חלק ראשון: לֶךְ־לְךָ    🔗

השמש ירדה על הרי חברון    🔗

בה' בשבט עולות משפחות הל"ה להר־הרצל אל קברות הבנים להתייחדות עם זכרם. מדי שנה בשנה פוחתים והולכים האמהות והאבות. מקברות הבנים בהר־הרצל אנו נוסעים לקיבוץ נתיב־הל"ה, ובבית־התרבות ע"ש הל"ה מתייחדים אנו וחברי הקיבוץ עם זכרם.

מבית־התרבות אנו עולים לגבעה שבה הקימונו את מצבת הל"ה, ובה חרותים שמות בנינו. ממקום המצבה אנו משקיפים אל גוש עציון ורואים את הדרך שהלכו בה בנינו אל משימתם. אנו רואים באופק את העץ הבודד, אותו סמל ושריד בודד לארבעת הישובים שנחרבו בגוש עציון. לפני מלחמת ששת הימים היינו צופים כך אל הגוש שהיה לאדמת אויב, חוץ לגבולנו. בעינינו חזינו את המקום הצופן את תעלומת יומם האחרון עלי אדמות.

תשע־עשרה שנים צפינו כך, ובשנה העשרים שוחרר הגוש. בכ"ב באלול תשכ"ז נתבשרנו שבני כפר עציון עולים ליישב את גוש עציון ולגאלו משביו. אל חלוצי גוש עציון נצטרף יהושע כהן, לוחם לח"י לשעבר, ממתיישבי שדה־בוקר בנגב.

יהושע כהן נתעורר לתרום תרומתו להתנחלות בגוש עציון, והיה לאחד מראשי העושים לבנות את המרכז הלימודי והחינוכי בגוש עציון המתחדש. יהושע הוא שאף יזם פעולה מקיפה לחקר פרשת מלחמתם ונפילתם של הל"ה, ולאחר עבודת־מחקר בלתי־נלאית שעשה יחד עם אנשי בית־ספר השדה בגוש עציון נגלתה התעלומה. עשרות ערבים מתושבי הכפרים נחקרו ברוח טובה. דברי עדותם הוקלטו, והם הוליכו אל הגבעה שהיתה מקום המערכה, ונצטרפו לתמונה הטבועה בחותם של עוז ותפארת־עמידה נוראת־הוד.

ביום ששי, כ"ז בסיון תשכ"ט, יצאנו מתחנת־הרכבת בירושלים עם יהושע כהן בדרך לגבעת הקרב בגוש עציון. נסענו בדרך המוליכה לבית־לחם וחברון, זו הדרך שהיתה חסומה במלחמת־השחרור במחסומים ומארבים, ובה נפלו מגינים רבים. דרך זו, שלא עברתי בה מעודי, היתה מוּכּרת לי משום־מה; אולי משום שרשומה היתה בנפשי כדרך אפרתה, שבה מתה ונקברה רחל אמנו. בקבר־רחל, שירדנו לבקרו בדרך, שמעתי את דברי ירמיהו הנביא:

• “קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מיאנה להנחם על בניה כי איננו… מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, נאום ד', ושבו מארץ אויב. ויש תקווה לאחריתך, נאום ד', ושבו בנים לגבולם”.

אלו מלים שבדרך הזאת, ובלב אב שכול, ודאי שרשמן גדול, ואולי משום כך נדמה לי שהדרך מוּכּרת וידועה לי. אבל אולי גרם גם חלום שחלמתי בלילה הראשון לאחר שקיבלתי את הידיעה על נפילתם של בנינו. בחלומי והנה אני רץ אחרי שיירה של הורי הל"ה היוצאים בדרך הזאת אל המקום בליווי צבא בריטי, ואני רץ ואינני מספיק להדביקם. והנה עכשיו, בהקיץ, נדמה לי שהערוצים והסלעים וההרים דומים להפליא למה שראיתי אז בחלומי.

הגענו לבית־ספר השדה על ראש פסגת הר בית־גאלה, וירושלים נראית לנו כפרושה על כף היד, הנה היא חשופה בבניני האבן והמגדלים והחומות. כמה קל היה לאנשי הלגיון להפציץ מכאן את העיר. טוב שהרים אלו הם עתה בידינו. מכאן נצטרפו אלינו חיילי־הנח"ל המשרתים בבית־ספר השדה, גם הם סייעו ליהושע כהן בחקירתו. אנו עולים בהרים. כשהגענו לפרשת־דרכים ירדנו מהכביש ונסענו בדרך עפר ואבנים קשה מאוד.

בהגיענו לקרבת הגבעה ירדנו מהמכוניות והלכנו ברגל כברת דרך שאי־אפשר לנסוע בה. עברנו כמה מאות מטרים בין שיחים וסלעים עד שהגענו לפסגת הגבעה. כאן מצאנו גַלעֵד של סלעים שהקימו בני חטיבת הקיבוץ המאוחד בסיורם אל “גבעת הקרב” יחד עם יהושע כהן. על הגל הציבו אנדרטה של ברזל יצוק, ועליה חקוק:

• “על גבעה זו נפלו לוחמי מחלקת ההר ‘הלמד־הא’, שנחלצו לעזרתם של מגיני גוש עציון בחודש שבט תש”ח".

יהושע כהן סיפר על הפרשה כולה ועל חקירתם של הערבים ועדותם. ואלו הם הדברים בתמציתם:

ימי ראשית שבט תש"ח היו ימים קשים לגוש עציון הנצור. שיירה שנסעה על כביש ירושלים–חברון הותקפה ביום ב' בשבט ליד בית־לחם ושני נוטרים מנוסעיה נהרגו. בג' בשבט התקיפו את הגוש כולו המוני ערבים. זו הייתה התקפה ראשונה במלחמה שתכליתה הייתה להכניע ולכבוש יִשובים יהודים בודדים ומנותקים. פעולה נועזת של כוח מצומצם שלנו מנעה ביתור הגוש לשנים וכיבוש משלטים מרכזיים. הכוח הסב אבידות כבדות לתוקפים והניס אותם מתחום השליטה של הגוש. בהתקפה זו נהרגו שלושה לוחמים מאנשי הגוש.

ההצלחה הגדולה בהדיפת ההתקפה העלתה את המורל בגוש. יחד עם זאת הורגש צורך דחוף ביותר בתגבורת – בנשק, בכוח אדם, בחומרי רפואה ובסוללות למשדרים. לא נראה כל סיכוי קרוב להעביר שיירה על הכביש בדרך הרגילה הקרובה. פיקוד מחוז ירושלים הטיל על שתי כיתות פלמ"ח ושתי כיתות חי"ש, בסך־הכל 40 איש, להגיע לגוש בדרך ההרים, ברגל. ביום ההתקפה עצמו רוכז הכוח וצויד ב־4 מקלעים, 16 רובים, תת־מקלעים ואקדח, תחמושת אישית, וכן 3000 כדורי רובה, פלסמה לעירוי דם, תחבושות אישיות וסוללות – כל זה היה מיועד לגוש. וכן עוד כמות ניכרת של חומר־נפץ לפיצוץ גשרים בדרך חברון–ירושלים.

בשעה אחת אחר חצות יצאה המחלקה ובה 38 בחורים (שני בחורים נשארו בבסיס היציאה מחוסר נשק אישי) משכונת בית־וגן בירושלים, דרומה לעבר הגוש. עייפות מפעולות קודמות, מטען כבד על הגב, מכשולים רבים, כגון טראסות וּואדיות עמוקים (ואדי שורק), והצורך לעקוף ישובים ערביים בדרך – כל אלה היו בעוכריהם וגזלו את רוב זמנם. לאחר כמה שעות הליכה מאומצת נאלצו לחזור לירושלים, שכן שעת הזריחה קרבה והם עדיין רחוקים ממטרתם.

למחרת יצאו להרטוב (בדרכם עיכב אותם לשעה קלה משוריין בריטי, וערך ביקורת וחיפוש). המחלקה הגיעה להרטוב באיחור של שעתיים ומחצה, בשעה 21.30 בערך. בשעה 23.00 יצאו שוב לדרך. הפעם בתואי נוח יותר להליכה, אם כי ארוך יותר, אך מוּכּר לפלמ"ח מסיורים קודמים. נסיונות המפקד רפאל להניע את דני מס, מפקד הכוח, לדחות את היציאה משום השעה המאוחרת, העייפות הרבה, וחוסר מכשיר קשר, לא הועילו; דני עמד בתוקף על דעתו שיש לצאת, כי הגוש במצוקה, אין זמן לשיקולים נוספים, יש לצאת ויהיה־מה! בהתאם לתכנית המקורית היה עליהם להגיע לגוש בין השעות 2.00–3.00 ולכן נשלח מברק מירושלים לגוש: “מחלקה יצאה ברגל הערב מהרטוב אליכם. תגיע כנראה בין 2.00–3.00. היא מביאה חומר־נפץ לפיצוץ גשרים בין חברון לירושלים. אם תוכלו לבצע זאת עוד הערב” – נזכור שהגוש יושב על דרך ירושלים – חברון, ועיקר משימתו מטעם הפיקוד העליון הייתה לשמש עמדה קדמית לירושלים הבירה. לנתק את הדרך חברון – ירושלים ולמנוע בכך זרימת כוחות אויב לירושלים. כפי שהיטיב לבטא זאת לאחר זמן, בימי הקרבות, מפקד הגוש, מוש ז"ל: “מה אנו ומה חיינו, אפס וכלום, העיקר הוא המפעל שבו אנו חיים. נכּה באויב בכל מקום שנשיגנו – נפריע לו לממש את זממו – תשובתנו נחושה – נצח ירושלים”. לגוש ולפיקוד בירושלים הגיעו רסיסי שמועות על קרב בהרי חברון ועל יהודים שנהרגו. כיון שהמחלקה לא הגיעה לגוש, יצאה פלוגה מהרטוב לחפש אחר המחלקה האובדת, אך כולם חזרו ללא כל תוצאות. עקבות המחלקה נעלמו ואינם.

מחקירת כל האנשים שהיו קשורים בשעות האחרונות עם המחלקה, וכן מחקירת ערבים בכפרי הסביבה, שזכרו את הפרשה כולה, מצטיירת התמונה הזאת:

המחלקה יצאה מהרטוב, עקפה את משטרת הרטוב הבריטית ופנתה דרומה בואדי זנוח. צליעתו של אחד הבחורים עיכבה את המחלקה, ובשעה 1.00 אחר חצות נפרד מהם ועמו שני מלַווים, במקום הכפר זנוח כיום, ושלושתם חזרו להרטוב. שלושים וחמישה הבחורים המשיכו בדרכם דרומה, עברו ליד רוגלית של היום ופנו מזרחה בואדי גדור. בין 5.00 – 6.00, עם אור ראשון, ראה אותם רועה ערבי מצוריף במסעף הואדיות חלושה – שאב־א־סייף (נ.צ. 1543/1186), והוא שהודיע על תנועת המחלקה והתחיל להזעיק את ערביי צוריף.

לאחר שעברו כ־15 ק"מ מבסיס היציאה, ועברו את הרכס הגבוה עם כל משאם הכבד, נתגלתה המחלקה והותקפה בצליפות על שלוחת קורונט־אל־ג’ורון. הם פנו צפונה, עברו את שוקפאן־א־צוץ, וחצו תוך קרב אש את נחל עציונה, במגמה להגיע אל ראש הגבעה. לפי המתואר קלושים היו הסיכויים להצליח. המחלקה הקטנה יחסית נתגלתה למתקיפים עמוק בלב שטח האויב. בלא מכשיר קשר ובלא כל סיכוי להזעיק עזרה מהישוב, כל הרכסים סביבם נתפסו על־ידי המוני ערבים מזויינים, הזועקים בקולי־קולות, וסוגרים עליהם כטבעת המתהדקת. ההעפלה לגבעה “דאהר־אל־חאגה” תוך לחימה, מעידה על רוחם הבלתי נרתעת. איש מהם אינו נסוג, ואינו מתחמק למצוא לו מסתור במבוך הערוצים, במערות ובכוכים. כבר בראשית הקרב היו להם פצועים והם נשאו אותם על גבם במעלה הגבעה נ. ג. 573. ערבים שהגיחו מהר סאנסאן ומגבעה נ. ג. 603 סגרו עליהם מלפנים ומאחור.

הערבים העידו שמשעה 7.00 בבוקר ועד 16.30 בערך אחר־הצהרים, ניטש קרב עז בין המחלקה לבין המוני ערבים שנתקבצו מהכפרים ומכל הסביבה. הקרב תם עם נפילתו של אחרון הלוחמים, לאחר שאזלה תחמושתם לחלוטין.

בתחקירו של יהושע כהן וחבריו הואר באור חדש קרב הגבורה של מחלקת הל"ה, שהיה לאחד מסמלי מלחמת־הקוממיות כולה בעיני היהודים. גם הערבים לא הסתירו הערצתם ללוחמים הנועזים, שלא נרתעו ממשימה קשה והרת־סכנות מלכתחילה, ולא נטשו את פצועיהם ולא נסוגו בודדים מהמערכה, ולא הותירו באשפתם כדור או רימון אחד אחרי נפילתם בקרב.

שמעתי את העדויות ועברתי בנתיבם, שנתגלה בכל מוראותיו ותפארתו הגורלית. עתה היינו מתוַודעים למקום מלחמתם, וראינו שגבורתם הייתה כגבורת גיבורי מצדה, וגדולה פי כמה ממה שדימינו…

הבנתי לרוחו של יהושע כהן וחבריו, שביקשו לאשש את מחקרם בעדותו של ג’ון דוגאן, שהיה מפקד המשטרה בחברון, והוא אסף בידיו ממקום הקרב את גוויות הל"ה. אותו קצין אנגלי בדימוס ישב אי־שם באנגליה, ומן הראוי היה להביאו לישראל ולגבות עדותו. גם אנשי גוש עציון שנותרו בחיים זוכרים לו חסד יחסו החיובי ליושבי גוש עציון בימי המצור. לפני ארבע שנים ביקר ג’ון דוגאן בישראל והתארח בניר עציון. גם בביקורו אז סיפר לאנשי ניר עציון על מערכת הל"ה דברים שרק הוא ידע עליהם, כמפקד חברון. ביום 18.6.69 פניתי בשם המשפחות השכולות של הל"ה למשרד־הביטחון, וביקשתי את עזרתו בהזמנת ג’ון דוגאן, שלעדותו ערך מכריע, ויש בה כדי להשלים ולאַמת את מחקר הצוות על מקום לחימתם ונפילתם של בנינו. ב־4.7.69 אושרה פנייתי, וניתנה הוראה לראש אגף שיקום והנצחה, להזמין את מר ג’ון דוגאן לישראל. ב־19.1.70 הגיע ג’ון דוגאן לישראל, ולמחרת היום נועדה פגישתנו אתו בכפר עציון.

יצאתי מירושלים יחד עם ראובן מס, אביו של דני, אל כפר עציון. דוגאן התארח באחד המלונות בירושלים כאורח משרד־הבטחון. הח' בן־דוד, שהיה המוכתר של גוש עציון והיה מן הלוחמים שנשארו בחיים, היה שבוי בידי הלגיון הירדני ועתה הוא ממתיישבי המושב השיתופי ליד הכרמל, בניר עציון, והוא שליווה את האורח בימי שהותו בישראל. בדרך עברה לפנינו מכונית ונעצרה, והכרנו את בן־דוד ואורחו, והם יצאו לברכנו. ג’ון דוגאן פגש אותנו כהורים למשפחת הל"ה, והיתה בלחיצת ידו ובמאור פניו גילוי אנושי של רִגשת הפגישה, כאילו ברית ידידות כרותה בינינו משכבר הימים. לבושו האזרחי והאלגנטי, קומתו הגבוהה ופניו המביעים מרץ וחכמת חיים, הבטיחו שאכן הוא צופן בו דרישת שלום מיקירי נפשנו.

גילו קרוב לשבעים ומראהו כבן חמישים. ידענו פרטים אחדים מתולדות חייו. כאחת־עשרה שנה שירת כקצין־בולשת בארץ, עד תום המנדט, דיבר עברית וערבית. כאחת־עשרה שנה שירת דוגאן כרב־פקד, בחוף הזהב (גאנה של היום) וכשנתיים שירת בתור מפקד בית־ספר גבוה לשוטרים בדרום־מזרח אסיה.

במלאות לו ששים יצא בדימוס משירותו בממשלה, ומילא שליחויות רמות בליווּי מקמילן, בהיותו ראש־ממשלה. עתה הוא מבלה זמנו בכתיבה ובהרצאות בנושא ארגונים פוליטיים בחזיתות קומוניסטיות. הוא לא הקים לו משפחה.

לאנשי גוש עציון זכור גם לילה לאחר קבלת החלטת האומות המאוחדות על הקמת מדינת ישראל, שג’ון דוגאן בא בלוויית שוטרים להיות עם אנשי הכפר מחשש התפרעות קנאים ערבים, כפי שקרה במזרח ירושלים, וזוכרים לו חסד עמלו בהבאת גופות הל"ה לקבר ישראל.

בכפר עציון הקבילו את פנינו בני מתישבי גוש עציון לשעבר, אנשים צעירים מתנועת בני־עקיבא, שנחלצו מיד לאחר שחרור הגוש במלחמת ששת הימים להקים שם ישוב גדול: עירוני, חקלאי ותעשייתי. וכבר ניכרת פעולתם במבני המשק ובנטיעות החדשות.

עמהם היה יהושע כהן, שבימי המאבק רדפה אותו הבולשת הבריטית כאחד ממפקדי לח"י, והכריזה על ראשו פרס של אלף לי"ש. כשהושיט יהושע ידו לג’ון דוגאן שאל אותו בחיוך טוב מי הוא המאושר שקיבל את אלף הלירות בעד ראשו? חייך ג’ון דוגאן ואמר: “אני הוא המאושר למראה ראשך החי עליך.”

נתכנסנו במעונם של זוג צעיר, הבחור מבני חברי כפר עציון, והבחורה עולה מארצות־הברית, שנצטרפה עם עלייתם לקיבוץ כפר עציון. ג’ון דוגאן ישב על הספה ומסביבו חברי הצוות של בית־ספר השדה. היה שם גם רב־סרן אלקנה, שגילה את מקום קבורתו של אבשלום פיינברג, איש “נילי”. פתחתי ובירכתי את ג’ון דוגאן, אמרתי לו כי הורי הל"ה זוכרים לו חסדו מימי נפילתם של בניהם בקרב; יחסו אלינו היה כקרן אור באפילת היחסים שהיו לנו אז עם השלטון הבריטי בארץ, וכולם מצפים לעדותו המכרעת על מקום המערכה, ואף נשמח לשמוע מפיו הבהרות על תעלומת מערכתם. שמענו שאסף מכתבים שכתבו בנינו ברגעיהם האחרונים ולידינו לא הגיעו. אולי יש בזכרונו פרטים לא נודעים שהיינו רוצים לדעתם. האם לא היו בידו תמונות שצולמו לאחר נפילתם?

דוגאן הקשיב ואישר שהבין את כל השאלות, ואמר: אני זוכר את המכתבים והפתקים שמצאתי לידם, שנכתבו כנראה בשעות האחרונות לחייהם. שמונה־עשר מכתבים אספתי, חלקם היו מוכתמים בדם. מסרתי את המכתבים במרכז המפקדה בירושלים, חושבני שהמכתבים נמסרו אז לסוכנות היהודית, לאיש שהיה ממונה על יחסי־הציבור והקשרים עם אנשי השלטון בארץ.

אני זוכר שצילמתי את הנופלים, וכארבע תמונות מסרתי לידידי בכפר עציון. את קרב הל"ה אני זוכר היטב, ופרטיו חקוקים בי כאחד המאורעות שהניחו רשמם בי משנות שירותי בארץ הזאת. אני זוכר אותו בוקר של יום ששי, הייתי יחד עם רב־סרן בריטי ממחנה צבאי ליד חלחול, מצפון לחברון. התווכחנו אם אפשר לירות ביעילות במרגמות כשהן מורכבות על רכב. אני טענתי שאפשרי הדבר, גם הוכחתי זאת למעשה כשיריתי במרגמה של 2 אינץ' שהרכבתי בירכּתי הטנדר הממונע. באותה שעה בא ערבי והודיעני שיש צרות בכפר צוריף. לא הצלתי מפיו מה הן הצרות ויצאתי מיד לצוריף. נסעתי בדרך־לא־דרך עד שהגעתי לכפר. הלכתי אל המוכתר, והוא כיבדני בכוס קפה והכחיש כי אירע דבר. דומה היה לי שהאווירה בכפר הייתה רגילה. אמנם לאחר שנסעתי חשתי שאכן היה דבר חורג מן הרגיל. היה זה יום ששי, וכל הגברים המבוגרים היו בכפר, אבל ידעתי שכרגיל הם הולכים להתפלל במסגד הגדול בחברון. בשעה שהייתי בכפר הייתה השעה קרובה לשעת הצהרים. במחצית השעה ששהיתי בכפר לא שמעתי הדי יריות – גבעה 573 נמצאת במרחק שני קילומטרים בקו אויר מהכפר – ואני שבתי לחברון. בשעה חמש ושלושים אחר־הצהרים טילפן אלי הרופא המקומי ד"ר אבו־לאוֹ, מוסלמי מיוגוסלביה, והודיע לי שלמרפאתו הביאו הרבה פצועים, מיהרתי למרפאה ומצאתי אצלו כעשרה פצועים קשה וביניהם אחדים שהיו פצועים קל יותר. חקרתי אותם ומהם נודע לי על קרב עם כוח יהודי גדול. לפי תיאורם התחולל הקרב על גבעת סלעים הסמוכה לכפר צוריף.

למחרת, ביום השבת, חזרתי לצוריף בלוויית מפקח ערבי, טהר סעיד, ועם רב־סרן מהצבא הבריטי. באנו לצוריף והערבים הכחישו גם הפעם שהיה קרב. איימתי עליהם איומים קשים ודרשתי מהם שיוליכוני אל מקום הקרב. קיוויתי שאולי נמצא אחדים מהפצועים בחיים. לא הנחתי להם להתחמק עד שנמצאו שני נערים רועים שניאותו להראות לנו את מקום הקרב. יצאנו ברגל דרך השדות עד שהגענו לואדי. העמדתי את הרב־סרן הבריטי על הרכס הצופה לואדי, ודרשתי ממנו לחכות לסימן שאסמן לו בידי כאשר נמצא את הגוויות. אם אסמן לו בידי, יחזור לחברון ויודיע למפקדה בירושלים.

ירדנו לואדי העמוק עם שני הרועים ועם המפקח טהר סעיד, והתקרבנו אל הגבעה הידועה בשמה גבעת־העץ, על שום אלונים נמוכים הצומחים שם. על האוכף, בצדה המזרחי של הגבעה, מצאתי גופה עירומה, ואז פניתי לרכס שעליו עמד הרב־סרן הבריטי, הרימותי ידי והוריתי כי נגלתה גופה אחת. מיד פנה הרב־סרן והלך לחברון.

המשכתי בדרך לגבעה ובמרחק שלושים וששה מטרים מצאתי גופה שניה. ראיתי שאחת הגופות הייתה של אירופי, ואחת הייתה שחומה כשל יהודי תימני.¹

שלחתי את טהר סעיד לראש הגבעה לראות מה שם, ואני ושני הרועים הלכנו במורד הגבעה. הרועים אמרו לי שיש גופות עירומות בצדה המערבי של הגבעה. בלכתנו בתחתית המדרון מצאתי עוד שתי גופות, וגם הפעם הייתה האחת של אירופי והשניה של תימני.

הנערים הרועים שהלכו לפני טענו שיש עוד גופה. במרחק של קילומטר מצאתי גופה של אדם שזרועו הימנית מרוסקת, כנראה מרימון שהחזיק והתכוון לזרוק. היה זה אדם בעל מבנה גוף רחב וגבוה כגופו של אתלט. הרמתי את גופתו ונשאתי על גבי אל הגבעה. באותה שעה הודיע לי טהר סעיד שמצא כבר חמש־עשרה גופות, וכי הוא רואה עוד גופות במרחק־מה. הוריתי לנערים לגרור את הגופות ולאספן לראש הגבעה.

מצאנו שוחה וריפדנו אותה בענפי השיחים. באזור השיחים מצאתי קבוצה של שש גופות, שהיו חבושות בתחבושות ולידן בקבוקי פלסמה, כנראה הייתה זו תחנת איסוף הפצועים של המחלקה. לידם מצאתי פתקים ומכתבים שהיו רוויים דם. נראה שהפצועים כתבו אותם ברגעי חייהם האחרונים. אספתי את כל הפתקים והמכתבים, חיפשתי אחר פצועים שנותרו בחיים ולא מצאתי. גם נשק לא מצאתי לידם.

אספנו אבנים וסלעים וענפי שיחים וגדרנו מסביב לשלושים וחמש הגופות שאספנו ממקום נפילתם. את הגדר הקמנו למגן מפני תנים ושאר חיות. בחשכת הערב חזרתי עם המפקח והרועים לכפר צוריף. נפגשתי עם המוכתר ועם מנהיגי הכפר וביקשתי לשכנע אותם לאסוף את הגופות מהגבעה ולהביאם בגמלים או בחמורים אל משטח השדה ליד כפר ג’בע, שמכוניות תוכלנה להגיע לשטח ולהסיען משם לקבורה. הערבים סירבו בעקשנות. ציטטתי להם את דברי הנביא מוחמד מהקוראן, “כל הנשמות אחר מות האדם הן לאלוהים”, אחר־כך איימתי עליהם, ולבסוף ניסיתי לרכוש את לבם והבטחתי תשלום של 500 גרוש לכל גופה, ואז הבטיחו שישתפו פעולה לפי הוראותי. אז חזרתי לחברון ובדרכי מסרתי לבן־דוד ידידי על נפילתם של הל"ה.

בבוקר יום ראשון חזרתי לכפר צוריף, לבדוק כיצד מתקדם פינוי הגופות. בבואי לכפר מצאתי בו חסימה ומהומה. מכונית משוריינת עמדה באמצע הכפר, ומולה הועמדו שלושה אנשים אירופיים עירומים אל הקיר, והערבים מוכנים להוציאם להורג. הערבים אמרו לי שאלה הם יהודים שהתחפשו לאנגלים וניסו להשתלט על הכפר.

השתקתי את זעקותיהם הטרופות וניגשתי אל האנשים. פניתי אליהם בעברית ונוכחתי לדעת שהם אנגלים. שני קצינים ונהגם. הם באו לצוריף לברר את עניין הקרב. הוכחתי לערבים את טעותם והצלתי את האנשים ממוות. השמועה על כיבוש כפר צוריף בידי יהודים התפשטה כשריפה בקוצים יבשים, והגיעה אף אל הערבים שעסקו בפינוי הגופות מהגבעה. הם הספיקו להביא שמונה גוויות למשטח השדה בכפר ג’בע, ואת יתרן הוליכו על הגמלים. כשהגיעה אליהם הידיעה על כיבוש הכפר בידי יהודים השליכו את הגוויות לתהום ורגמו אותן באבנים ורצו להגן על כפרם.

דיברתי עמהם, אך כל דברי ונימוקי לא הצליחו לשכנעם. נאלצתי לגייס יחידת חיילים בריטיים, והם אספו את הגופות ממקום שנזרקו. אחת הגופות נכרת ראשה, וברבות מהן היו סימני הרגימה באבנים. מפקדת ירושלים ביקשה ממני להביא את החללים לירושלים. אך שיכנעתי אותם שלא לזעזע את ההורים, ולקברם בגוש עציון. המפקדה הבריטית התקשרה עם הסוכנות היהודית וביקשה להודיע לאנשי גוש עציון על הבאת החללים לקבורה בכפר עציון. בחשכת הלילה הבאנו את גופות הל"ה במשאיות צבאיות. נעצרנו בשער הכניסה לכפר עציון. השומרים חשדו בנו. האווירה הייתה מחושמלת. נסיבות נפילתם לא היו ידועות. אף הייתה למתישבים הרגשה כי האנגלים יכלו למנוע את האסון. אחדים סברו כי לבריטים יד בדבר. לאחר שהסברנו לשומרים התירו כניסתנו. כשהגענו למרכז כפר עציון, ביקשתי לשלוח את הנשים מן המקום. המתישבים הביאו סדינים ועטפו כל גופה ונשאו אותן לאולם. השכיבו אותן בשורה לאור נרות דולקים.

כאשר פניתי לאחד האנשים שהכרתי בברכת שלום, ענה לי האיש: “לךָ אין בפינו שלום.” הבנתי לנפשו. שלחתי את המשאיות הצבאיות ואת החיילים למחנה שלהם. לאחר שיצאתי לדרך קיוויתי לתפוס טרמפ במכונית בריטית לחברון. לא הייתה כל תנועה בדרך, וכל הלילה שכבתי בצד הדרך.

שאלנו אותו על הרועה הזקן. הוא שמע על הרועה הזקן. אך בחקירתו סיפרה לו אשה ערביה מצוריף, שהיא וחברתה יצאו ביום ששי עם אור הבוקר לקושש עצים להסקה, ופגשו שני אנשים חמושים, והם אמרו להן, אל תפחדו, אנחנו מן “ההגנה הערבית”. הן נבהלו מן האנשים ורצו לכפר וסיפרו על האנשים החמושים שראו. ייתכן, אמר דוגאן, שאלו היו שני סיירים תימנים שנשלחו לסייר את הסביבה.

רב־סרן אלקנה ניסה לחקור את דוגאן, אם הגיש דו"ח למפקדה הבריטית לאחר נפילתם של הל"ה, ואם אפשר להשיגו. ג’ון דוגאן אמר שהדו"ח הוגש, וגורלו כגורל כל התעודות שנגנזו עם סיום המנדט הבריטי בפלשתינה. עד כאן דברי דוגאן בבית.

לאחר ששמענו את דבריו של ג’ון דוגאן יצאנו אל הכפר צוריף. יהושע כהן היה מאופק והקשיב לכל דבריו של דוגאן. לו ולצוות היתה חשובה בעיקר עדותו של דוגאן על מקום הקרב. יהושע נהג בזהירות רבה. בצאתנו לצוריף, אמר יהושע, אנחנו נלווים אליו, ועליו להוליכנו בדרך שהלך בה כדי לגלות את מקום הקרב.

בידי ג’ון דוגאן היו פנקסים שהיו שמורים עמו מימי שירותו בחברון והוא הוכיח כוח זכרון נדיר. הוא ביקש מַפּה של האזור, מפה בריטית של אותם הימים, ואנשי הצוות המציאו לו את מבוקשו. התקרבנו לכפר צוריף ואמרנו לג’ון דוגאן שיוליך אותנו לפי זכרונו אל מקום הקרב. וג’ון דוגאן הוליך אותנו תחילה אל משטח השדה שקבע לאיסוף החללים, ליד הכפר ג’בע. עברנו שטחים מסולעים ושדות זרועים. עלינו גבעות עד שהגענו אל חלקת השדה שאליה הביאו ערביי צוריף את שמונה הגוויות הראשונות, ושלשם הביאו החיילים הבריטים את כל הגופות, לאחר שהערבים השליכו חלק מהן אל התהום.

מהמקום הזה הוליך אותנו ג’ון דוגאן אל גבעת הקרב 573. יהושע ואנשי הצוות התפלאו על זכרונו ועל אישור עדותם של הערבים בגילוי התעלומה. בדרכנו לואדי עציונה הביא ג’ון דוגאן השערה על סיבת פנייתם של הלוחמים אל הואדי. הוא חושב שדני מס התכוון להסתתר עם חבריו עד רדת החשיכה מאחורי הסלעים הגבוהים, ולפרוץ אל היעד בחשכת הלילה, אך ברדתם אל הואדי התגלו לערביי הסביבה, הללו סגרו וחסמו דרכם והחלו להתקיפם. ג’ון דוגאן הוליך אותנו לערוץ המבתר את הר סנסאן, שבצדו המערבי נמצאת הגבעה 573, והראה לנו בקצה הערוץ, בצד המזרחי של הגבעה את המקום, בו מצא את שתי הגופות. כנראה, אמר דוגאן, נשלחו השניים למשוך אליהם את אש האויב או כדי לְוַדא את עָצמת האש. כאשר נפלו הוליך המפקד את האנשים לצד המערבי, אך התברר שגם כאן היתה אש האויב חזקה מאוד. אבל הם הבינו שעליהם לעלות לראש הגבעה. הם אספו את הפצועים ונשאו אותם במעלה הגבעה, שסלעיה ובקיעיה ושיחי האלונים שבה ישמשו להם מחסה טוב. לפי הגופות שאספנו, סיפר דוגאן, ניכר היה שהלוחמים נערכו בחזית היקפית של 360 מעלות, והתרכזו ביחוד בצפון־מערב הגבעה, מקום שאליו ירו אש תופת הערבים הממוקמים על גבעה גבוהה מהם ב־30 מטר.

כשטיפסנו ועלינו בגבעה הראה דוגאן את מקום הנופלים ואת המקום שבו ריכזו את כל החללים, ויהושע וחבריו סימנו את המקומות באבנים. דוגאן סבור שמספר הערבים שהתקיפו אותם היה לכל המרובה מאתיִם. יהושע כהן אמר שהערבים סיפרו על מאות ערבים שהובאו במשאיות, אפילו מבאר־שבע. ג’ון דוגאן אמר שהמערכה העיקרית נמשכה כשעה וחצי, למן השעה שתים ועד שעה שלוש וחצי אחר־הצהרים.

דוגאן מסיק שברגעים האחרונים הורה המפקד, דני, או אולי אחֵר שהיה בפיקוד, לשלושה מן האנשים שלא נפגעו, לנסות ולפרוץ דרך ולהגיע להרטוב כדי לדווח על הקרב ועל המחלקה, כדי שידעו בישוב מה קרה להם. אותם השלושה, שמצא דוגאן את גוויותיהם במורד הגבעה, הם ה"אירופי" וה"תימני", והשלישי היה האיש האתלטי שהוא נשא את גופתו על גבו. אותו איש שרירי רץ קדימה והשליך רימונים, והצליח להתקדם עוד קילומטר בדרכו להרטוב, עד שפגע כדור בזרועו כשעמד להשליך רימון, או אולי התפוצץ הרימון טרם זמנו. בגופו לא היו סימני יריות, מלבד היד המרוסקת.

דברי העדויות ששמענו נתמזגו בנוף הרי חברון וגוש עציון.

מפִּסגת הגבעה ראינו במרחקים את הרי יהודה, עד חוף ים הגדול. לפנינו נתיבם הנועז של הבנים כשהלכו מעמק האֵלָה בדרכם בחשכת הלילה בואדיות, כשהם מעפילים עם כל המשא הכבד של הנשק והציוד. הרועה הזקן שעבר על פניהם בתנוחתם ולא נגעו בו לרעה, הוא שהזעיק עליהם את האורב. הם פנו מדרכם צפונה, עלו ברכס הגבוה וירדו אל ואדי עציונה. כשהאיר עליהם היום הותקפו בכדורי המתקיפים, שהיו במקום גבוה מהם. מתוך אחוות לוחמים הם נושאים את הפצועים על גבם כדי להביאם אל השיחים בראש הגבעה ולמצוא להם מחסה ולחבוש פצעיהם. שם נערכו להגנה היקפית. הם לחמו כשהם פוחתים והולכים, בהרגשת הבדידות האיומה, ללא כל קשר עם היעד הקרוב, ובאין יודע את דבר הקרב המתחולל למן הבוקר ועד ערוב היום.

הנשק להט, והכדורים פוחתים. רק שנים־עשר לוחמים נותרו בחיים ולחמו עד פנות היום. כשאזלו הכדורים ונדם נשקם, גברו עליהם האויבים. אף רימון אחד, אף כדור אחד לא נמצא באשפתם. כך סיפרו הערבים. רגלינו עומדות במרום הגבעה 573. השמש יורדת על הרי חברון. משכבות האדמה המסולעת גדלים שרידי חורש. אין כאן סימני עקבות אדם, כי קשה מאוד העליה לראש הגבעה. באדמת הגבעה פורחות הרקפות, והצוקים שומרים סוד יומם האחרון של הל"ה עלי אדמות.

בין הנופלים היה בני טוביה. וכשאני מבקש לתהות על הגידולים המופלאים האלה שגידלה הארץ ואספה אותם אליה באִבּם, איני יכול אלא לחזור אל פרשת לֶךְ־לְךָ של משפחתנו. בפרקים הבאים אנסה לספר משהו מעבָרוֹ של טוביה בארץ הזאת, ומֵעבַר אבותיו. עבר זה אולי אינו העבר שהיה מצטייר בעיני בני זכרונו לברכה, שהרי כל אדם חידה סתומה לעצמו הוא. בבדידותו מת בני, ואת הסוד המלא של יִחודו לא אדע לעולם. על כרחי אני מוצא עצמי בדפים הבאים חוזר ומספר על עצמי, על חיי שלי בארץ הזאת, פרשיוֹת־פרשיות, תחנות־תחנות בדרך חיי, שהרי, כמאמר המשוררת, “רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה”. אם יהיה בסיפור חיי שלי כדי לזרוע מעט אור על פרשת צמיחתו והתהווּתו של טוביה – מה עוד אוכל לבקש לי?

לֶךְ־לְךָ    🔗

ששה בנים ושתי בנות הביאה אמנו לאור החיים. כל ילד עולם לעצמו הנושא את חותם גורלו. יחיד ומיוחד היה לי אחי מרדכי, שהיה צעיר מאחותנו שרה הבכירה בארבע שנים וגדול ממני בשנתיִם. מילדותו היה רפה וענוג, ביישן וכבוש לדמיונות עולמו הפנימי.

הורינו היו טרודים תמיד בעסקיהם. אבא בסחר התבואות ובמשלוחיהם לעיר הנמל. ואמא, שלא רצתה להיות תלויה בהכנסותיו, סידרה לה באגף ביתנו הגדול חנות מכולת והייתה עובדת בה רוב שעות היום.

לילות שבת ומועד היו שעות התוַעדות וקִירבת נפש במשפחה. אמא מברכת על הנרות, ואנחנו שרים זמירות קודש ושירי כיסופים לציון וירושלים. אבינו היה מחסידי הד"ר הרצל והיה מוקסם מחזונו על מדינת היהודים, ואף החליט להיות בין המגשימים. התחיל מתקין עצמו לעליה לארץ־ישראל. כשהיה מודיע בבית על צעדיו לקרב את יום עלייתו, היתה כל הודעה כעין רעידת האדמה, ואמנו הייתה חשה שאיזו רוח שגעון נכנסה באבי המשפחה כאש זרה העלולה להחריב את ביתנו. נושאת הייתה בנפשה אימה ותוגה, וגדול היה צערה שגם ילדיה, הבת הבכירה ומרדכי אחי, נלהבים לחלומו של האב ומדביקים בהתלהבותם את כל בני־ביתה. אחינו מרדכי היה אהוב ביותר על הסבתא, אם אמנו, שנתאלמנה מסבא יוסף, יהודי אציל ובר אוריין, וראתה במרדכי את נחמתה היחידה לאחר שנפטר בעלה, מאור חייה. בכל ביקוריה אצלנו חשנו באבלה על חורבן ביתנו. כאילו נפרדת מיקיריה העומדים על פי תהום. אחי היה בן אחת־עשרה והיה מצטיין בכשרונותיו בלימודי התנ"ך ובראשית לימודי התלמוד. היינו מקבלים את השבועון העברי “עולם קטן” וקוראים בצמא את “כל אגדות ישראל” של לבנר.

ראינו את אמנו מתאבלת ובוכה על אסונה, כשאבא כבר מכין את התעודות לנסיעתו כחלוץ לפני המשפחה. הנה כבר בא לידי הסכם על מכירת ביתנו על כל בניניו וחצרותיו והגן הגדול שלרגלי ההר. הבית נמכר לדודנו, שמשפחתו הייתה מתגוררת בכפר בין הגויים.

ובאחד מימי האביב בשנת תרס"ד עלה לפנינו אבא לארץ־ישראל. אמנו עוד קיוותה בנפשה, שאולי ישוב. אבל גם ידעה והכירה אותו שהוא לא ישוב. והיא תלך אחריו, בעל כרחה תלך. עברו חדשים ואבא הודיע שקנה לו חלקת אדמה במושבה ליד פתח־תקוה, ושמה “יהודיה”, ואמא ידעה שהכל אבוד ואין להשיב. הכל נמכר, הבית והאחוזה והגן, ועמהם עשרים שנות חיים – הכל נצרר בצרור של כמה אלפי רובלים. עכשיו עליה לנסוע עם הילדים, עליה ללכת אחריו. בעצם שנות עלומיה נכרתה. מאמא, מאחיה, מביתה…

והימים ימי חורף, ועליה להפליג בים עם ששה פעוטות, והיא בהריונה.

בנר שלישי של חנוכה תרס"ה הגענו לחוף יפו, לאחר שבועות של טלטולים בים הסוער, ואמא מרחפת עלינו כציפור על גוזליה. בערב שבת הוליכנו אבינו בעגלה לביתו שנפל בגורלו בין שתים־עשרה המשפחות בכפר יהודיה, אותו כפר שעזבוהו מתישביו בימי יסודה של פתח־תקוה.

מעטים מאוד היו הילדים בני גילנו בכפר. ולא היה בית־ספר ולא מורה ללמדנו. חדשים חלפו ואנו פטורים מעול תורה. רק אחינו מרדכי עקר מן הבית וגלה למקום תורה. כולנו ידענו נפשו הענוגה וצמאונו ואהבתו למצות־התורה.

לתלמוד־תורה נתקבל, ובכל ראשון בשבת היה יוצא מביתנו יחד עם אבי אל המושבה. אבא לעניניו – עתיד הוא לשהות כל ימות השבוע בין אנשים זרים. מפִתם יאכל ובצל קורתם ילין. ורק בערב שבת יחזור אלינו. ומי עוד כאמא מַכּירה את בנה שמטבעו ענוג הוא וביישן. רזה בגופו ורפה־אונים, וגם עליו תבכה יום־יום. אך אחינו מרדכי יצפין בנפשו סבלותיו. הוא יודע תוגת נפשה של האם. אך צמאונו לתורת ספרי הקודש גדול; יודע הוא שאין התורה נקנית אלא בגלוּת זו מן הבית.

עננה כבדה ירדה על ביתנו. אמא ילדה ללא עזרת יולדת בת ושמה נחמה. עבר חורף וגשמיו, עבר אביב, ובא קיץ וחוּמו הלוהט. רבים מן המתישבים עוזבים. מהם יורדים לחוץ־לארץ ומהם מבקשים אחיזה ביִשוב אחר. גם משפחת הורוויץ מעולי קישינוב עזבו, ואתם הילדים, חברינו היחידים. נשארנו בודדים במושבה. אבא חדל לעודד ולנחם. כמו מסתיר מבוכתו מאמנו המיואשת. השומר הערבי חדל לשמור, ובלילות באים גנבים ועוקרים דלתות וחלונות מבתים שנעזבו.

אבא נוסע על חמורו לפתח־תקוה וליפו, וחוזר ושותק. שמא נתחוור גם לו שאין עתיד למושבה הנעזבת, שהשקיע בה את כל הונו שהביא. ואין מי שיבוא לחננהּ, וכל מה שטיפח באחוזתו באהבה ובחרדה ירד לטמיון.

באו ימי החמסין הלוהטים ואתם זבובוני הברחש העוקצניים והטורדניים. גופותינו כוסו פצעים וגרדת. ואין רופא וחובש לפצעינו. הבאר היחידה העמוקה שאת מימיו אנו שואבים בחבל ודלי, החלה שורצת תולעים קטנות ושחורות, ומימיה מבאישים. אבא רוכב על חמורו להביא מים מן המושבה הגרמנית וילהלמה, הרחוקה מאתנו מהלך שעה אחת, בכדי חרס גדולים הנתונים בשקים. הוא מביא את המים ממרחקים, ולשתות נותנים לנו רק במשורה.

אמא לקתה בדלקת עינים. אולי מרוב בכי. והדלקת מתפשטת ואף אנו לוקים בה. אבא מביא מהעיר טיפות לריפוי ואנו מטפטפים זה לזה. צורבות הטיפות, אך מרפא אינן מביאות.

אבא נסע ליפו למכור כלי כסף, תמורת מזונות. כבר עברו יומיִם ואבא לא חזר מדרכו. הימים ימי שרב והמים אזלו מכדינו. ניחרים מצמא יצאנו לקראת אבא. מבטינו חרדים למרחקים ומצפים לבואו. רק ביום השלישי לנסיעתו חזר. בטרם ינוח מדרכו מיהר והטעין את הכדים וזירז את החמור למושבה הגרמנית. לנו לא נתן להילוות אליו, שלא לעזוב את אמא והתינוקת, אחותנו. ישבנו וציפינו לשובו, והשעות ארוכות. וכשהגיע עם מטענו יצאנו לקראתו. נרגז היה ולא נזהר בהורדת כדי־החרס, ונתדפקו זה בזה ונשברו.

ספקה אמא ידיה ונפלה מתעלפת, הִזה עליה משיירי המים שבשברי הכדים. הושבה רוחה של אמא והיתה יושבת ומביטה בנו בתוגה. באותה שעה ראינו בשברונו של אבא. רפתה גם רוחו שלו האיתנה. שנה אחת לאחר יום עלייתו לארץ בא הקץ על התנחלותנו. כמו לאחר שריפה השארנו כל מה שהשקענו במקום. נטלנו מיטלטלינו ועזבנו את המושבה ועברנו לגור בפתח־תקוה.

בקצה המושבה שכר אבא דירה למגורינו. והוא היה נכון לכל עבודה כדי לקיים את משפחתו הגדולה. כבר כלו עבודות העונה, שהיה עובד גם בהיותנו ביהודיה, והימים ימי החרם על הפועל העברי בנחלות האיכרים. אחדים מאיכרי המושבה היו מגדלים ירקות כגידולי ביניִם בפרדסיהם. ואבא החל לקנות מהם את תוצרתם. היה אורזם בתיבות ומטעינם על גב החמור, בעל־החיים היחיד שנותר לנו, ומביא את הירקות לשוק. והוא היה ירקן יהודי יחיד בין הרוכלים הערבים הרבים שהביאו תוצרתם לשוק. רוב הנשים היו מעדיפות לקנות אצל הרוכלים גם אם היו המחירים שוים, ואף־על־פי־כן הצליח למכור את תוצרתו.

ביקש אבא רשיון להקים דוכן מכוסה גג בפינת השוק, ולא קיבל תשובה. ביקש מבעל מגרש סמוך לשוק להחכיר לו חלקת קרקע, והקים צריף קטן בקרבת השוק. מיד הופיעו שליחי הועד וציווּ לפרקו. טענה בפיהם כי הזכות לפתוח חנויות שמורה לאזרחי המושבה בלבד.

אמא, העוזרת לאבא בפרנסתו, שואלת במר נפשה, הזאת ארץ־ישראל, עד כדי כך צרה עינם של ותיקים בפת לחמנו? כך היא שואלת את שליחי הועד, אך אין בפיהם מענה לשאלתה. וכך נתגלגלו הענינים עד שנמצא ר' משה חודורוב, מאיכרי המושבה הותיקים, מליץ יושר ועושה חסד, והוא יצא לריב את ריב המשפחה, והכריז כי כל מי שיבוא להרוס את הצריפון שהקים אבא יצטרך לעבור על גופו… ואמנם הצליח האיש להעביר את רוע הגזירה.

אמא נושאת בעול הפרנסה ובעול גידול ילדיה. רצה מן הצריפון לדירה לראות את התינוקת שבעריסה. מרדכי משכים והולך לבית־מדרשו, אדוק במצוות ודבק בתלמודו. גם הוא, כנחמה אחותנו הקטנה החלשה, מוסיפים חרדה לאמא – חוששת היא לבריאותם ולשלומם.

מרדכי מגדל שערו ופיאותיו, ואבא אוהב לעבור לעתים ליד כיתתו ולהקשיב לקולות הלומדים ולהבחין ביניהם בקולו הענוג של מרדכי, ולשתף את אמא בהזיותיו על עתידו.

מעשה בנעל    🔗

אני הייתי בן אחת־עשרה ואחי ראובן צעיר ממני בשנתיִם. קרוא וכתוב עברית ידענו במקצת מלימודנו בחדר המתוקן בעיר מגורינו בַלְטָה. בכיתות שונות הכניסו אותנו ונצטרפנו לקבוצות ילדים וילדות בני גילנו.

בנינו הגדול של בית־הספר עמד במרכזו של מגרש גדול, בין עצי אקליפטוס גבוהים. שתי קומות היו לבנין, בקומתו התחתונה היו הכיתות ללימודים, ובקומה העליונה, שהייתה מוקפת מרפסת היה מעונו של המנהל, רווק צעיר בעל גוף אתלטי, שנולד במרוקו ונתחנך בצרפת. הוא היה מלמד רק בכיתות הגבוהות בלשון הצרפתית. מגולח היה בלבושו, מגולח למשעי, ובהפסקות שבין שעות הלימוד, היה נשמע קולו הרם בלשון הצרפתית, בנעימה של התהדרוּת ועליונות.

המורים, שהיו מבוגרים ממנו, ומהם עטורי זקנים ושחומי פנים, מותיקי המושבה וממשכיליה – הורו ודיברו עברית. בין המורים הותיקים היה מורה שגם הוא היה חדש בבית־הספר, והיה שונה מכולם בעֵרנותו, בהליכותיו עם התלמידים, ושמו זאב סמילנסקי.

כניסתנו לבית־הספר במקום החדש היה מעין כניסה לעולם חדש, של ילדים, ילדות, מורים, לאוירת לימודים בכיתה המשתנית בהשראת המורים המתחלפים. כל מורה וכוח שליטתו והשפעתו, ובין כל אלה – חבלי הקליטה בחברת הילדים.

בהפסקות בין שיעור לשיעור, היתה החצר סואנת משאון ועליצות של נערים ונערות, ובתוך המשחקים מתגלים יצרי־לב ותכונות של חזקים וחלשים.

ביום הראשון לכניסתנו לבית־הספר הקיפוני ילדים בסקרנותם. ליצן נתקרב אלי, ריחרח בבגדי, עיקם פניו בעויה קונדסית והכריז: ילדים! נודף ממנו ריח רוסי, ממש חזרזיר רוסי. נדהמתי לדבריו ולצחוקם של בני חבורתו. באותה שעה שמעתי קולות ילדים מתכתשים וחרדתי לאחי ראובן. נתחמקתי מהם ורצתי למקום הצעקות, ומצאתי את אחי לאחר שהפרידו בינו ובין מעליביו, ובפניו סימנים שהשאירו מתקיפיו. בשובנו מבית־הספר לא גילינו להורינו על קבלת־הפנים שעשו לנו בבית־הספר, שלא להוסיף על צערם בקשיי הפרנסה.

לאחר שעזבנו את המושבה “יהודיה” ידענו שהדוכן שהקים אבינו בשוק עדיין לא קיבל אישורו של ראש ועד־המושבה, ואוירת החרם על הפועלים החדשים שרירה וקיימת. אמנו היתה מזהירה אותנו לנהוג יפה בבני המושבה, כאילו הרגישה בסימני חבלה שלא גילינו לה. מצבו של אחי ראובן היה קשה ממצבי, משום שהיה מתגונן באגרופיו ויש שהיה מחבל בתוקפיו והודפם, והיו שומרים לו איבתם. פעם אחת חמדו להם משחק וקשרו עיניה של ילדה תמהונית, פשטו שמלתה ושפכו עליה חול ומים, וכשהילדה הנפגעת הלכה בבכי־תמרורים לביתה, ליוו אותה המתעללים וסיפרו לאביה שהילד הרוסי הוא שעשה את המעשה. אבי הילדה, רגזן תקיף, שתום־עין, נרתח ורץ לעשות שפטים במתעלל, והילדים רצים לפניו להראות לו את הילד. באותה שעה היינו בדרכנו הביתה, והנה השיגו אותנו אחדים מהילדים והאיצו בנו לברוח, וילדים אחרים מראים לאבי הילדה הרץ את הנאשם. נפל עלינו פחדם וברחנו, והאיכר והילדים רצים אחרינו.

ביקשנו מחסה אצל הורינו העומדים בשוק ליד הדוכן בצהרי היום. כשראתה אמא אותנו ואת רודפינו יצאה בחרדתה אל הרודף המבוגר ודיברה על לבו וביקשה להרגיעו. והוא מתפרץ לחפשנו, וצועק, הראו לי אותו ואהרוג אותו ככלב. ואבינו קודם ששמע פשר הדבר כבר סטר על פנינו, וסביבות הדוכן כבר היו כמרקחה, צבאו נשים וגברים סקרנים, וביניהם מיושבים בדעתם שהחזיקו בידי המתפרץ להשתיקו ולהרגיעו. עמדנו מעבר לדוכן ובכינו.

אמנו פורשת כפיה, מתחננת כמבקשת לחסום בעד שנאתו הבוערת, ואבינו כבר מצטדק לפני התקיף. כזרים ועוינים היו כל המתקהלים – הילדים והמבוגרים, והעולם לקה מאורו. ועדיין לא נשאלנו מה חטאנו. גם לאחר שנודעה האמת על מעוללי התעלול בבית־הספר – לא הוקל המשקע הכבד, וסימניו נחרתו בנפש כמכוָה של אש.

מנחמים היו המגעים האילמים בשיעוריו של המורה החדש, הייתה לו תשומת־לב מיוחדת בשעה שהיה משַׁתפני בשאלותיו, כמבקש להרים ערכי בעיני הילדים. ברוחו הטובה ידע לכבוש גם את המתפרעים. באו ימי החופש שלפני החגים, ויצאנו לעבוד בקטיפת פרחי השיטה מגדרות הפרדסים. זו עבודה שגם נערים וילדים יכולים לעסוק בה. פרחים אלו נמכרו לתעשיית בשמים. יצאנו בבוקר ואספנו פרחים אחד אחד לתוך סלי הקש. עבדנו משעות הבוקר המוקדמות עד הערב, וכשהיינו ממלאים את הסלים היינו מביאים אותם לשקילה במחסן בעלי־התעשיה ומקבלים תמורה על עמלנו. את ההכנסות שנצטרפו מעבודתנו כבר הוֹעידה אמנו לנעלים חדשות. לשבעה זוגות נעלים נזקקים היינו לימות החורף. לנעלינו המטולאות לא היתה תקנה, לעתים היה אבינו מביא זוג נעלים ישנות מ"שוק המציאות" ביפו. אני סירבתי לנעול נעלים ישנות של אדם זר, שיש שהיו גדולות מדי, או שהיו צרות ולוחצות. מעדיף הייתי להתהלך יחף. גם אמא לא שמחה להנעילנו נעלים זרות. לכן רבתה התכונה לקראת תפירת נעלים חדשות לחורף, ואמא לקחה אותנו לסנדלר, שאף הוא עולה חדש מרוסיה.

כמה נעים להושיט כף רגלך לסנדלר המודד, ואתה חש בסנדלר שמחתו ליצירתו. איזה דגדוג של קורת־רוח מתחת אצבעותיו, ושמחה מיוחדת מלאתני כשהבטיח הסנדלר להתקין אבזם־פלדה לנעלים. דומה הייתי למאושר שהגיע למחוז חפצו.

וכשכבר היו הנעלים החדשות בביתנו, חשתי שעלה ערכי. היה בהן טעם שכר־עמלי, ובטחוני גדל עם כל צעד שצעדתי בהן. כשנעלתי אותן בימות החג הייתי מהרהר במורה הטוב שבימות החופש היה משוטט בארץ, ואפילו בילדה בת כיתתנו שהייתה שונה מכל הילדים, מכונסת בעולמה ומאירה לעתים מבטה אלי. מלחמה היתה לי כשלא הרשו לי לנעול את נעלי החדשות בימות החול, שהיו מיועדות לפי שעה לשבתות. גדול היה נצחוני כשהתחלתי נועל אותן בימות הגשמים.

בט"ו בשבט יצאנו כל התלמידים אל היער הגדול בתחומי הביצות. לכבוד הטיול ציחצחתי את נעלי, והיתה לי הרגשת חג כפולה: חג לאילנות וחג לנעלי החדשות. מאושר וחוגג הקדמתי לבוא לחצר בית־הספר. רק דבר אחד השבית שמחתי, אחי הצעיר חלה ולא יכול להשתתף בטיול החגיגי. בדרך ליער הגדול עברנו בפרדסים שהפרי החל מזהיב בהם מעבר למשוכות השיטה. היה יום חורף בהיר ורענן, וריחות פרחי הבושם נישאו באויר.

כשהגענו ליער היתה השמחה רבה. אחדים מהילדים טיפסו ועלו אל נופי העצים הגבוהים, ואף בי התעורר רצון לנסות ולטפס למעלה. חלצתי נעלי, הנחתין ליד צרורי, בחרתי עץ זקוף שנופו גדול, חיבקתי את גזעו החלק וטיפסתי בידי וברגלי מעלה. ככל שהתרוממתי חשתי בכיבוש עלייתי, וכאשר הגעתי אל בדי הנוף הגבוה והמסועף חשתי התפעמות של שמחה. ביקשתי מלמעלה את מבטו הטוב של המורה זאב, ועיני נפגשו במבטה של הילדה הטובה בת כיתתנו, מיכל, שהציצה אלי. גל אושר הציפני.

כשירדתי מן העץ, מיהרתי לחפש את נעלַי וצרורי, ומצאתי רק נעלי האחת ליד צרור מזונותי. חיפשתי את נעלי האחרת בין השיחים ולא מצאתיה, סובבתי בין הילדים ושאלתי על אבידתי, ליגלג אחד מהם ושאל כתם: ואולי באת רק בנעל אחת?

הרחקתי בין שיחי הפטל, בשבילי החיות ועדרי הצאן שנתגלו לי בתוך הסבך, וחיפשתי את נעלי שנעלמה, ולא שמתי לב לפצעי רגלי וידי מן הקוצים. הגיעה השעה לחזור והילדים נקראו להסתדר בשורות, יצאתי מהסבכים וחזרתי אל נעלי היחידה, ישבתי על־ידה ולא רציתי לשוב עם הילדים. לבי התכווץ מכאב באין תקוה למצוא אבידתי. התקרב אלי המורה זאב וקרא לי להסתדר עם הילדים. פרצתי בבכי – איך אשוב הביתה בנעל אחת? איך אראה פני אמא ואבא? אלו היו הרהורי כשנצמדתי לאדמה וכיסיתי פני ממורי הטוב. נרכן אלי זאב המורה, ליטף ראשי וביקשני בקולו הרועד: “בוא ונלך, בוא.” הרימותי אליו עיני ובמִריי אמרתי: לא אקום ולא אלך אתכם, לכו לכם!.. הדמעות חנקו קולי. הילדים כבר הרחיקו מן היער, והמורה מבקשני לקום ולשוב אתו. לפתע ניחמתי על עקשותי בפניו, וקמתי. הלכנו ושתקנו. הילדים כבר היו רחוקים, והמרחק לבית הורי הולך ומתקצר, ואני נושא בידי את נעלי היחידה, עדות לאסוני הגדול.

“נוער עובד”    🔗

קודם שמלאו שנתיים לאחותנו נחמה, ילדה אמנו בן ונקרא שמו בן־ציון. אחותנו הבכירה עזבה את הבית והלכה ללמוד תפירה ביפו. אמנו היתה כואבת על שדלל מקור חלבהּ להניק את הילד, ובחרדתה היתה מאכילה את התינוק במיני עוגיות שאפתה, והיתה לועסת ומאכילה אותו כציפור את אפרוחה הרך.

באותם הימים חלתה אחותנו הקטנה בקדחת קשה, והיתה רועדת מקור ובוערת בחוּמהּ הגבוה, ואמנו נקרעת בין חובותיה לבני־הבית, עזרה לאב בפרנסתו וטיפול בילדה החולה. כולנו חרדנו עמה וביקשנו לסייע לה. גם אחינו מרדכי הפסיק לימודיו והיה יושב ליד ערשה של הילדה, מגיש לה רפואות וחובש ראשה במטליות רטובּות להוריד חומה, ואינו אוכל ושותה, כבימי צום. בהיותו לבדו, הוא מתפלל ומבקש רחמים על חייה של הילדה המתענה בחום. וכשהתחולל הנס ואחותנו שבה לאט־לאט לאיתנה, היתה אמנו בוכה בדמעות־גיל ומודה לאל על חסדיו, ומשתפת זכותו של מרדכי אחינו, שבמסירותו ובתפילתו עשה את הנס. לאחר שהחלימה אחותנו נחמה, עזב אחינו מרדכי את לימודיו. רצה לעזור להורים בפרנסת המשפחה. נמצאה לו עבודה בפרדס, והוא היה לפועל. טרם מלאו לו שלוש־עשרה שנים, והוא נמנה עם תלמידיו הטובים של ר' הירשל מסלבודקה, ושבוי היה לקסמו האישי ולשיעוריו בתלמוד, ולשיחותיו על ישיבת ה"בעל חפץ־חיים" הצדיק המופלא מראדין, ועל ספריו שחיבר. ומרדכי קרא והגה בספרים האלה – “שמירת הלשון”, “נדחי ישראל” ו"משנה ברורה".

גם בלכתו לעבוד לא פסק צמאונו לספר ולתורה. שקידת נפש זו יצוקה היתה בדמיו. בלכתו לעבודה ובשובו בערב היה מהרהר על חלום ארץ־ישראל שטילטל את בית אבא ועקרם והביאם אל השממה. עליה שקשורה היתה בירידה. והיה זוכר את האורות הרכים ומרבדי הדשא סביב ביתם וגנם בחוץ־לארץ, ואת הנהר הזורם במימיו הבהירים, וצרבו בלבו געגועים לבני משפחה קרובים, שאיש מהם לא עלה לארץ. ועתה, בארץ־ישראל, עדיין הם כגרים בארץ נכריה. והילדים בודדים בין פועלים מבוגרים. והרגשת יגון המשפחה חתומה בלבו. כשנתקרב חודש כסליו ביקש אבא את מרדכי שיכין עצמו לשבת חנוכה, לבר־מצוה. לאותה שבת ביקש אבא שיעלה לתורה במפטיר ויכין עצמו לקריאת ההפטרה, וכבר דיבר עם גבאי בית־הכנסת והובטח לו לשמור לו את שבת חנוכה.

ובאותה שבת הופרה שמחתו, אל הדוכן בקריאת־התורה הוזמן לעלות חתן בר־מצוה אחר, מבני המושבה. אבא היה המום ולשונו נאלמה, והיה מביט על סביבותיו ומחזיק עצמו בספסל שלא יתמוטט. אותה שבת הייתה כמהלומה נוספת בתלאותיו של אבינו במאבקו; אמא הנואשת ידעה כמו בכל מצבי משבר לכלוא כאביה בנפשה ולהאיר פנים ולרכך זעמו של האב שהיה במקרים אלו שופך אותו על בני־ביתו.

מרדכי הופתע כשביקר אצלו אותו נער, משה כרמי², שזכה למפטיר במקומו. מרדכי כבר שמע בבית על הנער הלומד בגימנסיה העברית החדשה בתל־אביב. נער כשרוני בלמודיו ומנגן בכינור, שהוריו חילוניים וזכותם גדולה כאזרחים במושבה.

כשנפגשו אמר לו הנער משה: באתי לבקש סליחתך, לא ידעתי על ההבטחה שניתנה להוריך, והופרה בלא ידיעתי. ניחמוֹ מרדכי, שחש בדבריו תום־נפש ויושר־לב, ובשיחם נתקשרו בריעות טובה שנלוותה בכל דרך חייהם.

בהינתקו מלימודיו בתלמוד, נמשך מרדכי לקריאה בספרות העברית, והיה קורא הרבה בספרות ההשכלה ובספרות החדשה. חיפוש העבודה היה מעכר רוחו. וכשנמצאה לו עבודה, לעתים בעזרת מכרינו, היה משכים ומתפלל תפילתו, ואץ לעבודה לקול הפעמון הגדול, שהיה מצלצל לזמנים קבועים: לשעות היציאה לעבודה, לשעת צהרים ולגמר יום העבודה. סוגי העבודה היו מתחלפים לפי עונות בענפי המטעים בכרמים ובפרדסים. העבודה העיקרית הייתה במעדר. בבוקר, עם תחילת יום העבודה, המעדר קל בידיו כנוצה, כאילו עובד מאליו, והעידור באדמת המטע הופך אותה לרגבים וחטיבות, ניר אחר ניר. אולם לאחר חצות היום, כבר הלב פועם מלֵאוּת, הפועלים הערבים המבקשים להפגין יכולתם מקדימים ועוברים לפניו ומשאירים אותו אחריהם, וניטל על שרירי הבטן למשוך את תנופת המעדר במקום שרירי הידיים העייפים.

והוא מצפה לצלילי הפעמון. מתי כבר יצלצל הפעמון? יש שציפיה זו מציקה ומחפירה כאילו מרעיפה בו טיפות רעל, והן המונעות ממנו טעם העבודה היוצרת העצמאית שהוא כה נכסף ומתפלל לזכות בה. ועדיין הוא נאבק בין כיבוש עבודה לצורך פרנסה וקיום, ובין צמאון הנפש לתורה ודעת.

אחדים מבני המושבה נתאגדו לאגודת “התחיה”. בחוג זה היה הסופר יעקב רבינוביץ מרצה על הספרות העברית החדשה, ועל אישיה ויצירותיהם.

מרדכי הוזמן לחוג והיה משתתף בפעולות התרבות, כיועץ ומדריך בטעמו הטוב בספרות היפה. בקי היה ביצירות דגולי המשוררים, ח"נ ביאליק, ש' טשרניחובסקי, י' כהן, ז' שניאור, ובכתבי מורי הדור השואלים ומבקשים דרך גאולה – אחד העם, ברדיצ’בסקי, וכן יוסף חיים ברנר, שעלה לארץ והיה בין סופרי “הפועל הצעיר”.

כשקראו קולות לעלות לגליל, בימי בראשית של כינרת, דגניה ומגדל בעמק גינוסר, עזב מרדכי את הבית ועלה לגליל. כשעזב מרדכי את הבית, חשתי את ההתיתמות ממנו, גם אמא חשה בעקירתו וחרדה לו מרחוק.

ואני ממשיך בעזרתי לביתנו משׂכרי בעבודה, כאשר היא נמצאת לי בעונות העבודה. בימות הקיץ עושים ערבים את רוב העבודה בכרמים ובפרדסים, וקשה להשיג יום עבודה. ערב־ערב אני משוטט במושבה, מחדפק על דלתותיהם של בעלי הפרדסים – מה קשה התדפקות זו! יש שאני עומד על הסף, נמלך בלבי ומהסס: שמא לחזור ולא לדפוק?

וכשאני מבליג על היסוסי ודופק, אני שומע קול הקורא “להיכנס”, הבית מסודר ומרוּוח, ואני עומד בו מבוייש, כעני בפתח. מבטם סוקרני מכף רגל עד ראש והוא בוחן ובודק. אין זאת כי אם ידמוני עתה אל משרתם הערבי, שהוא טוב ורצוי ממני, ואני חוזר ועמי תשובתם השלילית, נכלם ונפגע.

אך יש שאני מצליח למצוא עבודה לימים ואפילו לשבועות, בהשקאת הפרדס, או בעבודת טיפול בהרכבות של מטע צעיר, שהיא עבודה אחראית.

עם זריחת החמה אני יוצא. בסלי פת לחם יבשה, עגבניה וכמה זיתים. בטוריה אני שולט, ובה אני פותח את התלמים ומוליך את זרם המים לגומות שמסביב לעצים. אהוב אהבתי את העבודה. ובחפץ לב אעשנה. שומר אני את התעלה שזרם המים לא יפרצוה לצדדים, ושעתי פנויה להקשיב לשטפם בזרם ולתחושת הרוָיתם של העצים הצמאים. את התעלה כבר ביצרתי כהלכה, המים זורמים כסדרם ואני מכוונם לכל עץ, ואני בן־חורין להעלות הרהורי נפשי על אנשים קרובים ורחוקים. על ימים שעברו ועל העתיד לבוא. ברם, בחלוף יום העבודה, כשאחזור עם סלי הריק בדרך אל ביתנו, אפגוש חבורות ילדים ונערים משחקים ומריעים בשמחת חייהם, ואז אחוש במצבי המיוחד ואת בדידותי. בימים שהעבודה אינה מצויה, תובע ממני אבי שאעזור לו בחנות. אין דבר מאוס עלי מעיסוק זה, אך מכיר אני בחובתי. לאמא עבודה רבה בבית. ואבא מתרוצץ להשיג הלוָאות, כדי לגלגל את מסחרו הזעיר, ובאין לי עבודה אני נתבע להחליפו בהעדרו.

נערי המושבה פוקדים את חנותנו. באים ושואלים מחיר הפירות המיובשים המובאים מחוץ־לארץ. באותו יום קראו לי שנים מהנערים החוצה, כאילו דבר חשוב יש להם למסור לי. הלכתי אחריהם. ובאותם הרגעים מילאו הנערים שנותרו בחנות את כיסיהם מהפירות שבתיבות. להוותי חזר אבי באותה שעה לחנות ומצא את הנערים בתעלולם, כשחזרתי שפך עלי חמתו וכיבדני במכות נאמנות.

העלבון, שאבא הכּני לעיני הנערים שהוליכוני שולל, קשה היה מנשוא. חמקתי מהחנות וברחתי אל מחוץ למושבה. גמרתי בלבי שלא אחזור עוד הביתה. שוטטתי בין הפרדסים, חשבתי למצוא עבודה כלשהי ולשוא היתה טרחתי. הלכתי עד שהגעתי ליער האקליפטוס שעל גבול אדמות הביצות. שכבתי בצל היער עצוב ונדכא, הצטערתי על אמוני בנערים שהתעללו בי, זכרתי את המקרה בנעלי החדשה שהושחתה בזדונם, ועל התעלול בבת האיכר שיחסו לאחינו ראובן בעלילתם. נכמרו רחמי על אמא וגם על אבא הזועם. אך בלבי גמלה ההחלטה, הביתה לא אשוב ויהי־מה. הייתי עייף ורעב ונרדמתי. כשהתעוררתי כבר פנה היום וחשיכה השתררה ביער. זכרתי את כל אשר נתרחש בי היום. נזדעזעתי ולבי התכווץ בקרבי. קמתי ושמתי פעמי אל המושבה.

מהפרדסים ומשדות הביצות הגיעו יללות של תנים בודדים, לאחר כמה רגעים נתרבו המיללים ונתעצמו היללות. פחד נפל עלי והתחלתי לרוץ בדרך למושבה. בהגיעי עייף למושבה נמשכתי לעבור על ביתנו שהיה סמוך לשוק. היה לילה, ומבעד לחלון האיר אור העששית. עברתי כאילו נתלשתי מכל הצרוּר מעבר לחלון המאיר. פניתי לגן המושבה המוקף עצי אקליפטוס גבוהים ועבוּתים. על אחד הספסלים ישבתי ורעדתי מקור, מנמנם ומתעורר לסירוגין. צוננים ורחוקים האירו כוכבים והאפילה טובה היתה לי בבדידותי.

עם הרוקדים    🔗

ימים עוברים בחוסר־עבודה, ונפשי תקוק בחדרי הצר, ומתעורר רצון לקום ולצאת לשוטט בדרכים ולהכיר נופי הארץ. יצאתי אל החוה החדשה בן־שמן. עברתי בדרך הכרמים – כרמי השקדים והגפנים, והימים לאחר הבציר, באחדים מהכרמים עובדים פועלים ערבים מבני הכפרים. לאחר שנעקרו הגפנים מכשירים את הקרקע לנטיעת פרדסים. משגיח יהודי עומד עליהם ומזרז וקולו אינו מבשר השתרשותנו הרצויה באדמה הזאת. אעבור גבולות המטעים שהם גבולותיה של המושבה, ריקה לפני הדרך ואני הולך בה לבדי. איזה צער ילווני – לא אדע שחרו. אצעד לאטי, ובעלותי לגבעה אתנער למראה הנוף – משמאלי שלשלת הרי־יהודה ומימיני במערב מצהיבים חולות חוף־הים. אני מתקרב לכפר הערבי – “יהודיה”, צלילי שם קרוב מני־קדם.

במבואו של הכפר משתרעת הגורן, ובימים אלה ידיהם של בני הכפר עסוקות בדיש תבואותיהם. כעדת־נמלים הם עובדים. זקנים ונערים, איש־איש ובני משפחתו מתנהלים אחר השוָרים והחמורים הדורכים בתבואה הנדושה. יש הזורים כבר את המוץ והתבן לרוח־היום ומפרידים את גרגרי השעורה והחיטה.

נביחת כלבים מעוררת תשומת־לבם של ילדים לזר העובר בתחומם, ובפזמונם המלגלג ילווּני: “יא יהודי בִיח בִיח, נאחוט רַסַק בִיל טביח”. ידעתי שרמזי שנאה וקִנטור אלו מבטאים שנאתם של הגדולים. לא אַפנה ראשי אליהם, ובמקלי אשר בידי אני מוכן להתגונן מהכלבים.

ובצאתי מתחומי הכפר קידמוני שדות שלף מפייסים, וטובה הייתה רוח־הים הנושבת כמלטפת ומנחמת. השמש כבר נוטה לרדת מצהרי־היום, ועוד דרך רבה לפני. מרחוק נראית הנקודה העברית הבודדה. לפנַי עדרי צאן הרועות בשלף שדות. על אם הדרך יושבים הרועים ומחללים בחלילי קנה־הסוף. אחדים מהם רוקדים ריקוד ה"דבקה". אני הולך וקרב אליהם, ככל שאתקרב נעשית מנגינתם ברורה יותר. הם מחללים, מוחאים כף ורוקדים, והיקום יענה בהד. בהתקרבי אליהם רפה הריקוד והמחוללים הפסיקו מנגינתם, קמו לקראתי והקיפוני:

“מנַיִן ולאן יא חוג’ה?”

“אל החווה ההיא,” הוריתי בידי, “ולמה הפסקתם לרקוד?” תקפתי אותם בשאלתי.

"ולמה לא תוסיפו לחלל?

“לחלל בחליל הזה אתה יודע?” שאל אחד מהם.

והשני החזיק אחריו ושאל: “ולרקוד כמונו אתה יודע?”

“יודע,” אמרתי.

“טוב,” אמרו המחללים כשהם מחייכים זה לזה, “אנו נחולל ואתה תרקוד.”

“תחוללו ותרקדו כמו שרקדתם, וגם אני ארקוד עמכם.”

“טייב, טייב,” נענו הרוקדים כמרוצים, כשהם נערכים בחצי מעגל, כשידיהם משולבות באזורי חבריהם, ושולי כתנותיהם מופשלים ותחובים בחגורותיהם. המחללים נטלו חלילם וחיללו, הרוקדים נעו בתנועותיהם לקצב צלילי החליל. רגלי כמו מאליהן התנשאו פתאום, כשאני דרוך לעומתם למרכז מעגלם, מקלי בידי והוא מתנופף כחרב מעל ראשי. רגלי תרקענה לקצב חלילם, ובלשוני אשמיע לחש קצוב: צססס… צססס…

מתרחב חצי מעגלם, כנסוגים היו מפני, אלהיבם והם מופתעים וכמסוערים לסערת נפשי. לרגעים נפלו מחיצות בלהט ריקודנו. כאילו הִכּרנו זה עתה מקרוב זה את זה.

כשחדלתי מרקוד, חדלו גם הם. ניצבים במקומותיהם, מחייכים ברוח טובה ומשתאים. בירכתים לשלום וגם הם בירכוני לשלום. הלכתי בביטחון, כאילו רוח זכה וטהורה עברתני, וחשתי לראשונה מה כוחו של מגע אנושי המגשר על תהומות של שנאה ואיבה מאז ומעולם בין אדם לאדם ובין עם לעם.

פגישה ראשונה עם י"ח ברנר    🔗

מאחי מרדכי שמעתי לראשונה על הסופר י"ח ברנר. פעם קרא לפני אחד מסיפוריו, “מעמק עכור”, והוא סיפר לי על בואו של הסופר לארץ, ועל הפגישה שנתקיימה באחת החצרות של מתישב בעין־גנים, שהיתה מעין קבלת־פנים לסופר בבואו לארץ.

באותה מסיבה רצה אחד הבאים לעשות רושם, הוציא אקדח וירה כמנהג הערבים בפנטזיה לכבוד האורח. קול היריה זיעזע את הסופר ופניו נתעוותו כמתרעם על היריה.

אחי, שהכּיר את יצירותיו של ברנר והיה ממעריציו, נתרשם קשה מדבריו בראשית הרצאתו, כשדיבר על התנ"ך ואמר, שמלבד כמה דפים אין ערכו האנושי והספרותי רב ביותר, אך כשהרחיב דבריו על הערכים הלאומיים היו דבריו ורעיונותיו כגילוי חדש לדמותו של הסופר.

ועוד סיפר איך יצא גורדון הזקן אחרי דברי הרצאתו בריקוד עם פועל צעיר מתוך אכסטזה של תנועות בידיים וברגליים, כאילו נאבקו והתנצחו עם מישהו, וקטעי השיר והניגון שנלוו לריקודים הִכּו אותו בתמהון פלאים.

הסופר יוסף חיים ברנר התחיל לעבוד בעתון מפלגת “הפועל הצעיר”, והתגורר בעין־גנים.

באותו זמן עלה אחי מרדכי לעבוד בגליל, ואני נשארתי ועבדתי במושבה. התגוררתי בחדר קטן ועבדתי בפרדס. באחד הימים עבד אתי עולה חדש שאמרו עליו שהוא סופר וסיפוריו היו מתפרסמים גם בעתון “הפועל הצעיר”. שמו היה א"ל אורלוף (אריאלי). עבדנו בפתיחת גומות לעצים, והוא היה עובד יפה כאילו כבר היה בעל נסיון בעבודת כפּיים. גם צורתו היתה נאה, מצחו גבוה ועיניו תכולות ומחייכות תמיד בחיוך טוב ונבון. מתעניין היה בי, שואל ומבקש לדעת על משפחתי ועל פרטי חיי, וכיוצא באלה. היה משהו אנושי ביחסו והתעניינותו, בלתי־רגיל אצל מבוגרים כלפי נער באותם הימים, והוא כבש אמוני בו.

כששמע ממני שיש אתי מחברת ובה העליתי רשימות על תלאות קליטתנו בארץ, ביקשני להראות לו מחברתי, ומילאתי מבוקשו. לאחר שקרא את המחברת אמר לי, עליך להכיר את הסופר י"ח ברנר המתגורר בעין־גנים, והוא צריך לקרוא את מחברתך.

נדהמתי ואמרתי בתמיהה: לברנר? מפניו אני ירא כילד המפחד מפני דוב, הרי הוא סופר גדול. חייך אורלוף בחיוכו הטוב ואמר, למה תתירא מסופר גדול. ברנר הוא גם אדם גדול וטוב, הוא צריך להכירך. אינני חולם להיות סופר, אני פשוט כתבתי למחברתי, אין רצון לשכוח מה שעבר עלינו.

אמר אורלוף: כתיבה כזו היא המעניינת אדם, כל אדם, אפילו ילד כשכותב את האמת שלו, לפעמים במכתב, הוא מאיר סוד חייו, שהם גם סוד החיים.

לאחר ימים אחדים הפסיק אורלוף עבודתו, צריך היה לעלות בענייניו לירושלים, ובשובי מהעבודה למושבה אמרו לי שהסופר ברנר שאל עלי באכסנית הפועלים. הייתי נרגש ושיערתי שאורלוף סיפר לו על שיחתנו. בבואי לחדרי מצאתי את ברנר מחכה לי במרפסת בעל הדירה. הרגשתי שזהו ברנר.

יהודי צעיר שזקנו הקטן עוטר פניו העגולים, רחב כתפיים וקומתו בינונית. עיניו הציצו בי ברכּוּת במאור חודר.

“אתה ודאי שעובד עם ידידי אורלוף?” קבע ושאל באחת. “ובכן, הוא, אורלוף, סיפר לי עליך, וגם סיפר על המחברת שקרא בה את חיבורך. הוא גם סיפר לי שאתה ירא ממני. אין לך מה להתירא. תראה שאינני דוב. אם תרצה ותתן גם לי את מחברתך, אקרא בה ברצון. יש לי ענין בביטוי, הכתיבה היא מלאכתי”. קולו ודבריו כבשו את לבבי. התביישתי על טרחתו שבא, ועל מחברתי שקטנה בעיני, שעתידה לגלות בוּרוּתי בכתיבתי, את גמגומַי הילדותיים. חזר ואמר: “כאן לא אקרא. אם תתן לי, אקרא בחדרי, ולאחר שאקרא ניפגש ונשוחח. הייתי מבקשך לבוא אתי, אלא שעלי לגשת עתה אל מכירי במושבה.” הכנסתיו אל חדרי, הוצאתי מחברתי והגשתי אותה לידיו. הוא פתחהּ, דיפדף ועיין בכתב. “טוב, אקרא בחדרי ועוד ניפגש,” אמר, כשהוא סוקר בעיניו הטובות את רהיטי הדלים ואותי. הושיט ידו ובירכני, והלך לו.

נרגש הייתי. דבריו נתנגנו בי כמנגינה, ודמותו ליוותה אותי עד אור הבוקר.

בבואי למקום עבודתי הצטערתי מאוד שאורלוף לא חזר עדיין מדרכו.

צורך רב היה לי לשתף אותו בחוויות האושר. כל אותו יום היו הגיגַי נתונים לברנר. הרגשתי בו קרבת נפש, וציפיתי מאוד לפגישה עמו, בשובי מהעבודה. באתי לסעוד באכסניה כדי להקדים ולשוב לחדרי, שמא שוב מחכה לי הסופר. ובהיכנסי לחדר־האוכל מצאתיו משוחח עם הפועלים ליד אחד השולחנות. ניגשתי אליו ושמח לקראתי. הוא אמר: טוב שבאת הנה. הייתי בחדרך ולא מצאתיך. תעשה כל הדרוש לך ואני אחכה לך. התוכל לבוא אתי לעין־גנים?

טוב, אמרתי, אני מוכן להילוות עמך גם עתה. הצטער ברנר על כך והפציר בי: תשב ותאכל כאשר חשבת, אחכה לך, יש לי זמן.

ישבתי ליד שולחן של סועדים ומיהרתי לסיים סעודתי. כשניגשתי אליו היו הסועדים מתלחשים ומסתכלים בסופר ברנר שבא לחפש את הנער העובד. היה ברנר מסתכל בסועדים וביושבים ליד השולחנות, מניע ומרכין ראשו ונפרד מהם בלחש.

בצאתנו מהאכסניה התעניין ברנר ושאל על סדר יומי, באיזו שעה אני יוצא לעבודה, מה הן שעות העבודה ובמה אני ניזון כל היום, במה אני עסוק כשהעבודה אינה מצויה.

תוך שיחתנו על סדר יומי בעבודה הגענו למעונו בעין־גנים, כשאורו של יום שוקע. הִכּרתי את הבית במושב החדש, ביתו של פיסילוב, מעולי הומל. הבית היה גדול מיתר בניני המתישבים. היה בנוי כצריף מחובר לצריפים עליים ותחתיים. חדרו של ברנר היה בחלקו העליון של הצריף, וחלונותיו היו צופים מזרחה ודרומה. כשנכנסנו לחדרו מהדלת המזרחית, הדליק ברנר את מנורת הנפט שעל שולחנו, שהיה הרהיט הבולט בחדר, ועליו ספרים ועיתונים, ספסל קרשים לצד מיטתו המכוסה שמיכה אפורה, וכסאות שחוברו מתיבות. על השולחן ראיתי את מחברתי.

ביקשני ברנר לשבת, כשהוא יורד מהדלת הפנימית למטבחה של האלמנה פיסילוב, חזר והביא עמו שתי כוסות חלב חם, כיבדני בכוס החלב ושתה מכוסו. לאחר שהחזיר הכוסות חזר ולקח את המחברת והראה לי מה שתיקן בכתיב, ואמר: תיקנתי מעט את מבנה המשפט ואת הפיסוק. הפעם לא אשאל אותך על עצם הדברים, עליך ללמוד; אם תרצה תבוא אלי ונלמד, בעיקר תצטרך ללמוד בעצמך, והדבר אפשרי. נקבע לנו זמן ונקרא. עליך ללמוד לקרוא בספרות. הנה קח את ספר הקבצנים של מנדלי מוכר ספרים, תפתח ותקרא בקול.

פתחתי את הספר וקראתי בקול רוטט, וברנר עומד ומקשיב לכל משפט ומסביר מלים. כשסיימתי את הקטע אמר: בשובך לחדרך תכתוב לפי זכרונך והתרשמותך מה שקראת. התכופף ברנר וחיפש בספריו והוציא ספר שיריו של ח"נ ביאליק, ואמר: “קרא את השיר ‘מִשוּט במרחקים’.” קראתי את השיר כשברנר מלווה קריאתי ולוחש חרוזיו בעל־פה.

“העתק את השיר ותשנן אותו עד שתדע אותו מראשיתו עד סופו. השינון בעל־פה דבר מועיל לזכרון. כל שיר הנחקק בזכרון מעשיר את הנפש.”

העתקתי את השיר ויצאתי ממנו עשיר ברכוש הנפשי. כך היה שיעורי הראשון. לא רציתי להטריחו ובאתי אליו פעמיִם בשבוע. כשברנר היה נעדר, היה מבקש מהאלמנה להכניסני לחדרו עד שיחזור. יחס מיוחד היה לה, לאלמנה, לברנר, והייתה מדברת בשבחו, כיצד אינו נותן לה לעשות משהו לעזרתו בחדרו.

האלמנה פיסלוב הייתה כבת חמישים. קומתה הנמוכה כאילו נתכופפה תחת משא תלאות חייה. פניה חרושים וקמוטים, מעיניה השחורות נשקפה תבונת חיים גדולה. זריזה הייתה בהילוכהּ ושופעת מרץ, ולא בוחלת בכל עבודה מיגעת במחלבה שהקים בנה הבכור לפרנסת המשפחה. שלושה ילדים הביאה עמה מהומל, ועמהם באה אל הבן הבכור שהיה מהמתישבים הראשונים במושב הפועלים. האלמנה נותרה עם פעוטיה, ועתה גדלו. בנה האהוב עליה ביותר, העניך, הלך ללמוד חקלאות במקוה־ישראל. בתה ובנה הקטן למדו בבית־הספר. כל עול הפרנסה על הבן הבכור, היוצא כל בוקר על חמורו לכפרים הערביים וקונה מהם חלב מעדרי הצאן והבקר שלהם, והיא, האם נושאת את החלב בידיה ומחלקת מהכדים לצרכנים במושבה, ובשובה היא מסדרת את הבית, מכינה אוכל למשפחתה. היא היתה רוצה לצרף גם את ברנר לדאגת בני־ביתה, והוא אינו מרשה לה אף לטרוח בהגשת כוס חמין של תה.

בבואי לחדרו הייתי מוצא לעתים אנשים בלתי־מוכרים שבאים להשיח לפניו על מצבם הקשה. פעם מצאתי אצלו יהודי שהיה לבושו מעיד עליו שהוא עולה חדש. גבה־קומה היה וזקנו מגוזז, וכובע־לבד משונה על ראשו כאילו מלך הקבצנים היה. מספר היה וטוען על תלאותיו, וברנר מקשיב ומשתתף בצערו. עד שהלז עומד להיפרד ממנו, הוציא ברנר מכיסו מטבע של נפוליון ונתנוֹ בידו. הלה הודה והלך לו.

בחדרו של ברנר הִכּרתי לראשונה את ברל כצנלסון, כשהיה עולה חדש בארץ, והרגשתי בשמחת ידידותם. ברל היה המארגן את הרצאתו הראשונה של ברנר לציבור הפועלים, על נושאים ספרותיים. ההרצאות נתקיימו בספריית המושבה, ובין המקשיבים היו גם מצעירי המושבה המתקדמים. לי היו ההרצאות כהמשך לימודי מברנר.

אל חדרו של ברנר היה בא המשורר דוד שמעונוביץ, שהתגורר בקצה עין־גנים והיה עובד כפועל חקלאי בפרדסים, וא"ד גורדון, שהתגורר על הגבעה בקרבת בית פיסילוב.

באותם הימים נתגלתה יָזמה חדשה אצל עסקני הפועלים. שכרו דירה במרכז המושבה והתקינו אותה לשימוש לקלוב פועלים, וערכו בו ערב חגיגי לחנוכתו.

בערב הפתיחה נתכנסו כל פועלי המושבה. מנורות נפט גדולות המשתלשלות מהתקרה האירו את הבית. הייתה הרגשת חג ופני המתכנסים זהרו. הסופר י"ח ברנר נתכבד להיות הפותח את הנשף החגיגי, ופתח דבריו בדרוש, הקשה קושיות חמורות מפושקין ושירתו. לחיים נחמן ביאליק ושירתו הגיע כשהוא מתעכב על “מי בז ליום קטנות”, והיה הופך בפסוק זה ומאירו מכל צדדיו, כמגיד ממש, והיה מפליג ודורש בכל בעיות דורנו, עד שהגיע למעשה בהלך שתעה במדבר והיה רעב וצמא. והנה הגיע לאילן שפירותיו מתוקים וצלו נאה וְאַמַת־מים עוברת תחתיו. אכל ההלך מפירותיו ושתה ממימיו, ישב בצלו, וכשביקש לילך אמר, אילן אילן במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים. שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה.

שתהא אמת־מים עוברת תחתיך, הרי אמת־מים עוברת תחתיך. אלא יהא רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך.

אף אתה קלוב פועלים במה אברכך? שיהא אורך גדול, הרי אורך גדול. שיהיו באיך ראויים ליעודם, הרי הם ראויים ליעודם. אלא מי יתן וירבו הבאים ויגדל אורם! משסיים יצאו בריקוד וגם ברנר נגרף בו. הריקוד היה סוער וקירות הבית זעים ונעים, וכל הקומה העליונה שבה השתכן הקלוב מתנועעת עד שעלתה בעלת־הבית מהקומה התחתונה והתחננה שנפסיק קודם שיקרה אסון וביתה יתמוטט.

הקלוב התחיל לרכז את ציבור הפועלים והיה לו בבחינת פינה ובית־מעט. לאחר יום העבודה ולאחר האכסניות האפורות של ההוטלים, היה הפועל מוצא שולחן נקי, כוס תה ועיתון יומי שהופיע בירושלים, וגם עתוני חוץ־לארץ בעברית ובשפות לועזיות. אפילו ספריה קטנה נפתחה בקלוב. מזמן לזמן נערכו בקלוב אסיפות והרצאות. בנשף ספרותי שנערך בקלוב השתתפתי בדקלום שירו של ז' שניאור “מעשיה”, גם ברנר היה נוכח בנשף, והייתי נרגש מנוכחותו. כשהתחלתי בדקלום השיר, היה קולי רוטט ונרגש הייתי מן ההקשבה הטובה, כאילו נמתחו נימים בין שורות המשורר והלבבות. כשסיימתי את דברי השיר ניגש אלי ברנר ונשק על מצחי. ימים רבים ליוותה אותי נשיקתו.

באחת מהרצאותיו של י"ח ברנר בקלוב הפועלים, שעניינהּ היה הסופר פרץ בן משה סמולנסקין, העלה ברנר את דמותו כסופר וכלוחם, כמסַפר וכנושא לפיד להאיר לעמו בדרך גאולתו, וסיכם את דבריו בנעימת קינה: איה לנו כי אל שמד ולכליון ניגר הדם המועט שלנו. היכן הם בניו של סמולנסקין? פתאום צנח על הכסא שעמד על יד שולחנו, ראשו נשמט על זרועו וכל גופו רעד. ובעוד אנו נדהמים, בכה ברנר.

לאחר כמה רגעים התנער וסיים דברי הרצאתו. ראיתיו באותו מעמד כראות אב רוחני ונקשרתי עוד יותר אליו באהבה. כאבו העמוק לא נתן לי מנוח, אך הרגשתי בלבי, הנה אנחנו כאן. בכל אחד מאתנו שמוּר ממעט הדם שהזכיר ברנר ובכה עליו. רק פה לא יאבד הדם הזה בין זרים.

באותו חורף נתגלה לפני נוף אנושי מיוחד שמרכזו היה ברנר ומסביבו דמויות חדשות. חשתי שמצאתי מחסה מפני בדידותי ויתמותי, ופצעי ילדותי התחילו מגלידים. באותו חורף הִכּרתי מקרוב את ברל כצנלסון, את נוח, את א"ד גורדון ואת שמואל יבנאלי. לכולם נתוַדעתי בזכות ברנר. לאחר שעזב ברנר את עבודתו במערכת “הפועל הצעיר” והתחיל לעבוד בעתון השבועי “האחדות” של מפלגת פועלי־ציון שהופיע בירושלים, נפרד ממני ונתן בידי רשימה גדולה של ספרים עבריים, ראשיתה ספרי ההשכלה ובסופה ג' שופמן וי"ח ברנר.

דומה הייתי כמנוחם בחברתם של סופרים ומשוררים, אגב קריאה ביצירותיהם. התחלתי מן הסוף, מברנר עצמו: “מעמק עכור”, “בחורף”, “מסביב לנקודה” – בכל אלה חייתי עמו, שמעתי את קולו וחשתי כאבו בדמות גיבוריו.

כשהגיע אלי ספרו החדש “מכאן ומכאן”, שכתב בארץ, ויצא לאור בחוץ־לארץ, באותיות דפוס מטושטשות ועל נייר גרוע, פתחתי את הספר וקראתי בו בנשימה עצורה. הנה בהקדשתו מניח ברנר “בדמע על קברי יקירי וטהורי את הכי נלבב וטהור בקומץ העלים האלה”. והיקירים היו רבקה צ’יזיק, בת למשפחה עמלה, והעניך פסילוב, בן האלמנה שברנר התגורר בצריפם בעין־גנים, ומתו באביב ימיהם.

מכתבים לאחי בגליל    🔗

אחי היקר

במכתבך מגלה אתה את האמת מהגליל. כן, יקירי, צערך היה צערי. אתה שואל אותי איך אני חי: בודד אני כקודם, הן יודע אתה את תפילתי התמידית לחבר. גם עכשיו אתגעגע לרֵע, לאח, והבדידות לא תעזבני.

במרי לב אזכור את ימי ילדותי שאבדו מבלי שטעמתי טעמה של תורה. בימי חנוכה אלה מלאו לי ארבע־עשרה שנה ולך שש־עשרה. הולדתנו קשורה בחג המכבים.

בעונה זו אעבוד בתפוחי־זהב הנארזים למשלוחי חוץ־לארץ. וכבר מוסבות מחשבותי על הקיץ. במה אעבוד והיכן יהיה משכני? לוּ ידעת מה אדיר רצוני להיות אתך, התישאר הקיץ בגליל?

בזמן האחרון באים למושבה עולים חדשים צעירים, ואף־על־פי־כן אין להם עבודה. הכרתי בין הבאים צעיר מפולניה שהביא אתו מכתב מהסופר הלל צייטלין ליוסף חיים ברנר. הצעיר הראה לי את המכתב בו יבקש צייטלין מברנר שיעזור ככל האפשר לעולה החדש, ונוסף על ההמלצה ידבר כמוכיח אל ברנר גופו: “חיים, חיים, חדל מכתיבתך האפיקורסית,³ אתה שיש בך נשמה וניצוץ אלוהי. לוּ הייתי בקרבתך הייתי מביאך אל הר האלוהים.” כבר כתבתי לך שברנר עזב את עין גנים ועבר לעבוד בעתון “האחדות” בירושלים, התחלתי לקרוא גם את השבועון “האחדות”, כיון שברנר משתתף בעתון נמשך לבי אחריו. ביום השבת דוקא, שהוא יום המנוחה ואין עבודה שתסיח את דעתי, יבואו אלי עצבונות וגעגועים. יש שאני רוצה לברוח הרחק־הרחק מחיי, שיבוא בהם שינוי גדול, הה, מי יתן ויחלוף כבר החורף, ובינתים אפיג את דכדוכי בחלומותי על הגליל.

אחי היקר

בחמישי בערב קיבלתי את מכתבך, ושמחתי להיוכח כי רענן אתה ולבך טוב עליך, עד שאתה מטיף לי להרמת ראש ולעידוד. מי כמוך יודע כמה סבלתי בשעה שעזבתי את כתלי בית־הספר והלכתי לעבוד, כשאני בן שתים־עשרה שנה בלבד, הנה מלאו לי ארבע־עשרה שנה, אך זקן אני מכפי גילי, גדול אני בנסיון־חיים מבני גילי.

וקטן מדי להיות חבר למבוגרים, והן הבדל גיל של חמש־שש שנים רב הוא וגורם צער נוסף להיות צעיר בין מבוגרים. נמוכה קומתי וזה מקשה עלי את מאבקי, בהשיגי את העבודה עלי להוכיח כי יודע אני לעבוד ממש ולא להיות נסוג. לא אחת בעבדי עם פועלים ערבים בעבודת המעדר, יהתל בהם המשגיח. הוַלַד מקדימכם! על־ידי יבקש להמריצם בעבודה, והם מתחילים לדחוק בעידורם ולהאיץ בי. ובלבי רק מרירות על המשגיח היהודי, על עצמי ועל העבודה המעמידה אותי כמתחרה וכשוט על הערבים. בהכרתי אני רואה עצמי כמשתייך למחנה העובדים. ואני תופס את רעיון כיבוש העבודה כמשאת־נפש יהודית לשוב לחיי־הטבע ולעבודה ולא להיות תלויים באחרים. ברם, במצב עבודה כזו עתיד הדבר להיות לי לזרא וליצור חלל ריק מסביבי.

כיצד, אחי, ארים ראשי במצב זה ואבור לי את הדרך?

אחי היקר

בימי חג הפסח הלכתי ליפו. והייתי סמוך לסדר עם תלמידים בגמנסיה שהוריהם בחוץ־לארץ. בחול־המועד הלכתי לרחובות שם נערכה חגיגה עממית, שהיתה בה הדרת חג ברוב עם, ד"ר שמריה לוין נאם ודיבר כאיש חזון וביום האחרון של החג שבתי לפתח־תקוה ועברתי על פני ביתנו, והנה הילדים, אחינו הקטנים ונחמה אחותנו, רצו לקראתי כשהם מפזזים בשמחה, ומיד פנו הביתה לבשר על בואי. אמא יצאה לקראתי וביקשתני להיכנס.

בלב דופק עברתי את מפתן הבית. ביתי שלי, אשר כה יקר לי, אותם הרהיטים המיושנים, אותו השולחן – מכל פינה נשקף אלי העצב הכבד… יותר מכל הרעידו את נפשי פני אמא, שנחרבו מרוב הקמטים והצער. אבא, איש ריבי, פנה אלי ושאלני שאלות, שלא היה בכוחי לענות. כמו נאלמתי פתאום, הוא הסתובב כאילו צר גם לו המקום. חיפש דבר־מה. והלך לבית־הכנסת לתפילת מנחה. אמא הגישה לי אוכל והפצירה בי לאכול. ישבה על־ידי וכובשת תוגת נפשה. אני אוכל ודמעות שמות מחנק לגרוני. אמא שואלת לך ולעבודתך, נאנחת על אחותנו שרה שנישאה לפועל חלוץ מחוסר כל. הנה תפליט אִמרתהּ: “יומי פונה לערוב, אפסו הכוחות והילדים קטנים.” ודמעותיה זולגות.

ישבתי על־ידה והרגשתי כי אין־אונים אני להושיע ולתקן. ונאלמה שפתי גם לנחמהּ.

חשכת בין הערבּיִם כבר עטפה את החדר. האחים הקטנים הלכו עם אבא, אמא הסירה את שיירי הסעודה מהשולחן, אחרון של חג שחל בשבת, והיא עמדה ולחשה תפילתה לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב, אלוהי הנחמות והישועות.

הנה מתקרב הקיץ, כלום אבלה גם הקיץ במושבה זו? בבוקר אצא לעבודה ובערב אשוב לבדידותי. פעמים יש לי רצון לקום ולקחת את צרורי הקטן ולבוא אליך.

אחי היקר

ליד נחל הירקון נרכש שטח גדול על־ידי יהודים עשירים וניטעו בו עצי־הדר ועצי־פרי אחרים. שם המקום בחריה. כשמונה מאות דונם שטחה של בחריה והפרדס נטוע משבצות־משבצות עצי־הדר ועצי־פרי נשירים.

יום־יום נוהרים לפרדס עשרות רבות של פועלים ערבים מכפרים רחוקים וקרובים. בין מאות הפועלים בעונות העבודה יעבדו גם עשרים פועלים יהודים ובכללם גם אני.

יום יום נשכים קום ולפני עלות השמש כבר נצא לדרך מהלך שעה וחצי עד בואנו לבחריה. יש גם משגיחים ומנהלי עבודה מבני המושבה, הם רוכבים על חמורים וחלפו על פנינו והשאירו אותנו אחריהם. בהגיענו לבחריה כבר אנו עייפים. וכך אנו מתחילים בעבודתנו.

אחד הפועלים משלנו למד להניע את המוטור לשאיבת המים מהירקון להשקות את הנטיעות ונתקבל כמכונאי. עבודת המוטור מתחילה משעות הבוקר ונמשכת עד מאוחר בערב. והמכונאי קבע את מקום מגוריו בבנין ליד בית המכונות: התקין לו מיטה ושולחן, קנה פרימוס וקומקום ואת מצרכיו הוא מכין בעוד מועד לשבוע תמים, והוא התושב הראשון של בחריה.

התקנאתי בו, והוא נענה בשמחה להצעתי, להתגורר עמו. בקרן זוית העמדנו שני ארגזים, שמנו עליהם לוחות, פרשתי מחצלת והרי מקום מנוחה לי לאחר יום העבודה, ואני פטור מההליכה המיגעת בוקר וערב, ואנו כשותפים לסידורנו במקום. שמו זלמן והוא באמת אדם טוב.

אני עוזר לו לטפל בכלבה הגזעית שנשלחה כשי לפרדס מאחד מבעלי המניות בצרפת, כלבה בעלת גוף מסורבל ופניה זועפים תמיד. תפריטי בשר מנת מזונה כל יום. שתקנית מטבע ברייתה אך בלילה, כשזלמן מתירהּ משרשרתה, סכנה גדולה לבוא בתחומה. והיא מהלכת אימים על כל הסביבה.

שני גורים לכלבה והם יקרי־ערך. ומצוַת המנהלים לטפל בהם בשימת־לב מיוחדת. ערב אחד ברדתי אל חוף הירקון להתרחץ, ראיתי את אחד הגורים נסחף עם הזרם. קראתי לזלמן אך שאון ורעש המוטור החריש קולי, ראיתי שהגור בסכנה וקפצתי לירקון. הזרם נשאני מהר אל הגור. תפסתיו כשהוא מיבב ומילל חרש, ומניע את ראשו מעל פני המים, ניסיתי לשחות עמו ולשוב למקום ירידתי בחוף, אולם הזרם סחף עתה את שנינו במקום שהירקון מתעקל בזרמתו, הפניתי ראשי וראיתי כי הרחקתי מאוד. ושוב קראתי אל זלמן. רגע חשתי כי הענין אבוד ועלי להציל עצמי, אך התאוששתי להצילו. הזרם סחפני בסיבובו אל בין חופיו הגבוהים של הירקון, חופים סבוכים שיחי פטל וקני־סוף.

שבתי וצעקתי ושמעתי קולו של זלמן. ונתעוררו בי כוחות חדשים, נתפסתי בצמחי הסוף והטלתי את הגור אל בין הקנים. זלמן השיגני בשחייתו בבגדיו ועזר לי להיחלץ מהמיצר.

הנה ניצלתי מטביעה בהרגשת מעשה ההצלה שהיה כשיקוי בנפשי ובעצמותי. ברם, לרוע מזלי הותקפתי במחלת הקדחת, בלעתי את מנות הכינין המר. קוויתי שיביאו לי מרפא, אך הוברר לי שישיבתי בבחריה רק מגבירה את מחלתי ונאלצתי לחזור למושבה. והחום והצמרמורת פוקדים אותי לסירוגין. מיעצים לי להחליף את מקום מגורי, אולי יש סיכוי למצוא לי עבודה בגליל?

נדודים בארץ    🔗

קיבלתי את תשובת אחי, ובה בשורתו שיש לי סיכוי להתקבל לעבודת הגורן בקבוצת הפועלים בסג’רה. שגם אוירהּ ואקלימהּ כסם מרפא לחולה קדחת.

צררתי צרורי הקטן וביקשתי דרך לעלות לגליל. יעצוני לנסוע באניה מיפו עד חיפה, ומשם ברכבת עד צמח בעמק־הירדן. ירדתי ליפו וקניתי כרטיס לאניית משא שעמדה להפליג בלילה לחיפה. סיפון האניה מלא היה נוסעים ערבים מערי החוף של המזרח וסוחרי בהמות למיניהם. נדחקתי בפינה בין הנוסעים. ישבתי מחריש ומתענה מצעקותיהן מחרישות האזנים של בני לויָתי. האניה כבר הפליגה, אך הריב ביניהם לא פסק עד שפרצה קטטה והונחתו מהלומות. כמעט נדרסתי.

נתחמקתי לפינה חשוכה. כל הלילה ער הייתי וחשתי כאב ללא־פשר, והצמרמורת הידועה לי חזרה ופקדה אותי, ופחד נפל עלי שמא אהיה לטורח על אחי בגליל. כל הלילה ציפיתי לאור הבוקר. עלה השחר וחיפה על בתיה נתגלתה לרגלי הר־הכרמל העטור עצי חורש, דקלים ובנינים. כשדרכתי על אדמת החוף חשתי עצמי כעולה חדש הבא לארץ חדשה, ללא מכר ומודע.

חיפשתי ומצאתי את תחנת הרכבת ופגשתי פועלים מהגליל. כדמויות חדשות היו לי, שזופי פנים, וכפיות לבנות לראשם. מהם נודע לי כי גם הם נוסעים ברכבת לצמח ונצטרפתי לחברתם.

ישבתי ליד חלון והשקפתי על נוף הרי־הכרמל ושטחי השדות. התקפת הקדחת רפתה במקצת, כמו חסד ביקשה לעשות עמי. הנה עברו שטחים נרחבים ושוממים של העמק המזרחי של יזרעאל, עד שהגענו לעפולה. מזרחה ממנה נקודתנו הראשונה שגאלנו היא מרחביה, והרכבת עוברת בשדותיה. מעל הגבעה נראים הצריפים הראשונים של המתישבים. בשדות נראים העובדים העומסים על העגלות מקציר התבואות שזרעו, והחורשים העושים בחריש הקיץ. הרי אלו הם השדות שבהם ביקשו הערבים המוסתים לגזול מהשומר העברי את סוסתו, ולהשפיל כבודנו, והשומר העברי התגונן והרג את בן השיך שבא בשליחות־הזדון של אביו. ועתה יושבים החברים מכובשי המקום כלואים בבית־הסוהר בנצרת ומחכים למשפט. הרכבת יורדת לעמק בית־שאן, כבר עברנו את הרי הגלבוע ואת מעין עין־חרוד, ושממת הסביבה חולפת על פני, ונופהּ הרדום קדוּם וקרוב כאחד. ימי מלחמות ישראל. ונפילתם של שאול ויהונתן על הגלבוע.

בפגישתי עם מרדכי היו מטושטשים חושי. חום הקדחת עלה, וכאילו דוק פרוש בינינו. ראיתיו בצערו ובחרדתו, ופגישתנו היתה מדומדמת.

למחרת סידרני לנסיעה לצפת ולכניסה לבית־החולים האנגלי, שהיה מקבל חולים לפי הסכם עם הישובים החדשים. בשיירת הפרדות והחמורים העולה יום־יום מצמח לצפת עליתי גם אני יחד עם שני פועלים קודחים ממגדל. רכובים על חמורים עלינו במשעולי ההרים, והשמש להטה כאש בשדה קוצים, והאש מימינך ומשמאלך, מלמעלה ומלמטה, והדרך אין לה קץ. עשרה ימים שהיתי בבית־החולים. הטיפול היה נאמן, סמי המרפא והמזונות והאחיות והרופאים – הכל נתכוון לבריאותי ולטובתי. ואמנם החלמתי בעשרת הימים וכוחות חדשים מלאתי, כגן רווה היו לי הימים ההם בתוך מדבר השנים האחרונות על פגעיהן וסבלותיהן.

צעירה אחת, פועלת מחוַת מגדל, הביאה לי ביום האחרון קודם שיצאתי מבית־החולים מכתב ממרדכי: מוכן בשבילי מקום עבודה בקבוצת סג’רה, ומחכים שם לבואי: מקום העבודה זמני. לחודש או חדשיִם. אחי מיעץ לי לנסוע מצפת ישר לטבריה ומשם בעגלה לסג’רה, ובקרוב ניפגש. שמחתי למכתבו ועשיתי כעצתו. נסעתי בשיירת רוכבי הפרדות ועברתי את חוַת מגדל בדרך לטבריה ומטבריה נסעתי בעגלה בדרך ההרים לסג’רה.

בדד תשכון לה המושבה הקטנה סג’רה, אחת הנקודות העבריות בגליל התחתון. נוסדה בשנת תרנ"ט, 1899, על־ידי חברת יק"א. שני טורים של בתי אבן, שגגותיהם רעפים אדומים, וגדרות אבן מסביב לחצרות. בסך־הכל כעשרים מתישבים, קצתם משפחות גֵרים מרוסיה, שעקרו ממולדתם והלכו לארץ־ישראל לחיות בה, דבקים באמונת־ישראל, אנשי־עבודה ואנשי־שדה מילדותם, ובעזרת חברת יק"א נאחזו כאן בנחלאותיהם, זרעו תבואות חורף וקיץ, ועיקר קיומם על הפלחה.

בקצה המושבה, במעלה הגבעה, סמוך לכפר הערבי סג’רה, נמצאת החוָה שיסדו פקידי יק"א. חצרות משלהם ובנינים משלהם. עולם לעצמו, בדל מהמושבה. כאן נוסד בשנת תרס"ז החורש. חברי החורש ביקשו להיות פלחים עבריים, העובדים את האדמה ומתפרנסים מיבולה, כאן מולדת אגודת “השומר” אשר נוסדה בחג הפסח שנת תרס"ט, וכאן, בסג’רה, נפלו קרבנותיו הראשונים. עתה עובדת בחוה קבוצת חברים קטנה, עבודתה ארעית כעבודת נסיון בשדותיה. עם בן־ציון ישראלי נמצאים שבעה חברים וחברה אחת. קבוצה קטנה המצרפת ובוחרת לה את חבריה לרעיון העבודה “יחדיו”. עם הקבוצה נמנים חברים העתידים להצטרף כשהקבוצה תקבע את מקום התאחזותה. מפעם לפעם יזכיר בן־ציון את נח נפתולסקי, את מאיר רוטברג, את רחל בלובשטין, את חיה זלצר ואת א"ד גורדון הזקן העובד בחוַת מגדל.

בבואי לקבוצה היתה עבודתי בגורן בשטח הנמצא מחוץ למושבה. ובשטח מרוכזות ערימות התבואה שנקצרה, חיטה ושעורה. הערימות של הקבוצה גדולות מערימות יתר איכרי המושבה וניכר בהן כוח ה"יחדיו" בעיבוד שטחים יותר גדולים.

מעשה הדיִש עודנו כמקובל בעבודת הגורן של הפלחים הערבים. מסביב לכל ערימה של תבואה מסדרים שכבת קש על שיבליה ודשים במורגי־עץ הרתומים לפרדות עד שהקש והשיבלים נפרדים, ואז זורים את הבּר לרוחות המנשבות להפרידו מהתבן. בעבודה זו התחלתי, ואני דש במורג ומאיץ בפרדים כל היום במעגל. חיש מהר יחלוף היום, חש אני כי עבודתי יש לה ערך ומשמעות, ויחסם הטוב של החברים ירומם רוחי.

עם שקיעת החמה שב אני עם כל עובדי הגורן לחצר. גם החורשים בשדות השלף שבים. מתרחצים ומתכנסים בחדר־האוכל, משמתישבים אל השולחן לסעוד, פותח יצחק פינרמן בקול הבריטון שלו ומזמר. כך בערבי חול וכל־שכן בערבי־שבת. וגם הריקוד יבוא בעקבות השירה לאחר הארוחה. ודויד’ל, עלם צעיר שעינַיִם לו שחורות ויוקדות, יתלהט בריקודו ובשירתו ויסחוף את כל החבורה בסופתו. ישיר וירקוד, ירקוד וישיר, עד שיפול. מַדרגת ה"דבקוּת" של דוידיל איננה בריקוד בלבד. בכליון נפש ובאהבה ישיר ויסער. יש שיפרוץ בבכי. ביום תשעה באב לא עבדנו, ויצאנו עם א"ד גורדון לטיול ברגל אל הר תבור. א"ד גורדון הביא לי בשורת בואו הקרוב של מרדכי לבקרני. ימים לפני בואו של גורדון היתה מורגשת הציפיה לבואו.

בן־ציון הכין לו חדר, לקיים בו מנהג הכנסת־אורחים. מבעוד יום עשה סדרים בחדר. שטף וניקה וקירצף. כמתקדש לקבל את אהוב נפשו. הבדלי הגיל בין גורדון לחבריו הצעירים לא העמידו כל מחיצה. זקנו הלבן ועיניו התכולות שיוו לו הדרת כבוד ופשטות אנושית כאחת, שהיה בהן לקשור אליו באהבה ובאמון את כל הנפגש עמו. אפשר היה לחוש את נשמתו הגדולה ואת מאורה המיוחד לה.

שעתים ארכה דרכנו. כשהגענו אל התבור טיפסנו על פני צוקים בשבילים־לא־שבילים עד שהגענו לפִסגת ההר, והנה נתגלו לפנינו כל מרחבי עמק יזרעאל – הרי הכרמל, הרי נצרת, גבעת המורה ושלוחות הר הגלבוע. נוף קדמון, שמקופלים בו פרקים מחיי העם. הנה הכפר עין דור – חבל הארץ ששוטט בו שאול המלך הנואש והטרגי לשאול באוב ולמצוא משען לרוחו הנכאה. כגלי־עד יחיו כאן המקומות וינציחו עלילה נשגבה, שרֵעוּת בה ומדוּחים, קנאה ומוות. הנה הכפר דבּוּרִיֶה. האין זה הד לזכרה של דבורה הנביאה? והרחק במערב מתנשא הכרמל העוטה אדרת של ירקות קודרת, אשר סלעיו יזכרו את זעמו של אליהו בשחטו את נביאי השקר. בצפון ייראה החרמון, וכאן מקרוב, על ראש התבור, לידך ממש, כנסית נזירים. כלעג מר לכל הזכרונות העולים בלבך. נזירים צרפתיים יושבים על אדמתנו, וא"ד גורדון מבטא את רחשי לבנו, כשהוא מרים את עיניו לשמים ושואל:

תבור וחרמון הבשִׁמך ירננו?

ההר הגדול עזוב ושומם. הנזירים לא יעַבּדו את כל שטחיו, מרחבי ארץ עדיין מצפים ליד העובד העברי אשר יבוא לחונן עפרם, מרחוק ייראו כאיים בודדים מרחביה בעמק, ושתי מושבותינו הותיקות מסחה – היא כפר תבור – וסג’רה. גורדון אומר דברים הנשמעים כחלום. מדבר הוא על יִשובי עובדים רבים שייבנו בקרבת הר תבור ובעמק כולו. ועל אוניברסיטה עברית אשר תקום על ראש ההר הזה. תורה ודעת יצמחו ויעלו מחיי העבודה ממש. כאן תהיה זיקת גומלין בין העובד היוצר והמדע.

ואנו שומעים את דבריו ונישאים על כנפי חזונו. לאחר ימים אחדים בא מרדכי אחי אלי לסג’רה. אותו יום עשיתי יום חופש, כדי להקביל את פניו. כשבאתי אליו ואני חולה קדחת לא הספקנו לשהות שעה יחדיו, כי שלחני מיד בשיירה שעלתה לבית־החולים בצפת. ועתה היתה שמחתנו גדולה, תחילה כאילו ניטל הדיבור מפינו והיינו מתרפקים במבטינו. יצאנו לחורש שמעבר לקיר החוה שעל הגבעה, אחי נראה בעיני שזוף, ופניו הביעו ערגת נפש. עברנו בנתיב בין סלעי הבזלת הקודרים וישבנו בצל עץ הפלפל, שעליו נוצתיים והוא טעון אשכולות גרגרים אדמוניים.

אמר אחי: טוב שהגעת לכאן לאחר הקדחת. במרחק כה קטן, מעמק־הירדן, שם החום לוהט, וכאן אויר הרים מרענן. הוא שאל על הפרידה מאמא ומבני־הבית. המשפחה עברה להתגורר בסוכת מחצלאות שהקים אבא ליד צריף חנותו. דירה ארעית, עד שירחיב. אבא רכש לו מגרש קטן מחוץ למושבה. כברת אדמה שכה השתוקק לה. נכנס בחובות למעלה מיכלתו. מתגוררים בסוכה כדי לחסוך שכר דירה עד בוא הגשמים. אבא כבר חרש את המגרש וגם נטע עצי־פרי. נאנח מרדכי ואמר: צר על אבא שכמו מידרדר בדרך חייו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. חבל על אמא ועל הפעוטים.

אמא חולה ומתיסרת. היא נושאת בשארית כוחותיה את צרתה ונכנעת לגורלה. ובענוייה היא מאירה פניה. על נחמה אחותנו הקטנה ועל בן הזקונים הרך שופכת דמעותיה. מרחמת עליהם. רואה היא אותם כיתומים – שכן קצהּ מתקרב. גם ראובן אחינו עזב את הבית לאחר שנפגע מידי אבא. הלך להיות שוליה אצל נפח.

את ראובן אהבתי מקטנותו, מרדן היה ומתפרע, אך טוב־לב, ומכל מנהגו האירה אישיות בריאה. גבה־קומה היה, יפה־תואר – היפה מכל בני משפחתנו. הלכתי להיפרד ממנו אצל הנפח. היה עומד והולם יחד עם הנפח בפטישו, ומתיז ניצוצות מהברזל המלובן. מתגורר הוא אצל הנפח ומקבל גם דמי כיס. פוקד את אמא והילדים בסוכה, ואינו נוטר לאבא על פגיעתו.

ראובן אחינו טוב מאתנו, אמר מרדכי ונדם. כשנפרדתי מאמא אמרה לי: דומה מצבי לאותה התרנגולת האם, שדגרה על ביצי ברוזים. כשגדלו אפרוחיה במקצת, משכוּה לחופי האגם וזנחו אותה והתרחקו בין הגלים הזידונים. בשברון לב מלוָה אמא כל אחד מאתנו, הפורש מקִנהּ ההרוס.

ראיתי בפני אחי מרדכי שדברי מצערים אותו, וביקשתי להסיח דעתו ושאלתי למעשיו שלו. הוא סיפר שהוא עומד לנסוע עתה לכינוס מורים בזכרון־יעקב, כמין השתלמות, ושם ישמעו שיעורים מפי החוקר אהרן אהרנסון – מנהל תחנת הנסיונות בעתלית, הוא שגילה את “אם החיטה” מימי בראשיתה בארץ־ישראל. השיעורים ימשכו כשבועיִם, ולאחר הלימודים יסע לפתח־תקוה לראות את ההורים והילדים. ענין מיוחד יש לו להכיר מקרוב את יהודי תימן שעלו לקריאתו של שמואל יבנאלי, שבא אליהם כשליח ומבשר. רובם נמצאים במושבות יהודה, מהם הגיעו לגליל, ואתם עבדתי אני במגדל, הם בני שבט יהודי שנשתמר באצילותו, שומרי מצוות, וזקוקים לסעד ולקרבת נפש.

סיפרתי לאחי, שאני עוד איני יודע אנה אפנה לאחר גמר עבודתי בגורן. גם חברי הקבוצה מדברים על הליכה למקום חדש. לשנה החדשה, כשתיגמר עבודתי, אכתוב לו. ליוויתי את אחי לדרכו – לחיפה ומשם לזכרון־יעקב. צר היה לי בפרידתנו, ראיתי את נתיבנו מתפתל, בעלותי לגליל ביקשתי קרבתו של אחי, והנה פניו דרומה. ואני עדיין איני יודע אנה פני מועדות.

העבודה בגורן נסתיימה, כל ערימות התבואה נדושו. גם תבואות הקיץ כבר נאגרו. נשארו רק עבודות הגמר – איסוף התבן והבר אל החצר. סוף שנת העבודה מורגש בין חברי הקבוצה. כבר החליטו לא להמשיך בתנאי המקום. בן־ציון ישראלי הלך ליהודה, לברר היכן יכולה הקבוצה להיאחז, שמא הגיעה השעה לכיבוש אדמות החורן שחברי הקבוצה חולמים עליו, ועתיד הוא להרחיב את גבולותינו אל רמת הגולן שמעבר לים כינרת. דומה היתה שליחותו של בן־ציון כדבורה היוצאת מכוורתה לתור מקום לנחיל. צר היה לי שמחמת היותי נער לא חשבו לצרפני למנינם. עבודתי בגורן נגמרה, ועלי להיפרד מחברי הקבוצה וללכת. כלום היה לי לאן ללכת? הרי מצאתי בין אנשים אלה ובעבודה זאת אחיזה והתחדשות של כוחות הגוף והנפש. קיבלתי מהקבוצה להוצאות הדרך ושמתי פני למרחביה.

מרחביה שוכנת על גבעה היוצאת מתוך מישורי העמק. חושות של כפר ערבי בנויות כבקתות מאבני בזלת ומחימר. שם החלו לבנות את נקודתנו הראשונה בעמק יזרעאל.

כבר עברה שנה מאז נכבשה לעובד העברי ועדיין שרויה היא במזל של ראשית. מעל לחורבות הכפר עולה ומתמר כאן אבק אדמת ה"חירבה" עם כל רוח נושבת. בשל התנפלות הערבים בלילה על השומר יגאל, התקפה שיגאל עמד בה בכבוד, עדיין הוא וחבריו יושבים בכלא נצרת, אך העבודה בשדות נמשכת. כאן נתאחרה עבודת הדיִש בגורן. נעזרים במכונת דיש ודשים גם במורגים ובעבודת ידים.

בעזרת חבר מכּר נתקבלתי כשאר פועלים זמניים לעבודת הגורן. בזו עובדים אליעזר שוחט, יצחק טבנקין, יוסף זלצמן ואלקנה. על הגבעה מקימים צריפים ומכשירים את המקום לבנין היִשוב. עדיין לא ברור איזו צורת התישבות תהיה במרחביה. עוד מבררים ומתוַכחים בדבר הצורה החדשה, ומדברים על הישוב הקואופרטיבי לפי הצעתו של הפרופ' אופנהיימר.

בצפיפות הגדולה ובתנאי הדיור הקשים, לן הייתי כרבים על הגורן. טרדת היתושים המרובים בלילות החזירה אותי לקדחת, הכניסוני לחדר שהתגוררו בו טבנקין, זלצמן ואלקנה. שכבתי כמה ימים בחום ובצמרמורת ובלעתי אבקת חינין. באחד הימים עבר ברל כצנלסון בדרכו מיהודה לגליל, וטבנקין לא יצא לעבודה. עֵד הייתי לפגישת רעים נלבבת בין ברל וטבנקין. כל היום נמשכה שיחתם על אישים וחברים בגולה, על חלומות נעורים, על עבר ועתיד. מתוך הקדחת האזנתי לשיחם והייתי מפליג מתוך חומי לחופי־חזונם הרחוקים. משֶׁרפה התקף הקדחת חזרתי לעבודה, אך הצמרמורת והחום חזרו ופקדוני. עבודת הגורן היתה בסיומה וימי החג והסתיו התקרבו. צררתי את צרורי וחזרתי ליהודה, אל פתח־תקוה.

לאחר עבודתי בגליל, נראתה לי המושבה זרה עוד יותר, כאילו חזרתי ונקלעתי לארץ נכר. הלכתי לראות את אמא והילדים. מפני הגשמים המתקרבים עברו מן הסוכה אל דירה שכורה של שני חדרים, ואני נזדעזעתי למראה הסבל הרב המעיק בבית. אמא חולה, ועול הבית כבד מנשוא, על כתפיה הדלות תשא לבדה את העול הגדול, כנפיה שבורות ובכל זאת עוד ביקשה מאתנו לשוב ולהשיב את הקן ההרוס לקדמותו, ניבא לה הלב כי ימיה ספורים, והיא רצתה כי למצער בסוף ימיה נהיה אתה.

בפנות היום נזעקנו לבית. כבר היה ערב, וארבעה יהודים הוציאו מהבית את אמנו על מיטת אלונקה. הילדים הוסיפו לבכות בקולות צרודים אמא, אמא, ואת בכיים מלַווה אנחת האב הקודר והנואש, אוי ואבוי לי! מה נשאר לי. הצדקת מתה…

בחוץ היה ליל ירח, ליל תשעה בחשון התרע"ג. שכנות אחדות ושכנים לחצר הלכו אחר מיטת הנפטרת ודיברו בשבחה; ועל הילדים הרכים שנתיתמו ועל האב שנתאלמן ונשאר בלא עזרתה ועם יתומיו הקטנים. בבית־העלמין, בין מצבות ותיקי המושבה, הובאה למנוחתה.

כששבנו מהלויה האירה העששית באור קלוש את פני הילדים החיורים. עמדה דממת יגון. פתאום פרץ הילד הרך בבכי ושאל, אבל איפה אמא? לשאלתו בכו כולם. והאב מתחנן חִדלוּ, ילדי, די די. הכל מאלוקים. הבכי דעך והילדים נאלמו. במעטה יגון כינסם הלילה בחיק התרדמה, עד שניעורו אל אסונם. עם אור היום נכנסה אחת השכנות, סידרה את המיטות והדליקה נרות נשמה. באו שכנים לתפילת האבלים, נכנסנו לתפילה, ואני חשתי שגם אחי מרדכי לבבו רחוק מתחינה ותפילה. בחוץ היו ימי סתיו. מעתה ניתוספה תוגה בסתיו.

בעין גנים שכרנו לנו חדר, אצל אשה אלמנה מטופלת בילדים קטנים, שפתחה מסעדה צנועה. על שולחנה אנו סועדים. ראובן אחינו עודנו עובד אצל הנפח, מתגורר אצלו ומקבל שכר קטן, לומד מקצוע ומתקיים מיגיע כפיו. יד החיים הקשה לא פינקה אותו, ומהלומות רבות חלקה לו אך לא שברה אותו. כברזל המתחשל בהלמות הפטיש, כן נתחשל גם הוא, וכוחות חדשים מתגלים בו. הוא גם המבין לסבלותיו של אבא ונכון לעודדו כאשר מעדו צעדיו, לאחר מות אמא, והוא המבין לנפשו בבקשו לו עזר כנגדו באשה שתהא עקרת בית חדשה להמשיך את חייו. אנחנו, הגדולים ממנו, רגישים ונכווים, נפגעים וכואבים על האחים הקטנים והמיותמים החיים במחסור ובעוני, במחיצתם של “דודה” כביכול, והיא “אם חורגת”, ואחים חורגים הביאה לבית, וידנו קצרה מהושיט להם עזרה. לא כן ראובן אחינו, שהיתה בו תבונת־חיים ופשטות וישרות טבעית.

במסעדתנו נצטרפו גם ברל כצנלסון ונח נפתולסקי המתגוררים בעין־גנים. לאחר כל סעודת ערב אנו מתכנסים בחדרנו וחשים באושר ההזדמנות להיפגש עמהם יום־יום, כעין משב רוח טובה ומרעננת, ביִחוד בשיחו של ברל על עניני העבודה, על עבודתו בהסתדרות החקלאית, על אנשי הישוב כפי שהוא מכיר אותם, על ברנר ויצירתו ועל סופרים ומשוררים. עניין רב הוא מוצא במרדכי, שהוא ספוג תרבותנו החדשה וספרות דור ההשכלה. בצמאון לגילוי כל אדם מבקש ברל להכיר בכל אחד את המיוחד בו, ושיחותיו מאירות ורעיונותיו כמעין השופע ממעמקים. קראנו את מאמרו “מבפנים” בגליונות “הפועל הצעיר” וחשנו שיש כאן דברים חדשים בסגנון חדש, דברי פועל מן השורה הפונה אל חברו הפועל הארץ־ישראלי.

וכה כתב:

“לא שליח ציבור אני ולא בן מפלגה, דברי אינם טבועים בגושפנקה של הסתדרות, ובהסכמת קורא הניתנת בהקפה לא נצטיידתי. אחד הפועלים העובדים בארץ רוצה לדבר כאשר עם לבבו, ואליך קורא חבר, פועל ארץ־ישראלי. אני פונה בדברי ואותך אני מבקש, יודע אנוכי! לא מעור אחד הוא הפועל הארץ־ישראלי. שמות שונים הדביקו בנו, מכל עפר־הארץ התקבצנו, עברים שונים ומשונים, הרגֵלים, חינוכים ומסורת מפרידים לפעמים בינינו, אבל – מכירים אנחנו את אחדותנו, את עצמנו ואת עבודתנו, ואם אנחנו יודעים מי אנחנו פה, ומה אנחנו לעצמנו ואמרנו: לא, חלק קטן מן הפועלים היהודים אנו – אלא איזה דבר יחיד ומיוחד, חי על חשבון עצמו ועומד לגמרי ברשות עצמו. דבר שלם, שואף להיות שלם – פועל ארץ־ישראלי.”

בענין עמוק וגדול שמעתי את קול נפשו של ברל הפונה לכל אחד מהמחנה. והפונה אלי. כי גם אותי הוא מבקש, וידעתי כי כולי שלו. וכן רבים כמוני ייענו לקריאתו. היה זה קול חדש העולה ממעמקים, קולו של אדם הרואה את הסכנה בפילוג. ודברו מופנה לשואפים לגאולה אישית, בדרך העבודה האישית והרצון האישי, ולהקים את תנועת האדם המתעורר בעם לשיבת־ציון של דורנו. מאמרו הרנין את הלב ובישר את גילויו הקרוב ליחיד ולרבים. את שמו של נח נפתולסקי שמעתי מפי בן־ציון, הוא היה מזכיר שמו באהבה רבה⁴. מאז הכרתיו הוקסמתי מדמותו. איש כזה בתוכנו ואנחנו לא ידענו! בעין־גנים חכר לו חלקת אדמה ובה הוא התחיל בנסיונותיו. כבר החל לחפור ולהתקין את השטח במעדר, להכין את הערוגות, גם גרעיני חיטה משובחת השיג. ובלילות הוא מברר גרעין לגרעין ועתה נעשינו שותפים לתכניותיו וידינו מושטות לעזור לו. יש שעבודת הבירור נעשות ביום גשם שאין יוצאים בו לעבודת חוץ. ואנו, וברל עמנו, עוזרים בברירת החיטה, ותוך כדי עבודה מקשיבים לשיחותיו של ברל, שתמיד הן כמשב רוח רעננה, בעניני העבודה במושבה וביִשוב, בפעולתה של ההסתדרות החקלאית שאת עיקר כוחה צריכה היא להקדיש לארגונם של ישובי עובדים: בהם ראה את השיטה היחידה להתישבות לאומית בעלת תוכן חברתי ואנושי חדש. את עיקר ערכו של כיבוש העבודה במושבות רואה ברל כפרוזדור וכהכנה לצורות ההתישבות החדשות, ובדבריו שמענו עיקרי דברי הרצאתו על מושבי פועלים שהכינם לועידת פועלי יהודה בבן־שמן בכ"ז בכסלו תרע"ג.

חזרנו ושמענו את הרצאתו בועידת בן־שמן, שהיתה מעין בשורה חדשה לדרך ההתישבות העובדת.

“השאיפה של הפועלים להתנחלות ולעמידה על הקרקע נולדה יחד עם העבודה העברית ולא חדלה בין הפועלים כל הזמן, למרות זאת שהיא נחשבה ונחשבת גם עכשיו, על פי המושגים השליטים, לסימן ירידה, לכפירה בעיקר. נסיונות ההתאכרות השונים עד עתה הכזיבו את כל התקוות של נושאיהם והביאום עד משבר. מטעה מאוד מי שיואיל לחשוב שבעיקרה של שאיפה זו היו חלומות על בעלי אחוזות, רצון לעבור למחנה אחר – היה צורך אנושי פשוט להיפטר מאותם התנאים, תנאי העבודה התלויה בדעת אחרים ומצבי הפועל השונים, הממרמרים את העבודה והחיים, היה צורך נפשי לעבוד עבודה עצמית, כולה ברשות העובד, להשקיע את כוחות הגוף והנפש במלואם בעבודה והחשק העז להתחבר יותר אל האדמה, שיבוא אתה ביחסים אישים, תמידיים, קבועים. מושב הפועלים צריך לתת לעובד את האפשרות לחיות על עבודתו. לעבוד ברשות עצמו ועל אחריות עצמו. הוא צריך לחנך לנו את הגנן העברי, את מגדל הירקות ומגדל הבהמות – במלה אחת: את החקלאי הזעיר, העתיד לבוא; ליַחֵד אותו עם האדמה שהוא חי עליה, לברוא הרגלים מסורות ודורות של עבודת אדמה עברית.”

ברל נבחר כחבר פעיל במרכז החקלאי. כאדריכל צנוע החל ברל בהנחת היסודות לעם העובד, וזכינו להיות בקרבתו בהתגלותו בתוך עבודתו. ימות הקיץ הגיעו. ארגון “השומר” קיבל את השמירה במושבות יהודה, וכיבוש השמירה מצעיד גם את כיבוש העבודה העברית. “השומר” נזקק לעזרה וגייס נוטרים לשמירה בכרמים, ומרדכי נתגייס לשמירה ברחובות. גם אני באתי לרחובות והצלחתי להתקבל כשומר־לילה בחצר “אגודת נטעים”. החצר שייכת לאיכר הותיק אהרן אייזנברג, ממנהלי האגודה. ביתו של אייזנברג עומד בקצה המושבה, ליד הדרך המוליכה לכרמים ולמושבה עקרון. לחצר הגדולה מביאים את השקדים מכל כרמי האגודה. כאן מקלפים את קליפותיהם הירוקות, מיבשים אותם על מחצלאות בחום השמש, ואחר כך מגפרים אותם במכונת גיפור, למען היות להם צבע צהוב. הגיפור נעשה באדים היפים גם לשימורם של השקדים, ביום עובדים כאן נשי התימנים וילדיהם בקילוף השקדים. העבודה היא קבלנית. אני שומר בלילות, בחצר הוקמה סוכה גבוהה ששתי קומות לה. על עמודי אקליפטוס הותקנה, וכוסתה במחצלאות, ובה אשכון וממנה אשקיף על החצר. ויבול השקדים נתון לעיני הפקוחה מערב עד בוקר.

בשעות הערב הראשונות, כשאין השמירה טעונה הקפדה, אתיחד עם הגיטרה שקניתי ואפרוט על מיתריה, וכבר אנגן כמה נעימות חסידיות ולבי יהמה לצליליהן. בשעות היום אחליף כוח, ושהות לי לקרוא ולהיפגש עם מרדכי אחי בסוכת כרמו. בכל פגישה אני מרגיש בלבטי נפשו ומצפונו. מרוצה היה שאין בידו אקדח כמו לחבריו בשמירה, ורק אַלָתו בידו. בלילות הראשונים למד לרכז את כל הכוחות בהקשבה, בכבישת פסיעה ונשימה לילות תמימים, עד שקרה ושכניו בשמירה תפסו גנב. הוא סיפר: היו יריות וקולי־קולות של הרודפים אחר הגנב עד שנתפס. הערבי היה בחור גברתן עטוף עבּיה שחורה, עמד ומטר מהלומות אגרופים ומקלות יורד על גוו.

ראיתי בעיניו תחינה, טירוף ובקשה על נפשו, הייתי אחוז זועה, וכלימה מענה את נפשי, גם כשהיה ברור ומחוּור לי שהמכים אינם יכולים להסתפק בהטפת מוסר, אבל רגלי כאילו שותקו ולא היתה לי כל שליטה על עצמי. ידעתי שאני מתקומם נגד כוח האלימות שבהגנתנו וכאבתי בסתירה זו שבתפקידי.

לאחר כמה ימים התנפלו ערביי כפר זרנוגה הסמוכה לרחובות על יהודים. סיבת ההתנפלות היתה תיגרה בין שומרי הכרמים לבין ערבים שבאו לגנוב, ונהרג בה ערבי. שומרי המושבה הדפו את ההתקפה, האיכרים רגזו והתמרמרו והטיחו דברים קשים נגד השמירה העברית, שסופה להמיט אסון על היִשוב בגלל אשכול ענבים. באחד הלילות שמענו יריות מגבולות הכרמים שמצד רמלה, ונודע על רצח השומר פרידמן בכרמי הגבול בין רחובות ונס־ציונה. רצתי למקום ששמר אחי מרדכי, והלב חרד. פגשתי קבוצת שומרים ואת אחי שעברו בשטחי הכרמים וחיפשו את השומר לויתן הנעדר. חיפשנוהו בין השורות עד שמצאונוהו מוטל מת ובגופו פצעי יריות. לאור היום נשאנוהו, ורבה היתה מרירותנו בראותנו את הפועלים הערבים נוהרים בדרכים אל המושבה לעבוד בכרמים שרוו מדם קרבנותינו. ובשמענו את בני המושבה מדברים בלעג על נפילת השומרים, רבתה האכזבה, והמרירות והאבל הכבד לא נתנו דומי.

ובלוויית הקרבנות נתכנסו רבים מהפועלים, ומיכאל הלפרין הזקן הספידם וקרא תיגר על המזלזלים בדם השפוך. הוא הרים ידו ובפיו שבועת נקם, ורוח רעה העכירה בבת אחת את היחסים הידידותיים ששררו במושבה זו. לאות מחאה תבעו רבים לעזוב את המושבה, ואכן רבים עזבוה, חברי “השומר” פוטרו ויצאו מעמדות ההגנה שכבשו ביגיעה כה רבה.

חזרנו לפתח־תקוה לחדרנו – אצל האלמנה בעין־גנים. גם נח נפתולסקי וברל עבדו זמנית בבן־שמן בהרכבות עצים של המטעים. נח חזר להמשיך בנסיונות גידולי החיטה בשיטה הסינית, וברל היה עסוק גם בעניני ההסתדרות החקלאית. ברגל הוא הולך ממושבה למושבה, נפגש עם ציבור הפועלים, משוחח, בוחן מצבם של העובדים ומקשיב לבעיות יחיד ורבים. ברל מעלה לפני הפועלים את בעיות הועידה הרביעית של פועלי יהודה.

בסוף ימי החנוכה נתכנסה הועידה בראשון לציון, והרצאתו המקיפה של ברל היתה במרכז הדיונים. דבריו נמשכו שעות והיו מעין סיכום ממצה לנעשה במחנה החלוצי, מחנה עליית העבודה, לאחר עשר שנות חיים במושבות, כשהחשבון מראה “רק מה דל ומר ערכנו,” וכמה המטרה, כיבוש העבודה, ממנו והלאה.

מתוך שאלות שנעימה של יֵאוש בהן – למה כל העמל הזה ומה תועלת בכל הנשמות הצעירות המוסרות את עצמן טרף לשִׁני הסביבה המשחיתה בהן? – בקעו ועלו רצונות חיים מחייבים: “אנחנו לא נאמר לכלוא את רוח המעפילים לעשות – מפני שעינינו נשואות מעבר ליִשוב הישן. אנחנו נכונים לעבור את כל המדורות של היִשוב הישן, יען כי מחוץ לגבולותיו אנו אומרים לתקוע יתדותינו, יען כי עבודתנו בתוכו היא בשבילנו רק פרוזדור לעולם אחר, לעולם העתיד להיבנות בכוחותיה של העבודה העברית ומאמינים אנו בכוחותינו ובכוחות אלו שיבואו אלינו וילוו אלינו, שעוד נפלס לנו דרכים – יִשוב עובד עומד ברשות עצמו וברשות העם.”

וברל מנה מי לנו במחנה החלוצי, ואמר: “כאלף נפשות עובדות ביהודה. וכחמש מאות בגליל. זוהי הנפש אשר רכשנו לנו בעבודתנו – הנה הולכת ונוצרת המשפחה העובדת בזקניה ובנעריה, הנה נפתח פתח צר ודרכו נכנסת העבריה העובדת, הנה עליית יהודי תימן. מי גרם לה ואת ערכּה בעתיד מי יראה?” ידענו את הערכתו של ברל וטובי התנועה לשליחותו המיוחדת של שמואל יבנאלי, שנתעורר והתיצב לפני המשרד הארץ־ישראלי בראשותו של הד"ר רופין ונדד להביא את בשורת הציונות ליהודי תימן.

ברל דרש להרחיב את הגבולות במחשבה ובעשיה, להרים את הישוב העובד על נס, לעשותו אבן פינה ביִשוב, ולהכין את עצמנו, שנהיה ראויים להיות נושאיו.

בערב פסח, כשהורגשו ימי האביב בריחות פרחי ההדרים והשמים היו בהירים והארץ עוטה ירק ופריחה, בא אלינו ברל בהצעה לצאת יחדיו לחג הפסח לנקודה הדרומית בארץ, למושבה קסטינה. ידידים קרובים לו במושבה קסטינה – רחל ודוד זכאי המשמש כמורה לילדי המושב, שם גם עובדת קבוצת פועלים המעבדת שטח מאדמותיה שנרכשו על ידי הקרן הקיימת.

ובקבוצה זו גם שמואל יבנאלי, שחזר משליחותו בתימן. על הידידות עם משפחת זכאי סיפר ברל שהיתה לו כהפתעה כשעלה באניה באודיסה, לא היה לו שום אדם מכּר באניה, אך כשהתחיל להתבונן באנשים ראה בחור ובחורה. וכאילו הכיר אותו. ואמנם היה זה דוד זכאי שנתוַדע אליו בהיכרות משונה מאוד. פעם נתקיימה ועידה בעיירה אחת קטנה, קרוצ’ה, וגם ברל נסע לועידה, ובדרכו חזרה מהועידה נסעו באותו קרון שני נערים ושרו אילו שירים ודיברו בהתעוררות, קצת אידיש וגם קצת עברית. ברל הסתכל בהם וחשב: מה יהיה סופם של בחורים אלה, הרי ברור שילכו לאיבוד. שני נערים אלה היו דוד רמז ודוד זכאי. באותה אניה נתוַדע אל עוד אדם, איכר מגדרה, למדן מופלג, שמו יעקב שכביץ, שחזר מביקור אצל בתו, וגם אתו יש לו קשרים טובים. יומיִם לפני החג יצאנו נח נפתולסקי וברל, אני ואחי מרדכי, ברגל לקסטינה. בודדות היו המושבות העבריות בדרכנו, ורבים מאוד הכפרים הערבים, אך גדולים שטחי הקרקע הריקים והשוממים, ודרכנו רצופה חלומות על ישובנו בשטחים אלה.

נח נפתולסקי יסטה מפעם לפעם מהדרך ויָתור אחר ידידיו, הלא הם צמחי הסביבה ופרחיה, שהוא אץ לאָספם אל תיקיו, ואכן מרובים הם ידידיו בכל איזור מאזורי הארץ והוא קוראם בשמותיהם וחוקר למוצא משפחתם, ואנו נלמד, דרך אגב, פרקים בטבע ובצמחית הארץ. יומיִם ארכה דרכנו, עברנו את ראשון־לציון, נס־ציונה ורחובות, עד שהגענו לגדרה, זו מושבת הביל"ויים המבודדת בין כפרים ערבים גדולים ועוינים. לברל קשרים עם שרידי הביל"ויים ועם משפחת שכביץ. נתעכבנו שעות אחדות לפגישה עם ידידיו. עם ערב החג הגענו לקסטינה. בשמחה גדולה פגשה משפחת זכאי את ברל, ובזכותו ניתן גם לנו ליהנות מאוירת המשפחה הזוהרת, וראינו את ברל בגילויי אהבתו לתינוק שנולד במשפחה, ושמו יעקב, ילד בהיר־שער ותכול־עינים. באיזה גיל וקונדסיות משכוֹ בֶּרל בשעשועיו, לאשרה של האם רחל ואביו המורה, המרביץ תורתו לילדי ישראל במושבה הנידחת. אף נודע לנו שרחל אחות היא לסופר הנודע ז"י אנוכי למשפחת אהרנסון. את שמואל יבנאלי לא מצאנו בקבוצה. נודע לנו כי הלך לבן־שמן לפגוש את חברתו הניה, שהיתה אחות וחובשת בחוַת הפועלים.

את ליל הסדר חגגנו בצותא עם המשפחה וקבוצת הפועלים, ולמחרת בבוקר המשכנו בדרכנו וביקרנו את נקודת היִשוב הקיצונית בדרום, את חוַת רוחמה.

בכפר אוריה עבדו חברי הקבוצה של בן־ציון ישראלי, שעבדתי אתם בסג’רה, ועמהם א"ד גורדון, יצחק טבנקין ויוסף זלצמן.

עוד מעט תמלא שנה להיותם במקום הזה, בהיותי שומר ברחובות הזמינני יוסף זלצמן בחביבותו להתארח בקבוצה, ואני נעניתי להזמנתו. מה רבה הטובה שהכּרתי לו על כך, כי ראיתי את בן־ציון וחבריו. עוד לא היה ברור אם יישארו לעבוד בכפר־אוריה גם בשנה הבאה, כי האדמה שייכת לבעלים פרטיים, אך עבודת הכיבוש גופה, גם היא עושה לקבוצה קורת־רוח רבה. השם כפר־אוריה נשמר מעבָרנו הרחוק בארץ ובסביבה הזאת, הרי יהודה כה קרובים. כאן היו כפרים שתושביהם עיבדו את מדרגות ההרים, ואפשר לראות את שרידי המדרגות שבנו בשכבר הימים. באחד הימים חזר ברל משוּט ברגל במושבות והביא עמו את בן־ציון, והיתה שיחת רעים בחדרנו.

היה עמנו נח, רֵעו הקרוב של בן־ציון, ובן־ציון סיפר על המצב. בגמר שנת העבודה בכפר־אוריה בא אלינו בא כוחם של בעלי הקרקע, והציע לנו להישאר בעבודה בהנהלתו! אך לא היה לנו כל ענין בכך, והציעו לנו לעלות לתל־עדשים. שחברי “השומר” התחילו בשמירתה והכשרתה. גם הצעה זו לא משכה את לבנו ביותר. בינתים קיבלנו מכתב דחוף מן המשרד הארץ־ישראלי, שנבוא ונקבל על עצמנו את חוַת כינרת. גם להצעה זו לא היינו מוכנים. ענינו, שאחרי כל התהפוכות הרבות זקוקה כינרת למתישבים קבועים, אשר יביאו לה את המנוחה, ואנו אין לבנו למנוחה.

ומדוע מאסתם בכפר אוריה? שאל ברל. אנו מבקשים עתה כיבושים חדשים ולבנו לערבות הגולן. יוסף זלצמן היה היחיד בינינו, שנטה לקבל את הצעת המשרד הארץ־ישראלי, אך הנה באחרונה קיבלנו מן המשרד טלגרמה זו: “בואו לכינרת, שאם לא כן נסגור את החוה ונחסל את המשק.” בפני זה לא יכולנו לעמוד, והחלטנו לעלות מיד לחוַת כינרת.

ומה בדבר גורדון הזקן?" שאל נח. גם לשם כך באתי אליך, נח. אתה היחיד שגורדון מקשיב לדבריך. אתה מוכרח לכתוב לו. הוא עודנו מהסס."

שאל ברל: ״האם חיי הקבוצה אינם נראים לו? מה טעם סירובו?"

“לגורדון יש שבילים משלו ואין להלבישו בלבוש של “חבר קבוצה”. בשבילו זו רק מסגרת, אולם אנו רוצים בו, הוא קרוב לנו, היינו רוצים שילך אתנו לכינרת, והנה הוא שאל אם גם נח הולך. ואמרתי לו כי אתה עמנו. עליך, נח, לכתוב לו. וכמובן, אנו מחכים גם לבואך.”

“אבוא אחר הגורן שלנו,” אמר נח וכולם צחקו.

“ברור שאני אבוא וגם אכתוב לגורדון.”

הלכתי והבאתי בקבוק יין ופירות והמסובים נתכבדו לכבוד עליית קבוצת בן־ציון לכינרת. “כיבוד” מפתיע זה שימח את ברל. “כיוונת את השעה!” אמר ברל, ונח ישב וכתב את מכתבו לא"ד גורדון וסיים אותו כך: “גורדון, אני אומר לך באמת ובתום לב, שאתה צריך ללכת אתנו לכינרת.” בתשעה באב היה יום של ליקוי חמה. אור היום חשך, ובאותו יום הקיפה את יִשובנו הבשורה הרעה על מלחמת עולם, מלחמה העלולה להמיט אסון על העולם ולנתק את היִשוב העברי הקטן מחלקי העם היהודי וממקורות יניקתו בתפוצות.

היה חשש שגם תורכיה תצטרף למלחמה, ומושג חדש למצב המתהווה נתחדש לנו בשם “מוראטוריום”, שפירושו הפסקת כל אשראי, ושינוי לרעה במצבנו הכלכלי. הישוב עמד בסימן של גזירות ופורענויות. התחילו מגיעות ידיעות על גירוש ראשי הישוב ועסקנים, שמענו על גירושם של דוד בן־גוריון ויצחק בן־צבי, וזו התחלה לגירוש כל היהודים מהארץ. סיסמתם של נאמני הישוב היתה קצרה וברורה: “לשמור על הקיים” ולקוות לימים של נחמה. בימים אלה נקראנו אני ואחי מרדכי לבוא ולעבוד בקבוצת גן־שמואל, שביניהם היו לנו חברים א"מ קולר ונחום גלמן. אדמת גן שמואל נמצאת בסביבת חדרה ובשטח פרדס גדול שניטע בשנת תרנ"ו – 1896 כגן זכרון לאחד מראשי חובבי ציון, הרב שמואל מוהילבר. הפרדס ניטע בידי איכרי חדרה ועוּבּד בעבודה זרה.

ביזמתו של המרכז החקלאי נמסר עיבּוד הפרדס לידי קבוצת יהודים, במגמה ליצור בו משק עצמי ליִשוב עובד. הקבוצה התארגנה עם ראשית חדשי המלחמה. בבואנו מצאנו חמישה־עשר חברים שנתלקטו ממקומות שונים. בשבועות הראשונים לקיומה של הקבוצה הספיקו לכרות שני קברים, אחד לחבר רוזלר, שהיה ממיַסדי הקבוצה ונהרג בשעה שגנבים פרצו בלילה את גדר הפרדס והחליפו יריות עם השומרים; רוזלר אץ לעזרת השומרים וכדור נפלט ופצָעוֹ פצעי מוות. לאחר ימים אחדים שמה קץ לחייה חברתו הקרובה של רוזלר, שלא עמדו לה כוחותיה לשאת את יגונה.

הקבוצה קטנה ומבודדת על גבול ביצותיה של חדרה, ליד כפר צ’רקסי. כל החברים דרים בצפיפות בבנין האבן היחיד שבחצר, שקומתו העליונה משמשת מקום מגורים לחברים ולשתי החברות, ובקומה התחתונה המחסן והאוּרוה לבהמות העבודה. ליד המחסן גם מטבח קטן וחדר אוכל צר. עם בואנו נכנסנו לגור בבנין נושן ששימש מחסן אריזה לפרי ההדר, כשהיו שולחים את הפרי מעבר לים.

בחצר בריכה גדולה לאגירת המים הנשאבים מהבאר העמוקה. הפרדס הגדול משתרע עד הכפר הצ’רקסי, מסביב לפרדס גדר עבותה של שיטה קוצנית, ובאמצע הפרדס שדרות ברושים גבוהים, שוברי רוחות להגנת הפרי. ממזרח ומצפון לגן שמואל משתרעות גבעות בור, ועליהן אוהלי בדואים משבט תורכמנים עם עדרי צאנם. סמוך לגן־שמואל עוברת דרך עפר אל הישוב החדש כּרכּור, שנוסד בשנים האחרונות כנחלאות ליהודי אנגליה. יִשוב זה שוכן לפתחו של ואדי ערה, מכאן גם הדרך לעמק יזרעאל ולגליל. אנו עובדים בפרדס ובשמירתו, בעיבוד כרמי הזיתים השייכים לבעלי נחלאות יהודים ביפו, ולד"ר הלל יפה מזכרון־יעקב. העבודה נעשית בקבלנות, ובעונות העבודה נעזרת הקבוצה בעובדים מיהודי תימן הבאים יום־יום מהמושבה. השותפות בקבוצה לא מלאה. לכל חבר חשבון נפרד, וזכותו לפי ימי עבודתו בכל חודש.

הפרדס מושך אליו כל לילה כנופיות גנבים הבאים לפרוץ את הגדר ולחמוס את הפרי. מקרוב ומרחוק יבואו ויארבו, עד שתזדמן להם שעת הכושר, אז ייכנסו לפרדס בעד הפרצות, ימלאו שקיהם, יטענום על החמורים המחכים מחוץ לפרדס ויתחמקו עם ביזתם בחשכת הלילה. מאֵין סיכויים כי הפרי יישלח לחוץ־לארץ בשל המלחמה, התחלנו למכור את פרי ההדר לרוכלים ערבים הבאים מן הכפרים ומהגליל. אני, שהשפה הערבית המדוברת שגורה בפי, עסקתי גם במכירת הפרי לערבים. בין הקונים היו גם סיירים מבין הגנבים.

לפי סידור עבודתנו נאלצנו לעבוד וגם לשמור בלילות. שניִם היו השומרים, האחד שומר קבוע לשבוע ימים, והשני שומר ללילה אחד, לפי תור היה יוצא כל לילה חבר אחר לשמור עם השומר השבועי. לילה אחד בא תורי לשמור עם השומר השבועי, מנחם ברלינר. היה ליל גשם אפל וסעור רוחות. ידענו כי בלילה זה יבואו לגנוב. בסיבוב היינו צועדים בין שורות העצים המרוחקות מהגדר ומגששים חרש באפילה. אזנינו קשובות ועינינו צופיות אל הגדר למצוא בה פירצה. אנו צועדים זה בצד זה וכל אחד מביט אל עבר אחר, לבחון ולבדוק סביב־סביב.

באותם הימים הוזהרנו מסכנת חיפוש נשק על ידי שלטונות התורכּים. וכל כלי נשקנו הורדו למחתרת. ובידינו רובה ציד יחיד ואתו יצאנו לשמירה. שני כדורים טעונים היו בשני הקנים של הרובה. מנחם נתן לי את הרובה, והוא חגר חרב קוקזית חדה. בסיבוב השני, כשהתקרבנו לקצהו הדרומי של הפרדס, הבחין מנחם בפירצה שהיתה בהירה במקצת וגדולה כקומת איש. הוא משָכני במעילי, והראה לי על פי רמז את מקום הפירצה. נשתהינו במקום דרוכים וקשובים, בלי דעת אם הגנבים כבר הספיקו להיכנס לפרדס, או שרק החלו בפריצת הפירצה.

כרענו על ברכינו ואזנינו צמודות לאדמה לשמוע כל אושה קלה. לפתע ראינו שבפירצה הבהירה האפילה דמות אדם, החותר לעבור בעדה. מנחם נטל ממני את הרובה, הבהיקה אש ירייתו האחת והשניה, וההד זעק בתוך הלילה. אחרי היריות גברה החשיכה, כמו נתעבתה שבעתים, ולפתע – מטח של יריות ושריקתן מעל ראשינו ממש. מנחם ניסה להשיב ביריות, אך הכדורים הממולאים עופרת במעטה של קרטון נפגמו בגשם והרובה לא ירה.

חשנו בסכנה הצפויה לנו, באין נשק מגן בידינו. התחלנו להתרחק מהגדר וממטר היריות ולהיכנס לטבורו של הפרדס. התקרבנו אל שדרת הברושים החוצה את הפרדס. בדרכנו נתקלנו בשקים ממולאים תפוזים גנובים ועל ידם ערבי גבוה ויחף ששולי כותנתו המורמים מגלים את מערומיו. בן רגע הסתער עליו מנחם בחרבו הקוקזית והיכּה על פניו ועל ידיו.

הערבי כרע כשהוא מיבב וזועק וקולו אובד ברוח ובתוך הסערה. עזבנוהו ורצנו אל החצר.

קול היריות לא הגיע אל החברים הנמים את שנתם. הערנום וסיפרנו להם מה אירע.

שמענו צעקות שבר ואזעקה מעבר הכפר הצ’רקסי, וחששנו להתנפלות בזמן שבידינו הרובה היחיד שאינו יורה.

הזעקות מסביב לפרדס גברו והלכו. ציפינו לאור היום. לחדרה לא יכולנו להבקיע לנו דרך.

בהגיע הבוקר באו ערבים כביכול לקנות תפוזים, וסיפרו כי הערבים מאיימים לשחוט את כולנו, וגם שייך התורכמנים, שהיה מידידינו, בא וסיפר שהפצוע הוכנס לבית־החולים בחדרה, והוא עצמו מוכן להתערב בסכסוך כדי לעשות שלום בין היריבים.

באותו מעמד הוחלט בקבוצה שיש להודיע על מצבנו למשרד הארץ־ישראלי ביפו, ולבקש עצה ועזרה. מנחם ברלינר אף הודיע שהוא נכון לקבל עליו את האשמה ולשאת באחריות למקרה. הוחלט שעלי לנסוע עם מנחם ליפו. בעגלה רתומה לזוג פרדות יצאנו, מנחם ברלינר ואני, דחופים לדרכנו. הלילה שראיתי בו את מנחם הנועז היה בשבילי לקח מאלף, ומנחם נתעלה בעיני. אומץ רוחו והיותו נכון לקבל עליו את האשמה, היו בעיני אות ומופת לאָפיו החזק. בדרכנו שוחחנו שיחת רעים טובה, שכמוה לא ידעתי בכל חדשי חיינו המשותפים בקבוצה. מנחם סיפר לי פרשיות מחייו. מילדותו בעיירה היהודית הפולנית, מחינוכו בימי נעוריו, כחובש בית המדרש, עד שהציץ ונפגע. קרא ושנה בספרות העברית ובלועזית. ספרי ז’ול ורן עוררוהו לשאוף לצאת מהעיירה ולנדוד בארצות רחוקות, אך בקראוֹ את ברנר ורשימותיו, מצא דוקא ביֵאושו את דרכו לארץ. למד שאין לנו דרך אחרת – ועלה.

מנחם ברלינר עבד שנים אחדות במושבות יהודה. הסתגל לעבודת המעדר. גם קדח הרבה. סיפר לי שיש לו חברה והוא רוצה לבנות חיי משפחה. רק תסתיים המלחמה. לאחר שסידרנו את כל העניינים ביפו יצאנו בדרכנו לשוב לגן־שמואל. בלילה הרגיש מנחם בצמרמורת, ובעברנו בפתח־תקוה התאונן על כאבים בכל אבריו. היו לנו שקי תבן בעגלה ומנחם שכב כשהוא מתפתל בעגלה המתנודדת בחום ובצמרמורת. נהגתי בפרדות כשאני חרד לו. כיסיתיו בשקים שהיו לנו, אך פניו הלכו והצהיבו כשעווה והוא הוסיף להיאנח בחשאי. היה מתאונן שטלטולי העגלה מרסקים את אבריו וביקש שנתעכב. ניסה לרדת מהעגלה. אז סיפר לי שגילה דם בשתן. שנינו לא ידענו שהדם בשתן הוא סימן ל"קדחת שחור השתן".

ארכו השעות עד שהגענו לחדרה. הובלתיו ישר לד"ר קריגר, והוא קבע מיד את מחלתו והבהילו לבית־החולים בזכרון־יעקב שבהנהלתו של הד"ר הלל יפה. ימים אחדים נאבק מנחם עם הקדחת, הד"ר הלל יפה והאחיות ביקשו להצילו. קיבל זריקות. הוא לא איבד את הכּרתו, ולא האמין ב"כוסות הרוח הקרות". ראה עין בעין את המוות, וגוַע לעיני.

עודנו שרויים באבל על מותו של מנחם ברלינר ובתלאות המלחמה, והלב מתנבא על הסכנות הצפויות למפעלנו בארץ, ועוד היִשוב טורח להסתגל לסבל ולגזירות מתוך הרגשת הבדידות והניתוק מהתפוצות ומהעולם – והנה התקדרו השמים באחד מימי אדר, וחשרות ארבּה כיסו את עין השמש. מחנות־מחנות באו ומילאו את האופק, ומַשק כנפיהם אימה. קראנו בתנ"ך פרקיו של יואל הנביא, המתאר את מכת הארבה בימי קדם, וראינו את תיאוריו לעינינו: “לפניו אכלה אש ואחריו תלהט להבה… ואיש בדרכיו ילכון ולא יעבטון אור־חותם… בעיר ישוקו, בחומה ירוצון, בבתים יעלו, בעד החלונים יבואו כגנב.”

השלטונות היו מבוהלים וגייסו את כל התושבים למלחמה בארבה. המחנות שירדו וחנו בלילות החלו להטיל ביצים והיו מחדירים אותן במחצית גופם אל הקרקע. גוייסו גם אנשי מדע, וביניהם החוקר אהרן אהרנסון מנהל תחנת הנסיונות בעתלית, והוא יצא לחקור את דרכי הארבה במדבר סיני, יצא לסיני ולא חזר לארץ.

רק לימים, משנתגלתה פעילות הריגול של קבוצת “נילי”, התברר שביתו של אהרנסון ותחנת הנסיונות שלו בעתלית שימשו מרכז, שממנו היו הקשרים עם האנגלים נגד שלטון התורכים.

חברנו מלאכי שהיה ממונה על הנעת המוטור, היה עובד משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הלילה המאוחרות, היה ממעט בדיבור, וראשו ורובו נתון תמיד לעבודתו. כשנתקלקלה המשאבה בבאר לא ידע מנוח. היה יורד לבאר העמוקה ועלה מתוכה, יורד ועולה וטורח לתקנה. לא שמר על בריאותו, עד שחלה ונפל למשכב. תחילה לא שמו לב למחלתו וסבורים היו כרגיל שהוא קודח. אך לימים נתגלו סימנים חדשים, לשיעולו הקשה נתלווה כיח של דם. הרופא דרש להכניסו לבית חולים, ובבית־החולים לא קיבלוהו.

מחלתו הוגדרה כשחפת מהירה וקשה. שכרנו לו חדר במושבה הקטנה שפיה, הסמוכה לזכרון־יעקב, ואחת מחברות הקבוצה נשלחה לטפל בו. לאחר כמה שבועות חזרה החברה, סיפרה על מצבו הקשה ודרשה שיחליפו אותה. באסיפת החברים שנתקיימה לא נמצאה חברה ואף לא חבר כמחליף. קמתי והודעתי, כי נכון אני לטפל בו עד שיימצא סידור אחר.

הגעתי למושבה הקטנה השוכנת על אחת משלוחות הרי אפרים, חיפשתי את בית השוחט, שבדירתו חדרו של חברנו מלאכי. פגישתי הראשונה עם החולה הדהימתני. מראהו נשתנה כליל. עיניו בלטו וגופו שלד עצמות. השוחט יהודי נלבב מאוד ובמשפחתו הטובה מצאתי סעד. עקרת הבית היתה מתקינה את מזונותיו, ואני הייתי מגישם לפניו, מכונס היה מלאכי בתוך עצמו ומחשה, רק מבטו יביע יֵאושו הקודר. לא שעה לאוכל שהגשתי לו.

כשבא הד"ר הלל יפה לבקרו לפי בקשתי, הזהיר אותי ואמר: המחלה סכנת הידבקות בה, ואתה צעיר מאוד. לעזרה זו דרושה אחות או איש מבוגר יותר. הודעתי לקבוצה דעתו של הרופא וחיכיתי לסידור המובטח. החולה עצמו התחיל לבקש ולדרוש שיחזירוהו לגן־שמואל. עצבנותו גברה מיום ליום. בוקר אחד ביקשני שאקרא לד"ר יפה ואביא לו מי סודה מהמושבה הקרובה. עקרת הבית הבטיחה להשגיח על החולה בשעת העדרי. מהרתי למושבה וחזרתי לבדי וכשפתחתי את דלת החדר מצאתיו על הרצפה בלי רוח־חיים. הזעקתי את בני הבית, והם אמרו כי רק לפני רגעים היו אצלו בחדר. הייתי מזועזע ומדוכדך. והלכתי ברגל, מהלך שעות, לגן־שמואל.

כשנכנסתי לחדר־האוכל סיפרתי על מותו של מלאכי. החברים חזרו עמי לסדר את מקום מנוחתו. בבית הקברות בזכרון־יעקב עשינו לו את החסד האחרון.

חלפו ימי הקיץ, גם הארבה חלף הלך לו. העצים שכורסמו התחילו להעלות ירקוּת חדשה. האדמה נשארה חשופה, אך מחנות הארבה גם דישנו את הקרקע. בקבוצת גן־שמואל, אשר שיכלה כמה חברים, רבה המועקה. היסורים אינם מטהרים ואינם מזככים; אדרבא – היחסים משתבשים, עולים היצרים הרעים בין אדם לחברו. הקדחת מהלכת בין חברי הקבוצה, וחסרים אנשים לעבודה. בין הקודחים קשה גם מרדכי אחי. המחלה התישה כוחותיו, מחשבותיו נוגות כשהוא קם לשעות הוא מתהלך כצל. השפעתי עליו לצאת לכמה שבועות לשנות מקום ולעקור את הקדחת. הוא נשמע לעצתי ויצא ליהודה.

נשארתי בלעדיו בגן־שמואל וחשתי בהעדרו. מתפשטות שמועות על גזירות חדשות שהשלטונות זוממים. מפה לאוזן מספרים על איתות בין אניות לחוף. על אניות אנגליות המגיעות לחוף הקרוב, למושבות השומרון. הערבים מעלילים שבני המושבות מעבירים מטעני חיטה לאנית האויב.

חלפו שבועות, ולא היתה לי כל ידיעה על אחי, עד שהוגד לי שאחי שוכב חולה בבית חולים ביפו, והחלטתי ללכת ליפו לבקרו. פעמים בשבוע יוצא דליג’נס מחדרה ליפו, אך אותו יום שקיבלתי את הידיעה לא היה מימות התחבורה, וקצרה רוחי מלחכות ליום המסע והחלטתי לצאת ברגל. סמוך לשעת הצהרים יצאתי לדרך. קיבלתי מעות קטנות, עשרה בישליקים, להוצאותי. היה יום קיץ של שלהי אב. כשהגעתי לכפר קאקון, כדי שליש מהדרך אשר לפני, כבר הייתי עייף ורעב מאוד. סרתי לחאן ששימש פונדק לעוברי אורח. קניתי דבר־מה לאכילה, ובעודי יושב על שרפרף וסועד את לבי, נכנס ערבי לבוש חלוק ארוך ועל חלוקו מעיל אירופי. פרצופו של הערבי היה שחצני וענה בו כי איננו מאנשי המקום.

משיחו נודע לי כי עובר־אורח הוא, כי בא מעכו ופניו מועדות ליפו. חששתי מבן לויה זה. ובשעה שהזמין את סעודתו הזדרזתי לשלם, ויצאתי לדרך הרחבתי צעדי כדי להקדים הרבה את הערבי ולא ללכת אתו. לא הרחקתי מהכפר ואני שומע קול קורא מאחורי:“יא יהודי, יא יהודי!” לא הפניתי ראשי והוספתי ללכת עד שהשיגני. הוא קלל את אבי ואת אלוהי. ובזעמו שאלני, מדוע לא עניתי לקריאתו – תשובתי היתה כי הרוח נשאה את קולו ממני והלאה, ולא שמעתיו. “ניחא,” אמר מפויס במקצת, אך בנעימת קולו הבחנתי גם שמץ של חשבון הדדי.

“לאן פניך?” שאלני.

ליפו.

“גם אני הולך לשם. נלך יחדיו.”

“טוב נלך יחדיו,” עניתיו, ולבי מלא חרדה.

אז התחיל לספר לי קורותיו. ערבי מוגרבי הוא המתגורר בסביבת יפו. בשל סכסוך דמים בינו ליריביו נאסר וישב בכלא עכו. שנים ישב, ורק לפני כמה שבועות סיים את חוק מאסרו, אך עתה יגמול להם ליריביו. הוא אינו חת משום דבר בעולם. סהדו במרומים…

שׂשׂתי במקצת שבן לויתי בוטח בעזרת שמיִם, ושמא אין זו אלא שיגרת לשון, שגם פושעים נוקטים אותה?

מפסיע היה לידי ואַלָתו בצדו, והיא עשויה כגרזן. כל לטאה שנזדמנה לנו בדרכנו היתה סופגת מכת אלתו ומקפחת את זנבה או את ראשה. הלום יהלום באלתו וישׂבע נחת.

עושים אנו את דרכנו – מזדמנים לנו אנשי כפרים, עובדי־אדמה, כשהם מתנהלים עם חמוריהם וגמליהם הטעונים שרידי גורן שהצילו מן הארבה. בן לווייתי מגלגל שיחה עמהם ומלגלג עליהם, והשיחה מסתיימת בחרפות הדדיות. פחדי גובר והולך, כאותו זבוב שנתפס ברשתו של עכביש. חושש הייתי שמא זאת דרכי האחרונה. ואת אחי מרדכי החולה לא אראה עוד. למרבה החרדה החל הערבי להתפאר באקדח שגנב, שבו הוא הולך לעשות נקמות. חשבתי שראוי לי לכתוב פתק ולהשאירו באחד הכפרים הסמוכים בדרכנו. ולא ידעתי כיצד אבצע מחשבתי זו. ליד כפר אחד קניתי דברים מרוכל וכיבדתי גם את בן לווייתי. כשרציתי לשלם לרוכל התכוונתי להפגין גם את עשרת הבישליקים הדלים שלי, אבל הוא לא הִרשה לרוכל לקבל את תשלומי וביקש לשלם בכספו. אך גם אני עמדתי על דעתי וסירבתי.

וכך היינו מתנצחים בגילויי אדיבות עד שהרוכל ויתר על הדברים ועל תמורתם גם יחד. יצאנו מהכפר כשהשמש יורדת ומתקרבת שקיעתה. הדרך עד כפר־סבא עודנה ארוכה. הכרתי את הדרך היטב, והנה נוכחתי לדעת כי הערבי מנסה להטוחני למשעול צררי המוליך לשדות הכפר.

אמרתי לו שאני מכיר את הדרך, ואם רצונו בכך יכול הוא לפנות לדרכך לשלום.

חרדתי גדלה שבעתים כשהוא לא פנה והוסיף ללכת בעקבותי. עוברי דרכים ועובדי השדות פחתו והלכו, ואי־מנוחתי גברה. כבר שוחחנו על כל עניני העולם, ניסיתי להסב את שיחתנו לדברים העומדים בתחום המוסר והחסד! על בני אדם שנבראו בצֶלֶם, על היתרון שבמעשים טובים, ועל הפסול שבמעשים רעים. על המלחמה ההורגת ומאבדת חיי אדם ומביאה נחלי דם ודמעות. תוך כדי כך סיפרתי לו שאני נתין אוסטרי, שבימי המלחמה היו נתינים אלו כבני חסות ומגן ורמז שיש דורש דמי, ולא ידעתי כי נתתי בידיו מוקש. יהודי אוסטרי אתה? הוא שואלני, ובעיניו הטורפות אני מבחין אש טמאה.

תראה לי איפוא אם גם היהודים באוסטריה נימולים!

בדרך לא נראתה נפש חיה, והגבעה לפנינו. תרתי למצוא אבן בסביבה ולשוא. ביקשתי לראות היכן אקדחו כדי לתפוס אותו במפתיע, אך לא גליתיו עליו.

“תראה לי אם נימול אתה!” חזר הוא על דבריו והתקרב אלי, ככלב שוטה שרירו נוזל מפיו. דחפתיו מעלי. בודאי רק מקרה הוא שנפל מדחיפתי. ואני התחלתי לברוח ממנו. שמעתי יריה, הוא ירה אחרי.

ברוצי לגבעה נתקרבה לקראתנו שיירת ערבים. בן לווייתי פנה אל השדות והתרחק.

נתקרבתי אל הערבים והשבעתי אותם בשם אברהם מיכו, הנודע כגיבור בין ערביי הסביבה, הוא אברהם שפירא. סיפרתי להם על האיש שביקש להרגני, הערבים צעקו וקראו אחריו, אך הוא הרחיק והתחמק. ביקשתים ללוותני עד כרמי המושבה הסמוכה, הוצאתי את הבישליקים שבידי, והם נענו לי.

עם חשיכה הגעתי לצריף בודד בין הכרמים. בצריף מצאתי את שרה פרימן, בת ר' מרדכי פרימן מבן־שמן. אתה למדתי ב"קרית ספר", בהנהלתו של ישראל בלקינד.

מפיה נודע לי כי לאדמות המושב עין חי הגעתי, והיא עובדת עם קבוצת החברים המכשירים את הקרקע למושב פועלים. עייף ורצוץ הייתי, וביקשתי משרה פינה לשכב. לא סיפרתי דבר מכל הקורות אותי. למחרת, לפני שהאיר היום, התעוררתי ויצאתי בדרך ליפו. לפני צהרי היום הגעתי ליפו וביקרתי את אחי מרדכי בבית־החולים של ד"ר חיסין. לא סיפרתי לו את קורות הדרך. ראיתיו בתשישותו.

סיפר לי על ביקורו של ראובן אחינו, שנתגייס עם שיירת העגלות לפקודת השלטונות, לעבודת השוכרא, להובלת ציוד צבאי ומזונות לחזית התורכּית במדבר סיני.

הממשלה מחייבת כל מושבה במכסת עגלות ובהמות עבודה, וראובן אחינו קיבל על אחריותו זוג סוסים ועגלה, ונסע באחת השיירות הראשונות. מרדכי סיפר לי שבית המלאכה של הנפח נסגר, ואחינו אינו מצטער על תקופת עבודתו בנפחיה. גם עבודתו כשוליה כדאית היתה ותביא לו תועלת בעתיד. ועוד סיפר בשבח יחסיו עם בני המושבה, והאימון שניתן בו, שמסרו עבודה אחראית ומסוכנת לידיו. לכשאחלים מהקדחת, אמר לי אחי, לא אשוב לגן־שמואל. גם הרופא אוסר עלי. וגם ברצוני להיות במושבות יהודה. הבנתי לרוחו. אך אותי לא משכו המושבות. לאחר ימים אחדים חזרתי בדלג’נס לחדרה ושבתי לגן־שמואל. בגן־שמואל היו עזיבות ופחתו החברים. העבודה נעשית גם בידי פועלים שכירים. אחדים מהחברים ניהלו את העבודה כאחראים כלפי המוסד. חרפת רעב לא ידענו. אדרבא, המצב הכלכלי היה טוב באופן יחסי, אך לא רק המשביע את הנפש ירגיע, והימים אפורים, ימי אין חפץ ואין אור.

והנה קיבלתי מכתב מנח, שעבד בכנרת. ובמכתבו בקשני שאבוא גם אני לכינרת לעבוד עמו את החלקה שהוא עומד לקבל מקבוצת כינרת, על מנת לעשות בה נסיונות בגידולי חיטה וירקות. שמחתי להזמנה. ואף שהענין לא ברור היה לי כל צרכו, נמשכתי בכל זאת לכינרת ושמחתי כי ניתנת לי האפשרות לצאת מאוירת גן־שמואל ולעלות לגליל.

קסמו של נח גדול היה עלי, ומלבב היה הסיכוי לעבוד עמו בכפיפה אחת בחלקת־הנסיונות שלו, אם במסגרת הקבוצה ואם ברשות היחיד שלו. שמחתי שגם ברל עבר לכינרת, וגם א"ד גורדון עובד וחי בקבוצה. כל אלה משכוני מאוד מאוד, ויצאתי לכינרת.

בחצר הגדולה המוקפת חומת אבני בזלת, הנישאת על גבעה בצלע ההר של פוריה, התרכזו גופים חברתיים שונים. בחלק הקדמי של החצר, שבניניה צופים פני ים כינרת והרי הגולן, נמצא המוסד החקלאי להכשרת פועלות, בהנהלתה של חנה מיזל.

בצד הצפוני מזרחי עוד עומדים החדרים הגדולים של החאן – בניני הראשית של כינרת, שבהם התגורר בצפיפות חלק מציבור הפועלים, שנקראו “בודדים”, שבאו בימי חירום לבקש אחיזה בעבודות דחק – עבודות להכשרת הקרקע ויבוש הביצות. בחצר הפנימית, הפונה לדרום ולמערב, התרכזו חיי הקבוצה ממש.

בחצר הגדולה, ששערי ברזל לה, מרוכזים כלי העבודה – המחרשות והעגלות. לצד ההרים – בניני הרפת, האורוה והמחסנים, חדרי המגורים של חברי הקבוצה והבודדים מעורבים, וקשה להבחין ביניהם. בשבועות הראשונים לבואם של קבוצת בן־ציון, נהרג יוסף זלצמן המופלא, בשובו לפנות ערב מעבודת החריש.

על החברים שהכרתי בהיותי בסג’רה נוספו עתה חברים בודדים, וכן קבוצת חברות, ואתן בא גם ברל עצמו לעבוד בכינרת. א"ד גורדון עובד כפועל בודד בעבודות הציבוריות, יחד עם הפועלים הבודדים. נח לא נצטרף להיות חבר הקבוצה, לפי שעה גם הוא עובד בעבודת חוץ ומתגורר בחצר הצפופה. עדיין מתכן את תכניותיו, לסדר על חוף הירדן חלקת נסיונות. באתי ונצטרפתי אליו.

בן־ציון מכיר בנח את יִחודו, ודבק בו לאהבה ורואה בתכניותיו האינדיבידואליות ובנסיונותיו חלק ממפעלהּ של כינרת, והוא היחיד המסייע לנו ככל שידו מגעת. בן־ציון גם שמח להזמנתי, שאוכל לעבוד עם נח בחלקתו ממש. לפי שעה עובדים שנינו בעבודת חוץ, מצרפים הכנסתנו לקופת הקבוצה, ואנו סמוכים על שולחנהּ. פעמים נדמה כי הסועדים הזמניים על שולחן הקבוצה מרובים מהחברים הקבועים. יותר מדי מפולש המקום לעוברי אורח. ואי־מנוחה תמידית מהלכת על האנשים בחצר.

גם סמיכות החדרים הגדולים, שתמיד נמצאו בהם פועלים בודדים קודחים וחולים למיניהם, לא נתנה מנוח והשביעה רוגז. שרה שמוקלר הנאצלת, שעזבה את מקצועה כאחות בבית־החולים של הד"ר הלל יפה בזכרון־יעקב, באה עם החברות וקיבלה עליה עול עבודת כפים בגן הירק ובמטבח.

היא מוסיפה על שעות עבודתה ויוצאת בהתנדבות לבקר חולים מבין הבודדים, ועושה למענם כמיטב יכלתה. עם שיירת העגלות שיצאה מכינרת לעבודת “השוכרא” שהטילה הממשלה על כינרת, יצא גם ברל בעגלה לנגב ולמדבר סיני. בשובו לאחר שבועות נכנס לעבוד בגן הירקות הגדול שעיבדה קבוצת החברות. ברל מסר לי דרישת שלום מאחינו ראובן, ודיבר בשבחו ובטוב־לבו, כפי שהכירו בדרכי המדבר.

על חוף הירדן, בקרבת שכונת התימנים, קיבלנו גם אנו את חלקת אדמתנו לנסיונותיו של נח – גידול חיטה בשיטה הסינית, וגידול ירקות למחזור, וכן גידולי זרעים.

גודל החלקה ארבעה דונם. נח קבע מידותיה, סימנם לפי תכנית, וציין גבולותיה ביתדות. כל דונם במשבצת, ושבילים בין משבצת לחברתה. במעדר הפכנו רגביה, יִשרנו את פני הקרקע ופוררנו אותה לאדמה תחוחה. נח היה אומר: אם המחרשה הפולחת ערכה כסף, הרי המעדר ערכו זהב. בשעות שלאחר עבודתנו בחוץ היינו כובשים שטחי בור והופכים אותם לאדמת הגן. וכן בימי פגרא למיניהם ובשבתות. בערבים היינו בוררים את הזרעים מזני החיטה הנורסית, הדליקית והאטית.

בתכניתו של נח, מחזור זרעים לגידולי ירקות עיליים ושרשיים. מגמתו לערוך מחזור זרעים לכל שלוש שנים, ושנה־שנה להעביר את החיטה לחלקה אחרת. גם התקין כלי סימון למדידת השטח, להתווֹת קוים גיאומטריים מדויקים. גם נפות לניפוי הזרעים ומיונם – קופסאות ותיבות. השולחן והכסאות גם הם מעשה ידיו לתפארת, מעשה אמן חושב.

בשעות הלילה המאוחרות יתיַחֵד נח עם ספריו. קורא הוא בעיון ספרים במדעי הטבע, מעולם הצמחים, ובספרי מופת מספרות העולם, ושעות יחוד לו גם לשירת נפשו. השירה היא פינת חמדו וסודו. על דפי מחברות יעלה את שיריו. שירת סתר היא, לא תשורנה עין זולתו. יש שישתף גם אותי בצליליו. חולם הוא להקים בחלקה סוכה, שברוב חדשי השנה נוכל לדור בתוכהּ, וכבר דאגנו לחמרי הבנין. לפי תכנית תוקם הסוכה על עמודים כשהיא צופה אל מעברות הירדן ושדות דגניה.

עם בוא הגשמים מצאנו מחסה בבית המוטור הגדול, הסמוך לשטח הביצה. עובדים היינו וחולמים, ועדיין סמוכים היינו על שולחן הקבוצה. שתלנו את חלקת החיטה הסינית בשורות ישרות. נח מקפיד על יפיהּ של העבודה, כמשורר על שירותיו. אנו מנכשים כל עשב, מגרפים במגריפה את השבילים, שותלים את שתילי הכרוב, זורעים את שאר הירקות ועומדים על משמרתנו מפני כל פגע. ברל העובד עם קבוצת החברות בגן הירקות יפקדנו מפעם לפעם. הוא רושם בפנקסו על העבודה הנעשית בגן הירק ומציין כל תופעה. קורא הוא בספרי מדע ולומד מנסיונותיו שלו ומהנסיונות שנאגרו בעולם. נח מסייעו, מיעץ ומסביר. נח גם יאסוף מצמחי הבר בפריחתם בסביבה, כך אתודע גם אני אל עולם הפרחים אהובי נפשו, והוא יַקנה את ידיעותיו גם לנו העומדים במחיצתו. עולם גדול ועשיר יתגלה – הצמחים וחייהם, כוחם להסתגל לסביבה. מלחמת קיומם והנחלת זרעיהם לדורות הבאים – עולם פלאי ומלא יפעה.

סמוך לחדר האוכל חדרו הקטן של א"ד גורדון – חדרון צר ומאורך, רק חלון אחד קרוע בקירו המזרחי הצופה אל חצר הקבוצה. בחדר מיטה, שולחן פשוט וכסא. על השולחן ספרים אחדים, שבהם יהגה ויקרא, ומנורת נפט קטנה תפיץ כאן את אורה עד שעות הלילה המאוחרות. בן־ציון הוא הדואג למלא נפט בעששית. יקר המציאות היה הנפט בימים אלה. יש בזה משום זכות־יתר לגורדון, ועמה כבר השלים, אף־על־פי שהיה מתקומם כנגד כל יתרון לעצמו.

דלת חדרו פתוחה תמיד, ובמאור פנים יקדם את כל הבא בצל קורתו. על המיטה היחידה יזמין את אורחיו לשבת.

כאחד מפשוטי העם, בתום ובענוה יתהלך עם כל אחד ואחד. יחס של אימון לו לכל אדם, וביחסו זה יעורר גם בלב זולתו אמונה בטוב ובנעלה, כמו יגלה גם בך את כוחות נפשך החבויים ויעוררך לבקשם.

עם כד־חרס של מים צוננים, שהוא ממלא מבעוד ערב, יֵצא יום־יום לעבודה. לבושו כותנת נקיה ומכנסיִם מטולאים. בריאותו רופפת, אך את עבודתו יעשה בקצב פנימי, כמעלה בשעת מעשה את הרהוריו. את עזרת זולתו יסרב לקבל, את הסלעים ואת שרשי הסידראות בהרי כינרת יעקור במו ידיו. לאחר יום עבודתו יחליף כח, ואל שולחן עמלים יֵשב ויסעד סעודה צמחונית. בהתהלכו בין ארבעת קירות חדרו הקטן, יש וירנן בלחש ניגון משלו. בשעה שהוא מלבן ומגבש רעיונותיו, על עמו השׁב אל מקורותיו יהגה, על העם ועל העולם, על עצמו ועל זולתו.

על גליונות נייר מרובעים, שהוא חותכם ומכינם לדבר, יעלה את מחשבותיו בכתב־יד יפה, באותיות פנינים. כאשר נבוא אליו יקרא את דבריו ויבקש לשמוע חות דעת לשם הבהרת מחשבתו. כתיבתו כמלאכת קודש היתה לו. אין היא קרדום לקיומו. דרך־עקרון לא יקבל שכר סופרים בעד הגות רוחו.

על חוף ים כינרת, במורד התלול של חורבות בית ירח, עומדים שלושה דקלים גבוהים, שרשיהם במים וצמרתם לשמש. צופים הדקלים פני הכינרת והרי הגולן ותמיד יוריקו. בלהט רוחות קדים ובאש השמש היוקדת, גלי הים מיניקים את שרשיהם וכפותיהם פורשות צל מבוקר עד ערב. אל הדקלים יתמשך שביל מחצרה של כינרת, והדקלים יודעים סודות שיח ואהבה של ראשוני חבריה. לאחר יום עמלם היו באים אל הדקלים לחוף הים. לפנים עגנה כאן סירה שהיתה מפליגה בלילות ירח על המים השלוים, ועם המפליגים רחל המשוררת, המוקסמת מפלאי הכינרת והקוסמת בניבה העברי שכבשה לעצמה באורח פלא. פנים רבות לכינרת. שלל צבעים תלבש. בשקוט הים חלקים מימיה ושקופים כראי. אך יש אשר קדרות תעטה וקצף גלים, ביחוד בסערות החורף. באחד הימים האלה התהלך א"ד גורדון על החוף בקרבת הדקלים. לא חג ולא שבת היה אותו יום. אבל לו היה חגו, יום שבו מתפרסם מאמרו. יום פגרא יעשה לו, לתהות על דבריו שראו אור. להגות בהם ולחיות אותם מחדש. ראיתיו מהלך אנה ואנה על החוף, ודכי הגלים ילווה כמנגינה את צעדיו. ידיו שלובות לו על גבו, ואת ראשו ירכין עם הרוח, כנושא עליו את משא עולמו.

גם הדקלים היו נעים ומרכינים את צמרותיהם כשותפים להגותו של הזקן – ודמותו כמו תאציל מרוחהּ על הכינרת. כשנתרבו פגעי הימים הקשים והגזירות והרדיפות החלו, הנהיג ברל דוקא בימים ההם פעולות תרבות, בלילות ובשבתות. א"ד גורדון היה מלמד פרקים בנביאי ישראל ומפרשם לאור התקופה. ברל הרבה ללמד בדרך מקורית את הלשון העברית, כשהוא מפליא להטעים את טעמם של ניבי הלשון, ורחל כצנלסון קיימה חוגים ללימוד הספרות העברית.

השיחות משותפות לכל אנשי כינרת – חברי הקבוצה ו"הבודדים", ועניניהן תנועות החירות, חזון האדם לבנין חברה של עבודה וצדק, יִעודהּ של תנועת העבודה לתקומת העם ולגאולת הארץ.

עם מצוקת הרעב והאמרת מחירי המזונות, נתעוררו בחצרה של כינרת לפעולה, להקים את “המשביר”. מאיר רוטברג, בן־ציון ישראלי, ברל כצנלסון וא"ד גורדון נתגייסו ועוררו את חברי הקבוצות המגדלות תבואות לתרום את חלקם, לשבור את הרעב והמחסור ולמכור תבואות במחירים מוזלים, ונתעוררה הנכונות הגדולה לסבול, האחד בעד הרבים והרבים בעד האחד. כשפתחו התורכים בגירושים מיפו נתגייסו ישובי הגליל לעזרת הפליטים ונתגלו כוחות של עוזרים בצרה.

כשריחפה על היִשוב סכנת השמד לאחר גילוי המרגלים, ביקש ברל מא"ד גורדון שיכתוב את צוואתנו לעם היהודי במכתביו לתפוצות הגולה. וגורדון ישב וכתב.

בחדרו הקטן לא כבה אור המנורה בלילות האפלים. הוא ישב וכתב את מכתביו בשפת אידיש, באותיות הפנינים שלו. מדי יום ביומו היה קורא בקול את הגיגיו, שהביעו את כל משאלות הלב מבני העם לתפוצותיו, ובהם עיקרי רעיונותיו המקוריים על תחייתנו הלאומית ועל תקומתנו כ"עם אדם".

ברל מצא באותם הימים שליח נאמן, קצין יהודי בצבא האוסטרי, קצין זר שימש מקשר בין ברלין, קושטא וארץ־ישראל, ולו תיק דיפלומטי שיכול היה לשמש לצרכי היִשוב. שם הקצין השליח דניאל אוסטר (שהיה לימים ראש עיריית ירושלים), ועל ידיו שלח ברל את מכתבי גורדון לפי מענו של זלמן רובשוב־שזר, שהיה אז גולה בגרמניה ומעובדי המערכת של יודישע רוּנשאוּ בברלין. מכתבים אלה נתפרסמו בעתונות היהודית וגדולה היתה השפעתם בקרב טובי הכוחות שנתלקטו סביב רעיון תקומתנו בארץ־ישראל.

בסוף השנה השניה למלחמת העולם הוזמנתי להיות מדריך לגידול ירקות לקבוצת מורים ופעילים מן האינטליגנציה בירושלים. הם הציבו להם מטרה להרבות גידולי מזון של ירקות בחצרות ירושלים ולהקל במידת האפשר את הרעב והמחסור שכבדו מאוד. היִשוב העברי היה מנותק ממרכזי היהדות בחוץ־לארץ, ונרדף על ידי השלטונות התורכיים שזממו לעקור את מפעל היִשוב הציוני והיהודי משרשיו. כבר נתקיים גירוש יהודי יפו ותל־אביב. והאיום היה גדול גם על היהודים בישובים העירוניים ובמושבות הגדולות. ביחוד סבלה ירושלים, שעיקר קיום תושביה היהודים היה בעבר על כספי החלוקה, ומקורם נפסק. ברחובות ירושלים התגוללו ילדים ברחובות כשקים אפורים, מתמוגגים בבכי ומשוועים להחיות נפשם הרעבה. ונלוו תופעות חורבן וקלון.

ראיתי את ירושלים בימים ההם, בשגב שבה ובשפלותה. ראיתי את כנסיותיה ומסגדיה ושמעתי צלילי פעמוניה בוקר ולילה. ראיתי יהודיה המתהלכים בין חומותיה, וגם הם כמו אות לחורבנה. וראיתי את ירושלים של העריץ התורכי גמל פחה הגדול, המרכז צבא תורכים וגרמנים, המטיל פחדו לרסן מורדים ובוגדים, בתליות, במלקות ובעינויי גוף למיניהם. את הנדונים היו תולים בשער שכם ומשאירים אותם על הגרדום מעת לעת, למען יראו וייראו.

עבודת הדרכתי החקלאית נתרכזה באחת החצרות במערב ירושלים, בה ישב השופט מלכיאל מני, הוא ובניו ובנותיו. החצר הגדולה היתה מוקפת חומת אבן, והשטח בשיעור של שני דונם ומחצה משובש היה באבנים רבות, והיה צורך לסקלו, ולחדש את אדמתו. הד"ר ביהם, שהיה מיַסדוֹ ומנהלו של מכון פסטר, שירת בעזרתו הרפואית גם את הצבא התורכי והגרמני שהיה בארץ. מכון פסטר היה יחיד במזרח התיכון. ממכון זה התארגנה הפעולה הציבורית לעזרת ירושלים, וכוונתם היתה לעצור את ההידרדרות ולעזור במצוקה. והד"ר ביהם אירגן לפעולה זו את טובי האינטליגנציה הירושלמית, שיכשירו את הקרקע בידיהם, ולאחר כך יודרכו בגידול ירקות, ויוכלו אף להדריך את הנוער בבתי־הספר.

בקבוצה היו מורים ותלמידים מהסמינר למורים והגמנסיה הירושלמית. יום־יום היו באים בשעות אחר הצהרים לעבודת ההכשרה, שראשיתה היה סיקול האבנים והכשרת האדמה. בין העובדים הקבועים והמתמידים היה מנהל הגמנסיה שלמה שילר, שהיה נערץ על תלמידיו והיה ידוע כאיש הרוח וכפילוסוף הוגה ומחנך. קומתו היתה בינונית והבעת פניו ועיניו מעידות על יִחודו של האיש. מדי יום ביומו הוא בא לעבוד בשעה הקבועה. יום־יום היה עובד שתי שעות. היה אוחז במעדר ובקלשון־חפירה מתוך רטט של קדושה, וברגש של ביטול וכלימה לעצמו שאינו יודע להחזיק בהם כראוי. מתוך נשימה כבדה הוא עובד. יש שהוא מזדקף ונאנח אנחה השוברת גופו של אדם. אבל גם מתוך הנאת המעשה. בין העובדים גם תלמידיו, מבוגרי הגימנסיה הירושלמית, והמורה נערץ עליהם, ודרך שיחו עמהם כאל חבריו ברוחו. יודע היה להקשיב לזולת. ביקש לשמוע על חיי העובדים, שכל הערצתו נתונה למפעלם. שאלני על אישים ששמע עליהם ולא הכירם, על הקבוצה והישגיה, והיה קשוב למתהווה, מתוך אמונתו בעתיד ובערכים החדשים העתידים לצמוח בעבודה ועל אדמת הלאום. כל פרט עניין אותו. כמו נתגלתה לו ארץ לא נודעת, והוא הביע את רצונו לצאת ולהכיר את החיים החדשים המתהווים בארץ.

המתנדבים לעבודה, ידיהם מתכסות שלפוחיות, והשלפוחיות נהיות לפצעים, אבל עוקרים את האבנים ומכשירים את האדמה המסולעת.

לאט לאט, פיסה אל פיסה, נכבשת האדמה והערוגות כבר מחכות לזריעתן. שוטטתי בכפרים בסביבות ירושלים, כדי ללמוד דרך עבודתם בגינות הירק: בכפר־השילוח, בעין־כרם, בבתיר, וראיתי את הכפריים בעבודתם הפרימיטיבית. נוכחתי לדעת מה רב נסיונם בניצול כל פיסת קרקע במדרגות ההרים, לגידולי ירקות בעל ושלחין.

גם בגידול עצי־פרי נשירים למיניהם. רב היה נסיונם, חריצותם וידיעתם לנצל גם את מי הביוב. כל טיפת מים שהיתה ברשותם נוצלה עד תום. זני הירקות לא היו מהמשובחים. הם ידעו לזבל היטב כל שעל מאדמתם, גם אדמת חירבה דשנה, ויבוליהם טובים. גם עדרי צאן להם, ובכדיהם, כדי החרס, יביאו חלב ומעשי חלב עם תוצרתם לירושלים.

כאן ראיתי בעליל מה גדולות האפשרויות בעתיד ליד העברית בסביבת ירושלים. שתי הקבוצות שלנו בקלנדיה ובדילב עזבו. בודדה היא המושבה הותיקה מוצא. במושבה זו נטע בשעתו הד"ר הרצל ארז, בחלקת אחד המתישבים. ובימים אלה נודע שהארז נגדע, והדבר דיכא את אנשי ירושלים. ראיתי גם את שרידי הקודש המזכירים את חורבנה, את הכותל המערבי. ואותות חורבן מצאתי גם בסימטאותיה ושכונותיה הצפופות והדחוסות, בתושביה הותיקים, התלושים מחיי עבודה ויצירה. כאבתי את כאב ירושלים המסורה בידי שלטון זר ועמי נכר. הם השולטים בכל מקומות הפאר.

מקימים בה את כנסיותיהם ומקדשיהם וקול פעמוניהם בהדר קדושתה. את עיני נשאתי אל הרי ירושלים, ההרים אשר סביב לה – צחיחים הם וחשופים, כמצפים לגאולתה. הגשמים כבר ירדו, וימי הקור הירושלמים פוקדים אותנו. בדרך כלל נהנים ירקות החורף, כשנשתלים ונזרעים בסתיו, וגידולם הראשון במזג אויר שבין קיץ לחורף. לא כן המצב בימי הקור של החורף הירושלמי. השגתי זרעים מקומיים: זרעי צנון, תרד, סלק, חסה, פולים. זרענום ישר בערוגות שהכינונו. נביטתם הסבה שמחה רבה למתנדבים. בחיי המתיחות הקשים שידעו בני ירושלים, היתה העבודה בחצר ענין מושך שריכז את טובי הצעירים.

החרדה למצב ביִשוב היתה רבה, ואף־על־פי־כן לא פסקה תורה מבית המדרש למורים, מן הגמנסיה ומבתי הספר העממיים. בחוגי האינטליגנציה התנהלה פעולה תרבותית, ושלמה שילר היה בין המרצים הקבועים. בענין רב הייתי שומע את הרצאותיו על נושאים פילוסופיים ועל נושאים מההיסטוריה של עם ישראל. כמֵשׂיח עם עצמו היה מתיחֵד עם עולמו הפנימי ומעלה את מקשיביו אל עולמו. שלמה שילר היה איש בודד בשנות החמישים לחייו. כשהוא הולך ברחובות ירושלים הוא שקוע במחשבותיו.

באותם הימים הוזמן י"ח ברנר להרצות לפני חוג הצעירים “על העם וספרותו”. אחד מידידיו הביא את ברנר אל החצר. הוא ביקש לראות את מקום עבודתי ולפגשני. השעה היתה שעת ערב, הידיד שהיה מפעילי העבודה בחצר הראה לברנר את הערוגות המוריקות ואת המשתלות שגדלו וכבר היינו מחלקים מהן שתילים לחצרות של נזקקים שביקשו לגדל ירקות.

“דבר טוב אתם עושים כאן,” אמר ברנר, “וביחוד בימי הרעב. לדבר טוב ומועיל אתם מתכוונים.”

כשסיירנו בין הערוגות נשמע קול חצוצרה ממחנה הצבא התורכי שחנה בחצר השניה, היא חצר בית הספר “אליאנס”, שהשלטון החרימוֹ לצבאותיו. פני ברנר הרצינו וכמו קדרו, הוא הרכין את ראשו והקשיב לצלילי תקיעות החצוצרה המתמשכים כניגון עצב. כשנשתתקה החצוצרה אמר ברנר: “זו מנגינת זכרון לנופלים בקרבות. ‘גלגולו של ניגון’. אותה נעימה כאשר שמעתיה אז בהיותי איש צבא ברוסיה.”

נלוויתי אל ברנר וידידו למקום ההרצאה. האולם לא היה גדול ביותר והבאים היו רבים. שעתיִם נמשכה הרצאתו. והשומעים ישבו מרותקים. גם בקולו היה משהו רוטט ומושך. ואת דבריו שתיתי בצמא. התגוררתי בחדר קטן ששכרתי בשכונת זכרון משה. שכרי הזעום שקיבלתי הספיק בדוחק לקיומי. החורף גשום היה וקר, ורעבה של העיר ומחסורה ליוו גם אותי.

הסעודה הדלה שהשיגה ידי, לא היה בה כדי להשׂביעני והרעב הציק לי תמיד. רעב הייתי מתהלך ביום, ומתכווץ בלילות על מיטת הקרשים הקשה. כיסויי היה שמיכה בלה, ועליה הוספתי שני שקים, ובכל זאת רעדתי מקור. במצב זה ידעתי הרבה שעות של נדודי שינה, ובשעות אלו נודדות היו גם הזיותי ומחשבותי, אל אוֹרן וחוּמן של דמויות יקרות ורחוקות, עד שהעייפות היתה יורדת עלי ומכסה אותי בתרדמה.

יום שבת אחד, שהגשמים לא פסקו בו וכלאוני בחדרי, כירסם בי איזה עצב מוזר, שלא יכולתי להשתחרר ממנו. חשבתי על אחי מרדכי, על פגישתנו החטופה כשבא לבקרני בכינרת. כשהלך לחוַת מגדל, שבה עבד לראשונה, נשכו כלב שוטה, ובסכנות נפש ניטלטל לירושלים לקבל זריקות במכון פּסטר. הגיעוני ידיעות על ימי עינוייו בקבלו את זריקות ההצלה ממחלת הכלבת. ועלתה לנגדי דמותו של אחי ראובן, שנתגייס לעבוד בעבודת “השוּכרא” במדבר סיני. נודד שבועות במדבר, בא לימים אחדים, וחוזר לשרת את צרכי החזית. ראיתיו בדמיוני חולה, כושל ונופל ואינו יכול לקום. ראיתיו כשדמותו משתנית ומיטשטשת. לא מצאתי מנוחה כל הלילה.

זכרתי את פריסת השלום הטובה מראובן שהביא לי ברל בימי נסיעתו עם השיירות, את שבחיו של ראובן אחינו, העוזר לכל נזקק, על טוב־מזגו ותבונת־לבו, עליזותו ורעננותו. הספקתי לשמוע רבות מפי אחי מרדכי בפגישתנו החטופה. אין שום דבר קשה שראובן אינו מוצא דרך להתגבר עליו. את כל הדברים האלה אני זוכר. אך דמותו כשאני מבקש להעלותה איננה נתפסת, והיא נמוגה מנגד עיני. מדוכדך שכבתי על יצועי ולבי ניבא לי רעות ולא עצמתי עין כל הלילה. כבר מניתי את צלצוליהם של שעוני העיר, שעונים ופעמונים שהגיעו מכנסיות וממנזרים, מכל קצוי העיר.

קור הלילה הרעידני וככה נחרדתי עד אור הבוקר. השכמתי קום ויצאתי מחדרי. נמשכתי ללכת אל חאן העגלות, שהיא מרכז התחבורה אל יפו והמושבות. ביקשתי למצוא אדם ולקבל ממנו ידיעה על אחי ראובן, ושמא יזדמן לי אחד מתושבי פתח־תקוה, מאלו הממלאים חובת השׂוכרא, ואשמע מפיו ידיעה על אחי ראובן.

בצאתי משכונת “זכרון־משה” אל דרך יפו – ירושלים, באה לקראתי שיירת עגלות טעונות פרי הדר ומשאות אחרים. חיפשתי ביניהן מַכּר והנה ראיתיו. גם הוא ראני ועצר את עגלתו. עוד לא הספקתי לפתוח פי והוא שואל אותי, האם הודיעו לך על ראובן?

מה קרה? שאלתי נבהל. הוא התחיל לגמגם. אך לא עצר כוח להעלים ממני וסיפר כי ביום השלישי שעבר מת אחי, ובפתח־תקוה נתקיימה הלוויתו. כחיה פצועה התחלתי לרוץ, לא ידעתי לאן אני רץ. ידעתי שאין תחבורה ליפו אלא בערב ובלילה. זכרתי את אחי מרדכי, שמקום־עבודתו היה ברחובות. ידעתי מה גדולה היתה אהבתו לראובן. רצתי ברחובות ירושלים עד שרגלי נשאוני אל מאורתי.

צנחתי על משכב הקרשים שלי ומיררתי בבכי. לחדרי נכנסה בעלת־הבית, אם צעירה לשלושת ילדיה, חרֵדה היתה וביקשה לדעת מה קרה? ביקשתיה למסור לד"ר ביהם על אסון מות אחי ועל החלטתי לנסוע לימים אחדים לפתח־תקוה. באותו ליל נדודים אמר לי לבי דבר, וביקשתי לראותו לנגד עיני. עכשיו ביקשתי לשאול ולדעת על ימי חייו האחרונים. מי סעדוֹ במחלתו? ההיה אחי מרדכי לידו?

ידעתי שאין לי לחפש אלא את תל קברו. אותו לא אראה עוד. בעלת־הבית מסרה דבר אסוני כאשר ביקשתי, והד"ר ביהם ועמו שלמה שילר באו לבקרני ולנחמני.

אמרתי להם על רצוני להגיע לפתח־תקוה, ואולי אצטרך לחפש אחרי אחי ברחובות. והם יעצוני לנסוע בעגלות היוצאות בלילה. גם הבטיחו להזמין מקום נסיעה בחאן.

הנסיעה בדרכים ללא תעודה היתה כרוכה בסכנות. מה גם שלא הייתי כשר, כרבים אחרים שלא מילאו חובתם לצבא. אך לא שמתי לב לסכנה. בערב יצאתי אל מקום החאן. באו אלי אחדים מחברי העובדים אתי בחצר, ועמהם המורה אפרים הראובני, מיודעי מכינרת.

בחאן פגשתי את י"ח ברנר, שבא לרגלי ענין דחוף לירושלים, וגם הוא בנוסעים בעגלה. ברנר שמע על אסוני, ניגש אלי ולחץ ידי לנחמני ושאל פרטים על אחי ונסיבות מותו, אבל גם אני לא ידעתי עליהם דבר. ישבנו בעגלה הפתוחה לרוחות ולקור הלילה. ברנר הושיט לי חלק מהעטיפה הגדולה, שאתכסה בה גם אני. צנופים בעטיפה התנודדנו במעלות הדרך בהרי הקסטל ובמורדותיה, עד בואנו למישור.

רק עם עלות השחר הגענו לרמלה, כשאנו קפואים ורצוצים מהטלטולים. ברמלה המיושבת ערבים היתה אכסניה יהודית יחידה. נכנסנו להתחמם קצת. באכסניה מכרו מזונות ומשקאות לעוברי אורח. ברנר ביקש כוסות תה לחמם עצמותינו, והתרעם על המחיר המופרז מאוד. נפרדתי ממנו והלכתי מרמלה ברגל לפתח־תקוה.

לאחר שעות הליכה בדרך המוּכּרת לי, הגעתי למושבה. וכאן נודע לי שאבא ומשפחתו יצאו לדמשק, רק אחותנו הקטנה נשארה לפי שעה בצריף שעל המגרש שרכש אבא.

ליד קלוב הפועלים היו חדרים אחדים, שנשכרו לשמש חדרי חולים, באין להם בית וסעד אחר בבית־חולים. האמצעים להחזקת החולים היו דלים, ובאו מפרוטותיהם של החוסכים לעזרה הדדית של קופת־החולים, שדאגה לפינת החולה. מעטה היתה העזרה הרפואית, באין עזרת רופא סדירה. מִפּת לחמם ממש היו חוסכים וסועדים את החולה, בעזרת האחות החובשת. באתי וראיתי את מקום יִסוריו של ראובן בימים האחרונים לחייו, כשהביאו אותו מדרך נדודיו במדבר, כשהוא חולה ומתענה בכאבים גדולים, מצאתי את נחמה אחותנו הקטנה, ובדמעות ובקול חנוק סיפרה על מחלתו, שהגדירוה כטיפוס ודלקת מעיים – מחלה שלא הוגדרה כראוי בראשיתה, ומכאוביו היו גדולים. זעקותיו החרידו. בשלושת ימיו האחרונים ישב אחינו מרדכי ליד ראובן ולא סר מעליו. ביקש לעזור לך להקל מכאוביו ועינוייו, עד אשר גוַע ומת.

היא ומרדכי היו בלווייתו, וקברו נִכרה לא רחוק מקברהּ של אמנו, על מרדכי סיפרה שהיה כאִלם, ויום לאחר הלוויה חזר לרחובות. על פגישותיה עם ראובן אחינו סיפרה, כי תמיד בשובו מדרכו במדבר היה בא ומביא לה מתנות, מנחמהּ ומעודדהּ ביתמותהּ. באחת מנסיעותיו לקחהּ עמו והביאה אל אחותנו שרה, שהיתה אם לילדים והתגוררה בנס־ציונה, עד שחזרה להיות עם אחיה בבית החורג. בכל חודש היה חוזר מנסיעותיו במדבר, ונחמה היתה מצפה לשובו והיתה יוצאת יום־יום ומסתכלת בכל עגלה הבאה מהדרום, שמא תראה בה את ראובן בשובו מהמדבר. כך היתה מספרת ובוכה, ודבריה חותכים את לבי. הלכתי לבית־הקברות וראיתי את תל קברו של ראובן הסמוך לקברה של אמנו. נפרדתי מאחותנו הקטנה. ובפי אין ניב לנחמהּ. אמרתי לה שאני הולך למצוא את מרדכי אחינו. יבואו ימים ונמצא דרך להיות ולחיות יחדיו.

חזרתי בדרך לרמלה בין עצי החורש העתיקים של הזיתים, ופני מועדות לרחובות, והנה איש הולך לקראתי, עוד מעט ואני רואה את אחי מרדכי עם צרורו. פניו מועדות לבוא אלי לירושלים. נפלנו איש על צוארי אחיו ובכינו על אחינו ראובן…

מרדכי ואני מתגוררים בחדרי הקטן בירושלים. המתיחות בעיר גדולה. הרשות מטילה אימה. חוששים לצאת מהבית ובפחד עוברים את הרחוב. יודעים אנו חרפת רעב. השכר הזעום לא הספיק אפילו לארוחה אחת ביום. טיב המזון מפוקפק. בבוקר ובערב היינו שותים תה וממתיקים אותו בקומץ תאנים. לחמנו הדל אפוי מקמח דוּרה.

אף־על־פי־כן טוב לנו בהיותנו יחדיו. מאז פגישתנו בדרך רמלה, בין חורשת הזיתים הותיקים, כשנמשכנו זה לזה בכוחות מגנטיים נעלמים, ומאז בכינו על השכול והיתום, היה ברור לשנינו שעלינו להיות יחדיו, ועלינו לירושלים. חלוש היה מרדכי, ולא יכולתי לדובבו. הרגשתי שקשה לו לספר לי על יסורי אחינו ראובן במחלתו ובקִצו. בעיניו עוד נשאר המבע המיוחד של כאב, שלא חלף ימים רבים. והבנתי לאֵלם זה.

לימים שאלתיו: העודך דבק באמונתך באלוהים?

לא ענה לי אחי מיד. כשאותו הכאב המוּבּע בעיניו כאילו הודלק ואמר:

דין ודברים לי עם נפשי, כשהמאור הפנימי מסתלק והממרורים והיֵאוש שבים ושמים קִנם בך. קשה לעמוד במבחן. לידי כפירה מרירה באתי עם פטירת אמנו. אז פרקתי עול מצוות.

המכה האנושה השניה באה לי במות אחינו ראובן. ביִּסוריו הנוראים גוַע, ועדיין לא מלאו לו י"ח שנות חיים. מילדותי טבוע בי הצמאון לאלוהים חיים. יש שמתהום האפילה והאסון בוקעת האמונה, ובי תוססים עתה כאבי ריבי עם קובע גורלות החיים.

אמרתי לאחי: שנינו ינקנו מחלב אמנו, ושונים היינו מילדותנו ברגשות האמונה והדת. דומה לי שדוקא בחייה של אמנו הרגשתי בי את ריבי עם קובע גורלה. אמנו שאמונתה ודתיותה היו עמוקות יותר מדתיותו של אבינו, היא שהגנה עלינו בגופה ממקל החובלים של אבינו, שביקש לכוף עלינו מצוות דתיות. מדמעותיה בברכת הנרות ספגתי את מריי והתקוממותי כנגד ההשגחה העליונה. אמנו, שטוב־לבה וחסדיה לא נשתנו כלפי חוץ בימיה המרים ביותר, והיתה נערצת על הבריות שהכירוה, היא שנכנעה לכל מהלומות גורלה. מה פשר צידוקה את הדין עליה, מפני־מה היתה תולה רק בה את אשמת הרס ביתה? מה חטאיה שחטאה?

נאנח אחי וסיפר לי: אמנו, שמוצאה מבני־תורה, נתיַסרה ביִסורי מצפון מימי נישואיה הראשונים, לפני נשואיה לאבינו. הסבא, ר' יוסף, היה יהודי בר־אוריין, יהודי של שבת וחג. הוא בחר לאמנו את בן־זוגהּ הראשון, בחור עילוי בן־ישיבה מבני העניים, והשידוך לא היה כלבבה והיא לא רצתה בו, אבל כפו עליה את השידוך בעל־כרחה.

ולאחר הנישואים נתגלתה בו מחלת השחפת, אותה שנת חיים חרותה בנפשה כימי יִסוריו של האיש הדועך כנר, שמת על ידה. וזכר אותם הימים נשאה כאשמה. בת ארבעים וארבע היתה במותה.

בצרורו של ראובן מצא אחי את מכתבי ששלחתי לראובן מכינרת. הוא קרא אותו, ונעים היה לו לחוש ששורותי ליוו את ראובן בנדודיו.

וזה לשון המכתב:

"לאחי הטוב ראובן.

אינני יודע באיזה מקום ימצאך מכתבי, אפשר כי ימצאך בדרכיך במדבר ו’בשׂוכרא'. דרישת־שלום קיבלתי ממך באחרונה על ידי ברל. הוא סיפר לי עליך ועל עזרתך לכל נפגע, על טוב־לבך ויכלתך לעמוד בכל המוצאות אותך. יותר מדי מנותקים אנו זה מזה ורחוקים איש מאחיו. בעודנו ילדים נתרחקנו בלי חסדי בית ואור משפחה. הסֵבל היה לחם חוקנו, רק תקוה אחת תאיר, כי בסבל נתחשל ונתחזק, ואולי עוד יבואו ימים וכולנו נהיה קרובים והקשרים יתחזקו ויעמיקו.

אני בגליל ועובד בכינרת. קשיים ישנם לאדם בכל מקום. אך כאן יש טעם אחר לעבודה ולקשיים. מה טוב היה לו היית עמנו כאן, במקום לנוד על פני המדבר. אותות המלחמה עושים את שלהם ובכל זאת ניכּרים פה המאמצים לשמור על הקיים – לא רק על הרכוש אלא גם על הנפש, נפש האדם, עד אשר יעבור הזעם. דרושה סבלנות רבה, הימים המרים יחלופו ויבואו ימים טובים יותר.

מרדכי הגיע לגליל, אך מקרה רע קרהו, בלכתו למגדל, המקום בו עבד לשעבר, התנפל עליו כלב שוטה ונשכוֹ לפני אשר הספקנו לשׂוחח שיחת אחים. נאלץ היה למהר ולנסוע לירושלים למכון פסטר, כדי לקבל זריקות. כבר עברו כמה שבועות ואין לי כל ידיעה ממנו. ושמא נודע לך דבר עליו? אולי מזדמן אתה לירושלים לרגל נסיעתך ב’שוכרא', תיגש למכון פסטר ותודיע לי מיד על מצבו. אני מצפה בקוצר רוח."

כשסיימתי קריאת מכתבי, אמרתי לאחי: “עד היום אינני יודע כיצד הגעת לירושלים ואיך יצאת מן הכלבת? לא כתבת לי.” "מה יכולתי לכתוב, האם לא די היה לך בצערך, שאבוא להוסיף משלי. הנסיעה היתה איומה. בצמח עליתי ברכבת שהיתה מלאה צבא אפור, עייף, מתגרד ופולה כינים.

הרכבת היתה מוסקה בעצי אקליפטוס הנכרתים מיערות חדרה, וגִצי הקטר חודרים ונופלים אל התאים. והרכבת זוחלת ומתעכבת באמצע הדרך, ללילה תמים, כי אזלו העצים להסקה. ימים אחדים ארכה הדרך עד שהגעתי לירושלים, זו המוכרת לנו, הגוועת ברעב – רק אני חסרתי אותה. וגם אני רעבתי בה, קיבלתי את הזריקות כתוספת לכל פגעי הימים. כשסיימתי מנת הזריקות לא היתה פרוטה בכיסי, צריך הייתי לשוב ולא ידעתי לאן. לא היתה לי כל תעודה, ולא היה בכוחי ללכת ברגל בדרכים המשובשות.

"באחד הימים פגשתי מכּר ומודע מהקבוצה בגליל. הוא ואשתו באו מהגליל והוא נִגלה לי כמלאך אלוהים. שאלתיו לשלומך. אמר לי: ‘דואגים לך, למה אינך כותב, בחרת לך מושבך בירושלים ומחריש.’ נועזתי ובגמגום ובחרפה שאלתיו, אולי יש לו להלוות לי עשרה בישליקים? וגם הוא גימגם, וקולו נשתנה ואמר: ‘בזה עליך לפנות לחברתי, בידה הקופה.’ היא יצאה לפנינו מלכתחילה.

"אמרתי לו שלום ופניתי לעבר הרחוב. והייתי כמו על עברי פי פחת. “למחרת היום נזדמן לי עוד מכר פועל שבא ממקום עבודה קבוע, והוא הקיף אותי בשאלות ידיד לשלומי. ביקשתי גם ממנו הלוואה של עשרה בישליקים, ובלי שהיות יתירות תחב ידו לכיסו והוציא שטר תורכי והושיט לי. בבושת פנים נטלתי את הסכום והסתלקתי. את חובי זה כבר סילקתי לו, וחסדו הטוב שמור בלבי.” אמרתי למרדכי: “באותם הימים ניחש לבי כל המוצאות אותך ותקפני דכאון נפש. והיה צורך לשתף את גורדון הזקן במועקתי, וכתבתי לו מכתב. העתק לא השארתי לי, אך מכתב תשובתו שמור עמי.” ביקשני אחי לקרוא את מכתבו הכתוב באותיות הפנינים שלו:

וכך כתב אלי:

״לש״ק

ראית את האמת שבחיים – ונבהלת. האמת היא בבחינת לא יִראנה האדם וחי – וחי אותם החיים שחי עד הנה וחי בלי חשבונות רבים. ראית תהומות, עומק נורא אכן יש במקום הזה – ואתה לא ידעת, לא ידעת אם יש ומה יש.

עולמך בחייך אלה. באמת נוראה זו. בתהומות האלה. ושָם מי יודע? שם אולי, אלוהים, אל חי, אל אמת.

אל תבקש אנשים לשם עליית נשמה. האדם – בך ועלייתך בך. את אורך ואמיתך אתה בקש, הם ינחוך. הם יאירו את דרכך ומצאת את עולמך. יודע אתה מדוע אתה מרגיש קירבה יתירה אלי? מפני שאני ראיתי את האמת שנגלתה לך. ראיתי את אורהּ, ואור גם לי הרבה. מי יתן ולמדת אתה ממני כל כך הרבה כמו שלמדתי אני ממך, מאותה האמת הנוראה שדי כוח בה להאיר את חייך ולא רק את חייך. לאורהּ תראה את צער האדם, את צערו של עמנו, את צערו של כל אדם ושל כל מה שחי, בלא יוצא מן הכלל. חטא. שפלות, כיעור, נבלה, הכל צער. והרגשתָ שיש לחיות, שיש לך עַם, כמו שאמרת, והרגשת עוד מה שלא אמרת, כי יש לך אדם, כי יש לך עולם מלא, והעולם מלא צער ומתחנן: בקש עלי רחמים. תקנני! ומצאת את עצמותך המיוחדת, את ה’אני שלך, וגם הוא מבקש רחמים ותיקון, אל תלך בדרך אחרים, בדרך מי־שהוא, ואל תיאוֹר באורו של מי־שהוא, לך בדרכך אתה, בקש לאור האמת הנוראה, שהופיעה לנגד עיניך, ואם קשה, לפום צערא אגרא."

ערב אחד ירדתי לשכונת מאה־שערים להביא כיכר לחם, לא בכל יום אפשר היה להשיג את הלחם. ערך הכסף יורד מיום ליום. היה כסף קשה וכן שטרות נייר ממשלתיים. לפי החוק ערך שוה לכסף הקשה ולשטרות הנייר, אך לא כן במציאות. והמחירים שונים לפי המטבע.

את הלחם הייתי קונה אצל אשה אלמנה שהיתה מוכרת לחם בסתר, ליד דוכנה בפינת הרחוב. בהתקרבי לדוכנה שמעתי אותה בוכה. ראיתי שוטר תורכי עומד ליד הדוכן ושם בשק את כיכרות הלחם שגילה. והאלמנה בוכה וקובלת, ואין איש בא להגנתה. נזדעזעתי מהעוול, שכחתי שאני “פרר”⁵ והתעוררתי להרגיז יצרו הטוב של השוטר: פניתי אל מצפונו ואמרתי שהאשה אומללה ומסכנה.

עוד אני מדבר והוא תפס בי והתחיל סוטר על פני, מכני ומקללני באבי אבי ובאלוהי, נתקהלו יהודים אל המקום, יהודי מאה־שערים. משתתפים הם בצערי ומחשים, והשוטר המחזיק בי מושך אותי לבית הכלא.

היהודים קורצים לי בעיניהם ואני איני מבין למה יתכוונו, הוא מושכני בידו ללכת אחריו ואף מטפל בשק הלחם, פתאום החלטתי לברוח ויהי מה. כהרף עין נתחוור לי כל מה שצפוי לי. זכרתי את מצבי כ"פרר", ואת התליות בשער שכם, ואת אחי מרדכי המצפה לי – והתחלתי לרוץ, והשוטר אחרי.

רצתי בכל כוחי ברחוב הצר ובסימטאות העקלקלות של מאה שערים. בשארית כוחותי אני רץ. ולפתע שמעתי מחצר סמוכה קול קורא למנין, לתפילת מעריב. פניתי אל עבר הקול ופרצתי אל בית־הכנסת שהיה במורד הרחוב. בהיכנסי לבית־הכנסת ראיתי מולי כוך בקיר המזרח, ליד ארון הקודש, והסתתרתי בתוכו. היהודים שהיו בבית־הכנסת ואלה שראוני ברחוב ונכנסו עכשיו, פתחו בתפילה, כמו הבינו את מצבי. לבי הלם בחזקה, ואזני כמו שמעו עדיין את הד מרוצת השוטר. ככל שגברו קולות התפילה כן גבר גם בטחוני, הקשבתי לתפילה. “ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים.” והפעם טעמתי טעמה של תפילה ממש – נדמה היה לי שכולם מתפללים למעני. נסתיימה תפילת מעריב ויצאתי מכּוּכי. המתפללים הביטו בי בסקרנות ויעצוני לעבור את החצרות וללכת דרך השטח הפתוח עד לשכונת הבוכרים, וכך עשיתי דרכי. ניצלתי.

מלומדי נסיון יעצוני להצטייד בתעודות מזויפות לשעת הדחק. ירקות החורף שזרענו בחצר בראשית כסליו, נפגעו מהקור, ואותם ירקות שלא נפגעו פרחו והעלו זרעים. מחוסר מים אין סיכוי לגדל ירקות בקיץ. היוזמים מרוצים היו מההתחלה. ונוכחו בערך החינוכי שיש בעבודה זו לאנשי ירושלים. שנת השמיטה מנעה את הגשמת הרעיון בבתי־הספר.

מרדכי נוכח לדעת שבמצב הזה ובימי חירום אלה, לא תימצא גם לו עבודה ואפשרות ללמוד כאשר חשקה נפשו. מקץ חדשיִם לשבתו עמי בירושלים נפרד ממני וחזר לרחובות, ולבנו מלא חרדות לעתידנו.

קודם שיצא הלכנו לבקר אצל אדם מיקירי ירושלים. באנו עד בית ירושלמי ישן ודפקנו חרש על הדלת. הדלת נפתחה ונכנסנו פנימה, דירה שריהוטה פשוט ומיושן, שולחן וכסאות ועליהם ספרים רבים. בחדר הסמוך ישב על מיטתו איש שׂיבה, ולידו בתו שקראה לפניו את הגהות עבודתו הספרותית. עיור בשתי עיניו היה האיש, ובתו לעיניִם לו בעבודתו המדעית. עמדנו בביתו של חוקר הארץ א"מ לונץ. כשנכנסנו לחדרו והתודענו אליו כפועלים העובדים במושבות, עבר זיו שמחה על צללי פניו, והוא קם בהתעוררות ממיטתו. ישב ושאל פרטים רבים על היִשובים והקבוצות. מה זורעים בשדה ואילו מיני ירק חדשים הנהיגו בגידולי הגנים? בעבר היה הוא ומנשה מאירוביץ, מן הבילו"יים, מוציאים את העלון החקלאי הראשון ביִשוב, “האיכר היהודי”. תוך כדי דברים סיפר על עבודתו בהוצאת התלמוד הירושלמי ועל הוצאות קבצי “ירושלים” המוקדשים לחקר הארץ. תלאות ימות המלחמה מצאו גם אותו. ואף־על־פי־כן לא יפסיק מעבודתו. ספריו שכבר ראו אור מונחים כאבן שאין לה הופכין, כי פסקו הקשרים עם תפוצות הגולה. הנה ראינו את קובצי ה"מעמר", ואת “תבואות הארץ” ליהוסף שווארץ, ו"כפתור ופרח" לאשתורי הפרחי, שלונץ ערכם והביאם לדפוס. מתוך דוחק ועוני יעשה החוקר השקדן את עבודתו וידלה את פניניו מהגנזים.

נער היה כשמשפחתו עזבה את עיר מגוריהם בליטא ועלתה לירושלים, ובה למד והחל את מחקריו. זה למעלה משלושים שנה שנסתמאו עיניו. ובכוח זכרונו הגדול הוא חי במשנתו שלמד בנעוריו ומוסיף לשחות בים ספרותנו העתיקה. גם לוחות ארץ־ישראל וקובץ שירי ציון בשם “כינור ציון” הוא מכנס ומוציאם לאור. כסמלהּ של ירושלים, המוסיפה להאיר גם לאחר חורבנה, נתגלה לנו הישיש הפלאי א"מ לונץ, שמאור עיניו ניטל ממנו.

אמר לי אחי, מי יודע כמה אוצרות נפש עוד גנוזים בעיר הזאת, ואנו לא מכירים אותם, וחוּית הפגישה האירה גם את שעת פרידתנו. החמסינים של ראשית הקיץ כבר לוהטים מאוד. ירקות החורף שעלו יפה נמכרו. המים בבורות פחתו מאוד ממיעוט הגשמים. לא הסכמתי לקבל שכר קיצבה, ולהתבטל לא רציתי. ידעתי כי ההמשך עוד יבוא. לי עצמי היתה תקופה זו בחיי מעניינת מאוד. הִכּרתי את ירושלים וסביבותיה, וקשרתי קשרים עם אנשים, ביניהם שלמה שילר, שהרבה למדתי ממשנתו.

כל היִּשוב היהודי חשוד בבגידה. המרגלים של “נילי”, שנתפשו ועוּנוּ קשה בדמשק, גילו שמות של חברי “השומר”, ועתה מחפשים אחריהם בכל היִשוב. משטרה וחיל־רוכבים תורכּי מקיפים את המושבות, שׂמים עליהן מצור ועורכים בהן ציד. אחי מרדכי נמצא ברחובות. מובן לי כי בימים גורליים אלה עלי להיות יחד עם אחי, ובאתי לרחובות. לא ביקשנו אלא לבלות את ימי הרעה.

החברים בועד הפועלים גילו מסירות לציבורם הקטן ושמרו שלא להוסיף עליו מחפשי עבודה ממקום אחר. דאגתם היתה להשיג מזונות בשביל המטבח. כדי לאפשר לפחות ארוחה אחת ביום.

תפקיד קשה הוטל על שתי החברות שעבדו במטבח. מלבד תפקידן להתקין ארוחה מהמצרכים הדלים שהיו ברשותן, צריכות היו גם לשבור את רעב הפועלים ולעתים גם לשבור את המשמעת – והגישו ארוחה בהקפה גם למחוסר עבודה, ופתחו לו חשבון. חסד זה של שתי המבשלות, הוא שעמד גם לי באותם ימים, ועל ידיהן נספחתי בחדשי הקיץ על ציבור העובדים ממש. חדר קטן היה למרדכי אחי ובו התגוררנו, ובימי הרדיפות והחיפושים היו הצעירים מסתתרים בפרדסים יומם ולילה ואינם יוצאים ממחבואיהם. גם אני ומרדכי בין הנחבאים. השמועות על המאסרים מסתננות ומגיעים אלינו למחתרת. כבר שמו מצור על ראשון־לציון ועל נס־ציונה. לרחובות עוד לא הגיעו. יום־יום נמשך השממון של יושבי סתר. הסבלנות חישבה להתפקע – שעות על שעות שוכבים אנחנו בתוך הפרדס באפס מעשה, ואין קץ לשכיבה זו. לילה אחד יצאתי לסקור את חדרנו במושבה, ובאותו לילה דוקא הקיפו חיילים את רחובות, ועם אור היום פרצו צבא ומשטרה בכל מבואות המושבה. תפשו זקנים וצעירים והובילוּם כבולים למלון במרכז המושבה. בהלת החיפושים עוררתני משנתי, ולא ידעתי את נפשי. מה עדיף, לחזור אל הפרדס ולמצוא את אחי, או להישאר ולחכות עד יעבור זעם? בטרם אחליט דבר, פרצה אל חדרי בעלת הבית ותבעה במפגיע כי אעזוב את החדר. היא אינה רוצה שיאסרוני בביתה, כי הדבר עלול להמיט שואה על ביתה. עזבתי את החדר. עברתי גדרות וחצרות ונכנסתי למחסן פתוח באחת החצרות. כשאני שומע דהרתם של החיילים וצעקות בהלה של נשים וילדים. ובתוך אלה כמו שמעתי את השם מרדכי, ועלתה בי השערה שהוא בין האסירים. החלטתי לצאת ממחבואי, כיוונתי את פעמי אל מרכז המושבה מקום ריכוזם של הנאסרים, ילדים ונשים שעברו ממקום למקום, זרקו לעֶברי דברי אזהרה שאמהר ואסתלק. לא נעצרתי והתקרבתי אל בית המלון. החיילים נתכבדו במטעמי כיבוד שהוגשו להם, ולא שמו לב אלי. ראיתי בין האסירים את החבר בן־מרדכי, ולא מצאתי ביניהם את אחי מרדכי. ראיתי את ידידנו יצחק ציגל־לבני. הנאסרים רמזו לי להסתלק. חזרתי כלעומת שבאתי. לאחר שעות שככו הקולות.

החיפושים פסקו. ארבעים אסירים כפותים בידיהם זה לזה הובלו בידי שוביהם לרמלה. מרמלה הוליכום ברגל לירושלים ומירושלים דרך עפולה לדמשק. בסוף שנת תרע"ז עבר ברל מחצרהּ של כינרת לירושלים, ועמו אחיותיו וכן רחל כצנלסון, והם צירפו אליהם כמה חברות. ברל חכר שטח אדמה של שלושים דונם ליד מערת כלבא שׂבוע, והחל בגידול ירקות. אין ספק שמשמעות גדולה לעצם בואו של ברל בימים טרופים אלו לירושלים, וכן לעבודתו החקלאית עם קבוצתו. קיבלתי מכתבים מירושלים, שביקשו קשרים. ברם חזית המלחמה מתקרבת אלינו, יומם ולילה רועמים התותחים, מעל ראשינו מתנפצים פגזים ורסיסים ניתזים מסביב. עוד ימים והחזית תגיע עדינו.

אני ועוד כמה חברים עשינו שותפות עם פרדסן ואנו מגדלים ירקות בין עצי הפרדס הצעיר. אנו מוסיפים לזרוע ושותלים, ויש גם סיכוי להצלחת גידולינו. האמנם גם נראה את פרי עמלנו? שאלה זו מנקרת תמיד בלב. צבא רגלי תורכי, חיילים מרופטי מדים על נשקם ומשאם, משׂרכים רגליהם לחזית. הכרת פניהם מעידה כי נכונה להם תבוסה… במבואות הפרדסים עוברים חיילים בודדים. האם תועי דרך הם, או משתמטים? נעים ונדים הם, רעבים ומדוכאים…

ביום השבת עבר חייל תורכי והוליך גמל ועל גבו שני פצועים. אחד מהם היה גונח ועיניו הבולטות והמבוהלות כמו דובבו. החייל הצביע בידיו אל האופק. דיבר, אך הדברים לא היו מובנים, רק המלה הבין־לאומית היתה ברורה: בומבה, בומבה.

ביומני רשמתי: “יוקדים יגונים באפקים. יוקדים ודועכים. בדד אלַוום, בכי עצור אשמע, אנקת מעונים אובדת ברעמי תותחים. מעיין אכזב לדמעות. אין ניב ללב ובכאבו ידום.”

על הסף    🔗

כל הלילה נסוג הצבא התורכי העובר דרך המושבה רחובות, החיילים התורכים הנסוגים אינם נוגעים בנו לרעה. דכדוך ועייפות רבה בפניהם. החזית מתקרבת.

באפקים אנו רואים כברקים את מתחי הירי ושומעים הד טרטור התותחים. בבקרו של אותו יום עמד חייל תורכי אחד מאחרי שדרות האקליפטוס, ובמכונת יריה עצר במשך שעתיִם את כניסת צבא האוסטרלים למושבה, עד שאזל מלאי כדוריו. אוירונים הנמיכו טוּס, הסתובבו ובלשו את הסביבה, השליכו רקטות עשן – סימנים ואותות למחנות הצבא להתקדם. בכל המבואות נהרו אלפי רוכבים אוסטרליים על תחמשתם. חיילים בעלי קומה, פניהם שזופים וחייכנים והברק בעיניהם.

על גבעות המושבה ביצרו הכובשים עמדות לתותחים וחיפו באש על חלוצי המחנה המתקדמים צפונה. נפלו פגזים, ושני חיילים נהרגו. גם בין תושבי המושבה היו פצועים ושני הרוגים.

אִמרת־כנף של צבא האוסטרלים עברה מאיש לאיש והיתה כבשורת הסנונית לאביב. “העם האוסטרלי, הצעיר בעמים, מביא את בשורת השחרור לזקן העמים במולדתו.” גם דבר הצהרת בלפור הסתנן והגיע בעד להבות המלחמה. ובישר תקופה חדשה. על סִפּה עמדנו חולמים ותוהים.

באותו לילה לאחר הכיבוש, יום שהיה גדוש חוָיות כחלומות וסיוטים, עצמנו עינינו בשעות הקטנות וכשהתעוררנו אני ואחי מרדכי לאורו של יום, היינו דמומים, לא דיברנו ולא העלינו דבר מרחשי־הלב והדמעות נבעו מעצמן. כאילו ליוינו עתה את היקרים שאבדו לנו… הארץ מבותרת, הכובשים נתעכבו לאחר כיבוש ירושלים ויריחו, וקוי החזית מגיעים עד השרון – מעֶברם הצפוני עדיין שולט המשטר התורכי, וגם יִשובנו העברי מבותר, יִשובי השומרון והגליל עודם מעבר לגבול, והלב יתפלל ליום שִׁחרורם ולפגישה הנכספת עם אלה שמעבר לקוי החזית.

עוברים עלינו ימים סוערים. קמה תנועת התנדבות, שתכליתה להעמיד גדוד מתנדבים עברי שישתתף בכיבוש הארץ. יוזמי התנועה צעירים, מבוגרי הגמנסיה הרצליה, ביניהם אליהו גולומב ודב הוז. עם סיום לימודיהם לפני פרוץ המלחמה, יצאו מהם לעבוד בדגניה. ועם פרוץ המלחמה התנדבו מהם לצבא התורכי. כמה מהם נשארו לשמור על תל־אביב לאחר גירושם של תושבי יפו ותל־אביב בידי התורכים. הם פעלו כאנשי מחתרת, והיו אוגרים נשק לימי מִבחן… גם חברים מ"השומר" וממפלגת פועלי ציון נתנו ידם לתנועת ההתנדבות. ביניהם רחל ינאית ושמואל יבנאלי, שעבד כפועל חקלאי בבן־שמן, ופירסם בקובץ “על הסף”, שהוציאו פועלי ציון, מאמר בשם “דברי המחייבים”:

“אנחנו רואים בתנועת ההתנדבות את התגשמותו של רצון העם. מאמינים אנחנו, כי המוני יהודים ינהרו מתפוצות הגולה כדי להילחם בעד הזכות לבנות בית לאומי לעמם. האם לא תוצת אש אהבת הלאום בלבבות? האם לא תעבור בעם רוח סערה מפרקת הרי חושך ועוקרת סלעי חולין? האם רוח אלוהים לא תאחז את אלפי עמנו בציציות ראשם ותעלם לארץ־ישראל להתיצב במערכה למסור את נפשם? כל ימינו הצטערנו: מתי תבוא מצוה זו לידינו ונקיימה. מתי יבוא יום הנסיון ונמסור את נפשנו בעד הארץ? מתי תגיע השעה הגדולה לכל אחד ואחד מאתנו. זו השעה שרבים מקִרבּנו שאפו אליה, ציפו לה משחר ילדותם – לחרף את נפשם למות בעד תחיית עמם וארצם? והנה הגיעה השעה הגדולה הזאת לעם ישראל. הנה ניתנה לנו בפעם הראשונה ואולי בפעם האחרונה, אפשרות לעלות לארץ־ישראל עם הנשק ביד, ולרכוש את הזכות להיאחז בארץ אחוזת עולם”.

רעיון ההתנדבות לגדודים עבריים כבש את נפשי, והחלטתי להצטרף לתנועה זו. לראשונה נמצאתי חולק על אחי מרדכי, שדעתו סלדה מן הנחשול הזה, והוא היה מזועזע וחרד מה יהיו תוצאותיו. גם חברים ממפלגת “הפועל הצעיר” נקטו עמדה שלילית. בפורים תתקיים ועידת פועלי יהודה ברחובות. כולי ציפיה ודריכות למעמד זה, לפגישה עם פנים חדשות ועם חברים וחברות ותיקים.

חש אני שכל מה שעבר עלי בשנים אלו הצמיח בי כוחות חדשים, ואני צמא למגע ופגישה שיוציאוני מאפרוריות הימים, ואור וצל בלבי. על כן אצפה משנה־ציפיה לועידה זו, שעל סדר יומה הסעיף המגלם את כל בעיותינו. ברל יבוא מירושלים, והוא יהיה המרצה הפותח.

נכנס אדר. היקום מתעורר. עצי ההדר מלבלבים ופורחים. גם בשטחי הבור ובצדי הדרכים שלל צבעים ופריחה. במרכזה של המושבה רחובות, באולם ועד המושבה נתכנסה הועידה. לא רק צירים נבחרים באו לועידה; כל ציבור הפועלים בא, מן הדרום ועד השרון.

את שמחת הפגישה יביעו מאור העינים ולחיצות הידים. רחוקים נעשו קרובים. מסביב הרגשת חג. הרגשת משוחררים. הנה נפתחה הועידה, בלי כל גינוני טקס. חברי המרכז החקלאי שהוליכו את סירתנו בימי הסערה הקשים, נראים כקברניטים בלא־מדים. בבגדי העבודה האפורים, כאילו באו ישר מן המערכה. החברים לוי שקולניק⁶ ופרידמן מספרים על הפגעים והצרות, חוסר העבודה, וכל הסבל שנתנסינו בו. חשנו כי חומת מגן יצרנו, כי במצוקות נתחשלנו, וכוח אחים לצרה צמח בנו בימי המבחן.

והנה יעלה ברל לדוכן ובדבריו בשורת הימים הבאים. הלבבות פתוחים והקֶשב רב, ודבריו נשמעים כשירה גדולה: "במבוכת נפש פותח אני את שיחתנו בפגישתנו הראשונה לקראת עתידנו. הנה הוא בא הרגע אשר אליו ציפינו זה כמה. נפלו אזיקים, חלפו חיי השבץ. חיי הדכאון, חיי הבלהות. אימת ההרס וחורבן אשר ריחפה כל השנים האלה על מפעל החיים של שני דורות ועבודת הגאולה ויִסוריה – חלפה אף היא. ולאור ברק הבשורות הגדולות המבקיעות אלינו מתוך מחשכי העולם, אנו יוצאים מחדש לראות באור החיים, מה זה, איפוא, נפעם הלב ונבוך? מהו הכאב הכוסס? האמנם רק מבוכת חדוה היא, דמעות שחרור והקלה? לא רק זה. עוד השמחה במעוננו אינה מלאה, תוסס הכאב של אפס קצֶהָ! עוד המרחב המקוּוה לא נפתח לפנינו. עוד חיי היצירה טרם התחילו, עוד לא התעשרו החיים במחנות חלוצים חדשים, ועוד הלב מתעטף ביגונו, לא רק לזכר העבר, אשר יגורנו בא לנו. אנו, מתי המעט – נתמעטנו, נפרדנו. מספר כוחותינו המעטים, המרותקים יחד ובמכאובים ובחיי ענין זה שנים – חוּצוּ, ובבואנו עכשיו, אחרי כל מה שעבר עלינו להיוועד על עתידנו, והנה חסרים אנו את רוב כוחותינו.

רוב מנין ורוב בנין. אין אתנו זקן החבורה, הכואב ומנחם. התובע ומוכיח, א"ד גורדון ההוגה וצופה, אשר עצם הוייתו בינינו, חייו אתנו, יש בהם משל העלאת נשמה. אין אתנו החברים החבושים בבתי־הכלא התורכיים בדמשק, המוגלים לקצוי עולם. אין אתנו חֶבֶר הרֵעים החביב והיקר, אשר מילא את המשמרות הכי־אחראיות בתנועתנו – חֶבֶר של איניציאטיבה, הרגשה רצון ומעשה, דגניה, כינרת, תל עדש, מרחביה. אין אתנו חבר הפועלות, אשר בודדות עלו הראשונות במשעולים התלולים ופילסו את הדרך לעבודת האשה. אין אתנו הגליל ונלחץ הלב לפגישה זו במיעוטנו, ביתמותנו. ויודע אתה היטב, לא רק הפעם, בערב זה, אתה מרגיש בחסרונם, כי אם בכל אשר נפנה, בכל העבודה העומדת להיעשות ועד מתי, עד אנה?

מתי זה כבר יבוא היום ההוא של פגישת האחים השלֵמה, כאשר נתַנה אח אל אח את אשר עבר עלינו מיום נקרענו. כאשר נבכֶּה ונשחק יחד. וכשנתאחד מחדש לקראת חיי המרחב, לקראת הכוחות החדשים, אשר יולדו לתנועת חיינו. ולפי שעה אין אנו פטורים גם בעמידתנו זו מלרכז את מתי־מעט כוחותינו ולהיוועד על העומד לפנינו. על חובותינו לעצמנו. לרגע. לעתידנו. תהיה איפוא שיחתנו זו פתיחה לאותה הועידה, ועידת פועלי ארץ־ישראל אשר תיקרא ביום ההוא, יום ניפגש כולנו."

ההרגשה היתה של השעה הגדולה לאיחוד, נדמה היה שאין כל הבדל בין מפלגה למפלגה. כי פרק חדש מתחיל בעבודתנו המשותפת. משהתחיל הויכוח חזרנו לחשבון המפלגתי, המבקש תחומים לפעולות ההסתדרות, וגם אני ביקשתי רשות הדיבור בויכוח.

איזה כוח פנימי דחפני לדבר אל כל החברים, התרוצצו בקרבי רגשות שונים, גם פחד וגם העזה לומר את אשר עם לבי, והדברים שרציתי לאָמרם כאילו התרוננו בי. הקשבתי לקול נפשי ויראתי פן לא יבואו דברי בגילוים האמיתי, מאימת הציבור. כשניתנה לי רשות הדיבור רעד קולי. גם ידַי ורגלַי רעדו. ואמרתי:

"כל אחד מאתנו עושה כפי יכלתו את חשבון־הנפש של עבודתו עד עתה. ואין ברירה אלא לנגוע במקומות הכואבים. ולא בכוונה לפגוע בכבודו של מישהו: כל אחד מאתנו נאמן לעם ומטרתנו אחת. כולנו חלוצים לרעיון התחיה, ונשאלת השאלה: תנועה זו, מדוע לא תאחד את כולנו? מה הקִנאה והשנאה בין מפלגה למפלגה? היש פירוד במעשינו – בכיבוש העבודה, בשמירה, ביצירת הקבוצה? ההסתדרות מאחדת את כולנו, והיא יסוד למשפחת העובדים. בזכותה עברנו את תלאות הימים והגענו עד הלום. האם מאבק זה שייך רק להסתדרות פרופסיונלית? איך נפריד את התפקידים?

ואתם, אנשי המפלגות, אם יש לכם אמת מאחדת השמיעו אותה בתוכנו ונלך לאורהּ ביחד. ונישא כל אחד אבן לבנין עתידנו." סיימתי דברי, שנשמעו בהקשבה. חברים רבים לחצו את ידי כאילו הייתי לפה גם להם. אחרַי עלתה לדבר שושנה בוגין, ובועידה נשמעה מימרה “ילדי ההסתדרות מדברים”. קולה של שושנה רעד עוד יותר מקולי, ודבריה נשמעו כוידוי שיסודו המוסרי גדול: “בבואי לארץ,” אמרה שושנה, “חשבתי למצוא חברה אחת, שלֵמה ויפה, שבה אגדל ואתפתח. ומצאתי פינות, ולא הבנתי למה זה צריכה האמת להצטמצם דוקא בפינות קטנות, נוכחתי כי משתדלים גם להאפיל על האמת. וכל זה בא בזכות הזכרונות המשותפים של כל פינה בלבד. את הזכרונות היפים נכַבֵּד ונעריך. אולם הן חיים מבקשים אנו, עוד מעט וגם אני הייתי נסחפת לפינה, והרבה זמן הייתי נבוכה, אולם כוחי עמד לי להצילני. ואת עצמיותי ואת חיי מצאתי בתוך ההסתדרות.”

ברל ישב בשורות החברים וכולו קָשֶׁב לדברים שיצאו מלב ילדי ההסתדרות. לשושנה בוגין הקשיב במיוחד, שדבריה העידו על כוחות נפש נפלאים, על לבטים וחיפושים, והיא כמו כוכב העולה באופק. שמואל יבנאלי דיבר אחרינו ושיבח מעל הבמה את דברינו ואמר: “חברַי הצעירים אמרו יותר ממה שאני יכול להגיד.” הוא תבע מפעל משותף, כדי שנגיע לכוח.

דבריו נאמרו בלהט ואנחנו כמו נצרפנו בהם, את משפטיו חצב וצרף באש האמת העצורה בלבו: “מי מאתנו נגד העבודה, נגד ‘השומר’, הקבוצה ומושבי העובדים? אנו נקראים לאחדות אמִתית, אנו מאוחדים באחדות פנימית, בתוקף ההגיון ואמת־החיים, מאוחדים ביסורינו ובמשאת נפשנו.” שני ימים ארכה הועידה. לועידה זו קראו הועידה המבשרת את איחוד תנועת הפועלים. בה נשמעה בשׂורה לימים הבאים, וברל היה מנצחהּ הגדול.

לאחר הועידה ברחובות כתב לי ברל, כי אבוא לירושלים לקבל את התפקיד של מדריך חקלאי בבית־ספר עממי, ואני נעניתי לו. ראיתי את העבודה כזמנית, כיון שכבר נמניתי עם המתנדבים לגדוד, והציפיה של המתנדבים לתשובת הממשלה האנגלית היתה גם ציפייתי.

תמוהה היתה בעיני הליכתו של ברל מכינרת לירושלים. ידעתי את נדודיו הרבים לפני המלחמה, מיהודה לגליל ושוב ליהודה. נדודים אלה קשורים היו בעבודתו הציבורית, בבַקשו בסיסים לביצור ההסתדרות של פועלי יהודה והגליל ולאחדותה של תנועת הפועלים בכלל. ושמא קול מצוקתם של אלפי יהודיה של ירושלים הרעֵבה הוא אשר קרא לו?

באתי לירושלים ומצאתי את ברל ואת רחל כצנלסון⁷ נתונים בקשיים גדולים בעבודתם. רבים מהפגעים שפקדונו בעבודתי בחצר בירושלים פגעו גם בירקות שלהם. נסיונו של ברל בגידול ירקות בכינרת, שתנאים מיוחדים לה, לא⁸ עמד להם בתנאי האקלים היבש והקר בירושלים.

תכניות רבות הגה ברל לתקנתה של ירושלים. לפיתוח גננות עברית ענֵפה מסביב לעיר, לשינוי נופהּ בגני־ירק ובגני־פרי, שיהיו לה מקור למזונות משלה. ברל בא בקשרים עם עסקני ירושלים ועם מנהלי בתי־החינוך, ותבע מהם לשלב בתכנית הלימודים את עבודת־האדמה. דבריו חדרו ללבבות, ואני נתקבלתי באחד מבתי־הספר, לעבודת הכשרת השטח, לשלושה חדשים. התחלתי להכשיר את שטח האדמה של חצר בית־הספר, בעזרת התלמידים. סיירתי עם ברל בכפרי הסביבה המגַדלים ירקות, ולמדנו מנסיונם הרב. ברל היה קשוב לרחשי הציבור ולויכוחים על תנועת ההתנדבות.

מרדכי אחי כתב מאמר גדול ושלָחו לברל, וקרא למאמרו “דברים שלא בעתם”. ברל קרא ושנה דבריו והתרשם מביטוייו הנוקבים, וגם ענה לו באיגרת. קראתי את דבריו של אחי ורשמתי לפנַי עיקרי מחשבתו:

"הכרה עמוקה לי כי שופך דם האדם, דמו יישפך, וזה אינו עונש מן השמים כי⁹ אם גזירת הגורל.

אני שואל את עצמי ואת חברי הקרוב, מה ישיב לעצמו בחדרי חדרים, מעֵבר לחשבונות לאומיים, מומנטליים ודיפלומטיים, מה ישיב לעצמו. מה ישיב כי יישאל מה אני בא להנחיל לבני אחרי בעצבי, בדמי, באינסטיקטי. בפרק חיים חדש זה שאני מקבל על עצמי, שאבות אבותינו, זה אלפי שנים נגמלו ממנו. במה אנו מתחילים על סף התקופה? ומה אנו באים להנחיל לדורות הבאים אחרינו? מלחמה זוהי קלקלה, פרי מעללי האדם שעיוות את הטבע.

איה היא המהפכה בעולם שהביאה בעקבותיה פירות אמִתיים לחיי האדם ולדורות?

ביצירת לגיון עברי, אני רואה צעד ראשון ליצירת חיים מדיניים זרים בתוכנו.

עשינו מה, אין להעלים עין, אולם לא עמד כוחנו למַצות עומק המשפט על עצמנו וטעינו. הפגישה ההיסטורית בינינו ובין השבט הערבי, לא בדם תיחתך ולא במערכת ליל אפל וחגורה מזוינת. לא על הגבולות, כי אם לאור היום, במערכת יום־יום של עבודת שכנים פשוטים וישרים ויחסים אנושיים הדדיים. לא שכן חמסן הבא לקחת נפש בשביל אשכול ענבים, לא רוצח אויב בנפש, כי אם אומללים בנפש, דלֵי־דלים ואובדים. את זה ראיתי והכרתי במשך שנים של תהִיָה ולאור ברק היריה על המשמר בשדותינו.

העבודה אינה לא ירושה בידינו, ולא נחלה כי אם סגולה, ודרג, דרגות לסיגול. איש איש כפי כוחו. זה פרוצס של שנים. זה כוּר בחינה לא ליום אחד.

לא במספר שנים יהפכו בני עם תגרן ורועי־רוח לבני־אדם עובדים, כי אם במשך דורות.

כל המאבד חייו מאבד את עמו. כל קרבן לא יירצה. בחיינו אנו ממרקים פשעי דורות ורוקמים חיי עולם פה, וכיתתו חרבותם לאִתים – אינה בידינו הבטחה טובה לעתיד רחוק, כי אם ציווי מוחלט אנושי כל־עולמי ולאומי שלנו.״

ברל כתב למרדכי, ובמכתבו גילה החלטתו להצטרף אל המתנדבים לגדוד. ואלו דבריו: “הייתי רוצה שתבין לי ביחסי לגדוד. כמו שאני מבין אותך. ואולם אין לי כל בטחון כי גם אחרי דברי יוקל לך. בראשית המלחמה כתב א”ד גורדון את דברו על המוסר שיש ללמוד ממנה וע"ד ההתעוררות הצפויה על־ידה. לא הבלגתי על התחַמצות לבי ולא נמנעתי מלצעֵר אותו בדברים. עצם הטלת תקווֹת במלחמה היה בשבילי בושה וקלות דעת. אילו היו שואלים אותי אם רוצה אני במלחמה זו על מנת לקבל בשכרה את ארץ־ישראל – לרֶשע זה לא הייתי מסוגל אפילו בשביל תקוות עתידנו, וגם עכשיו, אחרי כל מה שעבר, אין בעינַי הדבר שאנו נקבל את ארץ־ישראל בזכות המלחמה – זכות יתירה, ואף־על־פי־כן לא נסתלק ממנה, נעלמים דרכי ההיסטוריה.

ובכן הנהו ‘זיוף הלב’, הצד המלחמתי שבגדוד אינו נתפס בי. ה’ארור מונע חרבו מדם שהוא בשבילי יפה וטוב לא רק בימי יהודה המכבי כי אם גם במצבים ידועים של ההגנה העצמית ברוסיה, זו איננה עלולה להיקלט הפעם.

לא על פי תכונתי ולא על פי הגיוני. בראשית המלחמה כאב לי לבי למה איני בחוץ־לארץ, ולמה איני יכול לקדש את שם האדם על ידי הסתלקות מן המלחמה. אף במחיר החיים. שמועת השוא, כי ליבקנכט הוּמת על תעמולתו בעד ההסתלקות, היתה בשבילי חג. גַלתי ברעדה, הוּצל כבוד האדם, ואף כבוד התנועה, תנועת האדם האחרונה שעלה בגורלי לראותה בירידתה. ועכשיו אני מתנדב, אפשר שהגדוד הוא אסון כחלק מן המלחמה. אולם אני, שרגיל מעודי לראות את האנושי בבלתי־אנושי, את הנעלה גם בשפל ואת הרעה גם בטוב (איני חושב את זה לי לצדקה, האמנם? וחוזי הנפש חינכו את זה בנו דורות. זה היה לתכונה, לעצם מעצמַי) רואה הפעם באסון את גילוי האושר. חיַי הנפשיים התרכזו בנקודה אחת, אני כָּלֶה כולי להתעוררות אנושית. ואם לדבר בתוכנו הרי נאמר להתעוררות לאומית – אנושית וטיהור האויר מאותה העִקָרות הרועשת, שמלוא כל הארץ כבודה. אין בי התמימות הקדושה לקוות כי עיני תחזינה בתיקונו השלם של האדם. אבל בהתעוררות עילאה, המעלה את היחיד והציבור, אני מאמין, ויבוא מִקסם ההתעוררות מאין שיבוא, אני לא אסטה ממנו כממקסם כזב. אפשר, שאילו ראיתי אפשרות של התעוררות כבירה, לשם יצירת חברת־עבודה חדשה, לשם כנסת ישראל חדשה, לשם העלאת האדם – לא היה צורך בגדוד לוחם. אבל ברור לי, שאלה יכולות לבוא אולי כתוצאה של איזה התעוררות גדולה, ולפי שעה הם רק גרעינים בודדים הזקוקים לקרקע מפרה. ועוד לי תפיסת חיים כזו האומרת לי, כי יש היסטוריה בעולם וגזירותיה ופקודותיה ודרכיה נעלמות, ואף דבר לוחש כי הנה הדרך שההיסטוריה חפצה לבחור לנסות בו את כוח העם והתעוררותו, היהיה בי יושר הקו המחשבתי להתעוררות כזו? לא. אין אני האיש הזה.

אין לי שום ערובה מה תהיינה הפעם תוצאותיה של התאוששות זו. אולם מניעיה בתוך־תוכם, מתוך מבט־מרחק, יקרים לי, יקרים מאוד, ואני רוצה כי אלפי הניצוצות הנדלקים פה ושם יתאחדו הפעם לשלהבת, ואני רוצה להאמין אויר הנפשות שייברא על ידי המפעל הזה, שכל מיני סכנות, עליות וירידות כלולות בו, צריך להביא לאיחוד האדם, לקירוב הלבבות, לגילוי הכוחות שעוד מצאו להם את עולמם. ומה שנוגע אלי, אילו גם הייתי מתיחס בפקפוק גמור לאפשרות של כל הצלחה, לא הייתי פורש מאותו חבר האנשים, אשר זה שנים רבות לנו לעבודה וליסורים משותפים ועל אחת כמה וכמה שעכשיו חובתי הנאמנה להיות בתוכם. ואומַר לך יותר: אני רואה בהליכה זו המשך העבודה לאיחוד, תקוות שונות לוחשות לי בלכתי. בתוך־תוכי אני נתון לרצון, כי בגדוד יהיו חיים חשובים, חיי סגולה, חיים רווּיים הרגשת העתיד, ואם הגורל יתקלס בי, לא אצטרך לעמוד לפני כס המשפט של זרים. הדיין מלווה אותי.

הייתי רוצה כי לפני לכתנו, נתאסף כולנו יחד לועידת פרידה, אשר תעביר את הרוח הרעה מאתנו ותרים אותנו לגובה של אויר טהור, שגם ההליכה וגם ההישארות תהיינה רבות־ערך. הייתי רוצה שהפרידה תזַכּך אותנו, שתתן להולכים ללכת בלב שלם ובכבוד ואֵמון לחבריהם שנשארו. נאמנים לעצמם ולעבודתם. והייתי גם רוצה שכבוד אמתי בלתי מעושה ובלתי מוגזם ואמון ילווּ גם את ההולכים וברכה וצפיה לנצחון, לנצחון פנימי בתוכם, לנצחון בתוך עם ישראל."

רחל כצנלסון סיימה את כתיבת מאמרה “נדודי לשון”, וברל ביקש ממרדכי לכַּנס את דברי החברים כפי שהתבטאו בועידת הפועלים החקלאית ברחובות ולערוך קובץ הסתדרותי לבעיות הימים, וביקש לקרוא לקובץ “בעבודה”, ואף רצה לתת בו את דבריו של מרדכי, כביטוי לימים המסוערים. בימים שהיה מכין עם מרדכי את הקובץ, קיבלתי מכתבו של אחי ובו כתב: “בלכתך ייעדר ממני אח ורֵע יחיד בחלל העולם, אנו נפרדים, ואולי לעולמים.”

נכוויתי מדבריו של אחי הכואב, אך לא קיבלתי את חומרת דינו. הוטל עלי לעבוד בלשכת הגיוס למתנדבי ירושלים ונעניתי. פעולה זאת עשינו על דעת עצמנו, לפני שקיבלנו את תשובתה החיובית של הממשלה האנגלית, וידינו מלאות עבודה. בעיקר באים להירשם מעדות המזרח. ספרדים ותימנים, צעירים וגם מבוגרים. גם מהאינטליגנציה הירושלמית באים להירשם. מורים ובוגרי הסמינר למורים.

מתל־אביב באים “מסתננים” צעירים שעדיין לא הגיעו לגיל הגיוס. בתל־אביב מחמירים ואין מקבלים אותם, אולם בירושלים מקילים. לאחר שנתקבלה הבשורה, כי תשובתה של הממשלה האנגלית היא חיובית, גאתה תנועת ההתנדבות מיום ליום.

כבר ידוע לנו יום צאתנו לאימונים למצרים, ועצב ממלא את הלב לקראת הפרידה. כל הימים מלווה אותנו ההרגשה שבינינו ובין השוללים קיים איזה חיִץ. מה נתאוִינו כי בשעת הכושר תיאמר המלה המאירה ויזדככו היחסים. אכזבה רבה בין החברות, שהיו נלהבות לגיוס ולא נתקבלו. בבית הספר לבנות בתל־אביב, באחד האולמות הגדולים, התכנסו מאות חברים וחברות, מחייבים ושוללים. וגם מרדכי במתכַּנסים. באסיפת הפרידה ריחפה רוח טובה ומזככת. פסקו ניצוחי הדברים. לאסיפה באו לשם פגישה חברית, וברל היה הפותח בשיחה, והעלה בדברי פרידתו את כולנו אל פסגה שאוירהּ זך וטהור והעביר את הרוח הרעה של הויכוחים בעבר.

קם צבי שץ¹⁰ ואמר: “לא בוגדים אנו בדגל העבודה, כי אם לוקחים אותו אתנו. בעדו הולכים אנחנו, בעדו מוכנים אנו למות. ואם נשוב, אתו נשוב.”

רחל כצנלסון דיברה בקולה השקט והעמוק. ודבריה מאירים את דרך ההולכים והממשיכים.

ההחלטות שנתקבלו באסיפת הפרידה היו כציוּנים לדרכנו החדשה. החלטנו להמשיך בחברוּת בהסתדרותנו, ועל חברינו בארץ הטלנו את הדאגה וההתעניינות במשפחות החברים המתנדבים.

תקותנו שהתנדבותנו היא רק התחלה של תנועת התנדבות כבירה, אשר תכה גלים בלב העם לכל פזוריו, תעורר בלבבות את רגשות החובה והכבוד, ותביא לארצנו חיל מתנדבים עברים לשחרור הארץ ומחנות עובדים חלוצים לבנין העם העובד.

חזרתי לירושלים לאחר הכנס. מחר אנו יוצאים עם שאר המתנדבים אל מקום גיוסנו. כל הלילה נדדה שנתי, הקדמתי לקום, לקחתי צרורי ופנקסי ורשימות שרשמתי. בני לווייתי יהיו בכל אשר אלך.

זכרתי את אבי, ואת אחי ואחותי הקטנה, הנמצאים גם הם מעבר לקו, בדמשק. ואת מרדכי אחי הכואב על לכתנו לגדוד.

בבוקר התאספנו כל המתנדבים מירושלים. קצינים יהודים, המשרתים בגדוד היהודי מלונדון וחונים עתה במצרים, באו ללווֹתנו עד מחנה האימונים במדבר מצרים, והם עורכים אותנו בשורות. אנו צועדים בארבעות, למעלה משלוש מאות מתנדבים. את בני ירושלים באו ללווֹת הורים, אחיות ואחים קטנים. מכל הפתחים יוצאים לראותנו. בעד החלונות מביטים בנו ומאירים פנים. אנו עולים לקרונות הרכבת הפתוחים. העומדים על הרציף מדוכדכים ונבוכים, ואילו אנחנו שירה בפינו. הרכבת טסה בין הרי ירושלים, הלב רוחש שלום לירושלים ולהריה. בתחנת לוד נפגשנו עם המתנדבים מיפו ומתל־אביב ומהמושבות ועם ציבור גדול של מתנדבות שלא נתקבלו. המתנדבים מתל־אביב הביאו אתם את הדגל הלאומי, שויצמן מסרוֹ לגדוד בשם התנועה הציונית.

נפרדתי מאחי מרדכי, ונדמה היה לי כי גם הוא יגיד לי שהחליט להצטרף אל ההולכים. נפרדנו כשהרכבת זזה, והיא נושאת אותנו לקנטרה. שירתנו פורצת ומתפשטת על פני השטחים השוממים של מישורי הנגב בואכה מדבר סיני. עם אור הבוקר באנו לקנטרה. שיכנו אותנו במחנה מעבר, כאן נשהֶה רק ימים אחדים, פגישות היכרות ופגישות ידידים ושמחת חג. מקנטרה העבירו אותנו להלמיה, הסמוכה לקהיר. במקום זה נישאר לשם אימונים מזורזים. כאן נפגשנו עם הגדוד היהודי מלונדון, הנקרא במחנה “חיילי ז’בוטינסקי”, כי הוא שפעל למען גיוסם בשנות המלחמה. רובם מהגרים ממזרח אירופה שהגיעו לאנגליה, והתגייסותם היתה מאונס, והם מסתכלים ומשתוממים – מה פשר התלהבותנו להתנדב מרצון לצבא הבריטי? ברל מצא ביניהם חייל צעיר ורך בשנים, יפה־תואר. ברל אומר כי בקלסתר פניו דומה הצעיר למשורר היינה. והוא מחבּבו מאוד, משוחח אתו ומדובב אותו – ברל מחפש את האדם.

בשׂורה עוברת במחנה שבימים הקרובים יבואו מתנדבים מאמריקה. גדוד עברי שאירגנו חברינו ד' בן־גוריון וי' בן־צבי, שגורשו בראשית המלחמה מהארץ בידי התורכים. מסַפרים שעברו בדרך של סכנות, מוקשים וצוללות וכבר עמדו להפנותם לחזית בצרפת.

גדודנו מחולק לפי פלוגות. איש־איש ומספרו. מספר הרובה, המחנה והאוהל. כבר התחלנו באימונים. שמענו על חוק שמירת הרובה והאחריות האישית לו. הסרג’נט מיג’ר אומר כי יש לשמרוֹ כמו את הרעיה, לבשנו את בגדי החיילים ואנחנו נתונים בהם כמו בסד.

גם בין יהודי מצרים הוחל בגיוס לגדוד העברי, בנו של הנדיב רוטשילד, קצין גבוה במדים, הקים לשכת גיוס בקהיר ובאלכסנדריה. נבחרו מאתנו שלושים חיילים לסייע בפעולת הגיוס, וגם אני ביניהם. בשבת נבוא אל בית־הכנסת, ועם סיום התפילה ננאם בעברית, ודברינו יתורגמו לצרפתית ולערבית. רבים הבאים להירשם בלשכתנו. גם מבני הקראים המתגוררים בקהיר באו להתנדב. גייסנו כמאתיִם איש, והם מבני דלת העם. בפקודת־היום של תשעה באב נקבעה השעה שנקבל את המתנדבים הבאים מאמריקה. הציפיה היתה רבה. לקולות המפקדים נערכנו בשורות, לפי הפלוגות, עמדנו נרגשים וחיכינו.

לשם קבלת פני המתנדבים בא למִסדר מפקד גדודנו, הקולונל מרגולין, יהודי גבה־קומה ורחב־כתפים. הוא עלה לדרגה הצבאית הגבוהה בשנות המלחמה, כמתנדב מאוסטרליה. נודע לנו שהוא היה מאנשי העליה הראשונה. ישב בארץ ואחר כך נדד לאוסטרליה, והוא ידיד וְרֵע למשה סמילנסקי האיכר והסופר, שהוא חייל בגדודנו. אנו עומדים דום, והנה נראים באים ומתקרבים החיילים, ובידם דגל תכלת־לבן. הנה בן־גוריון ויצחק בן־צבי, ואִתם חברים שהכרנום. העינים צופות והלב נרגש, היה רצון עז להתפרץ לקראתם, אך עמדנו עד שכולם עברו על פנינו.

לאחר המסדר קיבלנו פקודה לצאת, בכל הציוד שעלינו, אל שדה האימונים בחולות המדבר, להתאמן בתרגילי מלחמה. בשובנו מצאנו את אורחינו. המחנה סוער ונרגש, מריע ושמח. נפגשו כאן קרובי משפחה וחברים שעזבו את הארץ, ועכשיו חזרו אליה כמתנדבים. גם ברל מצא חבר מבוברויסק, חבר נעורים שנפרד ממנו כטריטוריאליסט והלך לאמריקה לתור ארץ חדשה להגירה יהודית.

אוהלנו המה משמחת פגישתם של בן־גוריון ובן־צבי עם ברל והחברים מן הארץ. בשיחות נוכחו לדעת כי לב אחד לכולנו, ואמונתנו באחדות המחנה גברה והלכה.

הד"ר חיים ויצמן בא לבקרנו במחנה, כשהוא בדרכו מהארץ לאנגליה. באוהל התרבות שלנו נתכנסנו חברי המועצה של הגדוד, שנבחרה עם יסוד הגדוד. ויצמן הביא לנו דרישת שלום מהארץ. סיפר על התכונה לעבודה. בדבריו הוציאנו מתלאות יום־יום והעלה אותנו למדור של מעלה.

לידיו מסרנו תזכיר וגילוי־דעת בשם הגדוד העברי, בענין שפת הפקודות וזכות הלשון העברית. התזכיר נכתב בידי שמואל יבנאלי. בתזכיר היה כתוב לאמור: “אנו אנשי הגדוד העברי הארץ־ישראלי, מביעים בזה את משאלתנו העמוקה, כי שפתנו העברית תונהג בתור שפת הפקודות בגדודנו. הכרתנו וההרגשה החיה בלבנו אומרות לנו, כי הגדוד העברי בלי פקודה עברית הוא גוף בלי נשמה. אנו התנדבנו לגדוד העברי למען השתתף במלחמה בעד שחרור ארצנו והקמת אומתנו. זוהי הפעם הראשונה, מימי בר־כוכבא, אשר גדודי ישראל יוצאים למלחמה בעד חירותם. ובפי הלוחמים קמה לתחיה גם השפה העברית, שפת הלוחמים הקדומים, שפת התנ”ך. האמנם תיגזל מהם האפשרות. כי השפה החיה בפיהם ובלבבם והמאחדת את כל חלקי העם, תהיה גם השפה הצבאית?

שנים רבות, מיטב שנות נעורינו, מסרנו אנחנו, מתנדבי ארץ־ישראל, למען תחיית השפה העברית, והנה זכינו כי שפתנו חיה בפינו ובפי ילדינו: בה הגינו את מחשבות ההתנדבות, בה נפרדנו בצאתנו למלחמה מאת קרובי נפשנו, בה נהגֶה ברגעים האחרונים בחזית.

תביעתנו הנפשית החזקה, כי שפתנו זו צריכה להיות לשפת הפקודות, אשר לקול צליליה נילחם.

אנו מקווים כי אל דגל השחרור ינהרו גדודי מתנדבים מארצות שונות. מרוסיה, מאמריקה, ממצרים ועוד. השפה העברית, רק היא יכולה להיות השפה היחידה המאחדת את כולם. הנסיונות לפיקוד בעברית כבר נעשו בין הגדודים העברים אשר בצבא הבריטי בלונדון וביחוד בגדוד הגליפולי; טרמינולוגיה עברית לצרכי הפקודות לא תחסר ואנחנו בטוחים באפשרות הנהגת הפיקוד העברי בגדוד הארץ־ישראלי. תשוקתנו להתקדם כאן בלימודי המלחמה, כדי להחיש את יום עלייתנו לארץ־ישראל, להשתתף במלחמה. ואנחנו מקווים כי אם ימסרו לנו את הפקודות והביאורים בעברית, נצליח בזמן יותר קצר לגמור את תקופת ההתכוננות לחזית ואף להרים את מידת השתלמותנו בלימודי המלחמה למדרגה יותר גבוהה. הפקודה הצבאית בהישמעה בעברית, תפיח רוח־חיים בקרבנו, תגביר את כוח הקשבתנו ותחזק את מרצנו. הפקודה העברית מצלצלת באזנינו כשירת קודש.

עַם עולם אנחנו! ונצחית היא גם שפתנו, שפת הנביאים, במעמדה אנו מאמינים, כמו שאנו מאמינים בעתיד ישראל, אנו בטוחים, שהעם האנגלי הגדול אשר אהבת התנ"ך היא אחת ממטרותיו ההיסטוריות האצילות, יקבל בשמחה את הבשורה של תחיית שפת נביאי ישראל והעולם בפי הצבא העברי. ולממשלה האנגלית תהיה זכות הכבוד בפני הדורות הבאים, שהיא עזרה להשיב את שפת ישראל לבני ישראל הנלחמים בעד ארץ־ישראל."

חום לוהט של המִדבר מסביבנו, ובנפשנו התאכזבות ראשונה מן הפגישה עם כוחות שולטים כבירים שמחוצה לנו. אנו אין בנו הכוח לכוון עצמנו בחיינו החדשים, הרוח מסביבנו זרה לנו, המשמעת נוקשה והשממון משתלט בחיינו. קיבלנו את הקובץ “בעבודה” מהארץ, ובו צרוּרים הדי הימים, ערב לכתנו לגדוד:

דבריו של ברל, “לקראת הימים הבאים”, מאמרו של מרדכי “דברים שלא בשעתם”, והם הגות נפשו נגד ההתנדבות. מאמרה של רחל כצנלסון “נדודי לשון”, מכתבי חברים, ובדף האחרון מסגרת שחורה ובה בשורה איומה: א' באלול תרע"ח בליל חמישי, בשעה אחת, מתה שושנה בוגן בבן־שמן. ובאותו עמוד דבריה שהקדישה ליוסקה בכינרת, אשר שלח יד בנפשו. שורות שבהן צרורים רחשי נפשה המופלאים: “שני נצחונות יש אצל בן־אדם. הראשון הוא כמעט לא־רגיל, יחידי סגולה יוצאים שלמים ממנו – הוא נצחון החיים, ואז, שיר חיי אושר ישיר לעצמו והנצחון השני – על ידי המוות. אשרי המת בנצחונו ועוד יותר, אשרי החי בנצחונו”.

שושנה בוגן הענוגה והסוערת, נכרתה באביב ימיה, נושאת נפשה לנצחון החיים, וביד עצמה הוכרעה, ויגונה מקונן בלב. עברנו לחנוֹת “בתל אל כביר”, לפנינו משתרעים מרחבי המדבר. כאן הוקמו מחנות לשבויי המלחמה, תורכים וגרמנים, ועלינו הוטל עתה לשמור עליהם. גדרי תיל גבוהות מקיפות את המחנות, בכל פינה נקבעו עמדות גבוהות הצופות אל המחנה פנימה וחוצה. לפידים דולקים בחביות ומאירים את השטח מסביב. עתה כבר ברור כי השלטון הצבאי לא רצה לשַׁתפנו בכיבוש הגליל, וטעמים פוליטיים עמו. כשנדרשו כמה חיילים מגדודנו לפעולות ריגול לצבא המתקדם לכבוש את הגליל, סירבו אנשינו להיענות לשליחות זו, והם היו צפויים למשפט צבאי ולעונש קשה. אך הפקודה בוטלה, וסוּלק הסיוט המעיק על המחנה. באחד הימים הגיעתני הבשורה על כיבוש הגליל בידי צבאות האנגלים. עם ערוב היום נקראה אסיפה אל מחוץ למחנה. על פני חולות המדבר התכנסנו, וצפו ועלו בעיותנו הכאובות.

דברי אליהו גולומב ודב הוז הוציאו מן הלבבות את החשדות וטיהרו את האוירה. דעתם היתה שלגדוד עוד נועדו תפקידים חשובים, ועלינו למלא את חובתנו כחיילים. נתבשרנו ששלוש מאות שבויים יהודים מהצבא התורכי, מועברים לגדודנו. פושטים מהם את בגדי השבי והם יצטרפו אלינו כחיילים לגדוד העברי, קיבלנו את הבשורה בשמחה.

סוף כסליו תרע"ט.

ברל שב מחופשה שקיבל. שבועים היה בארץ וביקר בגליל. בבואו קיימנו אסיפת הגדוד מחוץ למחנה. ברל סיפר על המצב בארץ, על אזלת־היד ועל דלות המעש, על רפיונם של שליחי “ועד הצירים” מטעם התנועה הציונית. הוא עמד על הצורך באיחודו של המחנה החלוצי. "עלינו להביא לארץ את בשורת אחדותנו ולקבל על עצמנו את כל כובד האחריות של העליה ובנין הארץ״.

בן־גוריון ובן־צבי היו תמימי דעים עם ברל והביעו נכונותם לפעול למען האיחוד בתוך מפלגתם, “מפלגת פועלי ציון”. נערכים אנחנו למִפקד האיחוד ולמאבק עם השוללים. בבירורים החבריים היתה רוח מטהרת ומנערת את אבק המדבר. גברו השמועות על הסיכויים להעביר את הגדוד לארץ.

טבת תרע"ט.

ברכבת העולה ממצרים חזרנו ביום גשום לארץ, רטובים נסחבנו עם חבילותינו למחנה בסרפנד (צריפין). הקמת המחנה עדיין לא נסתיימה. בתוך כרמי הזיתים תקענו את אוהלינו. הגשם והרוחות חזקים, והאוהלים מתמוטטים. קבלת הפנים במזג־האויר לא היתה מעודדת. ואף־על־פי־כן שמחים היינו. ביקורי קרובים וידידים סייעו להפיג את הדכדוך.

ברל עובד על ניסוח המצע “להקמת אחדות העבודה”. כשציפינו בכליון נפש לשחרור הגליל, ביקשנו לדעת את כל המוצאות את היִשוב בימי ההינתקות, מה דעתם על אחדות המחנה, וביחוד ביקשנו לדעת כיצד רואה את כל אלה א"ד גורדון. גם בימי הקמת הגדוד הירהרנו בו רבות. ועתה הגיעונו הדים על דכאונו של א"ד גורדון, על מורת רוחו מהכובשים הבריטיים, השופכים בכל מקום שהם כובשים את מרותם ומשליטים את הציביליזציה הזרה. הוגד לנו כי גם דבר המצע לאחדותנו השרה עליו דכדוך, והוא רואה את האיחוד הזה כהצעת אוגנדה בשעתה. וכל כך בשל עיקריו הסוציאליסטיים של המצע, המחייבים קשרים עם התנועה הסוציאליסטית בעולם, ודעתו זו מחזקת את שוללי האיחוד במפלגת “הפועל הצעיר”.

נתקיימה ועידת פועלי ציון ביפו, והיא היתה פתוחה לכל. וזה האיר את מצב הדברים לרעיון האחדות. באותם הימים נתקיימה גם ועידת מפלגת “הפועל הצעיר” והיא היתה סגורה ומסוגרת, וזה האפיל את המצב והגביר את הפירוד. גם בגדוד נערכו בחירות לועידה. הבחירות נתקיימו לפי שתי רשימות. הרשימה האחת סיסמתה ברורה – איחוד; ואילו הרשימה השניה, האיחוד כשסימן שאלה מצורף אליה. נבחרתי לציר. בחרדה רבה נסעתי אל הועידה המתכנסת באֵם־המושבות פתח־תקוה. מה רבים זכרונותי מן המושבה הזו. מרים וקשים, ואף־על־פי־כן זכרונותי שלי.

אעבור בחוצות המושבה ואזכור כל בית. רבים כאן תמרוּרֵי דרכי, ודרדרי ילדותי. בקלוב הפועלים מתקיימת הועידה, הרי זה הבית שבין כתליו היבהבו תקוות והאפילו אכזבות. עֵד הבית לתלאות, מצוקות ורעב. הנה החדרים של קופת חולים מאז. באחד מהם גוע אחינו ראובן, אך כאן גם חוּשלה הרוח לעזרה הדדית. פה נתחשלו כושלים וגם גברו.

הועידה שׂומה עליה לאשר או לדחות את המצע לאחדות העבודה. לועידה באו מכל הארץ, צירים ואנשי ציבור. א"ד גורדון לא בא. שעת בין השמשות. סיכום של חשבון ופתיחת דף חדש לתקופה חדשה. ברל פותח ומציג בבהירות ובפשטות את התביעה לאיחוד הכוחות ולבנין חברת עובדים:

״עם לכת הגדוד העברי הלם הלב והמה לקראת סערת הבאות. מי זה יקרא לזה בשמות עתה. באויר “הימים הנוראים” ההם (אל יסוף זכרם), באויר ההתנדבות המיוחד, רווה כליון נפש, יגון נוהר. ערגת תעלומה ואושר עקדה, עלו בחביון הנפש. פרחי חלומות רחוקים. עמוק, עמוק נכרה הקבר לרבים מהם בלבות הנוער. לא רצה בהם הגורל. גורלנו. חפצנו ברוב ורק מעט ניתן לנו מאשר איווינו. אם עוד לא די איוינו, אם עוד טרם גמלו הדברים האם כוחנו הפנימי הוא שכיחש? ומי יאמר לנו כיום, אם המעט אשר בא, מה רב או מעט הוא לעם כעַמנו, ועצם דבר ההתנדבות ודבר יצירת כוח הגנה עברי מה ערכו, ומה צפוּן בו לדורות הקרובים והרחוקים? עוד טרם נחתמה פרשת הגדודים רבים ושונים מקיימים וסותרים ומתרוצצים הם חזיונות חייהם, ועוד לגורל הלאומי חידות ופתרונים. בין החלומות הרחוקים היה גם הרעיון המוזר לראות את הגדודים העבריים לא רק כאמצעי מלחמה והגנה, כי אם גם כהמשך חיי החלוץ בארץ; כמרכז חיים וכוח למחשבה וליצירה הלאומית; כבית יוצר לפעולת חיים עתידה. מוזרה היתה תוחלת זו המתנגדת כמעט לעצם המושג על אודות גדודים בימינו, ומוזר ומתמיה, כי על אף כל התנאים, המניעות והתנועות לא עלתה תקוה זו כולה בתוהו. אכן היה הגדוד למרכז הכוח של רעיון האיחוד לפועלי ארץ־ישראל. את העוז הזה נתן לאיחוד בעצם כוחו הגדוד, פגישת האחים בני הארץ והעבודה בתוך הגדוד הארץ־ישראלי. פגישת האחים השונים ורחוקים ומאוחדים אחדות הרצון והמּפעל מכל קצוי הגלויות. פגישה אשר אין ערוך לתכנה, לרגעיה הנפלאים, הנאדרים לדמותה ההיסטורית – קירבה את שעת התעצומה הפנימית שעת איחודנו".

ציפינו לתשובה, ובעוד אנו מחכים לה, נתקבלה מ"הפועל הצעיר" הודעה על התנגדותו לאיחוד המוצע.

נולדה “אחדות העבודה”, ולא זכתה לכלול בה את החברים הקרובים מ"הפועל הצעיר". נפתחו השמים, אך תפילתנו בוששה – ונסגרו.

מרדכי אחי, שהיה קרוב מאוד לא"ד גורדון, חשף את כאבו על החיץ והטיחַ התפל העומד בין גורדון למאחדים. דבריו נתפרסמו כמאמר גדול בשם “הגיגים”, בירחון “האדמה”, שי"ח ברנר היה עורכו.

"מאמינים בני מאמינים אנו, וחוקי הבריאה הטמירים טבועים גם בנו. כערגת פלגי מים להיבלע באדמה כבולה למען הַפרותהּ, כן טבע הריכוז גלום גם באנשים הרחוקים זה מזה תכלית ריחוק לכאורה. תהום אל תהום קורא, ולא נפחד מן הכי־רחוקים. הרחוקים עוד יהיו קרובים. אולם הקרובים משהם מתרחקים – מתחיל ארס לחלחל ביניהם וניתנת השליטה למידות הכי־מגונות. הלכנו אל הועידה, מי היה יכול מראש לנחש תוצאותיה?

הן עוד נאמינה במעמדים המשיבים את בני־האדם אל עצמם. הן ועידותינו הכלליות, אם הן עולות – כוחן באמיתן גם במידת הדין שבהן. ימי הועידה הם כוּר מצרף. אנו הולכים לשפוט ולהישפט להסיר את כל התחבשות הכוזבות ולגלות את הפגעים כמו שהם. הן כולנו רוצים דבר אחד ומה מעכּב לעלות בקנה אחד? ויש שעות נעלות של היסח הדעת מן הקטנות. עת נופלות המחיצות המדומות ובלב הפועם מרוכזת הקשבה גדולה אל המתרחש.

ציפינו לבואך לועידה אחר פרידה של שנות המשבר, אחר כל יִסורי השנים האחרונות. חיכינו להערכתך ולהארתך. ואתה לא באת. למה? איך נתנך רוחך להיסתר באוהלך לעת כזאת? ולוא יהיה כדבריך, כי ראית בתנועת “אחדות העבודה' כוח היפנוטי מתעתע – כאילו אין כוח היפנוטי זה נחלת כל כת וכל תנועה חברתית – הדין שהיה עליך לבוא ולעמוד בפרץ בטרם יוצרו חרצובות. למה נחבא קולך?”

מרדכי עובד במערכת “הקונטרס”, שבועון של “אחדות העבודה”, ועל שולחן זה עורך ברנר את ירחונו “האדמה”, ומכאן נרקמה אהבתם הגדולה, כשעינו הטובה של ברנר נחה עליו.

מרדכי אף אימץ את אחותנו הקטנה נחמה, שחזרה לאחרונה מדמשק. ובחסותו התחילה ללמוד בסמינר למורות ע"ש לוינסקי, בתל־אביב. זה כמה ימים שגדודנו נתפזר לפינות שונות בארץ, לתפקידי שמירה. שמועות עוברות על סכנת התנפלויות של ערבים על יִשובים, ועל פלוגתנו הוטל לשמור בעיר הערבית צמח, שעל חוף הכינרת. הימים הם ימי אביב, וחג הפסח על סִפּנו. אנו שומרים על מחסני הציוד והאספקה של הצבא. מדגניה ומכינרת באו אל מקום חנייתנו והזמינו אותנו לבוא ולחוג עמהם את ליל הסדר.

קיבלנו חופשת חג, רק השומרים התורנים נשארו במחנה. הייתי עם ההולכים לדגניה ולכינרת. תחילה סרתי בשביל המוליך לבית המוטור אל מקום מגוריו של נח. השביל הוליך בין גבעת אדמת ה"כֶּרַך" ובין אפיק הירדן. שלוש שנים חלפו מאז צאתי מכינרת ומעבודתי בחלקת נח. עתה שוב קלטה העין מהוד הנוף, ומסביב גדלים ופורחים העצים שנטעתי יחד עם נח במורדות הכֶּרך ובקִרבת הבִּצה. מקרוב נראה לי כל השטח, שנתמלא עפר מאדמת הכרך. עפר זה כיסה את החלק הדרומי של הבִּצה, ואילו מכאן ואילך עוד נראים מי הבִּצה הירוקים, שידי העובדים לא הספיקו לכסותם וליַבּשם, ועדיין מקננת בהם מארת הקדחת, משם נישא קול קרקורן של הצפרדעים במקהלותיהן.

כשנכנסתי לבית המוטור הבחנתי בשינויי הסדרים. קומת הקרקע הוסיפה לשמש מקום אחסנה לכלי מלאכתו של נח, הקירות שהיו אפורים סויידו והבהיקו בלָבנם. המנוע והמשאבה שבתו. תיבות נפט נוספו וסודרו כארון, ובו תיקי האוסף הגדל של הצמחים והפרחים המיובשים. בפינה ליד הקיר נוספו חביות, ועליהן קופסאות שסומנו בפתקים: מיני הזרעים מיבולי חלקתו של נח.

עליתי במדרגות העץ אל חדר המגורים שבקומה השניה – ולא מצאתי איש. ראיתי גם כאן את התמורות. השולחן היה סמוך לחלון היחיד שבחדר, ומחציתו מכוסה מפה לבנה. על מחציתו האחרת היו ספרים וחוברות ומנורת נפט. מחיצת קני־סוף הקיפה ספה מכוסה שמיכה וסדין לבן – זו פינתה של בתיה. העובדת עתה עם נח. בקרבת הפתח עמדה מיטת קרשים של נח, ועליה מחצלתו ושמיכתו, כלפנים, מכל מקום הכרתי במראה החדר את פעולת ידה הטובה של בתיה שיין.

יצאתי אל חלקת האדמה, ועברתי בין חרדלים וחרציות בפריחתם. מרחוק ראיתי את בתיה גחוּנה על מעדרה בניכוש הערוגה. כששמעה את צעדי הסתכלה בי ולא הכירה אותי במדַי.

״שלום לך בתיה."

“שמעון, אתה זה?” צהל קולה. והיא הלכה לקראתי כשעיניה משתוממות ומחייכות.

“טוב שהגעת אלינו, נוח מצפה לך בכליון עינים.”

״והיכן נח?״

"הוא ניגש אל בתי התימנים. בערב פסח הוא מביא להם מרור, ומן החסה המשובחת.

אמנם מרורים אינם חסרים להם בכל ימות השנה, אבל נח מזכּה אותם במרור לפסח ואינו מוַתר על מצוה זו."

“ומה שלומו? ושלומך?”

"קשה לומר כי שלומו טוב ביותר. הקדחת מושרשת בו זה שנים ואינה עוזבת אותו.

אף אינו יודע לשמור על בריאותו. סבורה הייתי שאעזור לו; אך עתה, לאחר שנה, נואשתי, החום והצמרמורת פוקדים אותו ימים ולילות. ורק נדמה לו שהחום חלף, וכבר הוא יוצא ועובד. והרי אתה מכיר את נח – צער רב יש לו שהחלקה עזובה.

הנה הוא בא!" הורתה בתיה בידה וקראה אליו. ואני מיהרתי לקראתו, ואנחנו התחבקנו והתנשקנו בלי אומר.

הניחה בתיה את מעדרה וקרבה אלינו נרגשת. “בואו וניכנס הביתה.”

“תיכף, בתיה,” אמר נח והחזיק בידי והוליך אותי לחלקות החיטה.

“רואה אתה, שמעון, את עשבי־הבר? שנת ברכה תהיה השנה, ואין כוח לקבל אותה…”

בדברנו נשמעו קולות מעבר חלקת הבור הפורחת. “זה קולו של בן־ציון,” אמרה בתיה. “בואו ונלך.”

בפתח בית המוטור עמד שלמה לבקוביץ¹¹ והתגרה בבן־ציון: “נו, אמרתי לך שאני רואה שם חייל!” לבקוביץ היה גבוה מבן־ציון, לבוש היה סרבל כחול של מכונאי, ובכיסיו מזמרה וחוטי קשירה, וכובע לבד בעל שוליים רחבים מבליט את פניו המאורכים, המביעים בטחון ומשובה כאחד.

“לכל היוָנים אותן הפנים! סבור הייתי שברל בא אליכם,” אמר לבקוביץ. “ובאמת, מה מעשיו של ברל, היכן מקום חנייתו עתה?” “ברל נמצא עתה בסביבות יפו. עסוק הרבה בעניני ‘הקונטרס’ ומפלגת ‘אחדות העבודה’. ברנר נתן ידו לברל, והוא יערוך את ירחון המפלגה – ‘האדמה’,” סיפרתי להם בשמחה.

“בואו, היכנסו, עוד מוקדם. אני אכין תה ותשתו,” אמרה בתיה.

״זה היתרון של תיבת נח," התבדח לבקוביץ. “כוס תה – זה דבר בעתו תמיד! באנו לשוחח עמך, נח.”

“בבקשה, בואו ונעלה.”

עלתה בתיה ראשונה בסולם ואנחנו אחריה. ישבנו אל השולחן על שני הספסלים.

הסיר לבקוביץ את כובע הלבד השחור ואמר:

"אנחנו מסיירים כאן בשטח הכרך ואדמת הבִּצה, זה כשעה. אמדנו כמה ימי עבודה יש להשקיע בכל אחת מהעבודות הדחופות – ביִבּוּש הבִּצה, בחפירת התעלות, בסתימת העפר, בנטיעות, – לעבודות אלה, יידרשו עוד עשרות פועלים. השנה, והשנה הבאה. תהיינה שנות המעבר לקראת התיַשבות נרחבת בארץ, עולים רבים פורצים ובאים. חלק מאנשי הגדודים העבריים כבר עומדים להשתחרר, ונצטרך לקלוט אותם בתוכנו. כינרת צריכה להיות מופת. רק שנה עברה מאז הצטרפתי לקבוצת כינרת, ועתה אני מיטיב להרגיש מה היתה כינרת בכל שנות המצוקה לציבור הפועלים שהסתופף בה, אני ובן־ציון חברים עתה במפלגה המחייבת פעולות גדולות, היינו שנינו ב’הפועל הצעיר', ועתה אנו חברי “אחדות העבודה'. כעת יש לנו הצעה משותפת ואנו רוצים לשמוע את דעתך עליה. נח. לדעתי צריכה כינרת להיות קבוצה גדולה.”

“מה פירוש קבוצה גדולה?” שאל נח.

לפי שעה להכפיל את מספר חבריה, משלושים לששים וחמישה. אני מציע שנקבל על עצמנו את עבודת היִבּוּש, הסיקול והנטיעה. לקלוט בקבוצתנו את הפועלים בעבודת ההכשרה והיִבּוּש לבדה אין טעם רב. רוּבּהּ עבודה מפרכת. ובה לא ייבנה אדם של מעשה והכרה. לדעתי יש לקשור עמה עבודה חקלאית. בה ימצא הפועל ענין והיא תוסיף לו מרץ. לא נקיים עוד שני סוגים של עובדים, שלאחד מהם יהיה תואר הכבוד פועל קבוצה ולאחר ‘פועל הבִּצה’. יש לבטל את המושגים של דרי מעלה ודרי מטה. כינרת כבר נתנסתה בכאלה בראשית ימי המלחמה, וצער הימים ההם עוד לא נשכח. כולנו יודעים מה היתה כינרת לסובלים, מה היה מצבם בלעדיה…

אמדנו את היקף העבודה, גם במשק כמו שהוא כיום וגם בכיסוי חלקת הבִּצה, בחפירת התעלות ובנטיעת העצים, ומצאנו שיש כאן מקום עבודה לששים וחמישה עובדים. הם יתחלפו ביניהם בעבודות השונות וייהנו מכל הזכויות של החברוּת בקבוצה הגדולה. מה דעתך, נח?"

״שתו את התה והתכבדו בתאנים ובדברי המתיקה שהביא שמעון." נכנסה בתיה לתוך הדברים והגישה את הספלים והכיבוד בקערות.

“בינתים אחליף אני את בגדי העבודה, אני שומעת את שיחתכם, והדברים מעניינים אותי.”

“אינני יודע, אם יש לי רשות לחוות דעה בענין זה ששאלת,” פנה נח אל לבקוביץ.

"קליטת העולים החדשים והדרכתם בעבודה ובחקלאות ידרשו מכולנו מאמצים. העולים אמנם יעברו דרך הקבוצה, אך מסופקני אם יבחרו בה כדרך חיים. ועוד: הקבוצה הגדולה אינה נראית לי, משום שספק אם בה יוכל העובד להרגיש שמחת יצירה.

טולסטוי אמר שרגש שמחת היצירה אינו נחלת האמנים בלבד. הוא חלקו של כל יוצר, אף של הסנדלר התופר נעליִם. אם ייווצר משק שיתופי גדול, שיאפשר לחבריו שמחה בעבודתם וחופש הפרט, הייתי מצטרף לחברה כזו. איני שואף לרכוש פרטי. ואני מוכן למסור כל כשרונותי וכוח עבודתי לחברה – בתנאי שלא תתקפח הרגשת היצירה בעבודה. והנה הקבוצה המורחבת והמוכפלת דומה שאינה מאפשרת חיים עצמיים, אינה מאפשרת לי לבטא את כל עצמיותי."

“כוונתך, נח,” אמר לבקוביץ, “לא להיות עבד לרכוש אלא להיות אדון ליצירה – גם בזה יש משהו מרעיון הקבוצה. ואל המשק השיתופי הגדול, לחקלאות ולתעשיה עוד נגיע בעתיד הקרוב.”

“שמע, נח,” התערב בן־ציון ואמר, ופניו מתוחים בכובד ראש והתרגשות.

“אתה יודע, שכל מה שעשינו – עשינו בתנאי מצוקה, ולא נתאכזבנו. הקבוצה, כדרך לשיתוף ולאחריות הדדית, הוכיחה את צדקת דרכה. אם צד אחד, הכלל, מתגלה בעיקר על ידי סידור וארגון, הנה מתגלה השני – היחיד – ביחס האישי, בתופעה זאת, של ‘אחד למען הכל’, מתגלים פני השיתוף. זה מד־הכוח שלו. ממנו התוצאות ליכולת הכלל להבטיח את היחיד שבתוכו, ואני בטוח. שבדרך הקבוצה יש מקום לגילוי כל עצמותו של אדם המבקש זאת. אנו צריכים להתכונן לקראת עליית רבבות לארץ: כיצד נקלוט אותם בעבודה ובחקלאות? מושב העובדים, כפי שהציע אליעזר יפה, יכול להיבנות רק בידי ותיקים ובעלי נסיון. המושב כמשק שעקרונותיו עבודה עצמית ועזרה הדדית, סגור יהיה לפני העולים החדשים. הקבוצה, היא שצריכה לקלוט את העליה החדשה.”

“אם שאלתם לדעתי, הריני מבין שאתם מבקשים שאצטרף אליכם בדרך החדשה, דרך הקבוצה הגדולה,” אמר נח. “אך אמרתי לכם את דעתי. מלבד זה גוזרת עלי הקדחת לעקור לזמן־מה מכינרת. אין ספק שכל אחד מאתנו צריך לחשוב על חלקו בקליטת העליה. גם אני מוכן להקדיש מנסיוני להדרכה במשך שנים אחדות. אעשה זאת כאשר אידרש לכך”.

“נח, לך, תתרחץ ותתלבש,” אמרה בתיה, לאחר שלבשה את שמלתה היעודה לימי חג נדירים. “הרי אנו כבר צריכים ללכת.” בינתים ישבה ליד בן־ציון, ושער ראשה השחור סרוק ופסוק באמצע ומשַׁווה לפניה חגיגיות מיוחדת מלוּוה עצב רב, של אחות גדולה שקנתה תבונת חיים רבה.

“ובכן נחוג הערב את ליל־הסדר הראשון לאחר המלחמה,” אמרה בתיה בקולה הרוטט.

“חבל שברל לא בא, גם גורדון לא יהיה עמנו השנה. כל חיי אזכור את ליל־הסדר שהיה לנו בכינרת לפני שנתים. חבל, שמעון, שלא היית אתנו. זה היה סדר משותף לכל כינרת. קיבלנו את מגורשי יפו ופליטיה, פועלי הבִּצה, פועלי המושבה ואיכריה. זה היה חג שכולו רווי רגש נאמנות, אחוה, וגורדון הזקן הזכיר לכולנו את הרגשת הקדושה שהיתה מתוך התעוררות ותחושת הנצח הלאומי וההיסטורי של החג.”

שאלתי איפה גורדון כעת, האם נשאר עם קבוצת “השומר” בתל עדשים?

“קיבלתי מכתב ממנו בימים אלו,” אמר שלמה לבקוביץ. “תשובה למכתבי אליו לאחר ועידת האיחוד.”

“קיבלת מכתב מגורדון ואתה מחזיקו עמך?” קרא נח ויצא מפינתו לבוש חולצתו הלבנה. “מכתב קשה ולא חגיגי כלל.”

“אני רוצה לשמוע מה כותב לך הזקן,” אמרה בתיה. “קרא אותו ונשמע”.

חייך לבקוביץ ושלף את המכתב מסרבלו הכחול, שרבים בו הכיסים למזמרות ולחוטים. "היום קיבלתי אותו. שמעו כיצד הוא פונה אלי: ‘לבקוביץ’, בלא כל ליווי של ברכת שלום! וכך הוא כותב: "קראתי את מכתבך ברגש, שאיני יודע לקרוא לו שם; הייתי קורא לו תמהון, אלא כבר חדלתי לתמוה. רק אחת אוכל להגיד, כי מכתבך כאילו בא להראות לי בבהירות מוחשית מה שידוע לי מקודם, עד כמה אתם מוכּי עוָרון, עד כמה אתם נישאים בזרם. ועד כמה אין שום הבנה הדדית בינינו אפשרית במצבכם זה. “זאת היא ההקדמה.” אמר לבקוביץ. "עיקר זעמו התעורר משום שההסתדרות החדשה תהיה הסתדרות סוציאליסטית הקשורה באינטרנאציונל! וככה הוא ממשיך: "הרי אני איני יכול להיות חבר באותה הסתדרות ולהשתעשע ברעיון ילדותי. אני, הפרט. נשאר לי בפינתי, על מקומי, כשהייתי, וההסתדרות תעשה לה מה שהיא רוצה. האם אין זה דומה ממש למעשה בת היענה? אם בעיניך לא הפרוגרמה עיקר, נסה להציע למאחדיך שיבטלוה, אדרבה. נסה להציע זאת לעמוד הימני, אם לא לומר לעמוד התווך של עבודת האיחוד, לברל, וראית מה הפרוגרמה פה. אז אולי תרגיש גם אתה, או לפחות תהיה לך אפשרות להרגיש, כיצד מצלצלים דבריו של ברל שהבאת במכתבך, איחוד האנשים לא על יסוד של דעות מתהלכות, כי אם על יסוד החיים הממשיים, העבודה הכללית, הרצון הפועל וכו' וכו' – כלומר, ביטול המפלגות! כלומר, כניסה למפלגת "פועלי ציון'… זאת אומרת, לקבל את תורתם, את הפרוגרמה הפועל ציונית של הלידֶרים, של המאחדים כביכול – איזו אינקויזיציה! ולזה קוראים איחוד… אתה עוד מקווה. כי אני עוד אשוב אליכם, כי אני עוד אכּנס ל’אחדות העבודה' שלכם – טועה אתה, חביבי. לאוגנדה לא שבתי ולא אשוב לאוגנדה. גם אחד העם לא שב לאוגנדה. תקוותך זו רק מעידה יותר ממאה עדים, עד כמה אינך מוכשר, במצב זה שאתה נמצא בו, להבין את החורבן הנפשי שגרמה לי התאחדותכם, כביכול. “כמה צער וזעם בדבריו!” הוסיף לבקוביץ כשסיים את הקריאה.

אמר נח: “לגורדון חשבון קשה עם הסוציאליזם. כשעליתי לארץ כחבר ‘פועלי ציון’ היה מקניט אותי בדבריו על הזיווג של ציונות וסוציאליזם, וכשביקר אצלי לפני חודש, לאחר ועידת האיחוד, נזדעזעתי לשמוע דבריו על ברל: בו הוא תולה את כל האשמות. הוא טען כי ברל יזם את ענין האיחוד, משום יֵצר השליט שבו. מתוך כוונתו להיות מנהיג מפלגה… ככה רואה גורדון לנפשו של ברל!”

אמר בן־ציון: “כשנפגשתי עם ברל בועידת האיחוד בפתח־תקוה וגורדון שלח דבריו בכתב ולא בא – היה ברל מתיַסר בכאבו של גורדון ואמר לי: ‘אנחנו מקצרים את ימיו’.”

סיפרתי על שיחת ברנר עם ברל בימי האיחוד. ברנר ניתח את שנאתו של גורדון למלה סוציאליזם ולמושג סוציאליסט, ואמר: "אם הוא, גורדון, אינו סוציאליסט, אין כלל סוציאליזם בעולם. גורדון.

הקיצוני במשטמתו לפאראזיטיות בכל צורה שהיא, המטיל את חובת העבודה וברכת העבודה על כל ילוד אשה, הדואג והמטיף לתרבות העבודה, לנצחון החברוּת הטבעית שבאדם! גורדון, הדורש הלאמת הקרקע ומכשירי עבודתה. והמתנבא כל כך – אינו רוצה לקרוא לכל זה סוציאליזם, כי אם דוקא לאומיות, ובהבדל זה הוא רואה חזות הכל. גורדון נאחז בכל נימי נפשו בתוכן הסוציאליזם, זורק בתוקף ובחרי־אף את המלה המביעה אותו תוכן, אין זו אלא עקשנות משונה."

“זאת ראיה נוקבת ונכונה,” אישר נח את דבריו של ברנר.

אמרתי שברל נושא את כאב כשלון האחדות שנפגמה, וביותר הוא כואב על התרחקותו של גורדון מהקרובים לו ביותר.

“עלינו ללכת,” אמר בן־ציון, “ודאי כבר מחכים לנו.” נח סגר את בית המוטור וכולנו עלינו בשביל המוליך לחצרה של כינרת. בחדר־האוכל באו אורחים רבים לליל־הסדר, בן־ציון ואהרן שֶׁר היו דואגים לבאים ומאירים להם פניהם. זכרתי שנות הסבל והמצוקות שעברו בשנות המלחמה על החצר ואנשיה, הרגשתי העדרה של שרה שמוקלר שעבדה כאחות רחמניה ביסוד־המעלה, והעדרו של א"ד גורדון. בין האורחים שבאו היה גם הזקן מיכאל הלפרין. מאז ראיתיו לפני פרוץ המלחמה נזדקן מאוד וקומתו הזקופה שחה. ידעתי שבנוֹ, שהיה בין בוגרי הגמנסיה העברית הרצליה, נפל בחזית המלחמה התורכית. מיכאל הלפרין איש ההזיות, נע ונד ממקום למקום והוא מחפש חברים לקהילייתו ולתכניותיו הדמיוניות.

לחדר־האוכל המואר הובאו שולחנות נוספים. האורחים היו מרובים מהחברים הקבועים. השולחנות הבהיקו בלובן המפות, והיין שימח את הלבבות. שרו משירי ההגדה. אחד מחיילנו שתה יותר מדי ונתבסם כהלכה, דיקלם ונאם, עד שגעה בבכי. לקחתיו לחדר שנשתכנתי בו וטרחתי להרגיעו, בחדרנו זה השתכן גם מיכאל הלפרין ושנינו עֵרים היינו עד שהבחור נרדם. משנרדם פנה אלי הזקן ואמר:

“יודע אתה, אני שמח שפגשתיך הערב, הכרתיך בטפלך בחברך. נוכחתי לדעת כי חבר טוב תהיה לרעיוני. רעיון העדה שממנה יצמח שבט יהודי חדש. דרושים לי בעיקר אנשים היודעים למסור נפשם על הרעיון. השבט שלנו יחיה כמו הבדוים, וגם חיי־שיתוף. הוא יתקיים על עבודת־האדמה ומרעה־צאן. דרושים לי אנשים שיתחנכו להיות גיבורים כובשי הארץ בעבר־הירדן מזרחה. כבר רשומים אתי חברים רבים, אך דרושים לי כהנה וכהנה.”

הוא דיבר עברית ואידיש, צר היה לי לראותו בהזיותיו, לאחר שהשבתי את פניו ריקם.

אתמול בבוקר בא אהרן שר למחנה והודיעני כי שרה שמוקלר מתה. בלילה הביאוה מצפת, לאחר שחלתה בקדחת צהובה ביסוד־המעלה, מקום שלקה במארת הקדחת הצהובה, והיא התנדבה לעזרתם. נזדעזעתי מהודעתו הקצרה והוַדאית. בצהריִם תיערך הלויה, ועלי להשתחרר ולבוא. הוא ממהר להודיע לנח, ועליו לכרות לה קבר בבית־הקברות.

נדהם הבטתי אחרי שר ההולך לכרות קבר לשרה שמוקלר. על כתפיו הרחבות כמו נשא את יגונה של כינרת. יגון על שנגדעה התפארת האנושית בדמותה של שרה. איך ישא ברל את אסונו הנורא?

דמותה הנאצלת לא סרה ממני, יפת־נפש ויפת־תואר היתה. ויופי זה האיר על סביבה בכל אשר פנתה – כך בעבודתה כאחות בבית־החולים עם הד"ר הלל יפה בזכרון־יעקב, וכך בדגניה ובכינרת, בגן־הירק ובמטבח. בכל אשר עברה היתה זורעת אור וחסד.

ראיתיה בפעם האחרונה, כשבאה לועידת האיחוד בפתח־תקוה. דרוכה היתה לשמוע את דבריו של ברל, והיא מאירה מן התקוה לאחדות התנועה.

בצהרים נתכנסו ובאו אנשי דגניה ואנשי כינרת ועל כפּיִם נישא ארונה של שרה. על גבעת הכֶּרך, מול פני הכינרת, נכרה הקבר, בין תלי הקברים, קברות אלמונים ללא מצבות וציוּן, מהם שנספו במחלות הקדחת; קברות התימנים וילדיהם; מהם שנתיאשו ושלחו יד בנפשם; ומהם תאבי אהבה, חיים ומעשה, קרבנות העבודה והשמירה.

יוסף בוסל, ממיסדי דגניה, ספד לשרה, שעבדה זמן־מה בדגניה. בקול רוטט ובדמע דיבר על כאב מותה. על כאב נבוֹ דיבר בוסל, על כאב הנפטרים על הסף. וברל, שעמד ביגונו הגדול על פי הקבר שאליו הוּרדה שרה, כמו נשמטה הקרקע מתחת רגליו, צנח לתוך הקבר הפתוח העמוק, וגעה בבכי…

קיבלנו פקודה לבוא לחיפה, ושם הודיעונו שאנו יוצאים לרפיח. ראינו בכך גזירת גירוש מהארץ, והתמרמרותנו גדולה. אנו יושבים ברפיח ולבֵּנו מר, הרוגז יציק לנו מאוד, אך בדרך כלל נשתדל להוציא מתוק מעז, ולטַפּח את ההרגשה האשליה כי על גבולות הארץ אנו שומרים. כי איזור זה עתיד להיות מיושב בעתיד, ואנו, סנוניותיו הראשונות, משקיפים על פני המישור הרחב אשר מסביב, ושׂמוח נשׂמח לראות את היבלית הצומחת כאן, עדוּת לכוח האדמה ולפריונה. פה ושם פזורים יִשובים קטנים המגדלים עצי פרי וירקות. מכאן למֵדים אנו כי רבים הסיכויים להחיַשבות במקום, אם יתגלו מקורות מים.

אנו מתאמצים להתעודד ולעצור כוח עד שהשלטונות הגבוהים באנגליה יתחשבו בדרישותינו ויכירו בנו כגדוד קבע, אשר אפשר להחליף בו את מתנדביו הותיקים במתנדבים חדשים. גדוד להגנת היִשוב ויסוד לצבא הגנה לאומי.

פתאום קיבלנו פקודה לערוך רשימת חיילים שעליהם לצאת לקפריסין ולמצרים לשירותים שונים.

בפקודה הזאת ראינו התנקשות גלויה וקשה במהות הגדוד וקיומו. אליהו גולומב, ממיַסדי הגדוד, היה מראשי המתקוממים. הרוחות נסערו מאוד. באסיפה חשאית שנתקיימה החלטנו, שכל יציאה מהגדוד לחוץ־לארץ כמוה כעזיבת המולדת. ניטש מאבק בינינו ובין המִפקדה, וזו נקטה אמצעי לחץ ומאסרים ממש. בין הנאסרים גם אליהו גולומב ושמואל יבנאלי, דבר התקוממותנו הגיע לארץ ולועד הצירים, והם חיפשו דרך להוציאנו מהתסבוכת. החזירונו לארץ, שוב למחנה בצריפין. רבה התסיסה בין חיילי הגדוד להשתחרר מן הצבא.

עולים חדשים מגיעים לארץ, פליטי החורבן והמלחמה, אודים מוצלים, והם מספרים על האימים שנתנסו בהם.

יוסף טרומפלדור חזר לארץ וביקר במחנה. זכור הוא לרבים מאתנו כאיש הגליל, כפועל במגדל ובדגניה. גם עלילות גבורתו במלחמת רוסיה ויפאן ידועות ברבים. זכורה התמיהה שעוררה החלטתו, עם פרוץ המלחמה, לעזוב את הארץ ולצאת לרוסיה, כאיש חובה וכקצין שלחם במלחמה. סבור היה בזמנו שזו חובתו וכן עשה. נתעכב בדרכו במצרים והיה במיסדי הגדוד העברי שנלחם בגליפולי לצד בעלות הברית, ואחר כך יצא לרוסיה בימי המהפכה. עכשיו בא להכשיר את התנאים לקליטתם של מחנות החלוצים שאירגן.

באסיפת הגדוד סיפר לנו על מצב יהודי רוסיה. קומתו גבוהה ונאה, פניו מביעות אופי יציב, חיתוך דיבורו רך. אף־על־פי שהעברית שבפיו משובשת, החרידו דבריו על הזעזועים לאחר טבח הדמים האיום, ועל חיי הדכאון שהיו מנת חלקם של היהודים בכל שנות הדמים, על ההרס והחורבן, ועל מצבם עתה. בעמדם על פרשת דרכים הם מצפים לפתיחת שערי הארץ, למודי צער וסבל מוכנים הם לבוא לכאן, שארית הפליטה הם, וחרב המהפכה עדיין מתהפכת עליהם ועל “החלוץ” המתארגן.

סיפר על הכוחות הצעירים שיבואו אל מחננו. רבים מהם כבר חותרים בדרך־לא־דרך, ברגל יעשו את דרכם בין הרי קוקז, ובסירות מפרש בלבב ימים, וסכנות רבות אורבות להם. אך בוא יבואו אל חופי ארצנו, חיל מילואים יהיו לגדודי העבודה והבטחון.

טרומפלדור שמע שאנחנו מבקשים להשתחרר מהגדודים והוא תובע אורך־רוח. ודבריו על ערך הגדוד, משקל יתר להם. בעברית הדלה שלו הצליח להביע את כל עומק חרדתו לקיום הגדודים. הגדודים יהיו דרושים לנו, וצריך לשמור על קיומם. אל תתפזרו ואל תרוקנו אותם עד שיבואו אחרים למלא את מקומכם. וגם על המצב בארץ דיבר. צר לו על הפירוד והמחלוקת שמצא בתנועת הפועלים ועל היחסים הרעים בין שתי המפלגות האחיות. הוא תובע מאמץ עליון כדי ליצור מחדש את ההסתדרות האחת והמשותפת לכל הפועלים. ולשם העניינים המשותפים להתעלות מעל לסלע המחלוקת של העבר הקרוב. עלינו להיות ראויים לצרכי היום ולצרכי הימים הבאים.

הקשבנו לדבריו של המבשר והלב רחב. דבריו נבעו ממקור זך ומנפש שלֵמה. בשורה בהם ועידוד. חשנו כי כוח לו להניע את שני הצדדים לקראת האיחוד. הוא סיפר לנו על תכניותיו לקראת עלייתם של “בחוריו”. ימים קשים עוברים עלינו. גדודנו גוסס. יום־יום יתמעט מספר חייליו. לגיוס חדש אין הד. רבים ממתנדבי הגדוד האמריקני נתאכזבו, כיון שלא מצאו סידור בארץ, והם חוזרים לאמריקה. שאלה מרה טורדת אותנו: הנעצור כוח להתקדם במצב זה, שאינו אלא דריכה על המקום, מקץ שנתים לחיינו בגדוד? הכך נתחיל את השנה השלישית? כלום יעמוד בנו הכוח עד שיבואו ממלאי מקומנו? ודוקא בימים אלו אנו מרגישים כי עננים מצטברים בגליל הצפוני, על הגבול, ונקודותינו שם בודדות.

נקודת חמארה עלתה באש ונעזבה. הח' שפושניק נפל על משמרתו בתל־חי. שמועות מהלכות כי הגדוד יפוזר לתפקידי שמירה בכל תחנות־הרכבת בארץ. אנו מתלבטים ומצפים.

נמסר לנו שיוסף טרומפלדור עלה לגליל ואירגן את ההגנה על נקודותינו הבודדות. גם אלינו מגיעות הידיעות מיומנו של טרומפלדור, שהן כקריאה להצלה, והן מגלות את רצינות המצב.

כשהגיעה הידיעה על נפילתו של אהרן שֶׁר בתל־חי, הייתי במחנה בגדוד העברי. הידיעה היתה קצרה: “הוא רץ להגן על החורשים וכדור אויב פגע בלבו. כעבור חצי שעה מת. אנחנו הולכים לחפור לו קבר. דרישתנו לשלוח אנשים. אם העזרה לא תבוא בזמנה – אפשר כי יהיה כבר מאוחר”. כך הודיע טרומפלדור.

עליתי לגליל. משהגעתי לכינרת כבר ידעתי כי הנקודות בצפון נעזבו, וכי נסתיימה המערכה בתל־חי.

נכנסתי לחצר כינרת, ולאחר מכן לחדר הגדול שעל יד הרפת. שם התגוררה בימי המלחמה “קבוצת־העשרים” של החברות. בפינות החדר היו מוטלים רובים שהעלו חלודה מן הגשם שירד על השקים בדרכם מתל־חי. על הרצפה ישבו כמה חברים ועסקו בניקוי הרובים, מירקו בנפט ושיפשפו כל חלק וחלק מהכלים. הכל נעשה בדממה. חשתי את הנאמנות המפעמת בהם.

בשעת צהרים נקראנו למטבח כינרת, ובחצר פוגשים אותי בחמימות של אבל משותף, ובלב עוד מפעמת ציפיה: הנה, הנה, יצא שֶׁר לקראתך, בחיוכו הרחב. ב"ש לוחצת ידי ואומרת לי: “כבר הספקנו הכל”… ולא יכלה לדבר עוד. הלב מתפעם ומתכווץ, לא יכולנו להיכנס לחדר־האוכל, ויצאנו אל מחוץ לחומת החצר. גבעת הקברות מזדקרת. תלי הקברים נראים מחוף הכינרת. המוות כרת ברית עמנו.

אמרה בתיה: "כינרת נושאת חוב כבד לאהרן שר. חשנו בו אי־מנוחה ועצב רב, ולא ידענו במה לעודדו ולהפיג את עצבותו. והנה באו ימי הפורענות בגליל העליון, ושר לפתע התנער, קם ועלה עם החברים לתל־חי. דאגנו לו מרחוק. לאחר שבועות אחדים, כשהלכנו בערב לדגניה וחזרנו – מצאנו את שר יושב בחדר־האוכל, שמחה באה ללב, אך נתלוותה אליה דאגה על ששר אוכל ואינו אוכל. ניגשתי לסייע לו, ושר חייך ואמר: אל תדאגי, הלא אני בבית. והמלים האלו שלו כה הקלו את המועקה, הרי הוא בבית! שר בא באופן מיוחד לסיים את חשבונותיו שהוא היה אחראי להם בקבוצה והוא מיהר לסדרם. נתקשו בקבוצה בימים אלו בהבאת פר גזעי טוב שרכשו בבן־שמן. אמר שר: אסע ואביאנו, גם ענין גמר החשבונות מחייב אותי להיות ביפו ובירושלים. כעבור ימים אחדים חזר שר מיהודה עם הפר. לבדו הוליך אותו.

הכל דיברו בשבחו של הפר, וכששאלו אותי לדעתי על הפר, אמרתי: אני בטיב הפר איני מבינה, אך תחת זה, על שר אני מבינה… שר היה אחד האנשים המיוחדים שהכרתי בדרך חיי, באמִתו, בישרו ובכנוּתו. איך למד הצעיר הזה את הטוב מכל אחד ואחד. איך היה הוא מקבל עליו כל תפקיד, אף הקשה ביותר, וכיצד ידע לעשות את כל הדברים בגבורה ובצניעות. אפילו בתחומים לא שלו. חברה שחלתה בחולירע בימי המלחמה חקוקה היתה לעיסוי – הנה על אף סכנת ההדבקות טיפל בה שר והצילהּ. ועוד מקרה אחד לא אשכח. זה כבר היה בסוף המלחמה לפני שהאנגלים נכנסו לגליל, התורכים והגרמנים הנסוגים הכבידו ידיהם בעריצות. בוקר אחד בא אחד מקציניהם לחצר להחרים בהמות עבודה ועגלות לצרכי הצבא הנסוג לצפון. לא עזרו לנו כל בקשותינו לבטל את הגזירה. מוכרחים היו לנסוע, ומי נוסע? כמובן, שר. הוא יצא לחצר בשקט שלו, התקין עגלה. מרח את אופניה ורתם את זוג הבהמות המשובחות ביותר וכבר עמד לצאת, והנה ניגשה אליו חברתנו לאה ושיכנעה אותו להחליף את הפרדות הטובות בגרועות ביותר. שר שמע לעצתה. החליף את הפרדות ויצא לדרך הבלתי־נודעת.

חרדנו לו בידענו את הסכנות הצפויות לו בעת הנסיגה בחזית המתפוררת, וכמה מאושרים היינו כאשר חזר אלינו כעבור ימים אחדים, אמנם בלי העגלה והבהמות, שכן נאלץ להפקירן. הוא חייך את חיוכו הטוב, לא סיפר דבר ויצא לעבודה.

סידרתי את ארגז חפציו. מצאתי בו מחברות שרשומות בהן מלים עבריות: ניבים, רשימתו האחרונה “למשמר”, שפירסם ב"קונטרס". שבתי מכינרת למחנה הצבאי. בירחון “האדמה” נתפרסמו דבריו של ברנר על תל־חי:

"החשבון הגיד ברורות. ואולם הלב המסור הוא האמין בנסים. האמין כי ישתנו סדרי בראשית לטובה עלינו, כי המסירות כל־יכולה. כי האהבה לשעל אדמתנו תעתיק הרים, וחפץ האמונה העלה גם חשבונות משלו. חשבונות, חלומות, אין כאן עמידה בפני צבא מסודר… יש כאן רק הגנה מפני שודדים – ומפני אלה נוכל להגן אם נהיה שם רבים… לו היינו שם רבים לא היה נופל שר. כן שר – זה מחייב אותנו לדבר־מה. אם למהר ולעזוב כל מקום שסכנה בו. הרי שעלינו לעזוב את הכל להיסוג מכל הנקודות – ולאן?

כשתבוא שעת הנסיון הקשה, היעמוד כל אחד ואחד מאתנו ושם יוסף טרומפלדור רחב על שפתיו. במקום אשר יעד לו גורלו?.." "תל־חי נשרפה, אבל לב ישראל חי. אחינו ואחיותנו שם, בין אלה שהומתו, ובין אלה שנשארו בחיים והגיעו עדינו, הראו לנו, כי חי הלב הזה, כי מזוקק הוא באש. הראו גם היכן הלב הזה. ואנחנו? אנחנו המפוזרים, החלשים – היאמר מעתה כל חלש בנו: גיבור אני – ויהיה לגיבור? "תל־חי, לב ישראל, חי, אבל יתר אבריו? היחיו גם הם?

הנכונים אנו כולנו לחיות עם דופק הלב הזה עד הנשימה האחרונה? הבאנו כולנו בחדרי לבנו בימי הזעם האלה אשר לא מהרה יעבורו. השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית הרוממה של הגיבור כרות הזרוע:

"טוב למות בעד ארצנו?

“טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל־חי למראשותיו.”

פגישה עם רחל המשוררת בירושלים    🔗

לפנות ערב בסופו של חודש אב הגיע גדודנו לירושלים. בקרבת תחנת הרכבת על אחת הגבעות הנישאות, בין עצי זיתים עתיקים, היה חניון צבאי. חוּלקנו באוהלים ללינת לילה, כשפנינו מועדות לצאת עם שחר לערבות יריחו. גם אני קיבלתי חופשה והלכתי לחפש את משתלתו של נח בטלביה. חציתי בדרך הגבעות ועברתי בין שרידי יערות הזיתים העתיקים עד שמצאתי את נח משקה במשפך את השתילים הרכים. כשראני הוּארו פניו ועיניו התכולות נקרעו לרוָחה בתמיהה והוא רץ לקראתי.

“בוא, שמעון, ונעלה לחדרי,” אמר לאחר השׂמחה הראשונה. “יש כאן אורחת שכבר הכרת אותה. בוא ותראה את רחל בלובשטיין, היא סיפרה לי על פגישתכם.” דפק נח על הדלת וקולה הצלול של רחל ענה: “יבוא, יבוא.”

רחל ישבה ליד השולחן, רכונה על חוברת, ספרים ותיקים של נח. היא הפכה פניה והופתעה למראה האורח. קמה ולחצה ידי בחום וצחקה בקולה המתרונן ואמרה: “נח מלַקט סביבו רק חיילים, חיילים משוחררים, נקווה שאתה שמעון עודך שומר אמונים לדגל.”

“כן, לפי שעה עודני חייל במדים, כפי שאת רואה. ועוד לא משוחרר.”

“באיזה מקום אתה חונה עם גדודך?” שאלה רחל.

“הלילה אנו חונים בירושלים ומחר בבוקר אנו יוצאים ברגל דרך המדבר לערבות יריחו.”

“למדבר, לערבות יריחו? קַחֵנִי עמך, שמעון. אני זקוקה מאוד לרוחות המדבר. הארץ טובה, אולם אינה מקבלת אותי עתה כבאותם הימים. לכן אני צריכה לרוח מדבר, שׁתטלטלני, האם לא טוב לשוטט במצבים כאלה בארץ לא נודעת? נח, בוא ונתלווה אל החיילים ונטייל בהרים ובגאיות.”

“נעשה זאת, רחל, באביב, לא בתקופת אב ובשלהי הקיץ.”

“נח רחומאי! אתה מבקש לנחמני בתקוות האביב, ואילו בחדשים הקרובים אימצא בין כתלי האבנים. ובכן, נח, עדיין לא סיפרתי לך, משתיקתך הבנתי, שחייליך המשוחררים אינם ששים לעבוד עם בנות המין החלש, הרי גם מדגניה שלנו נעקרתי. לכן חיפשתי וגם מצאתי לי עבודה חלקית – בהוראה למבוגרים. ובבית משפחת הידידים, שבאתי עמהם באניה ‘רוסלאן’, מצאתי לי חדר קטן. אכן, בהוראה לקטנים, ילדי יהודים פליטי־חרב, בשנות המצוקה והסבל, טוב היה לי, ילדי פלא אלו זכרם חקוק בנפשי, אולם להוראת מבוגרים עוד איני יודעת כיצד אסתגל. כמובן, כבר לא נשכים לשדות, לגן, למגע המטַהר, המחַדש, המרומֵם של עבודת הזריעה, הנטיעה, להיות שותף לקדוש־ברוך־הוא במעשה בראשית, כדבריך נח.”

ביקש נח לפזר את העצבות ואמר: “שמעון ורחל, אני משאיר אתכם בזה, ואלך להכין סעודת ערב.”

“עוד שעה קלה לי לשהות עמכם,” אמרתי. “בשעה תשע עלי להיות במחנה.”

כשיצא נח שאלתי את רחל, כיצד מצאה את נח, לאחר השנים שחלפו?

“עדיין לא מצאתיו,” ענתה רחל, כמתחמקת. “על חוף הירדן, בפינתו שם, היה נח אחר. שם היה חלק מההויה הקוסמית.”

“האם שינה נח את יחסו לטבע ולעבודה?”

“חלילה! אך יש שינויים בזמן ובמקום, וגם בתמורות אלה מביא עמו נח מתכונתו המיוחדת לו.”

לאחר הפסקה קצרה אמרה רחל: “אני קוראת עתה ספר חדש, ספר מופלא של סופר בלגי נודע, מוריס מטרלינק, הוא כבר פירסם ספר חשוב על הדבורים, ועתה פירסם ספר על חיי נמלים. מטרלינק תיקן ביצירתו הגדולה הזאת את המעוּות במשלים מכל הדורות על הנמלה. הם תיארוה כיצור עלוב, עמֵלה וחיה בקמצנות, בדקדוקי עניות. ואילו מטרלינק הוכיח, כי הנמלה היא אחד היצורים האצילים ביותר, הרחמנים ביותר, המסורים ביותר, הנדיבים ביותר על פני אדמתנו. למקרא תיאוריו המופלאים הזדקרה לפני דמותו של נח, החי את חייו בעבודה כנמלה העמֵלה. לא כלום לעצמה. הכל לזולתה. היא מסוגלת לצום שבועות בלי שתחדל מלשוטט לרגל עניניה. כל מה שהיא אוספת ואוגרת ללא לאות ובחירוף נפש, נועד לצרכי הכלל.”

נכנס נח ובידו טס עץ גדול, ועליו ערוכה סעודה שהתקין.

“מעדני מלכים התקנת, נח,” אמרה רחל. "איזה מבחר עשיר! עגבניות, זיתים, גבינה, תאנים טריות וענבים!”

מהיכן תוצרת זו בירושלים?" שאלתי.

אמר נח: “הענבים והתאנים מחברון, הגבינה – משכם, החלב מעדרי הצאן בכפר השילוח, אין כאן דבר מיגיע כפינו… כל זמן שלא נקים את משקנו המגוּון והאינטנסיבי – לא עשינו את חובתנו לבנינה של הארץ ולגאולתנו כעם השב למקורו.”

“הגיעה השעה ללכת. עלי לשוב למחנה. מחר אנו יוצאים לערבות יריחו, עיר התמרים, לשערי העליה של יוצאי מצרים.”

“בוא, נח, ונלווה אותו,” אמרה רחל, שניהם קמו ויצאו ללווֹתני. אורות העיר העתיקה נראו כמתוך בקעה, מרחוק, וחשכת הלילה כבר נפרשה על ההרים. הלכתי לפניהם בשביל.

אמרה רחל: “כנראה מוּכּרת לך ארץ המוריה הזאת.”

“במקצת,” אמרתי.

“אולי בשבילים הללו,” אמרה רחל, “הלך אברהם אבינו לאחד מן ההרים האלה, להביא לעקידה את בנו יחידו אשר אהב, את יצחק, ואולי כאן אמר אברהם אל נעריו: שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם, וקצת הלאה מכאן לקח אברהם עצי העולה וישם על יצחק בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדיו. איזו תיאור עצום! האין למצוא עקבות הליכתם בסביבה זו? האם אינכם מרגישים את הדברים המרחפים כאן מסביב?”

“הכוכבים,” אמר נח, “ודאי שהם אותם כוכבים, והם עדים לברכה שטרם נתקיימה! הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול על שפת הים, והתברכו בך כל גויי הארץ.”

“עד כאן,” אמרתי. “שובו לכם, ואעלה לבדי בהר, ועוד תקוים בנו הברכה, הן שבנו לארץ כדי לקיימה.” נפרדו ממני וחזרו בנתיב המוליך אל חלקת המשתלה, ואני העפלתי ההרה.

זעקת ברנר    🔗

כסלו תרפ"א.

שנתיים עברו מאז נוסדה “אחדות העבודה”. רבות פעלה ועשתה. אך הפילוג בעינו עומד! האניות מביאות עולים חדשים והם מוצאים אותנו בפירודנו. החלוצים – חברי יוסף טרומפלדור – יסדו גדוד עבודה ונושאים נפשם לחיי שוויון ושיתוף. ואנו כמתחרים על העולים ללכוד נפשות, והם כציפורי נוד השבות אל קִנן, ובקן – שברים.

תביעתו של טרומפלדור לאחדות המחנה אינה מרפה מציבורנו. הועדות המשותפות של שתי המפלגות מחפשות דרך לשיתוף פעולה, וכבר נקבע מצע לועידת פועלי ארץ־ישראל, לשם יצירת הסתדרות אחת ומאוחדת. התנאי שאין מבטלים בועידה את המפלגות הקיימות, נתקבל ב"אחדות העבודה” כפשרה. לימי חנוכה תתכנס הועידה בחיפה. אני עובד בבן־שמן, ובה נבחרתי לציר לועידה.

ברכבת היוצאת מלוד לחיפה נפגשנו צירים ואורחים מהערים והמושבות ביהודה, פגישה שיש בה מאור התקוה והחרדה. בתוך הקרונות אפשר להבחין בחלוקתנו לפי המפלגות. בקרן זוית יושבים י"ח ברנר ומרדכי אחי, שהתקרבו מאוד בעבודתם ב"קונטרס” ובעריכת הירחון “האדמה”. על יד ברנר מזוָדה קטנה וסל נצרים גדול ובו לחם ותפוחי־זהב. ברנר נוסע לועידת הפועלים בדרכו למגדל ולטבריה, אל מחנות הבחורים הקרימאים, חלוצי טרומפלדור, להיות להם למורה ולהנחיל להם את הלשון העברית. עמו החוברת האחרונה של “האדמה”, חוברת כפולה י' – י"א, שאך זה יצאה מתחת מכבש הדפוס. כאן נתן ברנר ביטוי שלם לרוחם של המאחדים, וקבע בבהירות יתירה את יִעודה של הועידה. "יינתן דבר פועלי ארץ־ישראל בידי פועלי ארץ־ישראל – זאת תעודת ועידתנו הכללית בחיפה, על הועידה ליצור את ההסתדרות של כל העובדים בארץ־ישראל לשם בנין העם והארץ.”

אנו מתקרבים אל הר הכרמל, הנישא על הים הרחב, הוד קדומים אופף את הרכס ואת אפיקיו המכוסים צמחיה פראית. במוצאי שבת, כ"ג בכסלו, התכנסנו בחיפה, באולם בית־המלאכה המאורך של הטכניון העברי, שמונים ושבעה צירים, שליחי ארבעת אלפים ארבע מאות שלושים ושלושה בוחרים. זהו כיום כל הציבור המבקש להקים ולִיַסד את הסתדרותו. יש בועידה פנים חדשות, חלוצים שעלו ובאו מארץ שואה. העליה השלישית נושאת את בשורת גידולנו על סף התקופה החדשה. יוסף ברץ אמר: "מן הועידה לא נצא בלי אחדות הפועלים.”

דברי חזון ומשאת נפש על יעודה של ההסתדרות השמיע שמואל יבנאלי. הוא דיבר על סכנת החורבן הנשקפת לעם, ועל הצלתו. "הגאולה המובטחה לעתיד לבוא אינה חשובה עכשיו… הגיעה השעה לציונות להיות המצילה והפודה את בני ישראל מכיליון… אם לא תיהפך הציונות לגורם מציל בעם, אם לא יווצרו מעשים אשר יצילו חלקים גדולים מהעם – אז לא מילאנו אנחנו את תפקידנו. תעודת הפועל העברי ותעודת הדור כולו – לא המשכת הקיום כי אם הצלת העם… הגאון היחיד אשר ידביר את התקופה ויצא לפנינו – איננו. יקום הכוח הקולקטיבי, הגאון הציבורי: חברת הפועלים העברית…

עלינו ליצור כלים, המיועדים לבנין הארץ. עלינו ליצור מוסדות כספיים, שירחיקו את המתווכים בין העבודה והעם. מן הועידה הזאת עלינו להודיע שגורלנו בידינו. עלינו לגלות לעם ישראל את הסוד שיש אפשרות לגאול את יהודי רומניה ופולין ולִיַשבם בארץ־ישראל, ועל דעת כולנו נודיע, כי עוד בטרם ילבינו שערותינו, יהיו הם אזרחי ארץ־ישראל עמנו פה, כי כן יהיה.”

והויכוח החל, כאילו חזר המאבק בין מצַמצמי מסגרתה של ההסתדרות לבין המבקשים להרחיב היקפה ותכנה. י"ח ברנר יושב אל שולחן העיתונאים ומקשיב לכל נואם ועוקב בחרדה אחרי הויכוח. הוא, הכואב את כאב חולשותינו, אינו יכול עוד להחשות, והוא מתפרץ, שואל ותובע תשובה ברורה לענין. כנביא שדבר אמת בוער בלבו צעק. היו"ר יוסף שפרינצק מעיר לו שאין לו רשות הדיבור, וברנר משיב: "זכות הדיבור אין לי, אבל זכות הצעקה יש לי.”

והצעקה החרידה, היתה זאת הצעקה האחרונה בחבלי הלידה. ובסיכום הויכוח, בהגיע תור ההחלטות, סיכם דוד רמז: "נוצרה ההסתדרות, ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ־ישראל, הוּדלק אור הלבבות והיה לאש יוקדת. שלובים ודבוּקים פרצו בשירת הנפש. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. סוער מעגל בתוך מעגל, בהתעלות נשמה, עד כלות הנפש. הריקוד אינו פוסק, כגלי ים בגיאותו.” ברנר עולה על כסא ופונה אל הרוקדים, רוצה הוא לומר לנו דבר. ניכרת חרדתו לסערתנו. רגע, וקפא המעגל הסוער. הכל מתנשמים ומקשיבים. קולו הרוטש, הנרגש, של ברנר פותח בניגון של דרשה. על דוד המלך נעים זמירות ישראל ועל שירתו, מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. וברנר משמיע פניני מחשבה, כשעה תמימה רועפים אמרי שפר על מאבקנו. כטל משיב נפש היו דבריו, ובסיימו, נתחדשה השירה. מפני־מה ולמה יורדת הנשמה למטה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. הוי הוי ירידה, ירידה צורך עליה, עליה… שרנו ורקדנו עד שהאיר לנו בקרה הראשון של ההסתדרות.

שכול וכשלון    🔗

עבדתי בחוות בן־שמן ברפת. כבר נצטרפתי לארגון מושב העובדים¹² המצפה לעלייתו בעמק־יזרעאל, בגוש עין־חרוד, ומחשבתי דרוכה להתיַשבות. יום אחד הולכתי את הפר הגזעי אל תאו, פר ענק, זועף וגוער, שרק בחַח הפלדה שבאַפוֹ אפשר להוליכו ממקום למקום, וכבר לוּמדתי בכך, אבל הפעם הפתיעני, ובגלל עקיצת דבורה במקום רגיש החל לרוץ ולטלטלני. החזקתי בחח שבאפו, אולם הוא היטה את ראשו הגדול, הרימני ודחפני אל חומת האבן. גיצי אש ניתזו במוחי ואפילה גדולה כיסתני. הפר ברח ואני נחבלתי. עברו שעות והכאב חלף, אך הכובד בראש נשאר, כאילו ירד ערפל והליטני. בלכתי קשה היה לי לקיים את שיווי המשקל של גופי. האיצו בי לנסוע לתל־אביב לרופא מומחה.

היה האחד במאי. הגעתי למעונם של אחי מרדכי ואחותנו נחמה. בעיר היתה מורגשת תכונה לתהלוכת החג. נחמה אחותנו הלכה ללימודיה בסמינר. מרדכי דאג לביקור אצל הרופא המומחה, והיה מודאג ומתוח לקראת התהלוכה. והיה צריך ללכת ולבקר את ברנר במעונו החדש, אצל משפחת יצקר המתגוררת בין הפרדסים הערביים בגבולות יפו. נפרדתי ממרדכי ופניתי לבית הרופא. הרופא בדקני בדוק היטב ודרש שאנוח ואבוא אליו שנית לאחר שבוע. בצאתי מבית הרופא שמעתי קול יריות מהשכונות בגבולות יפו. בדרך כבר סיפרו על התפרעות הערבים ביפו, ועל פצועים והרוגים. ליד הגמנסיה הרצליה התקהלו המונים והיתה מורגשת מהומה ומבוכה. היריות נמשכות, היו מביאים פצועים, והכל שואלים היכן ה"הגנה?”

חיפשתי את מרדכי בין המתקהלים ולא מצאתיו, גם בחדרו לא מצאתיו. תחושת הכאב בראשי חלפה, אך הרגשתי אי־מנוחה נפשית. נחמה אחותנו באה בחרדה למרדכי, ויצאה לחַפשו. בשעה שתים אחר־הצהרים באו שניהם יחדיו. מרדכי סיפר שהוא בא זה עתה ממעונו של ברנר. בגמר התהלוכה, בשעה שתים־עשרה, הלך יחד עם שמואל יבנאלי אל ברנר.

כשיצאו לדרך שמעו יריות, אך סברו שאלו יריות באוויר שיורה המשטרה המלווה את התהלוכה.

ומרדכי סיפר: "כשהגענו אל שער החצר שבמעון ברנר, דפקתי על השער, וברנר השיב בקול לא שקט ממרפסת העליה ושאל מי שם? השיבותי ופתח לנו. הוא היה היחיד בכל המעון. כל בני־הבית והדיירים היו בעיר. הוא השקה את שמואל יבנאלי חלב, כמנהגו עם כל אורח. הוציא כסאות אל המרפסת וחבילת עתונים והיה מעיין בהם תוך שיחה. הוא היה כבד תנועה ודיבור, סיפר כי אתמול לפנות ערב בא ערבי שכן לחפש תינוק ערבי אבוד. אמרו לו כי פה בחצר גרים יהודים, ואצלם צריך לחפש את הילד האבוד. השיבו לו בני־הבית, כי לא היה פה ילד, והוא הלך לו. שוחחנו על דברים וענינים שונים. נמנענו מלספר לו פרטים יתירים על מהלך התהלוכה שלא להרגיז את מנוחתו. בשעת השיחה שמענו יריות. החרשנו שלשתנו. איש מאתנו לא שאל. ולא העלינו על דעתנו פשר היריות. קודם שהלכנו שאל אותי ברנר מתי אנו אומרים למסור חומר לסידור "הקונטרס” הבא, ועד מתי יש לו זמן פנוי להכנת כמה דברים. הוא חיכה לשובם של האב והבן יצקר מהעיר.

כשחזרנו בדרך מסילת הרכבת שמענו קול ערבי מאחורינו: ‘אימשו, אימשו’ (הסתלקו, הסתלקו). במוצא תחנת תל־אביב באו לקראתנו שלשה בחורים. שאלנו: מה היריות. השיבו לנו בתמיהה: ״מהיכן אתם באים? בנוה שלום פורעים וכבר יש הרוגים ופצועים."

מרדכי סיפר לי את הדברים ומיהר ללכת למצוא את ועד ההגנה ולמסור כי ברנר נמצא יחידי בשדה, במקום סכנה גמורה, והוא ודאי יצטרף עם ההולכים, כי הוא מכּיר ויודע את הדרך למעונם של היצקרים וברנר. לאחר שעה חזר מרדכי וסיפר שצבי שץ נסע במכונית להעביר את האב והבן עם ברנר והנמצאים שם במעון. צבי שץ מכיר יפה את הדרך, ומרדכי לא רצה לתפוס מקום מיותר במכונית. סיפר והלך לו שוב.

בשעות המאוחרות בלילה שב מרדכי וסיפר שהמכונית לא חזרה ממעונם. איש לא ידע מי היה הנהג, מה הביא עמו ואת מי מצא שם. למחרת בבוקר רץ מרדכי לועד ההגנה, שעסק בהעברת משפחות עולים מבית החלוץ ביפו, ונודע לו שהמכונית שבאה להעביר את ברנר והיצקרים השאירו את צבי שץ במעון. גם יצקר הזקן והבן נשארו בבית. אל החצר באו שלושה אנשים מנס־ציונה שנמלטו לחצר בבוא אליהם שמועות הפרעות, וכשבאה המכונית חפשו בה את מקומם. ברנר, לפי דבריהם, לא רצה להינצל לבדו. הנהג לא הודיע דבר לועד ההגנה. בשעה תשע בא יצחק טבנקין ובידו מכתב לסדר אוטומוביל עם ליווי צבאי, וקרא למרדכי להראות להם את הדרך למעונם. שעות נמשכו העיכובים והצפיה למכונית המובטחת. גם ברל כצנלסון התרוצץ ודאג להשיג את כלי הרכב. ברל ביקש ממרדכי למסור לברנר כי זוהי פקודה נמרצת ועליו לבוא. כשהשיגו סוף־סוף את האוטומוביל ויצאו בדרך העפר תעו, והחיילים האנגלים רגנו ורגזו. אך הבית האדום¹³ גילה עצמו. כשהגיעו מצאו את השער נעול, והתריסים מבית ומבחוץ מוגפים. מרדכי דפק בשער וקרא: צבי! צבי! ברנר! עד שהוא קורא ראה גופות מוטלות. יצקר הזקן היה מוטל ופניו כלפי מעלה, מצחו שסוע, ערום ויחף. במרחק צעד או שני צעדים לשמאלו, על יד הגדר, היה מוטל ברנר, פניו כלפי מטה, חצי גופו התחתון ערום לגמרי, זרועו הימנית פשוטה לפניו ואגרופו קמוץ בחזקה, וכל שכיבתו מאומצת, כאילו לאחר מאבק שנקטע.

אחריו ראה את צבי שץ נטוי על צדו, ואת אברהם יצקר הבן, שפניו היו מפולשים בעפר והיו בו סימני התעללות. פני כולם, מלבד הזקן, היו לצד המעון. כך סיפר מרדכי לאחר שהביאו את ברנר וחבריו לעיר. למחרת הלכתי אל חצר הגמנסיה, שבו היו מוטלות גופות הנרצחים. וראיתי את פניו של ברנר, את עיניו העצומות ואת זקנו העוטר אותם כפני אדם שנרדם ורגע מסבלותיו ויִסוריו. הייתי עם המלווים את י"ח ברנר וחבריו כשהובאו לבית־העלמין במרכז של תל־אביב ונקברו בקבר האחים.

מהלם האסון נתפזר הערפל ופגה הסחרחורת מן החבלה בראשי.

חזרתי לעבודתי בבן־שמן בהרגשת היתמות המלַווה אותי מימי הילדות. ידעתי מה רבים נתיתמו במותו של ברנר. מרדכי אחי, שברנר אהבוֹ והם נתקשרו זה לזה בשנתיִם האחרונות לחייו, עתה מפרפרים בו כאבי עקירתו וכולו שקוע בדכדוך אטום. הוא הוציא לאור קובץ ספרותי קטן בשם “אוהל”, ובו פירסם את עֵדותו המפורטת על ברנר בימיו האחרונים, בשם “הפעמים האחרונות למעונו של ברנר”, עד שמצא אותו ואת חבריו במותם. עתה הוא קשוב לכל ניב וקול העולה מבני דורו של ברנר לזכרו. והוא מאַספם ומלַקטם לספר זכרונות על י"ח ברנר.¹⁴

אני חוזר וקורא בספרים האחרונים שכתב ברנר בארץ, ואני רואה אותו בהקיץ ובחלום כאחד מגדולי עמנו. כתפילת קדיש נחרתה בנפשי תפילתו של ברנר בספרו האחרון “שכול וכישלון”, והיא מזדמרת בי:

"אבי, אבי האורה והחיים, יבורכו סלה. אבי, אבי היתומים, היטיב לי. קרני השמש שלח לי שי ואני, יתום היתומים, אקבל מנחתך בתודה, באהבה, בתקוה, אני יודע להוקיר את מנחתך, את טובך סלה, לבי ירונן אליך אף ירועע, אבי החיים תבורך סלה.”

 

חלק שני: לרגלי הגלבוע    🔗

בבנין הכפר    🔗

בגובה המערבי של גוש נוריס, מצפון למעין עין־חרוד, נקבע המקום להקמת כפרנו. בט"ו כסלו תרפ"א הוקמו האוהלים הראשונים. למול אוהלי המושב מזרחה עלו באותו יום חברים להקים את קבוצתם “גבע”. העמק התקדש באורים חדשים. בלילות מנצנצים האורים מיִשוּב לִישוּב.

חדשי החורף הראשונים עברו עלינו מתוך התעוררות רוח העליה על הקרקע. כל התנאים הקשים מחויבי המציאות היו, וקיבלנום באהבה. הגשמים ירדו בזעף על אוהלי הבד, לא יום ולא לילה אחד היינו בעינינו כנסערים בלב־ים. לא פעם הפילו הרוחות את האוהלים על יושביהם. ואנו שבים ומקימים את האוהל בעיצומה של הסערה.

הימים ימי מצור בארץ, בלבנו חתומים מאורעות הדמים ביפו ובתל־אביב, והאֵבל על אחינו הגדול, הסופר יוסף חיים ברנר, שנעקר מתוכנו. כל נקודות העמק הן כעמדות הגנה, ונכונות להשיב אחור כל אורב ומתנקש.

יחסו המעודד של א"ד גורדון חיזק את הידיִם ועזר לבירור הדרך והמגמה. נוחם לנפש ותקוה טובה היו דברי הזקן: “רב לכם היות כקש נישא לפני רוח בשדה. הגיעה השעה להיאחז בפינה אחת ולהכות שורש. לא הצורה עיקר, קבוצה, מושב עובדים? העיקר הוא התוכן, ובידכם לטבוע את הדמות ולשבץ בה את משאת נפשנו.” אלו היו דבריו של א”ד גורדון בפגישתנו האחרונה לפני מותו.

לששים משפחות תוּכנן יִשובנו. ועוד יש בינינו רווקים. כל חבר וחברה שנקבצו והתארגנו לחיי המושב, לפי תוכניתו של אליעזר יפה, הם כמתחילים בדרך חדשה, וכל אדם ויִחודו, כל אדם וחידת עולמו. צורת המושב היא לפי שעה שכונות־שכונות של אוהלים וסוכות, ערוכות לפלוגות. כל פלוגה המונה עשרה חברים, קיבלה זוג פרדות, עגלה ומחרשה. ובהמות העבודה עזרו עמנו באמונה בכל עבודה למינה: בהובלת צרכי ההספקה למקום ההולך ונבנה, בעבודת הכביש הנסלל, ובהובלת המים בחביות ממעין עין־חרוד, מהלך שני קילומטרים.

לעת האביב נתמסרנו למלאכת החפירה הגדולה. חפירת המגן מסביב למחנה. החפירה גוּדרה בחוטי ברזל דוקרים. באו ימי הקיץ הלוהטים, והרוחות מעלות אבק. האוהלים והסוכות אינם מגינים מפני החום ואבק הרוחות החזקים, ומים במשׂורה נשתה. התקציב להתיַשבותו זעום, ובא טיפין־טיפין. נרכשו פרות במספר זעום ונתחלקו בין המשפחות המטופלות בתינוקות. את הפרות אנו מחזיקים באוהלים. המהנדסים מודדים את השטחים ומסמנים את המגרשים שיוגרלו בקרוב בין המתיַשבים.

לרגלי הגלבוע הקימה קופת־חולים צריף גדול שישמש בקרוב לבית־חולים ליִשובי העמק. במחננו מתגורר רופא חלוץ, המגיש לנזקקים את עזרתו.

באחד מימות הקיץ נשמעה יריה באחד האוהלים ונתגלה שאחיו הצעיר של חברנו שמואל יוסף, שעלה מרוסיה, איבד עצמו לדעת. בחור יפה היה, אך ספוג אימי הפרעות וזכר חורבן בני משפחתו. במורדות הואדי הצופה להרי הגלבוע נִכרה הקבר הראשון, ואל האדמה החדשה הבאנו את העולה החדש.

קראנו לכפרנו עין טבעון, כשם שקוראים הערבים לתל החירבה הסמוך, אבל המוסדות בירושלים החליטו שכפרנו ייקרא כפר יחזקאל, על שם בן למשפחה שמוצאה מעיראק, שתרמה תרומה כספית גדולה לקרן־הקיימת־לישראל וביקשה להנציח את זכר בנה שנפטר.

התקוממנו להחלטה זו – האם ייקבע שֵם ליצירת חיינו רק בזכות הכסף? על מִרדנו נגד השם הפסיקו המוסדות את תמיכתם בנו. בא אלינו ברל כצנלסון וכדרכו, עבר תחילה מחבר אל חבר, ביקר בכל משק, התעניין בכל פרט בחיינו ובעבודתנו, כשהוא שמח לכל התקדמות שלנו. אחר־כך ביקש לדעת פשר התנגדותנו לשם כפר יחזקאל. ברל הבין להלך־רוחנו, וכאשר קיימנו עמו בירור בעניין השם באסיפת חברים, דיבר ברל על הקרן־הקיימת־לישראל ועל חלקהּ במפעלנו, וציין שלא מרובים עשירי ישראל המנדבים לגאולת אדמת הארץ, ואף שהתורם הוא בן למשפחה יהודית מפורסמת, ניתנה התרומה הגדולה בעילום שם. לא נתבקשתם, אמר, להנציח את שם המשפחה, אלא את השם יחזקאל.

דברי ברל נתקבלו על דעתנו והסכמנו להכרעתו.

גן נטעתי    🔗

בימים הראשונים לבואנו להקים את הכפר בעמק, הכשרנו את הקרקע, ניפצנו את הסלעים שהזדקרו מתוך האדמה ועקרנו את שרשי הסידראות. לפנינו הרי הגלבוע החשופים והרי הגולן המסולעים, ואדמות העמק ללא עצים מצִלים. עצב וישימון של דורות ריחף מסביבנו. בעבודתנו נתקלנו בשדות קוצים, זכר לקללת אלוהים לאדם הראשון בגרשו אותו מגן־העדן: "ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, וקוץ ודרדר תצמיח לך, ואכלת את עשב השדה. בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה.”

ואמנם ידענו שעל אנשי האדמה לשנות פני האדמה בעמלם ובעבודתם. בשנה הראשונה נטענו לאורך גבולות כפרנו עצי ברוש, קזוארינות ואקליפטוס, ואף חלמנו לנטוע גנים, כרמים ועצי־פרי למיניהם. מומחה לנטעים, מותיקי היִשוב, שביקשנו לשמוע חוות דעתו, היה אתנו ימים אחדים. חפרנו בורות עמוקים בשטחי הקרקע לחקור את טיב שכבות הקרקע.

לאחר שבחן המומחה הותיק את בדיקותינו, אמר לנו: אל תבזבזו את מִרצכם לשווא, באדמתכם לא יגדלו עצי־פרי. אדמות העמק לתבואה נועדו, ואת מי המעינות שִׁמרו לשנות בצורת. עצים ונטיעות לא בעמק מקומם, לא בעבר ולא בעתיד.

שמענו את דברי האזהרה המרים ולא יכולנו להשלים עם דעתו. זכרתי ימי ילדותי ברוסיה, כשבית הורי, בית־מידות, ניצב איתן על יסודות גבוהים, על גבעה מחוץ לעיר בלטה הסואנת. מאחורי החצר הגדולה, על מחסניה ומרתפיה, השׂתרע גננו הגדול, שעציו הוריקו בימות הקיץ במעלה ההר. עצי־פרי למיניהם היו בגן, דובדבנים, אפרסקים, שזיפים, תפוחים, אגסים ושני עצי אגוז גבוהים ורחבי גוף שריח חריף נודף מעליהם. מבחר זני אגסים ודומדמניות שהביא אבי מגני הפריצים וריבה אותם וטיפחם באהבה מיוחדת. בחורף עמדו העצים בשלכת שלג, ובבוא האביב התכסו פרחים וניצני עלים, ונשאו הרבה פרי. פירות העצים המשובחים נתיחסו בשמותיהם לארץ־ישראל: תפוח ארץ־ישראל, אגסי ארץ־ישראל. בשמות יִחוס אֵלו ביטא אבי את חלומו וגעגועיו לארץ־ישראל, ובעלותם על שולחננו הערוך, היה טעמם הטוב משריש בנפשותינו את געגועינו לארץ־ישראל.

בעודני ילד בן תשע עברתי יחד עם בני משפחתנו את הים. בתלאות רבות נתנסיתי עד שבאתי להקים פינתי ביִשובנו בעמק. בנטיעת הגן הייתי אחד החלוצים בכפר. יצרים וכיסופים גירו בי מרץ רב וחשתי בכוחות שעברו אלי בירושה מאבי, שלא זכה להגשים משאת־נפשו ומת ביגונותיו.

החלקה שנפלה בגורלי היתה מהצפוניות בכפר, על צלע דרומית של גבעה. חרשתיה וסיקלתיה מסלעי הבזלת. יִשרתי פניה וסימנתי את השורות וקבעתי את המרחקים מעץ לעץ. הבאתי כַּנות לתפוחים, לשזיפים ולפרי־הדר. נודע לי שבהר הכרמל מצויה תאנה מזן משובח ומניבה פריה טוב. חיפשתי אותה ומצאתיה כפופה תחת משא פריהּ.

ברשות בעליה הבאתי זמורות בזמן השלכת, חילקתי מיִחוריה לשכני, ושתלתי ששה מהם. הוספתי יִחורי רימונים משובחים ועצי שסק. הקפתי את הגן בשדרת ברושים, להגן על העצים מרוחות קדים וסערות. כל עץ שנטעתי ליוויתי בתפילה להצלחתו.

יום־יום השכמתי לגן לפקוד כל עץ, בחנתי כל תמורה בלבלוב, ניכשתי ותלשתי כל עשב בר, והייתי משתתף כביכול במלאכת המלאכים הממונים על הצמיחה ואומרים לצמח: גְדָל.

על כַּנות־בּר של עצי פרי גלעיני, הרכבתי מזני השזיפים היפניים, והמִשמיש; על כנות עצי תפוח מקומיים, לאחר שנשתרשו וגדלו, הרכבתי רכב זנים משובחים מגן עצי־פרי בפתח־תקוה. בגנו של הציוני קמניצקי עבד גנן זקן מומחה, שבא מחוץ־לארץ, והזקן נתן לי מהעצים המשובחים שבגנו זני תפוחים שקרא להם “אלכסנדר הגדול” ו”פלא רומא", וכך הרכבתי גם את כנות עצי־ההדר באשכוליות ובמנדרינות. ידעתי שאלו הם נסיונות ראשונים, ולא כולם יצליחו. אבל עברו חמש שנים, ועצי־הגן גדלו והחלו להניב פריים. האשכוליות, הלימון והמנדרינה החלו להניב, האשכולית הקדימה להמתיק פריה, גם התפוחים והאגסים חנטו והבשילו פירותיהם. עצי התאנים השתרשו, ונופם גדל. מול פתח צריפנו עשתה תאנה נוף גדול, ובצִלה היינו מכניסים את אורחינו בקיץ, ומפירותיה כיבדנום.

הברושים גדלו והם מזקרים כקיר מגן גבוה וירוק. בין העצים שוכנות ציפורי־זמר לרוב. לא יחיד גני בכפר. אהבתנו לעצים מתרחבת משנה לשנה, גם במשקי הקיבוצים נטעו גנים וכרמים, ובעין־חרוד נתפרסם זן אגס משובח ומוצלח הנקרא “נצחון עין־חרוד”.

בעשר שנות עבודתנו במטע היו לנו גם כשלונות. נוכחנו לדעת כי גידול עצים תורה היא ולימוד היא צריכה. כל עץ ותנאי גידולו, מזיקיו ומחלותיו, ויש לדעת להדבירם. הקדמנו את מכוני המחקר והנסיונות, ומנסיוננו למדנו. התחלנו להביא מפרי עמלנו ביכורים לגאולת האדמות הארץ על ידי הקרן־הקיימת לישראל, בחג השבועות. ועצי הגן פיארו את הטנא בפירותיהם המגוּונים, וילדינו לא היו מקפידים, ומביאים גם פירות בוסר, כדי להעשיר את התרומה.

הקדימה אסתר רעייתי ונסעה לירושלים ונרשמה במחלקת היולדות בבית־החולים של הד"ר וולך, המקובל כמוסד רפואי טוב, כי בית־החולים הארעי, ששכן בצריפים לרגלי הגלבוע, שימש בעיקר לחולים שחלו במחלת הקדחת.

שירות הדואר עם ירושלים עדיין אינו מסודר, והבשׂורה על לידתו של ילדנו בוששה לבוא. רק ביום השלישי להולדתו מסר את הידיעה מנהל תחנת־הרכבת בבתיר, שעל יד ירושלים, לאחי משה שהיה מנהל תחנת־הרכבת בעין־חרוד:

ביום ששי ב' חשון תרפ"ג, 12 אוקטובר 1923, נולד לנו בן. וביום ששי כ"ט בחשון, במעמד אחי מרדכי ואחותי נחמה, אמהּ הזקנה של אסתר, שבחרה לחיות את שארית שנותיה בירושלים, וגם אבינו, שירושלים היתה לו תחנת נדודיו האחרונה, באותו יום הבאנו את ילדנו בבריתו של אברהם אבינו וקראנו לו בשם טוביה, לזכר אחיה של אסתר שנספה באורח טרגי בגולה. השם גם ביטא את הודיית הלב על מתנת החיים, טוביה.

בצריף העץ של גבעת הכפר היה נַוֵנו, ובו ינק הילד את ראשית חיותו בתנאי חיינו בראשיתם. חלף החורף עם רוחותיו וסערותיו, נצטרפו שבועות לחדשים, והילד, גם במרי בכיותיו על חוסר מזונו, גדל ומוסיף בכל יום רקמה והתהווּת. עד שמלאו לו שנתיים כבר ביטא מילים רבות. כל מלה חדשה שהוא קולט הוא משמיע בנענוע שפתיִם, כמתאמץ להביע, ובלחש לעצמו הוא משנן היגוייו. את מבוקשו הוא מביע ב"את זה". בתנועת גופו הוא מטה אותך לרצונו להשיג “את זה”. בשנה השלישית חל שיפור בגידולו. יִסורי גידול ומחלות ילדים, שלא פסחו עליו, חלפו, והוא התחסן וגופו הבריא, וחמוד היה למראה בשער ראשו המתולתל, רוחו הטובה מאירה, ומושגיו מתרחבים מיום ליום. הוא חי בחצר, בלול ובגינה.

בערימת החול שסידרנו לו לשעשועיו הוא זורע חיטה, שעורה, משקה את ערוגתו ושמח לנביטת זרעיו. חותך גזר לגזרים ותוֹקעם בחול למען יצמחו. בערוב היום הוא מושך החוצה לראות את הירח, והוא מתמוגג לאורו. אין גבול לאשרו כשהוא נוסע עמי לשדה בעגלה.

ספר "האלף־בית” המצויר, שקיבל מהדוד מרדכי, שבה את לבו. תמונות החיות והאותיות נחקקות, והוא מחפש בכל ספר ועיתון את האותיות שכבר קלטן. מבקש לחזור ולקרוא לו את השירים שבספר: “קומו, קומו ילדים״, ״ומשה תעה ביער”, והוא משננם וזוכרם ומכיר כל סיפור לפי מקומו בעמודי הספר. בעפרונות הצבעוניים הוא מצייר במחברותיו ועל כל ניירותיו, קשריו מתרבים עם החי במשק. אוהב את התאנה בהבשלת התאנים, ותענוג מיוחד לו כשהוא רואה אותם בידיו. צמא הוא לסיפורים שאני מספר לו, ונרגש עד דמעות לשֵׁמע סיפור עצוב.

בדיקת דם    🔗

לרגלי הגלבוע הקימה קופת־חולים צריף גדול המשמש בית־חולים לחולי הקדחת בעמק. רופא חלוץ רוכב על סוסו ומבקר כל יִשוב. זוהי העזרה ההדדית שלנו כחברי ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ.

בימים אלו של שלהי הקיץ סידרה קופת־חולים בית־הבראה זמני בנצרת. חברים, וביִחוד חברות, תשושי־כח לאחר מחלות, נחים ומבריאים באויר הרי נצרת. סידרתי גם את רעייתי אסתר שתשהה שם כמה שבועות. דכאון רוחה לאחר לידתה טרם פג.

לבית־הבראה הזמני בא רופא צעיר מחיפה ובדק את המבריאים. גם אסתר נבדקה אצלו וסיפרה לו על לידתה הקשה שהיתה לה, ועל חולשתה מאז. הרופא לקח ממנה דם לבדיקה במעבדה בחיפה. לאחר כמה ימים קיבלתי ידיעה דחופה לבוא אל הרופא בחיפה. באתי אל הרופא, שהיה עולה חדש בארץ, ומקובל כרופא מצוין. הוא בדק אותי, וחקר ודרש שאספר לו כל מחלות שחליתי בהן. נבוכותי משאלותיו. סיפרתי לו כי מלבד מחלת הקדחת לא חליתי בשום מחלות אחרות. והרופא אומר לי, כי בבדיקת הדם שנעשתה במעבדה הממשלתית נתגלו סימני מחלה לא טובה. אין ספק, אומר הרופא, שאחד מכם נושא את המחלה. וצריך, מפני הזהירות, לבדוק גם את דמי. מוטב לבדוק מחדש את דם שניכם. ב"הדסה” בירושלים ישנה מחלקה מיוחדת ומעבדה. בכל יום רביעי בשבוע נעשות שם בדיקות. אני אכין לכם מכתב ותסעו לבדיקה נוספת.

דברי הרופא נאמרו בנחת ובאיזו שלווה מקפיאת דם.

הרופא הצעיר מעודדני, יש לבדוק ולהירפא, לא צריך להתיאש. נסעתי לנצרת וסיפרתי לרעייתי על עצת הרופא. לאט־לאט הכינותי אותה לדעת תוצאת בדיקת הדם שנעשתה במעבדה בחיפה. וכאילו נתמוטטה עלינו מפולת. חזרנו למושב לסדר לנו ממלא מקום במשק לימים אחדים, ויצאנו לירושלים.

באנו לאכסניה בלי כל רצון לראות מכּר וידיד. כנידונים לבדידות נסתגרנו ובחשאי באנו עם מכתבו של הרופא הצעיר להביא את דמנו לבדיקה, ושם אמרו לנו לחכות שני ימים לבדיקה. שני ימים כשני יובלות, אך היום אני יודע שגם יובלות חולפים־עוברים. ולאחר הבדיקה שוב עלינו לחכות עשרים וארבע שעות, שכל אחת מהן נושאת את יִסורי צפייתנו. לא ידעתי במה להפיג דכאוננו. האמונה שהנגע שדבק בנו אינו אלא חלום בלהות וסיוט חולף, לא הפיגה את המועקה. אף הידיעה על טהרת החיים שמהם חוצבנו, לא השקיטה את מכאובי ניקורו של היתוש.

הקדמתי לבוא לבית־החולים, שעתיִם לפני המועד שקבעו לי. הכרתי צעיר שעבד במעבדה, ניגשתי אליו וביקשתי להודיעיני תשובת הבדיקה.

בנדיבות מיוחדת ביקשני לשבת ונכנס. כל רגע נושא את גורלנו. חזר והודיע לי, כי הבדיקה שלילית. כלומר, אין כל סימני פגם בדמנו. אותו צעיר ביקש, כמובן, לחכות לרופא עצמו ולקבל ממנו פרטים. והתדהמה, שלא סרה מאז שמעתי דברי הרופא הצעיר, כאילו גברה במקצת. יצאתי מהמעבדה אל חצר בית־החולים המרוצפת מאבני ירושלים האדומות. מעֵבר לגדר הסתובבו קרובים שבאו לבקר חולים.

לא ידעתי אם ארוץ מיד ואבשר לאסתר, או אחכה לרופא ואשמע מפיו. שמא ביקש אותו צעיר להשלותני.

חיכיתי בתור לרופא. כשנכנסתי אליו כבר הכירני. האירו אף הרצינו פניו, פני רופא יודע לב חוליו. הכל בסדר, אין שום דבר. התאזרתי ואמרתי, זה כלל לא בסדר. וסיפרתי לו על סיוטם של הימים, על בדיקת הדם שהיתה לנו כעלילת דם.

חייך הרופא ואמר: "קורים דברים, כלום אינך יודע שאנו עוד נזקקים למעבדות זרות? במעבדה הממשלתית המומחים והעובדים הם זרים. ייתכן שעובד המעבדה טעה והחליף את הדם. טוב שבאתם ונבדקתם, ואתם בריאים ושלמים. כך ניחם ועודד הרופא בעל הנסיון ולחץ את ידי. רצתי לאכסניה לבשר בשורת שלומנו. בבת־אחת נשרה המועקה שעטפה אותנו. מתוק היה האור וטוב לעיניִם ביום ההוא.

הפִרדה זהובה    🔗

פרדה זהובה נפלה בגורלי, מהפרדות הראשונות שנקנו בשוק הבהמות בלוד, בשביל כל מתישב בכפר. אמרו על הפרדה שמולדתה הודו, והיא מן הפרדות ששירתו בצבא ההודי בשנות המלחמה הראשונה ונכנסה לארץ עם כיבושה בידי צבאות בריטניה. כבת שמונה היתה, קומתה בינונית, והיא רחבת גב ומעוגלת וזנבה ארוך. זהוב היה הצוהב שלה, רק מסביב לעיניה הלבינו עגילי שיער לבנבנים שהוסיפו לה חן. עיניִם נבונות היו לה. מהרגע שקיבלתי את הפרדה התקשרתי אליה כאל חבר קרוב, סידרתי לה את מקומה ברפת, התאמתי לה אבוסהּ לפי קומתה, הגשתי לה מנת מזונה – שעורה גרוסה וחציר. שמרתי על נקיונה והרגשתי שגם היא מתקשרת אלי בנאמנות. לימים נוכחתי לדעת שהיא אינה סובלת רוכב על גבה, ומפילה בעקשנות כל שניסה לרכוב עליה – מרכינה היתה את ראשה ומותחת צווארה, ובתנועה מהירה שומטת את הרוכב ארצה. לכן שמחתי שלא התנגדה כשרכבתי עליה אני, גם בלי אוכף. חלקה של פרדתי זהובה היה רב בהכשרת חלקתי שקיבלתי לנטיעת גני. השטח היה במעלה הגבעה, ורוּבּו זרוע סלעי בזלת שחורים שהיו מזדקרים בקדרותם. הסלעים פוצצו תחילה בדינמיט, ובמקום כל סלע שנעקר נשאר בור. רתמתי את זהובה למזחלת פלדה מגולוונת, ובעזרתה גררנו את הסלעים המנופצים הרחק מהחלקה.

כשרתמתיה בעגלה היתה רצה במהירות גדולה כבורחת מגלגלי העגלה הרודפים אחריה. בחריש היתה בת זוג לפרד של שכני בכפר, וזהובה היתה מושכת את המחרשה ומלומדת ומאומנת בהליכה בתלם, הילוכה מהיר ובוטח, מלוּוה תנועת־ראש לפי קצב.

שטחים גדולים של אדמותינו היו מכוסים צמחי “כנרית”, צמח ששרשיו מעובים ומסביבם גושי עפר קשים כסלעים. כל אימת שנתקלה המחרשה בשרשי ה"כנרית” היתה זהובה נעצרת במקומה, עד שקראתי אליה, ומיד היתה מושכת בכוח את המחרשה וגם את הפרד בן־זוגה. תמיד היתה זהובה מוסיפה לי הרגשת בטחון וכוח, בכל מצב שהצריך התאמצות.

בימי החורף הקצרים, בעונת הזריעה, כאשר העננים מכסים את השמים ומבַשׂרים את בוא הגשם המתקרב, ויש למהר לזרוע את חלקת השדה ולכסותה בחריש עד חשיכה, היתה זהובה מחליפה את צעדהּ הקצוב בצעד מזורז ומושכת אחריה את בן־זוגה, כאילו הרגישה שעלינו להספיק ולסיים את חריש המענית.

בשעה שהגשם היה מתחיל יורד, היתה מתגלית במלוא מסירותה, כל גופה מתמתח למשימתה, להוציא משא כבד העלול לשקוע בדרך. זהובה התפרסמה בכפר כשבליל־חורף אפל שמעו השומרים דפיקות באחד משערי הרפתות, ועד שהספיקו לבדוק מניִן באו הדפיקות, שברו הגנבים את מנעול הרפת והוציאו את זהובה וברחו.

כשהגיעו השומרים לרפת ומצאו שהפרדה נגנבה, ירו כמה יריות, להזעיק את חברי הכפר לרדוף אחרי הגנבים, ומיד נתעוררנו והתחלנו רודפים אחריהם בכיוונים שונים, כדי להקיפם, נלווינו אל השומרים וירדנו דרך השדרות לואדי הגדול, כי אמרנו, אולי בואדי שׂמו פעמיהם. בחשיכה לא ראינו דבר. אי־מזה נשמעה יללת תן, ואחריה ענו תנים רבים ביללתם. כבר התרחקנו מרחק רב מהכפר, הקשבנו רב־קשב, אך לא שמענו קול צעדים, וכבר אמרנו לחזור לכפר ולצַפּות לאורו של יום ולצאת בעזרת גששים בעקבות הגנבים. פתאום שמענו אִוושת שפתיִם של בעל־חיים וכשקרבנו אל המקום ראינו והנה זהובה עומדת לבדה בשדה. השרשרת שבצוארה הושמה כרֵסֶן בפיה, ומרוב הידוק נפצע פיה. כאשר התקרבתי הלכה לקראתי.

והיה ברור שזהובה לא הניחה לגנב לרכוב עליה, וכדרכה השליכה אותו מעל גבה. בקִרבתה מצאנו נעל ערבית ואבנט שאבדו לגנב בשעה שביקש לרכוב והיא לא נכנעת לו. הוצאתי את השרשרת מפיה והולכתיה לרפת. השומרים רצו לבשר את דבר מציאתה, ואני צעדתי על ידה באושר, כמחזיר נפש חיה ומסוּרה לאחר אבידתה.

שמה של זהובה נישׂא לשבח בכל הכפר, ואהבתנו אליה גדלה. בשנה השמינית לעבודתה עמי במשק, ניכרו בה סימני זיקנה, אך היא לא פיגרה בעבודתה.

באחד מימי הקיץ של שנת בצורת, נסענו בעגלות אחתות לכפר הצ’רקסי כפר כמא, שעל יד כפר תבור, לקנות מהם זרעים לתבואות החורף. יצאנו חברים אחדים בבוקר והגענו לכפר כמא סמוך לצהרי היום. עד שהעמסנו את המטען שקנינו על העגלות, שׂמנו מזון לפני הבהמות, אולם זהובה עצובה היתה ולא נגעה באוכל. חשבתי, אולי עייפה היא, והנחתיה לנפשה. כשיצאנו לדרך בשיירה לכפרנו, עלינו גבעות וירדנו בקעות, וזהובה משכה כדרכה, אמנם הילוכה לא היה כרגיל, והבחנתי שריר נוזל מפיה. הוספנו לנסוע עד שהגענו לבית־החולים המרכזי בעפולה, ואני חששתי מפני הדרך הארוכה שלפנינו. חום היום פחת בשל הרוחות המנַשבות ממערב. עמדתי לנוח, שוב הגשתי לזהובה את האוכל והיא כמנסה לטעום ואינה יכולה. הריר נוזל מפיה ועיניה עצובות־עצובות.

על פי מקרה טוב נזדמן הרופא הוטרינרי, מַכּירי, שהיה בדרכו לעמק־הירדן. הוא ניגש אל זהובה, הסתכל בה, בדק את רגליה ואמר לי: “אני חושב שלא תגיע עם העגלה הביתה.” "מה?” נזדעזעתי. "מה יש לה?” "חושבני שיש לה מחלת התאבנות והיא יכולה ליפול ולמות בדרך.” דבריו הממוני. "לא אוכל לעשות דבר,” אמר הרופא, "אין אחי כל תרופה, תנסה, אולי בכל זאת תגיע.” שיירת העגלות כבר התרחקה. לא ידעתי מה לעשות, הן אי־אפשר להוריד את המטען ולהשאירו בדרך.

זזנו, זהובה משכה בעגלה בכל כוחותיה, שמא, אולי? אולם דברי הרופא הברורים הלמו כפטישים וקשה היה להתנחם. טוב שהדרך התנהלה במורד, וזהובה לא פיגרה עד שהגענו אל הגבעה העולה לכפרנו. עתה עמדה ולא יכלה להמשיך עוד. התרתי אותה מיצולי העגלה והולכתיה הביתה. הילוכהּ היה שונה, רגליה כאילו נוקשות היו עשויות עץ. בקושי הגענו לחצר, ומיד רצתי להזמין את רופא הבהמות. הוא בדק את זהובה התפלא שעמדו לה כוחותיה לעבור את הדרך ולהגיע לחצר. אף הוא הגדיר את מחלתה כמחלת ההתאבנות.

"לחולי זה,” אמר הרופא, "אין לי תרופה.” דמעות עלו בעיני. הרופא יעץ לי להוציאה מחוץ לתחום החצר. צריך לירות בה כדי לגאול אותה מיסוריה.

דבריו זיעזעוני, ולא שעיתי לעצתו. התרתי רתמתהּ והולכתיה אל חלקת החציר. יש שהיא אוהבת להתפלש במקום הזה. היא הלכה אחרי מתוך־מתון בצעדים כבדים, עד שעמדה מלכת. עמדתי לידה שעה ארוכה והסתכלתי בה. כאב האסון הבלתי־צפוי כרסם בלב, העגלה העמוסה שקי הזריעה עדיין עמדה מחוץ לכפר. רעייתי לא היתה בבית, ואני חזרתי לחצר.

נכנסתי לרפת ולא יכולתי להביט בחלל הריק שבמקומה הפנוי. נמשכתי אליה לשדה, ובצאתי מהחצר ראיתי את זהובה חוזרת ובאה לקראתי בפסיעות קטנות. מיהרתי לרוץ לקראתה, והנה נפלה על מקומה ונאנחה. את מבטה האחרון העלימה בעצימת עיניִם מושפלות.

אור היום כבר דעך בהיפרדי מזהובה.

אדמת מריבה    🔗

בגוש אדמתנו הגובל בתעלת עין־חרוד נפלה מריבה. השטח הוקצה למושב לפי מפה, שבה סומנו גבולות קרקעותינו לאחר שנמדדו. שבעים ושניִם דונם גָדלוֹ של שטח המריבה, והוא נפל בגורלם של חמישה חברים ואני אחד מהם. בשנה הראשונה הזרזו חברי הקיבוץ וזרעו בשטח הזה. האדמה כאן עידית. לעומת זיבורית־שבזיבורית שנפלה בחלקנו במקום אחר. נודע לנו, שקבוצת עין־חרוד מערערת על זכותנו לשטח הזה. ואנשיה טוענים כי להם האדמה. עונת הזריעה היתה בעיצומה, ואנחנו, חמשת החברים, יצאנו לחרוש את האדמה ולהכשירהּ לזריעה. יצאנו בצוותא, ולא בלבד כדי לקיים מצוות עזרה הדדית; חששנו מפני התנגשות עם חברי עין־חרוד.

סיימנו התלמים הראשונים, המומחה למשיכת תלם ראשון היה חברנו פיני זמיר, פלח ותיק, בן הכפר גורדוק שבפלך צ’רניגוב. בשעתו היה פיני אריס בגליל, במצפה ובסג’רה. היה בין כובשי מרחביה ופועלי בן־שמן המצוינים. הוא מתח את התלם הראשון, ובשובו חייך: ראו, חברה, מה ישר התלם, כמיתר! משכנו אחריו במענית. עודנו מסתובבים בתלמינו הראשונים, הנה נשמע צלצול הפעמון של קיבוץ עין־חרוד, לא ידענו מה הצלצול בשעה זו, שברגיל הוא מעורר את תושבי עין־חרוד עם זריחת השמש לעבודה, או קורא את החברים לאסיפה בערב. האם פרצה שריפה ומזעיקים את החברים לכבּותהּ?

עוד אנו משתאים ובדרך השדה באים מעין־חרוד רוכבים על סוסים, ואחריהם רצים ברגל אנשים מזוינים במקלות ובקלשונים.

המשכנו בחריש.

אמר פיני: "חברה, באים לגרש אותנו מאדמתנו.” ורבינוביץ אמר: "נעמוד ונקביל את פניהם בשלום עליכם.” ליצן הוא צבי רבינוביץ וחומד הרפתקאות, הוא החוויר מעט, אך מחייך.

התקרבו הבחורים מעין־חרוד, והם צועקים: “מושבניקים מנוּולים, הסתלקו מאדמתנו, לא תחרשו כאן!”

עמדנו ליד מחרשותינו וציפינו במתיחות לראות מה יעשו לנו בשטח האדמה שנפל בחלקנו.

קפצו הרוכבים מעל הסוסים וניגשו להתיר את הבהמות ממחרשותינו. נתרגש חברנו כשהקיפוהו הללו ודחפוהו. הקולות רעמו באיומים וגידופים.

נכנסתי ביניהם ואמרתי להם בנחת: "לא תגרשו אותנו בכוח מעל אדמתנו. כולנו חברים בהסתדרות ולה נשמע.”

"שמעתם, חברה, הם סומכים על ההסתדרות! למה בכלל הִרשתה ההסתדרות לכם לבוא הנה?” צעק האחד.

“כאן לא תחרשו. תשכחו את האדמה הזאת!” נענה אחר בפסקנות, במבטא רוסי מובהק.

"לא נכּיר במפות שלכם ובגבולותיכם.”

חיפשתי בין הבחורים הצעירים שהקיפונו מַֹכּר ותיק אחד, ולא היה. כולם חלוצים ירוקים, "עיירים”.

באותה שעה נדחק ונכנס למעגל רבינוביץ שלנו, פניו חיוורות אך מחייכות.

“שמעו חברה,” אמר. "יש לי סיפור לספר לכם.” הוא הרים את ידיו והשתיק את הצועקים. רוח של בדיחות הדעת עורר בכולם.

“הסו, המושבניק מספר,” קרא אחד שקראו לו יוסקה, כשהוא מחזיק קלשון בידו.

סיפר רבינוביץ: "יום אחד הלכו שני גורי חזירים הלוך והינאק. כל אנקה ואנקה מטילה אימה, משל היו שני הנאנקים עדר חזירים גדול, פגש בהם השועל ותמה: כה צעירים אתם וכבר נאנקים. מה הרעש?”

התנצלו הגורים: "יש לנו אמא והיא חזירה גדולה.”

ניחמם השועל: "אין דבר. עודכם גורים, כאשר תגדלו קצת, תהיו גם אתם חזירים גדולים.”

הכל פרצו בצחוק, קפץ יוסקה ושאל את רבינוביץ: "מה בדבר הגורים שלכם שם במושב?”

אמר רבינוביץ: "שמע נא, יוסקה, תן לי את הקלשון שבידך ואלמד אותך לעבוד בו, ולא לאיים בו על חברים.”

פתאום ראינו שלמה לבקוביץ (לביא) וחיים שטורמן באים במרוצה אלינו נרגשים וחיוורים, והם ביקשו מחבריהם להתפזר, והציעו לנו להפסיק את החריש. נביא את הדבר להכרעת ההסתדרות, אמרו, ועד ההכרעה לא נתקוטט. נענינו והפסקנו את החריש. בושנו על המריבה, שאמנם נסתיימה בלי תגרת ידים, אך היה בה עלבון לכולנו. הד הסכסוך התפשט בארץ. הגיעה אלינו שמועה שמנחם אוסישקין בירך “שהחיינו” על קטטה זו שפרצה בין יהודים על חלקת שדה.

מעשה בפרה    🔗

נסעו חברים לדמשק לרכוש פרות משובחות, וחזרו והביאו עמהם עדר פרות.

הקניה היתה משותפת, והפרות חולקו בהגרלה, לפי מחיר השוק. בהזמנה רשמתי מַבכּירה גזעית, ובמקום המבכירה נפלה בחלקי פרה צידונית קטנה עם עגלה בת שנה. לטענתי שהצידונית אינה רצויה לי, אמרו החברים, קניית פרות אינה הזמנת זוג נעליּם לפי מידה; הכל נוטלים לפי מה שהעלה הגורל.

אחזתי בחבל הקשור לקרני הפרה הצידונית הקטנה והולכתיה אותה ואת בתה לרפת שבחצרנו. הפרה צִבעהּ אדום כהה והעגלה שחורה. משכתיה אחרי כשהיא מביטה בי בעינים מגולגלות, כאילו חשה בהיסוסי. אני מוליכן בדרך העולה לחצר ולקראתי באה רעייתי. כבר נודע לה מה העלה הגורל בחלקי, ואמרה לי בכאבה: למה לנו שתי נבלות, הן נרשמנו וביקשנו מבכירה אחת. החזר אותן מיד.

למי אחזיר? הן שנפלו בגורלנו, אמרתי, ולבי מר עלי.

הולכתי אותן לרפת. קשרתי אותן והגשתי להן חציר ואכלו בתיאבון רב. נפנתה רעייתי וחזרה ברוגזה לצריף, ואני ישבתי לפתח הרפת והקשבתי לקול לעיסתן.

עברו חדשים ונתברר שאמנם צדקה רעייתי. פרתנו צידונה חדלה לתת גם את מנת החלב הזעומה, ואף אינה מתעברת. שכנים שהאירה להם הצלחתם בגורל נהנים משפע החלב, והענף מבסס קיומם, ואילו אני נאלץ לקנות חלב לצרכי ביתי, וכבר ברור שיש למכור את הצידונית ואפילו במחיר זול לאטליז, ולחפש פרה משובחת.

והנה הוגד לי כי פרה גזעית ומשובחת עומדת למכירה אצל פלוני, רופא ותיק בתל־אביב, הנוטה לעסוק גם בחקלאות, מגדל ירקות ופרחים בחצרו בעיר, ורפת לו בצדה.

נעזרתי וקיבלתי הלואה על חשבון העתיד, סכום נכבד למדי – חמישים לירות מצריות, ויצאתי לדרך. בבואי לתל־אביב פניתי מיד לחצר הרופא. צלצלתי בדלת חדר־הקבלה והצגתי את עצמי לפני הרופא. אמרתי: אני איש העמק, ושמעתי כי פרה עומדת כאן למכירה. הרופא, אדם קשיש כבר היה לבוש בסינרו הלבן, הפנה אותי אל אשתו בדירתם, מאחורי משרדו.

האשה, שנראתה כבתו של הרופא, אישרה שאכן יש להם פרה, מצוינת אך נאלצים למכרהּ, כי העיריה אינה מרשה להחזיקה בעיר. אמנם קשה עליה מאת הפרידה מעם מרישינקה חביבתה, אך אין ברירה. היא נטלה צרור מפתחות והוליכה אותי לחצר, והנה הפרה – בעלת גוף היא, גבוהה, צבעהּ ורוד וכתמים לבנים על גבהּ ועל בטנהּ. עומדת היא ליד אבוסהּ ואוכלת בתאבון, עטינהּ גדול אבל ריק. לדברי אשת הרופא הופסקה חליבתה לפני שבועיִם, כי מרישינקה עומדת להמליט בעוד חדשיִם. פרה בסוף הריונה מוטב ״ליַבּש״ אותה, וכל המקדים נשׂכּר. לאחר ההמלטה נותנת מרישינקה עשרים וחמישה ליטר חלב, חלב שמן, ואינה נזקקת לעגל בשעת החליבה. מטבעי מאמין אני באדם, ודבריה של אשת הרופא עוררו בי רושם של דברי אמת. אף מרישינקה לא עוררה בי חשד כלשהו. בלבי כבר החלטתי שאקנה אותה אשנה את שמה מיד ואקרא לה ״תקוה".

שאלתי מה מחיר הפרה. אמרה האשה, יכולה אני לקבל תמורתה לא פחות ממאה לירות, זה מחירה, אבל יודעת אני לאן הולכת מרישינקה שלי, ומאיכר בגלל הריני מסכימה לקבל שמונים לירות. עתה נתעורר ספק בלבי, פיקפקתי אם באמת כה מצאתי חן בעיניה של אשת הרופא בשל היותי איש העמק, ולא ידעתי אם אוכל להשיג את שלושים הלירות החסרות לי.

ניסיתי להסתייע ביחסהּ לעמק ושאלתי שמא תפחית מן המחיר, שאינו לפי יכולתי. אשת הרופא נתחייכה במין שלווה מוזרה ואמרה: בפחות משמונים אין מה לדבר… מיד יצאה מן החצר ונכנסה הביתה, ואני אחריה. פתאום פנתה אלי ואמרה: מובן, בפחות משמונים לירות, לא אמכור את מרישינקה, אך עוד זאת עלי להגיד לך: אם תחליט לקנות אותה, תביא לכאן רופא בהמות, מוטב שיחוה דעתו על טיב הפרה ובריאותה, ועליו תסמוך. אני רוצה בטובתך!

טוב, אמרתי, הניחי לי כמה שעות ואביא לך תשובתי. בינתים, חשבתי, אלך לבקש עזרת ידידים, שלושים לירות סכום לא קטן הם, אך אמכור את הצידונית לאטליז ויימצא לי הסכום החסר.

יצאתי לשוטט בעיר, ומעשה נסים, נקרה לי ידיד וותיק, וסיפרתי לו על הקניה שנזדמנה לי. מיד הציע לי את שלושים הלירות. סכום זה הופקד אצלו, והוא מפקידו אצלי – אפילו שלושה חדשים הוא יכול לחכות עד שאחזיר לו. מיהרתי לשוב אל אשת הרופא ובידי צרור הכסף – שמונים לירות מצריות. בשובי נזכרתי בעצתה של אשת הרופא, להביא עמי וטרינר, וסרתי אל רופא בהמות מוּכּר, בדרך יפו–תל־אביב, העורך קורסים מזורזים לרופאים טירונים לצרכי החקלאות החדשה בארץ. הוא שלח עמי אחד מטירוניו.

כשנכנסנו לחצר עמדה אשת הרופא הצעירה בשיחה עם בעלה. היא דיברה רוסית צחה. מיד פנתה אלינו, בידיה צרור מפתחותיה, וירדה ופתחה לנו את הרפת. מרישינקה רבצה והעלתה גירה, ב"ביטול יש״ גמור, ואפילו לא הציצה לעברנו. הוטרינר טפח לפרה על אחוריה, והיא התרוממה וקמה על רגליה. הרופא החליק על גבה, קירב את כלי האזנתו לשמוע את הלמוּת לבה, ספח על תוף בטנה במקומות הבליטה, כמנסה למצוא מקום שקע, הקשיב באותה שעה לדבריה של אשת הרופא, המלווה את בדיקתו בהרצאת פרטים על מעלותיה של מרישינקה. הרופא מניע ראשו, ונדמה לי שיותר משהוא בודק את הפרה, נתונות עיניו באשת הרופא הצעירה. הוא שאל לתאריך יום ההרבעה ואשת הרופא מנתרת ומביאה תעודה מאת בעל הפר הגזעי שבשכונה הגרמנית. הוטרינר אישר את דברי האשה המליץ על קניית הפרה.

שילמתי לו שׂכר טרחתו, ולאשת הרופא את שמונים הלירות. ביקשתי ממנה שתאחסן את הפרה עד שאסדר את הסידורים להעברתה לעמק.

“אגיד לך את האמת,” אמרה. “איני רוצה להיות אחראית לפרה שכבר קיבלתי את תמורתה.”

לא הבנתי מה מ־קשה עליה להשהות את מרישינקה המהוללת עוד יממה אחת בחצרהּ. הבטחתי לה שרק אזמין קרון ברכבת בלוד ומיד אחזור לקחת את הפרה.

עוד מעט ופנה היום, ואני מיהרתי ללוד. מנהל התחנה אמר לי שרק למחרת יהיה קרון פנוי להעברת הפרה, אולם מוטב שאביא אותה מיד, כי יתכן שתהיה הזדמנות להסיעהּ קודם.

שאלתי למחיר ההעברה. הוא עיין בלוח המחירים ונקב סכום שהטיל עלי מורא! שש הלירות נראו לי סכום גדול מזה ששילמתי בעבור מרישינקה. חזרתי לתל־אביב להשיג את הכסף הדרוש להעברה. על כל צרה שלא תבוא השגתי לירה נוספת. השכמתי כרגיל, בטרם תזרח השמש, וציפיתי לאור של היום העולה, עד שהעזתי לדפוק על דלת משרדו של הרופא. פתחה לי אשת הרופא כשהיא עדיין בחלוק לילה ססגוני, והלכה עמי אל הרפת. אשת הרופא ליטפה את מרישינקה בדברי חיבה, שיבחה אותה על האינטליגנטיות שלה – מעלה שעליה לא סיפרה קודם לכן. יצאתי לרחוב ושכרתי עגלה רתומה לסוס יחיד, להוליך את הפרה אל תחנת־הרכבת בלוד. אחזתי בשרשרת הפרה, להוציאה בשער החצר אל הרחוב. הפרה סירבה לצאת אחרי. הבנתי לנפשה של הבהמה, שלוש שנים קשורה היתה אל החצר הזאת, והנה בא זר לנתקה מאבוסה ורוצה להוציאה לרחוב ההומה. עיניה נבעתות. סוף־סוף, אחרי הרבה דברי שידול וטפיחות קלות על אחוריה, החלה לצעוד אחר העגלה. כשעתים התנהלנו בקצב צעדיה עד שהגענו לתחנה המרכזית בלוד. מצאתי מקום מוּצל ליד גדר של שיטה קוצנית, קשרתי את הפרה אל המשׂוּכּה ונכנסתי למשרדו של המנהל. שילמתי את שכר הקרון עד תחנת חיפה, ומחיפה עד תחנת עין־חרוד, וקיבלתי מידו שובר. עכשיו, אמר, שב וחכה עד שיבוא הקרון ונודיע לך.

הוא פטרני מלפניו, ואני חזרתי אל הפרה. געיותיה נשמעו כזעקת מחאה על שעקרוּה מביתה. ביקשתי לפייסה והבאתי לה דלי מים, והיא רוקנה את הדלי מיד. הבאתי לה דלי שני ואף שלישי. פרסתי לפניה חציר שהצטיידתי בו בדרך, אך היא לא שעתה אלי, לא שמה לבה ללטיפות ידי, אלא הרימה ראשה וגעתה בגעגועים לחצרהּ ולאבוסהּ. עצוב ישבתי לידה וחיכיתי לקרון. רכבות־משא באות ועוברות, ממשיכות דרכן לצפון ולדרום. בכל שעה אני הולך ושואל את מנהל התחנה, ובפיו תשובה אחת: עדיין לא בא הקרון.

כבר פנה היום והשמש שקעה. בשעות הערב עדיין מצפה הייתי לבוא הקרון, עד שיעץ לי אחד מעוזריו של המנהל לשכב במנוחה ולחכות ליום המחרת. תוכל לשמוח אם בצהריים יגיע קרון, אמר לי העוזר אף הוא. המתנתי. וכי מה היה בידי לעשות?

מצאתי לי מקום בקִרבת הפרה, הצטנפתי על האדמה, הנחתי את ראשי העייף על זרועותי, ואני שוכב נים ולא נים, כבליל שמירה. בשעות האחרונות של הלילה נרדמתי, עד שהעירתני הצינה של לפנות בוקר לאורו של יום מפציע. פקחתי עיני וראיתי את “תקוָתי” רובצת בקִרבתי ועיניה עצובות מאוד. קמתי ונחמתיה בלטיפה. עוד יום אחד ונגיע אל מחוז חפצנו. רחמַי נכמרו על בהמה זו, שנכונים לנו חיים משותפים והיא יסוד ותקוה לרפת שלי.

השמש עלתה, ורוח מזרחית בישרה יום שרב הממשמש ובא. רכבות באות וממשיכות בדרכן, וקרוני המיוּחל איננו. התחלתי חושד במנַהל הערבי, שמא מבקש הוא להקניטני. קמתי והלכתי לחפש מַכּר שלי, אחד היהודים העובדים בתחנת־הרכבת. טרחתי הרבה עד שמצאתיו, וסיפרתי לו שממתין אני עד בוש לקרון שהזמנתי, וביקשתי ממנו לסייע לי במשרד המנהל. חייך הלה ואמר: “כלום אינך מבין שלמתן בסתר הוא מחכה? תן לו מה שתתן ומיד ימצא הקרון…”

נוכחתי שנהגתי מעשה תם. לא ידעתי כיצד אפשר להציע לאדם שוחד. נזדרזתי עוז וניגשתי אל המנהל, סיפרתי לו על סבלות הפרה ואמרתי: "עזור לי ותבוא על שכרך”. חייך המנהל וביקשני לשבת, הרים את שפופרת הטלפון ושאל למספר הקרון המבוקש, הניח את השפופרת ואמר בבִטחה, תהיה מוכן בעוד שעה, הכל בסדר. שלשלתי לידו מחצית הלירה ולא ידעתי אם הנחתי דעתו. הוא קיבל את הכסף הניחו בתיק על שולחנו. השארתי לי חצי לירה על כל צרה שלא תבוא, לדרכי הארוכה.

חזרתי אל הפרה להתכונן לדרך. לא עברה מחצית השעה וסַבּל מעוזריו של המנהל בא להודיעני שהקרון הגיע. עם שקיעת החמה חוּבּר קרוני אל רכבת שבא מן הדרום בדרכהּ לחיפה. העליתי את הפרה לקרון, נסגרתי עמה וקשרתיה בשרשרת אל דלת הברזל.

נרעשת מתנודת הרכבת עמדה הפרה ולא זעה. פרשתי לפניה מחצית חבילת החציר, אך היא סירבה לטעום. נדמה היה לי כי רזתה הפרה והוּעם המראה היפה שהיה לה. מי יתן ואביאנה בשלום אל העמק, הנראה לי עתה כה רחוק…

יצאה הרכבת מלוד ואצה מתחנה לתחנה. באחת התחנות נותק קרוננו לצורך חיבור קרונות נוספים ופירוקם של משלוחי סחורות בתחנה. ארכו השעות עד שחיברונו מחדש לקטר. אחרי חצות הלילה הגענו לחיפה. קרוננו ניתק בקצה המסילה. יצאתי ולפנַי הר־הכרמל, ואורות בודדים מנצנצים פה ושם. רוח שרב נשבה, ועד אורו של בוקר נתמשכו השעות, וזחלו לאִטן. הקדמתי לפתחו של משרד מנהל הרכבת לבקש על יציאתנו לעמק. כבר הכינותי מתן בסתר – מחצית הלירה שנותרה בידי, אך האיר לי מזלי ופגשתי ידיד, מעובדי הרכבת. הוא טרח ועזר עמי בהעברת הפרה לקרון אחר, היוצא לצפון הארץ.

נדרשתי להוציא את הפרה מן הקרון על גבּי גשר עשוי לוחות, אך “תקוה” אינה רוצה לזוז ממקומה. מדבר אני אליה וקורא לה בשמה, שמא תרחם, “בואי, מרישינקה, בואי”… והיא עומדת בסירובה. באו סבּלים התחילו להרביץ באחוריה, חששתי לפרה שמא תינזק וביקשתי להרפות ממנה. יעץ אחד מהם לקשור עיניה בשק, ואז נוכל להורידהּ מן הקרון. מצאנו שק וכרכנו אותו לראשה הגדול, היתה מנענעת בראשה ומסרבת לקבל מרוּת. לבסוף הפכנו את פניה ודחפנוה לאחור. ברגליה האחוריות אל הדלת. היא זזה וירדה, מגששת בלוחות, עד שעמדה על האדמה.

הסרתי את השק מעיניה הנדהמות והולכתיה אל פתח הקרון החדש, שעמד מוכן על מסילת הברזל הצרה המוליכה לעמק, בואכה דמשק. היא הלכה אחרַי בהכנעה, לקול תרועת הסבּלים המסייעים, ועלתה לקרון כמנוסה במסעות.

חילקתי בין הסבּלים את מחצית הלירה שנותרה לי. עד מהרה הגיע הקטר וקרוני חוּבּר אל הרכבת, וכבר אנו זזים מזרחה בדרך המוליכה לעמק. שקשוק גלגלי הרכבת התנגן בקצב חדש, כשיר מזמור מעודד ומרומם, המבשר קִרבת מחוז חפצנו. לא תארך עוד הדרך… חוּמוֹ של יום השרב והמחנק בקרון הסגור שוב אינם מכבידים עלי. עיקר חששותי עתה כיצד אוריד את “תקוָתי” בתחנה האחרונה. הקטר השמיע צפירה כשהגענו לתחנת עין־חרוד, ועד מהרה נוּתק קרוננו והועבר למסלול צדדי, והרכבת המשיכה דרכה.

שוב חזרה פרשת ההורדה המייגעת מן הקרון. לבסוף החזקתיה בשרשרת והולכתיה בדרך העולה לכפר.

כבר עברה שעת הצהריִם. החום כבד. חברים מן המושב נקרים בדרכי מסתכלים בתקוַתי, משבּחים אותה, שואלים למחירה ומברכים: בהצלחה.

באנו לחצר, הכנסתי את תקוה לרפת. בתוך מִבנה הביטון עמדה קרירות נעימה. הפרה צידונה ובתהּ קמו מרִבצן והסתכלו באורחת הכבוּדה, שהועדתי לה מקום בפינת הרפת. ריפדתי את מקום רִבצהּ של תקוה, הגשתי לה סעודה מרוכזת, סובין וכוסבה, והיא אכלה בתיאבון רב.

רעייתי נכנסה לרפת, הסתכלה בפרה. סוף־סוף הגעתם, אמרה. סיפרתי בכל שבחיה של תקוה כפי ששמעתי מפי אשת הרופא, על מחירהּ ועל תנובתה הגדולה – עשרים וחמישה ליטר מדי יום ביומו. לא החסרתי פרט מתולדותיה.

“כלום מאמין אתה שאשת הרופא היתה מוכרת פרה משובחת זו אילו היתה באמת כזאת? הלוואי ולא נצטרך למכור גם אותה לאטליז…”

תקוה הוסיפה לכלות את המזון ולא שעתה לשיחתנו. עייף הייתי ובלבי עצב. זכרתי אותה שעה שהבאתי לכאן את הפרה צידונה ובתה, הסתכלתי בפרה שהחלטתי לקרוא לה “תקוה”, והרהרתי בספקנותה של רעייתי על הקניה החדשה.

נכנסתי לצריף, פשטתי בגדי המאובקים ורחצתי תחת ברז המים החמים. השמש ירדה, ונוף העמק הִשרה מרגוע ופיוס.

נתעוררתי בטרם שחר, לקול המעורר הפנימי שבלבי. עבודות דחופות מצפות לי בשדה ובגן, ועתה נוספה גם תקוה. יש לדאוג להוסיף אספקה למענה, להכינהּ לימי ההמלטה, כדי שעטיניה יתמלאו חלב והוָלד יהיה שלם ובריא, ואם תיוולד עגלה תהא זו מִשנה־תקוה. יצאתי על בהונותי, שלא לעורר את בני־הבית. ערפל עוטה את הרי הגלעד, והרי הגלבוע מוּארים בקרני השמש העולה ממזרח.

וכמנהגי בטרם אפתח את דלת הברזל של הרפת, אני נמשך אל הגן שלפני הצריף, פותח ברז להשקות את העצים, ופוקד ענפים שצמחו וגדלו. אין לך יום בלא צמיחה בעצים ותמורה בגידולם. שתילי העגבניות עמוסים פרי בשל ומבקשים לאָספם, אך דחופה ביותר העבודה המצפה לי בחלקתי באדמת השלחין – יש לחָרשהּ לזריעת חירס ירוק. כשפתחתי את דלת הרפת קמו הפרות מרבצן. גם פרדתי זהובה תובעת מיד את מנת הבוקר בנעירה המיוחדת לה. תחילה הבאתי לפרות את מנותיהן הקצובות, ובינתיִם היתה זהובה רוקעת ברגליה ליד אבוסהּ בקוצר־רוח. הגשתי לה מבוקשה. עתה אני טוען את המחרשה ואת זרעי התירס על העגלה, ומביא את בן־זוגה של זהובה מעם שכני. העליתי על העגלה גם את מנת האוכל בשבילם בשעות הצהריים, לקחתי את צידתי שלי, ויצאתי בחפזון. עלי להספיק לזרוע ולחרוש את האדמה במשך שעות היום, שכן כבר הלילה יוצף השדה מים מתעלת עין־חרוד.

ארוך יום הקיץ. הבהמות מתנהלות לאִטן, איני אוהב לזרזן בשוט. מהלכן קצוב ואני מלווה אותן בהרהורי. כאשר סיימתי מיהרתי לשוב לכפר. כשקרבתי לחצרי באה רעייתי לקראתי, ואני חשתי במין קדרוּת בהליכתה. עצרתי את הבהמות.

“הפרה שקנית, דורשת את הפר, כל היום קפצו עליה צידונית ובתה, סימן שאינה מעוברת כלל.”

רצתי וקראתי לרופא הבהמות והוא בדק את תקוה. “הפרה אינה מעוברת,” אמר הרופא. “רימו אותך.”

הדברים הולמים בי כרעמים.

הייתכן? ומה בדיקת הרופא שאישר דבריה של אשת הרופא?

“עליך להחזירה מיד. רמאות שפלה. הזמן קרון והחזר אותה, אתן לך תעודת בדיקה שלי.”

לא אלאה את הקורא בפרשת החזרתה של הפרה ללוד. לשבחה האחד של “תקותי” ייאמר, שלמדה משהו מתלאות הדרך, והפעם לא העמידה הרבה קשיים. ושמא חשה בחוש שהיא חוזרת הביתה? מכל מקום, כשירדתי עמה בלוד, לא הזמנתי עגלה הפעם, אלא הולכתי אותה בשרשרת אל תל־אביב. הולכת הפרה אחרי בראש מורם וגועה, כאילו היא חשה בקרבת החצר שגלתה ממנה. כשקרבנו לבית הרופא הגבירה געיותיה. קשרתיה לגדר הברזל של חצרה, וצלצלתי בדלת המשרד. פתח לי הרופא בסינרו הלבן, הוא הכירני והופתע מאוד.

מה קרה? אשת הרופא יצאה מן הדירה הפנימית, אך לא פנתה לעברי, כאילו אינה מכירה אותי כלל.

אמר לה הרופא ברוסית שהחזרתי את מרישינקה מן העמק.

סיפרתי מה הופתעתי שהפרה אינה מעוברת.

הפנתה האשה את ראשה ממני ואמרה: "אין זה מעניין אותי כלל, קנית אותה באישורו של רופא, לא אוכל לדעת מה קרה לה בדרך.” אמרה ורצה מן החדר.

אמר הרופא: “הלא באוזניך שמע מה שאמר לך הרופא כאשר לקחת את הפרה. אולי טעה הרופא שלכם.”

הוצאתי את המכתב, הראיתי לו.

נפנה הרופא לעבודתו כאילו הסיח דעתו ממני.

אמרתי לו: “אדוני הרופא, אזרח תל־אביב אתה. מותיקי העיר, לא אתן לכם לנהוג כך! נסמוך על אנשים מן היַשוב שיבררו בינינו.”

אמר הרופא לאשתו משהו ברוסית, אך היא לא שעתה לדבריו, יצאה מן החדר והוא אחריה. נשארתי לבדי וחכיתי לתשובתם.

חזר הרופא ואמר: “יש לי מכּר אגרונום, יבוא הוא ויברר בינינו, אתם מסכימים?”

אמרתי לו: “אלך ואמצא גם אני אגרונום, ולפי השנַיִם יקום בירורנו.”

הלך הרופא ושאל בדעת אשתו, חזר והסכים.

הרופא הביא את האגרונום שלו, ואף אני הבאתי את האגרונום שלי, ונתקיים הבירור.

בסיכומו אמר הבורר שלי:

"אין ספק שבעלי הפרה סבורים היו כי פרתם הורבעה בתאריך הרשום בתעודה שהוצאה על ידי בעל הפר, במושבה הגרמנית שרונה. הם לא ידעו שפרתם אינה מעוברת. הרופא שבא לבדוק את הפרה לא בדקהּ כראוי, שאם לא כן לא היה טועה. הקונה שילם תמורת פרה העומדת להמליט בעוד חדשיִם. משום האֵמון לבעלי הפרה, המקובלים כאזרחים טובים ביִשוב – זהו מקח טעות, וטעות לעולם חוזרת.” הבוררים באו להסכם שכל ההוצאות חלות עלי, ואקבל רק את שמונים הלירות ששילמתי. קיבלתי את הכסף.

הארכתי במעשה זה בפרה, מפני שנדמה לי שיש בו משהו שהוא מן הסימנים המובהקים של חיי; דומה עלי שחיי עמדו לעתים בסימן" ביש־גדא" או “שלומיאל” או "שלימזל”. ומעשה זה בפרה כמו המעשה בבדיקת־הדם והמעשה בנעל – אלו דוגמאות מובהקות לכך.

בנתיבו של טוביה    🔗

לטוביה מלאו תשע שנים. גופו גמיש, אינו מחוסן ביותר מפני מחלות, ולא כל הלימודים בבית־הספר לוקחים את לבו. הוא קורא הרבה ואוהב תנ"ך ושירה.

טוביה מכּיר היטב את הסביבה ואת מקומות צמיחתם של הפרחים החביבים עליו. הוא אוהב לשוטט בעמק ועל מורדות הגלבוע, ולבחור את הצמחים הנדירים, לעָקרם עם שרשם ולשָתלם בערוגותיו. עשרות מינים לו בגינתו, איריסים מהר הגלבוע, רקפות, כלניות. עשרות מיני קקטוסים, השתולים שורות־שורות באָספו, והוא יודע שמותיהם, הוא עוסק בריבויָם, ומטַפחָם בשקידה, קשרי חליפין לו עם מגַדל קקטוסים מפורסם בחיפה. הוא כבר ניסה להרכיב זנים שונים של קקטוסים על כנות שגידל, והצליח, ההרכבות נתאחו וגם פרחו, ועניין רב לו בגיווּן האוסף, והוא מוסיף לעשות ניסויים בהרכבות.

את חיבור ההרכבה הוא עושה באולרו. חותך בכנת הקקטוס בראשו ומכניס את הרכב ומחַבּרו בקוץ של צבר מקומי. הוא מגן על ההרכבה במעטפת נייר עד שהרכבה מתחברת ומתאחה. הוא מוציא את הקוצים, והזן העליון מקיים עצמו על בסיסו החדש.

טוביה אוהב גם בעלי־חיים והוא מטפל בהם כמו בערוגותיו. הוא אוסף קיפודים המצטנפים ומתחפשים לכדורים דוקרניים בלא רוח־חיים, צופה הליכותיהם ולומד אורח חייהם וצרכי מזונם.

בין הגג והתקרה בעליית הרפת מצאו להם זוג בּזים, מעופות הלילה הטורפים, מקום לבנות קן. טוביה מביא להם מים ומזון והם התרגלו לקבל סעודתם מידו. על עץ האשכוליות מצא טוביה קן תורים ובו אפרוחים קטנים. יום־יום הוא בא להסתכל בגידולם, כיצד יעלו נוצה ומה מזונות מביאה להם לגוזליה הרכים.

בנופו הגדול של עץ הפלפלת שבגבול הגן בנה להם טוביה שובך, והתקין לעצמו סוכת מנוחה לשעות הצהריים, להיות שכן לתורים האוכלות מהאוכל מתוך ידיו. דואג הוא מה יהא עליהן בימות החורף, האם יחזרו לעת דודים באביב אל השובך שבנה להן?

אין דרכו של טוביה להתפאר בהישגיו וביחסו אל החיות והעופות, אך התורים גילו את סודו, רגילות הן לעמוד על כתפו ועל ראשו, ובצאתן לדרכן הארוכה ובשובן הן מוצאות אותו במרכז הכפר ויורדות אליו. זו התיַשבה על כתפו וזו על שערו המתולתל. צחקו עליו הנערים בקנאתם; טוביה אשף הוא, ויודע לשיחת עוף השמיִם.

יום אחד חרשתי בשדה ומצאתי איילה קטנה בת ימים מספר והבאתיָה מתנה לפינת החי של טוביה. הוא חרד לה ועטף אותה, התקין לה יציע רך בצריף והשקה אותה חלב. גדול היה צערו בראותו שאינה טועמת. הצעתי לו להחזירהּ למקום שמצאתיה, שם עוברות איילות מדי בוקר. למחרת יצא עמי לשדה והחזרנו את האיילה הקטנה למקום שמצאתיה.

חשקה נפשו של טוביה בגור כלב, הוא עצמו יטפל בו וידאג לצרכיו. הוא כבר בא בדברים עם אחד ממתיַשבי עפולה, בעל כלבה מיוחסת, זאבה, נתרציתי לבקשתו, והוא הביא משם גורה בת שלשה שבועות, חוּמה, ראשה מוארך ועיניה קטנות ונבונות.

זאבה, קרא לה טוביה. הוא המטפל בה ומידו היא מקבלת מזונותיה. ליד עץ התאנה בנה לה מלונה, וריפד את רצפתה.

הגורה גדלה מיום ליום, עד מהרה היא מתרוצצת בחצר ומלווה את טוביה באשר ילך. בשובו מבית־הספר, עודנו רחוק מהבית, קורא הוא לזאבה והיא דוהרת לקראתו, מכרכרת לפניו כרכורי חן, מכשכשת בזנבה ונסמכת ברגליה הקדמיות על חזהו ללקק את פניו. היא מרקדת לפניו כמבשרת; הנה בא הנאמן לנחלתה. גם לתוך הבית היא חודרת, פותחת את הדלת ונכנסת בלאט, משתטחת ליד טוביה בשעה שהוא מכין את שיעוריו, עוצמת עיניה והוזה. לעתים היא מתרפקת גם עלי ויש במבטה האילם משהו הנוגע ללב, מבט קרוב ונבון של נפש חיה שכולהּ לב.

העץ שנשבר    🔗

מכל ענפי המשק המגוּון אהבתי ביותר את גן עצי־הפרי אשר טיפחתי בחלקתי. יום־יום, בצאתי לשדה ובשובי, איני יכול שלא לסייר בין עצי הגן לראות מה נתהווה בין העצים, שאין יום ואפילו שעה שאין רישומם ניכר בגידולם וצמיחתם. באחד הימים, בשלהי הקיץ, באה רוח סערה עזה ושברה את עץ החבוש שעמד עמוס בפירותיו.

בשובי מהשדה נמשכתי כדרכי להציץ בגן, ועיני הבחינה בחלל. נזדעזעתי למראה שבר העץ הפורה. כשקרבתי לעץ נחה דעתי בראותי שחלק מהגזע עודנו מחובר. מיד רצתי והבאתי משחת עצים ושק פשתן וחוטי גמי. קטפתי את הפרי העומד בהבשלתו, כדי להקל על העץ ממשאו. הרימותי את נופו וסעדתי אותו בסמוכות, חיתלתיו בתחבושת מרוחה משחת עצים והעץ השבור הזדקף והוסיף לחיות בירקוּת עליו. יום־יום הייתי פוקד את העץ ודואג להרוות צמאונו. מהלם השבר הנצו נצרים מכַּנת העץ, למטה מן הרכב. שמחתי על הנצרים הרכים ויִחדתי שלושה מהמשופרים, ואת יתרם הרחקתי במזמרתי. כשנתעבו הנצרים, הורדתי ניצנים רדומים מענפי הנוף השבור ונעצתי אותם כעינים בנצרים, הרכבה מהעץ השבור שנתן פירותיו המשובחות.

בבוא האביב פרח עץ החבוש ברבבות פרחיו הורודים וכיסה את בדיו בירק עלים, וגם חנט את פריו הרב. דאגתי לעץ השבור ודיללתי את פריוֹ. סיפקתי לו כל מחסוריו במים ובדשנים, להשביח קרקע גידולו. ואמנם פירותיו גדלו וענפיו הצעירים שיגשגו.

בבוקר אחד השכמתי לבקר בגן, ומצאתי את העץ במפלתו. התחבושת היתה קרועה ונוף העץ שחוח לאדמה. חשתי במכאובי העץ השבור. באותה שעה הזדקרו הנצרים שהרכבתי עליהם את ניצני העיניִם החיוות והרדומות. קוויתי שהנצרים ימשיכו את חיי העץ לאחר שִׁברונו.

לחומה ומגדל    🔗

המרכז החקלאי קרא להתגייס להקמת “חומה ומגדל” ליִשוב החדש “בית יוסף”, על שם יוסף אהרנוביץ ז"ל, ומכל הישובים נענו לקריאה.

מבעוד לילה גויסו מכוניות־משא להובלת חמרי בנין, קירות לצריפים, פחים לגגות, וכל אחד הכין מעדר ומכוש. אורות הזרקורים מיִשובי העמק מבשרים – "מחר עולים!״ קרני האור המאולמות לאור גדול נופלות על שיפולי הגלבוע, בולשות בין נקיקי הסלעים הקודרים – נתיב יגונם של שאול ויהונתן מוּאר באורנו החדש. לא קינה ונהי אתנו, מגדל וחומה אנו מקימים בימים אלה, ובתוכם נתגונן.

שעות מועטות נותרו עד הבוקר, ואני עומד על משמרתי עד שבאו להחליפני. אני מתנהל לאִטי במעלה הכפר הנח מעמלו.

בצריף נרדם טוביה על הספה בבגדיו, ספר פתוח בידיו. הפשטתי אותו בזהירות לבל יתעורר ונרדמתי על ידו. נתעוררתי לשירת הציפורים בצמרות הברושים העוטרים את גני. הבולבולים שרים כזמירים זה לזה את שירת היום העולה. יצאתי לחצר לסדר כמה סידורים ברפת ובלול, בטרם אצא להצטרף אל מקימי היִשוב החדש “בית יוסף”.

שדות העמק פרושים באד הכחול העולה מדי בוקר מבקעת־הירדן, בגבול הרי הגלעד. מתרוממים האדים ומתפשטים. רחבים השטחים השוממים, עודם ריקים מיִשוב ואדם. האדמה מצפה לנו.

בתחנת־הרכבת בעין־חרוד נפגשנו עם המתכנסים מכפר יחזקאל, מקבוצת גבע ומעין־חרוד, עמוסים כלי עבודה ושקי מזונות. מתוך הרכבת שבאה מחיפה נישאת שירה, קריאות שמחה של מתנדבים, חברי מושבים וקיבוצים מהעמק המערבי.

נכנסנו לקרונות, קורנים הפנים שזופי השמש, מזוּכּכים באור סבל הימים. הרצפלד מהלֵך מקרון לקרון ושירתו מלכדת את הכל, מניעה כביכול את גלגלי הרכבת היורדת אל עמק בית־שאן. הרצפלד מלמד את החברים את שירו החדש, שיר ומנגינה שכּמוֹ נתחברו ליום העליה והכיבוש. הוא שר ואנו שרים עמו:

שׁוּרוּ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ,

מָה גָדוֹל הַיוֹם הַזֶה,

אֵשׁ יוֹקֶדֶת בֶּחָזֶה.

וְהַמַחְרֵשָׁה שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָׂדֶה,

אֵת, מַכּוֹשׁ טוּרִיָה וְקִלְשׁוֹן

הִתְלַכְּדוּ בִּסְעָרָה,

וְנַדְלִיקָה שׁוּב, שׁוּב אֶת הָאֲדָמָה

בְּשַׁלְהֶבֶת יְרֻקָה.

והשירה המלוכדת עולה כתפילה. קורנים פני השרים, פנים שזופי שמש וחרושי קמטים, מאירות ומבריקות העינים באמונת המעשים הנועזים, מעשי כיבוש מתוך עבודה ויצירה.

בתחנת בית השיטה ירדנו, ובמכוניות שהמתינו לנו הוסענו מזרחה אל המקום הנועד להקמת “חומה ומגדל”. בבואנו למקום כבר פגשנו חברים רבים שהקדימו ובאו לפנינו מבעוד לילה – חברי קיבוצי עמק-הירדן, אנשי כינרת ודגניה. גם המכוניות העמוסות כבר היו בשטח וכבר החלו בפריקתן, והשטח נראה לפנינו כשהוא מכוסה קוצים ודרדרים גבוהים כקומת איש. כסימן טוב לכח צמיחתה של אדמת הבור ראינו את הקוצים. מקרוב נראו לנו ההרים, הנה הר “כּאוּכּבּ אל האוא”, אשר דרכו עובר צינור הנפט מעיראק לחיפה. מוּכּר לנו מאוד ההר הזה, אשר בו מפוצצים אנשי הכנופיות הערביים לעתים קרובות את צינור הנפט, ובלילות האפלים נראים לנו להבותיו מרחוק.

החברים המומחים מהקיבוצים, שכבר התנסו בעליות בימי החירום, ניצחו על העבודה שחולקה בין קבוצות שונות. המטענים נפרקו מהמכוניות וסודרו כל חלקי המִבנים המסומנים מראש לצריפי המגורים, לחדרי־האוכל, וכן כל חלקי השלד למגדל הגבוה ולקירות החומה, כל חלק ויִעודו בבנין. הקוצרים בחרמשים כבר החלו לכַלות את שדה הקוצים והדרדרים, ואחריהם אוספים החברים והחברות בקלשונים ומפַנים את הקוצים מחוץ לשטח המיועד לבנין היִשוב החדש. הלמוּת הפטישים נשמעת במרץ בידי האנשים המחברים את השלד של המגדל מזה ואת שלד שני הצריפים מזה. אך חוּבּר השלד של המגדל הגבוה, ועשרות זרועות מצטרפות, ובקצב מאוחד של מאמץ משותף מתרומם המגדל וניצב על מכונו.

גם את קירות החומה ממלאים החברים והחברות בסלים של אבני החצץ שהובאו במכוניות, ועל ידי כך נוצרת חומת מגן בפני כדורי אויבים. העבודה נמשכת כל היום, ויקר כל רגע. החברות המכינות את הארוחות מגישות משקה חם לחברים בשעת עבודתם, כריך לחם וגבינה, ירקות ופירות.

העושים במלאכה מלוכדים כבעבודת הקודש, ותיקי ההתישבות העובדת וצעירי חלוציה. אנשי המושב והקיבוצים מוארים באור היום הגדול. עוד מעט והשמש תרד ותשקע, והיִשוב כבר יעמוד על מכונו.

מרחוק נראית הרכבת המתקרבת בדרכה מחיפה לצמח. פתאום הזעיק הרצפלד את כולנו: “בואו, חברה, ונעצור את הרכבת!”

הוא רץ ראשון ואנו אחריו. התייצבנו ליד פסי הרכבת כשאנו מנפנפים בידינו, אחדים הורידו חולצותיהם המיוזעות וניפנפו גם בהן. נהגי הרכבת פתחו בצפירות ממושכות כמזהירות אותנו מפני הסכנה, אך נוכחנו שהרכבת המתקרבת מאִטה בכל זאת את מהלכה, ואמנם היא נעצרת בקרבתנו. גל של שמחה עבר את כולנו.

הנהגים, שהיו מכוסי פיח, ירדו מן הקטר, והם תמהים למראה עיניהם. תמהון של מבוכה לשמחת היהודים, שהתבטאה בהגשת כיבוד של פירות ועוגות. מוזר היה להם לראות את היִשוב החדש שצמח במשך היום, ונבוכים היו מהפגישה האנושית האופפת אותם.

ביקש הרצפלד מדובר הערבית שלנו להגיד להם, שבמקום הזה תיקבע מעתה תחנה חדשה והיא תיקרא “בית יוסף”.

משכו הנהגים בכתפיהם והתנצלו: אנחנו רק נהגים פשוטים. חשבנו כי אסון קרה כאן ועצרנו. התחנה החדשה תקום במקום הזה אם נקבל את ההוראות מחיפה או מירושלים.

תפס הרצפלד את ידו של הנהג ואמר: עד שתבואנה ההוראות משם נעשה לכם כאן סימן, נתקע לכם עמוד ולוח ותתרגלו להתעכב כאן, כדי שתדעו שזו תחנת בית יוסף.

צחקו הנהגים והניעו ראשם בהסכמה.

ועתה חבריה, אמר הרצפלד, נשיר לכבוד התחנה החדשה את שירנו החדש:

שׁוּרוּ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ,

מַה גָדוֹל הַיוֹם הַזֶה…

היתה השירה מהדהדת כשהנהגים נפרדו מעמנו.

חזרו ועלו לקטר הרכבת, צפרו צפירה גדולה והמשיכו דרכם לצמח.

עם ערוב היום הוּארו הצריפים. כמה מן החברים כבר עמדו על המגדל ושמרו, ומהם כבר התכוננו ליום מחר, להתחיל בבנין היִשוב “בית יוסף”.

לאחר המשבר    🔗

זה ימים אחדים לאחר העליה לבית יוסף שעייפות מרובּה ירדה עלי. ימים לוהטים של שלהי הקיץ, רעייתי עם דודיק ילדנו נסעו לירושלים אל אמהּ הזקנה שחלתה. בלילות אני יוצא לשמירה, ועלי לצמצם עבודתי במשק, להלקיט לעופות, לחלוב את הפרות בוקר וערב, לפַנות את הזבל, להוביל את החלב למחלבה, ולצאת אל השדות לקצור מספוא לרפת.

טוביה מאחר לחזור הביתה, נוחה לו העזוּבה השוררת בו, והוא שמח כי בן־חורין הוא לסייר על הגלבוע ובנחלי הבִּצות בסביבה ולאסוף צמחים לגינתו. בלילה אחרון חשתי פיק ברכּים וסחרחורת, כשניצבתי על משמרתי בעמדה הדרומית של הכפר.

אורות זרקורי המשקים הסמוכים במזרח האירו את נקיקי מורדות הר הגלבוע. השעות נמשכו בעצלתיִם עד לחילוף המשמרת ואני נאבקתי עם חולשתי עד הבוקר. כשירדתי ממשמרתי והגעתי לביתי, העמדתי את רובי במקומו ויצאתי לחצר לחלוב את ארבע הפרות, ולהלקיט לעופות.

פתחתי בחליבת פרה קשה לחליבה. כשישבתי על השרפרף הנמוך והתחלתי לחלוב,, כיסתני זיעה קרה וחולשתי גברה. חדלתי לחלוב קמעה. הפרה חשה בחליבתי המשונה, וזזה בעצבנות על מקומה. השענתי ראָשי אל בטנה, סמוך לעטינהּ, ולנגד עיני מסתחררות אלפי נקודות אש. כן ארכה שעת חליבתי ובשארית כוחי סיימתי מלאכתי. סיננתי את החלב לכד והכנסתיו לצריף. טוביה עוד ישן. השלתי את בגדי העבודה ושכבתי על הספה רצוץ, ולהט חומי עולה, עד שנרדמתי. כשביקשתי לקום בצהרי היום לקול געיותיהן של הפרות הצמאות, חשתי בסחרחורת ובחולשה. חזרתי ושכבתי מתוך הרגשת אין אונים־ובדידות. וחשתי בוַדאות מחלתי, כשהחום עוטפני בערפל של הזיה, כאילו נתפרקו האזיקים ונשרו מעלי ואני פטור מחובות עשיה, ממצווֹת חובה לחיי חברה, מביתי המעורער אשר בניתי, כאילו טובה לי הבדידות הכפויה עלי. לפנות ערב חזר טוביה ונפתע בראותו אותי שוכב מכוּוץ בלהט חומי.

״מה לך, אבא? חולה אתה?"

"כנראה, יש לי חום. הוֹצא את הפרות לחצר וישתו. ואחר־כך תזמין את הרופאה.”

הלך טוביה והוציא את הפרות לחצר והלך לקרוא לרופאה. לאחר שעה קלה שמעתי את צעדיה הכבדים של רופאת הכפר. כשהתקרבה לפתח הצריף השתעלה כדרכה את שיעולה המיוחד, כמודיעה על בואה.

"מה לך?” אמרה. "לא יפה, גם אתה בחולים?” מיששה ראשי והושיטה לי מד־חום. שאלה על רעייתי, בדקה אותי ונרתעה.

“לא טוב,” אמרה הרופאה.

"מה לא טוב?” שאלתיה. "חזרה הקדחת?”

חייכה הרופאה ואמרה: "מין קדחת, אבל מחלה אחרת.”

"כמה זה יימשך?”

"מה, אין לך זמן? לכם אנשי המושב אין זמן. לוּ ידעתם גם לנוח קצת – אין לכם מנוחה, לא בלילות ולא בשבתות. לכן אתם חולים. לא טוב שרעייתך אינה בבית. עלי להכניסך תיכף לבית־החולים הממשלתי בחיפה, לפי כל הסימנים יש לך טיפוס הבהרות, זו מחלה מִדבקת, וזה ענין רציני.”

אמרתי לה, שלא אוכל לעזוב את הבית כל עוד רעייתי בירושלים.

“אני את חובתי מוכרחה למלא,” אמרה הרופאה ויצאה מהחדר.

באחד הימים, כשירד חוּמי, ראיתי עצמי מאושפז בחדר גדול שבו שכבו חולים ערבים וביניהם גם יהודים אחדים. ריח הליזול והקַרבול עלו באפי. האחים והאחיות במדיהם העידו על טיב המקום, ונתערבבו בהכרתי המטושטשת, כאילו חזרתי ממסע ארוך, כשדמדומי הזיות מלוּוים מראות נוף פלאיים וצורות ענקיות כהרים ותהומות.

באותו בוקר הבחנתי בראשונה בכניסתם של אחי מרדכי ואחותי נחמה. ברטט ניגשו אל מיטתי והבחינו שחזרה אלי הכרתי ובשינוי הגדול שחל בי לאחר הלילה. ניגשה גם האחות הרחמניה בסינר הלבן, ובישרה להם שחלף המשבר במחלתי וכאילו גילתה גם לי שזכיתי בחיי.

חשתי באפיסת כוחות והבטתי אל אחי ואחותי המביטים בי בעיני רחמים ותוגה גדולה. נחמה אחותי, שבאה מקבוצתה בעמק, סיפרה לי על רעייתי והילדים ועל שלומם. רעייתי עדיין אינה יכולה לבוא. פועל שכיר עושה את העבודה הדרושה במשק. היו הדברים שסיפרה קרובים ללבי, אך דומה היה כאילו באו ממרחק. מהם נודע לי שהם נמצאים ליד מיטתי יום־יום וזה היום התשיעי.

כשחלפו שלושה שבועות מיום כניסתי לבית־החולים, נשארתי החולה היהודי היחיד בחדר החולים. התחלתי להרגיש באפרוריתו ובזַרוּתו של המקום. בית־החולים על ריחותיו החריפים, האחים והאחיות שהם מבני עם־הארץ, החולים החדשים שהובאו בימים האחרונים, מהם פצועים מתאונות־דרכים והם נאנקים ונאנחים ואינם יכולים להסיח דעתם ממדויהם. בקצה החדר שכב אסיר פלילי חולה אנוש, ולמראשותיו משמר מזוין, שהיה מתחלף בבוקר ובערב. ריחמתי עליו. שלושת השבועות של מחלתי התישו את כוחותי. גופי כחש מאוד, קשה היתה עלי ההליכה ועמידתי עדיין אינה איתנה. מיטתי ליד החלון, ומשם אני רואה את נוף מורדות הכרמל, בנינים בעלי גגות מזרחיים וקטע מן הים הכחול. בהרהורי אני חוזר אל קִני ואל ילדַי שלא ראיתים מיום שחליתי. עגומה נפשי שרעייתי לא באה כל הימים האלה, ועל הנֵטל הכבד והמרירות הקשה שהיא נושאת בנפשה, וממילא על המועקה והעגמימות השורים שם על ביתי בעמק.

לעומת זה רגשה נפשי לשובי אל החיים, למרפא שמצאתי בבית ישע זר זה, ולאחי ולאחותי שפקדוני בימי מחלתי.

יום אחד באה אחותי נחמה ובישרה לי כי הושלמו כל ההכנות ליציאתי מבית־החולים, וכבר נקבע לי תור להחלמה בבית־ההבראה “ארזה” ליד ירושלים, וכבר מצפים לי גם בבית אחינו מרדכי בתל־אביב.

“הבטחתי לך שאקנה לך נעלים,” אמרה אחותי. "בימי מחלתך דרשת שנקנה לך נעליִם. טענת, שרק נעלים חסרות לך, כדי שתוכל לקום לעבודה. והנה הבאתי לך נעלים חדשות קלות. הנעלים שנעלת נעלי־עבודה כבדות הן, ותנוח דעתך. עוד תנעלן בשובך לעבודתך.”

הלכה אחותי למחסן והביאה לי את בגדי. בירכתי את שכני החולים ואת האסיר הדווי, את האחיות והאחים, ויצאתי עם אחותי מבית־החולים.

אני נוסע לבית אחי. חמש שנים עבד מרדכי בקבוצת גבע, והיינו קרובים זה לזה. ואז קרא לו ברל מן הקבוצה בעמק לעבודה תרבותית בקרב הנוער. כאדריכל של תנועת העבודה, שהיה מניח אבני יסוד, ביקש ברל לשתף את מרדכי בהקמת מוסד חדש לתרבות.

ביתו הקים עם בחירת לבו רוחמה, בת למשפחה נאצלה. אביה היה הרב מפלוצק, והיא בת־תרבות ענוגה, אחות רחמניה במקצועה, ועתה אם ורעיה נאמנה למרדכי אחינו.

בבואי לתל־אביב הקביל אחי את פני והביאני אל מעונם, שהיה ברחוב צדדי בקצה העיר. במאור של שמחה פגשו אותי רותי בת השלוש והרעיה. היא דיברה בשבח גופי החסון שעמד לי בחוליי. דיברה כאחות רחמניה מוסמכת היודעת פרק ברפואה, ויעצה לי דרכי זהירות בהחלמתי.

הוּשבתי לשולחן עם כיבוד של יין ועוגיות. אחי הראה לי את ההגהות של “ספרו החדש” "בין אדם לקבוצה”.

רותי הקטנה ביקשה להנות אותי ממנגינות הפטיפון ומשכה את אבא’לה כשהיא מבקשת שינגן ב"תיבה”.

נענה לה אחי ופתח את התיבה הקטנה ושם עליה תקליט. סובב את הארכובה, וצלילי מנגינת “פר גינט” התפשטו בחדר.

ישב אחי על הכסא הסמוך לפטיפון, ורותי הקטנה משעינה את ראשה המתולתל על ידיה, עוצמת עיניה התכולות וכולה קשב לנגינה.

הצצתי בעלי ההגהות של ספרו, ומן השורות עלו צלילי מנגינתו של אחי, והתמזגו עם הצלילים הנוגים של "פר גינט:

"כמה תעתועים, עד אשר אדם מוצא את נתיבו. אולם סוד החיים גדול מכל תעתועינו ומוליך אל אשר נצפן לכל אחד מאתנו. ובמעבר שלנו מן התלוש אל המחובר, עד שהאדם קונה לו מקומו בארץ. ואת ההרגשה שהוא בביתו: עד שהוא קונה מולדת לנפשו. בפרפורי עוִית ובמכאובים קשים באה הקליטה. מפעם לפעם אוחזים המכאובים את הנפש כמו בצבת, אוחזים ומרפים, פוסקים ומתחדשים, האדמה תרעד תחת הרגליִם לא פעם גם במקום הנראה לך כבר כחוף אחרון.

“נשמה זו השוכנת בנו, בצר לה מאוד, הרי היא מצטנפת וצוללת לה אי־שם, ומתהלך אדם כגוף קיים ונשמה פורחת. אדם מת מתהלך. עד בוא שעת רצון, עצב עמוק, רחמים נעורים, ועדנה מחלימה בכנפיו. אור בוקע ומגולל נתיבים חדשים ושוב העולם ניתן בלב, והוא מתחיל לחיות חיים פועלים מחדש. הוֹגה במעשה שתחת ידו וחוזר מחדש שכם אחד עם הכלל אשר לפניו.”

כמה קרובים הצלילים וניב האותיות המבטאות רחשי לבי. והדמעות שביקשתי לכבשן עלו מנבכי נפשי הנסערת בפינתו המוארת של בית אחי.

 

חלק שלישי: עודם פורחים    🔗

בנוף הכרמל    🔗

שלושה חדשים עברו מיום כניסתו של טוביה לבית־הספר המחוזי ביגור. לפני חודש מלאו לטוביה ארבע־עשרה שנה.

מיום שנכנס לכיתה נמוגה אותה ענוּת תוגה שהביא עמו מהכפר, והיה חש יום־יום בצמיחתו בסביבה החדשה.

קודם שהכיר את חבריו החדשים בכיתה ובפנימיה ואת מוריו מחנכיו, שמח לנוף החדש שנגלה לעיניו, לרוכסי הרי הכרמל ולנקיקיו המיוערים עצי חורש ירוקים, שהבטיחו לו חדוַת גילויי תעלומות צמחייתם, והיה מצפה לעולמות חדשים הצפוּנים לו בהרים רבי ההוד. ריחות הבניה עדיין לא פגו מבית־הספר ונתמזגו עם הרוח הטובה שהיתה שׂוררת בין המורים והתלמידים, מהם בני הקיבוץ ומהם נערים ונערות שבאו ממקומות שונים בארץ להמשיך כאן לימודיהם בקִרבת הקיבוץ הגדול יגור. המורים היו מַשרים אוירה טובה בפשטוּתם ובשותפות הנלהבת של ימי בראשית במוסד של חינוך ותורה, וביִחוד לקח את לבו של טוביה יהודה שרת, חבר הקיבוץ, ושיעוריו בתנ"ך ריתקו את טוביה אליו בהערצה, כאילו האיר באור חדש את ספר־הספרים. יהודה היה בא אל הכיתה בבגדי עבודתו בשדה, רחב כתפיִם ובעל גוף חסון. פניו שחומים ומעיניו קורן אורם של עמקי נפש. בפשטוּת נהג ובאצילות רוח. משיעוריו בבית־הספר היה חוזר אל העבודה במשק. בלילות היו צלילי כינורו של יהודה בוקעים מקצה שכונת הקיבוץ. וכבר הבחין טוביה, כיתר חבריו, במנגינות המקוריות שהלחין יהודה, בין שאר צלילים שפרט על כינורו.

חברו הראשון של טוביה היה אסף,¹⁵ בן למשפחה עובדת שישבה במושב בעמק, סמוך לעפולה. ולאחר שנים עברה המשפחה לקיבוץ יגור. אסף היה בן גילו וכיתתו של טוביה, גבוה ממנו, נער בריא ועליז. היה עובד חצי יום כעוזר לרועה הדיר במורדות הכרמל. אסף היה מסַפר לטוביה על ימי המעבר הקשים לו כשעזבו הוריו את המושב, ועל צער פרידתו מחבריו שגדל עמהם בילדותו. “כשהגענו לקיבוץ וראיתי בפעם הראשונה את הר הכרמל,” סיפר לו אסף, "לא גרעתי עין ממנו כל היום. שונה הכרמל מכל ההרים שראיתי בארץ. הר הגלבוע והרי נצרת ערומים וחשופים רוב חדשי הקיץ, ואילו הר הכרמל ירוק כל השנה ומורדותיו מכוסים שיחים ועצי חורש.” מיד הכיר טוביה באסף את חברו. הוא נלווה עמו בסיוריו בהר הכרמל. בשבתות היו יוצאים יחדיו, וטוביה מדריכו בלכידת פרפרים לפי צבעיהם, מלמדוֹ לתפוס ציפורים ולחנטם, ולאסוף צמחים שונים.

תחביבם של טוביה ואסף עורר את תשומת לב התלמידים, ורבים נצטרפו אל השניִם. גם המורה המחנך כרמל שמח לחוג חובבי הטבע שריכז טוביה, ומסר לרשותו חדר מיוחד לאוסף החי והצומח מן הסביבה. המעבר החריף שחל בחייו של טוביה נתבלט בחדשים אלו, בהתבגרותו וברצונו לקבוע בעצמו מה עיקר לו ומה אינו עיקר בתלמודו. פעמים היה פורש אל ההרים ומושך אחריו את חבריו אסף ויצחק זמיר,¹⁶ ושעות רבות היו עסוקים בציד פרפרים בין סבכי העצים, ותמיד היו חוזרים ועמהם תגליות. יום אחד הביא טוביה סלמנדרות שמצא בבריכות המעין הסמוך לכפר הדרוזים, והדבר היה למאורע גדול.

בחדשים הראשונים ביקרתי את טוביה בבית־הספר המחוזי. פגישותינו היו רווּיות שמחה וצער. לא שמעתי כל מה שהייתי רוצה לשמוע מפי טוביה המאופק. מפי מנהל בית־הספר שמעתי את שבחו של טוביה ועל סגולותיו המיוחדות וידיעותיו הרבות, ועל התענינותו הלוהטת בחי ובצומח. והיה מראה לי את חדר הטבע עם הממצאים שאסף טוביה. הוא לא נמנע מלספר גם על הקשיים שטוביה גורם לו. קשה לטוביה לשמוע כל הערה הנראית לו כפוגעת בעצמיותו. ובכל זאת חוזר טוביה לעתים קרובות ומתַקן את הטעון תיקון. טוביה זכה באהדתם של מנהלי ענפי המשק בקיבוץ, ובעזרתם העשיר את חדר הטבע וציידוֹ בלוחות ובאצטבאות. כן רכש צנצנות גדולות וקטנות לאוסף של נחשים ובעלי־חיים אחרים. חדר־הטבע החל למשוך את לבם של רבים מן החברים המבוגרים שבקיבוץ. טוביה ואסף היטיבו לנגן במפוחית, ויש שהיו מרַכּזים סביבם את החברה ושירה היתה מתלכדת מסביבם.

היה ערב נגינה ושירה דוחה את החיכוכים וההתנגשויות שהיו מנת חלקם בערבים בצריפי מגוריהם. היה יצחק זמיר הרציני, הקובל תמיד על ההתפרעויות, מדגיש ואומר: "הנה כאלו יכלו להיות הלילות שלנו.”

היה מתעורר גם חיים בן־דור¹⁷ כשהיתה רוחו עכורה, ואומר, השעות הטובות שלנו הן בבית־הספר, שם יש לנו גם שעות של שמחה, אבל כשאנו באים לפנימיה, הכל מתהפך כאילו אנו נופלים מאור לחושך. לשֵמע דברי חיים בן־דור היו הנערים מחייכים. הם הכירוהו כשונה ומשתנה ועובר משעות רציניות לתעלולים סוערים. טוביה נמשך אל חיים בן־דור כי הרגיש בו נפש סוערת, רגישה ועמוקת לבטים, וחש שגם בתעלוליו הסוערים אינו מוצא מרגוע לנפשו. וטוביה שׂמח כשמסרו לשניהם חדר קטן למגוריהם. טוביה עוסק היה בעניניו וחיים לא היה מפריע לו. קשוב היה טוביה לשיחה של חיים על ספרות, שהיה צולל בה וטועם מטעמם של יוצרים גדולים. מרבה היה חיים בקריאה, ובטוביה מצא רֵע מקשיב. ביִחוד היה חיים מרבה לשַׁתפו ברשמיו מיצירות י"ח ברנר ורומן רולן. חיים בן־דור דבק בטוביה, שכבר נהיר כלשהו ממחוז חפצו בעולם, והוא שותף לשמחותיו הקטנות והגדולות. הוא אף היה מתבדח באזני החבריה ואומר: “יסדנו עוד חדר טבע. פשפשים יש. זבובים יש. זוג ציפורים מקננות בתקרה ונכנסות תמיד בחצי החלון הפתוח. אני וטוביה, גם אנחנו נמנים עם החיות. בכל־אופן, לפי שלשלת היחסין. עכשיו אנו מתכוננים להביא חתול וכלב ועכברים” – והחבריה צוחקים בכל פה.

ביקוריו של טוביה בבית שבכפר היו מעטים. צר היה לו על השבתות שהיה מועיד לסיוריו בכרמל ובסביבותיו. אך כשהיה בא למשק אמו, היה עוזר לה בבוקר לתלוש את עלי התרד ולמלא בהם את התיבות. חש היה שכל עגמת נפשה ומרירותה היא משקיעה בעבודתה, ומאז צאתו ליגור הרחיבה אמו את שטח גן הירק וכבר נתפרסמה בשיאים של תוצרת. את מחצית יום השבת מקדיש טוביה לעזרת אמו במשק, ובמחציתו השניה אינו מוותר על סיור בהר הגלבוע, גם כשהשמים מעוננים והגשם יורד, אין הוא נעתר לבקשת אמו, והוא עולה להר ויורד אל שלוחותיו בסבך הפינות הידועות לו, שצומחים שם האיריסים האהובים עליו. יש שהוא חוזר במטענו כשהוא רטוב מאוד בערוב היום. ולעת בוקר חוזר ברכבת הראשונה אל נופו של הכרמל.

שנת לימודיו הראשונה של טוביה בבית־הספר המחוזי ביגור היתה שנה רבת גלויים, ובה חש בגידולו ובתוספת כוחות נפש. כשמואל בשילה שמע את הקול הקורא לו מן העולם המופלא של הצומח והוא מוכן ומזומן לעבודת הקודש בתעלומת הסוד האלוהי בטבע.

בסוף שנת הלימודים נפגש טוביה עם הד"ר זהרי מן האוניברסיטה העברית בירושלים. במורדות הר־הכרמל נפגשו. הד"ר זהרי כבר שמע על הנער בן החמש־עשרה, ונתרשם ממנו כשהוא מקפץ בין הסלעים ורשת פרפרים בידו האחת, ובשניה מיני בצלים וצמחים. גם חבר תלמידיו של הד"ר זהרי, שבאו עמו לסיור לימודי בהר־הכרמל, נתרשמו מבן הכפר השופע ידיעות על צמח פלוני ועל ציפור אלמונית, על איריסים שאסָפם בין סלעי הרי הגלבוע, בהרי נצרת ועל גבעת המורה. ביקשוהו הד"ר זהרי ותלמידיו שיתלווה עמהם בסיורם, וטוביה נענה לבקשתם.

בפגישה זו נתקשר טוביה למורה ולחוקר הצמחים. גם הד"ר זהרי הבחין בנער שעיניו חותרות למעמקים, והוא חש בצמאונו אותה סקרנות המצמיחה חוקרים נדירים. ומאותה פגישה נתקשרו ביניהם קשרים, וטוביה התכתב עמו, והיה מסַפר לו בכל מכתב על תגליותיו. גם עם התלמידים שהיו עם הד"ר זהרי התקשר טוביה, וגם עם בנו של הד"ר זהרי, הלומד בגמנסיה הירושלמית, ועם יעקב וַרמַן – אספן של בעלי־חיים המכיר שמותיהם של הזחלים למיניהם, ואף לו אוסף של בעלי־חיים בירושלים.

יעקב ורמן מצא ענין באוסף של טוביה, וטוביה הציע שיחליפו דברים בכתב וילמדו זה מזה. סיפר על הנחשים שאסף, ואיך הוא שומרם בשלֵמותם אחר מותם, אף כי לא נהג להשאיר באָספו נחשים מתים, מלבד מינים מיוחדים, כמו הצפע. את הנחשים הוא מגדל כל השנה כדי להסתכל באורח חייהם, ועם החופש הוא משלח אותם לחפשי.

טוביה כבר קשר קשרים עם מנהלי המכון הביאולוגי בתל־אביב, ולמד הרבה מהם. ונחשים רבים, שהמכון הביולוגי נזקק להם, הביאם טוביה בעצמו אל הדוד יהושע מרגולין ואל הד"ר מנדלסון.

טוביה חיפש וגילה אנשים שאפשר ללמוד מהם. כך גילה אספן נודע של פרפרים שהביא אוסף עשיר מחוץ־לארץ, וטוביה למד ממנו דרכי שמירתם והגדרתם. וחדר הטבע בבית־הספר המחוזי ביגור התעשר באוסף הצומח.

יום אחד הביא טוביה שלל רב: במרומי הר־הכרמל מצא עשר סלמנדרות בלתי שכיחות. כאשר הלך לחפש אחר החומט חסר העפעפים, שהד"ר מנדלסון מהמכון הביולוגי ביקש ממנו למָצאו בשביל המכון, מילא טוביה את בקשתו ולא הכזיב. הוא תפס חמישה חמטים, וכן את החומט העינוני, ומהם השאיר גם באוסף הטבע של בית־הספר, ולמד את התנאים המיוחדים לגידולם. את החומט חסר העפעפים היה מאכיל בעש הדונג – פוצע את זחל העש ונותן לחומט למצוץ ממנו. את החומט העינוני היה מאכיל זחלי זבובונים, ואת הטריטון הארץ־ישראלי – עש דונג ושלשולים.

בשנה השניה ללימודיו התבגר טוביה. קומתו גבהה, התקדם בלימודיו, אך לא ויתר על סיוריו באזורי הסביבה והיה נעדר מכיתתו שעות ואפילו ימים. אולם ידע למלא בלימודים מה שהחסיר בהעדרו, ונהירה לו מטרתו בלימודיו. בטיוליו ובסיוריו היה טוביה אוסף ומגדיר את הצמחים שליקט, ומסכם את תוצאות הסיור במשפטים קצרים ותמציתיים, לעתים גם חטופים, כשרטוטים חפוזים, על אזור שעבר בו, על צמח נדיר, או בעל־חיים שנקרה בדרכו. היו אלה קוי יסוד ראשונים לבנות עליהם בבוא היום. עין החוקר ביכרה את התיאור הטופוגרפי, תיאור יבש של הצומח והחי, אך יש ופורצות מלים מספר והן שירת נפש שכורת יופי.

וכך נרשמו שורותיו על אחת הפינות בהר־הכרמל:

“אילו נכנס אותו מישהו לאותו אפיק הוואדי הנסתר בכרמל, זה החבוי בסבך הרמנוס והאלונים, ישטח על מצע הטחבים ויזין את עיניו בגזע הקטלב, יחוש את דם החיים הסמויים בגוני הגזע החסון, יראה בו את חילוף האורות המתמיד, אותו ברק ארגמן עם בוקר יום ההולך והופך אדום ואחר נמוג כתמונה רחוקה בהיחבא קרני השמש במסך העצים; ובהתעוררו פתאום מהזיית החלומות לקול צליל דוקר ונישא של “שחרור” שעבר בסערה והנה לשֵמע קולות הפחדים לבשה פינה הסתר דמות אפילה, מטילת פחדים, ואחר ישוב וישקע בתנומת קסם לקול צלילי החמודות של “אדום החזה” המקפץ לו מסביב לתחום פינת נחלתו. או אז ירגיש הוא כאותה ציפור קטנה. כי אין פינה נאה מזו בעולם! אחר תיעלם המנגינה ובהשתלט שנית רשרוש העצים יבלע בעינו את פרחיו הורוּדים־ענוגים של שום נפלא, ורגשות שונים ימלאו אותו בידע ששום זה, היחיד והמיוחד, גדל אך במקום הזה ואינו נמצא בכל חורש אחר על פני תבל כולה; אחר יקום ממצעו, יזחל בינות הסבך לפינה ההיא, במקום שמֵי בדולח נקוו בגב סלע השיש החלקלק. ומעל יפריח המורן במעטה שלגים, ואף שצמא הוא לא ידע לאן לפנות תחילה, אם למים הצחים או לבושם העץ. ואחר יפנה פתע לתמונת הצללים אשר בראי המים, ושם, בינות לכוכבי פרחי המורן שנפלו והיו צפים על המים כפתיתי שלג מפזזות, תיראה דמות העץ מרפרפת בהדרה, ואז ישקיע את ראשו באגן המים לפני ולפנים, כרוצה לגמוע את ברק המים עם חמונת הקסמים ופרח המורן גם יחד. ובנטשו את המקום ירגיש כי קרני השמש מרצדות בצמרות האלון מפאת מערב, והלילה הנה זה בא. ואז ייזכר פתע כי מבוקשו עוד טרם מילא, והלא הוא לחפש את צמחי הזכריני העדינים יצא. ונדמה היה כי זה המקום היחיד בעולם הראוי להיות מקום סתרם, והוא עוד טרם מצאם עד כה, ואז יחטט בינות לעצים ויראה קהל פטריות נפלאות בצבעיהן.”

כוחו של דונם    🔗

אחר עקירתי מביתי ומשקי בעמק, נקראתי על ידי היצרנים החקלאים לתפקיד מנהל המחלקה להגנת התוצרת העברית.

הימים ימי המאבק בספר הלבן ובגזירותיו על העליה, והיאחזות ביִשובים חדשים, ימים שהכנופיות הערביות מאיימות להדק עניבת חנק של חרם כלכלי על היִשוב העברי, ולשים מצור על ערים ומושבות גדולות, כדי להרעיב את יִשובנו. נדרשנו לבַצר את הגנתנו גם מעבר לגבולות התאחזותנו, בשדות ובדרכים, ולהרחיב את שטחי הייצור במזונות ולספקם לישוב בכל שעת חירום. ידענו שתוצרתנו אינה מוגנת בחוקי מגן על ידי השלטון הבריטי, ולהיפך, הגבולות מסוריה מלבנון ומעֵבר לים פתוחים להכניס בהם כל תוצרת חקלאית המיוצרת בארץ, ולא היתה דרך אלא להרחיב את הייצור בכל ענפי המשק החקלאי, ולהתגונן בכוחות עצמנו, אפילו מפני החוק.

באחד הבנינים מימי ראשית בנינה של תל־אביב, ברחוב על שם לילינבלום, היה משרד המחלקה החקלאית. מכאן נערכו הפעולות להגנת התוצרת החקלאית בשוקי העיר.

הסכמים נחתמו עם סוחרים וסיטונאים, להעדיף במסחרם את התוצרת העברית על פני התוצרת הזרה.

יום־יום היו יוצאים מפקחים ומפקחות לשמור על זכות הבכורה לתוצרתנו. נדרשנו לפעולות הסברה, וקיימנו את הסברתנו בארגוני נשים, בבתי־ספר. הפעולות נעשו לאור ערכי המדינה בדרך, שכן קרובה השעה שנקח את גורלנו בידינו. יום־יום הזהרתי את המפקחים ותבעתי מהם נקיון כפּיִם והימנעות מאלימות שסופה כשלון.

בשכונת הפועלים ע"ש בורוכוב רכשתי דונם אדמה. השטח היה נטוע עצי הדר שהוזנחו ונתיַבּשו, והמגרש מוקף ברושים גבוהים. לחלקת האדמה נמשכתי כאל חוף הצלה, לקיים קשר עם ניר וערוגה, עם צמחים ועצי־פרי.

נשתחררתי לשבוע ימים והתחלתי בכריתת הברושים ובעקירת העצים היבשים. נתעוררו בי כוחות רדומים, והארכתי בעבודתי יום־יום. לאחר עקירת העצים שׂרפתים ופיזרתי את האֵפר על פני השטח, ויִשרתי את פני הקרקע.

בכספי הלוָאה שקיבלתי בניתי בית מגורים צנוע. משנסתיימה בנייתו, נטעתי בחלקה מטע עצי־פרי צפוף ומגוּון, עצי־פרי מאזרחי הארץ, נשירים וגם סוּבּטרוֹפּיים. לימים לא היה בחלקה שעל אדמה שלא נוצל.

כל העבודה בגינת עצי־הפרי נעשתה בכוחותי בלבד. בשעות הבוקר המוקדמות קודם שיצאתי לעבודתי בעיר, הספקתי לעשות את העבודה הנדרשת אותה עונה – השקאה, עידור וריסוס. גן העצים הפליא בצמיחתו הרעננה. התרוממו העצים ונתרחבו נופיהם. האבוקדות, המנגו, הגויאבה והאנונה. גם התפוחים והשזיפים והאגסים כבר הניבו פירות יפים. שטח הגדר המקיף את הגן שתול שיחים של פטל, גפנים וקטנבילה, המניבים פירות.

סל הפירות אינו מתרוקן כל ימות השנה, ועודפי הפרי מסייעים לשלם חובות ולמחיה.

בשנים הראשונות גידלתי גם ירקות ופרחי דליות, וכן גידלתי את צמחי הפרח הטרופי המופלא "ציפורי העדן”. אותו דונם אדמה היה לי כנותן תנובתו בשתי קומות, האחת של עצי־הפרי, והשניה של הפרחים הגדלים בצִלם.

באותה כברת האדמה חשתי בשרשי המשתרשים, ובכוחות סמויים הנובעים ממעמקיהם. פינה מיוחדת יקרה לי מאוד בגינה, פינת ערוגות שטוביה התקינן בביקוריו, והביא עמו בצלים ופקעות שאסף במדבר יהודה. ערוגות של חלמניות ובצלי צבעונים, והם פורחים בזהבם, ומבשרים את בוא הסתיו. פריחתם נמשכת שבועות. גם כוורת התקנתי בפינת גני. בשתי משפחות דבורים גזעיות מאיטליה התחלתי, וכבר הרחבתי את המכוורת עד לשמונה משפחות גדולות וחזקות החיות חיים מופלאים של מִשטר ועבודה. מהן נגלו לי סודות פלאי הטבע של החברה העמֵלה והיוצרת: אמנות הבניה של חלות הדונג, בנין התאים להרחבת המשפחה ולאגירת אבקת הפרחים והצוף, מעופן למרחקים לאגור צוף ואבק פרחים. חיי המלכה האם המטילה את רבבות הביצים, והיא מאריכה ימים עד כדי שלוש שנים, ובבוא זמנה היא דואגת לַהֶמשך ומטילה ביצה בתא מאורך, ולשם תביא לה המשפחה מזון מלכות מיוחד, וממנה תבקע מלכה חדשה, ותצא המלכה הוָתיקה מן הכוורת עם דבורים להתנחלות חדשה.

הדבורים מעניקות לי שנה־שנה עדפי דבש, ומסייעות להפרות את פרחי עצי־הפרי. שמואל יבנאלי, שערך את העתון ״מסלול", להדרכת עולי תימן, ביקשני לספר על נסיוני בעבודת גני, ואני פירסמתי ב"מסלול" פרקים בשם ״כוחו של דונם”.

טוביה עולה לירושלים    🔗

עם סיום לימודיו של טוביה בבית־הספר המחוזי ביגור, היתה בו תשוקה עזה להמשיך לימודיו בקִרבת האוניברסיטה העברית בירושלים. מאז פגישתו עם הד"ר זהרי ותלמידיו, גדלו קשריו עם אנשי מדע וטבע. בפגישתי עם אסתר בכפר סיכמנו שעלינו לסייע לטוביה להתקבל לבית־הספר התיכון בירושלים.

נסעתי לירושלים להיפגש עם הד"ר זהרי, שגילה נכונות לסייע לטוביה בסידורו בעיר ובהרשמתו לבית־הספר התיכון. טוביה נדרש למאמץ להדביק את רמת הלימודים הכלליים, והוא התכונן ליִעודו.

בבואי לירושלים עליתי להר הצופים וחיפשתי את מחלקתו של הד"ר זהרי בבניני האוניברסיטה.

פגשתי את הד"ר זהרי כשהוא מהַלֵך באחד המסדרונות הארוכים לבוש סינר מעבדה לבן. הצגתי עצמי לפניו, שבאתי לשוחח עמו בענינו של טוביה.

שמח הד"ר זהרי, והזמינני אל חדר עבודתו. כשנכנסנו לחדרו פתח ואמר לי: ״טוב שבאת אלי. בשנה האחרונה הספקנו אני ותלמידי באוניברסיטה להכיר את טוביה בנך. טוביה מחונן בסגולות טובות, הוא בעל עין חדה ובעל הסתכלות. הוא גדל בכפר ואוהב את הטבע אהבה עזה, והוא זקוק ללימודים ברמה גבוהה יותר. אם יקנה את ההשכלה הדרושה לו, עתיד הוא להיות מחוקרי־הטבע החשובים בארצנו. הלימודים בבית־הספר התיכון כבר החלו, וחבל על כל יום. דיברתי כבר עם אמו של טוביה ואמרתי לה שמשפחתנו מוכנה לאכסן את טוביה בדירתנו. אמנם הימים ימי מלחמה וחירום. אמא של טוביה הבטיחה לשלוח תוצרת מהכפר, שהיא יקרה וחסֵרה בעיר. ההוצאות לא תעלינה הרבה על מה שאתם הוצאתם עליו בבית־הספר ביגור. יש לנו בן בגילו של טוביה. גם בני לומד בבית־הספר התיכון ושניהם יהיו חברים טובים."

הודיתי לו על דבריו והבטחתי שאני וגם אמו של טוביה נקיים את כל הדרוש לחינוכו ונעשה כל המאמצים.

הד"ר זהרי ניגש אל אחד הארונות, הוציא תיק מיוחד והראה לי: ״זה תיקו של טוביה. תיק המכתבים שכתב אלי. בכל מכתב שלו גילויים חשובים. הוא מעורר בעיות מקוריות, שואל וחוקר. מכאן אפשר להכיר את צמאונו הגדול לדעת, ויש לרווֹתו." לקחתי את התיק בידי ופתחתי והכרתי את כתב ידו הצפוף של טוביה ונמשכתי לקרוא את המכתב הראשון אל הד"ר זהרי, לאמור:

• " - אתמול מצאתי מציאה ששׂימחה אותי מאוד ואולי אין זו לגמרי מציאה ורק בשבילי היה הדבר חדש. בשעת טיול בשדות עמק יזרעאל שמתי לב למרוה (Salvia) יבשה, הגביעים היו נטויים כלפי מעלה ופי הגביע סגור. כשפתחתי את הגביע מצאתי בו זרעים. הבנתי כי המרוה שומרת את הזרעים עד החורף. ועלה בדעתי כי אם תבוא במגע עם מים – יפתח פיות הגביע. ותאר לך מה גדלה שמחתי כשניסיתי דבר זה ונוכחתי כי תוך רגעים מספר התרוממו הגביעים ב־90 מעלות ופי הגביע נפתח. בשבילי היה זה דבר חדש לגבי המרוה, ועדיין לא שמעתי על תופעה כזאת בשום מין ממיני המרוה.

• אף אינני יודע איזה מין מרוה הוא זה, אמנם הוא דומה קצת למרוַת יהודה, אך מרוַת יהודה גדולה הרבה ממנה, ונוסף לזה היא רב־שנתית בעוד שמרוה זו היא חד־שנתית. מהמרווֹת החד־שנתיות, נזכרות ב’מגדיר' מרוה ירוקה ומרוה דגולה, ואני מכיר את שתיהן. אולם מרוה זו אינה דומה גם לאחת מהן. איזו מרוה זו? אני שולח לך מרוה אחת."

כשסיימתי את מכתבו הראשון היה לי רצון רב לקרוא את כל המכתבים. פניתי לזהרי וביקשתיו, שיַרשה לי לקחת את המכתבים ולקראם בביתי. הסכים הד"ר זהרי ונתן לי את התיק ואמר: ״לכשתסיים קריאתם תחזירם לי."

הד"ר זהרי הוסיף ואמר, ודאי שמת לב למאמר שפירסם טוביה בעלון בית־הספר ביגור, על החי והצומח בחולתא. חיבור רציני, כפרי־עטו של חוקר ומשורר. ויש בו גם רעיונות יפים על פינה נפלאה זו בגליל העליון.

הודיתי לו מאוד. הבטחתי לזרז את בואו לירושלים וביקשתי לעמוד עמו בקשרים בזמן שיתאכסן בביתו.

טוביה נתקבל לבית־הספר התיכון בבית־הכרם, במחלקה השִׁשית, והוא מגלה את כשרונותיו ובא בעול הלימודים הכלליים ועד מהרה נמנה עם התלמידים הטובים. גם כאן מרכז עולמו לימודי הטבע, מוריו הכירו אותו כחובב טבע מובהק. לעתים קרובות היה טוביה מאחֵר לשיעור הראשון. המרחק בין ביתו של הד"ר זהרי לבין בית־הספר התיכון בבית־הכרם היה גדול למדי, וטוביה היה הולך יום־יום ברגל בין השדות שבהרי ירושלים, לא כדי לקצר את הדרך הארוכה, אלא מפני שההליכה הזאת כמוה כסיור. ואפשר למצוא בינתיִם משהו ולאסוף מזה ומזה. תרמיל הצד הצבאי שלו שימש לו תיק לספריו. את מכנסי החאקי הקצרים לא החליף גם בימות הגשמים. בעיניו הבולשות היה תר בין הסלעים המכוסים צמחיה מרהיבת־עין ומצניעים שפע בעלי־חיים בנקיקיהם.

תוך כדי לימודיו הוא מקדיש ימים לסיורי מחקר הצמחיה במדבר יהודה ובאיזורים שהכניסה ליהודים היא בחזקת סכנה, מגלה צמחים בלתי־נודעים, ומטַפח צמחי בר.

בתכניותיו של טוביה תפסו הסיורים באיזורי הארץ חלק חשוב מלימודיו בבית־הספר. את השבתות היה מקדיש לטיולים באיזור הרי ירושלים, במדבריות יהודה ובערבות יריחו. גם את ימי החופשה מהלימודים כבר תיכנן, וחזה בחלומו את עלייתו באביב להרי החרמון. את ימי החופש חילק, מחציתם לעזרת אמו במשק החקלאי בכפר יחזקאל, ומחציתם לטיולים בהרי הגלבוע והסביבה.

בראשית אפריל שנת 1942 יצא טוביה עם חברו יגאל תלמי,¹⁸ בנם של מנהל בית־הספר בכפר ושל המורה המחנכת לאה, שהיה חברו היחיד בכפר. יחדיו יצאו להר החרמון. ברשימותיו של טוביה על טיולו במחברתו נמצא קטע מרשימה שלא הושלמה על טיולו הראשון להר החרמון. מסופר שם שיצאו לכפר גלעדי, ולאחר לינת לילה הקדימו לבקר ב"תנור", ובחמש בבוקר יצאו לתל דן (תל אל קדי), ושם נפגשו עם שלושה בחורים בני כפר יהושע, ועמהם א–ה, בת המושב בית הלל אשר בגליל העליון. גם הם היו בדרכם להר החרמון.

טוביה מציין שלארבעת המטיילים הנוספים לא היו סוודרים ולא שמיכות, ובלעדיהם עלולים המטיילים לקפוא בקור הלילה על ההר. ברשימתו הוא מתאר את הדרך ואת הכפרים, את הצמחיה, ובעיקר את עצי החורש וכרמי הזיתים.

במורדות ואדי עסל (נחל הדבש) מציין טוביה: "מכאן מתגלה מראה מרהיב־עין. כל עמק החולה פרוּשׂ כעל כף היד ובקעה נפלאה ומקסימה משׂתרעת בין החרמון לגולן. את הבקעה הזו חוצה הבניאס ויוצר בדרכו מַפלים נפלאים. צפונה לו הכפר בניאס ודרומה – בריכה נפלאה, כקילומטר אָרכהּ, בריכת חידר. מכאן התחילה הצמחיה לעניין, ביִחוד נפוצים כאן מינים שונים של מצליבים. כעבור חצי שעה הגענו לקבר חליל אברהים. מקום זה הוא אחד המקסימים ביותר. יערות־עַד משתרעים ואלונים עבותים חלולי גזע מסתירים בצמרתם את עֵין השמש. ברשימה הבלתי־גמורה מסופר על לינתם במשטרת הכפר שבעה. הקור שם בלילה איום, אפילו בבתים.

על טיול נפלא זה לא השלים טוביה את רשמיו. בסיום טיולם נאסרו המטיילים בצידון כחשודים בריגול. א–ה סיפרה שהבחורים היו קודרים ומיואשים ורק טוביה היה זוהר ומעודד באמונתו. בטיול זה נקשרה נפשה של בת הגליל בנפשו של טוביה. אהבה עמוקה שהיה בה מאור המאושרים על פני האדמה.

ממכתב לא–ה 1942.

“היום קיבלתי את מכתבךְ והוא עורר בי קצת מחשבות. כתבת לי על חלומך, ודאי תרצי לקבל תשובה. אולי אכתוב לך עובדה שתבאר לך משהו בקשר לזה. אחד מחברַי הטובים הריהו אנגלי צעיר, בחור שאיננו יפה ביותר, רזה במקצת ועוסק בבוטניקה. שמעתי עליו פעם ראשונה מפי ד”ר ז' (מנהל המחלקה לבוטניקה). זה היה בערך לפני שנה. ז' סיפר בשמחה על בוטנאי זה האוסף במרץ וּודאי ימצא הרבה מצמחי הארץ שאינם ידועים עדיין. באותו מעמד ציערו אותי דבריו, לא מפני החשש ממתחרה, אלא שקשה היה להשלים כי צמחי ארץ־ישראל יימצאו על ידי בוטנאי זר, אנגלי, ולא על ידי יהודי בן הארץ, הקרוב אליה יותר בנפשו. עברו ימים ונפגשנו, זה היה באחד מהטיולים לים המלח. הוא נשא בידו מצלמה ותיק צמחים (יותר מסודר משלי), הוא היה מאושר ממיני הצמחים שמעודו לא ראה דוגמתם, לעתים שאל אותי על צמח זה או אחר, איני יודע מה בדיוק משך אותי אליו, זה לא היה רק בשל היותו בוטנאי, דבר שמקרב מאוד, ביִחוד בארץ כארצנו, שאנשים מסוג זה ‘בל יראו ובל ימצאו בה’, אולי פה היה דבר אחר! האנגליוּת שבו. האנגלים הללו עם כל חסרונותיהם מחוננים במידות כה טובות ונעלוֹת, שביחוד אנו יכולים להרגיש בהן. למשל, בדיבורי אליו נשמע טון בטחון והכרת ערך עצמי, כשהיה שואלני על צמח הייתי משיבו בבִּטחה וּודאות, בעוד שהוא בדַבּרו אפילו על דברים הידועים לו יותר מאשר לי, היה מדבר בזהירות וחשש, מעולם לא אמר: הרי צמח זה וזה, אלא תמיד: נדמה לי שצמח זה הוא x או y או: אם איני טועה וכו' – מאז אנו קשורים מאוד, לא רק אני אליו, אלא גם מצִדו הוא אלי. למכתביו אני מצפה באי סבלנות, הם כשהם לעצמם, וביִחוד במובנם הבוטני, הם כה מעניינים וכה משמחים אותי, כל הסתכלויותיו, תצפיותיו ומציאותיו מקופלות במשפטים אנגליים שלפעמים נעים מאוד לקראם, בקיצור, מה שרציתי לכתוב לך הוא זה, כי היום בצהרים מצאתי שני מכתבים בשבילי, האחד במעטפה יפה שאיננה מתאימה לזמן, ועליה כתב אנגלי מסולסל עם כל הדיוקים בכתובת – למכתב זה חיכיתי בכליון עינים, ביחוד מאחר שהיו צריכים להימצא בו שני צמחים שערַגתי אליהם זה מזמן, ואת אינך מתארת לך מה אומר בשבילי לראות איזה צמח! ומכתב שני במעטפה פשוטה, כתב עדין וברור, מכתב שלא היה מספר לי על צמחים, לא על כל דבר הנוגע לבוטניקה, אלא פשוט על נפש אחת והגיגיה, על נפש אחת שמהרבה בחינות היא קרובה לי מאוד. היודעת את איזה מכתב פתחתי לראשונה? את המכתב השני. מכתבך את. בו כתבת על חלומך."

ביקור אחרון בבית ברל    🔗

יום אחד בקיץ של שנת 1944 בעבודתי במחלקה החקלאית להגנת תוצרת החקלאות העברית, נכנס אלי אחד מעובדי המחלקה ואמר לי, שאיש זקן מבקש לראות אותי בענין פרטי. יצאתי לפרוזדור והכרתי את המורה שלמדתי אצלו בימי ילדותי במושבת פתח־תקוה, והוא זאב סמילנסקי. נרגש הייתי בראותי אותו לאחר עשרות שנים שלא פגשתיו, כשקומתו הזקופה שחה ושערו לבן. כל השנים מאז פרש מן ההוראה היה מפרסם מאמרים ב"הפועל הצעיר", בחתימה ז"ס, בעניני הכלכלה של היִשוב בארץ. ידעתי שהוא עבד ברישום המִפקד הראשון של היִשוב העברי, והיה אחראי לניהולה ועיבודה של נחלת הסופר משה סמילנסקי ברחובות. שמור היה זכרו הטוב בלבי מאז, וחסדו היה קשור במאמציו להגן עלי מפני תעלולי בני האיכרים כשהסתירו את נעלי החדשה בטיולנו ליער המושבה. אבידת הנעל החשיכה עלי את עולמי, והוא בא לנחמני ולא זז ממני עד שהלכתי עם נעלי היתומה והיה לי כקרן אור בחשכת ילדותי.

לא ידעתי מה הענין שהמורה הזקן מבקש אצלי. הזמנתיו לחדר המחלקה וביקשתי את המפקחים לאַפשר לנו לשוחח ביחידות.

ישבתי על ידו ישיבת תלמיד לפני רבו. התנצל ואמר: ״אינני יודע אם פנייתי אליך נכונה. צבי יהודה מנהלל הִפנה אותי אליך. הענין הוא בכתב יד ששלחתי לפני זמן רב למערכת ‘דבר’, והמאמר אינו מתפרסם. כתבתי והזכרתי למערכת את מאמרי ועדיין עבודתי, שהשקעתי בה זמן רב, מונחת במגירה. סיפרתי על הדבר לצבי יהודה מנהלל, שהוא ידידי משכבר הימים, והוא אמר לי, לא אתפלא אם מאמרך יהיה מונח במערכת חודשים רבים. ברל הוא עורך ‘דבר’ אבל הוא איננו בעל מלאכה אחת, אלא עוסק בהרבה מלאכות: עורך ‘דבר’, עורך ‘עם עובד’, חבר בוַועד הפועל של ההסתדרות ובמפלגה ובאוניברסיטה, בנוער העובד, בהעפלה ובהגנה. בוַדאי עושה בכל המקומות עבודה חשובה, ולענין שלך אינו מגיע. תשמע לי, אתה מכיר את שמעון קושניר, הוא מידידיו ומבאי ביתו. תבקש ממנו להזכיר לו את מאמרך. ייתכן שלא ראה את מאמרך כלל. כך אמר לי צבי יהודה. חשבתי לראות את ברל בעצמי, ואמרו לי כי אינו בקו הבריאות. אודה לך מאוד אם תוכל לסייע בבירור הדבר."

אמרתי לו כי אני מוכן לברר את הדבר אצל ברל, אם כי ידוע לי שמאז יסד את הוצאת ״עם עובד" יש מי שעורך במקומו את ״דבר”. אני בטוח שברל יעזור בענין, גם אם איננו עובד במערכת, שכן שמו כעורך ״דבר" מחייב אותו. הבטחתי למורי לברר בהקדם ולהודיע לו.

התקשרתי בטלפון למעונו של ברל, וענה לי קול רפה, והכרתי את קולו של ברל, כאילו בא ממרחקים. סיפרתי לו על בקשתו של ז"ס בענין מאמרו. וברל ביקשני לבוא אל מעונו למחרת לפני הצהרים.

קולו הרפה החרידני, וחששתי שמא אכביד עליו בביקורי. ואולי גם ענינו של ז"ס יגרום לו עגמת נפש. זכרתי את מצבו של חבר מאנשי העליה השניה, שהיה מהבולטים בכל מה שעשה בעבודה ציבורית, והיה מוכשר בארגון עבודה, בזמן יִבּוש הבִּצה בכנרת במלחמה הראשונה, והיה מראשוני העובדים והמארגנים במשרד לעבודות ציבוריות בכבישים, לאחר יִסוד ההסתדרות בחיפה, עד שפרש מאיזו סיבה מעסקנותו והתיַשב בקרבת העיר ולא מצא לו עבודה והיה מדוכא. באחת מפגישותינו סיפרתי לברל עליו. וברל נעצב ונאנח ואמר: ״הוא בוַדאי מאשים גם אותי, ואינו יודע שאין כוחי רב במִנהלות ובמנגנונים של מפעלי ההסתדרות.״ נחרדתי לשמוע את דבריו, ואולם למען מורי ז"ס הייתי מוכן לפנות גם אל ברל. ידעתי שהשפעתו עוד רבה, וב"דבר" במיוחד.

באותו לילה חלמתי חלום. בחלומי והנה אהרן שֵׁר מבקש להתלוות אלי לפגישה עם ברל, והוא כמו שראיתיו בבואו מתל־חי אל אחי מרדכי להביא את מאמרו ״למשמר" “ל”קונטרס", עייף כבא מדרך רחוקה. רציתי לחַבּקו ולנַשקו, והוא התחיל לסגת מפני. באותה שעה זכרתי כי שֵׁר כבר איננו בחיים, אבל חזותו כמו חי. כשנזכרתי שהוא מת חדל לסגת ועמד מולי ופניו עייפים ועצובים.

שמעתי שאלתו בלחש: מחר אתה הולך אל ברל?

ניענעתי בראשי כאומר לו הן.

לחש ואמר לי: גם לי יש דבר אליו, אולי כמה דברים, אבל עדיין לא אלך אליו. תגיד לו שאני אשם.

שאלתיו: אתה אשם?

לחש ואמר: כן, חברתנו הגלילית יודעת שאני אשם. כשבאתי אליה לירושלים בביקורי האחרון מתל־חי, שאלה אותי למה באת אלי?

חזרתי לכנרת ועליתי לתל־חי.

שאלתיו: במה אשמתך?

לחש ואמר: כשנסוגו הטורקים ודרשו מאתנו להוליך משאם בעגלה מכנרת לצפון, נסעתי עמהם. לאה מירון ביקשה ממני להביא את שרה שמוקלר מיסוד־המעלה כשאשוב מהדרך. והבטחתי לה. בהרי לבנון השארתי להם את העגלה והפרדות והלכתי ימים ולילות בין ההרים עד שהגעתי ליסוד־המעלה. כשמצאתי את שרה, אמרתי לה, הבטחתי להביא אותך לכנרת. אמרה לי שרה, אתה רואה שפּה מלחמה, וגם במאֵרת הקדחת הצהובה צריך ללחום, ואני לבדי כאן, איך אעזוב את החולים?

אמרתי לה, אַת צודקת, והלכתי לכנרת בלעדיה. אילו הייתי מקיים בקשת לאה ולוקח את שרה, היתה שרה ניצולה ממוות.

רציתי לדבר אתו ולהתקרב אליו, אבל הוא נסוג ונעלם.

התעוררתי, ועגמת נפשו של שר על מות שרה מוחצת אותי.

כשהלכתי בשעה היעודה למעונו של ברל ליווּני שתי הפגישות שהיו לי בהקיץ ובחלום, פגישתי עם ז"ס הזקן שלא ראיתיו משנוֹת ילדותי, ופגישתי עם שר עשרים וארבע שנים לאחר נפילתו על משמרתו בתל־חי.

ידעתי אהבתו של ברל לשר, הוא שיִחֵס לו את ״הראשונות”. כדבריו: ״על ראשונותם של אלכסנדר זייד או יוסף אהרונוביץ או של אלעזר יפה וראשונותו של אהרן שר. ראשונות אינה דבר שבכרונולוגיה ואיננה רק זכות של מי שמזלו הטוב הקדים להעלותם לארץ. ראשונות היא דבר שבאופי, שבאישיות. ראשונות בעשיה, ראשונות בהתנדבות, ראשונות בגישושי מחשבה, בשאיבה מן המקור, בהפלת מחיצות, בחתירה אל העיקר. אותו עיקר שצרר בכנפיו את הנפש בימי העלומים ואוֹרוֹ לא הועם עד היום."

הלכתי בנתיב אל ביתו של ברל, במעונות עובדים ברחוב מזא"ה. נתיב זה אל ברל היה נתיב של רבים, של אנשי שורה ומחתרת, של קשי־יום ואנשי־עמל – כולם באו אליו להשיח לפניו לבטים ולשמוע עצתו. בנתיב זה הלך חיים אנצ’ו סירני להיפרד מברל לפני שיצא לצניחה מעבר לגבולות חזית האויב הנאצי, להציל אחים אובדים בימי המלחמה והשואה.

כשדפקתי על דלת מעונו שמעתי את קולו הרפה מן החדר הפנימי. נכנסתי ומצאתיו שוכב על הספה וקורא בכתבי יד, וערימת ספרים על שולחנו הקטן. ברל הקביל פנַי בחיוכו המאיר. לבדו היה.

סיפרתי לו את ענינו של ז"ס. התנצלתי שאני מטריד אותו וסיפרתי לו את חובי לאיש שהיה מורי בימינו הראשונים בבואנו למושבה.

“טוב עשית שהבאת בקשתו של ז”ס," אמר ברל. ״מבקש אני להטיל עליו עבודת מחקר על מעשי האלימות שהיו בימי הפקידות בימי העליה הראשונה. הוא האיש אשר ידע להעלותם, ורק אחלים קצת, אבקש לראותו. גם למערכת אפנה, להזכיר להם את הדפסת מאמרו, ושיעמדו בקשר עמו." צלצל הטלפון שעל השולחן הקטן, וברל הרים את השפורפרת ובקולו הרפה הקטוע השיב למשוחח ממרחקים. פניו נראו לאים והוא היה כמעונה בשיחו. כשהחזיר את השפורפרת לכנהּ, נאנח ואמר:

• " נגעי הפירוד ממאירים והולכים. הורסים ומכַלים בנו כל חלקה טובה. כיתתיות ורַבִּיים, פירוד במפעלנו החלוצי. נזכרו לגנותי על חטאי בסידור ירח העיון בהסתדרות. חלמנו על ירחי העיון שנתקיים במחנה העובדים. ביקשנו לקבוע פרקי זמן לאדם העמל להגות בתורה. לאַפשר לכל פועל בהסתדרות לזכות בימי לימוד. לשַׁתף ולהפעיל כל אדם בתוכנו לשיח ולהתוַעדות, לחשוב חשבון דרכנו. הרשיתי לעצמי לפנות אל בנינו, דור שני שגדלו בתוכנו, הזמנתי אותם לבוא לירח. ועל כך השיבו בחרם, הרבי אסר. והדיבוק הזר עושה במיטב בנינו ובנותינו שמות."

חשתי בכאבו הגדול כשהזכיר שמותיהם של בנים ובנות, של חברים דגולים, והם מהמופלאים בחלוציותם, שנענו למסגרתם ולמחיצתם, ״בכזה ראה וקדש”.

באותה שעה ראיתיו בקדרוּת נפשו. ביקשתי שלא להטרידו יותר וקמתי ללכת.

ננער ועצר בעדי: ״לא שאלתיך מה נשמע אצלך? בירושלים שמעתי טובות על טוביה בנך, סיפרו לי עליו שהוא מיוחד בידיעותיו בטבע הארץ. מה מעשיו, האם כבר נכנס לאוניברסיטה?"

סיפרתי לו שסיים את בית־הספר התיכון ועתה הוא מכין עצמו לעבור לאוניברסיטה לירושלים. השנה הקדיש לאימוני חי"ש ועוזר במשק אמו בכפר וממשיך לסייר באיזורי הארץ וללמוד את צמחיית הארץ. השבוע קיבלתי מכתבו אחר סיורו השני על החרמון.

“האם מכתבו אתך? ״ שאל ברל בסקרנות. ״הייתי רוצה לקרוא אם אפשר לראות מה ענינו.”

הוצאתי מתיקי את מכתבו ומסרתיו לברל. ישב וקרא בעֵרותו המיוחדת. כשסיים ברל לקרוא אמר: ״נפש של חוקר ומשורר. שמור על מכתביו. כל מכתב כזה ישמש לו פעם תעודה לגידולו.

כשאהיה בקרוב בירושלים אדבר בו עם ידידי שיש לי באוניברסיטה, כדאי כל העמל לסייע לו ללמוד. עדיין לא שאלתיך מה שלום מרדכי?"

סיפרתי לו על ביתו ומשפחתו, על רעייתו ושתי בנותיו, ועל עבודתו בחדרי העיון. אינו יוצא ובא בחברה, אבל נפשו ערה למתהווה ולמתרחש ביִשוב. עובד בפינתו כמו ממצפה ורושם בפנקסיו מהגות נפשו, מקשיב וקורא הרבה, אוגר כל ניב משל הנוער המתגלה במערכות ישראל, ונושא בו את כאב השכוֹל על תפארת הנוער המוסרים נפשם בהגנת חיינו.

“תמסור לו ברכותי, ״ אמר ברל, ״אני צריך לכתוב לו ואעשה זאת מירושלים. הדים טובים היו לי מספרו ‘בין אדם לקבוצה’, שהוצאנו בהוצאת עם עובד. אתה רואה את מאיר רוטברג המתגורר בשכונתך? ומה שלום נח?” בקולו של ברל היה איזה רעד של כאב כשהזכיר את מאיר רוטברג. ״איך עוברים עליו הימים במחלתו הקשה? מי מטפל בו?"

סיפרתי לו שאני מבקר אצל רוטברג פעמים ואפילו שלוש פעמים בשבוע, ומתהלך עמו שעות בביתו, ולעתים גם בשדה הסמוך לביתו על ראש הגבעה. הצעידה מקילה את יסוריו. מחלתו נעשית קשה יותר ויותר. וזקיפות גופו של גיבור זה נכפפת והולכת. אין הוא מתלונן ואפילו מאמין שיתגבר. רוחו לא נשברה. הוא מאזין לחדשות, אבל לקרוא כבר אינו יכול.

“האם באים חברים לבקרו?”

"מעטים הבאים אליו. בן־ציון ישראלי מכינרת השומר לו חסד חברותו היה בא לעתים קרובות לבקרו, ומהלך עמו שעות. אבל לאחר שהתנדב בן־ציון לבריגדה והוא נמצא בחוץ־לארץ, הוא חסר לו, ורוטברג מתגעגע עליו.

חיה רעייתו מלווה אותו בחסדה במסירות בלתי־רגילה יומם ולילה.

נאנח ברל והליט פניו בידיו כמבקש לכסות על כאבו.

באותה שעה חזרה לאה ושמחה למצוא אותי בביתם. ביקשה להגיש תקרובת, אבל אני חסתי על ברל. נפרדתי מהם ובלכתי לא שיערתי שזו תהיה לי פגישתי האחרונה עם ברל.

יום אחד, לאחר שבועות אחדים, הייתי בעמק. מיהרתי להדביק את האוטובוס לעפולה. היה זה יום ראשון כ"ד באב, יום שכל חברי הקיבוצים העובדים בשירותי הציבור יוצאים לערים. כשעליתי לאוטובוס שאלני חבר מקיבוץ גבת: ״שמעת על ברל?"

נחרדתי ושאלתי: ״מה קרה לברל?"

אמר לי: ״אמש מת בירושלים. בעפולה תעבור הלוויתו אל כנרת."

הייתי הלוּם צער, ובכיי היה מפרכס לעלות.

ברל, ברל איננו עוד…

בעפולה התאספו חברי המשקים, באו ברכב וברגל, זקנים וצעירים, חברוֹת וילדיהן. יצאו אל מחוץ לעיר והיו מצַפּים לבואו של הארון. שמש הצהרים להטה, והיגון והאבל שרויים בחללו של העמק. עמדנו בדממת אֵלם שגילתה את הכאב המכרסם בלבבות.

בשעה שתיים נראתה השיירה שנמשכה לכל אורך כביש הסרגל. נתקרבה המכונית הראשונה ובה נראה דוד בן־גוריון. יחדיו חלמו ועשו ליִעוד הדור בבנין המולדת ותקומת המדינה העברית. עכשיו עבר על פנינו כלביא פצוע. על חוף ים כנרת נכרה קברו של ברל, לפי בקשתו. בלי אומר ונאומי הספד נטמן ליד קברה של שרה שמוקלר. בדמע וביגון נפרדו ממנו הרבבות. שקעה השמש והערב רד, ואדמת כנרת נתקדשה בתל קברו של ברל

בקסם המחקר    🔗

עם סיום לימודיו בבית־הספר התיכון הפסיק טוביה לשנה אחת את לימודיו והקדישהּ לחובת שירות באמוני ההגנה בחי"ש, והכין עצמו להמשך לימודיו באוניברסיטה. בכניסתו לאוניברסיטה בחר לו את מקום מגוריו בכפר הערבי עיסַוִיה, הסמוך לאוניברסיטה, על הר הצופים. בחדר הבנוי למטה מפני הקרקע, שרק חלון אחד בו הפונה צפונה, הוא חי את חייו הרובינזוניים, מבַשל בעצמו וחי חיים צנועים. מטרתו במחקרי הטבע מסתמנת לו. בחקר התורשה והביוכימיה הוא רואה שדה פעולה גדול לשיתוף המדע עם מפעל בנין הארץ. הוא שוקד על לימודיו החורגים ממסגרת הלימודים הרגילים באוניברסיטה. חוסך מלחמו ורוכש לו ספרים מן החדשים בתורשה, בציטולוגיה ובביוכימיה. קִרבת חדרו לאוניברסיטה מאפשרת לו עבודה במעבדות גם בערבים, וכן בשטח האדמה שהכשיר לנסיונותיו, בהכלאת צמחים, באספי איריסים, שחלבים, ובגידולי בצלים וגידולי זרעים של הכלאות. הוא מצטיין בלימודיו וזוכה בפרס ע"ש ח"נ ביאליק, ובפרס החקלאות מטעם המכון לחקר החקלאות.

שלום אבא יקר,

זה עתה סיימתי לקרוא מאמר המנתח ומסכם את בעיות הגנטיקה המודרנית, ובו גם רעיונות על כיווּן התפתחותה בעתיד, שנכתב על ידי אחד מגדולי הגנטיקאים, הולדין. והנה נוכחתי כי הלכתי בדרך הנכונה, עוד לפני שידעתי על קיום סיכום זה, הוקסמתי מאותם הדברים שהולדין מביאם כדוגמא לפתיחת כיווּנים חדשים בדרך המחקר הגנטי ומהשיטות שלהן הסיכויים הרבים ביותר לפענח את מצפוני הקריאה. במלים אחרות, כוונתי לעבודות החדשות על המהוּת הגנטית והביוכימית של צבעי הפרחים.

עוד לפני שנה לא הייתי מסוגל להבין את משמעותם של הביטויים: מרחב ופתיחת אפיקים במדע. הסיסטמטיקה, למשל, מטבע הגדרתה מביאה לידי צמצום אפיקים – להתעסקות בפרטים, דבר המחייב צמצום זה או אחר. הגנטיקה מטבע בריאתה היא אולי הרחבה והעמוקה ביותר, כי היא הנותנת את הפירוש והמשמעות לכל שאר מדעי הביאולוגיה, היא הגורם הקובע את כל שאר הפרטים. בזאת הרגשתי עוד לפני חדשיִם–שלושה. כשפתחתי את ספרי הגנטיקה הראשונים צמחו לי כנפיִם, אולם רגש של מעוף ממש היה לי בשבועיִם אלו, ואת זאת נתנה לי בעית הצבעים.

ניגשתי לבעיה זו בלי דעה מוקדמת, פשוט מפני שהיה כאן דבר קרוב ללבי – צבעי האיריסים והבנת גורמי הצבעים בכלל, שהם הבולטים ביותר בעולם הצומח. אך מצאתי דבר המרחיק הרבה יותר – ממש גיליתי מטמונים.

הגנטיקה מצריכה הרבה ידיעות: במתמטיקה, באנטומיה ובמדעי טבע אחרים. וכן יכולה היא להשׂתרע על שטחים רבים: סיסטמטיקה, היסטולוגיה, פיזואולוגיה ואפילו פסיכולוגיה. כך עלול לקרות לאותו חוקר כי ישכח לפעמים שהגורם היחידי לתופעה שאותה הוא חוקר הוא תהליך ביוכימי והוא הוא היחידי היכול לתת תשובה מספקת לכל התהליכים הנראים. פעולת גֶן זה או אחר נראית בהופעת זנים שונים בהורשת הצבעים או בצורות השונות של פרי הקישואים או זרעי האפונה וכיוצא באלו. הביטוי של הגֶנים לוטה בערפל, דוקא התהליכים המענינים ביותר שבלי ספק יתנו לנו אפשרות לעמוד על טבע הדברים ולגלות את סודות הביולוגיה הספונים ביותר. לקראת מטרה זו מוליכה עבודתו הגאונית של סקוט מונקריץ על צבעי הפרחים. כאן פעולת הגנים מקבלת ממשות ביוכימית וסודות שהכימיה לא יכלה להם מגלה הגנטיקאי. יחד עם שורת המחקרים עף אני לעולמות חדשים, ואחרי כל פרק ופרק מתעורר בי מחדש הרצון לעמוד ולקפץ על רגל אחת…

באביב זה, יהיה אשר יהיה, מוכרח אני לגשת במרץ לנסיונות בגנטיקה של צבעים. האיריסים הם אוביקט מצוין לכך, אך קשה ביותר וידרוש הרבה שנים, לכן אתחיל יחד עם זה בדברים פשוטים ומהירי תוצאות יותר, ועד אז – לכל הרוחות כל הקיקיונות ושאר הלימודים. לדידי קיימים רק שני דברים: גנטיקה וביוכימיה, ואין מעניינים אותי השנה נושאים אחרים. מכיון שאינני מקדיש זמן לקריאת ספרים על נושאים הנלמדים עכשיו הפכתי לתלמיד חרוץ ואינני מחסיר כל שיעורים, ויחד עם זה מתמיד אני לרשום את כל מילולי המרצים. ברור שמגזים אני במקצת ויש מרצים מעניינים, ואפילו מעניינים מאוד, כד"ר רייס בטלופיטה וכן בהיסטולוגיה, אך יש דברים המעניינים אותי יותר.

– גם תורת החסכון תורה חשובה היא, הדבר היחידי שאין אני מצליח לחסוך בו הוא לגבי ספרים חשובים. לא מכבר חתמתי גם על שני ירחונים עתון הגנטיקה האנגלי וכן האמריקני.

השבוע באה לי ישועה ממש משמיִם, כבר חשבתי לעזוב את הספרים ולצאת ליום לאסוף עכבישים, שבלולים ושאר מיני ״שרצים" למעבדה, והנה קיבלתי מכתב מוינברג עם לירה וחצי בעד המאמר הקודם והצעה להיות ה"כתב" הקבוע במדור ״צמחי הארץ בגננו" וקיבלתי על עצמי את העול הזה. לעתון הבא כבר כתבתי רשימה על ״בצלים למשפחת הנרקיסים", ובו על הסוגים: חלמוניות, חבצלת, כחלות וכמה מלים על הנרקיס. העתון הבא אחר זה יופיע רק במאי ועד אז אמצא ודאי מציאה חדשה.

שלום רב, טוביה."

בחנוכה שנת תש"ז בא טוביה בברית הנישואין עם א'. מאושרים באהבתם, יד ביד הלכו לקראת עתידם והם משתכנים בבקתה בכפר עסַויה. טוביה בשנת למודיו האחרונה באוניברסיטה, ואתו התחלות של עבודות מחקר מקוריות הפותחות לפניו אפקים חדשים, ועמו חלום על עבודה גדולה בנגב. וכל יום עבודה ארוך הוא, בלימודי האוניברסיטה, במעבדה, בתצפיות ונסיונות. בדריכות דינמית הוא צופה לבאות.

וכך ציין הפרופ' ש' אדלר את התרשמותו מטוביה:

“מה שכבר ביצע תלמיד צעיר זה בשנה השלישית, היה לפי דעתי מוסיף כבוד לחוקר מנוסה – תמימות ועמקות חברו בו יחד. הנה – אמרתי לעצמי פרי עמל דור שלם בכל ענפי התרבות בארץ – טבע, חקלאות, מסורת ותורה. יליד הארץ הראשון אשר בקרוב יתפוס מקום חשוב בעולם המדע.”

ובאופק – מתקבצים עננים. ענני הדליקה שלאחר העשרים ותשעה בנובמבר 1947. יד זדונית בוחשת וזוממת את חורבננו, והמבוכה היורדת עם ההתנכלויות הראשונות משתררת במשכן שהכין בו טוביה את חלום חייו ויעודם.

במרכז ירושלים כבר פרצו מאורעות דמים, תלמידי האוניברסיטה ואנשי המילואים של ההגנה נתגייסו, וטוביה עמהם. אל הבסיס הלך במעלה־החמישה, ומצא חברים, וביניהם מחוגי הנוער והתלמידים באוניברסיטה. בימים היו מתאמנים, ובלילות יצאו עם החברים לבצע פעולות ענשים בכפרים המאכסנים כנופיות המתנכלות לתחבורה העולה לירושלים. יוצאים בלילה לדרך ״באב־אל־ואד" למארב, מבטיחים שיירות נוסעים ואספקה מהשפלה אל הבירה. לילה לילה ומִבצעיו. יש ימי הפוגה, והעייפות הגדולה פגה לנשימות רווחה קצרות.

בימים ההם כתב לי טוביה את מכתבו האחרון והספיק לשַׁגרו אלי, ואלו דברי מכתבו:

מעלה־החמישה ג' שבט תש"ח

שלום, אבא יקר,

זמן רב כבר לא קיבלתי כל מכתב ממך ולא שמעתי דבר על שלומך והרגשתך. נמצא אני מחוץ לירושלים. א' נשארה עדיין בירושלים, ואשר להבא, לעתיד פתרונים.

וכאן בינות לסופות חורף ורוחות סוערים רוגעים אף ימות שמש, ימי אביב הרים, ובין מפלשי החורש ובינות לצוקים עולות בנות־חן, אלה פרחי הזוהר אשר להרים. במורדות מלבינות עתה הזלזלות עמוסות ציבורי פרחים ורקפות ונרקיסים, עולה זֶכר ימים ונמחק זכרונם כשצער חרישי מפעפע בלב. הנה, כאן הטבע כמימים־ימימה בשלוֹ ואף האדם, וכנראה גם הוא כמימים־ימימה, אף הוא בשלוֹ, ואין הערכים מזדהים.

יש ומזדמנות לי שעות פנאי, כשמיללות הרוחות, אז כשלא ניתן לשבת על שטיחי הדשא הזוהרים, להביט בשלוה ״מוזרה" בזבובים צבעוניים היונקים מפרחי בת־החן – פותח אני ספר נפלא בביוכימיה וקורא שנים־שלושה דפים. והספר נפלא שבנפלאים, ניגש בגישה דינמית לפירוט תהליכי החיים. ואתה נישא עמו בקצב הולם וחודר לפלאי סוד החיים. תנועה, חוש ונשימה נראים פתאום באור כללי שבכללי, כפרי יצירה כביר, שבא כתוצאת תקופה ארוכה המשתרעת על כל מיליוני שנות קיום החיים, של נסיונות וכשלונות, נסיונות והישגים. כאן מתגלית האבולוציה במלוא זהרהּ, כפי שהיא מתבטאת בכל אחד מתהליכי החיים.

ויותר משאני קורא, מביאה אותי הקריאה לשקוע בהרהורים, כך שאף באלה הימים יש נקודות הנותנות משהו משׂמחת חיים, אף כי יודע אני שהמעשה שעושה אני כיום הוא היחידי העלול לתת עתה לנער יהודי קורטוב של סיפוק. הנה הימים נשארים אפורים, כי אין אני רואה את עצמי, אם להשתמש בשפתו של יזהר, גיבור חיל, אף שיודע אני כי המעשים שעלול אני לבצע מחר או מחרתים יתוארו כמאוד ״עזים”.

ושלום רב לכל בני־הבית, לנח ולבית מרדכי,

מטוביה

אתא לילה    🔗

במוצאי שבת אור לז' שבט תש"ח הקשבנו במעונו של חבר לחדשות מירושלים. הרדיו הודיע על קרב בדרך לגוש עציון, שנפלו בו ארבעים יהודים, ביניהם אשה אחת. היינו נדהמים, ולי היה ברור באותו רגע שטוביה בין החללים. נפרדתי מהמסובים בהרגשה גורלית. זכרתי את דבריו במכתבו האחרון: ״יודע אני כי המעשים שעלול אני לבצע מחר או מחרתים יתוארו כמאוד עזים." לא עצמתי עין כל הלילה וציפיתי לאור הבוקר לעתון ״דבר”.

כששמעתי את צעדי מחלק העתונים רצתי לשער והרימותי את העתון מעל פני האדמה. פתחתי קיפולו, ונזדקרו שמות החללים, ושמו של טוביה ביניהם. כמו מפולת של עולמות מתמוטטים נפלה עלי, עולמי שלי, עולמו של טוביה, ולבי חרב מצַער.

ביקשתי להגיע אל מקום נפילתם בגוש עציון. והימים ימי מצור. לירושלים נוסעים רק בשיירת מכוניות משוריינות ובליווּי מגינים. בצאתנו לתחנה המרכזית בעיר בא לקראתי אחי מרדכי, ופגישתנו היתה רווּית יגון. לירושלים לא הצלחנו לנסוע. נודע לנו שעדיין לא נקבע מועד לווייתם ומקומה. מכפר יחזקאל באו שליחים לבקש הסכמתי להביא את טוביה למנוחת עולמים בכפר שגדל בו מילדותו. גם דודיק בני, שלמד במקוה־ישראל, בא אלי לאחר שנודע לו על נפילת טוביה עם הל"ה, בא וחזר למקוה־ישראל וציפה לידיעה. במטה ההגנה הודיעו כי הל"ה יובאו לקבורה בגוש עציון. ולווייתם תתקיים ביום השני.

אילם הייתי כאבן ולא יכולתי לדבר. רק דבר אחד ביקשה נפשי, להגיע לשם ולהציץ בפניו בפעם האחרונה.

אתא לילה, וסיוּט פקדני. בחלומי והנה באתי לירושלים ואיחרתי ממועד יציאתן של המשפחות השכּולות ברכב משוריין ובליווי משטרה ללוויית החללים. התחלתי לרוץ אחריהם בדרך בית־לחם המוליכה לגוש עציון. עברתי על פני קברה של רחל אמנו, ובעיבורה של העיר ראיתי באופק ההרים את השיירה והגברתי את מרוצתי. קראתי אחריהם, וקולי נתפזר בהרים ובנחלים העמוקים. בשדמות בית־לחם נפגשתי עם הכפריים, מהם היו חורשים בכרמי הגפנים ואחרים באו לקראתי, אך לא שׂמו לבם אלי במרוצתי. התחלתי להאמין שהם אינם רואים אותי, וכשהתקרבתי לשיירה הרגשתי שגם הנוסעים אינם רואים אותי, ורק אחת ביניהם זוכרת את אמו של טוביה ואותי וחושבת עלינו. השגתי אותם בהגיעם לכפר, ראיתי אותם כשהם יורדים מהמכוניות הצבאיות והגדולות, וכולם מביטים על סביבם ומחַפשים את יקיריהם. עברתי על פניהם וגם א' לא ראתה אותי ולא הרגישה בבואי, ונתחזקה בי אמונתי שאני רואה ואינו נראה. ראיתי שאנשי המקום עסוקים בהכנת הלוויה. ובני המשפחות עומדים יחדיו קודרים ודמומים.

ראיתי בית סגור ואנשים נכנסים ויוצאים. נכנסתי אחריהם וראיתי את גוויותיהם מוטלות מכוסות סדינים לבנים, בשורה ארוכה. ליד כל אחד מהם הוצב שלט קטן ושם כל חלל רשום עליו, ונרות דולקים למראשותיו.

רב זקן שזקנו הלבן יורד על מידותיו ופניו ענוגים ורוחניים עומד בפינת האולם ושפתיו נעות ומתפללות. עברתי על השורה הארוכה ועמדתי על יד השם היקר. בני המשפחות היו מחפשים את השמות. אב אחד התיַשב לרגלי גופת בנו וקרא פרקי תהילים. במקום אחר כרע אב ליד גופת בנו ושוחח עמו כדבר אל בנו החי.

כל מבוקשי היה לחזות את פניו. א' כרעה ליד טוביה והליטה פניה בידיה ובכתה מאוד. חרדתי לה פן תתמוטט. אנשי המקום התחילו נושאים אותם בשורה ארוכה, אל קבר האחים שכרו בשיפולי הגבעה.

היתה השעה של דמדומי יום חורף, השמש שקעה בלהבות עננים, ובני המשפחות נדרשו לחזור לירושלים. ראיתי אותם עולים במכוניות. ואני לא נצטרפתי אליהם, נשארתי כרואה ואינו נראה, חיכיתי עד שאנשי המקום כיסו את הקבר הגדול והיקר. כשהם חזרו עם כלי עבודתם ונשקם, נדבקתי לתל העפר וגעיתי בבכי. בני־ביתי העירוני. רעייתי מסכה לי מים להרגיעני ואמרה: עוד מעט נצא לירושלים, וניסע עם המשפחות השכולות לגוש עציון…

הל"ה הובאו לקבורה בגוש עציון. שלושה חודשים לאחר נפילתם נפל הגוש. בשנת תש"י הוציא הרב הצבאי ש' גורן והנלווים עמו את עצמות הל"ה מקבר האחים. הם אספו את עצמות כל קדושי גוש עציון שנפלו בקרב האחרון ועצמותיהם פזורות מאין קבר. וביום כ"ה בחשון תש"י הובאו לקבורה בהר הרצל בירושלים מאתיִם וארבעים חללי גוש עציון. בחלקה מיוחדת הוקמו המצבות לזכרם, ובכניסה לחלקת גוש עציון עומדים קברות הל"ה.

קבוצת חברי פלמ"ח מן הקיבוץ המאוחד נאחזו ברמה הגובלת עם עמק האלה. יש ביניהם רֵעים לבנינו מן הל"ה. ביום השנה השלישי לנפילת הל"ה התכנסנו הורי וקרובי הל"ה, לטקס קריאת שם היִשוב על שם הל"ה על רמת ההר, המשקיפה על כל הסביבה, על עמק האלה מזה, ועל הרי חברון וגוש עציון מזה. היִשוב נקרא ״נתיב הלמד הא”. בחדר־האוכל החדש נתקיימה אזכרה רבת רושם. על תמונת הל"ה התנוססה כתובת: ״בנתיב הענות הולכת הפדות."

דוד בן־גוריון, ראש ממשלת ישראל, שלח מכתב, ובו אמר בין השאר: ״איני יודע אם היתה בצבא הגנה לישראל או באיזה צבא שהוא בעולם מחלקה שריכזה בתוכה יותר תפארת אדם וגבורת תום ועושר נפשי, ממחלקה זו, שתעמוד לעד בתולדות עמנו בשם ‘הלמד הא’. – – היו הרבה עלילות גבורה ותפארת במלחמת הקוממיות. עלילת הל"ה היתה אולי הטרגית ונוראת ההוד אשר בכולן. וכל נופך שנוסף על חייהם ודמותם של הבנים היקרים האלה מעשיר אוצרה הנצחי של האומה."

ביום י"א באדר תש"ג, במלאת ארבע שנים לשחרור עין־גדי, עלה גרעין נח"ל להיאחזות בעין־גדי, ואני השתתפתי בעליה. קצין חינוך של הנח"ל חילק לנו בדרך חוברת קטנה על יום העליה ל"עין־גדי", וכשעלעלתי בחוברת מצאתי לשמחתי דברים שכתב בני טוביה ז"ל לפני עשר שנים, כשסייר בסביבה זו. עתה ראיתי את הסביבה בעיני רוחו, כאשר צפה אליה ברדתו מהרי חברון לעין־גדי.

וכך רשם ביומנו: ״כמה מאות מטרים לפני התהום למדרוני עין־גדי, כשניגשתי לפני התהום, מעל לצוקים הנישאים בגובה חצי קילומטר, הופתעתי למראה המקסים, אחד המראות המקסימים ביותר שנתגלו לי במדברות. עין־ גדי פרושה מתחתיך על גנותיה הירוקות ועציה. מה נפלא הירק מול לובן המדבר החשוף! מה משובב הוא את העין! כאן למטה ובמרחקים תמונה מרהיבה המכילה את כל הצבעים, מורכבת מהעדינים שבקוים והכל פרוש כך שלֵו שקט, כחלום נראה הכל ממרומי הצוקים. הים החלק ושרטוטי החוף הלבן – כה ברור הקו! שם מתקמרת רצועת יבשה פנימה – לים, ופה ושם פורץ הים ליבשה ויוצר מפרצים – לובן רצועת החוף וצבע העופרת של הים!… סלעי המגור האפורים היורדים פתאום מטה והמשך המדרון הירוק של נוה עין־גדי! ההרים ממול הרי מואב הכחולים־אדמדמים על הגאיות הכבירים המפלסים ומפצלים את מדרון ההר ויורדים מטה. יש וצוקים כבירים תופשים את פני המדרון ויורדים זקופים לים. איזה עושר בצורות. החתך העמוק של נחל זרקא ודרומית לו מעבר לכף המישור הפתאומי של עיינות קלורוהי! דרומית להם מתנשאים הצוקים, ואחר, בדיוק ממול הבקיע העמוק של נחל ארנון נראית אף הדלתה מכוסה עצים. ודרומית – מה מפתיע המעבר מכחול ואודם ההרים לשטח הלשון המלבין הפורץ הימה. כה ברור נראים שרטוטי חופיו המוזרים בלבנוניתם המזהירה, בתוך מסגרת המים הכחולים."

ירדנו דרומה לנחל עריג’ה, בו מצאנו מים שוקקים. בעבר היו תושבי עין־גדי מקבלים ממקור זה את מרבית מימיהם ואף השטחים המעובדים השתרעו ברובם דרומית ליִשוב זה של היום, במקום שאף היום נכרים המישורים הגובלים במדרגות אבנים נמוכות. כיום כל שטחי המישור הללו שוממים, ומימי עריג’ה הערבים נבלעים בינות לסלעים…"

רביבים    🔗

בכביש המוליך דרומה מבאר־שבע, בקרבת המפנה לסדום, אילת ושדה־בוקר, פונה הדרך מערבה במרחק שלושים וחמישה ק"מ ומגיעים לעוג’ה אל חפיר. מקום זה שימש מחנה ותחנת מעבר לצבא הבריטי בין ארץ־ישראל ומצרים בימי מלחמת העולם השנייה. כיום מוליך כביש זה לשתי נקודות יִשוב, למשאבים ולרביבים.

לפני עשר שנים הייתה רביבים הנקודה היִשובית הדרומית ביותר. בימי מאבקנו בגזירות הספר הלבן נעצה כאן יחד קבוצת צעירים מבני הארץ, חניכי הנוער העובד המסונפים לקיבוץ המאוחד, ורביבים הייתה אחת משלוש נקודות התצפית הראשונות להיאחזותנו בנגב הדרומי. גם כיום עוד רבה הבדידות בדרך המוליכה אליהם. אתה עובר ולעיניך מרחבי הנגב על גבנוני גבעותיה, שיפולי שדותיה ומרחביה כשהם חשופים וקרחים. והימים ימי אדר והשנה שנה גשומה. ופה ושם מבצבצים עשבים דלילים ירוקים, הנוסכים מעליזותם לתוך עגמת הישימון. רוחות אבק וחול נישאים כעננים על פני השמים האפורים.

הנה הגענו אל חורבת עסלוג'. אין זכר למחנה שחנה כאן. ניכרים הבתים לפי הריסתם. רק המסגד נשאר בשלֵמותו ומזדקר על פני הסביבה. ידענו כי כאן הייתה מערכה כבדה. בימי מלחמת שחרורנו וביום הכיבוש נפלו בנים מגח"ל וצה"ל וביניהם גם מחברי רביבים. מעסלוג' נסלל כביש גישה באורך של חמישה קילומטרים עד רביבים.

בהתקרבך לנקודה, אתה חש את ממשוּת המושג של נאות המדבר. כמלוכדים עולים הבנינים, המשק, מפעלי התעשייה והמלאכה. הבתים וצריפי המגורים. בולטים בנין המגדל לאיסום תבואות. הרפת הגדולה והלולים. ובמרכז – שדרות זיתים וברושים, כתמי ירק ומבשרי צל.

נקודת היאחזות ברביבים היתה הבאר. אחת מעשר הבארות, שנחפרו בנגב על ידי ועדת פיל. באר זו מספקת עשרים ושנים מ"ק מים. במדידות הראשונות מצאו, שבכל ליטר מים נמצאים שבע מאות מ"ג מלח. אולם כמות המלח גדולה יותר ומגיעה ל־1800 מ"ג בליטר. מים אלו הם מי השתיה לקיבוץ ובהם ניסו לרוות את האדמה המלוחה ולגדל בה צמחי ירק ומטע.

אנשי רביבים מונים את פיתוח המשק משנת קום המדינה. מאז עלו לבנות את הנקודה החדשה לאחר שהראשונה, הנמצאת במרחק של חמש מאות מטרים, הופצצה ע"י מטוסי המצרים בימי מלחמתנו. שם עדיין קיימות העמדות ושרידי הבתים, עקבות הימים שבהם הגנו ועמדו בודדים מול רבים.

מכאן החלו בכוחות מחודשים להמשיך את יצירתם. את בעיית המים ביקשו לפתור בעצירת שטפונות הגשמים הבאים מהרי הנגב, בבנית הסכר והבריכות. המהנדס קובלנוב מהסוכנות וכן חברי רביבים הקימו את המִפעל. צלילי חזון קדומים מתנגנים למראה הסכר, התעלה והבריכות האוגרות את המים:

“ישם מדבר לאגם מים, וארץ ציה למוצאי מים” (תהלים ק"ז, ל"ג).

בשנת 1945 שנתיִים אחר עלייתם, נחפרו הבריכות, נתרוממו דפנות העפר והחלו בהטיית מי השטפונות לבריכות. היו מבחנים ונסיונות שגרמו כשלונות ומפח־נפש, עד שלמדו כיצד ומתי להשתמש במים הנאגרים.

כרבע מיליון קוּבּ מים קולטת הבריכה הגדולה, ותוך כדי אגירה יודעים חברי רביבים להשתמש בהם בין שטפון גשם למשנהו, להשקאת שטחי השלחין המסודרים ערוגות עמוקות. שגידולם העיקרי הוא האספסת בשטח של תשעים דונם וכן גם גידול סלק בהמות ותירס. באלו נעזרים חברי רביבים בהחזקת הרפת, הן על־ידי קצירה והן על־ידי מרעה לששים ראש הבקר שברפתם.

בקִרבת בריכת העפר, המשתרעת על שבעים דונם נמצאת בריכה שניה מטויחת ומרוחה בזפת, השומרת על המים גם לימות הקיץ. הבריכה קולטת ארבעים וחמישה אלף מ"ק מים. הבריכה עמוקה ודפנותיה משופעות כאמפיתיאטרון.

מלבד האספסת המוצלחת, יש לציין הישגי רביבים בנסיונם הראשון בשתילת שלושים התמרים, שהובאו מגן־רחל שבכנרת. התמרים גדלו ופרשׂו נופם. גם יבול יפה של תמרים כבר הניבו השנה; מסביב לכל תומר עולים שלושה נצרי תמרים מאורגזים בנסורת רטובה להשרשה. מהם יוסיפו לשתול ולהרחיב את המטע. לפני שלוש שנים הרחיבו חברי רביבים את מטע התמרים והוסיפו עוד שלוש מאות תמרים ואף הם גדלים ומתפתחים יפה. שאלת ריבוי נצרי התמרים היא חשובה מאוד, ולא רק בשביל רביבים. אין ספק, שהתמר הוא העץ אשר יוכל לכבוש את מיליוני הדונמים המדבריים בנגב. וניסיון רביבים מוכיח את הצלחתם בשגשוגם ובתנובתם. קבוצת רביבים מקיימת את החי ברפת תודות למנת הירק הסמוכה לרפתם. ונוסף עליהם גם הלול לשלושת אלפי העופות. על שטח מצומצם זה לא היתה רביבים יכולה לקיים עצמה. בכלות עיניים הם מצפים למקורות מים נוספים, המתוכננים לנגב. כדי להרחיב את גיוון המשק ברביבים, הוסיפה המחלקה להתיישבות לרביבים את תקציבה בציוד ובניית המשק. שטח של ארבעת אלפים דונם למזרע חציר ותבואות, הנמצא בדרום במרחק של מאה קילומטר מרביבים, בקִרבת אדמת ברור־חיל.

חברי רביבים תולים תקוות גדולות באיגום מי השטפונות באגם הגדול שבכפר־ירוחם. אגם זה שבשלבו הראשון יכיל כבר השנה למעלה ממיליון מ"ק, יגיע עם השלמתו כדי 12 מיליון מ"ק. האגם צריך לספק ממימיו לשדה־בוקר, משאבים ורביבים. כבר מסמנים דרך לצינורות אשר ארכם יגיע לעשרים קילומטר. אולם בהתחברם יזרמו המים בדרך גרביטציה טבעית מן האגם, הנמצא בגובה של מאתיים מטר. מקווים, שבעוד שנה תבוצע התכנית. ורק עם בוא תוספת המים המיוחלת תיפתחנה אפשרויות להרחבתו ולגידולו של המקום.

לניסיון עשר השנים תתוספנה גם אפשרויות חדשות בניצול מים מתוקים בתנאי האקלים המיוחד (שלוש מאות מטרים מעל פני־הים, אדמת הליס השומרת על רטיבות, הטללים, אולי גם בהם יתרונות לגידולי תרבות מיוחדים).

הח' יואל דנגלס, חבר רביבים, הוא גם המנהל הגיאובוטני לנגב. מקום עבודתו — בבאר־שבע וברביבים. הוא עובד במחקר הצמחיה ובאוסף הבוטני. כ־290 מינים כבר אסף. הוא עוקב אחרי תאריכי נביטתם ופריחתם, לומד את משפחות הצומח ומתמסר למחקר השפעת המלחים בהשקאה בגידול התמר והזית. הח' יואל עומד בקשר עם חוקרי הטבע באוניברסיטה העברית.

בשנה זו, בה' בשבט, ביום זכרון הל"ה, קיבל את פרס טוביה ז"ל, שחלוקתו בידי המחלקה הבוטנית באוניברסיטה העברית. בעלון רביבים הנאה, המופיע מזמן לזמן, מצאתי את ברכת הקיבוץ לחברם לקבלת הפרס, ובו דבריו המציינים את טיב מחקרו ובעיותיו של חלוץ רביבים:

"הרגשתי גובלת בהתרגשות כשאני בא להודות ולהסביר כיצד אדאג שהכבוד אשר ניתן לי לא יבוזבז, אלא, להיפך, שהיזמה הברוכה תתן את מקסימום התועלת.

לא אוכל להתחיל בלי להזכיר לרגע את טוביה, שהיה לי הכבוד להכירו בטיול בנגב בשנת 1946, אם כי היתה זאת היכרות חולפת. זה היה זכרון מעשיר נפש, זכרון יפה מן העבר. כאילו נכס תרבותי גדול נוסף לי, כספר שקראתי בו, וכתמונה שחזיתי בה.

טוביה היה במיוחד קשור בנגב. אליו נשא את נפשו ובמיוחד הרבה בנגב לשוטט ולטייל. כיום הנגב מיושב כבר לעומת הימים ההם. אולם רבות הבעיות שנותרו עוד לפתרון. לדאבון הלב, הנגב הוא גם דל מיתר המקומות בארץ בחקלאים מנוסים ובאנשי מדע. המעבדה הגיאובוטנית של הקרן הקיימת, הפועלת בהדרכת האוניברסיטה, מבקשת לתת לה כיווּן מעשי במחקר הבוטניקה החקלאית השימושית.

הבעיה של ניצול המים המלוחים אינה בעיה של רביבים לבדה, אלא בעיה של כל הנגב, באשר רבים המקורות של המים המלוחים בנגב אשר מצפים עדיין לניצולם החקלאי. מרבית האדמות שמדרום לבאר־שבע עד עוג’ה אל חפיר, נגועות במידה פחות או יותר בהמלחה, וגם אם יבואו מים מתוקים מהצפון עדיין תעמוד בכל חריפותה בעיית ניצול הקרקעות האלה. אחת הבעיות שאני עוסק בה, הנה בעיית הניצול הנכון של מי ההשקאה, והנני שמח לציין, שעל פי החומר שסיכמתי בימים אלה, כבר נוכחתי, שבמשק רביבים הִשקו עד עתה בכמות מים כפולה מן הכמות הנחוצה לעצים. ושחקירה זו תאפשר להגדיל בהרבה שטח מטע התמרים ברביבים."

באותו עלון מסופר גם על פרס שני, שרביבים קיבלה ממפעל הנגב, פרס הבניה, על הצטיינות המשק לבצע בתנופה גדולה עבודות שהן למעלה מכפי שניתן להיעשות בכוחות שהיו ברביבים.

בקִרבת מפעל החיים והיצירה, לא רחוק מבריכות המים, ערוכות שורות־שורות עשרות קברים על מצבותיהם. עשרה מהם של חברי רביבים.

יד מחלקת הנצחת החייל של המדינה ניכרת גם בפינה מבודדת זו בדאגתה המיוחדת לבתי־קברות צבאיים. כאן ערוכים קברות עשרים הבנים שנפלו ביום כיבוש ביר עסלוג' בד' תמוז תש"ח. אלה הם אנשי גח"ל, צה"ל, ובהם גם חברי רביבים. ביניהם מצאתי מצבתו של נער בן יחיד להוריו, שהכרתיו כילד תלמיד בית־הספר היסודי בשכונת בורוכוב וחניך הנוער העובד: חיים למדן ז"ל.

בירק שיחים ושתילים עטורים הקברים של אלה, שככה הלכו עד הסוף… ביניהם אלה שנטעו העצים הראשונים בישימון ונפלו בטרם פרשו העצים צלם ובטרם נתנו מתנובתם.

ברביבים מדליקים אורות בלילות, המאורות מאירים למרחקים.

עתה בנוי הקיבוץ משפחות צעירות ועשרים ילדים, דור שני ברביבים, כן ירבו.

גם שלושים בני נוער, אסופי הערים, לומדים ועובדים ומודרכים בחיי שיתוף. הערבה מישרת ומזקפת קומתם. ביִשוב כזה, הנאבק בשממת מדבר ויוצר חיים ברגבי הליס המלוחים, גדל גם האדם.

ורביבים כבר תרמה גם תרומתה התרבותית. שני חבריה יונת ואלכסנדר סנד העלו בספר ״אדמה ללא צל", שהופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד, את תיאור העליה של הקיבוץ בנגב וברביבים. ביד נאמנה ובכנות רבה נתנו ביטוי ללבטיהם ולשמחתם, לצערם ולכאבם של הלוחמים והכובשים בשממה.

גן רחל    🔗

בבית־הקברות בכינרת התאספה עדה קטנה לגילוי מצבתה המחודשת של רחל. חרותות השורות הידועות, הצלילים המוּכּרים, והכינרת מנגד. צמוד למצבה גם ספר שיריה, סוד־שיח לבה. מאז יום מותה חלפו עשרים שנה. בעדה המתכנסת ניכר היעדרם של חברים, שליוו את רחל לדרכה האחרונה. בסביבת קברה גם קברו של ברל וסמוכים להם הקברות של בני כינרת שנפלו במלחמת השחרור. כפות התמרים והפרחים שפוזרו על המצבות בידי חברים הם ביטוי ליחס העמוק של המטפלים בבית־עולם זה. חוט מקשר נשזר מזכרם של אלה אל החיים. יום הזכרון והעצרת נקראו לכינרת ובו ביום נערכה שם גם “תערוכת רחל”. על בית התערוכה תמונת קיר גדולה מאוד: רחל בתוך חבורתה על רקע נוף השדות בכינרת, כבימי העלומים. ספר שירים בידה. חברים, כמתרוננים, דרוכים לקראת יומם העולה. וזקן מופלא יושב על סלע ופניו אליהם, כמקשיב לצלילי שירת החיים.

ובתערוכה, עזבונה המרוכז של רחל: קבצי שיריה, תרגומיה, העתקים של כתבי יד, תמונותיה, רישומים וציורים של הנוף בשירתה, מנגינות המושרות בארצנו ובארצות פזורנו בגולה. ותרגומי יצירתה בארבע־עשרה לשונות. נחלת יחיד, שהייתה לנחלת העם. בתערוכה זו חשת את יד האהבה של רֵעִים נאמנים שהקימו לה את נחלתה וחוללו כל זאת.

בחדר־האוכל הנרחב התכנסו הבאים מכל בקעות כינרת. גם מהערים באו. אורות רבים האירו על הבאים. גם תמונת הקיר הגדולה מביעה מלחמתנו על הארץ, על שממותיה ועל היוצאים לפועלם לכבוש את הטבע והאדם. ורחל ושירתה משתזרים בנוף זה, שעליו התרפקה והתגעגעה בצלילי כינרת שלה.

זכרתי את כינרת בימי עָניה ומצוקתה בעודה בחצר הגבעה, המגודרת אבן שחורה בימי המלחמה העולמית הראשונה. בחצר זו שמעתי לראשונה את שם רחל בטרם היותה למשוררת. באותה חצר באחת מזויותיו היה חדר קטן, שבו התגורר א"ד גורדון. לאחר יום העבודה ובשבתות היו באים אליו חברים, והיה טעם מיוחד לשיחות אלו ותכנן שהיה מרתק. לעתים נשמע מפי המשוחחים ומפי גורדון שמה של רחל, מתוך קסם שקסמה להם אם בפלא כיבוש הלשון העברית, שרכשה לה, אם ביפי נפשה. ניכרים היו עקבותיה וצעדיה הראשונים מרחובות עד כינרת. היא יצאה מהארץ לשם השתלמות כדי לשוב ולשתף עצמה עם הבונים. וגורדון האמין בכוח נפשה, ובהתגלותה לעצמה וממילא גם לרבים. והיה צליל מיוחד לשם רחל בכינרת.

בימי תמורה, עם ראשית התקופה החדשה שלאחר המלחמה, בספינת העולים הראשונה “רוסלן”, חזרה רחל לארץ. היִשוב העברי נכבש על ידי האנגלים. הרוב של ציבור העובדים נמצא בגדוד העברי. הצהרת בלפור הבטיחה את הבית הלאומי, אולם סימני שנות המשבר שחלפו עוד היו ניכרים בעייפות ובהתרוששות. הקבוצות שנותרו, התלבטו בלבטיהן. ורחל נקלעה ללבטים כשהיא עצמה חשה בכנפיה השבורות וידעה אז ימים קשים בבקשה לה אהבה שלא ניתנה לה. תוך שברונה נגלתה בשירה, שעלתה מן הכאב בצירופו הנעלה ובהזדככות עילאית. והשירה הזו ליכדה מסביבה את הנאמנים, את המשפחה הקרובה שממנה נעקרה. ידענו על גורלה, על מאבקה. בכל שיר הרגשנו את היקוד שבו, את ניצחון כוח האדם בנפשו על יִסוריו התהומיים. ציפינו לכל שיר כאל מאורע בחיי כל אחד מאתנו. ידענו, שאין גמול למתת שלה וידינו קצרו מהושיע. ידענו, שבחירי תנועתנו חרדו לה ובמידה שיכלו גם דאגו לה. שני קבצי שיריה הוצאו בחייה כשי לקורא ולה. זכורני בליל שימורים אחד, באחת הועידות, ורחל באה מחדרה הבודד לשמוע ולהקשיב לשיח חברים ונשארה עם המאחרים עד תום הועידה. כשיצאנו ללוותה לחדרה הרחוק, לא הייתה כל אפשרות להשיג שירות נסיעה והיא עייפה וחולה ונטולת כוחות, הכרחנוה שתינשא על כפינו.

יום אחד הגיעה לשדות שבעמק – היה לה צורך לברוח מהעיר, מבתי האבן ומבדידותה בחדרה ולראות ולפגוש חברים בעבודתם וביצירתם.

יום אחד היא התארחה בביתי, וילדי טוביה שאך זה למד לקרוא, קרא בעתון את השיר “בן לוּ היה לי” ומצא בו גילוי מיוחד. הוא התאהב בצלילי השיר ושיננו וּלמדוֹ בעל־פה, וגם הטעים אותו בקולו הרווה הילדותי.

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָן.

יֶלֶד.

קָטָן.

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִי;

רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵׁם הַקָצָר.

רְסִיס נְהָרָה.

לְיַלְדִי הַשְּׁחַרְחַר

“אוּרִי!”–

אֶקְרָא!

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.

עוֹד אֶתְפַּלֵל כְּחַנָה בְּשִׁילֹה.

עוֹד אֲחַכֶּה

לוֹ.

ורחל הקשיבה ושחקה בכל לבה. גם דמעה עלתה מאושר, מן הקשר המתרקם בין שירתה ובין נפשות ילדינו. ואנו ראינו לאחר מותה אילו קשרים מיוחדים נקשרו בין בנינו הטבעיים הבריאים ובין שירת רחל.

בצאתנו בשעה מאוחרת מעצרת הכינוס אמרה לי המשוררת קדיה מולודבסקיה¹⁹ שהשתתפה בהערכתה של שירת רחל, כי היא חשבה על גורל האדם ואינה יכולה להשתחרר מהרגשת הכליון, הנה מבוקשה של רחל וצוואתה נתמלאה באהבה ובחרדת קודש. אך לאחר כל זה, נשארה האבן, האבן והמצבה…

עם שחר העירני הד רעמי מרגמות ותותחים, שהגיעו מהתקפת הסורים על חוף ים כינרת בגבולה הצפוני. מעבר להרי גולן נרקמת מזימת אויב וכאן ממשיכים במסכת העבודה והיצירה, שהפכה את כל בקעות כינרת לנאות יצירה תרבותית ואנושית. בגן רחל התאספו עם עלות היום כל באי העצרת וחשנו מחדש את ערכּהּ המיוחד של מצבת הזכרון המיוחדת בגידולה ובצמיחתה, המעלה את זכר נשמתה. כאן נשזרים אהבה וכיסופים לאדם ולטבע בהחזרת עץ התמר שנעקר מנוף הארץ עם שנות גלותנו, ועטרתו חוזרת ליָשנה. כאן הוגשם חלום תוך עשרים שנה אלו, במטע גן רחל הנראה בכל הדרו, גן תמרים על גזעיו המיתמרים, על נופי כפותיו ולולביו הירוקים, וסנסיני אשכולותיו שפרחו כבר חנטו תמריהם. הנה גם נצרי התמרים מסביב לאמהות, המבַשׂרות אפשרויות הרחבת מטע התמרים בארץ, וגן רחל היא כפינת גן־עדן בבקעת כינרת המבורכת.

בצל נוף התמרים שמעו מתכנסי העצרת מפי שני חלוצי כינרת, מפי סטולר ובן־ציון, על התמרים ועתידם בעמקים עד ערבות הנגב ואילת. עץ התמר עדיין לא נחקר, המדע המודרני טרם נגע בו ועץ התמר נזקק לעזרת האדם היוצר. אפילו בשעת פריחתו הוא נזקק לעזרת האדם להעברת אבקת הפריחה ולהפרותו, על אחת כמה וכמה שהוא זקוק לעזרת החוקר בתנאי גידולו והתפשטותו באזורים המיוחדים בארץ. בגן רחל הובטחה הגישה הנאמנה למחקר ולראשית השתרשותו בתוכנו. כאגדה נשמעו הדברים מפי אלו, שהעלו את התמרים והעפילו עמהם כגונבי גבולות דרך ארצות, שגזרו על איסור הוצאתם, דרך מדבריות וסכנות נפש.²⁰

בערוב יומו    🔗

קשרי נפש עמוקים היו לי עם שמואל יבנאלי וביתו. ידידותו הגדולה והנאמנה ליוותה אותי משנות נעורי. שותף היה לי בדרך חיי, בשמחותי וביגונותי. כשלקיתי במחלת לב היה שמואל המעודד שדאג לעיבוד גן העצים שלא יוזנח, ולא ייגרם לי צער על עמלי. חשתי בו קירבת־נפש ואהבה גדולה אלי.

לאחר שחליתי עודדני להעלות את זכרונות דרך חיי, וכשכתבתי את פרקי הזכרונות היה יבנאלי מהקוראים הראשונים של כתבי היד. הקשבתי לעצתו ולהערותיו, שהיו כמכוונות אותי לעיקרם של המאורעות. כל פגישה עם בית יבנאלי, עם שמואל ורעייתו הניה, הייתה מַפרה את הנפש. רבות תחנות חיי המוארות מאורם, למן מלחמת העולם הראשונה בבן־שמן, בימי התנדבותנו לגדוד העברי, בימים של פעולותינו המשותפות בהסתדרות החקלאית, ביצירת “אחדות העבודה” וביסודה של ההסתדרות.

שמואל יבנאלי היה אחד מאבות תנועת העבודה. בלהט נפשו ובאמונתו הגדולה ידע לשאת גם ביסורי מאבקנו, ואש האמת בוערת בעצמותיו. גם להיות בודד במערכתנו ידע. זכיתי באהבתו, והוא היה משתפני גם בלבטי נפשו.

באחד הימים, בשלהי קיץ תשי"ט, קרא לי יבנאלי לבוא לביתו. ידעתי שבריאותו אינה כתיקנה, והוא נזקק לבית־חולים. מיהרתי להיענות לקריאתו ובאתי לביתו. עליתי אל הקומה השלישית בבית המשותף ברחוב שפינוזה, בתל־אביב, ומצאתיו לבדו בבית. יבנאלי שמח לבואי והכניסני לחדר עבודתו, שכל רהיטיו סַפּה ושולחן כתיבה, ומדפי הספרים ממלאים את הקיר הצפוני. בפינת הקיר המזרחי, סמוך לארון הספרים, הייתה תלויה תמונתו של ברל כצנלסון, שצולמה בועידת הפילוג שנתקיימה בכפר ויתקין.

בתמונה זו נראה ברל בכאבו “האיוֹבי”, כשהוא משעין את ראש השׂיבה המתולתל שלו על כף ידו, ככובש כאבו של איש הצולל לתהום. הניה היתה נבעתת בלילות כשכינס יבנאלי את עזבונו של ברל וערך את שנים־עשר ספריו לדפוס. באותה שעה היה יבנאלי מהלך בחדר עבודתו ומשוחח עם רוחו של ברל בקול, על ענינים שהיו צרורים בהגותו. עתה היו כתביו של ברל סדורים בארון הספרים. עבודת כינוס עזבונו של ברל סייעה ליבנאלי להתגבר על יִסורי מחלתו. בכניסתנו סגר שמואל את החלונות כחושש מרוח פרצים, הושיבני על יד שולחנו ואמר:

"אני רוצה לדבר אתך על ענין רציני מאוד, על חיי אדם, ועל מִפעל חייו, על אדם שהתנועה והיִשוב העברי חייבים לו את תקומתנו ועצמאותנו. רצוני לדבר אתך על הרצפלד, האיש שמסר את כל חייו לגאולת הקרקע והתיַשבותה, לחם על כל דונם קרקע שנגאל שיהיה לנחלת העובד, והוא שהרחיב את גבולות התאחזותנו בארץ, לפני קום המדינה, וחלקו רב בהתישבות העמקים והגליל ושומרון ויהודה, התישבות האלף ויִשובי חומה ומגדל, ועד לישובינו בנגב. רבים השטחים שפעל בהם והצליח. לעצמו לא בנה בית, ולא הקים לו משפחה, ונשאר בבדידותו, ובקום המדינה, עם ראשית קיבוץ הגלויות והתאחזותם באדמות ישראל, נדחק הרצפלד מהמפעל הגדול, ועתה הוא מתהלך כאבל בימי הקוממיות.

חשבתי על חובת כולנו לאיש הזה, ואני חרֵד מפני כפיוּת טובה. יש לספר על מפעל חייו, שלא יישכח. מפעל זה צריך להאיר ולחנך דור ממשיכים, ומחובתנו למהר ולקיים את סיפור מפעלו בכתובים. ידענו שהוא עצמו לא יעשה זאת. חשבתי על האיש שצריך לעשות זאת, ומצאתי אותך מתאים למשימה הזאת. לאחר שכתבת את ספריך על דרך חייך הוכחת יכולתך, והספרים כתובים בכנוּת ובענין. יכול תוכל לדלות ולהעלות את פרקי חייו ועלילותיו, שיהיו מופת לבאים אחרינו."

שמעתי את דברי יבנאלי והייתי בעינַי כנער שמואל השומע את הקול הקורא לו לשליחות…

אמרתי ליבנאלי: “גדולה המשימה מכוחותי, וכיצד אקבל עלי לספר על חיי הרצפלד ועל תחנות חייו מעיירתו ומבית אביו, שנות ילדותו ונעוריו וכל דרך נדודיו עד בואו לארץ, והוא איש יחיד ומיוחד בינינו?”

אמר יבנאלי: “בטוח אני בך שתעמוד במשׂימה הגדולה והקשה הזאת, ואנחנו נדאג שהרצפלד ישתף עמך מעשה. אני מקבל עלי לדבר עם הרצפלד.”

דבריו של יבנאלי נכנסו בלבי. אמרתי לו, נשמע ונעשה.

לאחר כמה ימים אושפז יבנאלי בבית־החולים. נחרדתי כששמעתי שנוּתח בגלל מחלה אנושה.

ביקרתיו בימי מחלתו בבית־החולים, והוא היה מתגבר ומתאושש. באחד מימי אב תשי"ט ביקרתיו יחד עם הרצפלד, לפי בקשתו של יבנאלי, בבית־ההבראה “ארזה”, מקום שהחלים לאחר הניתוח. ידענו את מצבו ואת הצפוי לאדם החולה במחלה זו, העלולה לחזור ולהתפשט בגופו.

יבנאלי שמח מאוד לבואנו ואמר כי ציפה לנו, שכן ענין לו לשוחח עם שנינו. מיד השׂיא שיחתו לאותו ענין. מבקש הוא שניגש לעבודה משותפת ונעלה בכתב פרקים מדרך חייו ומפעלו של הרצפלד. הוא תבע זאת ברצינות המיוחדת לו, והִרבה להדגיש חשיבותו של הדבר, חזר על הנושא שדיבר עמי ביחידות ועם הרצפלד ביחידות. כל אותה שעה הייתי אני חרד מפני המשימה הקשה. עכשיו שהוא שוכב על ערש דוַי, חשתי בפנייתו משהו מצוואת שכיב מרע שאסור לסרב לה. בהערצה ובאהבה דיבר על פעולתו של הרצפלד בגאולת הקרקע וביִשובה של הארץ. פיעמו בדבריו יחסוֹ החברי העמוק לאדם, וחרדתו להציב יד לפעלו, שלא יישכח בתמורות הימים, אלא ישמש מופת לדור הממשיכים, למען ילמדו מכוח סבלו ומתנופת רצונו. ועד שהוא מדבר על יִעוד הספר, האיר האור החוזר של דבריו הנרגשים את דמותו שלו. דמות אחד משיירי כנסת הגדולה של אבות תנועת העבודה בערוב יומו. הבטחנו לו שנקיים את משאלתו.

הרצפלד היה בא אל יבנאלי פעם בשבוע, לעתים גם פעמיִם, והיה מוסר לו דין־וחשבון על פעולותיו המגוּונות.

אין הרצפלד חדל מפעולותיו ביִשובים הקיימים, ובנחשלים שבהם, מיַסד קרנות חדשות לשיכונים חדשים בקיבוצים, מקיים חדרי־אוכל ובתי־תרבות בהלוואות נוחות. ומשנתרבו החברים הוָתיקים שהגיעו לזקנה, והם כעזובים לפני זקנה ולבדידות, גדולה עזרתו של הרצפלד “בבתי־אבות” שיזם, שהם כבתי מקלט וישע לבודדים ולבודדוֹת בערוב־יומם. על כל המתהווה היה הרצפלד מספר ליבנאלי, לא כמתפאר במעשיו, אלא כמבקש לשתפו בנעשה מעבר לד' אמות שלו, בשכבו על ערש דוַי.

כמו באור שקיעת השמש המתלהטת בזוהר גוונים בדמדומי היום הגדול, כן הוארנו ממאור נפשו של יבנאלי, בגילוי כוחותיו הנעלים במחלתו האנושה, ובכיבוש יִסוריו. גופו נצטמק ופניו רזו, והוא חי בעירנותו המופלאה, ועושה חשבונה של האומה, ומסתכל בכל המתהווה במדינה, קורא ומקשיב לכל המתרחש בענייני הבטחון, בתנועה הציונית, בהסתדרות ובמפלגות. כואב על אזלת ידנו בענייני העליה לישראל, על השטחים בנגב שאינם מיושבים, שואל לאלו שעסקו בהעפלה, לשליחים הנאמנים לגאול גלויות שלֵמות מתפוצותינו. מה גדול ויוקד כאבו על עמו האומלל שאינו רוצה בגאולתו.

באחד הימים בא ד' בן־גוריון לבקרו ושוחח עמו כשעה. למחרת, בבואי אל יבנאלי, אמר לי: “אילו הייתי איש דתי הייתי מתפלל כל הימים לשלומו של בן־גוריון, האיש אשר בכל דרך חייו בארץ לא הִרפה מהכות על סדן מפעלנו וליצור כוח ועָצמה.”

כשמלאו חמשים וחמש שנים לעלייתו של יבנאלי לארץ, ביקשו בני משפחתו, הניה ואראלה ומנחם, לקיים מסיבת משפחה וידידים קרובים. בפעם הראשונה נתן יבנאלי הסכמתו לדבר כגון זה.

ביקשני שמואל לבוא ולהביא עמי את נח נפתולסקי, שעמו עלה ארצה באניה אחת. ובליל נר ראשון של חנוכה התכנסנו עם בני המשפחה בביתם, ורבתה השמחה לבואנו. נח, שהיה כבד־שמיעה, היה נרגש ונבוך, ואני שימשתי מליץ בינו לבין שאר הנוכחים, כי רגיל היה להבין את שיחי אליו.

אמר יבנאלי לנח: “זכינו ליותר מאשר חלמנו אז, מי פילל שנזכה למדינה ולעצמאות בחיינו?” הוציא נח מכיסו מחברת שהייתה כתובה בכתב ידו המיוחד לו, ובה העתיק שירים שהעלה מהמיית נפשו. בחר נח מן השירים שביקש לבטא בהם את מורשת האבות, והגישם שי ליבנאלי. אמר: “בדפּים אלו ביקשתי לבטא רעיון שאינו נותן לי מנוחה, היא הדמעה הגנוזה בין דפי התהילים, שגנז סבא בשעת תיקון חצות. הדמעה הזאת היא שהביאה אותנו עד הלום.”

אמר יבנאלי: “לדמעה הקדושה הוספנו ערך חדש, ערך העבודה, שהיה לגורם העיקרי בתקומתנו.”

נהרו פני נח והוא חזר על סיפורו מהימים הראשונים: “כשביקש אבי להפנות אותי לבקש את אושרי בעולם החדש שבאמריקה, כתבתי לאבי, חמדה גנוזה יש באוצרו של הקדוש־ברוך־הוא, ועבודה שמה.”

אמר יבנאלי: “טוב שדבקנו בחמדה גנוזה זו, בעבודה. גם אנחנו וחברינו יכולנו להפליג אל חופים אחרים, ללמוד באוהלי תורה ולהגיע לסמיכות ברבנות ולהיות לפרופסורים של קתדראות. אילו עשינו כך לא היינו משַׁנים דבר, ולא היינו המניעים במהפכה הציונית בחיי עמנו. בערך כיבוש העבודה ביקשנו לקחת את גורלנו בידינו, ועל ידיו נתחוללו הנסים החדשים. אנו עומדים בראשית תחייתנו, ועלינו להיאבק בכוחות חדשים לקיים קוממיותנו.”

קרנו פני המסובים לשיח בעלי היובל, וחסדי התקופה מוארים באורם.

בחג החנוכה של שנת תשכ"א התכנסו מסביב למיטתו של יבנאלי חברים וידידים מהעדה התימנית, מזקני העדה ומצעיריה, מהמושבים ומהעיר, לקיים מנהג ביקור חולים, ואף ביקשו להוסיף בשורת בואם של אחרוני יהודי תימן, שעלו בימים ההם לארץ.²¹

וביִחוד באו לציין את שנת היובל לשליחותו של יבנאלי לתימן.

יבנאלי ביקש להושיבו על מיטתו. חמשים שנה עברו מיום שהלך בשליחות לשבט יהודי נידח במדבריות תימן. ועתה נתבשר שגולת יהודי תימן נגאלה כולה, ותרומתם “לשיבת ציון” של דורנו ניכרת בכפרי העבודה בכל אזורי הארץ, והם משתרשים בכל ענפי מפעלנו בבנין הארץ. באותה שעה עלו הדים משליחותו ב"מסע ליהודי תימן", לפני חמשים שנה:

"הם היו שואלים אותי: מה הכותל המערבי? מה קבר רחל אמנו? מה קבר ר' שמעון בר יוחאי?

במקום תשובה הייתי אומר להם: למה תשאלו על הקברים ועל האבנים המתות? שאלו לשלום ציון הקמה לתחיה, לשלום בני ציון העולים אליה מן הגולה לחיות בה.

והם היו שואלים אותי: היש בפיך איזו בשורה? הקרובה השעה, היש לכם איזו סימנים?

הוי כמה רועד הלב למשמע שאלה כזאת, לראות את הנפש בפרפוריה השואפת ושואפת כאייל תערוג על אפיקים.

והנה מה שהייתי עונה ומשיב להם: לא נביא אנוכי ולא בן נביא, לא משיח ולא מבשר על מלך המשיח, אבל בכל זאת מבשר אנוכי ובשורה בפי, מבשר אני לכם על הגאולה כי קרובה היא, על גאולת נפשות עמנו המתעוררים לעשות לארץ־ישראל ולהחיותה בעבודת כפים וזיעת אפם, עד לידי מסירת נפש ובתוך תקוה קרובה ושמחה אני מבשר על גאולת ארצנו. כל חלק מאדמת ארצנו שידיִם עבריות מעבדות אותו, הרי הוא נגאל. ועכשיו הגיעה השעה גם לכם להתעורר, ‘אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי’."

יבנאלי היה נרגש וביקש לומר דברו. בחדר הושלך הס. פתח בקול רפה ואמר: “הנני שמח לראות כל אחד ואחד מכם, שהחיים הפרידו בינינו. אני מודה לכם שמצאתם אפשרות לבוא ולהתראות אתי ולבקרני בעת מחלתי. ושלוש שבועות השביע הקב”ה את ישראל, אחת מהן שלא יעלו בחומה, כלומר, שלא יפרצו לעלות יחד לארץ־ישראל בחוזק־יד. זה היה בדור האמוראי ר' יוסי בר־חנינא מבבל. אבל דור אחד, או שני דורות לפניו, אמר ר' שמעון בן־לקיש אל רבה בר־בר חנה הבבלי, כי אם בימי עזרא, היו עולים לא חמשים אלף, אלא כל גולת בבל, לא היה בית־המקדש חרב פעם שניה. ר' יהודה הלוי, אשר לו בוַדאי היתה הזכות לדבר על עליה לארץ־ישראל, כי הוא קיים מצוה זו בגופו לפני שמונה מאות שנה, יִסר אף הוא את היהודים, שאינם עולים.

כעת שוב הגענו למצב זה. בארבעים וחמש מדינות בכל ארצות הרוָחה שבעולם מצויים כמליון יהודים שיש בידם לעלות לארץ־ישראל, ולהשלים כאן את המיליון השלישי שאנו מצפים לו, אבל אין בהם הכּרה יהודית ואין הם רוצים להיגאל מגלותם. העם היהודי אינו לומד לקח, לקח הגיון הברזל המחייב אותו לצאת את כל הגלויות ולעלות לישראל.

לפניכם אדם לא כל־כך צעיר, וחולה, ואני אלך מן העולם כאשר יבוא יומי. הנני מאחל לכם לחזות בהתגשמות מיטב שאיפותינו בשיבת עמנו ובבנין הארץ."

באותה שעה היה כאחד האבות הקדמונים, המברך את בניו על המיטה.

בשבועות האחרונים לחייו כבר קשה היה ליבנאלי לשבת על יד שולחן עבודה ולעשות בהגהת כתביו. הוא חי בעֵרותו הגדולה בזמן משפטו של אייכמן רב־הטבחים, ולבבו ומוחו הוגים יומם ולילה במשימת הדור. בליל חג החירות האחרון בחייו היו כל בני משפחתו, אראלה וילדיה מקיבוץ מעוז חיים, ומנחם ובני משפחתו מבירת הנגב, מסובין אל שולחן הסדר. קירבו את מיטתו של יבנאלי לשולחן, והנכדים ובני־הבית שרים את שירי חג חירותנו. לחש יבנאלי להניה האם והרעיה, טובים ויקרים ילדינו, בשקט אנו יכולים לסמוך עליהם…

בלילה ניעור וראה את אראלה ומנחם עומדים ליד מיטתו. ביקשם להרים כוס ברכה לכבוד איחוד התנועה המפלגתית והקיבוצית. איזה מנוף וכוח ניצור עתה, איזו מדינה תהיה לנו עם אחדותנו… אלו היו קטעי הזיה מתוך יִסורים קשים שעברו עליו.

בוקר אחד באתי לחדרו ומצאתיו בעיניים עצומות, נושם בכבדות. הניה ריעננה פניו במגבת רטובה, ודיברה אליו בקולה הרחום: “שמואל, שמואל, תראה מי בא אלינו.”

פתח שמואל עיניו כאילו חזר מעולם אחר. הכּירני ושאל: “איזה יום היום?”

“יום חמישי.”

“כבר נתקיים יום לזכר השואה?”

“כן.”

“ומה נשמע בארץ?”

הניה הגישה לו תרופה לחיזוק, והוא לחש ואמר: “ראיתי את ברל.”

חיבקתי ידו וחשתי בפעם האחרונה את לחיצת ידו.

בליל ששי כ"ח ניסן תמו חייו, והוא בן שבעים ושבע.

בשבת בבוקר היינו עם יקיריו באבלם. הוגד לנו ששמואל יבנאלי ביקש מאראלה לדאוג לחלקת קבר להוריה בבית־העלמין במעוז חיים, והובטח לקיים משאלתם.

להרצפלד ולי היתה בקשה למשפחה, להביאו לקבורות בכינרת, סמוך לקבריהם של ברל ובן־ציון ישראלי, במקום קבורתם של אבות תנועת העבודה. קשה היתה ההכרעה לבני המשפחה, אבל לבסוף, מתוך אצילות נפש ודעת, החליטו הניה, אראלה ומנחם, להביאו לבית־הקברות של כינרת. לשם הבאנוהו למנוחת עולמים ביום א', ל' ניסן תשכ"א.

הנעימה האחת    🔗

לאחר שחזרתי מלווייתו של שמואל יבנאלי בכינרת, הלכתי למחרת בבוקר לבקר את בית אחי מרדכי, שהיה מתיסר במחלתו.

במעונם בן שלושת החדרים הקטנים ברחוב בן־יהודה הסואן מצאתי את רעייתו רוחמה בעבודתה, והיא שמחה לבואי. לחשה וסיפרה לי על לילות של נדודי שינה העוברים על מרדכי, ועל מצבו המדאיג. בהיותה לבדה קשה עליה לעזוב את אחי בחדרו. הבנות אינן בבית. רותי נישאה ויושבת בקיבוץ, ויוננה לומדת באוניברסיטה בירושלים. והרעיה רוחמה, כאחות היודעת פרק ברפואה, יודעת היטב את מצבו ואת הסכנות האורבות לו יום־יום. מיום שנותח במחלה קשה לפני כעשרים שנה, היא מטפלת בו כרעיה ואם ועומדת על משמרתה.

חדרו של מרדכי מרוחק מן הרעש, ומבעד לחלון מוריק אמירוֹ של עץ הפיקוס הגדול, כמפייס את אחי בין חומות האבנים.

הכניסתני רוחמה לחדרו והשתמשה בשעת הכושר והלכה העירה לערוך קניות.

שמח אחי לבואי וחיבק בשתי ידיו הענוגות את ידי. ניכר היה בעייפותו וחולשתו, ועיניו היו עצובות.

אמר אחי: “ואני לא יכולתי לעשות עם שמואל את החסד האחרון.”

“תבקר בבית המשפחה,” ניחמתיו.

נאנח מרדכי ואמר: “הנה גם שמואל אינו עוד. נוסע וניזח דור אבות התקומה העברית, אישיה ומוריה, ברנר, ברל, א”ד גורדון, אהרנוביץ, רמז, ועתה גם שמואל איננו. לתנועה אבד אחד המוהיקנים האחרונים, ולנו ידיד נפש יחיד ומיוחד. ואתה זכית לאהבתו הגדולה, אותך אהב שמואל. איש חזון היה וסופר ראשון בספרות העבודה. שליחותו לתימן וספרו עליה, “דברי המחייבים” שכתב, ביטוי לנחשול ההתנדבות, והפתיחה לעבודתנו שכתב בראשית ימי התקווֹת הגדולות לאחר הצהרת בלפור. ודבריו היו כפותחי אופק לבנין הבית הלאומי, בקראו לחרוג מתחומי היִשוב הקיים אל מרחבי הנגב, כדי לגאול את עצמנו ממצרי שאלות הרוב הערבי והמיעוט היהודי. הוא שדרש לבנות נמל חדש בנגב, קרא לעליה גדולה ולפיתוח הארץ, להקמת ערים חדשות ולניצול אוצרות ים המלח והמחצבים, בנין בתי־חרושת — תכניות בלוויית חשבונות של מליונים. והוא לא היה חוזה חזיונות בעלמא, היו לו חושים ריאליסטיים מצויינים. הכיר את המציאות ודרש להיאבק בה וזכה שהאוטופיה שלו וחזיונותיו מתחילים להתגשם בימינו עם קום המדינה."

הקשבתי לדברי אחי וחרדתי להתרגשותו.

אמרתי: “ידענו גם את סבל בדידותו בשנות קום המדינה, כשדחקוהו לעבודת ביטוח ולא זכה להימנות עם חברי הכנסת, שיכול היה לתרום בה את תרומתו.”

אמר אחי: “בשנות המאבק בדרכי השלטון המנדטורי של הבריטים בארץ, לא נבדל יבנאלי מלוחמי המחתרת הקיצוניים של אצ”ל ולח"י, וראה אותם ואת מעשיהם כחיוביים, ועל סטייתו זו לא סלחו לו ולא צירפוהו בנבחרים. כמה קטן החשבון. מעזבונו ילמדו הדורות הבאים על דמותו המקורית ועל לבו האיתן ורוחו הגדולה. הוא יישאר כאחד מאבות התנועה ומן האבנים שהבנין נשען עליהן."

עוית חלפה בפניו החיוורים של אחי.

אמרתי לו: “אולי תשכב ותנוח?”

חייך אחי בעצב ואמר: “צריך להתכונן לדרך. הנה על דפים אלה אני עמל. זה כל היבול. צריך לסכם את החשבון, לכנס את הדברים הפזורים ולהביא את חלקם מחדש אל תחומי זמן לא מוגבלים. דומה שאני עומד בסיום עבודתי. כתיבתי היא בהפסקות ממושכות. לא אחת כמעט ניתקה הנימה ונאטם העולם מסביב. אך החשבון הפנימי עם הדברים ועם האישים הקרובים לא פסק. ובעבוֹר הכוס על גדותיה שוב נתחדשה הכתיבה. הייתי רוצה לזכות לראות את הדברים בדמות ספר.”

אמרתי לאחי: “אל תדאג, כשתשלים את כינוס דבריך, יצטרף לשני ספריך שראו אור והֵדם היה ניכר. מי שירצה לדעת וללמוד תקופה רבת לבטים והכרעות ימצא בספריך את העדות הנאמנה של הדור ובניו ומוריו, מחלוצי האומה. אני מבטיחך שהספר יראה אור מיד עם הכנתו.”

“הנה הספר על שולחני. עוד מעט ויושלם. הלילה העליתי שורות אלה. אינני רוצה שרוחמה תקרא אותן. קרא אותן עד שובהּ.”

קיבלתי מידיו את הגליונות. כתב ידו המוכר לי היה שונה, והיה מורגש שידו רעדה. שם הרשימה “שלמה המלאכה”:

"לאחר ליל נדודים כבד ועשיה ליד השולחן לגמר מלאכת חיבורו הגדול שעסק בו שנים רצופות נרדם קמעה אותו חכם ונעור משנתו במין מתיקות וכלות־נפש לא ידע שחרוֹ.

סידר גליונות הנייר הגדולים מן השולחן המלא מהם, ליטף בעיניו הנוגות את האותיות הצמודות אל השורות והפורחות על גביהן ובין השיטין והתחיל מֵשׂים את תלי הספרים לרגל המלאכה לפניו אל הארון הסמוך.

קמה אליו נוות־ביתו החרֵדה עליו. התחננה כי ישכב במנוחה וימנע מעצמו טרדות יתירות המקצרות את ימיו. הנה היא נפנית ותסדר את השולחן לפניו ותביא הכל על מקומו. ולא ידעה כי בדבריה היא מכאיבה ללבו עד אין קץ. הוא ידע כי גורלו חרוץ – אבל מה מזה? אדם עושה את שלו והדבר יבוא כאשר הוא. בכה או בכה, אך תפילה חרישית אחת כבש בפתח ‘לבו’. רבש"ע, אל נא תביאני לידי בזיון! אל תטול ממני את מעט הכושר הזה לטפל עם עצמי! אל נא תיַסרני חלילה בשיתוק איברים ובשכיבה ממושכת. קחני אליך בהלם אחד בבוא השעה!

אצה עליו המלאכה. כמה התאבק בעפר הדורות, עשה לילות כימים, קשר נימה לנימה ורקם את היריעה הגדולה לחיבורו. והנה עתה מכל העברים נוהרים אליו גופי הדברים וזוטותיהם המוסיפות נופך. החומר מתלכד ולובש אור. הכל שׂשׂ לבוא לקראתו – הידאג לאיבוד ימיו? עליו רק להשלים את החיבור. הוא כל מעייניו. שכב וחזר וקם. היא אך נפנתה למטבח, אחז בסולם הגדול ועלה בשלביו עד למעלה העליונה, אל ארון הספרים הכבד. משם ניבט לו צרור קונטרסים, צרור הקורא לו באותו ענין.

עוד הוא עולה בסולם והיא בחרדה עליו בזועקת שבר! למה תטפס? והרופא מגיד וחוזר ומגיד: שכיבה. שכיבה ואני אוריד לך כל חפציך… כמו ילד! כמו ילד!… יורד הוא מן הסולם בבת־שחוק על שפתיו ואשרו בידו. כמה מדברים אליך… ללא הועיל. שוב שכב. אין לך תרופה אלא זה… אדם בר־דעת שיהא כמו ילד… לכל דבר… רק זהירות אומר הרופא ועד מאה ועשרים שנה… ואתה, דַבֵּר אל הקיר. כמו במתכוון נמשך ועושה כל דבר האסור. וי, רגע קל אי־אפשר להסיר עין ממנו!…

אך, ככל אשר הרבתה נוות־ביתו המסורה לו לחרוד על כל שעל, כן ביקש לפרוק עול דאגה זו מעליו ולצאת לחופשי קמעה.

היה נוהג כמימים־ימימה לצאת לשוח. ימים שהיה יוצא, מפליג ומגיע לים, שם היה לפעמים בוקע לו במהירות הבזק פתרון שאלה שתהה עליו ימים על לילות. או משנתו הוא ניעור והשאלה מוארה והתשובה מושטת לו בקנה וממהר אל השולחן להעלות על הכתב.

זה כבר שאינו יוצא אל קִרבת הבית, אל הגן הסמוך, ורעייתו מתחננת אליו לבל יֵלך. זה שבוע ימים מאז ההתקפה שלא יצא מפתח ביתו ונפשו יוצאת החוצה. והיא, גם היא, כל הלילה לא עצמה עין בחדר הסמוך לחדר משכבו. שמעה כי מתחבט הוא על ערשו. קם ושוכב, שוכב וקם. מעלה אור וגונח מלבו שלא מדעתו.

היא אך ניגשה לרגע קט לקנות צרכי אוכל נפש והזהירה אותו לבל יֵצא החוצה והוא ניצל שעת הכושר, נטל מטהו בידו בחפזה ויצא אף הוא. נשא עיניו למרומים בחטיפה. היו שמים תכולים מתכול וסיעת ציפורים נישאת באויר וקושרת סלסולים שוקקים. נתלחלחו עיניו מעוצם הרגש שעבר עליו, עשה צעד אחד פוחז מחברו למען הרחיק מעט מתחום הבית. עלה קול דמיו באזניו ולבו התפעם בו בהולם פעם, חש הוא אל פינת הסתר שבגן. עוד הוא עושה צעד לפנים מצד חש פתאום כי האדמה מתמוטטת תחתיו. נפל על פניו אל בין העשבים. וכן שכב גלמוד לעיני השמש ועזוב לנפשו. עד שגורלו הסגיר אותו ללהקת ילדים פזזה ומשחקת. כמעט קפצו ועלו עליו ונרתעו מן הזוָעה. הבהילו עזרה מהירה. אספוהו והוליכו אותו אל בית־החולים, גם לא ידעו מי ומי האיש וכיסיו, זולת מקלו על ידו, היו ריקים מכל. – וכן שלמה המלאכה, וכן נתגשם רצונו בקירוב."

סיימתי קריאת הדברים שהעלה אחי בלילה קודר של נדודי שינה, והייתי מזועזע. שׂמתי הגליונות על שולחנו, והוא מיהר להצפינם במגירת שולחנו, כששמענו את צעדיה של רוחמה שכב מרדכי על משכבו. "

עליך להתחזק," אמרתי כמכסה על מבוכתי.

בשלהי הקיץ הביא דויד זכאי, ידיד נפש לאחי, בשורה על החלטת הוַעד הפועל להעניק למרדכי פרס על שם יוסף אהרונוביץ, במלאות ארבעים שנה ליִסוּדה של ההסתדרות, על תרומתו התרבותית לתנועת העבודה, ולספרות העבודה, ילקוטים רבים וקבצים, ספרי זכרון לא"ד גורדון, לי"ח ברנר, לב' כצנלסון; ערך והביא לדפוס כתבי חברים ואסופות לתולדות היִשוב ותנועת העבודה העברית, וכתב על חיי־שעה וחיי־עולם, מידות ומעשים, תהפוכות גורל ויִסורים, יחיד ורבים, אמונה וכפירה, כשהוא הולך עם הדור משחר נעוריו ומלווהו בכל מאבקיו ולבטיו.

אלה לערך היו הציוּנים בנימוקי ועדת השופטים שהחליטה על מתן הפרס למרדכי. הוא עצמו לא ביקש מעולם שׂכר וגמול לניבו בספרותנו.

באותו ערב חגיגי כתב מרדכי מה שביקש להשמיע במסיבה החגיגית, כחתן הפרס. מטבעו לא היה איש דברים שבעל־פה, מהיותו ביישן ואימת הציבור עליו, ולפיכך כתב את הדברים:

“בראשית היתה האהבה לספר העברי ולקול הסופר העברי החי, העומד בשער ודן על המתרחש בעודו מרַטט, קובע את יחסו ואומר את דברו הוא. ימים על ימים אדם משׂיא עצמו ואומר: יכתבו הכותבים, לא אהיה כי אם קורא. למה ייגרע קורא עברי טוב? עד שקם נחשול ומעלה אותו לדוכן. כאן, במקרה הנידון, היה זה נחשול ההתנדבות לגדודים העבריים בסוף מלחמת העולם הקודמת, ולא שליח ציבור היה במעמד זה. לא דברי המתנדבים חרתו עטו כי אם “דברים שלא בעתם” (בקובץ ‘בעבודה’ תרע"ח) ביום מועד ותרועת חג ברחובנו אז, נשאר בודד ומרוחק מן הקרובים לו ביותר, הזהיר דברו כך כקורא במדבר וזרם החיים עשׂה את שלו. אמר לעצמו: לאו אוסיף עוד. וחזר למעגלו מזה שנים, מעגל התהִיה וההתבוננות, עד שקם נחשול האיחוד והסעירנו שנית. זאת הפעם נקרא למערכה עם אחד יחיד ונערץ ויקר לו במאוד – עם א”ד גורדון. וכן נכתב המאמר השני, הגיגים, מכתב לאד"ג (האדמה, חוברת י"א בעריכת י"ח ברנר).

מי שאינו עושה את כתיבתו קבע אל יצַפּה לקהל מכּיר בו ולרושם קיים ורצוף. והיה מדי צאתו לדוכן אחת לזמנים רחוקים, כאילו הוא מתחיל מחדש, וכן היה מפעם לפעם, למועדים נשנים וחוזרים. נפעמה רוחו עליו, מלאה הסאה, וכוס הרשמים עברה על גדותיה, הקול הפנימי פקד, ונוסף עוד פרק ועוד פרק, פנים אל פנים עם הקרובים ביותר ניטל עליו להיאבק על אמיתו הוא ועל דרך ראייתו הוא את הדברים. וכן לא עשה לו רב. ולא קנה לו השקפת עולם קבועה ונטועה במסמרות, מראשית ועד אחרית. אשרי מי שהשקפתו מקשה אחת והביטחון הפנימי משוּמר עמו בשאלות החיים והחברה המקיפה אותו. כותב הטורים האלה לא זכה לכך בשאלות היסודיות ביותר, ויש שהמרחק בין החזון לחיי המציאות גם היכּה אותו בשתיקה לא אחת והשיב עד דכא.

שלוש אהבות גדולות פקדוני משחרית נעורי: אהרן דוד גורדון, שאת שמעוֹ שמענו בביתנו עוד בחוץ־לארץ, בעלותו לארץ, ובתו יעל, הייתה מורה בעירנו; ב' כצנלסון ויוסף חיים ברנר, שלושה מגנטים עזים.

– נעריים עובדים היינו, מבני משפחות עולים משנות תרס"ו ואילך. הסתדרות נוער עובד, הדואגת לנערים לעבודה ולפעולה חברתית תרבותית טרם היתה, ואנו משכנו את יניקתנו, כפי כוחנו, מן האטמוספירה של הפועלים בימים ההם. “מקלוב הפועלים” הראשון במושבה ומשׂיחות והרצאות בודדות. בתרע"ג כתב לי ב' כצנלסון בעניין אחד והוסיף: מה זה להיות תמיד הצעיר בחבורת החיים. – לא עליך המכאוב הזה (אגרות ברל כרך א', עמ' 477). אולם את הכוס הזו על יגונהּ ועל תמרוריה שתינו. גם מצינו עד תומה.

– – – כל משבריך וגליך עלי עברו – ימי העבודה בקבוצת גן שמואל. ימי קבוצת שילר בה השתתפתי בחפירת הבאר הראשונה ובמטע הפרדס והבננות. ובקבוצות גבע מסוף שנת תרפ"ט ועד תרצ"ד. בהן נקראתי לעבודה במרכז לנוער של ההסתדרות מיסודו של ב' כצנלסון (מוסד שלא האריך ימים) ואח"כ ניגשתי לקומם את חדרי העיון על שם נחמן סירקין ובינתיים מן המסד ועד הטפחות עבדתי בהם וניהלתי עד יוני 1960 בצאתי לפנסיה.

עבודתי הספרותית החלה עם קובץ ‘בעבודה’ והבאתי את הקובץ לדפוס. ובמשך כל עבודתי בחדרי העיון (תחילה בספריה המרכזית של ההסתדרות) המשכתי בעבודת הכנת ספרים לדפוס. מקובץ ‘בעבודה’ למאסף הקבוצה, ביחד עם ב' כצנלסון, ממנו לקובץ ‘דברי פועלות’, לילקוטי ‘אחדות העבודה’, לייסוד ‘ניב הקבוצה’ ועריכת י"א קבציו הראשונים, לקובץ השומר בשנת תרצ"ז ולמאסף ‘אסופות’ לעבודה עברית וכו'.

את כתיבתי לא עשיתי קבע מחמת מניעות נפשיות והיו שנים שלא הוספתי גם טור אחד בדפוס. אך את עבודתי הספרותית לא הפסקתי. בשנת תרע"א עם יִסוד אחדות העבודה נכנסתי למערכת ה’קונטרס' ועל שולחן עם י"ח ברנר במערכת ‘האדמה’. מכאן פגישותי המוחשיות הראשונות עמו. ג' אהבות גדולות, ג' מגנטים עזים.

מימי לא נדחקתי לחברת גדולים ממני לא בשנים ולא במעלה מחמת מידת הבושה שהיתה טבועה בי. אך כאן, ממילא באנו במגעים רצופים וקרובים על שולחן ההגהות בדפוס ‘אחדות’ ועינו הטובה של ברנר נחה עלי ונימי קִרבה נארגו ונרקמו. הידיעה בכתביו למן ‘מעמק עכור’, ב’תושיה', ‘בחורף’ ו’מסביב לנקודה' ב’השילוח' ו’המעורר' ומאמריו ב’הפועה"צ' ובה’אחדות' היו נודעים לי ולוויתיו שנים הרבה קודם על ידי כתביו וספַגתים בי. כל אחד משלושת אלה, הזינו אותי ופירנסו את רוחי ימים רבים. אך נושא כלים מושבע לא הייתי לאף אחד מהם. נאבקתי עם עצמי ועל עצמי לבל ייבלע אורי המעט, כאשר חנני בוראי. באוֹרם הגדול סללתי לי בצדם את שביל היחיד בצד רשות הרבים והיו ערכים מקופלים בי שלא נתנו לי לקַבּלם כמו שהם ולהשתעבד לרוחם. וחילוקי דעות ובקיעים נבקעו עם א"ד גורדון בימי יסוד ‘אחדות העבודה’; עם י"ח ברנר – בשאלות ערכי היהדות והאמונה שהוקרתם הייתה טבועה בי מנעורי. וכאן עלי לציין את נדיבות רוחו, עומק נפשו ורוחב אופקיו של ברל כצנלסון ז"ל, לראות כל אדם בסגולותיו הוא. היו והיו חילוקי דעות בעיקרים וביחסים לתכסיסים בתנועה בינינו והחלפנו מכתבים בנושאים אלה במשך שנים בשעה שגרנו בעיר אחת, בתל־אביב. אילו לא פירסם ב"כ את מאמרי הראשון, שתפס עמדה נגד ההתנדבות לצבא הבריטי, והיו עוררים על אשר נתפרסם המאמר בקובץ – אולי לא הייתי מוסיף לפרסם בדפוס דבר, כאשר לא פירסמתי עד אז. אלה היו המקורות הנגלים, שהפרו את חיי רוחי והזינו את נפשי במשך שנים בעבודה ובתנועה. אך היו גם גוּלות תחתיות – מעיינות חתומים ונסתרים, המפכים בנבכי הנפש הפנימיים; היתה מושבת פתח־תקוה, שבה עשיתי את ימי גידולי, והיא היתה כעיירה ליטאית משוּמרת. היה ר' הירשל סלובודקר שהביא עמו את השמועות והאגדות על ישיבת בעל ‘החפץ חיים’ הצדיק המופלא מראדין וספריו ‘שמורת הלשון’, ‘נדחי ישראל’ ו’משנה ברורה' שבהם הגיתי ימים רבים, בשקיקת נפש ובצמאון ללמוד תורה, פשוטה כמשמעה, אשר הנחוני בילדותי, זה הצמאון אשר לא רווה והמפעם אותי עד היום הזה."

הדברים נכתבו בא' בסיון תשכ"א. חלפה שנה מיום שיצא לגמלאות, וכל שעה שהונח לו ממדוָיו היתה לו כמתנת זמן, והוא נשתקע בעבודה והיה מכנס את הגיגיו ורשימותיו וסיפוריו ואגדותיו. וכבר קבע חלקים ומדורים: על אישים; בערוגת השכול; בתחום הימים; פרקי עליה; בעקבות היִשוב. ועל סופרים ומשוררים, סיפורים, שׂרטוטים ורשימות, ואגדות מנבכי תימן. גם שם כבר נתן לספרו השלישי: “הנעימה האחת”.

הפתעה גדולה הביאה לו יוננה, שבידיה המבורכות הדפיסה באותיות אמנותיות את אגדותיו “מנבכי תימן”, כמגילה מופלאה, והוא היה מאושר בגלוי יקרת נפשה. היא אף פיסלה את דמותו בפסל, ואהבתה הגדולה לאבא קורנת מדמותו. כשהיה אחי מדבר בבנותיו, ברותי וביוננה, היה כלוחש תפילתו. לוּ רק אזכה לראותן בגלוי האוצרות החתומים בנפשן. היו לו ימי ניחומים, וימים של מכאובים. מפינתו המבודדת היה קַשוּב לדופק חיינו, והיה כצופה על המצפה, סופג יגונות ושמחות וחש כמו בראדאר ממרחקים בזעזועי התמורות הבאים כגלים, ומאזין למנגינת הימים הגדולים. כבשורת איוב הגיעתהו הידיעה על עקירתו של ידידו משה ברסלבסקי. מעל ערש־הדוי כתב את קינתו עליו ליום השבעה וליום השלושים. וכדרכו ממעמקי נפשו ספד לחבר ולידיד שנעקר בלא עת. נר אלוהים התלקח בו בכוחות מחודשים, והוא שאב מן האור הגנוז בנפשו.

אבל רשימות אלו היו כשירת הברבור של מרדכי, כחודש ימים לפני מותו. הימים היו ימי חנוכה, ואלה הם ימי הולדתנו. למרדכי ימלאו ששים ושמונה שנים. אבל בשובי בערוב היום מירושלים ואמרנו לסור בערב לביתם, הוגד לי בבית שמרדכי אחי נמצא בבית־החולים. בשעות הבוקר לקה בהתקף לב. רצתי לבית־החולים ומצאתי את רוחמה יושבת ליד מיטתו. פניו היו מעוּנים ועיניו מאירות לבואי. ראיתיו בעירנותו כשהִפנה את תשומת לבנו ליהודי התימני הישיש המברך על הדלקת נרות חנוכה שהביאו לו, לזכותו במצוה, והוא מזמר את שירת נס חנוכה.

ראיתי את רוחמה בעייפותה. אמרתי לה לכי ותנוחי בביתך, ואני אישאר הלילה עם מרדכי, ומחר בבוקר תבואי להחליפני. הסכימה רוחמה, וגם מרדכי שמח. באותה שעה באה אחות ומסרה לרוחמה, שאחותנו נחמה ואחת מבנותיהם מבקשות לבוא לביקור. שמע מרדכי וביקש מרוחמה, אל נא תבאנה. לא עצר כוח ולא יסף, ולחלוחית של דמעה בעיניו.

אמרתי: “אני ארד ואמסור להן ומיד אשוב.”

ירדתי אל קומת הקרקע ומסרתי בקשתו. חרד הוא שמא יתרגש, וצריך להבין למצבו. נסעה אחותי לביתי, ואני חזרתי אל אחי. רוחמה שבה למעונן אל הבנות. ישבתי ליד אחי כשאני מחבּק ידו ומאמצו בלא מלים. מרדכי משך את ידי אליו ונשקהּ. נשקתיו וליטפתי ידו בשקט להרגיעו.

“הפעם זה היה כבקרדום,” לחש לי. “טוב שהגעת, חיכיתי לך. רוחמה יגעה. יום קשה היה לה.”

ביקשתי אותו להירגע ולא להתאמץ לדבר. “עוד נספר בנס חנוכה כשתתחזק.”

הביט בי אחי בעיניו הנוגות ומבטו נואש.

החולים כבר נרדמו והאורות כובו.

באה האחות, הדליקה מנורת חשמל קטנה והתקינה את כרו המוגבה. ניסתה להשקותו מכף. התאמץ ולא גמע. ביקש לומר לי דבר ונתקשה מקוצר נשימה. הלכה האחות וחזרה והזריקה לו זריקת הרגעה. ודומה היה כי רוח לו.

ישבתי לידו, ולחשתי לו דברי עידוד. חשתי שהכרתו צלולה ומבטו אומר לי מה שאינו יכול לומר במלים.

נשימותיו הואטו, ופניו כאילו נרגעו.

כשהרופא התורן והאחות היו פוקדים את החולים אחר חצות ואורם הנודד התקרב נאנח אחי ולבבו נדם.

האיריסים עודם פורחים    🔗

חלפו שנים רבות מאז ביקורי האחרון בחלקת האיריסים של טוביה בהר־הצופים. כעשרים שנה היתה ירושלים בירת ישראל חצויה, והר־הצופים ובניני האוניברסיטה ו"הדסה" שעליו היו מובלעת ישראלית בשטח ירדני. אחת לשבועַיִם היתה עולה לשם שיירה בחסות האו"ם, והיה מתחלף משמר של אנשי מגן ישראליים שהיו שומרים על ההר ומִבניו עד יבוא יום. האוניברסיטה העברית נדדה מאז והשתכנה באורח ארעי בבנייני טרה־סנטה, עד שנבנתה לה קריה חדשה במערבהּ של ירושלים, על גבעת רם.

מזמן שנעקר טוביה מלימודיו בשנת הסיום שלו באוניברסיטה, והלך עם חבריו להגן על ירושלים, נעזבה חלקת האיריסים שטיפח בשנות לימודיו באוניברסיטה.

אהבה מיוחדת היתה לו לטוביה לאיריסים, למן שנות ילדותו בעמק יזרעאל. מאהבתו זו השקיע בהכשרת חלקת־אדמה על הר־הצופים, במורד הנשקף אל ירושלים.

במעדר ובמכוש הכין ארבעים וחמש ערוגות גדולות, ובכל ערוגה עיקרים ובצלים של איריסים מכל המינים הגדלים בהר־חרמון, בגליל העליון, בהרי נצרת והגלבוע, בהרי הגולן, בנגב, בשרון ובשומרון. בחלקה זו ביקש טוביה ליצור מינים חדשים על ידי הכלאות. והייתה לו החלקה כשדה־מחקר בשאלות גנטיות מיוחדות שלא יכול למצוא להן פתרון בספרות המקצועית, כי מינים אלו של האיריסים שמצא אינם מצויים בשום מקום בעולם, אלא בארץ־ישראל בלבד. טוביה סיפר לי בשעתו על תכניותיו ועל מחקר זה שיימשך מן הסתם שנים רבות.

זכורה לי שׂמחתו כשהראה לי את נביטתם של הזרעים מזריעי ההכלאה. גם כשחשב על מחקרים במקצועות אחרים, נמשך מאוד לעבודה זו, שקיווה לפתור בעזרתה שאלות גנטיות עיוניות.

בקובץ אמריקני לבוטניקה נתפרסם מעזבונו חלק מעבודת המחקר שלו על האיריס, ועורר הדים אצל אנשי מחקר וחובבי האיריס מעבר לים, וממרחקים ביקשו קשרים עם טוביה ועם עבודתו בשדה זה. המכתבים הגיעו בזמן שטוביה כבר לא היה…

באחד הימים מימי מובלעת הר־הצופים הצלחתי להשיג רשיון לעלות בשיירה להר־הצופים עם המשמר המחליף, ולשהות שם שעה אחת, עד רדת המשמר היוצא. ביקשתי לבקר בחלקת האיריסים של טוביה. כשהגענו לבניני האוניברסיטה ביקשתי מאיש המשמר להדריכני אל חלקת האיריסים. זכרתי את מקום החלקה ושמתי לבי להוראות המדריך ולסימנים המזהירים מפני מוקשים הטמונים בשטח. הימים היו ימי סוף חודש אדר, והדשאים ועשבי הבר כיסו את האדמה הרווּיה מי גשמים. גם בשביל עלו עשבים, סימן שאין הולכים בו, וסימן לעזובה השׂוררת במרכז הרוחני ששמם. חרדתי מאוד שלא אמצא שריד מכל הצמחיה שגדלה בחלקתו. זכרתי שבשעתו השמיד טוביה חולד שהתחיל לכרסם בשרשי צמחיו. אבל הנה נגלו לעיני בבת־אחת הערוגות המוריקות, וקווי השבילים שביניהן.

נפעם לבי. וכשקרבתי עוד לערוגות לא האמנתי למראה עיני, הצמחים גדלים צפופים, והאיריסים עומדים בפריחתם.

זכרתי את המכתב שכתב לי טוביה על חלקת האיריסים שלו, וכל משפט היה חרות בנפשי: “כשסקרתי את הערוגות למן השביל במזרח עד הבור במערב התחיל לבי הומה. הנה הריחותי באפי כבר את הגשמים היורדים וחשתי את צמחי ובצלי אחד־אחד, המתרוממים לפעמי היורה. הנה האיריסים וקהל הארכידיאות צפופות־צפופות, ודפוק דפק בי הלב, מרגיש אני כי מתרומם אני עם כולם, כי חי אני בכולם והם בי, בחוץ מטפטף גשם דק־דקיק וכל טיפה הנספגת בעלה הסחלב נדמה לי שספגתיה אני.”

והנה הערוגות ששתלן לפני חמש־עשרה שנה, והן קיימות, צומחות ופורחות. כל ערוגה ומאורעותיה, כל איריס למינהו, ולבית גידולו, שממנו הביאוֹ טוביה להר־הצופים. רבים מהם חרותים בנפשי כאילו זה עתה השמיע טוביה באזני את יִחודם, ואני עובר מערוגה לערוגה ורואה את איריס הגלבוע הנהדר בגווניו הנאים, ואת איריס נצרת המפתיע את העין בכתמים כהים ארגמניים, המתבלטים על רקע צהבהב כחברבורות הנמר, והנה מצאתי את ערוגת האיריס ההדור ובו ראשית פריחתו. זכרתי את שׂמחתו של טוביה, כשהביא את עיקריו לראשונה מהגליל העליון ושתלם בגינתו בכפר יחזקאל, וכשפרחו כתב: "אדיר מכולם הוא, האיריס ההדור שהבאתיו מהגליל. כשפרח לראשונה כה הפתיעני. כה שבה את לבי את כולי, כל פעם בחָזרי מהשדה, בקומי בבוקר לעבודה, ומדי רגע ברגע ממהר אני לראותו ואיני יכול לשׂבועו, כשמניח אני אותו, נדמה לי שלא ראיתיו עוד כלל, ואני ממהר לראותו מחדש.

התמזגו בו באיריס זה כל התכונות הנהדרות: אצילוּת, גוונים נהדרים וצנועים ועדינות אין חקר. עלי העטיף הפנימיים מתרוממים למעלה כדגלים, בצבע בהיר מרושתים בעורקים מצבע לילך; עלי העטיף החיצוניים, יורדים כפופים מטה מכוסי נקודות־נקודות בצבע בין ארגמן לאדום. בבסיסם כתם כהה יותר ומעליהם בולטות כלפי חוץ שלוש צלקות בקשת נפלאה, מאירות בצבע אורנג' אדמדם. פרחים אלה מביעים ואפשר למצוא בהם ניב וקשר בלתי אמצעי למקור המקורות של כל נעלה ויפה לטבע."

בשכנות לאיריס ההדור הכרתי את איריס שומרון. בזמן שהאיריס ההדור עמד בראשית פריחתו, כבר עמדו רוב פרחי איריס שומרון בקמילתם, כאילו זוכרים הצמחים את זמני פריחתם על הר גריזים. רק אחדים מהם פרחו עתה, וזכרתי היטב את שמחת נצחונו של טוביה, כשגילה איריס זה בשכם. שנים אחדות חיפש אחריו עד שקרה לו הנס ומצאוֹ, וזה היה סיפורו של טוביה על איריס שומרון:

יצאנו בעקבות איריס שומרון (Iris Samariae), צמח זה שניסיתי למצוא אותו במשך שנים וללא הצלחה. באביב האחרון החלטתי לנסות את מזלי מחדש, ויחד עם שני סטודנטים יצאתי לחלק זה של הארץ, שהייתי בטוח שאמצא בו את הפרח המבוקש. הטיול החל בדרך שאינה שונה מטיולי הקודמים. אך הגענו לעיר שכם וצרותינו התחילו. ירדנו מהמכוניות ואנגלי לבוש אזרחית, כנראה מהבולשת, ניצב לפנינו.

“מה אתם עושים כאן?” שאל.

השיבונו שאנו מחפשים איריסים.

“מה! איריסים? אתם רוצים לאמור שלא יכולתם למצוא מקום אחר בכל ארץ־ישראל לחפש אחרי איריסים אלא עיר זאת?”

ניסינו להסביר שאנו מחפשים איריס מיוחד, איריס שומרון, שבית גידולו כאן והוא חסר באוסף שלנו, אולם זה רק הרע את מצב הדברים. לוּוינו לתחנת־המשטרה וכאן החלה החקירה ממש.

“לאיזו הסתדרות פוליטית אתם שייכים? מה אתם עושים בירושלים?”

“הננו סטודנטים.”

“אכן, אתם נראים בדיוק כמו סטודנטים!” ענה בבוז.

ובכל זאת ניסה לבחון אותנו. נתבקשנו לתת את השמות הלטיניים של כל מיני איריסים בארץ־ישראל, והקצין רשם אותם על פיסת נייר. אחרי זה היינו צריכים לחזור עליהם בעל פה. לא נכשלנו בבחינה, ואף־על־פי־כן החשד בעינו עומד.

“ההייתם במאסר?”

“כן, בחברון.”

“לא בצפת?”

“כן, גם בצפת, בגלל איסוף צמחים על החרמון.”

ולאחר שעברה מחצית השעה הושמע לנו פסק־דין: “אתם תישלחו בחזרה לירושלים.” רגזנו מאוד. הנה שוב תחלוף תקופת הגידול הקצרה של הפרח, המתחמק מידינו, ושוב תעבור שנה בלי שנוכל למצוא אותו. כעסנו, דמנו רתח… ואז נתרחש נס!

קצין אחר נכנס לחדר, מסתבר שהיה זה ה"ראש" בעצמו, ונטל את החקירה לידיו. סיפרנו לו את מטרת טיולנו, והוא לא הראה אפילו סימן של רוגז.

“איריס שומרון,” אמר מהורהר. “נדמה לי שראיתיו. חוקר אנגלי הראה לי אותו בשנה שעברה. פרח נפלא! לא האמנתי שדבר כזה גדל בר! הוא, כפי הנראה, ליקט אותו מאחורי הר זה. אני מאחל לכם טיול מוצלח.” וכך שוחררנו. ואמנם מצאנו את האיריס במקום שסומן על ידי ה"ראש". השטח שבו גדל לא היה גדול ממאתיִם מטרים רבועים. בשל כך נסתבר לנו מדוע לא מצאנוהו עד כה.

את הסיפור על איריס שומרון שמעתי מטוביה בחורף 1946, כשהיינו אורחיו של הפרופ' מ. אשנר בביתו המבודד בכפר עברי בין הרי יהודה, בדרך לעטרות ורמאלה. מפרופסור אשנר שמעתי, כי ימים אחדים לפני צאתו של טוביה עם הל"ה נמצאה לו שעה ועלה לחלקת האיריסים שעל הר הצופים, יחד עמו.

ועתה כאילו ראיתי את עקבותיו בין הערוגות המיותמות. חזרתי ועברתי בין הערוגות מקצה המזרחי של שדרת הברושים עד הבור במערב. בשטח של שלושה דונמים היו סדורות הערוגות, מצאתי גם את הסחלבים והיקנטונים. הצמחים הסתעפו וניכרים היו בשפעתם. ראשי הסתחרר עלי, כאילו חשתי בהולם לבבו מסביבי.

הבטתי ממורד ההר אל ירושלים ואל הר הבית. משׂמאלי שלוחת הר הזיתים, מכוסה מצבות וקברים. בין רבבות הקברים מצוי גם קבר אבינו, שמת בבדידותו. ירושלים עודנה מצפה לגאולתה. קול השוטר העברי קרא לי, כנראה חלפה השעה, ועלי להיפרד מן האיריסים, מפקדונו היקר של טוביה. מתי אשוב לראותם? מתי יבוא יום גאולתם?

בשובי מחלקת הר הצופים שבתי והתיחדתי עם מכתביו של טוביה על האיריסים.

באחת ממחברותיו רשם:

מצאתי ואספתי את איריס הגליל שכה ערגתי למצוא. אספתיו בנחל שבהרים מול אילת־השחר, איריס זה מזהיר ממש בגווניו. בהרות אדומות על רקע תכלכל – קסם!

השנה יפרחו בחלקתי מינים וזנים רבים של איריסים. איריס־איריס ומראהו האציל המיוחד רק לו. איריס־איריס וגווניו המרהיבים.

השנה אגש ברצינות רבה לעבודה, שתימשך ודאי שנים רבות, בהכלאת איריסים וברירת מינים וזנים חדשים. יש לי יסוד והכנה תיאורטית על ידי קריאה בכמה ספרים! נסיוני מועט, אך אין בארץ איש בעל נסיון בשטח זה שאפשר יהיה ללמוד ממנו. ובאיריס זה נסיון ראשון בכלל, לרבות מינים אלה, אך עד שתגיע עונת הפריחה אספיק לקרוא שנים־שלושה ספרים בענין זה.

אינני יודע אם מעין זה יהיה מקצועי ודרכי בחיים, אולם ענין זה מושכני מאוד ואם גם ברור לי כי עד לקבלת תוצאות ממשיות תעבורנה שמונה, עשר שנים – יודע אנוכי, באיזה מקצוע בוטני שאעסוק, תמיד אקבל סיפוק מהשעות שאצטרך להקדיש לעבודה זו. חוץ מענין מעשי – של קבלת תוצאות ממשיות – ייתכן שעבודה זו תפתור לי שאלות גנטיות עיוניות, שכיום אינני יכול למצוא להן פתרונים, הקשורות לאיריסים הגדֵלים בארץ. ברור שאין לזה פתרון גם בספרות, כיון שמינים אלו אינם נמצאים בכל ארץ אחרת בעולם.

עתה נתוּן אני כולי במזל איריסים. כל רגע פנאי רץ אני לערוגות. היום נפתחו שני פרחים מהאיריס שלי החדש. קורנים בבהירותם צבעי קרם־צהבהב ושלושה כתמים – כצבע היין אדומים – מאירים את העיניים. בשבועות הבאים ייפתחו עוד כעשרה פרחים.

איריס הגליל פיתח עשרות פרחים, איזו עדינות בצירוף הגוונים. פורח עכשיו איריס הירדן, שאספתיו בהרי הגולן, שני פרחים. נבדל הוא קצת מאיריס הגלבוע, אשר לחלוקת המינים, הדבר מסובך ומאוד לא ברור.

בחנות פרחים בירושלים מצאתי השבוע פרחי איריס שאיני מכּירו. לאחר בירורים – הצלחתי להיוודע שהפרחים הובאו מסביבות יריחו. השבת אצא ודאי מבית־אל ליריחו בתקווה למצאו. קרוב הוא לאיריס החום הנמצא בנגב ולאיריס השחור הנמצא בעבר־הירדן, אך נבדל משניהם.²²

במשך למעלה מעשרים השנים שעברו מאז נפילתו של טוביה, נזדמנו לי עקבות נתיבו במקומות שונים בארץ, בפגישות רעיו בני תקופתו שהכירוהו מימי לימודיו על הר־הצופים, ואחרים שסיירו עמו ברחבי הארץ. תמיד העלו את זכרו בהערצה מהולה בכאב. סופרים ואנשי רוח שקראו את ספר העזבון של טוביה, העלו את רשמי קריאתם.

יקרו לי מאוד דברי זקן סופרי ישראל, ג' שופמן:²³

טוביה קושניר לפי שורש נשמתו משורר היה. משורר הוגה, מכאן בולמוס החיקור אשר לו, חיקור והסתכלות עד לאין שיעור במלכות החי והצומח וכו'. לא מדע לשם מדע, אלא השתאות עליונה לכוחות הטבע הכמוסים היא שהניעתהו לעסוק במה שעסק והוא עוד נער כמעט.

\– \– אל תעלומת התעלומות חתר, ובזה, ביסוד השירי הפילוסופי שלו, יש להפלותו מאיש מדע סתם. תמיהני אם נמצא זולתו בוטניקון בעולם שיהא נוהה כמוהו אחרי כל צמח, אחרי כל פרח, אחרי כל עשב ויודע את נפשם. בדרוך רגליו על אדמת מצדה, בתוך־תוכו של האוויר ההיסטורי הדחוס ההוא, אפילו שם משך את עיניו פתאום צמח יפה ומפותח מאוד של אצבוע ים־המלח. כאחיו ואחיותיו ממש היו בעיניו האורכידיאה והאיריס והיקינטון וכו' וכו' וכך ודאי היה הוא בעיניהם.

בכוח דברי עזבונו האקסטטיים הללו הריהו מדביק אותנו באהבתו אל כל אשר אהב הוא, לרבות אהובי נפשו אליהם כתב את אגרותיו האציליות המלאות שירה ודעת.

וכתבה רחל כצנלסון־שזר:²⁴

מאז החילותי קוראת פרוזה עברית של סופרי ימינו לא מצאתי תיאורים רבים כאלה של הנוף הארץ־ישראלי, לא אצל אנשי־השם שבחבורת הסופרים שהגיעו לארץ בבגרותם, ולא בין המעוּלים שבקרב הסופרים הצעירים, בני הארץ הזאת. –

– – אבל טוביה הלא אינו סופר כלל, אינו איש מושך בעט, – הוא תלמיד המדעים המדוַיקים, המתחיל בנגלה, בפעוטות בעינינו, ומעמיק לנסתרות ההויה, והחידוש הוא בסינתיזה, ביכולת לתפוס את העולם בבת־אחת תפיסה של משורר, של צייר ושל איש מדע.

אכן, אין שירה זרה למחקר, למחקר של חוקרים בחירים, ובכל פעם שאתה נפגש ברוח אדם המסתערת על העולם בכלי זינה – גם בצמאון של משורר, גם בצמאון של חוקר – אתה מרגיש כי עלית לשיא חדש.

והפעם מטרת ההסתערות זו היא מולדת, שהסתירה את פניה מאתנו אלפי שנים, והנער המסתער עליה הוא נער שלנו, המגיש את הארץ לעינינו כשיָפיה הנגלה מואר ומחומם באור תולדותיה הקדומות. באהבה של בן למכורתו ובסערת נעורים שעתידות גדולות נועדו להם.

– – מפני ששותה הוא לרוָיה מכוס אלוהים, מכוס החירות של חיי־רוח וחושים פתוחים, מפני שאין להבין שהוא אשר כל חייו היו בעצם ויתור, היעלמות בתוך היעוד של כל אחת מתגליותיו במולדת, נתן את כולו. שלמולדת זו נחוצים לא רק חייו הנפלאים, כי אם מותו, גופו שכדורי אויב פילחוהו.

אולם פריסות השלום שהיה בהן הד מיוחד, שלעתים אף נראה כבא מעולם המופלא, היו במכתבים שקיבלתי מנוער מן הדור החדש שגדל לאחר מלחמת־הקוממיות ולא ידע את טוביה, אלא מתוך הספר “מחקרי טבע ומכתבים”, שהוּצא לזכרו.

היו אלו מכתבים מצעירים שסיפרו לי כי ספרו של טוביה נתן להם כיוון בחייהם, וקוראים הם בו חזור וקרוא, ועז רצונם ללכת לאורו באהבת יפי הארץ ונופיה ובחקר סודותיה וצפונותיה. אחת מדרישות השלום שלאחר המוות, הייתה לי שלושים יום לאחר מלחמת ששת הימים, והיא מסעירה את לבי עד היום הזה.

ערב אחד באו אלי שלושה חברים צעירים שזופי פנים, ועמהם חיה’לה אחות לאפרים וצבי גובר, שנפלו במלחמת השחרור, וביקשוני לבוא למעון חברה המתגוררת בצפון תל־אביב, להתיַחד עם זכר חברם שנפל במלחמת ששת הימים. אלמנתו מבקשת השתתפותי. לא שאלתי לפרטים, ועליתי על הג’יפ המכוסה אבק, כאילו זה עתה בא מהחזית. נסענו במהירות אל אחד הבנינים בקצות העיר.

בכניסתנו למעון קיבלה אותי הרעיה במאור פנים ואמרה: “שמי נועה, אתה לא הכרת אותנו. עוזי רצה מאוד להכירך, ושנינו התכוננו לבוא אליך…”

על הפסנתר הסמוך לקיר עמדה תמונה, דמותו הנלבבת של עוזי, ראש יפה ומבט זוהר, ותלתל יורד על המצח.

ליד הפסנתר הוכן פנס הקסם, ולידו טיפלו שני חברים בשקופיות. האחד אמץ דפני, בוטנאי מבוגרי האוניברסיטה בירושלים, והשני חברו הקרוב של עוזי מקיבוץ יטבתה שבערבה. בינתיים באו עוד כמה חברים, רובם בני קיבוצים, מהם הלומדים באוניברסיטה, וכולם התישבו כערוכים לשיח חברים. הבוטנאי ביקש לכבות את האור ופתח ואמר: "לא זכיתי להכיר את עוזי, אבל עמדנו בקשרי חליפת מכתבים, הוא היה משתפני בעניני סיוריו הבוטניים, ושואל אותי על פרחים נדירים. במכתביו הרגשתי את צמאונו להכיר את טבע הארץ, ונוכחתי לדעת שהוא מאותם המיוחדים החותרים למשאת נפשם, ורק עתה, לאחר שראיתי את עזבונו העשיר, יותר מאלפיים שקופיות צבעוניות של פרחי הארץ, שכל אחת מהן יפה להפליא, אני יודע שרק איש שחונן בעין אמן יכול ללכוד כך בעין מצלמתו את יפיָם המופלא של פרחים, אפילו מן הזעירים ביותר. בשקופיות אלה ריכז עוזי אוצרות יופי מפרחי הבר. הוא צילם את הפרחים בכל איזורי הארץ, והגיע בהרים, בנקיקי הסלעים, במדבריות, בערבה, בנחלים, בבִּצות ובחולות שעל חוף הים. הוא למד את חיי הצמחים וביקש לשקף את שלל הצבעים בצורות השונות: בשלבי הצמיחה, הפריחה ובהבשלת הזרעים, והגיע להישגים גדולים. רק חלק קטן מהשקופיות נראה הערב.

והתמונות החלו נגלות מעל הקיר. תמונות מרהיבות־עין בשלל צבעיהן מכל הזויות, כל צורות פרחי החן: הרקפות, הכרכומים, הסחלבים, הדומים לדבורים ולפרפרים רבי־גוונים, צורות אמנותיות מרטיטות ביָפיָן. והבוטנאי אמוץ דפני קורא ומכנה כל פרח בשמו ובשם משפחתו, ומפרש שמות שנזכרו בתנ"ך. דבריו מעטים וברורים, וניכרות ידיעותיו המרובות בצמחיית הארץ. בנפש רגישה הוא מלווה את התמונות כמנגן המבַצע את מנגינות היוצר.

והנה העלה את תמונת האיריס השחום ואמר: “איריס נדיר זה מצוי בכמה פינות חבויות בגבול המדבר והרי יהודה, רוב הידוע לנו על אודותיו בא בזכותו של טוביה קושניר, שנפל עם הל”ה בגוש עציון, והוא הקדיש מחקר מפורט לצמח הזה."

רעד עברני לשמע זכרו של טוביה, העולה בערב התיחדות זה, במלאות שלושים לנפילתו של עוזי בורשטין. כל אותו ערב חשתי את קִרבתם זה לזה בהשראת יָפיָם של הפרחים. התבוננתי בדמותו של עוזי בתמונה וחשתי קרבתו לטוביה ולגורלו. באותה שעה ניגשה אלי נועה ואמרה לי: “תודה שבאת אלינו הערב, עוזי העריץ את טוביה, וכל הזמן אמר לבוא אליך. שמענו גם על גן הפרחים ורצינו לבוא, וככה לא הגענו…”

לחצתי ידה והדמעות חונקות אותי. לאחר שעה קלה התגברתי ואמרתי לנועה, שעזבון גדול וחשוב בידה, ויש לדאוג להוציאו לאור בספר אלבומי מלוּוה הסברים. ספר כזה יחנך את בנינו ובנותינו לאהוב את הטבע והארץ. אמרה נועה: “אני מוכנה להקדיש כל כוחי ועזרתי להגשים הוצאת העזבון, גם חברים קרובים לנו יעזרו.”

לאחר ימים קיבלתי מנועה ומהורי עוזי אלבום נאה והדור, מן הספרים שהם רוויי אהבה ויגון ומאירים כנרות נשמה.²⁵

עוזי היה בן יחיד להוריו, חברי קיבוץ יפעת. ילד מרוכז ושקט, מילדותו אוהב צמחים ופרחים. לאחר שירותו בצה"ל גדל צמאונו ללמודים. כשיצא ללמוד בעיר עבד כסבל וכמחלק עתונים, והגיע בכוחות עצמו ללימודים באוניברסיטה, וגם התאמן בצילומי פרחי הארץ. באחד ממכתביו משנת 1964, לאחר שהתחיל ללמוד בעצמו והתכונן לאוניברסיטה, כתב עוזי: “נכנסתי לשכן של ההורים לשאול ספרים. תוך כדי שיחה הציע לי את הספר של טוביה קושניר. התחלתי לקרוא, יותר נכון שקעתי בקריאה, ובלעתי את הספר בהתלהבות בלתי רגילה, מלוּוה בשמץ של קנאה וצער, קנאה לא חס וחלילה על ההישגים שהשיג אלא על שבגיל 13–16 עסק בדברים שאני עוסק עכשיו, משום שזכה למורים או לספרים שידריכו אותו, ומשום שלא ביזבז את זמנו בבית־ספר כמו שבזבזתי אני.” מרשימות חבריו והוריו ורעייתו ומגילוייו המופלאים שלו עולה דמותו באורו המיוחד. כל חייו הקצרים פילס לו עוזי נתיב משלו. בשנותיו האחרונות נתגלה כאמן, וכשמצא אשרו בברית אהבה ובנה קן משפחה שהיה מרכז לרעים וידידים, והיה רוקם תכניות להגשים את משאת נפשו – נפל.

לאחר שחרורה של ירושלים במלחמת ששת הימים, ביקשתי לפקוד את חלקת האיריסים של טוביה על הר־הצופים. אמרו לי שאי־אפשר לגשת לשם, כי בשטח עוסקים עכשיו בסילוק מוקשים, ואני חזרתי כלעומת שבאתי.

בסתיו, לאחר שירדו גשמי היורה והאדמה הדשיאה, עליתי שוב לירושלים, וביקשתי לסור אל החלקה על הר־הצופים. אמר לי איש ירושלמי שהכיר את טוביה בהיותו תלמיד האוניברסיטה: “מוטב שלא תעלה לשם, אני הייתי שם וראיתי שהבולדוזרים הפכו את כל השטח, מכינים שם דרכים וכבישים, ובונים.”

נדהמתי. יראתי לראות בחורבן חלקת האיריסים. חזרתי אבל על אבדן צמחיו של טוביה.

עברו שלוש שנים ממלחמת ששת הימים. והנה יום אחד אני פותח גיליון של “טבע וארץ”, כתב עת לטבע וידיעת הארץ, ומוצא בו מאמר על “איריס שומרון”, מאת מיכאל אבישי, ובין השאר אני קורא: “איריס שומרון זה האחרון מוכר לרבים בזכותו של טוביה קושניר, אחד מבניה הנפלאים של הארץ, שנפל במלחמת השחרור עם הל”ה שחשו לעזרת גוש עציון הנצור, הוא זכור כמין אפוף מסתורין שהחיפושים אחריו בימי המנדט היו מלוּוים הרפתקאות וסכנות. מה הוא איפוא איריס שומרון? תשובה סופית ומלאה אין בידינו עדיין, מחקר בנושא זה מתנהל על ידי המחבר, בצמחים שהביא בזמנו טוביה קושניר לגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בהר הצופים."

נתמלאתי פליאה. מה? האמנם חיים וקיימים האיריסים מחֶלקתו של טוביה?

ואני משתוקק להכיר את המחבר החוקר, לראותו ולשמוע מפיו על האיריסים. התקשרתי עמו וביקשתי להיפגש עמו בירושלים. נודע לי כי מיכאל אבישי הוא מנהל הגנים הבוטניים באוניברסיטה, בגבעת רם ובהר־הצופים. בבוקר אחד נועדנו ליד שער הכניסה לאוניברסיטה העברית בירושלים. לחצתי ידו יד אמיצה ובירכתיו כאילו הוא מוֹדע וקרוב לי משכבר הימים. מיכאל הזמין אותי אל מכוניתו ואמר: “הנני לרשותך. ניסע אל גן הבוטני ואל האיריסים השתולים עתה בגבעת רם.” בדרך סיפר לי:

“לאחר מלחמת ששת הימים השתחררתי משירות פעיל, ויצאתי לחפש את חלקת האיריסים של טוביה על הר־הצופים, שידעתי עליה, אבל לא מצאתיה. שאלתי אנשים ולא זכרו. בינתיים הוּחל בפינוי שדות המוקשים ממערב לבית־הקברות הצבאי של האנגלים, בעזרת דחפורים משוריינים. ושוב ניסיתי מזלי עד שמצאתי את החלקה. חלק מן השטח היה חפור, וכשירדו הגשמים גיליתי לשמחתי הרבה נבטים וקני־שורש של האיריסים. חיכיתי עוד כמה שבועות עד שהתעוררו כל צמחי הפקעות והבצלים האחרים. חזרתי עם קבוצה גדולה של עובדים ועבדנו שעות רבות ואספנו כל מה שהיה אפשר לאסוף מהחלקה. קני־שורש של איריסים, בצלים של גביעונות הלבנון, בן חצב, יקינטונים, חלמוניות, פקעות של כלניות בשלל־גוונים, כרכומים וסחלבים. מילאנו ארגזים רבים והעברנו בטנדר את כל האוצר לשתילה בגן הבוטני בגבעת רם. האיריסים השתרשו ופרחו באותו חורף. בין צמחיו של טוביה שפרחו מצאתי את המינים האלה: האיריס ההדור, איריס נצרת, איריס הגלבוע, איריס שומרון ואיריס שחום. פרחים אחרים היו תוצאות הכלאותיו של טוביה. בולט ביָפיו בין אלה צמח שהוא הכלאה בין איריס נצרת ואיריס הדור, או שומרוני. זהו פרח גדול הנישא על גבעול שאָרכו 40 סנטימטר, וכולו מנומר בכתמים גדולים של ארגמן בהיר.”

והנה הגענו אל הגן הבוטני המשתרע במדרונה המזרחי של קרית האוניברסיטה בגבעת רם. מדרון של נחל רחב, צופה אל השמש ומוּגן מרוחות.

ירדנו מהמכונית ואני הלכתי אחריו בהוקרה ובהודיה כאילו היה מוליכני לאבידה יקרה שהציל. מיכאל לא הכיר את טוביה, אבל קרא את הספר שפורסם מעזבונו בשנת 1950, ומאז היה מוקסם מדמותו, ודבקה בו אהבתו הגדולה לאיריסים. עכשיו שהוא מנהל הגנים הבוטניים החדשים באוניברסיטה, יש בידו לחקור את צמחי האיריסים הנדירים מקבוצת האינקוציקלוס, המצויים רק באזורנו, וכה מעטות הידיעות הגנטיות עליהם בעולם. העבודה שעשה טוביה בהם נשארה מאז נפילתו ללא המשך. אבל עכשיו, לאחר הפסקה ארוכה, יוכל אוספו של טוביה לסייע בעבודה המדעית, אף כי יש להתחיל שוב, כטוביה, מצעדים ראשונים, כי גם אם הגיעו טיפוסי המכלוא של טוביה לפריחה לאחר שהתפתחו וגדלו כל אותן השנים, הרי לא ידוע מה היה מקור האוכלוסיות הטבעיות שמתוכן בחר טוביה את ההורים להכלאות שיצר והנביט. אף־על־פי־כן יש באספו של טוביה חומר רב־ערך לעבודה המדעית.

“בשנה שעברה,” סיפר מיכאל, “עבד עמי במחקר האיריסים של טוביה חבר צעיר מקיבוץ טירת צבי, צעיר חרוץ וברוך כוחות ומרץ, והוא רואה את האיריסים הנדירים והנהדרים כגידול לענף מפרנס, גידול מיוחד ליצוא לחוץ־לארץ. וכבר התחיל לעבוד במשקו במעבדה להנבטת הזרעים, ועתיד ענף גידול האיריסים להתפשט בכל הארץ. אגב, אולי זוכר אתה כיצד היה טוביה מנביט את זרעי האיריסים?”

לא זכרתי, אבל הפניתי אותו אל דניאל רז, מקבוצת גבע שבעמק, שהיה מתעניין בעבודתו של טוביה באיריסים, ובוַדאי הוא יודע משהו.

בלכתי אחרי מיכאל בין מנבטות צמחים ושורות של אילנות טרופיים ועצי נוי נדירים, אמר לי: “במדרון הזה המשתרע על עשרות דונמים ומגיע עד עמק המצלבה, יינטעו עצי־נוי מכל ארצות תבל, לפי האזורים השונים. אקלימה של ירושלים נח ומתאים לגידולי ארצות החום והקור, ועתיד הגן להיות מפלאי הארץ. הנה כאן התחלתי בשתילת איריסים מחֶלקת טוביה. נהגתי באלפי צמחיו כעקרת־בית החרֵדה על נכסיה, וקבעתי להם פינות־פינות, לאחר שמיינתי אותם בפריחתם.”

ראיתי את ערוגות האיריסים שצמחיהם כבר יבשו, אבל מתנשאים מהם גבעולים של פרחי האיריסים שהבשילו בהלקטיהם רבבות זרעים.

אמר לי מיכאל: “יש בדעתנו להעביר ולהחזיר את האיריסים של טוביה לגן הבוטני על הר־הצופים, שבו נשתלו כל עצי החורש של הארץ בידי אלכסנדר אייג ז”ל, אשר הניח את היסודות למחקר הבוטני בישראל. ושם עתידים אנחנו להוסיף ולרַכּז את כל צמחי הבר הרב־שנתיים של הארץ. שם נקדיש פינה מיוחדת לאיריסים, והיא תהיה מפינות החמד בין צמחי הבר שירוכזו בגן."

הקשבתי לדברי מיכאל ולתכניות על גני הפלא, בלכתנו בין ערוגות האיריסים, והיו מציצים אלי הלקטי הזרעים שנפתחו לאחר הבשלתם, והיו נוסכים בלב מאורו הרחוק של טוביה ומאָשרוֹ בהתהלכו בין צמחיו ופרחיו, שמצא בהם ניב וקשר למקור המקורות של כל נעלה ויפה בטבע.

בירושלים נולד טוביה, בירושלים למד, עליה הגן, ועליה נתן את נפשו.

בהרים אלה שתולים צמחיו שאהב.

והאיריסים עודם פורחים.