זוֹהר לעין הצוֹפה כּאילוּ רוֹצים הם להשתמש ולנפּוֹל לארץ, מהם חוֹלפים בּסך בּתהלוּכה ארוּכּה של מאוֹרוֹת, — כּל זמן שאני צוֹפה בּכל אלה ויכוֹל להתערוֹת בּחיי חלדי לצבא מרוֹם זה; כּל זמן שיכוֹל אני בּרוּחי, המשתוֹקק לדברים הקרוֹבים לוֹ בּטבע, להתעלוֹת למרוֹמים, – מה איכפּת לי היכן כּף רגלי דוֹרכת –

מתוֹך סנקה, איגרת־תנחוּמים לאמוֹ הלויה.

33. על הכּעס

…עד כּאן שאלנוּ, מה הכּעס, האם סגוּלה הוּא של האדם בּלבד, אוֹ אוֹפייני גם לכל בּהמה וחיה, בּמה הוּא נבדל מן הכּעסנוּת וכמה מינים לוֹ. עתה נשאל: אם הכּעס הוּא מן הטבע, אם הוּא מוֹעיל, ואם מאיזוֹ סיבּה שהיא כּדאי שלא לכוֹבשוֹ?

אם מן הטבע הוּא, נשׂכּיל לדעת רק לאחר שנחקוֹר ונתבּוֹנן בּתכוּנוֹת האדם. וכי אין האדם יצוּר הרך בּיוֹתר כּל זמן שרוּחוֹ נכוֹנה? וכי יש דבר אַכזרי יוֹתר מן הכּעס? וכי אין אדם נוֹטה בּיוֹתר לאהוֹב אחרים והכּעס מעוֹרר בּיוֹתר לאֵיבה? האדם נוֹצר לשמוֹר על רעהוּ והכּעס מניעוֹ לאַבּדוֹ. האדם חפץ בּחברה, והכּעס גוֹרם להזיק. האדם רוֹצה לעזוֹר אף לרחוֹקים, והכּעס גוֹרם רעה אף לקרוֹבים בּיוֹתר. האדם נכוֹן להקריב את עצמוֹ לטוֹבת הזוּלת, והכּעס מסיתוֹ לסכּן את נפשוֹ לרעת הזוּלת. וכי יש אפוֹא טעוּת גדוֹלה יוֹתר בּהבנת דרכי־הטבע מלחשוֹב, שהוּא הוּא שנטע בּלבּוֹ של יצוּרוֹ החשוּב והמתוּקן בּיוֹתר את החיסרוֹן הפּראי והמשחית הזה? הכּעס, כּמוֹ שכּבר אמרנו, שוֹאף לענוֹש, וּשאיפה זוֹ בּודאי שאינה מדרך הטבע. וכי אפשר שתהא תשוּקה־לענוֹש נטוּעה בּלבּוֹ של האדם השלו! הרי כּל חיי האדם עוֹמדים על גמילוּת־חסדים ועל קירוּב־לבבוֹת, ולא בּעריצוּת, אלא בּאהבת איש לרעהוּ מתאחדים בּני־אדם לאגוּדה אחת וּלעזרה הדדית.

טוֹב בּיוֹתר הוּא – לדכּא מיד את ניצני הכּעס, להתנגד לוֹ בּרגע הוֹפעתוֹ, וּלהתאמץ, שלא יכניענוּ. שהרי אם רק התחיל להדוֹף אוֹתנוּ מן המסילה הנכוֹנה, קשה היא החזרה לדרך ישרה, מפּני שגם מחשבה צלוּלה מתעממת מתוֹך התרגשוּת, וההתרגשוּת אם ניתן לה להשׂתרר תפעל כּכוֹחה היא ולא כּכל שתסכּים אתה. על־יד הגדרים הראשוֹנוֹת, אני אוֹמר, צריכים לעצוֹר את האוֹייב! משעה שכּבר נכנס ונדחק לתוֹך השער, הכּוֹל כּמוֹ שבוּיים בּידוֹ.

תֵאוֹפְרַטוֹס³²⁶ אמר: “אי־אפשר שלא יכעס הצדיק על הרשעים”. בּאוֹפן זה, הלוֹא לפי רוב הצדק יגדל הכּעס? – אבל רק בּשלוה והשתחררוּת משׂנאה ואֵיבה – עשׂיית צדק. וּבנוֹגע לחוֹטאים, למה ישׂנא אוֹתם אם שגוּ ונכשלוּ בּעווֹנוֹת? איש תבוּנה לא ישׂנא את התוֹעים, שאילוּ כן היה צריך לשׂנוֹא את עצמוֹ. יחשוֹב־נא, כּמה דברים עשׂה הוּא כּנגד הטוֹב והנכוֹן, ועל כּמה דברים הוּא זקוּק לסליחה, ואז יתמלא חימה על נפשוֹ. אבל דיין־אמת לא יוֹציא לעצמוֹ משפּט שוֹנה מן המשפּט שהוֹציא לאחרים, אני אוֹמר שאין אדם שיוּכל לחשוֹב את עצמוֹ לזכּאי, ושכּל האוֹמר שהוּא נקי, כּונתוֹ רק להוֹכחוֹת העדים, ולא למה שהוּא יוודע בּלבּוֹ. כּמה יוֹתר אנוֹשית היא מידת הרחמים כּלפּי החוֹטאים והחזרתם בּתשוּבה, מרדיפתם! אם תוֹעה אדם על פּני שׂדוֹת בּלֹא דעת הדרך, טוֹב להנחוֹתוֹ בּדרך ישרה

מלגרשוֹ.

פּחוֹת מכּוֹל ראוּי הוּא הכּעס למי שהטלת העוֹנש בּידוֹ, כּי אם להצלחת העוֹנש הכּונה, טוֹב שיטילוּהוּ מתוֹך יישוּב־הדעת. מכּאן, מה שאמר סוֹקרטס לעבדוֹ: “הייתי מכּה אוֹתך אילוּ הייתי כּוֹעס”. והוּא דחה את תוֹכחת עבדוֹ, לשעה רצוּיה יוֹתר, כּי בּשעה ההיא ערך תוֹכחה לעצמוֹ. מי האיש, אשר לא יעצוֹר בּרגשוֹתיו, אם גם סוֹקרטס לא בּטח בּהם כּדי למסוֹר אוֹתם בּידי הקצף? –

מתוֹך סנקה, על הכּעס.

נוֹשׂאים וּשאלוֹת    🔗

1. עמוֹד על העקרוֹנוֹת הפּוֹליטיים שהנחוּ את הקיסרים הנאוֹרים; בּאיזוֹ מידה סייעוּ לפתרוֹן הבּעיוֹת שהתעוֹררוּ בּקיסרוּת בּמשך המאה הראשוֹנה לספירה?

2. תאר את מדיניוּת הקיסרים הנאוֹרים כּלפּי הפּרוֹבינציוֹת הרוֹמיוֹת, היעזר בּמקוֹרוֹת 30 “מתוֹך חליפת המכתבים בּין פּליניוּס והקיסר טרינוּס”.

3. איך נוּכל להסבּיר את הניגוּד שבּין הפּריחה הכּלכּלית של העיר והשפל הכּלכּלי של הכּפר בּקיסרוּת הרוֹמית?

4. גוֹרמים אישיים וּמדיניים בּמדיניוּת החוּץ של טרינוּס.

5. תאר את התפּשטוּת דתוֹת המזרח בּקיסרוּת על רקע השקיעה של התרבּוּת היונית־רוֹמית.

6. איך נוּכל להסבּיר את התפּשטוּתה של הנצרוּת למרוֹת הרדיפוֹת הקשוֹת מצד הקיסרים הרוֹמיים?

7. קרא מקוֹרוֹת 31, 32, וּ־33 “הפילוֹסוֹפיה הסטוֹאית בּתקוּפת הקיסרוּת הרוֹמית”, עמוֹד על העקרוֹנוֹת הפילוֹסוֹפיים הבּאים לידי בּיטוּי בּמקוֹרוֹת אלה.

ספרים לעיוּן נוֹסף    🔗

1. מ. רוֹסטוֹבצב, תוֹלדוֹת העוֹלם העתיק – הוֹצאת י. צ’צ’יק, דברי ימי רוֹמי, חלק בּ', פּרקים י"ז– כ'.

 

פּרק י':ירידת הקיסרוּת וניצחוֹן הנצרוּת    🔗

§77. הקיסרים מבית סֶוֶרוּס.    🔗

שלטוֹן הקיסרים הנאוֹרים נפסק במוֹתוֹ של מרקוּס אוּרליוּס. את כּיסא הקיסרוּת ירש בּנוֹ של מרקוּס, קוֹמוֹדוּס, איש רפה־רוּח ואכזרי, אשר התמכּר לחיי הוֹללוּת ובילה את זמנוֹ בּקירקס. ימי נרוֹן וקיוּס קליגוּלה חזרו ובאוּ. שתים עשׂרה שנה שלט קוֹמוֹדוּס בּרוֹמי עד שנפל בּחרב מתמרדים. אחרי מוֹתוֹ פּרצוּ מהוּמוֹת בּקיסרוּת: הפּרטוֹריינים בּרוֹמי מכרוּ את כּיסא הקיסרוּת למי שהירבּה לשלם, והחיילים בּפּרוֹבינציוֹת בּחרוּ בּמנהיגיהם לקיסרים. אחד המנהיגים האלה היה סֶפְּטִימיוּס סורוּס, מפקד הלגיוֹנוֹת, בּפנוֹניה³²⁷, יליד העיר לֶפְּטיס שבּאפריקה הרוֹמית. ספּטימיוּס עלה על רוֹמי בראש צבאוֹ והוּכרז לקיסר על־ידי הסנאט. חייליו, שנתגייסוּ בעיקר מקרב העמים הבּארבּאריים בּצפוֹן (אילירים, תרקים ודקים) לא נהגוּ כּבוֹד בּרוֹמי; הם קבעוּ מושבם בּבתים פּרטיים וּבמקדשים ונהגוּ בּרוֹמי כּבעיר כּבוּשה. גם ספּטימיוּס עצמו לא הכּיר בּזכוּתה ההיסטוֹרית של רוֹמי לשלוֹט בּעמים: בּעיניו היוּ הפּרוֹבינציוֹת עיקר, ואילוּ רוֹמי ואיטליה טפלוֹת להן. הוּא בּיטל את הצבא הפּרטוֹרייני הישן שנתגייס מקרב תוֹשבי איטליה בּלבד, והקים תחתיו צבא חדש מקרב ילידי הפּרוֹבינציוֹת; בּין חיילים אלה היוּ שלא שמעוּ רוֹמית. גם את מפקדי הצבא בּחר מקרב הבּארבּארים. עם הסנאט התהלך בּבוּז וּבעריצוּת; פּעם דן למיתה כּשלוֹשים סנאטוֹרים שהיוּ חשוּדים בּעיניו כּמוֹרדים בּמלכוּת. בּניגוּד למדיניוּת של הקיסרים הנאוֹרים, בּיטל ספּטימיוּס את סמכוּת הסנאט בּמדינה וריכּז את כּל השלטוֹן בּידיו הוּא. הוּא דרש שיקראוּ לוֹ “אדוֹן” ויתנוּ לוֹ כּבוֹד אלים; בּימיו לבש הפּרינקיפּט צוּרה של מוֹנרכיה צבאית, אף כּי להלכה הוֹסיפוּ כּל המוֹסדוֹת הרפוּבּליקניים (הסנאט, הקוֹנסוּלים וכדוֹמה) למלא את תפקידיהם. וגם בּזה נבדל מן הקיסרים הנאוֹרים, שבּיקש להיוֹת אב לשוֹשלת מוֹשלים וּמסר את כּיסא הקיסרוּת לבנוֹ בּירוּשה.

ספּטימיוּס סורוּס עשׂה כּל ימיו בּמחנה וּבשדה המערכה. בּראשית שלטוֹנוֹ נלחם בּשׂרי הצבא שבּיקשוּ להדיחוֹ מעל כּיסא הקיסרוּת ולשלוֹט תחתיו. אחרי־כן עלה על הפּרתים, כּבש את ארם־נהריים והרס את בּירת הפרתים קטסיפוֹן³²⁸. בּסוֹף ימיו ערך מלחמה בּצפון בּריטניה בּשבטים המרוּבּים שישבוּ שם, ועבר את כּל האי לאוֹרכּוֹ. המלחמות הממוּשכוֹת העלוּ את ערך החיילים, עד שהגיעוּ למעמד השוֹלט בּמדינה. ספּטימיוּס קנה את מסירוּת החיילים בּמשׂכּוֹרת גבוֹהה וּבמתן פּריוילגיוֹת רבּוֹת (כּך התיר, למשל, לחיילים יוֹשבי המבצרים לשׂאת נשים ולחיוֹת חיי משפּחה). בּימי שלטוֹנו של ספּטימיוּס שמרוּ החיילים על סדר וּמשמעת; ואוּלם אחרי מוֹתוֹ (211), כּשעלה בּנוֹ קָרָקָלָה³²⁹ על כּיסא הקיסרוּת פּירקוּ החיילים את עוֹל המשמעת מעליהם, בהסתמכם על כּוֹחם הרב בּמדינה. קרקלה הבין כּי לא יחזיק מעמד אם לא יתרצה אל החיילים; לכן הגדיל את המשׂכּוֹרת, בּיקר לעיתים תכוּפוֹת בּמחנוֹת הצבא ופעמים גם לן בּמחנה. אף הוּא, כּספּטימיוּס אביו, נלחם בּמזרח והגיע עד אשוּר וּמדי; מלכוּת הפּרתים, שנחלשה מאוֹד מחמת סכסוּכים פּנימיים, לא יכלה להגן על גבוּלוֹתיה והפרתים נסוֹגוּ אחוֹר עד הרי אירן. אפשר, שקרקלה נשא נפשוֹ לכיבּוּש המזרח כּוּלוֹ, כּי העריץ מאוֹד את אלכּסנדר מוּקדוֹן, ואף חידש בּצבאוֹ את שיטת ה"פַלַנְכְּס" דוּגמת ה"פלנכּס" המוּקדוֹנית³³⁰. בּשמוֹ קשוּר פּרסוּם פּקוּדה חשוּבה שלפיה הוּענקוּ זכוּיוֹת רוֹמיוֹת לכל תוֹשבי הקיסרוּת (212). בּזה הסתיים התהליך הממוּשך של הרחבת זכוּיוֹת רוֹמי על הפרוֹבינציות.

בּשנת 217 נרצח קרקלה בּידי החיילים, מקץ שנה הוֹשיבוּ החיילים על כּסא הקיסרוּת את אֱלִיגַבַּל, נער בּן ארבּע עשׂרה ממשפּחת הסֶוֶרִים. “אליגבּל” היה למעשׂה יליד סוּריה ושימש בּכהוּנה בּאחד המקדשים הסוּריים; “אליגבּל” היה למעשׂה שם האל (אל השמש), אשר בּמקדשוֹ כּיהן הקיסר הצעיר, ואת הקיסר קראוּ על שם האל. אליגבּל הביא לרוֹמי את הדת הסוּרית ואת מנהגי המזרח; בּימיו נפתחוּ שערי רוֹמי לפני האלים המזרחיים, כּוֹהניהם וּפוּלחנם. את האל “אליגבּל” העלה הקיסר לאלה הראשי של רוֹמי ואזרחי רוֹמי חוּיבוּ להשתתף בּעבוֹדת הקוֹדש וּבחגיגוֹת שנערכוּ לכבוֹד האל החדש, אף כּי מנהגי סוּריה היוּ זרים לרוּחם. חצרוֹ של אליגבּל לבשה צוּרה מזרחית; הקיסר דרש מנתיניו כּי יפּלוּ לפניו אפּיים ארצה, כּפי שהיה נהוּג בּפרס. שחיתוּת המידוֹת בחצר גברה לאין שיעוּר; חגים וּמשתאוֹת לא פּסקוּ. ועד מהרה בּזבּז אליגבּל את כּל כּספּי המדינה. עם הסנאט לא התחשב הקיסר כּלל, את כּל המשׂרוֹת הגבוֹהוֹת מסר לאנשי החצר; בּראש הפּרטוֹריינים העמיד רקדן, בּראש המשטרה – עגלוֹן, והמפקח על חלוּקת התבוּאה היה גלב. לבסוֹף לא יכלוּ החיילים עצמם, שהמליכוּ את אליגבּל לקיסר, לשאת עוֹד את חרפּת השלטוֹן הזה; הם רצחוּ את אליגבּל וּמסרוּ את כּסא הקיסרוּת לבן־דוֹדתוֹ אלכסנדר(222).

אלכּסנדר סֶוֶרוּס, אף הוּא יליד סוּריה, היה גם הוּא בּן ארבּע עשׂרה כּאשר קיבּל מן החיילים את השלטוֹן. בּניגוּד לבן־דוֹדתוֹ היה צעיר צנוּע וטוֹב־לב, נוֹח לבּריוֹת וטהוֹר בּמידוֹתיו. רגש דתי עמוֹק היה מפעם בּלבּוֹ, אבל הוּא לא בּיכּר דת אחת על אחוֹתה, כּי אם בּיקש לאחד את כּל הדתוֹת. בּחדר התפילה שבּארמוֹנוֹ עמדוּ פּסלי האלים הרוֹמיים ועל ידם – תמוּנוֹת ישוּ ואברהם אבינוּ. הוּא הסבּיר פּנים ליהוּדים ולנוֹצרים; את המימרא של הילל: “מאי דעלך סני לחברך לא תעביד” ציוה לחקוֹק על כּותלי הבּניינים הציבּוּריים בּרוֹמי וגם על כּוֹתלי ארמוֹנו. הליצנים מבּין יוני המזרח קראוּ לוֹ “ראש בּית־הכּנסת” ו"כוֹהן גדוֹל". יחד עם זה בּיקש אלכּסנדר לסגל לעצמוֹ את התרבּוּת היונית־הרוֹמית: הוּא שקד על קריאת אפּלטוֹן והעמיד בּחדר עבוֹדתוֹ את תמוּנוֹת קיקרוֹ וּורגיליוּס. הנער הסוּרי הזה, שבּיקש לאחד את המערב והמזרח, היה בּן לתקוּפת מעבר, כּאשר הישן טרם עבר ובטל מן העוֹלם, והחדש עדיין לא נראה לעין. בּניהוּל המדינה חזר אלכּסנדר לפוֹליטיקה של הקיסרים הנאוֹרים: הוּא נתן לסנאט חלק בּשלטוֹן והקיף את עצמוֹ אנשים מלוּמדים, יוֹדעי פּרק בּהלכוֹת המשפּט הרוֹמי. עוֹזרים רבּים קמוּ לוֹ מטוֹבי תוֹשבי רוֹמי, שבּקשוּ גם הם כּמוֹהוּ למחוֹת מזכר הרוֹמיים את ימי שלטוֹנוֹ של אליגבּל ולחזוֹר למסוֹרת הפּוֹליטית של הקיסרים הנאוֹרים. אוּלם התקוּפה לא היתה כּשרה לתיקוּנים אלה: השאיפוֹת

הנשׂגבוֹת של אלכסנדר לא היוּ לרצוֹן לחיילים. אילוּ היה אלכּסנדר שׂר־צבא גדוֹל ואיש קשה ועז־רוּח, ייתכן שהחיילים היוּ רוֹאים בּוֹ את מנהיגם, אוּלם אלכּסנדר לא הצליח בּמלחמה שפּרצה בּמזרח וחזר לרוֹמי ללא כּבוֹד מנצחים. החיילים הנרגזים בּזוּ בּלבּם לאלכּסנדר, וכאשר פּרצה מלחמה חדשה בּגרמניה קשרוּ עליו קשר וּרצחוּהוּ (235). בּמוֹתוֹ בּא הקץ לשלטוֹן הסוּרים בּרוֹמי.

§78. המשבּר הפּוֹליטי.    🔗

אחרי אלכּסנדר סוֹרוּס התחילה תקוּפת ירידה של הקיסרוּת הרוֹמית, שארכה כּחמישים שנה (עד 284). הצבא שלט בּמדינה שלטוֹן בּלתי מוּגבּל. בּימים ההם לא היה הצבא הרוֹמי דוֹמה לאוֹתוֹ צבא אשר כּבש לפנים את העוֹלם לרוֹמי; הצבא הקוֹדם היה מוּרכּב מאזרחי רוֹמי וּמתוֹשבי איטליה, הצבא החדש – מתוֹשבי הפּרוֹבינציוֹת. שינוּי זה בּא בּעקבוֹת ירידתה הכלכלית של איטליה (§74) וּמהענקת הזכוּיוֹת הרוֹמיוֹת לתוֹשבי הפּרוֹבינציוֹת. בּימי אוֹגוּסטוּס ניתנוּ הזכוּיוֹת הרוֹמיוֹת לתוֹשבי הפּרוֹבינציוֹת רק בּמקרים יוֹצאים מן הכּלל והוֹאיל והחוֹק הרוֹמי דרש שהלגיוֹנוֹת יתגייסוּ מאזרחי רוֹמי בּלבד, נשמר צביוֹנוֹ האיטלקי של הצבא. בּמאה השנייה עלתה חשיבוּתן הכּלכּלית של הפּרוֹבינציוֹת וּכתוֹצאה מכּך נתרבּוּ בּהן גם אזרחי רוֹמי, כּי ערים רבּוֹת בּפּרוֹבינציוֹת קיבּלוּ מן הקיסרים את הזכוּיוֹת הרוֹמיוֹת. בּשנת 212, שבּה העניק הקיסר קרקלה את הזכוּיוֹת הרוֹמיוֹת לכל תוֹשבי הקיסרוּת, נסתיים משטר ההפלייה. הפּוֹליטיקה של הקיסרים הנאוֹרים, אשר היוּ חסים על כּוֹחה של איטליה, גרמה לכך שהצבא הרוֹמי יתגייס בּעיקר מתוֹשבי הפּרוֹבינציוֹת, וּמימי הסורים היה הצבא כּוּלוֹ מוּרכּב מהם. החיילים נתגייסוּ בּרוּבּם מן השדרוֹת הנמוּכוֹת של היישוּב הפּרוֹבינציאלי, כּלוֹמר מן האיכּרים, וכן גם מקרב הבּארבּארים שמצפוֹן הקיסרוּת, כּי הללוּ היוּ מסוּגלים לשׂאת בּעוֹל המלחמה בּיתר קלוּת מאשר אזרחי הערים. על צבא זה נוֹספוּ גדוּדים רבּים (חיל עזר) מקרב השבטים הבּארבּאריים (גרמנים, דקים תרקים ועוֹד) ששכנוּ על גבוּל המדינה. סוֹפוֹ של דבר, שבּמאה השלישית היה הצבא הרוֹמי בּעיקרוֹ צבא של בּארבּארים, אשר לא ידע את התרבּוּת היונית־הרוֹמית. צבא כּזה לא היה קשוּר בּמסוֹרת הרוֹמית, לא חרד לגוֹרלה של רוֹמי ונטר בּלבּוֹ איבה לערים העשירוֹת ואזרחיהן המפוּנקים. החיילים נשׂאוּ את עינם לשלל המלחמה אוֹ להתעשרוּת מבּיזת האזרחים היוֹשבים לבטח בּערים³³¹. כּל מנהיג היה טוֹב בּעיניהם וּבלבד שיבטיח להם משׂכּוֹרת גדוֹלה ושלל; מן הצד האחר יכלוּ שרי־הצבא בּפּרוֹבינציוֹת להגיע בּעזרת חייליהם לשלטוֹן בּרוֹמי, כּי משנת 235 ואילך הייתה הכרזת שׂרי־הצבא לקיסרים למנהג קבוּע בּמדינה. פּעמים נבחרוּ בּבת אחת קיסרים אחדים בּפרוֹבינציוֹת שוֹנוֹת, והם ערכוּ מלחמוֹת ממוּשכוֹת זה בּזה; יש שאחד היה מצליח לתפּוֹס את השלטוֹן וּבא אחר והדיחוֹ. קיסרי התקוּפה הזאת היוּ בּרוּבּם אנשים גסים ונבערים, כּי גם שרי־הצבא וּמפקדיו נתגייסוּ מקרב הבּארבּארים. היוּ בּהם ילידי תרקיה ואיליריה³³², שבּנעוּריהם עסקוּ בּעבוֹדת האדמה אוֹ בּגידוּל בּהמוֹת;

גם ערבי אחד ישב כּחמש שנים על כּסא הקיסרוּת. קיסרים אלה לא יכלוּ להגן כּראוּי על גבוּלוֹת הקיסרוּת, כּי עיקר דאגתם היה – לחזק את מצבם הם בּרוֹמי וּלהכריע את מתחריהם הרבּים. גבוּלוֹת הקיסרוּת נפרצוּ על־ידי הבּארבּארים וּשבטים רבּים מצפוֹן נכנסוּ לתוֹך המדינה וחדרוּ עד חוֹפי הים התיכוֹן. הפְרַנְקִים עם גרמני חזק, תקף את גליה; הגוֹתים, אף הם עם גרמני, פּלשוּ לתוֹך חצי־האי הבּאלקאני, הגיעוּ עד יון והרסוּ את ספּארטה, ארגוֹס וקוֹרינתוֹס. רוֹמי עצמה עמדה בּסכּנה, כּי שבטי הגרמנים עברוּ את גבוּלוֹת איטליה והיכּוּ את הצבא הרוֹמי; לכן נבנתה בּימים ההם מסביב לרוֹמי חוֹמה חדשה, להגן על העיר בּפני אוֹיב וּמתנפּל. על כּל אלה הוֹפיע בּמזרח כּוֹח מדיני חדש, שהעמיד בּסכּנה את שלטוֹן רוֹמי בּסוּריה: הממלכה הפּרסית של הסָסָנִידִים.

§79. פּרס ותדְמוֹר.    🔗

ממלכת הססנידים נוֹסדה בּשנת 227 על־ידי הפּרסי אַרְדָשִיר, נכדוֹ של הכּוֹהן סָסָן. רפיוֹן ידם של מלכי פּרתיה האחרוֹנים, ויתוּריהם על ארצוֹת הגבוּל לטוֹבת רוֹמי, סכסוּכיהם הפּנימיים – כּל אלה דלדלוּ את כּוֹחם ועוֹררוּ תנוּעה לאוּמית בּקרב הפּרסים. ארדשיר היכּה שלוֹש פּעמים את חיל הפּרתים וּמיגר את שלטוֹנם. הממלכה שהוּקמה על־ידוֹ עמדה על יסוֹדוֹת לאוּמיים, שלא כּמלכוּת הפּרתים שהוּשפּעה מן ההלניסמוּס. ארדשיר היה פּרסי, ושאף לחדש את הדת הפּרסית העתיקה (תוֹרת זָרָטוּסטרה) וּלסייע להתפּתחוּת שאר קנייני התרבּוּת הפּרסית. מראשית קיוּמה הייתה מלכוּת הססנידים עוֹינת את העוֹלם המערבי: ארדשיר בּיקש לשפּוֹך את שלטוֹנוֹ על כּל הארצוֹת אשר בּני־אֲכִימֶנֶס, כּוֹרש ודריוש, משלוּ בּהן. גדוּדי צבאוֹתיו חדרוּ לפּרוֹבינציוֹת רוֹמיוֹת – לארם־נהריים, לסוּריה ואף לקפּדוֹקיה; נסיוֹנוֹ של אלכּסנדר סוֹרוֹס להשבּית את כּוֹח הפּרסים עלה בּתוֹהוּ. מקץ שנים אחדוֹת השתמשוּ הפּרסים בּחוּלשת הקיסרוּת ועברוּ שוּב את הגבוּל; המבצרים נציבין וחרן נפלוּ בּידיהם, ואף אנטיוֹכיה³³³, בּירת סוּריה, עמדה בּסכּנה. רוֹמי חסרה אמצעים להגן על כּיבּוּשיה בּמזרח; אולם ההצלה בּאה ממקוֹם שלא ציפּוּ לה. בּמאה השנייה פּרחה בּמזרח הרוֹמי העיר תדמוֹר³³⁴ (פַּלְמִירָה), ששכנה בּמדבּר הסוּרי על־יד נוה־מדבּר נאה והייתה שלטת על דרכּי השיירוֹת בּין הים התיכוֹן וארצוֹת המזרח הרחוֹק. להלכה נחשבה תדמוֹר למוֹשבה צבאית של רוֹמי; למעשה משלוּ בּה נסיכים מילידי הארץ. אחד הנסיכים האלה התערב בּמלחמה בּין רוֹמי וּפרס כּשׂר־צבא רוֹמי והדף את הפּרסים עד קטסיפוֹן. אוּלם אנשי תדמוֹר לא שמרוּ אמוּנים לרוֹמי: כּאשר עבר השלטוֹן לידי המלכּה זֶנוֹבְיָה נכרתה בּרית בּין פּרס ותדמוֹר וזנוּביה נשׂאה נפשה לכיבּוּש הפּרוֹבינציוֹת של רוֹמי. כּ־70,000 אנשי צבא עמדוּ לפקוּדתה; היא כּבשה את מצריים וחלק מארצוֹת אסיה הקטנה. זנוֹביה שאפה לייסד ממלכה גדוֹלה בּמזרח; בּימיה הייתה תדמוֹר לעיר גדוֹלה ועשירה מאוֹד, אנשי המערב והמזרח בּיקרוּ בּה לעתים תכוּפוֹת וּבחצר המלכּה שהוּ פּרסים וּפילוֹסוֹפים יוניים כּאחד. גם יהוּדים ונוֹצרים התיישבוּ בּממלכתה, וכוּלם היוּ רשאים לקיים את דתם כּרצוֹנם. מבּחינה פּוֹליטית הייתה ממלכה זוֹ מסוּכּנת לרוֹמי לא פּחוֹת ממדינת הפּרסים.

§80. המשבר הכּלכּלי.    🔗

המלחמוֹת הממוּשכוֹת הרסוּ את המדינה הרוֹמית. ארצוֹת פּוֹריוֹת, כּמוֹ גליה וסוּריה, סבלוּ מפּגיעת הבּארבּארים אוֹ מן המלחמוֹת לאוֹרך הגבוּל; מגיפוֹת הפּילוּ חללים בּקרב היישוּב. רע בּייחוּד היה מצב היישוּב העירוֹני. ערים רבּוֹת ועשירוֹת, כּגוֹן אַנְטִיוֹכִיָה בּסוּריה, בִּיזַנְטִיוֹן³³⁵ לוּגדוּנוּם (ליוֹן)³³⁶ בּגליה נהרסוּ בּידי הבּארבּארים אוֹ בעקבוֹת מלחמת הקיסרים בּיניהם. גם הערים שהמלחמה לא פּגעה בּהן ישירוֹת נפגעוּ קשה, כּי היה עליהן לאכסן את החיילים בּבתי האזרחים וּלכלכּלם, וגם להעלוֹת מסים כּבדים לקיסרים. המסחר, זה הגוֹרם העיקרי לפריחת הערים הוּשבּת, כּי הדרכים לא היוּ בּטוּחוֹת וכלתה מהן רגל מאימת השוֹדדים. גם המדיניוּת הכּספּית של הקיסרים גרמה לירידת המסחר: מימי הסוּרים נהגוּ הקיסרים לסגסג את המטבּע (כּלוֹמר, לטבּוֹע מטבּעוֹת לא מכּסף טהוֹר, אלא מתערוֹבת של כּסף וּמתכת פּחוּתת ערך), כּי לוּלא כן קצרה ידם מהמציא את הכּספים הדרוּשים לניהוּל המלחמוֹת. שער הכּסף ירד, וּכנגדו עלה מחיר המצרכים בּשוּק, ביּניהם גם צוֹרכי־אוֹכל. היישוּב בּערים התרוֹשש וסוֹחרים עשירים ירדוּ מנכסיהם. והוֹאיל והתקציב של העיר העתיקה עמד בּעיקר על תרוּמוֹת האזרחים העשירים (§ 74), אבדה לעיר היכוֹלת לקיים את חייה התרבּוּתיים והכּלכּליים כּמנהגה. על כּל אלה העלוּ הקיסרים את המסים וּמסרוּ את גבייתם בּידי פּקידים או ֹחיילים, והללוּ לא ידעוּ רחם. בּכל עיר נערכוּ רשימוֹת אנשים שנחשבוּ לעשירים ועליהם הוּטלו מסים לפי ראוּת עיניהם של הפקידים, ולא על היישוּב העירוֹני בּלבד, אלא גם על תוֹשבי הכּפרים מסביב לעיר. אזרח שלא מילא דרישוֹת הממשלה, כּי קצרה ידוֹ, הוּטל עליו עוֹנש חמוּר: נכסיו הוֹחרמוּ אוֹ נמכּרוּ מכירה פוּמבּית והוּא הוּשלך לבית האסוּרים. הרבּה מן האזרחים בּרחוּ מן הערים, מאין דרך לצאת מן המצוּקה. רע היה המצב גם בּכּפרים. אף פּה סבל היישוּב מקשיי החיים, מאכזריוּת החיילים³³⁷, מעוֹל המסים והעבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת, ולאיכרים רבּים לא נוֹתרה כל בּרירה כּי אם לעזוֹב את כּפריהם ולתת ידם ללהקוֹת השודֹדים בּמדבר וּביערוֹת. גם ארץ עשירה כּמצריים נתדלדלה: כּפריה נתרוֹקנוּ מתוֹשביהם, האדמה לא עוּבּדה, וּשׂדוֹת בּר וּפרי, שאך מאה שנה לפני־כן שימשוּ אסם לרוֹמי וּלאיטליה, נעזבה³³⁸.

§81. דיוֹקְלֶטְיָנוּס³³⁹.    🔗

המלחמוֹת הממוּשכוֹת העמידוּ שׂרי־צבא מנוּסים שהיציבוּ לפניהם מטרה להדוֹף את אוֹיבי הקיסרוּת וּלהשליט סדר בּמדינה. אחד מהם, הקיסר קלאַוּדיוּס, היכּה מכּה ניצחת את הגוֹתים, והאחר, אַוּרֶלִיָנוּס, עלה על תדמוֹר, הרס את העיר והשבּית את שלטוֹנה של זנוֹביה. כּל הקיסרים האלה היוּ ילידי אִילִירְיָה³⁴⁰, שהעמידה בּתקוּפה זוֹ את החיילים הטוֹבים בּיוֹתר של הקיסרוּת.

גם דיוֹקלטינוּס שנבחר לקיסר בּשנת³⁴¹ 284, היה יליד איליריה. דיוֹקלטינוּס היה איש קשה, אף אכזרי, וּכרוֹב הקיסרים בּזמנוֹ, חסר השׂכּלה, אך בּעל רצוֹן כּבּיר. השפּעתוֹ על בּני־דוֹרוֹ הייתה עצוּמה. בּימיו פּסקוּ המרידוֹת והחיילים קיבּלוּ את עוֹל המשמעת כּלפנים. דיוֹקלטינוּס פּתח תקוּפה חדשה בּתוֹלדוֹת רוֹמי. הוּא בּיטל את השתתפוּת הסנאט בּשלטוֹן, קרא לעצמוֹ “אדוֹן ואל” והנהיג בּחצרוֹ את מנהגי המזרח; לבש בּגדי ארגמן, נעל נעליים משוּבּצוֹת אבנים יקרוֹת ודרש שישתחווּ לוֹ וינשקוּ את עפר רגליו. אמנם גם לפניו היוּ קיסרים רבּים שהלכוּ בּדרך זוֹ, אך דיוֹקלטינוּס היה הראשוֹן שקבע את המוֹנרכיה האבּסוֹלוּטית בּקיסרוּת כּחוֹק לדוֹרוֹת בּמקוֹם הפּרינקיפּט של אַוּגוּסטוּס. ולא את המסוֹרת הרוֹמית בּלבד, כּי גם את רוֹמי עצמה הוֹריד דיוֹקלטינוּס מגדולתה. הוּא קבע את מקוֹם מוֹשבוֹ בּמזרח המדינה, בּעיר ניקוֹמדיה שבּבִיתִינְיָה³⁴², ולא שהה בּרוֹמי אלא כּעוֹבר־אוֹרח. את איטליה חילק לגלילוֹת וּמינה עליהם פּקידים; הוּא הטיל מסים על איטליה ועל ידי כּך בּיטל את ההבדל בּינה וּבין הפּרוֹבינציוֹת. את הקיסרוּת חילק ל־101 פּרוֹבינציוֹת והגדיל את מספּר הפּקידים. עיקר דאגתוֹ היה – להבטיח לקיסרוּת שלטוֹן חזק גם לעתיד ולשׂים קץ למנהג שהחזיקוּ בּוֹ החיילים להכריז את שׂריהם לקיסרים. הוּא חילק את הקיסרוּת לשני חלקים; את החלק המזרחי שמר לעצמוֹ ואת החלק המערבי מסר לחברוֹ בּצבא מַכְּסִימִיָנוּס, איכּר מילידי איליריה. שני השליטים נקראוּ “אַוּגוּסטים”; מקוֹם מוֹשבוֹ של השליט בּמערב נקבּע לא בּרוֹמי, אלא בּמֶדְיוֹלָנוּם (כּיוֹם מִילַנוֹ) שבּאיטליה הצפוֹנית³⁴³. דיוֹקלטינוּס חילק גם את שני חלקי הקיסרוּת אלה לשניים והפקיד עליהם שני עוֹזרים, אשר מינה לעצמוֹ וּלמכּסימינוּס, את גַלֶריוּס, שׂר־צבא שהיה בּנעוּריו רוֹעה־צאן בּאיליריה, ואת קוֹנְסְטַנְטִיוּס המכוּנה חלוֹרוֹס (החיור); הראשוֹן קיבּל את יון, מוֹקדוֹן ואיליריה, והשני – את גליה ואת בּריטניה³⁴⁴. שני שׂרים אלה נקראוּ “קיסרים” והיוּ כּפוּפים לפקוּדוֹת שני ה"אַוּגוּסטים". כּך נחלקה הקיסרוּת הרומית לארבּעה חלקים. לפי שיטת דיוֹקלטינוּס (ה"טֶטְרַרְכִיָה") עתידים היוּ שני ה"אוּגוּסטים" לותר על שלטוֹנם מקץ עשׂרים שנה וּלמוֹסרוֹ ל"קיסרים"; הקיסרים יהיוּ לאוּגוּסטים ותחתם יתמנוּ שני קיסרים חדשים. על ידי תיקוּנים אלה חשב דיוֹקלטינוּס לבסס את השלטוֹן המרכּזי בּמדינה ולגדוֹר בּפני שׂרי־הצבא המרוּבּים את הדרך לכּסא הקיסרוּת.

בּמשך עשׂרים שנוֹת שלטוֹנוֹ של דיוֹקלטינוּס עלה בּידוֹ וּבידי עוֹזריו לדכּא את האנרכיה וּלבצר את גבוּלוֹת המדינה בּפני אוֹיביה. פּחוֹת מכּן הצליחה המדיניוּת הכלּכּלית שלוֹ. הפּקידים הרבּים, הפּאר המזרחי של החצר, הבּניינים הרבּים³⁴⁵ אשר הוּקמוּ על ידוֹ – כּל אלה גרמוּ הוֹצאוֹת מרוּבּוֹת, ותחת להקל את עוֹל המסים הטילוּ השליטים מסים חדשים על היישוּב. מצב האיכּרים לא הוּטב, מצב תוֹשבי הערים הוּרע. הכּסף המסוּגסג והבּצוֹרת גרמוּ לעליית המחירים של מצרכי מזוֹן; דיוֹקלטינוּס ניסה לקבּוֹע מחירים קבוּעים מטעם הממשלה לכל דבר הנמכּר בּשוּק, וּכתוֹצאה מכּך חדלוּ הסוֹחרים להביא

את סחוֹרתם לשוּק והמשבּר הכּלכּלי עוֹד החמיר. השגיאה הגדוֹלה בּיוֹתר שבּה נכשל דיוֹקלינטוּס בּמדיניוּת הפּנימית שלוֹ היה יחסוֹ הרע אל הנוֹצרים. בּמשך המאה השלישית גבר כּוֹח הנוֹצרים וּקהילוֹתיהם פּשטוּ על־פּני כּל הקיסרוּת. בּימי הסורים חדלוּ הרדיפוֹת ורבּים נילווּ על הנוֹצרים ללא פּחד, שמא יוּכרחוּ למסוֹר את נפשם על אמוּנתם. אמנם כּמה מן הקיסרים בּתקוּפת האנרכיה חידשוּ את הרדיפוֹת על הנוֹצרים, אבל אלה גרמוּ רק לחיזוּקן הפּנימי של הקהילוֹת. בּימי דיוֹקלטינוּס הגיעוּ הנוֹצרים לידי חשיבוּת יתירה בּמדינה, כּי רבּים מהם עבדוּ בּצבא אוֹ תפסוּ משׂרוֹת בּממשלה. בּשנת 303 נתחדשה על ידי דיוֹקלטינוּס רדיפת הנוֹצרים בּיתר עוֹז: הוּא ציוה להרוֹס את הכּנסיוֹת שלהם, להשמיד את כּתבי הקוֹדש וּלהרחיק את הנוֹצרים ממשׂרוֹתיהם בּצבא וּבפּקידוּת. חברי דיוֹקלינטוּס לשלטוֹן, גלריוּס וּמכּסימינוּס, הלכוּ בּעקבוֹתיו, ורק קוֹנסטנטיוּס חלוֹרוּס לא הכבּיד את ידוֹ על הנרדפים, והרס כּמה כּנסיוֹת בּלבד. תוֹצאת הרדיפה החדשה הייתה כּתוֹצאת הרדיפוֹת הקוֹדמוֹת: אנשים רפי רוּח נטשוּ את אמוּנתם והחזקים מסרוּ את נפשם עליה. אוּלם גדוֹל היה ערכּה של הרדיפה הזאת לגבּי גוֹרל הקיסרוּת בּימים הבּאים: הנוֹצרים נוֹכחוּ לדעת, כּי מרוּבּים הם בּמספּרם, ואם גם לא עצרוּ כּוֹח להגן על נפשם בּשעת הרדיפה, הרי לעתיד לבוֹא יכוֹל יוּכלוּ לתת יד עזרה לאלה אשר נשׂאוּ עיניהם לשלטוֹן וּביקשוּ להם ידידים וּבעלי־בּרית בּקרב היישוּב. עד דיוֹקליטינוּס היוּ הנוֹצרים כּוֹח דתי בּלבד; מכּאן ואילך נעשוּ לכּוֹח פּוֹליטי חשוּב.

§82. קוֹנְסְטַנְטִינוּס הגדוֹל.    🔗

בּאביב שנת 305 ויתרוּ דיוֹקלטינוּס וּמכּסימינוּס על שלטוֹנם; קוֹנסטנטיוּס וגלריוּס היוּ ל"אוֹגוּסטים" וּשני שׂרים אחרים נתמנוּ “קיסרים”. עד עתה לא קמוּ לשיטה המדינית של דיוֹקלטינוּס עוֹררים מצד השׂרים; אוּלם שנה אחת לאחר כּך נתבּרר כּי אין למשוֹל בּקיסרוּת לפי תוֹכנית החסרה בּסיס בּמציאוּת. בּשנת 306 מת בּגליה קוֹנסטנטיוּס חלוֹרוּס וחייליו הכריזוּ את בּנו קוֹנסטנטינוּס לקיסר. הדבר נגד את שיטת דיוֹקלטינוּס, כּי הלז לא נתכּון לשלטוֹן שיהיה עוֹבר בּירוּשה מאב לבּן. אוּלם גלריוּס, בּשוֹמעוֹ על מסירוּת החיילים לקוֹנסטנטינוּס הצעיר לא רצה לראוֹת בּעניין עילה למלחמה ונתן את הסכּמתוֹ להחלטת החיילים. מקרה דוֹמה אירע בּאיטליה: החיילים שם ותוֹשבי רוֹמי, שהתנגדוּ לגלריוּס על אשר הטיל מסים על תוֹשבי רוֹמי, הכריזוּ את מַכְּסֶנְטִיוּס, בּנוֹ של מכּסימינוּס, לקיסר. גלריוּס עלה על איטליה, אבל לא הצליח בּמלחמה; אז פנה לדיוֹקלטינוּס, שבּילה בּבדידוּת את שארית ימיו בּארמוֹנוֹ בּדלמטיה, וּביקש ממנוּ כּי ישליט סדר בּמדינה. אך גם התערבוּתוֹ של האימפּרטוֹר הזקן לא נשׂאה פּרי וּמכּסנטיוּס החזיק מעמד בּאיטליה כּשליט העוֹמד בּרשוּת עצמוֹ. כּך נתבּטלה שיטתוֹ של דיוֹקלטינוּס שנים מעטוֹת לאחר שהגשימה בּחיים.

קוֹנסטנטינוּס נתפּרסם עד מהרה כּשׂר־צבא בּעל כּשרוֹנוֹת גדוֹלים וּכשליט נבוןֹ בּארצוֹ. בּזמן קצר עלה בּידוֹ להדוֹף את הפרנקים, שהיוּ מדי פּעם בּפעם פּוֹשטים על גליה וּבוֹזזים אוֹתה. הוּא בּיצר את גבוּלה של גליה וּבנה גשר־אבן על הריינוּס. קוֹנסטנטינוּס הצטיין בּמהירוּת ההחלטה וּבהתקפה סוֹערת; עם אוֹיב לא ידע חמלה. שבוּיים רבּים מבּין הגרמנים ניתנוּ על ידוֹ טרף לחיוֹת בּמשׂחקי הקירקס. חייליו אהבוּהוּ, כּי הוּא ידע לקנוֹת את לבּם. אחרי בּיסוּס מצבוֹ בּגליה התאוה להרחיב את שלטוֹנוֹ. בּשנת 311 מת גלריוּס. אחרי מוֹתוֹ עלה לגדוּלה בּמזרח לִיקִינִיוּס, שנתמנה “אוּגוּסטוּס” עוֹד בּחייו של זה. ליקיניוּס וקוֹנסטנטינוּס כּרתוּ בּיניהם בּרית וליקיניוּס נשׂא את אחוֹת קוֹנסטנטינוּס לאשה. הבּרית הזאת עוֹררה חשד בּעיני מכּסנטיוּס, וּבשנת 312 פּרצה מלחמה בּינוֹ וּבין קוֹנסטנטינוּס. בּמלחמה זוֹ גילה קוֹנסטנטינוּס את כּשרוֹנוֹ הרב כּשׂר־צבא. הוּא הוֹפיע בּראש צבא של 40,000 איש בּצפוֹנה של איטליה בּטרם ערך מכּסנטיוּס את כּוֹחוֹת־המגן שלוֹ. אחרי קרבוֹת מספּר (הקרב הקשה בּיוֹתר היה על יד וֵרוֹנָה)³⁴⁶ נחל קוֹנסטנטינוּס ניצחוֹן מוֹחלט על חיילי מכּסנטיוּס, אף כּי האוֹיב עלה עליו בּמספּרוֹ. הדרך לרוֹמי הייתה פּתוּחה לפניו. מכּסנטיוּס חיכּה לוֹ על־יד העיר, בּקירבת הגשר על נהר טיבּריס; פּה התלקח הקרב האחרוֹן בּין שני הקיסרים. יד קוֹנסטנטינוּס הייתה על העליוֹנה, מכּסנטיוּס טבע בּטיבּריס וּצבאוֹ בּרח. רוֹמי ואיטליה, וכן גם אפריקה וּספרד, נפלוּ בּידי קוֹנסטנטינוּס. עכשיו היה הוּא השליט היחידי בּכל מערב הקיסרוּת. הסנאט בּרוֹמי הכריז אוֹתוֹ ל"אוּגוּסטוּס הראשוֹן" בּמדינה והקים לכבוֹדוֹ שער ניצחוֹן בּרוֹמי³⁴⁷.

מלחמת קוֹנסטנטינוּס בּמכּסנטיוּס מסמנת את הניצחוֹן המדיני הראשוֹן של הנצרוּת. האגדה הנוֹצרית מספּרת, כּי לפני הקרב בּמכּסנטיוּס ראה קוֹנסטנטינוּס חלוֹם בּהקיץ: דמוּת צלב עוֹלה מעל לשמש ועל־ידוֹ כּתוֹבת: “בּזה תנצח!” ואמנם, הנהיג קוֹנסטנטינוּס בּחילוֹ דגל חדש (הנקרא לַבָּרוּם) ועליו שתי האוֹתיוֹת הראשוֹנוֹת של המלה “כּריסטוֹס” (המשיח)³⁴⁸. אין מכאן ראיה שקוֹנסטנטינוּס היה לנוֹצרי, נכוֹן יוֹתר לשער שהיה בּדעתו לפייס לפני המלחמה הגדוֹלה את כּל האלים, וּביניהם גם את אלוהי הנוֹצרים, כּי אין לדעת מי מהם יתן את הניצחוֹן. אוּלם נצחוֹנוֹ ייחד את הטעם למעשׂהוּ: בּעיני הנוֹצרים – ואוּלי גם בּעיניו הוּא – שימש הניצחוֹן עדוּת נאמנה לכוֹח אלוֹהי הנוֹצרים; נצחוֹנוֹ של קוֹנסטנטינוּס על מכּסנטיוּס היה אפוֹא גם ניצחוֹן אלהי הנוֹצרים על האלילים. מקץ שנה נפגש קוֹנסטנטינוּס עם ליקיניוּס בּמֶדיוֹלנוּם³⁴⁹; שני המוֹשלים פּרסמוּ כּרוּז (“הכּרוּז המדיוֹלני”) וּבוֹ הכריזוּ על חוֹפש כּל הדתוֹת בּקיסרוּת, וּבעיקר לדת הנוֹצרית. הממשלה הכיּרה בּקיוּמה של הכּנסיה הנוֹצרית והתחייבה להשיב לנוֹצרים את רכוּשם שהוֹחרם בּזמן הרדיפוֹת. הכּרוּז המדיוֹלני לא עשׂה את הנצרוּת לדת השלטת בּמדינה, אבל הוּא הסיר את המכשוֹלים מעל דרכי התפּתחוּתה והכשיר את הקרקע לניצחוֹנה המוֹחלט.

מקץ שנים אחדוֹת התגבּר ליקיניוּס על אוֹיביו שקמוּ לוֹ בּמזרח ואיחד תחת ידוֹ את כּל החלק המזרחי של הקיסרוּת. המצב המדיני בּאוֹתם הימים היה דוֹמה לזה שבּימי אנטוֹניוּס ואוֹקטוינוּס: שוּב נחלקה הקיסרוּת לשניים – מערב וּמזרח – וּבראש כּל חלק עמד שליט יחיד. גם הפּעם לא היה המצב הזה בּר־קיוּם. שני המוֹשלים היוּ עוֹינים זה את זה וליקיניוּס התחיל לרדוֹף את הנוֹצרים מחשד שמא הם תוֹמכים בּקוֹנסטנטינוּס. ואם לפני הרדיפה פּקפּקוּ הנוֹצרים, מי משני המוֹשלים רצוּי להם יוֹתר, הרי הרדיפה הפכה את כּוּלם לחסידי קוֹנסטנטינוּס. בּשנת 322 נלחם קוֹנסטנטינוּס בּגוֹתים, שהתנפּלוּ על חצי־האי הבּאלקאני, וברוֹדפוֹ אחריהם עבר את גבוּלוֹת ארצוֹ ונכנס לרשוּתוֹ של ליקיניוּס. הדבר שימש

עילה למלחמה. משני הצדדים נתגייסוּ צבאוֹת רבּים, שלא נראוּ כּמוֹהם בּקיסרוּת מימי ספּטימיוּס סוֹרוּס. בּשני קרבוֹת גדוֹלים (על־יד הַדְרִיָנוֹפּוֹלִיס בּתרקיה ועל־יד חְרִיסוֹפּוֹלִיס³⁵⁰ בּקירבת הבּוֹספוֹרוֹס בּשנת 324) היכּה קוֹנסטנטינוּס את יריבוֹ, וליקיניוּס מסר את עצמוֹ בּידי המנצח. שנה אחרי כן נרצח לפי פּקוּדת הקיסר.

§83. הקיסרוּת בּימי קוֹנסטנטינוּס.    🔗

אחרי תקוּפה ממוּשכה של פירוּד בּשלטוֹן שוּב הייתה הקיסרוּת מאוּחדת בּידי איש אחד. קוֹנסטנטינוּס הביא לידי גמר את התיקוּנים שדיוֹקלטינוּס התחיל להנהיג בּממלכה. הוּא בּיטל לחלוּטין את חשיבוּתה של רוֹמי וּבנה עיר־בּירה חדשה, קוֹנְסְטַנְטִינוֹפּוֹלִיס (קוֹשטא)³⁵¹, שנוֹסדה על־ידוֹ בּשנת 330 על שׂפת הבּוֹספוֹרוּס ליד המקוֹם שעמדה העיר היונית בּיזנטיוֹן. בּחירת המקוֹם בּקירבת תְרַקִיָה ואיליריה שימשה עדוּת לכך, כּי נקוּדת הכּוֹבד בּחיים הפּוֹליטיים של הקיסרוּת עברה מאיטליה לשם. ואמנם מימי תקוּפת הסוּרים בּאוּ מארצוֹת אלה חייליה הטוֹבים בּיוֹתר של הקיסרוּת, וּלבסוֹף היוּ גם כּל הקיסרים ילידי איליריה. כּאן היה גם צוֹרך רב בּהגנה יעילה על הגבוּל, כּי סכּנה מתמדת הייתה נשקפת כאן לקיסרוּת מן הבּארבּארים שמצפוֹן. קוֹנסטנטינוּס קישט את עיר-

מפה ט': אירוֹפּה אחרי כּיבּוּשי יוּסטינינוּס (565)

הבּירה החדשה בּבניינים גדוֹלים וּמפוֹארים; הוּא העביר הנה תוֹשבי ערים יוניוֹת רבּוֹת וגם גזל מערי יון את היצירוֹת המפוּרסמוֹת בּיוֹתר של הפּסלוּת היונית כּדי לקשט בּהן את עיר מלכוּתוֹ. הבּירה החדשה קיבּלה את זכוּיות רוֹמי העתיקה ואת מנהגיה: בּראשה עמד סנאט, שחבריו היוּ אזרחי קוֹנסטנטינוֹפּוֹליס המכוּבּדים בּיוֹתר; תוֹשבי העיר לא שילמוּ מסים והממשלה חילקה ביּניהם מצרכי מזוֹן חינם; גם את המשׂחקים בּאמפיתיאטרוֹן (מירוֹץ סוּסים, וכדוֹמה) השריש קוֹנסטנטינוּס בּעיר החדשה.

בּימי קוֹנסטנטינוּס נסתיים התהליך ההיסטוֹרי שארך כּ־300 שנה והפך את הפּרינקיפּט של אַוּגוּסטוּס למוֹנרכיה אבּסוֹלוּטית. הרפּוּבּליקה הרוֹמית נתבּטלה לחלוּטין; הסנאט הרוֹמי היה למוֹעצה עירוֹנית של רוֹמי, וּפקידי הרפּוּבּליקה – לפקידיה העירוֹניים. השלטוֹן התרכּז כּוּלוֹ בּידי הקיסר, שהיה למעשׂה מלך, אם גם לא נקרא בּשם זה. קוֹנסטנטינוּס הקים את חצרוֹ לפי דוּגמת חצרוֹת המזרח, כּפי שעשׂה לפניו דיוֹקלטינוּס. אנשים מכוּבּדים תפסוּ את משׂרוֹת החצר, כּגוֹן את ההשגחה על בּגדי המלך, על חדר משכּבוֹ, על אוּרותוֹ, ועוֹד. פּעמים נמסרוּ לאנשים אלה גם משׂרוֹת ממשלתיוֹת, כּגוֹן הנהלת הכּספים. והדין נוֹתן: הרי לא היה הבדל בּין רכוּשוֹ הפּרטי של הקיסר לבין רכוּש המדינה, והוּא ניהל הכּל בּכוֹח פּקידיו הרבּים. הבּיוּרוֹקרטיה, שהתחילה להתפּתח בּרוֹמי עוֹד מימי הקיסרים הראשוֹנים, הגיעה בּימי קוֹנסטנטינוּס לשׂיא פּריחתה. מוֹעצת המלך נקראה “קוֹנסִיסטוֹריוּם”; חבריה היוּ הפּקידים הגבוֹהים בּיוֹתר בּמדינה, וּפעמים השתתפוּ בּה גם ראשי הצבא. בּזמן שהיה הקיסר נמצא בּמוֹעצה היוּ כּל חברי הקוֹנסיסטוֹריוּם עומדים על רגליהם, כּי אסוּר היה לבן־תמוּתה, בּשר ודם, לשבת בּפני הקיסר. חברי הקוֹנסיסטוֹריוּם (“הקוֹמֶסים”, כּלוֹמר, בּני לויה, כּי עליהם היה ללווֹת את הקיסר בּמסעיו) היוּ ממוּנים על ענפי השלטוֹן השוֹנים, כּגוֹן על אחוּזוֹתיו של המלך, על אוֹצר המדינה וכוּ'. כּדיוֹקלטינוּס בּשעתוֹ הגדיל קוֹנסטנטינוּס את מספּר הפּרוֹבינציוֹת והעמיד בּראש כּל פּרובינציה שני פקידים: אחד להנהלת האדמיניסטרציה ואחד על ענייני הצבא. פּרוֹבינציוֹת אחדוֹת נצטרפוּ והיוּ לגלילוֹת אדמיניסטרטיביים גדוֹלים יוֹתר (“דיאוֹקֶסוֹת”, בּסך הכּל 13), והקיסרוּת כּוּלה נחלקה לארבּע פּרפֶקטוּרוֹת (1. המזרח; 2. איליריה; 3. איטליה ואפריקה; 4. בּריטניה, גליה, ספרד). החלוּקה הזו ניתקה את הקשר הישיר בּין נציבי הפּרוֹבינציוֹת וּבין הקיסר, כּי הממוּנה על הדיאוֹקסוֹת והפּרפקטוּרוֹת הפרידוּ בּיניהם. לשם בּיקוֹרת על פּקידי המדינה בּחר קוֹנסטנטינוּס בּפקידים מיוּחדים, שליחי הקיסר, שתפקידם היה לפקח על שאר הפּקידים וּלהלשין עליהם לפני הקיסר. חוֹבת המלשינוּת הייתה מוּטלת גם על הלבלרים בּמשׂרדים; סוֹפוֹ של דבר היה, שכּל פּקיד גבוֹה ראה את עצמוֹ מוּקף מלשינים מכּל צד. כּונתוֹ של הקיסר הייתה רצוּיה: הוּא בּיקש למנוֹע מעשׂי שחיתוּת מצד הפּקידים בּאמצעוּת המלשינים והמשגיחים הרבּים, אך דרכּוֹ זוֹ לא השׂיגה את המטרה, כּי בּדרך כּלל עשׂוּ הפּקידים והמלשינים קנוּניה בּיניהם. הפּקידים לקחוּ שוֹחד, מעלוּ בּכּספים, נהגוּ בּאכזריוּת בּאוּכלוֹסים, ולא הייתה תקנה לעבירוֹת אלה. שלטוֹן הפּקידים בּקיסרות רבץ כּעוֹל קשה על האוּכלוֹסייה.

§84. המצב הסוציָלי.    🔗

תקוּפת האנרכיה בּמאה השלישית הרסה את היסוֹד הכּלכּלי שעליו עמדה הקיסרוּת. המשק הכּספּי, שהיה קשוּר בּמסחר המפותח, פּינה מקוֹם למשק “נַטוּרלי”, כּלוֹמר טבעי; מימי דיוֹקלטינוּס שוּלמוּ המסים בּתוֹצרת חקלאית, כּי לכּסף המזוּיף שוּב לא היה ערך בּשוּק. מסחר־חליפין תפס את מקוֹם המסחר בּכסף. אחוּזוֹתיו של הקיסר סיפּקוּ כּל מה שהיה דרוּש לכלכּלת החצר ועיר־הבּירה, כּגוֹן תבוּאה, מצרכי מזוֹן אחרים, צמר, וכוּ', גם אחוּזוֹתיהם של אנשים פּרטיים התרחבוּ בּאוֹתה תקוּפה על חשבּוֹן אדמת הערים, שנידלדלוּ מחוֹסר מקוֹרוֹת פּרנסה. קשי החיים בּעיר וּבכפר גדל לאין שיעוּר, כּי הקיסר העלה את המסים, כּדי לספּק את צוֹרכי פּקידיו הרבּים, לקשט את עיר־הבּירה בּבניינים יפים וּלפאר את חיי החצר. הבּריחה מן הערים והכּפרים נמשכה כּלפנים. הממשלה נלחמה בּכל תוֹקף בּבריחה זאת, כּי מיעוּט האזרחים בּערים והעזוּבה בּכּפרים סיכּנוּ את מכסת המסים. והקיסר לא ראה דרך אחרת לפניו אלא לרתק כּל אדם למקוֹם בּוֹ נוֹלד וּלמעמד שממנוּ יצא. דבר זה פּירוּשוֹ היה – שיעבּוּד היישוּב למדינה, שהתחיל עוֹד לפני קוֹנסטנטינוּס ונמשך כּמאה שנים אחריו, אבל בּימיו לבש בּפּעם הראשוֹנה צוּרה של שיטה מסוּימת. קוֹנסטנטינוּס אסר על קוֹלוֹנים לעזוֹב את כּפריהם, וכך רוּתקוּ הקוֹלוֹנים לאדמת הקיסר או לאדמת אנשים פּרטיים, שעליה ישבוּ. החוֹק הזה לא עשׂה את הקוֹלונֹים לעבדים, ולהלכה נשארוּ אנשים חופשיים (אסוּר היה להכּוֹתם נפש אוֹ למוֹכרם לעבדוּת), אבל למעשׂה שוּעבּדוּ לבעל־הקרקע, שהיה אחראי לפני הממשלה למסיהם ולכן היה רשאי להעבידם כּרצוֹנוֹ בּאין מפריע. בּימים ההם רוּתקוּ לעריהם גם הקוּרִיָלִים. בּשם זה קראוּ לאזרחי הערים שנחשבוּ לאנשים אמידים ושהיוּ אחראים לתשלום המסים ולחלוּקת המשׂרות בּעיר. הקוּרִיָל לא היה יכוֹל לעזוֹב את מעמדוֹ, וּבנוֹ של הקוּריל היה עתיד להיוֹת קוּריל אף הוּא, בּין שהיה מסוּגל לשׂאת בּעוֹל המשׂרוֹת העירוֹניות, בּין שלא היה מסוּגל לכך. רק בּמקרים יוֹצאים מן הכּלל (למשל, אם הקוּריל היה פּקידוֹ של הקיסר שנים רבּוֹת, אוֹ חבר הסנאט, אוֹ אֶפּיסקוֹפּוֹס של קהילה נוֹצרית) היה מוּתר לוֹ לצאת ממעמדוֹ. הוֹאיל והעבוֹדה בּצבא שחררה את האדם מן העוֹל הקוּרילי, רשם כּל חייל את בּנוֹ לצבא בּעוֹד מוֹעד, ולכן נהפכה גם העבודה בּצבא לדבר שבּירוּשה. מעט־מעט נהפכוּ גם הסוֹחרים וּבעלי־מלאכה למעמדוֹת סגוּרים: הממשלה דרשה כּי הבּן ימשיך בּאוּמנוּת האב, כּי ה"קוֹלֶגיוֹת" (חברוֹת) של הסוֹחרים והאוּמנים מילאוּ תפקיד חשוּב בּמדינה ולכן השגיחה הממשלה בּעין פּקוּחה שמספּר האנשים בּהן לא יתמעט. גם משׂרות הפּקידים התחילוּ לעבוֹר בּירוּשה, שאם לא כן היוּ בּני הפּקידים, כּבני החיילים, עתידים להירשם בּמעמד הקוּרילים.

זוֹ הייתה אפוֹא הצוּרה האחרוֹנה שלבשה הקיסרוּת הרוֹמית אחרי מאוֹת שנוֹת התפּתחוּתה: מוֹנרכיה אבּסוֹלוּטית המוֹשלת בּכוֹח פּקידיה הרבּים בּאוּכלוּסייה משוּעבּדת. מדינה כּזאת הייתה רחוֹקה מרחק רב מן היסוֹדוֹת שעליהם עמדה רוֹמי העתיקה; הקיסרוּת הרוֹמית הפכה לממלכה מזרחית על כּל סממניה המוּבהקים, והתפּתחוּ בּה יסוֹדוֹת המבשׂרים את בּוֹא המשטר הפיאוֹדלי.

§85. הנצרוּת בּימי קוֹנסטנטינוּס.    🔗

ממלכה מזרחית הייתה זקוּקה לדת מזרחית, שתשלוֹט בּשׂדה התרבּוּת כּפי שהמדינה עצמה שלטה בּחיים הכּלכּליים והמדיניים. לא מקרה בּלבד הוּא, שביּמי קוֹנסטנטינוּס הייתה דוקה הנצרוּת לדת הרשׂמית בּמדינה. קוֹנסטנטינוּס ידע להעריך את כּוֹחה הגדוֹל של הנצרוּת; הוּא הבין כּי הנוֹצרים יהיוּ לבעלי־בּריתוֹ הנאמנים, אם יקבּלוּ חלק בּשלטוֹן, ואוּלם אם יוֹסיפוּ להיוֹת דת נרדפת – יהיוּ לאוֹיבי המדינה המסוּכּנים בּיוֹתר. בּשנת 313 בּישׂר הכּרוֹז המדיוֹלני (§ 82) את הסוֹבלנוּת הדתית. אוּלם הנוֹצרים, שחשבוּ את תוֹרתם לאמת מוֹחלטת, לא הכּירוּ בּזכוּת קיוּם של דתוֹת אחרוֹת, שלא היוּ בּעיניהם אלא כּחש וכזב, ושאפוּ להיוֹת הדת היחידה בּמדינה. קוֹנסטנטינוּס סלל לפניהם את הדרך לשלטוֹן. הוּא עצמוֹ לא ניתק אמנם את הקשרים עם הדת היונית־הרוֹמית. כּכל הקיסרים לפניו נשׂא קוֹנסטנטינוּס את התואר “פּוֹנטיפכּס מכּסימוּס”, כּלוֹמר כּוֹהן גדוֹל (של אלי רוֹמי), וּבשעת ייסוּד עיר־הבּירה החדשה הזמין את כּוֹהני האלים להשתתף בּטקס החגיגי כּמוֹהם כּכוֹהני הנוֹצרים. בּחייו הפּרטיים לא הלך הקיסר בּדרכי המוּסר האוַנְגֶלי: תאווֹתיו לא ידעוּ מעצוֹר וּבשעת כּעסוֹ לא חמל על האנשים הקרוֹבים לוֹ בּיוֹתר; כּך הוֹציא להוֹרג את אשתוֹ ואת בּנוֹ הגדוֹל. ואוּלם בּרבוֹת הימים התקרב יוֹתר ויוֹתר למוֹרי הנוֹצרים ולמד מהם את עקרוֹנוֹת הדת הנוֹצרית, עד שלפני מוֹתוֹ, כּשנפל למשכּב, גם נטבּל, כּלוֹמר היה לנוֹצרי כדת. בּהשפּעת הנוֹצרים שינה את יחסוֹ לדתוֹת אחרוֹת, השבּית בּכמה מקוֹמוֹת את פּוּלחן האלים והחרים את רכוּש המקדשים. הוּא גם אסר על תוֹשבי הקיסרוּת לשאוֹל עתידוֹת מפּי כּוֹהני האלים, וּלבסוֹף בּיטל את הקרבת הקרבּנוֹת בּכל המדינה. בּחסוּתוֹ התחילוּ הנוֹצרים בּמקוֹמוֹת שוֹנים לרדוֹף את מתנגדיהם, וכן הפכה הנצרוּת, שאך שנים מעטוֹת לפני כן הייתה עצמה דת נרדפת, לכנסייה הרוֹדפת דתוֹת אחרוֹת.

אי־הסוֹבלנוּת של הכּנסייה הנוֹצרית הייתה מכוּונת לא רק נגד עוֹבדי האלים, אלא גם נגד ה"מינים" בּתוֹך הנצרוּת עצמה. חילוּקי דעוֹת בּין הנוֹצרים היוּ קיימים עוֹד מימי הגנוֹסְטִיקים (§ 76); לאחר הניצחוֹן הוּבלטוּ הניגוּדים הפּנימיים בּיתר עוֹז. פּעמים התלקחוּ הסכסוּכים מאחר שחברי העדה הנוֹצרית לא יכלוּ להגיע לידי הסכּם בּשאלת האפּיסקוֹפוֹס (הבּישוֹף) וּפעמים בּעקבוֹת חילוּקי הדעוֹת בּין מוֹרי הכּנסייה בּשאלוֹת דת ואמוּנה. המריבוֹת היוּ גוֹרמוֹת לשׂנאה עזה וּלהתרגשוּת יוֹצאת מן הכּלל; האפּיסקוֹפּים חירפוּ וגידפוּ זה את זה באסיפות, והמוֹני העם ערכוּ קרבוֹת קשים בּרחוֹבוֹת הערים וּביקשוּ להוֹכיח בּכוֹח האגרוֹפים את צדקת מנהיגיהם. הסכסוּך הקשה בּיוֹתר פּרץ בּאלכּסנדריה בּגלל תוֹרתוֹ החדשה של אחד ממוֹרי הכּנסייה הנוֹצרית אֲרִיוּס.

אריוּס נגע בּאחת השאלוֹת המסוּבּכוֹת בּיוֹתר של התיאוֹלוֹגיה הנוֹצרית: בּיחס ה"בּן" ל"אב". לפי תוֹרת הנוֹצרים בּימים ההם, ה"בּן" (כּלוֹמר ישוּ) אף הוּא אל, וחייו על האדמה אינם אלא התגלוּתוֹ לבני אדם; למעשׂה היה תמיד עם האלוֹהים כּכוֹח אלוֹהי נצחי. כּדי להימלט מן ההנחה המסוּכּנת של שתי רשוּיוֹת, אמרוּ הנוֹצרים, כיּ הבּן אינוֹ נבדל מן האב בּשוּם דבר, הוּא לא נוֹצר על־ידי האב, אלא האב והבּן – “טבע” אחד הם. כּנגד זה הוֹרה אריוּס, שהבּן אינו שוה לאב בּטבעוֹ, אלא רק “דוֹמה” לוֹ; הוּא נוֹצר על־ידי האלוֹהים, ועד שלא נוֹצר לא היה בּמציאוּת. הרעיוֹנוֹת של אריוּס היוּ פּשוּטים יותר וּמוּבנים לקהל המאמינים; לכן רבוּ הנוֹטים אחריו בּכל מקוֹם, בּעיקר בּמזרח. הויכּוּחים על ה"אב" וה"בּן" הרעישוּ את הכּנסיה הנוֹצרית והכניסוּ ריב וּמדוֹן בּכל קהילה. קוֹנסטנטינוּס התערב בּדבר והציע לאפּיסקוֹפּים להימנע מויכּוּחים וּלהשלים בּיניהם, אך עצוֹתיו עלוּ בּתוֹהוּ. אז קרא קוֹנסטנטינוּס את האפּיסקוֹפּים לועידה כּללית בּעיר נִיקַיָה בּביתינה (שנת 325). ה"סינוֹדוֹס" בּניקיה נחשב לראשוֹן בּין ועידוֹת הכּנסיה הנוֹצרית כּוּלה, אף כּי למעשׂה השתתפוּ בּוֹ כּמעט רק האפּיסקוֹפּים של המזרח. הסינוֹדוֹס פּסק בּרוּח המתנגדים לאריוּס; אריוּס נוּדה וּבפקוּדת קוֹנסטנטינוּס נגזרה עליו גלוּת. אוּלם התנוּעה שנתעוֹררה על ידי אריוּס לא פּסקה, וּבכל מקוֹם נמשכוּ הויכּוּחים על ה"אב" וה"בּן", אם הם “שוים” או “דוֹמים” בּטבעם. קוֹנסטנטינוּס ראה כּי אין להימלט מבּירוּר חדש של השאלה; הוּא החזיר את אריוּס מגלוּתוֹ והציע לאפּיסקוֹפּים לחתוֹם על נוֹסח פּשרה שיניח את דעתם של שני הצדדים. הארינים (תלמידי אריוּס) היו מוכנים לקבּל את הפשרה, אבל בּין ה"אוֹרתוֹדוֹכּסים" (שוֹמרי ה"תוֹרה הנכוֹנה") קמוּ מתנגדים עזים לתוֹרת אריוּס, ועל כּוּלם עלה בּעקשנוּתוֹ וּבהתלהבוּתוֹ האפּיסקוֹפוֹס האלכסנדרוֹני אֲתַנַסְיוֹס. אתנסיוֹס היה איש בּעל רצוֹן כּבּיר ונוֹאם רב כּישרוֹן; הוּא לא הכּיר בּזכוּתוֹ של הקיסר לפסוֹק בּענייני הכּנסייה והיה מוּכן וּמזוּמן לקבּל ייסוּרים בּאהבה, וּבלבד שלא יסוּר מתוֹרתוֹ ואמוּנתוֹ. קוֹנסטנטינוּס גזר גלוּת על אתנסיוֹס; אבל גם לאתנסיוֹס היוּ תלמידים רבּים, והם הפיצוּ את תוֹרתוֹ בּזמן היעדרוֹ. כּך נקראה הכּנסיה הנוֹצרית לשניים, וּמדוֹר לדוֹר העמיק הקרע יוֹתר ויוֹתר. אחרי מוֹת קוֹנסטנטינוּס חזר אתנסיוֹס לאלכּסנדריה והתמכּר שוּב למלחמת בּארינים; אוּלם קוֹנסטנטיוּס, בּנו של קוֹנסטנטינוּס ויוֹרש כּיסאו, נטה אחרי הארינים, ואתנסיוֹס הוּכרח פעמיים לעזוֹב את אלכּסנדריה כּדי להציל את נפשוֹ. ריב המפלגוֹת גרם למהוּמוֹת וּשפיכוּת דמים בּכל מקוֹם, וגם עיר־הבּירה של הקיסרוּת לקחה חלק פּעיל בּמלחמה.

§86. התרבוּת היונית בּשקיעתה.    🔗

ירידת הערים היוניוֹת בּמזרח, חיזוּק כּוֹח הבּארבּארים בּקיסרוּת, ניצחוןֹ הנצרוּת – כּל אלה הוֹסיפוּ להחליש את התרבּוּת היונית, שנמצאה בּאוֹתה תקוּפה גם בּלאו הכי בּתהליך ירידה (§ 75). אוּלם חיי התרבּוּת של התקוּפה עוֹד נקבּעוּ על פּי המסוֹרת היונית, והנוֹצרים עצמם למדוּ מספרי הפילוֹסוֹפים, כּי בּלעדיהם לא היוּ יכוֹלים להפיץ את תוֹרת הנצרוּת בּין משׂכּילי יון. ֹהחינוּך היה כּוּלוֹ ספוּג רוּח ההלניוּת. התלמידים בּבתי־הספר למדוּ את שירי הוֹמרוּס ואת המיתוֹלוֹגיה היונית והתמחוּ בּכתיבת חיבּוּרים על תוֹלדות יון העתיקה. אף המוֹרים מקרב הנוֹצרים הוֹסיפוּ ללמד לתלמידיהם את המיתוֹלוֹגיה, כּי עדיין לא היוּ לנוֹצרים שיטוֹת לימוֹד משלהם. אתוּנה תפסה כּמוֹ לפנים את המקוֹם הראשוֹן בּעוֹלם התרבּוּת; פּה עמד בּית־מדרש מהוּלל ללימוּד הפילוֹסוֹפיה היונית, שמשך אליו תלמידים רבּים מכּל העברים. הרטוֹריקה אף היא הוֹסיפה לתפּוֹס מקוֹם נכבּד בּחיי התרבּוּת; יתר על כּן: בּמאה הרביעית פּרחה שוּב, ורבּים נהרוּ לאוּלמי ההרצאוֹת ליהנוֹת מן השיעוּרים של הנוֹאמים המהוּללים. המפוּרסם שבּין מוֹרי הרטוֹריקה היה לִיבַּניוֹס, איש אנטיוֹכיה, אשר זכה לכבוֹד גם מאת הקיסרים הנוֹצריים, אף כיּ שמר אמוּנים לדת האבוֹת. גם בּין האפּיסקוֹפּים הנוֹצריים היו רבּים שידעוּ פּרק בּהלכוֹת הרטוֹריקה.

התרבּוּת היונית הוּשפּעה אף היא מן התרבּוּת המזרחית. השפּעה זוֹ ניכּרת בּעיקר בּתוֹרת האסכּוֹלה הפילוֹסוֹפית החדשה, הידוּעה בּשם האסכּוֹלה הנֵאוֹפְּלַטוֹנִית³⁵², שנוֹסדה על־ידי הפילוֹסוֹף פּלוֹטִינוֹס בּאמצע המאה השלישית בּרוֹמי. פּלוֹטינוֹס היה האחרוֹן לחכמי יון הגדוֹלים. הוּא העמיק בּחקירת אפּלטוֹן וּביקש להקים לתחייה את תוֹרתוֹ, אבל לא הסתפּק בּהסבּרה וחקירה בּלבד, כּי אם בּנה על יסוֹדוֹת התוֹרה האפּלטוֹנית שיטה חדשה, שהייתה שוֹנה מזוֹ של אפּלטוֹן. תלמידיו עוֹד הרחיקוּ ללכת בּדרך החידוּשים עד שלבסוֹף תפסה האסכּוֹלה הנאוֹפּלטוֹנית – “האפּלטוֹנית החדשה”, מקוֹם בּפני עצמה בּין שאר השיטוֹת הפילוֹסוֹפיוֹת. האסכּוֹלה הנאוֹפּלטוֹנית הכניסה רעיוֹנות של המזרח לתוֹך הפילוֹסוֹפיה היונית; לאמיתוֹ של דבר היא קרוֹבה יוֹתר לדת מאשר לפילוֹסוֹפיה, וגדוֹלי האסכּוֹלה התעמקוּ בּעיקר בּשאלוֹת הקשוּרוֹת בּאלוֹהוּת ובדרכּי הכּרתה. לפי פּלוֹטינוֹס משׂיג האדם את הכּרת האלוֹהוּת בּאֶכְּסְטַזָה, כּלוֹמר בּדבקוּת הפּנימית בּאלוֹהים, לא בּכוֹח החוּשים אוֹ בּדרכי השׂכל. תלמידי פּלוֹטינוֹס הוֹרוּ, כּי בּין האלוֹהים והאדם קיים עוֹלם של רוּחוֹת, הנבדלים מעלוֹת מעלוֹת; בּדרך זו הכניסוּ הנאוֹפּלטוֹניים לתוֹך שיטתם הפילוֹסוֹפית את האלים הרבּים של המיתוֹלוֹגיה היונית המזרחית. גם המגייה, המיסטריוֹת והאמוּנה בּנסים ונפלאוֹת מילאוּ תפקיד חשוּב בּפילוֹסוֹפיה הנאוֹפּלאטוֹנית.

§87. יוּלִיִָנוּס הכּוֹפר (363–361).    🔗

לפני מוֹתוֹ (337) חילק קוֹנסטנטינוּס את הקיסרוּת בּין בּניו, החלוּקה הזאת לא הביאה בּרכה למדינה; כּחמש עשרה שנה היוּ בּארץ מהוּמוֹת וּמלחמוֹת פּנימיוֹת, עד שהשלטוֹן התרכּז שוּב בּידי איש אחד, קוֹנסטנטיוּס, בּנוֹ השני של קוֹנסטנטינוּס. בּזמן המהוּמוֹת הוּשמדוּ כּמעט כּל בּני משפּחת קוֹנסטנטינוּס; בּין המעטים שנשארוּ בּחיים היה יוּלינוּס, בּן־דוֹדוֹ של קוֹנסטנטיוּס. יוּלינוּס התחנך בּקפּדוֹקיה, הרחק מעיר הבּירה, כּי קוֹנסטנטיוּס חשש מפּני כּל מי שהיוּ לו סיכּוּיים להגיע לשלטוֹן. הקיסר קוֹנסטנטיוּס היה נוֹצרי, ולכן היוּ האנשים, שלידיהם מסר הקיסר את יוּלינוּס, נוֹצרים אף הם, ותפקידם היה לחנך את יוּלינוּס בּרוח הנצרוּת. אוּלם לבּוֹ של יוּלינוּס נמשך מנעוּריו אחרי יוֹפיה של התרבּוּת היונית, ותוֹרת הנוֹצרים לא מצאה הד בּנפשוֹ. כּשגדל נקרא על־ידי הקיסר לקוֹנסטנטינוֹפּוֹליס; הוּא שהה זמן־מה בּניקוֹמדיה וּבאתוּנה; בּשני מקוֹמוֹת אלה למד להכּיר את התרבּוּת היונית על בּוּריה ונמשך אחרי תוֹרת הפילוֹסוֹפים הנאוֹפּלאטוֹניים. בּזמן שהייתוֹ בּאתוּנה קיבּל פּקוּדה מקוֹנסטנטיוּס לצאת לגליה למלחמה בּגרמנים, שעברוּ את הגבוּל והחריבוּ את אדמת הפרוֹבינציה. לפני יוּלינוּס, שעד עתה עסק בּמדע בּלבד, נפתחה הדרך לחיים מעשיים. עד מהרה התפּרסם יוּלינוּס כּשׂר־צבא רב כּישרוֹן וכשליט בּעל הבנה עמוּקה בּענייני המדינה. הוּא גירש מגליה את שבטי הפרנקים והאֲלַמַנִים, בּנה מבצרים לאוֹרך הנהר והכניס סדר בּענייני הכּספים בּגליה. החיילים העריצוּ את מנהיגם הצעיר, וגם היישוּב הגלי, אשר שוּחרר מאימת הגרמנים ונהנה מהקלת המסים, שׂמח לראוֹתוֹ בּראש הפּרוֹבינציה. מצבוֹ הבּטוּח בּגליה עוֹרר חשד וקנאה בּלב הקיסר; הוּא דרש מיוּלינוּס כּי יתן לוֹ חלק מחייליו בּטענה שהוּא זקוּק להם למלחמה בּפּרסים. חיילי יוּלינוּס לא אבוּ לעזוֹב את מנהיגם, וגם יוּלינוּס ידע כּי חייו יהיו בּסכּנה אם יחליש את צבאוֹ. החיילים מרדוּ בּקוֹנסטנטיוּס והכריזוּ את יוּלינוּס ל"אוֹגוּסטוּס". יוּלינוּס עלה על קוֹנסטנטינוֹפּוֹליס, אבל בּטרם הגיע לעיר־הבּירה קיבּל ידיעה על מות קוֹנסטנטיוּס. בּסוף שנת 361 נכנס יוּלינוּס לעיר הבּירה כּמוֹשל עליוֹן בּקיסרוּת.

בּין כּל קיסרי התקוּפה היה יוּלינוּס המוּכשר בּיוֹתר. הוּא שקד ללא לאוּת על שלוֹם הקיסרוּת, הכניס סדר בּענייני הכּספים, המעיט את המסים וּפיטר ממשׂרוֹתיהם את הפּקידים ואת משרתי החצר שהיוּ למשׂא על המדינה. הוּא חי חיי צניעוּת, לבש בּגדים פּשוּטים ונמנע בּרצון מתענוּגוֹת החצר המרוּבּים. את זמנוֹ הקדיש לשיחוֹת על נוֹשׂאים פילוֹסוֹפיים עם אנשי שם, כּמוֹ הרטוֹר המפוּרסם ליבּניוֹס אוֹ הפילוֹסוֹף הנאוֹפּלטוֹני מַכּסִימוֹס; גם כּתב ספרים בּשאלוֹת הפילוֹסוֹפיה והדת. רעיוֹן רב הגה יוּלינוּס: להקים לתחייה את התרבּוּת היונית בּכל יוֹפיה ותפארתה. מיד אחרי עלוֹתוֹ על כּיסא הקיסרוּת גילה לכל את התנכּרוּתוֹ לנצרוּת. הוּא לא רדף את הנוֹצרים, אבל בּיטל את מעמדה המיוּחד של הנצרוּת כּכנסיה השלטת על דתוֹת אחרוֹת. הוּא ציוה על הנוצרים להחזיר למקדשי האלים את הקרקעוֹת ואת הבּתים שהוֹחרמוּ על־ידיהם, בּיטל את הפּרוילגיוֹת של האפּיסקוֹפּים ואסר על הנוֹצרים לעסוֹק בּהוֹראת הרטוֹריקה והדקדוּק בּטענה שאין להם חלק בּתרבּוּת היונית. כּנגד זה התמכּר בּמרץ רב לתיקוּן הפּוּלחנוֹת היוניים. הוּא חידש את הקרבּנוֹת, ערך חגים לכבוֹד האלים ותיקן את המקדשים החרבים. שלא בּרצוֹנוֹ חיקה את הכּנסייה הנוֹצרית בּבקשוֹ להקים מעין כּנסיה אלילית, שתאחד את כּל פּוּלחנוֹת האלים הרבּים: את כּל הכּוֹהנים חילק לפי משׂרוֹתיהם, העמיד בּראש כּל פּרוֹבינציה את הכּוֹהן הראשי ואת עצמוֹ ראה כּכוֹהן גדוֹל לכל הקיסרוּת. מן הכּוֹהנים דרש מוּסר וּצניעוּת וּפקד שהפילוֹסוֹפים הנאוֹפּלטוֹנים ידרשוּ בּמקדשים על ענייני דת (דוּגמת האפּיסקוֹפים שהטיפוּ לנצרוּת בּכנסיוֹתיהם). אוּלם כּל התיקוּנים האלה היוּ לשוא. משׂכּילי הדוֹר והעם הפּשוּט כּאחד תמהוּ למראה הקיסר, שהוֹפיע לפניהם לבוּש בּגדי פילוֹסוֹפים וידיו מלוּכלכוֹת בּדיוֹ, והוּא עצמוֹ עמל וטוֹרח לשחוֹט את הקרבּנוֹת על מזבּחוֹת האלים העזוּבים. הדת היונית הגוֹססת לא עצרה כּוֹח לתמוֹך בּניסיוֹנוֹ הנוֹעז של הקיסר בּעל ההזיוֹת. תעמוּלת הקיסר נגד הנצרוּת לא נשׂאה פּרי. הוּא ציוה לחדש את בּית־המקדש בּירוּשלים, אפשר מתוֹך כּונה לסתוֹר את דברי ישוּ בּאונגליוֹן, ש"לא תשאר אבן על אבן" בּמקום הזה. אוּלם רעש השמיד את הבּניין בּתחילתוֹ. הנוֹצרים הרסוּ ושׂרפוּ בּלילוֹת את מקדשי האלים שהוּקמוּ על־ידי יוּלינוּס, והקיסר ראה הכרח לענוֹש את הפּוֹשעים, אף כּי לא היה בּדעתוֹ לתת לנוֹצרים שעת כּוֹשר להקריב את חייהם על אמוּנתם וּלהעמיד “קדוֹשים” חדשים. אין ספק כּי המדיניוּת הזו הייתה מביאה לבסוֹף לרדיפת הנוֹצרים, לוּלא נפל יוּלינוּס חלל בּשׂדה המערכה בּמלחמה עם הפּרסים (363). הנוֹצרים כּינוּ את יוּלינוּס בּשמוֹת “בּוֹגד” אוֹ “כּוֹפר”; ואילוּ בּחייו הפּרטיים היה יוּלינוּס דוֹמה יוֹתר לנזיר נוֹצרי מאשר לכוֹהן אלילי, וּמעטים היוּ הנוֹצרים בּימיו אשר הגשימוּ בּחייהם את תוֹרת המוּסר והטהרה של מוֹרי הנצרוּת כּמוֹ ה"כּוֹפר" הזה.

§88. ניצחוֹן הנצרוּת.    🔗

אחרי מוֹת יוּלינוּס בּחרוּ החיילים בּשׂר־הצבא יוּבִיָנוּס לקיסר, אשר חידש את הפּריוילגיוֹת של הכּנסיה הנוֹצרית. מכּאן ואילך היוּ כּל הקיסרים נוֹצרים אדוּקים והכּנסייה הנוֹצרית משלה בּאין מפריע בּעוֹלם הרוּח והתרבּוּת. עמי הקיסרוּת עברוּ בּהמוֹניהם אל הנצרוּת, ולאו דוקא מתוֹך נימוּקים דתיים, אלא גם מתוֹך השאיפה להנוֹת מחיי העוֹלם הזה וּלהימלט מן הרדיפוֹת. הנצרוּת ניצחה ניצחוֹן מוֹחלט, אך הניצחוֹן הזה הביא לשינוּי מכריע בּעצם דמוּתה של הנצרוּת. ההמוֹנים שהצטרפוּ לדת החדשה לא ויתרוּ בּנקל על מנהגיהם ואוֹרח־חייהם הקוֹדמים, שמקוֹרם בּדת היונית־הרוֹמית. וּכנגדם, גם מוֹרי הנצרוּת וּמנהיגיה לא נמנוּ כּוּלם על המשׂכּילים, והוֹאיל והתקוּפה הייתה תקוּפת אמוּנוֹת תפלוֹת בּרוּחוֹת וּבשדים, בּמגייה וּבאסטרוֹלוגיה, אין פּלא בּדבר שהכּנסייה הנוֹצרית פּתחה לרוחה את שעריה לכל האמוּנוֹת האלה. כּמוֹ הפילוֹסוֹפים הנאוֹפּלאטוֹניים האמינוּ גם הנוֹצרים בּקיוּם עוֹלם של רוּחוֹת המתוכים בּין האלוֹהים והאדם; גם את מציאוּת האלים לא הכּחישוּ, אלא חשבוּ אוֹתם ל"שדים", כּלוֹמר לרוּחוֹת רעים. המוֹנוֹתאיזם הטהוֹר לא היה לפי רוּח ההמוֹנים בּקיסרוּת; העם בּיקש פּוּלחן ממשי אחר תחת פּוּלחן האלים שנתבּטל. ואמנם, פּוּלחן כּזה קם בּכל ארצוֹת הקיסרוּת: המלאכים והקדוֹשים מילאוּ את מקוֹם האלים. ה"קדוֹשים", כּלוֹמר הנוֹצרים שמתוּ על קידוּש דתם, זכוּ להערצה עוֹד מראשית ימי הנצרוּת; עתה נבנוּ מקדשים על קברוֹתיהם, אגדוֹת מרוּבּוֹת חוּבּרוּ עליהם והנוֹצרים פּנוּ אליהם בּתפילוֹת. המיתוֹלוֹגיה חדרה לתוֹך הנצרוּת; דברים שסוּפּרוּ קוֹדם על האלים, סוּפּרוּ עתה על המלאכים והקדוֹשים. לחשיבוּת גדוֹלה הגיע הפּוּלחן של הבּתוּלה מַרִיָה “אם האלוֹהים”; היא תפסה את מקוֹם האלוֹת הגדוֹלוֹת של הזמן העתיק – איסיס ועַשְתוֹרֶת, אַרְטֶמִיס ואַפרודִיטֶה. עבוֹדת הקוֹדש בּכּנסיוֹת נוֹצריוֹת נערכה לפי דוּגמת הפּוּלחן בּמקדשי האלים; בּעיקר חיקוּ את המיסטריוֹת, שהלכוּ וּפשטוּ בּקיסרוּת כּכל שגברוּ פּולחנוֹת המזרח (§76). פּעמים ערכוּ הנוֹצרים את תפילוֹתיהם בתוֹך מקדשוֹ של אל עתיק וּפסלוֹ של האל נחשב בּעיניהם לפסל קדוֹש נוֹצרי. גם את החגים חגגוּ כּלפנים, אלא שערכוּ אוֹתם לכבוֹד הקדוֹשים. כּך הבליעה הנצרוּת בּתוֹכה את מנהגי הדת היונית־הרוֹמית עד שלבסוֹף לבשה את הצוּרה שהיה בּה כּדי להשׂבּיע את רצוֹנוֹ של היישוּב הרבגוֹני בּרחבי הקיסרוּת.

מימי קוֹנסטנטינוּס תפסוּ הנוֹצרים את המשׂרוֹת החשוּבוֹת בּחצר, בּצבא, בּאדמיניסטרציה המדינית; האפּיסקוֹפּים היוּ ליוֹעצי הקיסר ולאנשים בּעלי השפּעה בּשלטוֹן המדיני והעירוֹני. הכּנסייה עמדה לפני סכּנה להיהפך למוֹסד חילוֹני. ואמנם עד מהרה נשכּחה תוֹרת המוּסר הנוֹצרי מלב אנשים אלה, שהיוּ קרוֹבים למלכוּת. לכן גברה בּלב יחידי סגוּלה השאיפה לעזוֹב את העוֹלם החילוֹני וּלהתבּוֹדד עם נפשם. אלה היוּ הנזירים, שיצאוּ מן הערים והלכוּ למדבּר לחיוֹת שם חיי מוּסר וטהרה. הנזירוּת התחילה בּמצריים; שם, בּמדבּרוֹת שעל־יד תֶבַּאִיס, ניבנוּ הצריפים הראשוֹנים של הנזירים. חיי הנזירים היוּ קשים וּמלאי סכּנה, ולכן כּיבדוּ אוֹתם בּני דוֹרם וחשבוּם לקדוֹשים. הכּנסייה חששה מכּוֹחם של הנזירים, כּי הללוּ לא ראוּ את עצמם כּפוּתים לאפּיסקוֹפּים ועמדוּ לא רק מחוּץ לעוֹלם החילוֹני, אלא גם מחוּץ לכּנסייה. אף־על־פּי־כן היוּ האפּיסקוֹפּים זקוּקים להם למלחמה בּכּוֹפרים, כּי הנזירים הצטיינוּ בּמסירוּתם לתוֹרת הנצרוּת האוֹרתוֹדוֹכּסית וּבשׂנאתם למתנגדיה. מעט מעט פּשטה הנזירוּת גם בּשאר חלקי הקיסרוּת לבשה צוּרוֹת שוֹנוֹת, הכּוֹל לפי המקוֹם. פּעמים היוּ הנזירים מתיישבים יחד וּבוֹנים מנזרים, ששימשוּ לא רק מקוֹם מקלט לאלה שבּיקשוּ לעזוֹב את העוֹלם החילוֹני, אלא גם כּמשקים חקלאיים וּמרכּזי צדקה לעניים.

תמונה 59: קוֹנסטנטינוּס
תמונה 60: שער קוֹנסטנטינוּס

מקוֹרוֹת    🔗

34. תלוּנת האיכּרים מפריגיה

תלוּנה זאת נשלחה על־ידי איכּרי הכּפר אֲרַגְוָה בּפִרִיגְיָה (אסיה הקטנה) לקיסרים פִילִיפּוּס וּבנו (249–244). עיקר תלוּנתם: הם סוֹבלים מן החיילים, שנכנסים לכּפרים, בּוזזים את רכוּש האיכּרים וּמבטלים אוֹתם מעבוֹדתם. המכתב מעיד על התערערוּת המשמעת בּצבא בּמאה השלישית.

אנוּ מגישים לכם, הצדיקים והמאוּשרים בּמלכים שמלכוּ בּזמן מן הזמנים, בּקשה זוֹ מתוֹך בּיטחון בּצדקתה. הכּל מבלים את חייהם בּשקט ושלוה בּתקוּפתכם המאוּשרת, לאחר שהונח להם מן ההתעללוּיוֹת והפּוּרענוּיוֹת, ורק אנוּ בּלבד הסוֹבלים ממעשׂים העוֹמדים בּניגוּד לרוּח התקוּפה מלאת האוֹשר. חיים אנוּ בּמרכּז הארץ (רחוֹקים מחוֹף הים) ולא סבלנוּ רעה משׂרי צבא אוֹ ממי שהוּא אחר, ורק עתה אנוּ נתוּנים בּצרה בּניגוּד לזמן המאוּשר שלכם. לוֹחצים אוֹתנוּ עוֹברי דרך – שׂרי הצבא והחיילים וראשי הנכבּדים בּעיר וכן גם החיילים הנקראים “קֵיסַרְיָנִים” שלכם; הם עוֹזבים, בּעוֹברם בּדרכּם, את דרך המלך, מבטלים אוֹתנוּ מעבוֹדתנוּ, לוֹקחים לאנגריה³⁵³ את השורים שאנוּ משתמשים בּהם לחרישה, ותוֹבעים להם מה שאין אנוּ חייבים להם. וכך נמצא, שלא כּרגיל, שאנוּ עשוּקים וּבזוּזים על ידי זה…

כתובת

35. תמיכה לאיכּרים בּמצריים

הוֹריוֹן, בּעל אחוּזה עשיר בּמחוֹז אוֹכְּסִירִינְכוֹס בּמצרים התיכוֹנה, מבקש מן הקיסרים סָפְּטִימִיוּס סֶוֶרוּס וּבנוֹ קרקלה (בּשנת 202) שירשוּ לוֹ לכוֹנן קרן עזרה לאיכּרים שבּסביבת אחוּזתו. האיכּרים נידלדלוּ מלחץ ה"לֵיטוּרְגְיוֹת", כּלוֹמר, המסים והעבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת, שפּקידי הממשלה דרשוּ מהם.

לאימפּרטוֹרים הנדיבים סורוּס ואנטוֹנינוּס, שחסדם וּתשוּעתם על כּל הבּריוֹת, – אוּרליוּס הוֹריוֹן, מי שהיה אסטרטג ושוֹפט עליוֹן בּעיר הנאוֹרה של האלכּסנדריים – שלוֹם!

אימפּרטוֹרים אוֹהבי הבּריוֹת! כּפרים אחדים בּמחוֹז אוֹכּסירינכוֹס, אשר בּהם קניתי אני וּבני אחוּזוֹת קרקע, נתרוֹששוּ מאוֹד מעקת הליטוּגיוֹת השנתיוֹת שלאוֹצר המדינה וּלשם שמירת המקוֹם. וסכּנה נשקפת להם כּי ידוּלדלוּ לגמרי על־ידי אוֹצר המדינה ואדמתכם תיעזב מאין עוֹבד. ואנוֹכי בּהיוֹתי שוֹקד על המוֹעיל והנצרך לאדם, רוֹצה להקל עליהם בּמתן סכוּם קטן לכל כּפר לקניין חלקת אדמה, שהכנסתה תהיה מוּקדשת למחייה ולצרכים אחרים של אלה. המוֹשכים בּעוֹל הליטוּרגיוֹת שנה בּשנה.

פּאפירוּס.

36. מעשי אלימוּת בּאיכּרים

האיכּרים מכּפר אחד בּפַיוּם (בּמצריים) עזבוּ את אדמתם (בּודאי מלחץ הליטוּרגיוֹת) ונדדוּ למרחקים; לאחר האַמְנִיסְטִיָה (מחילת הפּשעים) של הקיסרים ספּטימיוּס סורוּס וּבנוֹ קרקלה חזרוּ לביתם. והנה נוֹכחוּ לדעת כּי האדמה עברה בּינתיים לידי איש עשיר, שהשתמש בּשעת הכּוֹשר כּדי להגדיל את אחוּזוֹתיו. האיכּרים מביאים את תלוּנוֹתיהם לפני אסטרטג המחוֹז (שנת 207).

אדוֹננוּ האלוֹהיים והבּלתי מנוּצחים האימפּרטוֹרים סורוּס ואנטוֹנינוּס, שזרחוּ כּשמש בּארצם בּמצרים, בּיקשו – בּין הטוֹבוֹת המרוּבּוֹת שהעניקוּ לבּריוֹת – כּי כּל אלה המבלים את ימיהם על אדמת נכר יחזרוּ אל נחלתם, לאחר שנסלחוּ להם מעשי האלימוּת והרשע. לקוֹל הפּקוּדוֹת הקדוֹשוֹת האלה חזרנוּ. קיבּלנוּ כּל אחד כּפי יכוֹלתוֹ, לעבוֹד את האדמה שנחשׂפה על־יד השׂפה (לאחר גמר השיטפוֹן). והנה בּא עלינוּ אוֹרְסֶוּס, איש אַלים ותקיף, עם ארבּעת אחיו והפריענוּ מחרוֹש וּמזרוֹע את האדמה והטיל אימה עלינוּ, כּדי להכריחנוּ שוּב לברוֹח לאדמת נכר, והם לבדם יעבּדוּ את האדמה הזאת. ולכן אנוּ מוֹדיעים לך, אדוֹננו, על מעשי האלימוּת שלהם. הם גם אינם משתתפים בּמסים המוּטלים על הכּפר מדי חוֹדש בּחוֹדשוֹ, לא בּמסי התבוּאה ולא בּמסי הכּסף… והם לא קיבּלוּ על עצמם שוּם ליטוּרגיה, כּי הטילוּ אימה על מזכּירי הכּפר ששימשוּ בּמשׂרה בּזמן זה. וכך מוּכרחים אנוּ לבקש מפלט אצלך³⁵⁴ וּמבקשים, אם נראה הדבר להוֹד מעלתך, שתצוה להביאם לפניך ותשמע את טענוֹתינוּ בּפניהם, וּלאחר שתתגלה צדקתנוּ בּעזרתך נוּכל לחיוֹת על אדמתנוּ ולעשׂוֹת חיל בּעבוֹדוֹת שהוּטלוּ עלינוּ, ואוֹרסוּס ואחיו יהיוּ מחוּיבים להשתתף בּמסי הציבּוּר ויקבּלוּ עליהם את הליטוּרגיוֹת המוּטלות עליהם, ונהיה כּוּלנוּ שוים בּעבוֹדת הזריעה על האדמה שנחשׂפה (לאחר השיטפוֹן), למען נישאר גם אנוּ על אדמתנוּ ונוֹדה להוֹד מעלתך. שלוֹם!

פּאפירוּס.

37. הבּריחה מן הכּפר

האיכּר המצרי בּכּפר בּפיוּם, שכּתב את הבּקשה שלמטה, בּרח מן הכּפר, כּי לא יכוֹל עוֹד למשוֹך בּעוֹל הליטוּרגיוֹת. כּשחזר שׂמוּ עליו מיד ליטוּרגיוֹת חדשוֹת, ויש לחשוֹב שיברח שוּב. כּכה הרסה המדינה הרוֹמית בּמאה השלישית בּעצם ידיה את היסוֹד שעליו עמדה³⁵⁵.

… ואחר כּך הוּטלה עלי הליטוּרגיה הציבּוּרית, וכיוון שהייתה כּבדה מאוֹד, עזבתי את הכּפר מפּני שלא יכוֹלתי לשׂאת בעוֹל הליטוּרגיה. כּאשר פּקד הנציב הנאוֹר וָלֶרִיוּס דָטוּס לכל אלה הנמצאים על אדמת נכר שיחזרוּ לנחלתם, חזרתי (גם אני). אבל כּשבּא אלי אַוּרֶליוּס סוֹטְרִיכוֹס…, מי שהיה האֶכְּסֶגֶטֶס³⁵⁶ של אוֹתה העיר, ותבע ממני פּי שלוֹשה משהייתי חייב, הגשתי בּקשה. ואני מבקש לשמוֹע את טענוֹתי בּפניהם³⁵⁷ ולצווֹת מה שייראה לטוֹב בּעיניך, שלוֹם! פּאפירוּס.

38. האגדה הנוֹצרית על קוֹנסטנטינוּס הגדוֹל

הסיפּוּר שלמטה על הנס שקרה לקוֹנסטנטינוּס הגדוֹל לפני הקרב במכּסנטיוּס בשנת 312 נמצא בספרוֹ של ההיסטוֹריוֹן הנוֹצרי אֶוְסֻבְּיוֹס “חיי קוֹנסטנטינוּס”. אוסבּיוֹס היה אפּיסקוֹפּוּס בּקיסריה בא"י וקרוב למלכוּת; ספרוֹ על קוֹנסטנטינוּס מלא שבחים מוּפרזים לקיסר. אף־על־פּי שאוסבּיוֹס מביא את הקיסר עצמוֹ כעד לנס שקרה לוֹ, אין זאת אלא אגדה.

(לפני הקרב בּמכּסנטיוּס) פּנה קוֹנסטנטינוּס אל אלוֹהי הנוֹצרים³⁵⁸ בּתפילה, בּקשה ותחנוּנים, כּי יוֹפיע ויגלה לוֹ מי הוּא ויוֹשיט את ימינוֹ לתמוֹך בּמעשׂים שעלוּ בּמחשבתוֹ. בּעוֹד המלך מתפּלל וּמתחנן בּכל מאוֹדוֹ נגלה לוֹ אוֹת אלוֹהי שאין להעלוֹתוֹ על הדמיוֹן. ולוּ היה מי שהוּא אחר מספּר (את הדברים הבּאים) כּי אז בּודאי קשה היה לקבּלם, אוּלם לאחר שהמלך המנצח עצמוֹ סיפּר וקיים את דבריו בּשבוּעה לכוֹתב הדברים האלה זמן רב לאחר המעשׂה, כּשנתכּבּדתי להכּירוֹ ולבוֹא בּחברתוֹ, מי עוֹד יפקפק ולא יאמין בּמסוּפּר, וּבייחוּד כּשהדברים שאירעוּ אחר־כּך שימשוּ הוֹכחה לאמיתוּת סיפּוּרוֹ. עם שעת הצהריים בּערך, לעת נטוֹת היוֹם, ראה בּעיניו על פּני השמש, בּשמים אשר ממעל לוֹ, אוֹת ניצחוֹן של צלב, שנתרקם מאוֹרוֹת, ואם זה נגלתה לוֹ הכּתוֹבת: “בּזה תנצח”. חיל וּרעדה אחזוּהוּ למראה המחזה וכן את כּל הצבא אשר ליוהוּ בּמסע והיה עד ראייה לפּלא. המלך בּא בּמבוּכה ושאל את עצמוֹ, מהוּ האוֹת הזה? וּבעוֹדוֹ מהרהר בּנפשוֹ ושוֹקע בּמחשבוֹת ירד הלילה. ואז נגלה לוֹ בחלוֹמוֹ כריסטוֹס בּן האלוֹהים יחד עם האוֹת שנראה לוֹ בּשמים וציוהוּ לעשוֹת כּתבנית האוֹת שנגלה לוֹ וישתמש בּוֹ כּדגל וּמגן בּמלחמוֹתיו עם אוֹיביו. כּשהשכים בּבּוֹקר ממיטתו סיפּר לידידיו את המאוֹרע שאין להבּיעוֹ בּדברים. אחר כּך קרא לחרשי זהב ואבנים טוֹבוֹת, תיאר להם את דמוּת האוֹת שנתגלה לוֹ וציוה לעשוֹת כּתבניתוֹ בּזהב ואבנים טוֹבוֹת. והמלך כּיבּדני בּחסדי האלוֹהים לראוֹת בּמוֹ עיני את הדבר הזה.

אוסבּיוֹס, חיי קוֹנסטנטינוּס, כ"ח ואילך.

נוֹשאים וּשאלוֹת    🔗

1. השינוּיים שחלוּ בּקיסרוּת בּתקוּפת הסורים, בּיטוּי ראשוֹן למשבּר של המאה השלישית.

2. תאר את השינוּיים שחלוּ בּצבא הרוֹמי מימי אוֹגוּסטוּס ועד סוֹף המאה השלישית לספירה, והסבּר את הגוֹרמים לשינוּיים אלה.

3. המשבּר הכּלכּלי בּמאה השלישית, גוֹרמיו, ותוֹצאוֹתיו.

4. עיין בּמקוֹרוֹת 34, 35, 36, 37; בּאיזוֹ מידה משקפים הם את המשבּר הכּלכּלי בקיסרוּת?

5. תאר את מפעליהם של דיוֹקלטינוּס וקוֹנסטנטינוּס, והערך את חשיבוּתם על רקע המשבּר של המאה השלישית.

6. השווה את מפעליהם של דיוֹקלטינוּס וקוֹנסטנטינוּס למפעלוֹ של אוֹגוּסטוּס.

7. ניצחוֹנוֹ של המזרח בּקיסרוּת בּימי דיוֹקלטינוּס וקוֹנסטנטינוּס.

8. תאר את השלבּים בּהתעצמוּתה של הנצרוּת עד לניצחוֹנה הסוֹפי על רקע השינוּיים שחלוּ בּקיסרוּת הרוֹמית.

ספרים לעיוּן נוֹסף    🔗

1. ה. ג. ולס, דברי ימי עוֹלם – הוֹצאת מצפּה, כּרך בּ', פּרק 28.

2. ה. א. ל. פישר, דברי ימי אירוֹפּה – הוֹצאת מוֹסד בּיאליק וּמסדה, כּרך א', פּרק ט'.

3. מ. רוֹסטוֹבצב, תוֹלדוֹת העוֹלם העתיק – הוצאת י. צ’צ’יק, דברי ימי רוֹמי, חלק בּ', פּרק כ"בּ.

 

פּרק יא: נדידת העמים והריסת הקיסרוּת הרוֹמית בּמערב    🔗

§89. הגרמנים.     🔗

הרוֹמיים הכּירוּ את הגרמנים עוֹד מימי מריוּס (§40). יוּליוּס קיסר, בּכוֹבשוֹ את גליה, נלחם גם בּגרמנים וקבע את הריינוּס גבוּל לארצם³⁵⁹; נסיוֹנוֹת הרוֹמיים להעביר את הגבוּל מהריינוּס לאלבּיס לא הצליחוּ וגרמניה מעוֹלם לא נכנעה לרוֹמי, חוּץ ממספּר שבטים שישבוּ לאוֹרך הגבוּל. עד המאה השלישית לפני הספירה לא מילאוּ הגרמנים תפקיד ניכּר בּחיי רוֹמי; מאז ואילך חוֹדרים הגרמנים בּמספּר רב מאוֹד לתוֹך הקיסרוּת, הן בּדרכי שלוֹם הן בּכוֹח הזרוֹע. פּעמים התירוּ הקיסרים לשבטי הגרמנים לעבוֹר את הגבוּל וּלהתיישב על אדמת הקיסרוּת כּעוֹבדי אדמה; עליהם היה להגן על הגבוּל בּפני אחיהם מגרמניה. הגרמנים, שהצטיינוּ כּחיילים בּמלחמה, נתקבּלוּ לתוֹך הצבא הרוֹמי; חיילי־עזר מבּין הגרמנים מילאוּ בּמאה הרביעית תפקיד חשוּב בּקיסרוּת. עם החיילים עלוּ לגדוּלה גם מנהיגיהם, וּברבוֹת הימים תפסוּ הגרמנים את המשׂרוֹת החשוּבוֹת בּיוֹתר בּצבא הרוֹמי וּבאדמיניסטרציה של הקיסרוּת.

בּאוֹתה תקוּפה היוּ הגרמנים עם נחוּת־תרבּוּת, אשר חי את חייו הפּרימיטיביים בּיערוֹת הקדוּמם של ארצוֹ³⁶⁰ אוֹ בּכפרים־פּרזים; הגברים עסקוּ בּציד וּבמלחמה; הנשים, הזקנים והעבדים — בּעבוֹדת אדמה וּבמשק הבּית. ערים לא היוּ קיימוֹת בּגרמניה, דרכי מסחר לא היוּ נהירים להם והשימוּש בּכסף לא ידעוּ כּלל. המשק החקלאי לא היה מפוּתח, את האדמה מסביב לכּפר חרשוּ וזרעוּ שנים אחדוֹת בּרציפוּת, וכאשר תש כּוֹחה עזבוּ את הכּפר ועברוּ למקוֹם אחר. האדמה הייתה הפקר, כּי רבּה הייתה והאוּכלוֹסים מוּעטים, לכן גם לא נחשבה לנכס ולא הייתה קניין יחידים, אלא הקהילה הכּפרית כּוּלה שלטה בּאדמה שמסביב לכּפר. לפי השקפת הגרמנים, רק חיי מלחמה נאים הם לאדם החוֹפשי; טאקיטוּס, בּחיבּוּרוֹ על גרמניה, מספּר שבּימי שלוֹם לא עסקוּ הגברים בּעבוֹדת אדמה, כּי אם בּילוּ את זמנם בּמשתאוֹת אוֹ ישבוּ בּחיבּוּק ידיים. בּראש השבטים עמדוּ מלכים אוֹ מנהיגים מקרב אצילי העם. האצילים נבדלוּ משאר בּני הקהילה לא בּעוֹשרם, כּי אם בּהשפּעתם הפּוֹליטית וּבאוֹמץ לבּם בּמלחמה. שלטוֹן המלכים והמנהיגים היה מוּגבּל על ידי אסיפת העם, שבּה השתתף כּל אדם חוֹפשי מבּני השבט. הגרמנים בּאוּ לאסיפוֹת מזוּינים וּלעתים קרוֹבוֹת נסתיימוּ האסיפוֹת בּתגרת אחים אכזרית. בּאסיפוֹת הבּיע העם את הסכּמתוֹ להצעוֹת המנהיגים בּשקשוּק הנשק, ולא בּהצבּעה מסוּדרת, כּפי שהיה נהוּג בּיון וּברוֹמי. גם את רגש האחדוּת הלאוּמית חסרוּ הגרמנים, וּמלחמוֹת לא פּסקוּ בּין השבטים. מי שהצטיין בּמלחמה כּגיבּוֹר היה אוֹסף סביבוֹ גדוּד של בּני־לויה, והללוּ היוּ מסוּרים לוֹ לחיים ולמות; בּקרב היוּ נלחמים בּקירבת מנהיגם, וּלחרפּה נחשב בּעיניהם לראוֹת את מנהיגם נוֹפל בּקרב והם חיים. שבוּיי מלחמה עיבּדוּ בּכפריהם את האדמה כּעבדים אוֹ כּאיכּרים חוֹפשיים למחצה, ואסוּר היה להם, דוּגמת הקוֹלוֹנים בּקיסרוּת, לעזוֹב את אדמתם. כּבוֹד רב נהגוּ הגרמנים בּאשה: טאקיטוּס מדבּר בּהתפּעלוּת על טהרת המידוֹת בּחיי המשפּחה של הגרמנים, על שפע הילדים, על חינוּכם הבּריא והפּשוּט של הנערים והנערוֹת. דתם הייתה פּרימיטיבית. הגרמנים האמינוּ בּאלי השמים (החשוּבים ביניהם היוּ ווֹטַן, אל השמים והשמש, ודוֹנַר, אל הרעם), הם סיפּרוּ אגדוֹת על תוֹלדוֹת האלים והגיבּוֹרים, על ענקים וננסים, וכדוֹמה. הכּוֹהנים מילאוּ תפקיד חשוּב בּחיים המדיניים של השבטים: הם השתתפוּ בּאסיפוֹת העם, שפטוּ את הפּוֹשעים והשגיחוּ על פּוּלחן האלים. בּין מנהגי הדת יש לציין קרבּנוֹת אדם.

§90. ראשית נדידת העמים.     🔗

השבטים הגרמניים היוּ רגילים לשנוֹת לעתים קרוֹבוֹת את מקוֹם מגוּריהם. פּעמים היה שבט עוֹזב את ארצוֹ, מפּני שהאדמה חדלה לתת את יבוּלה, פּעמים מפּני שנגררוּ אחרי מנהיגיהם אשר התאווּ לעלילוֹת גבוּרה ושלל וּפעמים משוּם שנוּשלוּ מכּפריהם על־ידי שכניהם החזקים מהם. הפּרוֹבינציוֹת הרוֹמיוֹת שבּצפוֹן, לאוֹרך הנהרוֹת ריינוּס ודנוּבּה³⁶¹, ראוּ לעתים תכוּפוֹת את הגרמנים עוֹברים את הגבוּל וּמתיישבים על אדמת הקיסרוּת. אך כּל זמן שהקיסרוּת הרוֹמית הייתה חזקה, לא העזוּ הגרמנים להיכּנס בּכוֹח הזרוֹע לארצוֹת התרבּוּת ולהוֹרסן. ואוּלם בּרבוֹת הימים נחלש כּוֹח הקיסרוּת וּגבוּלוֹתיה נפתחוּ לרוחה לפני הגרמנים. הבּארבּארים פּרצוּ כּזרם שוֹטף לתוֹך הפּרוֹבינציוֹת הרוֹמיוֹת והרסוּן. התהליך ההיסטוֹרי הזה, שנמשך כּ־150 שנה, הביא לידי הריסת הקיסרוּת הרוֹמית בּמערב והקמת ממלכוֹת גרמניוֹת בּגליה, ספרד, איטליה ואפריקה; תקוּפה זוֹ נקראת בּהיסטוֹריה בּשם נדידת העמים הגדוֹלה.

הראשוֹנים שנדדוּ ממקוֹמם היוּ הגוֹתים, עם גרמני חזק, שקבע בּמאה השלישית את מקוֹם מגוּריו בּצפוֹנוֹ של חצי־האי הבּאלקאני ושפך את שלטוֹנוֹ עד ערבוֹת רוּסיה הדרוֹמית. הגוֹתים נתחלקוּ לשני שבטים: הוִיסִיגוֹתים (הגוֹתים המערביים), שישבוּ בּארצוֹת הקַרפַּטִים בין הנהרוֹת דנוּבּה וּדְנְיֶסְטֶר, והאוֹסטרוֹגותים (הגוֹתים המזרחיים), ששלטוּ על השטחים מהדניסטר מזרחה. בּמאה השלישית תקפוּ הגוֹתים את הקיסרוּת, אבל הקיסרים האיליריים היכּוּם והדפוּם אל מעבר לדנוּבּה (§81); אחרי המפּלה הזאת שוּב לא העזוּ הגוֹתים להתנפּל על הקיסרוּת בּמשך מאה שנה. הגוֹתים שישבוּ בּקירבת המרכּז החדש של הקיסרוּת, קוֹנסטנטינוֹפּוֹליס, הוּשפּעוּ בּמקצת מן התרבּוּת הרוֹמית וגם קיבּלוּ את הנצרוּת; מפיץ הנצרוּת בּקרב הגוֹתים היה ווּלְפִילָה, הוא גם ערך את האלף־בּית הגוֹתי ותרגם לגוֹתית את כּתבי הקוֹדש. ווּלפילה היה אֲרִיָנִי, ולכן היוּ גם הגוֹתים לארינים ולא נספּחוּ על הכּנסייה האוֹרתוֹדוֹכּסית. בּשנוֹת השבעים של המאה הרביעית התנפּלוּ על האוֹסטרוֹגוֹתים שבטי ההוּנים (§94) מן המזרח. מלך האוֹסטרוֹגוֹתים שלח יד בּנפשוֹ, חלק מעמוֹ נכנע לפני הכּוֹבשים וחלקוֹ האחר עבר את הדניסטר³⁶² בּבוֹרחוֹ מן האוֹיבים. תנוּעת עמים זוֹ הדפה את הויסיגוֹתים ממקוֹמוֹתיהם; הם התאספוּ על שׂפת הדנוּבּה וּביקשוּ מן הקיסר הרוֹמי שירשה להם לעבוֹר את הנהר וּלהתיישב בּתרקיה. בּראש חלקה המזרחי של הקיסרוּת עמד אז וָלֶנְס, אחיו של וָלֶנְטִינְיָנוּס, שנבחר לקיסר אחרי מוֹת יוֹבינוּס (364) וחילק את הקיסרוּת בּינוֹ וּבין אחיו. ולנס הרשה לגוֹתים לעבוֹר את הדנוּבּה וציוה לפקידיו לכלכּל את הגוֹתים בּזמן המעבר. אוּלם הפּקידים, בּרוֹדפם אחרי הבּצע, לא מיהרוּ למלא את הפּקוּדה; הם בּיקשוּ להשתמש בּשעת הכּוֹשר כּדי להתעשר על חשבּוֹן הגוֹתים הרעבים ולרכּוֹש רבּים מהם לעבדים. הגוֹתים, רעבים ללחם, הוּכרחו למכּוֹר את נשיהם וילדיהם. התמרמרוּתם גדלה לאין שיעוּר, וּלבסוֹף, כּאשר הוֹעברוּ לתרקיה, קמוּ ועשׂוּ שפטים בּנוֹגשׂיהם. הצבא הרוֹמי החלש ניגף לפניהם; הגוֹתים פּשטוּ על תרקיה והתחילוּ לבוֹז את הארץ. בּעקבוֹתיהם עברוּ את הדנוּבּה (ללא רשוּת הקיסר) גדוּדים רבּים של האוֹסטרוֹגוֹתים ועמים אחרים. העבדים מקרב הגרמנים, הקוֹלוֹנים, הפּוֹעלים בּמכרוֹת תרקיה, נצטרפוּ בּרצוֹן לבּארבּארים. ולנס החליט לעלוֹת על הגוֹתים בּחיל רב, אך ניסיוֹנוֹ לגרשם מתרקיה הביא למפּלתוֹ; על־יד הַדרינוֹפּוֹליס³⁶³ הוּכּה הצבא הרוֹמי על־ידי הגוֹתים והקיסר עצמוֹ נפל בּקרב (378). המוֹנים פּראים של הגוֹתים, ההוּנים, האַלַנים ועמים אחרים עברוּ בּאין מפריע את הדנוּבּה ושדדוּ את ארץ תרקיה עד חוֹמוֹת עיר־הבּירה. הקיסרוּת הרוֹמית הרקוּבה מבּפנים, שעמדה על האוּכלוֹסייה המשוּעבּדת של הקוֹלוֹנים והקוּרילים ועל כּוֹח פּקידים רוֹדפי בּצע ושוֹחד, לא מצאה בּקרבּה את הכּוֹחוֹת שיוּכלוּ להגן עליה. בּיוֹם הקרב בּהדרינוֹפּוֹליס התחילה שקיעת הקיסרוּת.

§91. תֵאוֹדוֹסיוּס הגדוֹל (395–379).    🔗

כּחצי שנה אחרי הקרב בּהדריוֹנוֹפּוֹליס עלה על כּיסא הקיסרוּת בּמזרח תאוֹדוֹסיוּס, יליד ספרד, שׂר־צבא מוּכשר, האחרוֹן בּין קיסרי רוֹמי שמצא עוֹז בּנפשוֹ להתגבּר על הקשיים וּלחלץ את המדינה ממצבה הקשה. תפקידוֹ הראשוֹן היה – לשׂים קץ למצב הפּרוּע בּתרקיה וּלרסן את הבּארבּארים. הצבא הגדוֹל של הגוֹתים, שנחל את הניצחוֹן על־ידי הדרינוֹפּוֹליס, התפּזר על פּני חצי־האי הבּאלקאני, ולא קשה היה להשמיד את גדוּדי הבּארבּארים זה אחר זה. אוּלם מעבר לדנוּבּה עלוּ תמיד שבטים חדשים ותאוֹדוֹסיוּס נוֹכח לדעת, כּי אין לאל ידוֹ להדוֹף את כּוּלם. על כּן נקט שיטה אחרת: הוּא כּרת בּרית עם שבטי הגוֹתים והרשה להם להישאר בּמקוֹמוֹת שנתפּסוּ על־ידיהם בּפּרוֹבינציוֹת לאוֹרך הדנוּבּה; תמוּרת זאת דרש מהם חיל־עזר למלחמה. כּך הפכוּ הגוֹתים מאוֹיבי המדינה לידידיה; הם היוּ לחלק מן הצבא הרוֹמי ועליהם היה לשמוֹר על הגבוּל מפּני עמים אחרים. מנהיגי הגוֹתים הוֹפיעוּ בּקוֹנסטנטינוֹפּוֹליס ונתקבּלוּ שם בּכבוֹד רב וּבתפארת. תאוֹדוֹסיוּס נתן לגוֹתים מדי שנה בּשנה את חלקם בּכסף וּבמזוֹן; תמיכה זוֹ נחשבת להלכה משׂכּוֹרת החיילים וּלמעשׂה הייתה מס כּבד שבּוֹ קנתה המדינה הרוֹמית את מסירוּת הבּארבּארים. בּדרך זוֹ עלה בּידי תאוֹדוֹסיוּס להציל לזמן מה את הקיסרוּת מחוּרבּן.

לפי המסוֹרת שהייתה קיימת מימי דיוֹקלטינוּס, הייתה הקיסרוּת מחוּלקת לשני חלקים גם בּימי תאוֹדוֹסיוּס, ורק החלק המזרחי היה בּידי תאוֹדוֹסיוּס. אך תאוֹדוֹסיוּס התערב גם בּענייני המערב וּבסוֹף חייו איחד בּידיו את השלטוֹן על כּל הקיסרוּת. הוּא נבדל לטוֹבה משאר הקיסרים של תקוּפה זוֹ בּמנהגיו הפּשוּטים, בּטהרת מידוֹתיו וּבהסבּרת פּנים לבּניוֹת. מטבעוֹ היה אדם חלש ונתוּן להשפּעת אחרים, אף כּי היה גם נוֹח לכעוֹס ואף להתאכזר. גדוֹל היה כּוֹח אנשי הכּנסייה עליו בּכלל וגם מפּני שחוּנך מילדוּתוֹ בּמשפּחה נוֹצרית אדוּקה. זמן שלטוֹנוֹ של תאוֹדוֹסיוּס מציין מפנה חשוּב בּתוֹלדוֹת הכּנסייה הנוֹצרית. הקיסר היה מסוּר בּכל לבּוֹ להשקפה האוֹרתוֹדוֹכּסית וחפצוֹ היה להשליטה בּכל המדינה. הוּא רדף את הארינים, שמימי יוּלינוּס ישבוּ בּשלוֹם וּבשלוה, וגם השפּעתם הייתה גדוֹלה משל האוֹרתוֹדוֹכּסים בּחלקה המזרחי של הקיסרוּת. תאוֹדוֹסיוּס הדיח מכּהוּנתוֹ את האפּיסקוֹפּוּס האריני של קוֹנסטנטינוֹפּוֹליס, אסר את פּוּלחן הארינים בּתוֹך חוֹמוֹת הערים, החרים את כּנסיוֹתיהם ואת רכוּשם וכו'. מחמת הרדיפוֹת עברוּ ארינים רבּים לכּנסייה האוֹרתוֹדוֹכּסית, ואלה שבּיקשוּ לעמוֹד בּדתם בּרחוּ אל הגוֹתים, כּי הקיסר לא העז לפגוֹע בּגוֹתים לרעה. ולא את הארינים בּלבד רדף הקיסר, כּי גם על עוֹבדי האלים הייתה ידו נטוּיה: הקיסר אסר עליהם להקריב קרבּנוֹת וּפקד לסגוֹר את כּל המקדשים, בּערים וּבכּפרים. הוּא גם השבּית את המשׂחקים המפוּרסמים בּאוֹלימפּיה, שהיונים קיימוּ אוֹתם בּמשך אלף שנה ויוֹתר. תאוֹדוֹסיוּס היה הראשוֹן בּין הקיסרים הנוֹצריים שהעמיד את החרב המדינית לשירוּת הכּנסייה. בּזאת הראה לאפּיסקוֹפּים את הדרך להשתלט עליו והוּכרח לקבּל עליו את הוֹראוֹת הכּנסייה אף כּאשר רצה ללכת בּדרכּוֹ הוּא (§96).

§92. חלוּקתה של הקיסרוּת.     🔗

לפני מוֹתוֹ (395) חילק תאוֹדוֹסיוּס את השלטוֹן בּקיסרוּת בּין שני בּניו: הגדוֹל, אַרְקַדְיוּס, קיבּל את המזרח, והקטן, הוֹנוֹריוּס, את המערב. לכאוֹרה, לא הייתה החלוּקה הזאת שוֹנה משאר החלוּקוֹת שהיוּ נהוּגוֹת בּקיסרוּת מימי דיוֹקלטינוּס. אוּלם בּפעם זוֹ גרם הדבר לפירוּד מוֹחלט בּין שני חלקי הקיסרוּת. הקיסרים הצעירים לא היוּ מסוּגלים לשלוֹט בּמדינה והכּוֹח האמיתי התרכּז בּידי אנשי החצר; בּיניהם החשוּב בּיוֹתר היה סטיליכוֹ, בּנוֹ של מפקד צבא גרמני משבט הוַנְדָלִים, אשר לוֹ מסר תאוֹדוֹסיוּס את האֶפִּיטְרוֹרוֹפּסוּת על החלק המערבי של הקיסרוּת. בּקוֹנסטנטינוֹפּוֹליס עלוּ לגדוּלה פּקידים אחרים, שקינאוּ בּסטיליכוֹ וחששוּ מהשפּעתוֹ הרבּה. מכּאן גדל האיבה בּין החצרוֹת של שני הקיסרים; ראשי השלטוֹן בּקוֹנסטנטינוֹפּוֹליס וּבאיטליה היוּ עוֹינים זה את זה ואף בּיקשוּ להסית את חילוֹת הבּארבּארים זה בּזה. בּמשך שנים מעטוֹת הפכוּ שני חלקי הקיסרוּת לשתי מדינוֹת עוֹמדוֹת בּרשוּת עצמן. ייתכן, שהסיבּה המקרית הזאת (איבה בּין השליטים) לא הייתה גוֹרמת לתוֹצאוֹת חשוּבוֹת כּל כּך, אילוּ היוּ שני חלקי הקיסרוּת זקוּקים זה לזה. אוּלם למעשׂה חדלה הקיסרוּת הרוֹמית עוֹד בּימי דיוֹקלטינוּס להיוֹת יחידה שלימה מבּחינה אדמיניסטרטיבית, וירידת המסחר בּיטלה את אחדוּת המדינה גם מבּחינה כּלכּלית. חלוּקת הקיסרוּת התאימה גם להבדל התרבּוּתי שהיה קיים בּין הפּרוֹבינציוֹת בּמזרח וּבמערב: המדינה המזרחית הקיפה את הארצוֹת שהוּשפּעוּ מן ההלניסמוּס (יון, מוּקדוֹן, תרקיה, אסיה הקטנה, סוּריה, ארץ־ישראל, מצרים) והמדינה המערבית – את ארצוֹת בּנוֹת התרבּוּת הרוֹמית (איטליה, גליה, בּריטניה, ספרד, אפריקה). הפּירוּד הסוֹפי של הקיסרוּת לא היה אפוֹא דבר שבּמקרה, שוֹרשיו היוּ נעוּצים בּמצבה הכּללי של הקיסרוּת בּתקוּפה זוֹ.

משנת 395 ואילך חיה כּל מדינה את חייה העצמיים. שתיהן שוֹמרוֹת על השם “הקיסרוּת הרוֹמית”, כּי כּל אחת חוֹשבת את עצמה כּממשיכה של רוֹמי העתיקה. הקיסרוּת המזרחית קיבּלה בּהיסטוֹריה את השם “הקיסרוּת הבּיזנטית” (אוֹ “מלכוּת בִּיזַנְץ”), על שם בִּיזַנטְיוֹן, המוֹשבה היונית העתיקה אשר עליה נבנתה קוֹנסטנטינוֹפּוֹליס. היא מילאה תפקיד חשוּב בּימי הבּיניים וקיימה את עצמאוּתה בּמשך 1,000 שנים. הקיסרוּת המערבית לא האריכה ימים: מקץ שמוֹנים שנה (בּשנת 476) נפסק שלטוֹן הקיסרים בּאיטליה, וארצוֹת רוֹמי בּמערב נפלוּ בּידי הגרמנים³⁶⁴. גוֹרל הקיסרוּת המערבית בּמשך 80 שנה אלה הוּא הפּרק האחרוֹן בּהיסטוֹריה העתיקה של רוֹמי.

§93. הגוֹתים והוַנְדַלִים.     🔗

הסכסוּכים בּין סטיליכוֹ וראשי השלטוֹן בּקוֹנסטנטינוֹפּוֹליס שימשוּ עילה לגרמנים לשלוֹל שלל בּקיסרוּת. הויסיגוֹתים בּתרקיה בּחרוּ בּמנהיגם הצעיר והמוּכשר אֱלֶרִיך למלך, אשר עלה בּראש צבאוֹ על יון; הם עברוּ את תסליה, לכדוּ את אתוּנה, שׂרפוּ את קוֹרינתוֹס ושדדוּ את כּל הפּלוֹפּוֹנסוֹס. הממשלה בּקוֹנסטנטינוֹפּוֹליס הוּכרחה לתת לאלריך תוֹאר צבאי גבוֹה ולמסוֹר לוֹ את ארץ אֶפּירוֹס להתיישבוּת. מקץ שנים אחדוֹת עלה אלריך על איטליה והתקרב למדיוֹלינוּם³⁶⁵, שהייתה אז מקוֹם משכּנה של חצר הקיסר בּמערב. בּשני קרבוֹת היכּה סטיליכוֹ את אלריך והכריח אוֹתוֹ לחזוֹר לאֶפּירוֹס. אוּלם בגלל המלחמה בּאלריך הוּכרח סטיליכוֹ להעביר לאיטליה את חיילי רוֹמי שעמדוּ בּבריטניה ולאוֹרך הריינוּס; הגבוּל בּין גליה וגרמניה ונשאר ללא מגן, וערב רב של שבטים שוֹנים — בּיניהם הונדלים והאלנים — פּרץ לגליה. הערים הרוֹמיוֹת החשוּבוֹת בּיוֹתר לאוֹרך הגבוּל הגרמני, כּגוֹן מַגֶנְצָה, ווֹרְמַישָא, שְפֵּירָא, שְטְרַסְבּוּרְג³⁶⁶ — נשדדוּ ונשׂרפוּ בּידי הבּארבּארים. גם על איטליה התנפּלוּ עמים שוֹנים (בּעיקר האוֹסטרוֹגוֹתים) שבּאוּ מעבר לדנוּבּה, וּבקוֹשי רב עלה בּידי סטיליכוֹ להוֹדפם, בּשעה שהקיסר הוֹנוֹריוּס עם חצרוֹ מצא מפלט בּעיר רַוֶנָה³⁶⁷, שהייתה מוּגנה מפּני כּל התקפה פּתאוֹמית בּחוֹמוֹתיה החזקוֹת ועל־ידי הבּצוֹת שבּסביבתה. פּעמיים הציל סטיליכוֹ את איטליה מן החוּרבּן, ואף על פּי כן חשדוּ בּוֹ, שהוּא עוֹמד בּקשרים עם הבּארבּארים, הוֹאיל והוּא עצמוֹ היה גרמני. לבסוֹף הוּאשם בּבגידה והוּמת על־פּי פּקוּדת הקיסר. אחרי מוֹתוֹ עלה אלריך שוּב על איטליה, והארץ נפלה בּידיו ללא התנגדוּת. אלריך דרש מהוֹנוֹריוּס סכוּם כּסף רב ואדמוֹת להתיישבוּת חייליו. מאחר ולא קיבּל את מבוּקשוֹ עלה על רוֹמי. בּפעם הראשוֹנה אחרי חניבּעל ראתה רוֹמי צבא זר עוֹמד לפני שעריה. כּאשר התחיל הרעב להפּיל חללים בּעיר העלוּ תוֹשבי רוֹמי מס לאלריך והוּא הפסיק את המצוֹר ועלה צפוֹנה. מקץ שנה עמד אלריך שוּב לפני רוֹמי; הוּא הכריח את הסנאט להדיח את הוֹנוֹריוּס ולבחוֹר בּקיסר אחר תחתיו. אוּלם הקיסר החדש היה חסר כּוֹח והשפּעה ואלריך הוּכרח לחדש שוּב את המשׂא וּמתן עם החצר בּרונה. גם הפּעם נכשל, ואז החליט לבוֹז את רוֹמי כּדי לזעזע בּכך את הקיסר. בּסתיו 410 נכנס אלריך לרוֹמי וּשלוֹשה ימים רצוּפים שדדוּ הויסיגוֹתים את העיר העשירה. בּהיוֹתוֹ נוֹצרי, אסר אלריך לפגוֹע בּכּנסיוֹת, וגם פּקד לחוּס על חיי האזרחים וּלהסתפּק בּביזת העיר. אחרי כן עזב אלריך את רוֹמי וּביקש להעביר את עמוֹ לאפריקה, אבל לא הספּיק לבצע את תוֹכניתוֹ, כּי מת מיתה חטוּפה (410). הויסיגוֹתים עזבוּ את איטליה השדוּדה ועלוּ לגליה. הממשלה הרוֹמית הזמינה אוֹתם לערוֹך מלחמה בּשבטים הגרמניים השוֹנים ששדדוּ את גליה ואת ספרד. תמוּרת שירוּת זה קיבּלוּ הויסיגוֹתים את אַקְוִיטַנְיָה³⁶⁸ (בּגליה הדרוֹמית, מצפוֹן לגבוּל הספרדי) לנחלה.

בּינתיים עברוּ הונדלים בּלווית שבטים אחרים לספרד ושדדוּ אוֹתה. בּשנת 249 עזבוּ את ספרד ועברוּ לאפריקה. הם מנוּ כּ־80,000 איש, תחת פּיקוּדוֹ של המלך גֵיזֶרִיך, איש בּעל מרץ רב, שליט אכזרי ודיפּלוֹמט ערוּם. הונדלים, כּשאר הגרמנים, היוּ ארינים, אבל נבדלוּ מגרמנים אחרים בּיחסם הרע לכּנסייה האוֹרתוֹדוֹכּסית. בּאפריקה התחיל גיזריך לרדוֹף קשה את האוֹרתוֹדוֹכּסים, גירש את הכּמרים מעריהם אוֹ עשׂה אוֹתם לעבדים ולקוֹלוֹנים; את הכּנסיוֹת מסר לארינים. גם בּעלי אחוּזוֹת עשירים מאצילי רוֹמי נוּשלוּ מאדמתם וּרכוּשם הוֹחרם. עניים מדלת העם שׂמחוּ לקראת הונדלים, כּי סבלוּ קשוֹת מפּקידי רוֹמי העריצים וּמעוֹל המיסים הכּבד. בּאכזריוּתם עלוּ הונדלים על כּל שבטי הגרמנים; הם גם לא נהגוּ כּבוֹד בּתרבּוּת הרוֹמית, כּי, בּניגוּד לגוֹתים, לא הספּיקוּ להתקרב לתוֹשבי הקיסרוּת ולא הוּשפּעוּ מתרבּוּתה. הממשלה ברונה נוֹכחה לדעת כּי אין לאל ידה להילחם בּגיזריך וּפנתה בּבקשת עזרה לחצר בּקוֹנסטנטינוֹפוֹליס. ואמנם נשלח משם צבא לאפריקה, אבל לא עלה בּידוֹ לנצח את גיזריך. בּשנת 435 הוּכרז גיזריך ל"בעל־בּריתה" של רוֹמי וקיבּל חלק מן הפּרוֹבינציה אפריקה לנחלה. הממשלה הרוֹמית חשבה שבּכוֹח החוֹזה עם גיזריך יעלה בּידה לשמוֹר לפחוֹת על חלק גדוֹל של הפּרוֹבינציה העשירה, שכּלכּלה בּתבוּאתה את רוֹמי ואת איטליה. אוּלם גיזריך לא עמד בּדיבּוּרוֹ: מקץ שנים אחדוֹת כּבש גם את החלק הרוֹמי של אפריקה על עירה הראשית קרתגוֹ³⁶⁹. תוֹשבי קרתגוֹ העשירים הוּשמדוּ אוֹ גוֹרשוּ מן העיר וקרתגוֹ הפכה לבירת הממכלה הונדלית. בּהשתמשוֹ בּאניוֹת שמצא בּנמל קרתגוֹ הקים גיזריך צי חזק והתנפּל על סיציליה הקיסרוּת הרוֹמית חסרה כּוֹח להילכם בּגיזריך; אימת הונדלים נפלה על הרוֹמיים, כּי חששוּ שמא יבוֹאוּ לכבּוֹש גם את איטליה. הממשלה הוּכרחה שוּב לכרוֹת בּרית עם גיזריך; היא מסרה לוֹ את החלקים הפּוֹרים בּיוֹתר של אפריקה והכּירה בּוֹ כּמלך העוֹמד בּרשוּת עצמוֹ. כּך נוֹסדה ממלכת הונדלים על אדמת הפּרוֹבינציה הרוֹמית.

§94. ההוּנים.     🔗

לא היוּ ימים רבּים ושוּב עמדה הקיסרוּת הרוֹמית לפני סכּנה גדוֹלה. ממרכּז אסיה בּאוּ לאירוֹפּה ההוּנים. עם ממוֹצא מוֹנגוֹלי, שעמד על דרגה תרבּוּתית נמוּכה עוֹד הרבּה יוֹתר מאשר הגרמנים. קלסתר פּניהם, מנהגיהם הפּראיים, אכזריוּתם בּמלחמה עוֹררוּ רגשי פּחד ותיעוּב בּלב תוֹשבי אירוֹפּה. ההונים היוּ עם נע ונד, אשר לא בּיקש גם להכּוֹת שוֹרשים בּאיזוֹ ארץ שהיא; חיי מחנה וּנדוּדים תמידיים חמדוּ להם בּיוֹתר, לכן גם לא הכּירוּ ולא עסקוּ בּחקלאוּת מעוֹדם והתקיימוּ מן הציד ומן הבּיזה. את שעוֹת היוֹם בּילוּ בּרכיבה על סוּסיהם הקטנים והמהירים, ולא לשוא נחשבוּ לפרשים מצוּינים. התקפתם הראשוֹנה על הגוֹתים שימשה התחלה לנדידת העמים (§90). בעקבוֹת הגוֹתים בּאוּ גם ההוּנים לאירוֹפּה והטילוּ אימה על הגרמנים והרוֹמיים כּאחד. בּראשית המאה החמישית התאחדוּ ההוּנים לממלכה אחת, שגדלה בּמהירוּת רבּה והקיפה את הארצוֹת מגרמניה עד הים הכּספּי. את שׂיא התפּתחוּתה השׂיגה הממלכה ההוּנית בּימי המלך אַטִילָה, אשר שפך את שלטוֹנוֹ על עמים גרמניים רבּים שנכנעוּ לפניו על כּוֹרחם. מרכּז הממלכה היה בּפּרוֹבינציה הרוֹמית פּנוֹניה (כּעת הוּנגריה)³⁷⁰, שעברה לידי ההוּנים לפי הסכּם בּינם וּבין החצר בּרונה. אישיוּתוֹ החזקה של אטילה השפּיעה מאוֹד על דמיוֹן בּני דוֹרוֹ, וזכרוֹ נשאר קיים בּשירים האפּיים של הגרמנים. אטילה, קטן קוֹמה וּרחב חזה, בּעל ראש גדוֹל, אף רחב ועיניים קטנוֹת, היה איש מכוֹער־מראה בּעיני בּני־אירוֹפּה, אבל מלא הוֹד פּראי; פּניו המוֹנגוֹליים, שבּת־צחוֹק לא ריחפה עליהם מעוֹלם, אמרוּ כּוֹח, עוֹרמה ואכזריוּת. לקיסרוּת הרוֹמית התייחס בּביטוּל, בּיוֹדעוֹ כּי אין בּיכוֹלתה לעמוֹד בּפני ההתקפה הסוֹערת של פּרשיו הפּראים. ואמנם, הממשלה בּקוֹנסטנטינוֹפּוֹליס העלתה מדי שנה בּשנה מס גבוֹה להוּנים, ואטילה היה מוֹצא לוֹ תוֹאנוֹת שוֹנוֹת כּדי לסחוֹט מן הקיסרוּת סכוּמים גדוֹלים עוֹד יוֹתר. פּעמים גם היה מתנפּל על הקיסרוּת ושוֹלל שלל בּעריה העשירוֹת; פּעם הגיע צבאוֹ עד התרמוֹפּילי בּיון וגם עמד בּמרחק של קילוֹמטרים אחדים מקוֹנסטנטינוֹפּוֹליס. טוֹבים יוֹתר היוּ יחסיו עם הקיסרוּת בּמערב. בּימים ההם עמד בּראש הממשלה בּאיטליה אֲאֶטִיוּס, האחרוֹן בּין שׂרי רוֹמי המפוּרסמים. בּהיוֹתוֹ צעיר שהה אאטיוּס כּבן־תערוּבוֹת אצל ההוּנים וידע לשמוֹר גם לאחר מכּן על יחסים טוֹבים אתם; לפי הזמנתוֹ השתתפוּ ההוּנים בּמלחמת הקיסרוּת בּגרמניה, ואת ארץ פּנוֹניה קיבּלוּ מידיו תמוּרת הטוֹבוֹת שעשׂוּ עמוֹ. אוּלם מדיניוּתוֹ של אאטיוּס נכשלה בּגלל סיבּוּך דיפּלוֹמטי בּין אטילה והחצר בּרונה. אטילה רצה להתחתן בּהוֹנוֹריה, אחוֹת הקיסר ולנטינינוּת השלישי, וגם הוֹנוֹריה הסכּימה להינשׂא למלך הבּארבּארי, אך החצר ברונה התנגדה לנישׂוּאין אלה: כּבעלה של הוֹנוֹריה היה אטילה תוֹבע את המקוֹם הראשוֹן בּקיסרוּת אחרי הקיסר, וּברבוֹת הימים היה יכוֹל להשתלט גם על כּל המדינה. סירוּב הקיסר למלא את הדרישה אטילה גרם למלחמה. אטילה החליט לכבּוֹש בּראשוֹנה את גליה. בּראש צבא גדוֹל מאוֹד (בּני־דוֹרוֹ אמדוּהוּ בּחצי מיליוֹן איש) עבר את הריינוּס והגיע עד העיר אוֹרְלֵאַן. אאטיוּס יצא לקראתוֹ בּראש צבא רוֹמי; גם העמים הגרמניים בּגליה (בּיניהם הויסיגוֹתים מאקויטניה) נילווּ על אאטיוּס לשם המלחמה המשוּתפת בּעריץ האיוֹם. בּחבל ארץ הנקרא כּיוֹם שַמְפַּנְיָה, בּמרחב הידוּע בּשם “השׂדוֹת הקַטַלַאוּנים”³⁷¹, נפגשוּ האוֹיבים (שנת 451). הקרב הזה היה אחרוֹן הקרבוֹת הגדוֹלים של רוֹמי –וגם נצחוֹנה האחרוֹן. אאטיוּס ניצח את אטילה בּמערכה, אשר בּה נפלוּ משני הצדדים יוֹתר מ־150 אלף איש. אחרי המפּלה עזב אטילה את גליה. אבל הוּא לא רצה לותר על הניצחוֹן וכעבוֹר זמן־מה עלה על איטליה, העיר אַקְוִילֵיָה (בּקירבת טְרִיֶסְט המוֹדרנית) נהרסה כּוּלה; גם מדליוֹלנוּם נשדדה. אפשר שאטילה היה עוֹלה על רוֹמי, אך צבאוֹ, שעמד בּתוֹך ארץ שדוּדה, לא מצא לוֹ מזוֹן, וּמגיפה הפּילה חללים בּמחנה. לכן נשמע אטילה לקוֹל השליחים, שבּאוּ מרוֹמי לפייסוֹ ועזב את איטליה. מקץ זמן מוּעט מת מיתה חטוּפה (453). אחרי מוֹתוֹ קמה מלחמת אחים בּין בּניו הרבּים, והעמים הגרמניים ניצלוּ את שעת הכּוֹשר לפרוֹק מעליהם את עוֹל ההוּנים. האימפּריה של אטילה התפּוֹררה בּמהירוּת רבּה וההוּנים הוּכרחוּ לעזוֹב את אירוֹפּה המערבית ולחזוֹר וּלהתבּוֹדד בּערבוֹת רוּסיה.

§95. סוֹפה של הקיסרוּת בּמערב.     🔗

אאטיוּס היה הרוֹמי האחרוֹן שעוֹד ידע לשמוֹר על איחוּד הקיסרוּת בּמערב, אם לא בּכוֹח החיילים (כּי הכּוֹח הצבאי של הקיסרוּת נחלש מאוֹד), הרי, על כּל פּנים, בּכוֹ כּישרוֹנוֹ הדיפּלוֹמטי. אוּלם בּשנת 454 הוּמת אאטיוּס בּפקוּדת הקיסר ולנטינינוּס השלישי, ושנה אחרי כן נרצח גם ולנטינינוּס, הנצר האחרוֹן של שוֹשלת הקיסרים שהוּקמה על־ידי תאוֹדוֹסיוּס הגדוֹל. אחרי ולנטינינוּס עוֹד ישבוּ קיסרים על כּיסא המלכוּת בּרוֹמי, אבל לאלה לא היה ערך רב בּתוֹלדוֹת התקוּפה. מזמן מוֹתוֹ של תאוֹדוֹסיוּס משלוּ בּקיסרוּת המערבית לא הקיסרים, אלא שׂרי־הצבא, וּביניהם מילא שׂר־הצבא העליוֹן (התוֹאר שלוֹ היה “פּטריקיוּס”) את התפקיד של המשנה למלך וניהל למעשׂה את ענייני המדינה. כּדאי לציין, שכּל שׂרי־צבא אלה, חוּץ מאאטיוּס, לא היוּ רוֹמיים, אלא גרמנים. סליטיכוֹ (§92) היה הראשוֹן בּשוּרת המפקדים הגרמניים שמשלוּ בּקיסרוּת, והאחרוֹן היה ריקִימֶר, שמשל בּרוֹמי אחרי ולנטינינוּס השלישי בּמשך 16 שנה. ריקימר ערך מלחמוֹת וניהל משׂא וּמתן עם העמים הגרמניים, הוּא מינה את הקיסרים וחזר וּפיטר אוֹתם. למעשׂה היה הוּא הקיסר, אבל מוֹצאוֹ הגרמני גדר בּפניו את הדרך אל כּיסא הקיסרוּת. בּימיו צעדה הקיסרוּת בּמערב צעדים מהירים לקראת האבדוֹן. צבא רוֹמי שוּב לא היה בּמציאוּת, חוּץ מחילוֹת הגרמנים שנחשבוּ לבעלי־בּריתה של רוֹמי. הגרמים בּפּרוֹבינציוֹת נוֹכחוּ לדעת, כּי הם השליטים בּארצוֹתיהם, וחדלוּ להכּיר בּשלטוֹן רוֹמי עליהם. הכנסוֹת הפּרוֹבינציוֹת שוּב לא הגיעוּ לרוֹמי ונשארוּ בּידי המלכים הגרמניים. על אדמת הפרוֹבינציוֹת נוֹסדוּ ממלכוֹת גרמניוֹת עוֹמדוֹת בּרשוּת עצמן. הויסיגוֹתים צירפוּ לאקויטינה כּמעט את כּל ארץ ספרד, הפרנקים, האלמנים והבּוּרגוּנדים משלוּ בּגליה, האוֹסטרוֹגוֹתים התחזקוּ בּפּאנוֹניה³⁷². האוֹיב החזק בּיוֹתר של רוֹמי היה כּמקוֹדם גיזריך, מלך הונדלים. חוֹדשים אחדים אחרי מוֹת ולנטינינוּס השלישי (455) הפליג גיזריך לאיטליה וחנה על יד רוֹמי. רוֹמי הייתה חסרת אוֹנים להגן על עצמה; מלך הונדלים נכנס העירה וּמסר אוֹתה לשלל לחייליו. ארבּעה עשׂר יוֹם שדדוּ הונדלים את רוֹמי; אמנם גם גיזריך, כּאלריך בּשעתוֹ, נזהר משפיכוּת דמים וּמחילוּל הכּנסיוֹת, אבל הוּא גזל מרוֹמי אוֹצרוֹת עוֹשר רבּים, חפצי אוֹמנוּת, וגם עבדים לרוֹב. בּין שאר הדברים נפלוּ בּידי גיזריך גם הכּלים הקדוֹשים מבּית־המקדש שבּירוּשלים, שהביא טיטוּס לרוֹמי. מקץ שנים אחדוֹת בּיקשה רוֹמי בּפּעם האחרוֹה להילחם בּגיזריך שכם אחד עם הקיסרוּת המזרחית, אך הניסיוֹן הזה עלה בּתוֹהוּ. גיזריך כּבש את כּל חלקי אפריקה שעוֹד עמדוּ בּרשוּת רוֹמי וגם שפך את שלטוֹנוֹ על איי הים בּקירבת איטליה (קוֹרסִיקָה וסַרְדינְיָה).

רוֹמי חזרה למצב שבּוֹ הייתה בּמאה השלישית לפני ספירת הנוֹצרים: היא משלה על איטליה בּלבד. אוּלם גם שלטוֹנה זה עתיד היה להיהרס. מהוּמוֹת תכוּפוֹת, מרידוֹת וּמלחמת אזרחים החריבוּ את הארץ. בּשנת 472 מת ריקימר והשלטוֹן התחיל עוֹבר מיד ליד. על כּיסא הקיסרוּת הוּשב ילד, רוֹמוּלוּס אַוּגוּסטוּס (קראו לוֹ “אַוּגוּסטוּלוּס”, כּלומר אוּגוּסטוּס קטן). בּימיו מרדוּ החיילים הגרמניים שחנו בּאיטליה: הם דרשוּ שיתנוּ להם את החלק השלישי מאדמת איטליה, הוֹאיל והממשלה שוּב אינה יכוֹלה לספּק להם את פּרנסתם. ראשי הממשלה מיאנוּ למלא את דרישתם; אז בּחרוּ הגרמנים בּמלך משלהם, אוֹדוֹבַקַר, והוּא בּיטל את שלטוֹן הקיסר ותפשׂ את השלטוֹן בּידיו (476), כּך נוֹסדה ממלכה גרמנית על עצם אדמת איטליה, והתהליך הארוֹך של כּיבּוּש הקיסרוּת על ידי הגרמנים נסתיים³⁷³. אוֹדוֹבקר ריחם על הקיסר הקטן: הוּא הוֹשיב אוֹתוֹ בּקמפּניה וקבע לוֹ קיצבה כּספּית למחייתוֹ. רוֹמוֹלוּס אוּגוּסטוּס היה הקיסר האחרון של רוֹמי.

§96. הכּנסייה בּתקוּפת נדידת העמים.     🔗

בּימי המשבּר הקשה שבּא עם ראשית נדידת העמים הייתה הכּנסייה הנוֹצרית המוֹסד היחידי שידע לעמוֹד בּפני מבוּכוֹת הזמן. בּעוֹד שהמדינה הלכה הלוֹך והתפּוֹרר, התגבּרה הכּנסייה (בּעיקר בּמערב) על אוֹיביה הרבּים מבּין עוֹבדי האלים וּפוֹרצי הדת וידעה לכוֹנן משטר פּנימי חזק, ששימש בּסיס לשלטוֹן הכּנסייה בּאירוֹפּה בּימי הבּיניים. כּבר בּתקוּפה זוֹ הוֹפיעוּ בּין גדוֹלי הכּנסייה אנשים, שלא חששוּ לקוּם בּגלוּי נגד הקיסרים וּפקידיהם, בּהיוֹתם סבוּרים, כּי השלטוֹן הרוּחני של הכּנסייה חשוּב ונעלה מן השלטוֹן החילוֹני של הקיסר. אחד האנשים האלה היה אַמבּרוֹסיוּס, האפיסקוֹפּוֹס בּמדיוֹלנוּם. אַמבּרוֹסיוּס היה סוֹפר נוֹצרי חשוּב ואיש בּעל השפּעה חזקה מאוֹד. הוּא עמד על משמר הכּנסייה נגד השאיפוֹת של עוֹבדי האלים וּפוֹרצי גדר הדת שבּיקשוּ להתחזק בּאיטליה, וידע להשפּיע על הקיסרים החלשים שלא יתנוּ יד לפשרה עם אוֹיבי הכּנסייה. אמבּרוֹסיוּס לא חשש להגיד את האמת גם לאנשי השלטוֹן החזקים, כּמוֹ הקיסר תאוֹדוֹסיוּס עצמוֹ, כּאשר קרה מקרה ואזרחי תסלוֹניקה בּיון פּשעוּ בּתאוֹדוֹסיוּס בּרוֹצחם מפקדים אחדים מחיל־המשמר של הגוֹתים שעמד בּעירם. הקיסר הטיל עוֹנש קשה על העיר: לפי פּקוּדתוֹ הקיפוּ החיילים הגוֹתיים את אזרחי העיר בּקירקס והרגוּ כּ־7,000 איש מהם. לשמע השמוּעה הזאת אסר אמבּרוֹסיוּס לקיסר את הכּניסה לבית־הכּנסייה בּמדליוֹלנוּם בּמשך שמוֹנה חוֹדשים, עד אשר הוּכרז הקיסר להתודוֹת בּפרהסיה על החטא שחטא. הפּעם השתמש האפּיסקוֹפּוֹס לטוֹבה בּהשפּעתוֹ על הקיסר; אך לעתים תכוּפוֹת יוֹתר עוֹררוּ האפּיסקוֹפּים בּקיסרים את רוּח אי־הסוֹבלנוּת הדתית והסיתוּ אוֹתם בּעוֹבדי האלים, בּמינים וּביהוּדים. פּעם פּקד תאוֹדוֹסיוּס להעניש אפּיסקוֹפּוֹס אחד בּארם־נהריים על אשר ציוה להרוֹס בּית־כּנסת יהוּדי, אוּלם אחרי התערבוּתוֹ של אַמבּרוֹסיוּס הוּכרח לבטל את פּקוּדתוֹ. פּעמים ניהלוּ את העניינים המדיניים בּאי־כּוֹח הכּנסייה בּמקוֹם פּקידי המדינה שירדוּ מגדוּלתם. כּך, למשל, עמד האפּיסקוֹפּוֹס הרוֹמי לֵאוֹ בּראש המשלחת שהלכה לפייס את אטילה וּלבקש ממנוּ שירחם על איטליה, והוּא גם שניהל משׂא ומתן עם גיזריך כּבאי־כּוֹחה של רוֹמי, כּשהלה עמד למסוֹר את העיר למשיסה לחייליו. מנהיגי הבּארבּארים נהגוּ כּבוֹד בּאנשי הכּנסייה וּבדרך כּלל נעתרוּ לבקשוֹתיהם. גם בּשלטוֹן העירוֹני עלתה השפּעת הכּנסייה שבּידיה היוּ אמצעים כּספּיים רבּים, עד שלבסוֹף היה האפּיסקוֹפוֹס לראש העיר בּמקוֹם הפּקיד הממוּנה מטעם הקיסר.

עם חלוּקת הקיסרוּת לשניים נפרדוּ גם דרכי הכּנסייה בּמערב וּבמזרח. אמנם להלכה עוֹד שמרה הכּנסייה על האחדוּת; היא קראה לעצמה בּשם “הכּנסייה הקתוֹלית”, כּלוֹמר, “הכּללית”; אך למעשׂה לה היה קיים קשר בּין הכּנסייה בּמערב וּבמזרח. האּפיסקוֹפּים בּמזרח לא הבינוּ את אחיהם שבּמערב, כּי לא שמעוּ רוֹמית, וּלהיפך – הלשוֹן היונית לא הייתה שגוּרה בּפי האפּיסקוֹפּים בּמערב; לכן לא יוּכלוּ אנשי הכּנסייה של שני חלקי הקיסרוּת להזדמן לסינוֹדוֹס אחד. בּכוֹחה הפּנימי עלתה הכּנסייה המערבית על המזרחית. אוֹיבי הכּנסייה בּמערב לא היוּ מרוּבּים, כּי אחרי דיכּוּי הארינים לא קמוּ בּמערב כּיתוֹת חדשוֹת. עוֹבדי האלים, שמרכּזם היה רוֹמי, ניסוּ אמנם לקבּל מן הקיסרים פּריוילגיוֹת שוֹנוֹת, אך הכּנסייה הוֹסיפה להילחם בּכל תוֹקף בּדת הישנה ולא הסכּימה לויתוּרים. בּמשך עשׂרוֹת שנים בּיקשוּ הסנאטוֹרים הרוֹמיים (שבּרוּבּם נשארוּ נאמנים לדת האבוֹת) להקים את מזבח וִיקְטוֹרְיָה (אלת הניצחוֹן) בּאוּלם הישיבוֹת של הסנאט, אחרי שהממשלה הרחיקה אוֹתוֹ משם בּכוֹח, אבל כּל תחנוּניהם עלוּ בּתוֹהוּ. לאחר כּישלוֹנוֹת רבּים שוּב לא היה לעוֹבדי האלים כּוֹח להתנגד לנצרוּת. ערך רב להתפּוֹררוּתה של הכּנסייה בּמערב היה למעמד המיוּחד שאליו הגיע האפּיסקוֹפּוֹס הרוֹמי (“האפּיפיוֹר”). ראשי הכּנסייה בּעיר רוֹמי שפכוּ את שלטוֹנם על כּל האפּיסקוֹפּים בּמערב, בּהסתמכם על המסוֹרת הנוֹצרית העתיקה, שהשליח פֶּטרוּס עצמוֹ הקים את שלטוֹן האפּיסקוֹפּים בּרוֹמי. האפּיפיוֹרים ראוּ את עצמם כּשוֹמרי המסוֹרת הנוֹצרית הטהוֹרה ודרשוּ משאר האפּיסקוֹפּים בּמערב הכנעה גמוּרה להחלטוֹתיהם בּענייני דת ואדמיניסטרציה. הכּוֹח המוֹנרכי הזה של ראש הכּנסייה הרוֹמית חיזק מאוֹד את הכּנסייה בּמערב.

בּמזרח לא היה קיים מרכּז דתי אחד, דוּגמת רוֹמי בּמערב. קוֹנסטנטינוֹפּוֹליס הייתה חשוּבה אמנם כּעיר הבּירה, אבל המסוֹרת הנוֹצרית בּאלכּסנדריה וּבאנטיוֹכיה הייתה עתיקה יוֹתר, וראשי הכּנסייה בּשתי ערים אלה לא רצוּ להכּיר בּשלטוֹנוֹ העליוֹן של האפּיסקוֹפּוֹס בּקוֹנסטנטינוֹפּוֹליס. ריב נפל בּינוֹ וּבין האפּיסקוֹפּוֹס בּאלכּסנדריה בּשאלת עיקרי הדת: נסטוֹריוס סבר, שישוּ לא היה אל ולכן אסוּר לקרוֹא למריה “אם האלוֹהים”, אלא נכוֹן יוֹתר לכנוֹתה בּשם “אמוֹ של כּריסטוּס”. אפּיסקוֹפּים רבּים, וּבראשם האפּיסקוֹפּוֹס בּאלכּסנדריה, ראוּ בּתוֹרתוֹ זוֹ חילוּל כּבוֹד מריה; הם קמוּ נגד נסטוֹריוּס והביאוּ לידי כּך, שתוֹרתוֹ הוּכרזה כּמינוּת חדשה. נסטוֹריוּס הוּדח ממשׂרתוֹ והוּגלה למדבּר. אוּלם תוֹרתוֹ מצאה לה תלמידים רבּים בּסוּריה ועד היוֹם לא תמוּ האנשים, אשר שמוֹ של נסטוֹריוּס נקרא עליהם (“הנסטוֹרינים”). מקץ שנים אחדוֹת קמה תנוּעת מינוּת חדשה בּמזרח, התוֹרה המוֹנוֹפִיסִיטִית; הם אמרוּ שלכּריסטוּס לא היה טבע אלוֹהי לבד וטבע אנוֹשי לבד, אלא טבע אחד היה לוֹ, אלוֹהי ואנוֹשי גם יחד. תוֹרה זוֹ נראתה בּעיני רבּים כּמינוּת. אפשר שחלוּקי דעוֹת אלה בּשאלוֹת מסוּבּכוֹת וּמוּפשטוֹת של הנצרוּת לא היוּ גוֹרמים לפילוּג בּכּנסייה (כּי רבּים גם לא יכלוּ להבין את תוֹכן הויכּוּח), לוּלא הניגוּד בּין האפּיסקוֹפּים בּערים גדוֹלוֹת שבּיקשוּ תוֹאנוֹת שוֹנוֹת לביסוּס מעמדם בּכּנסייה. סוֹפוֹ של דבר היה, שגם הנסטוֹרינים וגם המוֹנופיסיטים יצאוּ מן הכּנסייה הקתוֹלית ויסדוּ כּנסיוֹת עצמיוֹת בּפּרובינציוֹת מזרחיוֹת של הקיסרוּת.

§97. אַוּגוּסטינוּס.     🔗

בּין הוֹגי הדעוֹת הנוֹצריים בּמאה הרביעית והחמישית יש לציין בּעיקר את אוּגוּסטינוּס, הגדוֹל בּין אבוֹת הכּנסייה בּמערב (430–354). אוּגוּסטינוּס נוֹלד בּאפריקה; אמוֹ הייתה נוֹצריה, אך אגוּסטינוּס נמשך בּנעוּריו אחרי תוֹרת המַנִיכֵיים (תלמידי הפּרסי מַנִי, שהטיף לדת מעוֹרבת מיסוֹדוֹת נוֹצריי וּפרסיים) ואחרי כּן הוּשפּע מן הפילוֹסוֹפיה והספרוּת היונית־הרוֹמית והיה למוֹרה לרטוֹריקה. בּהיוֹתוֹ כּבן שלוֹשים יצא מארץ מוֹלדתוֹ והלך למדיוֹלנוּם. שם פּנה לנצרוּת הקתוֹלית וקיבּל את הטבילה. את תוֹלדוֹת חייו עד התנצרוּתוֹ רשם בּספרוו “הוידוּיים”, המשמש עד היוֹם מקוֹר חשוּב לחקירת חיי התרבּוּת (חינוּך, הוֹראה, אמוּנוֹת ודעוֹת) של התקוּפה. לאחר קבּלת הנצרוּת חזר אוּגוּסטינוּס לאפריקה ושימש שם כּאפּיסקוֹפּוֹס בּעיר קטנה אחת עד יוֹם מוֹתוֹ. בּין חיבּוּריו הרבּים יש לציין בּעיקר את ספרוֹ “מדינת האלוֹהים”. הספר נתחבּר בּהשפּעת מאוֹרע מדיני, שעשׂה רוֹשם כּבּיר על בּני דוֹרוֹ: בּיזת רוֹמי על ידי אלריך (§93). עוֹבדי האלילים ראוּ בּמאוֹרע זה את נקמת אלי רוֹמי ואת חוּלשת האל הנוֹצרי: כּל עוֹד כּיבּדוּ הרוֹמיים את האלים שמרוּ האלים על העיר והכתירוּ אוֹתה בּזר הניצחוֹן על העוֹלם כּוּלוֹ, ואוּלם לאחר שבּני העיר פּנוּ להם עוֹרף והמירוּם בּנצרוּת סרה יד ההשגחה מעל העיר ורוֹמי נמסרה לבּארבּארים. אוּגוּסטינוּס בּיקש לסתוֹר בּספרוֹ את הדעוֹת האלה. לדעתו, יש להבדיל בּין “מדינת האלוֹהים” וּ"מדינת השׂטן" על האדמה. אדם הראשון חטא, וחטאוֹ עוֹבר בּירוּש מדוֹר לדוֹר; נשמת כּל אדם שרוּיה בּחטא; האנוֹשוּת כּוּלה נתוּנה בּידי השׂטן, וּגזר־דינה – לאבדוֹן; המדינה החילוֹנית (זאת אוֹמרת, הקיסרוּת הרוֹמית) אינה אלא “מדינת השׂטן” בּארץ. הישוּעה בּאה מישוּ; הכּנסייה הקתוֹלית, שהוּקה בּידי שליחיו, היא הגרעין החילוֹני, שהוּא כּוּלוֹ כּחש וּמרמה, כּדי לקבּל את חלקוֹ בּעוֹלם האמת. בּכישרוֹן רב העמיד אוּגוּסטינוּס זה כּנגד זה את שתי “המלכוּיוֹת” – את האוֹר ואת החוֹשך, את הטוֹב ואת הרע, את הכּנסייה ואת המדינה. בּזה גם נתן תשוּבה לעוֹבדי האלילים, כּי הרי רוֹמי אינה אלא חלק מן העוֹלם החילוֹני, ואין חשיבוּת רבּה מי ימשוֹל בּה – הרוֹמיים אוֹ הבּארבּארים, כּי אלוּ ואלוּ רחוֹקים ממלכוּת האלוֹהים. לרעיוֹנוֹתיו של אַוּגוּסטוּס היה ערך ר בּתקוּפוֹת מאוּחרוֹת יוֹתר, שכּן הם לימדוּ בּבירוּר, שהשלטוֹן הרוּחני של הכּנסייה עוֹלה על השלטוֹן החילוֹני של הקיסרים. האפּיפיוֹרים בּימי הבּיניים הסתמכוּ על אוּגוּסטינוּס בּשעה שנלחמוּ למען שלטוֹן הכּנסייה על הקיסרים. לכן נחשב אַוּגוּסטינוּס לא רק לאחד התיאוֹלוֹגים הגדוֹלים של הנצרוּת, אלא גם לאביה הרוּחני של הכּנסייה הקתוֹלית בּימי הבּיניים.

תמונה 61: ארמוֹנוֹ של תאוֹדוריך בּרונה תמונה 62: קברוֹ של תאוֹדוֹריך בּרונה תמונה 63:תמונת הקיסר יוּסטינינוּס

מקוֹרוֹת    🔗

39. קטעים מתוֹך “גרמניה”

ההיסטוֹריוֹן הרוֹמי הגדוֹל טאקיטוּס כּתב ספר מעניין על גרמניה המכיל ידיעוֹת רבּוֹת וחשוּבוֹת מאוֹד המשמש מקוֹר יסוֹדי לחקירת חיי הגרמנים בּימים ההם. כּדאי לציין שטאקיטוּס ראה את פּשטוּת החיים אצל הגרמנים כּניגוּד לחיי רוֹמי התרבּוּתית והמוּשחתת, ולכן יש שהוּא מוֹצא כּונה מוּסרית עמוּקה בּמקוֹם שלא היוּ אלא תנאי חיים פּרימיטיביים של עם פּראי וּמחוּסר תרבּוּת

אני מסכּים לדעוֹת האנשים האוֹמרים, כּי עמי גרמניה לא נפגעוּ על־ידי נישׂוּאי־תערוֹבת עם עמים אחרים והשׂכּילוּ לשמוֹר על ייחוּדם וּפשטוּתם, ודמיוֹנם לעצמם בּלבד. וּבגלל זה למרוֹת מספּרם הרב בּוֹלטים הם בּמראֵהם החיצוֹני המיוּחד: אוֹתן העיניים העזוֹת והתכוּלוֹת, השׂער האדמדם, וגוּפים גבוֹהי הקוֹמה כּאילוּ נוֹצרוּ להתקפה; אוּלם פּחוֹת עמידים בּפני תלאוֹת וּפגעי המלחמה, וּבייחוּד חוֹם וצמא, בּעוֹד שרגילים הם לקוֹר ורעב בּהתאם לאקלים ארצם וטיב אדמתה.

הארץ, אף כּי פּניה שוֹנים מטילה בּרוּבּה אֵימה בּיערוֹתיה, וּמכוֹערת על־ידי בּצוֹתיה, רטוּבּה יוֹתר בּחלקה הפּוֹנה לגליה וּפתוּחה לרוּחוֹת, ועל־כּן יבשה יוֹתר בּחלקה הפּוֹנה לנוֹריקוּם וּפּאנוֹניה³⁷⁴. התבוּאוֹת עוֹלוֹת בּה יפה. וּלגידוּל עצי־פּרי לא תצלח. עשירה בּמקנה, אך מראֵהוּ דל; ואף הבּקר חסר הוֹפעה וּפאר המצח הרגיל. עדרים רבּים הם אוֹשרם וקניינם היחיד הרצוּי בּיוֹתר. כּסף וזהב מנעוּ מהם האֵלים, מסוּפּקני אם בּחסדם אוֹ בּחרוֹנם…

…בּמלכים בּוֹחרים הם רק מתוֹך האצוּלה, וּבמפקדיהם לפי אוֹמץ רוּחם. שלטוֹנם מוּגבּל ואינוֹ שרירוּתי, והמפקדים מעדיפים לפקד בּכוֹח דוּגמתם מאשר בּכוֹח שלטוֹנם… עוֹנשי־מות, מאסר וּמלקוֹת, מוּתרים רק לכּוֹהנים, אלה מטילים אוֹתם, לא כּעוֹנש בּשם המפקד, אלא כּעוֹנש מן השמים… בּעניינים קלי־ערך מחליטים האַלוּפים, וּבחשוּבים – העם; אוּלם גם העניינים שעליהם מחליט העם, נדוֹנים תחילה על־ידי האַלוּפים. הם מתאספים, לעתים קבוּעוֹת, חוּץ מבּמקרים בּלתי־צפוּיים מראש, בּימים מסוּימים, שבּהם הירח מתחדש אוֹ מתמלא; כּי מאמינים הם, שמוֹעד זה יפה לעצה… הזכוּת להוֹפיע בּאספה, שלא בּשעה קבוּעה מהוה תקלה, וגוֹרמת על־הרוֹב לבזבּוּז יוֹם־יוֹמיים, על־ידי הפּיגוּר. מקוֹמוֹת הישיבה אינם קבוּעים, וההמוֹן, המזוּין כּוּלוֹ, מתיישב כּפי רצוֹנוֹ. לאחר ההיסוּי³⁷⁵ על־ידי הכּוֹהנים, שבּידם גם הזכוּת לענוֹש את מפריעי הסדר, נשמעים דברי המלך אוֹ האלוּפים, איש איש לפי גילוֹ, לפי ייחוּסוֹ, לפי תהילתוֹ בּמלחמה, לפי כּשרוֹנוֹ לנאוֹם וגוֹדל כּוֹחוֹ להוֹכיח וּלשכנע. אם הצעתם אינה נראית, היא נדחית בּקוֹל; אם ישרה היא בּעני העדה, היא מתקבּלת בּהקש הפְרַמֵאוֹת³⁷⁶ זוֹ על גבּי זוֹ…

את כּל מעשׂיהם, הפּרטיים אוֹ הציבּוּריים מכלכּלים הם כּשהם מזוינים. אך אין מנהג זה מקוּבּל שמי שהוּא יחגוֹר את הנשק לפני שיימצא ראוּי לכך בּעיני העדה, כּי אם רק לאחר שבּאספתם כּדין מסר אחד האלוּפים אוֹ האב, אוֹ אחד מהקרוֹבים, לעלם את המגן והפּרמאה, ואלה בּאים אצל הגרמנים, בּמקוֹם הטוֹגה שלנוּ, היא דרגת הכּבוֹד הראשוֹנה לעלם…

יחוּס נעלה. אוֹ זכוּת־אבוֹת מטים חסדוֹ של האלוּף גם אל הצעירים בּספּחוֹ אוֹתם לבני לויתוֹ. ואלה נספּחים לאחרים, חזקים מהם, שכּבר הוֹכיחוּ את כּוֹשרם, בּאין איש רוֹאה בּוּשה לעצמוֹ בּהתמנוּתוֹ לבן־לויה; הדרגוֹת של בּני־הלויה נקבּעים לפי שיקוּל דעתוֹ של האיש שאוֹתוֹ הם מלוים. ולכן קיימת תחרוּת גדוֹלה בּין בּני־הלויה, למי יהיה המקוֹם הראשוֹן אצל אַלוּפוֹ, וּבין האלוּפים, – למי יהיה מספּר גדוֹל יוֹתר של בּני־לויה אמיצים. זה כּבוֹדם וזה עוּזם להיוֹת תמיד מוּקפים בּחבוּרה חזקה של עלמים נבחרים, בּשלוֹם – תפארת, בּמלחמה – מגן…

משהגיעוּ למערכה, חרפה היא לאלוּף להיוֹת נוֹפל בּאוֹמץ לבּוֹ מאחר, חרפּה לבני־הלויה שלא להידמוֹת בּאוֹמץ־לב לאלוּף. ואמנם נבזה ונקלה לכל ימי חייו הוּא האיש שנשאר בּחיים אחרי מוֹת אלוּפוֹ ושב מהמערכה. להגן עליו, לשמוֹר עליו, גם לזקוֹף את מעשי הגבוּרה שלוֹ לתהילת האלוּף, עיקר השבוּעה הוּא. האלוּפים נלחמים לשם הניצחוֹן, בּני־הלויה לשם האלוּף…

בּימי השלוֹם, כּשאינם בּשׂדה־הקרב, מבלים הם את זמנם בּציד, ויוֹתר בּבטלה, שקוּעים בּשינה, בּאכילה וּשתייה; ויוֹתר שהאיש גיבּוֹר ואוֹהב מלחמה, פּחוֹת הוּא עוֹסק בּמלאכה. הדאגה לצוֹרכי הבּית והמשפּחה והשׂדוֹת מוּטלת על הנשים, על הזקנים ועל כּל תשוּש־כּוֹח בּבני־הבּית, כּש"האדוֹנים" עצמם חוֹבקים ידיים: ניגוּד מפליא בּאוֹפיים, שאוֹתם האנשים אוֹהבים כּל כּך את חיי העצלוּת ושׂוֹנאים כּל כּך את מנוּחת ימי השלוֹם.

…ידוּע למדי, שעמי הגרמנים אינם גרים בּערים בּכלל, וּבניגוּד לדרך ישוּבינוּ הקשוּרים בּיניהם, יוֹשבים הם בּדלים וּמפוֹרזים בּ"חצרוֹתיהם", בּמקוֹם שמצא חן בּעיניהם, על־יד מעיין, בּשׂדה, בּחוּרשה. גם את כּפריהם אין הם בּוֹנים כּדרכּנוּ אנוּ בּבניינים סמוּכים וּמחוּבּרים בּשוּרה; כּל אחד בּוֹנה את בּיתוֹ בּחלקה פּנוּיה, אם לשם זהירוּת מפּני אש, אוֹ מתוֹך אי־ידיעה בּבנייה; בּבנייתם אין הם משתמשים לא בּאבני מחצב ולא בּלבנים אלא בּגזעי עץ גסים, שלא הוּקצעוּ…

…הנישׂוּאים המוּרים בּקרבּם, ואין מנהג ממנהגיהם ראוי לתהילה יוֹתר מזה. כּי הם כּמעט היחידים בּין הבּארבּארים המסתפּקים בּאשה אחת… אין האשה מביאה לבעלה נדוּניה, אלא הבּעל לאשה; הנישׂוּאים נעשׂים בּמעמד ההוֹרים והקרוֹבים, הבּוֹחנים את המתנוֹת; מתנוֹת אלוּ אינן נוֹעדוֹת לשמש כּחמדת נוֹי וקישוּט לזוּג הנישׂאים, ולא בּהן תתקשט האשה הנישׂאת, כּי אם בּקר וסוּס מרוּסן, מגן, פּרמאה וחרב. גם האשה מצדה מביאה לבעלה לפחוֹת כּלי־זין אחד… כּדי שהאשה לא תראה עצמה מחוּץ למעמדוֹ הצבאי של בּעלה, מזכּירים לה כּבר מראשית נישׂוּאיה, שהיא נכנסת כּחברה לברית חיים של תלאה וסכּנה; עמוֹ בּשעת שלוֹם, עמוֹ בּשעת מלחמה תשׂא ותסבּוֹל… כּך חוֹבתה לחיוֹת, כּך חוֹבתה למוּת…

אשר להכנסת אוֹרחים מסיבּוֹת וּמשתאוֹת אין עם שיהיה מסוּר לדברים אלה בּמידה מוּפרזת כּזוֹ. למנוֹע מחסה ממי שהוּא נחשב לעווֹן; כּל אחד חייב בּאֵרוּח על שוּלחנוֹ הערוּך לפי הישׂג ידוֹ. לכל בּית קרוֹב נכנסים הם ללא הזמנה. והדבר רגיל; והם מתקבּלים בּסבר פּנים יפוֹת; ואין איש מבדיל בּין מכּר ללא־מכּר…

לסבּוֹא יוֹמם ולילה בּלי הפסק לא נחשב לאיש לחרפּה. מדנים מצוּיים בּיניהם, כּדרך השיכּוֹרים, וסוֹפם לעתים רחוֹקוֹת גידוּפים, ועל־הרוֹב תגרה ואף רצח… בּמשׂחק הקוּבּיה, מה שמתמיה, עוֹסקים הם כּשהם פּיכּחים כּבעניין חשוּב, והם להוּטים כּל כּך לזכּוֹת, עד שכּוּלם, אם הפסידוּ, נלחמים על ההטלה האחרוֹנה והמכרעת כּעל חירוּתם וגוּפם; המפסיד מוֹסר עצמוֹ מרצוֹנוֹ לעבדוּת. גם אם הוּא צעיר, וּבריא, נוֹתן עצמוֹ להיאסר וּלהימכר.. מתן כּסף בּנשך אינוֹ ידוּע להם, והם זהירים בּדבר יוֹתר מאשר אילוּ נאסר על־פּי חוֹק.

שׂדוֹת בּוּר מוּחזקים בּידיהם בּשוּתפוּת, לפי מספּר הזוֹרעים, ונחלקים בּיניהם לפי מעלת איש ואיש, וּמידת האדמה הרבּה מקילה את חלוּקתם. את שׂדוֹת הניר מחליפים הם שנה שנה ועדיין רב לפניהם שׂדה הבּוּר. הללוּ אינם מתחרים על־ידי עבוֹדה בּפריוֹן אדמתם ושפע יבוּלה, נטיעת עצי פּרי ועשׂיית גדר לשׂדוֹת דשא והשקאת הגנים: אין הם מבקשים אלא תבוּאה בּלבד, וּלפיכך אינם מחלקים גם את השנה כּמספּר עתוֹתיה: מהחוֹרף, האביב והקיץ יש להם מוּשׂג ושם, את הסתיו אינם מכּירים, לא את שמוֹ ולא את מתנוֹתיו.

טאקיטוּס, גרמניה, 4, 5, 7, 11, 13, 14, 15, 16, 21.

נוֹשׂאים וּשאלוֹת    🔗

1. מציאוּת ואגדה בּתיאוּר הגרמנים על־ידי טאקיטוּס (היעזר בּמקוֹרוֹת 39).

2. בּאיזוֹ מידה מסמלים הקרב בּהדרינוֹפּוֹליס ונסיוֹנוֹתיו של תיאוֹדוֹסיוּס להתפּשר עם הגוֹתים — את חוּלשתה של הקיסרוּת הרוֹמית?

3. תאר את השלבים בּהתפּוֹררוּתה של הקיסרוּת הרוֹמית ועמוֹד על הגוֹרמים שהביאוּ לתהליך זה.

4. צייר מפּה מדינית של ארצוֹת הים התיכוֹן אחרי נפילתה של הקיסרוּת הרוֹמית המערבית.

5. התעצמוּתה של הכּנסייה בּסוֹף הקיסרוּת הרוֹמית.

6. השקפוֹתיו של אַוּגוּסטוּס על “מדינת האלוֹהים” ו"מדינת השׂטן" וחשיבוּתן בּמאבקה של הכּנסייה עם עוֹבדי האלילים והשלטוֹן החילוֹני.

ספרים לעיוּן נוֹסף    🔗

1. ה. א. ל. פישר, דברי ימי אירוֹפּה – הוֹצאת מוֹסד בּיאליק וּמסדה, כּרך א', פּרק י'.

 

פּרק י"ב: תקוּפת תאוֹדוֹריך ויוּסטינינוּס    🔗

§98. ממלכוֹת הגרמנים.     🔗

בּשנת 476 נפסק הקשר המדיני האחרוֹן בּין חלקי המדינה הרוֹמית בּמערב; הממלכוֹת הגרמניוֹת הרבּוֹת, שנוֹסדוּ על אדמת הפּרוֹבינציוֹת הרוֹמיוֹת, השׂיגוּ את עצמאוּתן המוֹחלטת. מלכי הגרמנים שקדוּ על חיזוּק שלטוֹנים בּארצוֹת שנפלוּ בּחלקם וּבמהרה השמידוּ את השׂרידים האחרוֹנים של השלטוֹן הרוֹמי בּארצוֹת בּריטניה, גליה, ספרד, אפריקה וּפּאנוֹניה. בּאמצע המאה החמישית עזבוּ הצבאוֹת הרוֹמיים את בּריטניה והיישוּב המקוֹמי נכנע לשבטים הגרמניים האַנְגְלִים והסַכְּסִים, שכּבשוּ בּראשוֹנה את החלק הדרוֹמי־מזרחי של האי ואחרי־כן שפכוּ את שלטוֹנם על בּריטניה כּוּלה. בּשנת 486 כּבש מלך הפרנקים חְלוֹדְוִיג את החלק הצפוֹני־מערבי של גליה על הערים פָּרִיס ואוֹרלאן –גליל שעוֹד שלט בּוֹ אחד מאצילי רוֹמי – וייסד ממלכה חזקה שהשׂתרעה מעבר הריינוּס המזרחי ועד האוֹקינוּס האטלנטי. דרוֹם גליה, מנהר לוּאָר בּצפוֹן ועד הים התיכוֹן, היה בּידי הויסיגוֹתים, שכּבשוּ גם את ארץ ספרד³⁷⁷; בּין כּל ממלכוֹת הגרמנים הייתה ממלכת הויסיגוֹתים הגדוֹלה בּיוֹתר. חלק מגליה לאוֹרך הנהר רוֹן (ארץ סָבוֹיָה כּיום וחלקה המערבי של שוֵיץ) היה בּידי הבּוּרגוּנדים, בּפאנוֹניה משלוּ האוֹסטרוֹגוֹתים, ואפריקה הייתה בּידי הונדלים, כּך התפּוֹררה הקיסרוּת הרוֹמית בּמערב למספּר רב של ממלכוֹת גרמניוֹת עוֹמדוֹת בּרשוּת עצמן.

התפּוֹררוּת הקיסרוּת בּמערב לא נגרמה על־ידי כּיבּוּשה (רק הואנדלים והפראנקים כּבשוּ פּרוֹבינציוֹת רוֹמיוֹת), כּי אם על־ידי החדירה האיטית, החדירה והממוּשכה של הגרמנים לתוֹך הקיסרוּת, שנעשׂתה בּדרך כּלל בּהסכּמת הקיסרוּת עצמה. הגוֹתים, הבּוּרגוּנדים ועמים גרמניים אחרים קיבּלוּ מן הקיסרים נחלוֹת אדמה להתיישבוּת ונחשבוּ לבעלי־בּרית של הקיסר; עליהם היה להגן על הגבוּלוֹת וּבשׂכר זה קיבּלוּ משׂכּוֹרוֹת בּכסף וּבמזוֹן. היחסים בּין הגרמנים וּבין היישוּב המקוֹמי היוּ בּדרך כּלל טוֹבים, וּשני העמים ידעוּ לשמוֹר על יחסים אלה גם לאחר שהגרמנים חדלוּ להיוֹת אוֹרחים בּאקראי והיוּ למוֹשלים, התיישבוּת הגרמנים על אדמת הקיסרוּת הייתה קשוּרה בּחלוּקת רכוּשם של התוֹשבים; היישוּב המקוֹמי היה מוֹסר לגרמנים על פּי רוֹב את החלק השלישי (לפעמים שני שלישים) מן הקרקעוֹת והבּתים, וכן גם חלק מסוּים מעבדיו אוֹ הכנסוֹתיו. כּך, למשל, קיבּלוּ הבּוּרגוּנדים (לפי הסכּם עם הממשלה הרוֹמית) שני שלישים מאדמת הפלחה של בּעלי האחוּזוֹת, החצי מאדמת החצר, מעצי הפּרי, מן היערוֹת ושׂדוֹת־המרעה, וּשליש העבדים והקוֹלוֹנים. פּעמים היה צוֹרך בּחלוּקה חדשה של הקרקעוֹת (לרגל הגירה חדשה של הגרמנים) ואין פּלא בּדבר שחלקם של הגרמנים הלך וגדל עם כּל חלוּקה חדשה. אך למרוֹת זאת לא קוּפּחוּ זכוּיוֹת היישוּב המקוֹמי בּיוֹתר. החלוּקה פּגעה בּדרך כּלל בּרכוּש בּעלי האחוּזוֹת העשירים, שלא התקשוּ בּמיוּחד בּהפרשת שני השלישים מאחוּזוֹתיהם, הוֹאיל ואדמתם בּרוּבּה הייתה אדמת בּוּר, כּי לא היוּ בּידם אמצעים לעבּד אוֹתה כּהלכה. האוּכלוֹסים מדלת העם לא סבלוּ משלטוֹן הגרמנים, וּפעמים גם שׂמחוּ לקראתוֹ, כּי הגרמנים שיחררוּ אוֹתם מעוֹל המסים הקשים. מסי הגרמנים היוּ מוּעטים לעוּמת מסי רוֹמי, כּי האוֹצר הגרמני לא היה זקוּק לתקציב גדוֹל להחזקת מנגנוֹן מפוּתח, כּלכּלת צבא גדוֹל וניהוּל מדיניוּת בּינלאומית רחבה –דברים אשר הטילו עוֹמס רב על תקציב הקיסרוּת.

מיזוּגם של שני חלקי היישוּב לא היה מהיר. הגרמנים והרוֹמיים (כּלוֹמר תוֹשבי הפּרוֹבינציוֹת בּמערב, שדיבּרוּ והוּשפּעוּ מן התרבּוּת הרוֹמית) חיוּ זה בּקירבת זה, כּל אחד לפי חוּקיו וּמנהגיו. יישוּב זה נהג לפי חוּקי המשפּט הרוֹמי, והגרמנים – לפי מנהגי אבוֹתיהם. מעט־מעט התחילה התרבּוּת הרוֹמית להשפּיע על הבּארבּארים ולחדוֹר לתוֹך החברה הגרמנית. פּקידי המלך נתמנוּ כּוּלם מקרב היישוּב הרוֹמי; הלשוֹן הרוֹמית שלטה בּמשׂרדים וּבכּנסייה; החוּקים החדשים שנתפּרסמוּ מטעם המלכים לגבּי שני חלקי היישוּב גם יחד – חוֹתם המשפּט הרוֹמי היה טבוּע עליהם. אף על פּי כן לא ויתרוּ הגרמנים על מעמדם המיוּחד כּאדוֹני הארץ: אצל הויסיגותים, למשל, גוּיס הצבא מקרב הגרמנים בּלבד, והגרמנים היוּ פּטוּרים מן המסים (כּי לפי השקפת המשפּט הגרמני הקדוּם אין תשלוּם מסים נאה לאדם החוֹפשי) ואף נישׂוּאי תערוֹבת בּין הגרמנים והרוֹמיים היוּ אסוּרים.

מפה ח': אירוֹפּה בּזמן נדידת העמים

§99. תאוֹדוֹריך מלך האוֹסטרוֹגוֹתים.     🔗

אחרי חוּרבּן ממלכת ההוּנים נפלה פּאנוֹניה בּידי האוֹסטרוֹגוֹתים. הם נחשבוּ לבעלי־בּריתוֹ של הקיסר בּקוֹנסטנטינוֹפּוֹליס וּבשנת 488 עלה מלכּם תאוֹדוֹריך בּהסכּמת הקיסר על איטליה להילחם בּאוֹדוֹבקר. כּחמש שנים ארכה המלחמה עד שאיטליה כּוּלה נפלה בּידי הגוֹתים ואוֹדוֹבקר הוּמת בּעצם ידוֹ של תאוֹדוֹריך. האוֹסטרוֹגוֹתים התיישבוּ בּאיטליה³⁷⁸ וקיבּלוּ את החלק השלישי מאדמתה לנחלה. הקירבה למרכּז התרבּוּת העתיקה גרמה לכך שהאוֹסטרוֹגוֹתים יוּשפּעוּ מן התרבּוּת הרוֹמית יוֹתר משאר העמים הגרמניים. המלך עצמוֹ העריץ מאוֹד את התרבּוּת הרוֹמית; הוּא ראה את עצמוֹ כּבא־כּוֹח הקיסרוּת, אשר עליו הוּטל התפקיד להמשיך את הפּעוּלוֹת הגדוֹלוֹת של קיסרי רוֹמי. שלטוֹנוֹ בּאיטליה דמה לשלטוֹן הקיסרים הנאוֹרים בּמאה השנייה. כּמוֹתם שקד תאוֹדוֹריך על שלוֹם נתיניו ודאג להתפּתחוּת הכּלכּלית והתרבּוּתית בּארצוֹ. כּוֹח שלטוֹנוֹ נשען מצד אחד על מעמדוֹ כּמנהיג הגרמנים, וּמצד שני – על המסוֹרת הרוֹמית העתיקה: הוּא היה מלך וקיסר כּאחד, אף על פּי שלא סיגל לעצמוֹ את תוֹאר הקיסר. לכן שלט שלטוֹן אבּסוֹלוּטי, דוּגמת הקיסר בּקוֹנסטנטינוֹפּוֹליס; האדמיניסטרציה, המשפּט, הצבא – הכּל נעשׂה בּשמוֹ, ולא היה כּוֹח בּממלכה שיגבּיל את שלטוֹנוֹ: אסיפת העם, שהייתה מוֹסד חשוּב מאוֹד אצל העמים הגרמניים, לא הייתה קיימת בּממלכתוֹ של תאוֹדוֹריך. בּעיניו היוּ הגוֹתים הכּוֹח המגן על שלוֹם האיטלקים ושלותם; ואמנם בּמשך 33 שנוֹת מלכוּתוֹ לא היוּ מלחמוֹת בּאיטליה והיישוּב העייף שב אל המנוּחה. פּעוּלתוֹ הכּלכּלית והתרבּוּתית של תאוֹדוֹריך נגעה בּענפים שוֹנים של חיי איטליה: הוּא נתן דעתוֹ על מצב החקלאוּת, גידוּל הבּהמוֹת והדיג. הוּא חפר תעלוֹת חדשוֹת ותיקן את הישנוֹת, שכּלל את דרכי התחבּוּרה, ערך משׂחקים לעם, תמך בּמוֹרים וּבמשׂכּילים, ועל הכּוֹל השתדל לקשט את רוֹמי בּבבניינים חדשים וּמהוּדרים. תאוֹדוֹריך ירש מן הקיסרוּת את מנהגי השלטוֹן, את האדמיניסטרציה המפוּתחת, את סידוּר הכּספים, ואת כּל אלה בּיקש לכון לצוֹרכי הגרמנים, שהחזיקוּ בּמנהגים פּשוּטים למדי. סוֹפוֹ של דבר היה – ערבּוּב מסוּבּך של היסוֹדוֹת הרוֹמיים בּגרמניים. פּעמים בּיקש תאוֹדוֹריך להשליט שיווּי זכוּיוֹת בּין שני חלקי היישוּב; כּך, למשל, הטיל מסים גם על הגרמנים, דבר שלא היה נהוּג בּממלכוֹת גרמניוֹת. פּעמים הדגיש שוּב את הזכוּיוֹת המיוּחדוֹת של הגרמנים; כּך, למשל, ערך את צבאוֹ מן הגוֹתים בּלבד. המשפּט היה מסוּבּך מאוֹד: העניינים בּין הרוֹמיים נשפּטוּ לפי המשפּט הרוֹמי, בּין הגוֹתים – לפי המשפּט הגרמני הקדוּם, וּבין הרוֹמיים לבין הגוֹתים – פּעמים לפי המשפּט הרוֹמי, פּעמים לפי מנהגי הגרמנים, וּפעמים – פי החוּקים החדשים של תאוֹדוֹריך עצמוֹ.

נסיוֹנוֹ של תאוֹדוֹריך להכניס את הגוֹתים תחת כּנפי התרבּוּת הרוֹמית ולנסוֹך כּוֹחוֹת רעננים לתוֹך מדינת רוֹמי הגוֹססת לא נשׂא פּרי. הבּיוּרוֹקרטיה הרוֹמית המוּשחתה, שהייתה רגילה בּשוֹחד וּבמעשׂי כּפייה כּלפּי היישוּב, לא הבינה את שאיפוֹתיו הנשׂגבוֹת של המלך, והגוֹתים לא רצוּ לותר על חיי בּני חוֹרין וּלהידמוֹת ליישוּב המשוּעבּד המשלם את המסים. על כּן רבּוּ המקרים שהמלך עצמוֹ היה מוּכרח להתערב בּענייני הממלכה הקטנים בּיוֹתר וּפעמים גם למשוֹך ידוֹ מתוֹכניוֹתיו, כּי לא ראה דרך להגשימן. על אף תיקוּניו הנוֹעזים היוּ הגוֹתים מסוּרים למלכּם, כּי היה שׂר־צבע מפוּרסם והעלה את ערך עצמוֹ בּעוֹלם הפּוֹליטי על ידי נצחוֹנוֹתיו המרוּבּים בּשׂדה המערכה. הוּא כּרת בּרית שלוֹם עם המלכים הגרמניים והשפּעתוֹ גדלה בּכל ארצוֹת המערב, בּעיקר בּקרב הויסיגותים. בּימיו כּבשוּ הפראנקים כּמעט את כּל גליה והדפוּ את הויסיגוֹתים לספרד³⁷⁹; תאוֹדוֹריך נלחם בּפראנקים ושׂם קץ להתפּשטוּתם, אם כּי לא עלה בּידוֹ לגרשם מן הארצוֹת שנפלוּ בּידיהם, מלבד החלק הדרוֹמי של גליה לאוֹרך הים התיכוֹן. בּסוֹף חייו נשׂא נפשוֹ למלחמה בּונדלים, אבל לא הספּיק לבצע את תוֹכניתו, כּי מת בּשנת 526³⁸⁰. שלטוֹנוֹ בּאיטליה עבר בּירוּשה לבני משפּחתוֹ.

§100. הקיסרוּת המזרחית בּמאה החמישית והשישית.     🔗

הקיסרוּת הרוֹמית בּמזרח (“מלכוּת בּיזנץ”) יצאה בּשלוֹם מן התקוּפה הסוֹערת של נדידת העמים, שהרסה את הקיסרוּת בּמערב. אמנם אף היא נשדדה פּעמים רבּוֹת בּידי הגוֹתים וההוּנים, אבל תמיד נשבּרוּ גלי הבּארבּארים לפני החוֹמוֹת החזקוֹת של קוֹנסטנטינוֹפּוֹליס. בּמאה השישית משלה הקיסרוּת הבּיזנטית על חלק מארצוֹת הדנוּבּה, על תרקיה, יון וּמוּקדוֹן, על אסיה הקטנה, סוּריה, ארץ־ישׂראל וּמצרים ועל חלקי ארם־נהריים וארמניה – בּסך הכּל 64 פּרוֹבינציוֹת אוֹ 7 “דיאוֹקסוֹת”. ארצוֹת אלה שמרוּ עוֹד על שׂרידי התרבּוּת הגבוֹהה שנוֹסדה על־ידי הערים היוניוֹת וקיסרי רוֹמי בּימים עברוּ: בּערים התנשׂאוּ בּניינים מפוֹארים של הגימנסיוֹנים, בּתי מרחצאוֹת וּמקדשים, הרחוֹבוֹת הראשיים היוּ מקוּשטים בּעמוּדים גבוֹהים לאוֹרך הקירוֹת, וּבין עיר לעיר נמשכוּ כּבישי אבן טוֹבים, פּרי עמלם של מהנדסי רוֹמי. אך כּל אלה לא היוּ אלא מוֹרשה מימי קדם; החיים בּהוֹוה לא הראוּ סימנים של יצירה תרבּוּתית מחוּדשת. הממשלה לא שינתה לטוֹבה את צוּרת השלטוֹן הבּיוּרוֹקרטי שהשתרש בּקיסרוּת מימי קוֹנסטנטינוּס (§83) ולא שיחררה את המעמדוֹת מן השיעבּוּד (§84). להיפך, היא עוֹד הכבּידה את עוּלה הכּספּי על האוּכלוֹסייה. פּקידיה גבוּ את המסים בּקפּדנוּת יתירה ואף לא נמנעוּ מלחץ כּבד כּדי לסחוֹט מן היישוּב את אשר הוּטל עליו. היישוּב שילם את המסים בּתבוּאה, בּיין, בּשמן־זית, בּבשׂר, בּצמר, ולא בּכסף, מפּני שכּלכּלת המדינה הייתה מבוּססת על המשק הטבעי. המסים החשוּבים בּיוֹתר היוּ מס הגוּלגוֹלת וּמס הקרקעוֹת; הכנסה רבּה הייתה לממשלה גם מתשלוּמי המכס, ממסי המסחר השוֹנים וּמשיטת המוֹנוֹפּוֹלין (תעשׂיית נשק, בּגדי ארגמן, ועוֹד). אירגוּנוֹ של המשק הכּספּי בּאוֹתם הימים מעיד על דמיוֹן רב למנהגי מצרים ההלניסית: פּעם בּחמש־עשׂרה שנה ערכוּ מפקד לכל הרכוּש הפּרטי בּקיסרוּת, הפּקידים רשמוּ את גוֹדל האחוּזוֹת, את טיב האדמה (פלחה, גפנים, חוּרשוֹת זית, יער), ואת העדרים, הבּתים, העבדים, הקוֹלוֹנים; לפי תוֹצאוֹת המפקד נקבּע המס לכל אחד. אנשים עניים לא מצאוּ דרך אחרת להימלט מעוֹשק הפּקידים מאשר למסוֹר את עצמם לחסוּתוֹ של אדם עשיר שהיה לאל ידוֹ להגן על אנשיו בּפני הממשלה. כּך עלתה השפּעתם של בּעלי אחוּזוֹת גדוֹלוֹת, ששלטוּ בּמספּר רב של עבדים וקוֹלוֹניות, – המבשׂרים הראשוֹנים של הפאוֹדלים בּימי הבּיניים.

מרכּז השלטוֹן היה בּקוֹנסטנטינוֹפּוֹליס³⁸¹, אשר אוּכלוֹסיה נתרבּוּ והגיעוּ בּמאה השישית למיליוֹן איש בּערך. הסנאט בּעיר־הבּירה, שהוּרכּב מנכבּדי העיר, לא לקח חלק פּעיל בּשלטוֹן ורק שימש לעתים כּבית־דין עליוֹן; השלטוֹן למעשׂה היה בּידי הפּקידים הגבוֹהים ואנשי החצר. הקיסרים בּאוֹתה תקוּפה היוּ בּרוּבּם אנשים חלשים, שלא השפּיעוּ על מהלך העניינים בּמדינה ואף לא יצאוּ בּראש צבאם למלחמה; הם חיוּ את חייהם בּין כּוֹתלי הארמוֹן ותחתם שלטוּ בּממלכה משרתיהם המרוּבּים וּפעמים גם נשיהם ואחיוֹתיהן. העדר שלטוֹן חזק גרם לעתים קרוֹבוֹת למרידוֹת ועוֹרר בּעם את הרצוֹן להעלוֹת איש חדש על כּיסא הקיסרוּת. מרידוֹת כּאלה יצאוּ מקרב אנשי הצבא אוֹ מתוֹך המוֹן־העם של עיר־הבּירה, אשר בּשעת המהוּמוֹת היה מתאסף בּקירקס הענקי של קוֹנסטנטינוֹפּוֹליס (ההיפּוֹדרוֹם) וּמשמיע נאוּמי איוּם נגד אנשי השלטוֹן. הקירקס בּכלל מילא תפקיד חשוּב בּחיי עיר־הבּירה. מכּל משׂחקי הספּוֹרט המרוּבּים, שנערכוּ בּקוֹנסטנטינוֹפּוֹליס לפי דוּגמת המשׂחקים בּרוֹמי, משך בּייחוּד מירוֹץ הסוּסים את לב אוּכלוֹסי העיר. הרוֹכבים וּבעלי הסוּסים נחלקוּ לארבּע חבוּרוֹת, אשר שתיים מהן – “הירוּקים” ו"הכּחוּלים" –התחבּבוּ בּעיקר על הקהל. בּין שתי חבוּרוֹת אלה פּרצוּ פּעמים מריבוֹת חזקוֹת, והעם כּוּלוֹ לקח חלק פּעיל בּמריבוֹת אלה. אם נזכּוֹר עוֹד את הסכסוּכים התכוּפים בּענייני הדת (רדיפת חברי הכּיתות הדתיוֹת, המריבוֹת בּין האֶפִּיסְקוֹפּים), נוּכל לקבּוֹע שחיי קוֹנסטנטינוֹפּוֹליס בּמאה השישית היוּ סוֹאנים לא פּחוֹת מחיי רוֹמי בּמאה האחרוֹנה של הרפּוּבּליקה.

§101. הקיסר יוּסטינינוּס³⁸².     🔗

בּשנת 527 עלה על כּיסא הקיסרוּת יוּסטינינוּס, בּן למשפּחת איכּרים בּמוּקדוֹן. יוּסטינינוּס נבדל מרוֹב הקיסרים הבּיזנטיים שקדמוּ לוֹ בּמרצוֹ הרב וּבשקידתוֹ על עבוֹדת השלטוֹן. לא היה מקצוֹע בּחיי המדינה שלא עסק בּוֹ: המדיניוּת והכּנסייה, הצבא והכּספים, המשפּט והמוּסר – הכּוֹל היה נתוּן להשגחתוֹ העליוֹנה. על אף כּוֹחוֹ הבּלתי מוּגבּל בענייני השלטוֹן הוּשפּע הקיסר לעתים תכוּפוֹת מאנשי החצר, וּבייחוּד מאשתוֹ תִאוֹדוֹרָה, אשה בּעלת רצוֹן חזק, שידעה לשפּוֹך את שלטוֹנה לא על חיי החצר בּלבד, אלא גם על המדינה כּוּלה. בּראשית שלטוֹנוֹ עמד יוּסטינינוּס בּפני סכּנה גדוֹלה: לחץ המסים, חמס הפּקידים הגבוֹהים. עוֹנשים כּבדים על הפּוֹשעים – כּל אלה הביאוּ את היישוּב בּעיר־הבּירה וּבפּרוֹבינציוֹת לידי יאוּש וגרמוּ למרד. כּרגיל, יצאה תנוּעת המרד מאספת העם בּקירקס. ה"ירוּקים" (מתנגדי יוּסטינינוּס) פּתחוּ בּמהוּמוֹת ועד מהרה הצטרפוּ אליהם גם ה"כּחוּלים" (שעד־עתה תמכוּ בּקיסר). המוֹרדים שילחוּ אש בּבניינים, התרוֹצצוּ בּרחוֹבוֹת העיר וקראוּ “נִיקָה” (נַצח!). כּשראה יוּסטינינוּס כּי תנוּעת המרד גברה, ואף קיסר חדש נבחר בּמקוֹמוֹ על־ידי המוֹרדים, התייאש משלטוֹנוֹ ואמר לברוֹח, אך תאוֹדוֹרה החליטה להילחם בּמוֹרדים עד הסוֹף. בּראש הצבא הוֹעמד בּליסריוּס, הטוֹב בּשׂרי הצבא של הקיסרוּת, והלה דיכּא את המרד בּכוֹח חייליו שגוּייסוּ מבּין הבּארבּארים. סיפּרוּ, כּי בּזמן דיכּוּי המרד נפלוּ יוֹתר מ־30,000 איש מתוֹשבי קוֹנסטנטינוֹפּוֹליס. אחרי המרד נכוֹנה הממשלה בּידי יוּסטינינוּס.

יוּסטינינוּס שלט לא בּמדינה בּלבד, אלא גם בּכּנסייה, הוּא התערב בּענייני הדת, מינה וּפיטר את האפּיסקוֹפּים, חקק חוּקים לחיי הנזירים, ניהל את הסינוֹדים ואף פּסק בּשאלוֹת דוֹגמאטיוֹת. את הכּנסייה הקתוֹלית חשב לצוּרה היחידה של הדת האמיתית ולכן שאף לאחד את כּל הנוֹצרים תחת כּנפיה; את חסידי שאר הדתוֹת ואת המינים רדף בּקנאוּת רבּה. בּימיו נסגרוּ המקדשים האחרוֹנים של אלי יון ורוֹמי: גם בּית־המדרש לפילוֹסוֹפיה בּאתוּנה, המפלט האחרוֹן של ההלניוּת, נסגר על פּי פּקוּדתוֹ. את עוֹבדי האלים, השוֹמרוֹנים והמינים בּיקש להכריח לקבּל את הנצרוּת האוֹרתוֹדוֹכּסית, וכאשר עוֹררה שאיפתוֹ זוֹ מרד חזק בּין השוֹמרוֹנים ציוה לדכּא את המרד ללא רחם. יחס אחר גילה כּלפּי המוֹנוֹפיסטים (§96), תנוּעת המינוּת החזקה בּיוֹתר בּמזרח. פּעמים רדף גם אוֹתה, אבל בּדרך כּלל (וּבעיקר בּהשפּעת תאוֹדוֹרה אשתוֹ) בּיקש דרכי שלוֹם וּפשרה, כּי לוּ היה רוֹדף אוֹתם היה הוֹרס את הפּרוֹבינציוֹת העשירוֹת בּיוֹתר של הקיסרוּת – את מצריים, סוּריה ואסיה הקטנה. על מסירוּתוֹ לכּנסייה הקתוֹלית מעידים הבּניינים המרוּבּים של הכּנסיוֹת שבּנה בּעיר הבּירה וּבמקוֹמוֹת אחרים. בּין בּנייניו אלה יש לציין את הכּנסייה של סוֹפִיָה הקדוֹשה בּקוֹנסטנטינוֹפּוֹליס, שנבנתה בּמשך חמש שנים וחצי וקוּשטה מבּפנים בּזהב, בּכסף ואבנים טוֹבוֹת. הבּניין המהוּדר, המתנשׂא בּקוֹנסטנטינוֹפּוֹליס עד היוֹם הזה, שימש בּמשך דוֹרוֹת רבּים דוּגמה יפה לבנייה הבּיזנטית הקדוּמה, שהשפּיעה בּסגנוֹנה על הבּנייה בּימי הבּיניים בּמזרח וגם בּמערב.

§102. הקיסרוּת בּימי יוּסטינינוּס.     🔗

יוּסטינינוּס ראה את עצמוֹ היוֹרש החוּקי של קיסרי רוֹמי הגדוֹלים; בּעיניו עוֹד היתה הקיסרוּת הרוֹמית קיימת בּגבוּלוֹתיה הראשוֹנים, לאוֹרך כּל הים התיכוֹן, והמלכים הגרמניים שמשלוּ בּמערב לא היוּ שליטים חוּקיים, אלא גוֹזלי המלוּכה. ועוֹד סיבּה הייתה ליוּסטינינוּס לשׂנוֹא את הגרמנים: הם כּוּלם, חוּץ מן הפראנקים בּגליה, היוּ ארינים, כּלוֹמר מינים. לכן בּיקש הקיסר תוֹאנוֹת לערוֹך בּהם מלחמה וּלאחד בּידיו את הקיסרוּת בּמזרח וּבמערב. לפי המנהג בּחצר הבּיזנטית מימי ארקדיוּס (בּנוֹ של תאוֹדוֹסיוּס הגדוֹל) לא יצא הקיסר בּעצמוֹ למלחמה, אלא ערך אוֹתה על ידי שׂריו המרוּבּים. שני שׂרי־צבא גדוֹלים קמוּ ליוּסטינינוּס, בֶּלִיסָרִיוּס ונַרְסֶס; הם בּיצעוּ את תוֹכניוֹתיו הנוֹעזוֹת. בּשנת 533 הפליג בּליסריוּס לאפריקה לקראת הונדלים בּראש צבא בּן 10,000 גלים ו־5,000 פּרשים. מלכוּת הונדלים נחלשה מאוֹד אחרי מוֹתוֹ של גיזריך; היישוּב הרוֹמי הקתוֹלי לא תמך בּשליטיו הארינים וּבמשפּחת המלך לא מצא אדם שישוה בּכישרוֹנוֹ הצבאי לבּליסריוּס. בּירת המדינה קרתגוֹ נמסרה לבּיזנטים ללא תגרה וּקרב; בּמערכוֹת אחדוֹת הוּכּוּ הונדלים וכל הארץ נמסרה לבּיזנטיים ללא תגרה וּקרב; בּמערכוֹת אחדוֹת הוּכּוּ הונדלים וכל הארץ נמסרה לבּליסריוּס. תוֹך חוֹדשים אחדים בּיטל בּליסריוּס את שלטוֹן הונדלים בּאפריקה³⁸³, שנמשך כּמאה שנה, והחזיר את הפּרוֹבינציה הרוֹמית לקיסר. בּטריוּמף גדוֹל נתקבל בּליסריוּס בּקוֹנסטנטינוֹפּוֹליס, כּאשר הביא לשם את אוֹצרוֹתיו הרבּים של מלך הונדלים ואת המלך עצמוֹ כּשבוּי מלחמה.

אחרי סיוּם מלחמת הונדלים שלח הקיסר את בּליסריוּס לאיטליה להילחם בּאוֹסטרוֹגוֹתים. בּליסריוּס כּבש את נאפּוֹליס ונכנס לרוֹמי, שנמסרה בּידיו ללא קרב. הגוֹתים שׂמוּ מצוֹר על רוֹמי, וצרוּ עליה שנה תמימה; אך העיר הבּצוּרה עמדה בּפני התקפוֹתיהם, עד שהגוֹתים משכוּ ידם ממנה ונסוֹגוּ צפוֹנה. עד מהרה נפלה כּמעט כּל איטליה בּידי בּליסריוּס; לבסוֹף עלה בּידיו לכבּוֹש גם את רונה³⁸⁴, שבּה התבּצר המלך הגוֹתי, וּלהביא את המלך עצמוֹ שבוּי לקוֹסנטנטינוֹפּוֹליס. הקיסר שלח את פּקידיו לאיטליה והם השווּ לארץ את דמוּתה הרגילה של פּרוֹבינציה רוֹמית. אוּלם כּוֹח הגוֹתים עדיין לא נשבּר. הם התארגנוּ בּצפוֹנה של איטליה וּבחרוּ בּטוֹטִילָה למלך. כּתאוֹדוֹריך בּשעתוֹ היה גם טוֹטילה אדם בּעל כּישרוֹן צבאי. הוּא כּבש כּמעט את כּל איטליה ושׂם לאַל את פּרי נצחוֹנוֹתיו של בּליסריוּס. שוּב נשלח בּליסריוּס לאיטליה, אך הפּעם ללא כּסף וכמעט ללא צבא, כּי הקיסרוּת הייתה זקוּקה לחיילים בּמקוֹמוֹת אחרים. בּמצב כּזה אי־אפשר היה לערוֹך מלחמה בּאוֹיב חזק כּטוֹטילה. ניסיוֹנוֹ של בּליסריוּס לשחרר את רוֹמי מהתקפת הגוֹתים לא עלה יפה ורוֹמי נמסרה לטוֹטילה. העיר התרוֹקנה מתוֹשביה; מהם מתוּ בּרעב וּבמגיפה וּמהם בּרחוּ מסכּנת המלחמה; את שארית היישוּב העביר טוֹטילה לקמפּניה והשאיר את רוֹמי ריקה מאדם. העיר העזוּבה נפלה בּידי בּליסריוּס. בּראוֹתוֹ כּי אין לאל ידוֹ לכבּוֹש את כּל הארץ הפליג בּליסריוּס לקוֹנסטנטינוֹפּוֹליס. בּשנת 551 נשלח נרסס לאיטליה בּראש צבא ערוּך והביא את המלחמה בּאוֹסטרוֹגוֹתים לידי גמר: בּקרבוֹת אחדים היכּה את צבאותיהם וּביטל לגמרי את שלטוֹנם; גם טוֹטילה נפל בּמלחמה. אחרי 20 שנוֹת מלחמה בּערך הגיע יוסטינינוּס לשלטוֹן מלא בּאיטליה.

כּיבּוּש אפריקה ואיטליה היה רק חלק מן התוֹכנית האימפּריאליסטית של הקיסר; אוּלם כּוֹחוֹת הממלכה הבּיזנטית לא הספּיקוּ כּדי לבצע את התוֹכנית בּמלוֹאה. הממשלה הייתה תמיד זקוּקה לכסף. רוֹב החיילים היוּ עסוּקים בּצפוֹנה של הממלכה וּבמזרחה, כּי סכּנה תמידית נשקפה לקיסרוּת מן הבּארבּארים (ההוּנים והאֲוָרִים) והפּרסים. בּשנת 540 חדרוּ הפּרסים לסוּריה, הרסוּ את אנטיוֹכיה עד היסוֹד ואת תוֹשביה הגלוּ לפּרס; בּקוֹשי רב עלה בּידי בּליסריוּס להדוֹף את האוֹיב. האורים, עם חזק שעבר בּימים ההם לאירוֹפּה מערבוֹת אסיה, חנוּ פּעמיים לפני חוֹמוֹת עיר־הבּירה עצמה. בּמצב כּזה הכבּידוּ הכּיבּוּשים בּמערב מאוֹד על תקציב המדינה. לחץ המסים הוּגדל בּמידה ניכּרת בּמשך שלטוֹנוֹ של יוּסטינינוּס; מרירוּת היישוּב בּאה לידי גילוּי בּמרידוֹת תכוּפוֹת (בּמשך 11 השנים האחרוֹנוֹת של יוּסטינינוּס קרוּ שבעה מקרי מרד בּמלכוּת) וּבשנת מוֹתוֹ של הקיסר (565) עמדה הקיסרוּת הבּיזנטית בּמצב ירוּד שלא היה דוּגמתוֹ בּדוֹרוֹת הקוֹדמים. שלוֹשים וּשמוֹנה שנוֹת שלטוֹנוֹ של יוּסטינינוּס נשארוּ בּזכר הדוֹרוֹת כּתקוּפת זוֹהר חיצוֹני של הקיסרוּת הבּיזנטית (חיי מוֹתרוֹת של החצר העשירה, בּניינים נהדרים, נצחוֹנוֹת מזהירים), אך התקוּפה הזאת חשׂפה גם את החוּלשה הפּנימית של הקיסרוּת, את מצבה הכּלכּלי ההרוּס ואת ירידתה המוּסרית. בּמצב ירוּד כּזה יכלה הקיסרוּת, לכל היוֹתר, לקיים בּידה את הפּרוֹבינציוֹת שעמדוּ בּרשוּתה וּלהגן על גבוּלוֹת הארץ, אבל לא היה לאל ידיה לשאוֹף לכיבּוּשים ולשפּוֹך את שלטוֹניה על הארצוֹת הרבּוֹת שנכללוּ בּקיסרוּת הרוֹמית בּזמן פּריחתה.

§103. הקוֹדִיפִיקַצְיָה של המשפּט הרוֹמי.     🔗

שמוֹ של יוּסטינינוּס קשוּר לא רק בּניסיוֹנוֹ להקים מחדש את הקיסרוּת הרוֹמית, אלא גם בּמפעל תרבּוּתי כּבּיר: בּקוֹדיפיקציה של המשפּט הרוֹמי. ואילוּ נשכּחוּ מזכר הדוֹרוֹת כּל פּעוּלוֹתיו הפּוֹליטיוֹת, המפעל הזה לבדוֹ היה בּוֹ כּדי להנחיל לקיסר שם עוֹלם.

למעלה מאלף שנה עברוּ מן היוֹם שבּוֹ נרשמוּ על שנים־עשׂר הלוּחוֹת היסוֹדוֹת הראשוֹנים של המשפּט הרוֹמי (§9). מאז עבר הפּעוּלה המחוֹקקת של העם הרוֹמי דרך גלגוּלים רבּים, בּהתאם לתקוּפוֹת השוֹנוֹת של ההיסטוֹריה הרוֹמית. המשפּט הרוֹמי העתיק, שעמד על שנים־עשׂר הלוּחוֹת, קבע את החוּקים לגבּי אזרחי רוֹמי בּלבד. כּאשר גדלה רוֹמי ונתרבּוּ בּה הזרים, הוּרגש הצוֹרך לקבּוֹע גם בּשבילם חוּקים שעל־פּיהם יתנהגוּ. המשפּט הזה, שתוּקן על־ידי הפּקידים של הרפּוּבּליקה הרוֹמית (הפּרטוֹרים, שטיפּלוּ בּמשפּט, בּתלוּנוֹת, בּבתי־הדין) בּשביל הזרים, היה גמיש יוֹתר מאשר משפּט אזרחי רוֹמי והיה מסוּגל יוֹתר לקלוֹט את ההשפּעוֹת ממשפּטי עמים אחרים, למשל היוֹנים. כּדי להבדיל בּינוֹ וּבין משפּט האזרחים קראוּ לוֹ “משפּט העמים”. לאחר שרוֹמי שפכה את שלטוֹנה על כּל הארצוֹת מסביב לים התיכוֹן, עלה “משפּט העמים” בּחשיבוּתוֹ על “משפּט האזרחים”, כּי לא היה מכוּון לעם אחד אוֹ לקהילה עירוֹנית אחת, אלא לאדם בּכלל; ואחרי שניתנה בּשנת 212 האזרחוּת הרוֹמית לכל תוֹשבי הקיסרוּת (§78) נמחק ההבדל האחרוֹן בּין רוֹמי והעמים, והמשפּט הרוֹמי, שהתפּתח מתוֹך “משפּט העמים”, היה למשפּט אזרחי כּללי.

המשפּט הרוֹמי מצטיין בּבהירוּת המוּשׂגים המשפּטיים וּבניסוּח מדוּיק של מוּשׂגים אלה. שני הדברים האלה יסוֹדם בּעבוֹדתם הפּוֹרייה של המשפּטנים הגדוֹלים בּרוֹמי. בּתחילת הרפּוּבּליקה היוּ הכּוֹהנים (חברת הפוֹנְטִיפִיקִים, §11) המוּמחים למשפּט: אחרי־כן עברוּ ענייני המשפּט לפּרטוֹרים, והבּקיאים בּמשפּט היוּ עוֹרכי־הדין שטיפּלוּ בּעסקים הרבּים של היישוּב הרוֹמי הגדוֹל. מתוֹכם יצאוּ גם המפרשים הראשוֹנים של חוּקי רוֹמי, שבּיקשוּ להכניס סדר ושיטה לתוֹך התוֹהוּ והבּוהוּ של המשפּט הרוֹמי, אשר גדל בּמשך דוֹרוֹת ללא תוֹכנית קבוּעה. לאנשים אלה התחילוּ פּוֹנים בּשאלוֹת על בּעיוֹת שוֹנוֹת שהיוּ מתעוֹררוֹת מדי פּעם בּפעם. בּתחילה לא היה לתשוּבוֹת אלה ערך רשמי, אך מימי אוּגוּסטוּס ניתנה הרשוּת למשפּטנים הגדוֹלים להשיב תשוּבוֹת “בּשם הקיסר”, כּלוֹמר מטעם הרשוּת, והתשוּבוֹת האלה חייבוּ את השוֹפטים בּבתי־הדין. בּייחוּד פּרחה פּעוּלת המשפּטנים בּתקוּפת הסוּרים; אז היוּ המוּמחים הגדוֹלים בּיוֹתר למשפּט הרוֹמי, כּגוֹן פַּפִינְיָנוּס, אוֹלְפִיָנוּס ופּאַוּלוּס, שכּתבו ספרים רבּים בּשאלוֹת משפּטיוֹת והניחוּ יסוֹד לבּניין הגדוֹל שהקמתוֹ נסתיימה בּימי יוּסטינינוּס. בּהיוֹתם פּקידי המדינה היוּ האנשים האלה קרוֹבים לשאלוֹת המעשׂיוֹת של חיי יוֹם־יוֹם, ולכן ידעוּ להבחין בּכל מקרה פּרטי את הצד הכּללי שבּוֹ. כּל השאלוֹת הרבגוֹניוֹת והמסוּבּכוֹת של היחסים בּין אדם לחברוֹ – מצב האדם החוֹפשי והעבד, שאלוֹת הרכוּש והעברתוֹ מאיש לאיש, הזכוּיוֹת והחוֹבוֹת של האדם כּלפּי הזוּלת וכוּ’ – מצאוּ את בּיטוּים המלא והעמוֹק בּיוֹתר, בּכתבי המשפּטנים הגדוֹלים האלה.

בּימי הרפּוּבליקה הייתה הרשוּת לחוֹקק חוּקים חדשים בּידי העם (אסיפוֹת העם בּקנטוּריוֹת אוֹ אסיפוֹת הפּלבּס בּטריבּוּס) וּבידי הסנאט; הפּקידים (בּיניהם גם הפּרטוֹר) לא חקקוּ חוּקים, כּי אם רק פּירשוּ אוֹתם. מימי אוּגוּסטוּס נוֹסף עוֹד כּוֹח מחוֹקק בּמדינה – הקיסר. אמנם, להלכה היה הקיסר רק פּקיד הרפּוּבּליקה. אוּלם למעשׂה קיבּלוּ הפּקוּדוֹת של הקיסר (אוֹ התשוּבוֹת שנתן לפקידיו על שאלוֹתיהם הרבּוֹת) כּוֹח של חוּקים ממש. כּמוֹ־כן הייתה לקיסר הרשוּת להציע החלטוֹת לסנאט, והוֹאיל וההצעוֹת האלה נתקבּלוּ תמיד, הייתה ההצעה עצמה נחשבת כּחוֹק. מימי דיוֹקלטינוּס עברה פּעוּלה החקיקה בּאוֹפן רשמי לקיסר; יתר על כּן: הקיסר היה למחוֹקק היחידי, כּי חשיבוּת הסנאט נתבּטלה, והקיסר שוּב לא פּנה אליו לשם אישוּר החוּקים. מזמן זה והלאה קיבּלוּ ה"קוֹנסטיטוּציוֹת" של הקיסרים (בּשם זה קראוּ לפקוּדוֹת, כּרוּזים וּמכתבים רשמיים של הקיסרים) חשיבוּת מיוּחדת, כּי בּהן היה תלוּי כּל אירגוּן החיים הציבּוּריים בּמדינה. הוֹאיל וּפקוּדוֹת הקיסרים היוּ רבּוֹת ונשתמרוּ בּארכיוֹנים שלא היוּ נוֹחים לשימוּש, הוּרגש הצוֹרך בּקוֹדִיפִיקַצְיָה (כּלוֹמר, בּעריכתם בּתוֹך ספר אחד), וּכבר בּימי דיוֹקלטינוּס פּוּרסמוּ שני אוֹספים של קוֹנסטיטוּציוֹת שהכילוּ בּתוֹכם את הפּקוּדוֹת החשוּבוֹת בּיוֹתר של הקיסרים עד המאה הרביעית. בּמידה שלימה יוֹתר נעשׂתה עבוֹדת הקוֹדיפיקצה בּימי הקיסר תאוֹדוֹסיוּס השני, בּשנת 438: ה"קוֹדכּס של תאוֹדוֹסיוּס" הכיל בּתוֹכוֹ את כּל הקוֹנסטיטוּציוֹת של הקיסרים, מימי קוֹנסטנטינוּס (שנת 312) ועד שנת פּרסוּם הקוֹדכּס. אחרי תאוֹדוֹסיוּס נמשכה פּעוּלת החקיקה של הקיסרים, וּבימי יוּסטינינוּס שוּב היה צוֹרך לאסוֹף את הקוֹנסטיטוּציוֹת, אלא שיוּסטינינוּס הבּיע את רצוֹנוֹ לערוֹך את המשפּט הרוֹמי מחדש.

יוּסטינינוּס מינה ועדה בּת עשׂרה אנשים (בּיניהם שמוֹנה פּקידים וּשני משפּטנים מוּמחים) וּמסר בּידה את הקוֹדיפיקציה. בּין חברי הועדה הצטיין בּייחוּד המשפּטן טְרֶבּוֹנְיָנוּס, איש בּעל כּוֹשר עבוֹדה יוֹצא מן הכּלל וּבקיאוּת רבּה בּכתבי המשפּט. המפעל הראשוֹן של הועדה היה – אוֹסף הקוֹנסטיטוּציוֹת החשוּבוֹת בּיוֹתר של הקיסרים (החל מהדרינוּס וגמוֹר בּיוּסְטִינְיָנוּס); האוֹספים שפּוּרסמוּ מקוֹדם (בּיניהם גם הקוֹדכּס של תאוֹדוֹסיוּס) שימשוּ חוֹמר לאוֹסף החדש הזה, אשר קיבּל את השם “קוֹדכּס של יוּסטינינוּס”. המפעל השני היה: לאחד את כּל המשפּט הרוֹמי לחטיבה אחת, מתוֹך כּתביהם של המשפּטנים. עבוֹדה זוֹ הייתה קשה וּמסוּבּכת. בּמשך שלוֹש שנים עבר טרבּוֹנינוּס על 2,000 מגילוֹת, הוֹציא מהם את החוֹמר שהיה דרוּש לוֹ וסידר אוֹתוֹ לפי ערכים; הספר הזה קיבּל את השם דִיגֶסְטָה או פַּנְדֶקְטִים. החיבּוּרים של המשפּטנים הגדוֹלים מתקוּפת הסוּרים נתנוּ את החוֹמר הרב בּיוֹתר לעריכת הדיגסטה; כּך, למשל, תוֹפסים הציטטים מאוּלפינוּס וּמפּאוּלוּס כּמחצית הספר. אחרי חיבֹּוּר הדיגסטה הוֹציאה הועדה עוֹד ספר־לימוּד קצר לתלמידי המשפּט — את האִינְסְטִיטוּציוֹת, שגם הוּא חוּבּר על־יסוֹד הכּתבים של המשפּטנים הקדוּמים³⁸⁵. עם חיבּוּר האינסטיטוּציוֹת נסתיימה למעשׂה עבוֹדת הועדה; אוּלם בּסוֹף ימי מלכוּתוֹ של יוּסטינינוּס ניתוֹסף עוֹד חוֹמר רב מתוֹך החוּקים הרבּים של יוּסטינינוּס עצמוֹ. יוּסטינינוּס פּקד לערוֹך גם את החוּקים האלה בּתוֹך ספר מיוּחד וקרא להם בּשם נוֹבֶלוֹת (ז.א. חוּקים חדשים). בּזה נגמרה פּעוּלת הקוֹדיפיקציה בּימי יוּסטינינוּס. כּל ארבּעת הספרים חוּבּרוּ יחד בּקוֹבץ אחד שלם בּסדר כּזה:

(1) האינסטיטוּציוֹת,

(2) הדיגסטה,

(3) הקוֹדכּס של יוּסטינינוּס,

(4) הנוֹבלות;

כּל הספרים יחד ידוּעים כּיוֹם בּשם הכּללי “קוֹרְפּוּס יוּריס קִיוִילִיס”, כּלוֹמר “אוֹסף המשפּט האזרחי”.

ערכּוֹ התרבּוּתי של מפעל יוּסטינינוּס היה גדוֹל מאוֹד. לוּלא הקוֹדיפיקציה של המשפּט הרוֹמי לא היוּ נשמרים עד ימינוּ לא כּתבי המשפּטנים הגדוֹלים של רוֹמי ולא החוּקים המרוּבּים של הקיסרים, המכילים בּתוֹכם חוֹמר רב לחקר התקוּפה של הקיסרוּת הרוֹמית בּסוֹף ימי קיוּמה. אוּלם חשיבוּתוֹ של “הקוֹרפּוּס יוּריס” אינוֹ בּחוֹמר ההיסטוֹרי הנכלל בּוֹ, אלא בּזה שהוּא מסכּם את התפּתחוּת המשפּט הרוֹמי בּמשך אלף שנוֹת קיוּמוֹ. המשפּט היה הענף היחידי של חיי התרבּוּת אשר בּוֹ עלוּ הרוֹמיים על כּל שאר עמי התקוּפה, ואף על מוֹריהם היונים. הרעיוֹנוֹת של המשפּט הרוֹמי מוּנחים בּיסוֹד החוּקים של העמים המוֹדרניים בּאירוֹפּה, כּשם שרעיוֹנוֹת הפילוֹסוֹפיה היונית מוּנחים בּיסוֹד השיטוֹת של הוֹגי־הדעוֹת האירוֹפּיים, וּכשם שעיקרי התנ"ך מוּנחים בּיסוֹד ערכי הדת והמוּסר של עמי התרבּוּת בּימינוּ. כּמוּבן, יש בּמשפּט הרוֹמי חלקים שעבר זמנם (למשל, החוּקים על העבדים, המשוּחררים, ועוֹד), אבל פּרקים רבּים, בּעיקר אלה הנוֹגעים לדיני ממוֹנוֹת, הם בּעלי ערך רב עד היוֹם. ורבּה היא זכוּתוֹ של יוּסטינינוּס שבּיצע את המפעל הכּבּיר של הקוֹדיפיקציה והציל על ידה מאבדוֹן את היצירה התרבּוּתית הנשׂגבה בּיוֹתר של העם הרוֹמי.

§104. רוֹמי וּמוֹרשתה.     🔗

פּיתוּח המשפּט קשוּר קשר הדוּק בּחיי המדינה ואירגוּנה. מראשית חייהם ההיסטוֹריים הראוּ הרוֹמיים כּישרוֹן מיוּחד בּטיפּוּל בּשאלוֹת המדיניוֹת. היונים השתדלוּ לשוא ליצוֹר אירגוּן מדיני, שיעלה בּכוֹחוֹ, על כּוֹחה של ה"פּוֹליס", עיר־מדינה קטנה, ואילוּ רוֹמי עברה בּצעדים בּטוּחים את שלבּי ההתפּתחוּת המוֹליכים מעיר־מדינה לממלכה לאוּמית וּלאימפּריה אדירה. בּעוֹד שכּל “פּוֹליס” יונית שמרה על זכוּיוֹת אזרחיה ועל־ידי כּך חסמה לפני עצמה את הדרך לשׂגשׂוּג וּפריחה, שיתפה רוֹמי, פּעם מתוֹך רצוֹן וּפעם מתוֹך הבנת ההכרח המדיני, גם בּני עמים וערים אחרוֹת בּחייה הכּלכּליים והמדיניים; היא חילקה בּיד רחבה את הזכוּיוֹת הרוֹמיוֹת בּיניהם. בּשעת המשבּרים הגדוֹלים, כּגוֹן בּימי חניבּעל, ידעה רוֹמי לשׂאת את זעם הגוֹרל בּכוֹח מפליא, להתגבּר על יצר הכּיבּוּש, לותר וּלחכּוֹת בּסבלנוּת; וּכשהמשבר היה חוֹלף ועוֹבר שוּב שאפה, בּיתר כּוֹח ומרץ, לחיי גדוּלה וּשׂררה. אירגוּן הצבא, סידוּר האדמיניסטרציה, דרכי חקיקת החוּקים, התקנת בּתי־המשפּט – בּכל אלה גילוּ הרוֹמיים כּשרוֹנוֹת מעוּלים. גם בּשיפּוּר רמת החיים החוֹמריים הצטיינה רוֹמי, ועד היוֹם הזה מעידים שׂרידי הכּבישים הרוֹמיים וחוֹרבוֹת הגשרים והאקודוּקטים על פּעוּלת הבּניין המחוּשבת של פּקידי רוֹמי וּמהנדסיה. התהליך הכּלכּלי והחברתי בּפנים הקיסרוּת ולחץ הבּארבּארים מבּחוּץ גרמוּ לבסוֹף לחוּרבּנה של הקיסרוּת הרוֹמית האדירה; אוּלם זכרה לא נעלם מקרב העמים שסייעוּ לחוּרבּנה וּבמשך כּל תקוּפת ימי־הבּיניים מרחפת דמוּתה של הקיסרוּת בּעוֹלם החיים המדיניים של אירוֹפּה המערבית, ולא פּעם נעשׂוּ נסיוֹנוֹת להחיאתה והקמתה מחדש.

מקוֹרוֹת    🔗

יסוֹדוֹת המשפּט הרוֹמי (מתוֹך ה"אינסטיטוּציוֹת של הקיסר יוּסטינינוּס")

הקיסר יוּסטינינוּס מינה ועדה, אשר בּראשה עמד המשפּטן המפוּרסם טרבּוֹנינוּס, על מנת לעשׂוֹת קוֹדיפיקציה של המשפּט הרוֹמי (§103). לאחר שהועדה הוֹציאה לאוֹר את אוֹסף ה"קוֹנסטיטוּציוֹת" (פּקוּדוֹת ותקנוֹת של הקיסרים) ואת ה"דיגסטה" (אוֹסף שאלוֹת וּתשוּבוֹת של המשפּטנים) פּקד יוּסטינינוּס לחבּר ספר־לימוּד שיכיל בּקיצוּר נמרץ את יסוֹדוֹת המשפּט הרוֹמי. אלה הן ה"אינסטיטוּציוֹת", ספר הכּתוּב בּסגנוֹן קל וּברוּר והמשמש עד היוֹם שער לכל הנכנס ללמוֹד את תוֹלדוֹת המשפּט הרוֹמי.

מפה י': האימפּריה הרוֹמית בּתקוּפת הקיסרות.

40. פתיחת הקיסר יוּסטינינוּס

ראוּי שתהא המלכוּת הרוֹממה מוּשתתת על חוּקים כּמוֹ שהיא מזוּינת בּכלי זין, כּדי שיהא בּידה לשלוֹט בּימי שלוֹם כּבימי מלחמה וּכדי שינחל מוֹשל־רוֹמי ניצחוֹן לא רק בּמלחמתוֹ עם אוֹיביו, כּי אם גם בּבוֹאוֹ להפר בּדרך החוֹק את תחבּוּלוֹת בּעלי הקנוּניה, ושיוֹפיע בּתוֹר מגן הצדק כּמוֹ שהוּא מוֹפיע בּתוֹר מנצח אוֹיביו הנכנעים.

בּשקידה רבּה וּבעזרת ההשגחה העליוֹנה הישׂגנוּ את שתי המטרוֹת הללוּ. בּגבוּרת מלחמה הכנסנוּ תחת עוּלנוּ את השבטים הבּארבּאריים וּבכוֹח נצחוֹנוֹתינוּ וּבעזרת האלוֹהים נשתעבּדוּ שוּב לרוֹמי אחרי הפסקה כּל כּך מרוּבּה אפריקה וּפּרוֹבינציוֹת אחרוֹת ללא מספּר, אשר נצטרפוּ אל ממלכתנוּ. וכל העמים האלה מתנהגים עכשיו לפי חוּקים, שחוּבּרוּ ואוּשרוּ על ידינוּ.

לאחר שסילקנוּ תחילה את כּל הסתירוֹת שבּקוֹנסטיטוּציוּת הקדוֹשוֹת³⁸⁶, שהיוּ קוֹדם לכן מעוּרבּבוֹת, כּיונוּ את כּל דאגתנוּ לכּרכים מרוּבּי ההיקף של המשפּט העתיק. וּכמלחים שקענוּ לתהוֹמוֹת האוֹקינוּס עד שהשלמנוּ עכשיו בּעזרת־שמיים את המפעל הקשה הזה, שכּבר התייאשנוּ ממנוּ.

וּלאחר שגמרנוּ אוֹתוֹ, הזמנוּ את האיש הנעלה טרבּוֹנינוּס, מנהל משק בּיתנוּ, מי שהיה גזבּר היכלנוּ, ואת דוֹרוֹתאוֹס ותאוֹפילוֹס המפוּרסמים וחכמי משפּט אחרים, אשר בּקיאוּתם וּמסירוּתם לפּקוּדוֹתינוּ גלוּיה וידוּעה לנוּ על יסוֹד ניסיוֹנוֹת רבּים, וּמילאנוּ את ידם לחבּר בּרשוּתנוּ וּלפי עצתנוּ את האינסטיטוּציוֹת, לבל תצטרכוּ ללמוֹד את יסוֹדוֹת תוֹרת המשפּט על פּי אגדוֹת קדוּמוֹת, כי אם מפּי הוֹד הקיסר עצמוֹ, וּלבל תשמענה אוֹזניכם וּלבל יקלוֹט שׂכלכם שוּם דבר מיוּתר וּבלתי מדוּיק, אלא רק את הדברים המיוּסדים על הניסיוֹן בּלבד…

לימדוּ עכשיו את חוּקינוּ אלה בּהתמדה יתירה וּבשקידה של שׂמחה, וּקנוּ לעצמכם בּקיאוּת, מתוֹך תקוה יפּה בּיוֹתר, שבּגמר לימוּדיכם תוּכלוּ להשתתף בּדרך יעילה בּיוֹתר בּהנהלת מדינתנוּ, בּמידה שזוֹ תימסר לידיכם.

41. יסוֹדוֹת המשפּט

הצדק הוּא הרצוֹן הקבוּע והמתמיד לתת לכל אדם את הראוּי לוֹ.

חכמת המשפּט היא ידיעת העניינים האלוֹהיים והאנוֹשיים, מדע הצדק והרשע.

ואלה הם כּללי המשפּט: לנהוֹג בּכבוֹד כּלפּי כּל הבּריוֹת, לבלתי פּגוֹע בּזוּלת ולתת לכל אדם את הראוּי לוֹ.

תוֹרת המשפּט שני כּיווּנים לה: כּללי ואישי. המשפּט הכּללי מכוּון למדינה הרוֹמית והמשפּט האישי לכּל איש ואיש. למשפּט האישי שלוֹשה מקוֹרוֹת: המשפּט הטבעי, המשפּט האזרחי וּמשפּט העמים.

המשפּט הטבעי הוּא שהטבע הוֹרה אוֹתוֹ לכל בּעלי־החיים. משפּט זה איננוּ מיוּעד למין האנוֹשי בּלבד כּי אם לכל בּעלי־החיים הקיימים בּאויר, בּיבּשה וּבים.

ההפּרש בּין המשפּט האזרחי וּמשפּט העמים הוּא זה: כּל העמים הנוֹהגים על פּי חוּקים וּכללים מסוּימים משתמשים בּמקצת בּמשפּט מיוּחד לעצמם וּבּמקצת בּמשפּט משוּתף לכל אדם: המשפּט, אשר קבע לוֹ כּל עם לעצמוֹ, הוא מיוּחד למדינתוֹ בּלבד ונקרא משפּט אזרחי, כּלוֹמר, משפּט מיוּחד בּשביל אוֹתוֹ חבר אזרחים בּלבד. אבל המשפּט שנקבּע משוּם טבע אחד לאדם, נוֹהג אצל כּל העמים בּמידה שוה והוּא נקרא משפּט העמים, משוּם שכּוּלם משתמשים בּוֹ. וכן גם משתמש העם הרוֹמי בּמקצת בּמשפּט מיוּחד לעצמוֹ וּבּמקצת בּמשפּט משוּתף לכּל אדם… משפּט העמים מוּשתת על מנהגים וּצרכים אנוֹשיים דוֹמים, להם קבעוּ העמים משפּטים ידוּעים. ואם בּאוּ לעוֹלם מלחמוֹת, וּבּעקבוֹתיהן – השבי והעבדוּת, המתנגדים למשפּט הטבעי, משוּם שלפי המשפּט הטבעי, כּל בּני־אדם הם בּני־חוֹרין משעת לידתם. הרי חוּבּרוּ בּמשפּט העמים חוּקים וּכללים דוֹמים זה לזה. כּן מטפּל משפּט העמים בּחוֹזים והסכּמים בּינלאוּמיים, בּמיקח וּממכּר, שכירוּת, שוּתפוּת, פּיקדוֹן, מלוים ועניינים רבּים אחרים.

משפּטנוּ מוּרכּב ממשפּט שבּכתב וּממשפּט שבּעל פּה. המשפּט שבּכתב זה הוּא החוֹק, ההחלטוֹת של הפּלבּס, תקנוֹת הסנאט, פּקוּדוֹת הפּרינקפסים (קיסרים), האֶדיקטים של השלטוֹנוֹת וּתשוּבוֹת החכמים.

חוֹק הוּא כּל מה שתיקן העם הרוֹמי על־פּי הצעת אחד השלטוֹנוֹת כּגוֹן: הקוֹנסוּל, הפּלבּס, על־פּי הצעת אחד השלטוֹנוֹת הפּלבּיים, למשל, הטריבּוּנים בּסנאט. תקנת הסנאט היא כּל מה שהסנאט מצוה וקוֹבע; כּי לאחר אשר נתרבּה העם הרוֹמי בּמידה כּזוֹ, שקשה היה להקהיל אוֹתוֹ למקוֹם אחד לשם אישוּר חוֹק, מצאוּ לראוּי להיועץ עם הסנאט בּמקוֹם העם. אוּלם גם מה שמצא הפּרינקפּס (הקיסר) לנכוֹן יש לוֹ כּוֹח של חוֹק, הוֹאיל ועל־ידי חוֹק המלוּכה, אשר נתפּרסם בּדבר שלטוֹנוֹ, מסר העם לידוֹ את כּל הכּוֹח והשלטוֹן. לפיכך, כּל מה שקבע הקיסר בּצוּרת הוֹראה, אוֹ מה שפּסק אחרי עיוּן בּדבר, אוֹ מה שפּקד בּאדיקט – הרי זה חוֹק. וכל אלה קרוּיוֹת בּשם קוֹנסטיטוּציוֹת… גם האֶדיקטים של הפּרטוֹרים יש להם ערך משפּטי חשוּב… תשוּבוֹת־חכמים הן דעוֹת וּסברוֹת של אוֹתם החכמים, שניתנה להם הרשוּת לפרש את החוּקים. כּי היה קבוּע מימים קדמוֹנים, שאלה שניתנה להם על־ידי הקיסר זכוּת תשוּבה וּפירוּש, יפרשוּ את המשפּט בּרבּים וייקראוּ בּשם יוֹעצי המשפּט.

המשפּט שבּעל־פּה מקוֹרוֹ בּמה שנתאשר על־ידי המנהג, יען כּי כּללים שהם קבוּעים מזמן קדמוֹן ושנתקבּלוּ על־ידי הסכּמתם של הנוֹהגים על פּיהם, דוֹמים הם לחוֹק.

תוֹרת המשפּט אשר בּה אנוּ משתמשים מתייחסת לאדם, לנכסים, להתחייבוּיוֹת ולתביעוֹת. כּדאי לדבּר תחילה על החוֹק האישי ועל האדם, כּי הרי לא תוֹעיל ידיעת המשפּט, כּל זמן שאין אנוּ מכּירים את האדם, אשר לשמוֹ הוּא קיים.

42. המשפּט האישי

המשפּט האישי מתייחס לשניים: לבּני־חוֹרין וּלעבדים. החרוּת, אשר על־פּיה קרוּאים בּני־אדם בּני־חוֹרין, היא זכוּתוֹ הטבעית של כּל אדם לעשוֹת הכּוֹל לפי שאינוֹ מוּגבּל בּחוֹק אוֹ בּדין. העבדוּת היא מוֹסד של משפּט העמים, אשר על פּיה נעשה אדם כּפוּי לשליטתוֹ של אחר, מה שהוּא כּנגד הטבע. יש עבדים מלידה, ויש בּני־חוֹרין שמשתעבּדים. העבדים מלידה, הם בּני השפחוֹת שלנוּ. המשתעבּד לפי משפּט העמים, משתעבּד על־ידי שביה, אוֹ לפי המשפּט האזרחי, כּשבּן־חוֹרין, מעשׂרים שנה ומעלה, מוֹכר את עצמוֹ על מנת ליטוֹל את הדמים.

בּמצבם של העבדים אין כּל הבדל. לגבי בּני־חוֹרין יש הבדלים מרוּבּים. יש בּני־חוֹרין מלידה ויש משוּחררים. בּן־חוֹרין מלידה הוּא מי שהיה בּן־חוֹרין משעת לידתוֹ, בּן שנוֹלד מנישוּאים של שני בּני־חוֹרין מלידתם, בּין מנישוּאים של שני משוּחררים, בּין שהאחד משוּחרר והשני בּן־חוֹרין מלידתוֹ. ואפילוּ מי שנוֹלד מאם בּת־חוֹרין ואביו עבד, בּכל זאת הוּא נוֹלד בּן־חוֹרין… משוּחררים הם אלה שנשתחררוּ מעבדוּת חוּקית. השחרוּר הוּא נתינת חרוּת… דבר זה יסוֹדוֹ בּמשפּט העמים, כּי לפי המשפּט הטבעי כּל בּני־אדם נוֹלדים בּני־חוֹרין והשחרוּר לא היה ידוּע, הוֹאיל ולא הייתה ידוּעה העבדוּת.

והנה חלוּקה אחרת של משפּט האדם. יש אישיוּת שהיא בּרשוּת עצמה ויש אישיוּת שהיא כּפוּיה לרשוּת אחרים. וּמכּלל הנמצאים בּרשוּת אחרים יש כּאלה שהם בּרשוּת אבוֹתיהם ויש כּאלה שהם בּרשוּת אדוֹניהם… העבדים נמצאים בּרשוּת אדוֹניהם… וכּל מה שנקנה על־ידי העבד הוּא קנוּי לאדוֹניו.

בּרשוּתנוּ נמצאים ילדינוּ אשר נוֹלדוּ לנוּ מקידוּשין כּשרים… זכוּת השליטה שיש לנוּ בּילדינוּ היא מיוּחדת לאזרחי רוֹמי: אין לאחרים שליטה בּילדים בּאוֹתה המידה שיש לנוּ. לפיכך, כּל מי שנוֹלד ממך וּמאשתך הרי הוּא נמצא בּרשוּתך; והוּא הדין, כּל מי שנוֹלד מבּנך וּמאשתוֹ, רוֹצה לוֹמר, נכדך ונכדתך, גם הם נמצאים בּרשוּתך. וכן גם בּן נכדך וּבּת נכדך וּשאר יוֹצאי חלציך. אבל כּל מי שנוֹלד לבתך איננוּ נמצא בּרשוּתך, כּי אם בּרשוּת אביו.

43. על הנכסים

הנכסים נמצאים בּגבוּל בּעלוּתנוּ אוֹ מחוּצה לה. יש נכסים שלפּי המשפּט הטבעי הם משוּתפים לכל אדם. יש שהם נכסי ציבּוּר, נכסי קיבּוּץ, ויש גם נכסים שאין להם בּעלים כּלל. אוּלם רוֹב הנכסים נמצאים בּרשוּת היחיד והם נקנים לכל אדם באוֹפנים שוֹנים…

על פּי המשפּט הטבעי משוּתפים לכל אדם: האויר והמים הנוֹזלים, הים ויחד עמוֹ גם חוֹפי הים. לפיכך, אין מעכּבים בּידי שוּם אדם לילך על חוֹף הים, וּבלבד שלא יבוֹא אל בּתי הקיץ, הפּסלים והבּניינים, הוֹאיל ואלה האחרוֹנים אינם בּגדר משפּט העמים, כּמוֹ הים עצמוֹ… נכסים של קיבּוּץ ולא של יחיד הם, למשל, כּל הנכסים אשר בּערים, כּמוֹ התיאטראוֹת והאיצטדיוֹנים והדוֹמים להם, וכל שאר הנכסים, שהם משוּתפים לערים. נכסים שאין להם בּעלים הם הנכסים הקדוֹשים, הדתיים והמוּקדשים, כּי כּל מה שהוּא מדין גבוֹה איננוּ בּגדר נכסי אדם. נכסים קדוֹשים הם הנכסים שהוּקדשוּ לגבוֹה בּאוֹפן חוּקי וּבמעמד הכּוֹהנים, כּמוֹ הבּניינים והמתנוֹת שייחדוּם בּאוֹפן חוּקי לצוֹרכי עבוֹדת אלוֹהים… יכוֹל אדם מרצוֹנוֹ לעשׂוֹת כּל מקוֹם למקוֹם דתי על־ידי שיקבּוֹר בּוֹ את המת… גם הדברים המוּקדשים, כּמוֹ החוֹמוֹת והשערים, הם בּמידה ידוּעה מדין גבוֹה, וּלפיכך אינם בּכלל נכסי אדם.

44. על ההתחייבוּיוֹת

ההתחייבוּת היא קשר משפּטי, אשר בּוֹ אנוּ מתקשרים לנתינת דבר בּהתאם למשפּטי כּל מדינה וּמדינה…

מבחינים בּהתחייבוּת ריאלית אוֹ התחייבוּת על־ידי מעשׂה. למשל, על־ידי נתינת מלוה. התחייבוּת של מלוה חלה על חפצים שהם ניתנים בּמשקל, בּמניין וּבמידה, למשל יין, שמן, תבוּאה, כּסף בּמטבּעוֹת, נחוֹשת, כּסף וזהב. חפצים אלה אנוּ נוֹתנים בּמניין, בּמידה אוֹ בּמשקל, בּכונה שיהיוּ קניינוֹ של מקבּלם אשר התחייב להחזיר לנוּ לא אוֹתם חפצים עצמם, אלא חפצים אחרים של אוֹתוֹ מין ושל אוֹתה תכוּנה…

התחייבוּת על־ידי דברים מתהוה בּדרך שאלה וּתשוּבה… לצוֹרך זה היוּ משתמשים קוֹדם בּמלים הללוּ: המקבּל אתה על עצמך? אני מקבּל על עצמי. המבטיח אתה? אני מבטיח. המקבּל אתה עליך אחריוּת? אני מקבּל עלי אחריוּת. הערב אתה? אני ערב. התתן? אתן. התעשׂה? אעשׂה… אבל בּהכרזוֹת אלה היוּ משתמשים רק לפנים. אחר כּך נתפּרסמה הקוֹנסיסטוּציה של לֵאוֹ³⁸⁷, אשר בּיטלה את ההכרזוֹת ולא דרשה אלא הסכּם הדדי של שני הצדדים המוּבּע בּכל מלים שהן.

בּדרך של הסכּם מתהווֹת ההתחייבוּיוֹת בּמיקח וּבממכּר, בּשׂכירוּת, בּשוּתפוּת וּבּשליחוּת. בּמקרים אלה אוֹמרים, כּי ההתחייבוּת נעשׂתה בּדרך של הסכּם, מחמת שאין כּאן שוּם צוֹרך בּכתב וּבּעדים ואין דבר טעוּן מסירה, כּדי שההתחייבוּת תקבּל את תוֹקפּה, אלא מספּיק שבּעלי־הדבר יבוֹאוּ לידי הסכּם. לפיכך נעשׂים עסקים כּאלה גם בּין נסתרים, דהיינוּ על־ידי מכתב אוֹ על־ידי שליח. על יסוֹד התחייבוּיוֹת אלה מתקשר כּל אחד ליתן לחברוֹ את מה שמגיע לוֹ לפי היוֹשר והצדק, מה שאין כּן לגבּי ההתחייבוּיוֹת שבּעל פּה, שבּהן הצד האחד מציע והשני מבטיח.

45. על התביעוֹת

התביעה אינה אלא זכוּתוֹ של אדם לתבּוֹע בּדין את מה שמגיע לוֹ. החלוּקה היסוֹדית של כּל התביעוֹת שבּין אדם לחברוֹ, הבּאוֹת לפני שוֹפטים וּבוֹררים, היא לשני סוּגים: תביעוֹת בּחפץ וּתביעוֹת אישיוֹת. בּמקרה שאדם תבע ממי שחייב לוֹ מחמת חוֹזה וּמחמת עבירה אוֹ בּאיזה אוֹפן אחר, מכוּונוֹת התביעוֹת שלוֹ כּלפּי אישיוּתוֹ (של הנתבּע) וכונתן היא, שהצד שכּנגד ייתן אוֹ יעשׂה איזה דבר. בּרם, יש שאדם תוֹבע בּבית־המשפּט ממי שאיננוֹ חייב לוֹ בּשוּם דין, אלא שהוּא מעוֹרר התנגדוּת בּיחס לחפץ ידוּע. בּמקרה זה מכוּונוֹת התביעוֹת כּלפּי החפץ. למשל, אם אדם מחזיק בּחפץ גשמי, וטיטוּס טוֹען שהחפץ הוּא שלוֹ והמחזיק טוֹען מצידוֹ שהוּא בּעל החפץ. בּכל מקוֹם שטיטוּס דוֹרש את החפץ לעצמוֹ, יש כּאן תביעה בּחפץ. והוּא הדין אם טיטוּס טוֹען שיש לוֹ זכוּת שימוּש ואכילת פּירוֹת בּקרקע וּבבניינים, וכן גם אם הוּא טוֹען, שיש לוֹ זכוּת הליכה והוֹלכה בּקרקע שכנוֹ, אוֹ זכוּת הוֹבלת מיים מקרקע שכנוֹ, הרי זוֹ תביעה בּחפץ.

נוֹשאים וּשאלוֹת    🔗

1. עמוֹד על הניגוּדים בּין המסוֹרת הרוֹמית והגרמנית בּממלכתוֹ של תיאוֹדוֹריך.

2. המשטר, הכּלכּלה והחברה בּממלכת בּיזנטיוֹן בּמאוֹת החמישית והשישית לספירה.

3. מדוּע יש לראוֹת בּניסיוֹנוֹ של יוּסטינינוּס לחדש את הקיסרוּת הרוֹמית ניסיוֹן מלאכוּתי?

4. הקוֹדיפיקציה של המשפּט הרוֹמי וחשיבוּתה ההיסטוֹרית (היעזר בּמקוֹרוֹת 45–40).

5. המשפּט – יצירתוֹ הגדוֹלה של הרוּח הרוֹמית.

ספרים לעיוּן נוֹסף    🔗

1. ה. א. ל. פישר, דברי ימי אירוֹפּה – הוֹצאת מוֹסד בּיאליק וּמסדה, כּרך א', פּרק י"א.

2. ג. צ’יילד, מה נתרחש בּהיסטוֹריה – הוֹצאת ספרית הפּוֹעלים, פּרק י"ב.

3. מ. רוֹסטוֹבצב, תוֹלדוֹת העוֹלם העתיק – הוֹצאת י. צ’צ’יק, דברי ימי רוֹמי, חלק א', פּרק ה'.

הוֹאיל ואי־אפשר היה להדפּיס משוּם סיבּוֹת טכניוֹת את שמוֹת העמים, המקוֹמוֹת הגיאוֹגרפיים, האנשים, האלים, הגיבּוֹרים, המוּשׂגים והמוּנחים בּניקוּדם השלם יוֹתר מפּעם אחת, ניתנת בּזה רשימה מנוּקדת של השמוֹת החשוּבים בּיוֹתר. רשימה זוֹ סוּדרה בּסדר אלפבּיתי.

1. שמוֹת העמים והמקוֹמוֹת הגיאוֹגרפיים

א

ב

ג

ד

ה

ו

ז

ח

ט

ל

מ

נ

ס

ע

פ

ק

ר

ש

ת

2. שמות האנשים, האלים והגיבּוֹרים

אֵאוֹפּוֹלִימוֹס

אֲאֶטִיוּס

אַגַמֶמְנוֹן

אַגְרִיפִּנָה

אַגְרִיפַּס

אַדְרִיַנוֹס

אוֹבִידיוּס

אַוּגוּסְטוּס

אוֹגוּסְטִיָנוּס

אוֹדוֹבַקַר

אַוּלוּס הִירְטיוּס

אַוּלוּס קוֹרְנֶלְיוּס

אוֹלְפַּיָנוּס

אֶוְמֶנֶס

אֶוְסֶבְּיוּס

אוֹסִירִיס

אוֹקְטַוִיוּס

אוֹקְטַוְיָנוּס

אוֹרִיגֶנֶס

אֶוְרִיפִּידַס

אַוּרָלְיָנוּס

אַוּרַנוּס

אוֹרְֶסֶוּס

אַטִילָה

אַטַלוֹס

אַיְנֶיאַס

אִיסִיס

אַכִימֶנֶס

אֶלִיגַבַּל

אַלָרִיךְ

אַמְבּרוֹסִיוּס

אַמַטיוּס

אֶמִיליוּס פּאוּלוּס

אַמַסְטְרִיס

אַנְטוֹנִיוּס

אַנטוֹנִינוּס פִּיוּס

אַנְטִיגוֹנוֹס

אַנְטיוֹכוּס אֶפִּיפֶנַס

אַנְטִפַּטרוֹס

אֶניוּס

אַנְכִּיסֶס

אַנקוּס

אַסְפַּסְיַנוּס

אַסקניוּס

אפּוֹלוֹן

אֶפּיָנוּס

אֶפִּיקְטֶטוֹס

אַפרוֹדִטֶה

אַרְטֶמִיס

אֲרִיוֹוִיסְטוּס

אַרִיוּס

אָרִיס

אַרְמִיניוּס

אַרְקַדִיוּס

אֲתַנַסִיוֹס

בּוּרוּס

בַּכְּחִידֶס

בַּלְבִּילוּס

בֶּלִיסָריוּס

גַבִּינִיוּס

גֵיאָה

גֵיזֶרִיךְ

גַלְבָּה

גַלֶרִיוּס

גָנִימֶדֶס

גֶרְמַנִיקוּס

דוֹמִיטִיָנוּס

דוֹנַר

דִיאָנָה

דִיוֹנִיסוֹס

דִיוֹנִיסיוֹס

דיוֹקְלֶטְיָנוּס

דִיוֹ קַסְיוּס

דֶמֶטֶר

דֶקֶבָּלוּס

דֶקיוּס

דֶקִימוּס בּרוּטוּס

דַרְדָנוֹס

דרוּסוֹס

הוֹמֶרוֹס

הוֹרַטִיוּס

הוּרְקָנוּס

הִיֶרוֹן

הֶלְוִיָה

הֶלֶנֶה

הֶרָה

הֶרְקוּלֶס

ווֹטַן

ווּלְפִילָה

ווּלקֶנוֹס

וִיטֶלְיוּס

וִינִיקְיוּס

וֶלֶנְטִינְיָנוּס

וֶלֶרְיוּס דָטוּס

וֶנוּס

וֶסְטָה

וִרְגִיליוּס

וַריוּס רוּפוּס

וֶרֶס

וֶרְקִינְגֶטוֹרִכְּס

זֶוס

זֶנוֹבְיָה

זָרַטוּסְטְרָה

חְלוֹדְוִיג

חַמילְקַרת

חַנִיבַּעַל (חַנִיבַעַל)

טוֹטִילָה

טוּלוּס הוֹסטיליוּס

טיבּוּלוּס

טִיבֶּרְיוּס גְרַקִכוּס

טִיגְרַנֶס

טִיטוּס

טִיטוּס טַטיוּס

טִיטוּס לִיוְיוּס

טַקִיטוּס

טְרֶבּוֹנְיָנוּס

טִרֵיָנוּס

טֶרֶנְטִיוּם

טֶרְפְּנוּס

טַרְקְוִיניוּס

יוֹבְיָנוֹס

יוּבֶנַלִיס

יוּגוּרְטָה

יוּליוּס־קלאוּדיוּס

יוּליָנוּס הכּוֹפר

יוּסְטִינְיָנוּס

יוּפִּיטֶר

יוּפִּיטֶר לַטְיֶרִיס (קליגוּלה)

יַנוּס

כְּסֶנוֹפוֹן

כְּסַנְתִיפּוֹס

כּרוֹנוֹס

לֵאוֹ

לוּקיוּס אמיליוּס פּאוּלוּס

לוּקיוּס מֶמיוּס

לוּקיַנוּס

לוּקַס

לִיבַּניוס

לִיוְיָה

לִיוִיוּס אַנְדרוניקוּס

לִיוִיוּס דרוּסוּס

לִיקִינִיוּס

לִיקֵינִיוּס מוּרֶנֶה

לֶפִידוּס

מֵיקֶנַס

מַכְּסִימְיָנוּס

מַכְּסֶנְטיוּם

מַנִי

מַנְלִיוּס טוֹרְקְוָטוּס

מֶנַנְדְרוֹס

מֶנֶנְיוּס אַגְרִיפָּה

מַסִינִיסָה

מַרִיָה

מַריוּס

מַרְיָנוּס

מַרְס

מַרְקוּס אנטוֹניוּס

מַרְקוּס אוֹרֶליוּס

מַרְקוּס טוּלְיוּס קִיקֶרוֹ

מַרְקוּס מַרְקֶלוּס

מַרְקוּס פּוֹרְקיוּס קַטוֹ

מַרְקֶלוּס

מַתָי

מִתְרְדָת

מַתְרָה

נוּמָה פּוֹמְפּיליוּס

נוּמיטוֹר

נִיקֶה

נֶסְטוֹרִיוּס

נֶפּטוּן

נֶרְוָה

נֶרוֹן

נַרְסֶס

סְוֶטוֹנְיוּס

סוּלָה

סוֹקְרַטֶס

סֶוֶרוּס

סַטוּך ינוּס

סְטִילִיכוֹ

סֵיאַנוּס

סִילְוִיוּס אֵינֵיאַס

סִילְוַנוּס

סִינוֹפֶּה

סִיפַּכְּס

סַלוּסְטְיוּס

סֶלֶוְקוֹס

סֶנֶקָה

סָסָן

סֶפְּטִימְיוּס סורוּס

סְפַּרְטָקוּס

סְקוּפּס

סְקוּרוּס

סְקִיפּיוֹ אֶמִילְיַנוּס

סְקִיפְּיוֹ אַפְרִיקַנוֹס

סֶקֶסְטוּס

סְֶרוִיוּס טוּלוּס

סֶרְטוֹרִיוּס

סָרָפִיס

עֶזְרוּבַּעַל

עַשְׁתוֹרֶת

פַּאוּלוּס

פָאוּנוּס

פַבּיוּס

פַבּיוּס מַכּסימוּס

פַבּיוּס פִּיקְטוֹר

פּוּבְּלִיוּס סוּלְפִיקוּס

פּוּבְּלִיוּס קוֹרְנֶליוּס סְקִיפְּיוֹ

פּוֹלוּכְּס

פּוֹלִיבּיוּס

פּוֹמְפֵּיוּס

פּוֹנְטִיוּס פִּילָטוּס

פַוְסְטוּס קוֹרְנֶלְיוּס

פוּרִיוּס

פֶּטְרוּס

פִילִיפּוֹס

פִּיסוֹ (פִּיסוֹן)

פּירוֹס

פְּלַאוּטִיוּס

פְּלוֹטִינוֹס

פְלוּטַרְכוֹס

פְלוִיוּס

פְּלִינְיוּס

פְלַמִינִינוּס

פַּפִּינְיָנוּס

פְּרוֹמֶתֶיוֹס

פְּרוֹסֶרְפִּינָה

פְּרוֹקָס

פְּרִיָמוּס

פֶּרְסֶוְס

פְּרֶפֶרְטיוּס

קוֹנְסְטַנְטִיוּס (חַלוֹרוּס)

קוֹנְסְטַנְטִינוּס (הגָדוֹל)

קוֹרְבּוּלוֹ

קַטוֹ

קַטִילִינָה

קִיבֶּלֶה

קַיוּס

קַיוּס וַלְגִיוּס

קַיוּס יוּלְיוּס קֵיסַר

קַיוּס פַנְסָה

קִינֶה

קִיקֶרוֹ

קְלֵאוֹפַּטְרָה

קְלַוּדיוּס

קְלֵיאוֹמֶנֶס

קַלִיגוֹלָה

קַסְטוֹר

קַסִיוּס

קַפּוּס

קֶרֶס

קְרַסוּס

קָרָקָלָה

רוֹמוֹלוּס

רוֹמוּלוּס אַוּגוּסטוּס

רֵיאָה סִילִוִיָה

רִיקִימֶר

רָמוּס

תֵאוֹדוֹסִיוּס

תֵאוֹדוֹרָה

תֵאוֹדוֹרִיךְ

תוּקִידִידֶס

3. מוּשׂגים וּמוּנחים

אַבּוֹרִיגֶנִים

אָגֶר פּוּבְּלִיקוּס

אֶדִיל

אוֹבַטִיָה

אַוָגוּרִים

אוֹלִיגַרְכִיָה

אֶוָנְגֶלְיוֹן

אִימְפֵּרַטוֹר

אִינְסְטִיטוּציוֹת

אֶכְּסֶגֶטֶס

אֶכְּסְטַזָה

אַמְנִיסְטִיָה

אַנְגַרְיָה

אַנַלְס

אַנַרְכִיָה

אַסְטרוֹלוֹגְיָה

אֶפִּיסְקוֹפּוס

אַפִּיפְיוֹר

אֶרָרִיוּם

בַּלִיסְטְרָאוֹת

בָּסִילְקִי

בַּקְכַנַליוֹת

גְלַדִיַטוֹר

גְנוֹסְטִיקִים

דִיאַדֶמָה

דִיאוֹקֶסוֹת

דִיגֶסְטָה

דִיקְטַטוֹר

דֶמוֹקְרַטִיָה

דֶקֶמְוִיר

הֶגְמוֹן

הֶלֶנִיסְם

הַרוּסְפיקִים

וֶטוֹ

וֶסְטַליוֹת

טֶטְרַרְכִיָה

טִירַנְיָה

טְרוֹפֵיִים

טְרִיבּוּן

טְרִיבּוּס

טְרִיוּמְוִירַט

טְרִיוּמְף

טְרִיֶרָה

יוּגֶר

לֶגַטוּס

לוּדוֹר

לוּפֶּרְקַלִיים

לַטִיפוּנְדיוֹת

לֵיטוּרְגיוֹת

ליקְטוֹר

מַגִייָה

מוֹנוֹפִיסִיטית

מוּנִיקיפּיוֹת

מוֹנַרְכְיָה

מִיסְטֶריוֹת

נֶאוֹפְּלַטוֹנִים

נוֹבֶלוֹת

סַטוּרְנָלִיים

סֶסְטֶרְצָה

פּוֹמֶריוּם

פּוֹנְטִיפִיקִים

פּוֹנְטִיפֶכֶּס

פָּטְרָס

פִיסְקִים

פְלֶבֶּאִי

פַלַנְכְּס

פַּנְדֶקְטִים

פֶּנָטִים

פּרוֹזָה

פְּרוֹלֶטָריאַט

פְּרוֹסְקְרִיפְּציוֹת

פְּרופְרָטוֹר

פְּרוֹקוֹנְסוּל

פְּרוֹקוּרַטוֹר

פְּרֶטוֹר

פְּרִינְקִיפַט

פְּרִינְקֶפְּס

פְּרֶפֶקְטוֹר

פְּרֶפֶקְטוּרָה

פַּרְקוֹת

צֶנְסוֹר

קוֹלֶגיוֹת

קוֹלוֹנִים (אריסים)

קוֹנְסוּל

קְוֶסְטוֹר

קוּרִיָה

קוּרִיָל

קְלִיאֶנְט

קָנטוּרְיָה

רֶטוֹריקָה

 

לוח כרונולוגי    🔗

רשימת המקורות