בלי לשון - הקדמה    🔗

*

את הסיפור הזה “בלי לשון” כתב המחבר ו. קורולנקו בשנת 4–1893 בשובו מאמריקה.

מטרת הספור היא להודיע תלאות הרוסי הכפרי, שמיום הולדתו היה קשור לאדמתו, אדמת אבותיו, ולסביבה שלו ופתאום נדחף אל תוך ניו⁻יורק, העיר הגדולה וההומיה, מבלי דעת שפתה ומנהגיה והוא הולך ונכשל על כל צעד וצעד.

ואולם רבים הם הציורים המלוים את הפבולה העיקרית. וכל אחד ואחד מהציורים קובע ברכה לעצמו.

א) ציור החיים הפשוטים של האכרים שהם מגזע הקוזקים שמלפנים זכו בחופש פראי וגם עכשיו אינם דומים אל האכרים הכפריים הרוסים, והנם עירוניים למחצה, ומשום כך הם יותר נוטים לנדידה.

ב) ציור הנסיעה בים אשר “ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה”.

ג) חיי היהודי ברוך, שבאמריקה נשתנה שמו למיסטר בורק.

הסופר החסיד שבאומות העולם ידע לספר גם את צער היהודי הליטאי הנודד לאמריקה, שמלבד הקושי החמרי הוא סובל צער מוסרי, בראותו את עצמו תלוש לגמרי, כי כל הזכרונות היקרים שנשארו לו מעברו אין להם בסיס בחיים הסואנים האמריקאיים והדור הצעיר הולך ומתרחק מהיהדות. הכל משתנה והכל מתחלל, וגם הדת מקבלת שם איזו צורה משונה, שאין בה מקדושת היהדות העתיקה ומיפיה.

ויפה וטראגי הוא מאוד הציור איך שהגוי הנודד נפגש עם היהודי הנודד ומשיחים זה לזה מה שבלבם, דומה לציור “שם ויפת בעגלה” של מנדלי מוכר ספרים.

ד) ציור יפה הוא תמונת הפריצה הרוסית, שאינה יכולה לותר על אצילותה ומתיחסת בבוז לדמוקרטיות של אמריקה ורוצה להחזיק בנושנות ומזה מתקבלת תמונה קומית וטראגית כאחד. הסופר מצד אחד מלגלג ומצד השני משתתף בצער האשה, שסוף סוף הוא פרי חנוך ידוע בתקופה ידועה, והיא מלאה התמרמרות וצער.

ה) והנה אפּיזודה מחיי הפועלים באמריקה, תאור של שביתה ודימונסטרציה, והצער של הפועל הרעב הבודד הגומר את חייו באבוד עצמו לדעת.

ו) תאור הבהלה של העתונאים עם פחזותם ו“בלופיהם” ושקריהם, שבהם הם מפרנסים את ההמון התאב למעשיות פלאים.

ז) תאור הפועל הבנאי שבחריצותו עלה לגדולה ונעשה לבעל בית⁻חרושת ולשופט העיר – טפוס רגיל מאוד באמריקה.

*

רוח של הומור יחד עם עצבות פנימית מרחף על הספור הזה, רוח אנושי טהור יחד עם כשרון אמנותי ואהבת אדם אמתית, יהי מאיזה עם שהוא ואיזה מעמד שהוא. בכל מקום הוא מבקש את האדם ואותו הוא מוצא בכל מקום. כי ידע קורולנקו את האדם מנפשו, כי גם הוא עבר בחייו הרבה ממדורות הגיהנום בעד עבודתו לטובת הנרדפים.

וכאשר אני נזכר על אודותיו, נפשי עלי תהמה:

מדוע ממעטת האנושיות כל כך להקים אצילי רוח כמו ו. קורולנקו?

א.ז. רבינוביץ

בחדש שבט, תרפ"ח, במלאת לו שבעים וארבע שנה.

 

פרק א    🔗

במולדתי, בפלך ווֹלינסק, במקום שענפי הרי הקרפּטים יורדים ומשתפלים עד שמגיעים אל מישור הבצות של פולסיה (ארץ היערות) יש עיירה קטנה, שאני קורא לה בשם “פת לחם”. מצפונית מערבית היא מתנשאה קצת כגבעה, לדרומית מערבית משתרע מישור גדול, שכולו מכוסה שדות בר, ושם בקצה האופק נראות שורות ירוקות של עצי היער, שעדיין לא עלה עליהם הגרזן. באי⁻אלו מקומות מתנוצצים לנוגה קרני השמש השוקעת אגמים רחבי⁻ידים, שביניהם מתפתלים כנחשים נחלים, נחלים קטנים וצרים, המתיבשים בימות הקיץ.

המקום הוא שקט ושלו, כמעט תפוש שנה. העירה דומה יותר לכפר, מאשר לעיר, אך מלפנים – אף שגורלה גם אז לא היה יותר טוב מעתה, – לא היתה שקועה כל כך בשנה כמו עכשיו. על הגבעות עוד נשארו שרידי סוללות, שעליהן עכשיו מתנועעים עשבים, והרועה משתדל לחקות את לחשם בחלילו הפשוט, בשעה שהעדר הצבורי רועה בשלוה בצל החפירות שמלאו עפר.

לא רחוק מהמקום ההוא, על יד נהר קטן מתפתל, עמד (ואולי גם עכשיו עדיין עומד) כפר לא גדול. בגלל שיחי הקנה (ברוסית לוֹזה) הרבים, הצומחים על יד הנהר, נקרא הנהר בשם לוזה, והכפר לוזינה ובני הכפר – לוֹזינים. ובכדי להבדיל בדיוק בין איש לחברו הוסיפו לשם משפחתם הכללי איזה כנוי מיוחד: היו לוזינים חיות או עופות, את האחד קראו מזניצה (כלי של עטרן למשיחת האופנים), את השני אופן ואת השלישי – מגף.

קשה להגיד מתי בא הכפר הזה וישב לו בצדה של העיר. זה היה בימים שעל הסוללות עמדו עוד כלי תותח, והיורים מהם היו מתחלפים ביריות לעתים קרובות. פעם עמדו שם הפולנים בקונטישים בעלי צבעים שונים, והקוזקים וחבריהם היו מעלים מסביב אבק, בצורם על העיר… ופעם, להפך: מכלי התותח ירו הקוזקים, וגדודי הפולנים היו מעפילים לעלות על הסוללות. אמרו שהלוזינים היו מלפנים קוזקים רשמיים וקבלו אי⁻אלו זכויות (פריביליגיות) ממלכי פולין. היתה גם שמועה, שהם קבלו מלפנים משום מה גם את שם התואר “אצילים”.

אמנם כל זה כבר נשכח. בשנת השישים למאה התשעה עשרה מן הזקן הלוזיני – שולאק, שהיה בן מאה שנה. בשנים האחרונות לא דבר עם איש, אלא היה תמיד מתפלל בקול או קורא ביבליה בשפה הסלוית. אך היו אנשים שזכרו מה שהיה מספר על השנים הקדמוניות, על דבר הזאפורוג’ים וההידאמקים (שבטי קוזקים), על אודות זה שהוא בעצמו הלך שמה אל הדניפּר ומשם בא עם גדוד לוחמים והתנפל על “פת⁻לחם” ועל “קליבן”. ההיידמקים ירו אז מתוך החלונות של בית בוער באש, עד שמרוב החום נתפקעו עיניהם ונתפוצצה עליהם הקופסה עם אבק השרפה שבה. הזקן הבריק בעיניו הפראיות שהיו עומדות כבר להכבות, וקרא: “הי, הי! היה מלפנים זמן – זמננו!…היה לנו חופש!”?.. והלוזינים – המה בני הדור השלישי או הרביעי – שמעו את הספורים המוזרים הללו, הצטלבו ואמרו: “הלואי שלא ישובו עוד ימים כאלה”.

הם בעצמם כבר קברו את זכויותיהם במחרשתם בארץ, והיו נחשבים לא עירוניים ולא כפריים.

לשונם היתה דומה ללשון רוסיה הקטנה, אך בתערובת מלים פולניות ורוסיות. מלפנים נחשבו על בני הכת האוניאטית⁻היונית, אך אחרי כן, כשגברה יד הממשלה הרוסית, הכניסה אותם בספרי הפקודים של הפרובוסלוים, והכנסיה שלהם נסגרה ונחרבה לאט לאט. הם עבדו את האדמה, התלבשו ב“סביטות” לבנות או אפורות עם חגורות ירוקות או אדומות, מכנסיהם רחבות, כובעיהם מעור אילים, ואף⁻על⁻פי שהיו אולי עניים יותר משכניהם, אך הזכרונות על דבר עברם היפה, שלא נטשטשו עדיין כליל, עוד נשתמרו גם באהלי הלוזינים הדלים, המכוסים קש. הם היו לובשים יותר יפה מהאכרים, כמעט כולם ידעו קרוא וכתוב בשפת הכנסיה, ואחרים היו אומרים על אודותם, שהם מתנהגים בגאוה. אכן לאיש מן הצד קשה היה להכיר כי גאותנים הם, יען כי גם הם בהפגשם עם האדונים, בעלי האחוזה, או עם הפקידים, היו ממהרים לנטות מן הדרך, כמו כל האכרים, וכן היו גם משתחוים השתחויה עמוקה, ולפעמים גם מנשקים בענוה את היד של האדון, בכל זאת היה בהם משהו מהכרת ערך עצמם, והמחונן במבט חודר היה יכול להכיר בהם איזה שנוי. על הלוזינים היו אומרים, שהם מזכירים דבר מה ואיזו מחשבה מפעפעת בהם ויש שהם גם קובלים ומתרעמים. ואמנם, כשהיה אחד נפגש עם הלוזיני, ושואל: “מה מצבך”? היה הלז עונה, במקום: "ברוך ה' “, דברים כאלה: “איזה חיים הם!” או: “אנו חיים, כקטניות בצדי הדרכים” (שכל העובר קוטף מהם). ואחדים מהם, היותר עזים, היו מספרים לפעמים דברים כאלה, שלא כל איש רוצה לשמוע… מלבד זאת היה להם זמן רב משפט עם בעל האחוזה בעד המסים שדרש מהם. בפעם הראשונה נתחייבו הם, ואולם אחר כך ותר יורש האחוזה על דרישתו. אומרים שמהעת ההיא התחילו הלוזינים להתגאות עוד יותר, אעפ”י שגם אז לא היו שבעים רצון… אין מקום בעולם, כמו בלוזינה, שמקבלים בחבה את פני האורחים, היודעים לספר ממה שנעשה בעולם ה' הגדול.

 

פרק ב'    🔗

כן חי בתוך לוזינה אחד מתושביה אוסיפּ לוזינסקי, זאת אומרת: חי חיים של פגעים. האדמה היתה מועטה, מס החכירה גדול, המשק הולך ופוחת. הוא היה נשוי, אבל בנים לא היו לו. ולא פעם חשב על אודות זה, כי כאשר יהיו לו בנים, הם יסבלו עוני כמוהו, ואולי עוד יותר ממנו. “כל זמן שהאדם עודנו צעיר – היה אומר אוסיפּ – וצעקת ילדים טרם תשמע לאזניו, צריך הוא ללכת ולבקש את מזלו האבוד”.

לא הוא היה הראשון ואף לא האחרון מאלה שנפרדו מעל קרוביהם ומשכניהם ולקחו, כמו שאומרים, את רגליהם בידיהם והלכו לבקש את מזלם, לעבוד, להלחם עם העניות ולאכול לחם צר מתנורים זרים בארצות נכריות. לא מעט יצאו מלוזינה אנשים כאלה שלא ידעו שלוה במגורם, מי לבדו, ומי עם חבר. פעם יצאה גם חבורה שלמה על ידי הסתת גרמני ערום, שעבר בלילה את הגבול. אך סופם של כל אלה הנסיונות היה אפס, ולפעמים עוד יותר גרוע מזה. מי שב ערום ויחף, מי גורש בחרפה מאדמת גרמניה, ומי אבד בעולם ה' הגדול כסכּה קטנה בתוך ערמה גדולה של קש.

אוסיפּ הלוזיני היה כמדומני, הראשון שלא אבד וסוף סוף נמצא. כפי הנראה היה בר דעת, לא מאלה שאובדים, אלא מאלה המאשרים גם את אחרים בדרך. איך שיהיה – כעבור שנה או שנתים ואולי עוד יותר, בא מכתב ללוזינה, שעליו דבוק בול גדול צהוב, שכמוהו לא נראה עד היום ההוא במדינה זו. ומאוד השתוממו למכתב זה ויקראוהו בבית פקודות האכרים גם הסופר, גם המורה והגלח ועוד הרבה אנשים יותר חשובים, כל מי שהיה תאב לקרוא, ולבסוף קראוהו גם לפני אשת אוסיפּ ומסרו בידה את המכתב, שהיה כבר במעטפה קרועה, אף על פי שעליה היה כתוב באותיות ברורות: לקטרינה הלוזינית, אשת אוסיפּ אוהלובלה הלוזיני, בכפר לוזינה.

במכתב היה כתוב, כי הוא, אוסיפּ הלוזיני, ברוך ה' בריא ושלם, מקוה להיות בעל אחוזה בעצמו, אולם גם להיות שם שכיר יותר טוב מאשר לאיזה בעל בית בלוזינה. במדינה הזאת החופש רב מאוד, האדמה רחבת ידים, הבהמות נותנות הין חלב בפעם אחת, הסוסים – ממש שורים. לכל איש שיש לו מוח בקדקוד וידים לעבוד חולקים כבוד, וכאשר בקשו בני המדינה לבחור להם ראש – פרזידנט בלע"ז – שאלו גם אותו, את אוסיפּ הלוזיני, במי הוא רוצה לבחור, והוא, הלוזיני, חוה את דעתו, כמו שאר בני האדם, ואף⁻על⁻פי, שהאמת נתנה להאמר, שלא נעשה כמו שבקש הוא, ובעל⁻הבית שלו, אלא נבחר דוקא אחר, בכל זאת יפה בעיניו, שלכל הפחות שאלו את דעתו. סוף דבר, החופש ושאר הענינים שם יפים מאוד, אך מתגעגע הוא אוסיפּ לאשתו, ולפיכך השתדל לעבוד כמה שהרשו לו כוחותיו וקמץ משכר עבודתו לקנות בשבילה “טיקט” הרצוף במכתב הזה. ומהו “הטיקט”? זהו הניר הכחול שצריך לשמרו כאישון בת עין. על הכרטיס היה מצויר קטר עם רכבות ואנית⁻קיטור. פירושו של הדבר הוא, כי בכרטיס זה יובילו אותה הנה גם ביבשה גם בים, אחרי שתגיע לחוף המבורג ולהוצאות אחרות תמכור את הבית. את הפרה וכן החפצים שלו.

כל זמן שנקרא המכתב, הביטו השכנים בתמהון ואמרו זה לזה שהנה גם בפתקא פשוטה שכזו טמון איזה כוח אדיר, המוליך את האדם לקצוי ארץ, מבלי לבקש כל שכר. כמובן, הכל הבינו שאוסיפּ הלוזיני שלם בעדה לא מעט. מזה אתה למד, שאוסיפּ הלוזיני לא לחנם הלך לארץ רחוקה וכי אפשר בעולם הגדול לחפש ולמצוא את הגורל האבוד.

וכל אחד חשב לנפשו: וגם טוב היה אילו עשיתי גם אני כמוהו… הסופר שבבית פקודות הכפר (גם כן איש לוזיני לא מהר למסור את המכתב עם הכרטיס לקטרינה, אלא החזיקם אצלו שבוע תמים וחשב: האשה פתיה ובכרטיס שכזה יוכל גם איש יותר נבון ממנה לנסוע לאמריקה ולבקש שם אושר… אך על הכרטיס היה כתוב ברור, אמנם בשפה זרה: Missis Katharina Joseph Losinsky oglobla יוסף הלוזיני אוהלובלה – בשם זה יוכל גם הוא להקרא, אבל “קטרינה” – שם אשה לכל הדעות, וגם שם התאר Missis גם כן, כנראה, מכוון לאשה דוקא. סוף דבר, גם ברגע האחרון עוד היה הסופר מתאנח ומביט בעין רעה, בהוציאו את הכרטיס, שהיה מונח לבד בארגז השלחן, וסוף סוף מסר אותו לידה. האשה קבלה את הכרטיס, ישבה על הספסל ותמרר בבכי.

היא כמובן, שמחה על הכתוב, אך גם משמחה בוכים לפעמים. מלבד זאת, הלא עליה לעזוב את מולדתה, את קרוביה ושכניה. סוף דבר, היא התעלפה.ואחיה מתיא הלוזיני, המכונה דישלא (מוט העגלה), נשא אותה על זרועותיו והביאה אל ביתה.

ובכפר נתפשטה השמועה: אוסיפּ הלוזיני נתעשר באמריקה ונעשה לאיש כל כך חשוב, עד ששואלים בעצתו במי לבחור לפרזידנט. הצעירים התחילו לעתים קרובות לשבת בבית המרזח, לשתות בירה ושכר, לשתות ולעשן ולאחר עד אחרי חצות הלילה, להתוכח ולהתפאר איש בפני רעהו, מי ששמע את הוכוחים הללו, היה חושב בודאי כי מהלוזיניים הצעירים לא ישאר בחורף הזה אף אחד… אם את אוסיפּ שואלים במי לבחור לפּרזידנט, מה יעשו אחרים, שהם יותר חרוצים ממנו? הלא הם יהפכו עולמות! – יען כי שם שורר חופש! חופש! המלה הזאת נשנתה כמה פעמים בבית המרזח של היהודי שלמה, שהקשיב במנוחה בעמדו על דוכנו. אמנם, האמת נתנה להגיד, כי לא כל הלוזינים ידעו את פירוש המלה הזאת, אך נעים היה לבטא אותה, וצלצולה כאילו הוסיף לכל איש על קומתו ועורר זכרונות אמנם לא ברורים, אבל כל כך נעימים… זכרונות שאותם ידעו בארץ זקני הדור, והצעירים שמים פנים כאילו גם הם יודעים אותם…

אכן דרך הלשון להיות מדברת והלוזינים דברו, סאנו וחדלו. אפשר שכבר שכחו מה שדברו והם מושכים גם עכשיו בעול כמו השור בתלם, ואולי מוסיפים לדבר בזה גם עכשיו באותו המקום ובכל זאת נמצאו שם שני אנשים, שלא אהבו לדבר הרבה, אלא להתחיל במעשה. התיעצו בסתר איש עם רעהו ונגשו למכור את בתיהם ואדמתם. אכן לא הרבה היה להם מה למכור, ואחרי שגמרו מעשיהם, הודיעו: גם אנו נוסעים עם אשת אוסיפּ, שלא תאבד יחידה בדרך.

אחד היה ממשפחתה, אחיה מתיא דישלא, בן נכדו של הלוזיני שוליאק, שהיה מההיידמקים – איש גבה קומה, שלשה ארשין רחבו בין כתפיו, ידיו – קלשונים, ראשו גדול כיורה ומכוסה שער מסולסל ממראה הפשתן – ממש דוב מיער. אמרו שבחיצוניותו היה דומה לסב שלו, אך עיניו ולבו תמימים כילד. הוא היה עוד רוק, ביתו רעוע וחלק אדמתו היה מצער מאוד, ואם היה איש כמוהו שוכב לרחבו, היו רגליו פשוטות על גבול שכנו. הוא דבר מעט, שחק רק לפרקים רחוקים. אצלו היתה ביבליה שירש מאבי אביו, שאהב לקרוא בה. ותדיר היה חושב בלבו מחשבות בבושה ועצב. מעודו לא נחשב בלוזינה לחכם, והצעירים היו לפרקים מהתלים בו, אולי מפני שלמרות כוחו הגדול התרחק תמיד מכל תגרה. ידידו הקרוב אליו היה איבן הלוזיני, המכונה דימא, מסוג אחר לגמרי: קומתו נמוכה, לא חזק, עליז, אוהב לפטפט ומחודד. דימה היה רזה, מרבה שיחה, קל התנועה, שערותיו עמדו כמסמרים, עיניו רצו בחוריהן והבריקו, לשונו מהירה ועוקצת, שפמו ארוך ומפנה למטה, כדרך הקוזקים. הוא לא נחשב לפתי וידע לעמוד נגד המעליבים. ואם היה עוקץ את מי שהוא בלשונו החדה, אז היה משתדל להיות בקרבת מתיא ידידו המגין עליו, יען כי ידו לא היתה חזקה ואי אפשר היה לו לערוך תגרה.

כשנודע בלוזינה, כי גם אלה השנים נכונים לנסוע לאמריקה, לא היה הדבר יפה בעיניהם.

– האתה מתיא, תוכל לנסוע בדרך רחוקה שכזו? – שאלוהו שכניו – אתה הלא פתי ואיבן חלש. שם באמריקה ימעכו האוזים אתכם ברגליהם.

אך מתיא השיב: – יהיה מה שיהיה, אבל מאחותי ומדימא שכני לא אפרד.

וכך נסעו שלשתם בדרך הרחוקה… לא כדאי לצייר איך עברו את הגבול ואת ארץ גרמניה. כל זה אינו קשה כל כך. מלבד זאת נמצאו בפרוסיה אנשים רבים משלהם שהורו להם את הדרך. די להגיד שהמה הגיעו עד המבורג. עם צרורותיהם על שכמם מהרו אל החוף להודע מתי תפליג משם האניה. והמבורג עיר גרמנית, עומדת על נהר גדול, לא רחוק מהים, ומשם אניות יהלכון אל כל קצות הארץ. והנה ראו הלוזינים שלנו על שפת הנהר המון רב רץ מכל עבר, ממהר ודוחף איש את רעהו, כאילו האדם הוא קורה מוטלת באמצע הדרך. ומהחוף שתי אניות קיטור קטנות מעבירות את האנשים אל האניה הגדולה יען כי האניות הגדולות, שדרכן באוקינוס, עומדות מרחוק, באמצע הים, במקום העמוק ביותר. ראו הלוזינים ברנית אחת מעלה עשן ואליה נגשות בכל שעה האניות הקטנות, המריקות אל תוכה את האנשים וכל תיבותיהם וצרורותיהם, ושבות מהר אל החוף לקחת שוב אנשים עם חפציהם, ושוב ממהרות אל הברנית הגדולה. כשהסתכל איבן דימא היטב בזה, הבין ראשון תוכן הענין.

– אני אגיד לכם מה זאת. זוהי ספינה ההולכת לאמריקה, ומשום כך היא כל כך גדולה. הנה באנו לעצם השעה הדרושה. נפלס לנו, מתיא, דרך שמה!

הם העמידו את האשה עם הפתקא בראש והתחילו לפנות לפניה דרך בין ההמון. הם הגיעו עד שפת הנהר ושם, כנראה, קבלו כבר את הכתה האחרונה. ה' אלהים, מה נעשה שם בחוף הזה! בכיות וצעקות, ושחוק, וחבוק, וגדופים ותנועות של מטפחות באויר. אין איש שאינו נרגש ומעטים האנשים שעל ריסי עיניהם לא יתנוצצו אגלי דמעה של פרישה. והכל מסביב זר – שפה זרה, מצלצלת, מבטא זר מתופף באוזן, בלתי מובן ומוזר, כמו הגלים המעלים קצף ומכים בחוף. ראשי הלוזינים שלנו סבבו כבמעגל. הלב והעינים נטויים קדימה, שלא לאחר, שלא ישארו באירופה הזקנה, שבה נולדו ובלו חצי ימיהם.

לא קשה היה למתיא לפנות את הדרך לכולם וכעבור שני רגעים עמדה קטרינה עם ארגזה על יד הגשר הקטן והחזיקה בידה את הכרטיס, האניה הקטנה צפצפה בקול עגום זו הפעם השניה והעשן עלה מתוך המעשנה אל האויר הלח. נראה היה שהיא עתידה תיכף להפליג ובטרם שהספיקו הלוזיניים להביט סביבם, והנה נשמעה שריקת האניה בפעם השלישית, ואיזה שקשוק עז נשמע שממנו נבהלו הלוזיניים ונסוגו קצת לאחור. ברגע זה נגש גרמני אחד ענק, שעיניו פתוחות לרוחה, וכולו מכוסה זעה, מפני שהיה עסוק יותר מכולם על החוף, וכשראה את קטרינה, הוציא מידה את הכרטיס, הביט בו והשיב לה, ובטרם שהספיקו הלוזיניים לגשת, היתה קטרינה עם צרורותיה באניה הקטנה, ושני מלחים הסיעו את הגשר הקטן, הפילו את דימא לארץ והדיחו את מתיא ומשכו את הגשר אל החוף. הלוזיניים שלנו מהרו אל הגרמני הענק: “יהי מורא שמים עליך, בן אדם!” – קרא דימא – “הלא זוהי אחותינו, בת אבינו, ואנו רוצים לנסוע עמה יחד!” דימא אמנם רמה אותו, באמרו שהוא אחיה של קטרינה, אך איזו תועלת יצאה מרמאותו, אם הגרמני לא הבין כלום מכל מה שדבר, ובינתים האניה הקטנה הולכת ומתרחקת, וקול בכיה של קטרינה נשמע מעל כל הקולות של הגרמנים. הלוזיניים הרימו את שולי מעילי, הוציאו משום צרור כספם והחזיקוהו בידיהם, ומתיא יצא שוב לפלס דרך בזרוע. הם שוב נגשו אל המקום, שמשם אפשר לקפוץ אל תוך האניה, והראו לגרמני על הכסף שבידיהם, שלא יחשוב שהם רוצים לנסוע שלשתם בפתקא של אשה. דימא עוד ברר מטבע אחת לא גדולה ושם אותה בלאט בידו של הגרמני ועוד כפף לו את אצבעותיו שלא תפול המטבע לארץ, וביחד עם זה הראה לו על האניה הקטנה ועל האשה שקולה נחבא בעת ההיא מפחד ומבכי, אך כלום לא יצא מזה. הגרמני אמנם לא השליך את המטבע ואמר איזה דבר במאור פנים, אך כשהרעים שלנו התרחקו צעד אחד למען יוכלו לעשות משם קפיצה מהירה ולעלות על האניה. רמז הגרמני לשני מלחים, שהיו, כנראה, אנשים מומחים לדבר, והם דחקו את הלוזינים והרחיקום כל כך, עד שאי אפשר היה להם לחשוב עוד על דבר קפיצה.

– נו, מתיא, – קרא אליו דימא – הראה נא להם מקצת יכלתך. עכשיו הדבר נחוץ מאוד!– אך באותה שעה נדחפו רחוק, רחוק ודימה המסכן נפל ורגליו התרומו באויר. וכשקם דימא מעל הארץ פנתה האניה והתרחקה מהחוף. גלגליה סובבו והתיזו נטפים עכורים על החוף. זנב העשן נגע בפני ההמון, אחר כך נראו פני קטרינה שנזדהמו מדמעות, ועוד דק אחד – ובין האניה והחוף הבדילה רצועת מים רחבה כעשרה מטרים. הגלגלים התחילו להסתובב בחזקה, הרצועה נעשתה יותר ויותר רחבה והאניה הלכה והתקטנה, בעברה דרך האויר הערפלי תחת שמים מעוננים על פני הנהר הדלוח.

הלוזינים ראו, בפתחם את פיהם מתמהון, כי האניה הקטנה נגשה אל הברנית הגדולה ונתחברה אליה כמו על ידי איזה מוט דק, ודרך המוט זחלו כנמלים אנשים וחפצים. אחרי כן נשמה הברנית הגדולה נשימת עשן רב, נתנה קול תרועה חזק מאוד, כנהימת פר גדול בתוך עדר של פרות – והתחילה להפליג לאט ולשוט בין האניות הקטנות העומדות בצדדים, או ממהרות לפנות לפניה את הדרך.

הלוזינים כמעט בכו בהסתכלם אל האניה הגדולה שנתקה מהם את האשה המסכנה, להוליכה לאמריקה הרחוקה.

ההמון התחיל להתפזר. הגרמני הגבוה הסיר את מגבעתו העגולה, מחה במטפחתו את מצחו המכוסה זעה, נגש אל הלוזינים בחיוך והושיט למתיא דישלא את כפו. כפי הנראה לא היה הגרמני נוטר שנאה. כשחדלו הפזיזות והדוחק על החוף נשתנה האיש, ולפי הנראה רצה להביע תודה להלוזינים בעד המתנה.

– הנך רואה,עכשיו אתה מראה אותות רצון כאיש חסד. אבל מה מאוד הרעות לנו, כי הפרדת מעלינו את אחותנו, שתסע לבדה! – הוא ירק ופנה בכעס ממנו.

ובעת ההיא הפליגה הברנית רחוק רחוק, עשנה הלך ונתמעט ולא רק שלא יכלו לראות עוד את קטרינה, כי גם את הברנית בעצמה אי אפשר היה להכיר בתוך שאר האניות מתוך הערפל המכסה אותן.

– כלב הנך! – קרא מתיא לגרמני.

– לך ודבר עמו, אם הוא אינו מבין אפילו מלה אחת – שסע אותו דימה. – אם היית תוקע אז ביד אל תוך אזנו, אפשר שהיינו כבר יושבים גם כן באניה. שם בודאי לא היו משליכים אותנו הימה, ומכל שכן אם שם לנו אחות עם כרטיס.

– מי יודע, – ענה מתיא, בהתגרדו בערפו – את האמת אגיד לך, לא קשה לאדם לתקוע באוזן חברו, אך לא ראיתי מימי שתצא תועלת מזה. גם אנו עשינו כנראה איזה משגה, האמן לדברי. אתה היית צריך לראות זאת מראש כי על כן איש פקח אתה.

כמו תמיד השתדלו הרעים לשים את האשמה איש על ראש רעהו. דימא אומר, כי צריך היה לשתמש באגרוף, מתיא מאשים את פקחותו של דימא, והגרמני עומד ומניע בראשו בידידות לשניהם.

אחד כך הוציא הגרמני את המטבע שדימא שם לתוך ידו והראה ללוזינים. כנראה היה יושב בלבו של אותו האיש: הוא לא רצה לקחת כסף חנם. הוא הכה באצבע צרדה בצוארונו ויקרא: “שנפּס!” ובידו הראה על בית המרזח. “שנפּס” זוהי מלה מובנת בכל לשון. דימא הביט אל מתיא, מתיא אל דימא ואמר: ומה נעשה? כמובן צריך ללכת. אי אפשר לעבור את הים ברגל, ואולי מהשד הגרמני הזה תצא תשועה.

הלכו. ובבית המרזח עומד איש זקן ושערותיו הלבנות עומדות כמסמרים וגם פניו מכוסות מחטים. נראה כרגע, כי כמה שהאיש משתדל להתגלח, שערות זקנו מבצבצות ועולות מתחת העור, כעשב קצור אחרי הגשם. כשראו חברינו את האיש המסוכסך הזה בין הגרמנים הדיקנים והחלקים, הרגישו בו צד קורבה, ודימה לחש למתיא: זהו מינסקאי או הוהילובי ואולי מפושצי.

וכן היה: כשדבר עם הגרמני, הגיש בעל בית המרזח ארבע כוסות בירה (אחת בשביל עצמו) והתחילה ביניהם שיחה. הוא חרף את הלוזינים, קרא להם כסילים והסביר להם, שהם בעצמם אשמים. הם היו צריכים לפנות שם אל הזוית, ששם רשום על הפתח: Billeten-kasse – בילט יודע גם הכסיל מה הוא, וקמא – גם כן ידוע, ואתם מתפרצים כעדר אל המקום הגדור, מבלי יכולת לפתוח את הדלת. מתיא השפיל ראשו וחשב: נכונים דבריו. איש בלי לשון נחשב כעור או כילד קטן. ודימא, אף⁻על⁻פי שאפשר שבתוך לבו חשב גם כן ככה, אך אחרי שהיה “אמביציוני”, הכה בכוסו על השולחן וקרא: – העוד הרבה תוסיף, זקן, לשפוך גדופים! יותר טוב שתמזוג כוס שניה לכל אחד ותגיד מה עלינו לעשות עכשיו.

דבריו מצאו חן בעיני כולם. הכל ראו שהאיש מקפיד על כבודו וגם יודע עת לכל חפץ. הגרמני תפף בכפו על שכמו, ובעל בית המרזח הגיש שוב ארבע כוסות.

– איך נשיג אותה? – שאל דימא.

– רוץ אחריה, אולי תשיג – השיב בעל בית המרזח. – אתה חושב כי על הים כמו בשדה על העגלה. עכשיו עליכם להמתין עוד שבוע עד שתפליג אניה שניה של אמיגרנטים. ואם אתם רוצים, תשלמו מחיר יותר גבוה. בקרוב תפליג ברנית עוד יותר גדולה, ובמחלקה השלישית יסעו הרבה אנשים משויציה ומדנמרק להשתכר באמריקה בתור משרתים, כי האמריקאים הם עם חפשי וגאותני וקשה למצוא ביניהם אנשים שיתרצו להיות משרתים. הנערות משויציה ומדנמרק מרויחות שם באמריקה נדוניה יפה.

– חבל על הכסף; – אמר דימא, אך מתיא השיב: – ירא נא את ה'. הלא אי אפשר לעזוב את האשה שתמתין שבוע שלם. הלא היא תמס בבכי! נדמה לו למתיא, כי באמריקה על חוף הים הכל כמו על יד המעברה בכפרם, ואחותו תשב שם על החוף עם ילקוטה, תביט על הים ותבכה…

הם לנו אצל בן ארץ מולדתם. בבוקר מסר אותם לשודי צעיר שהוליך אותם אל שפת הנהר, קנה בשבילם כרטיסים, הושיבם על האניה, ובחצות היום הפליגו הלוזינים שלנו, דימא ומתיא, להשיג את קטרינה.

 

פרק ג    🔗

עבר יום, יומים, השמש שוקעת בים מצד אחד ועולה מן הים מהצד השני. הגלים משקשקים, ענני ערפל עוברים ושחפים עפים להם מלמעלה, מעל האניה, יושבים על התרנים ואחר כך כאילו נתקים משם ברוח ומתנועעים מצד אל צד כחתיכות של ניר, הולכים ומתרחקים, כאילו שבים אל הארץ העתיקה, שהלוזינים שלנו עזבוה לנצח. מתיא מלוה אותם במבט עיניו ומתאנח. הנה, חושב הוא, גם השחפים מפחדים להתרחק הרבה, ואנו עפים הלאה. לנגד עיניו מצטייר יער, ושם הלאה נהר קטן שעליו צומח קנה חור, ועל שפת הנהר – אהלים עניים מכוסים קש. ונדמה לו, כי יותר טוב היה לו, אילו היה שב לצרות הראשונות שכבר הורגל בהן.

והים מכה בחזקה בצדי האניה, גליו מתרוממים כהרים ונופלים ברעש משברים, כאנחות ענק, מטיל הוא אימה ומתרעם כאחד. האניה נוטה ועוד מעט וכאילו תהפך לגמרי. והנה היא מתחילה שוב להתרומם, בהשמיעה קול אנחות וחריקות. התרנים שחים ושורקים, הרוח מילל, והאניה נוסעת הלאה. הלאה. מתיא דישלא היה תמיד מדבר מעט, אך לפרקים היה חושב בלבו מחשבות כאלה שלא היה יכול להביען בשפתיו, ואף פעם לא עברו במוחו כל כך הרבה מחשבות בלתי ברורות, כמו העננים והגלים הללו, וכל כך עמוקות ובלתי מובנות כמו הים שלפניו, המחשבות עלו במוחו ואבדו, והוא לא היה יכול, וגם לא נשתדל, לזכרן, אך הוא הרגיש ברור, כי מהמחשבות הללו מתעוררת תנועה גדולה בתוך נפשו, אבל אי אפשר לו להגיד מה היא.

לעת ערב כוסה הים בערפל. השמים חשכו וראשי הגלים האירו באיזה אור מוזר… מתיא ראה, כי הגל, שברח מפני חוד החוטם של האניה, מבהיק בחושך, המכסה את השמים ואת הים, באור לבן מאוד. הוא הרכין את ראשו, הסתכל בעומק התהום, ולבו נזדעזע בקרבו.

המים שסביב האניה האירו. בתוך הים עברו להם אורות חורורים, נדלקו וכבו, עלו על פני הים, ופתאום ירדו אל תוך התהום הנורא… ונראה למתיא שהכל חי: גם הליכות האניה, גם המית הרוח, משברי הגלים ותנועת האוקינוס ודממת הסתרים של השמים. הוא הביט אל תוך העומק ונדמה לו, כי גם משם מביט אליו איזה פלאי נפחד ונרעש ומלא תרעומות…מימי קדם הולך לו הים את מהלכו, מימי קדם מתרוממים הגלים ונופלים, מימי עולם שר לו הים את שירתו המיוחדת, שאינה מובנה לאדם, ומימי קדם ישנם שם בעומק חיים מיוחדים, שאין אנו מכירים אותם, והנה בהרמוניה העולמית הזאת, בתוך התנועה החיה נכנסה בחוצפה האניה ובוקעת לה דרך ישרה… ושירת הים נחרדה ונשתנתה, הגלים נבקעו ונפרצו, ושם איזה פלאי בתוך המעמקים מקשיב בחרדה אל הליכות הענק הנפלא שבא הנה מעולם אחר זר ומשונה… כמובן, הלויזיני מתיא לא היה יכול להביע את רחשי לבו במלים כאלה, אך הוא הרגיש פחד מפני עומק הים. ונראה לו כאילו הוא מביט בפחד מלמעלה, ומי שהוא מביט אליו בפחד מלמטה, מביט ומתקצף ושולח את מלאכיו “דוהרי דולקים”, העולים וצפים מלמעלה אנה ואנה, כל אחד עם פנס אור פוספורי על ראשו, לחקור איזה דבר ומתיעצים בלחש זה עם זה, ואחרי כל אלה שבים הם אל מעמקי התהום – לתת דין וחשבון לפני מי שהוא, על החפושים שעשו… והאניה נחפזה ורצה בלי הרף אל מטרתה¹.

הרבה חשב מתיא הלוזיני באותה שעה. חבל שאלה המחשבות עלו וירדו, כמו הגלים, מבלי השאיר רושם כל שהוא, ולא נחרתות במלים שיש להן קיום, נצנצו וכבו כניצוצי הים במעמקים. אולם גם הוא בעצמו אמר לי אחרי כן, כי לעולם לא ישכח את הים. “האדם מרבה לחשוב על הים מחשבות שונות על אודות עצמו, על האלהים, על הארץ והשמים, מחשבות שונות חושב האדם על הים, על החיים ועל המות”… ומעיניו נראה איזה קו אור מתפרץ ויוצא ממסתרי מעמקי הנפש הפשוטה והחשוכה הזאת… ומוכח מזה, כי הים השאיר איזה רושם בנפש זו.

כן, בלי ספק שנשאר רושם…נפשו התנועעה כמו הים ובלב התהלכו הרגשות כגלים. לעתים התפרצה דמעה מעיניו ולפעמים – אל נא יחשבו דברי לצחוק – הוא, האיש הגדול והכבד הזה, רצה להשליך את עצמו ולעוף, לעוף, כמו החסידות, שהגיעו הנה שוב מארצות אמריקה,לעוף למקום רחוק, רחוק, ששם יסתתר השחר, ששם יתענגו על רב שלום אנשים טובים ומאושרים…

אחרי כן אמר לי מתיא, כי אז היו אצלו מחשבות כאלה, שכמוהן לא עלו על לבו לא בעת שהיה הולך אחרי המחרשה, לא בעירה בעת היותו שם על היריד ואף לא בהיותו בבית הכנסיה. שם היו תמיד רק מחשבות רגילות לפי המקום והזמן. ועל האוקינוס היו מחשבות מיוחדות, לא רגילות. הן עלו מאיזה מקום כמו ניצוצי הים, והוא השתדל להסתכל בהן, כמו אל הניצוצות הללו… אך חפצו לא הצליח בידו. כשהוא לא הסתכל בהן אז שטו ועברו אחת אחר השניה, נצנצו וכבו ולטפו את הנשמה ואת הלב, וכאשר רצה לצוד אותן, לספרן לעצמו בדברים – הן ברחו, והראש התחיל כואב ומסתובב.

כמובן, כל זה קרה מפני שהיה לו הרבה פנאי ולפני עיניו עבר האוקינוס והתנועע והתגעש והתנוצץ וכבה והאיר והלך לו הלאה, הלאה, למקום האין⁻סוף.

ביום השלישי למסעו, בעלותו על הספון ראה לפניו אניה. מתחילה נדמה לו שאניה קטנה זו העשויה למשחק נסתבכה בין גלגלי האניה הגדולה, שהוא נוסע עליה. אך זה נדמה לו כך, מפני שהאויר השקוף מקרב כל דבר. ומסביב מבלעדי מים לא היה כלום, האניה התנועעה והלכה וגדלה וכאשר הגיע עד האניה שעליה נסע מתיא, ראה שעליה יושבים אנשים עליזים, ששחקו והשתעשעו ונסעו להם הלאה, כאילו אין להם כל דאגה וחייהם עוברים בשמחה, כמו אניתם, לרוח המנשב כחפצם, לאותו צד שהאניה צריכה ללכת שמה… ובפעם השניה, כשהיתה תנודה רבה, כשעל חוטם האניה היתה עננה על רסיסי מים, הוא ראה שוב אניה קטנה שכזו מוטה על צדה וטסה כצפור. הגלים התרוממו וירדו כהרים, ולפעמים הסתכל מתיא ושאר הנוסעים בחרדת לב והאניה הקטנה כאילו אבדה בין הגלים. אך הנה שוב רוכבת היא על מרומי הגלים ונוגעת במפרשה, בקצף הים, כמו כנף השחף, והיא התנועעה וטסה טסה והתנועעה… ומתיא חשב כי אלה הם אמריקאים. אנשים אמיצי לב, כנראה! והנה הוא נוסע אליהם, והוא אכר פשוט ופחדן, איש כפרי… איך יפגשוהו שם, ולמה הם צריכים לו? ומה יהיה הוא כעבור איזו עשרת שנים?

ונדמה לו, כי גם הוא נהפך עכשיו לאיש אחר. לא אותו מתיא שהלך שם אחרי המחרשה, או אותו שהיה עומד בחגים ומסתכל ביריד בעירה הסמוכה. די גם הדבר הזה בלבד, שהוא ראה את הים הסוער, את אניות⁻הקיטור, את האנשים הזרים והמוזרים ההם, גם זה שעינו ראתה בסוד עמקי הים ומה שהרגיש במעמקי נפשו וחשב על אודותם ועל אודות האנשים הזרים ההם ועל אודות עצמו, כשהוא יבוא אליהם – הכל כאילו שינה אותו עד שהיה לאיש אחר. והוא הסתכל לפניו בתכלת השמים ממעל ובמעטה האד המכסה על הים, כאילו חפש שם את מקומו ואת עתידו…

באחד הרגעים האלה, כשמחשבות כאלה עלו וצפו ממעמקי נפשו החשוכה, כניצוצים ממעמקי הים החשוכים, הוא ספר את דבריו לדימא ושאלו:

– מה דעתך דימא – איזהו שם אצלם החופש?

אך דימא ענה בכעס:

– לך לעזאזל… לך ובקש לך קדחת רביעית, דבר ומגפה.

הסבה לזאת היתה, כי בעת ההיא חשך העולם בעיני דימא המסכן, כי בעת שהספינה התנודדה ונטתה פעם אל הימין ופעם אל השמאל, פעם מאחור קדימה ופעם מקדם לאחור; כשנדמה שעוד מעט יפלו השמים על הארץ, או שהים מתרומם ועולה השמימה, אז הסתובב ראש דימא, הרגיש בקרבו איזו בחילה ותעוב והוא היה הולך ונגש אל המעקה והוריד את ראשו מעלה ומטה כמו סחבה התלויה על הגדר להתיבש. רע היה לו מאוד והוא קלל את הים שעתיד להוציא את כל קרביו ובקש מאלהיו כי יביא את הספינה מהר לאיזה מקום שהוא ואפילו אל בין הפראים. מתחלה התפלא מתיא על תכונתו של דימא העלולה כל כך להשתנות, וגם ניסה להורותו דרך ארץ. אך אחרי כן ראה שלא את דימא בלבד קרה כדבר הזה, כי הרבה אנשים נכבדים, ואפילו הצעירות משוידיה ומדניה שנסעו לאמריקה גם כן נשתנו כמו דימא. אז הבין מתיא כי על הים הוא דבר רגיל. גם הוא בעצמו לפעמים הרגיש איזה זהום ולא יותר. דימא הוא בעל עצבים – קלל את עצמו ואת הים ואת אוסיפּ ואת קטרינה ואת הספינה ואת מי שהמציא אותה ואת כל האמריקאים, אפילו אותם שעדיין לא נולדו בעולם.

לפרקים היה רוצה לדבר עתק גם כנגד האלהים, אבל כבש את רוחו, יען כי על הים זהו לא כל כך קל, כמו על היבשה.

ואף על פי כן המחשבה על דבר החופש היתה תקועה עמוק בלב מתיא, ועוד בהיותו באירופא על חוף הים, כשבאו בשיחה עם היהודי בעל בית המרזח, אז מתיא בעצמו שאלו ראשון:

– הגידה נא לי מהו החופש שישנו אצלם שם?

– דורסים וטורפים איש את רעהו, ענה הוא בכעס, אולם – הוסיף הוא, בגמרו לשתות את כוסו – הלא אצלנו נוהגים גם כן כך, ואני באמת מתפלא למה לאנשים פשוטים כמוכם ללכת לאמריקה, למען יפשטו שם מכם את העור, אם יכלתם להשיג זאת גם במקומות מושבותיכם?

– זוהי, כנראה, זריקת אבק אל תוך גננו, קרא דימא המבין דבר.

– מה לי ולגנים זרים? ענה בעל בית המרזח בהשיאו אותו לדבר אחר. – אנכי רק אומר, כי בעולם הזה מי שדורס וטורף את חברו הוא הצדיק… ומה שיהיה בעולם הבא, תראו אחר כך בעצמכם… אינני חושב כי שם יותר טוב…

– זה אמנם בכל מקום כך: כמו שאחד מתיחס אל השני, כך השני מתיחס אל הראשון. אם האיש הוא רך, אז גם על הקרש ירך לו, ואם הוא בעל עצמות יבשות, אז קשה לו גם על כרים וכסתות. ואיש מסוכסך, בלתי חלק, כמוך לא ראיתי מימי.

כך נגמרה השיחה באופן בלתי נעים.

עכשיו נסע עמם עוד איש אחד צ’יכי, איש זקן ולא עליז, אך נעים. בנו שישב באמריקה ונתעשר שלח אחריו לבוא. הזקן נסע, אך הוא אמר כי יפה היה לו יותר אם היה מתעשר בארץ מולדתו ולא היה צריך לנסוע לאמריקה. השפה הצ’כית היא סלוית. הפולני היה חושב שהוא מדבר רוסית ולרוסי נדמה שהוא מדבר פולנית, הלוזינים דברו בשפה של הווֹלינים – תערובת של השפה הרוסית, הפולנית והאוקריינית, ולכן היה יותר קל להם להבין ודימא השנון מהר להכנס בשיחה. במקום שחסרו מלים, נעזר בידיו, בראשו וברגליו. לפעמים שורק, מצלצל בלשונו אל חכו. סוף דבר, מהרה נעשה חבר לצ’כי. והצ’כי יודע גם גרמנית ועל ידו אפוא אפשר לדבר עם הגרמני והגרמני מתרגם לאנגלי.

וכאשר עברה הסערה והאויר נזדכך אז חלפה גם המחלה ועל הספינה נעשה יותר שמח. אז יצאו הנוסעים של המחלקה השלישית ועלו על סיפון האניה. האונגרי הגבוה התחיל לחלל בחלילו, הגרמני הצעיר – בכנור והצעירים לקחו את הצעירות השוידיות במתניהן ויצאו לרקוד, בזהירות, שלא יכשלו בעבותות ושלשלאות הספינה. צלצלי המנגינות נשמעו למרחוק על האוקינוס, והגלים ליוו את המנגינה וכשובבים זרקו קצף רסיסים, רסיסים, ובתולות הים רקדו ותעבורנה את הספינה, ובלב היתה גם שמחה וגם תוגה.

באותה שעה ישב לו דימא עם הצ’כי בפנה וספחו אליהם את האנגלי ואת הגרמני הידען, ודימא התלמד לדבר. האנגלי דבר אל הגרמני, הגרמני אל הצ’כי, והצ’כי מסר אל דימא. ראשית כל למד שמות המספר של האמריקאים ושנן את למודו ע"י כפיפת האצבעות. אחר כך למד לדעת איך נקרא אמריקאית לחם, מים, ואחרי כן – מחרשה, סוס, בית, באר וכנסיה. הכל רשם על פסת ניר ושנן על פה. הוא השתדל ללמד גם את מתיא, אך הלז היה קשה לקליטה. הוא הספיק רק ללמוד את המספר שלשה, מפני שגם ברוסית הוא נקרא Tpи כמו באנגלית.

ואחר כך שאל את הצ’כי שיבאר לו מה זה חופש, והוא ענהו, כי זהו פסל של נחושת שהוצג על האי. גבוה הוא מעל כל הבתים והכנסיות, וידו מורמה למעלה ובה לפיד כל כך גדול, עד שהוא מאיר מרחק גדול בים. בתוכו פנימה סולם, שבו אשפר להכנס לתוך ראשו, לידו וגם לראש הלפיד. בערב מעלים אור במצחו ובראש הלפיד, ואז יהיה נגהו כלבנה, ועוד הרבה יותר ממנה. ואשת הנחושת הזאת נקראה – חופש. דימא מסר את השיחה הזאת למתיא, אך דעת שניהם לא היתה נוחה מזה, הם חשבו כי שוב אין הדבר נכון. זה אומר: “דורס וטורף איש את רעהו” וזה אומר: “אשה של נחושת”… ומתיא נזכר משום מה בסבא הלוזיני – שוליאק, שנתן לו במתנה את הביבליה. הסבא מת כשמתיא היה עוד תינוק, אך הוא זוכר באופן לא כל כך ברור את האגדות של הסבא על דבר הימים שכבר עברו, על דבר המלחמות, על דבר אחורי הפורוגים, שם באילו מקומות על יד הדניפר. וגם עכשיו, כמו ממעמקים עלו זכרונות על דבר איזה חלום מוזר, ששמע מהסבא. במוחו נצטיר העבר הרחוק הזה ואיזה מרחב גדול ואיזה חופש פראי… “ואם היית פוגש טטרי או בן עם אחר… אז מי שהיה ה' בעזרו הוא נשאר בחיים”. כך היה אומר הסבא… ומהו זה? – חשב מתיא – גם הם היו דורסים וטורפים" ואחר כך נזכר שהעם היה משועבד לאצילים ואחר כך בא השחרור משעבוד זה, אבל החופש כאלו עדיין איננו. ראשו הסתובב, מחשבותיו נתערפלו ובתוך לבו עדין נשארה בלתי נפתרה…

 

פרק ד    🔗

ביום השביעי היה הים מכוסה בערפל עב, כאלו נגע החוטם של הספינה בקיר לבן וכמעט שלא נראתה כל תנועה בים. פעמים אחדות שטו כמעט על יד הספינה צמחי הים, ומתיא חשב, כי אמריקה קרובה. אולם לדימא נודע על ידי הצ’כי, כי כאן הוא אמצע האוקינוס, אך לא רחוק מקו המשוה המים לא עמוקים, וכאן מכה הזרם החם של המים בשרטון והולך אל משוה הלילה, ולפיכך מכסה כאן הערפל את הים. הספינה שטה לאט לאט, וכל הזמן השמיעה קול יבבה חזק, וקיר הערפל השמיע את הד הקול כאילו בתוך היער הסמיך, ולב כולם נתמלא פחד ואימה.

ובעת ההיא מת איש אחד על הספינה. אמרו שהוא עלה לספינה כשהיה חולה, וביום השלישי הורע לו מאוד ואז שמוהו בחדר לבד, אליו היתה באה בתו, ילדה צעירה, שמתיא ראה אותה בוכיה, ובכל פעם כאילו נהפך לבו בקרב חזהו הרחב. ולסוף, כששטה הספינה בתוך הערפל העב, נשמע בין הנוסעים כי האיש ההוא מת.

ואמנם כל יושבי הספינה הרגישו במות. הנוסעים נדמו, הרופא התהלך סר וזועף, רב החובל התיעץ עם סגנו, ולמחרת קברוהו בתוך הים. עטפוהו בסדין לבן, קשרו אל רגליו דבר⁻מה כבד. איזה בן אדם בסיורדוט שחור וצוארון רחב לבן, שנראה בעיני מתיא כאילו אינו כהן כלל, קרא תפלות, ואחר כך השכיבו את המת על קרש והניחוהו בירכתי הספינה וכעבור כמה רגעים נשמע מתוך הדממה שקשוק המים…באותו רגע התפרץ קול צוחה. הילדה הצעירה נחפזה אל הים ומתיא שמע קול קורא: אבא, אבא!… הספינה שהלכה לאט התרחקה מהמקום והוא והגלים התערבו עם הערפל הלבן. מהאיש ההוא לא נשאר מאומה… הערפל עמד כקיר מאחור ומפנים, והצפצפה של הספינה נהמה וכאילו ספדה על גורלו המר של האדם…

מהרה באו מאורעות אחרים שהשכיחו את המאורע הזה. ביום ההוא הספיקה איזו אניות מפרש לא גדולה בנסים לנטות בעוד מועד מחוטם הספינה הגדולה, אולם הדבר הזה לא היה עוד חשוב כל כך.. האנשים שעל אנית המפרש הניעו באויר במגבעותיהם וצחקו בהיותם רחוקים מהספינה הגדולה כעשרה מטרים, בפעם אחרת היתה סכנה יותר גדולה. בעצם היום, כנראה, נדמה לו לרב הובל כי הוא רואה איזה דבר עומד מנגד. הוא נתן פקודה והספינה עמדה, ואחר כך שבה לאחור, כאילו ברחה מדבר מה שהלך ושט בתוך הערפל. אחר כך עמדה הספינה וחכתה, ופתאום הביט מתיא למעלה וראה, כאילו בתוך הערפל עמד ענן שקצותיו בוערות באש והאויר נעשה יותר קר ורוח עז התחיל לנשב. הספינה נטתה והתחילה להתחמק לאט לאט השמאלה אל עמקי הערפל, ומימין היה לא ערפל, אלא הר של קרח. מתיא לא האמין מראה עיניו שיש בעולם הר גדול שכזה והוא כולו קרח מוצק, אך לא הוא לבדו, כולם ראו זאת. כל יושבי הספינה החרישו וגם גלגל המכונה הסתובב בחשאי, וההר שט לו והתנועע ופתאום נעלם, כאילו נמס.

שני הלוזינים שלנו והצ’כי הסירו תיכף את כובעיהם והצטלבו. הגרמנים והאנגלים אינם נוהגים להצטלב ואין להם אלא תפלה בלבד. גם הם מאמינים באלהים וגם הם מתפללים וכשנסעה הספינה הלאה קם האיש הלבוש סורדיוט שחור עם צוארון לבן (בשום אופן לא הייתי אומר, שזהו כהן דתי) בתוך העם על חוטם הספינה והתחיל להתפלל בקול רם ועמו התפללו אחרים ושרו איזה שירים, ושירת הקודש התערבה עם הנהימה העצובה של צפצפת הספינה השולחת למרחוק את אזהרותיה וקיר הערפל ענה לעומתה, אך בקול יותר עצוב ויותר חלש.

והים נעשה יותר ויותר שוקט עוד וילקק את ירכתי הספינה כאילו לטף אותה ובקש מהאנשים סליחה… הנשים בכו אז הרבה ולא יכלו להשקט, ביחוד מיצר היה מתיא על היתומה הצעירה, שישבה בפנה ובכתה, כילד, בכסותה את פניה בקצה מטפחת הצמר. הוא בעצמו אינו יודע איך קרה כדבר הזה, אך הוא נגש אליה, הניח את ידו הכבדה על שכמה ויאמר:

– די לך לבכות, ילדה, ה' הוא רב החסד!

הצעירה הרימה את עיני התכלת שלה, הביטה אל הלוזיני ואמרה: – ואיך לא אבכה? אנכי נוסעת לבדי אל ארץ זרה. בארץ מולדתי מתה אמי, על הספינה – אבי, ובאמריקה אמנם באיזה מקום יש לי אחים, אך היכן הם – איני יודעת… הגע בעצמך מה מר הוא גורלי!

מתיא עמד והביט ולא אמר כלום, הוא לא היה אוהב לדבר דברים בטלים וגם גורלו היה לא נעים, אך מהעת ההיא בכל מקום שעמד או ישב ובכל מה שהיה עושה, לא פסק מלחשוב על אותה הילדה ולא העלים עינו ממנה.

ואז נדר מתיא בלבו: אם אני אמצא את גורלי בארץ הרחבה והזרה, אחלק אותו עמך, ילדתי המסכנה, יען כי נפש האדם דורשת לרחם על מי שהוא ולאהוב את מי שהוא ובפרט כשהוא גר בארץ…

 

פרק ה    🔗

ביום השנים עשר התחיל ההמון להתאסף על חוטם הספינה, כנמלים על שבב⁻עץ כשהרוח מנשב ודוחף אותו לשפת השלולית. מזה הבינו הלוזינים כי אדמת אמריקה קרובה. ואמנם מתיא שראייתו היתה חדה, ראה ראשון כי מעל לים התכלת מצד ימין צצה ועולה כמחט לבנה, אחר כך התנשאה המחט למעלה ונראה היה ברור כי זוהי מנורת הים. על פני הגלים שטו סירות עם מפרשים עקומים, אניות קיטור עם חלונות, כמו בתים, אניות קיטור קטנות שלא ראו הלוזינים כמוהם מימיהם. ושם באד הכחול נשקפו אילו דברים, דבר מה שלח ניצוצות, דבר מה נראה חור⁻לבן, דבר⁻מה נתמתח ונראה בשלל צבעים. הנה איים –מכוסי עצים, הנה רצועה ארוכה של חול לבן. עה השפוע הרעים דבר מה ודפק, ועשן שחור עלה ממעשנה גבוהה.

דימא דחף את מתיא בזרועו:

– הרואה אתה? הצ’כי דבר נכונה.

מתיא ראה לפניו. והנה שם גבוה מכל התרנים הרמים שעל הספינות היותר גדולות עמד פסל ענקי של אשה וידה מורמה, ובה לפיד, שאותו הושיטה כלפי אלה הבאים מאירופה אל הארץ הגדולה האמריקאית.

הספינה הלכה לאט בין שאר הספינות, ששטו כמו חפושיות המים על פני הים. השמש שקעה, והעיר נגלתה יותר ויותר, נראו בתים, נדלקו שורות של מאורות שרעדו בלי סדר בתוך המים, התנועעו וקפצו אחד על השני. השמים חשכו, אך במרומי האויר נראתה רשת דקה של גשר גדול שלא נראה כמוהו בעולם. בתים ענקיים של שש, שבע קומות עמדו מתחת הגשר על שפת הים. המעשנות של בתי החרושת לא יכלו להגיע בעשנם עד הגשר. הוא היה תלוי על המים משפה אחת לשפה השניה של המפרץ, והאניות הגדולות עברו תחתיו, כמו תכשיט של זהב וכאילו בא להתחרות עם אור קוי השמש האחרונים, וזר של מאורות בידה המורמה למעלה.

ולב מתיא חרד וזע מפחד. רק עכשיו הבין מה זאת אמריקה, שעל שפתה חשב להפגש עם קטרינה. הוא קוה שאותה ימצא יושבת על שפת הים וילקוטה עמה.“אלי! אלי!” – חשב מתיא – “הלא האדם פה כטפה בתוך הים”.

הספינה שטה כבר כשתי שעות קרוב ליבשה, עברה הרבה בנינים אך עוד הוסיפו להתמתח שורות חדשות של בתים, של רחובות, של אורות… ומשפת הים מתוך שאון המכונה נשמע רעש והד. נדמה, כאילו אחד גדול ועיף נושם בחזקה, או מתרעם לרגעים ומתקצף ומתהפך מצד אל צד ומתאנח… ושוב הומה ומתגלגל כרוח בערבה…

הלוזיני חפש ומצא את אננה – זו הצעירה שאביה מת בספינה – ואמר:

– החזיקי, ילדה, בי ובדימא. הלא את רואה מה שנעשה כאן באמריקה ישמרנו האלוהים… הצעירה תפשה אותו בידו ובטרם שהספיק מתיא הנכלם להביט מסביב, והנה נשקה בידו, מפני שהיא המסכנה נפחדה מאמריקה עוד יותר ממנו.

הספינה עמדה במפרץ ללון, ולא נתנו לאיש לצאת עד הבוקר. הנוסעים ישבו זמן רב על ספון הספינה ואחרי כן התפזרו ושכבו לישון. לא ישנו רק אלה שפחדו מפני גורלם בארץ הזרה שבאו אליה, כמו הלוזינים שלנו. אולם, דימא, מהר ראשון לשקוע בשנתו על הספסל. אננא ישבה עם מתיא ולפרקים נשמע קולה הנמוך והרועד. מתיא שתק. אחר כך תקפה השנה גם את אננא, בשימה את ראשה העיף על צרורה. ורק מתיא ישב כל הלילה החם ההוא עד שנכהה האור במצח הפסל ונגוהות השחר שחקו על פני הגלים ועל התלמים שנעשו ע"י הספינות, ששבו מעבודתן הארוכה בלילות.

ממחרת עלו פקידי הגבול על הספינה, נתנו לחתום על איזה ניר, ובתוך כך התחילו למשוך את הברנית אל החוף. ועצוב היה לראות איך שהענק הזה מוטל עכשיו כמת, מבלי שיוכל לזוז בעצמו ואיזו ספינה קטנה מטפלת בו, כמו נמלה חיה בחפושית מתה. פעם מושכת אותה בזנבה ופעם ממהרת אל חטמה, ומצפצפת, והומיה ומתעסקת… והחוף הוא מחסן גדול, גדול, שכמוהו רבים על שפת הים. המחסנים הללו עומדים שורות, שורות, גדולים וקודרים, רק על האחד נתאספו אמריקאים, צעקו, צפצפו וקראו “עורה!”… מתיא הביט רגע שמה, כי חשב אולי יראה שם את אחותו, ןאחרי כן הניע בידו כמתיאש. לסוף הגישו את הברנית. איזה מלח, מהיר כשד, עלה למעלה אל תקרת המחסן ומשם ירד והתנועע באויר יחד עם הגשרים שהורדו אל הברנית, וההמון יצא אל אדמת אמריקה.

עצובים היו שלנו… גם הם אמנם הלכו, אי אפשר להשאר נצח על הברנית. ואולם להגיד האמת, למתיא נראה שיותר טוב היה לו על הברנית. שט הנך ושוב שט… שטים עננים וים ורוח חפשי, ושם מעבר לגבול הים – יתן ה' מה שיתן… והנה הגיעו ליבשה. אבל מה יש פה? לכל האורחים באו אנשים לקבל פניהם, מנשקים, מחבקים, בוכים, ורק לקראת אורחינו לא בא איש. הם צריכים איפוא ללכת ולחפש בעצמם את גורלם הבלתי⁻ידוע. והיכן הוא? אנה לנטות, איפה להעמיד רגל ולאיזה רוח לשים פנים – אין ידוע. עמדו הגרים שלנו במעיליהם הלבנים, במגפיהם הגבוהים ובכובעיהם הרמים מעורות אילים ועם מקלותיהם העבים ביד, (חתכו מעצי המולדת, הצומחים אצל הנהר– נהרם), ועומדים כאובדי דרך, והצעירה עם צרורה ביניהם מבקשת סתרה.

 

פרק ו    🔗

ז’יד! חי אלוהים, יכּני הרעם אם זהו לא ז’יד, – קרא דימא ראשון בהתפעלות, בהראותו על איש אחד שמגבעת עגולה על ראשו ולבוש בפידז’אק ארוך. אף על פי שעל ידו עמד אדון צעיר ולבוש בבגדים חדשים ולא היה דומה כלל ליהודי, – בכל זאת כשהפנה האיש את ראשו אליהם, הכיר גם מתיא במבט ראשון, כי יהודי לפניו, ודוקא יהודי “משלנו”, ממוהיליב או מז’יטומיר, ממינסק או מסמולנסק, כאילו רק עכשיו שב מהשוק והתלבש בגדי⁻דייטש.

הגרים שמחו על היהודי כעל קרובם. וגם היהודי בראותו את המעילים הלבנים ואת הכובעים השעירים, נגש כרגע אליהם וישתחו.

– בואכם לשלום! מה שלומכם? אנכי תיכף הכרתי כי בני ארצי אתם.

– ומה? – קרא דימא בחגיגות – וכי לא אמרתי לך? הנה זה עם חביב. בכל שעה של מבוכה, שם הוא מופיע. – שלום לך, אדון יהודי! אינני יודע איך לקרוא לך בשמך.

– מלפנים קראוני ברוך, ועכשיו קוראים לי בורק, מיסטר בורק, נכון לשרת אתכם – אמר היהודי, וכאילו בגאוה החליק את זקנו.

–אַ, ובכן שמע, בּרקה…

– לא ברקה, אלא מיסטר בורק – תקן היהודי בקצת גאוה.

– נו, יהי כך. אם מיסטר, יהי מיסטר… היכן נמצא מלון יפה בשבילנו? מלון לא כל כך יקר, ולא רע לחלוטין. כמו שהנך רואה, אף על פי שלבושים אנו במעילים פשוטים, בכל זאת איננו כבר מוז’יקים (אכרים פשוטים)… ומלבד זאת הלא עמנו נערה.

– וכי סבורים אתם שאני בעצמי אינני יכול להבחין עם מי יש לי עסק? ענה מיסטר בורק בטון של פוליטיקאי.– מה אתם חושבים עלי? מיסטר בורק טפש, מיסטר בורק אינו מבחין בבני אדם?… ואולם צריך אני להגיד לכם כי הצלחה גדולה היא לכם, שנזדמן לפניכם מיסטר בורק. הלא לא בכל יום אני הולך לבקר את החוף, למה לי ללכת הנה בכל יום? והנה אצלי תמצאו מעון יפה ובשביל הצעירה נפנה חדר קטן ביחד עם בתי.

– הנך רואה כמה זה יפה? – אמר דימא והביט לצדדין. כאילו הוא בעצמו המציא את מיסטר בורק – אם כן הולך נא אותנו אל מלונך.

– אולי אתם צריכים לקבל כאן את חפציכם?

– איזה חפצים? האמת אגיד, הנה רק מה שיש פה עמנו.

– זה אמנם לא הרבה… – דז’ון – קרא מיסטר בורק אל הצעיר, שהיה בנו – למה אתה עומד כבול עץ? טאיק די בגדז' אוף מיסס! (קח את הצרור של הצעירה).

הצעיר לא היה בעל גאוה. הוא הסיר את מגבעתו לעומת האורחת, לקח ממנה את הצרור, וכולם הלכו מהנמל.

עברו דרך רחוב אחד אל הרחוב השני שנראה לאורחים כדמות מערה. הבתים אפלים, גבוהים המבואות צרים, ונוסף לזה נעשה מצע על עמודים בחצי קומת הבתים מעל הרחוב הגודר ומכסה את השמים מעין רואה.

– הוי אלהים, אם האלהים! – קראה אננא בפחד ותפסה ביד מתיא.

– כל הנשמה תהלל יה! – מלמל מתיא לעצמו – ומהו זה אשר לפנינו?

– למה זה נבהלתם? – אמר היהודי – זוהי רק רכבת. איזה חידוש יש בדבר? תסע לה לדרכה, ואנו נלך לנו לדרכנו. היא לא תגע בנו לרעה, ואנו בה לא נגע. כאן ארץ שכזו, אין בה זמן בשביל פיהוק.

ומיסטר בורק הלך הלאה. הלכו גם האורחים שלנו, בפחד ורעדה, מפני שהעמודים רעדו מסביב, הרחוב רעש, מלמעלה שקשק הברזל ועל ראשי האנשים עפה הרכבת בכל מהירותה. האורחים פתחו פיהם והביטו בתמהון אל הרכבת שנתעקמה כנחש ונטתה לפנה ועוד מעט כאילו נגעה בחלון הבית – ורצה לה הלאה באויר, פעם בדרך ישרה ופעם מתפתלת.

ונדמה להם לאורחינו, הרגילים במולדת אל שאון היער ואל לחש הקנה הצומח על יד הנחל לוזובה, ואל חריגת האופנים בערבה – כי עכשיו נפלו לתוך הגיהנום ממש. הבתים – הכובע נופל מהראש, כשהוא נוטה להביט אל גבהם. תרני הספינות כיער שרוף. וכשהנך מרים ראשך למרום הנה השמים מכוסים פיח ומלבד הפיח הם מכוסים במצע, שהרכבת עוברת עליו, ומזה תמיד שוררת ברחוב אפלולית נצחית. ולפניו יביט והנה מן הצד ממהרת ורצה רכבת אחרת וחוצה את הדרך שעברה בה הרכבת הראשונה, והאויר מלא שאון, דפיקות, חריגות וצפצוף המכונות.

– הוי, אלהים! – קראה אננא בשפתים חורות. מתיא נשך רק את שפמו בשיניו ודימא השח ראשו בזעף וצעד כפוף תחת משא צרורו. אחריהם רצו מחנה של ילדים⁻מזיקים, לפעמים שחורים לגמרי כמגפים מצוחצחים ומבריקים והסתכלו ישר אל תוך פניהם, קפצו ושחקו, ושובב אחד זרק ישר על דימא חתיכה של איזה פרי.

– כך אפשר שתפקע הסבלנות לגמרי, קרא דימא, בהניחו את צרורו ארצה – שמע נא, ברקה…

– מיסטר בורק, תקן לו היהודי.

– ומה, מיסטר בורק, עושה אצלכם המשטרה?

– ואיזה עסק יש לך ולמשטרה? – ענה היהודי באי⁻נעימות. – למה להרגיז את המשטרה בדבר פעוט שכזה? בארץ זו לא נוהגים לפנות תמיד אל המשטרה לעזרה בכל מקרה קל.

– זהו אמנם מה שקוראים לו “חופש”, – ענה דימא בכעס עצור – זורקים לבן אדם ישר אל פניו סמרטוט – וזהו חופש? ואם כאן שורר חופש שכזה, הבה מתיא, תן לשובב הזה מכה הגונה, ואז ידע לעזוב אותנו.

– אל נא תעשה כדבר הזה – בקש היהודי – אנחנו מהרה נגיע למחוז חפצנו… הם עושים דברים כאלה, מפני… מפני שלא נעים להם לראות בעלי זקן מגודל ופרוע…הנה קרוב אל ביתי יש ספר. הוא יעשה לכם הכל כראוי בעד שכר מועט. הוא הספר היותר זול בניויורק.

– אכן זהו חופש יפה, השדים יקחו אותו! – קרא דימא בכעס בשומו את צרורו על שכמו. בזמן ההוא עפה אליו קליפת בננה ומוכרח היה דימא בכל זאת להמשיך דרכו הלאה.

ועכשיו נעלה נא על הסולם הזה.

– רציתי לדעת אנה נלך! – קרא דימא בהתרגזות. ואמנם הסולם הזה נועד לעלות בו על המצע שעליו עוברת הרכבת.

– עלינו לשבת במרכבה.

– לא אלך, קרא דימא בהחלט. האלהים ברא את האדם שילך ויסע על האדמה. די לנו שעברנו את הים הארור, שעוד מעט והוציא ממנו את הנשמה. והנה עכשיו מצוּוה עלינו לעוף כעורב על פני האויר. אם רוצה אתה שנלך עמך תוליך אותנו ברגל.

– הוי, הוי! – קרא מיסטר בורק באי⁻סבלנות – מה אעשה עמכם? הואילו נא לעלות.

– לא אלך – ענה דימא בזעף, ובפנותו אל אננא קרא – וגם את אל תלכי.

היהודי החליף בחפזון דברים עם בנו, שחייך לכל המאורע הזה, ואחרי כן פנה מיסטר בורק אל דימא ואמר:–אם אתה עקשן שכזה… לך אל כל אשר ישאך לבך. אנכי אעלה לשבת ברכבת, ואתם לכו באשר תחפצו. השב, דז’ון, את הצרור אל הצעירה. לכל אדם יש הזכות ללכת באשר הוא בוחר לו.

דז’ון הוסיף לחייך, אך לא מהר להשיב את הצרור אל הצעירה והנה מתיא נגש אל דימא, לקחו בידו ואמר: – נלך נא!

– ה, מה לעשות? בארץ זו, כנראה צריך להסתגל לכל, ענה דימא, ובטענו את צרורו על גבו שם פעמיו בכעס אל הסולם.

שם מן הצד ישב לו אמריקאי באדישות. היהודי נתן בידו מטבע, והלז נתן לו חמשה כרטיסים. היהודי שם את הכרטיסים בקופסה של זכוכית וכולם עלו משם הלאה עד הגיעם אל הפלטפורמה.

הרכבת עדיין לא באה. הפלטפורמה היתה בקו ישר עם הקומה השלישית של הבתים. מתחת התהלכו אנשים, נסעו קרונות גדולים, עברו מסעות של סוסים במסלת ברזל; ומלמעלה על פני שמי התכלת רחפו עננים לבנים, מזהירים, ממש כמו העננים שלנו. הנה – חשב מתיא – תעוף לה העננה ותעבור לה את הים ותגיע אל הכפר שלנו לוזישצה, תסתכל במים הטהורים של הנחל לוזינה, תראה שם את הבתים ואת השדות ואת האנשים העובדים שם כמצות האלהים ונוסעים שם, מי בעגלה פשוטה רתומה לסוס אחד או לשנים. וכי יעלה שם על דעת מי שהוא, כי שנים מלוזינה נצבים ברגע זה בעיר זרה, שבה התעללו בנו, כאילו לא היינו נוצרים, ובאנו הנה להיות ללעג ולקלס. עומדים הם לא על הארץ ולא על הר ועתידים לעוף באיזו מכונה. – “אלהי!” –חשבה באותו רגע גם אננא – “ואם כל זה ישבר ויפול, אז נרד כולנו לתחתית שאול עם המכונה יחד. הוי ישו! מרים הקדושה! יוסף הקדוש! כל הנשמה תהלל יה!”… דימא לעס את שפמו הארוך והביט דומם.

על פסי הברזל מרחוק נראה כעין עגול, התגלגל ובא והתקרב. הברזל חרג והשמיע את שיחתו מתחת הרגלים, ועל יד הפלטפורמה מהרה ועברה כחץ הרכבת. נשמע קול שריקה, והרכבת עמדה, נפתחו הדלתות וכמה עשרות אנשים יצאו משם ועברו על פני האורחים הלוזינים. אחר כך נכנסו הלוזינים אל תוך הרכבת, ישבו במקומות הפנויים והרכבת מהרה שוב לנסוע לדרכה, וכל כך עפה עד שהחלונות של הבתים נגלו ונסתרו כהרף עין.

מתיא סגר את עיניו. אננא הצטלבה מתחת למטפחתה ולחשה תפלה. דימא הביט אל סביבו, כאילו מוכן למלחמה. הוא חשב שהאמריקאים היושבים שם גם כן יסתכלו בהם ובכובעיהם ואולי גם כן ישליכו בפניהם קליפות בננה. אבל כנראה, האמריקאים הללו היו אנשים רציניים, איש לא שם לב אל הלוזינים וגם איש לא חיך. הדבר הזה מצא חן בעיני דימא ודעתו נחה.

עוד מעט והרכבת שוב עמדה, והאנשים שלנו הגיעו בהצלחה אל התחנה ושם ירדו אל הארץ.

 

פרק ז    🔗

המלון של מיסטר בורק לא היה דומה כלל למלונות שלנו. המלונות שלנו, כלומר אלה שבווהלין, או שבפלך מוהיליב, או בפולסיה הרבה יותר טובים: בית ארוך, לא גבוה, אצל הקיר הלבן משחיר שער רחב, כל כך מקרב את הלב עד שהסוסים בעצמם נוטים לבוא אל תוכו. וכשנכנסים הנה לפניך חצר מקורה בגג גבוה מכוסה תבן, בין המוטות שהגג נסמך עליהם עפים צפרים רבים, הוגות יונים מאיזה מקום… שם באר עם משאבה, אבוס, תרנגולים, עז, פרה, ריח של זיעת הסוסים, של עטרן ושל חציר יבש, נעים לזכור את כל אלה…

צריך להגיד כי מתיא ודימא נחשבו במקומם לאנשים היודעים דרך ארץ ויודעים איך להתנהג בנימוס. לא פעם קרה להם ביריד או ביום חג, בעברם דרך עירה, להכנס לבית מרזח, ושם הרבה אנשים מסוגים שונים, ובכל זאת לא היו אובדי עצות. כבר למדו לדעת, כי כל אחד מכיר את עצמו. העמיד האיש את הסוס על מקומו, שם לפניו מלוא זרועותיו חציר יבש, או תלה בראשו תרמיל עם שבולת שועל, אחר כך תקע את השוט תחת חגורו למען יכירו וידעו האנשים כי לפניהם לא אורח⁻פורח, או עני המחזר רגלי על כפרים ועירות, אלא בעל בית הגון, שיש לו סוס שלו ועגלה שלו. הוא נכנס אל תוך הבית, מתישב לו על הספסל וממתין עד שיתפנה בשבילו מקום אצל השולחן. ובתוך כך מביט הוא אל כל סביביו, מה הם האנשים אשר הזמין לו האלהים להפגש אתם, ותיכף נכנס בשיחה מתאימה, עם אכר פשוט כלשונו ועם איש עירוני כלשונו ועם מנהל אחוזה או סגן פּאַן (בעל אחוזה) כלשונו. כמובן יודעים הם ומכירים את מקומם, ואם על יד השולחן ישב לו ברוחה פאן עובר ושב – אז כמובן צריך להמתין, אף על פי שיש עוד מקום פנוי אצל השולחן. סוף דבר: בכל מקום ידעו להתהלך בעינים פקוחות – הכירו את עצמם, הכירו את האנשים, ולפיכך מאלה שהם שוים להם נתקבלו בחבה ובכבוד ומהגאותנים התרחקו. אמנם לפעמים הסבו להם האדונים אי נעימות, אבל זה קרה רק לעתים רחוקות.

עכשיו פתאום כאילו נסתמאו. הם לא באו הנה ברגל, כמו שהולכים למקומות הקדושים, גם לא באו בעגלה, הם הגיעו הנה בעופם באויר. ובית מיסטר בורק אינו דומה למלון. זהו פשוט בית גדול, אפל למדי ואי⁻נעים. בורק פתח במפתח שבידו את הדלת והם עלו על המדרגות. כאן היה מסדרון קצר שבו פתחים אחדים. כשנכנסו דרך אחד, עפ"י הוראתו של מיסטר בורק, עמדו האורחים שלנו על יד המפתן, פרקו מעל שכמם צרורותיהם והניחום על הרצפה, הסירו כובעיהם והביטו מסביב.

החדר היה די מרווח. היו מטות אחדות רחבות מאוד ועליהן כרים לבנים. במקום אחד עמד שולחן קטן אצל המטה. ובכמה מקומות עמדו כסאות. על קיר אחד תלויה תמונה גדולה ועליה ציור “החופש” – אדם הנושא בידו אבוקה ויחד עם זה מנורה ולוחות הברית. תמונות כאלה ראה מתיא בוילנא, והוא חשב שבורק הביא אותן לאמריקה.

מתוך החלון הפתוח נראתה מסלת הברזל התלויה באויר העוברת לארכו של הרחוב ושבה באו גם הם. ושוב נראה מרחוק המגן העגול של הקטר שהיה הולך ומתקרב אליהם, ונראה להם שהרכבת תתפרץ ותכנס ישר אל תוך הבית. האורחים הביטו אליה כמעט בפחד. אך באותו רגע התפרץ ונכנס זרם חזק של האויר ועבר איזה קיר עם חלונות. זו היתה רכבת הבאה מעבר השני: בחלונות נשקפו ראשים, מגבעות, פנים וביניהם אחדים לגמרי שחורים כפיח… וכעבור כמה שניות עבר הכל, והרכבת הלכה לה הלאה, הלוך והתקטן, ובאותה שעה הלכה רכבת אחרת ונתקרבה, ובעוד רגעים אחדים עברה גם היא על יד החלון. תימרות אד ועשן עברו כרצועה על יד החלון. וחתיכות ממנה נכנסו ובאו גם אל תוך החדר פנימה.

– כל הנשמה תהלל יה! –קרא מתיא, בהצטלבו מתוך חרדה. ורק כשעברו שתי הרכבות התחזק לראות ולהתבונן אל מקומו איהו.

בחדר עמדו כעשר מטות, אך מהאורחים היה שם רק אחד, איזה אדון, שאי אפשר היה להלוזיניים להכיר מאיזה סוג הוא. לבוש היה כעירוני, מכנסים קצרים. בהירים, עם משבצות, נעלים כבדות וקשורות ברצועות. כתונת לבנה ומגוהצה בעמילן וחזיה בהירה. הוא שכב על המטה מכוסה חציו בגליון גדול של עתון והביט בסקרנות אל האורחים הנכנסים. לפי מראהו אפשר היה לחשבו ל“פריץ” גמור, ואילו קרה זה ברוסיה בודאי שהיה דימא משתחוה כנגדו השתחויה עמוקה והיה אומר: נעניתי לך… אולי הכניס אותם הנה הג’יד ברקה בטעות.

בכל אופן חשבו הלוזינים כי כאן יש להם עסק עם אציל אמריקאי או עם פקיד הממשלה, אך מיסטר בורק ירד באותה שעה מהמדרגות לפנות מקום בשביל אננא, ובשובו הקריב את הלוזינים אל אותה המטה שהיתה סמוכה אל מטת האדון הנכבד

– המטה הזאת מחירה שני דולרים בשבוע – אמר מיסטר בורק.

– חפצתי להגיד לך, מיסטר בורק – לחש דימא לבעל הבית – מי יודע אם כך טוב יהיה?

– נו, ענה בורק כנלעב – מה צריך עוד בעד שני דולרים בשבוע? אתה אולי חושב שזהו רק בעד אחד? לא, בעד שניכם! בעד אוכל לחוד.

– ה' עמך – ענה דימא בכל זאת בלחש – אם אי אפשר לך להוזיל מזה. אך אולי יהיה הדבר למורת רוח לאדון הזה? הן אנחנו אנשים ממדרגה נמוכה.

בורק במקום מענה צפצף בשפתיו ואחרי הביטו בבוז גלוי אל “האדון”, אל האציל האמריקאי, אמר:

– מה שנוגע לזה אתם יכולים להיות בטוחים לגמרי. זהו כלל לא כמו שהנכם חושבים. כאן חופש: כולם שוים, העיקר מי שמשלם כסף. ועוד תדעו מה שאגיד לכם? אתם אנשים פשוטים ואני מכבד אתכם יותר מאחרים, מפני שאני יודע כי אתם בארצכם הייתם בעלי נחלה. ואת ה“שרלטן” הזה לא הייתי מחזיק כלל בביתי אילולא שלמו לי בעדו מ“תאמאני הול” (משרד הבחירות). ומה זה נוגע לי? אצל הבוסס (הבחור) הרבה כסף והוא משלם בכל שבוע בדיוק.

דימא חטף בהבנה שטחית מה שהוא מהדברים הבלתי מובנים שאמר לו מיסטר בורק.

– אנוכי מבין מדבריך, מיסטר בורק, כי זהו לא אדון, אלא אדם ריק, כמו אלה שמסתובבים אצלנו בירידים והמגבעת של האיש הזה, והכתנת הלבנה והצוארון – הכל נקנה בכסף שנחסר מאיזה כיס שהוא.

בורק חייך: – אתה יכול, כנראה, “להחוות באצבע כלפי השמים”² אמר בורק בהחליקו את זקנו הקצר.

– אין לכם, בכל זאת, לפחד פן יבולע לכיסכם. זוהי לא אומנותו. אני חפצתי רק לאמר, כי כל אדם חייב לבקש פרנסה נאה וישרה. אך מי שמוכר את זכות הבחירה… לתאמאני הול, ואפילו אם היא באמת זכותו… לפי דעתי, אין זו פרנסה נאה.

ואחרי שנאנח הוסיף: – אצלי היה כאן מוסד נכבד, אך מה לעשות! הכל הלך לטמיון. נשארה רק הדירה עד שיגמר זמן השכירות, מוכרח אני לבוא במשא ובמתן עם כל מיני בריות.

דימא לא הבין לגמרי מה זה מכירת זכות הבחירה, ולמי יש צורך בזכות זו. אך אחרי שנכשל כבר פעם אחת, לא העיז להכנס בשיחה, ועשה פנים כאילו הוא מבין הכל וענה בקול רם:

– אם כך, הרי זה טוב. הנח, מתיא, את הצרור הנה. למה הביוש? וכי כספנו צרורות? וכאן, השד יקח אותם, הלא שורר חופש.

והוא ישב על מטתו, נוכח האדון האמריקאי ועוד הרחיק את רגליו זו מזו. מתיא פחד אולי יהיה זה לא לרצון לאמריקאי. אך מהרה נראה, כי הבחור הוא פשוט ונוח לבריות. בשמעו כי מזכירים שם “תאמאני הול” הרחיק ממנו את העתון, ישב על מטתו, חייך בחן ואיזה זמן ישבו הוא ודימא זה נגד זה והביטו איש רעהו.

–Good by (שלום!) – קא ראשון האמריקאי וסטר לדימא על ברכו.

ודימא סטר לו בידידות גם כן ואחרי חשבו מעט ענה: Yes.

– Tommany-holl – אמר שוב האמריקאי בחיוך של ידידות – Wery well – ענה דימא – הוי, אדון, למדנו נא איך למכור לתאמאני הול, השד יקחהו, את זכות הבחירה כדי שנוכל גם אנו לאכול ולשתות חנם.

– Well – ענה האמריקאי בהצהילו קולו בצחוק.

– Yes, –ענה דימא גם כן בצחוק.

האירלנדי רמז בעיניו ושוב סטר את דימא על ברכו, וכנראה תיכף נעשו ידידים.

 

פרק ח    🔗

ומתיא הביט בהתפלאות אל דימא:– הנה איש! – חשב מתיא בלבו. ובעצמו ישב על המטה, השפיל את ראשו מעצבות וחשב, הנה סוף סוף הגענו לאמריקה, ומה עכשיו?

ובאמת צריך להגיד, כי הכל לא מצא חן בעיני מתיא באמריקה זו. גם בעיני דימא לא מצאה חן, והוא היה זועף כל הזמן שהלכו מהנמל העירה. אך מתיא ידע, כי אָפיו של דימא חלש. היום הוא מתנגד למישהו, מחר הוא לו ידיד נאמן. הנה עכשיו הוא מסבב את שפמו, ממציא מלים, ומביט אל האמריקאי בעין שמחה.

ולמתיא היתה שעת עצבת.

אמנם הוא עכשיו באמריקה! עוד אתמול בלילה ארץ זו נראתה לו בערפל ולא ידע מה יהיה אז כאשר יתפזר הערפל הזה… הוא קוה שיבוא איזה דבר נעים. “אכן” – חשב מתיא בלבו – "בעולם הזה רבות מחשבות בלב איש, ובמציאות נעשה לגמרי אחרת. ואם היה האדם יודע מה שיצא בעתיד, אפשר שהיה נשאר בלוזינה מולדתו לעולם ועד ביחד עם צרתו שעמה הסכין. והנה נתפזר הערפל, ואחותי עדיין איננה, ואין גם אותה אמריקה, שעליה חשבתי כל כך הרבה בשבתי על שפת נהר לוזינה השקט וכל זמן שהספינה שחה לה באוקינוס והים שר לו את שירו הבלתי מובן, והעננים רחפו להם פעם מאמריקה לאירופה ופעם מאירופה לאמריקה… ובלב רחפו גם כן איזו מחשבות לא ברורות על אודות מה שקרה שם, במולדת הרחוקה ומה נשקף לי מעבר לאוקינוס, ששם עלי לבקש אושר חדש.

ועכשיו בקש את אשרך בגיהנום זה, במקום שבני אדם רצים כמשוגעים על האדמה ומתחתית האדמה וגם – יסלח נא לי אלהים – באויר… במקום שאינו דומה כלל למולדת, במקום שאי אפשר להכיר בבני האדם מאיזו מפלגה הם, במקום שאין מדברים בשפה מובנה, במקום שגם אחרי נוצרים רודפים נערים שובבים ומתקלסים בהם, כמו אצלנו אחרי תורכים…

– שמע נא, דימא! – אמר מתיא בהתרחקו מעל מחשבותיו הנוגות – צריך תיכף לכתוב מכתב לאוסיפּ. הוא כבר מכיר את הארץ הזאת, אפשר שיוכל לתת לנו עצה למצוא את אחותנו, אם עדיין לא באה אליו, ומה נעבוד אנו פה.

– נכון מאוד, ענה דימא.

בקשו מבורק עט ודיו, ישבו על יד החלון וכתבו. את המכתב כתב דימא, ואחרי שידיו לא התרגלו להחזיק בדבר קטן כמו עט, ארכה הכתיבה זמן רב.

גמרו לכתוב, דימא מחה את הזעה מעל מצחו, ופתאום עמד בפה פעור. מתיא הביט גם כן, ולבו דפק משמחה. בחדר עמדה “פריצה” זקנה במעיל משי שאמנם כבר עברה צורתו מיושן, במגבעת משומשת עם פרחים צהובים ומזוודה קטנה ביד. מלבד זאת אחזה כלב קטן לבן קשור ברצועה, שפנה לכל עבר והריח את האויר.

– משלנו, לחש דימא למתיא.

ואמנם ה“פריצה” ישבה על הכסא סמוך לפתח, נשמה בחזקה מטלטול הדרך, ודבריה הראשונים היו:

– ארץ ארורה, בני אדם ארורים, עיר ארורה! הגידו נא, למה באתם הנה?

האורחים שלנו שמחו לשמוע את שפת מולדתם, שניהם מהרו אל ה“פריצה” וכמעט שדפקו זה את זה בראשם, בהתנפלם שניהם לנשק את יד האצילה.

כנראה מצא הדבר חן בעיני ה“פריצה”. היא ישבה על הכסא, לא מנעה מהם את ידה והביטה ברחמים אל האורחים בהניעה בראשה.

– מפודוליה, או מוולין אתם?

– מלוזינה, גברת רבת⁻חסד.

– מלוזינה? יפה מאוד, ואנה אתם הולכים?

– למיניסוטה, שם יושבים בני משפחתנו.

– מיניסוטה! יודעת אנכי, בצה, יער, צרעה, שרפות יער וכמדומני גם הודים… הוי בני אדם! למה באתם הנה? וכי לא טוב היה אילו הוספתם לשבת בלוזינה שלכם?

“כמדומה שדברי אמת הם”, חשב מתיא ודימא ענה:

– הדג מבקש מה שיותר עמוק, והאדם מה שיותר נוח.

– ולפיכך נצוד הדג ברשת ובני אדם – באמריקה… זוהי טפשות גמורה, ואולם זהו לא עסקי. והיכן הוא בעל המלון? הנה גם ברקה פה.

– מיסטר בורק, תקן היהודי, שנכנס אז החדרה.

– אַ, מיסטר ברקה – קראה הגברת, והאורחים הרגישו כי היא כועסת קצת – אנכי אמנם שכחתי רגע! אכן צדקת מאוד, הוד גדולתך, מיסטר בורק. בארץ הארורה הזאת כולם מיסטרים ואי אפשר להכיר בין ז’יד ובין חולופּ (אכר אוקרייני) ובין אציל. הנה גם אלה (היא הראתה על האורחים) יפשטו מהר את מעיליהם הכפריים, ישכחו את אלהים וידרשו כי גם אותם יקראו בשם אדונים.

– זהו עסק שלהם, כל אחד מתנהג לפי חפצו – ענה בורק בקור רוח, ואחר הוסיף: – ובמה אוכל לשרת את הגברת?

– כן דברת, אמרה הגברת. – כאן באמריקה איש אינו צריך לדאוג לחברו. כל אחד יודע רק לדאוג לעצמו. והשאר יוכלו להשמד מהעולם הזה וגם מהעולם הבא… והנה הדבר שהביאני הלום: אמרו לי שכאן ישנה נערה משלנו…או, סלח נא, מיסטר בורק… אולי תוכל לקרוא הנה את ה“לידי” הצעירה מבנות אכרנו…

– ומה לה ול“מיסס” אָני?

–כנראה אתה בעצמך אומר להכנס בעסקי אחרים, מיסטר ברקה.

בורק לחץ בכתפיו. באותה שעה נכנסה אננא. הפריצה הזקנה שמה משקפים על חטמה ובחנה את הצעירה מראשה ועד כפות רגלה. הלוזינים גם כן הביטו אליה, ונדמה להם כי בעיני הפריצה מצא חן הפחד שתקף את הצעירה והדמעות שנראו בעיניה וגם גוה החסון וגם זה שמוללה בידה את קצה סנורה.

– היכולה את לסדר את החדרים? – שאלה הפריצה.

– יכולה, ענתה אננא.

– וגם להכין מאכל?

– גם בזה רגילה.

– ולכבס לבנים, ולגהץ, ולהדליק מנורה? אנכי שונאה את הגז שמאירים בו פה. להעמיד מיחם ולבשל קהוה?

– כן,גברת רבת חסד.

– את באת הנה לעבוד.

– ואיך אפשר אחרת?– ענתה הצעירה.

– מאין אוכל לדעת?… אולי חשבת להיות כאן נשואה לפרזידנט? אך הוא, יפתי, כבר נשא אשה.

שתי דמעות כבדות התגלגלו מעיני הצעירה ונפלו על סנורה הלבן שהוסיפה למולל בידה. בלב מתיא נתגלגלו רחמים על הצעירה הזאת.

– היא, גברת רבת חסד, יתומה. אביה מת בספינה.

– חכמה יותר גדולה מזו אי אפשר היה להמציא! – אמרה הפריצה במנוחה – הרבה טיפשים באו הנה, כזבובים אל הדבש… אולם…לי אין פנאי. אם באת הנה לעבוד, אקחך מחר לביתי. מיסטר בורק יראה לך את הבית. ואלה הם קרוביך?

– לא, גברת רבת חסד, אך…

ומתיא ראה כי אננא שמה עליו את מבטה הנבהל כאילו שואלת היא עזרה ממנו.

– שום “אך”. אנכי לא ארשה לך להכניס לביתי אוהבים, ואף לא קרובים. אנכי אומר לך זאת מראש: אנכי קפדנית. ולפיכך בחרתי בך, יען כי איני סובלת לקבל גברת אמריקאית שתהיה מבשלת אצלי. גם בנות השוידים נתקלקלו… השומעת את? ובכן להתראות!… ודרכיה יש עמך?

– יש.

– כך נחוץ.

הפריצה קמה, הניעה ראש בגאוה ויצאה מהחדר.

– שלנו – אמר מתיא ונאנח בחזקה.

– כאלה רואים אנו גם כאן, כמו בכל מקום בעולם – הוסיף דימא.

אננא מחתה דמעות בקצה סנורה.

– למה תבכי מיסס אני! – אמר בורק – אנכי אומר לך מראש, כי הדבר הזה לא יהיה ואין על מה לבכות.

מדוע לא יהיה? שאל מתיא מתוך הרהורים, אף על פי שגם הוא בעצמו חשב שלא כדאי היה לנסוע לאמריקה בשביל להיות משרתת אצל גברת קפדנית שכזו. אפשר היה, כמדומה, גם לרחם על יתומה עלובה… ואולם יחד עם זה באה מחשבה אחרת בלב הלוזיני: הפריצה הזאת היא משלנו. אף על פי שהיא קפדנית, אבל היא לא תתן לצעירה להיות אובדת ותשמור עליה שלא תשחית דרכה.

– מדוע אתה אומר שהדבר הזה לא יקום? חזר מתיא שוב על שאלתו.

– אם מיסס אָני באה הנה לחפש מזלה, אז, לדעתי, צריכה היא לבקשו במקום אחר. אנכי מכיר את הגברת הזאת. היא אוהבת לשלם במחיר זול מאוד ושיעבדו אצלה הרבה מאוד.

– הוי, מיסטר בורק, ומי אינו אוהב כאלה? ענה מתיא באנחה.

– זהו אמנם נכון, אבל כאן רוצים לקבל יותר ולעבוד פחות. אולי אתם חושבים לא כך, אז מיסטר בורק ישתוק.. זהו כבר לא עסקי.

בורק קם ממושבו ויצא מהר, ובצאתו מהבית שם מעילו עליו.

הוא היה יהודי רציני, אך מזלו קשה, ועסקיו לא היו מוצלחים. האורחים היו מועטים, ובית התבשיל שלו היה עובד מעט מאוד. בתו היתה מתחלה עובדת בפבריקה, ואחר שבתה הפבריקה מעבודתה. הבן למד בקולידג'. בורק שנה כבר בפעם השלישית את עסקו, ועכשיו הוא כבר חושב על דבר עסק רביעי. מלבד זאת באמריקה באמת אין אדם רוצה כל כך להתערב בעניני חברו, ולפיכך גם מיסטר בורק לא אמר יותר דבר ללוזינים, מלבד שמיסס אני יכולה לעזור לבתו במטבח, ולא יקח ממנה מאומה בעד דירה.

– נחכה נא עוד קצת – אמר לה מתיא – אולי יבוא מהרה מענה בן עירי, ואז גם בשבילך תמצא שם עבודה בכפר

– הלואי, יתן ה' ויקום דברך! –ענו בקול אחד הצעירה ודימא.

– ועכשיו – הוסיף מתיא – כתוב נא דימא את האדריסה על המכתב.

אך ברגע זה קרה דבר שדמי האורחים נקפאו בגידיהם. הענין היה כך, מתיא שמר את הטופס של האדריסה אצלו. בתוך הכיס שבו היה מחזיק את הטבק, והפתקה נתמעכה שם עד שהאותיות שנכתבו עליה בעפרון נמחקו לגמרי. שתי המלים הראשונות אפשר היה להכיר עוד: פלך מיניסוט, אבל משם ואילך לא נשאר רושם. התבוננו בפסת הניר מתחלה מתיא ואחריו דימא ואחר כך נתערב בדבר גם האורח האירלנדי, מכרו של דימא, והאותיות נעלמו מעיני כולם.

– ומה נעשה עכשיו? – אמר מתיא בעצב. דימא הביט עליו בכעס עצור והכה באצבעו במצח עצמו. מתיא הבין, כי דימא אינו רוצה להעליבו בדברים גסים בפני זרים, ורק באצבעו רמז על טמטום מוחו של מתיא. בזמן אחר אולי היה גם מתיא מוצא מה להשיב, אך עכשיו הרגיש כי שלשתם הולכים יחד לאבדון באשמתו, ולפיכך החריש.

– הוי! – קרא דימא וגרד בראשו ביאוש. גם מתיא התגרד יפה, יפה. אך האירלנדי, כנראה בתור איש מהיר, לקח את המעטפה וכתב עליה: מיניסוט, לפועל שבא מרוסיה ועובד באחוזה, יוסף הלוזיני. ואמר: All right.

– הוא אמר: אול⁻רייט", זאת אומרת הכל טוב. מובן, כי המכתב ישיג מטרתו.

– הלואי, יתן ה'! זה יהיה נס גדול – ענה מתיא.

והאירלנדי הציע עוד לפני דימא ללכת עמו יחד להניח את המכתב בארגז הדואר. וכשיצאו שם האירלנדי את כובעו הדומה לסיר ולקח מקל יפה בידו ודימא עמו במעיל הלבן שלו ובכובעו מעורות אילים. בעיני מתיא היו שניהם כל כך מוזרים, כאילו הוא רואה אותם בחלום, וביחוד בראותו כי האירלנדי כפף עצמו והציע לדימא לצאת ראשון. דימא גם כן כפף ראשו והציע לאירלנדי לצאת ראשון. אך אחר כך השתחוו לצאת שניהם יחד, וכאן השתדל בכל זאת דימא שהוא יצא הראשון. האירלנדי טפף בחזקה את דימא בשכמו, ודימא הביט אל מתיא במבט של מנצח.

 

פרק ט    🔗

הדבר היה בערב שבת אחרי ארוחת הצהרים.

מתיא המתין לדימא, אך דימא והאירלנדי לא שבו זמן רב. מתיא ישב אצל החלון וראה את ההמון עובר ושב, זוחלים קרונות גדולים כבתים, עפות רכבות; על השמים ממעל לגגות נראו כוכבים. רוזה, בת בורק, ערכה את השולחן בחדר הסמוך והעמידה נרות בפמוטים נוצצים, הניחה לחם משנה וכסתה אותם במפה נקיה.

ההכנות הללו העירו רגשותיו של מתיא. הוא נזכר כי היום ערב שבת, ובעירתו ראה בזמן הזה את היהודים מכינים עצמם לחוג את שבתם.

אמנם בעוד זמן קצר שב מיסטר בורק מבית הכנסת באיזו חגיגות וכנראה בעצבות. הוא עמד אצל השולחן, התנועע וקרא בקול נמוך את תפלת הקידוש בעינים עצומות. באותו זמן שמהחלון התפרץ אל תוך הבית שאון והמולה, נשמע הלאה מן החדר השלישי צחוק של דז’ון הצעיר, אשר שב עכשיו מהקולידג' שלו וספר לפני אננא ולפני אחותו איזה דבר מצחיק. לקריאת האב מהרה בתו הצעירה והגישה לאביה מים לנטילת ידים. הוא נטל ידיו ואמר בכונה ברכת “על נטילת ידים”. הצעירה כנראה, בזכרה את הספור המצחיק הביטה אל אחיה, שנכנס אז אל החדר ההוא. כולם ישבו אל השולחן, והצעירים הוסיפו להתבדח, ורק בורק לבדו קרא בלחש את זמירות השבת, במתינות חתך פרוסות מהלחם הלבן, ולפעמים השמיע קול אנחה עמוקה.

מתיא הביט אל היהודי וזכר את עירתו. הנה גם השבת פה איננה כמו שם. כל מה שראה מתיא שם בעירתו נצב בזכרונו כמו חי. הנה הזהירו כוכבי הלילה מעל היער האפל, והעירה נשתתקה. חדלו גם המעשנות להעלות עשן מתנורי היהודים. והנה האירו אורות המנורות את בית הכנסת וגם מחלונות הבתים הקטנים והרעועים נראו אורות נרות דולקים. היהודים חוזרים במתינות מבית הכנסת לבתיהם, ועוד מעט והרחובות מתרוקנים, מסביב שקט ודומיה. ומעבר לחלון אפשר לראות איך שבכל בית עומד לו בעל הבית על יד שולחנו וסביב לו בני ביתו, והוא קורא את ברכתו קודם הסעודה. באותו זמן הדלתות פתוחות, למען יכנסו בהן מלאכי השרת ונשמות האבות הקדושים. מתיא שמע מפי יהודי כי הסטרא⁻אחרא פוחדת מפני המלאכים ונשמות האבות השרויים בשבת בבית כל יהודי, והמזיקים כמו עורבים שחורים, מתחמקים ובורחים למקומות שאין בני אדם מצויים.

מתיא, כמובן, שחק בלבו לספורים האלה, איך אפשר שמלאכים ונשמות קדושות יבואו לתוך בתי יהודים שאינם נוצרים! אך עכשיו נתעוררו רחמיו על בורק העלוב והבודד.

מיסטר בורק כאילו הבין מה שבלב הלוזיני ובקומו ממקומו נגש אליו וישב על ידו.

– כפי שאני רואה, מיסטר בורק, פנה אליו מתיא – בניך אינם מכבדים כל כך את חגך.

בורק החליק דומם זקנו, ואחרי חשבו רגע מחשבותיו ענה:

– הרוצה אתה לדעת מה אני חושב בזה? אמריקה היא ארץ שכזו, ארץ שכזו… היא טוחנת את בני האדם כטחנה יפה.

– ומה? וכי גם פה אינם חובבים את הדת שלכם? – אמר מתיא.

– אתה מדבר לא מה שצריך… אילו היה לך רצון, כדאי הוא שתכנס לראות את בית הכנסת שלנו… היית רואה אז איזה בית כנסת יפה יש אצלנו. והרב שלנו כל כך נכבד, כמו כהני הדתות האחרות. וכשהוזמן פעם למשפט, הוא ישב בשורה אחת עם הבישוף ושוחחו יחד… כאילו היו קרובים ממשפחה אחת.

– ואף על פי כן אתם עוזבים את הדת שלכם? – אמר מתיא. קשה היה לו להאמין, כי כאן מכבדים את הרב כמו את הגלח.

– זה אמנם קשה מאד להסביר לך. אמריקה היא ארץ הפכים שכזו. היא אינה נוגעת לרעה בשום דת שבעולם. חלילה לה מעשות כדבר הזה! היא רק לוקחת לעצמה את האדם. וכאשר האדם משתנה ונעשה לאחר, אז גם הדת נעשית אצלו אחרת. אינך מבין זאת? אם כן הנני להסביר לך באופן אחר: הנה בתי גמרה את בית הספר, ובאותו זמן הלכו עסקי הלוך ודל. אמרו לי: תלך נא בתך לעבוד בבית חרושת. תשתכר 10 דולרים בשבוע, וכאשר תתרגל בעבודה תקבל גם 12 דולרים. ומה תאמר לזה? הלא זהו עשרים וחמשה רובלים בשבוע… תשלום טוב…

– בודאי, ענה מתיא. מחיר כזה משלמים אצלנו לעובד בעד כל החורף, חצי שנה. אמנם מזונות נותן השוכר.

– והנה הלכה בתי אל בית החרושת של ברקליי. בעל בית החרושת אמר: טוב, היהודיות עובדות לא גרוע משאר הפועלות. אנכי יכול לקבל אותה. אך אי אפשר לי שהמכונה תשבות אצלי ביום השבת. היא צריכה לבוא לעבודה גם ביום השבת.

– נו?

– נו… אמרתי שיותר טוב שנגוע ברעב מאשר לחלל את יום השבת, או אלך למכור גפרורים ברחובות ולא ארשה לבתי לחלל את היום הקדוש. ובאותו הזמן בא אלינו מיסטר מוזיס. אתה, כמובן, אינך יודע מי הוא זה מיסטר מוזיס, זהו יהודי מלואיסוויל. בינתו – אש ולשונו – פטיש. הוא שינה את פני כל אחיו היהודים בלואיסוויל. התאספו בבית הכנסת לשמוע דרשתו של מוזיס זה. והוא בתוך דבריו אמר: שמעתי כי הרבה מכם סובלים מחסור וגועים ברעב מפני שאינם רוצים לחלל את השבת. אתם דומים לאיש שהתכונן לצאת לדרך והוא עלה על החמור ופניו כלפי זנב החמור… אתם מביטים לאחור, לא לפנים, ולפיכך אינכם יכולים להצליח. אולם לו הייתם מתבוננים היטב למה שנעשה מאחוריכם, גם אז הייתם מכירים ויודעים אנה ללכת. בימי החשמונאים, כשבקשו היונים להשמיד את היהודים, מה אמר אז בית הדין של החשמונאים? – אם היהודים לא יצאו למלחמה ביום השבת, יבואו הגוים ויעלו עליהם למלחמה דוקא ביום השבת וישמידו את כולם ולא ישאר יהודי שישמור את השבת. על כן יותר טוב שתגינו על עצמכם בחרב גם ביום השבת, ויתקיים העם ועמו – גם השבת. ועכשיו תנו חשבון לעצמכם אם מותר לקחת חרב ביד בשבת, מדוע אסור להשתמש בשבת במכונה ושלא למות ברעב…. איש חכם הוא מוזיס זה.

מתיא הביט אל היהודי שעיניו הבריקו באור מוזר ואמר:

– כנראה גם אתה נמשך לצד זה, ואנכי חשבתיך לאיש נכבד.

– נו, אנחנו הזקנים עדיין מחזיקים בשלנו, אבל הדור הצעיר… מה יש לדבר? הנה גם בתי באה אלי ואמרה: למה זה, אבא, נגוע לעיניך? אנכי אלך לבית החרושת בשבת. מה לעשות? נקבע את השבת ביום הראשון לשבוע.

בורק תפש את זקנו בשתי ידיו, הביט איזה זמן אל פני מתיא והוסיף לדבר:

– אתה אינך יודע איזו ארץ היא אמריקה. תראה בעצמך איך ימצא הדבר חן בעיניך.מיסטר מוזיס עשה מבית הכנסת שלו קונגריישן אמיתי, כמו אצל האמריקאי, ועוד זאת: מכניס הוא לחופה יהודים עם נוצריות ונוצרים עם יהודיות.

מתיה התחיל לכעוס ואמר: אתה כנראה, משטה בי אך בורק הוסיף להביט אליו ברצינות גמורה ועל פי מבט עיניו הנוגות הבין מתיא שאיננו משטה בו.

–כן הוא הדבר, אמר בורק באנחה, – אתה תראה זאת בעיניך. אתה עודך איש צעיר, – הוסיף בורק ברמיזה – והדור הצעיר שלנו כולו מחזיק בדת הרפורמים, ועוד גרוע מזה: הם פשוט אפיקורסים..

– דז’ון! דז’ון! בוא נא הנה לרגע! – קרא בורק לבנו.

הצחוק והשיחה שבחדר השני נשתתקו ודז’ון הצעיר יצא בשחקו עם שרשרתו. רוזה הביטה בסקרנות מתוך הדלת הפתוחה.

– שמע נא, דז’ון! – אמר האב – הנה מיסטר לוזינסקי מלמד עליכם חובה מפני מה אינכם שומרים את דת אבותיכם.

לדז’ון, כנראה, לא היה נעים להכנס בשיחה על ענינים אלה וענה בשחקו בשרשרתו:

– וכי מיסטר לוזינסקי גם כן יהודי?

מתיא הרים ראשו בגאוה. אלולא היה גר כי אז היה מלמד דרך ארץ לצעיר הפוחז הזה שבא להעליב אותו לאמור עליו כי הוא יהודי. אבל עכשיו הוא רק ענה:

– אני נוצרי ואבותי וזקני היו נוצרים מכת היונים⁻האוניאטים.

– אָל רייט, ענה הצעיר – ומה היא דעתך, האם אפשר שהיהודי יכנס לגן העדן?

מתיא חשב קצת ואמר מתוך מבוכה: – את האמת אגיד לך, כי לא…

–אואָל! ואם כן למה האדון רוצה כי אשמור דת זו, שלא תציל נפשי מגיהנום?

וכשראה הצעיר כי מתיא שותק זמן רב, הפך את פניו וחזר אל אחותו.

– ומה תאמר לזה? – אמר בורק בהביטו בעינים חודרות אל מתיא – כך יודעים אצלנו הצעירים להשיב. על כל מה שתוציא מפיך כבר מזומן אצלו תרוץ כזה, שלשונך תדבק אל חכך. לפי דעתנו טובה הדת לכל אדם שבה הוא נולד – דת האבות והסבים. כך חושבים אנו הזקנים הטפשים.

כמובן! – ענה מתיא בשמחה.

– והם אומרים, כי הדת היותר טובה היא זו שאדם בוחר לרצונו, כך אומרים הצעירים.

– יקחם השד – קרא מתיא – אם כך יהיה מספר הדתות כמספר הראשים.

– ומה אתה חושב? מספר הדתות כאן מועט? בכל רחוב “קונגרגיישן” לחוד. תלך לכתחלה ביום הראשון לברוקליין ותצחק שם למראה עיניך.

– לצחוק בכנסיה?

– והם מתפללים וצוחקים ומדברים על אודות עסקיהם ושוב מתפללים…. אנכי אומר לך: אמריקה היא ארץ יוצאת מהכלל…

ועוד זמן רב ישבו האנשים הללו, היהודי הזקן והלוזיני ודנו על אודות האמונה באמריקה. ובחדר הסמוך הוסיפו הצעירים לפטפט ולצחוק, והעיר הגדולה רעשה כמו תמיד.

 

פרק י    🔗

העיר רעשה, ומתיא, אחרי שהתפלל, הקדים ושכב, בסתמו את אזניו לבל יגיע אליהן השאון הנורא והכבד. הוא התאמץ להסיח דעתו מזה ולחשוב על דבר פעולתו העתידה כשימצאו את אוסיפּ שלהם וילכו לעבוד בכפר, באותו הכפר שעליו חלמו עוד בהיותם בלוזינה, כמו על ארץ נבחרת, ושהיא תהיה להם למולדת שניה, יקרה כמו המולדת הראשונה.

שם גם כן אנשים כמו כאן, רק יותר טובים. אותם האכרים לבושים גם כן במעילים לבנים, אך הם יותר דומים ללוזינים של הדורות הקדמונים שעוד לא שכחו את זכויותיהם; מעיליהם יותר דקים ונקיים, ילדיהם יותר בריאים ויותר מחונכים בבית ספרם. נחלתם יותר רחבה והאדמה שם נותנת פריה לא כמו אצלנו, סוסיהם יותר חזקים ויותר שבעים… המחרשה עובדת יותר ברוחב ובעומק, הבהמות שופעות חלב – הין בפעם אחת.

וגם הכפרים שם כמו שלנו, רק יותר גדולים, והרחובות יותר רחבים ונקיים, והבתים יותר מרווחים ומוארים ומכוסים לא בתבן, אלא בקרשים, ואולי גם כן בתבן, אבל בתבן חדש ורענן. ולפני כל בית – גן קטן, ובקצה הכפר בית מרזח שבעליו יהודי אמריקאי נוח לבריות, ושם נשמע בערבים קול עבה של הבאס, קול דק של כנור ובערבי קיץ נשמעות דהרות מרקדים ושירה עד הבוקר, כמו שהיה מלפנים בלוזינה. ובאמצע הכפר בית ספר ולא רחוק ממנו כנסיה קטנה אולי כמנהג האוניאטים.

ובכפר צעירות כמו אצלנו ונשים צעירות, רק מלובשות נקי ואינן כל כך פחדניות כמו שלנו, ועיניהן שוחקות, לא בוכיות.

הכל כמו אצלנו, רק יותר יפה, וכמובן גם פקידים שם כמו אצלנו בכפר, וגם לבלר, אך הלבלר שם יותר ירא אלהים וכן הפקידים הגבוהים. יען כי גם הפריצים במקום ההוא יותר טובים ותמיד רק חושבים ודואגים בשביל ההמון הפשוט שחייו יהיו יותר נוחים…

מתוך מחשבות כאלה נרדם מתיא ויישן, בהשתדלו שלא לשמוע את השאון הגדול שהיה סביב בלי הפסק.

כרוח ביער עברה הרכבת הלילית על יד החלונות והזגוגיות שבחלונות רעדו מעט וחדלו. ונדמה למתיא כי זה האוקינוס שוב סוער בהתנפצו אל ירכתי הספינה; ובלחצו ראשו אל הכר שוב באה לאזנו כאילו הלמות פטישים, וכמו איזה דבר כבד נתהפך מצד לצד… אלה היו דפיקות המכונות שדפקו בלי הרף, הסתובבו גלגלי ברזל, וחבלים עבים עשו הקפות…

ובלילה חלם מתיא והנה ענק עמד עליו והוא חסר פנים, אינו דומה כלל לבן אדם, עומד ושואג כמו ששאג הים לפני איזה זמן בעת הסערה.

– אנשים סכלים, אנשים מסכנים, מטומטמים. אין כפר שכזה בעולם ואין אכרים כאלה ואין פריצים כאלה ואין כּתּבים כאלה. וגם לא זה השדה, לא אותם הצמחים. וגם האנשים אחרים הם. אין פה עוד מתיא הלוזיני, ואין עוד ידידו דימא, וגם אננא איננה!… מתיא, שהיה מלפנים, כבר מת, מת גם דימא, גם הדת שהיתה להם מלפנים, מתה, ולבך כבר נשתנה, ונשמתך כבר אחרת, ותפלתכם אחרת… ואם היתה אמך קמה מקברה שעל בית העלמין השוקט על יד היער הלוזיני – לא היתה מכירה עוד את בניה ונכדיה. יען כי הם לא יהיו דומים לאביך ולא לזקניך ולאבות זקניך… הם יהיו אמריקאים.

מתיא הקיץ משנתו כולו מכוסה זעה וישב על מטתו.

הוא שפשף עיניו ולא היה יכול לזכור היכן הוא. בחדר חושך, אך שומע הוא קול צעדים, קול נשימה ואיזה איש עומד על יד מטתו.

אחר כך הואר החדר פתאום, כי אחד הדליק את קרן הגז, ומתיא עודנו יושב ואינו מבין כלום וקרא מתוך פחד: – כל הנשמה תהלל יה!

– מה היה לך? למה נבהלת? – קרא אחד בקול מכּר. הקול היה כקול דימא, אך דבר מה זר ומוזר היה בו. והאיש שעמד על יד מטת מתיא גם כן היה מעין דימא, אך משהו אחר, שאינו דומה לדימא… מתיא חשב שעדיין הוא רואה זה בחלום ושפשף את עיניו בחזקה.. כשפקח אותן והנה היה בחדר אור יותר גדול מבתחילה, ובו התהלכו אנשים רבים שאך זה באו כאחד הנה… אנשים מוזרים, אנשים נכרים, אנשים בלתי מובנים וזרים, אנשים שאי אפשר לדעת מאיזה מעמד הם, אנשים שבפניהם אי אפשר להכיר אם טובים הם או רעים, המוצאים הם חן בעיני רואיהם או לא… הם התפרצו אל תוך החדר כקהל גבורי קסם שכמוהם רואה אדם רק בחלומו וחרש, בלי שאון, תפש כל אחד מקומו. ועד זמן רב לא היה מתיא יכול להבחין מי אלה, מאין, מה המה עושים כאן ומה הוא עושה בתוכם…ואחד כך נזכר: הלא המה האמריקאים. אלה הפורחים באויר, השוחקים בכנסיה, הנושאים יהודיות, והרב היהודי מברך את הזוג, הבוחרים להם אמונה ודת כל אחד לפי רצונו… אלה שלוקחים לעצמם את האדם כולו, והדת שלו משתנית מאליה… וזה שעומד על יד המטה – האומנם הוא דימא? כן, זהו דימא, אך הוא כאותו דימא שנראה לו בחלום. הוא מהר מאוד להתפשט והפנה ממנו את פניו. אולם מעיני מתיא לא נעלם, שדימה מסיר מעליו לא את בגדיו, שהוא רגיל בהם. עליו לא היה מעיל לבן ולא חגורה אדומה, שנקנתה בעיירתם בטרם צאתם, לא מגפים גבוהים, משוחים בעמילן, וקשה היה לו לשחרר את רגליו מבעד מכנסיו הצרים… פשט איזה מין בגד גרמני שאינו מספיק אפילו לכסות מה שבגד צנוע רגיל לכסות; צוארו נתמך על ידי צוארון גבוה מוקשה בעמילן, וקשה היה לו לשחרר את רגליו מבעד מכנסיו הצרים… ואחרי שסוף סוף גמר פשיטת בגדיו ונכנס לתוך מטתו של מתיא, אל מתחת השמיכה הרחבה המכסה את שניהם, קפץ מתיא ממקומו, כל כך זרים היו לו פני דימא חברו. שערותיו היו גזוזות לגמרי ורק מעל למצח היה קומץ של שערות ארוכות. השפם גזוז עד עור השפה העליונה, ומהזקן נשאר רק קומץ קטן אמריקאי.

– איך אינך ירא את האלהים? – קרא מתיא, בהתבוננו אל חברו – מה עשית לנפשך?

דימא הרגיש את עצמו כאיש שיצא אל השוק, בשכחו לשים עליו את מכנסיו.

הוא הפנה מיד את פניו, כסה את פיו בידו ודבר בקול מתוק כמרגיש באשמתו.

– הנה, כמו שאתה רואה אותי… נכנסתי עם האירלנדי הארור למספרה, לגזוז קצת שערותי… אני חשבתי לגזוז קצת, משהו, והנה נעשה כמו שהנך רואה. הושיבוני בכורסה, כורסה טובה, ואחרי שישבתי בה נעשה הכל מאליו. איזה דבר תפס ברגלי והרימן למעלה, הראש נהפך לאחור, חי אלהי, כמו האיל בבית המטבחים. אני רואה שהגרמני הספר עושה לא כמו שאני רוצה ואיני יכול למוש ממקומי. הבטתי אחר כך עלי בראי והנני לא אני. מה עשית, בן כלב? והם שניהם שמחים, תופפים על שכמי: אואל, אואל, ורי אואל!

דימא נכנס בלאט אל תחת השמיכה, בבקשו לשכב בקצה המטה, אולם אחרי שכיבו את המנורה בבית והאחרון שבאמריקאים שכב, עוד היה דימא מתחלה נאנח בצניעות, ואחר הרחיב מקום משכבו ואמר:

– ובכל זאת, תודה מתיא – כך בכל זאת האדם יותר דומה לאמריקאי.

– ולמה לך להיות דומה דוקא לאמריקאי? – אמר מתיא.

– ואחרי אשר החלפתי את בגדי אצל יהודי אחד – הוסיף דימא, מבלי לשים לב למה שדבר מתיא – אמנם נתתי מכיסי מה שהוא בחליפין – אז נגש אלי איזה אדון ברחוב והתחיל לדבר עמי אנגלית…

– הוי איבן, איבן! – קרא מתיא במרירות, – נכון אמר ברקה, כי מהרה תשכח גם את דת אבותיך!

– יש אנשים לוזינים, עקשנים כמו שורים, לא איכפת להם אם הנערים ידו בהם קליפות פירות.

– הנה אתה כבר קורא בבוז “לוזינים” להאנשים שנולדו בכפר שלך – אמר מתיא והחריש. דימא עוד נהם באפו, התהפך מצד אל צד, ואמר בקול רך.

– למה הנך שומע למה שאומר ברקה? הנה הוא הוציא חנם דבה על האירלנדי, נודע לי מה זה תאמאני⁻הול, ששם מוכרים אנשים דעותיהם. הדבר הוא לגמרי פשוט… הם בוחרים להם שופטים, פקידים וכו'. אחדים בוחרים באחד ואחרים בשני. כל אחד, כמובן, רוצה לעלות למדרגה יותר גבוהה… והם משלמים… רק תבחר בי… מי מאסף עשרה בוחרים ומי עשרים. אתה שומע מה שאני מדבר?

ואף על פי שמתיא לא ענה כלום, המשיך דימא דבורו.

–ולדעתי זה נכון מאוד. אם אתה רוצה להיטיב לעצמך, תן משהו גם לאחרים. והיודע אתה עוד…

כאן השפיל דימא קולו והפך את פניו לגמרי אל חברו: – הם אומרים, היהודי, שקניתי אצלו הבגדים, והאירלנדי כי גם לנו אפשר… אכן זכות הבחירה שלנו אינה לגמרי כהוגן, ובכל זאת גם לה יש ערך.

מתיא רצה לענות איזה דברים קשים, אך באותה שעה נשמע קול תלונה של אחד האמריקאים. דימא הבין מדבריו רק מלה אחד: Devll (שד), אבל מזה הבין כי האמריקאי שולח את שניהם לעזאזל, כי לא נותנים לישון, ודימא נשתתק ונסתתר תחת השמיכה.

ובקומה העליונה בחדר קטן שכבו רוזה ואננא, כשהגיעה השעה לשכב שאלה רוזה את אננא.

– אולי לא יפה בעיניך לשכב במטה אחת עם יהודיה?

אננא התאדמה ונעלבה..

היא הכינה את עצמה לתפלה, הוציאה את האיקונין ואמרה להעמידו בפנה והנה דברי רוזה הזכירוה, כי היא עכשיו בבית יהודי. והיא לא ידעה איך להחליט ועמדה עם האיקונין בידה. רוזה הוסיפה להביט אליה ואח"כ אמרה:

– את רוצה להתפלל… ואני מפריעה… ואני אצא כרגע.

אננא נעלבה. כי היא אמנם חשבה בלבה אולי לא טוב להתפלל במעמד יהודיה, ואולי לא תרשה היהודיה להתפלל בחדרה תפלה נוצרית.

– לא, – השיבה אננא, – אך חשבתי אולי לא יהיה לך לרצון?

– התפללי, – ענתה רוזה בפשטות ונגשה להציע את המטה.

אננא התפללה ושתי הצעירות התחילו להתפשט. אחר כך כבתה רוזה את מאור הגז. כעבור איזה זמן נראה החלון מתוך החושך ומבעדו נשקפה הלבנה הקטנה. החורה, המאירה על הכרך הגדול שלא פסק שאונו.

– על אודות מה את חושבת? – שאלה רוזה את אננא, השוכבת על ידה.

– אני חושבת האם נראית לבנה זו עכשיו בעיר מולדתי?

– לא, לא רואים שם עכשיו את הלבנה, – ענתה רוזה – עכשיו אצלכם יום… ומה שם העיר שלך?

– העיר שלנו – דובנא.

– דובנא? – שאלה רוזה בחפזון – אנחנו גם כן ישבנו בדובנא… ומדוע נסעתם משם? – שאלה רוזה.

– אחי יצאו משם לפני, אני ישבתי שם עם אבי ועם אחי… את אחי הגלו אחרי כן…

– מה עשה?

– הוא… אל תחשדי בו… הוא לא גנב ולא כלום, אלא…

היא נשתתקה. היא לא רצתה לספר כי בעת שנעשו פרעות ביהודים השתתף גם הוא עם הפורעים, ואחר כך התקומם נגד הצבא… היא חשבה, כי יותר טוב לשתוק עכשיו מזה.

– אמנם – אמרה רוזה – לכל אחד אפשר שיקרה אסון. אנחנו גם כן ישבנו בשלוה ולא חשבנו לנדוד כל כך רחוק. ואחרי כן… אפשר שגם את יודעת… כהתחילו לפרוע פרעות ביהודים…אז שברו את הכל בביתנו… ואמי… – קול רוזה רעד – היא היתה חלשה והם הבהילו אותה מאוד, והיא מתה…

אננא חשבה כי אמנם טוב עשתה שלא הגידה את מעשי אחיה, לבה נלחץ משום מה… ועוד זמן רב שכבה דומם, ומוזר נראה לה הכל: הכרך הסואן בקול חרש, בני האדם, וגם מה שהיא שוכבת יחד במטה אחת עם יהודיה, ושהיא מתפללת בבית יהודי, היהודיה הזאת נראתה לה אחרת ממה נראתה לה שם בעיר מולדתה.

הבוקר האיר בעת שהנערות שקעו בשנה חזקה. ובעת הזאת, אחרי איזה זמן של דמדומי מחשבה, התרומם, מתיא קצת מעל משכבו והשתדל לזכור איפה הוא ומה קרה עמו. הכרך ששקט קצת מסאונו, כאילו התעורר עכשיו משנתו. הגלגלים התחילו להסתובב במהירות יותר רבה בתחנה הקרובה, והרכבת טסה בשאון כמו הרוח ביער לפני גשם הבוקר. על כר שני שכב ראשו של דימא, אך מתיא הכיר ברוב עיון את פני חברו. פני דימא הסמיקו, מפני שהצוארון היבש כעץ, שלא הסירו מעליו בשכבו, לחץ את לסתותיו. שפמו, העשוי כשפם הקוזאק, נגדע במספרים ורק מצד אחד התרומם למעלה בקצהו הדק. בכלל הרגיש מתיא מעין עלבון כשראה לפניו את פני דימא… נדמה לו שדימא נעשה זר לו…

 

פרק יא    🔗

ואמנם בבוקר נגלה כי אפיו של איבן דימא התחיל להתקלקל.

בהקיצו משנתו הוא מהר ראשית כל להתלבש, נגש אל הראי והתחיל לגלגל את שפמו ולהרימו למעלה, ועל ידי זה כמעט שהיה לאיש אחר, שאינו דומה למה שהיה קודם. אחר כך רק אמר שלום למתיא ומהר אל האירלנדי פאדרי ונכנס עמו בשיחה, כנראה התגאה בהכרות שכזו, וכאילו התפאר לפני מתיא בתנועותיו החפשיות, אולם למתיא נראה כי שאר האמריקאים מביטים אל דימא בחיוך של בטול.

חבורת האורחים של מיסטר בורק היתה רבת גונים. היו כאן גרמנים, איטלקי, שנים שלשה אנגלים ואירלנדים אחדים. חלק מהם נראו בעיני מתיא כאנשים נכבדים ורציניים. הם קמו בבוקר, התרחצו בחדר האמבטי, שוחחו ביניהם מעט, שתו בחדר השני קפה, שהגישו להם אננא ורוזה, ואחר כך הלכו לעבודה או לחפש אחרי עבודה. אך היה שם חבר אנשים שנשארו במלון כל היום, עשנו, לעסו טבק וירקו הרבה מאד, בהשתדלם לכוון אל הקאמין ולפעמים – מעל לראשי אחרים. להם לא היו שעות קבועות לעבודה. לפעמים יצאו בכנופיה ואז קראו גם לדימא שילך עמהם. בדבורם נשמעה תדיר המלה תאמאני⁻הול. עסקי החבריא הזאת היו כנראה טובים. בשובם מעסקיהם אל המלון היו לפעמים קרובות צוחקים בקול רם… וגם דימא עמהם, והדבר הזה היה למורת רוח למתיא.

כך עברו עוד שנים, שלושה ימים.

אפיו של דימא הלך ונתקלקל. אכן הוא הספיק הרבה בלמוד השפה. במשך שני השבועות של נסיעתו בים וימי שבתו האחדים בבית בורק הספיק ללמוד כמה פראזות, היה יכול לשאול לדרך, לעמוד על המקח בחנות ובעזרת ידיו ועוד מיני העויות היה משוחח עם פאדרי, והלז הבין לחפצו וגם מסר לאחרים מה שהוא מדבר. אכן בעד הדבר הזה לא היה מקום להאשימו. אך צר היה למתיא שדימא לא רק מדבר אלא עושה העויות משונות, כאילו מחקה הוא את מי שהוא: מושך את שפתו התחתונה, לוחש, מגמגם, אילו היה לוקח משל מהז’יד – חשב מתיא על אודותיו. גם הוא מדבר עם האמריקנים בלשונם, אך מדבר כאיש נכבד, רציני. ודימא מוציא משפתיו גם את השם מיסטר בורק באיזה גמגום: מיסט’ה בוה’ק. ולפעמים בשכחו הוא קורא גם למתיא: מיסט’ה מתיו… אז היה מתיא מביט אליו במבט של מוכיח – והלז היה בא קצת במבוכה.

פעם אחרי שפדדי דבר הרבה לדימא ברמזו בעיניו על מתיא, הלכו שניהם לאיזה מקום, בודאי אל חנוני יהודי שהיה במקרים קשים למליץ ביניהם. בשובו פנה דימא אל מתיא ואמר:

– שמע נא, מתיא, את אשר אומר לך. שנינו יושבים כאן בלי עבודה ומוציאים את פרוטותינו האחרונות, ואולם הלא אפשר מה שהוא להרויח.

מתיא הרים עיניו ולא ענה. הוא חכה למה שיאמר דימא להלן.

– הנה… ששה אנשים אלה הם סוכנים או סרסורים של תאמאני הול. זוהי חברה שכזו. מהרה תהיינה בחירות והם רוצים לבחור לראש העיר באיש משלהם, אז כל הפקידים יהיו משלהם… ואז יעשו המה בעיר כרצונם…

– ומה אם כך יהיה? – שאל מתיא.

– ולפיכך הם מאספים דעות. הם אומרים כי אם היינו שנינו נותנים את דעותינו, אז היו משלמים יותר ממה שמשלמים לי רק בעד דעה אחת… ומה יבצר ממנו? צריך רק לחתום במקום אחד ושלא לומר שאנו באנו הנה לא מכבר, והשאר… הם יעשו את הכל ויורנו מה לעשות… מתיא נזכר כי דימא כבר דבר פעם על אודות זה. הוא זכר גם כן, כי פני ברקה נעשו אז רציניים מאד ועיניו העצבות הביעו בוז, כשדבר על דבר עסקיו של פאדדי. מזה בא כבר מתיא לידי החלטה, וממה שהחלט אצלו לא זז בעקשנות פר, ולפיכך מאן לעשות את עצת דימא.

– מדוע אינך רוצה? אמור! – קרא דימא בכעס.

– איני רוצה, – ענה מתיא – דעה ניתנה לאדם לא בשביל שימכור אותה.

– אה, טפשות – אמר דימא – הלא גם אחר כך לא תשאר בלי דעה. גם קולך לא יצרד מזה. אם אנשים קונים, מדוע לא נמכור? מזה לא יבוא גרעון בכיסנו, אלא יתוסף דבר מה…

– הזוכר אתה, כי פעם פתה אותנו סוכן האחוזה, כי נחתום על איזה ניר… ומה היה אילו חתמנו אז?

–המ… כן… – רטן דימא בבואו קצת במבוכה – אז היינו מאבדים את אדמתנו שהיתה שכורה לנו מימי קדם. שם אמנם היה לנו מה לאבד. אבל כאן… מה נאבד כאן? הם נותנים כסף, השדים הללו, ונגמר! – מתיא לא מצא מה לענות אבל הוא היה קשה ערף.

– לא אלך, – אמר – ואם הנך רוצה לשמוע בקולי, איעצך שגם אתה לא תלך, ולא תבוא בחברת הריקים הללו.

ומתיא הראה בלי בושה באצבעו על פאדדי, שהקשיב היטב לשיחה, וכשראה שמתיא מראה עליו באצבע, הניע בראשו בצחוק. דימא כמובן, לא שמע גם כן לעצת מתיא. – אם אתה קשה ערף, אשתכר אני לבדי – אמר דימא, – ובאותו יום הודיע למתיא שהוא כבר נרשם…

 

פרק יב    🔗

מכתב לא בא, והימים עברו זה אחר זה. מתיא היה יושב תדיר בבית בצפותו ליום שיכנס לתוך כפר אמריקאי, ודימא היה לפרקים קרובים יוצא ובשובו היה מביא למתיא איזו חדשות.

– היום הוליכני פאדדי אל המקום שלוחמים שם באגרוף, – אתה, מתיא, אינך יכול לשער, כמה אוהבים האנשים הללו את ההתגוששות. כששנים באים בריב, מיד האחרים מתיצבים במעגל, מי בקנה מקטרתו, ומי בסיגרה, ומי לועס טבק – מניעים בידיהם – והך! מי שיותר מוכשר הריהו מגיש לחברו תשורה – חבורה, ביותר הם בוחרים למטרה את החוטם, ואם אי אפשר – יוצאים ידי חובתם באוזן… אבל בראש או בלב – אסור לגמרי! אכן נלחמים הם שלא מתוך כעס. וכשאחד נופל, אז תיכף מרימים אותו, רוחצים את פניו ושבים כולם למשחקם, כאילו לא קרה כלום, ומתחילים לספר איך הכה פלוני, ואיך אפשר היה להכות יותר טוב…

– נו, זהו נכון, – הסכים בורק, בשמעו ספורו של דימא – בכל אמריקה אוהבים את הבוקס. ואם ימצאו גבורי כוח, אז נוסעים מעיר לעיר ומכים איש את רעהו בפני הקהל ומקבלים הרבה כסף. בעקבותיהם עוד נוסעים סופרי⁻עתונים ורושמים את הכל. גם מבשרים בתלגרמות: בשעה השניה, חמשה עשר דקים וארבע שניות פצע דז’ון את דז’יק בעינו הימנית, בתחבולות אלה ואלה, וכעבור חצי דק הפיל דז’יק את דז’ון בתחבולות אלה ואלה. ואז יושבים בריסטוראנים אנשים שונים בערים שונות, קוראים לפניהם את החדשות האלה, והם מתוכחים איך אפשר היה להכות את דז’ון או את דז’יק באופן יותר טוב… מתערבים זה עם זה, ויש מפסידים בזה הרבה כסף…

– בטלנים! – קרא מתיא.

פעם שב דימא לפנות ערב ואמר: היום בחרו במר (ראש העיר) חדש, ודוקא בזה שרצה תאמאני⁻הול.

– היתה מלחמה בוערת, או וויל – אמר דימא בהתפארות – ואף על פי כן אנחנו נצחנו… ופאדדי אמר כי בזה עזרו הרבה הדעות שאינן אמתיות.

ביום ההוא היה פדדי וחברתו עליזים מאוד ומרבים שאון. התהלכו לבתי מרזח, שתו הרבה וכבדו גם את דימא. דימא שב אדום, דבר בקול רם והראה לכל כי חפשי הוא. מתיא ישב על מטתו אצל קרן הגאז ובהעמידו שם שולחן קטן, קרא בביבליה, בהתאמצו שלא לשים לב להנהגתו של דימא.

ואולם כעבור כמה רגעים נגש דימא אל מתיא, ובהניחו את ידו על כתפו הרכין את פניו אליו כל כך קרוב עד שמתיא הרגיש כי ריח יין נודף מקרבו.

– שמע נא, מתיא – אמר דימא בקול חנף – הנני בא להגיד לך כי הם רוצים לכבד אותך…

– תודה רבה, איני רוצה! – ענה מתיא מבלי להרים ראשו מתוך הספר.

– ועוד באתי להגיד לך… אל נא תחשוב זאת לרעה… אצל כל עם יש מנהגים שלו, וכמו שאומרים: למנזר נכרי אל תכנס בספר החוקים שלך.

– למה אתה מתכון? – שאל מתיא ברצינות.

– פאדדי רוצה להתגושש עמך.

מתיא פער פיו בתמהון, ושני הרעים הביטו רגעים אחדים אחד בפני רעהו, ואחר כך הסב דימא עיניו ואמר:

– אצלם יש מנהג שכזה.

– שמע נא, דימא, – ענה מתיא ברצינות – מדוע אתה חושב שמנהגיהם טובים הם. ולדעתי יש במנהגיהם כאלה שלא כדאי לאיש הגון להתנהג בהם. את זה אני, מתיא הלוזיני, אומר לך לתועלתך אתה. אתה שנית את פניך ועוד מעט תתביש גם בדתך, וכשתבוא לעולם האמת גם אמך לא תכיר בך כי לוזיני אתה!

– א! – ענה דימא במורת רוח – למה באמת להזכיר את אמי המתה? לי אמרו: הגידה לו, והגדתי. ואתה כחפצך עשה.

–ואם כן, כך תאמר לידידיך: אל נא יבקשו מאלהים שלהם כי אכנס עמהם במלחמה.

– זהו הדבר! – קרא דימא בשמחה, – אנכי אמרתי להם, כי אתה הגבור מכל בני הכפר ולא רק מבני הכפר, אלא מכל אנשי המחוז, והם אומרים: אתה אינך יודע טכסיסי מלחמה.

דימא פנה משם והלך אל האירלנדים, ומתיא שב אל הביבליה הישנה שלו.

הוא התחיל לקרוא בלחשו בשפתיו על דבר שני המלאכים שבאו סדומה אל לוט, ואנשי העיר נסבו על הבית ודרשו מלוט שיוציא אליהם את האנשים. אחרי כן הרים מתיא ראשו והתחיל לחשוב. הוא חשב, כי גם הם, האירלנדים, דומים לאנשי סדום. רק דימא אינו דומה ללוט כי גם הוא נתחבר אליהם.

בשעה שהוא חשב את הדברים האלה, כיבה אחד אלמוני את קרן הגאז שעל יד מתיא. מתיא הפך פניו וראה כי שם לא רחוק ישב מיסטר פאדדי, ידידו של דימא, וחייך לו בתמימות.

מתיא השיג גפרור והדליק את הגז וישב לו אצל ספרו, ואולם הבין מראש, כי פאדדי לא יאמר בזה די, והסב פניו לראות בו והנה פאדדי עמד מאחוריו, ושפתיו כבר מוכנות להפיח שוב בגאז ולכבותו.

מתיא הניע בזרועו לא כל כך בחזקה ופאדדי נפל על המטה.

– אול⁻ריט! – קרא פאדדי.

– אול⁻ריט! – חזר גם דימא על דברי חבריו בשמחה. – עכשיו צא מתיא ועמוד באמצע, והעיקר השתדל להגן על פניך. הוא יבקש להכות בחוטם ובשפתים. אני יודע מנהגו!

אבל מתיא כמו לא אירע דבר, שב אל ספרו כבתחילה.

האירלנדים התפלאו. אולם אחרי שאצלם יש לכל חוקים קבועים, הלך פאדדי הלוך וקרב אל מתיא בנופפו את אגרופיו ובסובבו אותם כמו בטחה.

– אם כך, אין דרך אחרת – אמר מתיא בלבו – אם אתה בעצמך דורש זאת…

ובטרם שהספיק פאדדי להראות חריצותו, קם מתיא במלוא קומתו, כדוב נגד הצייד, הרים את שתי ידיו מעל ראשו של פאדדי, אחז בשערותיו הסמיכות אף על פי שאינן כל כך ארוכות, כפף אותו ושם את ראשו בין ברכיו וחלק לו סטירות אחדות בחלק הרך.

כל זה קרה כל כך מהר, שלא הספיקה השעה לעומדים שם לראות מה שנעשה וכשקם פאדדי, הביט אל סביביו, כקטן שנולד שאינו יודע מה נעשה עמו קודם, – וכולם מלאו פיהם צחוק.

רגעים אחדים היה החדר מלא צהלה וצחוק, גם האמריקאי הצנום עם זקנו הצהוב העשוי כעין מרדה, ושעל פניו לא נראה צחוק מימיו, גם הוא חייך קצת. ואחר צעיר, שעדיין לא צמח שפמו, התנפל על המטה וצחק בקול רם, בלי הרף, בנופפו את רגליו באויר, כאילו ירא פן יתפקע מצחוק. הפעם מהרו שמה מחדרים אחרים, מתחלה רוזה ואחריה גם אננא, רוזה ראתה רק איך שפאדדי הביט אל סביביו, בכל זאת התנפלה על הכסא שאצל הפתח, ונתנה גם כן קולה בצחוק, בהפכה ראשה לאחור. ואננא כבר לא ראתה כלום, אבל בכל זאת הצחוק הכללי השפיע גם עליה ותצחק גם היא.

גם דימא צחק ובראשונה התגאה מאוד בבן ארצו. – הנה, הלא אמרתי לכם מראש! – פנה דימא ואמר אל האמריקאים הצוחקים. ושכח לתרגם את דבריו. – הנה כך מתגוששים אצלנו בלוזינה. אך אחרי כן, כשהשחוק נשתתק לאט לאט, התחילו כולם לדון בחמימות על המאורע, ואז נפלו פני דימא, וכעבור איזה זמן הוא קרא בקול רם ודבריו הגיעו לאזני מתיא:

– יפה אתה מתגושש… כאותו הדוב המגיח ממאורתו. זוהי בושה בפני אנשים משכילים…

– אין דבר, ענה מתיא ברוח שקטה, וכאילו לא קרה כלום שב אל הביבליה – גם אם לא על פי הנימוס, איך בכך כלום, בפעם אחרת ידע פאדדי שלך עם מי יש לו עסק.

האירלנדים רעשו עוד איזה זמן ואחרי כן התיצבו מרחוק ופאדדי יצא שוב קדימה והתכוון כלפי מתיא, בלחצו בכתפיו ובהשפילו ביניהן את ראשו, את ידיו פשט והשפיל ובעצמו התפתל כנחש. מתיא עמד והביט בתמהון על העויותיו והיה מוכן כבר לשנות לו את פרקו פעם שנית. אבל האירלנדי פתאום כאילו ישב על הקרקע. ידי מתיא לא הגיעו לאיש מלחמתו ונשארו תלויות באויר, רגליו כאילו הורמו מעצמן, והוא טס מעבר למטה ונפל על גבו.

המטה השמיעה קול שברים. הלוזיני הענק שכב מוטל על הרצפה.

– אלל⁻רייט! – קראו האירלנדים בשמחה, ופאדדי מלא רצון התחיל ללבוש את מעילו, אך ברגע ההוא התרומם מתיא וקם מהארץ. קשה היה להכירו. עיניו שהיו תמיד מפיקות רצון, הביטו עכשיו במבט פרא, שערותיו עמדו כמסמרים, השנים חרקו והוא הביט מסביב כאילו רצה לבחור באיזה דבר ולקחתו ביד. האירלנדים קבלו את פאדדי וסבבוהו מכל צד, כעדר שראה את הדוב. כולם הביטו אל הענק הזה, בצפיה לאיזה מעשה נורא, וביחוד אחרי שגם דימא עמד – רוטט וחור.

קשה להגיד מה היה אחרי כן, אך באותו רגע מהרה אננא ונגשה אל מתיא ואחזה אותו בידה.

– למען ה' – רק אמרה היא, – הה, למען ה'!…

מתיא הביט אליה מתחילה במבט נבוך של אי⁻הבנה, אך בעוד רגעים מועטים נשם בכבדות ואחרי כן פנה משם וישב לחלון.

האירלנדים נרגעו. פאדדי רצה לגשת אל מתיא ולהושיט לו ידו, אך דימא עצר בעדו, והם עזבו את מתיא למנוחות. ומעבר לחלון היה כל עולם אפל מאוד ובו התנוצצו רק חלונות מאירים, חלונות בהירים ושמחים וחלונות שרק נראו קצת, וכאילו מכוסים. החלונות נגהו ולסוף עברה מהר שורה של חלונות ומתוכם חלפו צללים, ראשים של בני אדם, ופנים שאי אפשר להבחין בהם.