פרק ראשון

א.

הילד נולד בדממת חצות לילה, בבית אחד האצילים העשירים אשר בנוף הדרומי מערבי. האֵם הצעירה שכבה על מטתה כנדהמה ותהי כמו שכחה תבל ומלואה. אפס כי בהשָּׁמע בחדר קול גניחתו הראשונה של הנולד התנודדה היולדת על משכבה, מבלי לפקוח את עיניה העצומות. שפתיה נעו, כמו לוּ חפצה להגיד דבר, אך קולה נחבא ולא נשמע. פניה השחרחורים, המלאים רוך ונעימות, שעוד טרם נמחקו מעליהם רשמי הילדות, נעוו ויביעו קצר-רוח וענות-לב, כילד מפונק החש פתאם איזה מכאוב שאינו רגיל בו.

המילדת הרכינה את ראשה ותט את אזנה לשפתי היולדת הלוחשות.

– מדוע… למה הוא זה? – שאלה החולָה בלחישה.

המילדת לא הבינה את שאלתה. הילד השמיע קול בוכים שנית. בפני החולָה התרוצץ רגש כאב אנוש ועמוק ומבין עיניה הסגורות התגלגלה דמעה.

– מדוע… למה? – כבראשונה לחשו שפתיה.

הפעם הבינה המילדת את שאלתה ותשיב במנוחת לב:

– הרי את שואלת, גברתי, מדוע יבכה הילד? הרגעי נא, – כך מנהגו של עולם.

אולם המענה הזה לא הניח את דעת האם, ותחרד ותתחלחל מדי פעם בפעם בהשמע קול בכי הילד, ותוסף לשאול בדאגה וקצר-רוח: מדוע… כך… משונה בכיתו?

ואולם המילדת לא האזינה שום דבר בלתי רגיל בקול בכיתו של הילד, ובראותה כי האם מדברת את דבריה כנבוכה ודבריה נאמרים, כנראה, מתוך חום הקדחת נסתלקה ממנה ותשים את לבה אל הילד.

האם הצעירה נאלמה דומיה, ורק לפרקים מצץ איזה רגש כאב אנוש, שלא יכל לבקוע החוצה באויר ותנועה, דמעות חמות ומלאות מעיניה. הדמעות הבקיעו מבין העפעפים השחורים ותתגלגלנה אשה אחרי רעותה על פני הלחיים הלבָנוֹת כשיש.

אפשר הדבר, כי לב האם הרגיש מאליו, כי יחד עם הנולד גח מרחם גם אסון נורא ואיום שעתיד להקדיר את עננו על פני עריסת הילד וּלְלַוֹת את החיים החדשים הללו כל הימים עדי שובם לעפרם.

ויכֹל, אמנם, להיות, כי באמת לא נאמרו הדברים אלא מתוך אש הקדחת ולא היה בהם שום ממש. יהיה איך שיהיה – הילד נולד עִוֵּר. –

ב.

בראשונה לא הרגישו את הדבר. הילד הביט אל כל דבר באותו המבט העמום ובלתי מכֻוָּן הרגיל אצל כל הילדים עד פרק ידוע. הימים חלפו ועברו כסדרם וכבר החלו למנות את ימי חיי האדם החדש לשבועות. עיניו נטהרו ויסר מעליהן הריר הדלוח ותראה בבת העין בדמותה הרגילה. אפס כי לא הפנה הילד את ראשו אל קוי האור המזהירים, שהגיחו אל החדר יחד עם צפצופם העלז של הצפרים וקול שאונם של עצי התדהר הירוקים, שהניעו את ראשיהם על יד החלונות בגן. האם, שהספיקה להחליף כח אחרי קומה ממטתה, היתה הראשונה ששמה לבה בחרדה אל מראה פני הילד המוזרים, שנשארו תמיד במנוחה בלי נוע ויביעו איזו רצינות גמורה שאינה מצויה אצל כל הילדים בני גילו.

האשה הצעירה הביטה אל אנשי ביתה הסובבים אותה ותשאל בחרדת לב: הגידו נא לי, מדוע משונה הוא הילד כל כך?

– ובמה? – השיבו אנשי הבית בקרירות לב: – אין הילד משונה כלל מכל הילדים האחרים.

– הביטו אל הילד והוא כמו יחפש דבר בידיו…

– הילד אינו יכֹל עוד לזַוֵּג את תנועות ידיו עם רגשותיו החדשות של חוש ראותו, – השיב הדוקטור.

– ומדוע יביט תמיד וִיכַוֵּן את עיניו רק למקום אחד? – הוא… עִוֵּר? – התפרץ פתאם מלב האם פתרון נורא לחידתה, ואיש לא יכֹל עוד לנחמה ולהניח את דעתה.

הדוקטור לקח את הילד על זרועותיו, ויפן אותו במהירות אל עבר פני האור ויציץ אל תוך עיניו. הוא נבוך מעט ואחרי פטרו את עצמו במלים אחדות המשתמעות לתרי אפי נסע לדרכו ויבטיח לשוב בעוד ימים שנים.

האם בכתה ותתמוטט כצפור שנגעה בה יד הרובה ותלחץ את הנער אל לבה, בעוד אשר עיני הנער לא חדלו מלהביט במבטו הקָּם והעמום כבראשונה.

והדוקטור שמר את הבטחתו, ויבוא בעוד ימים שנים והאופתלמוסקוף בידו, וידליק את הנר ויקריבו אל עין הילד וירחיקו ממנה ויביט אל תוך עין הילד וסוף סוף הגיד במבוכה:

– לדאבון לב, גברתי, לא שגית… הילד – עור, ונוסף לזה גם בלי כל תקוה להֵרִפא…

האם שמעה את הדברים בלב עצב ושאנן…

– אנכי ידעתי את הדבר זה כבר, – השיבה בקול נמוך.

ג.

בני הבית שבו נולד הילד העור היו מעטים. אל האנשים שכבר ידועים לנו צריך להוסיף עוד את האב ואת “הדוד מַקְסִים”, כמו שקראו לו כל אנשי הבית וגם האנשים הזרים. האב היה דומה בערכו ומהותו לאלפי בעלי אחוזה אחרים שבנוף ההוא. הוא היה בעל רוח נדיבה ואפשר לאמר גם איש טוב, השגיח תמיד בעין פקוחה על עושי דבריו ויאהב לבנות בתי-רחים ולחזור ולתקנם תמיד. הדבר הזה אכל את רבי עתותיו וממילא נשמע קולו בביתו רק לעתים מזומנות בלבד, כמו בשעת האכילה והשתיה וכדומה. בבואו הביתה היה רגיל לשאול מדי פעם בפעם: “השלום לך, יונתי?”, ואחרי השאלה התדירה הזאת היה קרב אל השלחן וכמעט שהיה גורע שיחה כלל, רק זעיר שם היה מספר דבר וחצי דבר על אדות בנין בית-הרחים, האופנים וגליליהם. ונקל להבין, כי הויתו הפשוטה והמצומצמת הזאת לא יכלה להשפיע על נפש הילד במדה מרובה ולהטביעה בחותם ידוע.

אולם הדוד מקסים היה איש אחר לגמרי. כעשר שנה לפני התחלת ספורנו היה הדוד מקסים ידוע לבעל האגרופין היותר מסֻכן לא רק בסביבות אחוזתו בלבד, כי אם גם בקיוב העיר “בימי השטרות”, המה ימי השוקים הגדולים. כל יודעיו התפלאו איכה נהיה כדבר הזה, כי במשפחת הגברת פופילסקה, ילידת יַצֶנְקה, ההגונה בכל האופנים, יצא לאויר העולם אח נורא כזה האיום על כל סביבותיו. קשה היה עד מאד לעמוד על אופיו של האיש ולכַוֵּן את דעתו. על דברי החן והחבה של חבריו האצילים היה עונה תמיד בדברים קשים וחוצפא יתירה, בעוד שהיה סולח להאכרים דברי עזות וגדל-לבב כאלה, שגם האציל היותר נוח לבריות היה עונה עליהם במכת לחי. אולם, לבסוף, לשמחת לב כל אנשי דעה ובינה, קצף הדוד מקסים קצף גדול על עם אוסטריה וישם את פניו ארצה איטליה. שם מצא מין את מינו ויתחבר מקסים אל כופר ובעל אגרופין אחד כמהו, הוא גַרִיבַּלדִי, הוא האיש, אשר לפי דברי האצילים, כרת ברית אחוה עם השטן והנהו נכון למכור את האפיפיור בכבודו ובעצמו בעד נזיד עדשים. הנה כן אבד מקסים לדעת את נשמתו “הפרוצה”, אבל תחת זה רבתה המנוחה בקיוב בימי השוק ואמות כבודות רבות חדלו מלדאוג לגורל בניהן.

והאוסטרים קצפו, כנראה, גם הם קצף גדול על הדוד מקסים. כפעם בפעם בא ב“הרץ”, – עתונם החביב של האצילים בעלי האחוזות, – בחלק הידיעות משדה המלחמה, זכרו של מקסים לחרפה ולקללה כאחד מגבורי גריבלדי היותר מצוינים, עד כי לבסוף הביא “הרץ” את הבשורה להאצילים, כי נפל מקסים במלחמה הוא וסוסו אתו, והאוסטרים, שאפם חרה בם ועברתם היתה שמורה להוַּליני קשה העורף הזה, בִּתקוהו בחרבותיהם ועשו את בשרו ככברה.

– מרה היתה אחרית מקסים, – אמרו האצילים ויראו בזה את אצבעו של פטר הקדוש שנלחם מן השמים בעד היושב על כסאו. ויתחשב מקסים בין המתים.

ואולם ברבות הימים הוברר הדבר ויוָּדע, כי לא הצליחו חרבות האוסטרים להכחיד כליל את נשמת מקסים הסוררה ותשאר תלויה ועומדת בגוף שבור והרוס. גבורי גריבלדי הוציאו את חברם מתוך ההרגה ויתנוהו אל אחד מבתי החולים. ויהי אחרי רפאו מעט את הריסות גופו שב מקסים פתאם אל בית אחותו וישתקע שם.

עתה לא הלך עוד לבו אחרי מלחמת השנים, שהיה רגיל בה בימים עברו. רגלו הימנית נקטעה כלה ויצא בקַבו וגם ידו השמאלית נשחתה ותעצור כח רק להחזיק משענת. ובכלל נשתנה האיש הרבה מאד; רוחו הסוערת נחה, שקטה; בכל הליכותיו נראו רצינות וכֹבד ראש. ורק לעתים רחוקות השתמש עוד בלשונו החדה, שפצעיה עתה היו אנושים כפצעי חרבו בימים עברו. ויחדל מקסים מרדת עוד לירידי קיוב, ויבוא בחברת אנשים רק לעתים רחוקות ואת רבי עתותיו בלה בחדר ספריו. שם היה קורא בספרים כאלה אשר איש לא ידע את תכנם ומהותם ורק עפ“י אומדנא ידעו, כי ספרי מינות וכפירה המה. הוא עסק גם בכתיבת איזה דבר בספר, אבל משום שכתביו לא ראו אור ב”הרץ" לא היה ערכם גדול בעיני הסובבים אותו.

בימים ההם, בשעה שבבית האחוזה יצא לאויר העולם היצור החדש וילך הלוך וגדול, החלו נקודות הכסף להזהיר בשערותיו הקצרות של הדוד מקסים. מרוב השתמשותו במשענתו הורמו כתפיו וכל גופו קבל צורת רִבוע. חזות פניו המוזרה, גבות עיניו הסבוכות יחד ומפיקות רוח סרה, קול משענותיו ועמודי עשן מקטרתו שעמדו תמיד מסביב לו כענן, – כל הדברים האלה הטילו אימה יתירה על רואיו ורק האנשים שידעו היטב את האינבַליד הזקן ידעו, כי בגוף ההרוס הזה דופק לב חם וטוב, ובראשו הגדול והמרובע, המכוסה ביער שערות קצרות, ישכון מֹח אשר יעבוד את עבודתו בלי הרף.

אולם גם האנשים הקרובים אליו לא ידעו את מהות השאלה שנקרה במחו בימים ההם. המה ראו רק, כי הדוד מקסים החתול תמיד בערפלי עשן מקטרתו יושב לפעמים על מושבו שעות שלימות בלי נוע, מבט עיניו עמום וכהה, גבות עיניו סבוכות כבזעם ורוחו סרה. ובאותן השעות חשב האינבליד, כי החיים כלם אינם אלא מלחמה ארוכה מראשם ועד סופם ושאין בהם מקום לבעלי מומים כמותו. הוא דק ואשכח, כי לו אין כבר מקום במחנה והויתו נופלת רק למשא על גבורי החיל הלוחמים. בעיניו נראה הדבר, כי הוא איננו אלא אחד האבירים שדחפוהו החיים מעל האוכף וישפתוהו עדי עפר. האם לא מורך לב הוא לכרוע ברך לפני הדום רגלי המנצח וללקוט את הפרורים הנותרים מעל שלחנו? –

ובעוד שהדוד מקסים עושה את חשבון נפשו ברוח גבורה ואמץ הלב, בעוד שהוא חושב את מחשבתו העצורה כאש בעצמותיו ושוקל ומונה את כל השאלות והתשובות, והנה נפגשו עיניו ביצור החדש שמזלו גרם לו להיות אינבליד מתחלת בריתו. מתחלה לא שם מקסים את לבו אל הילד, ואולם אחר כך לקחו את לבו הדמיון הנפלא והצד השוה שבשניהם.

– המ… אמנם כן! – אמר מקסים אל לבו באחד הימים, בהיותו צולל בתהום מחשבותיו ובהעיפו את עינו אל הילד: – גם הוא אינבליד. ולוּ היתה איזו יכלת לזַוֵּג אותנו יחד כי אז אולי היינו שנינו לאדם אחד שיש בו ממש.

ומן הוא והלאה החל להתבונן אל הילד יותר ויותר.

ד.

הילד נולד עור. ומי אשם באסונו? אין איש. הנה מלבד שאי אפשר לראות בזה אף צל של “רצון להרע”, אלא שגם סבתו הראשונה של האסון חבויה בצל וטמונה בעמק מסתרי הבריאה הסבוכים ומכוסים מעין כל. ובכל זאת, מדי הביטה האם האמללה אל ילדה העִוֵּר והנה כאב אנוש לחץ את לבבה ובשרה נעשה חדודין. ממילא מובן, כי פה נראו רגשות אם הרואה לפניה את אסון ילדה בהוה ויודעת לשוות דמות וערך גם להעתיד הנורא והאיום המחכה לו. ואולם מלבד הרגשות הללו נקרה בעמק לבה של האשה הצעירה ותנסר גם ההכרה, כי סבת האסון תלויה באלה אשר הביאו את החיים הללו לאויר העולם… הדבר הזה היה די לעשות את הילד הקטן בעל העינים השחורות אבל סתומות לנקודת המרכז של כל בני הבית, ויהי הילד שלא מדעתו לאדון נגיד ומצוה, אשר כל רצונותיו ותביעותיו היו קודש לכל אנשי הבית.

אי אפשר להגיד מה היה סופו של הנער שהיה מסוגל מתחלת בריתו, בסבת אסונו, להתרגז על לא דבר ולמצוא תואנות, ומה גם אחרי אשר כל הסובבים אותו הועילו רק להחזיק ולהגביר את מדת האניות בקרבו, לולא מסבות החיים וחרבות האוסטרים שהכריחו את הדוד מקסים להשתקע בכפר, בבית אחותו.

הויתו של הילד העור עמו בבית אחד התותה לאט לאט למחשבת מקסים דרך אחרת ומסלה חדשה. הוא הוסיף גם עתה לשבת על מקומו כדרכו שעות שלמות ולהעלות את ענן הקטורת, אבל תחת עקת לב ומרירות נפש הביעו עיניו עתה אחרת, איזו מחשבה עמוקה והתבוננות חדה ונמרצה. וכל מה שהוסיף הדוד מקסים להביט ולהתבונן, כן הוסיפו גבות עיניו להסתבך, פניו רעמו ויתאבכו גאות עשן מקטרתו, עד כי לבסוף גמר בנפשו להתערב בדבר גם הוא.

– זה הקטן, – אמר מקסים, בהוציאו מפיו טבעות עשן תכופות זו אחרי זו: – זה הקטן גדול יהיה ואמלל יהיה בחיים עוד יותר ממני. אמנם נוח לו שלא נברא משנברא.

האשה הצעירה השפילה את ראשה ודמעה התגלגלה מבין עיניה ותפול על מעשי ידיה.

אכזריות נוראה היא להזכיר לי את הדבר, מַקס, – השיבה היא בקול נמוך: – להזכיר את הדבר בלי כל מטרה ותכלית.

אנכי רק אמת יהגה חכי, – השיב מקסים: – לי תחסרנה יד ורגל, אבל יש לי עינים, ולילד אין עינים וברבות הימים תחסרנה לו גם ידים ורגלים, גם רצון לא יהיה לו עוד…

– ומדוע?

– הלא תביני לרעי, אַנַּה, – אמר מקסים בקול יותר רך מבתחלה: – הן לא להדאיב את רוחך רצוני ולא להיות אכזרי כונתי. לילד נתנה מערכת עצבים דקה ומחודדה. לעת עתה יש עוד לאל ידו לפַתח את כל יתר כשרונותיו וחושיו במדה גדולה כזו עד שימלאו לו כמה שאפשר את חסרון כח ראותו. אבל לדבר הזה דרושים הרגל והתפתחות, והדברים האלה נקנים רק בעזרת ההכרח. ההשתדלות האוילית להרחיק ממנו את ההכרח לחגור בעצמו את כחו חוסמת בפניו את הדרך היכולה להובילו לחיים יותר רחבים ומלאים.

חכמת לב האם עמדה לה להבין את אמתות דברי אחיה, והיא שעמדה לה גם לנצח בקרבה את הדחיפה הטבעית לחוש מבלי משים ולרוץ לכל קול גניחתו של הילד, וכעבור ירחים אחדים אחרי השיחה האמורה כבר למד הילד לזחול במהירות על פני הקרקע בכל חדרי הבית בהקשיבו את אזניו לקראת כל שאון וצלצול, ובעמקות והתבוננות נפלאה שאינה מצויה אצל ילדים אחרים משש את כל דבר שבא לידו.

ה.

את אמו למד הילד קל מהרה להכיר על פי הליכתה, קול שריקת בגדיה ועל פי סמנים אחרים שהיו מיוחדים רק לו לבדו מבלי שירגיש בהם אחר, מבלי הבט אל מספר האנשים שהיו בחדר, מבלי הבט אל אופני העתיקם את מקומות מושבותיהם, הכיר הילד את האם וישם את פעמיו ישר אליה; גם בקחתה אותו פתאם על זרעותיה הכיר תכף, כי בחיק אמו הוא יושב. ובקחת אותו איש אחר מאנשי הבית על זרעותיו היה הילד ממשש במהירות בידיו הקטנות את פני האיש, וככה למד להכיר את אומנתו, את הדוד מקסים ואת האב. אולם בגעת בו איש זר החלו תנועות הידים הקטנות להתמהמה ולהתנהל בכבדות; הילד היה מעביר אותן בשים לב וזהירות על פני הזר וכל יצורי פניו הביעו התבוננות עמוקה, כמו לוּ “הסתכל” באמצעות ראשי אצבעותיו.

מטבעו היה הילד מהיר ועֵר לכל דבר, אפס כי רבו הימים וינקפו שבועות וירחים והעורון העמיק הרחיב את השפעתו על תכונת הילד, שכבר החלה להראות בצביונה הקַּיָּם. מהירות תנועותיו חדלה לאט לאט; הוא החל לבַכֵּר את זויות הבית הרחוקות וישב שמה דומם שעות שלמות, יצורי פניו קמים בלי נוע וכלו כמו מקשיב לאיזה דבר. בשעה שדממה שררה בבית וחליפת קולות שונים לא השביתה את מנוחתו ולא הטרידה את הקשבתו ישב הילד כמו צולל בתהום של מחשבות, ותמהון והתפלאות יצוקים על פניו היפים, המפיקים תום ושימת לב של גדול.

הדוד מקסים הבין מראשית אחרית: מערכת עצבי הילד הדקה והמחודדה עשתה את שלה, ובחדדה את חושי השמיעה והמשוש כמו השתדלה למלא בזה במדה ידועה אותה ההשפעה שהיתה הנפש צריכה לקבל מחוש אחר. כל רואיו התפלאו על עומק חוש משושו וחדודו, עד כי לפרקים היה דומה כאלו לא חסרה לו גם הבנת הגונים: בבוא לידו מטליות בעלות גונים בהירים היה ממשש אותן במתינות ופניו הפיקו התבוננות עמוקה. אולם ברבות הימים הוברר הדבר, כי עיקר כחו וגבורתו מתפתחים בחוש השמיעה.

קל מהרה למד להכיר את חדרי הבית על פי קול שאונם המיוחד, ויכיר את אופני הליכות אנשי הבית, קול חריקת כסא הדוד מקסים, שריקתו המדודה של חוט התפירה בידי האֵם ודפיקתו הישרה של שעון הקיר. לפעמים, בזחלו על פני קרקע הבית על יד הכתלים, היה מקשיב פתאם אל קול ההמולה הדקה שלא נשמעה לאחרים, ובהגביהו את ידו היה נמשך אל הזבוב המתהלך על פני הקיר, ובעזוב פתאם הזבוב הנבהל את מקומו ויתעופף, חרדו יצורי פני העור ויביעו תמהון ומרירות לב. הוא לא יכל להבין את דבר העלם הזבוב פתאם. אולם באחרונה סר התמהון מעל פניו גם במקרים כאלה ורק היה פונה את ראשו אל העבר אשר שמה התעופף הזבוב ויעלם, – חוש שמיעתו שנתפתח עוד יותר הרגיש את קול צלצול הכנפים המתרחק והולך.

כל העולם כלו, מבריק, מזהיר, מתנועע וסואן מסביב חדר אל תוך מח העור בדמות קולות ואת הדמות הזאת ערך לכל מערכי לבו ומוחשיו. גם פניו נשאו עליהם חותם ההתבוננות העמוקה אל חליפות הקולות: המתלעה התחתונה נמשכה כמעט, גבות עיניו הסתבכו ותקרבנה אשה אל רעותה, הראש נטה מעט הצדה וירום על פני הצואר הדק והארוך. יחד עם זה הוסיפו להעור העינים היפות אבל קמות פנים זעומים ומעוררים חמלה גם יחד.

ו.

החֹרף השני לימי חייו קרב אל קצו. השלג נמס ויהי ליבלי מים השוֹטפים וזורמים בכח, ויחד עם זה, בהקיץ כל הטבע כֻּלו לתחיה, נתחזקה בריאות הילד, שהיתה רופפת כל ימות החרף, שהיה כלוא בחדרו מבלי צאת החוצה.

הוציאו את לוחות החלונות המִּשְׁנִים ויתפרץ האביב החדרה ברב כח ועוז. מבעד לַחלונות המלאים אורה נשקפו פני שמש אביב השוחקים; ענפי עצי התדהר הערומים התנועעו; מרחוק נשקפו מרחבי השדמות, המכוסות עודנה בהרות שלג לבָנות, בעוד שבמקומות אחרים כבר החל להציץ ירק עשב. ויאצל האביב מהודו והדרו על היקום אשר שב לתחיה בכחות מחודשים.

אל חדר הילד העור הגיח האביב רק בקול שאונו והמונו. הילד הקשיב ויאזין את שאון יבלי המים השוטפים וזורמים במרוצה, כמו לוּ ידחקו איש את רעהו, בהחפזם לעבור על פני האבנים אשר על דרכם ובסללם להם נתיב אל תוך האדמה הרכוכה; ענפי התדהר התלחשו בקול חרישי מאחורי הַחלון בהסתבכם איש ברעהו, וידפקו בחשאי על פני שמשות החלונות; ונטפי הדלף הדולפים מעל פתילי הקרח, שֶׁתָּלה קֹר-בוקר מסביב לגג וימסו מחֹם שמש-צהרים, טפטפו גם המה במהירות וישמיעו קול צלצול בנפלם לארץ. והקולות האלה חָדרו אל תוך החדר, כמו לוּ הָשלך אל תוכו המון אבני קלע קטנות היורדות כברק; ולפעמים הבריח את המון הקולות הללו קול צפצופו של העגור היורד ממרומי מעל והולך ונספה לאט לאט, כאילו מתמסמס באויר…

פני הילד העור הביעו תמהון ועקת-לב. בכח הקריב את גבות עיניו אשה לרעותה, פשט את צוארו ויקשיב רב קשב. ומבלי הבין מה טיבם של הקולות וההמיה החדשה שסבבֻהו מכל עבר ופנה שלח פתאם את ידיו הקטנות, בבקשן את אמו, ובמצאו אותה חש אליה וַיִלָּחץ אל לבה.

– מה זאת, מה יעשה בילד? – שאלה האם גם את נפשה וגם את האחרים.

הדוד מקסים הביט ויתבונן אל הילד ולא הבין את פחדו ומבוכת לבו הסתומה.

– הוא… הוא איננו יכל להבין, – פתרה לבסוף האם, בראותה את פני בנה מביעים תמהון מכאיב לב ושאלה.

ואמנם כך היה הדבר. הילד היה נבוך ולבו חרד בקרבו; רגע אחד הקשיב אל ההמיה החדשה אשר סביביו ורגע שני נתעוררה בקרבו פליאה נשגבה: אנה פנו, אנה הלכו ואיך אבדו פתאם אותם הקולות שהיתה אזנו רגילה בהם עד עתה.

ז.

עוד מעט ויעבור האביב ותצא חמה בוערת מנרתיקה להחיש את מעשי הטבע, ותגבר התחיה הלוך וגבור ותפסע פסיעות גסות, ותכס האדמה ירק דשא והאויר ימלא ריח ציצי עצי לִבנה. ויגמרו להוליך את הילד אל השדה, אל הנהר הקרוב.

האם הוליכה אותו בהחזיקה בידו. על ידה הדוד מקסים נשען על משענותיו, ומגמת פניהם אל הגבעה אשר על יד החוף, שכבר הספיקו השמש והרוח ליַבשה כראוי. הגבעה היתה מכוסה כלה בירקרק חרוץ ולרגליה השתרעה מרחביה.

היום הבהיר הפיח בפני האם והדוד מַקסים, קרני השמש החמו את פניהם, ואחריהם מִלא רוח האביב ויַּשב בכנפיו הנסתרים ויביא תחת החם רוח צח משיב נפש. האויר כֻּלו היה מלא איזה שכרון רֹך ועדן המעדן את הנפש ומטעימה ענג נפלא.

האם הרגישה והנה נקפצה בכפה יד הילד הקטנה בכח; אולם נֹעם שכרון האביב לא נתנה להרגיש את חרדת הילד. היא שאפה רוח מלא-החזה ותלך לבטח דרכה מבלי הבט לאחריה; אפס לוּ עשתה כדבר הזה כי אז התפלאה למראה פני הילד המוזרים. הוא הטה את עיניו כלפי השמש בתמיה סתומה; שפתיו נפתחו וישאף רוח בכל כחו, לגימה אחר לגימה, כדג זה שמוציאים אותו מן המים. רגע אחד האירו פניו ויעבור עליהם ברק ההתפעלות ועליצות הנפש, והברק הזה חלף הלך לו תכף ויבואו תחתיו תמהון, חרדת-לב ופִּזוּר-הנפש. רק העינים קמו בחוריהן ומבטן העור לא נשתנה אף רגע.

בהגיעם אל הגבעה ישבו שלשתם. ותקח האם את הילד ותגביהו כדי להושיבו כראוי, ויחרד הילד שנית ויחזק עוד הפעם בכנף מעיל אמו. דומה היה, שפחד הילד פן יצלול תהומות, כמו לא הרגיש את הקרקע אשר מתחת לרגליו. אפס כי גם הפעם לא שמה האם את לבה לתנועת הילד המשונה, כי היו עיניה וכל חושיה בה כפותים אל הדר התמונה הנפלאה, מעשי ידי האביב ופעולתו.

שעת-הצהרים. השמש סבבה את מהלכה על פני שמי התכלת. מעל הגבעה, שעליה ישבה הכנופיה הקטנה, נראה הנהר שמימיו גאו עד למאד; הנהר כבר נטהר מגזרי הקרח ורק זעיר שם, זעיר שם התראו האחרונים שבהם ההולכים ומתמסמסים, ודמות בהרות לבנות קטנות להם מרחוק; השדמות היו מכוסות ושטופות בנהרי נחלי מים; העננים הקלים, שנראו במים יחד עם כפת השמים ההפוכה, התנועעו בעצלתים בתוך העומק וימסו גם כן כגזרי הקרח; לפעמים עבר רוח קל על פני המים ויכה בהם גלים נוצצים ומזהירים אל עבר פני השמש. ולהלן, מאחורי הנהר נשקפו השדות המתמוגגים בלחלוחיוּתם, וכמו אד יעלה מהם ויסך כבעשן קל על האהלים הרחוקים, המכוסים תבן, ועל היער הנראה למרחוק בשרטוטיו המטושטשים. האדמה כלה כמו השיבה את נפשה ומקרבה התרומם אל מרומי השמים איזה דבר כעתר ענן הקטורת.

הטבע הנהדר התפשט על כל סביביו כמקדש אל שהוכן ונתקדש לימי החג. אך העור הרגיש את עצמו כמו מוטל בים של חֹשך ואפלה, אפלה מתנועעת, שואגת והומה; והאפלה הזאת הולכת ומתפשטת, חובקת אותו, נוגעת בכל בתי נפשו וממלאה אותם הרגשות חדשות וזרות, בלתי רגילות, ולבו הולם פעם.

תכף בצאתו החוצה, בגעת קרני השמש החמים בפניו ובחממם את עורו הרך, הפנה מבלי משים את עיניו הסתומות אל עבר פני השמש, כמו הרגיש את המרכז ההוא אשר אליו ישאף כל היקום הסובב אותו. בשבילו כמו לא היו במציאות כלל לא המרחביה השקופה הזאת, אף לא השמים הבהירים וכפתם הרחבה. הוא הרגיש רק איזו ממשות נעימה, חמה ומשעשעת נוגעת בפניו נגיעה נעימה וחמה. ואחרי הנגיעה הראשונה הזאת והנה איזו ממשות אחרת, איזה דבר מֵקֵר וקל, אם כי איננו קל כל כך כחם קרני השמש, מרים מעל פניו את הנגיעה המשעשעת הראשונה ומטעימו טעם קרירות רעננה. בחדרו היה הילד רגיל להתהלך חפשי כרצונו, בהרגישו תמיד איזה מקום פנוי, ריקות סביביו; ופה הקיפוהו פתאם מכל העברים המון גלים משונים, חולפים, עוברים, רגע אחד משעשעים אותו, ומשנהו – מגרים את עצביו ונוסכים עליו שכרון. הנה נגיעות-השמש החמות, והנה איזה דבר אחר מפיח בהן ומגרשן קל מהרה, וזרם הרוח, העובר בהמולה, המקיף את הפנים, הצדעים, הראש עד העורף, הולך, סובב מסביב, כמו לוּ יחפוץ להרים את הילד, לטלטלהו טלטלה אל המרחביה ההיא שאיננו יכל לראותה בעיניו, מחליש את הכרתו ונוסך עליו רוח שכרון עד כדי אפיסת הכחות… ובאותו הרגע נקפצה יד הילד בכף אמו, לבו פג בקרבו, עוד מעט וכמו יחדל לדפוק עוד.

כשהושיבו אותו על הקרקע כמו נחה, שקטה מעט סערת לבו. הפעם, מבלי הבט אל הרגשות הזרות שתקפוהו בעזוז כחן וירעידו את כל חושיו בו, החל הילד כמו להפריד בין הקולות הדבקים. הגלים המשעשעים נִשָּׂאו עוד בלי הפוגות ונדמה לו כאלו יחדרו אל תוכו פנימה, יען כי דפיקת דמיו הסוערים עלתה וירדה בערך שוה אל דפיקת הגלים ההם. אולם הפעם לוו את הגלים הנסתרים גם קולות מצויים: קול צפצוף העגור, לחישת עצי הלִּבנה והמית זרמתו של הנהר. הדרור שרקה בכנפיה, בהתעופפה באויר חפשיה לנפשה, היתושים זמזמו גם הם, וכמו מעל להמון הקולות הללו רחף באויר קולו הנוגה והממושך של החורש המחמר אחר בהמתו.

ואולם הילד לא יכל לכלול את כל חליפות הקולות הללו, לאַחדן יחד, לחברן בחוברת. המה כמו נפלו, חדרו אל תוך מחו, החתול בערפלי חשך, איש אחרי רעהו, פעם חלושים, בלתי ברורים, ופעם אדירים וחזקים, מרעידים ומחרידים, ולפרקים התערבו יחד לתערובה אחת בלתי נעימה ובלתי מובנה. והרוח אשר בשדה לא חדל לנשב ולצלצל באזני הילד ונדמה לו כאלו הגלים מכים במהירות יותר גדולה מבראשונה וקול שאונם ישתיק, יַדְבֵּר תחתיו את כל הקולות האחרים, הבאים עתה כמו מעולם אחר, כמו לוּ היו רק הֵד קול זכרון היום העבר. ובמדה שהוּעמו הקולות בה במדה התעוררו בקרב לב הילד איזה רֹך ואפיסת-הכחות. שרירי פניו רחפו חליפות, עיניו נפתחו ונסגרו רגע אחר רגע, וכל יציריו הביעו שאלה, תמהון, עבודה קשה של מחשבה ודמיון. ההכרה החלושה, ששטפוה הרגשות החדשות, כשלה תחת כבד משאה; היא לחמה מלחמה כבדה עם שטף ההשפעות החדשות שהקיפוה מכל צד ותחגור שארית כחה כדי להחזיק מעמד, לכלול את כל חליפות הזרות בכלל אחד, לערכן במערכה ולנצחן. אך העבודה הזאת עברה את גבול יכלת מחו האפל של הילד, שהיה צריך באותה שעה למושגי חוש הראיה.

והקולות עודם פורחים ויורדים איש אחרי אחיו, עודם שואגים, מצלצלים ומעורבים יותר מדי… הגלים שתקפו את הילד התרוממו עוד ביתר כח ועוז; הנם עולים מים החשך והאפלה הסואן והומה מסביב ויורדים אל תוך הים ההוא, ותחתיהם באים גלים אחרים, קולות חדשים… במהירות, בכח, בגבורה הם מרימים את הילד אל עָל, הלאה הלאה, מטלטלים ומישנים אותו… עוד הפעם רפרף על פני התהו-ובהו המטושטשים הללו קול אדם נוגה וממושך, והכל נאלם פתאם דומיה.

הילד הוציא אנחה חרישית ויפול לאחוריו על העשב. האם פנתה אליו במהירות ותתחלחל: הוא שכב על העשב, חִוֵּר ומתעלף.

ח.

המקרה הזה החריד את הדוד מקסים עד מאד. בימים האחרונים החל האחרון לקנות ספרים הנושאים ונותנים בעניני פיזיולוגיה, פסיכולוגיה ופדגוגיה ויתן את לבו ללמוד בחריצות, שלא חסרה לו מעודו, את כל הדברים אשר תגיד לנו החכמה על דבר גִּדוּלה והתפתחותה הנפלאים של נפש הילד.

העבודה הזאת העסיקה אותו בכל יום ויום יותר ויותר ומחשבותיו השחורות ע“ד אי-נחיצותו בחיים, על “התולעת המתפתלת באבק דרכים” ו”המשא היתר במחנה הלוחמים" החלו מבלי משים לפנות את מקומן בראשו הרבוע להתבוננות עמוקה אחרת, למחשבות מבריקות שגם הוד ויפעה להן. בלב הדוד מקסים נחלט בהכרה ברורה, כי הטבע שלקח מאת הילד את מאור עיניו לא עשה לו עול בנוגע להכחות האחרים, כי נתן לו הכשרון לקבל את ההשפעות החיצוניות האחרות שהוא מוכשר אליהן בכל תקפן ומלואן. ותבוא מחשבה בלב מקסים, כי אותו הכין הטבע כדי לפַתח את כשרונות הילד וסגולותיו הטבעיות, כי אותו צוה הטבע להשתמש בכח שכלו והשפעתו ולהקטין עד כמה שאפשר את רעת החטא שחטא הטבע לַילד, כדי להציב תחתיו בשדה המערכה לוחם אחר שילחם בעד הטוב והישר שבחיים ושבלעדו, בלעדי השפעת חנוכו, אי אפשר יהיה ללוחם החדש הזה שיצא למלחמה.

“מי יודע, – חשב בלבו גבור הגריבַּלדים הזקן, – הן ללחום אפשר לא רק בקרב ובחנית. יכל להיות שהעשוק הזה, שעשקו הטבע שלא בצדק, ירים בזמן מן הזמנים, כשתגיע שעתו, את כלי-זינו הוא כדי להגין על חבריו העשוקים האחרים שבחיים או אז הן לא לשוא חייתי גם אני, האינבליד הזקן!”…

בשנת הארבעים והחמשים למֵאָתנו האמינו גם החפשים בדעותיהם בדבר הזר, כי יש לו להטבע “כונות סתומות”. ולא נפלא אם כן הדבר, כי בהחל הילד להתפתח לאט לאט ובהראותו, כי כשרונותיו בלתי מצויים המה נחלט בלב הדוד מקסים, כי גם כל עיקר עורון הילד אינו אלא אחת ההתגלות של “הכונות הסתומות”. "העשוק בעד הנכלמים! ”– זהו הפתגם שכתב הדוד מקסים מראש על הנס שעתיד להיות בידי חניכו.

ט.

אחרי טיול האביב הראשון שכב הילד בערשו ימים אחדים אחוז בחם הקדחת. פעם שכב בלי נוע ובלי אֹמר ומלה ופעם רחשו שפתיו בדממה וכמו הקשיב לאיזה דבר. ובכל הימים הללו הביעה חזות פניו תמהון.

– ראו נא, הילד מביט במבט כזה, כמו יחפוץ להבין דבר ששגב מבינתו, – אמרה האם הצעירה.

מקסים התפוש במחשבותיו הניע את ראשו. הוא הבין, כי חרדתו המשונה של הילד והתעלפותו היו רק פרי רבוי ההשפעות החדשות שאי-אפשר היה להכרתו לקבלן פעם אחת, ויגמור בלבו לתת לההשפעות הללו לגשת אל הילד אחת אחת בהדרגה, כלומר: בהיותן נפרדות לחלקיהן. חלונות החדר שבו שכב החולה היו סגורים היטב. אולם בהחלו לשוב לאיתנו פתחו אותם לפרקים; אח"כ הובילו אותו אל יתר החדרים ויוציאוהו אל מסדרון הבית, אל החצר ואל הגן. ומדי התראה איזה תמהון על פני העור בארה לו אמו את פרשת הקולות המפליאים אותו.

– קול תרועת הרועה מאחורי היער, – בארה האם: – והקול הזה צפצופה של צפור הקנה הוא הנשמע בערבוביה עם קולות הצפרים האחרות… החסידה מנהמת בדפקה על האופן אשר בקִנָּהּ. היא שבה ימים אחדים ממסעותיה בארצות רחוקות לבנות לה קן על מקומה הישן.

והילד היה פונה אליה ופניו מביעים הכרת טובה, היה לוקח את ידה ומניע בראשו, בהוסיפו להקשיב בהתבוננות ודעת. –

י.

הוא החל לשאול על אדות כל הדברים שעמדה עליהם התבוננותו, והאם או, לעתים יותר קרובות, הדוד מַקסים ספרו לו את פרשת כל הדברים והיצורים המשמיעים קול זה או אחר. ספורי האם, הבולטים ובהירים יותר, עשו על הילד רושם יותר עמוק, אך לפעמים קשה היה לו להלום את ספוריה ולבו כאב עליו. האשה הצעירה, שסבלה בעצמה הרבה מאד, פניה העידו על נדנודי לבה ועיניה הביטו נכחן בתלונה והתאוננות, השתדלה לתת לילדה איזה מושגים על דבר התארים והגונים. הילד חגר שארית כחו, הקריב את גבות עיניו אשה לרעותה ועל מצחו נראו גם שרטוטי קמטים דקים. נראה היה שמֹּח הילד עובד עבודה קשה, הדמיון האפל משתדל בכל יכלתו לברוא מושג חדש על פי השמועה, על פי הציורים שאינם מובַנים, אבל כל עמלו היה לשוא. הדוד מקסים היה מביט במקרים כאלה בפנים זעומים, ובהראות דמעות בעיני האם ופני הילד נחורו מהתעמקות ועבודה לבטָלה היה מתערב גם הוא בהשיחה, מטה את אחותו הצדה ומתחיל את ספוריו שהיו ברֻבם ויסודם רק ציורי מושגי המקום והקולות, ופני העור נחים ושקטים.

– ואיזו היא? הגדולה היא? – שואל העור על אדות החסידה, הדופקת על אופנה דפיקה עצלה, ויחד עם זה מפריד הילד את ידיו. הוא היה עושה כדבר הזה תמיד בשאלו שאלות כאלה, והדוד מקסים הראה לו בכל פעם עד כמה עליו להפריד את ידיו. הפעם הפריד הילד את ידיו לכל ארכן, אבל הדוד מקסים אמר: "לא, היא גדולה עוד הרבה יותר גם מזה. לוּ הביאוה החדרה והעמידוה על הקרקע כי אז הגיע ראשה למעלה מגב הכסא.

– גדולה… חזר הילד, תפוש במחשבתו. – וצפור הקנה – כזה! – וישים רֶוח קטן בין כפות ידיו הדבוקות.

– כן, כן. אבל אין העופות הגדולים יודעים לשיר כקטנים שבהם. צפור הקנה משתדלת, כי תנעם לכל שירתה, והחסידה – עוף שכֻּלו רצינות, עומדת לה על רגלה האחת, מבטת סביביה כאדון רע-עין המביט על עבדיו ונוהמת בקול, מבלי שום לב כי יכולים העוברים לשמוע שקולה צרוד…

הילד שחק בשמעו את הציורים האלה וישכח כרגע את נסיונותיו הקשים להבין את ספורי האם. ובכל זאת לִבבו אותו ספורי האם יותר והיה בוחר לפנות בשאלותיו אליה מלפנות אל הדוד מקסים.

פרק שני

א.

מֹח הילד האפל התעשר מעט מעט במושגים וצרופים חדשים; בעזרת חוש שמיעתו המחודד מאד חדר הילד יותר ויותר אל הטבע הסובב אותו. כמאז כן עתה היה הילד מעולף חשך ואפלה, אפלה שהיתה נטויה עליו כערפל כבד. ואם כי הערפל היה נטוי עליו מיום הוָּלדו והילד היה מוכרח להתרגל באפלתו ואסונו, בכל זאת כעין רגש טבעי דחפו תמיד וכמו האיץ בו לחגור את כל כחו להשתחרר מאפלתו, לקרוע בחזקת היד את מסך החושך הפרוש עליו ועוטה אותו כשלמה. וההתאמצות הפנימית הזאת לצאת למרחביה, למקום האור הנעלם, שלא הניחה את הילד האמלל אף רגע, העמיקה את עקבותיה יותר ויותר בפניו העגומים ותחתום עליהם חותם התאבקות מדאבת לב ונפש.

ובכל זאת היו גם לו רגעים מזהירים של נחת רוח והתפעלות הנפש. רגעים כאלה קרו לו בשעה שרשמים כבירים חדשים, שנפשו מסוגלת אליהם, נתנו לו את היכלת להכיר חזיונות חדשים בעולם הנעלם ממנו וירעישו את כל נפשו המתפעלת. הטבע הכביר והנשגב לא נשאר מכוסה ונעלם כלו מבינת הילד. הנה כן: בשעה שהובילֻהו בפעם הראשונה אל כֵּף הנהר הגבוה רעד הילד תחתיו ויקשב רב קשב בהתרגשות מוזרה אל גלי הנהר המתרוממים והומים המיה חרישית ומתגלגלים לאטם שם הרחק, הרחק מתחת לרגליו, ובלב חרד ומפרכס אחז בכנף מעיל אמו בהקשיבו לקול התרוצצות אבני החוף הנעקרות מבין רגליו ומתגלגלות ונופלות הלאה, הלאה. מן היום ההוא צִיֵּר לעצמו את העמק בדמות שיא גלים לרגלי מורד-הר, או בדמות התרוצצות נבהלה של אבנים נמעדות ממקומן ונופלות מטה.

בצלצול קול השירה הנשמעת למרחוק והולכת ומתמוגגת באויר הבין הילד כמעט את מושג המרחק, ובהתגלגל רעם האביב בגלגל ומקול רעשו כמו יחרד הרקיע וירעשו מוסדות תבל – והקשיב הילד העור אל הקולות הננערים מלמעלה וממלאים את כל האויר חרדת קודש, ופחד ורחב לבבו ובמחו יוָּלד מושג על רום שמי עד, על עמקו ורחבו של החלל הפנוי שאין לו קץ וגבול.

ככה נתגלה לו העולם החיצוני בעזרת ממלכת הקולות; הרשמים האחרים באו רק כמלואים לרשמי חוש השמיעה, שהוא נתן לצרופי מושגיו צורה ודמות.

ובגבֹר חֹם הצהרים וכל היקום מסביב ישתתק, ינוח, גם תנועת האדם והחי תחדל ובכל הטבע תשרור אותה הדומיה החיה, אשר מבעדה נרגשת רק מרוצת החיים השלֵוָה שאינה נפסקת אף רגע, אז יֵרָאו בפני הילד עקבות עבודה פנימית והתעמקות נפלאה. דומה היה, כאלו הדומיה השאננה משפעת על נפש הילד להוליד בקרבה זרמי קולות מיוחדים הנשמעים ומובנים רק לו לבדו, ולהקולות הללו הנובעים מתוכו הקשיב רב קשב בחגרו את כל חושיו בו. ובהבט אל הילד ברגעים ההם אפשר היה לחשוב, כי המחשבה הכֵּהה החדשה הנולדת בקרבו מתפתחת כעין שירה סבוכה ובלתי בהירה.

ב.

הילד הגיע לשנתו החמישית. הוא היה ילד רזה ורפה-כח, אולם התהלך וירוץ במהירות בכל חדרי הבית. האיש הזר, אשר לא ידע כי הילד עור וראה את התהלכו בבית בבטחה ומנוחת לב ואת מהירות תנועותיו בקחתו כל דבר הדרוש לו, היה יכֹל לטעות על נקל ולחשוב, כי לפניו ילד בריא זר בדמותו ותארו, ילד התפוש תמיד בהמון מחשבות סבוכות, שעיניו, המביעות תשומת לב וכוָנה, מכֻוָנות תמיד לאיזו נקודה רחוקה. ואולם בחצר אשר לפני הבית התהלך הילד בעמל וכבדות, מטהו אשר בידו הלך תמיד לפניו לתור לו את הדרך, ובשעה שמטה לא היה לו היה זוחל על ארבעתיו וידיו הקטנות בודקות וממשמשות במהירות את כל דבר הנפגש לו על דרכו.

ג.

אחד מערבי קיץ החמים; דומיה מסביב; הדוד מַקסים ישב בגן. האב היה טרוד כדרכו באחד משדותיו הרחוקים. בחצר ובכל הסביבה הָשלך הס; הכפר נרדם, בבית המשרתים לא תשמענה עוד שיחות העבדים והשפחות. את הילד הניחו זה כחצי שעה בעריסתו לישון.

הוא שכב בעריסתו אחוז בחבלי תנומה קלה. זה ימים אחדים היו הרגעים השקטים האלה קשורים ודבוקים במחו בזכרון איזה רגש נעים ונפלא. הוא, כמובן, לא יכל לראות איך יחשכו ויכהו בערוב השמש פני שמי התכלת, איך ינועו תנועה קלה העצים הגבוהים רמי הקומה, שראשיהם השחורים יחוקו על פני מפת הכוכבים המזהרת, איך יתערבו הצללים ויעטפו באדרת כהה את שולי גגות הבתים אשר מסביב לחצר, איך ישתפך על הארץ אפל כחול יחד עם קוי זהבה הדקים של הלבנה ומשרתיה המרובים. ובכל זאת לילות אחדים תקפתהו השֵּׁנה בהיותו אחוז בחבלי איזה קסם נפלא שלא יכל לא להביעו לאחרים ולא לבררו לעצמו למחר.

בשעה שכלי הכרתו היו נרדמים יותר ויותר, בשעה ששאון עצי האוג חדל כליל והוא כבר חדל להבחין גם נביחת כלבי הכפר הרחוקה, גם צפצוף הזמיר אשר בעבר הנהר, גם צלצול מצִלוֹת הסיח הרועה באחו, – בשעה שכל המון הקולות הנפרדים היו נמחים ואובדים אחד אחד, אז יראה לו והנה כמו כל הקולות השונים האלה נשלבים יחד, נעשים חטיבה אחת שלימה ובוקעים אליו חרש דרך החלון, סובבים אותו ומתרוצצים על פני ערשו וממלאים את מחו דמיונות סבוכים אבל נעימים עד להפליא. בבקר היה נעור משנתו, בלבו ונפשו שפוכים רֹך ונעימות, ושואל את האֵם:

– מה הוא הדבר?…

האֵם לא ידעה אל מה ירמזון מליו ותחשוב בלבבה, כי חלומות לילה יבהלו את הילד. היא בעצמה היתה מניחה אותו בערשו לישון, מעברת עליו אות הצלב כדי לשמרו מן המזיקים ויוצאת מחדרו, בשעה שהוא כבר נרדם, ואף פעם לא ראתה שום דבר בחדר משכבו.

– האח! מה טוב, מַמַּה, מה נעים! ומה זאת?

הפעם גמרה האם בנפשה לשבת שעה יתירה על יד ערש הילד, כדי למצוא את החידה ולהבין פשר הדברים. היא ישבה על הכסא בשורה אחת עם מטתו, ידיה אורגות ושוזרות מבלי משים את חרצובות הארג ותקשב לנשימת פֶטְרוּס הישרה. דומה היה, כי הילד כבר ישן והנה פתאם נשמע בחשׁך קולו הרפה:

– מַמַּה, האת הנך פה?

– כן, כן, בני.

– צאי נא מזה, מַמַּה; הוא יָרֵא אותך ועד עתה איננו עוד; הנה כמעט כבר ישנתי והוא איננו עוד…

האם שמעה באיזה רגש זר את לחשו המתחנן של הילד… הוא מדבר על חזיונות שנתו בבטחה כזו כמו לוּ היה הדבר באמת איזה דבר שיש בו ממש. ובכל זאת קמה האם ממושבה ותגש ותשק לילד ותצא מן החדר חרש, בגמרה בנפשה לכנוס אל הגן ולהביט מבעד החלון הפתוח אל חדר הילד ולראות מה יעשה שם.

ואולם בטרם הספיקה לעשות את הקפנדריה והנה נפתרה לה החידה מאליה. לאזניה הגיעו פתאם חליפות קולות חליל חרישים הנִּשאים ועולים מתוך האֻרוה ונשלבים יחד עם המית הערב הדרומי החלשה. ותבן האשה, כי המנגינה הפשוטה הזאת, המתאמת לרגעי התנומה הערֵבים, היא שהיתה בזה להנעים את חזיונותיו ודמיונותיו.

גם היא עמדה על מקומה רגעים אחדים לשמוע את קולות הנגון הנפשיים, ובלב שקט נכנסה אל השדרה האפלה אל הדוד מקסים.

– “יָכִים מטיב לנגן!” – חשבה בלבבה בדרך הִלוכה, – “נפלא הדבר! כמה רגש ענוג ודק ב”עבד" הזה הגס כל כך למראית עין"…

ד.

ויָכִים הטיב באמת לנגן. גם הכנור בכבודו ובעצמו לא שגב ממנו, והיו ימים אשר בימי השבתות והמועדים היה הוא המנגן הראשון בבית המרזח ואיש לא התחרה עמו בנגוני המחולות. יש אשר יָכים, בשבתו בפנת בית המרזח ובהצעידו את כובעו לאחורי ראשו כמנהג המקום, שם את הכנור מתחת לסנטרו המגולח וַיַּךְ על מיתריו בשרביט העקום אשר בידו, ולא עמד אז רוח באיש לשבת במנוחה על מקומו. גם היהודי הזקן שתום העין, שעזר ליכים בפנדורה, התרגש ברגעים ההם עד המדרגה העליונה. דומה היה, כאלו “הכלי” הגס אשר לו יחגור שארית כחו לבל יפגרו קולותיו העמוקים והכבדים בלכתם אחרי הקולות הענוגים, הרכים והמפזזים היוצאים מכנור יכים; ויענקל הזקן מניף את כתפיו למעלה בהתרגשות עמוקה, מניע בראשו הקֵּרח, המכוסה מצנפת, וכל יצוריו מפזזים ומכרכרים אל קולות המנגינה המלאה הוד-קסם. ואם יענקל היהודי התפעל כל כך, המון השומעים בני הברית, אשר רגליהם מתוקנות מתחלת יצירתן באופן כזה שתהיינה מתרוצצות ומתנועעות מאליהן בשמוע בעליהן קול זמר ונגון צוהלים, על אחת כמה וכמה…

אולם למן היום אשר התגנבה אל לב יָכים האהבה אל מַרִיָּה, שפחת הבית אשר להאדון הקרוב, ירד ערך הכנור בעיניו וכמו טינה היתה לו בלבו עליו. ובאמת לא עמד לו כנורו בעת הצֹרך ולא הועיל לו במאומה לקנות על ידו את לב מריה העקוב, אשר הלך שבי לפני פניו החלקים והמגולחים אשר לשומר סף האדון, ותבז בלבה את שפם יָכים וציצת ראשו. ומן העת ההיא נשתתק קול כנור יכים ולא נשמע עוד, כי תלהו יכים בארוה על היתד, ולא שם על לב, כי מלֵּחַ האויר וחֹסר השגחה נפסקו מיתרי כֶּלְיו האהוב בימים מקדם אחד אחד. והמיתרים האמללים והעזובים השמיעו בהפסקם קול עצוב וגוסס מחריד לב, עד כי גם הסוסים צהלו לקראתם בחמלה והפנו את ראשיהם אל פני בעליהם ואלופם אביר הלב.

ויקן לו יכים במקום הכנור חליל עץ מאת אחד הקַּרְפַתים החוזרים בעיר ובכפר וחבילת סחורתם על שכמם. יכים גמר, כנראה, בלבו כי אותן חליפות הקולות החרישים והנוגים היוצאים מן החליל ונוגעים עד הנפש מסוגלים יותר לבטא על ידם את מזלו הגרוע, מעמד נפשו הנהלאה ולבו השכול. אולם החליל הזה הכזיב את תוחלתו. הוא קנה חלילים אחרים, היה בודקם ומתקנם פעם בכה ופעם בכה, כורתם, שורה אותם במים, מיַבשם בחמה, תולה אותם מתחת לגג על פתיל דק למען יפוח עליהם הרוח, וכל עמלו עלה בתהו: החליל הנעשה בידי אחרים לא אבה לדעת ולהבין את אשר לבו הוא הוגה. הוא היה משמיע קול שריקה במקום קול שיר וצפצוף זר – בשעה שקוה לשמוע קול רתת ענוג, ובכלל לא עלתה בידו לשפוך את ממשלתו על חלילו. ויקצוף יכים קצף על כל הקרפתים החוזרים בכפרים, המרמים את הבריות ואינם יודעים לעשות אף חליל אחד הגון, ויגמור בלבו לעשות בעצמו חליל. ימים אחדים התהלך יכים בשדה על יד הנחלים וגבות עיניו הסבוכות העידו בו, כי מחשבה אחת מנקרת במחו; בדק את כל הצפצפות שנפגשו לו על דרכו, כרת אחדות מהן, אך, כנראה, לא מצא את אשר בקשה נפשו. גבות עיניו היו סבוכות כבראשונה ויוסיף לבקר את כל סבכי הצפצפה ולבקש את אשר יחסר לו, עד כי לבסוף הובילוהו רגליו אל הנחל הקטן הגורף את מימיו העצלים לאט לאט. מי ערוץ הנחל סלסלו במנוחה את ראשי הצאלים הלבנים. שלות השקט שררה במקום מנוחה זה, גם הרוח כי יפוח לא יגע עדיו כי עמדו בפניו סבכי הצפצפות, שהרכינו חרש את ראשיהן על העמק השָּׁלו והאפל הזה. יכים נכנס אל תוך הסבכים, נגש אל הנחל ואחרי עמדו רגע אחד על מקומו בלי נוע אורו עיניו פתאם, כמו לוּ ראה עין בעין כי פה ימצא את מאויי לבו; קמטי מצחו שֻוו. ויוציא מתוך נעלו את סכינו הקשור בפתילת עור, ויסקור בסקירה חדה את סבכי הצפצפה, ויגש אל אחד הקנים הדקים, המתנועע על פני שפת הנחל ויך עליו יכים באצבעו, ויביט אליו בחן וענג נפש בראותו את תנועותיו המדודות והקלות, ויקשב רב קשב אל סוד שיח עליו, ויניע בראשו במהירות.

– הנה הנהו! – לחשו שפתי יכים בענג נפש וישלך המימה את כל הקנים שהיו בידו.

ויצא החליל מצוין ונפלא במינו. אחרי יַבשו את הצפצפה שרף מתוכה במטיל ברזל קלוי באש את לבה, ויעש לה ששה פיות ובאלכסונה עוד פה שביעי, ויהדק היטב את קצתה האחת בכפיס עץ, בהשאירו בה רק בדק אחד צר ועקום. ויקשור יכים החליל בפתיל דק ויתלהו ויהי תלוי שבוע ימים כדי שתחממהו השמש ותיבשהו הרוח. ויקציע אותו יכים היטב בסכינו, ויישרהו בזכוכית וינקהו במטלית עבה. ראש החליל היה עגול ומאמצעיתו והלאה עשה בו יכים זויות ישרות וחלקות כממורטות, ויחרות בהן ציורים שונים. ויבחנהו יכים בחינה, בהוציאו ממנו כלאחר יד קולות פשוטים אחדים, ויניע בראשו לאות רצון ויכעכע בכח, ויטמון את החליל במקום סתר על יד מטתו באֻרוה. הוא לא חפץ לעשות את נסיונו הראשון בעצם היום. ואולם תכף בערוב השמש נשמעו מתוך האֻרוה קולות שירה רכים וענוגים, רועדים ומלאים הגות לב והשתפכות הנפש. יָכים היה מלא רצון מחלילו זה שעשו ידיו. דומה היה, כאלו היה החליל לחלק מגופו ונפשו. ויהי כמו לא מן החליל יצאו הקולות כי אם מנפשו הרחבה והחמה; כל אחד מנדנודי רגשותיו, כל אחד מהרהורי לבו הפצוע ומלא עצב השתפכו וימצאו להם מוצא דרך החליל, שקולותיו מלאו את דומית הערב איזה קסם מיוחד.

ה.

וידבק לב יָכים בחלילו וישמח עליו שמחה גדולה. ביום עשה את מלאכתו באמונה כדרכו, נהג את סוסיו אל הנהר, רתם אותם במרכבה ויניף עליהם את שוטו בנסעו עם הגברת או עם הדוד מקסים. לפעמים, בהעיפו עין אל עבר הכפר הסמוך אשר שם גרה מַרִיָּה נצורת הלב תקפתו עקת לבו. אך כערוב השמש שכח תבל ומלואה וגם תמונת העלמה שחורת העפעפים היתה מתכסה כבענן קל. התמונה הזאת אבדה ברגעים ההם את תויה הבולטים והמלהיבים ותתיצב לפני עיני רוחו בשרטוטיה המטושטשים רק באותה מדה שהיתה צריכה השתפכות עצבון רוחו דרך החליל הנפלא.

בלילה ההוא ויָכים שוכב על משכבו בארוה אחוז בחבלי התפעלות שירית ונפשו משתפכת ומתמוגגת כלה בנֹעם קולות מֶלוֹדִיָה רועדת ומתוקה. המנגן הספיק לשכוח לא רק את יָפָתו אבירת הלב, כי אם גם עצמותו וישותו הוא נתקו מלבו וזכרונו, ופתאם ויחרד האיש וילפת ויתרומם מעל משכבו. בעוד כל חושיו בו היו משועבדים לנֹעם מנגינתו, ויחוש והנה איזו יד קטנה שלוחה אליו ואצבעותיה הקלות עוברות במהירות על פניו, ותצנח היד הקטנה על ידו ותחל למשש בחפזון את החליל. ויחד עם זה הרגיש על ידו איזה נשימה זרה, נמהרה, טרופה ונפסקת.

– לך לך, ברח לך… דובבו שפתיו את הלחש הידוע ויחד עם זה הוסיף לשאול: – אם שד לשדים או איש לאנשים? בחפצו לדעת אם אין לו עסק עם כחות הטמאה.

אך קו אור הלבנה שפרץ אל הארוה דרך השער הפתוח הראהו לדעת כי טעה. על יד משכבו עמד בן אדונו העור וידיו פרושות אליו.

ברצות האֵם, כעבור שעה, להביט אל פֶּטרוס הישן, לא מצאה אותו במטתו. מראש חרדה האם ותתחלחל, אך לבה, לב אם, הגיד לה תכף איפוה לבקש את הילד האובד. יכים נבוך מאד בהפסיקו את מנגינתו כדי לנוח מעט וישא את עיניו והנה “הגברת הנדיבה” עומדת בפתח הארוה. היא, כנראה, כבר עמדה פה זה רגעים אחדים ותקשב אל מנגינת העבד ותבט אל הילד, אשר ישב על המטה, עטוף באדרת שער יכים הקצרה ומכוֵּן את לבו כבראשונה אל המנגינה שנפסקה באמצע.

ו.

ומן אז והלאה היה הילד בא אל יָכים אל הארוה מדי ערב בערב. מעולם לא עלה על לבו לבקש את יכים כי ינגן לפניו ביום. דומה היה, שהעור לא יכל לציר לעצמו שאפשר להם לאותם הקולות הנעימים שיבואו לעולם ביום, בשעה שכל החי נע ונד ואין מנוחה מסביב. ואולם כבוא השמש ותקצר נפש פֶּטרוס מיחל לרגעים המאֻשרים ההם. התֵּה של בין הערבים והארוחה שלאחריו היו לו רק למזכרת, כי הרגע המקֻוה הולך ובא, והאם, אשר שעורי המוזיקה האלה לא מצאו חן בעיניה מבלי דעת נפשה מדוע ולמה, לא יכלה בכל זאת למנוע מבנה את ענג נפשו זה ולא כהתה באהוב לבה במהרו אל יכים לשבת אתו בארוה שעות שתים קודם השינה. השעות האלה היו עתה להילד היותר טובות ומאושרות בעולמו, והאם ראתה ותוָּכח בלב מלא קנאה בוערת, כי רשמי הערב מושלים בילד כל היום כלו, כי על אותות החבה שהיא רגילה להראות לו תמיד אין הילד משיב עתה באותה התמימות כאשר עד עתה, כי בשבתו על ברכיה וידיו חובקות אותה הוא מזכיר כפעם בפעם את נגינת יכים האחרונה.

אז תזכור האם את ימי נערותה, כי לפני שנים אחדות, בהתגוררה בקיוב העיר, בפנסִיוֹנה של הגברת רַדֶצְקה, למדה, בין יתר החכמות היפות, גם את חכמת המוזיקה. כשהוא לעצמו לא נעים היה לה זכר הדבר הזה, כי היה קשור ודבוק עם זכר המורָה קְלַפס, בתולה אשכנזית זקנה, צנומה ורזה, בעלת נפש פרזית עד מאד ומהירת חמה. הבתולה הזאת שידעה “לעַבֵּד” כראוי את אצבעות חניכותיה כדי לסגל להן החריצות הדרושה, ידעה יחד עם זה גם להמית ולהכחיד בקרבן את עקבות רגש האהבה למוזיקה של האחרונים. הרגש הענוג והרך הזה לא יכל לדור בכפיפה אחת עם “העלמה” קְלַפס ומה גם להכָּנע תחת תגרת יד כללי למודה ואופני חנוכה. ויהי הדבר לסבה, כי בעזוב אַנַּה מיכאלובנה את בית החנוך ובהיותה לאשה לא עלתה מעולם במחשבה לפניה לחדש ולהרחיב את ידיעותיה במוזיקה שרכשה לה. ואולם עתה בהקשיבה בערב בערב את השתפכות נפש יכים חשה בנפשה, כי יחד עם הקנאה אליו על קנותו את לב בנה האהוב הסוערת בחֻבה הולכים ומתרוממים בקרבה צרופי מֶלוֹדִיָה חיה ומשיבת נפש, ותמונת הבתולה הבלה הולכת ונשכחת. תוצאות הדברים היו, כי בקשה הגברת פוֹפילסקה את אישה להביא פסנתר מן העיר.

– רצונך – רצוני, יונתי, – ענה האיש שהיה רגיל לעשות את רצון אשתו: – אך כמדומה לי, כי לבך לא הלך אחרי המוזיקה.

ובעצם היום ההוא שלחו מכתב העירה להביא את הפסנתר, אשר עד בואו יעברו עוד שנים שלשה שבועות.

ובין כה וכה נשמעו מן האֻרוה מדי ערב בערב קולות החליל הערֵבים, והילד חרד לקראתם מבלי שאול עוד את פי האם.

ריח האֻרוה המיוחד התערב בריח העשב היבש וריח כלי הסוסים החזק. הסוסים לעסו בעצלתים את המספוא אשר גררו בהמולה חרישית מבין השבכה. בהפסיק יכים רגע אחד את נגינתו כדי לנוח מעט היה מגיע לאזני היושבים בארוה קול לחישת עצי התדהר הירוקים אשר בגן. ופֶטרוס הקטן יושב על יד יכים אחוז כבחבלי קסם ומקשיב רב קשב…

הוא לא הפסיק מעולם את המנגן, ורק בהפסיק יכים מאליו את נגינתו כדי להחליף כח או אז תעביר הדומיה השוררת מסביב את הקסם האִלֵם מעל הילד ותמלא אותו איזה חפץ לב, חשק נמהר ושובב. ברגעי ההפסקה ההם היה נמשך הילד אחרי החליל, לוקחו בידיו הרועדות ושם אותו בפיו. מרוב התפעלות הנפש היתה מתחנקת נשימתו בקרבו והקולות הראשונים היו יוצאים חלושים, רועדים. ואולם לאט לאט הבליג על סערת רוחו ויעלה בידו לנַצֵח את הכלי. יָכים שִׂכֵּל את ידי הילד ויסדר את אצבעותיו על פני הפיות, ואם כי היד הקטנה לא יכלה עוד להשתרע על פני כל הפיות, בכל זאת הבין הילד קל מהרה להוציא מן החליל את מערכת הקולות הפשוטה. דמיון הילד נתן לכל קול וקול תמונה מיוחדה, אופי מיוחד. הוא כבר ידע באיזו פֵיָה חי כל אחד מן הקולות ומאיזו מהן הוא בוקע ויוצא. ולפרקים בנגן יכים בדממה איזו נגינה פשוטה התנועעו אחריו גם אצבעות הילד. הוא סדר לעצמו סדור ברור את חלופי הקולות על פי מקום משכנם הרגיל.

ז.

ויעברו עוד שלשה שבועות ויביאו את הפסנתר מן העיר: פֶּטרוס עמד בחצר ויקשב אל תנועות הפועלים, אשר הכינו את עצמם להכניס הביתה את “המוזיקה” הקנויה. היא היתה, כנראה, כבדה עד מאד, כי בהרים אותה רעשה ותגעש העגלה מתחתה והאנשים הנושאים אותה התאנחו וישאפו רוח בכבדות. והנה נתקו האנשים ממקומם וילכו בצעדים מדודים הלוך וקרוב אל הבית, ועל כל צעד וצעד השמיע הכלי איזה קול שאון, המיה וצלצול. ובהעמידה את “המוזיקה” המוזרה על הרצפה בחדר האורחים רעשה גם פה ותנהם, כמו לוּ רגזה תחתיה מכעס ותפל אימתה ופחד על כל הסובבים אותה.

וכל זה מִלא את לב הילד רגש הקרוב לאימה וחרדה ולא הקריב את לבבו לאהבה את האֹרח הרגזן החדש. ויפן וילך הגנה, ולא שמע איך העמידו את הכלי על מכונו ואיך עשה את מלאכתו עורך-המיתרים שבא מן העיר ויסדר את המַּדָּפִים כראוי במפתח אשר בידו, ורק בהיות הכל מוכן ומסודר כהוגן צותה האם לקרא לפטרוס לבוא החדרה.

עתה, בהיות לה כלי-שיר של אחד האמנים היותר טובים שבוִינה, הריעה אַנה מיכאלובנה מראש תרועת נצחון בלבה על החליל הכפרי. לבה היה סמוך ובטוח כי עתה ישכח פטרוס פעם אחת את האֻרוה והמחלל גם יחד וכל שמחת לבו וענג נפשו מידה יהיו לו. ותבט בעינים שוחקות אל הילד שנכנס במֹרך לב יחד עם מַקסים ויָכים, שבקש רשות גם הוא לשמוע את המוזיקה הבאה מכרכי הים, ויעמוד בפתח בענוה וראש כפוף. וכשישבו הדוד מַקסים ופֶטרוס על הכסא וַתַּךְ אנה מיכאלובנה פתאם על מדפי פסנתרה.

ותנגן את המנגינה ההיא שלמדה על בוריה בנערותה בבית חנוכה של הגברת רַדֶצקה, תחת יד הבתולה קְלַפְּס. המנגינה לא היתה שואגת והומיה ביותר, רק צרופי קולותיה היו סבוכים עד למדי וידרשו חריצות האצבעות במדה מרובה. אז בימי הבחינות של פומבי פרטה אנה מיכאלובנה את המנגינה הזאת על הפסנתר ותנחל כבוד מעברים ותנחיל כבוד רב גם להמורה. אין איש אשר יכל להוכיח את הדבר בראיות ברורות, אבל רבים המה היודעים, כי אמנם באותה רביעית השעה שנגנה העלמה יַצֶּנְקה את המנגינה הסבוכה הזאת, שבתה שבי את לב האדון פוֹפילסקי, ועתה נגנה האשה הצעירה אותה המנגינה בדעת וכונה תחלה, ברצותה לנצח נצחון אחר: היא קותה לנצח את לב בנה הקטן, שדבק לאהבה את חליל העבד.

אך הפעם לא עשתה תקותה פרי: הכלי שבא מכרכי הים לא עצר כח להכניע תחתיו את הצפצפה האוקרינית. אמנם אמת הדבר, כי היו להפסנתר הוִּינאי יתרונות הרבה: עצו היקר, מיתריו הנפלאים, מלאכתו המצוינה של האמן עושה הכלי ומערכת קולותיו הרחבה; אבל לעמת זה היו מעלות טובות ויקרות גם להחליל הכפרי: הוא היה בן ארצו, יליד אותו הטבע האוקריני הקרוב ללב הילד ונפשו.

עוד בטרם שחתכה יכים משרשיה בסכינו וישרוף את לבה מתוכה התנועעה הצפצפה ימים רבים פה על יד הנחל הידוע להילד, שמש אחת ורוח אחד שעשעו ויחממו את שניהם גם יחד, עד אשר באה הצפצפה לידי יכים שמצאה בערוץ הנחל. ולא נפלא הוא הדבר, כי לא עצר הכלי הזר כח להתחרות עם החליל המקומי הפשוט, אחרי אשר האחרון נתגלה להילד העור ברגעי התנומה השאננים, בהמולת הליל החרישית, על יד עצי התדהר הדופקים על שמשות חלון החדר דפיקה עצלה, כמו מתוך השינה, בתוך אותה הסביבה הקרובה כל כך ללב ולנפש.

ונוסף לזה רב היה המרחק שבין הגברת פוֹפילסקה ובין יכים עבדה. אמנם אמת הדבר, כי אצבעותיה היו מהירות וחרוצות, “מעובדות” כראוי; המנגינה אשר נגנה – סבוכה ועשירה, ובעמל רב עלה להעלמה קלפס הדבר להרגיל את חניכתה, כי תשלוט שלטת בכלי-השיר רב האברים. אבל ליכים היה תחת זה רגש פיוטי טבעי, הוא אהב ולבו היה מלא צער, ואת אהבתו ואת צערו השיח לפני הטבע הקרוב ללבו. מורהו היחיד שלמדו לנגן את נגוניו הפשוטים היה הטבע בכבודו ובעצמו: שאון היער, המולת דשא הערבה החרישית ואותו השיר הנוגה, שיר-העם, ששמעהו בעודנו חתול בחתוליו ומונח בעריסתו.

הנה כן, לא עצר הכלי הוינאי כח לנצח את החליל האוקרַיני, וכעבור רגעים אחדים הכה הדוד מקסים פתאם במשענתו על רצפת החדר. ותפן אַנה מיכאלובנה את פניה אל העבר ההוא ותתחלחל, כי הכירה בפני פֶטרוס החִורים אותה החזות, שהביעו פניו ביום הזכרון ההוא של טיול האביב הראשון, בהתעלפו ונפלו על הארץ.

יָכים הביט ברחמים וחמלה אל הילד, ויעיף את עיניו בבוז וקלסה במוזיקה “האשכנזית” ויצא מן החדר, הלוך והשמיע קול בסנדליו המסומרים.

ח.

בהרבה דמעות עלה לה להאם העלובה הנסיון הראשון שלא עלה יפה, – בהרבה דמעות ובֹשת הפנים. היא, הגברת פוֹפילסקה, אשר “הפובליקה הגבוהה” כִּבדה ברעם מחיאות כפים, נאלצה להודות, כי היא הפעם המנוצחה, ומי הוא המנצח? “העבד” הגס שומר הסוסים וחלילו המנֻוול. אֹדם חכלילי כסה את לחייה בזכרה את מבט הבוז של יכים ותשנא בלבה את “העבד הנבזה” הזה.

ובכל זאת, בערב בערב, בברוח בנה הקטן אל יכים האֻרְוָתָה, פתחה אנה מיכאלובנה את החלון ותסמך עליו ותקשב בהלך-נפש. בראשונה היו מפרכסים בלבה רגשי כעס ובוז, וכל עמלה היה רק למצוא את הצדדים המגוחכים “בצפצוף האוילי” הזה. ואולם לאט לאט, – היא לא יכלה לתת גם לעצמה דין וחשבון איך קרה ויאת הדבר, – החל הצפצוף האוילי הזה לחתור חתירה עמוקה בלבה ותהי מקשבת בחפץ לב אל הנגונים העצבים האלה. ובשוב נפשה למנוחתה שאלה את עצמה ותחקור לדעת במה כח הקולות האלה גדול, ומה הוא סוד יפים והדרם, ואת החידה הזאת פתרו לה ערבי התכלת, צללי הערב המטושטשים וההרמוניה הנפלאה שבנִגוני יכים הפשוטים, המקבילה להטבע אשר סביבה.

– כן, כן הדבר, – חשבה בלבה מנוצחה ונכנעה: – פה יש מקום לרגש טבעי, מיוחד במינו… פה יש איזה פיוט קוסם, שאי אפשר ללמדו על פי חוקים וכללים ידועים…

הפעם הבינה את הדבר כראוי. סוד יפיו ותפארתו של הפיוט הזה היה באותו הקשר החי שבין העבר שכבר מת ועבר מן העולם ובין הטבע החי, הנצחי, המדבר תמיד אל לב האדם ועומד כעֵד חי לאות על העבר המת. והוא, האכר הגס, בסנדליו המסומרים וידיו הגסות, נשא בנפשו, ברוחו, בלבבו את השירה ההרמונית הזאת, אותו רגש הטבע החי…

ותכיר האשה הצעירה, כי הגברת הגאה נכנעת בקרבה לפני העבד שומר הסוסים. היא שכחה את בגדיו הגסים, את ריח הזפת העולה מסנדליו; ובהקשיבה אל נגינתו זכרה את חזות פניו המביעה טוב לב, את אור עיניו האמוצות המשׁעשע ואת צחוק החן, תערובת בושה והִתול, המתפתל על שפתיו מתחת לשפמו הארוך. ובכל זאת התאדמו פניה לעתים קרובות מבֹשת: היא חשה בנפשה, כי על ידי המלחמה לקנות את לב ילדה, הציגה את עצמה במערכה, במדרגה אחת, עם העבד, והוא, “העבד”, המנצח.

והעצים אשר בגן התלחשו ממעל לראשה. הלילה השתפך בחשכו הכחול על פני הארץ; בשמי התכלת התנוצצו כוכביהם המאירים ויחד עם אורם שפכה נגינת יָכים אל לב האשה הצעירה עצבון, עצבון בוער ורותח. רוח גאותה הוסיף להכָּנע יותר ויותר ותלמוד להבין יותר ויותר את הסוד הפשוט של הפיוט החי, הטבעי והטהור.

ט.

אמנם כן, בלב יָכים, האכר הגס, ישכון רגש חי, טבעי; ובלבה היא? האם לא חלק הטבע גם לה נטפים אחדים מהרגש הזה? ומדוע יחם לבבה בקרבה כל כך, מדוע יפרכס לבה ודמעות ממלאות את עיניה מבלי משים? האם לא רגש הנהו הדבר הזה, רגש אהבה בוערת לבנה האמלל, העִור, הבורח ממנה להתרפק על שירת יכים באהבה, יען כי היא לא תעצור כח לתת לו את הענג המעדן הזה?

ותזכור את הצער, צער של כאב משונה שנראה בפני הילד בשעת נגינתה ודמעות רותחות התגלגלו מתוך עיניה; והדמעות מתוך עמק נפשה הרתיחוה כמרקחה, עד כי הוכרחה לחגור את כל כחות רצונה לבל תפרוצנה בכל עזוז כֹּחן והיו לנחל שוטף, לנאקה השמה מחנק לנפש.

אֵם אמללה! עִורון בנה היה לאסונה גם היא, אסון כל חייה, למכה אנושה שלא קרם עליה עור. ובַכֹּל, בַּכֹּל נראו נדנודי לבה, באהבתה הנפרזה להילד שלא ידעה כל קץ וגבול, באותו רגש הכאב האנוש שקשר את לבה הנמחץ באלפי נימים דקים ונסתרים לכל אופני התגלות צער הילד ויסוריו. ותהיה האחרית לסבה, כי הדבר שהיה מוליד באיש אחר רק קצף עובר, – ההתחרות המוזרה עם יָכים, – היה לה להאם, למקור יסורים וסבל כבד מנשוא.

עבר יום אחרי יום מבלי להביא מרפא למחץ לבה, אך גם לא לבלי-תועלת: היא החלה לחוש בנפשה אותו רגש ההשתפכות, רגש פיוטי חי וחודר, שהקשיבו אזניה בנגינות העבד, ותחי רוחה, ותעלה תקותה אבר כנשרים. אז יבואו לה רגעי דעת נפש ובטחון בכחותיה, ותגש פעמים אחדות אל הפסנתר ותרים את כסויו, בגמרה בנפשה, סוף סוף, להכריע בקול הפסנתר את קולות החליל החרישים. אך מֹרך לב ובשת הפנים עצרוה כפעם בפעם מנסיונותיה אלה. היא לא יכלה לבלי לזכור פתאם את פני פֶטרוס המפיקים צער ומבט-הבוז של העבד; בלחייה נשקה אש הבושה וידה הרועדת רפרפה באויר בכליון נפש ממעל למערכת המַּדָּפים.

ובכל זאת גדלו בקרבה מיום ליום הבטחון והאמונה בכחותיה ותבחר את שעות הערב, אשר הילד היה משתעשע אז בשדרה הרחוקה או יוצא לשוח, לעשות את נסיונותיה הראשונים. הנסיונות הראשונים לא הרגיעו את רוחה: אצבעותיה עוד טרם סרו למשמעת הכרתה הפנימית, הקולות שהוציא הפסנתר כמו זרים היו למערכי לבה. ואולם לאט לאט קרבה אל מטרתה: שעורי המוזיקה שלקחה מפי העבד לא עלו בתהו; אהבת אם חמה והרגשתה החדה להבין את אשר יחסר לבנה עשו את שלהם ויקילו את העבודה עליה לסגל במהירות את התורה הגדולה שלמדה מפי יָכים. עתה יצאו מתחת אצבעותיה הפורטות על הפסנתר לא “מנגינות” סבוכות, כי אם שירה חרישית, “מחשבה” אוקרַינית נוגָה צלצלה ותבך בחדרים האפלים ותרכך את לב האם הנמוג.

ולבסוף, אחרי כל הנסיונות הללו, מצאה די און בנפשה לצאת בגלוי המערכה. ומן הוא והלאה, בערב בערב, החלה התחרות נפלאה בין בית האחוזה ובין אֻרות יָכים. כמו מתחת גג התבן אשר על הארוה התפרצו צפצופי החליל הענוגים, ולעמתם, מחלונות בית האחוזה הפתוחים, העוטה אור הלבנה, המתפרץ מבעד לענפי התדהר, התנשאו קולות הפסנתר הרחבים ומלאים הוד ויפעה.

בראשונה לא שמו יָכים והילד את לבם להמוזיקה אשר בבית האחוזה, שנפשם געלה בה מיום בואה הֵנה. והילד רעם את פניו ובכליון נפש האיץ ביָכים באותם הרגעים שפסק מלנגן:

– הוי, נַגֵּן נא, נַגֵּן!

אבל לא עברו שלשה ימים וההפסקות החלו להיות תדירות יותר. יָכים הוציא כפעם בפעם את החליל מבין שפתיו ויקשב בתשומת לב אל הקולות היוצאים מבית האחוזה. ויקשב גם הילד ויחדל להאיץ בידידו ורעו. ולבסוף לא התאפק יכים ויאמר:

האח, מה יפה… סור נא, הנה מה נפלא!…

פני יכים לא חדלו להביע הלך-נפש איש מקשיב ומאזין, ויקח את הילד על זרועותיו וישאהו, דרך הגן, אל החלון הפתוח.

הוא חשב בנפשו, כי “הגברת הנדיבה” מנגנת לתענוג נפשה בלבד ואינה משימה את לבה אליהם. ואולם אנַּה מיכאלובנה שמעה בהֵאלם דומיה החליל המתחרה אתה. היא ראתה את נצחונה ולבה הולם פעם משמחה.

ויחד עם זה נח בקרבה רגש הכעס ליכים. היא היתה עתה מאושרה ותכיר ותודה, כי מידי יכים בא לה אשרה זה: הוא לִמדה את הדרך לקנות את לב הילד שנית, ואם עתה יקח ילדה האמלל מידה המון רגשות והשפעות חדשות – שניהם מחויבים בשביל זה תודה לו, להאכר המנגן, מורם ומדריכם.

י.

הקרח נשבר ונמס. למחרת היום ההוא נכנס הילד ראשונה לחדר האורחים, שלא היה שם למן היום ששם בו את משכנו הארח הנפלא, שהתראה בעיניו כרגזן נורא. השירה ששמע אתמול קנתה את לבבו ותתן לו מושג חדש על אדות כלי השיר הזה שגעלה נפשו בו בתחלה. עקבות חרדה ומֹרך לא סרו עוד כליל מלבו, ובכל זאת נגש אל המקום אשר שם הפסנתר ויעמוד מרחוק להקשיב רב קשב. איש לא היה בחדר. האֵם ישבה בחדר אחר על הסַּפָּה ותעש את מלאכתה ובעצרה את נשמת אפה הביטה אליו ותחמוד בלבה את כל תנועות גוו, ותשמור עקבות כל תנועה ונדנוד בפניו.

וישלח הילד את ידו ויגע בפני הפסנתר החלקים ומגוהצים וירתע תכף לאחוריו בחרדה. ואחרי עשותו את נסיונו זה פעמַים ושלש נגש אל הפסנתר ויחל לחקרו, לבדקו ולבוא עד תכונתו. כפף את קומתו עד הקרקע, כדי למשש את הרגלים ויסב אותו סביב סביב בצעדים מדודים. לבסוף מצאה ידו את המדָּפים החלקים ותנח ידו עליהם.

וַיִשָּׁמע קול צלצל מיתר רועד ומרפרף באויר. הילד הקשיב זמן רב לרטט הקול ההולך וכלה. ואחר נגע בהתבוננות עמוקה במדף השני והשלישי עד תום כל מערכת המדפים ותנח ידו לבסוף על המדף האחרון אשר לקול היותר רם וצלול. הילד שם רֶוח בין הקולות ויתן לכל אחד מהם די זמן לכלות צלצלו, והקולות, שיצאו מתחת אצבעוֹתיו בזה אחר זה, רעדו, רחפו, התמוגגו ויגועו באויר. יחד עם התבוננות עמוקה ותשומת לב הביעו פני העור משוש לב וענג נפש; נראה היה, שכל קול וקול משַׂמחו, משביע את נפשו השוקקה, ובאותו רגע כבר נראו בהתבוננותו העמוקה, בהקשבתו החדה להקולות היסודים, אשר מהם תבּנה השירה כֻלה, עקבות חוש מנגן אמן.

ואולם דומה היה, כי העור מאריך את כל קול וקול על פי ערך ותכונה ידועה: בהתפרץ מתחת אצבעותיו קול רם, צלול ומבריק של המערכה הרמה, אז ירים העור את ראשו, כמו ילַוה את הקול בעלותו מעלה מעלה. ולהפך, בנהם קול הבַּס העב והאטום יטה את אזנו למטה; נדמה היה לו כאלו הקול הכבד הזה משתטח על פני הארץ, מתפוצץ לרסיסים על פני רצפת הבית והולך וכלה בזויות הרחוקות.

יא.

הדוד מַקסים הביט אל כל נסיונות השירה האלה רק בסבלנות. איך שלא יפלא הדבר ונטית הילד לשירה שהובררה באופן בהיר כזה הולידה בלב האינבַליד הזקן רגש משונה. מצד האחד, הראתה תשוקת הילד לשירה כבאצבע על כשרונותיו המיוחדים וסגולת נפשו וכמו גלתה מראש את עתידותיו. ואולם מצד השני נלוה לההכרה הזאת בלב איש החיל הזקן גם איזה רגש של תקוה נכזבה.

“באמת, – חשב מַקסים בלבו, – גם השירה כח גדול הנהו, הנותן יכֹלת ועוז לשפוך את ממשלתו על המון אדם רב. אליו, אל העור, יאספו לאספה גברים וגברות למאות, הדורים בלבושם, והוא ינגן לפניהם איזה… איזה נגוני רקודים ומחולות מחנים (האמת נִתנה להאמר, כי ידיעות מקסים במוזיקה הגיעו רק עד נגוני הרִקודים ומחולות המחנים). והם ינגבו את דמעותיהם… הוי, לא כך היה רצוני, לא זאת היתה תקותי, אבל הנעשה אין להשיב! הילד – עִוֵּר, יגדל נא וילך באותה המסלה שסלל הטבע לפניו, יהיה נא את אשר הוא יכֹל להיות. ואולם אם כך הוא הדבר ואין לשנותו, האם לא טוב הוא השיר בפה מן הנגינה בכלי? השיר בפה שיש בו גם נגון גם דברים יַדבר תחתיו לא רק את חוש השמע המפונק; הוא נותן גם תמונות חיות, הוא מעורר את המחשבה במח ואת הגבורה בלב…”

– הוי יָכים, – אמר מקסים פעם אחת בערב, בבואו אחר הילד האֻרְוָתָה: – חדל לך הפעם ממשרוקיתך! טובה היא המשרוקית הזאת לנער שובב המתהולל בחוץ או לשוליה דרועה, ואתה הלא איש הנך, אם כי מַריה זו מצצה את שכלך האחרון ממוחך ותעש אותך לעגל ממש. הוי עליך, בושה להגיד! הנערה הזאת, הסכלה כמותך, השליכתך אחרי גוה ותהיה ללא-איש, וכל היום הנך שורק ומצפצף כשְׂלָו הנאחז בפח…

יכים שמע במנוחה את החזות הקשה של האדון וישחק בחשאי לכעסו, שלא הבין את סבתו. ורק הדבר הזה, כי הציגו האדון במדרגה אחת עם הנערים השובבים ושוליה דרועה עורר בו רגש כלמה וקלון.

– אל נא ידבר האדון כדבר הזה, – ענה יכים לאמר: – חליל מצוין ונפלא כזה לא ימצא בידי כל רועי אוקרינה ומה גם בידי שוליה דרועה… כלם, כל החלילים, המה באמת משרוקיות בעלמא, בעוד שזה אשר לי… ישמע נא האדון וישפוט.

ויסגור באצבעותיו את כל פיות החליל ויוציא קול אחד מקולות האוֹקְטַוָּה, שיצא בכל רחבו ומלואו. ויירק מקסים:

– טפו, יסלח נא ה'! נשתטה האיש ותו לא. מה לי ולחלילך? כלם כאחד המה, גם החלילים, גם הנערות הבתולות, וגם מַריה יפתך בכלל. ואתה, אם רק תוכל, שירה לנו שיר משירי העם, משירי “האבות” “והזקנים” ונשמעה.

מַקסים יַצנקה, יליד רוסיה הקטנה, התנהג עם העבדים וכל ילידי הבית בהתגלות לב. חרפות וגדופים נשמעו מפיו לעתים קרובות, אבל בגדופיו לא נראה הרצון להכלים, אשר על כן פנו אליו ברגשי כבוד אבל גם בהתגלות לב.

– ומה בכך? – ענה יכים: – היו ימים שידעתי גם אני פרק בשיר… אבל, אפשר הדבר שלא ימצא גם שירנו הגס חן בעיני האדון? – עקץ את האיש הדובר בו.

– נצור לשונך! – השיב מקסים: – לא הרי שיר יפה כהרי חליל, אם רק יודע האיש לשיר כראוי. הבה, פֶּטרוס, נשמעה את אשר ישיר לנו יכים. אך התבין לרעו, קטן?

– האם ישיר את “שיר העבדים”? – שאל הילד: – אנכי הנני שומע את שפת העבדים.

מקסים נאנח.

– הוי, קטן, השירים הללו לא שירי עבדים המה… השירים הללו המה של עם גדול, חפשי, גדל-עליליה ורב האֹנים. זקניך מצד אמך שרו את השירים בערבות הדנֵיפר, הדָּנוי והים השחור. אבל… אבל יבוא יום וגם אתה תבין את הדברים, ועתה אחרת אירא.

ובאמת היה ירא מקסים אחרת. הוא חשב בנפשו, כי התמונות המבריקות והבולטות של החזיון השירי דורשות השפעת חוש הראות כדי שתתקבלנה על הלב. הוא היה ירא פן לא ישיג מח הילד האפל את שפת השיר העממי רבת הצבעים. מקסים שכח, כי המשוררים העתיקים, יוצרי השיר העממי באוקרינה היו על פי רוב עורים מלידה ומבטן. אמת הדבר, כי המזל הרע, האסון שגח עמם מרחם הכריחו את כבירי הרוח האלה לתפוש כנור ונבל, לסבב על פתחי נדיבים ולתור אחרי פת לחם. העורון אמנם מכסה את הטבע הגלוי הנראה לעין בענן כבד, הפורש מסך מבדיל על המח ומחליש את כח עבודתו, אבל את ההשפעות והרשמים האחרים, הבאים וחודרים אל הנפש בדרכים אחרים, מצרף המח החשוך לעולם מיוחד בפני עצמו, לעולם מלא תוגה, עצבון עולמים וטובע בגלי אֹפל, אבל גם העולם הזה לא יחסר את פיוטו הכהה והמיוחד…

יב.

מקסים והילד התישבו כראוי על השַּׁחַת אשר בארוה ויכים השתרע מעט על מושבו (אופן ישיבתו זה התאים יותר לחלק נפשו האמנית) ואחרי חשבו רגעים אחדים החל לשיר. על פי מקרה או על פי חושו הטבעי בחר יכים בשיר-עם המקביל עד מאד לצרכי שומעיו והגות רוחם.

“הוי, שם בראש, שם בהר קוצרים יקצרו…”

מי ששמע את השיר העממי היפה הזה מפי מזמר בעל נפש, היודע לתת קצב ומדה לקולו, לא ישכח עוד את המֶּלוֹדִיָה הזאת הזרה, הממושכה וכמו מעולפה עצבון-חרש, הֵד זכרון העבר הרחוק. אין פה לא געגועי הקוזק הנפרד מאהובתו, לא קול ענות מלחמה ולא קול תרועת שַׁ יָּ רה עוברת על פני הים והדנוי. בשיר הזה אין כל מקרים בודדים מצוינים, אף לא זכר גבורות ונצחונות גדולי העליליה. כל השיר אינו אלא תמונה אחת בולטת, נסֹרת אחת קטנה ממקרי ימים עברו. לפני עיני רוח המשורר, אשר ההוה הכהה והדל לא ימלא את נפשו השוקקה לעבודה, למעשים כבירים, קמה פתאם התמונה הזאת, אשר על שרטוטיה הבולטים הספיקה להטיל את צללי תוגתה אותה הזקנה השָּׂבָה שחלפה, עברה, אבל עקבותיה עוד טרם נמחו כליל; עקבותיה נודעים בתלולי-ההר, מקום מנוחת עצמות הקוזַקים, אשר שם יאיר פתאם אור בחצות הלילה, אשר שם תשמענה בלילות אנחות כבדות; עקבותיה נודעו גם בהגדת העם, גם בשיר העממי ההולך ונשכח, הולך ונספה לאט לאט:

"הוי, שם בראש, שם בהר קוצרים יקצרו

"ולרגליו, בעמק הירוק

"קוזקים הולכים

“הולכים, עוברים!…”

ויצא לב מקסים בשמעו את השיר הנוגה הזאת. המלודיה המתאֶ מת עד מאד לתֹכן השיר ומשולבת אתו יחד הלהיבה את דמיונו, וכל התמונה כֻלה קמה לנגד עיניו כמו חיה וכמו מוזהבה בזהב אור השמש השוקעת. הנה הנם שדי חמד, המשתרעים על ההר; פה חביון השלום והמנוחה; הקוצרים כופפים את קומתם, כורעים ומשתחוים בדממה. ומתחת – עוברים בלי כל שאון והמולה, איש אחרי רעהו, לגיונות החיל הטובעים ונבלעים בצללי הערב המכסים את העמק, מתחת – “עובר דוֹרוֹשֶׁנְקה בראש חילו, חיל פּוֹרוֹזיה”…

וקול השיר, שיר העבר, רועד, מצלצל וגוֵֹע באויר, מצלצל וגוע, גוע ומצלצל ומעורר רפאים, מקים מתהום הנשיה תמונות ותבניות חדשות.

יג.

פני הילד היו עגומים ועצובים; כל מלה ומלה שיצאה מפי יכים חתרה חתירה בנפשו, ודמיונו עזר לו להבין ולקלוט אל תוכו את התמונות החדשות. הוא יודע את ההר, הוא יודע אותו בדמות הכֵּף אשר על פני הנהר, שהכירו תכף על פי המולת הגלים העוברים ושוטפים על פני האבנים. הוא יודע גם מה דמות יערוך לקוצרים, הנה הוא שומע את צליל החרמש אשר בידיהם ורחש השבלים הנופלות מאחוריהם.

הוא יודע גם את הנעשה מתחת להר: דמיון העור מורידו כרגע מראש ההר אל הגיא המשתרע לרגליו… הנה צליל החרמש לא ישמע עוד, אבל הילד יודע, כי הקוצרים עודם שמה על ההר, כי על עמדם יעמדו, ורק קולם לא יגיע אליו יען כי גבוהים המה, כגבוה עצי הארן אשר שמע את רחש עליהם, בעמדו מתחת לַכֵּף. ופה מתחת, על פני הנהר, ישמע קול שעטות, קול פרסות סוסים… רבים, רבים המה, מהֵדם ושאונם ימלא הגיא. הנה הנם – “קוזקים הולכים”.

הוא יודע גם מה הוא קוזק. ל“חְוֶדְקא” הישיש, הבא אל ביתם לפרקים, קוראים כל בני הבית “קוזק זקן”. חוֶדקא לוקח, מדי בואו אל בית האחוזה, את פֶּטרוס על ברכיו, מחליק את שערותיו בידו הרועדת, ובמשש הילד, כדרכו, את פניו, הרגישו אצבעותיו החרוצות בפני הזקן קמטים עמוקים, שפם ארוך זקוף למטה, לחיים צנומות ודמעות זֹקֶן עליהן. וקוזקים כאלה הולכים שם מתחת להר. הם רוכבים על סוסיהם, שפמם ארוך כשפם “חוֶדקא”, זקנים וכפופים כמהו. הם מתנועעים בגיא כסבכי צללים וכחוֶדקא הם בוכים, דמעות עיניהם נגרות מבלי הפוגות; הם בוכים אולי לקול שיר יכים העצוב והנוגה הממלא את הגיא ועוטה את ההר מסביב; הם אולי בוכים לקול אותו השיר אשר ישיר על הקוזק הנאדרי בכח, שהחליף את חברתו, אשת בריתו, במקטרתו, שהוא יונקה מן הבקר ועד הערב, ופגעי ימי מלחמה ומחסוריהם המרובים…

די היה למקסים מעוף עין אחד כדי להבין, כי מבלי הבט לעורונו, מסוגלת נפש הילד העֵרה לקלוט אל תוכה תמונות השיר וציוריו הפיוטים.

פרק שלישי

א.

הדוד מקסים שם עין פקוחה על העור, כי יהיה מסור, בכל מקום שאפשר, לכחותיו ולא יצטרך לעזרת אחרים, והדבר הזה עשה פרי ישוה לו. בהיותו בבית לא התראה כאיש אין אונים, התהלך בבטחה בכל חדרי הבית, היה מפנה את חדרו, חפציו וכלי שעשועיו. וישתדל מקסים להרגיל את חניכו בעבודת הגוף עד כמה שידו מגעת, וילמדהו את תורת חלוץ העצמות, ובמלאת להילד שש שנים נתן לו מקסים במתנה סוס קטן לרכוב עליו. מראש היה הדבר זר עד מאד בעיני האם, כי ירכב בנה העור על סוס. אבל הפעם חזר מקסים את כל כח השפעתו על אחותו לבל תפר את עצתו, וכעבור שנים-שלשה ירחים למד הילד לרכוב בלב בטוח על סוסו בשורה אחת עם יכים, ששמר את הדבר לבל יטה העור מני אֹרח בהגיעו לפרשת דרכים.

ובאופן כזה לא יכל העורון להשפיע לרעה על התפתחות גוף הילד, וגם השפעתו על התפתחות נפש הילד נחלשה עד כמה שאפשר היה הדבר. הוא היה ילד רם ויפה הקומה, פניו היו חורים מעט, ותליהם היו דקים וברורים. מבין השערות השחורות הזהיר לֹבֶן הפנים, והעינים הגדולות, השחורות, שכמו עמדו תמיד בחוריהן בלי נוע, משכו עליהן תכף את עיני הרואה. הכֶּפֶל הקטן אשר על פני גבות העין, ההרגל לפשט מעט את הצואר, וצללי התוגה שרפרפו לפרקים כענן קל על הפנים היפים, – אלה המה האותות אשר על ידם התנכר העורון. תנועות גוו, ידיו ורגליו במקומות ידועים לו היו בטוחות, ובכל זאת נראה היה הדבר, כי הזריזות הטבעית נדכאה בקרב נפש הילד ורק לפרקים, כמו שצף פתאם, תּגָּלה בכל עזוז כחה.

ב.

רשמי חוש השמיעה היו הרשמים היותר כבירים בכל מעלות רוחו, והם היו למרכז לכל עבודת רוחו ונפשו. בזכרונו נחרתו היטב כל השירים ששמע ואשר לקחו את לבבו בהוד קסם יפים והדרם. בעמקות נפלאה הקשיב לקולות שירת הטבע הסובב אותו, וידע להבליט את הרהורי לבו הכהים בקולות השיר ולתת להאחרונים דמות ואופי מיוחד, ולפרקים שפך את נפשו באימפְּרוֹביזַצִיה חפשיה, אשר אי אפשר היה להפרידה לחלקיה ולהגיד נכונה איפה יכלו קולות השיר העממי שהיתה אזנו רגילה בהם ואיפה יתחיל פרי רוחו הוא, וגם הוא בעצמו לא ידע לתת קצב וגבול לשני היסודות האלה בנגוניו, כי נבלעו ונשלבו איש ברעהו לבלי הפרד עוד. הוא למד קל מהרה לפרוט על הפסנתר, אך האהבה לחליל יכים לא פסקה מלבו. שירת הפסנתר היתה עשירה ומלאה יותר, אבל הפסנתר עמד בבית כלוא בחדר, בעוד אשר את החליל אפשר היה לטמון בצלחת הבגד, לצאת אתו השדה, וקולותיו הענוגים מקבילים כל כך לאנחות הערבה החלושות, עד כי ישכח פֶּטרוס את נפשו ולא ידע לתת לעצמו דין וחשבון, אם הרוח המסלסל את שערותיו מוליד את הגיונות לבו הנוגים, או מפיות חלילו האהוב המה בוקעים.

תשוקתו למוזיקה הלכה וגברה בקרבו ותהי למקור אשר ממנו נפשו יונקת ונזונית. היא מלאה את כל לבו ותתן פנים שונים להויתו המצומצמת. ומקסים השתמש בתשוקתו זאת כדי ללמדו על ידה את דברי ימי ארצו, שעברו כלם לפני עין רוח הילד ארוגים ושזורים בהמון קולות. השירים שלבבוהו עד מאד שחדו את לבבו ללמוד גם את גבורי השיר, המה גבורי ארץ מולדתו, ואת אשר עבר עליהם. וככה נולדה בקרב לבו גם התשוקה לספר, לדעת, ובהגיע הילד לשנתו התשיעית החל מקסים ללמדו כתב, לשון וספר. שעוריו החרוצים של מקסים (שלמד מתחלה, כמובן, את תורות הלמוד וההסברה לעורים) מצאו חן בעיני הילד. הם נתנו למערכי לבו יסוד חדש – בהירות נכונה שנתנה מדה ומשקל גם לרגשותיו השיריים הכהים.

ובאופן כזה היה כל היום נתון לעבודה ולא היה הילד עני בהשפעות ורשמים. דומה היה שהוא חי חיים רחבים ומלאים ככל הילדים הפקחים בני גילו; דומה היה, כי לא יכיר ולא ירגיש גם הוא את עורונו.

ובכל זאת התגלתה תמיד באופי הילד איזו תוגה זרה וַתַּךְ כפעם בפעם גלים ברוחו. מקסים חשב בלבו, כי סבת הדבר הוא חסרון חברת ילדים בני גילו להשתעשע עמהם ויבקש למלא גם את החסרון הזה.

ילדי הכפר, שהזמינו אותם לבוא אל בית האחוזה, לא יכלו להשתעשע בחברת העור כרוחם ונפשם. מלבד מעמד הבית הבלתי רגיל הביאם במבוכה גם עורון ה“פַּנִּיץ”. הם הביטו אליו כבחרדה, התחברו לחבורה וישתקו או התלחשו איש אל רעהו. בגן או בשדה היו הילדים מרגישים יותר את חופשתם ויתהוללו כנפשם שבעם, אבל העור כמו נשכח מלבם, לא נספח אל חברתם וישאר תמיד עזוב לנפשו, בודד בזויותו ומקשיב אל שאון החבורה הצוהלת.

לפרקים אסף יכים את הילדים לאספה סביבותיו ויספר להם אגדות וספורי התולים משמחים לב ונפש. ילדי הכפר, היודעים גם את השד הטפש, גם את המכשפות הערומות, מצאו קורת רוח בספורי יכים ותהיינה להם שיחותיו מלאות חיים ורגש, ויצהלו בקולם, וישחקו מטוב לב ויתהוללו. גם העור שמע את הספורים בקשבת לב נמרצה, אבל שחוק כמעט לא נראה על שפתיו. כנראה שגבו מבינתו ההִתול החד ונֹגה האור אשר בשיחה חיה. ולא נפלא הדבר: הוא לא יכל לראות לא את שביבי האש שהתרוצצו בעיני המספר, ולא את קמטי פניו ותנועות שפמו המעוררים שחוק.

ג.

זה ימים לא כבירים בא חוכר חדש לגור באחוזה הקטנה הקרובה. תחת החוכר הראשון, שלא היה איש מנוחה ויאהב לבקש תנואות כל הימים עד כי יצאה מריבה בינו ובין האדון פופילסקי, שהיה איש טוב לב ומעביר על מדותיו תמיד, באו לגור עתה באחוזה הקרובה הזקנים יַסְקוּלסְקי ואשתו. אם כי שנות חיי הזוג לא היו פחות ממאת שנה, בכל זאת לא רבים המה הימים שנִּשאו איש לרעהו, אחרי אשר ימים רבים לא עלה בידי האדון “יַקוב” לאסוף את מכסת הכסף הדרושה לצרכי חכירת אחוזה ואשר על כן נאלץ להתגורר כל אותם הימים בבית זרים בתור סוכן, והגברת אַגְנֶשְׁקה, בחכותה לרגע המאושר, התגוררה בין כה וכה בתור סוכנת בבית הגרפה N. ובהגיע הרגע המאושר והחתן והכלה עמדו בבית התפלה לפני הכהן שלובי זרוע, כבר הזהירו נקודות הכסף בשפם החתן וציצת ראשו וגם את פני הכלה שאדמו מבשת עטרו קוצות לבָנות ומזהירות.

ובכל זאת לא עצר הדבר ולא היה למפגע לאֹשר ברית נשואיהם, ופרי אהבתם המאוחרה היתה בתם היחידה, שהיתה כמעט בת גילו של העור. בבנותם להם בערב ימיהם בית חיו האדונים יסקולסקי בנְוֵהֶם השאנן חיי שלוה והשקט, בחפצם למצוא פה את המנוחה והמרגוע שחסרו להם כל הימים אשר חיו בבית זרים. החכירה הראשונה לא עלתה להם יפה, ועתה הקטינו את ערך מעשיהם, ופה במקומם החדש מצאו את אשר בקשה נפשם וישתקעו פה לארך ימים, כמו לוּ היתה האחוזה מקנת כספם. בזוית, אשר שם תלויים האיקונין הקדושים, שמרה הזקנה מלבד ערבי הנחל והנר של מצוה גם עשבים ועלי תרופה שונים, שהיתה נותנת אותם לרפואה גם לאישה להאכרים והאכרות שבאו אליה לשאול בעצתה. העשבים ועלי התרופה היבשים מלאו את כל הבית ריח טוב, שנשאר לזכרון תמיד בלב כל הבא אל הבית הקטן והנקי הזה, אשר בו יבלו את ימיהם הזקנים השאננים ויחיו חיי שלוה ואהבה.

ובחברת הזקנים גדלה ונתחנכה בתם היחידה, ילדה קטנה בעלת מחלפה אדמדמת כהה ועיני תכלת, שהפליאה את כל רואיה תכף בפגישה הראשונה במתינות רוחה וישוב דעתה, שלא התנכרו אותותיהם בכל יצורי פניה. דומה היה שמנוחת אהבת ההורים המאוחרת התעצמה כֻלה באופי הבת, בישוב דעתה, במנוחת תנועות גוה ובעמק עיניה התכלת אשר נשקפו מהן הגות לב והלך-נפש. היא לא התרחקה מאנשים זרים וגם לא נמנעה מלבוא בחברת ילדים ולקחת חבל בשעשועיהם. אבל היא עשתה את הדבר בהסברת פנים כזו, כמו לה לעצמה לא היה כל צורך בדבר. ובאמת לא הרגישה בנפשה שום תשוקה לחברה, ותהי רגילה ללכת יחידה לשוח בשדה, ללקוט שושנים ולאגדם לאגודה, לשוחח עם פסלה; וכל מעשיה אלה היו נעשים בכבד ראש ומתינות כזו, עד כי לפרקים אפשר היה לטעות ולחשוב, כי לא ילדה קטנה לפניהם, כי אם אשה צעירה קטנת הקומה.

ד.

ויהי באחד הימים ופֶטרוס יושב יחידי על הגבעה אשר על יד הנהר. השמש נטתה לערוב, דומיה שררה מסביב, ורק געית העדרים השבים הכפרה הגיעה הלום. הילד אך פסק מלחלל בחלילו וישתרע על דשא העשב ומנוחת ערב הקיץ השאננה תקפה אותו. רגע אחד שכח תבל ומלואה, ופתאם העירוהו מתנומתו הקלה צעדי חרש הולכים וקרבים. הוא הקיץ בלי חמדה וישען על זרועו ויקשב. הצעדים הזרים לו פסקו לרגלי הגבעה.

– עלם! – נשמע לו פתאם קול ילד, בקראו אליו. – אולי תדע מי האיש אשר חלל בחליל?

העור לא אהב, כי יפסיקו את בדידותו, אשר על כן השיב על השאלה בקול בלתי נעים:

– אני האיש…

קריאת תמהון קלה היתה התשובה על דבריו אלה, ותכף הוסיף קול הילד בהתגלות לב:

– האח, מה טוב!

העור לא השיב דבר.

– ומה לך פה? – שאל העור ברגזה, בהרגישו והנה האורחה הלא קרואה על עמדה תעמוד.

– ומדוע תגרשני מזה? – שאלה הילדה בתמהון.

קול הילדה הצלול עשה רושם נעים על העור, ובכל זאת הוסיף ברגזה כבתחלה:

– אנכי לא אהב כי יבואו אלי…

ותשחק הילדה.

האם לך נתנה כל הארץ והרשות בידך לבלי תת לאיש להתהלך עלי אדמות?

– אמי צותה במפגיע על כל אנשי הבית לבל יבוא איש אלי הלום.

– אמך? – השיבה הילדה בקול שאלה: – ואמי אָני נתנה לי רשות להתהלך פה על יד הנהר…

קשה היה לו להילד העור, שלא היה רגיל, כי ימרה איש את פיו, לשמוע את דברי הילדה הקשים; ויקצוף קצף גדול ויתרומם מעט מעל מושבו ויקרא בקול רגז:

– סורי נא מזה, גשי הלאה!…

אי אפשר לדעת מה היה סוף החזיון הזה, לולא נשמע באותו רגע קול יכים שקרא את הילד אל משתה התֵּה.

– ילד מגונה ורע הלבב! – נשמע לו מאחוריו קול קלסה ואי-רצון.

ה.

למחרת היום ההוא בשבת העור כדרכו על הגבעה בא לפניו זכר הפגישה של אתמול. זכר הילדה לא עורר בלבו כעס ורגז, ונהפוך הוא, כי התאוה תאוה, כי בוא תבוא גם היום הילדה אשר קולה היה צלול ונעים כל כך. כל ילדי הכפר הידועים לו לא ידעו מנוחה אף רגע, וכל היום הם שוחקים, הומים ומתאבקים איש את רעהו ובוכים, ואין איש מהם אשר ידבר בנחת וקולו יהיה נעים כקול הילדה. וייצר לו הדבר, כי הכלים את הילדה אשר, בלי ספק, לא תבוא עוד הלום.

ובאמת לא באה הילדה שלשה ימים. ויהי ביום הרביעי וישמע פֶּטרוס פתאם את צעדיה שם בעמק, על חוף הנהר. היא התהלכה לאטה ותשורר בקול דממה דקה שיר פולַני, והחצץ אשר על החוף השמיע קול שריקה מתחת לרגליה.

– שמעי נא! – קרא אליה העור, בקרבה אליו: – האת הנך פה גם הפעם?

הילדה לא השיבה דבר. אבני החצץ שרקו כבראשונה מתחת לרגליה. במנוחת קול שירה הכיר הילד את הכלימה שלא נשכחה מלבה.

ואולם בעשותה עוד צעדים אחדים עמדה הילדה ותעצור מלכת. רגעים אחדים עברו בשתיקה. היא אגדה לאגודה את פרחי השדה אשר בידיה והוא חכה למענה פיה. העור ראה בשתיקתה זו כעין כונה ללעוג לו ולבזותו.

– האם לא תראה, כי אני הנני העומדת פה? – שאלה לבסוף בגאות לב, אחרי אשר כלתה את מעשיה.

השאלה הפשוטה הזאת הכאיבה את לב העור עד מאד. הוא לא השיב דבר ורק ידיו, אשר נשען בהן אל הקרקע, תפסו ויעכו¹ בכח את גבעולי העשב. והילדה עמדה על מקומה ותסדר כראוי את אגודת פרחיה ותוסיף לשאול:

– מי לִמדך לחלל בחליל?

– יכים למדני, – השיב פֶּטרוס.

– הנך מטיב לנגן! אבל מדוע הנך רגזן ומהיר חמה?

– אנכי… אנכי… חמה אין לי עליך… השיב הילד חרש.

– אם כן, לא אכעוס גם אני… הבה ונשתעשעה יחד…

– אין אני יכל להשתעשע אתך, – השיב העור ויסתיר את פניו.

– להשתעשע אין אתה יכֹל?… מדוע?

– כך.

– הבינני נא באמת מדוע?

– כך, – השיב הילד בלחש קולו ויסתיר את פניו עוד יותר.

עד עתה לא הביא עוד המקרה לידו לדבר עם איש על אדות עורונו, ושאלה הילדה שנשאלה בתם לב החרידה אל כל לבו ויכאב לו עד מאד.

הילדה עלתה על הגבעה.

– נער זר ונפלא הנך – אמרה הילדה ותסביר לו פנים, ותשב אצלו על ירק הדשא: – אתה לא תדעני, ואולם לוּ ידעתני כי אז חדלת מלירוא אותי. אנכי לא אירא איש.

היא דברה את דבריה בבטחה ובמנוחת לב, והעור שמע והנה זרקה את אגודת הפרחים אל תוך סִנורה.

איה איפוא לקחת את הפרחים? שאל אותה הילד.

– שם, – ותנע בראשה לאחוריה.

– על הכר הנרחב?

– לא, שם.

– הנה כי כן אספת אותם שם בחרשה. ואיזה המה הפרחים אשר בידיך?

– האם לא תדע את הפרחים? אמנם נער זר ומוזר… מוזר עד מאד הנך.

ויקח הילד פרח אחד, וימושהו באצבעותיו החרוצות ויקרא את הפרח בשם.

ויחפוץ הילד לדעת גם את דמות הילדה הדוברת בו ותארה ויסמוך את ידו השמאלית על כתפה ובהימנית החל למשש את שערותיה וגבות עיניה, ויעבור קל מהרה על פניה בעצרו זעיר שם, זעיר שם את אצבעותיו בדרך משושן, בחפצו לצמצם במחו היטב את תוי הפנים הזרים.

הדבר נעשה פתאם ובמהירות גדולה כזו, עד כי הילדה, שנבהלה עד מאד, לא הספיקה להגיד אף מלה; היא רק הביטה אליו בכל מלוא עיניה, שהביעו פחד וחלחלה. רק עתה הרגישה ותכיר בפני מכרה החדש איזה דבר בלתי רגיל. תוי הפנים הדקים והחורים הביעו איזו התבוננות נמרצה, שלא התאימה עם המבט הקם. עיניו הביטו באיזה מבט נפלא, שלא היתה לו שום שַׁיכות עם מעשיו ותנועותיו, והשמש השוקעת נשקפה בהן באופן זר ומבהיל. ותחשוב בלבה, כי אחוזה היא בחבלי חלום נורא, מחריד לב ונפש.

ותוציא את כתפה מידי הילד, ותקם על רגליה פתאם ותתן בבכי קולה.

– מה לי ולך, נער פוחז, כי תפיל עלי אימתה ופחד? – קראה בבכי: – מה עשיתי לך? מדוע, למה?…

הוא ישב על מקומו כהלום רעם, ראשו כפוף ואיזה רגש של שברון לב והכנעה לחץ את לבבו כבמלקחים. בפעם הראשונה בחייו חש קלון בעל מום ושפלותו; בפעם הראשונה ראה והכיר, כי יש בכח מומו למלא את לב רואיו לא רק רחמים וחמלה, כי אם גם אימה ופחד. באמת לא ידע גם הוא לכנות בשם את הרגש שמלא את רוחו ולבו ברגע ההוא, אבל משום שהכרתו לא היתה בהירה וברורה לא נתמעטו צערו וכאבו.

רגש קלון וכאב אנוש שם מחנק לנפשו. ויפול על העשב וירים קול בוכים. גאות לבו הטבעית האיצה בו לבלוע את דמעותיו ולכלוא אותן בקרבו, ותהי התאמצותו זאת רק לסבה, כי קול בכיו רק הלך הלוך וגבֹר, ונאקתו שהתפרצה מקרב לבו החרידה ותרגיז את כל גופו הקטן.

הילדה שברחה מעל הגבעה הפכה את פניה אל עבר הילד אחרי הגיע לאזנה קול יללתו, ובראותה כי מכרה החדש שוכב על הארץ, פניו למטה ובוכה במרירות וירך לבה בקרבה ותמלא חמלה רבה ותשב אל הגבעה ותעמוד על הבוכה.

– שמע נא, – אמרה בקול נמוך, – למה תבך? הנך חושב, בלי ספק, כי אתאונן עליך? הנה, שמע נא, חדל נא מבכי ואנכי לא אגיד לאיש מכל אשר עשית לי.

דברי החמלה האלה וצלצול קולה הרך ומלא רחמים הכאיבו עוד יותר לב הילד, הרעש אשר נרעשה נפשו הלך וגבר ויללתו לא ידעה כל גבול. ותקרב אליו הילדה ותכרע על ברכיה, ואחרי השארה רגע קטן במצב כזה, נגעה נגיעה קלה בשערותיו ותעביר את ידיה הרכות והענוגות על ראשו ובתוקף לב אם, המרגיעה ומפַיסת את ילדה הנענש, הרימה את ראשו ותחל לנגב את דמעותיו במטפחתה.

– אבל הרגע נא, חדל נא! – דברה בקול אשה באה בשנים: – אנכי כבר חדלתי מכעוס עליך. הנני רואה, כי אתה מתחרט על מעשיך…

– אנכי לא חפצתי להפחידך, – השיב הוא ויאנח בכבדות, בעצרו בעד שצף דמעותיו.

– יהי כן, טוב הדבר! אין בלבי טינה עליך! הן אתה לא תוסיף עוד… ותרים אותו מעל הארץ ותשתדל להושיבהו על ידה.

הוא שמע בקולה, וישב על מקומו כבראשונה, פניו מָפנים לעבר השמש השוקעת, ובהבט הילדה אל פניו המוזהבים בקוי האור האדמדמים הרגישה בהם עוד הפעם איזו זרות נפלאה. עיני הילד היו עוד מלאות דמע, ובכל זאת קמו העינים האלה וגם נצבו בלי נוע; תוי פניו נעוו כפעם בפעם, בחגרו את שארית כחו לעצור בעד דמעותיו, ויחד עם זה נשקף בהם צער עמוק וכבד, שאיננו מצוי אצל ילדים קטנים כמותו.

– ובכל זאת זר ונפלא הנך, – אמרה הילדה בהלך נפש ורחמים רבים.

– לא, לא זר הנני, – השיב הילד בקרץ שפתים מר: – לא, לא זר הנני… עִוֵּר אנכי.

– עִוֵּר? – קראה הילדה בקול חרדה וכאב אנוש, כמו לוּא נתקעה חרב בלבה: – עור? – חזרה עוד הפעם בקול חרד ורועד עוד יותר מבתחלה ותפול על צואר הילד ותלחץ אליו, כמו לוּ בקשה מגן ומחסה ממכאובי רגש החמלה, אשר תקפה בכל עזוז כחו.

ותקצר יד הילדה, ההלומה ונדכאה, למשול עוד ברוחה ותהי בין רגע לילד מר נפש אשר לא ידע הִנָּחֵם, ותרים קול בוכים ותבך במרירות גדולה עד מאד…

ו.

עברו רגעי דומיה אחדים.

הילדה חדלה לבכות ורק נאנקה לרגעים בהבליגה על דמעותיה. בעינים מלאות דמעות הביטה אל השמש השוקעת מתחת להאופק הכהה. עוד הפעם השקיף כדור האש מבעד כנפי הצל הסוככים עליו, עוד שנים-שלשה שביבי אור בוערים התנוצצו באויר, ויתאבכו הצללים ומרחוק נתגלו ויֵּרָאו שרטוטי היער הכחולים.

רוח קל וקריר הפיח מן הנהר ושקט שלות הערב נשקף בפני העור; הוא ישב על מקומו וראשו כפוף; נראה היה שהחמלה הגדולה שחמלה עליו הילדה הפליאה אותו עד מאד.

– לבי ינוד לך… אמרה לבסוף הילדה מתוך אנקה.

ותכף, בהבליגה על סערת רוחה הנגרש, נסתה לסבב את השיחה לדברים אחרים, אשר יקל לשניהם לדבר עליהם…

– השמש שקעה, – אמרה בהלך נפש.

– אנכי לא אדע מה דמות אערוך לה, – היה המענה המר, – אנכי רק ארגיש ואחוש אותה…

– את דמות השמש לא תדע?

– לא.

– זאת… ואת אמך… גם כן לא תדע.

– את אמי אדע. הנני מכיר אותה תמיד מרחוק על פי הליכתה.

– כדבריך כן הוא, גם אנכי אדע ואכיר את אמי בעינים סגורות.

השיחה החלה להיות שְׁלֵוָה יותר.

– התדעי, – אמר העור בהתרגשות קלה, הן מרגיש אנכי את השמש והנני יודע לכון את שקיעתה.

– ואיך תוכל לדעת את הדבר?

– אנכי… הנני… גם אנכי לא אבין…

– אַה! קראה הילדה, כמו לוּ הספיקה לה התשובה הזאת, וישתקו שניהם פעם אחת.

– אנכי הנני יודע לקרוא בספר, – הפסיק פטרוס את השתיקה: – ובעוד ימים אחדים אדע גם לכתוב בעט.

– ואיך, באיזה אופן…? החלה הילדה ולא גמרה את שאלתה ותדום בבשת פנים, כי קשה היה לה להוסיף לחקור את הילד. אבל הוא הבין לרֵעָה כרגע.

– הנני קורא בספרי, – באר לה העור, – באצבעותי.

באצבעותיך? אנכי לא יכלתי ללמוד את הקריאה באצבעות. אין אני יודעת לקרוא היטב גם בהיותי שולטת בעיני… אבי אומר, כי אין הנשים מסוגלות לחכמה ודעת.

– ואני הנני יודע לקרוא גם צרפתית!

– מה רבה היא חכמתך! – התפלאה הילדה בלב תמים – אבל יראה אני לבל תתקרר, הנה איד עולה מן הנהר.

– ואת?

– אנכי לא אירא את הקור.

– וגם אנכי לא אירא אותו. האפשר הדבר, כי יתקרר הגבר יותר מן האשה? הדוד מקסים אומר, כי אין הגבר צריך לִירוא ולפחוד דבר: לא את הקור ולא את הרעב, לא את הרעם ולא את ענן הערפל.

– מקסים? הזה הוא אשר יצא בקַבו? אנכי ראיתיו. הוא איום ונורא.

– לא, הוא איננו איום כלל. הוא – איש טוב.

– לא, הוא איום ומוזר – עמדה הילדה על דעתה בבטחה: – אתה לא תדע את הדבר יען כי לא תראה אותו.

– אנכי הנני יודע אותו. הוא מורי ומדריכי.

– האִם יכה אותך?

– מעולם לא הכני, וגם לא יתן עלי בקולו… מעולם…

– טוב הדבר. האם אפשר ליסר ולהכות ילד עור? דבר זה היה נחשב לעון.

– אבל הוא הן לא יכה שום אדם בעולם, – אמר פֶּטרוס נבוך מעט, כי שמעה אזנו החרוצה את צעדי יכים הקרובים.

ואמנם בעוד רגעים אחדים נראתה קומת יכים הגבוהה על פני רכסי הגבעה, שהבדילו בין האחוזה ובין החוף, וקולו הקורא נשמע למרחוק בדומית הערב.

– “פַּ – נִּי – ץ!”

– לך יקראו, – אמרה הילדה ותקם ממושבה.

– כן, אבל אין אני חפץ ללכת מזה.

– לך, לך נא, ואנכי אבוא אליך מחר, ועתה מחכים גם לך גם לי.

ז.

הילדה שמרה את הבטחתה ותבוא. למחרת היום ההוא, בשבתו בחדרו ושומע לקח מפי מַקסים, הרים פֶּטרוס פתאם את ראשו ויטה את אזנו רגע ויאמר בהתרגשות:

– עזבני נא רגע אחד. הילדה באה שמה.

– איזו ילדה? – התפלא מקסים וילך אחריו עד פתח הבית.

ואמנם ברגע ההוא נכנסה מכרת פֶּטרוס בשערי בית האחוזה ותפגוש את אַנַּה מִיכַאלוֹבְנָה ותגש אליה במנוחת לב.

– בשל מה את, ילדה נעימה? – שאלה הגברת, בחשבה בלבה, כי דבר להילדה אליה.

האשה הקטנה הושיטה לה את ידה במתינות ותשאל:

– האם בביתך הוא הילד העור? הלא כן?

– כן, כן, חמדתי, בביתי, – השיבה הגברת פופילסקה ותחמוד בלבה את עיני הילדה הבהירות ומתינות רוחה.

– אמי נתנה אותי ללכת אליו. האוכל לראותו?

ברגע זה נקרב אליה פֶּטרוס בחפזון ומַקסים יצא על היציע אשר לפני הבית.

– זו היא הילדה שפגשתי אתמול, מַמַּה! אנכי הגדתי לך, – אמר הילד אחרי ברכו את הילדה בשלום, – ואולם עתה הנני עסוק בשעורי.

– הפעם הזאת יקרא לך הדוד מקסים דרור, – אמרה אנה מיכאלובנה, – אנכי אבקשו.

ובין כה וכה ותקרב האשה הקטנה, שהרגישה את עצמה כמו יושבת בביתה, אל מקסים ההולך וקרב אליה ותושיט לו את ידה ותאמר בהסברת-פנים של שבח:

– טוב הדבר אשר אתה, אדוני, עושה לבלתי הכות את הילד העור. הוא הגיד לי את הדבר.

– האמנם, גברתי? שאל מקסים בלצון קל, בקחתו בידו הגדולה את כף הילדה הקטנה. – מה רבה היא התודה אשר ירחש לבי לחניכי, אשר השתדל לרכוש לי לב אשה כבודה כמוך.

וישחק מקסים, ויחליק בחבה את כף ידה שאחז בידו. והילדה הביטה אליו בעיניה הפקוחות, שמשכו אליהן את לב מקסים שונא הנשים.

– הרואה את, אַנַּה, – פנה מקסים אל אחותו בצחוק מוזר: – הנה פֶטר שלנו קונה לו גם מבלעדינו מכרות חדשות. ואת הלא תודי, אַנַּה, כי… הפעם בחר כבעין חרוצה. הלא כן?

– אל מה ירמזון מליך, מַקס? – שאלה האשה הצעירה קשה ותתאדם.

– משטה אני! – השיב האח בקצרה, בראותו כי מהתלותו זאת נגעה במכה ישנה ותגל רעיון נסתר שהחל לפרכס בלב האם, הרגיל לחוש ולהרגיש מראשית אחרית.

פני אנה מיכאלובנה נתאדמו עוד יותר, ותשח ותחבק את הילדה בחבה יתירה, והילדה, אם כי החבה הזאת הפליאה אותה, קבלה את הדבר בסבר פנים יפות ורוח שוקט.

ח.

ומן היום ההוא נהיה יחש תמידי בין בית החוכר ובין בית האחוזה. אֶיבֶילִינָה, כך היה שם הילדה, באה מדי יום ביומו אל בית האחוזה, ובעוד ימים מועטים ותחל גם לשמוע לקח מפי מקסים. ראשונה אמנם לא מצא הדבר חן בעיני האדון יַסְקולסקי. ראשית דבר חשב הוא בלבו, שֶׁדַּי לאשה, כי תדע לרשום בפנקס את מספר בגדי הלבן הנתנים לכובס ולנהל את ספר הוצאות הבית. ושנית, כי היֹה היה האדון יסקולסקי קתולי הגון אדוק באמונתו ויחשוב בלבבו, כי לא טוב הדבר אשר עשה מקסים להלָּחם עם האוסטרים למרות רצונו הגלוי של האב הקדוש שברומי. הוא עמד על דעתו, כי יש אלהים שופטים בשמים ממעל וכי וָלְטֵר וחבריו נדונים בזפת רותחת, העומדת, לפי דעת רבים, מוכנה ומזומנה גם בשביל האדון מקסים בבוא יומו. ואולם בהכירו לדעת את מקסים יותר, נאלץ להודות, כי הכופר ובעל האגרופין הזה הנהו איש בעל לב טוב ושכל בריא, אשר על כן לא מנע את בתו מקחת לקח מפיו.

ובכל זאת עוד לא סר החשד מקרב לב הזקן, ובהביאו את בתו למַקסים אל השעור הראשון חשב לנכון להטיף לה דברי כבושין אחדים, אשר נכונו גם בשביל מקסים.

– הנה כן, וֶלְיָה, – הגיד האיש, באחזו בכתף אֶיבֶילינה ובהביטו בפני מוֹרָהּ החדש: – זכרי נא תמיד, כי שם בשמים אלהים יושב על כסאו ופּה, ברומי, האפיפיור הקדוש. את הדברים האלה יגיד לך וַּלֶנְטִין יסקולסקי, ואת הנך מחויבת להאמין בדברי, כי על כן אביך הנני. זהו – primo

ויביט האדון יסקולסקי בפני מקסים בעין נמרצה. הוא הדגיש בכונה את ידיעותיו בשפה הלַּטינית בחפצו להוכיח, כי גם לו חלק ונחלה בחכמה ודעת וכבד יהיה הדבר להטעותו.

– Secundo – אציל הנני מחורי הארץ ובגושפנקה שלי לא לחנם נחקק הצלב על שדה התכלת יחד עם “הערמה והעורב”. כל בני בית יסקולסקי היו בשכבר הימים אבירים ידועים, שמצאו את ידיהם ורגליהם בכל הדברים הנוגעים לממלכת השמים, ולכן עליך להאמין בדברי. ואולם בכל יתר הדברים שיש להם עסק עם Terarum, כלומר: עניני החיים פה עלי אדמות, עליך לשמוע אל כל אשר יורך האדון מקסים יַצֶּנְקָה ולהיות תלמידה מקשיבה.

– אל נא יפול עליך לבך, אדוני וַלֶּנְטִין, – ענה מקסים בצחוק על הנאום הזה, – אין אנו מבקשים “פַּנֶּנְקוֹת” אשר תצאנה לצבוא בצבא גַרִיבַּלדִי.

ט.

הלמוד בצַותה חדא הביא טובה ותועלת גדולה לשני הילדים גם יחד. כמובן, העביר פֶּטרוס את חברתו בלמודיו, אך בכל זאת הביאה אותו הילדה לידי קנאת סופרים במדה ידועה. הוא עזר על ידה לשנן היטב את השעורים והיא מצאה אופנים שונים לברר לו ולהבינו את הדברים שהיו סתומים לו בסבת עורונו. ונוסף לזה הביאה לו חברתו קורת רוח, ותתן לעבודת מֹחו איזו התרגשות חדשה והתפעלות נעימה.

בכלל היתה חברת איבילינה להעור כעין מתנה טובה של ההשגחה. עתה חדל הילד להתבודד בזויותיו, הוא מצא, סוף סוף, אותה קרבת הרוח והנפש שלא נתנה לו חברת הגדולים, וברגע זעזועי הנפש החרישים יקרה היתה לו קרבת הנפש הזאת. אל הכֵּף או אל חוף הנהר הלכו תמיד שניהם יחדו. בהכותו בחלילו לפניה שמעה איבילינה ותקשב בהתפעלות ועליצות נפש, ובהניחו את החליל מידו היתה מבארת לו את הרשמים החיים שהטבע הסובב עושה על נפשה. כמובן, לא ידעה הילדה לבטא את כל רגשותיה כראוי, בכל מלואן, ואולם ספוריה הפשוטים וצלצלי קולה הטבעים התפיסו במחו באופן בהיר ומוחשי אופי ודמות החזיונות המצוירים. הנה כן בספרה לו, למשל, על אדות החשך המכסה ארץ והלילה האפל והקריר חדר האפל הזה אל תוך לב העור, הוא כמו האזין אותו בצלצל קולה החרד ורועד לרגעים; ובהרימה את פניה, המפיקים הגות לב, השמימה ותגיד לאמר: “הוי, מה שחורה היא העננה ההולכת וקרֵבה, שחורה וכבדה עד מאד!” הרגיש העור תכף כעין נשמת רוח קרה וישמע בקולה כעין משק מטיל אימה ופחד, היוצאת מבין כנפי הבריאה האיומה הזוחלת על פני רקיע השמים!…

פרק רביעי

א.

ישנן בעולם נשמות כאלה אשר הטבע כמו הועידן מתחלת בריתן למצוא ספוקן היחידי בהאהבה והדאגה לאחרים. צער אחרים – צערן, והדאגה לאחרים הוא האויר אשר בו הן חיות וממנו הן נזונות. הטבע חלק מראש להאנשים ההם מנוחת לב, שבלעדיה אי אפשר להם שיעמדו הכן על מרום פסגת תעודתם; הוא, הטבע, השתדל מראש להחליש את תביעות רוחם הפרטיות, צרכי חייהם הם, וַיַּדְבֵּר ויכניע את כל התביעות והצרכים הללו תחת רגלי תכונת רוחם המיוחדה. האנשים הללו יתראו לעתים לא רחוקות כבעלי נפשות קרות ובלתי מתפעלות, כבעלי חשבון ומזמה, כחסרי רגש חי וחם. אזניהם כמו אטומות משמוע את שאונם של חיי החטא והעון, אשר המיתם צודדת לב ונפש, והם מתהלכים במסלתם, אשר סללה להם החובה העצובה, במנוחת לב כזו, כמו לוּ היו פניהם מועדות להשגת אשרם הפרטי היותר בהיר ומבריק. המה נראים כקפואי קור, כראשי ההרים המכוסים שלג עולמים, והנם רוממים ונשאים כמוהם. שקוצי החיים ותועבותיהם ישתרעו לרגליהם ואליהם לא יגיעו; גם הדבה הנמבזה ודברי הדופי הבדוים מתגלגלים ונופלים מעל בגדיהם הלבָנים, כנטפי הרפש מעל כנפי הברבור הצחורים.

במודעתו הקטנה של פֶּטר נקבצו ובאו כְתֻמָּם כל השרטוטים והקוים של הטיפוס המצוין הזה, אשר לא החיים ולא החנוך יולידֻהו: ככשרון, כרוח כביר ממעל, הוא נִתן במתנה לשרידים יחידים ופעלו והדרו מתגלים כעלות שחר ימי הילדות. אֵם הנער הבינה היטב את האֹשר הרב שֶׁצָּפַן המקרה לבנה במודעתו זאת. את הדבר הזה הבין היטב גם מקסים הזקן, ויתברך בלבבו לאמר, כי מעתה לא תחסר עוד נפש חניכו דבר והתפתחות רוחו תצעד מן הוא והלאה בצעדים מדודים, אשר לא יֵעָצרו עוד…

אבל הוא שגה ברואה עד מאד.

ב.

בשנות חיי הילד הראשונות התברך מקסים בלבבו לאמר, כי עלתה בידו לשפוך את ממשלתו על נפש הילד ואופני התפתחותה, כי אם לא השפעתו על הילד היה הגורם היחידי שסלל מסלה לגדולו והתפתחותו, הנה לא הסתפק אף רגע בזה, כי כל הופעות התפתחות חניכו וקניני רוחו לא ילוזו מנגד עין בקורתו הנמרצה. ואולם בהגיע הילד לאותו התור המפסיק בין השחרות ובין הילדות, אז נוכח מקסים לדעת עד כמה לא היתה לגאותו, גאות פדגוג חרוץ, על מה שתסמוך. כמעט מדי שבוע בשבוע נולדה איזו חדשה בקרב לב הילד, שאי אפשר היה לשערה מראש; ובתת מקסים את לבו להערות את מקור הרעיונות והמושגים החדשים הללו, שנצנצו פתאם בקרב לב הילד, עמד נבוך ומשתומם ולא מצא את ידיו ורגליו. איזה כח טמיר ונעלם עבד את עבודתו התמידית בעומק נפש הילד ויעיר ויעורר מתוך העומק הזה מיני תגליות גִּדוּל והתפתחות חפשיות ועומדות ברשותן, ולמקסים לא נשאר אלא להרכין את ראשו בהכנעה ולהכיר ברגשי כבוד את כחן ואילותן הרב של עלילות החיים הספונות וטמונות, שלקחו גם הן, בלי ידיעתו חלק גדול בעבודתו הפדגוגית.

מתחילה הפחיד הדבר את מקסים. בראותו, כי הוא איננו השליט היחידי בהתפתחות רוח הילד, כי בהתפתחות הזאת מתגלה כח נסתר שאינו נשמע לו ואינו נכנע מפני ממשלתו, באה אימה בלבו ויירא יראה גדולה. הוא ירא לבל יפרצו אל תוך לב הילד תביעות וצרכים כאלה אשר יהיו לו רק למקור מכאוב לב ויסורי הנפש רצופים. ויתן את לבו לבקש, להערות את המקורות החדשים האלה, הנובעים מתוך איזה עומק זר, הוא בקש למצוא אותם כדי… כדי לסתמם לטובת הילד העור.

ההופעות החדשות האלה לא נעלמו גם מעיני האם החרוצות. באחד הימים בבקר נגש אליה פֶּטרוס נבהל ונרעש.

– מַמַּה, מַמַּה! – קרא הילד בקול רם: – חלום חלמתי הלילה הזה ואראה…

– ומה ראית, מחמדי? שאלה האם בשפק ועצב.

– חלמתי והנה… והנה… אני רואה אותך, את מקסים, וגם…

– ומה עוד?

– לא אזכור עוד.

– ואותי תזכור?

– לא, – השיב הילד, צולל בתהום מחשבותיו. – שכחתי, הכל… ובכל זאת ראיתי, אמנם ראיתי… הוסיף אחרי דומית רגע.

מקרים כאלה קרו פעמים אחדות, ומדי פעם בפעם גבר עצבון הילד ורוחו נבהלה עד מאד.

ג.

ויהי היום, ויתהלך מקסים בחצר וישמע והנה מתוך חדר האורחים, אשר שם היתה אַנַּה מיכאלובנה מלמדת את בנה לנגן על הפסנתר, בוקעת ועולה איזו הרכבת קולות שיר מוזרה. ההרכבה היתה משני קולות. הקול האחד רם, מפזז ומבריק, הקול היותר רם ומצלצל של המעלה העליונה, ואחריו תכף קול הבַּס העמום, העמוק והכהה. בחפצו לדעת את פרשת האֶקזֶרְציציה המוזרה הזאת, עבר מקסים מהרה את החצר ויכנוס אל תוך הבית ובהגיעו אל פתח חדר האורחים עמד פתאם כנדהם לפני המחזה הזר שראו עיניו.

הילד העור, שכבר הגיע לשנתו העשירית, ישב על כסאו הנמוך לרגלי אמו. בשורה אחת עם הילד עמדה החסידה הבַּיתית, שנתן יָכִים להילד במתנה, צוארה משוך וחרטומה הארוך משוטט אנה ואנה. הילד היה מאכיל את החסידה יום יום מידו, ויאהבהו העוף עד מאד וילוה אליו תמיד. הפעם הזאת אחז פֶּטרוס בידו האחת את החסידה ואת השניה העביר בעצלתים על חלקת צוארה ועל פני כל גופה, ופניו מפיקים התבוננות עמוקה ונמרצה. ובאותה שעה ישבה האֵם על מושבה, פניה להבים מהתרגשות הנפש ועיניה מלאות עצבון, ותך במהירות באצבעה על פני המדָּפים ותוציא מן הכלי קול רם, מבריק ומצלצל בלי הרף. ויחד עם זה, בהרכינה את עצמה על כסאה, נשקפה בעיון חודר אל פני הילד. ובהגיע יד הילד, המחליקה את נוצות העוף הצחורות כשלג, עד המקום אשר שם תבאנה תחתיהן בקצה הכנפים נוצות שחורות, שִׂכְּלה אַנַּה מיכאלובנה פתאם את ידיה ותך בחזקה על פני מדף אחר, וקול אחר, עמום ועב, קול הבַּס, התרוצץ פתאם מתחת אצבעותיה ויתגלגל על פני כל החדר.

שניהם, האם והילד גם יחד, היו טרודים כל כך בעיונם, עד כי לא הרגישו כניסת מקסים, עד אשר הוא בעצמו התעורר מתמהונו ויפסיקם בשאלתו:

– אַנַּה, מה זאת? –

האשה הצעירה, שפגשה את מבט אחיה הבוחן, נתבישה עד מאד, כילד זה שמורהו מוצאו בשעת קלקלתו.

– הרואה אתה, מקסים, אמרה האשה כנכלמה, – הוא אומר, כי ירגיש איזה שנוי בצבע החסידה, ואולם להשיג את מהות השנוי איננו יכל… האמינה, כי הוא היה הראשון המתחיל בדבר, ולי נראה כי כדבריו כן הוא…

– ולכן, היוצא מזה?

– הנה כן… חפצתי… לברר לו את השנוי הזה ע"י שנוי הקולות וחלופיהם… ואתה, מַקס, אל תכעוס, אנכי הנני חושבת, כי יש בזה איזה חבור וקשר…

הרעיון הזה הפליא ברגע הראשון את מקסים כל כך עד כי לא ידע להשיב דבר לאחותו. הוא בקשה לשנות את נסיונה ובהתבוננו אל חזות פני העור הניע את ראשו.

– שמעי נא לעצתי, אַנַּה, – אמר אליה אחרי צאת הילד מן החדר וישארו לבדם: – אין אנחנו רשאים להעיר ולעורר בקרב הילד שאלות כאלה, אשר לעולם, לעולם לא תוכל להשיב עליהן תשובה כהלכה.

– אבל הן הוא היה הראשון שהתחיל בדבר… – הפסיקה אותו אנה מיכאלובנה.

– אחת היא. הילד צריך להתרגל בעורונו, ועלינו להשתדל לבל תולדנה בקרבו שאלות ע"ד האור… אנכי הנני חוגר את כל כחי, לבל יחדרו אל מחו רשמים חיצונים כאלה שיעירו בקרבו שאלות מתמיהות אשר לא תעשינה פרי, ולוּ עלה הדבר בידינו להרחיק הלאה את כל הרשמים הללו, כי אז לא הכיר הילד כל חסרון ומגרעת בחושיו, כשם שאנחנו, בחמשת חושינו, לא נתעצב אל לבנו על כי אין לנו גם חוש ששי.

האחות הודתה, כדרכה תמיד, לדברי אחיה והוכחותיו, ואולם הפעם שגו שניהם ברואה: בדאגו לילד להרחיק ממנו כל התעוררות חיצונית שכח מקסים להביא בחשבון אותם התשוקות והגעגועים שזרקם לתוך נפש הילד הטבע בכבודו ובעצמו.

ד.

אמרי אינשי: “העינים ראי הנפש הֵנה”. אפשר הדבר שהיה יותר נכון להמשילן אל החלונות, אשר דרכם יחדרו אל תוך הנפש רשמי העולם המזהיר, המבריק ומרובה הגונין. מי יאמר לנו איזה חלק מסגלותינו הנפשיות תלוי בחוש ראוּתנו?

האדם הנהו טבעת אחת בשלשלת החיים שאין לה קץ ותכלית, המתפתלת דרכו מעמק תהום העבר אל העתיד שאין לו מדה וקצב. והנה, באחת מן הטבעות הללו, בילד העור, סתם המקרה את חלונותיה: כל חייו מָכרחים להיות טובעים בים של חשך ואפלה. ואולם האם זאת אומרת, כי נקרעו בקרב הלב אותם הנימים הדקים, אשר על ידיהם תענה הנפש לקול קריאת רשמי האור והופעותיו? לא, גם דרך ההויה החשוכה והאפלה הזאת תתפתל ותעבור לבטח דרכה אל הדורות הבאים ההסתגלות הפנימית לאור מזהיר ומבריק. נפש הילד יצאה מתחת ידי יוצרה שלימה ובריאה כנפש כל אדם, בכל כשרונותיה וסגולותיה, ואחרי אשר כל כשרון וסגולה נבראו כדי למלא ולהספיק את תשוקותיהם, אין כל פלא בדבר, כי גם בקרב נפש הילד לא נחה ולא שקטה התשוקה לאור.

כאבן זו, בלי תנועה וחיים, שכבו למעצבה באיזה תהום עמוק, טמון ומכוסה, כחות שבאו בירושה ושנרדמו על ברכי “האפשרות” הכהה, כחות שהיו עומדים מוכנים ומזומנים להתנער בזרוח עליהם קו אור אחד. אבל החלונות נשארו סתומים; גורל הילד נחרץ מראש: הוא לא יראה עוד את אור פני השמש, וכל ימי חייו יעברו בחשך ואפלה מנדח!…

אבל החשך הזה היה מלא חזיונות ודמיונות.

לוּ היה הילד ילד עני והיה סובל מחסור וכפן, כי אז אולי העסיקו יותר את מחו סבות יסוריו ואסונו החיצונים. אבל עתה, אחרי אשר האנשים הקרובים אליו הרחיקו ממנו כל דבר שהיה יכֹל למרר את חייו ויתנו לו את היכלת להתענג על רב טוב, לחיות חיי מנוחה ושלות השקט, לא נפלא הדבר שאותה השלוה עצמה, ששררה בכל בתי נפשו, עשתה את שלה להרגיש יותר ויותר את אי-ההסתפקות הפנימית. מתוך השלוה והאפלה, הסובבות אותו, קמה וגם נצבה הכרת איזה צורך בלתי מושג, ותִּגָּלה איזו תשוקה לתת דמות וחיים להכחות הנרדמים, שאינם מוצאים להם מקום לצאת לפעולה.

ומזה – תוצאות למיני זעזועי נפש והתעוררות סבוכות, כעין אותה ההתעוררות לטיסה, ועפיפה באויר, שהרגיש כל אחד מאתנו בילדותו ושעוררה בקרבנו בימים ההם חלומות נעימים ונפלאים עד מאד.

מזה – תוצאות להתגברות מחשבות הילד ודמיונותיו שהטביעו את חותמם בתוי פני הילד, שהיו מרוכָזים תמיד באיזו מחשבה נוקרת ותמהון לבב. אותה “האפשרות” לקבל רשמי האור, שבאה בירושה אבל נשארה בקרב לב הילד בהעלם, קמה וגם נצבה במח הילד כצללים תועים, אבל לא התגַלמה בשום דמות ותאר, ותעורר בקרבו רק עבודת רוח מצערת ומדאבת לב.

כל הטבע כלו התקומם במחאה נסתרה ובלתי ברורה נגד “המקרה” הפרטי לנקום את נקמת החוק הכללי שהופר בחזקת היד.

ה.

הנה כן, למרות כל עמל מקסים לעצור בעד כל הופעה מבחוץ שיכלה להדאיב את לב הילד, לא עלתה בידו להכניע בקרב לב הילד את תביעות רוחו, שאי אפשר היה להן שתמלאינה. הדבר היחידי שעלה בידו הוא לבלי להעיר את התביעות והצרכים האלה בטרם באה עתם ולבלי להוסיף מכאוב על מכאוביו. זוהי התועלת היחידה שיכלה להביא להעור השגחת מקסים ועינו הפקוחה, בעוד שכל הפגעים, שהכין לו מזלו הגרוע, לא סרו מן המסלה שסלל להם המקרה העור ויסולו על הילד האמלל ארחות אידם.

והאיד, הפגעים האיומים כסו את שמי חיי הילד כבעננה כבדה. זריזות הילד הטבעית חדלה לאט לאט, בעוד אשר העצבון שקנן בלבו תמיד השפיע השפעה עמוקה על תכונות רוחו ואפיו. שחוק העור, שהיה נשמע תמיד בימי ילדותו כשקבלה נפשו המתפעלת איזה רושם אדיר ובהיר, חדל עתה לאט לאט וישמע רק לעתים רחוקות. השחוק, השמחה, ההִתול שבחיים היו זרים לרוחו, ותחת זה למד להרגיש ולהשיג קל מהרה את העצב, היגון הבלתי ברור והדאבה הקודרת הנסוכים בטבע הדרומי ומתנוצצים מתוך השירה העממית. בעיניו התנוצצו תמיד דמעות מדי שמעו את השיר המספר איך “ישיח הקבר עם הרוח אשר בשדה”, והוא גם הוא אהב לשוח בשדה ולהקשיב אל קול השיחה הזאת. התשוקה לבדידות הלכה וגברה בקרבו, ובצאתו בשעותיו הפנויות מלמודים ושעורים לשוח יחידי, שמו בני הבית את הדבר את לב לבל יצאו גם הם לשוח במקום ההוא, כדי שלא להפריעו ממנוחתו ובדידותו. והוא היה הולך ונח על איזו גבעה אשר בערבה, או על ההר אשר על יד חוף הנהר, או על הכֵּף שהיה ידוע לו היטב, וכלו מקשיב אל משק עלי העצים, אל שריקת העשבים, או אל אנחות הערבה הנפלאות. הבדידות והצלצולים החרישים האלה התאימו עד מאד אל הרת רוחו העמוקה. פה הבין העור את הטבע כל כמה שהיה אפשר לו הדבר. פה לא החרידו הטבע ולא הרעיש את לבבו בשום שאלות וספקות עולמים; פה השתפך הרוח ושר אל נפשו פנימה, והעשב כמו לחש לו חרש דברי חן וחמלה; ובהרך לבב הילד בקרבו מחבת הטבע, שהכשירתו לקבל את נֹעם השירה, את כל הדר ההרמוניה הנפלאה השפוכה סביב, או אז היה מרגיש והנה מקרבו מתרומם איזה דבר, מתרומם ומשתפך וממלא את כל תאי נפשו. אז יפול מלוא קומתו על מצע הדשא הקריר ורטוב ויבך חרש, בדממה, אבל כל מרירות לא היתה בדמעותיו אלה. ולפעמים היה לוקח ברגעים ההם את חלילו, נותנו אל תוך פיו ומוציא ממנו קולות מֶלוֹדִיָה כזו, המבעת את מערכי לבו ומתאמת לשירת הערבה החרישית. אז ישכח הילד העור תבל ומלואה ואת כל היקום אשר סביביו.

ממילא מובן, כי באותם הרגעים שרט שרטת בנפשו כל קול אדם אשר הפריע פתאם את השתפכותו. ברגעים כאלה אפשרה היא רק קרבת נפש קרובה וחביבה עד מאד, ולנער היתה רק נפש אחת בת גילו קרובה אליו, והיא – הנערה הצהובה אשר באחוזה החוכר…

ורגשי הידידות הלכו וגברו מיום ליום בקרב לב הילדים. אם הביאה איבילינה בהופעתה ותחלוק להעור את מנוחת לבה ועליצותה השאננה ותגל לפניו פנים חדשים בחיים הסובבים, הנה הביא גם הוא ויחלוק לה את… אסונו. דומה היה שפגישתם הראשונה פצעה את לבה הרגש של האשה הקטנה פצע אנוש; אבל נסו נא והוציאו מתוך הלב הפצוע את החרב התקועה שם, או אז ישטוף פתאם הדם ויזרום בכח. בפגשה ראשונה על הגבעה אשר בערבה את הילד העור הרגישה האשה הזאת כאב החמלה החד, ומני אז הלך וגבר בקרבה הצורך להיות תמיד קרובה אליו. בהיותה רחוקה ממנו כמו חזר ונעור כאב הפצע החד וכל לבה נמלא געגועים לידידה הקטן, ולא היתה לה תקנה אלא להיות תמיד בקרבתו ולהשכיח בדאגתה לו את מחץ לבה…

ו.

באחד מערבי הסתָו החמים ישבו שתי המשפחות על הספסל אשר לפני הבית ותתפלאנה על הדר תפארת שמי התכלת הזרועים כוכבי אור מתנוצצים ומזהירים. העור ישב כדרכו בשורה אחת עם חברתו על יד אמו.

השיחה נפסקה רגע אחד. דומית השקט שררה סביב האחוזה, רק העלים התעוררו לפרקים פתאם ויתלחשו חרש רגע אחד וישתקו גם הם.

ברגע זה נקרע מתוך עמק התכלת כוכב מזהיר ויתעופף, ויסול על פני רקיע השמים מסלת אש מאירה, ויעלם. האם שישבה על יד פֶּטרוס הרגישה והנה רחפו כל יצוריו בו.

– מה זאת… מה היה שם? – פנה אליה בהשתוממות.

– כוכב נפל, בני מחמדי.

– כן, כוכב, – השיב הוא טרוד במחשבותיו. – אנכי ידעתי את הדבר.

– ואיכה ידעת את הדבר, בני? – שאלה האֵם בשפק ועצב.

– כן, כן, אמת יהגה חכו, – נכנסה איבילינה לתוך השיחה: – הרבה דברים הוא יודע… יודע “כך”.

אותה ההרגשה הדקה והאוגדת הזאת כבר היתה לעדה, כי הגיע העור לאותו התור המסוכן שבין השחרות והבחרות. ואולם לעת עתה עבר גדולו במנוחה. דומה היה, שכבר התרגל בגורלו המר; והעצבון, הצער העמוק בלי שביב אור, אבל גם בלי תערובת אש זרה, שנעשה, סוף סוף, ליסוד חייו, כמו החלו לרפות מעט, ואולם המנוחה הזאת היתה רק לשעה. את המנוחה והמרגוע האלה נותן הטבע כבכונה מיוחדת לאסוף כח ועֹז הדרושים כדי לקבל את פני הסערות ההולכות וקרובות. בימי המנוחה האלה נולדים ומתבררים תביעות ורצונות חדשים. דחיפה אחת – והנה מנוחת הלב ושלותו מתנועעות פתאֹם וִיטֻלטלו טלטלה נוראה, כמי הים בהתחולל פתאֹם סופה וסער.

פרק חמישי

א.

עברו שנים אחדות.

בבית האחוזה לא נשתנה דבר. כבראשונה התלחשו עצי התדהר בגן ורק פני עליהם כמו כהו מעט וירבו ויתלכדו יחד; כבראשונה הזהירו כותלי הבתים הצחורים, ורק נתעמקו וימוכו מעט מזעיר; כבראשונה כסו הצללים את גגות התבן וגם קול חליל יכים בוקע ועולה מתוך האֻרות באותן השעות כבראשונה, ואולם עתה יאהב יכים, הפנוי הזה שכבר הלבינו שערותיו, יותר לשמוע אל נגינת “הפַּנִּיץ” העור. ולו אחת היא אם יכה העור בחליל או ינגן על הפסנתר.

שערות מקסים הלבינו עוד יותר. הגברת פופילסקה לא ילדה לאישה בנים אחרים חוץ מן העור, אשר על כן נשאר העור כמקדם אותו המרכז, אשר אליו יסבו כל חיי בית האחוזה. פה, בבית האחוזה, בעגול הצר הזה, הצטמצמו כל חייו, ויסתפק בחייו הזורמים ושוטפים לאט, שחוברו אליהם בחוברת גם חיי השקט והשלוה אשר בבית החוכר. ובאופן כזה גדל פֶּטר, שכבר נתבגר, כפרח זה הגדל בגנת הביתן, מסוכך וגדור מכל עבריו לבל תגענה אליו השאיפות הצדדיות של החיים הרחוקים.

הוא עמד כמקדם במרכז החושך והעולם האפל. החושך שפך את כל ממשלתו, ממשלה בלי מצרים, מלפניו ומאחוריו ועל כל סביבותיו. רוחו העֵרה והרגשתו החדה היו מתנשאות ומתרוממות תמיד, כמיתר מתוח, לקראת כל רושם חדש ויהיו נכונות בכל עת ובכל שעה להזדעזע עד יסודן. בלבו ונפשו של העור מפרכסת תמיד כעין תוחלת ממושכת: הוא היה צופה ומקוה, כי הנה יבא יום והחושך הזה ילפתהו פתאם בידיו, בכנפיו הנסתרים וירעיד בקרבו איזו ממשות, איזו ישות חדשה, הנרדמה ומנמנמת בנפשו פנימה והנכונה להקיץ בכל רגע ורגע.

אבל לשוא היתה תקותו, היא לא באה. האפלה התדירה והשוממה לא חדשה דבר וכאז כן עתה עורר משק עצי הגן רק מחשבות תוגה, מרככות לב. החיים הרחוקים לא פרצו הלום בזרמיהם השואנים ורועשים כמרקחה. העור ידע אותם רק על פי השירים ודברי הימים. סופות החיים הרחוקים וסערותיהם נתגלו לו רק על פי הספורים ששמע מפי אנשי הבית, וכל הסופות, הסערות והשאיפות הללו קמו וגם נצבו לפניו כמו מתוך עננה קלה, כדברי שיר, כאגדה ישנה.

דומה היה, שמצב הדבר איתן ובל ימוט עוד לעולם. האֵם ראתה והנה נפש בנה, הגדורה כבגדר, כמו נאחזת בחבלי תנומה קלה ומלאכותית, אבל שלֵוָה ונותנת מנוחה, ותמאן להפריע את שווי המשקל הזה, כי יראה פן תשלח יד במנוחת לב בנה.

ובין כה וכה גדלה וַתִּבָּגר גם איבילינה שהביטה אל הדומיה הזאת, דומית קסם, בעיניה הבהירות, שאפשר היה לראות בהן לפרקים כעין תמהון, שאלה על העתיד. אבל לעולם לא נראה בהן אפילו צל של קצר רוח. פופילסקי-האב כונן ויבצר את מעמדו כראוי וישכלל את אחוזתו, אבל דבר לא היה לאיש הטוב הזה עם השאלות על דבר עתידות בנו. רק מקסים היה היחידי אשר על פי תכונת רוחו המיוחדת כלכל לא יכל את הדומיה השאננה הזאת, ולבו נבא לו, כי ימיה לא ימשכו עוד אחרי אשר לא יהיה עוד כל צורך בה. הוא חשב את הדבר למכרח לתת ידים לנפש העלם להתאמץ, להתישב כראוי, למען תהי לאל ידו לפגוש את נגיעת החיים החודרת בבוא עתו.

והחיים אשר מעבר למעגל הקסם הזה זרמו ושטפו בכח כדרכם. ולבסוף הגיעה העת אשר גמר מקסים, המורה הזקן, בנפשו לקרוע את מעגל-הקסם, לפתוח את דלת גנת הביתן, כדי שיזרום אל תוכה זרם חיים חדשים.

ב.

בגמרו בנפשו לעשות את הנסיון הראשון הזמין מקסים לבוא אליו את חברו מימי הנֹּער שגר במרחק שבעים פרסה מאחוזת פופילסקי. מקסים בקר את חברו ואיש בריתו זה בביתו פעמים אחדות, ואולם הפעם נודע לו, כי באו בני סְטַברוּטשֶׁנקָה לבקר את אביהם בימי החֹפש וישלח מקסים מכתב ויועיד את כל הכנופיה לבוא אל אחוזת אחותו. ההזמנה נתקבלה בסבר פנים יפות. הזקנים היו קשורים איש אל רעהו בקשר ידידות ישנה, ובני הנעורים ידעו גם הם להוקיר את שם מקסים יַצֶנְקָה, שהיה שם תפארה בימים עברו. אחד מבני סטברוטשנקה היה תלמיד האוניברסיטה בקיוב לתורת הפילולוגיה, שהיתה חביבה בימים ההם על בני הנעורים; השני למד את חכמת המוזיקה בפטרבורג, ועמהם יחד בא גם קַדֶּט אחד, בן אחד האצילים הקרובים.

סטברוטשנקה היה זקן איתן וחזק. שפמו הארוך עשוי כמנהג הקוזקים, ועוטה מכנסים רחבות גם כן כמנהג הקוזקים. כיס הטַּבַּק היה תלוי לו על חגורו, בדברו השתמש רק בשפת בני רוסיה הקטנה ובעמדו בשורה אחת עם שני בניו, שהיו גם כן לבושים בגדים כמנהג המקום, דמתה הכנופיה הקטנה הזאת לגבורי גוֹגוֹל הידועים “טַרַס בּוּלְבָּה ונעריו”. ואולם רוח הרומַנתיקה, הממלא את לב גבור גוגול, לא נוססה בסטברוטשנקה, ונהפוך הוא, כי היה האחרון איש בקי בנסיונות החיים, בעל אחוזה היודע פרק בהויות העולם, שידע לנהל את עסקיו כהוגן גם בימי שעבוד האכרים וגם בצאתם לחפשי מתחת עול האדונים ויבאו תנאים חדשים בחיי האצילים. הוא ידע את העם כאשר ידעֻהו יתר בעלי האחוזה, כלומר: הוא ידע את כל אכר בכפרו, ידע את פרתו של כל אכר ואכר ויסקור בסקירה את כל הנעשה בכיס האכר.

ואמנם, אם הוא לא התגר² מלחמת אגרוף בבניו, כבוּלבָּה בשעתו, אבל התגר בהם תמיד מלחמת שפתים, וּוִכוחיהם לא חדלו בכל עת ובכל מקום. ובכל מקום, גם בביתם וגם בהתארחם בבית אחרים, התעוררו תמיד, לרגלי כל סבה קלה, בין הזקן ובין בני הנעורים וכוחים שלא היה להם קץ וגבול. הזקן אהב להקל ראשו כנגד “הזיות” בני הנעורים וישחק תמיד על דרכיהם ומעלליהם; הבנים התלהבו ויתלהב גם הזקן ויריבו איש את רעהו, ויהי כל הבית בגללם לחרדה.

הוכוחים התמידים האלה היו פליטת מחלוקת “האבות” ו“הבנים” הכללית שרחבה ונסבה למעלה ראש, ורק משום שתכונת רוח אנשי הנגב רכה ומעונגה יותר לא התלקחה שם גם המלחמה הזאת לאש גדולה. בני הנעורים, שלמדו בבתי הספר אשר בעיר מימי ילדותם, ראו את חיי הכפר רק בימי החֹפש המועטים, אשר על כן לא ידעו את העם ידיעה ברורה כידיעת האב אותו. ובהתעורר אז בחברה השאיפה לעממיות שמצאה את בני סְטַברוּטשֶׁנקָה יושבים על ספסלי מחלקות הגמנזיה הגבוהות, החלו גם הם להתבונן אל אופני חיי העם וללמוד את דרכיו, אך למדו את הדבר לא על פי תורת החיים, כי אם על פי ספרים וסופרים. ההתקרבות אל העם, לבישת בגדי המקום, היו אז דבר בעתו בנוף הדרומי-מערבי. ואולם לחיי העם הכלכליים ותנאיהם לא שמו לב כלל, ה“פַּנִּיצִים” כתבו בספר שירי עם ונגוניהם, למדו את האגדות העתיקות, המתהלכות בקרב העם, ויחקרו לדעת איך ועד כמה נשמרו במֹח העם העוּבדות של דברי ימיו. במלה אחת, הם מדדו את האכר במדתם הם, במדת חזיוני לבבם, שהושתתו על יסוד תורת העממיות. ולא נפלא הדבר, כי בוכוחי הזקן ובניו התנגשו שתי השקפות שונות אשה מרעותה, שונות עד יסודן, ואי אפשר היה להזקן ובניו לבוא לידי איזו אחדות. ואולם אמת הדבר, כי יש אשר נהה לב הזקן בכבודו ובעצמו אחרי שיחותיהם היפות ונאומיהם הנמלצים של בניו.

– שמע נא את אשר ידבר, – הגיד סטברוטשנקה אל מקסים, בנגעו בעקבה בזרועו ובקרצו בעיניו אל מול פני בנו תלמיד האוניברסיטה, שהתלהב מאד בדברו ופניו פני להבים, – שמע נא איך ינאם ראש כלב זה את נאומו ככותב דברים בספר!… אפשר באמת לחשוב, כי חכמה רבה תנוב בראשו. אולם לוּ יאבה נא לספר לנו האדם גדל הדעה הזה איך רִמָהו נֶצִיפוֹר שלי…

הזקן הניע בשפמו הארוך וישחק בספרו את אשר קרה לבנו. העלם התאדם, אבל דבריו לא לעו בפיו. אם “הם” לא ידעו בפרטיות את נֶצִיפוֹר וּחְוֶדְקָה מכפר זה או אחר אין כל רע בזה, יען כי “הם” חוקרים ולומדים את כל חיי העם בכל התגלותם והופעותיהם. “הם” מביטים מנקודה יותר גבוהה, מנקודה אשר רק היא תתן את היכלת לכַיֵּל את הדברים, את ההשקפות ולעשות מהן תוצאות ידועות. “הם” סוקרים בסקירה אופנים רחוקים, בעוד אשר הזקנים, העומדים על עמדם כנציבי שיש, מרוב עצים לא יראו את היער…

ולהזקן לא היו דברי החכמה של בנו בלתי נעימים.

– נראה הדבר, כי לא לחנם למדו בבית ספר, – היה הזקן אומר: – ובכל זאת לבי אומר לי, כי חְוֶדְקָה שלי ירמה אתכם אלף פעמים ויוביל אתכם אחריו כעגלים לא למודים. אתכם, אבל לא אותי, אדונַי. אנכי גם אותו, את חְוֶדְקָה, בכיסי אטמנהו ואל תוך צלחתי אתנהו… ואתם יונקי שדים הנכם, כסילים, ותו לא.

ג.

ברגע זה נפסק אחד הוכוחים הרגילים. הדור הישן נכנס אל הבית ודרך החלונות הפתוחים היה נשמע לפרקים קול סטברוטשנקה המספר מקרי התולים שונים, ושומעיו שחקו לדבריו וספוריו מלאו חזיהם.

והכנופיה הצעירה נשארה על מקומה בגן. הסטודֶנט רפד תחתיו את מעילו, הגביה את כובעו השעיר על ראשו וישתרע תחתיו מלא קומתו על הדשא. אחיו הבכור ישב בשורה אחת עם איבילינה על המרצפת אשר לפני הבית. והקַּדֶּט, לבוש כראוי בגדי השרת אשר לו, ישב על ידו, ולא הרחק מהם ישב העור, ראשו כפוף ונשען על אדן החלון; הוא הביא חשבון כל הדברים והוכוחים שנפסקו זה לא כבר.

– ומה תחשוב פַּנַּה איבילינה על אדות כל הדברים שנדברו בזה, – פָנה אל שכנתו סטברוטשנקה הצעיר: – הנה את גברתי, כמדומה לי גרעת שיחה כלל כל העת הזאת.

– ראה, אדוני, כל דבריך אשר דברת טובים ונכוחים, אבל…

– אבל… אבל מה? –

העלמה לא השיבה כרגע. היא הניחה על ברכיה את הרקמה אשר עסקה בה ותחליקה בידיה, ובהשפילה את ראשה מעט בחנה את מעשי ידיה בעיון נמרץ. אי אפשר היה להגיד אם חשבה באותה שעה איזה מיני צמר עליה לבחור לצֹרך הרקמה או סדרה בלבה את התשובה אשר תשיב על השאלה שנשאלה.

והצעירים חכו בכליון עינים למענה פיה. הסטודנט התרומם מעט מעל מקומו ויפן את פניו את העלמה, ושכנה, אשר ישב על ידה, שלח בה את מבטו החודר והשוקט. העור התרומם גם הוא מעל מושבו מעט, זקף את ראשו ויסב את פניו מאת הסובבים אותו.

– אבל, – הגידה סוף סוף איבילינה, בהוסיפה להחליק את הרקמה בידיה: – לכל אדם ואדם, אדוני, מסלה אחרת בחיים.

– אל אלהים! – קרא הסטודנט בקול עז: – אכן זו היא עצה מחוכמה ושכל טוב! ואולם כמה ימי חייך, גברתי, באמת?

– שבע-עשרה שנה, – השיבה איבילינה בפשטות, ותוסף בתמימות צוהלת: – ואתה, אדוני, הן חשבתני לגדולה יותר בשנים. האין זאת?

שחוק פרץ מפי הצעירים.

– לוּ שאלני איש על אדות מספר שנותיך, – אמר שכנה: – כי אז הסתפקתי ספק גדול למצוא את המספר הנכון בין שלש-עשרה ועשרים ושלש. ובאמת יש אשר פני ילדה קטנה לך בעוד אשר תחשבי מחשבות ותדברי דברים כזקנה חכמה.

– בדברים נכבדים ורמי הערך דרוש להוציא משפט בכבד ראש, – השיבה האשה הקטנה בקול מטיפה ומורה ותשוב למעשי ידיה.

כל הכנופיה נאלמה דומיה רגע אחד. מחט איבילינה החל לטַיֵּל כבראשונה על פני הרקמה, והצעירים הביטו בחשק לב אל האשה הקטנה טובת השכל הזאת.

ד.

איבילינה נתפתחה, כמובן, ותגדל במדה נכונה למן היום שפגשה פטר ראשונה ועד היום הזה, ואולם דברי הסטודנט על אדות מספר שנותיה המסופק היו נכונים ואמתים. לפי ההשקפה הראשונה על גופה הקטן והרזה, אפשר היה לחשבה לילדה קטנה, ואולם בתנועותיה המדודות והמתונות נשקפו לעתים קרובות ישוב הדעת ותשומת לב של אשה באה בימים. רושם כזה עשתה גם חזות פניה; פנים כאלה מצוים רק אצל בנות הסלַוִים: ברשמי הפנים היפים, המחוקקים בדיוק ערבים תוים ישרים ומביעים דעה מתונה; עיני התכלת מביטות ישר ובמנוחה; הלחיים החִוְרִים יכֻסו באֹדם חכלילי רק זעיר שם, ואולם חִורון פנים זה איננו אותו החורון הנכוֹן להתלהט בכל רגע באֹדם התאוה והתשוקה, כי אם לבנת השלג הקרה. השערות הישרות והצהובות הצלילו רק מעט את צדעי-השיש ויתלקטו מאחורי העורף למחלפה כבדה, אשר כמו הכבידה מעט את משאה על ראש העלמה ותמשכהו כמעט לאחוריה בלכתה.

והעור גדל ויהי לאיש גם הוא. את כל איש אשר היה מביט אליו באותה שעה, שישב לא הרחק מאיבילינה, חור-פנים, יפה תאר ולבו כים נגרש, היתה מפליאה חזות הפנים הנפלאים האלה, אשר כל נדנוד והרהור הלב נשקף בהם כבראי. שערותיו השחורות כעורב התרוממו כגל נהדר על פני מצחו הבולטת, שנמלאה קמטים בלא עת. בלחייו נשקה רגע אחד אש יוקדת, ומשנהו – חפרו עד מאד. שפתו התחתונה, שנמשכה מעט במקצעותיה אל תָּחת, רעדה ותחרד לרגעים, והעינים הגדולות, היפות והמביטות במבט קם ושוקט הוסיפו לפני העלם איזו לוית חן מלאה עצבת נפלאה ובלתי רגילה.

– ובכן, – הגיד הסטודנט בשחוק קל אחרי רגעי דומיה אחדים: – הגברת איבילינה חושבת למשפט, כי אין מח האשה מסגל להבין אותם הדברים שנדברו בזה, יען כי חוג האשה מגבל בחדר הילדים והמבשלות.

בקול המדבר צלצל הִתול מעורר למלחמה. כל הכנופיה נשתתקה לרגעים אחדים; עצבי איבילינה הגרוים שפכו אֹדם על לחייה.

– הנך נחפז מעט, אדוני, במסקנותיך, – השיבה היא: – אנכי אבינה היטב את הדברים שנדברו בזה; יוצא מזה, כי מח האשה בכלל מסֻגל אליהם, ואנכי רק על אדותי ביחוד אדברה.

היא נאלמה ותרכין את ראשה אל הרקמה בהתבוננות נמרצה כזו, עד כי לא מצא הדובר בה און בנפשו להוסיף דבר.

– נפלא הדבר, – הגיד כעבור רגע בלחישה: – אפשר לחשוב, כי את, גברתי, כבר קבעת גבולות לכל מפעלות ימי חייך עד בוא חליפתך.

– ומה פלא יש בדבר, גבריאל פֶּטרָוִיץ? – שאלה העלמה בקול נמוך: – אנכי הנני חושבת למשפט, כי גם אֵליָה איבַנֹּוִיץ (שם הקַּדֶּט) כבר סלל לו במחשבתו מסלה בחיים והוא הן צעיר לימים ממני.

– אמנם אמת הדבר, – השיב האחרון ופניו צהבו: – אנכי קראתי זה לא כבר תולדות N N. גם הוא הלך לבטח דרכו בחיים על פי תכלית ידועה וברורה: נשא אשה בשנת העשרים ויהי למפקד חיל צבא בשנת העשרים וחמש לימי חייו.

שפתי הסטודנט התפתלו בשחוק ערמה ופני העלמה אדמו.

– הוא הדבר אשר דברתי, – אמרה כעבור רגע אחד בקול קשה ועז, – איש איש במסלתו ילך.

איש לא השיב עוד דבר. דומיה נצחת שפכה את ממשלתה על הכנופיה הצעירה, דומיה אשר מבעדה מרגש כעין פחד פתאם ומרך לב; כל המסובים הבינו רגע אחד, כי השיחה נסבה אל ענינים פרטים המסורים ללב, כי מבעד למלים שאין בהם ממש יצלצל איזה מיתר דק, נימה שבנפש…

ומתוך הדומיה נשמע רק משק העצים אשר בגן, העוטה חשך ואפלה, וכמו יתאונן על איזה דבר.

ה.

כל השיחות והוכוחים האלה, צבורי השאלות, השאיפות, התקות והדעות הנלהבות והחדשות התפרצו אל תוך לב העור פתאם כגלים הומים ושואגים ברעש. מתחלה הקשיב אל הדברים בהתפעלות והשתוממות, ואולם הוא לא יכל לבלי להבין ולהכיר תכף, כי הגלים האלה, המלאים הוד וחיים, מתרוצצים הרחק, הרחק ממנו, ממנו והלאה ולו אין כל חלק ונחלה בהם. איש לא שאל את דעתו הוא, וכל המסובים הבינו קל מהרה, כי הוא עומד באיזו פנה בודדה, כלוא בחוג צר וסגור, שהצר לו יותר בה במדה שהיו החיים אשר סביבותיו רועשים והומים ביותר.

ובכל זאת הוסיף להקשיב אל כל הנעשה סביביו, אל כל המעשים והתנועות החדשים המקיפים אותו, וגבות עיניו הסבוכות ופניו החורים הביעו את התבוננותו העמוקה. וההתבוננות הזאת היתה עטויה מעטה כהה, מבעדה נשקפה עבודת המח הכבדה והנוקרת.

האם הביטה אל בנה בעינים עצובות ולב נמס. עיני איבילינה הפיקו חמלה ואי-מנוחה. רק מקסים היה היחידי אשר כמו לא ראה ולא הבין את אשר לפניו, את הרושם העז והחודר אשר תעשה הכנופיה ההומָה על העור, ויזמין בסבר פנים יפות את כל האורחים לבקר את בית האחוזה לעתים קרובות, גם הבטח הבטיח להצעירים להכין להם למועד שובם הנה חמר אֵיטנוֹגרפי עשיר.

האורחים הבטיחו לבוא ויסעו. בהפרדם מעל אדוני הבית עִסו את כף פֶּטר בלב מלא רצון. הוא השיב בשטף רוח על תקיעות הכפים ויקשב זמן רב אל קול אופני הכרכרה שנתרחקה מן האחוזה, ואחר פנה את שכמו במהירות וילך הגנה.

בצאת האורחים מבית האחוזה פסקו ההמיה והשאון, ותבוא תחתם שלות השקט כבראשונה, אבל הפעם נראתה להעור השלוה הזאת כזרה ובלתי רגילה. הדומיה הזאת כמו רמז רמזה לו, כי איזה מקרים נפלאים באו ויאתיו לביתו, לחומת אפלתו. בשדרות הגן, המתלחשות לחישה קלה ועצלה, חש העור כעין הֵד קול השיחות והוִּכוחים שנפסקו. דרך החלון הפתוח הגיעו אליו קולות האם ואֶיבילינה שהתוכחו בחדר האורחים בהתלהבות עם מקסים. בקול האם שמע כעין צער ותחנה, איבילינה דברה בזעם וקצף, ומקסים, כנראה, השיב אחור בכח ועוז את התנפלות הנשים עליו. ובקרוב פֶּטר אל המשוחחים נפסקו הוכוחים תכף.

מקסים פרץ בידים חרוצות ובדעת נפש פרץ נבעה כחומה, אשר סבבה וסגרה את העור. הגל ההומה הראשון זרם בכח ויפרוץ אל תוך הפרצה, ושווי משקל רוח העור נרעד ויקרוס תחת כבד משא ההרעשה הראשונה.

עתה כבר צר היה לו במעגל-הקסם. השלוה המחלטה אשר בבית האחוזה דכאה אותו, לחישת עצי הגן העצלה דכאה את הכחות הנרדמים במנוחה בַנֶּפש העלומה. האפלה הנטויה עליו החלה להתלחש אליו בהמון הברות ומשק קולות חדשים מלאים קסם והוד, וינוע ים החשך, שהוא טובע בו, וינוע, ויתרוממו גליו, ויפחד, וירחב לבב העור בקרבו.

והיא, אפלתו בתמונתה החדשה והחיה, קראה לו בכל המון פליאותיה, ותפַתֵּהו, ותעיר ותעורר את התביעות הנרדמות, ותתנכרנה התשוקות הראשונות בפניו, כי חורו עד מאד, ובנפשו – ברגשי צער ומכאוב עמום ובלתי בהיר עדין.

מעיני הנשים לא נגרעו האותות הרעות האלה. הן ראו, כי גם מקסים יראה בעיניו את האותות האלה, אבל יחד עם זה הוברר להן, כי קלט מקסים את האותות האלה אל תכניתו אשר התוה לו, וממנה לא יסור. שתיהן חשבו את הדבר לאכזריות-לב, ותחפוץ האֵם ברחמיה הרבים לגדור את בנה מן הרעה הנשקפה לו. “גנת הביתן? – ומה בכך. אם רק טובים היו ימי הנער עד עתה בגנתו זאת? ומדוע ישתנה מצב הדברים גם מן הוא והלאה?” איבילינה לא הגידה, כנראה, את כל אשר בלבה, אבל זה ימים לא כבירים החלה להתנגד לפרקים בכח ועוז לאיזה מהצעות מקסים, אם גם היו קלות הערך.

הזקן הביט אליה מתחת גבותיו הסבוכות ועיניו הבוחנות פגשו לפרקים את מבטי העלמה המבריקים וכועסים. מקסים הניע ברגעים ההם בראשו ויגמגם בלשונו דברים בלתי ברורים ויסך לו בעתר ענן מקטרתו, ויהי הדבר לאות, כי מחו עבד עבודה גדולה. ואולם הוא עמד על דעתו ביד חזקה ומפיו נזרקו לפעמים, כמדבר לעצמו, מליצות ומשלים קצרים על אהבתן של הנשים האויליות, דעתן הקלה ושכלן הקצר, – הקצר, כידוע, משאר ראשן, ואשר על כן לא ישיג דבר בלתי צער ושמחת הרגע.

– תרנגולת יושבת על ביציה! – קרא לפרקים לאחותו, בהכותו בחרי אף במשענתו על הקרקע. ואולם אפו חרה בו רק לעתים רחוקות; על פי רוב היה משיב על דברי אחותו והוכחותיה בקול רך וחמלה רבה, ומה גם כי היא היתה תמיד המנוצחה בוכוחיהם, בהשארם לבדם בחדר ואין איש אתם. אך בקחת איבילינה חבל בוכוחיהם נשתנו פני הדבר; במקרים כאלה חשב הזקן לטוב לפניו לשתוק ולחדול מדבר. דומה היה, שבין הזקן ובין העלמה מתגרת מלחמה כבדה, ואיש איש מהם חוקר ובוחן את לוחמו ומכסה את תכסיסיו עד עת קץ.

ו.

עברו עוד שני שבועות וישובו האורחים, הצעירים והאב, ותפגשם איבילינה ברוח קרה. ובכל זאת קשה היה לה לשלוט ברוחה, לבל תשלוט גם עליה רוח החיים שהביאה אתה עוד הפעם הכנופיה העליזה הזאת. כל היום התהלכו האנשים הצעירים בכפר ובשדה, היו יוצאים לצוד ציד, כותבים בספר שירי הקוצרים והקוצרות ושבים בערב הגנה, לשבת על המרצפת אשר לפני הבית.

באחד הערבים לא הספיקה איבילינה לעצור בעד השיחה החיה, לבל תשרך עוד הפעם את דרכה ולא תגע בנימי הלב. איך קרה הדבר, מי היה המתחיל בדבר, – זאת לא יכלה להגיד לא היא ולא איש אחר מן המסובים. הדבר נעשה מאליו, באפס יד, בלי כונה מיוחדת, כמו שֶׁכבה פתאם, באפס יד; נֹגה הערב והצללים נטיו על פני הגן, והזמיר אשר בסבכים הרים את קול שירתו.

וסטברוטשנקה הצעיר התלהב עד מאד, וידבר גבוהה גבוהה, מפיו התמלטו זיקי אש ולבו מלא אש כח העלומים, אותה האש אשר תגיה נתיב החיים, מבלי דעת וחשבון אנה יוביל הדרך הזה ואיה מקום קצו. באמונתו ותשוקתו נרגש אותו הקסם המיוחד, השולט בכל ואיש לא יעצור כח לעמוד בפניו…

והאש נשקה גם באיבילינה, אשר הרגישה, כי כל דברי סטברוטשנקה הלוהטים בשבילה נאמרים, אם כי לא בדעת נפש וכַוָנה תחלה.

היא שמעה לדברי המדבר וראשה נטוי על הרקמה אשר בידיה. מבין עיניה התמלטו נצוצי אש, אֹדם חכלילי כסה את לחייה, ולבה הלם פעם… ופתאם נדעך הברק שבעיניה, פניה חורו, שפתיה קרבו בכח אשה אל רעותה, לבה דפק בקרבה ביתר כח מבראשונה ובפניה נראו כעין פחד וחרדה…

היא נבהלה ותחרד בהרגישה בנפשה, כי דברי הצעיר, המלאים כח עלומים, פורצים בכח ונותצים את החומה אשר סביבה, ולפני עיני רוחה יתגלו ויראו אופקים רחוקים של חיים רחבים, הומים ומלאים עבודה רבה וכבירה.

כן, היא מרגשת בנפשה, כי החיים הרחבים והמלאים האלה קוראים אליה זה כבר. בראשונה לא הבינה את הקריאה הזאת ובלי דעת נפש אחרה לשבת דומם שעות שלימות על הספסל הבודד אשר בצל עצי הגן הזקן, תפושה ושקועה בתהום מחשבות ודמיונות חדשים מקרוב באו. כח דמיונה הציב לנגד עיניה תמונות חדשות מבהיקות ומזהירות, מלאות אור ונֹגה, תמונות אשר להעור לא היה בהן מקום כלל…

וברגע זה מתקרבים אליה, מחבקים אותה החיים ההם בזרֹעותיהם; הם לא יקראו אליה, כי אם כמו נושים בה את חובם.

היא העיפה עין אל עבר פֶּטר ותרגש דקירה חדה בלבה. הוא ישב בלי נוע, צולל בתהום מחשבותיו; כל דמות תבניתו קבלה צורת נטל החול, צורת משא כבד לעיפה, וַתּוּחק ככתם שחור על לוח הלב. “הוא יודע ומבין… מבין הכל”, – עברה כחץ פתאם מחשבה בלבה ותרעד כמִקֹּר. דמיה השתפכו כזרם כביר אל לבה ותרגש, כי חורו פניה עד מאד. היא צִירה לעצמה רגע אחד, כי השאיפות החדשות כבר העתיקוה ממקומה והִנֶּהָ עתה שם, בתוך החיים ההומים והסוערים ההם, והוא נשאר פה לבדו, בודד ועזוב לנפשו וראשו כפוף ושחוח, או… לא, הוא יושב שם, על הגבעה הקטנה, על יד הנהר; שם הוא, הנער העור הזה, אשר הורידה על אסונו כנחל דמעה בערב ההוא…

ותתחלחל ותחרד. נדמה לה הדבר כאלו יד שלוחה להוציא את החרב, התקועה במכת לבה הישנה…

אז תזכור פתאם את מבטי מקסים הממושכים והבוחנים. הנה הנו פשר המבטים החרישים ההם! הוא הבין את מערכי לבה יותר ממנה, הוא ידע מראש, כי בלבה תתלקח עוד מלחמת הבחירה הכבדה, כי היא עוד טרם תשלוט ברוחה שלטת… אבל לא, לא, הוא, הזקן הזה, טועה. היא מכרת ויודעת את ערך צעדה הראשון, היא יודעת את חובותיה, ועוד יבוא יום אשר אולי אפשר יהיה לדרוש מאת החיים גם זכיות…

היא נאנחה אנחה כבדה ועמוקה, כאיש המשיב את נפשו אחרי עבודה קשה, ותבט סביבותיה. היא לא יכלה להגיד כמה ארכה הדומיה, מתי עצר סטברוטשנקה הצעיר בדבריו, ואם הוסיף עוד דבר על דבריו הראשונים… ותבט אל המקום אשר שם ישב פטר…

ויפקד מקומו.

ז.

ותנח במנוחה את הרקמה ותקם.

– סלחו נא לי, אדוני, – אמרה בפנותה אל האורחים, – הנני נאלצה לעזוב אתכם לזמן-מה.

ותלך לארך השדרה האפלה.

הערב הזה היה ערב של זעזועי הלב וצרת הנפש לא רק לאיבילינה בלבד. על פרשת הדרך בשדרה, מקום שם עמד ספסל לנפוש, הגיעו לאזני העלמה קולות נבוכים, ותכר את קול מקסים המספר עם אחותו.

– כן, אַנַּה, אנכי חשבתי על אדותה באותה מדה שחשבתי גם על אדותו, – דבר הזקן בקול עז. – הגעי נא בעצמך, הן היא ילדה רפה עודנה, אשר לא תבין ולא תדע את החיים! אין אני חפץ להאמין, כי את תמצאי חפץ בחסר הבנתה ומעוט ידיעותיה של הילדה..

בקול אנה מיכאלובנה, בהשיבה את אמריה לאחיה, נשמע קול דמעות עצורות.

– ומה יהיה, מַקס, מה יהיה אם היא… מה יהיה סוף בני?…

– ויהי מה! – השיב קשה הלוחם הזקן. – ימים יודיעו. בכל אופן אל תהי לנו השחתת חיי איש זר לפוקה ולמכשול לב… אל תרבץ החטאת הזאת לפתחנו… ואת, אַנַּה, הביני נא את הדבר, – הוסיף בקול יותר רך מבתחלה.

ויקח הזקן את יד האשה וישקה. אנה מיכאלובנה כפפה את ראשה.

– בני, בני האמלל…

העלמה הבינה את המלים האחרונות הרבה יותר מאשר שמעתן: כל כך נמוכה אבל עמוקה היתה האנחה שנעקרה מלב האם.

אֹדם מבהיק כסה את פני איבילינה, ותעצור מבלי משים בלכתה… בהופיעה עתה מבין העצים הלא יבינו, כי נגלו לה מחשבות לבם הנסתרות…

ואולם אחרי רגעים אחדים הרימה את ראשה בגאון. הן היא לא כִונה לשמוע סוד אחר, ובכל זאת לא הבשת המדומה תוכל לעצרה בדרכה. ונוסף לזה, הנה הזקן הזה לוקח לעצמו גדולה יותר מדאי. היא תדע בעצמה לסול לה מסלה בחיים.

ותעבור לפני המשתוחחים במנוחת לב וקומה זקופה. מקסים פנה מבלי משים את משענתו מן הדרך, ואנה מיכאלובנה הביטה בה במבט אהבה עצורה, במבט של יראת הרוממות והעונש גם יחד.

האם כמו הרגישה, כי העלמה הצהובה הגאה הזאת, שעברה לפניה ברגע זה בעינים מפיקות כעס ובטחה, נושאת הפעם בידיה לבנה את אשרו או אסונו.

ח.

בגן עמד בית-רחים ישן ועזוב, האופנים חדלו זה ימים רבים להתגלגל, הגלילים עטפו חציר ואזוב מרוב זקנה ומבעד להשערים הישנים והבלים שטפו בהמיה קלה זרמי המים. את המקום הבודד הזה חבב העור חבה יתירה. פה היה יושב שעות שלימות על יד שֶׂכֶר המים, מקשיב אל הֲמֻלת המים הזורמים בנחת וילמוד היטב להוציא את ההמולה החרישית הזאת ממדפי הפסנתר. אבל הפעם לא עת קשוב היתה לו… הוא התהלך במסלת הגן בצעדים נמהרים, בלב מלא מרירות ופניו בטאו את מכאובו הפנימי החודר כליות ולב.

ובשמעו מרחוק את קול צעדי העלמה הקלים עמד בלכתו. איבילינה קרבה אליו ותנח את ידה על שכמו ותשאל ברצינות:

– הגידה נא לי, פֶּטר, מה היה לך, כי נפלו פניך ורוחך סרה? מדוע הנך עצוב-רוח?

ויפן הנשאל את שכמו במהירות, וילך הלאה, ותלך אתו גם העלמה בשורה אחת.

היא הבינה את תנועתו הנמהרה ואת שתיקתו ותכפוף את קומתה רגע אחד. מבית האחוזה נשמע קול שיר. רועד ומתמוגג באויר, שר הקול החזק ומלא כח עלומים על האהבה והאֹשר, הצלצולים הנעימים מלאו את דומית הלילה וַיַּדְבֵרו תחתיהם את משק הגן העצל…

שם היו אנשים מאושרים, שדברו על החיים הרחבים והמלאים. עוד לפני רגעים אחדים ישבה גם היא בחברתם, שכֻרַת הדמיונות הללו על אדות החיים ההם, אשר לו לא היה מקום בהם. היא לא הרגישה גם את צאתו מן הבית, ומי יודע כמה ארכו בעיניו הרגעים המרים האלה, רגעי אסון נורא, אשר איש לא יקח חבל בו…

המחשבות האלה עברו בקרב לב העלמה הצעירה, בהתהלכה יחד עם פֶּטר בשדרה. מעולמה לא היה קשה לה כבשעה זו לבוא עמו בדברים, לשפוך את ממשלתה על הגות רוחו ומערכי לבו. ובכל זאת חשה בנפשה, כי קרבתו אליה מחממת את נפשו ומרככת את מכת לבו.

ובאמת לבשו פניו מנוחה וצעדיו החלו להיות מדודים ביותר. הוא שמע את צעדיה, חש את קרבתה ולאט לאט נשתתק הכאב החד אשר בלבו, ויפנה את מקומו לרגש אחר. הוא לא ירד עד עומק הרגש ההוא ותכונתו, אבל הרגש הזה היה רגש ידוע לו, שפעל על רוחו פעולה טובה ונעימה.

– מה היה לך? – חזרה העלמה את שאלתה.

– אין דבר, – השיב הוא במרירות: – ואולם הנני חושב למשפט, כי סרח העודף הנני לגמרי בחיים.

השיר אשר נשמע למרחוק נפסק רגע אחד, וַיִּשָּׁמע קול שיר אחר. הקול נשמע רק זעיר שם; הצעיר המשורר שר “מחשבה” עתיקה, ויחקה בקולו את נגוני הפנדוריסתים החרישים. יש אשר הקול כמו היה נפסק באמצע והדומיה הפתאומית מקיצה ומעוררת את הדמיון לפעולה, והנה קול השיר מתפרץ מחדש מבעד למשק העצים…

ויעצור העור מבלי משים בלכתו, ויט את אזנו להקשיב.

– התדעי, – אמר בקול עצוב: – לי יֵרָאה לפרקים, כי אמת יהגה חיך הזקנים האומרים, כי החיים הולכים ורעים מיום ליום. בשכבר הימים היה טוב יותר גם גורל העורים. במקום הפסנתר הייתי יודע לנגן על הפנדורה והייתי עובר בעיר ובכפר… אנשים רבים היו סובבים אותי ופנדורתי היתה מספרת להם גבורת אבותיהם, כחם ועוזם. אז הייתי גם אני תופס איזה מקום בחיים. ועתה? – הנער הקַּדֶּט הזה, בעל הקול הקשה, גם זה, – הלא שמעת? – מתברך בלבבו לאמר, כי כבר סלל את מסלתו בחיים: לישא אשה ולפקד חיל צבא. לדבריו אלה שחקו, ואנכי… לי גם הדבר הזה אי אפשר.

עיני התכלת של העלמה נפקחו בכל מלוא רחבן ותפיקינה רגש פחד.

– הסטודנט דובר מגרונך, פטר, – אמרה נבוכה, ותשתדל לתת לדבריה צורת מהתלה צוהלת.

– כן, – ענה פטר בהלך-נפש, – והאיש הזה… מה נחמד הוא… קולו נעים כל כך.

– כן, הוא איש נחמד, – אמרה איבילינה בקול ענוג ורך, ותתעשת תכף ותוסף בקול עז וקשה: – לא, הוא לא ימצא בעיני חן כלל! הוא מאמין בעצמו יותר מדי, וגם קולו קשה ובלתי נעים כלל.

הוא שמע את השתפכותה הרותחת הזאת בהשתוממות. העלמה רקעה ברגלה ותוסף:

– וכל זה הבל הבלים! כל המעשים הללו מעשה ידי מקסים המה. הוי, עד כמה געלה עתה נפשי במקסים זה!

– מה היה לך, וֶלִיָה! – שאל העור. – וכי במה אשר מקסים וחטא לך?

– אה, הוא חושב את עצמו לחכם גדול ובחשבונותיו שהוא עושה תמיד השחית בקרבו כל רגש לב… אל תדבר עמדי עוד באיש הזה… ומי נתן להם את הרשות להַתות דרך לאנשים זרים?

ותעמוד פתאם בשצף, ותקפוץ את ידיה הדקות בחזקה, עד כי התפרקו פרקי האצבעות, ותרם קול בוכים כילד.

העור תפסה בידה בתמהון וחמלה. השצף הזה ברוח העלמה, שהיתה תמיד מתונה ומיושבה בדעתה, היה מתמיה ובלתי מובן. הוא הקשיב בפעם אחת אל קול בכי העלמה, ואל ההֵד הנפלא שהשמיעה בכיתה בלבו הוא.

והנה הוציאה פתאם את ידה מתוך ידו, והעור התפלא עוד הפעם: העלמה שחקה.

– הוי, מה טפש לבי, למה זה אני בוכה?

ותנגב את עיניה ותוסף בקול רך ומעדן:

– לא. צריך לדבר נכוחה: שניהם אנשים טובים וישרים. גם הדברים אשר דבר – טובים וישרים המה. אבל אינם כוללים את כל בני האדם.

– הם כוללים את כל מי שהיכולת בידו, – הגיד העור בקול עמום.

– הבל הבלים! – השיבה היא בקול ברור, שעדין רעדו בו הדמעות: – הן גם זה האיש מקסים לחם כל עוד כחו היה במתניו, ועתה הוא חי על פי כחותיו ויכלתו בהוה. וגם אנחנו…

– אל תאמרי: אנחנו! אני ואת – לא דרך אחת לשנינו.

– לא, דרך אחת.

– מדוע?

– יען כי… יען כי הן אתה תשאני לאשה, אשר על כן דרך אחת לשנינו.

העור עמד כנדהם.

– אנכי?… אותך לאשה?… זאת אומרת, כי את תלך אחרי?…

– ממילא מובן! – השיבה במהירות: – מה זר ונפלא הנך! האם מעולמך לא עלתה מחשבה זו בלבך? הלא הדבר מובן מאליו! ואת מי תשא לאשה אם לא אותי?

– אמנם כן, הסכים העור באיזה אֶגואיזם זר, ואולם התעשת תכף.

– שמעי נא, וֶלִיָּה! – החל העור, בקחתו את ידה: – הנה שם בגן ספרו, כי בערים הגדולות לומדות הנשים ומשתלמות הרבה, הרי דרך רחבה לפניך. ואני…

– ואתה? מה אתה?

אני… אני עור הנני, סִיֵּם הוא את דבריו בלי סדר הגיוני.

ותצחק העלמה ותאמר:

– ומה בכך, כי עור הנך? אם תאהב עלמה איש עור והלכה אחרי העור… כך מנהגו של עולם, ומה נעשה?…

ויצחק גם הוא, וירכין את ראשו אל מול חזהו, כמו לוּ הקשיב אל הנעשה בקרב לבו. דומיה שררה מסביב, רק המים השוטפים המו וישוחחו בהמולה קלה. לרגעים דומה היה, כי ההמולה הקלה הזאת הולכת ופוסקת, עוד מעט ותפָּסֵק לגמרי; אך ההמולה לא נפסקה והמים הלכו הלוך והמה, הלוך ושקק בלי הרף. עלי העצים הכהים התלחשו חרש; השיר שנשמע מבית האחוזה נפסק, ותחתיו החל הזמיר את שירתו…

העננה הכבדה ששכנה על לב העור נפזרה מפני תנופת יד איבילינה החרוצה. אותו הרגש, שנוצר, מבלי דעת מתי, בלבו וינוח שם מנוחה שלימה כל הימים בלי נוע ובלי דעת נפש, התעורר פתאם ויתגַלם בתמונה ברורה ומבהקת, ויגבר וימלא ברגע אחד את כל הפנות האפלות שבנפשו. ואיך קרה הדבר באמת, כי לא הבין הדבר הפשוט הזה עד עתה?

הוא עמד על עמדו רגעים אחדים בלי נוע, ואחר הרים את ראשו ויפשיל את שערותיו ויקפץ בחזקה את יד איבילינה הקטנה. ויתמה על הדבר, כי בהשיבה לו בעסוי יד קל היה העסוי הזה זר ובלתי רגיל: נדנוד אצבעותיה הענוגות חדר עתה אל תוך נפשו. ובכלל ראה הפעם באיבילינה, מלבד חברתו מימי ילדותו, איזו נפש אחרת, איזו אשה חדשה אשר לא ידעה בלתי היום.

ויזכור את דמעותיה לפני רגעים אחדים, ויתראה בעיניו כגבור גדל העליליה ורב הכח, בעוד אשר היא אשה חלושה הִנֶּהָ ואינה שולטת ברוחה. ויגבר בקרבו רֹך לבו ויקרב אותה אליו בידו האחת ובשניה החל להחליק שערותיה, שערות המשי.

וידמה לו והנה נדמה נדמה בקרב לבו כל אסונו האיום והנורא, כי אין לו כל שאיפות ותשוקות, וכל ישותו כלולה ברגע ההוה.

הזמיר, שכבר בחן וינסה את קולו, השתפך פתאם בשירה מלאה הוד וקסם. העלמה התנערה ותסר בבושת פנים את יד פֶּטר מעליה.

– הרף נא, יקירי, – הגידה בהסירה את זרועותיו החובקות אותה.

הוא לא התנגד לה, ובעזבו אותה לנפשה שאף רוח מלוא חזהו. הוא שמע איך תסלסל ותסדר את שערותיה הפרועות. לבו דפק בקרבו בחזקה, אבל הדפיקות היו מדודות ונעימות. הוא חש בנפשו והנה דמים חמים מוליכים ומביאים בכל גופו איזה כחות חדשים, ובהגד לו איבילינה בקול הרגיל: “נלכה ונשובה עתה אל האורחים” הקשיב בתמהון אל הקול הזה, שצלצל באזניו בנעימות נפלאה.

ט.

האורחים ואדוני הבית ישבו בחדר האורחים הקטן, וַיִּפָּקד רק מקום העור ואיבילינה. מקסים דבר עם חברו מנֹּער והצעירים ישבו דומם על יד החלונות הפתוחים. בלבות המסובים נקר איזה רעיון, כי איזו דרַמַה קרובה להתחולל. מקסים שלח מתוך שיחתו לא אחת ושתים מבטים קצרים ומלאים תוחלת אל עבר פתח החדר. הגברת פופילסקה, שפניה היו עגומים והביעו כמו תודה עלי פשע, השתדלה לעשות את חובתה, חובת בעלת הבית מכנסת אורחים, ורק אדון פופילסקי, שגופו נתעגל במדה נכונה, השלו ושלאנן כדרכו, נרדם על כסאו, בחכותו לסעודת הערב.

בהשמע בַּמִּלוֹא, היוצא מן הגן אל חדר האורחים, קול צעדים מתקרבים והולכים, פנו מאליהן כל העינים אל העבר ההוא. ברבוּע האפל של הפתח הרחבה נראתה איבילינה, ואחריה עלה העור במנוחה על המעלות.

העלמה הצעירה הרגישה תכף, כי עינים בוחנות ומתבוננות נטויות אליה ומסתכלות בה, אך ההסתכלות הזאת לא הביאה אותה במבוכה. ותעבור את החדר בצעדיה המדודים כדרכה תמיד, ורק בפגשה רגע אחד את מבט מקסים החטוף שהתנוצץ מתחת גבותיו הסבוכות, רפרף צחוק קל על פניה ובעיניה התרוצצו כברק קלסה ותביעה למלחמה. וישתקע מקסים במחשבותיו וישיב באותו רגע שלא כהלכה על השאלה שנשאל. הגברת פופילסקה הסתכלה בפני בנה הסתכלות נמרצה.

דומה היה, שהעור הולך אחרי העלמה, מבלי דעת לאן תובילהו. כשנראו פניו החורים וגופו הרזה עמד פתאם רגע אחד, כצולל בהמון מחשבות על סף החדר המוּאר ומלא אנשים הזה. ואחר עבר את המפתן ויגש במהירות, אם כי עוד טרם סרו מעל פניו עקבות המבוכה וההתבוננות, אל הפסנתר וירם את כסויו.

כנראה שכח איה איפה הנהו, שכח כי אנשים זרים יושבים בחדר; רגש טבעי דחפו אל הכלי האהוב כדי לתת על ידו דרך ומוצא לרגשות לבו שתקפוהו בעים רוחם.

ויסר את הכִּסוי ויגע נגיעה קלה במדפי הפסנתר, ויעבור עליהם ברחיפה בעלמא. מערכות קולות קלות אחדות, פצורות ובלתי ברורות, נזרקו מתחת ידו. דומה היה, שהוא שואל את כֶּלְיוֹ או את עצמו פתרון מעמד נפשו הנפלא.

ואחר מתח את אצבעותיו על פני המַּדָּפים ויתעמק במחשבותיו, ובחדר האורחים הקטן הָשלך הס.

הלילה השחור הביט דרך החלונות. זעיר שם נשקפו צבורי עלים ירוקים, מוארים באור המנורה. האורחים, אשר המית הפסנתר הזרה הכינה את לבבם לחוש מראש את הרוח הכבירה המרחפת על פני העור החורים, ישבו דומם וְיַחֵל.

ופֶּטר שתק עדין גם הוא, עיניו נשואות למעלה, כמו מאזין ומקשיב לאיזה דבר. בנפשו התנשאו, כגלים מפזזים, הרגשות שונות ובלתי צרופות. זרם חיים חדשים, בלתי ידועים, הרימהו אל עָל, כגלי ים המנשאים אל החוף את סירת הדוגה, שעמדה ימים רבים במנוחה תקועה בחול… בפניו נראו תמהון ושאלה, ועוד איזו התעוררות מיוחדה שטפה ותעבור עליהם כצללים עוברים, העינים העורות התרחבו, התנוצצו ותכהינה כבראשונה.

רגע אחד אפשר היה לחשוב, כי לא ימצא בנפשו אותו הדבר, אשר אליו יקשיב בהתבוננות נמרצה וחשק נבהל כזה. ואולם אחר כך, אם כי אותו התמהון לא נמח עוד מעל פניו וכמו עוד טרם בא הדבר אשר אליו קותה נפשו, רעד ויחרד כלו, ויגע במדפים, וכמו מועף ביעף על כנפי הרגש החדש שפרץ לפתע פתאם אל תוכו כזרם מים כבירים, התמכר כלו אל מערכות הקולות המשתפכים, מצלצלים, מפזזים והומים…

י.

פה היה כל מה שהתרוצץ בזכרונו, כשכפף לפני רגע את ראשו ויקשב אל הרשמים שהשאיר העבר הקרוב בקרבו. פה היו גם קולות הטבע, גם המית הרוח, משק עצי היער, המולת הנהר, סוד שיח המרחביה. וכל זה צלצל, הסתבך יחד ויפזז על אשיות אותו הרגש העמוק המיוחד, המרחיב את הלב, אותו הרגש המשתפך אל הנפש, המלאה הוד שיח הטבע, ואשר אי אפשר לקראו בשם. עצבת?… אבל מדוע הוא נעים כל כך?… שמחה? עליצות נפש? – אבל מדוע הוא עמוק ומלא תוגה כל כך?…

בראשונה יצאו הקולות מידי העור שֶׁפי, בלי בטחה, כמעורבבים. דומה היה, שדמיון העור חוגר לשוא שארית כחו להתרומם על התֹּהו ובֹהו, על זרם הרגשות והרשמים הסבוכים. נראה היה הדבר, שכחות אדירים, אבל כהים, בלתי ברורים ומדכאים את הנפש שופכים את ממשלתם על המנגן, בעוד אשר קצרה ידו לשפוך את ממשלתו הוא עליהם.

לפרקים התנשאו הקולות, גברו, חזקו. הנה, הנה עוד תנופת יד אחת והמה יאֻגדו לאגודה אחת, יחוברו להרמוניה אחת שלימה ונהדרה. לב השומעים מת בקרבם ברגעים הללו וימלא תוחלת ותקוה, ומקסים ישב משתאה ומשתומם לדעת מאין באו להעור הרגשות הכבירים והמלאים האלה. ואולם שטף הקולות הפתאומי, עוד בטרם שהספיק להגביה עוף, נפל וירד לפתע תהומות חסר אונים, כגל מים מרום ונשא המתפוצץ פתאם לרסיסים דקים ומזהירים, ויביאו תחתיהם קולות נוגים, צלצולי שאלה ותמהון לב מר ונדכה.

העור הפסיק ממנגינתו לרגע אחד, בבית קמה דומיה, אין קול ואין קשב, בלתי משק עלי העצים אשר בגן. הקסם, אשר שפך את ממשלתו רגע אחד על השומעים ויטלטלם טלטלה גבר, ויוציאם לרוחה מתוך חוגם הצר, חלף הלך לו; קירות החדר הקטן התנגשו עד הפעם כבראשונה איש אל רעהו ויכלאום בחוגם הצר, הלילה הביט אליהם דרך החלונות האפלים, עד אשר אסף העור כח וַיַּךְ מחדש על מדפי הפסנתר.

והקולות גברו, חזקו מחדש וכבראשונה כמו בקשו דבר, התרוממו התנשאו גבוה, גבוה, מלאים גבורה והוד… ובחליפּות קולות המנגינה התערבו ויסתבכו כמו באפס יד צלצולי נֹעם של שירי עם נפלאים, אשר יִשָּׁמעו בהם גם אהבה ויגון לב, גם זכרון ימים עברו, זכרון היסורים, הצרות שעברו לבלי שוב עוד, גם תקוה מפזזת וצוהלת, גם תגבורת כחות העלומים… נראה היה, שנסה העור לשפוך את כל הגות רוחו בתמונות מוכנות וידועות לו.

ותחרד גם השירה הזאת ותִּפָּסק, והחדר ימלא רעד קול שאלת עולמים ותמהון נצח…

ובפעם השלישית עמד העור על אחת המנגינות שלמדה על פי תוי הזמרה הקבועים; אפשר הדבר כי קוה שסוף סוף תמצא ידו לו לצרף את רגשות לבו הוא אל יצירות רגשי לב. גאון השירה…

יא.

עבודה קשה הוא להעורים להשתמש בתוי הזמרה הקבועים. כידוע, מבליטים אותם על הניר, כאותיות הכתב, וסמנים מיוחדים מחלקים את שורותיהם כשורות הספר. כדי לסמֵּן את הקולות המצטרפים למערכה אחת מציגים ביניהם אותות הקריאה. ממילא מובן, כי על העור ללמוד את כל תוי הקולות על פה, ובשביל כל יד ויד. באופן כזה מביא הלמוד לידי עמל רב ועבודה קשה. ואולם לפֶטר הקילה את עבודתו אהבתו הרבה לכל חלק וחלק מחלקי השירה. אחרי שננו לעצמו מערכות אחדות לכל יד ויד היה נגש אל הפסנתר, ובהצרף אותות החרטומים האלה פתאם לפתע למערכת-קולות הרמונית אחת היה הדבר מלבבהו ומענגהו כל כך, עד כי עבודתו היבשה הזאת היתה מלאה לו ענין וספוק-הנפש.

ואולם הנגינה על פי תוי הזמרה הקבועים היתה עוברת דרך עקלתון. עד אשר יתגלם הַתָּו בדמות שיר, היה צריך לעבור דרך האצבעות ולהקבע בזכרון, ולעבור אח"כ על עקביו בדרך, אשר הלך: מן הראש אל ראשי האצבעות. ולא נפלא הדבר, כי דמיון השיר העז והמחודד של העור, שכבר הספיק לקבל תמונה והרכבה ידועה, התערב מאליו גם הוא בעבודה הזאת, בהוסיפו נֹפך משלו בהמנגינה הנלמדה. הצביון אשר קבל רגש השיר של העור היה אותו צביון השיר ששמעו אזניו ויעוררו את חושיו בו ראשונה, צביון שיר העם, שצלצוליו והגיונו היו מפרכסים תמיד בנפש המרגשת והאפלה הזאת.

וגם עתה, בנגנו את המנגינה הקבועה בלב חרד ונפש מלאה על כל גדותיה, נשמעה בה תכף במערכותיה הראשונות עצמיוּת מזהירה ומבריקה כל כך, עד כי חרדו השומעים ופניהם הפיקו איזו תערובת תמהון והתפעלות גם יחד. ואולם, כעבור רגעים אחדים, שב הקסם הנפלא לשפוך את ממשלתו על כל המסובים, ורק סטברוטשנקה הבן הבכור, מנגן שכל עסקו בזה, הקשיב רב קשב אל אופן הנגינה, בהשתדלו להכיר את הנגינה הידועה לו מכבר והמקבלת תחת ידי העור איזו צורה חדשה.

המוזיקה עומדת מעל כל סכסוכי המפלגות והדעות. עיני בני הנעורים הבריקו ויאירו באור חיים, הפנים התלהבו ומחשבות חדשות עשויות לבלי חת על חיים נעלמים, על אֹשר נעלם, חלפו כברקים במח ולב. גם עיני הסַּפקן הזקן בערו באש פלדות של תקוה והתרוממות הרוח. בראשונה ישב סטברוטשנקה הזקן בלי נוע על מקומו, ראשו כפוף, ויקשב דומם, ומדי הוסיפו להקשיב התרוממה בו הרוח ותתלקח האש בקרבו ויהדוף בזרועו את מקסים וילחש לו:

– הנה, הנה זאת היא נגינה, זו היא מוזיקה. אפשר להגיד… נפלא… חי ה'!

הקולות גברו, חזקו ובה במדה קמו זכרונות הזקן לתחיה בקרבו. ויזכור, כנראה, את ימי עלומיו, כי מעיניו התמלטו נצוצי אש, אֹדם כסה את פניו, קומתו נזקפה וירם את ידו ויחפוץ להכות באגרופו על השלחן, אך הבליג על רוחו הסוער ויוריד את אגרופו במנוחה, מבלי השמיע כל קול. בסקרו בסקירה את בניו, החליק את שפמו ויט אל מקסים ויאמר:

– רוצים הם, ראשי כלב אלה, לבטל את הזקנים לגמרי… ינבחו להם! בימים ההם היינו גם אנחנו, אני ואתה, רחימאי דנפשאי… ועדין הננו גם עתה… האין זאת?

אנה מיכאלובנה הביטה בשאלה את איבילינה. העלמה הניחה את מעשי ידיה על ברכיה ותבט אל המנגן העור, ואולם בעיניה נשקפו רק קֶשֶׁב ועליצות נפש. היא הבינה היטב את הקולות הללו: היא שמעה בהם את משק המים, המקלחים דרך השערים הבלים, וקול המולת העצים אשר בשדרה האפלה…

יב.

בפני העור עצמו לא נראתה אותה ההתפעלות שתקפה בעים רוחה את כל שומעיו. כנראה, לא נתנה לו גם המנגינה הזאת אותו שבע-הנפש שבִּקש. קולות המנגינה האחרונים צללו וירעדו באויר כבראשונה כקול שאלה תמוהה, כקול תלונה מכאבת לב, ובהעיף האֵם את עינה בפני בנה הרגישה בהם איזו חזות קשה הידועה לה כבר: כמו חי עמד לפני עיני רוחה אותו יום האורה של האביב הרחוק, ששכב בו העור מתעלף על חוף הנהר, נדכה ושחוח תחת סבל המשא הכבד של רשמי הטבע המבריקים.

אמנם עתה עמדה החזות הזאת בפני העור ותתמהמה רק רגע אחד. בחדר האורחים קם שאון. סטברוטשנקה-האב חבק את המנגן בזרעותיו החזקות.

– מנגן נפלא הנך, נער! חי ה', הנך מנגן כאשר אהבנו אנחנו, טוב מאד!…

הצעירים, שלבם עוד טרם נח בקרבם מהתעוררות והתפעלות, עִסו את ידיו. הסטודנט נבא לו עתידות אַרטיסט גדולות וטובות.

– אמנם כן! – נתן אחיו הבכור תוקף לדבריו: – בידך, אדוני, עלה הדבר לסַגֵּל לך באופן נפלא את אופי שיר העם. הוא נארג ונטוה עם עורקיך והנך שולט בו שלטת בלי מצרים. אבל הגידה נא לי מה שם המנגינה האחרונה.

פֶּטר קרא בשם מנגינה איטלקית.

– אנכי הבנתי את הדבר, – השיב הצעיר: – מנגינה זו ידועה לי מעט… אופן נגונך, סגנונך נפלא ויחיד במינו. רבים ייטיבו לנגן ממך, אבל איש לא נגן עוד את המנגינה הזאת כמוך.

– ומדוע אתה חושב, כי אחרים מטיבים יותר לנגן את המנגינה הזאת? – שאלהו אחיו.

– הרואה אתה, אנכי שמעתי את המנגינה הזאת יוצאת מתחת ידי המנגנים אותה בדיוק נמרץ המתאים אל המקור… ואולם הסגנון החדש הזה הוא כעין תרגום משפת הנגינה האיטלקית לשפת בני רוסיה הקטנה.

העור שמע את הדברים בלב מקשיב. זו היא הפעם הראשונה שהוא הנהו מרכז השיחות החיות האלה, ובלבו נתעוררה גאות הכרת כחו, כי על כן הבין שגם הוא יכל לעשות דבר בחיים. הוא ישב על כסאו, ידו פשוטה על העמוד, ומתוך השיחה ההומה אשר בבית הרגיש פתאם נגיעה חמה בידו. איבילינה נגשה אליו, ובקפצה את אצבעותיו בידה, לחשה לו בהתעוררות גיל:

– השמעת? עבודה מוכנה גם בשבילך… לוּ יכלת לראות את אשר יש לאל ידך לפעול ולעשות בכחך!…

העור רעד כלו ויזדקף.

איש לא ראה את המחזה הקטן הזה, חוץ מן האם. בלחייה נשקה האש, כמו לוּ נפלה לה למנה נשיקת אהבת עלומים הראשונה והכבירה הזאת.

והעור יסף לשבת על מקומו חור-פנים. הוא לחם מלחמה כבדה עם זרם רגשות אֹשר חדש שפרץ אל תוכו, או אולי כבר חש באותו הרגע קרבת הסופה החדשה, העתידה להתחולל שם, שם בעֹמק חביון לבו ומחו.

פרק ששי

א.

למחרת היום ההוא השכים העור לקום משנתו. בחדרו שררה דומיה, וגם בכל הבית עוד טרם החלה התנועה. דרך החלון, שהיה פתוח כל הלילה, חדר אל החדר קֹר בֹּקר. בזכרון פֶּטר עוד טרם קמו בצביונם מקרי אתמול, אבל נפשו היתה מלאה על כל גדותיה איזה רגש חדש, בִלתי נודע לו עד עתה.

רגעים אחדים שכב על משכבו ויקשב אל צפצופה החלש של הצפור אשר בגן ואל הרגש הזר, ההולך וגדול בלבו.

“מה זה היה לי אתמול בלילה?” – חשב בלבו, ובאותו רגע הבריקו בזכרונו הדברים שהגידה לו איבילינה בשעה שעמדו על יד בית הרחים הישן: “האמנם לא עלתה מעולם המחשבה הזאת בלבך? אמנם זר ונפלא הנך!”…

אמנם כן, המחשבה הזאת לא עלתה מעולם על לבו. הוא התענג תמיד על קרבתה אליו, אולם עד יום אתמול לא הכיר ולא חש את הדבר, כשם שאין אנו יודעים ומרגישים את האויר הסובב אותנו ואשר עליו אנו חיים. המלים הפשוטות האלה נפלו וירדו אל תוך נפשו, כנפול האבן על פני ראי המים: לפני רגע היו שקטים, שלוים ומוּארים באור פני השמש ושמי התכלת, והנה אבן אחת, תנופת יד אחת, – ויתנועעו, ויתגעשו עד התהום.

עתה התעורר משנתו בנפש ורוח חדשה, והיא, חברתו מימים רבים, התיצבה לפניו עטויה אור חדש. בזכרו את כל מקרי יום אתמול צלצל באזניו קולה “החדש”, שהחיה דמיונו בקרבו: “אמנם זר ונפלא הנך!”…

ויקפוץ במהירות מעל מטתו, וילבש את בגדיו וירץ אל בית הרחים דרך משעולי הגן המכוסים טל בֹּקר. המים המו כביום אתמול, גם העצים השמיעו את המולתם התדירה כביום אתמול, רק כי אתמול, בעמדו פה, היה חשך על פני הארץ ועתה הבריקה השמש ותאיר בכל כחה. ומעולם לא “הרגיש” את האור בבהירות כזו. דומה היה, שיחד עם רטיבת האויר המעלה ריח ניחוח, יחד עם קֹר הבוקר חדרו אל תוכו גם קוי אור היום הצוהלים ומגרים את העצבים.

ב.

ואולם יחד עם רגש השמחה ושבע-הנפש התנער בחביון נפשו גם איזה רגש אחר, רגש בלי דמות וצביון מיוחד. בראשונה לא הרגיש גם את מציאות הרגש הזר הזה, אך הדבר הזה לא עצר בעד האורח החדש להתערב ולקחת חלק במערכי לבו, כצלצול עצב ונוגה המתערב מבלי משים בקולות שירה צוהלת ועליזה. הוא, הרגש החדש הזה, התלקט מתוך עֹמק נפשו כעננה קלה המתלקטת לאט על פני תכלת השמים לענן כבד, וכמלאת הערפל נטפי גשם, ככה נמלאה גם נפשו דמעות על כל גדותיה. וילך הרגש החדש הלוך וגבור, הלוך וגדול מרגע לרגע עד כי לבסוף כסה בכנפיו השחורים את כל רגשות הלב האחרים.

הן זה לא כבר צלצל באזניו קול דבריה, לפניו קמו ויתיצבו כמו חיים כל פרטי התגלות הנפש הראשונה, הוא הרגיש את שערותיה של משי בידיו, שמע את דפיקת לבה. וכל זה השתפך לתמונה אחת נהדרה ורוממה, שהאיצה את לבו לדפוק בחזקה ושמחה רבה. ועתה בא איזה דבר, איזה הגיון בלתי ברור, כאותם החזיונות ששכנו ותעו תמיד בדמיונו העור, ויפיח באותה התמונה הנהדרה ברוח קטב ותעלם, ותתעופף כחלום חזיון לילה. לשוא עמד שעות שלמות על יד בית הרחים כדי להחיות בזכרונו את קול דבריה ותנועות גוה, – לשוא היה עמלו! ידר קצרה מלאגוד את כל הפרטים הבודדים בחוברת, המה שטו עברו ולא נבראה מהם אותה ההרמוניה השלֵמה שמלאה את כל לבו בימים הראשונים. עוד בתחלת יצירת רגשו המשמח לב ונפש נח בתחתיתו גרעין נסתר של איזה רגש אחר, ועתה השתרע עליו הרגש האחרון הזה ויכסהו, כאשר ישתרע הערפל ויכסה את אופק השמים.

צלצולי קולה נדמו, הרשמים המאירים של הערב המאושר ההוא כבו, ותמלא הנפש איזו ריקות נוראה. ומתוך חביון הלב פרצה נאקה, כבדות נוראה, כדי למלא את הריקות האיומה ההיא.

הוא חפץ לראותה!

הדחיפה העצומה, שעוררה מתרדמתם השלוה את כחות העלומים, העירה יחד עם זה גם אותו שברון הנפש גדל הכח, אשר בו התגַלם סוד כל מרירות יסוריו וצערו הנורא.

הוא אהב אותה ויחפוץ לראותה!…

ג.

האורחים נסעו, ובבית אחוזת האדון פופילסקי שבו הדברים לקדמותם, רק מעמד נפש העור נשתנה שנוי גדול. מנוחת לבו עזבתו ועצביו התגרו עד מאד. לרגעים, בחיות בזכרונו רגעי אשרו בכל יפעת הוֹדם, חלפה עברה כמעט גם העננה שרבצה על פניו. אך חדות לבו זו ארכה כפעם בפעם רק רגעי מספר, ויש אשר גם רגעי האֹשר האלה החרידוהו וידריכוהו מנוחה: נראה היה, שהעור מתירא יראה גדולה לבל יחלפו הרגעים המאושרים האלה כצל לבלי שוב עוד. ויהי הדבר לסבה, כי היה מנהגו בבית זר ומוזר: אהבה, רוך והתרוממות הרוח, עצבון לב, רוח נדכה ושחוח השתמשו אצלו בערבוביה. ולבסוף פחד פחדה האם ויאת: את רוח העור החלו לדכא ולהציק חלומות ימי ילדותו.

בבקר אחד נכנסה האם אל חדר משכבו. הוא ישן עוד, אבל שנתו היתה מלאה נדודים וחרדות. עיניו היו פקוחות עד חצין ותביטנה במבט כהה ועמום מתחת גבותיו, פניו היו חורים ויפיקו איזה סער פנימי.

האם עמדה על מקומה ותבט בתמהון אל פני בנה ותחקור לדעת את סבת נדודי לבו הזרים. אבל היא יכלה רק להבין, כי חרדת לבו הולכת וגוברת בקרבו, ובפני הישן התעצמו יותר ויותר עקבות עמל רוח ונפש.

פתאם חשה איזו תנועה דקה מן הדקה מרחפת ועוברת על פני מטת הישן. קו אור מבהיק, הבוקע ועולה אל הקיר ממעל למראשותי פטר, כמו רעד רעידה קלה ויצנח למטה. שנית, שלישית התגנב פס האור אל העינים הפקוחות עד מחציתן, וכל אשר הלכה וקרבה בה במדה גדלה חרדת הישן שנשקפה בפניו.

אנה מיכאלובנה עמדה נדהמה על עמדה בלי נוע כאחוזה בחבלי קסם ולא עצרה כח לגרוע את מבט תמהונה מאת פַּס האור המתנוצץ ומבריק, אשר, כפי שנדמה לה, קרב ויכס כבנקוּדות מבהיקות את פני בנה. והפנים האלה חורו, נתחדדו יותר ויותר ויגיעת רוח נתאַבנה בהם. ופתאם והנה איזה זֹהַר צהוב סלסל את שערותיו ויתרוצץ על פני מצח העלם. האם שלחה את ידה, כנדחפה מרגש טבעי לסוכך על בנה, אך רגליה לא התנועעו, כמו לוּ הגיש אותן הקסם לנחשתים. ובין כה וכה נפקחו עיני הישן לכל רחבן, נצוצי אש התרוצצו בבבותיהן הקמות והראש התרומם מעט מעל הכר לעמת אור הבוקר. כעין צחוק או בכי התרוצץ בחרדה על פני השפתים, והפנים קבלו עוד הפעם כראשונה דמות שצף רוח מאוּבן.

סוף סוף חגרה האם את שארית כחה, הסירה את הכבלים אשר על רגליה ותקרב אל המטה ותנח את ידיה על ראש הישן ויחרד וייקץ.

– האת הנך פה, מַמַּה? –

– אני.

ויקם וישב על מטתו. דומה היה, שאיזה ערפל כבד מאפיל את הכרתו, אך כעבור רגע אמר:

– הנה עוד הפעם חלמתי חלום… הנני חולם עתה לעתים קרובות, אבל מאומה… מאומה לא אזכור…

ד.

עברה עוד שנה. העצבון התמידי כמעט פנה את מקומו במערכי לב העור ויבוא גרוי עצבים תחתיו. הוא היה למהיר חמה, ויחד עם זה רחבה ונסבה למעלה ראש דקות הרגשתו וזריזותה. חוש שמיעתו התחדד עד מאד, את האור היה מרגיש בכל יצורי גופו; את הדבר הזה אפשר היה לראות גם בלילה: הוא ידע להבדיל בין לילות מוארים באור הירח לבין לילות אפל וחשך. לפרקים ישב מבלי כל תנועה שעות שלימות בּחצר, בשעה שכל בני הבית כבר נמו את שנתם, וכלו נתון לרשמי אור הירח הנּוּגֶה, השופך את קסמו הנפלא בַלֵּב ונפש. ובאותן השעות היו פניו החורים מכֻונים תמיד אל כדור האור השט על פני תכלת השמים ובעיניו הפקוחות בכל מלואן הזהירו קוי אורו הקרים.

ובקרוב הכדור אל הארץ יותר ויותר ופניו היו מתקדרים בערפל אדמדם קל, והוא הולך ושוקע מתחת לאופק השמים, אז נחו גם יצורי פני העור. אז היה קם ממקומו ועוזב את החצר.

אי אפשר היה להגיד מה היו מחשבותיו באותם הלילות הארוכים. בפרק ידוע בחיים, נפש האדם, היודע גם את השמחה וגם את הצער של חיי הכרה ודעת נפש, עולָה ויורדת וחשה איזו מהפכה. בעמדו על גבול חיי העבודה, משתדל האדם לבאר לעצמו את המקום שהוא תופס בכל הבריאה כלה, ערכו ויחוסו אל העולם הסובב ומקיף אותו. הפרק ההוא הוא כעין “נקודת הקפאון”, ואשרי מי שזכה שיטלטלֻהו החיים אל העבר האחר של הנקודה המסוכנה הזאת מבלי פרוץ בנפשו פרצה גדולה יותר מדי. בנפש העור נסתבכה ותשגשג המהפכה הזאת עוד יותר: אל השאלה הכללית “מה היא תכלית החיים בכלל?” נתוספה אצלו עוד שאלה אחרת: “ומה היא תכלית חיי העור בפרט?” – את רוחו דכאו תמיד איזו תביעות, איזו שאיפה לצרכים בלתי מגבלים, וכל זה שנה את אופיו ואופן התהלכו עם בני ביתו. הוא החל להתבודד יותר ויותר, התרחק מכל אנשי הבית, עד כי לפרקים לא ידעה גם איבילינה את הדרך תבחר, אם לבוא עמו בדברים או לעזבו לנפשו באותם הרגעים של התעמקותו בתהום מחשבות יגון ודאבה.

– התחשבי כי הנני אוהב אותך? – שאל פעם אחת את איבילינה קשה.

– מחמדי, הנני יודעת את הדבר, – ענתה הנערה.

– ואנכי טרם אדע את הדבר, – השיב העור בקול זועם: – כן, אנכי לא אדע. היו ימים שהיה לבי סמוך ובטוח, כי הנני אוהב אותך יותר מכֹּל בחיים, אבל עתה לא אדע. עזביני נא, השליכיני נא אחרי גוך, ולכי לך אחרי האנשים ההם אשר יקראוך לחיים רחבים, לכי לך בטרם עברה העת.

– מדוע תענה אותי? – התפרצה תלונה חרישית מלבה.

– האנכי אענה אותכה? – חזר הוא על דבריה וחזות פניו הביעה עקשות אניות וצער נורא – כן, כן, הנני מענה ומצער אותך. ועוד ידי נטויה לצערך, לענות את נפשך כל הימים, יען כי אחרת לא אוכל. עליך לדעת את הדבר… עזביני נא… השליכו נא כלכם אותי אחרי גוכם, יען כי אין לאל ידי לתת לכם במחיר אהבתכם דבר חוץ מצער ויגון עולמים… הנני חפץ לפקוח את עיני ולראות, – הוסיף כעבור רגע, בהרך לבבו בקרבו מעט: – הנני חפץ לראות ואין אני יכֹל להשתחרר מחפצי זה. לו יכלתי רק פעם אחת, לו יהי בחלום חזיון לילה, לראות את השמים ואת הארץ ואת אור פני השמש… לראותם ולשמור את זכרונם בלבבי עד העולם. לוּ יכלתי לראות את אמי, את אבי… אותך ואת מקסים, לוּ יכלתי כי אז הייתי מאושר ורוחי לא התענה עוד…

ויוסף להחזיק בעקשות לב נפלאה במחשבתו זאת. בהיותו לבדד היה לוקח בידיו כלים שונים, ממשש אותם בהתבוננות בלתי מצויה, ואחר, בהניחם מידיו, היה משתדל לבוא עד חקר השרטוטים והתמונות שנשארו במחו. כמו כן חגר את שארית כחו להבין את הצבעים והגונים המבריקים, אשר השיגם כמעט השגה ברורה בחוש משושו המחודד. אבל כל זה חדר אל הכרתו רק כעין הבנת יחוסו הוא אל הדברים הסובבים אותו, מבלי תת לרגשותיו תֹּכן פנימי. עתה ידע להבדיל גם בין אור היום לחשכת הלילה רק משום שהאור המבריק, שחדר אל מחו האפל באיזה דרכים נעלמים, עורר בקרבו בכח יותר גדול ענות נפש ומצוקת לב.

ה.

פעם אחת נכנס מקסים אל חדר האורחים וימצא שם את איבילינה ואת פטר. הנערה היתה נבוכה. פני העור קבצו פארור והזקן הכיר בהם עקבות אותו רגז העצבון שהיה מצוי אצלו בימים האחרונים. דומה היה, שנעשה לו הדבר כצֹרך הכרחי לבקש תמיד סבות צער וענות נפש חדשות להציק בהן גם את עצמו וגם את האנשים הקרובים אליו.

– הנה הוא שואל, – פנתה איבילינה אל מקסים, – מה הוא פרוש המבטא “צלצול אדום?” אנכי לא אדע לבאר לו את הדבר.

– מה הוא עיקר שאלתך? – פנה מקסים אל פטר במלים רכות.

– אין דבר. אך באמת אם יש גם להקולות מראה ודמות ואנכי לא אדעם הלא יצא מזה, כי אין נפשי מסוגלת להבין אפילו את הקולות בכל מלואם.

– הבל ורעות רוח, – ענה מקסים קשה. – הלא בעצמך תדע כי לא כדבריך כן הוא. נפשך מסוגלת להבנת הקולות הרבה יותר ממנו.

– ואם כן מה הוא פרוש המבטא הזה?… הן לא לחנם הוּנח בלשון ויש לו איזו משמעות.

מקסים השתקע במחשבותיו רגע אחד.

– המבטא הזה אינו אלא משל בעלמא, – השיב הזקן. – אחרי אשר התנועה היא היסוד היחידי להקול והאור גם יחד, הלא אי אפשר הדבר שלא תהיינה להם תכונות מיוחדות לשניהם.

– ומה הנה התכונות הללו המיוחדות לשניהם, – הוסיף העור לחקור את מקסים, – קול צלצול אדום… מה זאת?

מקסים נשתקע עוד הפעם במחשבותיו.

בראשונה אמר לבאר לו את הדבר על פי חוקי אותיות המספר המתיחשים, אך הבין, כי בזה לא יתן להעור די סִפוקו. ונוסף לזה, הן הראשון שנתן לצלצל הקול שם תאר המתיחש להאור לא ידע כלל את תורת חוקי הטבע, ובכל זאת הבין את הדמיון והצד השוה שבשניהם. ובמה אפוא ישתוו שניהם באמת זה לזה? –

ופתאם נפקחו עיני הזקן להבין את הדבר.

– חכה נא כמעט רגע, – אמר הזקן. – ואולם אין אני יודע אם יעלה הדבר בידי לבאר לך את הענין כראוי… מה הוא “צלצול אדום” יכֹל אתה להבין לא פחות ממני: אתה שמעת אותו לא אחת ושתים בעיר, בימי החג הגדולים, אלא שבמקומותינו אינם משתמשים במבטא הזה…

– כן, כן, חכה נא, – שסע אותו פטר וירם את כסוי הפסנתר.

ויך בידו החרוצה על המדפים, ויחקה כרגע את קול צלצול הפעמונים בימי החג. האילוזיה היתה נכונה ומלאה עד מאד. מערכה אחת של קולות נמוכים הונחה כמו ליסוד בעמק ועליה כרכרו ויפזזו המון קולות אחרים רמים, מצלצלים ומבריקים. וימלא החדר אותו ההֵד ושאון הקולות של שמחה והתעוררות, הממלא את האויר.

כן, – אמר מקסים, – היטבת לחקות את הקול, ואנחנו בעינינו הפקוחות לא יכֹלנו להבין את הדבר ולסגלו יותר ממך. הרואה אתה… בשעה שאני מסתכל באיזה שטח אדום גדול ורחב הוא עושה על עיני רושם בלתי נעים של איזה רִקוּעַ המתגעש תמיד. לי יראה כמו ישתנה האֹדם תמיד: בהשאר פה בקרקעיתו כמו איזה יסוד כהה ועמוק יתגלה פתאם במקום אחר בדמות גלים יותר מאירים, המתגלגלים במהירות ונופלים אחור לבסוף גם הם, והגלים האלה מרגיזים עד מאד את העין, לכל הפחות את עיני אני.

– אמנם כן, כן, מלאה איבילינה אחרי דבריו בזריזות: – גם אנכי הנני מרגשת אותו הרגש עצמו ואין אני יכֹלה להסתכל זמן רב במפה אדומה…

– כשם שיש אנשים אשר כלכל לא יוכלו את שאון ימי החג. כמדומה לי כי הדמיון שמצאתי בין הקול ובין הגַּוָּן נכון עד מאד, ובמחי עדין הולך הדמיון הזה ומקבל צורה עוד יותר מסוימה: הנה יש גם קול, גם צבע שָׁנִי. שניהם קרובים אל האֹדם, אבל רכים, נוחים, ישרים ועמוקים יותר. בעבוד הפעמון ימים רבים את עבודתו אומרים עליו כי הוא מתפעם. מצלצולו נטולים אותה הזרות והמעקשים הצורמים את האֹזן, והצלצול הזה הוא קול-שָנִי. על ידי הקול הזה אפשר לברוא חבור קולות מִשְׁנִים חרוץ.

הפסנתר הוציא תחת ידי פטר קול צלצולי פעמוני בית הדואר.

לא, – אמר מקסים, – לי יראה, כי הקול הזה הוא אדום ביותר…

– הנה, הנה, זכור אזכור! –

והפסנתר השמיע פתאם חליפת-קולות ישרה. ראשונה יצאו קולות בוקעים ומבריקים ולאט לאט התעמקו ויתרככו: זהו צלצול הפעמונים אשר ברִתְמָה הרוסית המשֻׁלשת, ההולכת ומתרחקת בדממת הערב, והצלצול הולך ונמוג, הולך ומתמסמס, עד אשר יבלע כלו בדממת שדי מנוחה.

–כן, כן, – הגיד מקסים, – יודע הנך את ההבדל היטב. זה ימים רבים, עוד בימי ילדותך, נסתה אמך לבאר לך מושג הגונים בעזרת הקולות.

– הנני זוכר את הדבר, ומדוע מנעת אותה אז לחזור על נסיונותיה אלה? מי יודע אולי עלה אז הדבר בידי להבין המושגים.

– לא, – השיב הזקן בהלך-נפש, – כל עמלה היה עולה בתֹהו. ואולם, הנני חושב למשפט, כי במדרגה ידועה ובעֹמק נפש ידוע מתאימים רשמי הקול לרשמי הגַּוָּן, שניהם מביאים את הנפש לידי זעזוע שוה. הנה אנחנו אומרים: “הוא רואה את הדבר בצבעים בהירים”, זאת אומרת, כי לבו מלא שמחה וגיל. מעמד נפש כזה יכולה להוליד גם התחברות קולות וצרופי צלצולים ידועים. ובכלל הקול והגַּוָּן באים כסמלי נדנודי נפש דומים זה לזה.

הזקן העלה אש במקטרתו ויביט בעינים בוחנות על פֶּטר. העור ישב על מקומו בלי נוע ונראה היה שהוא שואף אל תוכו באות נפש את כל דברי מקסים. “האוסיף?” שאל הזקן את נפשו, וכעבור רגע החל עוד הפעם את שיחתו, כמו לו התמכר מבלי משים לקִלוח מחשבותיו הזר:

– כן, כן, מחשבות והגיונות נפלאים מתרוצצים במחי… האם רק מקרה הוא הדבר כי הדם הנוזל בעורקינו צבע אדום לו. הרואה אתה… בשעה שבמחך נולדת מחשבה חדשה, בשעה שהנך חולם חלום, ובהקיצך הנך רועד ובוכה, בשעה שתתקפך פתאם איזו תשוקה, איזו תאוה, – זאת אומרת, כי דמיך מקלחים ושוטפים במהירות מן הלב אל המח, כיבלים אדומים. והוא, הדם אדום הנהו…

– אדום… רותח… הגיד העלם התפוש במחשבותיו.

– כן, כן, אדום ורותח. והנה הצבע האדום, כאותו “הקול האדום”, משאיר אחריו בנפשנו פנימה התעוררות, תאוה, כֹּסף, וזה שמם אשר נקרא להן “תאות רותחות”. וכך הדבר נוהג גם בנוגע להגונים האחרים… השמים המה מצבע התכלת והמה מעוררים בקרבנו מושג הטֹּהר הבלתי נעכּר.

מקסים שאף אל תוכו את עשן מקטרתו ויתאבכו מסביב לו גאות העשן ויוסף לאמר:

– בהניפך את ידך ממעל לראשך הנך מתוה באויר תָּו כחצי העגול. ועתה שער נא בנפשך, כי לידך אין כל גבול ותכלה. לוּ יכלת אז להניפה באויר, כי אז היית יכֹל להתות את חצי העגול במרחק שאין לו סוף וגבול… חצי עגול כזה אנו רואים תמיד על ראשינו, המה השמים. ישרים המה, בלי קץ וגבול ועינם כעין התכלת… בשעה שאנו רואים את השמים בצביונם זה תמלא נפשנו רגש מנוחה וטהר; ואולם בכסות העבים את רקיע השמים בשרטוטים כלולים וכהים, אז תבוא מבוכה בלתי מובנה גם בקרב לבנו, והטֹּהר, המנוחה יחלפו כצל. הן אתה תרגיש קרבת הערפל הכבד…

– כן, כן, הנני מרגיש והנה נפשי נבוכה…

– אמנם כן. אנחנו הננו מחכים לאותו הרגע אשר תכלת הרקיע העמוקה תשקיף עוד הפעם מבין חתולי הערפל. השואה הן תחלוף והשמים אשר ממעל לה ישארו תמיד בצביונם. אנחנו יודעים את הדבר ולכן נחכה במנוחה עד יעבור זעם. הנה כן, השמים המה מצבע התכלת. הים בשעה שהוא שוקט גם כן מצבע התכלת הנהו. עיני אמך – עיני תכלת, וכעיניה – עיני איבילינה.

– כטהר השמים… הגיד העור ברֹך ונֹעם.

– הן. עיני תכלת מעידות על טהר הלב ותֻמת הנפש. ועתה אגידה לך דבר על אדות הצבע הירוק. הנה זה לא כבר חלף הלך האביב ויבוא הקיץ, ופני האדמה כֻסו ירק דשא. האדמה כשהיא לעצמה שחורה היא, שחורים ורטובים הם בימי האביב שרשי העצים. ואולם אך יחממו אותם קוי האור החמים יזחול מקרבם העשב הירוק, העלים הירוקים. לירק הדשא דרושים האור והחֹם, אבל לא במדה גדושה, אשר על כן נעים הוא ירק הדשא לעין. ירק הדשא והעץ הוא כעין תערובת החום והקרירות גם יחד. הוא יערוך לעינינו את סמל ההסתפקות, הבריאות, אבל לא יספר לנו מאומה על התאוה והחשק ולא על כל מה שבני האדם רואים בו אֹשר… התבין לרעי?

– ל-לא… הדברים אינם ברורים… אבל בכל זאת דבר נא, דבר.

– מה אוכל עשה!… שמע נא עוד. בגבור חום הקיץ יותר ויותר, רוח ירק הדשא כמו תתעטף בו מעתרת כח החיים אשר בו, העלים נכפפים כמתעלפים, ובצאת השמש כלה מנרתיקה יש אשר גם יבֹּל הדשא ופניו יחורו. ובימי הסתו, עטוף עלים יגיעי כח, יתאדם ויתבשל הפרי. הפרי אדום ביותר בצדו זה אשר שם השמש; בו, בהאור, כמו מתעצמים כל החיים, כל חשקו של הטבע הצומח. הנך רואה כי גם פה הצבע האדום – צבע התאוה והחשק הנהו, והוא, האדֹם, סמל להם. הוא צבע שכרון הנפש ורוִיָתה, צבע החטא, הכעס וחרון האף, הוא סמל הענש הקנא ונוקם. ולא לחנם יבקשו המוני עם, שכורי התאוה וההתעוררות, דרך לבטא את רגשותיהם הסוערות בדגלים אדומים, המתנפנפים על ראשיהם כלהבת אש… אבל אתה הן לא תבין אותי גם הפעם?

– אחת היא לך. דבר נא, דבר.

– הנה באים ימי הסתו האחרונים. הפרי שכבר נגמר בִּשולו נעשה למשא כבד להעץ; הוא נתלש ממקומו ונופל על הארץ… הוא מת, אבל בתוכו חי הגרעין, ובגרעין הזה טמונה וחבויה חִיּוּנָתו של הצמח העתיד לבוא, בכל יפי עליו המרובים ופריו העתיד לבוא. הגרעין נופל לארץ; ועל פני האדמה נזרקים קוי אור השמש שכבר הספיקו להתקרר, הרוח הקר משיב בחזקה, ועננות קרות מדכאות נפש טסות, עפות באויר… התאות, התשוקות גועות, מתות לאט לאט… מבין ירק הדשא תתראה האדמה השחורה. והנה יבוא היום אשר על פני האדמה, שנשתתקה ונחלשה וכמו נתאלמנה, נופלים אלפי רבבות אגלי שלג והיא נעשית כֻּלָּה ישרה כמישור, בעלת גון אחד, קרה וגם… וגם לבנה. הגון הלבן – הוא צבע השלג הקר, הוא גם צבע העננים היותר גבוהים הטסים במרומי מעל הקרים, אשר לא תשורם עין, הוא גם צבע הררי-עד הרמים והנשאים. הוא – סמל העדר התאוה, קדש הקדשים, סמל חיי הרוח העתידים. ובנוגע להגון השחור…

– הנני יודע, – שסע אותו העור, – אין קול, אין תנועה… לילה…

– כן, אשר על כן הוא סמל המות…

פֶּטר רעד ויאמר חרש:

– הנה אמרת סמל המות, ולי הן הכל שחור… שחור בכל עבר ופנה!

– לא נכון הדבר, – השיב מקסים בזריזות, – יש לך קולות, צלצולים, תנועה, חום…

– כן, – ענה העור בהלך-נפש: – אמנם כן, הנני יודע עתה כמעט קולות אדומים, קולי תכלת וקולות לבנים, רמים ומתנשאים, הטסים ברומי עד. ואולם קרובים יותר יראו לי קולות האסון השחורים, הנופלים ומשתרעים פה בעמק על פני האדמה. הן אתה יודע כי לא אשמח בנגני… הנני בוכה.

– שמע נא לדברי, פטר, – אמר הזקן ברצינות, בקומו מעל מושבו. – ברדפך אחרי המופלא ומכוסה ממך הנך שוכח לגמרי ומאבד בידים את אשר יש לך ואשר צריך להיות יקר לך מכל. זכור נא כי האהבה תסך לך… אבל אתה לא תחפוץ לדעת את הדבר ונטל סבלך גדול וכבד כל כך משום שכל חושיך בך נתונים, נתונים המה לאסונך הפרטי…

– כן, –קרא פטר בקול עז: - הנני נתון כֻּלּי, הנני דבוק לאסוני למרות רצוני, כי אנה מפניו אלך ואנה מפניו אברח אם הוא מלַוה אותי תמיד בכל פנה אשר אני פונה?

– הוי, יקירי, לו יכלת להבין כי יש בעולם מיני צער ואסון גדולים מאה פעמים מאסונך, – לו ידעת כי יש אסון כזה בחיים, אשר לעמתו חייך המרֻוָחים, בנחת, בחברת אנשים הדואגים לך, ראוים להקרא חיים מאושרים, – כי אז…

– שקר, שקר הדבר! – שסע אותו העור בכעס והתעוררות נמרצה. – הנני נכון להחליף את גורלי בגורל העני שבעניים, יען כי הוא מאושר הרבה יותר ממני. ובאמת אין כל דרך כלל לדאוג תמיד להעורים, זו היא שגיאה גדולה. יש אשר אחשוב לפרקים על אדות השגיאה הזאת. את העורים צריך להוציא על אֵם הדרך ולהניחם שם לבקש נדבה וחסד מאת העוברים… לו הייתי עני פשוט, כי אז לא היה אסוני גדול כל כך. בבקר, בבקר הייתי דואג מי יאכילני לחם ומי ישקני מים, הייתי מונה וסופר את המטבעות הנִּתנות לי והייתי מצטער על מעוטן. ואחר הייתי שמח לוּ אספתי אגורות נחשת די מחסורי היום, והייתי דואג למצוא מנוחה בלילה. ולוּ לא היה עולה הדבר בידי לאסוף די מחסורי הייתי סובל חרפה וזלעפות קֹר, והדאגות התכופות האלה היו ממלאות את לבבי מבלי השאיר מקום פנוי בקרבו, או אז לא היו צערי ויסורי נפשי גדולים ועמוקים כל כך…

– כך דעתך? – שאל מקסים בקרירות ויבט אל עבר פני איבילינה. במבט הזקן התרוצצו חמלה רבה ורך לך. הנערה ישבה על מקומה חורת פנים ועגומת לב.

– לבי סמוך ובטוח! – השיב פטר קשה בעקשות לב.

– לא אתוכח עמך, – אמר מקסים בקרירות כבראשונה. – אולי הצדק אתך. בכל אופן שיהיה, הנה נכון הדבר כנכון היום, כי לוּ היו ימי חייך רעים יותר כי אז היית אתה טוב ביותר. ועתה הנך פשוט אֶגואיסט ותו לא.

הזקן העיף עוד הפעם מבט מלא חמלה ורחמים רבים בפני הנערה ויצא מן החדר בקשקשו במשענותיו.

ו.

אחרי השיחה הזאת הוּרע עוד יותר מעמד נפש העור. דומה היה, כי ספורי מקסים וציוריו, אשר הוא בעצמו לא נתן להם שום ערך, נגעו נגיעה עמוקה בנפש פטר; ויתעמק עוד יותר בעבודתו המיגעת ומצערת.

יש אשר עלה בידו להתעמק, לצלול בתהום נפשו, ואז מצא לרגע אחד את הרגשות ההם, אשר מקסים דבר עליהם ויספח גם אותם אל מושגי המקום אשר היו לו. האדמה השחורה והעטויה עצבון נמעדה מתחת רגליו, הוא מדדה ולא מצא קץ וגבול לה. על פניה התעופף איזה דבר זר ומיוחד… קול הרעם הנאדרי בכח חי לפניו בזכרונו, ויחשוב בנפשו, כי ידע לערוך דמות לרֹחב שמים ועומקם. קול הרעם נדמה, אבל שם במרומי מעל נשאר איזה דבר תלוי ועומד, – איזו ישות אשר הולידה בנפשו רגש ההוד והטֹּהר. לפעמים היה צר צורה מיוחדת לרגש הזה: אליו נתוסף קול איבילינה והאם, “אשר צבע עיניהן כצבע תכלת השמים”, והנה הצורה, התמונה הזאת שאך החלה להתגלות מעמק חביון דמיונו, אבדה תכף ותחלוף כצל אל גבול אחר.

כל התמונות הכהות האלה רק צערו אותו, ענו את נפשו, אבל לא השביעֻהו רצון פנימי. הן עלו לו ביגיעות רוח הרבה ובכל זאת היו כהות ובלתי מסוימות כל כך, עד כי סוף סוף הרגיש רק ריקות הנפש ומכאוב קהה, שלוה את כל זעזועי נפשו החולה, אשר לשוא חגרה שארית כחה כדי למצוא דרך אל הרגשות המלאים והרחבים.

ז.

הרחק כששים פרסה מבית אחוזת פופילסקי עמדה עיר קטנה, אשר שם נמצא איקון אחד הקדושים הקתולים עושה פלא. הבקיאים בדבר ידעו לכַוֵּן היטב את כח האיקון הקדוש: כל איש אשר בא רגלי להשתחוות להאיקון ביום חגו נתנו לו “עשרים ימי כִפֻּרִים”, כלומר: כל העברות שדש בעקבו במשך עשרים יום נמחלו לו ולא עלו לו בחשבון בעלמא דקשוט. אשר על כן מדי שנה בשנה, באחד מימי הסתו, באו חיים חדשים אל העיר ההיא ותלבש צורה חדשה. בית התפלה העתיק יומין היה מפואר ומקושט לימי החג בירק דשא, פרחים ושושנים, קול הפעמונים המה כל היום, ברחובות השתקשקו מרכבות עשירות, והבאים להתפלל שכנו המונים המונים בחוצות העיר, בקרפיפותיה וגם בשדה אשר מחוץ לעיר. פה לא היו קתולים בלבד. שמעו הטוב וכח מעשיו של האיקון הקדוש אשר בנ. הלך למרחוק, ויבואו אליו חולים ומרי נפש גם מבני האמונה הפרבסלוית, וביחוד ממפלגת העירונים.

בעצם יום החג הזה עמד העם משני עברי “הקַּפְלִיצָה” בשורה ארוכה נקודה וברודה. לוּ התיצב איש על ראש אחד ההרים הסובבים את העיר והביט אל המחזה הנפלא הזה, היה יכֹל לחשוב, כי שם בעמק מונח במנוחה נחש עקלתון ענקי, אשר לפרקים יניע את קשקשתו מרובת הגונים. משני צדי הדרך, המלאה אדם רב, עמדה שורה ארוכה של עניים, הפושטים יד לבקש נדבה.

מקסים הנשען על משענותיו ועמו בשורה אחת פטר שלוב יד עם יָכים עברו בלי מהירות לאֹרך הדרך. הם באו ליום השוק ועתה, אחרי קנותם את כל הנחוץ להם, שבו אל בית מלונם. פתאם התמלט כידוד אש מעיני מקסים, כמו לו ראה איזה דבר, שהוליד מחשבה בלבו ויט אל הרחוב המוביל אל השדה.

שאון הקהל הגדול רב הקולות, השתקשקות המרכבות, – כל ההמולה הכבדה הזאת, המתגלגלת כגל עצום ונורא, נשארה מאחריהם. ואולם גם פה, אם כי הקהל לא היה גדול כל כך, נשמעו צעדי ההולכים רגלי, שאון מרכבות עוברות והמית שיחת בני אדם. ארחת משרתי בתי מרזח יצאה מעבר השדה, העגלות חרקו מדי עברן ותפנינה אל המבוא הקרוב.

נפוץ מחשבות הקשיב פטר אל קול השאון הסואן ברעש וילך כשבוי אחרי מקסים. הוא עטף כפעם בפעם את כנפות בגדו העליון, כי היה האויר קר, ויוסף לצלול בתהום מחשבותיו.

והנה פתאם לפתע נִגף לבבו בקרבו ויחרד, ויבהל, ויעמוד.

שורות הבתים האחרונות כלו פה ודרך המלך הרחבה נכנסה ותתעלם בין הגדרים והקרפיפות. על אֵם הדרך, על יד השדה, העמידו ידי נדיבים עמוד אבן ועליו איקון ופַנָּס, אשר לא העלה בו אור מימיו ויהי רק משחק לרוח. לרגלי העמוד הזה שכנו כדור עניים עורים, אשר העניים הפקחים המתחרים בהם לא נתנו להם לכבוש המקומות היותר טובים. הם ישבו על הארץ ופנכָאות עץ בידיהם; לרגעים הוציא איזה מהם קול שיר מתחנן ונוגה:

– רחמים יבקשו העורים… בשם ה'…

היום היה יום קר, העניים ישבו פה מאז הבקר והרוח החזק הבא מן השדה נשב בהם. הם לא יכלו להניד בתוך הקהל הגדול הזה גם יד ורגל לחמם את גֵּוָם הנקפא; בקול שירם הממושך נשמעה תלונה חרישית חודרת כליות ולב, תלונת נפש עזובה ונדכאה. ההברות הראשונות נשמעו ברור, אך לאט לאט חרגו מחזיהם הנלחצים רק תלונה והתאוננות הרועדות מקור וקפאון. ובכל זאת גם הברות השיר האחרונות, שכמעט לא נשמעו בשאון הגדול הזה, אם הגיעו אפילו במקצת לאזני השומעים החרידו את הלב בגֹדל הצער ויסורי הנפש הבוקעים ויוצאים מהן.

פטר עצר פתאם בלכתו, ופניו נעוו מכאב עמוק, כמו לוּ הולידה נאקת חללים זו חזון בלהות במחו.

– מה החרדה אשר חרדת? – שאלהו מקסים: – הלא אלה המה המאושרים ההם אשר קנאת באשרם קנאה גדולה, אלה המה העניים העורים הפורשים יד לבקש לחם… אמנם קר להם מעט, אבל מה בכך. הדבר הזה, לפי דעתך, ייטיב גורלם.

– נלכה ונסורה מזה! – אמר פטר בתפסו את כפו.

– אַה, ללכת, לסור מזה אתה רוצה! חפץ אחר ורצון אחר אין בלבבך בהרגישך יסורי אחרים וצערם! לוּ נתת להם לכל הפחות אגורת נחשת כיתר העוברים, כי אז היה נחשב לך גם הדבר הזה לצדקה. ואולם אתה ידעת רק לחלל בקנאתך, קנאת שבע לחם, את קדושת יסורי אחרים ואסונם, ועתה הנך בורח מהם כאשה רכת לב.

פטר כפף את קומתו, הוציא את כיסו מצלחתו ויגש אל העורים. במששו במטהו אשר בידו את הראשון חפש ומצא את הפנכה אשר בידו, שעל קרקעיתה שכבו איזה אגורות נחשת, וינח עליה במנוחה את כספו. עוברים אחדים עמדו ויתבוננו אל המחזה המוזר הזה: עלם יפה תאר ולבוש מחלצות נותן את נדבתו במשוש לעני המקבלה גם כן במשוש יד. מקסים הביט אליו מתחת גבות עיניו, ויכים מחה דמעה בזעף.

– רב לך, אדון, להתעולל בילד, – לחש יכים בתלונה, בפנותו אל הזקן. ובין כה וכה נגש אליהם פטר בפנים חורים ורוח נבוכה.

– הנוכל עתה ללכת מזה? – שאל העור בלשון של בקשה: – בשם ה', נלכה!…

ויפן מקסים את שכמו במהירות וילך אל עבר הרחוב. חזות פני חניכו המוזרה הביאה אותו במבוכה ובסקרו אותו בסקירה חדה, שאל את נפשו אם באמת לא התנהג עמדו הפעם במדה קשה יותר מדי.

פטר הלך אחריו, רועד וחרד לרגעים וראשו כפוף. הרוח הקר הרים עמודי אבק על פני חוצות העיר.

ח.

אי אפשר להגיד נכונה אם היה הדבר תוצאות ההתקררות או פרי מהפכת הרוח הארוכה, או אולי שניהם יחד גרמו לזה, אך למחרת היום ההוא שכב פטר במטתו אחוז חֹם קדחת העצבים. הוא התנודד על מטתו, פניו נשחתו, לרגעים הקשיב את אזניו וחגר שארית כחו לקום, לנוס מן המטה. הרופא הזקן, שהובא מן העיר הקרובה, משש את דופקו, וידבר על הסתו הקר. מקסים נבוך.

המחלה הקשתה את ערפה, מאנה הרפא. וכשהגיע הקריזיס שכב החולה ימים אחדים על מטתו כנדהם בלי נוע, אך לבסוף גברו כחות העלומים וינצחו.

בבקר-אביב מאיר אחד והנה קו אור מבריק פרץ אל תוך החדר וירד למראשותי החולה. אנה מיכאלובנה הרגישה את הדבר ותפן לאיבילינה ותאמר:

–הורידי נא את הוילון… יראה אנכי את האור הזה…

הנערה קמה ממושבה לעשות את רצון אנה מיכאלובנה, אבל פתאם נתעורר החולה בפעם הראשונה וילחש בדממה:

– לא, הניחי נא…

שתי הנשים נגשו אליו בעליצות גיל.

– האם עֵר הנך? אנכי הנני פה, – אמרה האם.

– הן, – השיב החולה וידום כזוכר נשכחות.

– הוי, –החל עוד הפעם לדבר בלחישה: – מה נורא ואיום הדבר!…

איבילינה חסמה את פיו בידה.

– הרגע, הרגע נא! אל תדבר; הדבור קשה לך.

ויתפוש העור את ידה ויכסֶּהָ בנשיקות פיו. בעיניו נראו דמעות, ויבך ויגול את המשא הכבד מעל לבו.

– אנכי, – פנה אל מקסים שנכנס באותה שעה החדרה: – אנכי לא אשכח את הלקח הטוב אשר נתת לי. הנני מודה לך… יחד עם הכרת אסון אחרים למדתני להכיר את אָשרי אני. מי יתן ולא אשכח את הדברים עד עולם.

הגו, המלא כח עלומים, שנּצח את המחלה, שב בקרוב לאיתנו, וכעבור שני שבועות קם פטר מעל מטתו ויתהלך בחדר.

הוא השתנה שנוי נמרץ. הרעדת נפשו עד היסוד בה חוללה בקרבו עצבון חדש ומנוחת לב. וישתנו גם תוי פניו, עתה לא נראה עוד בהם כבראשונה שצף יסורי נפש פנימים.

ויפחד מקסים בלבו פן יהי השנוי הזה שנוי עובר. אבל עברו שבועות וירחים שלמים ומעמד נפש העור לא נשתנה עוד לרעה.

נראה היה שעברה בקרבו מהפכה לטובה: הכרת אסונו הפרטי שהוחדה ותדכא את כחו ותחליש את כל אילותו נפלה ותקרוס, ותפנה מקום להבנת אסון אחרים. ההכרה החדשה הזאת החלימה את רוחו, ותעורר בקרבו מחשבות וכחות חדשים, חמלה גדולה ורחמים רבים. הוא החל לחשב מחשבות רבות על אחרים, הציב לו מטרה ויתוה את דרכו אשר לפניו. חיים חדשים הוצקו אל תוכו, הנפש הנדכאה שלחה יונקותיה, כעץ נשחת אשר האביב יפוח בו בנשמת אפו המחיה ומבריאה.

פרק שביעי

א.

בהגד איבילינה להוריה הזקנים, כי גמרה בנפשה להיות לאשה להעור אשר “בבית האחוזה” נתנה האם הזקנה בבכי קולה, והאב, אחרי התפללו ושפכו את שיחו לפני האיקונין הקדושים, הודיע כי, לפי דעתו, כך גזרה החכמה העליונה ואין להרהר אחריה.

וישא פטר את איבילינה לאשה. ויבאו לפטר ימים טובים, ימי אֹשר ומנוחה: אך מבעד להאֹשר שעשעה את שפתיו בת-צחוק זרה כזו, שמבעדה נראה ספק מעציב לב ונפש, כמו לו לא חשב העור את אשרו לטבעי וקים. וכשהגידו לו, כי אפשר הדבר שבעוד ימים מועטים יהי לאב שמע את הבשורה הזאת בפנים מפיקים פחד.

ואולם מחשבותיו הרבות, שחשב על אשתו והילד העתיד לבוא, ודאגותיו המרובות שדאג להן לא נתנו לו להתעמק במחשבותיו על אדות אסונו כמקדם. ולרגעים, מתוך הדאגות והמחשבות האלה, התעוררה בזכרונו גם אנקת העורים העניים, לבו נלחץ בקרבו מחמלה ורחמים רבים ומהלך מחשבותיו התוה לו דרך אחרת.

ובאופן כזה חדל להרגיש את פעולת רשמי האור החיצונים, ועבודת רוחו הפנימית, שמררה אותו עד מאד, רפתה מעליו. הכחות הנסתרים שדרשו את תפקידם לצאת לרוחה מבית כלאם הצר התנמנמו, והוא לא העירם ברצון וכונה; לא האיץ, כבימים עברו, בהרשמים והרגשות השונים לאגדם לאגודה ולעשותם לחטיבה אחת. ואולם מי יודע, אולי מנוחת הנפש הזו הועילה רק למהר את בשול פרי העבודה הפנימית, והרשמים המפֹזרים והמפֹרדים סללו להם מעצמם בעתות המרגוע מסלות חדשות לקרוב איש אל רעהו. הן באופן כזה בורא המֹּח ברגעי השֵּׁנה ויוצר צרופי מחשבות ודמיונות כאלה, אשר לא יברא אותם בעזרת הרצון וההכרה.

ב.

באותו החדר, שבו נולד פטר לפני שנים מספר, שררה דומיה חרישית, שרק קול גניחת ילד הפריע אותה. מיום לידתו כבר עברו ימים אחדים ואיבילינה כבר הספיקה להחליף כח. ואולם פטר התהלך כל היום קודר שחוח כמו חש איזה אסון חדש הולך וקרוב.

הרופא לקח את הילד על ידיו וישכיבהו במקום אחר, קרוב יותר אל החלון. וירם במהירות את וילון החלון ויתן לקו אור מזהיר לחדור החדרה, ויגהר בכליו אשר בידו על הילד. פטר ישב דומם בראש כפוף, קודר שחוח כבראשונה. דומה היה, שהוא לא יתן שום ערך לכל מעשי הרופא, כמו לוא יראה מראש תוצאות הדבר.

• הוא עִוֵּר בלי ספק, – דבר כמו לנפשו, – הוא לא היה צריך להוָּלד.

הרופא הצעיר לא השיב דבר, ויעסוק בנסיונותיו. ולבסוף הניח את האופתלמוסקוף מידו ויאמר בקולו השוקט והבטוח:

– בָּבַת העין מתכוצת. הילד – פקח.

פטר רעד רעידה גדולה ויקם על רגליו. תנועתו זאת הוכיחה לדעת, כי שמע את דברי הרופא, אבל על פי חזות פניו אפשר היה להוציא משפט, כי לא הבין את משמעותם. בהשענו בידו הרועדת על אדן החלון נשאר על עמדו כמאוּבן, יצורי פניו המּפנים למעלה לא התנודדו אף תנודה קלה.

עד הרגע הזה היה מעמד נפשו זר, ההתעוררות הגיעה עד מרום קצה. הוא כמו לא ידע את נפשו, ויחד עם זה כל עורקיו, כל חושיו חיו בקרבו, רחפו ורעדו מתוחלת ותקוה.

הוא ידע והכיר את האפלה העוטה אותו. הוא יחד לה מקום, כמו הרגישה מחוץ לנפשו, בכל מלוא רחבה ועמקה. היא התנגשה אתו והוא חבקה בדמיונו, כמו יערוך אתה קרבות. הוא התיצב לנגדה בחפצו להגן על ילדו לבל יגע אליו ים האפלה הזה, שאין לו קץ וגבול.

וכל זמן שעשה הרופא את נסיונותיו נמצא העור במעמד נפש כזה. הפחד אשר פחד לא חדש היה מקרוב בא, אבל עד עתה חיו בקרבו גם אותות תקוה. ועתה הגיע הפחד, האיום ומדכא את הנפש, עד רום קצו וישלוט שלטת בכל מערכת עצביו, והתקוה מתה, נחבאה בסתר חביון נפשו. ופתאם והנה באו המלים “הילד – פקח!” ויעשו מהפכה ברוחו ונפשו. הפחד הנושן חלף כצל והתקוה היתה לידיעה ברורה להצית אור גדול בחרכי הנפש האפלה. המהפכה היתה מהפכת פתאם, הלומה רבה, שהתפרצה אל תוך הנפש האפלה והאטומה בקוי אורה המזהירים ומבריקים כחזיזי אש. שתי מלות הרופא סללו נתיב אש במחו… כמו שביב אור, כנגה הברק התרוצץ פתאם בקרבו ויאר את זויות נפשו הנעלמות… כל חושיו בו נרעדו וירעד גם הוא, כרעוד מיתר מתוח תחת כֹּבד השרביט המַּכה עליו בכח…

ואחרי בְרַק הברק, שחלף ועבר במחו ולבו, התרוממו ויתנשאו לפני עיניו הכבויות מתחלת בריאתן איזה מיני חזיונות זרים ומאירים. אם היו החזיונות האלה ארוגים מצלצולי קולות או מקוי אור לא ידעה נפשו גם הוא. צרופי קולות היו החזיונות הללו, צרופי קולות שחיו והתנועעו בדמות קרני אור. המה הזהירו ככפת השמים, המה סבבו את מהלכם כשמש המבריק במרומי רקיע, המה התגלגלו כסוד שיח ירק דשא הערבה, המה התנועעו כענפי התדהר.

כל זה היה ברגע הראשון, ורק אותן הרגשות הסבוכות של הרגע הראשון נחקקו בזכרונו. את כל רגשותיו האחרות שכח. ויעמוד על דעתו, כי באותו רגע נטל ממנו עורונו ותפקחנה עיניו לראות.

מה ראה, איך ראה, ואם ראה בכלל – לא נודע. רבים אמרו לו, כי הדבר הזה אי אפשר הוא, אבל הוא על דעתו עמד, כי ראה את השמים ואת הארץ, את אמו, את אשתו ואת מקסים…

במשך רגעי מספר עמד על עמדו ופניו המאירים מָפנים כלפי מעלה. הוא היה במעמד נפשי זר כל כך, עד כי כל אנשי הבית שהיו אתו באותה שעה הפנו את עיניהם אליו, ובחדר הָשלך הָס. לכל הסובבים אותו נדמה, כי אותו האיש העומד לפניהם איננו אותו פטר הידוע להם, כי אם איזה איש זר. ואותו פטר הידוע איננו, כי הליטו אותו ערפלי הסוד שירדו עליו ממרום.

הוא חי בעולם הסוד הנעלם הזה רגעים אחדים… לאחר שעה נשארו מאותם הרגעים המועטים רק רגש של שבע-נפש ואיזו בטחה נפלאה, כי באותם הרגעים נפקחו עיניו לראות.

האמנם אפשר הדבר?

האפשר הדבר, כי הרגשׁות האור הכהות והמסוכסכות, שחתרו תמיד לחדור אל המֹּח האפל בדרכים נסתרים באותן השעות שהיה העור נרעש ומכַוֵּן את כל חושיו לקליטת אור פני השמש, – האפשר הדבר כי הרגשות ההן נצנצו פתאם, ברגע של התפעלות קצונית, במחו, כאותן הדמויות החלשות שעל זכוכית הַצַּלְמָן? –

ולפני העינים הכבויות קמו אף התיצבו גם שמי התכלת, גם השמש המאירה, גם הגבעה על יד הנהר, אשר תפסה מקום גדול כל כך במהלך חייו ועליה הוריד דמעות בעודנו ילד –

או אולי התעופפו במחו רק בתמונות דמיוניות ההרים המוזרים, וישתרעו במרחביה המישורים המוזרים, ועצים נהדרים התנועעו על יד נהרות מוזרים, ואת כל המחזה הנהדר הזה הזהיבה השמש בזהב אורה, – אותה השמש שאליה הביטו ומאורה נהנו המון הדורות שקדמוהו? –

או אולי התעופפו כל הדברים האלה בדמות רגשות כהות בתוך אותו העומק שבמח האפל, אשר אליו כִּון מקסים באמרו, כי גם קרני האור, גם צלצולי הקול מקבלים שם דמות אחת ומתאימים איש לרעהו? –

וכעבור ההרעדה נשארה בזכרונו רק פליטת מערכת קולות ישרה, שמלאה את ישותו ברגע אחד צלצול נפלא, – אותה המערכה אשר בה נקבצו ובאו יחדו כל רשמי חייו, רשמי הטבע שהיה מסוגל להשפעתם ורשמי האהבה העמוקה להאנשים הקרובים אל לבו!…

מי יודע?!…

הוא זכר רק איך השתרעו עליו ערפלי הסוד ואיך נפרדו ממנו אחר כך. ברגע זה נקלעו יחד התמונות-הקולות, נקלעו ונסתבכו יחד בצלצלם, בהתנועעם ובהשתקם ברעדה, כאשר ישתתק המיתר המתוח הרועד: צלצול רם ובוקע מתחלה, ומרגע לרגע ילך הקול הלוך ונמוג, עד אשר לא תתפוס עוד האזן בו… דומה היה, כי איזה דבר מתגלגל והולך על פני קו-סובב ענקי, הולך ומתגלגל אל חשכת התהום…

וישתתק אותו הדבר.

חשך ודממה. איזה חזיונות כהים מנסים עוד להתנער, לקום לתחיה מתוך חשכת התהום, אבל כל דמות, כל תמונה וכל גַּוָּן אין להם… רק שם, הרחק, בעמק, צלצלה חליפת הקולות ותבריח את החשך בשורות אור נקודות וטלואות ותצללנה תהומות גם הן…

ואז נתגלו צלצולי העולם החיצוני בצביונם הרגיל. הוא כמו נעור משנתו בנפש מלאה אורה וטוב לב, ויתפוש את ידי האם ומקסים.

– מה זה היה לך – שאלה האם בקול חרדה.

– אין דבר… נראה לי כי אנכי… כי ראיתי את כלכם… הן לא יָשֵׁן אנכי?

– ועתה? – שאלה האם במבוכה, – הזוכר אתה, התזכור את אשר ראית?

העור נאנח מעמק הלב.

– לא, – השיב הוא ברב עמל: – אבל אחת היא… את כֹּל, את כֹּל מסרתי, נתתי לו… לילד. הוא התמוטט ועשתונותיו אבדו. פניו חורו, אבל עליהם עדין תעה ברק אור שבעון נפש, משמח לב.

אֶפּילוֹג.

הדבר היה בימי “שוק השטרות”, בקיוב העיר. המון אדם רב בא לשמוע אל נגינת המנגן הזר. הוא היה עור, אבל על אדות כשרונו סִפרו נפלאות, אשר על כן היה “אולם השטרות” מלא אנשים מפה אל פה, וכסף הפדיום (שהיה קֹדש לאיזו צדקה בלתי ידועה), שהתנהל על ידי זקן פסח, שארו של המנגן, היה רב.

באולם הגדול הָשלך הס, כשעלה על הבימה איש צעיר לימים בעל עינים יפות וגדולות ופנים חורים. איש לא הכיר את עורונו לוּ לא היו עיניו קמות כל כך ולוּ לא אחזה אותו בידו אשה צעירה שהיתה, לפי דברי היודעים, אשת המנגן.

– לא נפלא הדבר, כי הוא עושה רושם כביר כזה, – אמר אחד מפושקי השפתים אשר בתוך ההמון לשכנו: – חצוניותו דרַמַּטִּית כל כך.

ובאמת גם הפנים החורים האלה המפיקים תשומת לב, גם העינים הקמות וכל דמות תבניתו הכינו את לבב הנאספים לקראת איזה דבר מיוחד, בלתי רגיל.

וסגנון נגינתו התאים עד מאד עם הרושם שעשה על הנאספים בהופעתו.

בני נגב רוסיה אוהבים ומוקירים בכלל את שיריהם ונגוניהם המקומים, אבל הזרם השירי הרותח הזה שפך את ממשלתו על כל השומעים, שבאו קיובה ממקומות שונים ולא היו אנשים בעלי אופי מיוחד. רגש העצמיות החי והדבקות העמוקה ברוח השיר העממי נשלבו יחד בהאימפרוֹביזַצִּיה הנפלאה, שנשתפכה מתחת ידי המנגן העור. עשירת גונים, רכה וענוגה, התרוצצה כזרם מצלצל, פעם כקול הִמנוֹן חוגג ופעם כהשתפכות נפש עצובה. רגע אחד, והנה סופת סער תרעם ותתגלגל במרחביה שאין לה סוף וגבול, ומשנהו – והנה רק רוח הערבה מצלצלת בירק הדשא, על מרום התל התלול, ותספר לדור חזון מעשים שכבר עברו ובטלו מן העולם.

ובעמדו מלנגן נמלא פתאם האולם הגדול קול מחיאת כפים אדיר וחזק, עד כי נעו אמות הספים. והעור ישב וראשו כפוף, מקשיב ומאזין בתמהון אל הרעם המוזר הזה. אך עברו רגעים אחדים ויתנער, וירם מחדש את ידו וַיַּךְ על המדפים. האולם המלא אנשים נשתתק כרגע.

ברגע זה נכנס מקסים. הוא התבונן בעין פקוחה אל ההמון הגדול הזה, שתקפו רגש אחד, והנה כל העינים נטויות בהתלהבות אל העור.

הזקן הקשיב ויחכה. לו נדמה הדבר, כי עתידה האימפרוביזַציה רבת הכח הזאת, המשתפכת מקרב לב המנגן, להִפָּסק באמצע, כבימים עברו, בקול שאלה מזעזע לב ונפש, אשר תגלה מכה חדשה בקרב לב העור. אך נבואתו לא נתקימה; הקולות גדלו, גברו, הלוך ומלא, הלוך ונצוח, וַיִּשבו שבי את לבות ההמון הגדול הזה שלא עמד רוח בו, ויהי לרוח אחת, לנפש אחת.

וכל מה שהוסיף מקסים להקשיב, בה במדה הוסיף להכיר ולחוש במנגינת העור איזה דבר כמו ידוע ורגיל.

אמנם כן, הנה הנהו, הרחוב ההומה מאדם רב. הנה הגל המאיר, כביר הכח, הומה, סואן ומתגלגל, מתגלגל ומתפוצץ לרסיסים, מתפוצץ ומבריק ומזהיר באלפי קולות וצלצולים. רגע אחד הוא מתרומם, מתנשא, ומשנהו – והנה הוא יורד תהומות, עולה ויורד ונופל אל תוך ההמיה התדירה, – הנה הוא עולה ויורד ונשאר במנוחתו, יפה בקרירותו ומרומם במנוחתו.

פתאם מת לב מקסים בקרבו. מתחת ידי העור חרגה, כבימים עברו, אנחה.

חרגה, נקרעה, ותצלצל, ותמת.

אבל לא. אנחה זו לא אנחת אסון עצמי היא, לא אותה האנחה שהיתה הֵד קול מכאובי נפשו הוא. בעיני הזקן נראו דמעות; דמעות הצהירו גם בעיני שכניו אשר מסביב לו.

מרוממת ונשאה, כרוחפת מעל לשאון אותם חיי הרחוב הנהדרים בקרירותם, נמלא עתה האולם אנחה חרישית, אבל רבת כח ומנצחת, בוכה, מיללת וחודרת לב.

מקסים הכיר אותה, את אנקת העורים העניים המרה:

– רחמו את העורים… בשם… בשם ה'!…

כבהלת פתאם, כחלחלה נוראה, התעופפה באולם, על ראשי השומעים, וירעד וימס כל לב מקול היללה הנתזת באויר… המנגן כבר פסק מלנגן, האנחה נשתתקה, אבל ההמון הגדול תפוס-אמת-החיים האיומה, שם מחסום למו פיו, וַיִדֹּם כמת.

הזקן כפף את ראשו ויהגה בלבו, לאמר:

“אמנם כן, הוא נתפקח… במקום צער עִוֵּר ועצמי הוא נושא עתה בנפשו צער אחרים, אסון אחרים, הוא חש ומרגיש אותם, הוא רואה אותם, והוא האיש הנועד להזכיר להמאושרים את צער האמללים…”

והלוחם הזקן הרכין את ראשו יותר ויותר. הוא עשה את שלו, לא לחנם חי פה עלי אדמות; את הדבר הזה הגידו לו הקולות כבירי הכח, הקולות המנצחים שמלאו את האולם וימשלו ממשל רב בההמון הרב.

                                                                       *

כך עלה לו נסיונו הראשון להמנגן העור.

פֶּרֶק רִאשׁוֹן: הָאַרְמוֹן וְדַיָרָיו

אִמִּי מֵתָה עָלַי בִּהְיוֹתִי בֶּן שֵׁשׁ. אַבָּא שֶׁהִתְמַכֵּר כֻּלּוֹ לְצַעַר-אֶבְלוֹ, כְּאִלּוּ שָׁכַח לְגַמְרֵי, שֶׁאֲנִי חַי בָּעוֹלָם. אֶת אֲחוֹתִי הַקְּטַנְטַנָּה הָיָה מְלַטֵּף לִפְעָמִים וְדוֹאֵג לָהּ עַל פִּי דַרְכּוֹ, לְפִי שֶׁהָיְתָה דוֹמָה לְאִמָּא. וַאֲנִי גָדַלְתִּי פֶּרַע כְּעֵץ בַּשָּׂדֶה – אִישׁ לֹא סְבָבַנִי בְּחִבָּה, אַךְ גַּם לֹא הִפְרִיעַ לִי בְּחֵרוּתִי. שֵׁם הָעֲיָרָה בָּהּ יָשַׁבְנוּ הָיָה קְנִיאַזְ’יֶה-וְיֶנוֹ, אוֹ גַּם קְנִיאַז'-גּוֹרוֹדוֹק. הִיא הָיְתָה שַׁיֶּכֶת לְמִשְׁפָּחָה פּוֹלַנִית יְרוּדָה וִיהִירַת-יוֹחֲסִין וְדוֹמָה הָיְתָה לְאַחַת הָעֲיָרוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁבְּפִלְכֵי דְּרוֹם-מַעֲרַב רוּסְיָה. עִם כְּנִיסָה לָעֲיָרָה מִמִּזְרָח לָהּ, הַבִּנְיָן הָרִאשׁוֹן הַמִּתְנוֹסֵס לְעֵין רוֹאֶה הוּא בֵּית-הַסֹּהַר – פְּאֵר בִּנְיְנֵי הָעִיר. הָעֲיָרָה עַצְמָהּ מִשְׂתָּרַעַת לְמַטָּה עַל פְּנֵי אַגְמֵי-מַיִם חוֹלְמִים הַמְכֻסִּים עֹבֶשׁ וּכְבִישׁ מְשֻׁפָּע מוֹרִיד אֵלֶיהָ, הֶחָסוּם בְּמַחְסוֹם-מֶכֶס. חַיָּל נֵכֶה מְרֻדָּם-תָּמִיד מֵרִים בַּעֲצַלְתַּיִם אֶת קוֹרַת-הַחֹסֶם – וְאַתָּה בָּעִיר, אַף כִּי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תַּרְגִּישׁ בְּכָךְ מִיָּד. בֵּין גְּדֵרוֹת אֲפוֹרוֹת וּמִגְרָשִׁים עִם עֲרֵמוֹת גְּרוּטָאוֹת מִכָּל הַמִּינִים עוֹמְדִים חֲלִיפוֹת בָּתֵּי-אִיכָּרִים צְמוּמֵי-עֵינַיִם¹ שְׁקוּעִים בָּאֲדָמָה. הַבִּנְיָנִים הַמֶּמְשַׁלְתִּיִּים מַשְׁרִים קַדְרוּת בְּקִירוֹתֵיהֶם הַלְּבָנִים הַקְּסַרְקְטִינִיִּים שֶׁלָּהֶם. גֶּשֶׁר-הָעֵץ, הַמֻּטָּל מֵעַל לִנְחַלְחַל פָּעוֹט, נֶאֱנָק וְנָע תַּחַת גַּלְגַּלֵּי-הָעֲגָלָה וּמִתְנוֹטֵט כּזָקֵן עוֹבֵר וּבָטֵל. נַחַל קָטָן זֶה, שֶׁהַגֶּשֶׁר נָטוּי עָלָיו, מוֹצָאוֹ מֵאֲגַם-מַיִם אֶחָד וְשִׁפְכוֹ בַּשֵׁנִי וְכָךְ מֻגְבֶּלֶת הָעֲיָרָה מִצָּפוֹן וּמִדָּרוֹם בַּחֲלַקְלַקּוֹת וּבִצּוֹת-מַיִם רְחָבוֹת. הָאֲגַמִּים הַלָּלוּ הָלְכוּ וְדָלְלוּ מִשָּׁנָה לְשָׁנָה וְהֶעֱלוּ עֲשָׂבִים, וּקְנֵי-סוּף גּבֹהִים וּסְמִיכִים הִגְלִילוּ אֶדְוַת-גַּלִּים עַל פְּנֵי בִּצּוֹת רַחֲבוֹת-יָדַיִם. וּבְאֶמְצַע אַחַד הָאֲגַמִים מִתְרוֹמֵם אִי. וְעַל הָאִי אַרְמוֹן עַתִּיק הָרוּס לְמֶחֱצָה. זָכוּרְנִי, בְּאֵיזֶה פַּחַד הָיִיתִי מַבִּיט בְּבִנְיָן יָהִיר וַאֲכוּל-עָשׁ זֶה, שֶׁהָיוּ מְסַפְּרִים עָלָיו אַגָּדוֹת וּמַעֲשִׁיּוֹת אַחַת נוֹרָאָה מֵחֲבֶרְתָּהּ. אָמְרוּ, שֶׁהָאִי הֻתְלַל בְּיָדַיִם, בִּידֵי שְׁבוּיֵי מִלְחָמָה טֻרְקִיִּים. “הָאַרְמוֹן הָעֲנָקִי הַנּוֹשָׁן עוֹמֵד עַל עַצְמוֹת-אָדָם”, מָסְרוּ הַתּוֹשָׁבִים מֵאָב לְבֵן, וְדִמְיוֹנִי הַיַּלְדוּתִי הַנִּפְחָד הָיָה מְתָאֵר לוֹ אַלְפֵי שְׁלָדִים שֶׁל טֻרְקִים, הַמַּחְזִיקִים בִּזְרוֹעוֹת-הָעֶצֶם שֶׁלָּהֶם אֶת הָאִי עִם תִּרְזוֹתָיו הַכַּבִּירוֹת וְאַרְמוֹנוֹ הַנּוֹשָׁן. וּמוּבָן, שֶׁזֶּה הִגְדִיל אֶת פַּחְדּוֹ שֶׁל הָאַרְמוֹן, עַד שֶׁגַּם בְּיָמִים בְּהִירִים, כְּשֶׁעַלִּיזִים מֵאוֹר-הַשֶׁמֶשׁ וְזִמְרַת-הַצִּפֳּרִים הַנַּעֲלָסָה נִגַּשְׁנוּ אֵלָיו קָרוֹב יוֹתֵר, הִפִּיל עָלֵינוּ לֹא פַּעַם מְחִתַּת-זְוָעָה: בְּאֵימָה כָּזוֹ הִבִּיטוּ בָּנוּ חוֹרֵי-הַחַלּוֹנוֹת הָאֲפֵלִים, שֶׁשִּׁמְשׁוֹתֵיהֶם נִשְׁבְּרוּ מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים. בָּאוֹלַמּוֹת הָרֵיקִים הָיָה מִתְהַלֵּךְ רַחַשׁ מִסְתוֹרִין, רְסִיסֵי הַטִּיחַ הַמִּתְפּוֹרֵר נָפְלוּ לְמַטָּה וְנַעֲנוּ בְּהֵד עָמוּם – וַאֲנַחְנוּ בָּרַחְנוּ מִבְּלִי לְהַבִּיט הַצִּדָּה. וְעוֹד הַרְבֵּה זְמַן נִשְׁמְעוּ אַחֲרֵינוּ חֲבִיטוֹת, צְעָדִים וְקִרְקוּרִים מְהַדְּדִים. וּבְלֵילוֹת-סְתָו נִסְעָרִים, כְּשֶׁתֵּרְזוֹת-הָעֲנָק הִתְנוֹעֲעוּ וְשָׁרְקוּ בָּרוּחַ הַבָּא מֵאֲחוֹרֵי הָאֲגַמִּים הָשְׁפְּכָה הָאֵימָה מִן הָאַרְמוֹן הַנּוֹשָן וְהִשְׂתָּרְרָה עַל כָּל הָעִיר. עַל הָהָר, מִצַּד מַעֲרָב, בֵּין הַצְּלָבִים הָרְקוּבִים וְהַקְּבָרִים הַשּׁוֹקְעִים, עָמְדָה קִמֹּרֶת-תְּפִלָּה², עֲזוּבָה מִכְּבָר. הָיָה זְמַן, שֶׁהָאַרְמוֹן הַנּוֹשָׁן הָיָה מְשַׁמֵּשׁ מִקְלַט-חִנָּם לְכָל עָנִי ואֶבְיוֹן. כָּל מִי שֶׁלֹּא מָצָא לוֹ מָקוֹם בָּעִיר, אוֹ שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ יְכֹלֶת לְשַלֵּם אֲפִלּוּ פְּרוּטוֹת בְּעַד פִּנַּת-מַחְסֶה אוֹ מְלוֹן-לַיְלָה בִּימֵּי סַגְרִיר – כָּל אֵלֶּה נִמְשְׁכוּ אֶל הָאִי, וְשָׁם, בֵּין הַחֻרְבּוֹת הַקּוֹדְרוֹת וְהָעוֹמְדוֹת לִפּוֹל, הִנִּיחוּ אֶת רֹאשָׁם הַמָּט, וְלֹא שִׁלְּמוּ בְּעַד הָאַכְסַנְיָה אֶלָּא בַּסַּכָּנָה לִהְיוֹת קְבוּרִים תַחַת רִגְבֵי הַמַּפֹּלֶת הַנּוֹשָׁנָה. “הוּא גָר בָאַרְמוֹן” – בְּתֹאַר זֶה הָיוּ רְגִילִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ אֶצְלֵנוּ לְהַבָּעַת הָעֹנִי הַמֻחְלָט. וְהָאַרְמוֹן הָעַתִּיק הָיָה מְקַבֵּל בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְנָתַן חָסוּת גַּם לְלַבְלָר שֶׁהֶעֱנִי אֲרָעִית, לִזְקֵנוֹת עֲרִירִיוֹת וּלְנוֹדְדִים לְלֹא-מוֹלֶדֶת. כָּל הַנְּקוּטָאִים³ הַלָּלוּ הִשְׁחִיתוּ בְּיָדַיִם אֶת פְּנִים הָאַרְמוֹן הַמִתְפּוֹרֵר, שִׁבְּרוּ מִן הַתִּקְרוֹת וְהָרְצָפוֹת, הִסִּיקוּ אֶת הַתַּנוּרִים, בִּשְּׁלוּ מַשֶּׁהוּ, נִזּוֹנוּ מִמַּשֶּׁהוּ. וְהִנֵּה, בְּקֶרֶב הַחֶבְרָה הַזֹּאת, הַחוֹסָה בְּצֵל הַחֻרְבּוֹת הַיְשָׁנוֹת, הִתְחוֹלְלָה פִּתְאֹם מְרִיבָה וְקָמָה מַהְפֵּכָה נוֹרָאָה. יָנוּשׁ הַזָּקֵן, שֶׁהָיָה אַחַד הַמְשָׁרְתִים הַנְּמוּכִים בְּבֵית הָרוֹזֵן הַיָּשִׁישׁ, הָאַחֲרוֹן מִבַּעֲלֵי הָאַרְמוֹן, הִצְלִיחַ לְהַשִּׂיג מֵאֵת אֲדוֹנוֹ כְּעֵין תֹּאַר שֶׁל מְנַהֵל בָּאַרְמוֹן וּמִיָּד גֵּרַשׁ הָמוֹן שָׁלֵם שֶׁל קַבְּצָנִים מִמְּקוֹם חָסוּתָם בַּמַּרְתֵּפִים וּבַעֲלִיּוֹת הָאַרְמוֹן הֶהָרוּס לְמֶחֱצָה. וּמֶשֶׁךְ יָמִים אֲחָדִים הָיָה סוֹאֵן בָּאִי רַעַשׁ כָּזֶה וְנִשְׁמְעוּ אֲנָקוֹת כָּאֵלֶּה, שֶׁלִּפְעָמִים נִדְמֶה הָיָה, כְּאִלּוּ בֶּאֱמֶת פָּרְצוּ שִׁלְדֵי הַטֻּרְקִים מֵאֹפֶל-כִּלְאָם שֶׁמִתַּחַת לָאֲדָמָה לְהִתְנַקֵּם בַּפְּרִיצִים הַפּוֹלַנִים הָרוֹדִים בָּהֶם. יָנוּשׁ לֹא הִשְׁאִיר בָּאַרְמוֹן אֶלָּא אֶת “הַנּוֹצְרִים הַטּוֹבִים”, לוֹמַר: קַתּוֹלִים. וּמִלְבַד זֶה רֻבָּם מְשָׁרְתִים-לְשֶׁעָבַר בְּמִשְׁפַּחַת הָרוֹזֵן, אוֹ צֶאֱצָאֵיהֶם. לֵילוֹת אֲחָדִים אַחֲרֵי הַהֲפֵכָה הַזֹּאת בָּאִי, הָרְגְּזָה מְנוּחַת כָּל הָעִיר: הַכְּלָבִים נָבְחוּ, דַּלְתוֹת הַבָּתִים חָרְקוּ וְהַתּוֹשָׁבִים הָיוּ יוֹצְאִים וְחוֹזְרִים לָרְחוֹבוֹת וְדָפְקוּ בְּמַקְלוֹתֵיהֶם עַל הַגְּדֵרוֹת, לְהוֹדִיעַ שֶׁלֹא יָנוּמוּ וְלֹא יִישְׁנוֹ שׁוֹמְרֵי הַסֵּדֶר וְהַחֹק. הָעֲיָרָה יָדְעָה, שֶׁבִרְחוֹבוֹתֶיהָ הָאֲפֵלִים וְהַטְּחוּבִים מִגִּשְׁמֵי-זַעַף מְהַלְּכִים אֲנָשִׁים מְזֵי-רָעָב, הַקּוֹפְאִים מִקֹּר, רוֹעֲדִים וְנִרְטָבִים עַד נֶפֶשׁ. וְהַלַּיִל, כְּמוֹ לְהַכְעִיס, יָרַד עַל הָאָרֶץ בְּמַבּוּל-מַיִם וְּכְשֶׁהָלַךְ הִשְׁאִיר אַחֲרָיו עֲנָנִים כְּבֵדִים הוֹלְכֵי-שֵׁפֶל. הָרוּחַ הִשְׁתוֹלְלָה בְּטַּחַב, טִלְטְלָה אֶת צַמְּרוֹת הָעֵצִים, חָבְטָה בַּתְּרִיסִים וְזִמְזְמָה לִי עַל יְצוּעִי עַל עַשְׂרוֹת אֲנָשִׁים לְלֹא הֶבֶל-חֹם וּלְלֹא קוֹרַת-גַּג. הַמְגֹרָשִׁים הָאֻמְלָלִים לֹא מָצְאוֹ לָהֶם מָקוֹם בָּעִיר. אָמְנָם לְבַסוֹף לֹא שׁוֹטְטוּ עוֹד בָּרְחוֹבוֹת בַּלַּיְלָה, אָמְרוּ שֶׁמָּצְאוּ לָהֶם אֵיזֶה מִקְלָט עַל הָהָר עַל יַד קִמֹּרֶת-הַתְּפִלָּה שָׁם. מַה וְאֵיךְ הֶחְכִּימוּ לְהִסְתַּדֵּר שָׁם, אִישׁ לֹא יָדַע בְּדִיּוּק. רַק זֹאת רָאוּ הַכָּל, שֶׁמִּן הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי, מִצַּד הַנְּקִיקִים שֶׁסְּבִיב הַקִּמֹּרֶת, הָלְכוּ וְיָרְדוּ מִן הָהָר מִדֵּי בֹּקֶר בְּבֹקֶר דְּמֻיּוֹת מוּזָרוֹת וַחֲשׁוּדוֹת מְאֹד, שֶׁעִם דִּמְדּוּמֵי הָעֶרֶב נֶעֱלְמוֹ שָׁמָהּ כָּלְעֻמַּת שֶׁבָּאוּ. בַּאֲסַפְסוּף קָרוּעַ-בָּלוּי וְחָשׁוּךְ זֶה שֶׁל עֲלוּבֵי-עוֹלָם נִמְצֵאוּ גַּם כָּאֵלֶּה, שֶׁבְּשִׂכְלָם וְכִשְׁרוֹנָם יָכְלוּ לִהְיוֹת לְכָבוֹד לַחַבְרַיָּה הַנִּבְחֶרֶת שֶׁנִּשְׁאֲרָה בָּאַרְמוֹן, אֶלָּא שֶׁהֶעְדִּיפוּ לְהִתְרַחֵק אֶל הַקִּמֹּרֶת שֶׁעַל הָהָר. הָאִישִׁיּוּת הַמְצֻיֶּנֶת בְּיוֹתֶר שֶׁבְּחֶבֶר הַקַּבְּצָנִים, שֶׁלֹא הֶאֱרִיכוּ לָשֶׁבֶת בָּאַרְמוֹן, וְשְׁהָיְתָה מְפַקֶּדֶת עֲלֵיהֶם כָּעֵת כְּעַל צִבְאוֹתֶיהָ הַנֶּאֱמָנִים, הָיָה פַּן טִבּוּרְצִי דְרַבּ, שֶׁדְּמוּתוֹ נֶחְרְתָה לִי חַיָּה בְּדִמְיוֹנִי הַיַּלְדוּתִי. בְּמַרְאֵהוּ הַחִיצוֹנִי לֹא הָיָה כָּל דָּבָר אֶפְרָתִי⁴. קוֹמָתוֹ הָיְתָה גְּבֹהָה וּכְפוּפָה בְּמִדָּה רַבָּה, וְרָשְׁמֵי פָּנָיו מְגֻשָׁמִים וְגַסֵּי-אֲרֶשֶׁת, שַׂעֲרוֹתָיו הַקְּצָרוֹת הָאֲדַמְדַּמּוֹת הָיוּ זְקוּרוֹת אַחַת-אַחַת; מִצְחוֹ הַנָּמוּךְ, סַנְטֵרוֹ הַבּוֹלֵט קְצָת קָדִימָה וּתְנוּעוֹתֵיהֶם הַנִּמְרָצוֹת שֶׁל שְׁרִירֵי-פָנָיו שִׁוּוּ לְכָל הַפַּרְצוּף מַשֶּׁהוּ קוֹפִי, אַךְ הָעֵינַיִם הַנּוֹצְצוֹת מִתַּחַת הָעַפְעַפַּיִם הַמֻּפְשָׁלִים, הִבִּיטוּ בִּכְעֵין עַקְשָׁנוּת קְדוֹרַנִּית וְיַחַד עִם הָעָרְמָה שֶׁבָּהֶן הִבְהִיקָה מִתּוֹכָן רְאִיָּה חוֹדֶרֶת, מֶרֶץ וְשֵׂכֶל לֹא מָצוּי בְּיוֹתֵר. וּבְשָׁעָה שֶׁפָּנָיו הָיוּ מְעַוִּים הַעֲוָיוֹת-לֵיצָן מְגֻחָכוֹת, הָיוּ עֵינָיו שׁוֹמְרוֹת כָּל הַזְּמַן עַל הַבָּעָה אַחַת לְלֹא-שִׁנּוּי. וַאֲנִי, הַיֶּלֶד, קַדְרוּת-אֵימָה תְקָפַתְנִי תָמִיד בְּהַבִּיטִי בְּלֵיצָנוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם הַמּוּזָר הַזֶּה. יָדָיו שֶׁל פַּן טִבּוֹרְצִי הָיוּ מְגֻשָּׁמוֹת וּמְכֻסּוֹת יַבָּלוֹת וְרַגְלָיו הַגְּדוֹלוֹת צָעֲדוּ כְּדֶרֶךְ הָאִכָּרִים. “לֹא, אִי אֶפְשָׁר, שֶׁאָדָם זֶה הוּא בֶּן-טוֹבִים” – שָׁקְלוּ וְטָרוּ בּוֹ תוֹשָּבֵי הָעִיר. – “אֱמֶת, הוּא שֵׁרַת פַּעַם כְּאֶחָד מֵאַנְשֵׁי חֲצֵרוֹ שֶׁל אֵיזֶה פַּן אָצִיל וְשָׁם לָמַד אֶת כָּל נִכְלֵי-הָעָרְמָה שֶׁלּוֹ”. אַחֶרֶת אֵיךְ לְבָאֵר יַדְעָנוּת שֶׁכָּזוֹ? הֲלֹא בִּימוֹת הַיְרִיד הָיָה עוֹמֵד כַחֲצָאֵי-שָׁעוֹת עַל הֶחָבִית לִפְנֵי הֲמוֹן הַחוֹחוֹלִים⁵ הַמִּשְׁתּוֹמְמִים, נוֹשֵׂא לָהֶם נְאוּמִים שְׁלֵמִים בְּלָשׁוֹן רוֹמִית כְּשֶׁהוּא מְתוֹפֵף עַל חָזֵהוּ וְעֵינָיו נוֹצְצוֹת, קוֹלוֹ הָיָה פַּעַם רוֹעֵם וּפַעַם הוֹמֶה כְּקוֹל-רְפָאִים עָמוּם שֶׁמֵּעֵבֶר לַקֶּבֶר, שֶׁהַמַּקְשִׁיבִים שֶׁיָּשְׁבוּ בְּפִנּוֹת בֵּית-הַמַּרְזֵחַ חָשְׁבוּ, שֶׁהַפַּן מְתַנֶּה לָהֶם אֶת צָרוֹתָיו שֶׁלּוֹ עַצְמוֹ וּבְהַשְׁרָאַת הַמַּשְׁקֶה הָיוּ מַשְׁפִּילִים רָאשֵׁיהֶם, הוֹרִידוּ אֶת צִיצִית-רֹאשָם הָאֲרֻכָּה הַגְּזוּזָה לְפָנִים וְהִתְחִילוּ מִתְיַפְּחִים: – אוֹ-אוֹךְ, אִמָּיוֹת, הֲלֹא זֶה מַר וָרַע בֶּאֱמֶת, יִמַּח שְׁמוֹ! וְהַדְּמָעוֹת נָטְפוּ מֵעֵינֵיהֶם וְנָזְלוּ בְּשֶׁפַע עַל הַשָּׁפָם הָאָרֹךְ. אַךְ הִנֵּה, בְּרֶגַע שֶׁהַנּוֹאֶם קָפַץ פִּתְאֹם מֵעַל הֶחָבִית וְצָהַל בִּצְחוֹק עַלִּיז, אֹרוּ פְּנֵיהֶם הַקּוֹדְרִים שֶׁל הַחוֹחוֹלִים וִידֵיהֶם זָחֲלוּ אֶל כִּיסֵי מִכְנְסֵיהֶם הָרְחָבִים אַחֲרֵי פְּרוּטוֹת-הַנְּחֹשֶׁת. מִתּוֹךְ שִׂמְחָה לְסוֹפָם הַטּוֹב שֶׁל מְאֹרְעוֹת פַּן טִבּוּרְצִי הָאֻמְלָלִים, הִשְׁקוּהוּ הַחוֹחוֹלִים יַי"שׁ, הִתְחַבְּקוּ אִתּוֹ וְהַפְּרוּטוֹת נָשְׁרוּ אֶל תּוֹךְ כֻּמְתָּתוֹ בְּשֶׁפַע. הַמִּסְתּוֹרִין שֶׁאָפְפוּ אֶת מוֹצָאוֹ שֶׁל פַּן טִבּוֹרְצִי גָּרְמוּ לְכָךְ, שֶׁחֲשָׁבוּהוּ אֲפִלּוּ לִמְכַשֵּׁף בִּסְבִיבַת עֲיָרָתֵנוּ. הוּא עַצְמוֹ וַדַּאי הָיָה צוֹחֵק לְטִפְּשׁוּתָם שֶׁל הַבְּרִיּוֹת, אַךְ אִם הִזְמִינוּהוּ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂי-נַחַשׁ, לֹא הָיָה מְסָרֵב, אַךְ בִּמְקוֹם דִּבְרֵי-לְחָשִׁים הָיָה מְמַלְמֵל קְטָעִים מִטִּיטוּס לִיוְיוּס⁶. גַּם יְלָדִים הָיוּ לוֹ לְפַּן טִבּוּרְצִי. אִם שֶׁלּוֹ, אוֹ זָרִים – אִישׁ לֹא יָדַע לְבָרֵר. אַךְ הוּא הֵבִיא אוֹתָם מִמְּקוֹם-שֶׁהוּא וְהֵם הָיוּ חַיִּים אִתּוֹ יַחַד עַל הָהָר, עַל יַד הַקִּמֹּרֶת. הַיֶּלֶד הָיָה בֶּן שֶׁבַע, וְהַיַּלְדָה בַּת שָלֹשׁ. הַיֶּלֶד, שֶׁשְּׁמוֹ הָיָה וַלֶק, נַעַר גָּבֹהַּ, דַּק-בָּשָׂר, שְׁחוֹר-שֵׂעָר, סַר וְזָעֵף, הָיָה מִתְנוֹדֵד לִפְעָמִים דֶּרֶךְ הָעִיר בְּלִי כָּל תַּכְלִית, יָדָיו תְּחוּבוֹת בְּכִיסָיו וּמַבָּטָיו הַמְשׁוֹטְטִים הֵנָּה וָהֵנָּה הִבְהִילוּ אֶת הַגְּלוּסְקָנִיּוֹת שֶׁבָּעִיר. אֶת הַיַּלְדָה רָאוּ פַּעַם אוֹ פַּעֲמַיִם בִּזְרוֹעוֹת פַּן טִבּוּרְצִי וְאַחֲרֵי-כֵן נֶעֶלְמָה וְאְישׁ לֹא יָדַע לְאָן. הָהָר, הֶחָפוּר קְבָרִים עַל יַד הַקִּמֹּרֶת שֶׁעָלָיו, הָיָה מְפֻרְסָם לְרָעָה. בְּלֵילוֹת-סְתָו טְחוּבִים הָיוּ מַבְלִיחוֹת בְּבֵית-הַקְּבָרוֹת הַיָּשָׁן לֶהָבוֹת כְּחֻלּוֹת וּבְתוֹךְ הַקִּמֹּרֶת הָיּו מְיַלְלִים כּוֹסֵי-חֳרָבוֹת בְּקוֹל נוֹקֵב וְרָם כָּזֶה, שֶׁגַּם הַנַּפָּח הֶעָשׂוּי לִבְלִי-חָת, לִבּוֹ הָיָה מִתְכַּוֵּץ לִצְרִיחַת הַצִּפּוֹר הַמְאֹרֶרֶת.

פֶּרֶק שֵׁנִי: אֲנִי וְאַבָּא

מֵאָז מֵתָה עָלַי אִמִּי וּפָנָיו הַזּוֹעֲפִים שֶׁל אַבָּא קָדְרוּ עוֹד יוֹתֵר, רָאוּ אוֹתִי רַק נְדִירוֹת מְאֹד בַּבַּיִת. בְּעַרְבֵי-הַקַּיִץ הַמְאֻחָרִים חָמַקְתִּי הַבַּיְתָה דֶרֶךְ הַגַּן כְּגוּר-חַיּוֹת, שֶׁלֹּא לְהִפָּגֵשׁ עִם אַבָּא, פָּתַחְתִּי בְּמַכְשִׁירִים מְיֻחָדִים שֶׁלִּי אֶת חַלּוֹנִי שֶׁמַּחֲצִיתוֹ הָיְתָה מְכֻסָּה יְרַק-לִילָךְ סָמִיךְ וְשָׁכַבְתִּי חֶרֶשׁ בַּמִּטָּה. אִם אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה לֹא הָיְתָה יְשֵׁנָה עֲדַיִן בַעֲרִיסָתָה בַּחֶדֶר הַשָׁכֵן, נִגַּשְׁתִּי אֵלֶיהָ וּשְׁנֵינוּ לִטַּפְנוּ זֶה אֶת זֶה וְשִׂחַקְנוּ תוֹךְ זְהִירוּת, שֶׁלֹּא לְעוֹרֵר אֶת הָאוֹמֶנֶת הָרַגְזָנִית הַזְּקֵנָה מִשְּׁנָתָהּ. וּבַבֹּקֶר, כִּמְעַט שֶׁהֵאִיר וְכֻלָּם הָיוּ יְשֵׁנִים עוֹד בַּבַּיִת, אֲנִי כְּבָר עָבַרְתִּי אֶת הַמִּשְׁעוֹל הַמְטֻלָּל בֵּין עִשְׂבֵי-הַגַּן הַגָּבֹהַּ וְהַסָּמִיךְ, טִפַּסְתִּי אֶל עֵבֶר הַגָּדֵר וְהָלַכְתִּי אֶל הָאֲגַם, שָׁם חִכּוּ לִי חֲבֵרִים-קֻנְדָּסִים כָּמוֹנִי וְחַכּוֹת-דַּיִג בִּידֵיהֶם; אוֹ אֶל הַטַּחֲנָה, שָׁם אַךְ-זֶה הֵזִיחַ הַטּוֹחֵן הַמְרֻדָּם אֶת הַסֶּכֶר, וְהַמַּיִם שֶׁזִּעְזְעוּ בְּאַדְוָה קְלִילָה אֶת רְאִי-הַמַּיִם, הִשְׁתַּפְּכוּ לְתוֹךְ הָאֲפִיקִים וְהִתְחִילוּ זְרִיזִים בַּעֲמַל הַיּוֹם. גַּלְגַּלֶּיהָ הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַטַּחֲנָה, מְזֹרָזִים מִדְּחִיפוֹת-הַמַּיִם הָרוֹעֲשׁוֹת, זָעוּ גַם הֵם כְּנִכְנָעִים בְּאֹנֶס, כְּאִלּוּ הִתְעַצְּלוּ לְהָקִיץ מִשְּׁנָתָם, אַךְ כַּעֲבֹר רְגָעִים אֲחָדִים כְּבָר הִסְתּוֹבְבוּ וְהִתִּיזוּ קֶצֶף וְהִתְרַחֲצוּ בְּסִילוֹנֵי-הַמַּיִם הַקָּרִים. אַחֲרֵיהֶם זָזוּ, לְאַט-לְאַט וּבְכֹבֶד-רֹאשׁ סְלִילִים גְּדוֹלִים. בְּתוֹךְ הַטַּחֲנָה הִתְחִילוּ רוֹעֲמִים גַּלְגַּלֵּי-נוֹעַ, סָאֲנוּ הָרֵיחַיִם, וַאֲבַק-קֶמַח לָבָן עָלָה בְּעָנָן מִתּוֹךְ חֲרַכֵּי בִּנְיַן-הַטַּחֲנָה הַיָּשָׁן-נוֹשָׁן. אַחֲרֵי זֶה הָלַכְתִּי הָלְאָה. אָהַבְתִּי לְקַדֵּם אֶת יְקִיצַת הַטֶּבַע. הָיִיתִי שָׂמֵחַ אִם הִצְלַחְתִּי לְהַחֲרִיד אֶת הָעֶפְרוֹנִי מִתַּרְדֵּמָתוֹ אוֹ אֶת הָאַרְנֶבֶת הַפַּחְדָּנִית מִמַּחֲבוֹאֵי הַתֶּלֶם. טִפּוֹת-הַטַּל נָפְלוּ מֵעַל הַגִּבְעֹלִים וּמֵרָאשֵׁיהֶם שֶׁל פִּרְחֵי-הָאֲפָר כְּשֶׁעָבַרְתִּי אֶת הַשָּׂדוֹת אֶל הַחֹרְשָׁה שֶׁמִּחוּץ לָעִיר. הָעֵצִים קִבְּלוּ אֶת פָּנַי בְרַחַשׁ תְּמוּנַת עֲצַלְתַּיִם. הִסְפַּקְתִּי לַעֲשׂוֹת הַקָּפָה אֲרֻכָּה, וּבָעִיר נִפְגַּשְׁתִּי בְּכָל זֹאת תָּמִיד בִּדְמֻיּוֹת אֲחוּזוֹת-שֵׁנָה, אֲנְשִׁים הַפּוֹתְחִים אֶת חַלּוֹנוֹת-הַבַּיִת. וְהִנֵּה, הַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר הִתְרוֹמְמָה עַל הָהָר, מֵעֵבֶר לְאַגְמֵי-הַמַּיִם נִשְׁמַע קוֹל-מְצִּלָה צוֹרֵחַ, הַמַּזְעִיק אֶת תַּלְמִידֵי הַגִּמְנַסְיָה, וְהָרָעָב אִלְּצַנִי לַחֲזוֹר הַבַּיְתָה אֶל תֵּה-הַשַּׁחֲרִית. בִּכְלָל קָרְאוּ לִי הַכֹּל אָרְחִי-פָרְחִי, יֶלֶד לֹא-יִצְלַח. וְאֶת זֶה חָזְרוּ וְאָמְרוּ עַד שֶׁאֲנִי עַצְמִי בָּאתִי סוֹף-סוֹף לִידֵי הַכָּרָה, שֶׁזֶּה נָכוֹן. וְגַם אַבָּא הֶאֱמִין בְּכָךְ וְהָיָה עוֹשֶׂה לִפְעָמִים נִסָּיוֹן לְטַפֵּל בְּחִנּוּכִי, אַךְ כָּל נִסְיוֹנוֹתָיו עָלוּ בַּתֹהוּ. לְמַרְאֵה פָּנָיו הַחֲמוּרִים וְהַזּוֹעֲפִים, שֶׁחוֹתָמוֹ הַזָּעוּם שֶׁל הַצַּעַר חֲשׂוּךְ-הַמַּרְפֵּא הָיָה שָׁרוּי עֲלֵיהֶם, נִדְחַקְתִּי וְהִתְכַּנַּסְתִּי אֶל תּוֹךְ עַצְמִי. עָמַדְתִּי לְפָנָיו נָבוֹךְ, הֶחֱלַפְתִּי רַגְלַיִם, מִשְׁכַכְתִּי בְּמִכְנָסַי וְהִבַּטְתִּי סְבִיבִי. לְעִתִּים כְּאִלּוּ מַשֶּׁהוּ הִתְרוֹמֵם בְּחָזִי. רָצִיתִי שֶׁאַבָּא יְחַבְּקֵנִי, יוֹשִׁיבֶנִי עַל בִּרְכָּיו וִילַטְּפֵנִי, הָיִיתִי נִלְחָץ אֶל חָזֵהוּ וְאוּלַי הָיִינוּ שְׁנֵינוּ פּוֹרְצִים בְּבִּכְיָה – יֶלֶד וְגֶבֶר – עַל הָאֲבֵדָה הַמְּשֻׁתֶּפֶת שֶׁלָּנוּ. – אַךְ הוּא הִבִּיט בִּי בְּעֵינַיִם מְעֻרְפָּלוֹת, הַמְּכֻוָּנוֹת אֶל מִמַּעַל לְרֹאשִׁי, וַאֲנִי הִתְכַּוַּצְתִּי כֻּלִּי תַּחַת מַבָּטוֹ זֶה הַסָּתוּם לִי. – אַתָּה זוֹכֵר אָת אִמָּא? – שְׁאֵלַנִי. אִם אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ? הוֹי, כַּמָּה אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ. זָכַרְתִּי, אֵיךְ הָיְתָה מִתְעוֹרֶרֶת בַּלַּיְלָה. אֲנִי חִפַּשְׂתִּי בַּחֲשֵׁכָה אֶת יָדֶיהָ הָעֲנֻגּוֹת, נִלְחַצְתִּי אֲלֵיהֶן בְּחָזְקָה וְהֶעְתַּרְתִּי עֲלֵיהֶן נְשִׁיקוֹת. זוֹכֵר אֲנִי אוֹתָהּ, אֵיךְ יָשְׁבָה חוֹלָה עַל יַד הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ וְהִסְתַּכְּלָה עֲצוּבָה בְּמַחֲזֵה-הָאָבִיב הַנֶּהְדָּר וְנִפְרְדָה מִמֶּנּוּ בַּשָּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה לְחַיֶּיהָ. הוֹי, כֵּן, אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ. כְּשֶׁמְּכֻסָּה כֻּלָּהּ פְּרָחִים, צְעִירָה וְיָפָה מְאֹד, שָׁכְבָה וְחוֹתַם-הַמָּוֶת עַל פָּנֶיהָ הַחִוְרִים, וַאֲנִי כְּגוּר קָטָן נִדְחַקְתִּי אֶל הַפִּנָּה וְהִבַּטְתִּי בָּהּ בְּעֵינַיִם חַמּוֹת, שֶׁבַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה נִגְלָתָה לִפְנֵיהֶן כָּל הָאֵימָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּחִידַת הַחַיִּים וְהַמָּוֶת. וְאַחַר כָּךְ, כְּשֶׁהוֹצִיאוּ אוֹתָהּ תּוֹךְ הֲמוֹן אֲנָשִׁים לֹא-יְדוּעִים, הַאִם לֹא בִּכְיִי יִבַּב בַּאֲנָקָה חֲנוּקָה בְּדִמְדּוּמֵי הַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן לְיַתְמוּתִי? הוֹי, כֵּן, אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ. אַךְ עַל שְׁאֵלַת אַבָּא שָׁתַקְתִּי. הִצְטַנַּפְתִּי כֻּלִי וְחֶרֶשׁ עָקַרְתִּי אֶת כַּפִּי מִתּוֹךְ יָדוֹ. הוּא אָהַב אֶת אִמָּא יֶתֶר עַל הַמִּדָּה, וּבְאָשְׁרוֹ הַגָּדוֹל לֹא הִרְגִּישׁ בִּי כְּלָל. וְכָעֵת, אַחֲרֵי מוֹתָהּ, צַעֲרוֹ הַגָּדוֹל כִּסַּנִי מִפָּנָיו לְגַמְרֵי. וּמִכָּל צַד הָיוּ בָּאִים וּמְטִיחִים לוֹ דְבָרִים עָלַי, שֶׁאֲנִי יֶלֶד מְגֻנֶּה וּמָשְׁחָת, וְכָךְ הָיָה מִתְנַכֵּר אֵלַי יוֹתֵר וְיוֹתֵר וּמִתְעַנֶּה בַּיְדִיעָה, שֶׁהֻטַּל עָלָיו לֶאֱהֹב אוֹתִי וְאֵינוֹ יָכוֹל. אֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי זֹאת הֵיטֵב. לֹא פַּעַם הָיִיתִי מִתְחַבֵּא בֵּין הַשִׂיחִים וְהִתְבּוֹנַנְתִּי בּוֹ. רָאִיתִי אוֹתוֹ צוֹעֵד בַּשְׂדֵרָה וּמַמְרִיץ אֶת הֲלִיכָתוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְכָל הַזְּמַן מִתְאַנֵּחַ עֲמוּמוֹת מִכְּאֵב-נֶפֶשׁ לְבִלְתִּי-נְשֹׂא. לִבִּי הִתְכַּוֵּץ בִּי מֵחֶמְלָה וָצַעַר. וּפַעַם כְּשֶׁיָּשַׁב עַל הַסַּפְסָל וְרֹאשׁוֹ לָאָרֵץ בֵּין כַּפָּיו, לֹא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת עוֹד וְרַצְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַשִּׂיחִים אֶל הַמִּשְׁעוֹל, לוֹהֵט בִּתְשׁוּקָתִי לִפּוֹל עַל צַוָּארוֹ. – אַךְ הוּא בְּשָׁמְעוֹ אֶת צְעָדַי, הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ, הִבִּיט בִּי זָעוּף וְשִׁתְּקַנִי בִּשְׁאֵלָתוֹ הַקָּרָה: – מָה רְצוֹנְךָ? לֹא רָצִיתִי שׁוּם דָּבָר, הִסְתַּלַּקְתִּי מַהֵר מִמֶּנוּ בְּבוּשָׁה עַל הִתְפַּרְצוּתִי וּמִפַּחַד שֶׁמָא יַכִּיר בְפָנַי אֵת אֲשֶׁר עִם לִבִּי. כְּשֶׁהִגַּעְתִּי אֶל מַעֲבֵה הַחֹרְשָׁה, נָפַלְתִּי עַל פָּנַי בָּעֵשֶׂב וּפָרַצְתִּי בְּבִכְיָה. בֶּן שְׁמֹנֶה כְּבָר עָמַדְתִּי עַל כָּל הַזְּוָעָה שֶׁבִּבְדִידוּת. אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה סוֹנְיָה הָיְתָה בַּת אַרְבַּע. אָהַבְתִּי אוֹתָהּ אַהֲבָה לוֹהֶטֶת וְגַם הִיא הֶחֱזִירָה לִי אַהֲבָה כָּזוֹ. אַךְ הַדֵּעָה הַכְּלָלִית עָלַי, שֶׁאֲנִי גַזְלָן קָטָן, הִצְלִיחָה לְהָקִים מְחִצָּה בֵּינֵינוּ. כָּל פַּעַם שֶׁהִתְחַלְתִּי לְשַׂחֵק אִתָּהּ, בְּשָׁאוֹן וּמְשׁוּבָה לְפִי דַרְכִּי, הָיְתָה אוֹמַנְתֵּנוּ, הָרוֹדֶמֶת תָּמִיד וְתָמִיד מוֹרֶטֶת בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת נוֹצוֹת בִּשְׁבִיל כָּרִים, מְקִיצָה כְּרֶגַע, חָטְפָה אֶת סוֹנְיָה שֶׁלִּי וּנְשָׂאַתָּה אֶל חֲדְרָהּ כְּשֶׁהִיא מְטִילָה בִּי מַבָּטֵי רֹגֶז. בְּשָׁעָה כָּזוֹ הָיְתָה מַעֲלָה עַל דַּעְתִּי זָגְתָה⁷ פְּרוּעָה; אֶת עַצְמִי רָאִיתִי כְּנֵץ וְאֶת סוֹנְיָה כְּאֶפְרַחַת רַכָּה. זֶה הֵמַר לִי מְאֹד וְנָסַךְ בִּי מַפַּח-נֶפֶשׁ. וְלָכֵן לֹא מֵחָכְמָה עָשִׂיתִי, שֶׁחָדַלְתִּי מִכָּל נִסָּיוֹן לְשַׁעֲשֵׁעַ אֵת סוֹנְיָה בְּמִשְׂחָקַי הָרוֹעֲשִׁים, וְכַעֲבֹר זְמַן-מָה הָיָה לִי צַר, מַחֲנִיק בְּבֵיתֵנוּ וּבַגִּנָּה, שֶׁלֹּא זָכִיתִי בָּהֶם לְשׁוּם חִבָּה וְלִלְטִיפָה כָּלְשֶׁהִי. וְכָך הִתְחַלְתִּי לְהִתְשׁוֹטֵט, הִסְתַּגַּלְתִּי אֶל הַנְּזִיפוֹת וְקִבַּלְתִּי אוֹתָן בַאֲדִישׁוּת כְּמָטָר סוֹחֵף פִּתְאֹם, אוֹ כְּלַהַט הַשֶּׁמֶשׁ הַצּוֹרֶבֶת. מְשׁוֹטֵט בָרְחוֹבוֹת הָיִיתִי מִסְתַּכֵּל סְבִיבִי בְּעֵינֵי-יַלְדוּת סַקְרָנִיּוֹת בְּחַיֶיהָ הַפְּשׁוּטִים שֶׁל הָעֲיָרָה לְלֹא כְּחָל וּסְרָק עִם בִּקְתּוֹתֶיהָ, הִקְשַׁבְתִּי לְהֶמְיַת חוּטֵי-הַטֵּלֶגְרַף שֶׁעַל הַכְּבִישׁ רָחוֹק מִשְׁאוֹן הָעִיר וְהִתְאַמַּצְתִּי לִקְלֹט, אֵילוּ חֲדָשׁוֹת נִשָּׂאוֹת עֲלֵיהֶם מִן הֶעָרִים הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל הַהַיְדֶּמַקִים. בְטִיּוּלֵי-בְדִידוּת אֵלֶּה נִגְלָה וְנוֹדַע לִי הַרְבֵּה מַה שֶּׁלֹּא רָאוּ יְלָדִים גְּדוֹלִים מִמֶּנִּי בַּשָּׁנִים. וּכְשֶׁהָלַכְתִּי לְהַכִּיר אֶת פִּנּוֹת הָעִיר עַד הַסְּמָטוֹת הַמְּלֻכְלָכוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת, הִתְחַלְתִּי לְהִתְבּוֹנֵן בְּכָל הַנִּרְאָה מֵרָחוֹק: בָּהָר וּבְקִמֹּרֶת-הַתְּפִלָּה שֶׁעָלָיו שָׁם לְמַעְלָה. נִגַּשְׁתִּי אֶל הָהָר כְּגוּרוֹן נִפְחָד, בִּזְהִירוּת, מִכָּל צְדָדָיו וְלֹא הֵעַזְתִּי לַעֲלוֹת עָלָיו. שִׁמְעוֹ הָרַע הִפְחִידַנִי. אַךְ בְּמִדָּה שֶׁהִכַּרְתִּי אֶת הַמָּקוֹם, שׁוּב לֹא הוֹפִיעוּ לְפָנַי אֶלָּא קְבָרִים וּצְלָבִים רְעוּעִים, לְלֹא כָּל צְלָלִים. בְּשׁוּם מָקוֹם לֹא נִרְאָה סִמָּן לְחַיִּים, לְבֶן-אָדָם. הַכֹּל הָיָה כְּמוֹ שָׁרוּי בְּשַׁלְוַת-הַשְׁקֵט, עָזוּב וְשׁוֹמֵם. רַק הַקִּמֹּרֶת עַצְמָה עָמְדָה כְּמַבִּיטָה זְעוּמָה בְּחַלּוֹנוֹתֶיהָ הָרֵיקִים. כְּאִלּוּ שְׁקוּעָה הִיא בְּהִרְהוּרִים עֲצוּבִים. קָם בִּי הַחֵשֶׁק לִבְדֹּק אוֹתָהּ, לְהָצִיץ פְּנִימָה, כְּדֵי לְהִוָּכַח לַחֲלוּטִין, שֶׁגַּם בָּהּ אֵין אֶלָּא אָבָק. אַךְ מִכֵּוָן שֶׁלְּאָדָם בּוֹדֵד הָיָה מַפְחִיד וְלֹא-נוֹחַ לְהַכְנִיס אֶת צַוָּארוֹ בְּמַעֲשֶׂה-רַב זֶה, אָסַפְתִּי בִּרְחוֹבוֹת-עִיר פְּלֻגָּה לֹא גְדוֹלָה בַּת שְׁנֵי אָרְחֵי-פָרְחֵי, אַחֲרֵי שֶׁהִבְטַחְתִּי לָהֶם גְּלוּסְקוֹת וְתַפּוּחִים מִגַּנֵּנוּ.

פֶּרֶק שְׁלִישִׁי: אֲנִי קוֹנֶה לִי מַכִּירִים חֲדָשִׁים

יָצָאנוּ לַדֶּרֶךְ מִיָּד אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם וּבְגִשְׁתֵּנוּ אֶל הָהָר, הִתְחַלְנוּ לַעֲלוֹת עָלָיו בִּנְקִיעֵי-הַטִּיט הַחֲטוּטִים בְּמַעְדֵּר וּבִידֵי שִׁטְפוֹנוֹת הָאָבִיב. הַנְּקִיעִים חִשְּׂפוּ אֶת שִׁפּוּלֵי הָהָר וּפֹה וָשָׁם נִרְאוּ מִתּוֹךְ הַטִּיט עֲצָמוֹת לְבָנוֹת מִתְפּוֹרְרוֹת. לְבַסּוֹף עָלִינוּ מַהֵר בְּעֶזְרַת-גּוֹמְלִין מִן הַשָּׁלָב הָאַחֲרוֹן עַל פִּסְגַּת-הָהָר. הַשֶּׁמֶשׁ הִתְחִילָה יוֹרֶדֶת. הַקַּרְנַיִם הַמְּשֻׁפָּעוֹת הֵפִיזוּ עֲנֻגּוֹת אֶת הַדֶּשֶׁא הַיָּרֹק שֶׁל בֵּית-הַקְּבָרוֹת הַנּוֹשָׁן, הָאוֹר הִשְׁתַּעֲשַׁע עַל גַּבֵּי הַצְּלָבִים הַנּוֹשָׁנִים הַכְּפוּפִים וְהִשְׁתַּפֵּךְ עַל שִׁמְשׁוֹת-הַקִּמֹרֶת הַשְּׁלֵמוֹת עֲדַיִן. הָיָה שֶׁקֶט, הַכֹּל נָשַׁם שַׁלְוַת-דְּמָמָה וְשָׁלוֹם עָמֹק שֶׁל בֵּית-הַקְּבָרוֹת הֶעָזוּב. הָיִינוּ לְבַדֵּנוּ. רַק הָאַנְקוֹרִים הִתְעַלְּסוּ מִסָּבִיב וּסְנוּנִיּוֹת טָסוּ וְחָזְרוּ לְלֹא-הֶגֶה דֶרֶךְ חַלּוֹנוֹת הַקִּמֹרֶת הַנּוֹשָׁנָה, שֶׁעָמְדָה בְּרוּחַ נְמוּכָה וַעֲצוּבָה בֵּין הָעֵשֶׂב הַמְשַׂגְשֵׂג עַל הַקְּבָרִים, הַצְּלָבִים הָעַנְוְתָנִים וּמַצְּבוֹת-הָאֶבֶן הַהֲרוּסוֹת לְמֶחֱצָה, הָרְפוּדוֹת יָרָק סָמִיךְ מִסְּבִיבָן וּבִשְׁלַל-צִבְעֵי רָאשֵׁיהֶם הַהֲטֻבִּים שֶׁל חֶנֶק-הַנָּמֵר, אַסְפֶּסֶת-הַבָּר וְהַסִּגְלִיּוֹת. – אֵין פֹּה אִישׁ – אָמַר אֶחָד מֵרֵעַי. – הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת ­– אוֹמֵר הַשֵּׁנִי וּמַבִּיט בַּשֶּׁמֶשׁ, שֶׁעֲדַיִן לֹא הָיְתָה שׁוֹקַעַת, אֶלָּא עָמְדָה בְּרֹאשׁ הָהָר. דֶּלֶת הַקִּמֹרֶת הָיְתָה מוּגֶפֶת בְּמַסְמְרִים וְהַחַלּוֹנוֹת הָיוּ גְבֹהִים מִדַּי. אַךְ אֲנִי קִוִּיתִי, שֶׁבְּעֶזְרַת חֲבֵרַי אַצְלִיחַ לְהִתְרוֹמֵם וּלְהָצִיץ פְּנִימָה. – לֹא צָרִיךְ – נִצְעַק אֶחָד מֵהֶם, שֶׁאִבֵּד פִּתְאֹם אֶת אֹמֶץ-לִבּוֹ וּתְפָסַנִי בִּזְרוֹעִי. – לֵךְ מִפֹּה, פַּחְדָן! – גָּעַר בּוֹ הַזָּקֵן שֶׁבִּגְדוּדֵנוּ וְהִתְכּוֹפֵף לִי שֶׁאֶעֱלֶה עַל גַּבּוֹ. עָלִיתִי עַל גַּבּוֹ בְּאֹמֶץ. אַחַר כָּךְ הִזְדַּקֵּף וַאֲנִי עָלִיתִי וְעָמַדְתִּי עַל כְּתֵפָיו וְכָךְ הִשַּׂגְתִּי בְּיָדִי אֶת אֶדֶן-הַחַלּוֹן בְּלִי קֹשִׁי, וּבִרְאוֹתִי שֶׁהָאֶדֶן הוּא חָזָק לְמַדַּי, טִפַּסְתִּי וְיָשַׁבְתִּי עָלָיו. – וּבְכֵן, מַה שָּׁם? – שְׁאֵלוּנִי מִלְּמַטָּה בְּסַקְרָנוּת רַבָּה. שָׁתַקְתִּי. הִתְכּוֹפַפְתִּי בְּזָוִית הַחַלּוֹן וְהֵצַצְתִּי עָמֹק אֶל תּוֹךְ הַקִּמֹרֶת: דְּמָמָה חֲגִיגִית שֶׁל בֵּית-תְּפִלָּה עָזוּב נָשְׁבָה בִּי מִשָּׁם. בִּפְנִים הַבִּנְיָן הַגָּבֹהַּ וְהַצַּר לֹא רָאִיתִי קִשּׁוּט כָּלְשֶׁהוּ. קַרְנִי הַשֶּׁמֶשׁ הַשׁוֹקַעַת, הַמִּשְׁתַפְּכוֹת בְּלִי מַעְצוֹר דֶּרֶךְ הַחַלּוֹנוֹת הַפְּתוּחִים, צִיְּרוּ בִּזְהָבָן הַבָּהִיר אֶת הַקִּירוֹת הַנּוֹשָׁנִים וְהַמְּרֻפָּטִים. רָאִיתִי אֶת צִדָּהּ הַפְּנִימִי שֶׁל הַדֶּלֶת הַסְּגוּרָה, אֶת הַיָצִיעַ הֶהָרוּס, אֶת הָעַמּוּדִים הָעַתִּיקִים הַמִּתְפּוֹרְרִים, שֶׁכְּאִלּוּ מִתְכּוֹפְפִים תַּחַת עֹל-מַשָּׂאָם. הַפִּנּוֹת הָיוּ מֻטְווֹת קוּרֵי-עַכָּבִישׁ, הָיָה שָׁם חֹשֶׁךְ כְּנָהוּג בְּפִנּוֹת בִּנְיָן נוֹשָׁן. מִן הַחַלּוֹן עַד הָרִצְפָּה בִּפְנִים נִרְאֶה הָיָה רָחוֹק הַרְבֵּה יוֹתֵר מאֲשֶׁר עַד הַדֶּשֶׁא מִבַּחוּץ. הִבַּטְתִּי כְּמוֹ אֶל תּוֹךְ בּוֹר עָמֹק וּבַתְּחִלָּה לֹא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת בְּשׁוּם אֹפֶן, מָה הֵם הַחֲפָצִים הַמּוּזָרִים הַמֻּטָּלִים שָׁם לְמַטָּה. בֵּינְתַיִם נִמְאַס לָהֶם לַחֲבֵרַי לַעֲמֹד לְמַטָּה וּלְחַכּוֹת מִמֶּנִי לַחֲדָשׁוֹת. וְעַל זֶה עָשָׂה אֶחָד מֵהֶם כָּמוֹנִי, עָלָה גַם הוּא, נֶאֱחַז בְּמִסְגֶּרֶת הַחַלּוֹן וְיָשַׁב לְצִדִּי. – וְזֶה שָׁם מַה זֶּה שָׁם? – הֶרְאָה חֲבֵרִי בְּסַקְרָנוּת דְּחִילָה עַל אֵיזֶה חֵפֶץ אָפֵל, שֶׁהָיָה נִרְאָה עַל יַד כְּעֵין בָּמָה שֶׁבַּאֶמְצַע. – זֶה שָׁם? מִגְבַּעַת-כְּמָרִים. – לֹא. זֶה… דְּלִי. – לָמָּה זֶה דְּלִי? – זֶה… כָּזֶה דְלִי בִּשְׁבִיל הַגֶּחָלִים לְמַחְתַּת-הַלְּבוֹנָה. – לֹא. זוֹ מִגְבַּעַת. אַגַּב, אֶפְשָׁר לִבְדֹּק. הָבָה, נִקְשֹׁר רְצוּעָה בַּחַלּוֹן וְאַתָּה תֵרֵד לְמַטָּה. – כֵּן! אֵיזוֹ שְׁאֵלָה?! אֲנִי אֵרֵד! רֵד בְּעַצְמְךָ, אִם אַתָּה רוֹצֶה! – וּבְכֵן מָה? אַתָּה חוֹשֵׁב, שֶׁלֹּא אֵרֵד? – אִם כֵּן, רֵד! וּבְלַהַט-הַהַחְלָטָה הָרִאשׁוֹן קָשַרְתִּי שְׁתֵּי רְצוּעוֹת זוֹ לָזוֹ בְּחָזְקָה, מָתַחְתִּי אֶת הַקָּצֶה הָאֶחָד עַל אֶדֶן-הַחַלּוֹן וּנְתַתִּיו בִּידֵי חֲבֵרִי, וַאֲנִי עַצְמִי נִתְלֵיתִי בַּקָּצֵה הַשֵׁנִי. – כְּשֶׁרַגְלַי נָגְעוּ בָּרִצְפָּה, נִרְעַדְתִּי. אַךְ פָּנָיו שֶׁל חֲבֵרִי הַכְּפוּפִים וְנִבָּטִים אֵלַי בִּדְאָגָה, הֶחֱזִירוּ לִי אֶת אֵיתָנִי וּבְאֹמֶץ-לֵב עָמַדְתִּי עַל הָרִצְפָּה. דְּפִיקַת עֲקֵבַי הִדְהֲדָה עַד הַתִּקְרָה וּפִעְפְּעָה בְּרֵיקָנוּת הַקִּמֹּרֶת לְכָל פִּנּוֹתֶיהָ הָאֲפֵלוֹת. אַנְקוֹרִים אֲחָדִים הָחְרְדוּ מִקִּנָּם שֶׁמִּמַּעַל לַיָּצִיעַ וְעָפוּ דֶרֶךְ חָרָךְ גָּדוֹל הַחוּצָה עַל הַגַּג. אֵימָה הָיְתָה עָלַי; עֵינָיו שֶׁל חֲבֵרִי נוֹצְצוּ בִּנְשִׁימָתוֹ הַקְּצָרָה מִתּוֹךְ סַקְרָנוּת וּדְאָגָה. – תִּגַּשׁ? – שָׁאַל אוֹתִי בְּלַחַשׁ. – אֶגַּשׁ – עָנִיתִי גַם אֲנִי בְּלַחַשׁ וְהִתְאוֹשַׁשְׁתִּי. אַךְ בְּרֶגַע זֶה קָרָה דְבַר-מָה לֹא-צָפוּי וְנוֹרָא, שֶׁדָּמִי קָפָא בִּי בְּבַת-אַחַת. בַּתְּחִלָּה נִשְׁמְעָה דְפִיקָה וְרַעַשׁ טִיחַ מִתְפּוֹרֵר מִן הַיָּצִיעַ. מַשֶּׁהוּ זָז שָׁם לְמַעְלָה, הֶעֱלָה אָבָק בָּאֲוִיר וְגוּשׁ אָפוֹר גָּדוֹל הֵנִיעַ כְּנָפַיִם וְהִמְרִיא דֶרֶךְ אֶשְׁנָב אֶל הַגַּג. הַקִּמֹּרֶת כְּאִלּוּ חָשְׁכָה לְרֶגַע: יַנְשׁוּף זָקֵן כַּבִּיר, שֶׁהָחֳרַד עַל יְדֵי טִרְדוֹתֵינוּ מִמְּקוֹמוֹ וְעָף מִתּוֹךְ הַפִּנָּה הָאֲפֵלָה, הֶאֱפִיל בִּמְעוּפוֹ רֶגַע אֶת רֶקַע הַשָּׁמַיִם הַכְּחֻלִּים וְהֵטִיל עַצְמוֹ הַחוּצָה. סְמַרְמֹרֶת פַּחַד וּרְעָדָה הִשְׁתַּפְּכָה בִּי בְּכָל גּוּפִי. – מְשֹׁךְ! – צָעַקְתִּי לַחֲבֵרִי וְנֶאֱחַזְתִּי בָּרְצוּעָה. – אַל תִּפְחַד, אַל תִּפְחַד! – הִרְגִּיעַנִי הוּא וְהִתְחַזֵּק לְהַעֲלֵנִי לְאוֹר הַיּוֹם וְהַשֶּׁמֶשׁ. אַךְ פִּתְאֹם רָאִיתִי, שֶׁפָּנָיו מִתְעַוְּתִים מִזְּוָעָה, הוּא הִשְׁמִיעַ צְעָקָה וּכְרֶגַע קָפַץ מֵעַל הַחַלּוֹן הַחוּצָה. הִבַּטְתִּי שֶׁלֹּא מִדַּעְתִּי סָבִיב וְרָאִיתִי מַחֲזֶה מוּזָר שֶׁהֶחֱרִידַנִי עַד מָוֶת; אַגַּב, יוֹתֵר בַּמֻּפְלָא שֶּׁבּוֹ מֵאֲשֶׁר בְּזִוְעָתוֹ. – הַחֵפֶץ הָאָפֵל, שֶׁהִתְוַכַּחְנוּ עָלָיו, אִם דְּלִי הוּא אוֹ מִגְבַּעַת, הִבְהִיק פִּתְאֹם, הִתְרוֹמֵם קְצָת בָּאֲוִיר וּלְעֵינַי הִסְתַּתֵּר תַּחַת הַבָּמָה. הִסְפַּקְתִּי לִרְאוֹת קַוִּים לֹא בְּהִירִים שֶׁל יְד לֹא גְדוֹלָה, כְּיָדוֹ שֶׁל יֶלֶד, שֶׁמָּשְׁכָה – כָּעֵת רָאִיתִי: קְדֵרָה – אֶל תַּחַת הַבָּמָה. קָשֶׁה לִמְסֹר אֶת הַרְגָּשָׁתִי אוֹתוֹ רֶגַע. מַה שֶּׁעָבַר בִּי אֵין לְכַנּוֹת אֲפִלּוּ בְּשֵׁם פַּחַד. וּמִבַּחוּץ, כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם אַחֵר לְגַמְרֵי, נִשְׂאוּ אֵלַי דְּפִיקוֹת מְהִירוֹת, צַעֲדֵיהֶם הַמְּבֹהָלִים שֶׁל שְׁנֵי זוּגוֹת רַגְלֵי-יְלָדִים. וּבִן רֶגַע נָדַמּוּ גַם הֵם. הָיִיתִי יְחִידִי כְּמוֹ בְּקֶבֶר אָפֵל וּלְעֵינַי תוֹפָעוֹת חַיּוֹת, זִיזָה מִסְתּוֹרִית. הַזְּמַן לֹא הָיָה קַיָּם בִּשְׁבִילִי וּמִשּׁוּם כָּךְ אֵינֶנִּי יָכוֹל לוֹמַר, בְּעוֹד כַּמָּה זְמַן שָׁמַעְתִּי לַחַשׁ עָצוּר מִתַּחַת הַבָּמָה. – לָמָּה לֹא מְטַפֵּס חֲזָרָה? – אַתְּ רוֹאָה, הוּא נִבְהַל. הַקּוֹל הָרִאשׁוֹן נִרְאָה לִי יַלְדוּתִי לְגַמְרֵי, וְהַשֵּׁנִי יָכוֹל הֱיוֹת שֶׁל יֶלֶד בְּגִילִי. וּכְאִלּוּ רָאִיתִי גַם נִיצוֹצוֹת שְׁתֵּי עֵינַיִם מֵאֵצֶל הַבָּמָה. – וּמַה הוּא יַעֲשֶׂה עַכְשָׁו? – נִשְׁמַע שׁוּב הַלַּחַשׁ. – הָבָה, נְחַכֶּה – עָנָה הַקּוֹל הַזָּקֵן-יוֹתֵר. תַּחַת הַבָּמָה זָז מַשֶּׁהוּ עַכְשָׁו בְּחָזְקָה. וְהַבָּמָה גַם כְּאִלּוּ נֶהֶדְפָה הַצִּדָּה – וְאוֹתוֹ רֶגַע הֵגִיחָה מִתַּחְתָּהּ אֵיזוֹ דְּמוּת. זֶה הָיָה יֶלֶד כְּבֵן תֵּשַׁע. גָּדוֹל מִמֶּנִּי בְּקוֹמָה, רָזֶה וְדַק כְּמוֹ קְנֵה-סוּף. הוּא הָיָה לָבוּשׁ כֻּתֹּנֶת מְלֻכְלֶכֶת וּמִכְנָסַיִם וְיָדָיו תְּחוּבוֹת בְּכִיסֵי מִכְנָסָיו הַקְּצָרִים. שַׂעֲרוֹ הָאָפֵל וְהַמְסֻלְסָל מִדַּבְלֵל מֵעַל עֵינַיִם שְׁחוֹרוֹת וּמְהֻרְהָרוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכַּרְנוּ זֶה אֶת זֶה, נִגַּשׁ אֵלַי הַנַּעַר בְּאוֹתָהּ הַצּוּרָה הָרַשְׁלָנִית וּמוּכָן לִקְרָב, שֶׁהַיְלָדִים רְגִילִים לָגֶשֶׁת אֶחָד אֶל הַשֵּׁנִי בַּשּׁוּק שֶׁלָּנוּ מוּכָנִים לְהִתְכַּתֵּשׁ. וַאֲנִי בְּכָל זֹאת הִתְאוֹשַׁשְׁתִּי כְּשֶׁרָאִיתִי אוֹתוֹ. וְעוֹד יוֹתֵר הִתְאוֹשַׁשְׁתִּי כְּשֶׁאֲחוֹרֵי הַנַּעַר, מִתַּחַת אוֹתָהּ בָּמַת-תְּפִלָה עַצְמָהּ, אוֹ נָכוֹן יוֹתֵר, מִתּוֹךְ שֶׁקַע הָרִצְפָּה שֶׁמִּתַּחַת הַבָּמָה, הוֹפִיעוּ עוֹד פָּנִים מְלֻכְלָכִים שֶׁל יַלְדָּה בְּמִסְגֶּרֶת שֵׂעָר צְהַבְהַב עִם עֵינַיִם יַלְדוּתִיּוֹת סַקְרָנִיּוֹת הַתְּקוּעוֹת בִּי. זַזְתִּי קְצָת מֵאֵצֶל הַקִּיר קָדִימָה וּלְפִי חֻקֵּי הָאַבִּירוּת שֶׁבַּשּׁוּק שֶׁלָּנוּ תָחַבְתִּי גַם אֲנִי אֶת יָדַי בְּכִיסַי. זֶה הָיָה אוֹת, שֶׁאֵינֶנִּי יָרֵא אֶת הָאוֹיֵב, וַאֲפִלּוּ סִמַּן-מָה לְרֶגֶשׁ הַבּוּז שֶׁלִּי אֵלָיו. כָּכָה עָמַדְנוּ זֶה מוּל זֶה וְהֶחֱלַפְנוּ מַבָּטֵי-עַיִן. הוּא הִבִּיט בִּי מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ וְשָׁאַל: – וְאַתָּה מַה לְּךָ פֹּה? – כָּכָה – עָנִיתִי – מַה זֶּה עִסְקְךָ? אִישׁ-רִיבִי מָשַׁךְ בִּכְתֵפוֹ הָאַחַת כְּמִתְכּוֹנֵן לְהוֹצִיא אֶת יָדוֹ מִן הַכִּיס לְהָטִיחַ לִי. לֹא הֵנַדְתִּי עַפְעָף. – אֲנִי אַרְאֶה לְךָ! – אָמַר. הִבְלַטְתִּי אֶת חָזִי כְּלַפֵּיהוּ. – אַדְּרַבָּה, נַסֵּה! הָרֶגַע הָיָה רֶגַע שֶׁל מַשְׁבֵּר. אֳפִי הַיְּחָסִים לְהַבָּא הָיָה תָלוּי בּוֹ. אֲנִי חִכִּיתִי, וְאִישׁ-רִיבִי, שֶׁהִבִּיט בִּי בְּאוֹתוֹ מַבָּט בּוֹחֵן עַצְמוֹ, לֹא זָע. – אֲנִי, אַתָּה, בְּעַצְמִי… גַּם כֵּן… – אָמַרְתִּי הַפַּעַם בְּקוֹל עוֹשֵׂה-שָׁלוֹם יוֹתֵר. וּבֵינְתַיִם – הַיַּלְדָּה, שֶׁנִּשְׁעֲנָה בִּשְׁתֵי כַּפֶּיהָ הַפְּעוּטוֹת עַל הָרִצְפַּה, הִתְאַמְּצָה גַם הִיא לְהָגִיחַ מִתּוֹךְ הַשֶּׁקַע. הִיא נָפְלָה וְשׁוּב קָמָה, וּלְבַסּוֹף צָעֲדָה בִּצְעֲדִים לֹא בְּטוּחִים אֶל הַנַּעַר. וּכְשֶׁנִּגְּשָׁה אֵלָיו לְגַמְרֵי, נֶאֱחְזָה בּוֹ בְּחָזְקָה וְנִתְלַחֲצָה אֵלָיו, פָּקְחָה עָלַי זוּג עֵינַיִם מִשְׁתָּאוֹת וְגַם נִפְחָדוֹת בְּמִדָּה רַבָּה. זֶה הִכְרִיעַ בְּמַהֲלַךְ הַמְאֹרָעוֹת. הִתְבָּרֵר בְּהֶחְלֵט, שֶׁבְּמַצָּב כָּזֶה אֵין הַנַּעַר יָכוֹל לְהִתְכַּתֵּשׁ, וְגַם אֲנִי הָיִיתִי כְּמוּבָן רַב-חֶסֶד מִכְּדֵי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמַצָּבוֹ זֶה שֶׁאֵינוֹ נוֹחַ בְּיוֹתֵר. – מַה שִּׁמְךָ? – שָׁאַל הַנַּעַר כְּשֶׁהוּא מְלַטֵּף בְּיָדוֹ הָאַחַת אֶת רֹאשָהּ הַלַּבְנוּנִי שֶׁל הַיַּלְדָּה. – וַסְיָה. וְאַתָּה מִי? – אֲנִי וַלֶק… אֲנִי מַכִּיר אוֹתְךָ: אַתָּה גַר בַּגַּן עַל יַד הָאֲגַם. אֶצְלְכֶם תַּפּוּחִים גְּדוֹלִים. – כֵּן. זֶה נָכוֹן. תַּפּוּחִים טוֹבִים אֶצְלֵנוּ… רוֹצֶה אַתָּה? הוֹצֵאתִי מִכִּיסִי אֶת שְׁנֵי הַתַּפּוּחִים הַיְּעוּדִים לִשְׂכִירוּת הַגְּדוּד שֶׁלִּי, שֶׁבָּרַח לְדֵרָאוֹן, וְנָתַתִּי אַחַד לְוַלֶק וְאֶת הַשֵּׁנִי הוֹשַׁטְתִּי לַיַּלְדָּה. – הִיא מְפַחֶדֶת – אָמַר הוּא וּמָסַר לָּה בְּיָדוֹ אֶת הַתַּפּוּח. – לָמָּה טִפַּסְתָּ הֵנָּה? הַאִם אֲנִי טִפַּסְתִּי פַּעַם אֶל הַגַּן שֶׁלָּכֶם? – וְאִם כֵּן טִפַּסְתָּ? תּוּכַל לָבוֹא! אֲנִי אֶשְׂמַח – אָמַרְתִּי בְּשִׂמְחָה. תְּשׁוּבָתִי הֵבִיאָה אֶת וַלֶק בִּמְבוּכָה. הוּא הִרְהֵר רֶגַע, אַחַר כָּךְ אָמַר עָצוּב: – אֲנִי לֹא חֶבְרָה בִּשְׁבִילְךָ. – לָמָּה לֹא? – אָמַרְתִּי בִּנְעִימָה עֲגוּמָה שֶׁבְּצַעַר אֲמִתִּי. – אַבָּא שֶׁלְּךָ… פַּן שׁוֹפֵט. – וּבְכֵן מָה? – הִשְׁתּוֹמַמְתִּי בְּלֵב תָּמִים – הֲלֹא אַתָּה תְשַׂחֵק אִתִּי וְלֹא עִם אַבָּא שֶׁלִּי! וַלֶק הִשְׁלִיל⁸ בְּרֹאשׁוֹ: – טִבּוּרְצִי לֹא יַרְשֶׁה – אָמַר, וּכְמִי שֶׁשֵּׁם זֶה מַעֲלֶה לוֹ דְבַר-מָה, נִזְכַּר פִּתְאֹם – שְׁמַע… אַתָּה נַעַר טוֹב, אַךְ בְּכָל זֹאת מוּטָב לְךָ שֶׁתֵּלֵךְ. אִם טִבּוּרְצִי יִמְצְאֲךָ פֹּה, יִהְיֶה רַע. הִסְכַּמְתִּי, שֶׁבֶּאֱמֶת הִגִּיעַ הַזְּמַן לָלֶכֶת. גַּם קָרְנֶיהָ הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ נֶעֶלְמוּ כְּבָר מֵחַלּוֹן הַקִּמֹּרֶת, וְהָעִיר אֵינָה קְרוֹבָה. – וְאֵיךְ אֵצֵא מִפֹּה? – אֲנִי אַרְאֶה לְךָ אֶת הַדֶּרֶךְ. נֵלֵךְ יַחַד. – וְהִיא? – הֶרְאֵיתִי בְּאֶצְבַּע עַל הַגְּבֶרֶת הַפְּעוּטָה שֶׁלָּנוּ. – מַרוּסְיָה? גַּם הִיא תָבוֹא. וּפִתְאֹם הוֹסִיף: – הִנֵּה. אֲנִי אֶעֱזֹר לְךָ דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן. טִפַּסְתִּי בְּעֶזְרַת חֲבֵרִי הֶחָדָשׁ וְעָלִיתִי עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן. שָׁם תָּחַבְתִּי אֶת הָרְצוּעָה תַּחַת הָאֶדֶן וְאָחַזְתִּי בִּשְׁנֵי קְצוֹתֶיהָ וְכָךְ נִתְלֵיתי בָּהּ וְהִשְׁתַּלְשַּלְתִּי קְצָת. אַחַר כָּךְ עָזַבְתִּי אֶת הַקָּצֶה הָאֶחָד, קָפַצְתִּי לְמַטָּה וְהוֹצֵאתִי אֶת הָרְצוּעָה. וַלֶק וּמַרוּסְיָה כְּבָר חִכּוּ לִי עַל יַד הַקִּיר מִבַּחוּץ. עוֹד לִפְנֵי זְמַן-מָה יָשְׁבָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל הָהָר. הָעִיר טָבְעָה בְּדִמְדּוּמֵי-עֲרָפֶל חַכְלִילִיִּים, וְרַק צַמְּרוֹת הַתִּרְזוֹת הַגְּבֹהוֹת שֶׁל הָאִי בָּלְטוּ בִּבְהִירוּת בְּזָהָב אֲדַמְדַּם, הַמִּצְטַיֵּר בְּקַרְנֵי-הַמַּטְמֹעַ⁹ הָאַחֲרוֹנוֹת. נִדְמֶה לִי, כִּי מֵאָז בָּאתִי הֵנָּה אֶל בֵּית-הַקְּבָרוֹת הַיָּשָׁן, עָבְרָה לְכָל הַפָּחוֹת יְמָמָה שְׁלֵמָה, וְשֶׁכָּל זֶה הָיָה אֶתְמוֹל. – כַמָּה טוֹב פֹּה! – אָמַרְתִּי מְרֻעֲנָן מֵרֵיחַ הָעֶרֶב הַמְמַשְׁמֵשׁ וּבָא, וּבִמְלֹא הֶחָזֶה נָשַׁמְתִּי אֶת הַקְּרִירוּת הָרְטֻבָּה. – מְשַׁעְמֵם פֹּה – אָמַר וַלֶק עָגוּם. – אַתֶּם גָּרִים פֹּה תָּמִיד? – שָׁאַלְתִּי כְּשֶׁעָמַדְנוּ שְׁלָשְׁתֵּנוּ לָרֶדֶת מִן הָהָר. – כֵּן. – וְאֵיפֹה הַבַּיִת שֶׁלָּכֶם? לֹא יָכֹלְתִּי לְתָאֵר לְעַצְמִי, שֶׁיְּלָדִים דּוֹמִים לִי אֵין לָהֶם בַּיִת. וַלֶק חִיֵּךְ בְּפָנָיו הָעֲצוּבִים וְלֹא אָמַר דָּבַר. עָקַפְנוּ אֶת נְקִיעֵי- הָהָר הַתְּלוּלִים, וַלֶק יָדַע דֶרֶךְ טוֹבָה מִזּוֹ. כְּשֶׁהָלַכְנוּ בֵּין קְנֵי-הַסּוּף דֶּרֶךְ הַבִּצָּה הַמְּיֻבֶּשֶׁת וְעָבַרְנוּ אֶת הַנַּחֲלִילִים עַל גַּבֵּי קְרָשִׁים צָרִים, נִמְצֵאנוּ לְרַגְלֵי הָהָר, עַל הַמִּישׁוֹר. פֹּה הָכְרַחְנוּ לְהִפָּרֵד. כְּשֶׁלָּחַצְתִּי אֶת יַד מַכִּירִי הֶחָדָשׁ, הוֹסַפְתִּי מְשִׁיכָה קַלָּה, וְכָךְ גַּם לַיַּלְדָּה, שֶׁהוֹשִׁיטָה לִי אֶת כַּפִּיפָהּ הַפָּעוֹט בְּאַהֲבָה. אַחַר-כָּךְ הִבִּיטָה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה בְּעֵינֶיהָ הַתְּכֻלּוֹת וְשָׁאֲלָה: – אַתָּה תָבוֹא אֵלֵינוּ עוֹד? – כֵּן. אָבוֹא. – מוּבָן – אָמַר וַלֶק – בּוֹא-נָא בְּבַקָּשָׁה. אַךְ בְּשָׁעָה שֶׁשֶּׁלָּנוּ יִהְיוּ בָּעִיר. – מִי הֵם “שֶׁלָּכֶם”? – שָׁאַלְתִּי. – שֶׁלָּנוּ… כֻּלָּם: טִבּוּרְצִי, הַפְּרוֹפֶסוֹר… – טוֹב. אֲנִי אֶרְאֶה כְּשֶׁהֵם יִהְיוּ בָּעִיר, וְאָז אָבוֹא. וּלְעֵת-עַתָּה שָׁלוֹם! – אִי, שְׁמַע-נָא! – קָרָא לִי וַלֶק אַחֲרֵי שֶׁהָלַכְתִּי כַּמָּה צְעָדִים – אַתָּה לֹא תֶפַטְפֵּט, מַה שֶּׁהָיָה אֶצְלֵנוּ? – לְשׁוּם אִישׁ בָּעוֹלָם – עָנִיתִי בְּהֶחְלֵט. – אִם כֵּן, טוֹב. וְלַיְלָדִים הַפַּטְפְּטָנִים שֶׁלְּךָ, אִם יַפְצִירוּ בְּךָ, תֹּאמַר לָהֶם, שֶׁרָאִיתָ שֵׁד. – בְּסֵדֶר. כָּךְ אַגִּיד. – אִם כֵּן, שָׁלוֹם. דִּמְדּוּמִים עָבִים רָבְצוּ עַל קְנִיאַז'-וְיֶנוֹ כְּשֶׁהִתְקָרַבְתִּי אֶל גֶּדֶר-הַגַּן שֶׁלָּנוּ. מִמַּעַל לָאַרְמוֹן הוֹפִיעַ מַגַּל-הַיָּרֵחַ הַדַּק וְהָדְלְקוּ הַכּוֹכָבִים. וּכְבָר עָמַדְתִּי לְטַפֵּס עַל הַגָּדֵר כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ תְפָסַנִי בְּיָדִי. – וַסְיָה, חָבֵר! – אָמַר בְּלַחַשׁ מְרֻגָּשׁ מְאֹד חֲבֵרִי הַבַּרְחָן – אֵיךְ זֶה אַתָּה? יַקִּירִי?! – הִנֵּה, כְּפִי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה… וְאַתֶּם כֻּלְּכֶם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי! הוּא הָכְרַע, אַךְ יַד הַסַּקְרָנוּת הִתְגַּבְּרָה בּוֹ עַל רֶגֶשׁ הַבּוּשָׁה וְשׁוּב שָׁאַל: – וּמֶה הָיָה שָׁם? – מֶה הָיָה? – עָנִיתִי בִּנְעִימָה שֶׁאֵינָהּ נִתֶּנֶת לְסָפֵק – מוּבָן מֵאֵלָיו, שֵׁדִים! וְאַתֶּם פַּחְדָּנִים! פָּנִיתִי עֹרֶף לַחֲבֵרִי הַמְּבֻיָּשׁ וְעָלִיתִי עַל הַגָּדֵר. כַּעֲבֹר רֶבַע שָׁעָה יָשַׁנְתִּי בְּתַרְדֵּמָה עֲמֻקָּה.

פֶּרֶק רְבִיעִיַ: הַהַכָּרָה נִמְשֶׁכֶת

מֵאוֹתוֹ יוֹם וְאֵילֵךְ הָיִיתִי נְתוּן רֹאשִׁי וְרֻבּי בְּמַכִּירַי הַחֲדָשִׁים, בְּשָׁכְבִי בָּעֶרֶב בַּמִּטָּה וּבְקוּמִי בַּבֹּקֶר הָיוּ כָּל הִרְהוּרַי בְּבִקּוּרִי הַבָּא עַל הָהָר. וּבְשׁוֹטְטִי בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר, הָיָה רַק דָּבָר אֶחָד לְעֵינַי: לִרְאוֹת אֵיפֹה הוּא פַּן טִבּוֹרְצִי וַחֲבוּרָתוֹ. אוֹתָם הָאֲנָשִׁים הַמּוּזָרִים, שֶׁיָּנוּשׁ הַזָּקֵן קָרָא לָהֶם “חֶבְרָה רָעָה”, וְשֶׁבַּבֹּקֶר הֵם מוֹפִיעִים בָּעִיר וּבָעֶרֶב נֶעְלָמִים לְלֹא-עֲקֵבוֹת. עַכְשָׁו יָדַעְתִּי, לְמִי הִתְכַּוֵּן וַלֶק בַּמִּלָּה “שֶׁלָּנוּ”. וּכְשֶׁרָאִיתִי דְמֻיּוֹת אֲפֵלוֹת אֵלֶּה מְשׁוֹטְטוֹת בַּשּׁוּק – מִיָּד רַצְתִּי דֶרֶךְ הַבִּצָּה אֶל הַקִּמֹּרֶת וְכִיסַי מְלֵאִים תַּפּוּחִים מִגַּנֵּנוּ, שֶׁהָיָה פָּתוּח לִי כִּרְצוֹנִי. וְגַם מַמְתַּקִּים שֶׁאָצַרְתִּי כָּל הַזְּמַן בִּשְׁבִיל יְדִידַי הַחֲדָשִׁים.

וַלֶק, נַעַר הָגוּן מְאֹד בִּכְלָל, כְּאָדָם מְבֻגָּר בְּכָל דְּרָכָיו, הָיָה מְקַבֵּל אֶת הַמִּנְחוֹת הַלָּלוּ בְּפַשְׁטוּת וְלָרֹב הָיָה מַנִּיחַ אוֹתָן הַצִּדָּה וְשׁוֹמְרָן לַאֲחוֹתוֹ. וּמַרוּסְיָה הַפְּעוּטָה הָיְתָה מוֹחָה לָהֶן כַּפַּיִם וְעֵינֶיהָ הֻצְּתוּ בְּלַהַט הִתְפַּעֲלוּת טְהוֹרָה. בְּפָנֶיהָ הַחִוְרִים הוֹפִיעַ הָאֹדֶם, הִיא צָחֲקָה, וּצְחוֹקָהּ שֶׁל חֲבֶרְתֵּנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת הָיָה מְפַעְפֵּעַ אֶל תּוֹךְ לִבֵּנוּ כִּגְמוּל בְּעַד הַסֻּכָּרְיּוֹת שֶׁהִקְרַבְנוּ לְטוֹבָתָהּ.

זֶה הָיָה יְצוּר חִוֵּר זָעִיר, דּוֹמֶה לְפֶרַח שְׁצָּץ וְגָדַל בְּלִי אוֹרָהּ הַמְּחַיֶּה שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ.

עַל אַף אַרְבַּע שְׁנוֹתֶיהָ עֲדַיִן לֹא יָדְעָה לְהַלֵּך כַּהֲלָכָה. הִיא צָעֲדָה לְלֹא-בִּטָּחוֹן בְּרַגְלֶיהָ הָעֲקֻמּוֹת וְהִתְנוֹדְדָה כְּגִבְעֹל-עֵשֶׂב. יָדֶיהָ הָיוּ דְקִיקוֹת וּשְׁקוּפוֹת, רֹאשָׁהּ הִתְנוֹעֵעַ עַל צַוָּארָהּ הַדַּק כְּרֹאשׁ פַעֲמוֹנִית הַשָּׁדֶה. הָעֵינַיִם הִבִּיטוּ לִפְעָמִים בְּעֹצֶב לֹא-יַלְדוּתִי וְחִיּוּכָהּ הֶעֱלָה לִי אֶת זֵכֶר אִמִּי בְּיָמֶיהָ הָאַחֲרוֹנִים, כְּשֶׁהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עַל יַד הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ וְהָרוּחַ הָיָה פּוֹרֵעַ לָהּ אֶת שְׂעָרָהּ הַבָּהִיר. וּכְשֶׁהִבַּטְתִּי בַּפָּנִים הַיַּלְדוּתִיִּים הַלָּלוּ, תָּקְפָה גַם אוֹתִי הַתּוּגָה וּדְמָעוֹת הוֹפִיעוּ לִי בְּעֵינַי.

שֶׁלֹּא מִדַּעְתִּי הִשְׁוֵיתִי אֶת מַרוּסְיָה לַאֲחוֹתִי שֶׁלִּי. הֵן הָיוּ בְּנוֹת-גִיל, אֶלָּא שֶׁסּוֹנְיָה שֶׁלִּי הָיְתָה עֲגַלְגַּלָּה כִּגְלוּסְקָה וּגְמִישָׁה כְּכַדּוּר. כְּשֶׁנִּכְנְסָה לְמִשְׂחָק, הָיְתָה אָצָה-רָצָה בִּזְרִיזוּת וְצָחֲקָה בִּרְנָנָה, וְתָמִיד הָיְתָה לְבוּשָׁה בְּגָדִים יָפִים כָּל-כָּךְ וּבְצַמּוֹתֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת הָיְתָה הָעוֹזֶרֶת שֶׁלָּנוּ שׁוֹזֶרֶת לָהּ לוּלָאַת-שָׁנִי אֲדֻמָּה.

וְאִלּוּ חֲבֶרְתִּי הַקְּטַנָּה כִמְעַט שֶׁלֹּא הָיְתָה רָצָה מֵעוֹלָם וְרַק, לְעִתִּים רְחוֹקוֹת מְאֹד הָיְתָה צוֹחֶקֶת. וּכְשֶׁצָחֲקָה, הָיָה קוֹלָהּ רוֹנֵן כְּפַעֲמֹנֶת-כֶּסֶף פְּעוּטָה, וְלֹא הִגִּיעַ אֲפִלּוּ לְמֶרְחַק עֶשֶׂר פְּסִיעוֹת. בְּגָדֶיהָ הָיוּ מְלֻכְלָכִים וִישָׁנִים, בְּצַמָּתָה לֹא הָיְתָה לוּלָאָה, אַךְ שְׂעָרָהּ הָיָה אָרֹךְ וְנֶהְדָּר בְּהַרְבֵּה מִשֶּׁל סוֹנְיָה. וּוַלֶק יָדַע לְתִמְהוֹנִי הָרַב לִקְלֹעַ אֶת צַמָּתָהּ יָפֶה מְאֹד וְאֶת זֶה עָשָׂה מִדֵּי בֹּקֶר בְּבֹקֶר.

אֲנִי שׁוֹבְבָן גָּדוֹל. “בְּיָדָיו וְרַגְלָיו שֶׁל קָטָן זֶה – הָיוּ אוֹמְרִים עָלַי הַגְּדוֹלִים – יְצוּקָה כַּסְפִּית”, מַה שֶּׁגַּם אֲנִי עַצְמִי הָיִיתִי מַאֲמִין אַף כִּי לֹא הָיָה בָּרוּר לִי בְּעֶצֶם, מִי וְאֵיךְ עָשָׂה בִּי אֶת הַנִּתּוּחַ הַזֶּה – וּמִיָּד בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הֵפַחְתִּי אֶת הָרוּחַ הַחַיָּה שֶׁלִּי בְּחֶבְרַת מַכִּירַי הַחֲדָשִׁים.

מְסֻפְּקַנִי, אִם הֵדָהּ שֶׁל הַקִּמֹּרֶת הַיְּשָׁנָה הֶחֱזִיר פַּעַם צְוָחוֹת כָּאֵלֶּה כִּבְשָׁעָה שֶׁהִשְׁתַּדַּלְתִּי לְעוֹרֵר בָּהֵן אֶת וַלֶק וּמַרוּסְיָה וּלְשַׂרְגְּגָם¹⁰ אֶל מִשְׂחָקַי. אַךְ בָּזֶה לֹא הִצְלַחְתִּי בְּיוֹתֵר. וַלֶק הִבִּיט בִּי וּבַיַּלְדָּה בִּרְצִינוּת וּכְשֶׁהכְרַחְתִּיהָ פַּעַם לָרוּץ אִתִּי בְּהִתְחָרוּת, אָמַר:

– לֹא. הִיא תֵפְרֹץ בְּבִכְיָה.

וְכָךְ הָיָה. כְּשֶׁנִעַרְתִּיהָ וְהִכְרַחְתִּי אוֹתָהּ לָרוּץ, בְּרֶגַע שֶׁשָּׁמְעָה אֶת צְעָדַי מֵאֲחוֹרֶיהָ, פָּנָתָה לְאָחוֹר אֵלַי, הֵרִימָה אֶת יָדֶיהָ עַל רֹאשָׁהּ, כְּמִתְגּוֹנֶנֶּת, הִבִּיטָה בִּי בְּמַבָּט חֲסַר-עֶזְרָה שֶׁל צִפֹּרֶת שֶׁנִּלְכְּדָה – וּפָרְצָה בִבְכִיָּה.

אֲנִי נְבוּכוֹתִי לְגַמְרֵי.

– הִנֵּה, אָמַרְתִּי לְךָ, הִיא אֵינָהּ אוֹהֶבֶת לְשַׂחֵק – אָמַר וַלֶק וְהוֹשִׁיבָהּ עַל הַדֶּשֶׁא, קָטַף פְּרָחִים וּזְרָקָם לָהּ.

מַרוּסְיָה חָדְלָה לִבְכּוֹת וְאָסְפָה אֶת הַפְּרָחִים בְּשֶּׁקֶט, אָמְרָה דְּבַר-מָה בִּפְנוֹתָהּ אֶל הַנִּמְרִיּוֹת הַזְּהֻבּוֹת וְהִגִּישָׁה אֶל אַפָּהּ אֶת הַפַּעֲמוֹניִוֹת הַכְּחֻלּוֹת. וְעַל זֶה נִשְׁקַטְתִּי גַּם אֲנִי וְשָׁכַבְתִּי יַחֵד עִם וַלֶק עַל יַד הַיַּלְדָּה בַּדֶּשֶׁא.

– מַדּוּעַ הִיא כָּזֹאת? – שְׁאִלְתִּיו לְבַסּוֹף בְּרָמְזֵי בְעֵינַי כְּלַפֵּי מַרוּסְיָה.

– לֹא עַלִּיזָה? – חָזַר וַלֶק וְשָׁאַל בִּנְעִימָתוֹ שֶׁל אָדָם מְשֻׁכְנָע בְּהֶחְלֶט – זֶה, יוֹדֵעַ אַתָּה, מִן הָאֶבֶן הָאֲפוֹרָה.

– כֵּ…ן – חָזְרָה אַחֲרָיו הַיַּלְדָּה כְּהֵד חַלָּשׁ – זֶה מִן הָאֶבֶן הָאֲפוֹרָה.

– אֵיזוֹ אֶבֶן אֲפוֹרָה? – תָּמַהְתִּי.

– הָאֶבֶן הָאֲפוֹרָה מָצְצָה לָהּ מִמֶּנָּה אֶת הַחַיִּים – בֵּאֵר לִי וַלֶק וְהִבִּיט בַּשָּׁמַיִם כְּמִקֹּדֶם – כָּךְ אוֹמֵר טִבּוּרְצִי… טִבּוּרְצִי יוֹדֵעַ הֵיטֵב.

– כֵּ…ן חָזְרָה אַחֲרָיו מַרוּסְיָה בְּהֵד-לַחַשׁ – טִבּוּרְצִי יוֹדֵעַ הֵיטֵב.

אֲנִי כְּלוּם לֹא הֲבִינוֹתִי מִכָּל דִּבְרֵי-הַחִידָה הָאֵלֶּה; נִשְׁעַנְתִּי עַל מַרְפֵּקַי וְהִבַּטְתִּי בְּמַרוּסְיָה. הִיא יָשְׁבָה עוֹד בְּאוֹתָהּ צוּרָה, שֶׁוַּלֶק הוֹשִׁיב אוֹתָהּ וְהוֹסִיפָה לִבְרֹר אֶת הַפְּרָחִים. וּבְהַבִּיטִי בַּיְצִירִית הַפְּעוּטָה וְהַנּוּגָה הַזֹּאת, הָחְוַר לִי, שֶׁבְּדִבְרֵי טִבּוּרְצִי – אַף כִּי לֹא הֲבִינוֹתִי אֶת פֵּרוּשָׁם – סְפוּנָה אֱמֶת מָרָה. אֵין סָפֵק, שֶׁמִּישֶׁהוּ מוֹצֵץ אֶת הַחַיִּים מִתּוֹךְ יַלְדָּה מוּזָרָה זוֹ, הַבּוֹכָה בַּמַּצָּב שֶׁאֲחֵרִים צוֹחֲקִים בּוֹ. אַךְ אֵיךְ עוֹשָׁה זֹאת הָאֶבֶן הָאֲפוֹרָה? זֶה הָיָה לִי לְחִידָה. “מִסְתַּבֵּר, שֶׁזֶּה נַעֲשֶׂה בַּלֵּילוֹת” אָמַרְתִּי לְעַצְמִי וְרֶגֶשׁ-חֶמְלָה מֵעִיק עַד כְּאֵב תָּקַף אֶת לִבִּי.

וּבְהַשְׁפָּעָתוֹ שֶׁל רֶגֶשׁ זֶה עָצַרְתִּי גַּם אֲנִי אֶת חִשְׁקִי לְהִשְׁתּוֹבֵב. הִסְתַּגַּלְתִּי אֶל מִזְגָהּ הַשָּׁקֵט שֶׁל גְּבִרְתֵּנוּ הַפְּעוּטָה. הוֹשַבְנוּהָ שְׁנֵינוּ בַּדֶּשֶׁא וְקָטַפְנוּ בִּשְׁבִילָהּ פְּרָחִים, חַלּוּקֵי אֲבָנִים צִבְעוֹנִיּוֹת, צַדְנוּ לָהּ פַּרְפָּרִים וְיֵשׁ אֲשֶׁר עָשִׂינוּ מִלְּבֵנִים מַלְכֹּדֶת צִפֳּרִים. וְלִפְעָמִים הִשְׁתַּטַּחְנוּ עַל יָדָהּ בַּדֶּשֶׁא וְהִבַּטְנוּ בַּשָּׁמַיִם, אֵיךְ שָׁטִים הָעֲנָנִים בַּגֹּבָהּ מִמַעַל לְגַגָּהּ הַקָּרוּעַ שֶׁל הַקִּמֹּרֶת וְסִפַּרְנוּ לְמַרוּסְיָה מַעֲשִׂיּוֹת, אוֹ שׂוֹחַחְנוּ זֶה עִם זֶה.

שִׂיחוֹת אֵלּוּ חִזְקוּ מִיּוֹם לְיוֹם אֶת יְדִידוּתֵנוּ עִם וַלֶק, שֶׁהָלְכָה וְגָדְלָה עַל אַף הָאֹפִי הַשּׁוֹנֶה בְּהֶחְלֶט שֶׁל שְׁנֵינוּ. אֲנִי הַמִּתְלַהֵב וְהָעַלִּיז תָּמִיד, נִכְנַעְתִּי שֶׁלֹּא-מִדַּעְתִי לִנְעִימָתוֹ הָעֲצוּבָה-הַשְּׁקָטָה שֶׁל וַלֶק וּבְיִחוּד לְעַצְמָאוּתוֹ הַמְבֻגֶּרֶת, בָּהּ הָיָה מְדַבֵּר עַל הַמְּבֻגָּרִים. וּמִלְּבַד זֶה, הוּא הָיָה מְסַפֵּר לִי תָמִיד הַרְבֵּה חֲדָשׁוֹת, שֶׁלֹּא עָלוּ עַל דַּעְתִי מֵעוֹלָם. וּכְשֶׁשָּׁמַעְתִּי אֵיךְ הוּא מְדַבֵּר עַל טִבּוּרְצִי כְּאִלּו חֲבֵרוֹ הוּא, שָׁאַלְתִּי:

– טִבּוּרְצִי הוּא אַבָּא שֶׁלְּךָ?

– אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ – עָנָה הוּא תּוֹךְ הִרְהוּר.

– הוּא אוֹהֵב אוֹתְךָ?

– כֵּן, אוֹהַב – אָמַר וַלֶק בְּיֶתֶר בִּטָּחוֹן – הוּא דוֹאֵג לִי תָמִיד וְיוֹדֵעַ אַתָּה, לִפְעָמִים מְנַשֵּׁק לִי וּבוֹכֶה…

– וְגַם אוֹתִי אוֹהֵב וְגַם בּוֹכֶה – הוֹסִיפָה מַרוּסְיָה בְּהַבָּעַת גַּאֲוָה יַלְדוּתִית.

– וְאוֹתִי אַבָּא שֶׁלִּי לֹא אוֹהֵב – אָמַרְתִּי אֲנִי בְּעַצְבוּת – הוּא מֵעוֹלָם לֹא נָשַׁק לִי… הוּא אָדָם לֹא טוֹב.

– לֹא נָכוֹן, לֹא נָכוֹן! – הִתְנַגֵּד וַלֶק – אַתָּה אֵינְךָ מֵבִין. טִבּוּרְצִי יוֹדֵעַ יוֹתֵר טוֹב. הוּא אוֹמֵר, שֶׁהַשּׁוֹפֵט הוּא הָאָדָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר בָּעִיר. הוּא אוֹמֵר, שֶׁאַבָּא שֶׁלְּךָ אֵינוֹ מְפַחֵד לְהַרְשִׁיעַ אָדָם עָשִׁיר בַּמִּשְׁפָּט, וַאֲפִלּו אִם הוּא גְרָף. וּכְשֶׁבָּאָה אֵלָיו אִיבַנִיכָה הַזְּקֵנָה עַל קַבַּיִם, צִוָּה לְהַגִּישׁ לָהּ כִּסֵּא. הִנֵּה כָּזֶה הוּא טוֹב!

כָּל זֶה הֵבִיא אוֹתִי לִידֵי הִרְהוּרִים עֲמֻקִּים. וַלֶק הֶרְאָה לִי אֶת אָבִי מִצַּד כָּזֶה, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא עָלָה עַל דַּעְתִי לִרְאוֹתוֹ. דְבָרָיו שֶׁל וַלֶק נָגְעוּ בִּי בַּנִּימָה שֶׁל גַּאֲוַת-הַבֵּן שֶׁבְּלִבִּי. נָעִים הָיָה לִי לִּשְׁמֹעַ אֶת שִׁבְחֵי אַבָּא שֶׁלִּי הַמְסֻפָרִים מִפִּי טִבּוּרְצִי “הַיּוֹדֵעַ אֶת הַכֹּל”. אַךְ יַחֵד עִם זֶה הִתְעוֹרְרָה בְּלְבִּי נִימַת-הָאַהֲבָה הַמֵּעִיקָה, מְעֹרֶבֶת בַּהַכָּרָה הַמְּרִירָה, שֶׁאָבִי-הוֹרִי לְעוֹלָם לֹא יֶאֱהָבֵנִי בְּמִדָּה שֶׁטִבּוּרְצִי אוֹהֵב אֶת וַלֶק וְאֶת מַרוּסְיָה.

פֶּרֶקֶ חֲמִישִׁי: בֵּין הָאֲבָנִים הָאֲפוֹרוֹת

עָבְרוּ עוֹד יָמִים אֲחָדִים. טִבּוּרְצִי וּמֵרֵעָיו לֹא נִרְאוּ בָּעִיר וַאֲנִי לְחִנָּם שׁוֹטַטְִתִּי בָּרְחוֹכוֹת וְחִכִּיתִי בְּגַעְגּוּעִים שֶׁיֵּרָאוּ, כְּדֵי לָרוּץ מַהֵר אֶל הֶהָר. הָיִיתִי אָחוּז כֻּלִּי תְשׁוּקָה אֶל וַלֶק וּמַרוּסְיָה, עַד כְדֵי כָּךְ, שֶׁהֵעָדְרָם הָיָה לִי מַחְסוֹר גָּדוֹל בְּחַיַּי. וְהִנֵּה, כְּשֶׁהָלַכְתִּי פַּעַם בְּרֹאשׁ מוּרָד בָּרְחוֹב הַמְאֻבָּק, הִרְגַּשְׁתִּי פִּתְאֹם אֶת יָדוֹ שֶׁל וַלֶק עַל כְּתֵפַי.

– מַדּוּעַ חָדַלְתָּ לָבוֹא אֵלֵינוּ? – שְׁאַל.

– פָחַדְתִּי… לֹא רָאִיתִי בָּעִיר אֶת שֶׁלָּכֶם.

– אַה – ה… אֲנִי שָׁכַחְתִּי לוֹמַר לְךָ: שֶׁלָּנוּ אֵינָם. בּוֹא. וַאֲנִי כְּבָר חָשַׁבְתִּי אַחֶרֶת לְגַמְרֵי… אֲנִי חָשַׁבְתִּי, שֶׁכְּבָר נִמְאַס לְךָ.

– לֹא-לֹא – נֶחְפַּזְתִּי לַעֲנוֹת – אֲנִי אָרוּץ מִיָּד. יֵשׁ אֶצְלִי אֲפִלּוּ תַפּוּחִים.

לְשֵׁמַע הַתַּפּוּחִים פנה וַלֶק פִּתְאֹם אֵלַי כְּרוֹצֶה לוֹמַר מַשֶּׁהוּ, אַךְ לֹא אָמַר כְּלוּם, רַק הִבִּיט בִּי בְּמַבָּט מוּזָר. לֹא כְלוּם, לֹא כְלוּם – הִשְׁתַּמֵּט כְּשֶׁרָאָה שֶׁאֲנִי מַבִּיט בּוֹ בְּצִפִּיָּה – לֵךְ יָשָׁר אֶל הֶהָר וַאֲנִי בֵּינְתַּיִם אֶכָּנֵס פֹּה לְאֵיזֶה מָקוֹם, יֵשׁ לִי אֵיזֶה עִנְיָן, בַּדֶרֶךְ אַשִּׂיג אוֹתְךָ.

הָלַכְתִּי לְאִטִּי וּתְדִירוֹת הִבַּטְתִּי סְבִיב בְּצִפִּיָּה שֶׁוַּלֶק יַשִּׂיגֵנִי. אֶלָּא שֶׁאֲנִי הִסְפַּקְתִּי לַעֲלוֹת אֶל הַגִּבְעָה וּכְבָר קָרַבְתִּי אֶל הַקִּמֹּרֶת. וְהוּא עֲדַיִן לֹא בָּא. נֶעֱמַדְתִּי בִּתְמִיהַת-חֲשָׁשׁ. לְפָנַי לֹא הָיָה אֶלָּא בֵּית-הַקְּבָרוֹת הַשָּׁקֵט וְהַשּׁוֹמֵם בְּלִי סַמַּן חַיִּים כָּלְשֶׁהוּ. רַק שִׂיחֵי סַלְחָפוֹת, דֻּבְדְּבָנִית-מְשׂוֹכָה וְלִילָךְ עֲבֻתִּים, הַנִּלְחָצִים אֶל הַקִּיר הַדְּרוֹמִי שֶׁל הַקִּמֹּרֶת וּמִלַחֲשִׁים עַל-מַה בָּעֳפָאֵיהֶם הָאֲפֵלִים הַמְּשֻׂגְשְׂגִים בִּסְבַךְ.

הִבַּטְתִּי מִסָּבִיב. לְאָן אֵלֶךְ עַכְשָׁו? עֲלַי לְחַכּוֹת כַּנִּרְאֶה לְוַלֶק. וּבֵינָתַיִם הִתְחַלְתִּי לְהִתְהַלֵּךְ בֵּין הַקְּבָרִים וּלְהִתְבּוֹנֵן בָּהֶם מְחֹסֶר עִנְיָן אַחֵר וְיָגַעְתִּי לְפַעְנֵחַ אֶת הַכְּתֹבוֹת הַמְּחוּקוֹת עַל הַמַּצֵּבוֹת שֶׁעָלָה עֲלֵיהֶן אֵזוֹב. וּבְעָבְרִי כָּכָה מִקֶּבֶר לְקֶבֶר נִתְקַלְתִּי בִּמְעָרָה רַחֲבַת-יָדַיִם וַהֲרוּסָה לְמֶחֱצָה. מִיַּד רָאִיתִי שֶׁזוֹהִי מְעָרַת-קֶבֶר. גַּגָּהּ הֻפַּל אוֹ נִקְרַע בִּידֵי סַגְרִירִים וְטֻלְטַל הֵנָּה. הַדֶּלֶת הָיְתָה מְמֻּסְמֶרֶת. מִתּוֹךְ סַקְרָנוּת הִשְׁעַנְתִּי אֶל הַקִּיר צְלָב נוֹשָׁן, עָלִיתִי עָלָיו וְהֵצַצְתִּי פְּנִימָה. הַמִּקְבָּרָה הָיְתָה רֵיקָה. וְרַק בְּאֶמְצַע הַרִצְפָּה הָיְתָה קְבוּעָה מִסְגֶּרֶת חַלּוֹן עִם שְׁמָשׁוֹת וּמִבַּעַד הַשְּׁמָשׁוֹת פָּעֲרָה פִּיהָ הָרֵיקָנוּת הַאֲפֵלָה שֶׁמִּתַּחַת הָאֲדָמָה – וּפִתְאֹם עָלָה-רָץ וַלֶק בִּנְשִׁימָה קָצְרָה וְעָיֵּף עַל הָהָר. בְּיָדוֹ חַלָּה יְהוּדִית גְּדוֹלָה, מִתַּחַתָּ בֵּית-שֶׁחְיוֹ בָּלַט מַשֶּׁהוּ וּמִפָּנָיו נָזְלוּ טִפּוֹת-זֵעָה.

– אֵי – נִצְטַעֵק כְּשֶׁרָאָה אוֹתִי – אַתָּה פֹּה?! אִלּוּ רָאֲךָ פֹּה טִבּוּרְצִי הָיָה כּוֹעֵס מְאֹד! אַךְ… מַה שֶׁעָבַר עָבַר… אֲנִי יוֹדֵעַ, שֶׁאַתָּה נַעַר טוֹב וְלֹא תְּסַפֵּר לְאִישׁ אֵיךְ אָנוּ חַיִּים. בּוֹא אֵלֵינוּ.

– אֵיפֹה זֶה? רָחוֹק? – שָׁאַלְתִּי.

– תָּבוֹא וְתִרְאֶה. בּוֹא אַחֲרַי – אָמַר וּפִנָּה הַצִּדָּה אֶת שִׂיחֵי הַסַּלְחָפוֹת וְהַלִּילָךְ וְהִסְתַּתֵּר בַּיָּרָק תַּחַת קִיר הַקִּמֹּרֶת. הָלַכְתִּי בְּעִקְּבוֹתָיו וּפִתְאֹם עָמַדְתִּי לִפְנֵי רִצְפָה לֹא גְּדוֹלָה וּמְדֻשְׁדֶּשֶׁת יָפֶה, הַמְּסֻתֶּרֶת לְגַמְרֵי בֵּין הַיָּרָק. בְּקֶרֶב גִּבְעֹלֵי הַסַּלְחָפוֹת רָאִיתִי חוֹר גָּדוֹל לְמַדַּי עִם מַדְרֵגוֹת-אֲדָמָה מוֹלִיכוֹת לְמַטָּה. וַלֶק יָרַד וְהִזְמִין גַּם אוֹתִי אַחֲרָיו, וְכַעֲבֹר רְגָעִים אֲחָדִים נִמְצֵאנוּ בַּחֹשֶׁךְ בַּאֲדָמָה מִתַּחַת. וַלֶק תָּפַס אֶת יָדִי וְהוֹלִיכַנִי דֶּרֶךְ אֵיזֶה פְּרוֹזְדּוֹר צַר וְרָטֹב, אַחַר-כָּךְ פָּנָה בְּמִפְנֵה-פֶּתַע יָמִינָה – וְאָנוּ נִמְצֵאנוּ בְּמַרְתֵּף רְחַב-יָדַיִם.

אֲנִי נֶעֱמַדְתִּי עַל יַד הַכְּנִיסָה נִדְהָם מִן הַמַּחֲזֶה הַמֻּפְלָא. שְׁנֵי סִילוֹנֵי אוֹר נִשְׁפְּכוּ בְּשֶׁפַע מִלְמַעְלָה וְהִבְהִיקוּ בְּפַסֵּיהֶם עַל רֶקַע-הַמַּרְתֵּף הֶאָפֵל. אוֹר זֶה נִכְנַס בִּשְׁנֵי חַלּוֹנוֹת. הָאֶחָד – בְּרִצְפַּת הַמִּקְּבָּרָה, וְהַשֵּׁנִי קְצָת יוֹתֵר רָחוֹק, שֶׁנַּעֲשָׂה אַחֲרֵי-כֵן. קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ חַדְרוּ הֵנָּה לֹא בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, אֶלָּא הָחְזְרוּ מִקִּירוֹת הַמַּרְתֵּף הַנּוֹשָׁן. הַקִּירוֹת הָיוּ עֲשׂוּיִים אֲבָנִים אֲפוֹרוֹת. עַמּוּדִים גְּדוֹלִים וְעָבִים הִתְרוֹמְמוּ מִלְּמַטָּה וְשָׁלְחוּ אֶת קַשְׁתוֹת-אַבְנֵיהֶם לְכָל עֵבֶר, וְשָׁם לְמַעְלָה הִתְלַכְּדוּ הֵיטֵב עִם כִּפַּת-הַתִּקְרָה.

בְּמֶרְחָב מוּאָר שֶׁעַל הַרִצְפָּה יָשְׁבוּ שְׁתֵּי דְּמֻיּוֹת. אִישׁ/ זָקֵן, אֶחָד מִמְּגֹרְשֵׁי הָאַרְמוֹן, הַיָּדוּעַ בָּעִיר בְּשֵׁם “פְּרוֹפֶסוֹר”, יָשַׁב בְּרֹאשׁ מָרְכָּן וְתָפַר אֶת הַקְּרָעִים שֶׁלּוֹ כְּשֶׁהוּא מְנַהֲמֵם לְעַצְמו מַשֶּׁהוּ, וַאֲפִלּו לֹא הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ כִּשֵׁנִּכְנַסְנוּ אֶל הַמַּרְתֵּף. וְאִלְמָלֵא תְּנוּעוֹת יָדָיו הַקַּלוֹת, אֶפְשָׁר הָיָה לַחְשֹׁב אֶת הַדְּמוּת הָאֲפוֹרָה לְפֶסֶל-אֶבֶן דִּמְיוֹנִי.

וּבְאוֹר הַחַלּוֹן הַשֵּׁנִי יָשְׁבָה מַרוּסְיָה הַפְּעוּטָה עִם עֲרֵמַת פְּרָחִים וּבְרְרָה מֵהֶם כְּרָגִיל. קֶרֶן-הָאוֹר נָפְלָה עַל רֹאשָׁהּ הַלַּבְנוּן, הִשְׁתַּפְּכָה עַל כֻּלַּהּ, אַךְ הִיא בְּכָל זֹאת לֹא הֻבְלְטָה אֶלָּא מְעַט מִתּוֹךְ רֶקַע-הָאֶבֶן הָאָפוֹר כְּכֶתֶם מְעֻרְפָּל זָעִיר, שֶׁעוֹד מְעַט וְיִמַּס וְיֵעָלֵם.

הִבַּטְתִּי בַּיַּלְדָּה וּמִבְּלִי-מֵשִׂים נִזְכַּרְתִּי בִּדְבָרָיו שֶׁל וַלֶק עַל “הָאֶבֶן הָאֲפוֹרָה”, הַמּוֹצֶצֶת מִמַּרוּסְיָה אֶת לְשַׁד עֲלִיצוּתָהּ – וּפַחַד מִסְתּוֹרִי שֶׁבְּאֶמוּנַת-הֶבֶל הִתְגַנֵּב אֶל לִבִּי.

נִדְמֶה הָיָה לִי, שֶׁהַמַּרְתֵּף שׁוֹמֵר בְּקַפְּדָנוּת עַל קָרְבָּנוֹ זֶה.

– וַלֶק! – פָּרְצָה מַרוּסְיָה בְּלַּחַשׁ-שִׂמְחָה כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת אָחִיהָ.

וּכְשֶׁרָאֲתָה אוֹתִי, הִבְלִיחַ גֵּץ חַלָּשׁ בְּעֵינֶיהּ.

מָסַרְתִּי לָהֶם אֶת הַתַּפּוּחִים שֶׁהֵבֵאתִי. וַלֶק פָּרַס מִן הַגְּלוּסְקָה וְנָתַן חֵלֶק לְמַרוּסְיָה וְחֵלֶק לַ“פְּרוֹפֶסוֹר”. אֲנִי עָמַדְתִּי עַל מְקוֹמִי בְּמוּעָקָה, הִתְכַּוַּצְתִּי, הֶחֱלַפְתִּי רַגְלָיִם, הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁהַקִּמְרוֹנִים הַלָּלוּ מַחֲנִיקִים אוֹתִי.

– נֵלֵךְ… נֵלֵךְ מִפֹּה – דָּחַפְתִּי בְּוַלֶק – קַח אוֹתָה וְנֵלֵךְ מִפֹּה…

– נֵלֵךְ מַרוּסְיָה, לְמַעֲלָה – קָרָא לָה וַלֶק.

וּשְׁלָשְׁתֵּנוּ עָלִינוּ מִן הַמַּרְתֵּף. וַלֶק הָיָה עָצוּב וְשַׁתְקָן יוֹתֵר מִן הָרָגִיל.

– אַתָּה נִשְׁאַרְתָּ אַחֲרֵי-כֵן בָּעִיר, כְּדֵי לִקְנוֹת גְּלוּסְקָה? – שְׁאִלְתִּיו.

– לִקְנוֹת? – צִחֲקֵק וַלֶק – וּמֵאַיִן לִי כֶּסֶף?

– אִם כֵּן אֵיךְ? בִּקַּשְׁתָּ לְךָ?

– כֵּן, לְבַקֵּשׁ! וּמִי יִּתֵּן לִי? לֹא, חֲבִיבַי, סְחַבְתִּיהָ מֵעֲרֵבָתָהּ שֶׁל הַיְהוּדִיָּה שָׂרָה, בַּשּׁוּק. הִיא לֹא הִרְגִּישָׁה בַּדָּבָר.

הוּא אָמַר זֹאת בִּנְעִימָה פְּשׁוּטָה, שָׁכוּב פְּרַקְדָּן וְיָדָיו תַּחַת לְרֹאשׁוֹ. הִתְרוֹמַמְתִּי עַל מַרְפֵּקַי וְהִבַּטְתִּי בּוֹ:

– אַתָּה, זֹאת אוֹמֶרֶת, גָּנַבְתָּ?

– נוּ, כֵּן.

שׁוּב הִשְׁתַּטַּחְתִּי בַּדֶּשֶׁא וּשְׁנֵינוּ שָׁכַבְנוּ כֹּה רֶגַע בִּשְׁתִיקָה.

– לִגְנֹב לֹא טוֹב – אָמַרְתִּי אַחַר-כָּךְ תּוֹךְ הִרְהוּר עָזוּב.

– שֶׁלָּנוּ הָלְכוּ כֻּלָם… מַרוּסְיָה בָּכְתָה. הִיא הָיְתָה רְעֵבָה.

– כֵּן, רְעֵבָה – חָזְרָה אַחֲרָיו הַיַּלְדָּה בִּתְמִימוּת שֶׁבִּתְלוּנָה.

אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי עֲדַיִן, מַה זֶה רָעָב, אַךְ עִם הַמִּלִּים הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁל הַיַּלְדָּה נֶהְפַּך מַשֶּׁהוּ בְּחָזִי. הִבַּטְתִּי בַּחֲבֵרַי כְּאִלּו רוֹאֶה אֲנִי אוֹתָם בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַּי. וַלֶק שָׁכַב עֲדַיִן כְּמִקֹּדֶם עַל הַדֶּשֶׁא וְעָקַב בְּהִרְהוּרִים אַחֲרֵי נֵץ מַאֲבִיר בְּשָׁמַיִם. הוּא שׁוּב לֹא הֵפִיק מִמֶּנִי הַעֲרָצָה לְאֵין-גְּבוּל כְּמִקֹּדֶם, וּכְשֶׁהִבַּטְתִּי בְּמַרוּסְיָה, הַמַּחֲזִיקָה בַּשְּׁתֵּי יָדָיִם אֶת פְּרוּסַת הַחַלָּה, דָוָה עָלַי לִבִּי מְאֹד.

– אִם כֵּן, מַדוּעַ – שָׁאַלְתִּי בְּהִתְאַמְּצוּת – מַדּוּעַ לֹא סִפַּרְתָּ לִי עַל כָּךְ?

– אֲנִי גַּם רָצִיתִי לְסַפֵּר לְךָ, אַךְ חָזַרְתִּי בִּי, הַלֹּא אֵין לְךָ כֶּסֶף מִשֶּׁלְךָ.

– אִם כֵּן מַה בְּכָךְ? הָיִיתִי לוֹקֵחַ גְּלוּסְקוֹת משֶׁלְּנוּ.

– אֵיךְ, בַּחֲשָׁאִי?

– כֵּ… כֵּן.

– זֹאת אוֹמֶרֶת, גַּם אַתָּה הָיִיתָ גּוֹנֵב.

– אֲנִי… מֵאַבָּא שֶׁלִּי.

– זֶה עוֹד יוֹתֵר גָּרוּעַ – אָמַר וַלֶק בְּתָם-לֵב – אֲנִי לְעוֹלָם אֵינֶנִּי גּוֹנֵב מֵאַבָּא שֶׁלִּי.

– אִם כֵּן, הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ. לִי הָיוּ נוֹתְנִים.

– נוּ, אֶפְשָׁר שֶׁהָיוּ נוֹתְנִים לָךְ פַּעַם. וְאֵיךְ לְהִצְטַיֵּד בִּשְׁבִיל כֻּלָּם?

– וְאַתֶּם… וְכִי קַבְּצָנִים אַתֶּם? – שָׁאַלְתִּי בְּקוֹל מָשְׁפָּל.

– קַבְּצָנִים! – הוֹדָה וַלֶק זָעוּף.

נִשְׁתַּתַּקְתִּי וְכַעֲבֹר רְגָעִים אָמַרְתִּי לְהִפָּרֵד.

– אַתָּה כְּבָר הוֹלֵךְ?

– כֵּן. הוֹלֵךְ.

הָלַכְתִּי, מִשּׁוּם שֶׁשּׁוּב לֹא יָּכֹלְתִּי לְשַׂחֵק אוֹתוֹ יוֹם עִם חֲבֵרַי בְּלֵב שָׁלֵם כְּקֹדֶם. דְּבֵקוּתִי הַיַּלְדוּתִית הַטְּהוֹרָה בָּהֶם נִדְלְחָה אֵיךְ-שֶׁהוּא. וְאַף כִּי אָהֲבָתִי לְוַלֶק וּלְמַרוּסְיָה לֹא רָפְתָה, הֲרֵי הִיא נִמְהֲלָה בְּטִפַּת חֶמְלָה, שֶׁגָּבְרָה עַד כְּדֵי כְּאֵב-לֵב צוֹרֵב.

בַּבַּיִת הִקְדַּמְתִּי לִשְׁכַּב בַמִּטָּה, תָּחַבְתִּי אֶת רֹאשִׁי בַּכַּר וּבָכִיתִי מַר – עַד שֶׁשַּׂר-הַשֵּׁנָה הָרַחוּם הִשְׁקִיט בְּמַשַּׂב-כְּנָפָיו אֶת צַעֲרִי הֶעָמֹק.

פֶּרֶק שִׁשִּׁי: עַל הַבָּמָה מוֹפִיעַ פַּן טִבּוּרְצִי

– שָׁלוֹם לְךָ! וַאֲנִי כְּבָר חָשַׁבְתִּי… שֶׁאַתָּה לֹא תָבוֹא עוֹד – כָּךְ קִבְּלָנִי וַלֶק לְמָחֳרָת הַיּוֹם, כְּשֶׁשּׁוּב הוֹפַעְתִּי עַל הָהָר.

אֲנִי הֲבִינוֹתִי לָמָּה אֲמָר כַּךְ.

– לֹא-לֹא… אֲנִי תָּמִיד אָבוֹא אֲלֵיכֶם – עָנִיתִי בְּתֹקֶף, כְדֵי לְסַלֵּק אֶת הַשְּׁאֵלָה הַזֹּאת לַחֲלוּטִין.

דַּעְתּוֹ שֶׁל וַלֶק עָלְזָה בְּעַיִן לִדְבָרַי, שְׁנֵינוּ הִרְגַּשְׁנוּ עַצְמֵנוּ חָפְשִׁים יוֹתֵר וּמִיַּד הִתְחַלְנוּ בְּהַתְקָנַת מַלְכֹּדֶת מְעֹרֶמֶת¹¹ לְאַנְקוֹרִים, שֶׁלְּצָרְכָּהּ הֵבֵאתִי חוּטִים מִן הַבַּיִת. אֶת חוּט-הַיָּקוֹש מָסַרְנוּ בִּידֵי מַרוּסְיָה. וּכְשֶׁהָאַנְקוֹר הַפָּזִיז, שֶׁנִּתְפַּתָּה בַּזֵּרְעוֹנִים, קָפַץ פִּתְאֹם אֶל תּוֹךְ הַמַּלְכֹּדֶת, מָשְׁכָה מַרוּסְיָה בַּחוּט, וְהַכַּפְכַּף הִתְגּוֹפֵף עַל הַצִּפּוֹר. תָּפַסְנוּ אוֹתָהּ, אַךְ שִׁחְרַרְנוּהָ מִיַּד.

בֵּינְתַיִם הֵעִיבוּ הַשָּׁמַיִם לְעֵת-צָהֳרָיִם, הִגִּיעָה חַשְׁרַת-עֲנָנִים אֲפֵלָה וְתוֹךְ רְעָמִים בַּגַּלְגַּל יָרַד שְׁאוֹן הַגְּשָׁמִים. בַּתְּחִלָּה לֹא הָיָה לִי כָּל חֵשֶׁק לָרֶדֶת אֶל הַמַּרְתֵּף, אַךְ כְּשֶׁנִּזְכַּרְתִּי, שֶׁוַּלֶק וּמַרוּסְיָה הֲלֹא גָרִים שָׁם בִּקְבִיעוּת, כְּבַשְׁתֵּי בִּי אֶת מוֹרַת-הָרוּחַ וְיָרַדְתִּי אִתָּם יַחֵד. לְמַטָּה הָיָה חֹשֶׂךְ וּדְמָמָה. שָׁמַעְנוּ אֵיךְ שָׁם לְמַעְלָה מִתְגַּלְגֵּל שְׁאוֹן הָרַעַם, כְּאִלּו מִישֶׁהוּ נוֹסֵעַ עַל מִרְצֶפֶת הָרְחוֹב בַּעֲגָלָה כַּבִּירָה. כַּעֲבֹר רְגָעִים הִסְתַּגַּלְתִּי אֶל הַמַּרְתֵּף וְהִקְשַׁבְנוּ יַחֵד, אֵיךְ הָאֲדָמָה מְקַבֶּלֶת אֶת זִרְמֵי-הַגֶּשֶׁם הַשּׁוֹפְעִים. גַּעַשׁ, הֲמוֹן גַּלִּים וּבִרְקֵּי-רַעַם תְּכוּפִים הִשְׁפִּיעוּ עַל עֲצַבֵּינוּ רוּחַ חַיִּים, שֶׁדָּרַשׁ לוֹ פֻּרְקָן.

– הָבָה, נְשַׂחֵק בְּ“סַנְוֵרִים” – הִצַּעְתִּי.

וַלֶק קָשַׁר לִי אֶת עֵינַי, מַרוּסְיָה צָהֲלָה בַּחֲלִיפוֹת-צְחוֹקָהּ הַחַלָּשׁוֹת וְהִלְמְמָה בְּרַגְלָיהָ הַכּוֹשְׁלוֹת עַל הָאֲבָנִים וַאֲנִי עָשִׂיתִי כְּאִלּו אֵינֶנִּי יָכוֹל לְתָפְסָהּ, כְּשֶׁפִּתְאֹם נִתְקַלְתִּי בְּאֵיזוֹ דְמוּת רְטֻבָּה וְכְרֶגַע הִרְגַּשְׁתִּי, שֶׁמִּישֶׁהוּ תוֹפְסֵנִי בְרַגְלַי, וְיָדַיִם חֲזָקוֹת מְנִיפוֹת אוֹתִי מִן הַרִצְפָּה וַאֲנִי תָּלוּי בָּאֲוִיר וְרֹאשִׁי לְמַטָּה. הַמִּטְפַחַת שֶׁעַל עֵינַי נָפְלָה.

טִבּוּרְצִי, רָטֹב וְכוֹעֵס, וְעוֹד יוֹתֵר אָיֹם לְעֵינַי הַמַּבִּיטוֹת בּוֹ הֲפוּכוֹת מִלְּמַטָּה, הֶחֱזִיקַנִי בְרַגְלַי וְגִלְגֵּל אֶת עֵינָיו בְּפִרְאוּת.

– וְזֶה מַה זֶה פֹּה, מָה? – שָׁאַל בְּחֹמֶר-הַדִּין וְהִבִּיט בְּוַלֶק – אַתֶּם פֹּה כְּפִי שֶׁאֲנִי רוֹאֶה מְבַלִּים אֶת הַזְּמַן בַּנְעִימִים… עֲשִׂיתֶם חַבְרַיָּה טוֹבָה!

– עֲזֹב אוֹתִי! – גָּנַחְתִּי, וְהִתְפַּלֵּאתִי, שֶׁאֲנִי יכוֹל עוֹד לְדַבֵּר בְּמַצָּב מוּזָר זֶה. אַךְ יָדוֹ שֶׁל פַּן טִבּוּרְצִי לָחֲצָה אֶת רַגְלַי עוֹד יוֹתֵר.

– עֲנֵה! – פָּנָה שֵׁנִית בְּתַקִּיפוּת אֶל וַלֶק, שֶׁעָמַד בַּמַּצָּב הַקָּשֶׁה כְּשֶׁשְּׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת נְתוּנוֹת לוֹ בְּפִיו כְּהוֹכָחָה לְכָךְ, שֶׁאֵין לוֹ מַה לַעֲנוֹת. רַק זֹאת רָאִיתִי שֶׁעוֹקֵב הוּא בַּחֲרָדָה אַחֲרֵי דְמוּתִי הָאֻמְלָלָה, הַנָּעָה כִּמְטֻטֶּלֶת בַּחֲלַל הָעוֹלָם.

פַּן טִבּוּרְצִי הֱרִימַנִי וְהִבִּיט בְּפָנַי.

–אֶה – אֶ! הָאָדוֹן הַשּׁוֹפֵט, אִם עֵינַי אֵינָן מַטְעוֹת אוֹתִי… לָמָּה הוֹאִיל אֲדוֹנִי לְכַבְּדֵנוּ?

– עֲזֹב! עֲזֹב אוֹתִי תֵכֶף וּמִיַּד! – אָמַרְתִּי בְּעִקְּשׁוּת, וְשֶׁלֹּא-מִדַּעַת עָשִׂיתי תְנוּעַת רְקִיעָה בְּרַגְלַי, שֶׁבְּמַצָּבִי לֹא נִתְקְלָה אֶלָּא בָּאֲוִיר.

טִבּוּרְצִי פָּרַץ בִּצְחוֹק.

– אוֹהוֹ – הוֹ! הָאָדוֹן הַשּׁוֹפֵט מוֹאִיל לִכְעֹס. נוּ, אַתָּה הַלֹּא אֵינְךָ יוֹדֵעַ אוֹתִי עֲדַיִן. אֲנִי טִבּוּרְצִי. עַכְשָׁו אֲנִי אֶתְלֶה אוֹתְךָ עַל הָאֵשׁ וְאֶצְלֶה אוֹתְךָ כַּחֲזִיר קָטָן.

הַבַּעַת פָּנָיו שֶׁל וַלֶק כְּאִלּו אִשְׁרָה אֶת הָאֶפְשָׁרוּת לְמַעֲשֶׂה-זְוָעָה כָּזֶה. לְמַזָּלִי מִהֲרָה לִי מַרוּסְיָה לְהַצָּלָה:

– אַל תִּפְחַד, וַסְיָה, אַל תִּפְחַד! – עוֹדְדַתְנִי הַפְּעוֹטָה וְנִגְּשָׁה עַד רַגְלָיו שֶׁל טִבּוּרְצִי – הוּא אַף פַּעַם אֵינוֹ צוֹלֶה יְלָדִים עַל הָאֵשׁ. זֶה לֹא נָכוֹן!

טִבּוּרְצִי הֱנִיפַנִי תְּנוּפָה מְהִירָה וְהֶעֱמִידַנִי עַל רַגְלַי. כִּמְעַט שֶׁנָּפַלְתִּי מֵאַחַר שֶׁרֹאשִׁי הִסְתַּחְרֵר עָלַי, אַךְ הוּא הֶחֱזִיקַנִי גַּם אַחֲרֵי-כֵן כְּשֶׁיָּשַׁב עַל בּוּל-עֵץ וְהִצִיבַנִי בֵּין בִּרְכָּיו.

– וְאֵיךְ זֶה נִקְלַעְתָּ הֵנָּה? – הוֹסִיף לְחָקְרֵנִי – זֶה מִזְּמַן? – דַּבֵּר אַתָּה! – פָּנָה אֶל וַלֶק אַחֲרֵי שֶׁאֲנִי לֹא עָנִיתִי.

– מִזְּמַן – עָנָה וַלֶק.

– כַּמָּה זְמַן?

– יָמִים כַּעֲשָׂרָה.

– אוֹהוֹ! עֲשְׂרָה יָמִים! – הִשְׁתָּאָה טִבּוּרְצִי וְהָפַךְ אֶת פָנָיו אֵלָי – עֲשָׂרָה יָמִים הַרְבֵּה זְמַן. וְאַתָּה עוֹד לֹא פִּטְפַּטְתָּ לְאִישׁ, לְאָן אַתָּה רָגִיל לָלֶכֶת?

– לֹא.

– אֱמֶת?

– לְשׁוּם אִישׁ – חָזַרְתִּי וְאָמַרְתִּי.

רָאוּי לְשֶׁבַח!… וְאֶפְשָׁר לְקַוּוֹת שֶׁגֶם לְהַבָּא לֹא תְּפַטְפֵּט. אַגַּב, אֲנִי תָּמִיד יָדַעְתִּי, שֶׁאַתָּה נַעַר הָגוּן כְּשֶׁרְאִיתִיךָ בָּרְחוֹב. “פּוֹחֵחַ” אֲמִיתִּי, אַף כִּי שׁוֹפֵט… וְאוֹתָנוּ תָדוּן, אֱמֹר?

הוּא דִבֶּר בְּנֶפֶשׁ טוֹבָה לְמַדַּי, אַךְ אֲנִי בְּכָל זֹאת הִרְגַּשְׁתִּי עַצְמִי נֶעֱלָב מְאֹד וְלָכֵן עָנִיֹתיִ נִכְעָס בְּמִדָּה רַבָּה:

– אֲנִי בִּכְלָל אֵינֶנִּי שׁוֹפֵט. אֲנִי וַסְיָה!

– אֶחָד אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הַשֵּׁנִי. גַּם וַסְיָה יָכוֹל לִהְיוֹת שׁוֹפֵט, אִם לֹא עַכְשָׁו, הֲרֵי אַחֲרֵי-כֵן… אַבָּא שֶׁלְּךָ שׁוֹפֵט אוֹתִי. נוּ, וְגַם אַתָּה תִשְׁפֹּט פַּעַם… אוֹתוֹ שָׂם! – הֶרְאָה עַל וַלֶק.

– אֲנִי לֹא אֶשְׁפֹּט אֶת וַלֶק – עָנִיתִי זוֹעֵף – לֹא נָכוֹן!

– הוּא לֹא יִשְׁפֹּט – הִתְעָרְבָה מַרוּסְיָה וּבֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה הֵסִירָה מִמֶּנִי חֶשֶׁד אָיֹם כָּזֶה.

הַפָּעוֹטָה הִתְלַחֲצָה בְּאֵמוּן אֶל רַגְלָיו שֶׁל טִבּוּרְצִי, שֶׁהֶחֱלִיק בְּלֶטֶף עַל שְׂעָרָהּ הַלַּבְנוּן.

– נוּ, אַתְּ אַל תִּנָּבְאִי מֵרֹאשׁ – אָמַר הָאִישׁ הַמּוּזָר תּוֹךְ הִרְהוּר וְשׁוּב פָּנָה אֵלַי בִּנְעִימָה כְּאִלּו מְדַבֵּר הוּא אֶל אָדָם מְבֻגָּר – כָּל אָדָם וְדַרְכּוֹּ שֶׁלּוֹ. וּמִי יוֹדֵעַ… אוּלַי זֶה גַּם טוֹב, שֶׁדַּרְכְּךָ עָבְרָה אֶת דַּרְכֵּנוּ אָנוּ. זֶה טוֹב לְךָ, יְדִידִי, מִשּׁוּם שֶׁבְּחָזְךָ דּוֹפֵק לֵב אָדָם, וְלֹא אֶבֶן קָשָׁה, מֵבִין?

אֲנִי לֹא הֲבִינוֹתִי כְּלוּם, אַךְ בְּכָל זֹאת נִסְפַּגְתִּי מֵעֵינָיו וּפָנָיו שֶׁל הָאָדָם הָאָיֹם, שֶׁמַּבָּטוֹ כְּאִלּו נִנְעַץ בְּנַפְשִׁי.

לְעֵת עָתָּה זְכֹר דָּבָר אֶחָד – הוֹסִיף, טִבּוּרְצִי – אִם תְּפַטְפֵּט לָאָדוֹן הַשּׁוֹפֵט, אוֹ אֲפִלּוּ רַק לַצִּפּוֹר הַמְּרַחֶפֶת עַל יָדְךָ בַּשָּׂדֶה הֶגֶה אֶחָד מִכָּל מַה שֶׁרָאוּ עֵינֶיךָ פֹּה, הֲרֵי כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי טִבּוּרְצִי דְרַבּ, כֵּן לֹא אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה, אִם לֹא אֶעֱשֶׂה מִמְּךָ קֶדֶל מְעֻשָּׁן. אֲנִי מְקַוֶּה, שֶׁאֶת זֶה הֲבִינוֹתָ!

– אֲנִי לֹא אֲסַפֵּר לְאִישׁ… אֲנִי… אֶפְשָׁר לִי לָבוֹא עוֹד הֵנָּה?

– אֶפְשָׁר. בּוֹא. אֲנִי מַרְשֶׁה לְךָ, אַךְ בִּתְנַאי… אָמַרְתִּי לְךָ כְּבָר בְּעִנְיַן הַקֶּדֶל הַמְּעֻשָּׁן, זְכֹר!

הוּא שִׁחְרְרַנִי וְהִשְׁתַּטַּח עָיֵף עַל הַסַּפְסָל הָאָרֹךְ שֶׁעַל יַד הַקִּיר.

– קַח אֶת זֶה שָׁם – הֶרְאָה לְוַלֶק עַל הַסַּל הַגָּדוֹל, שֶׁבְּהִכָּנְסוֹ הֶעֱמִיד עַל יַד הַסַּף – וְהַדְלֵק אֵשׁ. הַיּוֹם נְבַשֵּׁל אֲרֻחַת-צָהֳרָיִם.

עַכְשָׁו הָיָה זֶה אִישׁ אַחֵר לְגָמְרֵי – לֹא עוֹד מַנְהִיג אֳרְחֵי-פַרְחֵי.

עַכְשָׁו עוֹשֶׂה הוּא כְּבַעַל-בַּיִת וְרֹאשׁ-מִשְׁפָּחָה, הַחוֹזֵר מִן הָעֲבוֹדָה וְנוֹתֵן הוֹרָאוֹת לִבְנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ.

שְׁנֵינוּ, וַלֶק וַאֲנִי, שָׁקַדְנוּ עַל הַמְּלָאכָה. וַלֶק הִדְלִיק קֵיסַם-עֵץ וְהָלַכְנוּ אֶל הַפְּרוֹזְדוֹר הָאָפֵל שֶׁל הַמַּרְתֵּף, שֵׁם לָקַטְנוּ כַּמָה כְּפִיסֵי-קְרָשִׁים בָּלִים לְמֶחֱצָה, זְרַקְנוּם אֶל תּוֹךְ הַתַּנּוּר וְהִבְעַרְנוּ אֵשׁ. כַּעֲבֹר חֲצִי שָׁעָה הִרְתִּיחַ כְּעֵין תַּבְשִׁיל בַּסִּיר. וְתוֹךְ צִפִּיָּה עַד שֶׁזֶּה יְבֻשַּׁל, הֶעֱמִיד וַלֶק עַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן מְדֻבָּק אֵיךְ-שֶׁהוּא, בַּעַל שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם, מַחֲבַת שֶׁחֲתִיכוֹת בָּשָׂר מַהְבִּילוֹת מִתּוֹכָהּ.

טִבּוּרְצִי קָם מִמִּשְׁכָּבוֹ.

– מוּכָן? – שָׁאַל – אִם כֵּן, מְצֻיָּן. שֵׁב אִתָּנוּ, נַעַר. אַתָּה הִשְׂתַּכַּרְתָּ לְךָ אֶת אֲרֻחָתְךָ. פְּרוֹפֶסוֹר, עֲזֹב אֶת הַמַּחַט שֶׁלְּךָ וְשֵׁב אֶל הַשֻּׁלְחָן.

– תֵּכֶף – עָנָה הַזָּקֵן בְּלַחַשׁ, תָּחַב אֶת הַמַּחַט בִּסְחָבוֹתָיו וְיָשַׁב אָדִישׁ וּבְמַבָּט עָצוּב עַל אֶחָד מִבּוּלֵי-הָעֵץ, הַמְּשַׁמְּשִׁים כִּסְאוֹת בְּמַרְתֵּף-הַקֶּבֶר.

אֶת מַרוּסְיָה לָקַח טִבּוּרְצִי בִּזְרוֹעוֹ. הִיא וּוַלֶק אָכְלוּ בְּתַאֲוָה, הַמְּעִידָה שֶׁתַּבְשִׁיל-בָּשָׂר הוּא אֶצְלָם מִן הַמּוֹתָרוֹת הַנְּדִירוֹת בְּיוֹתֵר. טִבּוּרְצִי אָכַל בְּהַרְחָבַת הַדַּעַת וְכָל הַזְּמַן שׂוֹחַח אֶל “הַפְּרוֹפֶסוֹר”.

מִכָּל הַשִּׂיחָה הַמּוּזָרָה וְהַמְסֻבֶּכֶת לֹא הֲבִינוֹתִי רַק זֹאת, שֶׁהַסְעֻדָּה שֶׁלְּנוּ בָּאָה לָנוּ בְּדֶרֶךְ לֹא לְגַמְרֵי כְּשֵׁרָה. אֲנִי לֹא יָּכֹלְתִּי לַעְצֹר בְּרוּחִי וְשָׁאַלְתִּי:

– אֵיךְ!… לְקַחְתָּ?… בְּעַצְמְךָ?

– שְׁמַע נַעַר, אַתָּה אָמְנָם אֵינְךָ חֲסַר עֵינַיִם פְּקוּחוֹת – אָמַר לִי טִבּוּרְצִי – אַךְ בְּכָל זֹאת עֲדַיִן טִפֵּשׁ וְהַרְבֵּה אֵינְךָ מֵבִין. הִנֵּה, הִיא מְבִינָה. אִמְרִי לִי מַרוּסְיָה שֶׁלִּי, טוֹב עָשִׂיתִי, שֶׁהֵבֵאתִי לְךָ צָלִי?

– טוֹב – עָנְתָה הַפָּעוֹטָה וּמִצְמְצָה רֶגַע בְּעֵינֵי-הַבָּרֶקֶת שֶׁלָהּ – מַנְיָה הָיְתָה רְעֵבָה.

אוֹתוֹ יוֹם לִפְנוֹת עֶרֶב חָזַרְתִּי הַבַּיְתָה שָׁקוּעַ בְּהִרְהוּרִים. דְּבָרָיו הַמּוּזָרִים שֶׁל טִבּוּרְצִי לֹא הֶחֱלִישׁוּ בִּי אַף רֶגַע אֶת אֱמוּנָתִי, שֶׁ“לִּגְנֹב לֹא טוֹב”. לְהֵפֶךְ, הָרֶגֶשׁ הַכָּאוּב שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי קֹדֶם, הֶחֱרִיף עוֹד יוֹתֵר. קַבְּצָנִים… גַּנָּבִים… אֵין לָהֶם בַּיִת!… אֲנִי אֲפִלּוּ הִרְגַּשְׁתִּי, אֵיךְ מֵעֹמֶק לִבִּי הוֹלֶכֶת וְעוֹלָה בִּי מְרִירוּת הַבּוּז לַחֲבֵרַי הַקְטַנִּים. אַךְ כְּשֶׁנִּזְכַּרְתִּי, בְּאֵיזוֹ שִׂמְחָה קִבְּלוּ וַלֶק וּמַרוּסְיָה אֶת הַצָּלִי וְאֵיךְ לִקְקוּ אֶת אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם, הִתְגַּבֵּר בִּי רֶגֶשׁ הַחֶמְלָה וּדְבֵקוּתִי בָּהֶם לֹא חַלְשָׁה.

בַּשִּׂדֵרָה הָאֲפֵלָה שֶׁבְּגַנֵּנוּ נִתְקַלְתִּי לְפֶתַע בְּאַבָּא. הוּא הִתְהַלֵּךְ זָעוּם כְּדַרְכִּו הֵנָּה וָהֵנָּה. כְּשֶׁמָּצָאתִי עַצְמִי עַל יָדַוֹ, תְּפָסַנִי בִּכְתֵפִי:

– מֵאַיִן?

– אֲנִי… טִיַּלְתִּי.

אַבָּא הִבִּיט בִּי בְּמַבָּט קָשָׁה וּבְבַת-יָד שֶׁל בָּטוּל. שׁוּב צָעַד לְדַרְכּוֹ בַּשְּׂדֵרָה.

זוֹהִי כִּמְעַט הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַּי, שֶׁשִּׁקַּרְתִּי. רָעַדְתִּי לַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁאַבָּא יִוָּדַע לוֹ פַּעַם עַל הֶכֵּרוּתִי עִם יַלְדֵּי הַמַּרְתֵּף. אַךְ לְגַלּוֹת לוֹ זֹאת לֹא יָּכֹלְתִּי, כְּדֵי שֶׁלֹּא לִבְגֹד בַּחֲבֵרַי וַלֶק וּמַרוּסְיָה. אִלּוּ הָיִיתִי מֵפֵר אֶת דִּבּוּרִי, וַדַּאי לֹא יָּכֹלְתִּי לְהַבִּיט בְעֵינֵיהֶם אַחֲרֵי-כֵן בְּלִי בּוּשָׁה.

פֶּרֶק שְׁבִיעִי: עִם סְתָו

הַסְתָו מִשְׁמֵשׁ וּבָא. בַּשָּׂדֶה הָיָה קָצִיר, הֶעָלִים עַל הָעֵצִים הִצְהִיבוּ. וְיַחַד עִם זֶה הִתְחִילָה מַרוּסְיָה שֶׁלְּנוּ לַחֲלוֹת בְּאֵיזוֹ מַחֲלָה. הִיא לֹא הִתְאוֹנְנָה עַל כְּלוּם, רַק הָלְכָה וְרָזְתָה. פָּנֶיהָ הֶחֱוִירוּ מִיּוֹם לְיוֹם יוֹתֵר, עֵינֵיהָ הֶאֱפִילוּ, גָּדְלוּ יוֹתֵר וְעַפְעַפֶּיהָ הָגְבְּהוּ בְּקֹשִׁי.

עַכְשָׁו יָּכֹלְתִּי לַעֲלוֹת אֲלֵיהֶם עַל הָהָר בְּלִי כָּל חֲשָׁשׁ וּמוּעָקָה. הִתְרַגַּלְתִּי לְגָמְרֵי אֶל טִבּוּרְצִי וְהָיִיתִי שָׁם כְּאֶחָד מֵהֶם.

– אַתָּה נַעַר מְצֻיָּן. וְגַם אַתָּה תִּהְיֶה אִישׁ מְלֻמָּד לֹא פָּחוֹת מִמֶּנִי – אָמַר לִי פַּן טִבּוּרְצִי.

הַסְּתָו נִכְנַס יוֹתֵר וְיוֹתֵר לְתָקְפּוֹ. הַשָּׁמַיִם הָלְכוּ וְעָטְפוּ עֲנָנִים וְהַסְּבִיבָה שָׁקְעָה בְּדִמְדּוּמֵי עֲרָפֶל. זִרְמֵי הַגְּשָׁמִים נִשְׁפְּכוּ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְהִדְּדוּ בְּשָׁאוֹן עָגוּם חַדְגּוֹנִי בְּתוֹךְ הַמַּרְתֵּף.

בְּקֹשִׁי רַב הִצְלַחְתִּי לַעֲזֹב אֶת הַבַּיִת בִּימֵי-סַגְרִיר אֵלֶּה. אַגַּב, אֲנִי רַק שָׁמָּה הִתְאַמַּצְתִּי לָלֶכֶת בַּחֲשַׁאי, וְאִלּוּ כְּשֶׁחָזַרְתִּי הַבָּיְתָה רָטֹב כֻּלִּי, בְּעַצְמִי תָּלִיתִי אֶת בְּגָדַי לְמוּל הַתַּנּוּר וְשָׁכַבְתִּי בְּשֶּׁקֶט עַל הַמִּטָּה, וּבִמְנוּחָה פִּילוֹסוֹפִית אָטַמְתִּי אֹזֶן לִמְטַר-הַבָּרָד שֶׁל נְזִיפוֹת, שֶׁנִּשְׁפְּכוּ עָלַי מִפִּי הָאוֹמֶנֶת הַזְּקֵנָה וְהַמְּשָׁרְתוֹת שֶׁבַּבַּיִת.

כָּל פַּעַם שֶׁבָּאתִי אֶל יְדִידַי רָאִיתִי שֶׁמַּרוּסְיָה הוֹלֶכֶת וְנִכְמֶשֶת יוֹתֵר וְיוֹתֵר. עַכְשָׁו כְּבָר לֹא יָצְאָה לַאֲוִיר, וְהָאֶבֶן הָאֲפוֹרָה, מִפְלֶצֶת הַמַּרְתֵּף הָאֲפֵלָה וְהַדּוֹמֵמָה, הִמְשִׁיכָה בִּפְעֻלָּתָהּ הָאֲיֻמָּה בְּלִי הֶרֶף, לָמֹץ אֶת הַחַיִּים מִתּוֹךְ הַגּוּפִיף הַפָּעוּט. אֶת רֹב זְמַנָּהּ הָיְתָה מְבַלָּה עַכְשָׁו בַּמִּטָּה וָאֳנִי וּוַלֶק הִשְׁתַּדַּלְנוּ בְּכָל כֹּחֵנוּ לְהַעֲלִיז אוֹתָה וּלְשַׁעַשְׁעָהּ, כְּדֵי לְהוֹצִיאִ מִמֶּנָּה אֶת חֲלִיפוֹתָיו הַשְּׁקֵטוֹת שֶׁל צְחוֹקָהּ הֶחָלוּשׁ.

עַכְשָׁו, מִשֶּׁהִסְתַּגַּלְתִּי לְגָמְרֵי אֶל “הַחֶבְרָה הָרָעָה”, יָקְרָה לִי בַּת-צְחוֹקָהּ הָעֲגוּמָה שֶׁל מַרוּסְיָה כְּמוֹ בַּת-צְחוֹקָהּ שֶׁל אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה. פֹּה אִישׁ לֹא הוֹנָה¹² לִי אֶת שְׁחִיתוּתִי עַל פָּנַי; פֹּה לֹא הָיְתָה אוֹמֶנֶת רַגְזָנִית; פֹּה הָיִיתִי נָחוּץ בַּבַּיִת – הִרְגַּשְׁתִּי, שֶׁהוֹפָעָתִי מַוְרִידָה כָּל-פַּעַם אֶת אֹדֶם-הַחַיִּים עַל לֶחְיָּהּ שֶׁל הַיַּלְדָּה.

וּוַלֶק הָיָה לִי כְּמוֹ אָח, וַאֲפִלּוּ טִבּוּרְצִי הַבִּיט לִפְעָמִים בִּשְׁלָשְׁתֵּנוּ בְּעֵינַיִם מוּזָרוֹת, שֶׁכְּאִלּוּ הִתְנוֹצְצָה בָּהֶן כְּעֵין דִּמְעָה.

לְיָמִים שׁוּב הִתְבַּהֲרוּ הַשָּׁמַיִם. הָעֲנָנִים הָאַחֲרוֹנִים הִתְפַּזְּרוּ וְעַל הָאֲדָמָה הַמִּתְיַבֶּשֶׁת – זֹאת הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה לִפְנֵי בּוֹא הַחֹרֶף – הֵאִירוּ יְמֵּי שֶׁמֶשׁ.

אָנוּ הֶעֱלֵינוּ בְּכָל יוֹם וָיוֹם אֶת מַרוּסְיָה לְמַעְלָה, הַחוּצָה. פֹּה כְּאִלּו שָׁבָה לַחַיִּים. הַיַּלְדָּה הִבִּיטָה סָבִיב בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה וְעַל לֶחְיָּהּ הִתְיַקְּדָה הָאַדְמוּמִית. נִדְמֶה הָיָה, שֶׁהָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת עַל פָּנֶיהָ בֹּכַנָפֶיהָ הַמְחַיּוֹת, הֶחֱזִירָה לָהּ אֶת חֶלְקֵי-הַחַיִּים, שֶׁהָאֶבֶן הָאֲפוֹרָה גָנְבָה מִמֶּנָה.

אַךְ זֶה לֹא הִתְמִיד זְמַן רַב.

בֵּינָתַיִם הִתְחִילוּ לְהִתְחַשֵּׂר עֲנָנִים גַּם מִמַּעַל לְרֹאשִׁי אֲנִי.

פַּעַם בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁעָבַרְתִּי כָּרָגִיל בִּשְׂדֵרוֹת הַגַּן, רָאִיתִי בְּאַחַת מֵהֶן אֶת אַבָּא וְגַם אֶת יָנוּשׁ הַזָּקֵן שֶׁמָּן הָאַרְמוֹן. הַזָּקֵן בֵּרַךְ אֶת אַבָּא בְּהַכְנָעָה רַבָּה וְאָמַר לוֹ מַשֶּׁהוּ. אַבָּא עָמַד בְּפָנִים זוֹעֲפִים וְעַל מִצְחוֹ נִתְקַמֵּט בַּחֲרִיפוּת קֶמֶט שֶׁל חָרוֹן כָּבֵד מִנְשֹׂא. לְבַסּוֹף פָּשַׁט אֶת יָדוֹ כְּדוֹחֶה אֶת יָנוּשׁ הַצִּדָּה מִדַרְכּוֹ וְאָמַר:

– לֵךְ! אַתָּה סְתָם מַלְשָׁן זָקֵן!

אֲנִי בִּכְלָל הָיִיתִי נוֹשֵׂא בְּלִבִּי אֵיבָה לְיַנְשׁוּף-אַרְמוֹן זָקֵן זֶה, וְעַכְשָׁו נְבוּאַת-לִבִּי הִרְעִידַתְנִי בְּחָזְקָה. הֲבִינוֹתִי, שֶׁהַשִּׂיחָה מוּסֶבֶּת עַל חֲבֵרַי וְאוּלַי גַּם עֲלַי.

טִבּוּרְצִי, שֶׁסִּפַּרְתִּי לוֹ אֶת הַדָּבָר, הֶעֱוָה הָעֲוָיָה נוֹרָאָה.

– אִי נַעַר, זוֹ בְּשׁוֹרָה לֹא טוֹבָה! יִמַח שְׁמוֹ שֶׁל אוֹתוֹ שׁוּעָל זָקֵן!

– אַבָּא גֵּרֵשׁ אוֹתוֹ – הַעִירוֹתִי בְּצוּרַת הַרְגָּעָה.

– אַבָּא שֶׁלְּךָ חֲבִיבַי, הוּא הַטּוֹב שֶׁבְּכָל הַשּׁוֹפְטִים בָּעוֹלָם, הָחֵל מֵהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה… הוּא אֵינוֹ מוֹצֵא לְנָחוּץ לְרַדֵּף אֶת הַחַיָּה הַחוֹטֵאת הַזְּקֵנָה בִּמְאוּרָתָהּ הָאַחֲרוֹנָה. אַךְ… אֵיךְ לְבָאֵר לָךְ זֹאת, חֲבִיבִי? אַבָּא שֶׁלְּךָ עוֹבֵד לְאָדוֹן שֶׁשְּׁמוֹ חֹק. וְעַד שֶׁהַחֹק יָשֵׁן לוֹ שָׁם עַל הַכּוֹנָנִית, יֵשׁ לוֹ לְאַבָּא שֶׁלְּךָ עֵינֵי-אָדָם וְלֶב-אָדָם; אַךְ בְּרֶגַע שֶׁאוֹתוֹ אָדוֹן יוֹרֵד מִשָׁם וְאוֹמֵר לְאַבָּא שֶׁלְּךָ: “שָׁמַע-נָא שׁוֹפֵט, הַאִם מִן הָרָאוּי, שֶׁנִּתֵּן אֶת עֵינֶינוּ קְצָת בטִבּוּרְצִי דְרַבּ, אוֹ מַה שְׁמוֹ שָׁם?” – מֵאוֹתוֹ רֶגַע נוֹעֵל הַשּׁוֹפֵט אֶת לִבּו בַּמַּפְתֵּחַ וְכַפּוֹת קָשׁוֹת לוֹ מְאֹד, שֶׁנָּקֵל לוֹ לָעוֹלָם שֶׁיִּתְהַפֵּך לְצִדּוֹ הַשֵּׁנִי מֵאֲשֶׁר לְפַּן טִבּוּרְצִי שֶׁיִּמָּלֵט מִצִּפָּרְנָיו… הֲמֵבִין אַתָּה, נַעֲרִי? מִטַעַם זֶה אָנוּ מְכַבְּדִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֶת אַבָּא שֶׁלְּךָ, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מְשָׁרֵת נֶאֱמָן לַאֲדוֹנָיו, וַאֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה מְעַטִּים הֵםָ עוֹלָם. אִלּוּ כָּל מְשָׁרְתִי הַחֹק הָיוּ כָּאֵלֶּה, הָיָה הָאָדוֹן חֹק יָכוֹל לִישֹׁן לוֹ בְשַׁלְוָה עַל כּוֹנָנִית-הַסְּפָרִים וְלֹא לְהָקִיץ לְעוֹלָם.

בַּמִּלִּים הַלָּלוּ קָם טִבּוּרְצִי מִמְּקוֹמוֹ, נָטַל אֶת מַרוּסְיָה עַל זְרוֹעוֹתָיו, חִבֵּק אוֹתָהּ וּנְשָׁקָהּ וְלָחַץ אֶת רֹאשׁוֹ עַל לִבָּהּ הַקָּטָן.

וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי בִּמְּקוֹמִי וְעָמַדְתִּי זְמַן רַב נִפְעָם מִדְּבָרָיו הַמּוּזָרִים.

פֶּרֶק שְׁמִינִי: הַבֻּבָּה

הַיָּמִים הַבְּהִירִים חָלְפוּ וּמַצָּבָה שֶׁל מַרוּסְיָה שׁוּב הוּרַע. עִם כָּל תַּחְבּוּלוֹתֵינוּ לְשַׁעֲשֵׁעַ אוֹתָהּ, הִבִּיטָה בְּשִׁוְיוֹן-נֶפֶשׁ בְּעֵינֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת הָעֲמוּמוֹת, הַמִּסְתַּכְּלוֹת לְלֹא-תְנוּעָה. וַאֲנִי זֶה מִזְּמַן לֹא שָׁמַעְתִּי אוֹתָהּ צוֹחֶקֶת. הִתְחַלְתִּי לְהָבִיא אֶל הַמַּרְתֵּף אֶת הַצַּעֲצוּעִים שֶׁלִּי, אַךְ גַּם הֵם לֹא הֶעֱלִיזוּהָ אֶלָּא לִזְמַן מָה.

וְעַל זֶה הֶחְלַטְתִּי לִפְנוֹת אֶל אֲחוֹתִי סוֹנְיָה.

סוֹנְיָה הָיְתָה לָהּ בֻּבָּה גְדוֹלָה בַּעֲלַת פָּנִים מְצֻּבָּעִים בִּבְהִירוּת וּשְׂעַר-פִשְׁתִּים נֶהְדֵּר – מַתְּנַת אִמָּא הַמְּנוֹחָה. אֶל בֻּבָּה זוֹ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי בְּתִקְווֹת גְדוֹלוֹת. הִזְמַנְתִּי אֶת אֲחוֹתִי הַפְּעוֹטָה אֶל שְׂדֵרַת-הָאַלּוֹנִים וּבִקַּשְׁתִי מִמֶּנָּה לְהַשְׁאִיל לִי אֶת הַבֻּבָּה לִזְמַן קָצָר. בַּקָּשָׁתִי הָיְתָה נִמְרֶצֶת כָּל-כָּךְ, תֵּאַרְתִּי לָה תֵּאוּר חַי כָּל-כָּךְ אֶת הַיַּלְדָּה הַמִּסְכֵּנָה הַחוֹלָה, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיוּ לָה צַעַצוּעִים, עַד שֶׁסָּוֹנְיָה, שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיְתָה לוֹחֶצֶת כָּל הַזְּמַן אֶת הַבֻּבָּה אֶל לִבָּה בְחָזְקָה, נָתְנָה לִי אוֹתָה סוֹף-סוֹף וְהִבְטִיחָה לִי, שֶׁבְּמֶשֶׁךְ שְׁנַיִם-שְׁלֹשָׁה יָמִים תְּשַׂחֵק בְּצַעֲצוּעִים אֲחֵרִים.

הַשְׁפָּעָתָהּ שֶׁל הַגְּבֶרֶת הַחַרְסִינִית הַהֲדוּרָה הַזֹּאת עַל הַחוֹלָה שֶׁלָּנוּ עָבְרָה כָּל תִּקְוָה.

מֵרוּסְיָה שֶׁנָּבְלָה כְּפֶרַח בַּסְּתָו, שָׁבָה לִתְחִיָּה עַין-בְּעַין. הִיא חִבְּקָה אוֹתִי בְּכֹחוֹתֶיהָ הָאַחֲרוֹנִים, צָחֲקָה בְּקוֹל רוֹנֶה וְשׂוֹחֲחָה עִם מַכִּירָתָהּ הַחֲדָשָׁה אֲרֻכּוֹת וּקְצָרוֹת… הַבֻּבָּה כִּמְעַט שֶׁעָשְׂתָה נֵס: מַרוּסְיָה יָרְדָה פִּתְאֹם, אַחֲרֵי זְמַן רַב כָּל כָּךְ, מִן הַמִּטָּה, הַתְּחִילָה מְהַלֶּכֶת וּמוֹלִיכָה אִתָּהּ אֶת בִּתָּהּ הַלַּבְנוּנִית וּפַעַם בְּפַעַם גַּם רָצָה הֵנָּה וָהֵנָּה וּפִעְמְמָה בְּרַגְלֶיהָ הַחַלָּשׁוֹת עַל הַרִצְפָּה הָאֲפוֹרָה.

וְלִי גָּרְמָה הַבֻּבָּה רְגָעִים נִסְעָרִים. קֹדֶם כֹּל, בְּשָׁעָה שֶׁנְּשָׂאתִיהָ תַּחַת בֵּית-שֶׁחְיִי וְהָלַכְתִּי אֶל הַגִּבְעָה, נִקְלַע לִי בְּדַּרְכִּי יָנוּשׁ הַזָּקֵן, שֶׁלִּוָּה אוֹתִי זְמַן רַב בְעֵינָיו וְנִעֲנַע בְּרֹאשׁוֹ.

אַחֲרֵי-כֵן, כַּעֲבֹר יוֹמַיִם, הִרְגִּישָׁה הָאוֹמֶנֶת הַזְּקֵנָה בְּהֵעָדְרָהּ שֶׁל הַבֻּבָּה וְהִתְחִילָה מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָהּ וּמְחַטֶּטֶת אַחֲרֶיהָ בְּכָל פִּנוֹת הַבַּיִת. סוֹנְיָה הִשְׁתַּדְּלָה לְהַרְגִּיעַ אֶת הַזְּקֵנָה, אַךְ שִׁדּוֶּליהָ הַתְּמִימִים, שֶׁהַבֻּבָּה אֵינָהּ נְחוּצָה לָהּ כְּלָל וְשֶׁהָלְכָה לְטַיֵּל וְתֵכֶף תָּשׁוּב, רֵק עוֹרְרוּ תְמִיהָה בְּלֵב בְּנֵי-הַבַּיִת וְגַם חֶשֶׁד, שֶׁזֹּאת אֵינָהּ אֲבֵדָה סְתָם.

אַבָּא עֲדַיִן לֹא יָדַע כְּלוּם, אַךְ יָנוּשׁ הַזָּקֵן שּׁוּב בָּא אֵלָיו – וְהוּא שׁוּב גֵּרְשָׁהוּ, וְהַפַּעַם בְּכַעַס גָּדוֹל מִבָּרִאשׁוֹנָה. אֶלָּא שֶׁבְּאוֹתוֹ יוֹם עֲצָרַנִי אַבָּא בְּדַרְכִּי לְפִשְׁפַּשׁ הַגַּן וְצִוָּה עָלַי לְהִשָּׁאֵר בַּבַּיִת.

וְכֵן גַּם לְמָחֳרָת.

וְרַק בַּיּוֹם הָרְבִיעִי קַמְתִּי בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם וְקָפַצְתִּי דֶּרֶךְ הַגָּדֵר כְּשֶׁאַבָּא יָשֵׁן עֲדַיִן.

עַל הָהָר הָיָה הַדָּבָר בְּכָל רַע. מַרוּסְיָה שׁוּב שָׁכְבָה וְעוֹד הוּרַע לָהּ מִבַּתְּחִלָּה. פָּנֶיהָ הָיוּ קוֹדְחִים בְּאַרְגָּמָן מוּזָר, שַׂעְרָהּ הַלָּבָן הִתְפַּזֵּר עַל פְּנֵי הַכַּר וְהִיא לֹא הִכִּירָה אִישׁ מֵאִתָּנוּ.

וְיַחַד אִתָּהּ שָׁכְבָה הַבֻּבָּה הָאֻמְלָלָה עִם לְחָיֶיהָ הַוְּרוּדּוֹת וְעֵינַיִם טִפְּשִׁיּוֹת נוֹצְצוֹת בָּאֲוִיר.

סִפַּרְתִּי לְוַלֶק אֶת תַּקָלוֹתַי וְהֶחְלַטְנוּ, שֶׁצָּרִיךְ לְהַחֲזִיר אֶת הַבֻּבָּה הַבַּיְתָה. וּבְיִחוּד, מְאַחַר שֶׁמַּרוּסְיָה אֲפִלּוּ לֹא תַּרְגִּישׁ כְּבָר בַּדָבָר. אַךְ טָעִינוּ מְאֹד: בְּרֶגַע שֶׁהוֹצֵאתִי אֶת הַבֻּבָּה מִיָּדֶיהָ שֶׁל מַרוּסְיָה הַשּׁוֹכֶבֶת בְּלִי הַכָּרָה, מִיָּד פָּקְחָה עֵינֶיהָּ, הִבִּיטָה בְּמַבָּט עָכוּר כְּאֵינָה רוֹאָה אוֹתִי, וּמִבְּלִי לָדַעַת מַה נַּעֲשָׂה בָּהּ, פָּרְצָה פִּתְאֹם בְּבִכְיָּה חַלָּשָׁה-שְׁקֵטָה, אַךְ יַחַד עִם זֶה בְּקוֹל תְּלוּנָה מָרָה, וּבְפָנֶיהָ הַכְּחוּשִׁים, תַּחַת מַעֲטֵה הַהֲזָיָה הַקּוֹדַחַת, הִבְלִיחָה הַבָּעַת כְּאֵב עָמֹק כָּזֶה, שֶׁהֶחֱזַרְתִּי כְּרֶגַע אֶת הַבֻּבָּה לִמְקוֹמָהּ. וְעַל זֶה חִיְכָה מַרוּסְיָה, לָחֲצָה אֶת הַבֻּבָּה אֶל לִבָּה וְנִרְגְּעָה.

הֲבִינוֹתִי, שֶׁעָמַדְתִּי לִגְזֹל מִידִידָתִי הַקְּטַנָּה אֶת הַשִּׂמְחָה הָרִאשׁוֹנָה וְהָאַחֲרוֹנָה שֶׁלָהּ בְּחַיֶּיהָ הַקְּצָרִים.

וַלֶק הִבִּיט בִּי בְּפַחַד.

– וּבְכֵן, מַה יִהְיֶה עַכְשָׁו? – שָׁאַל עָצוּב.

טִבּוּרְצִי יָשַׁב עַל הַסַּפְסָל בְּרֹאשׁ כָּאוּב מָרְכָּן וְכָךְ גַּם הִבִּיט בִּי בְּמַבָּט שַׁאֲלָנִי. מִשּׁוּם כָּךְ הִשְׁתַּדַּלְתִּי לְשַׁוּוֹת לְעַצְמִי מַרְאֶה שָׁלֵוֹ וְאָמַרְתִּי:

– אֵין דָּבֵר! הָאוֹמֶנֶת וַדַּאי כְּבָר שָׁכְחָה.

אֶלָּא שֶׁהַזְּקֵנָה לֹא שָׁכְחָה. כְּשֶׁשַּׁבְתִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת הַבַּיְתָה, שׁוּב נִקְלַע לִי יָנוּשׁ בְּדַרְכִּי עַל יַד הַפִּשְׁפָּשׁ.

אֶת סוֹנְיָה מָצָאתִי בְּעֵינַיִם בְּכוּיוֹת, וְהָאוֹמֶנֶת הֵטִילָה בִּי מַבָּט מְרֻגָּז מֵעִיק וְנָהֲמָה בְּפֶה מְשַׁקְשֵׁם¹³ חֲסַר-שִׁנַּיִם.

אַבָּא שְׁאֵלַנִי, לְאָן הָלַכְתִּי; וּכְשֶׁשָּׁמַע בְּהַקְשָׁבָה אֶת הַתְּשׁוּבָה הָרְגִילָה, הִסְתַּפֵּק בְּכָךְ, שֶׁחָזַר עַל פְּקֻדָּתוֹ, שֶׁלֹּא אֶעֱזֹב אֶת הַבַּיִת בְּשׁוּם פָּנִים בְּלִי רְשׁוּתוֹ. הַפְקֻדָּה מֻחְלֶטֶת, וְאֵין לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ, וַאֲנִי גַּם לֹא הֵעַזְתִּי לַמְרוֹת אֶת פִּיו. אַךְ גַּם לֹא עָרַבְתִּי אֶת לִבִּי לְבַקֵּשׂ מִמֶּנוּ רְשׁוּת לָצֵאת.

עָבְרוּ אַרְבָּעָה יָמִים קָשִׁים. אֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי קְדֹרַנִּית בַּגַּן וְהִבַּטְתִּי בְּגַעְגּוּעִים כְּלַפֵּי הָהָר וְיַחַד עִם זֶה חִכִּיתִי לַשׁוֹאָה, הַהוֹלֶכֶת וּמִתְחַשֶרֶת עַל רֹאשִׁי. מָה יִּהְיֶה, לֹא יָדַעְתִּי, אַךְ בְּלִבִּי הָיָה לִי קָשֶׁהֶ מְאֹד. אוֹתִי אִישׁ לֹא הֶעֱנִישׁ מֵעוֹלָם; אַבָּא לֹא רַק שֶׁלֹּא נָגַע בִּי בְּאֶצְבַּע, אֶלָּא גַּם לֹא שָׁמַעְתִּי מִפִּיו מִלָּה חֲרִיפָה מִיָּמַי.

עַכְשָׁו הֵעִיקָה עָלַי חָזוּת קָשָׁה, שֶׁלִּבִּי נִבָּא לִי.

לְבַסּוֹף קָרְאוּ לִי אֶל אַבָּא – אֶל מִשְׂרָדוֹ.

נִכְנַסְתִּי וְעָמַדְתִּי נִפְחָד בַּפֶּתַח. בַּחַלּוֹן נִשְׁקְפָה שֶׁמֶשׁ סְתָו נוּגָה. אַבָּא יָשַׁב בְּכֻרְסָתוֹ לִפְנֵי תְּמוּנַת אִמָּא וְלֹא הָפַךְ אֶת פָנָיו אֵלָי. שָׁמַעְתִּי אֶת דְּפִיקַת לִבִּי הַנִּרְגָּשׁ.

לְבַסּוֹף פָּנָה אֵלַי. הֲרִימוֹתִי אֶת עֵינַי אֵלָיו – וּמִיָּד גַּם הִשְׁפַּלְתִּי אוֹתָן. פְּנֵי אַבָּא נִרְאוּ לִי אֲיֻמִּים אוֹתוֹ רֶגַע. עָבְרָה כְּמַחֲצִית רֶגַע וּמֶשֶׁךְ זְמַן קָט זֶה הִרְגַּשְׁתִּי עַל עַצְמִי מַבָּט קָשֶׁה, קָפוּא וּמַחֲנִיק.

– אַתָּה לָקַחְתָּ אֶת הַבֻּבָּה מֵאֲחוֹתְךָ?

הַמִּלִּים צָנְחוּ עָלַי פִּתְאֹם בִּבְהִירוּת וַחֲרִיפוּת כָּזוֹ שֶׁנֶחֱרַדְתִּי.

– כֵּן – עָנִיתִי בְּלַחַשׁ.

– וְהֲיוֹדֵעַ אַתָּה שֶׁזּוֹהִי מַתְּנַת אִמָּא הַמְּנוֹחָה, שֶׁהָיִיתָ צָרִיךְ לְשְׁמֹר עָלֶיהָ בְּחֶרְדַּת-קֹדֶשׁ? גָּנַבְתָּ אוֹתָהּ?

– לֹא – אָמַרְתִּי וַהֲרִימוֹתִי אֶת רָאשִׁי.

– אֵיךְ לֹא?! – צָעַק פִּתְאֹם אַבָּא, קָם וְדָחָה אֶת הַכֻּרְסָה – אַתָּה גָּנַבְתָּ אוֹתָהּ וּנְשָׂאתָהּ מִפֹּה! לְמִי נָתַתָּ אוֹתָהּ? דַבֵּר!

וּמִיַד גַּם נִגַּשׂ אֵלִי וְהִנִּיחַ אֶת יָדוֹ הַקָּשָׁה עַל כְּתֵפִי. הֲרִימוֹתִי בְּקֹשִׁי אֶת רֹאשִׁי וְהִבַּטְתִּי לַמַּעֲלָה, בְּפָנָיו.

פְּנֵי אַבָּא הָיוּ חִוְרִים. אֲנִי הִצְטַמְצַמְתִּי כֻּלִּי.

אַבָּא נָשַׁם קָשׂוֹת. הִתְכַּוַּצְתִּי עוֹד יוֹתֵר – וּדְמָעוֹת-אֵלֶם מָרוֹת נָזְלוּ לִי עַל לְחָיַי. חִכִּיתִי.

– אִי, אִי, אִי, יְדִידִי הַקְּטַנְטַן הַמִּסַכֵּן! – נִשְׁמַע לְפֶתַע קוֹלוֹ הַקָּשֶׁה שֶׁל טִבּוּרְצִי דֶּרֶך הַחַלּוֹן – רוֹאֶה אֲנִי – הוֹסִיף הָאוֹרֵחַ כְּשֶׁנִּכְנַס אֶל הַחֶדֶר – אֲנִי רוֹאֶה אֶת יְדִידִי הַקָּט בְּמַצָּב קָשֶׁה מְאֹד…

אַבָּא קִבְּלָהוּ בְּסֵבֶר פָּנִים קוֹדְרוֹת וּמְאַיְּמּוֹת, אַךְ טִבּוּרְצִי נָשָׂא אֶת הַמַּבָּט הַקָּשֶׁה בִּמְנוּחָה. הוּא הָיָה רְצִינִי, בְּלִי כָּל הַעֲוַיוֹת, וְעֵינַיו הִבִּיטוּ בִּכְעֵין יָגוֹן מְיֻחָד.

– אָדוֹן שׁוֹפֵט! – אָמַר בְּקוֹל רַךְ – אַתָּה אָדָם צַדִּיק… חֲדַל נָא מִן הַיֶּלֶד. אֶלֹהִים הָרוֹאֶה, הוּא לֹא עָשָׂה כָּל רַע, וְאִם לִבּו נִמְשַׁךְ אַחַרֵי הָאֻמְלָלִים שֶׁלִּי הַקְּרוּעִים, הֲרֵינִי נִשְׁבָּע בְּאֵם-אֱלֹהִים, מוּטָב שֶׁתּוֹאִיל לִתְלוּת אוֹתִי, אַךְ אֲנִי לֹא אֶתֵּן שֶׁהַנַּעַר יִסְבֹּל בִּגְלַל זֶה. הֲרֵי לְךָ הַבֻּבָּה שֶׁלְךָ, חֲבִיבִי! – אָמַר אֵלַי, פָּתַח חֲבִילָה וְהוֹצִיא אֶת הַבֻּבָּה.

יָדוֹ שֶׁל אַבָּא, שֶׁתָּפְסָה עַל הַזְּמַן אֶת כְּתֵפִי, הִרְפְּתָה. בְּפָנָיו נִרְאֲתָה תְמִיהָה רַבָּה.

– מָה פֵּרוּשׂ כָּל זֶה? – שָׁאַל לְבַסּוֹף.

– הַנַּח-נָא אֲדוֹנָי לַיֶּלֶד – חָזַר וְאָמַר טִבּוּרְצִי וְכַפּוֹ הַרְחָבָה לִטְּפַתְנִי עַל רֹאשִׁי. – כְּלוּם לֹא תַשִּיג אֶצְלוֹ בְּדֶרֶךְ הָאִיוּם. וּמִלְּבַד זֶה, אֲנִי אֲסַפֵּר לְךָ אֲדוֹנִי בְּחֵפֶץ-לֵב, מַה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לָדַעַת. נַעֲבָר-נָא, אָדוֹן שׁוֹפֵט אֶל הַחֶדֶר הַשֵּׁנִי.

אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי עוֹמֵד עַל מְקוֹמִי וּשְׁנֵי הַמְּשׂוֹחֲחִים נִכְנְסוּ אֶל חֲדַר-הָעֲבוֹדָה שֶׁל אַבָּא.

אַךְ שׁוּב הִרְגַּשְׁתִּי אֵיזוֹ יַד עַל רֹאשִׁי וְנִרְעַדְתִּי – זֹאת הָיְתָה יָדוֹ שֶׁל אַבָּא, שֶׁכְּאִלּוּ הִזְמִינָה אוֹתִי בִּלְטִיפָה אַחֲרָיו אֶל חֶדְרוֹ.

טִבּוּרְצִי לָקַח אוֹתִי וְהוֹשִׁיבַנִּי עַל בִּרְכּוֹ לְעֵינֵי אַבָּא.

– תָּבוֹא אֵלֵינוּ – אָמַר – אַבָּא שֶׁלְּךָ יַרְשֶׁה לְךָ לְהִפַּרֵד מִיַּלְדָּתִי. הִיא… הִיא מֵתָה.

קוֹלוֹ שֶׁל טִבּוּרְצִי רָעַד, עֵינָיו הִתְמַצְמְצוּ מוּזָרוֹת, אַךְ אוֹתוֹ רֶגַע קָם, הֶעֱמִידַנִי עַל הַרִצְפָּה, הִזְדַּקֵּר וּמִהֵר הַחוָּצֶה.

הֲרִימוֹתִי אֶת עֵינַי אֶל אַבָּא בִּשְׁאֵלָה.

עַכְשָׁו עָמַד לְפָנַי אָדָם אַחֵר לְגָמְרֵי, אַךְ דַּוְקָא בְּאָדָם זֶה מָצָאתִי דְּבַר-מָה קָרוֹב לִי: מַה שֶּׁחִפַּשְׂתִּי כָּל הַזְּמַן וְלַשָׁוְא.

הוּא הִבִּיט בִּי בְּמַבָּטוֹ הָרָגִיל, הַמְעֻרְפָּל קְצָת, אַךְ כַּעֵת נִרְאוּ בּוֹ בְּמַבָּט זֶה רַק הִרְהוּרִים, רֹךְ עָנֹג וּכְאִלּו שְׁאֵלָה.

לָקַחְתִּי אֶת יָדוֹ בְּבִטְחָה וְאָמַרְתִּי:

– אֲנִי לֹא גָּנַבְתִּי אֶת הַבֻּבָּה. סוֹנְיָה עַצְמָהּ נָתְנָה לִי אוֹתָה לִזַמַן קָצָר.

– כּ… כֵּן – עָנָה אַבָּא תּוֹךְ הִרְהוּר – אֲנִי יוֹדֵעַ. אֲנִי אָשֵׁם בְּפָנֶיךָ נַעֲרִי, וָאַתָּה תִשְׁתַּדֵּל לִשְׁכֹּחַ אֶת זֶה פַּעַם. לֹא כֵן?

חָטַפְתִּי אֶת יָדוֹ בְּלַּהַט וְהִתְחַלְתִּי לְנַשְּׂקָהּ. יָדַעְתִּי, שֶׁמֵהַיוֹם וָהָלְאָה שׁוּב לֹא יַבִּיט בִּי בְּאוֹתָן הָעֵינַיִם הַחֲמוּרוֹת, שֶׁהִבִּיט בִּי רְגָעִים אֲחָדִים קֹדֶם, וְהָאַהֲבָה הָעֲצוּרָה מִתְּמוֹל-שִׁלְשֹׁם פִּרְצָה בְּזֶרֶם מִתּוֹךְ לִבִּי.

עַכְשָׁו שׁוּב לֹא פָּחַדְתִּי מִמֶּנוּ.

– כָּעֵת תַּרְשֶׁה לִי לַעֲלוֹת עַל הָהָר? – שָׁאַלְתִּי כְּשֶׁנִּזְכַּרְתִּי בְּהַזְמָנָתוֹ הַעֲגוּמָה שֶׁל טִבּוּרְצִי.

– כּ… כֵּן, לְךָ, לְךָ, נַעֲרִי, וְהִפָּרֵד – אָמַר בִּנְעִימָה עֲנֻגָּה וּבְקוֹלוֹ הָיָה מִגּוֹנָהּ שֶׁל אוֹתָהּ תְּמִיהָה – כֵּן. אַגַּב, חַכֵּה… בְּבַקָּשָׁה, חַכֵּה נָא רֶגַע – אָמַר וְהָלַךְ אֶל חֲדַר-מִשְׁכָּבוֹ, וְכַעֲבֹר רֶגַע חָזַר וְתָחַב אֶל כַּפִּי כַּמָה פִּסּוֹת נְיָר.

– מְסֹר אֶת זֶה.. לְטִבּוּרְצִי… אָמַר, שֶׁאֲנִי מְבַקָשׁוֹ בְּהַכְנָעָה… מֵבִין? מְבַקֵּשׁ מִמֶנּוּ בְּהַכְנָעָה לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף הַזֶּה… מִמְּךָ… הֲבִינוֹתָ? וְעַכְשָׁו לֵךְ… לֵךְ מַהֵר.

הִשַּׂגְתִּי אֶת טִבּוּרְצִי בַּדֶּרֶךְ, עַל הָהָר, בִּנְשִׁימָה קְצָרָה, וּבְגִמְגּוּם בַּטְלָנִי מְלֵאתִי אַחֲרֵי אַבָּא:

– מְבַקֵּשׁ… בְּהַכְנָעָה… אַבָּא… אֲנִי – וְתָחַבְתִּי לוֹ אֶת הַכֶּסֶף בְיָדוֹ. לֹא הִבַּטְתִּי בְּפָנָיו. אֶת הַכֶּסֶף לָקַח.

בְּמַרְתֵּף, בְּפִנָּה אֲפֵלָה עַל הַסַּפְסָל שָׁכְבָה מַרוּסְיָה.

הַמִּלָּה “מָוֶת” אֵין לָה עֲדַיִן מַשְׁמָעוּת מְלֵאָה בְּאָזְנֵי הַיֶּלֶד. וְרַק עַכְשָׁו, לְמַרְאֶה הַגּוּף הַקָּטָן הַנָּטוּל רוּחַ חַיִּים, הִתְחִילוּ לְחָנְקֵנִי דְּמָעוֹת מָרוֹת. חֲבֶרְתִּי הַפָּעוֹטָה הָיְתָה מֻטֶּלֶת רְצִינִית, עֲצוּבָה, בְּפָנִים מָאֳרָכִים, הָעֵינַיִם הָעֲצוּמוֹת שָׁקְעוּ קְצָת וְהֶאֱפִילוּ עוֹד יוֹתֵר בְּחַכְלִילִיּוּתָן, הַפֶּה הַקָּט הָיָה פָּתוּחַ קְצָת בְּהַבָּעַת צַעַר יַלְדוּתִי.

כְּאִלּו בְּהַעֲוָיָה זוֹ עָנְתָה לִי מַרוּסְיָה עַל דִּמְעוֹתַי.

מִישֶׁהוּ דָּפַק בְּגַרְזֶן בְּקֶרֶן-זָוִית וְהֵכִין אֲרוֹנִית מִקְּרָשִׁים בָּלִים שֶׁאָסַף מִגַּג הַקִּמֹרֶת.

מַרוּסְיָה סֻלְּקָה מִן הָעוֹלָם עִם פִּרְחֵי הַסְּתָו בְּיַחַד.

סוֹף דָּבָר

זְמַן קָצָר אַחֲרֵי הַמְסֻפָּר פֹה הִתְפַּזְּרוּ חֲבֵרֶיהָ שֶׁל “הַחֶבְרָה הָרָעָה” לְכָל רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.

טִבּוּרְצִי וּוַלֶק נֶעֶלְמוּ לְפֶתַע פִתְאֹם וְאִישׁ לֹא יָדַע לְאָן הָיוּ פְּנֵיהֶם מוּעָדוֹת, כְּשֵׁם שֶׁאִישׁ לֹא יָדַע, מֵאַיִן בָּאוּ אֵל עִירֵנוּ.

הַקִּמֹּרֶת הַנּוֹשָׁנָה סָבְלָה הַרְבֵּה מִשִּׁנֵּי הַזְּמַן. בַתְּחִלָּה הִתְמוֹטֵט הַגַּג, וּבְנָפְלוֹ לָחַץ עַל תִּקְרַת הַמַּרְתֵּף וְהָרַס גַּם אוֹתָהּ. אַחַר-כָּךְ הִתְהַוּוּ הֲרִיסוֹת סְבִיב הַקִּמֹּרֶת וְכָךְ נֶעֶשְׂתָה קוֹדֶרֶת עוֹד יוֹתֵר. הַיַּנְשׁוּפִים צָרְחוּ בָּהּ בְּיֶתֶר עֹז. וְהַלֶּהָבוֹת שַׁעַל הַקְּבָרִים הִבְלִיחוּ בְּלֵילוֹת-סְתָו הָאֲפֵלִים בְּאוֹר כָּחֹל מְנַבֵּא רָעוֹת.

וְרַק קֶבֶר אֶחָד, הַמּוּקָּף גָּדֵר הוֹרִיק מִדַּי אָבִיב בְּאָבִיב בְּרִגְבֵּי-דֶּשֶׁא יְרֻקִים וְהִגְוִין בִּשְׁלַל-צִבְעֵי פְּרָחִים.

יַחַד עִם אֲחוֹתִי סוֹנְיָה, וְלִפְעָמִים גַּם אַבָּא, הָיִינוּ מְבַּקָּרִים אֵצֶל קֶבֶר קָט זֶה, אָהַבְנוּ לַשֶׁבֶת עֵלָיו בְּצֵל הַתִּרְזָה הַמְּפַטְפֶּטֶת קְדֹרַנִּית, לְמַרְאֵה הָעִיר הָרְחוֹקָה, הַשְׁקֵטָה, הַנּוֹצֶצֶת בַּעֲרָפֶל שֵׁם לְמַטָּה. פֹּה הָיִינוּ קוֹרְאִים יַחַד עִם אֲחוֹתִי בִּסְפָרִים, מְהַרְהֲרִים, וּמִתְחַלְּפִים בְּרַעְיוֹנוֹתֵינוּ הַיַּלְדוּתִיִּים הָרִאשׁוֹנִים, בַּתָּכְנִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל יְמֵי-הַנְּעוּרִים הַמַּמְרִיאִים וְהַטְּהוֹרִים.

וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן לַעֲזֹב אֶת עֲיָרַת-מוֹלַדְתֵּנוּ הַשְׁקֵטָה מְלֵאֵי חַיִּים וְתִקְווֹת, לַמָּקוֹם הַזֶּה בָּאנוּ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן, לְפַלֵּא¹⁴ פֹּה אֶת נִדְרֵנוּ לְעָתִיד-לָבוֹא.

בלי לשון - הקדמה

*

את הסיפור הזה “בלי לשון” כתב המחבר ו. קורולנקו בשנת 4–1893 בשובו מאמריקה.

מטרת הספור היא להודיע תלאות הרוסי הכפרי, שמיום הולדתו היה קשור לאדמתו, אדמת אבותיו, ולסביבה שלו ופתאום נדחף אל תוך ניו⁻יורק, העיר הגדולה וההומיה, מבלי דעת שפתה ומנהגיה והוא הולך ונכשל על כל צעד וצעד.

ואולם רבים הם הציורים המלוים את הפבולה העיקרית. וכל אחד ואחד מהציורים קובע ברכה לעצמו.

א) ציור החיים הפשוטים של האכרים שהם מגזע הקוזקים שמלפנים זכו בחופש פראי וגם עכשיו אינם דומים אל האכרים הכפריים הרוסים, והנם עירוניים למחצה, ומשום כך הם יותר נוטים לנדידה.

ב) ציור הנסיעה בים אשר “ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה”.

ג) חיי היהודי ברוך, שבאמריקה נשתנה שמו למיסטר בורק.

הסופר החסיד שבאומות העולם ידע לספר גם את צער היהודי הליטאי הנודד לאמריקה, שמלבד הקושי החמרי הוא סובל צער מוסרי, בראותו את עצמו תלוש לגמרי, כי כל הזכרונות היקרים שנשארו לו מעברו אין להם בסיס בחיים הסואנים האמריקאיים והדור הצעיר הולך ומתרחק מהיהדות. הכל משתנה והכל מתחלל, וגם הדת מקבלת שם איזו צורה משונה, שאין בה מקדושת היהדות העתיקה ומיפיה.

ויפה וטראגי הוא מאוד הציור איך שהגוי הנודד נפגש עם היהודי הנודד ומשיחים זה לזה מה שבלבם, דומה לציור “שם ויפת בעגלה” של מנדלי מוכר ספרים.

ד) ציור יפה הוא תמונת הפריצה הרוסית, שאינה יכולה לותר על אצילותה ומתיחסת בבוז לדמוקרטיות של אמריקה ורוצה להחזיק בנושנות ומזה מתקבלת תמונה קומית וטראגית כאחד. הסופר מצד אחד מלגלג ומצד השני משתתף בצער האשה, שסוף סוף הוא פרי חנוך ידוע בתקופה ידועה, והיא מלאה התמרמרות וצער.

ה) והנה אפּיזודה מחיי הפועלים באמריקה, תאור של שביתה ודימונסטרציה, והצער של הפועל הרעב הבודד הגומר את חייו באבוד עצמו לדעת.

ו) תאור הבהלה של העתונאים עם פחזותם ו“בלופיהם” ושקריהם, שבהם הם מפרנסים את ההמון התאב למעשיות פלאים.

ז) תאור הפועל הבנאי שבחריצותו עלה לגדולה ונעשה לבעל בית⁻חרושת ולשופט העיר – טפוס רגיל מאוד באמריקה.

*

רוח של הומור יחד עם עצבות פנימית מרחף על הספור הזה, רוח אנושי טהור יחד עם כשרון אמנותי ואהבת אדם אמתית, יהי מאיזה עם שהוא ואיזה מעמד שהוא. בכל מקום הוא מבקש את האדם ואותו הוא מוצא בכל מקום. כי ידע קורולנקו את האדם מנפשו, כי גם הוא עבר בחייו הרבה ממדורות הגיהנום בעד עבודתו לטובת הנרדפים.

וכאשר אני נזכר על אודותיו, נפשי עלי תהמה:

מדוע ממעטת האנושיות כל כך להקים אצילי רוח כמו ו. קורולנקו?

א.ז. רבינוביץ

בחדש שבט, תרפ"ח, במלאת לו שבעים וארבע שנה.

פרק א

במולדתי, בפלך ווֹלינסק, במקום שענפי הרי הקרפּטים יורדים ומשתפלים עד שמגיעים אל מישור הבצות של פולסיה (ארץ היערות) יש עיירה קטנה, שאני קורא לה בשם “פת לחם”. מצפונית מערבית היא מתנשאה קצת כגבעה, לדרומית מערבית משתרע מישור גדול, שכולו מכוסה שדות בר, ושם בקצה האופק נראות שורות ירוקות של עצי היער, שעדיין לא עלה עליהם הגרזן. באי⁻אלו מקומות מתנוצצים לנוגה קרני השמש השוקעת אגמים רחבי⁻ידים, שביניהם מתפתלים כנחשים נחלים, נחלים קטנים וצרים, המתיבשים בימות הקיץ.

המקום הוא שקט ושלו, כמעט תפוש שנה. העירה דומה יותר לכפר, מאשר לעיר, אך מלפנים – אף שגורלה גם אז לא היה יותר טוב מעתה, – לא היתה שקועה כל כך בשנה כמו עכשיו. על הגבעות עוד נשארו שרידי סוללות, שעליהן עכשיו מתנועעים עשבים, והרועה משתדל לחקות את לחשם בחלילו הפשוט, בשעה שהעדר הצבורי רועה בשלוה בצל החפירות שמלאו עפר.

לא רחוק מהמקום ההוא, על יד נהר קטן מתפתל, עמד (ואולי גם עכשיו עדיין עומד) כפר לא גדול. בגלל שיחי הקנה (ברוסית לוֹזה) הרבים, הצומחים על יד הנהר, נקרא הנהר בשם לוזה, והכפר לוזינה ובני הכפר – לוֹזינים. ובכדי להבדיל בדיוק בין איש לחברו הוסיפו לשם משפחתם הכללי איזה כנוי מיוחד: היו לוזינים חיות או עופות, את האחד קראו מזניצה (כלי של עטרן למשיחת האופנים), את השני אופן ואת השלישי – מגף.

קשה להגיד מתי בא הכפר הזה וישב לו בצדה של העיר. זה היה בימים שעל הסוללות עמדו עוד כלי תותח, והיורים מהם היו מתחלפים ביריות לעתים קרובות. פעם עמדו שם הפולנים בקונטישים בעלי צבעים שונים, והקוזקים וחבריהם היו מעלים מסביב אבק, בצורם על העיר… ופעם, להפך: מכלי התותח ירו הקוזקים, וגדודי הפולנים היו מעפילים לעלות על הסוללות. אמרו שהלוזינים היו מלפנים קוזקים רשמיים וקבלו אי⁻אלו זכויות (פריביליגיות) ממלכי פולין. היתה גם שמועה, שהם קבלו מלפנים משום מה גם את שם התואר “אצילים”.

אמנם כל זה כבר נשכח. בשנת השישים למאה התשעה עשרה מן הזקן הלוזיני – שולאק, שהיה בן מאה שנה. בשנים האחרונות לא דבר עם איש, אלא היה תמיד מתפלל בקול או קורא ביבליה בשפה הסלוית. אך היו אנשים שזכרו מה שהיה מספר על השנים הקדמוניות, על דבר הזאפורוג’ים וההידאמקים (שבטי קוזקים), על אודות זה שהוא בעצמו הלך שמה אל הדניפּר ומשם בא עם גדוד לוחמים והתנפל על “פת⁻לחם” ועל “קליבן”. ההיידמקים ירו אז מתוך החלונות של בית בוער באש, עד שמרוב החום נתפקעו עיניהם ונתפוצצה עליהם הקופסה עם אבק השרפה שבה. הזקן הבריק בעיניו הפראיות שהיו עומדות כבר להכבות, וקרא: “הי, הי! היה מלפנים זמן – זמננו!…היה לנו חופש!”?.. והלוזינים – המה בני הדור השלישי או הרביעי – שמעו את הספורים המוזרים הללו, הצטלבו ואמרו: “הלואי שלא ישובו עוד ימים כאלה”.

הם בעצמם כבר קברו את זכויותיהם במחרשתם בארץ, והיו נחשבים לא עירוניים ולא כפריים.

לשונם היתה דומה ללשון רוסיה הקטנה, אך בתערובת מלים פולניות ורוסיות. מלפנים נחשבו על בני הכת האוניאטית⁻היונית, אך אחרי כן, כשגברה יד הממשלה הרוסית, הכניסה אותם בספרי הפקודים של הפרובוסלוים, והכנסיה שלהם נסגרה ונחרבה לאט לאט. הם עבדו את האדמה, התלבשו ב“סביטות” לבנות או אפורות עם חגורות ירוקות או אדומות, מכנסיהם רחבות, כובעיהם מעור אילים, ואף⁻על⁻פי שהיו אולי עניים יותר משכניהם, אך הזכרונות על דבר עברם היפה, שלא נטשטשו עדיין כליל, עוד נשתמרו גם באהלי הלוזינים הדלים, המכוסים קש. הם היו לובשים יותר יפה מהאכרים, כמעט כולם ידעו קרוא וכתוב בשפת הכנסיה, ואחרים היו אומרים על אודותם, שהם מתנהגים בגאוה. אכן לאיש מן הצד קשה היה להכיר כי גאותנים הם, יען כי גם הם בהפגשם עם האדונים, בעלי האחוזה, או עם הפקידים, היו ממהרים לנטות מן הדרך, כמו כל האכרים, וכן היו גם משתחוים השתחויה עמוקה, ולפעמים גם מנשקים בענוה את היד של האדון, בכל זאת היה בהם משהו מהכרת ערך עצמם, והמחונן במבט חודר היה יכול להכיר בהם איזה שנוי. על הלוזינים היו אומרים, שהם מזכירים דבר מה ואיזו מחשבה מפעפעת בהם ויש שהם גם קובלים ומתרעמים. ואמנם, כשהיה אחד נפגש עם הלוזיני, ושואל: “מה מצבך”? היה הלז עונה, במקום: "ברוך ה' “, דברים כאלה: “איזה חיים הם!” או: “אנו חיים, כקטניות בצדי הדרכים” (שכל העובר קוטף מהם). ואחדים מהם, היותר עזים, היו מספרים לפעמים דברים כאלה, שלא כל איש רוצה לשמוע… מלבד זאת היה להם זמן רב משפט עם בעל האחוזה בעד המסים שדרש מהם. בפעם הראשונה נתחייבו הם, ואולם אחר כך ותר יורש האחוזה על דרישתו. אומרים שמהעת ההיא התחילו הלוזינים להתגאות עוד יותר, אעפ”י שגם אז לא היו שבעים רצון… אין מקום בעולם, כמו בלוזינה, שמקבלים בחבה את פני האורחים, היודעים לספר ממה שנעשה בעולם ה' הגדול.

פרק ב'

כן חי בתוך לוזינה אחד מתושביה אוסיפּ לוזינסקי, זאת אומרת: חי חיים של פגעים. האדמה היתה מועטה, מס החכירה גדול, המשק הולך ופוחת. הוא היה נשוי, אבל בנים לא היו לו. ולא פעם חשב על אודות זה, כי כאשר יהיו לו בנים, הם יסבלו עוני כמוהו, ואולי עוד יותר ממנו. “כל זמן שהאדם עודנו צעיר – היה אומר אוסיפּ – וצעקת ילדים טרם תשמע לאזניו, צריך הוא ללכת ולבקש את מזלו האבוד”.

לא הוא היה הראשון ואף לא האחרון מאלה שנפרדו מעל קרוביהם ומשכניהם ולקחו, כמו שאומרים, את רגליהם בידיהם והלכו לבקש את מזלם, לעבוד, להלחם עם העניות ולאכול לחם צר מתנורים זרים בארצות נכריות. לא מעט יצאו מלוזינה אנשים כאלה שלא ידעו שלוה במגורם, מי לבדו, ומי עם חבר. פעם יצאה גם חבורה שלמה על ידי הסתת גרמני ערום, שעבר בלילה את הגבול. אך סופם של כל אלה הנסיונות היה אפס, ולפעמים עוד יותר גרוע מזה. מי שב ערום ויחף, מי גורש בחרפה מאדמת גרמניה, ומי אבד בעולם ה' הגדול כסכּה קטנה בתוך ערמה גדולה של קש.

אוסיפּ הלוזיני היה כמדומני, הראשון שלא אבד וסוף סוף נמצא. כפי הנראה היה בר דעת, לא מאלה שאובדים, אלא מאלה המאשרים גם את אחרים בדרך. איך שיהיה – כעבור שנה או שנתים ואולי עוד יותר, בא מכתב ללוזינה, שעליו דבוק בול גדול צהוב, שכמוהו לא נראה עד היום ההוא במדינה זו. ומאוד השתוממו למכתב זה ויקראוהו בבית פקודות האכרים גם הסופר, גם המורה והגלח ועוד הרבה אנשים יותר חשובים, כל מי שהיה תאב לקרוא, ולבסוף קראוהו גם לפני אשת אוסיפּ ומסרו בידה את המכתב, שהיה כבר במעטפה קרועה, אף על פי שעליה היה כתוב באותיות ברורות: לקטרינה הלוזינית, אשת אוסיפּ אוהלובלה הלוזיני, בכפר לוזינה.

במכתב היה כתוב, כי הוא, אוסיפּ הלוזיני, ברוך ה' בריא ושלם, מקוה להיות בעל אחוזה בעצמו, אולם גם להיות שם שכיר יותר טוב מאשר לאיזה בעל בית בלוזינה. במדינה הזאת החופש רב מאוד, האדמה רחבת ידים, הבהמות נותנות הין חלב בפעם אחת, הסוסים – ממש שורים. לכל איש שיש לו מוח בקדקוד וידים לעבוד חולקים כבוד, וכאשר בקשו בני המדינה לבחור להם ראש – פרזידנט בלע"ז – שאלו גם אותו, את אוסיפּ הלוזיני, במי הוא רוצה לבחור, והוא, הלוזיני, חוה את דעתו, כמו שאר בני האדם, ואף⁻על⁻פי, שהאמת נתנה להאמר, שלא נעשה כמו שבקש הוא, ובעל⁻הבית שלו, אלא נבחר דוקא אחר, בכל זאת יפה בעיניו, שלכל הפחות שאלו את דעתו. סוף דבר, החופש ושאר הענינים שם יפים מאוד, אך מתגעגע הוא אוסיפּ לאשתו, ולפיכך השתדל לעבוד כמה שהרשו לו כוחותיו וקמץ משכר עבודתו לקנות בשבילה “טיקט” הרצוף במכתב הזה. ומהו “הטיקט”? זהו הניר הכחול שצריך לשמרו כאישון בת עין. על הכרטיס היה מצויר קטר עם רכבות ואנית⁻קיטור. פירושו של הדבר הוא, כי בכרטיס זה יובילו אותה הנה גם ביבשה גם בים, אחרי שתגיע לחוף המבורג ולהוצאות אחרות תמכור את הבית. את הפרה וכן החפצים שלו.

כל זמן שנקרא המכתב, הביטו השכנים בתמהון ואמרו זה לזה שהנה גם בפתקא פשוטה שכזו טמון איזה כוח אדיר, המוליך את האדם לקצוי ארץ, מבלי לבקש כל שכר. כמובן, הכל הבינו שאוסיפּ הלוזיני שלם בעדה לא מעט. מזה אתה למד, שאוסיפּ הלוזיני לא לחנם הלך לארץ רחוקה וכי אפשר בעולם הגדול לחפש ולמצוא את הגורל האבוד.

וכל אחד חשב לנפשו: וגם טוב היה אילו עשיתי גם אני כמוהו… הסופר שבבית פקודות הכפר (גם כן איש לוזיני לא מהר למסור את המכתב עם הכרטיס לקטרינה, אלא החזיקם אצלו שבוע תמים וחשב: האשה פתיה ובכרטיס שכזה יוכל גם איש יותר נבון ממנה לנסוע לאמריקה ולבקש שם אושר… אך על הכרטיס היה כתוב ברור, אמנם בשפה זרה: Missis Katharina Joseph Losinsky oglobla יוסף הלוזיני אוהלובלה – בשם זה יוכל גם הוא להקרא, אבל “קטרינה” – שם אשה לכל הדעות, וגם שם התאר Missis גם כן, כנראה, מכוון לאשה דוקא. סוף דבר, גם ברגע האחרון עוד היה הסופר מתאנח ומביט בעין רעה, בהוציאו את הכרטיס, שהיה מונח לבד בארגז השלחן, וסוף סוף מסר אותו לידה. האשה קבלה את הכרטיס, ישבה על הספסל ותמרר בבכי.

היא כמובן, שמחה על הכתוב, אך גם משמחה בוכים לפעמים. מלבד זאת, הלא עליה לעזוב את מולדתה, את קרוביה ושכניה. סוף דבר, היא התעלפה.ואחיה מתיא הלוזיני, המכונה דישלא (מוט העגלה), נשא אותה על זרועותיו והביאה אל ביתה.

ובכפר נתפשטה השמועה: אוסיפּ הלוזיני נתעשר באמריקה ונעשה לאיש כל כך חשוב, עד ששואלים בעצתו במי לבחור לפרזידנט. הצעירים התחילו לעתים קרובות לשבת בבית המרזח, לשתות בירה ושכר, לשתות ולעשן ולאחר עד אחרי חצות הלילה, להתוכח ולהתפאר איש בפני רעהו, מי ששמע את הוכוחים הללו, היה חושב בודאי כי מהלוזיניים הצעירים לא ישאר בחורף הזה אף אחד… אם את אוסיפּ שואלים במי לבחור לפּרזידנט, מה יעשו אחרים, שהם יותר חרוצים ממנו? הלא הם יהפכו עולמות! – יען כי שם שורר חופש! חופש! המלה הזאת נשנתה כמה פעמים בבית המרזח של היהודי שלמה, שהקשיב במנוחה בעמדו על דוכנו. אמנם, האמת נתנה להגיד, כי לא כל הלוזינים ידעו את פירוש המלה הזאת, אך נעים היה לבטא אותה, וצלצולה כאילו הוסיף לכל איש על קומתו ועורר זכרונות אמנם לא ברורים, אבל כל כך נעימים… זכרונות שאותם ידעו בארץ זקני הדור, והצעירים שמים פנים כאילו גם הם יודעים אותם…

אכן דרך הלשון להיות מדברת והלוזינים דברו, סאנו וחדלו. אפשר שכבר שכחו מה שדברו והם מושכים גם עכשיו בעול כמו השור בתלם, ואולי מוסיפים לדבר בזה גם עכשיו באותו המקום ובכל זאת נמצאו שם שני אנשים, שלא אהבו לדבר הרבה, אלא להתחיל במעשה. התיעצו בסתר איש עם רעהו ונגשו למכור את בתיהם ואדמתם. אכן לא הרבה היה להם מה למכור, ואחרי שגמרו מעשיהם, הודיעו: גם אנו נוסעים עם אשת אוסיפּ, שלא תאבד יחידה בדרך.

אחד היה ממשפחתה, אחיה מתיא דישלא, בן נכדו של הלוזיני שוליאק, שהיה מההיידמקים – איש גבה קומה, שלשה ארשין רחבו בין כתפיו, ידיו – קלשונים, ראשו גדול כיורה ומכוסה שער מסולסל ממראה הפשתן – ממש דוב מיער. אמרו שבחיצוניותו היה דומה לסב שלו, אך עיניו ולבו תמימים כילד. הוא היה עוד רוק, ביתו רעוע וחלק אדמתו היה מצער מאוד, ואם היה איש כמוהו שוכב לרחבו, היו רגליו פשוטות על גבול שכנו. הוא דבר מעט, שחק רק לפרקים רחוקים. אצלו היתה ביבליה שירש מאבי אביו, שאהב לקרוא בה. ותדיר היה חושב בלבו מחשבות בבושה ועצב. מעודו לא נחשב בלוזינה לחכם, והצעירים היו לפרקים מהתלים בו, אולי מפני שלמרות כוחו הגדול התרחק תמיד מכל תגרה. ידידו הקרוב אליו היה איבן הלוזיני, המכונה דימא, מסוג אחר לגמרי: קומתו נמוכה, לא חזק, עליז, אוהב לפטפט ומחודד. דימה היה רזה, מרבה שיחה, קל התנועה, שערותיו עמדו כמסמרים, עיניו רצו בחוריהן והבריקו, לשונו מהירה ועוקצת, שפמו ארוך ומפנה למטה, כדרך הקוזקים. הוא לא נחשב לפתי וידע לעמוד נגד המעליבים. ואם היה עוקץ את מי שהוא בלשונו החדה, אז היה משתדל להיות בקרבת מתיא ידידו המגין עליו, יען כי ידו לא היתה חזקה ואי אפשר היה לו לערוך תגרה.

כשנודע בלוזינה, כי גם אלה השנים נכונים לנסוע לאמריקה, לא היה הדבר יפה בעיניהם.

– האתה מתיא, תוכל לנסוע בדרך רחוקה שכזו? – שאלוהו שכניו – אתה הלא פתי ואיבן חלש. שם באמריקה ימעכו האוזים אתכם ברגליהם.

אך מתיא השיב: – יהיה מה שיהיה, אבל מאחותי ומדימא שכני לא אפרד.

וכך נסעו שלשתם בדרך הרחוקה… לא כדאי לצייר איך עברו את הגבול ואת ארץ גרמניה. כל זה אינו קשה כל כך. מלבד זאת נמצאו בפרוסיה אנשים רבים משלהם שהורו להם את הדרך. די להגיד שהמה הגיעו עד המבורג. עם צרורותיהם על שכמם מהרו אל החוף להודע מתי תפליג משם האניה. והמבורג עיר גרמנית, עומדת על נהר גדול, לא רחוק מהים, ומשם אניות יהלכון אל כל קצות הארץ. והנה ראו הלוזינים שלנו על שפת הנהר המון רב רץ מכל עבר, ממהר ודוחף איש את רעהו, כאילו האדם הוא קורה מוטלת באמצע הדרך. ומהחוף שתי אניות קיטור קטנות מעבירות את האנשים אל האניה הגדולה יען כי האניות הגדולות, שדרכן באוקינוס, עומדות מרחוק, באמצע הים, במקום העמוק ביותר. ראו הלוזינים ברנית אחת מעלה עשן ואליה נגשות בכל שעה האניות הקטנות, המריקות אל תוכה את האנשים וכל תיבותיהם וצרורותיהם, ושבות מהר אל החוף לקחת שוב אנשים עם חפציהם, ושוב ממהרות אל הברנית הגדולה. כשהסתכל איבן דימא היטב בזה, הבין ראשון תוכן הענין.

– אני אגיד לכם מה זאת. זוהי ספינה ההולכת לאמריקה, ומשום כך היא כל כך גדולה. הנה באנו לעצם השעה הדרושה. נפלס לנו, מתיא, דרך שמה!

הם העמידו את האשה עם הפתקא בראש והתחילו לפנות לפניה דרך בין ההמון. הם הגיעו עד שפת הנהר ושם, כנראה, קבלו כבר את הכתה האחרונה. ה' אלהים, מה נעשה שם בחוף הזה! בכיות וצעקות, ושחוק, וחבוק, וגדופים ותנועות של מטפחות באויר. אין איש שאינו נרגש ומעטים האנשים שעל ריסי עיניהם לא יתנוצצו אגלי דמעה של פרישה. והכל מסביב זר – שפה זרה, מצלצלת, מבטא זר מתופף באוזן, בלתי מובן ומוזר, כמו הגלים המעלים קצף ומכים בחוף. ראשי הלוזינים שלנו סבבו כבמעגל. הלב והעינים נטויים קדימה, שלא לאחר, שלא ישארו באירופה הזקנה, שבה נולדו ובלו חצי ימיהם.

לא קשה היה למתיא לפנות את הדרך לכולם וכעבור שני רגעים עמדה קטרינה עם ארגזה על יד הגשר הקטן והחזיקה בידה את הכרטיס, האניה הקטנה צפצפה בקול עגום זו הפעם השניה והעשן עלה מתוך המעשנה אל האויר הלח. נראה היה שהיא עתידה תיכף להפליג ובטרם שהספיקו הלוזיניים להביט סביבם, והנה נשמעה שריקת האניה בפעם השלישית, ואיזה שקשוק עז נשמע שממנו נבהלו הלוזיניים ונסוגו קצת לאחור. ברגע זה נגש גרמני אחד ענק, שעיניו פתוחות לרוחה, וכולו מכוסה זעה, מפני שהיה עסוק יותר מכולם על החוף, וכשראה את קטרינה, הוציא מידה את הכרטיס, הביט בו והשיב לה, ובטרם שהספיקו הלוזיניים לגשת, היתה קטרינה עם צרורותיה באניה הקטנה, ושני מלחים הסיעו את הגשר הקטן, הפילו את דימא לארץ והדיחו את מתיא ומשכו את הגשר אל החוף. הלוזיניים שלנו מהרו אל הגרמני הענק: “יהי מורא שמים עליך, בן אדם!” – קרא דימא – “הלא זוהי אחותינו, בת אבינו, ואנו רוצים לנסוע עמה יחד!” דימא אמנם רמה אותו, באמרו שהוא אחיה של קטרינה, אך איזו תועלת יצאה מרמאותו, אם הגרמני לא הבין כלום מכל מה שדבר, ובינתים האניה הקטנה הולכת ומתרחקת, וקול בכיה של קטרינה נשמע מעל כל הקולות של הגרמנים. הלוזיניים הרימו את שולי מעילי, הוציאו משום צרור כספם והחזיקוהו בידיהם, ומתיא יצא שוב לפלס דרך בזרוע. הם שוב נגשו אל המקום, שמשם אפשר לקפוץ אל תוך האניה, והראו לגרמני על הכסף שבידיהם, שלא יחשוב שהם רוצים לנסוע שלשתם בפתקא של אשה. דימא עוד ברר מטבע אחת לא גדולה ושם אותה בלאט בידו של הגרמני ועוד כפף לו את אצבעותיו שלא תפול המטבע לארץ, וביחד עם זה הראה לו על האניה הקטנה ועל האשה שקולה נחבא בעת ההיא מפחד ומבכי, אך כלום לא יצא מזה. הגרמני אמנם לא השליך את המטבע ואמר איזה דבר במאור פנים, אך כשהרעים שלנו התרחקו צעד אחד למען יוכלו לעשות משם קפיצה מהירה ולעלות על האניה. רמז הגרמני לשני מלחים, שהיו, כנראה, אנשים מומחים לדבר, והם דחקו את הלוזינים והרחיקום כל כך, עד שאי אפשר היה להם לחשוב עוד על דבר קפיצה.

– נו, מתיא, – קרא אליו דימא – הראה נא להם מקצת יכלתך. עכשיו הדבר נחוץ מאוד!– אך באותה שעה נדחפו רחוק, רחוק ודימה המסכן נפל ורגליו התרומו באויר. וכשקם דימא מעל הארץ פנתה האניה והתרחקה מהחוף. גלגליה סובבו והתיזו נטפים עכורים על החוף. זנב העשן נגע בפני ההמון, אחר כך נראו פני קטרינה שנזדהמו מדמעות, ועוד דק אחד – ובין האניה והחוף הבדילה רצועת מים רחבה כעשרה מטרים. הגלגלים התחילו להסתובב בחזקה, הרצועה נעשתה יותר ויותר רחבה והאניה הלכה והתקטנה, בעברה דרך האויר הערפלי תחת שמים מעוננים על פני הנהר הדלוח.

הלוזינים ראו, בפתחם את פיהם מתמהון, כי האניה הקטנה נגשה אל הברנית הגדולה ונתחברה אליה כמו על ידי איזה מוט דק, ודרך המוט זחלו כנמלים אנשים וחפצים. אחרי כן נשמה הברנית הגדולה נשימת עשן רב, נתנה קול תרועה חזק מאוד, כנהימת פר גדול בתוך עדר של פרות – והתחילה להפליג לאט ולשוט בין האניות הקטנות העומדות בצדדים, או ממהרות לפנות לפניה את הדרך.

הלוזינים כמעט בכו בהסתכלם אל האניה הגדולה שנתקה מהם את האשה המסכנה, להוליכה לאמריקה הרחוקה.

ההמון התחיל להתפזר. הגרמני הגבוה הסיר את מגבעתו העגולה, מחה במטפחתו את מצחו המכוסה זעה, נגש אל הלוזינים בחיוך והושיט למתיא דישלא את כפו. כפי הנראה לא היה הגרמני נוטר שנאה. כשחדלו הפזיזות והדוחק על החוף נשתנה האיש, ולפי הנראה רצה להביע תודה להלוזינים בעד המתנה.

– הנך רואה,עכשיו אתה מראה אותות רצון כאיש חסד. אבל מה מאוד הרעות לנו, כי הפרדת מעלינו את אחותנו, שתסע לבדה! – הוא ירק ופנה בכעס ממנו.

ובעת ההיא הפליגה הברנית רחוק רחוק, עשנה הלך ונתמעט ולא רק שלא יכלו לראות עוד את קטרינה, כי גם את הברנית בעצמה אי אפשר היה להכיר בתוך שאר האניות מתוך הערפל המכסה אותן.

– כלב הנך! – קרא מתיא לגרמני.

– לך ודבר עמו, אם הוא אינו מבין אפילו מלה אחת – שסע אותו דימה. – אם היית תוקע אז ביד אל תוך אזנו, אפשר שהיינו כבר יושבים גם כן באניה. שם בודאי לא היו משליכים אותנו הימה, ומכל שכן אם שם לנו אחות עם כרטיס.

– מי יודע, – ענה מתיא, בהתגרדו בערפו – את האמת אגיד לך, לא קשה לאדם לתקוע באוזן חברו, אך לא ראיתי מימי שתצא תועלת מזה. גם אנו עשינו כנראה איזה משגה, האמן לדברי. אתה היית צריך לראות זאת מראש כי על כן איש פקח אתה.

כמו תמיד השתדלו הרעים לשים את האשמה איש על ראש רעהו. דימא אומר, כי צריך היה לשתמש באגרוף, מתיא מאשים את פקחותו של דימא, והגרמני עומד ומניע בראשו בידידות לשניהם.

אחד כך הוציא הגרמני את המטבע שדימא שם לתוך ידו והראה ללוזינים. כנראה היה יושב בלבו של אותו האיש: הוא לא רצה לקחת כסף חנם. הוא הכה באצבע צרדה בצוארונו ויקרא: “שנפּס!” ובידו הראה על בית המרזח. “שנפּס” זוהי מלה מובנת בכל לשון. דימא הביט אל מתיא, מתיא אל דימא ואמר: ומה נעשה? כמובן צריך ללכת. אי אפשר לעבור את הים ברגל, ואולי מהשד הגרמני הזה תצא תשועה.

הלכו. ובבית המרזח עומד איש זקן ושערותיו הלבנות עומדות כמסמרים וגם פניו מכוסות מחטים. נראה כרגע, כי כמה שהאיש משתדל להתגלח, שערות זקנו מבצבצות ועולות מתחת העור, כעשב קצור אחרי הגשם. כשראו חברינו את האיש המסוכסך הזה בין הגרמנים הדיקנים והחלקים, הרגישו בו צד קורבה, ודימה לחש למתיא: זהו מינסקאי או הוהילובי ואולי מפושצי.

וכן היה: כשדבר עם הגרמני, הגיש בעל בית המרזח ארבע כוסות בירה (אחת בשביל עצמו) והתחילה ביניהם שיחה. הוא חרף את הלוזינים, קרא להם כסילים והסביר להם, שהם בעצמם אשמים. הם היו צריכים לפנות שם אל הזוית, ששם רשום על הפתח: Billeten-kasse – בילט יודע גם הכסיל מה הוא, וקמא – גם כן ידוע, ואתם מתפרצים כעדר אל המקום הגדור, מבלי יכולת לפתוח את הדלת. מתיא השפיל ראשו וחשב: נכונים דבריו. איש בלי לשון נחשב כעור או כילד קטן. ודימא, אף⁻על⁻פי שאפשר שבתוך לבו חשב גם כן ככה, אך אחרי שהיה “אמביציוני”, הכה בכוסו על השולחן וקרא: – העוד הרבה תוסיף, זקן, לשפוך גדופים! יותר טוב שתמזוג כוס שניה לכל אחד ותגיד מה עלינו לעשות עכשיו.

דבריו מצאו חן בעיני כולם. הכל ראו שהאיש מקפיד על כבודו וגם יודע עת לכל חפץ. הגרמני תפף בכפו על שכמו, ובעל בית המרזח הגיש שוב ארבע כוסות.

– איך נשיג אותה? – שאל דימא.

– רוץ אחריה, אולי תשיג – השיב בעל בית המרזח. – אתה חושב כי על הים כמו בשדה על העגלה. עכשיו עליכם להמתין עוד שבוע עד שתפליג אניה שניה של אמיגרנטים. ואם אתם רוצים, תשלמו מחיר יותר גבוה. בקרוב תפליג ברנית עוד יותר גדולה, ובמחלקה השלישית יסעו הרבה אנשים משויציה ומדנמרק להשתכר באמריקה בתור משרתים, כי האמריקאים הם עם חפשי וגאותני וקשה למצוא ביניהם אנשים שיתרצו להיות משרתים. הנערות משויציה ומדנמרק מרויחות שם באמריקה נדוניה יפה.

– חבל על הכסף; – אמר דימא, אך מתיא השיב: – ירא נא את ה'. הלא אי אפשר לעזוב את האשה שתמתין שבוע שלם. הלא היא תמס בבכי! נדמה לו למתיא, כי באמריקה על חוף הים הכל כמו על יד המעברה בכפרם, ואחותו תשב שם על החוף עם ילקוטה, תביט על הים ותבכה…

הם לנו אצל בן ארץ מולדתם. בבוקר מסר אותם לשודי צעיר שהוליך אותם אל שפת הנהר, קנה בשבילם כרטיסים, הושיבם על האניה, ובחצות היום הפליגו הלוזינים שלנו, דימא ומתיא, להשיג את קטרינה.

פרק ג

עבר יום, יומים, השמש שוקעת בים מצד אחד ועולה מן הים מהצד השני. הגלים משקשקים, ענני ערפל עוברים ושחפים עפים להם מלמעלה, מעל האניה, יושבים על התרנים ואחר כך כאילו נתקים משם ברוח ומתנועעים מצד אל צד כחתיכות של ניר, הולכים ומתרחקים, כאילו שבים אל הארץ העתיקה, שהלוזינים שלנו עזבוה לנצח. מתיא מלוה אותם במבט עיניו ומתאנח. הנה, חושב הוא, גם השחפים מפחדים להתרחק הרבה, ואנו עפים הלאה. לנגד עיניו מצטייר יער, ושם הלאה נהר קטן שעליו צומח קנה חור, ועל שפת הנהר – אהלים עניים מכוסים קש. ונדמה לו, כי יותר טוב היה לו, אילו היה שב לצרות הראשונות שכבר הורגל בהן.

והים מכה בחזקה בצדי האניה, גליו מתרוממים כהרים ונופלים ברעש משברים, כאנחות ענק, מטיל הוא אימה ומתרעם כאחד. האניה נוטה ועוד מעט וכאילו תהפך לגמרי. והנה היא מתחילה שוב להתרומם, בהשמיעה קול אנחות וחריקות. התרנים שחים ושורקים, הרוח מילל, והאניה נוסעת הלאה. הלאה. מתיא דישלא היה תמיד מדבר מעט, אך לפרקים היה חושב בלבו מחשבות כאלה שלא היה יכול להביען בשפתיו, ואף פעם לא עברו במוחו כל כך הרבה מחשבות בלתי ברורות, כמו העננים והגלים הללו, וכל כך עמוקות ובלתי מובנות כמו הים שלפניו, המחשבות עלו במוחו ואבדו, והוא לא היה יכול, וגם לא נשתדל, לזכרן, אך הוא הרגיש ברור, כי מהמחשבות הללו מתעוררת תנועה גדולה בתוך נפשו, אבל אי אפשר לו להגיד מה היא.

לעת ערב כוסה הים בערפל. השמים חשכו וראשי הגלים האירו באיזה אור מוזר… מתיא ראה, כי הגל, שברח מפני חוד החוטם של האניה, מבהיק בחושך, המכסה את השמים ואת הים, באור לבן מאוד. הוא הרכין את ראשו, הסתכל בעומק התהום, ולבו נזדעזע בקרבו.

המים שסביב האניה האירו. בתוך הים עברו להם אורות חורורים, נדלקו וכבו, עלו על פני הים, ופתאום ירדו אל תוך התהום הנורא… ונראה למתיא שהכל חי: גם הליכות האניה, גם המית הרוח, משברי הגלים ותנועת האוקינוס ודממת הסתרים של השמים. הוא הביט אל תוך העומק ונדמה לו, כי גם משם מביט אליו איזה פלאי נפחד ונרעש ומלא תרעומות…מימי קדם הולך לו הים את מהלכו, מימי קדם מתרוממים הגלים ונופלים, מימי עולם שר לו הים את שירתו המיוחדת, שאינה מובנה לאדם, ומימי קדם ישנם שם בעומק חיים מיוחדים, שאין אנו מכירים אותם, והנה בהרמוניה העולמית הזאת, בתוך התנועה החיה נכנסה בחוצפה האניה ובוקעת לה דרך ישרה… ושירת הים נחרדה ונשתנתה, הגלים נבקעו ונפרצו, ושם איזה פלאי בתוך המעמקים מקשיב בחרדה אל הליכות הענק הנפלא שבא הנה מעולם אחר זר ומשונה… כמובן, הלויזיני מתיא לא היה יכול להביע את רחשי לבו במלים כאלה, אך הוא הרגיש פחד מפני עומק הים. ונראה לו כאילו הוא מביט בפחד מלמעלה, ומי שהוא מביט אליו בפחד מלמטה, מביט ומתקצף ושולח את מלאכיו “דוהרי דולקים”, העולים וצפים מלמעלה אנה ואנה, כל אחד עם פנס אור פוספורי על ראשו, לחקור איזה דבר ומתיעצים בלחש זה עם זה, ואחרי כל אלה שבים הם אל מעמקי התהום – לתת דין וחשבון לפני מי שהוא, על החפושים שעשו… והאניה נחפזה ורצה בלי הרף אל מטרתה¹.

הרבה חשב מתיא הלוזיני באותה שעה. חבל שאלה המחשבות עלו וירדו, כמו הגלים, מבלי השאיר רושם כל שהוא, ולא נחרתות במלים שיש להן קיום, נצנצו וכבו כניצוצי הים במעמקים. אולם גם הוא בעצמו אמר לי אחרי כן, כי לעולם לא ישכח את הים. “האדם מרבה לחשוב על הים מחשבות שונות על אודות עצמו, על האלהים, על הארץ והשמים, מחשבות שונות חושב האדם על הים, על החיים ועל המות”… ומעיניו נראה איזה קו אור מתפרץ ויוצא ממסתרי מעמקי הנפש הפשוטה והחשוכה הזאת… ומוכח מזה, כי הים השאיר איזה רושם בנפש זו.

כן, בלי ספק שנשאר רושם…נפשו התנועעה כמו הים ובלב התהלכו הרגשות כגלים. לעתים התפרצה דמעה מעיניו ולפעמים – אל נא יחשבו דברי לצחוק – הוא, האיש הגדול והכבד הזה, רצה להשליך את עצמו ולעוף, לעוף, כמו החסידות, שהגיעו הנה שוב מארצות אמריקה,לעוף למקום רחוק, רחוק, ששם יסתתר השחר, ששם יתענגו על רב שלום אנשים טובים ומאושרים…

אחרי כן אמר לי מתיא, כי אז היו אצלו מחשבות כאלה, שכמוהן לא עלו על לבו לא בעת שהיה הולך אחרי המחרשה, לא בעירה בעת היותו שם על היריד ואף לא בהיותו בבית הכנסיה. שם היו תמיד רק מחשבות רגילות לפי המקום והזמן. ועל האוקינוס היו מחשבות מיוחדות, לא רגילות. הן עלו מאיזה מקום כמו ניצוצי הים, והוא השתדל להסתכל בהן, כמו אל הניצוצות הללו… אך חפצו לא הצליח בידו. כשהוא לא הסתכל בהן אז שטו ועברו אחת אחר השניה, נצנצו וכבו ולטפו את הנשמה ואת הלב, וכאשר רצה לצוד אותן, לספרן לעצמו בדברים – הן ברחו, והראש התחיל כואב ומסתובב.

כמובן, כל זה קרה מפני שהיה לו הרבה פנאי ולפני עיניו עבר האוקינוס והתנועע והתגעש והתנוצץ וכבה והאיר והלך לו הלאה, הלאה, למקום האין⁻סוף.

ביום השלישי למסעו, בעלותו על הספון ראה לפניו אניה. מתחילה נדמה לו שאניה קטנה זו העשויה למשחק נסתבכה בין גלגלי האניה הגדולה, שהוא נוסע עליה. אך זה נדמה לו כך, מפני שהאויר השקוף מקרב כל דבר. ומסביב מבלעדי מים לא היה כלום, האניה התנועעה והלכה וגדלה וכאשר הגיע עד האניה שעליה נסע מתיא, ראה שעליה יושבים אנשים עליזים, ששחקו והשתעשעו ונסעו להם הלאה, כאילו אין להם כל דאגה וחייהם עוברים בשמחה, כמו אניתם, לרוח המנשב כחפצם, לאותו צד שהאניה צריכה ללכת שמה… ובפעם השניה, כשהיתה תנודה רבה, כשעל חוטם האניה היתה עננה על רסיסי מים, הוא ראה שוב אניה קטנה שכזו מוטה על צדה וטסה כצפור. הגלים התרוממו וירדו כהרים, ולפעמים הסתכל מתיא ושאר הנוסעים בחרדת לב והאניה הקטנה כאילו אבדה בין הגלים. אך הנה שוב רוכבת היא על מרומי הגלים ונוגעת במפרשה, בקצף הים, כמו כנף השחף, והיא התנועעה וטסה טסה והתנועעה… ומתיא חשב כי אלה הם אמריקאים. אנשים אמיצי לב, כנראה! והנה הוא נוסע אליהם, והוא אכר פשוט ופחדן, איש כפרי… איך יפגשוהו שם, ולמה הם צריכים לו? ומה יהיה הוא כעבור איזו עשרת שנים?

ונדמה לו, כי גם הוא נהפך עכשיו לאיש אחר. לא אותו מתיא שהלך שם אחרי המחרשה, או אותו שהיה עומד בחגים ומסתכל ביריד בעירה הסמוכה. די גם הדבר הזה בלבד, שהוא ראה את הים הסוער, את אניות⁻הקיטור, את האנשים הזרים והמוזרים ההם, גם זה שעינו ראתה בסוד עמקי הים ומה שהרגיש במעמקי נפשו וחשב על אודותם ועל אודות האנשים הזרים ההם ועל אודות עצמו, כשהוא יבוא אליהם – הכל כאילו שינה אותו עד שהיה לאיש אחר. והוא הסתכל לפניו בתכלת השמים ממעל ובמעטה האד המכסה על הים, כאילו חפש שם את מקומו ואת עתידו…

באחד הרגעים האלה, כשמחשבות כאלה עלו וצפו ממעמקי נפשו החשוכה, כניצוצים ממעמקי הים החשוכים, הוא ספר את דבריו לדימא ושאלו:

– מה דעתך דימא – איזהו שם אצלם החופש?

אך דימא ענה בכעס:

– לך לעזאזל… לך ובקש לך קדחת רביעית, דבר ומגפה.

הסבה לזאת היתה, כי בעת ההיא חשך העולם בעיני דימא המסכן, כי בעת שהספינה התנודדה ונטתה פעם אל הימין ופעם אל השמאל, פעם מאחור קדימה ופעם מקדם לאחור; כשנדמה שעוד מעט יפלו השמים על הארץ, או שהים מתרומם ועולה השמימה, אז הסתובב ראש דימא, הרגיש בקרבו איזו בחילה ותעוב והוא היה הולך ונגש אל המעקה והוריד את ראשו מעלה ומטה כמו סחבה התלויה על הגדר להתיבש. רע היה לו מאוד והוא קלל את הים שעתיד להוציא את כל קרביו ובקש מאלהיו כי יביא את הספינה מהר לאיזה מקום שהוא ואפילו אל בין הפראים. מתחלה התפלא מתיא על תכונתו של דימא העלולה כל כך להשתנות, וגם ניסה להורותו דרך ארץ. אך אחרי כן ראה שלא את דימא בלבד קרה כדבר הזה, כי הרבה אנשים נכבדים, ואפילו הצעירות משוידיה ומדניה שנסעו לאמריקה גם כן נשתנו כמו דימא. אז הבין מתיא כי על הים הוא דבר רגיל. גם הוא בעצמו לפעמים הרגיש איזה זהום ולא יותר. דימא הוא בעל עצבים – קלל את עצמו ואת הים ואת אוסיפּ ואת קטרינה ואת הספינה ואת מי שהמציא אותה ואת כל האמריקאים, אפילו אותם שעדיין לא נולדו בעולם.

לפרקים היה רוצה לדבר עתק גם כנגד האלהים, אבל כבש את רוחו, יען כי על הים זהו לא כל כך קל, כמו על היבשה.

ואף על פי כן המחשבה על דבר החופש היתה תקועה עמוק בלב מתיא, ועוד בהיותו באירופא על חוף הים, כשבאו בשיחה עם היהודי בעל בית המרזח, אז מתיא בעצמו שאלו ראשון:

– הגידה נא לי מהו החופש שישנו אצלם שם?

– דורסים וטורפים איש את רעהו, ענה הוא בכעס, אולם – הוסיף הוא, בגמרו לשתות את כוסו – הלא אצלנו נוהגים גם כן כך, ואני באמת מתפלא למה לאנשים פשוטים כמוכם ללכת לאמריקה, למען יפשטו שם מכם את העור, אם יכלתם להשיג זאת גם במקומות מושבותיכם?

– זוהי, כנראה, זריקת אבק אל תוך גננו, קרא דימא המבין דבר.

– מה לי ולגנים זרים? ענה בעל בית המרזח בהשיאו אותו לדבר אחר. – אנכי רק אומר, כי בעולם הזה מי שדורס וטורף את חברו הוא הצדיק… ומה שיהיה בעולם הבא, תראו אחר כך בעצמכם… אינני חושב כי שם יותר טוב…

– זה אמנם בכל מקום כך: כמו שאחד מתיחס אל השני, כך השני מתיחס אל הראשון. אם האיש הוא רך, אז גם על הקרש ירך לו, ואם הוא בעל עצמות יבשות, אז קשה לו גם על כרים וכסתות. ואיש מסוכסך, בלתי חלק, כמוך לא ראיתי מימי.

כך נגמרה השיחה באופן בלתי נעים.

עכשיו נסע עמם עוד איש אחד צ’יכי, איש זקן ולא עליז, אך נעים. בנו שישב באמריקה ונתעשר שלח אחריו לבוא. הזקן נסע, אך הוא אמר כי יפה היה לו יותר אם היה מתעשר בארץ מולדתו ולא היה צריך לנסוע לאמריקה. השפה הצ’כית היא סלוית. הפולני היה חושב שהוא מדבר רוסית ולרוסי נדמה שהוא מדבר פולנית, הלוזינים דברו בשפה של הווֹלינים – תערובת של השפה הרוסית, הפולנית והאוקריינית, ולכן היה יותר קל להם להבין ודימא השנון מהר להכנס בשיחה. במקום שחסרו מלים, נעזר בידיו, בראשו וברגליו. לפעמים שורק, מצלצל בלשונו אל חכו. סוף דבר, מהרה נעשה חבר לצ’כי. והצ’כי יודע גם גרמנית ועל ידו אפוא אפשר לדבר עם הגרמני והגרמני מתרגם לאנגלי.

וכאשר עברה הסערה והאויר נזדכך אז חלפה גם המחלה ועל הספינה נעשה יותר שמח. אז יצאו הנוסעים של המחלקה השלישית ועלו על סיפון האניה. האונגרי הגבוה התחיל לחלל בחלילו, הגרמני הצעיר – בכנור והצעירים לקחו את הצעירות השוידיות במתניהן ויצאו לרקוד, בזהירות, שלא יכשלו בעבותות ושלשלאות הספינה. צלצלי המנגינות נשמעו למרחוק על האוקינוס, והגלים ליוו את המנגינה וכשובבים זרקו קצף רסיסים, רסיסים, ובתולות הים רקדו ותעבורנה את הספינה, ובלב היתה גם שמחה וגם תוגה.

באותה שעה ישב לו דימא עם הצ’כי בפנה וספחו אליהם את האנגלי ואת הגרמני הידען, ודימא התלמד לדבר. האנגלי דבר אל הגרמני, הגרמני אל הצ’כי, והצ’כי מסר אל דימא. ראשית כל למד שמות המספר של האמריקאים ושנן את למודו ע"י כפיפת האצבעות. אחר כך למד לדעת איך נקרא אמריקאית לחם, מים, ואחרי כן – מחרשה, סוס, בית, באר וכנסיה. הכל רשם על פסת ניר ושנן על פה. הוא השתדל ללמד גם את מתיא, אך הלז היה קשה לקליטה. הוא הספיק רק ללמוד את המספר שלשה, מפני שגם ברוסית הוא נקרא Tpи כמו באנגלית.

ואחר כך שאל את הצ’כי שיבאר לו מה זה חופש, והוא ענהו, כי זהו פסל של נחושת שהוצג על האי. גבוה הוא מעל כל הבתים והכנסיות, וידו מורמה למעלה ובה לפיד כל כך גדול, עד שהוא מאיר מרחק גדול בים. בתוכו פנימה סולם, שבו אשפר להכנס לתוך ראשו, לידו וגם לראש הלפיד. בערב מעלים אור במצחו ובראש הלפיד, ואז יהיה נגהו כלבנה, ועוד הרבה יותר ממנה. ואשת הנחושת הזאת נקראה – חופש. דימא מסר את השיחה הזאת למתיא, אך דעת שניהם לא היתה נוחה מזה, הם חשבו כי שוב אין הדבר נכון. זה אומר: “דורס וטורף איש את רעהו” וזה אומר: “אשה של נחושת”… ומתיא נזכר משום מה בסבא הלוזיני – שוליאק, שנתן לו במתנה את הביבליה. הסבא מת כשמתיא היה עוד תינוק, אך הוא זוכר באופן לא כל כך ברור את האגדות של הסבא על דבר הימים שכבר עברו, על דבר המלחמות, על דבר אחורי הפורוגים, שם באילו מקומות על יד הדניפר. וגם עכשיו, כמו ממעמקים עלו זכרונות על דבר איזה חלום מוזר, ששמע מהסבא. במוחו נצטיר העבר הרחוק הזה ואיזה מרחב גדול ואיזה חופש פראי… “ואם היית פוגש טטרי או בן עם אחר… אז מי שהיה ה' בעזרו הוא נשאר בחיים”. כך היה אומר הסבא… ומהו זה? – חשב מתיא – גם הם היו דורסים וטורפים" ואחר כך נזכר שהעם היה משועבד לאצילים ואחר כך בא השחרור משעבוד זה, אבל החופש כאלו עדיין איננו. ראשו הסתובב, מחשבותיו נתערפלו ובתוך לבו עדין נשארה בלתי נפתרה…

פרק ד

ביום השביעי היה הים מכוסה בערפל עב, כאלו נגע החוטם של הספינה בקיר לבן וכמעט שלא נראתה כל תנועה בים. פעמים אחדות שטו כמעט על יד הספינה צמחי הים, ומתיא חשב, כי אמריקה קרובה. אולם לדימא נודע על ידי הצ’כי, כי כאן הוא אמצע האוקינוס, אך לא רחוק מקו המשוה המים לא עמוקים, וכאן מכה הזרם החם של המים בשרטון והולך אל משוה הלילה, ולפיכך מכסה כאן הערפל את הים. הספינה שטה לאט לאט, וכל הזמן השמיעה קול יבבה חזק, וקיר הערפל השמיע את הד הקול כאילו בתוך היער הסמיך, ולב כולם נתמלא פחד ואימה.

ובעת ההיא מת איש אחד על הספינה. אמרו שהוא עלה לספינה כשהיה חולה, וביום השלישי הורע לו מאוד ואז שמוהו בחדר לבד, אליו היתה באה בתו, ילדה צעירה, שמתיא ראה אותה בוכיה, ובכל פעם כאילו נהפך לבו בקרב חזהו הרחב. ולסוף, כששטה הספינה בתוך הערפל העב, נשמע בין הנוסעים כי האיש ההוא מת.

ואמנם כל יושבי הספינה הרגישו במות. הנוסעים נדמו, הרופא התהלך סר וזועף, רב החובל התיעץ עם סגנו, ולמחרת קברוהו בתוך הים. עטפוהו בסדין לבן, קשרו אל רגליו דבר⁻מה כבד. איזה בן אדם בסיורדוט שחור וצוארון רחב לבן, שנראה בעיני מתיא כאילו אינו כהן כלל, קרא תפלות, ואחר כך השכיבו את המת על קרש והניחוהו בירכתי הספינה וכעבור כמה רגעים נשמע מתוך הדממה שקשוק המים…באותו רגע התפרץ קול צוחה. הילדה הצעירה נחפזה אל הים ומתיא שמע קול קורא: אבא, אבא!… הספינה שהלכה לאט התרחקה מהמקום והוא והגלים התערבו עם הערפל הלבן. מהאיש ההוא לא נשאר מאומה… הערפל עמד כקיר מאחור ומפנים, והצפצפה של הספינה נהמה וכאילו ספדה על גורלו המר של האדם…

מהרה באו מאורעות אחרים שהשכיחו את המאורע הזה. ביום ההוא הספיקה איזו אניות מפרש לא גדולה בנסים לנטות בעוד מועד מחוטם הספינה הגדולה, אולם הדבר הזה לא היה עוד חשוב כל כך.. האנשים שעל אנית המפרש הניעו באויר במגבעותיהם וצחקו בהיותם רחוקים מהספינה הגדולה כעשרה מטרים, בפעם אחרת היתה סכנה יותר גדולה. בעצם היום, כנראה, נדמה לו לרב הובל כי הוא רואה איזה דבר עומד מנגד. הוא נתן פקודה והספינה עמדה, ואחר כך שבה לאחור, כאילו ברחה מדבר מה שהלך ושט בתוך הערפל. אחר כך עמדה הספינה וחכתה, ופתאום הביט מתיא למעלה וראה, כאילו בתוך הערפל עמד ענן שקצותיו בוערות באש והאויר נעשה יותר קר ורוח עז התחיל לנשב. הספינה נטתה והתחילה להתחמק לאט לאט השמאלה אל עמקי הערפל, ומימין היה לא ערפל, אלא הר של קרח. מתיא לא האמין מראה עיניו שיש בעולם הר גדול שכזה והוא כולו קרח מוצק, אך לא הוא לבדו, כולם ראו זאת. כל יושבי הספינה החרישו וגם גלגל המכונה הסתובב בחשאי, וההר שט לו והתנועע ופתאום נעלם, כאילו נמס.

שני הלוזינים שלנו והצ’כי הסירו תיכף את כובעיהם והצטלבו. הגרמנים והאנגלים אינם נוהגים להצטלב ואין להם אלא תפלה בלבד. גם הם מאמינים באלהים וגם הם מתפללים וכשנסעה הספינה הלאה קם האיש הלבוש סורדיוט שחור עם צוארון לבן (בשום אופן לא הייתי אומר, שזהו כהן דתי) בתוך העם על חוטם הספינה והתחיל להתפלל בקול רם ועמו התפללו אחרים ושרו איזה שירים, ושירת הקודש התערבה עם הנהימה העצובה של צפצפת הספינה השולחת למרחוק את אזהרותיה וקיר הערפל ענה לעומתה, אך בקול יותר עצוב ויותר חלש.

והים נעשה יותר ויותר שוקט עוד וילקק את ירכתי הספינה כאילו לטף אותה ובקש מהאנשים סליחה… הנשים בכו אז הרבה ולא יכלו להשקט, ביחוד מיצר היה מתיא על היתומה הצעירה, שישבה בפנה ובכתה, כילד, בכסותה את פניה בקצה מטפחת הצמר. הוא בעצמו אינו יודע איך קרה כדבר הזה, אך הוא נגש אליה, הניח את ידו הכבדה על שכמה ויאמר:

– די לך לבכות, ילדה, ה' הוא רב החסד!

הצעירה הרימה את עיני התכלת שלה, הביטה אל הלוזיני ואמרה: – ואיך לא אבכה? אנכי נוסעת לבדי אל ארץ זרה. בארץ מולדתי מתה אמי, על הספינה – אבי, ובאמריקה אמנם באיזה מקום יש לי אחים, אך היכן הם – איני יודעת… הגע בעצמך מה מר הוא גורלי!

מתיא עמד והביט ולא אמר כלום, הוא לא היה אוהב לדבר דברים בטלים וגם גורלו היה לא נעים, אך מהעת ההיא בכל מקום שעמד או ישב ובכל מה שהיה עושה, לא פסק מלחשוב על אותה הילדה ולא העלים עינו ממנה.

ואז נדר מתיא בלבו: אם אני אמצא את גורלי בארץ הרחבה והזרה, אחלק אותו עמך, ילדתי המסכנה, יען כי נפש האדם דורשת לרחם על מי שהוא ולאהוב את מי שהוא ובפרט כשהוא גר בארץ…

פרק ה

ביום השנים עשר התחיל ההמון להתאסף על חוטם הספינה, כנמלים על שבב⁻עץ כשהרוח מנשב ודוחף אותו לשפת השלולית. מזה הבינו הלוזינים כי אדמת אמריקה קרובה. ואמנם מתיא שראייתו היתה חדה, ראה ראשון כי מעל לים התכלת מצד ימין צצה ועולה כמחט לבנה, אחר כך התנשאה המחט למעלה ונראה היה ברור כי זוהי מנורת הים. על פני הגלים שטו סירות עם מפרשים עקומים, אניות קיטור עם חלונות, כמו בתים, אניות קיטור קטנות שלא ראו הלוזינים כמוהם מימיהם. ושם באד הכחול נשקפו אילו דברים, דבר מה שלח ניצוצות, דבר מה נראה חור⁻לבן, דבר⁻מה נתמתח ונראה בשלל צבעים. הנה איים –מכוסי עצים, הנה רצועה ארוכה של חול לבן. עה השפוע הרעים דבר מה ודפק, ועשן שחור עלה ממעשנה גבוהה.

דימא דחף את מתיא בזרועו:

– הרואה אתה? הצ’כי דבר נכונה.

מתיא ראה לפניו. והנה שם גבוה מכל התרנים הרמים שעל הספינות היותר גדולות עמד פסל ענקי של אשה וידה מורמה, ובה לפיד, שאותו הושיטה כלפי אלה הבאים מאירופה אל הארץ הגדולה האמריקאית.

הספינה הלכה לאט בין שאר הספינות, ששטו כמו חפושיות המים על פני הים. השמש שקעה, והעיר נגלתה יותר ויותר, נראו בתים, נדלקו שורות של מאורות שרעדו בלי סדר בתוך המים, התנועעו וקפצו אחד על השני. השמים חשכו, אך במרומי האויר נראתה רשת דקה של גשר גדול שלא נראה כמוהו בעולם. בתים ענקיים של שש, שבע קומות עמדו מתחת הגשר על שפת הים. המעשנות של בתי החרושת לא יכלו להגיע בעשנם עד הגשר. הוא היה תלוי על המים משפה אחת לשפה השניה של המפרץ, והאניות הגדולות עברו תחתיו, כמו תכשיט של זהב וכאילו בא להתחרות עם אור קוי השמש האחרונים, וזר של מאורות בידה המורמה למעלה.

ולב מתיא חרד וזע מפחד. רק עכשיו הבין מה זאת אמריקה, שעל שפתה חשב להפגש עם קטרינה. הוא קוה שאותה ימצא יושבת על שפת הים וילקוטה עמה.“אלי! אלי!” – חשב מתיא – “הלא האדם פה כטפה בתוך הים”.

הספינה שטה כבר כשתי שעות קרוב ליבשה, עברה הרבה בנינים אך עוד הוסיפו להתמתח שורות חדשות של בתים, של רחובות, של אורות… ומשפת הים מתוך שאון המכונה נשמע רעש והד. נדמה, כאילו אחד גדול ועיף נושם בחזקה, או מתרעם לרגעים ומתקצף ומתהפך מצד אל צד ומתאנח… ושוב הומה ומתגלגל כרוח בערבה…

הלוזיני חפש ומצא את אננה – זו הצעירה שאביה מת בספינה – ואמר:

– החזיקי, ילדה, בי ובדימא. הלא את רואה מה שנעשה כאן באמריקה ישמרנו האלוהים… הצעירה תפשה אותו בידו ובטרם שהספיק מתיא הנכלם להביט מסביב, והנה נשקה בידו, מפני שהיא המסכנה נפחדה מאמריקה עוד יותר ממנו.

הספינה עמדה במפרץ ללון, ולא נתנו לאיש לצאת עד הבוקר. הנוסעים ישבו זמן רב על ספון הספינה ואחרי כן התפזרו ושכבו לישון. לא ישנו רק אלה שפחדו מפני גורלם בארץ הזרה שבאו אליה, כמו הלוזינים שלנו. אולם, דימא, מהר ראשון לשקוע בשנתו על הספסל. אננא ישבה עם מתיא ולפרקים נשמע קולה הנמוך והרועד. מתיא שתק. אחר כך תקפה השנה גם את אננא, בשימה את ראשה העיף על צרורה. ורק מתיא ישב כל הלילה החם ההוא עד שנכהה האור במצח הפסל ונגוהות השחר שחקו על פני הגלים ועל התלמים שנעשו ע"י הספינות, ששבו מעבודתן הארוכה בלילות.

ממחרת עלו פקידי הגבול על הספינה, נתנו לחתום על איזה ניר, ובתוך כך התחילו למשוך את הברנית אל החוף. ועצוב היה לראות איך שהענק הזה מוטל עכשיו כמת, מבלי שיוכל לזוז בעצמו ואיזו ספינה קטנה מטפלת בו, כמו נמלה חיה בחפושית מתה. פעם מושכת אותה בזנבה ופעם ממהרת אל חטמה, ומצפצפת, והומיה ומתעסקת… והחוף הוא מחסן גדול, גדול, שכמוהו רבים על שפת הים. המחסנים הללו עומדים שורות, שורות, גדולים וקודרים, רק על האחד נתאספו אמריקאים, צעקו, צפצפו וקראו “עורה!”… מתיא הביט רגע שמה, כי חשב אולי יראה שם את אחותו, ןאחרי כן הניע בידו כמתיאש. לסוף הגישו את הברנית. איזה מלח, מהיר כשד, עלה למעלה אל תקרת המחסן ומשם ירד והתנועע באויר יחד עם הגשרים שהורדו אל הברנית, וההמון יצא אל אדמת אמריקה.

עצובים היו שלנו… גם הם אמנם הלכו, אי אפשר להשאר נצח על הברנית. ואולם להגיד האמת, למתיא נראה שיותר טוב היה לו על הברנית. שט הנך ושוב שט… שטים עננים וים ורוח חפשי, ושם מעבר לגבול הים – יתן ה' מה שיתן… והנה הגיעו ליבשה. אבל מה יש פה? לכל האורחים באו אנשים לקבל פניהם, מנשקים, מחבקים, בוכים, ורק לקראת אורחינו לא בא איש. הם צריכים איפוא ללכת ולחפש בעצמם את גורלם הבלתי⁻ידוע. והיכן הוא? אנה לנטות, איפה להעמיד רגל ולאיזה רוח לשים פנים – אין ידוע. עמדו הגרים שלנו במעיליהם הלבנים, במגפיהם הגבוהים ובכובעיהם הרמים מעורות אילים ועם מקלותיהם העבים ביד, (חתכו מעצי המולדת, הצומחים אצל הנהר– נהרם), ועומדים כאובדי דרך, והצעירה עם צרורה ביניהם מבקשת סתרה.

פרק ו

ז’יד! חי אלוהים, יכּני הרעם אם זהו לא ז’יד, – קרא דימא ראשון בהתפעלות, בהראותו על איש אחד שמגבעת עגולה על ראשו ולבוש בפידז’אק ארוך. אף על פי שעל ידו עמד אדון צעיר ולבוש בבגדים חדשים ולא היה דומה כלל ליהודי, – בכל זאת כשהפנה האיש את ראשו אליהם, הכיר גם מתיא במבט ראשון, כי יהודי לפניו, ודוקא יהודי “משלנו”, ממוהיליב או מז’יטומיר, ממינסק או מסמולנסק, כאילו רק עכשיו שב מהשוק והתלבש בגדי⁻דייטש.

הגרים שמחו על היהודי כעל קרובם. וגם היהודי בראותו את המעילים הלבנים ואת הכובעים השעירים, נגש כרגע אליהם וישתחו.

– בואכם לשלום! מה שלומכם? אנכי תיכף הכרתי כי בני ארצי אתם.

– ומה? – קרא דימא בחגיגות – וכי לא אמרתי לך? הנה זה עם חביב. בכל שעה של מבוכה, שם הוא מופיע. – שלום לך, אדון יהודי! אינני יודע איך לקרוא לך בשמך.

– מלפנים קראוני ברוך, ועכשיו קוראים לי בורק, מיסטר בורק, נכון לשרת אתכם – אמר היהודי, וכאילו בגאוה החליק את זקנו.

–אַ, ובכן שמע, בּרקה…

– לא ברקה, אלא מיסטר בורק – תקן היהודי בקצת גאוה.

– נו, יהי כך. אם מיסטר, יהי מיסטר… היכן נמצא מלון יפה בשבילנו? מלון לא כל כך יקר, ולא רע לחלוטין. כמו שהנך רואה, אף על פי שלבושים אנו במעילים פשוטים, בכל זאת איננו כבר מוז’יקים (אכרים פשוטים)… ומלבד זאת הלא עמנו נערה.

– וכי סבורים אתם שאני בעצמי אינני יכול להבחין עם מי יש לי עסק? ענה מיסטר בורק בטון של פוליטיקאי.– מה אתם חושבים עלי? מיסטר בורק טפש, מיסטר בורק אינו מבחין בבני אדם?… ואולם צריך אני להגיד לכם כי הצלחה גדולה היא לכם, שנזדמן לפניכם מיסטר בורק. הלא לא בכל יום אני הולך לבקר את החוף, למה לי ללכת הנה בכל יום? והנה אצלי תמצאו מעון יפה ובשביל הצעירה נפנה חדר קטן ביחד עם בתי.

– הנך רואה כמה זה יפה? – אמר דימא והביט לצדדין. כאילו הוא בעצמו המציא את מיסטר בורק – אם כן הולך נא אותנו אל מלונך.

– אולי אתם צריכים לקבל כאן את חפציכם?

– איזה חפצים? האמת אגיד, הנה רק מה שיש פה עמנו.

– זה אמנם לא הרבה… – דז’ון – קרא מיסטר בורק אל הצעיר, שהיה בנו – למה אתה עומד כבול עץ? טאיק די בגדז' אוף מיסס! (קח את הצרור של הצעירה).

הצעיר לא היה בעל גאוה. הוא הסיר את מגבעתו לעומת האורחת, לקח ממנה את הצרור, וכולם הלכו מהנמל.

עברו דרך רחוב אחד אל הרחוב השני שנראה לאורחים כדמות מערה. הבתים אפלים, גבוהים המבואות צרים, ונוסף לזה נעשה מצע על עמודים בחצי קומת הבתים מעל הרחוב הגודר ומכסה את השמים מעין רואה.

– הוי אלהים, אם האלהים! – קראה אננא בפחד ותפסה ביד מתיא.

– כל הנשמה תהלל יה! – מלמל מתיא לעצמו – ומהו זה אשר לפנינו?

– למה זה נבהלתם? – אמר היהודי – זוהי רק רכבת. איזה חידוש יש בדבר? תסע לה לדרכה, ואנו נלך לנו לדרכנו. היא לא תגע בנו לרעה, ואנו בה לא נגע. כאן ארץ שכזו, אין בה זמן בשביל פיהוק.

ומיסטר בורק הלך הלאה. הלכו גם האורחים שלנו, בפחד ורעדה, מפני שהעמודים רעדו מסביב, הרחוב רעש, מלמעלה שקשק הברזל ועל ראשי האנשים עפה הרכבת בכל מהירותה. האורחים פתחו פיהם והביטו בתמהון אל הרכבת שנתעקמה כנחש ונטתה לפנה ועוד מעט כאילו נגעה בחלון הבית – ורצה לה הלאה באויר, פעם בדרך ישרה ופעם מתפתלת.

ונדמה להם לאורחינו, הרגילים במולדת אל שאון היער ואל לחש הקנה הצומח על יד הנחל לוזובה, ואל חריגת האופנים בערבה – כי עכשיו נפלו לתוך הגיהנום ממש. הבתים – הכובע נופל מהראש, כשהוא נוטה להביט אל גבהם. תרני הספינות כיער שרוף. וכשהנך מרים ראשך למרום הנה השמים מכוסים פיח ומלבד הפיח הם מכוסים במצע, שהרכבת עוברת עליו, ומזה תמיד שוררת ברחוב אפלולית נצחית. ולפניו יביט והנה מן הצד ממהרת ורצה רכבת אחרת וחוצה את הדרך שעברה בה הרכבת הראשונה, והאויר מלא שאון, דפיקות, חריגות וצפצוף המכונות.

– הוי, אלהים! – קראה אננא בשפתים חורות. מתיא נשך רק את שפמו בשיניו ודימא השח ראשו בזעף וצעד כפוף תחת משא צרורו. אחריהם רצו מחנה של ילדים⁻מזיקים, לפעמים שחורים לגמרי כמגפים מצוחצחים ומבריקים והסתכלו ישר אל תוך פניהם, קפצו ושחקו, ושובב אחד זרק ישר על דימא חתיכה של איזה פרי.

– כך אפשר שתפקע הסבלנות לגמרי, קרא דימא, בהניחו את צרורו ארצה – שמע נא, ברקה…

– מיסטר בורק, תקן לו היהודי.

– ומה, מיסטר בורק, עושה אצלכם המשטרה?

– ואיזה עסק יש לך ולמשטרה? – ענה היהודי באי⁻נעימות. – למה להרגיז את המשטרה בדבר פעוט שכזה? בארץ זו לא נוהגים לפנות תמיד אל המשטרה לעזרה בכל מקרה קל.

– זהו אמנם מה שקוראים לו “חופש”, – ענה דימא בכעס עצור – זורקים לבן אדם ישר אל פניו סמרטוט – וזהו חופש? ואם כאן שורר חופש שכזה, הבה מתיא, תן לשובב הזה מכה הגונה, ואז ידע לעזוב אותנו.

– אל נא תעשה כדבר הזה – בקש היהודי – אנחנו מהרה נגיע למחוז חפצנו… הם עושים דברים כאלה, מפני… מפני שלא נעים להם לראות בעלי זקן מגודל ופרוע…הנה קרוב אל ביתי יש ספר. הוא יעשה לכם הכל כראוי בעד שכר מועט. הוא הספר היותר זול בניויורק.

– אכן זהו חופש יפה, השדים יקחו אותו! – קרא דימא בכעס בשומו את צרורו על שכמו. בזמן ההוא עפה אליו קליפת בננה ומוכרח היה דימא בכל זאת להמשיך דרכו הלאה.

ועכשיו נעלה נא על הסולם הזה.

– רציתי לדעת אנה נלך! – קרא דימא בהתרגזות. ואמנם הסולם הזה נועד לעלות בו על המצע שעליו עוברת הרכבת.

– עלינו לשבת במרכבה.

– לא אלך, קרא דימא בהחלט. האלהים ברא את האדם שילך ויסע על האדמה. די לנו שעברנו את הים הארור, שעוד מעט והוציא ממנו את הנשמה. והנה עכשיו מצוּוה עלינו לעוף כעורב על פני האויר. אם רוצה אתה שנלך עמך תוליך אותנו ברגל.

– הוי, הוי! – קרא מיסטר בורק באי⁻סבלנות – מה אעשה עמכם? הואילו נא לעלות.

– לא אלך – ענה דימא בזעף, ובפנותו אל אננא קרא – וגם את אל תלכי.

היהודי החליף בחפזון דברים עם בנו, שחייך לכל המאורע הזה, ואחרי כן פנה מיסטר בורק אל דימא ואמר:–אם אתה עקשן שכזה… לך אל כל אשר ישאך לבך. אנכי אעלה לשבת ברכבת, ואתם לכו באשר תחפצו. השב, דז’ון, את הצרור אל הצעירה. לכל אדם יש הזכות ללכת באשר הוא בוחר לו.

דז’ון הוסיף לחייך, אך לא מהר להשיב את הצרור אל הצעירה והנה מתיא נגש אל דימא, לקחו בידו ואמר: – נלך נא!

– ה, מה לעשות? בארץ זו, כנראה צריך להסתגל לכל, ענה דימא, ובטענו את צרורו על גבו שם פעמיו בכעס אל הסולם.

שם מן הצד ישב לו אמריקאי באדישות. היהודי נתן בידו מטבע, והלז נתן לו חמשה כרטיסים. היהודי שם את הכרטיסים בקופסה של זכוכית וכולם עלו משם הלאה עד הגיעם אל הפלטפורמה.

הרכבת עדיין לא באה. הפלטפורמה היתה בקו ישר עם הקומה השלישית של הבתים. מתחת התהלכו אנשים, נסעו קרונות גדולים, עברו מסעות של סוסים במסלת ברזל; ומלמעלה על פני שמי התכלת רחפו עננים לבנים, מזהירים, ממש כמו העננים שלנו. הנה – חשב מתיא – תעוף לה העננה ותעבור לה את הים ותגיע אל הכפר שלנו לוזישצה, תסתכל במים הטהורים של הנחל לוזינה, תראה שם את הבתים ואת השדות ואת האנשים העובדים שם כמצות האלהים ונוסעים שם, מי בעגלה פשוטה רתומה לסוס אחד או לשנים. וכי יעלה שם על דעת מי שהוא, כי שנים מלוזינה נצבים ברגע זה בעיר זרה, שבה התעללו בנו, כאילו לא היינו נוצרים, ובאנו הנה להיות ללעג ולקלס. עומדים הם לא על הארץ ולא על הר ועתידים לעוף באיזו מכונה. – “אלהי!” –חשבה באותו רגע גם אננא – “ואם כל זה ישבר ויפול, אז נרד כולנו לתחתית שאול עם המכונה יחד. הוי ישו! מרים הקדושה! יוסף הקדוש! כל הנשמה תהלל יה!”… דימא לעס את שפמו הארוך והביט דומם.

על פסי הברזל מרחוק נראה כעין עגול, התגלגל ובא והתקרב. הברזל חרג והשמיע את שיחתו מתחת הרגלים, ועל יד הפלטפורמה מהרה ועברה כחץ הרכבת. נשמע קול שריקה, והרכבת עמדה, נפתחו הדלתות וכמה עשרות אנשים יצאו משם ועברו על פני האורחים הלוזינים. אחר כך נכנסו הלוזינים אל תוך הרכבת, ישבו במקומות הפנויים והרכבת מהרה שוב לנסוע לדרכה, וכל כך עפה עד שהחלונות של הבתים נגלו ונסתרו כהרף עין.

מתיא סגר את עיניו. אננא הצטלבה מתחת למטפחתה ולחשה תפלה. דימא הביט אל סביבו, כאילו מוכן למלחמה. הוא חשב שהאמריקאים היושבים שם גם כן יסתכלו בהם ובכובעיהם ואולי גם כן ישליכו בפניהם קליפות בננה. אבל כנראה, האמריקאים הללו היו אנשים רציניים, איש לא שם לב אל הלוזינים וגם איש לא חיך. הדבר הזה מצא חן בעיני דימא ודעתו נחה.

עוד מעט והרכבת שוב עמדה, והאנשים שלנו הגיעו בהצלחה אל התחנה ושם ירדו אל הארץ.

פרק ז

המלון של מיסטר בורק לא היה דומה כלל למלונות שלנו. המלונות שלנו, כלומר אלה שבווהלין, או שבפלך מוהיליב, או בפולסיה הרבה יותר טובים: בית ארוך, לא גבוה, אצל הקיר הלבן משחיר שער רחב, כל כך מקרב את הלב עד שהסוסים בעצמם נוטים לבוא אל תוכו. וכשנכנסים הנה לפניך חצר מקורה בגג גבוה מכוסה תבן, בין המוטות שהגג נסמך עליהם עפים צפרים רבים, הוגות יונים מאיזה מקום… שם באר עם משאבה, אבוס, תרנגולים, עז, פרה, ריח של זיעת הסוסים, של עטרן ושל חציר יבש, נעים לזכור את כל אלה…

צריך להגיד כי מתיא ודימא נחשבו במקומם לאנשים היודעים דרך ארץ ויודעים איך להתנהג בנימוס. לא פעם קרה להם ביריד או ביום חג, בעברם דרך עירה, להכנס לבית מרזח, ושם הרבה אנשים מסוגים שונים, ובכל זאת לא היו אובדי עצות. כבר למדו לדעת, כי כל אחד מכיר את עצמו. העמיד האיש את הסוס על מקומו, שם לפניו מלוא זרועותיו חציר יבש, או תלה בראשו תרמיל עם שבולת שועל, אחר כך תקע את השוט תחת חגורו למען יכירו וידעו האנשים כי לפניהם לא אורח⁻פורח, או עני המחזר רגלי על כפרים ועירות, אלא בעל בית הגון, שיש לו סוס שלו ועגלה שלו. הוא נכנס אל תוך הבית, מתישב לו על הספסל וממתין עד שיתפנה בשבילו מקום אצל השולחן. ובתוך כך מביט הוא אל כל סביביו, מה הם האנשים אשר הזמין לו האלהים להפגש אתם, ותיכף נכנס בשיחה מתאימה, עם אכר פשוט כלשונו ועם איש עירוני כלשונו ועם מנהל אחוזה או סגן פּאַן (בעל אחוזה) כלשונו. כמובן יודעים הם ומכירים את מקומם, ואם על יד השולחן ישב לו ברוחה פאן עובר ושב – אז כמובן צריך להמתין, אף על פי שיש עוד מקום פנוי אצל השולחן. סוף דבר: בכל מקום ידעו להתהלך בעינים פקוחות – הכירו את עצמם, הכירו את האנשים, ולפיכך מאלה שהם שוים להם נתקבלו בחבה ובכבוד ומהגאותנים התרחקו. אמנם לפעמים הסבו להם האדונים אי נעימות, אבל זה קרה רק לעתים רחוקות.

עכשיו פתאום כאילו נסתמאו. הם לא באו הנה ברגל, כמו שהולכים למקומות הקדושים, גם לא באו בעגלה, הם הגיעו הנה בעופם באויר. ובית מיסטר בורק אינו דומה למלון. זהו פשוט בית גדול, אפל למדי ואי⁻נעים. בורק פתח במפתח שבידו את הדלת והם עלו על המדרגות. כאן היה מסדרון קצר שבו פתחים אחדים. כשנכנסו דרך אחד, עפ"י הוראתו של מיסטר בורק, עמדו האורחים שלנו על יד המפתן, פרקו מעל שכמם צרורותיהם והניחום על הרצפה, הסירו כובעיהם והביטו מסביב.

החדר היה די מרווח. היו מטות אחדות רחבות מאוד ועליהן כרים לבנים. במקום אחד עמד שולחן קטן אצל המטה. ובכמה מקומות עמדו כסאות. על קיר אחד תלויה תמונה גדולה ועליה ציור “החופש” – אדם הנושא בידו אבוקה ויחד עם זה מנורה ולוחות הברית. תמונות כאלה ראה מתיא בוילנא, והוא חשב שבורק הביא אותן לאמריקה.

מתוך החלון הפתוח נראתה מסלת הברזל התלויה באויר העוברת לארכו של הרחוב ושבה באו גם הם. ושוב נראה מרחוק המגן העגול של הקטר שהיה הולך ומתקרב אליהם, ונראה להם שהרכבת תתפרץ ותכנס ישר אל תוך הבית. האורחים הביטו אליה כמעט בפחד. אך באותו רגע התפרץ ונכנס זרם חזק של האויר ועבר איזה קיר עם חלונות. זו היתה רכבת הבאה מעבר השני: בחלונות נשקפו ראשים, מגבעות, פנים וביניהם אחדים לגמרי שחורים כפיח… וכעבור כמה שניות עבר הכל, והרכבת הלכה לה הלאה, הלוך והתקטן, ובאותה שעה הלכה רכבת אחרת ונתקרבה, ובעוד רגעים אחדים עברה גם היא על יד החלון. תימרות אד ועשן עברו כרצועה על יד החלון. וחתיכות ממנה נכנסו ובאו גם אל תוך החדר פנימה.

– כל הנשמה תהלל יה! –קרא מתיא, בהצטלבו מתוך חרדה. ורק כשעברו שתי הרכבות התחזק לראות ולהתבונן אל מקומו איהו.

בחדר עמדו כעשר מטות, אך מהאורחים היה שם רק אחד, איזה אדון, שאי אפשר היה להלוזיניים להכיר מאיזה סוג הוא. לבוש היה כעירוני, מכנסים קצרים. בהירים, עם משבצות, נעלים כבדות וקשורות ברצועות. כתונת לבנה ומגוהצה בעמילן וחזיה בהירה. הוא שכב על המטה מכוסה חציו בגליון גדול של עתון והביט בסקרנות אל האורחים הנכנסים. לפי מראהו אפשר היה לחשבו ל“פריץ” גמור, ואילו קרה זה ברוסיה בודאי שהיה דימא משתחוה כנגדו השתחויה עמוקה והיה אומר: נעניתי לך… אולי הכניס אותם הנה הג’יד ברקה בטעות.

בכל אופן חשבו הלוזינים כי כאן יש להם עסק עם אציל אמריקאי או עם פקיד הממשלה, אך מיסטר בורק ירד באותה שעה מהמדרגות לפנות מקום בשביל אננא, ובשובו הקריב את הלוזינים אל אותה המטה שהיתה סמוכה אל מטת האדון הנכבד

– המטה הזאת מחירה שני דולרים בשבוע – אמר מיסטר בורק.

– חפצתי להגיד לך, מיסטר בורק – לחש דימא לבעל הבית – מי יודע אם כך טוב יהיה?

– נו, ענה בורק כנלעב – מה צריך עוד בעד שני דולרים בשבוע? אתה אולי חושב שזהו רק בעד אחד? לא, בעד שניכם! בעד אוכל לחוד.

– ה' עמך – ענה דימא בכל זאת בלחש – אם אי אפשר לך להוזיל מזה. אך אולי יהיה הדבר למורת רוח לאדון הזה? הן אנחנו אנשים ממדרגה נמוכה.

בורק במקום מענה צפצף בשפתיו ואחרי הביטו בבוז גלוי אל “האדון”, אל האציל האמריקאי, אמר:

– מה שנוגע לזה אתם יכולים להיות בטוחים לגמרי. זהו כלל לא כמו שהנכם חושבים. כאן חופש: כולם שוים, העיקר מי שמשלם כסף. ועוד תדעו מה שאגיד לכם? אתם אנשים פשוטים ואני מכבד אתכם יותר מאחרים, מפני שאני יודע כי אתם בארצכם הייתם בעלי נחלה. ואת ה“שרלטן” הזה לא הייתי מחזיק כלל בביתי אילולא שלמו לי בעדו מ“תאמאני הול” (משרד הבחירות). ומה זה נוגע לי? אצל הבוסס (הבחור) הרבה כסף והוא משלם בכל שבוע בדיוק.

דימא חטף בהבנה שטחית מה שהוא מהדברים הבלתי מובנים שאמר לו מיסטר בורק.

– אנוכי מבין מדבריך, מיסטר בורק, כי זהו לא אדון, אלא אדם ריק, כמו אלה שמסתובבים אצלנו בירידים והמגבעת של האיש הזה, והכתנת הלבנה והצוארון – הכל נקנה בכסף שנחסר מאיזה כיס שהוא.

בורק חייך: – אתה יכול, כנראה, “להחוות באצבע כלפי השמים”² אמר בורק בהחליקו את זקנו הקצר.

– אין לכם, בכל זאת, לפחד פן יבולע לכיסכם. זוהי לא אומנותו. אני חפצתי רק לאמר, כי כל אדם חייב לבקש פרנסה נאה וישרה. אך מי שמוכר את זכות הבחירה… לתאמאני הול, ואפילו אם היא באמת זכותו… לפי דעתי, אין זו פרנסה נאה.

ואחרי שנאנח הוסיף: – אצלי היה כאן מוסד נכבד, אך מה לעשות! הכל הלך לטמיון. נשארה רק הדירה עד שיגמר זמן השכירות, מוכרח אני לבוא במשא ובמתן עם כל מיני בריות.

דימא לא הבין לגמרי מה זה מכירת זכות הבחירה, ולמי יש צורך בזכות זו. אך אחרי שנכשל כבר פעם אחת, לא העיז להכנס בשיחה, ועשה פנים כאילו הוא מבין הכל וענה בקול רם:

– אם כך, הרי זה טוב. הנח, מתיא, את הצרור הנה. למה הביוש? וכי כספנו צרורות? וכאן, השד יקח אותם, הלא שורר חופש.

והוא ישב על מטתו, נוכח האדון האמריקאי ועוד הרחיק את רגליו זו מזו. מתיא פחד אולי יהיה זה לא לרצון לאמריקאי. אך מהרה נראה, כי הבחור הוא פשוט ונוח לבריות. בשמעו כי מזכירים שם “תאמאני הול” הרחיק ממנו את העתון, ישב על מטתו, חייך בחן ואיזה זמן ישבו הוא ודימא זה נגד זה והביטו איש רעהו.

–Good by (שלום!) – קא ראשון האמריקאי וסטר לדימא על ברכו.

ודימא סטר לו בידידות גם כן ואחרי חשבו מעט ענה: Yes.

– Tommany-holl – אמר שוב האמריקאי בחיוך של ידידות – Wery well – ענה דימא – הוי, אדון, למדנו נא איך למכור לתאמאני הול, השד יקחהו, את זכות הבחירה כדי שנוכל גם אנו לאכול ולשתות חנם.

– Well – ענה האמריקאי בהצהילו קולו בצחוק.

– Yes, –ענה דימא גם כן בצחוק.

האירלנדי רמז בעיניו ושוב סטר את דימא על ברכו, וכנראה תיכף נעשו ידידים.

פרק ח

ומתיא הביט בהתפלאות אל דימא:– הנה איש! – חשב מתיא בלבו. ובעצמו ישב על המטה, השפיל את ראשו מעצבות וחשב, הנה סוף סוף הגענו לאמריקה, ומה עכשיו?

ובאמת צריך להגיד, כי הכל לא מצא חן בעיני מתיא באמריקה זו. גם בעיני דימא לא מצאה חן, והוא היה זועף כל הזמן שהלכו מהנמל העירה. אך מתיא ידע, כי אָפיו של דימא חלש. היום הוא מתנגד למישהו, מחר הוא לו ידיד נאמן. הנה עכשיו הוא מסבב את שפמו, ממציא מלים, ומביט אל האמריקאי בעין שמחה.

ולמתיא היתה שעת עצבת.

אמנם הוא עכשיו באמריקה! עוד אתמול בלילה ארץ זו נראתה לו בערפל ולא ידע מה יהיה אז כאשר יתפזר הערפל הזה… הוא קוה שיבוא איזה דבר נעים. “אכן” – חשב מתיא בלבו – "בעולם הזה רבות מחשבות בלב איש, ובמציאות נעשה לגמרי אחרת. ואם היה האדם יודע מה שיצא בעתיד, אפשר שהיה נשאר בלוזינה מולדתו לעולם ועד ביחד עם צרתו שעמה הסכין. והנה נתפזר הערפל, ואחותי עדיין איננה, ואין גם אותה אמריקה, שעליה חשבתי כל כך הרבה בשבתי על שפת נהר לוזינה השקט וכל זמן שהספינה שחה לה באוקינוס והים שר לו את שירו הבלתי מובן, והעננים רחפו להם פעם מאמריקה לאירופה ופעם מאירופה לאמריקה… ובלב רחפו גם כן איזו מחשבות לא ברורות על אודות מה שקרה שם, במולדת הרחוקה ומה נשקף לי מעבר לאוקינוס, ששם עלי לבקש אושר חדש.

ועכשיו בקש את אשרך בגיהנום זה, במקום שבני אדם רצים כמשוגעים על האדמה ומתחתית האדמה וגם – יסלח נא לי אלהים – באויר… במקום שאינו דומה כלל למולדת, במקום שאי אפשר להכיר בבני האדם מאיזו מפלגה הם, במקום שאין מדברים בשפה מובנה, במקום שגם אחרי נוצרים רודפים נערים שובבים ומתקלסים בהם, כמו אצלנו אחרי תורכים…

– שמע נא, דימא! – אמר מתיא בהתרחקו מעל מחשבותיו הנוגות – צריך תיכף לכתוב מכתב לאוסיפּ. הוא כבר מכיר את הארץ הזאת, אפשר שיוכל לתת לנו עצה למצוא את אחותנו, אם עדיין לא באה אליו, ומה נעבוד אנו פה.

– נכון מאוד, ענה דימא.

בקשו מבורק עט ודיו, ישבו על יד החלון וכתבו. את המכתב כתב דימא, ואחרי שידיו לא התרגלו להחזיק בדבר קטן כמו עט, ארכה הכתיבה זמן רב.

גמרו לכתוב, דימא מחה את הזעה מעל מצחו, ופתאום עמד בפה פעור. מתיא הביט גם כן, ולבו דפק משמחה. בחדר עמדה “פריצה” זקנה במעיל משי שאמנם כבר עברה צורתו מיושן, במגבעת משומשת עם פרחים צהובים ומזוודה קטנה ביד. מלבד זאת אחזה כלב קטן לבן קשור ברצועה, שפנה לכל עבר והריח את האויר.

– משלנו, לחש דימא למתיא.

ואמנם ה“פריצה” ישבה על הכסא סמוך לפתח, נשמה בחזקה מטלטול הדרך, ודבריה הראשונים היו:

– ארץ ארורה, בני אדם ארורים, עיר ארורה! הגידו נא, למה באתם הנה?

האורחים שלנו שמחו לשמוע את שפת מולדתם, שניהם מהרו אל ה“פריצה” וכמעט שדפקו זה את זה בראשם, בהתנפלם שניהם לנשק את יד האצילה.

כנראה מצא הדבר חן בעיני ה“פריצה”. היא ישבה על הכסא, לא מנעה מהם את ידה והביטה ברחמים אל האורחים בהניעה בראשה.

– מפודוליה, או מוולין אתם?

– מלוזינה, גברת רבת⁻חסד.

– מלוזינה? יפה מאוד, ואנה אתם הולכים?

– למיניסוטה, שם יושבים בני משפחתנו.

– מיניסוטה! יודעת אנכי, בצה, יער, צרעה, שרפות יער וכמדומני גם הודים… הוי בני אדם! למה באתם הנה? וכי לא טוב היה אילו הוספתם לשבת בלוזינה שלכם?

“כמדומה שדברי אמת הם”, חשב מתיא ודימא ענה:

– הדג מבקש מה שיותר עמוק, והאדם מה שיותר נוח.

– ולפיכך נצוד הדג ברשת ובני אדם – באמריקה… זוהי טפשות גמורה, ואולם זהו לא עסקי. והיכן הוא בעל המלון? הנה גם ברקה פה.

– מיסטר בורק, תקן היהודי, שנכנס אז החדרה.

– אַ, מיסטר ברקה – קראה הגברת, והאורחים הרגישו כי היא כועסת קצת – אנכי אמנם שכחתי רגע! אכן צדקת מאוד, הוד גדולתך, מיסטר בורק. בארץ הארורה הזאת כולם מיסטרים ואי אפשר להכיר בין ז’יד ובין חולופּ (אכר אוקרייני) ובין אציל. הנה גם אלה (היא הראתה על האורחים) יפשטו מהר את מעיליהם הכפריים, ישכחו את אלהים וידרשו כי גם אותם יקראו בשם אדונים.

– זהו עסק שלהם, כל אחד מתנהג לפי חפצו – ענה בורק בקור רוח, ואחר הוסיף: – ובמה אוכל לשרת את הגברת?

– כן דברת, אמרה הגברת. – כאן באמריקה איש אינו צריך לדאוג לחברו. כל אחד יודע רק לדאוג לעצמו. והשאר יוכלו להשמד מהעולם הזה וגם מהעולם הבא… והנה הדבר שהביאני הלום: אמרו לי שכאן ישנה נערה משלנו…או, סלח נא, מיסטר בורק… אולי תוכל לקרוא הנה את ה“לידי” הצעירה מבנות אכרנו…

– ומה לה ול“מיסס” אָני?

–כנראה אתה בעצמך אומר להכנס בעסקי אחרים, מיסטר ברקה.

בורק לחץ בכתפיו. באותה שעה נכנסה אננא. הפריצה הזקנה שמה משקפים על חטמה ובחנה את הצעירה מראשה ועד כפות רגלה. הלוזינים גם כן הביטו אליה, ונדמה להם כי בעיני הפריצה מצא חן הפחד שתקף את הצעירה והדמעות שנראו בעיניה וגם גוה החסון וגם זה שמוללה בידה את קצה סנורה.

– היכולה את לסדר את החדרים? – שאלה הפריצה.

– יכולה, ענתה אננא.

– וגם להכין מאכל?

– גם בזה רגילה.

– ולכבס לבנים, ולגהץ, ולהדליק מנורה? אנכי שונאה את הגז שמאירים בו פה. להעמיד מיחם ולבשל קהוה?

– כן,גברת רבת חסד.

– את באת הנה לעבוד.

– ואיך אפשר אחרת?– ענתה הצעירה.

– מאין אוכל לדעת?… אולי חשבת להיות כאן נשואה לפרזידנט? אך הוא, יפתי, כבר נשא אשה.

שתי דמעות כבדות התגלגלו מעיני הצעירה ונפלו על סנורה הלבן שהוסיפה למולל בידה. בלב מתיא נתגלגלו רחמים על הצעירה הזאת.

– היא, גברת רבת חסד, יתומה. אביה מת בספינה.

– חכמה יותר גדולה מזו אי אפשר היה להמציא! – אמרה הפריצה במנוחה – הרבה טיפשים באו הנה, כזבובים אל הדבש… אולם…לי אין פנאי. אם באת הנה לעבוד, אקחך מחר לביתי. מיסטר בורק יראה לך את הבית. ואלה הם קרוביך?

– לא, גברת רבת חסד, אך…

ומתיא ראה כי אננא שמה עליו את מבטה הנבהל כאילו שואלת היא עזרה ממנו.

– שום “אך”. אנכי לא ארשה לך להכניס לביתי אוהבים, ואף לא קרובים. אנכי אומר לך זאת מראש: אנכי קפדנית. ולפיכך בחרתי בך, יען כי איני סובלת לקבל גברת אמריקאית שתהיה מבשלת אצלי. גם בנות השוידים נתקלקלו… השומעת את? ובכן להתראות!… ודרכיה יש עמך?

– יש.

– כך נחוץ.

הפריצה קמה, הניעה ראש בגאוה ויצאה מהחדר.

– שלנו – אמר מתיא ונאנח בחזקה.

– כאלה רואים אנו גם כאן, כמו בכל מקום בעולם – הוסיף דימא.

אננא מחתה דמעות בקצה סנורה.

– למה תבכי מיסס אני! – אמר בורק – אנכי אומר לך מראש, כי הדבר הזה לא יהיה ואין על מה לבכות.

מדוע לא יהיה? שאל מתיא מתוך הרהורים, אף על פי שגם הוא בעצמו חשב שלא כדאי היה לנסוע לאמריקה בשביל להיות משרתת אצל גברת קפדנית שכזו. אפשר היה, כמדומה, גם לרחם על יתומה עלובה… ואולם יחד עם זה באה מחשבה אחרת בלב הלוזיני: הפריצה הזאת היא משלנו. אף על פי שהיא קפדנית, אבל היא לא תתן לצעירה להיות אובדת ותשמור עליה שלא תשחית דרכה.

– מדוע אתה אומר שהדבר הזה לא יקום? חזר מתיא שוב על שאלתו.

– אם מיסס אָני באה הנה לחפש מזלה, אז, לדעתי, צריכה היא לבקשו במקום אחר. אנכי מכיר את הגברת הזאת. היא אוהבת לשלם במחיר זול מאוד ושיעבדו אצלה הרבה מאוד.

– הוי, מיסטר בורק, ומי אינו אוהב כאלה? ענה מתיא באנחה.

– זהו אמנם נכון, אבל כאן רוצים לקבל יותר ולעבוד פחות. אולי אתם חושבים לא כך, אז מיסטר בורק ישתוק.. זהו כבר לא עסקי.

בורק קם ממושבו ויצא מהר, ובצאתו מהבית שם מעילו עליו.

הוא היה יהודי רציני, אך מזלו קשה, ועסקיו לא היו מוצלחים. האורחים היו מועטים, ובית התבשיל שלו היה עובד מעט מאוד. בתו היתה מתחלה עובדת בפבריקה, ואחר שבתה הפבריקה מעבודתה. הבן למד בקולידג'. בורק שנה כבר בפעם השלישית את עסקו, ועכשיו הוא כבר חושב על דבר עסק רביעי. מלבד זאת באמריקה באמת אין אדם רוצה כל כך להתערב בעניני חברו, ולפיכך גם מיסטר בורק לא אמר יותר דבר ללוזינים, מלבד שמיסס אני יכולה לעזור לבתו במטבח, ולא יקח ממנה מאומה בעד דירה.

– נחכה נא עוד קצת – אמר לה מתיא – אולי יבוא מהרה מענה בן עירי, ואז גם בשבילך תמצא שם עבודה בכפר

– הלואי, יתן ה' ויקום דברך! –ענו בקול אחד הצעירה ודימא.

– ועכשיו – הוסיף מתיא – כתוב נא דימא את האדריסה על המכתב.

אך ברגע זה קרה דבר שדמי האורחים נקפאו בגידיהם. הענין היה כך, מתיא שמר את הטופס של האדריסה אצלו. בתוך הכיס שבו היה מחזיק את הטבק, והפתקה נתמעכה שם עד שהאותיות שנכתבו עליה בעפרון נמחקו לגמרי. שתי המלים הראשונות אפשר היה להכיר עוד: פלך מיניסוט, אבל משם ואילך לא נשאר רושם. התבוננו בפסת הניר מתחלה מתיא ואחריו דימא ואחר כך נתערב בדבר גם האורח האירלנדי, מכרו של דימא, והאותיות נעלמו מעיני כולם.

– ומה נעשה עכשיו? – אמר מתיא בעצב. דימא הביט עליו בכעס עצור והכה באצבעו במצח עצמו. מתיא הבין, כי דימא אינו רוצה להעליבו בדברים גסים בפני זרים, ורק באצבעו רמז על טמטום מוחו של מתיא. בזמן אחר אולי היה גם מתיא מוצא מה להשיב, אך עכשיו הרגיש כי שלשתם הולכים יחד לאבדון באשמתו, ולפיכך החריש.

– הוי! – קרא דימא וגרד בראשו ביאוש. גם מתיא התגרד יפה, יפה. אך האירלנדי, כנראה בתור איש מהיר, לקח את המעטפה וכתב עליה: מיניסוט, לפועל שבא מרוסיה ועובד באחוזה, יוסף הלוזיני. ואמר: All right.

– הוא אמר: אול⁻רייט", זאת אומרת הכל טוב. מובן, כי המכתב ישיג מטרתו.

– הלואי, יתן ה'! זה יהיה נס גדול – ענה מתיא.

והאירלנדי הציע עוד לפני דימא ללכת עמו יחד להניח את המכתב בארגז הדואר. וכשיצאו שם האירלנדי את כובעו הדומה לסיר ולקח מקל יפה בידו ודימא עמו במעיל הלבן שלו ובכובעו מעורות אילים. בעיני מתיא היו שניהם כל כך מוזרים, כאילו הוא רואה אותם בחלום, וביחוד בראותו כי האירלנדי כפף עצמו והציע לדימא לצאת ראשון. דימא גם כן כפף ראשו והציע לאירלנדי לצאת ראשון. אך אחר כך השתחוו לצאת שניהם יחד, וכאן השתדל בכל זאת דימא שהוא יצא הראשון. האירלנדי טפף בחזקה את דימא בשכמו, ודימא הביט אל מתיא במבט של מנצח.

פרק ט

הדבר היה בערב שבת אחרי ארוחת הצהרים.

מתיא המתין לדימא, אך דימא והאירלנדי לא שבו זמן רב. מתיא ישב אצל החלון וראה את ההמון עובר ושב, זוחלים קרונות גדולים כבתים, עפות רכבות; על השמים ממעל לגגות נראו כוכבים. רוזה, בת בורק, ערכה את השולחן בחדר הסמוך והעמידה נרות בפמוטים נוצצים, הניחה לחם משנה וכסתה אותם במפה נקיה.

ההכנות הללו העירו רגשותיו של מתיא. הוא נזכר כי היום ערב שבת, ובעירתו ראה בזמן הזה את היהודים מכינים עצמם לחוג את שבתם.

אמנם בעוד זמן קצר שב מיסטר בורק מבית הכנסת באיזו חגיגות וכנראה בעצבות. הוא עמד אצל השולחן, התנועע וקרא בקול נמוך את תפלת הקידוש בעינים עצומות. באותו זמן שמהחלון התפרץ אל תוך הבית שאון והמולה, נשמע הלאה מן החדר השלישי צחוק של דז’ון הצעיר, אשר שב עכשיו מהקולידג' שלו וספר לפני אננא ולפני אחותו איזה דבר מצחיק. לקריאת האב מהרה בתו הצעירה והגישה לאביה מים לנטילת ידים. הוא נטל ידיו ואמר בכונה ברכת “על נטילת ידים”. הצעירה כנראה, בזכרה את הספור המצחיק הביטה אל אחיה, שנכנס אז אל החדר ההוא. כולם ישבו אל השולחן, והצעירים הוסיפו להתבדח, ורק בורק לבדו קרא בלחש את זמירות השבת, במתינות חתך פרוסות מהלחם הלבן, ולפעמים השמיע קול אנחה עמוקה.

מתיא הביט אל היהודי וזכר את עירתו. הנה גם השבת פה איננה כמו שם. כל מה שראה מתיא שם בעירתו נצב בזכרונו כמו חי. הנה הזהירו כוכבי הלילה מעל היער האפל, והעירה נשתתקה. חדלו גם המעשנות להעלות עשן מתנורי היהודים. והנה האירו אורות המנורות את בית הכנסת וגם מחלונות הבתים הקטנים והרעועים נראו אורות נרות דולקים. היהודים חוזרים במתינות מבית הכנסת לבתיהם, ועוד מעט והרחובות מתרוקנים, מסביב שקט ודומיה. ומעבר לחלון אפשר לראות איך שבכל בית עומד לו בעל הבית על יד שולחנו וסביב לו בני ביתו, והוא קורא את ברכתו קודם הסעודה. באותו זמן הדלתות פתוחות, למען יכנסו בהן מלאכי השרת ונשמות האבות הקדושים. מתיא שמע מפי יהודי כי הסטרא⁻אחרא פוחדת מפני המלאכים ונשמות האבות השרויים בשבת בבית כל יהודי, והמזיקים כמו עורבים שחורים, מתחמקים ובורחים למקומות שאין בני אדם מצויים.

מתיא, כמובן, שחק בלבו לספורים האלה, איך אפשר שמלאכים ונשמות קדושות יבואו לתוך בתי יהודים שאינם נוצרים! אך עכשיו נתעוררו רחמיו על בורק העלוב והבודד.

מיסטר בורק כאילו הבין מה שבלב הלוזיני ובקומו ממקומו נגש אליו וישב על ידו.

– כפי שאני רואה, מיסטר בורק, פנה אליו מתיא – בניך אינם מכבדים כל כך את חגך.

בורק החליק דומם זקנו, ואחרי חשבו רגע מחשבותיו ענה:

– הרוצה אתה לדעת מה אני חושב בזה? אמריקה היא ארץ שכזו, ארץ שכזו… היא טוחנת את בני האדם כטחנה יפה.

– ומה? וכי גם פה אינם חובבים את הדת שלכם? – אמר מתיא.

– אתה מדבר לא מה שצריך… אילו היה לך רצון, כדאי הוא שתכנס לראות את בית הכנסת שלנו… היית רואה אז איזה בית כנסת יפה יש אצלנו. והרב שלנו כל כך נכבד, כמו כהני הדתות האחרות. וכשהוזמן פעם למשפט, הוא ישב בשורה אחת עם הבישוף ושוחחו יחד… כאילו היו קרובים ממשפחה אחת.

– ואף על פי כן אתם עוזבים את הדת שלכם? – אמר מתיא. קשה היה לו להאמין, כי כאן מכבדים את הרב כמו את הגלח.

– זה אמנם קשה מאד להסביר לך. אמריקה היא ארץ הפכים שכזו. היא אינה נוגעת לרעה בשום דת שבעולם. חלילה לה מעשות כדבר הזה! היא רק לוקחת לעצמה את האדם. וכאשר האדם משתנה ונעשה לאחר, אז גם הדת נעשית אצלו אחרת. אינך מבין זאת? אם כן הנני להסביר לך באופן אחר: הנה בתי גמרה את בית הספר, ובאותו זמן הלכו עסקי הלוך ודל. אמרו לי: תלך נא בתך לעבוד בבית חרושת. תשתכר 10 דולרים בשבוע, וכאשר תתרגל בעבודה תקבל גם 12 דולרים. ומה תאמר לזה? הלא זהו עשרים וחמשה רובלים בשבוע… תשלום טוב…

– בודאי, ענה מתיא. מחיר כזה משלמים אצלנו לעובד בעד כל החורף, חצי שנה. אמנם מזונות נותן השוכר.

– והנה הלכה בתי אל בית החרושת של ברקליי. בעל בית החרושת אמר: טוב, היהודיות עובדות לא גרוע משאר הפועלות. אנכי יכול לקבל אותה. אך אי אפשר לי שהמכונה תשבות אצלי ביום השבת. היא צריכה לבוא לעבודה גם ביום השבת.

– נו?

– נו… אמרתי שיותר טוב שנגוע ברעב מאשר לחלל את יום השבת, או אלך למכור גפרורים ברחובות ולא ארשה לבתי לחלל את היום הקדוש. ובאותו הזמן בא אלינו מיסטר מוזיס. אתה, כמובן, אינך יודע מי הוא זה מיסטר מוזיס, זהו יהודי מלואיסוויל. בינתו – אש ולשונו – פטיש. הוא שינה את פני כל אחיו היהודים בלואיסוויל. התאספו בבית הכנסת לשמוע דרשתו של מוזיס זה. והוא בתוך דבריו אמר: שמעתי כי הרבה מכם סובלים מחסור וגועים ברעב מפני שאינם רוצים לחלל את השבת. אתם דומים לאיש שהתכונן לצאת לדרך והוא עלה על החמור ופניו כלפי זנב החמור… אתם מביטים לאחור, לא לפנים, ולפיכך אינכם יכולים להצליח. אולם לו הייתם מתבוננים היטב למה שנעשה מאחוריכם, גם אז הייתם מכירים ויודעים אנה ללכת. בימי החשמונאים, כשבקשו היונים להשמיד את היהודים, מה אמר אז בית הדין של החשמונאים? – אם היהודים לא יצאו למלחמה ביום השבת, יבואו הגוים ויעלו עליהם למלחמה דוקא ביום השבת וישמידו את כולם ולא ישאר יהודי שישמור את השבת. על כן יותר טוב שתגינו על עצמכם בחרב גם ביום השבת, ויתקיים העם ועמו – גם השבת. ועכשיו תנו חשבון לעצמכם אם מותר לקחת חרב ביד בשבת, מדוע אסור להשתמש בשבת במכונה ושלא למות ברעב…. איש חכם הוא מוזיס זה.

מתיא הביט אל היהודי שעיניו הבריקו באור מוזר ואמר:

– כנראה גם אתה נמשך לצד זה, ואנכי חשבתיך לאיש נכבד.

– נו, אנחנו הזקנים עדיין מחזיקים בשלנו, אבל הדור הצעיר… מה יש לדבר? הנה גם בתי באה אלי ואמרה: למה זה, אבא, נגוע לעיניך? אנכי אלך לבית החרושת בשבת. מה לעשות? נקבע את השבת ביום הראשון לשבוע.

בורק תפש את זקנו בשתי ידיו, הביט איזה זמן אל פני מתיא והוסיף לדבר:

– אתה אינך יודע איזו ארץ היא אמריקה. תראה בעצמך איך ימצא הדבר חן בעיניך.מיסטר מוזיס עשה מבית הכנסת שלו קונגריישן אמיתי, כמו אצל האמריקאי, ועוד זאת: מכניס הוא לחופה יהודים עם נוצריות ונוצרים עם יהודיות.

מתיה התחיל לכעוס ואמר: אתה כנראה, משטה בי אך בורק הוסיף להביט אליו ברצינות גמורה ועל פי מבט עיניו הנוגות הבין מתיא שאיננו משטה בו.

–כן הוא הדבר, אמר בורק באנחה, – אתה תראה זאת בעיניך. אתה עודך איש צעיר, – הוסיף בורק ברמיזה – והדור הצעיר שלנו כולו מחזיק בדת הרפורמים, ועוד גרוע מזה: הם פשוט אפיקורסים..

– דז’ון! דז’ון! בוא נא הנה לרגע! – קרא בורק לבנו.

הצחוק והשיחה שבחדר השני נשתתקו ודז’ון הצעיר יצא בשחקו עם שרשרתו. רוזה הביטה בסקרנות מתוך הדלת הפתוחה.

– שמע נא, דז’ון! – אמר האב – הנה מיסטר לוזינסקי מלמד עליכם חובה מפני מה אינכם שומרים את דת אבותיכם.

לדז’ון, כנראה, לא היה נעים להכנס בשיחה על ענינים אלה וענה בשחקו בשרשרתו:

– וכי מיסטר לוזינסקי גם כן יהודי?

מתיא הרים ראשו בגאוה. אלולא היה גר כי אז היה מלמד דרך ארץ לצעיר הפוחז הזה שבא להעליב אותו לאמור עליו כי הוא יהודי. אבל עכשיו הוא רק ענה:

– אני נוצרי ואבותי וזקני היו נוצרים מכת היונים⁻האוניאטים.

– אָל רייט, ענה הצעיר – ומה היא דעתך, האם אפשר שהיהודי יכנס לגן העדן?

מתיא חשב קצת ואמר מתוך מבוכה: – את האמת אגיד לך, כי לא…

–אואָל! ואם כן למה האדון רוצה כי אשמור דת זו, שלא תציל נפשי מגיהנום?

וכשראה הצעיר כי מתיא שותק זמן רב, הפך את פניו וחזר אל אחותו.

– ומה תאמר לזה? – אמר בורק בהביטו בעינים חודרות אל מתיא – כך יודעים אצלנו הצעירים להשיב. על כל מה שתוציא מפיך כבר מזומן אצלו תרוץ כזה, שלשונך תדבק אל חכך. לפי דעתנו טובה הדת לכל אדם שבה הוא נולד – דת האבות והסבים. כך חושבים אנו הזקנים הטפשים.

כמובן! – ענה מתיא בשמחה.

– והם אומרים, כי הדת היותר טובה היא זו שאדם בוחר לרצונו, כך אומרים הצעירים.

– יקחם השד – קרא מתיא – אם כך יהיה מספר הדתות כמספר הראשים.

– ומה אתה חושב? מספר הדתות כאן מועט? בכל רחוב “קונגרגיישן” לחוד. תלך לכתחלה ביום הראשון לברוקליין ותצחק שם למראה עיניך.

– לצחוק בכנסיה?

– והם מתפללים וצוחקים ומדברים על אודות עסקיהם ושוב מתפללים…. אנכי אומר לך: אמריקה היא ארץ יוצאת מהכלל…

ועוד זמן רב ישבו האנשים הללו, היהודי הזקן והלוזיני ודנו על אודות האמונה באמריקה. ובחדר הסמוך הוסיפו הצעירים לפטפט ולצחוק, והעיר הגדולה רעשה כמו תמיד.

פרק י

העיר רעשה, ומתיא, אחרי שהתפלל, הקדים ושכב, בסתמו את אזניו לבל יגיע אליהן השאון הנורא והכבד. הוא התאמץ להסיח דעתו מזה ולחשוב על דבר פעולתו העתידה כשימצאו את אוסיפּ שלהם וילכו לעבוד בכפר, באותו הכפר שעליו חלמו עוד בהיותם בלוזינה, כמו על ארץ נבחרת, ושהיא תהיה להם למולדת שניה, יקרה כמו המולדת הראשונה.

שם גם כן אנשים כמו כאן, רק יותר טובים. אותם האכרים לבושים גם כן במעילים לבנים, אך הם יותר דומים ללוזינים של הדורות הקדמונים שעוד לא שכחו את זכויותיהם; מעיליהם יותר דקים ונקיים, ילדיהם יותר בריאים ויותר מחונכים בבית ספרם. נחלתם יותר רחבה והאדמה שם נותנת פריה לא כמו אצלנו, סוסיהם יותר חזקים ויותר שבעים… המחרשה עובדת יותר ברוחב ובעומק, הבהמות שופעות חלב – הין בפעם אחת.

וגם הכפרים שם כמו שלנו, רק יותר גדולים, והרחובות יותר רחבים ונקיים, והבתים יותר מרווחים ומוארים ומכוסים לא בתבן, אלא בקרשים, ואולי גם כן בתבן, אבל בתבן חדש ורענן. ולפני כל בית – גן קטן, ובקצה הכפר בית מרזח שבעליו יהודי אמריקאי נוח לבריות, ושם נשמע בערבים קול עבה של הבאס, קול דק של כנור ובערבי קיץ נשמעות דהרות מרקדים ושירה עד הבוקר, כמו שהיה מלפנים בלוזינה. ובאמצע הכפר בית ספר ולא רחוק ממנו כנסיה קטנה אולי כמנהג האוניאטים.

ובכפר צעירות כמו אצלנו ונשים צעירות, רק מלובשות נקי ואינן כל כך פחדניות כמו שלנו, ועיניהן שוחקות, לא בוכיות.

הכל כמו אצלנו, רק יותר יפה, וכמובן גם פקידים שם כמו אצלנו בכפר, וגם לבלר, אך הלבלר שם יותר ירא אלהים וכן הפקידים הגבוהים. יען כי גם הפריצים במקום ההוא יותר טובים ותמיד רק חושבים ודואגים בשביל ההמון הפשוט שחייו יהיו יותר נוחים…

מתוך מחשבות כאלה נרדם מתיא ויישן, בהשתדלו שלא לשמוע את השאון הגדול שהיה סביב בלי הפסק.

כרוח ביער עברה הרכבת הלילית על יד החלונות והזגוגיות שבחלונות רעדו מעט וחדלו. ונדמה למתיא כי זה האוקינוס שוב סוער בהתנפצו אל ירכתי הספינה; ובלחצו ראשו אל הכר שוב באה לאזנו כאילו הלמות פטישים, וכמו איזה דבר כבד נתהפך מצד לצד… אלה היו דפיקות המכונות שדפקו בלי הרף, הסתובבו גלגלי ברזל, וחבלים עבים עשו הקפות…

ובלילה חלם מתיא והנה ענק עמד עליו והוא חסר פנים, אינו דומה כלל לבן אדם, עומד ושואג כמו ששאג הים לפני איזה זמן בעת הסערה.

– אנשים סכלים, אנשים מסכנים, מטומטמים. אין כפר שכזה בעולם ואין אכרים כאלה ואין פריצים כאלה ואין כּתּבים כאלה. וגם לא זה השדה, לא אותם הצמחים. וגם האנשים אחרים הם. אין פה עוד מתיא הלוזיני, ואין עוד ידידו דימא, וגם אננא איננה!… מתיא, שהיה מלפנים, כבר מת, מת גם דימא, גם הדת שהיתה להם מלפנים, מתה, ולבך כבר נשתנה, ונשמתך כבר אחרת, ותפלתכם אחרת… ואם היתה אמך קמה מקברה שעל בית העלמין השוקט על יד היער הלוזיני – לא היתה מכירה עוד את בניה ונכדיה. יען כי הם לא יהיו דומים לאביך ולא לזקניך ולאבות זקניך… הם יהיו אמריקאים.

מתיא הקיץ משנתו כולו מכוסה זעה וישב על מטתו.

הוא שפשף עיניו ולא היה יכול לזכור היכן הוא. בחדר חושך, אך שומע הוא קול צעדים, קול נשימה ואיזה איש עומד על יד מטתו.

אחר כך הואר החדר פתאום, כי אחד הדליק את קרן הגז, ומתיא עודנו יושב ואינו מבין כלום וקרא מתוך פחד: – כל הנשמה תהלל יה!

– מה היה לך? למה נבהלת? – קרא אחד בקול מכּר. הקול היה כקול דימא, אך דבר מה זר ומוזר היה בו. והאיש שעמד על יד מטת מתיא גם כן היה מעין דימא, אך משהו אחר, שאינו דומה לדימא… מתיא חשב שעדיין הוא רואה זה בחלום ושפשף את עיניו בחזקה.. כשפקח אותן והנה היה בחדר אור יותר גדול מבתחילה, ובו התהלכו אנשים רבים שאך זה באו כאחד הנה… אנשים מוזרים, אנשים נכרים, אנשים בלתי מובנים וזרים, אנשים שאי אפשר לדעת מאיזה מעמד הם, אנשים שבפניהם אי אפשר להכיר אם טובים הם או רעים, המוצאים הם חן בעיני רואיהם או לא… הם התפרצו אל תוך החדר כקהל גבורי קסם שכמוהם רואה אדם רק בחלומו וחרש, בלי שאון, תפש כל אחד מקומו. ועד זמן רב לא היה מתיא יכול להבחין מי אלה, מאין, מה המה עושים כאן ומה הוא עושה בתוכם…ואחד כך נזכר: הלא המה האמריקאים. אלה הפורחים באויר, השוחקים בכנסיה, הנושאים יהודיות, והרב היהודי מברך את הזוג, הבוחרים להם אמונה ודת כל אחד לפי רצונו… אלה שלוקחים לעצמם את האדם כולו, והדת שלו משתנית מאליה… וזה שעומד על יד המטה – האומנם הוא דימא? כן, זהו דימא, אך הוא כאותו דימא שנראה לו בחלום. הוא מהר מאוד להתפשט והפנה ממנו את פניו. אולם מעיני מתיא לא נעלם, שדימה מסיר מעליו לא את בגדיו, שהוא רגיל בהם. עליו לא היה מעיל לבן ולא חגורה אדומה, שנקנתה בעיירתם בטרם צאתם, לא מגפים גבוהים, משוחים בעמילן, וקשה היה לו לשחרר את רגליו מבעד מכנסיו הצרים… פשט איזה מין בגד גרמני שאינו מספיק אפילו לכסות מה שבגד צנוע רגיל לכסות; צוארו נתמך על ידי צוארון גבוה מוקשה בעמילן, וקשה היה לו לשחרר את רגליו מבעד מכנסיו הצרים… ואחרי שסוף סוף גמר פשיטת בגדיו ונכנס לתוך מטתו של מתיא, אל מתחת השמיכה הרחבה המכסה את שניהם, קפץ מתיא ממקומו, כל כך זרים היו לו פני דימא חברו. שערותיו היו גזוזות לגמרי ורק מעל למצח היה קומץ של שערות ארוכות. השפם גזוז עד עור השפה העליונה, ומהזקן נשאר רק קומץ קטן אמריקאי.

– איך אינך ירא את האלהים? – קרא מתיא, בהתבוננו אל חברו – מה עשית לנפשך?

דימא הרגיש את עצמו כאיש שיצא אל השוק, בשכחו לשים עליו את מכנסיו.

הוא הפנה מיד את פניו, כסה את פיו בידו ודבר בקול מתוק כמרגיש באשמתו.

– הנה, כמו שאתה רואה אותי… נכנסתי עם האירלנדי הארור למספרה, לגזוז קצת שערותי… אני חשבתי לגזוז קצת, משהו, והנה נעשה כמו שהנך רואה. הושיבוני בכורסה, כורסה טובה, ואחרי שישבתי בה נעשה הכל מאליו. איזה דבר תפס ברגלי והרימן למעלה, הראש נהפך לאחור, חי אלהי, כמו האיל בבית המטבחים. אני רואה שהגרמני הספר עושה לא כמו שאני רוצה ואיני יכול למוש ממקומי. הבטתי אחר כך עלי בראי והנני לא אני. מה עשית, בן כלב? והם שניהם שמחים, תופפים על שכמי: אואל, אואל, ורי אואל!

דימא נכנס בלאט אל תחת השמיכה, בבקשו לשכב בקצה המטה, אולם אחרי שכיבו את המנורה בבית והאחרון שבאמריקאים שכב, עוד היה דימא מתחלה נאנח בצניעות, ואחר הרחיב מקום משכבו ואמר:

– ובכל זאת, תודה מתיא – כך בכל זאת האדם יותר דומה לאמריקאי.

– ולמה לך להיות דומה דוקא לאמריקאי? – אמר מתיא.

– ואחרי אשר החלפתי את בגדי אצל יהודי אחד – הוסיף דימא, מבלי לשים לב למה שדבר מתיא – אמנם נתתי מכיסי מה שהוא בחליפין – אז נגש אלי איזה אדון ברחוב והתחיל לדבר עמי אנגלית…

– הוי איבן, איבן! – קרא מתיא במרירות, – נכון אמר ברקה, כי מהרה תשכח גם את דת אבותיך!

– יש אנשים לוזינים, עקשנים כמו שורים, לא איכפת להם אם הנערים ידו בהם קליפות פירות.

– הנה אתה כבר קורא בבוז “לוזינים” להאנשים שנולדו בכפר שלך – אמר מתיא והחריש. דימא עוד נהם באפו, התהפך מצד אל צד, ואמר בקול רך.

– למה הנך שומע למה שאומר ברקה? הנה הוא הוציא חנם דבה על האירלנדי, נודע לי מה זה תאמאני⁻הול, ששם מוכרים אנשים דעותיהם. הדבר הוא לגמרי פשוט… הם בוחרים להם שופטים, פקידים וכו'. אחדים בוחרים באחד ואחרים בשני. כל אחד, כמובן, רוצה לעלות למדרגה יותר גבוהה… והם משלמים… רק תבחר בי… מי מאסף עשרה בוחרים ומי עשרים. אתה שומע מה שאני מדבר?

ואף על פי שמתיא לא ענה כלום, המשיך דימא דבורו.

–ולדעתי זה נכון מאוד. אם אתה רוצה להיטיב לעצמך, תן משהו גם לאחרים. והיודע אתה עוד…

כאן השפיל דימא קולו והפך את פניו לגמרי אל חברו: – הם אומרים, היהודי, שקניתי אצלו הבגדים, והאירלנדי כי גם לנו אפשר… אכן זכות הבחירה שלנו אינה לגמרי כהוגן, ובכל זאת גם לה יש ערך.

מתיא רצה לענות איזה דברים קשים, אך באותה שעה נשמע קול תלונה של אחד האמריקאים. דימא הבין מדבריו רק מלה אחד: Devll (שד), אבל מזה הבין כי האמריקאי שולח את שניהם לעזאזל, כי לא נותנים לישון, ודימא נשתתק ונסתתר תחת השמיכה.

ובקומה העליונה בחדר קטן שכבו רוזה ואננא, כשהגיעה השעה לשכב שאלה רוזה את אננא.

– אולי לא יפה בעיניך לשכב במטה אחת עם יהודיה?

אננא התאדמה ונעלבה..

היא הכינה את עצמה לתפלה, הוציאה את האיקונין ואמרה להעמידו בפנה והנה דברי רוזה הזכירוה, כי היא עכשיו בבית יהודי. והיא לא ידעה איך להחליט ועמדה עם האיקונין בידה. רוזה הוסיפה להביט אליה ואח"כ אמרה:

– את רוצה להתפלל… ואני מפריעה… ואני אצא כרגע.

אננא נעלבה. כי היא אמנם חשבה בלבה אולי לא טוב להתפלל במעמד יהודיה, ואולי לא תרשה היהודיה להתפלל בחדרה תפלה נוצרית.

– לא, – השיבה אננא, – אך חשבתי אולי לא יהיה לך לרצון?

– התפללי, – ענתה רוזה בפשטות ונגשה להציע את המטה.

אננא התפללה ושתי הצעירות התחילו להתפשט. אחר כך כבתה רוזה את מאור הגז. כעבור איזה זמן נראה החלון מתוך החושך ומבעדו נשקפה הלבנה הקטנה. החורה, המאירה על הכרך הגדול שלא פסק שאונו.

– על אודות מה את חושבת? – שאלה רוזה את אננא, השוכבת על ידה.

– אני חושבת האם נראית לבנה זו עכשיו בעיר מולדתי?

– לא, לא רואים שם עכשיו את הלבנה, – ענתה רוזה – עכשיו אצלכם יום… ומה שם העיר שלך?

– העיר שלנו – דובנא.

– דובנא? – שאלה רוזה בחפזון – אנחנו גם כן ישבנו בדובנא… ומדוע נסעתם משם? – שאלה רוזה.

– אחי יצאו משם לפני, אני ישבתי שם עם אבי ועם אחי… את אחי הגלו אחרי כן…

– מה עשה?

– הוא… אל תחשדי בו… הוא לא גנב ולא כלום, אלא…

היא נשתתקה. היא לא רצתה לספר כי בעת שנעשו פרעות ביהודים השתתף גם הוא עם הפורעים, ואחר כך התקומם נגד הצבא… היא חשבה, כי יותר טוב לשתוק עכשיו מזה.

– אמנם – אמרה רוזה – לכל אחד אפשר שיקרה אסון. אנחנו גם כן ישבנו בשלוה ולא חשבנו לנדוד כל כך רחוק. ואחרי כן… אפשר שגם את יודעת… כהתחילו לפרוע פרעות ביהודים…אז שברו את הכל בביתנו… ואמי… – קול רוזה רעד – היא היתה חלשה והם הבהילו אותה מאוד, והיא מתה…

אננא חשבה כי אמנם טוב עשתה שלא הגידה את מעשי אחיה, לבה נלחץ משום מה… ועוד זמן רב שכבה דומם, ומוזר נראה לה הכל: הכרך הסואן בקול חרש, בני האדם, וגם מה שהיא שוכבת יחד במטה אחת עם יהודיה, ושהיא מתפללת בבית יהודי, היהודיה הזאת נראתה לה אחרת ממה נראתה לה שם בעיר מולדתה.

הבוקר האיר בעת שהנערות שקעו בשנה חזקה. ובעת הזאת, אחרי איזה זמן של דמדומי מחשבה, התרומם, מתיא קצת מעל משכבו והשתדל לזכור איפה הוא ומה קרה עמו. הכרך ששקט קצת מסאונו, כאילו התעורר עכשיו משנתו. הגלגלים התחילו להסתובב במהירות יותר רבה בתחנה הקרובה, והרכבת טסה בשאון כמו הרוח ביער לפני גשם הבוקר. על כר שני שכב ראשו של דימא, אך מתיא הכיר ברוב עיון את פני חברו. פני דימא הסמיקו, מפני שהצוארון היבש כעץ, שלא הסירו מעליו בשכבו, לחץ את לסתותיו. שפמו, העשוי כשפם הקוזאק, נגדע במספרים ורק מצד אחד התרומם למעלה בקצהו הדק. בכלל הרגיש מתיא מעין עלבון כשראה לפניו את פני דימא… נדמה לו שדימא נעשה זר לו…

פרק יא

ואמנם בבוקר נגלה כי אפיו של איבן דימא התחיל להתקלקל.

בהקיצו משנתו הוא מהר ראשית כל להתלבש, נגש אל הראי והתחיל לגלגל את שפמו ולהרימו למעלה, ועל ידי זה כמעט שהיה לאיש אחר, שאינו דומה למה שהיה קודם. אחר כך רק אמר שלום למתיא ומהר אל האירלנדי פאדרי ונכנס עמו בשיחה, כנראה התגאה בהכרות שכזו, וכאילו התפאר לפני מתיא בתנועותיו החפשיות, אולם למתיא נראה כי שאר האמריקאים מביטים אל דימא בחיוך של בטול.

חבורת האורחים של מיסטר בורק היתה רבת גונים. היו כאן גרמנים, איטלקי, שנים שלשה אנגלים ואירלנדים אחדים. חלק מהם נראו בעיני מתיא כאנשים נכבדים ורציניים. הם קמו בבוקר, התרחצו בחדר האמבטי, שוחחו ביניהם מעט, שתו בחדר השני קפה, שהגישו להם אננא ורוזה, ואחר כך הלכו לעבודה או לחפש אחרי עבודה. אך היה שם חבר אנשים שנשארו במלון כל היום, עשנו, לעסו טבק וירקו הרבה מאד, בהשתדלם לכוון אל הקאמין ולפעמים – מעל לראשי אחרים. להם לא היו שעות קבועות לעבודה. לפעמים יצאו בכנופיה ואז קראו גם לדימא שילך עמהם. בדבורם נשמעה תדיר המלה תאמאני⁻הול. עסקי החבריא הזאת היו כנראה טובים. בשובם מעסקיהם אל המלון היו לפעמים קרובות צוחקים בקול רם… וגם דימא עמהם, והדבר הזה היה למורת רוח למתיא.

כך עברו עוד שנים, שלושה ימים.

אפיו של דימא הלך ונתקלקל. אכן הוא הספיק הרבה בלמוד השפה. במשך שני השבועות של נסיעתו בים וימי שבתו האחדים בבית בורק הספיק ללמוד כמה פראזות, היה יכול לשאול לדרך, לעמוד על המקח בחנות ובעזרת ידיו ועוד מיני העויות היה משוחח עם פאדרי, והלז הבין לחפצו וגם מסר לאחרים מה שהוא מדבר. אכן בעד הדבר הזה לא היה מקום להאשימו. אך צר היה למתיא שדימא לא רק מדבר אלא עושה העויות משונות, כאילו מחקה הוא את מי שהוא: מושך את שפתו התחתונה, לוחש, מגמגם, אילו היה לוקח משל מהז’יד – חשב מתיא על אודותיו. גם הוא מדבר עם האמריקנים בלשונם, אך מדבר כאיש נכבד, רציני. ודימא מוציא משפתיו גם את השם מיסטר בורק באיזה גמגום: מיסט’ה בוה’ק. ולפעמים בשכחו הוא קורא גם למתיא: מיסט’ה מתיו… אז היה מתיא מביט אליו במבט של מוכיח – והלז היה בא קצת במבוכה.

פעם אחרי שפדדי דבר הרבה לדימא ברמזו בעיניו על מתיא, הלכו שניהם לאיזה מקום, בודאי אל חנוני יהודי שהיה במקרים קשים למליץ ביניהם. בשובו פנה דימא אל מתיא ואמר:

– שמע נא, מתיא, את אשר אומר לך. שנינו יושבים כאן בלי עבודה ומוציאים את פרוטותינו האחרונות, ואולם הלא אפשר מה שהוא להרויח.

מתיא הרים עיניו ולא ענה. הוא חכה למה שיאמר דימא להלן.

– הנה… ששה אנשים אלה הם סוכנים או סרסורים של תאמאני הול. זוהי חברה שכזו. מהרה תהיינה בחירות והם רוצים לבחור לראש העיר באיש משלהם, אז כל הפקידים יהיו משלהם… ואז יעשו המה בעיר כרצונם…

– ומה אם כך יהיה? – שאל מתיא.

– ולפיכך הם מאספים דעות. הם אומרים כי אם היינו שנינו נותנים את דעותינו, אז היו משלמים יותר ממה שמשלמים לי רק בעד דעה אחת… ומה יבצר ממנו? צריך רק לחתום במקום אחד ושלא לומר שאנו באנו הנה לא מכבר, והשאר… הם יעשו את הכל ויורנו מה לעשות… מתיא נזכר כי דימא כבר דבר פעם על אודות זה. הוא זכר גם כן, כי פני ברקה נעשו אז רציניים מאד ועיניו העצבות הביעו בוז, כשדבר על דבר עסקיו של פאדדי. מזה בא כבר מתיא לידי החלטה, וממה שהחלט אצלו לא זז בעקשנות פר, ולפיכך מאן לעשות את עצת דימא.

– מדוע אינך רוצה? אמור! – קרא דימא בכעס.

– איני רוצה, – ענה מתיא – דעה ניתנה לאדם לא בשביל שימכור אותה.

– אה, טפשות – אמר דימא – הלא גם אחר כך לא תשאר בלי דעה. גם קולך לא יצרד מזה. אם אנשים קונים, מדוע לא נמכור? מזה לא יבוא גרעון בכיסנו, אלא יתוסף דבר מה…

– הזוכר אתה, כי פעם פתה אותנו סוכן האחוזה, כי נחתום על איזה ניר… ומה היה אילו חתמנו אז?

–המ… כן… – רטן דימא בבואו קצת במבוכה – אז היינו מאבדים את אדמתנו שהיתה שכורה לנו מימי קדם. שם אמנם היה לנו מה לאבד. אבל כאן… מה נאבד כאן? הם נותנים כסף, השדים הללו, ונגמר! – מתיא לא מצא מה לענות אבל הוא היה קשה ערף.

– לא אלך, – אמר – ואם הנך רוצה לשמוע בקולי, איעצך שגם אתה לא תלך, ולא תבוא בחברת הריקים הללו.

ומתיא הראה בלי בושה באצבעו על פאדדי, שהקשיב היטב לשיחה, וכשראה שמתיא מראה עליו באצבע, הניע בראשו בצחוק. דימא כמובן, לא שמע גם כן לעצת מתיא. – אם אתה קשה ערף, אשתכר אני לבדי – אמר דימא, – ובאותו יום הודיע למתיא שהוא כבר נרשם…

פרק יב

מכתב לא בא, והימים עברו זה אחר זה. מתיא היה יושב תדיר בבית בצפותו ליום שיכנס לתוך כפר אמריקאי, ודימא היה לפרקים קרובים יוצא ובשובו היה מביא למתיא איזו חדשות.

– היום הוליכני פאדדי אל המקום שלוחמים שם באגרוף, – אתה, מתיא, אינך יכול לשער, כמה אוהבים האנשים הללו את ההתגוששות. כששנים באים בריב, מיד האחרים מתיצבים במעגל, מי בקנה מקטרתו, ומי בסיגרה, ומי לועס טבק – מניעים בידיהם – והך! מי שיותר מוכשר הריהו מגיש לחברו תשורה – חבורה, ביותר הם בוחרים למטרה את החוטם, ואם אי אפשר – יוצאים ידי חובתם באוזן… אבל בראש או בלב – אסור לגמרי! אכן נלחמים הם שלא מתוך כעס. וכשאחד נופל, אז תיכף מרימים אותו, רוחצים את פניו ושבים כולם למשחקם, כאילו לא קרה כלום, ומתחילים לספר איך הכה פלוני, ואיך אפשר היה להכות יותר טוב…

– נו, זהו נכון, – הסכים בורק, בשמעו ספורו של דימא – בכל אמריקה אוהבים את הבוקס. ואם ימצאו גבורי כוח, אז נוסעים מעיר לעיר ומכים איש את רעהו בפני הקהל ומקבלים הרבה כסף. בעקבותיהם עוד נוסעים סופרי⁻עתונים ורושמים את הכל. גם מבשרים בתלגרמות: בשעה השניה, חמשה עשר דקים וארבע שניות פצע דז’ון את דז’יק בעינו הימנית, בתחבולות אלה ואלה, וכעבור חצי דק הפיל דז’יק את דז’ון בתחבולות אלה ואלה. ואז יושבים בריסטוראנים אנשים שונים בערים שונות, קוראים לפניהם את החדשות האלה, והם מתוכחים איך אפשר היה להכות את דז’ון או את דז’יק באופן יותר טוב… מתערבים זה עם זה, ויש מפסידים בזה הרבה כסף…

– בטלנים! – קרא מתיא.

פעם שב דימא לפנות ערב ואמר: היום בחרו במר (ראש העיר) חדש, ודוקא בזה שרצה תאמאני⁻הול.

– היתה מלחמה בוערת, או וויל – אמר דימא בהתפארות – ואף על פי כן אנחנו נצחנו… ופאדדי אמר כי בזה עזרו הרבה הדעות שאינן אמתיות.

ביום ההוא היה פדדי וחברתו עליזים מאוד ומרבים שאון. התהלכו לבתי מרזח, שתו הרבה וכבדו גם את דימא. דימא שב אדום, דבר בקול רם והראה לכל כי חפשי הוא. מתיא ישב על מטתו אצל קרן הגאז ובהעמידו שם שולחן קטן, קרא בביבליה, בהתאמצו שלא לשים לב להנהגתו של דימא.

ואולם כעבור כמה רגעים נגש דימא אל מתיא, ובהניחו את ידו על כתפו הרכין את פניו אליו כל כך קרוב עד שמתיא הרגיש כי ריח יין נודף מקרבו.

– שמע נא, מתיא – אמר דימא בקול חנף – הנני בא להגיד לך כי הם רוצים לכבד אותך…

– תודה רבה, איני רוצה! – ענה מתיא מבלי להרים ראשו מתוך הספר.

– ועוד באתי להגיד לך… אל נא תחשוב זאת לרעה… אצל כל עם יש מנהגים שלו, וכמו שאומרים: למנזר נכרי אל תכנס בספר החוקים שלך.

– למה אתה מתכון? – שאל מתיא ברצינות.

– פאדדי רוצה להתגושש עמך.

מתיא פער פיו בתמהון, ושני הרעים הביטו רגעים אחדים אחד בפני רעהו, ואחר כך הסב דימא עיניו ואמר:

– אצלם יש מנהג שכזה.

– שמע נא, דימא, – ענה מתיא ברצינות – מדוע אתה חושב שמנהגיהם טובים הם. ולדעתי יש במנהגיהם כאלה שלא כדאי לאיש הגון להתנהג בהם. את זה אני, מתיא הלוזיני, אומר לך לתועלתך אתה. אתה שנית את פניך ועוד מעט תתביש גם בדתך, וכשתבוא לעולם האמת גם אמך לא תכיר בך כי לוזיני אתה!

– א! – ענה דימא במורת רוח – למה באמת להזכיר את אמי המתה? לי אמרו: הגידה לו, והגדתי. ואתה כחפצך עשה.

–ואם כן, כך תאמר לידידיך: אל נא יבקשו מאלהים שלהם כי אכנס עמהם במלחמה.

– זהו הדבר! – קרא דימא בשמחה, – אנכי אמרתי להם, כי אתה הגבור מכל בני הכפר ולא רק מבני הכפר, אלא מכל אנשי המחוז, והם אומרים: אתה אינך יודע טכסיסי מלחמה.

דימא פנה משם והלך אל האירלנדים, ומתיא שב אל הביבליה הישנה שלו.

הוא התחיל לקרוא בלחשו בשפתיו על דבר שני המלאכים שבאו סדומה אל לוט, ואנשי העיר נסבו על הבית ודרשו מלוט שיוציא אליהם את האנשים. אחרי כן הרים מתיא ראשו והתחיל לחשוב. הוא חשב, כי גם הם, האירלנדים, דומים לאנשי סדום. רק דימא אינו דומה ללוט כי גם הוא נתחבר אליהם.

בשעה שהוא חשב את הדברים האלה, כיבה אחד אלמוני את קרן הגאז שעל יד מתיא. מתיא הפך פניו וראה כי שם לא רחוק ישב מיסטר פאדדי, ידידו של דימא, וחייך לו בתמימות.

מתיא השיג גפרור והדליק את הגז וישב לו אצל ספרו, ואולם הבין מראש, כי פאדדי לא יאמר בזה די, והסב פניו לראות בו והנה פאדדי עמד מאחוריו, ושפתיו כבר מוכנות להפיח שוב בגאז ולכבותו.

מתיא הניע בזרועו לא כל כך בחזקה ופאדדי נפל על המטה.

– אול⁻ריט! – קרא פאדדי.

– אול⁻ריט! – חזר גם דימא על דברי חבריו בשמחה. – עכשיו צא מתיא ועמוד באמצע, והעיקר השתדל להגן על פניך. הוא יבקש להכות בחוטם ובשפתים. אני יודע מנהגו!

אבל מתיא כמו לא אירע דבר, שב אל ספרו כבתחילה.

האירלנדים התפלאו. אולם אחרי שאצלם יש לכל חוקים קבועים, הלך פאדדי הלוך וקרב אל מתיא בנופפו את אגרופיו ובסובבו אותם כמו בטחה.

– אם כך, אין דרך אחרת – אמר מתיא בלבו – אם אתה בעצמך דורש זאת…

ובטרם שהספיק פאדדי להראות חריצותו, קם מתיא במלוא קומתו, כדוב נגד הצייד, הרים את שתי ידיו מעל ראשו של פאדדי, אחז בשערותיו הסמיכות אף על פי שאינן כל כך ארוכות, כפף אותו ושם את ראשו בין ברכיו וחלק לו סטירות אחדות בחלק הרך.

כל זה קרה כל כך מהר, שלא הספיקה השעה לעומדים שם לראות מה שנעשה וכשקם פאדדי, הביט אל סביביו, כקטן שנולד שאינו יודע מה נעשה עמו קודם, – וכולם מלאו פיהם צחוק.

רגעים אחדים היה החדר מלא צהלה וצחוק, גם האמריקאי הצנום עם זקנו הצהוב העשוי כעין מרדה, ושעל פניו לא נראה צחוק מימיו, גם הוא חייך קצת. ואחר צעיר, שעדיין לא צמח שפמו, התנפל על המטה וצחק בקול רם, בלי הרף, בנופפו את רגליו באויר, כאילו ירא פן יתפקע מצחוק. הפעם מהרו שמה מחדרים אחרים, מתחלה רוזה ואחריה גם אננא, רוזה ראתה רק איך שפאדדי הביט אל סביביו, בכל זאת התנפלה על הכסא שאצל הפתח, ונתנה גם כן קולה בצחוק, בהפכה ראשה לאחור. ואננא כבר לא ראתה כלום, אבל בכל זאת הצחוק הכללי השפיע גם עליה ותצחק גם היא.

גם דימא צחק ובראשונה התגאה מאוד בבן ארצו. – הנה, הלא אמרתי לכם מראש! – פנה דימא ואמר אל האמריקאים הצוחקים. ושכח לתרגם את דבריו. – הנה כך מתגוששים אצלנו בלוזינה. אך אחרי כן, כשהשחוק נשתתק לאט לאט, התחילו כולם לדון בחמימות על המאורע, ואז נפלו פני דימא, וכעבור איזה זמן הוא קרא בקול רם ודבריו הגיעו לאזני מתיא:

– יפה אתה מתגושש… כאותו הדוב המגיח ממאורתו. זוהי בושה בפני אנשים משכילים…

– אין דבר, ענה מתיא ברוח שקטה, וכאילו לא קרה כלום שב אל הביבליה – גם אם לא על פי הנימוס, איך בכך כלום, בפעם אחרת ידע פאדדי שלך עם מי יש לו עסק.

האירלנדים רעשו עוד איזה זמן ואחרי כן התיצבו מרחוק ופאדדי יצא שוב קדימה והתכוון כלפי מתיא, בלחצו בכתפיו ובהשפילו ביניהן את ראשו, את ידיו פשט והשפיל ובעצמו התפתל כנחש. מתיא עמד והביט בתמהון על העויותיו והיה מוכן כבר לשנות לו את פרקו פעם שנית. אבל האירלנדי פתאום כאילו ישב על הקרקע. ידי מתיא לא הגיעו לאיש מלחמתו ונשארו תלויות באויר, רגליו כאילו הורמו מעצמן, והוא טס מעבר למטה ונפל על גבו.

המטה השמיעה קול שברים. הלוזיני הענק שכב מוטל על הרצפה.

– אלל⁻רייט! – קראו האירלנדים בשמחה, ופאדדי מלא רצון התחיל ללבוש את מעילו, אך ברגע ההוא התרומם מתיא וקם מהארץ. קשה היה להכירו. עיניו שהיו תמיד מפיקות רצון, הביטו עכשיו במבט פרא, שערותיו עמדו כמסמרים, השנים חרקו והוא הביט מסביב כאילו רצה לבחור באיזה דבר ולקחתו ביד. האירלנדים קבלו את פאדדי וסבבוהו מכל צד, כעדר שראה את הדוב. כולם הביטו אל הענק הזה, בצפיה לאיזה מעשה נורא, וביחוד אחרי שגם דימא עמד – רוטט וחור.

קשה להגיד מה היה אחרי כן, אך באותו רגע מהרה אננא ונגשה אל מתיא ואחזה אותו בידה.

– למען ה' – רק אמרה היא, – הה, למען ה'!…

מתיא הביט אליה מתחילה במבט נבוך של אי⁻הבנה, אך בעוד רגעים מועטים נשם בכבדות ואחרי כן פנה משם וישב לחלון.

האירלנדים נרגעו. פאדדי רצה לגשת אל מתיא ולהושיט לו ידו, אך דימא עצר בעדו, והם עזבו את מתיא למנוחות. ומעבר לחלון היה כל עולם אפל מאוד ובו התנוצצו רק חלונות מאירים, חלונות בהירים ושמחים וחלונות שרק נראו קצת, וכאילו מכוסים. החלונות נגהו ולסוף עברה מהר שורה של חלונות ומתוכם חלפו צללים, ראשים של בני אדם, ופנים שאי אפשר להבחין בהם.

פרק יג

בשעה מאוחרת בלילה שכב דימא בזהירות במטה על יד מתיא, ששכב בשומו ידיו תחת ראשו וחשב איזו מחשבות. עיניו הביטו ישר לאיזו נקודה ואת גבות עיניו הקריב זו לזו. כולם כבר ישנו בשעה שדימא התאזר עוז ואמר:

– ולמה הנך כועס על ידידך? וכי אני אשם בדבר?… אם איזה ננס כפאדדי יכול להפיל את האדם היותר חזק שבכל לוזינה… הה, זאת אומרת כי הכל עושה ההשכלה!… כאן אין בשביל מה לכעוס, בכעסך לא תועיל כלום. דרוש לנו לבקש תבונה. הכאה הודית! זו נקראה אצלם “הכאה הודית”…

מתיא התרומם על משכבו, הפך פניו כלפי דימא ושאל:

– ואתה, דימא הלוזיני, ידעת למפרע שהם מכינים בשבילי את הדבר ההודי ההוא?

– אַה… וכי אנכי מבין כבר הכל באנגלית? – ענה דימא שלא כענין. ואחרי כן כשראה שמתיא כבר שקט, הוסיף באומץ רוח יותר.

– שמע נא, נלך מחר אל הספר. תביא גם את עצמך, כמו שאומרים כאן, לידי סדר, חי אלהי, כי כך יותר נאה, הוסיף דימא בקול מתוק בהיותו כבר מוכן להרדם.

אך פתאום קפץ מפחד על מטתו. מתיא ישב גם כן. לאור הרחוב נראה כי פניו חורים, שערותיו מסומרות, עיניו בוערות וידו מורמה.

– תשמע נא, דימא, מה שאומר לך מתיא הלוזיני. יכה נא הרעם את ידידיך ביחד עם המנוול הזה תאמאני-הול, או שם שם אחר! יחריב נא הרעם את כל העיר הארורה הזאת יחד עם ראש העיר שבחרתם שם! ישבור נא הרעם גם אותה, את מצבת החופש שם על האי… יקחום השדים עם כל אלה שמוכרים להם את נשמתם!…

– דבר נא מתיא בלחש! – נסה דימא להשקיטו – האנשים ישנים וכאן אינם אוהבים כי יפריעו שנתם.

אך מתיא לא חדל עד אשר גמר דבריו. ובאמת התרוממו אז גם האירלנדים ממשכבם. מי שהוא הדליק נר וכולם הביטו אל הלוזיני המלא חמה.

– הביטו או אל תביטו, אבל זהו נכון! – קרא מתיא בפנותו אליהם עורף והרים את אגרופו להטלת אימה, ואחר כך שוב התנפל על המטה.

האמריקאים דברו ברעדה ביניהם ואחר כך דרשו מדימא להגיד להם אם הלז לא יצא מדעתו. ואולי יש סכנה ללון עמו בחדר אחד. אך דימא הרגיעם, עכשיו יישן לו מתיא ולא יגע באיש לרעה. הוא טוב לב, אך אינו יודע נימוסי המשכילים, ועכשיו יותר טוב כי לא יגעו בו יום יומים. אז הלכו להם האמריקאים איש למטתו, בהביטם אל מתיא, כבו את הנר, ובחדרו של מיסטר בורק השתררה דומיה. רק האורות הבאים מהרחוב האירו באור לא בהיר ואי אפשר היה לראות מי שין ומי לא ישן…

פרק יד

ומתיא שכב זמן רב בחושך בעינים פקוחות ורק לפנות בוקר נרדם, בשעה שגם העיר ההומיה נשתתקה קצת, אך שנתו היתה שנת יסורים. הוא היה רגיל לכבד את עצמו ואי אפשר היה לו לשכוח מה שעשה לו פאדדי המנוול. כאשר רק נרדם נראה לו בחלומו כי הוא עומד כבול עץ ואינו יכול להרים יד או רגל, ולקראתו הולך ומרקד פאדדי או מי שהוא אחר, הכושי השחור או דז’ון. הוא אינו יכול לשלוט באבריו והנה הוא עף לאיזה מקום מתוך שאון ושריקה ולפני עיניו הופיעה תמונת אננא החרדה.

ואחרי כן נשתתק הכול והוא ראה חתונה של יהודי. מיסטר מוזיס מלואיסוויל, יהודי לא יפה, מסדר קדושין לאננא עם דז’ון. לדז’ון פנים חגיגיים והוא רומס ברגלו את הכוס, כמו שנוהגים בחתונה עברית, ומסביב מזיעים האירלנדיים, שרים ומנגנים בכנורות ובקונטר-באסים כרסניים… ולא רחוק עומד ברקה תפוש מחשבות ומתפלא ואומר:

– מה תאמר אתה לזה? ואיך אתם מרשים לעשות כדבר הזה?

מתיא חרק בחלום בשניו, עד כי התעורר דימא והתרחק ממנו בפחד… ה, ה! – קרא מתיא בשנתו – והיכן המה כאן הנוצרים? וכי אינכם רואים כי הז’ידים תפשו כבשה נוצרית?…

דימא התרחק עוד בשמעו את פטפוטיו של מתיא. עוד מעט ונשתתק, והחלום הוסיף לארוג את החזיון הלאה. רצים הנוצרים ברעש ומהומה, מזוינים באבנים ומקלות… החנויות והבתים נסגרים מהר, והנה החלונות מתפוצצים, נשמע קול יאוש של נשים וילדים, עפים דרך החלונות נוצות מתוך כרים קרועים וכל כלי בית, מוכין מכסים את הרחוב, כמו בשלג…

ואחר כך שב גם זה לדממה. ובחלומו והנה נגש אליו איזה איש והתחיל אומר לו בקול רציני ויוצא מן הלב איזה דבר, שממנו נשתנו פני מתיא גם בשנה, כאיש שמתפלא ותמה וגם בא במבוכה.

ואז הקיץ… האירלנדים שתו בחפזון את הקהוה שלהם בחדר הסמוך והכינו עצמם מהרה לאיזה מקום. דימא עמד מן הצד ולא הביט אל מתיא. ומתיא בקש לזכור מה דבר אליו האיש בחלום. שפשף את מצחו ובשום אופן לא יכול לזכור אפילו מלה אחת. אח"כ כאשר כולם הלכו כבר איש לדרכו וחדרו של בורק נתרוקן – הלך מתיא ועלה פתאום אל העליה ששם היו הצעירות.

שם מצא את דז’ון. בימים האחרונים היה הצעיר הזה בא שמה לעתים קרובות, יושב אצלן כחצי שעה ויותר ומספר בהתעוררות איזה דבר לאננא. עכשיו שמע מתיא שוב את קול הצעיר הזה.

– הנה כך חיים פה – אמר דז’ון – בעולם החדש. ומה? הכי רע בדבר?

בראות הצעיר את מתיא נפרד מהן מהר בשלום ונחפז לצאת כדי לבוא אל המסע בזמן הראוי. ומתיא נשאר. פניו היו קצת חורים, עיניו הביטו בתוגה, ואננא הורידה ראשה, בחכותה אל מה שיגיד לה. שתי הצעירות הביטו אליו בבושה, כאילו נזכרו עכשיו על דבר ה“מכה ההודית”, ופחדו פן יודע ללוזיני מה בלבן. הוא יושב על המטה בכבדות, הביט אל אננא במבט תועה קצת ואמר:

– הרוצה את, המסכנה, לשמוע מה שיאמר לך מתיא הלוזיני?

– דבר נא, אנכי חושבת אותך לקרוב, לגואל – ענתה הנערה בקול נמוך. היא רצתה להראות לו, כי הוא לא נפל בעיניה גם אחרי המקרה של אתמול.

מתיא ענה מתוך יסורים:

– רע מאוד בארץ זו. האמינו לי, רע מאוד… סדום ועמורה…

רוזה חייכה שלא מרצונה, אך הוא דבר בקול כל כך עצוב עד כי זלגו דמעות מעיני אננא. היא חשבה שעל פי ספורי דז’ון אין החיים כל כך רעים למי שיודע למצוא פה את דרכו, אך לא סתרה דבריו, אלא אמרה בקול נמוך:

– ומה אפשר לעשות עכשיו?

– אם היה אפשר, הייתי שם ילקוט על שכמי, לוקח בידי מטה והייתי הולך עמך לשוב לארצנו, ולהתפרנס מקבצנות… יותר טוב היה לי לדפוק בחלונות ולבקש נדבות בארצי… יותר טוב היה אילו הייתי מוליך איזה סומא, יותר טוב היה אילו מתי שם בדרך או בשדה, בארצי… אך אי אפשר לעשות כזאת מפני… הים.

הוא העביר כף ידו על מצחו והוסיף:

– מפני הים… ומכתבים מאוסיפ אינם באים. ואם לשבת כאן בחבוק ידים גם כן לא יצא מזה כלום. ולפיכך זוהי עצתי, יתומתי… אוליכה נא אותך אל הפריצה ההיא… אל הפריצה שלנו. ומה שנוגע אלי אראה… אולי אמצא דורש לידים חזקות, וכשאמצא עבודה, אז תחכי לי… אני לא שקרתי בכל ימי חיי, ואם לא אובד, אבוא אחריך.

– לא טובה עצתך! – קראה רוזה בהתלהבות – אנו יודעים את הפריצה הזאת… היא תמיד מבקשת לשכור לה משרתת מהחדשות הבאות הנה.

– ה' ישלם לה שכרה! – קרא מתיא קשה.

– אך זהו מפני… – אמרה רוזה בגמגום – שהיא משלמת מעט מאוד.

– מרעב לא תמות אצלה!

– ומכריחה לעבוד הרבה.

– אלהים אוהב עבודה!

מתיא הביט אל רוזה במבט של גאוה ובוז. העבריה הצעירה ידעה כבר את המבט הזה של הנוצרים, לה נדמה, שהיא התחילה לבוא ביחס ידידותי עם אננא וגם הרגישה סימפטיה אל הלוזיני, התפוש במחשבות ושעיניו יונים, אך עכשיו ענתה ברגש מר כשהיא פונה לצאת מהחדר:

– עשו כחפצכם..

– הרע שאצלנו במולדת הוא יותר טוב מהטוב אשר פה – אמר מתיא בקול מטיף מוסר, בפנותו אל אננא – אספי חפציך, אנחנו נלך היום.

אננא השמיעה קול אנחה, אך התחילה לאסוף את חפציה בהכנעה. בעיני מתיא לא מצא חן, שבצאתם מדירתו של מיסטר בורק נשקה אננא את היהודיה נשיקה חמה. כאילו היתה אחותה.

פרק טו

באותו יום הלכו “שלנו” שוב על פני חוצות ניו-יורק עם ילקוטיהם, כמו ביום בואם הנה מארצם. אך בפעם הזאת לא היה עמהם דימא, שכבר עזב את מעילו הלבן והתחבר אל האירלנדים וכמעט שלא ידע מה שנעשה פה לבני ארצו. תחת זאת נשארו מתיא ואננא מה שהיו מלפנים, בלי כל שנוי. עליו היה אותו המעיל הלבן, ועליה אותה המטפחת הלבנה. גם דז’ון הצעיר חשב את עצתו של מתיא לעצה נבערה, אך כמו אמריקאי, לא הרשה לעצמו להתערב בענין לא לו, ורק השמיע צפצוף, כי חרה לו בלבו, בלוותו את מתיא ואננא.

מתחילה הלכו ברגל ואחר כך נסעו בקרון אסור לשני סוסים ואחר כך עלו למעלה וטסו באויר מרחוב לרחוב. הם טסו זמן רב. שם כבר היו הבתים יותר נמוכים ויותר פשוטים, הרחובות היו ישרים ושוקטים.

בפנת אחד הרחובות יצאו וילכו ישר. אילו היו שם פחות אבנים, ומבין האבנים היו צומחים שם עשבים ובאמצע הרחוב יושבים ילדים וקצה כתנותיהם מופשל למעלה, ופרה עומדת וגועה, ואילו נראה איזה בית שטבע בארץ עד חלונותיו וגגו הרוס – אז היה מתיא בודאי חושב: הנה זה דומה ממש לרחוב “שלנו”. אך פה היו כל הבתים דומים זה לזה. כולם בני שלש קומות, כולם עם גגות שטוחים, לכלום חלונות שוים, מבואות שוים עם מספר מדרגות שוה. וסורגים שוים וזרים שוים. סוף דבר: לאורך הרחוב עמדו שורות של בתים כמו אחים תאומים, ורק הנומר השחור מעל הזכוכית הכהה שעל הדלת הבדיל אחד מחברו. דז’ון הביט על פנקַסו הקטן ואחר כך חפש את הנומר ולחץ את הכפתור שאצל הדלת. בדירה נשמע קול שברים, נפתחה הדלת “ושלנו” נכנסו אל החדר הראשון.

הפריצה הזקנה, שחכתה לאישה פתחה בעצמה את הדלת. כנראה היא בעצמה הדיחה את הרצפה. המשקפים שלה היו תלויים על מצחה, על פניה נראתה זיעה מרוב עבודה והיתה לבושה רק בכתנתה ובשמלה תחתונה מרופשה. בראותה את האורחים חדלה מעבודתה ותצא להחליף שמלותיה.

– ראי, – לחש מתיא לאננא – כך חיים פה הפריצים שלנו, ומה יש לדבר על דבר האנשים הפשוטים!

– אתם אינכם יודעים עוד את הארץ הזאת, מיסטר מתיו! – ענה דז’ון, – ובדברו הלך לו אל החדר הסמוך וישב לו בלי פחד על כסא והגיש כסא שני לאננא.

מתיא הביט בפנים של אימה על הצעיר חסר הנימוס הזה. והוא עם אננא נשארו שניהם עומדים על יד המפתן. מתיא לא היה מכבד בלבו את היהודי הצעיר עוד מהיום שדבר עמו על דבר הדת. ואחר כך אי אפשר לו שלא להרגיש שדז’ון נשאר לעתים קרובות בבית אחותו, עוזר לה בעבודה ונושא עין לאננא. צריך להגיד, כי הצעירה היתה יפה, עיני תכלת גדולות ובהירות שמבט של צניעות להן, חיוך של חן ופנים עדינים, שאמנם חורו מענוי הדרך ומתקוה לעתיד בלתי ברור. גם אחד מבני הבליעל שדרו בחדרו של בורק, לא העז להראות נגד הצעירֶה הזאת משהו של אי נימוס. ואף גם פאדדי השתדל ככל האפשר לחלק לה כבוד בהפגשו עמה במסדרון או על המדרגות, וקל וחומר – דימא, שהיה משתדל למצוא חן בעיניה בפדז’קים החדשים והמצוינים שקנה לעצמו… והנה גם דז’ון… והספור שספר על דבר מוזס… מי יודע? – חשב מתיא – הלא בסדום זה אין איש שישים לב לדברים שכאלה. הנה דימא שהיה ידיד נאמן, הספיק להתקלקל במשך השבוע. ומה יהי עם צעירה, שאינה יודעת נסיונות החיים ואפשר שהיא גם קלת דעת כמו כל בנות חוה… אמנם דבר נבלה לא תעשה… אבל פה גם הטוב אינו שוה כלום, והנערה צעירה ודלת הבנה ונדהמת…

בזכרו את חלומו נאנח מתיא והביט סביבו. ברוך ה'! הנה דירתו של הפריצה הזקנה שתקבל את אננא תחת חסותה. הכל מה שנמצא בדירה הזאת יפה היה בעיני מתיא, בחדר הראשון עמד שולחן מכוסה במפה לבנה, בחדר השני נראתה מטה ומעבר הוילון, בפנה– איקונין של אם האלהים שאותה מכבדים במדה שוה גם הקטולים וגם הפרבוסלבים. לפני האיקונין תקוע נר של שעוה ואגודת ענפים יבשים של ערבה או של עץ אחר. איך שהוא נשתמרו פה המנהגים של ארץ רוסיה, ולבו של מתיא רָוח… הוא הפשיל את ידיו לאחוריו והביט בגאוה אל היהודי הצעיר… אך תיכף היה צריך לכוף את קומתו כמעט לעפר, כי באותו רגע נכנסה הפריצה, כשהיא לבושה ומשקפיה על חטמה וגרב שלא נגמרה סריגתו בידה. חזותה היתה שלַַוַה, ומעין גדלות שכנה עליה, ומוזר היה הדבר בעיני מתיא, שהאשה הזאת הדיחה בעצמה את הרצפה לפני איזה רגעים. היא ישבה על הכסא, ספרה את העניבות, הטתה את חוט הברזל ואמרה בכבוד אל אננא ואל מתיא, המחכים לבואה, מבלי להניע ראש לעבר היהודי;

–מה תגידו?

– אליך, רבת-חסד, באנו! – ענו שניהם פה אחד.

– אותך, כמדומני, קוראים אננא?

– אננא, פּאַני רבת-חסד!

– אותך… מתיא?

פני מתיא נהרו.

– ומה עם ההוא, השלישי?

– איני יודע בעצמי מה להגיד… הוא נשכר… לאחד מפה… תאמאני-הול.

הפריצה הביטה ברחמים למתיא והניעה בראשה.

– אדון נכבד!… מה נאמר ומה נדבר… חברה של רמאים!

– הה, אלי! – נאנח הלוזיני.

– בארץ זו הכל הפוך – אמרה שוב הפריצה – אצלנו מושבים אדונים כאלה בבית האסורים וכאן הם בוחרים לראשי העיר באנשים הראויים לתליה, והם שמים מסים על אנשים ישרים.

מתיא נזכר כי גם דימא בחר בראש העיר ונאנח עוד יותר. חוטי הברזל שבידי הפריצה התנועעו במהירות, ניכר היה שהיא מתחילה להתרגש.

– ומה תגידי לי את, יפתי? – שאלה היא בעקיצה, בפנותה אל אננא – האם באת הנה להיות משרתת או אולי גם את מבקשת איזה תאמאני-הול?

– היא נערה ישרה! – הגין עליה מתיא.

– במשך עשרים שנה ראיתי הרבה נערות ישרות, שכעבור שנה, אולי גם פחות מזה אבדו בעיר הארורה הזאת. מתחילה הנערה הישרה כדבעי: צנועה, מקשבת, יראה את האלהים, עובדת ומכבדת את הגדולים ממנה. ואחר-כך… פתאום מתחילה להרים את חטמה, ואחר כך תולה על עצמה סרטים וסמרטוטים כעורב בנוצות הטוס, ואחר כך דורשת הוספה לשכרה, ואחר כך היא צריכה מנוחה פעמים בשבוע… ואחר כך הפריצה צריכה לשרת אותה, והיא חפצה לשבת לה בחבוק ידים.

– ה' ישמרנו! מתי נעשה כדבר הזה? – קרא מתיא משתאה.

דז’ון הצעיר ישב על הכסא, במתחו את רגליו וישם את ידיו בכיסיו ופניו העידו כי לא לרצון לו כל השיחה הזאת.

– השד איננו כל כך נורא כמו שמתארים אותו… – אמר הוא.

הפריצה נשתתקה גם חדלה מסרוג את הגרב והביטה במבט חודר אל דז’ון, שהרים את ראשו אל התקרה והביט כאילו מצא איזה ענין להסתכל בו. רגעים אחדים שררה דומיה. הפריצה ומתיא הביטו ברוגז אל היהודי הצעיר הזה… אננא נתאדמה…

– והכל משום מה? – התחילה הפריצה בטון שוקט – משום שכאן, בארץ הזו, אין כל סדר, כאן הז’יד איננו כבר ברקה, אלא מיסטר בורק ובנו יוסקה נעשה לוילמוז’ני פּן (לשר חשוב): דז’ון…

– אמת ונכון – אשר מתיא את דברי הפריצה בכל לב.

– אנכי רואה שאתה איש נבון – אמרה הפריצה מתוך גדלות – ואתה מבין זאת… האם אצלנו גם כן כך? העולם הישן שלנו עומד מוצק… האנשים מכירים את מקומם… ז’יד הנה ז’יד, מוז’יק (אכר) הנהו מוז’יק והפריץ הוא פריץ, כל אחד מכיר בענוה מה שחלק לו המקום… האנשים חיים ומהללים את ה'…

– צריך לגמור את המעשיה הזאת! – אמר דז’ון בקומו ממקומו.

– סלח נא, מיסטר דז’ון! – אמרה הפריצה בחיוך – נו, יפתי, צריך באמת לגמור. אנכי אקחך אם רק נשתוה במחיר… אך צריכה אני להגיד לך מראש, כי אנכי אוהבת לעשות כפי רצוני, כמו שעושים אצלנו ולא כמו שעושים כאן.

– כזה בודאי יותר טוב! – הוסיף מתיא.

– אנכי אחראית בעדך נגד האנשים ונגד ה'. בכל יום ראשון נלך יחד אל בית האלהים, אבל ללכת אל המשתאות והמיטינגים – לא יזכר ולא יפקד!

– תשמעי בקול הגברת אננא, – אמר מתיא – הגברת לא תלמדך בדרך רע… והיא לא תקפח שכר יתומה.

– חמשה עשר דולרים בחודש נחשב במקומות אלה לשכר מועט מאוד – אמר דז’ון בהביטו אל שעונו – חמשה עשר דולרים, חדר מיוחד ויום אחד חפשי בשבוע.

הפריצה שהוסיפה לסרוג ברוח שקטה, שלחה אל דז’ון מבט של שנאה מחלטת ואמרה לאננא:

– היודעת את מה זה דולר?

– זה שני רובלים, גברת כבודה! – ענה מתיא בעד אננא.

– את עבדת כבר באיזה מקום?

– עבדתי בתור משרתת אצל גברת זליסקי.

–כמה קבלת?

– ששה רובלים.

– זה יותר מדי במקומותינו! – אמרה הפריצה באנחה – בזמני לא היו מחירים כאלה, וכאם אם את רוצה לקבל שלושים רובל – לכי אליו. הוא יתן לך שלושים רובל, חדר לבד, וכמה שהנך רוצה שעות חפשיות ביום…

פני אננא האדימו, והפריצה בהביטה אליה מעל משקפיה, הוסיפה בפנותה אל מתיא:

– לא צריך להרחיק לכת. ברחוב הזה יושבת נערה נוצרית יחד עם יהודי, וה' כבר ברך אותם בבן…

– הלא יודעת את כי הם כבר בקשר של נשואים! – קרא דז’ון בכעס.

– כן, בקשר של נשואים… ומי סדר להם קדושין? הם נשאו בבית פקידות העיר.

– הנה רואה אתה – פנתה הפריצה אל מתיא – הם קוראים לזה נשואים.

– והנערה תשאר אצלך, – אמר מתיא, שהביט בשנאה אל היהודי הצעיר, ואחר כך בפנותו אל אננא, הוסיף בקול רך: היא יתומה, בלי אם ואב… עון הוא להעליב אותה.

הפריצה שהוסיפה לסרוג, הרכינה ראשה לאות הסכמה. כל השיחה הזאת לא היתה לרצון לדז’ון וכן יחוסו של מתיא אליו ולפיכך שם כובעו על ראשו ונגש אל הדלת, מבלי דבר דבר. כשראה מתיא שהצעיר הרע הזה נכון ללכת בלעדיו, התחיל למהר, נפרד בחפזון מאננא, נשק את ידי הפריצה ובקש גם כן לצאת, אך עמד רגע.

– אולי תרשני הגברת לשאל דבר-מה?

– מה?

– אולי יש אצלה גם בשבילי איזה מקום? בעד מחיר זול… לעבוד בחצר, בגן או לפקח על סוס? טוב היה בשבילי אפילו ברפת, ומחיר הייתי לוקח נמוך מאוד ורק שלא לגווע ברעב…

– לא, יקירי, היכן הם הגנים פה? היכן הסוסים? כאן הסינטורים יושבים ונוסעים בעד עשרה סנטים יחד עם איזה ריק ופוחז.

פרק טז

אך במבוא לא נראה כבר הצעיר הרע, רק דמותו של איזה איש נטתה במהירות בפנת הרחוב… מתיא רץ שמה, אף על פי שנראה לו שזהו לעבר אחר לגמרי. בפנותו אל הרחוב ההוא נפגש עם איש אחד, אך בעיר הזאת גם האנשׁים, כמו הבתים דומים זה לזה. על ראשו של האיש היתה מגבעת כמו על ראשו של דז’ון וגם מקל היה בידו כמקלו של דז’ון וגם הליכתו כהליכת דז’ון, אך פני האיש שפנה אל מתיא היו זרים ומביעים תמהון. מתיא נבהל והביט על האיש הזר ההולך מעמו. למתיא נשקפו משני עברי הרחוב חלונות מכוסים בוילונות וכולם דומים זה לזה כשתי טפות מים.

מתיא נסה לחזור. הוא עוד לא הבין כדבעי את אשר קרהו, אך לבו התחיל לפעם בחזקה, ואחר כך כאילו נכשל… הרחוב שנמצא בו היה דומה ממש לאותו הרחוב ששם ישבה הפריצה הזקנה, אך הוילונות שעל החלונות היו מכוסים מצד ימין וצללי הבתים נמשכו כלפי שמאל. הוא עבר רובע אחד ועמד בפנה אחרת, חזר שוב והתחיל ללכת לאט ולהתרחק בהסתכלו אל כל סביבותיו, כאילו קשה היה לו לעזוב את מקומו או כאילו נתלו ברגליו אבנים כבדות.

ובעת ההיא הכה לב דז’ון אותו על שעזב את מתיא באופן בלתי נימוסי כזה. הוא מהר לשוב, צלצל, ובקש בכעס לשלוח אליו את הלוזיני, כי אין לו זמן לחכות, הזמן הוא כסף.

הפריצה הזקנה הביטה אליו בתמהון. אננא, שהספיקה להכניס את חפציה למטבח, להפשיל את שמלתה התחתונה ולהכין את עצמה לגמור את הדחת הרצפה, שהשאירה לה הפריצה – תקנה מהר את לבושה ומהרה גם היא לקראת דז’ון. שלשתם עמדו במבוא הבית והביטו לימין ולשמאל, והנה לא נראה איש דומה למתיא ברחוב השקט.

– הוא בודאי הלך אל בית הנתיבות בדרך אחרת – אמר דז’ון.

אננא הניעה בראשה כמסופקת.

– לא – אמרה היא – הוא אינו יודע דרך אחרת.

היא הביטה אל הרחוב, אל שורת הבתים הדומים זה לזה, ובעיניה נראו דמעות.

– נו, יפתי, אמרה הפריצה – אין עכשיו מה להסתכל… כלום לא יצא מהסתכלותך… וגם לא בשביל זה שכרתיך, שם הדחת הרצפה לא נגמרה עוד.

– אולי עוד ישוב? – אמרה אננא.

– מה זה! התעמדו פה ככה עד הערב? – שאלה הפריצה בהתרגשות קצת.

– הוא יחידי קרוב לי בארץ הזאת – אמרה אננא בקול נמוך.

– ברוך ה' כי יחידי! – ענתה הפריצה. – בשביל נערה צעירה גם אחד יותר מדי.

אננא הביטה בפעם האחרונה אל הרחוב. בפנה עברה דמותו של דז’ון, ששאל דבר מה מאיזה איש, אחר כך נעלם גם הוא. הרחוב נשאר ריק. אננא נזכרה כי לא השאירה אצלה את האדריסה של בית בורק וכי גם היא עכשיו אבודה כאן, כמו מתיא. הדלת נסגרה מהר אחריה ובית הפריצה הזקנה, שהיה לפני זמן מה במצב של תעורה ושפתחו היה פתוח ואנשים עמדו במבוא והעמידו את העוברים בשאלותיהם – שוב נדם ככל הבתים ולא נבדל במאומה מהם. אותה הדלת עם זכוכית כהה ועליה נומר 1235.

בעת ההוא פגש אחד בהעוברים והשבים, שנשאל לדבר מה על ידי דז’ון, אדם מוזר, שהלך כאילו נשא על גבו משא כבד מאוד והביט על כל סביביו. האמריקאי תפסו בידו בחביבות, הוליך אותו אל פנת הרחוב והראה לו באצבעו – טרטי-פיף! טרטי-פיף! שלושים וחמשה) – אמר הוא בקול של חבה, ואחר כך, בהיותו בטוח, כי אחרי הודעה ודאית שכזו לא יתעה האורח, – מהר ללכת לעסקו, שאיננו סובל דחוי, ומתיא חשב, הביט מסביב, ונגש אל הבית הקרוב וצלצל. איזו אשה קמוטה פתחה את הדלת, רטנה איזה מלים וסגרה אותה שוב.

כזה קרה גם בבית השני וגם בבית השלישי, בבואו אל איזו פנה נדמה לו שצריך לנטות, ובראותו מזרק מים, שנדמה לו כי על ידו עברו לפני שעה, נטה שוב. לפניו היה עוד רחוב כזה של החלונות המכוסים בוילונים. מרחוק, כאילו מעבר להר, שרקה הרכבת… כמו סירה שנתקה מהחוף, ושבולת המים נושאה אותה הלאה. בלי תקוה למצוא את דירתה של הפריצה הזקנה, הלך אל המקום שמשם נשמעה השריקה, ובעת ההיא עבר דז’ון באותו הרחוב, שמתיא יצא ממנו, והוא מלא דאגה וצער. הנומר 1235 נפתח שוב, ושוב עמדו במבוא שתי נשים יחד עם האיש, התיעצו והביטו אל סביבם. בעיני אננא היו דמעות ודז’ון לחץ בבושה את כתפיו.

בשעה מאוחרת בלילה גמרה אננא את עבודת היום הראשון בעצב ובדמעות. העבודה היתה רבה אחרי שהפריצה היתה שני שבועות בלי משרתת. נוסף לזה התאספו באותו יום לבית הפריצה דרי הבית ואורחים לשחק בקלפים. הם אחרו לשבת עד חצות הלילה, ואננא חכתה עיפה ועזובה בחדר השני, להיות מוכנה אם יקראו לה.

כשנפרדו הודו האורחים לבעלת הבית בעד הנשף העָרַב.

– אמנם, רק בביתך אנו מרגישים את עצמנו כאילו בארץ מולדתנו הננו! – אמר אחד האורחים בנשקו יד הפריצה – וכמה מטיבה את לסדר הכל כל כך יפה!

– היא קוסמת ממש! אמר בגאוה בעלה, איש עגול ושב שסנטרו מגולח ומשתי לחייו עולות קבוצות שער לבן – האם הרגשתם במשרתת החדשה?

– איך אפשר שלא להרגיש? בוודאי מארץ מולדתנו. איזו עינים טובות וצנועות, עמנו עדין לא נתקלקל. כבר ישנן אצלנו קריקטורות של פריצים. גם אל תוך הכפר כבר התפרץ הפידז’אק, במקום החליפה הלאומית היפה של ההמון הפשוט.

– כן, אבל הנערה נאה היא. אין בה החוצפה והעזות, אין בה… אם אפשר לומר… סוף דבר: נעים מאוד לראות אדם המכיר את מקומו.

– אבל האם זה יאריך ימים? – אמרה הפריצה באנחה – הכל מתקלקל פה במהירות נפלאה ואינך יודע מאין בא הקלקול.

– מהאויר, גברת, מהאויר… מין אפּידימיה! – ענה אחד מהשכנים בצחוק ושמחה.

ובבורדינג-הויזה של מיסטר בורק היה שאון רב כל הערב. אף על פי שתכונתו של דימא נתקלקלה הרבה, בכל זאת אכל אותו הנוחם על דבר מתיא והרגיש עצמו אשם. בצאתו לארץ זרה נדברו לחיות יחד, הראש הוא דימא – הרגלים והידים הן מתיא. עכשיו התהלכו הרגלים לבדן על פני רחבי תבל, בזמן שהראש היה עסוק עם אנשים זרים. רגש היושר התעורר ופעם בלב דימא. הוא צעק, קלל את דז’ון ואת עצמו ואת כל ידידיו, וגם דחף את פאדדי, כשהלז בא לעשות לו דבר מצחיק. פאדדי נעלב וקרא לו למלחמת אגרוף.

דימא שלח אותו מתחלה לעזאזל, אך פאדדי הזיל לו קצת דם מחטמו ואז התחיל לפשוט ידיו הנה והנה, מבלי דעת בעצמו אנה, בהרגישו כי אוי ואבוי לו ולראשו בלי עזרת ידו החזקה של ידידו. הוא הרים כסא, צעק וקרא כי הוא מבטל את כל החוקים (של המשחק) בלבו, ובזה השפיל לגמרי את כבודו בעיני פאדדי. בלילה קפץ ממטתו וגם בכה…

אך כל זה לא הועיל מאומה. ידידו נטבע בתוך ההמון הגדול של העיר הגדולה, כמו מחט בדרך המכוסה אבק.

פרק יז

אחרי כן, מסבות שאותן נבאר להלן, נעשה מתיא לוזינסקי מלוזינה לימים אחדים לאישיות היותר מפורסמת בניו-יורק, וכל צעד שעשה נחקר ונדרש בדיוק רב. ראשית כל ראו את האיש המוזר הזה, הלבוש מעיל לבן, מתהלך ב avenue 4 ואחר כך הלך רגלי תחת המצע האוירי של מסלת הברזל, המוביל אל הגשר ברוקלייין. נדמה היה שהאיש נמשך אל המקום ששם ההמון יותר גדול וצפוף. בפנת ברודווי ואיזו סמטא הוא נכנס לחנות, הראה בידו על פרוסת לחם לבן גדולה והושיט כף ידו עם מטבע. הוא אמר אי אלו דברים לסוחר הגרמני וגם אחרי שהלה מסר לו את העודף, בקש מתיא לאחוז בידו ולנשק בה. הגרמני הוציא ידו בחזקה ופנה לקונה אחר. מתיא עמד והביט אל המוכר במבט עצוב, נסה להגיד עוד מה שהוא ויצא החוצה.

זה היה בשעה שיוצאים עתוני הערב. על המשטחה שאינה גדולה, לא רחוק מהבית הגדול של העתון “טריבונה” שאב האיש המוזר הזה מים מהברכה ושתה לצמאונו הגדול, מבלי שים לב ששם בברכה המרופשה שחו מעל המים ומתחתם שני ילדים שובבים לצוד את מטבעות הנחושת, אשר זרקו שם העוברים והשבים. להקה גדולה לאין מספר של נערים מוכרי עתונים חכו ליציאת העתון, והשתעשעו בינתים במה שהוא והביטו בסקרנות אל השובבים השוחים בברכה ואל האדם המוזר, שעל אודותיו פזרו חדודים מצלצלים. בעת ההיא עבר שם רפורטייר ( המודיע חדשות בעתונים) וצייר בחפזון את החזיון בפנקס שלו. אין ספק שאילו היה ג’נטלמן זה יכול לראות מה שעתיד לבוא בודאי שהיה מטריח את עצמו לעשות את הציור יותר מדויק. אבל ראשית כל הוא נחפז מאוד והיה אנוס לגמור את ציורו לפי הזכרון; ושנית התעה אותו המחזה של שני הילדים השוחים במים, והוא חשב כי אלה הילדים שייכים אל משפחת האיש המוזר. מלבד זאת לא יכול להשיב אף מלה על כל מה ששאלו אותו.

Your nation?– (שם עמך)? – שאל הרפורטייר.

– איך למצוא את מיסטר בורק? – ענה האורח.

– Your name? (מה שמך?)

הוא נמצא כאן באיזה מקום, יש לו מלון. הוא שלנו… ז’יד ממוהיליב.

– How do like this country? – זאת אומרת: הרפורטייר רוצה לדעת אם מצאה הארץ חן בעיני האורח. שאלה זו, לפי דעת הרפורטייר צריך להבין כל מי שצעד ברגל אחת על אדמת אמריקה.

אך האורח לא ענה, והביט אל הרפורטייר בעצבות שכזו, שהכניסה הרגשה לא נעימה בלבו. הוא חדל מהציע עוד שאלות. דפק בידידות על שכמו של מתיא ואמר:

– Very wall! טוב בשבילך שבאת הנה! אמריקה היא הארץ היותר טובה בעולם וניו-יורק היא העיר היותר טובה באמריקה. ילדיך הטובים יהיו פה לאנשים משכילים. אנכי רק צריך להעיר אזניך, כי המשטרה שלנו אינה אוהבת, כי הילדים יתרחצו בברכה של העיר.

אחר כך הוסיף הרפורטייר בכשרונו המיוחד איזו קוים פנטסטיים אל ציור המעיל של מתיא וכן לשערותיו הפרועות יחד עם הכובע הגבוה מעור אילים. כל זה נקשר בציור עם רצועות שונות, וגם לקומתו של מתיא הוסיף כעשרים וחמשה סנטימים, ולרגליו על יד הברכה שם שני ילדים, שרשמיהם דומים לאביהם המדומה.

ולכל אלה הוסיף כתובת: “פרא הרוחץ את ילדיו בברכה אשר בברודוויי”… אחר כך שם פנקסו בכיסו ועזב לעת עתה את השאלה איך אפשר לעשות ענין מועיל מהמאורע הפנטסטי הזה – ומהר ללכת למערכת.

באותה שעה יצאה מהדפוס תוספת הערב, וכל עיני הקהל העומד על המשטחה ובמבואות שמסביב היו נטויות, כלפי היציע של בית המערכת “טריבונה”. שם יצאו אנשים עם חבילות עתונים, קבלו מהנערים מוכרי העתונים את סימניהם והשליכו להם חבילות עתונים. במשך עשרים דקות נגמר הכל. מאות נערים נשאו רבבות אכסמפלרים של העתון, וקולותיהם הדקים נשמעו למרחוק בעיר הגדולה.

על המשטחה נשאר הלוזיני, ושני הילדים השובבים הוציאו את המטבעות האחרונות מתוך הברכה. מהרה נגש שמה איש אחד גבה קומה, לבוש בגדים אזרחיים ובמגבעת אפורה גדולה, כעין כובע חיל, ובידו " קלוֹבּ" (מקל קצר) מקושט במשיחה מצבעים שונים ובגדילים. זה היה השוטר הופקינס, אישיות מפורסמת בכל ניו-יורק. השוטר הופקינס, כמו שהודיעו העתונים, שמהם שאבתי חלק מההיסטוריה הזאת, היה מתגושש אמן, שעליו היו מתערבים (ובטוחים היו כי הוא ינצח). ואולם בשנים האחרונות הורע מזלו, ופעם נשבר סחוס חטמו בהאבקו עם חבר, והיה אנוס זמן רב להתרפא, ואז נאנס לבחור לו פרנסה אחרת. כחו החזק ואהבתו למאורעות מלהיבים קבעו את גורלו, והוא הציע את שרותו למנהל המשטרה בתור שוטר. מובן מאליו שהצעה זו נתקבלה, כי אז הגיעה תקופה סוערת: תדירים נעשו השביתות והמיטינגים של מחוסרי עבודה (לפי דברי עתון “הגון” – חייבים בזה עושי תעמולה מצד הזרים המקנאים באושר אמריקה) ובזה נפתח כר נרחב לכשרונותיו הטבעיים של מיסטר הופקינס ונטיותיו להתעמלות, ודוקא במצבים שיש בהם משום סכנת נפשות. ה“קלוֹבּ”, כבד המשקל, נותן יתרון גדול לשוטר גם נגד כל מתגושש, ושם הופקינס נזכר כבר לעיתים קרובות בעתונות. “השוטר הופקינס מפורסם בתור משתמש ב”קלוב" יותר מהמדה" – כתבו על אודותיו עתוני הפועלים. לנגד זה צינו אחרים בשמחה, כי “ה”קלוב" של השוטר הופקינס, כמו תמיד מתופף יפה על קדקדי האנרכיסטים".

קרה מקרה והשוטר הופקינס ומתיא הלוזיני נפגשו פעמים. בפעם הראשונה על יד הברכה, שהזכרנו למעלה. הופקינס התהלך לו כמו תמיד בגאוה, בהשתעשעו בלכתו ב“קלוב” שבידו, ובמבטו החודר פנה אל האיש המוזר שבא מארץ זרה. אולם אחרי שלא היו סבות חוקיות להראות את כוח ממשלתו – כך ספר הופקינס לכותבים בעתונים – החליט רק לגשת ולהסתכל בו מקרוב. אך הנה הפליא אותו האיש המוזר הזה בהתנהגותו הבלתי מובנה: בהסירו מעל ראשו את מצנפתו המוזרה (כנראה מעור אילים) כפף את קומתו עד שראשו הגיע למתניו של הופקינס, ופתאום תפס בידו את יד השוטר ובקש לנגוע בה בשפתיו, ולא נודע לשם מה. הופקינס לא יכול להגיד בברור שהאיש המוזר הזה רצה לנשוך בה, אבל אולי באמת לא היתה כונתו אלא זו.

השאלה נשארה בלי פתרון, אחרי שבאותה שעה נראו על שטח הברכה ראשי השוחים בתוכה. השוטר תפש תיכף את שני הילדים, הרים אותם למעלה והתחיל לנענע אותם כמו סמרטוטים רטובים. פני השוטר היו אז גאים ומטילי אימה. באותו רגע עבר שם הרפורטייר הנחפז, והוא מהר לצייר על יד צורת הלוזיני את פני הופקינס כששני הילדים הפראים בידו ולמטה הוסיף את הכתובת:

“השוטר הופקינס נותן לקח לפראי, כי הרחיצה בברכת העיר אינה מתאימה לחוקי הארץ הזאת”.

אחרי כן שם הרפורטייר את הפנקס בכיסו וישא רגליו מהר אל הרכבת למען יבוא בעוד מועד לראות בשרפה. במוחו כבר נתבשל מאמר שלם: “ידוע כי עירנו, הגדולה בעולם, מושכת אליה אנשים מכל קצוי ארץ. באלה הימים נזדמן לי לראות אחד הפראים…”.

הרכבת נשאה את הסופר בעל הכשרון ביחד עם קטעי מאמרו, ומיסטר הופקינס העמיד את הילדים על הכביש, וחלק להם מכות לא חזקות, לתרועת ההמון העובר וצוחק. אפשר מאוד שמיסטר הופקינס היה יכול סוף סוף להודע יותר ברור על דבר הלאומיות של האיש המוזר וגם אם הארץ מצאה חן בעיניו; אפשר מאוד שמתיא היה יכול בערב זה גם לשוב אל דימא, שרץ כל היום עם פאדדי, אך מתיא – באותה שעה שהופקינס התעסק עם הילדים – נעלם משם…

על פי הנהגתו של הופקינס הבין מתיא כי זהו שוטר, וכנראה לו מהאחרונים, ורעיון זה גרר אחריו עוד רעיון: מתיא נזכר כי הדרכיה שלו נשארה בדירת בורק, ואחרי כן הוא לא ידע שבאמריקה כמעט אינם מבינים מה זו דרכיה – הרגיש פחד וכמו צמרמורת עברה בגבו. מתחלה נסוג קצת לאחור, ואחר כך הוסיף עוד קצת להסוג ואחרי כן – כמו שאומרים ברוסיה – לקח את רגליו ומהר להמלט, מבלי להפנות לצדדים, ובמחשבה מעציבה כי הנה הוא נמצא בעיר הגדולה בלי דרכיה נתערבב בתוך ההמון הרב בברודוויי.

פרק יח

כאן שוב נצנצה לו התקוה. בלכתו על פני הרחוב המלא אדם, נגע בו איזה איש נגיעה קלה ומלטפת. והנה על ידו כושי והוא מדבר מה שהוא, בהראותו לו על הכסא, שעמד כאן על המדרכה. לפי הפנים השחורים כזפת, השפתים האדומות, הלובן המבריק שבעינים והשערות המסולסלות, נראו לו למתיא כאילו ידע את האיש מכבר. אז גם עלה במחשבתו אם לא אחד השובבים הוא זה שהתעללו בו ביום הראשון לבואו. אך מה הוא רוצה עכשיו? ואולי הוא הכיר את מתיא, אולי הוא מכיר את בורק ואת דימא? אולי ראה כי הם מחפשים אחריו בכל העיר ומשום כך הוא מציע לפניו להמתין פה, ובעצמו שלח את מי שהוא אחרי ידידיו של מתיא?

ואמנם בהושיבו את מתיא על הכסא אמר הכושי דבר-מה לבנו, והלז מהר לרוץ לאיזה מקום. בודאי רץ אחרי דימא או אחרי בורק. מתיא ישב בשמחה. פני הכושי השחור הזה מצאו עכשיו חן בעיניו, עיניו עצובות ומלטפות, שפתים טובות. אמנם לא יפה ושחור, אבל מתנהג בחן ונכון לשרת. הוא הניע בראשו כלפי מתיא. ישב לרגליו ונגש לעת עתה לנקות את מגפיו של מתיא. מתחלה התנגד מתיא לדבר הזה, ואחרי כן חשב: מקום מקום ונמוסיו, לא טוב שכושי ימצא את עצמו נעלב, והוא הסכים לעשות את חפצו של האדם הטוב הזה. הכושי צחצח במברשות את המגפים, משח אותם ושוב צחצח. בעוד חמשה רגעים הבריקו מגפי מתיא כמו ראי. מתיא הניע שוב בראשו וישב שוב על הכסא בהתרחבות, אד הכושי אחז אותו בשרוולו והראה באצבעו על כף ידו. מתיא הבין שהכושי מבקש בשביל “כוס”, והוא קם מהכסא והוריד ידו לתוך כיסו.

– ואכן שוה הדבר – קרא מתיא בקול – מאוד שוה בשביל שרות שכזו איני יודע מה הייתי נותן!

והוא הוציא מהכיס שתי מטבעות הכושי לקח רק אחת.

– קח עוד! – אמר מתיא בטוב לב.

הכושי הניע בראשו לשלילה. – הנה איש ישר! – חשב מתיא ורצה שוב פעם לעלות ולשבת על הכסא, אך בזמן ההוא נגש אחד והקדים לשבת, והנער שנשלח על ידי הכושי שב והביא לו כוס בירה. הכושי שתה את הבירה, והנער נגש לצחצח את נעלי האמריקאי. שערותיו של מתיא התחילו להסתמר מתחת כובעו.

– ואיפה הוא דימא, איפה בורק? – פנה מתיא בשאלה אל הכושי.

הכושי הפנה פניו אליו, הביט אליו ואחר כך הראה על מגפיו ואמר: אואל! (טוב).

מתיא נזכר כי דימא באר לו פעם את המלה “אואל” – טוב מאוד! – יקחהו אופל! חושב הוא כי צחצח היטב את המגפים. כאילו רק זה היה נחוץ לו…

– כלב אתה, כלב שחור! – חשב מתיא בלבו במרירות. – כמה בטחתי בו, כמו בידיד, כמו בחבר… כמו באבא שלי! ובמקום כל אלה הוא רק צחצח לי את הנעלים…

ומתיא המסכן הלך לו הלאה. המגפים שלו הבריקו כראי, אבל בלבו גבר החושך.

פרק יט

וכן יצא מתיא לשפת לשון הים. שם משטחה קטנה, ועליה גנה קטנה. על ראשי ההולכים שם מתפתלת מסלת הברזל. הרכבת נטתה ועברה מעל לשון הים ורצה הלאה בשורה אחת עם שפת הים, נעלמה מאחורי בית אפור, בפלטה אל המים עמוד עשן. מתיא ישב על ספסל והביט אל לשון הים. המים התנועעו, הבריקו והתנוצצו. לא רחוק צפצפה ספינת קיטור טעונה משא ומהרה להתרחק מהחוף. עיני מתיא נמשכו אחריה. הספינה הקטנה הלכה ונתקרבה ישר אל האי, שעליו עמדה מצבת הנחושת של האשה המחזיקה בידה את הלפיד. מתיא הסתכל בספינה האירופית הגדולה, הפורצת לה דרך בין הגלים, ועיניו נתמלאו דמעות… עוד לא רחוק הזמן שבו הסתכל ממכסה אניה כזו לפני עלות השחר במצבה הזאת, בלפיד הזה, עד שכבו אורותיה וקרני השמש הפיזו את ראשה… ואננא ישנה אז בשלוה, בנדנדה ראשה על צרורה…

לא רחוק מהמקום ההוא עמד בנין עגול, לא גבוה, מעין קרקס. עכשיו סגור הבנין הזה לגמרי, אבל לפני איזה זמן לא כל כך רחוק היו מוצאים פה מקלט אלה שבאו בספינות של מהגרים. לו היה מתיא נגש אז שמה אפשר שהיה רואה את אחותו יקטרינה יוצאה משם שמחה ומלובשה הדר ונתמכת בידו של אוסיפ הלוזיני. אוסיפ מלובש כאציל, כמו שהתלבש עכשיו דימא, אך הלבוש היה נאה לאוסיפ ולא כמו אוכף לפרה. הם יצאו והתהלכו לחוף הים הימינה וחפשו בעיניהם, אולי יראו את מתיא ואת דימא באים שמה בספינה של מהגרים שיצאה מגרמניה, שרק זה עכשיו עברה שמה; ובאותה שעה קם מתיא וילך שמאלה בדרך החוף אחרי הרכבת הבורחת.

בשעה הרביעית ראו את האיש המוזר שוב אצל הגשר. זה עכשיו עברה שם הרכבת “הארצית” (כלומר ההולכת על הארץ). הקטר פנה אל המעגל, מהסולם ירדו הרבה אנשים שבאו מהעבר מזה – והם הסתכלו באיש המוזר שלפניהם, שעמד בתוך ההמון וקרא: – מי שמאמין באלהים יגש נא להציל!

אך, כמובן, איש לא הבין מה שהוא דבר. אילו היה עכשיו מי שהוא צועק כך באיזו עיר גדולה באמריקה, בודאי שהיה נמצא מי שיענה לו, מפני שבשנים האחרונות ספינה אחר ספינה מעבירה שמה את הפולנים שלנו, את הדוחובורים (כתה נוצרית ידועה ברוסיה) וגם יהודים. הם עוברים מכאן אל כל המקומות שבחוף הים, מנסים לחרוש את האדמה במושבות, משתכרים לעבוד בתור משרתים, פועלים. אחדים מצליחים, עושים עושר, אחדים נעשם אכרים, ואז, כעבור איזו שנים, אי אפשר להכיר את הנערים היהודים אחרי גדלם בתור עובדים בריאים במושבות. ורבים אינם מצליחים ואחרי שהם יורדים מנכסיהם בורחים שוב אל העיר ומחזיקים שם במה שהורגלו מלפנים. מי שהוא מניח על עגלת יד שלו סכינים קטנים ממין גרוע ומנעולים, ומי נושא בידיו איזה סחורות זולות, ומי – ספרים עם תמונות של ניו-יורק, של אשד ניאגארה. ומי רץ בפקודת איזה איש מן האורחים. הולך לו מסכן כזה עם סחורתו הגרועה, לפעמים עם תבת גפרורים, לכסות במה שהוא את עניותו, ועיניו מפיקות צער. מכולם קל יותר להכיר את היהודי שלנו, אך הוא עוד יותר אומלל כאן בארץ הזרה, שצרכי החיים כאן הרבה יותר יקרים וההצלחה לא לכולם מאירה פנים.

אפס בזמן ספורנו לא רב היה מספרם של מהגרים כאלה באמריקה, ולא נמצא מי שיענה על קריאתו של מתיא האומלל, שעמד בין ההמון וקרא לעזרה כאיש הטובע בנהר. האמריקאים עמדו רגע, הביטו בתמהון אל האיש המוזר והמשיכו דרכם הלאה… וכשהיה השוטר הולך ומתקרב למקום ההוא, נתחמק מתיא ממנו מהר ונעלם על הגשר…

בעברו את הגשר הלך מתיא ישר על פני חוצות ברוקליין. הוא חשב כי מעבר הנהר יראה סופה של עיר ארורה זאת, ומשם יראו שדות תבואה – אך הוא היה אנוס ללכת עוד כשלש שעות, ואחרי כן נעשו הבתים יותר קטנים וביניהם על מרחב ידוע עמדו עצים נטועים.

מתיא נשם עכשיו בכל חזהו והתחיל מבקש בעינים צמאות שדות עם שבלים צהובות, או כרים מכוסי עשב ירוק. לפי חשבונו, חשבון מולדתו, היה עכשיו העשב עומד להקצר והשבלים מתבשלות, והוא חשב:

– אגש אל מי שאפגש ראשונה, אקח את החרמש מידו אניע בו פעם ושתים, ואז יראה גם מבלי דבר דבר כי לפניו אכר מנוסה. גם האנשים שעסקם בעבודת האדמה הם יותר פשוטים ולא ידרוש אחרי דרכיה, אך מתי סוף סוף תגמר העיר הארורה הזאת?

מעכשיו נראו משני צדי הדרך “קוטדז’ים” צנועים בעלי קומה אחת או שתים. על אחדים מהם תלוים שלטים צנועים כמו על החנויות שברוסיה – על הדלתות והחלונות. הגנות יותר ויותר סמוכות; הדרך כבושה וישרה, כאילו הציעו שטיח על פני האדמה, ומשני עבריה כפופות צמרות עצים ירוקים. לפעמים נראה על הדרך קרון, דומה לקופסא שחורה, נתגלה ועבר הלאה ביעף, ושם במרחק נראה שני… לפעמים נדמה כי עוד מעט וכל זה יתור מהר ויַרָאה המרחב עם דרך של כביש, העובר בין שדות, ומעבר אחד שורה אחת של עמודי התלגרף, ולפעמים תַּרָאה עגלה לה קהמ המעבירה את הדואר, ומסביב, עד קצה האופק, ים של תבואה שנתבשלה; ושם הלאה – נחל מזהיר, גשר קטן, ככר, והמון מסבירי פנים עוסקים בעבודתם…

אך באמת נראו שוב בתים רבים כאילו צמחו מבין הירק, ומתיא הרגיש כאילו נכנס שוב אל עיר חדשה. לפעמים צצו פתאום מבין הקוטדז’ים הצנועים בתים גבוהים בעלי שש, שבע קומות, וכעבור עוד איזה רגעים שוב בתים קטנים ואותה הדרך, כאילו אי אפשר לה לעיר זו להגמר, כאילו היא מלוא העולם כולו…

והכל פה מוזר ונכרי, הכל לא כמו ברוסיה. במקומות אחדים נראה בגנים איזה צמח מוזר. מתיא טפס ועלה על יתדות תקועות בארץ וקשורות זו בזו כקשתות, ואחרי שהסתכל בהן ראה אשכלות ענבים תלויים שם…

לסוף ראה בצד אחד בין הענפים כברת אדמה שחורה כקטיפה. מתיא קפץ ומהר שמה והתחיל להתבונן מבין הענפים, אך מה שראה הסב לו צער נורא. זה היה שטח מישור של אדמה כחמשה עשר דיסאטין (הדיסאטין – 11 דונם), גדור לא בענפים קלועים, אלא בחוטי ברזל דוקרים. בפנה אחת של השטח הזה עלה עשן ממעשנת בית חרושת, המכוסה פיח, ובקצה השטח מעבר השני עמד לוקומוביל, מכונה יפה ומזהירה על גלגלים. הגלגל השטוח התגלגל במהירות, ואד לבן התפרץ בזרם דק, הנפסק לרגעים ושם עלה באויר, כגל מדוד, חבל עבה שהביא את המכונה לידי תנועה. וכשהתסכל מתיא באלה ראה כי מעבר השני של הניר נכנסת המכונה כחיה רעה ותולשת וחופרת ומשליכה אל הצד תלמים רחבים מהאדמה השחורה.

מתיא הצטלב. – כל הנשמה תהלל יה! למה אפוא יכשר כאן אדם כפרי, כמו מתיא הלוזיני, ולמה כאן סוס חכם, שור נכבד, יד חזקה, עין מטיבה לראות וכשרון המעשה? ומה אפוא יעשה הוא בארץ, שבה חורשים כך?

אנשים אחדים היו עסוקים שם. אפשר שהם בחנו את המכונה ואולי חרשו את השדה, אולם אף אחד מהם לא היה דומה לאכר רוסי. מתיא הלך משם לעבר אַחר ששם נוצצו מים.

הוא כרע על ברכיו ובקש לשתות לצמאו, אך המים היו מלוחים. זה היה קרוב לים. שנים, שלשה מפרשים נראו בין החוף ובין האי. ושם במקום שכלה האי התפתלו מעל למים תימרות עשן דק מהספינה. מתיא התנפל על הקרקע שעל מדרון החוף, על גבול אדמת אמריקה, ובעינים צמאות, צבות ויבשות הביט שמה, אל המקום אשר מעבר לים, ששם נשארו כל חייו, והעשן העולה מהספינה הלך הלוך ונמוג לאט לאט, ולבסוף כלה לגמרי.

בתוך כך פנתה השמש מאחורי האי לערוב. גל אחר גל שחה אל החוף והקצף שעליהם נעשה יותר לבן. הגלים כאילו השחירו. נדמה לו למתיא שהוא ישן, כי רק בחלומו משקשקים הגלים המוזרים הללו, פנים השמים הולכים וחשכים, הלבנה המלאה והעצובה תלויה לה מעל הערפל הקודר והשקוף ומראהו תכלת. הגלים הוסיפו לרוץ ולשקשק ועל ראשיהם הסגלגלים נראה פעם קצף לבן ופעם מראה התכלת העמוקה של השמים ולפעמים זהרי הכסף של הלבנה, ולפעמים גם אורות יפים של פנס שהאיר בידי אחד ששט אנה ואנה בסירה קטנה.

אחר כך שמעה גם כן כמו בחלום קול שיחה ושהוק מצלצל. גברים אחדים ונשים ונערות מלובשות בבגדים משונים עם ידים ערומות ורגלים חשופות עד הברכים, יצאו מתוך סוכותיהם, שהוקמו על שפת הים, ובאחזם איש ביד רעהו קפצו אל תוך הים, ושקשוק עז נשמע מפסיעותיהם בדרכם על פני הגלים, ומן המים נתזו נטפים כבדים כזהב נמס באש. ראשי הגלים התנועעו יותר בחזקה, ויותר מהר רקדו קוי האור בתוך המים, ואל זה נוסף גם מראה התכלת הנשקף מן השמים וזוהר הירח והסירות השחורות שמתחת הפנסים שכאילו חוצבו מפחמי אבן, התחילו להתנועע אנה ואנה ולפזז על פני הגלים.

– אל אלהים! – קרא מתיא.

– כל הנשמה… רחם נא אותי החוטא!…

עוד מעט ושפתיו נעלמו. השינה תקפה אותו באמת בשכבו פרקדן על מדרון החוף.

פרק כ

מתיא הקיץ פתאום, כאילו מי שהו דחפו בצדו, מהר וקם, ומבלי לתת חשבון לנפשו מדוע ולמה, התחיל שוב ללכת הלאה. הים שקט לגמרי, על החוף לא נמצא עוד איש. הקוטדז’ים ישנו מוארים למעלה באור הלבנה, ישנו גם העצים הגבוהים עם עליהם הסמיכים והירוקים שכמוהם לא ראה, ישן גם השדה המרובע, המוקף בגדר חוטי ברזל דוקרים, שלא נגמרה עדיין חרישתו, ישנה גם הדרך הסלולה והישרה, שנוצצה בחורונה.

נשמע צלצול. פתאום נגלה קרון מתוך צל העצים וברעדה ובצלצול ובזמזום, כמו חפושית ליל, עבר על פני מתיא, שהביט אחריו. הקרון לא היה רתום לסוסים, לא היתה בה מעשנה, לא נראה עשן ולא קיטור. רק מלמעלה היו לו כמו קרני משוש מזכוכית, מברזל ומעץ, וכאצבע ברזל עבר בקצהו, והיא כאילו מבקשת לתפוס את חוט הברזל, הדק אשר למעלה, ובכל פעם בהפגשה באיזה קשר, ניתז ממנו ניצוץ בהיר, ירוק.

הקרון נתקטן, שאונו נשתתק, והניצוצות נעשו חורים וכבו במרחק, והנה מהצל הגיח קרון שני סואן ומצלצל.

כנראה היה זה הקרון האחרון והיה כמעט ריק. הקונדוקטור הנלחם בתאות השינה, ראה את האיש הבודד בדרך וצלצל. הקרון נזדעזע, חרג על פני הפסים ועצר בהליכתו. הקונדוקטור הרכין ראשו, לקח את מתיא מתחת זרועו והושיבו על הספסל. מתיא נתן בידו מטבע, הקרון נתגלגל הלאה ועל פניו חזרו לאחור בריצה קוטדז’ים. גנים, מבואות, רחובות. מתחלה היה כל זה תפוס תרדמה, כאילו מוכן להרדם, ואחר כך כאילו הקיץ, הרים קול שאון, דֵבַּר, האיר, על השמים נראתה הזריחה, נצנצו חלונות גבוה, גבוה.

ברידזש! (גשר) – קרא הקונדוקטור. מתיא יצא, וצר היה לו שאי אפשר לנסוע הלאה לנצח נצחים. לפניו היה שוב הגשר של ברוקליין, שנראה לו כמו מערה, מלמעלה שוב נשף קטר ומשך אחריו את הרכבת. מצד ימין יצאו קרונות אחרים ועל ידיהם נסעו עגלות, הלכו עוברים ושבים מועטים.

כשהגיע מתיא עד חצי הגשר עמד מלכת. באזניו נשמע קול שאון, בראשו התנועע והתהפך מה שהוא. על פניו עברו רכבות, קרונות, כרכרות. הגשר סאן, ופחד היה לשמוע את הצפצופים הדקים היוצאים מהספינות המתרוממות מתחתיות – נדמה לו שהן באות מרחוק, משאול תחתית, המלאה אורות עוברים הנה והנה. למעלה במרומים התנשאו קורות גדולות מאוד ומהן ירדו עבותות עבות שלא ראה כמותן מעודו, ורשת שלמה של חטרים, כאותה שנראתה למתיא מתוך הספינה, רשת יפה ודקה כקורי עכביש, ירדה מהעבותות והחזיקה בגשר לבל ימוט, וקשה היה להסתכל דרכה ולראות את הנהר, המתחבר אל הים בזוהר אחד של כסף, ומשם שוב נראו אורות הספינות; מרחוק דולקים אלפי נרות ככוכבים, תלויים על פני המים, וכך הם הולכים ומתרחקים רחוק, רחוק שמה, עד ניו-דז’ירסי, ושם שוב אותו הדבר. בתוך ים האורות הללו, הכיר עיני מתיא החודרות את ציץ האש ואת הלפיד שביד מצבת החופש. נראה לו כאילו הוא רואה באור הירוק-כהה את ראשה של אשת-הנחושת ואת ידה המורמה. אך המצבה כבר האירה באור חלש, כמו התקוות על דבר האושר הנשקף לו בארץ החדשה הזאת…

בתוך המעבר הגדול, השחור כמערה, האיר חלון קטן של השומר ובעצמו הגיח ממאורתו כתולעת יוחני עם פנס בידו. הוא תיכף ראה על הגשר את הגר, והדבר הזה מצא חן בעיני האמריקאי. השומר דפק בידו על שכם מתיא ואמר לו איזה דברים מלבבים.

– אולי אפשר ללון אצלך? – שאל מתיא בקול עיף.

– או, אואל! – ענה השומר, והתחיל לספר למתיא, כי אמריקה גדולה מכל חלקי העולם – זהו דבר ידוע, וניו יורק היא העיר הכי גדולה באמריקה, והגשר הזה הוא היותר גדול בניו-יורק. מזה היה מתיא יכול להבין – אילו היה מבין מה שדבר באזניו – במה נחשבו שאר הגשרים נגד הגשר הזה.

אחר כך הסתכל השומר אל תוך עיניו של מתיא וראה שהן עצובות מאוד ואין בהן אף קורטוב של התפעלות, ואז עלו על לבו מחשבות אחרות… כמובן, אם האדם כבר בחל בחיים בודאי שיפה לו להתנפל מעל הגשר היותר גדול שבעולם. אך ראשית כל זהו דבר קשה: אי אפשר לעבור דרך רשת חוטי הברזל והעבותות הללו, ומלבד זאת הגשר לא נבנה כלל למטרה זו. כל הדברים האלה הסביר השומר למתיא ואחר כך הפך אותו לעבר אחר ודחף אותו מאחור. ברם האיש המוזר הלך לו בהכנעה, כמכונה, אל המקום ששם כסה אור הזריחה את העיר וכעטרה התנוצצה באויר קוי אור החשמל על פני בית העתון.

ברדתו מהגשר עלה מתיא גם בלי הזמנה מצד הקונדוקטור אל הקרון שעליו כתוב: Central park הישיבה הנוחה ומרוצת הקרון הישרה היו למשיבת נפש לגר חסר-מעון זה. אנה לנסוע? – בשבילו היה הכל אחת, ורק לנסוע, להתרחק ולהתרחק מבלי לחשוב על שום דבר, לתת מנוחה לרגלים העיפות, עד שחטפתו השנה יחד עם דפיקות הגלגלים המדורות.

לא יפה היה בעיניו שהדפיקות חדלו פתאום, ועל ידו עמד הקונדוקטור שאחז בשרוולו. מתיא הוציא שוב מטבע, אך הקונדוקטור אמר: No! והראה לו בידו שצריך לצאת.

מתיא יצא והקרון הריק התגלגל כאילו בשמחה על פני העגול. הקונדוקטור כבה באותה שעה את הנרות. חלונות הקרון כאילו נתכסו, ומתיא ראה איך שהקרון נתגלגל ונכנס אל תוך חצר התחנה, אל תחת הגג, אשר שם עמדו ונחו עוד קרונות כאלה…

כאן שוררים שקט ודממה. הלבנה נתקטנה מאוד, והלילה היה אפל, למדי, אף על פי שבשמים נוצצו כוכבים. השטח הגדול הריק שעל יד הגן המרכזי נראה חֵוַר מקרני הכסף המאירות עליו מלמעלה… הבתים הרחוקים נבדלו זה מזה בשטחים ריקים ובֵגדרות, ורק במקום אחד הקים לו איזה איש גאותניִ בית שֶל שש עשרה קומות, שנראה כענק שחור ועוד טרם הוסרו ממנו הפיגומים. מגדל בבל זה התנשא מעל שאר בתי העיר.

לאזני מתיא הגיע שאון אילנות. היער תמיד מושך אליו את הנודד, חסר-המעון, ומתיא הלוזיני הרגיש את עצמו נודד ומחוסר מעון לגמרי.

הוא מהר לנטות וללכת אל הגן. אילו היה מי שהוא מביט אליו מתוך הככר, היה רואה כי המעיל הלבן שלו פעם מתעלם בצל ופעם מבהיק באור הירח.

רגעים אחדים עברו כך ופתאום עמד. לנגד עיניו התרומם בעבי העצים כלוב ענקי עשוי חוטי ברזל דקים, המכסה כמו במגבעת את האילן. על ענפיו ועל כלונסאות ישבו צפרים ונרדמו בשלוה ונראו כמו צרורות אפורים. כשנגש מתיא יותר קרוב, הרים פרס גדול את ראשו, הבריק בעיניו ומתח את כנפיו מתוך עצלות, ואחרי כן שוב ישב והכניס ראשו לבין כתפיו.

מתיא התרחק. הוא פחד שמא יקימו הצפרים שאון. הוא הלך לאטו וחפש לו מקום לנוח. בעוד זמן קצר נראה לעיניו בנין לבן ארוך. חציו היה אפל ונראה למתיא כמחסן, ששם אפשר לשכב ולישון, אך כשנגש אל הבנין ראה לפניו כלוב והוא נרתע משם בפחד. אליו הבריקו משם באש זוג עינים. זאב גדול עבד אצל זאבה ישנה והביט במבט חודר אל האיש המוזר הלבוש בבגד לבן, ומתהלך לו – לא ידוע למה – אצל מעון החיות.

באותה שעה נשמע קול אדם מדבר באנגלית בכעס ובדברים חריפים. הקול הזה נדמה לו למתיא יותר נורא מנהמת חיה רעה. הוא התחלחל וברעדה התרחק משם אל תוך האילנות שם עמד והרים את אגרופו כלפי מעלה. כלפי מי? לא ידוע. אך האיש בלי לשון הרגיש כי גם בו מתעורר מה שהוא מתכונת הזאב.

פרק כא

משם מים קל משכהו הלאה. מהמזרק שלא נסתם לגמרי זרמו מים אל תוך ברכה. מתיא נגש אל הברכה, הרוה ממנה את צמאונו ואחרי כן הסיר כובעו, הצטלב והחליט לשכב פה תחת אחד השיחים… מרחוק נשמע לאזניו קול צפצוף… נדמה לו שהקול הזה בא מעולם אחר… הוא בעצמו בא מלפנים בספינה… אולי הצפצוף הזה בא מתוך ספינה כזאת שבאה מאירופה הזקנה, ואפשר שבאו בספינה זאת עוד אנשים המבקשים אשרם באמריקה זו, ועכשיו הם מביטים על המצבה הענקית עם ידה הנטויה, שבה בוער לפיד כמעט מתחת לעננים, אך עכשיו נראה לו למתיא כי היא מאירה את המבוא לקבר איום…

בלב נשבר הסיר את כובעו מעל ראשו ובהביטו אל השמים הזרועים כוכבים התחיל להתפלל בנוסח הקבוע לתפלות ערב. השמים בערו בשלוה באורותיהם על פני תהום התכלת האין-סופי ונראו לו כאילו זרים הם לגמר ורחוקים מאוד. הוא נאנח, הניח בזהירות על ידו את פרוסת הלחם, שלא נפרד ממנה עד הנה, ושכב תחת השיח. הכל נשתתק, הכל כבה, הכל נרדם על הארץ שסביב הביבר והגן, רק שקשוק הזרם הדק נשמע מתוך המים ומאיזה מקום נשמעה צוחת עוף הלילה. בין השיחים התנועע מה שהוא לבן ולרגעים פטפט אדם מתוך שינה איזו מלים מעציבות אולי תפלה, אולי תלונה ואולי קללה…

הלילה רץ לו בלאט על פני הארץ. ברום שמים שטו עננים לבנים, דומים לעננים שלנו. הלבנה נתגלגלה ונסתתרה מעבר לאילנות. האויר נעשה קריר וכאילו היה יותר מואר. מהאדמה עלתה רטיבות.

כאן קרה לו למתיא מאורע לא גדול, שאותו לא שכח כל ימי חייו, ואף על פי שלא היה יכול לחשוב את עצמו אשם, בכל זאת היה המקרה מכביד על לבו כאבן.

הוא התחיל להרדם, ופתאום בא איזה איש מבין השיחים, עמד על ידו בהסתכלו אל מעון הלילה שלו.

השעה היתה אפורה, חשכה. מתיא לא היה יכול לראות את פני האיש הזר. אחר כך נזכר שהפנים היו חורים והעינים הגדולות הפיקו עצב וצער….

כנראה גם זה היה אחד מנודדי ליל, איזה אומלל שלא מצא פרנסה באותו יום, ואולי עברו עליו כמה ימים ללא פרנסה ולא היו בכיסו סנטים אחדים לשלם בעד לינה. אפשר מאוד שגם זה היה איש בלי לשון, איזה עני איטלקי, אחד מאלה, הבאים הנה עדרים עדרים מארצם המבורכה, מסכנים, חסרי השכלה, כמו הרוסים שלנו, ובלבם גם כן עצבות וגעגועים אל המולדת שעזבו, אל צרותיה שעמהן התרגלו, תחת השמים שלהם; אחד ממחוסרי העבודה, אשר השלך מתוך ההמון הגדול שעכשיו נשתתק שם לא לזמן רב, מאותו עבר העיר ששם התרוממו מגדלי-בבל, והנרות הרבים הלכו שם הלוך וכבה, כאילו השינה תקפה גם אותם. מי יודע? אולי גם את לב האיש הזה כרסם הצער; אולי כבר כשלו ברכיו, אולי רגש הבדידות מחלחל בקרבו, ואולי גבר בו פשוט הרעבון והיה שמח מאוד אילו מצא פרוסת לחם, אשר אותה היה מתיא יכול לחלק עמו.. ואולי היה יכול האלמוני גם להראות למתיא איזה מוצא.

אך האיש בלי לשון התנועע על האדמה, כמו שהתנועע למולו לא מכבר הזאב בכלובו. הוא חשב שזהו אותו האיש, שאת קולו שמע לא מזמן, כי על כן מלא הוא רוגז וקצף, ואם לא אותו האיש ממש, אז אפשר שזהו שומר הגן, הבא לגרשהו מפה…

הוא הרים ראשו בשנאה, וארבע עיני אדם נפגשו בהבעת אי-אמן ופחד.

– ג’רמן (גרמני)? – שאל האיש הבא בקול חרש – פרנטש, טדסקו, איטליונו?

– מה לך? – ענה מתיא – האומנם גם פה לא תתן לאדם לנוח רגע?

הם דברו זה לזה עוד איזו פרזות. קולות שניהם הביעו כעס ושנאה.

האיש הבא עזב את הענף מתוך ידו, השיחים הורדו, והוא נעלם.

הוא נעלם, וצעדיו נאלמו, רק האילנות התלחשו מה שהוא לפנות בוקר בזמן שהוכפל החושך… ואחר כך עלה ענן מן הים, ירד גשם לא גדול, שמלא את כל הגן בשקשוק הטפות על פני העלים.

את השקשוק הזה שמעו מתחלה שני אנשים, ואחר כך רק אחד…

את השני מצאו בבוקר תלוי על אחד העצים שהתלחשו זה עם זה, ופניו היו כחולים, איומים, ועיניו נראו כזכוכיות. זה היה האיש שנגש בלילה אל מתיא. האיש בלי לשון ראהו ראשון בקומו מהאדמה מפני הצנה, מפני הטחב, מפני העצבות שהאיצו בו לעזוב את המקום. הוא עמד לנגדו כאילו נתקע בארץ. מבלי משים הצטלב ורץ משם בשביל, כשפניו היו חורים כמת ועיניו כעיני משוגע מבלהות… אפשר שהיה צר לו, ואולי היה ירא פן יקחוהו להעיד עדות… מה יוכל הוא להעיד, הוא, האיש בלי לשון, בלי דרכיה, לשופטיה של הארץ הארורה הזאת?…

בעת ההיא ראהו השומר שפהק והתמתח תחת מכסה הגג. הוא התפלא לבגדו המשונה של גבה הקומה הזה; הוא נזכר שראהו בלילה הזה על יד כלוב הזאבים, ואחר כך הביט בתמהון אחרי עקבותיו של האיש הזה הצועד במגפיו הגדולים בשביל המכוסה חול רטוב.

פרק כב

באותו בוקר החליטו מחוסרי העבודה שבניו-יורק לערוך אספה. קבעו לזה שעת בוקר מוקדמת, כדי שגם אלה ההולכים לעבודה, ללשכת המסחר, לבית החרושת, לבתי המלאכה – יראוה גם הם.

על האספה הזו כבר כתבו העתונים לפני שבוע, הודיעו את תכניתה ואת שמות הנואמים. חששו שמא יצא ההמון מגבול הסדר ובאו בשיחה עם מנהל המשטרה ועם מנהלי הסתדרות הפועלים. עתוני הבורסאים ותאמאני-הול שפכו חמתם על ה“אגיטטורים”, לפי דעתם רק הזרים, העצלים והשכורים נשארים בלי עבודה בארץ החופש הזאת. עתוני הפועלים השיבו על הטענות הללו, אך גם הם דרשו מההמון לשמור על כבודם, על הסדר ועל כבוד החוקים. “אל תתנו לשונאיכם מקום להאשים אתכם בחוסר תרבות”. – כתבו הַדַבָּרִים המפורסמים של מפלגת הפועלים.

העתון S u n שהוא היותר נפוץ, הבטיח לתת דין וחשבון מפורט מהאספה. ולפיכך צריך היה לתת בכל שעה הוספה מיוחדת. לתכלית זו נשלח אחד מהריפורטיירים בבוקר השכם כדי לתת רשימה: הגן המרכזי לפני התחלת האספה.

השעה שחקה לו מאד. ראשית כל פגש, בעברו במשעולי הגן, במתיא, ותיכף העמיד נגדו את מכונת הצילום שבידו. ואף על פי שמתיא מהר להתרחק ממנו, הספיק הריפורטייר לצלם אותו כרגע, ואל זה חשב להוסיף: “מחוסר עבודה שבא ראשון אל המיטינג”. הוא תאר לעצמו איך ימהרו לקבל את הצלום הזה כל העתונים המתנגדים לתנועת הפועלים. “הראשון שבא אל המיטינג הוא פראי, מלובש בבגד משונה. הארץ שלנו אינה כלל בשביל בריות כאלה”. אחרי כן נתקל מבטו החד של הריפורטייר באיש התלוי. צריך להגיד את האמת לזכותו של הג’נטלמן הזה, כי המחשבה הראשונה שעלתה על לבו היתה לראות אולי יש בו עוד רוח חיים. ולפיכך בגשתו מהר אל המת הוציא מכיסו סכין קטן לחתוך את החבל, אך במששו את יד התלוי שנתקררה לגמרי – התרחק בשקט משם איזה צעדים וציר את התלוי באלבום שלו. הדבר הזה גם כן יעשה רושם–אף על פי שהרושם יהיה כבר בניגוד למה שבקש תחלה. בדבר הזה ישתמשו בודאי העתונים של הפועלים… “האיש שהקדים עוד יותר לבוא אל האספה עוד קרבן של המחסור בארץ היותר עשירה שבעולם”. בכל אופן הרשימה תעשה סנסציה גדולה, והמערכת תהיה מרוצה…

וכך היה: הרשימה וציור האיש התלוי נדפסו בעתון עוד טרם שהספיקה המשטרה להודע מכל אלה. “מפני רשלנות לא מובנה (שאמנם אפשר שדבר כזה יקרה למשטרה היותר מעולה) – כתבו אחר כך באיזה עתונים – התחיל ההמון להתאסף וגם כן ראה את הגויה התלויה, והמשטרה עדיין לא ידעה כלום על המאורע הזה”.

מתיא כמובן, לא קרא שום דבר על אודות האספה וראה כי ההמון הולך ורב בגן. מכל המבואות והרחובות זורמים אנשים לבושים בפידז’אקים, אמנם משומשים למדי, בסורדיוטים שעלה עליהם רבב, במגבעות מעוכות ובכתנות מגוהצות שכבר התכסו ברפש. המחזה הכללי של הצבור הזה, שפניו רזים ומהם גם מגודלי זקן, עשה על מתיא רושם מניח את הדעת. הוא הרגיש שיש איזו קורבה בינו ובין האנשים הללו. כולם התאספו על יד הברכה, ואחר כך כשנודע להם על דבר התלוי, הם סבבו את המקום ההוא כנמלים ופניהם חשכו עוד יותר ולבבם נתמלא מרירות וזעם.

מתיא יצא עכשיו באומץ רוח אל הככר ששמה נתאספו אנשים עוד יותר פרועים, קרועים ובלויים. עיניהם היו כמו שזיפים, מגבעותיהם היו על פי הרוב חדות מלמעלה ושוליהן רחבות, ולשונם צלצלה כמוסיקה רכה ומילודית. אלה היו בני איטליא. בעיני מתיא נדמו אלה לסלובאקים, שבאו פעם לכפרו מהקרפטים ובבטחון ניסה להכנס עמהם בשיחה. אך גם פה איש לא הבין שפתו. האיטלקים הסבו אליו פניהם בעצלות. אחד נגש, משש את מעילו הלבן וצלצל משהו בלשונו. אחר כך משש בהנאה את שרירי מתיא ואמר מה שהוא לחבריו, והחברים הביעו את הסכמתם בקריאת הידד. אך זולת זאת לא השיג מתיא מהם כלום… הוא רק ראה שעיניהם מנצנצות כאש, ואצל אחדים ראה מתחת למעיליהם סכינים לא גדולים תחובים בחגורתם.

עוד מעט כסה ההמון את כל הככר. אבק דק כסה אותה מלמעלה, שנראה כערפל בין הירק, ושאון הקולות הרב התנשא מעל לראשי הנאספים.

על יד האילן, שעליו היה תלוי האיש, התחילה תנועה. בפנים רציניים באו שמה אנשי המשטרה במגבעותיהם האפורות. הנאספים צחקו להם, המטירו עליהם דברי בוז וחדודים מלעיבים והראו להם את העתון, אך הם לא שמו לבם לכל זה, רק אצל האילן ממש באה איזו מבוכה – המגבעות האפורות נדחקו ובאו לבין המגבעות הצהובות והברודות, ואחרי כן הורד המת מתליתו ארצה.

מתיא הסיר כובעו והצטלב. בעת ההיא נשמע מעבר אחר של הככר קול מנגינה. מתיא הפך שמה פניו וראה כי מהמבוי, מעבר הככר, על יד הבנין הגדול, פרץ ענק אבק צהוב ובא אל תוך הגן, כאילו האיצו בעדר או שהלך גדוד גדול של חילים. מתון ענן האבק עלן קולות הנגינה, וכשנפסקה הנגינה נשמע שאון דהרות אלפי רגלים, ושוב סואנת הנגינה העולה מתוך חצוצרות, נבלים ותופים. בראש כולם רצים ילדי השוק ומאחוריהם המנצח מעלה ומוריד, מוליך ומביא בשבט שבידו. אחריו צעדו המנגנים כשלחייהם נפוחות ואדומות ולבושים בבגדי שרד ומגבעות עם נוצות ואפוליטים גדולים, וכל כך מקושטים היו עד שלא נשאר עליהם כלום מבלי שנתקשט באיזה קישוט שהוא.

מתיא חשב כי אחריהם בודאי יבוא גדוד חילים. אך אחרי שהאבק הלך והתקרב ואפשר היה לראות מבעדו, נגלה למתיא, כי אחרי המנגנים הולכים שוב, מתחילה בשורה ואחר כך גם בלי סדר, אנשים לבושי פידז’אקים, מגבעות מקומטות, שוב נראו פנים מאובקים וחורים.

בראש כל התהלוכה המנומרת הזאת התנוסס דגל גדול מורם למעלה ומקושר לפלטפורמה גבוהה המיוסדה על גלגלים. סביב הדגל הלכו, כשומרי הדגל, איזו עשרות אנשים יחד עם ההמון.

רועש, סואן, צועד ומתנועע לפי ריתמוס המרש, לקולות אדירים וצפצוף ההמון הממתין, נגד הדגל אל מזרק המים ועמד; קמטיו התנועעו רגע וירדו ורק הרצועות רחפו ברוח ולפעמים התרומם גם הבד של הדגל ונראו אותיות הזהב אשר עליו…

אז קם רעש נורא בתוך ההמון. אחדים קראו לגשת אל האילן ששם נתלה האיש ואחרים רצו כי יעמדו על המקום הנועד מראש. הדגל התנועע שוב, הפלטפורמה נעה אחרי ההמון, אך מהרה שבה לאחור, כי המשטרה סגרה בעדם את הדרך.

אחרי עבור עמוד האבק, המתנשא מתוך תנועת ההמון, משם והלאה אל הככר, עמד שוב הדגל מבלי נוע ומתחתיו עמד איש בראש גלוי ושערותיו ארוכות ועיניו נוצצות כבן-הדרום. הוא היה לא גבה קומה, אך בעמדו על הפלטפורמה היה גבוה מכל העם, וקולו היה פלאי והשתיק כרגע את שאון ההמון. זה היה מיסטר צ’ארלז גומפרס, הדברן המפורסם של הסתדרות הפועלים.

דממה שררה בקהל כשהרים הנואם את ידו כלפי העץ, שעליו היה תלוי לפני זמן קצת המאבד עצמו לדעת. הנואם אמר לא בקול רם אבל בחגיגיות יתרה:

– “ראשית כל הבו כבוד לאחד מחברינו שעוד בלילה הזה נפל שדוד במלחמה הכבדה”…

רוח עברה על פני הקהל של הרבה אלפים איש והכובעים עפו כרגע באויר, נתגלו ראשי האנשים, קפלי הדגל התנועעו בחזקה והשמיעו קול שאון בתוך דומית המות, קול עגום ועצוב, ואחרי כן המשיך גומפרס את נאומו.

בלבו של מתיאַ רעד מה שהוא. הוא הבין שהאיש מדבר “על אודותיו”, על אודות האיש שהתהלך אתמול בגן, אומלל ובלי דירה כמו מתיא וכמו כל אלה האנשים שפניהם כל כך עיפים וחורים; על אודות האיש שהעיר הגדולה הקיאה אותו מתוכה; על אודות האיש, שבקש מה שהוא ממנו, ממתיא, בקול חרש… על אודות זה שתעה כאן עם עצבותו הנוראה ושעכשיו כבר אינו בעולם הזה.

נשמע היה איך הרוח מלחש בעלי-העצים, נשמע לפרקים רשרוש הבד של הדגל המתנער ומכה באויר, ומפיו של אותו האיש שעמד מעל הקהל בראש גלוי יצאו דבורים יפים ומעציבים…

ואחר כך פנה הנואם כלפי העיר והרים את ידו בכעס ובהטלת אימה.

ובלב כל הקהל הגדול כאילו פעם מה שהוא כרגע, והנה קמה תנועה חזקה, כל העינים פנו שמה, והאיטלקים התרוממו על קצה אצבעותיהם, בקפצם את אגרופיהם המיובלים, ופשטו את זרועותיהם שגידיהן בולטות.

והעיר החתולה באד העולה מקרבה עמדה לה בשקט, כאילו מנשמת היא לאט לאט וממשיכה לחיות את חייה הרגילים, בלי כל מבוכה. על פני הככר עברו קרונות בסאון, שרק קטר הרכבת באיזה מקום במנהרה. הרוח הביא אל הככר ענן אבק, שנראה כמו רצועה שאור השמש מזהיר בה והיה תלוי באמצע הבנין הגדול שעדיין לא נגמר והדומה למגדל בבל, למעלה, בין הפיגומים, זחלו כנמלים הפועלים הבנאים ומתחת התרוממו ועלו למעלה משאות כבדים, התרוממו, נבלעו בתוך ענק האבק, ושוב התרוממו; ובאותה שעה הסתובבו מלמטה מנופים ענקיים על יסודותיהם מבלי להעלות שאון ותפשו פלטפורמות אחרות עם לבנים ואבנים והרימו למעלה.

ועל כל אלה שפכה השמש ביום בהיר את אורה המשמח.

בלב מתיא נעור איזה דבר שלא ידעוהו עד עכשיו, איזה רגש כביר. בפעם הראשונה הוא עמד באמריקה בחברת אנשים שרגשותיהם היו מובנים לו, שהם היו גם רגשותיו הוא. דבר זה מצא חן בעיניו, זה דגדג אותו באופן מוזר ועורר אותו למה שהוא. הוא רצה בדבר מה גדול יותר, הוא רצה שיראו גם אותו, שירגישו וידעו גם מה שקרה לו; כי האנשים האלה יבינו כי גם הוא מבין אותם, כי גם הם יתענינו בגורלו כמו שהוא מתענין בגורלם. הוא שאף לדבר מה יוצא מהכלל ומשכר. נדמה לו כי תיכף יתרחש דבר מה שממנו תבוא הקלה לכולם וגם לו, ללוזיני, האבוד כמחט בארץ נכריה. הוא לא ידע אנה הוא רוצה ללכת, מה הוא רוצה לעשות; הוא שכח שאין לו לשון ולא דרכיה, כי הוא נודד, אורח-פורח בארץ הזאת; הוא שכח הכל, ובצפיה למה שהוא השתדל לצעוד קדימה, בהיותו חדור הכרה, אחרי שהיה זמן רב בודד, שהוא מאוחד פה עם הקהל הגדול הזה ברגש אחד שהיה מפעם כאן בלבבות רבים, כמו גלי הים בין חופי סלעים גבוהים. הוא חיך בענוה, מלמל מה שהוא בלחש ובחפזון והתקדם הלאה, הלאה, אל המקום ששם עמד הנואם תחת הדגל, זה הנואם שהבין כל כך יפה לכל הרגשות ושבדבריו חדר עמוק, עמוק אל תוך הלבבות.

פרק כג

לא ידוע כלל מה היה מתיא עושה לו היה מצליח לגשת עד הפלפורמה. ובמה היה מביע לנואם, למיסטר גומפרס, את רגשותיו הסוערים. במקום מולדתו רגילים האנשים הלבושים סירמיאקים להביע את אהבתם לאנשים הלבושים סורדיוטים – על ידי כריעות והשתחויות כמעט עד האדמה ונשיקת ידים. אפשר מאד שמיסטר גומפרס היה מקבל כבוד שכזה ממתיא בעד אמנות הדבור שלו, אבל המזל הרע הרס את המחשבה הטובה, כי בטרם גשתו לגומפרס בא לנגדו השוטר הופקינס, שהיה מומחה גם בעניני בוקס. מיסטר הופקינס עם עוד חברים, הלבושים במגבעות אפורות ועם מקלות בידיהם – עמדו ישר כנציבי אבן, וכמובן לא היו כלל נרגשים מנאומו של מיסטר גומפרס. המשטרה הניו-יורקית ידעה יפה את הג’נטלמן המפורסם הזה והשפעתו בנאומיו נתנה ערך מיוחד מנקודת ההשקפה המיוחדת לה. היא ידעה כי מיסטר גומפרס הוא חכם הרואה את הנולד ולעולם לא יצא בנאומו מ“גדר הסדר”, אך הקהל השומע היה לעתים קרובות נכון להפריע את הסדר. מחוסרי עבודה נוטים תמיד להפרעות וביחוד היום על יד העץ הארור הזה, שעליו נתלה האיש העני ולאסונה של המשטרה נשאר תלוי זמן רב, דבר שהוא נגד הסדר המקובל, ויחד עם זה – זמן רב לא היתה אספה גדולה שכזו, ואם תפול קטטה יצטרך כל אחד מהשוטרים להלחם נגד מאה.

במקרים כאלה נוהגת המשטרה זהירות רבה, ושמה עין ביחוד בזרים. כל זמן שהכל הוא בסדר – והכל הוא בסדר אם רק מסתפקים בדבור גם כשהוא מאיים, ובתנועות גם כשהן דרמטיות מאוד – כל הזמן ההוא עובדים השוטרים במגבעותיהם האפורות ולפעמים גם מראים אותות של הסכמה ורצון, ביחוד במקומות שהנואם מצליח ביותר. אך אם רק ירגישו כי חלק מן הקהל מתכונן להתחיל בפעולה “ולפרוץ גדר”, – אז בוחרת לה המשטרה פוזיציה נאותה להתנפל משם, והמקלות ממהרים ועושים את שליחותיהם בחפזון, מה שמביא את הקהל לידי מבוכה ומבוסה. מפני מאה-מאתים מקלות ינוס אחור לפעמים קהל של עשרים אלף איש, ואלה שמאחור ממהרים לנוס בכסותם מפני כל מקרה שהוא את ראשיהם בידיהם.

מתיא הלוזיני לא ידע, לאסונו, את מנהגי המקום. הוא צעד רק קדימה בלב גלוי, באיזו דיבורים על שפתיו, בתקוה בלבו. וכאשר פנה אליו אחד גבה קומה במגבעת אפורה, ומתיא ראה לפניו אותו השוטר שראהו אתמול – הוא שפך עליו את כל הרגש המר שנצטבר בלבו ואת העלבון של אי-עזרה ותקוה לעזרת מי שהוא. סוף דבר: הוא הנמיך קומתו ורצה לתפוס ידו של הופיקנס בשפתיו.

מיסטר הופקינס קפץ צעד לאחור והקלוב (מקלו) זעזע את האויר… באזני הקהל נשמע קול המכה הראשונה.

מתיא התרומם פתאום, כדוב שכול. דמיו זרמו על פניו כובעו נפל מראשו, עיניו נוצצו באור פרא. הוא היה עכשיו יותר איום מאשר היה במלחמתו בבית בורק. אך עכשיו לא היה כבר כוח אנושי שיעצור בעדו. העלבון הפתאומי והכאב מלאו את כוס הסבל על כל גדותיה. במכה זו כאילו התרכז כל מה שסבל, הרגיש והתענה בכל הזמן הזה, כל השנאה והכעס של נודד, הנרדף כחיה רעה.

לא ידוע אם מיסטר הופקינס ידע את ההכאה ההודית כמו פאדדי, בכל אופן גם לא הצליח להשתמש בה בזמן הנכון. לפניו התנשא איזה גדל קומה, פראי, והתנפל עליו, והשוטר הופקינס נפל ארצה בין ההמון שכבר היה הומה ורועש ורותח… אחרי הופקינס מהר חברו הקרוב אליו ובעוד רגעים אחדים האיש הגבוה, הלבוש בבגדים מוזרים, מגודל שערות ואכזר, הרס לבדו את שורת המשטרה הניו-יורקית. אחרי מתיא מהרו, בקול רעש ובעינים בוערות, האיטלקים. רק האמריקאים נשארו עומדים על יד הדגל, ששם עמד מיסטר גומפרס ולשוא קרא קול גדול להזהיר את ההמון, שלא יפריעו את הסדר, בהראותו על הרשום על הלוח: סדר, הכרת ערך ומשמעת".

כעבור דק אחד וכל המשטרה הוכתה ונפוצה והקהל מהר אל הככר.

בא רגע אחד שבו נראה כאילו התעורר ההמון כולו בהשפעת המקרה, שקרה על יד הגן המרכזי. הקרונות שיצאו מהרו לדרכם, אלה שבאו לנגדם עמדו מבלי דעת אם כדאי לנסוע האלה, המנוף המרים את המשאות חדל מעבודתו ואנשים העובדים על הפיגומים עמדו בלי נוע. הם הביטו בסקרנות ובאהדה על ההמון שנצח את המשטרה והמוכן להשתער הלאה, על הבתים הקרובים ועל הרחובות.

אבל המצב הזה נמשך רק דק אחד. הככר היה אמנם תחת ממשלת ההמון, אבל ההמון לא ידע מה לעשות עם הככר הזה. רוב ההמון נשאר עומד אצל הדגל ולאט לאט התרומם הראש של ההמון ונמשך כנחש לצד העיר, חזר ושוב נתכוץ ונתחבר אל גופו. אחרי התיעצות קצרה, החליטו מנהלי האספה כי היא הפריעה באמצע, ובחפזה הוציאו ריזולוציה של מחאה נגד התנהגות המשטרה וחזרו בדרך שבאו. לפניהם, כמו לא אירע כלום, הלכה התזמורת השכורה וענן אבק התאבק יחד עם המנגינה על פני הככר, ואחריהם הלכו בשורות צמודות השוטרים שהספיקו להסתדר שוב, הניעו באויר במקלותיהם וחזקו את ידי הנחשלים שבתוכם.

כעבור חצי שעה נתרוקן הגן. המנופים חזרו להתנועע על יסודתיהם, הפועלים שוב מהרו להתנועע על הפיגומים כמעט בתוך העננים, שוב נסעו הקרונות ובהם ישבו אנשים שכל המאורע הזה נודע להם רק מפי העתונים. רק השוטרים התהלכו על יד מזרק המים בהניעם בראשם ובהמטירם קללות על אלה שמעכו את הקישוטים.

פרק כד

ימים אחדים עבדו עתוני ניו-יורק, הודות למתיא הלוזיני, בהצלחה רבה. לכבודו של מתיא עשו מכונות הדפוס מאות אלפים סבובים יתרים. מאות ריפורטיירים רצו להביא ידיעות על אודותיו לכל קצוי העיר, ועל המישורים שעל יד הבנינים הגדולים של העתונים Herold, Sun, Tribune, World נתקבצה עוד מאה יתרה של ילדים מוכרי עתונים. על אחד הבנינים האלה, ראה דימא, שהיה הולך ומבקש את מתיא האבוד, מודעה גדולה:

פרא בניו יורק

מאורע במיטינג של מחוסרי עבודה. קאפר, פאטטגוני או סלואי?

יותר גבור מהשוטר הופקינס

עלבון חוקי המדינה.

אנחנו ניתן את תמונת הפרא שהרג את השוטר הופקינס.

בעוד שעה עפו גליונות העתונים לידי חבורת הילדים, שמהרו להפיץ אותם לכל עברים. הם עברו מתחת רגלי הסוסים, קפצו אל תוך הקרונות בעצם הליכתם במסלת החשמל, בעוד חצי שעה היו כבר בסוף המסלה העוברת תחת הקרקע ובפרורי ברוקלין, ובכל מקום נשמעו קריאותיהם המצלצלות:

“פרא בניו-יורק!… תמונת הפרא שהיה במיטינג של מחוסרי העבודה!… עלבון חוקי המדינה!”

הג’נטלמן העתונאי שצייר אתמול את הפרא שרחץ את ילדיו בברכה העירונית, לא חשב כלל שציורו יביא תועלת כל כך רבה. עכשיו נתפרסם פרי כשרונו במאות אלפי העתקות והאמריקאים בעלי דעה מיושבת פרשו לפניהם, בשובם מבתי המסחר שלהם, את העתון דוקא באותו מקום ששם התנוססה צורת הפרא “שעבר פעמים על חוקי המדינה”. ואחרי שקשה לאדם להתאפק מדמות דבר לדבר, מהר העתון, בטרם שהספיקו לברר אֶת הסבה שהניעה את הפרא לעבור עברה מוזרה שכזו, לתת לזה באור שהמציא בעצמו, מבלי לקבל על עצמו אחריות גמורה כי כון אל האמת:

“הופקינס המסכן באר לפרא שלא יפה לרחוץ את הילדים בברכות עירוניות. וזה ידוע כי הפראים מדקדקים בדברים קטנים ומבקשים נקמה. ומי יודע, אולי נפל הופקינס קרבן על מזבח עבודתו הצבורית בברודוויי”.

בעתון אחר יותר רציני מתואר המאורע על פי הידיעות החדשות. שם המאמר: “אספת מחוסרי עבודה”.

"ממהרים אנו לתת לפני קוראינו תאור מדויק מהמאורעות של הגן המרכזי. כידוע האספה של מחוסרי עבודה נועדה להיות בבוקר, וכמעט מעלות השחר התחיל ההמון לזרום שמה במספר כל כך עצום עד שהמשטרה נבוכה. בין השוטרים היה השוטר הופקינס המפורסם, שהיה מלפנים מומחה בבוקס, אישיות ידועה למדי בעירנו.

"לאסונו הכניס מקרה אחד – מאלה המקרים שהיו יכולים לקרות בכל מקום ובכל הארצות (ששם תמיד יהיה עושר ועוני, למרות הפטפוטים המסוכנים של האוטופיים) – מהומה מיוחדת במצב הרוח של ההמון. לא רחוק מהברכה, במקום הסמוך אל מקום האספה, תלה את עצמו איש אחד עני, שלא ידוע גם מאיזה עם הוא. איך שהוא, המשטרה בודאי הראתה רשלנות מצדה. ריפורטייר אחד הספיק אפילו לצייר את צלמו של התלוי קודם שהספיקה המשטרה להודע על דבר המאורע הזה. היא היתה צריכה להוציא את ראש המת מתוך העניבה בזמן שכבר היה הגן מלא בני אדם, שגורלם על ידי סבות שונות מקריות, אבל בכל אופן מעציבות, נסתמל בצורת העני הנתלה. המשטרה חפצה להוריד את המת ולא יכלה, כי התנגד לה ההמון שהיה במצב של תעורה. אך אחר כך, כאשר גדל מספר השוטרים הצליחו לעשות זאת. אמנם צריך להגיד האמת, כי לא בלי עזרת מקליהם, שהמשטרה שלנו משתמשת בהם כרגיל אפילו לא בשעת הצורך הגמור – דבר שאינו נוהג בארץ משכלת.

"בשעה הקבועה הופיע הנואם של הפועלים מיסטר גומפרס בלוית מקהלה ועם דגל שעליו היה כתוב:

' עבודה!

סבלנותו של העם נתפקעה!

התאחדו!

תזכיר אל ראש העיריה החדש!

בלי משוא פנים צריך להוסיף, כי מלבד הדברים האלה היה עוד כתוב שם: ‘ערך עצמי, סדר ומשמעת!’ "

אחרי ההערה הזאת באה בעתון עוד הערה אחת בעלת שלשה ראשים:

"צ,רלי גומפרס דבר במרירות.

"הוא שפך חמתו על העשירות ועל הלוקסוס.

"גנה את סדרי הארץ, ואת העיר הזאת קראה בשם “זונה בבלית”.

צ’רלי גומפרס, שאי אפשר שלא לתת כבוד לכשרון הדיבור שלו, השתמש יפה במצב הנוכחי… תיכף כשהגיע אל המקום בלוית המקהלה היפה של מיסטר איבנס (second avenue No. 300) ובהודע לו מה שקרה היום בבוקר, התחיל בנאומו שהיה הפתעה מבריקה. הוא השכיל לתאר בצבעים היותר שחורים את מצבם של מחוסרי העבודה, והגורל שנכון ליפול בחלקם בעתיד הקַרוב. יחד עם זה השתמש בניגודים הנמצאים בתוך העיר הזאת, שהיא כידוע, הכי גדולה והכי עשירה בעולם. הנאום הזה של צ’רלי גומפרס התכון למשוך את לב השומעים לפרסם תזכיר על שם ראש העיריה וגם לעשות תעמולה לרעיון אסוציאציה של פועלים – ודבריו, כנראה, עוררו את הקהל לרעה. אכן האמריקאים והאנגלים (שהיו אמנם מועטים), גם רוב האירלנדים והגרמנים שמרו על הסדר. אך אלה שבאו מארצות שתרבותן נמוכה, כמו האיטלקים, וחלק מהיהודים הרוסים וביחוד איזה אדם פרא שלא ידוע מאיזה עם הוא – הוצתו כמו אבק שריפה בניצוץ אש".

“דעתו של הסינטור רובינזון על המאורע הזה”.

"הסינטור רובינזון הואיל בטובו לקבל את פני הריפורטייר שלנו ואמר לו כי במעשה הזה נתגלתה בבהירות יתרה ההנהגה החוקית של הארץ הזאת. אדון, – אמר מיסטר רובינזון אל הריפורטייר שלנו – מה אתה רואה במאורע הזה? מורדים, שנתעוררו על ידי דימגוגים מסוכנים, הכריעו את המשטרה. נהרס הגדר שביניהם ובין התרבות, שהיה מסמל השוטר הופקינס האמיץ עם חבורתו. ומה היה הסוף? המורדים לא מצאו דרך אחרת אלא לשוב בעצמם אל הסדר. אנכי הייתי מציע למיסטר גופרס ולכל האיגטטורים הדומים לו שאלה אחת, שהיתה בודאי מביאה אותם לידי מבוכה רבה: למה לך, אדון, לעורר את הרגשות ולהצית אש בלבב ההמון בשביל ענין שבכל אופן לא תוכל לשנותו לתועלתך?

בגליון הבא – הוסיפה המערכת – אנו מקוים לתת תשובה של מיסטר גומפרס על השאלה של הסינטור הנכבד".

בבוקר מלא העתון את הבטחתו. ראשית כל נתן תמונת מיסטר גומפרס, ואחר כך שיחה מפורטת שהיתה בינו ובין הריפורטייר. בזמן השיחה הראה מיסטר גומפרס את עדינותו לריפורטייר, ממש כמו הסינטור רובינזון.

“מיסטר גומפרס בחייו הפרטיים הנהו אדם נוח לבריות. יחסו אל הריפורטייר היה יחס של נעימות יתרה, אך משפטו על המאורע היה חריף מאוד. גומפרס מאשים בכל את המשטרה שאינה יודעת לעצור ברוחה. הוא בעצמו לא יצא מגבול הסדר, אמנם, כמו שכבר הודיע הריפורטייר שלנו, הוא דבר במרירות, אבל מאימתי נקבע החוק בארץ הזאת שצריך דוקא לנאום נאומים מתוקים? מי שלא נעים לו לשמוע שממשילים את העיר שלנו לזונה לא צריך ללכת בים הראשון לדרשת הרברנד הנכבד דז’ונס, האוהב תמיד לתת משלים כאלה. אף על פי כן לא עלה על דעת איש להאשים את הכומר שהוא מעורר רגשות לא יפים בלבות שומעיו או גורם לעלבון המדינה. צריך לחשוב כי הטאמאנירינג, שמיסטר רובינזון הוא חבר פעיל בה, אין בכחה בארץ הזאת לשלול את חופש הדיבור, שחוקי הקונסטיטוציה שלנו ערבים לו (הריפורטייר מבקש סליחה שאינו יכול לתאר את יפי הג’יסטה שהראה גומפרס בדברו, ואת הפתוס הנשגב שבו בטא מיסטר גומפרס את הפראזה האחרונה שלו. אולם העתונאי מעיד, כי הם יכולים להיות לכבוד לנואמים הראשיים שבעיר). מיסטר גומפרס מצטער מאד על מה שאירע, אך חושב הוא שסבלו מזה רק הוא וחבריו, מפני שהמיטינג נפסק באמצע, וזכות האספות הפרעה לעלבונם. איך התחילה המריבה הוא לא ראה. הוא גם איננו יכול להעלות על הדעת, לחשוד בישרנותו של הג’נטלמן בעל הכשרון הזה שנתן את ציור הפרא ההוא, אולם צורתו של הפרא הזה ובגדיו נראו לו כאלה שמשחקים במסכות, ואין לחשוב שהמשטרה יצרה אותם. מה שנוגע לשאלה שפניתי בה אליו, צריך להגיד כי יותר קל למלא את סקרנותו של הסינטור מאשר לברר את מעשי הלהטים של טאמאנירינג… כמו שנתברר הדבר מכל האמור למעלה, הוא לא הסית את מי שהוא להתנפל על המשטרה, כמו שלא הסית את השוטרים שישתמשו בחפזון בגלבים שבידם. אך הוא מאמין שהשאלה החמורה על העושר והעוני צריכה להפתר על יסוד חופש הדבור וההתאגדות. מה שנוגע לפרי התעמולה הנה הוא נתגלה גם עכשיו. לפני שנתים היו אגודות הפועלים, שיש לו הכבוד לעמוד בראשן, החצי ממה שהן עכשיו. אלה הם הפירות באופן ישר, מה שנוגע לעתיד, יכול גם האדון רובינזון הסינטור ובעל התעשיה להגיד מה שהוא, אחרי שגם בתעשיה שלו הפועלים הצליחו שיקצרו את שעות העבודה מבלי להמעיט משכרם היומי. ואנחנו משקיפים בגאוה אל העתיד – הוסיף מיסטר גומפרס באירוניה שאין דוגמתה – שיבוא יום ומיסטר רובינזון יצטרך להוסיף שוב על שכר העבודה מבלי להוסיף על שעות העבודה'. זולת זאת, הודיע מיסטר גומפרס, כי הוא חושב לערוך משפט לפני שופט המדינה על הפרעת זכות אספה. כנודע, אמר הוא, עוד לא הצליחו חכמי המדינה הזאת להודע על לאומיותו של הפרא הזה. מיסטר גומפרס בכל זאת מקוה, כי המשפט יצליח בזה וכי המנהל הראשי של המשטרה (שאמנם הוא מרגיש בלבו רגש של כבוד אליו) גם עכשיו יודע מה שהוא על אודות זה”.

“סוף דבר – בזה מסיים הריפורטייר את רשימתו – אם להסיר הצדה כמה שאלות מדגדגות, המעוררות (אולי בצדק) האשמות, נתגלה מיסטר גומפרס לא רק בתור נואם מצוין ופוליטיקאי חריף, אלא גם כאיש רעים, המדבר בפתוס אמתי וכבעל מחשבות נשגבות. מיסטר גומפרס בעצמו בטוח, כי חבריו מביאים תועלת רבה למדינה, בהביאם סדר, הכרת ערך ותקוה בלבות העלובים והמיואשים, בלבות אלה שהיה אפשר על פי מצבם להפכם בנקל לאנרכיסטים”.

ימים אחדים אחר כך לא חדלו העתונים מלשפוט על המאורע הזה ולמערכות העתונים היו באים אנשים שונים, שראו במקומות שונים אנשים שודדים, הדומים קצת לאותו הפרא. עכשיו נודע כי בניו-יורק יש פראים למדי. על פי הציור שנעשה בעתון הראשון באו חכמי הפרצוף לדון על לאומיותו. הדעות נתחלקו מאוד, אך ככל אשר נוספו הידיעות על אודותיו כן הלך מעגל החכמים ונעשה צר יותר ויותר. הראשון שהתקרב יותר מחבריו אל האמת היה מיסטר אטקינסון שבסס את השערתו על “השאיפה להריסה של הפרא ושנאתו העצומה לתרבות ולהשכלה”. ואם לשפוט על פי הסימנים האלה, הפרא הוא ממשפחת הסלאוים. ואולם בבקשו לשער השערות מהשערות שונות זווג מיסטר אטקינסון למשפחה הסלאוית גם את הצ’רקסים והסאמויידים היושבים בעמקי סיביריה.

המעגל שהסתובב סביב האישיות המוזרה הלך הלוך וצר. בהערות, שנעשו יותר ויותר קצרות אבל יותר מדויקות, דברו על אודות מקומות חדשים ואנשים חדשים שהיה להם מגע ומשא עם הפרא: הכושי סאם המצחצח את הנעלים בברודוויי; השומר על הגשר, שחשד בפרא כי הוא רוצה להרוס את הגשר שבברוקלין; הקונדוקטור של הקרון שמתיא נסע בו בערב אל הגן המרכזי; הקונדוקטור השני, שהיה צפוי לסכנת נפשות בהשארו יחידי עם הפרא בקרון החשמלי בפרור ברוקלין השמם מאדם, וגם הפריצה הזקנה שהפרא הזה, בעל קומה ענקית ופנים מעוררים פלצות, בא פעם לצלצל במבוא שלה במטרה לא ידועה, אבל בודאי לא לטובתה, בשעה שהיא נשארה לבדה בביתה. לאשרה הצליחה הלידי הזקנה לסגור את הדלת בעוד מועד ובזה הצילה את נפשה ממות.

פרק כה

על דבר פריצה אחרת זקנה, היושבת בבית 1235 №, לא הוגד כלום בעתונים. לא הוזכר מאומה גם על אננא שהיתה מתאנחת לפעמים, בזכרה את מתיא, שנאבד ואין כל ידיעה עליו, כאילו נטבע האיש בים, וגם היא נשתקעה כסירה בתוך “ים הכבד”. בכל יום, כשהיו הבעל והדיירים יוצאים מהבית, היתה אננא נכנסת כמו אחת הרוחות אל תוך החדרים הריקים, הציעה את המטות, כבדה את הרצפה, ופעם בשבוע שפשה את הזגוגיות ונקתה את קרני הגז. בכל יום הוציאה בסל את האשפה החוצה, ששם קבלוהו מידה מנקי הרחובות, והיתה מכינה תבשילים לאדון ולשני הג’נטלמנים שאכלו על שולחנו. פעמים בחודש היתה הולכת אל הכנסיה ביחד עם הפריצה. בכלל היו המנהגים בבית הזה כמנהגים במולדת. הכל היה כמו במולדת, עד שהיגון תקף אותה עד מאוד: למה באה הנה? למה חשבה אז מחשבות, קותה וצפתה? למה נפגשה עם האיש גבה הקומה ההוא, עם זה האיש התפוש במחשבותיו והמוזר שהיה אומר: “גורלי יהיה גורלך, ילדה”? דז’ון הצעיר ודימא לא בקרוה. היא מצאה פה מולדת, אותה המולדת שאליה ציפה כל כך הלוזיני – והיא לא פעם בכתה על זה בכי מר בלילות במטבח הקטן, ששם היה משכנה, בקומה התחתונה, במרתף נמוך וצר… לא פעם בקשה לשוב אל אותו הזמן, ששמעה אז לדברי מתיא ומאנה לשמוע לדברי היהודיה הצעירה… רצונה היה לשוב ולהתחיל את חייה מחדש. אפשר שהיה יותר רע, אבל לא יהיו אותם החיים המשעממים של עכשיו.

פעם הביא לה, לתמהונה, נושא המכתבים מכתב. על המעטפה היה כתוב ברור המען שלה שנכתב באנגלית ומלמעלה חותם של דפוס: “חברת אנשים העוסקים בעבודות בית”, וכיון שהיא לא ידעה אנגלית פנתה אל הפריצה הזקנה בבקשה לקרא לפניה את המכתב. הפריצה הביטה אליה בעין חשד ואמרה:

– הנני לברך אותך! ההנך ממתיקה כבר סוד עם המורדים הללו?

– איני יודעת כלום, – ענתה אננא.

במכתב היה רק כרטיס נדפס שבו באה הצעה להכנס בתור חברה לחברת האנשים המשרתים בבתים פרטיים. הודיעה לה את האדריסה וסכום דמי חברות. הפליא את אננא, כשתרגמה הפריצה לפניה את המכתב באירוניה… אולם הנערה החביאה את המכתב ולפעמים היתה מוציאה אותו מכיסה בלילות ומביטה בהתפלאות חרישית: מי הוא שהרגיש במציאותה בארץ זו וכתב בדיוק את שמה ושם שם משפחתה?…

זה היה זמן לא רב אחרי שנכנסה לשרת אצל הפריצה, וכעבור ימים אחדים הודיעה לה פריצה בפנים של זעם:

– מעשים יפים, עשה מתיא שלך, אין מה לדבר… – אי אפשר להאמין לאדם לפי חיצוניותו. הוא נראה כל כך ענו ושקט…

– מה קרה? – שאלה אננא.

– הוא הרג את השוטר, לא פחות ולא יותר!

– אי אפשר! – קראה הצעירה.

הפריצה הזקנה הראתה לה חבילת עתונים, שהביא לה בעלה, כשכבר נתגלה מי הוא הרוצח. בציור העתונים אי אפשר היה להכיר את האופי הרך של הלוזיני, אף על פי שניכרים היו איזו רשמים וגם צורת הזקן שלו. בגליונות שאחריהם כבר בא ציור תמונת דימא במעיל ובכובע של עור איל, שהיה חבר למתיא שנעלם. הפריצה הזקנה שמה משקפים על עינים וכל היום ישבה וקראה בעתונים ולפעמים מסרה את הכתוב שם לאזני אננא. הפריצה בעצמה היתה משתוממת מאוד על זה שמתיא בא בתוך קהל המוחאים ונעשה למנהיג של חבורת השודדים האיטלקים, שהכריעו את המשטרה והסיתו את חוסרי העבודה להתנפל ולבוז את החנויות הסמוכות.

– והוא הלא נראה כל כך נכנע ושקט! – אמרה הפריצה – בזכרה את דברי מתיא, את עיניו הטובות והסכמתו לכל מה שהיא דברה אליו – אמנם, מעכשיו אי אפשר להאמין באדם לפי חיצוניותו.

היא הביטה בחשד אל אננא, וחשבה שהיא חברה לאיש הנורא ההוא, אך עיניה הישרות של הצעירה הסירה את החשד שבלבה.

– הוא מהיר חמה מאוד – אמרה אננא בעצב, בזכרה הרגע שקרה עמו בריבו עם פאדדי – ו… והאפשר מאוד כי מה שכתוב בעתון כי הוא הרכין עצמו והושיט פיו לקראת היד… כונתו היתה… הוא רצה לנשק את ידו…

– רצה לנשק… והרג?… כל זה מוזר! – אמרה הפריצה. בכל אופן אם ימצאוהו, יתלוהו… הלא תראי לאיזה סוף מובילות אותן החברות השונות… אנכי מכירה את הגומפרסים הללו!.. הביטי, הם רוצים ללכוד גם אותך ברשתם!

אננא ראתה שהפריצה מדברת בתמימות, והמאורע עם מתיא הוסיף לדבריה ערך גדול. בכל זאת כשבא מכתב שנית על שמה עם אותו החותם, בשעה שהפריצה לא היתה בבית, פנתה אננא לא אל הפריצה, אלא אל אחד מדרי הבית. זה היה אדם שתקן וזועף. הוא לא השתתף בנשפי קלפים אצל בעל הבית ולא הגיד לאננא גם מלה אחת יתרה. תמיד ישב בחדרו, כתב כל הימים, חשב חשבונות, בבית היו אומרים שהוא המציא איזו המצאה. אננא משום מה האמינה בו אמונה יתרה ורחשה לו כבוד מיוחד.

הוא לקח מידה את המכתב ותרגם לה בדיוק גמור מלה במלה. תוכן המכתב היה לפלא גדול בעיני אננא. כתבו לה כי לועד של החברה נודע, כי מיסס אננא עובדת בתנאים כאלה שהם משפילים את ערך האדם ויחד עם זה – את גובה השכר שרגילים לקבל באמריקה. עשרה דולרים בשבוע ויום אחד חפשי – זוהי דרישה מינימלית, שנתקבלה באספה הכללית של משרתי הבית.

אננא נבהלה מדברי המכתב הזה.

– מה יעשה לי? – שאלה הצעירה, בהביטה אל הקורא בעינים פתוחות למדי, מבלי הבין מי כתב את המכתב אליה ובאיזו זכות הוא פונה אליה.

– אנכי איני מתערב בדברים האלה! – השיב הדיר השתקן וחזר אל נירותיו, אך בין עיניו ובין הניר שלפניו נראתה לו דמות הצעירה הנבהלה והיפה, שאינה יודעת איך ובמה לעזור לנפשה ובלי רצון הפך שוב פניו אליה, בהרימו את משקפיו על מצחו.

– ההנך פה עדין? – אמר הדיר בהביטו בעיניו קצרות־הרואי אל המרחב או על מה שראה באננא – פניך המוזרות מעכבות בעדי מעבוד… שאלת לדעתי? הנה אגיד לך כי כל אלה הם טפשות! לפנים הייתי גם אני מאמין באותם הפטפוטים ונמשכתי אחריהם, עכשיו אני רואה כי רק המדע ישנה את יחסי האדם. את מבינה? המדע! השאלה נפתרת לא ברחוב, אלא בחדר החוקר… הנה כאן (הוא הראה על ניירותיו) תשובות על כל השאלות. מהרה יודע הדבר בעולם וגם את תודעי. ולעת עתה – לכי לשלום… את מפריעה בעדי. והעבודה שלי הרבה יותר חשובה מכל הענינים הללו.

והוא פנה שוב אל תרשימיו וחשבונותיו בהניעו בידו השמאלית לאננא, כי תצא משם. אננא יצאה אל המטבח, בחשבה כי כאן בכל זאת לא הכל כמו ברוסיה, ושהיא מעודה לא ראתה איש מוזר שכזה, שידבר בחגיגיות דברים לא מובנים.

היא רצתה להועץ עם דימא ועם רוזה. בלכתה לכנסיה היתה עוברת על יד הבית שבו גר בורק וידעה כבר בעצמה את הדרך אליו. פעם כשהפריצה נשארה בבית והיא הלכה לבדה לכנסיה, סרה אננא אל דירת מכיריה. את רוזה ודז’ון לא מצאה בבית, רק בורק לבדו היה והא היה עסוק מאוד. ממנו נודע לה כי דימא נסע מכאן, מפני שהמכתב שהוא שלח אז הגיע לתעודתו, ואנשי לוזינה לקחוהו אליהם למיניסוטה. זה היה בשבילו מאורע יפה, אחרי שהידידים האירלנדים יצאו מפה. תאמאני-הול לא היה צריך עוד לקולו ועבודה עוד לא מצא… הפרסום לשעה שזכה דימא שתמונתו תהיה קבועה בעתונים – לא יכול למלא את חסרון הידידים. הקוראים כבר חדלו להתענין במה שקרה בגן המרכזי, ביחוד אחרי שנודע שמיסטר הופקינס לא נהרג כלל ושב לאיתנו.

המאורע עם הפרא נסוג אחור אל העמוד הרביעי, החמישי, הששי של העתונים ועל העמודים הראשונים באו מחוסר ענינים אחרים של הפתעות, תמונות של מיס סליזי ומיסטר פריד, שני צעירים שהתחתנו בחשאי בבלטימורה והפתיעו בזה את הוריהם, מיליונרים ידועים בניו-יורק, וראשה המכוסה תלתלים צהובים של מיס סליזי, עם עינים שחורות מביטות בערמה, הופיע בעתון באותו המקום שתפס זה לא כבר ציורו של מתיא שלנו, ובאותו העפרון שצירו את מתיא נצטיירה גם מיס סליזי האמריקאית העשירה.

מזה אפשר להסיק כמה נקל להתפרסם באותה מדינה ועד כמה לא בטוח שהפרסום יאריך ימים.

רק דימא ואנשי לוזינה קראו, מה שהיה אפשר להם, על דבר מתיא וחשבו מחשבות איך למצוא את המסכן הזה, אשר שוב כאילו נבלע בתהום מבלי השאיר אחריו סימן כל שהוא.

פרק כו

וזה האיש שהיה סבה לכל המהומה ביום המיטינג הגדול נסע ברכבת מהירה ועבר את דטרויט, בופאללו, ניאגארה וצ’יקגו.

באיזה אופן נכנס אל הרכבת הזאת? על אודות זה זכר רק זכרונות עמומים. כשעמד הקהל, ברגע שהבין כי מכאן ואילך לא יתחדש מאומה ולא כדאי בשבילו לשהות שם עוד, כי מלבד רע לא יצא כלום מכל זה, ובפרט אחרי שראה את הופקינס שוכב במקום שנפל, פניו חורים כמת ועיניו סגורות – עמד מתיא והביט בעינים תועות מסביב והרגיש כי סוף סוף יאבד בעיר הזאת לגמרי. מהרגע ההוא נהפך מתיא שוב לילד חסר עזרה ורץ בהכנעה אחרי איזה איטלקי גבה קומה, שתפש ביד מתיא והוציאו מתוך הקהל.

את הככר עברו ביחד עם עוד איזה אנשים ואחר כך פנו לסמטא, ומשם לאיזה מרתף, ששם היו עוד כעשה בורחים, חלק מהם זועפים וחלק שמחים במקרי היום. הזועפים היו זקנים, והשמחים היו צעירים רוקים, וביניהם זה האיטלקי שהציל את מתיא. זה היה אותו הצעיר שבבוקר לפני המיטינג תפף בשכמו של מתיא ומשמש את שריריו. בעיניו היתה יפה מאוד גבורתו של מתיא שהראה במלחמה עם המשטרה. הוא ועוד חברים אחדים מהרו אחרי מתיא ופנו את הדרך, אך אחרי שהקהל עמד מבלי דעת מה לעשות – הבין כי עכשיו יותר טוב להסתתר, אחרי שהענין נעשה יותר רציני, והוא חשב לחובה לעצמו לדאוג גם לגר המוזר.

מהסימטא הוליכו את מתיא והכניסוהו לאיזה בנין ארוך, צר ואפל. שם נאספו כעשרים איש מבני עמים שונים, ובהיותם מרגישים את עצמם כי כבר יצאו מהסכנה, נדברו ביניהם על המאורע. הם נשאו ונתנו ברגש חם כי לחנם נפסק המיטינג, ואחרים הראו להפך, כי הכל נגמר בטוב והמלחמה שהיתה עם המשטרה תעשה רושם עוד הרבה יותר טוב מאשר עשו “הנאומים המתונים” של גומפרס. כל זה הביא את המתוכחים לידי שאלה: “מה לעשות עם הגר המוזר”?

הם השתדלו להכנס עם מתיא בשיחה, הציעו לו כמה שאלות בשפות שונות, אך הוא רק הביט אליהם בעיניו, עיני תכלת, שמתוכן נשקפה עצבות צובטת, וחזר כמה פעמים על המלות: מיניסוטה… דימא… לוזיני…

לסוף בא האיטלקי הגבוה לידי החלטה, שצריך להחליף למתיא את בגדיו ולשלחו ברכבת למיניסוטה. מצאו בשבילו בגדים, שאמנם בלבשו אותם נתפקעה התפירה, ואחר כך הביאו ספר מבין חברתם. מתחילה התנגד מתיא לחפצם, אך כשהאיטלקי הצעיר הראה לו בתנועת היד, כי עתידים לשים חבל על צוארו, הבין מתיא כי צריך להכנע. כעבור עשרה דקים ראה מתיא את פניו בראי קטן והנה נשתנו לגמרי, נשאר רק שפם קצר ומשהו מזקן.

האיטלקי תפף לו בשכמו. מתיא הבין כי האנשים הללו דואגים לו, אף על פי שלא הבין מדוע הם מתיחסים למצבו הרע מאוד בשמחה. איך שהוא לפנות ערב הלך מתיא המחודש בלוית חברים צעירים אל התחנה. כאן לקחו ממנו כסף כמה שהיה צריך והשאר (לא הרבה) – מסרו לו ביחד עם הכרטיס, ששמו ברצועה שעל מגבעתו. ובטרם צאת הרכבת הביא האיטלקי שני בקבוקי סודה, ככר לחם לבן גדול ואיזה פירות. את הכל שמו בסל. הדבר הזה מצא חן מאוד בעיני מתיא, והוא חבק את מיטיבו בחזקה.

– אתה נהיית לי לקרוב, כאילו בן משפחתי, – אמר מתיא – לעולם לא אשכחך!…

האיטלקי תפף על כתפו והניע לו בראשו בשמחה ושחוק והביט אחריו כשהרכבת נעתקה ממקומה, ונשאה את מתיא דרך מנהרות, רחובות ותלים ולפעמים גם על פני הגגות, בצלצלה צלצול מדוד ועצום. זמן מה עוד נראו בחלונות הקרון הבתים של העיר הארורה, ואחר כך נראו איים מכוסי ירק, תכלת השמים, עננים… אחר כך צף ועלה ירח גדול, כמו אתמול על שפת הים, בתוך הערפל התכלתי מעל הנהר.

הסל עם האוכל נשמט הצדה מידיו של מתיא שנרדם והפירות נשפכו. האיש שישב על ידו הרימם, השיבם אל הסל והעמידו על הרצפה. הקונדוקטור בא, ומבלי העיר את מתיא, הוציא את הכרטיס ממגבעתו של הישן ובמקום הכרטיס הניח שם חתיכת קרטון עם מספר. מתיא ישן שנה חזקה, ועל פניו היתה נסוכה עצבת, ולפעמים התכוצו שפתיו כמו מחרדה.

הרכבת רצה לדרכה, כשצלצול הברזל השמיע קולו, בעברה לפעמים בתוך חגוי הרים, רחובות של עירות לא גדולות ותחנות על רשתות של פסי ברזל, ולעתים קרובות נפגשה עם רכבות אחרות, רצות הנה והנה…

פרק כז

אחרי זמן רב נזדמן למתיא לנסוע באותה הדרך, אך אז כבר נראתה לו אמריקה אחרת מאשר ראה אותה באותם ימי העצב, כשהרכבת משכה אותו הלאה מניו-יורק, מבלי דעת אנה. הוא ישן כשעברה הרכבת את גדות גודזון הנפלאות ביפין ונתעורר לזמן קצר רק בסיראקוזי, ששם בקע דרך החלונות איזה אור אדום מבשר רע… אלה היו בתי חרושת. ברזל מהותך שפוך היה על פני האדמה, מסביב עמדו בנינים שחורים, אנשים שחורים התהלכו שם כמו רוחות רעות, עשן שחור התרומם ועלה אל השמים האפלים, המכוסים ערפל, ופעמוני הקטרים צלצלו בחשכת הלילה צלצול מונוטוני ומשמיע רע. אחרי כן הגיע לבופאללו, והנה גם היא מכוסה עשן ושחור. אחר כך, כשהאיר הבוקר, דפקו בקרונות החלונות שנפתחו ואויר הבוקר הקריר התפרץ אל תוכם. האמריקאים הוציאו ראשם מעבר החלונות והביטו בסקרנות אל אשר לפניהם.

ניאגארה, ניאגארה פולל! – קרא הקונדוקטור במהרו לעבור את הקרונות ונגע בשרוולו של מתיא, בהביטו אליו בתמהון, כי הוא היחידי היושב בפנתו ואינו ממהר להסתכל בפלאי ניאגארה. מתיא התרומם והביט בחלון. עוד היה חושך. הרכבת כאילו זחלה בפחד ועלתה על הגשר התלוי מעל הנהר הזורם במהירות ומעלה אד עמוק למטה. הגשר נזדעזע וכאילו התאמץ לסבול את כובד המשא אשר עליו, כמיתר שנמתח יותר מדי. עוד גשר אחר שכזה שנמתח מעבר הנהר האחד עד העבר השני ברום נורא, נראה כרצועה דקה של קליעה הנשקפת מתוך האד. מתחת סאן זרם הנהר המעלה קצף. על הסלעים נרדמו בתי העיר ומתחתם פרצו מתוך האבנים זרמים זרמים ונפלו למטה כרצועות לבנות ושם הרחק נתערבב קצף הנהר עם האד הלבן שהתאבך והתרגז, כרותחים בתוך דוד גדול מאוד, וכסה את מפל המים מעיני הרואים. רק שאון חרש, בלי הרף, ישר וכאילו באין תקוה, התפרץ משם ומלא חלחלה וזעזע את האויר הרטוב בערפל הלילה. כאילו בתוך האד הסתובב ושקק מה שהוא ענקי והתאנח אנחה חרישית כמתאונן על שאין לו מנוחה מעולם ועד עולם…

הרכבת הוסיפה לזחול בפחד על התהום, הגשר הוסיף להתאמץ ולהזדעזע. האד התאבך כעשן מדלקה נוראה, ובעלותו השמימה התלכד שם עם שורת עננים רחוקים. אחר כך נסעה לה הרכבת במנוחה, הגלגלים הסתובבו על פני האדמה הקשה, הרכבת ירדה מהגשר ונחפזה לדרכה על פני שפת הנהר. אז גבר פתאום האור, ומהענן שכסה את כל המרחב של אשד המים הגדול, שהחריש את שאון הרכבת, נראתה הלבנה בשמים, ואשד המים היה כבר מן הצד, ומעל האשד עוד עמדה עננה אפלה שחברה את השמים עם הארץ. נדמה היה כי איזו חיה ענקית הגיחה במקום הזה על הנהר ותפשה בו והיא נושמת, חופרת ושוקקת..

בזכרונו של מתיא נשארה דיטרויט רק מפני שאז כאילו התנשאה הרכבת מעל האדמה יחד עם פסי הברזל והכל יחד צף על פני המים. זה היה בלילה השני ושם, על שפת הנהר השנית, התמתחה העיר על מרחב גדול ואורותיה מכל הגונים נוצצו מרחוק. אחר כך עברה הרכבת על יד צ’יקאגו. בשפה הימנית דפקו הגלים הירוקים של מיצ’יהאנא, הנהר הגדול כים, והספינה הגדולה שהלכה ישר אל החוף, בהגיחה מתוך האופק המימי, נדמתה כאילו היא מטפסת ועולה על הר מים… עוד שעות אחדות נסעה כלפי מערב.

מכאן ואילך היו הערים יותר קטנות, נגלו יערות ונהרות קטנים, נראו שדות של חיטי תירס, וכאשר נחלף המקום, כאשר התפרץ אל החלונות אויר השדות והיערות – נגש מתיא אל החלון לעתים יותר תכופות, והביט בסקרנות אל הנעשה בארץ הזאת, שהזכירה לו את מולדתו.

ויחד עם זה הלכו כעסו ומרירותו על עלבונו והרדיפות שסבל הלוך ונמוג. במקום אחד כמעט שהוציא את גופו עד החצי מתוך החלון, בהיותו מלוה במבטו את כברת האדמה החרושה שעליה אלמו גברים ונשים אלומות חטה. במקום אחר ראה אנשים עומדים נשענים על מפציהם ומעדריהם ומביטים אל הרכבת העוברת. האנשים ההם עבדו בשרוש היער, שאת עציו כבר הפילו. מתיא ידע את העבודה הזאת והוא רצה לקפוץ מתוך הרכבת, לקחת בידו קרדום או מפץ ולהראות לאנשים ההם מה שהוא, מתיא הלוזיני, יכול לעשות גם בשורש חזק וגדול.

אך הרכבת הוסיפה לצלצל ולרוץ אורח, תמונה באה ותמונה עוברת. ימים נוגים נתחלפו בימים אחרים יותר נוגים וככל אשר נפגשו מחזות טבע יותר מובנים ויותר פשוטים, ככל אשר רוחו של הולזיני נעשתה יותר חנונה ורכה ופתוחה לקראת היופי השקט של החיים השקטים והמובנים לו; ככל אשר הוסיפה לבוא בקרבו, במקום שנאה קהה, מתחילה סקרנות ואחריה – התפלאות והכנעה שלוה – כך הוסיפה העצבות להיות יותר חריפה ועמוקה. עכשיו הרגיש כי גם בשבילו היה נמצא מקום בחיים האלה אם לא היה פונה פתאום עורף לארץ הזאת, לאנשיה, לעריה, אם היה שם יותר לבו אל שפתה ומנהגיה, אם לא היה מוציא ברגע אחד משפט קשה על כולה מבלי הבחן בין טוב לרע… ועכשיו הפרידה בינו ובין החיים האלה הנדידה ואולי גם מעשה חטא..

והאנשים, אף על פי שלעתים קרובות נדמו לפאדדי, התחילו להראות בעיני מתיא באור אחר. כל זמן שנסע ועבר מרכבת לרכבת לא פעם נתחלף גם קהל הנוסעים וגדוד הקונדוקטורים. אך היוצאים היו מראים להנכנסים על הענק הזה, שהרגיש אי נעימות בלבוש החדש ששמו עליו והוא פחדן, ביישן וחסר עזרה כתינוק. איש לא נגע בו לרעה, איש לא הכביד עליו בשאלות, ורק בכל פעם כשהיה צריך להחליף את הקרון, או לעבור מרכבת לרכבת, נגש אל מתיא הקונדוקטור או מי שהוא מהיושבים עמו, לקחו בידו והוליכו למקום חדש. הענק הלך בהכנעה אחרי מוליכו והביט אליו בביישנות ובתודה.

מלבד זאת, כאן באמצע המדינה, לא היו האנשים כל כך דומים איש לרעהו כמו באותה העיר הגדולה, שבה בא מתיא לידי נסיונות קשים ומרים. ברכבת היו באים ויושבים פארמרים גבוהי קומה ורחבי כתפים, בסיורדוטים רחבים ובעלי זקן, שהיו גם כן לצחוק ולתעלולים בעיני הילדים השובבים שבניו-יורק. לפעמים איזה קוואקיר זועף, מרוכס בסיורדוט עד הצואר, לפעמים סוחר בהמות מהערבה, צייד מקנדה בבגדי עור יפים וכנפות לו ופתילים, ובזה העיר את תשומת לב כל היושבים בקרון. ופעם ראה חבורה של הודים, שפניהם כמראה הברונזה. אלה שבו מואשינגטון. הם ישבו על יד המדורה, התעטפו בשמיכות והמתינו לבוא הרכבת, ובתוך כך עשנו את מקטרתם, בשעה שכל הנוסעים שיצאו מהקרון הביטו אל החבורה הזו בסקרנות…

על אחת התחנות אצל עירה לא גדולה, בבית שעמד על יד הנהר סמוך ליער, נכנס לאותו הקרון, שבו ישב מתיא, נוסע חדש. זה היה זקן בעל פנים רזים, לחיים נופלות ועינים חודרות. האיש הזה שנראה מוזר, כמעט מגוחך, וביותר מפני שהיה לבוש סחבות החזיק בכל זאת את עצמו בהכרת ערך וגם בגאוה. בגדו שהיה כנראה מלפנים מצבע שחור, נעשה עכשיו אפור מהשמש, מהאבק הלבן והרבה כתמים של חלודה נראו בו. מכנסיו היו קצרות כאילו לוקחו מאיזה ילד, והמגפים נעשו עוד יותר צהובים מאשר אצל מתיא, שעליהם עוד נשארו עקבות השחור שמשח אותם הכושי סאם מברודוויי. אך על ראשו של האיש ההוא היה צילינדר חדש מבריק ובפיו סיגרה גדולה שמלאה את הקרון בריח נעים. מתיא התפלא עוד קודם שאין כאן קרונות מיוחדים להמון העם, ועכשיו חשב כי איש שכזה במכנסים שכאלה ובסיגרה, בודאי שלא יחפצו הנוסעים לשבת עמו יחד, מבלי לשים לב לצילינדר שלו שהוא, כנראה, גנוב. אך לתמהונו אדון אחד מלובש יפה לוה את הזקן בכבוד ועמו נפח שכנראה רק עכשיו עזב את הסדן… שניהם חבקו את ידו על הפלטפורמה וכשנכנס לקרון נגש אליו צעיר אחד, שהיה גם כן לבוש יפה, ונתן לו בכבוד דרך לעבור ופנה לו מקום על ידו. הזקן הניע בראשו, הוציא את הסיגרה מפיו וירק והושיט לאיש הצעיר את ידו בתנועה של “ג’נטלמן”. מתוך כך הלכה לה הרכבת הלאה. ערב חמים ירד על השדות, על היערות ועל הבקעות וכסה את הכל בערפל דק שנעשה מזמן לזמן יותר תכלתי ויותר עבה. הצלצול המדוד של הקטר התפשט ביער שעמד דומם משני עברי הדרך ותדיר נצנץ אור מהמקומות שהיו חשופים מעצים. לפעמים נתגלתה מדורה, שמסביבה התקבצו חוטבי העצים, ולפעמים האירו גם חלונות בתים… במקום אחד ישבה משפחה לאכול ארוחת ערב תחת כפת השמים, בדלתות הפתוחות לגמרי עמדה אשה עם ילד, וגם אור הנרות לא התנועע באויר השקט שמסביב.

מתיא הביט על כל אלה ברגש מעורב: רוח המולדת נשבה אליו מהמרחב הזה, שבו כאילו רק עכשיו התלקחה המלחמה החדשה בין האדם ובין הטבע, ועצב תקפהו: הנה שם באיזה מקום יושבים אוסיפ וקטרינה – והוא… מה יהיה עמו במקום הנכרי הזה אחרי המעשה שעשה?

כל כך גדלה עצבותו עד שהחליט בנפשו כי יותר טוב, להרדם… והוא באמת נרדם מהר בשבתו, ואת ראשו הפנה לאחור. על פניו עברו לאור הפנס החשמלי צללי חלומות מעציבים, שפתיו התנועעו וגבות עיניו התקרבו, כאילו מכאב פנימי…

פרק כח

לא תמיד באה השינה אלינו בזמנה. אלמלא היה אז מתיא אחוז תרדמה, היה אפשר לו לשמוע הרבה דברים מענינים, ומסעותיו היו נגמרים בכי טוב ובלי איחור.

אך הוא היה ישן בעת שהרכבת עמדה במשך זה רב בערך על יד תחנה אחת לא גדולה. לא רחוק מבית התחנה, במקום שנכרתו אילנותיו, עמד בית שנבנה מקורות חדשות. על הפלטפורמה היתה מורגשת התעוררות חיים יוצאת מהכלל, פורקו מהקרונות מכונות של עבודת האדמה ואבנים, נשמעו קולות קוראים ברמה, והקולות גרוניים ובאיזה ז’ארגון.

הנוסעים האמריקאים הביטו בסקרנות מתך החלונות, וכנראה חשבו שהאנשים הללו מזדרזים הרבה יותר ממה שהענין דורש.

– סלח נא, אדון, – שאל אחד הנוסעים ממילבוקי – מאיזה עם אלה?

– יהודי רוסיה, – ענה הנשאל – הם יסדו קולוניה קרוב לדיבלטואון.

באותה שעה עמדו אצל הדלת הפתוחה מצד הקרון שני אנשים ונשמעה השפה הרוסית

– שמע, ייבגני! – קרא אחד בקול טנור גבוה בצלצול גרוני קל – שוב אני אומר לך: השאר עמנו.

– לא, אי אפשר! – השיב השני בבריטון עבה – דבר-מה מושך שמה, המבין אתה?… הידיעות האחרונות…

– אותה האילוזיה, שהיתה גם מלפנים! ובשביל פנטסיה זו אתה הופך עורף לענין ממשי וחי: לתת מולדת חדשה לאלפי אנשים, לעשות נסיון סוציאלי…

– הכל יפה בתוך תנאים אחרים… חוזר אני על דברי: מושך אותי שמה… ומה שאתה קורא בבוז פנטסיה, דע לך, שמואל, כי רק בפנטסיות הללו אוצר חיים של העתיד. ושנית, גם אתה והעסק שלך…

– אול רייט! קרא מי שהוא מהפלטפורמה.

– בבקשה להכנס לקרונות, קרא הקונדוטור. שני הידידים חבקו זה את זה בחזקה ואחד מהם קפץ ונכנס אל הקרון שזז ממקומו…

זה היה צעיר גבה קומה. רשמי פניו לא היו ישרים, אבל היתה בהם הבעה מיוחדת. בגדיו היו מאובקים, וכן נעליו, כאילו הרבה היום ללכת ברגל. הוא הניח את תרמילו הקטן על המדף מעל לראשו של מתיא, ואחר כך נפל מבטו על הישן. בעת ההיא, אולי מפני מבטו של הנוסע, פקח מתיא עיניו האחוזות שינה והעצובות. רגעים אחדים הביטו איש בפני חברו. אך אחר כך נטה ראשו של מתיא שוב לאחור ומחזהו הרחב התפרצה אנחה עמוקה… הוא הוסיף לישון.

הנוסע החדש הביט עוד רגעים אחדים בפני הישן. אף על פי שמתיא היה מגולח יפה ומלובש בבגדים אמריקאיים, בכל זאת העיד בו איזה דבר על מוצאו ממולדתו הרחוקה. האיש הצעיר נזכר בערבה המכוסה שלג רך, בצלצול הפעמון שעל רתמת הסוס; בגדר גבוהה מצדי הדרך. אנשים בעינים שכאלה ממהרים לסור הצדה ולפנות דרך למרכה הרתומה לשלשה סוסים…

אולי גם מתיא נזכר במה שהוא מעין זה; שפתיו התנועעו, גמגמו מה שהוא ועל פניו היתה שפוכה הכנעה ובקשה.

את כל המחזה האלם הזה ראה בעין חודדת האדון הלבוש צילינדר. ממבטו נראתה איזו הבעה מוזרה, המעידה לחיוך ובטול כאחד.

– שלום, מיסטר נילוב! – קרא האיש בראותו כי הרוסי אינו שם לב אליו. הרוסי נזדעזע והפך אליו פניו.

– א! שלום, השופט דיקינסון! – ענה הלה באנגלית נקיה, בהושיטו לו ידו – סלח נא, שלא הרגשתי בך.

– אין דבר. כנראה הפנתה תשומת לבך כלפי הנוסע הזה. הוא מענין גם אותי… הוא, כנראה, נוסע ממקום רחוק.

– מן מילבוקי, – אמר אחד הנוסעים.

– לא, – ענה השני – אני בעצמי נוסע מן מילבוקי ועוד שם מצאתיו. כנראה הוא מצ’יקאגו ואולי מניו-יורק עצמה, הוא אינו יודע אף מלה אנגלית וחסר עזרה כילד.

– כנראה, גר מארץ אחרת, – אמר השופט דיקינסון ומדד את הישן במבט חודר. – גוף ענק!… ואתה, מיסטר נילוב, כנראה היית אצל בני ארצך? מה מצבם? ראיתי, הם הביאו מכונות יפות, מהמין המשובח שמאמריקה.

–כן, לעת עתה, עוד מצב קשה, אך הם מקוים.

– הקראת בתוצאות הדין והחשבון של הועד האמיגראציוני? מספר הבאים מרוסיה הולך וגדל…

– כן, ענה נילוב.

– אגב באותו העתון, ב“קורייר הדבלטואוני” יש המשך המעשה על הפרא שבניו-יורק, הנה נודע שגם הוא רוסי.

– אם כך – ענה נילוב, – הוא אינו פרא.

– המ.. כן, סלח, מיסטר נילוב, אנכי כמובן איני מדבר על החלק התרבותי של האומה. ובכל זאת… במדה ידועה… אדם שהוא נושך…

– אין ספק שאינו נושך, אדון, לא כל האמור בעתון אמת.

– ואולם מה שעשה לשוטר הופקינס?

– השוטר הופקינס, אפילו לפי דברי העתונים, הכהו תחלה במגלב שבידו. וכי גם אותו חושב האדון לפרא?

הגנטלמן האפור חייך ואמר:

– או! זהו ענין אחר… לשוטרים בארץ הזאת נתנו מגלבים לצורך ידוע… ואם הזר מפריע הסדר…

– צר לי לשמוע דברים שכאלה מפי שופט, – אמר נילוב בקרירות.

הג’נטלמן האפור התישר. כנראה, הדברים נחתו בו.

– איש לא הוכיח מעודו את השופט דיקינסון שהוא ממהר – להוציא משפט… בתוך מעונו. כאן יש לנו עסק עם עובדות כמו שהן מסופרות בעתונים. וכי אנכי העלבתי אותך, מיסטר נילוב?

– אתה לא העלבתני. אך אם אתה יודע את השוטרים של הארץ הזאת, אנכי יודע את האנשים מארץ מולדתי. ואנכי חושב לעלבון טפשי את המעשיות שמספרים העתונים, כי בני ארצי נושכים. וכי אדוני בטוח שהשוטרים שלכם אינם משתמשים במגלבים בלי סבה?

האיש האפור הוציא מפיו את הסיגרה ואיזה זמן הביט בשכנו, כאילו נתפלא על גלגול השיחה באופן פתאומי.

– כן… אם להשקיף על הענין מתוך נקודת השקפה זו… אגיד האמת, אנכי אינני בטוח באמתיות הספורים האלה… כנראה יש לך אידיאה מיוחדת בענין הזה.

– כן, אצלי יש אידיאה… אני חושב שבן ארץ מולדתי נכנס למיטינג באופן מקרי לגמרי, ובמקרה נפגש עם הופקינס.

– ולמה כפף ראשו והשתדל לתפוס ידו?… מה היתה הסבה למה שספרו העתונים?

– האמת היא כנראה שהוא כפף ראשו… לצערי, אדון, בארץ מולדתי רגילים האנשים להתכופף בהכנעה יתרה…

– אתה חושב כך? ה, ה! זה כמעט לא יאומן… הרצון לנשוך ודוקא ביד… בשביל זה דרושות הוכחות.

ו– אם לעומת ההכנעה ודרישת השלום מכבדים במגלב בראש?

– ה, ה, ה! הדבר הזה יכול להחשיך את אור השכל ונותן ליצר הרע לשלוט. אנכי חושב כי בזה מתבאר כל הענין. אתה היית יכול להיות עורך דין נפלא בעירנו. ואתה חושב לנחוץ להמשיך עבודתך בנסירת העצים…

הוא נער את האפר מעל הסיגרה והביט במבט חודר אל נילוב בעיניו החדות והמלאות חיים, אחר כך, בשומו עין על שאר הנוסעים וברצותו לתת לשיחה אופי אינטימי, הוא עבר וישב על הספסל שעליו ישב נילוב, שם ידו על ברכו, השפיל קולו ואמר:

– סלח נא, מיסטר נילוב! דיק דיקינסון הוא איש סקרני. הרשני להרצות לפניך איזו שאלות… שיש בהם מענין פרטי…

– בבקשה. אם השאלות תהיינה לא לרצון לי לא אתן תשובה.

– כמובן, כמובן! – צחק דיקינסון – אתה הנך הג’נטלמן הרוסי השלישי שפגשתי… אמור נא. האם הרבה אמריקאים ראית בארץ מולדתך?

– פגשתי, אך לא הרבה.

– ובודאי ששם החליפו את מצבם, שהיה בינוני, במצב יותר טוב.

– אני חושב…

– אמור נא… אפשר שאני שוגה. אך כמדומני, שאתה עשית ממש ההפך… פעמים אחדות כבר נזדמן לך מקרה להסיר מעליך את החולצה של הפועל ולמצוא דרך יותר נעימה בחיים…

נילוב סקר את בגדיו המוזרים של הג’נטלמן וענה בחיוך:

– אני רואה שאתה, השופט דיקינסון, מתלבש בבגדי פועל.

– זהו קצת ענין אחר, – ענה דיקינסון – אני הייתי מלפנים בנאי ונדרתי להתלבש בכל חגיגה בבגדי בנאי. היום היתה פתיחת הבנק בעיר, והמיסדים הזמינוני לחגיגה. ומי שמזמין את דיק דיקינסון מזמין גם את מעיל הפועל שלו… הם ידעו מזה קודם.

– אנכי מכבד מאוד את הקו האופיני הזה, אדון, – אמר נילוב ברצינות – אך…

– אך, אני חוזר, זהו ענין אחר לגמרי, אני לובש את החליפה הישנה של פועל וביחד עם זה כפפות מהמין היותר טוב שבניו-יורק. זה מזכירני מה שהייתי ומה שאני עכשיו, זאת אומרת, למה אני חייב תודה בעד התמורה הזאת.

הוא נשתתק, מצץ הסיגרה בשפתותיו הדקות והאירוניות, ובהביטו בעיניו החדות אל האיש הצעיר, הוסיף:

– אתה, כנראה, הולך אחורנית, וכשתזקן תבקש אולי לשים עליך את הפראק.

– אני מקוה, כי לא יקרני כאלה – ענה נילוב – אולם כנראה הרכבת עומדת. כאן מקום נסירת העצים, והנני לרדת כאן. להתראות, אדון!

– להתראות! עוד נשארו עמי שאלות אחדות!

בהסירו את צרורו מהמדף, הביט נילוב בעינים חודרות אל מתיא הישן, אך כשנפגש עם מבטו של דיקינסון, לקח את צרורו ונפרד מהשופט. ברגע ההוא פתח מתיא את עיניו והביט בהתפלאות אל נילוב. פניו של מתיא הפיקו תמהון, אך עד ששפשף את העינים עמדה הרכבת פתאום, כמו תמיד באמריקה. נילוב יצא אל הפלטפורמה, ובעוד רגע הלכה הרכבת הלאה.

דיקינסון חזר למקומו, והאמריקאים התחילו לשוחח על זה שעזב אותם.

– כן, זהו ג’נטלמן רוסי שלישי שפגשתי בחיי, ואדם שלישי שאיני יכול להבינו.

– אולי מכת הטולסטואיים הוא? – אמר אחד.

– אינני יודע… אך הוא כנראה קבל השכלה רחבה, – הוסיף דיקינסון – וכבר היו כמה מקרים לפני שהיה יכול לעלות מתוך מצבו והוא מאן. כשגמרתי מלפנים את קבלנותי הראשונה, שהיתה לא גדולה, אז אמר לי המהנדס דיגלאס: אנכי שבע רצון מעבודתך. הגד נא למה אתה שואף בעתיד? אני עניתי בצחוק: אני לא הייתי מסרב מלקבל עלי להבחר לפרזידנט! מיסטר דיגלאס גם כן צחק וענה: אכן איני יכול להבטיחך שתהיה פרזידנט, אך אתה תבנה עיר שלמה ותהיה בה לראש.

– וזה נתקיים! – אמר בכבוד אחד מצעירי הנוסעים.

– אמנם, – ענה דיקינסון – להבין את האדם, זאת אומרת לדעת למה הוא שואף. כשראיתי בפעם הראשונה את הצעיר הרוסי הזה, העובד בבית החרושת לנסירת העצים שלי, גם כן שאלתיו: למה היה שואף? והוא ענה: אני מקוה שאוכל להכין לך קרשים דקים לא גרועים מאלה שמכינים הטובים שבפועלים.

– אכן מוזר הדבר! – אמר אחד הנוסעים.

באותה שעה נזדעזע מתיא, שנרדם שוב ברכבת אחרי שיצא נילוב משם, ושפתיו דובבו מתוך שנה.

– הנה גם את זה קשה להבין! – אמר אחד האמריקאים בצחוק.

– לא ראיתי מימי איש שירבה כל כך לישון במצב לא מתאים שכזה!

השופט דיקינסון הביט בתשומת לב מיוחדת אל מתיא ואמר:

– אנוכי נכון להאמין, כי יש איזה דבר המעיק על מצפונו של האיש הזה. אינני יודע לאן הוא נוסע – אבל הייתי חפץ מאד, שלא ישים מושבו בתוך עירנו.

פרק כט

נשמע צלצול לעתים יותר תכופות, הרכבת הלכה לה לאט, הקונדוקטור נכנס לתוך הקרון וקבל את הכרטיסים מאת הזקן האפור ומשכנו הצעיר ואחר כך נגש אל מתיא הישן, נגע בשרוולו ואמר:

– דיבילטואון, דיבילטואון, אדון…

מתיא התעורר, פקח עיניו, הבין ונרעד בכל גופו. דיבילטואון! את השם הזה שמע כמה פעמים מפי כל קונדוקטור חדש שנכנס לקרון והוציא את הכרטיס מתוך המגבעת שעל ראש מתיא, ובכל פעם העיר שם זה בלבו איזה רגש לא נעים. דיבילטואון, הרכבת התחילה ללכת לאט, מקבלים את הכרטיסים בחזרה… הנה הגיע סוף לנסיעה, ובכן צריך לעזוב את הקרון… ומה שם הלאה? מה מחכה לו באותה דיבילטואון, שעד המקום הזה קבלו בשבילו כרטיס, מפני שלא היה לו יותר כסף?

בחלונות הקרון נראו אורות שבאו מהחוץ, כמו סכות של יהלום תקועות באפלת ההרים וביערות. משם רצו האורות וירדו אל תוך הבקעה, השתקפו בתוך מקום מים ושם הלאה נעלמו כליל. על יד החלון של הקרון עבר סלע גראניט כל כך קרוב, עד שנראה עליו האור הצהוב שמפנס הקרון. אחר כך נשמע מתחת הקרון רעש עמום של הגשר, ואז נראו שוב אורות רחוקים על פני הנהר, אך עכשיו התרוממו האורות יותר ויותר והתקרבו הלוך והתקרב. על הקטר צלצלו בלי הרף מפני שהרכבת בלכתה לאטה, עברה עכשיו את הרחוב הראשי שבדיבילטואון.

– הראית, אדון, איך שנרעד האיש הזר הזה? – שאל הצעיר, שכנראה השתדל למצוא חן בעיני דיקינסון.

– ראיתי הכל, – ענה הזקן – דיק דיקינסון ישתדל מראש להזהר.

בעוד רגע נפתחו דלתות הבתים בדיבילטואון ובני העיר יצאו לקבל פני אורחיהם. הקרון נתרוקן. האיש הצעיר עוד הרבה להשתחוות נגד דיקינסון, מסר גם דרישת שלום למיסס ליוסי, ואחר כך פנה ללכת אל העיר ושם הפיץ שמועות מחרידות.

העיר דיבילטואון היתה עיר צעירה בשטאַט צעיר. רק שמונה שנים עברו מעת שנעשתה תכנית העיר על יד מסלת ברזל חדשה, ומאז היתה העיר חיה חיי שקט, כנהוג בערים הנדחות שבאמריקה. מובן כי הידיעות שבאו הפעם היו על האיש המוזר שבא ברכבת, מבלי דבר דבר עם איש אף מלה אחת, שנרעד כשנגעו בו ושהוא מעורר חשד גדול בעיני השופט דיקינסון, המתנהג אמנם בשגעון, אבל נכבד מאוד בעיני כל יושבי העיר.

ברדתו מהקרון פנה השופט דיקינסון כרגע אל השוטר היחידי של העיר ובהראותו על מתיא, שעמד אבוד-עצה על הפלטפורמה שעליה שפוך אור החשמל, אמר:

– שים נא עינך, דז’ון וראה אנה יפנה האיש הזה. צריך לדעת מה רצונו. אני ירא כי טובה לא תבוא לנו ממנו.

השוטר דז’ון קללי התרחק והסתתר בצל המחסן, מתגאה בזה כי נפל בגורלו ענין חשוב מאוד.

אולם מהרה נדמה לו לדז’ון השוטר, כי הגר הנהו משולל כל רצון. הוא פשוט יצא ועמד על הפלטפורמה בלי כל מזודה, רק עם סל בידו. כנראה לא היתה תכנית למעשהו, והוא הביט במבט קהה אל הרכבת ההולכת ומתרחקת.

מתיא נאנח, הביט מסביב וישב לו על האצטבא על יד הגדר, לא רחוק מבית הנתיבות שנתרוקן. הלבנה התרוממה עד חצי השמים. מהצל שהלך והתקצר נתגלתה דמותו של דז’ון, ומתיא הוסיף לו לשבת, מבלי להראות שיש ברצונו לעשות מה שהוא לעיר השקועה בתרדמה.

אז הגיח דז’ון קללו ממארבו ובהתאם להמדובר ביניהם, הלך ודפק במלונו השופט.

השופט דיקינסון הוציא את ראשו מעבר לחלון ועל פניו נראה שהוא יודע מראש מה שדז’ון בא לבשרו.

– אנה הלך האורח ההוא?

– לא הלך לשום מקום, אדון, הוא מוסיף לשבת באותו המקום.

– הוא מוסיף לשבת… טוב, האם הראה במה שהוא למה הוא מתכון?

– אני חושב, אדון, כי אין לו איש ההוא שום כונות.

– לכל אדם יש איזו כונה, דז’ון, – אמר דיקינסון בחיוך של צער על תמימותו של השוטר – האמינה לי, לכל אדם יש איזו כונה שהיא. אם אנכי למשל הולך אל בית האופה, זאת אומרת שכונתי היא לקנות לחם. זהו דבר מובן, דז’ון. ואם אנכי יושב במטה, כונתי לישון… וכי לא כך הוא?

– נכון מאוד! – ענה השוטר.

– ואם… – כאן נתעותו פני הג’נטלמן בהבעה של ערמה – ואם היית רואה שבחצות הלילה אנכי מתהלך על יד המחסן של מסלת הברזל ומתבונן אל המנעולים ואל הדלת… המבין אתה, דז’ון?

– אני מבין היטיב… אבל… אם האיש יושב במקום אחד על האיצטבא ומתאנח?…

– טוב. כמובן שהדבר אינו לגמרי ברור. יש לו לאיש הזה זכות, כמו לאחרים, לשבת על האיצטבא ולהאנח, אפילו עד עלות הבוקר. תשגיח נא רק אם לא יבוא לעשות מה שהוא יותר רע. דיבילטואון סומכת על ההשגחה שלך. אולי ילך האורח אל הנהר, אולי יש לו חברים בסירות, אולי הוא מצפה לרגע שבו יוכל לשדוד את הרכבת, כמו שקרה לא כבר אצל מאדיסון… עמוד נא עוד רגע!

דיקינסון היטה אוזן קשבת: רכבת נגשה אל בית הנתיבות. השופט הביט אל דז’ון בעיניו החדות ואמר:

– אנכי מסופק מאוד אם עכשיו תמצאהו באותו המקום. הוא רצה לרמות אותך והצליח ברמאותו. הוא בודאי עשה כבר את שלו, ועכשיו ישב ויסע ברכבת הזאת. מהר נא שמה!…

החלון של השופט נסגר, והשוטר מהר לרוץ אל בית הנתיבות. אולם האיש חסר-הכוונה ישב לו על מקומו, בהורידו את ראשו. השוטר בקש לו מקום שיש עליו צל, בשביל שיסתיר בו את קומתו הגבוהה, ואחרי שלא מצא כזה החליט לשבת אצל קיר המחסן. אחר כך נסמך ראשו מאליו אל הקיר והוא נרדם בתרדמה נעימה. השופט המתין לו עוד איזה זמן ובראותו שהשוטר אינו שב, הבין שהאורח עדיין יושב על מקומו. הוא חשב כבר לכבות את המנורה, אך ברגע ההוא הודיעוהו כי בא איש ברכבת מיוחדה וצריך לראותו תיכף.

ואמנם לתוך חדרו נכנס בחפזון איש שאי אפשר להכיר על פי חיצוניותו מה הוא, רק עיניו החודרות של השופט הכירו בו כי זה דדקטיב (בלש).

– האתה שופט העיר? – שאל האיש בהשתחויה.

– שופט העיר דיבילטואון – ענה דיקינסון בהכרת ערך עצמו.

– אני צריך שתתן על ידי דרישה לאסור… אדון!

– אני חשבתי כך. האיש גבה הקומה, הענק? זה שבא עם הרכבת הראשונה?

הבלש הביט בתמהון על השופט שכבר נודעו לו כל הפרטים, ואמר:

– וכי כבר נודע לאדוני דבר הפקרא בניו-יורק?

השופט הביט אל הבלש ואמר לו: – היכן יפוי הכח שלך?

– אנכי כל כך מהרתי לנסוע בעקבותיו ולא הספקתי לקחת עמי יפוי כוח… אך המעשה כל כך ידוע הוא, הלא זה הוא שהרג את הופקינס!

– לפי התלגרמות האחרונות, – אמר השופט בטון קר – השוטר הופקינס הנהו בריא כבר לגמרי. אנכי דורש תעודה!

– אנכי אמרתי לך, אדון, הענין כל כך נכבד ונוסף לזה הלא הוא מארץ נכריה.

– בסגנון אחר אם נאמר: אתם מרשים לעצמכם להתנהג עם הבאים מארצות אַחרות בקלות יתרה. אנכי לא אתן פקודה לאסרו!

– אבל, אדון, הלא זהו איש מסוכן!…

– המשטרה של העיר דיבילטואון תמלא את חובתה! – ענה דיקינסון בגאוה – אנכי לא ארשה שיכתבו אחר כך בעתונים, כי בדיבילטואון מכניסים אנשים למאסר בלי כל סבה מכרעת.

הבלש יצא בלחצו בכתפיו והלך לו ראשית כל אל התלגרף, והשופט דיקינסון שכב לישון בבטחה, כי למשטרה של דיבילטואון יש כח מספיק כדי להשגיח על האיש משולל הכוונה, אך לפני ששכב שלח טלגרמה לנילוב למען יבוא אליו בבוקר.

פרק ל

בבוקר בא דז’ון קללי לבית השופט.

– מה נשמע, דז’ון? – שאל דיקינסון.

– הכל בסדר, אדון… אבל אחריו מביט עוד אחד.

– אני יודע, איש לא גבוה, בחליפה אפורה.

דז’ון הביט ביראת הכבוד אל השופט שלפניו גלויות כל הנסתרות והוסיף:

– הוא עודנו יושב, בהורידו ראשו על ידיו. בבוקר כשעבר השומר של מסלת הברזל, הלה הביט רק אליו. “כמו כלב. חולה”, – אמר ויליאמס.

– ויותר לא כלום?

– על יד האיש הזה מתאסף ההמון. כל הככר וכל הגן מלא אנשים.

– מה הם רוצים, דז’ון?

– כנראה גם הם רוצים לדעת למה הוא מתכון. ויחד עם זה עברה השמועה, כי זהו הפרא שהרג את הופקינס בניו-יורק.

ההודעה שהביא דז’ון היתה נכונה מאוד. השמועות על בואו של הגר המוזר, שמגמתו הרעה נודעה לשופט דיקינסון, כבר קיבלו צורות משונות ומוגזמות, וכאשר ראו בבוקר, כי אין לאיש הזה שום כוונות ושהוא המשיך לשבת כל הלילה בלי תנודה – היתה בעיר תנועה רבה. סביב האיש המוזר נתאספו סקרנים, מתחילה ילדים ונערים בהליכתם לבית הספר, ואחר כך משרתי בתי המסחר, גבירות השבות מהחנויות – סוף דבר: כל העיר דיבילטואון, כל אלה שהקיצו משנתם ושהלכו איש איש לעבודתו בקרו את הככר אשר בגן העיר אצל בית התחנה, ברצותם לדעת מה היא מגמתו של האורח המוזר הזה.

אבל זה היה דבר קשה מאוד. האורח הוסיף לשבת על מקומו, התאנח ולפעמים השיב על מה ששאלוהו במלות לא מובנות. ואולי היתה כבר מגמה למתיא בעת ההיא. בשומו מעינו במצבו בלילה ההוא, כל זמן שהעיר היתה תפושה תרדמה ולא רחוק ממנו היו עוברים ושבים השוטר והבלש – בא מתיא לכלל דעה שאין להמלט מהגורל, והגורל לאיש שכמוהו, שאין לו לשון ולא דרכיה הוא – בית האסורים… הוא חשב הרבה על אודות זה והחליט, כי בזמן יותר קרוב או יותר רחוק יכניסוהו סוף סוף למאסר. ואם כך הלא יותר טוב שיקדים הגורל לבוא… הוא יראה בסימנים כי אינו מבין מה שמדברים אליו, ומה שנעשה בניו-יורק הלא כאן אין איש יודע… ולפיכך הוא נשם כאילו הוקל לו, ובשמחה ובבטחון קם לעומת השוטר שהלך וקַרב אליו, בפנות לו דרך בין ההמון.

השופט דיקינסון נכנס אל תוך אולם המשפט, בשעה שאצל ביתו נשמע שאון וקול שיחות, וההמון מהר להתפרץ אל תוך האולם. האורח המוזר עמד בענוה באמצע, והשוטר קללי היה מלא עונג.

– הוא בקש, אדון שופט… – אמר השוטר, בהתקרבו אל השופט.

– טוב, דז’ון. אנכי ידעתי כי אתה תעשה את חובתך לעיר הבוטחת בך… מה בקש האיש הזה?

– הוא רצה לנשוך אותי בידי.

מיסטר דיקינסון נדהם בשמעו את הדבר הזה.

– לנשוך ביד?… אם כן זוהי אמת!… האם אתה בטוח כי זאת היתה מגמתו?

– יש לי עדים.

– טוב, אנו נחקור את העדים. המקרה דורש חקירה מעולה. האדון נילוב עדיין לא בא?

נילוב לא בא עדיין. מתיא הביט על כל הנעשה סביביו בתמהון וכמעט בכעס. הוא החליט בלבו לקבל על עצמו כל מה שיושיט לו הגורל, אך נדמה לו כי כאן הכל נעשה לא כמו שנהוג אצל בני אדם. לו נדמה, כי הדבר יהיה הרבה יותר פשוט. שואלים אדם לדרכיה שלו, והדרכיה איננה… אז אוסרים את האיש, השוטר עם פנקס תחת זרועו מוליכו אל המקום הדרוש, ושם… כאשר תחליט הממשלה כן יקום.

אבל פה גם את הדבר הפשוט הזה אינם יודעים לעשות כדבעי. נאסף, השד יודע למה, המון גדול, כאילו להסתכל בחיה רעה, ובראש כולם יושב הקבצן המטונף שראהו אתמול. אכן, עכשיו הוא לבוש בגדים נאים, ורק שאין עליו כל סימני שררות… מתיא הביט אל כל סביביו בכעס עצור.

ובאותה שעה נגש השופט לחקירה.

– ראשית כל עלינו לדעת את לאומיותו ואת שמו, – אמר השופט. – מה שמך?

מתיא שתק.

– שם עמך? – ואחרי שלא קבל מענה, הביט השופט אל הקהל. – אולי יש כאן מי שהוא שיודע איזה מלים ברוסית? מיסיס בראיס! נדמה לי שאביך היה מיוצאי רוסיה?

מהקהל יצאה אשה כבת ארבעים, בעלת קומה בינונית, עם עיני תכלת, כמו אצל מתיא, רק צבען כהה כבר. היא עמדה מול מתיא, וכנראה השתדלה לזכור מה שהוא.

באולם היתה דממה. האשה הביטה אל מתיא, ומתיא תקע את עיניו באשה, שעיניה כמראה הקרח, אך מהן כאילו נגלו זכרונות קדומים. הזכרונות היו עמומים ומבולבלים בראשה. היא כבר שכחה את השפה הרוסית, רק מלים בודדות נשתמרו עוד בזכרונה מאיזה שיר, שבו היתה אמה משעשעת אותה בהיותה ילדה קטנה. פתאום התחילו עיניה נוצצות, היא הרימה את ידה מעל ראשה, הכתה באצבע צרדה, פנתה והרימה קולה בשיר, בשפה הפולנית, בקול מוזר, כאילו יצא מתוך מכונה:

Haшa Maтka kypoпaтa

Paдa БитЬ дeтeй

מתיא נזדעזע ונמשך אליה והתחיל לדבר מהר ובהתעוררות. צלצולה של השפה הסלוית הפיח בלבו תקוה להצלה, כי סוף סוף יבינו מה שבלבו וימצא איזה מוצא. אך עיני האשה כאילו כבו. היא זכרה רק אותן המלים שגם בעצמה לא הביאה פתרונן, ואחר כך השתחותה נוכח השופט – אמרה איזה דברים באנגלית וחזרה למקומה… מתיא מהר אליה, דבר מה שהוא בקול רם, כמעט בטרוף הדעת, אך הגרמני והשוטר סגרו בעדו את הדרך. אפשר שחששו פן ישוך את האשה הזאת, כמו שרצה לנשוך את השוטר. אז תפש מתיא במשענת הכסא ונפל. עיניו היו פתוחות לרוחה כמו אצל איש שנגלה לעיניו מחזה איום. ובאמת – לעיני האיש הרעב והמדוכא הזה נראה חלום בהקיץ. נדמה לו כי הוא עדיין בספינה ועומד על חטמה – ראשו מסתובב, והוא נופל המימה. הוא חלם חלום כזה כמה פעמים במסעו ותמיד היה חושב אחר כך מה מרגישים העלובים שספינתם נטרפה – בלי תקוה ובתוך הים הגדול, הזועף לעולם, שאין לו רחמים ואין לו סוף… עכשיו נגלה המחזה הזה לפני עיניו הפתוחות. במקום האנשים, במקום האולם – הלכו לעומתו גלים מעלי קצף רחבים, קרים, בלי סוף ובלי גבול… הם הולכים, נשברם, משקשקים, מתרוממים, טובעים ומטביעים… לחנם הוא משתדל לשחות, לצעוק, לקרוא לעזרה, לתפוש להתחזק ולעלות למעלה. איזה כח נסתר מושך אותו אל התהום. קול שאון באזנים. לפני עיניו התהום הירוק המלא סוד ומטיל אימה. זהו אבדון… ופתאום מוטים אליו פני אדם עם עינים מאירות וקפואות. הוא מתעורר, הוא שוב מקוה, מחכה לעזרה – אך העינים קופואות, הפנים חורים. אלו הם פני מת אשר נטבע קודם… כל התמונה הזאת נתגלתה לפניו ברגע אחד, אך באופן כל כך בהיר עד שלבו נלחץ מאימה. הוא התאנח ותפש ראשו בידיו – ה' אלהים! – גמגם מתיא – עזור נא לאדם אומלל! כנראה, בלבול בראשי…

הוא שפשף את עיניו באגרופו ושוב בקש איזה זיק תקוה מעל פני אלה האנשים.

ובעת ההיא באר השוטר לפני השופט איך נגלתה מגמתו של האיש המוזר. הוא ספר כי בעת שהוא, השוטר, נגש אליו, תפש האיש המוזר בידו. והשוטר דז’ון הרכין ראשו אל יד השופט. להראות דוגמה ממה שעשה לו מתיא, ובשביל לתת ציור יותר בולט הוא גלה את שניו הלבנות והוסיף בזה הבעה של אכזריות.

העדות הזאת עשתה רושם חזק על הקהל, אך הרושם, שעשתה דימונסטרציה זו על מתיא היה עוד יותר חזק. הלשון הזאת היתה מובנת גם לו. בראותו את תנועותיו של השוטר, נתברר לו פתאום הרבה ממה שלא היה מובן לו עד הנה, נתברר לו גם מפני מה מהר השוטר להוציא ידו מיד מתיא. וגם נודע לו עכשיו הטעם למה קבל מתיא מכה בגן המרכזי… והוא הרגיש את עצמו כל כך נעלב ומדוכא עד כי לא ידע את מקומו…

– שקר! – צעק מתיא – אל תאמינו בדברי הנבל הזה!

ובהיותו מלא קצף על העלילה, מהר אל השופט ורצה להראות לו מה היה ברצונו לעשות ליד השוטר.

השופט דיקינסון קפץ מקומו ודרך בהחפזו על הכובע החדש שלו. איזה גרמני חזק יחד עם השוטר ועם עוד אנשים אחדים תפסו במתיא מאחור, למנוע בעדו שלא ישוך את השופט, שנבחר על ידי קהלת דיבילטואון. באולם קמה מבוכה, שכמוה לא היתה מיום שנבנתה העיר. הקרובים אל הדלת מהרו להתחמק משם, דחפו איש את רעהו, צעקו, ובפנים נעשה איזה דבר לא מובן ונורא…

מעונה, רעב ונעלב יצא מתיא כמעט מדעתו ובזרוע עוזו דחף מעליו והכריע את כל אלה שרצו לתפוס בו. רק הגרמני החזק לא הרפה ממנו והחזיקו מאחור בזרועותיו. מתיא השתדל בכל כוחו להתפרץ הלאה ועיניו מלאו דם ובהרגישו כי בינתו מסתתרת, נולד בו החפץ להתנפל באמת על האנשים שמסביב, להכותם וגם לנשוך אותם.

לא ידוע מה היה סוף הדבר אלמלא נכנס שמה בעת ההיא נילוב. הוא פרץ לו דרך ונגש אל מתיא, עמד לנגדו ושאלו ברוסית: – הוי, בן, ארצי, מה פרצת פה?

בשמעו את הצלילים הראשונים של הקול הזה, חלץ מתיא את עצמו מידי המחזיקים בו, תפס את יד נילוב והתחיל לנשקה ולבכות כילד קטן…

בעוד רבע שעה נתמלא שוב האולם של בית המשפט על ידי אזרחי העיר דיבילטואון, שנתברר להם כבר כל המעשה, מה היתה כונתו של האורח המוזר, הכל באופן ברור ומשביע רצון. מתיא מצא את נילוב, שעבד בבית החרושת של נסירת עצים, כי בן ארצו הוא והוא היה גם סניגורו, ובלי טרחה יתרה הצליח לפזר את האשמה שטפלו על מתיא. השופט דיקינסון קבל תשובות מספיקות לשאלה מה שמו ומה שם עמו ולשאר השאלות. ברגש גאוה שהצליח לברר את כל הענין המסובך, שכח השופט גם את הכובע החדש שנדרס ואחרי שמהר לגמור את הענין מצדו הרשמי, הושיט יד לנתבע, והביע יחד עם זה את בטחונו, כי היטיב מתיא לעשות בבחרו בדיבילטואן מקום לשבתו מכל מכל ערי ארצות הברית ומזה ראיה לכשרונו לחדור ולהבין האמת לאמתה. אחר כך הציע לפניו שאלה לא באופן רשמי: המצאה אמריקה חן בעיניו? כמובן, אתה השאלה הציע על ידי נילוב.

מתיא שעדיין לא נחה דעתו מה שקרה עמו, אמר:

– הלואי שהיתה כולה יורדת שאולה!

– מה אמר הג’נטלמן על אודות ארצנו? – שאל השופט ובזה העיר את סקרנותם של כל הנאספים.

– הוא אמר, שעוד דרוש לו זמן, כדי שיוכל להכיר את מעלות המדינה הזאת.

– טוב מאוד, תשובה מתאימה לג’נטלמן חכם! – אמר השופט ברגש של שביעות רצון.

פרק לא

ביום השני יצא העתון של דיבילטואון בפורמט יותר גדול מהרגיל. על העמוד הראשון נדפסה תמונת מיסטר מתיא, האזרח החדש של העיר המהוללה ובטקסט של העתון – מאמרים, הנושאים עליהם ראשים מצלצלים, ושבהם פנה העורך אל כל אמריקה בכלל ולניו-יורק בפרט:

“מהיום תוכל העיר דיבילטואון להתגאות בזה שהשופט שלה, מיסטר דיקינסון, הצליח לפתור את השאלה, שבה נתחבטו לשוא חכמי המדע הגדולים של ניו-יורק. הפרא המפורסם, שהסב את האינצידנט בגן המרכזי, שעל אודותיו כבר עברה השמועה בכל אמריקה בצורה מסורסת, מתארח עכשיו בעירנו. אחרי חקירה ודרישה מעולה, שנעשתה על ידי השופט המומחה בענינים אלה, מיסטר דיקינסון, הוברר שהאורח הוא בן פלך לוזינה (הפלך היותר יפה והיותר תרבותי שבארץ הגדולה והידידותית) נוצרי, ו – נוסיף על זה משלנו – איש צנוע, מתנהג בענוה עם הבריות וישר דרך לגמרי. הוא גלה שמחה של נוצרי אמתי, כאשר נודע לו כי הופקינס שנחשב במתים, בריא לגמרי, והשוטר הזה שב לעבודתו התמידית. זהו טוב ויפה לשוטר הופקינס, אך יש לנו העוז להוסיף, בסמכנו על דעות חכמי המשפט המעולים של עירנו, כי בכל הענין הזה היה מיסטר הופקינס בעצמו האישיות הנוגעת בדבר מפני שהוא בעצמו גרם לכל המאורע הזה. כן. אנו חוזרים על דברינו, הוא בעצמו אשם בכל האסון, אחרי שהוא ראשון הכה במגלב בראשו של אורח שקט, שרצה להביע לו רגשות אהבה ואמון. אם שופטי העיר ניו-יורק חושבים אחרת, אם העורך דין של העיר ההיא יבקש להוכיח את ההפך, או אם מיסטר הופקינס בעצמו יבקש כי ישיבו לו את הנזק שסבל, אז יצטרכו להלחם עם הסנגורים היותר חשובים שבעיר דיבילטואון, שהבטיחו לעמוד לימינו של הנאשם חנם, בלי קבלת שכר. ואולם מסופקים אנו אם יהיה צורך בזה, אחרי שנברר את השאלה הזאת על עמודי עתוננו, להסיר עוד עלילה, אשר שמו חברינו לעט הניו-יורקים, מבלי חקירה מעולה בהטילם כתם על הנהגתו של מיסטר מתיא הלוזיני, אורחנו הנכבד, ואנו מקוים כי יהיה גם אזרחנו. הדבר העיקרי שנתברר אחר החקירה המעולה הוא, כי הוא אינו נושך כלל. אותה התנועה שמיסטר הופיקנס נתן לה באור כל כך מעליב (שאינו נותן כבוד להתבוננות המשטרה הניו-יורקית) היא באמת באה להביע, להפך, אות של הבעת ידידות רבה ונתינת כבוד, כמנהג האנשים היותר נכבדים שבפלך לוזינה. הוא פשוט הרכין ראשו לנשק את יד הופקינס. תנועה שכזו מצדו הראה לפנינו גם ביחסו לשופט דיקינסון ולשוטר דז’ון קללי, וכן לאחד מבני ארצו העובד בעבודה פשוטה בבית החרושת לנסירת עצים של מיסטר דיקינסון, שאמנם השכלתו וכשרונו של הפועל הזה יפתחו לפניו דרך רחבה בארץ הזאת. אין ספק כי אילו היה מקבל האורח הזה, תחת אותו הכבוד שרצה להראות, מכה בראשו במגלב, אז היה גם השוטר של העיר דיבילטואון מקבל אותה המנה שקיבל השוטר הופקינס בניו-יורק, אחרי שהג’נטלמן הרוסי מחונן בכח פיזי גדול מאוד. אך דיבילטואון – אנחנו אומרים זאת בגאוה – לא רק שפתרה חידה גאוגרפית, שלא ידעה ניו-יורק הגאותנית לפתרה – אלא שהיא עוד הראתה משל יפה של יחס נוצרי אל הזרים הבאים לשכון בה – יחס שבודאי ימחה מלבו של הגר את הרשמים המרים, שקבל ממאורעותיו בניו-יורק”.

" מאולם המשפט הוליך את האורח האדון נילוב – ג’נטלמן רוסי שעל אודותיו סיפרנו קודם – אל דירתו, שבשכונת הפועלים. חלק גדול מתושבי דיבילטואון, ביחוד מצעירי הג’נטלמנים והלדות (הצעירות) לוו אותם עד הבית בקריאות הידד וגם אחרי שנסגרה אחריהם הדלת לא נתפזר ההמון עד שיצא מיסטר נילוב ונשא נאום קצר על העתיד היפה של התפתחות העיר המהוללה. בסוף דבריו ביקש שיתנו לאורח לנוח, אחרי שהוא אינו רגיל לשמוע שאון מפי קהל מכבדים".

כמובן שהמחבר את המאמר המליצי לא ידע שאחרי שנתפזרו אזרחי דיבילטואון שאף מתיא רוח כאילו הוקל מעליו משא כבד ואמר:

– ומ–ה?… האם הלכו כולם?

– כן, – ענה נילוב שנגש להכין קהוה על המכונה.

– יקחם החלי-רע את כולם! – קרא מתיא מעומק לבו והשפיל ראשו לגמרי.

נילוב חייך ולא אמר כלום. הוא הבין שאחרי ענויים שכאלה אפשר שגם ענק שכזה יפול תחתיו, ולכן מהר להשקותו קהוה חם ולהשכיבו לישון.

פרק לב

מתיא ישן מעת לעת שלם, גם קצת יותר מזה. כשהקיץ נטתה השמש מהחדר המואר, ורק קויה האחרונים נראו שם. נילוב שב אז מהעבודה, והסיר מעליו את חולצתו הכחולה, שהיתה מכוסה בנסורת עצים. גם בין שערותיו הסתבכו קלפות עצים.

איזה זמן לא ידע מתיא איפה הוא ומה קרה לו. ואחר-כך במצמצו את עיניו, הביט בחשד אל האיש הצעיר. הוא היה ירא אולם הכל הוא חלום אשר יעבור מהר ואז תבואנה עוד תמורות לרעה ומקרים קשים.

בעת ההיא החליף נילוב את שמלותיו, ישב אל השולחן ופתח לפניו ספר.

עכשיו אי אפשר היה להכיר שהוא פועל פשוט, ובזכרונו של מתיא התיצבה הדמות שנגלתה לפניו רגע בשבתו בקרון. הוא נזכר על בית הפריץ שעמד קרוב ללוזינה שהיה נשקף מבעד השיחים הירוקים של הגן. בין בעל הבית הזה ובין יושבי השכונה היתה זמן רב מחלוקת ומשפטים על דבר תשלומי המסים. המחלוקת התחילה עוד בימי האבות ונמשכה גם בימי הבנים, ופעם הכרע לצד זה ופעם לצד השני. והיה קרוב הדבר שהמשפט יביא לידי סכסוכים גדולים, פתאום מת הפריץ הזקן, ובא היורש הצעיר וקרא לאספה את כל בני השכונה ובקש לגמור את הסכסוכים וויתר על כל הדרישות. איזה זמן התרגשו בני לוזינה והתעקשו כי איש לא הבין מה היא סבת הויתורים האלה.

אבל האנשים היותר פקחים הבינו, כי בן הפריץ בודאי אבד כספו בהוללות ונשקע בחובות, והוא רוצה למכור את נכסי אביו ורק המחלוקת עם האכרים מפריעה בעדו. בני לוזינה השתדלו לקבל עוד מה שהוא, והענין נגמר. אחרי כן נעלם בן הפריץ ולא נודע אנה הלך. רק שמועות לא ברורות התהלכו על אודותיו, שמועות משמועות שונות, אך לפי כל הנוסחאות שמשו לא לשבחו.

והנה עכשיו נדמה לו למתיא כי לפניו יושב אותו בן הפריץ. הוא כל כך התפלא על הדבר עד כי התחיל לשפשף את עיניו, אולי ראיתו מטעה אותו. המטה שתחתיו חרגה. נילוב פנה אליו.

– ומה, בן ארצי, הערבה לך שנתך? – שאל הצעיר בקול רך – עכשיו הבה נשתה קהוה.

מתיא התנשא ממשכבו בבושה ומתח את אבריו שנקפאו, אתמול שמח לקראת האיש הזה וחשב אותו למצילו, היום הרגיש איזה אי-נעימות בנוכחותו. מלבד זאת הוא בא במבוכה בראותו כי בחדר הזה רק מטה אחת, וכנראה בעל החדר ויתר בשבילו על המטה, ובעצמו שכב על הרצפה, והנה גם רגלי מתיא יחפות – כנראה בשנתו הסיר נילוב מעליו את המגפים. אמנם הוא לא הסיר את מגפיו בכל הימים שנסע והרגיש צרבת ברגליו. אך כל הטורח הזה שטרח נילוב בשבילו הסבו לו כמעט אי-נעימות. הוא ידע עכשיו כבר באופן ודאי כי זהו בן הפריץ מלוזינה ומה שדברו על אודותיו היו דברים אמתיים, שהוא אבד את רכוש אבותיו, ועכשיו הוא נודד כבן ממר בארצות זרות. אך אחרי שבכל זאת הוא עשה עמו חסד וביחד עם זה הוא בכל זאת פריץ, החליט מתיא שלא לגלות לפניו כי הוא מכיר אותו, אך ביחוסו אליו נראה שהוא חולק לו כבוד, ובזה הכניס איזו ערבוביה ואי הבנה ביחסיהם איש לאחיו.

ביום השני אמר נילוב למתיא כי אם הוא רוצה, יש בשבילו עבודה להעביר עצים אל הברניות.

מתיא כמובן הסכים בשמחה ומהרה סחב בענוה אותו האיש, שעל אודותיו דברו בכל עתוני אמריקה, עצים אל חוף הנהר, כוחו הגדול והבטחון בטעינת משאות כבדים של עצי אלון הגדילו את מעלתו, וכעבור שני שבועות עבד יחד עם נילוב בבית החרושת לנסירת עצים, ששם נסר נילוב את העצים לקרשים דקים. לפנות ערב, מאובקים בנסורת, שבו שניהם הביתה. מתיא שכר לו חדר סמוך לחדרו של נילוב ויחד הלכו לאכול ארוחת הצהרים במסעדה אחת. מתיא לא דיבר כלום אך נדמה לו כי לאכול במסעדה היא טפשות, והוא חשב מחשבות כי יכין לו אוכל באופן יותר פשוט. בבוא זמן החשבון הראשון התפלא מתיא כי אחרי כל ההוצאות עוד נשאר לו סכום הגון, והוא הטמין את רכושו, ורק קנה לו לבנים חדשים. כעבור שבוע אמר לו נילוב כי ילכו שניהם לדיבילטואון ושם ירצה נילוב איזו הרצאה. הם באו לאולם גדול מלא בני אדם, שפגשו אותם בקריאות ובצפצופים ( באמריקה נוהגים להביע בזה רגשי חבה), אחר כך נשתתק הכל. השופט דיקינסון אמר דברים אחדים והראה באצבעו פעם על מתיא ופעם על נילוב – ואחר כך דבר נילוב זמן ארוך, ולעתים הראה על המפה הגדולה. הקהל שהיה ביחוד מהפועלים, שמע בהקשבה גדולה ובסוף מחאו לו כף.

כששבו הביתה, הוציא נילוב מכיסו כסף וחלק לשני חלקים והושיט את החלק האחד למתיא. – את זה הרוחנו היום שנינו – אמר נילוב זהו תשלום בעד ההרצאה. אנכי הרציתי על דבר ארץ מולדתנו, ועל דבר הגלגולים שקרו לך ולפי הצדק מגיע לך החצי. מתיא נסה לסרב אך אחר כך קבל את הכסף. בתוך הזמן הזה נשתנה היחס שלו אל נילוב הרבה, ואף-על-פי שעדיין לא את הכל הבין, בכל זאת הוציא כבר מלבו את המחשבה על דבר הבן ההולל. כאשר קבל את הכסף, הביט מתיא בבישנות אל נילוב, הוא רצה איך שהוא להביע לו את תודתו… שפתיו נמשכו אל יד נילוב, ברכיו רצו להשתחוות לפניו, אך איזה דבר עצר בעד מתיא מעשות כדבר הזה, ולפיכך לקח את הכסף, הניחו אצלו ואמר:

– סלח נא ואל תחשוב עלי מחשבה רעה… כאן הרבה מאוד כסף?

– לא הרבה ביותר, אך מספיק כדי לקנות חליפה יפה, – ענה נילוב – אתה מתהלך בחליפה אחת גם לעבודה וגם לחגיגה.

מתיא הניע בידו: – אני איש פשוט, פועל.

– פה כולם אנשים פשוטים וגם פועלים חושבים את עצמם לא גרועים מאחרים ואינם רוצים להיות מובדלים בחיצוניותם. אנכי מיעץ לך להכין לך לבנים וחליפה.

מתיא הוריד ראשו.

– סלח נא, – אמר הוא – לא מפני שאנכי אינני רוצה לשמוע בקולך… אך… אמור נא: האפשר בעבודה לאסוף כסף לדרך?

– אנה?

– בחזרה למולדת!… – אמר מתיא ברגש – אתה רואה, שם מכרתי ביתי, סוסי, ושדי… ועכשיו נכון אנכי לעבוד כשור בשביל לשוב ולהיות אפילו פועל פשוט שם, בארץ מולדתי…

נילוב התהלך בחדרו בהעמיקו לחשוב. אחר כך נגש אל מתיא ואמר:

– שמע נא מתיא, אפשר להשתכר פה, אפשר במשך הזמן גם לשוב… אך… כל אדם צריך לדעת מה שהוא עושה. למה באת הנה?

– מתיא ענה: – רבות מחשבות בלב איש…

– השתדל נא לזכור איזו מחשבות היו אז בלבך.

מתיא קמט מצחו ובעצמו התפלא על שכל כך קשה לו לגלות את המחשבות בדבור.

– רציתי… כברת ארץ חפשית, לא שכורה, שאפשר לעבור בה במחרשה… עוד צמד בקר, פרה, סוס נאה, עגלה חזקה.

– ועוד מה?

מתיא הרגיש כי מלבד כל אלה הדברים שמנה, עוד נשאר איזה דבר לא ברור… לפניו כאילו הופיעו פני אננא.

ו– עוד מה… אני כבר הגעתי לשלשים, יש לי רצון שיהיה לי גם בית, גם אשה.

– ועוד מה?

– ועוד… אפשר שאוכל להתפלל על פי המנהג הישן בכנסיה שלו.

במוחו עוד הציצה המחשבה על דבר החופש, אך זו היתה כל כך לא ברורה, ומשום כך לא הוציאה משפתיו.

נילוב המשיך את השיחה. פניו היו רציניים ובלבו התרוצצו רגשות שונים.

את כל הדברים האלה אתה יכול למצוא פה, – אמר נילוב בהחלטה גמורה – ולמה לך לנסוע מפה?

ובראותו כי מתיא מצטער על דבריו הקשים אמר:

– אתה כבר עברת את מדורי הגיהנם, שבהם כלים ואובדים הרבה מהבאים הנה. לפניך כבר הדרך פתוחה. תשב כאן, תכיר את הארץ ואת אנשיה… ואם גם אחרי כן תכסוף לשוב שמה.. כל כך תכסוף עד כי שום דבר לא יכול לעכב בעדך… אז…

בקולו של נילוב נשמע כי הוא מתרגש מאוד. מתיא הרגיש בדבר ואמר:

– ואתה בעצמך… סלח נא… הלא גם אתה רצית לשוב… פני נילוב חשכו מעט.

– כן, ענה הוא. – אבל אצלי היו סבות אחרות…

– אם כן, אתה לא מצאת פה מה שבקשת?

נילוב פתח את החלון והביט דרכו איזה זמן, בתתו את פניו לרוח המלטף. אל תוך החלון השקיף ליל שקט, הכוכבים נצנצו, מרחוק הבהבו אורות דיבילטואון. מעשנות בתי החרושת התחילו להעלות עשן. הכינו קיטור ליום המחרת, אחרי עבור יום המנוחה.

– כאן יש מה שבקשתי, – ענה נילוב, בהפנותו את פניו אשר אש הרגש הלהיב אותם – אך, שמע נא, מתיא, אנחנו עד היום שחקנו במחבואים… הלא אתה הכרתני?

– הכרתיך, – ענה מתיא במבוכה.

– וגם אני הכרתיך. איני יודע אם תבין אותי… אך בעד הדבר הזה שכאן נפגשנו שנינו… וגם עם אחרים כאנשים שוים, כאחים, ולא כאויבים… בעד זה אהיה תמיד אסיר תודה לארץ הזאת…

מתיא שמע בהקשבה רבה. לא את הכל הבין, אך גם הוא היה נרגש מאוד.

– ואם בכל זאת אני שב לארצי – הוסיף נילוב, – זהו… כאן מצאתי הרבה מה שבקשתי, אך לא את הכל יכול אתה להביא עמך שמה. פעם כבר נסעתי וחזרתי. יש מחלה שכזו… נו, יהיה מה שיהיה… איני בטוח כי תבין עכשיו מה שאני מדבר. אולי כעבור איזה זמן תבין. כשאני בארץ מולדתי יש לי התשוקה למה שיש פה… חופש משלי, התבין? לא משל אחרים. וכאן אני משתוקק למולדת…

נילוב נשתתק, ואחר כך הביטו שניהם זמן רב בחלון אל שמי הלילה, אל הלילה השקט והמלטף של הארץ הזרה. נילוב חשב על אודות זה כי עוד מעט יעזוב את המקום הזה, וישאיר כאן חלק גדול מחייו. ומתיא נזכר בים ותהומו הנסתר, הנעלם והבלתי מובן… וכן נראה לו כי הרבה דברים בחיים אינם מובנים, והמחשבה העמומה משכתו לאיזה דבר… וכשנזכר בשיחה שהיתה בינו ובין נילוב, הרגיש כי לא ידע את נפש עצמו, כי מלבד הבית והפרה והסוס והשדה וגם פני אננא – עוד היה איזה דבר שהוא שואף אליו, אף על פי שאינו ברור לו, ושלמרות התאמצותו לא היה יכול להביעו בדברים, אך גם הדבר הזה עמוק הוא כים ומושך כמו המרחקים של חיי העתיד…

פרק לג

ההיסטוריה האמתית שלנו מתקרבת לסופה. כעבור איזה זמן, כשלמד מתיא קצת את הלשון, הוא התחיל לעבוד באחוזתו של הגרמני החזק. הגבור הזה ידע להעריך את כחו של מתיא. כאן למד מתיא לדעת את המכונות, ולאביב השני השתדל נילוב, בטרם צאתו מאמריקה, שימנו את מתיא למורה דרך במושבה של יהודים. נילוב נסע והבטיח למתיא לכתוב לו משם.

על חיי מתיא במושבה וחיי נילוב באמריקה אולי נספר בפעם אחרת, עכשיו יש לנו רק להשלים קצת.

המאמר של העתון ה“קורייר הדיבלטואוני” על אודות גמר הגלגולים של ה“פרא” נעתק בכמה עתונים, ביחוד בערי השדה, שלא היו שבעי רצון מגאותם של בני ניו-יורק, שבאו לידי שגגה גדולה שכזו. העתונים שבניו-יורק ספרו על אודות זה במלים מועטות, רק בהודעות יבשות על העובדות כמו שהן, אחרי שבימים ההם נתעוררה שאלה גדולה מדינית… כאילו מחתה הסערה את עקבות ה“פרא” ותמונת הצעירה העליזה מיסס ליזזי וההפתעה שהכינה ליולדיה ועוד הרבה ענינים מפורסמים, המרפרפים על עמודי עתונים היום, כל זמן שרוח מצויה אינה באה לסערם ולמחות זכרם.

על מתיא וההיסטוריה שלו כבר שכחו. דימא ואננא לא ידעו שהוא ישב בדיבילטואון ומשם עבר למושבה. כי כאן נרשם ברשימת האזרחים והיה גם מחוה דעה בבחירות, אחרי ספקות רבים (הוא זכר מה שקרה לדימא בניו-יורק). ולאט לאט נשתנו גם פניו, נשתנה מבטו, הבעת פניו, כל צורתו. בלבו נולדו מחשבות אחרות על האנשים, על הסדרים, האמונה, האלהים שהכל עובדים אותו, כל אחד לפי הרגלו, ועוד על ענינים רבים שמלפנים לא נגלו לו גם בחלום. ואחדות מהמחשבות האלה נעשו קרובות לו ומובנות…

ואננא הוסיפה לשבת באותו בית מספר 1235, רק הפריצה לא היתה עוד שבעת רצון ממנה. שתי פעמים הוסיפה לה בעצמה על שכרה, בקשה שתכיר לה תודה, אך אננא נשארה אדישה לגמרי. היא ראה כי אפיה של אננה נתקלקל מיום ליום, היא היתה מלאת רוגז מבלי לדעת על מה ולמה ולא ידעה עוד לחלק כבוד לגדולים.

– מה לעשות… נכון מה שאומרים, כי זה בא כאן מתוך האויר, – אמר בעל הפריצה הזקנה.

ואות המלומד בעל ההמצאות שישב תמיד על יד ההרשמות, שאליו היתה הפריצה הזקנה פונה לפעמים בתלונות, בחשבה כי יש לו השפעה על אננא, היה רק לוחץ בכתפיו.

– אנכי עכשיו רחוק מכל אלה, – ענה הוא – אך מלפנים… אני חושב, כי היא פשוט רוצה כבר לחיות חיים עצמיים…

– הגד נא לי, – קראה הפריצה בתמהון גמור, – וכי אנכי חייבת להמציא לה מלבד עשרה דולרים עוד חיים עצמיים?

– זה אינו שייך לי, – ענה האדון הזקן – הכל יפתור המדע, הכל… גם אותה, גם אותך, את כולם…

איש המדע הפך פניו לכסא ואמר בטון רציני:

– האדם ממציא לו מכונה שהוא צריך לה… את זה אנו יודעים היטב… וכי עלה פעם על דעתך כי גם המכונה תמציא לה סוף סוף את האיש ההגון לה?… את מתפלאה? ואולם זה אפשר להוכיח בדיוק מתמטי. צריך רק לדעת את האמת הנעלה הזאת ואז הכל נפתר: כל השאלה היא איך להמציא מכונה אוניברסלית שכזו, שבשבילה דרוש רק אדם חפשי, ואז כל השאלות המכאיבות הללו תחדלנה. בסדר החיים העתידים לא יהיה לא אדון ולא משרת, לא מושל בעבדים עם דרישותיו המגוחכות ולא עבדים עם שנאתם וקנאתם. המבינה הגברת מה שאני אומר?

האדון הזקן הגביה את משקפיו ובתמימות הביט אל בעלת הדירה. אך היא היתה מלאה קצף.

– תודה רבה לך! – קראה הפריצה – חיים יפים יהיו אלה… בלי משרתת. לדעתי יותר טוב שיתקיים המצב הנוכחי גם לעתיד.

והיחסים בינה ובין אננא הלכו והורעו מיום ליום.

כעבור שנתים אחרי השיחה הזאת ירדו שני אנשים מהרכבת האוירית בפנה avenue 4 ויסורו לרחוב הקרוב לבקש את המספר 1235. אחד מהם היה צהוב ורם קומה עם זקן ועינים כחולות, והשני בעל שערות שחורות, לא גבוה, אבל מלא זריזות, סנטרו מגולח ושפמו מסולסל. הנמוך מהר לעלות על המדרגות ורצה לצלצל, אך החבר הגבוה עצר בעדו. הוא זכר כי היה פה לפני שנתים, וצעד צעדים כבדים כאילו היה על רגליו משקל כבד.

החבר השני משך בפעמון, הדלת נפתחה, נראו פני אננא והדלת נסגרה שוב, ומקול חריגת הדלת לא נשמעה צעקת הצעירה שנתבהלה, כאילו ראתה איזה מחזה נפלא. אחר כך שוב הביטה בסדק ואמר: וכי אתם פה? האמנם אתם? הפריצה הזקנה פגשה גם כן את האיש בתמהון ובעמל רב הכירה בו את האכר הפשוט הלוזיני שהיה לבוש מלפנים במעיל לבן ובמגפים גדולים כל כך חלק לה אז כבוד והיה מסכים עמה לכל אשר דברה אליו על אודות החיים באמריקה. היא הביטה אליו בסקרנות רבה מבעד משקפיה ובאמונה רבה החליטה כי האיש הורע מאוד. אכן הוא לא פגע בכבודה כמו הצעיר דז’ון, אבל לא ראתה בו עוד את מתיא הנכנע והבישן. מלבד זאת היא חשבה שהסיורדוט השחור מתאים לו כמו אוכף לפרה.

– שבו נא, – אמרה הפריצה באירוניה מסותרה, אך לה היה צר שאי אפשר לה שהאנשים הללו יעמד בנוכחותה.

היא אמנם לא היתה אשה רעה, וכאשר אמרה לה אננא שהיא רוצה להתפטר מעבודתה, הבינה כי יש דברים בגו.

– הנה מצאה הנערה חיים עצמיים, – אמרה הפריצה אל איש המדע במרירות, כשאננא באה להפרד ממנה. – עכשיו נשמע מה בפי אדוני… עד שיולד הסדר העתיד והנה עכשיו אין מי שיסדר את החדרים.

– המ… כן, – ענה איש המדע בהעמיקו לחשוב, – צריך אמנם להגיד כי יש בזה משהו אי נעימות… אכן קשה קצת להמציא מכונה שכזו, שתעשה את כל אלה המלאכות כמו שעשתה הצעירה הזאת בכשרונה.

איזה ימים הרגיש בעל המדע הרגשה לא נעימה. גם המספרים שבטבלא לא נשמעו לו להעמידם כראוי.

– המ.. כן.. צריך אני להודות, – אמר לפריצה – אני מרגיש כי חסרים לי פניה ועיניה הכחולות הטובות. כמובן, אחרי איזה זמן תבוא תחתיה המכונה למלא את החסר.

אך כאן נתקעו בו מבטי עיניה הפריצה הזקנה שהביטה אליו באירוניה:

– גם עינים כחולות? ספק גדול אם גם זה תשלים המכונה.

בטרם שנסע מניו-יורק הלכו מתיא ואננא אל חוף הים, לראות בספינות הבאות מאירופה. והיא ראתה איך שספינה גדולה הלכה וקרבה ועל הגשרים הלכו ועברו מאות אנשים ונשאו עמם את צערם ותקותם.

כמה מהם יאדו בתוך ים האנשים הנורא הזה?

למתיא היה צר מאוד. הוא חשב על דבר המולדת העתיקה והרגיש כי לבו כאילו נלחץ בצבת של תוגה ועצב.

הוא הבין שבו נתחדש מה שהוא, והעבר מת או הולך למות, וצר היה לו על העבר המת, ומבלי משים נזכר מה שדבר אז עם נילוב ומה ששאל אותו. אכן עכשיו יש לו למתיא גם בית, וגם שדה וגם פרה.. עוד מעט וגם אשה יקח… אך דבר אחד שכח, והדבר ההוא בוכה ומתיפח בקרבו.

לנסוע בחזרה… אל המולדת, במקום ששם נמצא נילוב עם המאויים והשאיפות שלו… לא, לעולם לא! הכל כבר נגמר, העבר מת ולא ישוב לתחיה, בלוזינה בביתו יושבים אחרים. וכאן יהיו לו בנים ובני בנים, ישכחו גם את שפת מולדות, כאותה האשה שבדיבילטואון.

האו נאנח בחזקה והביט בפעם האחרונה על האוקינוס. השמש שקעה. האד נעשה יותר ויותר עבה וסכך בעד המרחק האין סופי. על היד הנטויה של “החופש” הודלק האור.

הספינה נתרוקנה. שני שחפים התנשאו מעל התורן ועפו להם לאירופה ונשאו עמהם מהארץ החדשה את התוגה והגעגועים אל המולדת הישנה.

1895.

*

המספר וו. קורולנקו קצר באחרית ספורו בודאי מאימת הצנזורה. נילוב זה, הוא טיפוס הריבולוציונרים הרוסים של סוף המאה החולפת, שהאידיאות הסוציאליות משלו בהם. הם הכירו את העול שנעשה בכמה דורות על ידי הפריצים להמון העובד, ובעצמם נספחו אל מפלגת העובדים. בהיותם בתור אימיגרנטים באמריקה למדו להכיר את ערך החופש והעבודה, ומשם היו שבים לרוסיה להפיץ את דעותיהם במולדתם.

וו. קורולנקו היה קרוב מאוד אליהם, ובהיותו באמריקה דרש אחריהם ובקש קרבתם. המרגלים הרוסים שהיו באמריקה שמו עינם בסופר הזה והלשינו עליו לפני הממשלה הרוסית, כי הוא התרועע עם הריבולוציונרים הרוסים. ולפיכך כששב קורולנקו לרוסיה עשו על חוף הים חפוש בכליו, ודרשוהו לפטרבורג לתת דין וחשבון על הנהגתו באמריקה. הוא לא כחש שביקר את האמיגרנטים הרוסים ואמר בצחוק: הלא הם ידידי שעמהם יחד בליתי הרבה שנים בגלות סיביר.

כידוע עמד וו. ק. תמיד “על הסף”, נזהר מלפרוץ את הגבול, שמשם והלאה היה נשקף מאסר וענויי גלות שכבר שבעה נפשו מהם בימי בחרותו; אבל בלבו היה שומר מדת הצדק והיושר, ועד כמה שהיה אפשר לו היה נלחם בעדם. בשבילנו חשוב ביחוד הספור הזה, שממנו נשקף יחסו האדיב של המספר ליהודים וליהדות. כבר כתבתי במקום אחר, כי ק. הצטיין בזה, כי הוא לא היה “יודופיל”, כאלה הצועקים לשווי זכויותיהם של היהודים וכו' ובלבם נשתמרו השנאה והבוז לעם ישראל, שנחלו מאבותיהם. וו. ק. היה מתיחס אל היהודים כמו שהיה מתיחס לכל בני האדם – בני עמו ובני עם אחר, בלי כל הבדל.

המתרגם