פרק יג    🔗

בשעה מאוחרת בלילה שכב דימא בזהירות במטה על יד מתיא, ששכב בשומו ידיו תחת ראשו וחשב איזו מחשבות. עיניו הביטו ישר לאיזו נקודה ואת גבות עיניו הקריב זו לזו. כולם כבר ישנו בשעה שדימא התאזר עוז ואמר:

– ולמה הנך כועס על ידידך? וכי אני אשם בדבר?… אם איזה ננס כפאדדי יכול להפיל את האדם היותר חזק שבכל לוזינה… הה, זאת אומרת כי הכל עושה ההשכלה!… כאן אין בשביל מה לכעוס, בכעסך לא תועיל כלום. דרוש לנו לבקש תבונה. הכאה הודית! זו נקראה אצלם “הכאה הודית”…

מתיא התרומם על משכבו, הפך פניו כלפי דימא ושאל:

– ואתה, דימא הלוזיני, ידעת למפרע שהם מכינים בשבילי את הדבר ההודי ההוא?

– אַה… וכי אנכי מבין כבר הכל באנגלית? – ענה דימא שלא כענין. ואחרי כן כשראה שמתיא כבר שקט, הוסיף באומץ רוח יותר.

– שמע נא, נלך מחר אל הספר. תביא גם את עצמך, כמו שאומרים כאן, לידי סדר, חי אלהי, כי כך יותר נאה, הוסיף דימא בקול מתוק בהיותו כבר מוכן להרדם.

אך פתאום קפץ מפחד על מטתו. מתיא ישב גם כן. לאור הרחוב נראה כי פניו חורים, שערותיו מסומרות, עיניו בוערות וידו מורמה.

– תשמע נא, דימא, מה שאומר לך מתיא הלוזיני. יכה נא הרעם את ידידיך ביחד עם המנוול הזה תאמאני-הול, או שם שם אחר! יחריב נא הרעם את כל העיר הארורה הזאת יחד עם ראש העיר שבחרתם שם! ישבור נא הרעם גם אותה, את מצבת החופש שם על האי… יקחום השדים עם כל אלה שמוכרים להם את נשמתם!…

– דבר נא מתיא בלחש! – נסה דימא להשקיטו – האנשים ישנים וכאן אינם אוהבים כי יפריעו שנתם.

אך מתיא לא חדל עד אשר גמר דבריו. ובאמת התרוממו אז גם האירלנדים ממשכבם. מי שהוא הדליק נר וכולם הביטו אל הלוזיני המלא חמה.

– הביטו או אל תביטו, אבל זהו נכון! – קרא מתיא בפנותו אליהם עורף והרים את אגרופו להטלת אימה, ואחר כך שוב התנפל על המטה.

האמריקאים דברו ברעדה ביניהם ואחר כך דרשו מדימא להגיד להם אם הלז לא יצא מדעתו. ואולי יש סכנה ללון עמו בחדר אחד. אך דימא הרגיעם, עכשיו יישן לו מתיא ולא יגע באיש לרעה. הוא טוב לב, אך אינו יודע נימוסי המשכילים, ועכשיו יותר טוב כי לא יגעו בו יום יומים. אז הלכו להם האמריקאים איש למטתו, בהביטם אל מתיא, כבו את הנר, ובחדרו של מיסטר בורק השתררה דומיה. רק האורות הבאים מהרחוב האירו באור לא בהיר ואי אפשר היה לראות מי שין ומי לא ישן…

 

פרק יד    🔗

ומתיא שכב זמן רב בחושך בעינים פקוחות ורק לפנות בוקר נרדם, בשעה שגם העיר ההומיה נשתתקה קצת, אך שנתו היתה שנת יסורים. הוא היה רגיל לכבד את עצמו ואי אפשר היה לו לשכוח מה שעשה לו פאדדי המנוול. כאשר רק נרדם נראה לו בחלומו כי הוא עומד כבול עץ ואינו יכול להרים יד או רגל, ולקראתו הולך ומרקד פאדדי או מי שהוא אחר, הכושי השחור או דז’ון. הוא אינו יכול לשלוט באבריו והנה הוא עף לאיזה מקום מתוך שאון ושריקה ולפני עיניו הופיעה תמונת אננא החרדה.

ואחרי כן נשתתק הכול והוא ראה חתונה של יהודי. מיסטר מוזיס מלואיסוויל, יהודי לא יפה, מסדר קדושין לאננא עם דז’ון. לדז’ון פנים חגיגיים והוא רומס ברגלו את הכוס, כמו שנוהגים בחתונה עברית, ומסביב מזיעים האירלנדיים, שרים ומנגנים בכנורות ובקונטר-באסים כרסניים… ולא רחוק עומד ברקה תפוש מחשבות ומתפלא ואומר:

– מה תאמר אתה לזה? ואיך אתם מרשים לעשות כדבר הזה?

מתיא חרק בחלום בשניו, עד כי התעורר דימא והתרחק ממנו בפחד… ה, ה! – קרא מתיא בשנתו – והיכן המה כאן הנוצרים? וכי אינכם רואים כי הז’ידים תפשו כבשה נוצרית?…

דימא התרחק עוד בשמעו את פטפוטיו של מתיא. עוד מעט ונשתתק, והחלום הוסיף לארוג את החזיון הלאה. רצים הנוצרים ברעש ומהומה, מזוינים באבנים ומקלות… החנויות והבתים נסגרים מהר, והנה החלונות מתפוצצים, נשמע קול יאוש של נשים וילדים, עפים דרך החלונות נוצות מתוך כרים קרועים וכל כלי בית, מוכין מכסים את הרחוב, כמו בשלג…

ואחר כך שב גם זה לדממה. ובחלומו והנה נגש אליו איזה איש והתחיל אומר לו בקול רציני ויוצא מן הלב איזה דבר, שממנו נשתנו פני מתיא גם בשנה, כאיש שמתפלא ותמה וגם בא במבוכה.

ואז הקיץ… האירלנדים שתו בחפזון את הקהוה שלהם בחדר הסמוך והכינו עצמם מהרה לאיזה מקום. דימא עמד מן הצד ולא הביט אל מתיא. ומתיא בקש לזכור מה דבר אליו האיש בחלום. שפשף את מצחו ובשום אופן לא יכול לזכור אפילו מלה אחת. אח"כ כאשר כולם הלכו כבר איש לדרכו וחדרו של בורק נתרוקן – הלך מתיא ועלה פתאום אל העליה ששם היו הצעירות.

שם מצא את דז’ון. בימים האחרונים היה הצעיר הזה בא שמה לעתים קרובות, יושב אצלן כחצי שעה ויותר ומספר בהתעוררות איזה דבר לאננא. עכשיו שמע מתיא שוב את קול הצעיר הזה.

– הנה כך חיים פה – אמר דז’ון – בעולם החדש. ומה? הכי רע בדבר?

בראות הצעיר את מתיא נפרד מהן מהר בשלום ונחפז לצאת כדי לבוא אל המסע בזמן הראוי. ומתיא נשאר. פניו היו קצת חורים, עיניו הביטו בתוגה, ואננא הורידה ראשה, בחכותה אל מה שיגיד לה. שתי הצעירות הביטו אליו בבושה, כאילו נזכרו עכשיו על דבר ה“מכה ההודית”, ופחדו פן יודע ללוזיני מה בלבן. הוא יושב על המטה בכבדות, הביט אל אננא במבט תועה קצת ואמר:

– הרוצה את, המסכנה, לשמוע מה שיאמר לך מתיא הלוזיני?

– דבר נא, אנכי חושבת אותך לקרוב, לגואל – ענתה הנערה בקול נמוך. היא רצתה להראות לו, כי הוא לא נפל בעיניה גם אחרי המקרה של אתמול.

מתיא ענה מתוך יסורים:

– רע מאוד בארץ זו. האמינו לי, רע מאוד… סדום ועמורה…

רוזה חייכה שלא מרצונה, אך הוא דבר בקול כל כך עצוב עד כי זלגו דמעות מעיני אננא. היא חשבה שעל פי ספורי דז’ון אין החיים כל כך רעים למי שיודע למצוא פה את דרכו, אך לא סתרה דבריו, אלא אמרה בקול נמוך:

– ומה אפשר לעשות עכשיו?

– אם היה אפשר, הייתי שם ילקוט על שכמי, לוקח בידי מטה והייתי הולך עמך לשוב לארצנו, ולהתפרנס מקבצנות… יותר טוב היה לי לדפוק בחלונות ולבקש נדבות בארצי… יותר טוב היה אילו הייתי מוליך איזה סומא, יותר טוב היה אילו מתי שם בדרך או בשדה, בארצי… אך אי אפשר לעשות כזאת מפני… הים.

הוא העביר כף ידו על מצחו והוסיף:

– מפני הים… ומכתבים מאוסיפ אינם באים. ואם לשבת כאן בחבוק ידים גם כן לא יצא מזה כלום. ולפיכך זוהי עצתי, יתומתי… אוליכה נא אותך אל הפריצה ההיא… אל הפריצה שלנו. ומה שנוגע אלי אראה… אולי אמצא דורש לידים חזקות, וכשאמצא עבודה, אז תחכי לי… אני לא שקרתי בכל ימי חיי, ואם לא אובד, אבוא אחריך.

– לא טובה עצתך! – קראה רוזה בהתלהבות – אנו יודעים את הפריצה הזאת… היא תמיד מבקשת לשכור לה משרתת מהחדשות הבאות הנה.

– ה' ישלם לה שכרה! – קרא מתיא קשה.

– אך זהו מפני… – אמרה רוזה בגמגום – שהיא משלמת מעט מאוד.

– מרעב לא תמות אצלה!

– ומכריחה לעבוד הרבה.

– אלהים אוהב עבודה!

מתיא הביט אל רוזה במבט של גאוה ובוז. העבריה הצעירה ידעה כבר את המבט הזה של הנוצרים, לה נדמה, שהיא התחילה לבוא ביחס ידידותי עם אננא וגם הרגישה סימפטיה אל הלוזיני, התפוש במחשבות ושעיניו יונים, אך עכשיו ענתה ברגש מר כשהיא פונה לצאת מהחדר:

– עשו כחפצכם..

– הרע שאצלנו במולדת הוא יותר טוב מהטוב אשר פה – אמר מתיא בקול מטיף מוסר, בפנותו אל אננא – אספי חפציך, אנחנו נלך היום.

אננא השמיעה קול אנחה, אך התחילה לאסוף את חפציה בהכנעה. בעיני מתיא לא מצא חן, שבצאתם מדירתו של מיסטר בורק נשקה אננא את היהודיה נשיקה חמה. כאילו היתה אחותה.

 

פרק טו    🔗

באותו יום הלכו “שלנו” שוב על פני חוצות ניו-יורק עם ילקוטיהם, כמו ביום בואם הנה מארצם. אך בפעם הזאת לא היה עמהם דימא, שכבר עזב את מעילו הלבן והתחבר אל האירלנדים וכמעט שלא ידע מה שנעשה פה לבני ארצו. תחת זאת נשארו מתיא ואננא מה שהיו מלפנים, בלי כל שנוי. עליו היה אותו המעיל הלבן, ועליה אותה המטפחת הלבנה. גם דז’ון הצעיר חשב את עצתו של מתיא לעצה נבערה, אך כמו אמריקאי, לא הרשה לעצמו להתערב בענין לא לו, ורק השמיע צפצוף, כי חרה לו בלבו, בלוותו את מתיא ואננא.

מתחילה הלכו ברגל ואחר כך נסעו בקרון אסור לשני סוסים ואחר כך עלו למעלה וטסו באויר מרחוב לרחוב. הם טסו זמן רב. שם כבר היו הבתים יותר נמוכים ויותר פשוטים, הרחובות היו ישרים ושוקטים.

בפנת אחד הרחובות יצאו וילכו ישר. אילו היו שם פחות אבנים, ומבין האבנים היו צומחים שם עשבים ובאמצע הרחוב יושבים ילדים וקצה כתנותיהם מופשל למעלה, ופרה עומדת וגועה, ואילו נראה איזה בית שטבע בארץ עד חלונותיו וגגו הרוס – אז היה מתיא בודאי חושב: הנה זה דומה ממש לרחוב “שלנו”. אך פה היו כל הבתים דומים זה לזה. כולם בני שלש קומות, כולם עם גגות שטוחים, לכלום חלונות שוים, מבואות שוים עם מספר מדרגות שוה. וסורגים שוים וזרים שוים. סוף דבר: לאורך הרחוב עמדו שורות של בתים כמו אחים תאומים, ורק הנומר השחור מעל הזכוכית הכהה שעל הדלת הבדיל אחד מחברו. דז’ון הביט על פנקַסו הקטן ואחר כך חפש את הנומר ולחץ את הכפתור שאצל הדלת. בדירה נשמע קול שברים, נפתחה הדלת “ושלנו” נכנסו אל החדר הראשון.

הפריצה הזקנה, שחכתה לאישה פתחה בעצמה את הדלת. כנראה היא בעצמה הדיחה את הרצפה. המשקפים שלה היו תלויים על מצחה, על פניה נראתה זיעה מרוב עבודה והיתה לבושה רק בכתנתה ובשמלה תחתונה מרופשה. בראותה את האורחים חדלה מעבודתה ותצא להחליף שמלותיה.

– ראי, – לחש מתיא לאננא – כך חיים פה הפריצים שלנו, ומה יש לדבר על דבר האנשים הפשוטים!

– אתם אינכם יודעים עוד את הארץ הזאת, מיסטר מתיו! – ענה דז’ון, – ובדברו הלך לו אל החדר הסמוך וישב לו בלי פחד על כסא והגיש כסא שני לאננא.

מתיא הביט בפנים של אימה על הצעיר חסר הנימוס הזה. והוא עם אננא נשארו שניהם עומדים על יד המפתן. מתיא לא היה מכבד בלבו את היהודי הצעיר עוד מהיום שדבר עמו על דבר הדת. ואחר כך אי אפשר לו שלא להרגיש שדז’ון נשאר לעתים קרובות בבית אחותו, עוזר לה בעבודה ונושא עין לאננא. צריך להגיד, כי הצעירה היתה יפה, עיני תכלת גדולות ובהירות שמבט של צניעות להן, חיוך של חן ופנים עדינים, שאמנם חורו מענוי הדרך ומתקוה לעתיד בלתי ברור. גם אחד מבני הבליעל שדרו בחדרו של בורק, לא העז להראות נגד הצעירֶה הזאת משהו של אי נימוס. ואף גם פאדדי השתדל ככל האפשר לחלק לה כבוד בהפגשו עמה במסדרון או על המדרגות, וקל וחומר – דימא, שהיה משתדל למצוא חן בעיניה בפדז’קים החדשים והמצוינים שקנה לעצמו… והנה גם דז’ון… והספור שספר על דבר מוזס… מי יודע? – חשב מתיא – הלא בסדום זה אין איש שישים לב לדברים שכאלה. הנה דימא שהיה ידיד נאמן, הספיק להתקלקל במשך השבוע. ומה יהי עם צעירה, שאינה יודעת נסיונות החיים ואפשר שהיא גם קלת דעת כמו כל בנות חוה… אמנם דבר נבלה לא תעשה… אבל פה גם הטוב אינו שוה כלום, והנערה צעירה ודלת הבנה ונדהמת…

בזכרו את חלומו נאנח מתיא והביט סביבו. ברוך ה'! הנה דירתו של הפריצה הזקנה שתקבל את אננא תחת חסותה. הכל מה שנמצא בדירה הזאת יפה היה בעיני מתיא, בחדר הראשון עמד שולחן מכוסה במפה לבנה, בחדר השני נראתה מטה ומעבר הוילון, בפנה– איקונין של אם האלהים שאותה מכבדים במדה שוה גם הקטולים וגם הפרבוסלבים. לפני האיקונין תקוע נר של שעוה ואגודת ענפים יבשים של ערבה או של עץ אחר. איך שהוא נשתמרו פה המנהגים של ארץ רוסיה, ולבו של מתיא רָוח… הוא הפשיל את ידיו לאחוריו והביט בגאוה אל היהודי הצעיר… אך תיכף היה צריך לכוף את קומתו כמעט לעפר, כי באותו רגע נכנסה הפריצה, כשהיא לבושה ומשקפיה על חטמה וגרב שלא נגמרה סריגתו בידה. חזותה היתה שלַַוַה, ומעין גדלות שכנה עליה, ומוזר היה הדבר בעיני מתיא, שהאשה הזאת הדיחה בעצמה את הרצפה לפני איזה רגעים. היא ישבה על הכסא, ספרה את העניבות, הטתה את חוט הברזל ואמרה בכבוד אל אננא ואל מתיא, המחכים לבואה, מבלי להניע ראש לעבר היהודי;

–מה תגידו?

– אליך, רבת-חסד, באנו! – ענו שניהם פה אחד.

– אותך, כמדומני, קוראים אננא?

– אננא, פּאַני רבת-חסד!

– אותך… מתיא?

פני מתיא נהרו.

– ומה עם ההוא, השלישי?

– איני יודע בעצמי מה להגיד… הוא נשכר… לאחד מפה… תאמאני-הול.

הפריצה הביטה ברחמים למתיא והניעה בראשה.

– אדון נכבד!… מה נאמר ומה נדבר… חברה של רמאים!

– הה, אלי! – נאנח הלוזיני.

– בארץ זו הכל הפוך – אמרה שוב הפריצה – אצלנו מושבים אדונים כאלה בבית האסורים וכאן הם בוחרים לראשי העיר באנשים הראויים לתליה, והם שמים מסים על אנשים ישרים.

מתיא נזכר כי גם דימא בחר בראש העיר ונאנח עוד יותר. חוטי הברזל שבידי הפריצה התנועעו במהירות, ניכר היה שהיא מתחילה להתרגש.

– ומה תגידי לי את, יפתי? – שאלה היא בעקיצה, בפנותה אל אננא – האם באת הנה להיות משרתת או אולי גם את מבקשת איזה תאמאני-הול?

– היא נערה ישרה! – הגין עליה מתיא.

– במשך עשרים שנה ראיתי הרבה נערות ישרות, שכעבור שנה, אולי גם פחות מזה אבדו בעיר הארורה הזאת. מתחילה הנערה הישרה כדבעי: צנועה, מקשבת, יראה את האלהים, עובדת ומכבדת את הגדולים ממנה. ואחר-כך… פתאום מתחילה להרים את חטמה, ואחר כך תולה על עצמה סרטים וסמרטוטים כעורב בנוצות הטוס, ואחר כך דורשת הוספה לשכרה, ואחר כך היא צריכה מנוחה פעמים בשבוע… ואחר כך הפריצה צריכה לשרת אותה, והיא חפצה לשבת לה בחבוק ידים.

– ה' ישמרנו! מתי נעשה כדבר הזה? – קרא מתיא משתאה.

דז’ון הצעיר ישב על הכסא, במתחו את רגליו וישם את ידיו בכיסיו ופניו העידו כי לא לרצון לו כל השיחה הזאת.

– השד איננו כל כך נורא כמו שמתארים אותו… – אמר הוא.

הפריצה נשתתקה גם חדלה מסרוג את הגרב והביטה במבט חודר אל דז’ון, שהרים את ראשו אל התקרה והביט כאילו מצא איזה ענין להסתכל בו. רגעים אחדים שררה דומיה. הפריצה ומתיא הביטו ברוגז אל היהודי הצעיר הזה… אננא נתאדמה…

– והכל משום מה? – התחילה הפריצה בטון שוקט – משום שכאן, בארץ הזו, אין כל סדר, כאן הז’יד איננו כבר ברקה, אלא מיסטר בורק ובנו יוסקה נעשה לוילמוז’ני פּן (לשר חשוב): דז’ון…

– אמת ונכון – אשר מתיא את דברי הפריצה בכל לב.

– אנכי רואה שאתה איש נבון – אמרה הפריצה מתוך גדלות – ואתה מבין זאת… האם אצלנו גם כן כך? העולם הישן שלנו עומד מוצק… האנשים מכירים את מקומם… ז’יד הנה ז’יד, מוז’יק (אכר) הנהו מוז’יק והפריץ הוא פריץ, כל אחד מכיר בענוה מה שחלק לו המקום… האנשים חיים ומהללים את ה'…

– צריך לגמור את המעשיה הזאת! – אמר דז’ון בקומו ממקומו.

– סלח נא, מיסטר דז’ון! – אמרה הפריצה בחיוך – נו, יפתי, צריך באמת לגמור. אנכי אקחך אם רק נשתוה במחיר… אך צריכה אני להגיד לך מראש, כי אנכי אוהבת לעשות כפי רצוני, כמו שעושים אצלנו ולא כמו שעושים כאן.

– כזה בודאי יותר טוב! – הוסיף מתיא.

– אנכי אחראית בעדך נגד האנשים ונגד ה'. בכל יום ראשון נלך יחד אל בית האלהים, אבל ללכת אל המשתאות והמיטינגים – לא יזכר ולא יפקד!

– תשמעי בקול הגברת אננא, – אמר מתיא – הגברת לא תלמדך בדרך רע… והיא לא תקפח שכר יתומה.

– חמשה עשר דולרים בחודש נחשב במקומות אלה לשכר מועט מאוד – אמר דז’ון בהביטו אל שעונו – חמשה עשר דולרים, חדר מיוחד ויום אחד חפשי בשבוע.

הפריצה שהוסיפה לסרוג ברוח שקטה, שלחה אל דז’ון מבט של שנאה מחלטת ואמרה לאננא:

– היודעת את מה זה דולר?

– זה שני רובלים, גברת כבודה! – ענה מתיא בעד אננא.

– את עבדת כבר באיזה מקום?

– עבדתי בתור משרתת אצל גברת זליסקי.

–כמה קבלת?

– ששה רובלים.

– זה יותר מדי במקומותינו! – אמרה הפריצה באנחה – בזמני לא היו מחירים כאלה, וכאם אם את רוצה לקבל שלושים רובל – לכי אליו. הוא יתן לך שלושים רובל, חדר לבד, וכמה שהנך רוצה שעות חפשיות ביום…

פני אננא האדימו, והפריצה בהביטה אליה מעל משקפיה, הוסיפה בפנותה אל מתיא:

– לא צריך להרחיק לכת. ברחוב הזה יושבת נערה נוצרית יחד עם יהודי, וה' כבר ברך אותם בבן…

– הלא יודעת את כי הם כבר בקשר של נשואים! – קרא דז’ון בכעס.

– כן, בקשר של נשואים… ומי סדר להם קדושין? הם נשאו בבית פקידות העיר.

– הנה רואה אתה – פנתה הפריצה אל מתיא – הם קוראים לזה נשואים.

– והנערה תשאר אצלך, – אמר מתיא, שהביט בשנאה אל היהודי הצעיר, ואחר כך בפנותו אל אננא, הוסיף בקול רך: היא יתומה, בלי אם ואב… עון הוא להעליב אותה.

הפריצה שהוסיפה לסרוג, הרכינה ראשה לאות הסכמה. כל השיחה הזאת לא היתה לרצון לדז’ון וכן יחוסו של מתיא אליו ולפיכך שם כובעו על ראשו ונגש אל הדלת, מבלי דבר דבר. כשראה מתיא שהצעיר הרע הזה נכון ללכת בלעדיו, התחיל למהר, נפרד בחפזון מאננא, נשק את ידי הפריצה ובקש גם כן לצאת, אך עמד רגע.

– אולי תרשני הגברת לשאל דבר-מה?

– מה?

– אולי יש אצלה גם בשבילי איזה מקום? בעד מחיר זול… לעבוד בחצר, בגן או לפקח על סוס? טוב היה בשבילי אפילו ברפת, ומחיר הייתי לוקח נמוך מאוד ורק שלא לגווע ברעב…

– לא, יקירי, היכן הם הגנים פה? היכן הסוסים? כאן הסינטורים יושבים ונוסעים בעד עשרה סנטים יחד עם איזה ריק ופוחז.

 

פרק טז    🔗

אך במבוא לא נראה כבר הצעיר הרע, רק דמותו של איזה איש נטתה במהירות בפנת הרחוב… מתיא רץ שמה, אף על פי שנראה לו שזהו לעבר אחר לגמרי. בפנותו אל הרחוב ההוא נפגש עם איש אחד, אך בעיר הזאת גם האנשׁים, כמו הבתים דומים זה לזה. על ראשו של האיש היתה מגבעת כמו על ראשו של דז’ון וגם מקל היה בידו כמקלו של דז’ון וגם הליכתו כהליכת דז’ון, אך פני האיש שפנה אל מתיא היו זרים ומביעים תמהון. מתיא נבהל והביט על האיש הזר ההולך מעמו. למתיא נשקפו משני עברי הרחוב חלונות מכוסים בוילונות וכולם דומים זה לזה כשתי טפות מים.

מתיא נסה לחזור. הוא עוד לא הבין כדבעי את אשר קרהו, אך לבו התחיל לפעם בחזקה, ואחר כך כאילו נכשל… הרחוב שנמצא בו היה דומה ממש לאותו הרחוב ששם ישבה הפריצה הזקנה, אך הוילונות שעל החלונות היו מכוסים מצד ימין וצללי הבתים נמשכו כלפי שמאל. הוא עבר רובע אחד ועמד בפנה אחרת, חזר שוב והתחיל ללכת לאט ולהתרחק בהסתכלו אל כל סביבותיו, כאילו קשה היה לו לעזוב את מקומו או כאילו נתלו ברגליו אבנים כבדות.

ובעת ההיא הכה לב דז’ון אותו על שעזב את מתיא באופן בלתי נימוסי כזה. הוא מהר לשוב, צלצל, ובקש בכעס לשלוח אליו את הלוזיני, כי אין לו זמן לחכות, הזמן הוא כסף.

הפריצה הזקנה הביטה אליו בתמהון. אננא, שהספיקה להכניס את חפציה למטבח, להפשיל את שמלתה התחתונה ולהכין את עצמה לגמור את הדחת הרצפה, שהשאירה לה הפריצה – תקנה מהר את לבושה ומהרה גם היא לקראת דז’ון. שלשתם עמדו במבוא הבית והביטו לימין ולשמאל, והנה לא נראה איש דומה למתיא ברחוב השקט.

– הוא בודאי הלך אל בית הנתיבות בדרך אחרת – אמר דז’ון.

אננא הניעה בראשה כמסופקת.

– לא – אמרה היא – הוא אינו יודע דרך אחרת.

היא הביטה אל הרחוב, אל שורת הבתים הדומים זה לזה, ובעיניה נראו דמעות.

– נו, יפתי, אמרה הפריצה – אין עכשיו מה להסתכל… כלום לא יצא מהסתכלותך… וגם לא בשביל זה שכרתיך, שם הדחת הרצפה לא נגמרה עוד.

– אולי עוד ישוב? – אמרה אננא.

– מה זה! התעמדו פה ככה עד הערב? – שאלה הפריצה בהתרגשות קצת.

– הוא יחידי קרוב לי בארץ הזאת – אמרה אננא בקול נמוך.

– ברוך ה' כי יחידי! – ענתה הפריצה. – בשביל נערה צעירה גם אחד יותר מדי.

אננא הביטה בפעם האחרונה אל הרחוב. בפנה עברה דמותו של דז’ון, ששאל דבר מה מאיזה איש, אחר כך נעלם גם הוא. הרחוב נשאר ריק. אננא נזכרה כי לא השאירה אצלה את האדריסה של בית בורק וכי גם היא עכשיו אבודה כאן, כמו מתיא. הדלת נסגרה מהר אחריה ובית הפריצה הזקנה, שהיה לפני זמן מה במצב של תעורה ושפתחו היה פתוח ואנשים עמדו במבוא והעמידו את העוברים בשאלותיהם – שוב נדם ככל הבתים ולא נבדל במאומה מהם. אותה הדלת עם זכוכית כהה ועליה נומר 1235.

בעת ההוא פגש אחד בהעוברים והשבים, שנשאל לדבר מה על ידי דז’ון, אדם מוזר, שהלך כאילו נשא על גבו משא כבד מאוד והביט על כל סביביו. האמריקאי תפסו בידו בחביבות, הוליך אותו אל פנת הרחוב והראה לו באצבעו – טרטי-פיף! טרטי-פיף! שלושים וחמשה) – אמר הוא בקול של חבה, ואחר כך, בהיותו בטוח, כי אחרי הודעה ודאית שכזו לא יתעה האורח, – מהר ללכת לעסקו, שאיננו סובל דחוי, ומתיא חשב, הביט מסביב, ונגש אל הבית הקרוב וצלצל. איזו אשה קמוטה פתחה את הדלת, רטנה איזה מלים וסגרה אותה שוב.

כזה קרה גם בבית השני וגם בבית השלישי, בבואו אל איזו פנה נדמה לו שצריך לנטות, ובראותו מזרק מים, שנדמה לו כי על ידו עברו לפני שעה, נטה שוב. לפניו היה עוד רחוב כזה של החלונות המכוסים בוילונים. מרחוק, כאילו מעבר להר, שרקה הרכבת… כמו סירה שנתקה מהחוף, ושבולת המים נושאה אותה הלאה. בלי תקוה למצוא את דירתה של הפריצה הזקנה, הלך אל המקום שמשם נשמעה השריקה, ובעת ההיא עבר דז’ון באותו הרחוב, שמתיא יצא ממנו, והוא מלא דאגה וצער. הנומר 1235 נפתח שוב, ושוב עמדו במבוא שתי נשים יחד עם האיש, התיעצו והביטו אל סביבם. בעיני אננא היו דמעות ודז’ון לחץ בבושה את כתפיו.

בשעה מאוחרת בלילה גמרה אננא את עבודת היום הראשון בעצב ובדמעות. העבודה היתה רבה אחרי שהפריצה היתה שני שבועות בלי משרתת. נוסף לזה התאספו באותו יום לבית הפריצה דרי הבית ואורחים לשחק בקלפים. הם אחרו לשבת עד חצות הלילה, ואננא חכתה עיפה ועזובה בחדר השני, להיות מוכנה אם יקראו לה.

כשנפרדו הודו האורחים לבעלת הבית בעד הנשף העָרַב.

– אמנם, רק בביתך אנו מרגישים את עצמנו כאילו בארץ מולדתנו הננו! – אמר אחד האורחים בנשקו יד הפריצה – וכמה מטיבה את לסדר הכל כל כך יפה!

– היא קוסמת ממש! אמר בגאוה בעלה, איש עגול ושב שסנטרו מגולח ומשתי לחייו עולות קבוצות שער לבן – האם הרגשתם במשרתת החדשה?

– איך אפשר שלא להרגיש? בוודאי מארץ מולדתנו. איזו עינים טובות וצנועות, עמנו עדין לא נתקלקל. כבר ישנן אצלנו קריקטורות של פריצים. גם אל תוך הכפר כבר התפרץ הפידז’אק, במקום החליפה הלאומית היפה של ההמון הפשוט.

– כן, אבל הנערה נאה היא. אין בה החוצפה והעזות, אין בה… אם אפשר לומר… סוף דבר: נעים מאוד לראות אדם המכיר את מקומו.

– אבל האם זה יאריך ימים? – אמרה הפריצה באנחה – הכל מתקלקל פה במהירות נפלאה ואינך יודע מאין בא הקלקול.

– מהאויר, גברת, מהאויר… מין אפּידימיה! – ענה אחד מהשכנים בצחוק ושמחה.

ובבורדינג-הויזה של מיסטר בורק היה שאון רב כל הערב. אף על פי שתכונתו של דימא נתקלקלה הרבה, בכל זאת אכל אותו הנוחם על דבר מתיא והרגיש עצמו אשם. בצאתו לארץ זרה נדברו לחיות יחד, הראש הוא דימא – הרגלים והידים הן מתיא. עכשיו התהלכו הרגלים לבדן על פני רחבי תבל, בזמן שהראש היה עסוק עם אנשים זרים. רגש היושר התעורר ופעם בלב דימא. הוא צעק, קלל את דז’ון ואת עצמו ואת כל ידידיו, וגם דחף את פאדדי, כשהלז בא לעשות לו דבר מצחיק. פאדדי נעלב וקרא לו למלחמת אגרוף.

דימא שלח אותו מתחלה לעזאזל, אך פאדדי הזיל לו קצת דם מחטמו ואז התחיל לפשוט ידיו הנה והנה, מבלי דעת בעצמו אנה, בהרגישו כי אוי ואבוי לו ולראשו בלי עזרת ידו החזקה של ידידו. הוא הרים כסא, צעק וקרא כי הוא מבטל את כל החוקים (של המשחק) בלבו, ובזה השפיל לגמרי את כבודו בעיני פאדדי. בלילה קפץ ממטתו וגם בכה…

אך כל זה לא הועיל מאומה. ידידו נטבע בתוך ההמון הגדול של העיר הגדולה, כמו מחט בדרך המכוסה אבק.

 

פרק יז    🔗

אחרי כן, מסבות שאותן נבאר להלן, נעשה מתיא לוזינסקי מלוזינה לימים אחדים לאישיות היותר מפורסמת בניו-יורק, וכל צעד שעשה נחקר ונדרש בדיוק רב. ראשית כל ראו את האיש המוזר הזה, הלבוש מעיל לבן, מתהלך ב avenue 4 ואחר כך הלך רגלי תחת המצע האוירי של מסלת הברזל, המוביל אל הגשר ברוקלייין. נדמה היה שהאיש נמשך אל המקום ששם ההמון יותר גדול וצפוף. בפנת ברודווי ואיזו סמטא הוא נכנס לחנות, הראה בידו על פרוסת לחם לבן גדולה והושיט כף ידו עם מטבע. הוא אמר אי אלו דברים לסוחר הגרמני וגם אחרי שהלה מסר לו את העודף, בקש מתיא לאחוז בידו ולנשק בה. הגרמני הוציא ידו בחזקה ופנה לקונה אחר. מתיא עמד והביט אל המוכר במבט עצוב, נסה להגיד עוד מה שהוא ויצא החוצה.

זה היה בשעה שיוצאים עתוני הערב. על המשטחה שאינה גדולה, לא רחוק מהבית הגדול של העתון “טריבונה” שאב האיש המוזר הזה מים מהברכה ושתה לצמאונו הגדול, מבלי שים לב ששם בברכה המרופשה שחו מעל המים ומתחתם שני ילדים שובבים לצוד את מטבעות הנחושת, אשר זרקו שם העוברים והשבים. להקה גדולה לאין מספר של נערים מוכרי עתונים חכו ליציאת העתון, והשתעשעו בינתים במה שהוא והביטו בסקרנות אל השובבים השוחים בברכה ואל האדם המוזר, שעל אודותיו פזרו חדודים מצלצלים. בעת ההיא עבר שם רפורטייר ( המודיע חדשות בעתונים) וצייר בחפזון את החזיון בפנקס שלו. אין ספק שאילו היה ג’נטלמן זה יכול לראות מה שעתיד לבוא בודאי שהיה מטריח את עצמו לעשות את הציור יותר מדויק. אבל ראשית כל הוא נחפז מאוד והיה אנוס לגמור את ציורו לפי הזכרון; ושנית התעה אותו המחזה של שני הילדים השוחים במים, והוא חשב כי אלה הילדים שייכים אל משפחת האיש המוזר. מלבד זאת לא יכול להשיב אף מלה על כל מה ששאלו אותו.

Your nation?– (שם עמך)? – שאל הרפורטייר.

– איך למצוא את מיסטר בורק? – ענה האורח.

– Your name? (מה שמך?)

הוא נמצא כאן באיזה מקום, יש לו מלון. הוא שלנו… ז’יד ממוהיליב.

– How do like this country? – זאת אומרת: הרפורטייר רוצה לדעת אם מצאה הארץ חן בעיני האורח. שאלה זו, לפי דעת הרפורטייר צריך להבין כל מי שצעד ברגל אחת על אדמת אמריקה.

אך האורח לא ענה, והביט אל הרפורטייר בעצבות שכזו, שהכניסה הרגשה לא נעימה בלבו. הוא חדל מהציע עוד שאלות. דפק בידידות על שכמו של מתיא ואמר:

– Very wall! טוב בשבילך שבאת הנה! אמריקה היא הארץ היותר טובה בעולם וניו-יורק היא העיר היותר טובה באמריקה. ילדיך הטובים יהיו פה לאנשים משכילים. אנכי רק צריך להעיר אזניך, כי המשטרה שלנו אינה אוהבת, כי הילדים יתרחצו בברכה של העיר.

אחר כך הוסיף הרפורטייר בכשרונו המיוחד איזו קוים פנטסטיים אל ציור המעיל של מתיא וכן לשערותיו הפרועות יחד עם הכובע הגבוה מעור אילים. כל זה נקשר בציור עם רצועות שונות, וגם לקומתו של מתיא הוסיף כעשרים וחמשה סנטימים, ולרגליו על יד הברכה שם שני ילדים, שרשמיהם דומים לאביהם המדומה.

ולכל אלה הוסיף כתובת: “פרא הרוחץ את ילדיו בברכה אשר בברודוויי”… אחר כך שם פנקסו בכיסו ועזב לעת עתה את השאלה איך אפשר לעשות ענין מועיל מהמאורע הפנטסטי הזה – ומהר ללכת למערכת.

באותה שעה יצאה מהדפוס תוספת הערב, וכל עיני הקהל העומד על המשטחה ובמבואות שמסביב היו נטויות, כלפי היציע של בית המערכת “טריבונה”. שם יצאו אנשים עם חבילות עתונים, קבלו מהנערים מוכרי העתונים את סימניהם והשליכו להם חבילות עתונים. במשך עשרים דקות נגמר הכל. מאות נערים נשאו רבבות אכסמפלרים של העתון, וקולותיהם הדקים נשמעו למרחוק בעיר הגדולה.

על המשטחה נשאר הלוזיני, ושני הילדים השובבים הוציאו את המטבעות האחרונות מתוך הברכה. מהרה נגש שמה איש אחד גבה קומה, לבוש בגדים אזרחיים ובמגבעת אפורה גדולה, כעין כובע חיל, ובידו " קלוֹבּ" (מקל קצר) מקושט במשיחה מצבעים שונים ובגדילים. זה היה השוטר הופקינס, אישיות מפורסמת בכל ניו-יורק. השוטר הופקינס, כמו שהודיעו העתונים, שמהם שאבתי חלק מההיסטוריה הזאת, היה מתגושש אמן, שעליו היו מתערבים (ובטוחים היו כי הוא ינצח). ואולם בשנים האחרונות הורע מזלו, ופעם נשבר סחוס חטמו בהאבקו עם חבר, והיה אנוס זמן רב להתרפא, ואז נאנס לבחור לו פרנסה אחרת. כחו החזק ואהבתו למאורעות מלהיבים קבעו את גורלו, והוא הציע את שרותו למנהל המשטרה בתור שוטר. מובן מאליו שהצעה זו נתקבלה, כי אז הגיעה תקופה סוערת: תדירים נעשו השביתות והמיטינגים של מחוסרי עבודה (לפי דברי עתון “הגון” – חייבים בזה עושי תעמולה מצד הזרים המקנאים באושר אמריקה) ובזה נפתח כר נרחב לכשרונותיו הטבעיים של מיסטר הופקינס ונטיותיו להתעמלות, ודוקא במצבים שיש בהם משום סכנת נפשות. ה“קלוֹבּ”, כבד המשקל, נותן יתרון גדול לשוטר גם נגד כל מתגושש, ושם הופקינס נזכר כבר לעיתים קרובות בעתונות. “השוטר הופקינס מפורסם בתור משתמש ב”קלוב" יותר מהמדה" – כתבו על אודותיו עתוני הפועלים. לנגד זה צינו אחרים בשמחה, כי “ה”קלוב" של השוטר הופקינס, כמו תמיד מתופף יפה על קדקדי האנרכיסטים".

קרה מקרה והשוטר הופקינס ומתיא הלוזיני נפגשו פעמים. בפעם הראשונה על יד הברכה, שהזכרנו למעלה. הופקינס התהלך לו כמו תמיד בגאוה, בהשתעשעו בלכתו ב“קלוב” שבידו, ובמבטו החודר פנה אל האיש המוזר שבא מארץ זרה. אולם אחרי שלא היו סבות חוקיות להראות את כוח ממשלתו – כך ספר הופקינס לכותבים בעתונים – החליט רק לגשת ולהסתכל בו מקרוב. אך הנה הפליא אותו האיש המוזר הזה בהתנהגותו הבלתי מובנה: בהסירו מעל ראשו את מצנפתו המוזרה (כנראה מעור אילים) כפף את קומתו עד שראשו הגיע למתניו של הופקינס, ופתאום תפס בידו את יד השוטר ובקש לנגוע בה בשפתיו, ולא נודע לשם מה. הופקינס לא יכול להגיד בברור שהאיש המוזר הזה רצה לנשוך בה, אבל אולי באמת לא היתה כונתו אלא זו.

השאלה נשארה בלי פתרון, אחרי שבאותה שעה נראו על שטח הברכה ראשי השוחים בתוכה. השוטר תפש תיכף את שני הילדים, הרים אותם למעלה והתחיל לנענע אותם כמו סמרטוטים רטובים. פני השוטר היו אז גאים ומטילי אימה. באותו רגע עבר שם הרפורטייר הנחפז, והוא מהר לצייר על יד צורת הלוזיני את פני הופקינס כששני הילדים הפראים בידו ולמטה הוסיף את הכתובת:

“השוטר הופקינס נותן לקח לפראי, כי הרחיצה בברכת העיר אינה מתאימה לחוקי הארץ הזאת”.

אחרי כן שם הרפורטייר את הפנקס בכיסו וישא רגליו מהר אל הרכבת למען יבוא בעוד מועד לראות בשרפה. במוחו כבר נתבשל מאמר שלם: “ידוע כי עירנו, הגדולה בעולם, מושכת אליה אנשים מכל קצוי ארץ. באלה הימים נזדמן לי לראות אחד הפראים…”.

הרכבת נשאה את הסופר בעל הכשרון ביחד עם קטעי מאמרו, ומיסטר הופקינס העמיד את הילדים על הכביש, וחלק להם מכות לא חזקות, לתרועת ההמון העובר וצוחק. אפשר מאוד שמיסטר הופקינס היה יכול סוף סוף להודע יותר ברור על דבר הלאומיות של האיש המוזר וגם אם הארץ מצאה חן בעיניו; אפשר מאוד שמתיא היה יכול בערב זה גם לשוב אל דימא, שרץ כל היום עם פאדדי, אך מתיא – באותה שעה שהופקינס התעסק עם הילדים – נעלם משם…

על פי הנהגתו של הופקינס הבין מתיא כי זהו שוטר, וכנראה לו מהאחרונים, ורעיון זה גרר אחריו עוד רעיון: מתיא נזכר כי הדרכיה שלו נשארה בדירת בורק, ואחרי כן הוא לא ידע שבאמריקה כמעט אינם מבינים מה זו דרכיה – הרגיש פחד וכמו צמרמורת עברה בגבו. מתחלה נסוג קצת לאחור, ואחר כך הוסיף עוד קצת להסוג ואחרי כן – כמו שאומרים ברוסיה – לקח את רגליו ומהר להמלט, מבלי להפנות לצדדים, ובמחשבה מעציבה כי הנה הוא נמצא בעיר הגדולה בלי דרכיה נתערבב בתוך ההמון הרב בברודוויי.

 

פרק יח    🔗

כאן שוב נצנצה לו התקוה. בלכתו על פני הרחוב המלא אדם, נגע בו איזה איש נגיעה קלה ומלטפת. והנה על ידו כושי והוא מדבר מה שהוא, בהראותו לו על הכסא, שעמד כאן על המדרכה. לפי הפנים השחורים כזפת, השפתים האדומות, הלובן המבריק שבעינים והשערות המסולסלות, נראו לו למתיא כאילו ידע את האיש מכבר. אז גם עלה במחשבתו אם לא אחד השובבים הוא זה שהתעללו בו ביום הראשון לבואו. אך מה הוא רוצה עכשיו? ואולי הוא הכיר את מתיא, אולי הוא מכיר את בורק ואת דימא? אולי ראה כי הם מחפשים אחריו בכל העיר ומשום כך הוא מציע לפניו להמתין פה, ובעצמו שלח את מי שהוא אחרי ידידיו של מתיא?

ואמנם בהושיבו את מתיא על הכסא אמר הכושי דבר-מה לבנו, והלז מהר לרוץ לאיזה מקום. בודאי רץ אחרי דימא או אחרי בורק. מתיא ישב בשמחה. פני הכושי השחור הזה מצאו עכשיו חן בעיניו, עיניו עצובות ומלטפות, שפתים טובות. אמנם לא יפה ושחור, אבל מתנהג בחן ונכון לשרת. הוא הניע בראשו כלפי מתיא. ישב לרגליו ונגש לעת עתה לנקות את מגפיו של מתיא. מתחלה התנגד מתיא לדבר הזה, ואחרי כן חשב: מקום מקום ונמוסיו, לא טוב שכושי ימצא את עצמו נעלב, והוא הסכים לעשות את חפצו של האדם הטוב הזה. הכושי צחצח במברשות את המגפים, משח אותם ושוב צחצח. בעוד חמשה רגעים הבריקו מגפי מתיא כמו ראי. מתיא הניע שוב בראשו וישב שוב על הכסא בהתרחבות, אד הכושי אחז אותו בשרוולו והראה באצבעו על כף ידו. מתיא הבין שהכושי מבקש בשביל “כוס”, והוא קם מהכסא והוריד ידו לתוך כיסו.

– ואכן שוה הדבר – קרא מתיא בקול – מאוד שוה בשביל שרות שכזו איני יודע מה הייתי נותן!

והוא הוציא מהכיס שתי מטבעות הכושי לקח רק אחת.

– קח עוד! – אמר מתיא בטוב לב.

הכושי הניע בראשו לשלילה. – הנה איש ישר! – חשב מתיא ורצה שוב פעם לעלות ולשבת על הכסא, אך בזמן ההוא נגש אחד והקדים לשבת, והנער שנשלח על ידי הכושי שב והביא לו כוס בירה. הכושי שתה את הבירה, והנער נגש לצחצח את נעלי האמריקאי. שערותיו של מתיא התחילו להסתמר מתחת כובעו.

– ואיפה הוא דימא, איפה בורק? – פנה מתיא בשאלה אל הכושי.

הכושי הפנה פניו אליו, הביט אליו ואחר כך הראה על מגפיו ואמר: אואל! (טוב).

מתיא נזכר כי דימא באר לו פעם את המלה “אואל” – טוב מאוד! – יקחהו אופל! חושב הוא כי צחצח היטב את המגפים. כאילו רק זה היה נחוץ לו…

– כלב אתה, כלב שחור! – חשב מתיא בלבו במרירות. – כמה בטחתי בו, כמו בידיד, כמו בחבר… כמו באבא שלי! ובמקום כל אלה הוא רק צחצח לי את הנעלים…

ומתיא המסכן הלך לו הלאה. המגפים שלו הבריקו כראי, אבל בלבו גבר החושך.

 

פרק יט    🔗

וכן יצא מתיא לשפת לשון הים. שם משטחה קטנה, ועליה גנה קטנה. על ראשי ההולכים שם מתפתלת מסלת הברזל. הרכבת נטתה ועברה מעל לשון הים ורצה הלאה בשורה אחת עם שפת הים, נעלמה מאחורי בית אפור, בפלטה אל המים עמוד עשן. מתיא ישב על ספסל והביט אל לשון הים. המים התנועעו, הבריקו והתנוצצו. לא רחוק צפצפה ספינת קיטור טעונה משא ומהרה להתרחק מהחוף. עיני מתיא נמשכו אחריה. הספינה הקטנה הלכה ונתקרבה ישר אל האי, שעליו עמדה מצבת הנחושת של האשה המחזיקה בידה את הלפיד. מתיא הסתכל בספינה האירופית הגדולה, הפורצת לה דרך בין הגלים, ועיניו נתמלאו דמעות… עוד לא רחוק הזמן שבו הסתכל ממכסה אניה כזו לפני עלות השחר במצבה הזאת, בלפיד הזה, עד שכבו אורותיה וקרני השמש הפיזו את ראשה… ואננא ישנה אז בשלוה, בנדנדה ראשה על צרורה…

לא רחוק מהמקום ההוא עמד בנין עגול, לא גבוה, מעין קרקס. עכשיו סגור הבנין הזה לגמרי, אבל לפני איזה זמן לא כל כך רחוק היו מוצאים פה מקלט אלה שבאו בספינות של מהגרים. לו היה מתיא נגש אז שמה אפשר שהיה רואה את אחותו יקטרינה יוצאה משם שמחה ומלובשה הדר ונתמכת בידו של אוסיפ הלוזיני. אוסיפ מלובש כאציל, כמו שהתלבש עכשיו דימא, אך הלבוש היה נאה לאוסיפ ולא כמו אוכף לפרה. הם יצאו והתהלכו לחוף הים הימינה וחפשו בעיניהם, אולי יראו את מתיא ואת דימא באים שמה בספינה של מהגרים שיצאה מגרמניה, שרק זה עכשיו עברה שמה; ובאותה שעה קם מתיא וילך שמאלה בדרך החוף אחרי הרכבת הבורחת.

בשעה הרביעית ראו את האיש המוזר שוב אצל הגשר. זה עכשיו עברה שם הרכבת “הארצית” (כלומר ההולכת על הארץ). הקטר פנה אל המעגל, מהסולם ירדו הרבה אנשים שבאו מהעבר מזה – והם הסתכלו באיש המוזר שלפניהם, שעמד בתוך ההמון וקרא: – מי שמאמין באלהים יגש נא להציל!

אך, כמובן, איש לא הבין מה שהוא דבר. אילו היה עכשיו מי שהוא צועק כך באיזו עיר גדולה באמריקה, בודאי שהיה נמצא מי שיענה לו, מפני שבשנים האחרונות ספינה אחר ספינה מעבירה שמה את הפולנים שלנו, את הדוחובורים (כתה נוצרית ידועה ברוסיה) וגם יהודים. הם עוברים מכאן אל כל המקומות שבחוף הים, מנסים לחרוש את האדמה במושבות, משתכרים לעבוד בתור משרתים, פועלים. אחדים מצליחים, עושים עושר, אחדים נעשם אכרים, ואז, כעבור איזו שנים, אי אפשר להכיר את הנערים היהודים אחרי גדלם בתור עובדים בריאים במושבות. ורבים אינם מצליחים ואחרי שהם יורדים מנכסיהם בורחים שוב אל העיר ומחזיקים שם במה שהורגלו מלפנים. מי שהוא מניח על עגלת יד שלו סכינים קטנים ממין גרוע ומנעולים, ומי נושא בידיו איזה סחורות זולות, ומי – ספרים עם תמונות של ניו-יורק, של אשד ניאגארה. ומי רץ בפקודת איזה איש מן האורחים. הולך לו מסכן כזה עם סחורתו הגרועה, לפעמים עם תבת גפרורים, לכסות במה שהוא את עניותו, ועיניו מפיקות צער. מכולם קל יותר להכיר את היהודי שלנו, אך הוא עוד יותר אומלל כאן בארץ הזרה, שצרכי החיים כאן הרבה יותר יקרים וההצלחה לא לכולם מאירה פנים.

אפס בזמן ספורנו לא רב היה מספרם של מהגרים כאלה באמריקה, ולא נמצא מי שיענה על קריאתו של מתיא האומלל, שעמד בין ההמון וקרא לעזרה כאיש הטובע בנהר. האמריקאים עמדו רגע, הביטו בתמהון אל האיש המוזר והמשיכו דרכם הלאה… וכשהיה השוטר הולך ומתקרב למקום ההוא, נתחמק מתיא ממנו מהר ונעלם על הגשר…

בעברו את הגשר הלך מתיא ישר על פני חוצות ברוקליין. הוא חשב כי מעבר הנהר יראה סופה של עיר ארורה זאת, ומשם יראו שדות תבואה – אך הוא היה אנוס ללכת עוד כשלש שעות, ואחרי כן נעשו הבתים יותר קטנים וביניהם על מרחב ידוע עמדו עצים נטועים.

מתיא נשם עכשיו בכל חזהו והתחיל מבקש בעינים צמאות שדות עם שבלים צהובות, או כרים מכוסי עשב ירוק. לפי חשבונו, חשבון מולדתו, היה עכשיו העשב עומד להקצר והשבלים מתבשלות, והוא חשב:

– אגש אל מי שאפגש ראשונה, אקח את החרמש מידו אניע בו פעם ושתים, ואז יראה גם מבלי דבר דבר כי לפניו אכר מנוסה. גם האנשים שעסקם בעבודת האדמה הם יותר פשוטים ולא ידרוש אחרי דרכיה, אך מתי סוף סוף תגמר העיר הארורה הזאת?

מעכשיו נראו משני צדי הדרך “קוטדז’ים” צנועים בעלי קומה אחת או שתים. על אחדים מהם תלוים שלטים צנועים כמו על החנויות שברוסיה – על הדלתות והחלונות. הגנות יותר ויותר סמוכות; הדרך כבושה וישרה, כאילו הציעו שטיח על פני האדמה, ומשני עבריה כפופות צמרות עצים ירוקים. לפעמים נראה על הדרך קרון, דומה לקופסא שחורה, נתגלה ועבר הלאה ביעף, ושם במרחק נראה שני… לפעמים נדמה כי עוד מעט וכל זה יתור מהר ויַרָאה המרחב עם דרך של כביש, העובר בין שדות, ומעבר אחד שורה אחת של עמודי התלגרף, ולפעמים תַּרָאה עגלה לה קהמ המעבירה את הדואר, ומסביב, עד קצה האופק, ים של תבואה שנתבשלה; ושם הלאה – נחל מזהיר, גשר קטן, ככר, והמון מסבירי פנים עוסקים בעבודתם…

אך באמת נראו שוב בתים רבים כאילו צמחו מבין הירק, ומתיא הרגיש כאילו נכנס שוב אל עיר חדשה. לפעמים צצו פתאום מבין הקוטדז’ים הצנועים בתים גבוהים בעלי שש, שבע קומות, וכעבור עוד איזה רגעים שוב בתים קטנים ואותה הדרך, כאילו אי אפשר לה לעיר זו להגמר, כאילו היא מלוא העולם כולו…

והכל פה מוזר ונכרי, הכל לא כמו ברוסיה. במקומות אחדים נראה בגנים איזה צמח מוזר. מתיא טפס ועלה על יתדות תקועות בארץ וקשורות זו בזו כקשתות, ואחרי שהסתכל בהן ראה אשכלות ענבים תלויים שם…

לסוף ראה בצד אחד בין הענפים כברת אדמה שחורה כקטיפה. מתיא קפץ ומהר שמה והתחיל להתבונן מבין הענפים, אך מה שראה הסב לו צער נורא. זה היה שטח מישור של אדמה כחמשה עשר דיסאטין (הדיסאטין – 11 דונם), גדור לא בענפים קלועים, אלא בחוטי ברזל דוקרים. בפנה אחת של השטח הזה עלה עשן ממעשנת בית חרושת, המכוסה פיח, ובקצה השטח מעבר השני עמד לוקומוביל, מכונה יפה ומזהירה על גלגלים. הגלגל השטוח התגלגל במהירות, ואד לבן התפרץ בזרם דק, הנפסק לרגעים ושם עלה באויר, כגל מדוד, חבל עבה שהביא את המכונה לידי תנועה. וכשהתסכל מתיא באלה ראה כי מעבר השני של הניר נכנסת המכונה כחיה רעה ותולשת וחופרת ומשליכה אל הצד תלמים רחבים מהאדמה השחורה.

מתיא הצטלב. – כל הנשמה תהלל יה! למה אפוא יכשר כאן אדם כפרי, כמו מתיא הלוזיני, ולמה כאן סוס חכם, שור נכבד, יד חזקה, עין מטיבה לראות וכשרון המעשה? ומה אפוא יעשה הוא בארץ, שבה חורשים כך?

אנשים אחדים היו עסוקים שם. אפשר שהם בחנו את המכונה ואולי חרשו את השדה, אולם אף אחד מהם לא היה דומה לאכר רוסי. מתיא הלך משם לעבר אַחר ששם נוצצו מים.

הוא כרע על ברכיו ובקש לשתות לצמאו, אך המים היו מלוחים. זה היה קרוב לים. שנים, שלשה מפרשים נראו בין החוף ובין האי. ושם במקום שכלה האי התפתלו מעל למים תימרות עשן דק מהספינה. מתיא התנפל על הקרקע שעל מדרון החוף, על גבול אדמת אמריקה, ובעינים צמאות, צבות ויבשות הביט שמה, אל המקום אשר מעבר לים, ששם נשארו כל חייו, והעשן העולה מהספינה הלך הלוך ונמוג לאט לאט, ולבסוף כלה לגמרי.

בתוך כך פנתה השמש מאחורי האי לערוב. גל אחר גל שחה אל החוף והקצף שעליהם נעשה יותר לבן. הגלים כאילו השחירו. נדמה לו למתיא שהוא ישן, כי רק בחלומו משקשקים הגלים המוזרים הללו, פנים השמים הולכים וחשכים, הלבנה המלאה והעצובה תלויה לה מעל הערפל הקודר והשקוף ומראהו תכלת. הגלים הוסיפו לרוץ ולשקשק ועל ראשיהם הסגלגלים נראה פעם קצף לבן ופעם מראה התכלת העמוקה של השמים ולפעמים זהרי הכסף של הלבנה, ולפעמים גם אורות יפים של פנס שהאיר בידי אחד ששט אנה ואנה בסירה קטנה.

אחר כך שמעה גם כן כמו בחלום קול שיחה ושהוק מצלצל. גברים אחדים ונשים ונערות מלובשות בבגדים משונים עם ידים ערומות ורגלים חשופות עד הברכים, יצאו מתוך סוכותיהם, שהוקמו על שפת הים, ובאחזם איש ביד רעהו קפצו אל תוך הים, ושקשוק עז נשמע מפסיעותיהם בדרכם על פני הגלים, ומן המים נתזו נטפים כבדים כזהב נמס באש. ראשי הגלים התנועעו יותר בחזקה, ויותר מהר רקדו קוי האור בתוך המים, ואל זה נוסף גם מראה התכלת הנשקף מן השמים וזוהר הירח והסירות השחורות שמתחת הפנסים שכאילו חוצבו מפחמי אבן, התחילו להתנועע אנה ואנה ולפזז על פני הגלים.

– אל אלהים! – קרא מתיא.

– כל הנשמה… רחם נא אותי החוטא!…

עוד מעט ושפתיו נעלמו. השינה תקפה אותו באמת בשכבו פרקדן על מדרון החוף.

 

פרק כ    🔗

מתיא הקיץ פתאום, כאילו מי שהו דחפו בצדו, מהר וקם, ומבלי לתת חשבון לנפשו מדוע ולמה, התחיל שוב ללכת הלאה. הים שקט לגמרי, על החוף לא נמצא עוד איש. הקוטדז’ים ישנו מוארים למעלה באור הלבנה, ישנו גם העצים הגבוהים עם עליהם הסמיכים והירוקים שכמוהם לא ראה, ישן גם השדה המרובע, המוקף בגדר חוטי ברזל דוקרים, שלא נגמרה עדיין חרישתו, ישנה גם הדרך הסלולה והישרה, שנוצצה בחורונה.

נשמע צלצול. פתאום נגלה קרון מתוך צל העצים וברעדה ובצלצול ובזמזום, כמו חפושית ליל, עבר על פני מתיא, שהביט אחריו. הקרון לא היה רתום לסוסים, לא היתה בה מעשנה, לא נראה עשן ולא קיטור. רק מלמעלה היו לו כמו קרני משוש מזכוכית, מברזל ומעץ, וכאצבע ברזל עבר בקצהו, והיא כאילו מבקשת לתפוס את חוט הברזל, הדק אשר למעלה, ובכל פעם בהפגשה באיזה קשר, ניתז ממנו ניצוץ בהיר, ירוק.

הקרון נתקטן, שאונו נשתתק, והניצוצות נעשו חורים וכבו במרחק, והנה מהצל הגיח קרון שני סואן ומצלצל.

כנראה היה זה הקרון האחרון והיה כמעט ריק. הקונדוקטור הנלחם בתאות השינה, ראה את האיש הבודד בדרך וצלצל. הקרון נזדעזע, חרג על פני הפסים ועצר בהליכתו. הקונדוקטור הרכין ראשו, לקח את מתיא מתחת זרועו והושיבו על הספסל. מתיא נתן בידו מטבע, הקרון נתגלגל הלאה ועל פניו חזרו לאחור בריצה קוטדז’ים. גנים, מבואות, רחובות. מתחלה היה כל זה תפוס תרדמה, כאילו מוכן להרדם, ואחר כך כאילו הקיץ, הרים קול שאון, דֵבַּר, האיר, על השמים נראתה הזריחה, נצנצו חלונות גבוה, גבוה.

ברידזש! (גשר) – קרא הקונדוקטור. מתיא יצא, וצר היה לו שאי אפשר לנסוע הלאה לנצח נצחים. לפניו היה שוב הגשר של ברוקליין, שנראה לו כמו מערה, מלמעלה שוב נשף קטר ומשך אחריו את הרכבת. מצד ימין יצאו קרונות אחרים ועל ידיהם נסעו עגלות, הלכו עוברים ושבים מועטים.

כשהגיע מתיא עד חצי הגשר עמד מלכת. באזניו נשמע קול שאון, בראשו התנועע והתהפך מה שהוא. על פניו עברו רכבות, קרונות, כרכרות. הגשר סאן, ופחד היה לשמוע את הצפצופים הדקים היוצאים מהספינות המתרוממות מתחתיות – נדמה לו שהן באות מרחוק, משאול תחתית, המלאה אורות עוברים הנה והנה. למעלה במרומים התנשאו קורות גדולות מאוד ומהן ירדו עבותות עבות שלא ראה כמותן מעודו, ורשת שלמה של חטרים, כאותה שנראתה למתיא מתוך הספינה, רשת יפה ודקה כקורי עכביש, ירדה מהעבותות והחזיקה בגשר לבל ימוט, וקשה היה להסתכל דרכה ולראות את הנהר, המתחבר אל הים בזוהר אחד של כסף, ומשם שוב נראו אורות הספינות; מרחוק דולקים אלפי נרות ככוכבים, תלויים על פני המים, וכך הם הולכים ומתרחקים רחוק, רחוק שמה, עד ניו-דז’ירסי, ושם שוב אותו הדבר. בתוך ים האורות הללו, הכיר עיני מתיא החודרות את ציץ האש ואת הלפיד שביד מצבת החופש. נראה לו כאילו הוא רואה באור הירוק-כהה את ראשה של אשת-הנחושת ואת ידה המורמה. אך המצבה כבר האירה באור חלש, כמו התקוות על דבר האושר הנשקף לו בארץ החדשה הזאת…

בתוך המעבר הגדול, השחור כמערה, האיר חלון קטן של השומר ובעצמו הגיח ממאורתו כתולעת יוחני עם פנס בידו. הוא תיכף ראה על הגשר את הגר, והדבר הזה מצא חן בעיני האמריקאי. השומר דפק בידו על שכם מתיא ואמר לו איזה דברים מלבבים.

– אולי אפשר ללון אצלך? – שאל מתיא בקול עיף.

– או, אואל! – ענה השומר, והתחיל לספר למתיא, כי אמריקה גדולה מכל חלקי העולם – זהו דבר ידוע, וניו יורק היא העיר הכי גדולה באמריקה, והגשר הזה הוא היותר גדול בניו-יורק. מזה היה מתיא יכול להבין – אילו היה מבין מה שדבר באזניו – במה נחשבו שאר הגשרים נגד הגשר הזה.

אחר כך הסתכל השומר אל תוך עיניו של מתיא וראה שהן עצובות מאוד ואין בהן אף קורטוב של התפעלות, ואז עלו על לבו מחשבות אחרות… כמובן, אם האדם כבר בחל בחיים בודאי שיפה לו להתנפל מעל הגשר היותר גדול שבעולם. אך ראשית כל זהו דבר קשה: אי אפשר לעבור דרך רשת חוטי הברזל והעבותות הללו, ומלבד זאת הגשר לא נבנה כלל למטרה זו. כל הדברים האלה הסביר השומר למתיא ואחר כך הפך אותו לעבר אחר ודחף אותו מאחור. ברם האיש המוזר הלך לו בהכנעה, כמכונה, אל המקום ששם כסה אור הזריחה את העיר וכעטרה התנוצצה באויר קוי אור החשמל על פני בית העתון.

ברדתו מהגשר עלה מתיא גם בלי הזמנה מצד הקונדוקטור אל הקרון שעליו כתוב: Central park הישיבה הנוחה ומרוצת הקרון הישרה היו למשיבת נפש לגר חסר-מעון זה. אנה לנסוע? – בשבילו היה הכל אחת, ורק לנסוע, להתרחק ולהתרחק מבלי לחשוב על שום דבר, לתת מנוחה לרגלים העיפות, עד שחטפתו השנה יחד עם דפיקות הגלגלים המדורות.

לא יפה היה בעיניו שהדפיקות חדלו פתאום, ועל ידו עמד הקונדוקטור שאחז בשרוולו. מתיא הוציא שוב מטבע, אך הקונדוקטור אמר: No! והראה לו בידו שצריך לצאת.

מתיא יצא והקרון הריק התגלגל כאילו בשמחה על פני העגול. הקונדוקטור כבה באותה שעה את הנרות. חלונות הקרון כאילו נתכסו, ומתיא ראה איך שהקרון נתגלגל ונכנס אל תוך חצר התחנה, אל תחת הגג, אשר שם עמדו ונחו עוד קרונות כאלה…

כאן שוררים שקט ודממה. הלבנה נתקטנה מאוד, והלילה היה אפל, למדי, אף על פי שבשמים נוצצו כוכבים. השטח הגדול הריק שעל יד הגן המרכזי נראה חֵוַר מקרני הכסף המאירות עליו מלמעלה… הבתים הרחוקים נבדלו זה מזה בשטחים ריקים ובֵגדרות, ורק במקום אחד הקים לו איזה איש גאותניִ בית שֶל שש עשרה קומות, שנראה כענק שחור ועוד טרם הוסרו ממנו הפיגומים. מגדל בבל זה התנשא מעל שאר בתי העיר.

לאזני מתיא הגיע שאון אילנות. היער תמיד מושך אליו את הנודד, חסר-המעון, ומתיא הלוזיני הרגיש את עצמו נודד ומחוסר מעון לגמרי.

הוא מהר לנטות וללכת אל הגן. אילו היה מי שהוא מביט אליו מתוך הככר, היה רואה כי המעיל הלבן שלו פעם מתעלם בצל ופעם מבהיק באור הירח.

רגעים אחדים עברו כך ופתאום עמד. לנגד עיניו התרומם בעבי העצים כלוב ענקי עשוי חוטי ברזל דקים, המכסה כמו במגבעת את האילן. על ענפיו ועל כלונסאות ישבו צפרים ונרדמו בשלוה ונראו כמו צרורות אפורים. כשנגש מתיא יותר קרוב, הרים פרס גדול את ראשו, הבריק בעיניו ומתח את כנפיו מתוך עצלות, ואחרי כן שוב ישב והכניס ראשו לבין כתפיו.

מתיא התרחק. הוא פחד שמא יקימו הצפרים שאון. הוא הלך לאטו וחפש לו מקום לנוח. בעוד זמן קצר נראה לעיניו בנין לבן ארוך. חציו היה אפל ונראה למתיא כמחסן, ששם אפשר לשכב ולישון, אך כשנגש אל הבנין ראה לפניו כלוב והוא נרתע משם בפחד. אליו הבריקו משם באש זוג עינים. זאב גדול עבד אצל זאבה ישנה והביט במבט חודר אל האיש המוזר הלבוש בבגד לבן, ומתהלך לו – לא ידוע למה – אצל מעון החיות.

באותה שעה נשמע קול אדם מדבר באנגלית בכעס ובדברים חריפים. הקול הזה נדמה לו למתיא יותר נורא מנהמת חיה רעה. הוא התחלחל וברעדה התרחק משם אל תוך האילנות שם עמד והרים את אגרופו כלפי מעלה. כלפי מי? לא ידוע. אך האיש בלי לשון הרגיש כי גם בו מתעורר מה שהוא מתכונת הזאב.

 

פרק כא    🔗

משם מים קל משכהו הלאה. מהמזרק שלא נסתם לגמרי זרמו מים אל תוך ברכה. מתיא נגש אל הברכה, הרוה ממנה את צמאונו ואחרי כן הסיר כובעו, הצטלב והחליט לשכב פה תחת אחד השיחים… מרחוק נשמע לאזניו קול צפצוף… נדמה לו שהקול הזה בא מעולם אחר… הוא בעצמו בא מלפנים בספינה… אולי הצפצוף הזה בא מתוך ספינה כזאת שבאה מאירופה הזקנה, ואפשר שבאו בספינה זאת עוד אנשים המבקשים אשרם באמריקה זו, ועכשיו הם מביטים על המצבה הענקית עם ידה הנטויה, שבה בוער לפיד כמעט מתחת לעננים, אך עכשיו נראה לו למתיא כי היא מאירה את המבוא לקבר איום…

בלב נשבר הסיר את כובעו מעל ראשו ובהביטו אל השמים הזרועים כוכבים התחיל להתפלל בנוסח הקבוע לתפלות ערב. השמים בערו בשלוה באורותיהם על פני תהום התכלת האין-סופי ונראו לו כאילו זרים הם לגמר ורחוקים מאוד. הוא נאנח, הניח בזהירות על ידו את פרוסת הלחם, שלא נפרד ממנה עד הנה, ושכב תחת השיח. הכל נשתתק, הכל כבה, הכל נרדם על הארץ שסביב הביבר והגן, רק שקשוק הזרם הדק נשמע מתוך המים ומאיזה מקום נשמעה צוחת עוף הלילה. בין השיחים התנועע מה שהוא לבן ולרגעים פטפט אדם מתוך שינה איזו מלים מעציבות אולי תפלה, אולי תלונה ואולי קללה…

הלילה רץ לו בלאט על פני הארץ. ברום שמים שטו עננים לבנים, דומים לעננים שלנו. הלבנה נתגלגלה ונסתתרה מעבר לאילנות. האויר נעשה קריר וכאילו היה יותר מואר. מהאדמה עלתה רטיבות.

כאן קרה לו למתיא מאורע לא גדול, שאותו לא שכח כל ימי חייו, ואף על פי שלא היה יכול לחשוב את עצמו אשם, בכל זאת היה המקרה מכביד על לבו כאבן.

הוא התחיל להרדם, ופתאום בא איזה איש מבין השיחים, עמד על ידו בהסתכלו אל מעון הלילה שלו.

השעה היתה אפורה, חשכה. מתיא לא היה יכול לראות את פני האיש הזר. אחר כך נזכר שהפנים היו חורים והעינים הגדולות הפיקו עצב וצער….

כנראה גם זה היה אחד מנודדי ליל, איזה אומלל שלא מצא פרנסה באותו יום, ואולי עברו עליו כמה ימים ללא פרנסה ולא היו בכיסו סנטים אחדים לשלם בעד לינה. אפשר מאוד שגם זה היה איש בלי לשון, איזה עני איטלקי, אחד מאלה, הבאים הנה עדרים עדרים מארצם המבורכה, מסכנים, חסרי השכלה, כמו הרוסים שלנו, ובלבם גם כן עצבות וגעגועים אל המולדת שעזבו, אל צרותיה שעמהן התרגלו, תחת השמים שלהם; אחד ממחוסרי העבודה, אשר השלך מתוך ההמון הגדול שעכשיו נשתתק שם לא לזמן רב, מאותו עבר העיר ששם התרוממו מגדלי-בבל, והנרות הרבים הלכו שם הלוך וכבה, כאילו השינה תקפה גם אותם. מי יודע? אולי גם את לב האיש הזה כרסם הצער; אולי כבר כשלו ברכיו, אולי רגש הבדידות מחלחל בקרבו, ואולי גבר בו פשוט הרעבון והיה שמח מאוד אילו מצא פרוסת לחם, אשר אותה היה מתיא יכול לחלק עמו.. ואולי היה יכול האלמוני גם להראות למתיא איזה מוצא.

אך האיש בלי לשון התנועע על האדמה, כמו שהתנועע למולו לא מכבר הזאב בכלובו. הוא חשב שזהו אותו האיש, שאת קולו שמע לא מזמן, כי על כן מלא הוא רוגז וקצף, ואם לא אותו האיש ממש, אז אפשר שזהו שומר הגן, הבא לגרשהו מפה…

הוא הרים ראשו בשנאה, וארבע עיני אדם נפגשו בהבעת אי-אמן ופחד.

– ג’רמן (גרמני)? – שאל האיש הבא בקול חרש – פרנטש, טדסקו, איטליונו?

– מה לך? – ענה מתיא – האומנם גם פה לא תתן לאדם לנוח רגע?

הם דברו זה לזה עוד איזו פרזות. קולות שניהם הביעו כעס ושנאה.

האיש הבא עזב את הענף מתוך ידו, השיחים הורדו, והוא נעלם.

הוא נעלם, וצעדיו נאלמו, רק האילנות התלחשו מה שהוא לפנות בוקר בזמן שהוכפל החושך… ואחר כך עלה ענן מן הים, ירד גשם לא גדול, שמלא את כל הגן בשקשוק הטפות על פני העלים.

את השקשוק הזה שמעו מתחלה שני אנשים, ואחר כך רק אחד…

את השני מצאו בבוקר תלוי על אחד העצים שהתלחשו זה עם זה, ופניו היו כחולים, איומים, ועיניו נראו כזכוכיות. זה היה האיש שנגש בלילה אל מתיא. האיש בלי לשון ראהו ראשון בקומו מהאדמה מפני הצנה, מפני הטחב, מפני העצבות שהאיצו בו לעזוב את המקום. הוא עמד לנגדו כאילו נתקע בארץ. מבלי משים הצטלב ורץ משם בשביל, כשפניו היו חורים כמת ועיניו כעיני משוגע מבלהות… אפשר שהיה צר לו, ואולי היה ירא פן יקחוהו להעיד עדות… מה יוכל הוא להעיד, הוא, האיש בלי לשון, בלי דרכיה, לשופטיה של הארץ הארורה הזאת?…

בעת ההיא ראהו השומר שפהק והתמתח תחת מכסה הגג. הוא התפלא לבגדו המשונה של גבה הקומה הזה; הוא נזכר שראהו בלילה הזה על יד כלוב הזאבים, ואחר כך הביט בתמהון אחרי עקבותיו של האיש הזה הצועד במגפיו הגדולים בשביל המכוסה חול רטוב.

 

פרק כב    🔗

באותו בוקר החליטו מחוסרי העבודה שבניו-יורק לערוך אספה. קבעו לזה שעת בוקר מוקדמת, כדי שגם אלה ההולכים לעבודה, ללשכת המסחר, לבית החרושת, לבתי המלאכה – יראוה גם הם.

על האספה הזו כבר כתבו העתונים לפני שבוע, הודיעו את תכניתה ואת שמות הנואמים. חששו שמא יצא ההמון מגבול הסדר ובאו בשיחה עם מנהל המשטרה ועם מנהלי הסתדרות הפועלים. עתוני הבורסאים ותאמאני-הול שפכו חמתם על ה“אגיטטורים”, לפי דעתם רק הזרים, העצלים והשכורים נשארים בלי עבודה בארץ החופש הזאת. עתוני הפועלים השיבו על הטענות הללו, אך גם הם דרשו מההמון לשמור על כבודם, על הסדר ועל כבוד החוקים. “אל תתנו לשונאיכם מקום להאשים אתכם בחוסר תרבות”. – כתבו הַדַבָּרִים המפורסמים של מפלגת הפועלים.

העתון S u n שהוא היותר נפוץ, הבטיח לתת דין וחשבון מפורט מהאספה. ולפיכך צריך היה לתת בכל שעה הוספה מיוחדת. לתכלית זו נשלח אחד מהריפורטיירים בבוקר השכם כדי לתת רשימה: הגן המרכזי לפני התחלת האספה.

השעה שחקה לו מאד. ראשית כל פגש, בעברו במשעולי הגן, במתיא, ותיכף העמיד נגדו את מכונת הצילום שבידו. ואף על פי שמתיא מהר להתרחק ממנו, הספיק הריפורטייר לצלם אותו כרגע, ואל זה חשב להוסיף: “מחוסר עבודה שבא ראשון אל המיטינג”. הוא תאר לעצמו איך ימהרו לקבל את הצלום הזה כל העתונים המתנגדים לתנועת הפועלים. “הראשון שבא אל המיטינג הוא פראי, מלובש בבגד משונה. הארץ שלנו אינה כלל בשביל בריות כאלה”. אחרי כן נתקל מבטו החד של הריפורטייר באיש התלוי. צריך להגיד את האמת לזכותו של הג’נטלמן הזה, כי המחשבה הראשונה שעלתה על לבו היתה לראות אולי יש בו עוד רוח חיים. ולפיכך בגשתו מהר אל המת הוציא מכיסו סכין קטן לחתוך את החבל, אך במששו את יד התלוי שנתקררה לגמרי – התרחק בשקט משם איזה צעדים וציר את התלוי באלבום שלו. הדבר הזה גם כן יעשה רושם–אף על פי שהרושם יהיה כבר בניגוד למה שבקש תחלה. בדבר הזה ישתמשו בודאי העתונים של הפועלים… “האיש שהקדים עוד יותר לבוא אל האספה עוד קרבן של המחסור בארץ היותר עשירה שבעולם”. בכל אופן הרשימה תעשה סנסציה גדולה, והמערכת תהיה מרוצה…

וכך היה: הרשימה וציור האיש התלוי נדפסו בעתון עוד טרם שהספיקה המשטרה להודע מכל אלה. “מפני רשלנות לא מובנה (שאמנם אפשר שדבר כזה יקרה למשטרה היותר מעולה) – כתבו אחר כך באיזה עתונים – התחיל ההמון להתאסף וגם כן ראה את הגויה התלויה, והמשטרה עדיין לא ידעה כלום על המאורע הזה”.

מתיא כמובן, לא קרא שום דבר על אודות האספה וראה כי ההמון הולך ורב בגן. מכל המבואות והרחובות זורמים אנשים לבושים בפידז’אקים, אמנם משומשים למדי, בסורדיוטים שעלה עליהם רבב, במגבעות מעוכות ובכתנות מגוהצות שכבר התכסו ברפש. המחזה הכללי של הצבור הזה, שפניו רזים ומהם גם מגודלי זקן, עשה על מתיא רושם מניח את הדעת. הוא הרגיש שיש איזו קורבה בינו ובין האנשים הללו. כולם התאספו על יד הברכה, ואחר כך כשנודע להם על דבר התלוי, הם סבבו את המקום ההוא כנמלים ופניהם חשכו עוד יותר ולבבם נתמלא מרירות וזעם.

מתיא יצא עכשיו באומץ רוח אל הככר ששמה נתאספו אנשים עוד יותר פרועים, קרועים ובלויים. עיניהם היו כמו שזיפים, מגבעותיהם היו על פי הרוב חדות מלמעלה ושוליהן רחבות, ולשונם צלצלה כמוסיקה רכה ומילודית. אלה היו בני איטליא. בעיני מתיא נדמו אלה לסלובאקים, שבאו פעם לכפרו מהקרפטים ובבטחון ניסה להכנס עמהם בשיחה. אך גם פה איש לא הבין שפתו. האיטלקים הסבו אליו פניהם בעצלות. אחד נגש, משש את מעילו הלבן וצלצל משהו בלשונו. אחר כך משש בהנאה את שרירי מתיא ואמר מה שהוא לחבריו, והחברים הביעו את הסכמתם בקריאת הידד. אך זולת זאת לא השיג מתיא מהם כלום… הוא רק ראה שעיניהם מנצנצות כאש, ואצל אחדים ראה מתחת למעיליהם סכינים לא גדולים תחובים בחגורתם.

עוד מעט כסה ההמון את כל הככר. אבק דק כסה אותה מלמעלה, שנראה כערפל בין הירק, ושאון הקולות הרב התנשא מעל לראשי הנאספים.

על יד האילן, שעליו היה תלוי האיש, התחילה תנועה. בפנים רציניים באו שמה אנשי המשטרה במגבעותיהם האפורות. הנאספים צחקו להם, המטירו עליהם דברי בוז וחדודים מלעיבים והראו להם את העתון, אך הם לא שמו לבם לכל זה, רק אצל האילן ממש באה איזו מבוכה – המגבעות האפורות נדחקו ובאו לבין המגבעות הצהובות והברודות, ואחרי כן הורד המת מתליתו ארצה.

מתיא הסיר כובעו והצטלב. בעת ההיא נשמע מעבר אחר של הככר קול מנגינה. מתיא הפך שמה פניו וראה כי מהמבוי, מעבר הככר, על יד הבנין הגדול, פרץ ענק אבק צהוב ובא אל תוך הגן, כאילו האיצו בעדר או שהלך גדוד גדול של חילים. מתון ענן האבק עלן קולות הנגינה, וכשנפסקה הנגינה נשמע שאון דהרות אלפי רגלים, ושוב סואנת הנגינה העולה מתוך חצוצרות, נבלים ותופים. בראש כולם רצים ילדי השוק ומאחוריהם המנצח מעלה ומוריד, מוליך ומביא בשבט שבידו. אחריו צעדו המנגנים כשלחייהם נפוחות ואדומות ולבושים בבגדי שרד ומגבעות עם נוצות ואפוליטים גדולים, וכל כך מקושטים היו עד שלא נשאר עליהם כלום מבלי שנתקשט באיזה קישוט שהוא.

מתיא חשב כי אחריהם בודאי יבוא גדוד חילים. אך אחרי שהאבק הלך והתקרב ואפשר היה לראות מבעדו, נגלה למתיא, כי אחרי המנגנים הולכים שוב, מתחילה בשורה ואחר כך גם בלי סדר, אנשים לבושי פידז’אקים, מגבעות מקומטות, שוב נראו פנים מאובקים וחורים.

בראש כל התהלוכה המנומרת הזאת התנוסס דגל גדול מורם למעלה ומקושר לפלטפורמה גבוהה המיוסדה על גלגלים. סביב הדגל הלכו, כשומרי הדגל, איזו עשרות אנשים יחד עם ההמון.

רועש, סואן, צועד ומתנועע לפי ריתמוס המרש, לקולות אדירים וצפצוף ההמון הממתין, נגד הדגל אל מזרק המים ועמד; קמטיו התנועעו רגע וירדו ורק הרצועות רחפו ברוח ולפעמים התרומם גם הבד של הדגל ונראו אותיות הזהב אשר עליו…

אז קם רעש נורא בתוך ההמון. אחדים קראו לגשת אל האילן ששם נתלה האיש ואחרים רצו כי יעמדו על המקום הנועד מראש. הדגל התנועע שוב, הפלטפורמה נעה אחרי ההמון, אך מהרה שבה לאחור, כי המשטרה סגרה בעדם את הדרך.

אחרי עבור עמוד האבק, המתנשא מתוך תנועת ההמון, משם והלאה אל הככר, עמד שוב הדגל מבלי נוע ומתחתיו עמד איש בראש גלוי ושערותיו ארוכות ועיניו נוצצות כבן-הדרום. הוא היה לא גבה קומה, אך בעמדו על הפלטפורמה היה גבוה מכל העם, וקולו היה פלאי והשתיק כרגע את שאון ההמון. זה היה מיסטר צ’ארלז גומפרס, הדברן המפורסם של הסתדרות הפועלים.

דממה שררה בקהל כשהרים הנואם את ידו כלפי העץ, שעליו היה תלוי לפני זמן קצת המאבד עצמו לדעת. הנואם אמר לא בקול רם אבל בחגיגיות יתרה:

– “ראשית כל הבו כבוד לאחד מחברינו שעוד בלילה הזה נפל שדוד במלחמה הכבדה”…

רוח עברה על פני הקהל של הרבה אלפים איש והכובעים עפו כרגע באויר, נתגלו ראשי האנשים, קפלי הדגל התנועעו בחזקה והשמיעו קול שאון בתוך דומית המות, קול עגום ועצוב, ואחרי כן המשיך גומפרס את נאומו.

בלבו של מתיאַ רעד מה שהוא. הוא הבין שהאיש מדבר “על אודותיו”, על אודות האיש שהתהלך אתמול בגן, אומלל ובלי דירה כמו מתיא וכמו כל אלה האנשים שפניהם כל כך עיפים וחורים; על אודות האיש שהעיר הגדולה הקיאה אותו מתוכה; על אודות האיש, שבקש מה שהוא ממנו, ממתיא, בקול חרש… על אודות זה שתעה כאן עם עצבותו הנוראה ושעכשיו כבר אינו בעולם הזה.

נשמע היה איך הרוח מלחש בעלי-העצים, נשמע לפרקים רשרוש הבד של הדגל המתנער ומכה באויר, ומפיו של אותו האיש שעמד מעל הקהל בראש גלוי יצאו דבורים יפים ומעציבים…

ואחר כך פנה הנואם כלפי העיר והרים את ידו בכעס ובהטלת אימה.

ובלב כל הקהל הגדול כאילו פעם מה שהוא כרגע, והנה קמה תנועה חזקה, כל העינים פנו שמה, והאיטלקים התרוממו על קצה אצבעותיהם, בקפצם את אגרופיהם המיובלים, ופשטו את זרועותיהם שגידיהן בולטות.

והעיר החתולה באד העולה מקרבה עמדה לה בשקט, כאילו מנשמת היא לאט לאט וממשיכה לחיות את חייה הרגילים, בלי כל מבוכה. על פני הככר עברו קרונות בסאון, שרק קטר הרכבת באיזה מקום במנהרה. הרוח הביא אל הככר ענן אבק, שנראה כמו רצועה שאור השמש מזהיר בה והיה תלוי באמצע הבנין הגדול שעדיין לא נגמר והדומה למגדל בבל, למעלה, בין הפיגומים, זחלו כנמלים הפועלים הבנאים ומתחת התרוממו ועלו למעלה משאות כבדים, התרוממו, נבלעו בתוך ענק האבק, ושוב התרוממו; ובאותה שעה הסתובבו מלמטה מנופים ענקיים על יסודותיהם מבלי להעלות שאון ותפשו פלטפורמות אחרות עם לבנים ואבנים והרימו למעלה.

ועל כל אלה שפכה השמש ביום בהיר את אורה המשמח.

בלב מתיא נעור איזה דבר שלא ידעוהו עד עכשיו, איזה רגש כביר. בפעם הראשונה הוא עמד באמריקה בחברת אנשים שרגשותיהם היו מובנים לו, שהם היו גם רגשותיו הוא. דבר זה מצא חן בעיניו, זה דגדג אותו באופן מוזר ועורר אותו למה שהוא. הוא רצה בדבר מה גדול יותר, הוא רצה שיראו גם אותו, שירגישו וידעו גם מה שקרה לו; כי האנשים האלה יבינו כי גם הוא מבין אותם, כי גם הם יתענינו בגורלו כמו שהוא מתענין בגורלם. הוא שאף לדבר מה יוצא מהכלל ומשכר. נדמה לו כי תיכף יתרחש דבר מה שממנו תבוא הקלה לכולם וגם לו, ללוזיני, האבוד כמחט בארץ נכריה. הוא לא ידע אנה הוא רוצה ללכת, מה הוא רוצה לעשות; הוא שכח שאין לו לשון ולא דרכיה, כי הוא נודד, אורח-פורח בארץ הזאת; הוא שכח הכל, ובצפיה למה שהוא השתדל לצעוד קדימה, בהיותו חדור הכרה, אחרי שהיה זמן רב בודד, שהוא מאוחד פה עם הקהל הגדול הזה ברגש אחד שהיה מפעם כאן בלבבות רבים, כמו גלי הים בין חופי סלעים גבוהים. הוא חיך בענוה, מלמל מה שהוא בלחש ובחפזון והתקדם הלאה, הלאה, אל המקום ששם עמד הנואם תחת הדגל, זה הנואם שהבין כל כך יפה לכל הרגשות ושבדבריו חדר עמוק, עמוק אל תוך הלבבות.

 

פרק כג    🔗

לא ידוע כלל מה היה מתיא עושה לו היה מצליח לגשת עד הפלפורמה. ובמה היה מביע לנואם, למיסטר גומפרס, את רגשותיו הסוערים. במקום מולדתו רגילים האנשים הלבושים סירמיאקים להביע את אהבתם לאנשים הלבושים סורדיוטים – על ידי כריעות והשתחויות כמעט עד האדמה ונשיקת ידים. אפשר מאד שמיסטר גומפרס היה מקבל כבוד שכזה ממתיא בעד אמנות הדבור שלו, אבל המזל הרע הרס את המחשבה הטובה, כי בטרם גשתו לגומפרס בא לנגדו השוטר הופקינס, שהיה מומחה גם בעניני בוקס. מיסטר הופקינס עם עוד חברים, הלבושים במגבעות אפורות ועם מקלות בידיהם – עמדו ישר כנציבי אבן, וכמובן לא היו כלל נרגשים מנאומו של מיסטר גומפרס. המשטרה הניו-יורקית ידעה יפה את הג’נטלמן המפורסם הזה והשפעתו בנאומיו נתנה ערך מיוחד מנקודת ההשקפה המיוחדת לה. היא ידעה כי מיסטר גומפרס הוא חכם הרואה את הנולד ולעולם לא יצא בנאומו מ“גדר הסדר”, אך הקהל השומע היה לעתים קרובות נכון להפריע את הסדר. מחוסרי עבודה נוטים תמיד להפרעות וביחוד היום על יד העץ הארור הזה, שעליו נתלה האיש העני ולאסונה של המשטרה נשאר תלוי זמן רב, דבר שהוא נגד הסדר המקובל, ויחד עם זה – זמן רב לא היתה אספה גדולה שכזו, ואם תפול קטטה יצטרך כל אחד מהשוטרים להלחם נגד מאה.

במקרים כאלה נוהגת המשטרה זהירות רבה, ושמה עין ביחוד בזרים. כל זמן שהכל הוא בסדר – והכל הוא בסדר אם רק מסתפקים בדבור גם כשהוא מאיים, ובתנועות גם כשהן דרמטיות מאוד – כל הזמן ההוא עובדים השוטרים במגבעותיהם האפורות ולפעמים גם מראים אותות של הסכמה ורצון, ביחוד במקומות שהנואם מצליח ביותר. אך אם רק ירגישו כי חלק מן הקהל מתכונן להתחיל בפעולה “ולפרוץ גדר”, – אז בוחרת לה המשטרה פוזיציה נאותה להתנפל משם, והמקלות ממהרים ועושים את שליחותיהם בחפזון, מה שמביא את הקהל לידי מבוכה ומבוסה. מפני מאה-מאתים מקלות ינוס אחור לפעמים קהל של עשרים אלף איש, ואלה שמאחור ממהרים לנוס בכסותם מפני כל מקרה שהוא את ראשיהם בידיהם.

מתיא הלוזיני לא ידע, לאסונו, את מנהגי המקום. הוא צעד רק קדימה בלב גלוי, באיזו דיבורים על שפתיו, בתקוה בלבו. וכאשר פנה אליו אחד גבה קומה במגבעת אפורה, ומתיא ראה לפניו אותו השוטר שראהו אתמול – הוא שפך עליו את כל הרגש המר שנצטבר בלבו ואת העלבון של אי-עזרה ותקוה לעזרת מי שהוא. סוף דבר: הוא הנמיך קומתו ורצה לתפוס ידו של הופיקנס בשפתיו.

מיסטר הופקינס קפץ צעד לאחור והקלוב (מקלו) זעזע את האויר… באזני הקהל נשמע קול המכה הראשונה.

מתיא התרומם פתאום, כדוב שכול. דמיו זרמו על פניו כובעו נפל מראשו, עיניו נוצצו באור פרא. הוא היה עכשיו יותר איום מאשר היה במלחמתו בבית בורק. אך עכשיו לא היה כבר כוח אנושי שיעצור בעדו. העלבון הפתאומי והכאב מלאו את כוס הסבל על כל גדותיה. במכה זו כאילו התרכז כל מה שסבל, הרגיש והתענה בכל הזמן הזה, כל השנאה והכעס של נודד, הנרדף כחיה רעה.

לא ידוע אם מיסטר הופקינס ידע את ההכאה ההודית כמו פאדדי, בכל אופן גם לא הצליח להשתמש בה בזמן הנכון. לפניו התנשא איזה גדל קומה, פראי, והתנפל עליו, והשוטר הופקינס נפל ארצה בין ההמון שכבר היה הומה ורועש ורותח… אחרי הופקינס מהר חברו הקרוב אליו ובעוד רגעים אחדים האיש הגבוה, הלבוש בבגדים מוזרים, מגודל שערות ואכזר, הרס לבדו את שורת המשטרה הניו-יורקית. אחרי מתיא מהרו, בקול רעש ובעינים בוערות, האיטלקים. רק האמריקאים נשארו עומדים על יד הדגל, ששם עמד מיסטר גומפרס ולשוא קרא קול גדול להזהיר את ההמון, שלא יפריעו את הסדר, בהראותו על הרשום על הלוח: סדר, הכרת ערך ומשמעת".

כעבור דק אחד וכל המשטרה הוכתה ונפוצה והקהל מהר אל הככר.

בא רגע אחד שבו נראה כאילו התעורר ההמון כולו בהשפעת המקרה, שקרה על יד הגן המרכזי. הקרונות שיצאו מהרו לדרכם, אלה שבאו לנגדם עמדו מבלי דעת אם כדאי לנסוע האלה, המנוף המרים את המשאות חדל מעבודתו ואנשים העובדים על הפיגומים עמדו בלי נוע. הם הביטו בסקרנות ובאהדה על ההמון שנצח את המשטרה והמוכן להשתער הלאה, על הבתים הקרובים ועל הרחובות.

אבל המצב הזה נמשך רק דק אחד. הככר היה אמנם תחת ממשלת ההמון, אבל ההמון לא ידע מה לעשות עם הככר הזה. רוב ההמון נשאר עומד אצל הדגל ולאט לאט התרומם הראש של ההמון ונמשך כנחש לצד העיר, חזר ושוב נתכוץ ונתחבר אל גופו. אחרי התיעצות קצרה, החליטו מנהלי האספה כי היא הפריעה באמצע, ובחפזה הוציאו ריזולוציה של מחאה נגד התנהגות המשטרה וחזרו בדרך שבאו. לפניהם, כמו לא אירע כלום, הלכה התזמורת השכורה וענן אבק התאבק יחד עם המנגינה על פני הככר, ואחריהם הלכו בשורות צמודות השוטרים שהספיקו להסתדר שוב, הניעו באויר במקלותיהם וחזקו את ידי הנחשלים שבתוכם.

כעבור חצי שעה נתרוקן הגן. המנופים חזרו להתנועע על יסודתיהם, הפועלים שוב מהרו להתנועע על הפיגומים כמעט בתוך העננים, שוב נסעו הקרונות ובהם ישבו אנשים שכל המאורע הזה נודע להם רק מפי העתונים. רק השוטרים התהלכו על יד מזרק המים בהניעם בראשם ובהמטירם קללות על אלה שמעכו את הקישוטים.

 

פרק כד    🔗

ימים אחדים עבדו עתוני ניו-יורק, הודות למתיא הלוזיני, בהצלחה רבה. לכבודו של מתיא עשו מכונות הדפוס מאות אלפים סבובים יתרים. מאות ריפורטיירים רצו להביא ידיעות על אודותיו לכל קצוי העיר, ועל המישורים שעל יד הבנינים הגדולים של העתונים Herold, Sun, Tribune, World נתקבצה עוד מאה יתרה של ילדים מוכרי עתונים. על אחד הבנינים האלה, ראה דימא, שהיה הולך ומבקש את מתיא האבוד, מודעה גדולה:

פרא בניו יורק

מאורע במיטינג של מחוסרי עבודה. קאפר, פאטטגוני או סלואי?

יותר גבור מהשוטר הופקינס

עלבון חוקי המדינה.

אנחנו ניתן את תמונת הפרא שהרג את השוטר הופקינס.

בעוד שעה עפו גליונות העתונים לידי חבורת הילדים, שמהרו להפיץ אותם לכל עברים. הם עברו מתחת רגלי הסוסים, קפצו אל תוך הקרונות בעצם הליכתם במסלת החשמל, בעוד חצי שעה היו כבר בסוף המסלה העוברת תחת הקרקע ובפרורי ברוקלין, ובכל מקום נשמעו קריאותיהם המצלצלות:

“פרא בניו-יורק!… תמונת הפרא שהיה במיטינג של מחוסרי העבודה!… עלבון חוקי המדינה!”

הג’נטלמן העתונאי שצייר אתמול את הפרא שרחץ את ילדיו בברכה העירונית, לא חשב כלל שציורו יביא תועלת כל כך רבה. עכשיו נתפרסם פרי כשרונו במאות אלפי העתקות והאמריקאים בעלי דעה מיושבת פרשו לפניהם, בשובם מבתי המסחר שלהם, את העתון דוקא באותו מקום ששם התנוססה צורת הפרא “שעבר פעמים על חוקי המדינה”. ואחרי שקשה לאדם להתאפק מדמות דבר לדבר, מהר העתון, בטרם שהספיקו לברר אֶת הסבה שהניעה את הפרא לעבור עברה מוזרה שכזו, לתת לזה באור שהמציא בעצמו, מבלי לקבל על עצמו אחריות גמורה כי כון אל האמת:

“הופקינס המסכן באר לפרא שלא יפה לרחוץ את הילדים בברכות עירוניות. וזה ידוע כי הפראים מדקדקים בדברים קטנים ומבקשים נקמה. ומי יודע, אולי נפל הופקינס קרבן על מזבח עבודתו הצבורית בברודוויי”.

בעתון אחר יותר רציני מתואר המאורע על פי הידיעות החדשות. שם המאמר: “אספת מחוסרי עבודה”.

"ממהרים אנו לתת לפני קוראינו תאור מדויק מהמאורעות של הגן המרכזי. כידוע האספה של מחוסרי עבודה נועדה להיות בבוקר, וכמעט מעלות השחר התחיל ההמון לזרום שמה במספר כל כך עצום עד שהמשטרה נבוכה. בין השוטרים היה השוטר הופקינס המפורסם, שהיה מלפנים מומחה בבוקס, אישיות ידועה למדי בעירנו.

"לאסונו הכניס מקרה אחד – מאלה המקרים שהיו יכולים לקרות בכל מקום ובכל הארצות (ששם תמיד יהיה עושר ועוני, למרות הפטפוטים המסוכנים של האוטופיים) – מהומה מיוחדת במצב הרוח של ההמון. לא רחוק מהברכה, במקום הסמוך אל מקום האספה, תלה את עצמו איש אחד עני, שלא ידוע גם מאיזה עם הוא. איך שהוא, המשטרה בודאי הראתה רשלנות מצדה. ריפורטייר אחד הספיק אפילו לצייר את צלמו של התלוי קודם שהספיקה המשטרה להודע על דבר המאורע הזה. היא היתה צריכה להוציא את ראש המת מתוך העניבה בזמן שכבר היה הגן מלא בני אדם, שגורלם על ידי סבות שונות מקריות, אבל בכל אופן מעציבות, נסתמל בצורת העני הנתלה. המשטרה חפצה להוריד את המת ולא יכלה, כי התנגד לה ההמון שהיה במצב של תעורה. אך אחר כך, כאשר גדל מספר השוטרים הצליחו לעשות זאת. אמנם צריך להגיד האמת, כי לא בלי עזרת מקליהם, שהמשטרה שלנו משתמשת בהם כרגיל אפילו לא בשעת הצורך הגמור – דבר שאינו נוהג בארץ משכלת.

"בשעה הקבועה הופיע הנואם של הפועלים מיסטר גומפרס בלוית מקהלה ועם דגל שעליו היה כתוב:

' עבודה!

סבלנותו של העם נתפקעה!

התאחדו!

תזכיר אל ראש העיריה החדש!

בלי משוא פנים צריך להוסיף, כי מלבד הדברים האלה היה עוד כתוב שם: ‘ערך עצמי, סדר ומשמעת!’ "

אחרי ההערה הזאת באה בעתון עוד הערה אחת בעלת שלשה ראשים:

"צ,רלי גומפרס דבר במרירות.

"הוא שפך חמתו על העשירות ועל הלוקסוס.

"גנה את סדרי הארץ, ואת העיר הזאת קראה בשם “זונה בבלית”.

צ’רלי גומפרס, שאי אפשר שלא לתת כבוד לכשרון הדיבור שלו, השתמש יפה במצב הנוכחי… תיכף כשהגיע אל המקום בלוית המקהלה היפה של מיסטר איבנס (second avenue No. 300) ובהודע לו מה שקרה היום בבוקר, התחיל בנאומו שהיה הפתעה מבריקה. הוא השכיל לתאר בצבעים היותר שחורים את מצבם של מחוסרי העבודה, והגורל שנכון ליפול בחלקם בעתיד הקַרוב. יחד עם זה השתמש בניגודים הנמצאים בתוך העיר הזאת, שהיא כידוע, הכי גדולה והכי עשירה בעולם. הנאום הזה של צ’רלי גומפרס התכון למשוך את לב השומעים לפרסם תזכיר על שם ראש העיריה וגם לעשות תעמולה לרעיון אסוציאציה של פועלים – ודבריו, כנראה, עוררו את הקהל לרעה. אכן האמריקאים והאנגלים (שהיו אמנם מועטים), גם רוב האירלנדים והגרמנים שמרו על הסדר. אך אלה שבאו מארצות שתרבותן נמוכה, כמו האיטלקים, וחלק מהיהודים הרוסים וביחוד איזה אדם פרא שלא ידוע מאיזה עם הוא – הוצתו כמו אבק שריפה בניצוץ אש".

“דעתו של הסינטור רובינזון על המאורע הזה”.

"הסינטור רובינזון הואיל בטובו לקבל את פני הריפורטייר שלנו ואמר לו כי במעשה הזה נתגלתה בבהירות יתרה ההנהגה החוקית של הארץ הזאת. אדון, – אמר מיסטר רובינזון אל הריפורטייר שלנו – מה אתה רואה במאורע הזה? מורדים, שנתעוררו על ידי דימגוגים מסוכנים, הכריעו את המשטרה. נהרס הגדר שביניהם ובין התרבות, שהיה מסמל השוטר הופקינס האמיץ עם חבורתו. ומה היה הסוף? המורדים לא מצאו דרך אחרת אלא לשוב בעצמם אל הסדר. אנכי הייתי מציע למיסטר גופרס ולכל האיגטטורים הדומים לו שאלה אחת, שהיתה בודאי מביאה אותם לידי מבוכה רבה: למה לך, אדון, לעורר את הרגשות ולהצית אש בלבב ההמון בשביל ענין שבכל אופן לא תוכל לשנותו לתועלתך?

בגליון הבא – הוסיפה המערכת – אנו מקוים לתת תשובה של מיסטר גומפרס על השאלה של הסינטור הנכבד".

בבוקר מלא העתון את הבטחתו. ראשית כל נתן תמונת מיסטר גומפרס, ואחר כך שיחה מפורטת שהיתה בינו ובין הריפורטייר. בזמן השיחה הראה מיסטר גומפרס את עדינותו לריפורטייר, ממש כמו הסינטור רובינזון.

“מיסטר גומפרס בחייו הפרטיים הנהו אדם נוח לבריות. יחסו אל הריפורטייר היה יחס של נעימות יתרה, אך משפטו על המאורע היה חריף מאוד. גומפרס מאשים בכל את המשטרה שאינה יודעת לעצור ברוחה. הוא בעצמו לא יצא מגבול הסדר, אמנם, כמו שכבר הודיע הריפורטייר שלנו, הוא דבר במרירות, אבל מאימתי נקבע החוק בארץ הזאת שצריך דוקא לנאום נאומים מתוקים? מי שלא נעים לו לשמוע שממשילים את העיר שלנו לזונה לא צריך ללכת בים הראשון לדרשת הרברנד הנכבד דז’ונס, האוהב תמיד לתת משלים כאלה. אף על פי כן לא עלה על דעת איש להאשים את הכומר שהוא מעורר רגשות לא יפים בלבות שומעיו או גורם לעלבון המדינה. צריך לחשוב כי הטאמאנירינג, שמיסטר רובינזון הוא חבר פעיל בה, אין בכחה בארץ הזאת לשלול את חופש הדיבור, שחוקי הקונסטיטוציה שלנו ערבים לו (הריפורטייר מבקש סליחה שאינו יכול לתאר את יפי הג’יסטה שהראה גומפרס בדברו, ואת הפתוס הנשגב שבו בטא מיסטר גומפרס את הפראזה האחרונה שלו. אולם העתונאי מעיד, כי הם יכולים להיות לכבוד לנואמים הראשיים שבעיר). מיסטר גומפרס מצטער מאד על מה שאירע, אך חושב הוא שסבלו מזה רק הוא וחבריו, מפני שהמיטינג נפסק באמצע, וזכות האספות הפרעה לעלבונם. איך התחילה המריבה הוא לא ראה. הוא גם איננו יכול להעלות על הדעת, לחשוד בישרנותו של הג’נטלמן בעל הכשרון הזה שנתן את ציור הפרא ההוא, אולם צורתו של הפרא הזה ובגדיו נראו לו כאלה שמשחקים במסכות, ואין לחשוב שהמשטרה יצרה אותם. מה שנוגע לשאלה שפניתי בה אליו, צריך להגיד כי יותר קל למלא את סקרנותו של הסינטור מאשר לברר את מעשי הלהטים של טאמאנירינג… כמו שנתברר הדבר מכל האמור למעלה, הוא לא הסית את מי שהוא להתנפל על המשטרה, כמו שלא הסית את השוטרים שישתמשו בחפזון בגלבים שבידם. אך הוא מאמין שהשאלה החמורה על העושר והעוני צריכה להפתר על יסוד חופש הדבור וההתאגדות. מה שנוגע לפרי התעמולה הנה הוא נתגלה גם עכשיו. לפני שנתים היו אגודות הפועלים, שיש לו הכבוד לעמוד בראשן, החצי ממה שהן עכשיו. אלה הם הפירות באופן ישר, מה שנוגע לעתיד, יכול גם האדון רובינזון הסינטור ובעל התעשיה להגיד מה שהוא, אחרי שגם בתעשיה שלו הפועלים הצליחו שיקצרו את שעות העבודה מבלי להמעיט משכרם היומי. ואנחנו משקיפים בגאוה אל העתיד – הוסיף מיסטר גומפרס באירוניה שאין דוגמתה – שיבוא יום ומיסטר רובינזון יצטרך להוסיף שוב על שכר העבודה מבלי להוסיף על שעות העבודה'. זולת זאת, הודיע מיסטר גומפרס, כי הוא חושב לערוך משפט לפני שופט המדינה על הפרעת זכות אספה. כנודע, אמר הוא, עוד לא הצליחו חכמי המדינה הזאת להודע על לאומיותו של הפרא הזה. מיסטר גומפרס בכל זאת מקוה, כי המשפט יצליח בזה וכי המנהל הראשי של המשטרה (שאמנם הוא מרגיש בלבו רגש של כבוד אליו) גם עכשיו יודע מה שהוא על אודות זה”.

“סוף דבר – בזה מסיים הריפורטייר את רשימתו – אם להסיר הצדה כמה שאלות מדגדגות, המעוררות (אולי בצדק) האשמות, נתגלה מיסטר גומפרס לא רק בתור נואם מצוין ופוליטיקאי חריף, אלא גם כאיש רעים, המדבר בפתוס אמתי וכבעל מחשבות נשגבות. מיסטר גומפרס בעצמו בטוח, כי חבריו מביאים תועלת רבה למדינה, בהביאם סדר, הכרת ערך ותקוה בלבות העלובים והמיואשים, בלבות אלה שהיה אפשר על פי מצבם להפכם בנקל לאנרכיסטים”.

ימים אחדים אחר כך לא חדלו העתונים מלשפוט על המאורע הזה ולמערכות העתונים היו באים אנשים שונים, שראו במקומות שונים אנשים שודדים, הדומים קצת לאותו הפרא. עכשיו נודע כי בניו-יורק יש פראים למדי. על פי הציור שנעשה בעתון הראשון באו חכמי הפרצוף לדון על לאומיותו. הדעות נתחלקו מאוד, אך ככל אשר נוספו הידיעות על אודותיו כן הלך מעגל החכמים ונעשה צר יותר ויותר. הראשון שהתקרב יותר מחבריו אל האמת היה מיסטר אטקינסון שבסס את השערתו על “השאיפה להריסה של הפרא ושנאתו העצומה לתרבות ולהשכלה”. ואם לשפוט על פי הסימנים האלה, הפרא הוא ממשפחת הסלאוים. ואולם בבקשו לשער השערות מהשערות שונות זווג מיסטר אטקינסון למשפחה הסלאוית גם את הצ’רקסים והסאמויידים היושבים בעמקי סיביריה.

המעגל שהסתובב סביב האישיות המוזרה הלך הלוך וצר. בהערות, שנעשו יותר ויותר קצרות אבל יותר מדויקות, דברו על אודות מקומות חדשים ואנשים חדשים שהיה להם מגע ומשא עם הפרא: הכושי סאם המצחצח את הנעלים בברודוויי; השומר על הגשר, שחשד בפרא כי הוא רוצה להרוס את הגשר שבברוקלין; הקונדוקטור של הקרון שמתיא נסע בו בערב אל הגן המרכזי; הקונדוקטור השני, שהיה צפוי לסכנת נפשות בהשארו יחידי עם הפרא בקרון החשמלי בפרור ברוקלין השמם מאדם, וגם הפריצה הזקנה שהפרא הזה, בעל קומה ענקית ופנים מעוררים פלצות, בא פעם לצלצל במבוא שלה במטרה לא ידועה, אבל בודאי לא לטובתה, בשעה שהיא נשארה לבדה בביתה. לאשרה הצליחה הלידי הזקנה לסגור את הדלת בעוד מועד ובזה הצילה את נפשה ממות.

 

פרק כה    🔗

על דבר פריצה אחרת זקנה, היושבת בבית 1235 №, לא הוגד כלום בעתונים. לא הוזכר מאומה גם על אננא שהיתה מתאנחת לפעמים, בזכרה את מתיא, שנאבד ואין כל ידיעה עליו, כאילו נטבע האיש בים, וגם היא נשתקעה כסירה בתוך “ים הכבד”. בכל יום, כשהיו הבעל והדיירים יוצאים מהבית, היתה אננא נכנסת כמו אחת הרוחות אל תוך החדרים הריקים, הציעה את המטות, כבדה את הרצפה, ופעם בשבוע שפשה את הזגוגיות ונקתה את קרני הגז. בכל יום הוציאה בסל את האשפה החוצה, ששם קבלוהו מידה מנקי הרחובות, והיתה מכינה תבשילים לאדון ולשני הג’נטלמנים שאכלו על שולחנו. פעמים בחודש היתה הולכת אל הכנסיה ביחד עם הפריצה. בכלל היו המנהגים בבית הזה כמנהגים במולדת. הכל היה כמו במולדת, עד שהיגון תקף אותה עד מאוד: למה באה הנה? למה חשבה אז מחשבות, קותה וצפתה? למה נפגשה עם האיש גבה הקומה ההוא, עם זה האיש התפוש במחשבותיו והמוזר שהיה אומר: “גורלי יהיה גורלך, ילדה”? דז’ון הצעיר ודימא לא בקרוה. היא מצאה פה מולדת, אותה המולדת שאליה ציפה כל כך הלוזיני – והיא לא פעם בכתה על זה בכי מר בלילות במטבח הקטן, ששם היה משכנה, בקומה התחתונה, במרתף נמוך וצר… לא פעם בקשה לשוב אל אותו הזמן, ששמעה אז לדברי מתיא ומאנה לשמוע לדברי היהודיה הצעירה… רצונה היה לשוב ולהתחיל את חייה מחדש. אפשר שהיה יותר רע, אבל לא יהיו אותם החיים המשעממים של עכשיו.

פעם הביא לה, לתמהונה, נושא המכתבים מכתב. על המעטפה היה כתוב ברור המען שלה שנכתב באנגלית ומלמעלה חותם של דפוס: “חברת אנשים העוסקים בעבודות בית”, וכיון שהיא לא ידעה אנגלית פנתה אל הפריצה הזקנה בבקשה לקרא לפניה את המכתב. הפריצה הביטה אליה בעין חשד ואמרה:

– הנני לברך אותך! ההנך ממתיקה כבר סוד עם המורדים הללו?

– איני יודעת כלום, – ענתה אננא.

במכתב היה רק כרטיס נדפס שבו באה הצעה להכנס בתור חברה לחברת האנשים המשרתים בבתים פרטיים. הודיעה לה את האדריסה וסכום דמי חברות. הפליא את אננא, כשתרגמה הפריצה לפניה את המכתב באירוניה… אולם הנערה החביאה את המכתב ולפעמים היתה מוציאה אותו מכיסה בלילות ומביטה בהתפלאות חרישית: מי הוא שהרגיש במציאותה בארץ זו וכתב בדיוק את שמה ושם שם משפחתה?…

זה היה זמן לא רב אחרי שנכנסה לשרת אצל הפריצה, וכעבור ימים אחדים הודיעה לה פריצה בפנים של זעם:

– מעשים יפים, עשה מתיא שלך, אין מה לדבר… – אי אפשר להאמין לאדם לפי חיצוניותו. הוא נראה כל כך ענו ושקט…

– מה קרה? – שאלה אננא.

– הוא הרג את השוטר, לא פחות ולא יותר!

– אי אפשר! – קראה הצעירה.

הפריצה הזקנה הראתה לה חבילת עתונים, שהביא לה בעלה, כשכבר נתגלה מי הוא הרוצח. בציור העתונים אי אפשר היה להכיר את האופי הרך של הלוזיני, אף על פי שניכרים היו איזו רשמים וגם צורת הזקן שלו. בגליונות שאחריהם כבר בא ציור תמונת דימא במעיל ובכובע של עור איל, שהיה חבר למתיא שנעלם. הפריצה הזקנה שמה משקפים על עינים וכל היום ישבה וקראה בעתונים ולפעמים מסרה את הכתוב שם לאזני אננא. הפריצה בעצמה היתה משתוממת מאוד על זה שמתיא בא בתוך קהל המוחאים ונעשה למנהיג של חבורת השודדים האיטלקים, שהכריעו את המשטרה והסיתו את חוסרי העבודה להתנפל ולבוז את החנויות הסמוכות.

– והוא הלא נראה כל כך נכנע ושקט! – אמרה הפריצה – בזכרה את דברי מתיא, את עיניו הטובות והסכמתו לכל מה שהיא דברה אליו – אמנם, מעכשיו אי אפשר להאמין באדם לפי חיצוניותו.

היא הביטה בחשד אל אננא, וחשבה שהיא חברה לאיש הנורא ההוא, אך עיניה הישרות של הצעירה הסירה את החשד שבלבה.

– הוא מהיר חמה מאוד – אמרה אננא בעצב, בזכרה הרגע שקרה עמו בריבו עם פאדדי – ו… והאפשר מאוד כי מה שכתוב בעתון כי הוא הרכין עצמו והושיט פיו לקראת היד… כונתו היתה… הוא רצה לנשק את ידו…

– רצה לנשק… והרג?… כל זה מוזר! – אמרה הפריצה. בכל אופן אם ימצאוהו, יתלוהו… הלא תראי לאיזה סוף מובילות אותן החברות השונות… אנכי מכירה את הגומפרסים הללו!.. הביטי, הם רוצים ללכוד גם אותך ברשתם!

אננא ראתה שהפריצה מדברת בתמימות, והמאורע עם מתיא הוסיף לדבריה ערך גדול. בכל זאת כשבא מכתב שנית על שמה עם אותו החותם, בשעה שהפריצה לא היתה בבית, פנתה אננא לא אל הפריצה, אלא אל אחד מדרי הבית. זה היה אדם שתקן וזועף. הוא לא השתתף בנשפי קלפים אצל בעל הבית ולא הגיד לאננא גם מלה אחת יתרה. תמיד ישב בחדרו, כתב כל הימים, חשב חשבונות, בבית היו אומרים שהוא המציא איזו המצאה. אננא משום מה האמינה בו אמונה יתרה ורחשה לו כבוד מיוחד.

הוא לקח מידה את המכתב ותרגם לה בדיוק גמור מלה במלה. תוכן המכתב היה לפלא גדול בעיני אננא. כתבו לה כי לועד של החברה נודע, כי מיסס אננא עובדת בתנאים כאלה שהם משפילים את ערך האדם ויחד עם זה – את גובה השכר שרגילים לקבל באמריקה. עשרה דולרים בשבוע ויום אחד חפשי – זוהי דרישה מינימלית, שנתקבלה באספה הכללית של משרתי הבית.

אננא נבהלה מדברי המכתב הזה.

– מה יעשה לי? – שאלה הצעירה, בהביטה אל הקורא בעינים פתוחות למדי, מבלי הבין מי כתב את המכתב אליה ובאיזו זכות הוא פונה אליה.

– אנכי איני מתערב בדברים האלה! – השיב הדיר השתקן וחזר אל נירותיו, אך בין עיניו ובין הניר שלפניו נראתה לו דמות הצעירה הנבהלה והיפה, שאינה יודעת איך ובמה לעזור לנפשה ובלי רצון הפך שוב פניו אליה, בהרימו את משקפיו על מצחו.

– ההנך פה עדין? – אמר הדיר בהביטו בעיניו קצרות־הרואי אל המרחב או על מה שראה באננא – פניך המוזרות מעכבות בעדי מעבוד… שאלת לדעתי? הנה אגיד לך כי כל אלה הם טפשות! לפנים הייתי גם אני מאמין באותם הפטפוטים ונמשכתי אחריהם, עכשיו אני רואה כי רק המדע ישנה את יחסי האדם. את מבינה? המדע! השאלה נפתרת לא ברחוב, אלא בחדר החוקר… הנה כאן (הוא הראה על ניירותיו) תשובות על כל השאלות. מהרה יודע הדבר בעולם וגם את תודעי. ולעת עתה – לכי לשלום… את מפריעה בעדי. והעבודה שלי הרבה יותר חשובה מכל הענינים הללו.

והוא פנה שוב אל תרשימיו וחשבונותיו בהניעו בידו השמאלית לאננא, כי תצא משם. אננא יצאה אל המטבח, בחשבה כי כאן בכל זאת לא הכל כמו ברוסיה, ושהיא מעודה לא ראתה איש מוזר שכזה, שידבר בחגיגיות דברים לא מובנים.

היא רצתה להועץ עם דימא ועם רוזה. בלכתה לכנסיה היתה עוברת על יד הבית שבו גר בורק וידעה כבר בעצמה את הדרך אליו. פעם כשהפריצה נשארה בבית והיא הלכה לבדה לכנסיה, סרה אננא אל דירת מכיריה. את רוזה ודז’ון לא מצאה בבית, רק בורק לבדו היה והא היה עסוק מאוד. ממנו נודע לה כי דימא נסע מכאן, מפני שהמכתב שהוא שלח אז הגיע לתעודתו, ואנשי לוזינה לקחוהו אליהם למיניסוטה. זה היה בשבילו מאורע יפה, אחרי שהידידים האירלנדים יצאו מפה. תאמאני-הול לא היה צריך עוד לקולו ועבודה עוד לא מצא… הפרסום לשעה שזכה דימא שתמונתו תהיה קבועה בעתונים – לא יכול למלא את חסרון הידידים. הקוראים כבר חדלו להתענין במה שקרה בגן המרכזי, ביחוד אחרי שנודע שמיסטר הופקינס לא נהרג כלל ושב לאיתנו.

המאורע עם הפרא נסוג אחור אל העמוד הרביעי, החמישי, הששי של העתונים ועל העמודים הראשונים באו מחוסר ענינים אחרים של הפתעות, תמונות של מיס סליזי ומיסטר פריד, שני צעירים שהתחתנו בחשאי בבלטימורה והפתיעו בזה את הוריהם, מיליונרים ידועים בניו-יורק, וראשה המכוסה תלתלים צהובים של מיס סליזי, עם עינים שחורות מביטות בערמה, הופיע בעתון באותו המקום שתפס זה לא כבר ציורו של מתיא שלנו, ובאותו העפרון שצירו את מתיא נצטיירה גם מיס סליזי האמריקאית העשירה.

מזה אפשר להסיק כמה נקל להתפרסם באותה מדינה ועד כמה לא בטוח שהפרסום יאריך ימים.

רק דימא ואנשי לוזינה קראו, מה שהיה אפשר להם, על דבר מתיא וחשבו מחשבות איך למצוא את המסכן הזה, אשר שוב כאילו נבלע בתהום מבלי השאיר אחריו סימן כל שהוא.

 

פרק כו    🔗

וזה האיש שהיה סבה לכל המהומה ביום המיטינג הגדול נסע ברכבת מהירה ועבר את דטרויט, בופאללו, ניאגארה וצ’יקגו.

באיזה אופן נכנס אל הרכבת הזאת? על אודות זה זכר רק זכרונות עמומים. כשעמד הקהל, ברגע שהבין כי מכאן ואילך לא יתחדש מאומה ולא כדאי בשבילו לשהות שם עוד, כי מלבד רע לא יצא כלום מכל זה, ובפרט אחרי שראה את הופקינס שוכב במקום שנפל, פניו חורים כמת ועיניו סגורות – עמד מתיא והביט בעינים תועות מסביב והרגיש כי סוף סוף יאבד בעיר הזאת לגמרי. מהרגע ההוא נהפך מתיא שוב לילד חסר עזרה ורץ בהכנעה אחרי איזה איטלקי גבה קומה, שתפש ביד מתיא והוציאו מתוך הקהל.

את הככר עברו ביחד עם עוד איזה אנשים ואחר כך פנו לסמטא, ומשם לאיזה מרתף, ששם היו עוד כעשה בורחים, חלק מהם זועפים וחלק שמחים במקרי היום. הזועפים היו זקנים, והשמחים היו צעירים רוקים, וביניהם זה האיטלקי שהציל את מתיא. זה היה אותו הצעיר שבבוקר לפני המיטינג תפף בשכמו של מתיא ומשמש את שריריו. בעיניו היתה יפה מאוד גבורתו של מתיא שהראה במלחמה עם המשטרה. הוא ועוד חברים אחדים מהרו אחרי מתיא ופנו את הדרך, אך אחרי שהקהל עמד מבלי דעת מה לעשות – הבין כי עכשיו יותר טוב להסתתר, אחרי שהענין נעשה יותר רציני, והוא חשב לחובה לעצמו לדאוג גם לגר המוזר.

מהסימטא הוליכו את מתיא והכניסוהו לאיזה בנין ארוך, צר ואפל. שם נאספו כעשרים איש מבני עמים שונים, ובהיותם מרגישים את עצמם כי כבר יצאו מהסכנה, נדברו ביניהם על המאורע. הם נשאו ונתנו ברגש חם כי לחנם נפסק המיטינג, ואחרים הראו להפך, כי הכל נגמר בטוב והמלחמה שהיתה עם המשטרה תעשה רושם עוד הרבה יותר טוב מאשר עשו “הנאומים המתונים” של גומפרס. כל זה הביא את המתוכחים לידי שאלה: “מה לעשות עם הגר המוזר”?

הם השתדלו להכנס עם מתיא בשיחה, הציעו לו כמה שאלות בשפות שונות, אך הוא רק הביט אליהם בעיניו, עיני תכלת, שמתוכן נשקפה עצבות צובטת, וחזר כמה פעמים על המלות: מיניסוטה… דימא… לוזיני…

לסוף בא האיטלקי הגבוה לידי החלטה, שצריך להחליף למתיא את בגדיו ולשלחו ברכבת למיניסוטה. מצאו בשבילו בגדים, שאמנם בלבשו אותם נתפקעה התפירה, ואחר כך הביאו ספר מבין חברתם. מתחילה התנגד מתיא לחפצם, אך כשהאיטלקי הצעיר הראה לו בתנועת היד, כי עתידים לשים חבל על צוארו, הבין מתיא כי צריך להכנע. כעבור עשרה דקים ראה מתיא את פניו בראי קטן והנה נשתנו לגמרי, נשאר רק שפם קצר ומשהו מזקן.

האיטלקי תפף לו בשכמו. מתיא הבין כי האנשים הללו דואגים לו, אף על פי שלא הבין מדוע הם מתיחסים למצבו הרע מאוד בשמחה. איך שהוא לפנות ערב הלך מתיא המחודש בלוית חברים צעירים אל התחנה. כאן לקחו ממנו כסף כמה שהיה צריך והשאר (לא הרבה) – מסרו לו ביחד עם הכרטיס, ששמו ברצועה שעל מגבעתו. ובטרם צאת הרכבת הביא האיטלקי שני בקבוקי סודה, ככר לחם לבן גדול ואיזה פירות. את הכל שמו בסל. הדבר הזה מצא חן מאוד בעיני מתיא, והוא חבק את מיטיבו בחזקה.

– אתה נהיית לי לקרוב, כאילו בן משפחתי, – אמר מתיא – לעולם לא אשכחך!…

האיטלקי תפף על כתפו והניע לו בראשו בשמחה ושחוק והביט אחריו כשהרכבת נעתקה ממקומה, ונשאה את מתיא דרך מנהרות, רחובות ותלים ולפעמים גם על פני הגגות, בצלצלה צלצול מדוד ועצום. זמן מה עוד נראו בחלונות הקרון הבתים של העיר הארורה, ואחר כך נראו איים מכוסי ירק, תכלת השמים, עננים… אחר כך צף ועלה ירח גדול, כמו אתמול על שפת הים, בתוך הערפל התכלתי מעל הנהר.

הסל עם האוכל נשמט הצדה מידיו של מתיא שנרדם והפירות נשפכו. האיש שישב על ידו הרימם, השיבם אל הסל והעמידו על הרצפה. הקונדוקטור בא, ומבלי העיר את מתיא, הוציא את הכרטיס ממגבעתו של הישן ובמקום הכרטיס הניח שם חתיכת קרטון עם מספר. מתיא ישן שנה חזקה, ועל פניו היתה נסוכה עצבת, ולפעמים התכוצו שפתיו כמו מחרדה.

הרכבת רצה לדרכה, כשצלצול הברזל השמיע קולו, בעברה לפעמים בתוך חגוי הרים, רחובות של עירות לא גדולות ותחנות על רשתות של פסי ברזל, ולעתים קרובות נפגשה עם רכבות אחרות, רצות הנה והנה…

 

פרק כז    🔗

אחרי זמן רב נזדמן למתיא לנסוע באותה הדרך, אך אז כבר נראתה לו אמריקה אחרת מאשר ראה אותה באותם ימי העצב, כשהרכבת משכה אותו הלאה מניו-יורק, מבלי דעת אנה. הוא ישן כשעברה הרכבת את גדות גודזון הנפלאות ביפין ונתעורר לזמן קצר רק בסיראקוזי, ששם בקע דרך החלונות איזה אור אדום מבשר רע… אלה היו בתי חרושת. ברזל מהותך שפוך היה על פני האדמה, מסביב עמדו בנינים שחורים, אנשים שחורים התהלכו שם כמו רוחות רעות, עשן שחור התרומם ועלה אל השמים האפלים, המכוסים ערפל, ופעמוני הקטרים צלצלו בחשכת הלילה צלצול מונוטוני ומשמיע רע. אחרי כן הגיע לבופאללו, והנה גם היא מכוסה עשן ושחור. אחר כך, כשהאיר הבוקר, דפקו בקרונות החלונות שנפתחו ואויר הבוקר הקריר התפרץ אל תוכם. האמריקאים הוציאו ראשם מעבר החלונות והביטו בסקרנות אל אשר לפניהם.

ניאגארה, ניאגארה פולל! – קרא הקונדוקטור במהרו לעבור את הקרונות ונגע בשרוולו של מתיא, בהביטו אליו בתמהון, כי הוא היחידי היושב בפנתו ואינו ממהר להסתכל בפלאי ניאגארה. מתיא התרומם והביט בחלון. עוד היה חושך. הרכבת כאילו זחלה בפחד ועלתה על הגשר התלוי מעל הנהר הזורם במהירות ומעלה אד עמוק למטה. הגשר נזדעזע וכאילו התאמץ לסבול את כובד המשא אשר עליו, כמיתר שנמתח יותר מדי. עוד גשר אחר שכזה שנמתח מעבר הנהר האחד עד העבר השני ברום נורא, נראה כרצועה דקה של קליעה הנשקפת מתוך האד. מתחת סאן זרם הנהר המעלה קצף. על הסלעים נרדמו בתי העיר ומתחתם פרצו מתוך האבנים זרמים זרמים ונפלו למטה כרצועות לבנות ושם הרחק נתערבב קצף הנהר עם האד הלבן שהתאבך והתרגז, כרותחים בתוך דוד גדול מאוד, וכסה את מפל המים מעיני הרואים. רק שאון חרש, בלי הרף, ישר וכאילו באין תקוה, התפרץ משם ומלא חלחלה וזעזע את האויר הרטוב בערפל הלילה. כאילו בתוך האד הסתובב ושקק מה שהוא ענקי והתאנח אנחה חרישית כמתאונן על שאין לו מנוחה מעולם ועד עולם…

הרכבת הוסיפה לזחול בפחד על התהום, הגשר הוסיף להתאמץ ולהזדעזע. האד התאבך כעשן מדלקה נוראה, ובעלותו השמימה התלכד שם עם שורת עננים רחוקים. אחר כך נסעה לה הרכבת במנוחה, הגלגלים הסתובבו על פני האדמה הקשה, הרכבת ירדה מהגשר ונחפזה לדרכה על פני שפת הנהר. אז גבר פתאום האור, ומהענן שכסה את כל המרחב של אשד המים הגדול, שהחריש את שאון הרכבת, נראתה הלבנה בשמים, ואשד המים היה כבר מן הצד, ומעל האשד עוד עמדה עננה אפלה שחברה את השמים עם הארץ. נדמה היה כי איזו חיה ענקית הגיחה במקום הזה על הנהר ותפשה בו והיא נושמת, חופרת ושוקקת..

בזכרונו של מתיא נשארה דיטרויט רק מפני שאז כאילו התנשאה הרכבת מעל האדמה יחד עם פסי הברזל והכל יחד צף על פני המים. זה היה בלילה השני ושם, על שפת הנהר השנית, התמתחה העיר על מרחב גדול ואורותיה מכל הגונים נוצצו מרחוק. אחר כך עברה הרכבת על יד צ’יקאגו. בשפה הימנית דפקו הגלים הירוקים של מיצ’יהאנא, הנהר הגדול כים, והספינה הגדולה שהלכה ישר אל החוף, בהגיחה מתוך האופק המימי, נדמתה כאילו היא מטפסת ועולה על הר מים… עוד שעות אחדות נסעה כלפי מערב.

מכאן ואילך היו הערים יותר קטנות, נגלו יערות ונהרות קטנים, נראו שדות של חיטי תירס, וכאשר נחלף המקום, כאשר התפרץ אל החלונות אויר השדות והיערות – נגש מתיא אל החלון לעתים יותר תכופות, והביט בסקרנות אל הנעשה בארץ הזאת, שהזכירה לו את מולדתו.

ויחד עם זה הלכו כעסו ומרירותו על עלבונו והרדיפות שסבל הלוך ונמוג. במקום אחד כמעט שהוציא את גופו עד החצי מתוך החלון, בהיותו מלוה במבטו את כברת האדמה החרושה שעליה אלמו גברים ונשים אלומות חטה. במקום אחר ראה אנשים עומדים נשענים על מפציהם ומעדריהם ומביטים אל הרכבת העוברת. האנשים ההם עבדו בשרוש היער, שאת עציו כבר הפילו. מתיא ידע את העבודה הזאת והוא רצה לקפוץ מתוך הרכבת, לקחת בידו קרדום או מפץ ולהראות לאנשים ההם מה שהוא, מתיא הלוזיני, יכול לעשות גם בשורש חזק וגדול.

אך הרכבת הוסיפה לצלצל ולרוץ אורח, תמונה באה ותמונה עוברת. ימים נוגים נתחלפו בימים אחרים יותר נוגים וככל אשר נפגשו מחזות טבע יותר מובנים ויותר פשוטים, ככל אשר רוחו של הולזיני נעשתה יותר חנונה ורכה ופתוחה לקראת היופי השקט של החיים השקטים והמובנים לו; ככל אשר הוסיפה לבוא בקרבו, במקום שנאה קהה, מתחילה סקרנות ואחריה – התפלאות והכנעה שלוה – כך הוסיפה העצבות להיות יותר חריפה ועמוקה. עכשיו הרגיש כי גם בשבילו היה נמצא מקום בחיים האלה אם לא היה פונה פתאום עורף לארץ הזאת, לאנשיה, לעריה, אם היה שם יותר לבו אל שפתה ומנהגיה, אם לא היה מוציא ברגע אחד משפט קשה על כולה מבלי הבחן בין טוב לרע… ועכשיו הפרידה בינו ובין החיים האלה הנדידה ואולי גם מעשה חטא..

והאנשים, אף על פי שלעתים קרובות נדמו לפאדדי, התחילו להראות בעיני מתיא באור אחר. כל זמן שנסע ועבר מרכבת לרכבת לא פעם נתחלף גם קהל הנוסעים וגדוד הקונדוקטורים. אך היוצאים היו מראים להנכנסים על הענק הזה, שהרגיש אי נעימות בלבוש החדש ששמו עליו והוא פחדן, ביישן וחסר עזרה כתינוק. איש לא נגע בו לרעה, איש לא הכביד עליו בשאלות, ורק בכל פעם כשהיה צריך להחליף את הקרון, או לעבור מרכבת לרכבת, נגש אל מתיא הקונדוקטור או מי שהוא מהיושבים עמו, לקחו בידו והוליכו למקום חדש. הענק הלך בהכנעה אחרי מוליכו והביט אליו בביישנות ובתודה.

מלבד זאת, כאן באמצע המדינה, לא היו האנשים כל כך דומים איש לרעהו כמו באותה העיר הגדולה, שבה בא מתיא לידי נסיונות קשים ומרים. ברכבת היו באים ויושבים פארמרים גבוהי קומה ורחבי כתפים, בסיורדוטים רחבים ובעלי זקן, שהיו גם כן לצחוק ולתעלולים בעיני הילדים השובבים שבניו-יורק. לפעמים איזה קוואקיר זועף, מרוכס בסיורדוט עד הצואר, לפעמים סוחר בהמות מהערבה, צייד מקנדה בבגדי עור יפים וכנפות לו ופתילים, ובזה העיר את תשומת לב כל היושבים בקרון. ופעם ראה חבורה של הודים, שפניהם כמראה הברונזה. אלה שבו מואשינגטון. הם ישבו על יד המדורה, התעטפו בשמיכות והמתינו לבוא הרכבת, ובתוך כך עשנו את מקטרתם, בשעה שכל הנוסעים שיצאו מהקרון הביטו אל החבורה הזו בסקרנות…

על אחת התחנות אצל עירה לא גדולה, בבית שעמד על יד הנהר סמוך ליער, נכנס לאותו הקרון, שבו ישב מתיא, נוסע חדש. זה היה זקן בעל פנים רזים, לחיים נופלות ועינים חודרות. האיש הזה שנראה מוזר, כמעט מגוחך, וביותר מפני שהיה לבוש סחבות החזיק בכל זאת את עצמו בהכרת ערך וגם בגאוה. בגדו שהיה כנראה מלפנים מצבע שחור, נעשה עכשיו אפור מהשמש, מהאבק הלבן והרבה כתמים של חלודה נראו בו. מכנסיו היו קצרות כאילו לוקחו מאיזה ילד, והמגפים נעשו עוד יותר צהובים מאשר אצל מתיא, שעליהם עוד נשארו עקבות השחור שמשח אותם הכושי סאם מברודוויי. אך על ראשו של האיש ההוא היה צילינדר חדש מבריק ובפיו סיגרה גדולה שמלאה את הקרון בריח נעים. מתיא התפלא עוד קודם שאין כאן קרונות מיוחדים להמון העם, ועכשיו חשב כי איש שכזה במכנסים שכאלה ובסיגרה, בודאי שלא יחפצו הנוסעים לשבת עמו יחד, מבלי לשים לב לצילינדר שלו שהוא, כנראה, גנוב. אך לתמהונו אדון אחד מלובש יפה לוה את הזקן בכבוד ועמו נפח שכנראה רק עכשיו עזב את הסדן… שניהם חבקו את ידו על הפלטפורמה וכשנכנס לקרון נגש אליו צעיר אחד, שהיה גם כן לבוש יפה, ונתן לו בכבוד דרך לעבור ופנה לו מקום על ידו. הזקן הניע בראשו, הוציא את הסיגרה מפיו וירק והושיט לאיש הצעיר את ידו בתנועה של “ג’נטלמן”. מתוך כך הלכה לה הרכבת הלאה. ערב חמים ירד על השדות, על היערות ועל הבקעות וכסה את הכל בערפל דק שנעשה מזמן לזמן יותר תכלתי ויותר עבה. הצלצול המדוד של הקטר התפשט ביער שעמד דומם משני עברי הדרך ותדיר נצנץ אור מהמקומות שהיו חשופים מעצים. לפעמים נתגלתה מדורה, שמסביבה התקבצו חוטבי העצים, ולפעמים האירו גם חלונות בתים… במקום אחד ישבה משפחה לאכול ארוחת ערב תחת כפת השמים, בדלתות הפתוחות לגמרי עמדה אשה עם ילד, וגם אור הנרות לא התנועע באויר השקט שמסביב.

מתיא הביט על כל אלה ברגש מעורב: רוח המולדת נשבה אליו מהמרחב הזה, שבו כאילו רק עכשיו התלקחה המלחמה החדשה בין האדם ובין הטבע, ועצב תקפהו: הנה שם באיזה מקום יושבים אוסיפ וקטרינה – והוא… מה יהיה עמו במקום הנכרי הזה אחרי המעשה שעשה?

כל כך גדלה עצבותו עד שהחליט בנפשו כי יותר טוב, להרדם… והוא באמת נרדם מהר בשבתו, ואת ראשו הפנה לאחור. על פניו עברו לאור הפנס החשמלי צללי חלומות מעציבים, שפתיו התנועעו וגבות עיניו התקרבו, כאילו מכאב פנימי…

 

פרק כח    🔗

לא תמיד באה השינה אלינו בזמנה. אלמלא היה אז מתיא אחוז תרדמה, היה אפשר לו לשמוע הרבה דברים מענינים, ומסעותיו היו נגמרים בכי טוב ובלי איחור.

אך הוא היה ישן בעת שהרכבת עמדה במשך זה רב בערך על יד תחנה אחת לא גדולה. לא רחוק מבית התחנה, במקום שנכרתו אילנותיו, עמד בית שנבנה מקורות חדשות. על הפלטפורמה היתה מורגשת התעוררות חיים יוצאת מהכלל, פורקו מהקרונות מכונות של עבודת האדמה ואבנים, נשמעו קולות קוראים ברמה, והקולות גרוניים ובאיזה ז’ארגון.

הנוסעים האמריקאים הביטו בסקרנות מתך החלונות, וכנראה חשבו שהאנשים הללו מזדרזים הרבה יותר ממה שהענין דורש.

– סלח נא, אדון, – שאל אחד הנוסעים ממילבוקי – מאיזה עם אלה?

– יהודי רוסיה, – ענה הנשאל – הם יסדו קולוניה קרוב לדיבלטואון.

באותה שעה עמדו אצל הדלת הפתוחה מצד הקרון שני אנשים ונשמעה השפה הרוסית

– שמע, ייבגני! – קרא אחד בקול טנור גבוה בצלצול גרוני קל – שוב אני אומר לך: השאר עמנו.

– לא, אי אפשר! – השיב השני בבריטון עבה – דבר-מה מושך שמה, המבין אתה?… הידיעות האחרונות…

– אותה האילוזיה, שהיתה גם מלפנים! ובשביל פנטסיה זו אתה הופך עורף לענין ממשי וחי: לתת מולדת חדשה לאלפי אנשים, לעשות נסיון סוציאלי…

– הכל יפה בתוך תנאים אחרים… חוזר אני על דברי: מושך אותי שמה… ומה שאתה קורא בבוז פנטסיה, דע לך, שמואל, כי רק בפנטסיות הללו אוצר חיים של העתיד. ושנית, גם אתה והעסק שלך…

– אול רייט! קרא מי שהוא מהפלטפורמה.

– בבקשה להכנס לקרונות, קרא הקונדוטור. שני הידידים חבקו זה את זה בחזקה ואחד מהם קפץ ונכנס אל הקרון שזז ממקומו…

זה היה צעיר גבה קומה. רשמי פניו לא היו ישרים, אבל היתה בהם הבעה מיוחדת. בגדיו היו מאובקים, וכן נעליו, כאילו הרבה היום ללכת ברגל. הוא הניח את תרמילו הקטן על המדף מעל לראשו של מתיא, ואחר כך נפל מבטו על הישן. בעת ההיא, אולי מפני מבטו של הנוסע, פקח מתיא עיניו האחוזות שינה והעצובות. רגעים אחדים הביטו איש בפני חברו. אך אחר כך נטה ראשו של מתיא שוב לאחור ומחזהו הרחב התפרצה אנחה עמוקה… הוא הוסיף לישון.

הנוסע החדש הביט עוד רגעים אחדים בפני הישן. אף על פי שמתיא היה מגולח יפה ומלובש בבגדים אמריקאיים, בכל זאת העיד בו איזה דבר על מוצאו ממולדתו הרחוקה. האיש הצעיר נזכר בערבה המכוסה שלג רך, בצלצול הפעמון שעל רתמת הסוס; בגדר גבוהה מצדי הדרך. אנשים בעינים שכאלה ממהרים לסור הצדה ולפנות דרך למרכה הרתומה לשלשה סוסים…

אולי גם מתיא נזכר במה שהוא מעין זה; שפתיו התנועעו, גמגמו מה שהוא ועל פניו היתה שפוכה הכנעה ובקשה.

את כל המחזה האלם הזה ראה בעין חודדת האדון הלבוש צילינדר. ממבטו נראתה איזו הבעה מוזרה, המעידה לחיוך ובטול כאחד.

– שלום, מיסטר נילוב! – קרא האיש בראותו כי הרוסי אינו שם לב אליו. הרוסי נזדעזע והפך אליו פניו.

– א! שלום, השופט דיקינסון! – ענה הלה באנגלית נקיה, בהושיטו לו ידו – סלח נא, שלא הרגשתי בך.

– אין דבר. כנראה הפנתה תשומת לבך כלפי הנוסע הזה. הוא מענין גם אותי… הוא, כנראה, נוסע ממקום רחוק.

– מן מילבוקי, – אמר אחד הנוסעים.

– לא, – ענה השני – אני בעצמי נוסע מן מילבוקי ועוד שם מצאתיו. כנראה הוא מצ’יקאגו ואולי מניו-יורק עצמה, הוא אינו יודע אף מלה אנגלית וחסר עזרה כילד.

– כנראה, גר מארץ אחרת, – אמר השופט דיקינסון ומדד את הישן במבט חודר. – גוף ענק!… ואתה, מיסטר נילוב, כנראה היית אצל בני ארצך? מה מצבם? ראיתי, הם הביאו מכונות יפות, מהמין המשובח שמאמריקה.

–כן, לעת עתה, עוד מצב קשה, אך הם מקוים.

– הקראת בתוצאות הדין והחשבון של הועד האמיגראציוני? מספר הבאים מרוסיה הולך וגדל…

– כן, ענה נילוב.

– אגב באותו העתון, ב“קורייר הדבלטואוני” יש המשך המעשה על הפרא שבניו-יורק, הנה נודע שגם הוא רוסי.

– אם כך – ענה נילוב, – הוא אינו פרא.

– המ.. כן, סלח, מיסטר נילוב, אנכי כמובן איני מדבר על החלק התרבותי של האומה. ובכל זאת… במדה ידועה… אדם שהוא נושך…

– אין ספק שאינו נושך, אדון, לא כל האמור בעתון אמת.

– ואולם מה שעשה לשוטר הופקינס?

– השוטר הופקינס, אפילו לפי דברי העתונים, הכהו תחלה במגלב שבידו. וכי גם אותו חושב האדון לפרא?

הגנטלמן האפור חייך ואמר:

– או! זהו ענין אחר… לשוטרים בארץ הזאת נתנו מגלבים לצורך ידוע… ואם הזר מפריע הסדר…

– צר לי לשמוע דברים שכאלה מפי שופט, – אמר נילוב בקרירות.

הג’נטלמן האפור התישר. כנראה, הדברים נחתו בו.

– איש לא הוכיח מעודו את השופט דיקינסון שהוא ממהר – להוציא משפט… בתוך מעונו. כאן יש לנו עסק עם עובדות כמו שהן מסופרות בעתונים. וכי אנכי העלבתי אותך, מיסטר נילוב?

– אתה לא העלבתני. אך אם אתה יודע את השוטרים של הארץ הזאת, אנכי יודע את האנשים מארץ מולדתי. ואנכי חושב לעלבון טפשי את המעשיות שמספרים העתונים, כי בני ארצי נושכים. וכי אדוני בטוח שהשוטרים שלכם אינם משתמשים במגלבים בלי סבה?

האיש האפור הוציא מפיו את הסיגרה ואיזה זמן הביט בשכנו, כאילו נתפלא על גלגול השיחה באופן פתאומי.

– כן… אם להשקיף על הענין מתוך נקודת השקפה זו… אגיד האמת, אנכי אינני בטוח באמתיות הספורים האלה… כנראה יש לך אידיאה מיוחדת בענין הזה.

– כן, אצלי יש אידיאה… אני חושב שבן ארץ מולדתי נכנס למיטינג באופן מקרי לגמרי, ובמקרה נפגש עם הופקינס.

– ולמה כפף ראשו והשתדל לתפוס ידו?… מה היתה הסבה למה שספרו העתונים?

– האמת היא כנראה שהוא כפף ראשו… לצערי, אדון, בארץ מולדתי רגילים האנשים להתכופף בהכנעה יתרה…

– אתה חושב כך? ה, ה! זה כמעט לא יאומן… הרצון לנשוך ודוקא ביד… בשביל זה דרושות הוכחות.

ו– אם לעומת ההכנעה ודרישת השלום מכבדים במגלב בראש?

– ה, ה, ה! הדבר הזה יכול להחשיך את אור השכל ונותן ליצר הרע לשלוט. אנכי חושב כי בזה מתבאר כל הענין. אתה היית יכול להיות עורך דין נפלא בעירנו. ואתה חושב לנחוץ להמשיך עבודתך בנסירת העצים…

הוא נער את האפר מעל הסיגרה והביט במבט חודר אל נילוב בעיניו החדות והמלאות חיים, אחר כך, בשומו עין על שאר הנוסעים וברצותו לתת לשיחה אופי אינטימי, הוא עבר וישב על הספסל שעליו ישב נילוב, שם ידו על ברכו, השפיל קולו ואמר:

– סלח נא, מיסטר נילוב! דיק דיקינסון הוא איש סקרני. הרשני להרצות לפניך איזו שאלות… שיש בהם מענין פרטי…

– בבקשה. אם השאלות תהיינה לא לרצון לי לא אתן תשובה.

– כמובן, כמובן! – צחק דיקינסון – אתה הנך הג’נטלמן הרוסי השלישי שפגשתי… אמור נא. האם הרבה אמריקאים ראית בארץ מולדתך?

– פגשתי, אך לא הרבה.

– ובודאי ששם החליפו את מצבם, שהיה בינוני, במצב יותר טוב.

– אני חושב…

– אמור נא… אפשר שאני שוגה. אך כמדומני, שאתה עשית ממש ההפך… פעמים אחדות כבר נזדמן לך מקרה להסיר מעליך את החולצה של הפועל ולמצוא דרך יותר נעימה בחיים…

נילוב סקר את בגדיו המוזרים של הג’נטלמן וענה בחיוך:

– אני רואה שאתה, השופט דיקינסון, מתלבש בבגדי פועל.

– זהו קצת ענין אחר, – ענה דיקינסון – אני הייתי מלפנים בנאי ונדרתי להתלבש בכל חגיגה בבגדי בנאי. היום היתה פתיחת הבנק בעיר, והמיסדים הזמינוני לחגיגה. ומי שמזמין את דיק דיקינסון מזמין גם את מעיל הפועל שלו… הם ידעו מזה קודם.

– אנכי מכבד מאוד את הקו האופיני הזה, אדון, – אמר נילוב ברצינות – אך…

– אך, אני חוזר, זהו ענין אחר לגמרי, אני לובש את החליפה הישנה של פועל וביחד עם זה כפפות מהמין היותר טוב שבניו-יורק. זה מזכירני מה שהייתי ומה שאני עכשיו, זאת אומרת, למה אני חייב תודה בעד התמורה הזאת.

הוא נשתתק, מצץ הסיגרה בשפתותיו הדקות והאירוניות, ובהביטו בעיניו החדות אל האיש הצעיר, הוסיף:

– אתה, כנראה, הולך אחורנית, וכשתזקן תבקש אולי לשים עליך את הפראק.

– אני מקוה, כי לא יקרני כאלה – ענה נילוב – אולם כנראה הרכבת עומדת. כאן מקום נסירת העצים, והנני לרדת כאן. להתראות, אדון!

– להתראות! עוד נשארו עמי שאלות אחדות!

בהסירו את צרורו מהמדף, הביט נילוב בעינים חודרות אל מתיא הישן, אך כשנפגש עם מבטו של דיקינסון, לקח את צרורו ונפרד מהשופט. ברגע ההוא פתח מתיא את עיניו והביט בהתפלאות אל נילוב. פניו של מתיא הפיקו תמהון, אך עד ששפשף את העינים עמדה הרכבת פתאום, כמו תמיד באמריקה. נילוב יצא אל הפלטפורמה, ובעוד רגע הלכה הרכבת הלאה.

דיקינסון חזר למקומו, והאמריקאים התחילו לשוחח על זה שעזב אותם.

– כן, זהו ג’נטלמן רוסי שלישי שפגשתי בחיי, ואדם שלישי שאיני יכול להבינו.

– אולי מכת הטולסטואיים הוא? – אמר אחד.

– אינני יודע… אך הוא כנראה קבל השכלה רחבה, – הוסיף דיקינסון – וכבר היו כמה מקרים לפני שהיה יכול לעלות מתוך מצבו והוא מאן. כשגמרתי מלפנים את קבלנותי הראשונה, שהיתה לא גדולה, אז אמר לי המהנדס דיגלאס: אנכי שבע רצון מעבודתך. הגד נא למה אתה שואף בעתיד? אני עניתי בצחוק: אני לא הייתי מסרב מלקבל עלי להבחר לפרזידנט! מיסטר דיגלאס גם כן צחק וענה: אכן איני יכול להבטיחך שתהיה פרזידנט, אך אתה תבנה עיר שלמה ותהיה בה לראש.

– וזה נתקיים! – אמר בכבוד אחד מצעירי הנוסעים.

– אמנם, – ענה דיקינסון – להבין את האדם, זאת אומרת לדעת למה הוא שואף. כשראיתי בפעם הראשונה את הצעיר הרוסי הזה, העובד בבית החרושת לנסירת העצים שלי, גם כן שאלתיו: למה היה שואף? והוא ענה: אני מקוה שאוכל להכין לך קרשים דקים לא גרועים מאלה שמכינים הטובים שבפועלים.

– אכן מוזר הדבר! – אמר אחד הנוסעים.

באותה שעה נזדעזע מתיא, שנרדם שוב ברכבת אחרי שיצא נילוב משם, ושפתיו דובבו מתוך שנה.

– הנה גם את זה קשה להבין! – אמר אחד האמריקאים בצחוק.

– לא ראיתי מימי איש שירבה כל כך לישון במצב לא מתאים שכזה!

השופט דיקינסון הביט בתשומת לב מיוחדת אל מתיא ואמר:

– אנוכי נכון להאמין, כי יש איזה דבר המעיק על מצפונו של האיש הזה. אינני יודע לאן הוא נוסע – אבל הייתי חפץ מאד, שלא ישים מושבו בתוך עירנו.

 

פרק כט    🔗

נשמע צלצול לעתים יותר תכופות, הרכבת הלכה לה לאט, הקונדוקטור נכנס לתוך הקרון וקבל את הכרטיסים מאת הזקן האפור ומשכנו הצעיר ואחר כך נגש אל מתיא הישן, נגע בשרוולו ואמר:

– דיבילטואון, דיבילטואון, אדון…

מתיא התעורר, פקח עיניו, הבין ונרעד בכל גופו. דיבילטואון! את השם הזה שמע כמה פעמים מפי כל קונדוקטור חדש שנכנס לקרון והוציא את הכרטיס מתוך המגבעת שעל ראש מתיא, ובכל פעם העיר שם זה בלבו איזה רגש לא נעים. דיבילטואון, הרכבת התחילה ללכת לאט, מקבלים את הכרטיסים בחזרה… הנה הגיע סוף לנסיעה, ובכן צריך לעזוב את הקרון… ומה שם הלאה? מה מחכה לו באותה דיבילטואון, שעד המקום הזה קבלו בשבילו כרטיס, מפני שלא היה לו יותר כסף?

בחלונות הקרון נראו אורות שבאו מהחוץ, כמו סכות של יהלום תקועות באפלת ההרים וביערות. משם רצו האורות וירדו אל תוך הבקעה, השתקפו בתוך מקום מים ושם הלאה נעלמו כליל. על יד החלון של הקרון עבר סלע גראניט כל כך קרוב, עד שנראה עליו האור הצהוב שמפנס הקרון. אחר כך נשמע מתחת הקרון רעש עמום של הגשר, ואז נראו שוב אורות רחוקים על פני הנהר, אך עכשיו התרוממו האורות יותר ויותר והתקרבו הלוך והתקרב. על הקטר צלצלו בלי הרף מפני שהרכבת בלכתה לאטה, עברה עכשיו את הרחוב הראשי שבדיבילטואון.

– הראית, אדון, איך שנרעד האיש הזר הזה? – שאל הצעיר, שכנראה השתדל למצוא חן בעיני דיקינסון.

– ראיתי הכל, – ענה הזקן – דיק דיקינסון ישתדל מראש להזהר.

בעוד רגע נפתחו דלתות הבתים בדיבילטואון ובני העיר יצאו לקבל פני אורחיהם. הקרון נתרוקן. האיש הצעיר עוד הרבה להשתחוות נגד דיקינסון, מסר גם דרישת שלום למיסס ליוסי, ואחר כך פנה ללכת אל העיר ושם הפיץ שמועות מחרידות.

העיר דיבילטואון היתה עיר צעירה בשטאַט צעיר. רק שמונה שנים עברו מעת שנעשתה תכנית העיר על יד מסלת ברזל חדשה, ומאז היתה העיר חיה חיי שקט, כנהוג בערים הנדחות שבאמריקה. מובן כי הידיעות שבאו הפעם היו על האיש המוזר שבא ברכבת, מבלי דבר דבר עם איש אף מלה אחת, שנרעד כשנגעו בו ושהוא מעורר חשד גדול בעיני השופט דיקינסון, המתנהג אמנם בשגעון, אבל נכבד מאוד בעיני כל יושבי העיר.

ברדתו מהקרון פנה השופט דיקינסון כרגע אל השוטר היחידי של העיר ובהראותו על מתיא, שעמד אבוד-עצה על הפלטפורמה שעליה שפוך אור החשמל, אמר:

– שים נא עינך, דז’ון וראה אנה יפנה האיש הזה. צריך לדעת מה רצונו. אני ירא כי טובה לא תבוא לנו ממנו.

השוטר דז’ון קללי התרחק והסתתר בצל המחסן, מתגאה בזה כי נפל בגורלו ענין חשוב מאוד.

אולם מהרה נדמה לו לדז’ון השוטר, כי הגר הנהו משולל כל רצון. הוא פשוט יצא ועמד על הפלטפורמה בלי כל מזודה, רק עם סל בידו. כנראה לא היתה תכנית למעשהו, והוא הביט במבט קהה אל הרכבת ההולכת ומתרחקת.

מתיא נאנח, הביט מסביב וישב לו על האצטבא על יד הגדר, לא רחוק מבית הנתיבות שנתרוקן. הלבנה התרוממה עד חצי השמים. מהצל שהלך והתקצר נתגלתה דמותו של דז’ון, ומתיא הוסיף לו לשבת, מבלי להראות שיש ברצונו לעשות מה שהוא לעיר השקועה בתרדמה.

אז הגיח דז’ון קללו ממארבו ובהתאם להמדובר ביניהם, הלך ודפק במלונו השופט.

השופט דיקינסון הוציא את ראשו מעבר לחלון ועל פניו נראה שהוא יודע מראש מה שדז’ון בא לבשרו.

– אנה הלך האורח ההוא?

– לא הלך לשום מקום, אדון, הוא מוסיף לשבת באותו המקום.

– הוא מוסיף לשבת… טוב, האם הראה במה שהוא למה הוא מתכון?

– אני חושב, אדון, כי אין לו איש ההוא שום כונות.

– לכל אדם יש איזו כונה, דז’ון, – אמר דיקינסון בחיוך של צער על תמימותו של השוטר – האמינה לי, לכל אדם יש איזו כונה שהיא. אם אנכי למשל הולך אל בית האופה, זאת אומרת שכונתי היא לקנות לחם. זהו דבר מובן, דז’ון. ואם אנכי יושב במטה, כונתי לישון… וכי לא כך הוא?

– נכון מאוד! – ענה השוטר.

– ואם… – כאן נתעותו פני הג’נטלמן בהבעה של ערמה – ואם היית רואה שבחצות הלילה אנכי מתהלך על יד המחסן של מסלת הברזל ומתבונן אל המנעולים ואל הדלת… המבין אתה, דז’ון?

– אני מבין היטיב… אבל… אם האיש יושב במקום אחד על האיצטבא ומתאנח?…

– טוב. כמובן שהדבר אינו לגמרי ברור. יש לו לאיש הזה זכות, כמו לאחרים, לשבת על האיצטבא ולהאנח, אפילו עד עלות הבוקר. תשגיח נא רק אם לא יבוא לעשות מה שהוא יותר רע. דיבילטואון סומכת על ההשגחה שלך. אולי ילך האורח אל הנהר, אולי יש לו חברים בסירות, אולי הוא מצפה לרגע שבו יוכל לשדוד את הרכבת, כמו שקרה לא כבר אצל מאדיסון… עמוד נא עוד רגע!

דיקינסון היטה אוזן קשבת: רכבת נגשה אל בית הנתיבות. השופט הביט אל דז’ון בעיניו החדות ואמר:

– אנכי מסופק מאוד אם עכשיו תמצאהו באותו המקום. הוא רצה לרמות אותך והצליח ברמאותו. הוא בודאי עשה כבר את שלו, ועכשיו ישב ויסע ברכבת הזאת. מהר נא שמה!…

החלון של השופט נסגר, והשוטר מהר לרוץ אל בית הנתיבות. אולם האיש חסר-הכוונה ישב לו על מקומו, בהורידו את ראשו. השוטר בקש לו מקום שיש עליו צל, בשביל שיסתיר בו את קומתו הגבוהה, ואחרי שלא מצא כזה החליט לשבת אצל קיר המחסן. אחר כך נסמך ראשו מאליו אל הקיר והוא נרדם בתרדמה נעימה. השופט המתין לו עוד איזה זמן ובראותו שהשוטר אינו שב, הבין שהאורח עדיין יושב על מקומו. הוא חשב כבר לכבות את המנורה, אך ברגע ההוא הודיעוהו כי בא איש ברכבת מיוחדה וצריך לראותו תיכף.

ואמנם לתוך חדרו נכנס בחפזון איש שאי אפשר להכיר על פי חיצוניותו מה הוא, רק עיניו החודרות של השופט הכירו בו כי זה דדקטיב (בלש).

– האתה שופט העיר? – שאל האיש בהשתחויה.

– שופט העיר דיבילטואון – ענה דיקינסון בהכרת ערך עצמו.

– אני צריך שתתן על ידי דרישה לאסור… אדון!

– אני חשבתי כך. האיש גבה הקומה, הענק? זה שבא עם הרכבת הראשונה?

הבלש הביט בתמהון על השופט שכבר נודעו לו כל הפרטים, ואמר:

– וכי כבר נודע לאדוני דבר הפקרא בניו-יורק?

השופט הביט אל הבלש ואמר לו: – היכן יפוי הכח שלך?

– אנכי כל כך מהרתי לנסוע בעקבותיו ולא הספקתי לקחת עמי יפוי כוח… אך המעשה כל כך ידוע הוא, הלא זה הוא שהרג את הופקינס!

– לפי התלגרמות האחרונות, – אמר השופט בטון קר – השוטר הופקינס הנהו בריא כבר לגמרי. אנכי דורש תעודה!

– אנכי אמרתי לך, אדון, הענין כל כך נכבד ונוסף לזה הלא הוא מארץ נכריה.

– בסגנון אחר אם נאמר: אתם מרשים לעצמכם להתנהג עם הבאים מארצות אַחרות בקלות יתרה. אנכי לא אתן פקודה לאסרו!

– אבל, אדון, הלא זהו איש מסוכן!…

– המשטרה של העיר דיבילטואון תמלא את חובתה! – ענה דיקינסון בגאוה – אנכי לא ארשה שיכתבו אחר כך בעתונים, כי בדיבילטואון מכניסים אנשים למאסר בלי כל סבה מכרעת.

הבלש יצא בלחצו בכתפיו והלך לו ראשית כל אל התלגרף, והשופט דיקינסון שכב לישון בבטחה, כי למשטרה של דיבילטואון יש כח מספיק כדי להשגיח על האיש משולל הכוונה, אך לפני ששכב שלח טלגרמה לנילוב למען יבוא אליו בבוקר.

 

פרק ל    🔗

בבוקר בא דז’ון קללי לבית השופט.

– מה נשמע, דז’ון? – שאל דיקינסון.

– הכל בסדר, אדון… אבל אחריו מביט עוד אחד.

– אני יודע, איש לא גבוה, בחליפה אפורה.

דז’ון הביט ביראת הכבוד אל השופט שלפניו גלויות כל הנסתרות והוסיף:

– הוא עודנו יושב, בהורידו ראשו על ידיו. בבוקר כשעבר השומר של מסלת הברזל, הלה הביט רק אליו. “כמו כלב. חולה”, – אמר ויליאמס.

– ויותר לא כלום?

– על יד האיש הזה מתאסף ההמון. כל הככר וכל הגן מלא אנשים.

– מה הם רוצים, דז’ון?

– כנראה גם הם רוצים לדעת למה הוא מתכון. ויחד עם זה עברה השמועה, כי זהו הפרא שהרג את הופקינס בניו-יורק.

ההודעה שהביא דז’ון היתה נכונה מאוד. השמועות על בואו של הגר המוזר, שמגמתו הרעה נודעה לשופט דיקינסון, כבר קיבלו צורות משונות ומוגזמות, וכאשר ראו בבוקר, כי אין לאיש הזה שום כוונות ושהוא המשיך לשבת כל הלילה בלי תנודה – היתה בעיר תנועה רבה. סביב האיש המוזר נתאספו סקרנים, מתחילה ילדים ונערים בהליכתם לבית הספר, ואחר כך משרתי בתי המסחר, גבירות השבות מהחנויות – סוף דבר: כל העיר דיבילטואון, כל אלה שהקיצו משנתם ושהלכו איש איש לעבודתו בקרו את הככר אשר בגן העיר אצל בית התחנה, ברצותם לדעת מה היא מגמתו של האורח המוזר הזה.

אבל זה היה דבר קשה מאוד. האורח הוסיף לשבת על מקומו, התאנח ולפעמים השיב על מה ששאלוהו במלות לא מובנות. ואולי היתה כבר מגמה למתיא בעת ההיא. בשומו מעינו במצבו בלילה ההוא, כל זמן שהעיר היתה תפושה תרדמה ולא רחוק ממנו היו עוברים ושבים השוטר והבלש – בא מתיא לכלל דעה שאין להמלט מהגורל, והגורל לאיש שכמוהו, שאין לו לשון ולא דרכיה הוא – בית האסורים… הוא חשב הרבה על אודות זה והחליט, כי בזמן יותר קרוב או יותר רחוק יכניסוהו סוף סוף למאסר. ואם כך הלא יותר טוב שיקדים הגורל לבוא… הוא יראה בסימנים כי אינו מבין מה שמדברים אליו, ומה שנעשה בניו-יורק הלא כאן אין איש יודע… ולפיכך הוא נשם כאילו הוקל לו, ובשמחה ובבטחון קם לעומת השוטר שהלך וקַרב אליו, בפנות לו דרך בין ההמון.

השופט דיקינסון נכנס אל תוך אולם המשפט, בשעה שאצל ביתו נשמע שאון וקול שיחות, וההמון מהר להתפרץ אל תוך האולם. האורח המוזר עמד בענוה באמצע, והשוטר קללי היה מלא עונג.

– הוא בקש, אדון שופט… – אמר השוטר, בהתקרבו אל השופט.

– טוב, דז’ון. אנכי ידעתי כי אתה תעשה את חובתך לעיר הבוטחת בך… מה בקש האיש הזה?

– הוא רצה לנשוך אותי בידי.

מיסטר דיקינסון נדהם בשמעו את הדבר הזה.

– לנשוך ביד?… אם כן זוהי אמת!… האם אתה בטוח כי זאת היתה מגמתו?

– יש לי עדים.

– טוב, אנו נחקור את העדים. המקרה דורש חקירה מעולה. האדון נילוב עדיין לא בא?

נילוב לא בא עדיין. מתיא הביט על כל הנעשה סביביו בתמהון וכמעט בכעס. הוא החליט בלבו לקבל על עצמו כל מה שיושיט לו הגורל, אך נדמה לו כי כאן הכל נעשה לא כמו שנהוג אצל בני אדם. לו נדמה, כי הדבר יהיה הרבה יותר פשוט. שואלים אדם לדרכיה שלו, והדרכיה איננה… אז אוסרים את האיש, השוטר עם פנקס תחת זרועו מוליכו אל המקום הדרוש, ושם… כאשר תחליט הממשלה כן יקום.

אבל פה גם את הדבר הפשוט הזה אינם יודעים לעשות כדבעי. נאסף, השד יודע למה, המון גדול, כאילו להסתכל בחיה רעה, ובראש כולם יושב הקבצן המטונף שראהו אתמול. אכן, עכשיו הוא לבוש בגדים נאים, ורק שאין עליו כל סימני שררות… מתיא הביט אל כל סביביו בכעס עצור.

ובאותה שעה נגש השופט לחקירה.

– ראשית כל עלינו לדעת את לאומיותו ואת שמו, – אמר השופט. – מה שמך?

מתיא שתק.

– שם עמך? – ואחרי שלא קבל מענה, הביט השופט אל הקהל. – אולי יש כאן מי שהוא שיודע איזה מלים ברוסית? מיסיס בראיס! נדמה לי שאביך היה מיוצאי רוסיה?

מהקהל יצאה אשה כבת ארבעים, בעלת קומה בינונית, עם עיני תכלת, כמו אצל מתיא, רק צבען כהה כבר. היא עמדה מול מתיא, וכנראה השתדלה לזכור מה שהוא.

באולם היתה דממה. האשה הביטה אל מתיא, ומתיא תקע את עיניו באשה, שעיניה כמראה הקרח, אך מהן כאילו נגלו זכרונות קדומים. הזכרונות היו עמומים ומבולבלים בראשה. היא כבר שכחה את השפה הרוסית, רק מלים בודדות נשתמרו עוד בזכרונה מאיזה שיר, שבו היתה אמה משעשעת אותה בהיותה ילדה קטנה. פתאום התחילו עיניה נוצצות, היא הרימה את ידה מעל ראשה, הכתה באצבע צרדה, פנתה והרימה קולה בשיר, בשפה הפולנית, בקול מוזר, כאילו יצא מתוך מכונה:

Haшa Maтka kypoпaтa

Paдa БитЬ дeтeй

מתיא נזדעזע ונמשך אליה והתחיל לדבר מהר ובהתעוררות. צלצולה של השפה הסלוית הפיח בלבו תקוה להצלה, כי סוף סוף יבינו מה שבלבו וימצא איזה מוצא. אך עיני האשה כאילו כבו. היא זכרה רק אותן המלים שגם בעצמה לא הביאה פתרונן, ואחר כך השתחותה נוכח השופט – אמרה איזה דברים באנגלית וחזרה למקומה… מתיא מהר אליה, דבר מה שהוא בקול רם, כמעט בטרוף הדעת, אך הגרמני והשוטר סגרו בעדו את הדרך. אפשר שחששו פן ישוך את האשה הזאת, כמו שרצה לנשוך את השוטר. אז תפש מתיא במשענת הכסא ונפל. עיניו היו פתוחות לרוחה כמו אצל איש שנגלה לעיניו מחזה איום. ובאמת – לעיני האיש הרעב והמדוכא הזה נראה חלום בהקיץ. נדמה לו כי הוא עדיין בספינה ועומד על חטמה – ראשו מסתובב, והוא נופל המימה. הוא חלם חלום כזה כמה פעמים במסעו ותמיד היה חושב אחר כך מה מרגישים העלובים שספינתם נטרפה – בלי תקוה ובתוך הים הגדול, הזועף לעולם, שאין לו רחמים ואין לו סוף… עכשיו נגלה המחזה הזה לפני עיניו הפתוחות. במקום האנשים, במקום האולם – הלכו לעומתו גלים מעלי קצף רחבים, קרים, בלי סוף ובלי גבול… הם הולכים, נשברם, משקשקים, מתרוממים, טובעים ומטביעים… לחנם הוא משתדל לשחות, לצעוק, לקרוא לעזרה, לתפוש להתחזק ולעלות למעלה. איזה כח נסתר מושך אותו אל התהום. קול שאון באזנים. לפני עיניו התהום הירוק המלא סוד ומטיל אימה. זהו אבדון… ופתאום מוטים אליו פני אדם עם עינים מאירות וקפואות. הוא מתעורר, הוא שוב מקוה, מחכה לעזרה – אך העינים קופואות, הפנים חורים. אלו הם פני מת אשר נטבע קודם… כל התמונה הזאת נתגלתה לפניו ברגע אחד, אך באופן כל כך בהיר עד שלבו נלחץ מאימה. הוא התאנח ותפש ראשו בידיו – ה' אלהים! – גמגם מתיא – עזור נא לאדם אומלל! כנראה, בלבול בראשי…

הוא שפשף את עיניו באגרופו ושוב בקש איזה זיק תקוה מעל פני אלה האנשים.

ובעת ההיא באר השוטר לפני השופט איך נגלתה מגמתו של האיש המוזר. הוא ספר כי בעת שהוא, השוטר, נגש אליו, תפש האיש המוזר בידו. והשוטר דז’ון הרכין ראשו אל יד השופט. להראות דוגמה ממה שעשה לו מתיא, ובשביל לתת ציור יותר בולט הוא גלה את שניו הלבנות והוסיף בזה הבעה של אכזריות.

העדות הזאת עשתה רושם חזק על הקהל, אך הרושם, שעשתה דימונסטרציה זו על מתיא היה עוד יותר חזק. הלשון הזאת היתה מובנת גם לו. בראותו את תנועותיו של השוטר, נתברר לו פתאום הרבה ממה שלא היה מובן לו עד הנה, נתברר לו גם מפני מה מהר השוטר להוציא ידו מיד מתיא. וגם נודע לו עכשיו הטעם למה קבל מתיא מכה בגן המרכזי… והוא הרגיש את עצמו כל כך נעלב ומדוכא עד כי לא ידע את מקומו…

– שקר! – צעק מתיא – אל תאמינו בדברי הנבל הזה!

ובהיותו מלא קצף על העלילה, מהר אל השופט ורצה להראות לו מה היה ברצונו לעשות ליד השוטר.

השופט דיקינסון קפץ מקומו ודרך בהחפזו על הכובע החדש שלו. איזה גרמני חזק יחד עם השוטר ועם עוד אנשים אחדים תפסו במתיא מאחור, למנוע בעדו שלא ישוך את השופט, שנבחר על ידי קהלת דיבילטואון. באולם קמה מבוכה, שכמוה לא היתה מיום שנבנתה העיר. הקרובים אל הדלת מהרו להתחמק משם, דחפו איש את רעהו, צעקו, ובפנים נעשה איזה דבר לא מובן ונורא…

מעונה, רעב ונעלב יצא מתיא כמעט מדעתו ובזרוע עוזו דחף מעליו והכריע את כל אלה שרצו לתפוס בו. רק הגרמני החזק לא הרפה ממנו והחזיקו מאחור בזרועותיו. מתיא השתדל בכל כוחו להתפרץ הלאה ועיניו מלאו דם ובהרגישו כי בינתו מסתתרת, נולד בו החפץ להתנפל באמת על האנשים שמסביב, להכותם וגם לנשוך אותם.

לא ידוע מה היה סוף הדבר אלמלא נכנס שמה בעת ההיא נילוב. הוא פרץ לו דרך ונגש אל מתיא, עמד לנגדו ושאלו ברוסית: – הוי, בן, ארצי, מה פרצת פה?

בשמעו את הצלילים הראשונים של הקול הזה, חלץ מתיא את עצמו מידי המחזיקים בו, תפס את יד נילוב והתחיל לנשקה ולבכות כילד קטן…

בעוד רבע שעה נתמלא שוב האולם של בית המשפט על ידי אזרחי העיר דיבילטואון, שנתברר להם כבר כל המעשה, מה היתה כונתו של האורח המוזר, הכל באופן ברור ומשביע רצון. מתיא מצא את נילוב, שעבד בבית החרושת של נסירת עצים, כי בן ארצו הוא והוא היה גם סניגורו, ובלי טרחה יתרה הצליח לפזר את האשמה שטפלו על מתיא. השופט דיקינסון קבל תשובות מספיקות לשאלה מה שמו ומה שם עמו ולשאר השאלות. ברגש גאוה שהצליח לברר את כל הענין המסובך, שכח השופט גם את הכובע החדש שנדרס ואחרי שמהר לגמור את הענין מצדו הרשמי, הושיט יד לנתבע, והביע יחד עם זה את בטחונו, כי היטיב מתיא לעשות בבחרו בדיבילטואן מקום לשבתו מכל מכל ערי ארצות הברית ומזה ראיה לכשרונו לחדור ולהבין האמת לאמתה. אחר כך הציע לפניו שאלה לא באופן רשמי: המצאה אמריקה חן בעיניו? כמובן, אתה השאלה הציע על ידי נילוב.

מתיא שעדיין לא נחה דעתו מה שקרה עמו, אמר:

– הלואי שהיתה כולה יורדת שאולה!

– מה אמר הג’נטלמן על אודות ארצנו? – שאל השופט ובזה העיר את סקרנותם של כל הנאספים.

– הוא אמר, שעוד דרוש לו זמן, כדי שיוכל להכיר את מעלות המדינה הזאת.

– טוב מאוד, תשובה מתאימה לג’נטלמן חכם! – אמר השופט ברגש של שביעות רצון.

 

פרק לא    🔗

ביום השני יצא העתון של דיבילטואון בפורמט יותר גדול מהרגיל. על העמוד הראשון נדפסה תמונת מיסטר מתיא, האזרח החדש של העיר המהוללה ובטקסט של העתון – מאמרים, הנושאים עליהם ראשים מצלצלים, ושבהם פנה העורך אל כל אמריקה בכלל ולניו-יורק בפרט:

“מהיום תוכל העיר דיבילטואון להתגאות בזה שהשופט שלה, מיסטר דיקינסון, הצליח לפתור את השאלה, שבה נתחבטו לשוא חכמי המדע הגדולים של ניו-יורק. הפרא המפורסם, שהסב את האינצידנט בגן המרכזי, שעל אודותיו כבר עברה השמועה בכל אמריקה בצורה מסורסת, מתארח עכשיו בעירנו. אחרי חקירה ודרישה מעולה, שנעשתה על ידי השופט המומחה בענינים אלה, מיסטר דיקינסון, הוברר שהאורח הוא בן פלך לוזינה (הפלך היותר יפה והיותר תרבותי שבארץ הגדולה והידידותית) נוצרי, ו – נוסיף על זה משלנו – איש צנוע, מתנהג בענוה עם הבריות וישר דרך לגמרי. הוא גלה שמחה של נוצרי אמתי, כאשר נודע לו כי הופקינס שנחשב במתים, בריא לגמרי, והשוטר הזה שב לעבודתו התמידית. זהו טוב ויפה לשוטר הופקינס, אך יש לנו העוז להוסיף, בסמכנו על דעות חכמי המשפט המעולים של עירנו, כי בכל הענין הזה היה מיסטר הופקינס בעצמו האישיות הנוגעת בדבר מפני שהוא בעצמו גרם לכל המאורע הזה. כן. אנו חוזרים על דברינו, הוא בעצמו אשם בכל האסון, אחרי שהוא ראשון הכה במגלב בראשו של אורח שקט, שרצה להביע לו רגשות אהבה ואמון. אם שופטי העיר ניו-יורק חושבים אחרת, אם העורך דין של העיר ההיא יבקש להוכיח את ההפך, או אם מיסטר הופקינס בעצמו יבקש כי ישיבו לו את הנזק שסבל, אז יצטרכו להלחם עם הסנגורים היותר חשובים שבעיר דיבילטואון, שהבטיחו לעמוד לימינו של הנאשם חנם, בלי קבלת שכר. ואולם מסופקים אנו אם יהיה צורך בזה, אחרי שנברר את השאלה הזאת על עמודי עתוננו, להסיר עוד עלילה, אשר שמו חברינו לעט הניו-יורקים, מבלי חקירה מעולה בהטילם כתם על הנהגתו של מיסטר מתיא הלוזיני, אורחנו הנכבד, ואנו מקוים כי יהיה גם אזרחנו. הדבר העיקרי שנתברר אחר החקירה המעולה הוא, כי הוא אינו נושך כלל. אותה התנועה שמיסטר הופיקנס נתן לה באור כל כך מעליב (שאינו נותן כבוד להתבוננות המשטרה הניו-יורקית) היא באמת באה להביע, להפך, אות של הבעת ידידות רבה ונתינת כבוד, כמנהג האנשים היותר נכבדים שבפלך לוזינה. הוא פשוט הרכין ראשו לנשק את יד הופקינס. תנועה שכזו מצדו הראה לפנינו גם ביחסו לשופט דיקינסון ולשוטר דז’ון קללי, וכן לאחד מבני ארצו העובד בעבודה פשוטה בבית החרושת לנסירת עצים של מיסטר דיקינסון, שאמנם השכלתו וכשרונו של הפועל הזה יפתחו לפניו דרך רחבה בארץ הזאת. אין ספק כי אילו היה מקבל האורח הזה, תחת אותו הכבוד שרצה להראות, מכה בראשו במגלב, אז היה גם השוטר של העיר דיבילטואון מקבל אותה המנה שקיבל השוטר הופקינס בניו-יורק, אחרי שהג’נטלמן הרוסי מחונן בכח פיזי גדול מאוד. אך דיבילטואון – אנחנו אומרים זאת בגאוה – לא רק שפתרה חידה גאוגרפית, שלא ידעה ניו-יורק הגאותנית לפתרה – אלא שהיא עוד הראתה משל יפה של יחס נוצרי אל הזרים הבאים לשכון בה – יחס שבודאי ימחה מלבו של הגר את הרשמים המרים, שקבל ממאורעותיו בניו-יורק”.

" מאולם המשפט הוליך את האורח האדון נילוב – ג’נטלמן רוסי שעל אודותיו סיפרנו קודם – אל דירתו, שבשכונת הפועלים. חלק גדול מתושבי דיבילטואון, ביחוד מצעירי הג’נטלמנים והלדות (הצעירות) לוו אותם עד הבית בקריאות הידד וגם אחרי שנסגרה אחריהם הדלת לא נתפזר ההמון עד שיצא מיסטר נילוב ונשא נאום קצר על העתיד היפה של התפתחות העיר המהוללה. בסוף דבריו ביקש שיתנו לאורח לנוח, אחרי שהוא אינו רגיל לשמוע שאון מפי קהל מכבדים".

כמובן שהמחבר את המאמר המליצי לא ידע שאחרי שנתפזרו אזרחי דיבילטואון שאף מתיא רוח כאילו הוקל מעליו משא כבד ואמר:

– ומ–ה?… האם הלכו כולם?

– כן, – ענה נילוב שנגש להכין קהוה על המכונה.

– יקחם החלי-רע את כולם! – קרא מתיא מעומק לבו והשפיל ראשו לגמרי.

נילוב חייך ולא אמר כלום. הוא הבין שאחרי ענויים שכאלה אפשר שגם ענק שכזה יפול תחתיו, ולכן מהר להשקותו קהוה חם ולהשכיבו לישון.

 

פרק לב    🔗

מתיא ישן מעת לעת שלם, גם קצת יותר מזה. כשהקיץ נטתה השמש מהחדר המואר, ורק קויה האחרונים נראו שם. נילוב שב אז מהעבודה, והסיר מעליו את חולצתו הכחולה, שהיתה מכוסה בנסורת עצים. גם בין שערותיו הסתבכו קלפות עצים.

איזה זמן לא ידע מתיא איפה הוא ומה קרה לו. ואחר-כך במצמצו את עיניו, הביט בחשד אל האיש הצעיר. הוא היה ירא אולם הכל הוא חלום אשר יעבור מהר ואז תבואנה עוד תמורות לרעה ומקרים קשים.

בעת ההיא החליף נילוב את שמלותיו, ישב אל השולחן ופתח לפניו ספר.

עכשיו אי אפשר היה להכיר שהוא פועל פשוט, ובזכרונו של מתיא התיצבה הדמות שנגלתה לפניו רגע בשבתו בקרון. הוא נזכר על בית הפריץ שעמד קרוב ללוזינה שהיה נשקף מבעד השיחים הירוקים של הגן. בין בעל הבית הזה ובין יושבי השכונה היתה זמן רב מחלוקת ומשפטים על דבר תשלומי המסים. המחלוקת התחילה עוד בימי האבות ונמשכה גם בימי הבנים, ופעם הכרע לצד זה ופעם לצד השני. והיה קרוב הדבר שהמשפט יביא לידי סכסוכים גדולים, פתאום מת הפריץ הזקן, ובא היורש הצעיר וקרא לאספה את כל בני השכונה ובקש לגמור את הסכסוכים וויתר על כל הדרישות. איזה זמן התרגשו בני לוזינה והתעקשו כי איש לא הבין מה היא סבת הויתורים האלה.

אבל האנשים היותר פקחים הבינו, כי בן הפריץ בודאי אבד כספו בהוללות ונשקע בחובות, והוא רוצה למכור את נכסי אביו ורק המחלוקת עם האכרים מפריעה בעדו. בני לוזינה השתדלו לקבל עוד מה שהוא, והענין נגמר. אחרי כן נעלם בן הפריץ ולא נודע אנה הלך. רק שמועות לא ברורות התהלכו על אודותיו, שמועות משמועות שונות, אך לפי כל הנוסחאות שמשו לא לשבחו.

והנה עכשיו נדמה לו למתיא כי לפניו יושב אותו בן הפריץ. הוא כל כך התפלא על הדבר עד כי התחיל לשפשף את עיניו, אולי ראיתו מטעה אותו. המטה שתחתיו חרגה. נילוב פנה אליו.

– ומה, בן ארצי, הערבה לך שנתך? – שאל הצעיר בקול רך – עכשיו הבה נשתה קהוה.

מתיא התנשא ממשכבו בבושה ומתח את אבריו שנקפאו, אתמול שמח לקראת האיש הזה וחשב אותו למצילו, היום הרגיש איזה אי-נעימות בנוכחותו. מלבד זאת הוא בא במבוכה בראותו כי בחדר הזה רק מטה אחת, וכנראה בעל החדר ויתר בשבילו על המטה, ובעצמו שכב על הרצפה, והנה גם רגלי מתיא יחפות – כנראה בשנתו הסיר נילוב מעליו את המגפים. אמנם הוא לא הסיר את מגפיו בכל הימים שנסע והרגיש צרבת ברגליו. אך כל הטורח הזה שטרח נילוב בשבילו הסבו לו כמעט אי-נעימות. הוא ידע עכשיו כבר באופן ודאי כי זהו בן הפריץ מלוזינה ומה שדברו על אודותיו היו דברים אמתיים, שהוא אבד את רכוש אבותיו, ועכשיו הוא נודד כבן ממר בארצות זרות. אך אחרי שבכל זאת הוא עשה עמו חסד וביחד עם זה הוא בכל זאת פריץ, החליט מתיא שלא לגלות לפניו כי הוא מכיר אותו, אך ביחוסו אליו נראה שהוא חולק לו כבוד, ובזה הכניס איזו ערבוביה ואי הבנה ביחסיהם איש לאחיו.

ביום השני אמר נילוב למתיא כי אם הוא רוצה, יש בשבילו עבודה להעביר עצים אל הברניות.

מתיא כמובן הסכים בשמחה ומהרה סחב בענוה אותו האיש, שעל אודותיו דברו בכל עתוני אמריקה, עצים אל חוף הנהר, כוחו הגדול והבטחון בטעינת משאות כבדים של עצי אלון הגדילו את מעלתו, וכעבור שני שבועות עבד יחד עם נילוב בבית החרושת לנסירת עצים, ששם נסר נילוב את העצים לקרשים דקים. לפנות ערב, מאובקים בנסורת, שבו שניהם הביתה. מתיא שכר לו חדר סמוך לחדרו של נילוב ויחד הלכו לאכול ארוחת הצהרים במסעדה אחת. מתיא לא דיבר כלום אך נדמה לו כי לאכול במסעדה היא טפשות, והוא חשב מחשבות כי יכין לו אוכל באופן יותר פשוט. בבוא זמן החשבון הראשון התפלא מתיא כי אחרי כל ההוצאות עוד נשאר לו סכום הגון, והוא הטמין את רכושו, ורק קנה לו לבנים חדשים. כעבור שבוע אמר לו נילוב כי ילכו שניהם לדיבילטואון ושם ירצה נילוב איזו הרצאה. הם באו לאולם גדול מלא בני אדם, שפגשו אותם בקריאות ובצפצופים ( באמריקה נוהגים להביע בזה רגשי חבה), אחר כך נשתתק הכל. השופט דיקינסון אמר דברים אחדים והראה באצבעו פעם על מתיא ופעם על נילוב – ואחר כך דבר נילוב זמן ארוך, ולעתים הראה על המפה הגדולה. הקהל שהיה ביחוד מהפועלים, שמע בהקשבה גדולה ובסוף מחאו לו כף.

כששבו הביתה, הוציא נילוב מכיסו כסף וחלק לשני חלקים והושיט את החלק האחד למתיא. – את זה הרוחנו היום שנינו – אמר נילוב זהו תשלום בעד ההרצאה. אנכי הרציתי על דבר ארץ מולדתנו, ועל דבר הגלגולים שקרו לך ולפי הצדק מגיע לך החצי. מתיא נסה לסרב אך אחר כך קבל את הכסף. בתוך הזמן הזה נשתנה היחס שלו אל נילוב הרבה, ואף-על-פי שעדיין לא את הכל הבין, בכל זאת הוציא כבר מלבו את המחשבה על דבר הבן ההולל. כאשר קבל את הכסף, הביט מתיא בבישנות אל נילוב, הוא רצה איך שהוא להביע לו את תודתו… שפתיו נמשכו אל יד נילוב, ברכיו רצו להשתחוות לפניו, אך איזה דבר עצר בעד מתיא מעשות כדבר הזה, ולפיכך לקח את הכסף, הניחו אצלו ואמר:

– סלח נא ואל תחשוב עלי מחשבה רעה… כאן הרבה מאוד כסף?

– לא הרבה ביותר, אך מספיק כדי לקנות חליפה יפה, – ענה נילוב – אתה מתהלך בחליפה אחת גם לעבודה וגם לחגיגה.

מתיא הניע בידו: – אני איש פשוט, פועל.

– פה כולם אנשים פשוטים וגם פועלים חושבים את עצמם לא גרועים מאחרים ואינם רוצים להיות מובדלים בחיצוניותם. אנכי מיעץ לך להכין לך לבנים וחליפה.

מתיא הוריד ראשו.

– סלח נא, – אמר הוא – לא מפני שאנכי אינני רוצה לשמוע בקולך… אך… אמור נא: האפשר בעבודה לאסוף כסף לדרך?

– אנה?

– בחזרה למולדת!… – אמר מתיא ברגש – אתה רואה, שם מכרתי ביתי, סוסי, ושדי… ועכשיו נכון אנכי לעבוד כשור בשביל לשוב ולהיות אפילו פועל פשוט שם, בארץ מולדתי…

נילוב התהלך בחדרו בהעמיקו לחשוב. אחר כך נגש אל מתיא ואמר:

– שמע נא מתיא, אפשר להשתכר פה, אפשר במשך הזמן גם לשוב… אך… כל אדם צריך לדעת מה שהוא עושה. למה באת הנה?

– מתיא ענה: – רבות מחשבות בלב איש…

– השתדל נא לזכור איזו מחשבות היו אז בלבך.

מתיא קמט מצחו ובעצמו התפלא על שכל כך קשה לו לגלות את המחשבות בדבור.

– רציתי… כברת ארץ חפשית, לא שכורה, שאפשר לעבור בה במחרשה… עוד צמד בקר, פרה, סוס נאה, עגלה חזקה.

– ועוד מה?

מתיא הרגיש כי מלבד כל אלה הדברים שמנה, עוד נשאר איזה דבר לא ברור… לפניו כאילו הופיעו פני אננא.

ו– עוד מה… אני כבר הגעתי לשלשים, יש לי רצון שיהיה לי גם בית, גם אשה.

– ועוד מה?

– ועוד… אפשר שאוכל להתפלל על פי המנהג הישן בכנסיה שלו.

במוחו עוד הציצה המחשבה על דבר החופש, אך זו היתה כל כך לא ברורה, ומשום כך לא הוציאה משפתיו.

נילוב המשיך את השיחה. פניו היו רציניים ובלבו התרוצצו רגשות שונים.

את כל הדברים האלה אתה יכול למצוא פה, – אמר נילוב בהחלטה גמורה – ולמה לך לנסוע מפה?

ובראותו כי מתיא מצטער על דבריו הקשים אמר:

– אתה כבר עברת את מדורי הגיהנם, שבהם כלים ואובדים הרבה מהבאים הנה. לפניך כבר הדרך פתוחה. תשב כאן, תכיר את הארץ ואת אנשיה… ואם גם אחרי כן תכסוף לשוב שמה.. כל כך תכסוף עד כי שום דבר לא יכול לעכב בעדך… אז…

בקולו של נילוב נשמע כי הוא מתרגש מאוד. מתיא הרגיש בדבר ואמר:

– ואתה בעצמך… סלח נא… הלא גם אתה רצית לשוב… פני נילוב חשכו מעט.

– כן, ענה הוא. – אבל אצלי היו סבות אחרות…

– אם כן, אתה לא מצאת פה מה שבקשת?

נילוב פתח את החלון והביט דרכו איזה זמן, בתתו את פניו לרוח המלטף. אל תוך החלון השקיף ליל שקט, הכוכבים נצנצו, מרחוק הבהבו אורות דיבילטואון. מעשנות בתי החרושת התחילו להעלות עשן. הכינו קיטור ליום המחרת, אחרי עבור יום המנוחה.

– כאן יש מה שבקשתי, – ענה נילוב, בהפנותו את פניו אשר אש הרגש הלהיב אותם – אך, שמע נא, מתיא, אנחנו עד היום שחקנו במחבואים… הלא אתה הכרתני?

– הכרתיך, – ענה מתיא במבוכה.

– וגם אני הכרתיך. איני יודע אם תבין אותי… אך בעד הדבר הזה שכאן נפגשנו שנינו… וגם עם אחרים כאנשים שוים, כאחים, ולא כאויבים… בעד זה אהיה תמיד אסיר תודה לארץ הזאת…

מתיא שמע בהקשבה רבה. לא את הכל הבין, אך גם הוא היה נרגש מאוד.

– ואם בכל זאת אני שב לארצי – הוסיף נילוב, – זהו… כאן מצאתי הרבה מה שבקשתי, אך לא את הכל יכול אתה להביא עמך שמה. פעם כבר נסעתי וחזרתי. יש מחלה שכזו… נו, יהיה מה שיהיה… איני בטוח כי תבין עכשיו מה שאני מדבר. אולי כעבור איזה זמן תבין. כשאני בארץ מולדתי יש לי התשוקה למה שיש פה… חופש משלי, התבין? לא משל אחרים. וכאן אני משתוקק למולדת…

נילוב נשתתק, ואחר כך הביטו שניהם זמן רב בחלון אל שמי הלילה, אל הלילה השקט והמלטף של הארץ הזרה. נילוב חשב על אודות זה כי עוד מעט יעזוב את המקום הזה, וישאיר כאן חלק גדול מחייו. ומתיא נזכר בים ותהומו הנסתר, הנעלם והבלתי מובן… וכן נראה לו כי הרבה דברים בחיים אינם מובנים, והמחשבה העמומה משכתו לאיזה דבר… וכשנזכר בשיחה שהיתה בינו ובין נילוב, הרגיש כי לא ידע את נפש עצמו, כי מלבד הבית והפרה והסוס והשדה וגם פני אננא – עוד היה איזה דבר שהוא שואף אליו, אף על פי שאינו ברור לו, ושלמרות התאמצותו לא היה יכול להביעו בדברים, אך גם הדבר הזה עמוק הוא כים ומושך כמו המרחקים של חיי העתיד…

 

פרק לג    🔗

ההיסטוריה האמתית שלנו מתקרבת לסופה. כעבור איזה זמן, כשלמד מתיא קצת את הלשון, הוא התחיל לעבוד באחוזתו של הגרמני החזק. הגבור הזה ידע להעריך את כחו של מתיא. כאן למד מתיא לדעת את המכונות, ולאביב השני השתדל נילוב, בטרם צאתו מאמריקה, שימנו את מתיא למורה דרך במושבה של יהודים. נילוב נסע והבטיח למתיא לכתוב לו משם.

על חיי מתיא במושבה וחיי נילוב באמריקה אולי נספר בפעם אחרת, עכשיו יש לנו רק להשלים קצת.

המאמר של העתון ה“קורייר הדיבלטואוני” על אודות גמר הגלגולים של ה“פרא” נעתק בכמה עתונים, ביחוד בערי השדה, שלא היו שבעי רצון מגאותם של בני ניו-יורק, שבאו לידי שגגה גדולה שכזו. העתונים שבניו-יורק ספרו על אודות זה במלים מועטות, רק בהודעות יבשות על העובדות כמו שהן, אחרי שבימים ההם נתעוררה שאלה גדולה מדינית… כאילו מחתה הסערה את עקבות ה“פרא” ותמונת הצעירה העליזה מיסס ליזזי וההפתעה שהכינה ליולדיה ועוד הרבה ענינים מפורסמים, המרפרפים על עמודי עתונים היום, כל זמן שרוח מצויה אינה באה לסערם ולמחות זכרם.

על מתיא וההיסטוריה שלו כבר שכחו. דימא ואננא לא ידעו שהוא ישב בדיבילטואון ומשם עבר למושבה. כי כאן נרשם ברשימת האזרחים והיה גם מחוה דעה בבחירות, אחרי ספקות רבים (הוא זכר מה שקרה לדימא בניו-יורק). ולאט לאט נשתנו גם פניו, נשתנה מבטו, הבעת פניו, כל צורתו. בלבו נולדו מחשבות אחרות על האנשים, על הסדרים, האמונה, האלהים שהכל עובדים אותו, כל אחד לפי הרגלו, ועוד על ענינים רבים שמלפנים לא נגלו לו גם בחלום. ואחדות מהמחשבות האלה נעשו קרובות לו ומובנות…

ואננא הוסיפה לשבת באותו בית מספר 1235, רק הפריצה לא היתה עוד שבעת רצון ממנה. שתי פעמים הוסיפה לה בעצמה על שכרה, בקשה שתכיר לה תודה, אך אננא נשארה אדישה לגמרי. היא ראה כי אפיה של אננה נתקלקל מיום ליום, היא היתה מלאת רוגז מבלי לדעת על מה ולמה ולא ידעה עוד לחלק כבוד לגדולים.

– מה לעשות… נכון מה שאומרים, כי זה בא כאן מתוך האויר, – אמר בעל הפריצה הזקנה.

ואות המלומד בעל ההמצאות שישב תמיד על יד ההרשמות, שאליו היתה הפריצה הזקנה פונה לפעמים בתלונות, בחשבה כי יש לו השפעה על אננא, היה רק לוחץ בכתפיו.

– אנכי עכשיו רחוק מכל אלה, – ענה הוא – אך מלפנים… אני חושב, כי היא פשוט רוצה כבר לחיות חיים עצמיים…

– הגד נא לי, – קראה הפריצה בתמהון גמור, – וכי אנכי חייבת להמציא לה מלבד עשרה דולרים עוד חיים עצמיים?

– זה אינו שייך לי, – ענה האדון הזקן – הכל יפתור המדע, הכל… גם אותה, גם אותך, את כולם…

איש המדע הפך פניו לכסא ואמר בטון רציני:

– האדם ממציא לו מכונה שהוא צריך לה… את זה אנו יודעים היטב… וכי עלה פעם על דעתך כי גם המכונה תמציא לה סוף סוף את האיש ההגון לה?… את מתפלאה? ואולם זה אפשר להוכיח בדיוק מתמטי. צריך רק לדעת את האמת הנעלה הזאת ואז הכל נפתר: כל השאלה היא איך להמציא מכונה אוניברסלית שכזו, שבשבילה דרוש רק אדם חפשי, ואז כל השאלות המכאיבות הללו תחדלנה. בסדר החיים העתידים לא יהיה לא אדון ולא משרת, לא מושל בעבדים עם דרישותיו המגוחכות ולא עבדים עם שנאתם וקנאתם. המבינה הגברת מה שאני אומר?

האדון הזקן הגביה את משקפיו ובתמימות הביט אל בעלת הדירה. אך היא היתה מלאה קצף.

– תודה רבה לך! – קראה הפריצה – חיים יפים יהיו אלה… בלי משרתת. לדעתי יותר טוב שיתקיים המצב הנוכחי גם לעתיד.

והיחסים בינה ובין אננא הלכו והורעו מיום ליום.

כעבור שנתים אחרי השיחה הזאת ירדו שני אנשים מהרכבת האוירית בפנה avenue 4 ויסורו לרחוב הקרוב לבקש את המספר 1235. אחד מהם היה צהוב ורם קומה עם זקן ועינים כחולות, והשני בעל שערות שחורות, לא גבוה, אבל מלא זריזות, סנטרו מגולח ושפמו מסולסל. הנמוך מהר לעלות על המדרגות ורצה לצלצל, אך החבר הגבוה עצר בעדו. הוא זכר כי היה פה לפני שנתים, וצעד צעדים כבדים כאילו היה על רגליו משקל כבד.

החבר השני משך בפעמון, הדלת נפתחה, נראו פני אננא והדלת נסגרה שוב, ומקול חריגת הדלת לא נשמעה צעקת הצעירה שנתבהלה, כאילו ראתה איזה מחזה נפלא. אחר כך שוב הביטה בסדק ואמר: וכי אתם פה? האמנם אתם? הפריצה הזקנה פגשה גם כן את האיש בתמהון ובעמל רב הכירה בו את האכר הפשוט הלוזיני שהיה לבוש מלפנים במעיל לבן ובמגפים גדולים כל כך חלק לה אז כבוד והיה מסכים עמה לכל אשר דברה אליו על אודות החיים באמריקה. היא הביטה אליו בסקרנות רבה מבעד משקפיה ובאמונה רבה החליטה כי האיש הורע מאוד. אכן הוא לא פגע בכבודה כמו הצעיר דז’ון, אבל לא ראתה בו עוד את מתיא הנכנע והבישן. מלבד זאת היא חשבה שהסיורדוט השחור מתאים לו כמו אוכף לפרה.

– שבו נא, – אמרה הפריצה באירוניה מסותרה, אך לה היה צר שאי אפשר לה שהאנשים הללו יעמד בנוכחותה.

היא אמנם לא היתה אשה רעה, וכאשר אמרה לה אננא שהיא רוצה להתפטר מעבודתה, הבינה כי יש דברים בגו.

– הנה מצאה הנערה חיים עצמיים, – אמרה הפריצה אל איש המדע במרירות, כשאננא באה להפרד ממנה. – עכשיו נשמע מה בפי אדוני… עד שיולד הסדר העתיד והנה עכשיו אין מי שיסדר את החדרים.

– המ… כן, – ענה איש המדע בהעמיקו לחשוב, – צריך אמנם להגיד כי יש בזה משהו אי נעימות… אכן קשה קצת להמציא מכונה שכזו, שתעשה את כל אלה המלאכות כמו שעשתה הצעירה הזאת בכשרונה.

איזה ימים הרגיש בעל המדע הרגשה לא נעימה. גם המספרים שבטבלא לא נשמעו לו להעמידם כראוי.

– המ.. כן.. צריך אני להודות, – אמר לפריצה – אני מרגיש כי חסרים לי פניה ועיניה הכחולות הטובות. כמובן, אחרי איזה זמן תבוא תחתיה המכונה למלא את החסר.

אך כאן נתקעו בו מבטי עיניה הפריצה הזקנה שהביטה אליו באירוניה:

– גם עינים כחולות? ספק גדול אם גם זה תשלים המכונה.

בטרם שנסע מניו-יורק הלכו מתיא ואננא אל חוף הים, לראות בספינות הבאות מאירופה. והיא ראתה איך שספינה גדולה הלכה וקרבה ועל הגשרים הלכו ועברו מאות אנשים ונשאו עמם את צערם ותקותם.

כמה מהם יאדו בתוך ים האנשים הנורא הזה?

למתיא היה צר מאוד. הוא חשב על דבר המולדת העתיקה והרגיש כי לבו כאילו נלחץ בצבת של תוגה ועצב.

הוא הבין שבו נתחדש מה שהוא, והעבר מת או הולך למות, וצר היה לו על העבר המת, ומבלי משים נזכר מה שדבר אז עם נילוב ומה ששאל אותו. אכן עכשיו יש לו למתיא גם בית, וגם שדה וגם פרה.. עוד מעט וגם אשה יקח… אך דבר אחד שכח, והדבר ההוא בוכה ומתיפח בקרבו.

לנסוע בחזרה… אל המולדת, במקום ששם נמצא נילוב עם המאויים והשאיפות שלו… לא, לעולם לא! הכל כבר נגמר, העבר מת ולא ישוב לתחיה, בלוזינה בביתו יושבים אחרים. וכאן יהיו לו בנים ובני בנים, ישכחו גם את שפת מולדות, כאותה האשה שבדיבילטואון.

האו נאנח בחזקה והביט בפעם האחרונה על האוקינוס. השמש שקעה. האד נעשה יותר ויותר עבה וסכך בעד המרחק האין סופי. על היד הנטויה של “החופש” הודלק האור.

הספינה נתרוקנה. שני שחפים התנשאו מעל התורן ועפו להם לאירופה ונשאו עמהם מהארץ החדשה את התוגה והגעגועים אל המולדת הישנה.

1895.

*

המספר וו. קורולנקו קצר באחרית ספורו בודאי מאימת הצנזורה. נילוב זה, הוא טיפוס הריבולוציונרים הרוסים של סוף המאה החולפת, שהאידיאות הסוציאליות משלו בהם. הם הכירו את העול שנעשה בכמה דורות על ידי הפריצים להמון העובד, ובעצמם נספחו אל מפלגת העובדים. בהיותם בתור אימיגרנטים באמריקה למדו להכיר את ערך החופש והעבודה, ומשם היו שבים לרוסיה להפיץ את דעותיהם במולדתם.

וו. קורולנקו היה קרוב מאוד אליהם, ובהיותו באמריקה דרש אחריהם ובקש קרבתם. המרגלים הרוסים שהיו באמריקה שמו עינם בסופר הזה והלשינו עליו לפני הממשלה הרוסית, כי הוא התרועע עם הריבולוציונרים הרוסים. ולפיכך כששב קורולנקו לרוסיה עשו על חוף הים חפוש בכליו, ודרשוהו לפטרבורג לתת דין וחשבון על הנהגתו באמריקה. הוא לא כחש שביקר את האמיגרנטים הרוסים ואמר בצחוק: הלא הם ידידי שעמהם יחד בליתי הרבה שנים בגלות סיביר.

כידוע עמד וו. ק. תמיד “על הסף”, נזהר מלפרוץ את הגבול, שמשם והלאה היה נשקף מאסר וענויי גלות שכבר שבעה נפשו מהם בימי בחרותו; אבל בלבו היה שומר מדת הצדק והיושר, ועד כמה שהיה אפשר לו היה נלחם בעדם. בשבילנו חשוב ביחוד הספור הזה, שממנו נשקף יחסו האדיב של המספר ליהודים וליהדות. כבר כתבתי במקום אחר, כי ק. הצטיין בזה, כי הוא לא היה “יודופיל”, כאלה הצועקים לשווי זכויותיהם של היהודים וכו' ובלבם נשתמרו השנאה והבוז לעם ישראל, שנחלו מאבותיהם. וו. ק. היה מתיחס אל היהודים כמו שהיה מתיחס לכל בני האדם – בני עמו ובני עם אחר, בלי כל הבדל.

המתרגם