מעשה זה אי אפשר שיארע במקום אחר חוץ מבאנגליה, בארץ זו, שבה האנשים והים חודרים זה לתוך זה – במקום שהים נכנס לתוך חיי רוב בני אדם, וכל איש יודע מעט או הכל על הים מתוך טיול, מסעות, או שאומנותו בים.

ישבנו מסביב לשלחן עץ-אדֹם, שמתוכו בצבצו הכוסות על פנינו התמוכים במרפקינו. חמשה היינו: מנהלה של חברת מסחר, פנקסאי, פרקליט, מַרְלָאוּ ואנכי. המנהל גדל לחופי יַמים, הפנקסאי שמֵּש ארבע שנים בצבא הים, הפרקליט – רוק זקן ואדם הגון שבהגונים – היה אופיצר ראשון בחברת האניות פ. א. באותם הימים שחלפו, כשאניות הדואר עוד הותקנו לפחות בשני תרנים ומפרשים. כלנו פתחנו את דרך חיינו בצי המסחר, הים אִגֵּד אותנו לאגודה, ונוסף על זה רגש משותף ליורדי-הים, רגש של חבה עצומה להתחרות בשַיִט, למרוץ אניות ולמיני ספורט בדומה לאלה. הים משמש רק טפל לחיים, ואִלו אלה החיים עצמם הם.

מַרְלָאוּ סח לנו מעשה בנסיעה אחת:

כן, ראיתי קצת מיַמֵּי המזרח; אבל זוכר אני ביותר את נסיעתי הראשונה שמה. כלכם יודעים, שיש נסיעות, הפועלות כעין דוגמאות מבארות לחיים, כסמל של החיים בכללם. בני אדם לוחמים, עובדים, עמֵלים, מקריבים נפשם כמעט, ופעמים גם כל נפשם, מתוך שאיפה להגיע לדבר, שסוף סוף אין משיגים אותו בשלמות, לא גדול ולא קטן – שום דבר בעולם זה; ואפילו להמציא לנמל המיועד מטען של שש מאות טון פחם.

הדבר היה מלא ענין בכל המובנים. זו היתה נסיעתי הראשונה אל המזרח ונסיעתי הראשונה בתור אופיצר שני; זה היה גם הפִּקוּד הראשון של הקַפיטַן שלי. הלא תודו, כי ראוי היה לכך, אחרי שאגיד לכם כי בן ששים היה; אדם גוץ, בעל שכם לא ישר ביותר, כתפיו כפופות ורגליו עצומות ועקומות. כל תארו היה מעוקם, כדרך שמוצאים אצל אנשים שמלאכתם בשדה. פניו הדומים למפצח-אגוזים – הסנטר והחוטם שאפו להפגש יחדיו על גבי הפה השקוע – היו מעוטרים שערות רכות מצבע ברזל אפור, שנראו כעטיפה של צמר ומוכתמים באפר פחם. וזוג של עינים כחולות עמדו בפניו הזקנים, שהביטו בעלומים עד להפליא מתוך הבעה של תמימות, הנשמרת בפניהם של אנשים פשוטים עד סוף ימיהם, פשוט, משום שחוננו בסגולה יקרה של תֹּם-לב וישְׁרוּת-הנפש. מה עורר את האיש הזה לספחני לספינתו – חידה היתה לי. אני באתי מאניה אוסטרלית מהירה ומפוארה, שבה שמשתי אופיצר שלישי, והוא נהג זלזול באניות תפארה אלו על שום אצילותן ויחסנותן. הוא אמר אלי: “יבין מר לדברי יפה – בספינה זו שלי יהא עליו לעשות עבודה”. אנכי עניתי לו, כי בכל אניה ששמשתי בה הייתי מוכרח לעשות עבודה. “אה, אבל כאן הבדל עצום, ואתם אדונים מפונקים הבאים מאניות גדולות… אולם אני מקוה, כי יכול תוכל! מחר תבוא לעבודה!”

באתי ביום המחרת. זה עשרים ושתים שנה מאז; ואני הייתי בן עשרים. מה ממהר הזמן לחלוף! זה היה אחד מן הימים הטובים ביותר בחיי. שימו נא אל לב: אופיצר שני אחראי באמת! את תארי זה לא הייתי מחליף בכל הון. האופיצר הראשון בָּחַן אותי יפה. אף הוא רוק זקן, אך טבוע בחותם אחר. הוא היה בעל חֹטֶם רומאי, בעל זקן ארוך ולבן כשלג ושמו מַהוֹן, אך בקש שיבטאו את השם “מַן”. יחסים טובים היו לו לאיש הזה, אבל חסר מזל היה, ולפיכך לא עלה מעלה במשרתו.

והקפיטן, הַלָה שִׁמש שנים רבות במסעות לחופֵי ימים, אחרי כן בים התיכון ולבסוף בדרך להודו המזרחית.

שניהם היו אנשי-ים הגונים, כמובן מאליו, ואנכי ראיתי את עצמי בין שני הזקנים כנער קטן בין שני סָבים.

גם הספינה היתה זקנה. שמה – “יהודה”. שם משונה, הֲלא? רכושו של אדם, ששמו ווילמֶר או ווילקוֹקס… או בדומה לזה. אך הוא פשט את הרגל ומת, לפני עשרים שנה או יותר, ובכן אין שמו נוגע לענין. ספינה זו היתה ארוכה לאין סוף, מלאה חלודה, אבק וזוהמה מן הקצה אל הקצה; המפרשים מפוחמים, הספון מכוסה ספחת. לי היה זה בערך, כאלו עברתי מארמון לחורבה של אכר. היא הכילה ארבע מאות טון, ובה מַנגנון נושן להרים את העוגן, בריחי עץ לדלתות, חתיכת נחושת כל שהיא אין עליה, וירכותיה עצומות ושטוחות. על גבה היה חרות באותיות גדולות שמָה, ומלמטה הרבה מעשי-חוטב, שנשרו מעליהם הקשוטים המזהבים, ואלה הקיפו מין שלט עם הפסוק: “סבֹל או מוּת!” נזכר אני, כמה צד פסוק זה את דמיוני. זוהר של רומנטיקה אפף אותי, והוא שהביאני לאהוב את הספינה הישנה, שלכדה את נעורי לבי!

עזבנו את לונדון טעונים משא – משא חול – על מנת לקבל בנמל צפוני מטען פחם בשביל בַּנְגְקוֹק¹. בנגקוק! קדחתי ממש! שש שנים עברתי בים, אבל עיני ראו רק את מֶלְבּוֹרְן ואת סִידְנֵי, מקומות נאים מאד, מקומות נפלאים במינם – אבל בנגקוק!…

הדבר היה בינואר. מזג-האויר היה יפה להפליא – אויר החורף הנאה הספוג שמש, העולה בחִנו על הקיץ, בהיותו בלתי צפוי ועז, והכל יודעים שימיו לא ימשכו. דומה כצַיִד שנפל מן השמים, כנכסים שפלט הים, כאושר שבא בהסח הדעת.

מזג-האויר עמד ביפיו כל הימים שעברנו בהם את הים הצפוני ואת התעלה והלאה, עד אשר היינו במרחק שלש מאות מיל בערך מן הכֵּף לִיזֵרְד. אז קפץ הרוח ועבר לדרומית מערבית והתחיל שורק בעוז. כעבור שני ימים התחוללה סערה. הספינה “יהודה”, שאת מפרשיה פרשו לכל עבר, התגלגלה באוקיונוס האטלנטי כקלפת אגוז. הרוח סער יום אחרי יום: חד, בלי הרף, בלי חמלה. העולם כולו לא היה אלא אין-סוף של גלים מעלי קצף, שעלו למולנו בזעף תחת שמים נמוכים, עד כדי לאחוז בהם ביד, וקודרים כתקרת-בית מפוחמה. בתוך החלל קרוע-הסער אשר מסביב לנו היה הקצף רב כאויר. יום יום ולילה לילה החריש את הספינה קול יללת הרוח והגלים ורעם הנחשולים על גבי הספון. אין מנוחה לא לספינה ולא לנו. הספינה התנועעה, התנודדה, עמדה על ראשה, התגלגלה, נאנקה, ואנו הוכרחנו להתאחז בעמדנו על הספון, ולתפוש בערסלים בהיותנו תחת הספון, ונפשותינו וגופותינו היו מתוחים תמיד.

באחד הלילות קרא אלי מַהוֹן בעד האשנב של תָּאי. האשנב פנה ישר אל מטתי, שבה שכבתי נדוד-שנה, נעול מגפים, ובלי הרגש, כאילו לא ישנתי זה כמה שנים ולא אישן עוד גם בשעה שארצה. והוא אמר אלי מתוך זעזוע:

– היש עמך מַטֵּה-המודד, מַרְלָאוּ? אין אני יכול להתקין את המשאבות לדלות את המים. האלהים, אין זה משחק ילדים!

נתתי לו את המַּטֶּה. חזרתי ושכבתי ונסיתי להרהר הרהורים שונים – אבל הגיתי רק במשאבות. כשעליתי על הספון עמדו הכל במלאכתם ומשמרתי התחלפה ליד המשאבות. לאור הפנס, שהובא אל הספון כדי לעיין במטה-המודד, יכולתי לראות את פני האנשים העיפים והרציניים. דלינו במשך ארבע שעות שלמות. דלינו כל הלילה, כל היום, כל השבוע – משמרת אחרי משמרת! הספינה נתבקעה ונזלה מים – לא במדה מרובה עד כדי לטבוע בתוכם באותו רגע, אך במדה מספיקה להמית אותנו בעבודת הפרך של הדלִיה. ובעודנו דוֹלים את המים נתפרקה הספינה חלקים חלקים: תחילה נקרעו מעליה המגִנים, אחרי כן המשענות; ארובות-הרוח נופצו, דלתות התאים נלחצו. בכל הספינה כולה לא נותר מקום יבש כל שהוא. הכל הלך והוצף יותר ויותר. אנו הוספנו לדלות. ומזג האויר לא נשתנה. הים היה לבן כולו מקצף ומראהו כדוד מלא חלב רותח. אין פרץ נראה בעבים – אף פרץ קטן ככף יד איש – ואך לא למשך עשרה דקים. אין עוד שמים, אין כוכבים, אין שמש, אין תבל – אין דבר, בלתי אם עבים זועמים וים זועף. דלינו משמר אחרי משמר כדי להציל את חיינו העלובים. נראה היה, כאילו ארכה העבודה חדשים, שנים, נֵצַח שָׁלֵם, כאילו מתנו כולנו והָשלכנו לגיהנום המיוחדת ליורדי ים. שכחנו את יום השבוע, את שם החודש, את השנה ואת דבר היותנו בזמן מן הזמנים ביבשה. המפרשים נתקו ברוח, הספינה רבצה לרחבה תחת סוכך, והאוקינוס שטף ועבר עליו. ואנו לא שמנו לב. עמדנו וסבבנו את הגלגלים והבטנו לתוכם כאידיוטים. כשהיינו מטפסים ועולים על הספון, הייתי שָׂם לפני האנשים את החבלים, את המשאבות ואת התורן הראשי, ואנחנו עמדנו וסבבנו, סבבנו בלי הרף, בעמדנו במים עד הברכים, עד הצואר, עד למעלה מראשנו. אחת היא. שכחנו את ההרגשה לראות את עצמנו יבשים.

ובתוך תוכי חי הרעיון: האלהים, היה זה מאורע מפליא – מעין זה שקוראים בספרים: וזו היא נסיעתי הראשונה בתור אופיצר שני – ואני רק בן עשרים – וכובש את העבודה כמומחה, ויודע למשול באנשי. הדבר מוצא חן בעיני. לא הייתי רוצה לחסר רגש זה בעד כל הון. רגעים התרוננתי מגיל. ובכל עת אשר התרוממה הספינה הישנה והסחופה למעלה באויר, נדמה לי, כאילו היא מעלה למרום תלונה, זעקה, כאילו היא זורקת כלפי העבים האכזרים את המלים החרותות על ירכותיה: “יהודה, לונדון. סבֹל או מוּת!”

הה, הנעורים! הכח שבהם, האמונה, החלומות היפים! לי לא היתה ספינה זו תיבה רעועה, הסוחבת מטען של פחם לקצוי ארץ. לי התגשם בה כל מה שיש בחיים מן הנשגב, הראוי למסירות נפש. בחפץ לב אני הוגה בספינה זו, מתוך אהבה וצער, כמו בנפטר חביב. עד עולם לא אשכחנה… הבו לי את הבקבוק!…

שמנו פנינו לשוב הביתה… אימה תקפה אותנו. לנפשנו גרם הדבר צער הרבה יותר מן ההכרח לדלות מים לשם הצלת חיינו העלובים. נדמה, כאילו נשכחנו מלב העולם, כאילו נגזר עלינו עד עולם לחיות כל ימינו בנמל בפנים הארץ ולהיות מטרה לחצי הלעג של חבר פוחזים וסַפנים נבלים. השגתי משכורת של שלשה חדשים וחמשה ימים חופשה ואסע ללונדון לשם טיול. יום תמים ארכה לי הנסיעה לשם יום אחד חזרה – אבל טיול זה נטל ממני משכורת של שלשה ירחים. איני יודע מה עשיתי בכסף. כמדומני, שהלכתי לאיזה בית-מרזח, סעדתי סעודה בצהרים, בערב ובלילה באיזה בית-אוכל מהודר, וליום המיועד חזרתי ובידי אין תמורת שלשת ירחי עבודה מאומה מלבד כל כתבי בירון ושמיכה חדשה שקניתי. מנהיג הסירה, שהעבירני אל האניה, אמר אלי: “הַסְכֵּת! לדעתי, מוטב שתניחו את התבה הישנה. זו לא תגיע לעולם לבנגקוק!” – “מִנַיִן לך ידענות זו?” – השיבותי דרך זלזול. אך נבואה זו לא גרמה לי נחת.

ופתאום צץ ועלה איזה סוכן ובידו הרשאה. זה היה איש רב-פעלים ובעל רוח טובה. התעוררנו לחיים חדשים. בא בעל המחסן ונטל את המטען שלנו לפקדון. אחרי כן הלכנו אל ה“דוֹק” לשם תקון הספינה. אין פלא, שהיתה שותתת! ספינה עלובה זו עבדה בזמן הסערה למעלה מכחה, וכאילו מתוך בחילה פלטה את כל הנעורת מן הסדקים התחתונים. עכשׁו סתמו יפה יפה כל בדקיה, צִפּוּ אותה מחדש נחושת ועשוה מעובה כבקבוק. חזרנו אל המחסן וקבלנו בחזרה את המטען שלנו.

ובאחד מלילות-הירֵח הנאים עזבו כל העכברים את הספינה.

מספרם היה רב מאד באניתנו. הם כרסמו את המפרשים, אכלו מן המזון במדה מרובה מאשר המלחים, השתתפו עמנו בכל הסכנות, ועכשו שתוקנה סוף סוף ספינתנו לעמוד בפני הסער, עמדו ונדדו ממנה. קראתי למַהון, כי יראה גם הוא במחזה. עכבר אחרי עכבר טפס ועלה על מסעד האניה, זרק מבט אחרון לאחוריו וקפץ מתוך כשכוש עמום למטה, אל המחסן הריק. נסינו למנות אותם, אך תכף נתבלבלנו בחשבון. ומהון אמר אלי:

– ובכן, אַל לַהַג עוד על בינת העכברים! ראוי היה להם להמלט קודם, בזמן שעמדנו על סף האבדן. הרי לך מכאן ראיה, מה ממש יש באמונה התפֵלה של חכמת העכברים. הנה הם עוזבים ספינה טובה בְּשֶׁל מחסן ישן ורָקֵב, שאין בו אפילו מזון סעודה אחת. שוטים הם! סבורני, שיודעים הם לא יותר ממך או ממני, מה טוב להם!

ואחרי משא-ומתן קצר באנו שנינו לכלל דעה אחת, שעל בינת העכברים הפריזו, ועל צד האמת אין להם בינה יתֵרה מזו של בני אדם.

בינתים נתפרסם הספור על קורות ספינתנו לאורך כל התעלה מקצה הארץ, ובנמל הדרומי לא יכולנו לאסוף מלחים אלינו. עד שנשלח אלינו חֶבֶר שלם מליוֶרפול, ושוב הפלגנו בים ללכת לבנגקוק.

נשבו רוחות נוחות והים היה שקט עד החוג הסובב, והספינה הזקנה “יהודה” פזזה הלאה לנֹגה השמש. כשעברה שמונה “קשרים”², הרי היתה זו גבורה רבה; על פי רוב התנהלה מהלך שלשה מילים בשעה. וכי מה אפשר היה לתבוע ממנה? היא היתה עיפה – ספינה ישישה זו. נעוריה חלפו כמו נעוּרַי שלי, כמו שלכם, רבותי, המקשיבים היום לספורי; ומי ידיד וינזוף בכם על זקנתכם ועל לֵאותכם? – לא גדפנו אותה. נדמה לנו, כאילו בתוכה נולדנו וגודלנו, כאילו עשרות שנים חיינו בה ולא ידענו אניה אחרת זולתה. כיוצא בזה הייתי יכול לבוא בטענה אל בית-היראה הדל בכפרנו על שאינו בית-כנסיה מפואר.

ובמקרה המיוחד שלי עוד עזרו לי נעורי לקבל הכל באהבה. כל המזרח היה לפני וכל החיים אף הם. נוסף על זה הרעיון, כי באניה זו עמדתי על הבחינה והבחינה עלתה יפה. ועל לבי עלה זכר האנשים הקדמונים, שלפני כמה מאות שנים עברו בדרך זו בספינות-מפרש לא טובות משלנו והגיעו לארץ התמרים, הבֹשם והחול הצהוב, לארץ העמים שחורי-העור תחת שלטון מלכים, אכזרים מנירון קיסר ואוהבי תפארת משלמה המלך. הספינה הזקנה פזזה הלאה עמוסה שנים משא פחם, ואני הייתי שרוי בנעורים, בתום ובתקוה. היא התנודדה מהלך ימים רבים. הקשוטים המזהבים נוצצו למול שמש-הערב, ועל פני הים ההולך וקודר הזהירו המלים, הכתובות על ירכתי הספינה: “יהודה, לונדון, סבול או מוּת!”

אחרי כן באנו אל האוקינוס ההודי ופנינו לצד צפון. הרוחות נשבו קלות. השבועות חלפו. הספינה התנהלה בדרכה, סבול או מוּת, והאנשים עמנו התחילו חושבים, כי אחרנו מן המועד להגיע למקומנו.

באחד מערבי השבת, ואני חפשי אז מעבודה, בקשוני המלחים לתת להם מנה מיוחדת של מים לכבס את בגדיהם. ומשום שבשעה מאוחרה זו לא חפצתי להתקין את משאבת המים החיים, הלכתי מתוך פזמון אל פני האניה והמפתח בידי לפתוח את פתח החדר, שבו שמרנו את אוצר המים.

הריח שם למטה היה מוזר ומעורר דאגה, אפשר היה לחשוב, כי בחלל הזה העלו כל היום מאות מנורות של נפט, פיח ועשן. שמחתי כשיצאתי מן המקום ההוא. האיש שעמד על ידי השתעל ואמר: “ריח משונה, אדון!” ואני עניתי דרך רִשול: “אומרים, שריח זה יפה לגוף”, וחזרתי לאחורי.

אחרי כן תחבתי ראשי לתוך פתח ארובת-הרוח שבאמצע הספינה. בהרימי את הכסוי, עלה אלי מתוך הפתח כמין הבל נראה לעינים, כעין ערפל דק, כגל קל של חום. נשיבת האויר היתה חמה והביאה עמה ריח קשה של עשן ושל שמן. נשמתי פעם אחת וחזרתי וסתמתי את הכסוי בחשאי. הן לא אשתטה ואמסור עצמי לחניקה. אש נפלה במטען.

ביום השני העלתה הספינה עשן. פלא לא היה בדבר. אם גם הפחם היה מתחלתו מן המין היפה, אבל המטען נתגלגל כמה פעמים, עד שנראה כפחם של נַפח. אחר כך באו עליו מים לא אחת. במשך כל הזמן, שהטעינו את הפחם מן המחסן, ירדו גשמים. עכשיו בשעת הנסיעה הארוכה התחמם הפחם וכך באה הבעֵרה מאליה.

הקפיטן קרא אותנו אל התא. הוא פרש לפנינו על השלחן מפה, ומראה פניו היה עלוב. הוא אמר: “חוף אוסטרליה הדרומית קרוב, אבל אני חושב להמשיך את דרכנו אל מקומנו המיועד. אמנם חוץ מזה עוד נכון לנו יֶרַח-הסעָרות; ובכל זאת נסע לבַנגקוק ונלחם עם האש. אין לחזור, בעד כל הון, ואם גם נִצָּלֶה כולנו; קודם כל ננסה להחניק את האש הארורה, במנענו ממנה את האויר לנשימה”…

נלחמנו עם האש והולכנו את הספינה בשקידה רבה, כאילו לא נפל דבר. הטַּבָּח בשל וערך לנו שלחן. משאר שנים העשר עבדו שמונה וארבעה נִפְּשו, איש איש בא בתורו. והקפיטן אף הוא בכלל. שרר שִויון, ואם גם לא אחוה ממש, אך יחס טוב היה. פעמים ואחד מאתנו קרא ביָצְקוֹ דלי מים לתוך הפתח הגדול: “הידד, לכבוד בנגקוק!” וחבריו צחקו. ואולם על פי רוב היינו שותקים, רציניים וצמאים. הוי, מה רב היה הצמאון! – הוכרחנו לקמץ במים. במשוּרָה שתינו. הספינה עשנה, השמש להטה… הבו נא הבקבוק!

ביום המחרת עמדתי על המשמר בספון משמונה עד שתים עשרה. בשעת סעודת שחרית העיר הקפיטן: “פלא הוא, שהריח עומד בתא”. בעשר שעות בערך והאופיצר הראשון היה אז באהל, ירדתי לרגע אל הספון הראשי. שלחן-המלאכה של הנגר עמד מאחורי המפרש הראשי. נשענתי עליו, מצצתי את מקטרתי, והנגר, בחור צעיר, נגש אלי להכנס עמי בשיחה. הוא פתח: “סובר אני, שיפה עשינו זאת, לא כך?” ואז התבוננתי וראיתי למורת רוחי, כי שוטה זה אומר להפוך את שלחן המלאכה. קראתי אליו: “אל נא, נַגָר!” ומיד אחרי כן היה לי הרגש המוזר, תַּעְתּוּעַ-החושים, כי הנני עָף באויר. סביבותי שמעתי כמין נשימה שיצאה לחפשי, כאלו אלף ענקים קראו בבת אחת: “אוּפף” – ועם זה הזדעזעות עצומה, ופתאם כאבו צלעותי. אין ספק – הייתי באויר וגופי טס ועבר היקף קטן. אבל בשעה קלה זו הספקתי להרהר הרהורים שונים, ועד כמה שאני זוכר, בסדר כזה: אין זה הנגר – מה זאת? – אסון? – הר-געש מתחת לים? – פחם, גַז! – האלהים, אנו פורחים באויר! – הכל מתו – אני נופל לתוך החָרָךְ – אני רואה שם אֵש!"

אבק הפחם, שבו היה ספוג האויר בחדר המטען, התלהב ברגע ההתפוצצות עד כדי קְלִיָה. כהרף עין, בחלק קטן של דק, לאחר התנודה הראשונה של שלחן-המלאכה, שכבתי לאורך על גבי המטען. התאזרתי וזחלתי משם. כל זה נעשה במהירות יתֵרה ממהירות ספורי. הספון היה עמוס קורות הרוסות, שהיו מונחות זו על גבי זו שְׁתי וערב, כעצי יער אחרי הסער; מסך עצום של סחבות מלוכלכות גדר בעדי – זה היה המפרש הגדול, שנקרע לגזרים. הרהרתי: “ודאי נפלו לתוך הים כל המפרשים!” וכדי לצאת מתוך האבק, זחלתי על ידי ועל רגלי ועליתי בסולם של ירכתי הספינה. האיש הראשון שראיתי, היה מהוֹן. עיניו הגדולות לטושות, פיו פעור ושערותיו הלבנות מסביב לראשו עומדות כמסמרים. הוא אמר לרדת למטה, אך מראה הספון הראשי שֶזָע ונהפך לעיניו לחרבות, סִמר אותו אל מקומו בשלב הראשון של הסולם. נתתי בו עיני בתמהון והוא נעץ בי עיניו מתוך סקרנות מרוגזה. לא ידעתי, כי לא היו לי לא שערות, לא גבות, לא ריסים, כי השפם הצעיר שלי חרוך, כי פני היו שחורים, לחיי האחת מרוסקה, החוטם פצוע וסנטרי שותת דם. כובעי אבד ועמו סנדל אחד; כותנתי היתה קרועה לגזרים. כל זה לא ידעתי עדיין. נדהמתי לראות, כי הספינה עודנה שָטָה, הי ספון-האהלים עודנו שלם וכי, על הכל, עוד נשאר איש בחיים. גם שַׁלְוַת השמים ומנוחת הים עוררו בקרבי תמיהה. אפשר שחכיתי לראות אותם מזועזעים מחמת אימה… הבו נא הבקבוק!

אי מזה עלה קול באניה. המן האויר או מן השמים? אחרי כן נתקלתי בקפיטן – והוא היה מטורף. הוא שאלני חיש: “איה שלחן התא?” ופחד נורא תקפני לשֵׁמע שאלה זו. זכרו נא, כי זה עתה הייתי פורח באויר, ועודני רועד מחמת המאורע, מבלי דעת אם חי אני או מת. מהוֹן רקע ברגליו ושאג: “אל אלהים, האין אדוני רואה, כי הספון התפוצץ באויר?” קולי שב אלי ואנכי גמגמתי, כאילו מכיר הייתי בחטא גדול שחטאתי: “איני יודע היכן שלחן התא”. כל זה היה כחלום נואל.

היודעים אתם מה דרש ממנו הקפיטן אחרי זה? הוא רצה, שנסדר בסדר נכון את התרנים. בנחת, כשקוע במחשבות, עמד על דעתו, כי התורן הקִּדמי יהיה מסודר בצורת רִבוע. “איני יודע, אם מי שהוא מאנשינו חי” – קרא מהוֹן כמעט בקול בוכים. “ודאי – השיב הקפיטן – נשארו אנשים למדי לסדר את התורן הקדמי בצורת רבוע!”

הרַוָּק הזקן היה, כפי הנראה, בתאו המיוחד ותקן את מודד-השעות ובאותו רגע הסתובב כגלגל מכח הדחיפה. תיכף בא לידי הכרה, כי ספינתו פגעה באיזה מכשול, והוא נדחף את התא הגדול. שם ראה והנה שלחן התא נעלם. ומפני שהספון פרח באויר, נדחף השלחן למטה אל חדר החולים. במקום ההוא, שעוד בבוקר סעדנו בו, ראה עתה רק חור גדול ברצפה. הדבר הזה נראה לו מלא סוד-אימה ועשה עליו רושם אדיר, עד שלעומתו לא היה בעיניו כל מה שראה ושמע אחרי כן על הספון, אלא דבר של מה בכך. ושימו זאת אל לב: הוא הכיר מיד, כי ליד הגלגל אין איש, וספינתו נטתה ממהלכה – ומחשבתו הראשונה היתה להסב את שארית ספינתו העלובה, הטרופה, החשופה, העשֵׁנה, אל הכוון הנכון. בנגקוק! – זה היה כל עולמו. אומר אני לכם, כי האיש הקטן הזה, השקט, הכפוף, עקום-הרגלים, אשר לא תואר לו, השפיע עלי השפעה עצומה על ידי רעיונו האחד שנקבע במוחו ועל ידי העלימו עין מהזדעזעותנו. הוא הצביע לנו לפנים, ובעצמו נגש אל הגלגל.

כן, זה היה הדבר הראשון שעשינו: סדרנו את התרנים של הספינה העלובה והרצוצה. איש ממנו לא הומת ולא נעשה בעל מום, אך כל אחד נפגע ונחבל קשה, אם פחות או יותר. אילו ראיתם את אלה! כמה מהם מאו לבושים סחבות, פניהם שחורים כפני נושאי פחם וראשיהם סגלגלים ונראים כגזוזים, ובאמת היו הם חרוכים עד לעורם. אחרים מאנשי המשמר, ששכבו למטה וההתפוצצות זרקה אותם מעל משכבם, עמדו עכשיו בעודם רועדים ונאנקים בלי הרף, בה בשעה שאנו כבר עסקנו בעבודה. הכל עבדו. אלה המלחים מכור-הברזל של ליוֶרפול ראויים לשבח. יש בהם משהו מן הים, מן העבודה והבדידות, שמקיפה את רוחם הקודר והאיתן. כן, אנו טפלנו, זחלנו, נפלנו, נתקלנו – ועשינו מלאכתנו. התרנים עמדו, אך לא ידענו עד כמה נשרפו מתחתם. בכל רגע יכלו לנפול המימה. נשאנו עינינו למעלה מתוך חרדה. איש לא יכול לחזות מראש, לאיזה צד יפלו….

פתאום ראה מהון בהביטו למרחוק אנית-קיטור. הנפנו שני דגלים, שבלשון הים הבין-לאומית פירוש הדבר: “בערה, חושו לעזרתנו!” צורת האניה הלכה וגדלה ועד מהרה נראו שם על התורן התיכוני שני דגלים שענו: “אנו באים לעזרתכם!”

כעבור חצי שעה עמדה האניה במרחק מִשְׁמַע-קול מאתנו והתקרבה אלינו. לא התאפקנו ונקרא כולנו פה אחד: “פרחנו באויר!” ומעל גשר האניה ענה איש חבוש מצנפת לבנה: “כן, יפה, יפה!”, נענע בראשו, חִיֵּך ורמז לנו להֵרָגע, כמו שמדברים לחבר ילדים שנזדעזעו. סירה ירדה אל המים והלכה הנה והנה. ארבעה אנשים חתרו במשוטים ארוכים. בפעם הראשונה ראיתי אז אנשים מַלָאִים. מאז למדתי להכיר את טבעם. אך הדבר שהפליאני ביותר – זה שויון-רוחם. אף איש מהם לא הרים ראשו להביט אלינו. נדמה לי בעת ההיא, כי אנשים כמונו, שפרחו באויר, ראויים לתשומת-לב יתֵרה.

אדם גוץ וזריז כקוף טפס ועלה אלינו. זה היה האופיצר הראשון של אנית-הקיטור. הוא העיף עין מסביב וקרא: “הוי, בחורים, מוטב שתניחו מלאכה זו!”

שתקנו. הוא סח זמן רב בפנה עם הקפיטן. נראה היה, שרצה להוכיח לו משהו. אחרי כן עברו שניהם יחדו אל אנית הקיטור.

כששב הקברניט אלינו, נודע לנו, כי אניה זו מובילה עמה דואר מאוסטרליה המערבית דרך בָּטָוִיָּה לסִנְגַפּור, וכי הותנה שהיא תסחב את ספינתנו אחריה עד בטויה, ששם נכבה את האש ואחרי כן נמשיך את דרכנו – לבנגקוק! – הזקן שלנו נראה היה כמזועזע. “ובכל זאת נגיע למקומנו!” – קרא בקול של החלטה למהון. ובדברו הרים אגרופו כלפי שמים. איש מאתנו לא דִבר דבר.

עם צהרים התחילה האניה סוחבת אותנו. היא הלכה קדימה בגאון ושארית “יהודה” נגררה בקצה חבל ארוך – ומראֶהָ כענן עשן, שמתוכו בולטים ראשי תרנים. הלכנו לתקן ולצפות את המפרשים. שקדנו על העבודה. לא היה איש בינינו שלא חכה בכל רגע לראות בנפול התרנים המימה. מלמעלה לא יכולנו לראות את הספינה מחמת העשן, ובכל זאת עשינו את המלאכה בדיוק.

התבינו? איני מאמין, כי איש מאתנו קוה שם לרדת בשלום. ולאחר שאירע סוף סוף הנס, שמעתי את המלחים מסיחים בינם לבין עצמם: “אנכי חשבתי, כי כולנו יחד, כגוש אחד, האנשים על התרנים, נרד מצולות”. – “חי אלהים, אף אני חשבתי כך!” – “וזו היתה גם מחשבתי” – נענה קול חלש של בר-נש עטוף סחבות. ושימו אל לב, כי אלה היו אנשים, שלא נטעו בלבם משמעת עִוֶּרֶת. העומד מן הצד היה רואה אותם כגדוד של קבצנים שכיחים. מה איפוא הביא אותם לידי פעולות אלו? מה המריץ אותם לשמוע בקולי, בשעה שצויתי פעמַים להתיר את המפרש ולקשרו שוב יפה? מה? אין הם רודפים אחרי הכבוד או אחרי הפרסום. אף אין זה רגש של חובה; כולם יודעים להתעצל ולהתרשל בשעת הכושר להם – ושעות אלו מרובות. האמנם המשכורת הדלה של שתי לירות וחצי לחודש מביאה אותם לידי כך? לא, דבר-מה יש בקרבם, הנטוע בהם מלֵדה, שאי אפשר לעקרו. זהו היֵּצֶר – הטוב או הרע – המבדיל בין עם לעם וקובע את גורלן של האומות.

בלילה ההוא, בעשר שעות, ראו עינינו בפעם הראשונה אש בספינה. הנסיעה המהירה עם החבל לִבתה את האש שנצנפה. זוהר כחול האיר מפָּנים בעד חרבות הסִּפון. האש עלתה פה ושם ונראתה נודדת כאור של גחלילית. אנכי ראיתיה ראשון והודעתי את הדבר למהון. “אם כן, תם ונשלם!” – אמר הַלָּה. “מוטב שנתיר את החבל, שאם לא כן, תעלינה פתאום הלהבות מפנים ומאחור, בטרם נספיק להמלט”, הרימונו קול שאגה; צלצלנו בפעמונים כדי להסב את לב אנשי אנית-הקיטור, אך אלה הוסיפו למשוך. סוף סוף הוכרחנו אני ומהון לזחול לפנים ולכרות את החבל בגרזן. לא היה עוד פנאי להשליך הלאה את החבלים. בבקשנו דרך בזחילה לשוב אל ספון-האהלים, ראו עינינו לשונות אדומות מלחכות את חרבות העץ תחת רגלינו.

מובן, כי עד מהרה הרגישו על אנית-הקיטור, כי הותר החבל. ארובת האניה צרחה, נראו האורות בעגול רחב, אחרי כן קרבה האניה לאורך ועמדה. כולנו עמדנו בחבורה צפופה ונבט אליה. כל אחד הציל צרור קטן או ילקוט נוסעים. פתאום פרצה להבה בצורת כדור וחוֹד כפול לה והיא עלתה מעלה והפיצה אור רחב על פני שחור הים ועל שתי האניות, ששטו בחשאי זו בצד זו. הקפיטן שלנו ישב שעה ארוכה שותק ודומם לפני גלגל ההֶגה; עתה קם ממושבו אט ונגש אלינו. הקפיטן של אנית-הקיטור קרא: “עלו אלינו! יש לי ילקוטי דואר. נכון אני להביא אתכם ואת סירותיכם לסינגַפור”. – תודה, לא – ענה הקברניט שלנו – אנו מחויבים לראות את אחרית ספינתנו.

– אין לי פנאי לחכות – קרא הלה – דואר, הרי יודעים אתם!

– כן, כן! טוב לנו פה.

– אם כן, יפה! אנכי אודיע עליכם בסינגפור… שלום! הוא נפנף בידו. אנשינו הורידו את צרורותיהם אט. אנית-הקיטור הפליגה. עזבה את חוג האור ונעלמה תיכף מעינינו שנסתמאו מחמת האש הבוערת באור בהיר. אותה שעה ידעתי, כי את המזרח אראה בפעם הראשונה בתור מפַקֵד של סירה קטנה. הדבר נראה בעיני נהדר. גם הנאמנות אל ספינתנו היתה נפלאה. עלינו לראות אחריתה.

הוי, הנעורים עם אשכם הבהירה, המסמאה יותר מן הלהבות של הספינה הבוערת – האש השופכת אור קסם על הארץ הרחבה, האש העולָה למרום בגאון, עד אשר סוף סוף תִּכְבֶּה בידי הזמן האכזרי, אין רחמים לו, המר מן הים.

הקברניט הזקן העיר אותנו בסגנונו החביב והתקיף, כי מחובת עבודתנו היא להציל בשביל הבעלים מה שאפשר מזִּיּוּן האניה. ובכן, נגשנו אל העבודה בירכתי הספינה, בעוד אשר מפָּנים בערה האש והאירה לנו. סחבנו משם³ המון מטלטלין. הצלנו מכל הבא בידינו. בָּרוֹמֶטר נושן, מתוקן בהמון בְּרָגים ישנים, עלה כמעט במחיר חיי: פתאום פגע בי ענן עשן, עד כי בעמל רב נמלטתי. היו שם כמה וכמה דברים, חבילות אריג למפרשים וצרורות של חבלים; פני הספון נראו כככר שוק, והסירות מלאו עד שפתן. נדמה היה, כי הזקן רוצה לקחת עמו כל כמה שאפשר מהספינה הראשונה שתחת פקודתו. הוא היה שָקט, שקט מאד, אך בכל זאת נִכָּר היה, שאין שֶׁקֶט בלבו. הוא צוה עלינו להציל דברים שעבר עליהם כֶּלַח. אמרנו לו: “לפקודתך, אדון!” והשלכנו את הסמרטוטים הימה. אחרי כן שולחתי עם עוד שני אנשים אל הסירות לסתום כל הבדקים ולהכין את הסירות לשעה שתגיע לנו לעזוב את הספינה.

הבאנו הכל בסדר. תקנתי את התּורן של הסירה הארוכה בשביל הקברניט, אחרי כן התרתי לעצמי לשבת קצת. פני היו קשים, כל אֵבר כאב, כאילו היה רצוץ, חשתי בכל צלעותי, נכון הייתי להשבע, כי חוט השדרה שלי פקע. הסירות היו שרויות מאחור בצל, ומסביב יכולתי לראות את הים, המואר בחוג רחב על ידי האש. מבפנים עלתה הלהבה ישרה ובהירה למרום האויר. היא דלקה בעוז והשמיעה קול, פעם כמשק כנפים ופעם כקול רעם ממרחק. ובינתים נשמע רעש וגעש, ומכדור הלהבות עפו ניצוצות אל השמים; כי האדם לעמל יולד, לעבודה בספינה שותתת מים ובספינה בוערת באש.

הדבר שהרגיזני ביותר הוא, כי הסירות לא רצו לעמוד מאחור, במקום שאין סכנה להן, כי אם שאפו מתוך עקשנות, כזו המצויה אצל סירות, לשוט לאורך הספינה. פעמים שנתקרבו אל הלהבה, ובלי הרף פחדנו, כי עוד מעט ויפלו עלינו תרני הספינה. אני עם שני אנשי אמנם החזקנו בהן עד כמה שאפשר ברצועות ובמוטות, ואולם מרובה היה הרוגז לעמוד במקום הזה, באין נימוק נראה, מפני מה לא נסע תיכף. את האנשים בספינה לא יכולנו לראות, אף לא יכולנו לשער את סבת ההתמהמהות. אנשי קללו בחשאי ועלי הוטל תפקיד נוסף לעודד שני אנשים, שהיו נוטים לשכב ולעזוב הכל ביד הגורל.

סוף סוף קראתי בקול רם: הוי, בני הספינה! –

ואיש אחד נשקף אלי מן המעקה. “אנו מוכנים” – אמרתי לו.

הראש נעלם ועד מהרה עלה שוב. “הקברניט אומר, יפה, אדון, וכבודו יחזיק את הסירות הרחק מן הספינה”.

עבר חצי שעה. פתאום עלה שאון נורא, נפץ וצלצול שלשלאות, שכשוך המים, ומיליוני ניצוצות עפו בעד עמוד העשן הזע, העומד מעל הספינה. הקורות הגדולות נשרפו מתחתן ושני העגנים המלובנים נפלו המימה ומשכו אחריהם שלשלת מלובנה ארכה מאתים אמה. הספינה נזדעזעה, הלהבה הבריקה, כאילו אמרה לשקוע, וחלק מן התורן נפל. הוא טס למטה כחץ של אש, פגע תחת המים, עלה שוב למעלה במרחק מה מן הסירות ושט לו במנוחה על פני הים המואר, כשהוא שחור כולו. קראתי אל הספינה שנית. כעבור זמן מה הודיע לי אדם אחד בקול עגום (כאילו רצה לדבר בפה סגור): “אנו באים כרגע, אדון” – ונעלם. במשך שעה ארוכה לא שמעתי דבר מלבד לחישת האש והמולתה. הסירות רקדו, רצו זו אחרי זו כבמשחק או התנועעו יחדו למול רחבה של האניה. לא יכולתי להתאפק עוד, טפסתי ועליתי על מעקה הספינה מאחור.

על הסִפון היה אור כביום בהיר. כשעליתי פתאום, ומוקד האש מלפני, היה המראה ברגע הראשון קשה מנשוא. על גבי ספה רפודה, שהובאה מן התא, שכב הקפיטן, רגליו פשוטות וזרוע אחת תחת ראשו, והוא ישן מוקף אורות אש. היודעים אתם במה עסקו אותה שעה שאר האנשים? הם ישבו מסביב לארגז פתוח ואכלו לחם בגבינה ושתו בקבוק בירה.

לפני להבות האש היוקדת, שהתפתלה מעל לראשם, ראו האנשים את עצמם בטוב כסלמנדרה, ופניהם כפני חבר פירָטים מיואשים. האש בצבצה בלובן עיניהם או במקומות הבהירים של עורם, שנחשף ונגלה בעד כותנות קרועות. כל אחד היה פצוע, כמו אחרי מלחמה – נראו ראשים חבושים, זרועות נתונות בעניבות – ואיש איש בקבוקו בין ברכיו ופרוסת גבינה בידו. מהון קם. בפניו החטובים יפה, במראהו הפראי, בזקנו הלבן ובבקבוק בידו נראה כשודד-ים מימים עתיקים. “הנה הסעודה האחרונה בספינה” – אמר אלי בחגיגיות – “כל היום לא היה לנו מה לאכול. והרי זו שטות לעזוב הכל פה”. ובבקבוק הורה לי על הקפיטן הנרדם והוסיף: “אינו יכול לאכול ולכן שכב”. וכשנעצתי בו עיני אמר: “איני יודע, אדון צעיר, אם שמת לבך לכך, כי האיש לא ישן זה כמה ימים – ובתוך הסירות ספק הוא, אם יוכל לישון”. “לא תהיינה לכם סירות, אם תתמהמהו עוד” – קראתי בזעם. נגשתי אל הקברניט ונענעתי בכתפיו. סוף סוף פקח את עיניו, אך לא זע. “הגיעה השעה לנסוע, אדוני” – קראתי בחשאי.

הוא קם בעמל, הביט אל הלהבות, אל הים, המשתרע מסביב לספינה במרחב מואר ומשחיר, אל הכוכבים הנוצצים באור עכור בעד צעיף דק של עשן על פני שמים קודרים.

– הנערים ראשונה! – קרא.

המלח מחה פיו בגב ידו, קם ממושבו, טפס על המעקה מאחור ונעלם. אחרים טפסו אחריו. אחד מהם עמד באמצע העליה, גמע את בקבוקו והשליכו בכח לתוך האש בקריאה: הא לך!

הקברניט שוטט מסביב בחשאי ובדאבה. אנו נתַנו לו שעה קלה, כדי להפרד מעל ספינתו. אחרי כן עליתי שנית והשפעתי עליו סוף סוף כי יצא. ואכן הגיעה השעה. צפוי הברזל על הספון היה לוהט.

אחרי כן נכרת בגרזן החבל של הסירה הארוכה, ושלש הסירות נפרדו מעל הספינה שהפליגה בים. מקץ שש עשרה שעות אחרי ההתפוצצות נסענו. מהון הפקד על הסירה השנית ולי נמסרה הסירה הקטנה. הסירה הארוכה היתה קולטת ברֶוח את כולנו, לולא פקודת הקברניט להציל מן הדלקה כמה וכמה דברים.

הנה כי כן באתי אל הקומנדה הראשונה שלי. עמי היו שני אנשים, צרור צנימים, שתים שלש קופסות בשר כבוש וחבית קטנה של מים. קבלתי פקודה לשוט סמוך לסירה הארוכה, כדי למצוא מקלט בתוכה בשעת סערה.

היודעים אתם, במה הרהרתי אותה שעה? הרהרתי, כי במהרה ובקרוב אברח. חפצתי להיות מפַקֵד עומד ברשות עצמו, לא אביתי לנסוע בחבורה בזמן שנִתנה לי יכולת לשוט לבדי. חפצתי להגיע אל היבשה בכח עצמי. חפצתי לעלות על שאר הסירות. נעורים, אלה הם הנעורים, הפורחים, הנאים, הנהדרים!

אך לא מיד נסענו. עלינו היה לראות את אחרית הספינה. וכך שוטטו הסירות אנה ואנה כל הלילה, עלו וירדו עם ניד הגלים. האנשים נמנמו, הקיצו, נאנחו, נאנקו. אני התבוננתי אל הספינה הבוערת באש.

בין שְחוֹר השמים העמוקים ובין הים בערה הספינה בתוך חוג אש ארגמן על פני המים הנוצצים באור מפחיד. שלהבת גדולה, בהירה, עצומה, להבה בודדת, עלתה למרום מן האוקינוס ומצמרתה הסתלסל בלי הרף העשן לנוכח השמים. הספינה עמדה תוך הלהבות ודלקה ובערה קוממיות ברוממות כמדורה בלילה, מוקפה ים, מוגנה כוכבים. נחרץ על הספינה הזקנה בקץ ימי עמלה מות נהדר, כעין חסד עליון, כמתנה, כגמול. נגע עד הלב לראות את הספינה מפקידה רוחה העיף בידי הכוכבים והים. הַתְּרָנים נפלו עם אור הבוקר, ורגע אחד ירד מטר ניצוצות, שמלא אש פורח את הלילה הער, את הלילה הרחב, הרובץ דומם על פני הים. לאור היום נהפכה הספינה והיתה לאוּד, שהתנודד בחשאי תחת ענן עשן ונשא בתוכו גחלים לוחשות.

אז העמדנו את הסירות בשורה ונעבור מסביב לשארית המפוחמה כעין תהלוכת אֵבֶל והסירה הארוכה בראש. כאשר עברנו על פני ירכתי הספינה, שולחה אלינו לשון-אש צרה וארסית. ופתאום שקעה הספינה, ראשה לפנים, אגב לחישה רוגזת של הים. ירכתי הספינה שלא נפגמו שקעו לאחרונה. אבל הקשוטים אבדו, הותכו ונשרו. אין עוד האותיות, המלים של הפסוק, כדי להראות לשמש העולה את טיב הספינה ואת שמה.

שמנו פנינו צפונה. נָשב צַפריר, ולעת הצהרים נועדו בפעם האחרונה כל הסירות יחדיו. בסירה שלי לא היו לא תורן ולא מפרש, אך עשיתי לי תורן ממשנה-המשוט ומפרש הרימותי מסוכך השמש. סירתי היתה יותר מדי מכוסה במפרשה, ובכל זאת נשאתי בלבי את הבטחון המשעשע, כי עם הרוח מאחור יעלה בידי להקדים את שתי הסירות. אחרי כן הסתכלנו כולנו במפה של הקפיטן ונקבל ממנו את הפקודות האחרונות לאחר שסעדנו בחבורה סעודה של לחם יבש ומים. הפקודות היו פשוטות: הלוך ונסוע צפונה והיות תמיד יחדו! “הוֵה זהיר, מַרְלָאוּ, במפרשיך בשעת הדחק” – קרא אלי הקפיטן; ומַהון קמט את חוטם הנשר שלו, בשוטי בגאון על פניו, ויקרא אלי: “את ספינתך תוריד מצולה, איש צעיר, אם לא תפקח עין!” הוא היה זקן רע-לב – ינוח לו על משכבו במעמקים בשלום עד קץ הימים!

לפני שקיעת החמה ירד מטר סוחף על שתי הסירות, אשר עמדו מאחורי; וזמן רב היה זה הדבר האחרון שראיתי בהן. ביום השני ישבתי ליד ההגֶה של קליפת האגוז שלי – זו ספינתי הראשונה – ומסביב לי אין דבר, מלבד מים ושמים. אחרי הצהרים ראיתי מרחוק תורן של אניה, אך לא הגדתי מאומה ואנשי לא ראו אותי. יראתי, אולי הולכת האניה בדרך לארץ מולדתי, ואנכי לא חשבתי לשוב בעמדי בפתח המזרח. שטתי מול יַוָה. גם זה שם מכובד כבנגקוק. ימים רבים נסעתי.

אין מן הצורך לספר לכם מה זאת אומרת לשוט בסירה על פני מרחב ים. זוכר אני לילות וימים ללא רוח כל שהוא, ואז חתרנו וחתרנו, והסירה כמכושפה נראתה עומדת דומם בתוך החוג של אופק הים. זוכר אני את החום, את מבול הגשם הסוחף, שהכריחני לעבודת הדליה המיואשת (ועם זה מלא את חביתנו מים). ואת שש עשרה השעות האחרונות אני זוכר. את הלשון הדבוקה לחֵך והמשוט תקוע מאחורי הסירה, כדי לעמוד בפני נחשולי הים. עד אז לא ידעתי, מה חרוץ אני. עודני זוכר את פניהם העיפים והנדכאים של שני אנשי, וזוכר אני את נעורי ואת הרגע שלא ישוב עוד – את הרגש כי אשא ואסבול הכל ואתגבר על הכל, על הים, על הארץ ועל כל בני אדם; זה הרגש הכוזב, המושך אותנו לששונים, לסכנות, לאהבה, לעמל לא אנוש – למות; זו ההכרה המעוררת חדוה של הכוח, של החיים הפורחים בקומץ העפר, של הלהבה בלב, הנעכרת משנה לשנה, המתמעטת, המפיגה חֻמה ודועכת – דועכת מהר, מהר – עוד בטרם דועכים החיים עצמם.

וכך ראיתי את המזרח. חדרתי לתוך תעלומותיו, הצצתי לעמקי נשמתו, אך עד היום אני רואה אותו מתוך סירה קטנה, שלשלת הרים רמים, כחולים, במרחק עם אור הבקר; כעין ערפל דק עם הצהרים, כנֵד ארגמן חרוץ עם שקיעת החמה, אני חש עוד את המשוט בידי, את נצנוץ הים בעיני. ואני רואה מפרץ רחב, חלק כזכוכית, נוצץ בחשך כעין הקרח. אור אדום דולק מרחוק בחשכת הארץ, והלילה נוח וחם. אנו נוסעים וזרועות פצועות אוחזות במשוטים, ופתאום קופץ רוח מתוך דממת הלילה, רוח חרישי וחם ועמוס ריחות מוזרים של ציצים ושל עצי בושם – נשימתו הראשונה של המזרח מול פני. את זו לא אשכח לעולם. זה היה מראה מלא קסם כמתנת פֵיָה, כהבטחה בלחש על תענוגים טמירים…

קול טפיחות משוטים על פני המים, שעלה כפלים לעומת השקט של החוף. עוררני. סירה, סירה אירופית, הלכה ובאה. קראתי בשם המתים: “יהודה, אַהָי”⁴. קול רפה ענה.

זה היה הקפיטן. אנכי הקדמתי את סירת הדגל בשלש שעות ושמחתי לשמוע שוב את קולו של הזקן, העיף והרועד: “האתה זה, מַרְלָאוּ?”.

הוא קרב במהירות וחִזֵּק את הסירה. הוא ישב בירכתי הסירה מדוכדך, רטוב כולו מטל, ידיו שלובות בחיקו. אנשיו ישנו. “ימים רעים עברו עלי” – לחש לי – “מַהון עומד מאחורינו, לא רחוק ממנו”. שיחתנו היתה בלחישה, כאילו יראנו לעורר את הארץ. יריות תותחים, רעמים ורעידות-אדמה לא היו יכולים בשעה זו לעורר את האנשים מתרדמתם.

בשעת שיחתנו התבוננתי וראיתי מרחוק אור בהיר נודד דרך הלילה, “הנה אנית-הקיטור עוברת על פני המפרץ” – אמרתי. אבל היא לא עברה, כי אם באה, גם קרבה ועמדה על עגנה. “רוצה הייתי – קרא הקברניט הזקן – כי תחקור אם אין זו אניה אנגלית, אולי תקח אותנו עמה להביאנו למקום שהוא”. הוא האיץ בי, ולכן נגשתי אל אחד מאנשי הנרדמים ובצביטות ובדחיפות עלה בידי להקימהו, נתתי בידו משוט אחד ואת השני לקחתי בידי, ושמתי פני לעבר האורות של האניה.

מהם עלו קולות, המולה, קשקוש מתכת, פסיעות על גבי הספון. פתחי-התותחים האירו כעינים פקוחות לרוחה. צללים החליקו אנה ואנה, וממעל על הגשר נראה כדמות צל אדם עומד. הוא הקשיב לטפיחות משוטי.

ובטרם פתחתי פי, דבר אלי המזרח, אך בקול מערבי. נחל פרא של מלים זרם לתוך הדממה הפלאית והקשה כגורל; והמלים זרות, מרות מעורבות במלים ובטויים אנגליים, ואלה הפתיעו אותי יותר. שמעתי חרפות וגדופים. השקט החגיגי של המפרץ גז תחת היריות של הקללות. האיש פתח בכנוי “חזיר” וסִיֵּם בכנויים שאין להעלותם על הכתב. הוא הרעים בשתי לשונות, ובלי כל הִסוס בזעפו, עד אשר עורר בי מחשבה, כי אמנם חטאתי חטא גדול כנגד סדר העולם. את פני האיש לא יכולתי לראות, אולם התחלתי מפחד, לבל יתפרץ אלי. פתאום פסק, ואנכי שמעתי אותו נושם ונוחר כחזיר ים. קראתי:

– מה האניה הזאת, בבקשה?

– מה? מה זאת? ואתה מי?

– מלחים אנגליים, שספינתם נטרפה, נשרפה על פני הים. הלילה הגענו הנה. אני האופיצר השני. הקפיטן נמצא בסירה הארוכה ורוצה לדעת, אם תקח אותנו עמך למקום שהוא.

– הה, רבון העולמים! מי פִלל!… זו היא האניה “שָׁמַיְמִית” מסינגפור בדרכה הביתה, מחר בבקר אדבר על הכל עם הקפיטן שלכם… ו… כן… השמעת את אשר דברתי קודם?

– סבורני, שכל המפרץ שמע את דבריך.

– אנכי חשבתי, שזו היא סירה מן היבשה. ואתה ראה נא: השומר הנבל והעצל הלך שם לישון. ימח שמו! הנר כבה ועד רגע הייתי נמעד בקצה החוף. זו הפעם השלישית, שהוא עושה לי כזאת. ואני שואל אותך, כלום אפשר לשאת ולסבול? הרי זה עלול למדי להעביר אדם על דעתו. אנכי אטיל עונש על הנער. גרש אגרשהו! אתה תהיה עדי, כי הנר כבה. כאן צריך להיות נר, נר אדום!…

– ובכן, יש לי איפוא להודיע את הקפיטן, כי תקבל אותנו – שסעתי את דבריו.

– כן, קבל אקבל. ליל מנוחה! – קרא.

חתרתי לשוב, הגעתי אל החוף וסוף סוף יכולתי לנום. עמדתי לנוכח הדממה של המזרח. שמעתי משהו משלונו. אך כאשר חזרתי ופקחתי את עיני, היתה הדממה שלמה, כאילו לא נפסקה מעולם. שכבתי בתוך ים של אורה, ומימי לא נראו לי השמים כה רחוקים, כה גבוהים. פקחתי עיני ושכבתי בלי תנועה.

ואחרי כן ראיתי את פני המזרח, והם הביטו אלי. כל החוף לארכו היה מלא אנשים. ראיתי פנים שחורים, חומים, כתומים, עינים שחורות, המון מזרחי רב גונים. וכל האנשים האלה התבוננו אלי באין הגה, באין הברה, באין תנועה. הם הציצו לתוך הסירה אל האנשים הישנים, שעלו אליהם בלילה מתוך הים. כל תנועה לא היתה. כפות התמרים היו נשואות דומם למרום. ענף לא זע לאורך החוף והגגות השחורים של האהלים החבויים ארבו מבעד לירק העפאים, בעד העלים הרחבים הנוצצים ותלויים דומם, כאילו הם עשויים מתכת קשה. זה היה המזרח, כאשר נגלה לעיני יודעי הים בכל הזמנים, עתיק ומלא סוד, נהדר וקודר, מלא סכנה ומושך את הלב, ואלה הם אנשיו.

בתנועה אחת קמתי. גל של תנועה עבר על ההמון, על הראשים, הניע את הגופות, חלף לאורך החוף כנשיבת רוח על פני שדה – והכל שב לדממתו. עוד אראה לפני: את העגול הרחב של החוף, את החול הנוצץ, את הדרגות אין מספר של הצבע הירוק, את תכלת הים, את המון הפנים המרוכזים, את שלל הצבעים המבהיקים, את המים, שבהם הכל משתקף, את האניה ואת שלש הסירות עם האנשים העיפים, הישנים בלי תנועה, בלי שים עין אל הארץ, אל אנשיה ואל שמשה המזהיר. הם ישנים זה בכה וזה בכה, ומראיהם כמתים. הקברניט הזקן נשען על ירכתי סירתו, ראשו מורד על חזהו, ומראהו כאדם אשר לא ייקץ עוד. במרחק מה ממנו שוכב מהון, פניו מול השמים וזקנו הארוך והלבן פרוש על חזהו. המזרח השקיף עליהם באין הגה.

מאז ועד היום ידעתי את המזרח בכל קסמו. ראיתי את החופים המלאים תעלומה; את המים הדוממים, את ארצות העמים השחורים. ועם כל אלה כלול בזכרוני כל המזרח כאותו המראה הראשון בימי נעורי. בנפשי גנוז הוא כולו באותו הרגע, אשר נפקחו עיני הצעירות אליו. באתי אליו אחרי האבקי עם הים⁵ – ואני עול-ימים – וראיתי בהביטו אל פני. וזה כל מה שנשאר לי: רגע אחד, רגע של כוח, של נעורים!… קרן שמש על חוף נכר, שעה קלה לזכרון, לאנחה – ותם! – לילה – שלום!…

הוא שתה.

– הה, הימים הטובים שעברו, הימים הטובים שעברו – נעורים וים. הים וכל קסמיו! זה הים הטוב, הכביר, המלוח, המר, אשר ילחש לאדם, ישאג בפניו ויטול נשמתו!

הוא חזר ושתה.

– ואין נהדר מן הים. אך הים לבדו – ואולי כוח הנעורים הוא זה? מי יפתר לנו? ואולם אתם פה כולכם הן טעמתם מאומה מן החיים, עושר, אהבה – ומטוב היבשה ותענוגיה – הגידו נא לי, האם הזמן היפה ביותר לא היה אז בהיותנו צעירים על הים? צעירים היינו, ובידנו אין כל, על הים, אשר לא יתן לאדם מאומה, מלבד מכאובים קשים ויחד עם זה מקום להכיר את כוח עצמו; האין זה הדבר, הוא לבדו, שאתם מתגעגעים עליו?

וכולנו נענענו לו בראשינו, איש-האוצרות, רואה-החשבון, עורך-הדין, – כלנו נענענו לו ומעל השלחן המְמורָט נשקפו כמו מחלקת מים פנינו הזרועים חריצים וקמטים; על פנינו תָּו העבודה, האכזבות, השְּׂשׂוֹנים והיגונים, ועינינו הלֵּאות מביטות מתוך געגועים אל מה שהוא מעבר לחיים, אשר בעוד אנו שואפים אליו והוא כבר גז – כהרף עין, כאנחה אחת – יחד עם הנעורים, יחד עם האוֹן והקסם של הונאת-עצמנו. –

משעה שזרחה השמש הבטתי קדימה. הספינה שטה אט על מי מנוחות. אחרי ששים יום של נסיעה ערגה נפשי להגיע אל מחוז חפצי, אל אי פורה ויפה של הטרופיקים. הנלהבים ביותר שבין יושביו מתארים אותו בעליצות בתור “הפנינה של האוקינוס”. הבה, נקרא לו בשם “פנינה”. שם יפה הוא. פנינה זו מזילה הרבה נופת לעולם.

דרך אגב אני מספר לכם, כי באי הזה גדלים קנֵי-סוכר ממדרגה ראשונה. כל תושבי הפנינה חיים על זה ובשביל זה. הסוכר, אפשר לומר, הוא לחם חוקם. ואנכי באתי שמה לקחת מטען של סוכר, מתוך תקוה, כי היבול עלה יפה ושכר-ההובלה יהיה רב.

מר בורנס, רב-החובל שלי, ראה את היבשה ראשון; ועד מהרה עלץ לבי למראה תכלת השִׂיא, הנשקף לנוכח אור השמים, מראה אלהים, גוף שמימי בדמות אי עולה לקראתי ממרחק. זה הוא מחזה יקר, מראה הפנינה ממרחק של ששים מיל. אני שאלתי את עצמי ברצינות למחצה, אם סימן טוב הוא לי כי כל אשר אמצא באי הזה עתיד להיות מוכתר בהצלחה יוצאת מן הכלל כמראה הזה, היפה, הדומה לחלום, שרק מעטים מעוברי-ים זכו לראותו.

ואולם מחשבות נתעבות על עסקים באו להטרידני מתענוגי על סיום הדרך. שאפתי להצליח במעשי, אף חפצתי להוכיח, כי לא שגו בעלי הספינה בבטחונם בי, שהביעו במאמר אחד נדיב בפקודתם אלי: “אנו סומכים על כבודו, כי עשה יעשה בספינה זו ככל אשר יהי לאל ידו”… ואחרי אשר כל העולם כולו נִתַּן לי לשדה פעולה, נראו כשרונותי בעיני לא גדולים מראשה של סִכָּה.

בינתים התחולל רוח; ומר בורנס פתח בהערות לא נעימות על מזלי הרע המלוה אותי. סובר אני, כי החבה הרבה שהגה אלי הביאה אותו לקטרג עלי בשל פגע כל שהוא. ובכל זאת לא הייתי יכול לסבול את תנואותיו, לולא נפל בחלקי פעם אחת לכלכל אותו בחליו הקשה בשעת נסיעה בים. ואחרי אשר הצלתיו ממלתעות המות, הרי שטות היא לשלח מעל פני אופיצר עושה מלאכתו באמונה. אך פעמים שהייתי מתפלל בלבי: יהי רצון שיתפטר בעצמו ממשרתו.

היתה השעה מאוחרת כדי לקרב אל היבשה, ועלינו היה לעגון את הספינה מחוץ לנמל עד יום המחרת. הלילה שבא היה ליל-עֲבָרוׂת, ליל-זוָעה. במבוא-ים זה, הזר לשנינו, עמדנו בורנס ואנכי, על הסִפוּן על הזמן. עננים תעו ונשאו למטה מסלעי השַיִש, אשר על ידם עמדנו. הרוח שעלתה וגברה השמיעה קול שאון רב בין האפריזות הגלויות בלוית אנקה איומה בהפסקות. אנכי העירותי, כי שִחֵק לנו המזל, שהספקנו לעגון את הספינה קודם שהחשיך. ליל נתעב, ליל צרה היה לנו, אילו עמדה ספינתנו הרחק מן הנמל. ואולם רב-החובלים שלי לא נטה ממנהגו.

– מזל אתה קורא לזה, סֵיר! אכן – המזל הרגיל שלנו. הרי זה מין מזל לשַבֵּח לאל, שהרע אינו גדול שבעתים!

וכך היה מתרעם והולך כל שעות הלילה ואנכי נמלטתי אל מבצר הפילוסופיה. הה, זה היה לילה נורא, לילה קשה ללא קץ, בהיותנו עומדים על העוגן קרוב לנמל הקודר הזה! המים הגועשים השמיעו שאגה מסביב לספינתנו. ויש אשר פֶּרֶץ-פֶּרֶא של רוח, היוצא מֵעֲרוּץ המים ועולה על הסלעים, פגע בחבלי אניתנו והשמיע קול נהי עז, כקול תאניה של נשמה עזובה.

I.

בשבע שעות וחצי בבוקר, כשעמדה הספינה סוף-סוף בתוך הנמל ונקשרה אל החוף כמטחוֵי אבן, דלל כמעט אוצר הפילוסופיה שלי. התלבשתי בחפזון בתאי והנה נכנס הסוכן אט ועל ידו לבוש-בוקר.

רָעֵב, עָיֵף ומדוכדך, ראשי תקוע לתוך כתונת לבנה מדובקת, להכעיס, מחמת העמילן הרב של הכובס, בקשתי את הסוכן ברוגזה, כי ימהר לתת פת שחרית. השתוקקתי לעלו על החוף מהרה עד כמה שאפשר.

– כן, אדוני. הארוחה מוכנה בשמונה שעות. הנה איש אחד מן החוף מחכה לאדוני לדבר עמו.

הידיעה הזאת יצאה מפיו באופן משונה. משכתי בכח את הכתונת על ראשי ונתתי בו עיני בתמהון.

– בשעה מוקדמת זו? – קראתי – מי הוא? מה רצונו?

אדם שבא מן הים מחויב לחקור ולדרוש את תנאי החיים הנכרים לו כל כך. כל מקרה קל יש לו בתחילה צורה מיוחדת של חִדוּש. השתוממתי מאד על בקור זה בהשכמה; לא הבנתי פשר דבר, מדוע הביעו פני סוכני טפשות מיוחדה.

– האם לא שאלת לשמו? – חקרתי בקול קשה.

– שמו יעקבוס, כמדומה – רטן בבושת פנים.

– מר יעקבוס! – קראתי בקול רם, מתוך תמהון רב מאשר קודם, אך בשנוי גמור של רגשותי – מדוע לא אמרת לי זאת קודם?

אך הבחור נחפז לצאת מחדרי. בעד הדלת שנפתחה לרגע הצצתי וראיתי איש רם קומה וחסין גוף עומד במטבח ליד השלחן, שעליו היתה פרושה כבר מפה, מפת שלחן “נמלית” והיא נקיה ולבנה מאד.

מתוך נמוס קראתי בעד הדלת הסגורה, כי אני מתלבש בעוד רגע אהיה מוכן לקראתו. בתשובה הגיע לאזני קולו העמוק והרם של האיש, האומר, כי אין חפזון. זמנו – זמני, והוא מרהיב עוז לבקש, כי יתנו לו כוס קהוה.

– חוששני, כי סעודה עניה תהי לך עמנו – קראתי בהתנצלות – הלא תבין, ששים ואחד יום היינו בדרך על פני הים.

בת-צחוק נוחה וקלה, בלוית דבור: “הכל יהי טוב ויפה, קפיטן” היתה התשובה על דברי. כל אלה: הדבורים, הקול, הנהגת האיש במטבח, היה בהם דבר שלא צפיתי לו, משהו מן הידידות של איש מתרַצֶה. ותמהוני הלך ורב. מה פרוש הבקור הזה? האם הוא סימן לאיזו מזימה קודרת כנגד איש תם בעניני מסחר כמוני?

הה, הענינים המסחריים הללו – הם משחיתים את החיים היפים תחת השמש. מדוע זה ישתמשו בני האדם בים לעשות מסחר – וגם לערוך מלחמה? מדוע יש להרוג אנשים ולעסוק ברוכלות על פני הים, לבקש מטרות פרטיות, שאינן חשובות סוף כל סוף? הלא טוב ויפה שבעתים היה לשוט על פני הים הנה והנה, לסור אל נמל, אל כברת ארץ, להשתרע שם, לקנות ספרים אחדים וליהנות שעה קלה משנוי המזונות. אולם מאחר שאנו חיים בעולם של הורגי אנשים פחות או יותר ושל תגרנים שקועים במרכולתם, הרי החובה מוטלת עלי להשתמש בשעת-הכושר שמוש יפה.

בעלי הספינה שלי, כאשר אמרתי למעלה, הניחו לי במכתבם לעשות כטוב וכישר בעיני למען הספינה, לפי בינתי. ואולם במכתב נמצאה “תוספת” ואלה דבריה:

“בלי כונה להתערב בחופש הפעולה הנִתָּן לכבודו, אנו כותבים עם הדואַר היוצא אל אחד מידידינו מעולם המסחר שם, כי יהיה לכבודו לעֵזֶר. ביחוד אנו מיעצים לכבודו לפנות אל מר יעקבוס, סוחר ושוכר אניות מפואר. אם יעלה בידי כבודו לכַוֵן לרוחו, יוכל להיות לכבודו להועיל בדרך השמוש בספינה לשם עסק המביא רֶוַח”.

לכַוֵן לרוחו! הנה פה על הסִפוּן יושב האיש המפואר ומבקש חסד לתת לו כוס קהוה! ובחיים, שאינם עולם של אגדות, היו מפליאים אותי הדברים שלא יֵאָמְנו כי יסופרו. באמנם גליתי פנה על פני האדמה, שבה סוחרים עשירים ממהרים חיש אל הספינות בטרם קושרו יפה אל החוף? סוף סוף (בעודני עומד וקושר את עניבתי) נולד בלבי חשש, אולי לא קלטה אזני יפה את השם. במשך זמן הנסיעה הרהרתי לעתים קרובות בשם המפורסם מר יעקבוס, ואפשר שטעיתי בשמועה ונתחלף לי בשם אחר הדומה לו קצת בצלצולו… אפשר שהסוכן אמר לי אנטרובוס – או אולי יעקסון.

אך כשיצאתי מחדרי ובפי השאלה: “מר יעקבוס?”, בא לקראתי “הן” נוח, שיצא בלוית חיוך עדין. “הן” זה היה מרושל. נראה היה, שהדובר אינו מתהדר ביותר בזה שהוא הוא מר יעקבוס. התבוננתי וראיתי פנים רחבים וחִוְרים, שערות דקות בראש ושפם מצבע דהה שאין לתארו במלים, גבות העינים קשות. השפתים העבור והרכות נראו ברגע של מנוחה כמודבקות יחדו. החיוך היה תשוש. אדם מתון, מיושב. קראתי בשם שני האופיצרים שלי, שזה עתה ירדו למטה לאכול פת שחרית. אך הָבֵן לא יכלתי, מדוע זה שותק מר בורנס ומראהו ככובש בקרבו את רגזו.

בעוד אנו יושבים מסביב לשלחן הגיעו לאזני מלים מפורדות של ריב על גבי המעלות, המובילות אל התא. איש זר, כפי הנראה, אמר לרדת למטה לשם שיחה עמי והסוכן עמד ועכב אותו.

– לא תוכל לראותו.

– מדוע לא אוכל?

– הקפיטן סועד פת שחרית, אמרתי לך. עוד מעט יעלה לצאת אל החוף, אז תוכל לדבר עמו על הספון.

– לא טוב הדבר. תן – – –

– אין לי שום עסק עם זה.

– אכן, יש לך. לכל אחד עליך לתת את הכושר. לאיש ההוא נתת…

את השאר לא שמעתי. אחרי שעלה בידו לגרש את האיש ירד ובא הסוכן. איני יכול לומר כי פניו האדימו – מוּלַטוׂ היה – אך פניו היו משולהבים, שם את הקערות על השלחן ונשאר עומד ליד המזנון, בלבשו צורה אנינית זו של אדם אדיש, שהיה רגיל בה בשעה שעשה מעשה תרמית וחשש שלא יפול בצרה בשל כך. הבעת הזלזול בפני מר בורנס, בהביטו ממנו אלי, היתה יוצאת מן הכלל. לא יכלתי לשער, איזו דבורה חדשה עקצה הפעם את חברי.

בשעה שהקפיטן שותק אין איש מעיז פניו לדבר, כך המנהג באניות. ואנכי לא הוצאתי מפי דבור, כי נאלמתי למראה תפארת הסעודה. חכיתי לארוחה רגילה של עוברי ים, והנה ערכו לפנינו שלחן מלא מעדנים מכל טוב החוף: ביצים, נקניקים, חמאה, קציצות וגם קערה מלאה תפוחי-אדמה. זה שלשה שבועות שלא ראיתי בעיני תפוח-אדמה ממש. הסתכלתי בהם ברב ענין ומר יעקבוס נתגלה כאיש בעל סימפטיות של אדם פשוט ויודע מחשבות קצת.

– יטעם נא, הקפיטן, - עודד אותי בקול ידידות – הם משובחים מאד.

– אמנם, מראיהם נאה – הסכמתי – הם גדלים באי הזה, חושב אני.

– הה, לא. מן החוץ הובאו. אלה הגדלים פה עולים ביוקר.

הצטערתי על קלישות השיחה. האמנם זהו ענין לסוחר מפואר לענות בו? אמנם חשבתי פשטות זו, שעל ידה ראה עצמו כאן כבן בית, למדה טובה; אך על מה תדבר עם איש שבא אליך פתאום, אחרי שהיית ששים ואחד יום על הים, והוא מעיר קטנה ונכריה באי, שלא ראוהו עיניך מעולם? מה הם (מלבד הסוכר) הענינים בכברת ארץ זו על פני הכדור, מה הן השיחות, השאלות שדנים עליהן פה? להכנס עמו תיכף בדברי עסקים – לא נאה הוא, או גם גרוע מזה: לא מן הנמוס. לא נשאר לי, איפוא, בלתי אם להוסיף וללכת בדרך הסלולה.

– האם יקרים פה צרכי-אוכל בכלל? – שאלתי בהתרגזי בקרבי על שאני עוסק בהבלים.

– אין לומר שכן – השיב בנחת, כאדם החס על נשימתו ומתאמץ לצמצם בדבורו.

הוא לא היה צריך לפרש יותר, אך לא יכל לעזוב את הענין. בהביטו אל השלחן בעין של נזיר (הוא סרב לקבל מידי מאכל כל שהוא), פתח לדבר על פרטי המזון. בשר-שור מביאים על פי רוב ממַדֵגַסְקַר, בשר עגל יקר-המציאות הוא ויקר במחירו, אך בשר עזים טוב…

– האם אלה הן קציצות מבשר עזים? – שאלתי חיש, בהצביעי על אחת הקערות.

הסוכן, שעמד עמידה רכה ליד המזנון, נתן בנו עין.

– חלילה, סיר! זה הוא בשר-עגל ממש!

מר בורנס כלה את הסעודה מתוך קוצר-רוח, כאילו היה שרוי בצער על שנזדמן לו לשבת בשעת מעשה של טפשות רבה, הוציא מפיו התנצלות קצרה ויצא אל הספון. שעה קלה אחרי-כן נעלמו מתוך התא גם פניו הרכים והאדומים של החבר השני. מתוך תיאבון של תלמיד בית-ספר ולאחר נסיעה של שני חדשים בים הוקיר מאד חבר זה את הסעודה שנערכה ביד רחבה. לא כן אנכי. בעיני נראה הדבר כבזבוז. ואף-על-פי-כן היה הדבר מעשה רב: לערוך שלחן כזה חיש מהר; ואנכי הבעתי ברכה לסוכן האניה על חריצותו בקול מבשר לא-טובות. הוא השיב לי חיוך של חמלה בצורה שלא ידעתי פרושה, וקרץ בעיניו היפות והשחורות לצד האורח.

הלה בקש בקולו הנמוך עוד כוס קהוה וכרסם כסגפן פרוסה של צנימים חרֵבים מאד; מסופקני, אם אכל סוף-סוף כזית; אך בינתים סח לי דרך אגב דין-וחשבון שלם על יבול הסוכר, על בתי-המסחר המקומיים, על מצב ההובלה בשוק. כל השיחה הזאת היתה מעורבה ברמזים על ענינים פרטיים, שכללו בתוכם אזהרות נעלמות, אך פניו החִורים והבריאים נשארו שאננים, בלי נצנוץ, כאילו לא ידעו כלל את קול הדובר. כפי שתוכלו לשער, עשיתי אזני כאפרכסת. כל דבור ודבור היה יקר לי. רעיונַי על ערך הידידות בעניני מסחר נשתנו בנעימות. הוא קרא לי בשמות כל האניות העומדות בנמל, פרש את המטעו של כל אחת מהן ואת שם קברניטה. מעניני מסחר עבר לספר שיחות יושבי-קרנות בנמל. הספינה “הִילדָה” אבדה בלי דעת את ה“צורה” שעל חרטומה בעברה במפרץ הבֶנגַלי, וקברניטה מדוככך מאד על ידי אבדה זו. שנים רבות הצליחו יחדו הוא וספינתו, והזקן חושב את הדבר למבשר את מפלתו הקרובה לבוא. הספינה “סְטֶלָה” נפקדה בסערה נוראה ליד כֵף – הספון הוצף והאופיצר הראשון נסחף מעל הספינה. ורק שעות מעטות לפני הגיעם אל הנמל מת הילד. הקפיטן המסכן ה. ואשתו שרויים בצער רב. אילו היה בידם להביא את הילד אל הנמל חי, אפשר היה, קרוב לודאי, להצילו; אך הרוח לא נשבה להם בשבוע האחרון, אז היו רק רוחות קלות, והנה… עומדים מחר אחרי הצהרים להביא את הילד לקבורה. סובר היא, כי אלך להלויה – – –

– כלום, לפי דעתך, עלי ללכת? – שאלתי בלי חמדה.

דעתו שכן, בהחלט. הדבר יחשב לצדקה. כל הקפיטנים שבנמל ישתתפו בהלויה זו. מרת ה. העלובה, כמה מדוכאה היא! אכן אסון קשה הוא.

– ואדוני הקפיטן – הרי אינו נשוי, לא כך?

– לא, איני נשוי, – עניתי – לא נשוי ולא ארוס.

בלבי נתתי שבח למזלי; ובעודני מחייך כדרך איש הוזה וחולם, הבעתי לו את תודתי על בקורו ועל הידיעות המסחריות החשובות שהואיל למסור לי. ואולם לא אמרתי כלום בדבר התפלאותי על הדבר.

– ודאי בעוד יום או יומים הייתי מוצא לי שעה לסור אליך – סיַמתי.

הוא הרים את כיסי עיניו אל פני והתחכם להרָאות כמנמנם יותר מאשר היה קודם.

– בהתאם אל פקודות בעלי ספינתי – בארתי לו – ודאי קבלת את מכתבם?

אותה שעה הרים האיש גם את גבותיו, אך בלי התעוררות כל שהיא. להיפך, הוא התמהני בשלותו המוחלטת.

– אה! כונתך ודאי אל אחי.

עכשיו הגיע תורי אני לקרוא “אה!”, אך חושבני שרק תמהון רגיל נשמע בקולי בשעה ששאלתיו, אם כן בשל מה זכיתי…

הוא חִטֵּט בתוך כיסו הפנימי בחשאי.

– אחי הוא אדם אחר לגמרי. אך אנכי מפורסם בחלק עולם זה. ודאי שמעת…

הוא לקח כרטיס והושיט לי. כרטיס עבה של איש מסחר. אלפרד יעקבוס – ההוא שמו ארנסט – סוחר בכל צרכי אניה: מיני מזונות מלוחים וטריים, שְמָנים, צבעים, חבלים, בד וכו' וכו'. הוא מסַפק לאניות כלכלה על פי חוזה במחירים נוחים…

– מימי לא שמעתי שמך – עניתי קשות.

בטחונו הירוד לא עזב אותו.

– כבודו יהי שבע-רצון – הוציא מפיו במנוחה.

לא אביתי להתפַּיס. היה לי הרגש, כי רמו אותי במשהו. אפס כי אנכי רמיתי את עצמי – אם יש כאן רמאות כל שהיא. ואולם חוצפה רבה זו של אדם המזמין עצמו לסעודה, יש בה כדי להוליך שולל כל פקח. ומחשבה אחת הדהימה אותי: אכן! אדם זה העניק בעצמו את כל צרכי הסעודה הזאת לשם עסק. אמרתי:

– ודאי השכמת לקום היום בבוקר?

הוא הודה בפשטות, כי עמד ליד החוף לפני השעה הששית וחכה לכניסת ספינתי. מדבריו קבלתי את הרושם, כי מעתה לא אפָטר ממנו.

– אם סובר אתה, כי אומרים אנו לחיות פה לפי נוסח זה – אמרתי בהביטי אל השלחן בעין רוגזת – אינך אלא טועה טעות רבה.

– הכל ימצא כבודו טוב ויפה, הקפיטן. אני מבין יפה.

אין דבר אשר יוציאו משאננותו. ראיתי את עצמי במצב לא נעים, אך לא יכלתי להמלט מן האיש הזה. הן הוא ספר לי כמה דברים מועילים – וחוץ מזה הרי הוא אחיו של הסוחר התקיף ההוא. העסק נראה לי ביש מאד.

קמתי ממקומי ואמרתי לו בקצרה, כי עלי ללכת כעת אל החוף. תיכף הציע לפני להשתמש בסירתו בכל ימי שהותי בנמל.

– אני קובע רק שכר מועט, – הוסיף האיש במנוחה – המשרת שלי עומד כל היום ליד מעלות הנמל. אין לו לכבודו אלא לשרוק שריקה קלה בשעה שדרושה לו הסירה.

ובעמדו לצדי על יד כל פתח לתת לי ללכת בראש, התהלך עמי כאילו הייתי ברשותו. בעברנו על פני הספון מאחור הספינה באו לקראתנו שני אנשים לבושים בלואים ומתוך שתיקה קודרת הושיטו לי כרטיסי מסחר, שקיבלתי מידם בלי אומר תחת עינו הפקוחה. זו היתה צירימוניה עמומה וריקה. הם היו סוכנים של תגרים אחרים, והאיש שעמד דומם על גבי בִטל לגמרי את הויתם של אלו.

יצאנו אל החוף, אחרי אשר הביע לי מתוך שלוה את תקותו לראות את פני עתים קרובות ב“חנותו”. יש לו שם חדר מיוחד לעִשוּן בשביל קפיטנים, ובו עתונים וארגז של “סיגרות הגונות מאד”. נפטרתי ממנו בלי צירימוניות יתרות.

ה“נאמנים” שלי קבלו את פני בידידות מסחרית רגילה, אך הדין-והחשבון שמסרו לי על מצב השוק של טעינת אניות לא היה נוח כל כך, כמו שצפיתי על פי שיחתו של יעקבוס המזויף. מובן מאליו, כי עתה הייתי נוטה לתת אמון יותר בנוסח שלו. בסגרי אחרי את הדלת שלמשרד הפרטי, אמרתי נפשי: “המ… צרור של כזבים. דיפלומטיה מסחרית. זה הוא הדבר הצפוי לאיש שבא מן הים. הם מנסים לשכור את הספינה למטה מן המחיר הקבוע בשוק”.

בחדר הגדול, הקיצוני המלא שלחנות כתיבה, קם ממקומו ובא לקראתי ראש הלבלרים, איש גבה קומה, דל בשר, מגולח זקן, לבוש כתונת לבנה בלי רבב כל שהוא, שערות ראשו גזוזות ושחורות עם זהרורי כסף עוברים ושבים. הוא עמד לפני בנימוס. כל מה שבידם לעשות למעני יעשו בחפץ לב. היש עם לבי לסור שנית אחרי הצהרים? מה? ללכת אל הלויה? הה, כן, הקפיטן ה. המסכן.

הוא עִוָה פניו רגע לסימן של השתתפות, ואחרי אשר סלק מעולם המעשה את התינוקת ההיא, שחלתה בתוך סערה ומתה מחמת שקט יָתֵר על פני הים, פנה אלי תוך חיוך, דרך השִנַים, חיוך של כלב ים – אם כלבי ים יש להם שנים תותבות – ושאל, אם כבר סדרתי את עניני הספינה לזמן עמדתה בנמל.

– כן, עם יעקבוס. – עניתי לתומי – שמעתי שהוא אחיו של מר ארנסט יעקבוס, שאליו יש לי המלצה מאת בעלי ספינתי.

נוח היה לי להודיע לאיש שיחי, כי סוף סוף איני הפקר בידי הפירמה שלו. הוא עקם את שפתיו הדקות בהעויה של פקפוק.

– כיצד? – קראתי – וכי אין הוא אחיו?

– הה, כן… שמונה עשרה שנה לא דברו זה עם זה – הוסיף בהטעמה כעבור שעה קלה.

– האמנם? מה הקטטה שנפלה ביניהם?

– הה, לא כלום! אין הדבר כדאי לספר עליו. – סרב האיש בעקמומיות – יש לו בית מסחר גדול, הוא, בלי ספק, המובחר בתגרי האניות פה. מסחריו יפים כולם, אך יש בעולם עוד מין דבר, המכונה ענין פרטי, לא כך? שלום, אדוני הקפיטן.

הוא שב לו בהתהדרות אל שלחן עבודתו. בדח אותי. דומה היה לבתולה זקנה, בתולה זקנה מסחרית, הנרתעת למשמע דבור מגונה. האם היה זה ענין מסחרי מגונה? גנות מסחרית הרי היא ענין רציני, מפני שפוגעת היא בכיסו של אדם. ואולי היה האיש רק חסיד בהנהגת חייו ומצא דופי במעשיו של יעקבוס? יש לשער, שהמעשה לא היה נאה. מי יודע מה הדבר בעיני אחיו של התגר. אולם ארץ ארץ ומנהגיה. במקום מופרש כל כך מן העולם, שתושביו עוסקים ב“מסחר” משונה, יש להן למדות החברותיות דרגה מיוחדת.

II.

ברצון רב הייתי פוטר את עצמי מהזדמנות קודרת זו להתודע פנים אל פנים עם כל חברי הקברניטים בבת אחת. ואולם הלוך הלכתי אל בית-העלמין. חבורה הגונה של אנשים גלויי-ראש לבושים שחורים היינו. התבוננתי וראיתי, כי אלה מבני החבורה, הקרובים ביותר אל הטפוס – ההולך ותם בימינו – של כלב ים, היו משתתפים בצער יותר – אולי מפני שהם פחות “מנומסים” מבני הדור החדש. כלב ים זקן, המתרחק ממקום חִיוּתו הטבעית, הרי הוא בריה פשוטה ורגשנית. ראיתי את האחד – הוא עמד ממולי מעבר הקבר מזה – ועיניו זלגו דמעות. הדמעות ירדו על פניו החבוטים מסערות כטיפין של מטר על גבי כותל ישן ומחוספס. אחרי כן נודע לי, כי האיש הזה נחשב לשר-בלהות בין המלחים, אדם קשה מאד; כי מימיו לא היו לו לא אשה ולא בית, וכי בהיותו מאביב נעוריו רק עובר יַמִים במרחקים, ידע נשים וילדים רק למראה עיניו.

אולי הזיל האיש דמעה על עולמו שנשמט ממנו, מתוך קנאה רבה ברגשות אב, קנאה משונה בצער זה, שהוא לא יֵדַע לעולם טעמו. בן אדם, ואף עובר ימים בכלל, הוא בריה קפריזית, יציר וקרבן של מקרים אבודים. אך האיש הזה עורר בקרבי רגש של בושה על קשיוּת לבי. בעיני אני לא היו דמעות.

הקשבתי מתוך רגש בקורת איום אל התפלות האלה, שאני עצמי קראתי אותן, פעם או פעמים, על בני אדם דומים לילדים, שמתו בנסעם על פני הים. אמרי התקוה והאמון, אלה האמרים בעלי הכנפים שמעוררים את הלב במרחבי הים והרקיע, נראו כנופלים מתוך שעמום לתוך הקבר הקטן. מה תועלת בשאלה אל המות, איה עוקצו, ליד החור הקטן והאפל באדמה? ואותה שעה ברחו ממני כל מחשבותי – נמלטו לעניני העולם הזה – לענינים שאינם רמים ביותר: ספינה, מטען, עסקים. בחליפות רגשותיו דומה האדם, לחרפתו, לקוף. אני בחלתי במחשבותי וחשבתי: היעלה בידי לקבל אֲמָנָה בקרוב? הזמן הוא כסף… היעשה יעקבוס ההוא עסקים טובים למעני… עלי ללכת ולראותו בעוד יום או יומים.

אל יעלה על דעתכם, כי את המחשבות האלה הגיתי בשלמות, הן חלפו במוחי: עמומות, כהות, חרדות, בישניות. בתוכן היתה עקשנות קשה, תהומית, מורדת. וגרמה לכך עמידתו של התגרן העקשן הזה. הוא עמד בפנים קודרים בין הקנופיה הקטנה של אנשי-הים, ואני הייתי מרוגז על עמידתו כאן, כי היא בלבשו צורה של אחיו הסוחר, גרם לי להתרגז על עצמי. כי הנה בלבי נשמר טוהר הרגש. זה היה רק הרעיון, אשר – – –

סוף סוף תם הדבר. האב העלוב – איש כבן ארבעים, בעל זקן-לחיים שחור וסבוך וצלקת נלהבת על סנטרו המגולח למשעי – הביע תודה לכולנו, בעַלעו דמעותיו. ואולם משום מה, או מפני שהייתי משוטט ליד הגדר בבית-העלמין ומהרהר בדרכי, או מפני שהייתי הצעיר שבחבורה, או מפני שחשב את עצבותי, שבאה מתוך חרטה, לרגש חשוב והגון יותר, או פשוט מפני שהייתי לו נכרי יותר משאר המלַוִים – בחר האיש ונטפל אלי. בלכתו על ידי, הביע שוב את דברי תודתו, שהקשבתי להם מתוך שתיקה קודרת ומחרידה. פתאום הכניס ידו תחת זרועי ואת ידו השניה נופף על אדם בעל קומה ובעל בשר שעבר לבדו במורד הרחוב והוא עטוף בגדים דקים ואפורים:

– זהו אדם הגון – אדם הגון באמת – הוא בלע אנחה יתומה – יעקבוס זה.

והוא סח לי בלחש, כי יעקבוס היה האיש הראשון שפגש את ספינתו בבואה אל החוף, וכאשר נודע לו דבר אסונם נטל על עצמו לסדר הכל והתנדב לטפל בכל הענינים הפעוטים, הביא את תעודות האניה אל החוף, ערך את ההלויה…

– אדם הגון. מדוכא הייתי. עשרה ימים שמרתי על אשתי. ואין עזר. שים נא זאת אל לבך! התינוקת החביבה מתה בו ביום שעלינו על היבשה. כיצד עלה בידי להכניס את הספינה רק אלהים יודע! עיני לא ראו מאום; לא יכלתי להוציא הגה מפי; לא יכלתי… אולי שמעת, כי אבד לנו רב-החובל בדרך… איש לא היה שיעשה את העבודה במקומו. והאשה העלובה, המטורפת כמעט, יושבת שם לבדה עם… האלהים! לא טוב!

הלכנו יחד שותקים. לא ידעתי איך להפרד מעליו. על פני החוף הרפה מזרועי וטפח בכח באגרופו על כף ידו השניה.

– האלהים, לא טוב! – קרא בקול שנית – אל תשא אשה אלא אם כן תוכל תחילה לעזוב את הים…

לא היה בדעתי “לעזוב את הים”, וכאשר עזבני והלך לו אל ספינתו, היה לבי סמוך ובטוח, כי עד עולם לא אשא אשה. בשעה שעמדתי על המדרגות וחכיתי לבעל הסירה של יעקבוס, שהלך לאיזה מקום, נטפל אלי הקברניט של “הילדה”, סוכך נאה של משי בידו וקצות צוארון של כתונת מימי גלדסטון הקיפו פנים קטנים וקשים מגולחים למשעי. פניו היו רעננים להפליא לפי גילו, מחוטבים לתפארת ומאירים בעינים טהורות, כחולות ונפלאות. המון שערות שיבה, הנוצצות כזכוכית סרוגה, בלטו תלתלים תחת שולי מגבעתו היקרה, הישנה. מגבעת פנמה עם סרט רחב ושחור. במראהו של הזקן הזה, הזריז, הנאוה, הגוץ, היה מן הנוי של מלאך ושל עלם.

הוא נגש אלי, כאילו רגיל היה לראות פני כל יום מימי חייו מילדותו, ובפיו הערה מבודחה על אשה כושית גבוהה שישבה על כסא סמוך לקצה החוף. אחרי כן העיר בחבה, כי יש לי ספינה נאה וחביבה.

– לא נאה כל כך כמו “הילדה”.

כרגע נעוו זויות פיו הרגיש והמחוטב יפה.

– הוי, חביבי! קשה לי עכשו לראות את ספינתי.

הידעתי, שאלני בתוגה, כי אבדה לו “צורת-הראש” של ספינתו: אשה לבושה טוּניקה כחולה עם גדילי זהב; פניה אולי לא נאים כל כך, אך ידיה החשופות חטובות לתפארת ופרושות כמו לשוט במים? הידעתי? מי פלל לאבדה כזו!… אחרי עשרים שנה!

איש לא היה אומר על פי קולו, כי האשה האמורה עשויה עץ; קולו הרועד, צורת דבורו ברטט, הוסיפו על קינותיו טעם מדיח ומעורר צחוק…

– היא נעלמה בלילה – ליל נאה ובהיר עם גלים קלים על פני המים – במפרץ בֶּנְגַל, היא גזה בלי שום שקשוק; איש באניה לא יכל לספר מדע, כיצד, באיזו שעה.. אחרי מלאת עשרים שנה באוקטובר האחרון… השמעת כזאת מימיך?..

מתוך השתתפות אמרתי לו, כי מימי לא שמעתי כזאת – והוא היה שרוי בעצבות רבה. ברי היה לו, כי סימן לא טוב הוא. יש בזה מעין אזהרה. אך כאשר העירותי, כי אפשר להשיג צורת ראש אחרת קבלתי נזיפה חמורה על קלות דעתי. פניו של האיש הזקן, ממראה קנמון, האדימו כתולע, כאילו להצעתי לפניו מעשה מגונה. הוא טען כנגדי: יכול אדם לתקן תרנים או הגה שאבד – כל חלק שמושי של הספינה, אך מה תועלת יש בהתקנת “צורת-ראש” חדשה? היש בזה סיפוק לנפש? כיצד אפשר לו לאדם לשים לבו אליה? נראה הדבר, כי מימי לא הייתי חבר בספינה עשרים שנה ויותר עם “צורת-ראש”.

– “צורת-ראש” חדשה! – נזף בי בתרעומת שאינה פוסקת – הנה אני כעת אלמן זה עשרים ושמונה שנה בחודש מאי הבא, וכלום יעלה על דעתי לשאת אשה חדשה? אכן איש רע אתה כאותו בר-נש יעקבוס.

הדברים בדחו אותי מאד.

– מה עשה יעקבוס זה? האמנם רצה לשדך לך אשה, קפיטן? – שאלתי וחקרתי בטון הוגה כבוד. אך הוא נח מזעפו ורק רטן ברוגזה.

– אכן – שדך! זה הוא בר-נש המוכן להציע לכם במחיר כל אשר תשאל נפשכם. לא שהיתי עדיין פה שעה אחת וזה הנה כבר בא אל החוף והציע לי תיכף למכור לי “צורת-ראש”, שנמצאה אצלו במקרה בתוך חנותו. הוא פנה אל סמית, רב-החובלים שלי, כי ידבר עמי בעסק זה. “מר סמית – אמרתי – וכי כך אני בעיניך? האם אנכי האיש שימצא קורת רוח ב”צורת-ראש" שבאה מידי מאן-דהו? ומה גם אחרי כל עשרים השנים! כך דרך כמה מכם הצעירים לדבר…

הרהרתי בתשובה גמורה, וכאשר נכנסתי לתוך הסירה קראתי בנחת:

– אם כן, אין טוב, לפי דעתי, בלתי אם לתקן לה לספינה, אולי ראש-כנור. יודע אתה. מעשה גַבְלוּת מוזהב יפה.

פניו נעשו עגומים מאד אחרי זעפו.

– כן – אמר – מעשה גבלות. אפשר. גם יעקבוס רמז לי על זה. הוא לא יפסיד מעולם בזמן שיש יכולת להוציא כסף מידי סַפָּן. הוא יביאני לשלם טבין וטקילין בעד מעשה חטוב זה. ראש-כנור מוזהב אמרת, הכן? סובר אני, כי זה נאה לך. אתם הצעירים, כנראה, אין לכם שום רגש לדברים שבנוׂי.

הוא עשה תנועה של זעזוע בידו הימנית.

– אין דבר, אין נפקא מינה, אנכי אשלח בקרוב את ספינתי הרעועה לשוט בעולם עם חרטום מגולה – קרא בעגמומיות. ואחרי אשר עברה הסירה מעם המדרגות, הרים הזקן את קולו בקצה החוף וקרא בהתעוררות מבדחת:

– עשה אעשה כן, על אפו ועל חמתו, להכעיס את העלוקה הזאת, מוכר “צורת-הראש”. אני פה עוף זקן, אל תשכח זאת. סור אלי אל הספינה ביום מן הימים!

את הערב הראשון בנמל בליתי במנוחה במטבח של ספינתי; ושרוי הייתי בנחת מחמת הרעיון, כי את החיים בנמל, המבעיתים את האדם בקטנותם ובבלבולם, המלאים פנים חדשות לאיש הבא זה עתה מן הים, אפשר לדחות עוד לשעות אחדות. ואולם מזלי גרם לי לשמוע עוד הפעם את קולו של יעקבוס לפני עלותי על מטתי.

מר בורנס יצא אחרי סעודת הערב אל החוף, “לעשות סיוּר”, לפי דבריו. ואף כי כבר היה חושך בשעה שהודיע לי רצונו, לא שאלתיו מה יש בדעתו לראות. כחצות הלילה, בשעה שישבתי בטרקלין וספר בידי, שמעתי תנועות זהירות בפרוזדור וקראתיו בשם.

בורנס נכנס, מקלו וכובעו בידו, חסר טעם מאד במלבושיו המהודרים, פניו עליזים וברק דוחה בעיניו. כשבקשתיו לשבת, הניח מקלו וכובעו על השלחן, ואחרי אשר דברנו שעה קלה בעסקי הספינה אמר אלי:

– שמוע שמעתי ספורים נאים על אותו התגר, שחטף מידך, אדוני, בקַלות את הקבלנות.

נזפתי באורח, המאחר לבוא, על צורת דבורו. אך הוא רק נענע בראשו מתוך רוגזה. אכן נכָלים נאים: לבוא אל אניה נכריה עם פת שחרית בשני סלים לכל המסובים ולהזמין עצמו במנוחה לשלחנו של הקפיטן! ערמה כזו וחוצפה כזו לא שמע מימיו.

ראיתי צורך לעצמי להגן על מעשי יעקבוס שאינם שכיחים.

– הוא אחיו של אחד מן הסוחרים העשירים ביותר בנמל הזה.

עיני רב-החובל ירו זיקים ירוקים.

– אחיו הגדול לא דבר עמו זה שמונה עשה או עשרים שנה, – קרא מתוך נצחון – כך הוא!

– יודע אני כל זה – הפסקתיו בגאון.

– האמנם, אדוני? המ!.. – מחשבתו חלפה כל הזמן על המוסר של התגרים המתחרים זה בזה – אין דעתי נוחה לראות בני אדם משתמשים לרעה בטוב לבך. הוא נתן שוחד לסוכן האניה שלנו, שטר בן חמש או עשר רופיות, כי יתננו לרדת אל האניה. אין הוא חס על זה. הוא ידחק ויכניס הוצאה זו עם רבית לתוך החשבון.

– הזה הוא אחד הספורים ששמעת על החוף? – שאלתי.

הוא ענה ואמר, כי בינתו היא עמדה לו להרגיש בכך. לא; על החוף שמוע שמע, כי שום אדם הגון בעיר אינו בא במגע ומשא עם יעקבוס. הוא יושב בבית גדול בנוי בסגנון ישן באחד הרחובות השקטים וגן גדול מסביב לו.

אחרי ספורו זה הוסיף בורנס בפנים מסתוריים:

– הוא מחזיק שם נערה כלואה, והיא, אומרים…

– משער אני כי כל הדבות הללו שמעת במקום מכובד עד מאד… – פגעתי בו בלשון שנונה.

החץ קלע אל המטרה, כי מר בורנס, כמו הרבה אנשים נתעבים, היה נוח להעלב. הוא נשאר עומד כהלום רעם, פיו פעור לפתוח שוב בשיחה, אך אנכי לא נתתי לו לבצע מחשבתו.

– אם כה ואם כה, מה לי ולו? – הוספתי בשובי אל תאי.

הדברים האלה יצאו מפי בדרך טבעי. ואולם מצד אחד לא הייתי אדיש כלל. אמנם סובר הייתי, כי שטות היא לשים לב אל המדות והמוסר של התגר באניות, אם גם יש לי עסק עמו; אך אישיותו הטביעה חותמה על הימים הראשונים לשבתי בנמל בדרך זו הידועה לכם.

אחרי פעלו זה הראשון לא היה יעקבוס טרדן כלל וכלל. הוא היה יוצא בסירה בבוקר בהשכמה וסובב האניות, שהיה מספק צרכיהן, ופעמים שהיה נשאר באחת מהן לסעוד פת שחרית עם הקברניט.

אחרי אשר נודע לי, כי מנהג מקובל הוא, נענעתי לו בראשי לשלום, כשיצאתי באחר הימים מחדרי ומצאתיו בתא. בהעיפי עין על השׁלחן, ראיתי כי מקומו כבר מוחזק. הוא עמד וחכה ליציאתי, קומתו גבוהה וצורתו נוחה, ובידו השמנה צרור פרחים יפה להלל. הוא הושיטו לי מתוך חיוך רך, חיוך של מנמנם. מגַנו הוא זה; יש לו גן נאה מאד, גן עתיק; בידיו קטף את הפרחים הבוקר לפני צאתו לעסקיו; אף כי רצוי היה…

הוא הסב פניו וקרא:

– הסוכן, הואל נא להביא מים בכד גדול.

אמרתי לו בהלצה, כשישבתי על מקומי ליד השלחן, כי הוא גרם לי לראות את עצמי כאלו הייתי נערה יפה, ועל כן אל נא יתפלא אם אדמו פני. ואולם הוא היה טרוד בסדור תשורת הפרחים ליד המזנון.

– הואל נא, הסוכן, להעמיד זאת ממול קערת הקברניט – הוציא מפיו בקשתו בקולו הרך כדרכו.

השַׁי היה מכוון כך, שלא יכולתי לבלי הגיש את הפרחים לאפי. וכאשר ישב הוא בחשאי על מקומו, חוה את דעתו, כי מעט פרחים מפארים מאד את מראה הטרקלין של האניה. הוא מתפלא, מפני מה אין לי אצטבא עשויה מסביב לצוהר התקרה לשים עליה פרחים בעציצים, כדי לקחתם בזמן המסע על פני הים. יש לו אומן מומחה לעשית אצטבאות ביום אחד, והוא יכול להמציא לי שנים או שלשה תריסרים של שתילים יפים…

ראשי אצבעותיו השמנות והעגולות היו מונחות בנחת על קצה השלחן משני עברי הספל של הקהוה אשר לפניו. פניו נשארו חסרי תנועה. מר בורנס חייך בערמומית לעצמו. עניתי ליעקבוס כי אין לי רצון כל שהוא להפוך את צוהר התקרה לחממה, כדי להביא תדיר אל השלחן מנה של צמחים עבשים ונובלים.

– לגדל פרחים נאים – עמד על דעתו מתוך עינים נשואות למעלה – אין זו טרדה יתרה.

– כן, טרחה רבה היא, רבה מאד – השיבותי – וסוף דבר יהא, כי אחד שוטה ישאיר את צוהר התקרה פתוח בשעת רוח חזקה, ופרץ מים מלוחים יבוא עליהם וכל הצרור יגוע וימות בשבוע ימים.

מר בורנס הוציא מגרונו הסכמה מתוך זלזול. יעקבוס עזב באפס יד את ענינו, כעבור שעה קלה פתח שפתיו העבות ושאל, אם כבר ראיתי את אחיו. תשובתי היתה קצרה:

– לא, עדיין לא.

– אדם ממין אחר, – העיר כהוזה וקם מעל מושבו. תנועותיו היו אטיות מאד – ובכן, תודה, הקפיטן. אם משהו לא לרצון לך, הואל להגיד לסוכן האניה. חושבני, כי עתה יערוך כבודו סעודה לפקידי המשרד.

– לשם מה? – קראתי קצת בהתעוררות – אילו הייתי תגר, תושב בנמל, כי אז הייתי מבין צורך זה. אך הלא גֵר גמור אני!… שנים רבות תעבורנה עד אשר אשוב שנית הֵנָה. איני רואה משום מה עלי… כלום לדעתך מנהג מקובל הוא?

– מאיש אשר כמוך, אדוני, מצפים דבר זה – פלט דבורו בנחת – פקידים ראשיים שמונה, המנהל – תשעה, אתם שלשתכם פה, הרי שנים עשר. ההוצאות לא תהיינה מרובות ביותר. יואל כבודו לצַווׂת על הסוכן שיתן לי רשימה ליום…

– מצפים לזה ממני! מדוע זה יצפו לזה ממני? וכי בשביל שנראה אני רך-מזג או מה?

השלוה שלו הפליאתני פתאום כמדה אצילית והשאננות שלו נראתה בעיני מסוכנה.

– עוד יש שהות לעיין בדבר – סיַּמתי בשפה רפה מתוך תנועה מכַוֶנֶת להפטר ממנו. אך לפני יציאתו עוד הספיק להזכיר מתוך צער, כי עדיין לא היה לו העונג לראות אותי ב“חנותו” טועם מן הסיגרות ההן. יש לו חבילה של ששת אלפים סיגרות למכירה בזול גדול.

– לפי דעתי, כדאי לך הדבר לרכוש אותן – הוסיף מתוך חיוך בריא ועגום ועזב את התא.

מר בורנס טפח באגרופו על השלחן מתוך התרגזות רבה.

– הראיתם מימיכם חוצפה כזו! הוא גמר בלבו להונות אותך, אדוני, בדרך זו או אחרת.

בשעה זו חשתי רצון להגן על יעקבוס, ובדרך פילוסופיה העירותי, כי כל אלה, לדעתי, אינם אלא עסקים. אך סגני המטומטם הוציא מפיו אמרים מקוטעים בלי קשר, כגון: "אין כח לסבול!… זכור את דברי!… וכדומה, ויצא כבורח מן התא.

לולא שמרתי ליד מטתו באותו הזמן שחלה בקדחת והיה נוטה למות, לא הייתי יכול לשאת נמוסיו אלה אף יום אחד.

III.

אחרי אשר הזכיר לפני יעקבוס את אחיו העשיר, גמרתי בלבי לסלק את בקורי המסחרי הזה תיכף ומיד. בינתים נודע לי מעט יותר על האיש הזה. הוא היה חבר המועצה, ושם היו לו סכסוכים עם השלטונות. השפעתו על דעת הקהל הייתה עצומה. המון אנשים חבו לו כסף, הוא היה סוחר ממדרגה עליונה בכל מיני סחורות. כל סחר הסוכר, למשל, היה למעשה בידו. דבר זה לא ידעתי אלא אחרי כן. הרושם הכללי שנקבע בלבי עליו, כי אדם חשוב הוא במקום הזה. הוא היה רַוָּק ומדי שבוע בשבוע היה עורך נשפי קלפים בביתו שמחוץ לעיר, וכל נכבדי המקום היו באים לנשפים אלה.

ועל כן רב היה תמהוני בראותי את משרדו בסביבה מזוהמה, כמעט מן הצד לשכונה המסחרית, בין המון דִירים וצריפים. לוח שחור עם אותיות הורה לי את הדרך, ואנכי טפסתי ועליתי בסולם צר של עץ ונכנסתי לחדר, אשר רצפתו-עץ המגולה היתה זרועה פסות ניר שחור עם אניצי תבן לאריזה. מספר גדול של דברים דומים לתבות יין עמדו זה על גבי זה ליד אחד הקירות. בחור מוּלַטוׂ כחוש, שחרחר, בעל פנים כתומים-בהירים, בעל עורף ארוך ודל, שבכלל הזכיר מראה תרנגולת חולה, קם מעל כסא בעל שלש רגלים, שעמד מאחורי שלחן כתיבה זול, והביט אלי, כאילו אחזו שִתוּק מרוב פחד. ברוב עמל עלה בידי לשדל אותו בדברים, כי יביא את שמי לפני אדוניו, אף כי לא יכלתי להציל מפיו את הטעם לסרובו. סוף סוף עשה את שאלתי בלי חמדה ומתוך צער, וסוד הדבר נגלה לי, כאשר שמעתי את הנזיפות שנזפו בו מתוך איומים עם שאגות פראיות, כבושות, ואחריהן נשמע קול מכות, ולאחרונה – דחיפה מן החדר בלי שום הַעֲלָמָה; כי הבחור חזר וטס דרך הפתח וראשו לפנים מתוך צריחה חנוקה.

אם אׂמַר, כי נדהמתי, לא אביע בזה את הרגש. עמדתי על מקומי כאדם ששקע בחלום. במששו בשתי ידיו בחלק גופו הרך שנחבל, קרא אלי הבחור העלוב בפשטות:

– בבקשה, יואל כבודו להכנס.

נפלא היה לראותו כובש את עצמו; אך לא חלף מעיני המראה אשר ראיתי. רעיון אוילי, כי את פני הבחור הזה ראיתי באיזה מקום קודם – דבר שאי אפשר בודאי – בא כעין סיום למראה כשפים, תוספת למחזה, העלול לעורר בלב אדם ספק, אם שלם הוא ברוחו. הבטתי סביבי מתוך מבוכה, כסהרורי שנתעורר משנתו.

– חושב אני – קראתי בקול רם – כי טעות יש כאן, הלא? זהו משרדו של האדון יעקבוס?

הבחור נעץ בי עיניו מתוך הבעה של כאב – ובמקצת מתוך אמון! ומבפנים נשמע קול שאגה מעליב:

– יבוא, יבוא, אחרי אשר אתה פה… לא ידעתי.

עברתי אל החדר השני, כאדם הקרֵב אל כלוב של איזו חיה טורפת בלתי ידועה; ברגש של אומץ, אך מתוך איזו התעוררות. אולם אין שם חיה בעולם מעוררת זעם; הכח לעורר את הרגש הזה נמנה על התכונות הנתעבות של זרע האדם. מלא זעם הייתי, אך הדבר הזה לא הפריעני מראות תיכף, כמה דומים זה לזה, דמיון יוצא מן הכלל, שני האחים.

האח הזה היה שחרחר ולא צהבהב כאח ההוא; אולם גדל קומה היה כמוהו. הוא ישב בלי מעיל ובלי חזיה; מנמנם היה בלי ספק בנדנדה, שעמדה בפנה הרחק מן החלון. מעל גבי השטח הגדול של כתנתו הלבנה והמקומטה, המרוכסה בשלשה כפתורי יהלום, נראו פניו העגולים והשזופים. הפנים היו מיוזעים; שפמו הצהוב היה תלוי מרושל ומדולל. ברגלו הסיע אלי כסא פשוט, שמושבו עשוי קנים, וקרא:

– שב.

הבטתי שלא מדעת, אחרי כן הפניתי אליו עיני המלאות זעם ואמרתי לו בפה מלא ובדברים חרוצים, כי באתי אליו בפקודת בעלי ספינתי.

– הה, כן, המ… לא הבנתי מה שסח לי אותו שוטה… אך אין בכך כלום! הדבר ישמש לו לקח שלא להטרידני בשעה זו של היום – הוסיף האיש בהביטו אלי מתוך חוצפה.

הבטתי אל שעוני. היתה השעה השלישית. זו שעת העבודה אחרי הצהרים במשרדים אשר בנמל.

הוא הוציא מפיו דרך שלטון:

– שב, הקפיטן.

בתשובה על הזמנתו האדיבה אמרתי לו בפה מלא:

– יכול אני להקשיב לכל מה שיש לך להגיד לי גם בלי ישיבה.

הוא הוציא בקול רם וחזק: “פוי!”, נעץ בי רגע את עיניו העגולות והאיומות. דומה היה לחתול ענק, העומד לקפוץ על מי שהוא.

– ראו נא אותו!… וכי מה אתה בעיניך? למה באת הלום? אם אינך רוצה לשבת ולדבר על עסקים, לך לך אל השטן!

– איני יודע את השטן פנים – עניתי – אך אחרי היותי פה, איני חושש לבקר גם בביתו. הרי זה יהיה למשיב נפש להפגש עם ג’נטלמן.

הוא הביט אחרי ויצעק מאחורי:

– חוצפה! אכן יש לי רצון לכתוב לאדוניך מה שאני חושב עליך.

רגע אחד החזרתי אליו פני:

– אחת היא לי מה שיהיה. מצדי אני, האמינה לי, לא אטריח את עצמי להזכיר גם את שמך לפניהם.

הוא עמד בפתח משרדו בשעה שעברתי אל החדר הראשון. חושבני כי הדבר בא לו קצת בהסח-הדעת.

– את כל עצמותיך אשבור – נהם פתאום וגער בבחור המוּלַטוׂ – אם תעיז עוד פעם להטרידני לפני שלש וחצי בשביל מי שהוא. השמעת? יהיה מי שיהיה!… הנח לכל סַפָּן ארור – הוסיף בנהם נמוך יותר.

העלם החלש התנודד כנוד הקנה ובוציא אנחה חרישית. עמדתי רגע ופניתי אל המעונה הזה לתקנו בעצה. הדברים יצאו מפי למראה פטיש (יש לשער, שהיה משמש לפתוח את תבות היין), שהיה מונח על גבי הרצפה.

– אילו הייתי במקומך, חביבי, הייתי טומן דבר זה בתוך שרוולי בשעת כניסתי שמה, ועם הזדמנות ראשונה הייתי…

מה היה בפני העלם הזה הכתומים מודע לי כל כך? בהיותו כפות ורועד לפני השלחן הרעוע, לא נשא ראשו למעלה. אך ריסי עיניו, הריסים הכבדים והמורדים, נתנו לי את המפתח לפתרון החידה. פניו היו דומים – כן, אלה השפתים העבות והדבוקות – דומים היו לפניהם של האחים יעקבוס. הוא היה דומה לשניהם, לסוחר העשיר ולחנוני הזריז (שהיו דומים זה לזה); דומה היה להם, עד כמה שעלם מוּלַטוׂ דל בשר, כתום עור יכול להיות דומה לאיש לבן-עור, בעל קומה, בא בימים. התואַר האֶכסוׂטִי והגוף הרפה של העלם הם שהטעו את עיני קודם. עתה אני רואה בו באין טעות את זרעו של יעקבוס – חולני, מדולדל, ממוזג, כאילו נתון בדלי של מים – ואנכי התאפקתי ולא סימתי נאומי. בדעתי היה לאמר: “תרַצֵץ את ראשו של בן השחץ הזה”. ידעתי אמנם, כי נכונה היא דעתי, אך לא דבר קל הוא לעוץ עצה למי שהוא שיהא הורג אביו, גם אם נעלב על ידו עלבון קשה.

– הקבצָנים… החצפָנים… הספָּנים…

בזתי בלבי קלול הנהם הזה שנשמע מאחורי; ואולם בהיותי מזועזע ומרוגז – מודה אני על עוני – סגרתי את הדלת אחרי ברעש, בדרך שאינה מהוגנת.

אל יֵרָאֶה הדבר באולת אם אׂמַר, כי אחרי פגישה זו הגיתי חבה יותר ליעקבוס השני. מתוך רגש דומה לקִרְבָה קמתי, כעבור ימים אחדים, והלכתי אל “חנותו”. הכניסה לבית המסחר הזה, הדומה למערה, הקודר מאד מאחור והמלא והגדוש כל מיני סחורות, היתה מצד הרחוב דרך שער נמוך בצורת קשת. בקצה החנות מרחוק ראיתי אל יעקבוס שלי מתעסק בין עוזריו, כשהוא פשוט מעילו. החדר המיועד לקפיטנים היה חדר קטן עם פתח בדמות קשת, רצפתו אבן ומוטות ברזל על חלונותיו, כאילו בית סוהר נהפך לבית הכנסת אורחים. זוג של בקבוקים עליזים וכוסות אחדות נוצצות עמדו בכנופיה מסביב לכד של חרס גדולה וקרירה על גבי שלחן, שהיה מכוסה עתונים מכל חלקי תבל. איש נכבד מלובש חליפה אפורה הדורה ישב ורגלו האחת רכובה על ברכו, והוא כרך בעוז אחד מגליונות העתונים ונענע לי בראשו.

שערתי, כי זה הוא קברניט של אנית קיטור. אי אפשר היה להכיר ולדעת את כל האנשים האלה. הם באים והולכים במהירות רבה ואניותיהם עומדות על עגנן הרחק בקצה המבוא אל הנמל. חייהם שונים מחיי אנשי שלומנו. הוא פהק בחשאי.

– אכן חוׂר הוא, לא כך?

הבינותי, כי כונתו לכרך זה.

– האם כך הוא בעיניך? – רטנתי.

– ולדידך? אך אנכי הולך מחר מזה, תודה לאל.

הוא היה איש אדיב מאד, בעל רוח טובה ואדם המעלה. ראיתי והנה הוא מושך לצדו את התֵבָה הפתוחה עם הסיגרות שעל השלחן, מוציא מתוך כיסו תיק סיגרות גדול ופותח למלא אותו בסדר ובשיטה. כאשר נפגשו מבטינו, קרץ לי בעיניו כבשר-ודם פשוט והזמין אותו לעשות כמוהו.

– הן באמת יפות לעשון.

נענעתי בראשי דרך מאון.

– אנכי איני הולך מזה מחר.

– מה בכך? סבור אתה, שאני מחלל מצות הכנסת אורחים של יעקבוס? העבודה! הכל יובא בחשבון שיתן לי. הוא מפזר דברים קטנים אלו לטובתו ולהנאתו. יודע הוא מה טוב לו! הה, אלה הם עסקים – – –

התבוננתי וראיתי, כי צל נפל על פניו המביעים נחת רוח; רגע אחד של פקפוק עם סגירת תיק הסיגרות. אך סוף דבר היה, כי שם את התיק בכיסו מתוך עליזות. קול שָלֵו נשמע בפתח:

– הכל כשורה, הקפיטן.

יעקבוס ההולך בנחת עלה ונכנס לחדר. מנוחתו, בשעת הצורך, עלתה לידי לבביות. הוא לבש את מעילו קודם שנטפל אלינו וישב על הכסא שנתפנה על יד הסַפָּן, שנענע לו בראשו שוב ויצא מתוך שחוק קצר ורוטט. שררה דממה עמוקה. במבטו הלֵאֶה נראה יעקבוס כמנמנם ועיניו פקוחות. ואלם ראֹה ראיתי, כי העינים הכבדות האלה בוחנות אותי יפה יפה. במערה הגדולה המכונה חנות תקע מי שהוא מסמר בארגז בידים חרוצות: טַפ-טָפ… טפ-טפ-טפ. שני מומחים אחרים, אחד בקול נמוך וחטמני והשני בקול צורח וגס, פתחו לסדר רשימה של סחורות בשביל קונה.

– חצי חבילה של חבלים “מַנִילָה” בעובי שלש אצבעות.

– נכון!

– ששה כבלים מובחרים.

– נכון!

– שש קופסאות מרק מובחר, שלש – בשר כבוש, שתים אספרגוס, ארבע עשרה ליטראות טבק.

– נכון!

– זהו בשביל אותו הקפיטן שישב פה זה עתה – הוציא מפיו יעקבוס ולא נע ולא זע – ספינות קיטור אלו קונות מעט מאד. כל צרכיהן הן רוכשות בשעת מסען. האיש ההוא יהיה בסַמַרַנְג בזמן פחות משבועים. פה הן קונות קניות קטנות.

ההכרזה של הסחורות הלכה ונמשכה בחנות; ערבוביה משונה של סחורות שונות, מכחולים, תְּבָלִין וכו' וכו'… “שלשה שקים של תפוחי-אדמה מובחרים” – נשמע קולו של החטמני.

ברגע זה קרץ יעקבוס בעיניו, כאיש נרדם שהתעורר משנתו על ידי זעזוע ופניו הביעו התלהבות. על פי פקודתו, שהשמיע לתוך החנות, בא משרת מחַיֵך בעל קצוות משוחות בשמן ועֵטו תחוב לו מאחורי אזנו והביא לדוגמה ששה תפוחי-אדמה, שערך אותם בשורה על גבי השלחן.

בהיותי מוכרח להביט אל יפים, זרקתי להם מבט קר וזועם. במנוחה הציע לי יעקבוס לקנות ממנו עשרה או חמשה עשר – טונים! לא האמנתי למשמע אזני. אנשי אניתי לא היו מספיקים לאכול ערֵמָה כזאת במשך שנה שלמה; ותפוחי-אדמה (סלחו לי על ההערה המעשית הזאת) דרכם להרקיב במדה מרובה. חשבתי בלבי, כי צחוק עשה לי האיש; אם לא כן, הוא מנסה לדעת, אם איני שוטה גמור. ואולם כונתו לא היתה פשוטה כל כך. ראיתי ונוכחתי, כי עלה בדעתו לשדלני שאקנה מידו לשם מסחר.

– אני מציע לפניך עסק יפה, קפיטן. לא אקח ממך מחיר גבוה.

עניתי לו, כי איני נוטה למסחר. אף הוספתי בזעם כי יודע אני סופם של עסקים אלו בכלל.

הוא התאנח ושלב ידיו על כרסו מתוך וִתוּר למופת. השתוממתי על השלוה של חוצפתו. אחרי אשר התעורר קצת אמר:

– התואל, הקפיטן, לנסות ולקחת סיגרה?

– לא, תודה, איני מעשן סיגרות.

– אך הפעם – קרא בלחש מתוך סבלנות.

אחרי זה באה שתיקה. יודעים אתם, כי יש שאדם מגלה לפעמים עמקות וחריפות של מחשבה בדרך שלא פללת; במלים אחרות, הוא מוציא מפיו דבר שלא חכית לשמוע. לא חכיתי לשמוע מפי יעקבוס את הדברים:

– האיש שיצא זה עתה יפה אמר. יש לך רשות, הקפיטן, לקחת סיגרה אחת. כאן כל דבר מחויב להיות מכוון לשם עסקים.

חשתי בקרבי קצת בושה בפני עצמי. הזכרון של אחיו האיום עשה אותו בעיני כמעט למין אדם נעים. מתוך רגש של חרטה אמרתי לו מלים אחדות להוכיח לו, כי אין לי שום תואנה לטעון כנגד מדת הכנסת אורחים שלו.

עבר רק רגע קט ואנכי ראיתי לאן הובילוני דברי. כאילו החליף את נושא השיחה, העיר יעקבוס את אזני, כי ביתו הפרטי עומד במרחק מהלך עשרה רגעים מפה. בית זה מוקף גן יפה ועתיק. גן לתפארת. כדאי שאבוא ביום מן הימים לראותו.

נראה היה שאוהב גנים הוא. אף אני הוגה חבה רבה להם; וכולם לא עלה על דעתי, כי דרך התשובה שלי תוליכני עד ערוגות הפרחים של יעקבוס, אם גם נאות הן ועתיקות ימים. והוא הוסיף במין פשטות בקולו:

– שם יושבת רק בתי.

קשה הדבר לספר הכל על פי הסדר הנכון; ועל כן עלי לשוב אל מקרה שקרה שבוע או שבועים לפני זה. הפקיד הרופא של הנמל בא אל אניתי לבדוק את אחד מאנשי שחלה. מובן הדבר, שנתבקש להכנס לתוך התא. רב חובל אחד ממיודעי היה שם אף הוא; ובאחת השיחות, בכה או בכה, נזכר השם יעקבוס. השם יצא מפי הדובר לא בדרך כבוד רב, חושב אני. איני זוכר היום מה שעמדתי אז לדבר. אך הרופא – אדם נוח ונאור ובעל נמוסים יפים – הניאני מתוך שהתערב ואמר בקול חמוץ:

– אה! משיחים אתם בחותני הנכבד.

ואמנם אׂמֶר זה השתיק אותנו אז. אך זכור זכרתי מעשה זה, ובשעת כושר שבאה לידי דחף אותי יצרי לדבר, ומתוך תמהון אדיב שאלתי:

– האם בתך הנשואה דרה בביתך, מר יעקבוס?

הוא הניע בידו הגדולה מימין לשמאל במנוחה. לא! זו היא בתו השניה, קרא בחשיבות ומתוך נשימה כבדה, כדרכו. היא… רגע אחד הפסיק, כאילו בקש להלביש את מחשבתו במלים ותאורים יפים. אך תקותי נכזבה. הוא הוציא מפיו רק את מאמרו בנוסח הקבוע.

– היא אדם ממין אחר לגמרי.

– אכן… אך דרך אגב, יעקבוס, בימים אלה בקרתי בבית אחיך. ולא לשבח גדול הוא, אם אוׂמַר, כי הוא אדם ממין אחר לגמרי ולא כמוך.

פניו הביעו מחשבה עמוקה, אחרי כן העיר בנחת:

– הוא אדם בעל מנהגים קבועים.

אפשר שרמז בדבריו על המנהג של אחיו לאַחֵר בשֵנָה של צהרים; אך אנכי גמגמתי משהו על “מנהגים של חיה רעה” – ועזבתי את החנות בפנים קשים. –

IV.

הקטטה הקטנה שנפלה ביני ובין יעקבוס הסוחר נתפרסמה בכל העיר. אחד או שנים ממיודעי רמזו לי רמז רחוק על כך. אולי גלה הנער המוּלַטוֹ את הדבר. עלי להודות, כי בני אדם התרגזו, כנראה, לא על גסותו של יעקבוס. מודע אחד הוכיח אותי על פחזותי.

ספרתי לו את כל קורות בקורי, אף לא שכחתי להוסיף את השמועה על הדמיון של פני המולטו הנחבל אל פני מציקו. האיש לא נפתע כלל. אין ספק, אין ספק. ומה בכך? בטון מבודח אמר לי, כי כאן יש הרבה והרבה ממין זה. יעקבוס הגדול היה רַוָק כל ימיו. רוק מכובד מאד על הבריות. אך בענין זה לא תנגלע שום סקנדל בגלוי. חייו היו כשורה. אין זה פוגע במי שהוא.

אמרתי לו, כי הדבר פוגע בי. איש שיחי לטש עלי עינים גדולות. משום מה? משום שבחור מולטו ספג מלקות אחדות? אין הדבר כדאי לדבר עליו. אין לי שום מושג כמה חצופים וכוזבים הם אלה זרע התערובות. באמת נראה לו, כי מר יעקבוס התהלך עם הבחור הזה בחבה, בתתו לו עבודה בכלל; על חולשה קלה זו יש לסלוח.

מודע זה היה בן לאחת המשפחות הצרפתיות, ומוצאו מן המתישבים הראשונים; כולם אדיבים, כולם דלים, כולם חיים בתוך ארבע אמות של ביתם, חיים של יורדים הגונים. הגברים, בדרך כלל, תופסים מקומות נמוכים במשרדי הממשלה או בבתי המסחר. הנערות רובן ככולן הן יפות מראה, אינן יודעות את העולם, חביבות ונעימות ובעלות דו-לשונות; מפטפטות הן בתמימות גם צרפתית גם אנגלית. ריקניות חייהן עולה על כל המסופר.

אנכי קבלתי זכות כניסה לשנים שלשה מבתי אבות אלו, מפני שלפני שנים אחדות, בהיותי בבומבאי, נזדמן לי לגמול חסד עם איש צעיר חביב ולא יוצלח שנתגלגל שמה, בלי דעת מה לעשות פה או כיצד לשוב הביתה אל אי מולדתו. זו היתה הלואה של מאתים רופיות בערך, אך כאשר נגליתי אליהם הביעו לי בני המשפחה את תודתם, בהכניסם אותי בידידות לתוך ביתם. ידיעתי בלשון הצרפתית הכשירה ביחוד את כניסתי. בינתים הספיק הבחור, בסיוע קרוביו, לשאת אשה גדולה בשנים כפלים ממנו אך אמידה: האומנות היחידה שהיה מוכשר לה. ואולם אַלְיָה זו קוץ היה בה. בפעם הראשונה, כשנכנסתי לבית הזוג הצעיר, יגעה האשה ומצאה רְבָב של שומן על מכנסי בעלה העלוב וערכה לו מחזה-תוגה של נזיפות מתוך התעוררות רבה, עד כי ישבתי תקוף אימה כמו בשעת הצגת טרגדיה מאת רַסִין.

מובן מאליו, שמעולם לא נזכר דבר הכסף שהלויתי לו; אך אחיותיו, מרת אנג’ילה ומרת מרי, והדודות של שתי המשפחות, שהיו מדברות צרפתית נמלצה מתקופה שלפני המהפכה, גם בעל הבית הקרוב להם ממשפחתם התהלכו עמי כעם ידיד נאמן בצורה זו, שהביאה אותי תמיד במבוכה.

עם האח הגדול (הוא היה פקיד במשרדו של הנאמן שלי) עמדתי בשיחה זו על יעקבוס הסוחר. הוא הצטער על הדבר שעשיתי ונד בראשו מתוך בינה יתרה. איש בעל השפעה הוא. אין אדם יודע, מתי יהא זקוק לו. אנכי הבעתי את דעתי, כי מבכר אני עליו את אחיו התגרן. לשמע הדברים האלה נתן בי ידידי את עיניו.

– בשל מה ולמה העמדת עלי פנים כאלה? – קראתי בקוצר רוח – הוא בקשני לבוא ולראות את גנו, ואמנם יש בדעתי ללכת באחד הימים.

– אל נא תעשה זאת, – קרא אלי ברצינות רבה כזו, עד כי פרצתי בצחוק, אך הוא הביט אלי בלי חיוך כל שהוא.

הענין היה אחר לגמרי. פעם אחת נזדעזעה דעת הקהל באי הזה על ידי יעקבוס שלי. שני האחים היו שותפים במשך כמה שנים וחיו בשלום ובמישור. עד שבא אל האי קִרקוס נודד ויעקבוס שלי נלכד פתאם ברשת האהבה לאשה-פָרָש. והרעה גברה, כי הוא היה נשוי. אף גם לא ידע להסתיר תאותו. ואמנם היתה האשה רבת און, אם יכלה לעורר בריה גדולה ונוחה זו. הנהגתו היתה באמת שערוריה. הוא הלך אחרי האשה הזאת למרחקים ונגרר אחרי הקרקוס המזוהם הזה בכמה מחלקי העולם, בהיותו משמש לדברים משפילים כבוד אדם. עד מהרה מאסה בו האשה והתהלכה עמו בזלזול מרובה יותר מעם כלב. אל האי הגיעו בעת ההיא ספורים משונים על השפלת כבודו. וכח לא היה ברוחו לפרוק עולה מעל צואריו.

הציור הגרוטסקי של תגר בריא וזריז זה, אשר קסם אהבה אומללה שִׁעבד אותו, צד את לבי; הקשבתי בפה פעור לספור זה העתיק כימי עולם, לספור זה ששִׁמֵש נושא לאגדות, למשלי מוסר, לשירים, אך הפעם החטיא באופן מצחיק ולא מצא את הגבור המתאים. אכן קרבן משונה הוא לאלהי האהבה!

בינתים מתה אשתו העזובה. בתו נלקחה אל בית אחיו, והוא השיא אותה לאיש הגון, עד כמה שאפשר היה לפי המצב.

– אה! זו היא אשת הרופא? – קראתי.

– האם תדע זאת? כן, אדם רב הכשרון. הוא שאף לעליה בחברה, וכאן היה סכום כסף הגון, ירושה מאמא, חוץ מסכויים לעתיד… מובן, שהם אינם קרֵבים אליו, אל האב, – הוסיף המספר – ברחוב מנענע לו הרופא בראשו לשאילת שלום, כמדומני, אך כשהם נפגשים על מכסה אניה, לעתים קרובות, הוא נמנע מבוא עמו בדברים.

העירותי, כי ודאי כבר עבר זמן רב על המאורע הזה.

ידידי הסכים. אך יעקבוס עצמו אשם, כי חטאו לא נסלח ולא נשכח. הוא שב לביתו סוף סוף. אך כיצד? לא ברוח נכֵאה, לא בדרך פיוס לבני מקומו, שלבם כאב בשל מעשהו. הוא ראה צורך לגרור ולהביא עמו ילד – את הנערה…

– הוא סח לי על בתו המתגוררת עמו – העירותי מתוך ענין רב.

– היא ודאי בתה של אשת הקרקוס – אמר ידידי – ואפשר שגם בתו שלו היא; אני מוכן להניח שכן הוא, באמת אין לי ספק…

אבל אין הוא רואה טעם בדבר, למה היה צורך להביאה לתוך עדה חשובה, שתהא תמיד למזכרת דבר השערוריה. ואף זה עדיין לא הדבר הגרוע ביותר. הנה קרה דבר מדכא הרבה יותר. האשה המופקרת ההיא חזרה. היא עלתה אל החוף מאנית דואר…

– מה? כאן? אולי כדי לתבוע שיחזירו לה את הילדה – שערתי השערה.

– לא זו האשה! – ידידי המספר היה מלא זלזול – תָּאֶר לך אשה מכשפה מפורכסה, מדוכאה, מזועזעה, מיואשה. מי שהוא רחם עליה במוֹזַמְבִיק ונתן לה להוצאות הדרך לכאן. היא נפצעה פצע אנוש על ידי בעיטת סוס; בכיסה אין פרוטה, כשבאה הלום; איני יודע, אם גם שאלה לילדתה. על כל פנים, לא קודם שהגיע היום האחרון לחייה. יעקבוס שכר בשבילה צריף ושם ישבה עד היום מותה. הוא מצא שתי אחיות מבית חולים, ששמרו על מטתה בחדשים המעטים שהיתה חולה. אם לא נשא אותה לאשה בסוף ימיה, כמו שהשתדלו בדבר שתי האחיות הטובות, אין זה אלא מפני שהיא לא אבתה שמוע להן. יפה אמרו הנזירות: “האשה הזאת מתה בלי תשובה”. אמרו, שבנשימתה האחרונה צותה על יעקבוס לצאת מחדרה. אפשר שזהו הנמוק האמתי, מפני מה לא נהג יעקבוס אֲבֵלות עליה; הוא הלביש שחורים רק את הילדה. כשהיתה קטנה, היו רואים אותה לפעמים מטילת ברחוב בלוית אשה כושית, אך משגדלה עד כדי לעשות שערותיה, חושבני, שלא יצאה מפתח הגן ההוא החוצה. היא כעת ודאי למעלה מבת שמונה עשרה.

אלה דברי ידידי, והוא הוסיף עליהם פרטים; חושב הוא, שהנערה לא דברה מימיה עם שלשה אנשים במשך כל הזמן שהם באי הזה; אשה זקנה ממשפחת האחים יעקבוס קבלה על עצמה מחמת עוני את המשרה להיות אומֶנֶת את הנערה. בנוגע לעסקו של יעקבוס (שודאי אינו לרצון לאחיו), מחכמה עשה שבחר בו. על ידי עסק זה הוא בא במגע ומשא רק עם נכרים העוברים ושבים; מה שאין כן, אילו היה לו עסק אחר, שהיה גורם לו אי-נעימות מצד בני המקום. האיש הזה אינו חסר נימוס ורק לא ידע בושת. כי למה זה עלה רצון לפניו להשכין את הנערה ההיא בביתו? הרי הדבר הזה למורת רוח הוא לכל איש.

הרהרתי פתאום (ומתוך בחילה רבה) ביעקבוס השני ולא יכלתי להתאפק לבלי העיר כלאחר יד:

– משער אני, כי אילו נתן לה משרה של רקחה או טבחה בביתו ובשעת-הכושר היה תולש שערותיה או צורם באזניה, היה הדבר כשורה יותר ולא היה מרגיז את בני המעמד המכובד, שעליו הוא נמנה.

ידידי איש-שיחי לא היה שוטה כל כך, שלא יבין את כונתי בדברי, והוא משך בכתפיו מתוך קוצר רוח.

– הָבֵן לא תבין. ראשית כל, אין היא מוּלַטית. ושערוריה היא שערוריה. יש לתת לבריות אפשרות לשכוח. אני נוטל רשות לעצמי לומר, כי מוטב היה לה, אילו נעשתה טבחה או בדומה לזה. אמנם הוא מתאמץ להרויח כסף על ידי כל מיני אמצעים זעירים, אבל בעסק זה אין לעולם יכולת לאדם לעשות עושר.

לאחר שעזב אותי ידידי תארתי לי את חיי יעקבוס ובתו. שני אנשים בודדים ומנודים, היושבים על אי שמם; הנערה שוכנת בבית, כאילו היה זה מערה בסלע; ויעקבוס יוצא אל החוף למצוא מחיה לו ולבתו. הרי הם כאנשים שספינתם נטרפה והם מקוים תמיד לביאת גואל שיביא אותם סוף-סוף במגע עם שאר בני האדם.

ואולם גופו של יעקבוס במציאות לא התאים אל החזון הרומנטי הזה. בשעה שהיה בא, כדרכו, אל האניה, היה גומע את ספר הקהוה בנחת, שואל אותי אם שבע רצון אני – ואנכי הייתי שומע כלאחר יד את הדבות המתהלכות בנמל, שהיה מספר לאט, בלחש, כאילו חס על קולו. אנכי הייתי בעת ההיא שרוי בדאגה. אניתי עמדה להיות טעונה וקוה קויתי, כי יעלה בידי לעשות דרכי בזמן קצר, ופתאום עמד לי שטן: מחסור שקים. אסון! אוצר השקים ממין מיוחד הנקרא תרמילים כאילו דלל לגמרי. המוכרים צפו לבוא הסחורה הזאת, שכבר נמצאה בדרך, אך בינתים נפסקה הטעינה באניתי ועל זה נצטערתי מאד. הנאמנים שלי, שקבלו אותי בפנים יפות כל כך בבואי, עכשיו שנעשו קבלנים לטעון את אניתי, שמעו את תלונותי מתוך נמוסיות יתרה ואין בידם להושיע. המנהל שלהם הגבר הדק בצורת בתולה זקנה, שסרב מתוך צניעות יתרה לספר עמי על יעקבוס הטמא, הסביר לי את המצב מתוך בחינה מסחרית.

– חביבי הקפיטן – הוא כִוֵץ לחייו לחיוך כבוש כמו כלב ים – אין אנו מחויבים חובה מוסרית לספר לך על אפשרות של מחסור שקים קודם שחתמת על האֲמָנָה לטעינה. אתה בעצמך, על צד האמת, מחויב היית לראות את הנולד, כי אפשר שיבוא דחוי. אנו, כמובן, אין לנו שום טובת הנאה מזה. אין איש אשם בזה. גם לנו בא הדבר בלתי צפוי מראש – סים מתוך שקר נראה לעין.

הלקח הזה הגביר בי, מודה אני, את הצמאון. כעס כבוש, בדרך כלל, גורם לצמאון. וכאשר שוטטתי אנה ואנה באפס מטרה, עלה ההרהור בלבי על הכד הגדול, כד החרס בחדר הקברניטים אשר ב“חנותו” של יעקבוס.

בנענוע ראש בלבד כלפי האנשים שמצאתי מסובים שם יצקתי לתוכי משקה חריף וקר לשכך חמתי, אחרי כן פעם שניה, ואחרי כן, בהיותי עצוב רוח, שקעתי בהרהורים עגומים. האחרים קראו, שוחחו, עשנו, זרקו מעל לראש קליפות לא דקות. אך את בדידותי לא הפריע איש. ובלי דַבר דבר עם איש קמתי ויצאתי, רק כדי לבוא בהסח הדעת לתוך המהומה בחנותו של יעקבוס המנודה.

– שלום עליכם, הקפיטן, מה זאת? הולך אתה מזה? רואה אני כי פניך רעים בימים האחרונים. עיפת, כן?

הוא היה בלי מעיל ושרוולי כתנתו חשופים, ודבריו יצאו מפיו בנוסח המסחרי הרגיל אצלו, אך היה בהם מן החבה האנושית. זו היתה חביבות מסחרית, אך אנכי הייתי טירון לגבי חביבות מנוסח זה. חושבני (על פי מבטו לעבר מדף ידוע), שעמד להציע לפני ולמכור לי שקוי של קלַרקסון לחיזוק העצבים, שנמצא בחנותו בכמות מרובה, אך אנכי אמרתי לו פתאום:

– שרוי אני בדאגה לרגלי מטעני.

בהיותו עֵר מאד תחת מסוה הנמנום על פניו עם השפתים הדבוקות, הבין מיד, עשה תנועה בראשו מתוך הערכת הענין, עד כי פג יאושי וקראתי:

– ודאי אפשר למצוא במושבה אלף ומאה שקים. יש רק לבקשם.

ושוב תנועה אטית בראש הגדול, ובתוך השאון והפעולה בחנות נשמע הקול השקט:

– ודאי. אולם הבריות הללו, שיש להם אוצר של שקים, אינם רוצים למכור. יש להם צורך בשקים לעצמם.

– כך בדיוק אמרו לי הנאמנים שלי. אי אפשר לקנות. שטות! אין הם רוצים. להם מוטב שתהא אניתי תלויה ועומדת. אך אילו יכלתי לגלות את הגל הזה, כי אז היו… שמע, יעקבוס! אתה האיש שבידך לעשות את הדבר.

הוא מחה מתוך תנועה עזה בראשו הגדול. עמדתי לפניו חסר ישע, והוא הביט אלי בעיניו הכבדות מתוך הבעה מעורפלת, כמו אדם לאחר משבר שזעזע את נפשו. אחרי כן אמר פתאום:

– אי אפשר לשוחח פה במנוחה – לחש לי – אני עסוק מאד. אך אילו יכולת ללכת ולחכות לי בביתי. זה הוא מהלך עשרה רגעים מכאן, לא יותר. אה, כן, אי אתה יודע את הדרך.

הוא צוה להביא לו את מעילו והציע לפני ללוות אותי בעצמו. עליו לשוב אל החנות תיכף לשעה אחת בערך, כדי לגמור עסקיו, ואחרי כן יהיה חפשי לדבר עמי בענין השקים. דבר התכנית הזאת יצא אלי דרך השפתים שאינן נעות ושנפרדו במקצת מן המקצת. מבטו הכָּבֵד, חסר הנִיעַ, היה שרוי עלי בשקט כתמיד, מבט של אדם עיֵף – אך אנכי הרגשתי, כי המבט הזה בוחן ובודק אותי. לא יכלתי להבין, מה הוא מחפש בי ועמדתי שותק, משתאה.

–אני מבקשך לחכות לי בביתי עד אשר אֶפָּנֶה לדבר עמך בענין זה. התואיל?

– מובן שכן! – קראתי.

– אבל איני יכול להבטיח…

– אני מבין שלא, – אמרתי – אף איני מצפה כלל להבטחה.

– כונתי, שאיני יכול להבטיח, כי אנסה לעשות מה שעלה בדעתי. אדם צריך תחלה לראות… המ!..

– יפה. אני אשתמש בהזדמנות. חכה אחכה לך כמה שאתה רוצה. מה יש לי אחרת לעשות בנמל זה בצורת שאוֹל!

הדברים האחרונים עודם בפי ואנו יצאנו בפסיעות גסות. הקפנו רחובות אחדים ונכנסנו לתוך רחוב ריק לגמרי מחנויות, ומראהו ככפר למחצה, מרוצף אבני חצץ היושבות בשיחי עשב. הבית עמד ממול דרך המלך; בנין בעל קומה אחת על בסיס גבוה של אבנים פשוטות, עד כי ראשינו היו למטה מגובה החלונות, בעברנו על פני הבית. כל התריסים היו סגורים יפה, כעינים עצומות, והבית נראה כשקוע בתרדמת צהרים. המבוא היה מן הצד, בשדרה העטופה דשא יותר מאשר ברחוב; דלת קטנה נעולה בכף מנעול פשוטה.

בדבור של סליחה, כאומר להורות לי את הדרך, עבר יעקבוס לפָנַי בנתיב אפל והוליך אותי על פני רצפת אבן חלקה, שלפי השערתי היתה של חדר האוכל. האור חדר שמה דרך שלש דלתות של זכוכית, שעמדו פתוחות לרוחה אל המרפסת הנמשכת לצד הגן של הבית. ואמנם זה היה גן נהדר: דשאים רכים וירוקים, ומפָּנים – סבך מפואר של ערוגות פרחים, אשר השתרעו מסביב למקוה מים כהים, הנתון בתוך מסגרת של שַיִש, ומרחוק הסתירו המון עפאי עצים שונים את גגות הבתים האחרים. העיר היתה כעומדת במרחק כמה פרסאות. זה היה נָוֶה בודד, המנמנם בתוך דממה חמה, חמודה. בכל המקומות שנפלו צללים ארוכים שקטים, על גבי הערוגות, ובכל הפנות העטופות צל, עשו גושי הצבעים של הפרחים רושם נהדר יוצא מן הכלל. עמדתי אחוז קסם. יעקבוס אחז מתוך נימוס בידי למעלה מן המרפק, בדחפו אותי בחצי עגול לצד שמאל.

בתחלה לא ראיתי את הנערה. היא ישבה על כורסה נמוכה, עמוקה, מעשה מקלעת, ואני ראיתיה מן הצד כמין תמונה על גבי הטפיטים וכמוה בלי תנועה. יעקבוס הרפה ממני.

– זו היא עליסה – קרא אלי במנוחה; ובצורת דבורו הכבוש נשמעה מעין בשורת סוד, עד כי בדמיוני ראיתי את עצמי מנענע בראשי ואומר בלחש: “אני רואה, אני רואה…” כמובן,לא עשיתי זאת. איש מאתנו לא עשה מאומה; עמדנו זה בצד זה והבטנו אל הנערה. שעה קלה לא נעה, בהביטה ישר נִכְחָהּ, כאילו התבוננה במחזה של תהלוּכה נהדרה, העוברת בגן בתוך הזוהר הרב של האור והתפארת של הפרחים.

אחרי כן, כאשר הגיעה עד קצה חזון דמיונה, הביטה מסביב לה ומעלה. אם אנכי לא ראיתיה בתחלה, ברי לי כי גם היא לא הרגישה במציאותי, עד אשר ראתה אותי עומד לצד אביה. התנועה המהירה למעלה בריסיה הכבדים, המבט הַלֵאֶה, שרחב והיה למבט מרוכז בנקודה אחת, העידו על זה לאין ספק.

מתחת להשתוממות נראה סימן של פחד, ואחרי כן נגלה מעין ברק של חֵמָה. אחרי אשר הוציא יעקבוס מפיו את שמי בקול רם, אמר:

– שב פה כבן בית, הקפיטן, אנכי לא אאחר לשוב.

והוא יצא חיש. ובטרם הספקתי לקוד קידה נשארתי לבדי עם הנערה, ופתאום זכרתי, כי היא לא ראתה איש או אשה מבני העיר הזאת מן היום אשר מצאה לנחוץ לעשות שערותיה. נראה היה, כאילו לא נגעה בהן בכל הזמן הרב הזה למן היום ההוא; אלה היו המון קווצות שחורות ונוצצות, קלועות כמו שהן למעלה על ראשה עם פאות מרושלות תלויות ויורדות על כל צד של הפנים הצחים והחִוְרים; המון השערות היה כה רב וחזק ושופע, עד כי בהביטך אליהן והיה לך הרגש של מועקה קשה על ראשך, והרושם – של רשלנות מהודרה. היא ישבה נשענה לפנים, מכונסה ברגליה השלובות זו בזו; גלימה כהה מצבע הענבר, עשויה שְׁבָלים מאריג דק, גלתה את גופה הצעיר והגמיש שהתקפל בתוך המושב העמוק והנמוך, כאילו הסתתרה לשם קפיצה. ארבתי וראיתי אותה זעה בחרדה פעם או פעמים, ונדמה היה, כי בעוד רגע תקפוץ ותברח. אחרי כן באה ישיבה ללא תנועה כל שהיא.

אחרי אשר התגברתי על הרעיון הטפשי, שדחף אותי לרוץ אחרי יעקבוס (כי גם אנכי חרדתי), לקחתי לי כסא והעמדתיו ברִחוק לא רב ממנה, ישבתי עליו בנחת ופתחתי לדבר על הגן, בלי שים לב לדברים שיצאו מפי, ורק השתמשתי בדבורים אדיבים ומלטפים, כאדם הרוצה לשכך חמת חית פרא. לא ידעתי ברור, אם היא מבינה לדברי. היא לא הרימה פניה אף פעם ולא נסתה להביט לצדי. אנכי המשכתי דבורי אך ורק לעצור בעדה לבל תברח. עוד הפעם חרדה וזעה. ואחרי אשר כבשה את תנועתה נרגע לבי.

לאחרונה בא אל לבי הרעיון, כי מיעוט מלבושיה אולי הוא שעצר אותה מברוח מזה בקפיצה אחת גדולה ועצבנית. הכורסה של קנים היא היתה הלבוש הממשי מסביב לגופה. לבושה תחת הגלימה הכהה, הרחבה, מצבע הענבר היה קל מאד ואורירי מאד. אי אפשר היה שלא לראות זאת. הדבר היה גלוי לעין. בתחלה ראיתי את עצמי אמנם במבוכה בשל כך; אך מבוכה ממין זה עוברת חיש אצל אדם שאינו משועבד לדעות קדומות. לא גרעתי עיני מעליסה. אנכי הוספתי לדבר ברַכּוּת מתוך כונה להתחבב, והזכרון כי, קרוב לודאי, איש זר לא דבר אליה עד היום, הוסיף לי בטחון בעצמי. איני יודע אי זה הדרך באה מתיחות הרגש לתוך מחיצתנו אך היא באה. ובו ברגע שהרגשתי בה והנה צריחה קלה שמה קץ לשטף מליצתי העירונית.

הצריחה לא יצאה מפי הנערה. היא יצאה ובאה מאחורי וגרמה לי להחזיר ראשי פתאום. מיד הבינותי, כי זו שהופיעה בפתח החדר היא היא הזקנה בת המשפחה של יעקבוס, החברת, האומנת. בעוד אשר עמדה כהלומת רעם, קמתי והחויתי לה קידה.

הנשים אשר בבית יעקבוס בלו, כנראה, ימיהן כשהן לבושות מלבושים קלים. האשה הזקנה הבריאה הזאת עם פניה הדומים ללימון גדול ומצומק, עם העינים הסגלגלות, עם קבוצת השערות האפורות מעין הברזל, היתה לבושה בגד מצבע האפר, עשוי אריג משי דק. הוא ירד מעל צוארה השמן עד קצות רגליה בפשטות של כתונת-לילה בלי קשוטים. הבגד הזה הלביש אותה צורת צילינדר. היא קראה:

– אי זה הדרך באת הנה?

ובטרם הספקתי להוציא מפי מלה נעלמה האשה, ולאזני הגיעה ערבוביה של מחאות עם צריחות, שעלו מחלק המרוחק של הבית. ברור, כי איש לא יכל לבאר ולספר, כיצד נכנסתי לכאן. ברגע אחד שבה האשה כצולעת בלוית שתי נשים כושיות צורחות, והיא עמדה בפתח וקראה בחמה: – מה לך פה?

הסבותי פני אל הנערה, היא ישבה עתה זקופה, ידיה נשענות על ידות הכסא. פניתי אליה לעזרה.

– הן לא תתני לה, מיס עליסה, לגרשני החוצה?

עיניה השחורות והנפלאות, הצרות, המארכות, הצליפו עלי מבט שאין לו כנוי, אחרי כן הוציאה מפיה בקול עז ומביע זלזול מין באור בלשון הצרפתית.

– C’est papa! (אבא הוא!).

השתחויתי שנית למול האשה הזקנה. היא החזירה ערפה אלי, כדי לשלוח מעליה את שתי המשרתות הכושיות, אחרי כן הסתכלה בי באופן מיוחד, כשעינה האחת הקטנה עצומה כמעט ופניה התעותו כמו מתוך כאב שנים, יצאה אל המרפסת, ישבה בתוך הנדנדה בריחוק מקום קצת ולקחה מעל שלחן קטן את מלאכת הסריגה שלה. קודם שהתחילה עבודתה השקיעה מחט אחת בתוך הסחבות של שערות השיבה ונערה שם בכח.

שמלתה הפשוטה, הדומה לכתונת-לילה, היתה מתאימה לתואר גופה העתיק, הבריא והמתנועע. ברגליה היו גרבי בד לבנים וסנדלים שטוחים עשויים קטיפה שחורה. רגליה וקרסוליה בצבצו מעל ההדום מטרידות. היא התחילה מתנדנדת בלאט תוך כדי סריגה. אנכי חזרתי וישבתי על מקומי דומם, כי לבי לא האמין באשה זקנה זו, מה יהא אם תצוה עלי לצאת? היא נראתה לי מסוגלה לכל דבר עלבון. פעם או פעמים נחרה ועשתה מלאכתה בעוז. פתאום צפצפה אל הנערה ושאלה שאלה בצרפתית, שתרגמתיה ללשון הדבור:

– מה זה עלה בלב אביך היום?

הנערה משכה בכתפיה מתוך הבעה כזו, שכל גופה התנפנף בתוך הגלימה הרחבה; והיא ענתה בקולה זה העז, שסגולה היתה לו להקסים את החושים, כעין זה של יין טבעי חריף, שאדם שותה בתענוג:

– הרי זה קפיטן. תני לנו לשבת לבדנו. התתני?

הכסא התנדנד ביתר מהירות, הקול הזקן, הדק, דומה היה לשריקה.

– אַת ואביך צמד חמד. הוא לא ירָתע מפני שום דבר – זה ידוע יפה. אך לזאת לא פללתי.

עתה הגיעה השעה, אמרתי בלבי, להראות כחי בלשון הצרפתית. מתוך ענוה אך בתוקף עניתי ואמרתי, כי אלה הם עסקים, יש לי ענין לדבר עליו עם מר יעקבוס.

פתאום יצא מפיה צפצוף של לגלוג: “תמים עלוב”! אחרי כן קראה בשנוי קול:

– בשביל עסקים יש בית מסחר. למה לא הלכת שמה לדבר עמו?

החפזון המרוגז של אצבעותיה ומחטי הסריגה יכול היה להוציא אדם מדעתו; ומתוך צורה של רוגז קראה:

– לשבת פה ולהתבונן אל הבתולה – לזה אתה קורא עסק?

– לא, – עניתי בנעימות – לזה אני קורא תענוג – תענוג בלתי צפוי. ואם רק מיס עליסה לא תביע את התנגדותה…

החזרתי פני אליה קצת. היא זרקה עלי מבט של חֵמָה וזלזול. “לא איכפת!” ובהשעינה את מרפקה על ברכיה, תפסה בידה את סנטרה – סנטר של יעקבוס בלי ספק. והריסים הכבדים האלה, והמבט הקודר והמרוגז הזכירו לי אף הם את יעקבוס – את הסוחר העשיר, את זה המכובד. גם שרטוט גבותיה היה אותו שלהם: קשה ומבשר רע. כן מצא מצאתי בה דמיון רב לשני האחים. ועל לבי עלה רעיון מפתיע, כי אחרי כל אלה היו שני האחים יעקבוס יפי-מראה ואנכי אמרתי:

– הה, אם כן, אשוב ואתבונן אליך עד אשר אראה בת-צחוק על פניך.

היא זכתה אותי שוב במאמר זועם ומלא זלזול: “לא איכפת!”

האשה הזקנה פרצה בצריחה של חֵמָה: – שמעו נא, חוצפה! ואף אתְּ! לא איכפת! לכי ולבשי לפחות שמלה כל שהיא. יושבת היא כאן במלבוש כזה לעיני הסַפָן האורח-פורח.

השמש עמדה לעזוב את פנינת האוקינוס וללכת ליַמים אחרים, לארצות אחרות. הגן המוקף חומה והמלא צללים הזהיר בצבעיו, כאילו החזירו הפרחים את האור שקלטו לתוכם במשך היום. האשה הזקנה המופלאה פתחה בדברים ברורים. היא דברה אל הנערה על מָחוֹךְ ועל שמלה תחתונה בלשון גלויה וגסה שהעליבה אותי. האם אין אני בעיניה אלא גולם של עץ? הנערה השיבה חטופות: “לא כלום!”

זה לא היה מענה זדון של ילד גס; בו היה קול יאוש. ברור, כי כניסתי הפכה במשהו את שווי המשקל של היחסים שנקבעו ביניהן. האשה הזקנה סרגה בדיקנות איומה ועיניה נעוצות למטה במלאכת ידיה.

– הה, בת אביך אַתְּ ממש! וזו אומרת להכנס למנזר! תת לגבר להתבונן אל גופה.

– הניחי.

– בת בלי בושת.

– מכשפה זקנה, – הוציאה הנערה מפיה ברורות, בשבתה כמקדם שקועה בהרהוריה, סנטרה בידה ועיניה למרחקי הגן והלאה.

זה היה מעין ריב בין הדוּד והקדרה. האשה הזקנה קמה ביעף מעל כסאה, זרקה את מלאכת ידה, ומתוך תנועה גדולה של אבריה הגסים, שנראו בעד מלבושה ההדוק, פסעה פסיעה גסה אל מול הנערה, אך היא לא זזה. מין רטט חלף אותי בשעה שהאשה הזקנה, כאלו נפחדה מפני ישיבה שלֵוה זו, פנתה קצרות אלי.

היא היתה, ראיתי, מזויינה במחט סריגה; וכאשר הרימה ידה, נדמה לי, כי אומרת היא להטיל אותה בי כמו כידון. אך היא השתמשה בה רק לגרד את ראשה, ובשעת מעשה בחנה אותה יפה, כשעינה האחת סגורה כמעט ופניה התעותו בהעויה משונה.

– אישי החביב, – שאלה קטועות – האם מצפה אתה שיֵצא דבר טוב מזה?

– אני מצפה ומצפה, מיס יעקבוס – התאמצתי לדבר בלשון רכה של אורח בן בית – התדעי, באתי לכאן לשם עסק של שקים.

– שקים! ראו נא את זה! האם לא שמעתי אותך סח שיחה עם בריה מחוצפה זו?

– חשקה נפשך לראות אותי שוכבת בקבר – הוציאה מפיה הנערה חסרת התנועה בקול צרוד.

– בקבר! ואנכי מה? הן קברתי את עצמי בטרם יצאה נשמתי בשביל ריבה מבורכה באב יפה כזה! – קראה הזקנה; ובפנותה אלי: – הרי אתה אחד מן האנשים שיש לו עסק עמהם. ובכן – מדוע לא תתן לנו לשבת בשלום, אישי הטוב?

הדברים האלה – “תן לנו לשבת בשלום” – נאמרו בנעימה מיוחדה. בהם היה מין תערובת של רשעות, גאותנות, תוכחה. את זו היה עלי לשמוע לא אחת, כי אי אתם יודעים את טבע האדם, אם יעלה על לבכם, כי זה היה בקורי האחרון בבית הזה – אשר שום איש מכובד לא הציג בו כף רגלו זה שנים רבות. לא, טעות גדולה הייתם טועים, אילו חשבתם, כי קבלת פנים זו הבריחה אותי. ראשית כל, אין אני בורח מפני אשה זקנה, משונה ומרשעת.

וחוץ מזה אל לכם לשכוח את ענין השקים הנחוצים. בערב הראשון ההוא הזמין אותי יעקבוס לסעוד אצלו; אחרי אשר אמר לי על אמונתו, כי אין הוא יודע, אם יוכל לעשות למעני מאומה בכלל, הוא הגה וחזר והגה בזה. דבר קשה הוא מאד, חושש הוא… אולם הוא לא יסתלק מן הענין בנקל.

רק שלשה היינו ליד השלחן; הנערה חזרה על דבוריה הרגילים “לא רוצה!”, “לא אעשה!” “לא איכפת!” והביעה את רצונה בתוקף שלא לבוא אל השלחן, שלא לאכול כלום, שלא לזוז מן המרפסת. הקרובה הזקנה נתרה אנה ואנה בסנדליה השטוחים ורטנה מתוך רוגזה, יעקבוס הלך אחריה ורטן פשוטות בקול גרוני; אנכי ישבתי מרחוק והוצאתי מלים אחדות מבדחות, ובשלהן קבלתי בסתר, תחת אדרת הלילה, מכה קשה מאד בצלעי בזרועה או באגרופה של האשה הזקנה. כבשתי בקרבי את הצעקה. וכל אותו הזמן לא הואילה הנערה גם להרים ראשה ולהביט אל מי שהוא מאתנו. כל זה אולי מעשה ילדות הוא – ובכל זאת היה באותה הקַדרות המאובנת והשגעונית ריח טמיר וטרגי.

וכך ישבנו אל הסעודה מסביב לאור של נרות רבים, בה בשעה שהיא ישבה מכונסה בחוץ, בהביטה לתוך החשכה, כאילו פרנסה את רוחה הרעה בריח הניחוח העולה מן הגן הנפלא.

לפני לכתי אמרתי ליעקבוס כי בוא אבוא מחר לשמוע מפיו בענין השקים, אם עלה בידו משהו. הוא נענע בראשו אט.

– בקר אבקר את ביתך יום יום, עד אשר תגמור את הענין. מצא תמצאני פה תמיד.

חיוכו הדל, המלנכולי, לא הפריד את שפתיו העבות.

– הכל יעלה יפה, קפיטן.

ובלוותו אותי עד הפתח בשקט רב, לחש ברצינות את פסוקו: “כבן בית תהיה עמנו”, אף רמז לי רמז על הכנסת אורחים, כי בביתו אמצא תמיד “קערת מרק”. רק בהיותי בדרך אל הנמל, ברחובות המוארים אור כהה, נזכרתי כי הוזמנתי הערב לסעוד בבית ש. ואף כי נזפתי בעצמי על מדת השכחה (קשה יהיה מאד להתנצל) שבי, אך לא היה בידי להבליג על הרעיון, כי את הערב בליתי ביתר תענוג. ומלבד זאת – עסקים. אלה העסקים הקדושים…

כושי אחד יחף רגלים השיגני, ברוצו וברדתו מעל מעלות החוף; הכרתי כי זה הוא נהג הסירה של יעקבוס. ודאי הלעיטו אותו במטבח. שאילת השלום השגורה: “ליל מנוחה, אדון!”, כשעליתי בסולם ספינתי, נשמעה הפעם מפי הכושי ביתר לבביות מאשר תמול שלשום.

V

עמדתי בדבורי ליעקבוס. בקרתי את ביתו לעתים קרובות. תמיד היה מוצא אותי שם אחרי הצהרים, כשהיה נכנס פתאום לשעה קלה מן “החנות”. הד קולי בדברי עם עליסה בתו קדם אותו בפרוזדור; וכשהיה שב הביתה לעת ערב, היה שומע את קולי על פי רוב במרפסת. הייתי מנענע לו בראשי; והוא היה יושב בפנים חשובות ואדיבות ומביט מתוך חרדה נוחה לו על התאמצותי להעלות חיוך על פני בתו.

קורא הייתי לה לפעמים בפניו בשם עליסה; ויש אשר הייתי פונה אליה בשם “מרת לא-איכפת”, ואנכי דליתי מקרבי את כל הפטפוטים ואף פעם לא עלה בידי להוציאה ממצבה הזועם והעצוב. היו רגעים שהרגשתי, כי עוד מעט ואתפרץ ואפתח בקללות וגדופים, עד אשר תשקט נפשי. נדמה לי כי אילו עשיתי זאת, לא היה יעקבוס זע זיע קל. מין הסכם ידידות חשאי נראה קיים ביני ובינו.

עלי להגיד, כי הנערה התהלכה עם אביה בדיוק כאשר התהלכה עמי.

ואיככה אפשר שלא יהיה כן? היא התהלכה עמי כמו עם אביה. היא לא ראתה מימיה אורח בביתה. היא לא ידעה, מה הם נמוסי בני אדם. אנכי נמניתי על האספסוף, אשר עמהם אביה נושא ונותן בנמל. אותי לא הביאה במספר בני אדם. וכך היה גם אביה בעיניה. האנשים ההגונים בעולם הם תושבי האי, שאין להם עסק עם אביה על שעשה מעשה מגונה. זה היה ודאי הבאור, שהנערה, בתו של יעקבוס, נתנה לעצמה, מפני מה היא שרויה בבדידות בביתה. הן ספרו לה משהו על זה! ואני מאמין, כי לגירסה זו הסכימה הזקנה יעקבוס. עלי להגיד, כי האשה הזקנה הוסיפה על הנוסח הזה הרבה משלה. על שפתיה היו הבאורים הכלליים, הרמזים הכלליים, התוכחות הכלליות.

באחד הימים בא יעקבוס בשעה מוקדמת ובתתו לי אות לסור לחדר-האוכל, מחה את גבותיו מתוך תנועה כבדה וסח לי, כי עלה בידו לחפור ולמצא בשבילי מְלַאי של שקים.

– כמדומה, הקפיטן, שאמרת, כי יש לך צורך באלף וארבע מאות שקים?

– כן, כן – עניתי בזעף; ואולם הוא עמד שאנן. פניו היו עיפים יותר מאשר ראיתי עד היום.

– ובכן, הקפיטן, יכול אתה ללכת ולאמור לאנשים, כי יש בידם לקבל את השקים מאת אחי.

כאשר עמדתי בפה פעור למשמע הבשורה, הוסיף יעקבוס בנוסחה השגורה בפיו:

– מצוא תמצא הכל כשורה, קפיטן.

– אתה דברת עם אחיך על זה? – קראתי מתוך מין אימה – ולמעני? הן ידוע ידע אחיך, כי אניתי תלויה ועומדת כאן בשל השקים. איככה זה…

הוא מחה שוב את גבותיו. התבוננתי וראיתי כי היה לבוש בהדור, שלא כרגיל, בגדים שלא ראיתי עליו עד היום. הוא נמנע ממבט עיני.

– ודאי שמעת הבריות אומרים… אכן יש אמת… הוא… אני… אמנם אנו… כמה שנים… – קולו היה נוטה ללחש של מנמנם – תדע, שהיה לי לספר לו משהו, דבר ש

* * *

הלחש שלו פסק. האיש לא פתח לספר לי, מה טיבו של משהו זה. אף אנכי לא חקרתי. בהיותי אץ להביא את החדשה למטעיני ספינתי, שבתי אל המרפסת לקחת את מגבעתי.

לקול השאון שעוררתי הֵסֵבָּה הנערה עיניה אט למולי, גם האשה הזקנה פסקה מעבודת הסריגה. עמדתי רגע להוציא מפי קריאה בהתעוררות:

– אביך אדם הגון הוא, מיס לא-איכפת, כן, הגון הוא.

היא קבלה את התפעלותי מתוך הפתעה של זלזול. וכאשר עברתי בחפזון את חדר-האוכל, אחז יעקבוס בזרועי מתוך חביבות שלא בכונה והציע לי בכבדות את הצעתו על “קערה של מרק” הערב הזה. מתוך פזור הנפש עניתי: “איך? מה? הה, תודה! ודאי, בעונג” – ונחפזתי לצאת. לסעוד עמו? אכן, אין זה אלא מתוך הכרת טובה – – –

אך כעבור שלש שעות, בלכתי ברחוב האפל, הדומם, המרוצף אבני חצץ, אמר לי לבי, כי לא בשל הכרת טובה הובילוני רגלי אל הבית ההוא עם הגן העתיק, אשר זה כמה שנים לא סעד שם איש זר מלבדי. הכרת טובה בלבד אינה מביאה את האדם לאכול מסעודה שאינה עולה במאומה, רק הרעב עושה זאת, אך אנכי לא חשתי רעב עד כדי למלא נפשי משלחנו של יעקבוס.

גם בשעת המאורע הזה סרבה הנערה לבוא אל השלחן.

יאושי הלך וגדל. האשה הזקנה זרקה אלי מבטי זדון. פתאום אמרתי אל יעקבוס:

– הואל נא ושים בקערה ההיא בשר תרנגולת וחַסָא.

הוא עשה שאלתי בלי הרם עיניו. נטלתי את הקערה עם סכין ומזלג ומפית ויצאתי אל המרפסת. הגן היה גוש אחד של ערפל, דומה לבית עלמין של פרחים, שנקברו בתוך החשכה, והיא, היושבת על הכסא, נדמתה כשקועה באבל ונהי על מות האור והצבע. רק זרמי ריח ניחוח חלפו כנשמות תועות, ריחניות, של המון הציצים שהלכו לעולמם. אנכי דברתי בלשון חריפה, בדיחוּת, עדינוּת דברים יוצאים מן הלב; דברתי בקול כובש את הנפש השומע היה אומר, כי אלה הם תחנוני אוהב. כאשר הפסקתי רגע מתך צפיה, היתה רק דממה עמוקה. זה היה דומה להבאת קרבן מזון לאנדרטא יושבת.

– אין בי רוח לבלוע פרוסה אחת, בחשבי עליך, כי יושבת אַתְּ בחשכה רעבה. הרי זו אכזריות ממש להיות עקשנית במדה כזו. שימי אל לבך את יסורי.

–לא איכפת.

הרגשתי, כי מסוגל אני למעשה אלמות, לנדנד אותה, ואולי גם להכותה.

– מנהגך השגעוני – אמרתי – ימנע אותי מבוא עוד אל ביתך.

– מה זה נוגע אלי?

– אַתְּ רוצה בזה.

– שקר הדבר – נהמה.

ידי צנחה על שכמה; ואילו זזה ממקומה, מאמין אני, הייתי דוחף אותה. אך שום ניד לא ראיתי וחוסר-התנועה התיש את זעמי.

– אַת רוצה. לולא כן לא היית יושבת כל יום על המרפסת. למה את יושבת כאן? הרבה חדרים יש בבית. יש לך חדר מיוחד לשבת בו – לולא היית רוצה לראות פני. אך את רוצה. לבך יודע, כי רוצה את.

הרגשתי רטט קל תחת ידי והרפיתי ממנה, כאלו נפחדתי מפני אות זה של התעוררות בגוף הנערה. האויר הריחני של הגן הגיע אלינו בנשיבה חמה, כעין אנחת חשק מבושמה.

– שובה אליהם – לחשה כמבקשת רחמים.

כשנכנסתי שוב לחדר האוכל, ראיתי את יעקבוס משפיל עיניו. שמתי ברעש את הקערה על גבי השלחן. למראה הפגנה זו של רגזי, לחש דברים אחדים בלשון של סנגוריה, ואנכי פניתי אליו בחֵמָה, כאילו הוא היה האשם בדבר הנערה “המשוגעה לבלי חקר” – כך, כמדומה, כניתי אותה.

– ואולם אני נוטל רשות לעצמי לומר, כי מרת יעקבוס היושבת פה אחראית לכמה וכמה מן המנהגים המלעיבים – הוספתי בגאון.

פתאום צפצפה הזקנה בקולה-נחושת, קול מרשעת:

– הוי, למה זה לא תתן לנו לשבת במנוחה, אישי הנכבד?

השתוממתי על העיזה לדבר אלי כך בפני יעקבוס. ברם, מה היה יכול לעשות להשתיקה? הוא היה זקוק לה מאד. רגע הרים עין קשה כמנמנם, אחרי כן השפיל שוב עיניו. והיא עמדה על דבריה וקראה בקול צורח:

– האם לא גמרתם שניכם את העסק? אם כן..

חוצפתה זו של בית יעקבוס היתה בה באשה הזקנה הזאת. הסחבה של שערותיה מצבע ברזל אפור היתה פרועה כשל גבר, והיא נראתה כאומרת לתחוב את המזלג בה, כדרך שהיתה רגילה לעשות במחט הסריגה, אך התאפקה. עיניה הקטנות והשחורות נוצצו ארסית. פניתי אל בעל הבית שישב בראש השלחן ואמרתי ברוגזה:

– ואתה מה תאמר על זה, יעקבוס? היש לי להסיק מן הדברים האלה, כי הכל נגמר בינינו?

שעה קלה חכיתי. וכאשר נשמע המענה בא בלתי צפוי במקצת וכמעט שלא מעין השאלה.

– אכן חושב אני, כי יכולים היינו לעשות עוד עסק בתפוחי האדמה הללו שלי, הקפיטן. תעַיֵן ותראה, כי..

הפסקתיו בקצור:

– הלא אמרתי לך קודם, כי איני עוסק במסחר.

חזהו הרחב התרומם בחשאי והוציא אנחה חרישית.

– עיין שוב בדבר, הקפיטן – לחש לי בעקשנות ובשקט. פרצתי בשחוק מבודח, העליתי בדמיוני איך שדבק אדם זה באותה האשה פָרש-הקרקוס – עמקי תאוה תחת שטחיות שקטה זו, שגם מלקות השוט (כך האגדה מספרת) לא יכלו לעורר בקרבו סערת רוח; הרי זו מעין תאוה של דג, אם יכול אדם לצַיֵר בדמיונו דג בעל תאוה.

בערב ההוא ידעתי ברור יותר מאשר עד היום טיבו של צער מוסרי, שגרמה לי כניסתי לבית זה המנודה מכל האנשים “המהוגנים”. סרבתי לשבת ולעשן אחרי הסעודה; וכאשר שמתי ידי לתוך כפו השמנה והרכה של יעקבוס, אמרתי לעצמי, כי זאת לי הפעם האחרונה תחת צל קורתו. לחצתי בכל זאת את כף ידו בלבביות. האם לא הוציאני מצרה גדולה? לאמר לו דברי תודה אחדים הייתי מחויב וגם ברצון עשיתי זאת, והוא ענה לי בהרחיבו שפתיו הסגורות לחיוך עצוב וחסום.

– הכל יהי טוב, אקוה, קפיטן – קרא מתוך חשיבות.

– מה כונתך– שאלתי בחרדה – כי אחיך עוד יוכל…

– הה, לא – הרגיע אותי – הוא… הוא איש שהן שלו הן, קפיטן.

בטחוני בעצמי, כשיצאתי מן הבית והאמנתי, כי זאת לי הפעם האחרונה בו, לא היה מספיק. ידעתי בנפשי, כי לא נאמן אני בהרהרי על נמוקיו של יעקבוס, ואמנם ביום השני שבתי והלכתי שמה.

כמה חלשים, לא נבונים וחסרי דעה אנו! כמה קל לנו לנטות מן הדרך בשעה שדמיוננו העֵר מביא לנו רמז מזעזע של חשק! לבי הלך אחרי הנערה ביחוד, כי צדה אותי במראה פניה העגומים, בשתיקתה העקשנית, בדבוריה הבודדים, המלאים בוז, בהתנפחות התמידית של שפתיה הסגורות, בעמקי השחור של עיניה הנעוצות, שהיתה פונה אלי בהזמנה מביעה זלזול, אך ורק כדי להסב עיניה מנגדי כעבור רגע מתוך אדישות המביאה לידי יאוש.

מובן, כי השמועה על בקורי התדיריים נתפשטה בכל העיר הקטנה. התבוננתי וראיתי את השנוי במנהגי מיודעי וגם קצת הבדל בשאילות השלום של שאר הקפיטנים, כשנפגשתי עמהם במעלות הנמל או במשרדים לרגלי ענין כל שהוא. ראש הפקידים, בעל הצורה של בתולה זקנה, היה מתהלך עמדי בנמוסיות יתרה ממרחק ידוע והיה, בשעת דבורו עמי, מכנס את מלבושו סביבו, מיראה פן ינוגע על ידי. נדמה לי, כי גם הכושים, משרתי הנמל, היו מביטים אחרי בעברי; ואשר לשַטָט של יעקבוס, הנה ברכתו השגורה “ליל מנוחה, אדון!”, כשהיה מביא אותי אל החוף, לא היתה עוד לבבית בלבד – היה בה מן הקורבה, מן הסוד, כאילו היינו שותפים למעשה פשע כל שהוא.

ידידי ש., האח הגדול, היה עובר על פני לעבר השני של הרחוב מתוך נפנוף יד וחיוך אירוני. האח הצעיר, זה שנשא את המכשפה הבאה בימים, בכח הידידות הישנה, וכאילו פרע חוב של הכרת תודה, נטל רשות לעצמו להוציא מפיו דבור של אזהרה.

– גורם אתה רעה לעצמך בבחירת רֵעִים, אישי החביב – קרא אלי בחשיבות ילדותית.

מאחר שידעתי, כי פגישת האחים יעקבוס שמשה נושא לשיחות נרגשות בכל פנינת הנופת של האוקינוס, חשקה נפשי לדעת, מדוע מקטרגים עלי.

– כן אנכי הייתי הגורם לפסיעה, שאולי עתידה היא להביא לידי פיוס, הרצוי בודאי מבחינה של דרך ארץ – כלום אינך יודע זאת?

– אכן, אילו היה נחלץ מאותה ריבה, היה הדבר קל יותר לעשותו – הביע איש שיחי רעיונו בתבונה, אחרי כן שִנה את מהלך דבורו, טפח לי טפיחה קלה על החלק התחתון של חזיתי וקרא בעליזות:

– בעל עבירה ותיק, הרבה אתה דואג להלכות דרך-ארץ. מוטב לך שתשמור את נפשך, בהתהלכך עם בר-נש כיעקבוס, שאין לו שום חשש להפסיד את שמו הטוב שהוא חסר.

אותה שעה חזרה עליו החשיבות של אזרח נכבד והוא הוסיף בצער:

– כל הנשים של משפחתנו מצטערות מאד על זה.

אולם בעת ההיא כבר חדלתי לבקר את בית ש. ואת בית ד. הנשים הזקנות היו מרעימות פנים בהרָאותי, והמון הקרובות, הנשים הצעירות, היו מקבלות את פני במבטים שונים: של תמיהה, של חרדה, של לגלוג (חוץ ממרת מֶרִי, שדברה אלי והביטה אלי בהשתתפות חשאית, כאילו הייתי חולה), עד כי לא קשה היה לי לוַתֵּר עליהן. נכון הייתי לוַתר על החברה של כל העיר בגלל ישיבה בקרבתה של הנערה ההיא, הזועמת והגאיונה, הלבושה רק גלימה קלה, כהה, מצבע הענבר, הפתוחה למטה מן הצואר. מראה הנערה עם הקווצות הפרועות של השערות, התלויות ויורדות על פניה המתוחים, כאילו זה עתה קפצה ממטתה בפחד מפני שרֵפה.

היא ישבה נשענה על מרפקה, מביטה לתוך התוהו. למה ישבה והאזינה לפטפוטַי הבל? יתר על כן: מדוע זה פרכסה פניה בפוך לקראת בואי? נדמה היה, כי נקבע בלבה רעיון להתיַפוֹת, ובתוך הרִשוּל המאוס היה סימן של התאמצות להתקשט.

אך אפשר שטועה הייתי. הפִרכוס אולי היה מעשה יום יום אצלה, וישיבתה על המרפסת היתה סימן של אדישות גמורה, עד שלא להביא כלל בחשבון את דבר המציאותי. ברם, אחת היה לי כל זה.

אהבתי לראות אותה מחליפה אט אט ישיבתה; אהבתי להביט אל השאננות השרויה על השרטוטים הנחמדים של גופה; אהבתי להתבונן אל המבט הטמיר של עיניה השחורות-המזהירות, המארכות קצת, העצומות למחצה, המסתכלות בחלל הריק. היא היתה דומה ליציר אחוז קסם, בעל ראש של אלילה, מעוטר בשערות פֶרַע נפלאות של צועני נע ונד. גם האדישות שלה היתה מלאה קסם. ראיתי את עצמי קשור אליה בחבלי חשק שלא יתגשם, כי כח החושב שלי היה חזק. השלמתי עם הפגיעה המוסרית של עירנות יעקבוס מתך נמנום, של השקט המלא הבאה; הרי זה כאילו נכרתה בין שנינו ברית שתיקה. קבלתי באהבה את העלבון לשמוע מפי האשה הזקנה את נזיפתה, בקולה היבש והמלא אָלָה: “מתי תתן לנו סוף סוף לחיות בשלום, אישי הטוב?” היא היתה בת נאמנה למשפחת יעקבוס.

בשעה שהייתי הולך מעם הנערה, כניתי את עצמי בכל מיני כנויים קשים. מה השגעון הזה? – שאלתי את עצמי. הרי אני עבד כפות להרגל נתעב. ואנכי שבתי אליה במוח צלול, בלב חפשי, אשר לא התעורר לחומלה על נערה מנודה זו (היא היתה מנודה במדה זו של אדם שנטרד לאי שמם), אך נמשכתי אחריה על ידי הבטחה יוצאת מן הכלל. אי אפשר כלל לתאר דבר לא הגון יותר מזה. אך די היה הזכרון על הלחש הרוטט ההוא, ברגע שתפשתי בכתפה בידי האחת ואחזתי את הקערה עם בשר-התרנגולת בידי השנית, למען שים לאַל את כל החלטותי הטובות.

שתיקתה המעליבה דיה היתה לפעמים להוציא אדם לידי חריקת שִנַיִם בזעם. כאשר פתחה את פיה, היתה רק משמיעה דברים קשים ומרים לאיש סודו של אביה המקולל; וההסכמה הגמורה של קרובתה הזקנה באה בלוית צחוקה הכבוש המעליב. אם לא זאת, היו הערותיה, שיצאו תמיד מפיה מתוך בוז, ריקות במדה איומה.

ואיככה אפשר היה, שלא יהי כן? הבתולה הזקנה, הגסה, המרשעת מרת יעקבוס, במלבושה האפור וההדוק לגופה, לא לִמדה אותה שום נמוסים. למה לה נמוסים למנודה מלֵדָה? שום בית חנוך לא היה מתעורר לקבל אותה כתלמידה – כי על כן אין זו דרך ארץ. ויעקבוס לא היה מוכשר לשלח אותה למקום שהוא. כיצד היה יכול לעשות זאת? עם מי? לאן? הוא עצמו לא היה איש עלילה לחשוב על ישיבה במקום אחר. התאוה שלו דחפה אותו להגרר אחרי זנב קרקוס ולהיות נודד הנה והנה בחופים זרים, אך לאחר שחלפה הסערה שב אחור בלי בושת אל מקומו, אף אם היה שם מנודה מן הבריות, אך יעקבוס הוא שם – בן לאחת המשפחות העתיקות של האי, עתיקות יותר מן הצרפתים. הנערה לא למדה מאומה. מימיה לא הקשיבה לשיחה כל שהיא, לא ידעה כלום, לא שמעה כלום. אמנם היא ידעה קרוא; אך כל חמר הקריאה שבא לידה היו עתונים, שנרכשו בשביל חדר הקברניטים אשר ב“חנות”. יעקבוס היה נוהג לקחת מזמן לזמן את גליונות האלה לביתו, כשהם קרועים ומלוכלכים.

ויען כי שִׂכלה לא קלט כונת שום דבר מן הכתוב שם מלבד הודעות המשטרה על החטאים והפשעים, נקבעה בלבה הדעה, כי כל העולם הנאור הוא במה למעשי שוד ורצח, גנבה וגזלה, שפיכות דמים וכל מיני אַלְמות. אנגליה וצרפת, פריס ולונדון (אלה שתי הערים, אשר שמעה על אודותן), נראו בעיניה כביבים של שופכין, השופעים דם, מה שאין כן באי מושבה הקטן, אשר הגנבה הקטנה היא מעשה הפשע השכיח ועוד עברות קלות בדומה לה – ואף זה רק בין הפועלים, ה“קוּלִי”, המובאים אל מטעי הסוכר, או בין הכושים שבעיר. ואולם באירופה מעשים אלה נעשים בכל יום בידי האוכלסים הלבנים, וביניהם – כפי שהטעימה זו המרשעת, האצילה לבית יעקבוס – הספנים הנודדים, השותפים של אביה הנבל, הם הם השפלים מן השפלים.

אי אפשר היה לתת בלבה חוש המדה. משער אני, שהיא תארה לה בדמיונה את אנגליה במדת אי הפנינים שלה; ובכן ודאי שטופה היא הארץ דם ומלאה היא המון בתים שדודים מן הקצה אל הקצה. איש לא יוכל לתת בלבה בינה, כי הנוראות האלה, שבהם פטמה את דמיונה, אובדים בהמון החיים השכיחים, כטִפּוֹת דם אחדות בתוך האוקינוס. היא היתה נועצת בי רגע מבט תמיהה של עיניה הצרות ומחזירה מעלי, מתוך בוז, באין אומר, את פניה המפורכסים. אין היא מטריחה את עצמה אפילו למשוך בכתפיה.

בעת ההיא ספרו חבילות העתונים של הדואר האחרון שורה של מעשי פשע במזרח לונדון. שם היה מעשה סנסציוני של שוד בצרפת ועוד מעשה בלסטים מזוין באוסטרליה. באחד הימים בצהרים, בעברי דרך חדר האוכל, שמעתי את מרת יעקבוס מצפצפת על המרפסת בהתעוררות ארסית:

– איני יודעת, מה הקשר שקשר אביך הנבל עם הבר-נש ההוא. זה הוא מין בן אדם, המסוגל לשאת אותך למרחקים ולשחוט אותך בשל כספך.

היה רֶוַח של חצי המרפסת לארכה בין שני הכסאות. באתי וישבתי בזעם באמצע בין שניהם.

כן, כך אנו עושים באירופה עם הנערות – פתחתי בקול חמור של איש מיושב.

חושבני, שמרת יעקבוס נבהלה עם הופעתי פתאום. החזרתי פני אליה ובקול איום אמרתי:

– ובנוגע לנשים זקנות ומגונות, אנו חונקים אותן תחילה בחשאי, אחרי כן אנו חותכים אותן לחתיכות קטנות וזורקים אותן החוצה, פרור לכאן ופרור לשם. הן נעלמות – – –

איני יכול לאמר, כי הטלתי עליה אימה בדברי. אך היא חרדה למראה זעמי, ומה גם כי תמיד הייתי מדבר אליה בנמוס שלא היתה ראויה לו. ידיה הגסות, השרועות, ירדו לאט על ברכיה. היא לא הוציאה מפיה הגה כל הזמן שהמטרתי עליה דברי זעמי. אחרי כן, כאשר הסבותי פני ממנה סוף סוף, הניחה מידה את מלאכתה לאט, ובתנועות חשאיות עזבה את המרפסת. אכן היא נעלמה.

אך לא בה הגיתי. התבוננתי אל הנערה. שאלתי את נפשי, על מה אני בא בכל יום; לבי מלא רוגז, בושה, מרירות; מוצא אני בקרבתה רגש מיוחד, שאני נושא אותו בפחד, בבוז לעצמי ובתענוג עמוק, כאילו היה זה חטא טמיר, שסופו להביא עלי כליה, כמו ההרגל לסמים נוסכים שכרון, שמכלים ומשפילים את האדם המשועבד להם.

הבטתי אל הנערה, משערות הפרע על ראשה והלאה עד השרטוט הנחמד של כתפיה, אל העִקול של צלעה, אל הצורה הנאה של אבריה, ועד קרסולה העדין תחת שובל קרוע, מזוהם; עיני הלכו אחרי קצה סנדליה הכחולים, הבלויים, עם העקבים הגבוהות, הנעולים על רגליה הנאות, שזעו אט אט מתוך דחיפות מהירות, עצבניות, כאילו היתה הנערה מרוגזה על ישיבתי פה. ובתוך ריח הניחוח של צרור הפרחים נדמה לי, כי שאפתי אל קרבי את קסמה המיוחד שאין שם לו, את בושם הראש של השבויה המרוגזת, הכלואה כל ימיה בגן.

הבטתי אל סנטרה העגול, אל הסנטר של משפחת יעקבוס; אל השפתים המלאות, האדומות, הזועפות אל הפנים החִורים, המפורכסים, אל הצורה הנאה של לחייה, אל הגַוָן הלבן בשערות גבותיה הקודרות; אל העינים הארוכות, הנוצצות בלובן הלח ובשחור הרב באין תנועה, עם מבטן הריק מכל מחשבה והמרוכז בנקודה אחת, עד אשר נדמה, כי העינים מסתכלות בדמותן הבודדת באיזה ראי עומד מרחוק, החבוי מעינַי בתוך האילנות.

ופתאום, בלי הבט אלי, כמראה איש מדבר אל עצמו, שאלה אותי בקולה זה הקשה קצת והעָרֵב לאוזן מתוך רגזה התמידי:

– מדוע אתה בא וחוזר ובא הֵנָה?

– מדוע אני בא הנה? – חזרתי על השאלה, שבאה לי בהסח הדעת. לא יכלתי לספר לה. לא יכלתי גם להגיד לעצמי בתם-לב, מדוע אני בא הנה. – מה זה היה לך, כי שאלת את השאלה הזאת?

– כלום לא היה לי – ענתה מתוך בוז לתוך החלל הריק, סנטרה תמוך בידה, זה היד שלא הושטה מעולם לאיש, שיד איש לא אחז בה מעולם (כי אנכי תפשתי פעם אחת רק בכתפה), זו היד הנאה, הענוגה, הדומה במקצת ליד גבר. ידעתי יפה את הצורה המיוחדה של היד הזאת – הרחבה בבסיסה והמחודדה למול האצבעות – זו היד, אשר אין בעולם דבר אשר יִשְוֶה בה. אמרתי לדבר אליה מתוך בדיחות הדעת.

– לא! אך האמנם רוצה אַתְּ באמת לדעת?

היא משכה בעצלות בכתפיה הנהדרות, והגלימה הכהה והדקה צנחה מעליהן קצת.

–הה, לא כלום, לא כלום!

היה כאן משהו מן החרון תחת מסוה הליאות. היא הביאה אותי לידי יאוש במראה אדישותה, במשהו מן התרמית והנפתולים בצורתה עצמה, שחשקתי לתפוס. אמרתי קשות:

– מדוע? האם אינך מאמינה, מי אגיד לך את האמת?

עיניה שלחו אלי מבט מן הצד והיא לחשה, בהניעה שפתיה המלאות, הזועמות:

– חושבת אני, כי לא תהין.

האם חושבת את, כי ירא אני מפניך? לא היו דברים מעולם… אכן, אפשר, אחרי כל אלה, שאיני יודע ברור, לשם מה אני בא הנה. נאמר יחד עם מרת יעקבוס, כי אין זה בכונה טובה. כנראה, את מאמינה בכל דברי הנבלה שהיא אומרת, אף כי מזמן לזמן את מתקוטטת עמה.

היא פלטה מפיה בזעם:

– במי אפוא עלי להאמין?

– איני יודע – הוצרכתי להודות, בראותי אותה פתאום עזובה ונידונה לבדידות נפשית, על פי דינה של עדה מכובדה – אם יש עם לבך, האמיני בי.

היא עשתה תנועה קלה ושאלה פתאום מתוך התאמצות, כאילו עשתה נסיון:

– מה הם העסקים בינך ובין אבא?

– האם לא תדעי, מה טיבם של עסקי אביך? הבה! הוא מוכר צרכי מזון לאניות.

שוב קפאה על מקומה מקופלת.

– לא זאת. מה הביא אותך הֵנָה, אל הבית הזה?

– ונניח שאַת הגורמת? האם לא תקראי לזה עסק? הכה תקראי לזה? אך נעזוב עתה את השיחה הזאת. אין בה תועלת. אניתי תהי מוכנה להפליג בים מחרתים.

היא לחשה בחרדה ברורות: “כה מהרה”, ובקומה חיש קרבה אל השלחן הקטן ויצקה לעצמה כוס מים. היא הלכה בפסיעות מהירות ובנדנוד מרושל של כל גופה הצעיר למעלה מצלעותיה; כאשר עברה על פני, חשתי בכח כפול-עשר את הקסם של הרגש המשונה, המבטיח, שהייתי רגיל לבקשתו בקרבתה. בפחד הרהרתי, כי הנה בא הקץ לו. כי עוד יום ולא יהי בידי לבוא את המרפסת הזאת, לשבת על הכסא הזה, ולטעום את טעם הזלזול בישיבתה המרושלת, ולספוג את העלבון של מבטיה בוז, ולשמוע את ההערות הקצרות והמעליבות, היוצאות בקולה הקשה והמקסים כאחד. וכאילו נעשה שנוי בתוך תוכה של נפשי על ידי פעולת איזה רעל מוסרי, הרגשתי פחד מגונה לשוב ולהפליג בים.

עלי היה פתאום לכבוש את יצרי, כאדם השם מעצור לרוחו למנוע את עצמו מקפוץ, מצעוק, מהניף יד, מהקים רעש. בשלמה? על מה? לא ידעתי נפשי. רק להלחץ מן האונס חשקתי, ואנכי חזרתי וצנחתי על כסא והתאמצתי להעלות על שפתַי חיוך, זה החיוך הסלחן, הגחוך למחצה, ששמש לי מגן מפני חִצֵי הבוז של הנערה ופגעי הגדוף של האשה הזקנה.

היא שתתה את המים בגמיעה מתוך בולמוס של צמאון נורא, ואחר צנחה על הכסא הסמוך, כאילו הבליגה על נפשה. תואר גופה, כמו נעימה ידועה של קולה, היה בו משהו מן הגבר: ברכיה מפורדות בתוך הגלימה הרחבה, ידיה חבוקות ותלויות ביניהן, גופה נוטה לפנים וראשה מורד. הבטתי אל העגול הכבד והשחור של שערותיה הקלועות. העגול הגדול הזה העטיר את ראשה הכפוף בפאר מדכא ומדוכא. הקווצות שנמלטו היו תלויות ויורדות. ופתאום התבוננתי, כי הנערה רועדת מראשה ועד כף רגלה, כאילו כוס המים הצוננים קררה את כל גופה.

– מה היה לך? – שאלתי נפחד, אך בקול של חבה לא יתרה.

היא הניעה ראשה הכפוף והעמוס וקראה בקול חנוק, אך בהברות עולות:

– לך מזה! לך מזה! לך מזה!

קמתי ממקומי ונגשתי אליה מתוך מין מוזר של חרדה. הבטתי אל צוארה העגול, החזק, אחרי כן גחנתי להציץ אל פניה. וגם גופי התחיל רועד.

– מה קרה לך, מה נבהלת, מרת לא-איכפת?

היא נרתעה לאחוריה בכח ואת ראשה הרימה והפשילה מאחורי כסאה. עתה נגלה לעיני הנבוכות צוארה החלק, המלא, הרוטט, עיניה היו עצומות כמעט עם זוהר נורא ולבן תחת עפעפיה, כאלו היתה מתה.

– מה אירע לך? – שאלתי בפחד מדוע את מטילה אימה על עצמך?

היא התקפלה, פקחה לרוחה עיניה המלאות פחד.

צהרי שמש טרופית הטילו צללים ארוכים על פני הארץ החמה, העיפה, מקלט מאויים טמירים, תקוות עליונות, פחדים שאין לתארם.

– לא כלום! לא אכפת! – היא הוציאה אנחה, ואחרי כן החלה לדבר במהירות איומה, עד כי בקושי קלטתי את דבריה המפליאים – כי אם גם תכלאני במקום שומם וחלק מסביב, כמו כף ידי, הן תמיד אוכל לחנוק את עצמי בשערות ראשי.

רגע אחד, בלי האמין למשמע אזני, נתתי את ההודעה המופלאה הזאת לשקוע בלבי. אי אפשר לשער כלל את המחשבות הפראיות, החולפות במוחן של הבריות. איזו דמיונות איומים של מעשי אלמות שכנו בראשה הקט של נערה זו, אשר למדוה לראות את אביה כאיש “המסוגל לכל מעשה רע”, למעשים ממיטים אסון יותר מקלון, למעשים שיש לפחוד מפניהם יותר משיש להתביש בהם, נדמה, כי לא ידעה כלל הנערה בושת, כמו שלא ידעה דבר אחר בעולם; אך מחמת אי-ידיעתה לבשו רגזה ופחדה צורה ילדותית של מעשי אלמות.

אמנם כן, היא דברה בלי דעת את ערך המלים שהוציאה מפיה. מה יכלה הנערה לדעת על המות – היא שלא ידעה מאומה על החיים! הדברים העידו רק על חייה בתוך הרהורים רעים, עד כי שיחתה המופלאה עוררה בקרבי לא רחמים, כי אם פלא מקסים ומפחיד. לא היה לי שום מושג, מה טיבה של הסכנה שתארה לה בדמיונה. כי יבואו ויקחוה מביתה? זה היה מתאים כמעט לספוריה של אותה האשה הזקנה הנתעבה. ואולי חשבה, כי יקחוה, יאסרו את ידיה ורגליה וגם יסתמו את פיה. להשערה זו הרגשתי, כאילו נפתח לפני פתחה של גיהנום.

– בהן שלי! – קראתי – סופך שתצאי מדעתך, אם תוסיפי לשמוע את דברי דודתך הזקנה והנתעבה..

התבוננתי אל ההבעה הפראית של פניה, אל שפתיה הרועדות. לחייה נראו נופלות קצת, אך כיצד אוכל אנכי, איש סודו של אביה הנקלה, “השפל מן השפלים” בבני אירופה החוטאת, לטעת בלב הנערה אמון, כי אין לי כונה רעה. היא היתה מלאה יאוש.

– שמים וארץ! מה את חושבת, כי אוכל לעשות לך?

– איני יודעת.

סנטרה רעד. והיא הביטה אלי בתשומת לב רבה. פסעתי פסיעה לגשת אל כסאה.

– לא אעשה מאומה. מבטיח אני לך זאת. הדי לך? התביני? לא אעשה כלום, שום דבר, ומחרתים אני נוסע מזה.

מה היה לי לדבר עוד? דומה, היא שתתה את דברי בצמא, כמו את כוס המים שגמעה. היא לחשה ברטט, בקול נוגע זה, אשר שמעתיו פעם קודם מעל שפתיה, והוא עורר בי שוב אותו הרגש:

– הייתי מאמינה לך. אך מה יהא על אבא?…

– יתלו אותו! – התרגשותי בצבצה מתוך גסות דבורי – רב לי ללכת עם אביך. האם שוטה את כל כך, עד כדי להאמין, כי מפחד אני מפניו? הוא לא יוכל לעשות לי מאומה.

כל הדברים האלה נראו לי קלושים לעומת בערותה. אך עלי לבוא לידי מסקנה, כי “חותם התום”, כמו שאומרים הבריות, יש לו כוח שאין לעמוד בפניו. פעולת דברי עלתה על כל מה שקויתי – וגם על זה שכִּוַנתי לו. מראה השנוי שבא בקרב הנערה היה כמראה נס: בהדרגה אך חיש נתרכך מבטה הקשה, רכו שריריה המוקשים, כל נימה ונימה של נפשה. המבט ההוא, השחור, הנעוץ, אשר לא אחת קראתי בו כוונה טרַגית, אשר מצאתי בו קסם קודר, היה עתה ריק כליל, חסר הכרה כל שהיא, וגם מציאותי נעלמה עתה מעיניה; כעין תנומה עברה עליהן, כזו של יעקבוס.

אך האדם הוא בריה מקולקלה; תחת לשמוח על הצלחתי הגמורה, הסתכלתי בה בעינים תמהות וזועמות. היה משהו ציני בשנוי גלוי זה, חוצפה אמתית של יעקבוס. הרגשתי, כאילו הכניסוני ברמאות לענין מסובך, על אפו של שכלי הישר. כן, ברמאות באו אלי, בלי שים לב אפילו אל צורות הנמוס.

בתנועה קלה, מרושלה וגמישה ברישולה, תנועת חתול, קמה מעל הכסא, בלי שים לב למציאותי, עד כי מרוב חימה עמדתי סמוך לה בתחום פחות מרגל אחת. בשקט ובמנוחה, בקלות של אדם היושב לבדו בחדר, פשטה זרועותיה היפות עם ידיה הקמוצות, עם גופה, המרחף עם ראשה המפשל קצת לאחור, והיא התגלתה בגאון להחליץ גופה, לתת חופש לאבריה אחרי כל אותם הימים שישבה מקופלה ישיבה בלי נוע, בזמן שהיתה כה איומה וכה יראה.

כל זה נעשה מתוך אדישות מרובה, מעליבה, מעציבה, כמו מעשה כפית טובה בתוספת של מעשה בגידה.

אולי היה עלי להתיהר, אך, להפך, כעסי הלך וגדל. תנועתה באמרה לעבור על פני, כאילו הייתי בול עץ או אחד מכלי הבית, תנועה אדישה זו העבירה אותי על דעתי.

לא אגיד, כי לא ידעתי מה אני עושה. אך ודאי לא השכל הקר גרם לכך, כי כעבור רגע חבקו שתי זרועותי את מתניה. זה היה מעשה שלא מדעת, כאדם החוטף דבר העומד לנפול או להשמט, ואף לא היה בזה משום אדיבות של צביעות. לא הספיקה להוציא הגה, והנשיקה הראשונה שחתמתי בשפתיה הסגורות היתה די עזה כעין נשיכה.

היא לא סרבה, אף אנכי, כמובן, לא הפסקתי. היא נתנתני לעשות בה כרצוני, לא כאילו היתה דבר שאין בו רוח חיים – הרגשתי, בהיותה דבוקה אלי, בריה צעירה, מלאה און, חיים, חשק, ואולם היא כאילו לא שמה לב לכל הנעשה, מתוך בטחון גמור, כי כל רע לא יאונה לה על ידי. פני שנינו דבקו יחדו בסער זה בלתי צפוי של נשיקות; עיניה הגדולות, השחורות, הפקוחות לרוחה, הביטו לתוך עיני ולא נודע, אם הנערה מרוגזה או מרוצה או רגש אחר בלבה. במבט תדירי זה, שהביטה על שגעוני, ושנראה סתמי, יכלתי לראות, אולי, רק הפתעה קלה – ותו לא. המטרתי על פניה נשיקות ונראה לי, כי אין שום סבה, שהמטר הזה לא יהא יורד עולמית.

המחשבה הזאת חלפה במוחי, וכבר הייתי קרוב להפסיק, ופתאום החלה להאבק עמי בכח ולהחלץ מידי, והדבר הזה עורר את התרגזותי אליה, תשוקה עזה לבלי תת לה ללכת. הדקתי חביקתי בעוד מועד, ומתוך נשימה קצרה קראתי: “לא, לא תלכי”! – כאילו היתה אויבתי בנפש. היא לא הוציאה מפיה דבר. בשימה ידיה על חזי, הדפה בכל כחה, אך לא הצליחה לנתק את החוג של זרועותי. היא נראתה כמתעוררת בשעה זו, אך עיניה לא נתנו לי שום מפתח ללבה. להפגש עם מבטה השחור דומה היה להביט לתוך באר עמוקה, ואנכי לא הייתי מוכן כלל לקראת שנוי תכסיסה. ותחת לבקש עצה להפריד את זרועותי, השליכה עצמה על חזי ובתנועה למטה, תנועת גל, תנועת נחש, התחלקה והתחמקה ממני. הדבר קרה חיש מהר; ראיתיה אוספת את שולי גלימתה ורצה אל הדלת בקצה המרפסת לא בחֵן רב. היא נראתה כצולעת מעט – ואחרי כן נעלמה; הדלת נסגרה אחריה בלי רעש כל שהוא, עד כי לא יכלתי להאמין, כי נסגרה כליל. חשד ברור היה לי, כי עיניה השחורות הציצו בעד הסדק לראות מה אעשה. לא יכלתי להחליט בלבי, אם לשלוח אגרופי למולה או להפריח לה נשיקה.

VI

כל איש יבין יפה את רגשותי. הבטתי אל הדלת מתוך פקפוק, אך סוף סוף לא עשיתי כלום. התראה של איזה חוש ששי – אולי, חוש האשמה, זה החוש הפועל תמיד, לצערנו, באחור זמן – הזהירה אותי להביט מסביב לי; ופתאום הרגשתי, כי סיום המאורע של רתחנות עתיד לגרם לי צער. יעקבוס עמד בפתח החדר. אי אפשר היה לנחש ולדעת, כמה זמן עמד שם; וכאשר זכרתי את הנפתולים עם הנערה, עלה על לבי חשש, כי הוא היה עֵד אִלֵּם מראש ועד סוף. אולם השערה זו נראתה לי בכל זאת רחוקה. אפשר שנערה פליאה זו שמעה את בואו והתחמקה בעוד מועד.

הוא פסע והלך אל המרפסת בדרכו המיוחדה לו, עיניו כבדות, שפתיו דבוקות. השתוממתי, עד כמה דומה הנערה לאיש הזה. העינים הארוכות, עיני צוענית, המצב השפל של אלילת אֵלם קבלה בירושה מבית הקרקוס; אך כל השאר של הפנים, השרטוט והחטוב, הסנטר העגול, השפתים – כל זה היה יעקבוס, מתוקן, ביתר שכלול, ביתר הבעה.

כפו העבה ירדה ותפשה בכח באחוריו של כסא קל (עמדו שם אחדים), ואנכי חששתי, כי ראש רצוץ יהי הסוף של כל זה, קרוב לודאי. צערי היה מרובה. הסקנדל יהיה איום ונורא; מזה אין להמלט. אך מה עלי לעשות ולהניח את דעתי – לא ידעתי. עמדתי מצַפה, מוכן לכל צרה שלא תבוא. אין עצה ואין תחבולה. דבר אחד היה ברי לי, כי בכל עזות הנהגתי לא אדמה לעולם לחוצפתו של יעקבוס.

הוא תרם לי חיוכו העצוב, הדבוק, וישב על הכסא. עלי להודות, כי הונח לי. הסִכוי לעבור מנשיקות למכות אין בו כלום מן המושך את הלב. אולי – אולי לא ראה מאומה? הוא התנהג כמו תמיד, אך מעולם לא מצאני קודם לבדי על המרפסת. אילו היו מרמז על זה, אילו שאל: “איה עליסה”? או דבר מעין זה, הייתי מסוגל לשפוט על פי קולו. אך הוא לא נתן לי מקום לכך. הדבר המיוחד הפעם היה זה, שלא הביט אל פני. “הוא יודע” – אמרתי לעצמי בחשאי. ורגש הבוז אליו הֵקֵל את את רגש הגועל לעצמי.

– הקדמת היום לבוא הביתה? – אמרתי.

– העסקים שקטים מאד; אין מה לעשות בחנות היום – באר לי בפנים של דכדוך.

– הה, כן, יודע אתה, כי אני הולך – אמרתי מתוך הרגשה, כי זה הוא, אפשר, הדבר הטוב שיש לי לעשות.

– כן – פלט מפיו – מחרתים.

לא לתשובה זו נתכונתי; אך כאשר הביט תדיר אל הרצפה, הלכו עיני אחרי כוון מבטו. בתוך הדממה הגמורה אשר בבית ראינו את הסנדל רם-העקב, שאבד לה לנערה בברחה. הבטנו אליו. הוא היה מוטל הפוך.

אחרי זמן, שנראה לי ארוך מאד, הסיע יעקבוס את כסאו, גחן ופשט ידו להרים את הסנדל. בכפו הגדולה והבריאה נראה הסנדל כצעצוע. זה לא היה סנדל ממש, אלא נעל נמוכה עשויה עור כלבים כחול ומרוט, מחוקה ובלויה. מלמעלה היו לה רצועות לקשור, אך הנערה היתה רק תוחבת בה רגלה ברשלנות כדרכה. יעקבוס הרים עניו מעם הנעל להביט אלי.

– שב נא, קפיטן – קרא לאחרונה בקולו הכבוש.

מראה הנעל כאילו חִדֵש את הקסם ואנכי חזרתי פתאום מדעתי לעזוב את הבית תיכף ומיד. הדבר נעשה לי אי אפשר. ישבתי ועיני נעוצות בסנדל הנוסך קסם. יעקבוס גלגל בידו השמנה את נעל בתו, כאילו בחן ובדק את טיב מלאכת הרצען. הוא הסתכל שעה בסוליה הדקה, אחרי כן הביט בעיון לתוך הנעל.

– שמח אני, קפיטן, כי מצאתיך פה.

עניתי על זה מתוך מין נהימה, בהתבונני אליו בסתר. אחרי כן הוספתי:

– לא תוסיף לראותני עוד מעתה.

הוא המשיך עוד עיונו בתוך הנעל, ועיניו לא גרע ממנה.

– האם חשבת שוב על עסק תפוחי-האדמה, אשר הצעתי לפניך באחד הימים?

– לא, לא חשבתי – עניתי קצרות. הוא הפסיק את תנועתי לקום ממקומי מתוך ניד חמור של מפַקֵד בידו האוחזת את הנעל החותכת גורלי. נשארתי יושב ומביט אליו – הלא יודע אתה, כי איני עוסק במסחר.

– עסוק תעסוק, קפיטן, עסוק תעסוק.

חשבתי דרכי. אם אעזוב עתה את הבית, לא אראה עוד לעולם את הנערה. ואנכי הרגשתי, כי עלי לראותה עוד פעם, לוּ רק לרגע אחד. זה היה הכרח, שאי אפשר לדון עליו, שאין לזלזל בו. לא, לא חפצתי ללכת מזה. רציתי לשהות ולטעום עוד פעם את הרגש המוזר והמדיח ההוא ואת התשוקה שאין לכנותה, זו שהורגלתי בה והביאה אותי – האחד מכל חברי – לפחד מפני הצורך לשוב ולעבור בים.

– מר יעקבוס – אמרתי אט – כלום סובר אתה באמת, כי אחרי הכל ובשים לב אל הענינים השונים – מכַוֵן אני לכל דבר, התבין? – ייטב לי, אם אעשה עסק עמך?

חכיתי שעה קלה. הוא הוסיף להביט אל הנעל, שאחז בה עתה בכַוְצו את קצה החרטום ואת העקב הגבוהה באגרופו הקשה.

– הכל יהי טוב ויפה – קרא בהביטו ישר בפני סוף סוף.

– בטוח אתה?

– ראה תראה, קפיטן, כי הכל יהי כשורה.

הוא הוציא מפיו את המימרא השגורה שלו בקולו הרגיל, היבש והשלו, ועמד בפני מבטי הקשה והבוחן, כמנמנם בלי אומר כל שהוא.

– הבה נעשה אפוא עסק – אמרתי בהחזירי שכמי אליו – רואה אני, כי עומד אתה על דעתך.

לא חפצתי בסקנדל גלוי, אך חשבתי, כי הנמוס כלפי חוץ עולה לפעמים במחיר רב. כללתי את יעקבוס ואת עצמי ואת כל יושבי האי בתוך התועבה המחפירה, כאילו כולנו היינו שותפים למעשה מגונה. וזכרון המראה על הים, השקוף והתכול, מראה פנינת האוקינוס במרחק ששים מיל, מראה הפלא הבהיר שאין לו דמות הגוף, כאילו נברא במאמרו של קוסם נאה וטהור, נהפך לדבר של אימה. ההיה זה המזל, אשר המראה הדמיוני והיקר הזה צפן לי בקרב לבו הקשה, חבוי בתוך דמותו, דמות חלומות וערפל? הזה היה מזלי?

– סובר אני – פתאום שב ליעקבוס כח הדבור, אחרי השתיקה המדומה שלא היתה אלא חשבון נבזה – כי יכול תוכל לקנות כשלשים טון. זה יהי, בערך, כל המטען, קפיטן.

–הכן הוא? המטען! אמנם נוח היה לי הדבר, אך אין לי די כסף לשם כך.

לא ראיתיו מעולם מלא כל כך התעוררות.

– לא?! – קרא בנגינה שנשמעה לי כעין איום זועם – חבל!

הוא שהה רגע, אחרי כן שאל בעקשנות וביַשרות מפליאה:

– כמה כסף יש בידך, קפיטן?

הגיעה השעה לי להביט ישר בפניו. אמרתי לו את הסכום שיש ברשותי. ראיתי כי מאוכזב האיש. הוא הרהר, מבטו החשבני פגע במבטי, ושעה הגונה עברה עד אשר הוציא מפיו בקול מלא מחשבה את רמז הבצע שלו.

– יכול אתה לקבל עוד כסף מאת הנאמנים שלך. הדבר לא יהי קשה לך, הקפיטן.

– לא, איני יכול – עניתי ברוגזה – אנכי קבלתי את משכרתי למפרע וחוץ מזה, חשבונות הספינה כבר נחתמו.

חמתי הלכה וגדלה. אמרתי:

– אגיד לך את האמת, לוּ גם יכלתי לעשות זאת, לא הייתי עושה.

אחרי כן פרקתי מעלי כל מוסרותי והוספתי:

– יעקבוס אתה קצת יותר מדי, מר יעקבוס.

הנעימה עצמה בקולי היתה די מעליבה, אך האיש נשאר שקט ורק נבוך מעט, עד אשר האיר משהו בלבו, אך האור שזרח בעיניו שלא מדעת כבה כרגע. בתוך יעקבוס בערבת מולדתו, אינם נוגעים לו הדברים שאמר עליו סַפָּן, אם גם מנודה הוא. ובתור תגר יכול היה לעמוד בפני כל דבור. כל מה שהצלתי מגמגומו היה הדבור העמום “הכל כשורה”, – שאין דבר שקר ביסודו יותר ממנו, לפי דעתי.

ואולם זכור זכרתי – ואף רגע לא שכחתי – כי עלי לראות את הנערה. אין בדעתי ללכת. יש עם לבי לשבת בבית הזה עד אשר אראה אותה עוד פעם.

– שמע נא – אמרתי לבסוף – אנכי אגיד לך מה אעשה. קנה אקנה מתפוחי האדמה הארורים כל כמה שיספיק לי הכסף, אך בתנאי שתלך תיכף ומיד אל הנמל לצוות, כי יטעינו את התפוחים בספינה קטנה וישלחו ישר אל האניה. קח עמך את הרשימה ושובר חתום. הנה לך המפתח על שולחני, תתנהו לבורנס, הוא ישלם לך.

הוא קם מעל כסאו טרם כליתי דברי, אך הוא סרב לקחת את המפתח. בורנס לא יעשה את הדבר. הוא אינו רוצה אף לבקש ממנו.

– אם כן – אמרתי בהביטי אליו בזלזול – אין עצה אחרת לך, מר יעקבוס, בלתי אם תחכה על ספון האניה, עד אשר אבוא לסלק לך.

– זה יהי טוב ויפה, קפיטן, אני אלך תיכף ומיד.

הוא היה כאובד עצות, מה לעשות בנעל הנערה, שאחז עוד באגרופו. לבסוף הביט אלי כשוטה ושם את הנעל על הכסא, אשר קם מעליו.

– ואתה, הקפיטן? היש עם לבך לבוא שמה גם אתה, רק לראות…

– אל תדאג לי. אנכי אדאג לעצמי.

הוא נשאר רגע נבוך, כאילו התאמץ להבין, ואחרי כן יצא מפיו בחשיבות: “ודאי, ודאי, קפיטן”, מתוך מחשבת פתאום. חזהו הגדול התרומם. ההיתה זו אנחה? כאשר יצא בחפזון בשל עסק תפוחי-האדמה, לא הוסיף עוד להביט לאחור אלי.

המתני עד אשר נדם קול צעדיו בחדר האוכל וחכיתי עוד שעה קלה, אחרי כן פניתי אל הדלת המרוחקה, הרימותי קולי לאורך המרפסת:

– עליסה!

איש לא ענה לי, דבר לא זע מאחורי הדלת. נתרוקן ביתו של יעקבוס, כדי שאהיה פה בן בית. לא קראתי עוד. הרגשתי אכזבה רבה. רוחי היה נדכה, נפשי עכורה. פניתי והלכתי שוב אל הגן, ישבתי ומרפקי על המסעד הנמוך וראשי נתון בין שתי ידי.

הערב אפף אותי. הצללים האריכו, העמיקו, התערבו יחדו והיו לברֵכה של דמדומים, שערוגות הפרחים להטו בתוכה כרֶמֶץ מאדים; זרמי ריח ניחוח הגיעו אלי, כאילו הדמדומים של חצי הכדור הזה אינם אלא אפלולית של היכל קודש והגן הוא מחתת קטורת ענקית, מונפה לפני מזבח הכוכבים. הגונים של הציצים העמיקו וזהרם אבד להם אחד אחרי אחד.

כאשר הסבותי ראשי לקול אִוְשָׁה קלה, הופיעה לפני הנערה, גבוהה וזקופה, והיא הלכה מתנודדת כצולעת, בתנועה מרחפת, וגופה הדומה לצל קרב וצנח על הכסא העמוק והנמוך. ואיני יודע, איך ואי מזה בא אלי הרגש, כי אחרת לבוא. עליה היה לבוא לקול קריאתי, עליה היה… זה היה, כאילו הזדמנות עליונה אבדה.

קמתי וישבתי סמוך לה, בקֵרוּב מקום נוכח הכורסה שלה. בקולה המרוגז פנתה אלי פתאום דרך זלזול:

– עדיין אתה פה?

הנמכתי קולי:

– סוף סוף יצאת.

– באתי לבקש את נעלי, בטרם ידליקו הנרות.

זה היה לחשה הקשה, המדיח, הכבוש, לא תקיף ביותר, אך הרטט הקל שלו לא הרעיד את נפשי הפעם. הכרתי רק את העגול של פניה, את צוארה החשוף, את הברק הארוך, הלבן של עיניה. היא היתה מסתורית למדי. ידיה נתונות על ידות הכסא. אך איה נעלם הרגש המסתורי והמסית, שהיה דומה לבושם של נעוריה הדומים לפרחים? אמרתי בנחת:

– מצאתי את נעלך פה.

היא לא הוציאה הגה ואנכי הוספתי:

– מוטב שתתני לי רגלך ואנכי אנעילך.

היא לא זעה. גחנתי ומששתי את רגלה תחת שולי גלימתה. היא לא השמיטה אותה ואנכי הנעלתיה את הנעל, רכסתיה ברצועה שעל גבה. זו היתה רגל שאין בה רוח חיים. הורדתיה בנחת על הקרקע.

– אילו פרפת את הרצועה, לא אבדה לך נעלך, מרת לא-איכפת – אמרתי בהתאמצי להיות מבודח בלי אמונה רבה. הרגשתי יותר מעין אֵבֶל על שאבדה לי האילוזיה של חשק עמום, על ההכרה שבאה אלי פתאום, כי עד עולם לא אמצא עוד בקרבתה את הרגש המוזר, חציו אסון וחציו עדן, אשר נתן לי ימים רבים את ריחו החריף, אשר הראה אותה לי בצורה טרגית, מבטיחה הרבה, ראויה לרחמים רבים ומדיחה. כל זה גז.

– אביך הרים את הנעל – אמרתי, בחשבי כי כדאי לספר לה עובדה זו.

– איני מפחדת מפני אבא, כשהוא לבדו – הודיעה מתוך בוז.

– הה! את מפחדת רק בהתחברו אל אנשי סודו בני הבליעל, אל הנכרים, אל ארחי-פרחי מאירופה, כמו שאומרת דודתך או אֵם דודתך – אנשים כמוני, למשל – ומהם את…

– מפניך איני מפחדת – פלטה.

– זהו משום שאין את יודעת, כי עתה עושה אני עסק עם אביך. כן, אנכי עושה באמת בדיוק מה שהוא דורש ממני. לא שמרתי הבטחתי לך. הרי אני אדם ממין זה. ועתה – האם אינך מפחדת? אם את מאמינה לדברי האשה הזקנה הנעימה, החביבה והנאה, עליך לפחד.

בדברים רכים שלא צפיתי להם הוציאה אומר:

– לא. איני מפחדת. –היא פקפקה… – לא עתה.

– אכן, אין לך לפחד. לא אשוב לראותך בטרם אפליג בים.

קמתי ועמדתי סמוך לכסאה.

– אולם לעתים קרובות אהגה בך, היושבת בגן העתיק הזה. העוברת שם תחת האילנות, המטיילת בין ערוגות הפרחים הנהדרים האלה. אכן אוהבת אַת את הגן הזה….

– איני אוהבת כלום.

בקולה הזועף שמעתי הד קלוש של אותו הקול הטרַגי והמלא רוגז, שהיה בעיני מדיח כל כך. אולם הפעם לא נגע עד נפשי ורק נתן פתאום בלבי הכרה עגומה, כי הכל ריק תחת השמים.

– היי שלום, עליסה – אמרתי.

היא לא ענתה דבר, היא לא זזה. רק לקחת את ידה, לתת לה שלום וללכת מעמה נראה לי אי-אפשר, על כל פנים, לא נאה. גחנתי אליה בלי חפזון ודבקתי שפתי אל חלקת מצחה. זה היה הרגע שראיתי ברור מתוך מין אימה, כי נפרד אני פרוד גמור מעם הבריה העלובה הזאת. ובהיותי שקוע בתוך הרהור נורא זה הרגשתי מגע קל של זרועותיה שצנחו באין אונים על צוארי וקבלתי נשיקה חטופה, טרופה, סחופה, שפסחה על שפתותי. לא! היא לא פחדה מפני; אך לבי לא היה עוד אליה. זרועותיה חמקו וירדו מעל צוארי אט, היא לא השמיעה הגה, הכורסה העמוקה הקלועה חרקה חריקה קלה; רק רגש של כבוד לעצמי מנעני מברוח בחפזון מפני הסוד שנגלה לי להַוָתִי.

עברתי את חדר האוכל אט. הרהרתי: היא מקשיבה לקול צעדי; אין בידה לעצרני; היא תשמע בפתחי ובסגרי את הדלת, סגרתי את הדלת אחרי בחשאי, כאילו הייתי גנב המתחמק עם הרכוש שקנה בדרך עבירה. בשעה זו שיצאתי בגנבה והרגשתי את המגע האחרון של הרגש בבית הזה, בחשבי על הנערה אשר עזבתי יושבת שם בחשכה עם שערתיה הכבדות ועיניה הריקות, השחורות כשחור הלילה, המביטות לתוך הגן המוקף, שותקת, חמה, וממנה נודף ריח הפרחים הכלואים, אשר כמוה אבדו לראות ולהסתכל בעולם קבור בתוך חשכה.

הרחובות הצרים, המוארים באור כהה כרחובות כפר, הנהירים לי בדרכי אל הנמל, היו שקטים עד מאד. חשתי בלבי, כי יותר שאדם מרהיב עוז יותר הוא מבין, עד כמה הכל בחיינו שפל, קצר ימים וריק; כי בבקשנו את הטמיר בתוך רגשותינו אנו מגלים, עד כמה בינוניות הן שאיפותינו ועד כמה הן כלות מהרה! השַיָט של יעקבוס חכה לי על גבי המעלות ופרצופו הביע זריזות שלא כדרכו. הוא הוביל אותי לצד האניה, אך לא נתן לי את ברכתו השגורה: “ליל מנחה, אדון!” ותחת להדוף את סירתו תיכף, נשאר עומד ליד הסולם.

רחוק הייתי מעסקי מסחר ת"ק פרסה, בשעה שבתוך אפלת הסִפוּן התפרץ אלי מר בורנס והוא מגמגם מתוך זעזוע נפש, הוא פסע על הספון פזור נפש כמה שעות והמתין לבואי. עם שקיעת החמה באה ספינה קטנה טענה תפוחי אדמה אל האניה, וזה התגר בריא הבשר יושב על גבי ערימת השקים. הנה הוא יושב כמסומר בלי תנועה בתא. מה פרוש כל זה? ודאי לא עשיתי…

– כן, מר בורנס, עשיתי – הפסקתיו קצרות. הוא התחיל עושה העויות של יאוש, אך אנכי שמתי קץ להן, בתתי לו את המפתח של מגרתי ובפקדי עליו בקול, שלא נתן מקום לערעורים, לרדת תיכף למטה ולשלם למר יעקבוס לפי החשבון ולשלח אותו מן האניה החוצה.

– איני רוצה לראות פניו – הודעתי גלוי, בטפסי על הסולם. חשתי עיפות רבה. בצנחי על המושב ליד הצוהַר, השקעתי עצמי בהתבוננות אל האורוות מסביב לנמל ואל הגושים השחורים של ההרים מצד דרום של הנמל. לא שמעתי בעזוב יעקבוס את האניה עם הטבין-והתקילין בכיסו. לא שמעתי מאומה, עד אשר בא, כעבור זמן רב אחרי כן, מר בורנס, שלא יכול להתאפק עוד והתפרץ אלי בדברי מוסרו המבדחים על חולשתי ומורך לבי.

– אמנם יש די מקום במרתפי הספינה. אך הלא ודאי ירקבו שם למטה. אכן! מימי לא שמעתי.. שבעה עשר טון! סובר אני, כי מחר בבוקר עלי קודם כל לסדר את הצבור הזה.

– עשה תעשה זאת, אם לא שדעתך להשליכם המימה. אך ספק הוא, אם תעשה כן. לא על רכושי אני חס, אלא אסור להשליך אשפה בנמל, הרי יודע אתה.

– דבור נאמן אחד יצא מפיך, סיר, במשך כמה ימים – אַשְׁפָּה היא. זה השם היאה לו. קרוב לשמונים לירות זהב אבד בעסק הזה; כמו במטאטא נקו את המגרה, אדון. העבודה, שאיני מבין כלום.

מאחר שאי אפשר היה לי להפיץ אור נאמן על מעשה המסחר הזה, עזבתי את סגני לנפשו עם תוכחתו ועם הרושם שלו, כי שוטה אני שאין לו תקנה. ביום השני לא עליתי על החוף. ראשית, לא היה בידי כסף ללכת אל החוף – מאום לא היה בידי, אף כדי לקנות סיגרה, אך לא זה הנמוק האחד. במשך שעות מעטות נמאסה עלי פנינת האוקינוס, ולא חפצתי להפגש עם מי שהוא. שמי חולל, ידעתי, כי הייתי נושא לשיחות, לשנינות ולדבות.

ממחרת בבוקר עם עלות השמש, בשעה שנעתקו עבותות העוגן והחבלים משכו אותנו מבין מצוֹפֵי העוגן, ראיתי את יעקבוס עומד בסירתו. הכושי נהל את הסירה בכבדות; תבות רבות של מזון בשביל האניות היו חבושות בעֵרֶב הסירה. אבי עליסה עשה את סִבוב הבוקר. מראהו היה שָלֵו וחביב. הוא הרים ידו והשמיע משהו מתוך חביבות רבה. אך קולו היה מין זה שאין לו עסק עם המרחק; כל מה שקלטה אזני קלושות, או רק דרך השערה, היו המלים “בעוד זמן” והדבור “הכל כשורה”. את הדבור האחרון שמעתי ודאי, ברי לי. בהרימי ידי ברשלנות לשם תשובה, הסבותי פני. ידידות זו הרעימה אותי. האם לא סלקתי כל החשבון עם האיש הזה על ידי קנית תפוחי-האדמה ההם?

ויען כי זה הוא רק ספור מאורע בנמל אין כונתי לספר את קורות נסיעתנו. שמחתי מאד על נסיעתי בים, אך לא זו השמחה של ימים שעברו. לפָנים לא היו לי זכרונות שלקחתים עמי. אף אני נתברכתי בכח השכחה המצויה אצל ספנים, זו השכחה הטבעית שאין להתגבר עליה, הדומה לתמימות על שהיה מפריעה בעד חשבון הנפש. אולם היום נשאתי בלבי זכרון הנערה. במשך הימים הראשונים הייתי שואל וחוקר את נפשי, מה טיבם של מעשים אלו ורגשות אלו הקשורים בנערה ההיא ובהנהגתי.

ועלי להגיד, כי המהומה המטרידה, שהקים מר בורנס מסביב לתפוחי-האדמה הללו לא היתה עשויה להשכיחני את חלקי בעסק הזה. הוא ראה את הדבר כעסק מסחרי פשוט ממין העסקים הרעים, וחבתו הרבה אלי – אם זו היתה חבה ולא קפדנות, כמו שהעירותי זה כבר – הביאה אותו לידי שקידה להמעיט את הפסדי עד כמה שאפשר. הה, כן! הוא השגיח על התפוחים בשבע עינים, כמו שאומרים.

תמיד היו מטפלים בהם, תמיד היו שומרי הספון מעלים אותם, פורשים, בוררים ושוב מורידים. קנִיָתי וכל הזכרונות הרחוקים הקשורים בה, אשר הגה לבי ואשר ראו עיני – הגן עם הפרחים ועם הריחות, הנערה עם זלזולה המקניט ובדידותה הטרגית, בדידות של מנודה חסר תקוה – היו תמיד מתנודדים לנגד עיני במרחק אלפי מיל על פני הים. וכאילו שחוק עשה לי השטן, אירוניה דקה, היה ריח רע מלוה את הזכרונות. תמרות אֵד של תפוחי-אדמה מרקיבים עלו באפי אל ירכתי האניה והם התערבו עם מחשבותי, עם מזונותי, הרעילו גם את חלומותי. הם יצרו אויר של רקבון באניה.

הזהרתי במר בורנס מפני שקידתו המרובה יותר מדי, נוח היה לי להניחם שם תחת הסִפון שיאבדו ויכלו.

הדבר הזה אולי היה בו מן הסכנה. האדים הרעים היו יכולים לקלקל בריחם את מטען הסוכר. הם היו, כנראה, חזקים כל כך, עד כדי להשחית גם מחיצות ברזל. נוסף על זה ראה מר בורנס את הדבר כענין פרטי. הוא אמר לי, כי יודע הוא יפה לטפל במטען של תפוחי-אדמה בים – לפי דבריו. היה בימי נערותו משרת בעסק זה. הוא נתכון להמעיט הפסדי עד כמה שאפשר. בין חבתו היתרה אלי – ודאי שזו היתה חבה יתרה – ובין עסקנותו הבל לא הרהבתי עוז לצוות עליו, כי ישליך המימה את הסחורה שקניתי. חושב אני, כי היה מסרב, פשוט, למלא פקודתי כחוק. היה נוצר מצב מגוחך שלא היה כמוהו ולא ראיתי את עצמי מוכשר לטפל בו.

ברכתי את הרוחות והסערות שבאו, דבר שלא עשה כמוהו מעולם שום עובר ים. כאשר הובלתי סוף סוף את האניה, כדי לאסוף לתוכה סַפָּן בקצה הנמל פיליפ הֵידס, לא נפתחו המרתפים במשך שבעה ימים ויותר, ואנכי יכלתי להאמין, כי באניתי לא נמצא מעולם דבר ששמו תפוח-אדמה.

היה יום סגריר נורא, יום סער, רוחות חזקים ומטר סוחף; הספן, אדם מבודח, הביט אל האניה ופטפט עמי, והמים טפטפו וירדו מראשו ועד רגליו; ויותר שחזקו צליפות הגשם הסוחף נדמה היה, כי הספן שמח יותר בעצמו ובכל אשר מסביב לו. הא שפשף זו בזו את ידיו הרטובות מתוך נחת רוח, בעוד אשר אנכי, שראיתי את הדבר זה כמה ימים ולילות, חשבתי כי מזג אויר זה אינו נוח לבריות שאינן שוכנות במים.

– כנראה, יש לך תענוג שנרטבת, ספן – העירותי.

קרקע קטן היה לו מסביב לביתו בפַרְוַר העיר והוא הרהר כעת על גנו. לשֵמַע המלה גן שלא שמעתי ולא השמעתי זה כמה ימים, הופיע בדמיוני חזון צבעים נהדר, ריחות נעימים, תואר נערה יושבת מקופלה על כסא. כן, זה היה רגש ברור, שהתפרץ לתוך המנוחה שמצאתי בטרדות שהיו מוטלות עלי במשך שבעת ימי הרוחות שיש בהם סכנה. הספן באר לי, כי המושבה סבלה מחורב שאין דומה לו. זו היתה טיפת מים הגונה ראשונה, שקבלו אחרי שבעה חדשים. הצמחים בעלי השרשים כבר כלו. וברצותי להית מסיח כלאחר יד ומתוך ענין, שאל אותי הספן, אולי יש לי מעט תפוחי-אדמה מיותרים.

תפוחי-אדמה! קרוב הייתי לשכוח אותם. כרגע ראיתי את עצמי שקוע עד צואר בתוך הרקבון. מר בורנס קרץ אלי בעיניו מאחורי גבו של הספן.

לאחרונה קבל ממני טון ושלם לי עשר לירות במחירם. זה היה פי שנים מן המחיר ששלמתי ליעקבוס,. רוח של בֶצַע התעורר בקרבי. בלילה ההוא, בנמל, לפני עלותי על מטתי, בא אל ספינתי הממונה על המכס. בשעה שפקידיו הניחו חותמות על חדרי המטען, הטה אותי האופיצר הצדה ולחש לי:

– שמע, הקפיטן, אולי יש לך למכור מעט תפוחי-אדמה?

ברור, שיש בארץ רעב של תפוחי-אדמה. הואלתי למכור לו טון בשתים-עשרה לירות, והוא הלך לו מלא שמחה. בלילה ההוא חלמתי על ערֵמָה של זהב בצורת קבר. שבו קבורה נערה, והקיצותי מתוך אהבת בצע. בבואי אל משרדו של סרסור האניה שלי, אחרי אשר נגמרו העסקים הרגילים, הסיע האיש את משקפיו על מצחו ואמר אלי:

– סבורני, הקפיטן, כי בבואך מפנינת האוקינוס יש לך מעט תפוחי-אדמה למכור.

עניתי כלאחר יד:

– הה, כן, יש בידי להאציל לך טון. חמש עשרה לירות.

הוא קרא: “שמע נא!” – אך אחרי אשר התבונן אל פני רגע קבל את תנאִי מתוך עֲוָיָה קלה. נראה, כי האנשים האלה אינם יכולים להתקיים בלי תפוחי-אדמה. אני יכול. איני רוצה לראות תפוח-אדמה כל הימים אשר אני חי; אך יצר הרע של ממון תקף עלי. אי זה הדרך נתפשטה השמועה בעיר, – איני יודע, אך בשובי אל האניה בשעה מאוחרת, מצאתי חבורה קטנה של אנשים מטפוסם של תגרי השוק עומדים באמצע האניה, בעוד אשר מר בורנס מתהלך אנה ואנה על פני הספון ומביט עליהם בעיני מנצח. הם באו לקנות תפוחי-אדמה.

– הטפשים הללו מחכים פה בשמש זה כמה שעות – לחש לי בורנס מתוך התעוררות – הם שתו את כל המים לצמאונם. אל נא תמכור את סחורתך חנם, אדוני, רך-לב אתה מאד.

בחרתי לי איש בעל רגלים עבות ועוד אחד בעל תְבַלול בעינו, כדי לשאת לתת עמהם, פשוט, מפני שאלה אפשר היה להבדיל מן השאר.

– האם יש הכסף עמכם? - שאלתי בטרם לקחתי אותם לתוך התא.

– יש, אדוני – ענו בקול אחד, בטפחם על כיסיהם.

תוקף מראיהם מצא חן בעיני. שעה רבה לפני רדת היום נמכרו כל תפוחי-האדמה במחיר פי שלשה ממה ששלמתי. מר בורנס, מלא שמחה וחדוה, החזיק טובה לעצמו על דאגתו לסחורתי, אך רמז לי, כי יכול יכולתי לקבל ריוח הרבה יותר.

בלילה ההוא נדדה שנתי. הרהרתי ביעקבוס למקוטעין, בהפסקות של חלומות על אנשים מנודים הגוועים באי שמם העטוף פרחים. עבר עלי לילה לא נעים עד מאד. בבוקר, בהיותי עיף ויגע, ישבתי וכתבתי מכתב ארוך אל בעלי אניתי והצעתי לפניהם תכנית ברורה ומפורטה על מסע האניה במזרח במימי סין לשתי השנים הקרובות. בליתי את היום בעבודה זו ולאחר שנגמרה שקטה נפשי מעט.

תשובתם באה בזמנה. הם הופתעו מאד על ידי הצעתי; אך בשים אל לב, כי למרות המכשול הרע בענין השקים (והם מקוים כי להבא אדע להסיר אותו) הגיע ריוח הגון מן הנסיעה הזאת, הם חושבים אפוא, כי טוב להשאיר את הספינה בעסק הסוכר – לכל הפחות, לזמן הזה.

הפכתי את הדף וקראתי עוד:

“הגיענו מכתב מאת ידידנו מר יעקבוס. נעים לנו לראות, כי הצלחת במשא ומתן עמו; כי הנה מלבד עזרתו בעסק ביש של השקים, הוא כותב אלינו, שאם תהיה זריז ויעלה בידך להביא את הספינה עם ראשית הסיזון, יוכל להעניק לנו מטען יפה. אין לנו שום ספק, כי עשה תעשה כל מה שבידך”… וכו‘… וכו’.

הפלתי את המכתב וישבתי שעה ארוכה בלי זוז. אחרי כן כתבתי תשובתי (זו היתה קצרה) והלכתי בעצמי אל החוף לשלחה על ידי הדואר. אך עברתי על פני תבת דואר אחת, שניה, והמכתב עודנו בכיסי – מול לבי. רחוב קוֹלינס בארבע שעות אחרי הצהרים אינו מדבר שממה, ואולם מימי לא ראיתי את עצמי מובדל מיתר בני האדם כמו ביום ההוא שטילתי על פני המרצפת ליד המון אדם רב ונלחמתי מתוך יאוש עם מחשבותי ועם רגשותי שכבר נוצחו.

בא רגע, שעקשנותו הנוראה של יעקבוס, זה האיש שהוא בעל תאוה אחת ומחשבה אחת, נראתה בעיני כמעשה גבורה. הוא לא וִתֵר עלי, הוא חזר והלך אל אחיו השנוא. ואחרי כן נראה בעיני שנוא הוא עצמו. האם עשה זאת למען עצמו או למען בתו העלובה? ועם השערה אחרונה זו הרעיד את נפשי זכר הנשיקה אשר החטיאה את שפתותי; כי אם ראה מה שראה, או שִעֵר משהו, אין הוא יודע מאומה על זה. אם לא שהנערה עצמה ספרה לו. איככה אוכל לשוב שמה ללַבות את הניצוץ הפַטַלי הזה בנשימתי הקרה? לא, לא, הנשיקה הבלתי צפויה ההיא יש לשלם בשכרה מחירה המלא.

ליד תבת-הדואר הראשונה עמדתי, ובשימי ידי לתוך כיס חזי, לקחתי משם את המכתב – זה היה כאילו עקרתי משם את לבי – והורדתיו דרך הסדק. אחרי כן הלכתי ישר אל ספון אניתי.

נחשתי לדעת מה יהיו חלומותי הלילה; אך הסוף היה, כי נדדה שנתי כליל. בשעת סעודת הבוקר ספרתי למר בורנס, כי הגשתי כתב פטורין ממשמרתי.

הוא הפיל מידו את סכינו ומזלגו והביט אלי בחֵמה.

– אכן, אדוני! ואנכי חשבתי, כי אהבת את הספינה.

– אמנם אהבתי, בורנס – עניתי – אך עובדה היא, כי הים ההוֹדי וכל אשר בו אבד קסמו בעיני. אני שב לביתי, בתור נוסע, דרך תעלת סואץ.

– כל אשר בו, – חזר סגני על דברי מתוך רוגזה – מימי לא שמעתי אדם מדבר כדברים האלה. ואת האמת אגיד לך, אדוני, כי כל הימים אשר היינו יחדו לא ירדתי לסוף דעתך. מה יש באוקינוס אחד מה שאין בשני? קסם, אמרת!

הוא היה באמת מסור לי, אני מאמין. אבל מה עלץ, כאשר אמרתי לו, כי הצעתי אותו לממלא מקומי.

– על כל פנים – העיר – יאמרו מה שיאמרו הבריות, וזה יעקבוס האיש גרם לך טובה. עלי להודות, כי העסק הזה בתפוחי-האדמה הביא לך רֶוח רב. ודאי, אילו היה לך…

– כן, מר בורנס – הפסקתיו – יש להגיד, כי המזל שחק לי.

ואולם לא יכלתי לספר לו, כי עוזב אני את האניה על אשר למדתי את האהבה. וכאשר ישבתי קְשֵה-רוח עם פרידה זו, בראותי את כל תקוותי נהרסות, את עתידי הצנוע עומד בסכנה – כי המשרה הזאת באניה היתה דומה לפסיעה ראשונה לעליה בשביל איש צעיר – חדל בורנס בפעם הראשונה ממנהגו למתוח בקורת.

– מנה יפה של מזל! – קרא. –

לג’ון גולסוורתי

"שמים כה עכורים אינם

מתבהרים אלא בסערה."

שקספיר

אמר המחבר

נוסטרומו הוא הרומן שהצריך חרדת־מחשבה יותר מכל הרומנים הארוכים השייכים לתקופה שלאחר פירסום כרך הסיפורים הקצרים טייפון.

אין כוונתי לומר שהבחנתי אז באיזה שינוי ממשמש־ובא בהלך־נפשי וביחסי למשׂימות של חיי כסופר. ואולי לא חל שינוי מעולם, חוץ מאשר באותו דבר מסתורי וחיצוני שאין לו כל שייכות לתיאוריות של האמנות; שינוי דקיק בטיב ההשראה; תופעה שאין להחזיקני אחראי לה בשום־פנים. אולם הדבר שבכל־זאת הסב לי קצת דאגה היה זה שלאחר שסיימתי את הסיפור האחרון בכּרך טייפון נראה היה שאין עוד דבר בעולם לכתוב עליו.

מצב הרוח הזה, המוזר כל־כך בשליליותו אך המטריד, נמשך זמן־מה; ואחר־כך, כמו ברבים מסיפורי הארוכים יותר, נרמז לי הרמז הראשון לנוסטרומו בצורת אניקדוטה של מה־בכך הנטולה כל פרטים בעלי־ערך.

לאמיתו של דבר הרי ב־1875 או 1876, בהיותי צעיר מאד לימים – באיי־הודו־המערבית, או בעצם במפרץ־מקסיקו, שכן מגעי עם היבשה היו קצרים, מעטים וחולפים – שמעתי מעשה באיזה אדם שכביכול גנב בעצמו רפסודה עמוסה כסף, אי־שם על חוף היבשת בעת מהומותיה של מהפכה.

לכאורה היה בזה משום מעשה־רב. אבל לא שמעתי כל פרטים, ולפי שלא היה לי ענין מיוחד בפשע באשר הוא לא הייתי צפוי לשַׁמר פשע זה בזכרוני. ואני שכחתיו עד שלאחר עשרים־ושש או עשרים־ושבע שנים נתקלתי במעשה זה עצמו בספר ממורטט שמצאתי סמוך לחנות של ספרים משומשים. היתה זו פרשת־חיים של ימאי אמריקאי שאותה כתב הוא עצמו בסיועו של עתונאי. במהלך נדודיו עבד אותו מלח אמריקאי חדשים אחדים בסכוּנר אחד, שקברניטו ובעליו היה הגנב שעליו שמעתי בצעירותי. לא היה לי ספק בכך שכן בדוחק יכלו שני מעללים מן הסוג המיוחד ההוא להתרחש באותה פינת־עולם ולהיות קשורים שניהם במהפכה דרום־אמריקאית.

הברנש אכן השכיל לגנוב רפסודה טעונה כסף, וזאת, כמדומה, רק מפני שזכה לאמון ללא סייג מצד מעבידיו, שוודאי היו שופטים רעים במיוחד של אופי האדם. בסיפורו של המלח הריהו מתואר כנבל גמור, רמאי קטן, מטופַּש בפראותו, נכא־רוח, נקלה בחזוּתו, ובכללו של דבר בלתי־ראוי לגדוּלה שכּפתה עליו ההזדמנות הזאת. המעניין היה שהתפאר בכך בגלוי.

הוא היה אומר: “אנשים חושבים שאני עושה הרבה כסף בסכוּנר הזה שלי. אבל זה אינו ולא־כלום. אין זה חשוב בעיני. כפעם־בפעם אני מסתלק לי בשקט ונוטל מטיל של כסף. אני צריך להתעשר לאט־לאט – מבין אתה.”

היתה עוד נקודה אחת מוזרה באותו איש. פעם אחת, תוך כדי מריבה כלשהי, איים עליו המלח: “מה ימנע אותי מלמסור בחוף מה שסיפרת לי על הכסף ההוא?”

הבריון הציני לא נחרד אף כהוא־זה. למעשה, צחק. “שוטה שכמוך, אם תעז לדבר כך בחוף על אודותי יתקעו סכין בגבּך. כל גבר, אשה וילד בנמל ההוא ידיד הוא לי. ומי יוכיח שהרפסודה לא טבעה? אני לא הראיתי לך היכן הכסף טמון. לא כך? ובכן, אינך יודע מאומה. ומה אם שיקרתי? הה?”

בסופו של דבר, כיון שנמאסה עליו השפלות הקטנונית של אותו גנב קשוח, ערק המלח מן הסכוּנר. המעשה כולו תופס כשלושה עמודים באוטוביוגרפיה שלו. שום דבר בעל־חשיבות; אבל עם שעיינתי בהם בא האישור המוזר למלים המעטות ששמעתי באקראי בשחר־נעורי והעיר את הזכרונות מאותה תקופה רחוקה שבה היה הכל כה רענן, כה מפתיע, כה נועז, כה מעניין; כברות חופי־נכר תחת שמי־כוכב, צללי הרים באור־השמש, תאוותיהם של גברים בבין־השמשות, דברי־רכיל שנשכחו למחצה, פרצופים שניטשטשו… אולי, אולי, עדיין יש בעולם משהו שאפשר לכתוב עליו. עם זאת לא ראיתי בתחילה שום דבר בסיפור כשלעצמו. נבל אחד גונב צרור גדול של מצרך רב־ערך – כך אנשים אומרים. אמת הוא הדבר או שאינו אמת; ועל־כל־פנים אין לו ערך כשלעצמו. לבּי לא נמשך לבדות תיאור מפורט של מעשה־השוד, כי הואיל וכשרונותי אינם מכוּונים לכך – סבור הייתי שייצא שכרי בהפסדי. רק כאשר עלה על דעתי שגונב האוצר אינו צריך להיות פושע מוּעד דווקה, שאולי היה אפילו אדם בעל־אופי, איש שמילא תפקיד, ואולי קרבן היה בתהפוכותיה של מהפכה, רק אז מצאתי כי קם לפני חזון ראשון של ארץ־דמדומים שסופה להיעשות פלך סוּלאקוֹ, שהסיירה שלה הגבוהה ואפופת־הצל והקאמפּוֹ¹ שלה הערפילי עדים אילמים למאורעות הנובעים מיצרי־לבבם של אנשים קצרי־ראות בטוב וברע.

למען האמת, אלה הם מקורותיו המעורפלים של נוסטרומו – הספר. מאותו רגע, אני מניח, נגזר עליו להיוָלד. אולם אפילו אז היססתי, כאילו חוש השמירה־העצמית התרה בי שלא אפליג למסע רחוק ומיגע אל ארץ מלאה תככים ומהפכות. אבל הכרח היה לעשות את הדבר.

העשיה נמשכה רוב ימיהן של השנים 1904־1903, אגב הפסקות מרובות של היסוס מחודש, שמא אֶתעה ואוֹבד במרחבים המתעצמים־והולכים הנפרשׂים לפני בעודי מעמיק והולך בהכרת הארץ. לעתים קרובות הרי גם, כאשר הגעתי למבוי סתום מרוב מחשבה על ענייניה הסבוכים של הרפובליקה, הייתי צורר את צרורי, על דרך ההשאלה, ממהר לברוח מסולאקו כדי להחליף אוויר, וכותב כמה עמודים של ראי הים. אך בכללו של דבר, כמו שכבר אמרתי, נמשכה ישיבתי ביבּשת אמריקה הלאטינית, המפורסמת בהכנסת־האורחים שלה, שנתיים לערך. בשובי מצאתי (אם לנקוט סגנון דומה לזה של הקפיטן גוּליבר) והנה בני־משפחתי בריאים ושלמים, אשתי שמחה בכל לב לשמוע כי תמה כל המהומה, ובני הקטן גדל במידה ניכרת בתקופת היעדרי.

המקור העיקרי שלי לקורות קוֹסטאגוּאָנה הוא, כמובן, ידידי הנערץ, המנוח דון חוֹסֶה אווליאנוֹס, ציר לחצרות אנגליה וספרד וכו' וכו', בחיבורו הנמלץ וחסר־הפניות “קורות חמישים שנה של שלטון־עושק”. חיבור זה לא ראה אור מעולם – והקורא יגלה מדוע – ולמעשה הריני האיש היחיד בעולם שתכנו מצוי ברשותו. קניתי לי בקיאוּת בתוכן הזה בשעות לא מעטות של עיון רציני. ואני מקווה שיוּתן אמון בדייקנותי. כדי למלא את תפקידי בכבוד, ולהפגת חששותיהם של קוראים־לעתיד, מבקש אני להטעים כי הרמזים ההיסטוריים המעטים אינם מובאים על מנת להציג לראוה את למדנוּתי היחידה־במינה. אלא כל אחד מהם קשור קשר הדוק למעשים שהיו; והם שופכים אור על טיבם של המאורעות השוטפים או משפיעים במישרים על גורל האנשים שבהם אני מדבר.

אשר לפרשיות־החיים שלהם עצמם הרי ניסיתי להעלותם על הנייר – אצילים ופשוטי־עם, גברים ונשים, לאטינים ואנגלו־סקסים, ליסטים ופוליטיקאים – ביד צוננת ככל שאפשר היה הדבר בלהטם ובשאונם של רגשותי המסוכסכים. ואחרי הכל, הרי זו גם פרשת המאבקים שלהם. הקורא הוא שצריך לשפוט עד כמה הם ראויים להתעניינות במעשיהם ובזממי־לבּותיהם הכמוסים, כפי שנתגלו באֶכף צרכיו המרים של הזמן. מודה אני כי לגבי אותו זמן הוא הזמן של קשרי־ידידות מוצקים וגילויים בלתי־נשכחים של הכנסת־אורחים. ובהכרת־טובה עלי להזכיר כאן את מרת גולד, “הגברת הראשונה של סוּלאקוֹ”, שבבטחון רשאים אנו להניחה למסירוּתו החשאית של ד"ר מוֹניגם, ואת צ’ארלס גוּלד, “היוצר־האידיאליסט” של “אינטרסים חמריים” שאותו עלינו להניח למִכרה שלו – שאין מנוס ממנו בעולם הזה.

על אודות נוסטרומו, השני בשני האנשים המנוגדים מבחינה גזעית וחברתית. שנשבּו שניהם לכסף של מכרה סן־תומֶה, רואה אני לי לחובה לומר עוד משהו.

לא היססתי לעשות את הדמות המרכזית ההיא איטלקי. קודם־כל, הדבר מתקבל בהחלט על הדעת: בעת ההיא היו איטלקים נוהרים אל הפלך האוקסידנטאלי, כפי שיראה כל מי שימשיך בקריאה; ושנית, לא היה אדם שיכול היה להתיצב היטב כל־כך לצדו של ג’ורג’וֹ ויוֹלָה, הגאריבּאלדינו, האידיאליסט של המהפכות ההומניטריות, הישנות. כשאני לעצמי זקוק הייתי שם לאיש־העם שיהיה חפשי ככל האפשר ממוסכּמות־המעמד שלו ומכל דרכי־המחשבה המקובלות. אין בזה משום ריטון כנגד המוסכמות. טעמַי לא מוסריים היו אלא אמנותיים. אילו היה האיש אנגלו־סקסי כי אז ניסה להיכנס לעסקי הפוליטיקה המקומיים. אבל נוסטרומו אינו שואף להיות מנהיג באיזה משחק אישי. הוא אינו רוצה להתרומם מעל להמון־העם. די לו בכך שיחוש עצמו כוח – בתוך העם.

אבל בעיקרו של דבר נוסטרומו הוא מה שהוא מפני שאת ההשראה בשבילו קיבלתי בימי שחרותי ממַלח ים־תיכוני. אנשים שקראו אי־אלה דפים משלי יעמדו על כוונתי מיד כשאני אומר שדוֹמיניק, הפאדרוֹנֶה של טרימוֹלינוֹ, עשוי היה במסיבות נתונות להיות איזה נוסטרומו. על־כל־פנים ודאי היה דומיניק מפליא להבין את האיש הצעיר ממנו – אם גם מתוך בוז. הוא ואני שקועים היינו יחד בהרפתקה מופרכת למדי, אבל מידת המופרך שבה אינה מעלה ואינה מורידה. בקורת־רוח אמיתית הריני חושב שבעודי צעיר מאד לימים ודאי היה בי, אחרי הכל, איזה דבר שיכול היה לזכּותני בנאמנוּתו המרירה־למחצה של אותו אדם, במסירוּתו האירונית־למחצה. רבים מנאומיו של נוסטרומו שמעתי לראשונה בקולו של דוֹמיניק. בעוד ידו על מוט־ההגה ועיניו חסרות־הפחד בולשות את האופק מתחת לבּרדס הנזירי המאהיל על פניו, משמיע היה את דברי־ההקדמה הרגילים של חכמתו חסרת הרחמים: "Vous autres gentiihommes " בנעימה עוקצנית שעדיין לא מָשה מאָזנַי. דומה לנוסטרומו! “אוֹמְבְּרֶס פינוֹס² שכמותכם!” דומה מאד לנוסטרומו. אבל בדומיניק הקורסיקאי קיננה גאוות־יחשׂ מסוימת שנוסטרומו פטור ממנה; שכּן שלשלת־היוּחסים של נוסטרומו ודאי היתה עתיקה עוד יותר. הרי זה איש שמאחריו כובד משקלם של דורות אין־מספר ואין לו ייחוס להתפאר בו… כמוהו כעם.

באחיזתו האיתנה בארץ שאותה הוא יורש, בפזרנותו ובנדיבוּת־לבו, ברוחב־היד שהוא נוהג בתשורותיו, ביוהרתו הגברית, בתחושה העמומה של גדולתו, ובמסירותו הנאמנה לאיזה דבר שדחפיו באים מתוך ייאוש ומלאחר־ייאוש, הריהו איש־העם – כוחו שלו חסר־הקנאה, שאין לו חפץ בהנהגה אך הוא שולט מבּפנים. כעבור שנים, משהזקין בתורת הקפיטן פידאנסה המפורסם, שאינטרס יש לו בארץ, הסובב בענייניו המרובים ברחובות המתוקנים של סוּלאקו, כשהוא מלווה מבטים של יראת־כבוד, מבקר אצל האלמנה של הקארגאדוֹר³, המבקר באסיפה של לשכַּת הבונים החפשים, מקשיב בשתיקה אטומה לנאומים אנארכיסטיים באסיפה, התומך עטוף־הסוד בפעילות המהפכנית החדשה, החבר פידאנסה העשיר, המקובל על הבריות, שידיעת חורבנו המוסרי גנוזה בסתר לבּו, הרי ביסודו נשאר איש־העם. ביחסו לחיים, אהבה ובוז המשמשים בערבוביה, ובהכרתו המביכה שבגדו בו, שימות בלי דעת מה הדבר או מי האיש אשר בגד בו, עדיין הוא שייך לעם, גדול־העם שאין ספק בגדולתו – שפרשת־קורות פרטית לו משלו.

רוצה הייתי לעמוד על עוד דמות אחת של אותם זמנים מסעירים: וזוהי אנטוניה אווליאנוֹס – “אנטוניה היפה”. לא הייתי מעז לקבוע אם היא גילגול אפשרי של צעירה לאטינו־אמריקאית. אך, לגבי, היא קיימת. אף שתמיד היא שרויה קצת מאחרי הקלעים בצד אביה (ידידי הנערץ), אני תקוה שבכל־זאת קווי תיאורה בולטים די־הצורך להבנת הדברים שבדעתי לומר. מכל האנשים שראו יחד אתי בהוּלדת הרפובליקה האוקסידנטאלית היא היחידה שנשמרה לה בזכרוני חזוּתם של חיים נמשכים. אנטוניה האריסטוקרטית ונוסטרומו איש־העם הם מעצבי העידן החדש, בוראיה האמיתיים של המדינה החדשה; הוא במעללו האגדי והנועז, היא, כאשה, פשוט בכוח היותה מה שהינה: הבריה היחידה המסוגלת לעורר תשוקה כנה בלבּו של אחד מקלי־עולם.

אם יש דבר שיוכל לעורר אותי לחזור ולבקר בסוּלאקוֹ (שנוא יהיה עלי מראה כל השינויים האלה) הרי תהיה זו אנטוניה. והטעם האמיתי לכך – מדוע לא אגיד זאת בגילוי־לב? – הטעם האמיתי הוא שצרתי את צורתה על־פי דוגמת אהובתי הראשונה. איך היינו אנו, כנופיה של דרדקים גבהנים, חבריהם של שני אחֶיה, איך היינו נושאים עינינו אל אותה ריבה שאך לא מכבר עזבה היא עצמה את ספסל־הלימודים, בבחינת נושאת־הדגל של אמונה שכולנו נולדנו בתוכה אלא שרק היא ידעה איך לשאתה ברמה בתקוה בל־תפוג! אולי היו לה בנשמתה יותר זוהר ופחות שלוָה משהיו לאנטוניה, אבל היא היתה פוריטאנית חסרת־פשרות של הפאטריוטיוּת שאין לה במחשבותיה אף רבב של ארציוּת קלה־שבקלות. אני לא הייתי היחיד שאהב אותה; אבל אני הוא שהוצרכתי לשמוע לעתים הקרובות ביותר את בקורתה הצורבת על קלות־ראשי – בדומה עד מאד לדֶקוּ המסכן – או לשאת בעיקר הנטל של קיטרוגה המחמיר, שאין להשיב עליו. היא לא הבינה אל־נכון – אבל מה בכך. אותו יום אחר־הצהריים כאשר נכנסתי, חוטא נרתע־ממעש ועם זאת מתריס, לומר שלום אחרון, קיבלתי לחיצת־יד שהרעישה את לבי וראיתי דמעה שעצרה את נשימתי. היא התרכּכה לבסוף כאילו נוכחה פתאום לראות (ילדים שכאלה היינו עדיין!) שבאמת אני מסתלק לבלי שוב, נוסע הרחק־הרחק – אפילו עד סוּלאקוֹ, החבויה ולא־נודעת, הנסתרת מעינינו בחשכת המפרץ השקט.

משום כך אני משתוקק לפעמים להעיף שוב עין ב“אנטוניה היפה” (או שמא תהיה זו האחרת?) בהתהלכה באפלולית של הקתדראלה הגדולה, אומרת תפילה קצרה על קבר החשמן־הארכיבישוף הראשון והאחרון של סולאקו, עומדת תפוסה בסרעפים של מסירוּת נוכח הטבלה המעוטרת לזכרו של דון חוֹסה אווליאנוֹס, ובהעיפה מבט משתהה, ענוג, נאמן במצבת־המשכית למארטין דקוּ, יוצאת בשלוה אל אור־השמש של הפלאסָה⁴ בקומתה הזקופה ובראשה השב; שָׂריד מן העבר שממנו מתעלמים אנשים המחכים בקוצר־רוח לשחריהן של תקופות חדשות אחרות, לביאתן של עוד מהפכות.

אבל הרי זה המהובּל שבחלומות; כי בזמנו הבנתי להפליא שברגע שפרחה הנשמה מגופו של הקאפּאטאס⁵ המפואר, איש־העם, שנגאל סוף־סוף ממלכּוֹדת האהבה והעושר, לא נותר לי עוד מה לעשות בסוּלאקוֹ.

ג'.ק.

אוקטובר 1917

חלק ראשון: כסף המכרה

פרק 1

בזמן השלטון הספרדי, ועוד הרבה שנים אחרי־כן, מעולם לא עלתה העיר סוּלאקוֹ – יפי־התפארה של פרדסי ההדרים מעיד על קדמוּתה – בחשיבותה המסחרית על נמל מקומי המנהל סחר נרחב למדי בשלחי־שוורים ואינדיגו עם איזה נמל סמוך. ספינות־המסחר הספרדיות המגושמות של הכובשים, שבלי רוח־סער עזה לא יכלו לנוע בכלל ולכן היו נעצרות תחתיהן במקום שאנייתכם המודרנית המחוטבת והמהירה חשה קדימה בכוח חיבוט מפרשיה בלבד, הורחקו מסולאקו מחמת הרגיעוֹת השולטות במפרץ הנרחב שלה. יש כמה נמלים בעולם שקשה לגשת אליהם מחמת הבוגדנות של סלעים משוקעים והסופות שבחוֹפיהם. סולאקו מצאה לה מקלט בל־יחוּלל מן הפיתויים של עולם של סַחר־מֶכֶר בדממה החגיגית של “המפרץ השקט” העמוק כמו בתוך מקדש ענק חצי־מעגלי ובלתי־מקוֹרה הפתוח לים, שחומותיו הרים נישאים העטויים וילוני־אבלוּת של עב־ענן.

מצדה האחד של עקומה רחבה זו של חוף־הים הישר של הרפובליקה קוֹסטאגוּאנה, שלוחתו האחרונה של רכס החוף יוצרת מפרץ פעוט ששמו פּוּנטה מאלָה. מאמצע המפרץ אין רואים כלל את קצה היבשה עצמה; אבל כתפה של גבעה תלולה מאחור מסתמנת כמין צל על השמיים.

מן הצד השני כעין מטלית בודדת של ערפל כחול מרחפת קלילה על זיווֹ של האופק. זהו חצי־האי אסוּאֵרה, תוהו־ובוהו פראי של סלעים חדים ומיפלסי־טרשים השסוע־ומשוסע גיאיות נטויים. הוא משתרע למרחוק כראש־אבן מחוספס הנמשך מחוף עוטה־ירוק בקצה צוואר דק של חול המכוסה סבכי שיחים קוצניים. חצי־האי חסוּך מים מכל־וכל, כי מי הגשמים נשפכים בבת־אחת מכל הצדדים אל הים, ולכן – כך אומרים – אין בו די אדמה להצמיח עלה־דשא יחיד, משל כאילו קללה שדפה אותו. העניים, שמתוך צורך מעורפל בניחומים הם מקשרים את מושגי הרע והעושר, יגידו לך כי מוות בו בחצי־האי בגלל האוצרות האסורים שבּו. פשוטי־העם שבסביבה, אריסים של האֶסטאנסיאס⁶, ואקירוֹס⁷ של מישורי־החוף, אינדיאנים שפלי־רוח הבאים ממרחק מילים לשוּק ועמהם צרור קני־סוכר או סל קלחי־תירס בשווי פרוטה לערך, יודעים היטב שערימות של זהב נוצץ טמונות בחשכת התהומות העמוקים המבתרים את מיפלסי־הטרשים של אסוּאֵרה. לפי המסורת רבים היו ההרפתקנים מימים־משכבר שנספּוּ בחיפוש. מספרים גם כי יש הזוכרים עדיין שני מלחים נודדים — אמריקאנוֹס, אולי, אבל ודאי גרינגוֹס מאיזה סוג שהוא – שפיתו איזה מוֹסוֹ⁸ לא־יוצלח, שטוף־בקלפים, והשלושה גנבו חמור לשאת בשבילם חבילה של זרדים יבשים, נאד־מים וצידה שתספיק לימים אחדים. בליווי כזה, ובאקדחים על חגורותיהם, התחילו לקצץ להם דרך במאצ’טות⁹ בתוך השיחים הקוצניים על צווארו של חצי־האי.

בערב השני נראה פיתלוּל מתנשא של עשן (יכול היה לבוא רק ממדורת־המחנה שלהם), בפעם הראשונה ככל הזכור לבריות, כשהוא מזדקר בחלוש על־פני השמים מעל רכס שגבו כלהב על הראש המסולע. אנשי־הצוות של סכוּנר־חוֹפים, שנעצר מאפס־רוח מרחק שלושה מילים מן החוף, הביטו בו בתמהון עד רדת החשכה. דייג אחד כושי, שדר בביקתה גלמודה במפרץ קטן שבקרבת־מקום, ראה את ההתחלה ועמד וצפה לאיזה סימן שיבוא. הוא קרא אל אשתו בשעה שנטתה השמש לערוב. הם התבוננו באות המוזר בקנאה, בפקפוק ובחרדת־קודש.

ההרפתקנים הכופרים לא נתנו כל סימן אחר. המלחים, האינדיאני, והבוּרוֹ¹⁰ הגנוב מעולם לא נראו שוב. אשר למוֹסוֹ, איש מסולאקו – אשתו שילמה בעד כמה תפילות־מיסָה, והבהמה העלובה ההולכת־על־ארבע, הואיל והיתה נקיה מחטא, מן־הסתם הניחו לה למות; אבל שני הגרינגוֹס, דמויי־רפאים וחיים, סברה שהם שוכנים עד היום הזה בין הסלעים, מכוּשפי־הצלחתם. נשמותיהם אינן יכולות להינתק מגופותיהם הניצבות משמר על האוצר שנגלָה. עשירים הם עכשיו ורעבים וצמאים – סברה מוזרה על רוחות־רפאים עקשניים של גרינגוס הסובלים בבשׂרם מזה־הרעב וציחה־הצמא, בשרם של כופרים מַמרים, במקום שנוצרי ודאי היה מוותר ונגאל.

אלה הם איפוא התושבים האגדיים של אסוּאֵרה השומרים על עשרה האסור; והצל על השמיים מן הצד האחד, עם הטלאי העגול של אֵד־ערפל כחול המעמעם את שוליו הבהירים של האופק מן הצד השני, מציינים את שתי הנקודות הקיצוניות של המעקל הקרוי בשם “המפרץ השקט”, לפי שככל הידוע מעולם לא נשבה רוח עזה על מימיו.

בחצוֹתן את הקו הדמיוני הנמשך מפּוּנטה מאלָה אל אסוּאֵרה הספינות מאירופה שפּניהן אל סולאקו מאבדות בבת־אחת את הבּריזוֹת העזות של האוקיינוס. הן נופלות טרף לרוחות גחמניות המשתעשעות בהן לפעמים משך שלושים שעות רצופות. רוב ימות השנה ראשו של המפרץ השקט מלא חשרה גדולה של עננים חדלי־ניע ואטומים. בבקרים הצחים הנדירים מוטל צל אחד על מרחב המפרץ, השחר מפציע גבוה מאחרי החומה הרוממה והמפולשת של הקוֹרדיליירה¹¹, מראה חתוך וברור של פסגות אפלות הזוקרות את שיפוליהן התלולים על כּן נישׂא של יער המתרומם משׂפתו של החוף ממש. בתוכם ראשו הלבן של הר־האיגרוטה מתרומם בהוד־מלכות על התכלת. אשכולות ערומים של סלעים אדירים מזָרים נקודות שחורות זעירות על־פני כיפת־השלג החלקה.

אחר־כך, עם ששמש־הצהריים אוסף מן המפרץ את צל ההרים, מתחילים העננים להתגלגל ולצאת מן הבקעות הנמוכות יותר. בבלואים קודרים הם מחתלים את הצוקים הערומים של התהומות מעל למדרונות המיוערים, מליטים את הפּסגות, גוררים שבלים מסוערים של עשן על־פני השלגים של האיגרוטה. הקורדיליירה נעלמת מעיניך כאילו התמוססה לערימות גדולות של ערפילים אפורים ושחורים הזוחלות ויוצאות לאטן לפאַת־ים ונגוזות כליל לכל אורך החזית מפני חומו היוקד של היום. קצה הנמוג של סוללת־העננים חותר תמיד אל אמצעו של המפרץ, אך רק לעתים רחוקות הוא מגיע שמה. השמש – כמו שאומרים המלחים – זוללתו בכל פה. אם אין איזה עב־רעם קודר ניתק במקרה מן החשרה הראשית לשוט על־פני המפרץ כולו עד אם יימלט אל מרחב הים שמעבר לאסוּאֵרה, מקום שם הוא מתלקח פתאום ומתפוצץ כמו ספינת־שודדים מאוימת של האוויר שנעצרה מעל לאופק אל מול הרוח, קוראת את הים למלחמה.

בלילה חשרת־העבים המתקדמת גבוה יותר במרום השמים מחניקה את כל המפרץ השקט מתחת בחשכה בל־תובקע, אשר בה אפשר לשמוע את קול המטרות היורדים כשהוא מתחיל ופוסק פתאומית – רגע כאן ורגע שם. אכן, לילות־העננים האלה הלא הם למשל בפי הימאים לאורך כל החוף המערבי של יבשת גדולה. השמים, היבּשה והים נעלמים יחדיו מן העולם כאשר ה“שקט” – כלשון המימרה – שוכב לישון תחת הפוֹנצ’ו השחור שלו. הכוכבים המעטים הנותרים מתחת למבט־הזעף הנטוי ימָה של כיפת־השמיים מאירים באור רפה כמו לתוך לועה של מערה שחורה. במרחבו העצום ספינתך צפה באין־רואה תחת רגליך, מפרשׂיה מתבדרים בסמוי מעל ראשך. עינו של האלוהים עצמו – כך הם מוסיפים בלשון נאצה נזעמת – לא היתה יכולה לברר מה מלאכה עושה שם בפְנים ידו של אדם; ובן־חורין תהיה לקרוא את השטן לעזרך בלי לבוא על ענשך, אפילו לא היתה חשכה עיוורת שכזאת שמה לאל את רשעוּתו.

תלולים הם החופים לאורך המפרץ סביב־סביב; ושלושה איים קטנים שוממים מאין יושב הרוחצים בחמה סמוך מחוץ לצעיף־הענן, ומול הכניסה לנמל סולאקו, קרויים בשם “האיזאבּלוֹת”.

אחד הוא איזאבלה הגדולה; השני איזאבּלה הקטנה, שהוא עגול; השלישי הוא אֵרמוֹסה, שהוא הקטן ביותר.

זה האחרון גבהו כשיעור רגל בלבד, ורחבו שבע פסיעות לערך, סתם מישטח של סלע אפור העשן כמו רמץ חם אחרי גשם, ומקום ששום איש לא ירצה להציג בו כף־רגל יחפה קודם שקיעה. באיזאבּלה הקטנה דקל זקן וממורטט אשר לו גזע עבה ותופח סמור עקצים, ממש מכשפה בין עצי־הדקל, מאווש בקומץ קודר של כפות מתות מעל לחול הגס. איזאבּלה הגדולה יש בו מעיין מים חיים המפכּה מצלעו המגודלת מדי של גיא־הרים. דומה הוא לטריז ירוק־כאזמרגד של יבּשה באורך מיל, שטוח ומרודד על־פני הים, ועליו שני עצי־יער העומדים צפופים יחדיו, ומוֹטה רחבה של צל למרגלות גזעיהם החלקים. גיא המשתרע לכל אורך האי מלא שיחים; ובגלוֹתוֹ שסע עמוק וסבוך בצדו הגבוה הוא מתפשט על משנהו ונעשה שקע רדוד המסתיים ברצועה קטנה של חוף חולי.

מאותו קצה נמוך של איזאבלה הגדולה משקיפה העין מבעד למיפתח במרחק שני מילים משם, פתאומי כאילו נחצב בגרזן מן הקו המתמשך של החוף, היישר לתוך נמל סולאקו. זה מרחב־מים מוארך, דמוי־אגם. מצד אחד השלוחות המיוערות, הקצרות והעמוקות של הקורדיליירה יורדות בזוויות ישרות עד לשפת הים ממש; מן הצד השני, הנוף הפתוח של מישור־סולאקו הגדול עובר לתוך מסתורין־הלֶשֶם של מרחקים גדולים שאֵד־ערפל יבש פרוש עליהם. העיר סולאקו עצמה – ראשי חומות, כיפה גדולה, ניצנוצים של מיראדורים¹² לבנים בפרדס רחב־ידיים של עצי־תפוז – שוכנת בין ההרים והמישור, במרחק־מה מן המפרץ שלה ומחוץ לקו־הראִייה הישר מן הים.

פרק 2

הסימן היחיד לפעילות מסחרית בתוך הנמל, הנראה לעין מן החוף של איזאבלה הגדולה, הוא הקצה הרבוּע והקהוּי של מיזח־העץ שהקימה החברה האוקיאנית לשיט־קיטור (חאש"ק בפי העם) מעל חלקו הרדוד של המפרץ זמן קצר לאחר שגמרה אומר לעשות את סולאקו אחד מנמלי־אניותיה בריפובליקה של קוֹסטאגוּאנה. כמה וכמה נמלים יש לה למדינה על חוף־ימה הארוך, אבל חוץ מקאִיטה, מקום חשוב, הרי כולם מפרצים קטנים ובלתי־נוחים בחוף מסוּלע – כמו אֶסמראלדה, למשל, מרחק ששים מיל דרומה – או שאינם אלא מבואות־ים פתוחים, מפולשים לרוחות ומקציפים גלי־דכי.

אולי עצם התנאים האטמוספריים שהפריעו לציי־הסוחר של דורות־עברו הם שהניעו את חברת חאש"ק להפר את שלוות המִקלט שבה חסתה הוויתה הרוגעת של סולאקו. הרוחות המתחלפות המשתעשעות בקלות־דעת בחצי־העיגול הנרחב של המים בתוך הראש של אסוּאֵרה לא יכלו להרתיע את כוח הקיטור של הצי המצוין שלה. שנה־בשנה שטו ספינותיה השחורות הנה והנה לאורך החוף, יוצאות ובאות, על־פני אסוּאֵרה, על־פני האיזאבּלות, על־פני פוּנטה מאלָה – מתעלמות מכל פרט לעריצותו של הזמן. שמותיהן, הלקוחים מכל מדורי המיתולוגיה, נעשו שמות של שיגרה בחוף שמעולם לא שלטו בו אלי האולימפוס. הספינה יונוֹ נודעה רק בזכות התאים הנוחים שבאמצעיתה, סאטוּרן בזכות סבר־הפנים של קברניטה והתפארה המצובּעת והמוזהבת של טרקלינה, ואילו גאנימיד צוידה בעיקר להובלת בהמות, והנוסעים לאורך החוף ידעו שעליהם להוקיר רגליהם ממנה. הצנוע שבאינדיאנים בכפר הנידח ביותר על החוף, הכיר את קרבּרוּס, ספינת־קיטור שחורה וקטנה, שאין בה לא חן ולא מגורים ראויים־לשמם, שתפקידה היה להתגנב אל תוך החוף לאורך החופים המיוערים סמוך לסלעים מכוערים ואדירים, להיעצר כמעבירה־על־מידותיה לפני כל גיבוב בקתות כדי לאסוף תוצרת, עד לחבילות בנות שלש ליטראות של גומי הארוזות בעטיפה של עשב יבש.

ולפי שרק לעתים רחוקות נעלם בהן צרור דל שבדלים, ולעתים רחוקות איבדו שור, ומעולם לא טבע בהן אפילו נוסע אחד, יצא לה לחברת חאש"ק שם טוב מאד בעבוּר מהימנותה. אנשים הכריזו שבטיפולה של החברה חייהם ורכושם בטוחים על המים יותר מאשר בבתיהם שלהם על החוף.

המפקח של חאש"ק בסולאקו לכל קטע־השירות הקוסטאגואני היה גאה מאד על מעמדה של חברתו. הוא סיכם את הדבר במימרה שהיתה שגורה תכופות מאד על שפתיו, “לעולם אין אנו עושים טעויות.” לגבי פקידיה של החברה לבשה זו צורה של גזירה חמורה, “אסור לנו לעשות טעויות. אני לא אסבול כאן טעויות, בלי הבדל מה יעשה אולי סמית בקצה שלו.”

סמית. שאותו לא ראו עיניו מעודו, היה המפקח השני של השירות, שמטהו מרוחק כאלף וחמש־מאות מיל מסולאקו. “אל תדברו אתי על סמית שלכם.”

אחר־כך, כשהוא נרגע פתאום, היה פוטר את הנושא כולו ברישול מתורגל.

“סמית יודע על היבשת הזאת לא יותר מתינוק.”

הקפטן ג’וזף מיצ’ל – “סניור מיצ’ל המצוין שלנו” בשביל העולם העסקי והרשמי של סולאקו, “ג’ו הטרדן” בשביל המפקדים של ספינות החברה – התגאה על ידיעתו העמוקה באנשיה ובענייניה של הארץ – קוֹסאס דה קוסטאגואנה. בין אלה האחרונים היו הדברים המפריעים ביותר לפעולתה התקינה של החברה. לפי דעתו. חילופי המימשל התכופים מחמת מהפכות מן הטיפוס הצבאי.

האווירה המדינית בריפובליקה סוערת היתה בדרך־כלל בימים האלה. הפאטריוטים הנמלטים אנשי המפלגה המוּבסת השכילו לחזור ולהופיע על החוף באניית־קיטור טעונה נשק קל ותחמושת. תושיה מעין זו נראתה לו לקפטן מיצ’ל מופלאה ממש בשים לב לאביונוּתם הגמורה בעת הבריחה. הוא העיר כי “דומה היה שמעולם לא היו בכליהם מעות די־הצורך לשלם בעד כרטיס־נסיעה מן הארץ.” והוא יכול היה לדבר מתוך ידיעה; שכן בהזדמנות אחת ראויה־להיזכר נקרא להציל את חייו של רודן, יחד עם חייהם של כמה מפקידי סולאקו – המנהיג המדיני, מנהל המכס ומפקד המשטרה – שהשתייכו לממשלה שהופלה. סניור ריבּיֵירה המסכן (כך היה שמו של הרודן) עבר בדהרה מהלך שמונים מיל בדרכי־הר לאחר שהוכה בקרב־סוֹקוֹרוֹ, בתקוה להקדים את הידיעה הגורלית – ודבר זה, כמובן, נבצר ממנו לעשות על־גבי פרד צולע. יתר על כן, הבהמה נפחה את נשמתה תחתיו בסוף האלאמֵידה¹³, מקום שהתזמורת הצבאית מנגנת לפעמים בערבים בין המהפכות. “אדוני,” היה הקפטן מיצ’ל ממשיך בכובד־ראש הרה־חשיבות, “סופו האומלל של אותו פרד הסב את תשומת־הלב אל הרוכב ביש־המזל. תווי־פניו הוכרו על־ידי כמה וכמה עריקים מצבא הרודן שהיו בתוך ההמון המשתולל שכבר עסק בניפוץ החלונות של האינטֶנדֶנסיה¹⁴”.

השכּם בבקרו של אותו יום נמלטו השלטונות המקומיים של סולאקו לתור להם מקלט במשרדיה של חברת חאש"ק, בנין חזק ליד קצה המיזח על החוף, בהניחם את העיר לרחמיו של ערב־רב מהפכני; ומאחר שהמון־העם תיעב את הרודן בגלל חוק־הגיוס המחמיר שאנוס היה לאכפו עקב צרכיו בעת המאבק, היה לו סיכוי נאה שיקרעוהו לגזרים. לטוב־המזל היה במקום נוֹסטרוֹמוֹ – ברנש שלא יסולא בפז – עם כמה פועלים איטלקיים, שהובאו לעבוד במסילת־הברזל־הלאומית־המרכזית, והוא הצליח לחטוף אותו ולמַלטו – לפחות לפי־שעה. בסופו של דבר הצליח הקפטן מיצ’ל לקחת את כולם בכרכּרתו שלו אל אחת מספינות־הקיטור של החברה – מינרווה היתה זו – שגרם המזל ובאותה שעה ממש נכנסה לנמל.

היה עליו לשלשל את האדונים האלה בקצהו של חבל מתוך פירצה בחומה מאחור, בעוד האספסוף שזרם מן העיר ופשט לכל אורך החוף צורח וקוצף למרגלות הבנין מלפנים. היה עליו להחישם אז לכל ארכו של המיזח; היתה זו התפרצות נואשת, לחיים או למוות – ושוב היה זה נוסטרומו, איש אחד מאלף, אשר הפעם, בראש חבר שייטי־הרפסודות של החברה, החזיק במיזח כנגד הסתערויותיו של הערב־רב, ובכך נתן לנמלטים שהות להגיע אל סירת רב־החובל שהמתינה להם מוכנה בקצה השני ודגל החברה על ירכתיה. התעופפו מקלות, אבנים וכדורים; גם סכינים נזרקו. הקפטן מיצ’ל מציג היה לראוה בחפץ־לב את הצלקת הארוכה של פציעה מעל אזנו ורקתו השמאלית, מתער־גילוח מוצמד אל מקל – כלי־נשק, כך הסביר, המקובל עד מאד על “הכושים מן הסוג הגרוע ביותר כאן.”

הקפטן מיצ’ל היה איש קשיש ועב־בשר, ולו צווארונים גבוהים ומחודדים ופיאות־זקן קצרות, חובב מתניות לבנות, ולאמיתו של דבר נוח מאד לשיחה מתחת לסבר איפוקו המנופח.

“האדונים האלה,” אומר היה, ניבט נכחו ברצינות גדולה, “היו מוכרחים לרוץ כמו ארנבות, אדוני. אני עצמי רצתי כמו ארנבת. כמה צורות של מיתה הן – המ – דוחות – המ – לגבי – אדם מכובּד. הם גם היו עשויים לחבוט בי עד מוות. אספסוף מטורף, אדוני, אינו מבחין. בחסד ההשגחה חבים היינו תודה על הצלתנו לקאפּאטאס דה קארגאדורֶס שלי, כמו שקראו לו בעיר, אדם אשר, כאשר גיליתי את ערכּו, אדוני, לא היה אלא קצין באניה איטלקית, אניה גדולה מג’ינובה, אחת האניות האירופיות המעטות שהביאו אי־פעם מטען כללי לסולאקו קודם בנייתה של הלאומית־המרכזית. הוא עזב אותה בגלל כמה חברים מכובדים מאד שקנה לו כאן, בני־ארצו שלו, אך גם, אני מניח, כדי לשפר את מצבו. אדוני, אני מיטיב למדי לשפוט את אפיים של בני־אדם. שׂכרתי אותו לשמש מנהל־עבודה של הסבּלים שלנו, וממוּנה על המיזח שלנו. זה היה כל תפקידו של האיש. אך בלעדיו היה סניוֹר ריבּיירה במתים. נוסטרומו זה, אדוני, אדם שאין לתת בו כל דופי, היה לאימתם של כל הגנבים בעיר. בעת ההיא שָרצוּ כאן בתוכנו, שרצו, הציפו אותנו, אדוני, לאדרוֹנס ומאטרירוס, גנבים ומרצחים מן המחוז כולו. בהזדמנות זו נוהרים היו לסולאקו זה שבוע־ימים. הם הריחו את ריח הקץ, אדוני. חמישים אחוז מן האספסוף הרצחני ההוא היו גזלנים מקצועיים מן הקאמפּוֹ, אדוני, אך לא היה בהם אחד שלא שמע על נוסטרומו. אשר לליפּרוס¹⁵ של העיר, אדוני, די היה להם במראה פאות־הזקן השחורות שלו ושיניו הלבנות. לבם נמס מפניו, אדוני. הנה זה כוחו של אופי.”

אפשר גם אפשר היה לומר כי נוסטרומו לבדו הוא שהציל את חייהם של האדונים האלה. הקפטן מיצ’ל מצדו מעולם לא עזב אותם עד שראה אותם צונחים – מתנשמים, אחוזי־אימה ונרגזים, אך בטוחים – על ספות־הקטיפה המפוארות בטרקלין המחלקה הראשונה במינרווה. עד הסוף ממש הקפיד לפנות אל הרודן־לשעבר בלשון “הוד־מעלתך”.

“אדוני, לא יכולתי שלא לנהוג כך. האיש היה מובס – איום למראֶה, מוכּה ופצוע, כולו שריטות.”

מינרווה לא השליכה עוגן בפעם ההיא. המפקח פקד עליה לצאת את הנמל מיד. אי־אפשר היה להטעין כל מטען, כמובן, ומובן שהנוסעים לסולאקו סירבו לרדת לחוף. הם שמעו את היריות וראו בעליל את הקרב הניטש סמוך למים. האספסוף שנהדף השקיע את אונו בהתקפה על בית־המכס, מבנה משמים, בלתי־גמור למראֶה, בעל חלונות הרבה במרחק כמאתיים מטר ממשרדי חאש"ק – הבנין הנוסף היחיד סמוך לנמל. לאחר שהורה הקפטן מיצ’ל למפקדה של מינרווה להוריד את “האדונים האלה” בנמל הראשון מחוץ לקוסטאגואנה, חזר אל סירתו לראות מה יותן לעשות להגנת רכושה של החברה. רכוש זה, וכן הרכוש של מסילת־הברזל, נשמרו על־ידי התושבים האירופים; רוצה לומר, על־ידי הקפטן מיצ’ל עצמו וסגל המהנדסים בוני המסילה, בסיועם של הפועלים האיטלקים והבּאסקים שהתלכדו נאמנה סביב ראשיהם האנגלים. גם הסוורים של החברה, ילידי הריפובליקה, התנהגו יפה מאד בראשות הקאפּאטאס שלהם. היו אלה חֶבר ערטילאים שדמם מעורב עד מאד, כושים בעיקרם, אנשים שריב ומדון להם תמיד עם שאר הלקוחות של מסבאות נקלות בעיר, והם נאחזו בשמחה בהזדמנות זו לסלק את חשבונותיהם האישיים בחסות נוחה שכזאת. לא היה בהם אחד שבפרק־זמן זה או אחר לא הביט באימה באקדחו של נוסטרומו הנתחב קרוב מאד אל פרצופו, או שלא נפל עליו באיזה אופן אחר פחד החלטתו הנחושה של נוסטרומו. הוא היה “גבר בגברים”, הקאפאטאס שלהם, כך אמרו, שופע־בוז במזגו מכּדי להוציא גידוף מפיו אי־פעם, נוגש שאינו יודע לאות, ודווקה משום התנשאוּתו צריך היה להתירא מפניו כפליים. וּראוּ! ביום ההוא הנה ניצב בראשם, מוחל על כבודו עד כדי לחמוד לצון עם איש זה או אחר.

מנהיגות מעין זו היתה נוסכת השראה, ולמען האמת הסתכמה כל הרעה שהצליח האספסוף להרע בשילוח אש במצבור אחד – אחד בלבד – של אדני־מסילה שהואיל והושרו בקריאוֹסוֹט בערו יפה. ההתקפה העיקרית על קרפיפי הרכבת, על משרדי חאש"ק, ובפרט על בית־המכס – שידוע היה היטב כי בכַּספת שלו שמור אוצר גדול במטילי־כסף – נכשלה לגמרי. אפילו המלון הקטן שבהנהלתו של ג’וֹרג’וֹ־הזקן, שעמד בדד בחצי הדרך בין הנמל והעיר, ניצל מביזה וחורבן, לא בדרך־נס אלא מפני שתחילה העלימו דעתם ממנו בגלל הכספות שאליהן נשאו עיניהם, ואחר־כך לא מצאו שהוּת להיעצר. נוסטרומו, עם הקארגאדוֹרס שלו, הכביד אז יותר מדי את לחצו עליהם.

פרק 3

אפשר היה לומר כי רק על שלו מגן היה אז. מלכתחילה התירו לו לגור בחיק משפחתו של הפונדקי, שמבני־ארצו היה. ג’ורג’וֹ ויוֹלָה הזקן, איש ג’ינובה בעל ראש־לביא לבן ומתולתל – שלעתים קרובות קראו לו בפשטות “הגאריבאלדינו” (כמו שקוראים למוחמדנים על שם נביאם) – היה, כדברי הקפטן מיצ’ל עצמו, “הידיד הנשוי והמכובד” שעל־פי עצתו עזב נוסטרומו את אנייתו על־מנת לנסות קצת את מזלו בחוף בקוֹסטאגוּאָנה.

הזקן, המלא בוז להמון־העם, כדרכם של הרבה ריפּובליקאים מחמירים, לא שם לבו לצלילי התלאה המוקדמים. ביום ההוא מדשדש היה כרגיל בקאסה בדרדסיו, ממלמל לנפשו בזעף דברים של בוז לטבעה הלא־פוליטי של המהומה, ומושך בכתפיו. בסופו של דבר הפתיעתו התפרצותו של הערב־רב. אותה עת היתה השעה מאוחרת מכּדי להרחיק את משפחתו, ובעצם היכן יכול היה לברוח עם סיניורה טרזה בריאת־הגוף ושתי ילדות קטנות במישור הגדול ההוא! הנה כך, לאחר שחסם כל פתח וכניסה, התישב הזקן בזעף באמצע בית־הקפה המואפל ועל ברכּיו רובה־ציד ישן. אשתו ישבה על כיסא אחר לצדו, נוקבת בלחישות של יראת־שמים בשמותיהם של כל הקדושים שבלוח־השנה.

הריפובליקאי הזקן לא האמין בקדושים גם לא בתפילות, אף לא בזו שהיתה קרויה בפיו “דתו של כוהן”. החופש וגאריבאלדי היו אלוהיו; אבל הוא התיחס בסובלנות ל“אמונות־הבל” אצל נשים, ובעניינים אלה שמר על עמדה רוממה ושתקנית.

שתי בנותיו, הבכירה בת ארבע־עשרה והשניה צעירה ממנה בשנתיים, השתופפו על הרצפה המרובצת חול, מזה ומזה לסיניורה טרזה, ראשיהן בחצנה של אמן. שתיהן מבוהלות אך כל אחת על־פי דרכה שלה – לינדה שחורת־השער מורתחת וכועסת ואילו ז’יזל הנאוָה, הצעירה, נבוכה ונואשת. לרגע אחד הרימה בעלת־הבית את ידיה, שחבקו את בנותיה, על־מנת להצטלב ולפכור את ידיה בחפזה. אנחותיה גברו מעט.

“הו! ג’אן באטיסטה, מדוע אינך כאן? הו! מדוע אינך כאן?”

אותה שעה לא היתה קוראת לקדוש עצמו אלא אל נוסטרומו, שהוא היה פטרונו. וג’ורג’ו, היושב בלי נוע על הכיסא לצדה, בא לידי ריתחה לשמע פניות אלו של תוכחה ומבוכת־רוח.

“שקט, אשה! מה ההגיון בדבר? הוא עושה את חובתו,” לחש באפלה; והיא היתה משיבה לעומתו, בכובד־נשימה:

“אה! אין לי סבלנות. חובה! מה בדבר האשה שהיתה לו כמו אֵם? ברך כרעתי לפניו הבוקר; אַתה אַל תצא, ג’אן באטיסטה – הישאר בבית, באטיסטינוֹ – ראה את שתי הילדות האלו הקטנות והתמימות!”

מרת ויולה גם היא היתה איטלקיה, ילידת ספּציה, ואף שהיתה צעירה במידה ניכרת מבעלה כבר היתה בת גיל־העמידה. פנים נאים היו לה, שהצהיבו משום שאקלימה של סולאקו לא היה נאה לה כל־עיקר. קולה היה קוֹנטראלטוֹ עשיר. כאשר, בהיות זרועותיה שלובות לה בהדוק תחת חזה השופע, גערה בנערות הסיניות הנמוכות, עבות־הרגליים, המטפלות בכּבסים, מורטות נוצות של עופות, כותשות גרעינים במכתשים של עץ בין בנייני־החומר שמאחרי הבית, יכולה היתה להפיק מגרונה צליל־נכאים כה משולהב, ומרטיט עד שכלב־השמירה האסור בשרשרת היה מזנק לתוך מלונתו בקישקוש גדול. לוּאיס, מוּלאטוֹ שעורו כעין הקינמון ולוֹ נבטי־שפם ושפתיים כהות, עבות, היה פוסק מלטאטא את בית־הקפה במטאטא של כפות־דקלים עד שתעבור חלחלה כבושה את עמוד־השדרה שלו. שעה ארוכה היו עיני־השקדים שלו הרוגשות נשארות עצומות.

אלה היו עובדי הקאסה ויוֹלה, אבל כל האנשים האלה הקדימו לברוח בבּוקר ההוא בהישמע קולותיה הראשונים של המהומה, והם העדיפו להסתתר במישור ולא לשים מבטחם בבית; העדפה שאי־אפשר היה לגנותם בגללה בשום־פנים, שכּן, אם בדין ואם שלא בדין, מקובּל היה בעיר לחשוב כי הגאריבּאלדינו הטמין קצת ממון תחת רצפת־החומר של המטבח. הכלב, חיה שׂעירה ונוחה־לרגוז, לרגעים נבח בשצף־קצף ולרגעים ייבּב נוגות, ובמרוצה היה מגיח ממלונתו או נכנס אליה כפקוד אותו עֶברה ופחד חליפות.

צעקות גדולות בקעו ונאלמו דום, כמשבי־פרא של רוח, במישור סביב הבית המבוצר; מטחי היריות שנשמעו לסירוגים חזקו מן הצריחות. לפעמים השתררה בחוץ דממה בת־בלי־פשר, ולא היה דבר צוהל בשלוותו יותר מן האלוּמות הנוהרות והצרות של אור־שמש מן החגווים בתריסים, שנמתחו הישר על־פני בית־הקפה מעל לכיסאות ולשולחנות הפזורים בערבוביה עד לקיר מנגד. ג’ורג’ו הזקן בחר לו למחסה בחדר ההוא הריק והמסוּיד. רק חלון אחד היה בו. ודלתו היחידה נפתחה אל שביל האבק הסמיך שלצדיו משוּכוֹת של אַלוַי בין הנמל והעיר, מקום שהיו קרונות מגושמים מתנהלים להם למַחרַקוֹת מאחרי שוורים נושאי־עול לאִטם שנערים רוכבי־סוסים מַנחים אותם.

ברגע של דממה דרך ג’ורג’ו את רובהו. הצליל מבשר־הרעה הוציא גניחה חרישית מדמותה הקשוּיה של האשה היושבת לצדו. פרץ־פתאום של צווחה מתריסה סמוך מאד לבּית שקע פתאום ונשאר בבחינת מילמול מבולבל של אנקות. מישהו עבר במרוצה; הרף־עין אחד נשמעה נשימתו הטרופה והקולנית בעָברה על־פני הדלת; נשמעו לחישות צרודות וקול פסיעות סמוך לקיר; כתף התחכּכה בתריס, מוחה את האלומות הנוהרות של אור־השמש שכמו הותוו בעפרון לרוחב החדר כולו. זרועותיה של סיניורה טרזה החובקות את בנותיה הכורעות על ברכיהן הידקו אותן אליה בלחץ־עווית.

האספסוף, שנהדף מבית־המכס, נחלק לכמה וכמה כנופיות ונסוג על־פני המישור בכיוון העיר. זעקות רפות במרחקים השיבו על הנפץ הכבוש של מטחי־אש מסוכסכים שנורו מרחוק. בפרקי־הביניים נשמעו יריות בודדות חלושות, והבנין הנמוך, הארוך והלבן, שכל חלונותיו מוגפים, נראָה כאילו היה מרכזה של מרקחה המתרחבת ופושטת במעגל גדול מסביב לשתיקתו המסוּגרת. אבל התנועות והלחישות הזהירות של חבורה מובסת התרה לה מחסה של ארעי מאחרי הקיר הרחישו בחשכּת החדר, המפוספסת חוטים של אור־שמש שקט, קולות רעים, מתגנבים. בני משפחת ויוֹלה שמעו אותם משל כאילו רוחות בלתי־נראות המרחפות מעל כיסאותיהם מטכסות עצה בחשאי אם כדאי להעלות באש את הקאסה של הנכרי הזה.

העצבים נמרטו. ויולה הזקן קם על רגליו לאִטו, הרובה בידו, מהסס, שכן לא ראה איך יוכל למנוע את הרעה. כבר אפשר היה לשמוע קולות מסיחים מאחור. הסיניורה טרזה לא ידעה את נפשה מרוב אימה.

“הה! הבוגד! הבוגד!” מילמלה, וקולה בל־יישמע כמעט. “עכשיו ישרפו אותנו; ואני התחננתי לפניו. לא! הוא מוכרח לרוץ בעקבות האנגלים שלו.”

סבורה היתה, כמדומה, שאילו אך היה נוסטרומו נמצא בבית כי עתה שלום היה להם. עד כה נשבתה גם היא לקסם השם הזה שעשה לו הקאפאטאס דה קארגאדוֹרֶס על החופים, לאורך מסילת־הברזל, אצל האנגלים, ובקרב המון־העם של סולאקו. בפניו, ואפילו כנגד בעלה, העמידה תמיד פנים כאילו היא שמה אותו לצחוק ולעג, פעמים מתוך טוב־מזג, ותכופות יותר במין מרירות משונה. אבל הנשים הרי אין הגיון בדעותיהן, כמו שהיה ג’ורג’ו מעיר בנחת בהזדמנויות מתאימות. בהזדמנות זו, שעה שרוֹבהו מוחזק הכן נכחו, רכן אל ראש אשתו, ובלי גרוֹע את עיניו מן הדלת החסומה לחש על אזנה שנוסטרומו לא היה יכול להושיעה במאומה. מה יוכלו שני גברים מסוּגרים בתוך בית לעשות כנגד עשרים או שלושים שמנוי־וגמור עמהם להצית את הגג? ג’אן באטיסטה חושב על הקאסה בלי הרף, בטוח היה בכך.

“הוא חושב על הקאסה! הוא!” פלטה סיניורה ויולה, כאחוזת־שגעון. בידיה הפתוחות הלמה על חזהּ. "אני מכירה אותו. הוא חושב על עצמו בלבד. "

ירי נשק חם בסמוך גרם לה שתפשיל ראשה לאחור ותעצום עיניה. ג’ורג’ו הזקן קפץ שיניו תחת שׂפמו הלבן, והוא החל לפלבל פרא בעיניו. כמה וכמה כדורים ניחתו יחד בקצה הקיר; מבחוץ נשמעה נשירתם של רסיסי טיח; קול צרח לאמור “הנה הם באים!” ולאחר רגע של מועקת־שתיקה נשמעה מרוצת רגליים לאורך החזית.

אחר־כך רפתה המתיחות שבעמידתו של ג’ורג’ו הזקן וחיוך של הרווחה מפיקת־בוז עלה על שפתיו, שפתי לוחם ותיק שפניו פני אריה. אלה אינם עם המשחר לצדק אלא גנבים. אפילו התגוננות מפניהם היא כעין השפלה לאיש שהיה אחד מאלף בני־האלמוות של גאריבּאלדי בכיבוש סיציליה. הוא רחש בוז עצום להתפרצות זו של בני־בליעל וליפּרוס, שאינם יודעים את פשר המלה “חופש”.

הוא העמיד את רובהו הישן על הרצפה, ובהסבת־ראש הציץ בהדפּס־האבן הצבעוני של גאריבאלדי הנתון במסגרת שחורה על הקיר הלבן; חוט של אור־שמש עז חתך אותו אנכית. עיניו, שהורגלו באור־הדימדומים הזוהר, הבחינו בסומק הרענן של הפּנים, באודם החולצה, בחיתוך הכתפיים הרבועות, בכתם השחור של מצנפת הבּרסאליירֶה שנוצות־התרנגול מסתלסלות מעל נזרה. גיבור בן־אלמוות! זה החופש שלך; לא רק חיים הוא נותן לך אלא גם אלמוות!

לאיש האחד ההוא היתה בו קנאות שלא פחתה במאומה. ברגע שרווח לו מעט מפחד הסכנה הגדולה ביותר שנשקפה, אולי, למשפחתו אי־פעם בכל נדודיה, פנה אל תמונת מנהיגו־משכּבר, הראשון והיחיד, ואחר־כך הניח ידו על שכם אשתו.

הילדות שכרעו ברך על הרצפה לא זזו. סיניורה טרזה פקחה את עיניה קימעה, משל כאילו העירו אותה מתרדמה עזה מאד וחסוכת־חלום. בטרם תהיה לו שהות לומר מלה של עידוד על־פי דרכו המתונה קפצה על רגליה, בעוד הילדות נאחזות בה, אחת מזה ואחת מזה, התנשמה בכבדות ופלטה צווחה ניחרת.

זו נשמעה בעת־ובעונה־אחת עם רעם מהלומה עזה שניחתה על התריס מבחוץ. לאזניהם הגיעו פתאום צהלת סוס, בטישה חסרת־סבלנות של פרסות בשביל הצר והקשה העולה אל הבית; חרטום של מגף הלם שוב בתריס; דרבן נצטלצל עם כל מהלומה, וקול רגוש קרא וצעק, “הוֹלה! הוֹלה, אתם שם בפנים!”

פרק 4

כל הבוקר כולו השגיח נוסטרומו ממרחקים על הקאסה ויולה, אפילו בעצם ההתכּתשות הלוהטת ביותר ליד בית־המכס. “אם אראה עשן עולה שם,” הירהר לנפשו, “הריהם אבודים.” כאשר אך נמוג האספסוף פרץ עם חבורה קטנה של פועלים איטלקים לכּיוון ההוא, שאכן היה הקו הקצר ביותר בכיוון העיר. אותו חלק של הערב־רב שאחריו דָלַק חשב לכאורה להיערך לקרב בצל הבית; מטח־אש שירו נאמניו מאחרי משוּכת האַלוַי הבריח את הנבלים. בפירצה שקוּצצה בשביל פסי המסילה הצדדית של הנמל הופיע נוסטרומו, רכוב על סוסתו האפורה־ככסף. הוא צעק, שילח אחריהם ירייה אחת מאקדחו, ובא בדהרה אל חלון בית־הקפה. סבר ששם יבחר ג’ורג’ו הזקן לתור לו מחסה.

קולו בקע עדיהם, חפוּז וקצר־נשימה למשמע־אוזן: “הולה! וֶקיוֹ¹⁶! הו, וֶקיוֹ! שלום שם לכולכם בפְנים?”

“רואָה את” – לחש ויולה הזקן אל אשתו.

סיניורה טרזה החרישה עכשיו. בחוץ צחק נוסטרומו.

“אזני השומעות שהפאדרוֹנָה¹⁷ לא מתה.”

“עשית כמיטב יכלתך להרוג אותי מרוב פחד,” קראה סיניורה טרזה. ביקשה לומר יותר מזה, אבל קולה בגד בה.

לינדה נשאה עיניה רגע אל פניה, אבל ג’ורג’ו הזקן צעק כמתנצל:

“היא קצת נסערת.”

בחוץ השיב נוסטרומו בצעקה מלוּוה צחוק נוסף:

“אותי היא אינה יכולה להסעיר.”

סיניורה טרזה מצאה את קולה.

"הוא שאני אומרת. אין לך לב – ואין לך מצפון, ג’אן באטיסטה – "

שמעו אותו מסב את בהמתו מן התריסים והלאה. האנשים שאותם הנהיג מלהגים היו בהתרגשות רבה באיטלקית ובספרדית, מסיתים איש את רעהו למירדף. הוא התיצב בראשם, בקריאה “אוואנטי!”¹⁸

“הוא לא האריך שהוּתו אתנו. כאן אין לקבל שבחים מפי זרים,” אמרה סיניורה טרזה בנעימה טראגית. "אוואנטי! כן! זה כל מה שחשוב בעיניו! להיות ראשון אי־שם – אי־כך – להיות ראשון עם האנגלים האלה. הם יַראו אותו לכּל. ‘זה נוסטרומו שלנו!’ " היא צחקה צחוק מבשר־רעה. “איזה שם! מה זה? נוסטרומו? מהם הוא מוכן לקבל שם שבעצם איננו מלה כלל.”

בינתיים שקד ג’ורג’ו, בתנועות שלוות, לפתוח את הדלת; שטפון האור הציף את סיניורה טרזה, עם שתי ילדותיה הצמודות אליה, אשה ציורית בעמידה של התרוממות־רוח אמהית. מאחריה היה הקיר מסַמא בלבנוֹ, והצבעים הגולמניים של הדפּס־האבן של גאריבאלדי חוורו באור־השמש.

בפתח נשא ויולה הזקן את זרועו אל־על כמַפנה את כל מחשבותיו החופזות, המרפרפות אל תמונת מנהיגו־משכבר. אפילו כשהיה מבשל בשביל ה“סיניורי אִינגלֶזי”, המהנדסים (הוא היה טבּח מהוּלל, אף שהמטבח היה מקום חשוך), צופיה היתה עליו כביכול עינו של האיש הגדול שהנהיג אותו בזמנו במאבק מפואר, מקום שם, תחת חומות גאֵיטה, היתה העריצות נופחת את נשמתה לעולמים לולא אותו גזע מקוּלל של מלכים ושרים בני פיימוֹנטֶה. כאשר לפעמים נאחזה מחבת באש בשעת מיבצע עדין בכמה בצלים כתוּתים, והזקן נראה נסוג ויוצא מן הדלת, מגדף ומשתעל בכל עוז בתוך ענן מריר של עשן, אפשר היה לשמוע את שמו של קאבור – אותו ארכי־תככן שנמכר למלכים ועריצים – מעורב בקללות על הנערות הסיניות, הבישול בכלל, והארץ הנתעבה אשר בה נגזר עליו לחיות עד סוף ימיו בשל האהבה לחופש שחנק אותו בוגד.

אז היתה סיניורה טרזה, כולה לבושה שחורים, יוצאת מדלת אחרת ומתקרבת, כבדת־בשר ודאוגה, מַטה את ראשה הנאֶה, שחור־המצח, פורשת זרועותיה, וקוראת בקול עמוק –

“ג’ורג’וֹ! איש נלהב שכמוך! מיזריקוֹרדיה דיווינה! ¹⁹ ככה בשמש! הוא יפול למשכב.”

לרגליה נמלטו התרנגולות לכל עבר, בפסיעות־ענק; אם שהו אז בסולאקו איזה מהנדסים מן המסילה הנבנית הרי היו אחד או שנים מן האנגלים הצעירים מופיעים בחדר־הביליַארד התופס קצה אחד של הבית; אבל בקצה השני, בבית־הקפה, היה לואיס, בן־התערובת, מקפיד היטב שלא להיראות. הנערות האינדיאניות, ששׂערותיהן כמו רעמות שחורות ושופעות, וכל לבושן רק שמלנית ותחתונית קצרה, היו בוהות מתחת לקווּצות־השׂער הגזוזות ברבוּע על מצחיהן; הריחוש הקולני של השומן המיטגן פסק, האֵדים נישאו אל־על באור־השמש, ריח עז של בצלים חרוכים עמד בחום המנומנם ואפף את הבית; והעין היתה תוֹעָה במרחב עצום ושטוח של דשא למערב, משל כאילו היה המישור בין הסְיירָה שמעל סולאקו ובין רכס־החוף הרחק שם בכיוון אֶסמראלדה גדול כמחציתו של עולם.

לאחר שתיקה עזת־רושם היתה סיניורה טרזה נושאת קולה בגערה:

“אֶה, ג’ורג’ו! הנח את קאבוּר לנפשו ודאג לעצמך, עכשיו שאנו אבודים לבדנו בארץ הזאת עם שתי הילדות מפני שאתה אינך יכול לחיות תחת שלטונו של מלך.”

ובעודה מביטה בו היתה נותנת לפעמים את ידה בחפזון אל צלעותיה בפירכוס חטוף של שפתיה הדקות ובציפוף גבותיה הישרות והשחורות החולף כמו היבהוב של כאֵב זועם או מחשבה זועמת על תווי־פניה הנאים, הקצובים.

כאב היה זה; היא התגברה על מדקרותיו. לראשונה פקד אותה שנים אחדות אחרי שעזבו את איטליה והיגרו לאמריקה והתישבו בסופו של דבר בסולאקו לאחר שנדדו מעיר לעיר, תוך שהם מנסים לפתוח פה־ושם חנות קטנה; ופעם אחת לעסוק בקיבּולת מאורגנת של דיִג – במאלדוֹנאדוֹ – שכּן ג’ורג’ו, בדומה לגאריבאלדי הגדול, מַלח היה בזמנו.

פעמים קצרה רוחה בכּאב. זה שנים היה כירסומו של זה כמין חלק מן הנוף המקיף את בוֹהַק הנמל תחת שלוחותיו המיוערות של רכס־ההרים; ואור־השמש עצמו היה כבד ומַשמים – כבַד־כאֵב – שלא כאור־השמש של ימי נערותה, שבהם בא ג’ורג’ו בן גיל־העמידה וחיזר אחריה בכובד־ראש ולהט־רגש על חוֹפיו של מפרץ ספּציה.

“אתה היכּנס מיד, ג’ורג’ו,” פקדה. “אפשר לחשוב שאינך רוצה לרחם עלי בכלל – בזמן שארבעה סיניורי אינגלזי נמצאים בבית.”

“וַא בֶנה, וַא בֶנה,” היה ג’ורג’ו ממלמל.

הוא ציית. הסיניורי אינגלזי יצטרכו עוד־מעט לסעודת־הצהריים שלהם. הוא היה אחד מאותה חבורה בת־אלמוות ובלתי־מנוצחת של משחררים שהניסו את שׂכירי־החרב של העריצוּת כמוֹץ מפני סער, “אוּן אוּראגאנוֹ טֶריבּילֶה.”²⁰ אבל זה היה קודם שיתחתן ויעמיד ולדות; וקודם שתזקוף העריצות שוב את ראשה בקֶרב הבוגדים שכלאו את גאריבאלדי, גיבורו.

שלש דלתות היו בחזיתו של הבית, ובכל יום אחר־הצהריים אפשר היה לראות את הגאריבּאלדינוֹ באחת מהן בבלוֹרית־שׂיבתו המגודלת, זרועותיו שלובות, רגליו משׂוכּלות, משעין את ראש־האריה אשר לו על המשקוף, ונושא עיניו למעלה אל השיפּולים המיוערים של מרגלות ההרים עד לכּיפה המושלגת של הר־איגֵרוֹטה. חזית ביתו הטילה מלבּן ארוך ושחור של צל, שהיה מתרחב־והולך אט־אט על הנתיבה הרכה של עגלות־שוורים. מבעד לפּרצות שנפרצו במשׂוּכות ההרדופים היתה מסילת־הברזל הצדדית של הנמל, שהונחה זמנית על־פני המישור, מפתלת את סרטיה המקבילים המבהיקים הלאה־הלאה על־גבי רצועה של עשב חרוך ונבוּל בריחוק כחמישים מטר מקצה הבית. בערב היו רכבות־האפסניה הריקות של קרונות שטוחים חגות מסביב לפרדס הירוק־הכהה של סוּלאקו, ואצות לדרכן, מתנחשלות קימעה בסילונים לבנים של קיטור, על־פני המישור בוֹאכה קאסה ויולה, בדרכן אל קרפיפי־הרכבת ליד הנמל. הנהגים האיטלקים היו מצדיעים לו במועל־יד מן המגבּה. ואילו הבּלמנים הכושים ישבו במרושל על הבּלמים, ניבטים היישר נכחם, ושוּלי מגבעותיהם הגדולות מתנפנפים ברוח. ג’ורג’ו היה משיב בהטיית ראש קלה, בלי להזיז את זרועותיו השלובות.

ביום הזה הראוי־להיזכר של ההתפרעות לא היו זרועותיו שלובות לו על חזהו. ידו לפתה את קנה־הרובה המוצב על הסף; הוא לא הרים עיניו אפילו פעם אחת אל הכיפה הלבנה של הר־האיגרוטה, שטהרתה הצוננת כמו שמרה על ריחוקה הגאה מארץ לוֹהטת. עיניו בחנו בסקרנות את המישור. תימרות־אבק נישאות שוּפּוּ פה־ושם. בשמים נקיים־מרבב עמדה השמש בהירה ומסנוורת. קבוצות של אנשים נסו מנוסת־חרב; אחרות ניצבו לעמוד על נפשן; והטירטור המקוטע של נשק חם גילגל אדוותיו אל אזניו באוויר הדמום, הלוהב. דמויות בודדות שעטו במרוצת נואשים. פרשים דהרו זה אל זה, הסתובבו יחדיו, התפרדו במהירות. ג’ורג’ו ראה בנפול אחד מהם, סוס ורוכבו נעלמים כאילו דהרו לתוך תהום, והתנועות בתמונה המורתחת היו כמַהלכים במשחק אַלים שנערך במישור ושַׂחקניו ננסים רוכבים והולכי־רגל, הצורחים בגרונות זעירים, תחת ההר שהיה כהתגלמות־נפילים של שתיקה. מעולם לא ראה ג’ורג’ו לפני כן פיסת מישור זו שוקקת חיים ופעולה כל־כך; מבטו לא היה יכול לקלוט את כל הפרטים בבת־אחת; הוא האהיל על עיניו בידו, עד שנחרד פתאום לשמע רעם פרסות הרבה בסמוך.

סיעה של סוסים פרצה מתוך הדיר המגודר של חברת־המסילה. הם דהרו־דלקו כרוח־סוֹעה ועברו על המסילה צוהלים, בועטים, מצווחים בהמון דחוס, חברבּר ומיטלטל של גבּות ערמוניים, חומים ואפורים, לטושי־עיניים, משוכי־צוואר. אדומי־נחיריים, בניפנוף זנבות ארוכים. כאשר אך קפצו ועלו על הדרך התאבך האבק הסמיך מעלה מתחת פרסותיהם, ובמרחק חמישה מטרים מג’ורג’ו התגלגל ועבר רק ענן חום ובו צורות מעורפלות של צווארים ואחוריים. מרעיד את הארץ בעברו.

ויולה השתעל. הסב פניו מן האבק, והניד קימעה בראשו.

“עד שיבוא הלילה צריך יהיה לתפוס כמה סוסים.” מילמל.

בריבוע של אור־השמש שבקע מבעד לדלת כרעה סיניורה טרזה ברך לפני הכיסא, בהרכינה את ראשה, העמוס שיפעה מפותלת של שער־הוֹבנים מפוּספס־כסף, לתוך כפות־ידיה. רדיד־המלמלה השחור שבו היתה עוטה את פניה צנח ארצה לצדה. שתי הילדות קמו על רגליהן, יד ביד, בחצאיות קצרות, שערן השמוּט גולש באי־סדר. הצעירה האהילה בידה על עיניה, כמפחדת לחזות באור. לינדה, ידה על כתף אחותה, ניבּטה בלי חת. ויוֹלה הביט בילדותיו.

השמש הבליטה את החריצים העמוקים בפניו, והללו, נמרצים בהבּעתם, היה בהם חוסר־הניע של מעשה־גילוף. אי־אפשר היה לגלות מה הוא חושב. גבּות אפורות ועבותות הצלו על מבטו האפל.

“יפה! וכי אינכן מתפללות כמו אמא שלכן?”

לינדה שירבטה את שפתיה האדומות, שהאדימו כמעט יותר מדי; עיניים נפלאות היו לה, חוּמות, עם ניצוץ של זהב בקשתיוֹת, מלאות תבונה וכוונה, וכה בהירות עד שדומה היה כאילו הן נוסכות זיו על פניה הדקים, החיורים. היו זהרורים של ארד בתלתלי שׂערה השחורים, והריסים, ארוכים ושחורים כפחם, שיוו יתר חיורוֹן לפניה.

“אמא תדליק הרבה נרות בכנסיה. תמיד היא עושה כך כאשר נוסטרומו הולך להילחם. יהיו לי נרות אחדים להביא לקאפּלה של המאדונה בקתדראלה.”

כל זאת אמרה במהירות, בביטחה מרובה, בקול חודר ומלא־חיים. אחר־כך ניערה קימעה את כתפה של אחותה והוסיפה:

“וגם לה יגידו לקחת נר!”

“מדוע יגידו לה?” שאל ג’ורג’ו בכובד־ראש. “וכי אינה רוצה?”

“היא ביישנית,” אמרה לינדה, בפרץ קל של צחוק. “אנשים שׂמים לב לשׂערותיה הבּהירות כשהיא מצטרפת אלינו. הם קוראים אחריה, ‘ראו את הרוּבּיה! ²¹ ראו את הרוּבּיאסיטה!’ הם קוראים ברחובות. היא ביישנית.”

“ואת? את אינך ביישנית – אה?” הגה האב לאִטו.

היא הטילה את כל שערותיה השחורות לאחור.

“איש אינו קורא אחרי.”

ג’ורג’ו הזקן התבונן תפוּס־סרעפים בילדותיו. הפרש של שנתיים היה ביניהן. במאוחר נולדו לו, שָנים לאחר שמת הילד. אילו חי כי עתה היה כמעט בן־גילו של ג’אן באטיסטה – זה שהאנגלים קוראים לו נוסטרומו; אך באשר לבנותיו הרי עקב חומרת מזגו, גילו הקשיש והשתקעותו בזכרונותיו לא הירבּה לשים לבו אליהן. הוא אהב את ילדותיו, אבל ילדות שייכות יותר לאֵם, והרבה מרגשי־החיבּה שלו הושקעו בפולחן החירוּת ובשירוּתה.

בהיותו צעיר ליָמים ערק מאניה שסחרה עם לה־פלאטה, התגייס לצי של מונטיבידאוֹ, אז תחת פקודתו של גאריבאלדי. לימים, בלגיון האיטלקי של הריפובליקה שנאבק נגד שלטון־העריצות המתגבר של רוֹסאס, השתתף, במישורים נרחבים, על גדותיהם של נהרות־ענק, בקרבות העזים ביותר שאולי ידע העולם מעודו. הוא ישב בין אנשים שדיקלמו על החירות, סבלו למען החירות, מתו למען החירות, בהתרוממות־רוח נואשת, וכשעיניהם נשואות אל איטליה המדוכּאה. התלהבותו שלו נזוֹנה ממראות של טבח, מן המופתים של מסירוּת נעלה, משאוֹן כלי־זין, מלשונם המשולהבת של מינשרים. הוא מעולם לא נפרד מן המנהיג אשר בחר לו – השליח הלוהב של העצמאות – ונשאר לצדו באמריקה ובאיטליה עד לאחר יום אַספרוֹמוֹנטֶה²² המר־והנמהר, כאשר נגלתה בוגדנוּתם של מלכים, קיסרים ושׂרים קבל־עולם בפציעתו ומאסרו של גיבורו – שואה שהחדירה בו ספק עגום אם אי־פעם יוכל להבין את דרכי משפטו של אלוהים.

אולם הוא לא כפר בו. הוא מצריך סבלנות, היה אומר. אף שהכוהנים לא היו חביבים עליו, ובעד שום הון שבעולם לא היה מוכן להציג כף־רגלו בתוך כנסיה, האמין באלוהים. וכי לא היו המינשרים נגד העריצים פונים אל העמים בשם האלוהים והחופש? “האלוהים לגברים – הדתות לנשים,” היה ממלמל לפעמים. בסיציליה נתן לו אנגלי אחד, שהופיע בפאלרמוֹ לאחר שפינה אותה צבאו של המלך, ספר־בּיבּליה באיטלקית – בהוצאת החברה הבּיבּלית לבריטניה ולארצות־חוץ, מכוֹרך בכריכת־עור כהה. בתקופות של מצוקה מדינית, בהפוגות של שתיקה שבּהן לא פירסמו המהפכנים שום מינשרים, השׂתכּר ג’ורג’ו למחייתו בעבודה הראשונה שהזדמנה לו – כמַלח, כסבּל על רציפי ג’ינובה, פעם אחת כפועל בחוָה בהרים מעל ספּציה – ובשעות־הפנאי שלו עיין בספר העבה. הוא לקחוֹ עמו לקרבות. עכשיו היה ספר זה מקראוֹ היחיד, וכדי שלא יישלל ממנו (האותיות היו זעירות) ניאות לקבל זוג משקפיים במסגרת־כסף מתנה מידי סניורה אֶמיליה גוּלד, אשתו של האנגלי שניהל את מכרה־הכסף בהרים מהלך שלש פרסות מן העיר. היא היתה האנגליה היחידה בסוּלאקו.

כבוד גדול רחש ג’ורג’ו ויולה לאנגלים. רגש זה, שלידתו בשדות־הקרב של אוּרוּגוואי, היה בן ארבעים שנה לפחות. אחדים מהם שפכו את דמם במאבק למען החופש באמריקה, והראשון שאותו הכיר מעודו זכוּר היה לו בשם סמואל; הוא פיקד על פלוגה של כושים תחת פקודתו של גאריבאלדי, בעת המצור המפורסם על מונטבידאו, ומת מות־גבוּרה עם הכושים שלו בצליחת הנהר בוֹיאנה. הוא, ג’ורג’ו, הגיע לדרגת סגן־קצין – אלפֶרֶס – ובישל בשביל הגנרל. לימים, באיטליה, בדרגת לייטנאנט, רכב עם אנשי המַטה ועדיין היה מבשל בשביל הגנרל. הוא בישל בשבילו בלומבּארדיה כל ימות מסע־המלחמה; במסע על רומא לכד את בהמותיו בקאמפּאניה בפלצוּר על־פי נוסח אמריקה; הוא נפצע בהגנה על הרפובליקה של רומא; הוא היה אחד מארבעת הנמלטים אשר, יחד עם הגנרל, הוציאו מן היער את הגופה הנטולה רוח־חיים של אשת הגנרל והביאוה אל בית־המשק אשר בו מתה, תשושה מתלאותיה של אותה נסיגה נוראה. הוא יצא חי מימי־הפורענות ההם ושימש לפני הגנרל שלו בפאלרמוֹ כאשר התפוצצו בעיר הפגזים הנאפוליטאניים מן הטירה. הוא בישל בשבילו בשדה ווֹלטוּרנו אחרי שנלחם כל היום. ובכל מקום ראה אנגלים בשורות־החלוץ של צבא החופש. הוא כיבּד את אוּמתם מפני שהם אהבו את גאריבאלדי. אפילו הרוזנוֹת והנסיכוֹת שלהם נשקו את ידיו של הגנרל בלונדון, כך אמרו. יכול גם יכול היה להאמין בזאת; כי האומה אצילה היתה, והאיש היה קדוש. די היה להביט פעם אחת בפניו כדי לראות בו את הכוח האלוהי של האמונה ואת חמלתו הגדולה על כל עני, סובל ונדכא בעולם הזה.

רוח השיכחה־העצמית, המסירות התמימה לרעיון הומאניטארי עצום שפירנסה את המחשבה והמתח של אותה תקופה מהפכנית, הטביעו חותמם בג’ורג’ו במין בוז עילאי לכל טובת־הנאה פרטית. אדם זה, שפחותי־אדם שבסולאקו חשדו בו שמטמון יש לו במטבּחו, כל ימי־חייו היה בז לכסף. המנהיגים של ימי־נעוריו עניים היו בחייהם ועניים במותם. הרגל נפשי היה לו להעלים דעתו מיום המחרת. במידה ידועה נבע הדבר מהוויה של התרגשות, הרפתקה ולחימה פראית. אך בעיקרו של דבר היה זה ענין שבעקרון. דבר זה לא דמה לחוסר־הדאגה של איזה קוֹנדוֹטיירה²³, היתה זו פּוּריטאניוּת שבהתנהגות, ילוּדת התלהבות מחמירה הדומה לפוּריטאניוּת שבּדת.

מסירות מחמירה זו למאבק נסכה קדרוּת על זיקנתו של ג’ורג’ו. היא נסכה קדרוּת מפני שדומה היה כי המאבק אבוּד. רבים מדי היו המלכים והקיסרים שעדיין עשו חיל בעולם שאותו הועיד האלוהים לבני העם. עצוב היה בגלל תמימותו. אף שתמיד מוכן היה לעזור לבני־ארצו, ובכל אשר ישב (בגלוּתו, כלשונו) היה מכובּד מאד על המהגרים האיטלקים, לא היה יכול להעלים עיניו מכך שאין הם נותנים דעתם כלל על העוולות הנעשות ללאוּמים מדוכּאים. בנפש חפצה שמעו לסיפורי־המלחמה שלו, אך דומה היה כאילו שואלים הם את עצמם מה הפיק מזה אחרי ככלות הכל. הם לא יכלו לראות מאומה. “אנחנו לא ביקשנו לנו דבר, אנו סבלנו מאהבת האנושות כולה!” היה נזעק לפעמים בחמת־זעם, והקול האדיר, העיניים הבוערות, טלטלת הרעמה הלבנה, היד השחומה והמגוּידת המוּרמת אל־על כאומרת להעיד את השמים, עשו.רושם על שומעיו. אחרי שהיה הזקן פוסק פתאומית במנוד־ראש ובתנופת־זרוע, המביעות בבירור, “אבל מה בצע לדבּר אליכם?” היו רופקים זה לזה, היו בו בג’ורג’ו הזקן תעצומות רגש, סגולה אישית של תוקף־הכרה, משהו שהם קראו לו “טֶריבּיליטָה” – “אריה זקן” היו אומרים עליו. איזה מקרה של מה־בכך, מלה שבאקראי, היו מביאים אותו לשאת דברו על החוף אל הדייגים האיטלקים של מאלדוֹנאדוֹ, בחנות הקטנה שהחזיק אחרי־כן (בוואלפּאראיסוֹ), אל לקוֹחוֹתיו בני־ארצו; באיזה ערב, פתאום, בבית־הקפה בקצה של הקאסה־ויוֹלה (הקצה השני היה שמור למהנדסים האנגלים), אל הקהל המובחר של נהגי־קטרים ומנהלי־עבודה בסדנות הרכּבת.

בפניהם הנאים, השזופים, הכחושים, בתלתלי־השחור הנוצצים שלהם, בעיניהם המבריקות, רחבי־חזה, מגודלי־זקן, פעמים טבּעת־זהב זעירה בתנוך האוזן, היו האצילים שבמפעלי הרכּבת מקשיבים לו, נוטשים את משחק הקלפים או הדוֹמינוֹ שלהם. פה־ושם היה איזה באסקי בהיר־שׂער מתבונן בינתיים בידו, ממתין ללא מחאה. אף אחד מילידי קוֹסטאגוּאנה לא פלש לכאן. זה היה המעוז האיטלקי. אפילו שוטרי סולאקו העושים בסיוּר־לילה היו מצעידים את סוסיהם חרש בעָברם במקום, משתוחחים על האוכף להציץ מבעד לחלון על הראשים האפופים ערפל של עשן; ודומה היה כאילו סיפורו הדקלמני המתמשך של ג’ורג’ו הזקן שוקע מאחריהם לתוך המישור. רק כפעם־בפעם היה סגן מפקד־המשטרה, אדון קטן שחום ורחב־פנים שמנה הגונה של דם אינדיאני בעורקיו, מראה את פרצופו. מניח היה את האיש שלו בחוץ עם הסוסים ובחיוך ערמומי ובוטח, ובלי אומר ודברים, היה מתקרב אל הדלפק הארוך. הוא הצביע על אחד הבקבוקים שעל המדף; ג’ורג’ו היה תוחב פתאומית את מקטרתו לתוך פיו ומשמש לפניו בכבודו־ובעצמו. דבר לא היה נשמע מחוץ לניקוש הקל של הדרבנות. משהתרוקנה כוסו היה סוקר את החדר כולו במבט מתון ובוחן, יוצא החוצה ומתרחק אט־אט ברכיבה, חג במעגל לעבר העיר.

פרק 5

רק בדרך כך היה כוחם של השלטונות המקומיים בא לידי ביטוי בציבור הגדול של זרים עזי־גפיים שחפרו את האדמה, פוצצו את הסלעים, נהגו את הקטרים בשביל “המפעל המתקדם והפטריוטי.” במלים אלו ממש תיאר האֶקסלנטיסימוֹ סניור דוֹן וינסֶנטֶה ריביירה, הרודן של קוסטאגואנה, שמונה־עשר חודש קודם־לכן, את מסילת־הברזל הלאומית המרכזית בנאומו הגדול בטכס של הפיכת הרגב הראשון.

הוא בא במתכוון לסולאקו, והיתה סעודה בשעה אחת, קבלת־פנים שערכה חברת חאש"ק על סיפונה של “יונו” לאחר האירוע על החוף. הקפטן מיצ’ל עצמו נהג את רפסודת־המשא, כולה מעוטרת דגלים, שנגררה אחר סירתה של “יונו” והביאה את האֶקסלנטיסימו מן המיזח אל הספינה. כל הנכבדים בסולאקו הוזמנו – הסוחרים הזרים (אחד או שנים), כל הנציגים של המשפחות הספרדיות העתיקות שהיו אז בעיר, בעלי־האחוזות הגדולים מן המישור, אנשים רציניים, נימוסיים, פשוטים, קאוואליירוֹס טהורי־יחשׂ, קטני ידיים ורגליים, שמרניים, מכניסי־אורחים וטובי־לב. המחוז האוקסידנטאלי היה מעוזם; מפלגת הבּלאנקוֹס שלהם היא שניצחה עכשיו; הנשיא־הרודן שלהם, בלאנקוֹ שבַּבלאנקוֹ, הוא שישב וחייך באדיבות בין הנציגים של שתי מעצמות־חוץ ידידותיות. הם באו אתו מסנטה־מארטה על־מנת לעודד בנוכחותם את המפעל שהון ארצותיהם הושקע בו.

הגברת היחידה באותה חבורה היתה מרת גולד, אשתו של דון קארלוֹס, המנהל של מכרה־הזהב סן־תוֹמֶה. הגבירות של סולאקו לא היו מפותחות עד כדי לקחת חלק במידה כזאת בחיי הציבור. הן הופיעו במספר רב בנשף הגדול שנערך בערב הקודם באינטֶנדֶנסיה, אבל מרת גולד לבדה היא שהופיעה, נקודה בהירה בקבוצה של מקטרנים שחורים מאחרי הנשיא־הרודן, על הבימה הארגמנית מחוּפת־הבּד שהוקמה תחת עץ מֵצל על חוף הנמל, מקום שם נערך הטכס של הפיכת הרגב הראשון. היא ירדה ברפסודת־המשא, המלאה נכבדים, ישבה תחת ניפנופם של דגלים עליזים, במקום־הכבוד לצד הקפטן מיצ’ל, שהחזיק בהגה, ושמלתה הבהירה שיוותה את הגוֹן החגיגי האמיתי היחיד לעצרת הקודרת בטרקלין הארוך, המפואר של “יונו”.

ראשו של יושב־ראש הנהלת הרכבת (מלונדון), נאה וחיוור בערפל כסוף של שׂער־שׂיבה וזקן גזוז, ריחף סמוך לכתפה והוא שופע שימת־לב, חייכני, ומיוגע. הנסיעה מלונדון עד סנטה־מארטה בספינות־דואר ובקרונות המיוחדים של קו־החוף של סנטה־מארטה (מסילת־הברזל היחידה עד כה) היתה נסבלת – אפילו נעימה – נסבלת בהחלט. אבל המסע בהרים אל סולאקו היה חוויה מסוג אחר, בדיליז’אנס ישן בדרכים שאין לעבור בהן המתמשכות בצד תהומות־אימים.

“התהפכנו פעמיים ביום אחד על עברי־פי גיאיות עמוקים מאד,” מספר היה למרת גולד בלחישה. “וכאשר הגענו הנה סוף־סוף, אינני יודע מה היינו עושים בלי הכנסת־האורחים שלכם. איזה מקום נידח היא סולאקו! – ומה־עוד לגבי נמל! מדהים!”

“הה, אבל אנחנו גאים בה מאד. בעבר היתה לה חשיבות היסטורית. בית־הדין הכנסייתי הגבוה ביותר, לשתי נחלות של משנים־למלך, ישב כאן בשכבר־הימים,” הרביצה בו תורה בהתעוררות.

“התרשמתי. לא התכוונתי להקל ראש בכך. נראה שאת פאטריוטית גדולה.”

“המקום הוא נחמד, ולוּ אך בזכות מעמדו. אולי אינך יודע איזו תושבת ותיקה אני.”

“תמה אני כמה את ותיקה,” מילמל, מביט בה בחיוך קל. התבונה השוקקת שבפניה שיוותה עלומים להופעתה. “אין אנו יכולים להחזיר לכם שוב את בית־הדין הכנסייתי שלכם; אבל יהיו לכם עוד ספינות־קיטור, מסילת־ברזל, כבל־טלגרף – עתיד בעולם הגדול, השקול לאין־ערוך כנגד כל שיעור של עבר כנסייתי. אתם תבואו במגע עם דבר גדול יותר משתי נחלות של מִשנִים־למלך. אבל לא היה לי כל מושג שמקום השוכן על חוף־ים יכול להישאר מבודד כל־כך מן העולם. אילו היה המקום עכשיו במרחק אלף מיל בלב הארץ – מופלא ביותר! האם התרחש כאן משהו במשך מאה שנה לפני היום הזה?”

בעוד הוא מדבר בנעימה אִטית, מבוּדחת, לא סר החיוך הקל מעל שפתיה. היא נענתה לו אירונית, והבטיחתו כי ודאי שלא – מעולם לא התרחש דבר בסולאקו. אפילו המהפכות, ששתים מהן התחוללו בזמנה, כיבדו את מנוחתו של המקום. הן התנהלו בחלקים הדרומיים המאוכלסים יותר של הרפובליקה, ובעמק סנטה־מארטה הגדול, שהיה כמו שדה־קרב אחד גדול של המפלגות, בעוד המערכה נטושה על הבירה ועל מוצא אל אוקינוס אחר. שם הבריות מפותחים יותר. כאן בסולאקו נשמעו רק הדי השאלות הגדולות האלו, ומובן שעולמם הרשמי השתנה מדי־פעם בפעם, כשהוא בא אליהם מעל לחומת־ההרים שלהם שהוא עצמו עבר אותה בדיליז’אנס ישן, תוך שהוא מעמיד בסכנה גדולה את חייו וגופו.

יושב־הראש של מסילת־הברזל מתענג היה זה ימים אחדים על הכנסת־האורחים שלה. ובאמת היה אסיר־תודה. רק מאז עזב את סנטה־מארטה ניתק לגמרי מן ההרגשה של חיים אירופיים על רקע סביבתו האֶקזוֹטית. בבירה היה אורחה של הצירוּת, ועסוק היה במשא־ומתן עם חברי ממשלתו של דון וינסנטה – אנשי־תרבות, אנשים שהתנאים של עסקים מתורבתים אינם זרים להם.

יותר מכל חשובה היתה בעיניו בעת ההיא רכישת אדמה למסילת־הברזל. בעמק סנטה־מארטה, שבו כבר היתה מסילה אחת קיימת, אפשר היה לעשות עסקים עם הבּריות, והיה זה רק ענין של מחיר. נתמנתה ועדה לקבוע את ערכי הקרקעות. והקושי הצטמצם בהשפעה נבונה על חברי הוועדה. אבל בסולאקו – הפלך האוקסידנטאלי אשר לפיתוחו דווקה כוּונה מסילת־הברזל – היו צרות. דורות על דורות ישב הפּלך בטח מאחורי מחיצותיו הטבעיות, דוחה את היזמה המודרנית בתהומות של רכס־הרריו, בנמלו הרדוּד הנפתח אל מרגעות־הנצח של מפרץ מלא עננים, בהלך־הנפש השאנן של בעלי אדמתו הפוריה – כל אלוּ המשפחות הספרדיות האצילות והעתיקות, כל אותם דון אמבּרוֹסיוֹס פלוני ודון פרנאנדו אלמוני, שדומה היה כי אכן באיבה וחשד הם מתיחסים לבואה של מסילת־הברזל אל אדמותיהם. אירע גם שכמה מחבורות המודדים שהיו פזורות בכל רחבי הפלך הובהלו באיומים של אלימוּת. במקרים אחרים הועלו תביעות מחפירות באשר למחיר. אבל איש מסילות־הברזל התגאה בכך שהוא יכול לטפל בכל מצב־חירום. הואיל ובסולאקו נתקל ברגש העוין של שמרנות עיוורת הרי יגיב גם הוא ברגש, בטרם ינקוט עמדה בהתבסס על זכותו בלבד. הממשלה מחויבת למלא את חלקה שלה בחוזה עם ההנהלה של חברת־הרכבות החדשה, אפילו יהיה עליה להשתמש בכוח־הזרוע לצורך כך. אבל פחות מכל הריהו מתאווה להפרעה מזוינת במימושן התקין של תכניותיו. הריהן נרחבות ומרחיקות־לכת יותר מדי, ונושאות־הבטחה עד כדי כך שכדאי להשקיע בדבר כל מאמץ שבגדר היכולת; וכך דימה בנפשו שיביא לשם את הנשיא־הרודן למסע של טכסים ונאומים. שגוּלת־כוֹתרתו תהיה אירוע גדול בעת הפיכת הרגב הראשון ליד חוף הנמל. אחרי הכל הריהו יציר־כפיהם שלהם – אותו דון וינסנטה. הוא היה התגלמות הנצחון של היסודות המשובחים ביותר במדינה. אלו הן עובדות, וכל עוד יש משמעות לעובדות, טען סיר ג’ון בינו לבין עצמו, הרי השפעתו של איש כזה חייבת להיות ממשית, ופעולתו האישית תשיג את התוצאה הפייסנית הנחוצה לו. הוא הצליח לסדר את המסע בעזרתו של פרקליט פיקח מאד, שידוע היה בסנטה־מארטה כסוכן מכרה־הכסף של גולד — הדבר הגדול ביותר בסולאקו, ואפילו בריפובליקה כולה. אכן, היה זה מכרה אגדי בעשרו. הסוכן־כביכול של המכרה, איש תרבותי ומוכשר ככל הנראה לעין, דומה היה שגם באין לו כהונה רשמית יש לו השפעה יוצאת־מגדר־הרגיל בחוגי המימשל הגבוהים ביותר. היה לאל־ידו להבטיח לסיר ג’ון שהנשיא־הרודן ייצא למסע. עם זאת, במהלך אותה שיחה עצמה, הביע צערו על כך שגם הגנרל מוֹנטירוֹ מתעקש לנסוע.

הגנרל מונטירו, שבתחילת המאבק היה סרן בלתי־ידוע שהועסק בסְפָר המזרחי הפרוע של המדינה, שיתף את גורלו בגורלה של מפלגת ריבּיירה ברגע שמסיבות מיוחדות העניקו חשיבות מופלגת לאותה הצטרפות של מה־בכך. עלילות המלחמה סייעוהו להפליא, והנצחון בריו־סֵקוֹ (לאחר יום של קרב נואש) השלים את הצלחתו. לבסוף יצא האיש כגנרל, שר־המלחמה והמנהיג הצבאי של מפלגת הבּלאנקוֹס, אף כי לא היה אף שמץ אצילוּת בייחוסו. אכן, היו שאמרו כי הוא ואחיו, יתומים, נתגדלו בזכות נדבנותו של נוסע אירופי מפורסם, שאביהם קיפח את חייו בשירותו. לפי גירסה אחרת היה אביהם פֶחמי ביערות, ואִמם אינדיאנית ממעבה פנים־הארץ שנטבּלה לנצרות.

אם כה ואם כה, היו העתונים של קוסטאגואנה נוהגים להגדיר את מסעו של מונטירו ביערות, בעלוֹתוֹ מן הקוֹמאנדאנסיה²⁴ שלו להצטרף אל כוחות הבּלאנקוֹס בראשית המהומות, כ“מעשה־הגבורה הצבאי הגדול ביותר של העת החדשה.” באותו זמן לערך גם צץ אחיו והופיע מאירופה, שאליה יצא כפי הנראה בשעתו כמזכיר של קונסול. אולם לאחר שאסף לו כנופיה קטנה של פורקי־עול גילה מידה של כשרון כמנהיגם של אנשי־גרילה, ובעת השכּנת הסדר בא על גמולו בכהונת המפקד הצבאי של הבירה.

שר־המלחמה נלווה איפוא אל הרודן. ההנהלה של חברת חאש"ק, שפעלה יד־ביד עם אנשי הרכבת לטובת הרפובליקה, הורתה בהזדמנות חשובה זו לקפטן מיצ’ל שיעמיד את ספינת־הדואר “יונו” לרשותם של הקרואים הנכבדים. דון וינסנטה, במסעו מסנטה־מארטה דרומה, ירד בספינה בקאִיטה, הנמל הראשי של קוסטאגואנה, והגיע לסולאקו בדרך הים. אבל יושב־הראש של חברת־הרכבות חצה את ההרים באומץ־לב בדיליז’אנס רעוע, בעיקר על־מנת להיפגש עם המהנדס הראשי שלו שעסק במדידה הסופית של הכביש.

על אף כל אדישותו של איש־עסקים לטבע, שעל איבתו אפשר תמיד להתגבר באמצעי הממון, על־כרחו התרשם מסביבתו בעת שהתעכב במחנה־המודדים שהוקם בנקודה הגבוהה ביותר שאליה היתה מסילת־הברזל שלו אמורה להגיע. הוא בילה את הלילה שם, לפי שאיחר להגיע מכּדי שיראה את נגהה האחרון של השמש הגוֹוע על צלעו המושלגת של הר־איגֵרוֹטה. גיבובים של בזלת שחורה היו כעין שער פתוח שבמסגרתו נראה חלק מן השדה הלבן המשתפל לפאת מערב. באוויר הצלול של מרומי־הארץ היה הכל נראה קרוב מאד, שרוי בדממה זכּה כמו בנוזל חסר־משקל; ובעוד אזנו כרויה לקלוט את הצליל הראשון של הדיליז’אנס המצופה התבונן המהנדס הראשי, בפתח ביקתה של אבנים גסות, בצבעים המתחלפים על צלעו הכּבירה של ההר, כשהוא סובר כי במראֶה הזה, כמו בקטע של מוזיקה ברוּכת־השראה, אפשר למצוא צירוף של ביטוי עתיר־דרגות, מופלג בעדינותו, ורושם מדהים בתפארתו.

סיר ג’ון איחר להגיע ולכן לא שמע את המנגינה הנהדרת והלא־נשמעת שזימרה השקיעה בין הפסגות הגבוהות של הסְיירָה. היא הריקה זמירותיה קודם־לכן לתוך פרק־הזמן קצר־הנשימה של אור־הדימדומים הרָווה, בטרם יירד הלז קשוי־אברים מן הדיליז’אנס וילחץ את ידו של המהנדס.

את סעודתו נתנו לו בבקתת־אבן דומה לצוק־סלע מעוקב, שאין לא דלת ולא חלונות בשני מיפתחיה; אש עליזה של זרדים (שהובאו על גבי פרד מן העמק הראשון למטה) בערה בחוץ ושילחה נוגה רוטט פנימה; ושני נרות בפמוטים של בדיל – שלכבודו הודלקו, כפי שהוסבר לו – ניצבו על מעין שולחן־מחנה גס, שאליו ישב מימין למנהיג. הוא ידע איך להסביר פנים; וצעירי המהנדסים, שעבודת המדידות בנתיב של מסילת־הברזל היה לה לגביהם מן הזיו של צעדים ראשונים בדרך החיים, ישבו שם גם הם, מאזינים בענוה, פניהם החלקים שזופים ממזג־האוויר, ומרוצים מאד לחזות בנועם כה רב באיש גדול אשר כזה.

אחרי־כן, בשעה מאוחרת בלילה, כשהוא מהלך אנה ואנה בחוץ, היתה לו שיחה ארוכה עם המהנדס הראשי שלו. היטב הכירו משכבר־הימים. לא היה זה המפעל הראשון שבו פעלו כשרונותיהם, השונים זה מזה ביסודם כאש ומים, בתיאום. המגע בין שתי האישויות האלו, שלא היו זהות בראיית־העולם שלהן, הצמיח כוח לשירותו של העולם – כוח דק־מן־הדק שיוכל להפעיל מכונות־אדירים, שרירי אנוש, וכן גם להעיר בלבותיהם של בני־אדם מסירות בלי מצָרים למשימה. מבֵּין עוּלי־הימים שאצל השולחן, שלגביהם היתה מדידת המסילה כהתוויית נתיבתם של החיים, לא אחד בלבד עתיד היה להיקרא אלי מוות עד שתכלֶה המלאכה. אבל המלאכה תיעשה: הכוח חזק יהיה כמעט כאמונה. אולם לא ממש כך. בדומיית המחנה הנָם על הרמה הנסוכה אור־ירח – רוּמו של המַעבר שצורתו כרצפת זירה רחבת־ידיים שמסביב לה חומות־הבּזלת של התהומות – ניצבו דוּמם שתי דמויות מהלכות בנחת, לבושות מעילים ארוכים ועבים, וקולו של המהנדס הגה בבירור את המלים:

“אין אנו יכולים לעקור הרים!”

סיר ג’ון, שהרים ראשו לעקוב אחר היד המוֹרה, חש במלוא כוחן של המלים. הר־אִיגֵרוֹטה הלבן התנשא מצללי טרשים וארץ כבועה קפואה תחת הירח. דממה היתה בכּל עד שבקירבת־מקום, מאחרי הגדר של מכלאָה לבהמות המחנה, שנבנתה בניה גסה מאבנים רפוּפות בתבנית מעגל, רָקע פרד־משׂא ברגלו הקדמית ונפח שתי נפיחות כבדוֹת.

המהנדס הראשי השתמש בביטוי בתשובה על הצעתו המהוססת של יושב־הראש, שאולי אפשר יהיה לשנות את תוואי המסילה מתוך התחשבות במשפטים־הקדומים של בעלי־הקרקעות מסולאקו. המהנדס הראשי סבור היה כי עקשנותם של אנשים היא המכשול הקטן ביותר. זאת ועוד, למלחמה בעקשנות זו תעמוד להם השפעתו הגדולה של צ’ארלס גולד, ואילו כריית מנהרה תחת הר־איגֵרוֹטה תהיה מפעל־נפילים.

“הה, כן! גולד. איזה מין אדם הוא זה?”

הרבה שמע סיר ג’ון על צ’ארלס גולד בסנטה־מארטה, וביקש לדעת עוד. המהנדס הראשי הבטיחוֹ כי האמרכל של מכרה־הכסף בסן־תוֹמֶה יש לו השפעה עצומה על כל הדוֹנים הספרדים האלה. ברשותו גם אחד הבתים המשובחים ביותר בסולאקו, והכנסת־האורחים בבית גולד היא למעלה מכל שבח.

“הם קיבלו אותי כאילו הכירוני זה שנים,” אמר. "הגברת הקטנה היא החביבוּת בהתגלמותה. חודש־ימים התאכסנתי אצלם. הוא עזר לי לארגן את קבוצות המודדים. העובדה שהוא למעשה בעל מכרה־הכסף סן־תומה מעניקה לו מעמד מיוחד. כפי הנראה אזנו של כל תקיף במחוז כרוּיה לו, וכפי שאמרתי – יכול הוא לסובב את כל האידאלגוס²⁵ של המחוז סביב אצבעו הקטנה. אם תנהג לפי עצתו יסוּרוּ הקשיים, מפני שהוא רוצה במסילת־הברזל. ודאי, עליך להיזהר בדבריך. אנגלי הוא, ונוסף לזאת ודאי הוא בעל עושר עצום. בית הוֹלרוֹיד שותף אתו במכרה ההוא, ובכן יכול אתה לשער בנפשך – "

הוא פסק מדיבורו, עם שמאצל אחת המדורות הקטנות שבּערו סמוך לחומה הנמוכה של המכלאה התרוממה דמותו של איש עטוף־ומעוטף בפונצ’ו עד צוואר. האוכּף שהיה משמש לו כר הטיל כתם כהה על האדמה לנוכח אדמומית הרמץ הלוחש.

“אני אראה את הוֹלרוֹיד עצמו בדרך שוּבי מארצות־הברית,” אמר סיר ג’ון. “נתחוור לי בוודאוּת שגם הוא רוצה במסילת־הברזל.”

האיש שקם מן האדמה, אולי משום שהפריעתו קירבתם של הקולות, הצית גפרור על מנת להדליק סיגריה. בשלהבת נגלו פנים שזופים, שחורי־שפמות, זוג עיניים ניבּטות היישר; אחר־כך, משחזר והתקין עטיפותיו, צנח מלוא קומתו ושוב הניח ראשו על האוכף.

“זהו מנהל־המחנה שלנו, שאותו עלי לשלוח בחזרה לסולאקו עכשיו מאחר שאנו אומרים להמשיך במדידות שלנו בעמק סנטה־מארטה,” אמר המהנדס. “ברנש מועיל ביותר, אותו השאיל לי הקפטן מיצ’ל מחברת חאש”ק. היה זה מעשה יפה מאד מצדו של מיצ’ל. צ’ארלס גולד אמר לי שאין טוב לי מאשר להיתלות בהצעה זו. נדמה שהוא יודע איך למשול בנהגי־הפרדים וכפועלים האלה כולם. לא היתה לנו צרה קלה־שבקלות עם אנשינו. הוא ילווה את הדיליז’אנס שלך ישר עד סולאקו עם כמה מפועלי־הרכּבת שלנו. הדרך משוּבּשת. אם יהיה במחיצתך, אפשר יחסוך ממך הדבר תקלה אחת או שתים. הוא הבטיח לי שידאג לך כל הדרך כאילו אביו היית."

מנהל־המחנה הזה היה המַלח האיטלקי שכל האירופים בסולאקו רגילים היו, בעקבות היגוּיו המשובּש של הקפטן מיצ’ל, לקרוא לו נוסטרומו. ואכן, שתקן ומוכן, הפליא הלז לטפל באיש שהופקד בידו בחלקיה המשובּשים של הדרך, כפי שהודה אחרי־כן סיר ג’ון עצמו לפני מרת גולד.

פרק 6

בעת ההיא כבר היה נוסטרומו ותיק בארץ במידה שהספיקה לרומם פלאוֹת את דעתו של הקפטן מיצ’ל על ערכה המופלג של תגליתו. ברור היה שהוא אחד מאותם אנשי־ביצוע שאין־ערוך־להם שהחזקתם היא עילה כשרה להתפארוּת. הקפטן מיצ’ל משתבּח היה בטביעת־העין שלו בבּריות – אבל הוא לא היה אנוכי – ובתמימוּת גאוותו כבר היה מפתח אותו שגעון ל“אַשאִיל לך את הקאפּאטאס דה קארגאדוֹרס שלי” שבמוקדם או במאוחר עתיד היה להביא את נוסטרומו במגע אישי עם כל אירופי בסולאקו, כמעין משרת שכּוחו יפה בכּל למופת של יעילות בספירת־חייו שלו.

“הברנש מסור לי בגוף ובנפש!” היה הקפטן מיצ’ל אוהב להצהיר; ואף שאולי לא היה איש יכול להסביר מדוע כך הוא הדבר, הרי אגב סקירה של יחסיהם אי־אפשר היה להטיל ספק באמירה זו, אלא אם כן היית טיפוס מר ויוצא־דופן כמו ד“ר מוֹניגֶם – למשל – שצחוקו הקצר, חסר־התקוה הביע אי־כה חשד עצום כלפי המין האנושי. לא שהיה ד”ר מוניגם מפליא לעשות בצחוק או במלים. מר־בשתיקתו היה האיש במיטבו. במירעו התיראו הבריות מן הבוז הגלוי של לשונו. רק מרת גולד יכלה לשים סייגים נאותים לאי־האמון שלו כלפי מניעיהם של בני־אדם; אך אפילו לה (בהזדמנות אחת שלא היתה קשורה בנוסטרומו, ובנעימה שלגבּיו היתה חביבה), אפילו לה אמר פעם אחת, “באמת, הרי זה בלתי־הגיוני ביותר לדרוש מאדם שיחשוב על אחרים מחשבות טובות כל־כך יותר מאלו שהוא מסוגל לחשוב על עצמו.”

ומרת גולד מיהרה לחדול מן הנושא. שמועות מוזרות התהלכו על הרופא האנגלי. לפני שנים, בזמנו של גוּזמאן בֶנטוֹ, מעוֹרב היה, כך ריננו, בקשר־קושרים שנתגלה, ואשר, כפי שהתבטאו הבריות, הוטבע בדם. שׂערו האפיר, פניו המתוּלמים, חסרי השער, היו כעין אבק־לבֵנים; המשבצות הגדולות של חולצת־הפלאנל שלבש ומגבעת־פאנאמה שלו הישנה והמרוּבּבת היו קריאת־תגר מוכּרת על המוסכּמות של סולאקו. לולא היה לבושו נקי ללא דופי אפשר שהיו רואים בו אחד מאותם אירופים נעים־ונדים שמבחינה מוסרית הם כצנינים בעיניה של מושבת זרים מהוגנת כמעט בכל פינת־עולם אֶקזוטית. הגבירות הצעירות של סולאקו, שבאשכולות של פני־מחמדים היו מעטרות את המרפסות לאורך רחוב־החוקה, כאשר ראו אותו עובר, בהילוכו הצולע ובראשו המורכן ומקטורן־בד קצר מוטל ברישוּל מעל חולצת־הפלאנל המשובצת שלו, היו אומרות זו לזו, “הנה הסניור דוקטור הולך לבקר אצל דוֹניה אֶמיליה. הוא לבש את המקטורן הקטן שלו.” ההיקש היה נכון. משמעותו העמוקה יותר נסתרה מבינתן התמימה. יתר על כן, הן לא העתירו רוב מחשבה על הרופא. הוא היה זקן, מכוער, מלומד – וקצת לוֹקוֹ – משוגע, אם לא קצת מכשף, כמו שחשדו בו פשוטי־העם. המקטורן הלבן הקטן היה למעשה ויתור להשפעה המאַנשת של מרת גולד. הרופא, המורגל בדיבור ספקני ומריר, לא היתה לו שום דרך אחרת להראות את יחס־הכבוד העמוק שרחש לאָפיה של האשה שידועה היתה בארץ כ“הסיניורה האנגליה”. ברצינות רבה באמת העלה לה את המס הזה; לא היה זה דבר של מה־בכך לאיש בעל הרגלים כשלו. גם מרת גולד הפליאה לחוש בכך. מעולם לא היתה מעלה על דעתה לאכוף עליו גילוי מובהק זה של יחס־כבוד.

ביתה הספרדי הישן (אחת הדוגמות הנאות ביותר בסוגן בסולאקו) פתוח היה לחלוקתם של מנעמי החיים הקטנים. היא חילקה אותם בפשטות ובחֵן משום שפעלה מתוך תפיסה עירנית של ערכים. גדול היה כוחה באמנות השׂיג־ושׂיח האנושי, המתבטאת בגוֹני־גוֹנים של שיכחה־עצמית וברמז של הבנה לכּל. צ’ארלס גולד (בני משפחת גולד, אשר זה שלושה דורות התאחזו בקוֹסטאגוּאנה, תמיד הלכו לאנגליה לקבּל שם את השכּלתם ואת רעיותיהם) דימה בנפשו שכּכל איש אחר התאהב בשכל הישר הבּריא של נערה, אך לא מטעמים אלה דווקא היו כל מוֹדדי המחנה, למשל, מן הצעיר בצעירים ועד לראשם הבוגר, מוצאים להזכיר תכופות כל־כך את ביתה של מרת גולד בין הפסגות הגבוהות של הסְיירָה. היא ודאי היתה מוחה וטוענת כי לא עשתה דבר למענם, בצחוק חרישי ובהרחבה מופתעת של עיניה האפורות, אילו סיפר לה מישהו באיזו צורה משכנעת זוכרים אותה בפאַת קו־השלג מעל לסולאקו. אך מיד, בבת־סבר ממולחת של בינה נחלצת לפעולות, ודאי היתה מוצאת לכך הסבר. “מובן, כל־כך הופתעו הבּחורים האלה למצוא כאן איזה סוג של קבלת־פנים. ואני מניחה שהם מתגעגעים הביתה. אני מניחה שכל אדם חש ודאי תמיד כזית געגועים הביתה.”

תמיד היתה מצטערת בצערם של המתגעגעים.

צ’ארלס גולד, שנולד בארץ כאביו לפניו, צנום וגבוה, בעל שׂפם לוהב, סנטר בנוי־למשעי, עיני־תכלת בהירות, שׂער שחום ופנים רזים, רעננים ואדומים, נראה היה כמי שאך לא מכבר הגיע מעבר־לים. אביו נלחם למען העצמאות תחת פקודתו של בוֹליוואר, באותו לגיון מפורסם של אנגלים שבשדה־הקרב של קאראבּוֹבּוֹ הצדיע להם ה“משחרר” הגדול בחינת מושיעי מולדתו. אחד הדודים של צ’ארלס גולד היה הנשיא הנבחר של פלך סולאקו זה גופו (שאז היה קרוי מדינה) בימי הפדראציה. ואחרי־כן הועמד אל קיר של כנסיה ונוֹרה בפקודת הגנרל האוּניוֹניסטי הבּרבּרי, גוּזמאן בנטוֹ. היה זה אותו גוזמאן בנטו שכאשר נעשה לימים נשיא־תמיד, שהתפרסם בעריצותו האכזרית וחסרת־הרחמים, הגיע לאפוֹתיאוֹזה שלו באגדה העממית על רוח־רפאים מרדפת־ארץ ורצחנית שגופה נישא על־ידי השטן בכבודו־ובעצמו המאוּזוֹליאוֹן הבנוי לבנים בכנסיית־העלייה־למרום בסנטה־מארטה. כך, לפחות, תירצו הכוהנים את היעלמה להמון היחף שנהר ובא, אחוּז חרדת־קודש, להתבונן בחור שבצד תיבת הלבנים המכוערת שנוכח המזבח הגדול.

גוּזמאן בֶנטוֹ, הזכור־לדיראוֹן, הוציא להורג הרבה והרבה אנשים מחוץ לדודו של צ’ארלס גולד; אך היות ודוד היה לו שהועלה לקרבן למען האצולה, נחשב צ’ארלס בעיני ה“אוליגארכים” של סולאקו (זאת היתה הפראזיולוגיה של ימי גוזמאן בנטו; עכשיו היו קרויים בלאנקוֹס, וחדלו מן הרעיון הפדראלי), רוצה לומר המשפחות שמוצאָן ספרדי טהור, אחד משלהם. בהישען על עבר משפחתי שכזה, לא היה איש יכול להיות קוסטאגוּאנרוֹ יותר מדון קארלוס גולד; אבל חזוּתו היתה אפיינית כל־כך עד שבפיהם של פשוטי־העם היה קרוי פשוט האִינגלֶס – האנגלי מסולאקו. הוא נראָה אנגלי יותר מתייר מקרי, אולם מעין עולה־רגל כופר, שלא היה ידוע כלל בסולאקו. הוא נראָה אנגלי יותר מן החבורה האחרונה של מהנדסי־רכבות צעירים, יותר מכל אדם בתמונות־הציד בגליונות ה"פאנץ' " שהגיעו לטרקלינה של רעייתו חדשיים לערך אחרי הופעתם. משתומם היית לשמוע אותו דובר ספרדית (קאסטיליאנית, כמו שאומרים הילידים) או בניב האינדיאני של בני־הכפרים בצורה טבעית כל־כך. מבטאו מעולם לא היה אנגלי; אבל היה משהו בלתי־נמחה כל־כך בכל בני גולד אלה – בני קוסטאגואנה שקדמו לו – משחררים, חוקרי־ארץ, בעלי מטעות של קפה, סוחרים, מהפכנים – עד שהוא, הנציג היחיד של הדור השלישי ביבּשת אשר לה סגנון רכיבה משלה, הוסיף להיראות אנגלי עד־היסוד־בו אפילו על סוס. אין זה נאמר עליו ברוחם הלגלגנית של היאנרוֹס – אנשי המישורים הגדולים – הסבורים כי אין איש מלבדם יודע לשבת על סוס. צ’ארלס גולד, אם נשתמש בביטוי ההולם ברוממותו, רכב כמו קנטאוּר. לגביו לא היתה הרכיבה צורה מיוחדת של עימול הגוף; היא היתה כשרון טבעי, כמו שההליכה הזקופה היא כשרון טבעי לכל האנשים הבריאים בנפשם ובגופם; ואף־על־פי־כן, כשהיה טופף־דוהר בצד הנתיבה המחורצת של עגלות־השוורים אל המכרה נראה היה בבגדיו האנגליים ובכלי־הריתמה המיובאים שלו כאילו בזה הרגע בא לקוסטאגואנה בפאסוֹטרוֹטֶה²⁶ קל שלו, היישר מאיזה אחו ירוק בקצה השני של העולם.

דרכו היתה עוברת לאורך הדרך הספרדית הישנה – ה“קאמינו ריאל” בלשון העם – השריד היחיד שנותר לעובדה ולשם שהותירה אותה מלוכה השנואה על ג’ורג’ו ויוֹלָה, ואשר אפילו צִלה הסתלק מן הארץ; שכּן הפסל הגדול של קארלוס הרביעי הרכוב על סוס בכּניסה לאלאמֵידה, המתנשא לבן לנוכח העצים, ידוע היה לבּאים מן הכּפרים ולקבּצני העיר שישנוּ על המדרגות מסביב לכּן בשם סוס־האבן בלבד. קארלוס האחר, הפונה שמאלה בדישדוש חפוּז של פרסות על המדרכה המשובשת – דון קארלוס גולד, בבגדיו האנגליים, נראָה זר באותה מידה, אך שרוי־בתוך־שלו הרבה יותר מן הפרש המלכותי המושך ברסן רכובו על הכּן מעל לליפּרוֹס הישֵנים, וזרוע־השיש אשר לו מורמת אל שפת השיש של מגבעת עטורת־נוצות.

הצלם שדוּף־הרוח של המלך הרוכב, המרמז במטושטש על מחווה של הצדעה, דומה היה שהוא ניצב בחזה בל־יובקע מול השינויים המדיניים שגזלו ממנו אפילו את שמו; אך גם הפרש האחר, הידוע היטב לבּריות, ער ומלא־חיים על בהמתו מחוטבת־האברים, שצבעה כציפחה ועין לבנה לה, גם הוא לא נשא את לבבו על שרווּל מקטרנו האנגלי. נפשו שמרה על איזונה המתמיד כאילו חסתה בצל היציבוּת קרת־המזג של גינוּני ההגינוּת הפרטיים והציבוריים באירופה. בשלוָה דומה לזו קיבל את הצורה המחרידה שבּה נתנו הגבירות של סולאקו את פניהן בפוּך פניני עד שדמוּ ליציקות־גבס לבנות בעלות עיניים חיות ויפות, את הרכילוּת המיוחדת של העיר, ואת השינויים המדיניים התמידיים. את “הצלת המולדת” המתמדת, שבעיני אשתו היתה כמין משחק ילדותי וצמא־דמים של רצח ושוד שילדים מושחתים משחקים בו ברצינות נוראה. בימים הראשונים לחייה בקוסטאגואנה היתה הגברת־הקטנה קומצת את אגרופיה ברוּגזה כי רב על שאינה יכולה להתיחס לענייני הציבור של הארץ באותה רצינות שהאכזריוּת הנלווית לשיטות ראויה לה. היא ראתה בהם קומדיה של יומרות תמימות, אך בדוחק ראתה בהן איזה דבר אמיתי מחוץ לחלחלתה המורתחת שלה. צ’ארלס, שקט מאד ומפתל את שפמותיו הארוכים. ממאן היה לדבר עליהם מכּל־וכל. פעם אחת, מכל מקום. העיר לה בעדינות:

“יקירתי. נדמה כאילו את שוכחת שאני נולדתי כאן.”

לשמע המלים האלו המעטות השתתקה כאילו היו תגלית פתאומית. אולי עצם העובדה שאדם נולד בארץ משַנה באמת משהו. אמון רב נתנה בבעלה; תמיד היה אמונה זה גדול מאד. מלכתחילה הפליא את דמיונה בחוסר־הרגשנות שלו. באותה שלוות־נפש עצמה שבּזמנו הציבתה במחשבתה כאות לכשרון־מעשה מושלם בעסקי החיים. דuןֹ חוסֶה אווליאנוסֹ, שכנם מעבר לרחוב, מדינאי, משורר, איש־תרבות, שבזמנו ייצג את ארצו בכמה וכמה חצרות־מלכים אירופיות (ובזיונות אין־קץ סבל כאסיר מדיני בימי העריץ גוּזמאן בנטוֹ), היה מכריז בטרקלין של דוֹניה אמיליה שלקארלוס כל סגולות־האופי האנגליות יחד עם לב פאטריוטי לאמיתו.

בשׂאתה את עיניה אל פניו הרזים, האדומים והשזופים של בעלה, לא יכלה מרת גולד לגלות בפנים הללו רטט קל־שבקלים לשמע הדברים שוודאי שמעם נאמרים על הפאטריוטיות שלו. אולי עתה־זה ירד מעל סוסו בחזרתו מן המכרה; אנגלי היה במידה שהספיקה לו להתעלם משעות היום החמות ביותר. באסיליוֹ, במדי שרד של בד לבן ואבנט אדום, השתופף רגע בחצר הפנימית מאחרי עקביו להתיר את הדרבנות הכבדים, הקהים; ואחר־כך היה הסניור אדמיניסטראדוֹרֹ עולה במדרגות אל הגזוזטרה. שורות של עציצים, מסודרים בשורות על המעקה בין עמודי הקשתות, הסתירו בעליהם ובפרחיהם את הקוֹרידוֹר²⁷ מן החצר המרובעת למטה, שמרחבה המרוצף הוא לב־לבּו האמיתי של בית דרום־אמריקאי, מקום שהשעות השקטות של חיי־משפחה עומדים בסימן חילופי האור והצל על אבני־הגוויל.

סניור אווליאנוֹס רגיל היה לחצות את החצר הפנימית בשעה חמש כמעט בכל יום. דון חוֹסה בחר לבוא לביקור בעת־התה שכּן הפולחן האנגלי בביתה של דוניה אמיליה הזכיר לו את הימים שבהם התגורר בלונדון כציר מיוּפה־כוח בחצר סנט־ג’יימס. הוא לא חיבּב תה; וברגיל, כשהוא מתנדנד על כיסאו האמריקאי, נעליו המבריקות והקטנות משׂוּכּלות על ההדוֹם, מפליג היה בדיבורים במין וירטואוזיוּת שאננה המפליאה באיש כגילו, בעודו מחזיק שעה ארוכה בספל בידיו. ראשו הגזוז היה שׂב־בתכלית; עיניו שחורות כפחם.

בראותו את צ’ארלס גולד צועד ונכנס אל הסאלָה²⁸ היה מניד בראשו כהוא־זה וממשיך בנאומו עד תומו. רק אז היה אומר:

“קארלוס, ידידי, אתה רכבת מסן־תומֶה בחום היום. תמיד הפּעילוּת האנגלית האמיתית. לא? מה?”

בלגימה אחת הריק את כל התה אל קרבּו. לאחר מיבצע זה באו תמיד רעדה קלה ונהמת “בר־ר־ר־ר” כבושה, בלתי־מכוּונת, שעליה לא חיפּתה הקריאה החפוזה, “מצוין!”

אחר־כך היה מוסר את הספל הריק ליד ידידתו הצעירה, המוּשטת בבת צחוק, והיה מוסיף ומרחיב את הדיבור על האופי הפאטריוטי של מכרה סן־תוֹמה בעבור עצם העונג שבדיבור מקלח. כך דומה היה, בעוד גופו מיטלטל קדימה ואחורה בכיסא־נוע מן הסוג המיוּבא מארצות־הברית. תקרת הטרקלין הגדול ביותר של הקאסה²⁹ גולד התמשכה בלבנוניתה הרחק מעל ראשו. לנוכח הרוממוּת נתגמדה התערובת של כיסאות ספרדיים כבדים, ישרי־גב של עץ חוּם עם מושבים של עור ורהיטים אירופיים, נמוכים ומשוּפעי־כרים, כמו מפלצות קטנות וגוצות שמילאו כרסן עד־להתפקע קפיצים של פלדה ושׂער־סוסים. מיני תקשיטים היו על שולחנות קטנים, מראוֹת שנקבעו בקיר מעל לכרכובים של שיש, מרחבים רבועים של מרבדים תחת שתי קבוצות של כורסות, שכל אחת מהן ספּה עמוקה במרכזה; מרבדים קטנים יותר פזורים היו על־פני כל רצפת האריחים האדומים; שלושה חלונות מן התקרה עד לרצפה, נפתחים אל מרפסת, ולצדיהם הקפלים המלבּניים של הווילונים הכהים. הוד ימים קדמונים קינן בין ארבעת הקירות הגבוהים, החלקים, הצבועים בצבע־רקפת עדין; ומרת גולד, בראשה הקטן ובתלתלי־שׂערה הנוצצים, היושבת בתוך הענן של מוּסלין ומלמלה ליד שולחן דקיק של עץ־מהגוֹני, דמתה לפֵיָה שהושיבוה אל שיקויי־אהבה מובחרים המורעפים מכּלים של כסף וחרסינה.

מרת גולד ידעה את קורותיו של מכרה סן־תוֹמה. בימים הראשונים הופעל בעיקר באמצעות שוֹטים על גבּיהם של עבדים, ומחיר תפוקתו שוּלם בעצמות אדם כמשקלה. שבטים שלמים של אינדיאנים נכחדו תוך כדי ניצול המכרה; ואחר־כך ניטש המכרה, שכּן בשיטה הפרימיטיבית הזאת חדל מלהניב רווח כדאי, כל כמה שהוסיפו להטיל פגרים אל לוֹעוֹ. אחר־כך נשכח מלב. הוא נתגלה מחדש אחרי מלחמת־העצמאות. חברה אנגלית השיגה את הזכות להפעילו, ומצאה מירבץ כה עשיר עד שלא נגישׂותיהם של ממשלות בזו אחר זו, וגם לא הפּשיטות התקופתיות של קציני־גיוס על אוכלוסיית הכּורים מקבלי־השכר שאותה יצרו, לא יכלו להזיזם מהתמדתם. אך לבסוף, בעת המהומה הממושכת של פרוֹנוּנסיאמיינטוס³⁰ שבאה לאחר מותו של גוּזמאן בנטוֹ המפורסם, התקוממו הכורים הילידים, שהשליחים אשר שוגרו מן הבירה הסיתוּם למרד, על ראשיהם האנגלים וּרצחוּם עד אחד. צו־ההפקעה שהופיע מיד אחרי־כן בדיאָריוֹ אוֹפיסיאל, שראה אור בסנטה־מארטה, פתח באלו המלים:

מתוך חימה צודקת על הדיכוי העושקני של זרים, שפעלו מתוך מניעים בזוּיים של בצע־כסף ולא מתוך אהבה לארץ שאליה באו בחוסר־כל לבקש את מזלם, קמה אוכלוסיית הכֹּורים של סן־תומה, וכו'…

וסיים בהכרזה:

ראש המדינה גמר אומר להפעיל במלוא המידה את סמכות החנינה שלו. המכרה, שעל־פי כל חוק, בינלאומי, אנושי ואלוהי, הוא חוזר עכשיו לרשות הממשלה כרכוש לאומי, יישאר סגור עד אשר תשלים החרב שנשלפה להגנה המקודשת על העקרונות הליבראליים את שליחוּתה ותבטיח את אָשרה של מולדתנו האהובה.

ולמשך שנים הרבה הקיץ בכך הקץ על מכרה סן־תוֹמה. אין לדעת עכשיו איזו טובת־הנאה קיוותה הממשלה להפיק ממעשה־הבּיזה. בקושי אילצו את קוסטאגואנה לשלם פיצוי עלוב בממון למשפחות הקרבּנות, ואחר־כך נעלם הענין מן האיגרות הדיפלומטיות. אך לימים נתנה ממשלה אחרת את דעתה על הנכס רב־הערך. היתה זו ממשלה קוסטאגוּאנית רגילה – הרביעית בתוך שש שנים – אך היא שקלה מתוך שפיוּת את האפשרויות שלפניה. היא זכרה את מכרה סן־תומה מתוך הכרה כמוסה כי בידיה שלה אין לו ערך כלל אך גם בהבנה נכוחה של השימושים השונים שאפשר לעשות במכרה־כסף, מחוץ לתהליך המזוהם של הפקת המתכת ממעבה האדמה. אביו של צ’ארלס גולד, שימים רבים היה אחד הסוחרים העשירים ביותר של קוסטאגוּאנה, כבר הפסיד חלק ניכּר מהונו במלווֹת־כפייה לממשלות שקמו בזו אחר זו. הוא היה איש מתון בדעותיו, שלא העלה כלל בחלומו לתבוע את המגיע לו על־פי דין; וכשפתאום הוצע לו זכיון־תמיד על מכרה סן־תומה כפיצוי מלא נאחז חרדה שאין כדוגמתה. בקיא היה בדרכיהן של ממשלות. אכן, הכּוונה שבַּפַּרשה הזאת, אם גם בלי ספק העמיקו לחשוב עליה בסתר־יועצים, גלויה היתה על־פני השטח במסמך שהוגש בדחיפוּת לחתימתו. בסעיף השלישי והחשוב ביותר נאמר שבעל־הזכיון ישלם מיד לממשלה תמלוגי חמש שנים בהסתמך על אומדן התפוקה של המכרה.

מר גולד האב התגונן מפני החסד הקטלני הזה ברוב נימוקים ותחנונים, אך העלה חרס בידו. לא היה לו מושג בעבודת המכרות; לא היו לו אמצעים להעמיד את הזכיון שלו למכירה בשוק האירופי; המכרה כמפעל לא היה בנמצא. הבניינים נשרפו, ציוד הכּרייה הושמד, הכורים נעלמו מן הסביבה שנים על שנים לפני כן; הדרך עצמה נבלעה במבּול של צמחיה טרוֹפּית ממש כאילו הציף אותה הים; והאולם הראשי התמוטט בריחוק כמאה מטר מן הכניסה. שוב לא היה זה מכרה נטוש; היה זה נקיק פראי, מסולע ובן־אל־גֶשֶת של הסיירָה, מקום שם אפשר היה למצוא שרידים של עץ מפוחם, כמה ערימות לבֵנים שבורות, וקצת ברזלים חלודים ונטולי־צורה מתחת לשיפעה של מטפסים קוצניים שכיסו את האדמה.

מר גולד האב לא רצה בבעלוּת־תמיד על המקום השומם ההוא; לאמיתו של דבר די היה בעצם המראה הקם לעיני רוחו באשמורות־הלילה הדמוּמות כדי למרוט את עצביו ולגרום לו שעות על שעות של נדודי־שינה לוהטים ונסערים.

אולם אירע הדבר ושר־הכספים בעת ההיא היה איש אשר בשנים־עברו סירב מר גולד, לרוע־המזל, לתת לו איזו עזרה כספית קטנה, בבססו את סירובו על הנימוק שהמבקש הוא קוביוסטוס ורמאי נודע־לשימצה, לבד מזה שהיה נגדו חשד מאוּשש למדי שביצע מעשה־שוד אלים בראנצ’רוֹ³¹ עשיר באחד המחוזות הנידחים, מקום שם מילא בפועל־ממש תפקיד של שופט. עתה, לאחר שהגיע למעמדו הרם, הכריז אותו פוליטיקאי על כוונתו להשיב טובה תחת רעה לסניור גולד – האיש המסכן. הוא אישר וחזר ואישר את ההחלטה הזאת בטרקלינים של סנטה־מארטה, בקול רך ושאנן, ובמבטים מרוּשעים כל־כך עד שידידיו הטובים ביותר של מר גולד יעצו לו בכובד־ראש שלא ינסה להציע שלמונים כדי להוריד את הענין מן הפרק. לא יהיה בכך כל מועיל. אכן, מן־הסתם לא יהיה זה מעשה בטוח ביותר. כך סברה גם גברת אחת בריאת־בשר ורמת־קול ממוצא צרפתי – לדבריה, בת לקצין רם־דרג officier superieur de 1’armée)) – שניתנה לה אכסניה בין חומות מנזר שנמסר לצרכי חול סמוך למשרד־הכספים. אותה גברת מפורכסת, כאשר פנו אליה כדת־וכדין בשמו של מר גולד וצירפו לכך תשורה מתאימה, הניעה בראשה במדוכדך. טובת־מזג היתה האשה, ודיכדוכה כּן היה. היא דימתה בנפשה שלא תוכל לקחת כסף על חשבון דבר שלא תוכל לעשותו. ידידו של מר גולד, שעליו הוטלה המשימה העדינה, אומר היה אחרי־כן שהיא היתה האדם הישר היחיד הקשור קשר קרוב או רחוק לממשלה אשר בו פגש מעודו. “לא יועיל,” אמרה בחוסר־אדיבות שהיה טבעי לה, ובביטויים היאים יותר לבת הורים בלתי־ידועים מאשר לבתו היתומה של קצין גבוה. “לא! לא יועיל. .Pas moyen mon garçon. C’est dommage, tout de même. Ah! Zut! je ne vole pas mon monde. Je ne suis pas ministre — moi! Vous pouvez emporter votre petit sac.”

רגע אחד, כשהיא נושכת את שפתה הכּרמילית, הצטערה בינה־לבינה על עריצותם של העקרונות הנוּקשים החולשים על מכירת השפעתה בחלונות הגבוהים. אחר־כך הוסיפה, ברוב־משמעות, ובקורטוב קוצר־רוח, dites bien a votre bonhomme — entendez־vous? — qu’il faut avaler la pilule." Allez, et"

לאחר אזהרה מעין זו לא נותר עוד אלא לחתום ולשלם. מר גולד בלע את הגלולה, ודומה היה כאילו היה בה איזה רעל דק מן הדק שפעל פעולתו מיד על מוחו.

הוא נעשה מיד רדוף־מכרות, ולפי שהירבּה לקרוא ספרות קלה לבש המכרה בדמיונו את הצורה של הזקן־מן־הים שהורכב על שכמו. הוא גם החל לחלום על ערפדים. בינו לבין עצמו הפריז מר גולד בחסרונות של מעמדו החדש, שכן ראה אותו באספקלריה רגשית. מעמדו בקוסטאגואנה לא היה גרוע משהיה. אבל האדם הוא בריה שמרנית עד לייאש, והחידוש יוצא־הדופן של פגיעה זו בארנקו העיק על רגשותיו. על כל סביבו היו אנשים נשדדים על־ידי הכנופיות הגרוטסקיות והרצחניות ששיחקו במשחק הממשלות והמהפכות שלהן אחרי מותו של גוּזמאן בנטוֹ. מנסיונו למד, כי כל כמה שתהיה הביזה מועטה לעומת תקוותיהם הלגיטימיות, לא תהיה שום כנופיה השלטת בארמון הנשיאות לא־יוצלחית עד כדי כך שלא תשכיל למצוא אמתלות ועלילות־דברים. הקולונל הראשון של צבא־הדחלילים שהזדמן למקום יכול היה לברר לכל אזרח פשוט בתוקף ובדייקנות כי מגיע לו סכום של עשרת־אלפים דולר; תוך שהוא מקווה למתנת־יד של לא פחות מאלף, על־כל־פנים. מר גולד ידע זאת היטב מאד, וכשהוא חמוש ברוח של השלמה חיכה לימים טובים יותר. אבל גזל ושוד במסגרת של חוּקיוּת ועסקים כבדוּ על דמיונו מנשוֹא. מר גולד־האב חסרון אחד היה לו באָפיוֹ הנבון והמכובד: הוא ייחס חשיבות מרובה מדי לצורה. הרי זה ליקוי שכיח בין הבּריות, שמשפטים־קדומים נותנים אוֹתוֹתם בהשקפותיהם. אותה פרשה היתה בה בעיניו רישעות של עיוות־דין, שבאמצעות זעזוע מוסרי תקפה את בריאותו האיתנה. “הדבר יהרוג אותי לבסוף,” מכריז היה פעמים רבות ביום. ואכן, למן העת ההיא החל לסבול מהתקפות של חום, ממיחושי כבד, ועל הכל מאי־יכולת מדאיגה לחשוב על דבר אחר כלשהו. שר־הכספים לא היה יכול לצייר לעצמו את הערמומיות העמוקה של נקמתו. אפילו מכתביו של מר גולד אל צ’ארלס נערו בן הארבע־עשרה, שעשה אז באנגליה לצורך השכלתו, סופם שלא דיברו כמעט על שום דבר מחוץ למכרה. הוא רטן על העוול, הרדיפות, הנבלה של אותו מכרה; הוא מילא דפים שלמים בפירוט התוצאות הרות־השואה הכרוכות בבעלות על אותו מכרה מכל הבחינות, תוך כדי היקשים קודרים למיניהם, במלים של זוועה נוכח האופי הנצחי לכאורה של אותה קללה. שכּן הזכיון הוענק לו ולצאצאיו לצמיתות. הוא הפציר בבנו שלעולם לא יחזור לקוֹסטאגוּאנה, שלעולם לא יתבע לו שום חלק מירושתו שם, שכּן הזכיון הנקלה מטמא אותה; שלא יגע בה לעולם, שלא יקרב אליה לעולם, שישכּח שאמריקה קיימת, ויעסוק לו במסחר באירופה. וכל מכתב סיים בתוכחות־עצמיות מרות על שהאריך לשהות יותר מדי באותה מחילה של גנבים, אנשי־תככים ולסטים.

כאשר אומרים לך שוב ושוב שעתידך הרוס בגלל הבעלוּת על מכרה של כסף הרי בגיל ארבע־עשרה אין עיקר תכנם של הדברים בעל חשיבות ראשונה־במעלה; אבל בצורתם עשויים הם לעורר מידה ידועה של פליאה ותשומת־לב. ברבוֹת הימים החל הנער, שבתחילה תמהּ על הקינות הנזעמות אלא שמֵצר היה מאד בצערו של אביו, להפוך בדבר במחשבתו באותם רגעים שיכול היה לחסוך ממשחקיו וממשנתו. מקץ שנה לערך פיתח לו מתוך קריאת המכתבים הכרה מוחלטת כי יש מכרה־כסף בפלך סולאקו של הרפובליקה קוסטאגואנה, מקום שם הומת הדוד הארי המסכן בידי חיילים לפני הרבה והרבה שנים. לאותו מכרה גם קשור היה קשר הדוק דבר שנקרא “זכיון גולד העושקני”, דבר שכפי הנראה נכתב על נייר שאביו התאווה בכל לבו “לקרוע ולהשליך לתוך פרצופיהם” של נשיאים, שופטים ושׂרי־מדינה, ורצון זה עמד בעינו, אף כי שמות האנשים האלה, זאת נתן אל לבו, לעתים רחוקות נשארו אותם שמות משך שנה אחת תמימה. הרצון הזה (הואיל ודבר־עוול היה זה) נראָה לו לנער טבעי־בתכלית, אם גם לא ידע מה היה העוול שבאותה פרשה. לימים, משהוסיף חכמה, הצליח לקלף מן האמת הפשוטה שבענין את משובות־הדמיון של הזקן־מן־הים, ערפדים ושדים ומזיקים, שהעניקו לאיגרות אביו לווית־זעם של סיפור־אימים מתוך אלף־לילה־ולילה. לבסוף הגיע הנער המתבגר־והולך לכלל קירבה אל המכרה של סן־תוֹמה לא פחות מן הזקן שכתב אותם מכתבים קובלניים ונזעמים מן הצד השני של הים. כמה וכמה פעמים כבר אילצוהו לשלם קנסות כבדים על שלא הפעיל את המכרה, כך מסר, וזאת מחוץ לסכומים אחרים שנסחטו ממנו על חשבון תמלוגים לעתיד־לבוא, בנימוק שאדם שבּכיסו זכיון רב־ערך שכזה אינו יכול למנוע את עזרתו הכספית מן הממשלה של הרפובליקה. שארית הונו היתה ניטלת ממנו כנגד קבּלות חסרות־ערך, כתב בחמת־זעם, תוך שמצביעים עליו בחינת אדם שבעבר ידע להפיק יתרונות עצומים מהצטרכויותיה של ארצו. והאיש הצעיר באירופה מצא ענין הולך־ורב בדבר ההוא שיכול היה לחולל מרקחה כזאת של מלים וקצף.

הוא חשב על כך בכל יום; אבל הוא חשב על כך בלי מרירות. אולי היתה זו פרשה אומללה בשביל אביו המסכן, והמעשה כולו נסך אור משונה על החיים החברתיים והמדיניים של קוסטאגואנה. השקפתו על הדבר היתה חדוּרת־אהדה לאביו, ועם זאת היתה רגועה ומיושבת. רגשותיו האישיים לא נפגעו, וקשה להגיב בחימה נאותה ובת־קיים על ייסורי הגוף או הנפש של גוף אחר, גם אם הגוף האחר ההוא הוא של אביך שלך. כשמלאו לו עשרים כבר נתפס צ’ארלס גולד בתוֹרוֹ לקסם של מכרה סן־תוֹמה. אבל היתה זו צורה אחרת של קסם, הולמת יותר את צעירוּתו, קסם שנוסחת־הכשפים שלו כללה תקוה, עזוּז ובטחוץ־עצמי ולא חימה נלאָה וייאוש. כשלאחר מלאות לו עשרים שנה נותר אדון לעצמו (פרט לגזירה החמורה שלא יחזור לקוסטאגואנה), המשיך בלימודיו בבלגיה ובצרפת מתוך כוונה להיות למהנדס־מכרות מוסמך. אבל הצד המדעי הזה של יגיעותיו נשאר מעורפל ופגום במחשבתו. במכרות מצא עתה ענין דראמתי. הוא למד את זרוּיותיהם גם מנקודת־מבט אישית, כדרך שיהיה אדם לומד את השוני באָפיים של הבריות. הוא ביקר בהם כדרך שאדם.הולך מתוך סקרנות לבקר אצל אישים מופלאים. הוא ביקר במכרות בגרמניה, בספרד, בקוֹרנווֹל. מפעלים נטושים הילכו עליו קסם מוזר. שממונם דיבר אל לבו כמו המראֶה של מצוקת אנוש, שעילותיה מגוּונות ועמוקות. אפשר חסרות־ערך היו, אך אפשר גם שלא הובנו כהלכה. אשתו־לעתיד היתה האדם הראשון, ואולי היחיד, שגילה את מצב־הרוח הנסתר ששלט ביחסו אנין־הרגש, האילם כמעט, של אדם זה כלפי עולם הדברים הגשמיים. ושמחתה עליו, שהשתהתה בכנפיים פרושׂות־למחצה כאותן ציפרים שאינן יכולות להתרומם על־נקלה משטח מישורי, מצאה לה מיד פסגה שממנה תמריא שחקים.

הם התוודעו זה אל זו באיטליה, מקום שם היתה מרת גולד שלעתיד־לבוא מתאכסנת אצל דודה אחת זקנה וחיוורת, ששנים קודם־לכן נישאה למרקיז איטלקי בן גיל־העמידה שירד מנכסיו. עתה התאבלה על אותו איש, שידע איך למסור את נפשו למען עצמאותה ואחדותה של מולדתו, שידע איך להיות נלהב בנדיבוּתו לא פחות מן הצעירים האלה³² שנפלו למען אותו אידיאל שג’ורג’ו ויוֹלה הזקן היה משרידיו הנסחפים, ממש כמו שמניחים לכלוֹנס שבור של תורן לצוף לו באין שׂם אל לב לאחר נצחון ימי. המרקיזה חיתה חיים דמומים, מלחשים, נזירית בבגדיה השחורים ובסרט לבן מעל מצחה, בקרן־זווית שבקומה הראשונה של ארמון עתיק וחרב, שתחת תקרותיהם המצוירות של אולמותיו הגדולים והריקים בקומת־הקרקע חסו התוצרת, העופות, ואפילו הבהמות של האיכּר־האריס, יחד עם כל משפחתו.

שני הצעירים נפגשו בלוּקה. לאחר אותה פגישה לא ביקר עוד צ’ארלס גולד במכרות, אף כי פעם אחת יצאו יחד במרכבה לראות איזה מחצבות־שיש, מקום שם דמתה העבודה לכרייה הואיל וגם כאן היו הדברים אמוּרים בעקירת אוצר של חומר־גלם מן האדמה. צ’ארלס גולד לא פתח את לבו לפניה בנאומים מוכנים מראש. הוא פשוט הוסיף לפעול ולחשוב לעיניה. זו דרכה האמיתית של כנוּת. אחת מאמירותיו התכופות היתה, “לפעמים נדמה לי שאבא המסכן אינו רואה את העסק ההוא של סן־תוֹמה באור הנכון.” והם שוחחו על הדעה הזאת עת רבה ובכובד־ראש, משל כאילו יכלו להשפיע על נפש הנמצאת במרחק מחצית כדור־הארץ מהם; אך למעשה שוחחו על אודותיה מפני שרגש־האהבה יכול להיכנס לכל נושא שהוא ולחיות חיים לוהטים במשפטים מאופקים. מן הסיבה הטבעית הזאת היו הדיונים האלה יקרים ללבה של מרת גולד המאורסת. צ’ארלס חשש שמר גולד־האב מכלה את כוחותיו ומביא מחלה על עצמו במאמציו להיפטר מן הזכיון. “אני מתאר לעצמי שלא זה סוג הטיפול שהדבר מצריך,” הירהר בקול, כמו לנפשו. וכאשר תמהה בגילוי־לב כיצד יהיה אדם בעל־אופי מקדיש את כוחותיו לרקימת מזימות וקשירת קנוניות, היה צ’ארלס אומר, בדאגה רכה שהבינה את תמיהתה, “אל לך לשכוח שהוא נולד שם.”

היא היתה מפעילה בזה את מחשבתה הזריזה, ואחר־כך היתה משיבה תשובה שלא ממין הענין, שהוא קיבל אותה כנבונה־בתכלית, כי על כן באמת כך היתה –

“ובכן, ואתה? גם אתה נולדת שם.”

הוא ידע את תשובתו.

“זה ענין אחר. עשר שנים כבר אינני שם. אבא מעולם לא נעדר זמן כה רב; והדבר היה לפני יותר משלושים שנה.”

היא היתה האדם הראשון שלפניו פצה את שפתיו לאחר שהגיעתו הידיעה על מות אביו.

“הדבר הרג אותו!” אמר.

בקבלו את הידיעה נשא רגליו מיד אל מחוץ לעיר, הישיר לצעוד נכחו בשמש־הצהריים שעל הדרך הלבנה, ורגליו הוליכוהו אל מוּלה בַמבוֹאה של הַפַּאלאצוֹ החרב, חדר מפואר ומעורטל, שפה־ושם יש בו רצועה ארוכה של אריג־דמשק. שחורה מטחב ומרוב־ימים, תלויה על ספין מגוּלה שבקיר. ריהוטו כלל בדיוק כורסה אחת מוזהבת, שבורת־גב, וכָן מתוּמן שעליו אגרטל־שיש כבד מקושט מסיכות מפוסלות וזרי פרחים, ומסודק מראשו עד תחתיתו. צ’ארלס גולד היה מאובּק באבקהּ הלבן של הדרך שזרוע היה על נעליו. על כתפיו, על כומתתו כפוּלת־החוּדים. מים נטפו מתחתיה על פניו, וביד ימינו החזיק באלה עבה של עץ־אלון.

היא החווירה עד מאד תחת הוורדים של מגבעת־הקש הגדולה שלה, ידיה בכפפות והיא מנפנפת בסוכך בהיר. שכן תפס אותה ממש בשעה שעמדה לצאת לקראתו אל מרגלות הגבעה. מקום שם עומדות שלש צפצפות ליד גדרו של כרם.

“הדבר הרג אותו!” חזר ואמר. “צריך היה לחיות עוד הרבה והרבה שנים. אנחנו משפחה של מאריכי־ימים.”

היא נרעשה כל־כך עד שלא היו מלים בפיה; הוא היה מתבונן במבט חודר וקופא בכד־השיש הסדוק משל כאילו גמר אומר לחקוק את צורתו בזכרונו לעולמי־עד. רק כאשר בפנותו אליה פתאום פלט פעמיים, “באתי אליך – באתי ישר אליך.” בלי אשר יוכל לסיים את פסוקו. רק אז עמדה על עליבוּתו הגדולה של אותו מוות גלמוד ומיוּסר בקוסטאגואנה במלוא עצמת מסכנוּתו. הוא תפס בידה, הרים אותה אל שפתיו, ואז שמטה מידה את הסוכך שלה וליטפה אותו על הלחי, מילמלה “נער מסכן,” והחלה למחות את עיניה תחת העקומה המשתפלת של תיתורת מגבעתה, קטנה מאד בשמלתה הפשוטה, הלבנה כמעט כילדה אובדת הבוכה בשׂגב המושפל של המבוֹאה הנאצלת, בעוד הוא עומד על־ידה, שוב חדל־ניע בתכלית בהתבוננו בכד־השיש.

אחרי־כן יצאו לטיול ממושך ברגל, שהתנהל בשתיקה עד אשר קרא פתאום: “כן. אבל לו רק התמודד עם הדבר בצורה נאותה!”

ואז נעצרו. בכל מקום היו צללים ארוכים רובצים על הגבעות, על הדרכים, על כרמי־הזיתים המגודרים; צללי צפצפות, ערמונים רחבי־נוף, בנייני־משק, גדרות אבן; ובחלל האוויר היה הצליל של פעמון, דק וער, דומה לדופק הפועם של אדמומית השקיעה. שפתיה פשׂוקות היו קימעה כמו מתוך הפתעה על שאין הוא מביט בה בארשת־פניו הרגילה. ארשת־פניו הרגילה היתה מרוצה וקשובה ללא־תנאי. בשיחותיו אתה היה הוא החרד והמתחשב שבּרודנים, עמדה שהנחילתה קורת־רוח ללא שיעור. בכך אישר את כוחה בלי לגרוע מכבודו־העצמי. אותה עלמה דקת־גו, על רגליה הקטנות, ידיה הקטנות, פניה הקטנים הכורעים תחת נטל מצודד־נפשות של תלתלי־שׂער גדולים; העלמה אשר לה פה גדול למדי, שאך פצתה אותו ומיד חשת על פניך בניחוח של גילוּי־לב ונדיבות־רוח, היתה בה נשמה אסתניסית של אשה למודת־נסיון. קודם לכל הדברים ולכל אמרי־החונף, הקפידה על גאוותה במושא בחירתה. אך עתה לא היה מביט בה כל־עיקר; והבעת־פניו היתה דרוכה ובלתי־הגיונית, כדרך שטבעי הוא בגבר הבוחר שלא לתת עיניו במאומה מעבר לראשה של עלמה.

“אמנם כן. היה זה עוול. הם השחיתו אותו עד היסוד, את הקשיש המסכן. הו! מדוע לא הניח לי לחזור אליו? אבל עכשיו אדע איך להתמודד עם זה.”

לאחר שהגה את המלים האלו בביטחה עצומה השפיל מבטו אליה, ומיד נפל טרף לצער, פיקפוק ופחד.

רק אחת ביקש לדעת עכשיו, כך אמר, אם היא אוהבת אותו די־הצורך – אם יעמוד לה אומץ־הלב ללכת הרחק כל־כך עמו? הוא הציג לה את השאלות האלו בקול שרעד מרוב חרדה – שכן היה איש עז־החלטה.

היא אוהבתו. יעמוד לה האומץ. ומיד חשה המארחת־לעתיד של כל האירופים בסולאקו בפועל־ממש כאילו הקרקע נשמטת מתחתיה. הקרקע גזה כליל, לרבות אף צלילו של הפעמון. כאשר שבו רגליה לגעת באדמה, עדיין היה הפעמון מצלצל בעמק; היא הרימה ידיה אל שערה, טרוּפת־נשימה, והביטה כה־וכה על משעול־הטרשים. מרגיע היה בשממונו. בינתיים וצ’ארלס, ששירבב רגל אחת לתוך תעלה יבשה ומאובּקת, הרים את הסוכך הפתוח, שהתגלגל מהם והלאה ברעם מַקוֹשי־תוּפים. הוא הושיט לה אותו במפוּכח, מדוכא מעט.

הם חזרו על עקבותיהם, ולאחר שהחליקה ידה על זרועו אלו היו המלים הראשונות שהשמיע:

“למזלנו הטוב נוכל להתישב בעיר־חוף. אַת שמעת את שמה. סוּלאקו. אני שמח כל־כך שאכן השיג אבא את הבית ההוא. הוא קנה שם בית גדול לפני שנים, כדי שתמיד תהיה קאסה־גולד בעיר הראשה של הפלך שהתקרא לשעבר הפלך האוֹקסידנטאלי. אני גרתי שם פעם, כנער קטן, עם אמי היקרה, במשך שנה אחת תמימה, בזמן שאבא המסכן עשה בארצות־הברית לרגל עסקיו. את תהיי הגבירה החדשה של קאסה־גולד.”

ולאחר־מכן, בפינה המיוּשבת של הפּאלאצוֹ מעל לכּרמים, לגבעות־השיש, לארנים ולזיתים של לוּקה, אמר גם זאת:

“השם גולד תמיד היה מכובּד מאד בסולאקו. דודי הארי היה ראש־מדינה משך זמן־מה, והניח אחריו שם גדול בקרב המשפחות הראשונות. בזאת כוונתי למשפחות הקריאוֹליוֹת הטהורות, שאינן לוקחות חלק במהתלה העלובה של הממשלות. הדוד הארי לא היה הרפתקן. בקוסטאגואנה אין אנו, בני גולד, הרפתקנים. הוא היה בן־הארץ, ואהב את הארץ, אך בעיקרו של דבר נשאר אנגלי בדעותיו. הוא ניצל את הסיסמה המדינית של זמנו. הסיסמה היתה פדראציה. אבל הוא לא היה פוליטיקאי. הוא פשוט דגַל בסדר החברתי מתוך אהבה טהורה לחירות הרציונלית ומתוך שנאתו לדיכּוי. הוא היה אדם רציני בתכלית. הוא ניגש למלאכתו על־פי דרכו מפני שנראתה לו ישרה, ממש כמו שלפי הרגשתי חייב אני להניח ידי על המכרה ההוא.”

במלים אשר כאלו דיבר אליה שכּן זכרונו מלא היה מאד את ארץ ילדותו, לבו מלא היה את חייו עם העלמה ההיא, ומחשבתו מלאה היתה את הזכרון של סן־תומה. הוא הוסיף שיהיה עליו לעזוב אותה לימים אחדים כדי למצוא אמריקאי אחד, איש מסן־פראנציסקו, שעודו נמצא אי־שם באירופה. חדשים אחדים קודם־לכן התוודע אליו בעיר היסטורית עתיקה בגרמניה, השוכנת במחוז של מכרות. נשי משפחתו של האמריקאי היו עמו, אך הוא נראה בודד־לנפשו שעה שהיו הללו משרטטות כל היום כולו את הפתחים הישנים ואת מגדלי־הפינה של הבתים שמימי־הביניים. צ’ארלס גולד קשור היה אליו בחברות בל־תנותק של המכרה. הלז התעניין במפעלי כרייה, ידע משהו על קוסטאגואנה, והשם גולד לא היה זר לו. הם שוחחו במידה של אינטימיות שנתאפשרה בזכות הפרש הגילים שביניהם. צ’ארלס רצה עכשיו למצוא אותו קפיטליסט ששׂכלו חריף ואפיוֹ נוח. רכושו של אביו בקוסטאגואנה, שבזמנו סבור היה שעודנו ניכר, כמו התמסמס בכוּר־המצרף הבזוי של מהפכות. להוציא כעשרת־אלפים לירה שהופקדו באנגליה, דומה היה כי לא נותר עוד דבר מחוץ לבּית בסולאקו, זכות מעורפלת לניצול יערות במחוז נידח ופראי, והזכיון של סן־תוֹמה, שליוה את אביו המסכן עד עברי־פי קבר ממש.

הוא הסביר את הדברים הללו. מאוחרת היתה השעה כאשר נפרדו. היא מעולם לא נגלתה לו לפני כן בחזוּת כה מלבבת. כל להיטותם של העלוּמים אחר חיים מוזרים, אחר מרחקים גדולים, אחר עתיד שמצוי בו ייחוד של הרפתקה, של קרב – מחשבה עדינה של פיצוי וכיבוש – מילאו אותה סערת־נפש עזה, שאותה השיבה לנוֹתן במיפגן גלוי ומעודן יותר של רוך.

הוא עזב אותה ופנה לצעוד במורד הגבעה, ומשעה שנמצא יחיד־לנפשו התפכּח. אותו שינוי שאין לו תקנה שמחוללת מיתתו של אדם במהלך מחשבותינו היומיומיות אפשר לחוש בו ברוּגזת־נפש מעורפלת וצובטת־לב. כאַב לו לצ’ארלס גולד כאשר חש כי לעולם, בשום מאמץ של כוח־הרצון, לא יוכל עוד לחשוב על אביו כדרך שחשב עליו בהיות האיש המסכן בחיים. צלמו הנושם שוב לא היה בגדר השגתו. עיון זה, שהעמיק להשפיע על זהותו שלו, מילא את חלל חזהו תשוקה עגומה וכעוסה לפעולה. בזאת קלע החוש שלו ולא החטיא. הפעולה יש בה כדי לנחם. היא האויבת למחשבה והידידה לאשליות מחניפות. רק בניהול פעולתנו יכולים אנו למצוא את התחושה של שליטה ב’אֵלות־הגורל'. ברור היה כי המכרה הוא השדה היחיד לפעולתו. פעמים מצוָה היא לדעת איך להמרות את משאלותיהם החגיגיות של המתים. הוא גמר אומר נחרצה להמרוֹתן (על דרך הכַּפרה) ככל אשר יוכל. המכרה היה עילתה של פורענות מוסרית מופרכת; הפעלתו הכרח שתיעשה הצלחה רצינית ומוסרית. הוא חב זאת לזכרו של המת. לאמיתו של דבר, כך היו רגשותיו של צ’ארלס גולד. מחשבותיו נסבּו על האמצעים לגייס סכום גדול של כסף בסן־פראנציסקו או במקום אחר; ואגב כך גם עלה בדעתו ההירהור הכללי שעצתו של הנפטר ודאי היא מורה־דרך פגום. אף אחד מן המתים אינו יכול לדעת מראש מה־עצומים השינויים שעשוי מות איש יחיד לחולל בעצם חזותו של העולם.

את השלב האחרון בתולדות המכרה ידעה מרת גולד מנסיונה האישי. בעיקרו של דבר, היו אלה תולדות חיי־הנישואים שלה. אדרת מעמד־המורשה של בית גולד בסולאקו ירדה שופעת על קומתה הקטנה; אך היא לא הניחה לזרוּיותיו של הלבוש הזר והמוזר לדכּא את החיוּת השוקקת שבאָפיה, שהיתה אות לא לעליצוּת מיכנית סתם אלא לתבונה עירנית. אל לנו להניח שגברית היתה נפשה של מרת גולד. אשה אשר נפש גברית לה איננה בריה המצטיינת בכשרון־מעשה עילאי; היא פשוט תופעה של התפלגות לקויה־בחסר – מעניינת בעקרוּתה ונטולת־חשיבות. הואיל ונשיית היתה תבונתה של דוֹניה אֶמיליה הרי התעוררה להשיג את כיבושה של סולאקו, פשוט בכך שהאירה את הדרך לחוסר־האנוכיות שלה ולרגשי־ההשתתפות שלה. היא היתה מלבּבת בשיחתה, אך לא היתה מרבּת־דברים. חכמת הלב, הואיל ואין לה ענין בבנייתן או בהריסתן של תיאוריות ממש כמו שאין לה ענין בהגנה על משפטים־קדומים, אין לה מלים של אקראי לרשותה. המלים שהיא משמיעה ערכן הוא ערך מעשים של יושר, סובלנות וחמלה. עדנתה האמיתית של אשה, בדומה לגבריוּתו האמיתית של גבר, מתבטאת במעשה כובשני בסוגו. הגבירות של סולאקו העריצו את מרת גולד. “עדיין הן רואות בי מעין מפלצת,” אמרה מרת גולד במאור־פנים לאחד משלושת האדונים מסן־פראנציסקו שאותם היה עליה לארח בביתה החדש בסולאקו כשנה אחת בלבד לערך אחרי נישואיה.

הם היו אורחיה הראשונים מחוץ־לארץ, והם באו להסתכל במכרה של סן־תומה. היא מתלוצצת בצורה הנעימה ביותר, כך סברו; וצ’ארלס גולד, פרט לכך שידע אל־נכון את אשר לפניו, התגלה כאיש רב־פעלים. עובדות אלו גרמו להם שיהיו נוטים חסד לרעייתו. בזכות התלהבות שאין לטעוֹת בה, המתובּלת קורטוב של אירוניה, היתה שיחתה על המכרה מקסימה ממש את אורחיה אף עוררתם להעלות חיוכים של כובד־ראש וחסד שהיתה בהם מידה הגונה של יחס־כבוד. אולי אילו ידעו עד כמה מפעמתה השקפה אידיאליסטית על ההצלחה היו משתוממים על הלך־רוחה כדרך שהשתוממו הגבירות האמריקאיות־הספרדיות על הפעילוּת הלא־נלאית של גופה. אילו ידעו זאת כי אז היתה בעיניהם – כלשונה שלה – “מעין מפלצת”. אולם בני הזוג גולד היו בעיקרי הדברים זוג שתקני, ואורחיהם הלכו להם בלי לחשוד כי יש בהפעלתו של מכרה־כסף תכלית אחרת מחוץ לרווח כפשוטו. בחוץ עמדה מרכבתה של מרת גולד עצמה, עם שני פרדים לבנים, להוליכם אל הנמל, שממנו היתה הספינה “סֶרֶס” אמורה לקחתם אל האולימפוס של הפלוּטוֹקראטים. הקפטן מיצ’ל נתלה בהזדמנות זו של פרידה והעיר למרת גולד, במילמול חרישי, ממתיק־סוד, “זהו פתח תקופה.”

מרת גולד אהבה את החצר הפנימית של ביתה הספרדי. גרם רחב של מדרגות־אבן ניבט אל מאדונה כחולת־גלימות שהעולל המוכתר יושב על זרועה והיא משקיפה דוּמם ממעל מתוך גומחה שבּקיר. קולות כבושים עלו בהשכמת הבּקרים מן הבאֵר המרוצפת שבחצר המרובּעת עם רקיעת פרסותיהם של סוסים ופרדים המובלים צמדים־צמדים לשתות מן השוֹקת. סבך של קני־חזרן דקים השיר את עליו הצרים, דמויי־הלהב על בריכת־המים הרבוּעה, והרכָּב השמן ישב מעוטף על שפת הבריכה, מחזיק בידו בעצלתיים בקצות המושכות. משרתים יחפים עברו אנה־ואנה, כצאתם מפתחים אפלים ונמוכים למַטה; שתי כובסות ובידיהן סלים של כלי־לבן שכּובּסו; האופה ועמו מגש הלחם שנאפה בשביל היום; ליאונארדה – הקאמריסטה³³ שלה עצמה – הנושאת אל־על, בידה המוּרמת מעל ראשה השחור־כעורב, שמלניות מעומלנות המסמאות את העין בלבנותן באור־השמש המלוּכסן. אחר־כך היה שומר־הסף הזקן מדדה ונכנס ומטאטא את אבני־הגוויל, והבית היה מוכן לקראת היום. כל החדרים הנישָׂאים משלושה עבריה של החצר המרובַּעת נפתחו זה מול זה ואל הקוֹרידוֹר, אשר בו מעקים של ברזל חשיל ומסגרת של פרחים, ואשר ממנו, כגבירתה של טירה מימי־הביניים, יכלה לחזות ממעל בכל היציאות מן הקאסה והכּניסות אליה, ששערה המקומר והמהדהד האציל עליהן נופך של חשיבות מפוארת.

היא הסתכלה בהתרחק מרכבתה ובה שלושת האורחים מן הצפון. היא חייכה. שלש זרועותיהם הורמו באחת אל שלש מגבּעותיהם. הקפטן מיצ’ל, הרביעי, ששימש לפניהם, כבר החל בנאום מנוּפח. אחר־כך השתהתה. היא השתהתה, מסמיכה פניה אל אגודות־הפרחים הפזורות פה־ושם, כמו על־מנת לתת שהות למחשבותיה להדביק את פסיעותיה האִטיות לאורך המרחב המישיר של המסדרון.

ערסל אינדיאני מצויץ מאָרוֹאָה, מתרונן במעשה־נוצות ססגוני, נינוע מתון־מתון בקרן־זווית הלוכדת את השמש המשכּימה; כי צוננים הם הבקרים בסולאקו. האגודה של פלוֹר דה נוֹצ’ה בוּאֶנָה ליהטה נוכח דלתות־הזכוכית הפתוחות של חדרי־הקבּלה. תוכִי ירוק גדול, מזהיר באזמרגד בכלוב מתנוצץ כזהב. צרח בעוז, “ויוָה קוסטאגואנה!” ואחרי־כן קרא פעמיים בקול מתוק כדבש, מחקה את קולה של מרת גולד, “ליאונארדה! ליאונארדה!” ולפתע התכנס בדממתו ובשתיקתו. מרת גולד הגיעה אל קצה היציע ודחקה ראשה בפתח חדרו של בעלה.

צ’ארלס גולד, מציג רגל אחת על שרפרף־עץ נמוך, כבר היה רוֹצע את דרבנותיו. מבקש היה למהר ולחזור אל המכרה. בלי להיכנס פנימה, העיפה מרת גולד מבט על החדר. כוננית־ספרים אחת גבוהה, רחבה, דלתותיה זכוכית, היתה מלאה ספרים; אבל בשניה, שאין לה מדפים, ורפידתה אריג שעיר אדום, ערוכים היו כלי נשק חם: קארבּינות־וינצ’סטר, אקדחים, צמד רוֹבי־ציד, ואפילו שני זוגות אקדחי־נרתיק כפוּלי־קנה. ביניהם, לעצמו, על רצועה של קטיפה ארגמנית, תלוי היה סיִף ישן של חיל־הפרשים, לשעבר רכושו של דוֹן אֶנריקה גולד, גיבור הפלך האוקסידנטאלי, שאותו קיבל שי מידיו של דון חוֹסה אווליאנוֹס, ידיד־המשפחה, העובר בירושה מדור לדור.

פרט לכך היו הקירות הלבנים והמטויחים מעורטלים לגמרי, להוציא רישום צבעי־מים של הר סן־תוֹמה – מעשה־ידיה של דוֹניה אמיליה עצמה. באמצע הרצפה אדומת־האריחים עמדו שני שולחנות ארוכים ועליהם פזורים בערבוביה תכניות וניירות, כיסאות אחדים, ותיבת־ראוָה של זכוכית ובתוכה דוגמות של בֶצֶר מן המכרה. מרת גולד, שהביטה על כל הדברים האלה בזה אחר זה, תמהה בקול מדוע לשמע דיבוריהם של האנשים העשירים ורבּי־היזמה האלה הדנים בסיכויי המכרה, בהפעלתו ובבטחונו מעוררים בה קוצר־רוח ואי־נחת כל־כך, בעוד שעם בעלה יכולה היא לדבר על המכרה שעות תמימות בהתעניינות ובסיפוק בל־יִלאוּ.

ובהשפילה עפעפיה בעוז־ביטוי, הוסיפה: “מה הרגשתך בנדון, צ’ארלי?”

אחר־כך, מופתעת משתיקתו של בעלה, נשאה את עיניה, הקרועות לרווחה, יפות כפרחים חוורים. תם עיסוקו בדרבנות, ובפתלו את שׂפמו בשתי ידיים, אָפקית, התבונן בה ממרום רגליו הארוכות בהערכה גלויה־לעין למראיתה. נעמה לה למרת גולד התחושה שכך מתבוננים בה.

“הם אנשים בעלי־משקל,” אמר.

“אני יודעת. אבל האם הקשבת לשיחתם? נדמה שלא הבינו דבר ממה שראו כאן.”

“הם ראו את המכרה. זאת הבינו במידה ידועה,” נכנס צ’ארלי גולד לתוך דבריה, להגן על האורחים; ואחר־כך נקבה רעייתו בשם הנכבד שבשלושה. הוא היה איש בעל־משקל בעסקי ממונות ובתעשיה. שמו מוכּר היה להרבה מיליוני אדם. בעל־משקל היה עד כדי כך שמעולם לא היה עשוי להתרחק כל־כך ממרכז פעילותו לולא תבעו ממנו הרופאים, באיומים מוסווים, שייצא לפגרה ממושכת.

“תחושת־הדת של מר הוֹלרוֹיד,” המשיכה מרת גולד, “זועזעה ונמלאה שאט־נפש למראה חוסר־הטעם הצעקני של הקדושים המגונדרים בקתדראלה – העבודה לעץ ובדיל, כלשונו. אבל נדמה היה לי שהוא רואה באלוהים שלו מין שותף רב־השפעה, המקבל את חלקו ברווחים בתרומות לכנסיות. הרי זו מעין עבודה זרה. הוא סיפר לי שהוא תורם להקמת כנסיות בכל שנה, צ’ארלי.”

“עד בלי די,” אמר מר גולד, משתאֶה בלבו פנימה על השקיקה של קלסתר־פניה. “בכל רחבי הארץ. מפורסם הוא בנדבנוּת מסוג זה.”

“הו, הוא לא התפאר,” הקפידה מרת גולד להכריז. “אני סבורה שהוא באמת איש טוב, אבל סכל כל־כך! צ’וּלוֹ³⁴ מסכן המביא מנחה זרוע או רגל קטנה של כסף להודות לאלוהיו על רפואת מחלתו הוא הגיוני לא פחות ממנו ונוגע־אל־הלב יותר.”

“הוא עומד בראש עסקים עצומים של כסף וברזל,” העיר צ’ארלס גולד.

“הה, כן! דת הכסף והברזל. הוא איש אדיב מאד, אף שנראָה רציני עד־להחריד כאשר ראה בפעם הראשונה את המאדונה על גרם־המעלות, שאינה אלא עץ וצבע; אבל הוא לא אמר לי מאומה. צ’ארלי יקירי, שמעתי את האנשים הללו מדברים בינם לבין עצמם. כלום אפשר הדבר שבאמת רוצים הם להיעשות, תמורת שׂכר עצום, שואבי־מים וחוטבי־עצים לכל הארצות והלאומים שבעולם?”

“חייב אדם לעבוד לשם איזו מטרה,” אמר צ’ארלס גולד, סתמית.

מרת גולד הזעיפה וסקרה אותו מראש ועד כף־רגל. באברקיו, במוֹקיים עשויים עור (חלק־לבוש שמעולם לא נראָה בקוסטאגואנה קודם־לכן), במקטורן נוֹרפוֹלקי של פלאנל אפור, ובשׂפמות הללו הגדולים והלוהבים, דומה היה לקצין־פרשים שנעשה בעל־חווה. צירוף זה היה לטעמה של מרת גולד. “כמה הוא רזה, הנער המסכן!” הירהרה. “יותר מדי הוא מתיגע.” אך אי־אפשר היה להכחיש כי פניו האדומים, המחוּטבים והעזים, וכל קומתו הצנומה, ארוכת־הגפּיים, מפיקים כבוד ומעלה. ומרת גולד חזרה בה.

“אני רק ביקשתי לדעת מה הרגשתך,” הפטירה בנועם.

אכן, בימים האחרונים שקוד היה צ’ארלס גולד לחשוב פעמיים בטרם ידבּר ונמצא שלא שׂם לבּו הרבה למעמד רגשותיו. אבל זיווּגם זיווּג מוצלח היה, והוא לא התקשה למצוא את תשובתו.

“הטובים שבּרגשותי לָך הם נתונים, יקירתי,” אמר ברוח קלה; וכה רבה היתה האמת במשפט המעורפל ההוא, עד שבאותו רגע חש כי גברו בו עד מאד הכרת־הטובה והעדנה כלפיה.

אולם מרת גולד דומה שלא מצאה עירפול כלשהו בתשובה הזאת. היא הצהילה פניה במתיקוּת; הוא כבר שינה את נעימת דיבּורו.

“אבל יש עובדות. השווי של המכרה – בתורת מכרה – נעלה על כל ספק. הוא יעשיר אותנו עושר רב. עצם הפעלתו היא ענין של ידע טכני, המצוי בידי – המצוי בידי עוד עשרת־אלפים איש בעולם. אבל בטחונו, המשך קיומו כמפעל, המביא תמורה לאנשים – לזרים, זרים באופן יחסי – המשקיעים בו ממון, אלה כל־כולם נותרים בידי. עוררתי אמון באיש בעל עושר ומעמד. דומה שבּעיניך זה דבר טבעי־בתכלית – לא כן? כי־כן, אני אינני יודע. אינני יודע כיצד זכיתי; אבל זוהי עובדה. עובדה זו מאפשרת הכל, כי בלעדיה מעולם לא הייתי מעלה בדעתי להתעלם ממשאלותיו של אבי. מעולם לא הייתי מנצל את הזכיון כדרך שספסר מנצל זכות רבת־ערך להקמת חברה – לשם מזומנים ומניות, כדי להתעשר בסופו של דבר, אם אפשר, אך על־כל־פנים כדי לשלשל מיד קצת ממון לתוך כיסו. לא. אפילו היה הדבר אפשרי – ואני מסוּפק בכך – לא הייתי עושה כן. אבא המסכן לא הבין. הוא חשש שאני אֶצמד אל הדבר ההרסני ההוא, אחכה לאיזו הזדמנות מעין זו, ואכלֶה את ימי במסכּנוּת. זה היה המובן האמיתי של האיסור שאסר עלי, שאנחנו התעלמנו ממנו במחשבה־תחילה.”

מתהלכים היו אנה־ואנה במסדרון. ראשה הגיע בדוחק עד לכתפו. זרועו, הפשוטה כלפי־מטה, חבקה את מתניה. דרבנותיו הצטלצלו קימעה.

“הוא לא ראה אותי עשר שנים. הוא לא הכיר אותי. הוא נפרד ממני למעני, ולעולם לא היה מרשה לי לחזור. במכתביו תמיד דיבר על כך שיעזוב את קוסטאגואנה, שיִטוֹש הכל ויימלט על נפשו. אך הוא היה טרף רב־ערך מדי. בהתעורר חשד ראשון היו משליכים אותו לאחד מבתי־הכלא שלהם.” רגליו המדורבנות הקישו לאִטן. משתוחח היה על רעייתו בעודם מהלכים. התוכי הגדול, מטה ראשו באלכסון, עקב אחר דמויותיהם המפסיעות בעין עגולה, בלי הניד עפעף.

“הוא היה איש גלמוד. מאז היותי בן עשר היה מדבּר אלי כאילו הייתי אדם מבוגר. כשהייתי באירופה כתב אלי בכל חודש. עשרה, שנים־עשר דפים בכל חודש מחדשי חיי במשך עשר שנים. ואחרי הכל, לא הכיר אותי! הגיעי בנפשך – עשר שנים תמימות בריחוק; השנים שבהן גדלתי והייתי לאיש. הוא לא היה יכול להכיר אותי. סבורה את שיכול היה?”

מרת גולד הניעה בראשה לשלילה; ולכך בדיוק ציפה בעלה מכּוח הטיעון שלו. אבל היא הניעה בראשה לשלילה רק מפני שסבורה היתה כי אין איש יכול להכיר את צ’ארלס שלה – להכיר אותו באמת כערכּו – חוץ ממנה. ברור היה הדבר ומחוּור. אפשר היה לחוּש בו. לא היה צורך בשום טיעון. ומר גולד האב, אותו מסכן, שכה הקדים למות עד שמעולם לא שמע על אירוסיהם, נשאר לגבּיה דמות מטושטשת מכּדי שתוכל ליחס לו ידיעה מסוג כלשהו.

“לא, הוא לא הבין. לפי דעתי, מעולם לא היה מכרה זה יכול להיות דבר שאפשר למכרו. מעולם לא! אחרי כל הסבל שסָבל פשוט לא הייתי יכול לגעת בו לשם הממון בלבד,” המשיך צ’ארלס גולד: והיא לחצה את ראשה אל כתפו כעונה אחריו אמן.

שני הצעירים האלה זכרו את החיים שהסתיימו בכל רע דווקה בזמן שנפגשו חייהם שלהם באותה תפארה של אהבה שופעת־תקוה, שבעיניהם של אניני־רגש הריהי בחינת נצחונו של הטוב על כל קלקלותיה של הבריאה. רעיון מעורפל של קימום הריסות נכנס בשעתו לתכנית חייהם. אם סתמי היה עד כדי כך שאי־אפשר היה לחזקו בטיעונים, הרי בכך רק הוסיף כוח. הוא הופיע לפניהם בעצם הרגע שבו יצר המסירוּת של האשה ויצר הפעילוּת של הגבר מקבלים את דחיפתם האדירה ביותר מן העזוֹת שבאַשליוֹת. עצם האיסור אָכף את הצורך בהצלחה. דומה היה כאילו מבּחינה מוסרית מחויבים הם להצדיק את השקפתם הנמרצת על החיים כנגד השגגה הלא־טבעית שבעייפוּת וייאוש. אם קינן במוחם רעיון העושר היה זה רק במידה שכּרוּך היה באותה הצלחה אחרת. מרת גולד, יתומה משחר ילדוּתה ונטוּלת־אמצעים, שנתגדלה באווירה של התעניינות אינטלקטואלית, מעולם לא נתנה דעתה על סממניו של עושר גדול. הללו רחוקים היו יותר מדי, והיא לא לוּמדה שהם רצויים. מצד שני, לא ידעה כלל את טעמו של מחסור מוחלט. אפילו עצם עניוּתה של דוֹדתה המרקיזה לא היה בה דבר קשה־מנשוא לנפש מעודנת; דומה היה שהיא עולה בקנה אחד עם צער גדול; היה בה משום התנזרות של מי שמועלה קרבן למען אידיאל נאצל. הנה כך חסר היה אָפיה של מרת גולד אפילו את הנופך הלגיטימי ביותר של חמרנות. המנוֹח שעליו חשבה ברוֹך (מפני שהיה אביו של צ’ארלי), ובמידה של קוצר־רוח (מפני שהיה חלש), יש להוכיח כי טעה טעות גמורה. בשום אופן לא תוכל הצלחתם להישמר בלא שידבק רבב בצדה הממשי היחיד, צדה הלא־חמרני!

צ’ארלס גולד מצדו אנוס היה להעלות את רעיון העושר על ראש מעייניו; אבל הוא העלה אותו בחינת אמצעי, לא בחינת מטרה. אם לא יהיה המכרה עסק טוב, אי־אפשר יהיה לגעת בו. היה עליו לעמוד בתוקף על צד זה של הקיבּולת. זה היה המנוף שלו להנעת אנשים שהון ברשותם. וצ’ארלס גולד האמין במכרה. הוא ידע כל מה שאפשר היה לדעת על אודותיו. אמונתו במכרה היתה מידבּקת, אף כי לא נסתייעה בעוז־דיבּור מרובּה; אבל אנשי־עסקים לעתים קרובות רואי־ורוּדות הם וברוּכי־דמיון כנאהבים. אישיות משפיעה עליהם לעתים קרובות הרבה יותר מכּפי שהבּריות משערים; וצ’ארלס גולד, בביטחתו שלא רפתה, היה משכנע בהחלט. חוץ מזה, ידוע היה לאנשים שאליהם פנה כי הכּרייה בקוסטאגואנה היא משחק שאפשר לעשותו כדאי מאד. אנשי־העסקים ידעו זאת יפה מאד. אם אמנם היה קושי לגעת בה, הרי במקום אחר היה טמון. כנגד זאת היתה החלטה נחושה ושלווה מתרמזת מעצם קולו של צ’ארלס גולד. לפעמים אנשי־עסקים מרהיבים עוז לעשות מעשים ששיפוטם המצוי של הבּריות היה פוסק שאין להם שחר; הם מקבלים החלטותיהם על סמך שיקולים ריגושיים ואנושיים לכאורה. “טוב־ויפה,” אמר האיש בעל־המשקל שלפניו הרצה צ’ארלס גולד בבהירוּת רבה את נקודת־השקפתו, כשעבר בדרכו את סן־פראנציסקו. “נניח שניטול בידינו את עסקי הכּרייה של סולאקו. אז יהיו בתוכם: ראשית, בית הוֹלרוֹיד, והרי זה בסדר גמור; אחר־כך צ’ארלס גולד, אזרח של קוסטאגואנה, וגם זה בסדר גמור; ולבסוף, ממשלת הרפובליקה. עד כאן דומה הדבר לראשיתם של שדות החַנקה של אטאקאמה, מקום שהיו בו מקור מימוּן, אדון אחד בשם אדווארדס, וכן – ממשלה; נכון יותר, שתי ממשלות – שתי ממשלות דרום־אמריקאיות. ואתה יודע מה יצא מזה. מלחמה יצאה מזה; מלחמה ממושכת והרסנית יצאה מזה, מר גולד. ואולם כאן יתרון בידינו בכך שענין לנו רק בממשלה דרום־אמריקאית אחת המחכה לשלל מן העיסקה. זהו יתרון; אבל יש גם מדרגות של רוֹע, ואותה ממשלה היא ממשלת קוסטאגואנה.”

כך דיבר האיש בעל־המשקל, המיליונר המחלק תרומות לכנסיות באמת־מידה ההולמת את גדולתה של ארץ־מולדתו – אותו איש עצמו שכלפיו נקטו הרופאים לשון של איוּמים מחרידים ומצועפים. הוא היה גבר גדל־אברים, שקוּל בדעתו, שגברתנותו השקטה שיוותה הכרת־ערך מעוּדנת ביותר לזיג משיי שופע. שערו היה כעין ברזל אפור, גבותיו עדיין שחורות היו, וצדוּדיתו הכבדה היתה הצדודית של ראש קיסר על מטבע רומאית ישנה. אבל מוצאו היה גרמני וסקוטי ואנגלי, כולל קצת טיפות של דם דני וצרפתי, ומתוך כך זכה במזג של פוּריטאני ובדמיון־כּיבושים שאינו יודע שׂבעה. הוא נהג בתקיפות גמורה עם אורחו, בגלל ההמלצה החמה שהביא האורח מאירופה, ובגלל חיבה בלתי־הגיונית לכובד־ראש ולעוז־החלטה – בכל אשר יפגוש בהם, ותהי־מה המטרה אשר אליה יכוּונו.

“ממשלת קוסטאגואנה תנצל את המצב ככל יכלתה – ואל לך לשכוח זאת, מר גולד. והנה, מהי קוסטאגואנה? הריהי בוֹר נטוּל־קרקעית של מלוות־עשרה־אחוזים ושאר השקעות של סכלים. זה שנים הון אירופי מושלך לתוך הבּור בשתי ידיים. אולם לא שלנו. אנו בארץ הזאת יש לנו די מוח בקדקדינו לא לצאת מן הבית כשיורד גשם. אנו יכולים לשבת ולהתבונן. מובן, באחד הימים ניכּנס לזירה. הכרח הוא. אבל אין מה למהר. הזמן עצמו חייב לשמש לפני הארץ הגדולה ביותר שבכל עולמו של האלוהים. על פינו ישַק כל דבר: החרושת, המסחר, המשפט, העתונאוּת, האמנות, הפוליטיקה והדת, מכּף־הוֹרן היישר עד מצַר־סמית, וגם הלאה משם, אם יתגלה משהו שכדאי להחזיק בו בציר הצפוני. ואז תהיה לנו השהות ליטול לידינו את האיים והיבּשות הנידחים עלי־אדמות. אנו ננהל את עסקיו של העולם, אם ירצה העולם ואם לא ירצה. אין לו לעולם מנוס מכך — וגם לא לנו, משער אני.”

בדברים האלה אמר להביע את אמונתו בגורל במלים ההולמות את תבונתו, שלא היתה מאוּמנת בהצגתם של רעיונות כלליים. תבונתו נזוֹנה מעובדות; וצ’ארלס גולד, שהעובדה האחת הגדולה של מכרה־כסף הטביעה חותמה לצמיתוּת בדמיונו, לא היתה לו שום התנגדות לתיאוריה הזאת על עתידו של עולם. אם לרגע נראתה סרת־טעם, היה זה משום שההצהרה הפתאומית על עתידות כבּירים כאלה גימדה כמעט לאיִן את הענין הממשי שעל הפרק. הוא ותכניותיו וכל אוצרות המחצבּים של הפלך האוקסידנטאלי כמו ניטל מהם פתאום כל שיוּר של גדלוּת. התחושה היתה בלתי־נעימה; אבל צ’ארלס גולד לא היה קשה־תפיסה. הוא חש כבר שעושה הוא רושם חיובי; הכרת העובדה הזאת המחניפה עזרה לו להעלות חיוך סתמי, שנתפרש לאיש־שׂיחו הגדול כחיוך של הסכּמה שבשתיקה ובהתפעלות. גם הוא חייך דוּמם; ומיד נתן צ’ארלס גולד אל לבו, באותה זריזוּת־השׂכל שיהיו הבּריות מגלים בהגנה על תקוה היקרה ללבּם, שאם פחותת־ערך היא מטרתו למראית עין הרי יסייע לו דבר זה להצליח. אישיותו והמכרה שלו יזכּו בזכות כך שאין הענין חשוב הרבה, לא לכאן ולא לכאן, לגבי אדם המסמיך את פעלו לייעוד מופלא שכזה. ועיון זה לא גרם עלבון לצ’ארלס גולד, שכּן לגבּיו לא נגרע אף כהוא־זה מגדלוּתו של הדבר. תפיסות־גורל עצוּמות של שום איש אחר לא יכלו לפגום ברצונו לפדות את המכרה של סן־תוֹמֶה. לעומת נכונוּתה של מטרתו, המוגדרת במרחב והניתנת בהחלט להשגה בתוך פרק־זמן מוגבל, נראָה לרגע האיש השני כמין אידיאליסט שׁוגה־בחלומות שאין לו חשיבוּת.

האיש הגדול, כבד־הגוף ונדיב־לב, מביט היה בו כמהורהר; כאשר הפר את השתיקה הקצרה העיר כי האוויר של קוסטאגואנה מלא זכיונות מתעופפים. כל נפש תמה הנכספת ממש שירמוּה יכולה לזכּות בזכיון בקליעה ראשונה. “בכך מסתתמים פיותיהם של הקונסולים שלנו,” המשיך, ניצנוץ של בוז עליז בעיניו. אך כעבור רגע לבש כובד־ראש. “אדם ישר, בעל־מצפון, שאין לו חפץ בשוחד, והשומר נפשו מן התככים, הקנוניות והפלגים שלהם, ומקבל עד־מהרה את הדרכונים שלו. אתה תופס, מר גולד? פרסוֹנה נוֹן גראטה. לכן לעולם אין הממשלה שלנו מקבלת את הידיעות הנכונות. מצד שני, אין לתת לאירופה דריסת־רגל ביבּשת הזאת, ומעז אני לומר שעדיין לא בשלה העת להתערבוּת ממשית מצדנו. אבל אנחנו כאן אין אנו ממשלתה של הארץ הזאת, גם אין אנו נפשות תמות. העסק שלך הוא בסדר גמור. השאלה העיקרית בשבילנו היא אם השותף השני, כלומר אתה, הוא מן הסוג המסוגל להחזיק מעמד כנגד השותף השלישי והלא־קרוא, כלומר כנופיה זו או אחרת מכּנופיות השודדים היהירים המנהלים את ממשלתה של קוסטאגואנה. מה דעתך, מר גולד, אֶה?”

הוא רכן נכחו והביט הכן בעיניו של צ’ארלס גולד, שלא הניד עפעף, ואשר, בזכרוֹ את הקופסה הגדולה המלאה את מכתבי אביו, נסך בנעימת תשובתו את הבוּז והמרירוּת שהצטברו בו משך שנים רבות:

“ככל שהדברים אמורים בידיעת האנשים האלה ושיטותיהם ועסקי־הפוליטיקה שלהם, יכול אני להשיב בעדי. מאז ילדוּתי גוּדלתי על סוג זה של ידיעות. אינני צפוי להיתפס לטעויות מתוך אופטימיוּת יתירה.”

“לא צפוי, אה? כך נאה. טאקט ועמידה איתנה הם שיידרשו לך; ואתה תוכל לאַחז עיניים קצת בתוקף התמיכה הנתונה לך. אולם לא יותר מדי. אנו נלך אתך כל זמן שהדבר יתנהל למישרים. אך לא ניגרר לצרות גדולות. זה הניסוי שאני מוכן לעשותו. יש מידה של סיכּון, ואנו נקבל אותה; אבל אם לא תוכל לשמור על שלך, הרי נישׂא בהפסד שלנו, כמובן, ואחר־כך – נשמוט את הענין. המכרה הזה יכול לחכות; הוא כבר נסגר פעם, אתה יודע. עליך להבין כי בשום־פנים־ואופן לא נסכים להפסיד ממון שוב ושוב.”

כך דיבר אז האיש הגדול, בלשכּתו הפרטית, בכרך גדול שבו המתינו אנשים אחרים (כבדי־משקל עד מאד בעיניו של אספסוף מתרברב) כדי למלא בזריזות את משאלותיו. וכעבור שנה ויותר, בעת הופעתו הבלתי־צפויה בסוּלאקו, הדגיש את עמדתו הנחרצת מתוך חירוּת של כנוּת שמוּתרת היתה לעשרוֹ ולהשפעתוֹ. הוא עשה זאת, אולי, בפחות התאפקוּת מפני שלאחר שבדק מה שנעשה, ויותר מכך את הצורה שבה ננקטו צעדים בזה אחר זה, השתרשה בו ההכּרה שצ’ארלס גולד מסוגל בהחלט להחזיק מעמד בקצה שלו.

“בחור צעיר זה,” הירהר בינו לבינו, “אולי הוא עתיד להיעשות כוח בארץ הזאת.”

המחשבה הזאת החניפה לו, שכן עד אז לא יכול היה למסור למקורביו אלא זאת על האיש הצעיר הזה:

“גיסי פגש בו פעם באחת העיירות הגרמניות הישנות הללו, סמוך לאיזה מכרות, ושלח אותו אלי ומכתב בידו. הוא אחד מבני־גולד של קוסטאגואנה, אנגלים טהורי־גזע, שעם זאת נולדו כולם בארץ. דוֹדוֹ נכנס לעסקי־פוליטיקה, היה נשיא־הפלך האחרון של סולאקו, והוּמת בירייה לאחר קרב. אביו היה איש־עסקים חשוב בסנטה־מארטה, ניסה שלא להכניס ראשו בעסקי־הפוליטיקה שלהם, ומת הרוּס־ממעמדו אחרי הרבה מהפכות. והרי לכם קוסטאגואנה כולה על רגל אחת.”

מובן, הוא היה אדם גדול מכדי שיהיו אפילו מקורביו מערערים על מניעיו. העולם החיצון בן־חורין היה לתמוה מתוך יראת־כבוד על המשמעות הנסתרת של פעולותיו. אדם גדול כל־כך היה עד שבתמיכתו הנדיבה ב“הצורות הטהורות יותר של הנצרוּת” (שבצורתה התמימה, בניית כנסיות, בידחה את דעתה של מרת גולד) הצטייר בעיני אֶחיו האזרחים בחינת גילוי של רוח ענווה ויראת־שמיים. אבל בחוגים שלו בעולם־הממונות התיחסו אמנם בכבוד להתעסקותו בדבר כמו המכרה של סן־תוֹמֶה, אך בעצם ראו בכך נושא להתלוצצות זהירה. היתה זו גחמתו של אדם גדול. בבנין־הוֹלרוֹיד הגדול (גיבוב עצום של ברזל, זכוכית וגושי־אבן בקרן שני רחובות, שבּמרומיו מטווה־קורים של חוטי־טלגרף) החליפו ביניהם ראשי המחלקות העיקריות מבּטים בדוּחים, שפירושם היה כי לא הובאו בסודות העסק של סן־תוֹמה. הדואר מקוסטאגואנה (מעולם לא היה מרובה – מעטפה אחת כבדה למדי) הובא היישר לחדרו של האיש הגדול, בלי שיפתחו אותו, מעולם לא הוצאו מן החדר הוראות באשר אליו. במשרד התלחשו שהוא משיב אישית – וגם לא בהכתבה, אלא שהוא כותב ממש בעצם ידו, בעט ודיו, ואפשר היה להניח שהוא משאיר העתק בפנקס־ההעתקות הפרטי שלו, לא תשזפהו עין זר. כמה צעירים שופעי־בוז, ברגים פחוּתי־ערך במכונות בלתי־חשובות באותה סדנה בת אחת־עשרה הקומות של עניינים גדולים, לא כיסו את דעתם הפּרטית שהמנהיג הגדול עשה סוף־סוף איזה מעשה מטופּש, והוא מתבייש באיוולתו; אחרים, קשישים ופחוּתי־ערך, אבל חדוּרים הערצה רומנטית לעסק שכּילה את מיטב שנותיהם, היו ממלמלים מילמולים סתומים וידעניים שזה אות כבד־משמעות; שהקשר ההוֹלרוֹידי מכוּון להשתלט בהדרגה על כל הריפובליקה של קוסטאגואנה, על קרבּה ועל כרעיה. אך לאמיתו של דבר נכונה היתה הסברה שלפיה היה זה ענין של חובה. האיש הגדול מצא ענין בהקדשת תשומת־לב אישית למכרה של סן־תומה; עד כדי כך מצא ענין בדבר שהניח לחובה זו לתת כיוון לפגרה המלאה הראשונה שלקח לו לאחר מספר שנים מדהים ממש. לא מפעל גדול היה לו שם; לא הנהלה של מסילות־ברזל ולא תאגיד תעשייתי. איש היה לו שם! הצלחה היתה גורמת לו עונג רב מטעמים מרעננים־בחידוּשם; אבל, מן הצד השני של אותה הרגשה עצמה, היה זה מחובתו להתנער ממנה כליל לנוכח סימן ראשון של כשלון. איש אפשר לזרוק. לרוֹע־המזל נזעקו העתונים בכל רחבי הארץ לספּר בנסיעתו לקוסטאגואנה. אם גם מרוּצה היה מדרך פעולתו של צ’ארלס גולד, הרי יצק תוספת של חוּמרה להבטחות התמיכה שלו. אפילו בשיחה האחרונה, כמחצית השעה קודם שייצא מן החצר הפנימית, מגבעתו בידו, מאחרי הפרדים הלבנים של מרת גולד, אמר בחדרו של צ’ארלס:

“אתה המשך על־פי דרכך שלך, ואני אדע איך לעזור לך כל זמן שתחזיק מעמד, אבל יהי לבּך סמוך־ובטוח שבמקרה נתוּן נדע לשמטך בעוד־מועד.”

תשובתו היחידה של צ’ארלס גולד על כך היתה: “אתה יכול להתחיל לשלוח את המכונות בהקדם ככל שתרצה.”

והאיש הגדול התרשם לטובה מן הבטחון־העצמי הזה קר־הרוח. הסוד שבדבר היה שבעיני צ’ארלס גולד נוחים היו התנאים האלה שאין עמם פשרה. בדרך זו שמר המכרה על זהוּתו, שאותה העניק לו בעודנו נער; והוא נשאר תלוי אך בו לבדו. היה זה ענין רציני, וגם הוא התיחס אליו בקפידה.

“מובן,” אמר אל רעייתו, ברמזו על השיחה הזאת האחרונה עם האורח שפרש, שעה שהתהלכו לאִטם במסדרון אנה־ואנה ועינו הרגוּזה של התוכּי עוקבת אחריהם – “מובן, אדם מסוג זה יכול לאחוז בדבר או לשמוט אותו כאשר ייטב בעיניו. שום תחושה של מפלה לא תציק לו. אולי יהיה עליו להיכּנע. ואולי יהיה עליו למות מחר, אבל האינטרסים הגדולים של כסף וברזל יתקיימו, ובאחד הימים ישתלטו על קוסטאגואנה יחד עם שאר חלקי העולם.”

הם נעצרו ליד הכּלוב. התוכּי, שקלַט צליל של מלה השייכת לאוצר־המלים שלו, התעורר להתערב. התוכיים אנושיים הם מאד.

“ויוָה קוסטאגואנה!” צרח, בתקיפוּת עזה, ובפרעוֹ כהרף־עין את נוצותיו לבש סבר של חשיבות מנוּפחת מאחרי חוטי־התיל הנוצצים.

“והאם אתה מאמין בזה, צ’ארלי?” שאלה מרת גולד. "לי נדמה שזוהי חמרנוּת נוראה ביותר. ו – "

“יקירתי, אחת היא לי,” שיסע אותה בעלה, בדעת ובהשכּל. “אני מנצל מה שאני רואה. מה ממני יהלוֹך אם קול הגורל דובר מגרונו ואם מליצה ריקה בפיו? בשתי יבּשות־אמריקה מפיקים הרבה והרבה מליצות מסוג זה או אחר. נראה שאווירו של העולם החדש יפה לאמנות הדיקלום. וכי שכחת איך יכול אווליאנוֹס היקר לנאוֹם כאן שעות על שעות –?”

“הו, אבל זה ענין אחר,” מיחתה מרת גולד, מזועזעת כמעט. הרמז לא היה ממין הענין. דון חוֹסה היה איש טוב ויקר, המיטיב מאד לדבּר, והנלהב לגדוּלתו של מכרה סן־תוֹמה. “איך אתה יכול להשוות ביניהם, צ’ארלס?” קראה כמוכיחה. “הוא סבל – ואף־על־פי־כן הוא מקווה.”

כושר־העבודה של גברים – שבּו לא הטילה ספק מעולם – הפתיע מאד את מרת גולד, שכּן בסוגיות כה רבות המובנות־מאליהן התגלו כאנשים מבולבלים במידה מוזרה.

צ’ארלס גולד, בשלוָה למודת דאגה שהקנתה לו מיד את אהדתה החרדה של רעייתו, הרגיע אותה לאמור שאין הוא עושה השוואות. הוא עצמו אמריקאי, אחרי הכל, ואולי יכול היה להבין את שני סוגי המליצה – “אילו כדאי היה לנסות,” הוסיף בזעף. אבל הוא נשם את אווירה של אנגליה זמן רב יותר מכל בני משפחתו בשלושת הדורות האחרונים, ובאמת ביקש מחילה. גם אביו המסכן מסוגל היה למַלץ מליצות. והוא שאל את אשתו אם זוכרת היא פיסקה באחד המכתבים האחרונים של אביו אשר בה הביע מר גולד את ההכרה העזה ש“האלוהים מביט בחמת־זעם על הארצות האלו, שאם לא כן היה מניח לאיזו קרן־אור של תקוה לבקוע את החשכה המחרידה של תככים, שפיכות־דמים ופשע הפרוּשׂה בשמי מלכּת היבּשות.”

מרת גולד לא שכחה. “אתה קראת זאת באזני, צ’ארלי,” הפטירה. “היתה זו הצהרה עזת־רושם. ודאי עד עומק לבּו חש אביך בעצבוּתה הנוראה!”

“הוא לא אהב שילַסטמו אותו. הדבר הרתיח אותו,” אמר צ’ארלס גולד. “אבל הדימוי, כבודו במקומו. מה שנחוץ כאן הרי זה חוק, יושר, סדר, בטחון. כל אחד יכול לדקלם על הדברים האלה, אבל אני תולה את אמונתי באינטרסים חמריים. אך יוּנח לאינטרסים החמריים לקנות להם פעם דריסת־רגל איתנה, ובהכרח יכפו את התנאים שרק על־פיהם יוכלו להוסיף ולהתקיים. כך עשיית־הכספים מוצדקת כאן נוכח פריעת־החוק ואי־הסדר. היא מוצדקת מפני שהבטחון שהיא מצריכה חייב להיות גם נחלתו של עם מדוכּא. צדק טוב יותר יבוא אחרי־כן. הרי לך קרן־אור של התקוה.” לרגע הידקה זרועו את קומתה הדקה אל צדו. “ומי יודע אם במובן זה לא ייעשה גם המכרה של סן־תוֹמה אותו סדק קטן בחשכה שאבא המסכּן נוֹאש מלראותו אי־פעם?”

היא הרימה עיניה אליו בהתפעלות. נבון־מעשׂ היה; הוא נתן צורה עצומה לעירפּול של שאפותיה חסרות־הפּניות.

“צ’ארלי,” אמרה, “אתה נהדר במרדנותך.”

הוא עזב אותה פתאום בקורידור וניגש ליטול את מגבעתו, סומבּרירוֹ רך ואפור, פריט של לבוש לאומי שהשתלב יפה עד־להפתיע בחזוּתו האנגלית. הוא חזר, מגלב־רוכבים תחת בית־שחיוֹ, מכפתר כפפה של עור־כלב; פניו שיקפו את עוז־ההחלטה של מחשבותיו. רעייתו חיכּתה לו במרום המדרגות, ובטרם יִשק לה נשיקת־פרידה סיים את השיחה:

“הדבר שעלינו לראותו בבירור גמור,” אמר, “הוא העובדה שאין דרך לחזור. היכן נוכל להתחיל את חיינו מבּראשית? נגזר עלינו עכשיו לעמוד במערכה בכל אשר בנו.”

בעדנה רבה ובקורטוב של נוֹחם רכן על פניה המוּרמים אליו. צ’ארלס גולד נבון־מעשׂ היה מפני שלא היו לו אשליות. הזכיון של גולד צריך היה להילחם על נפשו באותם כלי־נשק שיוּתן למצאָם מיד במדמנת השחיתוּת שהיתה כללית ומקפת כל־כך עד שכמעט ניטלה ממנה משמעוּתה. מוכן היה לכוֹף ראש ולהרים את כלי־נשקו. רגע חש כאילו פיתה אותו מכרה־הכסף, שכבר הרג את אביו, להרחיק לכת יותר מכּפי שהיה בדעתו; ובהגיונם הפתלתוֹל של רגשות, חש כי מעלתם של חייו קשורה בהצלחה. אין דרך לחזור.

פרק 7

מרת גולד הגתה אליו אהדה נבונה כל־כך עד שלא יכלה שלא להיות שותפה עמו בהרגשה זו. בזכותה נעשו החיים מסעירים, והיא היתה אשה הרבה מכדי שלא תאהב את המסעיר. אבל הדבר גם הפחיד אותה, קצת; וכאשר היה דוֹן חוֹסה אווליאנוס, בעודו מתנדנד בכּורסה האמריקאית, מרחיק לכת עד כדי לומר, “אפילו, קארלוס יקירי, תיכּשל; אפילו יבוא איזה מאורע ביש־מזל ויחריב את מפעלך – חס־ושלום! – תהיה מולדתך חייבת לך חוב גדול,” היתה מרת גולד נושאת עיניה מעם שולחן־התה ונותנת מבט עמוק בבעלה שווה־הנפש, הבּוחש בכפּית בכּוס כאילו לא שמע מלה.

לא שהיה דון חוֹסה מצפה לדבר כזה. הוא מילא פיו שבח והלל לטאקט של קארלוס היקר ולאומץ־לבו. סגולת אָפיו האנגלי המוצק־כסלע, היא מיטב ערובּתו, הצהיר דון חוסה; ובפנוֹתוֹ אל מרת גולד, “אשר לך, אמיליה, נשמתי” – פונה היה אליה דרך־קירבה כיאה לזיקנתו ולידידוּתם הוותיקה – “הרי את פאטריוטית נאמנה ממש כאילו נולדת בתוכנו”.

דבר זה יכול היה להיות פחות מן האמת או יותר ממנה. בלווֹתה את בעלה בכל רחבי הפלך בחיפוש אחר ידיים עובדות, העמיקה מרת גולד לראות את הארץ יותר מכפי שהיתה קוֹסטאגוּאנרָה ילידת־הארץ מסוגלת לראותה. בלבוש־הרכיבה שלה הבַּלוי ממסעות, בפניה המפוּדרים ־לבן כמו יציקת־גבס, בתוספת מגן של רעלת־משי קטנה בלהט חוּמו של יום, רכבה על סוּסוֹן חטוּב־אברים וקל־רגלים במרכזו של מיצעד־פרשים קטן. שני מוֹסוֹס דה קאמפּוֹ, ציוריים במגבעות גדולות, בעקבים חשׂופים ומדורבנים, בקלסוֹניראס³⁵ לבנות מרוקמות, מקטרני־עור ופוֹנצ’וֹס מפוספסים, רכבו בראש וקארבינות על שכמם, נינוֹעים כאיש אחד לקצב הילוּכם של הסוסים. במאַסף התנהלה טרוֹפּיליה של פרדי־משא שנוֹהג־פרדים שחום ורזה ממוּנה עליהם והוא יושב על בהמתו ארוכּת־האזניים סמוך מאד לזנבה, רגליו משורבּבות הרחק לפָנים, התיתורה הרחבה של מגבעתו מוּזחת הרחק אחורנית והיא כמין הילה לראשו. קצין זקן מקציני קוסטאגוּאנה, רב־סרן ותיק בדימוס מבּני דלת־העם שבכל־זאת זכה והמשפחות הראשונות־במעלה פרשׂו חסותן עליו בשל דעותיו הבלאנקיוֹת, התקבל בהמלצתו של דון חוֹסה כנציב ומארגן לאותה משלחת. קצות שׂפמו האפור ירדו לו עד למטה מסנטרו, וברכבו משמאל למרת גולד הביט סביבו בעיניים של טוב־לב, מצביע על נוֹפי הארץ, נוקב בשמות הפוּאֶבּלוֹס הקטנים ובשמות האחוזות, ובשמות האַסיינדאס³⁶ שחומותיהן חלקות והן משוּלות כמבצרים ארוכים במרומי התלוּליות המזדקרות מעמק־סולאקו. עמק זה, שבּו ראשית תנובות מוריקות, מישורים, יערות וניצנוצים של מים, התפשט כגן רחב־ידיים מן האֵד הכחלחל של הסְיירה הרחוקה עד אופק מרטיט ועצום של עשב ורקיע, שבו דומה היה כאילו ענני־צחוֹר גדולים נופלים אט־אט לתוך חשכּת צלליהם שלהם.

אנשים חרשו במחרשות עץ ובצמדי־שוורים, קטנים במרחב אין־מצָרים, כתוקפים את עוֹצם המרחבים גופו. הדמויות הרכוּבות של ואקירוֹס דהרו במרחקים, והעדרים הגדולים רעו בהפנותם את כל ראשיהם המקרינים לצד אחד, בשורה אחת מהוססת עד קצווי הפוֹטרירוֹס³⁷ הרחבים. עץ רחב־נוף של צמר־גפן הֵצל על ראנצֶ’ה עטוי־קיסוֹס בפאַת הדרך; תוך שהם מסירים מגבעותיהם, היו אינדיאנים עמסי־משא, בשורות בוססות, נושאים עיניים נוּגות ואילמות אל השיירה המאבּכת את אבק הקאמינוֹ ריאַל המתפוררת, זו שנסללה בידי אבות־אבותיהם בעבדוּתם. ומיום ליום דימתה מרת גולד שהיא קרבה והולכת אל נשמתה של הארץ בגילוי הכביר של פנים־הארץ הזה שלא הושפע מן הציפוי האירופי הקל של ערי־החוף, ארץ גדולה של מישור והר ובני־אדם סובלים ואילמים, המחכים לעתיד בחדלון־ניע מעורר־רחמים של סבלנות.

היא ידעה את מראותיה ואת הכנסת־האורחים שלה, שהוענקה במין הכרת־ערך נסוּכת־תרדמה באותם הבתים הגדולים הניבּטים, סומי־כתלים וכבדי־שערים, אל כרי־המרעה סחוּפי־הרוח. בראש השולחנות הושיבוּה, שאדונים ועושי־דברם ישבו אליהם בסדר פשוט ואבהני, גבירות־הבית היו מסיחות חרש באור־הירח תחת עצי־התפוז שבחצר, מרעיפות עליה את מתק קולותיהן ואת נופך המסתורין אשר בשאננוּת חייהן. בבּוקר היו האדונים, רכובים על סוסים טובים, בסוֹמבּרירוֹס קלועים ובחליפות־רכיבה מרוּקמות, ברוב כסף על עדיי סוסיהם, יוצאים ללווֹת את האורחים המסתלקים בטרם ימסרום, בברכּות־פרידה של כובד־ראש, להשגחת האלוהים ליד עמודי־הגבול של אחוזותיהם. בכל המשפחות האלו יכלה לשמוע סיפורים על התעמרוּת מדינית; ידידים וקרובי־משפחה נהרסו ממעמדם, נאסרו, נהרגו בקרבות של מלחמות־אזרחים חסרות־שחר, הוצאו להורג באכזריוּת על־פי גזרי־דין פראיים, משל כאילו היה השלטון בארץ מאבק של תאוָה בין כנופיות של שֵדים מוּפרכים ששוּלחו בארץ בחרבות ובמדים ובמליצות דוברות־גבוהה. ועל שפתי כל מצאה תשוקה נלאָה לשלום, מורא מפני עולם הפּקידוּת ואותה מהתלת־ביעותים שלה על מימשל בלי חוק, בלי בטחון, ובלי צדק.

יפה מאד עמדה בחדשיים תמימים של נדודים; היה בה אותו כוח של התנגדות לעייפוּת שאתה מגלה פה־ושם בפתיעה אצל כמה נשים שבריריות מאד למראֶה – משל כאילו נכנס בהן איזה דיבוק עקשני־להפליא. דוֹן פֶּפֶּה – המאיור הקוסטאגואני הזקן – לאחר שהירבה לגלות חרדתו לגבירה הענוגה סופו שהעניק לה את השם “הסניורה שאינה נלאֵית מעולם.” אכן, מרת גולד היתה הופכת להיות קוסטאגואנרה. הואיל ובדרומה של אירופה קנתה לה ידיעה בטיבם של איכּרים־לאמיתם, יכוֹל יכלה להעריך את חין־ערכּם של בני־העם. היא ראתה את האיש מתחת לבהמת־המשא השותקת, נוּגת־העיניים. היא ראתה אותם בדרך, בשׂאתם משׂאות, גלמודים במישור, מתיגעים תחת מגבעות־קש גדולות, ומלבושיהם הלבנים נחבטים אל גפּיהם; היא זכרה את הכפרים על־פי איזו חבוּרת נשים אינדיאניות ליד המעיין שנחרטה בזכרונה, על־פי ־פניה של איזו נערה אינדיאנית בעלת צדוּדית נכאָה וחוּשנית, המרימה כד־חרס של מים צוננים בפתח ביקתה אפלה אשר לה גזוּזטרה של עץ העמוסה כדים חוּמים וגדולים. באוֹפני־העץ הכּבדים של עגלת־שוורים, שנתקעה ביצוליה בעפר, נראו אותות הגרזן; וסיעה של מובילי־פחמים – מטענו של כל אחד מהם מונח מעל ראשו במרומי חוֹמת־חוֹמר נמוכה – ישנה את שנתה בשורה אחת בתוך פיסת הצל.

האבנים הכבדות של גשרים וכנסיות שהוֹתירו הכּובשים הצהירו על הזילזול בעמל אנוש, על לאומים שנכחדו והיו למס־עובד. כוחם של המלך והכנסיה לא היה עוד, אך למראה איזה גל־חרבות כבד המתנשא על תלולית מעל חומות הטיט הנמוכות של כפר, היה דוֹן פּפה פוסק מלספר על מסעי־מלחמותיו וקורא:

“קוסטאגוּאנה המסכנה! לפנים היה הכל בשביל הפּאדרס. מאומה בשביל העם. ועכשיו הכל בשביל הפוֹליטיקוֹס הגדולים האלה בסנטה־מארטה, בשביל כושים וגנבים.”

צ’ארלס שוחח עם האַלקאלדֶס, עם הפיסקאלֶס³⁸, עם הנכבדים בערים, ועם הקאוואליירוס באחוזות, הקוֹמאנדאנטֶס של המחוזות הציעו לו משמרות־ליווי – שכּן יכול היה להראות ייפוי־כוח חן המנהיג המדיני של סולאקו באותה שעה. כמה עלה לו המסמך במטבעות־זהב של עשרים דולר – דבר זה סוד היה בינו לבין איש גדול בארצות־הברית (שהואיל בטובו להשיב בעצם ידו על הדוּאר מסוּלאקו) ולאיש גדול מסוג אחר, שגוֹן עורו כזית הכּהה ועיניו מתרוצצות, ששכן אז בהיכל־ האינטֶנדֶנסיה בסולאקו, ואשר השתבּח בתרבותו ובאירופיוּתו בכלל בסגנון צרפתי עד מאד הואיל והתגורר כמה שנים באירופה – בגלות, כך אמר. ואולם היטב מאד היה ידוע שסמוך לפני גלות זו הפסיד בפחזותו במשחקי־קלפים את כל המזומנים שבּבית־המכס של נמל קטן שבּו השיג לו ידיד מן השלטון את המשׂרה של גובה־מִשנֶה. אותו מעשה של פחז־אלוּמים כפה עליו, בתוך שאר אי־נוחוּיות, להשׂתכּר זמן־מה למחייתו כמלצר של בית־קפה במדריד; אבל ודאי גדולים היו כשרונותיו, אחרי הכל, שהרי איפשרו לו לחדש בצורה כה מזהירה את הצלחותיו בשדה הפוליטיקה. צ’ארלס גולד, שהרצה את עניינו במנוחה ובקור־רוח, קרא לו הוד־מעלה.

הוד־המעלה של הפלך לבש מנהג עליונוּת נלאָה, תוך שהוא מַטה כיסאו הרחק אחורנית סמוך לחלון פתוח בנוסח־קוסטאגואנה לאמיתו. במקרה היתה התזמורת הצבאית מרעימה אותה שעה בפלאסה קטעים נבחרים מתוך אופירות, ופעמיים הרים האיש ידו כנגיד־ומצווה להסות את איש־שיחו כדי להאזין לקטע החביב עליו.

“נהדר, משובב־נפש!” מילמל; בעוד צ’ארלס גולד ממתין, ניצב בסבלנות עמוקה־מחֵקר. “לוצ’יה, לוצ’יה די לאמארמוֹר! אני נלהב למוזיקה. היא מרוממת אותי לעולמות עליונים. הה! מוצארט – הה! – האלוהי. סִי! אלוהי…מַהו שאמרת?”

ודאי, כבר הגיעוהו שמועות על כוונותיו של החדש־מקרוב־בא. חוץ מזה קיבל אזהרה רשמית מסנטה־מארטה. מנהגו מכוּון היה בפשטוּת להסתיר את סקרנותו ולעשות רושם על אורחו. אך לאחר שנעל איזה דבר בעל־ערך במגירתו של שולחן־כתיבה גדול בחלק מרוחק של החדר לבש חביבות מרובּה, ובפסיעות קלילות חזר אל כיסאו.

“אם כוונתך לבנות כפרים ולרכּז אוכלוסיה קרוב למכרה, הרי לכך יידרש לך צו מאת שׂר־הפנים,” חיוה דעתו עניינית.

“כבר שלחתי תזכיר,” אמר צ’ארלס גולד, איתן, “ועכשיו לבי סמוך ובטוח שהוד־מעלתך יגיע לכלל מסקנות חיוביות.”

הוד־המעלה היה אדם שמצבי־רוחו מרובּים. עם קבלת הכסף עוֹרתה מתינוּת מרובה על נשמתו התמה. במפתיע כבש אנחה עמוקה.

"הה, דון קארלוס! אנשים מתקדמים כמוך דרושים לנו בפלך. האדישות – האדישות של האריסטוקראטים האלה! חוסר הרוח הציבורית! חוסר כל יזמה! אני, שהתעמקתי בלימודים באירופה, מבין אתה – "

בעוד אחת משתי ידיו תחוּבה לתוך חזהו הגוֹאה, התרומם וירד על בהונותיו, ומשך עשר דקות, בלי החליף רוח כמעט, המשיך בהתקפה אינטלקטואלית על שתיקתו האדיבה של צ’ארלס גולד; וכאשר פסק פתאומית וצנח אחור לתוך כיסאו דומה היה כאילו נהדף אחור מאיזה מבצר. כדי להציל את הכּרת־ערכּו מיהר לשַלח מעל פניו את האיש הזה השתקן בהטיית־ראש חגיגית ובמלים, שנֶהגוּ בנטיית־חסד עגמומית, מיוּגעת:

“תוכל לסמוך על נכונותי הנאורה לעזור כל זמן שתהיה ראוי לכך בהתנהגות של אזרח טוב.”

הוא נטל מניפת־נייר ובסבר של חשיבוּת החל להשיב רוח על עצמו, בעוד צ’ארלס גולד מחווה קידה ופורש. אחר שמט מיד את המניפה מידו, ושעה ארוכה למדי בהה אל הדלת הסגורה במראית־עין של פליאה ומבוכה. לבסוף משך בכתפיו כאומר להתחזק בשאט־נפשו. קר, משעמם. שום רוחניותּ. שׂער אדמוני. אנגלי לאמיתו. הוא בז לו.

פניו קדרו. מה פשר ההתנהגות הזאת הצוננת, הממאנת־להתרשם? הוא היה הראשון לפוליטיקאים ששוגרו בזה אחר זה מן הבירה למשוֹל על הפלך האוקסידנטאלי שעתיד היה מנהגו של צ’ארלס גולד בשׂיג־ושׂיח רשמי להיראות להם עצמאי עד כדי עלבון.

צ’ארלס גולד יצא מתוך הנחה שאם מראית־העין של האזנה לדברי־הבל מגונים חייבת להיות חלק מן המחיר שעליו לשלם כדי שיניחוהו לנפשו ולא יפגעו בו לרעה, הרי בשום־פנים אין העיסקה מחייבת גם להשמיע דברי־הבל בעצמו. כאן מתח את הקו. לאוֹטוֹקראטים הקרתניים האלה, שהאוכלוסים שוחרי־השלום בני כל המעמדות הורגלו לרעוד מפניהם, להם גרמה ההסתייגות של אותו המהנדס האנגלי־בחזוּתו מין מבוכה שנקלעה אנה ואנה בין התרפסות לרישעות. בהדרגה גילו כולם כי, בלי הבדל איזו מפלגה מחזיקה ברסן השלטון, אותו אדם נשאר במגע יעיל ביותר עם החלונות הגבוהים בסנטה־מארטה.

זו היתה עובדה, והיה בה כדי לתרץ בהחלט את העובדה שהזוג גולד בשום־פנים לא היו עשירים ככל שהיה המהנדס הראשי במסילת־הברזל החדשה רשאי לשער. בעצתו של דון חוֹסה אווליאנוֹס, שנבון־דבר היה (אף שהנסיונות האיומים שהתנסה בהם בימי גוּזמאן בנטוֹ עשאוּהו רך־לבב), הוקיר צ’ארלס גולד את רגליו מן הבירה; אבל ברכילוּת השׁוטפת של התושבים הזרים שם ידוע היה (באירוֹניה שמתחתיה מנה הגונה של רצינות) בכּינוי “מלך סוּלאקו”. פרקליט אחד מלשכּת־עורכי־הדין של קוסטאגוּאנה, איש מהוּלל בכשרונותיו ובאָפיוֹ הטוב, בן למשפחת מוֹראגה הנכבדה שבּרשותה אחוזות רחבות־ידיים בעמק־סולאקו, מוצג היה לפני זרים, בנימה של מסתורין ויראת־כבד, כסוֹכן של מכרה סן־תומה – “פוליטי, יודעים אתם.” הוא היה גבה־קומה, שחור פיאות־זקן, ושומר־סוד. ידוע היה כי דרכו סלולה לפניו אל השׂרים, וכי הגנרלים המרובּים של קוסטאגואנה להוטים תמיד לסעוד בביתו. נשיאים ניאוֹתו על־נקלה לקבל את פניו. הוא ניהל חליפת־מכתבים פעילה עם דודו מצד אמו, דון חוֹסה אווליאנוס; אבל מכתביו – פרט לאלה שהבּיעו באורח רשמי את רגשי החיבּה שהוא חייב בהם – רק לעתים רחוקות הופקדו בימי משרד־הדואר של קוסטאגואנה. שם פותחים את המעטפות, בלי הפליה, בגילוי־לב של חציפוּת נחוּשה וילדוּתית האפיינית לכמה ממשלות ספרדיות־אמריקאיות. אבל יש לציין כי לערך בזמן שנפתח המכרה של סן תוֹמה מחדש הוסיף נהג־הפרדים, שאותו העסיק צ’ארלס גולד בשעתו במסעיו המוקדמים בקאמפֹּוֹ, את אורחת בהמותיו הקטנה לקילוח הדק של התנועה שהתנהלה במעבּרות־ההרים בין רמת סנטה־מארטה לעמק־סולאקו. רק בתנאים בלתי־רגילים עד מאד יש נוסעים העושים דרכם בנתיב־החתחתים ההוא, וככל שנראָה לעין לא היה מצב הסחר בפנים הארץ מצריך סידורי תובלה נוספים; אך דומה כי האיש יצא נשכר מכך. תמיד נמצאו לו כמה חבילות כל־אימת שיצא לדרך. שחוּם ועֵצי עד מאד, באברקיים שְׂעירים של עור־עיזים, ישב ליד זנבו של הפרד הזריז שלו, מגבעתו הגדולה מופנית נגד השמש, ארשת של ריקנוּת מאוּשרת על פניו הארוכים, והוא מפזם לו דבר־יום־ביומו שיר־אהבה נוגה, או, בלי שינוי בהבעה, פולט צעקה על הטרוֹפיה הקטנה שלו לפָנים. גיטארה קטנה ועגולה היתה מוגבהת לו על שכמו; ובעץ של אחד מאוּכּפי־המשא שלו נגממה גומה מעשה־אמן שלתוכה אפשר היה להשחיל פיסת־נייר מגוּללת־בהדוּק, להשיב את מגוּפת העץ על מקומה, ולסַמר מחדש את הבד הגס. בהיותו בסולאקו נוהג היה לעשן ולנמנם כל היום כולו (כאילו אין לו אפילו דאגה אחת בעולמו) על ספסל־אבן ליד פתחה של הקאסה גולד ונוכח חלונותיו של בית אווליאנוֹס. לפני שנים על שנים היתה אמו הכובסת הראשית במשפחה ההיא – והיא הצטיינה מאד בשימוש בעמילן. הוא עצמו נולד באחת האָסיינדאס שלהם. שמו היה בוֹניפאסיוֹ, ודון חוֹסה, בחצוֹתוֹ את הרחוב בשעה חמש לערך לבקר אצל דוניה אמיליה, תמיד השיב לו בתנועת יד או ראש כלשהי על הצדעתו הענווה. שועריהם של שני הבתים שוחחו אתו בעצלתיים בצלילים של אינטימיוּת כבדת־ראש. את ערביו הקדיש למשחקי־קלפים ולביקורים, ברוח של עליצות נדיבה, אצל נערות הפיינֶה ד’אוֹרוֹ ברחובות הצדדיים הנידחים יותר של העיר. אבל גם הוא היה אדם הנוצר את לשונו.

פרק 8

אלה מאתנו שלרגל עסקיהם או מתוך סקרנות באו לסולאקו בשנים אלו שלפני ראשית הופעתה של מסילת־הברזל יוכלו לזכור את ההשפעה המיצבת שהיתה למִכרה של סן־תוֹמה על חייו של אותו פלך נידח. מראית־העין לא השתנתה אז ככל אשר השתנתה מאז, כפי שמספרים לי, שהרי עתה חשמליות מתרוצצות ברחוב־החוקה, ויש דרכי־עגלות המושכות הרחק לתוך הארץ, לרינקוֹן ושאר כפרים, מקום שם מחזיקים הסוחרים הזרים והריקוס³⁹ בכלל בחווילותיהם המודרניות, ויש קרפיף־סחורות גדול של הרכּבת ליד הנמל אשר בו רציף, שורה ארוכה של מחסנים, וסיכסוכים רציניים למדי עם הפועלים המאורגנים.

איש לא שמע מעולם על סיכסוכי־עבודה. אכן, הקארגאדוֹרֶס של הנמל היו אגודת־אחוָה פרועה של חלכּאים מכל הסוגים ולהם קדוש־פטרון משלהם. הם שבתו דרך־קבע (בכל יום של מלחמות־פרים), צורה של סיכסוך שאפילו בשיא יוקרתו לא יכול נוסטרומו מעולם לטפל בו בהצלחה; אבל בבוקר שלאחר כל פייסטָה, בטרם תפתחנה נשי־השוק האינדיאניות את סוככי־המחצלות שלהן בפּלאסה, כאשר התנוצצו השלגים של איגֵרוטה באור חיוור מעל לעיר בשמיים שעודם שחורים, היתה ההופעה של פרש דמוי־צל־רפאים הרכוב על סוסה שעינה אפור־כסף פותרת תמיד את בעיית העובדים. בהמתו היתה עוברת בסמטות של משכּנות־העוני והמכלאות המעלות עשבים בין החומות העתיקות, בין הגיבּובים השחורים והחשוכים של בקתות הדומות לדירי־פרות, למלוּנות־כלבים. הפרש הלם בקת של אקדח כבד של דלתותיהן של פולפּריאס⁴⁰ נמוכות, של סככות מסואבות הנשענות אל שריד נופל של חומה נאצלת, על צלעות־העץ של מעונות שבריריים ורופפים עד כדי כך שאפשר היה לשמוע את קול הנחרות והלחישות הרדוּמות בתוכם בהפסקות שבין רעמי מהלומותיו. מעל האוכף קרא פעם ופעמים בנעימה של איוּם בשמותיהם של אנשים. התשובות המנומנמות – רוטנות, פייסניות, פראיות, ליצניות, או זלזלניות – בקעו בחשכה הדמוּמה אשר בה ישב הפרש בלי אומר, ועד־מהרה היתה דמות אפלה חומקת משתעלת באוויר ההסוי. לפעמים היתה אשה קוראת חרישית מבעד לחור־החלון, “הוא בא מיד, סניור,” והפּרש המתין בשתיקה על־גבי סוס חדל־ניע. אך אם במקרה היה עליו לרדת מעל בהמתו או־אז, כעבור שעה קלה, מפּתחה של אותה בקתה או של אותה פּוּלפּריה, בחבטה עזה ובגידופים כבושים, היה איזה קארגאדור עף החוצה, ראשו וידיו לפניו, להתפלש בעפר רגליה של הסוסה האפורה־ככסף, שרק זקפה נכחה את אזניה הקטנות והחדות. היא היתה רגילה בעבודה הזאת; והאיש היה קם על רגליו ומתרחק בחפזה מן האקדח של נוסטרומו, כשהוא גורר רגליו, מתנודד קימעה, במעלה הרחוב ושופך גידופים כבושים. עם עלות השמש היה הקפטן מיצ’ל, בצאתו דאוּג בבגדי־הלילה שלו אל מרפסת־העץ המתמשכת לכל אורך הבנין הבודד של חברת חאש"ק ליד החוף, רואה והנה הסבּלים כבר עושים את דרכם, דמוּיות נעות עסקנית מסביב למנופי המטען, אולי שומע את נוסטרומו שאין־ערוך־לו, שעתה ירד מעל סוסו והוא מתהלך בחולצת־משבצות ובאבנט אדום של מַלח ים־תיכוני כשהוא מרעים פקודות מקצה המיזח בקול מצווה. ברנש אחד מאלף!

המנגנון החמרי של ציביליזציה משוכללת, המוחה את עצמיוּתן של ערים ישנות תחת דפוסי־הנוחוּת האחידים של החיים המודרניים, עדיין לא הופיע אז; אך על עתיקוּתה הבלוּיה של סולאקו, האפיינית כל־כך בבתיה המטויחים ובחלונותיה המסורגים, בחומות הלבנות־הצהבהבות הגדולות של מנזרים נטושים מאחרי שורות הברושים הירוקים האפלים, כבר השפיע מכרה סן־תומה את השפעתו המפולפלת – עובדה שהיתה מודרנית מאד ברוחה. המכרה גם שינה את אָפיים החיצוני של ההמונים בימי־גנוּסיה בפלאסה נוכח השער הפתוח של הקתדראלה, על־פי מספר הפוֹנצ’וֹס הלבנים שפּס ירוק עליהם, ששימשו לבוש־חג מהודר לכּורים של סן־תומה. הם גם אימצו להם מגבעות לבנות עם פתיל ושיזרה ירוקים – חפצים משובחים באיכותם שאפשר היה להשיגם בחנות של ההנהלה במחיר מיצער. משום־מה היה צ’וֹלוֹ תמים־דרך שהופיע בצבעים האלה (שלא היו שכיחים בקוסטאגואנה) מוכּה רק לעתים רחוקות מאד עד שתצא נשמתו כמעט באשמת זילזול בכבודם של שוטרי העיר; כן גם לא היה צפוי ביותר לסכנה שלפתע תפַלצר אותו בדרך גוּנדת־גיוס של לאנסֵרוֹס – שיטה של גיוס־בהתנדבות שנחשבה חוקית כמעט בריפובליקה. ידוע היה שכפרים שלמים התנדבו לצבא בדרך זו; אבל, כמו שהיה דוֹן פּפּה אומר במשיכת־כתף חסוכת־תקוה למרת גולד, “וכי מה רצונך! אנשים עניים, מסכנים! פּוֹבּרֵסיטוס! פּוֹבּרֵסיטוס! אבל המדינה הכרח לה בחיילים.”

כך מקצועית דיבר דון פפה, הלוחם, אשר לו שפמות משולשלים, פנים כחושים, שחומים כאגוז, ולסת חלקה כברזל־יציקה, המעלה במחשבה פרש־בוֹקֵר מן הליאנוֹס⁴¹ הגדולים של הדרום. “אם תואילו להטות אוזן לקצין זקן מפּאֵיס, סניוֹרס,” בכך היה פותח את כל נאומיו במועדון־האריסטוקראטים של סולאקו, שאליו נתקבל על סמך שירותיו בעבר לענין הפדראציה שעבר זמנו. המועדון, שראשיתו בימי ההצהרה על עצמאותה של קוסטאגואנה, התפאר בהרבה שמות של משחררים שנמנו עם ראשוני מייסדיו. אף כי פעמים רבות־מספור נסגר בשרירוּת־לבּן של ממשלות שונות, על אף זכרונות של נידוי וטבח סיטוני אחד לפחות שנעשה בחבריו, כאשר נאספו למַעצבה למשתה בפקודתו של קוּמאנדאנטֶה צבאי נלהב (גופותיהם הופשטו אחרי־כן עירום והושלכו אל הפּלאסה מן החלונות בידי שפלי־השפלים שבאוכלוסיה), הרי באותה תקופה שוב היה פורח באין מחריד. הוא כיבד זרים בהכנסת־האורחים השופעת של החדרים הגדולים, הקרירים, של מעונו ההיסטורי בחלקו הקדמי של בית, לשעבר משכּן לפקיד גבוה של הלשכה הקדושה⁴². שני האגפּים, מסוּגרים, התפוררו מאחרי הדלתות המסומרות, וכעין פרדס של עצי־תפוז צעירים שצמח בחצר הפנימית הלא־מרוצפת הסתיר את חורבנו הגמור של החלק האחורי שמול השער. פונה היית ונכנס מן הרחוב, כמי שנכנס לבוסתן מופרש, ושם נתקל היית במרגלותיו של גרם־מעלות מתפרק, שעליו שומר צלם מאַזיב של איזה בישוף קדוש, הדוּר בשרביט ובמטה, ונושא בנמיכוּת־רוח בעלבון של אף רצוּץ, וידי־האבן הנאות שלו שלובות לו על חזהו. פניהם של המשרתים, שעינם כעין השוקולד ובלוריות של שער שחור יורדות עליהם, הציצו בך ממעל; ניקוש של כדורי־ביליארד בא אל אזניך, ובעלוֹתך במדרגות רואה היית אולי באור טוב, בסאלָה הראשונה, את דון פפה מסלסל בשפמותיו הארוכים בעודו קשוי מאד על כיסא ישר־גב, קורא בדי־עמל, אות לאות, בריחוק של זרוע, עתון ישן מסנטה־מארטה. את סוסו – בהמה שחורה שלבבה קשה כסלע אך שקדנית וראשה כפטיש – רואה היית ברחוב כשהוא מתנמנם בלי נוע תחת אוכּף עצום ואפו נוגע כמעט באבן־השפה של המדרכה.

דון פפה, כשהיה “יורד מן ההר,” כלשון המימרה שרגילה היתה בסולאקו, אפשר היה לראותו גם בטרקלין של הקאסה גולד. הוא ישב בביטחה צנועה במרחק־מה משולחן־התה. בברכיים מכוּנסות, ושביב טוֹב־לב של משוּבה בעיניו השקועות־עמוק, מטיל היה את היתוליו הקטנים והאירוניים למהלך השיחה. היתה בו באדם זה מעין פיקחוּת שפויה, מבוּדחת, ונימה של אנושיות כנה שלעתים קרובות כל־כך אתה מוצא אותה בחיילים פשוטים שהוכיחו את אומץ־לבם ואשר ראו הרבה קרבות נואשים. מובן שהוא לא ידע מאומה בעסקי מכרות, אבל עיסוקו היה מיוחד בסוגו. הוא היה ממוּנה על כל האוכלוסיה בשטח המכרה, שהשתרע מראש הערוץ ועד למקום שנתיב־העגלות ממרגלות ההר נכנס אל המישור, בחצוֹתוֹ נהר על־גבי גשר־עץ קטן צבוע ירוק – שכּן הירוק, צבע התקוה, היה גם צבעו של המכרה.

סיפרו בסולאקו כי שם למעלה “על ההר” מהלך דון פפה בשבילים נטויים על תהומות, חגוּר חרב גדולה ולבוּש מדים מרופטים שעליהם כותפות־זהב דהויות של מאיור בכיר. הואיל ורוב הכּורים אינדיאנים היו, ולהם עיני־פרא גדולות, פונים היו אליו בלשון “טאִיטה” (אבא), כדרך שיפנו בני־קוסטאגואנה אלה היחפים אל כל הנועל נעליים; אבל באסיליו, המוֹסוֹ של מר גולד עצמו וראש־המשרתים בקאסה, הוא אשר הכריז פעם על בואו, בתום לב גמור ומתוך הרגשה של מעשה־כדת, במלים החגיגיות, “אֶל־סניור גוֹבּרנאדוֹר הגיע.”

דון חוסה אווליאנוס, שהיה אז בטרקלין, עלץ לבלי־חוק על התואר הקולע, אשר בו קידם דרך־לצון את פני המאיור הזקן משעה שאך הופיעה דמותו החיילית של הלז בפּתח. דון פפה רק חייך לתוך שׂפמותיו הארוכים, משל כאומר, “יכול היית למצוא שם גרוע מזה בשביל חייל ותיק.”

והוא נשאר “אל־סניור גוֹבּרנאדוֹר”, על הלצותיו הקטנות באשר לתפקידו ולתחום שררתו שלגביו אישר, בהגזמה מבודחת, באזניה של מרת גולד: “אין שתי אבנים יכולות להיפגש בשום מקום בלי שישמע הגוֹבּרנאדוֹר את הנקישה, סניוֹרה.”

והוא היה טופח ידענית על אזנו בקצה אצבעו המוֹרה. אפילו כאשר עלה מספר הכורים לבדם עד שש־מאות ויותר דומה היה כי הכיר כל אחד מהם אישית, כל אותם חוֹסה, מאנוּאל, איגנאסיוֹ הרבים־מספור, מן הכפרים פּרימרוֹ – סֶגוּנדוֹ – או טרסרוֹ (שלושה כפרי־כורים היו שם) שתחת ממשלתו. יכול היה להבדיל ביניהם לא רק על־פי פניהם השטוחים חסרי־השמחה, שבּעיני מרת גולד נראו דומים כולם, כאילו נוצקו באותו דפוס־קדמונים של סבל וסבלנות, אלא כפי הנראה גם על־פי בנות־הגון המדורגות עד־אין־קץ של חוּם־אדמדם, חוּם־שחרחר, של גבּות חוּמים־נחוּשתיים, עם שהיו שתי המשמרות, שאנשיהן מהלכים רק בתחתונים של בד וכיפות־ראש של עור, מתמזגות בערבוביה של אברים ערומים, של מכּושים מכוּתפים, מנורות מתנודדות, בהמולת־דישדוש של רגליים מסונדלות על הרמה הפּתוחה לפני הכּניסה למנהרה הראשית. היתה זו שעה של הפוגה. הנערים האינדיאניים נשענו באפס־מעשה על השורה הארוכה של קרוניות קטנות העומדות ריקם; המנַפּים ומנפּצי־הבּצֶר השתופפו על עקביהם כשהם מעשנים סיגרים ארוכים; תעלות־העץ הגדולות המשתפעות מעל שפתה של רמת המנהרה החרישו; ואפשר היה לשמוע רק את סאון המים הנמרץ, שאינו פוסק ברהטים הפתוחים, הומים ומהמים, עם ההיתז והקירקוש של גלגלי־טורבינה סובבים והילוכם הרועם של הבּטישים הכותשים עד־דק את סלע־המטמון על הרמה מתחת. ראשי־החבורות, הניכרים בעיטורים של פליז התלויים על חזותיהם המגוּלים, סידרו את כיתותיהם ולבסוף היה ההר בולע מחצית אחת מן ההמון המחריש, בעוד המחצית האחרת יורדת לה בשורות ארוכות בשבילים המזוּגזגים המוליכים אל תחתית הערוץ. עמוק היה; והרחק מתחת היה חוט של צמחיה המתפתל בין חזיתות הסלע היוקדות דומה לחבל ירוק ודק, אשר בו ציינו שלש גבשושיות של מטע בננות, נצרי דקלים ועצים מצילים את ה“כפר אחד”, “כפר שנים” ו“כפר שלושה”, אשר בהם דרו הכּוֹרים של זכיון־גולד.

משפחות שלמות נעות היו מן הראשון בכיוון אותה נקודה ברכס איגרוטה שממנה התפשטה השמועה על עבודה ובטחון ברחבי הקאמפוֹ השאנן, אף הבקיעה לה דרך, כמימי שטפון ממש, אל החגווים והבקיעים שבחומות הכחולות הרחוקות של הסְיירוֹת. האב תחילה, במגבעת־קש חדוּדה, אחריו האֵם עם הילדים הגדולים, בדרך־כלל עם חמור קטן בן־אתונות, כולם עמוסי משאות להוציא את המנהיג עצמו, או אולי איזו נערה מגוּדלת, גאוות המשפחה, הפוסעת יחפה וישרה כחץ ולה מחלפות של שער שחור־כעורב, צדוֹּדית עבה, גאיונה, ומשא אין עליה מלבד הגיטארה הכּפרית הקטנה וזוג סנדלי־עור רכים הקשורים יחד על גבּה. למראה חבורות מעין אלו המתמשכות בנתיבים המצטלבים בין כרי־המרעה, או חונות לצד הדרך המלכותית, היו נוסעים רוכבי־סוסים מעירים זה לזה:

“עוד אנשים הולכים אל המכרה של סן־תוֹמה. נוספים נראה מחר.”

ובדרבּנם את בהמותיהם באור בין־הערביים משוחחים היו על החדשות הגדולות של הפלך, החדשות על מכרה סן־תומה. אנגלי אחד עשיר אומר להפעיל אותו – ואולי לא אנגלי, קְיין סאבּה! נכרי שכסף רב לו. הו, כן, התחיל הדבר. קבוצה של אנשים שהיו בסולאקו ועמהם עדר פרים שחורים לקוֹרידה הבאה סיפרו כי מאכסדרת הפּוֹסאדה ברינקוֹן, מרחק פרסה אחת קצרה בלבד מן העיר, נראים היו האורות על ההר מהבהבים מעל לאילנות. ואשה אחת נראתה רוכבת על סוס במצוּדד, על מין אוכּף, ומגבעת־גבר לראשה. היא גם התהלכה ברגל בשבילי־ההר. מהנדסת היתה, כמדומה.

“איזה הבל! אי־אפשר, סניוֹר!”

“סִי! סי! אוּנה אמריקאנה דל נוֹרטֶה.”⁴³

“אם כבודו יודע. אוּנה אמריקאנה; בהכרח הרי זה משהו מסוג זה.”

והם היו צוחקים קימעה בתמיהה ובבוז, בלי גרוֹע עין צופיה מצללי הדרך, שהרי עלול אתה לפגוש באנשים רעים ברכבך בשעה מאוחרת בקאמפּוֹ.

ולא רק את הגברים כה היטיב דון פפה להכיר אלא גם מסוגל היה, כמדומה, במבט אחד פקוּח, מהורהר, לסַווג כל אשה, נערה, או נער מתבגר שבאחוזת ממשלתו. רק הזאטוטים התמיהו אותו לפעמים. לעתים קרובות אפשר היה לראות אותו ואת הפּאדרֶה זה בצד זה, תפוסי־סרעפים ומתבוננים מעבר לרחובו של כפר בהמון ילדים שחומים ושקטים, כשהם מנסים לסווגם כביכול, בנעימה חרישית של התיעצוּת, או שמציגים היו יחד שאלות חוקרניות באשר למוצאו של איזה ילדוֹן מיושב־בדעתו, שפגשו בו כשהוא משוֹטט, ערום וכבד־ראש, לאורך הדרך וסיגר בפיו התינוקי, ואולי מחרוזת־התפילות של אמו, שנקנה במשיכה לצרכי קישוט, משתלשלת בעניבה של חרוזים על כרסו הקטנה והעגלגלה. הרועים הרוחניים והארציים של צאן המכרה היו ידידים טובים מאד. עם ד“ר מוניגם הרוֹעה הרפואי, שקיבל את התפקיד מידי מרת גולד והתגורר בבנין בית־החולים, לא היו להם יחסי קירבה שכאלה. אבל איש לא היה יכול לקיים יחסים של קירבה עם אֶל־סניוֹר דוקטור, שבכתפיו המעוקמות, ראשו השומט, פיו הלגלגני ומבטֹוֹ המריר והמלוכסן, מסתורי היה ומפחיד. שני אנשי־הסמכות האחרים פעלו בעצה אחת. האב רוֹמאן, מיובּש, גוץ, עירני, קמוט, שעיניו גדולות ועגולות, סנטרו חד והוא מרבה להריח טבק, גם הוא היה איש־מלחמות ותיק; הרבה וידויים של נשמות תמות שמע בשדות־הקרב של הרפובליקה, כשהוא כורע ברך ליד הגוססים בשיפולי גבעות, בדשא הגבוה, באפלולית היערות, שומע וידוי אחרון בהיות ריח עשנוֹ של אבק־שריפה בנחיריו ובאזניו שאון רובים, נהם כדורים וטירטורם. ומה רע היה בדבר אם במעונו של הכוהן שיחקו להם משחק בחפיסת קלפים שמנוּניים בתחילת הערב, בטרם ייצא דון פפה לסיוריו האחרונים לראות שכל שומרי המכרה כולם – חבר־אנשים שאותו אירגן הוא עצמו – נמצאים על משמרותיהם? למילוי אותה חובה אחרונה קודם עלוֹתוֹ על משכבו אכן היה דון פפה חוגר את חרבו הישנה על מרפסתו של בית־עץ לבן שאין לטעות בצביונו האמריקאי, שהאב רוֹמאן קרא לו מעון־הכוהן. בסמוך עמד בנין ארוך, נמוך, אפל, צריח על גגו, דומה לאסם רחב־ידיים שצלב של עץ על גמלוֹנוֹ, וזה היה בית־התפילה לכּוֹרים. שם היה האב רומאן אומר את תפילת־המיסָה בכל יום אצל מסך־מזבח קודר המסמל את התקומה־מן־המתים, הלוח האפור של המצבה מאוּזן בפינה אחת – דמות מתרוממת אל־על, ארוכּת־גפיים וכחלחלה, בעיגול של אור חיוור, וקלגס חוּם חבוש־קסדה מוּכה ארצה, היישר על־פני הרקע הקדמי המצופה אספלט. “התמונה הזאת, ילדי, מוּי לינדה אֶ מאראוויליוֹסה,”⁴⁴ היה האב רומאן אומר לאחדים מבני צאן־מרעיתו, שאתם רואים כאן בזכות נדיבוּת רעייתו של הסניור אַדמיניסטראדוֹר שלנו, צוּירה באירופה, שהיא ארץ של קדושים ונִסים, וגדולה הרבה יותר מקוסטאגוּאנה שלנו.” והוא היה נוטל קמצוץ של טבק־הרחה עם שמן־המשחה. אך כאשר ביקשה פעם נפש שוחרת־דעת לשאול באיזה כיווּן שוכנת אירופה, אם במעלה החוף או במורדו, נעשה האב רומאן מסויג ומחמיר מאד, להסתיר את מבוכתו. “אין ספק שהיא מרוחקת ביותר, אבל חוטאים נבערים שכּמותכם מאנשי המכרה של סן־תומה צריכים לחשוב בכובד־ראש על העונש הנצחי ולא לשאול שאלות על היקפה העצום של הארץ, על ארצותיה ואוכלוסיותיה הנפלאות מבּינתכם מכל־וכל.”

ב“לילה טוב, פאדרה;” “לילה טוב, דון פפה,” היה הגוֹבּרנאדוֹר עוקר רגליו, בפסיעות גסות ויגעות בחשכה, כשהוא מרים את חרבּו אל צדו וגופו רכוּן לפנים. בדיחוּת־הדעת היאַה למשחק־קלפים תמים על כמה סיגרים או חבילה של יֶרבַּה⁴⁵ התחלפה מיד בהלך־הרוח המחמיר של קצין היוצא למלא את חובתו ולבקר במוּצבים של מחנה צבא. שריקה אחת רמה במשרוקית שתלויה היתה לו על צווארו גררה אחריה כהרף־עין תצרחת גדולה של שריקות־מענה, מעוֹרבוֹת בנביחת כלבים, שמשתתקת היתה אט־אט לבסוף, הרחק במרום הערוץ; ובדוּמיה מופיעים היו שני סירֵנוֹס⁴⁶, שהוצבו ליד הגשר, כשהם צועדים לקראתו באפס־רחש. מצד אחד של הדרך היה בנין־עץ ארוך – החנות – סגור ומוּגן במיתרסים מקצה אל קצה; מולו היה עוד בית־עץ לבן, ארוך עוד יותר, ומרפסת לו – בית־החולים – ובו אורות בשני החלונות של מעון ד"ר מוניגם. אפילו העלוָה הענוגה של סבך עצי־פלפל לא זעה, עד כדי כך נטולת־נשימה היתה החשכה המוּסקת בקרינה של הסלעים המחוּממים יתר על מידה. דון פפה היה קופא רגע על עמדוֹ עם שני הסירנוֹס הניצבים לפניו בלי נוע, ולפתע, גבוה במרומי חזיתו התלולה של ההר, הזרוּע לפידים בודדים, כמו נטפים של אש שנשרו משני אשכּלות האורות הגדולים היוקדים ממעל, היו תעלות־הבּצר מתחילות לקרקש. השאון הגדול, הקולני והמקשקש, המוסיף מהירות ומשקל, היה נלכּד בדפנות הערוץ ומוטח אל רחבי המישור בנהמת־רעם. הפּאסאדרוֹ⁴⁷ ברינקוֹן נשבּע כי בלילות רוגעים, בעשותו אזנו כאפרכסת, יכול היה לקלוט את הקול בפתח ביתו כאילו היה זה קול סער בהרים.

נראה היה לו לצ’ארלס גולד בדמיונו שהקול ודאי מגיע אל קצה גבולותיו של הפלך. ברכבו בלילה ופניו אל המכרה היה מקדם את פניו בפאתי יער קטן סמוך מעֵבר לרינקוֹן. אי־אפשר היה לטעות בנהם מילמולו של ההר השופך את נהר־אוצרו תחת הבּטישים; והוא בא אל לבּו בעצמה המיוחדת של הצהרה הנישאת ברעם על־פני הארץ ובכוח־הפלא של עובדה מוגמרת המגשימה תשוקה נועזת. הוא שמע את התשוקה הזאת. את הקול הזה עצמו שמע בדמיונו באותו ערב רחוק־ומרוחק כאשר, לאחר שעשו דרכם עקלקלות בפיסת־יער, ריסנו אשתו והוא עצמו את סוסיהם ליד הנחל וזו פעם ראשונה התבוננו בבדידוּת־הג’ונגל של הערוץ. ראשו של דקל צץ פה־ושם. בגיא־הרים גבוה מסביב לקרן ההר של סן־תומה (הרבוע כמבצר) התנוצץ החוט של אֶשד דק, מזהיר וזגוגי, מבעד לירוק־הכהה של הצמרות הכבדות של שרכי־עצים. דון פפה, שנתלווה אליהם, קרב־ניגש על סוסו, ובהטוֹתוֹ ידו על הערוץ הכריז בחגיגיות מבודחת, “הנה לפניך ממש גן־העדן לנחשים, סניורה.”

ואחר־כך סובבו את סוסיהם ורכבו בחזרה לישון בלילה ההוא ברינקון. האַלקאלדֶה⁴⁸ – בן־תערובת זקן וכחוש, סַמל מימיו של גוּזמאן בנטוֹ – פינה את ביתו ברחשי־כבוד עם שלש בנותיו הנאות, למען יהיה מקום לסניורה הזרה ולכבוד־מעלת הקאוואליירוֹס. כל אשר ביקש מצ’ארלס גולד (שהיה בעיניו אישיות מסתורית ורשמית) לעשות למענו היה רק להזכיר לממשלה העליונה – אֶל גוֹבּיירנוֹ סוּפּרימוֹ – דבר קיצבה (ששיעורה לערך דולר אחד בחודש) שזכאי היה לה לפי דעתו. היא הובטחה לו בשעתו, כך טען, תוך שהוא מיישר כאיש־צבא את גבו הכפוף, “לפני שנים הרבה, בעבוּר גבוּרתי במלחמות עם האִינדיוֹס הפראים בהיותי איש צעיר, סניור.”

האשד לא היה עוד. שרכי־העצים שהפריחו ברסיסי־מימיו יבשו מסביב לשלולית החרֵבה, וגיא־ההרים הגבוה היה רק מחפוֹרת גדולה ממולאה־למחצה אשפת חפירות ושיירי פסולת. הזרם העז, שנסכּר למעלה, שילח את מימיו בשטף ברהטים הפתוחים של גזעי־עצים מרוּקנים המוליכים על כרעי־מיתמכים אל הטורבינות המפעילות את הבּטישים ברמה התחתונה – אותה מיסָה גראנדֶה של הר סן־תומה. רק זכר האֶשד, על שרכיו המפליאים, כמו גן תלוי מעל סלעי הערוץ, נשמר ברישום צבעי־המים של מרת גולד; היא עשתה אותו בחפזה יום אחד מתוך מַערֵה־שׂיחים קטן, בשבתה בצל גג של קש שהוקם בשבילה על שלושה עמודים גסים בניצוחו של דון פפה.

מרת גולד ראתה הכל מבּראשית: את בירוּא הישימון, את סלילת הדרך, את פילוסם של שבילים חדשים במעלה פני־הצוק של סן־תומה. שבועות רצופים התגוררה במקום עם בעלה; ובמשך השנה ההיא מיעטה כל־כך לשבת בסולאקו עד שהופעת המרכבה של גולד באָלאמֵידה היתה מחוללת התרגשות חברתית. מן המרכבות המשפחתיות הכּבדות המלאות סניוֹראס כבודות וסניוריטאס שחורות־עין, המתגלגלות חגיגית בסימטה המוּצלת, היו ידיים לבנות מונפות לעומתה בשקיקה של ניפנוף ברכות־שלום. דוֹניה אֶמיליה “ירדה מן ההר”.

אך לא לאורך־זמן. מקץ יום או יומיים היתה דוֹניה אֶמיליה “עולה אל ההר”, ופרדי־מרכבתה החלקלקים היו זוכים לעוד תקופה ארוכה של מנוחות. היא חזתה בהקמתו של בית־העץ הראשון על המיסה התחתונה לשם משרד ומעון לדון פפה; היא שמעה ברטט של התרגשות אסירת־תודה איך מטען הבּצר הראשון מקרקש ויורד בתעלה שאז היתה יחידה; היא עמדה לצד בעלה בשתיקה גמורה, ונאחזה צינה כולה מרוב התרגשות ברגע שבו הופעלה בפעם הראשונה הסוללה הראשונה של חמישה־עשר בטישים בלבד. כאשר ליהטו הלהבות תחת מערכת האבּיקים הראשונה בצריפם עד שעה מאוחרת בלילה לא פרשה לנוח על הדרגש הגס שהוצב בשבילה בבית־העץ הריק עדיין עד שראתה את גוש הכסף הספוֹגי הראשון נמסר לסכנותיו של עולם מאפלת־המעמקים של זכיון־גולד; היא הניחה את ידיה שאינן שוחרות־בצע, בלהיטוּת ששילחה בהן רעד, על מטיל־הכסף הראשון שיצא עודו חם מן האימה; ובהעריכה את כוחו, בדמיונה כי רב, העניקה לאותו גוש של מתכת תפיסה של צידוק, משל כאילו אין זו עובדה סתם אלא איזה דבר מרחיק־לכת ובלתי־מוחש, בדומה לביטוי האמיתי של הרגשה או להופעתו של עקרון.

דון פפה, שאף הוא גילה ענין מופלג, הציץ מעל כתפה בחיוך שהתווה קפלים מתארכים על פניו, ולפיכך שיוָה להם דמיון למסיכה של עור שהבּעתה שׂטנית נדיבה.

“האם לא ירצו המוּצ’אצ’וֹס⁴⁹ של אֵרנאנדס לתפוס בחפץ הזה פחוּת־הערך, הדומה עד מאד, פּוֹרדיוֹס, לפיסת פח?” העיר דרך־לצון.

אֵרנאנדס, השודד, היה ראנצ’רוֹ קטן שאין פגיעתו רעה, שנחטף מביתו במסיבות אכזריות במיוחד במשך אחת ממלחמות־האזרחים, ואולץ לשרת בצבא. שם נהג כחייל למופת, עד אשר בשעת־כושר הרג את הקולונל שלו והצליח להיעלם. עם חבורה של עריקים, שבחרו בו להיות להם לראש, תר לו מקלט מעבר לבוֹלסוֹן דה־טוֹנוֹרוֹ הפראי והצחיח. האַסיינדאס שילמו לו מס־לסטים בבהמות ובסוסים; סיפורים יוצאים־מגדר־הרגיל סוּפרו על כוחותיו ועל מנוסותיו הנפלאות מן השבי. לבדו היה רוכב ונכנס לכפרים ולעיירות של הקאמפוֹ, מוליך פרד־משא לפניו, שני אקדחים בחגורתו, ניגש היישר אל החנות או המחסן, בוחר במבוּקשו, ומסתלק לו בלא התנגדות בגלל האימה שנסכו מעלליו ועוז־נפשו. כפריים עניים מניח היה בדרך־כלל לנפשם; את בני מרום־הארץ היה עוצר לעתים קרובות בדרכים ושודדם; אבל פקיד ביש־מזל שנפל לידיו מובטח היה לו שיזכּה במלקות נאמנות. קציני הצבא לא אהבו שישמיעו את שמו בנוכחותם. אנשי־חילו, רוכבים על סוסים גנובים, צחקו למירדף של אנשי חיל־הפרשים הסדיר שנשלחו לתפסם, ונהנים היו לשים להם מארב בצורה המדעית ביותר בשטח מעוזם המבוּתר. צוידו משלחות; מחיר נקבע לראשו; נעשו אפילו נסיונות, בוגדניים כמובן, לפתוח אתו במשא־ומתן, והדבר לא השפיע אף כמלוא נימה על מנהגו. בסופו של דבר, בנוסח קוסטאגואנה לאמיתו, הציע לו הפיסקאל של טונורו, שנשא נפשו לתהילה של מי שהדבּיר את אֵרנאנדס המפורסם, סכום־כסף ויציאה בטוחה מן הארץ תמורת הסגרת הכּנופיה שלו. אך כפי הנראה בעליל לא קוֹרץ אֵרנאנדס מן החומר שממנו קוֹרצו הפוליטיקאים והקושרים הנכבדים מאנשי־הצבא של קוסטאגואנה. התחבולה הזאת, המחוכּמת אך השכיחה (שלעתים קרובות היא פועלת כבמטה־קסם בדיכוי מהפכות), לא צלחה על מנהיגם של סלטיאָדוֹרֶס⁵⁰ פשוטי־עם. בתחילה בישרה טובות לפיסקאל, אך הסתיימה בכל רע לגבי אסקאדרון הלאנסֵירוֹֹס שהוצב (על־פי הוראותיו של הפיסקאל) בקפל־הקרקע שאליו הבטיח אֵרנאנדס להוליך את אנשיו שלא יחשדו במאומה. הם אמנם באו בשעה היעודה, אלא שבאו זוחלים על ידיהם וברכּיהם בתוך השׂיחים, ולא הודיעו על נוכחותם אלא במַטח כללי של כלי־ירייה, שרוֹקן אוכּפים הרבה. הפּרשים שניצלו באו בשטף־דהרה אל טוֹנוֹרוֹ. אומרים שהקצין שפיקד עליהם (שהואיל וסוסו טוב היה יותר הקדים הרבה את כל האחרים) נכנס אחריי־כן למצב של שיכרוּת־נוֹאשים והכּה את הפיסקאל השאפתני מכה קשה בצד הקהה של חרבו במעמד אשתו ובנותיו, בעבוּר שהמיט חרפה זו על הצבא הלאומי. הפּקיד האזרחי הגבוה ביותר בטונורו, שנפל ארצה מתעלף, ספג אחרי־כן בעיטות בכל חלקי גופו ובדרבנות חדים רוּטשו צווארו ופניו בגלל רגישוּתו המרובּה של עמיתו איש־הצבא. רכילוּת זו מלב הקאמפוֹ, האפיינית כל־כך לשליטי הארץ בפרשת הדיכוי, אזלת־היד, דרכי הסכלוּת שלה, בוגדנותה ואכזריותה הפראית, ידועה היתה בתכלית למרת גולד. העובדה שנתקבלה בלי פירושים של זעם על־ידי אנשים בעלי בינה, עידוּן ואוֹפי כדבר הטבוע במהותם של דברים היתה אחד מגילויי ההסתאבות שהיה בהם כדי להביאה כמעט עד עברי־פי ייאוש. בעודה מביטה במטיל־הכסף היצוק, הניעה בראשה לשמע הערתו של דון פפה:

“לולא העריצות המופקרת של ממשלתך, דון פפה, כי אז היו הרבה בני־הפקר הנמצאים עתה עם אֵרנאנדס חיים בשלום ובאושר על עמל־כפיהם.”

“סניורה,” קרא דון פפה בהתלהבות, “אמת הדבר! הרי זה כאילו חנן אותך האלוהים כוח להביט ממש אל תוך לבּותיהם של הבּריות, אַת ראית אותם עובדים מסביב לך, דוֹניה אֶמיליה – ענווים כשׂיות, סבלניים כמו הבוּרוֹס שלהם, אמיצים כאריות. אני הולכתים אל לועיהם של הרובים ממש – אני העומד כאן לפניך, סניורה – בזמנו של פַּאיס, שהיה מלא נדיבוּת, ובאומץ־לב התקרב אליו רק דודו של דון קארלוס שלנו ככל הידוע לי. אין פלא שמצויים בקמפוֹ גזלנים שעה שבסנטה־מארטה מושלים בנו רק גנבים, רמאים ומאקאקֶס רצחנים. אולם, אף־על־פי־כן, גזלן הוא גזלן, ותריסר רובי־וינצ’סטר טובים וישרים ירכבו עם הכסף למטה אל סולאקו.”

רכיבתה של מרת גולד עם משמר־הליווי הראשון של הכסף לסולאקו היתה פרשת הסיום של “חיי־המחנה שלי”, כפי שקראה להם, בטרם תתישב לצמיתוּת בביתה העירוני, כיאֶה אף נחוץ לאשת האמרכל של מוסד כה חשוב כמכרה של סן־תוֹמה. שכּן עתיד היה המכרה של סן־תוֹמה להיעשות מוסד, נקודת־התלכדות לכל שסדר ויציבוּת בפלך היו לו צורך־חיים. דומה היה כאילו הבטחון שופע אל הארץ הזאת מערוץ־ההר. השלטונות בסולאקו למדו לדעת שהמכרה של סן־תומה יכול להביא לידי כך שכדאי יהיה להם להניח לדברים ולאנשים. היה זה המצב הקרוב ביותר לשלטון השכל הישר והצדק שראה צ’ארלס גולד אפשרות לעצמו להשיגו בתחילה. ואכן, המכרה, על ארגונו, על אוכלוסייתו הנקשרת קשר עז אל בטחונה המיוחס, על בית־הנשק שלו, על דון פפה שלו, על חבר הסרֵינוס החמושים שלו (אשר בו, כך נאמר, מצאו מקום הרבה בני־הפקר ועריקים – ואפילו כמה מאנשי כנופייתו של אֵרנאנדס), היה כוח בארץ. כמו שקרא פעם איש אחד דגול בסנטה־מארטה לאמור בצחוק נבוּּב, כאשר נדוֹן קו־הפעולה שאותו נקטו השלטונות של סולאקו בעת משבר מדיני:

“אתם קוראים לאנשי־הממשלה האלה פקידי־ממשלה? הם? לעולם לא! הם פקידים של המכרה – פקידים של הזכיון – אני אומר לכם.”

האיש הדגול (שאז היה מאנשי השׂררה, פניו כעין הלימון ובלוריתו גזוזה מאד ומתולתלת, שלא לומר צמרירית) כה הרחיק לכת במורת־רוחו הארעית עד שנופף באגרופו הצהוב תחת חטמו של איש־שיחו, וצווח:

“כן, כולם! שקט! כולם! אני אומר לך! החֶפֶה⁵¹ המדיני, מפקד המשטרה, מנהל המכס, הגנרל, כולם, כולם הם פקידיו של אותו גולד.”

או־אז הה מילמול עז־נפש אך כבוש וּוַכחני מתגלגל זמן־מה בלשכּת־השׂר, וקצפו של האיש הדגול היה מסתיים במשיכת־כתפיים צינית. אחרי הכל, אומר היה כמדומה, מה רע בכך כל עוד אין השׂר עצמו נשכּח בתקופת־שׂררתו הקצרה? ואף־על־פי־כן, ידע הסוכן הלא־רשמי של מכרה סן־תומה, שפעל למען ענין טוב, רגעי חרדה משלו, שנשתקפו במכתביו אל דון חוסה אווליאנוס, דודו מצד אמו.

“שום מאקאקֶה צמא־דם מסנטה־מארטה לא יציג כף־רגל באותו חלק של קוסטאגואנה הנמצא מעבר לגשר סן־תומה,” היה דון פפה מבטיח למרת גולד. “אלא אם כן, כמובן יבוא כאורח מכובּד – שכן הסניור אדמיניסטראדור שלנו הוא פוֹליטיקוֹ עמקן.” אבל באזני צ’ארלס גולד, בחדרו שלו, היה המאיור הזקן אומר בעליצות נזעמת וחיילית, “כולנו משחקים בראשינו במשחק הזה.”

דון חוסה אווליאנוס היה מפטיר “מדינה־בתוך־מדינה, אֶמיליה, נשמתי,” בסבר של שׂביעות־רצון־עצמית עמוקה, שאי־כך, בצורה משונה, כמו היתה בה תערובת מוזרה של אי־נוחות גופנית. אך דבר זה אולי יכול היה להיראות רק לעיניהם של יודעי־סוד.

וליודעי־סוד היה זה מקום נפלא, טרקלין זה שבקאסה גולד, שלרגעים נראָה בו האדון – אֶל־סניור אדמיניסטראדור – קשיש יותר, קשה יותר, מסתורי בשתיקתו, בקמטים שהעמיקו בפניו האנגליים, הסמוקים, למוּדי־השמש; כשהוא צועד ברגליו הדקות, רגלי פרש, ועובר בפּתח, בין אם עתה־זה “חזר מן ההר” ובין אם הוא מקשקש בדרבנותיו ומַגלבו תחת בית־שחיוֹ, עומד לצאת לדרך “אל ההר”. אחריו דון פפה, איש־מלחמה מצניע־שבת על כיסאו, היאָנֵרוֹ אשר דומה היה כי אי־כה מצא את עליצותו הצבאית, את בקיאותו בהוויות העולם, ואת מנהגו המתאים־להפליא למעמדו, בתוך תגרות־פרא חמוּשות עם שכּמותו; אווליאנוֹס מלוּטש ומסביר־פנים, הדיפלומט שדברנוּתו מכסה על הרבה זהירוּת וחכמה בעצות עדינות, הוא וכתב־היד של חיבורו ההיסטורי על קוסטאנגואנה, הקרוי “חמישים שנה של שלטון־עושק”, אשר בשעה זו סבור היה כי אין זה מן התבונה (אפילו היה הדבר בגדר האפשר) “לתת אותו לעולם”; אלה השלושה, וגם דוֹניה אֶמיליה בתוכם, חיננית, קטנת־גו, ודמוּית־פֵיה, לנוכח מערכת כלי־התה הבּוהקים, ומחשבת־אב משותפת אחת בראשיהם, ובלבּם הרגשה אחת משותפת של מצב מתוח, ומטרה אחת להם מצויה־תדיר לשמור ויהי־מה על אפיוֹ של המכרה, אופי שאין לפגוע בו. ואפשר היה לראות שם גם את הקפטן מיצ’ל, מופרש קימעה, ליד אחד מן החלונות הגדולים, בסבר של רווק זקן ומטוּפח מן הנוסח הישן, מנוּפח כלשהו, במתניה לבנה, זנוּח מעט אך בלי אשר יחוש בזאת; מגשש באפלה גמורה, ומדמה בנפשו שהוא נמצא במרכז העניינים. האיש הטוב, לאחר שבילה לא פחות משלושים משנות חייו בלב ימים בטרם יזכּה ל“מינוי־חוף”, כביטויו, תמהּ על חשיבותן של העסקות הנערכות ביבּשה (מחוץ לאלו הקשורות בספנוּת). כמעט כל מאורע החורג ממהלך־היומיום הרגיל היה “מציין תקופה” בעיניו או שהיה בגדר “היסטוריה”; אלא אם כן מפטיר היה, בנפיחוּתו הנאבקת עם מבוכת פניו הסמוקים, הנאים למדי, ששׂער גזוז ולבן כשלג ופיאות־זקן קצרות מבליטים אותם:

“הה, דבר זה! דבר זה, אדוני, טעות היה.”

קבּלת המשלוח הראשון של הכסף מסן־תוֹמה לשם שיגור לסן־פראנציסקו באחת מאניות־הדאר של חברת חאש"ק “ציינה תקופה”. כמובן, לגבי הקפטן מיצ’ל. המטילים הארוזים בתיבות של עורות־שוורים נוּקשים שידיותיהן קלוּעות, הקטנות עד כדי כך שיכלו שנים לשׂאתן בנקל, הובאו מַטה על ־ידי הסירֵנוס של המכרה, שצעדו זוגות־זוגות זהירים מהלך כמחצית המיל בשבילים תלולים, מזדגזגים אל מרגלות ההר. שם יעמיסום על שרשרת של עגלות דו־אופניות, הדומות למזוודות מרוּוחות שדלת להן מאחור, כל אחת רתומה לשני פרדים בזה אחר זה, ממתינות תחת משמר של סירֵנוס חמושים ורכובים. דון פפה נעל את מנעוּלי כל הדלתות אחת לאחת, וּלמַתן אות במשרוקית שלו היתה שרשרת העגלות עוקרת לדרך, מוּקפת היטב נקישות דרבנות וקארבינות, בטלטלות ובצליפות שוטים, ברעם־פתע עז על־פני גשר־הגבול (“לתוך ארץ הגנבים והמאקאקֶס הרצחניים,” כך הגדיר דון פפה את הצליחה ההיא); מגבּעות מתרוממות עם אור־שחר ראשון, על ראשי דמויות עטויות גלימות; רובי־וינצ’סטר על ירך; ידיים תופסות־מושכות משתרבבות כחושות וחוּמות מתחת לקפלים הנופלים של הפוֹנצ’וֹס. בעבוֹר השיירה על־פני חורש קטן, לאורך נתיב־המִכרה, בין בקתות־החומר והחומות הנמוכות של רינקוֹן, החישה הילוכה בקאמינוֹ ריאל, הפרדים זורזו, משמר־הליווּי דהר, דון קארלוס רכב לבדו לפני סערת־אבק שמתוכה ביצבצו במעורפל אזניים ארוכות של פרדים, דגלים קטנים ירוקים־לבנים נעוצים בכל עגלה ומתבּדרים ברוח; זרועות מוּרמות בהמון סוֹמבּרירוֹס עם ניצנוּץ לבן של עיניים סוקרות; ודון פפה, הנראֶה אך בדוחק במאַסף של אותו נתיב־אבק מסוֹעַר, ישיבתו קשויה ופניו אדישים, עולה ויורד בקצב על בהמה שחורה שמתג־כסף בפיה, צווארה כשל כבשׂה וראשה ראש־פטיש.

האנשים המנומנמים בגיבובי הבֹּקתות הקטנים, בראנצ’וֹס הקטנים שבסמוך לדרך, הכירו על־פי הקולות את הסתערות משמר־הליווי של הכסף מסן־תומה בגיחה אל החומה הנוֹטה לנפול של העיר שלצד הקאמפוֹ. הם יצאו אל הדלתות לראותם עוברים בשטף־מרוצתם על־פני חריצים ואבנים, בניקוש וקירקוש וצליפת שוטים, בשטף־הפּחז ובנהיגה הדייקנית של סוללת־שדה הממהרת לפעולה, והדמות האנגלית הגלמודה של הסניור אדמיניסטראדור רוכבת הרחק קדימה, בראש.

בדירים המגוּדרים שבּצדי הדרך דהרו סוסים משוּלחים פרא שעה קלה; הבהמות הכבדות נזקפו בדשא המגיע עד חזיהן, גועות־ממלמלות לשמע השאון המתעופף; בן־כפר אינדיאני שפל־רוח היה מעיף פעם מבּט לאחור וממהר לדחוק את חמורו הקטן והטעוּן אל קיר, לפַנות דרך לשיירת הכסף מסן־תומה שפּניה אל הים; סיעה קטנה של ליפּרוֹס אחוזי־צינה תחת סוס־האבן של האָלאמידה היו ממלמלים "קאראמבּה! בראוֹתם את השיירה שוטפת־דוהרת בעקיפה רחבה ופורצת לתוך רחוב־החוקה הריק; שכּן סברה היתה כי זה הדבר הנכון והיאֶה, הסגנון היחיד ההולם את נהגי־הפרדים של מכרה סן־תוֹמה, לעבור מקצה העיר המתעוררת אל קצה כרדוּפי בכור־שטן, בלי להאט אף כהוא־זה.

אור־השמש המשכּים נגהּ על החזיתות הענוגות, הצהבהבות, האדומות־החיוורות, הכחולות־החיוורות של הבתים הגדולים שכּל שעריהם עודם נעולים, באין איש מציץ מאחרי סורגי־הברזל של החלונות. בכל הרכס שקוּי השמש של מרפסות ריקות לאורך הרחוב נראית היתה רק דמות אחת לבנה מעל לכּביש הריק – אשתו של הסניור אדמיניסטראדור – והיא רוכבת לראות את משמר־הליווי עובר בדרכו אל הנמל, שיפעת שׂער בהיר וכבד אסוּפה דרך־רישול על ראשה הקטן, ומַלמלה לרוֹב מסביב לצווארונו של חלוּק המוּסלין שלה. בחיוך נוֹכח מבּטו היחיד, החטוף, המוּרם אל־על של בעלה, מתבוננת היתה בשטוֹף הדבר כולו תחת רגליה בשאון קצוּב, עד שנענתה באוֹת של ידידוּת להצדעתו של דון פפה הדוהר, להטיית־הגוף הקשויה, רוחשת־הכבוד אגב הנפת המגבעת מתחת לבּרך.

במרוצת השנים התארכה שרשרת העגלות הנעוּלות, ומשמר־הליווי היה גדל־והולך, אחת לשלושה חדשים חלף־עבר נהר גואֶה של מטמונים בחוצות סולאקו בדרכּו אל חדר־הכַּספת בבנין של חברת חאש"ק ליד הנמל, להמתין שם לשילוחו צפונה. נפחוֹ הלך ורב, וגם ערכּו עצום היה; שכּן, כמו שאמר פעם צ’ארלס גולד לרעייתו בקורטוב התרוממות־הרוח, מעולם לא נראָה בעולם דבר שיתקרב לעורק של זכיון גולד. כל פעם שהיה משמר־הליווי עובר תחת יציעי הקאסה־גולד היה זה, בעיני שניהם כאחד, כמין נצחון נוסף שהושג בכיבוש השלום בשביל סולאקו.

בלי ספק נסתייעה פעולתו של צ’ארלס גולד בראשונה בתקופה של שקט יחסי שחלה בעת ההיא לערך; וכן גם בהתרכּכוּת הכללית של הנימוסים בהשוואה לתקופת מלחמות־האזרחים שהצמיחה את עריצוּת הברזל של גוּזמאן בנטוֹ, זכרו לדיראוֹן. במאבקים שפרצו בתום תקופת שלטונו (שקיימה שלום בארץ משך חמש־עשרה שנים תמימות) היו האיוולת המטוּפשת, האכזריוּת והסבל מרובּים עוד יותר, אבל פחתה בהרבה הקנאוּת המדינית הפראית והעיוורת מימים־עברו. הכל היה נשחת יותר, שפל יותר, בזוי יותר, ונוח לטיפול לאין־ערוך יותר בזכות עצם הציניוּת המפורשת של המניעים. ברור היה יותר כי זו התכתשוּת נחוּשת־מצח על כמות של שלל המתמעטת־והולדת תדיר; שכּן מתוך סכלות הומתה כל יזמה בארץ. הנה כך אירע הדבר שפלך סולאקו, שבעבר היה שדה של נקמות מפלגתיות אכזריות, הפך להיות במובן־מה אחד המלקוֹחים החשובים של קאריירה מדינית. גדוֹלי הארץ (בסנטה־מארטה) שמרו את המשׂרות במדינה האוקסידנטאלית משכּבר בשביל הקרובים והיקרים להם ביותר: אחיינים, אחים, בעליהן של אחיות חביבות, ידידי נפש, תומכים מהימנים או תומכים נשוּאי־פנים שאולי מפניהם התיראו. היה זה הפלך המבורך בהזדמנויות גדולות ובמשׂכּורות הגדולות ביותר; שכּן המכרה של סן־תומה היתה לו רשימת תשלומים בלתי־רשמית משלו, שפּריטיה וסכומיה, שנקבעו בהתיעצות בין צ’ארלס גולד וסניור אווליאנוס, ידועים היו לאיש־עסקים אחד דגוּל הארצות־הברית, אשר משך כעשרים דקות מדי־חודש הקדיש לענייני סולאקו את מלוא־תשומת־לבו. בתוך כך היו האינטרסים החמריים מכל הסוגים, הנשענים על השפעתו של מכרה סן־תומה, מתעצמים־והולכים בשקט באותו חלק של הרפובליקה. אם, למשל, חזקה היתה בדרך־כלל, בעולם המדיני של הבּירה, שכּהונת המוֹכס של סולאקו פותחת את הדרך למיניסטריון־הכספים, וכיוצא בזה לגבי כל כהונה רשמית, הרי מצד שני לוּמדו חוגי־העסקים העשוקים של הרפובליקה לראות בפלך האוקסידנטאלי את הארץ המובטחת של הבטחון, ומה־גם אם הצליח אדם לקשור יחסים טובים עם הנהלת המכרה. “צ’ארלס גולד; בחור מצוין! הכרח גמור להשיג את תמיכתו לפני נקיטת צעד כלשהו. סַדר לך המלצה אליו ממוֹראגה, אם תוכל – הסוכן של מלך־סולאקו, וכי אינך יודע?”

אין פלא איפוא שסיר ג’ון, שבּא מאירופה לפלס את הדרך למסילת־הברזל שלו, נתקל היה על כל צעד ושעל בקוסטאגואנה בשמו (ואפילו בכינויו) של צ’ארלס גולד. הסוכן של הנהלת סן־תומה בסנטה־מארטה (אדון מצוחצח, יודע־דבר, כך נראָה בעיניו של סיר ג’ון) ודאי שעזר לו כל־כך לארגן את סיורו של הנשיא עד שהחל לחשוב כי יש משהו בלחישות הקלושות המרמזות על השפעת־הסתרים העצומה של זכיון־גולד. בעת ההיא הילכו השמועות הבאות: שהנהלת סן־תומה מימנה, חלקית לפחות, את המהפכה האחרונה, שהעלתה לשלטון־רודנות של חמש שנים את דון וינסֶנטֶה ריבּיירה, איש בעל תרבות ואופי ללא דופי, שהיסודות המשובּחים ביותר במדינה מילאו את ידו להנהיג תיקונים. דומה היה כי אנשים רציניים, יודעי־דבר, מאמינים בזאת, מקווים לשיפורים, לכינון החוּקיוּת, היושר והסדר בחיי הציבור. מה־טוב איפוא, הירהר סיר ג’ון. הוא פעל תמיד באמת־מידה גדולה; מלווה למדינה, ותכנית ליישוב שיטתי של הפלך האוקסידנטאלי, כרוכים היו בתכנית אחת כבּירה עם בנייתה של מסילת־הברזל הלאומית המרכזית. נאמנות סדר, יושר, שלום – כל אלה נחוצים היו עד מאד להתפתחות גדולה זו של האינטרסים החמריים. כל התומך בדברים האלה, ובמיוחד אם יש לאל־ידו לעזור, היתה לו חשיבות בעיניו של סיר ג’ון. הוא לא התאכזב מ“מלך־סולאקו”. הקשיים המקומיים נמוגו, כמו שחזה המהנדס־הראשי מראש, מפני תיווכו של צ’ארלס גולד. סיר ג’ון זכה לקבלת־פנים נהדרת בסולאקו, לאחר הרודן־הנשיא, עובדה שאולי היתה הסיבה לרוגז הנראֶה־לעין שהפגין הגנרל מוֹנטירוֹ בשעת ארוחת־צהריים שנערכה על סיפונה של “יונו” סמוך לפני מועד הפלגתה, כאשר לקחה עמה מסולאקו את הרודן־הנשיא ואת האורחים הזרים הנכבּדים בפמלייתו.

האֶקסֶלֶנטיסימו (“תקוותם של הישרים”, כלשון שבה פנה אליו דון חוֹסה בנאום פומבי אשר נשא בשם אסיפת־הפלך של סולאקו) ישב בראש השולחן הארוך; הקפטן מיצ’ל, עיניו אבן ממש ופניו ארגמן מחמת החגיגיות של “מאורע היסטורי” זה, ישב בקצה השולחן כנציגה של חברת חאש"ק בסולאקו, המארחת באותו אירוע בלתי־רשמי, וסביבו הקברניט של האניה וכמה פקידים זוּטרים מן החוף. האדונים הקטנים הללו, השחרחרים והעליזים, פיזלו מבטים של חדוָה אל בקבוקי השמפאן שהחלו לבעבע מאחרי גביהם של הקרוּאים בידיהם של משרתי האניה. היין הענברי הקציף עד לשׂפות הכוסות.

צ’ארלס גולד ישב ליד ציר של ארץ זרה, שבלחישה חסרת־חיים מדבר היה אליו למקוטעים על ציִד וירי. הפנים החיוורים, המפוטמים, בעלי משׁקף ושׂפם צהוב שומט, גרמו שלעומתם יהיה הסניור אדמיניסטראדור נראה שזוף שמש כפליים, אדום־לוהט יותר, ושוקק חיים עזים ושותקים פי־מאה. דון חוסה אווליאנוס ישב מרפק־אל־מרפק ליד הדיפלומט הזר השני, איש שזוף שמנהגו אומר שקט, זהירות, בטחון־עצמי, עם נופך הסתייגות. הואיל ובהזדמנות זו נשכּחו גינוני־הרשמיוּת היה הגנרל מונטירו היחיד שהופיע שם במלוא מדי־השׂרד שלו, קשוּי כל־כך במעשי־ריקמה מלפנים עד שדומה היה כאילו שריון של זהב מגונן על חזהו הרחב. בתחילה נטש סיר ג’ון את מקומות־הכבוד על־מנת לשבת סמוך למרת גולד.

איש־הממונות הגדול מנסה היה להביע לפניה את הכרת־טובתו על הכנסת־האורחים שנהגה בו ואת החוב שהוא חב ל“השפעתו העצומה של בעלה בחלק זה של הארץ”, כאשר שיסעה אותו חרש ב“הס!” הנשיא עמד להשמיע הכרזה בלתי־רשמית.

האֶקסֶלֶנטיסימו קם על רגליו. רק דברים מעטים אמר, שכפי הנראה יצאו מעומק הלב, ואולי כוּונו בעיקר לאזני אווליאנוס – ידידו הוותיק – באשר לצורך במאמץ בל־יִלאה על־מנת להבטיח את המשך הרווחה לארץ העוברת לאחר המאבק הזה האחרון, כך קיוָה, לתקופה של שלום ושיגשוג חמרי.

מרת גולד, תוך שהאזינה לקול הרך, העגום קימעה, תוך שהביטה בפּנים האלה הסגלגלים, הכּהים, הממושקפים, בגוף הגוץ, השמן עד כדי חולשה, סבורה היתה כי האיש הזה שנפשו עדינה ועגמומית, שבגופו הריהו נכה כמעט, שיצא מפּרישוּתו למאבק מסוכּן לקול קריאתם של חבריו, רשאי לדבר בתוקף הסמכות של הקרבתו־העצמית. ואף־על־פי־כן חשה מבוכה. פאתטי היה יותר משהיה מבטיח, ראש־המדינה האזרח הראשון הזה אשר ידעה קוסטאגואנה מעודה, המשמיע, בעוד כוסו בידו, את הסיסמות הפשוטות של יושר, שלום, כבוד לחוק, כנוּת מדינית מחוץ ומבית – הערוּבּות לכּבוד הלאומי.

הוא ישב תחתיו. בתוך המיית הקולות אומרת הכבוד וההערכה שבאה לאחר הנאום הרים הגנרל מונטירו זוג עפעפיים כבדים שומטים, וגילגל עיניו במין קהיוֹן נבוך מפּרצוף אחד אל משנהו. גיבּור־היער הצבאי של המפלגה, אף כי בסתר־לבו התרשם מן החידושים והתפארה הפתאומיים שבמעמדו (מעולם לא היה לפני כן בספינה, וכמעט מעודו לא ראה את הים אלא ממרחק), הבין כמו בחוש את היתרון שמעניקה לו העמדה הזעופה, המחוּספסת של לוחם פרא בקרב כל האריסטוקראטים המעוּדנים האלה. אך מדוע זה אין איש מביט בו? תמהּ בזעף בינו־לבינו. מסוגל היה לפענח את הכתוב בעתונים, והוא ידע כי ביצע את “מעשה־הגבורה הצבאי הגדול ביותר של העת החדשה”.

“בעלי רצה במסילת־הברזל,” אמרה מרת גולד לסיר ג’ון ברחש הכללי של השיחות שנתחדשו. “כל זה מקָרב יותר את העתיד מן הסוג שבו אנו חפצים בשביל הארץ, שזמן רב למדי היא כבר מחכה לו בעצב, האלוהים יודע. אבל מודה אני ומתוודה שתמול־שלשום, כשנסעתי במרכבה אחרי־הצהריים וראיתי פתאום נער אינדיאני יוצא ברכיבה מתוך יער ובידו הדגל האדום של קבוצת מודדים, חשתי מעין זעזוע. העתיד פירושו שינוי – שינוי גמור. ואף־על־פי־כן הרי גם כאן יש דברים פשוטים וציוריים שרוצים היינו לשַמרם.”

סיר ג’ון הקשיב, מחייך. אך עתה בא תורו שלו להסוֹת את מרת גולד.

“הגנרל מונטירו עומד לדבּר,” לחש, וכמעט מיד הוסיף, בחרדת־שחוק, “אִי שמיים! נדמה לי שבּדעתו לשאת כוס של ברכה לכבודי.”

הגנרל מונטירו קם בקישקוש נדן של פלדה ובאדוָה של ניצוצות על חזהו רקוּם־הזהב; ניצב כבד של חרב הופיע לצדו מעל פאת השולחן. במדי־פאֵר אלה, בצוואר־הפַר אשר לו, בחטמו המעוּקל הפחוּס בקצהו מעל לשפם צבוע, שחור־כחול, נראָה כמו ואקירוֹ מוסווה ומאוּים. קולו המתמשך היה לו צילצול צורם ונבוב במידה מוזרה. בשפה רפה געה והשמיע כמה משפטים מעורפלים; אחרי־כן הרים פתאום את ראשו הגדול ואת קולו גם יחד, והתפרץ בגסוּת: “כבודה של הארץ נתון בידי הצבא. אני מבטיח לכם שאשמור לו אמונים.” הוא היסס עד אשר פגשו עיניו המשוטטות בפניו של סיר ג’ון, שבהם נעץ מבֹּט נזעם ומיוּשן; והסכום של המלווה שעליו נשאו־ונתנו באחרונה צץ בזכרונו. הוא הרים את כוסו. “אני שותה לבריאותו של האיש המביא לנו מיליון וחצי לירות.”

הוא הריק באחת את גביע השמפאן שלו, והתישב בכבדוּת ובמבט ספק־מופתע ספק־מאיים על כל הפרצופים סביב, בתוך השתיקה העזה, הנבעתת־כביכול, שירדה לאחר ברכת־הכוס הקולעת. סיר ג’ון לא נע ולא זע.

“אינני סבור שמחובתי לקום,” לחש למרת גולד. “דבר מסוג זה מדבּר בעדו.” אבל דון חוסה אווליאנוס בא להצלתו במשׂא קצר, שבו הצביע בהדגשה על רצונה הטוב של אנגליה כלפי קוסטאגואנה – “רצון טוב,” המשיך, ברוב־משמעות, “שעליו רשאי אני, כמי שנשלח בזמנו לחצר סנט־ג’יימס, לדבּר מתוך ידיעה מסוימת.”

רק אז ראה סיר ג’ון לנכון להשיב, וזאת עשה ברוב חן בצרפתית רעה, משוּסע מדי־פעם בתשואות חן־חן וקריאות “שִמעו! שִמעו!” מפי הקפטן מיצ’ל, שכפעם־בפעם עלה בידו להבין מלה. כאשר אך סיים, פנה ממוֹנאי־הרכַּבות אל מרת גולד:

“אַת הואלת בטובך לומר שבּכוונתך לבקש ממני משהו,” הזכיר לה מתוך אבירוּת. “מה הדבר? יהי לבך סמוך־ובטוח שכּל בקשה מפיך תיחשב חסד לי עצמי.”

היא הודתה לו בחיוך חינני. הכל קמים היו מאצל השולחן.

“הבה נצא אל הסיפון,” הציעה, “ושם אוכל להצביע לפניך על עצם המוּשׂא של בקשתי.”

דגל לאומי עצום של קוסטאגואנה, אלכסוני אדום וצהוב ובאמצע שני דקלים ירוקים, התנפנף בעצלתיים מעל ראש התורן של “יונו”. שיפעת זיקוקים שהופרחו באלפיהם סמוך למים לכבוד הנשיא הקימה שאון־פיצפוץ רצוף ומסתורי סביב מחצית היקפו של הנמל. כפעם־בפעם היו ראקיטות לרוב, מרקיעות באיוושה ובאין־רואה, מתפוצצות ממעל בפקעת־עשן בלבד בשמיים הבהירים. המוני־אדם נראו בין שער העיר והנמל, תחת דגלי־הצבעונים המרובּים המתנוססים על עמודים גבוהים. תרועות חלושות של מוזיקה צבאית נשמעות היו לפתע, וקול צעקות ברחוק. חבורה של כושים עוטי־בלוֹאים בקצה הרציף היו טוענים תותח־ברזל קטן ויורים בו שוב ושוב. אֵד־אבק אפרפר התאבך דק ואין־ניע כנגד השמש.

דון וינסנטה ריבּיירה פסע כמה פסיעות תחת גנוֹנת־הסיפּון, נשען על זרועו של סניור אווליאנוס; מעגל רחב נוצר סביבו, מקום שם אפשר היה לראות את החיוך חסר־החדוָה על שפתיו הכהות ואת הניצנוץ הסומא של משקפיו כשהם פונים בנוֹעם מצד אל צד. האירוע הלא־רשמי, שנערך במתכוון על סיפונה של “יונו” כדי לתת לרודן־הנשיא הזדמנות להיפגש אינטימית עם כמה מחסידיו המכובּדים ביותר בסולאקו, קרב היה אל קצו. מצד אחד נשאר הגנרל מונטירו, שמגבעת גבוהה ומצוּדדת מכסה עתה את ראשו הקירח, יושב בלי נוע על מושבו, זוג ידיים גדולות שלובות לו על ניצב החרב העומדת זקופה בין רגליו. הנוצה הלבנה, גוֹן הנחוּשה של פניו הרחבים, שחור־הכּחול של השׂפמות מתחת למקור המעוקם, שיפעת הזהב על השרוולים והחזה, והמגפיים המצוחצחים הגבוהים בעלי הדרבנות הכבירים, הנחיריים המתבדרים בלי הרף, המבט המטוּפש והשתלטני של המנצח המפואר מריוֹ־סיקוֹ, היה בהם משהו מבשׂר־רעה שאין הדעת סובלתו; ההגזמה שבּקאריקאטוּרה אכזרית, המופרך שבהתחפּשׂות חגיגית, הגרוטסקיוּת הנתעבה של איזה אליל צבאי שהוֹרתוֹ אַצטקית וציפּוּיו אירופי, המצפה לסוגדים שיחלקו לו כבוד. דון חוסה ניגש באורח דיפלומטי אל אות־הפלא הזה המשוּנה והעמוק־מחקר, ומרת גולד השעתה סוף־סוף את עיניה תפוסות־הקסם.

צ’ארלס, שניגש ליטול ברכת־פרידה מסיר ג’ון, שמע אותו אומר, כאשר רכן על ידה של רעייתו, “ודאי. מובן, מרת גולד יקירתי, בשביל מי שחסוּתך נתונה לו! לא יהיה קושי קל־שבקלים. יהיה הדבר בעיניך כאילו נעשה.”

דון חוסה אווליאנוס החריש מאד כאשר ירד לחוף באותה סירה עם הזוג גולד. אפילו במרכבה של גולד לא פצה פה שעה ארוכה. הפּרדים רהטו והתרחקו לאִטם מן הרציף בין ידיהם המושטות של הקבצנים, שדומה היה כאילו לכבוד אותו יום נטשו כאיש אחד את שערי הכּנסִיות. צ’ארלס גולד ישב במושב האחורי והשקיף על המישור. על־פני המישור כולו הוקמה שיפעת סוכּות עשויות ענפים ירוקים, קני־סוף, פה־ושם פיסת קרש וחתיכות קנבוס לשם מימכר קני־סוכר, מיני מתיקה, פירות, סיגרים. על ערימות קטנות של גחלים לוחשות בישלו אינדיאניות, משתופפות על מחצלות, אוכל בסירי־חומר שחורים, והרתיחו את המים בשביל משקה המאטֶה, שאותו הגישו בקולות חרישיים ומלטפים לאנשי־הכפרים. מגרש־מירוצים גוּדר בשביל הואקירוס; והרחק שמאלה, ממקום שם הצטופף ההמון סביב מבנה ארעי ענק, כמין אוהל־עץ של קירקס בעל גג־עשב חרוּטי, נשמע צלילם החד והמהדהד של מיתרי נבל, פריטתן העזה של גיטארות, עם הפּעימה המתוֹפפת החמוּרה של גוֹמבּוֹ אינדיאני המתפעם הכן בתוך המקהלות הצורמות של המחוללים.

עד־מהרה אמר צ’ארלס גולד:

“כל השטח הזה שייך עכשיו לחברת־המסילה. לא תהיינה כאן עוד חגיגות־עם.”

מרת גולד הצטערה לחשוב כך. היא ניצלה הזדמנות זו ואמרה כי עתה־זה הוציאה מאת סיר ג’ון את ההבטחה שלא תוּרם יד על ביתו של גו’רג’ו ויולה. היא הכריזה כי לעולם לא תבין מדוע בכלל דיברו מהנדסי־המדידות על הריסת הבנין ההוא. אין הוא מפריע לשלוחה המתוכננת של המסילה אל הנמל.

היא עצרה את המרכבה לפני הדלת כדי להרגיע מיד את בן־ג’ינוֹבה הזקן, שיצא גלוי־ראש ועמד ליד כבש המרכבה. היא דיברה אליו איטלקית, כמובן, והוא הודה לה מתוך הכרת־ערך שלווה. גאריבּאלדינו זקן הביע לה תודה מעומק־לבו על שהשאירה קורת־גג מעל ראשי אשתו וילדיו.

“והאם זה לעולם, סיניורה?” שאל.

“כל זמן שתרצה.”

“בֶנֶה. אם כן, יש לתת שֵם למקום. קודם לא היה כדאי.”

הוא העלה על פניו חיוך מחוספס, וקמטים התרשתו בזוויות עיניו. “אֶגש לצבוע את השם מחר.”

“ומה יהיה השם, ג’ורג’ו?”

“אַלבּרגוֹ ד’איטליה אוּנָה,” אמר הגאריבּאלדינו הזקן, מַשעֶה עיניו לרגע. “יותר לזכר המתים,” הוסיף, “מאשר על שם הארץ שנגנבה מאתנו, חיילי־החופש, בערמתו של גזע המלכים והשׂרים המקוּלל מפּיימוֹנטה.”

מרת גולד חייכה חיוך קל, ובהרכינה ראשה מעט החלה לשאול לשלום רעייתו וילדותיו. הוא שלח אותן העירה ביום ההוא. מצבה של הפאדרוֹנָה הוטב; רוב תודות לסניורה על שהיא שואלת.

אנשים עוברים היו, שנים־שנים ושלושה־שלושה, בסייעות שלמות של גברים ונשים שילדים נלווים אליהם בריצה קלה, פרש רכוּב על סוסה אפורה־כספית עצר חרש בבהמתו בצל הבית לאחר שהסיר מגבעתו ליושבי המרכבה, שהחזירו חיוכים ונידי־ראש של היכּרוּת. ויוֹלה הזקן, שכפי הנראה בעליל נוחה היתה דעתו עד מאד מן הבּשורה שעתה־זה בישרוהו, הפסיקוֹֹ לרגע על־מנת לספר לו במהירות שהבּית מובטח, הודות לטוב־לבה של הסיניורה האנגליה, למשך כל הזמן שירצה להחזיק בו. הלז הקשיב רוב־קשב אך לא השיב דבר.

משעקרה המרכבה שוב לדרכּה חזר והסיר מגבעתו, סוֹמבּרירוֹ אפור עם פתיל וגדילים של כסף. הצבעים המזהירים של סיראפֶּה⁵² מקסיקאי המפותל על מיסעד אחורי האוכּף, כפתורי־הכסף העצומים על מקטורן־העור המרוקם, טור כפתורי־הכסף הזעירים שעל תפר המכנסיים, הלבנים הצחורים כשלג, אבנט של משי שקצותיו ריקמה, ריקועי־הכסף על ריתמת־הראש והאוכּף, הצהירו על הסגנון שאין דומה לו של הקאפאטאס דה קארגאדוֹרֶס המפורסם – מַלח ים־תיכוני – העוטה הוד מושלם הרבה יותר מכל שהפגין אי פעם ראנצ’רוֹ צעיר ואמיד מן הקאמפוֹ ביום חג ומועד.

“דבר גדול הוא בשבילי,” הפטיר ג’ורג’ו הזקן, עודו חושב על הבית, שכּן עתה עייף משינויים. “הסיניורה רק אמרה מלה אחת לאנגלי.”

“האנגלי הזקן שכספו מספיק לשלם בעד מסילת־ברזל? הוא מפליג בעוד שעה,” העיר נוסטרומו, כבדרך־אגב. “אם כן, בוֹאוֹן ויאג’ו.⁵³ אני שמרתי את עצמותיו ממעבר־האֶנטראדה על למישור ובוֹאכה סולאקו, כאילו היה אבי שלי.”

ג’ורג’ו הזקן רק צידד את ראשו בפיזור־נפש. נוסטרומו הצביע לעבר המרכבה של הזוג גולד, שהתקרבה אל השער המעשׂיב שבחומת־העיר הישנה, שדמתה לחומה של סבכי־ג’ונגל.

“ואני ישבתי לבדי בלילה ואקדחי עמי במחסן של החברה שוב ושוב על־יד ערימת הכסף של האנגלי ההוא השני, ושמרתי עליה כאילו היתה שלי.”

ויוֹלה כמו שקע בהירהורים. “דבר גדול הוא בשבילי,” חזר ואמר שוב, כמו לנפשו.

“אמנם כן,” הסכים הקאפאטאס דה קארגאדורס המפואר, בנחת. “שמע, וֶקיו⁵⁴ – היכנס והבא לי סיגר, אבל אל תחפש אותו אצלי בחדר. אין שם כלום.”

ויולה נכנס לבית־הקפה ויצא מיד, עודו שקוע במחשבתו, והושיט לו סיגר, תוך שהוא ממלמל תפוס־סרעפים לתוך שפמו, “ילדים גדלים – וגם ילדות! ילדות!” הוא נאנח והשתתק.

“מה, רק אחד?” העיר נוסטרומו, משפיל הבּיט בכעין תהייה מבודחת על הזקן פזוּר־הדעת. “אין דבר,” הוסיף ברישול של רוממוּת; “די באחד עד שרוצים במשנהו.”

הדליק אותו ושמט את הגפרור מאצבעותיו האדישות. ג’ורג’ו ויולה נשא עיניו, ואמר פתאום:

“בני היה עכשיו צעיר נאה ממש כמוך, ג’אן באטיסטה, אילו נשאר בחיים.”

“מה? בנך?” אבל הדין עמך, פאדרוֹנֶה, אם דמָה לי כי אז היה גבר."

אט־אט הסב את סוסו והמשיך בדרכו בין הסוכּות, עוצר בסוסה כפעם־בפעם כמעט עד כדי להעמידה דום בשביל ילדים, בשביל קבוצות של אנשים מן הקאמפוֹ הרחוק, שליווּהו במבטי־התפעלות. סַוורי החברה הקדימו לו שלום ממרחקים; והקאפאטאס דה קארגאדורס, המעורר קנאה גדולה, התקדם בתוך לחישות של הכרה ואמירות־שלום של התרפסוּת, בכיוון המבנה הענק דמוי הקירקס. ההמון נעשה הצפוף יותר; נגינת הגיטארות נעשתה קולנית יותר; פרשים אחרים ישבו בלי נוע, מעשנים בשקט מעל לראשי ההמון; ואילו זה קרב ונדחק אל הדלתות של הבנין גבהּ־הגג, שממנו נשמעו קולות דישדוש ורקיעה של רגליים לקצב מוזיקה של מחול שריטטה והצטווחה במיקצב מסעיר, ומעליה השאון הכֹּבּיר, הנמשך, הנבוּב של הגוֹמבּוֹ. רעשו הברברי והשליט של התוף הגדול, המסוגל להוציא המון־אדם מדעתו, ושאפילו אירופים אינם יכולים לשמעו בלי התרגשות מוזרה, כמו משך את נוסטרומו אל מקורו, בעוד איש אחד, מעוּטף פוֹנצ’וֹ קרוע ודהוּי, פסע ליד משוורתו, ובעודו סופג חבטות על ימין ועל שמאל הפציר ב“מעלת־כבודו” במפגיע שימציא לו תעסוקה ברציף. הוא ייבּב, והציע לסניור קאפּאטאס את מחצית שכר־יומו תמורת הזכות להתקבל לאגודת הקארגאדוֹרס המתרברבת; המחצית השניה תספיק לו, טען. אבל יד־ימינו של הקפטן מיצ’ל – “אדם שאין־ערוך־לו לעבודתנו – ברנש שאין לשחדו בשום־פנים” – לאחר שהשפיל הבּיט בעין בוחנת על המוֹסוֹ הבלוי, הניע בראשו בלי אומר בתוך ההמולה הנמשכת סביבו.

האיש נרתע לאחור; ולאחר עוד כמה פסיעות נאלץ נוסטרומו להיעצר. מפתחי אולם־הריקודים יצאו גברים ונשים מתנודדים, שטופי־זיעה, רועדים בכל אבריהם, להישען, נושמים ונושפים, בעיניים בוהות ושפתיים פשׂוּקות, אל קיר הבניין, מקום שם הוסיפו הנבָלים והגיטארות לנגן במהירות מטורפת בגלגל־רעם שאינו פוסק. מאות ידיים ספקו שם; קולות צווחו, ואחרי־כן דועכים היו פתאום תוך שהם מפזמים פה־אחד את הפזמון החוזר של שיר־אהבה. פרח אודם, שנקלע היטב אי־בזה מתוך ההמון, פגע בלחיוֹ של הקאפּאטאס המהודר.

הוא תפסוֹ בנפלוֹ, קב־ונקי, אך זמן־מה לא הסב את ראשו. כאשר סוף־סוף הואיל להביט סביבו, נפלג ההמון סמוך אליו על־מנת לפנוֹת דרך לבת־תערובת אחת נאה, ששׂערה נתמך במסרק־זהב קטן, שהיתה פוסעת לקראתו בחלל שהתפנה.

זרועותיה וצווארה עלו בשׂרניים ומגוּלים מתוך כותונת צחורה כשלג; חצאִית־הצמר הכחולה, שכל מלאוּתה אסוּפה לפָנים, דקה על הירכיים והדוּקה מאחור, גילתה את הגירוי בּהילוכה. היא צעדה היישר נכחה והניחה יד על צווארה של הסוסה בשׂאתה מבט ביישני, עוֹגבני מזוויות עיניה.

“קֵרידוֹ,”⁵⁵ מילמלה, כמלטפת, “מדוע אתה מעמיד פנים כאילו אינך רואה אותי כשאני עוברת.”

“מפני שאינני אוהבך עוד,” אמר נוסטרומו, מתון מתון, לאחר רגע של שתיקה מהורהרת.

היד שעל צוואר הסוסה נרעדה פתאום. היא הרכינה ראשה לעיני כל הניצבים במעגל הרחב שנוצר סביב הקאפאטאס דה קארגאדורס הנדיב, הנורא, ההפכפך והמורֵניטה⁵⁶ שלו.

בהשפילו הבּיט ראה נוסטרומו והנה דמעות מתחילות לזלוג על פניה.

“האם איפוא בא הדבר, אהוּב־לבבי לנצח?” לחשה. “האם נכון הדבר?”

“לא,” אמר נוסטרומו, מצדד מבּטו באפס־דאגה. “שקר היה זה. אוהב אני אותך כמו תמיד.”

“אמת הדבר?” הפטירה בשמחה, ולחייה עוֹדן לחות מדמע.

“אמת הוא.”

“אמת לאמיתה?”

“אמנם כן; אך אַל לך לבקש ממני לומר זאת בשבועה על המאדונה העומדת בחדרך.” והקאפאטאס צחק קימעה בתשובה על גיחוכי ההמון.

היא תירמלה שפתיה – יפה מאד – נבוכה מעט.

“לא, זאת לא אבקש. רואה אני את האהבה בעיניך.” היא הניחה ידה על ברכּו. “מדוע רועד אתה כל־כך? מאהבה?” המשיכה בעוד רעמיו העמוקים של הגוֹמבּוֹ נמשכים בלי הפוגות. “אבל אם כה הרבה תאהבנה, חובה עליך לתת לפאקיטה שלך מחרוזת־תפילה מצוּפת־זהב לצוואר המאדונה שלה.”

“לא,” אמר נוסטרומו, מביט אל תוך עיניה הנשׂוּאות, המפצירות, שפתאום הפכו אבן מרוב פתיעה.

“לא? אם כן מה דבר אחר יתן לי כבוד־מעלתך ביום־הפייסטה?” שאלה בכעס; “כדי שלא לבייש אותי לנגד כל האנשים האלה.”

“אין לך כל בושה בזה שפעם אחת לא תקבלי מאומה ממאַהבך.”

“אמת! הבושה לכבוד־מעלתך היא – למאהַבי המסכן,” התלקחה, עוקצנית.

קולות צחוק נשמעו לנוכח כעסה, לשמע מענה־לשונה. איזו אשת־לפידות חצופה היא! האנשים שנתנו דעתם על החזיון הזה קוראים היו בדחיפוּת אל אחרים בתוך ההמון. אט־אט הצטמצם המעגל מסביב לסוסה האפורה ככסף.

הבחורה התרחקה כדי פסיעה או שתים, ניבּטת אל מול סקרנותן המלעיגה של העיניים, אחרי־כן שבה־מיהרה על ראשי בהונותיה אל המשוורת; פניה הנזעמים מוּסבים אל נוסטרומו בזוג עיניים יוקדות. הוא השתוחח אליה על האוכּף.

“חוּאן,” שרקה־לחשה, “יכולה הייתי לדקור אותך בלב!”

הקאפּאטאס דה קארגאדורס שאימתו על הכל, המפואר והנוהג פומביות של רישול באהבהביו, חיבּק בזרועו את צווארה ונישקה על שפתיה המתיזות זעם. רחש עבר סביב.

“סכין!” תבע סתמית, בעודו מחזיק בה איתן בכתפה.

עשרים להבים הבריקו־נשלפו יחדיו בַמעגל. איש צעיר בלבוש־חג, שגח בקפיצה, תחב סכין בידו של נוסטרומו וקפץ בחזרה אל השורות, דעתו זחוּחה עליו מאד. נוסטרומו אף לא הביטו בו.

“עמדי על רגלִי,” פקד על הבחורה, שהתרככה פתאום והתרוממה בקלילות, וכאשר הרים אותה, מקיף את גיזרתה, פניה קרובים אל פניו, דחק את הסכין לתוך ידה הקטנה.

“לא, מוֹרניטה! את לא תביישי אותי,” אמר. “את תקבלי את מתנתך; ולמען יידעו הכל מי מאַהבך היום, הרשות בידך לקצוץ את כל כפתורי־הכסף ממקטרני.”

נשמעו קריאות של צחוק ותשואות לשמע דבר־המשוּבה השנוּן הזה, בעוד הבּחורה מעבירה את הלהב החד והפרש שווה־הנפש מרעיש בכף־ידו באוצר הגדל־והולך של כפתורי־כסף. הוא הורידה ארצה ושתי ידיה מלאות. לאחר שליחשה שעה קלה בפנים חמוּרים מאד פנתה ללכת, לוטשת עיניה גאיוֹנית, ונתעלמה בתוך ההמון.

המעגל נשבַּר, והקאפאטאס דה קארגאדורס המתנשא, האיש שאי־אפשר בלעדיו, נוסטרומו המנוּסה והמהימן, אותו מַלח ים־תיכוני שירד לחוף באקראי לנסות את מזלו בקוסטאגואנה, רכב לאִטו אל הנמל. “יונו” הסתובבה בעצם הרגע ההוא; ובעוד נוסטרומו עוצר שוב בסוסתו להשקיף, התרומם דגל אל ראש התורן המאולתר שהותקן במצודה קטנה עתיקה ומנותצת בכּניסה לנמל. חצי סוללה של תותחי־שדה הוחשו שמה מן הקסרקט של סולאקו על־מנת לירות את מטחי־האש שמחייבות התקנות לכבוד הרודן־הנשיא ושֹׂר־המלחמה. עם שפנתה אניית־הדואר לצאת הודיעו קולות הירי, שלא כוּונו לשעתם כהלכה, על גמר ביקורו הרשמי הראשון של דון וינסנטה ריבּיירה בסולאקו, שלגבי הקפטן מיצ’ל היה סופו של עוד “אירוע היסטורי”. כאשר בא שוב האיש המכונה “תקוות הישרים” בדרך ההיא, שנה וחצי לאחר־מכן, היה זה מסע בלתי־רשמי, בנתיבי־ההרים, בנוס האיש על פרד צולע לאחר תבוסה, ואך בדי־עמל ניצל על־ידי נוסטרומו ממוֹת־נבלים מידי האספסוף. היה זה אירוע שונה עד מאד, שעליו היה הקפטן מיצ’ל אומר:

“היסטוריה היתה זו – היסטוריה, אדוני! והברנש ההוא שלי, נוסטרומו, יודע אתה, היה ממש בתוך זה. ממש עשה היסטוריה, אדוני.”

אבל מאורע זה, הנותן שבח לנוסטרומו, עתיד היה להביא מיד לעוד מאורע אחד, שאי־אפשר היה לסַווגו לא כ“היסטוריה” גם לא כ“טעות” באוצר הניבים של הקפטן מיצ’ל. מלה אחרת היתה לזה בפיו.

“אדוני,” אומר היה אחר־כך, “זו לא היתה טעות. גזירת־גורל היתה זו. פורענות, פשוטו־כמשמעו, אדוני. והבּרנש המסכן ההוא שלי היה ממש בתוך זה – ממש בפנים! גזירת־גורל, בהחלט – ולדעתי, מעולם לא שב עוד להיות כשהיה.”

חלק שני: האיזאבלות

פרק 1

תוך כדי שמועות טובות ורעות במעלות ובמורדות של אותו מאבק שדון חוסה הגדיר אותו בביטוי, “גורל יָשרה של האומה מרעיד על כפות־המאזניים”, המשיך זכיון גולד, “מדינה בתוך מדינה”, בפעולתו; ההר הרבוּע הוסיף לשפוך את אוצרותיו בתעלות־העץ אל סוללות הבטישים שאינן יודעות מנוח; האורות של סן־תומה מיצמצו מדי לילה בלילה אל מול הצל הגדול, חסר־המצָרים של הקאמפוֹ; מדי שלושה חדשים היתה שיירת־הליווי של הכסף יורדת אל הים כאילו לא המלחמה ולא תוצאותיה לעולם לא תוכלנה להשפיע על המדינה האוקסידנטאלית העתיקה, המופרשת מעבר לחומת הקורדיליירה הגבוהה שלה. כל הקרבות התנהלו מן הצד השני של אותה חומה אדירה של פסגות משוּננות שמעליהן מתנשׂאת למלוך הכּיפה הלבנה של אִיגרוטה ואשר עדיין לא הבקיעתה מסילת־הברזל, שבּינתיים הונח רק חלקה הראשון, החלק הקל של הקאמפוֹ מסולאקו עד עמק־הקיסוס למרגלות המעבר. גם קו־הטלגרף לא חצה עדיין את ההרים; עמודיו, כאותות דקים במישור, חדרו אל שוּלי־היער שלמרגלות ההרים שאותם פילח הנתיב העמוק של המסילה; וחוטיו הסתיימו פתאומית במחנה־הבּניה בשולחן לבן של עץ־אורן שעליו נשען מנגנון־מורס, בצריף ארוך של לווחים ולו גג של פח גלי שמעליו עצי־ארז ענקים פורשׂים צלם – מעונו של המהנדס הממוּנה על הקטע הקדומני.

גם הנמל שקק תנועה של ציוד למסילה ותנועות של צבא לאורך החוף. חברת חאש"ק מצאה עיסוק רב לשייטת שלה. קוסטאגואנה לא היה לה צי, ופרט לכמה ספינות של משמר־החופים לא היו אניות לאומיות מחוץ לשתים־שלוש אניות־קיטור ישנות ששימשו ספינות־תובלה.

הקפטן מיצ’ל, שחש עצמו יותר ויותר שרוי בעבי־קורתה של ההיסטוריה, מצא שהות לבלות שעה בקירוב משעות אחר־הצהריים בטרקלין הקאסה־גולד, מקום שם, מתוך בוּרוּת מוזרה בכּוחות הממשיים הפועלים מסביבו, הצהיר שהוא שׂשׂ להסתלק מן המתח שבעניינים. הוא לא ידע מה היה עושה בלעדי נוסטרומו שלו שאין־ערוך־לו, כך הכריז. עסקי־הפוליטיקה הארורים הללו של קוסטאגואנה גורמים לו – כך התוודה לפני מרת גולד – עבודה מרובּה מכפי ששיער.

דון חוסה אווליאנוס גילה בשירותה של ממשלת ריבּיירה הנתונה בסכנה פעילוּת ארגונית ועוז־דיבור שהדיהם הגיעו אפילו לאירופה. שכּן לאחר המִלווה החדש לממשלת ריבּיירה החלה אירופה לגלות ענין בקוסטאגואנה. האולם של אסיפת־הפלך (בבנייני־העיריה של סולאקו), שעל כתליו דיוקני המשחררים ודגל ישן של קוֹרטֶס שמוּר בו בתיבת־זכוכית מעל לכס הנשיא, שמע את כל הנאומים האלה – את הראשון שהכיל את ההכרזה הנלהבת “המיליטאריזם הוא האויב”, את הנאום המפורסם על “כפות־המאזניים הרועדות” שהושמע לרגל קבלת ההחלטה על גיוס רגימנט שני של סולאקו להגנה על ממשלת המתַקנים; וכאשר שוב הניפו הפלכים את דגליהם הישנים (שאסורים היו בימי גוזמאן בנטו) הושמע עוד אחד מן המשׂאים הגדולים הללו, כאשר קידם דון חוסה בברכה את הסמלים הנושנים הללו של מלחמת־העצמאות, שהוצאו שוב בשמם של אידיאלים חדשים. הרעיון הישן של הפדראליזם נעלם. הוא מצדו אינו חפץ להחיות תורות מדיניות ישנות. הללו אינן עומדות בפני הזמן. הן מתות. אבל תורת היושר המדיני היא בת־אלמוות. הרגימנט השני של סולאקו, שבידיו הוא נותן את הדגל הזה, הוא יוכיח את גבוּרתו במאבק למען הסדר, השלום, הקידמה; לכינוּן הכבוד־העצמי הלאומי שבלעדיו – כך הצהיר בעוז – “הנני למשל ולשנינה בין איתני־תבל.”

דון חוסה אווליאנוס אהב את ארצו. הוא שירת אותה ברוחב יד בהונו במשך הקריירה הדיפלומטית שלו, והפּרשה המאוחרת יותר של שביוֹ וההתעללות הברברית אשר סבל בימי גוזמאן בנטוֹ ידועה היתה היטב לשומעיו. פלא היה הדבר שלא נפל קרבן להמתות האכזריות והחטופות שציינו את מהלכו של אותו שלטון־עריצים; שכּן גוזמאן בזמנו משַל בארץ בטימטומה הקודר של קנאוּת מדינית. במוחו האטוּם נעשה כוחו של השלטון העליון מוּשׂא לסגידה מוזרה, משל כאילו היתה זו מין אלוהוּת אכזרית. השלטון העליון התגלם בו עצמו, ויריביו, הפדראליסטים, היו החוטאים הגדולים מאין כמותם, יעודים לשנאה, תיעוב ופחד, כמו שיהיו כופרים בעיניו של אינקוויזיטור בעל־הכרה. משך שנים הוליך עמו בעורף צבא־השכּנת־השלום, ברחבי הארץ כולה, חבורה שבוּיה של פושעים משוּקצים שכאלה, שסבורים היו כי המזל שׂיחק להם ביותר לפי שלא הוצאו להורג כהרף־עין. היתה זו סיעה פוחתת־והולכת של שלדים ערומים כמעט, עמוסים כבלים, מכוסים זוהמה, כנים, פצעים שותתים, כולם אנשים בעלי מעמד, בעלי השכלה, בעלי רכוש, שלמדו להתכּתש על פירורים של בשר־בקר רקוב שהושלכו להם על־ידי חיילים, או להתחנן לפני טבּח כושי לכוס מים נרפשים בנעימה מעוררת־חמלה. דון חוסה אווליאנוס, כשהוא מקשקש באזיקיו בין האחרים, נראה היה כאילו אינו קיים אלא כדי להוכיח כמה רעב, כאֵב, השפלה ועינויים אכזריים יכול גופו של אדם לשאת בלי שיסתלק ממנו גץ־החיים האחרון. לעתים היו נחקרים, בהישען על איזו שיטת עינויים פרימיטיבית, על־ידי ועדה של קצינים שהורכּבה בחפזה בצריף של זרדים וענפים, קצינים שנעשו חסרי־רחמים מפחד לחייהם שלהם. בר־מזל אחד או שנים מאותה סיעה מחרידה של אסירים אולי היו מוּבלים בפיק־ברכיים אל מאחרי שׂיח להוצאה־להורג בידי כת של חיילים. כוהן־צבאי – איזה איש מזוהם, בלתי־מגולח, חגוּר־חרב וצלב זעיר רקום בכוּתן לבן על שמאל החזה של מַדי־הקצין אשר לו – מתנהל היה תמיד בעקבותיהם, סיגריה בזווית פיהו, שרפרף של עץ בידו, לשמוע את הווידוי ולהעניק מחילת־חטאים; שכּן האזרח־מושיע־המולדת (כך היה גוזמאן בנטוֹ קרוי רשמית בכתבי־עצומה) לא התנגד להפעלתה של מידת החנינה בשיעור מתקבל על הדעת. נשמעות היו היריות נטולות־הקצב של כת־היוֹרים, ולאחריהן לפעמים יריה אחת של סיוּם; בת־עב כחלחלה של עשן היתה מרחפת ועולה מעל לשׂיחים הירוקים, וצבא־השכּנת־השלום היה ממשיך בדרכו על־פני הסאוואנות, ביערות, חוֹצה נהרות, פולש לפּוּאֵבּלוֹס, עושה כלה באָסיינדאס של האריסטוקראטים המזוויעים, תופס את הערים שבלב־הארץ להגשמת שליחותו הפאטריוטית, ומשייר אחריו ארץ מאוחדת שבה שוב לא תוּכּר חלאתו של הפדראליזם בעשנם של בתים בוערים ובריחו של דם שפוך.

דון חוסה אווליאנוס יצא חי מן הזמן ההוא.

אולי, כאשר מסר לו דרך־בוז כי משוחרר הוא, אולי חשב האזרח־מושיע־המולדת כי האציל הנדיב הזה שבוּר בבריאותו וברוחו ובהונו מכּדי שיהיה עוד בגדר סכנה. או אולי היתה זו פשוט גחמה. גוזמאן בנטו, שכרגיל היה מלא פחדים דמיוניים וחשדות זועפים, היו לו התפרצויות־פתאום של בטחון־עצמי חסר־שחר כאשר ראה עצמו נישא על גפּי־מרומי שלטון ובטחון שאין ידם של קושרים בני־תמותה מגעת אליהן. בזמנים שכאלה פוקד היה בעיָים־רוחו לערוך תפילת־מיסה חגיגית של הוֹדיה אשר תוּשר בהוד ובהדר בקתדראלה של סנטה־מארטה בפי הארכיבישוף המרעיד והמתרפס, שהוא עצמו העלהו לגדוּלה. הוא שמע את הרנה והתפילה בשבתו בכורסה מוזהבת שהועמדה נוכח המזבח הרם, וסביבו חשובי ממשלתו, האזרחים ואנשי־הצבא.

העולם הלא־רשמי של סנטה־מארטה היה מצטופף בקתדראלה, שכּן פחזוּת היתה זו לגבי כל איש־מעלה להיעדר מהפגנות אלו של יראת־שמיים נשיאוּתית. לאחר שכּך הודה בכּוח היחיד שמוכן היה בכלל להכיר בו שהוא נעלה ממנו, מפזר היה מעשים של חנינה מדינית בהפקרוּת לגלגנית של רחמנוּת. לא נותרה לו עתה כל דרך אחרת ליהנות מן השלטון אלא בראוֹתוֹ את יריביו המחוּצים זוחלים באפס־אונים אל אור־היום מתוך התאים האפלים, הרועשים של הקוֹלֶחיוֹ. אזלת־ידם פירנסה את יוּהרתו שאינה יודעת שׂבעה. ותמיד אפשר יהיה לתפסם שוב בכּף. כלל היה זה לכל נשי משפחותיהם להביא אחרי־כן תודות בראיון מיוחד. הגילום של אותו אֵל מוזר – אל־גוֹבּיירנוֹ סוּפרימוֹ – היה מקבלן בעמידה, חבוש־מגבעת מצוּדדת ובמילמול מאיים היה מעוררן לגלות את הכרת־טובתן בכך שתגַדלנה את ילדיהן על הנאמנות לצורת המימשל הדמוקרטית “שאותה כוננתי למען אָשרה של ארצנו.” מכּיון ששיניו הקדמיות נשברו באיזו תקלה שאוּנתה לו לשעבר בעודנו רועֶה, היה דיבורו גמגמני ועמוּם. לבדו הוא עמל למען קוסטאגואנה תוך מַעל והתנגדות. תחדל ההתנגדות עתה, פן ילאֶה מלסלוֹח!

דון חוסה אווליאנוס ידע את הסלחנות הזאת.

שבור ורצוץ היה להדאיב, בבריאותו ובעשרו, עד כדי כך שהיה זה חזיון מרנין באמת לראש העליון של המוסדות הדמוקרטיים. הוא פרש לסולאקו. לאשתו היתה אחוזה בפלך ההוא, והיא טיפלה בו עד שהחזירה אותו מבּית המוות והשבי לחיים. כאשר מתה היתה בתם, בת יחידה, מבוגרת כל צרכה להתמסר ל“אבא המסכן”.

העלמה אווליאנוס, שנולדה באירופה וחלק מחינוכה קיבלה באנגליה, היתה נערה גבוהה, כבדת־ראש, מתונה בהליכותיה, ולה מצח לבן ורחב, שפע שׂער חוּם, ועיניים כחולות.

יתר עלמות סולאקו התיחסו ביראת־כבוד לאָפיה ולסגולותיה. מוניטין יצאו לה שהיא מלומדת ורצינית עד להחריד. אשר לגאוָה, ידוע היה היטב שכל בית קורבּילאן גאים, ואמהּ היתה מבית קורבּילאן. דון חוסה אווליאנוס תלוי היה עד מאד במסירוּתה של אנטוניה אהובת־נפשו. הוא קיבל זאת בדרכם הנבערת של אנשים שאם גם נבראו בצלם־אלוהים הריהם כאלילי־אבן שאין בהם דעה נוכח העשן של אי־אלה קרבנות־עולה. הרוּס היה בכל המובנים, אבל אדם שיצרוֹ לוהט בו איננו פושט־רגל בחיים. דון חוסה אווליאנוס התאווה בלהט־יצר שתזכה מולדתו בשלום, בשיגשוג, וכן (כמו שנאמר במבוא ל“חמישים שנות שלטון־עושק”) ב“מקום של כבוד במשפחת אומות־התרבות”. במשפט זה האחרון מתגלה כפּאטריוֹט הציר המיוּפה־כוח, שסבל השפלה אכזרית עקב אי־היושר שגילתה ממשלתו כלפי בעלי־המניות הזרים.

המרקחה הנוֹאלת של כיתות תאֵבות־בצע שבּאה לאחר שלטון־העריצוּת של גוזמאן בנטו כמו הביאה את תשוקתו ממש עד שערי שעת־הכושר. קשיש היה מכּדי שיכּנס הוא עצמו אל מרכז הזירה בסנטה־מארטה. אבל האנשים שפעלו שם ביקשו את עצתו על כל שעל. הוא עצמו סבר כי יוכל להביא את מירב התועלת ממרחק, בסולאקו. שמו, קשריו, מעמדו בעבר ונסיונו הנחילוהו יחס־כבוד מצד בני מעמדו. הגילוי שאדם זה, שחי בעניוּת כבוּדה במעון־העיר של בני קורבּילאן (מול הקאסה־גולד), יכול למצוא אמצעים חמריים לחיזוק המאבק, הגביר את השפעתו. פנייתו הפומבית היא שהכריעה לטובת מועמדוּתו של דון וינסנטה ריבּיירה למשׂרת הנשיאוּת. עוד אחד ממסמכי־ממלכה בלתי־רשמיים אלה שניסח דון חוסה (הפעם בצורת פניה מן הפּלך) הניע אותו איש־תחוקה קפדן לקבל את הסמכויות היוצאות־מגדר־הרגיל שהוענקו לו למשך חמש שנים ברוב מכריע על־ידי הקונגרס בסנטה־מארטה. היה זה יפוי־כוח מפורש לבסס את שׂיגשׂוגו של העם על יסוד שלום איתן מבּית, ולהשיב את האשראי הלאומי לקדמוּתו על־ידי סיפוק כל התביעות הצודקות מחוץ־לארץ.

בשעות אחר־הצהרים הגיעה הידיעה על ההחלטה ההיא לסולאקו בדרך־הדואר העקיפה הרגילה באמצעוּת קאִיטה, ובאניית־קיטור במעלה החוף. דון חוסה, שממתין היה לדואר בטרקלין של משפחת גולד, יצא מכיסא־הנוע שלו, ואגב כך צנחה מגבּעתו מעל ברכּיו. בשתי ידיו שָף את שׂערו הכּספי, הגזוז, ומרוב שמחה לא היו מלים בפיו.

“אֶמיליה, נִשמתי,” התפרץ, "הבה אחבּקך! הבה – "

הקפטן מיצ’ל, אילו היה באותו מעמד, אין ספק שהיה מעיר הערה קולעת על שחרה של תקופה חדשה; אבל אם עלתה בו בדון חוסה איזו מחשבה מסוג זה, הרי הפעם לא עמד לו עוז־דיבּורו. אבי אותה תחיה של מפלגת הבלאנקוֹס התנודד על עָמדוֹ. מרת גולד צעדה קדימה במהירות, ובהגישה את לחיה בבת־שׂחוק לידידה הוותיק, השׂכּילה בפיקחוּת רב לתת לו את זרועה למשען שהיה נחוץ לו באמת.

דון חוסה התאושש מיד, אך זמן־מה לא יכול היה אלא למלמל, “הו, שני פאטריוטים שכמותכם! הו, שני פטריוטים שכמותכם!” –תוך שהוא מעביר מבּטו מן האחד אל חברתו. תכניות מעורפלות על עוד יצירה היסטורית, אשר בה תקובּצנה כל התפילות להתנערוּתה של הארץ אשר אהב למען יסגדו להן בהערצה דורות־יבואו, ריפרפו ועברו במחשבתו. ההיסטוריון שעמדה לו התרוממות־הרוח לכתוב על גוזמאן בנטוֹ כדברים האלה: “אף־על־פי־כן הרי איש־הפּלצוּת הזה, העקוֹב מדמם של בני־ארצו, אין לדוּן אותו ללא סייג לדיראון של שנות־עתיד. נראה הדבר כי אמנם אהב גם הוא את ארצו. הוא נתן לה שתים־עשרה שנים של שלום; ועם כל שהיה שליט מוחלט על חייהם והונם של בני־אדם, מת עני. מוּמו הקשה ביותר היה אולי לא אכזריותו אלא בערוּתו”; האדם שיכול היה לכתוב כך על מרדפוֹ האכזר (הפּיסקה מופיעה בחיבורו, “היסטוריה של שלטון־עושק”) חש נוכח בשׂורת ההצלחה חיבּה בלי מצרים כמעט לשני עוזריו, לשני הצעירים האלה שמעבר לים.

ממש כמו שלפני שנים, בשקט, מתוך הכּרה מוצקה בכוֹרח מעשי, חזקה מכל תורה מדינית מופשטת, שלף הנרי גולד את החרב, כך עתה, בתמורות העתים, הטיל צ’ארלס גולד את הכסף של סן־תומה לתוך התכתוֹשת. האִינגלֶס מסולאקו, “האנגלי מקוסטאגואנה” בן הדור השלישי, רחוק היה מהיות תככן מדיני כמו שהיה דודו רחוק מהיות מהפכן מטיל־אימים. פעולתם, שנבעה מן היושר האינסטינקטיבי שבטבעם, שקוּלה היתה. הם ראו שעת־כושר והשתמשו בנשק שהיה מזוּמן להם.

מעמדו של צ’ארלס גולד – מעמד שליט על רקע אותו נסיון לגאול את שלומה של הרפובליקה ואת האשראי שלה – היה ברור מאד. בתחילה היה עליו להשלים עם התנאים הקיימים של שחיתוּת, שתמימוּת חציפוּתה די בה להפיג את שנאתו של אדם שאומץ־לבו מספיק לו שלא לפחד מיכלתה המופקרת להרוס את כל אשר תגע בו. בזוּיה היתה בעיניו אפילו מכּדי להעיר חמת־זעם. הוא ניצל אותה בבוז קר, חסר־פחד, שנגלָה יותר משהוסתר על־ידי אותן צורות של אדיבוּת קישחת שמחתה במידה כה רבה את החרפּה שבּמצב. בתוך־תוכו אולי סבל מזה, שכּן לא היה אדם השוגה באשליות פחדניות, אך הוא סירב לדוּן עם רעייתו בהשקפה האֶתית. לבו היה סמוך־ובטוח שאם גם תתאכזב מעט הרי תשכּיל להבין שאָפיו שומר על מפעל־חייהם לא פחות מן המדיניוּת שלו – או אף למעלה מזה. ההתפתחות המופלאה של המכרה נתנה בידיו עָצמה גדולה. ההרגשה שהשׂיגשׂוג נתון תמיד לרחמיה של חמדת־בצע חסרת־בינה התחילה להרגיז אותו. לגבּי מרת גולד היתה זו השפלה. על־כל־פנים, היה זה דבר מסוכן. בתשדרות החשאיות שהוחלפו בין צ’ארלס גולד, מלך־סולאקו, וראש עסקי הכסף והפלדה שבקצווי קאליפורניה, גוברת היתה ההכרה שכל נסיון שיעשו אנשים משכילים וישרי־דרך ראוי שיתמכו בו בצינעה. “אתה רשאי לומר לידידך אווליאנוס שכּך דעתי,” כתב מר הוֹלרוֹיד ברגע המתאים ממקדשו המוּגן בתוך בית־החרושת בן אחת־עשרה הקומות של עסקים גדולים. וכעבור זמן קצר, בכוח אשראי שנפתח על־ידי הבנק־הדרומי־השלישי (ששכן בריחוק שני בתים מבנין־הוֹלרוֹיד), קרמה המפלגה הריבּייריסטית בקוסטאגואנה עור ובשר תחת עינו הצופיה של מנהל המכרה של סן־תומה. ודון חוסה, ידיד־מֹוֹרשה למשפחת גולד, יכול היה לומר: “אולי, קארלוס יקירי, לא שווא תהיה אמונתי.”

פרק 2

לאחר שעוד מאבק מזוין, שנחרץ על־ידי הנצחון של מונטירו בריוֹ־סיקוֹ, נתוסף לפּרשה של מלחמות־אזרחים, יכלו “האנשים הישרים” כמו שקרא להם דון חוסה, לנשום באין מפריע זו פעם ראשונה מאז מחצית המאה. החוק לייפוי־כוח לחמש־שנים נעשה הבסיס לאותה התנערוּת, אשר השאיפה והתקוה הלוהטת אליה היו לדון חוסה אווליאנוס כתרופת־הפלא לעלומי־נצח.

וכאשר פתאום – ולא בהפתעה גמורה – הועמד דבר זה בסכנה על־ידי אותו “מונטירו גס־הרוח”, הרי דומה היה כאילו באה התמרמרות לוהטת ונתנה לו ארכּת־חיים חדשה. כבר בזמן ביקורו של הנשיא־הרודן בסולאקו השמיע מוֹראגה מסנטה־מארטה צליל של אזהרה באשר לשׂר־המלחמה. מונטירו ואָחיו היו נושא לשיחה רצינית בין הנשיא־הרודן לבין אותו נֶסטוֹר שהעמיד את המפלגה על רגליה. אבל דון וינסטנה, דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת־קורדובה, דומה היה שרחש כבוד מופרז לכשרון צבאי, שהמסתורי שבּו – שהרי נראֶה היה כי אינו תלוי כלל באינטלקט – ריתק את דמיונו. המנצח מריוֹ־סיקוֹ היה גיבור עממי. שירותיו כה קרובים היו בזמן עד שהנשיא־הרודן נחרד מן ההאשמה הברורה של כפיוּת־טובה מדינית. עסקות גדולות ומחדשות־נעורים נזוֹמוּ־והלכו – המִלווה החדש, קו־מסילה חדש, תכנית עצומה להתנחלוּת. צריך היה להמנע מכל דבר העלול לשבּש ולהטריד את דעת־הקהל בבּירה. דון חוסה קיבל את הנימוקים האלה וניסה להשכּיח מלבּו את האות זהוב־המלמלה ונעוּל המגפיים, שסַיף בידו, שעתה, כך קיוה, בסדר הדברים החדש, אכן ניטלה משמעותו סוף־סוף.

פחות מששה חדשים אחרי ביקורו של הנשיא־הרודן נודע לה לסולאקו לתדהמתה על ההפיכה הצבאית בשם הכבוד הלאומי. בנאום בחצר־קסרקט, בפני הקצינים של גדוד־התותחנים שאצלו בא לביקור, הכריז שׂר־המלחמה כי הכבוד הלאומי נמכר לזרים. הרודן, מתוך שנענה בפיק־ברכיים לדרישותיהן של מעצמות אירופה – לסילוק תביעות כספית שהיו תלויות־ועומדות מכבר – הוכיח שאינו כשר לשלוט. מכתב מאת מוֹראגה הסביר אחרי־כן כי היזמה, ואפילו עצם הנוסח של הנאום המשַלהב באו, למעשה, מאותוֹ מונטירו אחר, הגֵריליירוֹ־לשעבר, הקומאנדאנטה־דה־פלאסה. הטיפול הנמרץ של ד"ר מוֹניגם, שבחפזה שלחו אחריו להביאו “אל ההר”, שבּדהרה עבר מרחק שלש פרסות בחושך, הציל את דון חוסה מהתקפה מסוכּנת של צהבת.

לאחר שהתאושש מתדהמתו, סירב דון חוסה לכרוע ברך. אכן, בתחילה תכפו ובאו ידיעות טובות יותר. המרד בבּירה דוכּא לאחר לילה של קרבות ברחובות. למרבה־הצער הצליחו מונטירו האחד והשני לברוח דרומה, אל פלך אֶנטרֶה־מוֹנטֶס שלהם, מחוז־מולדתם. גיבור המסע־ביער, המנצח של ריו־סיקו, נתקבל בקריאות־הידד תוזזניות בניקוֹיָה, בירת הפלך. החיילים בחיל־המצב שם עברו אל צדו כאיש אחד. האחים היו מארגנים צבא, אוספים נרגנים, משגרים שליחים המצוידים בכזבים פטריוטיים לבני העם, ובהבטחות של ביזה ליאנרוֹס הפראים. קמה אפילו עתונוּת מונטריסטית, שדיברה בלשון־חידות על הבטחות־התמיכה החשאיות שנתנה “אחותנו הרפובליקה הגדולה של הצפון” כנגד מזימותיהן האפלות של מעצמות אירופה לחטוף שטחי־ארץ, ובכל גליון קיללה את “ריבּיירה העלוב”, שקשר קנוניות להסגיר את ארצו, כשהיא כפוּתה בידיה וברגליה, טרף לספסרים זרים.

סולאקו, רוֹגעת ומנוּמנמת, על הקאמפוֹ השוֹפע שלה ועל מכרה־הכסף העשיר, שמעה את שאון כלי־הנשק למקוּטעים בבדידוּתה הברוּכה. היא אמנם ניצבה ממש בקו הקדמי של ההגנה באנשים ובממון; אבל השמועות גופן הגיעו אליה בעקיפים – אפילו מחוץ־לארץ, עד כדי כך נוּתקה משאר חלקי הרפובליקה, לא רק על־ידי מכשולים טבעיים אלא גם על־ידי מאורעות המלחמה. המוֹנטריסטוֹס שׂמו מצור על קאִיטה, חוליה חשובה בקשרי־הדואר. הרצים העוברים ביבּשה פסקו מלבוא מעֵבר להרים, ולבסוף לא היה שום נוהג־פרדים מוכן להסתכן במסע זה; פעם אחת לא חזר אפילו בוֹניפאסיוֹ מסנטה־מארטה, אם מפני שלא העז לצאת לדרך ואם מפני שאולי נשבּה על־ידי קבוצות של אנשי האויב שפשטו בכפרים בין הקורדיליירה לבּירה. אולם פירסומי המוֹנטריסטים מצאו דרכם לתוך הפלך, באורח מסתורי למדי; והוא הדין בשליחים מונטריסטיים, מטיפי מוות לאצילים, שהופיעו בכּפרים ובעיירות של הקאמפוֹ. בשלב מוקדם מאד, בתחילת הצרות, הביע אֵרנאנדס הלסטים (באמצעות כוהן זקן בכפר בישימון) את נכונותו להסגיר שניִם מהם לשלטונות הריבּייריסטים בטוֹנוֹרוּ. הללו באו להציע לו מחילה גמורה ודרגה של קולונל מאת הגנרל מונטירו אם אך יצטרף אל צבא המורדים בראש כנופיית הרוכבים שלו. בשעתו לא הושם לב להצעה. היא צוֹרפה, כעדוּת לכוונות של יושר, לעתירה שבה ביקש מן האסיפה של סולאקו רשות להתגייס, עם כל תומכיו, לכּוחות שנאספו אז בסולאקו להגנה על יפוי־הכוח־לחמש־שנים להתנערות. ככל דבר אחר, מצאה העתירה דרכה לידיו של דון חוסה. הוא הראה למרת גולד את הדפים האלה של נייר גס אפרפר־מזוהם (שאולי נשדד באיזו חנות כפרית), המכוּסה בכתב־היד הנבער, העקמומי של הפּאדרה הזקן, שלוּקח מבּיקתתו שבצד כנסיה שקירותיה טיט ונעשה מזכירו של שודד־הדרכים המפחיד. הם התכופפו שניהם לאור המנורה בטרקלין של בית גולד מעל למסמך שהכיל את קיטרוגו החריף ועם זאת הצנוע של האיש על הברבריוּת העיוורת והנואלת ההופכת ראנצ’רו ישר לגזלן. באחרית־דבר של הכוהן נאמר כי, פרט לכך שמשך עשרה ימים נשללה ממנו חירותו, התיחסו אליו יחס אנושי וחלקו לו את הכבוד הראוי לתפקידו המקוּדש. נראֶה כי היה מוודה את ראש־הכנופיה ורוב אנשיו ומעניק להם מחילת־עוונות, והוא ערב לכנוּת כוונותיהם הטובות. הוא חילק סיגופים כבדים, בלי ספק בצורת אמירת־תחינות ותעניות; אבל הוא טען ערמומית כי קשה יהיה להם לעשות את שלומם עם האלוהים לאורך־ימים בטרם יעשו שלום עם בני־האדם.

קודם־לכן אולי מעולם לא היה ראשו של אֵרנאנדס נתון בסכנה פחות מאשר בשעה שהגיש בצניעות את עתירתו שיורשה לו לקנות מחילה לעצמו ולכנופיית העריקים שלו בדרך שירוּת בכּוחות המזוינים. יכול היה לשוטט הרחק מן השממה המגוננת על מעוזו, באין עוצר בו, מפני שלא נותרו חיילים בכל הפלך כולו. חיל־המצב הרגיל של סולאקו יצא דרומה למלחמה, בעוד תזמורת כלי־הנשיפה שלו מנגנת את “מארש־בוליוואר” על הגשר של אחת מאניות־הקיטור של חברת חאש"ק. מרכבות־המשפחה הגדולות שנערכו לאורך חוף הנמל התנענעו על קפיצי־העור הגבוהים שלהן לשמע התלהבותן של הסניוראס והסניוריטאס שעמדו על רגליהן ונופפו במטפחות־התחרה שלהן, עם שעזבו רפסודות מלאות וגדושות חיילים בזו אחר זו את קצה המיזח.

נוסטרומו ניצח על ההפלגה, בהשגחתו העליונה של הקפטן מיצ’ל, סמוק־פנים בשמש, מתבלט במתניה לבנה, כשהוא מייצג את הרצון הטוב האוֹהד והדאוּג של כל האינטרסים החמריים של הציביליזציה. הגנרל באריוֹס, שפיקד על הגייסות, הבטיח לדון חוסה בשעת פרידה כי בתוך שלושה שבועות יביא את מונטירו בכלוב־עץ רתום אל שלושה צמדי שוורים כשהוא מוכן לסיבּוב בכל ערי הריפובליקה.

“ואז, סניורה,” המשיך, תוך שהוא מגלה את ראשו המתולתל האפור כברזל לפני מרת גולד במרכּבתה – ואז, סניורה, נכתת את חרבותינו לאִתים ונתעשר. אפילו אני עצמי, משעה שיוסדר עסק הקטן הזה, אקים פוּנדאסיון⁵⁷ באיזו חלקת־אדמה שברשותי ביאנוֹס ואנסה לעשות קצת כסף בשקט ובשלוָה. סניורה, את יודעת, כל קוסטאגואנה יודעת – מה אני סח? כל היבּשת הזאת של דרום־אמריקה יודעת – שפאבּלוֹ באריוֹס כבר שׂבע תהילה צבאית."

צ’ארלס גולד לא נָכח בשעת הפרידה החרֵדה והפטריוטית. לא היה זה מתפקידו לראות בהפלגת החיילים. לא מתפקידו היה זה, לא מנטיית־לבו, גם לא ממדיניותו. תפקידו, נטיית־לבו ומדיניותו מאוחדים היו במאמץ אחד למנוע כל הפסקה בזרימת האוצר שבּה החל לבדו מן הצלקת שנפתחה־מחדש בצלע ההר. עם שהתפתח המכרה הכשיר לו כמה עוזרים מילידי המקום. היו מנהלי־עבודה, מכונאים ולבלרים, ודון פפה היה הגוֹבּרנאדוֹר של אוכלוסיית הכּורים. פרט לכך נשאו כתפיו שלו בלבד בכל הנטל של “המדינה בתוך מדינה”, זכיון־גולד הגדול שצִלוֹ די היה בו למחוץ את אביו וליטול את נשמתו.

מרת גולד לא היה לה מכרה־כסף לטפל בו. בחיים הכלליים של זכיון־גולד מיוצגת היתה על־ידי שני עוזריה, הרופא והכוהן, אבל את אהבתה הנשיית לסערת־רוח פירנסה במאורעות שמשמעותם נצרפה בעיניה באש תכליתה ברוכת־הדמיון. ביום ההוא הביאה את האב והבת אווליאנוס אל הנמל עמה.

בתוך שאר פעולותיו בתקופה המסעירה ההיא נעשה דון חוסה יושב־הראש של ועד פטריוטי שדאג לחַמש חלק גדול מן החיילים בפיקוד של סולאקו בדגם משופר של רובה צבאי. אחת ממעצמות אירופה הגדולות עתה־זה הוציאתו מכלל שימוש והחליפתו בכלי קטלני עוד יותר. איזה חלק ממחיר־השוק לנשק משומש כוּסה על־ידי תרומות־מרצון של המשפחות העיקריות ואיזה חלק ממנו בא מאותן קרנות שעמדו לפי הסברה לרשותו של דון חוסה בחוץ־לארץ, דבר זה נשאר בגדר סוד שרק הוא לבדו יכול היה לגלותו; אבל הריקוֹס, כמו שנקראו בפי המון־העם, תרמו תחת לחץ עוז־דיבורו של נסטוֹר שלהם. כמה מן הגבירות הנלהבות יותר נכמר לבן בקרבן עד כדי כך שהביאו מנחת תכשיטים לידי האיש שהיה חיי המפלגה ונשמתה.

לרגעים דומה היה כי שנים כה רבות של אמונה בל תִרְפּה בהתנערות מכבּידות יותר מדי גם על חייו וגם על נשמתו. הוא נראה כמעט חסר רוח־חיים, כשבתוֹ קשוּי ליד מרת גולד במרכבה, פניו הנאים, הזקנים, הגלוחים־למשעי שעינם כעין מדי־שרד וכמו עוצבו בשעוָה צהובה, ועליהם מאהילה מגבעת־לֶבד רכה, והעיניים השחורות ניבָּטות כמסוּמרות. אנטוניה, אנטוניה היפה, כמו שקראו לעלמה אווליאנוס בסולאקו, רכנה לאחור מוּלם; וקומתה המלאה, פניה הסגלגלים והרציניים בעלי השפתיים האדומות והמלאות, שיוו לה מראה מבוגר יותר מזה של מרת גולד, שעל הבּעת־פניה השוקקת וקומתה הקטנה, הזקופה סוכך הנינוע קימעה.

כל־אימת שהיה הדבר אפשרי נתלוותה אנטוניה אל אביה; מסירוּתה המוכּרת החלישה את הרושם המזעזע של הבוז שנהגה במוסכמות הנוקשות שעל־פיהן⁵⁸ התנהלו חייהן של בנות אמריקה הספרדית. ולאמיתו של דבר, שוב לא היתה נוהגת כנערה. אמרו עליה שלעתים קרובות היא כותבת מסמכים ממלכתיים שאביה מכתיב לה, ושהיא מוּרשית לקרוא את כל הספרים בספרייתו. בקבַּלות־הפנים – מקום שם הצילה את המצב נוכחותה של זקנה אחת בלה עד מאד (קרובה למשפחת קורבילאן), חרשת לגמרי וישובה ללא ניע בכורסה – יכלה אנטוניה להחזיק מעמד בדיון עם שנים או שלושה גברים בבת־אחת. נראה היה בעליל כי אין היא נערה שתסתפק בכך שתציץ מבעד לחלון מסוֹרג בדמות עטוּית־אדרת של מאַהב הנחבּא בפּתח שממוּל – זו הצורה הנאוֹתה לחיזור נוסח־קוסטאגואנה. בדרך־כלל סברה היתה שעקב חינוכה הנכרי ודעותיה הנכריות לעולם לא תינשא אנטוניה המלומדת והגאָה – אלא אם כן אמנם תינשא לאיש נכרי מאירופה או מצפון־אמריקה, עתה שדומה היה כי עד מעט יפלוש כל העולם כולו לסולאקו.

פרק 3

כאשר נעצר הגנרל באריוֹס ופנה אל מרת גולד הרימה אנטוניה במרוּשל את ידה המחזיקה במניפה פתוחה, כאומרת להצל על ראשה, העטוי רדיד־מלמלה קל, מפני השמש. הברק הצח של עינייה הכחולות הדֹוֹאות⁵⁹ מאחרי השוליים השחורים של עפעפיה השתהה רגע קט על אביה, אחרי־כן הוסיף לשוטט והגיע אל דמותו של איש צעיר בן שלושים לכל היותר, ממוצע בגבהו, חסון למדי ולבוש⁶⁰ מעיל קל. משקיף היה מרחוק⁶¹, כשהוא נשען בכף־ידו הפתוחה⁶² על גולתו של מקל גמיש⁶³; אך מרגע שראה כי הוּשם⁶⁴ לב אליו, קרב חרש ושם את מרפקו על דלת המרכבה.

צווארון החולצה, המנמיך בעורף, הקשר הגדול של עניבתו, סגנון לבושו, החל במגבעת העגולה וגמוֹר בנעלי־הלכּה, רימזו על הידור צרפתי; אבל פרט לכך היה זה ממש הטיפוס של קריאוֹלי ספרדי בהיר־עור. השׁפם הפּלוּמי והזקן הקצר, המתולתל, הזהוֹב לא הסתירו את שפתיו – ורודות, רעננות, מתלוננות כמעט בהבּעתן. פניו העגולים, המלאים היה בהם אותו לוֹבן קריאוֹלי חם ובריא שלעולם אינו נשזף באור־השמש של מולדתו. מרטין דקוּ רק לעתים רחוקות נחשׂף לשמש קוסטאגואנה שתחתיה נולד. זה זמן רב היו בני משפחתו יושבים בפאריז, מקום שם למד משפטים, שלח ידו בספרות, קיוָה כפעם־בפעם ברגעים של התרוממות־הרוח שייעשה משורר כדוגמת אותו נכרי אחר ממוצא ספרדי, חוֹסה מאריה הֵרֵדיה. ברגעים אחרים העביר על מידותיו וכדי לבלות את הזמן ניאות לכתוב מאמרים על עניינים אירופיים בשביל “סֵמינאריוֹ”, העתון העיקרי בסנטה־מארטה, שפירסם אותם תחת הכותרת “מאת כתבנו המיוחד”, אף שזהוּתו של הכותב היתה בגדר סוד גלוי. בקוסטאגואנה, שבה שומרים בקנאה על סיפורם של בני־הארץ העושים באירופה, ידעו הכל כי זה “דקוּ הבּן”, צעיר כשרוני, שסברה עליו שהוא מתהלך בחוגים העליונים של החברה. לאמיתו של דבר היה יושב־קרנות בטלן, שעמד במגע עם כמה עתונאים ממולחים, עשה כבתוך שלו בכמה מערכות של עתונים, ונתקבל בברכה במאוּרות־התענוגות של עתונאים. חיים אלה, שעל שטחיוּתם המַשמימה מכסה הבּרק של התלוצצות מתמדת, כמו שזהרוּריה של תחפושׂת מנוּמרת מכסים על מעשי־הקונדס המטוּפשים של ליצן, החדירו בו קוסמופוליטיוּת מצוּרפֶתֶת – אך בלתי־צרפתית ביותר – שלמעשה היא סתם אדישות עקרה המעמידה פנים של עליונות אינטלקטואלית. על ארצו שלו היה אומר למרעיו הצרפתים: “תארו לעצמכם אווירה של אופּירה בוּף שבה כל העסקים הנלעגים של מדינאים, לסטים וכו' וכו' של תיאטרון, כל הגניבות, התככים ודקירות־הפגיונות המגוחכים שלהם, מתנהלים בתכלית־הרצינות. הרי זה מצחיק עד לשגעון, הדם נשפך כל הזמן, והשחקנים מאמינים שהם משפיעים על גורל היקום. מובן, ממשלה בכלל, כל ממשלה בכל מקום שהוא, היא דבר מצחיק־בתכלית בעיני אדם בעל שׂכל בוחן; אבל אנחנו האמריקאים־הספרדים באמת עוברים את הגבולות. שום אדם בעל בינה רגילה אינו יכול לקחת חלק בתככים של une farce macabre. ואולם הריבּייריסטים האלה, שברגע זה אנו מרבּים כל־כך לשמוע עליהם, מנסים באמת על־פי דרכם המצחיקה שלהם לעשות את הארץ ראויה למושב אדם, ואפילו לסלק כמה מחובותיה. ידידי, מוטב שתשבּחו את סניור ריבּיירה במאמריכם ככל אשר תוכלו כדי לגמול חסד לבעלי־המניות שלכם. באמת, אם נכון הוא מה שמספרים לי במכתבים שאני מקבל, הרי סוף־סוף יש להם איזה סיכוי.”

והוא היה מסביר בהתלהבות נזעמת מה טיבו של דון וינסנטה ריבּיירה – איש קטן ועגום הכורע תחת נטל כוונותיו הטובות שלו – משמעותם של קרבות שניצח בהם, וכן מיהו מוֹנטירוֹ (un grotesque vaniteux et féorce), ואת טיב המלווה החדש הקשור בפיתוח מסילות־ברזל, ואת יישובם של שטחי־קרקע נרחבים בתכנית כספית אחת גדולה.

וידידיו הצרפתים היו מעירים כי הבחור הקטן הזה דקוּ נראה בעליל שהוא connaissait la question à fond. כתב־עת פאריזאי חשוב ביקש ממנו מאמר על המצב. המאמר נכתב בנעימה רצינית וברוח של קלוּת־ראש. לאחר־מכן שאל את אחד ממקורביו:

"האם קראת את המאמר שלי על התנערותה של קוסטאגואנה – “une bonne blague, hein?”

בדמיונו ראה עצמו פאריזאי עד קצות אצבעותיו. אלא שרחוק היה מכּך, ולא עוד אלא סכנה היתה צפויה לו שכל ימי־חייו יישאר מין דילטאנט מטושטש. מתוך שנהג לשפוך לעגו על הכל הגיע לידי כך שטחוּ עיניו מראוֹת את הדחפים האמיתיים בטבעו שלו. כאשר נבחר פתאום להיות חבר ההנהלה של הוועד הפטריוטי לנשק קל בסולאקו נראה היה לו כי זה שׂיא ההפתעה, אחד מאותם מהלכים דמיוניים שרק “בני־ארצו היקרים” מסוגלים להם.

"הרי זה כאילו נפל רעף על ראשי. אני – אני –חבר הנהלה! זו פעם ראשונה אני שומע על כך! מה אני יודע על רובים צבאיים? C’est funambulesque! כך קרא באזני אחותו החביבה עליו; שכּן בני משפחת דקוּ – פרט לאב ולאם הזקנים – דיברו בלשון צרפת בינם לבין עצמם. “וצריכה היית לראות את מכתב־ההסבר החשאי! שמונה עמודים – לא פחות!”

מכתב זה, בכתב־ידה של אנטוניה, היה חתום בידי דון חוסה, שפנה אל “בן־קוסטאגואנה הצעיר והמחונן” בנימוקים ציבוריים, ובאורח פרטי פתח את לבּו לפני בן־סנדקוּתו המוכשר, איש עשיר שעתוֹתיו בידיו, בעל קשרים נרחבים ואשר בזכות ייחוסו וחינוכו הריהו ראוי למלוא האמון.

“פירוש הדבר,” העיר מרטין צינית לאחותו, “שאינני צפוי למעול בכספים, או ללכת ולפטפט באזני הממונה־על השגרירות שלנו כאן.”

הדבר כולו התנהל מאחרי גבו של שׂר־המלחמה, מונטירו, שהיה חבר חשוד בממשלת ריבּיירה, אלא שקשה היה להיפטר ממנו מיד. הוא לא היה צריך לדעת על כך דבר וחצי־דבר עד שיהיה הרובה החדש בידי החיילים שתחת פקודתו של באריוֹס. הנשיא־הרודן, שמצבו קשה מאד, רק הוא לבדו הובא בסוד הענין.

“כמה מצחיק!” העירה אחותו ואשת־סודו של מרטין; ועל כך החזיר האח, בסבר של ה־blague הפאריזאית במיטבה:

“זה עצום! הרעיון שאותו ראש־מדינה עוסק, בעזרתם של אזרחים פרטיים, בטמינת מוקש תחת שר־המלחמה שלו שאי־אפשר־בלעדיו. לא! אין כמונו!” והוא צחק עד בלי די.

לאחר־מכן הופתעה אחותו נוכח הרצינות וכשרון־המעשה שגילה במילוי שליחותו, שבתוקף המסיבות היתה עדינה, אף קשה היתה משום שלא היתה לו שום ידיעה מיוחדת בנושא. מעולם לא ראתה את מרטין טורח כל־כך בענין כלשהו בכל ימי־חייו.

“זה משעשע אותי,” הסביר קצרות. “אני מוקף המון נוכלים שמנסים למכור כל מיני רובים מגושמים. הם מקסימים; הם מזמינים אותי לארוחות־צהריים יקרות; אני מטפח את תקוותיהם; זה משעשע ביותר. בינתיים העיסקה האמיתית מתבצעת במקום אחר לגמרי.”

כאשר נשלמה העיסקה הכריז פתאום שבּכוונתו לראות איך יימסר המשלוח היקר בשלום בסולאקו. כל העסק המבדח, סבור היה, כדאי הוא שילווה אותו עד תוּמו. הוא מילמל דברי התנצלות, כשהוא מורט את זקנו הזהוב, לעיני הגברת הצעירה והממולחת אשר (לאחר מבט פעוּר ראשון של תמהון) הביטה בו בעיניים מצומצמות, והכריזה מתון־מתון:

“אני סבורה שאתה רוצה לראות את אנטוניה.”

“איזו אנטוניה?” שאל יושב־הקרנות איש־קוסטאגואנה, בנעימה של רוגז ושאט־נפש. הוא משך בכתפיו, וסבב על עקבו. אחותו קראה אחריו בעליצות:

“אותה אנטוניה שהכרת כאשר שׂערותיה ירדו לה בשתי צמות על גבה.”

הוא הכיר אותה כשמונה שנים לפני כן, זמן קצר קודם צאתם של האב והבת אווליאנוס את אירופה לצמיתוּת, בעודה נערה גבוהה בת שש־עשרה, שופעת־עלומים בקפדנותה, ולה אופי שכבר התגבּש עד כדי כך שהרהיבה עוז לנהוג זילזול בהעמדת־הפנים של חכמה משועממת שאותה אימץ לו. בהזדמנות אחת, משל כאילו פקעה סבלנותה מכל־וכל, הטיחה בו דברים בשל חוסר־המטרה שבחייו וקלות־הראש שבדעותיו. בן עשרים היה אז, בן יחיד, מפונק על־ידי משפחתו המעריצה. התקפה זו הטרידה את מנוחתו עד כדי כך שנשתבּשה עליו העמדת־הפנים של עליונוּת מבוּדחת נוכח אותה דרדקית קטנה ולא־נחשבת. אבל הרושם שנשאר בו היה חזק כל־כך עד שמאז היו כל חברותיהן של אחיותיו מזכירות לו את אנטוניה אווליאנוס באיזו מידה קלושה של דמיון שביניהן, או בכוחו הגדול של הניגוּד. דומה הדבר, כך אמר לנפשו, לאיזו גזירת־גורל מגוחכת. וכמובן, בחדשות שהיתה משפחת דקוּ מקבלת דרך־קבע מקוסטאגואנה, צץ לעתים קרובות שמם של ידידיהם, בני משפחת אווליאנוס – מאסרו של השׂר־לשעבר והיחס הנתעב שזכה לו, הסכנות והתלאות שפקדו את המשפחה, הסתלקותה בעוני לסולאקו, מות האם.

הפרוֹנוּנסיאמיינטוֹ המוֹנטריסטי פרץ בטרם יגיע מרטין דקוּ לקוסטאגואנה. הוא הפליג בדרך־עקיפים, במצרי־מאגילאן בקו הראשי ובשירות־החוף־המערבי של חברת חאש“ק. המטען היקר שלו הספיק להגיע בעוד־מועד וכך המיר את הניצנים הראשונים של בהלה ופחד במצב־רוח של תקוה ועוז־החלטה. בפומבי הירבו לכרכר סביבו ב”משפחות החשובות". ביחידוּת חיבּק אותו דון חוסה, עודו נרעש וחלוש, ודמעות היו בעיניו.

“אתה באת בעצמך! אי־אפשר היה לצפות לפחות מזה מצד בן למשפחת דקוּ. אבוי! חששותינו החמורים ביותר התאמתו,” רטן מתוך חיבּה. ושוב חיבק את בן־סנדקוּתו. אכן זו העת לאנשי רוח ומצפון להתלכד מסביב לָאידיאל העומד בסכנה.

או־אז חש מרטין דקוּ, בן־אימוציה של אירופה המערבית, בשינוי המוחלט באווירה. בלי אומר ודברים ניאות לכך שיחבּקוהו וידבּרו אליו. בעל־כרחו נכמר לבו מחמת אותה נימה של התלהבות ועצב שאינה ידועה על הבימה המעודנת יותר של עסקי־הפוליטיקה האירופיים. אבל כאשר באה אנטוניה הגבוהה, צועדת קלת־רגל באפלולית הסאלה הריקה והגדולה שבבית אווליאנוס, הושיטה לו את ידה (על־פי דרכה המשוחררת), והפטירה, “אני שמחה לראותך כאן, דון מרטין,” חש עד כמה יהיה זה בלתי־אפשרי לומר לשני האנשים האלה שהיה בכוונתו לחזור באניית־הנוסעים של החודש הקרוב. דון חוסה המשיך בינתיים בתשבּחותיו. כל הצטרפות מוסיפה על בטחונו של הציבור, וחוץ מזה, איזו דוגמה היא לצעירים במולדת מצד המגן המזהיר על התנערותה של הארץ, שנשא ברמה את דגל אמונתה המדינית של המפלגה קבל־עולם! הכל קראו את המאמר הנהדר ב־Parisian Review המפורסם. עכשיו העולם יודע: והופעתו של המחבּר ברגע זה כמוה כשבועת־אמונים פומבית. דקוּ הצעיר חש והנה הכריעוֹ רגש של מבוכה קצרת־רוח. תכניתו היתה לחזור בדרך ארצות־הברית, לעבור את קאליפורניה, לבקר בפארק־יֶלוֹסטוֹן, לראות את שיקאגו, את ניאגארה, להציץ בקנדה, אולי לשהות מעט בניו־יורק, לשהות יותר בניוּפּורט, להשתמש במכתבי ההמלצה שלו. לחץ ידה של אנטוניה היה גלוי כל־כך, נעימת קולה הפתיעה כל־כך בקורת־הרוח החמימה שלא זזה ממנה, עד שלאחר קידתו העמוקה לא מצא לומר אלא זאת:

“אסיר־תודה אני במידה שאין להביעה במלים על קבלת־הפנים שלכם; אך מדוע יש להודות לאדם על שהוא חוזר לארץ־מולדתו? מובטח אני שדוֹניה אנטוֹניה אינה סבורה כך.”

“ודאי שלא, סניור,” אמרה, באותה פתיחוּת שלווה־בתכלית שציינה את כל מוצא־פיה. “אבל כשהוא חוזר, כמו שאתה חוזר, מותר לשמוח – בעבוּר שניהם.”

מרטין דקוּ לא אמר מאומה על תכניותיו. לא די שמעולם לא גילה אותן אפילו ברמז לשום איש, אלא שרק לאחר שבועיים שאל את הגבירה בקאסה־גולד (מקום שם זכה, כמובן, להתקבל מיד), כשהוא רוכן נכחו על כיסאו בסבר של קירבה מנומסת, אם אין היא יכולה לגלות בו ביום הזה שינוי ניכּר – סֵבר, כך פירש, של כובד־ראש מעוּלה ביותר. לשמע זאת הסבה מרת גולד את פניה המלאים לעומתו בתמיהה אילמת שבעיניים מרחיבות קימעה ובצל־צלו של חיוך. תנועה שהיתה רגילה אצלה, ושהיה בה כדי לקסום מאד לגברים באיזה דבר דק במסירוּתו, מפיק שיכחה־עצמית ענוגה בנכונוּתו העירנית לתשומת־לב. שכּן, המשיך דקוּ בקור־רוח, שוב אין הוא חש עצמו בטלן שאין מועיל בו. בפועל־ממש, כך הבטיח לה, עיניה רואות בזה הרגע את העתונאי־מסולאקו. מיד העיפה מרת גולד מבט אל אנטוניה, שישבה זקופה בפינתה של ספה ספרדית גבוהה, ישרת־גב, מניפה שחורה גדולה מתנפנפת אט־אט לנוכח חמוּקי קומתה הנאה, קצותיהן של רגליים משוּכּלות מבצבצים מתחת לשוּלי החצאית השחורה. עיניו של דקוּ גם הן נשארו נעוצות שם, תוך שהוא מוסיף בחצי־קול שהעלמה אווליאנוס יודעת גם יודעת על משלח־ידו החדש והלא־צפוי, שבקוסטאגואנה נתיחד בדרך־כלל לכושים מחונכים־למחצה ולעורכי־דין שאין להם פרוטה לפרטה. אחר־כך, בעודו משיב בכעין חציפוּת אדיבה על מבטה של מרת גולד, שהוסב אליו עתה מתוך אהדה, הגה את המלים, “פּרוֹ פּאטריה!”

פשוטם של דברים היה שלפתע־פתאם נעתר להפצרותיו הדוחקות של דון חוסה ליטול לידיו את עריכתו של עתון אשר “יבטא את שאיפותיו של הפלך.” היה זה הרעיון שבו השתעשע דון חוסה זה־כבר. הציוד הדרוש (בקנה־מידה צנוע) וכן משלוח גדול של נייר נתקבלו זמן־מה קודם־לכן מאמריקה; נחוץ היה רק האיש הנכון. אפילו סניוֹר מוראגה בסנטה־מארטה לא הצליח למצוא איש כזה, ועכשיו הענין נעשה דוחק; יש צורך מוחלט באיזה בטאון שיפעל נגד השפעת הכּזבים שמפיצים העתונים המוֹנטריסטיים: העלילות המזוועות, הפּניות אל הבריות הקוראות להם לשלוף סכיניהם ולשים קץ אחת־ועד לבּלאנקוֹס – שרידים גוֹתיים אלה, מומיות משונות אלו, הפּאראליטיקוֹס⁶⁵ האלה חדלי־האישים, הקושרים קשר עם נכרים למסירת האדמות ולשיעבוד העם.

שאגת ה“ליבראליזם הכושי” הזה הפחידה את סניור אווליאנוס. עתון הוא התרופה היחידה. ועתה שנמצא האיש הנכון בדמותו של דקוּ הופיעו אותיות שחורות גדולות שנצבּעו בין החלונות מעל לקומת־הקרקע המקוּשתת של בית בפּלאסה. הבית היה סמוך לחנות־הכּלבּו הגדולה של אַנזאני שבּה מכרו מגפיים, אריגי־משי, כלי־ברזל, אריגי־מוּסלין, צעצועי־עץ, כלי־נשק זעירים של כסף, רגליים, ראשים, לבבות (למנחות־נדרים), מחרוזות ־תפילה, שמפאן, כובעי נשים, תרופות־פאטנט, אפילו כמה ספרים מאוּבקים בעטיפות־נייר שרובּם בלשון הצרפתית. האותיות השחורות הגדולות הצטרפו למלים: “משרדי פּוֹרווניר”. מן המשרדים האלה הופיע שלש פעמים בשבוע גליון אחד מקופל פרי חכמת־העתונאוּת של מרטין; ואַנזאני הצהוב והחלקלק, המשוטט ואורב, בחליפה שחורה ושופעת ובנעלי־בית, לפני הדלתות המרובּות של בית־מסחרו, מקדם היה בברכה, בהטיית־גוף עמוקה ומצוּדדת, את העתונאי של סולאקו היוצא ובא בעסקי משלח־ידו הנעלה.

פרק 4

אולי לרגל עיסוקו במשלח־ידו בא לראות בצאת החיילים. גליון הפּוֹרווניר של מחרתיים בלי ספק יספר על המאורע, אבל עורכו, הנשען אל המרכבה, דומה היה כאילו אינו מבּיט בשום דבר. שורת־החזית של פלוגת חיל־הרגלים שנערכה בשלשוֹת לרוחב קצה־החוף של המיזח, כאשר נלחצה יותר מדי, מכוונת היתה את כידוניה להתקפת־פרא, ברעש־אימים; ואז היה קהל הצופים נסוב לאחור, ממש תחת חטמי הפּרדים הלבנים הגדולים. למרות גודל ההמון נשמע עתה רק שאון מילמול חרישי; האבק היה פרושׂ באד־ערפל חוּם, שבו התנשאו הפרשים, התקועים פה־ושם בתוך הקהל, מן הירכיים ומעלה, וכולם משקיפים לכיוון אחד מעל לראשים. כמעט כל אחד מהם הרכיב ידיד אחד, שהיה מיצב ישיבתו בתפסוֹ בשתי ידיו את כתפיו מאחור; וכאשר נפגשו תוֹתרוֹת מגבעותיהם היו כמו עיגול אחד הנושא את חרוטיהם של שני נזרים מחוּדדים אשר להם פרצוף כפול מתחת. מוֹסוֹ צרוד היה נוהם משהו לאחד המכּרים בשורות, או שאשה היתה משמיעה פתאום בצווחה את המלה אַדיוֹס! שלאחריה שמוֹ הפרטי של גבר.

הגנרל באריוֹס, במקטורן כחול ומרוּפט ובמכנסיים לבנים דמויי סביבוֹן הגולשים על מגפיים אדומים ומוּזרים, עמד בראש גלוּי וכפוף קימעה, תוך שהוא נשען על מקל עבה. לא! הוא זכה בתהילה צבאית שדי בה להשׂביע כל אדם, כך טען עקשנים באזני מרת גולד, תוך שהוא מנסה להחדיר סבר של אבּירוּת בעמידתו. כמה שערות שחורות כזפת נידלדלו מעל שפתו העליונה. חוטם בולט היה לו, לסת דקה וארוכה, ומטלית משי שחורה על עין אחת. עינו השניה, קטנה ושקוּעה עמוק, היתה מפלבלת לכל עבר, חביבה וחסרת־מטרה. הצופים האירופים המעטים, כולם גברים, שמדרך־הטבע נסחפו לסביבתה של מרכבת גולד, נתנו בהבּעת־פניהם הרצינית ביטוי לרושם שלהם שהגנרל ודאי שתה יותר מדי פוּנץ' (פוּנץ' שבדי, שאַנזאני היה מיבא אותו בבקבוקים) במועדון־אמאריליה קודם צאתו עם אנשי המַטה שלו ברכיבה שוֹצפת אל הנמל. אבל מרת גולד רכנה נכחה, בשלוות־רוח גמורה, והכריזה כי ברי לה שתהילה נוספת מזוּמנת לגנרל בעתיד הקרוב.

"סניורה!" הוכיח אותה על פניה, ברוב רגש, “בשם אלוהים, תני אל לבּך! איך תוכל להיות תהילה לאיש כמוני בהכרעת אֶמבּוּסטֵרו⁶⁶ֹ קירח בעל השׂפמות הצבועים?”

פּאבּלוֹ איגנאסיוֹ באריוֹס, בנו של אַלקאלדה כפרי, גנרל של אוגדה, המפקד הראשי של המחוז הצבאי האוֹקסידנטאלי, לא היה מרבה לבקר אצל בני מרום־העם שבעיר. הוא העדיף את הפּגישות נטולות־הגינוּנים של גברים, שבהן יכול היה לספר את מעשיותיו על ציד יגוּארים, להתפאר בכוחותיו בפלצוּר, שבּו יש בכוחו לבצע מעללים קשים־להפליא מן הסוג “ששום גבר נשוי אינו צריך לנסותם”, כמימרה הרגילה בפי היאנרוֹס; לספר מעשיות על מסעי־לילה יוצאים־מגדר־הרגיל, פגישות עם פרים משתוללים, מאבקים עם תנינים, הרפתקות ביערות הירוקים, צליחות של נהרות בגאוֹנם. ולא רברבנות סתם הניעה את הגנרל להעלות זכרונות כי אם אהבת־אמת לאותם חיים פרועים אשר חי בימי־נעוריו, בטרם יהפוך עורף לעולמים לגג כסוּי־קש של הטוֹלדֵריה⁶⁷ של אבותיו ביערות. הוא הרחיק נדוֹד עד מקסיקו ונלחם נגד הצרפתים לצד חוּארֶס (כך אמר), והיה איש־הצבא היחיד בקוסטאגואנה שפגש אי־פעם בחיילים אירופים בשדה־הקרב. אותה עובדה האצילה זוהר גדול על שמו עד אשר האפיל עליו כוכבו העולה של מוֹנטירוֹ. כל ימי־חייו היה קוביוסטוס שאין לו תקנה. הוא רמז בגילוי גמור אל הסיפור המהלך שלפיו הפסיד פעם במשחק, בשעת איזו מערכה (כשהיה מפקד על חטיבה), את סוסיו, אקדחיו ואבזריו, עד לכותפות ממש, כאשר שיחק עם הקולונלים שלו בקלפים ערב הקרב. לבסוף שלח תחת משמר את חרבו (חרב־שַי, בעלת ניצב־זהב) אל העיירה שבעורף עמדתו כדי למשכּן אותה מיד במחיר חמש־מאות פֶסֶטות אצל חנווני מנומנם ומבוהל. עם האיר היום הפסיד גם את הכסף ההוא עד תוּמו, וכאשר קם ממקומו בנחת לא אמר אלא זאת, “ועתה הבה נצא ונילחם עד מוות.” מן העת ההיא והלאה הכיר לדעת שיכול גנרל גם יכול להוליך את חייליו לקרב באין לו בידו כי אם מקל פשוט. “כך מנהגי מאז ועד היום,” היה אומר.

תמיד היה עמוס חובות; אפילו בתקופות התפארה שבתהפוכות גורלו של גנרל בקוסטאגואנה, כאשר החזיק בתפקידי־פיקוד צבאיים בכירים, תמיד היו מדי־השרד שלו המרוּקמים זהב ממושכּנים אצל אחד הסוחרים. ולבסוף, כדי לחמוק מקשיי הלבוש שאין להם קץ שנגרמו על־ידי המלווים המודאגים, סיגל לו יחס של בוז לקישוטי־ראוה צבאיים, אופנה יוצאת־דופן של מקטרנים ישנים ומרוּפטים, שהפכה להיות לו מעין טבע שני אבל הסיעה שאליה הצטרף באריוס לא היתה צריכה לחשוש מפני בגידה ומַעל. חייל אמיתי היה מכדי שיעסוק בסַחר־מֶכר הבזוי של קניית נצחונות ומכירתם. אחד מאנשי הסגל הדיפלומטי בסנטה־מארטה הוציא עליו פעם משפט: “באריוס הוא אדם ישר־בתכלית ויש לו אפילו קצת כשרון למלחמה, Mais il manque de tenue.” אחרי נצחונם של הריבּייריסטים השיג את הפיקוד האוקסידנטאלי שידוע היה כמכניס רווחים שמנים, בעיקר הודות למאמצי הנוֹשים שלו (החנוונים של סנטה־מארטה, שכּולם פוליטיקאים גדולים), שהרעישו שמיים וארץ למענו בפומבי, ובאורח פרטי שׂמו מצור על סניור מוֹראגה, הסוכן רב־ההשפעה של מכרה סן־תומה, בקינות המוגזמות שאם לא יקבל הגנרל את המינוי “ניהרס כולנו”. פעם אחת הוזכר שמו באקראי אך בחיוב בהתכתבותו הארוכה של מר גולד האב עם בנו, אף זאת בקשר כלשהו למינוי שלו; אך על הכל, בלי ספק, בקשר לישרוּת המדינית הבדוּקה. איש לא הטיל ספק באומץ־הלב האישי של הורג־הנמרים, כפי שהיה קרוי בפי העם. אכן אמרו עליו שאין המזל מאיר לו פנים בשדה־הקרב – אלא שסברה היתה כי עתה מתחילה תקופה של שלום. החיילים חיבּבו אותו בשל מזגו הרחמן, שהיה כפרח מוזר ויקר המלבלב במפתיע בערוגה של מהפכות מושחתות; וכאשר עבר אט־אט ברכיבה ברחובות בשעת איזה מיפגן צבאי היתה בדיחוּת־הדעת הזלזלנית שבּעינו היחידה הסוקרת את ההמונים סוחטת תשואות מהמון־עם. נשים שבאותו מעמד הן במיוחד נראו מוקסמות ממש מן האף הארוך והשומט, הסנטר החדוּד, השפה התחתונה הכּבדה, מטלית־העין השחורה העשויה משי שפתילה מלוכסן על המצח דרך־התהדרות. דרגתו הגבוהה הקנתה תמיד קהל־שומעים של קאוואליירוס לסיפורי־הציד שלו, שאותם היטיב מאד לספר בפירוט, מתוך הנאה פשוטה וכבדת־ראש. אשר לחברתן של גבירות, זו מרגיזה היתה בסייגים שהיא מטילה בלי שום שווה־ערך, ככל שהיו עיניו רואות. בסך־הכל אולי לא דיבר שלש פעמים אל מרת גולד מאז קיבל את תפקיד הפיקוד הבכיר שלו; אך לעתים קרובות ראה אותה רוכבת עם הסניור אדמיניסטראדור, והוא הצהיר כי ביד־שמאלה הקטנה יש יותר שׂכל מאשר בכל ראשי הנקבות בסולאקו. בעת הפרידה נוטה היה להתיחס באדיבות מרובה לאשה שאיננה מתנדנדת על האוכף, והיא במקרה רעייתו של אדם החשוב מאד למי שנתוּן בחסרון־כיס תמיד. הוא אף הפליג בגילויי תשומת־הלב עד כדי כך שביקש את השליש שלצדו (קפיטן גוץ ורחב גרם בעל קלסתר־פנים טאטארי) שיציב קורפורל עם חבורת־חיילים לפני המרכבה, כדי שההמון בנוּעו כגל לאחור “לא יסב אי־נוחוּת לפרדים של הסניורה”. אחרי־כן פנה אל החבורה הקטנה של אירופים מחרישים, שעמדו במטחווי־שמע והסתכלו, והרים קולו כמגוֹנן: “סניוֹרס, אל תחששו. המשיכו בשקט בעבודה על הפרוקאריל שלכם – מסילות־הברזל שלכם, הטלגרפים שלכם. יש בקוסטאגואנה עושר מספיק לשלם בעד הכל – שאם לא כן לא הייתם כאן. חה! חה! אל תתרעמו על הפיקארדיה⁶⁸ הקטנה הזאת של ידידי מונטירו. בעוד זמן קצר תראו את שפמותיו הצבועים מבעד לסורגים של כלוב־עץ חזק. סִי, סניוֹרס! אל תיראו, מאומה, פַתחו את הארץ, עיבדו, עיבדו!”

קבוצת המהנדסים הקטנה קיבלה את דברי ההטפה האלה בלי אומר, ולאחר שנופף בידו לעומתם בגאוָה חזר ופנה אל מרת גולד:

"כך עלינו לעשות, לדבריו של דון חוסה. גלו יָזמה! עיבדו! התעשרו! לשים את מונטירו בכלוב, זו מלאכתי; וכאשר יסתיים אותו עסק של מה־בכך או־אז, כמו שרוצה דון חוסה, נתעשר, כולנו כאחד, בדומה לאנגלים כה רבים, כי הממון הוא שמציל ארץ, ו – "

אבל קצין אחד צעיר במדי־שרד חדשים עד מאד, שמיהר לבוא מעבר המיזח, נכנס לתוך הדברים שבהם פירש את האידיאלים של סניור אווליאנוס. הגנרל הניע בידו תנועה של קוצר־רוח; הלז הוסיף לדבר אליו במפגיע, בסבר של יראת־כבוד. הסוסים של אנשי־המטה הועלו בספינה, סירת־רב־החובל של אניית־הקיטור ממתינה היתה לגנרל אצל מדרגות האניה; ולאחר הבטה של עזוּת בעינו היחידה, החל באריוֹס להיפרד. דון חוסה התנער להשמיע פסוק מתאים שנאמר מוּכנית. המתח הנורא של תקוה ופחד החל לתת בו אותותיו ודומה היה שהוא חוסך את הניצוצות האחרונים של אִשוֹ בשביל אותם מאמצי־נאום שעתיד שמעם להגיע אפילו לאירופה הרחוקה. אנטוניה, שפתיה האדומות חתומות בתוקף, הסבה ראשה מאחרי המניפה המוגבּהת; ודקוּ הצעיר, אף כי חש שעיני הנערה נתונות בו, התעקש להביט משם והלאה, נשען על מרפקו, בריחוק־דעת גמור ושופע־בוז. מרת גולד הסתירה בגבורה את פחדה לנוכח חזוּתם של אנשים ומאורעות המרוחקים כל־כך מן המוסכמות הגזעיים שלה, פחד שעמוק היה מכדי להביעו במלים אפילו באזני בעלה. עתה היטיבה להבין את התאפקוּתו האילמת. השיג־והשיח החשאי שביניהם חל לא ברגעים של יחידוּת אלא דווקה ברשות־הרבים, כאשר היו מבטיהם הנפגשים בחפזה מגיבים על איזה מפנה חדש במהלך המאורעות. היא למדה ממנו שתיקה ללא פשרה, זו השתיקה היחידה שבגדר האפשר, שכן כה הרבה דברים שנראו מזעזעים, משונים וגרוטסקיים בהשגת מטרותיהם צריכים היו להתקבל כמנהגו של עולם בארץ הזאת. אכן, אנטוניה הכבוּדה נראתה בוגרת יותר ושלווה עד בלי די; אך היא לעולם לא היתה יודעת איך לישב את רגעי הפחד הפתאומיים עם שקיקה של חביבוּת בהבעת־פניה.

מרת גולד חייכה חיוך של פרידה לבאריוס, הנידה בראשה סביב־סביב לאירופים (שהרימו מגבעותיהם בבת־אחת) בהשמיעה הזמנה לוקחת־לב, “אני מקווה לראות את כולכם בקרוב בבּית;” ואחר־כך אמרה עצבֹּנית לדקו, “היכּנס, דון מארטין,” ושמעה אותו ממלמל לנפשו בצרפתית, עם שפתח את דלת המרכבה, “Le sort en est jeté” (הפוּר הוּטל). במין התמרמרות שמעה אותו. איש לא היה צריך לדעת היטב יותר ממנו שהקוביות הראשונות כבר הושלכו מזמן במשחק מסוכן ביותר. תשואות רחוקות, מלים של פקודה ותרועת תוּפים על המיזח בירכו את הגנרל המפליג, מעין חולשת־דעת קלה ירדה עליה, והיא הביטה בוהה אל פניה הדוממים של אנטוניה, תמהה מה יקרה לצ’ארלי אם יכזיב האיש המגוחך ההוא. “אָ לָה קאסה, איגנאסיו,” קראה אל גבּו הרחב והקופא של הרכּב, שנטל את המושכות לידו בלי חיפזון, כשהוא מפטיר לנפשו בלחש, “סִי, לה קאסה. סי, סי, ניניה.”⁶⁹

באפס־קול התגלגלה המרכבה בנתיבה החרישית, הצללים נפלו ארוכים על המישור הקטן והמאוּבק הזרוּע שׂיחים אפלים, תלוליות של עפר מהוּפך, בנייני־עץ קטנים בעלי גגות ברזל של חברת־המסילה; השורה הדלילה של עמודי־טלגרף התמשכה במלוּכסן אל מחוץ לעיר והיא נושׂאת חוט אחד, בלתי־נראה כמעט, אל תוך הקאמפו הגדול – כעין קרן־מישוש דקה ופועמת של אותה קידמה – הממתין בחוץ לרגע של שקט למען יכּנס וישתזר סביב לבּה הנלאֶה של הארץ.

חלון בית־הקפה של האַלבּרגוֹ ד’איטליה אוּנה היה מלא פרצופים שזופים, מגוּדלי זקן־לחיים, של פועלי־רכּבת. אבל בקצה השני של הבית, הקצה של הסיניוֹרי אִינגלֶזי, היה ג’וֹרג’וֹ הזקן ניצב בפתח ושתי בנותיו משני עבריו, מגלה את בלוריתו העבותה, הלבנה כשלגי אִיגרוטה. מרת גולד עצרה את המרכבה. רק לעתים רחוקות לא נעצרה לדבר אל בן־חסוּתה; יתר על כן, מחמת ההתרגשות, החום והאבק חשה צימאון. היא ביקשה כוס מים. ג’ורג’ו שלח את הבנות פנימה להביא, והתקרב בהנאה השפוכה על פניו הקשים. לא לעתים קרובות הזדמן לו לראות את גומלת־חסדו, שגם אנגליה היתה – סיבה נוספת להוֹקרתוֹ. הוא הביע התנצלות בשם אשתו. יום רע עבר עליה; התקפות הדיכּאון שלה – הוא טפח על חזהו הרחב. אותו יום לא יכלה למוּש מכּיסאה.

דקוּ, יושב לבטח בפינת מושבו, התבונן קדורנית במהפכן הזקן של מרת גולד, ואחר־כך, כלאחר־פה:

“אם כן, מה דעתך אתה על כל זה, גאריבאלדינו?”

ג’ורג’ו הזקן, שהביט בו במידה של סקרנות, אמר בנימוס שהחיילים צעדו יפה מאד. באריוֹס שתוּם־העין והקצינים שלו עשו נפלאות בטירונים בתום זמן קצר. האִינדיוֹס הללו, שאך תמול־שלשום נתפסו, עברו בסך בזריזות ומרץ, כבקיאים ומתורגלים; הם גם נראו שׂבעים ומדיהם שלמים. “מדים!” חזר ואמר בספק־חיוך של חמלה. מבע של השקפה זועפת לאחור התגנב ועלה בעיניו החודרות, הניבּטות הכן. לא כך היו פני הדברים בזמנוֹ כאשר נלחמו אנשים נגד העריצות, ביערות בראזיל, או במישורי אורוגוואי, מענים נפשותם בבשר נא־למחצה בלי מלח, ערומים־למחצה, ותכופות כל נשקם רק סכין קשורה אל מקל. “ואף־על־פי־כן היינו מנצחים את המדכּא,” סיים בגאָוה.

התעוררותו שקעה; תנועת ידו הקלה הביעה רפיון־רוח; אך הוא הוסיף כי ביקש את אחד הסַמלים להראות לו את הרובה החדש. נשק כזה לא ידע בימים שנלחם הוא עצמו; ואם באריוֹס לא יוכל –

“כן, כן,” נכנס דון חוסה לתוך דבריו, מרעיד כמעט מרוב שקיקה. “אנו מובטחים. סניור ויוֹלה הטוב הוא איש בעל נסיון. קטלני ביותר – לא כן? עשית את שליחותך להפליא, מרטין יקירי.”

דקוּ, מתמודד אחור בעצבוּת, התבונן בוויולה הזקן.

“הה! כן, איש בעל נסיון, אבל בעד מי אתה, באמת, בתוך־תוכך?”

מרת גולד רכנה אל הילדות. לינדה הביאה כוס מים על מגש, בזהירות מופלגת; ז’יזל הגישה לה זר פרחים שנקטפו בחפזה.

“בעד העם,” הכריז ויולה הזקן, בחוּמרה.

“כולנו בעד העם – בסופו של דבר.”

“כן,” הפטיר ויולה הזקן בפראוּת. “ובינתיים הם נלחמים בשבילכם. עוורים. אֶסקלאבוֹס!”⁷⁰

ברגע ההוא הופיע סקארפה הצעיר מעובדי מסילת־הברזל מפּתח החלק השמור בשביל הסיניוֹרי אִינגלֶזי. הוא בא למשרד הראשי בקטר קל, מאיזה מקום שלאורך המסילה, ואך הספיק לרחוץ ולהחליף את בגדיו. הוא היה בחור נחמד, ומרת גולד שמחה לקראתו.

“הפתעה מרנינה היא לראות אותך, מרת גולד. עתה־זה הגעתי. בר־מזל כרגיל. החמצתי הכל, כמובן. ההצגה הזאת עתה־זה נגמרה, ואני שומע אומרים שהיה אמש ריקוד גדול אצל דון חוּסטה לוֹפֶּס. האמנם?”

“הפאטריקים הצעירים,” פתח דקוּ פתאום באנגלית הדייקנית שלו, “אכן רקדו לפני צאתם למלחמה עם פומפיאוּס הגדול.”

סקארפה הצעיר לטש עיניו בתמיהה. “אתם עדיין לא נפגשתם,” נכנסה מרת גולד לתוך הדברים. “מר דקוּ – מר סקארפה.”

“הה! אבל אין אנו יוצאים לפארסאליה,” מיחה דון חוסה ואמר, בחפזה עצבנית, אף הוא באנגלית. “אינך צריך להתלוצץ כך, מרטין.”

נשימותיה של אנטוניה תכפו וחזהּ עלה וירד. המהנדס הצעיר לא ידע כלל במה הדברים אמוּרים. “מי הגדול?” מילמל סתמית.

“למזלנו, מונטירו איננו יוליוס קיסר,” המשיך דקוּ. “אפילו שני האחים מונטירו גם יחד לא יהיה בהם משום פארוֹדיה הגוּנה על איזה קיסר.” הוא שילב זרועותיו על חזהו והביט בסניור אווליאנוס, שחזר לקיפאונו. “רק אתה, דון חוסה, רק אתה רומאי אמיתי מן הנוסח הישן – וִיר רוֹמאנוּס⁷¹ – אמן־הדיבור וקשה־עורף.”

מזמן ששמע סקארפה הצעיר את השם מונטירו להוט היה להבּיע את רגשותיו התמימים. בנעימה קולנית ושופעת־עלומים קיוָה שבקרוב יכו את מונטירו זה לבלי קום עוד. אין לדעת כלל מה יקרה למסילת־הברזל אם תהיה ידה של המהפכה על העליונה. אולי הכרח יהיה לנטוש אותה. לא תהיה זו מסילת־הברזל הראשונה היורדת לטמיון בקוסטאגואנה. “יודעים אתם, הרי זה כביכול אחד הדברים הלאומיים שלהם,” המשיך, מעקם את חטמו כאילו העולם יש לו ריח חשוד לגבי איש מנוּסה כמוהו בענייני אמריקה הדרומית. וכמובן, ליהג בהתעוררות, מזלו שיחק לו במידה עצומה בכך שבּגילוֹ נתמנה להיות מאנשי־הסגל “בדבר גדול שכזה – מה אתם יודעים.” דבר זה יעניק לו יתרון על המון ברנשים כל ימי־חייו, כך קבע. “על כן – הלאה מונטירו! מרת גולד.” גיחוכו התם נמוג אט־אט נוכח החומרה שהפיקו כל הפרצופים שהופנו אליו מן המרכבה; רק אותו “קשיש”, דון חוסה, שהציג לפניו צדוּדית דונגית, חסרת־ניע, ניבּט היישר נכחו כאילו התחרש. סקארפה לא הכיר ביותר את האב והבת אווליאנוס. הם לא ערכו נשפים ואנטוניה מעולם לא הופיעה בחלון של קומת־קרקע, כדרך שעלמות אחרות מופיעות בהיותן בלווית נשים קשישות מהן, על־מנת לגלגל שיחה עם הקאוואליירוס הרוכבים על סוסים בקאלייה. מבטיהם של הקריאוֹלים האלה לא היו חשובים הרבה; אבל מה, בשם אלוהים, היה לה למרת גולד? היא אמרה, “קדימה, איגנאסיו,” והטתה ראשה אליו לאִטה. הוא שמע צחוק קצר מפי אותו ברנש מצוּרפת, עגוּל־פנים. סומק הציפוֹ עד עיניו והוא נעץ מבטו בג’ורג’ו ויולה, שחזר ונסוג אחור עם הילדות, מגבּעתו בידו.

“מיד יהיה נחוץ לי סוס,” אמר אל הזקן במידה של גסוּת.

“סי, סניור. סוסים יש בשפע,” לחש הגאריבּאלדינוֹ, תוך שהוא מלטף בפיזור־הדעת, בידיו השחומות, את ראשי שתי הנערות שלצדו, אחד כהה ובו ניצוצות של אָרד ומשנהו בהיר ובו אדוָה של נחושת. הזרם החוזר של הסקרנים העלה אבק רב בדרך. פרשים הבחינו בחבורה. “לֵכנה אל אִמכן,” אמר. "הן מתבגרות, בעוד אני מזקין, ואין מי – "

הוא הביט אל המהנדס הצעיר ופסק, כאילו הקיץ מחלום; אחר, משַלב זרועותיו על חזהו, תפס את מקומו הרגיל, נשען לאחור בפּתח ומבטו המורם ננעץ בכּתף הלבנה של הר־איגרוטה במרחקים.

במרכבה מילמל מרטין דקוּ, תוך שהוא משַנה מקום כאילו אינו חש עצמו בנוח, עם שהתנדנד לעבר אנטוניה, “אני מניח שאת שונאת אותי.” אחר־כך החל לברך בקול רם את דון חוסה על שכּל המהנדסים הם ריבּייריסטים בעלי־הכרה. הענין שמגלים כל הזרים הללו הריהו מעודד. “אתה שמעת את זה. הוא אוהד נאור, נעים לחשוב כי שיגשוּגה של קוסטאגואנה יש בו קצת תועלת לעולם.”

“הוא צעיר מאד,” העירה מרת גולד חרש.

“וחכם כל־כך לגבי גילו,” החזיר דקו. “אבל כאן שמענו את האמת הערומה מפי אותו ילד. אתה צודק, דון חוסה. אוצרות הטבע של קוסטאגואנה חשובים לאירופה המתקדמת שאותה ייצג הצעיר הזה, ממש כמו שלפני שלש־מאות שנה היה עשרם של אבותינו הספרדים ענין רציני לגבי שאר ארצות אירופה – כפי שיוּצגו על־ידי שודדי־הים הנועזים. קללה של עקרוּת רובצת על האופי שנו: דון קיחוֹטה וסנשו פנסה, האבירוּת והחמרנוּת. רגשות נעלים ומוסר אדיש, מאמצים נמרצים למען רעיון והשלמה מדוכדכת עם כל צורה של שחיתוּת. לאחר שזיעזענו יבּשת שלמה למען העצמאות שלנו נעשינו לבסוף טרף סביל לפארוֹדיה דמוקראטית, קרבנות חסרי־ישע של נבלים ומרצחים, מוסדותינו היו ללעג וחוּקינו למהתלה – ואיש כגוזמאן בנטוֹ אדוננו! ועד כדי כך ירדנו שכאשר איש כמוך מעורר את מצפוננו בא איזה ברברי מטופש בשם מוֹנטירו – אלוהים אדירים! איש כמונטירו! – ונעשה סכנת־מוות, ואיזה אִינדיוֹ בוּר ורברבן, כמו באריוֹס, הוא מגיננו.”

אבל דון חוסה, שהתעלם מן הקיטרוג הכללי כאילו לא שמע אף הגה מכל הדברים האלה, נחלץ ללמד זכות על באריוס. האיש מוכשר למדי למילוי תפקידו המיוחד בתכנית המערכה. המדובּר בתנועה של מיתקפה, שבּסיסה בקאִיטה, על האגף של כוחות המהפכנים העולים מן הדרום על סנטה־מארטה, שעליה מחפּה עוד מחנה שבּתוכו הנשיא־הרודן. דון חוסה נמלא רוח־חיים בשטף דיבורו, תוך שהוא רוכן בדאגה לנוכח מבּטה הנטוי של בתו. דקוּ, משל כאילו השתיקוֹ פרץ זה של התלהבות לא השמיע קול. פעמוני העיר מצלצלים היו לשעת האוֹראסיוֹן⁷² כאשר התגלגלה המרכבה ועברה תחת השער הישן הניבּט אל הנמל כאנדרטה רופסת של עלים ואבנים. צווחה מוזרה ונוקבת פילחה את מַשק הגלגלים תחת הקשת המהדהדת, וממושבו האחורי ראה דקוּ את הבריות שמאחרי המרכבה המתנהלים בכבדוּת בדרך מבּחוץ והנה כולם מַפנים ראשיהם, בסוֹמבּרירוֹס וריבּוסוֹס⁷³, להביט אל קטר שהתגלגל ונעלם חיש מן העין מאחרי ביתו של ג’ורג’ו ויוֹלה, תחת שובל לבן של קיטור שכמו נגוז באותה צריחה חנוקה, מתמשכת־היסטרית, של חדוות־נצחון שָׂשָׂה־לקרב. והכל היה כחזיון חולף־פורח, צל־רפאים מצווח של קטר־רכבת נמלט על־פני מסגרת הקמרון, מאחרי תנועתם הנרעשת של האנשים החוזרים בהמונם מחזיון־ראווָה צבאי בפסיעות חרישיות על אבק הדרך. היתה זו רכּבת של ציוד החוזרת מן הקאמפו אל הקרפיפים מגוּדרי היתדות. הקרונות הריקים התגלגלו קלוֹת על המסילה האחת; לא נשמע מַשק־גלגלים, רעד לא חלף על הקרקע. נהג־הקטר, שעבר על־פני הקאסה־ויולה במוֹעל יד מורמת, היטיב להאֵט מהירוּתו בטרם יכּנס אל הקרפיף; וכאשר פסקה הצריחה מחרישת־האזניים של משרוקית־הקיטור לבּלמים, נשמעה שורה של זעזועים קשים, הולמים, מעורבים בקישקוש שלשלֹוֹת, שנצטרפו לשאון מהלומות וטילטול אזיקים תחת כיפּת השער.

פרק 5

מרכבת גולד היתה הראשונה שחזרה מן הנמל אל העיר הריקה. על המרצפת העתיקה, בדגמי־קישוט, שחריצים וגוּמות נחרצו בה, האֵט איגנאסיוֹ הגברתן, מדאגה לקפיציה של המרכבה שנבנתה בפאריז, את הילוכה, ודקוּ בפינתו התבונן קדורנית במראהו של השער מבּפנים. בין הצדדים הרחבים עטורי־המִגדלים היתה שיפעה של אבני־בנין עם אגודות של עשב צומח למעלה, ושלט־גיבורים של אבן, אפור וכבד־כתובות, מעל לקדקוד הקמרון שהסמל של ספרד מחוק בו כמעט, כמו מתוך נכונוּת לאיזה סמל חדש הטיפוסי לקידמה הממשמשת־ובאה.

הרעש המפוצץ של קרונות הרכּבת כמו הגבּיר את רוגזתו של דקוּ. הוא מילמל משהו לנפשו, ואחר־כך החל לדבּר בקול רם, במשפטים קצרים וזועפים שהוטחו אל שתיקתן של שתי הנשים. הן לא הביטו בו כלל; ואילו דון חוסה, בפני־הדונג אשר לו, השקופים למחצה, שהמגבעת האפורה והרכה מאפילה עליהם, נינוע מעט עם טלטלות המרכבה לצדה של מרת גולד.

“הצליל הזה מוסיף עוקץ חדש לאמת ישנה־נושנה.”

דקו דיבר צרפתית, אולי בגלל איגנאסיוֹ שעל הדוכן מעליו; הרכּב הזקן, שגבּו הרחב ממַלא מקטורן קצר, שזוּר־כסף, היו לו זוג אזניים גדולות, שקצותיהן העבים מרוחקים למדי מראשו הגזוז.

“כן, הרעש מחוץ לחומת העיר חדש, אבל העקרון ישן.”

שעה קלה היה שקוע במורת־רוחו, ואחר־כך פתח שוב במבט מלוּכסן אל אנטוניה: “לא, אבל רק תארו לעצמכם את אבות־אבותינו נערכים בשריונים ובקסדות מחוץ לשער הזה, וחבורה של הרפתקנים שעתה־זה ירדו מאניותיהם שם בנמל. גנבים, כמובן. גם ספסרים. המשלחות שלהם, כל אחת מהן, היו פעולות־הספסרות של אנשים כבדי־ראש ומכוּבדים באנגליה. זוהי היסטוריה, כמו שאומר תמיד המַלח המהוּבּל ההוא מיצ’ל.”

“הסידורים שעשה מיצ’ל להפלגת החיילים היו מצוינים!” קרא דון חוסה.

“זה! – זה! הו, זו בעצם עבודתו של אותו ימאי מג’ינוֹבה! אבל הבה נחזור לרעשים שלי; משכבר־הימים היה קול חצוצרות נשמע ליד השער ההוא. חצוצרות של מלחמה! אני בטוח שהיו אלו חצוצרות. קראתי באיזה מקום שדרֵייק, שהיה הגדול באנשים האלה, היה סועד לבדו בתא שלו באניה לקול חצוצרות. בימים ההם היתה העיר הזאת מלאה עושר. האנשים הללו באו לקחתו. עכשיו הארץ כולה דומה לבית־אוצר, וכל האנשים האלה פורצים לתוכו, בעוד אנו שוחטים זה את זה. הדבר היחיד המונע את כניסתם הוא הקנאה ההדדית. אבל יבוא יום והם יגיעו לכלל הסכם – ועד שאנחנו ניישב את מריבותינו ונהיה לאנשים הגונים ומכובדים לא יישאר דבר בשבילנו. תמיד היה כך. עם נפלא אנחנו, אך תמיד נגזר עלינו להיות” – הוא לא אמר “עשוקים”, אך הוסיף, לאחר שתיקה קלה – “מנוצלים!”

מרת גולד אמרה, “הו, זה לא צודק!” ואנטוניה שיסעה אותה, “אל תעני לו, אמיליה, הוא תוקף אותי.”

“את ודאי אינך חושבת שאני תקפתי את דון קארלוס!” השיב דקוּ.

ואז נעצרה המרכבה ליד פתח הקאסה־גולד. הצעיר הושיט ידו לגבירות. הן נכנסו ראשונה יחדיו; דון חוסה צעד לצדו של דקוּ, והשוֹער הזקן אכוּל־הפודגרה התנודד ובא אחריהם וכמה עטיפות קלות על זרועו.

דון חוסה השחיל ידו תחת זרועו של העתונאי מסולאקו.

“‘פורווניר’ חייב לפרסם מאמר ארוך ומפיק־בטחון על באריוס ועל מחנה־קאיטה שלו שאין לעמוד בפניו; יש לשמור על עוז־הרוח בארץ. עלינו לטלגרף קטעים מעוֹדדים לאירופה ולארצות־הברית, לקיים רושם חיובי בחוץ־לארץ.”

דקוּ מילמל, “הו, כן, עלינו להרגיע את ידידינו, הספסרים.”

הגזוזטרה הפתוחה והארוכה היתה שרויה בצל, ובה מחיצת הצמחים הנתונים בעציצים לאורך המעקה, זוקפים פרחים חסרי־ניע, וכל דלתות־הזכוכית של חדרי־הקבּלה היו פתוחות לרווחה. קישקוש דרבנות גווע בקצה המרוחק.

באסיליו, שעמד בצד ליד הקיר, אמר חרש לגבירות העוברת, “הסניור אדמיניסטראדור עתה־זה חזר מן ההר.”

בסאלה הגדולה, אשר בה קבוצות של רהיטים ספרדיים עתיקים ואירופיים מודרניים פזורות כמרכזים שונים תחת לובן התקרה הגבוהה, התנוצצו כלי הכסף והחרסינה של מערכת התה בתוך אשכּול של כיסאות גמדיים, כמו חלק מחדר־הלבשה של גברת, מכניסים נימה של עדינוּת נשיית ואינטימית.

בכיסא־הנוח שלו הניח דון חוסה את מגבעתו בחצנוֹ, ודקוּ התהלך אנה ואנה לכל אורך החדר, עובר בין שולחנות עמוסים תקשיטים קטנים ונעלם כמעט מאחרי גבּיהן הגבוהים של ספּות־עור. חושב היה על פניה הזועפים של אנטוניה; בטוח היה כי ישלים אתה. הוא לא נשאר בסולאקו כדי לריב עם אנטוניה.

מרטין דקוּ כעס על עצמו. כל מה שראה ושמע סביבו צרם את ההשקפות המוקדמוּת של תרבותו האירופית. להתבונן במהפכות ממרחקי הבוּלווארים של פאריז, זה היה ענין אחר לגמרי. כאן במקום־המעשה אי־אפשר היה לפטוֹר את הקומדיה הטראגית שבהן בביטוי, “Quelle farce!”

ממשוּת הפעולה המדינית, כמו שהיא, נראתה קרובה יותר, ולבשה משנה־חריפוּת בשל אמונתה של אנטוניה באידיאל המוטל בכּף. גלמיותה של זו פגעה ברגשותיו. הוא הופתע מרגישוּתו שלו.

“אני מניח שאני קוסטאגואנרוֹ יותר מכפי ששיערתי,” הירהר בינו לבינו.

שאט־נפשו גבר כמו תגובה של ספקנותו נגד הפעולה שלתוכה נדחק עקב התאהבוּתו באנטוניה. הרגיע עצמו באמרוֹ שלא פאטריוט הוא אלא מאהב.

הגבירות נכנסו גלויות־ראש, ומרת גולד העמיקה לצנוח ליד שולחן־התה הקטן. אנטוניה תפסה את מקומה הרגיל בשעת הקבּלה – פינתה של ספּת־עור – חן קשוּי בישיבתה ומניפה בידה. דקוּ, שסטה מן הקו הישר של הילוּכו, ניגש ורכן מעל גב מושבה הגבוה.

שעה ארוכה דיבר לתוך אזנה מאחור, חרש, בספק־חיוך ובסבר של קירבה מתנצלת. אוחזת־לא־אוחזת היתה במניפתה שעל ברכּיה. אף רגע לא הביטה בו. דיבורו הרהוּט נעשה תובעני ולוטפני יותר ויותר. לבסוף הרהיב עוז להשמיע צחוק קל.

“לא, באמת, עליך לסלוח לי. לפעמים אדם חייב להית רציני,” הוא שהה. היא הסבה ראשה קימעה; עיניה הכחולות החליקו אט־אט לעומתו, מוּרמות כלשהו, מרוכּכות ותוהות.

“אינך יכולה לחשוב שאני מדבר ברצינות כשאני מכנה את מונטירו גראן בֶּסטיה⁷⁴ מדי יומיים ב’פורווניר'? אין זה עיסוק רציני. שום עיסוק אינו רציני, אף לא בשעה שכּדור בלב הוא ענשוֹ של כשלון!”

ידה סגרה בתוקף על מניפתה.

“קצת הגיון, את מבינה, רצוני לומר קצת תבונה, אפשר שיתגנבו לתוך המחשבה; איזה ניצנוץ של אמת. רצוני לומר איזו אמת של ממש, שאין לה מקום לא בפוליטיקה ולא בעתונאות. במקרה אמרתי מה שחשבתי. ואת כועסת! אם תואילי בטובך לחשוב קצת הרי תראי שדיברתי כפטריוט.”

זו פעם ראשונה פצתה את שפתיה האדומות, לא בלי חביבוּת.

“כן, אבל אתה מעולם אינך רואה את המטרה. יש להשתמש באנשים כמו שהם. אני מניחה שאין איש אדיש באמת, פרט אולי לך, דון מרטין.”

“חס־ושלום! זה הדבר האחרון שרוצה הייתי שתחשבי עלי.” הוא דיבר בחלקת־לשון, ופסק.

היא החלה לנפנף במניפה בתנועה אטית בלי להרים את ידה. לאחר שעה קלה לחש בחום־רגש:

“אנטוניה!”

היא חייכה, ובדרך האנגלים פשטה ידה לעבר צ’ארלס גולד, שהיה קד קידה לפניה; ואילו דקוּ, שמרפקיו פרושׂים על גב הספּה, השפיל עיניו ומילמל, “בונז’וּר.”

הסניור אדמיניסטראדור של מכרה סן־תומה רכן רגע קל אל אשתו. הם החליפו ביניהם מלים ספורות, שמתוכן אפשר היה לשמוע רק את הביטוי, “ההתלהבות הגדולה” שיצא מפיה של מרת גולד.

“כן,” פתח דקוּ חרישות, “אפילו הוא!”

“זו סתם עלילה,” אמרה אנטוניה, לא בחומרה יתירה.

“רק בקשי אותו שישליך את המכרה שלו לתוך כור־ההיתוך למען הענין הגדול,” לחש דקוּ.

דון חוסה הגבּיה קולו. הוא שף ידיו בעליצות. המראה הנהדר של החיילים והכמות הגדולה של רובים חדשים קטלניים על כתפיהם של אמיצי־הלב הללו כמו מילאו אותו ביטחה משולהבת.

צ’ארלס גולד, גבוה מאד ורזה מאוד לפני כיסאו, האזין, אך אי־אפשר היה לגלות בפניו דבר מחוץ לשׂימת־לב חביבה ורוחשת־כבוד.

בינתיים קמה אנטוניה ממקומה, ובחצוֹתה את החדר עמדה והשקיפה מאחד משלושת החלונות הארוכים הניבּטים אל הרחוב. דקוּ צעד אחריה. החלון היה פתוח לרווחה, והוא נשען אל עבי הקיר. הקפלים הארוכים של וילון־המשי, הגולש היישר מכּרכּוב־הפּליז הרחב, הסתירו אותו חלקית מן החדר. הוא שילב זרועותיו על חזהו, והביט הכן בצדוּדיתה של אנטוניה.

החוזרים מן הנמל מילאו את המדרכות; דישדוש סנדלים ומילמול רפה של קולות נישאו אל החלון. כפעם־בפעם התגלגלה מרכבה לאִטה על המרצפת המשובשת של רחוב החוקה, הקאלייה־דה־לה־קונסטיטוּסיון. לא היו בסולאקו הרבה מרכבות פרטיות; בשעה ההומיה ביותר באלאמידה אפשר היה למנותן במעוף עין אחד. התיבות המשפחתיות הגדולות התנענעו על קפיצי־עור גבוהים, מלאות פרצופים נחמדים ומפוּדרים שבהם נראו העיניים עזות בחיוּתן ובשחוֹרן. ובתחילה עבר דון חוּסטֶה לוֹפס, נשיא אסיפת־הפלך עם שלש בנותיו יעלות־החן, חגיגי בזיג שחור ובעניבה לבנה נוקשה, כבשעה שהוא מנצח על ויכוח ממרום בימה. אף שכּולם הרימו עיניהם, לא עשתה אנטוניה את המחווה הרגיל של אמירת־שלום בניפנוף־יד, והם העמידו פנים כאילו לא ראו את שני הצעירים, קוסטאגואנרוס הנוהגים כאירופים, שעל זרוּיותיהם שימשו נושא לשיחות מאחרי החלונות המסוֹרגים של המשפחות הראשונות־במעלה בסולאקו. ואחר־כך התגלגלה ועברה האלמנה סיניורה גאווילאסוֹ דה־ואלדֶס, יפת־תואר ואומרת־כבוד, במרכבה גדולה שבה היתה נוסעת מבית־הכפר שלה ואליו, וסביבה פמליה של אנשים חמושים בחליפות־עור ובסוֹמבּרירוֹס גדולים, וקארבּינות בחרטומי אוכּפיהם. היא היתה אשה ממשפחה מכובדת ביותר, גאה, עשירה וטובת־לב. בנה השני, חאימֶה, עתה־זה הפליג לו עם המַטה של באריוֹס. הבכור, ריק ופוחז הנוטה למצבי־רוח, מילא את סולאקו בשאון הוללוּתו, והיה מהמר בסכומים גדולים במועדון. שני הבנים הצעירים ביותר, ששושנות ריבּייריסטיות צהובות בכובעיהם, ישבו על המושב הקדמי. גם היא העמידה פנים כאילו לא ראתה את סניור דקוּ מסיח בפרהסיה עם אנטוניה, בניגוד לכל המקובּל. וככל הידוע לעולם, עדיין אין הוא אפילו הנוֹביוֹ⁷⁵ שלה! אף כי, גם במקרה זה, היה הדבר מזעזע למדי. אבל הגברת הקשישה והמכובדת, שהמשפחות הראשונות־במעלה נוהגות בה כבוד והערצה, היתה נרעשת עוד יותר אילו הגיעו אל אזניה המלים שהחליפו ביניהם.

“האם אמרת ששכחתי את המטרה? רק מטרה אחת יש לי בעולם.”

היא הניעה בראשה ניע בלתי־נתפס כמעט לשלילה, עודה ניבּטת מעבר לרחוב אל בית אווליאנוס, בית אפור שחותם של ניוון טבוע בו וסורגי־ברזל לו כבית־כלא.

“וכה קל יהיה להשיגה,” הוסיף ואמר, “זו המטרה, שאם ביודעים ואם בלא יודעים שמרתיה בלבבי תמיד – למן היום בו גרמת לי השפלה נוראה כל־כך פעם אחת בפאריז, זוכרת את.”

חיוך קל כמו הניע את זווית השפה שלצדו.

“את יודעת שהיית אדם איום ונורא, מעין שארלוֹט קוֹרדֶה בשמלה של תלמידה; פטריוטית עזת־נפש. אני מניח שהיית עשויה לתקוע סכין בגוזמאן בנטו?”

היא נכנסה לתוך דבריו. “אתה חולק לי כבוד רב מדי.”

“על־כל־פנים,” אמר, עובר פתאום לנעימה של קלוּת־ראש מרירה, “היית שולחת אותי לדקור אותו בלי נקיפת־מצפון.”

“הה, מה עוד!” מילמלה בנעימה של פלצוּת.

“כי־כן,” טען, כמלגלג, “הנה אתם מעסיקים אותי כאן בכתיבת דברי־שטות משעממים מאין⁷⁶ כמוהם. משעממים בשבילי! דבר זה כבר קטל את הכבוד־העצמי שלי. ואַת יכולה לתאר לעצמך,” המשיך, ונעימתו עוברת לקינטור קל, “שמונטירו, אם אך יצליח, ייפּרע ממני בצורה היחידה שבּה גס־רוח שכמותו יכול להיפּרע מאיש־תבונה המואיל לקרוא לו גראן בסטיה שלש פעמים בשבוע. זוהי מעין מיתה אינטלקטואלית; אבל לעתונאי בעל כשרון כמוני מזומנת מאחרי הקלעים המיתה השניה.”

“אם יצליח!” אמרה אנטוניה, תפוסת־סרעפים.

“נדמה לי שנוח לך לראות את חיי תלויים בשׂערה,” השיב דקוּ וחיוך נשפך על פניו.

ומונטירו השני, ה’אחי הנאמן' של המינשרים, הגֵריליירוֹ⁷⁷ – וכי לא כתבתי שנוטל היה את מעיליהם של הקרוּאים ומחליף צלחות בפאריז בצירות שלנו בהפסקות בין פעולות הבילוש שלו אחרי הפליטים שלנו שם, בזמנו של רוֹחאס? הוא אכן ידיח את האמת הקדושה ההיא בדם. בדמי! מדוע את נראית רגוּזה? הרי זה פשוט פירור מן הבּיוגרפיה של אחד האנשים הגדולים שלנו. וכי מה, לדעתך, יעשה לי? יש חומת־מינזר מסוימת מעבר לפּינה של הפּלאסה, מול הדלת של זירת־הפּרים. את יודעת? מול הדלת שעליה הכתובת ‘אִינטראדה דה לה סומבּרה’.⁷⁸ מתאים, אולי! זה המקום שבו השיב דודו של מארחנו את נפשו האנגלו־דרום־אמריקאית. ובבקשה ממך, יכול היה לברוח. אדם שנלחם בכלי־נשק רשאי לברוח. את היית עשויה להניח לי ללכת עם באריוֹס אילו הייתי חשוב בעיניך. אני הייתי נושא את אחד הרובים הללו, שדון חוסה מאמין בהם, בשׂביעות־רצון שאין למעלה ממנה, בשורות האיכרים והאינדיוס העלובים, שאין להם מושג לא בתבונה ולא בפוליטיקה. התקוה האבודה ביותר בצבא האבוד ביותר עלי־אדמות היתה בטוחה יותר מזו אשר בגללה אַת גורמת לי להישאר פה. כשאתה נלחם רשאי אתה לסגת, אך לא כשאתה מבלה את זמנך בהסתת שוטים נבערים ומסכנים להרוג ולמות."

נעימת דיבורו נשארה קלילה, והיא כאילו לא חשה בנוכחותו ועמדה בלי נוע, ידיה חבוקות לה קלילוֹת והמניפה שמוטה מאצבעותיה המשוּלבות. הוא המתין שעה קלה, ואחר־כך:

“אני אלך אל החומה,” אמר, במין ייאוש מתלוצץ.

אפילו אותה הצהרה לא עוררה אותה להביט בו. ראשה נשאר דמוּם, עיניה נעוצות בבית אווליאנוס, שעמודיו המכורסמים, כרכוביו השבורים – כל אותה הסתאבות של רוממוּת־הערך – נסתרו עכשיו באור־הדימדומים הגובר שברחוב. בכל קומתה נעו רק שׂפתיה לבדן, הוגות את המלים:

“מרטין, אתה תביא אותי לידי בכי.”

דקה אחת נשאר מחריש, נרעש, כאילו הכריעוֹ מין אושר שבחרדת־קודש, תוך שקמטי החיוך המלגלג עודם מוּקשים סביב פיו ופתיעה ספקנית בעיניו. ערכו של פסוק הוא באישיות המשמיעה אותו, כי אין איש או אשה שיוכלו לומר דבר של חידוש; ואלו היו המלים האחרונות, נדמה היה לו, שיכלה אנטוניה לאָמרן מעולם. בכל שׂיגם־ושׂיחם בפגישותיהם הקטנות מעולם לא הגיע אתה לכלל השלמה כה גמורה; אך עוד בטרם תספיק לפנות אליו, וזאת עשתה אט־אט בהדרת־חן נוקשה, החל הוא להפציר:

“אחותי רק מחכּה לחבּקך! אבי אינו יודע את נפשו מרוב שמחה. לא אגיד מאומה על אִמי! אמותינו היו כאחיות. אניית־הדואר מפליגה דרומה בשבוע הבא – הבה נלך. אותו מוֹראגוֹ הוא שוטה! אדם כמונטירו מקבל שוחד. זה מנהג הארץ. זוהי פוליטיקה. קראי את ‘חמישים שנות שלטון־עושק’.”

“הנח את אבא המסכן לנפשו, דון מרטין. הוא מאמין –”

“חיבּה שאין למעלה ממנה אני הוגה לאביך,” פתח בחפזה. “אבל אני אוהב אותך, אנטוניה! ומוֹראגה הקדיח את תבשילו בניהול העסק הזה, וכדי בזיון וקצף. אולי גם אביך הקדיח את תבשילו; אינני יודע. את מונטירו אפשר היה לשחד. חיי, אני מניח שהוא רק רצה לקבל את חלקו במלווה המפורסם הזה לפיתוח לאומי. מדוע לא נתנו לו אנשי סנט־מארטה הטיפשים שליחוּת לאירופה, או משהו? הוא היה לוקח משכורת של חמש שנים מראש והולך לו להתבטל בפאריז, האינדיוֹ הזה הטיפש והפרא!”

“האיש,” אמרה תפּוּסת־סרעפים, ושלווה היתה מאד נוכח ההתפרצות הזאת, “השתכּר מיוהרה. היו לנו כל הידיעות, לא רק ממוראגו; גם מאחרים. גם אחיו עסק בתככים.”

“הו, כן!” אמר. “מובן שאת יודעת. הכל את יודעת. את קוראת את כל חליפת־המכתבים, את כותבת את כל המסמכים – כל אותם מסמכי־הממלכה שהשראתם באה מכאן, מן החדר הזה, מתוך כבוד עיוור לתורה של טוהר מדיני. וכי לא היה צ’ארלס גולד לנגד עיניך? ‘ריי דה סולאקו!’ הוא והמִכרה שלו הם ההוכחה המעשית למה שיכול היה להיעשות. האם את סבורה שהוא הצליח מתוך נאמנותו לתורה של מידות טובות? וכל אנשי הרכּבות הללו, על עמלם המהוּגן! ודאי, ביושר הם עובדים! אבל מה אם אינך יכול לעבוד ביושר עד שהגנבים באים על סיפוקם? כלום לא יכול היה הוא, ג’נטלמן, לומר לאותו סיר ג’ון מה־שמו שצריך היה לקנות את מונטירו – אותו ואת כל הליבראלים הכושים שלו הנתלים בשרוולו זהוֹב־התחרה? צריך היה לקנות אותו בזהב כשיעור משקלו המטוּפש – לקנות אותו בזהב כשיעור משקלו, אני אומר לך, משקל הנעליים, החנית הדרבנות, המגבעת המצוּדדת, והכל.”

היא הניעה בראשה קימעה. “זה היה בלתי־אפשרי,” מילמלה.

“הוא רצה לקחת הכל? מה?”

עתה ניבּטת היתה מולו בגומחתו העמוקה של החלון, סמוכה מאד וחסרת־ניע. שפתיה נעו חיש. דקוּ, משעין גבו אל הקיר, הקשיב בשילוב־זרועות ובהשפל־ריסים. הוא שתה את צלילי קולה המתון והתבונן בחיים הנפעמים של גרונה, משל כאילו גלים של רגש התמלטו מלבבה וגוועו באוויר במלותיה השקולות. גם הוא היו לו שאיפות, הוא שאף לשאת אותה מתוך דברי־ההבל הקטלניים האלה של פרונונסיאמיינטוס וריפורמות. כל זה היה טעות – טעות גמורה; אבל היא הקסימה אותו, ופעמים די היה בעצם התבונה שבפסוק אחד להפיג את הקסם, להמיר את הכישוף ברטט־פתאום של התעניינות ממאֶנת. יש נשים המרחפות כביכול על סף הגאונוּת, נתן אל לבו. הן אינן רוצות לדעת, או לחשוב, או להבין. להט־הרגש בא על מקום כל אלה, והוא היה מוכן להאמין שאיזו אמירה מרעישה בעמקוּתה, איזו הערכה של אופי, או חוות־דעת על איזה מאורע, גובלת עם הנס. באנטוניה הבּשלה יכול היה לראות בצבעים חיים־להפליא את הדרדקית המחמירה משכּבר־הימים. היא פיתתה את תשומת־לבו; לרגעים לא היה יכול לרסן מילמול של הסכמה; כפעם־בפעם העלה איזו השגה בתכלית הרצינוּת. מעט־מעט החלו להתווכח; הווילון הסתיר אותם למחצה מעיני האנשים בסאלה.

בחוץ החשיך. מן החפירה העמוקה של צל שבין הבתים, המוּארת בעמוּם בניצנוצם של פנסי־רחוב, עלתה דומיית הערב של סולאקו: דומייתה של עיר אשר בה מרכבות מעטות, סוסים שאין פרסות לרגליהם, ואוכלוסיה שסנדלים חרישיים לרגליה. חלונות הקאסה־גולד הטילו את מקביליותיהם המאירות על בית אווליאנוס. כפעם־בפעם עבר דישדוש רגליים למטה עם נגהה האדום והפועם של סיגריה לרגלי החוֹמוֹת; ואוויר הלילה, כאילו קיררו אותו השלגים של אִיגרוֹטה, הִשיב צינה על פניהם.

“אנחנו המערביים,” אמר מרטין דקו, בנקטוֹ את המונח הרגיל שבו דיברו הקרתנים של סולאקו על עצמם, “תמיד היינו נבדלים ונפרדים. כל זמן שאנו מחזיקים בקאִיטה אין שום דבר יכול להגיע אלינו. בכל המהומות שידענו לא עבר צבא מעולם על־פני ההרים הללו. מהפכה בפלכי־המרכז מבוֹדדת אותנו מיד. ראִי כמה שלם הבידוד עכשיו! החדשות על תנועתו של באריוס תישלחנה בטלגרף לארצות־הברית, ורק בצורה זו תגענה לסנטה־מארטה בטלגרף מחוף־הים השני. לנו האוצרות הגדולים ביותר, הפוריוּת הגדולה ביותר, הדם הטהור ביותר במשפחות הגדולות שלנו, האוכלוסיה העמלנית ביותר. הפלך האוקסידנטאלי צריך לעמוד לבדו. הפדראליזם בימים־עברו לא היה לרעתנו. אחר־כך בא האיחוד הזה שדון אֶנריקה גולד התנגד לו. הוא פתח את הדרך לשלטון־העריצות; ומאז שאר חלקיה של קוסטאגואנה תלויים על צווארינו כאבן־ריחיים. השטח האוקסידנטאלי די בו להיות מולדת לכל אדם שהוא. ראִי את ההרים! דומה כאילו הטבע בכבודו־ובעצמו זועק אלינו ‘היפרדו!’”

היא החוותה נמרצות לאות שלילה. ירדה שתיקה.

“הו, כן, אני יודע שהדבר מנוּגד לתורה שהועלתה ב’היסטוריה של חמישים שנות שלטון־עושק'. אני רק מנסה להיות נבון. אבל דומה שתמיד בינתי נותנת לך עילה להיעלב. האם הדהמתי אותך עד מאד בשאיפה הזאת ההגיונית־בתכלית?”

היא הניעה בראשה. לא, אין היא נדהמת, אבל הרעיון מזעזע את דעותיה משכבר־הימים. הפטריוטיות שלה רחבה יותר. מעולם לא נתנה דעתה על האפשרות ההיא.

“אפשר שעדיין יהיה זה האמצעי להצלת כמה מדעותיך,” אמר, כמתנבּא.

היא לא השיבה. עייפה היתה למראה. זה בצד זה נשענו על מעקה היציע הקטן, ידידותיים מאד, לאחר שמיצו את עסקי־הפוליטיקה, מתמכּרים לתחושה הדמוּמה של סמיכוּתם, באחת מאותן שתיקות עמוקות היורדות על מיקצב התשוקה. סמוך לקצה הרחוב שליד הפּלאסה האדימו הגחלים הלוחשות בבראסירוֹס⁷⁹ של נשי־השוק המבשלות את ארוחת־הערב שלהן עם שׂפת המדרכה. איש הופיע באפס־קול באור של פנס־רחוב, מגלה את המשולש הצבעוני המהופך של הפונצ’ו שלו מרוּקם־הקצוות, המוטל על כתפיו ויורד עד למטה מבּרכּיו. מקצה הקאלייה שליד הנמל הוליך פרָש את בהמתו כבוּשת־הצעד, מבהיקה באור אפור־כספי אצל כל פנס תחת דמותו האפלה של הרוכב.

“ראי את הקאפאטאס דה קארגאדורס המהולל,” אמר דקוּ בלאט, “נכנס בכל תפארתו לאחר שכּילה את מלאכתו. האיש הגדול השני בסולאקו לאחר דון קארלוס גולד. אבל הוא איש טוב־מזג, והרשיני להתרועע אתו.”

“הה, האמנם!” אמרה אנטוניה. “איך אתה מתרועע?”

“חייב עתונאי שתהיה אצבעו מונחת על דוֹפק העם, והאדם הזה הוא אחד מן המנהיגים של המון־העם. חייב עתונאי להכיר אנשים מופלאים – והאיש הזה מופלא הוא על־פי דרכו.”

“הה, כן!” אמרה אנטוניה, תפוסת־סרעפים. “ידוע שהאיטלקי הזה יש לו השפעה גדולה.”

הפרש עבר תחתיהם, בנוֹגה אור עמוּם על אטמיה הרחבים והבּוהקים של הסוסה האפורה, על משוורת כבדה ומבריקה, על דרבן ארוך של כסף; אבל הניצנוץ החטוף של שלהבת צהבהבה באור־הדימדומים לא עצר כוח להאיר את התעלומה המעוטפת של הדמות האפלה שפּניה סמויים מן העין ומוסתרים על־ידי סומברירו גדול.

דקוּ ואנטוניה נשארו רכוּנים על היציע, זה בצד זה, מרפקיהם נוגעים זה בזה, ראשיהם תלויים מעל אפלת הרחוב, והסאלה המוארת באור־יקרות מאחריהם. היה זה טנדוּ פסול ביותר; דבר שבמלוא היקפה של הרפובליקה הייתה רק אנטוניה היוצאת־מגדר־הרגיל מסוגלת לו – הנערה המסכנה, היתומה, שמעולם אין לה מלווים, שאביה אינו שם אל לב ולא נתן דעתו אלא ללמדה דעת. אפילו דקוּ עצמו כמו חש כי יותר מכּך לא יוכל לקוות לזכּות בה עד – עד אשר תיגמר המהפכה והוא יוכל לקחתה עמו לאירופה, הרחק ממלחמת־האזרחים שאין לה קץ, שאיוולתה קשה לכאורה מנשׂוא עוד יותר מן הבּזיון שבּה. אחרי מונטירו אחד יהיה עוד אחד, פריעת־החוק של אספסוף מבני כל הצבעים והגזעים, ברבריוּת, עריצות שאין לה תקנה. כמו שאמר המשחרר הגדול בוליוואר במרירוּת רוחו, “אמריקה אינה ניתנת לשליטה. אלה שעמלו למען עצמאותה טחנו מים.” הוא לא היה איכפת לו, כך הכריז בעזוּת נפש; הוא ניצל כל הזדמנות להגיד לה שאם גם הצליחה לעשותו עתונאי בלאנקוֹ אין הוא פטריוט. קודם־כל, מלה זו אין לה משמעות בשביל אנשי־תרבות, שצרוּת־המוח שבכל אמונה היא תועבת ־נפשם; ושנית, בקשר לתלאות המתמידות של הארץ האומללה הזאת, הריהי משוקצת לבלי תקוה; היא היתה קריאתה של ברבריוּת אפלה, כסוּת להפקרות, לפשעים לגזלנות, לגניבות סתם.

הוא הופתע לשמע להט דבריו שלו. הוא לא הוצרך להנמיך את קולו; נמוך היה כל הזמן, מילמול בלבד בדממת הבתים האפלים שתריסיהם הוגפו במוקדם מפני אוויר הלילה, כנהוג בסולאקו. רק הסאלה של הקאסה־גולד הטיחה בחציפוּת את זיו ארבעת חלונותיה, קריאתו הבּהירה של האור בכל החשכה האטומה של הרחוב. ולאחר שתיקה קצרה נתחדש המילמול על היציע הקטן.

“אבל אנחנו עמלים לשַנות את כל זה,” מיחתה אנטוניה ואמרה. "זו בדיוק תשוקתנו. זו המטרה שלנו. זה האידיאל הגדול. והמלה שאתה בז לה מסמלת גם הקרבה, אומץ־לב, התמדה, סבל. אבא, ה – "

“החורש את הים,” שיסעהּ דקוּ, משפיל הבּיט.

למטה נשמע קול צעדים חפוזים ומגושמים.

“דודך, הבישוף הגדול של הקתדראלה, עתה־זה צץ תחת השער,” העיר דקוּ. “הבוקר התפלל תפילת־מיסה בשביל החיילים בפּלאסה. בנוּ לו מזבח של תוּפים, אַת יודעת. והוציאו החוצה את כל בולי־העץ הצבועים לשם איוורור. כל קדושי־העץ עמדו עמידה צבאית במרומי גרם־המעלות הגדול, בשורה. הם נראו כמו משמר־ליווי מרהיב־עין הצמוד אל הבישוף־הגנרל. ראיתי את האירוע הגדול מן החלונות של ‘פורווניר’. הוא מדהים, הדוד שלך, האחרון לבית קורבּילאן. הוא הזהיר יתר על המידה במחלצותיו ובצלב־קטיפה גדול של ארגמן על גבּו. וכל הזמן ישב מושיענו באריוֹס במועדון־אמאריליה ושתה פונץ' ליד חלון פתוח. בחור כארז – באריוס שלנו. בכל רגע שיערתי שדודך יפתח בו־במוקם בטכס של נידוי נגד מטלית־העין השחורה בחלון שמעֵבר לפלאסה. אך לא ולא. לבסוף עקרו החיילים והלכו להם. אחרי־כן ירד באריוס עם אחדים מן הקצינים, ועמד במדי־שׂרד שכּל כפתוריהם מוּתרים, נושא דבריו עם שפת המדרכה. פתאום הופיע דודך, בפתח הקתדראלה, לא עוד נוצץ אלא שחור כולו, מאַיים בחזותו כדרכו – את יודעת, כמו מין רוח־נקם. הוא נותן מבּט אחד, מישיר דרכו אל קבוצת לובשי־המדים, ונוטל משם את הגנרל במרפקו. רבע שעה התהלך בצל קיר. אף רגע אחד לא הרפה ממרפקו וכל אותה עת דיבר בהתרוממות־רוח והחווה בזרוע שחורה וארוכה. היה זה חזיון מוזר. הקצינים נראו מוכּי־תמהון. אדם מופלא, דודך המיסיונר. כופר מאמין שׂנוּא עליו הרבה פחות מאפיקורוס, ועובד־כוכבים עדיף בעיניו פי־כמה על כופר. לפעמים הוא מואיל בגודל חסדו לקרוא לי עובד־כוכבים, את יודעת.”

אנטוניה הקשיבה וידיה על המעקה, פותחת וסוגרת את המניפה בלאט; ודקוּ דיבר בעצבנות־מה, כחושש שמא תעזוב אותו עם שתיקה ראשונה. בידוּדם היחסי, תחושת האינטימיוּת היקרה, המגע הקל של זרועותיהם השפיעו עליו קימעה; שכּן כפעם־בפעם התגנבה הטיית־קול של רוך ועדנה לתוך שטף לחישותיו האירוניות.

“כל אות קל של רצון מצד קרוב־משפחה שלך יבוֹרך, אנטוניה. ואולי הוא מבין אותי, אחרי הכל! אבל אני מכיר גם אותו, את האב קוֹרבּילאן שלנו. הרעיון של כבוד מדיני, צדק ויושר מתבטא לגבּיו בהחזרתם של נכסי הכנסיה שהוחרמו. שום דבר אחר לא היה יכול להוציא את מנַצרם זה עז־הנפש של אינדיאנים פראיים מן המדבר לפעול למען עניינם של הריבייריסטים! שום דבר מחוץ לאותה תקוה פראית! למטרה כזאת הוא מוכן ליזום בעצמו פרוֹנוּנסיאמיינטוֹ נגד כל ממשלה שהיא אם רק יוכל למצוא לו חסידים! מה דון קארלוס גולד חושב על כך? אך, מובן, אצל אנגלי עמוק־מחקר שכּמותו אין איש יכול לדעת מה הוא חושב. מן־הסתם אינו חושב על שום דבר מחוץ למכרה שלו, על ‘המדינה בתוך מדינה’ שלו. אשר למרת גולד, היא חושבת על בתי־הספר שלה, על בתי־החולים שלה, על האמהות לעוללים רכים, על כל זקן חולה בשלושת הכפרים. אילו הפנית את ראשך עכשיו היית רואה אותה מוציאה דין־וחשבון מן הרופא ההוא המאוים בחולצת־משבצות – מה שמו? מוֹניגם – או מטיפה לדוֹן פּפּה או אולי מקשיבה לפאדרֶה רוֹמאן. כולם כאן היום – כל שׂרי הממלכה שלה. כי־כן, אשה נבונה היא, ואולי גם דון קארלוס הוא אדם שמוחו בקדקדו. הרי זה חלק מן ההגיון האנגלי הטוב שלא לחשוב יותר מדי; לראות רק מה יכול להביא תועלת מעשית בשעה זו. האנשים האלה אינם כמונו. אנו אין לנו תבונה מדינית; יש לנו יצרים מדיניים – לפעמים. מהי הכרה? השקפה מסוימת על מה שכּדאי לנו אישית, אם במובן המעשי ואם במובן הרגשי. שום איש אינו פטריוט חינם. המלה משמשת אותנו יפה. אבל אני ראִייתי צלולה, ואני לא אשתמש במלה זו באזניך, אנטוניה! אינני משתעשע באשליות פטריוטיות. אני משתעשע רק באשליה העילאית של אוהב.”

הוא השתתק, ואחר־כך הפטיר בקול שלא נשמע כמעט, “דבר זה יכול בכל־זאת להוליך רחוק מאד.”

מאחרי גבּותיהם אפשר היה לשמוע את גל־הגאוּת המדיני שמדי עשרים־וארבע שעות שטף בזרם עז את הטרקלין של גולד, מגבּיה ועולה בבליל קולות. אנשים מופיעים היו ביחידוּת, או שנים־שנים ושלושה־שלושה; בכירי הפקידים בפּלך, מהנדסי מסילת־הברזל, שזופי־שמש ולבושי חליפות־טוויד, וראשו המכסיף של מנהלם מחייך בסלחנות אִטית, מבודחת בין הפרצופים הצעירים והשוקקים. סקארפֶה, אוהב מחולות־הפאנדאנגוֹ, כבר חמק ויצא לחפש איזה ריקוד, לא חשוב היכן, בפרוורי העיר. דון חוּסטה לוֹפס, לאחר שהביא את בנותיו הביתה, נכנס חגיגית, במקטורן קמוט ושחור ומכופתר תחת לזקנו החוּם והרחב. כמה מחברי אסיפת־הפלך שהיו במקום התגודדו מיד סביב הנשיא שלהם לדון בחדשות המלחמה ובמינשר האחרון של המורד מונטירו, הוא מונטירו הנבזה, אשר בשם “דמוקרטיה הזועמת בצדק” קרא אל כל אסיפות־הפלכים של הרפובליקה להפסיק את ישיבותיהן עד אשר תבוא חרבּו ותשכֹּין שלום ואפשר יהיה לשאול לרצונו של העם. היתה זו, למעשה, קריאה להתפזר: חוצפה שלא נשמעה כמותה מצד אותו מטורף רשע.

ההתמרמרות גאתה בחבורת הצירים שמאחרי חוסה אווליאנוס. דון חוסה, בהרימו את קולו, קרא אליהם מעבר לגב הרם של כיסאו, "סולאקו השיבה בכך ששיגרה היום חיל־צבא נגד האגף שלו. אם יגלו כל שאר הפלכים רק מחצית הפטריוטיוּת שמגלים אנחנו, האוקסידנטאלים – "

גל גדול של תשואות בלע את פעימת קולו של האיש שהיה חיי המפלגה ונשמתה. כן! כן! אמת הדבר! זו אמת גדולה! כתמיד, סולאקו ניצבת בשורה הראשונה! היתה זו המולה רברבנית, התקוה שעורר המאורע של היום, שפרצה בקרב אותם קאוואליירוס של הקאמפוֹ ההוֹגים בעדריהם, באדמותיהם, בבטחון משפחותיהם. הכל היה מוטל בכּף… לא! לא יתכן שמונטירו יצליח! הפושע הזה, האינדיוֹ הזה שאינו יודע בושה! זמן־מה נמשכה ההמולה, וכל שאר האנשים שבחדר נושאים היו עיניהם אל הקבוצה שבה לבש דון חוּסטה את סבר החגיגיוּת שלו חסרת־הפּניות כאילו ישב ראש בישיבה של אסיפת־הפלך. לשמע השאון נסוב דקוּ, ובהשעינו גבו על המעקה הטיח לתוך החדר בכל מאמצי כוחו, “גראן בֶסטיה!”

קריאה בלתי־צפויה זו השבּיתה את ההמולה. כל העיניים הופנו אל החלון בציפיה של קורת־רוח; אך דקוּ כבר הפך גבו אל החדר, ושוב היה רוכן מעל לרחוב השקט.

“זו תמצית העתונאוּת שלי; זה הנימוק העילאי,” אמר אל אנטוניה. “אני המצאתי את ההגדרה הזאת, את המלה הזאת האחרונה על שאלה גדולה. אבל אני אינני פטריוט. אינני פטריוט יותר מן הקאפּאטאס של הקרגאדורס בסולאקו, איש־ג’ינובה זה שכל־כך הגדיל לעשות למען הנמל הזה – פטרון פעיל זה של הכלים החמריים לקידמתנו. אַת שמעת את הקפטן מיצ’ל מודה־ומתוודה שוב ושוב שעד אשר תפס את האיש הזה מעולם לא יכול היה לדעת כמה זמן תצריך פריקתה של אניה. זה דבר רע לקידמה. ראית אותו עובר כאן אחרי עמל־יומו כשהוא רוכב על סוסתו המפורסמת לסנוור את עיניהן של הנערות באיזה אולם־נשפים שרצפתו עפר. זה ברנש בר־מזל! עבודתו היא הפעלתם של כוחות אישיים; את שעות־הפנאי שלו הוא מבלה בקבּלת אותותיה של חנופה יוצאת־מגדר־הרגיל. והדבר הוא גם לרוחו. וכי יכול אדם להיות בר־מזל יותר? אם מפחדים מפניך ומעריצים אותך הרי –”

“וכלום אל שאיפותיך הנעלות ביותר, דון מרטין?” נכנסה אנטוניה לתוך דבריו.

“אני דיברתי על אדם מן הסוג ההוא,” התיז דקו. “גיבורי העולם הזה זכו שיפחדו מפניהם ויעריצום. וכי מה עוד יוכל לבקש לו?”

לעתים קרובות חש דקוּ כי הרגלו המוכּר לחשיבה אירונית מתנפץ אל כובד־ראשה של אנטוניה. היא הרגיזה אותו מָשל כאילו סבלה גם היא מאותה קהוּת־רגש נשיית בת־בלי־פשר שלעתים כה קרובות היא חוצצת בין גבר לאשה מן הסוג השכיח יותר. אך תיכף־ומיד התגבר על רוגזתו. רחוק היה מאד מלחשוב שאנטוניה היא יצור שכיח, בלי הבדל מה פסק־הדין שהיתה ספקנותו מוציאה עליו עצמו. בקורטוב של עדנה חודרת בקולו הבטיח לה כי שאיפתו היחידה היא ברכת־אושר כה נעלָה עד כי דומה שאין לממשה כמעט על האדמה הזאת.

היא הסמיקה באין־רואים, בחום שכנגדו כמו קיפחה הרוח הקלה מן הסְיירָה את כוחה המצנן בהתמוסס השלגים פתאום. לחישתו לא היתה יכולה להרחיק כל־כך, אף כי היקוֹד שבנעימת־קולו די היה בו להמס לב־קרח. אנטוניה נפנתה פתאומית, כמו על־מנת לשאת את הבטחתו המלוחשת אל החדר שמאחור, המלא אור, ההומה קולות.

נחשול החקרנוּת המדינית גואֶה היה ועולה בין ארבעת הכתלים של הסאלה הגדולה, משל כאילו רוח גדולה של תקוה דופקת בו בכל עוז. זקנו דמוי־המניפה של דון חוּסטה עדיין היה מרכזם של דיוּנים קולניים ונרגשים. צילצול של בטחון־עצמי היה לכל הקולות. אפילו האירופים המעטים שמסביב לצ’ארלס גולד – דני אחד, צמד צרפתים, גרמני אחד שמן ושתקן, מחייך, בעיניים מושפלות, נציגי אותם האינטרסים החמריים שקנו להם אחיזה בסולאקו בצל עצמתו המגוֹננת של מכרה סן־תוֹמה – החדירו שפע של בדיחוּת־הדעת לגילויי ההוקרה שלהם. צ’ארלס גולד, אשר לו באו לחלוק כבוד, היה הסימן הנראה־לעין ליציבות שאפשר להשיגה בטלטלתן של מהפכות. אופטימיוּת היתה בהם ביחס למפעליהם השונים. אחד משני הצרפתים, גוץ, שחרחר, שעיניו הנוצצות נבלעות בזקן עבות ושופע, נופף בידיו השחומות הזעירות ובפרקיהן הענוגים. הוא היה סוכן־נוסע בלב הפלך בשביל סינדיקט של בעלי־הון אירופים. פנייתו הנמרצת אל “Monsieur l’Administrateur”, שחזרה בכל דקה, התנסרה מעל לרחש המתמיד של השיחות. מספר היה על תגליותיו. הוא דיבר בהתלהבות. צ’ארלס גולד השפיל אליו מבט של אדיבוּת.

ברגע מסוים בקבלות־הפנים הנחוצות האלו היתה מרת גולד נוהגת לפרוש בחשאי אל טרקלין קטן, מיוחד לה לבדה, ליד הסאלה הגדולה. היא קמה, ובהמתינה לאנטוניה הקשיבה בהדרת־חן מודאגת קימעה למהנדס־הראשי של מסילת־הברזל, שהתכופף אליה, תוך שהוא מספר לאִטו, בלי תנועת־יד קלה־שבקלות, איזה דבר משעשע למראית־עין, שכּן היה שביב של בדיחוּת בעיניו. אנטוניה, בטרם תיכּנס לתוך החדר להצטרף אל מרת גולד, הפנתה ראשה מעל כתפה אל דקוּ, לרגע אחד בלבד.

“מדוע צריך מי מאתנו לחשוב ששאיפותיו אינן ניתנות למימוש?” חפזה ואמרה.

“אני מתכוון להחזיק בשאיפותי שלי עד הסוף, אנטוניה,” השיב, מבין שיניים קפוצות, ואחר־כך החווה קידה עמוקה מאד, מפיקת־ריחוק קימעה.

המהנדס־הראשי לא גמר לספר את סיפורו המשעשע. הצדדים המבדחים שבסלילת מסילות־ברזל בדרום־אמריקה עוררו בו את הערכתו העזה למוּפרך, והוא היטיב מאד לספר על הדוגמות למשפט־קדום של בוּרוּת ולערמומיוּת נבערת באותה מידה. עתה הקדישה לו מרת גולד את כל תשומת־לבה עם שהילך לצדה בלווֹתוֹ את הגברות מן החדר. לבסוף עברו כל השלושה באין משגיח את דלתות־הזכוכית ונכנסו לגזוזטרה. רק כוהן אחד גבה־קומה שהילך דוּמם בפסיעות גסות בשאון הסאלה התעורר ללווֹתם במבּטו. האב קורבּילאן, שאותו ראה דקוּ מן היציע כשהוא פונה ונכנס לשער הקאסה־גולד, לא פנה אל איש בדברים מאז כניסתו. גלימת־הכהונה הארוכה, הצרה הדגישה את גובה קומתו; הוא הבליט את פלג־גופו העליון אדיר־הכוח; והקו השחור, הישר של גבּותיו המחובּרות, החיתוך שואף־הקרב של הפנים הגרמיים, הבּהרת הלבנה של צלקת על הלחיים הגלוּחות הכּחלחלות (עדוּת לקנאוּתו בעשיית־נפשות שהותירו בו מספר אינדיאנים שלא התנצרו), כל אלה רימזו על איזה דבר שלא־כדין מאחרי כהונתו, כביכול שימש כוהן לסיעה של לסטים.

הוא הפריד את ידיו הגרמיות והמסוקסות השלובות לו מאחרי גבו, על־מנת להזהיר באצבעו את מרטין.

דקו פסע ונכנס לחדר אחרי אנטוניה, אך הוא לא הרחיק לכת. הוא נשאר כמעט על הסף, סמוך אל הווילון, בסבר של כובד־ראש שאינו אמיתי־בתכלית, כאדם מגוּדל הלוקח חלק במשחק של ילדים. בשקט הביט באצבע המאיימת.

“ראיתי את כבוד־כהונתך בשעה שעשית את נפשו של הגנרל באריוס בדרשה מיוחדת בפּלאסה,” אמר, בלי להניע אבר אף כהוא־זה.

“איזה דברי־שטות עלובים!” קולו העמוק של האב קורבילאן הצטלצל בכל רחבי החדר, ולשמעוֹ נסבּו כל הראשים על הכתפיים. “האיש הוא שיכור, סניורס, אלוהי הגנרל שלכם הוא בקבוק!”

לשמע קולו השרירותי, שופע־הבוז נדמו כל הקולות במבוכה, משל כאילו באה מהלומה ומוטטה את הבטחון־העצמי של העצרת. אך איש לא הגיב על הצהרתו של האב קורבילאן.

ידוע היה שהאב קורבילאן יצא מן המדבר להטיף לזכויותיה המקודשות של הכּנסיה באותה רוח קנאית ועשויה־לבלי־חת אשר בה יצא לשאת דברו אל פראים צמאי־דם, נטולים חמלת־אנוש או יראת־אלוהים מכל סוג שהוא. שמועות אגדיות בממדיהן סיפרו על הצלחותיו כמיסיונר במקומות שאותם לא שזפה עינם של אנשים נוצרים מעולם. הוא הטביל אומות שלמות של אינדיאנים, וכמו פרא חי עמהם בעצמו. סיפרו עליו על הפּאדרֶה שהיה רוכב עם האינדיאנים שלו ימים על ימים, ערום־למחצה, נושא מגן של עור־שוורים, ובלי ספק גם חנית ארוכה – מי יודע? שהוא נדד עטוי שלחים, תר אחר גֵרים אי־שם סמוך לקו־השלג של הקוֹרדיליירה. ככל הידוע הרי האב קורבילאן עצמו מעולם לא דיבר על המעללים האלה. אבל הוא לא הסתיר את דעתו שהפוליטיקאים של סנטה־מארטה יש להם לבבות קשים יותר ומוחות נלוֹזים יותר מעובדי־הכוכבים אשר אליהם נשא את דבר האלוהים. קנאתו הפּוֹתה לנכסי־החומר של הכנסיה היתה גורמת נזק למאבקם של הריבּייריסטים. ידוע היה ברבים כי בשעתו סירב להתמנות בישוף כדת־וכדין למחוז־הכנסיה האוקסידנטאלי עד אם ימדדו במידת הצדק לגבּי כנסיה שנבוֹזה. החֶפֶה המדיני של סולאקו (אותו נושא־משרה שהקפטן מיצ’ל הציל אותו אחרי־כן מידי האספסוף) רמז בציניות תמימה שבלי ספק שלחו הוד־מעלותיהם השׂרים את הפּאדרה אל מעבר להרים לסולאקו בעונה הרעה ביותר בשנה מתוך תקוה שיקפּא עד מוות בסוּפות־הקור של הפּאראמוֹס⁸⁰ הגבוהים. ידוע היה כי בכל שנה נספּו בצורה זו כמה נהגי־פרדים קשוחים – אנשים הרגילים לקור. אלא מה? אפשר שהוד־מעלותיהם לא עמדו על טיבו של כוהן קשוח זה. בינתיים היו הנבערים מתחילים לרטון שהריפורמות הריבּייריסטיות אין פירושן אלא גזילת האדמה מן הבּריות. קצת ממנה יתנו לזרים הסוללים את מסילת־הברזל; חלקה הגדול יוּתן לכוהני הכנסיה.

אלו היו תוצאות התלהבותו של הבישוף הגדול. אפילו מן הנאום הקצר באזני החיילים בפלאסה (שרק העומדים בשורות הראשונות יכלו לשמוע אותו) לא היה יכול להשמיט את הרעיון הנטוע בלבבו של כנסיה עשוקה המחכה לפיצוי מצד ארץ החוזרת־בתשובה. החפה המדיני רתח. אך בשום־פנים לא היה יכול להשליך את גיסו של דון חוסה לבית־הכלא של

הקאבּילדו.⁸¹ שופט־השלום הראשי, פקיד מסביר־פנים וחביב על הבריות, ביקר בקאסה־גולד, בבואו לאחר שקיעה מן האינטֶנדֶנסיה, באין מלווים, כשהוא משיב באדיבוּת מכובּדת על ברכות־השלום של רם ושפל כאחד. בערב ההוא נשא רגליו היישר אל צ’ארלס גולד וציפצף לתוך אזנו שרוצה היה לגרש את הכוהן הגדול מסולאקו, לכל מקום שהוא, לאיזה אי־ישימון, לאיי־איזאבּלה, למשל. “ומוטב לאִי שאין בו מים – הה, דון קארלוס?” הוסיף בנעימה של ספק־הלצה וספק כובד־ראש. כוהן־הדת שאין לרסנו, שדחה את הצעתו להתגורר בארמון הבישופוּת והעדיף לתלות את ערסלו המרוּפט בתוך גלי־ההריסות ובין העכּבישים של המנזר הדומיניקני המוחרם, רעיון צץ במוחו להמליץ על מחילה ללא־תנאי לאֵרנאנדס השודד! ולא די היה בזאת; דומה היה כי בא בשׂיג־ושׂיח עם הפושע הנועז ביותר שידעה הארץ זה שנים. משטרת סולאקו ידעה, כמובן, על המתרחש. פּאדרה קורבּילאן תפס באותו איטלקי חסר־רתיעה, הקאפאטאס דה קארגאדורס, האיש היחיד הכּשר לשליחות מעין זו, ושלח דבר באמצעותו. בזמנו למד האב קורבילאן ברומא, וידע לדבר איטלקית. הקאפאטאס ידוע היה שהוא מבקר בלילות במנזר הדומיניקאני הישן. אשה זקנה ששירתה את הבישוף הגדול שמעה הוגים את השם אֵרנאנדס; ורק בשבּת האחרונה אחר־הצהריים ראו את הקאפאטאס יוצא את העיר בדהרה. הוא לא חזר אלא לאחר יומיים. השוטרים היו שׂמים מארב לאיטלקי לולא היה עליהם מוראם של הקארגאדורס, חֶבר אנשים פרועים, המסוגלים בהחלט להקים מהומה. לא קל הוא בימינו למשול בסולאקו. טיפוסים רעים נוהרים אליה, נמשכים אחר הממון שבכיסיהם של פועלי המסילה. המון־העם נעשה דרוּך־מנוחה עקב נאומיו של האב קורבילאן. ושופט השלום הראשון הסביר לצ’ארלס גולד כי עתה שלא נותרו שום חיילים בפּלך תמצא כל התפרצות של הפקרות את השלטונות בלי נעליים, כביכול.

אחר־כך פנה לו קדורנית לשבת בכורסה, תוך שהוא מעשן סיגר דק וארוך, לא הרחק ביותר מדון חוסה, שעמו החליף כמה מלים מזמן לזמן, כשהוא רוכן הצדה. הוא התעלם מכּניסתו של הכוהן, וכל־אימת שהתנשא קולו של האב קורבילאן מאחריו משך בכתפיו בקוצר־רוח.

זמן־מה נשאר האב קורבילאן חסר־ניע בתכלית ובקפאונו אותו משהו שוחר־נקם שכּמו אָפייני היה לכל עמידותיו. נוֹגה קודר של הכּרה תקיפה שיוָה לדמות השחורה את חזוּתה המיוחדת. אבל עזוּתה של זו נתרכּכה כאשר נעץ הפּאדרה את עיניו בדקוּ ואט־אט, למרבה־הרושם, הרים את ידו השחורה, הארוכה:

“ואתה – אתה עובד־כוכבים גמור,” אמר בקול עמוק, כבוש.

הוא קרב כדי פסיעה אחת, מורה באצבעו על חזהו של האיש הצעיר. דקו, שלֵו מאד, חש בערפו בקיר שמאחרי הווילון. אחר־כן, בסנטר נטוי היטב כלפי מעלה, חייך.

“טוב־ויפה,” הסכים בשוויון־הנפש הנלאה כלשהו של אדם המורגל היטב באמירות אלו. “אך אולי אתה לא גילית עדיין מי האלוהים אשר לו אני עובד? המלאכה היתה קלה יותר אצל באריוס שלנו.”

הכוהן התאפק ממחווה של מורת־רוח. “אתה אינך מאמין לא במקל ולא באבן,” אמר.

“גם לא בבקבוק,” הוסיף דקוּ בלי למוש ממקומו. “הוא הדין באיש־סודו האחר של הוד־כהונתך. כוונתי לקאפאטאס של הקארגאדורס. הוא אינו שותה. תפיסתך את האופי שלי נותנת כבוד למבּטך החד. אך למה לקרוא לי עובד־כוכבים?”

“אמת,” החזיר הכוהן. “אתה גרוע פי־עשרה מזה. נס לא יוכל להעביר אותך לנצרות.”

“אני ודאי שאינני מאמין בנסים,” אמר דקוּ בלאט. האב קורבילאן משך כמפקפק בכתפיו הגבוהות, הרחבות.

“מין צרפתי – כופר־בעיקר – חמרני,” השמיע אט־אט, כשוקל את מלותיו של ניתוח קפדני. “לא בן ארצו ולא בן שום ארץ אחרת,” הוסיף, כמהורהר.

“כמעט לא אדם, למען האמת,” פירש דקוּ בחצי־קול, ראשו נח־נשען אל הקיר, עיניו נישׂאות אל התקרה.

“הקרבן לתקופה הזאת שאין בה אמונה,” המשיך האב קורבילאן בקול עמוק אך כבוש.

“אבל מועיל במידת־מה כעתונאי.” דקו שינה את תנוחתו ודיבר בנעימה ערה יותר. “האם פסח כבוד־כהונתו על הגליון האחרון של ‘פורווניר’? אני מבטיחך שהוא דומה בדיוק לאחרים. במדיניות הכללית הוא מוסיף לכנות את מונטירו גראן בסטיה, ולהוקיע את אחיו, הגריליירו, כשילוב של מלחך־פנכה ומרגל. מה יכול להיות משפיע יותר? בעניינים המקומיים הוא דורש שממשלת הפלך תגייס בפועל־ממש לצבא הלאומי את הכנופיה של אֵרנאנדס השודד – שכּפי הנראה הוא בן־חסותה של הכנסיה – או לפחות את הבישוף הגדול. שום דבר לא יוכל להיות הגיוני יותר.”

הכוהן הניד בראשו ונסוב על עקבי נעליו שחרטומיהן רבועים ולהן אבזמי־פלדה גדולים. שוב, כשידיו שלובות לו מאחרי גבו, התהלך אנה ואנה בפסיעות איתנות. כאשר הסתובב היו תנועותיו הנמרצות מנפחות קימעה את כנף גלימתו.

הסאלה הגדולה היתה מתרוקנת אט־אט. כאשר קם החֶפֶה פוֹליטיקוֹ ללכת קמו רוב הנשארים פתאומית לאות כבוד, ודון חוסה אווליאנוס פסק מלנענע את כיסאו. אבל הפקיד־הראשון טוב־המזג העלה מחווה של מחאה, נופף בידו לצ’ארלס גולד, ויצא בחשאי.

בשלוָה היחסית שירדה על החדר נראה היה כאילו צריחת “Monsieur l’Administrateur” מפי הצרפתי השׂעיר והחלוש מתנסרת שלא כדרך הטבע. סַיירוֹ ושליחו של סינדיקט בעלי־ההון עדיין היה שופע התלהבות. “נחושת בשווי עשרה מיליוני דולר נראית למעשה לעין. L’Administrateur l’Adminitrateur. עשרה מיליונים נראים לעין! ומסילת־ברזל עתידה לקום – מסילת־ברזל! לעולם לא יאמינו לדברי. הרי זה נאה מדי.” הוא נתפס להתפרצות צווחנית של שמחה, בין ראשים הנדים לו בחכמה, ונוכח שלוותו הקפואה של צ’ארלס גולד.

ורק הכוהן הוסיף להתהלך אנה ואנה, מסב ומנופף בשולי גלימתו כל־אימת שהוא מסיים את מסלולו. דקוּ מילמל אליו אירונית: “האדונים הללו מדברים אל אלוהיהם.”

האב קורבילאן נעצר, נעץ רגע מבטו בעתונאי מסולאקו, משך בכתפיו קימעה, ושב להפסיע בכבדוּת כהֵלך עקשן.

ועכשיו היו האירופים נושרים מן הקבוצה שמסביב לצ’ארלס גולד עד שיכול היה האמרכל של מכרה־הכסף הגדול להיראות מלוא קומתו הדקה והארוכה, מראש ועד כף־רגל, עם שהגל ההולך הלוֹך וחסוֹר של קרוּאיו משאירו ערירי על ריבוע המרבד הגדול, משל כאילו היה זה שׂירטון ססגוני של פרחים וערבּסקות תחת מגפיו החוּמים. האב קורבילאן התקרב לכיסא־הנוע של דון חוסה אווליאנוס.

“בוא, אחי,” אמר, בחוסר־אדיבות שבטוב־לב ובנופך קצר־רוח שבּהרווחה שיכול אדם לחוש בסיומו של טכס שאין בו טעם מכל־וכל. “אָ לה קאסה! אָ לה קאסה! כל אלה היו רק דיבורים. הבה נלך עכשיו לחשוב ולהתפלל להדרכה ממרום.”

הוא פילבל בעיניו השחורות כלפי מעלה. בצד הדיפלומט החלוש – חייה של המפלגה ונשמתה – נראָה ענק ששביב של קנאוּת במבּטו. אבל קולה של המפלגה, או, מוטב לומר, שופרה, “דקוּ הבּן” מפאריז, שנעשה עתונאי בעבוּר עיניה של אנטוניה, ידע היטב מאד שאין הדבר כך, שאין הוא אלא כוהן משוגע לדבר אחד, שנשי העם מתיראות מפניו ואנשי העם מקללים אותו. מרטין דקו, הדילטאנט בחיים, ראה עצמו בדמיונו כשהוא מפיק הנאה אמנותית מן ההסתכלות בעקשנות הציורית המופלגת שעלולה להנחיל לאדם הכרה מוצקה וישרה, מקוּדשת כמעט. “הרי זה כמו שגעון. ודאי שכך הוא – שהרי יש בזה הרס־עצמי,” כך אמר דקוּ לנפשו תכופות. נדמה היה לו שכל הכרה מוצקה, משעה שהיא קונה לה כוח־פעולה, הופכת להיות אותה צורה של טירוף־הדעת שמשלחים האֵלים באנשים שהם מבקשים להחריבם. אבל הוא נהנה מן הטעם המריר של אותה דוגמה בהתלהבותו של מומחה באמנות בחירת־לבו. שני האנשים הללו מבינים היו איש ללב רעהו, משל כאילו חשו שניהם שאכן הכרה נחרצת, כמו גם ספקנוּת גמורה, עשויות להצעיד אדם הרחק מאד בשבילי־העקיפים של הפעולה המדינית.

דון חוסה נשמע למגעה של היד הצעירה והגדולה. דקו יצא בעקבות הגיסים. ורק וארח אחד נשאר בסאלה הריקה ורחבת־הידיים, שעשן־טבק ממלא אותה ערפל כחלחל, איש כבד־עיניים, עגול־לחיים, אשר לו שׂפם שוֹמט, סוחר עורות מאֶסמראלדה, אשר בא בדרך־היבשה לסולאקו לאחר שרכב־צלח עם כמה שכירי־יום את עמק־החוף. הוא היה מלא מאד את מסעו, שאליו יצא בעיקר על־מנת לראות את הסניור אדמיניסטראדוֹר של סן־תומה בקשר לסיוע מסוים הנחוץ לו בעסקי יצוא־העורות שלו. הוא קיוָה להגדילו במידה רבה עתה שעומדים ליישב את הארץ. עומדים ליישב אותה, חזר ואמר פעמים אחדות, עם שהוא משפיל ביבבה חרֵדה ומוזרה את עושר־הצלילים של הלשון הספרדית, שאותה טחן במהירות כאילו היתה מין ז’רגון מתרפס. אדם פשוט יכול עכשיו לעסוק במסחרו הקטן בארץ, ואפילו לחשוב על הרחבתו – בבטחון. וכי אין זה כך? כמו מתחנן היה לצ’ארלס גולד למלה של אישור, נהימה של הסכמה, אפילו ניד־ראש פשוט.

הוא לא זכה לקבל מאומה. חרדתו גברה, ובהפסקות של שתיקה היה מריץ את עיניו לכאן ולכאן; אחר־כך, מתוך שלא נתנוֹ לבו להתיאש, היה מפליג בדברים על סכנות מסעו. אֵרנאנדס הנועז, שעזב את קיניו הרגילים, צלח את הקאמפו של סולאקו וידוע שהוא אורב בגיאיות של עמק־החוף. אתמול, בהיותו במרחק כמה שעות בלבד מסולאקו, ראו סוחר־העורות ומשרתיו שלושה אנשים בדרך כשהם נעצרים בצורה חשודה, ראשי סוסיהם סמוכים זה אל זה. שנים מהם עקרו ורכבו מיד ונעלמו בקיבּראדה⁸² רדוּדה משמאל. “אנו נעצרנו,” המשיך האיש מאסמרלדה, “ואני ניסיתי להתחבּא מאחרי שיח קטן. אבל אף אחד מן המוֹסוֹס שלי לא היה מוכן לצעוד קדימה ולברר מה פשר הדבר, והפּרש השלישי היה כממתין לנו שנתקרב וניגש. לא היתה ברירה, ראו אותנו. ולכן קרבנו ברכיבה אִיטית, רועדים. הוא הניח לנו לעבור – איש על סוס אפור שמגבעתו מושפלת על עיניו – בלי מלה של ברכת־שלום; אך חיש־מהר שמענו אותו דוהר אחרינו. הסתובבנו אחורנית, אך דומה היה כי אין הדבר מפחידו. הוא קרב במהירות, ובגעתו ברגלי בחרטום מגפו ביקש ממני סיגר, בצחוק מקפיא את הדם. דומה היה שאינו חמוש, אך כאשר הכניס ידו אחורנית להעלות את הגפרורים ראיתי אקדח ענק חגור על מתניו. נרעדתי. היו לו פיאות־זקן מפחידות מאד, דון קארלוס, ומכיון שלא פנה ללכת לא העזנו למוש ממקומנו. לבסוף, תוך שהוא פולט את עשן הסיגר שלי לתוך האוויר מבעד לנחיריו, אמר, ‘סניור, אולי מוטב יהיה לכם אם ארכּב מאחרי חבורתכם. עכשיו אין אתם רחוקים ביותר מסולאקו. לכוּ ויהי אלוהים עמכם.’ וכי מה אתה רוצה? המשכנו בדרכנו. אי־אפשר היה להתנגד לו. יכול היה האיש להיות אֵרנאנדס עצמו; אף כי המשרת שלי, שפעמים רבות בא לסולאקו בדרך־הים, הבטיחני כי הכיר בו היטב מאד את הקאפאטאס של הקארגאדורס של חברת־האניות. לאחר־מכן, באותו ערב עצמו, ראיתי את האיש ההוא גופו בקרן הפּלאסה כשהוא מדבר אל צעירה אחת, בת־תערובת, שעמדה ליד המשוורת וידה על רעמתו של הסוס האפור.”

“אני מבטיחך, סניור הירש,” מילמל צ’ארלס גולד, “שזאת הפעם לא נשקפה לך שום סכנה.”

"יכול להיות, סניור, אף שעדיין אני רועד. איש פראי ביותר – למראה־עין. ומה פשר הדבר? אדם שחברת־האניות מעסיקה אותו והוא מדבר עם

סאלטיאדוֹרֶס⁸³ – לא פחות מכך, סניור; שאר הפּרשים היו סאלטיאדוֹרס – במקום נידח, והוא עצמו מתנהג כשודד! סיגר איננו ולא־כלום, אבל מה היה מונע אותו מלדרוש ממני את ארנקי?"

“לא, לא, סניור הירש,” מילמל צ’ארלס גולד, עם שמבטו סר מעל הפנים העגולים, שמַקוֹרם המעוּקם זקוּר לעומתו בתחינה ילדותית כמעט. “אם פגשת בקאפאטאס דה קארגאדורס – ואין בכך כל ספק, לא כן? – הרי שהיית שרוי בבטחון גמור.”

“תודה לך. אתה מיטיב מאד. אדם פראי מאד למראֶה, דון קארלוס. הוא ביקש ממני סיגר מתוך קירבה מופלגת. מה היה קורה לולא היה לי סיגר? עדיין אני נאחז צמרמורת. מה טעם בא לדבר עם שודדים במקום נידח?”

אבל צ’ארלס גולד, שעתה גלוי־וברור היה שדעתו נתונה לענין אחר, לא נתן אות ולא הוציא הגה. אי־החדירוּת של זכיון־גולד בהתגלמותו היו לה צללים שעל־פני השטח. האֵלם אינו אלא גזירת־גורל מכאיבה; אבל מלך־סולאקו היו לו די מלים להעניק לו את כל כובד־המשקל המסתורי של כוח שתקן. שתיקותיו, שכּוח־הדיבור עומד מאחריהן, היו להן גוֹנים של משמעוּת לא פחות מאשר למלים המושמעות על־דרך ההסכמה, הפיקפוק, השלילה – אפילו על־דרך ההתבטאות הפשוטה. היו מהן שכּמו אמרו בבירור, “הַרהר בדבר”; היו אחרות שמובנן הברור “קדימה”, או “בנתי” פשוט וחרישי, עם ניד־ראש של חיוב, שבתום מחצית־שעה של הקשבה סבלנית חשובה, היה ממש כחוזה שבעל־פה, שאנשים למדו לשים בו מבטחם ממילא, שהרי מאחרי כל זה היה המכרה הגדול של סן־תומה, הראש והחזית של האינטרסים החמריים, מכרה כה חזק עד שלא היה תלוי ברצונו הטוב של שום אדם לארכו ולרחבו של הפלך האוקסידנטאלי – לאמור, ברצונו הטוב של שום אדם שלא היה יכול לקנותו עשרת מונים. אבל לגבי האיש הגוץ ועקום־החוטם מאֶסמראלדה, החרד ליצוא העורות, לגבּיו היתה שתיקתו של צ’ארלס גולד מבשׂרת כשלון. נראֶה היה בעליל כי לא זה הזמן להרחבת עסקיו של איש צנוע. בקללה אחת מהירה בינו־לבינו הקיף את הארץ כולה, על כל יושביה, תומכי ריבּיירה ומוֹנטירוֹ כאחד; ודמעות חילחלו ועלו בכעסו האילם למחשבה על עורות הפּרים הרבים־מספור המתבזבזים לבטלה במרחב החולמני של הקאמפוֹ, שדקליו הבודדים מזדקרים כמו אניות בלב־ים במעגלו המושלם של האופק, וגושי־העצים הכבדים שלו עומדים בלי־נוע כמו אִיים מוצקים של עלים מעל לגלי העשב בניעָם. שלחים היו שם, מרקיבים, באין ריוַח לאיש – מרקיבים במקום שבו השליכום אנשים שנקראו להיפּנות לצרכים הדחופים של מהפכות מדיניות. נשמתו המעשית הסוֹחרית של סניור הירש התקוממה על כל אותה איוולת, בעוד הוא נוטל פרידתו, ברחשי־כבוד אך בדאגה, מן העצמה וההוד של מכרה סן־תומה בדמותו של צ’ארלס גולד. בעל־כרחו פלט לחישה של שברון־לב, שנתמלטה כביכול מלבבו הדואב עד מאד.

"זו שטות גדולה, גדולה, דון קארלוס, כל זה. מחיר העורות בהמבורג עלה – עלה. מובן שהממשלה הריבייריטסית תשים קץ לכל זה – משעה שתבסס את שלטונה. בינתיים – "

הוא גנח.

“כן, בינתיים,” חזר צ’ארלס גולד, עמוֹק מחֵקר.

הלז משך בכתפיו. אך עדיין לא היה מוכן ללכת. יש ענין קטן שרוצה היה מאד לציינו אם יורשה לו. נראה היה כי יש לו כמה ידידים טובים בהמבורג (הוא לחש את שמו של בית־העסק) המעוניינים מאד לעשות עסקים, בדינמיט, הסביר. חוזה על דינמיט עם המכרה של סן־תומה, ואחר־כך, אולי, בהמשך הזמן, עם מכרות אחרים, שבוודאי – האיש הקטן מאסמראלדה היה מוכן להרחיב את הדיבור, אבל צ’ארלס שיסעוֹ. דומה היה כאילו סוף־סוף סבלנותו של הסניור אדמיניסטראדור פוקעת.

“סניור הירש,” אמר, “בהר למעלה יש לי מחסן מספיק של דינמיט למוטט ולגלגל אותו לתוך העמק” – קולו התרומם מעט – “להעיף את מחציתה של סולאקו לשמים אם ארצה.”

צ’ארלס גולד חייך אל עיניו העגולות, הנרעשות של סוחר העורות, שהיה חופז וממלמל, “בדיוק כך. בדיוק כך.” ועכשיו פנה ללכת. אין לעשות עסקים בחמרי־נפץ עם אדמיניסטראדור המשוּפע בהם כל־כך והמרַפה את ידיך כל־כך. לשווא התיסר על האוכּף והסתכן במעשי־הזוועה של אֵרנאנדס הגזלן. לא עורות ולא דינמיט – ואפילו כתפיו של אותו בן־ישראל רב־יזמה הביעו דיכדוך־נפש. בפתח החווה קידה עמוקה למהנדס הראשי. אבל בקצה המדרגות בחצר הפנימית נעצר, מאהיל בידו השמנמנה על שפתיו בתנוחה של תמיהה מהורהרת.

“וכי מה צורך יש לו בדינמיט כה רב?” הפטיר. “מדוע הוא מדבר כך אלי.”

המהנדס הראשי, שהציץ בפתח הסאלה הריקה, שנחשול הגאוּת המדינית יצא אותה עד לטיפה הסרוחה האחרונה, הניד בראשו דרך־קירבה אל אדון הבית, שניצב בלי נוע כמגדל תמיר בין השׂרטונים השוממים של הרהיטים.

“לילה־טוב, אני הולך. האופניים שלי למטה. מסילת־הברזל תדע מניין להביא דינמיט אם יחסר לנו בזמן מן הזמנים. זה זמן־מה הפסקנו לחצוב ולכרסם. בקרוב נתחיל לפלס את דרכנו בחומר־נפץ.”

“אל תבואו אלי,” אמר צ’ארלס גולד, בשלוות־רוח גמורה. “לא תהיה לי אפילו אוּנקיה אחת לתת למישהו. אף לא אונקיה אחת. אף לא לאחי ובשרי, אילו היה לי אח, ואילו היה הוא המהנדס הראשי של מסילת־הברזל המבטיחה ביותר בעולם.”

“מה זה?” שאל המהנדס הראשי, בשוויון־נפש. “רוע־לב?”

“לא,” אמר צ’ארלס גולד, איתן. “מדיניות.”

“ראדיקלית, הייתי אומר,” העיר המהנדס הראשי בעמדוֹ בפּתח.

“האם זה השם הנכון?” אמר צ’ארלס גולד, מאמצעיתו של החדר.

“כוונתי לומר, יורדת אל שרשי הדברים, אתה יודע,” השיב המהנדס, בסבר של הנאה.

“כמובן,” פסק צ’ארלס לאִטו. “זכיון־גולד היכּה שרשים כה עמוקים בארץ הזאת, בגליל הזה, בנקיק־ההרים ההוא, עד שרק בדינמיט יוּתן להזיז אותו משם. זו בחירתי. זה הקלף האחרון שלי למשחק.”

המהנדס הראשי פלט ציפצוף חרישי. “משחק נאה,” אמר, בנימה של שמירת־סוד. “וכי סיפרת להוֹלרוֹיד על אותו קלף־נצחון יוצא־מגדר־הרגיל שאתה מחזיק בידך?”

"קלף רק בשעה שמשחקים בו; כשהוא מוּטל בסוף המשחק. עד אז רשאי אתה לקרוא לו – "

“נשק,” הציע איש מסילות הברזל.

“לא. רשאי אתה בעצם לקרוא לו נימוק,” תיקן צ’ארלס גולד בלאט. “וכך הצגתי זאת לפני מר הוֹלרוֹיד.”

“ומה הוא אמר על זה?” שאל המהנדס, מתוך ענין בלתי־מסותר.

“הוא” – פתח צ’ארלס גולד והשמיע לאחר שתיקה קלה – “הוא אמר משהו על היאחזוּת זועפת כמוות ועל כך שנשׂים מבטחנו באלוהים. אני מתאר לעצמי שהוא ודאי נרעש עד מאד. אבל הרי” – המשיך האמרכל של מכרה סן־תומה – ,אבל הרי הוא רחוק מאד, אתה יודע, וכמו שאומרים בארץ הזאת, אלוהים נמצא גבוה מאד למעלה."

צחוק־ההערכה של המהנדס נמוג במורד המדרגות, מקום שם דומה היה כאילו המדונה שהילד על זרועה מביטה אחר גבּו הרחב והמפרפר מתוך גוּמחתה הרדוּדה.

פרק 6

דומיה עזה שררה בקאסה־גולד. אדון הבית, שהתהלך במסדרון, פתח את דלת חדרו וראה את רעייתו יושבת בכורסה גדולה – כורסת־העישון שלו עצמו – מהורהרת, מתבוננת בנעליה הקטנות. והיא לא נשאה את עיניה כאשר נכנס פנימה.

“עייפה?” שאל צ’ארלס גולד.

“קצת,” אמרה מרת גולד. ובלי שאת עיניה עדיין, הוסיפה בחום־רגש, “יש בכל זה הרגשה נוראה של תלישוּת מן המציאוּת.”

נוכח השולחן הארוך שניירות פזורים עליו, שעליו מוטלים היו שוט־ציד וצמד דרבנות, עמד צ’ארלס גולד והביט ברעייתו: “החום והאבק ודאי היו נוראים אחרי־הצהריים על שפת־הים.” מילמל, כמתוך אהדה. “הבּוֹהק על המים ודאי היה איום ממש”.

“אדם יכול לעצום את עיניו מן הבּוהק,” אמרה מרת גולד. “אבל, צ’ארלי יקירי, אי־אפשר לי לעצום את עינַי מלראות את עמדתך; כלפי הדבר…”

היא נשאה את עיניה והביטה בפני בעלה, שפַּס מהם כל סימן של אהבה או של רגש אחר כלשהו. “מדוע אינך אומר לי משהו?” אמרה כמקוננת כמעט.

“חשבתי שהבנת אותי להפליא מלכתחילה,” לאַט צ’ארלס גולד ואמר. “חשבתי שלפני זמן רב אמרנו כל מה שהיה לומר. אין דבר לאמרו עכשיו. היו דברים שצריך היה לעשותם. אנו עשינו אותם; אנו המשכנו בעשייתם. עכשיו אין דרך לחזור. אינני סבור שאפילו בתחילה היתה באמת איזו דרך אפשרית לחזור. ויתר על כן, אין אנו יכולים אפילו להרשות לעצמנו לעמוד על מקומנו.”

“הה, לוּ רק ידעתי עד היכן אתה אומר להרחיק לכת,” אמרה רעייתו, רועדת בפנימיוּתה, אך בנעימה שובבה כמעט.

“כל מרחק, לכל מקום, כמובן,” היתה התשובה, בנעימה עניינית, ולשמע זאת עשתה מרת גולד עוד מאמץ אחד לכבוש את רעדה.

היא קמה ממקומה, מחייכת ברוב־חן, ודומה היה כאילו נתמעטה דמותה הקטנה עוד יותר מחמת שיפעת שׂערה הכבדה והשובל הארוך של שמלתה.

“אך תמיד בדרך להצלחה,” אמרה, במשוכנע.

צ’ארלס גולד, שהקיף אותה במבט הפלדי הכחול של עיניו הצופיות, ענה ללא היסוס:

“הו, אין ברירה אחרת.”

הוא נתן ביטחה עצומה בנעימת־דיבורו. אשר למלים, רק זאת היה מצפונו מניח לו לומר.

חיוכה של מרת גולד השתהה מעט יותר מדי על שפתותיה. היא מילמלה:

“אני אעזוב אותך; אני חשה קצת בראשי. החום, האבק, היו באמת – אני מניחה שאתה חוזר למכרה לפני האיר היום?”

“בחצות,” אמר צ’ארלס גולד. “אנו מביאים את הכסף למטה מחר. אז אטוֹל לי חופשת שלושה ימים תמימים בעיר אתך.”

“הה, אתה תפגוש במשמר־הליווי. אני אהיה על היציע בשעה חמש ואראה אותך עובר. עד אז, שלום.”

צ’ארלס גולד הקיף חיש את השולחן, ובתפסו בידיה התכופף והידק את שתיהן אל שפתיו. בטרם יזדקף שוב מלוא קומתו חילצה יד אחת להחליק על לחיוֹ במגע קל, משל כאילו נער קטן הוא.

“נַסה לנוח קצת, שעה או שעתיים,” מילמלה, נותנת מבטה בערסל המתוח בקצה החדר. שובל שמלתה הארוך ריחש חרש אחריה על האריחים האדומים. ליד הדלת הביטה לאחור.

שתי מנורות גדולות ובהן נוּרות־זכוכית בלתי־מצוחצחות רחצו באור רך ושופע את ארבעת הקירות הלבנים של החדר, עם תיבת־זכוכית של כלי־נשק, ניצב־הפליז של חרב־הפרשים של הנרי גולד על ריבּוע־הקטיפה שלה ורישום צבעי־המים של ערוץ סן־תומה. ובהביטה על זה האחרון במסגרת־עץ השחורה שלו, נאנחה מרת גולד ופלטה:

“הה, אילו הנחנו לו, צ’ארלי!”

“לא,” אמר צ’ארלס גולד בזעף; “אי־אפשר היה להניח לו.”

“אולי היה זה בלתי־אפשרי,” הודתה מרת גולד לאִטה. שפתיה רטטו מעט, אך היא חייכה בסבר של התפארות חמוּדה. “הרבה והרבה נחשים הטרדנו בגן־עדן ההוא, צ’ארלי, לא כן?”

“כן, אני זוכר,” אמר צ’ארלס גולד, “דון פפה הוא שקרא לערוץ בשם גן־העדן לנחשים. אין ספק שהטרדנו רבים ורבים. אבל זִכרי, יקירתי, שאין הוא עכשיו כמו שהיה בזמן שעשית את הרישום ההוא.” הוא נופף בידו לעבר הרישום הקטן של צבעי־מים, שתלוי היה לבדו על הקיר הגדול והחשׂוף. “שוב אין זה גן־עדן לנחשים. הכנסנו אליו בני־אדם, ואין אנו יכולים להפוך גב אליהם ולצאת ולהתחיל בחיים חדשים במקום אחר.”

הוא ניצב מול רעייתו במבט תקיף ומרוכז, שמרת גולד השיבה עליו בסבר אמיץ של חוסר־פחד לפני צאתה, כשהיא סוגרת חרש את הדלת אחריה.

בניגוד לחדר הלבן והבּוהק היתה בו במסדרון המוּאר בעמוּם מסתוריוּת רוגעת של חורש־יער, שנאצלה מן הגזעים והעלים של הצמחים המסודרים לאורך המעקה של הצד הפתוח. באלומות האור הבוקעות מבעד לדלתות הפתוחות של חדרי־הקבלה נראו הפרחים, לבנים ואדומים וסגולים־חיוורים, כמו חיים בזיוָם של פרחים בנהרה של אור־שמש; וכאשר פסעה מרת גולד ועברה היתה בה חיוּת של דמות הנראית בטלאים הבהירים של אור־שמש המנַמרים את האפלולית של קרחות־יער. אבני־החן בטבּעות שעל ידה הנלחצת אל מצחה התנוצצו באור המנורה סמוך לדלת של הסאלה.

“מי שם?” שאלה בקול נחרד. “אתה הוא, באסיליוֹ?” היא הציצה פנימה וראתה את מרטין דקו מתהלך כה־וכה, כאדם שאבד לו משהו, בין הכיסאות והשולחנות.

“אנטוניה שכחה את המניפה שלה פה בפנים,” אמר דקוּ, בסבר מוזר של פיזור־נפש; “לכן נכנסתי לראות.”

אך בעודו אומר זאת נראה היה בבירור כי נואש מן החיפוש שלו, והוא פנה היישר אל מרת גולד, שהביטה בו בפתיעה פקפקנית.

“סיניורה,” פתח, בקול נמוך.

“מה הדבר, דון מרטין?” שאלה מרת גולד ואחר הוסיפה, בשׂחוק קל, “אני עצבנית כל־כך היום,” כמו לתרץ את הלהיטות שבּשאלה.

“שום דבר שסכנתו בלתי־אמצעית,” אמר דקו, שעכשיו לא יכול היה להסתיר את סערת־רוחו. “אנא אל תדאגי, לא, באמת, אל לך לדאוג."

מרת גולד, שעיניה הגלויות פקוחות מאד לרווחה, שפתיה מחייכות בשלוָה, מתיצבת היתה בפּתח ביד קטנה עדוּיות אבני־חן.

“אולי אינך יודע כמה אתה מפחיד, כשאתה מופיע בצורה בלתי־צפויה שכזאת –”

“אני! מפחיד!” מיחה ואמר, נבוך ונפתע בתום־לב. “אני מבטיחך שאני עצמי אינני נפחד אף כהוא־זה. מניפה אבדה; כי־כן, היא תימצא שוב. אבל אינני סבור שהיא כאן. מניפה אני מחפש. אינני יכול להבין איך יכלה אנטוניה – יפה! האם מצאת אותה, אָמיגוֹ?”

“לא, סניור,” נשמע מאחרי מרת גולד קולו הכבוש של באסיליוֹ, ראש המשרתים בקאסה. “אינני סבור שהסניוריטה יכלה להשאיר אותה בבית זה.”

“צא וחפש אותה שוב בחצר הפנימית. לך עכשיו, ידידי; חפש אותה על המדרגות, תחת השער; בחן כל אבן; חפש אותה עד אשר אֵרד שוב… הברנש ההוא” – פנה אנגלית אל מרת גולד – “מתגנב וצץ תמיד אחרי גבּו של אדם על רגליו היחפות. מיד עם כניסתי אמרתי לו שיחפש את המניפה ההיא כדי להצדיק את הופעתי המחודשת, את חזירתי הפתאומית.”

הוא שהה ומרת גולד אמרה, במאור־פנים, “תמיד אתה אורח רצוי.” גם היא שהתה שניה אחת. “אבל אני מחכה לשמוע מה סיבת חזירתך.”

דקוּ העלה פתאום סבר של אדישות שאין למעלה ממנה.

“אינני יכול לסבול כשמרגלים אחרי. הו, הסיבה? כן, יש סיבה; יש עוד דבר שאבד, חוץ מן המניפה החביבה על אנטוניה. בלכתי הביתה אחרי שליויתי את דון חוסה ואת אנטוניה לביתם, דיבר אלי הקאפאטאס דה קארגאדורס, שעבר ברחוב על סוס.”

“האם קרה משהו למשפחת ויוֹלה?” תמהה מרת גולד.

“משפחת ויוֹלה? את מתכוונת לגאריבאלדינו הזקן בעל המלון שבו מתגוררים המהנדסים? שם לא קרה שום דבר. הקאפאטאס לא אמר דבר עליהם; הוא רק אמר לי שאלחוטאי של חברת־הטלגרף מתהלך בפלאסה, בגילוי־ראש, ומחפש אותי. אלו הן חדשות מפּנים־הארץ, מרת גולד. ביתר דיוק, שמועות על חדשות.”

“חדשות טובות?” להטה מרת גולד.

“חסרות־ערך. היית חושב. אבל אם עלי להגדיר אותן, הייתי אומר שהן רעות. הן אומרות שקרב של יומיים נערך ליד סנטה־מארטה, ושהריבייריסטים הוכּו. זה קרה ודאי לפני כמה ימים – אולי שבוע. השמועה עתה־זה הגיעה לקאִיטה, והאיש האחראי לתחנת־האלחוט שם הבריק את החדשות לעמיתו כאן. מוטב היה לנו כבר להשאיר את באריוס בסולאקו.”

“מה יש לעשות עכשיו?” מילמלה מרת גולד.

“שום דבר. הוא נמצא בים עם החיילים. בעוד יומיים־שלושה יגיע לקאיטה ושם ישמע את החדשות. מה יעשה אז, מי יודע? יחזיק בקאיטה? יציע את כניעתו למונטירו? יפזר את צבאו – אפשרות זו האחרונה צפויה ביותר, והוא עצמו יירד באחת האניות של חברת חאש”ק, צפונה או דרומה – לוואלפאראִיסו או לסן־פראנציסקו, אחת היא. באריוס שלנו יש לו נסיון רב בגלויות ובחזרות למולדת, המציינות את הנקודות במשחק הפוליטי."

בהחליפו מבט איתן עם מרת גולד הוסיף דקוּ, הססנית כביכול, “ואף־על־פי־כן, אילו היו לנו כאן באריוס עם 2,000 הרובים המשוּפרים שלו, אפשר היה לעשות משהו.”

“מונטירו נחל נצחון, נצחון גמור!” פלטה מרת גולד בנעימה של אי־אמון.

“ברווז, מן־הסתם, עופות מסוג זה בוקעים מבּיציהם במספר רב בזמנים כאלה. ואפילו היתה זו אמת? כי־כן, הבה נציג את הדברים באור הרע ביותר, הבה נאמר שזו אמת.”

“אם כך הרי שאבד הכל,” אמרה מרת גולד, בשלוות־ייאוש.

פתאום דימתה לנַחֵש, דימתה לראות את התרגשותו העצומה של דקו תחת כסוּת חוסר־הדאגה הלמוּד. אכן מסתמנת היתה זו והולכת במבטו הנועז והחודר, בעקימת שפתיו, ספק פוחזת ספק מבַזה. ומשפט צרפתי עלה עליהן משל כאילו, לבי קוסטאגואנרו זה של הבוּלווארים, היתה זו הלשון היחידה בת־התוקף:

“Non, Madame, Rien n’est perdu”⁸⁴

הדברים העבירו זרם חשמל במרת גולד, והיא אמרה, בהתעוררות:

“מה היית חושב לעשות?”

אבל בהתרגשותו הכבושה של דקוּ היתה כבר נימה של ליגלוג.

“וכי מה קוסטאגואנרו אמיתי צפוי לעשות? עוד מהפכה, כמובן. בהן־צדק שלי, מרת גולד, אני חושב שאני איחו דל פּאִיס⁸⁵ לאמיתו, בן אמיתי למולדת, בלי הבדל מה יאמר האב קורבּילאן. ואינני כופר עד כדי כך שלא אאמין ברעיונותי שלי, בתרופות שלי, ברצונותי שלי.”

“כן,” אמרה מרת גולד, כמפקפקת.

“אינך נראית משוכנעת,” חזר דקוּ והמשיך בצרפתית. “נניח, אם כן, ביצרי־הלב שלי.”

מרת גולד קיבלה את התוספת הזאת ללא רתיעה. כדי להבין את הדברים לאשוּרם לא היתה צריכה לשמוע את הבטחתו המלוחשת:

“אין דבר שלא אהיה מוכן לעשותו למען אנטוניה. אין דבר שאינני מוכן לקבל עלי. אין סיכון שאינני מוכן להסתכן בו.”

דקוּ כמו מצא משנה עוז־נפש בהבּעה זו של מחשבותיו. "את לא תאמיני לי אם אגיד לך שאהבת־המולדת היא – "

היא החוותה בידה מעין מחאה רפת־רוח, כמבקשת להביע כי נואשה מלצפות לַמניע הזה אצל אדם כלשהו.

“מהפכה בסולאקו,” המשיך דקוּ בלחש־תוקף. “אפשר לשרת את האידיאל הגדול כאן, במקום שיצא לעולם, במקום הולדתו, מרת גולד.”

מזעיפה, וכשהיא נושכת את שפתה התחתונה כתפוּסת־סרעפים, התרחקה כדי פסיעה אחת מן הדלת.

“אין בדעתך לדבּר אל בעלך?” עצר בה דקוּ בדאגה.

“אבל תהיה זקוק לעזרתו?”

“בלי ספק,” הודה דקו ללא היסוס. “הכל תלוי במכרה של סן־תומה. אבל אני הייתי מעדיף שעדיין לא יידע דבר על ־ על תקוותי.”

סבר של תמיהה ירד על פניה של מרת גולד, ודקו קרב לגשת והסביר, כממתיק סוד:

“כלום אינך רואה, הרי הוא אידיאליסט שכזה.”

סומק עלה בפניה של מרת גולד, ובתוך כך קדרו עיניה.

“צ’ארלי אידיאליסט?” אמרה, כמו לנפשה, משתאָה. “וכי מה כוונתך, בשם אלוהים?”

“כן,” הודה דקו. "הרי זה דבר נפלא להגידו כאשר לנגד עינינו ממש המראֶה של מכרה סן־תומה, שהוא אולי העובדה הגדולה ביותר בכל אמריקה הדרומית. אך הסתכלי אפילו בזאת, במידה ידועה נהג אידיאליזציה בעובדה זו – " הוא שהה בדיבורו. “מרת גולד, האם ברור לך עד היכן העלה את קיומו של מכרה סן־תומה, את שוויוֹ, את משמעותו לדרגה של אידיאל? האם נהיר לך הדבר?”

הוא ודאי ידע מה הוא סח.

הרושם אשר לו ציפה הושג. מרת גולד, שמוכנה היתה להתלקח, חדלה פתאום בקול נמוך וחרישי שדמה לגניחה.

“מה אתה יודע?” שאלה בקול רפה.

“מאומה,” השיב דקו בתוקף. “אבל עם זאת, כלום אינך רואה, הוא אנגלי?”

“אם כן, מה בכך?” שאלה מרת גולד.

“פשוט שאין הוא יכול לא לפעול ולא להתקיים בלי אידיאליזציה של כל רגש, רצון או הישג פשוט. אין הוא יכול להאמין למניעיו שלו אם לא יעשה אותם תחילה חלק מאיזו אגדה דמיונית. הארץ, חושש אני, איננה טובה די צרכו. האם את מוחלת לי על גילוי־הלב שלי? חוץ מזה, בין אם תמחלי ובין אם לא, הרי זה חלק מאמיתם של דברים הפוגעת – איך את קוראת לה? – באנינוּת־הרגש האנגלו־סקסית, וברגע זה אינני סבור שאוכל להתיחס ברצינות לתפיסת־הדברים שלו או –אם תרשי לי לומר כן – לזו שלך.”

מרת גולד לא נתנה כל אות שנעלבה. “אני מניחה שאנטוניה מבינה אותך כהלכה?”

“מבינה? אמנם כן. אבל אינני בטוח שהדברים נראים לה. אולם דבר זה אינו מעלה ואינו מוריד. ישרי מספיק לי לומר לך זאת, מרת גולד.”

“הרעיון שלך, כמובן, הוא הפרדה,” אמרה.

“הפרדה, כמובן,” הכריז מרטין. “כן; הפרדה של כל הפלך האוקסידנטאלי משאר חלקיו של הגוף הרוגש. אבל הרעיון האמיתי שלי, היחיד, החשוב בעיני, הוא שלא להיפרד מאנטוניה.”

“וזה הכל?” שאלה מרת גולד, בלא קפידה.

“בהחלט. אין אני מרמה את עצמי באשר למניעים שלי. היא לא תעזוב את סולאקו למעני, ולכן חייבת סולאקו לעזוב את שאר חלקי הרפובליקה לגורלם. שום דבר לא יוכל להיות ברור יותר מזה. אני אוהב מצב המוגדר בבירור. אינני יכול להיפרד מאנטוניה, לכן יש לכוף על הריפובליקה האחת והלא־מתחלקת של קוסטאגואנה פרידה מן הפלך המערבי שלה. לטוב־המזל הרי זו גם במקרה מדיניוּת נבונה. אפשר להציל את החלק העשיר והפּוֹרה ביותר של הארץ מאנארכיה. כשלעצמי איכפת לי הדבר במידה מעטה מאד, מאד; אבל עובדה היא שהתבססותו של מונטירו בשלטון פירושה יהיה מוות בשבילי. בכל הצהרות החנינה הכללית שראיתי הרי שמי, יחד עם עוד כמה שמות, נעדרים במיוחד. האחים שונאים אותי, כפי שידוע לך היטב מאד, מרת גולד; והנה, באה השמועה שהם ניצחו בקרב. את אומרת שאם גם נניח כי אמת הדבר יש לי שהות די־והותר לברוח.”

לשמע מילמול־המחאה הרפה מצד מרת גולד השתתק רגע, בעודו נותן בה מבט קודר ונחוש־החלטה.

“הו, אבל הייתי מוכן לכך, מרת גולד. הייתי בורח אילו שירת הדבר את זו שהיא עכשיו תשוקתי היחידה. יש בי די אומץ־לב לומר זאת, וגם לעשות זאת. אבל נשים, אפילו הנשים שלנו, אידיאליסטיות הן. אנטוניה היא זו שאינה מוכנה לברוח. סוג חדש של יוהרה.”

“אתה קורא לכך יוהרה,” אמרה מרת גולד, בקול־חרדות.

“אִמרי איפוא גאוָה, שהיא, כך יגיד לך האב קורבילאן, חטא שעונשוֹ מוות. אבל אני אינני גאה. אני פשוט מאוהב כל־כך עד שאינני מוכן לברוח. בתוך כך רוצה אני לחיות. אין אהבה לאיש מת. לכן צריך שסולאקו לא תכיר במונטירו המנצח.”

“ואתה סבור שבעלי יתן לך את תמיכתו?”

“אני סבור שהוא יכול להימשך לזה, ככל האידיאליסטים, משעה שיראה בסיס של רגש לפעולתו. אבל אין רצוני לדבּר אליו. עובדות ברורות כשלעצמן לא תדבּרנה אל הרגש שלו. מוטב הרבה יותר שישכנע את עצמי על־פי דרכו. ובגילוי־לב אגיד לך שאולי ברגע זה דווקה לא אוּכל לחלוק כבוד מספיק למניעיו ואולי, אפילו, לא למניעיך שלך, מרת גולד.”

ברי היה כי מרת גולד עזה מאד בהחלטתה שלא להיעלב. היא חייכה סתמית, ובתוך כך דומה היה שהיא מעיינת בדברים. ככל שיכלה לדון על־פי ספק־הוידויים של הנערה, הבינה אנטוניה לרוחו של אותו צעיר. נראה היה בעליל כי יש הבטחה של בטחון בתכניתו, או בעצם ברעיון שלו. יתר על כן, אם צודק הרעיון ואם לא, להזיק לא יוּכל. ואפשר היה גם בהחלט שהשמועה כוזבת.

“יש לך איזה מין תכנית,” אמרה.

“הפּשטוּת בכבודה־ובעצמה. באריוֹס יצא לדרך, ימשיך־נא איפוא; הוא יחזיק בקאִיטה, שהיא הפּתח לנתיב־הים לסולאקו. הם אינם יכולים לשלוח כוח מספיק מעבר להרים. לא; אף לא להתמודד עם הכנופיה של אֵרנאנדס. בינתיים נארגן אנחנו את ההתנגדות שלנו כאן. ולכך יועיל אֵרנאנדס זה עצמו. הוא הביס חיילים כשודד־דרכים; בלי ספק יחולל אותו דבר עצמו אם יתמנה קולונל או אפילו גנרל. את מכּירה את הארץ במידה שתספיק לך שלא להזדעזע מדברי, מרת גולד. שמעתיך אומרת כי שודד מסכן זה הוא הדוגמה החיה, הנושמת של אכזריות, אי־צדק, איוולת ודיכּוי, המחריבים את נפשותיהם של הבריות כמו גם את הונם בארץ הזאת. כי־כן, יהיה בכך מעין צדק פיוטי אם יקום האיש הזה למחוץ את הקלקלות שדחפו את ראנצ’רו ישר לחיים של פשע. רעיון נאה של גמול וצדק יש בזה, לא כן?”

דקוּ עבר בנקל לאנגלית, שבּה דיבר דייקנית, נכונה מאד, אך בצלילים מרובים מדי של z.

"תני דעתך גם על בתי־החולים שלך, על בתי־הספר שלך, על האמהות החולות והזקנים החלושים שלך, על כל אותה אוכלוסיה שאַת ובעלך הבאתם אותה לערוץ־הטרשים של סן־תומה. כלום אין את אחראית כלפי מצפונך לכל האנשים האלה? כלום אין זה כדאי לעשות עוד מאמץ, שאינו כלל נואש ככל שהוא נראֶה, לאו דווקא – "

דקו סיים את מחשבתו בהניפו ידו כלפי מעלה, כמרמז על כלָיה; ומרת גולד הסבה ראשה במבַּע של חלחלה.

“מדוע אינך אומר כל זאת לבעלי?” שאלה, בלי להביט בדקוּ, שעמד והתבונן ברישוּמם של דבריו.

“הה! אבל דון קארלוס אנגלי כל־כך”, פתח לומר. מרת גולד שיסעתו:

“הנח לזה, דון מרטין. הוא קוסטאגואנרו לא פחות – לא! הוא קוסטאגואנרו יותר ממך.”

“רגשן, רגשן,” אמר דקו כמגעגע כמעט, בנעימה של הוֹקרה עדינה ומרגעת. "רגשן, כדרכם המדהימה של בני־עמכם. אני עוקב אחר אֶל־ריי דה סולאקו מאז באתי לכאן בשליחוּת של סרק, ואולי מכּוחה של איזו בגידת־גורל האורבת מאחרי התהפוכות הסתומות בחייו של אדם. אבל אני אינני חשוב, אני אינני רגשן, אני אינני יכול להעטות על תשוקותי האישיות גלימה מזהירה של משי ועדיים. החיים בשבילי אינם רומאנסה מוסרית השאובה מן המסורת של אגדת־פיוֹת נחמדה. לא, מרת גולד; אני איש מעשי. אינני מפחד מן המניעים שלי. אבל, סלחי לי, יותר מדי נסחפתי בדברי. הדבר שאותו אני מבקש לומר הוא זה שהתבוננתי. לא אגיד לך מה גיליתי – "

“לא. אין בזה צורך,” לחשה מרת גולד, מַשעָה שוב את ראשה.

“אמנם כן. פרט לעובדה אחת קטנה, שבּעלך אינו מחבּב אותי. זה ענין קטן, שבמסיבּות הנתונות דומה כאילו הוא קונה לו חשיבות מגוחכת־להפליא. מגוחכת ועצומה; כי ברור שדרוש כסף לתכנית שלי.” העיר; ואחר־כך הוסיף, ברוב כוונה, “ועלינו לטפל בשני רגשנים.”

“אינני בטוחה אם אני יורדת לסוף דעתך, דון מרטין,” אמרה מרת גולד, צוננת, שומרת על חרישיוּת שיחתם. “אבל אם נניח שירדתי לסוף דעתך, מי השני?”

“הוֹלרוֹיד הגדול בסן־פראנציסקו, כמובן.” הזדרז דקו ולחש. “אני סבור שאַת יורדת בהחלט לסוף דעתי. נשים הן אידיאליסטיות; אבל הן גם מיטיבות כל־כך לראות.”

אך בלי הבדל מה היה טעמה של אותה אמירה, שהיו בה זילזול ומחמאה – בעת־ובעונה אחת, דומה היה כאילו לא שמה מרת גולד לב אליה. השם הוֹלרוֹיד העניק נעימה חדשה לחרדתה.

“הליווּי של משלוח הכסף יורד לנמל מחר; עבודה של ששה חדשים תמימים, דון מרטין!” קראה נחרדת.

“יירד איפוא,” פלט דקו, בכובד־ראש, כמעט לתוך אָזנה.

“אבל אם תתפשט השמועה, ובפרט אם יתברר כי אמת היא, עלולות מהומות לפרוץ בעיר,” טענה מרת גולד.

דקו הודה שהדבר אפשרי. הוא מכיר היטב את ילדי־העיר מן הקאמפו של סולאקו: זעופים, גנבנים, נוקמניים וצמאים לדם, בלי הבדל מה הסגולות הגדולות שאולי השתבחו בהן אחיהם בני המישור. אלא שקיים אותו רגשן שני, המייחס משמעות אידיאליסטית מוזרה לעובדות ממשיות. זרם זה של כסף חייב להוסיף ולזרום צפונה כדי שיחזור בצורת תמיכה כספית מצד הבית הגדול של הוֹלרוֹיד. למעלה בהר, בחדר המשוריין של המכרה, מטילי־הכסף שווים לצרכּו פחות מקופּה של עופרת, שממנה אפשר לפחות לעשות כדוּרים. יירד המטען לנמל נכון למשלוח.

האניה הבאה המפליגה צפונה תקחהו עמה, ודווקא בזאת תושיע את המכרה של סן־תומה, שהפיק אוצרות כה רבים. וגדולה מזו: מסתבר שהשמועה כוזבת, העיר, בתוקף רב של הכרה בנעימת־דיבּורו החפוּזה.

“חוץ מזה, סיניורה,” סיכּם דקו, “ימים רבים נוכל לשמור אותה בסוד. אני דיברתי עם האלחוטאי באמצע הפּלאסה־מאיוֹר; לכן בטוח אני שאיש לא היה יכול לשמוע את שיחתנו. אפילו ציפור לא היתה באוויר סמוך אלינו. יוּרשה לי גם לומר לך עוד משהו. אני התידדתי עם האיש הזה הקרוי נוסטרומו, הקאפאטאס. בעצם הערב הזה שוחחנו, ליד סוסו צעדתי כאשר עתה־זה יצא לאִטו על סוסו מן העיר. הוא הבטיח לי שאם תתחולל מהומה מאיזו סיבה שהיא – אפילו מן הסיבות הפוליטיות ביותר, מבינה את – הרי הקארגאדורס שלו, חלק חשוב מהמון־העם, הן תודי, יימצאו לצד האירופים.”

“הוא הבטיח לך זאת?” תמהה מרת גולד, בהתעניינות. “מדוע זה הבטיח לך?”

“בהן־צדקי, אינני יודע,” הכריז דקו, בנעימה נפתעת כלשהו. “בהחלט הבטיח לי זאת, אך עתה שאת שואלת אותי מדוע ודאי שלא אוּכל לומר לך מה היו טעמיו. הוא דיבר בחוסר־הדאגה הרגיל שלו, שלוּלא היה האיש ימאי פשוט בלבד הייתי רואה בו התחפשוּת או העמדת־פנים.”

דקוּ פסק מדיבּורו והביט במרת גולד בסקרנות.

“בסך־הכל,” המשיך, “אני מניח שהוא צופה להפיק מכך איזו תועלת. אַל לך לשכוח שאין הוא מפעיל את שליטתו היוצאת־מגדר־הרגיל על המעמדות הנמוכים בלי מידה ידועה של הסתכּנות אישית ושאגב כך הוא מפזר את ממונו בשפע גדול. חייב אדם לשלם בצורה זו או אחרת בעד דבר מוּצק כיוקרה אישית. הוא סיפר לי, לאחר שהתידדנו בשעת ריקוד, בפוֹסאדה⁸⁶ שמחזיק מקסיקאי אחד סמוך ליד החומות, שבּא הנה בשעתו לעשות הון. אני מניח שביוקרתו הוא רואה מין השקעה.”

“אולי הוא מעריך אותה בזכות עצמה,” אמרה מרת גולד משל כאילו היתה דוחה איזה חיפוש־מומים שלא במקומו. “ויוֹלה, הגאריבּאלדינו, שאצלו התגורר כמה שנים, קורא לו נקי־הכּפּיים.”

“הה! הוא נמנה עם קבוצת אנשי־החסות שלך שם סמוך לנמל, מרת גולד. מוּי בְיין⁸⁷. והקפטן מיצ’ל אומר עליו שהוא אדם נפלא. אין קץ לסיפורים ששמעתי על כוחו, העזתו, נאמנותו. דברים נאים עד בלי די. המ! נקי־כפיים! אכן זה שם כל כבוד לקאפאטאס של הקרגאדורס מסולאקו. נקי־כפיים! נאה, אך מעורפל. מכל־מקום, אני מניח שהוא גם אדם שמוחו בקדקדו. ואני דיברתי אתו על יסוד ההנחה הזאת המפוּקחת והמעשית.”

“אני מעדיפה לחשוב עליו שהוא אדם חסר־פניות, ולפיכך אפשר לתת בו אמון,” אמרה מרת גולד, מתקרבת לקיצור־דברים בוֹטה ככל שהיה מאָפיה.

“יפה, אם כך הוא הרי יהיה הכסף מובטח עוד יותר. שיירד, סיניורה, שיירד, כדי שיוכל להגיע צפונה ולחזור אלינו בצורת אשראי.”

מרת גולד זרקה מבטה במסדרון לעבר חדרו של בעלה. דקו, שהתבונן בה כאילו היה גורלו נתון בידיה, הבחין בניד־ראש בלתי־נתפס כמעט של הסכמה. הוא החווה קידה בחיוך, ובשימו ידו לתוך כיס־החזה של מקטרנו העלה מניפה של נוצות קלות המודבקות על עלים צבועים של עץ־אלגוֹם. “היא היתה בכיסי,” מילמל, כעטוּר־נצחון, “לשם אמתלה מתקבלת על־הדעת.” שוב החווה קידה. “לילה טוב, סיניורה.”

מרת גולד המשיכה בדרכה במסדרון מחדר בעלה והלאה. גורלו של מכרה סן־תומה היה מעיק על לבבה. זמן רב עבר מאז החלה לפחד מפניו. בשעתו היה זה רעיון. כאשר הפך הרעיון והיה לאליל התבוננה בו בחששות, ועתה גדל האליל והיה לנטל־פלצוּת מוחץ. דומה היה כאילו ההשראה של שנותיהם הראשונות סרה מלבבה ונהפכה לקיר של לבני־כסף, שהוקם במלאכתם החרישית של רוחות רעים, בינה לבין בעלה. דומה היה כאילו הוא שוכן לבדו מוקף חומה של מתכת יקרה, בעוד היא נשארת בחוץ עם בית־הספר שלה, בית־החולים שלה, האמהות החולות והזקנים החלושים, שאינם אלא שרידים פחותי־ערך מן ההשראה הראשונה. “המסכנים הללו!” לאטה לנפשה.

למטה שמעה את קולו של מרטין דקוּ דובר רמות בחצר הפנימית:

“מצאתי את המניפה של דוניה אנטוניה, באסיליו. הבּט, הנה היא!”

פרק 7

הדבר שדקוּ עשוי לקרוא לו החמרנוּת השפויה שלו התבטא בחלקו בכך שלא האמין באפשרות ידידוּת בין גבר לאשה.

היוצא־מן־הכלל היחיד שבּו הכיר אישר, כך טען, את הכלל המוחלט. ידידוּת היתה אפשרית בין אח לאחות, ובידידוּת התכוון לחוסר־הסייגים גלוי־הלב, כמו בפני עוד יצור־אנוש, במחשבות ובתחושות; כל הכּנוּת חסרת־המטרה והנחוצה שבּחיים הפנימיים החבויים כשהיא מנסה להשפיע על רגשי־האהדה העמוקים של הוויה אחרת.

אחותו החביבה עליו, המלאך יפה־התואר, השרירותי קימעה ועז־ההחלטה, זו ששלטה באָב ובאֵם דקוּ במעונות שבקומה הראשונה של בית פריזאי נאה מאד, לפניה שפך מרטין דקוּ את סודות מחשבותיו, מעשיו, תכליותיו, ספקותיו ואפילו כשלונותיו…

הכיני את החוג הקטן שלנו בפאריז להולדתה של עוד ריפובליקה אחת דרום־אמריקאית. אחת יותר או אחת פחות, מה ההבדל בדבר? עשויות הן לצאת לאוויר העולם כפרחים רעים בחממה של מוסדות רקובים; אבל זרעהּ של זו גמל במוחו של אחיך, ודי יהיה בכך כדי לזכּותה בהסכּמתך המסורה. אני כותב לך את הדברים האלה לאורו של נר יחיד, במין פונדק, ליד הנמל, שבעליו הוא איטלקי בשם ויוֹלה, מאנשי־חסותה של מרת גולד. הבנין כולו, שכּכל הידוע לי אולי תיכּן אותו איכר קוֹנקוויסטאדוֹר ממִדגה־הפּנינים לפני שלש־מאות שנה, שרוי בדממה גמורה. הוא הדין במישור שבין העיר לנמל; דוֹמם, אך חשוּך פחות מן הבית, שכן משמרות הפועלים האיטלקים השומרים על מסילת־הברזל הבעירו מדורות קטנות לכל אורך הקו. אתמול לא היה שקט פה כל־כך בסביבה. היתה לנו מהומה נוראה – התפרצות פתאומית של המון־העם, שלא דוכּאה אלא בשעה מאוחרת היום. מטרתה, בלי ספק, היתה ביזה, ומטרה זו סוכּלה, כפי שוודאי נודע לך כבר מתוך המברק ששוּגר באמצעות סן־פראנציסקו וניו־יורק בליל־אמש, כשעדיין היו הקווים פתוחים. שם כבר קראת שפעולתם הנמרצת של האירופים אנשי מסילת־הברזל הצילה את העיר מחורבּן, ואת רשאית להאמין בזאת. אני עצמי חיבּרתי את המברק. אין לנו כאן איש של סוכנוּת־רוֹיטר. אני גם יריתי באספסוף מחלונות המועדון, יחד עם עוד כמה צעירים בעלי־מעמד. מטרתנו היתה שרחוב־החוקה יישאר פנוי ליציאת הנשים והילדים, שמצאו להם מחסה בשתי אניות־משא הנמצאות עכשיו כאן בנמל. זה היה אתמול. מן המברק ודאי גם נודע לך שהנשיא הנעדר, ריבּיירה, שנעלם אחרי הקרב של סנטה־מארטה, צץ והופיע פה בסולאקו באחד מאותם צירופי־מקרים מוזרים שכמעט לא יאומנו, ועל־גבי פרד צולע רָכב ונכנס ממש לעיצומם של קרבות־הרחוב. נראה כי ברח, בחברתו של נהג־פרדים בשם בוניפאסיוֹ, מעבר להרים, מן האיוּמים של מונטירו לתוך זרועותיו של אספסוף משתולל.

הקאפאטאס של הקארגאדורס, אותו ימאי איטלקי שעליו כתבתי לך קודם, הציל אותו ממות־נבלים. אותו אדם דומה כאילו יש לו כשרון מיוחד להימצא במקום כל־אימת שצריך לעשות איזה מעשה ציורי.

הוא היה בחברתי בשעה ארבע בבוקר במשרדי “הפורווניר”, וכל־כך השכּים כדי להזהירני מפני הצרה הממשמשת־ובאה, וכן גם כדי להבטיחני כי יחזיק את הקארגאדורס שלו על צד הסדר והמשטר. משהאיר היום מביטים היינו יחד על המון הרגלים והרוכבים, כשהוא מפגין בפלאסה ומיידה אבנים בחלונות של האינטֶנדֶנסיה. נוסטרומו (בשם זה הוא מכונה כאן) הצביע לפני על הקארגאדורס שלו הפזורים בתוך האספסוף.

השמש מאחרת להאיר על סולאקו, כי בתחילה עליה לטפס מעל להרים. באור־הבוקר הצח ההוא, הבּהיר יותר מאור־דימדומים, ראה נוסטרומו היישר מעֵבר לפּלאסה רחבת־הידיים, בקצה הרחוב מעבר לקתדראלה, איש אחד רכוב שכּפי הנראה נטפלה אליו חבורה מצווחת של ליפּרוֹס. מיד אמר אלי, “זה אדם זר, מה הם עושים לו?” אחר־כך הוציא משרוקית־הכסף שהוא נוהג להשתמש בה על הרציף (דומה כי אדם זה בז לשימושה של כל מתכת היקרה פחות מכסף) ושרק בה פעמיים, כפי הנראה סימן מוסכם מראש לקארגאדורס שלו. מיד יצא במרוצה, והם התקבצו סביבו. גם אני רצתי החוצה, אבל איחרתי מכדי לבוא אחריהם ולעזור בהצלת האיש הזר, שבּהמתו כבר נפלה. מיד עטו עלי בחינת אריסטוקרט שנוּא, ושמחה יתירה שמחתי להיכּנס למועדון, מקום שם נתן דון חאימֶה בֶרחֶס (אולי זכור לך שביקר בביתנו בפאריז לפני כשלש שנים) רובה־ציד בידי. כבר היו יורים מן החלונות. היו ערימות קטנות של כדורים על־גבי שולחנות־הקלפים הפתוחים. אני זוכר שנים־שלושה כיסאות מהוּפכים, כמה בקבוקים מתגלגלים על הרצפה בין חפיסות הקלפים שפוזרו פתאומית כאשר קמו הקאוואליירוס ממשחקם לפתוח באש על האספסוף. רוב הצעירים בילו את הלילה במועדון מתוך ציפיה לאחזו התפרעות מסוג זה. בשתים מן המנורות, על אבי־הזיזים, היו הנרות דועכים בתושבותיהם. אוֹם גדול של ברזל, שמן־הסתם נגנב מבתי־המלאכה של הרכּבת, התעופף מן הרחוב כאשר נכנסתי וניפץ את אחד המראות הגדולות הקבועות בקיר. ראיתי גם אחד ממשרתי המועדון שכַּפתו אותו בידיו וברגליו במיתרי הווילון והטילוהו לקרן־זווית. זכוּר לי במטושטש איך הבטיחני דון חאימֶה בחפזה שתפסו את הברנש כשהוא שַׂם רעל במאכלים בעת ארוחת־הערב. אבל בבירור זכוּר לי שהיה משווע לרחמים, בלא להפסיק כלל, בלי הרף, וההתעלמוּת ממנו היתה מוחלטת עד כדי כך שאיש לא טרח אפילו לסתום את פיו. השאון שהקים היה בלתי־נעים עד כדי כך שנטיתי אפילו מאד לעשות זאת בעצמי. אבל לא היה זמן לבטלו על קטנות מעין אלו. תפסתי את מקומי ליד אחד החלונות והתחלתי לירות.

רק כעבור זמן, אחרי־הצהריים, התברר לי מי היה האיש שאותו הצליח נוסטרומו, עם הקארגאדורס שלו וכן עם כמה פועלים איטלקים, להציל מיד בני־הבליעל השתוּיים הללו. אותו אדם יש לו כשרון מיוחד כאשר צריך לעשות משהו המפליא את הדמיון. הערתי לו זאת לאחר־מכן כאשר נפגשנו לאחר שהוחזר הסדר על כנו במידה ידועה בעיר, ותשובתו הפתיעה אותי למדי. הוא אמר ממש ברוגז, “וכמה אני מקבל בעד זה, סניור?” ואז עלה על דעתי שאולי באה יוהרתו של אדם זה על סיפוקה בהערצתם של פשוטי־העם ובאמון שנותנים בו הממוּנים עליו!

דקו שהה להדליק סיגריה, ואחר־כך, בעוד ראשו שחוֹח על מכתבו, הפריח ענן של עשן שכּמו קפץ אחורנית מן הנייר. הוא שב ואחז בעפרון.

זה היה אתמול בערב בפּלאסה, כאשר ישב על מדרגות הקתדראלה, ידיו בין ברכּיו, והוא מחזיק ברסן של סוסתו המפורסמת האפורה־ככסף. משך כל היום כולו הנהיג לתפארת את חבר הקארגאדורס שלו. הוא נראָה מיוגע. אינני יודע איך נראיתי אני. מלוכלך מאד, אני מניח. אבל אני מניח שגם נראיתי שׂבע־רצון. מזמן שהעלו את הנשיא הנמלט על סיפונה של א/ק “מינרווה” הפכה ההצלחה עורף לאספסוף. הם נהדפו מן הנמל, ומן הרחובות היותר טובים שבעיר, לתוך מבוך החורבות והטוֹלדֵריאס⁸⁸ שלהם עצמם. עליך להבין שהתפרעות זו, שמטרתה הראשונה־במעלה היתה בלי ספק להשתלט על הכסף של סן־תומה הגנוז בחדרים התחתיים של בית־המכס (מחוץ לשדידת הריקוֹס בכללותם), לבשה צביון מדיני מכּוח העובדה ששני צירים מאסיפת־הפלך, הסניוֹרֶס גאמאצ’ו ופוּאֶנטֶס, שניהם מבּוֹלסוֹן, התיצבו בראשה – בשעה מאוחרת אחר־הצהריים, אמנם כן, כאשר התבצר האספסוף, שנכזבו תקוותיו לשלל, ברחובות הצרים, לקול קריאות “ויוה לה ליבּרטאד! בוז לפיאודליזם!” (תמה אני מה דמות יש לו לפיאודליזם בעיניהם?) “בוז לגוֹתים ולמשותקים.” אני מניח שהאדונים גאמאצ’וֹ ופוּאנטס ידעו מה הם עושים. אלה הם אדונים נבונים וזהירים. באסיפה התקראו מתונים, ובכובד־הירהורים של אהבת־הבּריות התנגדו לכל צעד נמרץ. משהגיעו השמועות הראשונות על נצחונו של מונטירו החל שינוי דק־מן־הדק להסתמן במזג המהורהר, והם החלו להמרות את פיו של דון חוּסטה לוֹפּס בבימת יושב־הראש שלו בחציפוּת שעליה יכול היה המסכּן להגיב רק בהחליקוֹ כאיש נדהם על זקנו ובצלצלו בפעמון יושב־הראש. אחר־כך, משעה שלא היה עוד צל של ספק כי אכן נחלו הריבייריסטים מפלה, נעשו פתאום ליבראלים מושבעים, הפועלים יחד כאילו היו תאוֹמי־סיאם, ובסופו של דבר נטלו לידיהם כביכול את הנהגת ההתפרעוּת בשם העקרונות המונטריסטיים.

המהלך האחרון שלהם אמש בשעה שמונה התבטא בכך שהתארגנו בוועד מונטריסטי, שכּכל הידוע לי הוא יושב בפוסאדה⁸⁹ השייכת ללוחם־פרים מקסיקאי שפּרש, והוא גם פוליטיקאי גדול, ששמו נשכּח ממני. משם שלחו פנייה אלינו, הגותים והמשותקים של מועדן־אמארילה (ולנו ועד משלנו), שבה הזמינו אותנו להגיע לכלל איזה הסכם זמני על הפסקת־אש, כדי כך הם מתחצפים לומר שהאידיאל הנעלה של החירות “לא יוכתם בפשעים של אנוכיות שמרנית!” בצאתי לשבת עם נוסטרומו על מדרגות הקתדראלה היה המועדון עסוק בעיוּן בתשובה נאותה בחדר העיקרי, שרצפתו היתה זרועה כדורים שהתפוצצו, מכיתות זכוכית, כתמי־דם, פמוטים וכל מיני שברים. אבל כל אלה הם הבלים. איש בעיר אין בידו כוח של ממש מחוץ למהנדסים של מסילת־הברזל, שאנשיהם מחזיקים בבתים הנתוצים שרכשה החברה להקמת התחנה העירונית מצד אחד של הפלאסה, ולנוסטרומו, שהקארגאדורס שלו ישנים היו תחת הקשתות שלאורך חזית החנויות של אַנזאני. שריפה של רהיטים שבורים מאולמות האינטֶנדֶנסיה, רובּם מוזהבים, בוערת היתה בפּלאסה, בלהבה גבוהה המשתלחת ממש אל האנדרטה של קארלוֹס הרביעי. גופתו המתה של אדם מוטלת היתה על המדרגות של בסיס האנדרטה, זרועותיו של האיש פשוטות לרווחה והסוֹמבּרירוֹ שלו מליט את פניו – אולי חסדו אל איזה ידיד. אור הלהבה נגע בעלוותם של העצים הראשונים באָלאמידה ופיזז בקצהו של רחוב צדדי שבסמוך, שנחסם על־ידי ערבוביה של עגלות־שוורים ושוורים מתים. על אחד הפגרים ישב ליפּרוֹ מכורבל ועישן סיגריה. היתה זו הפסקת־אש. הרי את מבינה. היצור החי היחיד בפלאסה מחוץ לנו היה קארגאדור אחד שהתהלך אנה ואנה ובידו סכין אורך וחשׂוּף, כמו זקיף לפני הקשתות, מקום שהיו חבריו ישנים את שנתם. ונקודת־האור האחרת היחידה בעיר האפלה היו החלונות המוּארים של המועדון. בקרן הקאליה.

לאחר שכתב עד כאן קם דון מרטין דקוּ, הטרזן האֶקזוֹטי מן הבּולוואר הפאריזי, ועבר את הרצפה מרוּבּצת־החול של בית־הקפה בקצה האחד של פונדק “איטליה המאוחדת”, שבּבעלותו של ג’ורג’ו ויוֹלה, עמיתו הזקן של גאריבאלדי. הדפּס־האבן עז־הגוֹנים של הגיבור הנאמן כמו הביט במעומעם, לאור נר אחד, באיש אינו מאמין בשום דבר מחוץ לאמיתוּת תחושותיו שלו.

בהשקיפו מן החלון קידמה את פניו של דקוּ חשכה כה אטומה עד שלא יכול לראות לא את ההרים ולא את העיר, אף לא את הבניינים שליד הנמל; וקול לא נשמע, משל כאילו באה האפלה העצומה של המפרץ השקט, הפושטת מן המים על־פני היבשה, ונסכה עליו גם אֵלם גם עיוורון. לא ארכה העת ודקוּ חש ברעד קל של הרצפה ובמַשק ברזל ממרחק. אור לבן הופיע, בעומק האפלה, והוא הולך הלוֹך וגדוֹל בקול רועם. הטלטוֹלת, שבדרך־כלל הוחזקה במסילות הצדדיות ברינקוֹן, מוסעת היתה בחזרה לקרפיפים לשם הבטחה. כרחש מסתורי של האפלה מאחרי הפנס הקדמי של הקטר עברה הרכבת בפרץ המוּלה נבוּבה, סמוך לקצהו של הבית, שכל־כולו כמו נענה לה ברטט. ושום דבר לא היה נראֶה בבירור מלבד כושי אחד, בקצה הקרון השטוח האחרון, לבוש מכנסיים לבנים ועירום עד מתניו, והוא מנפנף בלי הפוגות בסל־פנס בוער בתנועה מעגלית בזרועו החשופה. דקוּ לא זע.

מאחריו, על גב הכיסא שממנו קם, פרושׂ היה מעילו הפאריזאי ההדור, ולו ביטנת־משי אפורה כפנינים. אבל כאשר הסתובב לשוב אל השולחן האיר אור הנר אל פנים שהיו מטונפים ושׂרוּטים. שפתיו הוורודות היו מושחרות מחוֹם, מעשן אבק־שריפה. זוהמה וחלודה הכהוּ את ברק זקנו הקצר. צווארון כותנתו וחפּוֹתיו היו קמוטים; עניבת־המשי הכּחולה שמוטה היתה על חזהו כסחבה; קו שמנוני נמרח על מצחו הלבן. משך כארבעים שעות לא פשט את בגדיו וגם מים לא באו אל פיו, להוציא גמיעות חפוזות וגרגרניות. אי־שקט נורא כבשוֹ ונתן בו את כל אותותיו של מאבק נואש, אף יצק מבע יבש, נטוּל־שינה בעיניו. הוא מילמל לנפשו בקול ניחר, “מעניין אם יש כאן לחם,” הביט בוהה על סביביו, ואחרי־כן צנח לתוך כיסא ושוב אחז בעפרון. נתחוור לו כי שעות רבות לא אכל מאומה.

עלה על דעתו כי איש לא יוכל להבינו היטב כמו אחותו. בלב הספקן ביותר מקננת ברגעים כאלה, כאשר הדברים אמוּרים בסיכּוּיי הקיום, תשוקה להשאיר רושם נכון מן הרגשות, בדומה לאור שבו אפשר יהיה לראות את המעשה לכשתסתלק האישיות, תסתלק למקום שם לעולם לא יוּכל אורה של חקירה־ודרישה להגיע אל חקר האמת שכּל מיתה מוציאתה מן העולם. לכן, תחת שיחפש דבר־מאכל כלשהו, או שינסה לחטוף לו שעה קלה של שינה, ממלא היה דקו את דפיו של פנקס גדול במכתב אל אחותו.

באינטימיוּת של אותו שיג־ושיח לא יכול היה להעלים את לאוּתו, את יגיעתו הגדולה, את המגע הקרוב של תחושותיו הגופניות. הוא שב ופתח כאילו מדבר היה אליה. כמעט באשליה שהיא מצויה במקום כתב את המשפט, “אני רעב מאד.”

יש לי הרגשה של בדידוּת גדולה סביבי [כך המשיך]. שמא כך הוא מפני שאני האיש היחיד שרעיון ברור ומוגדר בראשו, בתוך ההתמוטטות הגמורה של כל החלטיוּת, כוונה ותקוה סביבי? אבל הבדידוּת היא גם ממשית מאד. כל המהנדסים יצאו זה יומיים, להשגיח על הרכוש של מסילת־הברזל־הלאומית־המרכזית על המפעל הגדול של קוסטאגואנה היעוּד להכניס ממון לכיסיהם של אנגלים, צרפתים, אמריקאים, גרמנים, ואלוהים יודע מי עוד. הדממה סביבי מבשׂרת רעה. מעל לאמצעיתו של הבית הזה יש מעין קומה ראשונה, ובה פתחים צרים כלוּלאות המשמשים חלונות, שבַּימים־עברו ודאי נועדו להגנה משופרת מפני הפראים, כאשר לא היתה הברבריוּת המתמדת של יבּשת־מולדתנו עוטה את המקטרנים השחורים של פוליטיקאים אלא התהלכה צורחת, ערומה־למחצה, ובידיה קשתות וחצים. עקרת־הבית גוססת שם למעלה, סבור אני, יחידה־לנפשה עם בעלה הזקן. פה יש מדרגות צרות, מסוג המדרגות שעליהן יכול אדם להגן בנקל מפני אספסוף, והן מוליכות שם למעלה, ועתה־זה שמעתי, מבּעד לעבי הקיר, איך הזקן יורד למטבח שלהם ליטול דבר זה או אחר. היה זה מסוג הרעש שעשוי עכבר להקים מאחרי טיח של קיר. כל המשרתים שהיו להם ברחו אתמול ועדיין לא חזרו, אם יחזרו בכלל אי־פעם. פרט לכך יש כאן רק שני ילדים, שתי בנות. האב שלח אותן למטה, והן התגנבו לתוך בית־הקפה הזה, אולי מפני שאני נמצא כאן. הן מצטנפות יחד בקרן־זוית, האחת בזרועות אחותה; רק לפני דקות אחדות הבחנתי בהן, ואני חש עצמי בודד יותר מתמיד.

דקוּ נסוב קימעה בכיסאו ושאל, “יש כאן לחם?”

ראשה השחרחר של לינה הוּנע לאות לאו, מעל לראשה הבהיר של אחותה המתרפק על חזהּ.

“לא תוכלי להשיג לי קצת לחם?” עמד דקוּ על שלו. הילדה לא זזה; הוא ראה את עיניה הגדולות לטושות אליו אפלות מאד מקרן־זווית. “אינכן מפחדות ממני?” אמר.

“לא,” אמרה לינדה, “אין אנו מפחדות ממך. אתה באת הנה עם ג’אן באטיסטה.”

“את מתכוונת לנוסטרומו?” אמר דקו.

“האנגלים קוראים לו כך, אבל זה איננו שֵם לא לאיש ולא לחיה,” אמרה הילדה, מעבירה ידה בעדינוּת על שׂער אחותה.

“אבל הוא מַרשה לאנשים לקרוא לו כך,” העיר דקו.

“לא בבּית הזה,” החזירה הילדה.

“הה! אם כן, אני אקרא לו הקאפאטאס.”

דקו לא התעקש, ולאחר שהמשיך זמן־מה בכתיבה הסתובב שוב.

“מתי יחזור, לדעתן?” שאל.

“אחרי שהביא אותך הנה הוא רכב ויצא להביא את הסניור דוקטור מן העיר בשביל אמא. הוא יחזור הנה עוד־מעט.”

“יש לו סיכוי נאה שיִירו בו אי־שם בדרך,” לחש דקו לנפשו לחישה הנשמעת לאוזן; ולינדה הכריזה בקולה הגבוה:

“איש לא יעז לירות כדור בג’אן באטיסטה.”

“את מאמינה בזה,” שאל דקו, “נכון?”

“אני יודעת זאת,” אמרה הילדה, בעוז־הכרה. “אין במקום הזה אדם אמיץ־לב כל־כך שיתקיף את ג’אן באטיסטה.”

“אין צורך באומץ־לב הרבה כדי ללחוץ על הדק מאחורי שׂיח,” מילמל דקו לנפשו.

“לטוב־המזל, הלילה חשוּך, שאם לא כן לא היה סיכוי רב להציל את הכסף של המכרה.”

הוא פנה שוב אל פנקסו, חזר והעיף עין בדפים, ושוב הוליך את עפרונו.

זה היה המצב אתמול, אחרי שיצאה “מינרווה” את הנמל והנשיא על סיפונה, והמתפרעים נהדפו אחור אל הסמטות הצדדיות של העיר. ישבתי על מדרגות הקתדראלה עם נוסטרומו, לאחר ששלחתי באלחוט את התשדורת לידיעתו של עולם קשוּב פחות או יותר. מוזר הוא למדי, אף שמשׂרדיה של חברת־הטלגרף נמצאים באותו בנין של ה“פורווניר”, נמנע האספסוף, שהשלך את מכונות־הדפוס שלי מן החלון ופיזר את הסְדָר בכל רחבי הפלאסה, מלהפריע למכשירים בצד השני של החצר. עוד אני יושב ומשוחח עם נוסטרומו והנה יצא ברנהארד, האלחוטאי, מתחת לקשתות ובידו פיסת נייר. האיש הקטן קשר עצמו לחרב ענקית וכל־כולו היה עמוס אקדחים. הוא מגוחך, אבל זה הגרמני האמיץ ביותר בגודל שלו שהקיש אי־פעם על מַקָש של מַשדר־מורס. הוא קיבל את הידיעה מקאִיטה שמסרה כי אניות־התובלה שבהן צבאו של באריוֹס זה־עתה נכנסו לנמל, ושסיימה במלים, “שוררת התלהבות שאין למעלה ממנה.” פניתי לי לשתות קצת מים מן המזרקה, ומן האלאמידה ירה בי מישהו שהתחבא מאחרי עץ. אבל אני שתיתי, ולא היה איכפת לי; דומה היה כי עתה שבּאריוס נמצא בקאִיטה והקורדיליירה הגדולה בינינו לבין צבאו המנצח של מונטירו הרי, למרות האדונים גאמאצ’ו ופוּאֶנטס, מדינתי החדשה נתונה בשקערורית ידי. הייתי מוכן לישון, אבל כשהגעתי עד לקאסה־גולד מצאתי את החצר הפנימית מלאה פצועים סרוּחים על־גבי קש. אורות דלקו, ובחצר ההיא המסוגרת בלילה החם ההוא עמד ריח קלוש של כלוֹרוֹפוֹרם ודם. בקצה אחד היה ד"ר מוניגם, הרופא של המכרה, חובש את הפצעים; בקצה השני, ליד המדרגות, היה האב קורבּילאן מקשיב בכריעת־ברך לווידויו של קארגאדור גוֹוע. מרת גולד מתהלכת בתוך החורבן הזה, בקבוק גדול בידה האחת ושפע צמר־גפן בשניה. היא רק הביטה בי ואף לא הנידה עפעף. הקאמריסטה⁹⁰ שלה הלכה אחריה, גם היא בקבוק בידה, והיא מתיפחת חרש לנפשה.

זמן־מה התעסקתי בהעלאת מים מן הבּור לפּצועים. אחרי־כן עליתי למעלה, ושם פגשתי בכמה מן הגבירות הראשונות של סולאקו, חיוורות יותר מכּפי שראיתין מעולם, ותחבּשות על זרועותיהן. לא כולן נסוּ לאניות. איש אחד טוב מצא לו מחסה למשך היום בקאסה־גולד. על המישׂורת היתה נערה אחת, ששַׂערה שמוּט לה למחצה, כורעת ברך ליד הקיר תחת הגומחה שבַּה עומדת מאדוֹנה בגלימות כחולות ועטרת־זהב לראשה. אני סבור שהיתה זו העלמה לוֹפּס הבכירה; לא יכולתי לראות את פניה, אבל זכוּר לי שהבטתי בעקב הצרפתי הגבוה של נעלה הקטנה. היא לא הוציאה הגה, היא לא זעה, היא לא היתה מתיפחת; היא נשארה שם, דוממה לגמרי, כולה שחורים ליד הקיר הלבן, דמות דמוּמה של יראת־שמים לוהטת. בטוח אני שלא פחדה יותר משאר הגבירות לבנות־הפנים שפגשתין נושאות תחבּשות. אחת יושבת היתה על המדרגה העליונה וקורעת בחפזון חתיכת בד לרצועות – אשתו הצעירה של בעל־הון אחד קשיש כאן. היא פסקה ממלאכתה ונופפה בידה בתשובה לקידתי, משל כאילו היתה במרכבתה באָלאמידה. כדאי להסתכל בנשי ארצנו בשעת מהפכה. האודם והפוּדרה הפּנינית נושרים, יחד עם אותו יחס סביל כלפי העולם החיצון שהחינוך, המסורת והמנהג אוֹכפים עליהן משחר־ילדותן. זכרתי את פניך, שמאז קטנוּתך טבוע בהם חותם של תבונה ולא אותו סבר סבלני ונכנע המופיע כאשר איזו התפרעות מדינית קורעת את מסווה התמרוקים והנוהג.

בסאלה הגדולה למעלה מכונתה היתה מעין חוּנטָה של נכבדים, שרידי אסיפת־הפלך שנעלמה. מחצית זקנו של דון חוּסטה לוֹפּס נחרכה מלוֹעוֹ של רובה־טראבּוּקוֹ קצר טעון קליעים, שבחסד ההשגחה החטיאוהו כולם. וכאשר הסב ראשו מצד אל צד היה זה בדיוק כאילו היו שני אנשים בתוך הזיג שלו, אחד חגיגי ובעל פיאות־זקן נאצלות ומשנהו פרוע ומבוהל.

כאשר נכנסתי נשאו קולם בקריאה “דקוּ! דון מרטין!” שאלתי אותם, “במה אתם דנים, רבותי?” דומה היה כי אין יושב־ראש, אף כי דון חוסה אווליאנוס ישב בראש השולחן. הם השיבו כולם יחדיו, “בשמירת החיים והרכוש”. “עד שיגיעו הפקידים החדשים,” הסביר לי דון חוּסטה, והוא מַפנה לעומתי את הצד החגיגי של פניו. דומה היה כאילו שפכו זרם מים על רעיוני המזהיר בדבר מדינה חדשה. קול שריקה היה באזני, והחדר האפיל, משל כאילו פתאום נמלא קיטור.

כעיוור ניגשתי אל השולחן, כאילו שתיתי לשכרה. “אתם דנים בכניעה,” אמרתי. הם ישבו כולם דוּמם, חטמיהם על גיליונות־הנייר שהיו לפני כל אחד מהם. האלוהים לבדו יודע לשם מה. רק דון חוסה הליט את פניו בידיו ומילמל, “לעולם לא, לעולם לא!” אך בעודי מביט בו נדמה היה לי שיכול הייתי להעיפו בהבל־פי, כה חלוש ושברירי ותשוש היה למראֶה. יִקרה מה שיִקרה, הוא לא יישאר בחיים. האכזבה הגדולה מדי לאדם בגילו: וכלום לא ראה איך הגליונות של “חמישים שנות שלטון־עושק”, הספר שהתחלנו להדפיס במכונות של “פורווניר”, זרועים על־פני הפּלאסה, צפים בתעלות־השפכים, מובערים כפיטוּמים לטראבּוֹקוּס שהוטענו מלוא־חופניים אותיות־דפוס. מתעופפים ברוח. נרמסים ברפש? ראיתי דפים צפים ממש במימי הנמל. אין יסוד להניח שיישאר בחיים. תהיה זו אכזריות.

“האם אתם יודעים,” קראתי. “מה פירושה על כניעה בשבילכם, בשביל נשיכם, ילדיכם, רכושכם?”

חמש דקות דיקלמתי בלי להחליף רוח, כך נדמה לי, כשאני מפליג בדברים על סיכויינו הטובים ביותר, על פראוּתו של מונטירו, שאותו תיארתי כחיה רעה שבלי ספק היה שמח להיות אילו עמדה לו בינתו להגוֹת מחשבה של שלטון־אימים שיטתי. ואחרי־כן משך עוד חמש דקות או יותר יצאתי בפניה נלהבת אל אומץ־לבם וגבריוּתם, בכל להט אהבתי לאנטוניה. כי אם ייטיב אי־פעם גבר לדבּר יהיה הדבר מתוך רגש אישי, בהוקיעו אויב, בהגינו על עצמו, או בדבּרו למען דבר שבאמת אולי הוא יקר מחיים. נערתי היקרה, אני ממש הרעמתי עליהם בקולי. נראה היה כאילו יפוצץ קולי את הקירות לרסיסים, וכאשר פסקתי ראיתי והנה כל עיניהם הנפחדות מביטות בי ספקנית. וזה היה כל הרושם שעשיתי! רק ראשו של דון חוסה צנח מטה יותר ויותר על חזהו. נטיתי אזני לשפתיו הכּמוּשות, והבחנתי בלחישתו, משהו מעין, “אם כן, בשם אלוהים, מרטין, בני!” אינני יודע בדיוק. היה בזה שמו של אלוהים, בכך אני בטוח. נדמה לי שקלטתי את נשימתו האחרונה – את נשמתו המסתלקת על שפתיו.

עודנו חי, אמנם כן, ראיתיו אחרי־כן; אך היה זה רק גוף בלה־מזוֹקן, מוטל פרקדן, מכוּסה עד סנטרו, עיניו פקוחות, ודמוּם כל־כך עד שאפשר היה לומר כי אינו נושם עוד. ככה עזבתיו, בעוד אנטוניה כורעת ברך אצל המיטה, ממש לפני בואי אל הפּוֹסאדה של האיטלקי הזה, מקום גם שם ממתין המוות המצוי־בכּל. אך אני יודע כי דון חוסה אכן מת שם, בקאסה־גולד, באותו לחש שדחק בי לנסות ידי בדבר שבלי ספק בחלה בו נשמתו, השקוּעה בקדוּשתם של חוזים דיפלומטיים והצהרות חגיגיות. בקול גדול מאד קראתי, “לעולם אין אֵל בארץ שבּה לא יאבו הבּריות לעזור לעצמם.”

בינתיים ודון חוּסטה פתח בנאום כבד־ראש שרישומו החגיגי התקלקל מחמת הצרה הנלעגת שפּקדה את זקנו. לא חיכּיתי עד שיתברר לי לאן הוא חותר. טוען היה כמדומה שכּוונותיו של מונטירו (הוא קרא לו “הגנרל”) מסתבר שאינן רעות, אם גם, כך הוסיף ואמר. “האיש המכובּד ההוא” (רק שבוע־ימים לפני כן היה קורא לו גראן בסטיה) “אולי טועה באשר לדרכים הנכונות.” הנקל לך לשער, לא שהיתי לשמוע את השאר. יודע אני את כוונות אחיו של מונטירו, פדריטוֹ, זה הגריליירו, שאת סודו גיליתי בפאריז, לפני כמה שנים, בבית־קפה שאליו היו באים סטודנטים דרום־אמריקאים, מקום שם ניסה להתקבל כמזכיר־צירוּת. הוא היה נכנס ומדבר שעות על שעות, כשהוא מפתל את מגבעת־הלבד שלו בכפּותיו השׂעירות, ונראה היה כי אדיר־חפצו להיעשות מין דוכס דה מוֹרנִי למין נפוליאון. כבר אז מדבר היה גבוהה־גבוהה על אחיו. דומה היה שהוא בטוח למדי כי לא יעמדו על טיבו, שכן הסטודנטים, כולם בני משפחות הבּלאנקוֹס, לא נהגו לבקר בצירוּת, כפי שתוכלי לדמות בנפשך. רק דקו, אדם ללא אמונה וללא עקרונות, כפי שהיו אומרים, היה נכנס שמה לפעמים בעבוּר השעשוע, כביכול לאסיפה של קופים מאוּלפים. אני יודע את כוונותיו. ראיתיו מחליף את הצלחות ליד שולחן, בלי הבדל מי יורשה להוסיף ולחיות באֵימה ופחד, אני חובה עלי ללכת בדרך כל הארץ.

לא, לא נשארתי עד הסוף לשמוע איך דון חוּסטה לוֹפס מנסה לשכנע את עצמו בנאום כבד־ראש במידת הרחמים והצדק של האחים מונטירו, ביָשרם ובטהרתם. בלי גינוני נימוסים יצאתי לחפש את אנטוניה. ראיתיה בגזוזטרה. כשפתחתי את הדלת, פשטה אלי את ידיה השלובות.

“מה הם עושים שם?” שאלה.

“מדברים,” אמרתי, ועיני מביטות לתוך עיניה.

"כן, כן, אבל – "

“נאומים ריקים,” הפסקתיה. “מסתירים את פחדיהם מאחרי תקוות מגוחכות. כולם שם פרלמנטרים גדולים – לפי המתכּונת האנגלית כידוע לך.” כל־כך בערה בי חמתי עד שכמעט לא יכולתי לדבר. היא החוותה בידה תנועה של ייאוש.

מבעד לדלת, שהחזקתיה פתוחה קימעה אחרי, שמענו את המלל המדוּד והחדגוני של דון חוסה נמשך ממשפט אל משפט, כמין שגעון נורא וחגיגי.

"אחרי הכל, השאיפות הדמוקרטיות יש להן, אולי, הצדקה. דרכי הקידמה האנושית עמוקות מחֵקר, ואם גורל הארץ נתון ביד מונטירו, הרי אנו מן הדין – "

לשמע זאת טרקתי את הדלת; די היה לי בזה; רב היה לי. מעולם לא היה קלסתר־פנים יפה המבּיע אימה וייאוש יותר מזה של אנטוניה. לא יכולתי נשוֹא; אחזתי בפרקי־ידיה.

“כלום הרגו שם את אבי?” שאלה.

עיניה יקדו מזעם, אך כאשר הוספתי להביט, מוקסם, כבה אוֹרן.

“זוהי כניעה,” אמרתי. וזכור לי שמטלטל הייתי את פרקי־ידיה שהחזקתים בידי. “אבל אין אלה דיבורים בלבד. אביך אמר לי שאמשיך בשם אלוהים.”

נערתי היקרה, יש בה באנטוניה דבר המסוגל לתת בי אמונה באפשרותו של כל דבר שהוא. מבט אחד בפניה דיוֹ להצית את מוחי באש. ואף־על־פי־כן אוהב אני אותה כאשר יאהב כל איש אחר – בלב, ובו בלבד. בשבילי הריהי יותר מן הכנסיה בשביל האב קורבּילאן (הבישוף הגדול נעלם אמש מן העיר; אולי יצא להצטרף את כנופיתו של אֵרנאנדס). בשבילי היא יותר מאותו מכרה יקר לאנגלי הרגשני ההוא. לא אדבּר על אשתו. היא אולי היתה פעם רגשנית. המכרה של סן־תומה חוצץ עתה בין שני האנשים הללו. "אביך עצמו, אנטוניה, " חזרתי ואמרתי; “אביך, מבינה את? הוא אמר לי שאמשיך.”

היא השעתה את פניה, ובקול כאוּב –

“האמנם?” קראה. “אם כן, באמת, חוששת אני שלעולם לא ידבּר עוד.”

היא חילצה את פרקי־ידיה מלפיתתי והחלה להתיפח בממחטתה. התעלמתי מיגונה; מוטב לי לראותה מסכּנה מאשר לא לראותה כלל, לעולם לא עוד; שכּן בין אם אֶנצל ובין אם אשאֵר ואמצא את מותי, לא נשקפו לנו שום פגישה ושום עתיד. ואשר על כן לא היתה בי חמלה לשַחתה על רגעי יגונה החולפים. שילחתיה מעל פנַי בוכיה להביא את דוֹניה אֶמיליה ואת דון קרלוס. הרגש שלהם נחוץ היה לעצם חייה של תכניתי: רגשנוּתם של האנשים שלעולם לא יעשו מאומה למען תשוקתם הלוהטת, אלא אם כן תבוא אליהם עטוּיה בגלימותיו הנאות של רעיון.

בשעה מאוחרת בלילה הקמנו חוּנטה⁹¹ קטנה בת ארבעה – שתי הנשים, דון קרלוס ואנוכי – בבוּדוּאָר הכחול־לבן של מרת גולד.

אֶל ריי דה סולאקו אין ספק שאדם ישר מאד הוא בעיניו. ואמנם כן הוא, אם יוכל אדם להביט אל מאחרי שתקנוּתו. אולי הוא סבור שדבר זה לבדו מסיר כל כתם מעל ישרוֹ. האנגלים הללו חיים על אשליות שבדרך זו או אחרת הן מסייעות להם לתפוס בחזקה בעיקר. כשהוא מדבּר אינו אומר אלא “כן” או “לא” לעתים רחוקות הנראה בלתי־אישי כמלים של אוֹראקל. אך אותי לא יכול להוליך שוֹלל בהסתייגותו האילמת. ידעתי מה מקנן בראשו: המכרה שלו בראשו; ורעייתו לא היה לה בראשה דבר מחוץ לאישיותו היקרה, שאותה כרך בזכיון־גולד וּקשרהּ לצווארה של אותה אשה קטנה. יהי כן. החשוב היה שיציג את הענין לפני הוֹלרוֹיד (מלך הפלדה והכסף) בצורה שיהיה בה כדי להבטיח את תמיכתו הכספית. בשעה זו בליל־אמש, לפני עשרים־וארבע שעות בלבד, סבורים היינו כי הכסף של המכרה מובטח במרתפים של בית־המכס עד אשר תבוא האניה שפּניה צפונה לקחתו. וכל עוד יזרום העושר צפונה, בלי הפסק, לא יחדל אותו רגשן גמור, הוֹלרוֹיד, מן הרעיון שלו להכניס לא רק צדק, חריצוּת ושלום ליבּשות החשוּכות, אלא גם אותו חלום־שעשועים שלו על צורה טהורה יותר של נצרות. לאחר־מכן בא האירופי שהוא בעצם החשוב ביותר בסולאקו, המהנדס הראשי של מסילת־הברזל, רוכב במעלה הרחוב, מן הנמל, והובא בסודנוּ. בינתיים עדיין היתה החוּנטה של הנכבדים בסאלה הגדולה מטכּסת עצה; רק שאחד מהם יצא במרוצה למסדרון לשאול את המשרת אם אי־אפשר יהיה לשלוח פנימה איזה דבר־מאכל. המלים הראשונות שאמר המהנדס הראשי בכניסתו לבּוּדוּאר היו, “מהו ביתך, מרת גולד היקרה? בית־חולים מלחמתי למטה, וכפי הנראה מסעדה למעלה. ראיתי אותם מביאים לתוך הסאלה טסים עמוסים מעדנים.”

“וכאן, בבוּדוּאר הזה,” אמרתי, “עיניך רואות את הקבינט הפנימי של הרפובליקה האוקסידנטאלית העתידה לקום.”

כה שקוע היה במחשבותיו עד שלא חייך לשמע הדברים האלה, הוא לא נראָה אפילו מופתע.

הוא סיפר לנו שמטפל היה בסידורים הכלליים להגנת רכוש הרכּבות בקרפיפים של מסילת־הברזל כאשר שלחו לקרוא לו להיכנס למשרד־הטלגרף של מסילת־הברזל. המהנדס של סוף הקו, למרגלות־ההרים, רצה לדבּר אתו מקצה החוט שלו. לא היה במשרד איש מלבדו ומלבד האלחוטאי של מסילת־הברזל, שקרא בקול את הנקישות עם שהשתלשל הסרט על הרצפה. ואותה שיחה, שתוקתקה בעצבנות מצריף של עץ במעמקי היערות, באה להודיע למנהל שרדפו, או רודפים, אחר הנשיא ריביירה. אכן חדשה היתה זו לכולנו בסולאקו. ריביירה עצמו, כאשר הצלנו אותו, השבנו לו את רוחו והרגענו אותו, נטה לחשוב שלא דלקו אחריו.

ריביירה נעתר להפצרות הדוחקות של ידידיו, ועזב לבדו את המפקדה של צבאו המובס, בהדרכתו של בוניפאסיו, נהג־הפרדים, שמוכן היה לקבל עליו את האחריות יחד עם הסיכּון. הוא יצא לדרך אך האיר היום השלישי. כוחותיו הנותרים התמסמסו בשעות הלילה. בוניפאסיו והוא רכבו בלי הרף על סוסים ופניהם אל הקורדיליירה; אחר־כך השיגו פרדים, נכנסו למעבּרות־ההרים, וחצו את הפּאראמוֹ של הקיסוס שעה קלה קודם שתישטף אותה רמת־טרשים ברוח מקפיאה, כאשר נקבר מחסה־האבנים הקטן אשר בו בילו את הלילה במפּל של שלג. אחרי־כן התנסה ריבּיירה המסכן בהרבה הרפתקות, איבד את מורה־דרכו, וכן גם את בהמתו, בדי־עמל הגיע לקאמפו ברגל, ולולא השליך את יהבו על רחמיו של ראנצ’רו אחד כי אז נספה מרחק רב מסולאקו. אותו איש, שלאמיתו של דבר זיהה אותו מיד, נתן לו פרד חדש, שעליו רכב הנמלט, כבד וכושל, עד שהוציא את נשמתו. ואמת היה הדבר שדלקה אחריו חבורה שעליה פיקד פדרוֹ מונטירו, אחיו של הגנרל, לא פחות ולא יותר. לטוב־המזל השיגה הרוח הקרה של הפּאראמו⁹² את המרדפים במרומי המעבר. אנשים מספר, וכל הבהמות, נספּו ברוח הקרה־כקרח. הנחשלים מתו, אבל רוב אנשי החבורה המשיכו. הם מצאו את בוניפאסיו המסכן מוּטל מת־למחצה למרגלותיו של מדרון־שלג, וכהרף־עין מותתוּהו בכידונים בסגנון האמיתי של מלחמת־אזרחים. גם את ריביירה היו משיגים לולא סטו, מטעם זה או אחר, מנתיב הקאמינו־ריאל הישן, ולולא תעו ביערות שלמרגלות המורדות הנמוכים. ושם היו לבסוף, לאחר שנתקלו במפתיע במחנה־הבּניה. המהנדס בסוף הקו סיפר למנהל בטלגרף כי פדרו מונטירו נמצא בפירוש שם, במשרד ממש, והוא מאזין לנקישות. אומר הוא להשתלט על סולאקו בשם הדמוקרטיה. הוא נוהג בשחצנות. אנשיו שחטו כמה מן הבּהמות של חברת־המסילה בלי ליטול רשות, וניגשו לצלוֹת את הבשר ברמץ. פדריטוֹ שאל הרבה שאלות מכוּונות באשר למכרה־הכסף, ומה היה על התוצרת של עבודת ששת החדשים האחרונים. בלשון בוֹטה אמר, “שאל את המנהל שלך שם בטלגרף, הוא צריך לדעת; אמוֹר לו שדון פדרוֹ מונטירו, ראש הקאמפו ושׂר־הפנים בממשלה החדשה, מבקש לקבל ידיעות נכונות.”

רגליו היו מחוּתלות בסחבות מגוֹאלות־בדם, פניו דלים היו וכחושים, זקנו ושׂערו מדובללים, והוא נכנס צולע, נשען על ענף־עץ מעוקם. אנשיו שרויים היו אולי במצב ביש יותר אך ככל הנראה לא השליכו את כלי־נשקם, ומכל מקום – לא את כל התחמושת שלהם. פניהם הדלים מילאו את הדלת והחלונות של צריף הטלגרף. הואיל וצריף זה שימש בתוך כך גם חדר־משכּבו של המהנדס האחראי שם, השתטח מונטירו על שׂמיכותיו הנקיות ובעודו שוכב שם מרעיד, מכתיב היה צווי־החרמה למען ישודרו באלחוט לסולאקו. הוא דרש לשלוח מיד שיירת עגלות להוביל את אנשיו למעלה.

“על כך עניתי מן הקצה שלי,” סיפר המהנדס הראשי, “שאינני מעז לסכּן את הטלטוֹלת בפנים־הארץ, שכּן כמה וכמה פעמים היו נסיונות להרוס רכּבות לכל אורך המסילה. זאת עשיתי למענך, גולד.” אמר המהנדס הראשי. “על כך היתה התשובה, בלשונו של עושה־דברי, גס־הרוח הנאלח שעל מיטתי אמר, ‘מה יהיה אם אצווה להמיתך ביריות?’ לשמע זאת העיר עושה־דברי כי לא יביא את הקרונות למעלה. או־אז פיהק הלז ואמר, ‘אין דבר, סוסים אינם חסרים בקאמפו.’ והוא התהפך על צדו ונרדם על מיטתו של האריס.”

הנה על כן, נערתי היקרה, פליט נמלט הנני הלילה. המברק האחרון מסוף הקו אומר שפּדרוֹ מונטירו ואנשיו הסתלקו עם האיר היום, לאחר שכל הלילה זללו בשר־בקר. הם לקחו את כל הסוסים; הם ימצאו נוספים בדרך; בתוך פחות משלושים שעות יגיעו הנה, ולכן אין סולאקו מקום לא לי ולא למלאי־הכסף הגדול השייך לזיכיון־גולד.

אבל אין זה הגרוע מכּל. חיל־המצב של אֵסמראלדה נפל אל המפלגה המנצחת. שמענו זאת באמצעות האלחוטאי של חברת־הטלגרף, שבא אל קאסה־גולד השכּם בבּוקר והביא עמו את הידיעה. בעצם היתה השעה מוקדמת כל־כך עד שעדיין לא הפציע היום ממש על סולאקו. עמיתו באֵסמראלדה התקשר אליו לאמור שחיל־המצב, לאחר שהרגו אחדים מקציניהם, השתלט על אנית־קיטור ממשלתית שעגנה בנמל. זו באמת מהלומה כבדה בשבילי. סבור הייתי שאוכל לסמוך על כל אדם בפלך הזה. טעות היתה זו. באֶסמראלדה היתה מהפכה מונטריסטית בדיוק כמו זאת שניסו לחולל בסולאקו, אלא שההיא הצליחה. האלחוטאי מבריק היה אל ברנהארד כל הזמן, והמלים האחרונות ששידר היו, “הם פורצים את הדלת ומשתלטים על משרד הטלגרף. אתם מנותקים. יותר מזה לא אוּכל לעשות.”

אך לאמיתו של דבר הרי אי־כך הצליח להתחמק מעינם הפקוחה של שוֹביו, שניסו להפסיק את הקשר לעולם החיצון. הוא אכן הצליח בכך. איך נעשה הדבר אינני יודע, אבל כעבור שעות אחדות שוב התקשר אל סולאקו, וכך אמר, “צבא המורדים על אניית־התובלה הממשלתית במפרץ והם ממלאים אותה חיילים, מתוך כוונה להקיף את החוף ולהגיע לסולאקו. לכן הישמרו. בעוד שעות אחדות יהיו מוכנים להפליג, ואולי יעלו עליכם לפני האיר היום.”

רק זאת היה לאֵל־ידו לומר. הם גירשו אותו מן המכשיר שלו, והפעם סופית, שכּן מאז מנסה ברנהארד להתקשר לאֵסמראלדה ואינו נענה.

לאחר שכתב את הדברים האלה בפנקס שאותו היה ממלא למען אחותו, הרים דקוּ את ראשו להקשיב. אך קולות לא היו, לא בחדר ולא בבית, להוציא את טיפטוף המים מן המַסננת אל כד־החרס הענקי שתחת דוכן־העץ. ומחוץ לבּית היתה דממה גדולה. דקוּ שוב השפיל ראשו אל הפנקס.

אינני בורח, את מבינה [הוסיף וכתב]. פשוט יוצא אני ועמי אותו אוצר גדול של כסף שחובה היא להצילו ויהי־מה. פדרוֹ מונטירוֹ מצד הקאמפוֹ וחיל־המצב המתמרד מאסמראלדה, מצד הים, עולים עליו כאחד. רק במקרה מונח הוא כאן מוכן בשבילם. היעד האמיתי הוא המכרה של סן־תומה גופו, כפי הנקל לשער; לולא זאת אין ספק שעוד שבועות רבים היו מניחים לפלך האוקסידנאטאלי עד שיפול בבוא העת כפרי בשל בזרועות המפלגה המנצחת. דון קארלוס גולד יהיה עמוס עבודה דיוֹ בהצלת המכרה שלו, על ארגונו ואנשיו; זו “המדינה בתוך מדינה”. הדבר הזה מֵניב־ההון, שרגשנותו קשרת בו מושג מוזר של צדק. הוא מחזיק בו כדרך שכּמה אנשים מחזיקים במושג האהבה או הנקמה. אם אין אני טועה עד מאד בטיבו של האיש, חייב המכרה להישאר מוגן מכל רע – או ליהרס מכוח־רצונו־הוא בלבד. יצר לוהט הסתנן לתוך חייו הקרים והאידיאליסטיים. יצר שאני יכול לתפוס אותו רק על־דרך השכל. יצר שאינו דומה לַיצרים הידועים לנו, אנו בני דם אחר. אבל מסוכּן הוא לא פחות מכל יצרינו שלנו.

אשתו גם היא הבינה זאת. לכן היא לי בעלת־ברית טובה כל־כך. נאחזת היא בכל הצעותי בחוש בוטח המבין כי בסופו של דבר הן מכוּונות לבטחונו של זכיון־גולד. והוא נוהג בה כבוד אולי מפני שהוא נותן בה אמון, אך יותר מזה, כך אני מדמה בנפשי, כאילו יש ברצונו לכפר על איזה עוול דק־מן־הדק, על אותה בגידה רגשית האופפת את אָשרה, את חייה, ומסגירתם לפיתוּיו של רעיון. האשה הקטנה גילתה שהוא חי למען המִכרה יותר מאשר למענה. אבל נניח להם. איש־איש וגורלו, אשר היצר או הרגש יעצבוהו. העיקר הוא שהיא תמכה בעצתי להוציא את הכסף מן העיר, מן הארץ, תיכף־ומיד, בכל מחיר, בכל סיכּון שהוא. תעודתו של דון קארלוס היא לשמור מכּל רבב את טוהר שמו של המכרה שלו; תעודתה של מרת גולד היא להציל אותו מהשפּעות אותו יצר קר וכובשני, שמפניו היא מתיראה יותר מאשר אילו הטָה אותו להתאהב באשה אחרת. תעודתו של נוסטרומו היא להציל את הכסף. התכנית היא להעמיס אותו על אחת הרפסודות הגדולות ביותר של החברה, ולשלוח אותה אל מעבר למפרץ לנמל קטון מחוץ לאדמת קוסטאגואנה, ממש מן הצד השני של האָסוּארה, מקום שם תצוּוה אניית־הקיטור הראשונה שפּניה צפונה לקחתו. המים כאן רוֹגעים. אנחנו נחמוק אל חשכּת המפרץ בטרם יגיעו המורדים מאֶסמראלדה; ועד שיאיר היום על הים נהיה נעלמים, בלתי־נראים, נסתרים על־ידי האסוּאֵרה, שהוא עצמו נראה מחוף סולאקו כענן כחול וקלוש באופק.

הקאפאטאס דה קארגאדורס נקי־הכפיים הוא האיש למלאכה ההיא; ואני, האיש אשר יצר־לב לו אך תעודה אין לו, אני יוצא עמו על־מנת לחזור – למלא את תפקידי מהתחלה עד הסוף, ואם אצליח, לבוא על שכרי, שאותו תוכל רק אנטוניה לתת לי.

לא אשוב לראותה עכשיו לפני צאתי. עזבתי אותה, כמו שאמרתי, ליד מיטתו של דון חוֹסה. הרחוב היה חשוך, הבתים מסוגרים, ואני יצאתי לי מן העיר בלילה. זה יומיים לא הודלק שום פנס־רחוב, וקמרון השער היה רק אפלה סמיכה בצורתו המעורפלת של מגדל, אשר בו שמעתי אנקות כבושות, איומות שכּמו השיבו על לחישותיו של קול גבר.

הכרתי בנעימת וקול משהו אדיש וחסר־דאגה, טיפוסי לאותו מלח איש־ג’ינובה, שכּמוני בא לכאן באקראי ונסחף לתוך המאורעות שאליהם הוא מתיחס בספקנותו, כמוני בספקנותי שלי, במין בוז סביל. דומה כי הדבר היחיד החשוב בעיניו, ככל שעלה בידו לגלוֹת, הוא שידבּרו בו טובות. שאִיפה יאָה לנשמות נאצלות, אך גם כדאית ונושאת־רווחים לנוכל מופלג בבינתו. כן, אלה דבריו ממש, “שידוּבּר בי טובות. סי סניור,” דומה מי אינו מבחין כלל בין דיבור למחשבה. האם סתם תמימוּת היא זו או נקודת־ההשקפה המעשית, תמה אני. אישים בלתי־רגילים מעניינים אותי תמיד, מפני שהם מקיימים את הנוסחה הכּללית המבטאה את מצבו המוסרי של המין האנושי.

הוא נלווה אלי בדרך לנמל לאחר שעברתי על־פניהם תחת השער האפל בלי להיעצר. כדבר היה אל אשה השרויה בצרה. מתוך זהירות החרשתי בעוד הוא צועד לצדי. כעבור שעה קלה החל הוא עצמו לדבּר. לא היה זה מה ששיערתי. היתה זו רק אשה זקנה, עושׂת־תחרים זקנה, שחיפשה את בנה, אחד ממטאטאי־הרחובות העובדים בשביל העיריה. יום קודם־לכן, עם האיר היום, באו ידידים אל פתח ביקתתם וקראו לו החוצה. הוא הלך אִתם, ומאז לא ראתה אותו; לכן הניחה את האוֹכל שעסקה בהכנתו מבוּשל־למחצה על הרמץ הכּבה וחמקה והגיעה עד לנמל, מקום שם נודע לה שכמה מוֹסוֹס מבני העיר נהרגו בבוקר המהומה. אחד הקארגאדורס השומרים על בית־המכס הביא פנס ועזר לה להביט בחללים המעטים שהיו מוטלים שם בכה־ובכה. עתה חוזרת היתה בזחילה, לאחר שהעלתה חרס בחיפושיה. לפיכך ישבה לה על מושב־האבן תחת הקשת, גונחת, משום שעייפה היתה מאד. הקאפאטאס חקר אותה, ולאחר ששמע את סיפורה המרוסק והדָּווה יעץ לה ללכת ולחפש בין הפצועים בחצר הפנימית של הקאסה־גולד. הוא גם נתן לה רבע דולר, העיר כלאחר־פה.

“מדוע עשית זאת?” שאלתי. “האם אתה מכיר אותה?”

“לא, סניור. אינני מניח שראיתיה אי־פעם לפני כן. וכי איך יכולתי? מסתבר שזה שנים על שנים לא יצאה לרחובות. היא אחת מאותן זקנות שאתה מוצא בארץ הזאת בירכּתי בקתות כשהן משתופפות על תנורים, מַקל על הארץ לצדן, והן רפות־כוח מכּדי לגרש את הכלבים העזובים מסירי־התבשיל שלהן. קאראמבּה! על־פי קולה יכולתי לדעת שהמוות שכח אותה. אבל אם זקנות הן ואם צעירות, כסף הן אוהבות, והן תדבּרנה טובות על מי שנותן להן אותו.” הוא צחק קימעה. “סניור, צריך היית לחוש בלפיתת הכּפּה שלה כאשר שׂמתי את המטבע בכף־ידה.” הוא שהה. “היתה זו גם המטבע האחרונה שלי,” הוסיף.

לא אמרתי מאומה. ידוע הוא ברוחב־ידו ובמזלו הבּיש בקלפים, ובשל כך עני הוא עכשיו כמו שהיה כאשר אך הגיע לכאן.

“אני מניח, דון מרטין,” פתח, בנעימה מהורהרת, חקרנית. “שהסניור אדמיניסטראדור יגמול לי ביום מן הימים אם אציל את הכסף שלו?”

אמרתי שלא ייתכן אחרת, לבטח. הוא המשיך בדרכו, ממלמל לנפשו. “סי, סי, בלי ספק. בלי ספק; והנה ראה־נא, סניור מרטין, מה פירוש הדבר שיהיו מדברים בך טובות! אין עוד איש אחד שאפשר היה אפילו להעלותו על הדעת לדבר כזה. באחד הימים אקבל בעד זה משהו גדול. ולוואי וימהר היום לבוא,” הפטיר. “בארץ הזאת הזמן ממהר לחלוף יותר מבכל מקום אחר."

זה, soeur chérie⁹³, עמיתי בבריחה הגדולה למען הענין הגדול. תמימותו גדולה מפיקחותו, כוח־רצונו גדול מערמתו, והוא נוהג נדיבות באישיותו יותר מכּפי שהאנשים המנצלים אותו נוהגים נדיבוּת בממונם. כך, לפחות, הוא חושב על עצמו, בגאוָה יותר מאשר ברגש. שׂמח אני שהתידדתי אתו. כבן־לוויה הוא קונה לו חשיבוּת רבה מכּל שהיתה לו אי־פעם כמין גאון זוּטר על־פי דרכו – כמַלח איטלקי מקורי אשר בשעות הקטנות הרשיתיו להיכנס ולדבּר דרך־קירבה עם העורך של “פורווניר” בזמן שהיה העתון נמצא תחת מכבּש־הדפוס. ומוזר הוא שפגשתי באדם שבּעיניו ערכּם של החיים עומד, כמדומה, על היוקרה האישית.

עכשיו אני מחכה לו כאן. משהגענו אל הפוֹסאדה שבבעלוּתו של ויוֹלה מצאנו את הילדות למטה לבדן, ואיש ג’ינובה הזקן צעק אל בן־ארצו שיילך ויביא את הרופא. לולא זאת היינו ממשיכים בדרכנו אל המעגן, מקום שם נראָה כי הקפטן מיצ’ל עם כמה אירופים מתנדבים ומספר קארגאדורס מובחרים מעמיסים על רפסודה את הכסף שצריך להציל מציפרני מונטירו למען ישמש להבסַת מונטירו. נוסטרומו שטף־דהר בחזרה העירה. שעה ארוכה כבר נעדר. עיכוב זה נותן לי שהות לדבּר אליך. עד שיגיע פנקס זה לידיך יתרחשו דברים הרבה. אבל עכשיו הרי זו הפוגה תחת כנפו המרחפת של המוות בבּית הדמוּם ההוא הקבוּר בלילה השחור, ובו האשה הזאת הגוססת, שתי הילדות המשתופפות בלי אומר, והזקן ההוא שמבּעד לעבי הקיר יכול אני לשמוע איך הוא עולה ויורד בקול שיפשוף רפה כציוּצו של עכבּר. ואני, הזר היחיד עמהם, אינני יודע באמת אם להימנות עם החיים או עם המתים. “קיין סאבּה?”⁹⁴ כמו שנוהגים הבּריות כאן לומר בתשובה על כל שאלה. אך לא! הרגש אליך ודאי שלא מת, וכל הדבר כולו, הבית, הלילה החשוּך, הילדות השותקות בחדר האפלולי הזה, עצם נוכחוּתי כאן – כל אלה החיים, הכרח שיהיו חיים, שהרי דומים כל־כך לחלום.

משכּתב דקו את השורה האחרונה בא עליו רגע של שיכחת־פתאום גמורה. הוא התנודד מעל לשולחן כאילו פגע בו כדור. עוד רגע והוא זקף ישיבתו, מבולבּל, במחשבה כי שמע את עפרונו מתגלגל על הרצפה. הדלת הנמוכה של בית־הקפה, שפתוּחה, היתה לרווחה, נמלאה נוֹגה של לפיד שבּאורו נראתה מחציתו של סוס, המנפנף בזנבו כנגד רגלו של רוכב בעלת דרבן־ברזל ארוך הקשור ברצועה אל העקב המגוּלה. שתי הילדות לא היו עוד, ונוסטרומו, שניצב באמצע החדר, הביט בו מתחת לתיתורה העגולה של הסומברירו המושפל על מצחו.

“הבאתי את הרופא האנגלי חמוּץ־הפנים ההוא במרכבתה של סיניורה גולד,” אמר נוסטרומו. “אני מסוּפק אם בכל חכמתו יוכל להציל את הפּאדרוֹנָה הפעם. שלחו לקרוא לילדוֹת. זה סימן רע.”

הוא התישב על קצהו של ספסל. “היא רוצה לתת להן את ברכתה, אני מניח.”

כהמוּם הבחין דקוּ שוודאי נרדם כהלכה, ונוסטרומו אמר, בחיוך סתמי, שהציץ בחלון וראה אותו רובץ דוּמם על השולחן וראשו על זרועותיו. הסיניורה האנגליה גם היא באה במרכבה, ומיד עלתה למעלה עם הרופא. היא אמרה לו שלא יעיר עדיין את אדון מרטין; אך כאשר שלחו לקרוא לילדות, נכנס לבית־הקפה.

מחציתו של הסוס עם מחצית הרוכב שעליו הסתובבו ליד הדלת; לפיד השׂרף והנעוֹרֶת בסל־הברזל, שנישא במוֹט בחרטום־האוכף, הבזיק רגע ממש לתוך החדר, ומרת גולד נכנסה בחפזה בפנים עייפים ולבנים מאד. ברדס אדרתה הכּהה, הכחולה שמט לאחור. שני הגברים קמו על רגליהם.

“טריזה רוצה לראותך, נוסטרומו,” אמרה.

הקאפאטאס לא זז. דקוּ, גבּו אל השולחן, החל לכפתר את מקטרנו.

“הכסף מרת גולד, הכסף,” מילמל אנגלית. “אל תשכחי שחיל־המצב של אסמראלדה כבר השיג לו אניית־קיטור. בכל רגע הם עלולים להופיע בכּניסה לנמל.”

“הרופא אומר שאין תקוה,” דיברה מרת גולד חיש, אף היא אנגלית. “אני אֶקח אותך במרכבתי אל הרציף ואחר־כך אשוב לקחת מכאן את הילדות.”

היא מיהרה לעבור לספרדית כדי לפנות בדברים אל נוסטרומו. “מדוע אתה מבטל זמן? אשתו של ג’ורג’ו הזקן מבקשת לראותך.”

“אני הולך אליה סניורה,” מילמל הקאפאטאס.

עתה הופיע ד"ר מוֹניגם, שהביא עמו בחזרה את הילדות. על מבטה השואל של מרת גולד השיב בניע־ראש בלבד ומיד יצא החוצה, ונוסטרומו בעקבותיו.

סוסו של נושא־הלפיד, חדל־ניע, השפיל ראשו, והרוכב שמט את הרסן על־מנת להדליק סיגריה. נוֹגה הלפּיד פיזז על חזיתו של הבית, שעליה התנוססו האותיות השחורות הגדולות שמהן היתה רק המלה איטליה מוּארת במלוֹאה. טלאי הנוֹגה המרעיד הגיע עד למרכּבתה של מרת גולד הממתינה בדרך, ואיגנאסיוֹ הגברתן וצהוב־הפנים מתנמנם על דוּכנה, ככל הנראה לעין. לצדו החזיק באסיליו, שחרחר וצמוק, רובה־וינצ’סטר לפניו, בשתי ידיו, וביראָה הביט לתוך האפלה. נוסטרומו נגע קלות בכתפו של הרופא.

“האם באמת היא הולכת למות, סניור דוקטור?”

“כן,” אמר הרופא, ופירכוס מוזר בלחיוֹ המצוּלקת. “ואינני יכול להעלות בדעתי לשם מה היא רוצה לראותך.”

“כבר היו לה מצבים כאלה,” חיוָה נוסטרומו דעתו, מַשעֶה מבַּטו.

“כי־כן, קאפאטאס, יכול אני להבטיחך שהיא לעולם לא תשוב להיות כך.” ליגלג ד"ר מוניגם. “הרשות בידך ללכת אצלה או להישאר פה. מעט מאד אפשר להפיק מדיבור אל הגוססים. אבל אני שמעתי איך אמרה לדוֹניה אֶמיליה שכּמו אֵם היתה לך מאז הצגת את כף־רגלך כאן על החוף.”

“סי! ומעולם לא מצאה לומר לאיש מלה טובה בזכוּתי. דומה יותר כאילו לא יכלה לסלוח לי על שאני חי, ומה־גם שהנני גבר שרוצה היתה כי יהיה בנה כמותו.”

“אפשר!” קרא קול עמוק ועגום בסמוך אליהם. “נשים יש להן דרכים משלהן להתענוֹת.” ג’ורג’ו ויוֹלה יצא מן הבית. שחור וכבד היה צלוֹ באור הלפיד, והנוֹגה ירד על פרצופו הגדול, על בלורית־השׂיבה הגדולה והעבותה. בפישוט זרועו נתן אות לקאפאטאס שייכּנס פנימה.

ד"ר מוניגם, לאחר שהתעסק בתיבת־מרפא קטנה של עץ ממורק על מושב המרכבה, פנה אל ג’ורג’ו הזקן ותחב לתוך ידו הגדולה והמרעידה אחד מן הבקבוקים בלעי מגוּפת־הזכוכית שהוציא מן התיבה.

“תן לה כפּית מזה כפעם־בפעם, במים,” אמר. “כך ייקל לה.”

“ויותר מזה אין בשבילה שום דבר?” שאל הזקן סבלנית.

“לא, בשום־פנים־ואופן,” אמר הרופא, גבּו אליו, והוא סוגר בנקישה את המנעול של תיבת־הרפואות.

לאִטוֹ עבר נוסטרומו את המטבח הגדול, שכל־כולו חשוּך להוציא אדמומית של קופּת גחלים תחת המדף הכּבד של הכּירה, מקום שם היו מים רותחים בסיר של ברזל בצליל ביעבוע רם. בין שני הקירות של גרם־מדרגות צר שָפע אור בהיר מחדר־החולה למעלה; והקאפאטאס המפואר של הקארגאדורס – שפסע חרש בסנדלי־עור רכים, פיאות־זקנו סבוכות, ערפו השרירי וחזהו השזוף מגולים בחולצת־המשבּצות הפתוחה – דומה היה למַלח ים־תיכוני שעתה־זה ירד לחוף מאיזו מפרשית קטנה טעונה יין או פרי. במרום המדרגות נעצר, רחב־כתפיים, צר־מתניים וגמיש, והביט על המיטה הגדולה, הדומה ליצוע מלכוּת לבן, בשִיפעת כלי־לבן צחורים כשלג, שבתוכם ישבה הפּאדרונה שחוחה בלא משען, פניה הנאים, שחורי־המצח רכונים על חזהּ. שִיפעת שׂער שחור־כעורב, שאין בה אלא מספר חוטי־שׂיבה, כיסתה את כתפיה; קווּצה אחת עבה ששמטה קדימה הליטה למחצה את לֶחיה. דמומה באותה תנוחה, המבּיעה חרדה ואי־שקט, הפנתה עיניה בלבד אל נוסטרומו.

אבנט אדום היה לו לקאפאטאס שאותו כרך פעמים הרבה למתניו, וטבּעת־כסף כבדה על אצבע היד שאותה הרים כדי לפתל את שׂפמו.

“המהפכות שלהם, המהפכות שלהם,” טרפה סיניורה טריזה. “הבט, ג’אן באטיסטה, היא הרגה אותי סוף־סוף!”

נוסטרומו לא אמר מאומה, והאשה החולה, שמבטה נישא כלפי־מעלה, התמידה בשלה. “הבּט, הפעם היא הרגה אותי, בזמן שאתה הסתובבת ונלחמת על דבר שאינו מענינך, גבר טיפש.”

“למה לדבּר כך?” מילמל הקאפאטאס בין שיניו. “וכי לעולם לא תאמיני בבינתי? ענייני הוא להוסיף ולהיות מה שהנני: דומה בכל יום.”

“אכן, אתה לעולם אינך משתַנה,” אמרה, מרירה. “תמיד אתה חושב על עצמך ונוטל את שׂכרך במלים נאות מאלו שבעיניהם אתה חשוב כקליפת־השוּם.”

היתה ביניהם אינטימיוּת של ניגוד, שעל־פי דרכה הדוקה היתה לא פחות מאינטימיוּת של הסכמה וחיבּה. הוא לא הלך בדרך ציפּיותיה של טריזה. היא שעודדה אותו בזמנו לעזוב את האניה שלו, בתקוה שתשיג לה ידיד ומגן לילדוֹת. אשתו של ג’ורג’ו הזקן ידעה שבּריאוּתה רופפת, ולא פסקה לחשוש לבדידוּתו של בעלה הבא־בימים ולמצבן חסר־ההגנה של הילדוֹת. בשעתו ביקשה לספּח את הצעיר ההוא השקט והיציב למראית־עין, השופע חיבּה והנוח־לבּריות, שיתום היה מקטנוּתו, כפי שסיפר לה, ואין לו קשרים באיטליה מחוץ לדוד אחד, בעליה וקברניטה של מפרשית, שמפני התעמרוּתו ברח בטרם תמלאנה לו ארבע־עשרה שנה. הוא נראָה לה אמיץ־לב, חרוץ, אדם שמנוי־וגמור אתו לעשות את דרכו בעולם. מתוך הכרת־טובה וקשרי ההרגל סופו שייעשה כבן לה ולג’ורג’ו; ואחר־כך, מי יודע, כאשר תתבגר לינדה… הבדל של עשר שנים בין בעל לאשה איננו גדול כל־כך. בעלה שלה קשיש היה בעשרים שנה כמעט ממנה. חוץ מזה היה ג’אן באטיסטה בחור מושך־לב; את לבּותיהם של גברים, נשים וילדים מושך היה בעצם אותה השלוָה העמוקה באישיותו, שכּאוֹר־דימדומים שוקט הוסיפה על כוח־הפיתוי של ההבטחה שבּקומתו החסונה ובמנהגו ההחלטי.

ג’ורג’ו הזקן, שלא ידע מאומה על השקפותיה ותקוותיה של אשתו, הוקיר מאד את בן־ארצו הצעיר. “גבר אינו צריך להיות צייתן,” היה אומר לה, מצטט את המשל הספרדי להגנתו של הקאפאטאס המפואר. היא החלה לקנא בהצלחתו. חוששת היתה שהוא נמלט ממנה. אשה מעשית היתה, ונדמה היה לה שהוא נוהג פזרנות תמוהה ביותר באותן סגולות שבגללן היה ערכּו גדול כל־כך. מעט מדי השיג בעדן. הוא פיזר אותן בשתי ידיים בין אנשים רבים מדי, סבורה היתה. הוא לא חסך ממון. היא הלעיגה על עניוּתו, מעלליו, הרפתקאותיו, אהבותיו ופירסומו; אבל בלבּה פנימה לא ויתרה עליו מעולם. משל כאילו באמת בנה היה.

אף עתה, כל כמה שהיתה חולה, חולה עד כדי לחוש בנשימתו השחורה והצוננת של הקץ המתקרב לבוא, התאוותה לראותו, דומה היה כאילו שלחה את ידה הרפה לשוב ולאחוז בו. אך היא הפריזה בהערכת כוחה. היא לא יכלה למשול במחשבותיה; הן התעמעמו, בדומה לראִייתה. דבריה לעוּ, ודומה היה כאילו רק החרדה והתשוקה הראשונות־במעלה של חייה חזקות מכּדי שיוכל להן המוות.

הקאפאטאס אמר, “פעמים הרבה שמעתי את הדברים האלה. אינך צודקת, אבל אין זה מכאיב לי. רק שעכשיו דומה כי אין בך כוח הרבה לדבּר, ולי יש רק מעט שהוּת להקשיב. עסוק אני במלאכה שחשיבוּתה גדולה מאד.”

היא עשתה מאמץ לשאול אותו אם אמת הדבר שמצא שהוּת ללכת ולהביא רופא בשבילה. נוסטרומו הניד בראשו לאות הן.

היא היתה מרוּצה; סבלה הוּקל הודות לידיעה כי האיש עבר על מידותיו וכה הגדיל לעשות למען הזקוקים לעזרתו באמת. היתה זו הוכחה לידידותו. קולה התחזק.

“כוהן דרוש לי יותר מאשר רופא,” אמרה בקול נוגע ללב. היא לא הזיזה את ראשה; רק את עיניה פיזלה לצדדים כדי להתבונן בקאפאטאס הניצב ליד מיטתה. “האם תהיה מוכן ללכת ולהביא עכשיו כוהן בשבילי? חשוֹב בדבר! אשה גוֹועת מבקשת אותך!”

נוסטרומו הניע בראשו החלטית. הוא לא האמין בכוהנים במַלאָם את תפקידם. רופא הוא אדם שתועלתו בצדו; אבל כוהן, באשר הוא כוהן, איננו ולא־כלום, אין בידו לא להיטיב ולא להרע. נוסטרומו אף לא בחל במראיהם כמו ג’ורג’ו הזקן. חוסר־השחר הגמור שבשליחות הוא שהתבלט בעיניו ביותר.

“פאדרוֹנה,” אמר, “כבר היית במצבים כאלה, וכעבור ימים אחדים החלמת. אני כבר נתתי לך את הרגעים האחרונים ממש שיכול אני לחסוך. בקשי מסניורה גולד שתשלח לך כוהן.”

הוא חש מבוכה מחמת פריקת־העול שבסירוב זה. הפאדרוֹנה האמינה בכוהנים, והתוודתה לפניהם. אבל כך כל הנשים נוהגות. אי־אפשר שיהיה הדבר חשוב הרבה. ואף־על־פי־כן חש רגע מועקה בלבבו – לַמחשבה כמה תהיה מחילת־העוונות חשובה בעיניה אף אם אינה מאמינה בכך אלא כזית. יהי כן. אמת־נכון היה הדבר שכבר נתן לה ממש את הרגע האחרון שיכול לחסוך.

“אתה מסרב ללכת?” טרפה. “הה! באמת, תמיד אתה מה שהינך.”

“שִמעי לדברי־הגיון, פאדרוֹנה,” אמר. “זקוקים לי כדי להציל את הכסף של המכרה. את שומעת? אוצר גדול יותר מזה שרוחות ושדים שומרים עליו באסוּאֵרה, כמו שאומרים. אמת הדבר. מנוי־וגמור אתי שיהיה זה הענין הנואש ביותר שעסקתי בו אי־פעם בכל ימי־חיי.”

ריתחה נואשת עלתה בה. המבחן העליון הכזיב. נוסטרומו, שניצב מעליה, לא ראה את תווי־פניה המעוקמים, שהתעקמו בבולמוס־פתאום של כאב וזעם. רק שהחלה לרעוד כולה. ראשה המורכּן נינוע. הכתפיים הרחבות רטטו.

“אם כן, אולי אלוהים ירחם עלי! אבל שים לב, בן־אדם, שתפיק לך מזה משהו, מחוץ למוּסר־הכּליות שידבּיקך באחד הימים.”

היא צחקה צחוק רפה. “מצא לך עושר לפחות הפעם, אתה ג’אן באטיסטה הנערץ, שאי־אפשר־ בלעדיו, ששלוות־רוחה של אשה גוֹועת חשובה בעיניך פחות משבחיהם של אנשים שנתנו לך שם טיפשי – ומאומה חוץ ממנו – תמורת נשמתך וגופך.”

הקאפאטאס דה קארגאדורס גידף בלחש.

“הניחי לנשמתי, פאדרוֹנה, ואני אֵדע איך לדאוג לגופי. מה רע בכך שאנשים צריכים לי? מה הדבר שעינך צרה בו שגזלתי ממך ומן הילדות? אותם האנשים עצמם שאַת מטיחה כנגדי עשו למען ג’ורג’ו הזקן יותר ממה שחשבו אי־פעם לעשות למעני.”

בכפו הפתוחה טפח על חזהו; קולו נשאר חרישי אף שדיבורו נמרץ היה. הוא פיתל שפמותיו בזה אחר זה, ועיניו שוטטו מעט על־פני החדר.

“וכי בי האשם שאני האיש היחיד שלצרכיהם? איזה דברי־שטות נזעמים את מדבּרת, אמא? האם מוטב היה לך שאהיה רך־לב וסכל, המוֹכר אבטיחים בשוק או משיט סירה למטיילים לאורך הנמל, כמין נאפוליטאני רכרוכי בלי אומץ־לב ובלי שם טוב? האם רוצה היית שאיש צעיר יחיה כמו נזיר? אינני מאמין בכך. האם תרצי בנזיר בשביל ילדתך הבּכורה? שתגדל. מפני מה אַת מפחדת? שָנים כעסת עלי בשל כל מה שעשיתי; עוד מאז דיבּרת אלי לראשונה על לינדה שלך, בהיעלם מג’ורג’ו הזקן. בעל לאחת ואח לַשניה, לא כך אמרת? כי־כן, מדוע לא! אני מחבּב את הקטנות, וחייב גבר לקחת לו אשה בזמן מן הזמנים. אבל מאז אותה עת אַת ממעטת את דמותי בעיני כל. מדוע? האם חשבת שתוכלי לשׂים עלי קולר ושרשרת כאילו הייתי אחד מאותם כלבי־שמירה שמחזיקים שם בקרפּיפי הרכּבת? ראִי, פאדרונה, הרי אני אותו אדם שירד לחוף ערב אחד והתישב בבית־החווה עטוי־הקיסוס שבּו גרתם בזמן ההוא בקצה השני של העיר וסיפר לך הכל על עצמו. אז לא דנת אותי לכף־חובה. מה קרה מאז? שוב אין אני בחור בן־בלי־שם. שם טוב, אומר ג’ורג’ו, הוא אוצר, פאדרוֹנה.”

“הם סיחררו את ראשך בשבחיהם,” פלטה האשה החולה, “במלים הם משלמים לך. איוולתך תביא עליך עוני, מחסור ורעב, אפילו הליפרוֹס יצחקו לך – לקאפאטאס הגדול.”

שעה קלה עמד נוסטרומו כהלוּם־רעם. היא כלל לא הביטה בו. חיוך בוטח, נטוּל־חדוָה סר חיש מעל שׂפתיו, ואחר־כך פנה ללכת. דמותו נשתפלה מעֵבר לפּתח. הוא ירד במדרגות, חש כרגיל שאי־כך הביכה אותו אשה זו בזילזולה בתהילה שאותה קנה לו ושעליה ביקש לשמור.

למטה במטבח הגדול דלק נר וסביבו צללי הקירות, התקרה, אך שום נוֹגה אדמומי לא מילא את הריבּוע הפּתוח של הדלת החיצונה. המרכבה ובה מרת גולד ודון מרטין, שלפניהם צעד הפרש נושא־הלפיד, המשיכה בדרכה אל המיזח. ד"ר מוניגם, שנשאר, ישב על קרנו של שולחן־עץ קשה סמוך לפמוט, פניו הגלוחים, המקומטים מוּטים הצדה, זרועותיו שלובות לו על חזהו שפתיו משורבטות, ועיניו הבולטות נעוצות קשות־כאבן ברצפת העפר השחור. ליד מדף־האח שממעל, מקום שם עדיין היה סיר־המים רותח בחימה, תמך ג’ורג’ו הזקן את סנטרו בידו, רק אחת משורבּבת קדימה, כאילו עיכּבתו מחשבת־פתאום.

“אדיוֹס, וייחוֹ,”⁹⁵ אמר נוסטרומו, ממשש את קת אקדחו בחגורה ומַרפה את סכינו בנדנוֹ. הוא הרים מן השולחן פונצ’ו כחול שרפידתו אדומה והעלה אותו על ראשו. “אדיוֹס, שׂים עין על הדברים שבּחדר־משכבי, ואם לא תשמע עוד ממני דבר, תן את החיבה לפאקיטה. אין שם הרבה דברים בעלי־ערך, מחוץ לסיראפּה החדש שלי ממקסיקו, וכמה כפתורי־כסף של מקטרני הטוב ביותר. אין דבר! יפים למדי ייראו הדברים על המאַהב הבּא שיהיה לה, ואין האיש צריך לחשוש שאתמהמה עלי־אדמות אחרי מותי, בדומה לגרינגוֹס הללו שרוחותיהם מבעתות את האסוּאֵרה.”

ד"ר מוניגם עיקם את שפתיו בחיוך מר. אחרי שעלה ג’ורג’ו הזקן, בניד־ראש בלתי־נראֶה כמעט ובלי אומר, במדרגות הצרות, אמר:

“מה זה, קאפאטאס! חשבתי שאתה לעולם לא תוכל להיכשל בשום דבר.”

נוסטרומו, מעיף מבט של בוז על הרופא, התמהמה בפּתח כשהוא מגלגל סיגריה, ואחר־כך הדליק גפרור, ולאחר שהצית אותה החזיק בקיסם הבוער מעל ראשו עד שכּמעט נגעה השלהבת באצבעותיו.

“אין רוח!” לחש לנפשו. “ראה־נא, סניור – האם אתה יודע מה טיב הקיבּוֹלת שאני נוטל עלי?”

ד"ר מוניגם הניד בראשו בזעף.

“דומה הדבר כאילו קללה אני מביא על ראשי, סניור דוקטור. אדם שאוצר עמו על החוף הזה, כל סכין יוּנף נגדו בכל מקום על שפת־הים. זאת אתה רואה, סניור דוקטור? אני אצוּף לי בחיים קסוּמים עד שאי־שם אפגוש באניית־הקיטור שפּניה צפונה, זו של החברה, ואז באמת ידבּרו על הקאפאטאס של הקארגאדורס בסולאקו מקצה אמריקה אל קצה.”

ד"ר מוניגם פלט את צחוקו הקצר, הצרוד, נוסטרומו נסוב בפתח.

“אבל אם יכול כבוד־מעלתך למצוא איזה איש אחר המוכן וכשר לעסק מעין זה, אני אעמוד מנגד. אינני עייף דווקה מחיי, אף כי דל אני כל־כך עד שאת כל אשר לי אוּכל לשאת עמדי על גב סוסי.”

“יותר מדי אתה משחק בקלפים, ולעולם אינך אומר ‘לא’ לפרצוף נאה, קאפאטאס,” אמר ד"ר מוניגם, בתמימות ערמומית. “לא כך אדם עושה הון. אך איש מכל מיוּדעי לא חשד בך מעולם שאתה עני. מקווה אני שתעשה עסק טוב אם אמנם תחזור בשלום מן ההרפתקה הזאת.”

“איזה עסק היה כבוד־מעלתך עושה?” שאל נוסטרומו, מפריח את העשן משפתיו בעד הפתח.

רגע הקשיב ד"ר מוניגם למתרחש במעלה המדרגות בטרם יענה, שוב באחד מן הצחוקים הקצרים והחטופים שלו:

“קאפאטאס מהולל, בעד קללת המוות שאתה עומס על גבּך, כלשונך, לא יספיק אלא האוצר כולו.”

נוסטרומו נעלם מן הפּתח בנהימה של מורת־רוח לשמע התשובה הלגלגנית הזאת. ד“ר מוניגם שמע אותו מתרחק בדהרה. בחמת־פרא רכב נוסטרומו באפלה. היו אורות בבניינים של חברת חאש”ק ליד הרציף, אך בטרם יגיע שמה פגש במרכבת גולד. הרוכב רכב לפניה ולפיד בידו, שלאורו נראו הפּרדים הלבנים ברהטתם, אינגאסיוֹ הגברתן בנהיגתו, ובאסיליוֹ החמוּש ברובה על הדוּכן. מתוך גופה האפל של המרכבה בקע קולה של מרת גולד, “מחכים לך, קאפאטאס!” חוזרת היתה, אחוזת־צינה ונרגשת, כשפנקסו של דקו עודנו בידה. הוא הפקיד אותו ברשותה למען תשלח אותו לאחותו. “אולי דברי האחרונים אליה,” אמר, בלחצוֹ את ידה של מרת גולד.

הקאפאטאס לא עצר כלל בדהרתו. בקצה הרציף קפצו דמויות ערפיליות חמושות ברובים אל מול סוסו; אחדים סגרו עליו סביב – קארגאדורס של החברה שהציב הקפיטן מיצ’ל על המשמר. לשמע מלה אחת מפיו נרתעו לאחור בלחישות של התרפסות, שכּן זיהו את קולו. בקצה השני של המיזח, ליד מנוף־מטען, בחבורה אפלה שסיגרים מנצנצים מתוכה, בוּטא שמו בנעימה של הרווחה. רוב האירופים שבּסולאקו היו שם, מכוּנסים מסביב לצ’ארלס גולד, משל כאילו היה הכסף של המכרה סמלוֹ של ענין משותף, סמל החשיבות העליונה של האינטרסים החמריים. במו־ידיהם העמיסו אותו על הרפסודה. נוסטורמו זיהה את דון קארלוס גולד, דמות דקה וגבוהה, כשהוא עומד מופרש קימעה ומחריש, ואיש אחר גבה־קומה, המהנדס הראשי, אמר אליו בקול, “אם הכרח שיאבד, הרי מוטב פי־מיליון שיצלול תהומה.”

מרטין דקו קרא מן הרפסודה,Au revoir, Messieurs”, עד שנלחץ ידיים שוב להולדת הריפובליקה האוקסידנטאלית החדשה." רק מילמול כבוש השיב לצלילי דיבורו הברורים והמצלצלים; ואז נדמה היה לו שהרציף צף ונישא הרחק לתוך הלילה; אלא שנוסטרומו היה זה, שכּבר היה מרתיע את הרפסודה באחד ממשוטיה הכבדים. דקוּ לא זע; הרגשתו היתה כאילו הוטל לתוך החלל. לאחר שיכשוּך אחד או שנים לא נשמע קול מלבד הוֹלם רגליו של נוסטרומו המקפץ בסירה לכאן ולכאן. הוא הרים את המפרשׂ הגדול; מַשב־רוח קל התבדר על לחיוֹ של דקוּ. הכל גָז, מחוץ לאור הפנס שתלה הקפיטן מיצ’ל על העמוד בקצה המיזח למען יַנחה את נוסטרומו בצאתו מן הנמל.

שני האנשים, שלא יכלו לראות זה את זה, החרישו עד שעברה הרפסודה, מחליקה לפני הרוח המתנשבת למקוטעים, בין חופים בלתי־נראים כמעט, אל תוך האפלה העזה עוד יותר של המפרץ. זמן־מה האיר אחריהם הפנס שעל המיזח. הרוח רפתה, אחר־כך ניעורה שוב, אבל בחלוּש כל־כך עד שהסירה הגדולה, בעלת חצי הסיפון, החליקה לה קדימה באפס־קול כאילו היתה תלויה באוויר.

“עכשיו אנו במפרץ,” אמר קולו השלֵו של נוסטרומו. כעבור רגע הוסיף, “סניור מיצ’ל הוריד את האור.”

“כן,” אמר דוק. “עכשיו לא יוכל איש למצוא אותנו.”

אפלה גדולה ומחודשת אפפה את הסירה. במפרץ היה הים שחור כשחוֹר העננים ממעל. נוסטרומו, לאחר שהדליק שניים־שלושה גפרורים לראות במבט חטוף את מצפן־הסירה שהיה עמו ברפסודה, נהג לפי הרגשת הרוח על לחיוֹ.

חוויה חדשה היתה זו בשביל דקו, מסתורין אלה של המים הגדולים המשתרעים למרחקים, מוזרים בחלקתם, משל כאילו בכובד־משקלו מעך הלילה הסמיך ההוא את עצבנותם. המפרץ השקט ישן שינה עזה תחת הפוֹנצ’ו השחור שלו.

העיקר הדרוש עתה לשם הצלחה היה להתרחק מן החוף ולהגיע אל אמצע המפרץ בטרם יאיר היום. איי־איזאבּלה היו אי־שם בקירבת־מקום. “משמאלך אם תביט קדימה, סניור,” אמר נוסטרומו פתאום. משנדם קולו, דומה היה כאילו הדומיה העצומה שאין בה לא אור ולא קול, משפיעה על חושיו של דקו כמו סם־הרדמה אדיר־כוח. לרגעים אף לא ידע אם ישן הוא ואם ער. כשקוע בתרדמה היה; מאומה לא שמע, מאומה לא ראה. אפילו היד אשר הרים לנגדו, עיניו לא ראוּה. השינוי לעומת הריגשה, יצרי־הלב והסכנות, מן המראות והצלילים של החוף, היה גמוּר כל־כך עד כי דומה היה למוות לולא שׂרדו בו מחשבותיו. בטעימה מוקדמת זו של שלום־נצחים ריחפו הללו, חיות וקלילות, כחלומות ברורים ולא־ארציים על דברים ארציים העשויים לרדף את הנשמות אשר המוות גאַל אותן מן האווירה הערפילית של רגשי־נוחם ותקוות. דקו התנער, נרעד מעט, אף כי חם היה האוויר שנישא וחלף על פניו. היתה בו תחושה מוזרה ביותר שנשמתו עתה־זה חזרה לתוך גופו מן האפלה המקיפתו, אשר היבּשה, הים, השמיים, ההרים והסלעים היו בה כלא היו.

קולו של נוסטרומו דוֹבר היה, אף כי גם הוא, אצל ההגה, כמו לא היה. “האם ישנת, דון מרטין? קאראמבּה! לוּ היה הדבר אפשרי כי אז חשבתי שגם אני התנמנמתי. משום־מה יש בי הרגשה מוזרה שחלמתי ובחלומי שמעתי קול נאקה, קול אשר ישמיע איש ביגונו, אי־שם סמוך לסירה הזאת. משהו שבין אנחה להתיפחות.”

“מוזר!” הפטיר דקו, סרוּח על ערימת תיבות־המטמונים המכוּסות הרבה יריעות של אברזין. “הייתכן כי יש עוד סירה סמוך אלינו במפרץ? אנו לא נוכל לראותה, יודע אתה.”

נוסטרומו צחק קימעה על המופרך שברעיון. הם סילקו אותו ממחשבתם. אפשר היה למשש כמעט אתה הבדידוּת. וכאשר פסקה הרוח הקלה, דומה היה כאילו העלטה מעיקה על דקו כאבן.

“הרי זה מדהים,” מילמל, “האם אנו זזים בכלל, קאפאטאס?”

“במהירות פחוּתה מזו של חיפושית זוחלת שהסתבכה בעשב,” השיב נוסטרומו, וקולו כמו נבלע בצעיף האפלה העבה שנפרשׂ חם וחסר־תקוה, סביב־סביב להם. עברו פרקי־זמן ממושכים שבּהם לא השמיע קול, והוא בלתי־נראה ובלתי־נשמע כאילו בדרך־פלא יצא מן הרפסודה.

בלילה המחוּק אף לא ידע נוסטורמו אל־נכון באיזה כיוון שטה הרפסודה לאחר שגוועה הרוח כליל. הוא לטש עיניו לראות את האיים. אף שמץ מהם לא נראָה, משל כאילו צללו אל קרקע המפרץ. לבסוף נפל לצדו של דקו ולחש על אזנו שאם יאיר עליהם היום ליד חוף סולאקו בגלל היעדר הרוח, אפשר יהיה לדחוק את הרפסודה מאחרי הכּף שבקצה הגבוה של איזבלה הגדולה, ושם תהיה מוסתרת. דקו הופתע מחוּמרת דאגתו. בעיניו היה סילוק האוצר מהלך מדיני. מכמה וכמה טעמים נחוץ היה שלא יפוֹל בידי מונטירו, אבל כאן לצדו היה אדם אשר לו השקפה אחרת על קיבּולת זו. הקאוואליירוס אשר שם לא היה להם, כמדומה, מושג קל־שבקלים מה המעשה שהפקידו בידיו. נוסטרומו, כאילו כבדה עליו הקדרוּת שמסביב, נראה רגוּז ועצבני. דקו הופתע. הקאפאטאס, שאדיש היה לאותן סכּנות שבעיני עמיתו היו מובנות־מאליהן, הרשה לעצמו להיתפס לריתחה של בוז נוכח טבעה הרה־האסון של המשימה שניתנה בידיו, כדבר הלָמד מעניינו. זה מסוכן יותר, אמר נוסטרומו, בצחוק ובקללה, מאשר לשלוח איש להביא את האוצר שלדברי הבּריות שדים ורוחות שומרים עליו בגיאיות העמוקים של אסוּאֵרה. “סניור,” אמר, “עלינו להדביק את אניית־הקיטור בים. עלינו להישאר בים הפתוח וּלצפות לה עד שנכלֶה כל מאכל ומשקה ששׂמו לנו פה ברפסודה ואם מחמת איזה מקרה ביש נחמיץ אותה, חובה עלינו להתרחק מן היבשה עד אשר ניחלש, ואולי נצא מדעתנו, ונמות, וניסחף מתים במים, עד אשר תיתקל אחת מאניות־הקיטור של הקוֹמפאניה⁹⁶ בסירה אשר בה שני האנשים המתים שהצילו את האוצר. זוהי, סניור, הדרך היחידה להצילו; שכּן – וכי אינך רואה? – אם נעלה ליבּשה באיזה מקום שהוא ברדיוס של מאה מיל לאורך החוף הזה והכסף הזה ברשותנו הרי אנו מבליטים חזה חשוּף מול חוֹד־הסכין. הדבר הזה ניתן לי כמחלה שמוות בה. אם יגלו זאת הבּריות הריני מת, וגם אתה, סניור, שהרי בחרת לבוא עמדי. הכסף מספיק להעשיר פלך שלם, כל־שכּן פוּאבּלו⁹⁷ אחד לחוף הים שיושביו גנבים ופוחחים. סניור, הם יחשבו שמן השמיים ממש נשלח העושר הזה לידיהם, וישחטונו בלי היסוס. אני לא הייתי שַׂם מבטחי במלים נאות מפי הטוב באנשים, סביב חופו של המפרץ הזה הפרא. תן אל לבּך שאף אם נוותר על המטמון לשמע הדרישה הראשונה, לא נוּכל להציל את נפשותינו. האם אתה מבין זאת – או שמא עלי להסביר?”

“לא, אינך צריך להסביר,” אמר דקו, רוחו נפוּלה בו מעט. “אני עצמי יכול לראות יפה למדי שהחזקת האוצר הזה דומה מאד למחלה שמוות בה לגבי אנשי שמצבם כמצבנו. אבל הכרח היה להוציא אותו מסולאקו, ואתה האיש לַמשימה הזאת.”

“הייתי; אבל איני יכול להאמין,” אמר נוסטרומו, “שאָבדנוֹ היה מרושש הרבה מאד את דון קארלוס גולד. יש עוד עושר בהר. שמעתי אותו מתגלגל בתעלות בלילות שקטים כשהייתי רוכב לרינקוֹן לראות נערה מסוימת, כתום עבודתי בנמל. שנים על שנים סלעי־האוצרות מידרדרים בשאון־רעם, והכּוֹרים אומרים כי הכמות שבּלב ההר די יהיה בה להוסיף ולהרעים עוד שנים על שנים. ואף־על־פי־כן, שלשום נאבקנו להצילו מידי האספסוף, והלילה שולחים אותו בידי אל החשכה הזאת שאין בה רוח להסתלק על כנפיה; משל כאילו היתה זו מנת הכסף האחרונה עלי־אדמות לשבור בה שבר לרעבים, חה! חה! אם כן, אני אהפוך אותה לפַּרשה המפורסמת והנואשת ביותר בימי־חיי – אם תהיה רוח ואם לא תהיה. ידובּר בה כאשר יגדלו הפעוטות והגדולים יִזקנו. אהה! אסור שהמונטריסטים יתפסו אותו, כך הוּגד לי, ויִקרה מה שיקרה לנוסטרומו הקאפאטאס; והם לא יזכּו בו, אני אומר לך, מאחר שלמרבה־הבטחון קשרוהו לגרגרתו של נוסטרומו.”

“רואה אני,” מילמל דקו. ואכן ראה שעמיתו יש לו השקפה מיוחדת משלו על קיבּולת זו.

נוסטרומו פסק מהגיגיו על הדרך שבּה מנצלים את סגולותיהם של בני־אדם, בלי לדעת את טבעם לאשוּרו, והציע שיוציאו את המשוטים הארוכים וידחפו את הרפסודה לעבר איי־איזאבּלה. לא כדאי שאור־היום יגלה את האוצר צף במרחק מיל אחד לערך מן הכּניסה לנמל. ככל שהחשכה עבה יותר בדרך־כלל, כך מַשבי־הרוח שעליהם סמך עזים יותר; אך בזה הלילה נשאר המפרץ, תחת שׂמיכת ענניו, נטול נשמת־חיים, כאילו מת יותר משניהם.

ידיו הרכות של דון מרטין סבלו סבל אכזר בלָפתן את הידית העבה של המשוט העצום. הוא המשיך בעוז־גבר, קופץ שיניו. גם הוא לכוד היה ברשתה של הוויה דמיונית, ואותה מלאכה מוזרה של חתירה ברפסודה כמו שייכת היתה מדרך־הטבע להולדתה של מדינה חדשה, ומשמעות אידיאלית קנתה לה מכוח אהבתו לאנטוניה. חרף כל מאמציהם כמעט לא זעה הרפסודה העמוסה־לעיפה. אפשר היה לשמוע את נוסטרומו מגדף לנפשו, בין התזת־המים הקצובות של תנופות המשוטים הגדולים. “אנו מתקדמים בעקלתון,” מילמל לנפשו, “לוואי ויכולתי לראות את האיים.”

דון מרטין, לפי שלא היה מיוּמן בכך, התאמץ יותר מדי. כפעם־בפעם היתה כעין חלישוּת־שרירים מחלחלת מקצות אצבעותיו הדווּיות בכל בדי עורו, ומתחלפת בגל של חום. הוא נאבק, דיבר, סָבל סבלות נפש וגוף, שהרי משך ארבעים־ושמונה השעות האחרונות הוֹגיע את נפשו ואת גופו בלי הפסק. הוא לא נח, רק מעט מאד אכל, ולא ידע הפוגה בלחץ מחשבותיו והרגשותיו. אפילו אהבתו לאנטוניה, אשר ממנה שאַב כוח והשראה, הגיעה לנקודה של מיתח טראגי בעת פגישתם החפוזה ליד מיטתו של דון חוסה. ועתה פתאום הוטל מתוך כל אלה אל מפרץ אפל, שעצם קדרוּתו, שתיקתו ושלוותו עצורת־הנשימה הוסיפו ענוּת על הצורך בהתאמצות גופנית. ברטט־עונג יוצא־מגדר־הרגיל ראה בדמיונו את הרפסודה צוללת תהומה. “הריני על סף השגעון,” הירהר. הוא השתלט על רעדת כל אבריו וחזהו, על הרעד הפנימי של כל גופו שהתרוקן מכּוח־עצביו.

“שמא ננוח, קאפאטאס?” הציע בנימה של חוסר־דאגה. “עוד הרבה שעות של לילה לפנינו.”

“אמת. המרחק אינו אלא מיל אחד בקירוב, אני מניח. תן מנוחה לזרועותיך, סניור, אם לכך כוונתך. מנוחה מסוג אחר לא תמצא, יכול אני להבטיחך, מאחר שהנחת לקשור אותך לאוצר הזה שאָבדנו לא יוסיף עוני לשום אביון. לא, סניור; אין מנוח עד אשר נמצא אניית־קיטור שפּניה צפונה, או עד אשר תמצא אותנו איזו אניה כשאנו נסחפים במים, מתים ופשוטי־אברים, על הכסף של האנגלי. או בעצם ־ לא; פוֹר דיוֹס! אני אכרוֹת את הלזבּזת בגרזן עד למים ממש בטרם יגזלו ממני הצמא והרעב את כוחי. חי כל הקדושים והשדים שמוטב יהיה לי לתת את האוצר לים מאשר להפקירו בידי זר כלשהו. הואיל והקאוואליירוס ראו לטוב להם לשלוח אותי בשליחוּת מעין זו, ילמדו לדעת כי אכן כדעתם עלי כך הנני.”

דקוּ רבץ על תיבות הכסף והתנשם בכבדוּת. כל תחושותיו ורגשותיו הפּעילים מאז יכול היה להעלותם בזכרונו היו בעיניו כמטורפים שבחלומות. אפילו מסירותו הלוהטת לאנטוניה, שלתוכה העלה עצמו ממצולות ספקנותו, קיפחה כל מראית־עין של ממשוּת. לרגע היה טרף לאדישוּת רפוּיה ביותר אך לא בלתי־נעימה.

“אני בטוח שלא התכוונו לכך שתראה את העסק הזה באור נואש כל־כך,” אמר.

“וכי מה, אם כן, היה הדבר? הלצה?” ליגלג האיש, שבגליונות־המשכּורות של חברת חאש“ק בסולאקו הוגדר כ”מנהל־העבודה של הרציף" מול הסכום של משכּורתו. “אם לשם הלצה העירו אותי משנתי אחרי יומיים של קרבות־רחוב על מנת שאהמר בחיי על קלף רע? גם ידוע לכל שאין המזל משחק לי בקלפים.”

“כן, הכל יודעים על הצלחתך אצל נשים, קאפאטאס,” ניחם דקו את עמיתו בכובד־לשון.

“שמעני, סניור,” המשיך נוסטרומו, “אני מעולם אף לא מחיתי על הענין הזה. ברגע ששמעתי על המבוקש ראיתי איזה ענין נואש חייב זה להיות, וגמרתי אומר לעשותו עד תום. כל דקה היתה חשובה. תחילה היה עלי לחכות לך. אחר־כך, כשהגענו לאיטליה־אוּנה, צעק אלי ג’ורג’ו הזקן שאֵלך להביא את הרופא האנגלי. לאחר־מכן ביקשה המסכנה הגוֹועת ההיא לראותני, כידוע לך. סניור, לא היה בי רצון ללכת. חשתי כבר איך הכסף הארור הזה מכביד על שכמי, וחששתי כי, הואיל והיא יודעת שגוֹועת היא, תבקשני לצאת שוב ולהביא כוהן. האב קורבּילאן, שאינו יודע פחד, היה בא כהרף־עין; אבל האב קורבילאן נמצא במרחקים, שרוי בבטחון אצל הכנופיה של אֵרנאנדס, וההמון, שהיה רוצה לקרוע אותו לגזרים, מלא חימה עזה על הכוהנים. שום פּאדרה שמֵן לא היה ניאות להוציא את ראשו הלילה ממקום־מחבואו כדי להציל נפש נוצרית, חוץ מאשר, אולי, תחת חסותי. לכך התכוונה. העמדתי פנים כאילו אינני מאמין שהיא הולכת למות. סניור, אני סירבתי להביא כוהן לאשה גוועת…”

דקו זז ממקומו וקרא: "את סרבת, קאפאטאס! " נעימת־דיבורו השתנתה. “כי־כן, יודע אתה – היה זה נאה דווקא.”

“אתה אינך מאמין בכוהנים, דון מרטין? גם אני לא. מה טעם היה לבזבז זמן. אבל היא – היא מאמינה בהם. הדבר תקוע בגרוני. היא אולי כבר מתה, ואנחנו צפים לנו כאן חסרי־ישע בלי כל רוח. מאֵרה על כל אמונות־ההבל. היא מתה במחשבה שאני גזלתי ממנה את גן־העדן, כך אני מניח. יהיה זה העסק הנואש ביותר בימי־חיי.”

דקו נשאר שקוע במחשבה. הוא ניסה לנתח את ההרגשות שעוררו בו הדברים ששמע. קולו של הקאפאטאס נשמע שוב:

“עכשיו, דון מרטין, הבה נתפוס במשוטים וננסה למצוא את איי־איזבּלה. כך נעשה, או שנטבּע את הרפסודה אם יקדים היום וידביקנו. אל לנו לשכוח שאניית־הקיטור טעונת החיילים מאֶסמראלדה עלולה להופיע. עכשיו נחתור היישר קדימה. גיליתי כאן פיסת נר, ועלינו להסתכן ולהעלות אור קטן כדי לקבוע מסלול על־פי המצפן של הסירה. אין די רוח להוציאה – תחול קללת השמיים על המפרץ העיוור הזה!”

שלהבת קטנה הופיעה, בוערת היישר. לאורה נראו במקוטע הדפנות והלווחים המוצקים בחלקה החלול, הריק של הרפסודה. דקו ראו איך נוסטרומו קם לחתור. ראה אותו עד גובה האבנט שלמתניו, בניצנוץ של אקדח לבן־קת וניצב־העץ של סכין ארוך מזדקר לשמאלו. דוק אזר עוז למאמץ החתירה. הרוח ודאי לא היתה מספקת לכבּות את הנר, אך שלהבתו נינועה מעט לתנועתה האִטית של הסירה הכבדה. כה גדולה היתה עד שבמאמציהם הגדולים ביותר לא יכלו להניעה במהירות העולה על מיל אחד לערך לשעה. אולם די היה בכך להשיטם אל בין איי־איזאבלה בטרם יאיר היום. היו לפניהם שש שעות הגונות של חשכה, והמרחק מן הנמל עד איזאבלה הגדולה לא עלה על שני מילים. דקו זקף את ההתקדמות היגעה הזאת לחשבון קוצר־רוחו של הקאפאטאס. לפעמים שבתו ממלאכתם, ואז עשו אזניהם כאפרכּסת לשמוע את האניה מאֶסמראלדה. בדממה הגמורה הזאת היתה אניית־קיטור בתנועתה עשוייה להישמע ממרחקים. לראות דבר כלשהו לא בא כלל בחשבון. הם לא יכלו לראות זה את זה. אפילו מפרשׂה של הרפסודה, שנשאר מתוח, היה סמוי מן העין. לעתים קרובות מאד נחו.

“קאראמבה!” זרק נוסטרומו בעת אחת ההפסקות הללו כאשר הסבו באפס־מעשה ליד הידיות הכבדות של המשוטים. “מה־הדבר? עגמה עליך נפשך, דון מרטין?”

דקו הבטיחוֹ כי אין נפשו עגומה עליו אף כהוא־זה. זמן־מה קפא נוסטרומו דומם, ואחר הזמין בלחש את מרטין לגשת אל הירכתיים.

שפתיו נגעו באזנו של דקו כאשר הכריז על אמונתו כי יש ברפסודה עוד מישהו מלבדם. פעמיים שמע עלה קול התייפחות חנוקה.

“סניור,” לחש בחרדת־פליאה, “ודאי לי שמישהו בוכה ברפסודה הזאת.”

דקו לא שמע מאומה. הוא הביע את פיקפוקו. עם זאת, הנקל יהיה לברר מה מידת האמת שבדבר.

“הרי זה מדהים ביותר,” מילמל נוסטרומו. “וכי מי יכול היה מישהו להסתתר כאן בשעה שעגנה הרפסודה ליד הרציף?”

“ואתה אומר שהקול היה דומה להתיפחות?” שאל דקו, מנמיך גם הוא את קולו. “אם הוא בוכה הרי אינו יכול להיות מסוכן ביותר, ויהיה האיש מי שיהיה.”

בטפּסם על הערימה יקרת־הערך שבאמצע, הנמיכו להשתופף לפני התורן וגיששו מתחת לסיפון־החצי. היישר לפנים, בחלק הצר ביותר, פגעו ידיהם באבריו של איש, שנשאר דוֹמם כמוות. הם עצמם נדהמים היו מכּדי להוציא הגה וּגררוּהוּ אחור בזרוע אחת ובצווארון מקטרנו. כולו רפוי היה – חסר רוח־חיים.

אורו של זנב הנר האיר על פרצוף סגלגל, מעוקל־חוטם ולו שׂפמות שחורים ופיאות־זקן קטנות. הוא היה מזוהם ביותר. סיבי־זקן שמנוניים נובטים היו על החלקים הגלוחים של הלחיים. השפתיים העבות היו פשׂוקות קימעה, אך העיניים נשארו עצומות. לגודל תמהונו זיהה דקו את סניור הירש, סוחר־העורות מאסמראלדה. נוסטרומו גם הוא הכיר אותו. והם הביטו זה אל זה מעל לגופה, שרגליה היחפות מוגבּהות לה מעל ראשה, בהעמדת־פנים מגוחכת של שינה, עלפון, או מוות.

פרק 8

לרגע, נוכח המציאה הזאת המופלאה, נשתכחו מהם דאגותיהם ותחושותיהם שלהם. תחושותיו של סניור הירש כרבצוֹ לו שם ודאי היו תחושות של אימה מופלגת. שעה ארוכה מיאן לתת אות חיים, עד שלבסוף עוררוהו גידופיו של דקו – ואולי יותר מכך הצעת קצרת־הרוח של נוסטרומו שכדאי להשליכו המימה, הואיל ודומה היה שהוא מת – להרים תחילה עפעף אחד ואחרי־כן את משנהו.

נראה היה כי מעולם לא מצא הזדמנות בטוחה לעזוב את סולאקו. הוא התאכסן אצל אנזאני, בעל חנות־הכּלבּו, בפלאסה מאיוֹר. אבל כאשר פרצה המהומה נמלט מבית מארחו לפני האיר היום, וכל־כך נחפז עד כי שכח לנעול את נעליו. בנמהר יצא במרוצה בגרביו, וכשמגבעתו בידו, אל הגן של בית אנזאני. הפחד העניק לו את הזריזות הדרושה לטפס ולעבור כמה וכמה גדרות נמוכות, ולאחר־מכן נקלע אל הסטווים המעשיבים של המנזר הפראנציסקאני באחד הרחובות הצדדיים. בפחזוּת של יאוש נדחק לתוך סבכי שיחים, ומשום כך היה גופו שׂרוט ובגדיו קרועים. כל היום שכב והתחבא שם, לשונו דבקה אל חיכּו בכל עצמת הצמאון שעוררו החום והפחד. שלש פעמים פלשו כנופיות שונות של בני־אדם אל המקום בצעקות ובגידופים, בחיפוש אחר האב קורבילאן; אך לפנות־ערב, בעודו רובץ אפּיים בשׂיחים, חשב שימות מפּחד השתיקה. לא ברור היה לו ביותר מה הדבר שהניעוֹ לעזוב את המקום, אך נראה היה בעליל כי יצא והצליח להתגנב מן העיר בסמטות האחוריות העזוּבות מאדם. הוא תעה בחשיכה סמוך למסילת־הברזל, והפּחד שיגע אותו עד כדי כך שלא העז אפילו להתקרב אל המדורות של משמרות הפועלים האיטלקיים ששמרו על המסילה. נראה היה בעליל כי חשב במעורפל למצוא מחסה בקרפיפי־הרכּבת, אבל הכּלבים התנפלו עליו בנביחות; אנשים התחילו לצעוק; יריה נורתה באקראי. הוא ברח מן השערים. ממש במקרה פנה לעבר המשרדים של חברת חאש"ק. פעמיים נגפו רגליו בגופותיהם של אנשים שנהרגו במשך היום. אך כל דבר חי הפחיד אותו הרבה יותר. הוא השתופף, זחל, התגנב, זינק, מודרך על־ידי מין חוש של חיה, שהזהירוֹ מפני כל אור וכל צליל של קולות. כוונתו היתה ליפול לרגליו של הקפטן מיצ’ל ולהתחנן למחסה במשרדי החברה. המקום היה שרוי בחשכה גמרוה כאשר התקרב בזחילה על ידיו וברכיו, אך לפתע התריס איש אחד שהיה על המשמר בקול רם, “מי שם?” עוד חללי היו מוטלים בכה־ובכה, והוא השתטח מיד לצד פגר קר. הוא שמע קול אומר, “אחד מן הנבלים הפצועים הללו זוחל כאן בסביבה. האֵלך ואחסל אותו?” וקול אחר מיחה ואמר שאין זה בטוח לצאת בלי פנס לשליחות שכזאת; אולי אין זה אלא איזה ליבּראל כושי האורב להזדמנות לתקוע סכין בכרסו של איש ישר. הירש לא המתין לשמוע עוד אלא זחל אל קצה הרציף והסתתר בין חביות ריקות. כעבור שעה קלה הזדמנו למקום כמה אנשים מסיחים ובידיהם סיגריות לוחשות. הוא לא שהה לשאול את עצמו אם צפויים הם להרע לו אל שטף במרוצתו לאורך המיזח, ראה רפסודה עוגנת בקצה, והתנפל אל תוכה. בתשוקתו למצוא מחסה זחל היישר קדימה אל מתחת לסיפון־החצי, ושם נשאר ספק־מת ספק חי, מתענה בייסורי רעב וצמא ומתעלף כמעט מרוב אימה, כאשר שמע פסיעות רבות ואת קולותיהם של האירופים שבאו בחבוּרה בלווֹתם את קרון האוצר, שכּיתה של קארגאדורס דחפה אותו לאורך הפסים. על־פי הדיבורים הבין בהחלט את הנעשה אך לא גילה את נוכחותו מפחד פן לא ירשוהו להישאר. מחשבתו היחידה בעת ההיא, כובשת ושלטת, היתה להסתלק מסולאקו זו הנוראה. ועכשיו התחרט על כך מאד. הוא שמע את נוסטרומו מדבר אל דקו, ובלבו התאווה להיות שוב על החוף. לא היה את נפשו להיות מעורב בעסק נואש – במצב שבו אין אדם יכול לברוח. הגניחות שפּלטה רוחו המעוּנה בעל־כרחו גילו את נוכחותו לאזניו החדות של הקאפאטאס.

הם זקפו אותו והשעינוהו אל דופן הרפסודה, והוא המשיך בסיפור־הנהי על הרפתקאותיו עד שנשבר קולו וראשו צנח לפנים. “מים” לחש, בדי־עמל. דקו הגיש אחת מן הפּחיות אל שפתיו. לאחר זמן קצר־להפליא שבה אליו רוחו, וכאחוז־טירוף התנער וקם על רגליו. בקול זועם ומאיים פקד עליו נוסטרומו לצעוד קדימה. הירש היה אחד האנשים הללו שהפּחד מצליף בהם כשוט, ופראותו של הקאפאטאס ודאי נצטיירה לו באור־ביעוּתים. הוא גילה זריזות יוצאת־מן־הכלל בהיעלמוֹ קדימה לתוך החשיכה. הם שמעו אותו מטפס על האברזין; אחר־כך נשמע קול נפילה כבדה, ולאחריה גניחה יגעה. לאחר־מכן היתה דממה גמורה בחלק הקדמי של הרפסודה, משל כאילו נהרג בנפילתו הפזיזה. נוסטרומו צעק בקול מאיים:

“שכב שם בשקט! אל תניע אבר. אם אשמע אותך אפילו נושם פעם אחת בקול, מיד אֶגש לשם ואתקע כדור בראשך.”

עצם נוכחותו של פחדן, ויהיה סביל ככל אשר יהיה, מכניסה יסוד של בוגדנות למצב מסוכן. קוצר־רוחו העצבני של נוסטרומו נתחלף בדאגה קודרת. בלחש, כמדבּר אל נפשו, העיר דקוּ כי, אחרי הכל, המאורע הזה המשונה אינו מעלה ואינו מוריד הרבה. אין הוא יכול לתאר לעצמו במה יוכל האיש להזיק. לכל היותר יפריע כמו חפץ חסר־חיים שאין בו מועיל – כבוּל־עץ, למשל.

“אני לא הייתי ממהר להיפטר מבּול־עץ,” אמר נוסטרומו בנחת. "יכול לקרות איזה דבר בלתי־צפוי ואז יוכל להועיל לך. אבל בעסק כמו זה שלנו אדם כמוהו צריך לזרוק לים. אפילו היה אמיץ כאריה לא היינו רוצים בו כאן. אין אנו נמלטים על נפשותינו. סניור, אין רע בכך שאיש אמיץ־לב מנסה להינצל בתחבולות ובחירוף־נפש; אבל אתה שמעת את סיפורו, דון מרטין. העובדה שהוא כאן היא מעשה־נס של פחד – " נוסטרומו שהה רגע. “אין מקום לפחד ברפסודה הזאת,” הוסיף וסינן מבין שיניו.

דקו לא מצא מה להשיב. לא היה זה מצב יאה לדין־ודברים, להפגנה של נקיפות־מצפון או רגשות. באלף דרכים יכול איש אחוז־בהלה להיעשות מסוכן. נראה היה בעליל שאי־אפשר לדבר אל הירש, להתדיין אתו, או לשדלו לנהוג בהגיון. פרשת בריחתו שלו הוכיחה זאת בבירור למדי. דקו סבר כי חבל מאד שלא מת אותו עלוב מפּחד. הטבע, שעשאוֹ כפי שהוא, דומה כי חישב באכזריות כמה ייסורי־נפש איומים יוכל לשאת בלא שיפּח את רוחו בפועל־ממש. אימה מרובּה כל־כך ראויה היתה למידה של חמלה. דקו, אף שכוח־הדמיון שלו הספיק לו להשתתף בצערו של הלז, נמנה־וגמר שלא להפריע לשום פעולה שינקוט נוסטרומו. אך נוסטרומו לא עשה מאומה. בחשכּת המפרץ נשאר גורלו של סניור הירש תלוי בחסדם של מאורעות שאי־אפשר היה לחזותם מראש.

הקאפאטאס פשט ידו וכיבּה את הנר פתאום. דקו מדוּמה היה כאילו במחי אחד החריב עמיתו את עולם המעשים, האהבות, המהפכה, שבּו ניתחה עליונותו השאננה בלי פחד ומורא את כל המניעים ואת כל יצרי־הלב, לרבּות אלה שלו.

הוא נבהל קימעה. החידוש שבמצבו הטביע את רישומו בדקו. בוטח היה בעצמו מבחינה אינטלקטואלית, ולכן סבל מכך שניטל ממנו כלי־הנשק היחיד שיכול היה להשתמש בו בהצלחה. שום תבונה לא יכלה להבקיע את חשכּתו של המפרץ השקט. נותר רק דבר אחד שבּו היה בטוח, והוא היוהרה הניצחת של עמיתו. זו היתה בלתי־אמצעית, בלתי־מסובכת, תמימה ופועלת. דקו, שמנצל היה אותו, ניסה להבין את האיש הזה לאשוּרו. הוא גילה כי מניע אחד־ויחיד מצוי מאחרי הגילויים השונים והמגוּונים של אופי עקיב. לכן נשאר האיש כה פשוט־להדהים בעוֹצם גאוותנותו. ועכשיו היה סיבוך. גלוי־וברור היה שכועס הוא על שניתן לו תפקיד שסיכויי הכשלון רבים בו כל־כך. “תמה אני,” הירהר דקו, “איך היה מתנהל לולא הייתי כאן.”

הוא שמע את נוסטרומו ממלמל שוב, “לא! אין מקום לפחד ברפסודה הזאת. דומה כי אומץ־הלב כשלעצמו אין בו די, יש לי עין טובה ויד איתנה; איש לא יוכל לומר שאי־פעם ראה אותי עייף או תוהה מה לעשות; אבל פּוֹר דיוֹס, דון מרטין, שלחו אותי לתוך הים השחור והדמוּם הזה בעסק שבו אין כל תועלת לא בעין טובה, לא ביד איתנה ולא בכוח־השופט…” בלחש פלט שרשרת של קללות בספרדית ואיטלקית. “רק ייאוש טרור יִצלח לעסק הזה.”

מלים אלו עמדו בניגוד עז לשלוָה השׂוררת – לדממה הזאת הקפואה כמעט של המפרץ. מטר ירד פתאום בקול־מלחשים סביב־סביב לסירה, ודקו הסיר את כובעו ובהניחו לראשו להירטב חש כי התרענן עד מאד. עוד־מעט ורוח קלה ויציבה ליטפה את לחיו. הרפסודה החלה לנוע, אבל המטר התרחק ממנה. הטיפות חדלו מרדת על ראשו וידיו, הלחישה נמוגה במרחק. נוסטרומו פלט נהמה של שׂביעות־רצון, ובתפסו בהגה צייץ לו חרש, כדרכּם של מלחים, לעודד את משב הרוח. מעולם לא חש דקו בשלושת הימים האחרונים פחות צורך בדבר שהקאפאטאס היה קורא לו ייאוש.

“נדמה לי כאילו אני שומע עוד מָטר על המים,” העיר בנעימה של סיפוק שקט. “אני מקווה שישיג אותנו.”

נוסטרומו פסק באחת מציוּצו. “אתה שומע עוד מטר” שאל, כמפקפק. ודומה היה כאילו הקלישה האפלה מעט, ועתה ראה דקו את קווי דמותו של עמיתו, ואפילו המפרשׂ עלה מתוך הלילה כמו גוש רבוּע של שלג סמיך.

הצליל שאותו גילה דקו נישא מחוספס עם המים. נוסטרומו הכיר אותו קול שקצתו שריקה ורישרוש שהתפשט לכל עבריה של אניית־קיטור העושה דרכה במים חלקים בלילה שקט. בהכרח היתה זו אניית־התובלה הנושאת חיילים מאסמראלדה. אורות לא היו עליה. שאון הקיטור שלה, הגובר ועולה מדקה לדקה, פוסק היה כליל לפרקים, ואחרי־כן מתחדש פתאום, ולכאורה קרוב עד להדהים, משל כאילו היתה אותה ספינה הסמויה מן העין, שאת מעמדה אי־אפשר היה לנחש במדוייק, שׂמה פניה היישר אל הרפסודה. בינתיים הוסיפה זו האחרונה לשוט אט־אט ובהשקט נוכח רוח כה רפה עד שרק בנטוֹתוֹ על צדו ובחוּשוֹ במים העוברים בין אצבעותיו יכול היה דקוּ לשכנע את עצמו שהם חיים בכלל. הרגשתו המנומנמת סרה מעליו. הוא שמח לדעת שהרפסודה נמצאת בתנועה. אחרי דממה בה מרובּה דומה היה כי שאוֹנה של אניית־הקיטור רוגש ומרגיז. היה משהו כמו לא מן העולם הזה בעובדה שלא יכולת לראותה. פתע דמַם הכל. היא נעצרה, אבל כה סמוכה היתה אליהם עד שהיה הקיטור המתמלט משלח את המייתו הרוטטת היישר מעל ראשיהם.

“הם מנסים לברר היכן הם,” אמר דקו בלחש. שוב נתן אצבעותיו במים.

“אנו מתקדמים יפה מאד,” הודיע לנוסטרומו.

“נראה שאנו חוצים לפני חרטומה,” אמר הקאפאטאס בנעימה זהירה. “אבל זה מין משחק עיוור עם המוות. אין טעם להמשיך בתנועה. אסור שיראו או שישמעו אותנו.”

לחישתו היתה ניחרת מרוב התרגשות. בפניו לא נראה אלא ניצנוץ של גלגלי־עיניים לבנים. אצבעותיו תפסו בכתפו של דקו. “זו הדרך היחידה להציל את האוצר הזה מן האניה הזאת המלאה חיילים. כל אניה אחרת היתה נושאת אורות. אבל הרי אתה רואה שאין ניצנוץ של אור להראותנו היכן היא.”

דקו עמד כאחוז־שיתוק; רק מחשבותיו שקקו פרא. בתוך שניה אחת זכר את מבּטה המדוכדך של אנטוניה שעה שעזב אותה ליד מיטת אביה בבּית הקודר של משפחת אווליאנוס, שתריסיו מוגפים אלא שכל הדלתות פתוחות בו וכל המשרתים נטשוהו, להוציא כושי אחד זקן בשער. הוא זכר את הקאסה־גולד בביקורו האחרון, את הוויכוחים, את נעימות קולו, את עמדתו הסתומה של צ’ארלס, את פניה של מרת גולד שכּה החווירו מרוב דאגה ועייפות עד שעיניה כמו החליפו צבע ועל־דרך הניגוד נראו שחורות כמעט. הוא זכר אפילו משפטים שלמים מן המינשר שלפי כוונתו היה באריוֹס אמוּר לפרסם ממפקדתו בקאִיטה ברגע שיגיע שמה; ממש זרעה של המדינה החדשה, מינשר ההתפרדות שקודם צאתו ניסה להשמיעו בחפזה באזני דון חוסה, השׂרוּע על מיטתו נוכח מבּטה הנעוץ של בתו. האלוהים יודע אם הבין אותו המדינאי הזקן; נבצר ממנו לדבּר, אך ודאי שהרים את זרועו מעל כיסוי המיטה; ידו זעה כמבקשת להתוות את אות הצלב באוויר, מחווה של ברכה, של הסכמה. דקו החזיק בכיסו באותה טיוטה גופה, כתובה בעפרון על כמה גליונות־נייר רפוּפים, ובראשם הכותרת באותיות־דפוס כבדות, “מינהל מכרה הכסף סן־תומה. סולאקו. הריפובליקה של קוסטאגואנה.” בשעתו כתב את הדברים בסערה, כשהוא חוטף דף אחר דף מעל שולחנו של צ’ארלס גולד. כמה וכמה פעמים הציצה מרת גולד מעל כתפו בעודנו כותב; אבל הסניור אדמיניסטראדור, שעמד בפישׂוק־רגליים, לא אָבה אפילו להציץ בה כאשר נגמרה הטיוטה. הוא דחה אותה בתנועת־יד תקיפה. ודאי בוז היה זה ולא זהירות, שכּן לא העיר כלל מאומה על השימוש בנייד של מינהל לצורך מסמך העלול להזיק לו כל־כך. ודבר זה העיד על בוזו, הבוז האנגלי האמיתי למידת הזהירות והמצויה, משל כאילו כל מה שנחוץ לטווח מחשבותיהם והרגשותיהם שלהם אינו ראוי להכרה רצינית. בתוך שנייה אחת או שתיים הספיק דקו להתמלא חמת־זעם על צ’ארלס גולד, ואפילו להתרעם על מרת גולד, שלהשגחתה, אם גם בשתיקה, השאיר את אנטוניה ואת שלומה. מוטב שתיספה אלף פעם ולא תהיה חב תודה על הצלתךָ לאנשים כאלה, קרא בנפשו פנימה. אחיזת אצבעותיו של נוסטרומו, שלא משו אף רגע מכּתפו אף התהדקו בכל עוז, החזירה אותו אל עצמו.

“החשכה היא ידידתנו,” לחש הקאפאטאס על אזנו. “אני אוריד את המפרשׂ, ואשים מיבטחי במפרץ השחור הזה שיצילנו. שום עין לא תוכל להבחין כשאנו רובצים דוּמם במפרשׂ מעורטל. אעשה זאת עכשיו, בטרם תתקרב האניה הזאת אלינו עוד יותר. חריקה חלושה של מגוּלָה תסגיר אותנו ואת האוצר של סן־תומה בידי הגנבים הללו.”

הוא התנועע זהיר כחתול, דקו לא שמע קול; ורק כשנעלם אותו כתב רבוּע של חשכה ידע שקורת־הרוֹחב ירדה, הונמכה בזהירות כה רבה משל כאילו היתה עשויה זכוכית. עוד רגע והוא שמע את נשימתו השקטה של נוסטרומו.

“מוטב שלא תזוז כלל מן המקום שבו אתה נמצא, דון מרטין,” יעץ הקאפאטאס בכובד־ראש. “אתה עלול למעוד או להזיז דבר שיקים רעש. משוטי־הרפסודה ומוטוֹת־החתירה מוטלים בכה־ובכה, בשום־פנים־ואופן אל תזוז. פוֹר דיוֹס, דון מרטין,” המשיך בלחישה עזה אך ידידותית, “אני נואש כל־כך עד שלולא ידעתי שכבוד־מעלתך הוא איש בעל אומץ־לב, המסוגל לקפוא על עמדוֹ ויִקרה מה שיִקרה, כי אז תקעתי את סכיני בלבּך.”

דממת־מוות הקיפה את הרפסודה, קשה היה להאמין כי בסמוך נמצאת אניה מלאה אנשים ומסיפונה הרבה זוגות עיניים צופיות לאיזה רמז של יבַּשה בלילה. היא פסקה מלפלוט קיטור, וכפי הנראה נשארה מרוחקת מכּדי שיגיע צליל אחר כלשהו אל הרפסודה.

“אולי היית עושה זאת, קאפאטאס,” פתח דקו בלחש. "אולם אינך צריך לטרוח. יש עוד דברים חוץ מפּחד סכּינך המאמצים את לבבי. אני לא אבגוד בך. אך כלום שכחת – "

“דיברתי אליך בגלוי כדבּר אל איש נואש לא פחות ממני,” הסביר הקאפאטאס. “הכרח הוא להציל את הכסף מידי המונטריסטים. שלש פעמים אמרתי לקפטן מיצ’ל שאני מעדיף לצאת לבדי. גם לדון קארלוס גולד אמרתי. היה הדבר בקאסה־גולד. הם שלחו לקרוא לי. הגבירות היו שם; וכאשר ניסיתי להסביר מדוע אינני חפץ שתבוא אתי, הבטיחו לי שניהם תגמולים גדולים בעד בטחונך. דרך מוזרה לדבּר אל אדם ששולחים אותו למיתה ודאית כמעט. דומה מי שׂכלם של בני־הטובים הללו אינו מספיק להם להבין מה הם נותנים לאדם לעשות. אמרתי להם שלא אוכל לעשות מאומה למענך. היית בטוח יותר בחברת השודד אֵרנאנדס. אפשר היה לצאת מן העיר ברכיבה בלי להסתכן בשום דבר חמוּר יותר מיריה מקרית המשולחת אחריו בחושך. אבל דומה היה כאילו אזניהם אטומות. היה עלי להבטיח שאחכּה לך אצל שער הנמל. ואמנם חיכיתי. ועכשיו ואתה אדם אמיץ הרי אתה שרוי בבטחון לא פחות מן הכסף. לא יותר ולא פחות.”

ברגע ההוא, בחינת פירוש על דבריו של נוסטרומו, התקדמה האניה הסמויה־מן־העין במחצית המהירוּת בלבד, כפי שאפשר היה לדון על־פי הלמוּתו המתונה של המדחף שלה. ניכר היה שחל שינוי ניכּר במקומו של הקול, שלא התקרב. הוא אף התרחק מעט מימין לאמצעית הרפסודה, ואחרי־כן שוב פסק.

“הם מנסים לאַתר את איי־איזאבלה,” מילמל נוסטרומו, “כדי לפנות אל הנמל בקו ישר ולתפוס את בית־המכס על האוצר שבּו. האם ראית פעם את המפקד של אסמראלדה, סוֹטיליוֹ? ברנש נאה, וקולו חרישי. כאשר אך באתי הנה הייתי רואה בקאלייה מדבר אל הסניוריטאס בחלונות הבתים, וחושׂף בלי הרף את שיניו הלבנות. אבל אחד הקארגאדורס שלי, שחייל היה בזמנו, סיפר לי שפעם פקד לסרוק את בשרו של אדם עד שתצא נשמתו בקצווי הקאמפו, מקום שם נשלח לגייס טירונים מקרב אנשי האֶסטאנסיאס⁹⁸. מעולם לא עלה על דעתו כי יש בקופמאניה אדם המסוגל לסכּל את עצתו.”

דברנוּתו הלחשנית של הקאפאטאס הדאיגה את דקו, שראה בה רמז של חולשה. ואף־על־פי־כן, יכול שתהיה החלטה נחושה ודברנית כנה לא פחות משתיקה זועפת.

“עד כאן לא סוכּלה עצתו של סוֹטיליוֹ,” אמר. “האם שכחת את המשוגע ההוא לפָנים?”

נוסטרומו לא שכח את סניור הירש. הוא ייסר את עצמו מרה על שלא ערך סיור מדוקדק ברפסודה קודם עזבוֹ את הרציף. הוא ייסר את עצמו על שלא דקר את הירש ולא השליכו הימה בעצם הרגע שבו נתגלה, אף בלי להביט בפרצופו. דבר זה היה הולם את האופי הנואש של הפּרשה. יִקרה מה שיִקרה, עצתו של סוטיליו כבר סוכּלה. אפילו יעשה אותו עלוב, הדומם עתה כמוות, מעשה כלשהו שיגלה את קירבתה של רפסודה, עדיין לא תשיג ידו של סוטיליו – אם אמנם הוא המפקד על החיילים שבאניה – את שללו.

“גרזן יש לי בידי,” לחש נוסטרומו בחמת־זעם, " אשר בשלש מהלומות יבקיע את הדופן עד שפת המים. יתר על כן, כל רפסודה יש לה מגוּפה בירכתיים, ואני יודע בדיוק היכן היא. אני חש בה תחת כף־רגלי."

דקו הכּיר בצליל של עוז־החלטה אמיתי בלחישות העצבניות, בהתרגשותו הנוקמנית של הקאפאטאס המפורסם. בטרם תוכל האניה, לשמע צריחה אחת או שתיים (כי יותר לא תוכלנה להיות, אמר נוסטרומו, חורק שיניו חריקה הנשמעת לאוזן), למצוא את הרפסודה, תהיה שהות די־והותר לטבּע את האוצר הזה הקשור לגרגרותיו.

את המלים האחרונות התיז לתוך אזנו של דקו. דקו לא אמר מאומה. הוא היה משוכנע־בתכלית. שלוותו האָפיינית הרגילה של האיש היתה כלא היתה. היא לא הלמה את המצב כפי שנצטייר לו. משהו עמוק, משהו שאיש לא חשד בקיומו, עלה על־פני השטח. בתנועות זהירות פשט דקו את מעילו וחלץ את נעליו; הוא לא ראה חובת־כבוד לעצמו לטבּוע עם האוצר. מטרתו היתה להגיע את באריוֹס, בקאִיטה, כפי שידע הקאפאטאס היטב מאד; ועל־פי דרכו התכוון גם הוא לצקת בנסיון ההוא את מלוא מידת הייאוש שהוא מסוגל לו. נוסטרומו מילמל, “אמת, אמת! אתה פוליטיקאי, סניור. שוב אל שורות הצבא, ותפתח בעוד מהפכה.” עם זאת הטעים שכּל רפסודה יש לה סירה קטנה הכּשרה לשאת שני אנשים, אם לא יותר. זו שלהם נגררת מאחור.

דבר זה לא היה ידוע לדקוּ. ודאי, החשיכה היתה גדולה מדי, ורק כאשר שׂם נוסטרומו ידו על חבל־הסירה האחוז ביתד שבירכתיים רווח לו לגמרי. הסיכוי שיימצא במים וישׂחה, הלוּם אי־ידיעה וחושך, מן־הסתם סחור־סחור, עד אשר יצלול כאבן מאפיסת־כוחות, עורר בו בחילה. חוסר־השחר העקר והאכזר שבסוף שכזה הפּיל פחד על העמדת־הפנים של פסימיוּת מרוּשלת. לעומתו הצטייר הסיכּוי שיישאר צף בסירה, מופקר לצמא, לרעב, לגילוי, למאסר, להוצאה־להורג, כסיכוי נעים שכדאי להשיגו אפילו במחיר מידה של התבזוּת. הוא לא נענה להצעתו של נוסטרומו שייכּנס לסירה מיד. “איזה דבר פתאומי עלול להמם אותנו, סניור,” העיר הקאפאטאס, תוך שהוא מבטיח נאמנה באותו זמן לשחרר את החבל ברגע שיתגלה הצורך בעליל.

אבל דקו הבטיחוֹ בלב קל כי אין בדעתו לרדת לסירה אלא ברגע האחרון ממש, וכי אז כוונתו היא שיִתלווה אליו גם הקאפאטאס. שוב לא ראה בחשכַּת המפרץ את אחרית כל הדברים. היה זה חלק של עולם חי, שכּן הכשלון והמוות, הממלאים אותו, יכול היית לחוש בהם ליד מרפקך. ובתוך כך היה זה מחסה. הוא עלץ על אפלתו האטומה. “כמו חומה, כמו חומה,” מילמל לנפשו.

הדבר היחיד שריסן את בטחונו־העצמי היה המחשבה על סניור הירש. עתה נדמה היה לדקו כי העובדה שלא כפתו אותו ולא סתמו את פיו היא שׂיא של פחזות נואלת. כל עוד יש בכוחו של אותו יצור עלוב להשמיע יללה הריהו סכנת־תמיד. אימתו הנקלה אילמת היתה עכשיו, אך אי־אפשר היה לדעת מאיזו סיבה עלולה תהיה פתאום למצוא לה פורקן בצריחות.

עצם השגעון הזה של הפחד שאותו ראו גם דקו וגם נוסטרומו במבּטים הפראיים וחסרי־הדעה, ובפי כדסים המתמידים על פיו, גוננו על סניור הירש מפני הצרכים האכזריים של פרשה נואשת זו. הרגע היאה להשתיקו לעולמים חלף־עבר. כמו שהעיר נוסטרומו, בתשובה על הירהורי־החרטה של דקוּ, השעה היתה מאוחרת מדי! אי־אפשר לעשות זאת בלי רעש, מה־גם שאינך יודע היכן האיש נמצא בדיוק. בלי הבדל היכן בחר להשתופף ולרעוד, מסוכּן מדי להתקרב אליו. מן־הסתם יתחיל לשווע לרחמים. מוטב הרבה יותר להניחו בשקט לנפשו מאחר שהוא דוֹמם כל־כך. אך מרגע לרגע היה הצורך לבטוח בשתיקתו מעיק יותר ויותר על שלוות־רוחו של דקו.

“חבל שהחמצת את הרגע הנכון,” מילמל.

“מה! להשתיק אותו לעולמים! ראיתי לנכון לשמוע תחילה איך התגלגל לכאן. מוזר מדי היה הדבר. מי יכול היה לשער שכל זה אינו אלא מקרה? אחרי כן, סניור, כאשר ראיתיך נותן לו מים לשתות, לא יכולתי לעשות זאת. לא אחרי שראיתיך מגיש את הפּחית אל שפתיו כאילו אחיך היה. סניור, אין להאריך מדי במחשבה על צורך מסוג זה. ואף־על־פי־כן לא היה בכך משום אכזריות אילו קיפחנו את חייו העלובים. אין הם אלא צרור של פחדים. חמלתך הצילה אותו אז, דון מרטין, ועכשיו השעה מאוחרת מדי. אי־אפשר יהיה לעשות זאת בלי רעש.”

באניה שׂררה שתיקה גמורה, והדממה היתה עזה כל־כך עד שנדמה היה לדקו כאילו הצליל הרפה ביותר שאפשר להעלותו בדמיון יתגלגל בלי מעצור ויישמע עד אפסי ארץ. מה אם ישתעל הירש או יזוֹרר? ההרגשה שהוא נתון לחסדיו של מקרה אווילי כזה היתה מרגיזה מכּדי שיסתכל בה באירוניה. גם נוסטרומו דומה היה שחרדתו גוברת. הייתכן, תמהּ, שהאניה, כיון שמצאה כי הלילה חשוך מדי, מתכוונת להישאר על מקומה עד שיאיר היום? הוא החל לחשבו שאחרי הכל זו הסכנה האמיתי. הוא פחד שמא החושך, שהוא משׂגבּו, בסופו של דבר יביא עליו את אבדנו.

סוֹטיליוֹ, כפי ששיער נוסטרומו, היה המפקד באניית־התובלה, הוא לא ידע על המאורעות של ארבעים־ושמונה השעות האחרונות בסולאקו; כן גם לא ידע שהאלחוטאי באסמראלדה הצליח להזהיר את עמיתו בסולאקו. בדומה להרבה והרבה קצינים של הצבא המוצב בפּלך, אימץ לו סוטיליו את מאבקם של הריבייריסטים בהשפעת האמונה שהעושר העצום של זכיון־גולד עומד לצדם. הוא היה אחד המבקרים בקאסה־גולד, מקום שם נתן ביטוי לדעותיו כבלאנקוֹ ולהתלהבותו לתיקונים באזני דון חוסה אווליאנוס, תוך שהוא מעיף בלי הרף מבטים של יושר וגילוי־לב לעבר מרת גולד ואנטוניה. ידוע היה בו שהוא בן למשפחה טובה שנרדפה והתרוששה בימי שלטון־העריצות של גוּזמאן בנטוֹ. הדעות שאותן הביע נראו טבעיות ביותר והולמות איש כמוצאו וכייחוסו. והוא לא היה מאחז־עיניים; טבעי־בתכלית היה זה בשבילו להביע רגשות נעלים בעוד כל כשרונותיו נתונים לרעיון שנראָה אז ממשי ומעשי – הרעיון שבַּעלה של אנטוניה אווילאנוס מדרך־הטבע יהיה הידיד האינטימי לזכיון־גולד. הוא אף הטעים זאת פעם באזני אנזאני, כאשר נשא־ונתן על ההלוואה הקטנה הששית או השביעית בדירה האפלולית והטחובה בעלת סורגי־הברזל העצומים, מאחרי החנות העיקרית שבכל שורת החנויות תחת הקשתות. הוא רמז לבעל חנות־הכּלבּו על יחסיו המצויינים עם הסניוריטה המשוחררת, שכּאחות היא לאנגליה. מצעיד היה רגל אחת קדימה ומשלב זרועותיו, מעמיד עצמו לבדיקתו של אנזאני, ונועץ בו מבט רברבני.

“הבט, חנווני עלוב! איך יכול גבר כמוני להיכּשל אצל אשה כלשהי, ומה־גם צעירה משוחררת החיה בחירוּת מחפירה?” כמו אומר היה.

מנהגו בקאסה־גולד היה, כמובן, שונה עד מאד – ללא קשיחוּת ואפילו עצוב כלשהו. בדומה לרוב בני־ארצו הלך שבי אחר צלילן של מלים נאות, בפרט אם השמיען הוא עצמו. לא היו לו דעות מוצקות משום סוג שהוא על שום דבר שבעולם חוץ מאשר לגבי כוחן של מעלותיו האישיות שאין לעמוד בפניהן. אבל אמונה זו איתנה היתה כל־כך עד שאפילו הופעתו של דקוּ בסולאקוֹ, וידידוּתו הקרובה עם בית גולד ובית אווליאנוס, לא עוררה בו חששות. אדרבה, הוא ניסה להתידד עם אותו קוסטאגואנרו עשיר מאירופה בתקוה שבעקבות כך ילווה ממנו סכום־כסף גדול. המניע היחיד שהדריך אותו בחייו היה השגת כסף לסיפוק צרכיו היקרים, אשר להם התמכר ברוב פחז, מאין לו כל שליטה־עצמית. בדמיונו ראה עצמו אלוף התככים, אבל שחיתותו היתה פשוטה כמו חוש של חיה. לפרקים, בבדידוּתו, היו לו רגעים של פראוּת, וכך גם בשעת היותו, למשל, לבדו בחדר עם אנזאני כשהוא מנסה להשיג הלוואה.

בכוח דיבוריו נעשה מפקד חיל־המצב של אסמראלדה. אותו נמל קטן נודעה לו חשיבות משלו כתחנת הכבל התת־מימי העיקרי המקשר את הפלכים האוקסידנטאליים אל העולם החיצון והמתחבר לענף של סולאקו. דון חוסה אווליאנוס הציע לו זאת, ובאריוס, בתרועת־צחוק גסה ומלעיגה, אמר, “הו, שילך סוטיליו. הוא איש טוב מאד לשמור על כבל, ומן הדין שהגבירות באסמראלדה תקבלנה את שלהן.” באריוס, איש אמיץ ללא ספק, לא העריך ביותר את סוטיליו.

רק באמצעות הכּבל של אסמראלדה יכול היה המכרה של סן־תומה לקיים מגע מתמיד עם איש־הממונות הגדול, שההסכמה־בשתיקה מצדו היתה מקור כוחה של התנועה הריבייריסטית. אף שם היו לה לתנועה יריבים. סוטיליו רדה באֶסמראלדה בשוט־דיכוי אכזר עד שמַהלכם הבּיש של המאורעות בזירה הרחוקה של מלחמת־האזרחים כפה עליו את המחשבה שאחרי הכל נגזר על מכרה־הכסף הגדול ליפול שלל בידי המנצחים. אבל צריך היה לנהוג בזהירוּת. הוא החל בכך שסיגל לו עמדה אפלה ומסתורית כלפי העיריה הריבייריסטית הנאמנה של אסמראלדה. לאחר־מכן, עקב הידיעות שלפיהן המפקד מכנס אסיפות של קצינים בדמי־הלילה (ידיעות שדלפו משום־מה), זנחו אותם אדונים את חובותיהם האזרחיות מכל־וכל ונשארו מסוגרים בבתיהם. פתאום יום אחד נלקחו כל המכתבים מסולאקו בדואר־היבשה על־ידי כיתת חיילים ממשרד־הדואר אל הקומאנדאנסיה, בלי הסוואה, הסתר או התנצלות. באמצעות קאִיטה שמע סוטיליו על מפלתו הסופית של ריביירה.

זה היה הסימן הגלוי הראשון לשינוי בדעותיו המוצקות. עוד מעט ואנשיו שנודעו לשימצה כדמוקרטים, שעד אז חיים היו בפחד־תמיד מפני מאסר, כבלים ואפילו מלקות, נראו יוצאים ונכנסים בדלת הגדולה של הקומאנדאנסיה, מקום שם סוסים מנמנמים תחת אוכּפיהם הכבדים, בעוד האנשים, במדים בלויים ובמגבעות־קש מחוּדדות, סרוחים על ספסל ורגליהם היחפות מבצבצות מעֵבר לרצועת הצל; וזקיף אחד, במקטורן אדום של אריג שַׂעיר וחורים במרפקיו, עומד במרום המדרגות ומביט בזעף וביהירות על פשוטי־העם, המסירים כובעיהם בעברם על פניו.

רעיונותיו של סוטיליו לא הגביהו עוּף מעל לדאגה לבטחונו האישי ולסיכוי לבוֹז את העיר המופקדת בידו, אך הוא חשש שהצטרפות מאוחרת שכזאת לא תביא לו אלא הכרת־טובה זעומה מצד המנצחים. זמן רב קצת יותר מדי האמין בכוחו של מכרה סן־תומה. ההתכּתבוּת המוחרמת אישרה את הידיעות שקיבל קודם־לכן על כמות גדולה של מטילי־כסף יצוקים המונחת בבית־המכס של סולאקו. אם ישתלט עליו יהיה זה מהלך מונטריסטי ברור; מעין שירות שצריך יהיה לשלם בעדו. בהיות הכסף בידיו יוכל להעמיד תנאים לעצמו ולחייליו. הוא לא ידע לא על המהומות וגם לא על בריחתו של הנשיא לסולאקו והמירדף שהתנהל בהנהגת אחיו של מונטירו, הגריליירו. נראה היה כי המשחק נתון בידיו שלו. ראשית־מעשה השתלט על משרד־המברקה ותפס את אניית־הקיטור הממשלתית שעגנה במפרץ הצר שהוא נמל אסמראלדה. הפעולה הזאת האחרונה בוצעה בלי קושי בידי פלוגה של חיילים שעלו בהמונם בסערה על הכּבש בעוד היא עוגנת ליד הרציף; אבל הלייטננט שעליו הוטלה המשימה לאסור את האלחוטאי נעצר בדרכו ליד בית־הקפה היחיד באסמראלדה, מקום שם חילק קצת יין־שרף לאנשיו והיטיב את לבו על חשבון הבעלים, ריבייריסט ידוע. החבורה כולה השתכּרה, והם המשיכו בשליחותם במעלה הרחוב תוך שהם צווחים ויורים באקראי בחלונות. חינגה גדולה זו, שעלולה היתה להעמיד בסכנה את חייו של האלחוטאי, איפשרה לו בסופו של דבר לשדר את האזהרה שלו לסולאקו. לאחר שעלה הלייטננט במדרגות בצעדים כושלים ובחרב שלופה לא ארכה השעה ומנשקוֹ היה על שתי הלחיים באחד מאותם חילופים מהירים על מצב־רוח המיוחדים למצב של שיכּרון. הוא חיבק את האלחוטאי בעוז והבטיחוֹ שכל הקצינים בחיל־המצב של אסמראלדה יתמנו קולונלים, בעוד דמעות של אושר ניגרות על פניו השתויים. כך אירע הדבר שהמאיור של העיר, שהזדמן למקום אחרי־כן, מצא והנה כל אנשי החבורה ישנים על המדרגות ובמסדרונות ואילו האלחוטאי (שבַּז להזדמנות זו להימלט) עסוק מאד בניקוש על מַקָש המַשדר. המאיור לקח אותו והוליכוֹ גלוי־ראש, ידיו קשורים לו מאחורי גבו, אך הסתיר את האמת מסוטילו, שכּך לא נודע לו על האזהרה שנשלחה לסולאקו.

הקולונל לא היה אדם שיניח לחשכה כלשהי לעמוד לו לשטן בדרך ההפתעה המתוכננת. נראה היה לו כי הדבר הוא בחוקת ודאי; לבו דבק במטרתו בקוצר־רוח ילדותו שאין לרסנו. מאז הקיפה האניה את פוּנטה־מאלָה כדי להיכנס לצל העמוק יותר של המפרץ נשאר על הגשר בחבורה של קצינים נסערים לא פחות ממנו. המפקד העלוב של האניה, הנקרע בין דברי הזירוז והאיוּמים של סוטיליו ואנשי מטהו, הוסיף להשיטה בזהירות רבה ככל אשר הניחו לו. אחדים מהם בלי ספק שיכורים היו כהוגן; אבל הסיכוי שתשיג ידם הון כה גדול נטע בהם עוז־נפש מהוּבּל, ובתוך כך השרה עליהם חרדה מופלגת. המאיור הזקן של הגדוד, איש טיפש וחשדני, שמעודו לא שט במים, הצטיין בכך שכּיבּה פתאום את האור של בית־המצפן, האור היחיד שהוּתר על הסיפון לצרכי ניווט. הוא לא תפס מה תועלת תהיה בזה למציאת הדרך. לשמע מחאותיו הנזעמות של קברניט האניה, רקע ברגלו וטפח על ניצב חרבו. “אהה! הסרתי את המסווה מעליך,” קרא, כחוגג נצחון. “אתה תולש את שערות ראשך מרוב ייאוש לנוכח שנינוּתי. וכי ילד אני שאאמין כי אור בקופסת־הפליז ההיא יכול להראותך היכן הנמל? אני חייל ותיק אני, יכול אני להריח ריחו של בוגד ממרחק פרסה. אתה רוצה שהניצנוץ יגלה לידידך האנגלי שאנו מתקרבים. דבר כזה מראה לך את הדרך! איזה שקר עלוב! קֵה פּיקארדיה! ⁹⁹ אתם אנשי סולאקו כולכם מקבלים שכר מן הזרים הללו. ראוי אתה שאשַסף אותך בחרבי.” קצינים אחרים, שהתקהלו שם, ניסו לשכּך את זעמו, וחזרו ואמרו כמשכנעים, “לא, לא! זה מכשיר של הימאים, מאיור. אין כאן שום מעשה־בגידה.” הקברניט של אניית־התובלה נפל אפיים על הגשר ומיאן לקום. “שימו קץ לחיי מיד,” חזר ואמר בקול חנוק. סוטיליו היה אנוס להתערב.

ההמולה והמהומה על הגשר גברו עד כדי כך שהנווט ברח מן ההגה. הוא תר לו מחסה בחדר־המכונות והזעיק את המכונאים, שבהתעלם מאיוּמי החיילים שהוצבו לשמור עליהם השבּיתו את המכונות אף הצהירו כי טוב־טוב להם שימיתום ביריות ובלבד שלא יסתכּנו בטביעה שם למטה.

זו היתה הפעם הראשונה שבה שמעו נוסטרומו ודקו את האניה נעצרת. לאחר שהושב הסדר על כנו, ואור הפנס של בית־המצפן נדלק שוב, שטה שוב קדימה ועברה הרחק מן הרפסודה בחפשה אחר איי־איזאבלה. אי־אפשר היה להבחין בחבורה, ולהפצרותיו מעוררות־הרחמים של הקברניט הרשה סוטיליו להשבית שוב את המכונות כדי לחכות לאחת מאותן ההתבהרויות באפלה, הבאות כפעם־בפעם עקב תזוזתה של חוּפת העננים הפרושׂה על מימי המפרץ.

על הגשר מילמל סוטיליו מזמן לזמן דברי זעף אל הקברניט. הלז, בנעימה מתנצלת ומתרפסת, ביקש את סוּ מרסֶד הקולונל להביא בחשבון את המיגבלות שמעמידה חשכּת הלילה לסגולותיו של אדם. סוטיליו התנפח בחמת־זעם ובקוצר־רוח. היה זה סיכוי שמזדמן פעם אחת בחיים.

“אם עיניך אינן משמשות איתך יותר מזה, אצווה לנקר אותן,” התפרץ.

הקברניט של האניה לא השיב דבר, כי בעצם הרגע ההוא הזדקרה איזאבלה הגדולה כגוש אפל לאחר מטר חולף, אחרי־כן נעלמה מן העין, כאילו גרף אותה גל של חשכה גדולה יותר הבאה לאחר גשם סוחף. זה הספיק לו. בקול של איש שהתעורר שוב לחיים הודיע לסוטיליו כי בעוד שעה יהיה ליד הרציף של סולאקו. אז הוּשטה במסלולה מלוא המהירות, והמולה גדולה של תכונה לנחיתה עלתה בקרב החיילים על הסיפון.

דקו ונוסטרומו שמעו זאת בבירור. הקאפאטאס הבין מה הפשר. הם הבחינו באיי־איזאבלה, ועכשיו פונים הם בקו ישר אל סולאקו. סבור היה כי יעברו בסמוך; אך המין כי אם ירבּצו ככה דוּמם, במפרשׂ מושפל, לא תיראה הרפסודה, “לא, אף אם יתחכּכו בנו,” מילמל.

הגשם שוב החל לרדת; בתחילה כערפל לח, אחר כבד יותר, מתעבּה ונהפך למטר שוטף, אנכי; והשריקה והחיבּוט של האניה המתקרבת קרבו עד מאד. דקו, שעיניו מלאות מים וראשו מושפל, תמהּּ כמה זמן יעבור על שתחלוף זו על פניהם, והנה במפתיע חש טלטלה. פרץ־קצף ריחש־שטף על־פני הירכתיים, בד־בבד עם נפץ קרשים וזעזוע מהמם/ היה לו הרושם כאילו באה יד זועמת ותפסה ברפסודה והיא גוררתה אלי־חורבן. הזעזוע הפילוֹ, כמובן, והאו נמצא מתפלש בשיפעת מים על קרקעית הרפסודה. בצדו נחבּצו מים בנמרץ; קול מוזר ונדהם זעק משהו מעליו בלילה. הוא שמע צווחה נוקבת לעזרה מפי סניור הירש. כל הזמן היה קופץ את שיניו. היתה זו התנגשות!

האניה פגעה ברפסודה באלכסון, הטתה אותה על צדה עד שהיתה מוצפת למחצה, החל בכמה מצלעותיה, ומַפנה את ראשה במקביל למסלולה שלה בכוחה של המהלומה. באניה עצמה כמעט לא הורגש הזעזוע. כרגיל, הורגשה על עצמתה של אותה התנגשות רק בכלי־השיט הקטן יותר. אפילו נוסטרומו עצמו חשב שאולי זה קץ ההרפתקה הנואשת שלו. גם הוא הושלך מאצל מוט־ההגה הארוך, שבּלם את הָרתיעה־הצדה. עוד רגע והאניה היתה ממשיכה בדרכה, בהניחה לרפסודה לטבוע או לשוט לאחר שהדפה אותה כך מדרכּה, ובלי להבחין אפילו בצורתה, לולא היתה עמוסה־לעיפה אַפסַניה ואנשים כה רבים על סיפונה ומשום כך היה העוגן שלה נמוך עד כדי להינעץ באחת מריכסוֹתיו של תורן הרפסודה. משך שתים או שלש נשימות טרופות החזיק החבל החדש ההוא מעמד בתוך העומס הפתאומי. דבר זה הוא שעורר בדקוּ את התחושה של המשיכה החוטפנית, הגוררת את הרפסודה אלי־חורבן. הסיבה לדבר מופלאה היתה, כמובן, מבּינתו. הדבר כולו היה פתאומי כל־כך עד שלא הספיק לחשוב. אך כל תחושותיו היו ברורות־בתכלית; הוא שלט בעצמו לגמרי; לאמיתו של דבר, אפילו נעמה לו הרגשת השלוָה ההיא בעצם הרגע שהוטח בראשו על העָצֶה ופירפר פרקדן במים רבים. את צריחתו של סניור הירש שמע והכיר בעוד הוא שב לעמוד על רגליו, תמיד באותה תחושה מסתורית שהוא נגרר־והולך בראש נטוי בתוך החשיכה. הוא לא הוציא הגה, לא השמיעה זעקה; לא היתה לו שהוּת לראות מאומה; ולאחר הצריחות הנואשות לעזרה פסקה תנועת הגרירה בפתאום כל־כך עד שכּשל לפנים בזרועות פתוחות ונפל על ערימת תיבות המטמון. בחוש נצמד אליהן, בחשש סתום שעוד־מעט יוּטח שוב; ומיד שמע עוד שורת צריחות לעזרה, מתמשכות ונואשות, כלל לא בסמוך אלא משום־מה במרחק, הרחק לגמרי מן הרפסודה, משל כאילו איזו רוח שבּלילה מלגלגת על אימתו וייאושו של סניור הירש.

אחרי־כן היתה דממה בכּל – דממה כבשעה שאתה ניעור במיטתך בחדר חשוך מתוך חלום משונה ונסער. הרפסודה התנענעה קימעה; הגשם הוסיף לרדת. שתי ידיים מגששות תפסו בצלעותיו המחוּצות מאחור, וקולו של הקאפאטאס לחש באזנו, “שקט, למען חייך! שקט! האניה נעצרה.”

דקו האזין. המפרץ היה אילם. הוא חש כי המים הגיעו כמעט עד ברכיו.

“האם אנו טובעים?” שאל בלחש רפה.

“אינני יודע,” החזיר לו נוסטרומו בלחישה. “סניור, אַל תוציא הגה קל־שבקלים.”

כאשר פקד נוסטרומו על הירש לצעוד קדימה לא חזר הלז למחבואו הראשון. הוא נפל ליד התורן, וכוח לא היה בו לקום; יתר על כן, הוא פחד לזוז. הוא נמנה־וגמר כי מת, אך בלי שום יסוד שבהגיון. היתה זו פשוט הרגשה אכזרית ומבהילה. כל־אימת שניסה לחשוב מה יהיה עליו היו שיניו מתחילות לנקש נוראות. כל־כך שקוע היה במסכנוּת הגמורה של פחדו עד שלא שׂם לבו לשום דבר.

אף כי נחנק היה תחת מפרשׂה של הרפסודה, שאותו הוריד נוסטרומו בבלי הדעת מעליו, לא העז אפילו להוציא את ראשו עד עצם הרגע בו פגעה בהם האניה. אז אכן קפץ ויצא, לפי שצורה חדשה זו של הסכּנה דירבּנה אותו לנפלאות חדשים של עוז ומרץ. כאשר פרצו המים לשטוף בנטות הרפסודה על צדה נפתח סגוֹר פיו. צריחתו, “הצילו!” היתה האזהרה המפורשת הראשונה על ההתנגשות שאותה שמעו האנשים על סיפון האניה. עוד רגע ניתקה הריכסה, והעוגן שהשתחרר חלף על־פני סיפונה הקדמי של הרפסודה. הוא נחבט אל חזהו של סניור הירש, שפשוט תפס בו, בלי שיהיה לו שמץ מושג מה טיבו, אלא שליפף בזרועותיו וברגליו את החלק שמעל לסירה בעקשנות חסרת־הגיון, בלתי־מנוצחת. הרפסודה נטתה הרחק הצדה, והאניה, שהמשיכה בדרכה, סחפה אותו עמה, תוך שהוא נצמד בכל כוחו וזועק לעזרה. אולם רק זמן־מה לאחר שנעצרה האניה נתגלה היכן הוא. שוועתו הנמשכת לעזרה כמו באה מפי איש השׂוחה במים. לבסוף רכנו שנים־שלושה אנשים מעל לירכתיים ומשו והעלו אותו. לקחוהו היישר אל סוטיליו על הגשר. בדיקתו אישרה את הרושם שאכן עברו על איזה כלי־שיט וטיבּעוהו, אבל בלילה אפל שכזה לא היה טעם לחפש את ההוכחות המפורשות לשברים צפים במים. סוטיליו להוט היה עכשיו יותר מתמיד להיכּנס לנמל בלי הפסד זמן; המחשבה שהחריב את היעד העיקרי של מסעו קשה היתה מנשוֹא. בגלל רגש זה נראה לו הסיפור אשר שמע מופרך עוד יותר. סניור הירש, לאחר שספג מכות קצת בשל אמירת כזבים, הוטל לתוך חדר־המפות. אולם לא היכּוהו אלא מעט. סיפורו הֵמֵס את לב אנשי המַטה של סוטיליו, אף שכּולם חזרו וקראו מסביב למפקדם, “בלתי־אפשרי! בלתי־אפשרי!” להוציא את המאיור הזקן, שחגג את נצחונו קדורנית.

“אמרתי לכם: אמרתי לכם,” הפטיר. “אני הרחתי ריח של איזו בגידה, איזו דִיאַבּלֵריה¹⁰⁰ ממרחק פרסה.”

בינתיים המשיכה האניה בדרכה לסולאקו, שרק בה אפשר יהיה לברר את הענין ההוא לאשוּרו. דקו ונוסטרומו שמעו את חיבּוצו הקולני של מַדחף האניה נחלש וגוֹוע; ואחר־כך, בלי שַחת מלים לריק, שקדו לחתור אל איי־איזאבלה. הגשם האחרון הביא עמו בריזָה מתונה אך מתמדת. הסכנה עדיין לא חלפה, ולא היה פנאי לדיבורים. הרפסודה היתה ככברה. הם שיכשכו במים על כל שעל. הקאפאטאס נתן בידי דקו את ידית המשאבה שהיתה מורכבת בצד מאחור, ומיד, בלי שאלות ובלי הערות, החל דקוּ לשאוב תוך שהוא משכּיח מלבו כל תשוקה מחוץ לתשוקה שיוסיף המטמון לצוף על־פני המים. נוסטורמו הרים את המפרש, חש בחזרה אל מוט־ההגה, משך כמטורף במיתר־הקרן. היבהובו הקצר של גפרור (הללו נשמרו יבשים בקופסת־פח מהודקת, אף כי האיש עצמו היה רטוב עד לעצמותיו), היבהובו החי של גפרור גילה לדקו המתיגע את השקיקה שבפניו, הרכונים על תיבת־המצפן, ואת המבּט המרוכז שבּעיניו. עתה ידע היכן הוא, והוא קיוָה להעלות את הרפסודה הטובעת לחוף במפרץ הקטן והרדוּד שבּו הקצֶה הגבוה, דמוּי־הכַּף של איזאבלה הגדולה, מחולק לשני חלקים שווים בגיא־הרים עמוק ועטוי צמחיה.

דקו שאַב בלי הפסק. נוסטרומו נהג בלי שירפּה אפילו שניה אחת מן המאמץ העז של מבּטו הלטוּש. כל אחד משניהם כמו שרוי היה בדד לגמרי עם משימתו. לא עלה על דעתם לדבּר. לא היה ביניהם שום דבר משותף מחוץ לידיעה שהרפסודה שנזוֹקה ודאי טובעת אט־אט אך לבטח. בידיעה הזאת, שהיתה בחינת המבחן המכריע לתשוקותיהם, כמו נעשו זרים לגמרי זה לזה, משל כאילו גילו בעצם זעזועה של ההתנגשות כי לא פירוש אחד יהיה לאבידתה של הרפסודה לגבי שניהם. הסכנה הזאת המשותפת השליטה כליל את חילוקי המטרה, ההשקפה, האופי והמצב שביניהם על הראייה הפרטית של כל אחד משניהם. לא היה שום קשר של הכרה, של רעיון משותף; הם לא היו אלא שני הרפתקנים שכל אחד מהם שוקד על הרפתקתו שלו, שקועים באותה סכנה קטלנית הממשמשת־ובאה. לכן לא היה¹⁰¹ להם מה לומר זה לזה. אבל הסכנה הזאת, האמת הזאת היחידה שאין לערער עליה אשר בה היו שותפים, דומה כאילו שימשה השראה לכוחותיהם בגוף ובנפש.

ודאי שהיה איזה דבר נִסי כמעט בצורה שבה הגיע הקאפאטאס אל המפרץ הקטן באין לו כי אם הרמז האפלולי של צורת האי והבוהק המעורפל של פיסת־חול קטנה להדריכו. מקום שם התהום נפערת בין הצוקים, ונחל דל ורדוּד מתפתל ויוצא מבין השׂיחים ואובד בים, שם העלו את הרפסודה לחוף; ושני האנשים במרץ שתקני, בל־ילאֶה, החלו לפרוק את מטענם היקר, כל אחד מהם נושא תיבה של עור־פר במעלה אפיקו של נחל אל מֵעבר לשיחים למקום חלול שנוצר על־ידי שקע באדמה מתחת לשרשיו של עץ גדול. גזעו החלק והגדול נטוּי היה כמו עמוד נופל הרחק מעל לפיכפוּך המים הניגרים בין האבנים התלוּשות.

שנתיים־שלש קודם־לכן בילה נוסטרומו יום־א' שלם, יחיד לנפשו, בסיור באי. הוא הסביר זאת לדקו לאחר שתמה מלאכתם, והם ישבו, יגעים בכל אבריהם, רגליהם משולשלות על הגדה הנמוכה וגבותיהם נשענים אל העץ, כצמד סומים שכל אחד מהם יודע על חברו ועל סביבתו מכּוח איזה חוש ששי שאין להגדירו.

“כן,” חזר נוסטרומו ואמר, “לעולם אינני שוכח מקום שהסתכלתי בו פעם בקפידה.” הוא דיבֵּר לאִטוֹ, בעצלתיים כמעט, משל כאילו חיים שלמים ונינוחים לפניו ולא רק אותן שעתיים בלבד שקודם האיר היום. קיומו של המטמון, שבדוחק מוצנע היה במקום הזה שאין הדעת סובלתו, הטיל נטל של חשאיוּת על כל צעד מכוּון, על כל כוונה ותכנית להתנהגות בעתיד. הוא חש בכשלון החלקי של העסק הנואש הזה שהופקד בידיו בזכות השם הגדול שידע להוציא לעצמו. עם זאת היתה כאן הצלחה חלקית. יוהרתו באה על סיפוקה למחצה. רגזנותו העצבנית שככה.

“לעולם אינך יודע מה יוכל להביא תועלת,” המשיך במנוחה הרגילה שבּנעימתו ובמנהגו. “יום־א' תמים ועלוב ביליתי בסיור בפירור־ארץ זה.”

“מין עיסוק של שנאת־הבּריות,” מילמל דקו בזדון־לב. “לא היה לך כסף, אני מניח, להמר בו ולפזרו בין הנערות במקומות שרגיל היית לבקר בהם, קאפאטאס.”

“אֶ וִירוֹ!”¹⁰² קרא הקאפאטאס, שראִייה זו אל מעמקיו הפתיעה אותו עד כדי כך שנזקק ללשון־מולדתו. “לא היה לי! לכן לא רציתי לבוא בין החלכּאים הללו שהורגלו בנדיבוּתי. מצפים לכך מצד הקאפאטאס של הקארגאדוֹרס, שהם העשירים, וכביכול הקאוואליירוס בקרב פשוטי־העם. אינני חובב קלפים אלא כבילוי־זמן בלבד; ובאשר לנערות המתפארות שפתחו את דלתותיהן לקול דפיקתי, יודע אתה שלא הייתי מסתכל אף באחת מהן פעמיים לולא התחשבתי במה שיאמרו הבריות. משונים הם, אנשי סולאקו הטובים, והרבה ידיעות מועילות הפקתי פשוט מתוך שהאזנתי בסבלנוּת לדיבּוריהן של הנשים שהכּל סברו שהייתי מאוהב בהן. טריזה המסכנה מעולם לא יכלה להבין זאת. באותו יום־א' מסוים, סניור, הרבתה להג עד כדי כך שיצאתי מן הבית בשבוּעה שלעולם לא אשוב לפקוד אותה אלא אם כן אבוא ליטול את הערסל שלי ואת תיבת בגדי. סניור, אין לך דבר המורט את עצביך יותר משמיעת קולה של אשה שאתה מכבּדה והיא שופכת לעג על שמך הטוב בשעה שאין לך אסימון מחוּק בכיסך. התרתי אחת מן הסירות הקטנות ויצאתי מן הנמל באין לי כי אם שלושה סיגרים בכיסי שיעזרו לי לבלות את היום באי הזה. אבל מימיו של הנחל הזה שאתה שומע תחת רגליך צוננים הם ומתוקים וטובים, סניור, גם לפני עישון וגם לאחריו.” הוא החריש קימעה, ואחר־כך הוסיף כמהורהר, “זה היה יום־א' הראשון לאחר שהבאתי את הריקוֹ האנגלי בעל פיאות־הזקן הלבנות בדרך ההרים מפּאראמו שבמרומי מַעבר־אֶנטראדה – ולא עוד אלא במרכבה! ככל שזכרונו של אדם מגיע מעולם לא עלתה מרכבה ולא ירדה בדרך־ההרים ההיא, סניור, עד שהוֹרדתי את המרכבה הזאת ותחת פקודתי חמישים שכירי־יום שעבדו כאיש אחד בחבלים, מעדרים ומוטות תחת הנהלתי. זה היה האנגלי העשיר, שהבּריות אומרים שהוא המשלם בעד סלילתה של מסילת־הברזל הזאת. הוא היה מרוצה ממני מאד. אבל משׂכרתי לא היתה אמורה לבוא אלא בסוף החודש.”

פתאום התחלק במורד הגדה. דקו שמע את שיכשוך רגליו בנחל והלך בעקבותיו בגיא הצר. דמותו נבלעה כמעט בין השיחים עד שהגיע אל רצועת החול תחת הצוק. כמו שקורה לעתים קרובות במפרץ כשהיו הגשמים במחציתו הראשונה של הלילה תכופים וכבדים, הִקלישה החשכה במידה ניכּרת לקראת הבוקר אף שעדיין לא נראו סימנים של אור־יום.

רפסודת־המשא, כיון שהוסר משׂאה היקר מעליה, התנדנדה חלושות, צפה למחצה, וסנטרה על החול. חבל ארוך התמשך כמו חוט־כותן שחור על־פני רצועת החוף הלבן עד לעוגן הקטן שהעלה נוסטורמו לחוף והצמידוֹ אל גזעו של שׂיח דמוי־עץ בפתח הגיא ממש.

לא היתה לו ברירה לדקוּ אלא להישאר באי. הוא קיבל מידי נוסטרומו את כל האוכל שבּזכות ראִיית־הנולד של הקפטן מיצ’ל הובא אל הרפסודה והניחוֹ זמנית בסירת־האניה הקטנה שבהגיעם העלו אותה והסתירוה בין השיחים. אמוּרה היתה להישאר עמו. האי נועד להיות מקום־מחבוא, לא בית־סוהר; הוא יוכל לשוט ולהגיע אל אניה עוברת. סירות־הדואר של חברת חאש"ק עברו סמוך לאיים בבואן לסולאקו מן הצפון. אבל האניה “מינרווה”, שעל סיפונה הנשיא־לשעבר, הביא לצפון את החדשות על המהומות בסולאקו. אפשר היה שהאניה הבאה שתהיה בדרכה למטה תקבל הוראות לפסוח על הנמל מכל־וכל שהרי לפי־שעה, כפי שידוע היה לקצינים של “מינרווה”, נמצאה העיר בידי האספסוף. פירוש הדבר יהיה שמשך חודש־ימים לא תהיה אניה, ככל שהדברים אמוּרים בשירות הדואר; אבל דקו חייב היה להסתכן בכך. האי היה מקלטו היחיד מן הגזירה התלויה על ראשו. הקאפאטאס התעתד לחזור, כמובן. הרפסודה שנפרק ממנה מטענה דלפה הרבה פחות, והוא היה סבור שתחזיק מעמד עד לנמל.

הוא מסר לידי דקו, שעמד במי־ברכיים לצדו, אחד משני האִתים ששייכים היו לציודה של כל רפסודה לצורך זיבוּרן של אניות. אם יעבוד בו בזהירוּת משעה שיהיה אור־היום מספיק לראִיה, יוכל דקו לתחח שיפעת עפר ואבנים שמעל לחלל אשר בו הטמינו את האוצר, וכך יתקבל הרושם כאילו באורח טבעי נפלה. כך יכוסו לא רק החלל אלא אפילו כל סימני עבודתם, עקבות הצעדים, האבנים שהוזזו ממקומן, ואפילו השׂיחים שנתמעכו.

“חוץ מזה, מי יעלה על דעתו לחפש כאן אותך או את האוצר?” המשיך נוסטרומו, כאילו לא היה יכול לעקור עצמו מן המקום. "אין איש צפוי בכלל לבוא הנה. מה יוכל ילוּד־אשה לרצות בפיסת־עפר זו כל עוד יש לרגליו מקום על היבשה! האנשים בארץ הזאת אינם סקרנים. אין פה אפילו דייגים שיפריעו את מנוחתו של כבוד־מעלתך. כל הדיִג במפרץ מתנהל ליד סאפּיגה, שם. סניור, אם תיאלץ לעזוב את האי הזה לפני שיספיקו לסדר לך משהו, אל תנסה לשים פניך לסאפּיגה. זוהי מושבה של גנבים ומאטרירוס,¹⁰³ ושם ישחטו אותך מיד בעבוּר שעון־הזהב והשרשרת שלך. וסניור, חשוֹב פעמיים בטרם תתן אמונך באדם כלשהו; אפילו בקצינים של אניות החברה, אם אי־פעם תעלה על סיפונה של איזו מהן. היושר לבדו אין די בו לבטחון. שמירת־סוד וזהירות עליך לחפש באדם. ותמיד זכוֹר, סניור, בטרם תפצה את פיך להמתיק סוד, שהמטמון הזה עשוי להישאר כאן לבטח למשך מאות־שנים.

הזמן הוא על צדו, סניור, והכסף הוא מתכת בת־בלי־דופי שאפשר לסמוך עליה שיישמר ערכּה לעולם־ועד… מתכת בת־בלי־דופי," חזר ואמר, משל כאילו נהנה הנאה עזה מן הרעיון.

“כמו שאומרים על כמה אנשים,” השמיע דקו, סתוּם־פשר, כשהקאפאטאס, ששקד לרוקן את הרפסודה ממימיה בדלי של עץ, מוסיף ושופך את המים בקול היתז קצוב. דקו, ספקן שאין לו תקנה, נתן אל לבו, לא מתוך ציניוּת אך בשביעוּת־רצון כללית, שהאיש הזה נעשָה “בן־בלי־דופי” הודות ליוהרתו העצומה, אותה צורה משובחת ביותר של אנוכיוּת היכולה ללבוש חזוּת של כל מידה טובה שבעולם.

נוסטרומו פסק מהרקת המים, וכאילו עלתה מחשבת־פתע במוחו שמט את הדלי ברעש לתוך הרפסודה.

“יש לך מה למסור?” שאל בהנמך־קול. “זכור, ישאלו אותי שאלות.”

“חייב אתה למצוא את מלות העידוד שצריך יהיה להגידן לאנשים בעיר. בזאת אני סומך על בינתך ועל נסיונך, קאפאטאס. אתה מבין?”

“סי, סניור… לגברות.”

“כן, כן,” נחפז דקו ואמר. “בגלל המוניטין הנפלאים שלך יהיה ערך רב לדבריך; לכן היזהר במוצא־פיך. אני מצפה,” המשיך, חש בנופך הקטלני של הבוז לעצמו שנטוּע היה בטבעו הסבוּך, “אני מצפה לסיום מפואר ומוצלח לשליחותי. האם אתה שומע, קאפאטאס? השמע את המלים מפואר ומוצלח כאשר תדבר אל הסניוריטה. שליחוּתך שלך בּוּצעה בצורה מפוארת ומוצלחת. אין ספק שהצלת את הכסף של המכרה. לא רק את הכסף הזה, אלא מן־הסתם את כל הכסף שייצא ממנו אי־פעם.”

נוסטרומו הבחין בנעימה האירונית. “אני מעז לומר שכּך הוא, סניור דון מרטין,” אמר בעצב. “מעטים מאד דברים שהם למעלה מכוחי. שאל את הסיניורי הזרים. אני, איש העם, שלא תמיד יכול הוא לרדת לסוף דעתך. אבל באשר לאוצר הזה שעלי להשאירו כאן, הרשני לומר לך שהייתי מאמין בבטחונו יותר לולא היית כאן אתי בכלל.”

קריאה התמלטה מבּין שפתיו של דקוּ, וירדה שתיקה קצרה. “שמא אחזור אתך לסולאקו?” שאל בזעף.

“שמא אכּה אותך נפש בסכיני במקום שם אתה עומד?” החזיר לו נוסטרומו דרך־בוז. “אחת היא אם אעשה זאת ואם אקח אותך לסולאקו. בבקשה ממך, סניור. אתה עשית לך את שמך בפוליטיקה שלך, ואילו שמי שלי כרוך בגורלו של הכסף הזה. וכי מתפלא אתה שצר לי על כי יש עוד איש החוֹלק עמי בידיעותי? אני לא רציתי שיהיה אתי איש, סניור.”

“לא היית יכול להציל את הרפסודה מטביעה בלעדי,” אמר דקו בצעקה כמעט. “היית יורד אִתה תהומה.”

“כן,” התיז נוסטרומו אט־אט; “לבדי.”

הנה זה אדם, הירהר דקו, שדומה כאילו מעדיף הוא למות ובלבד שלא יִגרע מצורתה המושלמת של האנוכיוּת שלו. אדם כזה יש בו בטחון. בשתיקה עזר לקאפאטאס להעלות את העוגן הקטן לסירה. בדחיפה אחת במשוֹט הכּבד ניתַק נוסטורמו מן החוף, ודקוּ נמצא ערירי על שפת־הים כאיש בחלום. תשוקת־פתאום לשמוע קול אנוש עוד הפעם הציפה אל לבבו. כמעט אי־אפשר היה להבדיל בין הרפסודה לבין המים השחורים שעליהם צפה.

“מה היה על הירש, לדעתך?” צעק.

“נפל למים וטבע,” קרא קולו של נוסטרומו מתוך ביטחה משחור הישימון של שמיים ומים שסביב לאי הקטן. “אל תצא מן הגיא, סניור. אני אנסה לצאת אליך בעוד לילה אחד או שנים.”

רחש של איוושה קלה העיד שנוסטרומו מותח את המפרש. המפרש נמלא מיד קול דומה להוֹלם־תוף יחיד וקולני. דקו חזר אל הגיא. נוסטרומו, ליד מוט־ההגה, הביט כפעם־בפעם לאחור אל הגוש המתעלם־והולך של איזאבלה הגדולה, שמעט־מעט נבלעה במירקם האחיד של הלילה. לבסוף, כאשר הסב ראשו שוב, לא ראה דבר מלבד חשכה חלקלקה כחומה מוצקה.

אז בא גם עליו אותו רגש של בדידוּת שהכבּיד על דקו לאחר שחמקה הרפסודה מן החוף. אך בעוד שעל האיש אשר באי העיקה התחושה המשונה של חוסר־ממשוּת שנתנה אותותיה אפילו בקרקע שעליה דרך, הנה מחשבות הקאפאטאס של הקארגאדורס פנו חיש אל בעיית ההתנהגות בעתיד. סגולותיו של נוסטרומו, שפעלו בקווים מקבילים, איפשרו לו לנַווט היישר, לפקוֹח עין על אֵרמוֹסָה, האי שלידו היה עליו לעבור, ולנסות לתאר לעצמו מה יתרחש מחר בסולאקו. מחר, או היום, לאמיתו של דבר, שהרי השחר לא היה רחוק ביותר, יתברר לו לסוטיליו להיכן נעלם האוצר. כנופיה של קארגאדורס הועסקה בהעמסתו על קרון־רכּבת ממחסני בית־המכס, ובהולכת הקרון אל הרציף. יבוצעו מאסרים, ואין ספק שלפני שעת־הצהריים יידע סוטיליו באיזה אופן יצא הכסף את סולאקו, ומיהו שהוציא אותו.

לכתחילה היתה כוונתו של נוסטרומו להפליג היישר לתוך הנמל; אך המחשבה הזאת עוררתו להפנות את הרפסודה לכיוון הרוח בהטיה פתאומית של מוט־ההגה ולהאֵט את מהירותה. אם יחזור ויופיע באותה סירה עצמה הרי יתעוררו חשדות, יצוצו ניחוּשים, וסוטיליו בהחלט יעלה על העקבות. הוא עצמו ייאסר; ומשעה שיימצא בקאלאבּוֹסוֹ אין לדעת מה יעשו לו כדי לדובבו. הוא בטַח בעצמו, אבל קם על רגליו להביט סביבו. בסמוך נראה האי אֵרמוֹסה, נמוך ולבן ושטוח כשולחן, והגלים שהבּריזה מעלה בים שוטפים ברעש את קצותיו. יש לטבּע את הרפסודה מיד.

הוא הניח לה להיסחף ומפרשׂה לאחור. היו בה כבר מים רבים. הוא הניח לה להיסחף אל כניסת הנמל, ובעוד מוט־ההגה מסתובב לו השתופף תחתיו וטרח לשחרר את המגוּפה. לכשתוּצא זו תתמלא הרפסודה חיש־מהר, ובכל רפסודה יש זבוֹרית קטנה של ברזל – שדי בה להורידה תהומה כשהיא נמלאת מים. כאשר עמד שוב מלוא קומתו נשמע שאון המים מסביב לאֵרמוֹסה רחוק מאד, בלתי־נשמע כמעט; וכבר יכול היה להבחין ביבּשה סמוך לכּניסה אל הנמל. היה זה עסק נואש, והוא היה שחיין טוב. מיל אחד כאיִן נחשב בעיניו, והוא ידע מקום נוח לעלות בו אל החוף סמוך מתחת לסוללות־העפר של המצוּדה הישנה הנטוּשה. עלה בדעתו בקסם מיוחד שמצודה זו היא מקום טוב לישון בו כל שעות היום לאחר כה הרבה לילות־שימוּרים.

במהלומה אחת במוט־ההגה שאותו עקר לצורך זה הוציא את המגופה, אך לא טרח להוריד את המפרש. הוא חש כי המים גואים־פורצים בכבדות סביב לרגליו בטרם יקפוץ אל מעקה־הירכתיים. שם עמד ממתין, זקוף ואין־ניע, בכותונתו ובמכנסיו בלבד. כאשר חש כי שקעה זינק ממנה והלאה בשיכשוך־אדירים.

מיד הסב ראשו לאחור. השחר הנוּגה, המעוּגן מאחרי ההרים גילה לעיניו על־פני חלקת המים את פינתו העליונה של המפרש, משוּלש לח וכהה של בד המתנענע קלות הנה והנה. הוא ראה איך נעלם, כאילו באחת משכוּהו מָטה, ואחר פנה בשׂחייה אל החוף.

חלק שלישי: המגדלור

פרק 1

מיד לאחר שחמקה סירת־המשא מן הרציף ונבלעה בחשכּת הנמל נפרדו האירופים שבּסולאקו, להתכונן לבואו של המשטר המונטריסטי, שקרב היה והולך אל סוּלאקו מן ההרים ומן הים כאחד.

עבודת־ידיים מעטה זו בהעמסת הכסף היתה פעולתם המתוֹאמת האחרונה. בה נסתיימו שלושת ימי הסכנה, שבּהם, לדברי העתונים היומיים באירופה, הצילו במרצם את העיר מפּגיעה של התפרעות עממית. בקצה המיזח שעם החוף אמר הקפטן מיצ’ל שלום ונסוב אחור. כוונתו היתה לטייל על קרשי הרציף עד שתופיע האניה מאֶסמראלדה. המהנדסים של סגל הרכּבת, שאספו את פועליהם הבּאסקים והאיטלקים, הצעידוּם אל קרפּיפי הרכּבת ועזבו את בית־המכס, שהוגן היטב כל־כך ביום הראשון למהומה, כשהוא מופקר לארבע רוחות השמיים. במשך “שלושת הימים” המפורסמים של סולאקו גילו אנשיהם אומץ ונאמנות. במידה רבה נתגלו הנאמנות ואומץ־הלב לצרכי התגוננות ולא דווקא למען אותם אינטרסים חמריים שבּהם האמין צ’ארלס גולד בכל לב. בין קריאות האספסוף היתה הקריאה הפחות קולנית זו שתבעה מוות לזרים. אכן, מקרה של מזל היה זה בשביל סולאקו שיחסיהם של פועלים מיוּבאים אלה עם עם־הארץ רעים היו תמיד מלכתחילה.

ד"ר מוֹניגם, בלכתו אל הדלת של מטבח ויוֹלה, ראה את הנסיגה הזאת המציינת את קץ ההתערבות הזרה, את הסתלקותו זו של צבא הקידמה החמרית משדה המהפכות של קוסטאגואנה.

לפידי־חרוב שנישאו בשוּלי המחנה הצועד שילחו את ניחוחם החודר אל תוך נחיריו. לאורם, ששטף את חזית הבית, התבלטו האותיות של הכתובת “אַלבּרגוֹ ד’איטליה אוּנָה” מקצהו של קיר ארוך ועד קצה. עיניו מיצמצו ביקוֹד הבּהיר. כמה בחורים, רובם בהירי־עור וגבוהי־קומה, שנהגו ערב־רב זה של ראשים שזופים וכהים, שמעליהם ניצנוצם של קני־רובים מלוּכסנים, הנידו לו בראשיהם דרך־קירבה עם שעברו על פניו. הרופא היה טיפוס מוכּר היטב. אחדים מהם תמהו מה מעשיו שם. אחרי־כן המשיכו בדרכּם בצד פועליהם, לאורך שורת הפסים.

“מוציאים את אנשיכם מן הנמל?” אמר הרופא, בפנוֹתוֹ אל המהנדס הראשי של מסילת־הברזל, שנתלווה אל צ’ארלס גולד עד הנה בדרכו אל העיר, כשהוא מהלך לצד הסוס וידו על חרטום האוכּף. הם נעצרו סמוך ליד הדלת הפתוחה להניח לפועלים לחצוֹת את הכביש.

“במהירות האפשרית. אין אנחנו סיעה פוליטית,” השיב המהנדס בכוונת־מכוון. “ואין בדעתנו לתת לשליטים החדשים שלנו קרן לנגח בה את מסילת־הברזל. אתה מסכים עמי, גולד?”

“בהחלט,” נשמע קולו הרוגע של צ’ארלס גולד, גבוה־גבוה ומחוץ למקבּילית האור הנשפך על הכּביש מבּעד לדלת הפתוחה.

עתה שמצפים היו לסוטיליו מן הצד האחד ולפדרו מונטירו מן הצד השני היתה דאגתו היחידה של המהנדס הראשי למנוע התנגשות עם איזה משניהם. לגביו היתה סולאקו תחנת־רכבת, מסוֹף, בתי־מלאכה, מצבּוֹר גדול של אפסניה. מסילת־הברזל הגנה על רכושה מפני האספסוף, אבל מבחינה מדינית היתה מסילת־הברזל נייטראלית. הוא היה איש אמיץ; ובאותה רוח של נייטראליוּת הגיש הצעות להפסקת־אש למנהיגים הממונים־מטעם־עצמם של המפלגה העממית, הצירים פוּאֶנטס וגאמאצ’וֹ. כדורים עדיין היו מתעופפים לכאן ולכאן כאשר חצה את הפּלאסה בשליחות זו, כשהוא מנופף מעל ראשו במפה לבנה השייכת לכלי־הלבן של מועדון־אמאריליה.

גאה היה דווקה במעשה־גבורה זה; ולפי שהרופא עסוק היה כל היום בפּצועים בחצר הפנימית של הקאסה־גולד ולא הספיק לשמוע את החדשות, ראה לנכון לפתוח בהרצאת־דברים תמציתית. הוא מסר להם את הידיעות ממחנה־הבּניה באשר לפדרוֹ מוֹנטירוֹ. הוא הבטיחם כי בכל שעה אפשר לצפות עכשיו לבוא אחיו של הגנרל המנצח לסולאקו. ידיעה זו (כפי ששיער מראש), כאשר השמיע אותה סניור גאמאצ’ו מן החלון בצעקה, העלתה את האספסוף כנחשול לאורך דרך־הקאמפו בכיוון רינקוֹן. גם שני הצירים, לאחר שלחצו ידיים עמו ברוב־רגש, עלו על סוסיהם ויצאו בדהרה לקראת האיש הגדול. “הטעיתי אותם קצת בנוגע לזמן,” הודה המהנדס הראשי. “כל כמה שימהר לדהור, ספק רב אם יוכל להגיע הנה לפני האיר הבוקר. אבל השגתי את שלי. השגתי כמה שעות של שקט למפלגה המפסידה. אך לא סיפרתי להם שום דבר על סוטיליו, מחשש פן יעלה במוחם לנסות ולהשתלט שוב על הנמל, בין כדי להתנגד לו ובין כדי לקדמו בברכה – אין לדעת במה יבחרו. היה לנו הכסף של גולד, שעליו נשענת שארית תקוותינו. צריך היה לחשוב גם על נסיגתו של דקו. נדמה לי שמסילת־הברזל נהגה יפה עם ידידיה בלי שתעמיד עצמה בסכנה לבלי תקוה. עכשיו יש להניח את הצדדים לנפשם.”

“קוסטאגואנה לקוסטאגואנרוס,” זרק הרופא, עוקצנית. “ארץ נאה היא זו, והם גידלו יבול נאה של שנאה, נקם, רצח וגזל – בני־הארץ הללו.”

“כי־כן, אני אחד מהם,” התנסר קולו של צ’ארלס גולד, בנחת. “ועלי לצאת ולדאוג ליבול התלאות שלי. רעייתי המשיכה היישר בדרכה, דוקטור?”

“כן. היה שקט גמור מן הצד הזה. מרת גולד לקחה אתה את שתי הבנות.”

צ’ארלס גולד המשיך בדרכו על סוסו, והמהנדס הראשי נכנס בעקבות הרופא פנימה.

“האיש ההוא הרי זה השקט בהתגלמותו,” אמר דרך־הערכה, תוך שהוא צונח על ספסל ופושט את רגליו המחוטבות בפוזמקים של רכיבת־אופניים כמעט לרוחב הפתח כולו. “הוא ודאי בוטח מאד בעצמו.”

“אם רק בזה הוא בטוח, הרי אינו בטוח בשום דבר,” אמר הרופא. שוב התיישב על קצה השולחן. בכף יד אחת תמך את לחיו, בעוד חברתה מחזיקה במרפק. “זה הדבר האחרון שבּו אדם צריך להיות בטוח.” הנר, אכוּל למחצה ודולק בעמוּם בפתילה ארוכה, האיר מלמטה את פניו הנטויים, שהבּעתם, בהשפעת הצלקות שבלחיים, היה בה משהו בלתי־טבעי משום־מה, מרירות מוגזמת אכולה מוסר־כליות. כאשר ישב לו שם נראה היה כמי שהוגה בדברים איומים. המהנדס הראשי הביט בו שעה קלה בטרם יחמה כנגדו.

"באמת אינני רואה זאת כך. לגבּי דומה כי אין שום דבר אחר. אולם – "

הוא היה איש חכם, אך לא יכול להסתיר כליל את הבוז שהוא הוגה לסוג זה של פאראדוקסים; לאמיתו של דבר, לא היה ד"ר מוניגם חביב על האירופים של סולאקו. חזוּת המנוּדה אשר לו, שאותה שימר אפילו בטרקלינה של מרת גולד, עוררה בקורת שלילית. לא היה כל מקום לספק בבינתו; ומאחר שהתגורר בארץ למעלה מעשרים שנה, אי־אפשר היה להתעלם כליל מן הפּסימיוּת שבּהשקפתו. אבל באורח אינסטינקטיבי, מתוך הגנה על עשׂיוֹתיהם ועל תקוותיהם, זקפו אותה שומעיו לחשבון איזה מוּם נסתר באָפיוֹ של האיש. ידוע היה כי שנים רבות קודם־לכן, בעודו גבר צעיר־לימים, עשאוֹ גוזמאן בנטוֹ קצין־רפואה ראשי של הצבא. אף אחד מן האירופים שהיו אז בשירותה של קוסטאגואנה לא זכה למידה גדולה כל־כך של חיבּה ואמון מצד הרודן הזקן והאכזר.

לאחר־מכן לא היה סיפור־חייו ברור כל־כך. הוא נבלע בסיפורים הרבים־מספור על קשרי־קושרים וקנוניות נגד העריץ כדרך שנחל נבלע בחגורה שחוּנה של אדמות־חול בטרם ישוב־יגח, מדולדל אולי ועכוּר, מן העבר השני. הרופא לא הסתיר כי שנים על שנים התגורר בחלקים הפראיים ביותר של הריפובליקה, תוך שהוא נודד עם שבטים אינדיאנים בלתי־ידועים כמעט ביערות הגדולים שבקצווי פנים־הארץ, מקום שנמצאים מקורות הנהרות הגדולים. אבל היו אלה סתם נדוּדים חסרי־מטרה; הוא לא כתב מאומה, לא אסף מאומה, לא הביא מאומה למדע מתוך אור־הדימדומים של היערות, שכּמו דבק אל אישיותו הממועכת המהלכת הלוֹך וצלוֹע ברחבי סולאקו, שאליה נקלע באקראי עד שנתקע בחופיו של הים.

ידוּע היה גם שעד לבוֹאם של הזוג גולד מאירופה שרוי היה במצב של חוסר־כל. דון קארלוס ודוֹניה אֶמיליה פרשׂו חסוּתם על הרופא האנגלי המשוגע, כאשר נתחוור שעל אף כל אי־התלוּת הפראית שלו אפשר לבייתו בטוב־לב. אולי רק הרעב הוא אשר ביית אותו. בשנים־עברו ודאי הכיר את אביו של צ’ארלס גולד בסנטה־מארטה; ועתה, בלי הבדל מה היו השבילים האפלים של קורות חייו, הרי בתורת קצין־הרפואה של מכרה סן־תומה נעשה אישיות מוכּרת. מוכּר היה, אך לא מקובּל ללא סייגים. נראה היה כי מידה כזאת של תמהונוּת מתגרה ומידה כזאת של בוז מפורש למין האנושי מצביעים על פחז של שיפוט בלבד, רברבנוּת שבּאשמה. חוץ מזה, מאז שב והיה אדם בעל חשיבות מסוימת, נשמעו לחישות סתומות שלפני שנים, כאשר נבאש ריחו וגוזמאן בנטו השליכו לבית־הכלא בימי “הקשר הגדול”, בגד בכמה מידידיו הטובים ביותר שבין קושרי־הקשר. הכל העמידו פנים כאילו אינם מאמינים באותה לזוּת־שפתיים; כל פרשת הקשר הגדול היתה סבוכה ומעורפלת לבלי תקוה; בקוסטאגואנה הודו כי מעולם לא היה קשר־קושרים חוץ מאשר בדמיונו החולה של העריץ ועל כל לא היה במה ובמי לבגוד; אף כי הנכבדים בבני קוסטאגואנה אכן נאסרו והוצאו להורג על סמך אישום זה. ההליכים נתמשכו שנים על שנים, ועשׂו שמות כדֶבֶר ומגיפה בבני־העלייה. די היה בהבּעת צער על גורלם של קרובי־משפחה שהוצאו להורג כדי להיענש עונש־מוות. דון חוסה אווליאנוס היה אולי האיש החי היחיד שידע את כל הפרשה של אותם מעשי־אכזריות שאין לבטאם במלים. הוא עצמו סבל מהם, ובמשיכת־כתף ובתנועת זרוע עצבנית וחטופה נוהג היה להתנער כביכול מכל רמז וזכר לאותה פרשה. אך תהיה הסיבה אשר תהי, ד"ר מוניגם, אישיות במינהל של זכיון־גולד, שהכורים נהגו עמו יראַת־כבוד שבהערצה ואילו מרת גולד הניחה לו להתמכר לזרויותיו, נשאר במידת־מה מחוץ לחברה.

לא מתוך איזו חיבּה לרופא התמהמה המהנדס הראשי בפוּנדק שבּמישור. ויוֹלה הזקן חביב היה עליו הרבה יותר. הוא התרגל לראות באלברגו־ד’איטליה־אוּנה אגף של מסילות־הברזל. רבים מעושי־דברו התגוררו שם. הענין שגילתה מרת גולד במשפחה האציל עליה מידה של כבוד. המהנדס הראשי, שמחנה שלם של פועלים תחת פקודתו, העריך את ההשפעה המוסרית של הגאריבּאלדינוֹ הזקן על בני־ארצו. הריפוּבליקאיוּת שלו החמוּרה, נוסח העולם הישן, נוקטת היתה אמת־מידה חיילית ומחמירה של נאמנוּת וחובה, משל כאילו היה העולם שדה־קרב שבו הבּריות חייבים להילחם למען האהבה והאחוה ברחבי תבל ולא למען חלק גדול יותר או פחות בשלל.

“זקן מסכן!” אמר, לאחר ששמע את סיפורו של הרופא על טריזה. “הוא לעולם לא יוכל לנהל את המקום בכוחות עצמו. אני אצטער.”

“הוא בודד לנפשו שם למעלה,” נהם ד"ר מוניגם, מחווה בראשו הכּבד לעבר גרם־המעלות הצר. “כל נפש חיה הסתלקה מכאן, ומרת גולד עתה־זה לקחה את הילדות. בעוד זמן לא רב אולי לא יהיה כאן בטוח ביותר בשבילן. מובן, כרופא איני יכול לעשות כאן עוד מאומה; אבל היא בקשה אותי להישאר עם ויולה הזקן, ומאחר שאין לי סוס לחזור אל המכרה, מקום שהייתי צריך להימצא, לא התעקשתי. בעיר אפשר בלעדי.”

“יש בדעתי להישאר אתך, דוקטור, עד אשר נראה אם יקרה הערב משהו בנמל,” הכריז המהנדס הראשי. “אסור שיסבול האיש מתיגרת־ידם של קלגסי סוֹטיליוֹ שאולי בבת־אחת יגיעו עד הלום. סוטיליו נהג אתי בלבביוּת מרובּה בבית גולד ובמועדון. אינני יכול לתאר לעצמי איך יעז האיש ההוא אי־פעם להסתכל בפרצופו של איזה מידידיו כאן.”

“בלי ספק יתחיל בכך שיהרוג אחדים מהם כדי להתגבר על המבוכה הראשונה,” אמר הרופא. “בארץ הזאת אין דבר המסייע לאיש־צבא העובר מצד אל צד יותר מכמה הוצאות־להורג.” הוא דיבר בבטחון נוּגה שלא הניח מקום למחאה. המהנדס הראשי גם לא ניסה למחות. הוא פשוט הניד כמה פּעמים בראשו בצער, ואחר־כך אמר:

“לדעתי, נוּכל להעלותך על סוס בבוקר, דוקטור. פועלינו השיבו אחדים מן הסוסים שלנו שבּרחו. אם תרכּב היטב ותעשה עקיפה גדולה בדרך לוֹס אָטוֹס ולאורך שפת היער, בלי להתקרב כלל לרינקוֹן, תוכל לקוות להגיע לגשר של סן־תומה בלי שיפריעוך. ברגע זה, לדעתי, המכרה הוא המקום הבטוח ביותר לכל איש חשוד בכלל. לוואי ובאותה מידה קשה יהיה לגעת במסילת־הברזל.”

“האם אני חשוד?” התיז ד"ר מוניגם לאטו לאחר שתיקה קצרה.

“כל זכיון־גולד חשוד. אני לא יכולתי להישאר לעולמים מחוץ לחיים המדיניים של הארץ – אם אפשר לקרוא לפירפורי־העווית הללו חיים. השאלה היא – כלום אפשר לגעת בו? חייב היה לבוא הרגע שבו לא תהיה עוד הנייטראליוּ ת בגדר האפשר, וצ’ארלס גולד הבין זאת היטב. אני סבור שהוא מוכן לכל מצב קיצוני. אדם מסוגו מעולם לא העלה על דעתו להישאר עד־בלי־די נתון לחסדי הבערוּת והשחיתוּת. הרי זה כאילו תהיה שבוּי במערה של באנדיטי וכופר־נפשך בכיסך, ואתה קונה לך את חייך מיום ליום. רק את בטחונך, לא את חירותך, בבקשה ממך, דוקטור. אני יודע מה אני סח. הדימוי שאתה פוטר אותו במשיכת־כתפיך נכון הוא בהחלט, מה־גם אם תצייר לעצמך שבוּי מעין זה שבּכוחו לחדש את המלאי שבּכיסו באמצעים הרחוקים מתפיסתם של שוביו כאילו היו מעשי־כשפים. אתה ודאי הבינות זאת לא פחות ממני, דוקטור. הוא היה במצב של האווזה בעלת ביצי־הזהב. העליתי את הענין הזה לפניו עוד בזמן שביקר פה סיר ג’ונס. שבויָם של באנדיטי מטוּפשים ותאֵבי־בצע נתון תמיד לחסדיו של הבריון המטומטם הראשון, העלול לפצפץ את מוחו בשעת רוּגזה או בעבוּר איזה סיכוי לזכּות מיד במלקוֹח גדול. לא לחינם פיתח המין האנושי בחכמתו את המעשיה על שחיטת האווזה בעלת־ביצי־הזהב. זה סיפור שלעולם לא יתיישן. משום כך עודד צ’ארלס גולד, על־פי דרכו העמוקה, האילמת, את יפויי־הכוח של הריבייריסטים, התעודה הפומבית הראשונה שהבטיחה לו בטחון שלא על סמך שוחד ושלמונים. הריבייריזם נכשל, כמ שכל דבר שאינו אלא הגיוני בלבד נכשל בארץ הזאת. אבל גולד נשאר הגיוני ברצותו להציל שפע גדול זה של כסף. התכנית של דקו למהפכת־נגד אולי היא בת־ביצוע ואולי לא, אולי יש לה סיכוי ואולי אין לה. בכל הנסיון שקניתי לי ביבּשת הזאת המהפכנית, עדיין איני יכול כמעט להתיחס ברצינות לשיטות שלהם. דקו השמיע באזנינו את הטיוּטה שחיבּר למינשר, ובמשך שעתיים דיבר יפה מאד על תכנית־הפעולה שלו. הוא הביא נימוקים שצריכים היו להיראות מוצקים למדי לולא נרעשנו אנחנו, אנשי אירגונים מדיניים ולאומיים ותיקים ויציבים, מעצם הרעיון של מדינה חדשה היוצא לו סתם כך מראשו של צעיר לגלגן הנמלט על חייו, מינשר בכיסו, אל רברבן גס־רוח, מתלוצץ ומחונך־למחצה, שבחלק זה של העולם קוראים לו גנרל. דומה כאילו זו אגדת־פיוֹת קומית – וצא וּרְאֵה, זה עלול להתרחש; מפני שהדבר הולם את עצם רוחה של הארץ.”

“אם כן, הכסף סוּלק?” שאל הרופא, עגמומית.

המהנדס הראשי העלה את שעונו. “לפי חשבונו של הקפטן מיצ’ל – והוא צריך לדעת – סוּּלק לפני זמן כה רב שעכשיו נמצא הוא ודאי במרחק שלושה או ארבעה מילים מחוץ לנמל; וכמו שאומר מיצ’ל, נוסטרומו הוא ימאי מן הסוג המיטיב לנצל את האפשרויות שלפניו.” כאן נאנק הרופא בכבדוּת עד כדי כך שאיש־שׂיחו שינה את נעימת דיבורו.

“אין לך דעה טובה על הצעד ההוא, דוקטור? אבל מדוע? צ’ארלס גולד חייב לשחק את המשחק שלו עד־תום, אף כי אולי אין הוא האיש שינסח את התנהגותו אפילו לעצמו, קל־וחומר לאחרים. אפשר שהמשחק הוּצע לו קצתו ע־ידי הוֹלרוֹיד; אבל הוא גם הולם את אָפיוֹ; ומשום כך הצליח כל־כך. וכי לא התחילו לקרוא לו אֶל ריי דה סולאקו¹⁰⁴ בסנטה־מארטה? כינוי זה יכול להיות עדוּת מובהקת ביותר להצלחה. אני קורא לזה מתן. אדוני היקר, כאשר אך הגעתי לסנטה מארטה עשה עלי רושם האופן שבו היו כל אותם עתונאים, חברי־קונגרס, וכל הגנרלים והשופטים הללו מתרפסים לפני עורך־דין רדוּם־עיניים שאין לו לקוֹחוֹת, פשוט מפני שהוא היה המוּרשה מטעם זכיון־גולד. גם סיר ג’ון התרשם כאשר יצא.”

“מדינה חדשה שאותו טרזן שמנמן, דקוּ, הוא נשיאה הראשון,” הירהר ד"ר מוניגם בקול, תוך שהוא תומך את לחיוֹ ומנפנף ברגליו כל הזמן.

“חי־נפשי,” ומדוע לא? החזיר המהנדס הראשי בקול רציני וממתיק־סוד במידה בלתי צפויה. דומה היה כאילו משהו דק־מן־הדק באווירה של קוסטאגואנה החדיר גם בו את האמונה המקומית בפרוֹנוּנסיאמיינטוֹס. מיד פתח לדבּר, כמהפכן מומחה, על המכשיר המוכן־ומזומן בדמות חיל־הצבא שעודו נמצא שלם בקאִיטה, שאפשר יהיה להחזירו בעוד ימים אחדים לסולאקו אם אך יצליח דקו לעשות דרכו תיכף־ומיד לאורך החוף. שכּן מפקד הצבא שם הוא באריוֹס, שאינו יכול לצפות אלא לכדוּר מצד מונטירו, מי שהיה יריבו ואויבו המר בחיי הצבא. שיתוף־הפעולה של באריוס מובטח. אשר לחיל־צבאו, גם הוא אינו יכול לצפות לשום דבר מצד מונטירו; אף לא למשכורת של חודש. מנקודת־מבט זו נודעת חשיבות עצומה לקיומו של האוצר. עצם הידיעה כי ניצל מידי המונטריסטים יהיה בה משום הֶמרץ עז לחיילי קאִיטה להילחם למען המדינה החדשה.

הרופא נסוב והתבונן זמן־מה באיש־שיחו.

“דקו זה, אני רואה, הוא צעיר בעל כוח־שיכנוע,” העיב לבסוף. “ובבקשה ממך, האם לשם כך איפוא הפקיד צ’ארלס גולד בידי אותו נוסטרומו את שיגור כל המטילים לים?”

“צ’ארלס גולד,” אמר המהנדס הראשי, "לא פירש את מניעיו יותר מכּפי מנהגו. יודע אתה, הוא אינו מדבר. אבל כולנו כאן יודעים את המניע שלו, ויש לו רק אחד – בטחון המכרה של סן־תומה עם השמירה על זכיון־גולד ברוח החוזה שלו עם הולרויד. הולרויד גם הוא אדם בלתי־רגיל. הם מבינים את צד הדמיון איש אצל רעהו. האחד הוא בן שלושים, השני בן קרוב לששים, והם נוצרו זה לזה. להיות מיליונר, ומה־גם מיליונר כמו הולרויד, הרי זה להיות צעיר נצחי. העזת הנעוּרים מסתמכת על זמן בלתי־מוגבל העומד לרשותה כפי שהיא רואה בדמיונה; אבל מיליונר יש לו אמצעים בלתי־מוגבלים בידו – וזה עדיף. מספר ימיו של אדם עלי־אדמות מי יידע, אבל אין ספק לגבי הישג־ידם הארוך של מיליונים. הכנסת צורה טהורה של הנצרוּת ליבּשת הזאת היא חלום לצעיר נלהב, ואני ניסיתי להסביר לך מדוע בגיל חמישים־ושמונה הולרויד הוא האיש העומד על סף החיים, ויותר מזה. הוא איננו מיסיונר, אבל המכרה של סן־תומה צופן בשבילו דווקה זאת. אני מבטיחך, אמת־לאמיתה, שהוא לא היה יכול להימנע מנימה זו בדיוּן עסקי טהור בדבר משק־הממוֹנוֹת של קוסטאגואנה שאותו קיים עם סיר ג’ון לפני שנתיים־שלש. סיר ג’ון ציין זאת בפליאה במכתב שכתב אלי לכאן, מסן־פרנציסקו, בהיותו בדרכו הביתה. בהן־צדק, דוקטור, נראה היה כי הדברים אינם שווים ולא כלום בזכות עצמם. אני מתחיל להאמין שהדבר הממשי היחיד שבֹּהם הוא הערך הרוחני שכּל שאדם מגלה בצורת הפּעילוּת שלו עצמו – "

“הבל!” נכנס הרופא לתוך דבריו, בלי לחדול אף לשניה אחת מן הנידנוד הסתמי ברגליו. “חנוּפה־עצמית. מזון לאותה יוהרה שבּכוחה העולם סובב. בינתיים, מה יִקרה, לדעתך, לאוצר הצף על־פני המפרץ עם הקפאטאס הגדול והפוליטיקאי הגדול?”

“מדוע זה מדאיג אותך, דוקטור?”

“מדאיג אותי! וכי מה זה חשוב לי, לעזאזל? אני אינני יוצק שום ערך רוחני בתשוקותי, או בדעותי, או במעשַי. אין בהם מרחב מספיק שיתן לי מקום לחנופה־עצמית. הנה, למשל, אני ודאי רוצה הייתי להקל את רגעיה האחרונים של אותה אשה מסכנה. ואינני יכול. הרי זה מן הנמנע. האם פגשת פנים־אל־פנים בבלתי־האפשרי – או שמא אתה, נפוליאון של מסילות־הברזל, אין לך תיבה כזאת במילונך?”

“האם היא מוכרחה להתענות קשה?” שאל המהנדס הראשי, בחרדת־רחמים.

פסיעות אִטיות וכבדות נשמעו על־גבי הקרשים מעל לקורות־העץ הקשות והכבדות של המטבח. אחרי־כן נשמע מן המיפתח הצר של גרם־המעלות שנבקע בעבי הקיר, שצר היה כדי כך שיכול היה איש אחד להגן עליו כנגד עשרים אויבים, מילמול של שני קולות, האחד רפה ורצוץ ומשנהו, המשיב לו, עמוק ועדין, ובנעימתו הרצינית יותר הבליע את הקול־החלש יותר.

השנים נשארו קופאים וּדמוּמים עד שפסקו המילמולים, ואז משך הרופא בכתפיו והפטיר: “כן, אין מנוס. ואני לא אועיל מאומה אם אעלה עכשיו.”

בא פרק ארוך של שתיקה למעלה ולמטה.

“אני מתאר לעצמי,” פתח המהנדס, בקול כבוש, “שאינך נותן אמון בקאפאטאס של הקפטן מיצ’ל.”

“אינני נותן בו אמון!” סינן הרופא בין שיניו. “אני מאמין בו שהוא מסוגל לכל דבר – אפילו לנאמנות המופרכת ביותר. אני האיש האחרון שאליו דיבר לפני עזבוֹ את הרציף, יודע אתה. האשה המסכנה שם למעלה רצתה לראותו, ואני הנחתי לו לעלות אליה. אין להתנגד להולכים למוּת, יודע אתה. אז נדמה היה שהיא שקטה ומשלימה עם גורלה למדי, אבל בתוך אותן עשר דקות בקירוב עשה הנבל או אמר משהו שדומה כי הביא אותה לידי ייאוש. אתה יודע,” המשיך הרופא, הססנית, “הנשים קשה כל־כך להסבירן בכל המצבים, ובכל שלבי החיים, עד שלפעמים נדמה היה לי שבמובן־מה, וכי אינך מבין? היא מאוהבת בו – בקאפאטאס. אין ספק שהנבל יש לו קסם משלו, כי לולא כן לא היה כובש את כל המון־העם שבעיר. לא, לא, אינני מדבר דברי־הבל. אולי נתתי שֵם בלתי־נכון לאיזה רגש עז כלפיו מצדה, לעמדה חסרת־הגיון ופשוטה שעשויה אשה לנקוט מבּחינה רגשית כלפי גבר. לעתים קרובות היתה מדברת בו סרה באזני, ודבר זה, כמובן, אינו סותר כלל את הרעיון שלי. כלל לא. נראה היה לי כאילו תמיד היא חושבת עליו. הוא היה איזה דבר חשוב בחייה. יודע אתה, ראיתי הרבה מן האנשים הללו. כל־אימת שאני יורד מן המכרה מרת גולד מבקשת אותי לפקוח עין עליהם. היא מחבּבת איטלקים; ימים רבים עשתה באיטליה, סבור אני, ואותו גאריבּאלדינוֹ זקן מצא חן בעיניה במיוחד. ברנש מופלא למדי, טיפוס מחוספס וחולמני, החי בריפוּבליקאיוּת של ימי־נעוריו כמו בתוך ענן. הוא עודד הרבה מן ההבלים המקוּללים של הקאפאטאס – אותו זקן משולהב ונסער!”

“איזה הבלים הם אלה?” תמה המהנדס הראשי. “אני מצאתי תמיד את הקאפאטאס ברנש ממולח ונבון עד מאד, חסר כל פחד, ומועיל־להפליא. אוּמן מושלם לכל מלאכה. סיר ג’ון התרשם מאד מן התושיה ותשומת־הלב שלו כאשר עשה אז את דרכו ביבּשה מסנטה־מארטה. כעבור זמן, כפי שאולי שמעת, עשה לנו שירות בכך שגילה למי שהיה אז מפקד־המשטרה שמצויים בעיר כמה גנבים מקצועיים, שבאו ממרחק להחריב את רכּבת־המשׂכּורת החדשית שלנו ולשדוד אותה. אין ספק שהוא אירגן בכשרון רב את שירות־הרפסודות של הנמל בשביל חברת חאש”ק. הוא יודע איך להשיג צייתנות, על אף שהוא זר. אמת שגם הקארגאדורס זרים כאן, ברוּבּם הגדול – מהגרים, אִיסלֶניוֹס."¹⁰⁵

“יוקרתו היא עשרו,” הפטיר הרופא בחמוץ.

“בהזדמנויות רבות מספוֹר ובכל מיני דרכים הוכיח האיש את מהימנותו די־והותר,” טען המהנדס. “כאשר צפה ועלתה שאלה זו של הכסף, החזיק הקפטן מיצ’ל בדרך־הטבע בחום רב בדעה שהקאפאטאס שלו הוא האיש היחיד הכּשר למשימה זו. כמַלח, ודאי, אני מניח כך. אבל כאדם, וכי אינך יודע, סבורים היינו, גולד, דקו ואנוכי, שאין זה חשוב כלל מי יילך. כל סַוור היה יאה לכך באותה מידה. בבקשה ממך, מה יוכל גנב לעשות בכמות כזאת של מטילים? אם יברח ויקחם עמו יהיה עליו לעלות בסופו של דבר לחוף באיזה מקום שהוא, ואיך יוכל להסתיר את מטענו מידיעתם של הבּריות בחוף? דחינו שיקול זה ממחשבתנו. יתר על כן, דקו עמד לצאת. היו מקרים שבהם נתנו בקאפאטאס אמון בלתי־מסויג יותר.”

“דעתו היתה שונה קימעה,” אמר הרופא. “אני שמעתי אותו מצהיר בחדר זה עצמו שיהיה זה העסק הנואש ביותר בחייו. הוא השמיע כאן באזני מעין צוואה שבעל־פה, ואת ויוֹלה הזקן הפקיד על ביצוע העזבון שלו; וחי־אלוהים! האם אתה יודע, הוא – הוא לא התעשר מנאמנותו לכם, האנשים הטובים של מסילת־הברזל והנמל. אני מניח שהוא מפיק איזה – איך אתה קורא לזה? – איזה ערך רוחני בעבוּר יגיעותיו, שאם לא כן אינני יודע מדוע, לעזאזל, יהיה נאמן לך, לגולד, למיצ’ל, או לאיזה אדם אחר. הוא מכיר היטב את הארץ הזאת. הוא יודע, למשל, שגאמאצ’ו, הציר מחאווירָה, לא היה אלא טראמפּוֹסוֹ¹⁰⁶ מן הסוג השפל ביותר, רוכל זעיר מן הקאמפו, עד שהצליח לקבל מאנזני באשראי סחורה שהספיקה לו לפתוח חנות קטנה בישימון, ונבחר על־ידי המוֹסוֹס השיכורים השורצים באֶסטאנסיאס ועל־ידי הראנצ’רוֹס מן הסוג העלוב ביותר שהיו בעלי־חובו. וגאמאצ’ו, שמחר יהיה מן־הסתם אחד הפּקידים הבכירים אצלנו, גם הוא זר – אִיסלֶניוֹ. יכול היה להיות קארגאדור ברציף של חאש”ק, לולא רצח (הפוֹסאדירו¹⁰⁷ ברינקוֹן מוכן להישבע על כך) רוכל אחד ביער וגנב את צרורו כדי להתחיל בכך את חייו. וכי סבור אתה, אם כן, שגאמאצ’ו נעשה היה אי־פעם גיבור בעיני הדמוקרטיה של המקום הזה, בדומה לקאפאטאס שלנו? ודאי שלא. הוא אינו מגיע למחצית שיעור קומתו. לא; בהחלט סבור אני שנוסטרומו שוטה."

דיבוריו של הרופא צרמו את אזניו של בונה מסילות־הברזל. “אי־אפשר להתווכח על נקודה זו,” אמר פילוסופית. “כל אדם יש לו כּשרונות משלו. היית צריך לשמוע את גאמאצ’ו חוצב להבות באזני ידידיו ברחוב. קול צרחני יש לו, והוא צרח כמשוגע, בעודו מנופף באגרופו הקפוץ מעל ראשו ומשליך כמעט את גופו מן החלון. כל־אימת שפסק מדיבּורו צעק האספסוף למטה, “הלאה האוֹליגארכים! ויוָה לה ליבּרטאד!” פוּאֶנטס שהיה בפנים נראָה מסכן מאין כמוהו. יודע אתה, הוא אחיו של חוֹרחֶה פוּאֶנטס, ששימש שׂר־הפנים ששה חדשים בערך, לפני כמה שנים. מובן, אין לו מצפון; אבל ייחוס מסוים יש לו וקצת השכלה – בזמנו היה מנהל המכס בקאִיטה. אותו גס־רוח מטומטם, גאמאצ’ו, נאחז בו עם תומכיו, בני האספסוף השפל ביותר. פחדו המחליא מפני אותו בריון היה מהמראֶה המשמח ביותר שאפשר להעלות בדמיון.”

הוא קם על רגליו וניגש אל הדלת להשקיף אל הנמל. “שקט גמור,” אמר; “תמהּ אני אם באמת סוטיליו מתכוון להופיע כאן?”

פרק 2

הקפטן מיצ’ל, שהתהלך אנה־ואנה על הרציף, התלבט באותה שאלה. תמיד קיים הספק אם אמנם הובנה כהלכה האזהרה של האלחוטאי מאֶסמראלדה, תשדורת מקוטעת ומשוסעת. אולם האיש הטוב גמר אומר בנפשו שלא יעלה על משכבו עד שיאיר היום, אם בכלל. מדוּמה היה כי שירות עצום עשה לצ’ארלס גולד. כאשר חשב על הכסף שניצל שָף ידיו זו בזו בקורת־רוח. על־פי דרכו הפשוטה, גאה היה על שהיה לו חלק בתחבּולה הזאת המחוכּמת ביותר. הוא היה איש שנתן לה צורה מעשית בהעלותו את האפשרות ליירט בלב־ים את אניית־הקיטור בדרכה צפונה. וגם כדאי היה הדבר לחֶברה שלו, שהיתה מפסידה מטען יקר־ערך אילו השאירו את האוצר על החוף למען יוחרם. גם העונג שבגרימת אכזבה למונטריסטים היה גדול מאד. הקפטן מיצ’ל, איש נוהג־שׂררה על־פי מזגו ומכּוח הרגל ממושך של מתן פקודות, לא היה דמוקרט. הוא אף הרחיק לכת עד כדי כך שהביע בוז לפרלמנטריזם עצמו. “הוד־מעלתו דון וינסנטה ריביירה,” נוהג היה לומר, “שאני ואותו ברנש שלי, נוסטרומו, היה לנו הכבוד והעונג, אדוני, להצילו ממיתה אכזרית, התחשב יותר מדי בדעת הקונגרס שלו. טעות היתה זו – טעות מובהקת, אדוני.”

הימאי הזקן והתם שהיה המפקח על שירות חאש"ק דימה בנפשו כי שלושת הימים האחרונים מיצו את כל ההפתעות המרעישות שיכלו החיים המדיניים של קוסטאגואנה לזַמנן. לאחר־מכן היה מודה ומתוודה שהמאורעות שבאו אחר־כך עלו על שיעור דמיונו. ראשית־כל, נשארה סולאקו (בגלל ההשתלטות על קווי הטלגרף והתפרקותו של שירות־האניות) מנותקת משך שבועיים תמימים מכל העולם כולו כמו עיר נצורה.

“אי־אפשר היה לחשוב כי ייתכן הדבר; אבל כך היה, אדוני. שבועיים תמימים.”

הסיפור על הדברים היוצאים־מגדר־הרגיל שהתרחשו בעת ההיא, והרגשות העזים אשר פקדוהו, קנו להם עוז־רושם מבדח מתוך המנוּפח שבסיפור האישי. תמיד היה פותח בו בהבטיחו לשומעו כי “מן ההתחלה ועד הסוף היה שרוי בעיצוּמם של הדברים.” אחר־כך היה פּותח ומתאר את סילוק הכסף, ואת דאגתו הטבעית שמא “הברנש שלו” האחראי לרפסודה יעשה איזו טעות. פרט לכך שכּה הרבה מתכת יקרת־ערך היתה הולכת לאיבוד, הרי אילו נפל הלז לידי אויביו המדיניים היתה סכנה נשקפת גם לחייו של סניור מרטין דקו, אדון צעיר חביב, עשיר ויודע־דבר. הקפטן מיצ’ל גם הודה כי במשמרת־היחיד אשר בה ניצב על הרציף חש מידה של דאגה לעתיד הארץ כולה.

“הרגשה, אדוני,” כך קרא, “שאפשר בהחלט להבינה אצל אדם המכיר טובה כיאות על הטובות המרובּות שקיבל מן המשפחות הטובות ביותר של הסוחרים ושאר אדונים בעלי־אמצעים מן הילידים, שכמעט מיד לאחר שהצלנו אותם ממעשי־הזוועה של האספסוף נדמה היה לי כי נגזר עליהם להיות לטרף, בגופם ובהונם, לקלגסים הילידים, שידוע היטב כי בעת מהומותיהם האזרחיות הם מתיחסים לתושבים במידה מצערת של ברבריוּת. וחוץ מזה, אדוני, היה גם הזוג גולד, הבעל והאשה, שלא יכולתי להגות כלפיהם אלא את הרגשות החמים ביותר שהיו ראויים להם בזכות הכנסת־האורחים שלהם וטוב־לבם. חשתי גם בסכנות שנשקפו לאדונים ממועדון־אמאריליה, שקיבלו אותי כחבר־כבוד ותמיד נהגו בי אדיבות והוקרה, הן בתפקידי כסוכן קונסולרי והן כמפקח־כללי בשירות־אניות חשוב. העלמה אנטוניה אווליאנוס, הצעירה היפה והמחוננת ביותר שזכיתי אי־פעם לדבּר אליה, העסיקה את מחשבותי לא מעט, אני מודה. גם השאלה איך יושפעו האינטרסים של החברה שלי מחילופי־השׂררה הממשמשים־ובאים תבעה לה חלק הגון מתשומת־לבי. קיצורו של דבר, אדוני, מודאג הייתי ביותר ועייף מאד, כפי שתוכל לשער, מחמת המאורעות המסעירים והראויים־להיזכר אשר בהם מילאתי את חלקי הקטן. בנין החברה, שבּו היה גם מעוני, נמצא במרחק חמש דקות הליכה, ואליו נמשכתי בזכות פת־ערבית כלשהי והערסל שלי (תמיד אני נח בלילות בערסל, לפי שזה הדבר המתאים ביותר לאקלים); אבל אי־כך, אדוני, הגם שגלוי־וברור כי לא יכולתי לעשות מאומה לשום איש אילו נשארתי בחוץ, לא יכולתי להינתק מן הרציף ההוא, מקום שם היו רגלי כושלות לפרקים עד להכאיב מגודל העייפוּת. הלילה היה אפל מאין כמוהו – הלילה האפל ביותר שזכוּר לי בכל ימי־חיי; וכך התחלתי לחשוב שאניית־התובלה מאֶסמראלדה בשום־פנים לא תוכל להגיע לפני האיר היום, בגלל הקושי שבניווּט במפרץ. היתושים עקצו בכל פה. לפני השיפורים של הזמן האחרון שרצו פה אצלנו יתושים; זן מיוחד של הנמל. מפורסם באכזריותו. הם היו כמו ענן סביב ראשי, ולא אתפלא אם לולא ההתקפות שלהם הייתי מתנמנם בעודי מהלך אנה־ואנה ונופל נפילה רבה. הוספתי לעשן סיגרים בזה אחר זה, יותר להתגונן מלהיאכל חיים מאשר מתוך איזו חיבּה אמיתית לעשב זה. אחר־כך, אדוני, כאשר אולי בפּעם העשרים מסמיך הייתי את שעוני לַקצה המוּאר של הסיגר כדי לראות את השעה, וכשראיתי מתוך פתיעה כי השעה עדיין עשר דקות לחצות, שמעתי את מַתז מַדחפה של ספינה – צליל שאין אזנו של מלח יכולה לטעוֹת בו בלילה רוֹגע כזה. אכן חלוש היה, שכּן מתקרבים היו בזהירות ובאִטיוּת גמורה, הן בגלל החשכה והן מתוך שלא רצו להקדים מדי בגילוי נוכחותם: דאגה מיותרת עד מאד שכּן, כך אני סבור באמת־ובתמים, בכל המרחב העצום של הנמל הייתי הנפש החיה היחידה. אפילו הסגל הרגיל של שומרים וזולתם נעדרו ממשמרותיהם זה כמה וכמה לילות בגלל המהומות. עמדתי דוּמם כאבן, לאחר שזרקתי ודרסתי את הסיגר שלי – התפתחות שהיתה רצויה ביותר, כך אני סבור, אם אוּכל לדון על־פי מצבם של פנַי למחרת בבּוקר. אבל זו היתה אי־נעימות של מה־בכך בהשוואה להתעללות האכזרית שנפלתי קרבן לה מצד סוטיליו. דבר שממש לא ייתכן להעלותו על הדעת, אדוני; דומה יותר למעשיו של איש אחוז־שגעון מאשר לפעולתו של אדם שפוי, ולוּ גם ישתחרר לגמרי מכל רגש של כבוד והגינות. אבל סוטיליו לא ידע את נפשו מרב זעם על כשלון תכניתו הגנבתנית.”

בזאת צדק הקפטן מיצ’ל. סוטיליו אכן בערה בו חמתו. אולם הקפטן מיצ’ל לא נאסר מיד; סקרנות עזה הניעה אותו להישאר על הרציף (שאָרכּו קרוב לארבע־מאות רגל) כדי לראות, או בעצם לשמוע, את כל מהלך הנחיתה. בהיסתרוֹ אחרי קרון־הרכּבת שבּו הוּסע הכסף, שאחרי־כן הסיעוהו אחורנית אל קצה המיזח על החוף, ראה הקפטן מיצ’ל את הפלוגה הקטנה שיצאה חלוצה, עוברת ופונה בכיוונים שונים על־פני המישור. בינתיים מורידים היו את החיילים לחוף ועורכים אותם בטור, שחוּדו התקרב בהדרגה כל־כך עד שהבחין בו במרחק כמה פסיעות בלבד ממנו, כשהוא חוסם כמעט את כל רוחב הרציף. אחר־כך פסקו הקולות הכבושים, קולות של דישדוש ומילמול וניקוש, וההמון כולו נשאר כשעה חסר־ניע ומחריש, בהמתינוֹ לשוּבם של הסיירים. על היבּשה אי־אפשר היה לשמוע שום דבר מחוץ לנביחות העזות של כלבי־השמירה בקרפיפי־הרכּבת, שכנגדן נשמעו הנביחות החלושות של כלבי־הרחוב שפשטו בגבולותיה החיצוניים של העיר. קבוצה מופרשת של דמויות אפלות ניצבה נוכח חוּדו של הטור.

עוד־מעט והמשמרת בקצה הרציף החלה להתרות בקולות כבושים בדמויות בודדות שהיו מתקרבות מן המישור. השליחים הללו ששוגרו מקבוצות־הסיור לאחור נאחזו במשפטים הקצרים של חבריהם ועברו חיש־מהר, עם שהם נבלעים בהמון הגדול חסר־הניע, על־מנת לדווח למטה. עלה על דעתו של הקפטן מיצ’ל שמצבו יכול להיעשות בלתי־נעים ואולי מסוכּן, כאשר לפתע, בראש המיזח, נשמעה קריאת פקודה, תקיעת חצוצרה, ולאחריה רחש והמולה וקישקוש כלי־נשק, וקול לוחש שעבר ממש לאורך הטור. בקירבת־מקום הורה מישהו בחפזה ובקול רם, “סַלקו את קרון־הרכבת ההוא מן הדרך!” כאשר נשמע קול רגליים יחפות החשות לבצע את הפקודה, ניתר הקפטן מיצ’ל כדי פסיעה או שתים אחורנית; הקרון, שפתאום דחפוהו הרבה ידיים, התרחק ממנו באחת לאורך הפסים, ובטרם יידע מה אירע נמצא מוקף ונתפס בזרועותיו ובצווארון מקטרנו. “תפסנו איש מתחבא כאן, מִי טֶניינטה!”¹⁰⁸ קרא אחד משׁוביו.

“החזיקו אותו בצד עד שיגיע המאסף,” השיב הקול. הטור כולו שטף־עבר במרוצה על־פני הקפטן מיצ’ל, ושאון רגליהם הרועם גווע פתאום על החוף. שוביו החזיקו בו בחזקה, מתעלמים מהצהרתו שהוא אנגלי ומדרישותיו הקולניות שיביאוהו מיד לפני מפקדם. לבסוף התכנס בתוך שתיקה אומרת־כבוד. ברעש נבוּב של אופנים על הקרשים התגלגלו ועברו שני תותחי־שדה נגררים בידיים. ואז, לאחר שחבורה קטנה של אנשים עברה על־פניהם בסך כשהיא מלוּוה ארבע או חמש דמויות שצעדו קדימה, בקירקוש של נדני־פלדה, חש כי משכוהו בזרועותיו ופקדו עליו לזוז. יש לחשוש כי בדרך מן הרציף אל בית־המכס סבל הקפטן מיצ’ל קצת עלבונות מידי החיילים – כגון מריטות, טפיחות על העורף, ונגיחה נמרצת בקת של רובה בגבּו. מושגי המהירות שלהם לא עלו בקנה אחד עם דעתו על הכרת־ערכו. הוא נבוך, הסמיק, ונעשה חסר־ישע. דומה היה כאילו העולם מגיע אל קצו.

הבניין הארוך היה מוקף חיילים, שכּבר היו מגבּבים כלי־נשק לפלוגותיהם ומתכוננים לבלות את הלילה כשהם שוכבים על הארץ בפוֹנצ’וֹס שלהם ושׂקיהם למראשותיהם. קורפורלים עברו בפנסים מתנדנדים כשהם מציבים זקיפים סביב־סביב לחומות בכל מקום שהיתה שם דלת או פתח. סוטיליו נוקט היה אמצעים להגן על כיבושו משל כאילו באמת היה האוצר כלוּל בו. תשוקתו להתעשר בצעד אחד גאוני ונועז השתלטה על סגולות החשיבה שלו. הוא לא היה מוכן להאמין באפשרות של כשלון; עצם הרמז על דבר שכזה הרתיח חימה במוחו. כל המסיבות המצביעות על כך נראו בבחינת לא־יאומן. דבריו של הירש, שחרצו כליה מוחלטת כל־כך על תקוותיו, אי־אפשר היה לקבּלם בשום־פנים. אמת גם שהירש סיפר את סיפורו בצורה מבולבלת כל־כך, בסימנים כה מופלגים של מבוכת־רוח, עד שאמנם נראו הדברים רחוקים מן השׂכל. קשה היה ביותר לאדם, כלשון המימרה, למצוא בהם את ידיו ואת רגליו. על גשר־הפיקוד של האניה, מיד לאחר שמָשׁוּ אותו מן המים, לא היו סוטיליו וקציניו, בקוצר־רוחם ובהתרגשותם, מוכנים לתת לאותו עלוב שהות להשיב לו את מעט צלילוּת־הדעת שנותרה בו. ראוי היה להרגיעו, להשקיטו ולעודדו, אלא שתחת זאת נהגו בו ביד קשה, אסרו אותו באזיקים, החרידוהו ודיברו אליו בלשון של איומים. פירפוריו, נפתוליו, נסיונותיו לכרוע ברך, שלאחריהם באו המאמצים הפרועים ביותר להיחלץ, משל כאילו בבלי־הדעת התכוון לקפוץ המימה, צריחותיו והתכּווצוּיותיו ומבטי־הפחד הפראיים שלו מילאו אותם תחילה תמהון, אחר־כך ספק בכנוּתו, כדרכם של אנשים לחשוד בכנוּת של כל יצר־לב גדול. גם הספרדית שבפיו נתערבבה כל־כך בגרמנית עד שרוב דבריו נשארו בלתי־מובנים. הוא ניסה להפיס את דעתם בקראו להם Hochwohlgeborene Herren¹⁰⁹, דבר שהוא כשלעצמו עשה רושם חשוד. כאשר הזהירו אותו בחומרה שלא יבטל זמן חזר שוב על תחנוּניו והצהרות הנאמנוּת ונקיון־הכפיים שלו בגרמנית, בקשי־עורף, שכּן לא ידע באיזו לשון הוא מדבּר. זהוּתו, כמובן, ידועה היתה בהחלט כתושב אסמראלדה, אך דבר זה לא הוסיף בהירות לענין. הואיל ובלי הרף היה שוכח את שמו של דקו, והיה מחליפו בעוד כמה וכמה אנשים אחרים שאותם ראה לפני כן בקאסה־גולד, דומה היה כאילו היו כולם יחד ברפסודה; ולרגע סבר סוטיליו כי טיבע את כל הריבייריסטים החשובים שבסולאקו, מכיון שלא היה דבר מעין זה מתקבל על הדעת, הוטל ספק בדברים כולם. הירש היה משוגע או מעמיד פנים – מתחפש ממנו־ובו לאיש מפחד ומבולבל כדי להסתיר את האמת. חמסנותו של סוטיליו, שגוֹרתה למדרגה שאין למעלה ממנה נוכח הסיכוי לשלל עצום, לא יכלה להאמין בשום תקלה. היהודי הזה אפשר שנפחד מאד מן התאונה, אבל הוא ידע היכן הוסתר הכסף, ובערמומיותו היהודית בדה את כל הסיפור הזה מלבּו, כדי לטשטש את עקבות המעשה שנעשה.

סוטיליו קבע מושבו בקומה העליונה בדירה רחבת־ידיים אשר לה קורות שחורות וכבדות. אבל תקרה לא היתה, וחשכה היתה ממעל תחת הגג הרם והנישא. התריסים העבים היו פתוחים. על שולחן ארוך אפשר היה לראות קסת גדולה, כמה קולמוסים מגושמים, מרוּחי־דיוֹ, ושתי תיבות־עץ רבוּעות, שבכל אחת מהן חמישים ליטראות חול. הרצפה היתה זרועה גליונות של נייר רשמי גס ואפור. ודאי היה זה חדר שישב בו איזה פקיד־מכס בכיר, שכּן כורסת־עור גדולה עמדה מאחרי השולחן, ועוד כיסאות גבהי־גב פזורים היו בכה ובכה. ערסל־רשת מתוח היה תחת אחת הקורות – בלי ספק למנוחת אחר־הצהריים של הפּקיד. שנים־שלושה נרות תקועים בפמוֹטי־ברזל גבוהים הפיצו אור אדמדם־עמום. מגבעתו, חרבו ואקדחו של הקולונל מוטלים היו ביניהם, ושנים מקציניו המהימנים יותר סרוחים היו קדורנית אל השולחן. הקולונל שקע בתוך הכורסה, וכושי אחד גדול שסרטים של סַמל על שרוולו הממורט היה כורע ברך וחולץ את מגפיו. שׂפם־ההָבנה של סוטיליו עמד בניגוד חריף לגוֹן־לחייו העפרורי. עיניו היו קודרות וכאילו שקעו עמוק מאד בתוך ראשו. דומה היה כי הגיע לאפיסת־כוחות מרוב מבוכותיו, רפה־אונים מגודל האכזבה; אך כאשר שירבב הזקיף שעל המישוֹרת את ראשו פנימה והודיע על בואו של שבוי, שבה רוחו אליו מיד.

“יובא,” צעק בחמת־רצח.

הדלת נפתחה לרווחה והקפטן מיצ’ל, גלוי־ראש, מתנייתו פתוחה, קֶשֶר־עניבתו תחת לאזנו, הוּטל אל החדר בחפזה.

סוטיליו הכירו מיד. הוא לא היה יכול לקוות לשבוּי יקר יותר מזה; לפניו היה איש שיוכל להגיד לו, אם יבחר בכך, כל מה שהוא מבקש לדעת – ומיד עלתה לפניו הבעיה איך להניעו על הצד היותר טוב לדבּר לענין. כעסה של אומה זרה לא היה בה כדי להטיל מורא על סוטיליו. עצמתה של כל אירופה החמושה לא היתה יכולה לגונן על הקפטן מיצ’ל מעלבּונות והתעללוּת, ככל שהגנה עליו מחשבתו המהירה של סוטיליו כי הנה לפניו אנגלי שקרוב לוודאי שיַקשה את ערפו אם יתעמרו בו ושוב אי־אפשר יהיה לטפל בו כלל. על־כל־פנים, הפיס הקולונל את הכרת־פניו הקפדנית.

“מה! סניור מיצ’ל המצוין!” קרא, בחלחלה מעוּשׂה. הכעס המדומה שבהתקרבותו המהירה ובצעקתו, “שחררו את הקאוואליירו מיד,” פעלה את פעולתה עד כדי כך שהחיילים הנדהמים קפצו ממש מן השבוי שלהם והלאה. ואז, משאיבד פתאום כל משען שבּאוֹנס, התנודד הקפטן מיצ’ל כעומד ליפול. סוטיליו תפסוֹ דרך־קירבה תחת בית־שחיוֹ, הוליכו אל כיסא, נופף בידו כנגד החדר. “צאו, כולכם,” פקד.

כאשר נשארו לבדם עמד בעיניים מושפלות, מהסס ושותק, ממתין עד שישיב לו הקפטן מיצ’ל את כוח־הדיבור שלו.

בידיו ממש נתון היה אחד האנשים המעורבים בסילוקו של הכסף. מזגו של סוטיליו היה מסוג זה שעורר בו תשוקה לוהטת להכּותו; ממש כמו שקודם, כאשר נשא־ונתן בדי־עמל על קבלת הלוואה מאַנזאני הזהיר, היו אצבעותיו רוטטות תמיד לתפוס את החנווני בגרונו. אשר לקפטן מיצ’ל הרי הפתאומי ובלתי־הצפוי שבחוויה הזאת, שאי־אפשר היה להעלותה על הדעת בכלל, בילבלו את מחשבותיו. יתר על כן, נטול־נשימה היה בפועל־ממש.

“שלש פעמים הפילו אותי ארצה מן הרציף עד כאן,” פלט לבסוף. “מישהו עוד ישלם בעד זה.” ודאי היה שלא פעם אחת בלבד כשַל בלכתוֹ, ומרחק־מה גררו אותו עד שעצר כוח לכוון שוב את צעדיו. כשוב אליו רוחו דומה היה כי התמרמרותו מטרפת עליו את דעתו. הוא קפץ על רגליו, אדום כתולע, כל שׂיבתו סוֹמרת, עיניו ניבּטות בחמת־נקם, וניער נמרצות את כנפות מתנייתו שנשחתה לעיני סוטיליו הנחרד. “הבט! הגנבים הללו שלך למטה, לבושי־המדים, שדדו ממני את שעוני.”

חזוּתו של הימאי הוותיק היתה מאיימת מאד. סוטיליו ראה עצמו מנותק מן השולחן שעליו מוּטלים היו חרבו ואקדחו.

“אני דורש פיצוי והתנצלות,” הרעים עליו מיצ’ל בקולו, יוצא מגדרו ממש. “ממך! כן, ממך!”

שניה אחת לערך עמד הקולונל ועל פניו הבעה אטומה־כאבן; אחר־כך, עם ששלח הקפטן מיצ’ל יד לעבר השולחן כאומר לתפוס באקדח, זינק סוטיליו, בזעקת־חרדה, אל הדלת וכהרף־עין נעלם כשהוא מטיח אותה מאחריו. ההפתעה השבּיחה את זעמו של הקפטן מיצ’ל. מאחרי הדלת הסגורה צעק סוטיליו על המישורת, ונשמעה המולה גדולה של רגליים על מדרגות־העץ.

“פרקו את נשקו! כיפתו אותו!” נשמעו צעקותיו של הקולונל.

הקפטן מיצ’ל הספיק רק להעיף מבט אחד אל החלונות, שעל כל אחד מהם שלושה סורגים אנכיים של ברזל וגבהו כעשרים רגל מן הקרקע, כפי שידע היטב, בטרם תיפתח הדלת בפתאום ובטרם יעוטו עליו. בפרק־זמן קצר במידה שלא תאומן נמצא כפוּת בהרבה הקפות של חבל־עור אל כיסא גבה־גב, עד שרק ראשו לבדו נשאר חפשי. רק אז הרהיב סוטיליו, שעמד נשען בפּתח אחוז רעדה נראית־לעין, עוז בנפשו להיכנס שוב. החיילים, שהרימו מן הרצפה את הרובים ששמטו מידיהם כדי להתמודד עם השבוי, יצאו בשורה מן החדר. הקצינים נשארו נשענים על חרבותיהם ומשקיפים.

“השעון! השעון!” התגעש הקולונל, מתהלך אנה־ואנה כמו נמר בכלוב. “תנו לי את שעונו של האיש.”

אמת שכאשר חיפשו כלי־נשק בכליו באולם שבקומת־הקרקע, בטרם יובא לפני סוטיליו, פרקו מן הקפטן מיצ’ל את השעון והשרשרת שלו; אבל לתביעתו הנזעמת של הקולונל הובא השעון במהירות גדולה למדי, וקורפורל אחד נשא אותו בזהירות בכפות ידיו השתים. סוטיליו חטף אותו, וסמוך אל פניו של הקפטן מיצ’ל דחף את האגרוף הקמוץ שממנו נידלדל.

“הרי לך! אנגלי שחצן שכמוך! אתה מעז לומר על חיילי הצבא שהם גנבים! הנה השעון שלך.”

הוא נופף באגרופו כמכוון מהלומות אל חטמו של השבוי. הקפטן מיצ’ל, חסר־ישע כתינוק בחיתוליו, הביט בדאגה בחצי־הכרוֹנוֹמטר של זהב ששוויוֹ ששים גיניאות, שלפני שנים ניתן לו במתנה על־ידי ועדת סוכני־ביטוח בעבוּר שהציל אניה אחת מלהישרף כליל. דומה היה כאילו גם סוטיליו עמד על מראיתו רבת־הערך. הוא השתתק פתאום, פנה הצדה אל השולחן, והחל בבדיקה מדוקדקת לאור הנרות. מימיו לא ראה דבר נאה כל־כך. קציניו התקרבו אף הם ושירבבו צוואריהם מאחרי גבו.

התעניינותו הגיעה לידי כך שלרגע קט שכח את השבוי היקר שלו. תמיד יש משהו ילדותי בחמסנותם של גזעי־הדרום חמי־המזג, צלולי־המחשבה, דבר הנעדר מן האידיאליזם המעורפל של הצפוניים, שאם אך יקבלו עידוד קל־שבקלים יחלמו על כיבוש העולם, לא פחות מכך. סוטיליו חיבּב עדיים, עדיי־זהב של מה־בכך, קישוטים אישיים. כעבור רגע הסתובב, ובמחווה של נגיד ומצווה הרחיק מעליו את כל קציניו. הוא הניח את השעון על השולחן, ואחר־כך, דרך־רישול, כיסה אותו במגבעתו.

“הה!” פתח, מתקרב מאד אל הכיסא. “אתה מעז לומר על חיילי הגיבורים מן הרגימנט של אֵסמראלדה שהם גנבים. אתה מעז! איזו חוצפה! אתם הזרים באים הנה לגזול מארצנו את עשרה. לעולם אינכם אומרים די! עזוּת־הפנים שלכם אינה יודעת גבול.”

הוא הביט לעבר הקצינים, שמתוכם בקע מילמול של הסכמה. המאיור הקשיש התעורר להצהיר:

“סי, מי קורוֹנל. כולם בוגדים.”

“לא אגיד מאומה,” המשיך סוטיליו, נועץ מבט זועם אך נבוך במיצ’ל העומד אין־ניע ואין־אונים. “לא אגיד מאומה על נסיונך הבוגדני לתפוס באקדח שלי כדי לירות בי בזמן שהייתי מנסה לנהוג בך התחשבוּת שלא היית ראוי לה. הפסדת את חייך. רחמנוּתי היא תקוותך היחידה.”

הוא צפה לראות את רישומם של דבריו, אבל בפניו של הקפטן מיצ’ל לא היה שום סימן נראה־לעין של פחד. שׂער שׂיבתו היה מלא אבק, שכיסה גם את שאר חלקי גופו חסר־הישע. כאילו לא שמע דבר, היה מניד גבּה אחת כדי להיפטר מגזיז של קש התלוי בין השׂערות.

סוטיליו הציב רגל אחת קדימה ושילב זרועותיו על חזהו. “אתה, מיצ’ל,” אמר בהטעמה, “אתה הגנב, ולא החיילים שלי!” הוא הצביע על השבוי שלו באצבע בעלת ציפורן ארוכה, דמוּית־שקד. “איפה הכסף של מכרה סן־תומה? אני שואל אותך, מיצ’ל, איפה הכסף שהוטמן בבית־המכס הזה? ענה לי על כך! אתה גנבת אותו. אתה היית שותף בגניבתו. הוא נגנב מן הממשלה. אהה! אתה חושב שאינני יודע מה אני סח; אבל אני מכיר את תעלולי־הנכרים שלך. הוא איננו, הכסף! לא? סולק באחת מן הלאנצ’אס¹¹⁰ שלך, עלוב־נפש שכמוך! איך העזת?”

זאת הפעם פעל את פעולתו. “וכי מניין, לעזאזל, יכול סוטיליו לדעת זאת?” חשב מיצ’ל. ראשו, האֵבר היחיד בגופו שיכול למוּש, גילה את פתיעתו בניד־פתאום.

“הה! אתה רועד,” צעק סוטיליו לפתע. “זה קשר־קושרים. זה פשע נגד המדינה. וכי לא ידעת שהכסף שייך לרפובליקה עד שתקבל הממשלה את המגיע לה? איפה הוא? איפה הסתרת אותו, גנב עלוב שכמוך?”

[לשמע שאלה זו התעודדה רוחו הנופלת של הקפטן מיצ’ל. בלי הבדל באיזו דרך מופלאה־מהבין קיבל כבר סוטיליו את הידיעות שלו על הרפסודה, מכל־מקום לא תפס אותה. זה היה ברור. בלבּו המתחמץ נמנה הקפטן מיצ’ל וגמר כי שום דבר לא יניע אותו לומר מלה בעודו נשאר כפוּת בצורה משפילה כל־כך, אבל מרצונו לסייע בהצלת הכסף סטה מן ההחלטה הנחרצה הזאת. מוחו היה טרוד מאד. הוא גילה בסוטיליו מידה של פיקפוק, של היסוס.

“האיש ההוא,” אמר לנפשו, “אינו בטוח בדברים שהוא מגלגל.” חרף כל הניפוח שלו במגעים חברתיים, יכול היה הקפטן מיצ’ל לקדם את פני עובדות החיים ברוח נחוּשה ונכונה. עתה שהתגבּר על ההלם הראשון של היחס הנתעב היתה רוחו צוננת ורגועה למדי. הבוז העצום שחש כלפי סוטיליו חיזק את עצביו, והוא אמר בלשון אוּרים־ותוּמים, “בלי ספק מוסתר הוא כבר היטב בשעה זו.”

גם סוטיליו היתה לו שהות להירגע. “מוּי ביין, מיצ’ל,” אמר בנעימה צוננת ומאיימת. “אבל האם תוכל להמציא את הקבּלה הממשלתית בעד התמלוגים ואת רשיון־השילוח של בית־המכס, היי? יכול אתה? לא. אם כן, סוּלק הכסף שלא כחוק, והאשמים יבואו על ענשם, אלא אם כן יובא הכסף בתוך חמישה ימים מעכשיו.” הוא נתן פקודות להתיר את השבוי מאסוּריו ולכלוא אותו באחד החדרים הקטנים בקומת־הקרקע. הוא התהלך בחדר, זועף ומחריש, עד שקם הקפטן מיצ’ל על רגליו, שני אנשים מחזיקים בכל אחת מזרועותיו, התנער ורקע ברגליו.

“איך נעם לך להיות כפות, מיצ’ל?” שאל בלעג.

“זה השימוש הנתעב והמחפיר ביותר בכוח!” הצהיר הקפטן מיצ’ל בקול גדול. “ובלי הבדל מהי תכליתך, אתה לא תרוויח מזה מאומה, יכול אני להבטיחך.” הקולונל הגבוה והנזעם, שתלתליו ושׂפמו שחורים־כפחם, השתופף כביכול להביט לתוך עיניו של השבוי הגוץ, הגברתן ואדום־הפנים, ששׂערותיו הלבנות סתוּרות.

“זאת נראה. אתה תדע את כוחי מעט יותר כאשר אקשור אותך אל פוֹטאלון בחוץ בשמש למשך יום שלם.” הוא התמתח דרך־יוהרה ונתן אות להוציא את הקפטן מיצ’ל מלפניו.

“מה בדבר שעוני?” קרא הקפטן מיצ’ל, שמוּט־אברים מחמת מאמצי האנשים הגוררים אותו אל הדלת.

סוטיליו פנה אל קציניו. “לא! אתם רק הקשיבו לפיקארו¹¹¹ הזה, קאוואליירוס,” התיז בבוז מעושה, ומקהלה של צחוק־לעג נענתה לו. “הוא דורש את השעון שלו!”… שוב קרב במרוצה אל הקפטן מיצ’ל כי עז היה בו מאד הרצון לתת פורקן לרגשותיו בהנחיתו מהלומות על האנגלי הזה ובהכאיבו לו. “השעון שלך! אתה שבוי בזמן מלחמה, מיצ’ל! בזמן מלחמה! אין לך לא זכויות ולא רכוש! קאראמבה! אפילו הנשמה שבּגופך שייכת לי. זכוֹר זאת.”

“סכל!” אמר הקפטן מיצ’ל, תוך שהוא מסתיר התרשמוּת בלתי־נעימה.

למטה, באולם גדול, שרצפתו עפר ובו תלולית גבוהה שגיבּבו נמלים לבנות בקרן־זווית, הבעירו החיילים מדורה קטנה של כיסאות ושולחנות שבורים ליד השער המקוּמר, שמבּעד לו נשמע מילמולם הרפה של מי הנמל על החוף. בשעה שהוליכו את הקפטן מיצ’ל במדרגות עבר על־פניו קצין אחד, שמיהר לעלות על־מנת לדווח לסוטיליו על תפיסת שבויים נוספים. עשן סמיך עמד במקום הקודר ורחב־הידיים, האש התפצפצה, וכמו מבּעד לאֵד־ערפל הבחין הקפטן מיצ’ל, בין חיילים קצרי־קומה שכידוניהם נטויים, בראשיהם של שלושה שבויים גבוהים – הרופא, המהנדס הראשי, ורעמת־הלביא הלבנה של ויוֹלה הזקן, שעמד במצוּדד מן האחרים כשסנטרו על חזהו וזרועותיו שלובות. תמהונו של מיצ’ל לא ידע גבולות. הוא השמיע קולו; גם שני האחרים קראו. אבל הוא מיהר והמשיך בדרכו, אלכסונית, לרוחב האולם הגדול הדומה למחילה. שפע מחשבות, השערות, רמזים של אזהרה וכיוצא באלה מילאו את ראשו עד לבילבול־הדעת.

“האמנם הוא מחזיק אותך?” צעק המהנדס הראשי, שמִשקפו היחיד הבריק לנוגה־האש.

קצין אחד ממרום המדרגות צועק היה במפגיע, “הביאו אותם למעלה – את שלשתם.”

בתוך המולת הקולות ושאון כלי־הנשק נשמע קולו של הקפטן מיצ’ל בעמום: “חי־אלוהים! הברנש גנב את שעוני.”

המהנדס הראשי העולה במדרגות השתהה וקרא, “מה? מה אמרת?”

“הכרוֹנוֹמטר שלי!” צרח הקפטן מיצ’ל בקולי־קולות בעצם הרגע שבו הטיחו אותו וראשו קדימה מבעד לדלת קטנה למין תא, שחור־משחור, וצר עד כדי כך שמיד נחבט אל הקיר שממול. הדלת נסגרה ברעם כהרף־עין. הוא ידע היכן הכניסו אותו. היה זה החדר המשוריין של בית־המכס, שאך שעות אחדות לפני כן הוצא ממנו הכסף. הוא היה צר כמעט כמו מסדרון, ולוֹ פתחוֹן רבוּע וקטן, חסוּם בסבכה כבדה, בקצה שמנגד.

הקפטן מיצ’ל פסע כמה פסיעות כושלות, ואחר־כך התישב על רצפת־העפר וגבּו אל הקיר. אף לא ניצנוץ של אור ממקום כלשהו, לא הפריע את הירהוריו של הקפטן מיצ’ל. הוא אימץ קצת את מוחו במחשבה אך לא הפליג בה ביותר. לא היו אלה מחשבות קודרות. הימאי הוותיק, חרף כל חולשותיו הקטנות וגינוּניו המגוחכים, מטבע־בריאתו לא היה מסוגל לחשוש זמן רב לבטחונו האישי. לא חוסן הנפש דווקא הוא שגרם אלא בעיקר היעדר סוג מסוים של דמיון – אותו סוג שהתפתחותו היתירה גרמה סבל עז לסניור הירש; אותו מין דמיון המוסיף את האימה העיוורת מפני סבלות־גוף ומוות, המצטייר כתאונה הפוקדת רק את הגוף לבדו – על כל שאר הפחדים שתחושת קיומו של אדם מבוּססת עליהם. לדאבון־הלב לא הצטיין קפטן מיצ’ל בחריפות־שכל מרובּה מסוג כלשהו; זוטות אָפיניות, מאירות־עיניים של ביטוי, מעשה או תנועה נעלמו מבּינתו כליל. ער היה לקיומו שלו בצורה מנוּפחת ותמימה מכּדי שיתן דעתו על קיומם של אחרים. למשל, לא היה יכול להאמין כי סוטיליו פחד מפניו באמת, וזאת פשוט מפני שמעולם לא היה מעלה בדעתו לירוֹת במישהו אלא במקרה הדוחק ביותר של הגנה־עצמית. ברור לכּל שאין הוא אדם רצחני בטבעו, כך הירהר בכובד־ראש גמור. אם כן לשם מה ההאשמה המגוּנה והמעליבה הזאת? שאל את עצמו. אך בעיקרן נאחזו מחשבותיו בשאלה המדהימה שאין עליה תשובה: איך נודע לו, לעזאזל, לאותו ברנש שהכסף שוּגר ברפסודה? גלוי היה וברור שלא תפס אותה. וגלוי־וברור היה שלא היה יכול לתפוס אותה! במסקנתו זו האחרונה הוטעה הקפטן מיצ’ל על־ידי ההנחה שהעלה בעקבות הסתכלותו במזג־האוויר בעת עמידתו הממוּשכת על משמרתו ברציף. נדמה היה לו שאותו לילה היתה הרוח עזה הרבה יותר מכּפי הרגיל במפרץ; ואילו למעשה היתה האמת הפוכה.

“איך בשם כל הנפלאות נודע לו לאות בן־פקוּעה על כל הפּרשה?” זו היתה השאלה הראשונה שהציג מיד לאחר שבישׂרה לו הדלת הפתוחה (שנסגרה שוב כמעט בטרם יספיק להרים את ראשו השמוּט) כי חבר יש לו בשביָה. קולו של ד"ר מוניגם פסק מלמלמל קללות באנגלית ובספרדית.

“אתה הוא זה, מיצ’ל?” ענה בזעף, “מצחי נחבּט אל הקיר הארור הזה בכוח שדי בו להפיל שור ארצה. איפה אתה?”

הקפטן מיצ’ל שהתרגל לחשכה, יכול היה להבחין ברופא הפורשׂ ידיו בעיוורון.

“אני יושב פה על הרצפה, אל תפּול על רגלי,” השמיע קולו של הקפטן מיצ’ל בנעימה רוויה הכרת־ערך. הרופא שנתבקש לא להתהלך בחשכה, צנח גם הוא ארצה. שני השבויים של סוטיליו, שראשיהם נוגעים כמעט זה בזה, החלו להחליף ביניהם דברי־סוד.

“כן,” סח הרופא בקול נמוך לסקרנותו הלוהטת של הקפטן מיצ’ל, “תפסו אותנו בביתו של ויוֹלה הזקן. נראה כי אחד המשמרות שלהם, בפיקודו של קצין, הגיע עד לשער העיר. היו להם פקודות לא להיכּנס אלא להביא עמהם כל נפש שיוכלו למצוא במישור. משוחחים היינו שם כשהדלת פתוחה, ובלי ספק ראו את ניצנוץ האור שלנו. ודאי משך זמן־מה קרבים היו לגשת. המהנדס השׂתרע על ספסל בפינה שליד האח, ואני עליתי למעלה להעיף עין. שעה ארוכה לא שמעתי משם שום קול. כאשר אך ראה אותי ויולה הזקן עוֹלה הרים זרועו לאות שתיקה. נכנסתי בחשאי על ראשי־בהונותי. חי־אלוהים, אשתו שוכבת היתה במיטתה. האשה אכן נרדמה! סניור דוקטור,” לחש אלי ויולה, ‘דומה כאילו ירווח לה.’ ‘כן,’ אמרתי, מופתע מאד; ‘רעייתך היא אשה נפלאה, ג’ורג’ו.’ אותו רגע נשמעה ירייה במטבח, ואנחנו קפצנו בפיק־ברכיים כאילו היכּנו רעם. דומה כי קבוצת החיילים התקרבה בחשאי עדינוּ ממש, ואחד מהם התגנב אל הדלת. הוא הציץ פנימה, חשב כי אין שם איש ונכנס חרש כשהוא מחזיק ברובהו הדרוך. המהנדס סיפר לי שהוא אך עצַם אז את עיניו לרגע. כאשר פקח אותן ראה כבר את האיש עומד באמצע החדר ומציץ לתך הפינות האפלות. המהנדס הראשי נרעש עד כדי כך שבּלי לחשוב זינק בקפיצה אחת מפֹּינתו היישר אל מול האח. החייל, שנרעש לא פחות, כונן את רובהו ולחץ על ההדק, כשהוא מחריש את אזניו של המהנדס וחורך אותו, אלא שבּמבוכתו החטיא אותו מכל־וכל. אבל צא וּראֵה מה קורה! לשמע הירייה התישבה האשה הישֵנה במיטתה, כאילו קפיץ הפעיל אותה, צרחה, ‘הילדות, ג’אן באטיסטה! הצל את הילדות!’ הצעקה מהדהדת עכשיו באזני. היתה זו זעקת־שבר אמיתית מכּל אשר שמעתי מעודי. עמדתי כמאוּבן, אבל הבעל הזקן מיהר אל המיטה בפישוט־זרועות. היא נאחזה בהן! יכולתי לראות את עיניה מזדגגות; הזקן השכּיב אותה בחזרה על הכרים ואחר הסתובב והביט בי, מתה היתה! כל זה נמשך פחות מחמש דקות, ואחרי־כן ירדתי במרוצה לראות במה הענין. לא היה טעם לחשוב על התנגדות. כל הדברים שיכולנו שנינו לומר לא הועילו אצל הקצין, ולכן התנדבתי לעלות עם צמד חיילים ולהביא את ויולה הזקן למַטה. הוא היה יושב למרגלוֹת המיטה, מבּיט בפניה של רעייתו, ודומה היה כי אינו שומע את דברי; אך לאחר שכּיסיתי את ראשה בסדין קם ממקומו וירד בעקבותינו חרש, כשקוּע במחשבה.

“הוליכו אותנו משם בדרך, ואגב כך נשארה הדלת פתוחה והנר דולק. המהנדס הראשי פסע פסיעות גסות בלי אומר ודברים, אך אני הבּטתי פעם־פעמיים לאחור על האור החלוש. לאחר שעברנו מרחק ניכּר אמר פתאום הגאריבּאלדינו, שצועד היה לצדי, ‘הרבה אנשים קברתי בשׂדות־קרב ביבּשת הזאת. הכוהנים מדברים על אדמה מקוּדשת! הבל! כל הארץ שברא אלוהים קדושה היא; אבל הים, שאינו יודע מאומה על מלכים וכוהנים ועריצים הוא הקדוש מכל. דוקטור! הייתי רוצה לקבור אותה בים. בלי הצגות ריקות, נרות וקטוֹרת, בלי מים קדושים שכּוהנים לוחשים עליהם לחשים. רוח החופש מרחפת על המים’… זקן מדהים. כל זאת היה אומר בקול נמוך כמדבּר אל נפשו.”

“כן, כן,” נכנס הקפטן מיצ’ל בקוצר־רוח לתוך דבריו. “זקן מסכן! אבל האם יש לך מושג איך השיג הנבל ההוא סוטיליו את הידיעות שבידו? הוא לא תפס איזה מן הקארגאדורס שלנו שעזרו בפריקת הקרון, מה? אך לא, לא ייתכן! אלה היו אנשים נבחרים שהיו אצלנו בסירותינו כל חמש השנים האלו, ואני עצמי שילמתי להם במיוחד בעד המלאכה, ונתתי להם הוראות להסתתר לפחות במשך עשרים־וארבע שעות. במו־עיני ראיתי אותם הולכים בסך עם האיטלקים אל קרפיפי־הרכבת. הראש הבטיח לתת להם מזונות כל זמן שיִרצו להישאר שם.”

“כי־כן,” אמר הרופא לאִטו, “יכול אני לומר לך שאתה רשאי לומר שלום לעולמים לרפסודה הטובה ביותר שלך, ולקאפאטאס של הקרגאדורס.”

לשמע זאת קפץ הקפטן מיצ’ל על רגליו מרוב התרגשותו. הרופא, בלי תת לו שהוּת להשמיע קריאה, סיפר בקצרה על התפקיד שמילא הירש במשך הלילה.

הקפטן מיצ’ל לא ידע את נפשו. “טבעה!” מילמל, בלחש נבוך ונבעת. “טבעה!” אחרי־כן החריש, מקשיב למראית־עין, אך שקוּע בידיעה על הפורענות מכּדי לעקוב בתשומת־לב אחר סיפורו של הרופא.

הרופא העמיד פנים כמי שאינו יודע מאומה עד שלבסוף התעורר סוטיליו ופקד להכניס את הירש על־מנת שיחזור על הסיפור כולו, שאותו הוציאו שוב מפיו בקשיים שאין למעלה מהם, שכּן בכל רגע היה נושא קולו בקינות־נהי. לבסוף לקחו משם את הירש, שנראָה מת יותר מאשר חי, וסגרו אותו באחד החדרים שבקומה העליונה כדי שיהיה מצוי בקירבת־מקום. אז העיר הרופא, שהקפיד להוסיף ולהיראות כאדם שלא היתה לו דריסת־רגל במועצות הפנימיות של הנהלת סן־תומה, שלמשמע־אוזן אין הסיפור מתקבל על הדעת. ודאי, אמר, אין הוא יכול לדעת מה עשו האירופים, לפי שעסוק היה אך ורק בעבודתו שלו בטיפול בפצועים, כמו גם בטיפול בדון חוסה אווליאנוס. כל כך הצליח לנקוט נעימה של אדישוּת חסרת־פניות עד שדומה היה כאילו הלך סוטיליו שולל לגמרי. עד אז הקפידו לשמור על מראית־עין של חקירה תקינה; אחד הקצינים שישבו אל השולחן רשם את השאלות והתשובות, ואילו האחרים, המסוּבּים בחדר בכה־ובכה, הקשיבו רוב־קשב, כשהם יונקים מן הסיגרים הארוכים שלהם ואינם גורעים עיניהם מן הרופא. אבל בנקודה ההיא פקד סוטיליו על כולם לצאת.

פרק 3

כאשר אך נותרו לבדם, מיד השתנה מנהגו הרשמי המחמיר של הקולונל. הוא קם וניגש אל הרופא. עיניו נוצצו בחמדת־בצע ובתקוה; הוא דיבר כממתיק־סוד. “יכול להיות שאמנם שׂמו את הכסף ברפסודה, אבל אין להעלות על הדעת שלקחו אותו לים.” הרופא, שעשה אזנו כאפרכסת, הניד בראשו קלוֹת, תוך שהוא מעשן בהנאה מפורשת את הסיגר שבו כיבּדוֹ סוטיליו כאות לכוונותיו הידידותיות. סוטיליו נפתה להאמין במנהגו של הרופא, שהתיחס כביכול לשאר האירופים באדישות קרירה, עד אשר מהשערה להשערה הגיע לידי כך שרמז כי לדעתו היה זה מעשה של אחיזת עיניים מצד צ’ארלס גולד, שבּיקש לזכּות לבדו בכל אותו אוצר עצום. הרופא, פוקח עיניו ומושל־ברוחו, מילמל, “הוא מסוגל לזה מאד.”

כאן קרא הקפטן מיצ’ל בתמהון, בבדיחוּת־דעת ובהתמרמרות, “זאת אמרת על צ’ארלס גולד!” שאט־נפש, ואפילו קורטוב של חשדנוּת, הסתננו לתוך נעימת־דיבורו, שכּן גם הוא, כמוהו כשאר האירופים, מדוּמה היה כי יש משהו מפוקפק באישיותו של הרופא.

“מה זה, לעזאזל, גרם לך לומר כך לנבל הזה גונב־השעונים?” שאל. “מה המטרה בשקר מרגיז מסוג זה? הכּייס הארור ההוא היה מסוגל בהחלט להאמין לך.”

הוא פלט נחרת־בוז. זמן־מה נשאר הרופא מחריש באפלה.

“כן, כך בדיוק אמרתי,” הגה לבסוף, בנעימה שהיה בה כדי להבהיר למדי לצד שלישי כי השתיקה אינה באה מאי־רצון אלא מתוך מחשבה. הקפטן מיצ’ל מדוּמה היה כי מעולם לא שמע דבר חסר־בושה ומחוּצף שכזה בכל ימי־חייו.

“נאה, נאה!” מילמל לנפשו, אך לא עמד בו לבו לתת ביטוי למחשבותיו. מחשבות אחרות, מלאות פליאה ומוּסר כליות באו והדיחוּן. תחושה כבדה של מבוכה דיכאה את רוחו; אבדן הכסף, מותו של נוסטרומו, שהיה באמת בגדר מהלומה של ממש לרגשותיו, שכּן התקשר לקאפאטאס שלו כדרך שאנשים מתקשרים לפחוּתים מהם מתוך אהבת הנוחות ומהכרת־טובה בלתי־מודעת כמעט. וגם כאשר חשב על כך שדקוּ טבע היה הסוף העלוב הזה כבד עליו מנשוֹא כמעט. איזו מהלומה כבדה לאותה צעירה מסכנה! הקפטן מיצ’ל לא נמנה עם הרווקים הזקנים המיובּשים; נהפוך הוא, אוהב היה לראות צעירים מחזרים אחר צעירות. נדמה היה לו כי זה דבר טבעי ויאֵה. במיוחד יאֵה. אשר למלחים, לא כך היה דינם; לא להם להתחתן, טען, אבל זאת מטעם מוּסרי שבהתנזרוּת, שכֹּן, כך הסביר, החיים באניה אינם מתאימים לאשה אפילו במקרה הטוב ביותר, ואם משאירים אותה על החוף, הרי ראשית־כל אין זה הוגן, ושנית היא סובלת מזה או שאין הדבר חשוב בעיניה כל־עיקר, ובשני המקרים הרי זה ביש.

הוא לא היה יכול לומר מה ציער אותו ביותר – ההפסד החמרי העצום של צ’ארלס גולד, מותו של נוסטרומו, שהיה אבידה כבדה לו עצמו, או המחשבה על אותה צעירה יפה ומחוֹננת ששוּקעה באבלוּת.

“כן,” חזר ופתח הרופא, שכפי הנראה הוסיף להרהר עוד. “הוא אמנם האמין לי, חשבתי שעוד־מעט יחבּק אותי, ‘סי, סי,’ אמר, ‘הוא יכתוב לשותף ההוא שלו, האמריקאנוֹ העשיר בסן־פראנציסקו, שהכל אבד. מדוע לא? המצוי מספיק לשתף בו אנשים רבים’.”

“אבל הרי זה טימטום גמור!” קרא הקפטן מיצ’ל.

הרופא העיר שסוטיליו באמת מטומטם. וכי טימטומו מפולפל במידה שדי בה להטותו לגמרי מדרך הישר. הוא עזר לו בכך רק במעט.

“אמרתי,” הוסיף הרופא, "כמו בדרך־אגב, שמנהגו של עולם הוא לטמון מטמונים באדמה ולא להשיטם על־פני המים. לשמע זאת טפח סוטיליו על מצחו, “'פוֹר דיוֹס, כן, אמר; ‘ודאי קברו את זה אי־שם בחופי הנמל הזה לפני הפליגם’.”

“חזיז־ורעם!” מילמל הקפטן מיצ’ל, "אני לא הייתי מאמין שאדם מסוגל להיות חמוֹר עד כדי – ´´הוא שהה, ואחר המשיך נכאים: “אבל מה התועלת בכל זה? היה זה שקר מחוכּם למדי אילו עדיין היתה הרפסודה על־פני המים. אולי היה הדבר מונע את השוטה המופלג ההוא מלשגר את אניית־הקיטור לשיִט במפרץ. זאת היתה הסכנה שגרמה לי דאגה אין־קץ.” הקפטן מיצ’ל פלט אנחה עמוקה.

“היתה לי מטרה,” השמיע הרופא לאטו.

“האמנם?” מילמל הקפיטן מיצ’ל. “כי־כן, זה מזל, שאם לא כן הייתי חושב שהוספת לשַטוֹת בו בעבוּר השעשוע שבּדבר. ואולי זאת היתה מטרתך. כי־כן, חייב אני לומר שאני כשלעצמי מעולם לא הייתי ניאות לדבר מסוג זה. אין זה לטעמי. לא, לא. השחרת אָפיוֹ של ידיד איננה שעשוע כרוחי, אפילו היה בכך כדי לרמות את הבּריון הגדול ביותר עלי־אדמות.”

לולא היה הקפטן מיצ’ל שרוי בדיכאון, מחמת החדשות הנוראות, כי אז היתה שאט־נפשו כלפי ד"ר מוניגם לובשת צורה מפורשת יותר; אבל בינו־לבינו הירהר שעכשיו באמת אין זה חשוב מה יאמר ויעשה אותו אדם, שמעולם לא היה חביב עליו.

“תמהּ אני,” רטן, “מדוע כלאו אותנו יחד, או מדוע היה סוטיליו צריך לכלוא אותך בכלל, מאחר שכפי הנראה התרועעתם למדי שם למעלה?”

“כן, תמהּ אני,” אמר הרופא בזעף.

לבו של הקפטן מיצ’ל כבד היה עליו כל־כך עד שלפי־שעה היה מעדיף בדידוּת גמורה על החברה הטובה ביותר. אבל כל חברה עדיפה היתה בעיניו על זו של הרופא, שאליו התיחס תמיד בחשדנות בחינת מין פוחח מעוּלה־בתבונתו, שנגאל גאולה חלקית ממצבו המושפל. הרגשה זו עוררה אותו לשאול:

“מה עשה הבריון ההוא בשני האחרים?”

“את המהנדס הראשי היה עוזב לנפשו בין כך ובין כך,” אמר הרופא. "הוא לא היה רוצה להסתבך בריב עם מסילת־הברזל. על־כל־פנים, עדיין לא. אינני סבור, קפטן מיצ’ל, שאתה מבין בדיוק מה עמדתו של סוטיליו – "

“אינני רואה מה טעם עלי להוֹגיע בזה את ראשי,” ליגלג הקפטן מיצ’ל.

“לא,” הסכים עמו הרופא, באותה שלוות־נפש זעופה. “אינני רואה טעם בכך. כל כמה שהיית מאמץ את מוחך לחשוב על נושא כלשהו, לא היה הדבר מועיל אפילו לנפש אחת בעולם.”

“לא,” אמר הקפטן מיצ’ל, בפשטות, וברוח מדוכּאה־בבירור. “אדם הכלוּא בבור אפל ומקולל אין בו תועלת הרבה לאיש.”

“באשר לוויוֹלה הזקן,” המשיך הרופא, כאילו לא שמע, “אותו שיחרר סוטיליו מן הסיבה שבגללה ישחרר עוד מעט אותך.”

“הה? מה?” קרא הקפיטן מיצ’ל, לוטש עיניו כמו ינשוּף בחשכה. “מה הצד המשותף ביני לבין ויולה הזקן? מסתבּר יותר שהסיבּה היא שהזקן לא היה לו שעון־בשרשרת שיוכל הכּייס לגנוב אותו. ואני אגיד לך מה, ד”ר מוניגם," הוסיף ואמר בקצף גובר־והולך, “הוא יתקשה להיפטר ממני הרבה יותר ממה שהוא חושב. הוא עוד יִכווה בזה את אצבעותיו, זה אני יכול לומר לך. ראשית־דבר, אני לא אלך בלי השעון שלי, ובאשר לַיתר – עוד נראה. נראה לי כי לך אין זה חשוב הרבה להימצא בכּלא. אבל ג’ו מיצ’ל הוא מין אדם אחר, אדוני. אין בדעתי להשלים ברוח נמוכה עם עלבון וגזל. אני אישיות ציבורית, אדוני.”

ואז חש הקפטן מיצ’ל שסורגי הפּתח נראים לעין, סבכה שחורה על ריבוע של אפור. אורו של היום השתיק את הקפטן מיצ’ל כאילו נתן אל לבו שמעתה ובכל הימים העתידים לבוא יֶחסר את השירותים היקרים־מפז של הקאפאטאס שלו. הוא נשען אל הקיר וידיו שלובות לו על חזהו, והרופא התהלך אנה־ואנה לכל אורך התא בהילוכו המדַדה והמוזר, כמתגנב ברגליים שנזוקו. בקצה המרוחק ביותר מן הסבכה היה נבלע לגמרי בחשכה. אפשר היה לשמוע רק את גרירת הצליעה הקלה. סבר של ריחוק־דעת עגמומי מצוי היה באותו שיטוּט שנמשך בלי הפוגה. כאשר הוטחה דלת הכלא לרווחה פתאום וּשמוֹ הושמע בצעקה, לא גילה שום פתיעה. הוא פנה פנייה נמרצת אגב הילוכו והסתלק מיד, משל כאילו הרבה תלוי במהירותו; אבל הקפטן מיצ’ל הוסיף עוד זמן־מה להשעין כתפיו אל הקיר, ובמרירות־רוחו לא יכול כלל להחליט אם לא מוטב יהיה לו לסרב להזיז אבר לאות מחאה. תחילה אמר לדרוש שיוציאוהו על כפיים, אך לאחר שצעק הקצין שבּפּתח שלש או ארבע פעמים בקול של גערה והפתעה ניאות לצאת.

מנהגו של סוטיליו השתנה. אדיבוּתו המרוּשלת של הקולונל היתה מהוּססת קימעה, משל כאילו ספק בידו אם אמנם האדיבות היא הדרך הנכונה במקרה זה. בשׂום־לב התבונן בקפטן מיצ’ל בטרם ידבר מן הכורסה הגדולה שמאחרי השולחן בקול המוחל על כבודו:

“הגעתי לכלל מסקנה שלא אחזיקך במעצר, סניור מיצ’ל. סלחן אני על־פי מזגי. אני מתחשב בדברים. אולם יהיה זה לקח בשבילך.”

השחר המיוחד של סולאקו, המפציע לכאורה הרחק לפאת־מערב ומתגנב אחורנית אל תוך צל ההרים, נמהל באור האדמוּמי של הנרות. הקפטן מיצ’ל, לאות בוז ושוויון־נפש, השיט את עיניו על־פני החדר כולו, ונתן מבט קשה ברופא, שכּבר רכוּב היה על אֶדן אחד החלונות, שמוּרותיו מושפלות והוא אדיש ושקוע־במחשבות – או אולי מבויש.

סוטיליו, יושב בטח בכּורסה הענקית, העיר, “הייתי חושב שהרגשות של קאוואליירו היו מכתיבים לך תשובה נאותה.”

הוא חיכה לה, אך מאחר שהקפטן מיצ’ל עמד בשתיקתו, יותר מתוך תרעומת מופלגת מאשר מתוך כוונה שקולה, היסס סוטיליו, העיף מבט אל הרופא, שנשא עיניו והניד בראשו, ואחר־כך המשיך במאמץ קל:

“הנה, סניור מיצ’ל, השעון שלך. ראֵה כמה נמהר ובלתי־צודק היה המשפט שהוצאת על החיילים הפטריוטים שלי.”

אחר התמודד אחור על מושבו, פשט זרועו על־פני השולחן ודחף קימעה את השעון מלפניו. הקפטן מיצ’ל קרב לגשת בלהיטוּת בלתי מסוּתרת, הגיש אותו אל אזנו, ואחר השחיל אותו בקור־רוח לתוך כיסו.

סוטיליו היה כמי שמתגבר על אי־רצון כביר. שוב הביט הצדה אל הרופא, שלטש אליו עיניים בלי הניד עפעף. אך כאשר פנה הקפטן מיצ’ל ללכת, אף בלי ניד־ראש או מעוף־עין, מיהר ואמר:

“אתה יכול ללכת ולחכות למטה לסניור דוקטור, שגם אותו אני אומר לשחרר. אתם הזרים אין לכם חשיבוּת בעיני.”

הוא אילץ עצמו להשמיע צחוק קל וצורם, בעודה קפטן מיצ’ל מביט בו, זו פעם ראשונה, במידה של ענין.

“החוק עוד ירשום לפניו את עבירותיך,” מיהר סוטיליו להוסיף. “אך מבּחינתי, יכול אתה לחיות חפשי, בלי שמירה ובלי עין צופיה. האם אתה שומע, סניור מיצ’ל? יכול אתה ללכת לעסקיך. אינך ראוי שאשגיח בך. עניינים חשובים ממש מאין כמוהם תובעים את תשומת־לבי.”

הקפטן מיצ’ל קרוב היה מאד לצאת מגדרו ולהשיב. לא נעם לו להשתחרר בליווי עלבונות; אבל חוסר־שינה, דאגות ממושכות, אכזבה עמוקה מן הסיום הביש של עסקי הצלת הכסף העיקה על רוחו. יותר מכך לא היה יכול לעשות להסתרת מבוכתו, אולי לא לגבי עצמו אלא לגבי הדברים בכללותם. הוא ראה בפירוש שמתנהל משהו סודי. בצאתו התעלם במכוּון מן הרופא.

“בהמה גסה!” אמר סוטיליו, משנסגרה הדלת.

ד"ר מוניגם גלש־ירד מעל אֶדן החלון, וכשהוא תוחב ידיו לתוך כיסי מעיל־הרוח האפור והארוך שלבש, פסע כמה פסיעות לתוך החדר.

סוטיליו גם הוא קם על רגליו, ניצב בדרך ובחן אותו מראש ועד כף־רגל.

“ובכן, בני ארצך אינם בוטחים בך ביותר, סניור דוקטור. הם אינם אוהבים אותך, הה? מדוע זה, אני תמה?”

הרופא הרים ראשו והשיב במבט ממושך, חסר־חיים, ובמלים, “אולי מפני שכבר זמן רב מדי אני יושב בקוסטאגואנה.”

שיניו הלבנות של סוטיליו הבהיקו מתחת לשפמו השחור.

“אהה! אבל את עצמך אתה אוהב,” אמר כמעודד.

“אם תעזוב אותם לנפשם,” אמר הרופא, בעודו מביט באותו מבט חסר־חיים בפניו הנאים של סוטיליו, “יסגירו את עצמם חיש־מהר. בינתיים, יורשה לי לנסות ולדוֹבב את דון קארלוס?”

“הה, סניור דוקטור,” אמר סוטיליו, מנענע בראשו, “אתה אדם שבינתו זריזה. אנחנו נוצרנו להבין איש את רעהו.” הוא נסוב. שוב לא יכול נשׂוא את המבט ההוא הקפוא וחסר־ההבעה, שהיתה בו כביכול מין ריקוּת אטומה בדומה לשחור מעמקיה של תהום.

אפילו באדם המשוּלל לגמרי כל חוש מוסרי נשארת הערכה של שפלוּת שמהיותה שיגרתית הרי היא ברורה־בתכלית. סוטיליו חשב שד“ר מוניגם, השונה כל־כך מכל האירופים, מוכן למכור את בני־ארצו ואת צ’ארלס גולד, מעבידו, תמורת איזה חלק בכּסף של סן־תומה. סוטיליו לא בז לו בשל כך. היעדר החוש המוסרי אצל הקולונל היה עמוק ותמים באָפיוֹ. הוא גבל עם טיפשוּת, טיפשוּת מוסרית. שום דבר ששימש את צרכיו לא היה יכול להיראות לו מגוּנה באמת. ואף־על־פי־כן רחש בוז לד”ר מוניגם. הוא הגה כלפיו בוז עצום ומשׂביע־רצון. הוא בז לו בכל לבבו מפני שלא התכוון לזכּוֹת את הרופא בשׂכר. הוא בז לו לא כאיש שאין בו אמונה וכבוד אלא כסכל. הבחנת ד"ר מוניגם באָפיוֹ הוליכה את סוטיליו שולל. לפיכך היה הרופא סכל בעיניו.

מאז הגיע לסולאקו חלה איזו תמורה בדעותיו של הקולונל.

שוב לא התאווה לקריירה מדינית במימשל של מונטירו. תמיד פיקפק במידת הבטחון שבאותה דרך, משעה שנודע לו מפי המהנדס הראשי שבהאיר היום קרוב לודאי שייתקל בפדרו מונטירו גברו חששותיו בנקודה זו במידה ניכרת. האח הגריליירו של הגנרל – פדריטו בפי העם – היו לו מוניטין משלו. הוא לא היה אדם שאפשר לשאת־ולתת אתו בביטחה. בשעתו תיכנן סוטיליו במעורפל להשתלט לא רק על המטמון אלא גם על העיר עצמה, ואחר־כך לשאת־ולתת בשוּבה ונחת. אבל נוכח העובדות שנודעו לו מפי המהנדס הראשי (שגילה לפניו בגילוי־הלב את המצב כולו) נתחלפה עזוּתו, שמעולם לא היתה מופלגת ביותר, בהססנות זהירה עד מאד.

“צבא – חיל־צבא חצה את ההרים כבר תחת פקודתו של פדריטו,” חזר ואמר, בלא שיוכל לכסות על מגינת־לבו. “לולא קיבלתי את הידיעה מיד איש כמעמדך, מעולם לא הייתי מאמין בה. מדהים!”

“כוח מזוין,” תיקן המהנדס, באדיבות.

מטרתו הושגה. המטרה היתה למנוע מסולאקו כל כיבוש צבאי למשך עוד שעות אחדות, להניח לאנשים שהפחד מבעתם לעזוב את העיר. בתוך החרדה הכללית היו משפחות שעמדה להן רוח־התקוה שבּהן לנוס בדרך בואכה לוס־אָטוֹס, שנשארה פתוחה עם נסיגתו של האספסוף החמוש בראשות הסניורים פוֹאֶנטס וגאמאצ’וֹ, לרינקון, בקבּלת־הפנים הנלהבת שלהם לפדרו מונטירו. היה זה פינוי חפוּז ורצוף־סכנות, ואמרו שאֶרנאנדס, שעם כנופייתו הוא תופס את היער מסביב ללוֹס־אטוֹס, מקביל את פני־הבורחים. המהנדס הראשי ידע גם ידע שאנשים רבים ממוֹדעיו חושבים על בריחה מעין זו.

מאמציו של האב קורבילאן לטובת איזה לסטים ירא־שמיים ביותר לא עלו כולם בתוהו. המנהיג המדיני של סולאקו נעתר ברגע האחרון לתחנוניו הדוחקים של הכוהן, חתם על מינוי זמני המעניק לאֵרנאנדס דרגה של גנרל, והקורא אליו רשמית בתפקידו זה החדש לשמור על הסדר בעיר. העובדה היא שהמנהיג המדיני, כיון שראה שהמצב נואש, לא איכפת היה לו על מה הוא חותם. היתה זו התעודה הרשמית האחרונה שעליה חתם בטרם יעזוב את ארמון האינטֶנדֶנסיה ויתוּר לו מחסה במשרדיה של חברת חאש"ק. אך אפילו מתכוון היה שיהיה משקל למעשהו, כבר היתה השעה מאוחרת מדי. ההתפרעות שמפניה חשש ולה ציפה פרצה בתוך פחות משעה לאחר שיצא האב קורבילאן מעל פניו. אכן, האב קורבילאן, שנועד לפגישה עם נוסטרומו במנזר הדומיניקאני, מקום שם קבע מושבו באחד התאים, לא הצליח כלל להגיע למקום. מן האינטנדנסיה נשא רגליו היישר אל בית אווליאנוס לספר לגיסו, ואף שלא שהה שם למעלה ממחצית השעה נמצא מנוּתק ממשכּנו הנזירי. נוסטרומו, לאחר שהמתין שם זמן־מה, כשהוא מתבונן באי־שקט בהתגעשוּת הגוברת ברחוב, עשה דרכו אל משרדי “פורווניר”, ונשאר שם עד האיר היום, כמו שציין דקו במכתבו אל אחותו. הנה כך נשאר הקאפאטאס בעיר, תחת שירכב בכוון יערות לוס־אטוס כנושא מינויו של אֵרנאנדס, וזאת כדי להציל את חייו של הנשיא־הרודן, לעזור בדיכוי התפרצותו של האספסוף, ולבסוף להפליג עם הכסף של המכרה.

אבל האב קורבילאן, שנמלט אל אֵרנאנדס, נשא בכיסו את התעודה, מסמך רשמי שהפך שודד־דרכים לגנרל בפעולה רשמית אחרונה של מפלגת הריבייריסטים, שסיסמותיה היו יושר, שלום וקידמה. לא הכוהן, ולא הליסטים לא ראו, מן־הסתם, את האירוניה שבדבר. האב קורבילאן ודאי מצא רצים לשלחם אל העיר, שכּן בשעה מוקדמת בבוקר השני למהומות היו שמועות שאֵרנאנדס נמצא בדרך ללוס־אטוס והוא מוכן לקבל את האנשים המוכנים להעמיד עצמם תחת חסותו. פרש מוזר־למראה, קשיש ועז־נפש, הופיע בעיר, רוכב לאִטו בעוד עיניו בוחנות את חזיתות הבתים, משל כאילו מעודו לא ראה לפני כן בניינים כה גבוהים. מול הקתדראלה ירד מעל סוסו, ובכרעו ברך באמצע הפּלאסה, הרסן על זרועו ומגבעתו לפניו על הארץ, כפף ראשו, תוך שהוא מצטלב ומכה שעה קלה על חזהו. אחרי־כן שב ועלה על סוסו, מעיף מבט חסר־פחד אך לא בלתי־ידידותי סביב החבורה הקטנה שנתקבצה אל מול מעשי חסידוּתו הפומביים, שאל לבית אווליאנוס. כעשרים ידיים הורמו בתשובה, אצבעותיהן מורות אל רחוב־החוקה.

הפרש המשיך בדרכו ולא העיף אלא מבט של סקרנות־אגב אל החלונות של מועדון־אמאריליה שבּפינה. קולו המצלצל התנסר כפעם־בפעם ברחוב הריק. “איזה הוא בת אווליאנוס?” עד שבא מענה מפי השוער הנפחד, והוא נעלם תחת השער. המכתב שאותו נשא עמו, שנכתב בידי האב קורבילאן בעפרון ליד מדורת־המחנה של אֵרנאנדס, מופנה היה אל דון חוסה, שמצבו האנוש לא היה ידוע לכוהן. אנטוניה קראה את המכתב, ולאחר שנמלכה בדעתו של צ’ארלס גולד, שלחה אותו הלאה לידיעתם של האדונים הניצבים כחיל־מצב במועדון־אמאריליה. כשלעצמה כבר גמרה אומר; היא תצטרף אל דודה; היא לא תפקיר את חיי אביה ביומו האחרון – אולי בשעותיו האחרונות – להשגחתו של שודד־הדרכים, שעצם קיומו היה מחאה נגד העריצות המופקרת של כל המפלגות כאחת, נגד חשכּתה המוסרית של הארץ. עדיף החושך שביערות לוס־אטוס; חיי־תלאות בפמלייתה של כנופיית ליסטים משפילים פחות. אנטוניה אימצה לה בכל נפשה את קריאת־התגר העקשנית של דודה על צרה ופגע. זו היתה מושרשת באמונה באדם שאותו אהבה.

באיגרתו קיבל עליו הבישוף את מלוא האחריות לנאמנותו של אֵרנאנדס. אשר לכוחו, הרי הטעים כי שנים כה רבות נאבק ולא הוכנע. באותו מכתב נעשה זו פעם ראשונה פומבי לרעיון של דקו בדבר המדינה האוקסידנטאלית החדשה (שפריחתה ויציבותה ידועות כיום לכּל) ופעם ראשונה שימש נימוק. אֵרנאנדס, לסטים־לשעבר והגנרל האחרון שמינו הריבייריסטים, לבו סמוך־ובטוח שיוכל להחזיק ברצועת־הארץ בין יערות לוס־אטוס ורכס־החוף עד שיוכל אותו פטריוט מסור, דון מרטין דקו, להביא את הגנרל באריוס בחזרה לסולאקו על־מנת שיכבוש את העיר מחדש.

“כך נגזר ממרום. ההשגחה העליונה על צדנו,” כתב האב קורבילאן; לא היתה שהות להרהר בדבריו או לסתרם; ואם אמנם חריף היה הוויכוח שהחל עם קריאת אותו מכתב במועדון־אמאריליה, הרי גם קצר־ימים היה. במבוכה הכללית של המפּלה היו אשר קפצו על הרעיון בפליאה שבעליצוּת כאילו היתה זו תגלית מדהימה של תקוה חדשה. אחרים הוקסמו מן הסיכוי לבטחון אישי מיידי לנשיהם וילדיהם. הרוב נאחזו בדבר כהיאחז טובע בקש. במפתיע היה האב קורבילאן מציע להם מפלט מפּדריטו מונטירו עם היאנרוֹס שלו הקשורים בברית לסניורים פוּאנטס וגאמאצ’ו ולאספסוף החמוש שלהם.

כל השעות שלפנות־ערב התנהל ויכוח רוֹגש בחדרים הגדולים של מועדון־אמאריליה. אפילו אותם חברים שניצבו בחלונות ובידיהם רובים וקארבּינוֹת לשמור על קצה הרחוב למקרה שיחזור האספסוף לתקוף אף הם נסבו והשמיעו בקול גדול את דעותיהם ונימוקיהם. עם רדת הדימדומים פרש דון חוּסטה לוֹפס, שהזמין אותם קאוואליירוס שדעתם כדעתו לבוא אחריו, אל תוך המסדרון, מקום שם שקד ליד שולחן קטן באור שני נרות לחבר נאום, או בעצם הצהרה חגיגית שתוגש לפדריטו מונטירו על־ידי משלחת של אותם מחברי האסיפה שבחרו להישאר בעיר. הרעיון שלו היה לחַלוֹת את פניו כדי להציל לפחות את הצורה של המוסדות הפרלמנטאריים. בשבתו אל מול גליון־נייר לבן, קולמוס־נוצה בידו, ואנשים צוֹבאים עליו מכל עבר, פנה ימין ושמאל כשהוא חוזר בעקשנות חגיגית:

“קאוואליירוס, רגע שקט! רגע שקט! עלינו להבהיר שאנו מרכינים ראש בכנוּת גמורה בפני העובדות המוגמרות.”

השמעת אותו משפט גרמה לו כעין קורת־רוח נוּגה. המולת הקולות סביבו נעשתה מתוחה וניחרת. בהפוגות הפתאומיות היו ההעוויות הנרגשות של הפרצופים נמוגות לפתע־פתאום וקופאות בדיכדוך עמוק.

בינתיים החלה יציאת העיר. עגלות מלאות נשים וילדים התגלגלו והתנודדו על־פני הפּלאסה, וגברים מהלכים או רוכבים לצדן; בעקבותיהן התנהלו קבוצות אנשים רכובים על פרדים וסוסים; עניי־העניים יצאו לדרך ברגל, גברים ונשים נושאים צרורות, חובקים תינוקות בזרועותיהם, מוליכים אנשים זקנים, גוררים עמהם את הילדים הגדולים. לאחר שעזב צ’ארלס גולד את הרופא והמהנדס בקאסה־ויולה ונכנס לעיר בשער־הנמל, אותה שעה כבר הסתלקו כל אותם שביקשו להסתלק, והאחרים התבצרו בבתיהם. בכל הרחוב האפל כולו היתה רק נקודה אחת של אורות מהבהבים ודמויות מתנועעות, מקום שהכיר הסניור אדמיניסטראדור את מרכבת רעייתו הממתינה ליד פתחו של בית אווליאנוס. הוא ניגש ברכיבה, באין מבחין בו כמעט, וניבט בלי אומר בעוד אחדים ממשרתיו שלו יוצאים מן השער כשהם נושאים את דון חוסה אווליאנוס, שבעיניו העצומות ובתווי־פניו הקופאים נראה נטול רוח־חיים מכל־וכל. רעייתו ואנטוניה צעדו משני עברי האלונקה המאולתרת, שהועלתה מיד למרכבה. שתי הנשים התחבקו; ואילו מן הצד השני של המרכבה לטש עיניים שלוֹּחו של האב קורבילאן, שזקנו המדובלל שזור כולו חוטים של אפור ולו עצמות־לחיים בולטות ושחומות, כשהוא יושב זקוף על האוכף. אחר־כך נכנסה אנטוניה, בלא דמעה, מצד האלונקה, ולאחר שהתוותה בחפזון את אות־הצלב שילשלה צעיף עבה על פניה. המשרתים ושלושת או ארבעת השכנים שבאו לעזור עמדו מאחור, מגלים ראשיהם. על הדוכן ישב איגנאסיוֹ, שעתה השלים בנפשו שינהג כל הלילה (ושאולי ישחטו אותו לפני שיאיר היום), והביט לאחור בזעף מעבר לכתפו.

“נהג בזהירות,” קראה מרת גולד בקול רועד.

“סי, בזהירות, סי, ניניה,” מילמל, מכוסס את שפתיו, ולחייו הגלדיות הסגלגלות רוטטות. והמרכבה התגלגלה לה אט־אט ונעלמה מן העין.

“אני אלווה אותם עד למעבּרת־הנהר,” אמר צ’ארלס גולד אל רעייתו. היא עמדה בפאת המדרכה וידיה חבוקות לה קימעה, והנידה לו בראשה עם שרכב בעקבות המרכבה. ועכשיו היו החלונות של מועדון־אמאריליה אפלים. גץ המרי האחרון כבה. בהפנותו את ראשו בפינת הרחוב ראה צ’ארלס גולד את רעייתו חוֹצה את הרחוב ועוברת אל השער שלהם בכברת הרחוב המוּארת. אחד משכניהם, סוחר ובעל־קרקעות נודע בפּלך, התנהל לצדה תוך שהוא מדבר בתנופות־יד גדולות. משנכנסה פנימה כבוּ כל האורות ברחוב, שנשאר חשוך וריק מקצה אל קצה.

בתי הפּלאסה רחבת־הידיים נבלעו בחשכּת הלילה. גבוה במרום, ככוכב, היה שביב קטן באחד ממגדלי הקתדרלה; ופסל־הרוכב האיר באור חיוור לנוכח האילנות השחורים של האָלאמידה, כרוח־רפאים מלכותית המרדפת את חזיונות המהפכה. המשוטטים הנדירים שבהם פגשו נדחקו אל הקיר. מעבר לבתים האחרונים התגלגלה לה המרכבה באפס־קול על כּר העפר הרך, ועם גבוֹר החשכה כמו ירדה תחושה של רעננות מעלוות העצים שבצדי הדרך הכפרית. שלוּחו של מחנה אֵרנאנדס קירב את סוסו אל צ’ארלס גולד.

“קאוואליירו,” אמר כמתעניין, “אתה הוא זה שקוראים לו מלך סולאקו, אדון המכרה? לא כך הוא?”

“כן, אני אדון המכרה,” השיב צ’ארלס גולד.

שעה קלה רכב האיש דוּמם, ואחר־כך אמר, “יש לי אח, סרינוֹ המשמש בשירותך בעמק סן־תומה. אתה הוכחת שאיש צדיק אתה. שום עוול לא נעשה לאיש מאז קראת את הבריות לעבוד בהרים. אחי אומר כי שום פקיד של הממשלה, אף אחד ממדכּאי הקאמפו, לא נראָה בעבר הנהר שלך. הפקידים שלך אינם מדכּאים את העם בערוץ. בלי ספק מפחדים הם מחוּמרתך. אתה איש צדיק וחזק,” הוסיף.

הוא דיבר בחטף, מסיח לפי תומו, אך נראה היה בעליל שתכלית יש לו בדיבּוריו. הוא סח לצ’ארלס גולד שבזמנו היה הוא ראנצ’רו באחד העמקים התחתיים, הרחק דרומה, שָכן לאֵרנאנדס בימים־עברו, וסנדק לבנו הבכור; אחד מאלה שהצטרפו אליו בהתנגדותו לפשיטת־הגַייסים שהיתה תחילת כל צרותיהם. הוא היה האיש שכאשר נחטף הקוֹמפּאדרֶה¹¹² שלו קבר את אשתו וילדיו, שנרצחו בידי החיילים.

“סי, סניור,” מילמל בניחר, “אני ועוד שנים או שלושה, בני־המזל שנשארו חפשים, אנו קברנו את כולם בקבר אחד ליד אֵפר המשק שלהם, תחת העץ שהצל על גגו.”

אליו גם בא אֵרנאנדס לאחר שערק, כעבור שלש שנים. עדיין לבש את מדיו שפסי־הסַמל על שרוולם, ודם הקולונל שלו היה על ידיו וחזהו. שלושה טוראים באו עמו, מאלה שתחילה יצאו לרדוף אחריו אך המשיכו בדרכם לחופש. והוא סיפר לצ’ארלס גולד איך רבצו הוא וכמה ידידים במארב מאחרי כמה סלעים, ובראותם את החיילים הללו מוכנים היו ללחוץ על ההדק ולירות בהם, כאשר הכיר את הקומפאדרה שלו וקפץ ועלה ממקום־המחסה, קורא בשמו בקול, לפי שידע כי אֵרנאנדס אי־אפשר שהוא חוזר בשליחות של עוול ודיכוי. שלושת החיילים הללו, יחד עם אלה שרבצו מאחרי הסלעים, נעשו הגרעין לכּנופיה המפורסמת והוא, המסַפר, היה משך הרבה, הרבה שנים החביב בעוזריו של אֵרנאנדס. הוא הזכיר בגאוָה שהפקידים קבעו מחיר גם לראשו; אך דבר זה לא מנע אותו מלהאפיר על כתפיו. ועתה, הנה האריך ימים וזכה לראות את הקומפּאדרה שלו מועלה לדרגת גנרל.

הוא פרץ בצחוק כבוש. “והנה אנו שהיינו גזלנים נעשינו חיילים. אבל ראֵה, קאוואליירו, את כל אלה שעשו אותנו חיילים ואותו גנרל! ראה את האנשים האלה!”

איגנאסיו צעק. אורם של פנסי המרכבה, שריצד לאורך משוכות הצבּר המתנשאים משני עברי הסוללה, ניצנץ על פרצופיהם הנבהלים של אנשים שנטו הצדה בדרך, השקוּעה עמוק, כדרך־כפר באנגליה, בתוך אדמתו הרכּה של הקאמפו. הם עמדו בפיק־ברכיים; שניה אחת הבריקו עיניהם ונראו גדולות מאד; ואחר־כך ירד האור, בהמשך הדרך, על השרשים המעורטלים־למחצה של עץ גדול, על עוד קטע של משוכת צבַּר, לכד עוד קבוצה של פרצופים המביטים אחור בחשש. שלש נשים – שאחת מהן נשאה ילד – ושנים או שלושה גברים בלבוש אזרחי – אחד חמוש בחרב ועוד אחד ברובה – מכונסים היו סביב חמוֹר שנשא שני צרורות צרוּרים בשמיכות. בהמשך הדרך צעק איגנאסיו שוב כדי לעבור על־פני עגלה אחת, תיבת־עץ ארוכה על שני אופנים גבוהים, כשהדלת מאחור פתוחה ומיטלטלת. כמה נשים שהיו בתוכה ודאי הכּירו את הפרדים הלבנים, שכּן השמיעו בצווחה, “האַת היא זאת, דוניה אֶמיליה?”

במעקל הדרך מילא נוֹגה של אש גדולה את הרצועה הקצרה שמעליה חיפּו הענפים הנפגשים ממעל. סמוך למעבּוֹרת־הנהר של פלג רדוּד התלקח באקראי ראנצ’וֹ שבצד הדרך, עשוי קני־סוּף קלועים וגג של עשב, והלהבות, שגעשו ברישעוּת, האירו מרחב פתוח שנחסם על־ידי סוסים, פרדים, והמון־אדם מבוהל ומצעק. כאשר עצר איגנאסיו ברכוּבו התנפלו כמה וכמה נשים הולכות־רגל על המרכבה והתחננו לפני אנטוניה שתתן להן מקום. היא השיבה על שוועתן בהצבּיעה דוּמם על אביה.

“כאן עלי לעזוב אתכם,” אמר צ’ארלס גולד בתוך המהומה, הלהבות השתלחו השמימה, ובהירתעם מן החוֹם הצורב מעבר לדרך נלחצו הנמלטים אל המרכבה. גברת אחת בגיל־העמידה, לבושה משי שחור אלא שרדיד גס על ראשה ובידה ענף גס המשמש לה מקל, נחבּטה כושלת אל האוֹפן הקדמי. שתי צעירות, נפחדות ושותקות, נאחזות היו בזרועותיה. צ’ארלס גולד הכיר אותה היטב מאד.

“מיזריקוֹרדיה! ¹¹³ אנו נחבּלות עד־להחריד בתוך ההמון הזה!” קראה, נושאת אליו פניה בחיוך של אומץ־לב. “יצאנו לַדרך ברגל. כל המשרתים שלנו ברחו אתמול כדי להצטרף לדמוקרטים. אנו הולכות להעמיד עצמנו תחת חסותו של האב קורבילאן, של דודך הקדוש, אנטוניה. הוא חולל נס בלבּו של שודד חסר־רחמים ביותר. נס!”

מעט־מעט הרימה קולה עד כדי צווחה עם שנישאה הלאה בלחץ האנשים המפַנים דרך לכמה עגלות שעלו ובאו מן המעבּוֹרת בדהרה, בצעקות רמות וצליפת שוטים. שפעי־שפעים של ניצוצות מעורבים בעשן שחור התעופפו מעל לדרך; קני־החזרן של הקירות התפצפצו באש בקול של מטר כדורים פרוע. ואחר־כך דעכה פתאום האש העזה, ולא הותירה אלא אוֹדם־דימדומים גדוש צללים כהים חסרי־מטרה הנסחפים בכווּנים מנוּגדים; שאון הקולות כמו דעך עם האש; וערבוביית הראשים, הזרועות, המדנים והקללות נסה־עברה לה לתוך החשכה.

“עכשיו עלי לעזוב אותך,” חזר צ’ארלס גולד ואמר לאנטוניה. היא הטתה ראשה לאִטה וגילתה את פניה. השליח והקומפאדרה של אֵרנאנדס דפק בסוסו וקרב לגשת.

“האם אין ביד אדון־המכרה שום איגרת לשלוח לאֵרנאנדס, אדון־הקאמפו?”

האמת שבהשוואה עשתה רושם עז על צ’ארלס גולד. בהחלטתו הנחרצה החזיק במכרה, ושודד־הדרכים העשוי־ללא־חת החזיק בקאמפו בכוח אותה חזקה תלויה־בשׂערה. שווים היו לנוכח פּריעת־החוק של הארץ. לא היה אדם יכול להתיק את פעילותו ממגעיה המשפילים. רשת צפופה של פשע ושחיתוּת פרושׂה היתה על הארץ כולה. רפיון־רוח עצום ונלאֶה חתם את שפתיו זמן־מה.

“אתה איש צדיק,” דחק שלוּחו של אֵרנאנדס. “ראֵה את האנשים הללו שעשו את הקומפאדרה שלי גנרל והפכו את כולנו לחיילים. ראה את האוליגרכים הללו הנמלטים על נפשם, ורק בגדיהם על גביהם. הקומפאדרה שלי לא על זה הוא חושב, אבל אנשינו אולי משתוממים מאד, ואני מוכן לדבר בשמם אליך. הקשב, סניור! זה חדשים רבים הקאמפו הוא שלנו. אין אנו צריכים לבקש דבר משום איש; אבל חיילים צריכים לקבל את משׂכּרתם כדי שיחיו חיי־יושר בתום המלחמות. סברה היא שנשמתך צודקת כל־כך עד שתפילה מפּיך תרפא את חליה של כל בהמה, כתפילתו של השופט הצדיק. השמיעני־נא כמה מלים שתפעלנה כקסם על ספקות הפארטידה ¹¹⁴ שלנו, שבּה הכל הם גברים.”

“שומעת את מה הוא אומר?” אמר צ’ארלס גולד אנגלית לאנטוניה.

“סלח לנו על מחסורנו!” מיהרה וקראה. “האופי שלך הוא האוצר הלא־אכזב שיוכל עדיין להציל את כולנו; האופי שלך, קארלוס, ולא העושר שלך. אני מפצירה בך שתבטיח לאיש הזה על דיברתך שתקבל כל הֶסדר שאולי יעשה דודי עם המנהיג שלהם. מלה אחת. ביותר מזה לא ירצה.”

באתר שבצד הדרך לא נותר מן הביקתה מאומה מלבד גל עצום של אפר, המטיל למרחקים אדמומית מקדירה, אשר בה נראו פניה של אנטוניה אחוזים להט עז של התרגשות. בהיסוס קל בלבד הוציא צ’ארלס גולד מפיו את ההבטחה הנדרשת. דומה היה לאדם שיצא אל דרך נטוּיה תהוֹמה באין מקום לפנוֹת, מקום שהסיכוי היחיד לבטחון הוא לצעוד קדימה. ברגע ההוא הבין את הדבר לאשוּרו עם שהביט על דון חוסה הסרוּח, כמעט בלי נשימה באפו, לצד אנטוניה הזקופה, מנוצח במאבק שניהל כל שנות חייו עם כוחות החושך המוסרי, שמצוּלותיו הקופאות־על־שמריהן מַשריצות פשעי־פלצוּת ואשליות־פלצוּת. במלים ספורות הבּיע השליח מאת אֵרנאנדס את שׂביעוּת־רצונו הגמורה. ברוח סטוֹאית הורידה אנטוניה את צעיפה, מתגברת על התשוקה לשאול על בריחתו של דקו. אבל איגנאסיו פיזל מבט זעוף מעל כתפו.

“הביטי היטב על הפרדים, מִי אָמוֹ,”¹¹⁵ רטן. “לעולם לא תשובי לראותם!”

פרק 4

צ’ארלס גולד פנה לעבר העיר. לפניו השחירו פסגות משוּננות של הסיירה בשחר הצח. פה־ושם נס ליפּרוֹ מעוטף אל מעבר לפינתו של רחוב מעלה־עשבים מפני הפרסות המצלצלות של סוסו. כלבים נבחו מאחרי חומות הגנים; ועם האור החווריין כמו ירדה צינת השלגים מן ההרים על המדרכות המרוסקות ועל הבתים מוּגפי־התריסים שכּרכּוביהם נתוּצים והטיח מתקלף מהם טלאים־טלאים בין עמודיהן השטוחים של החזיתות. האור המפציע נאבק עם החשכה תחת שדרות־הקשתות בפלאסה, באין כל סימן לבני־הכפרים העורכים את סחורתם לשוּקו של יום, לקוּפות של פרי, לחבילות של ירקות עטורי־פרחים, על ספסלים נמוכים תחת סוככים עצומים של מחצלות; באין המולה צוהלת עם השכמת־בקר של כפרים, נשים, ילדים וחמורים עמוסים. רק כמה חבורות פזורות של מהפכנים עמדו במרחב העצום, כולם משקיפים לכיוון אחד תחת מגבעותיהם המוּטות כלפי מטה בציפּיה לאיזה סימן של חדשות מרינקוֹן. אנשי הגדולה שבּחבורות האלו נסבו כאיש אחד כאשר עבר צ’ארלס גולד וקראו אחריו בנעימה מאיימת, “ויוָה לה ליבּרטאד!”

צ’ארלס גולד המשיך ברכיבתו ופנה לתוך המבוי המקוּמר של ביתו. בחצר

הפנימית הזרועה תבן ישב על הארץ פראקטיקאנטֶה¹¹⁶, אחד מעוזריו ילידי־המקום של ד"ר מוניגם, גבו אל שפת המזרקה והוא פורט חרש על גיטארה, בעוד שתי נערות מבנות דלת־העם, הניצבות לפניו, גוררות רגליהן מעט ומנופפות בזרועותיהן, תוך שהן מפזמות לחן של מחול עממי. רוב אלה שנפצעו משך שני ימי המהומות כבר נלקחו על־ידי ידידיהם וקרוביהם, אך כמה דמויות נראו ישובות תוך שהן מַטות ראשיהן החבושים לקצב הנגינה. צ’ארלס גולד ירד מעל סוסו. מוֹסוֹ אחד מנומנם שיצא מפתח המַאפיה תפס ברסן הסוס; הפראקטיקאנטה השתדל להסתיר בחפזה את הגיטארה שלו; הנערות, בלי בוֹשת, פסעו לאחור בחיוך; וצ’ארלס גולד בדרכו אל המדרגות, העיף מבט לתוך פינה אפלה של החצר הפנימית אל קבוצה אחרת, קארגאדור פצוע פצעי־מוות ואשה כורעת ברך לצדו; היא התפללה במילמול רהוט, תוך שהיא מנסה לתחוב פלח תפוח־זהב אל בין שפתיו הקשוּיות של הגוסס.

חוסר־השחר האכזרי שבדברים עמד מעורטל בקלות־ראשו ובסבלותיו של אותו עם שאין לו תקנה; חוסר־השחר האכזרי של חיים ומיתות שבוזבזו במאמץ־הסרק להשיג פתרון של קיים לבּעיה. להבדיל מדקוּ, לא היה צ’ארלס גולד יכול למלא בלב קל תפקיד בפארסה טראגית. למען האמת, אכן טראגית למדי היתה בעיניו, אך הוא לא יכול לראות בכך שום יסוד של פארסה. יותר מדי סבל מחמת הכּרה באיוולת שאין לה מרפא. הוא היה מעשי־מחמיר וכן אידיאליסטי מכּדי שיבּיט בבדיחוּת־הדעת על משובותיה הנוראות, כדרך שהיה מרטין דקו, החמרני בעל־הדמיון, מסוגל להביט עליהן באור היבש של ספקנוּתו. בעיניו, כבעיני כולנו, נראו הפּשרות עם מצפונו נתעבות יותר מתמיד לאוֹר הכשלון. שתקנוּתו, מידה שאותה נקט במתכוון, מנעה אותו מלמשמש במחשבותיו בגלוי; אבל זכיון־גולד השחית בערמומיות את כוח־השופט שלו. יכול היה לדעת, כך אמר לנפשו, כשהוא נשען על מעקה המסדרון, שהריבּייריזם מעולם לא יוכל להניב תוצאות של ממש. המכרה השחית את כוח־השופט שלו בזה שהמאִיס עליו את תשלום השוחד וקשירת הקנוניות רק למען יניחו לעבודתו מיום ליום. בדומה לאביו, לא אהב להיות עשוק. דבר זה הרתיח אותו. בשעתו השתכנע כי, מחוץ לשיקולים נעלים יותר, התמיכה בתקוות הריפורמה של דון חוסה היא עסק טוב. הוא צעד לתוך התכתוֹשת המטוּפּשת ממש כדודו המסכן בשעתו, זה הדוד שחרבּו תלויה היתה על קיר לשכּתו – להגן על דפוסי ההגינוּת הבסיסיים ביותר של החברה המאורגנת. רק שכּלי־נשקו היה עשרוֹ של המכרה, נשק מרחיק־לכת ומעוּדן יותר מלהב הגון של פלדה המותאם לנדן פשוט של פליז.

גם מסוכן היה יותר למחזיקו, כלי־נשק זה של העושר, שהחמדנוּת והמחסור של בני־האדם פיפיוֹתיו, והוא טבוּל בכל חֵטאי ההתמכרות לתענוגות כמו בנזיד של שרשי־רעל, מגאֵל תמיד את עצם האידיאל אשר לשמו הוא נשלף, נכון תמיד להיות לרוֹעץ ביד האוחז בו. עתה אין לו ברירה אלא להוסיף ולהשתמש בו. אבל הוא הבטיח לעצמו כי יראהו מתנפץ לרסיסים קטנים בטרם יניח לעקור אותו מידו.

אחרי הכל, במוֹצאו האנגלי ובחינוכו האנגלי, ראה אל־נכון שהוא הרפתקן בקוסטאגואנה, נצר להרפתקנים שהתגייסו ללגיון־זרים, לאנשים שתרו להם הון ועושר במלחמה מהפכנית, שתיכננו מהפכות, שהאמינו במהפכות. עם כל הישרוּת שבּאָפיוֹ, היה בו מן המוסריוּת השלווה של הרפתקן המביאה בחשבון את שיעור הסיכון האישי בהערכה המוסרית של פעולתו. מוכן היה, אם יהיה צורך בדבר, לפוצץ את כל הר סן־תומה ולהעיפו למרום משטחה של הריפובליקה והלאה. החלטה נחוּשה זו ביטאה את העקשנות שבּאָפיוֹ, את מוסר־הכליות בשל אותה אי־נאמנות דקה־מן־הדק שבּגללה לא היתה עוד רעייתו הגבירה היחידה למחשבותיו, משהו מרפיפוּת הדמיון של אביו, וכן גם משהו מרוחוֹ של שודד־ים הבוחר להשליך גפרור בוער לתוך מחסן התחמושת ובלבד שלא להסגיר את אנייתו.

למטה בחצר הפנימית הוציא הקארגאדור הפצוע את נשמתו. האשה פלטה זעקה אחת, וזעקתה, בלתי־צפויה ונוקבת, החרידה את כל הפצועים ועוררתם להתישב. הפראקטיקאנטה נעמד על רגליו וכשהגיטארה בידו נשא עיניו לעברה בזקיפת־גבּות. שתי הנערות – שעתה ישבו מזה ומזה לקרוב־משפחתן הפצוע, ברכּיהן מוגבּהות וסיגרים ארוכים בין שפתיהן – הנידו זו לזו בראשיהן בצורה רבת־משמעות.

כאשר השקיף צ’ארלס גולד מַטה מעל למעקה ראה שלושה גברים לבושים ברוב־טכס – פראקים שחורים עם כותונות לבנות, ולראשיהם מגבעות אירופיות עגולות – נכנסים לחצר הפנימית מן הרחוב. אחד מהם, משכמו־ומעלה משני האחרים, צעד בראש בכובד־ראש מובהק. זה היה דון חוּסטה לוֹפס, ועמו שנים מחבריו, צירי האסיפה, שבאו לבקר בשעה מוקדמת זו אצל האדמיניסטראדור של מכרה סן־תומה. גם הם ראו אותו, נופפו לו בידיהם בהתעוררות, ועלו במדרגות כבתהלוכה.

דון חוסטה, ששינוי מדהים חל בו מאחר שגילח כליל את זקנו שנזוֹק, קיפח אגב כך תשע־עשיריות מהכרת־ערכו החיצונית. אפילו באותה עת של דאגה רצינית לא יכול צ’ארלס גולד שלא להבחין בגיחוך שנתגלה בחזוּתו של האיש. עמיתיו נראו מדוכאים ואחוּזי־תנומה. אחד היה מעביר בלי הרף את קצה לשונו על שפתיו הצמאות; עיניו של חברו שוטטו־בהוּ, על רצפת־האריחים של המסדרון, בעוד דון חוסטה, המקדימם קימעה, מכבּיר מלל באזני הסניור אדמיניסטראדור של מכרה סן־תומה. מוצק היה בדעתו כי יש לשמור על גינוני הטכס. תמיד מבקרות אצל מושל חדש משלחות מן הקאבּילדוֹ, לאמור מועצת־העיריה, מן הקונסוּלאדוֹ, לשכּת־המסחר, ויאֶה היה שגם אסיפת־הפלך תשגר משלחת, ולוּ אך כדי לעמוד על קיומם של המוסדות הפרלמנטאריים. דון חוסטה הציע שדון קארלוס גולד, באשר הוא האזרח הדגול ביותר בפלך, יצטרף למשלחת של האסיפה. מעמדו היה יוצא־מגדר־הרגיל, אישיותו ידועה לכל ארכּה ולכל רחבּה של הרפובליקה כולה. אין להקל ראש בגינונים רשמיים, אם מקיימים אותם בלב שותת־דם. ההשלמה עם עובדות מוגמרות עשויה עדיין להציל את השרידים היקרים של המוסדות הפרלמנטאריים. עיניו של דון חוסטה הפיקו ברק עמום; הוא האמין במוסדות פרלמנטאריים – והזימזום החדגוני וחדוּר־ההכּרה של קולו נבלע בדממת הבית כזימזומו העז של איזה חרק מסורבל.

צ’ארלס גולד נסוב והקשיב באורך־רוח, תוך שהוא משעין מרפקו על המעקה. הוא הניע בראשו קימעה לאות סירוב, והמבט הדאוג של נשיא אסיפת־הפלך כמעט ונגע אל לבו. לא היה זה ממדיניותו של צ’ארלס גולד לשתף את מכרה סן־תומה בהליכים רשמיים כלשהם.

“עצתי היא, סניורֶס, שתחכּו לגורלכם בבתיכם. אין כל צורך שתתמסרו רשמית לידי מונטירו. טוב ונאה הוא להיכנע לגזירה שאין למנעה, כלשונו של דון חוסטה, אבל כאשר הגזירה קרויה פדריטו מונטירו אין צורך שתפגינו במודגש את מלוא שיעור כניעתכם. מגרעתה של הארץ הזאת היא חוסר־המידה בחיים המדיניים. השלמה גמורה עם אי־חוּקיוּת, שלאחריה תגובה אופטימית – לא זוֹ, סניוֹרס, הדרך לעתיד יציב ומשגשג.” צ’ארלס גולד פסק מדיבורו נוכח מבוכתם הנוּגה של הפרצופים, מבּטי־העיניים התועים, הדאוגים. הרגשת החמלה על האנשים הללו, המשליכים את כל יהבם על מלים כלשהן בעוד הרצח והחמס צועדים ברגל־גאוָה על־פני הארץ, הכשילתו בדברנוּת ריקה, כך לפחות נראָה הדבר. דון חוסטה מילמל:

"אתה נוטש אותנו, דון קארלוס.. ואף־על־פי־כן, המוסדות הפרלמנטאריים – "

מרוב צער לא היה יכול לסיים. רגע אחד האהיל בידו על עיניו. צ’ארלס גולד, בפחדוֹ מפני דברנוּת ריקה, לא השיב על ההאשמה. הוא החזיר בשתיקה על קידוֹתיהם הטכסיות. שתקנוּתו היתה מפלטו. הוא הבין כי מבקשים היו לרכוש לצדם את ההשפעה של מכרה סן־תומה. רוצים היו לצאת בשליחוּת־פיוּסים אל המנצח בצל כנפו של זכיון־גולד. שאר גופים ציבוריים – הקאבּילדוֹ, הקונסוּלאדוֹ – גם הם יבואו עוד־מעט לבקש את תמיכתו של הכוח היציב ביותר והיעיל ביותר שנודע כמותו אי־פעם בפלך שלהם.

הרופא, שהגיע בהילוכו החד והמנַתר, מצא כי האדון פרש אל חדרו וציוָה שלא להפריע את מנוחתו בשום־פנים־ואופן. אבל ד"ר מוניגם לא היה להוט לראות את צ’ארלס גולד מיד. הוא עשה זמן־מה בבדיקה מהירה של פצוּעיו. הוא השפיל מבּטו אל כל אחד מהם בזה אחר זה, תוך שהוא מחכּך סנטרו בין אצבע ואגודל; מבטו הנטוי פגש בלא הבּעה במבּטם התוהה דוּמם. כל הפצועים האלה היו מחלימים־והולכים; אך כאשר הגיע אל הקארגאדור האריך שהייתו מעט, תוך שהוא סוקר לא את האיש שתמוּ סבלותיו אלא את האשה הכורעת ברך בהתבונננה דוּמם בפּנים הקשוּיים, על נחיריהם הצבוּטים ועל הבּרק הלבן שבעיניים שלא נעצמו כל־צרכן. היא הרימה ראשה לאִטה, ובקול עמום אמרה:

“לא לפני זמן רב נעשה קארגאדור – רק לפני שבועות אחדים, כבוד־מעלת הקאפאטאס קיבל אותו אחרי הרבה הפצרות.”

“אני אינני אחראי לקאפאטס הגדול,” הפטיר הרופא ועקר רגליו משם.

בשׂאתו פעמיו במדרגות בכיוון דלת חדרו של צ’ארלס גולד היסס הרופא ברגע האחרון; אחר־כך, בסטוֹתוֹ מכּף־המנעול במשיכת כתפיו העקומות, פנה לו בחפזה לאורך המסדרון לתור אחר הקאמריסטה של מרת גולד.

ליאונארדה אמרה לו שהסיניורה עדיין לא קמה. הסיניורה הפקידה בידיה את הילדות השייכות לאותו פוֹסאדירוֹ איטלקי. היא, ליאונארדה, השכיבה אותן לישון בחדרה שלה. הילדה בהירת־השׂער בכתה עד שנרדמה, אבל השחרחורת – הגדולה יותר – עדיין לא עצמה את עיניה. היא הזדקפה במיטה עם שהיא לופתת את הסדינים תחת סנטרה ממש ובוהה נכחה כמכשפה קטנה. ליאונארדה לא ראתה בעין יפה את הכנסתן של ילדות ויוֹלה לבית. היא נתנה ביטוי ברור להרגשה זו בנעימה האדישה שבה שאלה אם כבר מתה אִמן. אשר לסיניורה, ודאי שהיא ישנה. מאז נכנסה אל חדרה, לאחר שראתה בהסתלקותה של דוניה אנטוניה עם אביה הגוסס, לא נשמע קול מאחרי דלתה.

הרופא, שהתנער מהירהורים עמוקים, אמר לה בחטף שתקרא לגברתה מיד. הוא דידה הצידה להמתין למרת גולד בסאלה. עייף היה מאד, אך נסער מכּדי לשבת. בטרקלין הגדול הזה, שריק היה עתה, שבו שבה נשמתו הכּמוּשה וַתחי אחרי הרבה שנים צחיחות ובו ניאותה רוחו המנוּדה להשלים בשתיקה עם הרבה מבטים מפוּזלים, שוטט באפס־מטרה בין הכיסאות והשולחנות עד שבאה מרת גולד, עטויה חלוק־בוקר, ונכנסה בחפזה.

“את יודעת שמעולם לא ראיתי בעין יפה את שילוּח הכסף,” פתח הרופא ואמר מיד, כאקדמה לסיפור הרפתקותיו בלילה בחברת הקפטן מיצ’ל, המהנדס הראשי וּויוֹלה הזקן, במפקדתו של סוטיליו. בשעתו ראה הרופא, שתפיסה מיוחדת היתה לו לגבי משבר מדיני זה, בהוצאת הכסף צעד בלתי־הגיוני ומבשׂר־רעות. דומה היה הדבר כאילו שילח מצביא את מיטב חילותיו בערב הקרב באיזו אמתלה של מה־בכך. את כל המטילים היצוקים אפשר היה להסתיר באיזה מקום שבו יוּתן להגיע אליהם על־מנת להדוף את הסכנות המאיימות על בטחונו של זכיון־גולד. האדמיניסטראדור נהג כאילו היה השׂיגשׂוג העצום והאדיר של המכרה מיוּסד על שיטות של יושר, על תחושת התועלת. והרי לא היו דברים מעולם. השיטה שננקטה היתה היחידה האפשרית. זכיון־גולד עשה את דרכו בתשלום־כופר משך כל השנים הללו. היה זה תהליך מבחיל. הוא הבין בהחלט שנמאס הדבר על צ’ארלס גולד וכי נטש את הדרך הישנה ובחר לתת תמיכה לאותו נסיון חסר־תקוה לריפורמה. הרופא לא האמין בריפורמה של קוסטאגואנה. ועתה שחזר המכרה לדרכו הישנה, ולא עוד אלא שמעתה והלאה ניטל עליו להתמודד לא רק עם חמדת־הבצע שעורר עשרו אלא גם עם הכעס שהעיר הנסיון להשתחרר משיעבוּדו לשחיתוּת המוסרית. זה היה ענשו של הכשלון. מודאג היה משום שדימה כאילו נחלש צ’אלס גולד ברגע המכריע, כששיבה גלויה לדרכים הישנות היתה הסיכוי היחיד. הוא גילה חולשה לתכניתו הפראית של דקו.

הרופא הרים ידיו בקריאה, “דקו! דקו!” הוא קירטע בחדר לכאן ולכאן, בקולות־צחוק קלים וזעופים. לפני הרבה שנים נחבּלו שני קרסוליו במידה רצינית במהלך חקירה מסוימת שהתנהלה בטירת סנטה־מארטה על־ידי ועדה מורכבת אנשי־צבא. על מינויָם נמסר להם במפתיע באשון־לילה, במצח נזעם, בעיניים מבריקות, ובקול גועש, מפי גוזמאן בנטו. העריץ הזקן, שהשתולל עקב אחד מהֶתקפי החשדנוּת הפתאומיים שלו, עירב פניוֹת טרוּפות אל נאמנוּתם עם קללות ואיוּמים נוראים. התאים והמרתפים שבּטירה על הגבעה כבר היו מלאים אסירים. עתה הוטל על הוועדה לגלות את הקנוניה הנפשעת נגד האזרח־המושיע של מולדתו.

אימתו של העריץ המשתולל ניתרגמה ללשון נוֹהל חפוּז ופראי. האזרח־המושיע לא היה רגיל לחכות. הכרח היה לגלות קשר־קושרים. בחצרות הטירה הידהדו קישקוש נחושתיים, צלילי מהלומות, זעקות־כאב; וּועדת הקצינים הגבוהים עמלה קדחתנית, תוך שחבריה מסתירים את עקת־נפשם וחששותיהם איש מרעהו, ובמיוחד ממזכירם, האב בירוֹן, כוהן צבאי, שבּעת ההיא נהנה במידה רבה מאמונו של האזרח־המושיע. אותו כוהן היה גבר מגוּדל ושמוּט־כתפיים, ולוֹ ציצת־שׂער מגוּדלת, מזוהמת־למראֶה, במרומי קרחתו, גון פניו צהוב ומלוכלך, איש שמן ורך שמדי־הקצין אשר לו זרועים מלפנים כתמים שמנוניים וצלב קטן רקום¹¹⁷ בכוּתן לבן על חזהו משמאל. אף כבד היה לו ושׂפה מדולדלת. ד“ר מוניגם עדיין זכר אותו. הוא זכר אותו על אף שבּכל נפשו ובכל מאודו התאמץ לשכוח אותו. האב בירון סוּפח אל הוועדה על־ידי גוזמאן בנטו בפירוש כדי שתהיה התלהבוּתו הנאוֹרה מסייעתם ביגיעותיהם. בשום־פנים־ואופן לא יכול ד”ר מוניגם לשכּוח את להט התלהבותו של האב בירון, ולא את פניו, לא את הקול החדגוֹני, חסר־הרחמים שבו הגה את המלים, “האם עכשיו תתוודה?”

הזכרון לא עורר בו חלחלה, אך בגללו נהפך למה שהיה בעיניהם של אנשים מכובדים: אדם שאינו מקפיד על גינוני ההגינוּת המקובלים, משהו שבין נע־ונד ממוּלח לרופא שנבאש ריחו. אך לא כל האנשים מסוגלים היו למצוא בתוכם את עדינוּת־הרגש הנחוצה כדי להבין באיזה מאמץ נפשי ודיוק־הראייה זכר ד“ר מוניגם, קצין רפואי במכרה סן־תומה, את האב בירון, כוהן צבאי, ולשעבר מזכיר של ועדה צבאית. בחדריו שבּקצה בנין בית־החולים בערוץ סן־תומה, זכר ד”ר מוניגם, כתום כל השנים הללו, את האב בירון ברור־ומפורש כמאז. לפעמים זכר אותו כוהן בלילה, בשנתו. בלילות מעין אלה חיכּה הרופא לאור היום בנר דלוּק, וכשהוא מתהלך אנה־ואנה לכל אורך חדריו, משפיל הביט ברגליו היחפות וזרועותיו חובקות־לופתות את צלעותיו. בחלומו היה רואה את האב בירון יושב בקצהו של שולחן שחור וארוך, שמאחריו נראו סדורים, בשורה, הראשים, הכּתפיים והכוֹתפוֹת של החברים אנשי־הצבא, כשהם מכוססים את נוצתו של קולמוס ומאזינים בבוז נלאֶה וקצר־רוח לטענותיו של איזה אסיר הקם להעיד את השמיים בנקיון־כפיו, עד שהיה מתפרץ ואומר, “מה הטעם לבטל זמן על דברי־ההבל העלובים הללו! הבה נוציא אותו החוצה לשעה קלה.” והאב בירון יוצא היה החוצה אחרי האסיר המרעיש בכבליו, המוּבל בין שני חיילים. פרקי־ביניים מעין אלה התרחשו בהרבה ימים, הרבה פעמים, בהרבה אסירים. כאשר חזר האסיר מוּכן היה למסור הודאה מלאה, כך היה האב בירוֹן מכריז, תוך שהוא רוכן נכחו באותו מבט עמום ושׂבע הנראֶה בעיניהם של זוללים וסובאים לאחר סעודה דשנה.

יצרי־האינקוויזיטור של הכוהן סבלו אך מעט מהיעדר המנגנון הקלאסי של האינקוויזיציה. לא היה פרק בהיסטוריה העולמית שבו לא ידעו הבּריות איך לגרום ייסורי נפש וגוף לאחיהם הבּרוּאים־בצלם. בכשרון זה זכו במוּרכּבוּת הגוברת של יצרי־לבבם ובעידוּן המוקדם של תחבלנותם. אבל אפשר לומר בביטחה שהאדם הקדמון לא טרח להמציא עינויים. עצל היה וטהור־לבב. בפראוּת פיצפץ את מוח חברו בגרזן־אבן, מתוך כורח ובלי רשעוּת. יכול הסכל בסכלים להמציא ביטוי מכאיב או להטיל שיקוצים אכזריים במי שאין עוול בכפיו. פיסת חבל וחוטר־ניקוי; כמה קני־רובה בצירוף עם חבל־עור כלשהו; או אף פטיש פשוט של עץ כבד וקשה, המונָחת בתנופה על אצבעות אדם או על פרקי גופו של אדם, די בהם להסב עינויים מובחרים ביותר. הרופא היה אסיר עקשן מאד בשעתו, וכתוצאה טבעית מאותו “מזג רע” (כך קרא לזה האב בירון), היתה הכנעתו מוחצת מאד וּשלמה מאד. משום כך היו הצליעה שבּהילוכו, פיתול־כתפיו והצלָקוֹת שבּלחייו ניכּרים כל־כך. כאשר באו הודאותיו לבסוף היו גם הן שלמות מאד. כאשר מידד את הרצפה בלילות תמהּ לפעמים, תוך שהוא חורק שיניו בבושה וחמת־זעם, עד כמה דמיונו פורה כאשר מגרֵהו מין כאֵב שבגללו האמת, הכבוד, הכבוד־העצמי והחיים גופם נעשים דברים פחוּתי־ערך.

והוא לא היה יכול לשכוח את האב בירון ואת פסוקו החדגוני, “האם עכשיו תתוודה?” כשהוא מגיע אליו בחזרה נוראה ובצלילוּת־משמעות מבּעד לבילבול מטריף־הדעת של כאֵב כבד־מנשׂוא. הוא לא יכול לשכוח. אבל זה לא היה הרע ביותר. אילו פגש את האב בירוֹן ברחוב לאחר כל אותן שנים בטוח היה ד“ר מוניגם שהיה לבו נמס מלפניו. עכשיו לא היה מקום לחשוש לאפשרות זו. האב בירון היה במתים; אבל הוודאוּת המחליאה מנעה את ד”ר מוניגם מלהסתכל בפרצופו של אדם כלשהו.

במובן־מה השתעבד ד“ר מוניגם לרוח־רפאים. ברי היה שאי־אפשר לו להביא את ידיעתו את האב בירון הביתה לאירופה. כאשר מסר ד”ר מוניגם לוועדה הצבאית את ההודאות שנסחטו ממנו, לא היה מבקש להינצל ממוות. הוא נכסף אליו. בשבתו ערום־למחצה שעות על שעות על העפר הלח של כלאוֹ, והוא חדל־ניע עד כדי כך שחבריו העכבישים צימדו את קוּריהם אל שערו הסבוּך, התנחם בצר־לו בשיקולים ממולחים שהתוודה על פשעים המספיקים לגזר־דין־מוות – שהאנשים הללו הרחיקו לכת עד כדי כך שלא יניחו לו להישאר בחיים ולספר את מוצאותיו.

אבל, כמו מתוך עידוּן של אכזריות, הניחו לו לד“ר מוניגם להינמק בלאט חדשים על חדשים בחשכּת כוך־כלאוֹ. בלי ספק קיוו שבּכך יחוסל בלי שיטרחו להוציאו להורג; אבל גופו של ד”ר מוניגם היה מוצק־כברזל. גוזמאן בנטו הוא אשר מת. לא בדקירת סכין של קושר־קשר אלא משבץ־לב, וד“ר מוניגם שוחרר בחפזה. אזיקיו הוסרו באורו של נר, שלאחר חדשים של אפלה הכאיב את עיניו עד כדי כך שאנוס היה להליט את פניו בידיו. הקימו אותו על רגליו. לבּו היה הוֹלם עזוֹת מפחד החירוּת הזאת. כאשר ניסה ללכת הסתחרר מחמת קלות רגליו היוצאת־מגדר־הרגיל, והוא נפל. שני מקלות נתחבו לתוך ידיו, ודחיפוֹת הוציאו אותו מן הפרוזדור. היה אור של בין־ערביים; נרות כבר היבהבו בחלונות של מגוּרי הקצינים מסביב לחצר; אבל שמי בין־הערביים סימאו את עיניו בזהרם העצום והמהמם. פוֹנצ’וֹ דק פרושׂ היה על כתפיו הגרמיות, הערומות; בלוֹאֵי מכנסיו לא הגיעו אלא עד ברכּיו; שׂערות שצימחו משך שמונה־עשר חודש גלשו בתלתלי־שׂיבה מזוהמים משני העברים על עצמות־לחייו המשוּפות. עם שנגרר על־פני דלתו של חדר המשמר זינק אחד החיילים, שהיה סרוח בחוץ, מכוח איזה דחף סתום, ובקול צחוק מוזר שיטח מגבעת־קש ישנה ומעוכה על ראשו. ולאחר שהתנודד על רגליו, המשיך ד”ר מוניגם בדרכו. הוא קידם מקל אחד, אחר־כך רגל אחת רצוצה, אחרי־כן את המקל השני; הרגל השניה התקדמה רק מרחק קצר מאד על־פני האדמה, בדי־עמל, משל כאילו כמעט כבדה היתה מכּדי להניעה בכלל; ואף־על־פי־כן הרי מתחת לכנפותיו המדולדלות של הפוֹנצ’וֹ נראו רגליו עבות לא יותר משני המקלות שבידיו. רעד בלתי־פוסק הרטיט את גופו השחוֹח, את כל אבריו הנבוּלים, את ראשו הגרמי, את הנזר הבּלוּי והקוֹנוּסי של הסוֹמברירוֹ, שתיתורתוֹ השטוחה והשופעת ירד לו על כתפיו.

במצב כזה ובלבוש כזה יצא ד“ר מוניגם ליטול לו את חירותו. ודומה היה כי המצב הזה קושר אותו לבלי הפריד אל ארץ קוסטאגואנה כמו נוֹהל איוֹם של התאזרחוּת, ואגב כך העמיק לערב אותו בחיים הלאומיים, עמוק הרבה יותר מכל שיעור של הצלחה וכבוד. התנאים הללו שׂמו קץ לאירופיוּת שלו, שכּן ד”ר מוניגם גיבש לעצמו תפיסה אידיאלית של חרפתו. היתה זו תפיסה ראוּיה ויאָה להפליא לקצין ובן־טובים. לפני צאתו לקוסטאגואנה היה ד“ר מוניגם רופא באחד הרגימנטים של חיל־הרגלים בצבא הוד־מלכותה. היתה זו תפיסה שלא התחשבה כלל בעובדות פיזיולוגיות אף לא בנימוקים של הגיון; ואף־על־פי־כן לא היתה מטוּפשת. פשוטה היתה. כלל של התנהגות הנשען בעיקר על פסילוֹת קפדניות, פשוט הוא בהכרח. ד”ר מוניגם היתה לו השקפה קפדנית על מה שיאה לו לעשות; היתה זו השקפה אידיאלית, לפי שהיתה בה משום הגזמה דמיונית של הרגשה נכונה. כמו כן, בכוחה, בהשפעתה ובהתמדתה, היתה זו השקפה של אדם שנאמנות מובהקת טבועה באפיו.

שפע רב של נאמנות מצוי היה בטבעו של ד"ר מוניגם. הוא העתיר אותו כולו על ראשה של מרת גולד. בעיניו ראויה היתה לכל גילוי של מסירות. בעומק לבו חש איזו אי־נחת זעופה למראה שׂיגשׂוגו של מכרה סן־תומה, הואיל וגידולו גוזל היה ממנה את כל שלוות־רוחה. קוסטאגואנה לא היתה מקום לאשה מסוגה. מה יכול היה צ’ארלס גולד לחשוב כאשר הביא אותה לשם! תועבה היתה זו! והרופא עקב אחר מהלך המאורעות בהסתייגות נזעמת ומרוחקת שמדוּמה היה כי עברוֹ העגום כופה אותה עליו.

אולם הנאמנות למרת גולד לא יכלה להוציא מכּלל חשבון את בטחון בעלה. הרופא התחכּם להיות בעיר בעת הרת־הגורל מפני שלא הגה אמון לצ’ארלס גולד. הלז היה בעיניו אדם נגוּע לבלי תקוה בשגעונן של מהפכות. הנה על כן קירטע הלוּם־צער בבּוקר ההוא, בטרקלין של הקאסה־גולד, כשהוא קורא “דקו, דקו!” בנעימה של רוגז וכאב.

מרת גולד, סמוקת־לחיים ועיניה מבריקות, הביטה היישר נכחה בעָצמתה הפתאומית של אותה פורענות. ראשי־האצבעות ביד אחת נשענו קלילוֹת על שולחן קטן ונמוך לצדה, והזרוע נאחזה רעד עד לכּתף ממש. השמש, המאחרת לשזוף את סולאקו, היוצאת במלוא כוחה אל מרומי השמיים מאחרי פאַת־השלג המסַנוורת של אִיגרוֹטה, עיבּתה את אפרוּריוּתו הענוגה, החלָקה, הפּנינית של האור שהעיר טובלת בו בשעות ההשכּמה, בגושים חדים של צל שחור ומרחבי זוהר לוהט ומסַמא. שלושה מַלבּנים ארוכים של אור־שמש הסתמנו מבעד לחלונות של הסאלה; ואילו סמוך מעֵבר נראתה חזיתו של בית אווליאנוס קודרת מאד בצל שלה עצמה, שנראָה מבעד לשטפון האור.

קול נשמע בדלת, “מה בדבר דקוּ?”

היה זה צ’ארלס גולד. הם לא שמעו בבואו במסדרון. מבטיו אך החליק על פני אשתו וננעץ מלוא כוחו ברופא.

“הבאת איזה חדשות, דוקטור?”

באחת, בלי עקיפות הטיח ד"ר מוניגם את כל אשר בפיו. לאחר שכּילה את דבריו הוסיף האדמיניסטראדור של מכרה סן־תומה להביט בו זמן־מה בלי אומר ודברים. מרת גולד שקעה לתוך כיסא נמוך וידיה מונחות לה בחָצנה. שתיקה שׂררה בין שלושת האנשים הללו חדלי־הניע. אחר־כך פתח צ’ארלס גולד ואמר: “ודאי אתה רוצה לאכול ארוחת־בוקר.”

הוא סר הצדה כדי שתעבור אשתו ראשונה. היא תפסה ביד בעלה ולחצה אותה בצאתה, עם שהיא מרימה את המטפחת אל עיניה. למראה בעלה זכרה את מצבה של אנטוניה, ולמַחשבה על הנערה המסכנה לא יכלה לעצור בדמעותיה. משהצטרפה שוב אל שני הגברים בחדר־האוכל, לאחר שרחצה את פניה, היה צ’ארלס גולד אומר אל הרופא מעֵבר לשולחן:

“לא, נראה כי אין כל מקום לספק.”

והרופא הסכים עמו.

“לא, אני עצמי אינני רואה איך נוכל לפקפק בסיפורו של אותו הירש העלוב. חושש אני שזו אמת־לאמיתה.”

היא ישבה מַשמימה בראש השולחן והעבירה מבּטה מן האחד אל משנהו. שני הגברים בלי להשעוֹת ראשיהם לגמרי, ניסו להשתמט ממבּטה. הרופא אפילו העמיד פנים של רעב; הוא תפס בסכינו ובמזלגו והחל לאכול בהדגשה, כאילו נמצא על הבימה. צ’ארלס גולד לא נזקק להעמדת־פנים מסוג זה; כשמרפקיו מוגבהים ברָבוּע, סילסל בשני קצות שפמותיו הלוהבים – ארוכים היו כל־כך עד שידיו מרוחקות היו כהוגן מפניו.

“אני אינני מופתע,” מילמל, כשהוא נוטש את שפמותיו ומטיל זרוע אחת על גב כיסאו. בפניו עמדה שלוָה של אותו קפאון־מבּע המעיד על עזוּתם של לבטי־נפש. הוא חש כי תקלה זו מביאה עד משבר את כל התוצאות הכרוכות בקו־ההתנהגות שלו, כל כוונותיו המוּדעות והלא־מוּדעות. עכשיו חייב לבוא קץ להתאפקוּת הדמוּמה הזאת, לאותו סבר של אטימות שמאחריו שומר היה על הכּרת־ערכּו. זו היתה הצורה הפחות בזוּיה של התחפשוּת שכּפתה עליו אותה פארוֹדיה של מוסדות־תרבות שהיתה בגדר עלבון לבינתו, לישרוּתו, ולתחושת־הצדק שלו. דומה היה לאביו. לא היתה לו עין אירונית. ההבלים המגוחכים השולטים בעולם הזה לא בידחו אותו. הם פגעו בכובד־הראש הנטוּע במהותו. מדוּמה היה כי מיתתו העלובה של אותו דקוּ המסכן נטלה ממנו את המעמד המבוּדל של כוח הפועל מאחרי הקלעים. גוזרת היא עליו לצאת חוצץ, אלא אם כן מבקש הוא לסלק ידו מן המשחק – ודבר זה היה בגדר הנמנע. האינטרסים החמריים דרשו ממנו להקריב את הסתייגותו – אולי גם את בטחונו שלו. והוא נתן אל לבּו שהתכנית הבּדלנית של דקוּ לא צללה תהומה עם הכסף שאבד.

הדבר היחיד שלא השתנה היה מעמדו כלפי מר הוֹלרוֹיד. האיש העומד בראש עסקי הכסף והפלדה נכנס לענייני קוסטאגואנה במין תאוות־נפש. קוסטאגואנה נעשתה צורך לקיומו; במכרה של סן־תומה מצא את סיפוק־הדמיון שנפשות אחרות עשויות להפיקו מן הדראמה, מן האמנות, או מענף ספורט מסוכּן ומצוֹדד. היתה זו צורה מיוחדת של משוגת־רוחו של האיש הגדול, מקוּדשת על־ידי כוונה מוסרית גדולה די־הצורך להחניף ליוהרתו. אפילו בעיווּת זה של גאוניוּתו שירת את התקדמותו של העולם. צ’ארלס גולד בטוח היה שיוּבן בדייקנות ויישפט בסלחנות הנובעת מתאוות־נפשם המשותפת. שום דבר לא יוכל עכשיו להפתיע או להדהים את האיש הגדול הזה. ובדמיונו ראה צ’ארלס גולד את עצמו כותב מכתב לסן־פרנציסקו בזו הלשון לערך: “… האנשים בראש התנועה מתו או ברחו; הארגון האזרחי של הפלך מחוּסל לפי־שעה; מפלגת הבּלאנקוֹס בסולאקו כרעה־נפלה בצורה שאין לה מחילה, אבל בנוסח האפייני לארץ הזאת. אלא שבּאריוֹס, הנמצא בקאִיטה ועדיין לא נגעו בו, עודו עומד לרשותנו. אני נאלץ לסמוך ידי בגלוי על התכנית למהפכה של הפלך לפי שזו הדרך היחידה לבצר לצמיתות את מעמד האינטרסים החמריים העצומים הקשורים בפריחתה ובשלומה של סולאקו…” זה היה ברור, הוא ראה את המלים האלו כאילו נכתבו באותיות של אש על הקיר שאליו היה בוֹהה.

מרת גולד הסתכלה באֵימה בפיזור־הנפש שלו. היה זו תופעה משפחתית ומפחידה שהֶחשיכה את הבּית ונסכה עליו צינה כענן־רעם החולף על־פני השמש. הֶתקפי פיזור־הנפש של צ’ארלס גולד המחישו את הריכוז הנמרץ של רצון שרעיון אחד מקנן בו ומדריכו. אדם שרעיון אחד נטוע בו ומדריכו הוא בלתי־שפוי. איש מסוכן הוא, גם אם אותו רעיון הוא רעיון של צדק; שכּן כלום אין הוא עלול להוריד את השמיים בלי־רחם על ראש אהוּב? עיניה של מרת גולד, המתבוננות בצדוּדיתו של בעלה, שוב מלאו דמעות. ושוב דימתה לראות את ייאושה של אנטוניה בישת־המזל.

“מה הייתי עושה אילו טבע צ’ארלי בזמן שהיינו מאורשׂים?” קראה, בנפשה פנימה, באימה ופחד. לבּה היה לקרח, ואילו לחייה התלהטו כאילו חרך אותן יקוֹד מדורת־שריפה המכלה את כל רגשי־החיבּה הארציים שלה. הדמעות פרצו מעיניה.

“אנטוניה תתאבד!” נזעקה.

זעקה זו נפלה לתוך דממתו של החדר ורישומה היה מועט במידה מוזרה. רק הרופא, שפּורר פרוסת לחם וראשו נטוי על צדו, הרים את פניו, והשערות הארוכות המעטות המזדקרות מגבּותיו העבותות זעו בזעף קל. ד"ר מוניגם חשב בכנוּת גמורה שדקו אינו ראוי בשום־פנים לשמש מוּשׂא לרגשי־חיבתה של אשה כלשהי. אחרי־כן השפיל ראשו שוב, בעקימת־שפה, ולבּו מלא הערצה ענוגה למרת גולד.

“היא חושבת על הנערה ההיא,” אמר לנפשו; “היא חושבת על הילדוֹת של ויוֹלה; היא חושבת עלי; על הפצועים; על הכּוֹרים; תמיד היא חושבת על כל עני ומסכן! אבל מה תעשה אם ייצא צ’ארלס וידיו על ראשו מתכתוֹשת־תופת זו שלתוכה משכו אותו בני־אווליאנוס הארורים הללו? דומה כי אין איש חושב עליה.”

צ’ארלס גולד, הלוטש עיניו אל הקיר, המשיך בהירהוריו.

“אני אכתוב להוֹלרוֹיד שהמכרה של סן־תומה גדול די־הצורך לטפל בבריאתה של מדינה חדשה. זה ימצא חן בעיניו. הודות לכך ישלים עם הסיכּון המתבקש.”

אך האמנם באריוס מצוי־בעין? אולי. אבל אין להגיע אליו. שוב לא היתה אפשרות לשלוח סירה לקאִיטה, שכּן סוטיליו הוא שליט הנמל, ואניית־קיטור עומדת לרשותו. ועתה, משעה שהתקוממו כל הדמוקרטים שבפּלך, וכל עיירה שבקאמפוֹ נמצאת במצב של התפרעוּת, היכן יוכל למצוא אדם שיצליח להביא איגרת בדרך־היבשה לקאִיטה, מרחק של עשרה ימי רכיבה לפחות; איש אמיץ ונחוש־החלטה, שיתחמק ממאסר או רצח, ואם ייאסר יאכל את הנייר מתוך נאמנוּת? הקאפאטאס דה קארגאדורס יכול להיות איש כזה בדיוק. אבל הקאפאטאס של הקארגאדורס איננו עוד.

וצ’ארלס גולד, גורע עיניו מן הקיר, לאַט ואמר, “אותו הירש! איזה דבר מופלא! ניצל בהיאחזו בעוגן, לא כן? לא היה לי מושג כלל שעודנו בסולאקו. חשבתי שחזר בדרך־היבּשה לאֶסמראלדה לפני שבוע־ימים ויותר. הוא בא הנה פעם לדבּר אלי על עסקי העורות שלו ועוד כמה דברים. הבהרתי לו שאין אפשרות לעשות מאומה.”

“הוא פחד לצאת לדרך בחזרה משום שאֵרנאנדס היה בסביבה,” העיר הרופא.

“ולולא הוא אפשר שלא היינו יודעים מאומה על מה שאירע,” השתאָה צ’ארלס גולד.

מרת גולד פצתה פיה וקראה:

“אסור לאנטוניה לדעת! אסור להגיד לה. לא עכשיו.”

“איש אינו צפוי להביא את הבּשוֹרה,” העיר הרופא. “אין זה מעניינו של שום איש. יתר על כן, האנשים כאן מפחדים מפני אֵרנאנדס כאילו היה הוא השטן.” הוא פנה אל צ’ארלס גולד, “הרי זה מכביד אפילו, כי אם תרצה לבוא בשׂיג־ושׂיח עם הפליטים לא תוכל למצוא שליח. כשהיה אֵרנאנדס משוטט מרחק מאות מילים מכאן היו בני־ההמון בסולאקו נרעדים לשמע הסיפורים שלפיהם הוא צוֹלה את השבויים שלו חיים.”

“כן,” הפטיר צ’ארלס גולד; "הקאפאטאס של הקפטן מיצ’ל היה האיש היחיד בעיר שראה את אֵרנאנדס עין־בעין. האב קורבילאן שלח אותו. הוא פתח ראשון בהתקשרוּת, חבל ש – "

קולו נבלע ברעמו של פעמון־הקתדראלה הגדול. שלושה צילצולים בודדים, זה אחר זה, בקעו כמתפוצצים, נמוגים בריטוטים עמוקים ורכּים. ואחר־כך ניעורו כל הפעמונים במגדלי כל כנסיה, מנזר ובית־תפילה שבעיר, אף הללו שנשארו נעולים שנים על שנים, והרעימו יחדיו. שטפון־זלעפות זה של געש־מתכת היה בו הכוח להעלות תמונות של מאבק ואלימוּת ששילחו חיוורון בלחייה של מרת גולד. באסיליו, שהיה משמש אצל השולחן, התכווץ בתוך עצמו ונאחז במזנון בשיניים נוקשות. שוב לא היה אדם יכול לשמוע את קול דיבורו שלו.

“סגור את החלונות האלה!” צעק עליו צ’ארלס גולד בכעס. כל שאר המשרתים שנחרדו מן הדבר שבו ראו את האות לטבח כללי, חשו ועלו במדרגות, נתקלים זה בזה, גברים ונשים, האוכלוסיה האלמונית והסמויה בדרך־כלל של קומת־הקרקע מארבעת עבריה של החצר הפנימית. בצווחות “מיזריקורדיה!” פרצו הנשים במרוצתן היישר לתוך החדר, וכשהן נופלות על ברכּיהן ליד הקירות החלו להצטלב כאחוזות־עווית. ראשיהם הבּוהים של גברים חסמו כהרף־עין את הפתח – מוֹסוֹס מן האורוָה, גננים, פועלים מחוקי־פרצוף החיים על שיוּרי הבית הנדיב – וצ’ארלס גולד ראה את כל גודל משק־ביתו, לרבּות שומר־הסף. היה זה איש זקן ומשוּתק־למחצה, שתלתלי שׂיבתו הארוכים גולשים לו על כתפיו; ירושה שקיבל עליו צ’ארלס גולד מתוך כיבוד־אב. הלז יכול היה לזכּור את הנרי גולד, אנגלי וקוסטאגואנרו בן דור שני, ראש פלך סולאקו; הוא היה המוֹסוֹ האישי שלו לפני שנים על שנים בשלום ובמלחמה; הוא הוּרשה לשמש לפני אדוניו בכּלא; בבּוקר הגורלי הלך אחר כיתת־היורים; ובהציצו מאחרי אחד הבּרושים שלאורך חומתו של מנזר־הפרנציסקאנים ראה, כשעיניו יוצאות מחוריהן, איך דון אֶנריקה מרים ידיו ונופל אפּיים ארצה. צ’ארלס גולד הבחין במיוחד בראש האַבהני הלבן של אותו עֵד מאחרי שאר המשרתים. אבל הוא הופתע לראות אשמאית זקנה ומצומקת אחת או שתים, שעל קיומן בין כתלי ביתו לא ידע. הללו היו ודאי האמהות, או אף הסבתות, של כמה מאנשיו. היו גם כמה ילדים, ערומים פחות או יותר, בוכים ונטפלים אל רגלי הקשישים, מעולם לא הבחין לפני כן בשום סימן לילד בחצר הפנימית שלו. אפילו ליאונארדה הקאמריסטה, נכנסה אחוּזת־פחד, נדחקת, בפרצופה המפוּנק, המתכעס, פרצוף ש שפחה מועדפת, כשהיא מוליכה את הילדות של ויוֹלה בידיהן. כלי־החרסינה רעשו על השולחן והמזנון, ודומה היה כאילו הבית כולו מיטלטל בנחשול הצלילים מחריש־האזניים.

פרק 5

בשעות הלילה השתלט המון־העם אחוז־הצפיה על כל מגדלי־הפעמונים שבעיר על־מנת לקדם את פניו של פּדריטוֹ מוֹנטירוֹ שעמד להיכּנס לעיר לאחר עשותו את הלילה בשינה ברינקון. ובתחילה עברו בשער־היבּשה אנשי האספסוף החמושים בני כל הצבעים, הטיפוסים ודרגות המירטוּט שהתקראו בשם המשמר־הלאומי־של־סולאקו, ומפקדם סניור גאמאצ’ו. באמצעו של הרחוב זרמו, כמו נהר שוצף של אשפה, בתוך ענן־אבק, המון מגבעות־קש, פונצ’וס, קני־רובים, ודגל ירוק וצהוב וכביר מתנפנף בתוכם לקול הלמוּת־תוּפים פראית. הצופים נרתעו אל קירות הבתים כשהם משמיעים את קריאות ה“ויוָה!” שלהם. מאחרי הערב־רב אפשר היה לראות את הרמחים של חיל־הפרשים, ה“צבא” של פדרו מונטירו. הוא התקדם בין האדונים פוּאנטס וגאמאצ’וֹ בראש היאנרוֹס שלו, שהגדילו לעשות בחצוֹתם את הפּאראמוס של הר־האִיגרוטה בסוּפת־שלג. הם רכבו בשורות של ארבעה, על גבי סוסי־קאמפוֹ שהוחרמו, לבושים בשלל הבגדים שבּזזו בחפזה בחנויות שבצדי הדרך כאשר צלחו־עברו חיש בחלק הצפוני של הפלך; שכּן פּדרוֹ מונטירוֹ אץ לו הדרך לכבוש את סולאקו. המטפחות הקשורות קשר רפוי לצוואריהם המגוּלים היו חדשות עד־לנקר־עיניים, וכל השרוולים הימניים של חולצות־הכותן שלהם קוּצצו סמוך לכּתף כדי שייקל עליהם להשליך את הלאסוֹ¹¹⁸. קשישים צמוקים, שׂבי־זקן, רכבו לצד עלמים שחרחרים ורזים, שנכּרו בהם כל אותות התלאות של מסע־המערכה – רצועות של בשר־בקר נָא כרוכות להם על נזרי מגבעותיהם, ודרבנות־ברזל ענקיים מוצמדים אל עקביהם החשופים. הללו שבּמעבּרות־ההרים איבדו את רמחיהם הצטיידו במַלמדים המשמשים את הבּוֹקרים של הקאמפו; חטרים דקים של דקלים שארכם לא פחות משלושה מטרים, ושפע חישוקים רפופים מצטלצלים תחת לחוֹד המפורזל. הם היו חמושים בסכינים ואקדחים. אומץ־לב מדוכדך אפייני היה להבּעתם של כל הפרצופים האלה שזופי־השמש; ביהירות השפילו הביט בעיניהם החרוכות אל ההמון, או שהיו ממצמצים בעיניהם בחציפות כלפי מעלה ומצביעים זה לפני זה על ראש מסוים בין הנשים שבחלונות. כאשר הגיעו ברכיבתם אל הפּלאסה והבחינו בפּסל הרכוב של המלך המסמא עיניים בלבנוֹ באור השמש, מתנשא כבּיר ובלי נוע מעל געשוֹת ההמון, במחווה הצדעתו הנצחי, עבר לחש של הפתעה בשורותיהם. “מה הקדוש ההוא במגבעת הגדולה?” שאלו זה לזה.

הם היו מידגם נאה של פרשי המישורים, חיִל שבּו מסייע פדרו מונטירו כל־כך לעלייתו עטורת־הנצחון של אחיו הגנרל. ההשפעה שקנה לו אותו אדם, שנתגדל בערי החוֹפים, תוך זמן קצר על יושבי־המישורים של הרפובליקה אפשר לתלותה רק בכשרון בגידה כה עילאי שהאנשים העזים הללו, הרחוקים אך מעט ממצב של פראוּת גמורה, ודאי ראו בו את כלִיל החכמה והמידות הטובות. החכמה העממית של כל האומות מעידה על שכּפל־לשון וערמומיות, יחד עם כוח גופני, נחשבו בעיני הפרימיטיביים מידות של גבורה, אף יותר מאומץ־הלב. העסק הגדול של חייהם היה ההתגבּרות על יריב. אומץ־הלב נחשב דבר המובן־מעצמו. אבל שימושה של תבונה עורר פליאה ורחשי־כבוד. מזימות, אם אך לא העלו חרס, מכובּדות היו; טבח זריז באויב שאין חשד בלבבו לא עורר אלא רגשות של שמחה, גאוָה והתפעלות. לא שהיו הפרימיטיביים הללו בוגדניים אולי יותר מיוצאי־חלציהם כיום אלא שהישירו לכת יותר אל מטרתם, וביתר יושר הכירו בהצלחה את קנה־המידה היחיד למוסר. השתנינו מאז. שימושה של תבונה אינו מעורר פליאה הרבה, ופחות מזה רחשי־כבוד. אבל יושבי־המישור הנבערים והברבריים השרוּיים במלחמת־אזרחים נהו ברצון אחר מנהיג שלעתים קרובות השכיל להסגיר לידיהם את אויביהם כשהם כפותים כביכול. פדרו מונטירו כשרון היה לו להרדים את יריביו ולהשרות עליהם תחושה של בטחון. ומאחר שהבּריות לומדים חכמה באִטיות מופלגת, ותמיד הם מוכנים להאמין בהבטחות המחניפות לתקוותיהם הכּמוסות, זכה פדרו מונטירו בהצלחה שוב ושוב. בין אם משרת היה או סתם פקיד זוּטר בצירוּת של קוסטאגואנה בפאריז, מכל־מקום חש לחזור למולדתו כאשר אך שמע שאחיו יצא מאלמוניוֹת הקוֹמאנדאנסיה שלו בגבול המדינה. מאחר שהיטיב לדבר בנוסח מתקבּל־על־הדעת, השכיל לרמות את מנהיגי התנועה הריבייריסטית בבּירה, ואפילו הסוכן הממולח של מכרה סן־תומה לא הבין אותו לאשורו. מיד קנה לו השפעה עצומה על אָחיו. הם דמו מאד זה לזה בחזוּתם, קירחים היו שניהם ולהם קווּצות שׂער מתולתל מעל לאזניהם, סימן למציאוּתו של איזה דם כושי. רק שפּדרו גוּץ היה יותר מן הגנרל, וכל־כולו ענוג יותר ממנו, בעל כשרון קוֹפי לחקוֹת את כל הסימנים החיצוניים של עידוּן ורוּם־מעלה, וכן בוֹרך בכשרון של תוכּי ללשונות. שני האחים קיבלו קצת השכלה יסודית בזכות רוחב־לבו של איזה נוסע אירופי, אשר אביהם שימש לפניו בעת מסעותיו בלב־הארץ. לגנרל מונטירו סייעה השכלה זו לעלות מן השורות. פּדריטוֹ, האח הצעיר, עצלן ורשלן שאין לו תקנה, נסחף באפס־מטרה מעיר־חוף אחת אל חברתה, כשהוא משוטט בלשכות־חשבונות, נטפל אל נכרים כמין משרת לעת־מצוא, מוצא לו פרנסות קלות ומגונות. מקראותיו לא הועילו אלא למלא את ראשו דמיונות־הבל. מעשיו נקבעו בדרך כלל על־ידי מניעים כה מופרכים כשלעצמם עד שלא היה אדם בר־דעת מסוגל לחדור לתוכם.

למבּט ראשון סבר איפוא הסוכן של זכיון־גולד בסנטה־מארטה שהוא בעל דעות שפויות, ואפילו שכוחו עמו לרסן את יוהרתו של הגנרל שמעולם אינה באה על סיפוקה. בשום־פנים לא היה יכול להעלות על דעתו שפּדריטוֹ מוֹנטירוֹ, משרת או לבלר נחוּת־דרגה, שהתגורר בעליות של בתי־המלון הפאריזאיים השונים שבהם נהגה הצירות של קוסטאגואנה לשכּן את כבודה הדיפלומטי, בלע בכל פה את הסוג הקל יותר של חיבּורים היסטוריים בלשון הצרפתית, כגון ספריו של אַנבּר דה סנט־אמאן על הקיסרות השניה. אבל תפארתה של חצר מעטירה עשתה רושם על פדריטו, והוא הגה לעצמו את הרעיון שיתקיים כמו הדוכס דה־מורני על־ידי שיצרף את השליטה על כל ההנאות שבעולם עם ניהול עסקים מדיניים ויטעם טעם עילאי של שלטון בכל המובנים. איש לא היה יכול לשער זאת, ואף־על־פי־כן היתה זו מן הסיבות בלתי־האמצעיות למהפכה המונטריסטית. נוחים נהיה יותר להאמין בזאת אם אמנם נשׂים אל לב שסיבות־היסוד היו כמו תמיד, מושרשות בחוסר־הבּגרות המדיני של העם, בבטלנוּתם של המעמדות העליונים ובחשכוּתם הרוחנית של הנמוּכים.

פּדריטו מונטירו ראה בעילוּיו של אחיו את הדרך הפתוחה לרווחה לציורי־דמיונו הפּרועים ביותר. משום כך היה הפרונוּנסיאמיינטו המונטריסטי בלתי־נמנע כל־כך. מסתבר שאת הגנרל עצמו אפשר היה לשחד, להפיס את דעתו בדברי־חונף, לשגרו בשליחוּת דיפלומטית לאירופה. אחיו הוא שדירבן אותו מהחל ועד כּלה. הוא רצה להיעשות המדינאי המזהיר ביותר של דרום־אמריקה. הוא לא חשק בשלטון העליון. לאמיתו של דבר היה מתיירא מיגיעתו ומן הסיכּון שבו. קודם־כל התכוון פדריטו מונטירו, שלמד לקח מנסיונו האירופי, לרכוש עושר רציני לעצמו. מתוך מגמה זו קיבל מאחיו, ממחרת הקרב המוצלח, את הרשות להתקדם אל מעֵבר להרים ולהשתלט על סולאקו. סולאקו היתה ארץ השיגשוג לעתיד־לבוא, ארץ־הבּחירה של הקידמה החמרית, הפלך היחיד ברפובליקה שהיה בו ענין לרכושנים אירופים. על־פי דוגמתו של הדוכס דה־מוֹרני התכוון פדריטו מונטירו ליטול את חלקו ברווחה הזאת. לכך התכוון פשוטו־כמשמעו. עתה שהיה אחיו אדון הארץ, בין כנשיא, כרודן, או אף כקיסר – מדוע לא כקיסר? – התכּוון לתבוע לו חלק בכל מפעל – במסילות־הברזל, במכרות, במטעות־הסוכּר, במפעלי הכּוּתן, בחברות־מקרקעים, בכל קיבּולת שהיא – כמחיר חסותו והגנתו. הרצון להימצא במוקדם במקום־המעשה היה העילה האמיתית לרכיבה המהוללת על־פני ההרים בראש כמאתיים יאנֵרוֹס, קיבּולת שאת סכנותיה לא ראה תחילה בבירור בקוצר־רוחו. הואיל ובא משורה של נצחונות, נדמה היה לו כי איש מבני מונטירו די לו רק שיופיע וממילא יהיה שליט במצב. אשליה זו הדיחה אותו לפזיזוּת שעתה החל להכיר בה. כאשר רכב בראש היאנרוס שלו הצטער שהם מעטים כל־כך. ההתלהבות של המון־העם חיזקה את ידיו. הללו צרחו “ויוה מונטירו! ויוָ פדריטוֹ!” כדי להגביר את התלהבותם עוד יותר, ומתוך ההנאה הטבעית שמצא בהעמדת־פנים, שמט את הרסן על עורף סוסו ובמחווה אדיר של קירבה ואמוּן השחיל ידיו תחת בתי־השחי של האדונים פוּאֶנטס וגאמאצ’ו. בתנוחה זו, תוך שמוֹסוֹ עירוני לבוש־סחבות מחזיק בסוסו באפסר, צלח־רכב כעטורּ־נצחון על־פני הפּלאסה עד פתח האִינטנדנסיה. הכתלים הקודרים והנושנים של הבנין כמו נרעשו לקול התרועות שניסרו באוויר והבליעו את הצילצולים מחרישי־האזניים של פעמוני הקתדראלה.

פדרו מונטירו, אחיו של הגנרל, ירד מעל סוסו לתוך המון מצעק ומיוּזע של אנשים נלהבים שאנשי המשמר־הלאומי לבושי־הסחבות שקדו להדפם אחור באכזריות־חימה. בעלוֹתוֹ כמה מדרגות סקר את ההמון הגדול הלוטש עיניו אליו ואת הכתלים מרוּססי־הכדורים של הבתים שמנגד, שאֵד־אבק שקוּי־שמש נפרשׂ עליהם כצעיף קל. המלה “פורווניר” באותיות־ענק שחורות, שחלונות שבורים ביניהן, ניבּטה אליו מעבר למרחב הכּבּיר; והוא חשב בעונג על שעת הנקם, שכּן בטוח היה מאד כי תשיג ידו את דקוּ. משמאלו עמד גאמאצ’ו, מגוּדל וחמוּם, מנגב את פניו הלחים והשׂעירים, חושׂף שורה של ניבים צהובים בגיחוך של עליצוּת מטוּפשת. לימינו השקיף סניור פוּאֶנטס, קטן־קומה ודל־בשר, בשפתיים מהודקות. ההמון לטש עיניו פעוּר־פה בפועל־ממש, שקוע בדומיה להוּטה, משל כאילו מצפים היו לכך שהגריליירו הגדול, פדריטוֹֹ המפורסם, יתחיל לפזר תיכף־ומיד מיני תרומות נראות־לעין. תחת זאת פתח בנאום. הוא החל בצעקה “אזרחים!” שהגיעה אף אל העומדים באמצע הפּלאסה. אחרי־כן נשארו רוב־רובּם של האזרחים מוקסמים מפּעלוֹ של הנואם בלבד, מהליכתו על בהונותיו, הזרועות המונפות מעל ראשו בקמיצת אגרופים, יד משוטחת עלי־לב, ברק־הכּסף של עיניים מתגלגלות, תנועות החנופה, ההצבעה, החיבּוק, יד שׂוּמה דרך־רעוּת על כתפו של גאמאצ’ו; יד מונפת באורח רשמי לעבר הדמות הגוצה ושחורת־המקטורן של סניור פוּאנטס עורך־דין ופוליטיקאי וידיד־אמת לעם. לקריאות ה“ויוָה!” הפורצות פתאום מפי הקרובים אליו ביותר התגלגלו בלי תואַֹם אל קצווי ההמון, כלהבות הפושטות על־פני עשב יבש, וגוועו במיפתח הרחובות. בהפסקות רבצה על הפּלאסה ההומה־מאדם שתיקה כבדה, שבה היה פיו של הנואם מוסיף להיפתח ולהיסגר, ומשפטים תלושים – “עשרו של העם”, “בני המולדת”, “העולם כולו, אֶל מוּנדוֹ אֶנטיירוֹ” – הגיעו אף אל המדרגות העמוסות אדם של הקתדראלה בצילצול חלוש וברור, דק כזימזומו של יתוש. אבל הנואם היכּה על חזהו; דומה היה כאילו הוא מפזז בין שני תומכיו. זה היה המאמץ העליון של נאומו חוצב־הלהבות. אחר־כך נעלמו שתי הדמויות הקטנות יותר מעיני הרבים וגאמאצ’וֹ העצום, שנשאר לבדו, צעד קדימה, מרים מגבעתו גבוה מעל ראשו. אחר־כך התכסה בגאון וצרח, “סיוּדאדאנוֹס!”¹¹⁹ שאגה עמומה קידמה את פניו של סניור גאמאצ’ו, לשעבר רוכל מן הקאמפו, קומאנדאנטה של המשמר־הלאומי.

בקומה העליונה התהלך מונטירו במהירות מחדר אחד הרוס של האינטנדנסיה אל משנהו, כשהוא מתיז בלי הרף:

“איזו טיפשות! איזה הרס!”

סניור פוּאנטס, שצעד בעקבותיו, היה יוצא משתקנותו ורוטן:

“כל זה מלאכתם של גאמאצ’ו ואנשי המשמר הלאומי שלו”; ואחר־כך, בהטותו ראשו אל כתפו השמאלית, היה מהדק את שפתיו בתוקף כל־כך עד שגוּמה קטנה היתה מופיעה בזוויותיהן. המינוי שלו לכהונת “הראש המדיני” של העיר היה נתון בכיסו, ונפשו יצאה להתחיל במילוי תפקידו.

בחדר־הראיונות הארוך, שמראותיו הגבוהות נוּפצו כולן באבנים, וילוניו נקרעו והחופַה שמעל למישׂורת בקצהו העליו נקרעה לגזרים, הגיעום מבעד לתריסים מילמולו העמוק והעצום של ההמון וקולו המיילל של גאמאצ’ו הנואם סמוך מתחת להם בעוד הם עומדים בטלים באפלולית ובשיממון.

“בהמה שכמותו!” סינן הוד־מעלתו דון פדרו מונטירו מבּין שיניים קפוצות. “עלינו להתחכּם לשלוח אותו ואת אנשי המשמר הלאומי במהירות האפשרית להילחם באֵרנאנדס.”

החֶפֵה פּוֹליטיקוֹ החדש רק משך ראשו לצדדים ומצץ מן הסיגריה שלו לאוֹת שהוא מסכים עם דרכו לפטור את העיר מגאמאצ’ו ומטירדת האספסוף שלו.

פדריטו מונטירו הביט בשאט־נפש על הרצפה החשופה לגמרי, ועל החגורה של מסגרות־תמונות מוזהבות וכבדות שסביב־סביב לחדר, שמתוכן פירפרו כסחבות מטונפות שיוּריהם של בדים שנקרעו ונחתכו.

“אין אנחנו ברברים,” אמר.

כך אמר הוד־מעלתו, פדריטו אהוב־העם, הגריליירו המיוּמן בטמינת מארבים, שלפי דרישתו שלו הטיל עליו אחיו לארגן את סולאקו לפי עקרונות הדמוקרטיה. ערב קודם־לכן, בעת ההתיעצות עם תומכיו שיצאו לקראתו ברינקוֹן, גילה את כוונותיו לסניור פואנטס:

“אנחנו נארגן הצבעה, בהן או לאו, שתפקיד את גורל מולדתנו האהובה ביד חכמתו וגבורתו של אחי הגיבור, הגנרל שאין לנצחו. משאל־עם. האם אתה מבין?”

וסניור פואנטס, תוך שהוא מנפח את לחייו הגלדיות, הטה ראשו קלוֹת לשמאל, ופלט סילון דק וכחלחל של עשן מבין שפתיו המתורמלות. הוא הבין.

הוד־מעלתו לא ידע את נפשו מרוב רוגז למראה החורבן. בחדרים ההדורים של האינטֶנדֶנסיה לא השאירו לא כיסא, לא שולחן, לא ספה, לא כוננית ולא כרכוב. הוד־מעלתו, אף שמפרכס היה כולו מרוב־חימה, התאפק מהתפרצות של כוח־הזרוע מתוך תחושת ריחוּקו ובידוּדו. אחיו הגיבור היה מרוחק עד מאד. בינתיים, איך יטול לו את הסייסטה שלו? תחילה שיער שימצא נוחות ותפנוקים באינטנדנסיה לאחר שנה של חיי־מחנה קשים, שבסיומם התלאות והמחסורים של ההסתערות הנועזת על סולאקו – על הפלך שבּעושר ובהשפעה שווה היה יותר מכל שאר אדמותיה של הרפובליקה. עוד־מעט ייפּרע מגאמאצ’ו. ונאומו של סניור גאמאצ’ו, הערב לאזני העם, נמשך בחום ובלהט של הפּלאסה כגעיוֹתיו של שד מסוג נחוּת שהוטל לתוך כבשן מלובּן. מדי־רגע היה עליו לנגב את פניו שטופי־הזיעה בקיבּוֹרת זרועו המגוּלה; הוא השליך מעליו את מקטרנו, ואת שרוולי כותונתו חפת גבוה מעל למרפקים; אך על ראשו השאיר את מגבעתו הגדולה מופשלת־האוֹגן, בעלת הנוצות הלבנות. כנותו הוקירה אות זה של דרגתו כקומאנדאנטֶה של המשמר־הלאומי. סופי־פסוקיו נתקבלו במילמולים של רצון וכובד־ראש. דעתו היתה שצריך להכריז מיד מלחמה על צרפת, אנגליה, גרמניה וארצות־הברית, שעל־ידי הכנסת מסילות־ברזל, מפעלי מכרות, התנחלוּת ושאר תואנות־ריק כיוצא באלו הן מתכוונות לעשוק מן העניים את אדמותיהם, ובעזרת חסרי־הדעה והשתוּקים האלה יהפכו אותם האריסטוקרטים לעבדים עלובים ועמלים בפּרך. והליפּרוֹס, מנפנפים בכנפות המאנטוֹת הלבנות והמזוהמות שלהם, צרחו לאות הסכמה. הגנרל מונטירו, שאג גאמאצ’ו בעוז־הכרה, הוא האיש היחיד היכול למלא את המשימה הפטריוטית. גם לזאת הסכימו.

הבוקר היה נמשך־והולך; היו כבר סימנים של שיבוש, וזרמים ומערבולות בהמון. היו שתרו להם מחסה בצל הקירות ותחת עצי האָלאמידה. רוכבי־סוסים עשו דרכם בצעקות, בדרבּנם את בהמותיהם; קבוצות של סומבּרירוס ששוּטחוּ על הראשים מפני השמש הקופחת מתפזרות היו לרחובות, מקום שם גילו הדלתות הפתוחות של פּוּלפּריאס¹²⁰ חשכה מושכת־לב שפּריטתן הכבושה של גיטארות מהדהדת בתוכה.

אנשי המשמר־הלאומי חושבים היו על סייסטה, וגאמאצ’ו, מפקדם, מיצה את עוז מליצתו. לאחר־מכן, בשעות הצוננות יותר של אחר־הצהריים, כאשר ניסו להתאסף שוב כדי להוסיף ולעיין בענייני הציבור, הסתערו עליהם בלי משא־ומתן, במהירות, פלוגות מחיל־הפרשים של מונטירו שחנו באלאמידה, ברמחים ארוכים מכוּונים אל גבּיהם הנמלטים, הרחק עד קצות הרחובות. מעשה זה הפתיע את אנשי המשמר־הלאומי של סולאקו. אבל הם לא זעמו. אף אחד מבני קוסטאגואנה לא למד מעודו לערער על זרוּיותיו של כוח צבאי. הללו היו חלק מסדרו של עולם. הם הסיקו שזה ודאי מין אמצעי מינהלי, בלי ספק. אבל המניע לכך נעלם מבּינתם שאין מי שיעזור לה, ומנהיגם ונואמם, גאמאצ’ו, הקומאנדאנטֶה של המשמר־הלאומי, מוטל היה שתוי וישן בחיק משפחתו. רגליו היחפות מהופכות היו בצללים בצורה מעוררת־בחילה, כדרך פגר מוּבס. פיו הנמלץ נשמט ונפתח. בתו הצעירה, מתגרדת ביד אחת בראשה, ניפנפה בידה השניה בענף ירוק על פניו הכמוּשים שעורים מתקלף.

פרק 6

השמש הנוטה לערוב הסיטה את הצללים ממערב למזרח בין בתי העיר. היא הסיטה אותם מלוא מרחביו של הקאמפוֹ, שהכּתלים הלבנים של האסיינדאס שעל התלוליות חולשים בו על המרחקים הירוקים; שהראנצ’וס שלו עטויי־העשב משתופפים בקפלי־הקרקע לחוֹפי נחלים; שהאיים הירוקים של עצים מצוּפפים בו על ים בהיר של עשב, והרכס הנטוי אלי תהום של הקורדיליירה, עצום ואין־ניע, גח מנחשולי היערות הנמוכים יותר כמו חוֹפה הצחיח של ארץ־נפילים. קרני השקיעה שקפחו את מדרון־השלג של הר־אִיגרוטה ממרחק שיוו לו סבר של עלומים ורדרדים, בעוד המַסה המשוּננת של הפסגות הרחוקות נשארת שחורה, משל כאילו נשרפה לאֵפר בזוהר הלוהב. פני־השטח המתנחשלים של היערות היו כמרוּבצים אבק־זהב בהיר; ושם הרחק, מעבר לרינקון, נסתרים מן העיר על־ידי שתי שלוחות מיוערות, לבשו הסלעים של ערוץ סן־תומה – שבּו החומה השטוחה של ההר עצמו עטורה שרכי־ענק – בנות־גוֹן חמות של חוּם וצהוב, מפוספסות פסים אדומים של חלודה, ואגודות השׂיחים הירוקות־הכּהות מושרשות בחגווים. מן המישור נראו הבקתות והבתים של המכרה כהים וקטנים, גבוה למעלה, כמו קיניהן של ציפרים המגוּבּבים על זיזי צוק. השבילים המזוגזגים דמו לשירטוטים קלושים שקורצפו על חומתו של מבצר־נפילים. בעיני שני הסירֵנוֹס של המכרה המסיירים אגב טיול, רובה בידם ועיניהם צופיות, בצל האילנות שבצדי הפלג הסמוך לגשר, נראָה דוֹן פפה, ברדתו בַשביל מן הרמה העילית, גדול לא יותר מחיפושית גדולה.

בסבר של הילוך חרקי, חסר־מטרה על־פני הסלע, לכאן ולכאן, היתה דמותו של דון פפה מוסיפה ויורדת, ובהיותה סמוכה לקרקעית שקעה לבסוף מאחרי הגגות של מחסנים, מפּחות ובתי־מלאכה. זמן־מה טיילו צמד הסירֵנוֹס אנה ואנה לפני הגשר, שעליו עצרו בפרש אחד המחזיק במעטפה לבנה וגדולה בידו. אחר־כך התקרב דון פפה, שהופיע ברחובו של הכּפר מבין הבתים, סמוך מאד לגשר־הגבול, פוסע פסיעות גסות במכנסיים כהים ורחבים התחובים לתוך מגפיים, לגופו מקטורן־בד לבן, חרב־פרשים לירכו ואקדח בחגורתו. בימי־תלאָה אלה לא היה שום דבר יכול למצוא את הסניור גוֹברנאדוֹר בלי מגפיים, כלשון הפתגם.

לניד־ראש קל מצד אחד הסירנוס ירד האיש, שליח מן העיר, מעל סוסו, וחצה את הגשר כשהוא מוליך את סוסו באַפסר.

דון פפה קיבל את המכתב מידו השניה, טפח לסירוגין על צד שמאלו ועל ירכיו, כשהוא מגשש למצוא את נרתיק המשקפיים שלו. לאחר שהרכיב את העסק הכבד שבמסגרת־כסף על־גבי חטמו והתקינו בזהירות מאחרי אזניו, פתח את המעטפה, כשהוא מחזיק בה בריחוק חצי אמה בקירוב מעיניו. הנייר שאותו שָלף הכיל כשלש שורות כתובות. עת רבּה הביט בהן. שפמו האפור זע אט־אט מעלה ומטה, והקמטים השופעים מזוויות עיניו התחבּרו. הוא הניד בראשו בשלוות־רוח. “טוב,” אמר. “אין תשובה.”

אחר־כך, בדרכו השקטה והחביבה, פתח בשיחה זהירה עם האיש, שהיה מוכן לדבּר בעליצוּת, משל כאילו באחרונה אירע לו איזה מקרה של מזל. הוא ראה ממרחק את חיל־הרגלים של סוטיליו חוֹנה לאורך חוֹפוֹ של הנמל משני עבריו של בית־המכס. לבניינים לא גרמו שום נזק. הזָרים ממסילת־הברזל נשארו מסוגרים בתוך הקרפיפים. שוב אינם מעוניינים לירות באנשים עניים. הוא קילל את הזרים; אחר־כך מסר על כניסת מונטירו ועל השמועות בעיר. העניים יעשירו עכשיו. זה טוב מאד. יותר מכּך לא ידע, וכשהוא מעלה על פניו חיוכים של פיוּס, רמז שרעב הוא וצמא. המאיור הזקן הנחה אותו אל האַלקאלדה של הכפר הראשון. האיש עקר מן המקום ברכיבה על סוסו, ודון פפה, צועד לאִטו לעבר מגדל־הפעמונים הקטן של עץ, הציץ מעל למשׂוּכה אחת לתוך גן קטן, וראה את האב רומאן יושב בערסל לבן המתנדנד בין שני עצי־תפוז מול בית־הכוהן.

תמר הודי עצום הצל בעלוותו הכּהה על כל בית־העצים הלבן. נערה אינדיאנית מגודלת־שׂער, שעיניה גדולות וידיה ורגליה קטנות, הוציאה כיסא של עץ החוצה, בעוד זקנה אחת רזה, רגזנית ופקחית־עין, עוקבת אחריה כל הזמן מן הגזוזטרה.

דון פפה התישב בכיסא והדליק סיגר; הכוהן שאף כמות עצומה של טבק־הרחה מתוך שקערורית כפּו. בפניו החוּמים־האדמדמים, השדופים, השקועים כנמָקים, נוצצו העיניים, רעננות וגלויות, וכשני יהלומים שחורים.

בקול מתון ומבוּדח, הודיע דון פפה לאב רומאן שפדריטו מונטירו שאל אותו, בכתב־ידו של סניור פוּאנטס, באיזה תנאים יהיה מוכן למסור את המכרה במצב־פעולה תקין לידי ועדה מורכבת כדין של אזרחים פטריוטיים, המלווים כוח צבאי קטן. הכוהן נשא עיניו למרום. אולם, המשיך דון פפה, המוֹסוֹ שהביא את המכתב אמר שדון קארלוס נולד חי, ועד כה לא היתה בו יד לרעה.

האב רומאן הביע במלים ספורות את הכרת־טובתו לשמע הידיעה כי שלום לסניור אדמיניסטראדור.

שעת התפילה חלפה בצילצול הכסף של פעמון במגדל הקטן. חגורת היער החוסמת את הכּניסה לעמק ניצבה כמו מחיצה בין השמש הנמוכה ובין רחובו של הכפר. בקצה השני של הערוץ המסוּלע, בין חומות הבּזלת ושחם, התנשא הר עוטה־יער, המסתיר את כל הרכס מעיניהם של יושבי סן־תומה, תלוּל ומוּאר ועלווני עד פסגתו ממש. שם היו שלושה עננים קלים וּורוּדים תלויים בלי נוע במעמקי התכלת ממעל. חבורות של אנשים ישבו ברחוב בין הבּקתות המגודרות בשׂבכה. ליד הקאסה של האַלקאלדה ישבו מנהלי־העבודה של משמרת־הלילה, שכבר נאספו להכניס את אנשיהם, שפופים על הקרקע במעגל של כּיפות־עור, ובכפיפת גבות שזופים היו מעבירים מיד ליד את נאד המאטֶה. המוֹסוֹ מן העיר, לאחר שקשר את סוסו למזוזה של עץ לפני הדלת, מספר היה להם את החדשות מסולאקו עם שעבר קנקן־התמצית מיד אל יד. האלקאלדה כבד־הראש עצמו, באזור־חלציים לבן ובגלימה פרחונית של אריג־עיטורים, פתוחה לרווחה על קומתו החסונה והערומה כמין חלוּק־רחצה רעשני, עמד בסמוך, כומתת־פרוָה גסה לראשו ובידו מַטה גבוה שגוּלתו כסף. אותות־מעלה אלה הוענקו לו על־ידי הנהלת המכרה, מבּוּע הכבוד, הרווחה והשלום. הוא היה אחד הראשונים שהיגרו לעמק הזה; בניו וחתניו עבדו בתוך ההר, שבאוצרותיו דומה היה כאילו שפך בתעלות־הבּצֶר הרועמות של המיסה העליונה את מתנות הרווחה, הבטחון והצדק על ראשי העמלים. בסקרנות ובשוויון־נפש האזין לחדשות מן העיר, כאילו הדברים נוגעים לעולם אחר, לא שלו. ואמנם כך נראו לו. בתוך שנים מעטות מאד התפתחה בקרב האינדיאנים האלה הנדכאים, הפראים־למחצה התחושה של השתייכות לארגון אדיר־כוח. גאים היו על המכרה, וקשורים אליו. הוא ביצר את בטחונם־העצמי ואת אמונתם. הם ייחסו לו סגולה מגוֹננת ובלתי־מנוצחת משל כאילו היה זה פטיש שעשוּהו במו־ידיהם, שכן נבערים היו, ובשאר מובנים לא היו שונים במידה ניכּרת משאר באֵי־עולם הבוטחים עד בלי די במעשי־ידיהם שלהם. מעולם לא עלה בדעתו של האַלקאלדה שיוּכלו בהגנתו וכוחו של המכרה להכזיב. עסקי־הפוליטיקה הם די טובים לאנשי העיר והקאמפו. פניו העגולים והצהובים, שנחיריהם רחבים והבּעתם קפואה, דמו לירחַ מלא ופראי. הוא הקשיב לרעוּת־הרוח הנסערת של המוֹסוֹ בלי חששות, בלי פתיעה, בלי רגש פעיל כלשהו.

האב רומאן ישב מדוכדך ומתנדנד, רגליו נוגעות־לא־נוגעות באדמה, ידיו תופסות בקצה הערסל. בפחות בטחון־עצמי, אבל בבערות שאינה נופלת מזו של צאן־מרעיתו, שאל את המאיור מה יִקרה עכשיו, לדעתו.

דון פפה, זקוף ומתוח בכיסאו, שילב ידיו בנחת על ניצב־חרבו, העומדת אנכית בין ירכיו, והשיב שאינו יודע. אפשר להגן על המכרה מפני כל כוח העשוי להישלח כדי להשתלט עליו. מצד שני, בשׂים לב לאופי השחוּן של העמק, הרי כאשר תופסק האספקה הסדירה מן הקאמפו אפשר יהיה להכניע את אוכלוסי שלושת הכפרים ברעב. דון פפה שטח את האפשרויות האלו בשלוות־נפש באזני האב רומאן, שמהיותו איש־מלחמות ותיק מסוגל היה להבין את שיקוליו של איש־צבא. הם דיברו בפשטות בלתי־אמצעית. האב רומאן נעצב למחשבה שיהיו צאן־מרעיתו נפוצים לכל רוח או משועבדים. לא היו לו כל אשליות באשר לגורלם, לא מתוך בינה חודרת אלא מתוך נסיון ממושך במעשי־אכזריות מדיניים, שנראו לו בחינת גזירת־גורל שאין למנעה בחייה של מדינה. פעולתם של המוסדות הציבוריים הרגילים נצטיירה לו בתכלית־הבּהירות כשורה של פורענויות הבאות על אנשים פרטיים והנובעות באורח הגיוני זו מזו מכוח שנאה, נקם, איוולת וחמסנות, משל כאילו היו חלק מצַו־אלוֹה. צלילוּת־הראייה של האב רומאן נסתייעה בתבונה לא־לוּמָדה – אך לבו, ששימר את רכּותו בתוך חזיונות של טבח, ביזה ואלימות, תיעב את הפורענויות האלו ככל שהיתה זיקתו לקרבנות הדוקה יותר. כלפי האינדיאנים של העמק היו בו רגשות של בוז אבהי. משך חמש שנים ומעלה משׂיא היה את הפועלים של מכרה סן־תומה, מטבּלם, מוודה אותם, מוחל את עוונותיהם וקובר אותם, בהכּרת־ערך ובשמן־המשחה; והוא האמין בקדושתם של הטכסים האלה, שהודות להם נעשו הפועלים הללו נחלתו במובן הרוחני. יקרים היו לעליונוּתו הכוהנית. התעניינותה הרצינית של מרת גולד בחייהם של האנשים האלה הגבירה את חשיבוּתם בעיני הכוהן, לפי שבּעצם הגבּירה את חשיבוּתו שלו. כאשר שׂוחח אִתה על כל אותן מאריות ובריחידות של הכפרים חש כאילו אנושיותו שלו מתרחבת. האב רומאן היה ראוי־לגנאי כמעט באי־יכלתו לקנא לדתו. נראה היה בעליל שהסיניורה האנגליה היא כופרת: אבל בתוך כך נראתה לו נפלאה ומלאכית. כל אימת שנתן דעתו על מצבם המבולבל של רגשותיו, כשהיה מטייל, למשל, ספר־תפילותיו תחת בית־שחיוֹ, בצל הרחב של התמר ההודי, היה נעצר ושואף אל קרבּו במשיכת־חוטם כמות גדולה של טבּק־הרחה ומניע בראשו עמקנית. למחשבה על מה שעלול לקרות עכשיו לסיניורה המפוארת, רפו ידיו מעט־מעט. הוא נתן לכך ביטוי במילמול נסער. אפילו דון פפה קיפח לרגע את שלוות־רוחו. הוא רכן נכחו בקשוּי.

“שמע, פאדרה. עצם העובדה שהמאקאקס הגנבנים האלה בסולאקו מנסים לברר מה מחיר כבודי מוכיחה כי שלום לסניור דון קארלוס ולכל אשר עימו בקאסה־גולד. אשר לכבודי, גם הוא מובטח, כידוע לכל איש, אשה וילד. אבל הליבּראלים הכושים שחטפו את העיר בהפתעה אינם יודעים זאת. יפה, יישבו להם ויחכּו. כל זמן שיחכּו לא יוכלו להרע.”

ושלוות־רוחו שבה אליו. בנקל השיב לו אותה, שכּן על־על־פנים מובטח היה לו כבודו, הכּבוד של קצין ותיק מפּאֵיס. בשעתו הבטיח לצ’ארלס גולד שבהתקרב איזה כוח מזוין יגן על הערוץ פרק־זמן שבּו יספיק להרוס באורח מדעי את כל המפעל, הבניינים, ובתי־המלאכה של המכרה במטענים כבדים של דינאמיט; יחסום בהריסות את המנהרה הראשית, יקעקע את השבילים, יפוצץ את הסכר של כוח־המים, ינפץ לרסיסים את זכיון־גולד המפורסם, יעיף אותו מתוך עולם נבעת אל גבהי־מרום. המכרה השיג את צ’ארלס גולד ביד מצמיתה מכל אשר הניח על אביו לפניו. אבל עוז־ההחלטה הקיצוני הזה היה בעיני דון פפה הדבר הטבעי ביותר בעולם. צעדיו ננקטו בהשׂכּל ודעת. הכל הוכן בשלמוּת קפדנית. ודון פפה שילב ידיו בנחת על ניצב חרבו והניד בראשו אל הכוהן. בסערת־רוחו הטיל האב רומאן טבק־הרחה מלוא חפניים לתוך פרצופו, וכשהוא מרוּח־וממוֹרח טבק, עיניו קרועות־לרווחה ורוחו בל־עמו, יצא מן הערסל והחל להתהלך כה־וכה, משמיע קריאות בקול.

דון פפה החליק על שפמו האפור והמשתלשל, שקצוֹתיו הדקים ירדו הרבה מתחת לקו החתוּך של לסתו, ודיבר מתוך הכּרה גאָה בתהילתו.

“ובכן, פאדרה, אינני יודע מה יִקרה. אבל יודע אני שכּל זמן שאני כאן יכול דון קארלוס לדבר על המאקאקֶה ההוא, פדריטו מונטירו, ולאיים בהחרבת המכרה מתוך בטחון גמור שיתייחסו אל דבריו ברצינות. כי הבּריות מכירים אותי.”

מתוך מידה של עצבנות החל לסובב את הסיגר בשפתיו, והוסיף:

"אבל אלה הם דיבורים – הטובים לפּוליטיקוֹס. אני איש־צבא אני. אינני יודע מה עלול לקרות, אבל יודע אני מה צריך להיעשות – המכרה צריך לעלות על העיר ברובים, גרזינים, סכינים קשורים למקלות – פּוֹר דיוֹס. זה יהיה צריך לעשות. אבל – "

ידיו השלובות התעוותו על הניצב. הסיגר החיש סיבּוביו בזווית שפתיו.

“ומי צריך לעמוד בראש אם לא אני? לרוע־המזל – שים אל לבּך – נשבּעתי בהן־צדקי לדון קארלוס שלא אניח למכרה ליפול לידי הגנבים האלה. במלחמה – אתה הרי יודע זאת, פאדרה – גורלם של קרבות מוטל בספק, ואת מי אוּכל להשאיר כאן שיִפעל בשמי במקרה של מפּלה? חמרי־הנפץ מוכנים. אבל כדי לבצע את ההרס שהוּכן דרוש יהיה אדם עתיר־כבוד, איש בעל בינה, שכל טוב ואומץ־לב. אדם שאוּכל לסמוך עליו בכבודי כמו שאני יכול לסמוך על עצמי. עוד אחד מקציני פּאֵיס הוותיקים, למשל, או – או – אולי יסכּון לכך אחד אחד מכוהני־הצבא הוותיקים של פאֵיס.”

הוא קם על רגליו, ארוך, כחוש, זקוף, נוקשה, בשפמו החיילי ובמבנה־פניו הגרום, שמתוכו דומה היה כאילו מבטן של העיניים השקועות מפלח את הכוהן, שעמד דוּמם, קופסה ריקה של טבק־הרחה מוחזקת בידו במהוּפך, ובלי אומר ודברים השיב מבט של זעם למושל־המכרה.

פרק 7

בעת ההיא לערך היה צ’ארלס גולד, באינטנדנסיה של סולאקו, מבטיח לפדריטו מונטירו, ששלח אליו לבקשו לבוא לשם, כי לעולם לא ישמוֹט את המכרה מידיו לתועלתה של ממשלה שתגזול אותו ממנו. זכיון־גולד לא יוכל להתחדש. אביו לא רצה בו. הבּן לעולם לא יסלק ידיו ממנו. לעולם לא יסלק ידיו ממנו בעודנו חי. ומשעה שימוּת, היכן הכּוח שיהיה מסוגל להשיב לחיים מפעל שכזה בכל חסנו ועשרו מתוך האֵפר וההרס של החוּרבן? אין כוח כזה בארץ. והיכן הכּישוּרים וההון בחוץ־לארץ שייאוֹתו לגעת בפגר ביש־מזל מעין זה? צ’ארלס גולד דיבר באותה נעימה חסרת־חיים אשר משך שנים רבות שימשה לו להסתיר את כעסו ואת בוזו. הוא סבל. הדברים שהיה חייב לאָמרם עוררו בו בחילה. יותר מדי דמו הדברים לפיטומי־מלים. החוש המעשי הקפדני שלו עמד בניגוד עז להשקפה המיסטית כמעט שבה השקיף על זכוּתו. זכיון־גולד היה סמל לצדק המופשט. יִמוֹטו השמיים. אך מאז פיתח המכרה של סן־תומה את פירסומו החובק־זרועות־עולם היה איוּמו חזק ובר־תוקף במידה שהספיקה להגיע אל בינתו הגולמנית של פדרו מונטירו, כל כמה שהיה אפוף בהבלוּיותיהן של אניקדוטות היסטוריות. זכיון־גולד היה נכס רציני במשק־הכספים של הארץ, ויתר על כן – גם בתקציבים הפרטיים של הרבה אנשי־שׂררה. היתה לו מסורת. היה לו שֵם. מהימן היה. כל שׂר־פנים נטל משכּורת ממכרה סן־תומה. טבעי היה הדבר. ופדריטו התכוון להיות שר־הפנים וראש־הממשלה בממשלת אחיו. הדוכּס דה־מוֹרני שימש בכהונות הרמות הללו בימי הקיסרות השניה של צרפת ואגב כך הגדיל לעשות למען עצמו.

שולחן, כיסא, מיטת־עץ הושגו בשביל הוד־מעלתו, שלאחר סייסטה קצרה, שנעשתה כוֹרח מוחלט מחמת היגיעות וגינוּני־ההוד של כניסתו לסולאקו, משתלט היה על המנגנון המינהלי על־ידי קביעת מינויים, מתן פקודות וחתימה על מינשרים. בהיותו ביחידות עם צ’ארלס גולד בחדר־הראיונות, השׂכיל הוד־מעלתו בכשרונו הידוע להסתיר את רוּגזו וריתחתו. הוא פתח בדבּרו גבוהה־גבוהה על החרמה, אך העובדה שתווי־פניו של הסניור אדמיניסראדור לא העידו על כל רגש וניד נאותים סופה שהשפיעה לרעה על כוח־הביטוי הנמרץ שלו. צ’ארלס גולד חזר ואמר: “ודאי שהממשלה יכולה להביא חורבן על מכרה סן־תומה, אם תרצה בכך; אך בלעדַי אין היא יכולה לעשות שום דבר אחר.” היתה זו הצהרה מחרידה, ומכוּונת היטב לפגוע ברגשותיו של פוליטיקאי הנושא נפשו אל שלל הנצחון. וצ’ארלס גולד גם אמר שחורבנו של מכרה סן־תומה יביא להרס מפעלים נוספים, להוצאת הון אירופי, וקרוב־לוודאי למניעת השיעור האחרון של המלווה הזר. אותו אדם שבצורת שׂטן־של־אבן אמר את כל הדברים האלה (שחדרו אל בינתו של הוד־מעלתו) בקור־רוח המעורר חלחלה.

מקראות ממושכים ביצירות היסטוריות, קלות ורַכלניוֹת בנעימתן, שהתנהלו בעליות־גג של בתי־מלון פאריזאיים – תוך שהוא סרוּח על מיטה בלתי־מסודרת, תוך שהוא זונח את חובותיו, בעבודת־ידיים או בעבודות אחרות – השפיעו על נימוסיו של פדרו מונטירו. אילו ראה סביבו את תפארתה של האינטנדנסיה משכבר, את הווילונים הנהדרים, את הרהיטים המוזהבים הערוכים לאורך הקירות; אילו ניצב על במה על רִבּוּע נאצל של מרבד אדום, כי אז ודאי היה מסוכּן מאד מתוך תחושה של הצלחה ורוממוּת־רוח. אבל במשכן הזה השדוּד והמַשמים, נוכח שלושה רהיטים פשוטים המגובּבים באמצע הדירה רחבת־הידיים, רוּסן דמיונו של פדריטו מחמת הרגשה של חוסר־בטחון וארעיוּת. אותה הרגשה, וכן עמדתו התקיפה של צ’ארלס גולד שעד כה לא הוציא מפיו אפילו פעם אחת את המלים “הוד־מעלה”, מיעטו את דמותו בעיניו שלו. הוא נקט נעימת־דיבור של אדם נאור הבּקיא בהוויות העולם, וביקש את צ’ארלס גולד שירחיק כל מחשבת חרדה מלבּו. מסיח הוא עכשיו, כך הזכיר לו, עם אחיו של אדון הארץ, שהוטלה עליו משימה של ארגון מחוּדש. אחיו המהימן של אדון הארץ, חזר ואמר. שום דבר לא היה רחוק ממחשבותיו של אותו גיבור חכם ופאטריוטי יותר מרעיונות של חורבן. “ראה ביקשתיך, דון קארלוס, שלא תיתפס למשפטים־הקדומים האנטי־דמוקרטיים שלך,” קרא, בפרץ פטרוֹני של השתפכות־הנפש.

למבּט הראשון מפתיע היה פדריטו מונטירו בהתפתחות העצומה של מצחו הקירח, מרחב צהוב ובוהֵק בין הקווּצות המדוּבללות והשחורות־כפחם של שׂער נטול כל ברק, הצורה המצוֹדדת של פיו, וקול מטוּפח במידה בלתי־צפויה. אך עיניו, שבּורקוֹת היו מאד כאילו עתה־זה צוּירו משני עברי חטמו המעוּקל, היה להן מבּט עגול, חסר־תקוה, ציפּרי כשהיו נפקחות במלואן. אכן, עתה צימצם אותן תוך שהוא זוקר את סנטרו הרבוּע ומדבּר בשיניים קפוצות כלשהו מבּעד לחוֹטם, נוסח דיבורו של אחד האצילים – כך דימה בנפשו.

תוך כדי כך הכריז פתאום שהביטוי הנעלה ביותר של הדמוקרטיה הוא הקיסריוּת: השלטון הקיסרי המבוּסס על הצבעתו הישרה של העם. הקיסריוּת היא שמרנית. היא חזקה. היא מכּירה בצרכים הלגיטימיים של הדמוקרטיה, המחייבת פקודות, תארים ואותות־הצטיינות. הללו יומטרו על הראויים להם. הקיסריוּת היא שלום. היא מתקדמת. היא ערובּה לשׂיגשׂוגה של ארץ. פדריטו נסחף בהתלהבותו. צא וּראֵה מה עשתה הקיסרות השניה בשביל צרפת. זה משטר השׂשׂ לחלוק כבוד לאנשים מסוגו של דון קארלוס. הקיסרות השניה נפלה, אבל הסיבה לכך היתה שהעומד בראשה היה משוּלל אותה גאונוּת צבאית שהעלתה את הגנרל מונטירו אל פסגת התהילה והתפארת. פדריטו נשא ידו רתֵת לחיזוקו של רעיון הפּסגה, התהילה. “עוד הרבה שיחות תהיינה לנו. אנחנו נבין איש את רעהו עד היסוד. דון קארלוס!” קרא בנעימות של רעוּת. הרפובליקאיוּת עשתה את שלה. הדמוקרטיה הקיסרית היא הכוח של העתיד. פדריטו, הגריליירו, כיון שגילה את אשר עם לבו, השפיל קולו בתוקף. אדם שחבריו האזרחים ייחדו לו את הכּינוי המכובּד אֶל־ריי דה סולאקו אי־אפשר לו שלא יקבל הכרה מלאה מצד דמוקרטיה קיסרית כאֵיל־תעשיה גדול וּכאדם שעצתו כבדת־משקל, שעד־מהרה יוחלף כינויו בפי העם בתואר ממשי יותר. “הה, דון קארלוס? לא! מה דעתך? קוֹנדֶה¹²¹ דה סולאקו – הה? – או מרקיז…”

הוא פסק. האוויר צונן היה בפּלאסה, מקום שם רכב פטרוֹל של פרשים סביב־סביב בלי לחדור אל הרחובות, שהמו מקול צעקות ופריטה על גיטארות שבקעו מן הדלתות הפתוחות של פּוּלפּריאס. הם נצטוו שלא להפריע להנאותיו של העם. ומעל לגגות, סמוך לקווים האנכיים של מגדלי הקתדראלה, חסמה עקומתו המושלגת של הר־אִיגרוטה מרחב גדול של שמיים כחולים מקדירים לפני החלונות של האינטנדנסיה. לאחר פרק־זמן הרכּין פדריטו מונטירו את ראשו בהכּרת־ערך אִטית, תוך שהוא תוחב ידו לחיק מקטרנו. הראיון תם.

בצאתו העביר צ’ארלס גולד את ידו על מצחו כאומר לפזר את ערפיליו של חלום מדכא, שהגזמתו הגרוטסקית מותירה אחריה תחושה דקה־מן־הדק של סכנה גופנית וניוון אינטלקטואלי. במסדרונות הארמון הישן ועל מדרגותיו היו קלגסיו של מונטירו מתהלכים בכה־ובכה בעצלתיים ובחציפוּת, כשהם מעשנים ואינם מפַנים דרך לאיש; נקישות חרבות ודרבנות הידהדו בכל רחבי הבנין. שלש קבוצות מחרישות של אזרחים בלבוש־שחורים חמוּר המתינו באולם הראשי, רשמיים וחסרי־ישע, כל אחד מופרש מן האחרים, מכונסים מעט בתוך עצמם, משל כאילו תוך כדי מילוי חובה ציבורית חזקה עליהם התשוקה להתחמק מכל עין רואה. אלו היו המשלחות שהמתינו לראיון שלהן. מעל למשלחת מאסיפת־הפלך, שהיתה דרוכת־מנוחה ונבוכה יותר בהבּעתה הקיבּוצית, התנשאו הפנים הגדולים של דון חוּסטה לוֹפס, הרכּים והלבנים, שעפעפיים בולטים וחגיגיוּת נחושה מעטרתם כענן כבד. הנשיא של אסיפת־הפּלך, שבא בעוז להציל את השׂריד האחרון של המוסדות הפרלמנטאריים (לפי הדוגמה האנגלית), הִשעָה עיניו מן האדמיניסטראדור של מכרה סן־תומה כמי שנוזף מתוך הכרת־ערך בקטנוּת־אמונתו בעקרון־הגאולה היחיד ההוא.

החוּמרה הנכאָה של אותה נזיפה לא השפיעה על צ’ארלס גולד, אך עם זאת הרגיש במבטיהם של האחרים המכוּונים אליו בלי תוכחה, כמבקשים רק לקרוא את גורלם שלהם בפניו. כולם דיבּרו, צעקו ודיקלמו בשעתם בסאלה הגדולה של הקאסה־גולד. הרגשת־החמלה על האנשים הללו, שנתקפו חוסר־אונים מוּזר ברשת ההשפַּלה המוסרית, לא המריצתו לתת אות. סבל רב מדי הנחילתו שוּתפוּתו עמהם רָע. הוא עבר את הפּלאסה בלי שיטרידו איש. מועדון־אמאריליה היה מלא פוֹחחים חוגגים. ראשיהם המתולתלים ביצבצו מכל חלון, ומבּפנים בקעו צעקות־שיכּורים, הולם־רגליים וצלילי כינור ונבל. המדרכה מתחת היתה זרוּעה בקבוקים שבורים. צ’ארלס גולד מצא עדיין את הרופא בביתו.

ד"ר מוניגם הסתלק מן הסדק בתריס שמבּעד לו היה צוֹפה על הרחוב.

“הה! חזרת סוף־סוף!” אמר בנעימה של הרווחה. “אמרתי למרת גולד שאתה מובטח בהחלט, אבל בשום־פנים לא הייתי בטוח שהבּרנש יניח לך.”

“גם אני לא,” הודה צ’ארלס גולד, כשהוא מניח את מגבעתו על השולחן.

“יהיה עליך לפעול.”

שתיקתו של צ’ארלס גולד כמו הוֹדתה כי זו הדרך היחידה. יותר מכּך לא היה צ’ארלס גולד רגיל לבטא את כוונותיו.

“אני מקווה שלא הזהרת את מונטירו על מה שאתה אומר לעשות,” אמר הרופא בדאגה.

“ניסיתי להבהיר לו שקיום המכרה קשור בבטחוני האישי,” המשיך צ’ארלס גולד כשהוא נועץ עיניו במִתוַת צבעי־המים על הקיר.

“הוא האמין לך?” שאל הרופא בלהיטוּת.

“האלוהים יודע!” אמר צ’ארלס גולד. “חייב הייתי לאִשתי לומר זאת. הידיעות שבידו טובות למדי. הוא יודע שדוֹן פּפּה נמצא שם. פוּאנטס ודאי אמר לו. הם יודעים שהמאיור הזקן מסוגל בהחלט לפוצץ את כל מכרה סן־תומה, בלי היסוס ובלי נקיפת־מצפון. לולא זאת אינני סבור שהייתי יוצא מן האִינטנדנסיה בן־חורין. הוא יהיה מוכן לפוצץ הכל מתוך נאמנות ומתוך שנאה – מתוך שנאה לליבראלים האלה, כפי שהם מתקראים. ליבראלים! המלים המוּכּרות כל־כך יש להן משמעוּת סיוּטית בארץ הזאת. חירות, דמוקרטיה, פטריוטיוּת, מימשל – כל אלו יש להן טעם של איוולת ורצח. לא כך, דוקטור?… רק אני יכול לרסן את דון פפה. אם הם – אם יחסלו אותי, לא יוכל שום דבר לעצור בו.”

“הם ינסו לטפל בו,” חיוָה הרופא דעתו, מהורהר.

“אפשר מאד,” אמר צ’ארלס גולד חרישית מאד, כדובר אל נפשו, ועדיין לא גרע מבּטו מן המִתוָה של ערוץ סן־תומה על הקיר. “כן, אני משער שינסו,” זו פעם ראשונה הביט צ’ארלס גולד ברופא. “זה יתן לי שהות,” הוסיף.

“בדיוק כך,” אמר ד"ר מוניגם, כובש את התרגשותו. "בייחוד אם ינהג דון פפה בצורה דיפלומטית. וכי למה לא יתן להם איזו תקוה להצלחה? הה? בלעדי כן לא תרוויח זמן כה רב. כלום אי־אפשר יהיה לתת לו הוראות – "

צ’ארלס גולד, מבּיט ברופא, הניע ראשו, אבל הרופא המשיך, במידה של התלהבות:

“כן, לפתוח בשיחות על מסירת המכרה. זה רעיון טוב. אתה תגבּש את תכניתך. מובן, אינני שואל מה היא. אינני רוצה לדעת. אם תנסה לספר לי, אסרב להקשיב לך. אינני ראוי שיגלו לי סודות.”

“איזה הבלים!” מילמל צ’ארלס גולד במורת־רוח.

פסוּלה היתה בעיניו רגישוּתו של הרופא לאותה פרשה מרוחקת בחייו. זכירה כה מרובּה הדהימה את צ’ארלס גולד. דומה היה הדבר לחולניוּת. ושוב הניע בראשו. הוא סירב לטפל בישרוּת הגלויה שבּהתנהגותו של דון פפה, הן מתוך נטיית הלב והן מתוך מדיניות. הוראות צריך יהיה לתת בעל־פה או בכתב. בשני המקרים כאחד יהיה סכּנה שיתפסוּן בדרך. בשום־פנים אין בטחון בכך שיוּכל שליח להגיע אל המכרה; וחוץ מזה, אין את מי לשלוח. צ’ארלס כמעט ואמר כי רק את המנוח הקאפאטאס דה קארגאדורס אפשר היה להעסיק בזאת בסיכוי כלשהו להצלחה ובבטחון שיישמר הסוד. אך הוא לא אמר זאת. הוא הטעים לפני הרופא שיהיה זה משגה במדיניות. משעה שיתן דון פפה מקום להנחה שאפשר לקנות אותו, תהיה סכנה נשקפת לבטחונו של האדמיניסטראדור גופו ולבטחון ידידיו. שהרי אז לא תהיה שום סבה לנהוג מתינוּת. נקיון־כפיו של דון פה הוא העובדה העיקרית והמרסנת. הרופא תלה ראשו והודה כי במובן־מה אמנם כך הדבר.

בינו־לבינו לא היה יכול להכחיש כי השיקול מתקבל למדי על הדעת. תועלתו של דון פפה התבטאה בכך שאין רבב באָפיוֹ. אשר לתועלת שבּו עצמו, הירהר מרה, גם זו נעוצה באָפיוֹ. הוא הכריז באזני צ’ארלס גולד כי יש בידו למנוע את סוטיליו מלעשות אגודה אחת עם מונטירו, על־כל־פנים לפי־שעה.

“אילו היה לך כאן כל הכסף הזה,” אמר הרופא, “או אפילו ידוע היה שהוא נמצא במכרה, יכול היית לשחד את סוטיליו שיתנער מן המונטריזם החדש שלו. יכול היית לעוררו להסתלק באניית־הקיטור שלו או אפילו להצטרף אליך.”

“ודאי לא הדבר הזה האחרון,” הכריז צ’ארלס גולד בתוקף. “מה אפשר לעשות באדם שכזה, אחרי־כן – הגידה־נא לי, דוקטור? הכסף איננו, ואני שמח על כך. הוא היה משמש פיתוי חזק ובלתי־אמצעי. הבּהלה לאותו שלל נראה־לעין היתה מחישה סיוּם הרה־שׁואה. אני גם הייתי צריך אז להגן עליו. אני שמח שסילקנו אותו – גם אם הוא אבוּד. היה בו משום סכנה וקללה.”

“אולי הדין עמו,” אמר הרופא כעבור שעה בחפזה למרת גולד, שבּה פגש במסדרון. “המעשה נעשה, והצל של המטמון אפשר שיצלח לא פחות ממנו גופו. אנסה־נא לשרתכם מלוא היקף שמי הרע. אני יוצא עתה לשׂחק במשׂחק הבגידה שלי עם סוטיליו, ולהרחיק אותו מן העיר.”

היא פשטה שתי ידיה בחום־רגש. “ד”ר מוניגם, סיכון נורא אתה מקבל עליך," לחשה תוך שהיא מַשעָה מפּניו את עיניה, המלאות דמעות, להצצה חטופה בדלת חדרו של בעלה. היא לחצה את שתי ידיו, והרופא עמד כנטוּע במסמרות, משפיל הבּיט אליה ומנסה לעקם שפתיו בחיוך.

“הו, אני יודע שאַת תגֵני על זִכרי,” הגה לבסוף, ובצעדים מתנודדים ירד במדרגות וחצה את החצר הפנימית ויצא החוצה. ברחוב פסע פסיעות גסות בהילוכו המקרטע והזריז, תיבת־המכשירים תחת בית־שחיוֹ. ידוע היה שהוא לוֹקוֹ.¹²² איש לא הפריעוֹ בדרכו. מתחת לשער אשר מול הים, על־פני המישור הצחיח והמאוּבק, הזרוע שיחים נמוכים פה־ושם, ראה, מרחק מיל ומעלה משם, את הכּיעוּר המגוּשם של בית־המכס ואת שניִם או שלושה הבניינים הנוספים שהם היו בעת ההיא נמל־סולאקו. הרחק לדרום נראו חורשות דקלים לאורך עקימתו של חוף הנמל. הפּסגות הרחוקות של הקורדיליירה קיפחו את זהוּתן כצורות ברורות וחתוכות בכּחול המתעזז־והולך בתמידוּת של שמי־המזרח. הרופא החיש צעד. צל מחשכּים כמו ירד עליו ממרומי־שמיים. השמש שקעה. זמן־מה הוסיפו שלגי אִיגרוטה להאדים בתפארת בבוּאתו של המערב. הרופא, המישיר דרכו אל בית־המכס, נראָה גלמוד, מנתר בין השׂיחים האפלים כעוף גבוה שכּנפו רצוּצה.

גוֹנים של ארגמן, זהב ותוֹלָע השתקפו במימיו הצלולים של הנמל. לשון־יבּשה ארוכה, ישרה כחוֹמה – תוך שההריסות המעשׂיבות של המצודה מתגבּבות כמין תלוּלית ירוקה ומעוּגלת – שנראתה בבירור מן החוף הפנימי, סגרה את מעגלו; ואילו מעֵבר לשם חזר המפרץ השקט על אותן צחצחות־צבע בקנה־מידה גדול יותר ובהדרה קודרת יותר. שִפעת העבים הגדולה שמילאה את פתח המפרץ היו לה מריחות אדומות ארוכות בין קפלי האפור והשחור הנפתלים שלה, כאילו היה זה מעיל צף מוכתם בדם. שלושת איי־איזאבּלה, מוּצלים וברורים בחלקת־מרחבים שנבללו בה ים ושמיים, נראו תלויים באוויר, ארגמניים־שחורים. בנות־הגל הקטנות כמו פולטות היו ניצוצות אדומים זעירים אל החוֹפים החוֹליים. רצועות־המים הזגוּגיות לאורך החוף ליחשו באדמוּמית לוהבת, משל כאילו פּוּתכו אש ומים יחדיו באפיק העצום של האוקינוס.

לבסוף כבתה התבערה של ים ושמיים, הרובצים חבוּקים ודמוּמים במגע משולהב בפאתוֹ של עולם. הניצוצות האדומים שבּמים נגוזו יחד עם כתמי הדם במעיל השחור העוֹטה את פתחו הקודר של המפרץ השקט; רוח קלה התנשבה פתאום וגוועה לאחר שטילטלה בכבדוּת את השׂיחים על הסוללה ההרוסה של המצודה. נוסטרומו התעורר משינה בת ארבע־עשרה שעות, ומלוא קומתו עלה ממִרבצו בדשא הגבוה. הוא עמד עד־ברך בין ריטוטיהם הלוחשים של העלים הירוקים, בסבר אבוּד של אדם שעתה־זה יצא לאוויר העולם. יפה־תואר, חסון וגמיש הפשיל ראשו אחור, פירשׂ זרועותיו, והתמתח בפיתול אִטי של מתניים ובפיהוק מתון ומנַהם של שיניים לבנות, טבעי ופטוּר־מרע ברגע היקיצה כחיית־טרף מפוארת ונטולת־הכּרה. אחר, במבּט המתיצב פתאום ובוהה נכחו תחת לעננת־זעף תפוסת־הירהורים, נגלָה איש.

פרק 8

לאחר שעלה לחוף משׂחייתו במים טיפס נוסטרומו, מנטף כולו, לתוך החצר המרובעת של המצודה הישנה; ושם, בין השברים הרוסים של חומות ושיוּרים מרקיבים של גגות וסבכות, ישן כל היום. הוא ישן בצל ההרים, ביקוֹד־הצהריים הלבן, בדממה ובבּדידוּת של אותה פיסת־ארץ שבּין הנמל הסגלגל לחצי־העיגול הנרחב של המפרץ, הוא שכב כמו מת. ריי זאמוּרוֹ אחד, שהופיע כנקודה שחורה זעירה בכחוֹל, עט ממעל, וחג לו בזהירות במעוף־חשאים המדהים בעוף ששיעורו גדול כל־כך. צל גופו הלבן־הפּניני, צל כנפיו שחורות־הקצוות, ירד על הדשא חרישי כמוהו עצמו בנחתו על תל אשפתות בריחוק כמה פסיעות מאותו אדם, המוּטל דוּמם כפגר. העוף מיתח את צווארו החשוף, זקף ראשו הקרח, מבחיל גוֹניו השונים, בסבר של חרדה רעבתנית כלפי דממתו המבטיחה של אותו גוף מפורקד. אחר־כך, בשַקְעוֹ את ראשו עמוק לתוך נוצותיו הרכות, התישב להמתין. הדבר הראשון שנגלָה לעיניו של נוסטרומו בהקיצו היה זה הצוֹפה הסבלן לסימני המוות והרקב. כאשר קם האיש על רגליו ניתר הנשר והסתלק בקפיצות גדולות, מצוּדדות, מנפנפות־כנף. הוא השתהה זמן־מה, זועף וממאן, בטרם יתרומם, כשהוא חג באפס־קול בשמיטה מאוימת של מקור וציפרניים.

שעה ארוכה לאחר שנעלם מילמל נוסטרומו, כשהוא נושא עיניו לשמיים, “אינני מת עדיין.”

הקאפאטאס של הקארגאדורס מסולאקו חי בתפארה ובפרסומת עד עצם הרגע, כביכול, שבו נטל לידיו את הרפסודה המכילה את האוצר של מטילי־הכסף היצוקים.

המעשה האחרון שביצע סולאקו תאַם בתכלית את יוהרתו ואשר על כן אמיתי היה בתכלית. הוא נתן את הדולר האחרון שלו לאשה זקנה הגונחת בצער ובלאוּת של חיפוש קודר תחת קמרון השער העתיק. חיפוש זה, אף שהתנהל באלמוניוּת ובלא עֵדים, היו בו מסימני התפארה והפומביות, והולם היה בקפידה את שמו הטוב. אבל יקיצה זו בבדידוּת, שאין בה זולת הנשר האורב, בין הריסות המצודה, לא היה בה מאומה מן הסימנים האלה. הרגשתו המבולבלת הראשונה היתה כך בדיוק – שאין הדבר הוֹלם. דומה היה יותר לאחריתם של דברים. הצורך לחיות אי־כך בהסתר, אלוהים יודע כמה זמן, שהסתער עליו בשוּב אליו הכרתו, גרם שכל מה שהתרחש לפני כן משך שנים נראה מהוּבּל ומטוּפש, כמו חלום מחניף שהסתיים פתאום.

הוא טיפס על מדרונה המתפורר של החומה, ובסלקוֹ את השׂיחים לצדדים השקיף על הנמל. הוא ראה שתי אניות עוגנות על־פני חלקת־המים שבה נשתקפו שביבי־האור האחרונים, ואת אניית־הקיטור של סוטיליו הקשורה אל המיזח. ומאחרי החזית הארוכה והבּהירה של בית־המכס נראה היקפה של העיר כחורש של עצים עבותים במישור ולוֹ שער מלפנים, והכּיפּות, המגדלים והמיראדוֹרים¹²³ מתנשאים מעל לעצים, אפלים־בתכלית, כאילו נמסרו כבר לרשותו של הלילה. לַמחשבה ששוב אין ביכלתו לעבור ברכיבה ברחובות, שבּהם הכל מכירים אותו, כקטון כגדול, כמנהגו מדי־ערב בדרכּו לשחק בקלפים בפוֹסאדה של מקסיקאי דוֹמינגוֹ, אף לא לשבת במקום־הכבוד, תוך שהוא מאזין לשירים ומתבונן במחולות – נראֶה היה לו כי זו עיר שאין לה קיום.

שעה ארוכה השקיף, ואחרי־כן הניח לשׂיחים המפוּלגים לחזור קפיצה, ובעברוֹ אל הצד השני של המצודה סקר את הריקנוּת הרחבה יותר של המפרץ הגדול. איי־איזאבלה הזדקרו כבדים נוכח רצועת האוֹדם הארוכה והמצטמצמת במערב, שהנמיכה לנצנץ בין צורותיהם השחורות, והקאפאטאס זכר את דקוּ הנמצא שם לבדו עם האוצר. אותו איש הוא היחיד שאיכפת לו אם יפוֹל האוצר לידי המונטריסטים ואם לא, כך הירהר הקאפאטאס במרירות, ואף זו לא תהיה אלא דאגה לו לעצמו. אשר לאחרים, הללו אינם יודעים ולא איכפת להם. מה ששמע פעם מפי ג’ורג’ו ויוֹלה נכון הוא מאד. מלכים, שרים, אצילים, העשירים בכללם, מחזיקים את הבּריות עניים ומשועבדים; הם מחזיקים אותם כדרך שהם מחזיקים כלבים, למען יילחמו ויצודו למענם.

אפלת השמיים ירדה עד קו־האופק, אופפת את המפרץ כולו, את האיים הקטנים, ואת מאהבה של אנטוניה הנמצא לבדו עם האוצר באיזאבלה הגדולה. הקאפאטאס הפך גב לדברים האלה הסמויים והקיימים, התישב ותמך פניו בין אגרופיו. זו פעם ראשונה בימי־חייו חש במועקת העניוּת. כאשר נמצא שרוי בלי ממון אחרי שהסתיר המזל פניו ממנו במשחק מוֹנטה בחדר הנמוך, מלא־העשן בפוֹסאדה של דומינגו, מקום שהיתה חבורת הקארגאדורס משחקת בקלפים, מזמרת ורוקדת בערבים; כאשר נשארו כיסיו ריקים אחרי התפרצות של נדיבות פומבית לפּיינֶה ד’אורו זו או אחרת (שלא היתה חשובה בעיניו), לא היה בכך שמץ מהשפלתו של עוני גמור. הוא נשאר עשיר תפארה ותהילה. אך הואיל ושוב אי־אפשר היה לו לצעוד בגאון ברחובות העיר, ולהתקבל בקריאות־שלום של כבוד במקומות שבּהם נהג לבלות את שעות־הפנאי שלו, חש המַלח כי אכן עני הוא וחסר־כל.

פיו היה ציחה. ציחה היה מכּוֹבד שינה וממחשבות דאוגות ביותר, במידה שלא היה ציחה מימיו. אפשר לומר על נוסטרומו שטעם את טעם האֵפר והאבק של פרי־החיים אשר בו העמיק לנגוס ברעבוֹ לשבחים. בלי המיש את ראשו מבין אגרופיו, ניסה לירוק נכחו – “טפוי” – והפטיר קללה על אנוכיותם של כל העשירים.

הואיל ונראה היה כי בסולאקו הכל אבוד (כך היתה הרגשתו כאשר הקיץ), עלה במוחו של נוסטרומו הרעיון של עזיבת הארץ מכל־וכל. למחשבה הזאת ראה, כמו ראשיתו של חלום אחר, מראה של חוֹפים תלוּלים שאינם יודעים גאוּת ושפל, ולהם ארנים אפלים על הגבעות ובתים לבנים ונמוכים סמוך לשמיים כחולים עד מאד. הוא ראה את הרציפים של נמל גדול, מקום שם הסירות, שמפרשׂיהן הרבועים פרושׂים כמו כנפיים חדלות־ניע נכנסות כשהן מחליקות חרש בין קצותיהם של שוברי־גלים ארוכים של גושי־אבן רבועים המזדקרים זוויתית זה לעומת זה, חובקים גיבּוב של ספינות אל החזה הנהדר של גבעה מכוסה־ארמונות. את המראות האלה זכר לא בלי חום־רגש של בן, אף כי בהיותו נער הוּלקה קשה ודרך־קבע באחת המפרשיות האלו בידי איש־ג’נוֹבה גלוּח, קצר־צוואר, במחשבה־תחילה ובחשדנות, ועזה היתה אמונתו כי הלז עשק ממנו את ירוּשת־היתום שלו. אך למרבּה החמלה גזירה היא שרעוֹת העבר תופענה אך במטושטש במבט־לאחור. בעקת התחוּשה של בדידוּת, עזיבוּת וכשלון נראָה רעיון השיבה לדברים האלה נסבל. אבל מה? לשוב? ברגליים יחפות ובראש מגוּלה, כאשר כל נכסיו הארציים חולצת־משבצות אחת וזוג קאלסוֹנראס¹²⁴ של כותן.

הקאפאטאס הנודע־בשערים, מרפקיו על ברכּיו ואגרופיו תקועים בלחייו, צחק מתוך ליגלוג על עצמו, עם שירק בשאט־נפש היישר נכחו לתוך הלילה. הרשמים המסוכסכים והאינטימיים של התפרקות כללית ששׂמו מצור על טבע סובייקטיבי כל־אימת שנתקל היצר השליט בנפשו במכשול חזק כלשהו היה בהם משום מרירוּת המתקרבת לזו של המוות עצמו. איש פשוט היה. מוכן היה כילד ליפול טרף לכל אמונה, אמונת־הבל או תשוקה.

יכול היה להעריך את מצבו לאשורו כאדם שלמד להכיר את הארץ על בוּריה. הוא ראה את העובדות בבירור. הוא היה כמי שהתפכּח לאחר הילוּלה ממושכת של שיכרוּת. ניצלו את נאמנוּתו. הוא שיכנע את כלל הקארגאדורס להתיצב לימין הבּלאנקוֹס כנגד שאר התושבים; היו לו שיחות עם דון חוסה: האב קורבילאן ניצל אותו לשם משא־ומתן עם אֵרנאנדס; ידוע היה שדון מרטין דקוּ זיכּה אותו במין קירבה אינטימית עד שהיה בן־חורין להיכנס למשרדי “פורווניר”. כל הדברים האלה החניפו לו כרגיל. וכי במה נחשבו בעיניו עסקי־הפוליטיקה שלהם? כקליפת השוּם. ובתום כל אלה – נוסטרומו כאן ונוסטרומו שם – היכן נוסטרומו? נוסטרומו יכול לעשות כזאת וכזאת – לעבוד כל היום ולרכוב כל הלילה – הנה! הוא מצא והנה הוא ריבּייריסט מוּעד לכל סוג של נקם שיבחר לו גאמאצ’ו, למשל, לנקום, עתה שאחרי הכל נעשתה מפלגת מונטירו אדונית העיר. האירופים נואשו: הקאוואליירוס נואשו. דון מרטין אכן הסביר שהיה הדבר זמני בלבד – שהוא יוצא להביא את באריוֹס לישועה. היכן זה עכשיו – שעה שדון מרטין (שנוסח דיבּורו האירוֹני עורר בו בקאפאטאס תמיד תחושה עמומה של מבוכה) תקוע באיזאבלה הגדולה? הכל נואשו. אפילו דון קארלוס נואש. הוצאתו החפוזה של האוצר אל הים לא היה לה פירוש אחר מלבד זה. הקאפאטאס דה קארגאדורס, בסלידה של סובייקטיביות, ממורמר כמעט עד לטירוף־הדעת, הביט בכל עולמו ללא אמונה וללא אומץ. בגד בגדו בו!

בהיות הצללים חסרי־המצָרים של הים מאחריו, מתוך השתיקה וחדלון־הניע שלו, כשהוא ניבּט אל מול הצורות הנישׂאות של הפסגות הנמוכות המצטופפות סביב הבּוהק הלבן, הערפילי של הר־אִיגרוטה, צחק נוסטרומו שוב בקול, קפץ באחת על רגליו, ועמד דומם. חובה עליו ללכת. אך לאן?

“אין כל ספק בדבר. הם מחזיקים אותנו ומעודדים אותנו כאילו היינו כלבים שנולדו להילחם ולצוד בשבילם. הווקיו¹²⁵ֹ צודק,” אמר, אט־אט ובלעג נוקב. הוא זכר איך הוציא ג’ורג’ו הזקן את מקטרתו מפיו והתיז את המלים הללו מעבר לכתפו בבית־הקפה, שמלא היה נהגי־קטרים ומכונאים מבתי־המלאכה של הרכבת. תמונה זו ייצבה את תכליתו הפוסחת על הסעיפים, אילו יכול היה כי אז ניסה למצוא את ג’ורג’ו הזקן. אלוהים יודע מה אירע לו! הוא פסע כמה פסיעות, אחר נעצר שוב והניע בראשו. מימינו ומשמאלו, לפניו ומאחריו, רישרשו השׂיחים הגמודים מסתורית בחשכה.

“גם טריזה צדקה,” הוסיף בלחישה נסוּכה יראת־קודש. הוא תמה אם מתה בכעסה עליו או אם בחיים עודנה. וכמו בתשובה על מחשבה זו, שקצתה מוסר־כליות וקצתה תקוה, בניפנוף־כנפיים כבוש ובמעוף אלכסוני, בא ינשוף גדול, שקריאתו המחרידה: “יא־אקאבּו! יא־אקאבּו! חסל; חסל” – מבשרת פורענות ומוות לפי האמונה העממית, ונקלע במעומעם על דרכו כמו כדור אפל וגדול. כיון שהתמוטטה כל המציאות שממנה בא לו כוחו, השפיעה עליו האמונה התפלה, ורעד קל אחזוֹ. סיניורה טריזה ודאי מתה איפוא. לא ייתכן כל פירוש אחר. קריאתה של הציפור מבשרת־הרעות, הצליל הראשון שנגזר עליו לשמוע בשיבתו, היתה קבּלת־פנים הולמת לעצמיוּתו שהופקרה לבוגדים. הכוחות הסמויים שנעלבו עקב סירובו להביא כוהן לאשה גוססת נושאים היו קולם כנגדו. היא מתה. בעקיבות נהדרה ואנושית הסב הכל אל עצמו. היא היתה תמיד אשה שעצתה טובה. וג’ורג’ו הזקן והשכּוּל נשאר המוּם עקב אבידתו דווקא בשעה שצפוי היה להצטרך לעצתה הנבונה. עקב המהלומה ייעשה הזקן החולמני סָכל גמור למשך זמן־מה.

אשר לקפטן מיצ’ל, הרי כדרכם של עושי־דבר מהימנים ראה בו נוסטרומו אדם שהשכּלתו מכשירה אותו אולי לחתום על ניירות במשרד ולתת פקודות, אלא שפרט לזה אין בו תועלת כלל. והוא כמין שוטה. מחמת הרגל היה הצורך לסובב כמעט יום־יום סביב אצבעו הקטנה את החשיבוּת־העצמית המנוּפחת והעוקצנית של הימאי הוותיק לצנינים בעיני נוסטרומו. בתחילה גרם לו הדבר שביעות־רצון פנימית. אבל הצורך להתגבר על מכשולים קטנים מתחיל להלאוֹת אישיוּת הבוטחת בעצמה, בין מתוך ודאוּתה של הצלחה ובין מתוך החדגוניות שבמאמץ. הוא התיחס בחשדנות לנטייתו של הממוּנה עליו לפעולה מקפידה־בקטנות. האנגלי הזקן ההוא אין בו בינה, אמר לנפשו. לא היה טעם להניח שמדעתו את הדברים לאמיתם ישמור ידיעה זו לעצמו. צפוי הוא לדבּר על עשיית דברים בלתי־מעשיים. נוסטרומו פחד מפניו כדרך שיפחד אדם להעמיס על עצמו איזו דאגה עקשנית. הוא אינו יודע לנצור את לשונו. הוא יגלה את מקום האוצר. ונוסטרומו גמר אומר בנפשו שאין לגלות את מקומו של האוצר.

המלה ננעצה בו בעקשנוּת. דמיונו נאחז ברעיון הברור והפשוט של בגידה וגילוי כהסבּר להרגשה ההמוּמה שהנה פתאום נחרץ דינו, שמבּלי משים יצא מתוך הוויתו כסוגיה שבּה לא הביאו בחשבון את אישיותו. אדם שבּגדו בו הוא אדם הרוּס. סיניורה טריזה (תהי נשמתה צרוּרה עם האלוהים!) צדקה. מעולם לא הביאו אותו בחשבון. הרוס! דמותה הלבנה כשהיא זוקפת ישיבתה הכפופה במיטה, השער השחור והגולש, הפּנים הסובלים רחבי־המצח הנשואים אליו, זעם קיטרוגיה נראו לו עתה עטוּרי הוד־מלכות בגודל אימתם של השראה ומוות. שכּן לא לחינם השמיעה הציפור הרעה את צריחתה הנכאָה על ראשו. היא מתה – תהי נשמתה צרוּרה עם האלוהים!

כשותף במחשבתם החפשית שונאת־הכהנים של ההמונים, נזקק לנוסחה החסודה מכּוחו השטחי של הֶרגל, אך בכנוּת מושרשת. נפשם של בני־העם אינה מסוגלת לספקנות; ומחמת אי־יכולת זו כוחם חסר־הישע מופקד לנכליהם של רמאים ולהתלהבות חסרת־הרחמים של מנהיגים המפועמים חזיונות של גורל רם ונישא. היא מתה. אך האמנם ייאוֹת האלוהים לקבל את נשמתה? היא מתה בלי וידוי ובלי מחילת־עוונות, מפני שהוא לא היה מוכן לחסוך בשבילה עוד רגע אחד מזמנו. בוּזו לכוהנים באשר הם כוהנים נשאר בעינו; אבל אחרי הכל אי־אפשר לדעת אם אין אמת בדבריהם. כוח, עונש, מחילה – אלה הם רעיונות פשוטים שאפשר לתת בהם אמון. הקאפאטאס המפואר של הקארגאדורס, כיון שניטלו ממנו אי־אילו עובדות פשוטות שבּמציאוּת – כגון הערצתן של נשים, הוקרתם של גברים, הפומביוּת הנערצה של חייו – מובן היה לחוש ברדת הנטל של אשמת ניאוץ על שכמו.

בעמדוֹ גלוי־ראש, בחולצה דקה ובתחתונים, חש בחום המשתהה של החול הדק תחת כפות־רגליו. רצועת־החוף הצרה בהקה הרחק קדימה בעקימה מתמשכת, מגדירה את קווי־המיתאר של הצד הזה הפראי של הנמל. הוא ריפרף לאורך החוף כמו צל נרדף בין חורשות הדקלים האפלות ובין חלקת־המים הפרושׂה דמוּמה במוות לימינו. במהירות נחרצה פסע פסיעות גסות בדומיה ובבדידות משל כאילו נשתכּחו ממנו כל זהירות ושיקול־דעת. אך הוא ידע כי בצד זה של המים אין שום סכנה של גילוי צפויה לו. התושב ביחיד היה אינדיאני גלמוד, שתקן ואדיש שטיפל בפאלמאריאס,¹²⁶ שלפעמים היה מביא מטען של אגוזי־קוקוס העירה למכירה. הוא התגורר בלא אשה בסככה פתוחה, ומדוּרת־תמיד של זרדים יבשים היתה מעלה עשן אצלו ליד בּוּצית ישנה המוטלת על החוף במהוּפך. בנקל אפשר יהיה להתחמק ממנו.

נביחת הכלבים סביב הראנצֶ’ה¹²⁷ של אותו אדם היתה הדבר הראשון שבּלם את מהירותו. הכלבים נשתכחו מלבּו. הוא נסוב בנמרץ וצלל לתוך חורש הדקלים, כמו לתוך ישימון של עמודים באולם רחב־ידיים, שאפלוּליתו הסמיכה כמו היתה מלחשת ומרשרשת בחלוּש גבוה מעל ראשו. הוא חצה את החורש, נכנס לגיא אחד, טיפס ועלה אל מרום רכס תלוּל שאין עליו לא עצים ולא שיחים.

משם ראה את המישור שבין העיר לנמל, פתוח ומטושטש באור הכוכבים. בעצים ממעל השמיעה איזה ציפור־לילה קול בימבוּם מוזר. למטה, מעבר לפאלמאריה על החוף, הוסיפו כלביו של האינדיאני לנבוח בקולי־קולות. הוא תמה מה זה הרגיז אותם כל־כך, ובהציצו למטה, ממקומו המוּרם נפתע לגלוֹת תנועות נטולות־פשר בקרקע מתחת, משל כאילו כמה וכמה בתרים מוארכים של המישור נמצאים בתנועה. אותן כברות־ארץ אפלות, מתנועעות, הנראות ונעלמות לסירוגים, שינו את מקומן תמיד מן הנמל והלאה, והיה בכך איזה רמז לסדר ותכלית שיש בהם הגיון. אור נגהּ עליו. היה זה טור של חיל־רגלים במסע־לילה אל השטח המבותר והגבוה יותר למרגלות־ההרים. אבל הכל היה סתוּם לפניו הרבה מכּדי שיִתמה וישער השערות.

המישור שב לקפאונו האפלולי. הוא ירד מן הרכס ונמצא עומד בבּדידות הפתוחה, בין הנמל והעיר. המרחב, שהתפשט עד בלי די מחמת האפלה, המחיש יותר את בידוּדו העז. הילוּכו הוּאט. איש לא חיכה לו; איש לא חשב עליו; איש לא ציפה גם לא התאווה לשובו. “בגדו בי! בגדו!” לחש לנפשו. אין איש נותן עליו את הדעת. יכול היה לטבוע לעת הזאת. איש לא היה נותן דעתו – להוציא אולי את הילדוֹת, הירהר בינו לבינו. אך הן נמצאות אצל הסיניורה האנגליה, ואינן חושבות עליו כלל.

היסוס התעורר בו אם אמנם יישיר פעמיו אל הקאסה־ויולה. לשם מה? וכי מה צפוי לו שם? נראה היה כאילו חייו מכזיבים אותו לכל פרטיהם, אפילו בתוכחותיה שופעות־הבוז של טריזה. הוא חש עד־להכאיב באי־רצונו. כלום זה מוסר־הכּליות אשר ניבּאה לו בשעה שהוציאה, כפי שנתחוור לו עתה, את נשימתה האחרונה?

בינתיים סטה מדרך־הישר, ובמין חוש נטה לשמאל, לעבר המיזח והנמל. גיא־החזיון ליגיעות־יומו. בית־המכס הארוך עד מאד הזדקר לפתע־פתאום כמו קיר של בית־חרושת. איש לא התריס כנגדו בהתקרבו, ועם שעבר בזהירות אל חזית הבנין גוֹרתה בו סקרנותו נוכח המראֶה הלא־צפוי של שני חלונות מוארים.

היה בהם הקסם של משמר בודד שעליו ניצב שם למעלה איזה שומר מסתורי, בעוד שני החלונות הללו שופכים אורם העמוּם על הנמל בכל המרחב העצום של הבנין העזוב. כמעט אפשר היה לחוש בבּדידוּת. ריח עז של עשן־עצים עמד באֵד־ערפל דק, שנראָה בחלוש לעיניו המוּרמות אל מול ברק הכּוכבים. תוך שהתקדם בדממה העמוקה היה צירצורם של צרצרים רבים־מספוֹר בעשב היבש מחריש ממש את אזניו הדרוכות. אט־אט, שעל־שעל, הגיע לאולם הגדול, קודר ומלא עשן צורב.

מדורה שהובערה ליד גרם־המדרגות דעכה אין־אונים עד שנותר ממנה רק גל של רמץ. העץ הקשה לא התלקח כראוי; רק כמה מדרגות למטה העלו עשן, ובוהק זחלני של ניצוצות מגדיר היה את קצוֹתיהן המפוֹחמים. למעלה ראה פס של אור מדלת פתוחה. הוא נשפך על המישׂורת העצומה, שהיתה כולה ערפל מחמת עשן מיתמר לאִטו. זה היה החדר. הוא עלה במדרגות, אחר נעצר, שכּן ראה בפנים צל אדם מוּטל על אחד הכתלים. היה זה צל מטושטש, גבהּ־כתפיים של מישהו שעמד דוּמם, בראש מורכן, מחוץ לקו־הראייה שלו. כיון שזכר שהוא נטוּל נשק מכל־וכל פסע הקאפאטאס הצדה, ובהתחבּאוֹ זקוף בפינה אפלה המתין כשעיניו נעוצות בדלת.

כל אותו מקום שבצורת קסרקט הרוס ועצום, בלתי־מוגמר, בלי תקרות מתחת לגגו הנישַׂא, היה חדוּר עשן הנינוֹע הנה והנה ברוחות־הפרצים החלושות שריצדו בחשכּתם של הרבה חדרים גבוהים ומַעבּרים עלובים. פעם אחת נחבּט אחד התריסים המתנועעים אל הקיר בקול צליפה יחיד וחד, משל כאילו הדפתו יד חסרת־סבלנות. פיסת־הנייר התעופפה מאיזה מקום, מרשרשת לאורך המישורת. האיש, ויהיה מי שיהיה, לא החשיך את הפּתח המוּאר. בעודו מתקדם כשיעור שתים־שלש פסיעות מפּינתו שירבב הקאפאטאס את צווארו בתקוה להבחין מה הלז עושה שם בפְנים, בשקט שכזה. אך מדי־פעם ראה רק את הצל הנעווה של כתפיים רחבות וראש מורכן. ככל הנראה לא היה עושה מאומה, ולא מש מן המקום, משל כאילו מהרהר היה – או אולי קורא עתון, ושום קול לא יצא מן החדר.

שוב נרתע הקאפאטאס לאחור. תמה היה מי האיש – איזה מונטריסט? אך הוא התירא להתגלות. אם יגלה את נוכחותו על החוף, בטרם יעברו ימים רבים, הרי, כך סבר, יעמיד בסכנה את המטמון. הואיל וידיעתו שלו מילאה את כל נשמתו, נראה היה כי לא ייתכן שיהיה בסולאקו אדם שלא יקפוץ על ההשערה הנכונה. לאחר שבועיים לערך ישתנו פני הדברים. מי יוּכל לדעת שלא חזר בדרך היבּשה מאיזה נמל שמעבר לגבולותיה של הרפובליקה? קיומו של המטמון בילבל את מחשבותיו ונסך בהן חרדה מסוג מיוחד, משל כאילו נעשו חייו קשורים־ומקושרים בו. משום כך נתקף מורא לרגע נוכח אותה דלת חידתית מוּארת. יִקח השד את הברנש! הוא לא רצה לראותו. לא יהיה דבר ללמדו מפרצופו, בין שהוא מוכּר ובין שאינו מוכּר. שוטה הוא שהוא מבטל שם את זמנו בהמתנה.

פחות מחמש דקות לאחר שנכנס למקום החל הקאפאטאס בנסיגתו. הוא הסתלק וירד במדרגות בהצלחה גמורה, העיף מעל לכתפו מבט אחד כלפי מעלה באור של המישוֹרת, וּכמתגנב עבר את האולם במרוּצה. אך בעצם הרגע שבו פנה לצאת מן הדלת הגדולה, בעודו מקפיד שלא לעורר את שׂימת־לבו של האיש למעלה, התנגש בו היישר מישהו שהופיע בזריזוּת לאורך חזית הבנין והוא לא שמע אותו. שניהם פלטו קריאת־פתיעה כבוּשה, וקפצו לאחור ועמדו דוּמם, כל אחד מהם עלוּם מעיני משנהו. נוסטרומו החריש. האיש השני דיבר ראשונה, בנעימה נדהמת וקהוּיה.

“מי אתה?”

נוסטרומו כבר דימה לזהות את ד"ר מוניגם, עכשיו לא היה לו כל ספק. הוא היסס כדי שניה. עלה בדעתו הרעיון לנוס כחץ מקשת בלי אומר ודברים. לשווא! מחמת רתיעה בת־בלי־פשר להגות את השם שבו נודע החריש עוד מעט. לבסוף אמר בקול נמוך:

“קארגאדור.”

הוא קרב לגשת אל הלז. ד"ר מוניגם הוּכּה הלם. הוא הרים ידיו והשמיע את תמהונו בקול, מתוך שיכחה־עצמית נוכח הפּלא שבּפגישה זו. בזעף התרה בו נוסטרומו שימַתן את קולו. בית־המכס אינו שומם ככל שהוא נראֶה. יש מישהו בחדר המוּאר למעלה.

עובדה מוגמרת אין בה דבר הממהר להימוג יותר מן המפליא שבּה. נפש האדם, שבלי הרף עטים עליה השיקולים הנוגעים לפחדיה ולתשוקותיה, מטבע־הדברים היא מתרחקת מן הצד הנִסי שבמאורעות. ובצורה הטבעית ביותר שבגדר האפשר שאל הרופא את האיש הזה, שאך שתי דקות קודם־לכן סבור היה כי טָבע במפרץ:

“אתה ראית מישהו שם למעלה? ראית?”

“לא, לא ראיתיו.”

“אם כן, איך אתה יודע?”

“כאשר נפגשנו בורח הייתי מן הצל שלו.”

“מן הצל שלו?”

“כן. מן הצל שלו בחדר המוּאר,” אמר נוסטרומו, בנעימה של בוז. כשהוא נרכּן לאחור בזרועות שלובות למרגלות הבנין העצום השפיל ראשו, תוך שהוא נושך שפתיו קימעה ואינו מביט ברופא. “עכשיו,” הירהר בינו לבינו, “יתחיל לשאול אותי על האוצר.”

אבל מחשבותיו של הרופא נתונות היו למאורע מופלא פחות מהופעתו של נוסטרומו אך ברור הרבה פחות כשלעצמו. מדוע זה הסתלק סוטיליו עם כל הפיקוד שלו בפתאומיות ובחשאיות זו? מה הצעד הזה מבשׂר? מכל־מקום, עלה על דעתו של הרופא שהאיש למעלה הוא אחד הקצינים שהשאיר הקולונל המאוכזב אחריו, לצרכי קשר.

“אני חושב שהוא מחכה לי,” אמר.

“אפשר.”

“עלי לראות. אל תלך עדיין, קאפאטאס?”

“אלך לאן?” הפטיר נוסטרומו.

הרופא כבר עזב אותו. הוא נשאר שעוּן אל הקיר, לוטש עיניו אל מימיו האפלים של הנמל; אזניו מלאו צירצור צרצרים. עילפון בל־ינוּצח שהציף את מחשבותיו נטל מהן כל כוח לקבוע את רצונו.

“קאפאטאס!? קאפאטאס!” קרא קולו של הרופא בדחיפוּת מלמעלה.

תחושת הבגידה והחורבן צפה על־פני אדישותו הקודרת כמו על ים נרפּה של זפת. אבל הוא יצא מתחת לכּותל, ובתלוֹתוֹ עיניו ראה את ד"ר מוניגם רוֹכן מתוך חלון מוּאר.

“עלה וּראה מה עשה סוטיליו. אין לך מה לפחד מפני האיש פה למעלה.”

הוא השיב בצחוק קל ומריר. לפחד מפני איש! הקאפאטאס של הקארגאדורס מסולאקו יפחד מפני איש! העובדה שמישהו מעלה דבר כזה על דל־שפתיו הכעיסה אותו. הכעיסה אותו העובדה שהוא חסר־נשק ומסתתר ונתון בסכנה בגלל האוצר המקוּלל, שכּה מעטה חשיבוּתו לאנשים שקשרו אותו לגרגרותיו. הוא לא היה יכול להתנער מן הדאגה לו. בעיני נוסטרומו סימל הרופא את כל האנשים האלה… והוא אף לא שאל על־אודותיו ולוּ פעם אחת. אף לא מלה אחת של שאלה על הקיבּוֹלת הנואשת ביותר בחייו.

כשהוא מהרהר הירהורים אלה עבר נוסטרומו שוב את מחשכי האולם, שהעשן דלל בו במידה ניכּרת, ועלה במדרגות שעכשיו לא היו חמות כל־כך לרגליו, לעבר פס האור שלמעלה. הרופא הופיע שם לרגע, נסער וקצר־רוח.

“עלה! עלה!”

ברגע שעבר בפתח חש הקאפאטאס הלם של פתיעה. האיש לא זע. הוא ראה את צלוֹ באותו מקום. הוא ניתר. ואחר־כך נכנס פנימה בהרגשה שעוד מעט תיפַּתר לו איזו תעלומה.

הדבר היה פשוט מאד. משך שבריר זערורי של שניה, לאור שני נרות מהבהבים וכָלים, מבעד לאֵד כחול, צורב ודק שהכאיב את עיניו, ראה את האיש עומד, כפי שצייר לו בדמיונו תחילה, בגבּו אל הדלת, והוא מטיל צל כביר ונעווה על הכותל. מהיר מבּרק־אור בא אחרי־כן רושם עמידתו המאוּלצת, המָטה ליפוֹל – הכתפיים מתבלטות לפנים, הראש שמוט נמוך על החזה. אחרי־כן הבחין בִזרועות מאחורי גבו, והן היו מעוקמות בצורה כה נוראה עד ששני האגרופים הקמוצים, הקשורים יחד ברצועה, הוגבּהו בכוח למעלה מעצמות־הכתף. משם הבחינו עיניו במבּט אחד ובבת־אחת בחבל־העור המתמשך למעלה מפרקי־הידיים הקשורים אל מעל לקורה הכבדה ולמטה אל וָו שבּקיר. הוא לא רצה להביט ברגליים הקשוּיות, ברגליים המידלדלות בלא עצבים, שבּהונותיהן החשופות בגובה רבע אמה מעל לרצפה, לדעת שהאיש הולקה עד שהתעלף. הוא גישש למצוא את סכינו. לא היה לו סכין – אף לא סכין. הוא עמד מרעיד, והרופא, רכוּב על קצה השולחן, מתבונן תפוס־הירהורים בחזיון האכזרי והמדאיב, סנטרו בידו, פלט, בלי לזוּע ממקומו:

“עינו אותו – והרגו אותו בירייה בחזה – מתקרר.”

הידיעה הזאת הרגיעה את הקאפאטאס. אחד הנרות המהבהבים כבה. “מי עשה את זה?”

“סוטיליו. אני אומר לך. וכי מי אם לא הוא? עינו אותו – כמובן. אבל מדוע הרגו אותו?” הרופא נעץ מבטו בנוסטרומו, שמשך בכתפיו קימעה. “ושים לב, ירו בו בפתאום, בלי מחשבה־תחילה. זה ניכּר לעין. לוואי וידעתי את סודו.”

נוסטרומו התקדם, והתכופף מעט להסתכל. “נדמה לי שראיתי את הפּנים הללו באיזה מקום,” מילמל. “מי הוא?”

הרופא שוב הסב עיניו אליו. “יכול להיות שעוד אקנא בגורלו. מה דעתך על כך, קאפאטאס, הה?”

אבל נוסטרומו אף לא שמע את המלים האלו. הוא תפס באור הנותר והסמיך אותו אל מתחת לראש השמוט. הרופא ישב כשוכח עולם־ומלואו, מבטו בוהה. אחר־כך נפל פמוט־הברזל הכבד, כאילו שמטו אותו מידו של נוסטרמו, ברעש על הרצפה.

“האלוֹ!” קרא הרופא, תולה עיניו בחרדה. הוא שמע איך הקאפאטאס מגיע בצעדים כושלים אל השולחן ומתאנח. עתה שכּבה פתאום האור שבּפנים ראו עיניו והנה העלטה המתה האוֹטמת את החלונות שוקקת כוכבים.

“כמובן, כמובן,” מילמל הרופא לנפשו באנגלית. “די בזה להקפיץ אותו מעורו.”

לבו של נוסטרומו כמו נדחק לתוך גרונו. ראשו היה עליו סחרחר. הירש! האיש הוא הירש! הוא נאחז בכוח בפאַת השולחן.

“אבל הוא הרי התחבא ברפסודה,” צעק כמעט. קולו רפה. "ברפסודה, ו – ו – "

“וסוטיליו הביא אותו פנימה,” אמר הרופא. “הוא אינו מדהים אותך יותר מכפי שהדהמת אתה אותי. מה שאני רוצה לדעת הוא איך עורר איזו נפש רחוּמה להמית אותו בירייה.”

"אם כן סוטיליו יודע – " פתח נוסטרומו, בקול רגוּע יותר.

“הכל!” נכנס הרופא לתוך דבריו.

הקאפאטאס הלם באגרופו על השולחן. “הכל? מה אתה אומר שם? הכל? יודע הכל? זה לא ייתכן! הכל?”

“מובן. מה כוונתך כשאתה אומר, לא ייתכן? אני אומר לך ששמעתי איך חקרו את הירש זה אמש. כאן, בזה החדר עצמו. הוא ידע את שמך, את שמו של דקו, והוא ידע הכל על העמסת הכסף. הרפסודה נחתכה לשתים. באימה בזוּיה התרפס לפני סוטיליו, אבל זאת זכר. וכי מה עוד נחוץ לך? פחות מכּל ידע על עצמו. הם מצאו אותו נאחז בעוגן שלהם. ודאי תפס בו בדיוק ברגע בו צללה הרפסודה תהומה.”

“צללה תהומה?” חזר נוסטרומו לאטו. “סוטיליו מאמין בזה? בוּאֶנוֹ!”

הרופא, קצר־רוח קימעה, לא יכול היה לצייר לו בדמיונו דבר אחר שיוכל אדם להאמין בו. כן, סוטיליו מאמין שהרפסודה טבעה, ושהקאפאטאס דה קארגאדורס, יחד עם מרטין דקו ואולי עם עוד פליט מדיני אחד או שנים, טבעו גם הם.

“היטב אמרתי לך, סניור דוקטור,” העיר נוסטרומו בנקודה זו, “שסוטיליו לא ידע הכל.”

“הה? מה כוונתך?”

“הוא לא ידע שאני אינני מת.”

“גם אנחנו לא ידענו.”

“ולא היה אכפת לכם – אף לאחד מכּם הקאוואליירוס שעל הרציף – משעה ששילחתם אדם בשר־ודם כמותכם בשליחות של סרק שלא יכלה להסתיים בטוב.”

“אתה שוכח, קאפאטאס, שאני לא הייתי על הרציף. ולי לא היתה דעה טובה על הענין. אינך צריך לעקוץ אותי. אני אגיד לך מה, בן־אדם, אין לנו זמן רב לחשוב על המתים. המוות עומד סמוך מאחורי כולנו. אתה הסתלקת.”

“באמת, הסתלקתי!” נכנס נוסטרומו לתוך דבריו. “ולשם מה – הגד לי?”

“הה! זה עסקך שלך,” אמר הרופא בגסות. “אל תשאל אותי.”

לחישותיהם המקלחות פסקו בחשכה. שעוּנים אל פאַת השולחן, בפנים מוּשעים קימעה, חשו איך כתפיהם נוגעות זו בזו, ועיניהם נשארו נשואות אל דמות זקופה שכמעט נבלעה בחלקו הפנימי של החדר, זו שראשה וכתפיה מובלטות ובחדלון־ניע איום כמו שוקדת היתה לקלוט כל מלה.

“מוּי בְיין!” הפטיר נוסטרומו לבסוף. “יהי כן. הצדק היה עם טריזה. זה העסק שלי.”

“טריזה מתה,” העיר הרופא, בפיזור־נפש, בעוד מחשבותיו מתנהלות בקו חדש שנתבקש מתוך הדבר שאפשר היה לכנותו שיבת נוסטרומו לחיים. “היא מתה, המסכנה.”

“בלי כוהן?” שאל קאפאטאס בדאגה.

“איזו שאלה! מי היה יכול להביא לה כוהן בליל אמש?”

“תהי נשמתה צרורה עם האלוהים!” פלט נוסטרומו, בלהט קודר וחסר־תקוה שלא הספיק להפתיע את ד“ר מוניגם, בטרם ימשיך, בשוּבו אל שיחתם הקודמת, בנימה מאוּימת, " סי, סניור דוקטור. כמו שאמרת, זה ענייני שלי. ענין נואש מאד.”

“אין בפינת־עולם זו שני אנשים שיכולים היו להינצל בשׂחייה, כמו שניצלת אתה,” אמר הרופא מתוך התפעלות.

ושוב היתה דממה בין שני האנשים האלה. שניהם תפוּסים היו במחשבותיהם, ובגלל השוֹני שבּטבעיהם הפליגו המחשבות שהולידה פגישתם הרחק זו מזו. הרופא, שנאמנותו לזוג גולד הניעה אותו לפעולה רצופת־סכנות, תמה מתוך הכרת־טובה על שרשרת המקרים שהחזירה את האיש ההוא למקום שבו יוכל להביא את התועלת הגדולה ביותר במלאכת הצלתו של מכרה סן־תומה. הרופא היה נאמן לַמכרה, שהצטייר בעיניו בנות־החמישים בצורת אשה קטנה בשמלה רכּה וארוכת־שוֹבל, שלראשה שִפעה מצודדת־לב של שׂער בהיר ויקר־חינה הפנימי, המשוּל לעדי ולפרח, מתגלה בכל הליכותיה. עם שהתחשרו הסכנות מסביב למכרה סן־תומה קנתה לה אשליה זו כוח, הֶתמד ומרוּת. סוף־סוף תבע אותו לעצמו! מכוחה של תביעה זו, שהורמה אל־על מכּוח ריחוק־דעת רוחני מן המסגרות הרגילות של תקוה וגמול, נעשו חשיבותו, עשייתו ועצמיוּתו של ד"ר מוניגם מסוכּנות ביותר לו עצמו ולאחרים, לפי שכל נקיפות־המצפון שלו נעלמו בהרגשה הגאָה שמסירותו היא הדבר היחיד החוֹצץ בין אשה נהדרת לפורענות נוראה.

היה זה מין שיכּרון שנסך עליו אדישות גמורה לגורלו של דקו, אך שִייר בו צלילות־דעת מוחלטת להערכת הרעיון המדיני של דקו. היה זה רעיון טוב – ובאריוֹס היה המכשיר היחיד לגישומו. נשמתו של הרופא, הנבוּלה ומצוּמקת מחמת חרפתו של בזיוֹן מוסרי, הוצפה עתה עדנה שאינה יודעת פיוּס. שיבתו של נוסטרומו היתה בבחינת אצבע־אלוהים. הוא לא חשב עליו ברחמים, כחשוֹב אדם על חברו הנברא־בצלם שעתה־זה נמלט ממלתעות־מוות. לגבּיו היה הקפאטאס השליח האפשרי היחיד לקאִיטה. הוא האיש. חשדנותו שונאת־הבריות של הרופא כלפי המין האנושי (שמָרה היתה כפליים משום שהתבססה על כשלונו האישי) לא רוֹממה אותו די־הצורך מעל לחולשות המצויות. שבוּי היה לקסמם של מוניטין מוכּרים. נאמנוּתו של נוסטרומו, שהקפטן מיצ’ל הרימה על נס, שגברה מכּוח שינוּן וקנתה לה שביתה בהסכּמת הכּלל, מקובלת היתה על ד“ר מוניגם כעובדה שאין מקום לפקפק בה. רחוק היה זה מן הדעת שיפקפק בה בשעה זו שבּה היה הוא עצמו זקוק לה בנואש. ד”ר מוניגם ילוד־אשה היה; הוא קיבל את התפיסה המקובּלת בעם לגבי נקיון־כפיו של הקאפאטאס פשוט מפני ששום מלה ושום עובדה מעולם לא סתרה את עצם הקביעה הזאת. נדמה היה לו כי זה חלק מן האיש, בדומה לפיאות־זקנו או לשיניו. אי־אפשר היה לראותו באור אחר. השאלה היתה אם ייאות לצאת בשליחות מסוּכנת ונואשת שכזאת. הרופא חד־העין היה למדי ולפיכך חש מלכתחילה במשהו מוזר במזגו של האיש. בלי ספק צר היה לו על אבדן הכסף.

“צריך יהיה לנהוג בו אמון גמור,” אמר לנפשו, במידה של חריפות־ההבחנה בטיבו של האיש עמו עליו לשאת־ולתת.

מצדו של נוסטרומו היתה השתיקה מלאה הססנות קודרת, כעס ואי־אמון. עם זאת, היה הראשון שהפר אותה.

“השׂחייה לא היתה ענין גדול,” אמר. “חשוב הוא מה שהיה קודם – ומה שיבוא אחרי זה…”

הוא לא סיים אל־נכון מה שהתכוון לומר ופסק באמצע, משל כאילו נתקלה מחשבתו במכשול מוצק. הרופא המשיך במזימותיו שלו בשנינוּת מקיבאלית. הוא אמר, מתוך השתתפות מרובּה ככל אשר יכול:

“מזל ביש הוא זה, קאפאטאס. אבל איש לא יעלה בדעתו להאשים אותך. ביש מאד. קודם־כל, האוצר לא היה צריך בכלל לעזוב את ההר. אבל דקו היה זה – מכל־מקום, הוא מת. אין צורך לדבר עליו.”

“לא,” נענה לו נוסטרומו, כאשר שהה הרופא מדיבּורו, “אין צורך לדבר על מתים. אבל אני אינני מת עדיין.”

“אתה בכי־טוב. איש עשוי לבלי־חת כמוך יכול היה להינצל.”

בזאת היו דבריו של ד"ר מוניגם כנים. הוא העריך עד מאד את גבורתו של אותו איש, שלא היה חשוב בעיניו ביותר, שהרי נכזב מן המין האנושי בכללותו, בגלל המקרה המסוים שבו כשלה גבריוּתו שלו. מאחר שבתקופת־השקיעה שלו היה עליו להתמודד ביחידוּת עם הרבה סכנות גופניות, עֵר היה עד מאד ליסוד המסוכן ביותר המשותף לכולן: לתחושה המוחצת, המשַתקת של קטנוּת האדם, שהיא הדבר המֵביס באמת אדם הנאבק עם כוחות־הטבע, בדד, הרחק מעיני חבריו. מסוגל היה ביותר להעריך את הציור הרוחני שבו צייר לו את הקאפאטאס, לאחר שעות מתיחוּת וחרדה, כשהוא מוטל פתאום לתוך תהום של מים ואפלה, בלי אדמה ובלי שמיים, והוא ניצב מוּלה לא רק בנפש שאין לייאוש שליטה בה אלא גם בהצלחה מוּחשת. ודאי, שהאיש היה שַׂחיין שאין כדוגמתו, זה היה דבר ידוע, אבל הרופא סבור היה כי מקרה זה מעיד על גבוּרת־רוח גדולה עוד יותר. נעים היה לו הדבר; הוא ראה בכך סימן טוב להצלחתה של המשימה המייגעת שהתכּוון להפקידה בידי הקאפאטאס, שבּאורח־פלא שכזה שב להיות אדם מועיל. ובנעימה של קורת־רוח מעורפלת, העיר:

" החושך ודאי היה איוֹם!"

“היתה זו החשכה הגרועה יותר של המפרץ,” נענה לו הקאפאטאס קצרות. סערת־רוחו הושבּחה הודות לדבר שראה בו סימן לאיזה ענין קלוּש בדברים מעין אלה שאירעו לו, ובשוויון־נפש מעוּשה פלט כמה משפטים תיאוריים קצוצים. ברגע ההוא נוטה היה לשׂיג־ושׂיח. הוא ציפה להמשך אותה התעניינות, שבּין אם תתקבל ובין אם תידחה עשויה היתה להשיב לו את אישיותו – הדבר היחיד שאבד בעסק הנואש ההוא. אבל הרופא, ששקוע היה בהרפתקה נואשת משלו, נורא היה בשקידתו על רעיונו. קריאה של צער נתמלטה מפיו.

“כמעט חבל לי שלא צעקת ולא הראית אור.”

משפט בלתי־צפוי זה הדהים את הקאפאטאס באכזריותו קרת־המזג. דומה היה כאילו אמר, “חבל שלא התגלית כפחדן; חבל שלא שחטו אותך בשל טירחתך.” מדרך־הטבע הסב את הדברים אל עצמו, שעה שבּעצם כוּונו רק אל הכסף, שכּן הושמעו בפשטות ובהרבה הסתייגויות־שבּמחשבה. מרוב הפתעה וזעם נעתקו מלים מפיו, והרופא המשיך, בלי שיגיעו דבריו כמעט לאזני נוסטרומו, שדמוֹ הנסער הולם היה באזניו בכל עוז.

“כי אני משוכנע שאילו היה הכסף ברשותו של סוטיליו כי אז היה ממהר לשנוֹת כיוון ושׂם פניו אל איזה נמל קטן בחוץ־לארץ. מבּחינה כלכלית היה בזה משום ביזבוז, אבל פחות ביזבוז מאשר בטיבּועו. דבר טוב יותר היה זה אילו נמצא הכסף בהישג־יד ובמקום־מבטחים, וחלק ממנו היה משמש לשיחודו של סוטיליו. אבל אני מסוּפק אם אי־פעם היה דון קארלוס משלים בנפשו עם זאת. הוא אינו מתאים לקוסטאגואנה, וזוהי עובדה, קאפאטאס.”

הקאפאטאס הבליג על חמת־הזעם שהיתה כמו סוּפה באזניו והספיק עוד לשמוע את השם דון קארלוס. נראֶה היה כי יצא מן הענין והוא איש אחר – איש הדובר כמעמיק־חשוב וקולו חרישי ומתון.

“וכלום היה דון קארלוס מרוּצה אילו הסגרתי את האוצר הזה?”

“לא אתפלא אם עכשיו יהיו כולם גורסים כך,” אמר הרופא בזעף. “לא נמלכו בדעתי לעולם. דקוּ עשה כפי הבנתו. אני סבור שלעת הזאת כבר נפקחו עיניהם. כשאני לעצמי יודע אני שאילו בדרך־נס הופיע הכסף ברגע זה על החוף הייתי נותן אותו לסוטיליו, ולפי מעמד־הדברים עכשיו היתה פעולתי זוכה להסכמה.”

“אילו הופיע בדרך־נס,” חזר הקאפאטאס ואמר בקול נמוך מאד; אחר־כך הרים את קולו. “דבר זה, סניור, יהיה נס גדול ששום קדוש לא יוכל לחוללו.”

“אני מאמין לך, קאפאטאס,” אמר הרופא ביובש.

הוא הוסיף ופיתח את השקפתו על השפעתו המסוכנת של סוטיליו על המצב. והקאפאטאס, שהקשיב כמתוך חלום, חש עצמו נטול חשיבוּת ממש כאותה צורה מטושטשת וחדלת־ניע של האיש המת שאותו ראה מזוּקף תחת הקורה, וסִברוֹ כמקשיב גם הוא, בלתי־נחשב, שכוּח, כדוגמת הזנחה נוראה.

“אם כן, בשביל נחמה בלתי־שקולה ומטוּפשת באו אלי?” שיסע אותו פתאום. “האם מה שעשיתי בשבילם לא די היה בו להעניק לי איזו חשיבוּת, פוֹר יוֹס? האומבּרֶס פינוֹס – האדונים בני־הטובים – כלום אינם צריכים לחשוב כל עוד איש מבּני־העם מוכן לסכּן את גופו ואת נפשו? או אולי אין לנו נשמות – כמונו ככלבים?”

“היה גם דקוּ והתכנית שלו,” חזר הרופא והזכיר לו.

“סי! והאיש העשיר בסן־פראנציסקו, שגם לו היתה איזו שייכוּת לאוצר ההוא – וכי מה אני יודע? לא! יותר מדי דברים שמעתי. נדמה לי שלעשירים מותר הכל.”

“אני מבין, קאפאטאס,” פתח הרופא לאמור.

“איזה קאפאטאס?” נכנס נוסטרומו לתוך דבריו, בקול נמרץ אך מתון.

“הקאפאטאס מחוסל, הרוס. אין עוד קאפאטאס. הו, לא! אתה לא תמצא עוד את הקאפאטאס.”

“אנא, הרי זה ילדוּתי!” גער בו הרופא! והלז נרגע פתאום.

“באמת הייתי כמו ילד קטן,” מילמל.

ועם שפגשו עיניו שוב בצורתו של האיש הנרצח והוא תלוי בקפאונו הנורא, שדמה לקפאונה חסר־התלונה של עמידת־דום, שאל, תוהה בנועם:

“מדוע הלקה סוטיליו את ביש־המזל העלוב הזה? האם אתה יודע? שום עינויים לא יכלו להיות קשים יותר מן הפחד שלו. הריגה אני יכול להבין. מראה ייסוריו היה כבד מנשׂוא. אבל למה היה צריך לענותו כך? הוא לא היה יכול לספר עוד.”

“לא; הוא לא היה יכול לספר עוד מאומה. כל אדם שפוּי היה רואה זאת. הוא סיפר לו הכל. אבל אני אגיד לך במה הענין, קאפאטאס. סוטיליו לא היה מוכן להאמין במה שהוּגד לו. לא בכּל.”

“במה לא היה מוכן להאמין? אינני מבין.”

“אני מבין, כי אני ראיתי את האיש. הוא מסרב להאמין שהאוצר אבד.”

“מה?” נזעק־נרעש הקאפאטס.

“זה מדהים אותך – הה?”

“האם עלי להבין מדבריך, סניור,” המשיך נוסטרומו בשיקול־דעת, נזהר ודרוּך כביכול. “שסוטיליו חושב שהאוצר ניצל באיזה אופן שהוא?”

“לא! לא! זה יהיה בגדר הנמנע,” אמר הרופא בעוז־הכרה; ונוסטרומו הוציא נהמה מגרונו בחשכה. “זה יהיה בגדר הנמנע. הוא חושב שהכסף לא היה עוד ברפסודה כאשר טבעה. הוא שיכנע את עצמו שכּל ההצגה של סילוקו אל הים היא אחיזת־עיניים סתם שבּאה לרמות את גאמאצ’ו ואת אנשי המשמר־הלאומי שלו, את פדריטו מונטירו, את סניור פוּאנטס, את החֶפֶה פוליטיקוֹ החדש שלנו, וגם אותו. רק שהוא, לדבריו, אינו טיפש עד כדי כך.”

“אבל הרי אין לו שׂכל. הוא המטומטם הגדול ביותר שהתקרא אי־פעם קולונל בארץ־הרשע הזאת,” רטן נוסטרומו.

“הוא אינו חסר הגיון יותר מהרבה אנשים שמוחם בקדקודם,” אמר הרופא. “הוא שיכנע את עצמו שאפשר למצוא את האוצר מפני שהוא מתאווה תאוות־נפש לרשת אותו. והוא גם מפחד שמא יקומו הקצינים שלו נגדו ויעברו לצד פדריטו, שאין אומץ־לבו עומד לו להילחם בו אף לא לבטוֹח בו. זאת אתה תופס, קאפאטאס? הוא אינו צריך לחשוש לשום עריקה כל זמן שתישאר איזו תקוה שיימצא השלל הכּבּיר ההוא. אני שמתי לי למטרה לשמור על תקוה זו עצמה.”

“באמת!” חזר הקאפאטאס דה קארגאדורס בזהירוּת. “כי־כן, הרי זה נפלא. וכמה זמן, סבור אתה, אתה עתיד לקיים אותה?”

“כל זמן שאוּכל.”

“מה זאת אומרת?”

“יכול אני להגיד לך בדיוק. כל זמן שאני חי,” החזיר הרופא בקול עקשני.

אחר־כך תיאר, בכמה מלים, את פרשת מאסרו ואת מסיבות שיחרורו.

“כאשר נפגשנו הייתי עושה דרכי לשוב אל הנבל הסכל ההוא!” סיים את דבריו.

נוסטרומו הקשיב רוב־קשב. “אם כן, גמרת אומר למות במהרה,” סינן מבין שיניו הקפוּצות.

“אוּלי, קאפאטאס מהוּלל שלי,” אמר הרופא עוקצנית, “אתה אינך היחיד המסוגל כאן להישיר מבּט מול מוות מאוּס.”

“אין ספק,” הפסיק נוסטרומו, בקול רם שיכול היה להגיד לאוזני זר. “אולי אפילו מצויים במקום הזה לא שני כסילים בלבד. מי יודע?”

“וזה ענייני,” התיז הרופא.

“כמו שהוצאַת הכסף המקולל אל הים היתה ענייני שלי,” החזיר נוסטרומו. " בַנתי. בוּאֶנוֹ. כל אחד מאִתנו טעמו ונימוקו עמו, אבל אתה היית האדם האחרון ששׂוחחתי אתו לפני צאתי לדרך, ואתה דיבּרת אלי כאילו הייתי סכל."

נוסטרומו סלד מאד מהיחס הלגלגני של הרופא למוניטין הגדולים שלו. הכּרתו, האירוֹנית קימעה, של דקוּ היתה מַשרה עליו מבוכה; אבל מנהג־הקירבה של איש כמו דון מרטין היה בו להחניף, ואילו הרופא הרי איננו ולא־כלום. הוא עוד זכר אותו כמנוּדה שאין לו פרוטה לפרטה, שהיה מהלך בחוצות סולאקו כמתגנב, בלי ידיד ומוֹדע, עד שהכניס אותו דון קארלוס גולד לשירות המכרה.

“אתה אולי חכם גדול,” המשיך, תפוּס־הירהורים, לוטש עיניו אל אפלת החדר, שבּו מחלחלת החידה המזוועת של הירש המעוּנה והרצוּח. " אבל אני אינני סכל ככל שהייתי בצאתי לדרך. דבר אחד למדתי מאז, והוא שאתה אדם מסוכן."

ד"ר מוניגם נרעש כל־כך עד שלא יכול היה אלא לפלוט:

“מה זה אמרת?”

“אילו היה הוא יכול לדבּר היה אומר אותו דבר,” המשיך נוסטרומו, מניד את ראשו האפלולי שצלליתו מסתמנת לנוכח החלון זרוּע־הכוכבים.

“אינני יורד לסוף דעתך,” אמר ד"ר מוניגם בקול רפה.

“לא? אולי, לולא חיזקת את סוטיליו בשגעונו, לא היה ממהר כלל לדון את העלוב הזה הירש בעינוי־הטילטול.”

הרופא ניתר ממקומו לשמע הרעיון. אבל מסירוּתו, שבּלעה את כל רגשותיו, חישלה את לבבו כנגד כל מוּסר־כליות וחמלה. אף־על־פי־כן לשם הקלה גמורה, חש צורך לדחות את הרעיון בקול גדול ובבוז.

“הבל! אתה מעז לומר לי זאת, לגבּי איש כסוטיליו. אני מודה ומתוודה שלא נתתי כלל דעתי על הירש. אילו כן עשיתי, לא הייתי מועיל מאומה. גלוי וברור לכּל שהחֵלכה המסכן נדוֹן לכליה מרגע שתפס בעוגן. הוא נדון לכליה, אני אומר לך! ממש כמו שאני עצמי נדון לכליה – מסתבר ביותר.”

כך אמר ד"ר מוניגם בתשובה על הערתו של נוסטרומו, שהיתה מתקבלת על דעת עד כדי לנקוף את מצפונו. הוא לא היה אדם קשה־לב. אבל הצורך במשימה שקיבל עליו, עוצם היקפה וחשיבוּתה, גימדו את כל השיקולים הרחמניים הפשוטים. הוא קיבל עליו את הדבר ברוח של קנאוּת. הדבר לא היה לרוחו. לשקר, לרמות, להונות אפילו את השפלים באדם – כל אלה תועבת־נפשו היו. תועבה היו לו מכוח חינוכו, חושיו ומסורתו, עשייתם של דברים אלה בתורת בוגד היתה פיגול לטבעו ואימה לרגשותיו. הוא הקריב קרבן זה מתוך רוח של השפלה. במרירוּת אמר לנפשו, “אני היחיד המוכשר למלאכה המזוהמת ההיא.” והוא האמין בזאת, הוא לא היה אנין־חושים. פשטותו הגיעה לידי כך שאם גם לא נשא כלל את נפשו לתור אחר המוות הרי הסיכון, קטלני למדי, שבּו הסתכן, היתה לו השפעה מחזקת ומעוֹדדת. במצב הרוחני הזה הצטייר גורלו של הירש כחלק מן הזוועה הכּללית שבּדברים. מתוך חשבון מעשי עיין באותה פרשה. מה פירושה? האם סימן היא לאיזה שינוי מסוּכן באמונת־השווא של סוטיליו? מה טעם צריך היה להרוג את האיש בצורה זו, זה היה דבר שנפלא מבינתו של הרופא.

“כן. אבל מדוע ירו בו?” מילמל לנפשו.

נוסטרומו החריש מאד.

פרק 9.

סוטיליו, מיטלטל בין ספקות לתקוות, נחרד לשמע הפעמונים המריעים לבשׂר על בואו של פדריטו מונטירו, בילה את הבוקר כשהוא נלחם עם מחשבותיו; היה זה מאבק גדול מכפי כוחו, עקב ריקנוּת נפשו וגאון יצרי־לבּו. אכזבה, חמדת־בצע, כעס ופחד הרעישו את לב הקולונל יותר משאוֹן הפעמונים בעיר. מכל תכניותיו לא התגשמה גם אחת. לא סולאקו ולא הכסף של המכרה לא נפלו בידיו. הוא לא חולל שום מעשה־גבורה צבאי שיבצר את מעמדו, ולא השיג שלל עצום שיוכל לשׂימו בכליו ולהסתלק. פדריטו מונטירו, בין כידיד ובין כצורר, מילא אותו אימה ופחד. צליל הפעמונים הטריף את דעתו.

הואיל ובתחילה מדוּמה היה כי אפשר שיוּתקף מיד, העמיד את גדודו בכוננוּת מלאה על החוף. הוא התהלך אנה־ואנה לאורך החדר כולו, כשהוא נעצר לפעמים לכוֹסס את ראשי־האצבעות של יד־ימינו ומלכסן מבּט זועם ומחריד לרצפה; אחר־כך, בהעיפו על סביבו מבט זועף ומבחיל, היה חוזר להלך בריחוק־דעת פראי. מגבּעתו, פרגולו, חרבּו ואקדחו מוטלים היו על השולחן. קציניו, שצבאוּ על החלון הנשקף אל שער העיר, התנצחו על השימוש במשקפת־השדה שלו, שאותה קנה לו בשנה שעברה באשראי לזמן ארוך מאת אַנזאני. היא הועברה מיד ליד, והאיש שהחזיק בה ברגע זה היה מכוּתר שאלות דאוּגות.

“אין שום דבר; אין מה לראות!” היה חוזר ואומר בקוצר־רוח.

לא היה שום דבר. וכאשר נצטוו הזקיפים בשיחים שליד הקאסה־ויולה לחזור אל הכוח העיקרי, לא נראָה זיע של חיים בכברת־הארץ המאובּקת והצחיחה שבין העיר למימי הנמל. אבל בשעה מאוחרת אחר־הצהריים נראָה פרש אחד יוצא מן השער וקרֵב לבוא בלי פחד. היה זה שליח מאת סניור פוּאנטס. הואיל והיה יחיד־לנפשו, הניחו לו להתקרב. כאשר ירד מעל סוסו אצל הדלת הגדולה בירך את האנשים העומדים וצופים בשתיקה בחציפוּת צוהלת, וביקש שיעלוהו מיד אל הקולונל ה“מוּי ואליינטה”¹²⁸

סניור פוּאנטס, משנכנס לתפקידיו כחֶפֶה פוֹליטיקו, כיוֵן את כשרונותיו הדיפלומטיים להשתלטות על הנמל ועל המכרה כאחד. האיש שבו בחר לשאת־ולתת עם סוטיליו היה נוטריון ציבורי שהמהפכה מצאתו נמק בכּלא הרגיל באשמת זיוף מסמכים. לאחר ששוחרר על־ידי האספסוף יחד עם שאר “קרבנות העריצות של הבּלאנקוֹס”, מיהר להציע לשלטון החדש את שירותיו.

הוא יצא בהחלטה נחושה להפגין התלהבות ועוז־דיבור הרבּה בנסיון לשדל את סוטיליו שייכּנס לעיר לבדו לשם דיון עם פדריטו מונטירו. לא היה דבר רחוק מכּוונותיו של הקולונל יותר מזה. די היה בריפרוף קל של מחשבה זו, שיהיה מפקיד עצמו בידיו של פדריטו המפורסם, לעורר בו כמה וכמה פעמים הרגשת קבס. הדבר לא בא בחשבון – טירוף היה זה. וגם לקום נגדו באיבה גלויה היה מעשה של טירוף. כך לא תהיה אפשרות לחיפוש שיטתי אחר אותו אוצר, אותו מטמון של כסף שדימה לחוּש בו אי־בזה, להריח את ריחו בקירבת־מקום.

אבל היכן? היכן? היושב־במרומים! היכן? הוי! מדוע־זה הניח לרופא ההוא להסתלק! סכל שכמותו. אך לא! היתה זו הדרך הנכונה היחידה, הירהר במבוכת־נפש, בעוד השליח ממתין למטה ומלַהג בנעימוּת עם הקצינים. הרי זה מעניינו האמיתי של אותו רופא נבל שיחזור ויביא עמו ידיעות מפורשות. אבל מה אם עצר בו משהו? איסור כללי לעזוב את העיר, למשל! יהיו פטרולים!

הקולונל תפס ראשו בידיו ונסוב על עקביו כהלוּם־סחרחורת. זיק של רעיון נקלֶה העלה לפניו תחבולה שאינה בלתי־ידועה למדינאים אירופים כשרצונם להשהות משא־ומתן קשה. במגפיו ובדרבנותיו טיפס לתוך הערסל, בחיפזון שאין עמו הכרת־כבוד. פניו הנאים הצהיבו מחמת הלחץ של דאגות כבדות־משקל. רכס־חטמו המחוטב התחדד; הנחיריים המחוצפים נראו עלובים וצבוטים. המבט הקטיפני, הלוטף של עיניו החודרות נראה מת ואפילו מרקיב; שכּן גלגלי־העיניים האלה העורגים, דמויי־השָקד הוצפו דם לבלי־חוק מרוב חוסר־שינה מאוים. הוא פנה אל שלוּחו המופתע של סניור פואנטס בקול קהוי, תש־כוח. חלוּש עד לעורר רחמים בקע הקול מתחת לערימה של פונצ’וס, שתחתיהן נקבּרה קומתו ההדוּרה עד לשפמות השחורים, השמוטים ומידלדלים, לאות אפיסת־כוחות וטימטום־חושים. חום, חום – דלקת עזה תקפה את הקולונל ה “מוי ואליינטה”. פראוּת של הבּעה מהססת, שבאה מחמת התקפי־העווית החולפים של כאב־מעיים קל שהופיע פתאום, והשיניים הנוקשות מתוך בהלה כבוּשה, היתה בהן כנוּת שעשתה רושם על השליח. היה זה בולמוס של קור. הקולונל הסביר שאין הוא מסוגל לחשוב, לשמוע, לדבּר. במאמץ על־אנושי למראית־עין פלט הקולונל בגניחה שאין הוא יכול להשיב תשובה נאותה או לבצע איזו מפקודותיו של הוד־מעלתו אבל מחר! מחר! הה! מחר! ירחיק הוד־מעלתו דון פדרו כל דאגה מלבּו. רגימנט־אֶסמראלדה האמיץ מחזיק בנמל, מחזיק – ובעָצמוֹ את עיניו גילגל את ראשו הכוֹאֵב כחולה מטורף־למחצה למבּטו החוקר של הציר השלוּח, שאנוּס היה להתכופף מעל לערסל כדי לקלוט את ההברות הדווּיות והרצוּצות. בינתיים בטַח הקולונל סוטיליו בכך שהרגש האנושי של הוד־מעלתו ירשה לרופא, לרופא האנגלי, לצאת את העיר כשבּידו תיבת התרופות הנכריות שלו על־מנת לטפל בו. בחרדה ביקש מכּבוד־מעלתו הקוואליירו הנוכח עתה שיואיל בגודל חסדו להציץ פנימה כאשר יעבור על פני הקאסה־גולד, וימסור לרופא האנגלי, הנמצא שם מן־הסתם, ששירותיו דרושים מיד לקולונל סוטיליו, השוכב קודח בבית־המכס. מיד. נדרש בדחיפוּת שאין למעלה ממנה. מצוּפה בקוצר־רוח מופלג. אלפי תודות. הוא עָצם את עיניו בנלאֶה ולא אָבה לפקחן שוב, עם שהוא שוכב דוֹמם לגמרי, חירש, נטול־חושים, המוּם, מחוּץ, מנוּצח, קרבן למחלה האיומה.

אבל אך הגיף הלז אחריו את דלת המישוֹרת, מיד זינק הקולונל בתנופת שתי רגליו ובמפּל של כיסוי־צמר. מכּיוָן שדרבנותיו הסתבּכו ממש בערבוביה של פוֹנצ’וֹס כמעט נפל על ראשו, ולא השיב לו את שיווי־משקלו עד אמצע החדר. כשהוא מוסתר מאחרי התריסים הסגורים־למחצה הקשיב למתרחש למַטה.

הציר השלוּח כבר עלה על סוסו, ובפנוֹתוֹ אל הקצינים הזועפים הניצבים במבוֹי הגדול, הסיר מגבעתו כדין.

“קאוואליירוס,” אמר, בקול רם מאד, “הרשוּני להמליץ לפניכם שתשמרו מכל משמר על הקולונל שלכם. לכבוד ולעונג רב היה לי לראות את כולכם, חֶבר נאה של אנשים המגלים את המידה התרוּמית החיילית של אורך־רוח במצב מגולה זה, שבו השמש מרובּה ומים כמעט איִן, בעוד עיר מלאה ייִן וקסמי נשים מוכנה לקבל בזרועות פתוחות אנשים אמיצי־לב כמוכם. קאוואליירוס, הריני מתכבד להצדיע לפניכם. רבים יהיו המחולות הלילה בסולאקו. היוּ שלום!”

אבל הוא משך ברסן סוסו והטה ראשו הצדה בראותו את המאיור הזקן צועד קדימה, גבוה וכחוש מאד, במקטורן צר וישר היורד לו עד מרפקיו כאילו היתה זו האריזה של נִסי הרגימנט שלוּפפו סביב מוטותיהם.

איש־המלחמה הזקן והנבון, לאחר שהשמיע בנעימה דוֹגמאתית את הרעיון הכללי ש“העולם מלא בוגדים”, הפליג במשׂא מתוּן ומתמשך של שבח והלל על סוטיליו. בהדגשה ובנחת ייחס לו את כל המידות הטובות שתחת השמש, ואת כל אלו יחד סיכּם בניב עממי מהובּל שהיה שגור על פיהם של בני דלת־העם בקרב האוקסידנטאלים (בייחוד בסביבות אֶסמראלדה). “וכן גם,” סיים, בהגבּיהוֹ קולו פתאום," אדם ששיניו מרובּות – ‘אוֹמבּרה דה מוּצ’וֹס דיינטס’. סי, סניור. אשר לנו," המשיך, נפלא ורב־רושם, “כבוד־מעלתך רואה את חֶבר הקצינים הנאה ביותר בריפובליקה, אנשים שאין כמותם בגבורה ובחכמה, 'אי אומבּרס דה מוּצ’וֹס דיינטֶס'.”

"מה? כולם? תמהּ שלוחו הנקלֶה של סניור פוּאנטס, בחיוך רפה של ליגלוג.

“טוֹדוֹס. סי, סניור,”¹²⁹ אישר המאיור, בכובד־ראש ובעוז־הכּרה. “אנשים ששיניהם מרובּות.”

הלז סובב את סוסו וניבַּט אל מול השער הדומה לפתחו הגבוה של אדם קודר. הוא התרומם במשוורותיו, הושיט יד אחת. הוא היה נבל משעשע, שכלפי האוקסידנטאלים המטוּפשים האלה היה בו רגש של בוז גדול שהוא טבעי אצל אדם יליד הפלכים המרכזיים. במיוחד עוררה איוולתם של בני אסמראלדה את בוזו המבוּדח. הוא פתח בנאום על פדרו מונטירו, תוך שפניו אומרים כובד־ראש. הוא נופף בידו כתובע את תשומת־לבּם. וכאשר ראה איך כל הפּנים קופאים וכל עין נשוּאה אל שפתותיו, החל למנות כרוכל את סגולות־חמדתו: “נדיב, גיבור, חביב, מעמיק” – בהתלהבות הסיר את מגבעתו מעל ראשו – "מדינאי, מנהיג־פרטיזנים בלתי־מנוצח – "במפתיע השפיל קולו עד כדי צליל עמוק ונבוּב – “ורופא־שיניים.”

כהרף־עין עקר משם בזריזות; פישׂוּקוֹ הנוקשה על הסוס, הרגליים המופנות כלפי־חוץ, הגב הקשוּי, ההטייה השוֹבבנית של הסוֹמבּרירוֹ מעל לכּתפיים הרבועות הקפואות – כל אלה הביעו עזוּת־פנים אינסופית, נוסכת־מורא.

למעלה, מאחרי התריסים, נשאר סוטיליו שעה ארוכה שרוי בלי נוע. עזוּתו של הברנש עוררה בו חלחלה. מה הקצינים שלו אומרים למטה? הם לא אמרו מאומה. שתיקה גמורה. רעד עבר בו. לא כך ראה עצמו בדמיונו בשלב זה של המשלחת. בשעתו ראה עצמו מנצח, אדם שאין עליו עוררים, אדם שבא על סיפוקו, אליל החיילים, השוקל בקורת־רוח מסותרת את החלוּפות הנעימות של כוח־שלטון ועושר הנתונות לו לבחירתו. אבוי! מה־שונים היו פני הדברים! מבולבל, דרוך־מנוחה, אדיש, יוקד מחימה או קופא מאֵימה, חש מורא עמוק־מחֵקר כים קם עליו לבלעו מכּל עבר. אותו נבל בצורת רופא מוכרח להביא לו את הידיעות שבידו. זה ברור. לא יהיה בהן מועיל לו – לבדו. הוא לא יוכל לעשות בהן מאומה. מאֵרה! הרופא לעולם לא יבוא. מסתבר שהוא כבר נתון במאסר, כלוּא יחד עם דון קארלוס. הוא צחק בקול כאדם שהסתתרה בינתו. חה! חה! חה! חה! פדריטו מונטירו הוא שיקבל את הידיעות. חה! חה! חה! חה! – ואת הכסף. חה!

בעת־ובעונה אחת, בעיצומו של הצחוק, קפא על מקומו והשתתק כאילו היה לאבן. גם הוא יש לו אסיר. אסיר שחייב, חייב לדעת את האמת־לאמיתה. צריך יהיה להכריח אותו לדבּר. וסוטיליו, שכּל אותה עת לא שכח לגמרי את הירש, חש רתיעה בת־בלי פשר מפני רעיון נקיטתם של אמצעים קיצוניים.

הוא חש רתיעה – חלק מאותו מורא עמוק־מחֵקר שקם עליו מכל העברים. באי־רצון זכר גם את עיניו הקרועות־לרווחה של סוחר־העורות, את נפתוליו, את גניחותיו ותחנוניו הקולניים. לא היה זה ענין של חמלה אף לא של רגישוּת־עצבים סתם. העובדה היתה זאת שאם גם אף רגע אחד לא האמין סוטיליו בסיפור שבּפיו – הוא לא היה יכול להאמין בו; איש לא יוּכל להאמין לדברי־הבל כאלה – אף־על־פי עשו עליו אותן הברות של אמת מיוֹאשת רושם בלתי־נעים. קבס עוררו בו. והיה בו גם חשד שאולי יצא האיש מדעתו מרוב פחד. משוגע הוא אדם שאין לו תקוה. הבלים! העמדת־פנים. רק העמדת־פנים. הוא יידע איך לטפל בה.

שוקד היה להביא את עצמו למדרגה הנכונה של פראות. עיניו החודרות פזלו כלשהו; הוא ספַק כף אל כף; תוֹרָן יחף הופיע באפס־קול; קורפורל, שכּידונו תלוי על ירכוֹ ומקל בידו.

הקולונל נתן את פקודותיו, וסמוך אחרי־כן מצאוֹ הירש העלוב, שכמה וכמה חיילים דחפוהו פנימה, כשהוא מזעיף פניו עד אימה בכורסה רחבה, מגבעתו לראשו, ברכיו רווּחות זו מזו, זרועותיו על מתניו, אדנוּתי, אומר־שררה, אדם שאין לעמוד בפניו, יהיר, נשגב, נורא.

הירש, שזרועותיו קשורות לו מאחרי גבו, הוטל בחוזק־יד כצרור עלוב לתוך אחד החדרים הקטנים. שעות ארוכות נשאר שכוּח למראית־עין, סרוּח כנטול רוח־חיים על הרצפה. מתוך הבדידוּת ההיא, הרווּיה ייאוש ואימה, תלשוּהוּ בגסוּת, בבעיטות ובמהלומות, והוא דל־מעש וקהוי־חושים. הוא האזין לאיומים ולאזהרות, ולאחר־מכן נתן את תשובותיו הרגילות על שאלות, תוך שסנטרו שמוּט על חזהו, ידיו כפותות מאחרי גבו, מתנדנד מעט נוכח סוטיליו, ובלי שׂאת עיניו גם רגע. כאשר נאלץ לזקוף את ראשו, על־ידי חודו של כידון המזרזו תחת הסנטר, היה בעיניו מבט ריקן, כמו מהוּפנט, ואגלי־זיעה גדולים כאפוּנים נראו ניגרים על לובן פניו המטונפים, המוכּים והשׂרוטים. ואחר־כך פסקו פתאום.

סוטיליו הביט בו בשתיקה. “האם תזוז מעקשנותך, נבל שכּמוך?” שאל. חבל, שקצהו האחד נקשר אל פרקי־ידיו של סניור הירש, כבר הושלך מעל קורה אחת, ושלושה חיילים החזיקו בקצה השני, ממתינים. הוא לא השיב מאומה. שפתו התחתונה הכבדה תלויה היתה בנוֹאָל. סוטיליו נתן אות. במשיכה אחת הפילו את הירש, וצווחה של ייאוש וייסורים הרעישה את החדר, מילאה את המפלש בין הבניינים הגדולים, שיסעה את האוויר בחוץ, עוררה כל חייל במחנה לאורך החוף לשׂאת עיניו אל החלונות, החרידה כמה מן הקצינים שהיו באולם ועוררתם לפיטפוט נרגש, בעיניים מבריקות; אחרים, שהידקו שׂפתיהם, השפילו עיניהם ארצה קדורנית.

סוטיליו יצא את החדר כשהחיילים אחריו. הזקיף על המישורת דיגל את נשקו. הירש המשיך בצריחותיו, יחיד־לנפשו מאחרי התריסים הסגורים־למחצה, בעוד אור־השמש, המשתקף ממי הנמל, מרקיד אדוָה בלתי־פוסקת של אור במרומי הכותל. הוא צעק בזקיפת־גבּות ובפה פעוּר־הַרחֵב – רחב לבלי האמין, שחור, עצום, מלא שיניים – מגוחך.

באוויר היוקד והדמוּם של אותה שעת אחר־צהריים חשׂוּכת־רוח שילח את גלי ייסוריו הרחק עד למשרדים של חברת חאש"ק. הקפטן מיצ’ל שישב על היציע, וניסה לברר לעצמו מה מתרחש בכלל, שמע אותו ברפה אך בבירור, והצליל החלוש והמחריד השתהה באזניו לאחר שפּרש לחדריו בחוורון־לחיים. כמה וכמה פעמים נאלץ לנטוש את היציע משך אותן שעות של אחר־הצהריים.

סוטיליו, רגוּז, סר־וזעף, התהלך אנה־ואנה בלי מנוח, נועד עם קציניו, נתן פקודות סותרות בתוך השוועה הנוקבת הזאת, החודרת וממלאה את כל הבנין הריק. לפעמים היו שתיקות ארוכות ונוראות. כמה וכמה פעמים נכנס לתא־העינויים שבו היו חרבו, פרגולו, אקדחו ומשקפת־השדה שלו מוטלים על השולחן, לשאול בשקט מאוּלץ, “האם תגיד עכשיו את האמת? לא? אני יכול לחכות.” אלא שלא יכול להרשות לעצמו לחכּות עוד הרבה. זה היה עצם הענין. כל־אימת שנכנס ויצא בטריקת הדלת דיגל הזקיף שעל המישורת את נשקו ובתשובה זכה למבּט שחור, אַרסי, בוֹהה, שלאמיתו של דבר לא ראה כל מאומה לפי שלא היה אלא בבואתה של הנשמה שבּפנים – נשמה של שנאה קודרת, הססנות, תאוות־בצע, וחמת־זעם.

השמש שקעה כאשר נכנס עוד פעם. חייל הביא פנימה שני נרות דולקים וחמק לצאת, כשהוא סוגר את הדלת בלי רעש.

"דבּר, בן־שׂטן יהודי שכמותך! הכסף! הכסף אני אומר! היכן הוא? היכן הסתרתם אותו, נכרים בני־בליעל שכמותכם? הוֹדה, או ש – "

רעד קל חלף בחבל ההדוּק מן האברים המעוּנים ומעלה, אבל גופו של סניור הירש, איש־עסקים רב־יזמה מאֶסמראלדה, תלוי היה אנכי ומחריש מתחת לקורה הכבדה, ניבּט אל הקולונל בסבר־אימים. אוויר־הלילה הזורם פנימה, ששלגי הסְיירה קיררו אותו, הפיץ מעט־מעט רעננות משיבת נפש בתוך חוּמו החנוּק של החדר.

"דבּר – גנב – נבל – פיקארו¹³⁰ – או ש – "

סוטיליו תפס בפרגול, ועמד בזרוע מוּרמת. הוא חש כי בעבוּר מלה אחת, בעבוּר מלה אחת קטנה, יהיה מוכן לכרוע ברך, להתרפס, לזחול על הרצפה לנוכח מבטם נסוך־התרדמה, המוּדע של אותם גלגלי־עיניים נטויים החורגים לצאת מתוך הראש המפוּיח, הפּרוע, ששמט דמוּם מאד ופיו קפוץ במלוּכסן. הקולונל חרק שיניו בחמת־זעם והָלם. מתון־מתון הרטיט החבל לַמהלומה, כמו שרשרת ארוכה של מטוטלת הנחרדת ממנוחות. אבל שום תנופה לא נאצלה אל גופו של סניור הירש, סוחר־העורות הנודע על החוף. במאמץ־עווית של הזרועות המעוקמות ניתר קימעה כלפי מעלה, מתפתל סביב עצמו כמו דג בקצה חכָּה. ראשו של סניור הירש הוטח לאחור על צווארו המתוח; סנטרו רעד. לרגע מילא שאון שיניו הנוקשות את החדר האפלולי ורחב־הידיים, מקום שם הטליאו הנרות טלאי של אור סביב לשתי השלהבות הדולקות זו בצד זו. ובעוד סוטיליו מחכּה לו שידבּר, מַשהה את ידו המוּרמת, והנה בגיחוך־פתאום ובמַתחוֹ קדימה את כתפיו המעוקמות, רקק בחימה לתוך פרצופו.

השוט המוּרם נפל, והקולונל ניתַר לאחור בקריאה כבושה של חרדה, כאילו התיזו עליו סילון של ארס קטלני. במהירוּת־המחשבה תפס באקדחו וירה פעמיים. הרעש וההדף של היריות כמו הטילו אותו בבת־אחת מחמת־זעם שאין לרסנה אל קהוּת־חושים מטומטמת. שמוּט לסת עמד ועיניו כאבן. מה עשה, סאנגרֶה דה דיוֹס! ¹³¹ מה עשה! הוא התחלחל עד להחפיר לנוכח מעשהו הנמהר, שהשתיק לעולמים את השפתיים האלו שמהן קיוה לסחוט הרבה כל־כך. מה יוכל לומר? במה יוכל לתרץ? מחשבות של מנוּסה אי־לשם, לכל מקום שהוא, עברו במוחו; אפילו הרעיון הנקלֶה והמופרך שיתחבא תחת השולחן עלה על דעתו. השעה היתה מאוחרת מדי; קציניו פרצו פנימה ברעש והמולה, בשאון גדול של נדנים, מצווחים בפליאה ובתמהון. אך הואיל ולא ניגשו מיד לתקוע את חרבותיהם בחזהו, התאושש הצד נחוּש־המצח שבּאפיו. בהעבירו את שרווּל מדיו על פניו, התעשת. מבטו הסורר פנה אט־אט הנה והנה, בלם את הרעש במקום ששם ניחת; וגופו הקשוי של המנוח סניור הירש, סוחר, לאחר שהתנדנד כהוא־זה, עשה תפנית, וקפא בתוך לחישות של חרדת־קודש ודישדוש רגליים נבוכות.

נשמע קול לאמור, “הנה זה איש שלעולם לא ידבּר עוד.” ועוד אחד, משורת הפרצופים האחורית, חששני ודוחק, קרא:

“מדוע הרגת אותו, מִי קוֹרוֹנל?”

“מפני שהוא הודה בכּל,” השיב סוטיליו, בעזוּת־נואשים. הוא חש כי הובא אל בין־המצרים. בהצלחה נאה מאד היה מחציף פנים על סמך המוניטין שיצאו לו. שומעיו סבורים היו שהוא מסוגל בהחלט למעשה שכזה. מוכנים היו להאמין לסיפורו המחניף. אין להוטה ועיוורת כקלוּת־אמונתה של החמדנוּת, שבהיקפה הכולל הריהי קנה־מידה לעליבוּתו המוסרית ולמחסורו האינטלקטואלי של המין האנושי. הה! הוא הודה בכּל, היהודי הזה הנבזה, הבּריבּון¹³² הזה. יפה! אם כן, שוב אין בו צורך. צחוק רם, פתאומי ומעוּבּה, בקע פתאום מגרונו של הקפיטן הבכיר – גבר שראשו מגוּדל, שעיניים לו קטנות ועגולות ולחיים שמנות עד כדי פלצוּת שלעולם אינן זזות. המאיור הזקן, גבוה ומרוּפט־להפליא כמו דחליל, הקיף את גופתו של המנוח סניור הירש, תוך שהוא ממלמל בנפשו בקוֹרת־רוח שאין להבּיעה במלים כי אין עוד צורך להישמר ממעשי־בגידה לעתיד־לבוא מצד אותו בן־בליעל. האחרים לטשו עיניהם, מעבירים את כובד משקלם מרגל אחת אל חברתה, ומלחשים הערות קצרות איש באזני רעהו.

סוטיליו חגר את חרבו ונתן פקודות נמרצות וחטופות לזרז את הנסיגה שעליה הוחלט אחר־הצהריים. מאוּים, עז־רושם, הסומבּרירו שלו משולשל לו ממש עד לגבּותיו – כך צעד ועבר ראשון בפּתח ונפשו מסוכסכת עליו עד כדי כך ששכח לגמרי לחשוב על שיבתו האפשרית של ד"ר מוניגם. עם שיצאו הקצינים אחריו בסך, הביטו אחד או שנים מהם בחפזה לאחור על המנוח סניור הירש, סוחר מאסמראלדה, שהושאר למנוחות כשהוא מתנדנד בקשוּי, לבדו עם שני הנרות הדולקים. בריקנוּתו של החדר היה סבר של חיוּת לצל המגוּשם של הראש והכתפיים על הקיר.

למטה הסתדרו החיילים בשורותיהם בשתיקה והורחקו מן המקום פלוגות־פלוגות בלי תוף וחצוצרה. המאיור הדחלילי הזקן פּיקד על המאַסף; אבל קבוצת האנשים שאותם השאיר מאחור וציוָה עליהם לשַלח אש בבית־המכס (ו“לשרוף את הנבלה של היהודי הבוגדני במקום שהיא תלויה”) לא הספיקו משום־מה בחפזונם להדליק את גרם־המעלות כהלכה. גופתו של המנוח סניור הירש שכנה בדד משך זמן־מה בגלמידוּת הנכאָה של הבנין הלא־גמור, הנחרד מהֵדי קולות־פתאום של דלתות נטרקות ומנקשות ובריחים, עם רשרושי רהיטוֹתיהם של ניירות קרועים, והאנחות המרעידות שהעביר כל מַשב־רוח תחת הגג הגבוה. אורם של שני הנרות הדולקים נוכח הקיפאון המזוּקף ונטול־הנשימה של המנוח סניור הירש הטיל קרן רפה הרחק על־פני יבּשת ומים, כמו איתוּת בלילה. הוא נשאר להדהים את נוסטרומו בנוכחותו, ולהתמיה את ד"ר מוניגם בתעלומת אחריתו המזוועת.

“אבל מדוע ירו בו?” חזר הרופא ושאל את עצמו בקול. זאת הפעם השיב לו צחוק יבש מפי נוסטרומו.

“דומה שדבַר טבעי מאד מעורר בך דאגה רבה, סניור דוקטור. תמה אני מדוע? ייתכן מאד שבטרם יעבור זמן רב נוּמת כולנו בזה אחר זה, אם לא בידי סוטיליו הרי בידי פדריטו, או פוּאנטס, או גאמאצ’ו. ואפשר אפילו שנזכּה גם אנו במלקות, או בגרוע מזה – קיין סאבּה? – לאחר שהכנסת את הסיפור הנחמד שלך על הכסף לראשו של סוטיליו.”

“הוא כבר היה בראשו קודם,” מיחה הרופא. "אני רק – "

"כן. ואתה רק תקעת אותו שם במסמרים עד שהשׂטן עצמו – "

“בדיוק זאת התכוונתי לעשות,” החרה־החזיק אחריו הרופא.

“זאת התכוונת לעשות. בוּאֶנוֹ. הרי זה כדברי. אתה אדם מסוכן.”

קולותיהם, שאם גם לא הורמו נעשו קנטרניים, נָדמו לפתע. המנוח סניור הירש, זקוף ואפלולי לנוכח הכוכבים, היה כממתין ברוב־קשב, בשתיקה חסרת־פניות.

אבל ד"ר מוניגם לא ביקש כלל לריב עם נוסטרומו. ברגע הזה הנשגב בגורליוּתו בעלילותיה של סולאקו התחוור לו סף־סוף כי האיש שלפניו הוא באמת אדם שאי־אפשר בלעדיו. הכרחי יותר מכל שהעלה אי־פעם בדעתו הקפטן מיצ’ל, מי שגילה אותו והתגאָה בכך; הרבה למעלה מכל שעלה אי־פעם בכוונתו של דקו במיטב דברי הליגלוג היבשים שלו על “ידידי המהולל, הקאפאטאס דה קארגאדורס היחיד־במינו.” הברנש היה יחיד־במינו. הוא לא היה “אחד מאלף.” הוא היה בהחלט האחד־שאין־שני־לו. הרופא נכנע. היה בגאונוּתו של הימאי איש ג’ינוֹבה משהו ששלט בגורלם של מפעלים גדולים ושל אנשים הרבה, במזלו של צ’ארלס גולד, בגורלה של אשה מופלאה. למחשבה הזאת האחרונה היה הרופא אנוס להשתעל בטרם יוכל לדבּר.

בנעימה ששוּנתה לגמרי הטעים לפני הקאפאטאס כי, קודם־כל, הוא עצמו אינו נתון בסכנה גדולה. ככל הידוע לכל, הריהו במתים. זה יתרון עצום. אין לו אלא להיסתר מעין רואים בקאסה־ויולה, מקום שם ידוע כי הגאריבּאלדינוֹ הזקן שרוי לבדו – עם אשתו המתה. המשרתים ברחו כולם. איש לא יעלה על דעתו לחפש אותו שם, ובעצם גם לא בשום מקום אחר עלי־אדמות.

“זה יכול היה להיות נכון מאד,” השיב נוסטרומו ואמר, במרירות, “לולא פגשתי אותך.”

זמן־מה החריש הרופא. “האם אתה רוצה לומר שלדעתך אני עלול להסגיר אותך?” שאל בקול מהוּסס. “למה? למה אעשה זאת?”

“וכי מה אני יודע? למה לא? אולי כדי להרוויח יום אחד. סוטיליו יזדקק ליום אחד כדי לענותני בטילטול, ואולי לנסות בכמה דברים אחרים, בטרם יפלח את לבי בכדור – כמו שעשה לאותו מסכן עלוב כאן. למה לא?”

הרופא עילע בדי־עמל. בן־רגע יבש גרונו. לא היה זה מחמת כעס. הרופא, עובדה מעוררת־רחמים למדי, סבור היה כי קיפח את הזכות לכעוס על אדם כלשהו – בשל דבר כלשהו. היה זה פשוט מחמת מורא. וכי במקרה שמע הברנש את סיפורו? אם כך, שוב אין הוא יכול להביא תועלת בכיוון זה. האדם שאי־אפשר בלעדיו נחלץ מהשפעתו, בגלל אותו כתם בל־יימחה שהכשיר אותו לעבודה מלוכלכת. כעין הרגשת קבס תקפה את הרופא. מוכן היה לתת כל מחיר שבעולם כדי לדעת. אך הוא לא העז ללבּן את הנקודה הזאת. הקנאוּת שבמסירוּתו, שנזוֹנה מתחושת השפלתו, הקשיחה את לבבו בעצבות ובוז.

“למה לא באמת?” ענה כהד, עוקצנית. “אם כך הרי המעשה הבטוח בשבילך הוא להרוג אותי כהרף־עין. אני אגן על עצמי. אבל רשאי אתה לדעת שאני מתהלך בלי נשק.”

“פוֹר דיוֹס!” אמר הקאפאטאס בלהט. “אתם האנשים היפים כולכם דומים. כולכם מסוכנים. כולכם בוגדים בעניים, שהם כלביכם.”

“אתה אינך מבין,” פתח הרופא לאִטו.

“אני מבין את כולכם!” צעק הלז בתנועה נמרצת, שמטושטשת היתה בעיני הרופא לא פחות מקפאונו המתמיד של המנוח סניור הירש. “איש עני ביניכם חייב לדאוג לעצמו. אני אומר שאֵלה המשרתים אֶתכם אינם חשובים בעיניכם. ראֵה אותי! אחרי כל השנים האלו, לפתע־פתאום, הנה אני דומה לאחר מכּלבי־החוצות הללו שנובחים מחוץ לחומות – בלי מלוּנה ובלי עצם יבשה לשינַי. קאראמבה!” אך הוא חזר בו מתוך הגינות שופעת־בוז. “כמובן,” המשיך, בשקט, "אינני מניח שאתה תמהר למסור אותי בידי סוטיליו, למשל. לא זה הענין. הענין הוא בזה שאני אינני מאומה! פתאום – " הוא הטיל זרועו כלפי מטה. “מאומה לשום אדם,” חזר ואמר.

הרופא נשם לרווחה. “שמעני, קאפאטאס,” אמר, פושט ידו מתוך חיבּה כמעט אל כתפו של נוסטרומו. “אני אגיד לך דבר פשוט מאד. אתה בטוח מפני שאתה נחוץ. אני לא אסגיר אותך משום סיבה שאפשר להעלותה על הדעת, מפני שאתה דרוש לי.”

בחשכה נשך נוסטרומו את שׂפתו. כדברים האלה שמע דיוֹ. הוא ידע מה פירוש הדבר. אין לו חפץ עוד בכמו אלה. אבל עכשיו חובה עליו לדאוג לעצמו, הירהר. והוא הירהר גם בכך שלא בחכמה יעשה אם ייפרד מחברו בכעס. הרופא, שמוסכם היה כי גדול כוחו בריפוי, מפורסם היה בהמון־העם בסולאקו כמין אדם רע. פירסום זה מבוּסס היה כהלכה על הופעתו האישית, שמוזרה היתה, ועל הליכותיו האירוניות המחוספסות – הוכחות גלויות־לעין, מוחשיות ובלתי־מוכחשות למזגו הזדוני של הרופא. ונוסטרומו היה מבּני העם. לפיכך רק רטן ספקנית.

“אם לדבּר בפשטות, הרי אתה האיש היחיד,” המשיך הרופא. "יש לאֵל־ידך להציל את העיר הזאת ואת… כולם מחמסנותם ההרסנית של אנשים ש – "

“לא, סניור,” אמר נוסטורמו בזעף. “אין לאל־ידי להחזיר לך את האוצר כדי שתמסור אותו לסוטיליו, או לפדריטו, או לגאמאצ’ו. וכי מה אני יודע?”

“שום איש אינו מצפה לדבר שהוא מן הנמנע,” היתה התשובה.

"הנה אמרת בעצמך – שום איש, " מילמל נוסטרומו, בנעימה עגומה, מאיימת.

אבל ד"ר מוניגם, המלא תקוה, התעלם מדברי־החידה ומן הנעימה המאיימת. בעיניהם, שהורגלו בחשכה, דומה היה כאילו התקרב המנוח סניור הירש, שדמותו נתבהרה יותר. והרופא הנמיך קולו בשטחוֹ את תכניתו כחושש פן יגיעו הדברים לאוזן זר.

משַתף היה את האיש שאי־אפשר־בלעדיו בכל הסודות אשר עמו. החנופה והרמז על סיכונים גדולים שנשתמעו מכּך הגיעו בצליל מוכּר אל אזניו של הקאפאטאס. במחשבתו, המרחפת היסוסים ובמורת־רוח, הכיר בכך במרירות. הוא הבין היטב שהרופא מעוניין להציל את מכרה סן־תומה מכּליון. בלעדיו לא יהיה הוא ולא־כלום. זה היה האינטרס שלו. ממש כמו שהיה זה האינטרס של סניור דקו, של הבּלאנקוֹס ושל האירופים שיהיו הקארגאדורס שלו עומדים על צדם. מחשבתו נתלתה בדקו. מה יהיה עליו?

שתיקתו הממושכת של נוסטרומו עוררה מבוכה בלב הרופא. הוא הטעים, ללא כל צורך, שאם גם מובטח הוא לפי־שעה הרי לא לעולם יוּכל לחיות בהסתר. הבּרירה היא לקבל את השליחות אל בראיוֹס, על כל הסכנות והקשיים הכרוכים בה, או לעזוב את סולאקו בחשאי, בלי תפארת, בעניוּת.

“אף אחד מידידיך לא יוכל לגמול לך ולהגן עליך בשעה זו, קאפאטאס. אף לא דון קארלוס עצמו.”

“אין לי חפץ לא בהגנתכם ולא בתגמוליכם. לוואי ורק יכולתי לסמוך על אומץ־לבכם ועל בינתכם. כשאחזור עטור־נצחון, כמו שאתה אומר, עם באריוס, אפשר שאמצא כי השמידו את כולכם. עכשיו הסכּין על צווארכם.”

בא תורו של הרופא להישאר מחריש כשהוא הוֹגה באפשרויות איומות.

“כי־כן, אנו נסמוך על אומץ־הלב ועל הבינה שלך. וגם אתה יש לך סכין על צווארך.”

"הה! וּלמי עלי להודות על כך? מה לי עסקי־הפוליטיקה שלכם והמכרות שלכם – הכסף שלכם והתחוקות שלכם – דון קארלוס פלוני שלך, ודון חוסה פלמוני שלך – "

“אינני יודע,” התפרץ הרופא בשצף־קצף. “סכנה מרחפת על אנשים נקיים שאצבעם הקטנה שווה יותר ממך או ממני ומכל הריבייריסטים גם יחד. אינני יודע. צריך היית לשאול את עצמך בטרם תניח לדקו להוליך לכל זה. אז היה עליך לחשוב כמו גבר; אבל אם לא חשבת, נסה איפוא לנהוג עכשיו כמו גבר. וכי דימית בנפשך שבּעיני דקו חשוב היה הרבה מה יהיה עליך?”

“לא יותר מכּפי שחשוב בעיניך מה יהיה עלי,” מילמל הלז.

“לא; מה שיהיה עליך חשוב בעינַי לא יותר ממה שיהיה עלי.”

“וכל זה מפני שאתה ריבייריסט מסוּר שכזה?” אמר נוסטרומו כמפקפק.

“כל זה מפני שאני ריבייריסט מסוּר שכזה,” חזר ד"ר מוניגם, בזעף.

נוסטרומו, נותן עיניו כמתוך פיזור־הנפש בגופתו של המנוח סניור הירש, שוב עמד בשתיקתו, ומהרהר היה שלא במובן אחד בלבד איש מסוכן הוא הרופא. אי־אפשר לתת בו אמון.

“האם אתה מדבר בשמו של דון קארלוס?” שאל לבסוף.

“כן. אמנם כן,” אמר הרופא, בקול, ללא היסוס. “הוא חייב לפעול עכשיו בגלוי. הוא חייב,” הוסיף בלחש, שלא הגיע אל אזניו של נוסטרומו.

“מה אמרת, סניור?”

הרופא ניתר ממקומו. “אני אומר שעליך להיות נאמן לעצמך, קאפאטאס. יהיה זה מעשה גרוע מאיוולת אם תכזיב עכשיו.”

“נאמן לעצמי,” חזר אחריו נוסטרומו. “וכי מניין לך שלא אהיה נאמן לעצמי אם אגיד לך שתלך לעזאזל בהצעות שלך?”

“אינני יודע. אולי כך יהיה,” אמר הרופא, בנעימה מחוספסת שבאה להסתיר את רוחו הנופלת ואת ההיסוס שבּקולו. “כל מה שאני יודע הוא זה שמוטב לך להסתלק מכאן. כמה מאנשיו של סוטיליו עלולים להופיע כאן כשהם מחפשים אותי.”

הוא החליק מעל השולחן, עשה אזנו כאפרכּסת. גם הקאפאטאס עמד על רגליו.

“נניח שאֵלך לקאִיטה, מה תעשה אתה בינתיים?” שאל.

“אני הייתי הולך אל סוטיליו מיד אחרי שתסתלק – בצורה שעליה אני חושב.”

“צורה טובה מאד – אם רק יסכים אותו המהנדס הראשי. הזכּר לו, סניוֹר, שאני טיפלתי באנגלי העשיר והזקן המשַלם בעד מסילת־הברזל, ושאני הצלתי את חייהם של כמה מאנשיו בפעם ההיא כאשר באה כנופיה של גנבים מן הדרום להרוס אחת ממרכבות־המשכורת שלו. אני הוא שגיליתי כל זאת במסירות־נפש, בזה שהעמדתי פנים כאילו אני משתף עצמי בתכניותיהם. בדיוק כמו שעשית אתה עם סוטיליו.”

“כן. כן, ודאי. אבל אני יכול להביא לפניו נימוקים טובים יותר,” נחפז הרופא ואמר. “הנח זאת לי.”

“הה, כן! נכון. אני אינני ולא־כלום.”

“כלל לא. אתה הכל.”

הם פסעו כמה פסיעות לעבר הדלת. מאחריהם נשאר המנוח סניור הירש שרוי בקפאונו של איש שאין נותנים עליו את הדעת.

“לזה אל תחשוש. אני יודע מה לומר למהנדס,” המשיך הרופא, ולָאַט. “הקושי שלי יהיה עם סוטיליו.”

וד"ר מוניגם נעצר בפּתח כאילו נפל עליו מוראו של הקושי. הוא העלה את חייו לקרבן. עתה ראה לו שעת־כושר נאוֹתה. אך הוא לא רצה להקדים מדי בהשלכת נפשו מנגד. כמי שמוֹעל באמונו של דון קארלוס, יהיה עליו בסופו של דבר להצביע על מקום־המחבוא של המטמון. בכך יקיץ הקץ על אחיזת־העיניים שלו, וגם עליו גופו, מידי הקולונל הנזעם. הוא רצה לעכּבו עד לרגע האחרון ממש; ומייגע היה את מוחו כדי להמציא איזה מקום־הסתר שבעת־ובעונה־אחת יתקבל על הדעת וקשה יהיה לגשת אליו.

הוא שיתף את נוסטרומו בלבטיו, וסיכם לאמור:

“אתה יודע מה, קאפאטאס? אני חושב שכאשר תבוא העת וצריך יהיה למסור איזה ידיעות, אדבר על איזבאלה הגדולה. זה המקום הטוב ביותר שאני יכול לחשוב עליו. מה יש?”

קריאה רפה נתמלטה מפי נוסטרומו. הרופא המתין, מופתע, ולאחר רגע של שתיקה עמוקה שמע קול עבה מגמגם ואומר, “שגעון גמור,” ופוסק באנחה.

“מדוע שגעון?”

“הה! אתה אינך רואה זאת,” פתח נוסטרומו, בלעג צורב, מגבּיר בוּזו בהמשיכו בדבריו. "שלושה אנשים יִראו בתוך חצי שעה שלא חפרו בשום מקום באי ההוא. וכי סבור אתה שאוצר כזה אפשר לקבור בלי להשאיר סימנים למלאכה – אֶה! סניור דוקטור? והרי לא תרוויח אפילו עוד חצי יום עד שיִשחט אותך סוטיליו. אי־איזאבלה! איזו איוולת! איזו המצאה עלובה! הה! דומים אתם כולכם, אנשי־בּינה נאים שכמותכם. אינכם מסוגלים אלא לרמוֹת אנשים מבּני־העם כדי שיקבלו סכנות־מוות לשם מטרות שאין אתם בטוחים בהן אפילו. אם יצליח הדבר, אתם יוצאים נשכּרים. אם לא, אין זה חשוב. הוא אינו אלא כלב. הה! מאדרֶה דה דיוס,¹³³ אני הייתי – "הוא נופף באגרופיו מעל ראשו.

ההתפרצות הזאת הפראית והשורקנית הממה בתחילה את הרופא.

“יפה! אם לדון על־פי דוגמתך הרי נדמה לי שגם אנשים מבני־העם אינם שוטים קטנים,” אמר בזעף. “לא, אנא. אתה פיקח כל־כך. יש לך מקום טוב יותר?”

נוסטרומו כשם שמיהר להתלקח כך מיהר להירגע.

“לזה אני פיקח דיי,” אמר בשקט, באדישות כמעט. “אתה רוצה לספר לו על מקום־מחבוא כה גדול עד שצריך יהיה לפשפש בו ימים על ימים – מקום שבו אפשר יהיה לקבור אוצר של מטילי־כסף בלי להשאיר סימן על־פני השטח.”

“ומקום סמוך,” נכנס הרופא לתוך דבריו.

“בדיוק כך, סניור. אמוֹר לו שהאוצר הוטבע.”

“דבר זה מעלה יש לו שהוא אמת,” אמר הרופא דרך־בוז. “הוא לא יאמין בזה.”

“אתה אמוֹר לו שטיבּעו אותו במקום ששם יוכל לקוות לשלוֹתוֹ, והוא ימהר למדי להאמין לך. אמוֹר לו שטיבעו אותו בנמל כדי שאחר־כך יִמשוּ אותו אמודאים. אמוֹר לו כי התברר לך שקיבלתי פקודות מדון קארלוס גולד לשלשל את הארגזים בשקט המימה אי־שם בקו שבין קצה המיזח לכּניסה. העומק אינו רב שם. אין לו אמודאים אבל יש לו אניה, סירות, חבלים, שרשרות, מלחים – מסוג מסוים. הנח לו לחפש את הכסף. ישלח את השוטים שלו לגרור לפנים ולאחור ושתי־וערב בעוד הוא יושב ומסתכל עד שתפוֹלנה עיניו מראשו.”

“באמת, זה רעיון נהדר,” מילמל הרופא.

"סי. אתה אמוֹר לו זאת, ותראה אם לא יאמין לך! ימים על ימים יעברו עליו בחימה ובייסורים – ואף־על־פי־כן יאמין. מחשבתו לא תתפנה לשום דבר אחר. הוא לא יאמר נואש עד שיגרשו אותו – חיי, אפשר אפילו שישכּח להרוג אותך. הוא לא יאכל ולא יישן. הוא – "

“זה הדבר! זה הדבר!” חזר הרופא בלחישה נרגשת. “קאפאטאס, אני מתחיל להאמין שאתה גאון גדול על־פי דרכך.”

נוסטרומו החריש; אחר־כך חזר ופתח, בשינוי נעימה, קודר, דוֹבר אל נפשו כאילו שכח את קיומו של הרופא.

“אוצר יש בו משהו הנאחז במחשבותיו של אדם. הוא יתפלל וינאץ שם־שמיים ובכל־זאת יתמיד, ויקלל את היום שבו שמע עליו, ויניח לשעתו האחרונה לבוא עליו בבלי־הדעת, בעוד הוא מאמין שאך כפשַׂע היה בינו לבינו. הוא יראה אותו כל־אימת שיעצום את עיניו. לעולם לא ישכח אותו עד שימות – ואפילו אז – דוקטור, השמעת מימיך על הגרינגוֹס העלובים באסוּאֵרה, שאינם יכולים למות? חה! חה! מלחים כמוני. אין להיחלץ מאוצר משעה שהוא נאחז במחשבותיך.”

“אתה שד בצורת אדם, קאפאטאס. הרי זה הדבר המתקבל ביותר על הדעת.”

נוסטרומו לחץ על זרועו.

“זה יהיה גרוע בשבילו יותר מצמא בים או מרעב בעיר מלאה אדם. וכי יודע אתה מה הדבר הזה? הוא יסבול עינויים גדולים יותר מאלה שגרם לאותו עלוב מבוהל שלא ידע לבדוֹת דבר מלבּו. אף לא דבר אחד! אף לא אחד! לא כמוני. אני הייתי יכול לספר לסוטיליו סיפור־מעשה רצחני במאמץ קטן מאד.”

הוא צחק צחוק פרא ונסוב בפּתח לעבר גופתו של המנוח סניור הירש, כתם ארוך ואטום באפלה השקופה־למחצה של החדר בין שתי המקביליות הגבוהות של החלונות המלאים כוכבים.

"איש־פחד שכמוך! קרא. “אני אקום את נקמתך – אני נוסטרומו. פַנה לי דרך, דוקטור! סוּר ממני – שאם לא כן, בשם נשמתה הסובלת של אשה שמתה בלי וידוי, בשתי ידי אחנוק אותך.”

הוא קפץ למטה לתוך המסדרון השחור, העשֵן. בנהימת־תמהון יצא ד“ר מוניגם לדלוק אחריו במרוּצה של פחז. בקצה המדרגות המפוחמות נפל, התגלגל קדימה על פניו בכוח שהיה מהמם נפש השקוּדה פחות על משימה של אהבה ומסירוּת. הוא קם על רגליו בן־רגע, חבוּל מזועזע, בהרגשה משונה שכדור־הארץ הוטַח בראשו בחשכה. אבל לא היה בכך כדי לעצור את גופו של ד”ר מוניגם, שנישא על כנפי התרוממות־הרוח של הקרבה־עצמית; – התרוממות־רוח שקולה, שמנוי־וגמור עמה לא להפסיד שום יתרון שיזַמן המקרה על דרכה. הוא רץ במהירות, משוּלח ומתנודד, זרועותיו סובבות כטחנת־רוח במאמצו לשמור את שיווי־משקלו על רגליו הנכוֹת. הוא איבד את מגבעתו; כנפות מעיל־הגבּרדין הפתוח שלו התעופפו מאחוריו. הוא לא התכוון כלל להניח לאיש שאי־אפשר־בלעדיו להיעלם מעיניו. אבל כעבור זמן רב, ובמרחק רב מבית־המכס, הצליח לתפוס בזרועו מאחור, בחוזק־יד, באפס־נשימה.

“עצוֹר! יצאת מדעתך?”

נוסטרומו כבר היה מהלך אט, ראשו שומט, כאילו בלמה אותו לאוּתה של הססנוּת.

“מה זה אכפת לך? הה! שכחתי שאני נחוץ לך בשביל משהו. תמיד. תמיד נוסטרומו.”

“מה כוונתך כשאתה אומר שתחנוק אותי?” התנשם הרופא.

“מה כוונתי? כוונתי לומר שמלך־השדים עצמו שילח אותך מן העיר הזאת של פחדנים ודברנים לפגוש בי דווקה הלילה מכל הלילות שבּחיי.”

תחת השמיים המכוּכּבים הופיע האַלבּרגוֹ־ד’איטליה־אוּנָה, שחור ונמוך, שובר את הקו הכהה של המישור. נוסטרומו נעצר כליל.

“הכוהנים אומרים שהוא מסית־וּמדיח, לא כן?” הוסיף מבין שיניו הקפוצות.

“אישי הטוב, אתה משתטה. חשד אין לו שום שייכוּת לזה. גם לא העיר, שאתה רשאי לכנוֹתה בכל כינוי שתרצה. אבל דון קארלוס גולד איננו לא פחדן ולא דוֹבר רִיק. מוכן אתה להודות בזה?” הוא המתין. “ובכן?”

“אני אוּכל לראות את דון קארלוס?”

“אלוהים אדירים! לא! למה? לשם מה?” קרא הרופא בסערת־נפש. “אני אומר לך שזהו שגעון. בשום הון שבעולם לא אֶתן לך להיכנס לעיר.”

“אני חייב.”

“אינך חייב!” התיז הרופא, בחמת־זעם, וכמעט לא ידע נפשו מרוב פחד שמא ישׂים האיש קץ לתועלת הספוּנה בו בעבוּר גחמה מטוּפשת כלשהי. "אני אומר לך שאתה לא תיכּנס לעיר. מוטב לי – "

הוא פסק מדיבורו מאין מלים בפיו, חש עצמו תש־כוח, אין־אונים, תוך שהוא נתלה בשרווּלו של נוסטרומו, משען איתן לו לאחר מרוּצתו.

“בגדו בי!” לחש הקאפאטאס לנפשו; והרופא, שהמלה האחרונה גוּנבה אל אזנו, התאמץ לדּר בנחת.

“זה בדיוק הדבר שיִקרה לך, יבגדו בך.”

הוא הירהר באימה מחליאה שהאיש ידוע כל־כך עד שלא ייתכן שלא יזהו אותו. ביתו של הסניור אדמיניסטראדור מוקף מרגלים, בלי ספק. ואפילו המשרתים של הקאסה הם עצמם אין לסמוך עליהם. “חשוב, קאפאטאס,” אמר, עז־רושם… “על מה אתה צוחק?”

“אני צוחק למחשבה שאם יימצא מישהו שלא תישר בעיניו נוכחותי בעיר, למשל – מבין אתה, סניור דוקטור – אם יסגיר אותי מישהו לפדריטו, לא יהיה זה למעלה מכּוחי להתידד אפילו אתו. זו אמת. מה דעתך על כך?”

“אתה אדם בעל תושיה אין־קץ, קאפאטאס,” אמר ד"ר מוניגם קדורנית. " אני מודה בזה. אבל העיר מלאה דיבורים על־אודותיך; ואותם קארגאדורס מעטים שאינם מתחבּאים עם אנשי הרכּבת צעקו כל היום בפלאסה 'ויוה מונטירו!'

“הקארגאדורס שלי המסכנים!” מילמל נוסטרומו. “בגדו בהם! בגדו בהם!”

“אני נמצא למֵד שעל הרציף היית בן־חורין למדי לחבוט על סביבך במקל בין הקארגאדורס המסכנים שלך,” אמר הרופא בנעימה זעוּפה, שהעידה עליו שהוא מתאושש ממאמציו. “אין כאן מקום לטעוּת. פדריטו רותח בגלל הצלחתו של סניור ריבריירה, ועל שום שניטל ממנו התענוג להמית את דקו ביריה. בעיר כבר מהלכות שמועות האומרות שהאוצר נגנב. גם החמצתו של זה אינה גורמת עונג לפדריטו; אבל הרשני לומר לך שאילו היה בידך כל הכסף כולו כופר־נפשך לא היה מציל אותך.”

נוסטרומו נסוב במהירות, ובתפסוֹ את הרופא בכתפיו הסמיך פניו אל שלו.

“מאלאדֶטָה! אתה נשבעת להביא עלי חורבן. אתה היית האיש האחרון שהביט בי לפני צאתי עם האוצר. וסידוֹני נהג־הקטר אומר שיש לך עין רעה.”

“הוא צריך לדעת. אני הצלתי לו את רגלו השבורה בשנה שעברה,” אמר הרופא בקור־רוח. על כתפיו חש בכובד משקלן של הידיים האלו שמפורסמות היו בקרב המון־העם בקיצוּץ חבלים עבים ובכיפוּף פרסות־סוסים. “וּלך אני מציע את הדרך הטובה ביותר להינצל – הַרפּה ממני – ולהשיב לך את תהילתך הגדולה. אתה התפארת בכך שתוציא את השם הקאפאטאס דה קארגאדורס מקצה אמריקה ועד קצהּ בזכות הכסף המסואב הזה. אבל אני מביא לך הזדמנות טובה יותר – הרפה ממני, אומבּרֶה!”¹³⁴

נוסטרומו הרפּה ממנו באחת, והרופא חשש שמא שוב יברח האיש שאי־אפשר־בלעדיו. אך הוא לא ברח. הוא המשיך בהילוכו אט־אט. הרופא דידה לצדו עד שבמטחווי־אבן מן הקאסה־ויולה שוב נעצר נוסטרומו.

הקאסה־ויולה, מחרישה בחשכה מזעיפת־פנים, כמו שינתה את טבעה; ביתו כמו הדף אותו מעליו בסבר של תעלומה חשׂוּכת־תקוה ועויינת. הרופא אמר:

“שם תהיה בטוח. היכּנס, קאפאטאס.”

“איך אני יכול להיכנס?” כמו שאל נוסטרומו את עצמו כמדבר חרש אל תוכו. “היא אינה יכולה לחזור בה מדבריה, ואני אינני יכול לחזור בי ממעשַׂי.”

“אני אומר לך שאין בכך כלום. ויולה יחיד שם לנפשו בפְנים. הצצתי פנימה בצאתי מן העיר. בבטחון גמור תהיה שרוי בבּית ההוא עד שתצא ממנו כדי לפרסם את שמך בקאמפו. אני הולך עכשיו להכין את יציאתך עם המהנדס הראשי, וזמן רב לפני האיר היום אביא לך הֵנה חדשות.”

ד"ר מוניגם, בהתעלם ממשמעות שתיקתו של נוסטרומו, או אולי מתוך חשש לרדת לעומקה, טפח לו קלות על שכמו, ובשׂאתוֹ רגליו בהילוכו הזריז והצולע, נגוז לגמרי בדילוג השלישי או הרביעי בכיוון המסילה. נוסטרומו, שנעצר בין שני עמודי־העץ לקשירת סוסיהם של אנשים, לא זז, מָשָל כאילו ניטע גם הוא הכן בקרקע. כתום חצי שעה הרים את ראשו לשמע נביחותיהם העזות של הכלבים בקרפּיפי־הרכּבת, שפרצו פתאום, רועשות ועמומות כאילו באו מתחת למישור. הרופא ההוא הצולע בעל העין הרעה הגיע לשם במהירות רבה למדי.

צעד־צעד התקרב נוסטרומו אל האַלבּרגוֹ־ד’איטליה־אוּנה, שמעולם לא ראה אותו לפני כן כה חשוך, כה דמוּם. הדלת, שחורה־משחור בקיר הבּהיר, עמדה פתוחה כשהיתה בצאתו עשרים־וארבע שעות קודם־לכן, כאשר לא היה לו שום דבר להסתירו מן העולם. הוא נשאר לפניה, מהסס, כאילו נמלט, כאיש אשר בגדו בו. עוני, מסכנוּת, רעב! היכן שמע את המלים האלו? כעסה של אשה גוססת ניבא את הגורל ההוא למשוּגתו. נראה היה כאילו תתגשם הנבואה במהרה ובקרוב. והליפּרוֹס יצחקו – כך אמרה. כן, הם יצחקו אם יידעו שהקאפאטאס דה קארגאדורס נתון לחסדו של הרופא המשוגע שיכולים היו לזכור איך, לפני שנים אחדות בלבד, קונה היה אוכל מבושל מדוּכן בפּלאסה במחיר פרוטה של נחושת – כאחד מהם.

ברגע ההוא צץ במוחו הרעיון לחפש ולמצוא את הקפטן מיצ’ל. הוא העיף מבט לעבר המיזח וראה ניצנוץ קטן של אור בבּנין של חברת חאש"ק. המחשבה על חלונות מוּארים לא היה בה כדי למשוך את הלב. שני חלונות מוּארים פיתו אותו קודם להיכנס לבית־המכס הריק, מקום שם רק נפל בציפרניו של אותו רופא. לא! בלילה זה לא יתקרב עוד אל חלונות מוּארים. הקפטן מיצ’ל נמצא שם. ומה אפשר יהיה לספּר לו? הרופא ההוא יוציא הכל מפיו כאילו היה ילד.

על הסף קרא “ג’ורג’ו!” בקול נמוך. איש לא ענה. “אוֹלָה! וייחוֹ! אתה שם?…” בחשכה האטוּמה הלך ראשו עליו סחרחר מחמת האשליה שחשכתו של המטבח עצומה לא פחות מזו של המפרץ השקט, ושהרצפה משתפלת קדימה כרפסודה טובעת. “אולה! וייחו!” חזר, מהסס, מתנודד במקום עָמדוֹ. ידו, שאותה הושיט כדי להתיצב, פגעה בשולחן. הוא פסע פסיעה אחת קדימה והזיז אותו, וחש בקופסת־גפרורים תחת אצבעותיו. דימה לשמוע אנחה חרישית. הקשיב רגע, עוצר בנשימתו; בידיים רועדות ניסה להעלות אור.

פיסת־העץ הזעירה התלקחה באור מסַמא למדי בקצה אצבעותיו, המוגבּהות מעל לעיניו הממצמצות. בוהַק מרוכּז ניחת בראש־הלביא הסב של ג’ורג’ו הזקן נוֹכח האח השחורה – והוא נראה רכוּן לפניו בכיסא, בוהה בקפאונו, סביבו ומעליו שפעי־שפעים של צל, רגליו משוּכּלות, לחיוֹ בידו, מקטרת ריקה בזווית פיו. דומה היה כאילו עברו שעות עד שניסה להסב את פניו; בעצם הרגע ההוא כבה הגפרור, והוא נעלם בצללים, משל כאילו בדממת־רפאים קרסו קירותיו וגגו של הבית השוֹמם על ראשו הלבן.

נוסטרומו שמע אותו זע ומוציא מפיו בקור־רוח את המלים:

“אולי היה זה חלום.”

“לא,” לָאַט. “לא חלום הוא, זקן.”

קול חזק שאל באפלה:

“סי, וייחו. לאט לך. לא בקול רם כל־כך.”

לאחר ששוחרר על־ידי סוטיליו חזר ג’ורג’ו ויוֹלה, שעד הדלת ממש ליוָה אותו המהנדס הראשי טוב־המזג, ונכנס אל ביתו, שאותו נאלץ לעזוב ממש ברגע שמתה אשתו. דממה היתה בכּל. המנורה ממעל דלקה. הוא כמעט וקרא אליה בשמה; ולמחשבה ששום קריאה מפיו לעולם לא תזכּה למענה קולה, צנח בכבדוּת לתוך הכיסא בגניחה קולנית, שנתמלטה עקב הכּאֵב של להב חד שפילח את חזהו.

שאר שעות הלילה לא השמיע הגה. החשכה האפירה, ונוכח השחר הזך, הזגוּגי הצטיירה הסְיירָה המשוּננת פחוּסה ואטוּמה, כמו גזורה מנייר.

נשמתו הנלהבת והקפדנית של ג’ורג’ו ויולה – מַלח, לוחם לאנושוּת המדוּכאה, אויב למלכים, וכן, בחסדה של מרת גולד, פונדקי לנמל סולאקו – ירדה לתהום הייאוש הפעורה בין שרידי עברו הנתוצים. הוא זכר את חיזוּרו בין שני מסעי־מלחמה בשבוע אחד קצר בעונה של מסיק־הזיתים. רק תחושת השכוֹל העמוקה והלוהטת התקרבה ללהט כבד־הראש של הזמן ההוא. הוא גילה אל־נכון כמה תלוי היה בקולה המושתק של אותה אשה. קולה הוא שהיה חסר לו. לפי שפזוּר־נפש היה, טרוד, שקוע בהתבוננות פנימית, הרי רק לעתים רחוקות הביט בזוגתו בשנים האחרונות. המחשבה על ילדותיו היתה מקור לדאגה, לא לניחומים. קולה הוא שיחסר לו. והוא זכר את הילד הנוסף – הילד הקטן שמת בים. הה! גבר יכול היה להיות מִשען. ואבוי! אפילו ג’אן באטיסטה – זה האיש שעליו, ועל לינדה, דיברה אליו אשתו בחרדה שכזאת בטרם תשקע בשנתה האחרונה עלי־אדמות, זה האיש שאליו קראה בקול שיציל את הילדות, סמוך לפני מותה – אפילו הוא במתים!

והזקן, רכוּן נכחוֹ, ראשו בידו, ישב כל אותו היום בלי נוע ובבדידוּת. הוא לא שמע כלל את תרועתם המחוצפת של הפעמונים בעיר. כאשר פסקה, המשיך מַסנן־החרס בפינת המטבח בטיפטופו המהיר והמתנגן לתוך הכּד הנקבּובי הגדול שמתחתיו.

סמוך לשקיעת־השמש קם ממקומו, ובתנועות אִטיות נעלם במעלה המדרגות הצרות. קומתו המגוּדלת מילאה את גרם־המעלות וחיכוּך כתפיו השמיע קול חרישי כשל עכבר המתרוצץ מאחרי טיח של קיר. כאשר נשאר שם למעלה היה הבית אילם כמו קבר. אחר־כך ירד, באותו קול חיכוּך רפה. היה עליו להיאחז בכיסאות ובשולחנות כדי לחזור ולהגיע אל מושבו. הוא נטל את מקטרתו מעל למדף הגבוה של האח – אך לא ניסה כלל להגיע אל הטבּק – תחב אותה ריקה לזווית פיהו, ושוב התישב באותה תנוחה של תוֹהה ובוֹהה. שֶמש כניסתו של פדריטו לסולאקו, השמש האחרונה בחייו של סניור הירש, הראשונה לבדידוּתו של דקוּ באיזאבלה הגדולה, עברה מעל האַלבּרגוֹ־ד’איטליה־אוּנָה בדרכה מערבה. הטיף־טיף המדנדן של המסנן פסק, המנורה שלמעלה כבתה, והלילה הקיף את ג’ורג’ו ויולה ואת רעייתו המתה בחשכּתו ובשתיקה שנראתה בלתי־מנוצחת עד שבא הקאפאטאס דה קארגאדורס, בשובו מן המתים, והניסם בהצתתו ובשלהבתו של גפרור.

“סי, וייחו. אני הוא. חכּה.”

לאחר שחסם את הדלת והגיף בקפידה את התריסים, גישש נוסטרומו על־גבי כוננית למצוא נר, והדליק אותו.

ויולה הזקן קם על רגליו. בעיניו עקב בחושך אחר הקולות שהשמיע נוסטרומו. האור גילה אותו עומד בלי משען, משל כאילו עצם נוכחותו של אותו איש נאמן, אמיץ, נקי־כפּיים, המגלם כל מה שהיה בנו עשוי להיות, די בה לסמוֹך את כוחו הדועך.

הוא פשט את ידו האוחזת במקטרת עץ־העצבּונית, המפוֹחמת בקצהּ, וציפּף בכבדוּת את גבּותיו העבותות לנוכח האור.

“אתה חזרת,” אמר, בהכרת־ערך מרעידה. "הה! יפה מאד! אני – "

הוא נָדם. נוסטרומו, נרכּן אחור אל השולחן, ידיו שלובות לו על חזהו. הניד בראשו קימעה לעומתו.

“חשבת שטבעתי! לא! הטוב בכּלבים של העשירים, של האצילים, של האנשים היפים האלה היודעים רק לדבּר ולבגוד בעם, הוא עדיין לא מת.”

הגאריבּאלדינוֹ, חדל־ניע, כמו שותה היה בצמא את צלילו של הקול המוכּר. ראשו זע פעם קימעה כמו לאות הסכמה; אך נוסטרומו ראה בבירור שהזקן אינו מבין דבר וחצי דבר. אין מי שיבין; אין איש שיוּכל לגלות לו את סוד גורלו של דקו, סוד גורלו שלו, את סוד־הכסף. הרופא ההוא אינו אלא אויב העם – מסית ומדיח…

גופו הכבד של ג’ורג’ו הזקן נרעד מראש ועד כף־רגל מחמת המאמץ להתגבר על התרגשותו למראה אותו איש, שהיה שותף באינטימיות של חיי־המשפחה שלו כאילו היה בן בוֹגר.

“היא האמינה שאתה תחזור,” אמר חגיגית.

נוסטרומו הרים את ראשו.

“היא היתה אשה חכמה. איך יכולתי לא לחזור –?”

בינו לבינו סיים את המחשבה: “מאחר שניבּאה לי קץ של עוני, מסכנוּת ורעב.” מכוח המסיבּות שבהן הושמעו מלות כעסה אלו של טריזה, כזעקתה של נפש שמנעוה מלעשוֹת את שלומה עם האלוהים, עוררו את אמונת־ההבל האפלה במזל אישי שאפילו הגאון הגדול ביותר בין אנשי ההרפתקה והמעש לעתים רחוקות הוא פטור ממנה. הן מָשלוּ בנפשו של נוסטרומו בכוח של מאֵרה נמרצת. ואיזו קללה הטילו עליה דבריה! הוא התיתם בגיל צעיר כל־כך עד שלא זכר שום אשה אחרת אשר לה קרא אמא. מעתה והלאה לא תהיה קיבּולת שבּה לא יכּשל. הכּישוּף כבר היה פועל פעולתו. אף המוות ישתמט ממנו עתה… בחריפות אמר:

“הבה, וייחו! הב לי ואוֹכַל. אני רעב! סאנגרה דה דיוֹס! מכּיון שכּרסי ריקה הריני נעשה קל־דעת!”

סנטרו שמוּט שוב על חזהו המגוּלה מעל לידיו המשוּלבות, יחף, עוקב מתחת לגבּות קודרות אחר תנועותיו של ויולה הזקן המחפש מזון בין הארונות, דומה היה באמת כאילו מאֵרה חלה עליו – קאפאטאס הרוּס ומאוּים.

ויולה הזקן יצא מקרן־זווית אפלה, ובלי אומר ודברים הֵריק אל השולחן מתוך כפּותיו הקעוּרות כמה קרומי־לחם יבשים וחצי בצל.

בעוד הקאפאטאס מתחיל לטרוף את מנת־האביונים שלו ותופס בגרגרנוּת קפואת־עיניים פרוסה אחר פרוסה המונחת לצדו, פרש לו הגאריבּאלדינוֹ, ובהשתופפו בפינה אחרת מילא קוּבעת־חרס יין אדום מתוך קיתון כסוי־נצרים. במחווה מוכּר, כבשעה שהיה משמש לפני לקוחות בבית־הקפה, תחב את מקטרתו בין שיניו כדי שתהיינה ידיו פנויות.

הקאפאטאס שתה בתאוות־נפש. אדמומית קלה הדגישה את שזפון לחיו. בהפנותו את ראשו השׂב והכּבד אל גרם־המעלות, הוציא ויולה את המקטרת הריקה מתוך פיו והפטיר לאִיטו:

“אחרי שנורתה פה למטה הירייה שהרגה אותה ממש כאילו פגע הכדור בלבּה הנדכא, קראה אליך שתציל את הילדות. אליך, ג’אן באטיסטה.”

הקאפאטאס תלה עיניו. “האמנם כן, פאדרוֹנֶה? להציל את הילדות! הן נמצאות אצל הסיניורה האנגליה, אשת־חסדן העשירה. אשת־חסדך שלך…”

“אני זקן,” מילמל ג’ורג’ו ויולה. “אנגליה אחת הורשתה להציע מיטה לגאריבאלדי כאשר שכב פצוע בכּלא. האדם הגדול ביותר שחי בזמן מן הזמנים. איש־העם גם הוא – מַלח. מותר לי להרשות לאשה אחרת להחזיק קורת־גג מעל ראשי. סי… אני זקן. מותר לי להרשות לה. לפעמים החיים נמשכים יותר מדי.”

“והיא עצמה אולי בקרוב לא תהיה לה קורת־גג לראשה, אלא אם כן אהיה אני… מה דעתך? האם עלי להחזיק קורת־גג מעל ראשה? האם עלי לנסות – ולהציל את כל הבּלאנקוֹס יחד אתה?”

“אתה תעשה זאת,” אמר ויולה הזקן בקול חזק. “כמו שהיה בני…”

“בנך, וייחו!… מעולם לא היה איש כבנך. הה, עלי לנסות… אבל מה אם רק חלק מן המאֵרה הוא המפַתה אותי?… ובכן היא קראה אלי שאציל – ואחר־כך –?”

“היא לא יספה עוד.” לַמחשבה על הדממה והשתיקה הנצחית שירדו על הדמוּת עטופת־התכריכים השׂרועה על המיטה למעלה, השעָה חסידו הגיבור של גאריבאלדי את פניו והרים את ידו אל מצחו החרוש קמטים. “היא מתה בטרם אספיק לתפוס בידיה,” פלט בגימגום מעורר־חמלה.

לעיניו הקרועות־לרווחה של הקאפאטאס, הניבּט אל פתח גרם־המעלות האפל, ריחפה תבניתה של איזאבלה הגדולה, כאניה זרה השרויה בצרה, עמוסה עושר עצום וחייו הגלמודים של אדם. נבצר ממנו לעשות מאומה. יכול היה רק לנצור את לשונו, שהרי אין איש שאפשר לבטוח בו. האוצר יאבד מן־הסתם – אלא אם כן דקו… ומחשבתו נסתיימה בפתאום. הוא נוכח לדעת כי בשום־פנים לא יוכל לצייר לו בדמיונו מה דקו עתיד לעשות.

ויולה הזקן לא זע. והקאפאטאס היושב בלי נוֹע השפיל את עפעפיו הארוכים, הרכים, ששיוו לפניו העזים, שחורי פיאות־הזקן, נופך של כנוּת נשיית. השתיקה התארכה.

“יתן אלוהים מנוחה לנשמה!” לחש קדורנית.

פרק 10

יום־המחרת שקט היה בבּוקר, להוציא את קולות הירי הרפים מצפון, בכיוון לוס־אטוֹס. הקפטן מיצ’ל הקשיב בדאגה מן היציע שלו. הביטוי, "במעמדי העדין כסוכן הקונסולארי היחיד שהיה אז בנמל, הרי הכל, אדוני, הכל היה סיבה מוצדקת לדאגה, " שמר על מקומו בסיפור האחיד פחות או יותר על “המאורעות ההיסטוריים” אשר משך השנים שלאחר־כך מזוּמן היה לשירותם של אורחים נכבדים שביקרו בסולאקו. לאחר־מכן בא, לפי הסדר, ציון הכבוד והנייטראליות של הדגל, שכּה קשה היה לשמור עליהם במעמדו, “ממש בעיצומם של המאורעות האלה בין ההפקרוּת של אותו שודד־ים נבל, סוטיליו, לעריצוּת המתוקנת יותר אך המזוועת כמעט באותה מידה של הוד־מעלתו דון פדרו מונטירו.” הקפטן מיצ’ל לא היה האיש שירחיב את הדיבור הרבה על סכנות סתם. אבל הוא עמד על דעתו שהיה זה יום ראוי־להיזכר. ביום ההוא, סמוך לבין־הערביים, ראה “אותו ברנש מסכן שלי – נוסטרומו. המלח שאותו גיליתי בשעתו ושאותו, רשאי אני לומר, עשיתי, אדוני. איש המסע המפורסם לקאִיטה, אדוני. מאורע היסטורי, אדוני!”

הקפטן מיצ’ל, שחברת חאש“ק ראתה בוא משרת ותיק ונאמן, הורשה להמשיך בפעלו עד־תום ברווחה ובכבוד בראש השירות שהתרחב במידה עצומה. הגדלת המַצָבה, על המוני פקידיה, משרד בעיר, המשרד הישן בנמל, החלוקה למחלקות – נוסעים, מטען, רפסודות וכן הלאה – הבטיחו לו שעות־פנאי מרובות יותר בסולאקו המחדשת עלומיה, בירת הרפובליקה האוקסידנטאלית. הואיל ובני־המקום חיבבו אותו בשל טוב־מזגו והטכסיוּת שבהליכותיו, האומרות חשיבוּת־עצמית ותמימוּת, והואיל ומשך שנים ידוע היה כ”ידיד לארצנו", חש עצמו אישיות נכבדה בעיר. נוהג היה להשכים קום ולסובב בכיכר־השוק שעה שצל־הענק של הר־אִיגרוֹטה רובץ היה עדיין על דוכני הפרי והפרחים העמוסים שפעי־שפעים של צבעי־תפארה, מטפל היה ברוח קלה בעניינים השוטפים, מתקבל בברכה בבתים, זוכה לברכות־שלומן של גבירות באָלאמ’דה, נכנס לכל המועדונים ודריסת רגל לו בקאסה־גולד, וכך חי כרווק זקן ומיוחס, איש־רעים־וחברה, ברוב נחת וחגיגיוּת. אבל בימים של אניות־הדואר היה משכים לרדת למשרד הנמל, בסירתו שלו, שאנשי צוותה הדורים בצבעי תכלת ולבן, כשהוא מוכן לחוש ולעלות אל סיפון האניה כאשר אך יצוץ חרטומה סמוך לרציף.

למשרד־הנמל היה מוליך איזה נוסע נשוּא־פנים שאותו הביא עמו בסירתו שלו, ואותו היה מזמין לשבת רגע בעוד הוא חותם על כמה ניירות. ובהתישבו אל שולחנו, היה הקפטן מיצ’ל מוסיף ומדבר בנעימה של הכנסת־אורחים:

“הזמן דחוק אם רצונך לראות הכל ביום אחד. עוד מעט נצא לדרך. נאכל ארוחת־צהריים במועדון־אמאריליה – אף שאני שייך גם לאנגלו־אמריקאי – מהנדסי־מכרות ואנשי־עסקים, הרי אתה יודע – וגם למירליפלוֹרֶס, מועדון חדש – אנגלים, צרפתים, איטלקים, כל המינים – רוּבּם צעירים שוקקי־חיים, שביקשו לחלוֹק מחמאה לתושב ותיק, אדוני. אבל ארוחת־צהריים נאכל באמאריליה. יעניין אותך, אני מתאר לעצמי. טיפוסי לארץ ממש. אנשים מבני המשפחות הראשונות. נשיא הרפובליקה האוקסידנטאלית עצמו משתייך אליו, אדוני. בישוף זקן ונאה ורצוץ־חוטם בחצר הפנימית. פיסול מופלא, אני סבור. קאוואליירה פארוֹקֶטי – ידוע לך השם פארוֹקֶטי, הפַסל האיטלקי המפורסם – עבד כאן שנתיים – הוקיר מאד את הבישוף הזקן שלנו… הנה! עכשיו כל־כולי לשירותך.”

גאֶה על נסיונו, חדור תחושת חשיבוּתם ההיסטורית של אנשים, מאורעות ובניינים, דיבר. בסגנון מנוּפח ובסופי־פסוקים עצבניים, מנופף קלוֹת בזרועו הקצרה והעבה, שלא להותיר דבר ש“יימלט מתשומת־הלב” של שבוּיו המיוחס.

“מרבים לבנות, כפי שאתה רואה. לפני ההפרדה היה זה מישור של עשב חרוך הנחנק בעננים של אבק, עם נתיבה של עגלות־שוורים אל המיזח שלנו. זה הכל. הנה שער־הנמל. ציורי, לא כן? בעבר הגיעה העיר רק עד כאן. עכשיו אנו נכנסים לרחוב־החוקה. שים לב לבּתים הספרדיים הישנים. הכרת־ערך גדולה. הה? אני מניח שזה בדיוק כמו שהיה בימי המִשנים־למלך, פרט למרצפת. עכשיו אריחים של עץ. שָׁם הבנק־הלאומי־של־סולאקו, עם סוכות־הזקיפים משני עברי השער. קאסה אווליאנוס מצד זה, וכל החלונות של קומת־הקרקע מוגפי־תריסים. אשה נפלאה גרה שם – העלמה אווליאנוס – אנטוניה היפהפיה. טיפוס, אדוני! אשה היסטורית! ממול – קאסה־גולד. שער אצילי. כן, משפחת גולד, הבעלים של זכיון־גולד המקורי, שעכשיו הוא ידוע בעולם כולו. אני מחזיק בשבע־עשרה ממניות אלף־הדולר במכרות־המאוחדים־של־סן־תומה. כל החסכונות הדלים של ימי־חיי, אדוני, ודי יהיה בכך לקיים אותי בהרווחה עד סוף ימַי במולדת כאשר אפרוש מעבודתי. תפסתי מקום בקומת־הקרקע, רואה אתה. דון קארלוס, ידיד גדול שלי. שבע־עשרה מניות – הרי זו גם ירושה לא קטנה שיכול אדם להניח אחריו. יש לי אחיינית – נישאה לכוהן־דת – איש דגול ביותר, מכהן בקהילה קטנה בסאסֶקס; ילדים בלי סוף. אני עצמי מעולם לא הייתי נשוי. מַלח צריך לנהוג התאפקוּת. כשעמדתי תחת השער ההוא עצמו, אדוני, עם כמה חברים מהנדסים צעירים, מוכן להגן על הבית ההוא בו זכינו לשפע כה רב של מאור־פנים והכנסת־אורחים, ראיתי את ההסתערות הראשונה והאחרונה של פרשי פּדריטוֹ על החיילים של באריוֹס, שעתה־זה כבשו את שער־הנמל. הם לא יכלו לעמוד בפני הרובים החדשים שהביא אותו דקו המסכן. היתה זו אש רצחנית. בן־רגע נחסם הרחוב בשִפעת חללים ופגרי סוסים. מעולם לא יצאו שוב להתקפה.”

וכל היום היה הקפטן מיצ’ל מדבר כך אל קרבנוֹ המתרַצה פחות או יותר:

“הפלאסה. היא נהדרת. כפליים כשטחה של כיכר־טראפאלגאר.”

מן המרכז ממש, באור־השמש היוקד, הורה על הבניינים:

“האינטֶנדֶנסיה, כיום ארמון – הנשיא – קאבּילדוֹ, מקום שם יושב הבית התחתון של הפרלמנט. אתה שם לב לבּתים החדשים בצד ההוא של הפלאסה? קומפאניה אַנזאני, חנות־כּלבּו־גדולה, כמו הדברים הקואופרטיביים הללו אצלנו. אנזאני הזקן נרצח על־ידי אנשי המשמר־הלאומי ליד הכּספת שלו. ובעד אותו פשע מסוים הומת הציר גאמאצ’ו, שפיקד על אנשי המשמר־הלאומי, חיה אכזרית וצמאַת־דמים, מיתת־חנק קבל־עם־ועדה לפי גזר־דינו של משפט צבאי בפקודת באריוס. האחיינים של אנזאני הפכו את העסק לחברה. כל הצד ההוא של הפלאסה נשרף בזמנו; לפנים היתה שם שדרת־עמודים. שריפה נוראה, שלאורה ראיתי את אחרית הקרבות, את היאנרוֹס במנוסתם, את אנשי המשמר־הלאומי כשהם משליכים את כלי־נשקם, ואת הכּוֹרים של סן־תומה, כולם אינדיאנים מן הסיירָה, ששעטו ועברו כגשם שוטף לקול חלילים ומצלתיים, בהתעופף דגלים ירוקים, שִׁפעה פראית של בני־אדם בפונצ’וס לבנים ובמגבעות ירוקות, ברגל, בפרדים, בחמורים. מראה כזה. אדוני, לא יראה עוד אדם לעולם. הכורים, אדוני, עלו על העיר, דון פפה בראש על סוסו השחור, ונשיהם במאַסף ממש רכובות על בוּרוֹס, צורחות קריאות־עידוד, אדוני, ומכות בטנבּוּריות. זכור לי שאחת הנשים האלו היה לה תוכּי ירוק רכוּב על כתפה, שקט כמו ציפור של אבן. עתה–זה הצילו את הסניור אדמיניסטראדור שלהם; שכּן באריוס, אף כי פקד להסתער מיד בעצם הלילה. היה עלול לאחר את המועד. פדריטו מונטירו פקד כבר להוליך את דון קארלוס להוצאה־להורג – כמו שהוּמת דודו הרבה שנים קודם־לכן – ואז, כמו – שאמר באריוס אחר־כך, “לא היתה סולאקו ראויה שיילחמו עליה.” סולאקו בלי הזכיון לא היתה ולא־כלום; והיו טונות על טונות של דינאמיט מפוזרות בכל פינות ההר עם נפּצים ערוכים ומותקנים, וכוהן אחד זקן, האב רומאן, עמד הכן להחריב את מכרה סן־תומה עם התקבל הידיעה הראשונה על כשלון. דון קארלוס גמר אומר שלא להשאיר אותו אחריו, והיו לו גם האנשים הנכונים שידאגו לביצוע.”

כך היה הקפטן מיצ’ל מדבר באמצע הפלאסה, כשהוא מחזיק מעל ראשו סוכך לבן שבּטנתו ירוקה. אבל בתוך הקתדראלה, באור העמום, בעוד ניחוח רפה של קטורת מרחף באווירה הצוננת, ופה־ושם דמות אשה כורעת, לבושה שחורים או לבנה כולה וראשה מצועף, נעשה קולו ההסוּי חגיגי ועז־רושם.

“כאן,” היה אומר, בהורותו על גומחה בקיר המַעבר האפלולי, “אתה רואה את הפרוטומי של דון חוסה אווליאנוס, ‘פטריוט ומדינאי’, כמו שנאמר בכתובת, ‘ציר שלוּח אל חצרות אנגליה וספרד וכו’ וכו‘, מת ביער לוס־אטוֹס תשוש־כוח ממאבק־חייו למען הצדק והמשפט בשחרה של תקופה חדשה’. הפסל דומה לו למדי. עבודתו של פארוֹקֶטי על־פי כמה תצלומים ישנים ורישום־עפרון מאת מרת גולד. היטב הכרתי אותו ספרדי־אמריקאי מכובּד מן האסכולה הישנה, אידאלגוֹ¹³⁵ לאמיתו, שהיה אהוב על כל יודעיו. משכּית־השיש בקיר, בסגנון העתיק, המתארת אשה מצועפת היושבת כשידיה שלובות ברופף על ברכיה, היא מזכרת לאותו אדון צעיר ביש־מזל, שהפליג עם נוסטרומו בלילה הגורלי ההוא, אדוני, הבּט. ‘לזכרו של מרטין דקו, ארוסתו אנטוניה אווליאנוס.’ דיבור גלוי, פשוט, נאצל. הרי לך שם אותה גברת, אדוני, כמו שהיא. אשה יוצאת־מגדר־הרגיל. אלה שחשבו שתיתקף ייאוש טעות היתה בידם. בחוגים רבים דנו אותה לכף־חובה על שלא נכנסה למנזר. ציפו לכך מצִדה. אבל דוניה אנטוניה אינה עשויה חומר שממנו קרוּצות נזירות. הבישוף קוֹרבּילאן, דודה, מתגורר אִתה בבית־העיר של משפחת קורבילאן. זהו מין כוהן פראי, המטריד את הממשלה בלי הרף ביחס לאדמות הכנסיה ולמנזרים משכּבר. אני סבור שברומא מחשיבים אותו מאד. עכשיו הבה נלך למועדון–אמאריליה, סמוך מעֵבר לפּלאסה, ונסעד את לבנו.”

הם אך יצאו את הקתדראלה, ובמרום גרם המדרגות האצילי התנשא קולו במנוּפח, זרועו שוב מצאה את תנופתה.

" ‘פורווניר’, שָׁם ממול בקומה הראשונה ההיא, מעל חלונות־הראוָה הללו של זכוכית צרפתית; היוֹמוֹן הגדול ביותר שלנו. שמרני, או בעצם, הייתי אומר, פרלמנטארי. יש לנו כאן המפלגה הפרלמנטארית שראש־המדינה הנוכחי, דון חוּסטה לופס, עומד בראשה; איש נבון מאד, אני סבור, אינטלקט ממדרגה ראשונה, אדוני. המפלגה הדמוקרטית שבאופוזיציה נשענת בעיקר, צר לי לומר, על האיטלקים הסוציאליסטים האלה, אדוני, על אגודות־הסתרים שלהם, ה’קאמוראס' וכיוצא בהן. המוני איטלקים יושבים פה אצלנו על אדמות מסילת־הברזל, פועלים שחורים שפוטרו, מכונאים וכן הלאה, לכל אורך המסילה הראשית. יש בקאמפו כפרים שלמים של איטלקים. וגם הילידים נמשכים אל הדרכים האלו… באר אמריקאי? כן. ושם ממול יכול אתה לראות עוד אחד. אנשי ניו־יורק פוקדים בעיקר את ההוא – הנה הגענו לאמאריליה. שים לב לבּישוף למרגלות המדרגות מימין כאשר ניכנס."

וארוחת־הצהריים היתה מתחילה ומסתיימת במתינות ובהרחבת־הדעת ליד שולחן קטן בגזוזטרה, תוך שהקפטן מיצ’ל מניד בראשו לאות שלום, מחווה קידות, קם על רגליו לדבּר רגע עם פקידים שונים בבגדים שחורים, סוחרים במקטרנים, קצינים במדי־שרד, קאוואליירוס בני גיל העמידה מן הקאמפו – אנשים זעופים, גוּצים, עצבניים, ואנשים שמנים, שלווים, שחרחרים, ואירופים או צפון־אמריקאים מיוחסים, שפניהם נראו לבנים מאד בתוך הרוב של קלסתרים כהים ועיניים שחורות, נוצצות.

הקפטן מיצ’ל היה מתמודד אחור על כיסאו, מעיף סביבו מבטים של שביעוּת־רצון, ומעלה על השולחן קופסה מלאה סיגרים עבים.

“נַסה לעשן עם הקפה שלך. טבּק מקומי. הקפה השחור שאתה מקבל באמאריליה, אדוני, אינך פוגש בו בשום מקום אחר בעולם. אנו מקבלים את הפולים מקפיטֵריה מפורסמת למרגלות־ההרים, שבעליה שולח בכל שנה שלושה שקים שַי לחבריו לזכר הקרב נגד אנשי המשמר־הלאומי של גאמאצ’ו, שאותו ניהלו הקאוואליירוס מן החלונות האלה ממש. הוא היה בעיר בעת ההיא, ולקח חלק, אדוני, עד הסוף המר. המשלוח מגיע על־גבי שלושה פרדים – לא בצורה הרגילה, ברכּבת; לא ולא! – ישר אל החצר הפנימית, תחת משמר של שכירי־יום רוכבים, תחת פקוּדתו של סוכן אחוזתו, העולה במדרגות, במגפיים ובדרבנות, ומוסר אותו לוועד שלנו באורח רשמי במלים, ‘למען אלה שנפלו בשלושה במאי’, אנו קוראים לזה קפה ‘טְרֶס דה מאיו’. טְעַם אותו.”

בסברו של אדם המתקין עצמו לשמוע דרשה בכּנסייה היה הקפטן מיצ’ל מרים את הספל הזעיר אל שפתיו. והנְקטר היה נגמע עד תומו אגב שתיקה רוגעת בענן של עשן־סיגרים.

“ראה את האיש הזה בשחור שיצא עכשיו מכאן,” היה פותח, נחפז לרכוֹן נכחו. “זהו אֵרנאנדס המפורסם, שר־המלחמה. הסופר המיוחד של ה’טיימס', שכתב אותה שורה מופלאה של מכתבים שבה קרא לריפובליקה האוקסידנטאלית ‘בית־האוצר של העולם’, הקדיש מאמר שלם לו ולכוח שאירגן – הקאראביניירים המהוּללים של הקאמפו.”

תוך שהוא לוטש עיניו סקרנית היה אורחו של הקפטן מיצ’ל רואה דמות במקטורן שחור אֶרך־כנפות הצועד בכובד־ראש, עפעפיו מושפלים בפנים ארוכים ושלווים, מצחו חרוּש תלמי־רוחב, ראשו מחוּדד, ושַערו האפור, – המקליש למעלה, מסורק בקפידה כלפי־מטה לכל הצדדים ומסולסל בקצוות, גולש על העורף והכתפיים. זה היה איפוא הלִסטים המפורסם שעליו שמעה אירופה בהתעניינות. לראשו חבש סומבררו גבהּ־נזר בעל תיתורה שטוחה ורחבה; מחרוזת־תפילות של חרוזי־עץ היתה מפותלת על פרק־ידו הימני. והקפטן מיצ’ל היה מוסיף ואומר:

“האיש שהגן על פליטי סולאקו מחמת־זעמו של פדריטו, כגנרל של חיל־הפרשים תחת פקודתו של באריוֹס הצטיין בהסתערות על טוֹנוֹרוֹ, מקום שם נהרג סניור פוּאנטס עם שׂרידיהם האחרונים של המונטריסטים. הוא ידידו ומשרתו הנכנע של הבישוף קורבּילאן. שומע שלש תפילות־מיסָה בכל יום. אני מוכן להתערב אתך שבּדרכּו הביתה לסייסטה שלו ייכנס לקתדראלה לומר תפילה אחת או שתים.”

בשתיקה שאַף כמה פעמים מן הסיגר שלו; אחר, בשיא חשיבותו, הצהיר:

“הגזע הספרדי, אדוני, משופע בטיפוסים מופלאים בכל שכבות החברה… אני מציע שניכּנס עכשיו לחדר־הביליארד, קריר שם, לשיחה שקטה. מעולם אין שם איש עד אחרי חמש. אוכל לספר לך פרשיות שתדהמנה אותך ממהפכת־ההפרדה. כאשר יעבור החום הגדול, נטייל מעט באלאמידה.”

התכנית נמשכה בנחרץ, כחוק־טבע. הטיול באלאמידה התנהל בפסיעות אטיות ובדיבורים אומרי־כבוד.

״כל הגדולים של סולאקו כאן, אדוני." הקפטן מיצ’ל החווה קידות על ימין ועל שמאל בגינוני־טכס אין־קץ: אחר־כך בהתעוררות, “דוניה אֶמיליה, המרכבה של מרת גולד. הבט. תמיד פרדים לבנים. האשה הטובה והחיננית ביותר שעליה האירה השמש אי־פעם. מעמד גדול, אדוני. מעמד גדול. הגברת הראשונה בסולאקו – הרבה קודם לרעייתו של הנשיא. וראויה לכך.” הוא הסיר את מגבעתו; אחר כך, בשינוי־נעימה מחוּשב, הוסיף, דרך־רישול, שהגבר בשחור על־ידה, אשר לו צווארון לבן גבוה ופנים מצוּלקים, רגזניים, הוא ד"ר מוֹניגם, המפקח על בתי־החולים הממלכתיים, הקצין־הרפואי־הראשי של המכרות־המאוחדים־של־סן־תומה. "בן־בית שם. נמצא שם בכל עת. אין פלא. משפחת גולד עשתה אותו. אדם פיקח מאד וכל מה שתרצה, אך אני מעולם לא חיבבתי אותו. איש אינו מחבּב אותו. עודני זוכר איך היה הולך צולע ברחובות בחולצת־משבּצות ובסנדלי־ילידים ואבטיח תחת בית־שחיו – זה היה כל אָכלו במשך היום. איש חשוב כיום, אדוני, ונבזה כמו שהיה. מכל־מקום… אין כל ספק שבּזמנו מילא את תפקידו יפה למדי. הוא הציל את כולנו מאותו שד נורא סוטיליו, במקום שאדם בררן יותר אולי היה נכשל – "

זרועו התרוממה.

“פסל־הרוכב שהיה עומד על הכן שם ממול סולק. זה היה אנאכרוניזם,” העיר הקפטן מיצ’ל סתומות. “יש אומרים שכדאי להחליפו בעמוד־שיש שיהיה מזכרת לַהפרדה, עם מלאכי־שלום בארבע הפינות, ו’צדק' של ברונזה המחזיק בכפות־מאזניים מעוּינות, מוזהבות כליל, למעלה, הקאוואליירה פארוֹקֶטי נתבקש לעשות מִתווה, שאותו אתה יכול לראות במסגרת תחת הזכוכית בבניין־העיריה. הכּוונה לחקוק שמות מסביב לכל הבסיס. כי־כן! הדבר הטוב ביותר יהיה אם יפתחו בַשם נוסטרומו. הוא עשה למען ההפרדה יותר מכל אדם זולתו, והוא,” הוסיף הקפטן מיצ’ל, “הפיק ממנה פחות מהרבה אחרים – אם נעשה חשבון.” הוא צנח על מושב של אבן תחת עץ, ותופף באצבעותיו כמזמין על המקום שלצדוֹ. “הוא הביא לבאריוֹס את המכתבים מסולאקו שהניעו את הגנרל להחליט לעזוב לזמן־מה את קאיטה, ולחזור לכאן לעזרתנו בדרך־הים. לטוּב־המזל עדיין היו אניות־התובלה בנמל. אדוני, אני אפילו לא ידעתי שהקאפאטאס דה קארגאדורס שלי בחיים. לא היה לי כל מושג. ד”ר מוניגם הוא שפגש בו, במקרה, בבית־המכס, ששעה אחת או שתים לפני כן יצא ממנו סוטיליו הַבּזוי. מעולם לא אמרו לי דבר; מעולם לא נתנו לי רמז, שום דבר – כאילו לא הייתי ראוי שיתנו בי אמון. מוניגם סידר הכל. הוא הלך אל קרפּיפי־הרכבת, והצליח להתקבל אצל המהנדס הראשי, שלמען משפחת גולד בראש־וראשונה הסכים להרשות לקטר אחד לשעוֹט לאורך המסילה, מרחק מאה ושמונים מיל, כשנוסטרומו בתוכו. זאת היתה הדרך היחידה להניעו לצאת לדרך. במחנה־הבנייה בסוף המסילה השיג סוס, כלי־נשק, קצת בגדים, ויצא לבדו לאותו מסע נפלא על־גבי סוס – ארבע־מאות מיל בששה ימים, בתוך ארץ רוֹגשת, שבסיומו אותו מעשה־גבורה של חציית קווי המונטריסטים ליד קאִיטה. קורותיו של המסע ההוא, אדוני, יהיה בהן משום ספר מסעיר ביותר. את חיי כולנו נשא עמו בכיסו. לא די היה במסירות, אומץ־לב, נאמנות ותבונה. מובן, הוא היה חסר־פחד ונקי־כפיים בתכלית. אבל דרוש היה אדם שיידע איך להצליח. הוא היה אותו אדם, אדוני. בחמישה במאי, בהיותי אסיר למעשה במשרד־הנמל של החברה שלי, שמעתי פתאום את שריקתו של קטר בקופיפי הרכבת, מרחק רבע מיל ממני. לא האמנתי למשמע אזני. בקפיצה אחת יצאתי אל היציע, וראיתי קטר פורץ בעתר־קיטור מתוך שערי הקרפיף. מצווח כמטורף, אפוף ענן לבן, ואחר־כך, סמוך ליד הפונדק הישן של ויולה, נעצר כמעט לגמרי. הבחנתי באיש אחד, אדוני – לא יכולתי לזהוֹתוֹ – המגיח מן האַלברגוֹ־ד’איטליה־אוּנָה, מטפס ועולה אל התא. ואחר־כך, אדוני, נדמה היה ממש כאילו הקטר ההוא עוזב את הבית בזינוק, וכהרף־עין נעלם. ככבוֹת נר, אדוני! נהג ממדרגה ראשונה היה על המגבה, אדוני, זאת אני יכול לומר לך. אנשי המשמר־הלאומי ברינקוֹן ובעוד מקום אחד המטירו עליהם אש כבדה. לטוב־המזל לא הרסו את המסילה. בתוך ארבע שעות הגיעו אל מחנה־הבּנייה. זו היתה תחילת דרכו של נוסטרומו… השאר ידוע לך. אין לך אלא להביט סביבך. יש באלאמידה הזאת אנשים הנוסעים במרכבותיהם, או אנשים החיים בכלל כיום, הודות לכך שלפני שנים לקחתי לי מַלח איטלקי בורח להיות מנהל־עבודה ברציף שלנו על סמך חזותו בלבד. וזוהי עובדה. אי־אפשר להעלים זאת, אדוני. בשבעה־עשר במאי, שנים־עשר ימים בלבד לאחר שראיתי את האיש מן הקאסה־ויולה עולה לקטר ותמהתי מה פשר הדבר, היו אניות־התובלה של באריוס נכנסות לנמל הזה, ו’בית־האוצר של העולם', כמו שאיש– ‘הטיימס’ קורא בספרו לסולאקו, ניצל בשלמוּתו לציביליזציה – לעתיד גדול, אדוני. פדריטו, בהיות אֵרנאנדס במערב, ובהיות הכורים של סן־תומה צובאים על שער־היבּשה, לא יכול היה להדוף את הנחיתה. שבוע־ימים היה משגר קריאות לסוטיליו שיצטרף אליו. אילו נענָה לו סוטיליו כי אז היו באים עלינו מעשי־טבח וגירושים שלא היו מותירים שום איש או אשה בעלי־מעמד בחיים. אבל כאן נכנס ד"ר מוניגס לסיפורנו. סוטיליו, עיוור מראוֹת וחירש משמוֹע, נדבּק אל האניה שלו כשהוא מתבונן בחיפושי־הגריפה אחר הכסף, שסבור היה כי הוטבע על קרקעית הנמל. אומרים שבשלושת הימים האחרונים יצא מדעתו והיה משתולל ומַזה קצף על שפתיו מרוב אכזבה על שהעלה חרס בידו, מתרוצץ אנה ואנה על הסיפון, ומטיח גידופים על הסירות בעלות הרשתות, פוקד עליהן לחזור, ואחר־כך רוקע פתאום ברגלו ונזעק, ‘ואף־על־פי־כן הוא שם! אני רואה אותו! אני חש בו!’

“מתכונן היה לתלות את ד”ר מוניגם (שהיה אִתו באניה) בקצה המַדלֶה האחורי, כאשר נכנסה אניית־התובלה הראשונה של באריוס, שבעצם היתה אחת האניות שלנו, היישר פנימה, ומטווח קצר ממש המטירה ברד אש מנשק קל בלי כל טענות־ומענות. היתה זו הפתעה מאין כמוה, אדוני. בתחילה היו נדהמים כל־כך עד שלא ברחו למטה. אנשים נפלו כזבובים על ימין ועל שמאל. נס הוא שמוניגם, שעמד על בית־הכּוָה האחורי והחבל כבר לצווארו, לא נוּקב כדורים ככברה. לאחר זמן סיפר לי שהיה בטוח כי אבוֹד אבד, ובכל מאמצי כוחו צרח וצרח: ‘הרימו דגל לבן! הרימו דגל לבן!’ פתאום ומאיור אחד זקן מן הרגימנט של אֶסמראלדה, שעמד בקירבת־מקום, שלף את חרבו מנדנה בצווחה, “מוּת, בוגד הנשבע לשקר!' ובאחת פילח את גופו של סוטיליו, רגע בטרם יפוֹל הוא עצמו וראשו מפוּלח.”

הקפטן מיצ’ל פסק רגע קט מדיבּורו.

"חי נפשי, אדוני! שעות על שעות יכול הייתי לספר לך סיפורים. אבל הגיעה השעה שנצא לדרך לרינקוֹן. אין טעם שתעבור את סולאקו ולא תראה את האורות של מכרה סן־תומה, הר, שלם מוּצף אורות כמו ארמון מואר מעל לקאמפו האפל. זו נסיעה מקובּלת באופנה… אך הרשני לספר לך מעשה אחד קטן, אדוני; רק שתראה. כעבור שבועיים לערך, כאשר באריוס, שהוכרז גנראליסימו, יצא לדלוק אחר פדריטוֹ דרומה, כאשר החוּנטָה הזמנית, בראשותו של דון חוסטה לופס, פירסמה את התחוקה החדשה, ודון קארלוס גולד שלנו היה אורז את חפציו לצאת לשליחות לסן־פרנציסקו ולוושינגטון (ארצות־הברית, אדוני, היתה המעצמה הגדולה הראשונה שהכירה ברפובליקה האוקסידנטאלית) – כעבור שבועיים, אומר אני, כשהתחלנו להרגיש שראשינו בטוחים על כתפינו, אם מותר לי להתבטא כך, בא איש אחד נכבד, שהירבּה לשלוח סחורות באניות שלנו, לראותני בענייני עסק, ואומר הוא, ראשית־דבר: ‘אמוֹר– נא לי, קפטן מיצ’ל, האם אותו ברנש’ (מתכוון היה לנוסטרומו) ‘עודנו הקאפאטאס של הקארגאדורס שלכם או לא?’ ‘במה הענין?’ אומר אני. כי אם הוא האיש, הרי אין לי התנגדות; הרבה מטענים אני משַלח ומקבּל באניות שלכם; אבל לפני ימים אחדים ראיתי אותו סובב בטל על הרציף, ואך לא מכבר עצר אותי בעזות־מצח גמורה וביקש סיגר. והנה, יודע אתה, הסיגרים שלי הם מיוחדים למדי ואין אני יכול לקבלם בקלוּת כה רבה. “אני מקוה שהגזמת,' אמרתי, בעדינות רבה. אמנם כן, אבל זה מטריד עד־להשחית. תמיד הברנש מתחנן לסיגרים.' אדוני, אני השעיתי את עינַי, ואחר־כך שאלתי, האם לא היית אחד האסירים בקאבּילדו?' ‘היטב מאד אתה יודע שהייתי, וגם בכבלים שׂמוּני, אומר הוא. והוטל עליך קנס של חמישה־עשר אלף דולר?’ הוא הסמיק, אדוני, שכן השמועה אמרה שהוא התעלף מפחד כאשר באו לאסור אותו, ואחר־כך התנהג במעמדו של פוּאנטס בצורה שעוררה אפילו את הפוליסיאנוֹס,¹³⁶ שגררו אותו לשם בשׂערות ראשו, לחייך למראה התרפסוּתו. ‘כן,’ אומר הוא, במין ביישנות. מדוע?' ‘הו, לא־כלום. צפוי היית להפסיד סכום לא קטן,’ אומר אני, גם אם הצלת את נפשך.. אבל מה אני יכול לעשות למענך?' הוא מעולם אף לא תפס מה הכּוונה. לא הוא. וכך העולם סובב, אדוני.”

הוא קם ממקומו בקשוּי מעט, ובמשך המסע לרינקון היתה רק הערה אחת פילוסופית יוצאת מפיו של אותו מורה־דרך חסר־רחמים, הנועץ עיניו באורות של סן־תומה, שכמו תלויות היו בלילה האפל בין שמיים וארץ.

“כוח גדול הוא זה, לטוב ולרע, אדוני. כוח גדול.”

וארוחת־הערב במירליפלוֹרֶס היתה נאכלת, מצוינת מצד הבישול, ומשיירת באורח רושם שמצויים בסולאקו הרבה צעירים נעימים ומוכשרים שכּפי הנראה משׂכּורותיהם גדולות יותר מדי, ובכללם אחדים, רובּם אנגלוסקסים, הזריזים “למתוח”, כלשון הביטוי העממי, את מאָרחוֹ האדיב.

בנסיעה מהירה ומצטלצלת אל הנמל במרכבה דו־אופנית מאחרי פרד כחוש וקל־רגליים שכל הזמן הצליף בו רכּב, נאפוליטאני ככל הנראה בעליל, היה המעגל נסגר כמעט לפני המשרדים המוארים של חברת חאש"ק, שבגלל אניית־הקיטור נשארו פתוחים עד שעה מאוחרת כל־כך. כמעט – אך לא לגמרי.

“השעה עשר. האניה שלך לא תהיה מוכנה להפליג לפני שתים־עשרה וחצי, אם אמנם תהיה מוכנה אז. בוא־נא לשתות ברֶנדי־בסוֹדה ולעשן עוד סיגר.”

ובחדרו הפרטי של המפקח היה הנוסע המיוחס באניה “סֶרֶס”, או “יוּנוֹ”, או “פאלאס”, המוּם וכביכול מחוּסל מבּחינה נפשית על־ידי גודש פתאומי של מראות, צלילים, שמות, עובדות, וידיעות מסובכות שעוּכּלו שלא כהלכה, מאזין כמו ילד עייף למעשיה; שומע היה קול, מוכּר ומפתיע בניפוּחו, המסַפר לו, כמו מעולם אחר, איך היה “בנמל הזה עצמו” מיפגן ימי בינלאומי, ששם קץ למלחמת קוסטאגואנה־סולאקו. איך היתה “פּאוּהֶטֶן”, הסיירת של צי ארצות־הברית, הראשונה שהצדיעה לדגל האוקסידנטאלי – לבן, ובאמצעו זר של עלי־דפנה ירוקים המעטר פרח־אמאריליה צהוב. שומע היה איך פחות מחודש־ימים לאחר שהכריז עצמו קיסר של קוסטאגואנה נהרג הגנרל מונטירו בירייה (בשעת טכס חגיגי ופומבי של הענקת אותות הצטיינות וצלבים) על־ידי קצין־תותחנים צעיר, אחיה של מי שהיתה אז פילגשו.

“פדריטו הנתעב, אדוני, ברח מן הארץ,” היה הקול אומר. ועוד היה מוסיף: “קברניט של אחת האניות שלנו סיפר לי באחרונה שזיהה את פדריטו הגריליירו, בדרדסים של ארגמן ובמצנפת־קטיפה בעלת גדיל של זהב, והוא מנהל בית־בושת באחד מנמלי הדרום.”

“פדריטו הנלהב! מי היה זה, לעזאזל?” תמה היה המבקר הארעי נשׂוּא־הפנים המרחף בין־נים־לער כשעיניו פקוחות החלטית ועקימה רפה אך חביבה על שפתיו, שמביניהן מזדקר הסיגר השמונה־עשר או העשרים של אותו היום הראוי־להיזכר.

“כמו רוח־רפאים הופיע לפנַי בחדר זה עצמו, אדוני” – הקפטן מיצ’ל מדבר היה על נוסטרומו שלו בחום־רגש אמיתי ובקורטוב של גאוָה עגמומית. "יכול אתה לתאר לעצמך, אדוני, איזה רושם עשה עלי הדבר. הוא הגיע בדרך־ הים עם באריוֹס, כמובן. והדבר הראשון שסיפר לי לאחר שהייתי מסוגל לשמוע אותו היה זה שהוא תפס את סירת הרפסודה כשהיא צפה במפרץ! נראה היה כי המאורע המם אותו ממש. והיה זה מאורע מופלא למדי, אם תזכור שעברו אז ששה־עשר יום מאז טביעת הכסף. מיד יכולתי לראות שהוא נהפך לאיש אחר, הוא בהה אל הקיר, אדוני, כאילו התרוצץ שם עכביש או משהו. אבדן הכסף העיק על מחשבותיו. הדבר הראשון שעליו שאל אותי היה אם שמעה כבר דוניה אנטוניה על מותו של דקו. קולו רעד. חייב הייתי לספר לו שלאמיתו של דבר עדיין לא חזרה דוניה אנטוניה לעיר. נערה מסכנה! ובעצם הרגע בו הכינותי עצמי להמטיר עליו אלף שאלות ואחת, הסתלק מן המשרד מכל־וכל, כשהוא מפטיר פתאום, ‘סלח לי, סניור.’ שלושה ימים לא שבתי לראותו. עסוק הייתי עד־להחריד, יודע אתה. נראה שהוא שוטט בעיר, נכנס ויצא, ושני לילות בא לישון בצריפונים של אנשי הרכבת. דומה היה שהוא אדיש לגמרי למתרחש. שאלתי אותו על הרציף, ‘מתי תתפוס שוב ברסן, נוסטרומו? בקרוב תהיה עבודה בשפע לקארגאדורס.’

"‘סניור,’ אומר הוא, כשהוא מביט בי הבטה אִטית, חוקרנית, ‘האם תופתע לשמוע שעודני עייף מכּדי לעבוד ברגע זה? ואיזו עבודה אוּכל לעשות עכשיו? איך אוּכל להביט בפרצופם של הקארגאדורס שלי לאחר שאיבדתי רפסודה?’

"ביקשתי אותו שלא יחשוב עוד על הכסף, והוא חייך. חיוּך שירד לחדר־לבּי, אדוני. ‘לא טעות היתה זו,’ אמרתי לו, 'גזירת־גורל היתה זו. דבר שאי־אפשר היה למנוע אותו. ‘סי, סי!’ אמר, והפך לי גב. סבור הייתי כי אין טוב מאשר לעזוב אותו לנפשו ומן־מה עד שיתגבר. אדוני, לאמיתו של דבר, שנים עברו עד שהתגבר. אני הייתי נוכח בראיון שלו עם דון קארלוס. עלי לומר שגולד הוא איש צונן למדי. שנים כה רבות היה עליו לבצור את רוחו, תוך שהוא מתעסק עם גנבים ובני־בליעל, ותמיד סכנת חורבן צפויה לו ולרעייתו, עד שהיה לו הדבר בחינת טבע שני. שעה ארוכה הביטו זה בזה. דון קארלוס שאל מה יוכל לעשות למענו, בדרכו השקטה, המאופקת.

שמי ידוע מקצה סולאקו עד קצה,' אמר, שָׁקט לא פחות מן הלז, ‘מה עוד תוכל לעשות למעני?’ אלוּ היו כל הדברים שנאמרו באותה שעה. אולם כעבור זמן הועמד סכוּנר־חופים נאה מאד למכירה, ומרת גולד ואני בעצה אחת דאגנו לכך שיקנוּהו ויתנוהו לו במתנה. הדבר נעשה, אבל הוא החזיר את כל התשלום במשך שלש השנים שלאחר־כך. גאוּת היתה בעסקים לכל אורך החוף הזה. אדוני. יתר על כן, האיש ההוא הצליח בכל חוץ מאשר בהצלת הכסף. דוניה אנטוניה המסכנה, שאך חזרה מחוויותיה הנוראות ביערות לוס־אָטוֹס, גם היא נועדה אתו לשיחה. רצתה לשמוע על דקוּ: מה אמרו, מה עשו, מה חשבו עד הרגע האחרון בלילה הגורלי ההוא. מרת גולד סיפרה לי שמנהגו היה מופת של שלוָה והשתתפות בצער. העלמה אווליאניס פרצה בבכי כאשר סיפר לה איך אמר דקו במקרה שסוף תכניתו לנחול הצלחה מפוארת… ואין כל ספק, אדוני, שכך היה. הרי זו הצלחה."

סוף־סוף עמד המעגל להיסגר, ובעוד הנוסע המיוחס, המרעיד בציפייתו הנעימה למיטתו, שוכח לשאול את עצמו מה יכלה תכניתו של דקו להיות, בשם אלוהים, היה הקפטן מיצ’ל אומר, “צר לי שעלינו להקדים כל־כך להיפרד. בזכות התעניינותך הנבונה היה זה יום נעים בשבילי. עכשיו אלווה אותך לסיפון. העפת עין ב’בית־האוצר של העולם'. זה באמת שם קולע מאד.” וקולו של הממונה על הסירה בפתח, המבשר כי סירת־הקברניט מוכנה, סגר את המעגל.

נוסטרומו אכן מצא את סירתה של הרפסודה, שאותה השאיר באיזאבלה הגדולה עם דקו, כשהיא צפה ריקה הרחק בתוך המפרץ. הוא היה אז על הגשר של הראשונה באניות־התובלה של באריוס, וכשיעור שעה נסיעה מסולאקו. הקאפּאטאס מצא חן מאד בעיני באריוֹס, שתמיד עלץ על מעשה של גבורה נועזת והיטיב להעריך אומץ־לב. בעָברם מסביב לחוף דאַג הגנרל שיהיה נוסטרומו סמוך אליו, ולעתים קרובות היה פונה אליו בדברים באותה צורה בוֹטה ורעשנית שהיתה האות לחסדו ולאמונו.

עיניו של נוסטרומו היו הראשונות שהבחינו, נוכח החרטום, בנקודה הכּהה הזעירה, החמקמקת, שהופיעה לבדה, בצד צורותיהן של שלש האיזאבּלוֹת היישר נכחם, על־פני ריקוּתו השטוחה, המהבהבת של המפרץ, יש זמנים שבהם אין לזלזל בערכה של שום עובדה; סירה קטנה בריחוק כה רב מן היבשה יכלה להיות בעלת איזו משמעות הראויה לבדיקה. משהניד באריוס בראשו לאות הסכמה סטתה אניית־התובלה מנתיבה, ועברה בסמוך למדי עד שהתברר אל־נכון כי אין איש בקליפת־האגוז הקטנה. לא היתה זו אלא סירה קטנה ופשוטה הנישאת עם הזרם ומשוטיה בתוכה. אבל נוסטרומו, שזה ימים לא זז דקוּ ממחשבותיו, זיהה הרבה קודם־לכן בסערת־נפש את הסירה של הרפסודה.

לא היה כל מקום לשאלה אם ייעצרו על־מנת לאסוף את החפץ ההוא. כל דקה היתה הרת־חיים ועתידות של עיר שלמה. חרטוּמה של האניה המנהיגה, שבּה היה הגנרל, חזרה ופנתה אל מסלולה. מאחריה חשה קדימה כל השייטת של אניות־התובלה, הפזורות באקראי לאורך מיל לערך במרחב־הים, כסיומו של מירוץ באוקינוס, כולן שחורות ומעלות עשן בשמי־המערב.

"מִי חֵנֶרל, "¹³⁷ התנסו קולו של נוסטרומו, גבוה אך שקט, מאחרי קבוצה של קצינים, “רוצה הייתי להציל את הסירה הקטנה ההיא. פּוֹר דיוס, אני מכיר אותה. היא שייכת לחברה שלי.”

“ואתה, פּוֹר דיוֹס,” נתן באריוס קולו בצחוק רועם וטוב־מזג, “שייך לי. אני אמנה אותך קפיטן של חיל־הפרשים כאשר אך נשוב לראות סוס.”

“אני מיטיב לשחות מאשר לרכוֹב, מִי חֶנֶרל,” קרא נוסטרומו, מבקיע לו דרך אל המעקה ועיניו ניבטות הכן. "הרשה לי – "

“להרשות לך? איזה גאוותן הוא זה,” קינטר הגנרל, בעליצות, אף בלי להביט בו. “להרשות לו ללכת! חה! חה! חה! רוצה הוא שאוֹדה כי אין אנו יכולים לכבוש את סולאקו בלעדיו! חה! חה! חה! רוצה היית להגיע אליה בשחייה, בני?”

צעקת־אדירים מקצה האניה ועד קצה הפסיקה את תרועת־צחוקו. נוסטרומו קפץ המימה; וראשו השחור כבר ביצבץ הרחק מן האניה. הגנרל פלט בחלחלה “סיילו! ¹³⁸ חוטא שכמוני!” כמי שהלמו רעם. די היה במבט אחד דאוג להראותו שנוסטרומו שוחה בקלות גמורה; ואחר־כך הרעים בקול־אימים, “לא! לא! אנחנו לא ניעצר לאסוף את הברנש המחוצף הזה. שיטבע – הקאפאטאס המשוגע ההוא.”

רק בכוח־הזרוע אפשר היה למנוע את נוסטרומו מלקפוץ המימה. הסירה הריקה, שבאה לקראתו מסתורית, כאילו רוח־רפאים סמוי־מן־העין חותר בה, היה בה משום קסם של איזה אות, של איזו אזהרה, וכמו משיבה היתה בצורה מדהימה ומופלאה על המחשבה המתמדת בדבר אוצר ובדבר גורלו של אדם. קופץ היה אפילו ארב לו המוות באותו חצי מיל של מים. המים היו חלקים כבריכה, ומשום־מה אין כרישים ידועים במפרץ השקט, אף כי מן העבר השני של הפוּנטה־מאלָה קו־החוף שורץ כרישים.

הקאפאטאס נאחז בירכתיים והגיח בעוז. אגב שׂחייה תקפה אותו הרגשה מוזרה, חלושה. במים השתחרר מנעליו ומקטרנו. זמן־מה שהה במקום אחד, מחליף רוח. במרחק המשיכו אניות־התובלה, צפופות עתה יותר, בדרכּן היישר לסולאקו, וסבון אומר התמודדוּת ידידותית, ספורט ימי, תחרות־שיט; והעשן המאוחד של ארובותיהן נישא כמו שכבת־ערפל דקה וגפריתית היישר מעל ראשו. העזתו, אומץ־לבו, פעולתו הם ששילחו את האניות האלו על־פני הים, לחוש ולהציל את חייהם ואת הונם של הבּלאנקוֹס, נוגשי העם; להציל את מכרה סן־תומה; להציל את הילדוֹת.

במאמץ נמרץ ומיוּמן טיפס ועלה על הירכתיים. סירה זו עצמה! אין ספק בכך; אין כל ספק. זו היתה הסירה של הרפסודה מס. 3 – הסירה שאותה השאיר בידי מרטין דקו באיזאבלה הגדולה כדי שיהיה לו איזה אמצעי להינצל אם לא יוּתן לעשות למענו מאומה מן החוף. והנה־זה באה לקראתו ריקה ובת־בלי־פשר. מה עלתה לו לדקו? הקאפאטאס ערך בדיקה מדוקדקת. הוא חיפש איזו שרטת, איזה סימן, איזה אות. לא גילה אלא כתם חום על הלזבּזת בצד הספסל. וכן אליו ושיפשף בכוח באצבּעו. אחר־כך התישב מאחרי ספסלי החותרים, חדל־מעש, ברכיו מכוּנסות ורגליו משופעות.

כשהוא מנַטף מראש ועד כף־רגל, שערו ופיאות־זקנו מדולדלים ורועפים מים והוא נועץ מבט עמום בלווחים התחתיים, דמה הקאפאטאס של הקארגאדורס מסולאקו לפגר טבוּע שעלה ממצוּלות לבלוֹת בבטלה את שעת השקיעה בסירה קטנה. סערת־הרוח של מסעו ההרפתקני, סערת־הרוח של החזרה בעוד מועד, של הישג, של הצלחה – כל סערות־הרוח האלו שהתרכזו מסביב למחשבות המשולבות על האוצר הגדול ועל האיש היחיד זולתו היודע על קיומו – כל אלו סרו ממנו. עד לרגע האחרון ממש הוגיע את מוחו בשאלה איך ישכיל לבקר באיזאבלה הגדולה בלי להפסיד זמן ובלי להתגלות. שכן רעיון הסודיוּת נמצא מתקשר קשר כה הדוּק אל האוצר עד שאפילו באזני באריוֹס עצמו נמנע מלהזכיר את קיומו של דקו ואת קיומו של הכסף באי. אולם במכתבים שהביא לגנרל דוּבּר בקצרה על אבדן הרפסודה, בחינת דבר שנודעת לו השפעה על המצב בסולאקו. במסיבות הנתונות, בהריחוֹ ריח קרב ממרחק, לא ביטל קוטל־הנמרים שתוּם־העין את זמנו ולא חקר את השליח. לאמיתו של דבר, בדבּרו עם נוסטרומו יצא באריוס מתוך הנחה שדון מרטין דקו ומטילי־הכסף של סן־תומה אבדו יחדיו, ונוסטרומו, כיון שלא נשאל במישרים, החריש, בהשפעת איזו צורה בל־תוגדר של תרעומת וחשדנות. ידבּר לו דון מרטין על הכל בשפתיו־הוא – כך אמר לנפשו בינו לבינו.

ועתה, כאשר ברגע המוקדם ביותר שבגדר האפשר זומנו כך לפניו האמצעים להגיע לאיזאבלה הגדולה, סרה סערת־רוחו, כבשעה שהנשמה מתעופפת לה ועוזבת את הגוף נטול רוח־חיים על־פני הארץ שאותה שוב אינה יודעת. דומה היה כאילו אין נוסטרומו מכיר את המפרץ. שעה ארוכה אף לא הניד עפעף ולו פעם אחת על הריקוּת המזוּגגת של מבּטו. אחר־כך, בלי שיזוע אבר, בלי פירכוס של שריר או ריטוט עפעף, ירדה אט־אט איזו הבּעה, הבּעה חיה, על תווי הפנים הדמוּמים, מחשבה עמוקה הסתננה לתוך המבט הבוֹהה – משל כאילו בחשאי באה נשמה מנוּדה, נשמה שקטה ומהורהרת. שמצאה בדרכה את הגוף ההוא שאין שוכן בו, ובגניבה נכנסה לקבלו לרשותה.

הקאפאטאס הזעיף: ובדממת הים העצומה, בדממה של אִיים, וחוף, וצורות־ענן בשמיים ושבלים של אור על־פני המים, היתה בו בציפּוּף הגבּות הללו משום הדגשה של מחווה אדיר־כוח. עת רבה לא זע שום דבר אחר; אחר־כך הניע הקאפאטאס בראשו ושוב נכנע לרוגע הכללי של כל הדברים הנראים־לעין. לפתע תפס במשוטים, ובתנועה אחת הסב את הסירה, היישר אל מול איזאבלה הגדולה. אך בטרם יתחיל לחתור התכופף שוב מעל לכּתם החוּם שעל הלזבּזת.

“מכיר אני את הדבר הזה,” לחש לנפשו, בניד־ראש מפוּקח. “זה דם.”

תנופת משוטו היתה ארוכה, נמרצת, ואיתנה. כפעם בפעם הציץ מעבר לכתפו באיזאבלה הגדולה, שלנגד מבטו הדאוּג העמידה את הכּף הנמוך שלה כקלסתר עמוק־מחקר. לבסוף נגע החרטום בחולו של החוף. יותר משגרר את הסירה הטיל אותה על כברת־החוף הקטנה. באחת, בהפכוֹ. גב אל השקיעה, נכנס בפסיעות גסות לתוך הגיא, עם שמימי הנחל ניתזים פתע ומתעופפים אל־על עם כל שעל, כאילו ברגליו דחה בבוז את רוחו הרדוּדה, הזכּה, המלחשת. הוא ביקש לחסוך כל רגע של אור־שמש.

שִפעה של עפר, עשב ושיחים מעוכים נפלה באורח טבעי מאד ממעל על השקערורית שמתחת לעץ הנטוּי. דקוּ שקד בזמנו להסתיר הכסף לפי ההוראות שקיבל, ובמידה של תבונה השתמש באת. אבל אותו ספק־חיוך של קורת־רוח על פניו של נוסטרומו התחלף בעקימת־שׂפה של בוז משראה איך האָת עצמו מוטל שם לעין רואים, כמו מתוך התרשלות גמורה או בהלת־פתאום, מגלה את כל הסוד כולו. הה! דומים הם כולם במשובת־רוחם, אותם אוֹמבּרס פינוֹס שהמציאו חוקים וממשלות ומשימות של סרָק לעם.

הקאפאטאס נטל את האֵת, ועם תחושת הידית בכף־ידו תקף אותו פתאום הרצון להעיף עין על תיבות־האוצר העשויות עור־סוס. במכות־אֵת מעטות מאד חשׂף את קצותיהן ופינותיהן של אחדות; אחרי־כן, בפַנוֹתוֹ עוד מעט מן העפר. נתחוור לו שאחת מהן נחתכה בסכין.

למראה התגלית פלט קריאה חנוקה, ונפל על ברכיו כשהוא מעיף מבט חושש וחסר־הגיון מעל כתף אחת, אחר־כך מעל חברתה. העור הנוקשה התאחה, והוא היסס בטרם יעביר ידו בתוך החתך הארוך ומַשש את המטילים בפנים. הנה הינם. אחד, שנים, שלושה. כן, ארבעה חסרים. נלקחו. ארבעה מטילים. אבל מי? דקו? הוא ולא אחר. ומדוע? לשם מה? בשביל איזה דמיון־שווא מקולל? יסביר. ארבעה מטילים שנלקחו בסירה, ו – דם!

נוכח המפרץ הפתוח צללה השמש, בהירה, נקיה מענן, ללא שינוי, אל תוך המים בתעלומה חסרת־דאגה וכבדת־סבר של הקרבה־עצמית המבוצעת הרחק מעיני כל בן־תמותה, בהדרת־מלכות אין־קץ של שלוָה ודמי. ארבעה מטילים חסרים! – ודם!

אט־אט קם הקאפאטאס על רגליו. “אולי פשוט נפצע בידו,” מילמל. "אבל אם כך – "

הוא התיישב על האדמה הרכה, שאינה מתקוממת, משל כאילו בכבלים רוּתקה אל המטמון, רגליו האסוּפות חבוּקות בידיו בהבּעה של כניעה חשׂוּכת־תקוה, כעבד שהעמידוהו על המשמר, רק פעם אחת זקף ראשו בהתעוררות: שאון אש־רובים עזה הגיע אל אזניו, כאילו מגבוֹה שפכו זרם אפונים יבשים על גבי תוף. לאחר שהאזין שעה קלה אמר, בקול כבוש:

"הוא לעולם לא יחזור להסביר. "

ושוב השפיל ראשו.

“לא ייתכן!” מילמל קדורנית.

קולות הירי שככו. נוֹגה ערפילי של תבערה גדולה בסולאקו השתלח־הֶאדים מעל לחוף, ריחף על הענן שבמרומי המפרץ, וכמו נסַך איזו בבוּאה אדמומית ומאוּימת על צורותיהן של שלש האיזאבלות. הוא כלל לא ראה זאת. אף כי זקף ראשו.

“אבל אני בעצם אינני יכול לדעת,” הגה בבירור, ושעות על שעות נשאר מחריש ובוֹהה.

הוא לא היה יכול לדעת. איש לא היה עתיד לדעת. כפי שאפשר היה להניח, אחריתו של דון מרטין דקו מעולם לא העסיקה בהשערות שום איש מחוץ לנוסטרומו. אילו נודעו העובדות לאמיתן, כי אז תמיד נשארת היתה השאלה, מדוע? ואילו הגירסה אשר לפיה מת בשעת טביעתה של הרפסודה לא היה כל ספק בצדה באשר למניע. הנביא הצעיר של ההפרדה מת תוך כדי חתירתו להגשמת רעיונו במקרה ביש ומדאיב. אבל האמת היתה שהוא מת מבדידות, האויב הידוע רק למעטים על האדמה הזאת, ואשר רק התמימים שבנו מוכשרים לעמוד בפניו. הקוסטאגואנרו המזהיר מן הבולווארים מת מבדידות ומחוסר אמונה בעצמו ובזולתו.

מאיזה טעמים טובים ונכוֹחים שלמעלה מהשגתו של ילוד־אשה, עופות־הים של המפרץ פוסחים על האיזאבלות. מקננים הם בשלוחה המסולעת של אסוּאֵרה, שמִפלסיה ותהומותיה הטרוּשים עונים הד להמולתם הפרועה והמסוכסכת כאילו לעולם־ועד יריבו על האוצר האגדי.

בתום יומו הראשון באיזאבלה הגדולה אמר דקו לנפשו, בהתהפכו במאוּרת העשב הגס אשר לו, בצל אילן:

"אפילו צפור אחת לא ראיתי במשך כל היום. "

ומשך היום כולו גם לא שמע שום קול פרט לצליל זה של קולו המלַחש עתה. היה זה יום של שתיקה מוחלטת – הראשון אשר ידע בכל ימי־חייו. והוא לא עצם עיניו אפילו רגע אחד. לא משך כל אותם לילות של נדודי־שינה וימים של לחימה, תיכנון ודיבורים; משך כל אותו לילה אחרון של סכנה ועמל גופני מפרך על־פני המפרץ לא היה מסוגל לעצום את עיניו אף רגע. ואף־על־פי־כן מזריחת החמה ועד שקיעתה שוכב היה על הארץ, בין פרקדן ובין אפיים.

הוא התמתח, ובפסיעות אטיות ירד לתוך הנקיק לבלות את הלילה ליד הכסף. אם יחזור נוסטרומו – ובכל רגע עשוי היה לחזור – הרי שם יביט ראשונה; והלילה יהיה, כמובן, הזמן המתאים לנסיון התקשרות. באדישות עמוקה זכר שעדיין לא אכל מאומה מאז נשאר עזוב לנפשו באי.

את הלילה בילה בעיניים פקוחות, וכאשר הפציע השחר אכל משהו באותה מידה של אדישות. “דקו הבן” המזהיר, אהוּב־נפשה המפוּנק של המשפחה, מאהבה של אנטוניה והעתונאי מסולאקו, לא היה מסוגל לטפל בעצמו ביחידוּת. במהירות רבה יוצאת הבדידוּת מגדר מצב קיומי חיצוני בלבד ונעשית מצב־נפש שבו אין מקום להעמדות־הפנים של אירוניה וספקנות. היא משתלטת על הנפש, ומגרשת את המחשבה לגלוּת של כפירה גמורה. לאחר שלושה ימים שבהם חיכּה לראות איזה פרצוף אנושי, נמצא דקו מפקפק בעצמיוּתו שלו. זו התמזגה עם עולם העננים והמים, עולם של כוחות־טבע וצורות של טבע. רק בעשׂייתנו מוצאים אנו את האשליה המחזקת של קיום עצמאי לעומת כל מערכת הדברים שבה הננו חלק חסר־ישע. דקו קיפח כל אמונה בממשות עשייתו בעבר ולעתיד־לבוא. ביום החמישי ירדה עליו עצבוּת כבירה ומוּחשת־בעליל. הוא גמר אומר שלא יתמסר לידי האנשים האלה בסולאקו, ששתו עליו סביב, בלתי־מציאותיים ונוראים, כמו צללי־רפאים מאוסים ומַמרים. הוא ראה עצמו נפתל רפה־אונים בתוכם, בעוד אנטוניה. ענקית ונחמדה כפסל אליגורי, משקיפה בעיני־בוז על חולשתו.

שום יצור חי, אף לא נקודה של מפרש במרחקים, לא נראו בתחום ראייתו; וכמו על־מנת להימלט מן הבדידות הזאת, השתקע בעצבותו. התודעה המעורפלת של חיים אובדי־דרך שהיו הפקר לדחפים אשר זכרם הוֹתיר טעם מר בפיו היתה הרגש המוסרי הראשון שעלה בו מאז עמד על דעתו. אבל בתוך כך לא חש כל מוסר־כליות. וכי על מה יצטער? הוא לא הכיר בשום מידה תרומית מלבד התבונה, ואת התשוקות העמיד לו כחובות. גם תבונתו וגם תשוקתו נבלעו על־נקלה בבּדידוּת הזאת הגדולה והרצופה של המתנה בלי אמונה. בשל נדודי־השינה נשאר רצונו חסר־אונים, שכן לא ישן אפילו שבע שעות בשבעה הימים. תוגתו היתה התוגה של נפש ספקנית. הוא ראה את היקום בחינת רצף של תמונות מופלאות־מהבין. נוסטרומו מת. הכל הסתיים בכשלון מחפיר. הוא לא העז עוד לחשוב על אנטוניה. היא לא נותרה בחיים. אך אילו נותרה בחיים לא היה יכול להביט בפניה. ונראה היה כי אין שחר לשום התאמצות.

ביום העשירי, לאחר לילה שעבר עליו בלי שיתנמנם אפילו פעם אחת (עלה על דעתו כי אנטוניה אי־אפשר שאי־פעם אהבה יצור בלתי־מוחשי כמוהו), נראתה הבּדידוּת כחלל ריק גדול, ושתיקתו של המפרץ כחבל דק ומתוח, שבּו נתלה בשתי ידיים, בלי פחד, בלי פתיעה, בלי הרגשה מסוג כלשהו. רק סמוך לערב, כאשר רווח לו מעט בצינה, החל להתאווֹת בלבּו שייקרע החבל הזה. בדמיונו ראה אותו נקרע בקול כקול אקדח – נפץ חד ומלא. וזה יהיה סופו. בעונג הגה בסיוּם הזה, שכּן התירא מפני לילות־הנדודים שבהם השתיקה, הנשארת רצופה בדמות חבל שבו נתלָהּ בשתי ידיים, רוטטת במשפטים חסרי־שחר, תמיד אותם משפטים אך בלתי־מובנים מכל וכל, על נוסטרומו, אנטוניה, באריוס, והצהרות הנכללות בזימזום אירוני וחסר־שחר. בשעות היום יכול היה להביט בשתיקה הדומה לחבל דמוּם המתוח עד להתפקע, שחייו שלו, חייו הריקים, תלויים בו כמשקולת.

״מעניין אם אשמע אותו נקרע בטרם אפוֹל," שאל את עצמו.

זה שעתיים כבר היתה השמש מעל לאופק כאשר קם על רגליו, כחוּש מזוהם, לבֶן־פנים, והביט בה בעיניו עטורות האדמומית. אבריו נשמעו לו לאטם, כאילו היו מלאים עופרת, ועם זאת בלי רעד; והמצב הגופני הזה האציל על תנועותיו הכרת־ערך מתונה, בלתי־מהססת. הוא נהג כמי שעורך איזה מין פולחן. הוא ירד אל הנקיק: שכן רק הקסם של כל אותו כסף, על הכוח הספוּן בו, רק הוא נותר מחוּצה לו. הוא הרים את החגורה שהיתה מוטלת שם עם האקדח, וחגר אותה למתניו. באִי לא יוּכל חבל השתיקה להיקרע לעולם. הכרח שיניח לו ליפול ולטבוע בים, הירהר. ולטבוע! מסתכל היה בעפר התחוּח המכסה על האוצר. בים! חזוּת של סהרורי היתה לו. הוא ירד אט־אט על ברכיו, והוסיף לחטט באצבעותיו בחריצות סבלנית עד שחשף אחת מן התיבות. בלי שהייה, כמי שעושה איזו מלאכה שכבר עשה פעמים רבות לפני כן, חתך אותה ופתחה ונטל ארבעה מטילים, שאותם נתן בכיסיו. הוא שב וכיסה את התיבה שנחשפה ושעל־שעל עלה ויצא מן הנקיק. השיחים סגרו אחריו באיושָׁה.

ביום השלישי לבדידותו גרר את סירתו הקטנה סמוך למים מתוך כוונה לחתור ולהסתלק לאיזה מקום שהוא, אך חדל – קצת מחמת זיק התקוה שנותרה בו שנוסטרומו עוד יחזור, וקצת מתוך הכרה בחוסר־התועלת הגמור שבכל מאמץ שהוא. עתה זקוקה היתה רק לדחיפה קלה כדי לשוט. הוא אכל מעט בכל יום לאחר היום הראשון, ועדיין נותר קצת כוח בשריריו. הוא הרים את המשוטים לאט־לאט, והתרחק מן הכף של איזאבלה הגדולה, שניצב מאחריו ספוּג חוּמו של אור־השמש כאילו היה זה חום החיים, והוא שרוי מראשו ועד תחתיתו כמו בזיו־נהרה של תקוה וגיל. הוא חתר היישר נוכח השמש השוקעת. משהחשיך המפרץ פסק מחתירתו והטיל את המשוטים פנימה. הרעש הנבוב שהשמיעו בנפילתם היה הקול הרם ביותר ששמע מעודו. היתה זו התגלוּת. היא כמו קראה לו לשוב ממרחקים. למעשה חלפה במוחו המחשבה, “אולי הלילה אוכל לישון,” אך הוא לא האמין בזאת. הוא לא האמין בשום דבר; והוא נשאר יושב על ספסל־הסירה.

מאחרי ההרים נתן השחר שביב בעיניו הבוהות. לאחר זריחה צֶחה נראתה השמש בכל תפארתה מעל לפסגות הרכס. המפרץ הגדול הוצף זהרורים מסביב לסירה; ובהוד זה של בדידוּת חסרת־רחמים שוב לא נראתה לפניו השתיקה, מתוחה והדוקה כמו חבל כהה ודק.

עיניו הביטו בה שעה קלה, בלי חפזון, והוא העתיק מושבו מן הספסל אל הלַזבּזת. כמסומרות הביטו בה, בעוד ידו, המגששת סביב למתניו, מתירה את נרתיק־העור, שולפת את האקדח, דורכתו, מקרבתו כשהוא מכוון אל חזהו, לוחצת על ההדק, ובכוח אחוז־עוות מעיפה את כלי־הנשק שעודו עשן לתוך האוויר. עיניו הביטו בו תוך שצנח לפָנים ונפל בחזהו על הלַזבּזת ואצבעות ימינו מעוּקלות מתחת לספסל. הן הביטו ־

“נעשה הדבר,” פלט בגימגום, בשטף־דם פתאומי. מחשבתו האחרונה היתה: “תמה אני איך מת אותו קאפאטאס.” קשיוּתן של האצבעות רפתה, ומאהבה של אנטוניה אווליאנוס התגלגל המימה בלי ששמע בהיקרע חבל השתיקה בבדידותו של המפרץ השקט, שנפילת גופו לא טרדה את חלקתו המנצנצת.

דון מרטין דקו המזהיר – קרבן העייפות הנכזבת שהיא הגמול שזוכה לו ההעזה האינטלקטואלית – שמטילי־הכסף של סן־תומה הכבידו את משקלו, נעלם ללא שיוּר, נבלע באדישותם העצומה של הדברים. דמותו המשתופפת, חסרת־השינה התרחקה מאצל הכסף של סן־תומה; ומשך זמן־מה יכלו רוחות הטוב והרע המרחפות ליד כל מטמון מסוּתר של הארץ לחשוב שאת המטמון הזה שכחו כל באֵי־עולם. ואז, כעבור ימים אחדים, הופיעה דמות נוספת שהרחיקה בפסיעות גסות מן השמש השוקעת ובלי נוע ובהקיץ ישבה בנקיק השחור והצר כל הלילה כולו, כמעט באותה תנוחה, באותו מקום שבו ישב קודם האיש השני ההוא חסר־השינה שהסתלק לעולמים בשקט כל־כך בסירה קטנה, בעת השקיעה לערך. ורוחות הטוב והרע המרחפות מסביב למטמון אסור הבינו היטב כי עתה ניתן לכסף של סן־תומה עבד נאמן שיעבדֵהו כל ימי־חייו.

הקאפאטאס דה קארגאדורס המפואר, קרבן היוהרה הנכזבת שהיא גמולו של מעשה נועז, ישב בתנוחה היגעה של מנוּדה נרדף משך לילה שלם של נדודי שינה מעיקים לא פחות מכל אשר פקדו בשעתו את דקוּ, עמיתו בעסק הנואש ביותר של חייו. והוא תמה איך מת דקו. אבל הוא ידע את התפקיד שמילא הוא עצמו. תחילה אשה, אחר־כך גבר, כל אחד מהם נעזב בכלוֹת הרעה, בעבור האוצר המקולל הזה. מחירו שוּלם בנפש אבודה ובחיים שנגוזו. לאחר דממת־היראה האטומה בא פרץ של גאוָה עצומה. לא היה בעולם איש זולת ג’אן באטיסטה פידאנצה, קאפאטאס דה קארגאדורס, נוסטרומו הנאמן ונקי־הכפיים, שישלם מחיר אשר כזה.

הוא גמר אומר בנפשו שאין להניח עתה לשום דבר בעולם לגזול ממנו את המציאה שלו. שום דבר בעולם. דקו מת. אבל כיצד? לא היה לו צל של ספק כי אכן מת. אבל ארבעה מטילים?… לשם מה? כלום יש בבכוונתו לבוא וליטול עוד – בזמן מן הזמנים?

האוצר מפעיל היה את הכּוח הספוּן בו. הוא הטריד את בינתו הצלולה של האיש ששילם את המחיר. ברי היה לו שדקוּ מת. האִי כמו מלא היה את הלחישה ההיא. מת? איננו! והוא תפס עצמו כשהוא מאזין לרישרוש השיחים ולשיכשוך הפסיעות בנחל. מת! הנוביו¹³⁹ של דוניה אנטוניה!

“הה!” מילמל, ראשו על ברכיו, מתחת לשחר מחוּתל־העננים וזעום־העפעפיים המפציע על סולאקו המשוחררת ועל המפרץ האפור־כאפר. “אֵליה עוף יעוף. אֵליה יעוף!”

וארבעה מטילים! האם לקח אותם מתוך נקמה, כדי לכשף, כאותה אשה כועסת שניבאה חרטה וכשלון, ואף־על־פי־כן הטילה עליו את המשימה להציל את הילדות? כי־כן, הוא הציל את הילדות. הוא הביס את כישוף העוני והרעב. בכוחות עצמו עשה זאת – או אולי סייעוֹ השטן. מה איכפת? הוא עשה זאת, אף־על־פי שבגדו בו, ובאותה הזדמנות הציל את המכרה של סן־תומה, שנראה לו מאוּס ועצום, מטיל שׂררתו בעשרוֹ הכביר על גבורתם, יגיעתם ונאמנותם של העניים, על מלחמה ושלום, על יגיעותיה של העיר, הים והקאמפו.

השמש האירה את השמיים מאחרי שיאי הקורדיליירה. שעה קלה השפיל הקאפאטאס להביט על מפל העפר התחוח, האבנים והשיחים המעוכים, המסתירים את מקום מחבואו של הכסף.

"עלי להתעשר באַטיוּת רבה, " הגה בקול.

פרק 11

סולאקו פרצה את סייגי זהירותו של נוסטרומו, והיא התעשרה במהירות מאוצרותיה החבויים של האדמה, שהרוחות הדאוּגות של הטוב והרע ריחפו מעליהם וידיהם העמלות של בני העם העלו אותם ממטמונים. דומה היה הדבר לתקופת־עלומים שניה, לחיים חדשים, גדושים הבטחה, תסיסה, עמל, המפזרים את עשרם ברוחב־יד לארבע פינותיו של עולם נסער. שינויים חמריים מיהרו ובאו בעקבות האינטרסים החמריים. ושינויים אחרים דקים יותר, שלא ניכרו כלפי־חוץ, השפיעו על נפשותיהם ולבּותיהם של העמלים. הקפטן מיצ’ל נסע למולדתו לחיות על חסכונותיו שהושקעו במכרה של סן־תומה; וד"ר מוניגס הזקין, ראשו הפך אפור כפלדה והבעת־פנים לא השתנתה, וחי היה על אותו אוצר בלתי־נדלה של מסירותו שממנו שאב בסתר־לבבו כאילו היה זה מלאי של עושר אסור.

המפקח־הכללי על בתי־החולים הממלכתיים (שהחזקתם מוטלת על זכיון־גולד), יועץ רשמי בענייני תברואה לעיריה, קצין־רפואי־ראשי במכרות־המאוחדים־של־סן־תומה (אשר שטחם, המכיל זהב, כסף, נחושת, עופרת וקובאלט, משתרע מהלך מילים על מילים לאורך מרגלות הקורדיליירה), חש עצמו מוּכּה־עוני, עלוב וּמזֵה־רעב בעת הביקור השני הממושך שערכו הזוג גולד באירופה ובארצות־הברית של אמריקה. האיש, בן־בית, ידיד בדוּק ומנוּסה, רווק שאין לו קשרים ואין לו מעמד (פרט למעמד מן הסוג המקצועי), נתבקש לקבוע מגוריו בבית גולד. באחד־עשר חדשי היעדרם נעשו החדרים המוכרים, שעם כל מעוף־עין הזכירו את האשה אשר לה נתן את כל נאמנותו, קשים מנשוא. עם שקרב יום בואה של אניית־הדואר “הרמס” (התוספת האחרונה. לשייטת הנהדרת של חברת חאש"ק) היה הרופא מדדה אנה־ואנה ביתר מרץ, סונט ביתר עוקצנות מתוך עצבנות סתם באנשים פשוטים ונוחי־מזג.

במהירות, בזעם ובהתלהבות ארז את מזוודתו הצנועה, ומתוך עליצות ושיכרון ראה איך נוטלים אותה ומעבירים אותה על־פני שומר־הסף הזקן בשער הקאסה־גולד; אחר־כך, עם שקרבה השעה לבוא, כשהוא יושב לבדו במרכבה הגדולה מאחרי הפרדים הלבנים, במצוּדד קימעה, פניו הצנומים מפיקים ארס ממש מרוב מאמץ של שליטה־עצמית, וכשהוא מחזיק בשמאלו זוג כפפות חדשות נסע אל הנמל.

לבו כה רחב בתוכו כאשר ראה את הזוג גולד על סיפונה של “הרמס” עד שברכות־שלומו הצטמצמו במילמול של אגב. כאשר נסעו בחזרה הָעירה החרישו שלשתם. ובחצר הפנימית אמר הרופא, בנעימה טבעית יותר:

"עכשיו אעזוב אתכם לנפשכם. אבוא לבקר מחר, אם יורשה לי? "

“בוא לארוחת הצהריים, ד”ר מוניגם יקירי, ובוא בשעה מוקדמת," אמרה מרת גולד, בשמלת־המסע שלה ובהורידה את צעיפה, והיא נפנית להביט בו למרגלות המדרגות; במרום המדרגות דומה היה כאילו המאדונה, כחולת־גלימות והילד בזרועה, מקדמת פניה בברכה ובחזות של עדנה רחמנית.

“אל תצפה למצוא אותי בבּית,” התרה בו צ’ארלס גולד. “אני אקדים לצאת לַמכרה.”

אחרי ארוחת־הצהריים יצאו דוניה אֶמיליה והסניור דוקטור לאִטם מן השער הפנימי של החצר הפנימית. הגנים הגדולים של הקאסה־גולד, המוקפים חומות גבוהות, ושיפוליהם אדומי־הרעפים של גגות סמוכים, גלויים היו לפניהם, עם שפעים של צל תחת העצים ומִשטחים של אור־שמש על המדשאות. שלש שורות של עצי־תפוז זקנים הקיפו את הכל. גַננים שחומים, יחפים, בחולצות צחורות כשלג ובקאלסוניראס רחבים, זרוּעים היו בשטח, משתופפים על ערוגות־פרחים, עוברים בין העצים, גוררים צינורות־גומי דקים על־פני חצץ השבילים; וסילוני המים העדינים הצטלבו בעקומות רבות־חן, כשהם מתנוצצים באור־השמש בקול טפיחה קלה על השיחים, והרושם היה כאילו יהלומים מומטרים על הדשא.

דוניה אֶמיליה, מגביהה ומרימה את שָׁבּלה של שמלה בהירה, פסעה לצדו של ד"ר מוניגם, במקטורן שחור וארוך ובעניבת־פרפר שחורה ומחמירה על חזית־כותונת נקיה־מרבב. תחת אגודת עצים מרעיפת־צל, מקום שעמדו במפוזר שולחנות קטנים וכיסאות־מרגוע עשויי נצרים, התישבה מרת גולד על מושב נמוך ורחב.

“אל תלך עדיין,” אמרה לד“ר מוניגם, שלא היה יכול להינתק מן המקום. סנטרו קינן בין חודי צווארונו, ובגניבה אכל אותה בעיניו, שלטוּב־המזל היו עגולות וקשות כמו חלוקי־שיש שהוּעבוּ, ולא יכלו לגלות את צפוּני רגשותיו. רגש חמלתו למראה אותות הזמן שניכרו בפניה של אותה אשה, סבר החלישות והעייפות הנלאָה שקנה לו שביתה בעיניה וברקותיה של ה”סניורה שאינה נלאית לעולם" (כמו שהיה דון פפה קורא לה בהתפעלות שנים קודם־לכן), הכמיר את לבו עד לדמעות כמעט. "אל תלך עדיין. היום הזה כולו שלי, " הפצירה מרת גולד בנועם. “רשמית עדיין לא חזרנו. איש לא יבוא. רק מחר יאירו את החלונות של הקאסה־גולד לקבלת־פנים.”

הרופא צנח לתוך כיסא "עורכים טרטוליה?¹⁴⁰ " אמר, בסבר של ריחוק־דעת.

“אמירת־שלום פשוטה לכל הידידים הנלבבים שירצו לבוא.”

“ורק מחר?”

“כן. צ’ארלס יהיה עייף לאחר יום במכרה, וכן גם אני – טוב אם יהיה לי לעצמי ערב אחד בשוּבנו לבּית הזה האהוב עלי. הוא ראה את כל חיי.”

“הה, כן!” ליגלג הרופא פתאום. “נשים מונות את הזמן החל במשתה־החתונה. האם לא חיית קצת לפני כן?”

"כן; אבל מה יש לזכור? לא היו שום דאגות. "

מרת גולד נאנחה. וכדרך שני ידידים, שלאחר פרידה ממושכת יחזרו אל התקופה הנסערת ביותר בחייהם, כך החלו לדבר על מהפכת סולאקו. מוזר היה הדבר בעיני מרת גולד שאנשים שהשתתפו בה שוכחים כמדומה את זכרה ואת לקחה.

“ואף־על־פי־כן,” פצח הרופא ואמר, "אנחנו שמילאנו את תפקידנו בה זכינו לבוא על גמולנו. דון פפה, אף שהוא בלה מזוקן, עדיין הוא יכול לרכוב על סוס. באריוס משתכר עד מוות בחברה עליזה וצוהלת אי־שם בפוּנדאסיוֹן שלו מעבר לבוֹלסוֹן דה טוֹנוֹרו, והאב רומאן הגיבור – בדמיוני אני רואה את הכוהן הזקן מפוצץ באורח שיטתי את מכרה סן־תומה, משמיע קריאה של יראת־שמיים עם כל פיצוץ, ושואף טבק־הרחה מלוא חפניים בין הפיצוצים

– האב רומאן הגיבור אומר שאינו מפחד מן הנזק שיכולים המיסיונרים של הוֹלרוֹד לגרום לצאן־מרעיתו, כל זמן שהוא עודנו חי."

מרת גולד נרעדה קימעה לשמע הרמז על החורבן שקרוב היה כל־כך לבוא על המכרה של סן־תומה.

“הה, אבל אתה, ידיד יקר?”

“אני עשיתי את המלאכה שהייתי כשר לה.”

“אתה היית צפוי לסכנות האכזריות ביותר. משהו יותר ממוות.”

“לא, מרת גולד! רק סכנת מוות – בתלייה. ובאתי על גמולי למעלה ממה שראוי לי.”

משהבחין במבטה של מרת גולד הנעוץ בו, השפיל את עיניו.

“עשיתי חיל – עיניך הרואות,” אמר המפקח־הכללי על בתי־החולים הממלכתיים, עם שהוא זוקף קלות את דשי מקטרנו השחור והמשובח ביותר. כבודו־העצמי של הרופא, שבתוך־תוכו התבטא בכך שהאב בירון נעלם כמעט לגמרי מחלומותיו, נגלה בעליל במין פולחן מוגזם של הופעה אישית שהיה מנוגד לרישולו משכבר־הימים. שינוי זה בלבוש, שנערך בגבולות קפדניים של צורות וצבעים, וברעננות נצחית, שיוָה לד"ר מוניגם סבר שהיה מקצועי וחגיגי בעת־ובעונה־ אחת; ואילו הילוכו והרוגזה הלא־משתנית שבפניו שאבו מכך כוח מדהים של אי־התאמה.

“כן,” הוסיף לאמור. "כולנו באנו על גמולנו – המהנדס הראשי, הקפטן מיצ’ל –

“ראינו אותו,” נכנסה מרת גולד לתוך דבריו, בקולה המקסים. “האיש היקר והמסכן בא מן הכפר במתכוון כדי לבקר אותנו במלון שלנו בלונדון. הוא התנהג בהכרת־ערך מרובּה, אבל אני מתארת לעצמי שהוא מתגעגע לסולאקו. הוא הפליג חלושות בדברים מבולבלים על מאורעות היסטוריים' עד שהיתה לי הרגשה שעוד־מעט אֶבכּה.”

"המ, " רטן הרופא; “מזדקן, אני מניח, אפילו נוסטרומו מזקין יותר – אף כי לא השתנה. ומאחר שאנו מדברים בברנש זה, רציתי לספר לך משהו –”

זה זמן־מה היה הבית מלא רחשים, ריגשה. שני הגננים, שעסוקים היו בשיחי– ורדים בצד קמרון הגן, נפלו לפתע על ברכיהם בראשים מורכנים כשעברה אנטוניה אווליאנוס, שהופיעה מהלכת בצד דוֹדה.

האב קורבילאן, שזכה במצנפת־חשמן לאחר ביקור קצר ברומא, מקום שם הוזמן על־ידי רשות הפרופאגאנדה, מיסיונר לאינדיאנים הפראים, תככן, ידיד ופטרון לארנאנדס השודד, התקרב בפסיעות גדולות, אטיות, כחוש ורכוּן נכחוֹ, וידיו החזקות שלובות לו מאחרי גבו. החשמן־הארכיבישוף הראשון של סולאקו שמר על סברוֹ הקנאי והזעוף: מראה קצין־דת של גזלנים. סברה היתה שהעלאתו הלא־צפויה לדרגת חשמן היתה צעד־שכנגד לפלישה הפרוטסטאנטית לסולאקו, שאוּרגנה על־ידי קרן־המיסיון של הולרויד. אנטוניה, שזיו פניה כמו הוּעם מעט וקומתה נתמלאה קימעה, קרבה בהילוכה הקליל ובשלוות־רוחה הרוֹממה, והיא מחייכת מרחוק אל מרת גולד. היא הביאה את דודה לראות את אמיליה היקרה, בלי גינוּנים של טכס, רק לרגע לפני הסייסטה.

משחזרו כולם לשבת נשאר ד"ר מוניגם, שעם הזמן התעורר בו רגש של תרעומת עזה כלפי כל המתקרב אל מרת גולד במידה של אינטימיוּת, שרוי בצד, מעמיד פנים כשקוע במחשבות עמוקות. לשמע משפט רם יותר מפי אנטוניה, זקף את ראשו.

“איך יכולים אנו לנטוש את אלה שאך לפני שנים אחדות היו אחינו בני־ארצנו, שהם בני־ארצנו עכשיו, כשהם נאנקים תחת עול הדיכוי?” אמרה העלמה אווליאנוס. “איך אנו יכולים להישאר עיוורים מראוֹת, ואטומי־אזניים בלי רחם משמוע את העוולות האכזריות הנגרמות לאחינו? יש תקנה לדבר.”

“לספח את שאר חלקי קוסטאגואנה אל הסדר והשיגשוג של סולאקו” התיז הרופא. “תרופה אחרת אין.”

“אני משוכנעת, סניור דוקטור,” אמרה אנטוניה, במנוחה כבדת־ראש של החלטתיוּת בל־תנוצח, “שמלכתחילה היתה זו כוונתו של מרטין המסכן.”

“כן, אבל האינטרסים החמריים לא יניחו לך להעמיד בסכנה את התפתחותם בעבור סתם רעיון של חמלה וצדק,” מילמל הרופא בזעף. “ואולי כך מוטב.”

החשמן־הארכיבישוף זקף את קומתו הכחושה, הגרמית.

“אנו עמלנו בשבילם; אנו עשינו אותם, את האינטרסים החמריים האלה של הזרים,” השמיע האחרון לבית קורבילאן בקול עמוק ומקטרג.

“ובלעדיהם אינכם ולא־כלום,” קרא הרופא ממרחק. “הם לא יניחו לכם.”

“אם כן, יזהרו להם, פן יקום העם, שנמנע ממנו להגשים את שאיפותיו, ויתבע את חלקו בעושר ואת חלקו בשלטון,” הכריז החשמן־הארכיבישוף של סולאקו, אהוב העם, בנעימה הרת־משמעות, מאיימת.

ירדה שתיקה, ובעת השתיקה בהה הוד־קדושתו בזעף אל הרצפה, ואנטוניה, רבת־חן וקשויה בכיסאה, נָשמה במנוחה בעוז דעותיה המוצקות. אחר־כך פנתה השיחה לאפיק חברתי, ונגעה בביקורו של הזוג גולד באירופה. החשמן־הארכיבישוף, כשהיה ברומא, סבל כל הזמן מנֶבראלגיה בראש. האקלים הוא שגרם – האוויר הרע.

משהלכו להם הדוד והאחיינית, תוך שהמשרתים חוזרים ונופלים על ברכיהם, והשוער הזקן, שהכיר את הנרי גולד ועתה היה עיוור וחסר־אונים כמעט לגמרי, זחל ובא לנשק את ידו המושטת של הוד־קדושתו, הוציא ד"ר מוניגס, בהביטו אחריהם, את התיבה האחת מפיו:

“חסר־תקנה!”

מרת גולד, שתלתה מבּטה במרום, שָׁמטה בנלאֶה אל חצנה את ידיה הלבנות, המתנוצצות בזהב ובאבני־החן של טבעות הרבה.

“קושרים קנוניות. כן!” אמר הרופא. “האחרונה לבית אווליאנוס והאחרון לבית קורבילאן קושרים קנוניות עם הפליטים מסנטה־מארטה הנוהרים לכאן אחרי כל מהפכה. בית־הקפה לאמברוֹזוֹ בפינת הפלאסה מלא אותם; ליהוגם מגיע אל מעבר לרחוב כשאון בית־תוּכּיים. הם קושרים קנוניות לפלישה לקוסטאגואנה. והאם את יודעת לאן הם פונים לבקש כוח, את הכוח הנחוץ? אל אגודות־הסתרים שבין המהגרים והילידים, שבהן נוסטרומו – עלי לומר הקפיטן פידאנצה – הוא האיש הגדול. מה נותן לו את המעמד הזה? מי יודע? הגאונות? יש בו גאונוּת. בעיני המון־העם גדול הוא מכל שהיה לפנים. דומה כאילו יש לו איזה כוח נסתר; איזה אמצעי מסתורי לקיים את השפעתו. הוא נועד לפגישות עם הארכיבישוף, כבאותם ימים־משכבר הזכורים לך ולי. באריוֹס הוא כלי אין חפץ בו. אבל מנהיג צבאי יש להם בדמותו של אֵרנאנדס ירא־השמיים. והם עשויים לקומם את הארץ בקריאה החדשה של עושר לעם.”

“וכי לעולם לא יהיה שלום? האם לא יהיה מנוח?” לחשה מרת גולד. "חשבתי שאנחנו – "

“לא!” נכנס הרופא לתוך דבריה. “אין שלום ואין מנוח בהתפתחותם של אינטרסים חמריים. יש להם חוק משלהם, וצדק משלהם. אבל זה מבוּסס על חשבון כדאיוּת, והוא בלתי־אנושי; אין בו ישרות, אין בו הרציפות והכוח שאותם אפשר למצוא רק בעקרון מוסרי. מרת גולד, קרֶב ובא הזמן שבו כל מה שזכיון־גולד מסמלו יעיק על בני העם לא פחות משהעיקו עליהם הברבריות, האכזריות ושלטון־העושק לפני שנים אחדות.”

“איך אתה יכול לומר זאת, ד”ר מוניגס?" נזעקה, כאילו נפגעה במקום הרגיש ביותר שבנשמתה.

“יכול אני לומר את האמת,” עמד הרופא על שלו בקשי־עורף. “הוא יעיק לא פחות, ויביא לידי תרעומת, שפיכות דמים ונקם, מפני שהבּריות השתנו. האם את חושבת שעכשיו יעלה המכרה על העיר כדי להציל את הסניור אדמיניסטראדור שלו? האם את חושבת כך?”

היא הידקה על עיניה את גבות ידיה המשולבות ומילמלה באפס־תקוה: “האם לכך עמלנו איפוא?”

הרופא הרכין ראשו. יכול היה לעקוב אחר מחשבתה האילמת. האם לשם כך נגזלו מחייה כל הברכות האינטימיות של חיבת־יומיום שעדנתה היתה זקוקה להן כמו שגוף האדם צריך לאוויר לנשימה? והרופא, הזועם על עוורנו של צ’ארלס גולד, מיהר להחליף את נושא השיחה.

“על נוסטרומו רציתי לדבר אתך. הה! אותו ברנש יש בו מידה של רציפות וכוח. שום דבר לא ישים לו קץ. אבל נניח לזאת. מתרחש משהו נטוּל־פשר – או שאולי פשרוֹ פשוט קל מדי, יודעת את, לינדה היא למעשה שומרת־המגדלור של איזאבלה הגדולה. הגאריבאלדינוֹ זקן עכשיו מדי. תפקידו הוא לנקות את המנורות ולבשל בבית; אבל שוב אינו יכול לעלות במדרגות. לינדה שחורת־העיניים ישנה כל היום ושומרת כל הלילה. אבל לא כל היום. היא קמה סמוך לחמש אחר־הצהריים, שעה שנוסטרומו שלנו, כל־אימת שהוא נמצא בנמל בסכוּנר שלו, יוצא בחתירה בסירה קטנה לביקוּר־החיזוּר שלו.”

“וכי לא התחתנו עדיין?” שאלה מרת גולד. “האֵם רצתה בכך, ככל שבּינתי משגת, כשעדיין היתה לינדה ילדה ממש. כאשר היו הילדות אצלי במשך שנה לערך בזמן מלחמת־ההפרדה, היתה לינדה זאת היוצאת מגדר־הרגיל מצהירה בפשטות גמורה שהיא תהיה אשתו של ג’אן באטיסטה.”

“עדיין לא התחתנו,” פסק הרופא בקיצור. “אני דאגתי להן קצת.”

“אני מודה לך, ד”ר מוניגם יקירי," אמרה מרת גולד; ובצל האילנות הגדולים הצהירו שיניה הקטנות והתואמוֹת בחיוך־עלומים של רישעוּת חביבה. “אנשים אינם יודעים כמה טוב אתה באמת. אתה אינך רוצה שיידעו, כאילו מתוך כוונה להרגיז אותי, אני שמזמן שמתי אמוני בלבּך הטוב.”

בהרימו את שפתו התחתונה, כאילו נפשו יוצאת לנשוך, החווה הרופא קידה קשוּיה על כיסאו. בהשתקעוּת הגמורה של גבר שהאהבה פוקדת אותו במאוחר, לא כנהדרת שבּאשליות אלא כפוּרענוּת מאירת־עיניים ויקרה־מפּז, היה המראֶה של אותה אשה (מראֶה שנגזל ממנו משך קרוב לשנה) מעלה בדעתו מחשבות של סגידה, של נשיקה על כנף שמלתה. וגודש זה של רגשות התבטא מדרך־הטבע בחומרה מוגברת של דיבור.

"אני מפחד מהכרת־טובה מרובה מדי. אולם האנשים האלה מעניינים אותי. כמה וכמה פעמים יצאתי למגדלור של איזאבלה הגדולה לטפל בג’ורג’ו הזקן. "

הוא לא סיפר למרת גולד שהסיבה לכך היתה שבהיעדרה מצא שם את ההרווחה שבּאווירה של רגש חמים בהערצתו של ג’ורג’ו הזקן ל“הסיניורה האנגליה – הפטרונית”; בחיבּתה הדבּרנית, השוצפת, הלוהטת של לינדה שחורת־העיניים ל“דוניה אמיליה שלנו – המלאך הזה”; בהסבת־העיניים כלפי־מעלה של ג’יזל הנאוָה, לבנת־הצוואר והמתפעלת, עיניים שאחרי־כן החליקו לעומתו במבּט מלוכסן, ספק־ערמומי ספק־גלוי, שלמראהו קרא הרופא לנפשו, בינו לבינו, “לולא הייתי מה שהנני, זקן ומכוער, הייתי חושב שהנפקנית משקרת עיניים אלי. ואולי כך הוא. מעז אני לומר שתשקר בעיניה לכל אדם.” ד"ר מוניגם לא אמר על כך דבר למרת גולד, זו שכינתה של משפחת ויולה, אלא חזר לדבּר על “נוסטרומו הגדול שלנו,” כלשונו.

“וזה שרציתי לספר לך: נוסטרומו הגדול שלנו לא שם לבו הרבה לזקן ולילדות במשך שנים אחדות. אמת גם שעשרה חדשים בשנה שרוי היה לבטח במסעיו לאורך החוֹפים. עושה היה את עשרוֹ, כמו שאמר פעם לקפטן מיצ’ל. נראה כי עשה חיל במידה בלתי־רגילה. אי־אפשר היה שלא לצפות לכך. הוא איש מלא תושיה, מלא בטחון־בעצמו, מוכן להעזות ולסיכונים מכל הסוגים. זכור לי שיום אחד הייתי במשרדו של מיצ’ל כאשר נכנס באותו סבר של שלוָה וכובד־ראש שהוא מביא עמו תמיד לכל מקום. לרגל מסחרו עשה במפרץ־קאליפורניה, אמר, מביט היישר מעבר לנו אל הקיר, כמנהגו, ובשוּבו שׂמח לראות שבּונים מגדלור על הכף של איזאבלה הגדולה. שמח מאד, כך חזר ואמר. מיצ’ל הסביר כי חברת חאש”ק היא שבּונה אותו, לנוחוּתו של שירות־הדואר. על־פי עצתו שלו. הקפיטן פידאנצה הואיל בטובו לומר שזו עצה מצוינת. זכור לי שסילסל בשפמותיו כלפי מעלה והקיף במבטו את כרכובו של החדר בטרם יציע למנות את ג’ורג’ו הזקן על שמירת המגדלור ההוא."

“שמעתי על כך. בזמנו שאלו לדעתי,” אמרה מרת גולד. “מסופקת הייתי אם טוב יהיה הדבר לילדות האלו שיכלאוּ אותן באִי ההוא כמו בבית־כלא.”

“ההצעה היתה לרוחו של הגאריבּאלדינו הזקן. אשר ללינדה, בעיניה היה כל מקום נחמד ומהנה די־הצורך כל עוד היתה זו הצעתו של נוסטרומו. היא תוּכל לחכות שם לבואו של ג’אן באטיסטה שלה כאשר יבחר לא פחות מאשר בכל מקום אחר. דעתי היא שתמיד אהבה את הקאפאטאס ההוא נקי־הכפיים. יתר על כן, גם האב וגם האחות להוטים היו להרחיק את ג’יזל מחיזוריו של פלוני ראמירֶס.”

“הה!” אמרה מרת גולד בהתעניינות. “ראמירֶס? איזה מין איש הוא זה?”

“סתם מוֹסוֹ מבני העיר. אביו היה קארגאדור. כנער צנום התרוצץ לאורך הרציף בבלואֵי־סחבות, עד שלקחוֹ נוסטרומו אחר כבוד ועשה אותו גבר. כאשר התבגר מעט הכניס אותו לרפסודה ועד־מהרה הפקיד אותו על הסירה מס. 3 – הסירה שלקחה את הכסף מכאן, מרת גולד. נוסטרומו בחר ברפסודה ההיא לצורך המלאכה מפני שהיתה הסירה החזקה שבכל השייטת של החברה והטובה ביותר לשיט. ראמירס הצעיר היה אחד מחמשת הקארגאדורס שעליהם הוטל להעביר את האוצר מבית־המכס בלילה המפורסם ההוא. הואיל והסירה שעליה היה אחראי טָבעה, המליץ עליו נוסטרומו לפני הקפטן מיצ’ל כיורש מקומו, כשעזב את שירותה של החברה. הוא אימן אותו להפליא בשיגרת העבודה, וכך מר ראמירס, שהיה נער עזוב ורעב, הופך להיות גבר והקאפאטאס של הקארגאדורס בסולאקו.”

“הודות לנוסטרומו,” אמרה מרת גולד, בקורת־רוח חמה.

“הודות לנוסטרומו,” חזר ד"ר מוניגם. “בהן־צדקי, כוחו של הברנש מפחיד אותי כשאני נותן על כך את דעתי. מיצ’ל הקשיש והמסכן שלנו שמח ביותר למנות לעבודה אדם שהוכשר לכך, שחסך ממנו טירחה – ואין זה מפתיע. מפליאה היא העובדה שהקארגאדורס של סולאקו קיבלו את ראמירס כמנהיגם, פשוט מפני שכך היה רצונו של נוסטרומו. ודאי, אין הוא נוסטרומו שני, כפי שתיאר לעצמו בדמיונו; ואף־על־פי־כן, היתה המשרה מזהירה למדי, היא חיזקה את לבו לנסות להתידד עם ג’יזל ויוֹלה, שכידוע לך היא היפהפיה המוכרת של העיר. אולם בלב הגאריבּאלדינו הזקן התעוררה איבה עזה אליו. אינני יודע מדוע. אולי מפני שלא היה מופת של שלמות בדומה לג’אן באטיסטה שלו, התגלמוּת האומץ, הנאמנות והכּבוד של ‘העם’. סיניור ויולה אינו מכבד ביותר את ילידי סולאקו. שניהם, הספרטני הזקן ואותה לינדה לבנת־הפנים, שפיה אדום ועיניה שחורות כפחמים, משגיחים היו על הנאוָה בחומרה מרובה למדי. הזהירו את ראמירס שיסתלק. סיפרו לי שהאב ויולה איים עליו פעם ברובה שלו.”

“אבל מה בדבר ג’יזל עצמה?” שאלה מרת גולד.

" יש בה מידה של עוגבנוּת, נדמה לי," אמר הרופא. “אינֵני סבור שהיה הדבר חשוב בעיניה. מובן שגילויים של תשומת־לב מצד גברים מוצאים חן בעיניה. ראמירס לא היה היחיד, הרשיני לומר לך, מרת גולד, היה לפחות עוד מהנדס אחד מעובדי הרכּבת שגם הוא הוזהר והוברח ברוֹבה. ויולה הזקו מרשה בשום פנים להקל ראש בכבודו. מאז מתה אשתו נעשה דאוג וחשדן. הוא שמח מאד להרחיק את בתו הצעירה מן העיר. אך ראי מה קרה, מרת גולד. ראמירס, המחַזר הישר, הנמק באהבתו – האי אסור עליו. טוב ויפה. הוא מכבּד את האיסור. אך מטבע־ הדברים הוא נושא את עיניו לעתים קרובות לעבר איזאבּלה הגדולה. נראה הדבר כי רגיל היה לתלות מבטו באור בשעה מאוחרת בלילה. ובעת האשמוּרות הרגשניות האלו גילה כי נוסטרומו, רוצה לומר הקפיטן פידאנצה, מאחר מאד לשוב מביקוריו אצל משפחת ויולה. פעמים לא לפני חצות.”

הרופא שהה והביט במרת גולד בכוונה מרובּה.

“כן. אבל אני אינני מבינה,” פתחה, נתמהת־למראֶה.

“עכשיו בא החלק המוזר,” המשיך ד"ר מוניגם. “ויולה, שהוא מלך באי שלו, אינו מוכן לסבול שום אורח באִי לאחר חשכה. אפילו הקפיטן פידאנצה חייב לעזוב לאחר שקיעת החמה, משעלתה לינדה לטפל באור. ונוסטרומו הולך לו צייתנית. אבל מה קורה אחר־כך? מה מעשיו במפרץ בין השעה שש־וחצי לחצות־הלילה? לא אחת ראו אותו באותה שעה מאוחרת כשהוא נכנס לנמל בשקט. הקנאה אוכלת את ראמירס. אין הוא מעז להתקרב אל ויולה הזקן; אך הוא אָזר עוז בנפשו לקנטר בזאת את לינדה בבוקר יום־הראשון כאשר באה ליבשה לשמוע אל הרינה ואל התפילה ולהשתטח על קבר אמה. דין־ודברים היה להם על הרציף, שלמען האמת הייתי עד לו. היה הדבר בבּוקר השכּם. הוא ודאי חיכּה לה במתכוון. אני נקלעתי למקום במקרה ממש, מאחר שהרופא של ספינת־התותחים הגרמנית בנמל קראָני להתיעצות דחופה. היא שפכה אש וגפרית על ראמירס, שהיה כאיש אשר אין נכונה ברוחו. מוזר היה המראה, מרת גולד: המיזח הארוך, ובקצהו הקארגאדור הזה המשתולל באבנט־הארגמן אשר לו והבחורה שלבושה כולה שחורים: שלוות הנמל בצל ההרים בבוקר יום־הראשון עם השכמה; רק בוּצית אחת או שתים מהלכות בין האניות העוגנות, וסירת־הקברניט של ספינת־התותחים הגרמנית באה לקחתני. לינדה עברה כפשע ממני. הבחנתי בעיניה הפראיות. קראתי אליה. היא לא שמעה כלל את קולי. היא לא ראתה אותי כלל. אבל אני הבטתי בפניה. נוראים היו בזעמם ובאומללוּתם.”

מרת גולד הזדקפה על מושבה, ואת עיניה פקחה־הרחיבה עד מאד.

“מה כוונתך, ד”ר מוניגס? האם מבקש אתה לומר שאתה חושד באחות הצעירה?"

“קיין סאבּה! מי יודע?” אמר הרופא, והוא מושך בכתפיו כבן־קוסטאגואנה מבטן־ומלידה. “ראמירס קרב אלי על הרציף. הוא חג ונע כשיכּור – הוא נראָה בלתי־שפוי. הוא תפס את ראשו בידיו. היה עליו לדבר אל מישהו – פשוט מוכרח היה. מובן שעל אף מצב הטירוף שהיה שרוי בו, הכיר אותי. היטב מכירים אותי כאן הבריות. ימים כה רבים יושב אני בתוכם עד שאיני יכול להיות אלא הרופא בעל העין הרעה, היודע לרפא את כל חלאֵי הבשׂר ולהביא מזל רע במעוף־עין. הוא ניגש אלי. הוא ניסה למשול ברוחו. הוא ניסה לעשות רושם כאילו כל רצונו רק להזהירני מפני נוסטרומו. נראֶה הדבר שבפגישה חשאית זו או אחרת אמר עלי הקפיטן פידאנצה שאני רוחש בוז נורא מאין כמוהו לכל העניים – לבני העם. אפשר הדבר מאד. הוא מכבדני באיבתו שלא תסוּף. ומלה מפיו של פידאנצה הגדול אולי די יהיה בה לשלח בגבּי את סכינו של איזה שוטה. ועדת־התברואה שאני עומד בראשה אינה מוצאת חן בעיני המון־העם. ‘היזהר ממנו, סניור דוקטור. הרוֹס אותו, סניור דוקטור’, התיז ראמירס לתוך פרצופי. ואחר־כך התפרץ. ‘אותו אדם’, זרק, ‘כישף את שתי הנערות האלו.’ אשר לו, כבר אמר יותר מדי. חייב הוא לנוס עכשיו – לנוס ולהסתתר באיזה מקום. הוא נשא נהי ענוג על ג’יזל, ואחר־כך המטיר עליה גידופים שאין לחזור עליהם. אילו חשב כי יוכל לתת בלבה אהבה אליו באיזה אמצעים שהם, כי עתה חטף אותה וּלְקחה מן האי. לתוך היערות. אבל אין טעם בדבר… הוא הסתלק בפסיעות גסות, כשהוא מנפנף בזרועותיו מעל ראשו. אחר־כך הבחנתי בכושי אחד זקן, שיושב היה מאחרי ערימה של ארגזים, דג דגים מן הרציף. הוא אסף את חכּותיו והתחמק באחת. אך ודאי שמע משהו, וּודאי גם דיבר, שכּן אחדים מידידיו של הגאריבּאלדינו הזקן מבין אנשי הרכּבת, אני מניח, הזהירוהו מפני ראמירס. על־כל־פנים, האב אכן הוזהר. אבל ראמירס נעלם מן העיר.”

“חשה אני כי יש עלי חובה כלפי הנערות האלו,” אמרה מרת גולד במבוכה. “האם נוסטרומו נמצא עכשיו בסולאקו?”

“אמנם כן, מאז יום־הראשון שעבר.”

“יש לדבּר אליו – מיד.”

“מי יעז לדבר אליו? אפילו ראמירס המטורף־מאהבה נמלט מעצם צלוֹ של הקפיטן פידאנצה.”

“אני אוכל, אני אדבר,” הצהירה מרת גולד. “די יהיה במלה אחת לאיש כנוסטרומו.”

הרופא העלה חיוך מריר על פניו.

“שׂוּמה עליו לשים קץ למצב הזה העלול להתפרש – לא אוכל להאמין בזאת על אותה ילדה,” המשיכה מרת גולד.

“הוא מושך־לב עד מאד,” מילמל הרופא קדורנית.

“הוא יבין, בטוחה אני. חובה עליו לשים קץ לכל זה על־ידי שיקח מיד את לינדה לאשה,” פסקה הגברת הראשונה של סולאקו בעוז־החלטה כביר.

מבעד לשער הגן הופיע באסיליו, שנעשה שמן וחלקלק, ולוֹ פנים קשישים ונטולי־שׂער. קמטים בזוויות עיניו, ושערותיו הגסות והשחורות־כפחם משוּטחות כלפי־מטה. הוא השתוחח בזהירוּת מאחרי אגודה של שׂיחי־נוי, ובזהירות הוריד ארצה ילד קטן שנושא היה על כתפו – בן־הזקונים שלו ושל ליאונארדה. זה כמה שנים כבר נשואים היו הקאמריסטה הנרגנת והמפונקת והמוֹסוֹ הראשי של הקאסה־גולד.

שעה קלה נשאר משתופף על עקביו, מביט בחיבה ביוצא־חלציו, שהחזיר לו מבט בכובד־ראש בל יופרע; אחרי־כן, חגיגי ואומר־כבוד, פנה לרדת בשביל.

“מה הדבר באסיליו?” שאלה מרת גולד.

“נתקבלה שיחת טלפון ממשרד המכרה. האדון נשאר לישון בהר הלילה.”

ד"ר מוניגם קם על רגליו ועמד כשהוא מביט הצדה. שתיקה עזה שררה זמן־מה תחת צלו של הגדול באילנות בגנים הנחמדים של הקאסה־גולד.

“טוב־ױפה, באסיליו,” אמרה מרת גולד. היא הביטה בו בהתרחקוֹ בשביל, כשהוא פונה הצדה מאחרי השׂיח המלבלב וחוזר ומופיע כשהילד ישוּב על כתפו. בפסיעות מדודות עבר את השער שבין הגן והחצר הפנימית, נזהר במשאו הקל.

הרופא, גבו אל מרת גולד, התבונן בערוגת־פרחים הרוחצת באור־השמש. איש שופע בוז ורוגז היה בעיני הבריות. האמת שבּטבעו הסתכמה ביכולת שלו להתלהב וברגישוּת מזגו. חסר היה את קשיחוּת־הלב המלוטשת של אנשים בקיאים בהוויות העולם, אותה קשיחות־לב שממנה נובעת סובלנוּתו הנוחה של אדם כלפי עצמו וכלפי זולתו; הסובלנות הרחוקה כרחוק מזרח ממערב מאהדה של אמת ומחמלת אנוש. היעדר זה של קשיוּת־לב הוא שהיה הסיבה להלך־רוחו הלגלגני ולנאומיו העוקצניים.

בשתיקה עזה, וכשהוא נותן מבטי־זעף מרושעים בערוגת־הפרחים המתרוננת, שפך ד"ר מוניגם בינו לבינו קללה ומארה על ראשו של צ’ארלס גולד. מאחריו הוסיפה שאננוּתה של מרת גולד על חין דמותה היושבת את הקסם של אמנות, של תנוחה שנלכדה ופוֹרשה לעולמים. הרופא נפרד לשלום.

מרת גולד רכנה לאחור בצל האילנות הגדולים הנטועים במעגל. היא התמודדה לאחור בעצימת־עיניים וכשידיה הלבנות מונחות באפס־מעשה על מסעדי כיסאה. האפלולית שתחת שְׁפעת העלים העבותה הבליטה את חמדת־פניה שופעת־העלומים; הֶאצילה זיו על האריגים הבּהירים והקלים ועל המלמלה הלבנה של שמלתה. קטנה היתה וענוגה, וכמו קורנת אור משלה בצל הרווה של הענפים המשתזרים, ודמתה לפִיָה טובה, לאָה מעָבר ממושך של גמילוּת־חסדים, לאוּת שהיה בה נופך של חשד שוֹדף לגבי חוסר־השחר שביגיעותיה וחוסר־האונים שבקסמיה.

אילו שאל אותה מישהו במה היא מהרהרת, יחידה־לנפשה בגן של הקאסה, בעוד בעלה בַמכרה והבית סגור אל הרחוב כמעון ריק, כי אז היה גילוי־לבה אנוס להתחמק מן השאלה. עלה על דעתה שלמען יהיו החיים גדולים ומלאים חייבים הם להכיל את הדאגה לעבר ולעתיד בכל רגע חולף שבּהוֹוה. חובה עלינו לעשות את מלאכת־יומנו לתפארת המתים, ולטובת כל הבאים אחרינו. כך הירהרה, ונאנחה בלי לפקוח את עיניה – בלי לזוז כלל. פניה של מרת גולד רגעו ונָקשוּ לשניה אחת, כמו על־מנת לקלוט, בלי רתיעה, נחשול גדול של בדידוּת ששטף את ראשה. ועלה גם בדעתה שלעולם לא ישאל אותה איש בחרדת־אמת במה היא מהרהרת. שום איש. אף לא אחד, להוציא אולי את האיש שעתה־זה הלך לו. לא; שום איש שאפשר יהיה לענות לו בכנוּת חסרת־דאגה בכליל־השלמוּת של אמון אידיאלי.

הביטוי “חסר־תקנה” – ביטוי שלא מכבר יצא מפיו של ד"ר מוניגם – צף וחדר אל קפאון־תנועתה הדמוּם והנוּגה. חסר־תקנה במסירותו למכרה־הכסף הגדול היה הסניור אדמיניסטראדור! חסר־תקנה בשירותו הקשה, נחוש־ההחלטה לאינטרסים החמריים אשר בהם תלה את אמונתוֹ בנצחון הסדר והמשפט. נער מסכן! היא ראתה בבירור את השערות הגדולות שעל רקותיו. הוא היה מושלם – מושלם. וכי למה עוד תוכל לצפות? הרי זו הצלחה ענקית ומאריכת־ימים; והאהבה אינה אלא רגע קצר של שכחה, שיכרון חטוף, שאת חדוותו אדם זוכר בתחושה של עצבוּת, משל כאילו היה זה יגון עמוק שהתנסה בו. היה משהו מהותי בצרכיה של פעולה מוצלחת הנושא עמו את הסתאבוּתו המוסרית של הרעיון. היא ראתה את הר סן־תומה המרחף מעל לקאמפו, מעל לארץ כולה, מפחיד, שנוא, עשיר; נטול־נשמה יותר מכל עריץ שהוא, חסררחמים ואוטוקראטי יותר מן השלטון הגרוע ביותר; מוכן למחוץ נפשות אין־מספר בהתעצמותו. הוא לא ראה זאת. אין הוא יכול לראות זאת. אין זו אשמתו. הוא מושלם, מושלם; אך לעולם לא יהיה שלה. לעולם לא; אף לא לשעה אחת קצרה לא יהיה כולו שלה בבית הספרדי הישן הזה האהוב עליה כל־כך! חסרי־תקנה, האחרון לבית קורבילאן, האחרונה לבית אווליאנוס, כה אמר הרופא; אבל היא ראתה בבירור איך המכרה של סן־תומה משתלט על חיי האחרון לבני־גולד של קוסטאגואנה, מאַכּלם ושׂורפם; משתלט על רוחו הנמרצה של הבן כדרך שהשתלט על חולשתו המדאיבה של האב. הצלחה נוראה לאחרון לבני־גולד. האחרון – זמן רב, רב מאד, קיוותה שאולי – אך לא! לא יהיו עוד. תוגה עצומה, יראַת חייה שלה הנמשכים, ירדה על הגברת הראשונה של סולאקו. בחזון נבואי ראתה עצמה שׂורדת לפליטה לבדה מהסתאבוּת אידיאל־עלומיה על החיים, האהבה, העבודה – גלמודה לנפשה בבית־האוצר של העולם. המבע העמוק, העיוור, הסובל של חלום כאוב ירד על פניה עצומי־העיניים. בקול עמום של רוֹדמת בישַׁת־מזל, המוטלת אין־אונים תפוסת סיוט אכזר, גימגמה ופלטה את המלים: "אינטרס חמרי. "

פרק 12

באטיות רבה היה נוסטרומו מתעשר. היתה זו תוצאה מזהירוּתו. יכול היה לפקוד על עצמו אפילו כאשר איבד את שיווי־משקלו. ושיהיה אדם נעשה עבדו של אוצר מתוך מלוא הידיעה־העצמית הרי זה מקרה נדיר הטורד את מנוחת הנפש. אבל במידה רבה נבע הדבר גם מן הקושי להמיר את העושר בצורה שבה אפשר יהיה לעשות בו שימוש. עצם המעשה של הוצאתו מן האי למקוטעים, קימעה־קימעה, היה אפוף קשיים, סכנות של גילוי ממשמש־ובא. בסתר היה עליו לבקר באיזאבלה הגדולה, בין מסעיו לאורך החוף, שהיו המקור המדוּמה להונו. מאנשי־הצוות של ספינתו־הוא היה עליו לחשוש כאילו מרגלים היו את קברניטס נורא־האימה. הוא לא העז להשתהות זמן רב מדי בנמל. משפוֹרקה ספינת־החוֹפים שלו ממהר היה למסע נוסף, שכן חשש שמא יעורר חשד אפילו בעיכוב של יום אחד. בעת שהייה של שבוע־ימים, או יותר, יכול היה לפעמים לערוך ביקור אחד באוצר. וזה היה הכל. זוג מטילים. הוא סבל מפּחדיו לא פחות מאשר מזהירוּתו. עשיית דברים בחשאי השפילה אותו. וביותר סבל מהתרכזות מחשבותיו באוצר.

עבירה ופשע, כשהם נכנסים להווייתו של אדם, הרי הם מכלים אותה כגידול ממאיר, מאכלים אותה כדלקת. נוסטרומו קיפח את שלוותו; הכּנוּת של כל סגולותיו נכחדה. הוא עצמו חש בכך, ותכופות קילל את הכסף של סן־תומה. אומץ־לבו, רוחב־ידו, שעות־הפנאי שלו, עבודתו, הכל היה כבתחילה, אלא שהכל היה אחיזת־עיניים. אבל האוצר היה ממשי. הוא נאחז בו אחיזה נפשית עקשנית יותר. אבל שנואה היתה עליו תחושתם של המטילים. לפעמים, לאחר שהצניע שנים מהם בתא שלו – פרי משלחת־לילה חשאית אל איזאבלה הגדולה – נועץ היה מבטו באצבעותיו, כמופתע לראות שלא הותירו כתם בעוֹרוֹ.

הוא מצא דרכים להיפטר ממטילי־הכסף בנמלים מרוחקים. מחמת הצורך להרחיק שוּט נתארכו מסעיו לאורך החופים, וביקוריו אצל משפחת ויולה נעשו נדירים ומועטים. גזירה היתה עליו שיקח את רעייתו משם. פעם אמר כך לג’ורג’ו עצמו. אבל הגאריבּאלדינו התעלם מן הנושא בתנופת־יד אומרת־מלכות, תוך שהוא לופת מקטרת שחורה ועשנה. היה זמן למכבּיר; לא הוא האיש שיאכוף את ילדותיו על מישהו.

בהמשך הזמן גילה נוסטרומו כי מעדיף הוא את הצעירה בשתים. היו ביניהם כמה קווי־דמיון עמוקים שבטבע, שהכרח בהם למען האמוּן וההבנה הגמורים, בלי הבדל מה יהיו ההבדלים החיצוניים במזג, שינסכו קסם־ניגודים משלהם. רעייתו תוצרך לדעת את סודו, שאם לא כן יהיו החיים בלתיאפשריים. הוא נמשך אחר ג’יזל, שמבטה גלוי וצווארה לבן, והיא גמישה, שתקנית, חובבת סערות־נפש מתחת למעטה עצלוּתה הרוגעת; ואילו לינדה – שפניה החיוורים עזים ושוקקים, הנמרצת, שכולה אש ומלים, עם קורטוב עצבות ובוז, תפוּח שלא נפל הרחק מן העץ, בת נאמנה לרפובליקאי המחמיר, אלא שקולה של טריזה בוקע מגרונה – זו עוררה בו חשדנות עמוקה. יתר על כן, המסכנה לא יכלה להסתיר את אהבתה לג’אן באטיסטה. יכול היה לראות שתהיה זו אהבה אלימה, תובענית, חשדנית, בלתי־מתפשרת – בדומה לנשמתה. ג’יזל, ביָפיה הבהיר אך החם, בשלוָה הנסוכה עליה למראית־עין והנושאת עמה הבטחה של כניעוּת, בקסם המסתורין הנערותי אשר לה, גירתה את תשוקתו והפיגה את חששותיו באשר לעתיד.

תקופות היעדרותו מסולאקו ארוכות היו. בשובו מהפלגתו הממושכת ביותר הבחין ברפסודות עמוסות גושי־אבן העוגנות בצל הכף של איזאבלה הגדולה; מנופים ופיגומים ממעל; דמויות של פועלים נעות בכה־ובכה, ומגדלור קטן הקם כבר מיסודותיו בקצה הכף.

למראה הזה אשר לא ציפה לו, שאף בחלומו לא ראהו, למראה הזה המרעיש, סבור היה כי נחתך דינו. וכי מה יוכל להצילו עכשיו מהתגלות? שום דבר! הוא נתקף אימה נדהמת מפני המפנה הזה שחל במזלו, שידליק אור מרחיק־חדוֹר על הנקודה הכּמוסה היחידה של חייו; אלה החיים שעצם מהותם, ערכם, ממשוּתם, הסתכּמו בהשתקפוּתם מעיניהם המתפעלות של הבּריות. כל־כולם, להוציא אותו דבר שהיה מעבר להשגתם של הרבים; שחצץ בינו ובין הכוח השומע את כוונתן הרעה של קללות ונותן להן תוקף. היה חושך. לא לכל איש יש חשכה כזאת. ושם הנה יציבו אור. אור! הוא ראה אותו מאיר על חרפה, עוני, בוז. מישהו לבטח… אולי כבר נמצא מישהו…

נוסטרומו שאין דומה לו, הקאפאטאס, הקפיטן פידאנצה שכבודו ופחדו על הבריות, הפטרון שאין־עליו־עוררים לאגודות־סתרים, רפובליקאי כמו ג’ורג’ו הזקן, ומהפכן בלבבו (אך בצורה אחרת), כבר אמר לקפוץ המימה מסיפון ספינתו שלו. האיש ההוא, הסובייקטיבי כמעט עד לשגעון, הביט מתון־מתון, עין־בעין, בפני ההתאבדות. אך מעולם לא איבד את צלילוּת־דעתו. עצרה בו המחשבה כי אין זה מנוֹס כלל. בדמיונו ראה עצמו מת, והנה החרפה והבושה נמשכות. ובעצם, לאמיתו של דבר, לא יכול לראות עצמו מת בדמיונו. תחושת קיומו שלו, דבר קיים־ועומד עד־אין־קץ בתמורותיו, חזְקה עליו כל־כך עד שלא היה יכול לתפוס את המושג של סופיוּת. הארץ לעולם תנוּע.

והוא היה אמיץ־לב. היה זה אומץ־לב נלוֹז, אך לצרכיו יאֶה היה לא פחות מן הסוג השני. הוא שט סמוך לכף של איזאבּלה הגדולה, ומן הסיפון העיף מבט חודר אל מוצא הגיא, העוטה סבך שיחים שלא נגעה בו יד. הוא שט סמוך כל־כך עד שהחליף קריאות עם הפועלים, שעמדו והאהילו על עיניהם בקצה הכף התלול שמעליו מתנשא עגורן אדיר־כוח. הוא ראה שאף אחד מהם אין לו הזדמנות כלשהי להתקרב אל הגיא שבו הכסף טמון ומוסתר; כל־שכן להיכנס אליו. בנמל נודע לו כי אין איש ישן באִי. קבוצות הפועלים חוזרות לנמל בכל ערב, תוך שהם שרים במקהלה ברפסודות הריקות שסירת־גרר של הנמל גוררתן. לפי־שעה אין לו מה לחשוש.

אבל אחר־כך? שאל את עצמו. כעבור זמן, כאשר יבוא שומר לגור בבית הנבנה־והולך מרחק כמאה־וחמישים מטר מן המגדלור הנמוך, ומרחק כארבע־מאות מטר מן הגיא האפל, המוּצל, הפראי, אשר בו סוד בטחונו, השפעתו, נדיבותו, סוד שליטתו על העתיד, סוד התרסתו כנגד המזל הביש, כנגד כל בגידה אפשרית מצד עשיר ועני כאחד – אז מה יהיה? הוא לעולם לא יוכל להתנער מן האוצר. העזתו, הגדולה מזו של אחרים, ריתכה אותו עורק של כסף לתוך חייו. וההרגשה של הכנעה נוראה ולוהטת, הרגשת עבדוּתו – שכּה עמוקה וחשוּכת־מרפא היתה עד שלעתים קרובות השווה את עצמו במחשבותיו לגרינגוֹס האגדיים, שאינם לא מתים ולא חיים, הרתוּקים אל כיבוש העושר האסור שלהם באסוּאֵרה – הכבּידה אכפּה על הקפיטן פידאנצה העצמאי, בעליה ואדוניה של ספינת־חוֹפים, שמראיתה הבוטחת (והצלחתה האגדית במסחר) כה ידועות היו לאורך החוף המערבי של יבשת רחבת־ידיים.

נוֹסך־אימה בפיאוֹת־זקנו ואומר כובד־ראש, גמיש קצת פחות בהילוכו, החוסן והסימטריה של אבריו האדירים נבלעים בהמוניוּת של חליפת־טוויד חומה, תפורה בידי יהודים במשכּנות־העוני של לונדון, חליפה שנמכרה על־ידי מחלקת־ההלבשה של הקומפאניה־אַנזאני – כך נראה היה הקפיטן פידאנצה בחוצות סולאקו כשהוא מטפל בענייניו, כרגיל, בהפלגה ההיא. וכרגיל דאג שתתפשט השמועה שעשה ריוח גדול על מטענו. היה זה מטען של מליחים, ותקופת־הצוֹמוֹת שלפני חג־הפסחא קרבה היתה לבוא. ראו אותו בחשמליות הנוסעות אנה־ואנה בין העיר והנמל; הוא דיבר עם אנשים בבית־קפה אחד או שנים בקולו המדוד, השקול. ראו את הקפיטן פידאנצה. הדור שלא יידע מאומה על המסע המפורסם לקאִיטה עדיין לא נולד.

נוסטרומו, הקרוי שלא־כדין קאפאטאס דה קארגאדורס, ברא לו, בשמו החוקי, הווה פומבית אחרת, אך מושפעת מן התנאים החדשים, ציורית פחות, קשה יותר לטיפוח באוכלוסיה שגדלה והתגוונה בסולאקו, בירתה המתקדמת של הרפובליקה האוקסידנטאלית.

הקפיטן פידאנצה, בלתי־ציורי, אך תמיד מסתורי מעט, מוכר היה די־והותר תחת גג־הזכוכית־והברזל הנישא של תחנת הרכּבת של סולאקו. הוא נכנס לרכּבת מקומית ויצא ממנה ברינקון, מקום שם ביקר אצל אלמנת הקארגאדור שמת מפצעיו (בשחר התקופה החדשה, כמוהו כדון חוסה אווליאנוס) בחצר הפנימית של הקאסה־גולד, הוא ניאות לשבת ולשתות כוס לימונדה צוננת בביקתה, בעוד האשה, העומדת על רגליה, שופכת מבול שלם של מלים שלא הקשיב להן. הוא השאיר לה קצת כסף, כרגיל. הילדים היתומים, שגדלו וקיבלו חינוך טוב, שקראו לו דוֹד, תבעו את ברכתו. הוא נתן גם אותה; ובפתח שהה רגע קל והביט בזעף קל בחזית המיתללת של הר סן־תומה. כיווץ קל זה במצחו השזוף, שהטיל נופך ניכר של חומרה בארשת־פניו התקיפה בדרך־כלל, עוררה שימת־לב באסיפת־הלשכה שבה השתתף – אלא שממנה פרש לפני המשתה. זעף זה נסוך היה על פניו בפּגישה של כמה חברים טובים, איטלקים ואוקסידנטאלים, שנאספו לכבודו בנשיאותו של צַלם אחד קטן אביון ומחליא ומגוּבּן כלשהו, שפּנים לבנים לו ונשמה אצילה שנצבעה ארגמן מתוך שנאה צמאַת־דמים לכל הקפיטאליסטים, מדכּאיהם של שני חצאֵי־הכדור. ג’ורג’ו ויוֹלה הגיבור, מהפּכן ותיק, ודאי לא היה עשוי להבין מאומה בנאום־הפתיחה שלו; והקפיטן פידאנצה, המשפיע טוּבו כרגיל על כמה חברים עניים, לא נאַם כלל. הוא האזין, תוך שמחשבותיו מפליגות הרחק משם בזעפו, והסתלק לו בן־בלי־גשת, מחריש, כאדם עמוּס דאגות.

זעפוֹ גבר כאשר התבונן, בהשכּמת הבּוקר, בצאת בנאֵי־האבן לאיזאבלה הגדולה, ברפסודות טעונות גושי־אבן רבוּעים, שדי בהם להוסיף עוד נדבּך למגדלור הנמוך והרחב. זה היה קצב העבודה. נדבּך אחד ליום.

והקפיטן פידאנצה העמיק לחשוב. נוכחותם של זרים באּי תנתק אותו לגמרי מן האוצר. קשה ומסוכן היה הדבר די־הצורך קודם־לכן. הוא פחד, והוא כעס. הוא חשב בעוז־החלטתו של אדון ובערמוּמיוּתו של עבד נפחד. אחר־כך עלה לחוף.

רב־תושיה ובעל־תחבולות היה האיש; וכרגיל מצא ברגע גורלי תחבולה שהיה בכוחה לשנות את המצב מן הקצה אל הקצה. כשרון היה בו להפיק בטחון מעצם הסכנה, נוסטרומו זה שאין דומה לו, זה “הברנש האחד מאלף”. כאשר ישתקע ג’ורג’ו באיזאבלה הגדולה, לא יהיה כל צורך להסתתר. הוא יוכל לבוא בגלוי, באור היום, לראות את בנותיו – את אחת מבנותיו – ולגלגל שיחה עם הגאריבאלדינו הזקן עד שעה מאוחרת. ואחר־כך בחושך… מדי לילה בלילה… עתה יעז להתעשר ביתר־מהירות. הוא נכסף לתפוס, לחבוק, לספוג, לכוֹף בבעלוּת שאין עליה־משיגים את האוצר הזה, ששלטון־עריצותו הכבּיד על מחשבותיו, על מעשיו, אפילו על שנתו.

הוא הלך לראות את ידידו הקפטן מיצ’ל – והדבר נעשה כמו שסיפר ד"ר מוניגם למרת גולד. כאשר הועלתה התכנית לפני הגאריבאלדינו באה מעין בבוּאה קלושה – צל עמום של חיוך עתיק מאד – והפציעה מתחת לשפמות הלבנים והכּבּירים של שוֹנאָם הזקן של מלכים ושרים. בנותיו היו המוּשא לחרדת־דאגתו. בפרט הצעירה. לינדה, בקול כקול אִמה, תפסה יותר את מקומה של אמה. פרט להחלפת המלה, דומה היה כאילו קריאתה העמוקה, הרוטטת “אֶה, פאדרה?” היא הד ממש לקריאת “אה, ג’ורג’ו?” הלוהטת, הגוערת של סיניורה טריזה המסכנה. נטועה היתה בו הדעה שהעיר איננה מקום יאה לנערותיו. ראמירס המאוהב אך התמים היה מושא סלידתו העזה, ובו ראה את תמצית חטאֶיה של הארץ שאנשיה אֶסקלאבוֹס¹⁴¹ עיוורים, נשחתים.

בשובו ממסעו הבא מצא הקפיטן פידאנצה את בני ויולה משוכנים בביתו של שומר־המגדל. ידיעתו את זרויותיו של ג’ורג’ו לא הכזיבתו. הגאריבאלדינו סירב לשקול בדעתו את הרעיון על בן־לוויה כלשהו, להוציא את בנותיו. והקפטן מיצ’ל, שלהוט היה להפיס את דעת נוסטרומו שלו המסכן, באותה השראה מוצלחת שרק חיבה לאמיתה יכולה להצמיחה, מינה רשמית את לינדה ויולה לתפקיד סגנית־השומרת במגדלור של איזאבלה.

“המגדלור הוא רכוש פרטי,” נוהג היה להסביר. “הוא שייך לחברה שלי. בידי הסמכות למנות את מי שאֵרצה, והאיש יהיה ויולה. זה כמעט הדבר היחידי שביקשני נוסטרומו – אדם השווה זהב כמשקלו, בבקשה ממך – אי־פעם לעשות למענו.”

כאשר אך עגנה ספינתו מול בית־המכס החדש, שסברוֹ סבר־כזב של מקדש יווני, שטוּח־גג, עם שדרת־עמודים, יצא הקפיטן פידאנצה בחתירה בסירתו הקטנה מן הנמל ופניו אל איזאבלה הגדולה, בגלוי ובאורו של יום נוטה לערוֹב, לעיני כל, בתחושה שאכן קנה לו שליטה על אֵלוֹת־הגורל. שומה עליו לבסס לו מעמד של קבע. עכשיו יבקש ממנו את בתו. בעודו חותר במשוטים חשב על ג’יזל. לינדה אולי אוהבתו, אבל הזקן ישמח להשאיר עמו את הבכירה, זו אשר קולה כקול רעייתו המנוחה.

הוא לא חתר אל רצועת־החוף הקצרה אשר בה נחת בשעתו עם דקו, ואחרי־כן לבדו – כאשר ביקר את האוצר לראשונה. הוא פנה אל החוף שבקצה השני ועלה ברגל בשיפוע המודרג והמתון של האי שצורתו כצורת יתד. ג’ורג’ו ויולה, שאותו ראה ממרחק יושב על ספסל סמוך לקיר– החזית של הבית, הרים ידו קימעה לשמע קריאתו הרמה. הוא קרב לגשת. אף אחת מן הבנות לא נראתה.

“טוב פה,” אמר הזקן, כדרכו הפשוטה, החולמנית.

נוסטרומו הניד בראשו; ואז, לאחר שתיקה קצרה:

“ראית את הסכוּנָר שלי עובר לפני פחות משעתיים? האם אתה יודע מדוע אני כאן בטרם ייתקע כביכול העוגן שלי בקרקע נמל זה של סולאקו?”

“ברוך בואך כבֵן,” הצהיר הזקן, שוקט, נושא עיניו אל הים.

"הה! בנך. אני יודע. הרי אני מה שהיה בנך עתיד להיות. יפה הדבר, וייחו. הרי זו קבלת־פנים טובה מאד. שמע, באתי לבקש ממך את – "

אימת־פתאום ירדה על נוסטרומו נקי־הכפיים ואמיץ־הלב. הוא לא העז להגות את השם בנפשו פנימה. השתיקה הקלה אך הֶאצילה תוספת משקל וחגיגיות לסיומו המוחלף של המשפט.

“את רעייתי!”… לבּו היה הולם חיש. "הגיעה השעה שאתה – "

הגאריבאלדינו הפסיקוֹ בזרוע שלוחה. “דבר זה נותר לשיפוטך.”

אט־אט קם על רגליו. זקנו, שלא ידע תער מאז מותה של טריזה, עבות, לבן כשלג, כיסה את חזהו האדיר. הוא הסב ראשו אל הדלת, ובקולו החזק קרא:

“לינדה.”

תשובתה באה חדה וחלושה מן הבית פנימה; ונוסטרומו הנחרד קם גם הוא על רגליו, אך נשאר אילם, נותן מבטו בפתח. הוא ירא. הוא לא ירא שמא תימנע ממנו הנערה אשר אהב – סירוב בלבד לא יוכל להפריד בינו לבין אשה אשר יחשק בה – אבל צל־הרפאים הזוהר של האוצר ניצב לפניו, תובע את נאמנותו בשתיקה שאין להכחישה. הוא ירא גם משום שמהיותו לא מת ולא חי, בדומה לגרינגוס באסוארה, שייך היה בגוף ובנפש לפריעת־החוק שבהעזתו. הוא ירא פן יאסרו עליו את האי. הוא ירא, ולא אמר מאומה.

בראותה את שני הגברים עומדים זה בצד זה וממתינים לה, נעצרה לינדה בפתח. דבר לא היה יכול לשנות את לובן פניה המוחלט והנלהב; אבל עיניה השחורות כמו לכדו וריכזו את כל אורה של השמש המשתפלת בניצוץ לוהב בתוך מצולות־השחור, שכּוּסו באחת בהשפילה אט־אט את עפעפיה הכבדים.

“הנה לפניך בעלך, אדונך ופטרונך.” קולו של ויולה הזקן התנסו בכוח שכמו מילא את המפרץ כולו.

היא צעדה קדימה ועיניה עצומות כמעט, כסהרורית בחלום של ברכה וישע.

נוסטרומו עשה מאמץ שלמעלה מכוח אנוש. “הגיעה השעה, לינדה, שנתארס אנו שנינו,” אמר הכן, בנעימתו המישירה, חסרת־הדאגה, התקיפה.

היא נתנה ידה בכף־ידו המושטת, תוך שהיא משפילה ראשה, אשר שביבי ארד מרצדים בשחוֹר שערותיו, ואשר עליו נחה לרגע יד אביה.

“וכך באה נשמת המתה על סיפוקה.”

דברים אלה יצאו מפיו של ג’ורג’ו ויולה, שזמן־מה הוסיף לדבר על רעייתו המתה; ואילו השנים, היושבים זה בצד זו, לא הביטו אפילו פעם אחת איש ברעותו. אחר־כך פסק הזקן; ולינדה, ללא ניע, פתחה לדבר.

“מאז חשתי כי חיה אני בעולם, רק בשבילך חייתי, ג’אן באטיסטה. וזאת ידעת! אתה ידעת זאת… באטיסטינוֹ.”

היא הגתה את השם בדיוק כנגינתה של אמה. תוּגה כתוּגת קבר עטתה את לבו של נוסטרומו.

“כן, ידעתי,” אמר.

הגאריבאלדינו הגיבור ישב על אותו ספסל כשהוא מרכין את ראשו השב ונשמתו הזקנה שוכנת בדד עם זכרונותיה, רכה ואלימה, נוראה ומשמימה – גלמודה על הארץ המלאה אדם.

ולינדה, בתו האהובה ביותר, אומרת היתה, “שלך הייתי כל כמה שזכרוני מגיע. די היה לי שאחשוב עליך ומיד התרוקנה הארץ לעינַי. כאשר היית כאן, לא יכולתי לראות איש מלבדך. לך הייתי. דבר לא השתנה. העולם שייך לך, ואתה מניח לי לחיות בו…” היא הנמיכה את קולה החרישי והרוטט לנעימה חרישית עוד יותר, ומצאה עוד דברים לאמרם – דברים שעינו את האיש שלצדה. מילמולה נמשך, לוהט וקולח. דומה היה כאילו לא ראתה את אחותה, שיצאה ובידיה כיסוי־מזבח שהיתה רוקמת, ועברה על פניהם, שותקת, רעננה, נאוָה, במבט מהיר ובחיוך רפה, והתישבה לשעה קלה מעברו השני של נוסטרומו.

הערב היה דמוּם. השמש ירדה כמעט עד שפתו של אוקינוס ארגמני; והמגדלור הלבן, עפרורי על רקע העננים הממלאים את פתח המפרץ, נשא את הפנס האדום והלוחש, כמו רמץ חי שניצת באש הרקיע. ג’יזל, עצלנית וחסודה, הרימה כפעם בפעם את כיסוי־המזבח להסתיר פיהוקים עצבניים, כשל נמר עול־ימים.

לפתע מיהרה לינדה אל אחותה, תפסה בראשה וכיסתה את פניה נשיקות. מוחו של נוסטרומו הלך סחרחר, כאשר עזבה אותה, כהמוּמה מחמת הגיפוּפים הסוערים וידיה נתונות לה בחצנה, חש עבדו של האוצר כאילו יוכל להמית את האשה ההיא בירייה. ג’ורג’ו הזקן הרים את ראש־הלביא אשר לו.

“לאן את הולכת, לינדה?”

"אל האור, פאדרֶה מיו. "

"סי, סי – אל תפקידך. "

גם הוא קם ממקומו, הביט אחר בתו הבכירה; אחר־כך, בנעימה שחגיגיותה היתה כמו הד למצב־רוח שאבד בליל־הדורות:

“אני נכנס לבשל משהו. אהה! בן! הזקן יודע גם איפה למצוא בקבוק של יין.”

הוא פנה אל ג’יזל, עובר לרוך צנוע:

“ואת, קטנתי, התפללי לא לאלוהי הכוהנים והעבדים אלא לאלוהי היתומים, הנדכּאים, החלכּאים, הילדים הקטנים, שיתן לך גבר כזה לבעל.”

לרגע נחה ידו בכבדות על כתפו של נוסטרומו; אחר־כך נכנס פנימה. העבד חשוּך התקוה לכסף של סן־תומה חש לשמע מלים אלו איך שיני הקנאה הארסיות מעמיקות לנגוס בלבבו. הוא נבעת מן החידוש שבּחוויה, מכּוחה, מן האינטימיות הגופנית שלה. בעל! בעל בשבילה! ואף־על־פי־כן טבעי היה הדבר שיהיה לה לג’יזל בעל בזמן מן הזמנים. הוא מעולם לא תפס זאת קודם־לכן. בגלוֹתוֹ כי אפשר שיהיה יָפיָה שייך לאיש אחר חש כאילו יוכל להרוג גם את הבת הזאת מבנותיו של ג’ורג’ו הזקן. הוא הפטיר עגמומית:

“אומרים שאת אוהבת את ראמירס.”

היא הניעה בראשה מבלי להביט בו. זהרורים של נחושת ריצדו אנה ואנה בתפארת שערה הזהוב. מצחה החלק הבהיק בבוהק רך וצח כּפנינה לא־תסולא בפז בהוד השקיעה, ובדממה נהדרת נתמזגו עצבוּתם של מרחבים מכוּכּבים, ארגמן הים וּשְׁני השמיים.

“לא,” אמרה לאטה. "מעולם לא אהבתי אותו. אני חושבת שאני מעולם… הוא אוהב אותי – אולי. "

הפיתוי שבקולה המתמשך כלה מן האוויר, ועיניה המורמות נשארו נעוצות בבלימה, כמו אדישוֹת ובאין מחשבה.

“ראמירס אמר לך שהוא אוהב אותך?” שאל נוסטרומו, מבליג על רגשותיו.

“הה! פעם – ערב אחד…”

“עלוב שכמותו… הה!”

הוא קפץ ממקומו כאילו עקצוֹ זבוב־בהמות, ועמד לפניה אילם מרוב כעס.

“מיזריקורדיה דיווינה! ¹⁴² גם אתה, ג’אן באטיסטה! אומללה שכמותי?” קוננה בתוֹם. “סיפרתי ללינדה, והיא נזפה בי – היא נזפה בי. וכי עלי לחיות עיוורת, חירשת ואילמת בעולם הזה? והיא סיפרה לאבא, שהוריד את הרובה שלו וניקה אותו. ראמירס המסכן! אחר־כך באת אתה, והיא סיפרה לך.”

הוא הביט בה. הוא נעץ עיניו בגומת צווארה הלבן, שהיה בו אותו קסס בל־ינוצח של יצורים צעירים, פועמים, עדינים ושוקקי־חיים. וכי זו הילדה אשר ידע? הייתכן? עלה בדעתו כי במשך השנים האחרונות באמת מיעט מאד לראותה – בכלל לא ראה אותה. בכלל לא. היא באה לעולם כדבר לא־נודע. במפתיע באה עליו. היא סכּנה. סכּנה נוראה. הלך־הרוח האינסטינקטיבי של החלטה עזה, שמעולם לא הכזיבוֹ נוכח הסכנות שבחיי העולם הזה, הוסיף את כוחו האיתן לחמת יצרוֹ. היא, בקול שהזכיר לו את זמרתם של מים זורמים, את דינדונו של פעמון־כסף, המשיכה:

“ושלשתכם הבאתם אותי לכאן אל השבי הזה אל השמיים והמים. זאת ולא עוד. שמיים ומים. הו, סאנטיסימה מאדרֶה.¹⁴³ שערי יהפוך שיבה באי המשמים הזה. יכולה הייתי לשנוא אותך, ג’אן באטיסטה!”

הוא צחק בקול. קולה אפף אותו כמו גיפוף. היא קוננה על גורלה. ובלאיודעים, כהפיץ פרח את בשׂמו בצינת הערב. כך הפיצה את פיתוּיה הנפלא מהגדיר. וכי אשמתה היא שמעולם לא התפעל איש מלינדה? אפילו בקטנותן. כאשר יצאו עם אמן לתפילת־המיסָה, זכוּר היה לה שאנשים לא שמו לבן ללינדה, שאמיצת־לב היתה, ותחת זאת בחרו להפחיד אותה, שרכּת־לב היתה, בתשוּמת־הלב שלהם. שׂערה הדומה לזהב הוא שגרם, כך שיערה.

הוא התפרץ:

“שׂערך הדומה לזהב, ועיניך הדומות לסגליות, ושפתיך הדומות לוורד; – זרועותיך הסגלגלות, צווארך הלבן…”

חרף שלוות תנוּחתה העצלנית, הוצפה כל־כולה סומק עז עד לשרשי שערותיה. לא היתה גאוותנית. לא היתה בעלת תודעה־עצמית יותר מפרח. ואולי אפילו פרח אוהב לשמוע שבחוֹ. הוא השפיל עיניו, ובנמהר הוסיף:

“רגליך הקטנות!”

כשהיא רוכנת לאחור אל קיר־האבן הגס של הבית, דומה היה כאילו היא רוחצת ברפיון בחמימוּת הסומק הוורדרד. רק עיניה המושפלות העיפו מבט על רגליה הקטנות.

“וכך אומר אתה סוף־סוף לקחת את לינדה שלנו לאשה. היא נוראה. הה! עכשיו הן תיטיב להבין לפי שאמרת לה שאתה אוהב אותה. היא לא תהיה פראית כל־כך.”

“צ’יקָה!” אמר נוסטרומו, “לא אמרתי לה מאומה.”

“אם כן מהר. בוא מחר. בוא ואמור לה, כדי שיוּנח לי מעט מנזיפותיה ו – אולי – מי יודע…”

" ירשו לך לשמוע לראמירס שלך, הה? כלום זה הדבר? הרי את…"

“רחמי אלוה! כמה אתה נמרץ, ג’ובאני,” אמרה, בלי התרגשות. “מי זה ראמירס… ראמירס… מי הוא זה?” חזרה ואמרה, חולמנית, באור בין־הערביים ובעגמומית של המפרץ עטוי־העננים, שבּו רצועה אדומה נמוכה במערב כמו מטיל לוהט של ברזל מלובן נטוי לרוחב מבואו של עולם קודר כמערה, מקום שם הטמין הקאפאטאס דה קארגאדורס המפואר את כיבושי אהבתו ועשרו.

“הקשיבי, ג’יזל,” אמר בצלילים מדוּדים; “אני לא אומר שום מלה של אהבה לאחותך. רוצה את לדעת מדוע?”

אבוי! אולי לא אוכל להבין, ג’ובאני. אבא אומר שאינך דומה לגברים אחרים; שאיש לא הבין אותך כראוי מעולם; שהעשירים עדיין צפויה להם הפתעה… הו! קדושי־עליון! עייפתי."

היא הרימה את ריקמתה להסתיר את חלקם התחתון של פניה, ואחר־כך שמטה אותה אל חצנה. הפנס מוּצל היה מצד היבּשה, אך עיניהם ראו והנה מן העמוד האפל של המגדלור יוצאת האלומה הארוכה של האור, שאותו הדליקה לינדה, למחוץ את האדמומית הגוועת באופק של ארגמן וסוֹמק.

ג’יזל ויוֹלה, שראשה נשען על קיר הבית, עיניה עצומות־למחצה ורגליה הקטנות, בפוזמקים לבנים ובסנדלים שחורים, משׂוּכּלות זו על גבי זו, כמו התמכרה, שלווה וכנוּעה לגורל, לאור־הדימדומים המתחשר. קסם גופה, המסתורין צופן־ההבטחה של עצלוּתה, נישאו לתוך לילו של המפרץ השקט כניחוח רענן ומשכר המתפשט בצללים ומרווה את האויר. נוסטרומו נקי־הכפיים שאַף אל קרבו את פיתויה האופפני בגעש חזהּ הסוֹאן. לפני צאתו את הנמל השליך מעליו את בגדיו המוכנים של הקפיטן פידאנצה, כדי שנוח יהיה לו יותר בחתירה הממושכת אל האיים. הוא עמד לפניה באבנט האדום ובחולצת־המשבצות כמו שהיה מופיע על הרציף של החברה – מַלח ים־תיכוני שירד לחוף לנסות את מזלו בקוסטאגואנה. גם אותו עטה אור בין־הערביים הארגמני והאדום – סמיך, רך, עמוק, כמו שהתקבּץ מרחק לא יותר מחמישים מטר מן המקום ההוא מדי ערב בערבו סביב תשוקת ההרס־העצמי של הספקנות הגמורה של דון מרטין דקו, שבּער עד שאוּכּל ומת בדד.

“חייבת את לשמוע,” פתח לבסוף, בשליטה־עצמית גמורה. “לא אגיד מלת אהבה לאחותך, אשר לה אני מאורס החל מן הערב, כי אותך אני אוהב.”

באוֹר בין הערביים ראה עדיין את החיוך הרך והתאֵב שעלה כמאליו על שפתיה שלאהבה ונשיקות נוצרו, כשהוא קופא ומקשיח בקוויה המדוכדכים, המתוחים של אימה. שוב לא יכול להתאפק. בעוד היא נרתעת ממנו יצאו זרועותיה אליו, מופקרת ומלכותית בהכרת־הערך של התמסרותה הרפויה. הוא החזיק את ראשה בשתי ידיו, ונשיקות חטופות המטיר על הפנים המהוּפכים אליו, המבליחים ארגמן בין הערביים. עזוּז וענוג נוֹחל היה אט־אט את נחלתו בשלמותה. והוא ראה שהיא בוכה. אז נעשה הקאפאטאס עדין ולוטפני כנהוג אשה עם ילד בצערו. הוא לחש לה בחיבּה. הוא התיישב על־ידה והסמיך את ראשה הבּהיר אל חזהו. הוא אמר לה שהיא כוכבו והפּרח הקטן שלו.

ירד חושך. מחדר־המגורים של בית שומר־המגדלור, מקום שם היה ג’ורג’ו, אחד מאלף בני־האלמוות, מרכין את ראשו, ראש לביא גיבור, על אש־פחמים, נשמעה רתיחתו של שמן ונישא הבושם של פריטוּרָה¹⁴⁴ מעשה– אמן.

בתוך המבוכה המסוכסכת, שהתרחשה כתהפוכת־פתע שׂרד איזה שביב של תבונה בראשה הנשיי. הוא שכח עולם ומלואו בדממתם החבוקה. אבל היא לחשה על אזנו:

“אלוהי הרחמים! מה יהיה עלי – כאן – עכשיו – בין השמיים האלה והמים האלה השנוּאים עלי? לינדה, לינדה – אני רואָה אותך!…” היא ניסתה להיחלץ מבין זרועותיו, שהתרופפו פתאום לשמע אותו שֵם. אך איש לא התקרב אל דמויותיהם השחורות, החבוקות והנפתלות לנוכח הקיר הלבן. “לינדה! לינדה המסכנה! אני רועדת! אני אמוּת מפחד לפני אחותי המסכנה לינדה, שאוֹרסה היום לג’ובאני־אוֹהבי! ג’ובאני, ודאי נטרפה עליך דעתך! אינני יורדת לסוף דעתך! אינך דומה לגברים אחרים! עליך לא אוותר – לעולם לא – רק לאלוהים בעצמו! אבל מדוע עשית את הדבר הזה העיוור, המטורף האכזר, המחריד?”

כיון שהרפה ממנה, תלתה ראשה ושמטה ידיה. כיסוי־המזבח, כאילו השליכתו רוח גדולה, מוטל היה הרחק מהם, מלבין בזהרו על האדמה השחורה.

“מפחד פן תאבד לי תקוותי לך,” אמר נוסטרומו.

“אתה יודע שנשמתי נתונה לך! אתה יודע הכל! לך נוצרה! אבל מה יוכל לחצוץ בינך וביני? אמוֹר לי!” חזרה ואמרה, בלי קוצר־רוח, בביטחה עילאית.

“אמֵך המתה,” אמר, בקול חרישי מאד.

“הה!… אמא המסכנה! היא תמיד… עכשיו היא קדושה בשמיים, ואינני יכולה לוותר לה עליך. לא, ג’ובאני, רק לאלוהים לבדו. בשגעון נהגת – אבל הדבר נעשה. הו! מה עשית? ג’ובאני, אהובי, נשמת־חיי, אלופי, אל תעזבני כאן בקבר זה של עננים. אינך יכול לעזוב אותי עכשיו. חייב אתה לקחתני – מיד – בזה הרגע – בסירה הקטנה. ג’ובאני, קחני מזה הלילה, מפּחד עיניה של לינדה, בטרם יהיה עלי להביט בה שוב.”

היא התרפקה עליו. העבד לכסף של סן־תומה חש בכובד משקלה ככובד כבלים על אבריו, חש כמו בלחץ יד קרה על שפתותיו. הוא נאבק עם הכישוף.

“אינני יכול,” אמר. “עדיין לא. יש משהו החוצץ בין שנינו לבין החירות שבעולם.”

היא נלחצה סמוך יותר אליו בחוש דק ותמים של פיתוי.

“דברי־טירוף אתה מדבר, ג’ובאני– אוהבי!” לחשה כשוֹבת־לב. “מה זה יכול להיות? קחני – במוֹ־ידיך – אל דוניה אֶמיליה – הרחק מכאן. אינני כבדה ביותר.”

דומה היה כאילו מצפה היתה לכך שתיכף ומיד ירים אותה בשתי כפותיו. ניטלה ממנה כל הרגשה של הלא־אפשרי. הכל יוכל לקרות בליל־הפּלאות הזה. כיון שלא זע כלל, כמעט וקראה בקול:

“אני אומרת לך שאני מפחדת מלינדה!” והוא עדיין לא זע. היא נעשתה שקטה וערמומית. “מה יוכל להיות?” שאלה, כמתגרה.

הוא חש בה – חמה, נושמת, שוקקת־חיים, מרעידה בשקערורית זרועו. בהתרוממות־הרוח שעוררה בו הכרת כוחו, ובסערת־נפשו עטורת־הנצחון, פרץ להשיב לו את חירותו.

“אוצר,” אמר. דממה היתה בכל. היא לא הבינה. “אוצר. אוצר של כסף לקנות נזר של זהב למצחך.”

אוצר?" חזרה בקול רפה, כמו מנבכי חלום. “מה זה אמרת?”

בעדינות ניתקה ממנו. הוא קם על רגליו והשפיל הבּיט בה, חש בפניה. בשערה, בשפתיה, בגוּמות שבּלחייה – רואה את חמדת־תארה בלילו של המפרץ כמו ביקוד שמש־צהריים. קולה הצונן והמפתה הרעיד מהתרגשות של חרדת־הערצה וסקרנות בל־תרוּסן.

“אוצר של כסף!” גימגמה ופלטה. אחרי־כן המשיכה ביתר חיפזון: “מה? היכן? איך הגעת אליו, ג’ובאני?”

הוא נפתל עם קסם השִביָה. כמי שמנחית מהלומת־גיבורים התפרץ וקרא: “כמו גנב!”

אפלת המפרץ השקט, שחורה־משחור, כמו ירדה על ראשו. עכשיו לא יכול היה לראותה. היא נבלעה בשתיקה ממושכת, אפלה, עמוקה כתהום, שממנה חזר אליו קולה כעבור שעה קלה בהיבהוב רפה – פניה היו אלה.

“אהבתיך! אהבתיך!”

המלים האלו העניקו לו תחושת חירות שלא הורגל בה; הן נסכו כישוף עז מכּישופו המקוּלל של האוצר; הן הפכו את שיעבּודו היגע לאותו דבר חסר־חיים להכרה מרוממת ומוּצקה בכוחו. הוא יפנק אותה, אמר, בתפארה גדולה לא פחות מזו של דוניה אמיליה. העשירים חיים על עושר שנגנב מן העם, אבל הוא לא לקח מן העשירים שום דבר – שום דבר שלא אבד להם ממילא עקב איוולתם ובגידתם. שכן בגוֹד בגדו בו – אמר – רימו אותו, ניסוהו. היא האמינה לו… הוא שמר את האוצר לצרכי נקמה; אבל עכשיו אין זו חשובה בעיניו כל־עיקר. רק היא לבדה חשובה בעיניו. הוא ישכּן את יָפיה בארמון על גבעה עטורה עצי־זית – ארמון לבן מעל ים כחול. הוא יחזיק אותה שם כמו עדי בקופסה. הוא ישיג לה אדמה – אדמה משלה המשוּפעת גפן ודגן – שעליה תציג את רגליה הקטנות. הוא נישק אותן… הוא כבר שילם במחיר כל זה בנשמתה של אשה ובחייו של גבר… הקאפאטאס של הקארגאדורס טעם את טעם שכרון נדיבוּתו העילאי. כאיש־מעלה השליך את האוצר שבבעלוּתו לרגליה בחשכּת המפרץ האטומה, בחשכה הקוראת תגר – כלשון המימרה – על ידיעתו של אלוהים ופיקחוּתו של השטן. אבל תחילה עליה להניח לו להתעשר – כך הזהיר אותה.

היא הקשיבה כמהופנטת. אצבעה בחשה בשׂערו, הוא קם מכּריעתו סחרחר, חלוש, ריק, כאילו השליך את נשמתו מלפניו.

“מהר־נא איפוא,” אמרה. “מהר־נא, ג’ובאני, אוהבי, אלופי, כי אני לא אוותר עליך כי אם לאלוהים לבדו. ואני מפחדת מפני לינדה.”

הוא ניחש את חרדתה, ונשבע לעשות כמיטב יכלתו. הוא בטח באומץ של אהבתה. היא הבטיחה שתהיה אמיצת־לב למען תהיה נאהבת תמיד – הרחק בארמון לבן על גבעה מעל ים כחול. אחרי־כן לחשה בלהיטות פקפקנית, מהססת:

“היכן הוא? היכן? אמוֹר לי זאת, ג’ובאני.”

הוא פצה את פיו ועמד בשתיקתו – הלוּם־רעם.

“לא זה! לא זה!” פלט, נבעת מכישוף הסוד שנצר את לשונו לפני אנשים כה רבים והנה עתה הוא שב ויורד על שפתיו וכוחו חדש עמו. אפילו לא לה. אפילו לא לה. הרי זה מסוכן מדי. “אני אוסר עליך לשאול,” צעק עליה, נזהר להחליש את הזעם שבקולו.

הוא לא השיב לו את חירותו. רוח־הרפאים של האוצר האסור קמה, ניצבת לצדה כמו דמות של כסף, חסרת־רחמים וחשאית, ואצבע על שפתיה החיוורות. נשמתו מתה בתוכו כשראה את עצמו בעיני רוחו זוחל לאורך הגיא – ובנחיריו ריח של אדמה, של עלים לחים, זוחל פנימה, נחוּש־החלטה בתכלית המאבּנת את חזהו, וחוזר ויוצא בזחילה עמוס כסף, אזניו כרוּיות לכל צליל. חייב הדבר להיעשות בעצם הלילה הזה – מלאכה זו של עבד־עבדים!

הוא השתוחח, הידק את כנף שמלתה אל שפתיו, במלמול:

“תאמרי לו שלא רציתי להישאר,” ופתאום הלך ממנה, שותק, בלי השמיע אפילו פסיעה בלילה האפל.

היא ישבה דומם, ראשה נשען בעצלתיים על הקיר, ורגליה הקטנות בפוזמקים הלבנים ובסנדלים השחורים מורכבות זו על גבי זו. ג’ורג’ו הזקן בצאתו כמו לא הופתע מן הידיעה ככל שחששה במעומעם. שכן עכשיו מלאה היתה פחד סתום־פשר – פחד מפני כל דבר וכל אחד מחוץ לג’ובאני והאוצר שלו. אבל דבר זה לא היה מתקבל על הדעת.

הגאריבאלדינו הגיבור קיבל את הסתלקותו הפתאומית של נוסטרומו בסלחנות נבונה. הוא זכר את רגשותיו והפגין הבנה גברית למצב כמו שהוא.

“וָא בֶנֶה. שיילך. חה! חה! כל כמה שתהיה האשה יפת־תואר, הרי זה מרגיז מעט. חופש, חופש. יש לו רק סוג אחד! הוא אמר את המלה הגדולה. והבן ג’אן באטיסטה איננו רך־לב.” דומה היה כאילו הוא מדריך את ג’יזל חדלת– הניע והמבוהלת… “גבר אינו צריך להיות רך־לב,” הוסיף כפוסק – הלכות מן הפתח. דומה היה שדממתה ושתיקתה אינן מוצאות חן בעיניו. “אל תיתפסי לקנאה במנת־חלקה של אחותך,” התרה בה, בכובד־ראש מרובה, בקולו העמוק.

עוד־מעט והוא בא שוב אל הדלת לקרוא לבתו הצעירה שתיכּנס. השעה היתה מאוחרת. שלש פעמים קרא בשמה עד שהניעה בכלל בראשה. משנשארה לבדה היתה לטרף חסר־ישע לתמהון. כאיש שקוע בשינה עזה נכנסה לחדר־המשכב שהיה משותף לה וללינדה. חזוּת זו ניכּרת היתה כל־כך עד שאפילו ג’ורג’ו הזקן, הממושקף, שנשא עיניו מספר־הבּיבּליה, הניע בראשו עם שסגר את הדלת מאחריה.

היא חצתה את החדר בלי הביט בשום דבר, ומיד ישבה אל החלון הפתוח. לינדה, שירדה מן המגדל בחשאי בהתרוננוּת אשרה, מצאה אותה ובידה נר דולק מאחריה, ניבטת אל הלילה השחור המלא מַשבי־רוח מתאנחים וקול מטרות רחוקים – לילה אמיתי מלילות המפרץ, עבה וסמיך מדי לעינו של האלוהים ולתחבולותיו של השטן. היא לא הסבה את ראשה כאשר נפתחה הדלת.

היה באותו חדלון־ניע משהו שהגיע אל לינדה במעמקי גן־העדן שלה. האחות הבכירה ניחשה בכעס: הילדה חושבת על אותו ראמירס העלוב. לינדה נכספה לדבּר. היא אמרה בקולה השרירותי, “ג’יזל!” ולא נענתה אפילו בזיע קל־שבקלים.

הנערה העתידה לגור בארמון ולהתהלך על קרקע משלה מוכנה היתה למות מרוב פחד. בשום הון שבעולם לא היתה מסכימה להסב את ראשה ולהתיצב מול אחותה. לבּה היה הולם כמטורף. בחיפזון כבוש אמרה:

“אל תדבּרי אלי. אני מתפללת.”

לינדה, מאוכזבת, יצאה בשקט; וג’יזל הוסיפה לשבת, לא־מאמינה, שקועה בסרעפיה, מבולבלת, סבלנית, כממתינה לאישורו של דבר לא־יאומן, השחור חשוך־התקוה של העננים גם הוא כמו היה חלק מחלום. היא המתינה.

לא לשוא המתינה. הגבר שנשמתו מתה בתוכו, הזוחל ויוצא מן הגיא עמוס כסף לעיפה, ראה את ניצנוץ החלון המוּאר, ועל־כרחו חזר על עקבותיו מן החוף.

על הרקע ההוא האטום, המוחה את ההרים הנישאים ליד החוף, ראתה את העבד לכסף של סן־תומה, כמו בכוח מופלא של נס. היא קיבלה את שיבתו כאילו מעתה והלאה לא יוכל העולם להפתיעה עוד לנצח.

היא קמה, כפויה ונוקשה, ופתחה לדבר זמן רב בטרם יירד האור מבפנים על פניו של הגבר המתקרב.

“חזרת לקחתני. טוב הדבר! פתח זרועותיך, ג’ובאני, אוהבי. ואני באה.”

פסיעותיו הזהירות נעצרו, וכשעיניו נוצצות פרא דיבר בקול צורם:

“עדיין לא. עלי להתעשר לאט־לאט…” נימה של איום עלתה בקולו. “אל תשכחי שגנב הוא מאהבך.”

“כן! כן!” לחשה בחפזה. “קרב עוד! הקשב! אל תוותר עלי, ג’ובאני! לעולם לא, לעולם לא! אני אהיה סבלנית!…”

היא גחנה כמנחמת מעל לחלון הנמוך לעבר עבדו של האוצר האסור. האור שבּחדר כבה, והקאפאטאס המפואר, שחוח תחת נטל הכסף, חיבּק את צווארה הלבן באפלת המפרץ כאשר יאחז טובע בקש.

פרק 13

ביום שעמדה מרת גולד “לערוך טרטוּליה”, כלשונו של ד"ר מוניגם, ירד הקפיטן פידאנצה, שקט, תקיף ומתון, אצל ספינתו העוגנת בנמל סולאקו, התישב בסירתו הקטנה ותפס במשוטים. הוא איחר מכפי הרגלו. הערב כבר נטה לרדת עד שהגיע אל חוף איזאבלה הגדולה, ובפסיעות איתנות טיפס בשיפועו של האי.

ממרחק הבחין בג’יזל היושבת בכיסא נטוי לאחור סמוך לקצה הבית, תחת חלון חדרה של הנערה. ריקמתה היתה בידיה, והיא הרימתה סמוך לעיניה. הרוֹגע שבדמות הנערותית ההיא הרתיח את הרגשת המאבק והריב הנצחיים שנושא היה בחוּבוֹ. הוא התכעס. נדמה היה לו כי מן הדין שתשמע את קישקוש אזיקיו – אזיקי הכסף שלו – ממרחק. ובעת שהיה בחוף אותו יום פגש ברופא בעל העין הרעה, שנתן בו מבט חודר עד מאד.

כשהרימה את עיניה, השבּיח זעמו. הן חיכו ברעננות־ליבלובן היישר אל לבו. אחר־כך הזעיפה. היתה זו אזהרה שינהג בזהירות. הוא נעצר בריחוק־מה ממנה, ובקול רם ואדיש אמר:

“שלום לך, ג’יזל. לינדה כבר קמה?”

“כן. היא נמצאת בחדר הגדול עם אבא.”

אז קרב לגשת, ובהביטו בעד החלון לתוך חדר־המשכב מחשש פן תגלהו לינדה אם חזרה שמה מאיזו סיבה שהיא, אמר, בהניעו את שפתיו בלבד:

“את אוהבת אותי?”

“יותר מאשר את חיי.” היא המשיכה במלאכת ריקמתה תחת מבטו הצוֹפה והוסיפה לדבּר, בעודה מסתכלת במלאכתה, “לולא כן לא הייתי יכולה לחיות. לא הייתי יכולה, ג’ובאני. כי החיים האלה משוּלים כמוות. הו, ג’ובאני, מוֹת אמוּת אם לא תקחני מזה.”

הוא חייך באפס־דאגה. “כאשר יחשיך אבוא אל החלון,” אמר.

“לא, אל נא, ג’ובאני. לא הלילה. לינדה ואבא שוחחו ביניהם היום זמן רב.”

“על מה?”

"על ראמירס, דימיתי לשמוע. אינני יודעת. אני מפחדת. תמיד אני מפחדת. הרי זה דומה לאלף מיתות ביום. אהבתך היא לי מה שאוצרךָ הוא לך. מצויה היא, אך לעולם לא אוּכל ליטול ממנה די שׂבעי. "

הוא הביט בה, דמוּם מאד. יפה היתה. תשוקתו גברה בתוכו. עכשיו היו לו שני אדונים, אך היא לא היתה מסוגלת להתרגשות נמשכת. כנה היתה בדבריה, אבל בלילה ישנה שנת־ישרים. כאשר ראתה אותו השתלהבה תמיד. אחר־כך העידה רק שתקנוּת מוגברת על השינוי שחל בה. מפחדת היתה פן תגלה את מצפּוּניה. היא פחדה מכאב, מפגיעה גופנית, ממלים בוטות, מעמידה מול כעס, ומחזות במעשי־אלימות. כי נשמתה קלה היתה וענוגה וכנוּת של עובדתאלילים היתה בדחפיה, היא מילמלה:

“וַתר על הפאלאצוֹ, ג’ובאני, ועל הכּרם בגבעות, שלמענם אנחנו מרעיבים את אהבתנו.”

היא פסקה, לפי שראתה את לינדה עומדת מחרישה בפינת הבית.

נוסטרומו פנה אל ארוסתו בברכת־שלום, והשתומם למראה עיניה השקועות, לחייה המשופּות, סבר החולי והייסורים שבּפניה.

“האם חלית?” שאל, מנסה לצקת בשאלתו מידה של דאגה.

עיניה השחורות יקדו לעומתו. “האם רזיתי?” שאלה.

“כן – אולי – קצת.”

וזקנתי?"

“כל יום נחשב – אצל כולנו.”

“שערי ילבין, אני חוששת, עד שתהיה הטבעת על אצבעי,” להטה, בלי גרוע עיניה ממנו.

היא המתינה לשמוע מה יאמר, בעודה מורידה את שרווּליה המופשלים.

“אין כל חשש,” אמר כמתוך פיזור־הדעת.

היא הפכה גב כאילו היה זה איזה דבר סופי, וטרחה במלאכות הבית בעוד נוסטרומו מסיח עם אביה. לא קלה היתה השיחה עם הגאריבאלדינו הזקן. זיקנתו לא פגמה בסגולותיו, רק דומה היה כאילו התקפלו הללו אי־שם עמוק בתוכו. תשובותיו בוששו לבוא, בארשת של כובד־ראש נאצל. אבל ביום ההוא נפעם היה יותר, זריז יותר; דומה היה כאילו יש יותר חיים באריה הזקן. הוא דאג לתום־כבודו. הוא האמין לאזהרתו של סידוֹני באשר לזממיו של ראמירס כלפי בתו הצעירה. והוא לא בטח בה. קלת־דעת היתה. הוא לא סיפר מאומה על דאגותיו ל“הבּן ג’אן באטיסטה.” היה בכך קורטוב יוהרה של עובר־בטל. הוא רצה להוכיח שעודנו מסוגל לשמור לבדו על כבוד ביתו.

נוסטרומו הקדים להסתלק. כאשר אך נעלם בשאתו רגליו אל שפת הים, עברה לינדה את הסף, ובחיוך נלאֶה התישבה ליד אביה.

מאז אותו יום־הראשון, כאשר חיכה לה ראמירס המאוהב והנואש על הרציף, לא היו לה כל ספקות שהם. דברי־הטירוף הקנאיים של אותו איש לא היו בגדר התגלוּת. הם אך נטעו בדייקנות, כבמסמר שננעץ לתוך לבּה, אותה תחושה של חוסר־ממשות והונאה, שאותה מצאה, על מקום האושר והבטחון, בשׂיגה־ובשיחה עם בעלה המיועד. היא עברה לה לדרכה, שופכת חימה ובוז על ראשו של ראמירס; אבל ביום הראשון ההוא כמעט מתה מרוב מסכנוּת ובושה, כאשר שכבה על המצבה המגולפת וחקוּקת־האותיות שעל קבר טריזה, שהוקמה בתרומותיהם של נהגי־הקטרים והמסגרים מבתי־המלאכה של הרכבת, אות ליחס־הכבוד שלהם לגיבור האחדוּת האיטלקית. ויולה הזקן לא עלה בידו להגשים את רצונו לקבור את אשתו בים; ולינדה בכתה על האבן.

אותו עלבון־חינם החריד אותה. אם רצונו לשבור את לבה – טוב־ויפה. הכל מותר לו לג’אן בטיסטה. אך למה־זה ידרוך על השברים; למה יבקש להשפיל את רוחה? אהה! אותה לא יוכל לשבור. היא מחתה את דמעותיה. וג’יזל! ג’יזל! זו הקטנה שמאז החלה להלך ברגליה השתים תמיד ביקשה מחסה בשולי שמלתה. איזו צביעות! אך מסתבר שחזקו הדברים ממנה. כאשר בגבר הדברים אמוּרים אין הטיפשונת המסכנה והעלובה יכולה להחזיק מעמד.

לינדה קיבלה בירושה מנה הגונה מן הסטואיות של בני ויוֹלה. היא גמרה אומר שלא תגיד מאומה. אבל כדרכה של אשה, יצקה להט־רגש בתוך הסטואיוּת שלה. תשובותיה הקצרות של ג’יזל, שבאו מתוך זהירוּת אחוּזת־פחד, הוציאו אותה מגדרה בקיצוּרן הדומה לבוּז. יום אחד התנפלה על הכיסא שבו רבצה אחותה העצלנית והטביעה את חותם שיניה בבסיסו של הצוואר הלבן ביותר בסולאקו.

ג’יזל צעקה. אך גם היא ירשה משהו מן הגבורה של בני ויולה. אף שמוכנה היתה להתעלף מרוב אֵימה, רק אמרה, בקול עצלני, “מאדרֶה דה דיוֹס! האם חיים תאכליני, לינדה?” וההתפרצות הזאת עברה בלי שתותיר עקבותיה במצב. “היא אינה יודעת מאומה. אי־אפשר שתדע משהו,” הירהרה ג’יזל. “אולי אין זו אמת. אי אפשר שתהיה זו אמת,” ניסתה לינדה לשכנע את עצמה.

אך כאשר ראתה את הקפיטן פידאנצה בפעם הראשונה אחרי פגישתה עם ראמירס המבולבל, חזרה אליה הוודאוּת של אסונה. מן הפתח הביטה בו בלכתו אל סירתו, תוך שהיא תוֹהה סטוֹאית, “האם יפּגשו הלילה?” היא גמרה אומר שלא תעזוב את המגדלור אף לשניה. כשנעלם, יצאה והתישבה ליד אביה.

הגאריבלדינו כבוּד־השׂיבה חש עצמו, כדבריו, “איש צעיר עדיין.” בדרך זו או אחרת הגיעוהו באחרונה דיבּורים לא מעטים על ראמירס; ומתוך הבוז והאיבה שהגה לאותו אדם, שנראֶה היה בעליל כי איננו מה שהיה בנו עתיד להיות, נדדה מנוחתו. עכשיו מיעט מאד לישון; אבל זה כמה לילות הרי תחת שיקרא – או רק יישב, ומשקפי־הכסף של מרת גולד על חטמו, נוכח ספר־הבּיבּליה הפתוח – היה משוטט ומסייר בכל פינות האי ורובהו הישן עמו, על משמר כבודו.

לינדה הניחה את ידה השחוּמה והדקה על ברכו וניסתה להשכיח את סערת־רוחו. ראמירס איננו בסולאקו. אין איש יודע היכן הוא. נעלם ואיננו. דיבוריו על מה שיעשה חשובים כקליפת־השוּם.

“לא,” נכנס הזקן לתוך דבריה. “אבל הבן ג’אן באטיסטה סיפר לי – כמסיח לפי תוּמו – שהאֶסקלאבוֹ¹⁴⁵ הפחדן שותה ומשחק בקלפים עם הנבלים של סאפּיגה, שם בצד הצפוני של המפרץ. אולי ישיג אחדים מן הבּזויים שבנבלים שבאותה עיר מנוּולת של כושים שיעזרו לו בהתנכּלותו אל הקטנה… אבל אני אינני זקן כל־כך. לא!”

היא טענה בכובד־ראש נגד האפשרות המעשית של נסיון התנכלות כלשהו; ולבסוף השתתק הזקן, תוך שהוא מכוֹסס את שפמו הלבן. נשים יש להן רעיונות עקשניים שצריך להתחשב בהם – אשתו המסכנה כך היתה, ולינדה דומה לאִמה. אין זה לכבודו של גבר להתווכח. “אולי, אולי,” מילמל.

בשום־פנים לא ידעה שלֵו בנפשה. היא אהבה את נוסטרומו. היא הסבה עיניה אל ג’יזל היושבת בריחוק־מקום, בקורטוב עדנה אמהית, ובייסורי־קנאה של מתחרה שספגה עלבּונות במפּלתה. אחר־כך קמה וניגשה אליה.

“שמעי־אַת,” אמרה בגסות.

התום הלא־מנוצח שבּמבּט, שנפקח וכולו סגוֹל וְטַל, העיר בה חימה והתפעלות. עיניים יפות יש לה לצ’יקה¹⁴⁶ – בריה בזויה זו של בשר לבן והונאה שחורה. היא לא ידעה אם רצונה לעקור אותן בזעקות־נקם או לכסות את תמימוּתן המסתורית וחסרת־הבושה בנשיקות של חמלה ואהבה. ולפתע התרוקנו, ניבּטו אליה בוהות, להוציא פחד מעט שלא נקבר עמוק די הצורך עם כל שאר רגשות בלבה של ג’יזל.

לינדה אמרה, “ראמירס מתרברב בעיר שיחטוף אותך מן האי.”

“איזו איוולת!” השיבה הלזו, וברוח נלוֹזה ילוּדת התאפקות ממוּשכה הוסיפה: “לא הוא האיש,” בנעימה מתלוצצת ובהעזה מרעידה.

“לא!” אמרה לינדה, מבעד לשיניה הקפוצות. “לא הוא? אם כן, השגיחי: כי אבא מתהלך בלילות ברובה טעוּן.”

“אין זה טוב בשבילו. עליך לאמר לו שיחדל, לינדה. הוא אינו מוכן לשמוע לי.”

“אני לא אגיד מאומה – לעולם לא אגיד עוד מאומה – לשום איש.” קראה לינדה בלהט.

דבר זה לא יוכל להימשך, הירהרה ג’יזל. חייב ג’ובאני לקחתה מכאן במהרה – כאשר יבוא בפעם הבאה. היא אינה מוכנה לסבול את האימים האלה בעד שום אוצר־כסף שבעולם. מדי דברה עם אחותה היא חשה בחילה. אך מפני ערנוּתו של אביה לא חששה. היא ביקשה את נוסטרומו שלא יבוא אל החלון בלילה ההוא. הוא הבטיח שהפעם לא יקרב לגשת. והיא לא ידעה, לא יכלה לנחש או להעלות בדמיונה, כי יש לו טעם נוסף לבוא אל האי.

– לינדה פנתה היישר אל המגדל. הגיעה השעה להדליק את האור. היא פתחה את סגור הדלת הקטנה, ובפסיעות כבדות עלתה בגרם־המעלות הלוּלייני, נושאת את אהבתה לקאפאטאס המפואר של הקארגאדורס כמשא מתעצם־והולך של כבלים מבישים. לא; היא אינה יכולה להשליכם מעליה. לא; יטפלו השמיים בשני אלה.

ובהתהלכה מסביב לפנס, מלאה אור־דימדומים וזיו־ירח, הדליקה את המנורה בתנועות זהירות. אחר צנחו זרועותיה לצדי גופה.

“ולעיני אמנו,” לחשה. “אחותי שלי – הצ’יקה!”

כל המנגנון של החזר־האור, על אבזרי הפליז שלו ועיגולי המִנסרוֹת, הבריק ונצץ כמו מקדש דמו־כיפה של יהלומים, ובו לא מנורה אלא איזו אש־קודש, והוא חולש על הים. ולינדה, השומרת, לבושה שחורים, חיוורת־פנים, הנמיכה שֶׁבֶת בכיסא של עץ, בדד עם קנאתה, הרחק מעל חרפות הארץ ולהט־יצריה. כאֵב מוזר ומתמשך, משל כאילו גרר אותה מישהו בחוזק־יד הנה והנה בשערותיה השחורות שזהרורי־ארד בהן, אילץ אותה לתת ידיה אל רקותיה. הם יפּגשו. הם יפּגשו. והיא גם ידעה היכן. ליד החלון, זיעת־ענוּת נשרה טיפות־טיפות על לחייה, בעוד אור־הירח במרחב־הים סוגר כמו בבריח־כסף ענקי את הכניסה למפרץ השקט – אותה מחילה קודרת של עננים ודממה בחוף־הים מורתח־הדכִי.

לינדה ויולה קמה על רגליה פתאום ואצבע על שפתה. הוא אינו אוהב לא אותה ולא את אחותה. העניין כולו נראה חסר־מטרה עד כדי כך שהפחיד אותה, וגם נתן לה זיק של תקוה. מדוע אינו לוקח אותה מזה? מה מונע אותו? אי־אפשר לרדת לסוף דעתו. לְמה הם מחכים? לאיזו מטרה שני אלה משקרים ומרמים? לא למטרות אהבתם. אין דבר שכזה. מחמת התקוה להשיבו לעצמה הפרה את נִדרה שלא לעזוב את המגדל בלילה ההוא. עליה לדבר מיד אל אביה, שאיש חכם הוא, והבן יבין. במרוצה ירדה במדרגות הפתלוליות. ברגע שפתחה את הדלת למטה שמעה את קול הירייה הראשונה שנוֹרתה אי־פעם באיזאבלה הגדולה.

הֶלֶם עברה, משל כאילו פגע הכדור בחזהּ. היא הוסיפה לרוץ בלי מעצור. הבית היה חשוּך. היא קראה ליד הדלת, “ג’יזל! ג’יזל!” ואחר־כך מיהרה מסביב לפּינה ובצעקה קראה בשם אחותה ליד החלון הפתוח, בלי לקבל תשובה; אך בעודה מתרוצצת סביב הבית, מבולבלת, יצאה ג’יזל מן הדלת וחלפה על פניה כחץ מקשת, רצה בשתיקה, שערותיה פזורות, ועיניה ניבטות היישר נכחן. דומה היה כאילו ריפרפה מעל לדשא כמו על ראשי־בהונותיה, ונעלמה.

לינדה הוסיפה ללכת אט־אט, זרועותיה פשוּטות לפניה. דממה גמורה היתה באי; היא לא ידעה לאן היא הולכת. העץ שמתחתיו בילה מרטין דקו את ימיו האחרונים, בראותו את החיים כמו רצף של תמונות חסרות־שחר, הטיל כתם גדול של צל שחור על הדשא. פתאום ראתה את אביה, עומד הַשקֵט יחיד־לנפשו באור־הירח.

הגאריבאלדינו – גדול, זקוף, בשערו ובזקנו הלבנים כשלג – נח מנוחת־איתנים בלי נוע, נשען על רובה. היא הניחה ידה קלות על זרועו. הוא לא זע כלל.

“מה עשית?” שאלה, בקולה הרגיל.

“יריתי בראמירס – אִינפאמֶה!?”¹⁴⁷ השיב, ועיניו נשואות למקום שבו היה הצל שחור ביותר. “כמו גנב הוא בא, וכמו גנב נפל. הכרח היה להגן על הילדה.”

הוא לא ניסה לזוז אף כהוא־זה, לפסוע פסיעה אחת קדימה. קשוח ובלי הניד אבר עמד לו שם, כפסל של איש זקן השומר על כבוד ביתו. לינדה סילקה את ידה הרועדת מזרועו, האיתנה והיציבה כזרועו של אבן, ובלי אומר ודברים נכנסה אל שחוֹר הצל. היא ראתה ניד דמויות נטולות־צורה על הארץ, ונעצרה. עשתה אזנה כאפרכּסת ולחישת־ייאוש ודמעות הגיעוה בקול גובר־והולך.

“הפצרתי בך שלא תבוא הלילה. הו, ג’ובאני שלי! ואתה הבטחת. הו! מדוע – מדוע באת, ג’ובאני?”

קול אחותה היה זה. הקול נשבר בגניחת־בכי קורעת־לב. וקולו של הקאפאטאס דה קארגאדורס רב־התושיה, אדון ועבד לאוצר של סן־תומה, שנתפס במפתיע על־ידי ג’ורג’ו הזקן בעודו מתגנב בשטח הפתוח ופניו אל הגיא להביא עוד קצת כסף, השיב חסר־דאגה וצונן, אך חלוּש עד־להדהים בעלוֹתוֹ מן הארץ.

“נדמה היה שלא אוכל להוציא את הלילה בלי לראותך עוד פעם – כוכבי, פרח קטן שלי.”

הטרטוּליה הנהדרת זה־עתה נסתיימה, האורחים האחרונים פרשו, והסניור אדמיניסטראדור כבר הלך אל חדרו, כאשר הגיע ד"ר מוניגס, שציפו לבואו בערב אלא שלא הופיע, כשהוא נוהג במרכבתו לאורך המרצפת של אריחי־עץ תחת נוּרות־החשמל של רחוב־התחוקה השומם, ומצא את השער הגדול של הקאסה והנה עודו פתוח.

בצליעה נכנס, בצעדים כבדים עלה במדרגות, ומצא את באסיליוֹ השמן והחלקלק כשהוא עומד לכבּות את האורות בסאלָה. סוכן־הבית המצליח נשאר עומד בפה פעור נוכח הפלישה הזאת המאוחרת.

“אל תכבּה את האורות,” פקד הרופא. “אני רוצה לראות את הסיניורה.”

“הסיניורה נמצאת בקאנסילאריה¹⁴⁸ של הסניור אדמיניסטראדור,” אמר באסיליו, בקול מתרפס. “בעוד שעה יוצא הסניור אדמיניסטראדור אל ההר. כפי הנראה יש לחשוש לאיזה סיכסוך עם הפועלים. עַם חסר־בושה שאין בו לא תבונה ולא הגינוּת. ועצלים הם, סניור. עצלים.”

“אתה עצמך עצלן ושוטה חסר־בושה,” אמר הרופא, באותו כשרון לקצוף שבגללו היה אהוב כל־כך על הכל. “אל תכבּה את האורות.”

באסיליו פרש לו בהכרת־ערך. ד"ר מוניגם, שהמתין בסאלה המוארת לאור־יקרות, שמע והנה דלת נסגרת בקצה המרוחק של הבית. קישקוש דרבנות נָדם. הסניור אדמיניסטראדור יצא לדרכו אל ההר.

ברישרוש מדוד של שובל שמלתה הארוך, מתנוצצת בעדיים ובברק משי, ראשה הענוֹג רכוּן כמו תחת נטל שִׁפעת שׂערה הבּהיר, שבּו נבלעו חוטי־הכסף, עברה “הגברת הראשונה של סולאקו,” כמו שהיה הקפטן מיצ’ל מתאר אותה, במסדרון המוּאר, עשירה למעלה מחלומות העושר הגדולים, נחשבת, אהובה, מכובדת, מוכרת, וגלמודה ככל שהיה יצור־אנוש גלמוד אי־פעם, אולי, על האדמה הזאת.

לשמע קריאתו של הרופא “מרת גולד! דקה אחת!” נעצרה בחרדה בפתח הסאלה המוארת והריקה. מכוח הדמיון שבּמצב־הרוח ובמסיבות העלה מראהו של הרופא, העומד לו שם לבדו בין קבוצות הרהיטים, בזכרונה הרגשי את פגישתה הלא־צפויה עם מרטין דקו; בשתיקה דימתה לשמוע את קולו של האיש ההוא, שמת מיתה עלובה לפני שנים רבות כל־כך, כשהוא הוגה את המלים, “אנטוניה השאירה כאן את מניפתה.” אבל קולו של הרופא הוא שדיבר, קול אשר שונה מעט בשל סערת־נפשו. היא שמה לב לעיניו המבריקות.

“מרת גולד, את דרושה. יודעת את מה קרה? זוכרת את מה שסיפרתי לך אתמול על נוסטרומו. אם כן, נראה שכאשר עברה לאנצ’ה אחת, סירה מכוּסה, שבאה מסאפּיגה, ובה ארבעה כושים, סמוך לאיזאבלה הגדולה, קרא אליה מן הכף קולה של אשה – קולה של לינדה, למען האמת – שפּקד עליהם ( הרי זה ליל־ירח) להסתובב אל החוף ולקחת איש פצוע העירה. הפטרון ( שמפיו שמעתי כל זאת) עשה כן מיד כמובן. הוא סיפר לי שכאשר הגיעו אל הצד הנמוך של איזאבלה הגדולה מצאו את לינדה ויולה מחכה להם. הם הלכו אחריה: היא הוליכתם למקום לא רחוק מן הבית, תחת עץ. שם מצאו את נוסטרומו מוּטל על הארץ וראשו בחיקה של האחות הצעירה, והאב ויולה עמד במרחק־מה משם נשען על רובהו. בהשגחתה של לינדה הוציאו מן הבית שולחן שעשוהו אלונקה, לאחר שקצצו את כרעיו. הם כאן, מרת גולד. רצוני לומר: נוסטרומו ו – ג’יזל. הכושים הביאו אותו לבית־החולים של עזרה ראשונה ליד הנמל. הוא ביקש מן התורן שיִשלח להביאני. אבל לא אותי רצה לראות – אותך, מרת גולד! אותך.”

“אותי?” לחשה מרת גולד, נרתעת קימעה.

“כן, אותך!” התפרץ הרופא. “הוא ביקש אותי – אױבו, כפי שהוא סבור – שאביא אותך אליו מיד. דומה כי יש בפיו דבר לומר לך ביחידוּת.”

“לא ייתכן!” לחשה מרת גולד.

“הוא אמר אלי, ‘הזכּר לה שעשיתי משהו כדי שיהיה גג מעל ראשה’… מרת גולד,” המשיך הרופא, בסערת־נפש שאין גדולה ממנה. “האם את זוכרת את הכסף? הכסף ברפסודה – שאבדה!”

מרת גולד זכרה. אך היא לא אמרה ששנוא היה עליה עצם הדיבור על אותו כסף. כהתגלמות גילוי־הלב, זכרה בחלחלה מוגזמת כי בפעם הראשונה והאחרונה בחייה הסתירה מבעלה את האמת על אותו הכסף עצמו. פחדיה השחיתו אותה בעת ההיא, והיא לא סלחה לעצמה מעולם. יתר על כן, הכסף ההוא, שמעולם לא היה יורד מן ההר אילו מסרו לבעלה את החדשות שהביא דקו, כמעט הסב בעקיפים במותו של ד"ר מוניגם. והדברים האלה נראו לה איומים מאד.

“אולם האם אבד באמת?” קרא הרופא. "תמיד היתה לי הרגשה כי מאז היתה איזו תעלומה אופפת על נוסטרומו שלנו. באמת אני סבור שרוצה הוא עכשיו, על סף המוות – "

"סף המוות, " חזרה מרת גולד אחריו. "כן. כן… רוצה הוא אולי לספר לך משהו בנוגע לכּסף ההוא אשר – "

“הו, לא! לא!” קראה מרת גולד חרישית. “האם לא אבד וחסל? כלום אין די אוצרות בלעדיו לאַמלל את כל באֵי־העולם?”

הרופא עמד דוּמם, שרוּי בשתיקה נכנעת, מאוכזבת. לבסוף עָרב את לבו לומר בקול נמוך מאד:

"והרי לנו אותה בת של ויולה, ג’יזל. מה נעשה? נראה כאילו האב והאחות – "

מרת גולד הודתה כי לפי הרגשתה חובה עליה לעשות כמיטב יכלתה למען הנערות האלו.

“יש עמי כאן כרכרה,” אמר הרופא. "אם לא איכפת לך להיכנס לאותה – "

הוא המתין, כולו קוצר־רוח, עד שחזרה מרת גולד והופיעה, לאחר שהטילה על שמלתה אדרת אפורה בעלת ברדס עמוק.

הנה כך, עטויה אדרת וברדס־נזירים לה מעל תלבושת־הנשף שלה, עמדה אשה זו, מלאה כוח־סבל וחמלה, לצד המיטה שעליה שכב הקאפאטאס דה קארגאדורס המפואר פרקדן ובלי נוע. לובן הסדינים והכּרים שיוָה בליטוּת קודרת ונמרצת לפניו השזופים, לידיים הכהות, העצבניות, שכּה היטיבו לתפוס במוט־הגה, ברסן ובהדק, כשהן מונחות פתוחות ובטלות על כסוּת־מיטה לבנה.

“היא חפּה מפשע,” אמר הקאפאטאס בקול עמוק ומתון, כאילו פחד שמִלה קולנית יותר תפקיע את השליטה הדלה שעדיין היתה לרוחו על גופו. “היא חפה מפשע. רק אני לבדי. אבל אחת היא. על הדברים האלה לא אתן את הדין לשום גבר או אשה שבחיים.”

הוא פסק מדיבורו. פניה של מרת גולד, לבנים מאד בתוך צל הברדס, רכנו עליו בתוּגה מַשמימה בל־תנוצח, וגניחות־הבכי הכבושות של ג’יזל ויולה – הכורעת ברך בקצה המיטה, בעוד שערה הזהוב שבּו זהרורים של נחושת סתוּר ופזוּר על רגליו של הקאפאטאס – כמעט לא הפריעו את דממת החדר.

“חה! ג’ורג’ו הזקן – שומר כבודך! תארי לעצמך את הווקיוֹ כשהוא קרֶב אלי ברגל כה קלה, בקליעה כה יציבה. אני עצמי לא הייתי מיטיב לקלוע יותר. אבל אפשר היה לחסוך את מחיר אבק השריפה. הכבוד היה מובטח… סניורה, היא היתה מוכנה ללכת עד קצה תבל אחרי נוסטרומו הגנב… אמרתי את המלה. הכישוף פג!”

לשמע אנקה כבושה מפי הנערה השפיל את עיניו.

“אינני יכול לראותה… אין דבר,” המשיך, וצל חוסר־הדאגה הנהדר משכבר־הימים בקולו. “די בנשיקה אחת, אם אין פנאי ליותר. נפש אוורירית, סניורה! מאירה וחמה, כאור־השמש – ממהרת להתענן, וממהרת לרגוֹע. שניהם יחד ימחצו אותה. סניורה, תני בה את עין חמלתך, זו המהוללת מקצה הארץ ועד קצה כאומץ־לבו והעזתו של האיש המדבר אליך. ברבוֹת הימים תמצא לה נחמה. ואפילו ראמירס איננו בחור רע. אינני כועס. לא! לא ראמירס הוא שהכריע את הקאפאטאס של הקארגאדורס מסולאקו.” הוא השתתק, התאמץ, ובקול רם יותר, פרוע כלשהו, הכריז:

"אני מת כאיש שבגדו בו – בגדו בו ה – " אך הוא לא אמר מי או מה הם שבגדו בו במותו.

“היא לא היתה בוגדת בי,” פתח שוב, פוקח את עיניו לרווחה עד מאד. “היא היתה נאמנה. אומרים היינו לנסוע הרחק מאד – בקרוב מאד. יכול הייתי להינתק מן האוצר המקוּלל ההוא בעבוּרה. בעבוּר הילדה ההיא מוכן הייתי לעזוב ארגזים על ארגזים ממנו – מלאים. ודקו לקח ארבעה. ארבעה מטילים. מדוע? פיקארדיה! כדי לבגוד בי? להסגירני? איך יכולתי להחזיר את האוצר וארבעה מטילים חסרים ממנו? אומרים היו שלקחתי אותם במשיכה. הרופא היה אומר כך. אבוי! עדיין זה מחזיק בי!”

מרת גולד השתוחחה, מוקסמת – קרה מפּחד.

“מה היה על דון מרטין בלילה ההוא, נוסטרומו?”

“מי יודע! תמהתי מה יהיה עלי. עכשיו אני יודע. נגזר שהמוות יבוא עלי במפתיע. הוא הסתלק! הוא בגד בי. ואת חושבת שאני הרגתי אותו! כולכם דומים, אתם האנשים היפים. הכסף הרג אותי. הוא החזיק בי. עדיין הוא מחזיק בי. אין איש יודע אייהו. אבל את אשתו של דון קארלוס, שנתן אותו בידי ואמר, ‘הצל אותו כי בנפשך הוא’. וכאשר חזרתי, וכולכם חשבתם כי אבד, מה אני שומע? היה זה דבר נטוּל כל חשיבות. נניח לו. קום, נוסטרומו, הנאמן, וצא ורכב להציל את נפשותינו!”

“נוסטרומו!” לחשה מרת גולד, מנמיכה אליו מאד. “גם אני מאוסה היתה עלי המחשבה על אותו כסף, בכל לבּי שנאתיה.”

“נהדר! – שיהיה אחד מכם שונא את העושר שהיטב כל־כך אתם יודעים איך להוציאו מידי העניים. העולם עומד על העניים, כמו שאמר ג’ורג’ו הזקן. את תמיד היטבת עם העניים. אבל יש בעושר משהו מקולל. סניורה, האם אגיד לך היכן נמצא האוצר? רק לך לבדך… מבהיק! בן־בלי־דופי!”

אי־רצון כאוּב קינן בעל־כרחו בנעימת דיבורו, בעיניו, גלוי וברור לעיני האשה שגדול כוחה באינטואיציה־שבאהדה. היא הסבה מבּטה מכּניעוּתו העלובה של הגוסס, נחרדת, מתאווה שלא לשמוע עוד על הכסף.

“לא, קאפאטאס,” אמרה. “אין איש חש עכשיו בחסרונו. יאבד לו לעולמים.”

לאחר ששמע את המלים האלו עצם נוסטרומו את עיניו, לא הוציא הגה, לא הניד אבר. מחוץ לדלתו של חדר־החולה קרב ד"ר מוניגם, נסער במידה שאין למעלה ממנה ועיניו נוצצות בלהיטוּת, וניגש אל שתי הנשים.

“עכשיו מרת גולד,” אמר, גס־רוח כמעט בחוסר־סבלנותו, "הגידי לי, האם צדקתי? יש תעלומה. שמעת דבר עליה, לא כן? הוא סיפר לך – "

“הוא לא סיפר לי שום דבר,” אמרה מרת גולד איתנה.

אור האיבה הסוערת שהגה כלפי נוסטרומו כבה מעיניו של ד"ר מוניגם. בהכנעה נסוג לאחור. הוא לא האמין למרת גולד. אבל דברה היה חוק. הוא קיבל את הכחשתה כגזירת־גורל חסרת־פשר המאשרת את נצחון גאונו של נוסטרומו על גאונו שלו. אפילו לפני אותה אשה, שאותה אהב במסירוּת כמוּסה, הביסוֹ הקאפאטאס דה קארגאדורס המפואר, האיש שחי את חייו שלו על סמך ההנחה של נאמנות, יושר ואומץ־לב ללא פגם.

“הואל־נא לשלוח מיד מישהו שיביא את מרכבתי,” אמרה מרת גולד מתוך הברדס שלה. אחר־כך פלטה אל ג’יזל ויולה ואמרה, “התקרבי אלי, ילדה; גשי הלוֹם. אנו נחכה כאן.”

ג’יזל ויוֹלה, שבוּרת־לב וילדותית, פניה לוּטים בשׂערותיה הגולשות, קרבה אליה כמתגנבת. מרת גולד שילבה ידה בזרוע בתו הנקלָה של ויולה הזקן, הריפובליקאי שאין בו מום, הגיבור שאין בו רבב. אט־אט בהדרגה, כצנוֹח פרח נובל, נח ראשה של הנערה, שמוכנה היתה ללכת עד קצה תבל אחר גנב אחד, על כתפה של דוֹניה אֶמיליה, הגברת הראשונה של סולאקו, רעיית הסניור אדמיניסטראדור של מכרה סן־תומה. וכאשר חשה מרת גולד, עצבנית ונסערת, בגניחותיה הכבושות, ידעה את הרגע הראשון והיחיד של מרירוּת בימי־חייה. יאֶה היה לד"ר מוניגם עצמו.

“התנחמי, ילדה, עד־מהרה היה שוכח אותך בשל האוצר שלו.”

“סניורה, הוא אהב אותי. הוא אהב אותי,” לחשה ג’יזל, נואשת. “הוא אהב אותי כמו שלא נאהבה שום נפש לפני כן מעולם.”

“גם אותי אהבו,” אמרה מרת גולד בנעימה של חומרה.

ג’יזל נצמדה אליה בפירכוסי־עווית. “הו, סניורה, אבל את תחיי נערצת עד אחרית ימיך,” פלטה בגניחה.

מרת גולד לא זזה משתיקתה עד שהגיעה המרכבה. היא עזרה לנערה המתעלפת־למחצה להיכנס פנימה. אחרי שהגיף הרופא את דלת המרכבה, רכנה אליו.

“אינך יכול לעשות מאומה?” לחשה.

“לא, מרת גולד. יתר על כן, הוא אינו מרשה לנו לגעת בו. אין בכך כלום. העפתי רק מבט אחד… לשוא.”

אך הוא הבטיח שיראה את ויולה הזקן ואת הנערה השניה בעצם הלילה ההוא. הוא יוכל לבקש שסירת־המשטרה תקח אותו אל האי. הוא נשאר ברחוב, מלווה במבטו את המרכבה המתגלגלת לה לאט מאחרי הפרדים הלבנים.

השמועה על איזו תאונה – תאונה שאוּנתה לקפיטן פידאנצה – התפשטה לאורך הרציפים החדשים על טורי הפנסים שלהם ועל הצורות האפלות של מנופים מתנשאים. חבורה של משוטטי־לילה – העניים שבעניים – צבאוּ על הדלת של בית־החולים לעזרה ראשונה, כשהם מתלחשים ברחוב הריק לאור־הירח.

איש לא היה עם הפצוע מחוץ לצֵלם החיוור, איש גוץ, דל־בשר, צמא־דמים, שונא הקאפיטליסטים, שישב רכוב על שרפרף גבוה סמוך למראשות המיטה וברכיו מוגבהות וסנטרו בידיו, הביא אותו חבר אחד, שעבד עד שעה מאוחרת ברציף ושמע מפי כושי השייך ללאנצ’ה אחת שהקפיטן פידאנצה הובא לחוף פצוּע פצעי־מוות.

“יש לך איזה הוראות למסור, חבר?” שאל, בחרדה. “אל תשכח שאנו רוצים בממון בעד עבודתנו. יש להילחם בעשירים בכלי־נשקם שלהם.”

נוסטרומו לא השיב מאומה. הלז לא התעקש, נשאר שפוף על השרפרף, פרוע־שׂער, מגודל פרא, כמו קוף גיבּן. ואז, לאחר שתיקה ממושכת:

“חבר פידאנצה,” פתח חגיגית, “ואתה סירבת לקבל כל עזרה מן הרופא ההוא. האם הוא באמת אויב מסוכן לעם?”

בחדר האפלולי גילגל נוסטרומו אט־אט את ראשו על הכּר ופתח את עיניו, מסב אל הדמות המשונה שליד מיטתו מבט של תמיהה עמוקה ועטופת־סוד. אחר התגלגל ראשו אחור, שמוּרותיו נעצמו, והקאפאטאס דה קארגאדורס מת בלי אומר ובלי גניחה לאחר שעה של חדלון־ניע, שהרתיחוה צמרמרות קצרות המעידות על סבל אכזרי ביותר.

ד"ר מוניגם, שיצא בסירת־המשטרה אל האיים, ראה את זיו הירח על־פני המפרץ ואת הצורה השחורה הגבוהה של איזאבלה הגדולה כשהיא משלחת אלומה של אור למרחקים, מתחת לחוּפת העננים.

“חתוֹר לאט,” אמר, תמהּ מה ימצא שם. בדמיונו ניסה לראות את לינדה ואביה, וגילה רתיעה מוזרה בתוך־תוכו. “חתור לאט,” חזר ואמר.

מרגע שיָרה בגונב כבודו לא זז ג’ורג’ו ויולה מן המקום. הוא עמד כשרובהו הנושן מוצב ארצה, ידו תופסת בקָנה סמוך ללוֹע. לאחר שהלאנצ’ה שלקחה ממנה את נוסטרומו לעולמים עזבה את החוף, קרבה לינדה לגשת ונעצרה לפניו. הוא כמו לא חש בנוכחותה. אך כאשר ניטלה ממנה שלוותה המאוּלצת והיא קראה: “האם אתה יודע את מי הרגת?” השיב לאמור: “את ראמירס הפוחח.”

לבנה, וניבּטת כחסרת־דעת אל אביה, צחקה לינדה לתוך פרצופו. כעבור זמן הצטרף אליה חלושות כהד עמוק ורחוק לתרועות צחוקה. אחר פסקה, והזקן דיבר כנדהם:

“הוא קרא בקולו של הבּן ג’אן באטיסטה.”

הרובה נשמט מידו הפתוחה, אך רגע אחד נשאר הנשק נטוי כאילו נתמך היה עדיין. לינדה תפסה בו בחוזק־יד.

“אתה זקן מכּדי להבין. היכּנס הביתה.”

הוא הניח לה להוליכו. על הסף כשַל בכבדוּת, וכמעט נפל ארצה יחד עם בתו. סערת רגשותיו, פעילותו בימים האחרונים, היו כשלהבתה של מנורה דועכת. הוא תפס בגב כיסאו.

“בקולו של הבן ג’אן באטיסטה,” חזר בנעימה חמורה. "אני שמעתי אותו – את ראמירס – העלוב – "

לינדה סייעה לו להתיישב בכיסא, ובהתכופפה הטיחה לתוך אזנו: “אתה הרגת את ג’אן באטיסטה.” הזקן חייך תחת שׂפמו העבות. נשים יש להן דמיונות מוזרים.

“היכן הילדה?” שאל, מופתע מצינתו החודרת של האוויר ומאפלוליתה הלא־רגילה של המנורה אשר לאורה נוהג היה לשבת מחצית הלילה וספר הבּיבּליה הפתוח לפניו. לינדה היססה רגע, ואחר השעתה את עיניה.

“היא ישנה,” אמרה. “מחר נדבּר עליה.”

היא לא יכלה למצוא את לבה להביט בו. הוא מילא אותה אימה והרגשת חמלה כבדה מנשוֹא כמעט. היא ראתה את השינוי שחל בו. לעולם לא יבין מה עשה; ואפילו בעיניה נשאר הדבר כולו מופלא מהבין. הוא אמר בדי־עמל:

“תני לי את הספר.”

לינדה שׂמה על השולחן את הספר החתום בכיסוי־העור הבלה שלו, ספר־הביבליה שלפני דורות קיבלוֹ מידי אנגלי אחד בפאלרמוֹ.

“צריך היה להגן על הילדה,” אמר בקול־נכאים מוזר.

מאחרי כיסאו פכרה לינדה את ידיה, בוכה בלי קול. פתאום נשאה רגליה אל הדלת. הוא שמע אותה בלכתה.

“לאן את הולכת?” שאל.

“אל האור,” אמרה, ונסבּה לתת בו מבט של משטמה.

“האור! סי – חובה!”

זקוף מאד, לבֶן־שער, דומה לאריה, גיבורי בשלוותו המהורהרת, גישש בכיס חולצתו האדומה להעלות את המשקפיים שנתנה לו דוניה אמיליה. הוא הרכיב אותם. לאחר ששהה פרק־זמן ממושך בלי נוע פתח את הספר, ומגבוֹה הביט מבעד למשקפיים באותיות־הדפוס הקטנות בטורים הכפולים. ארשת נוקשה וחמורה ירדה על תווי־פניו עם עננה קלה של זעף, כאילו הגיב על איזה הירהור עגום או תחושה בלתי־נעימה. אך הוא מעולם לא גרע את עיניו מן הספר בעודו נינוע לפנים, ברוך, בהדרגה, עד שנח ראשו הלבן־כשלג על הדפים הפתוחים. שעון של עץ תיקתק שיטתית על הקיר המסויד, וכשהוא נתקף צינה מעט־מעט שכב הגאריבאלדינו לבדו, נוקשה בל־יִרקב, כמו אלון זקן שנעקר בפרץ־רוח בוגדני.

האור של איזאבלה הגדולה דלק בלי הרף מעל לאוצר האבוד של מכרה סן־תומה, לתוך נגהוֹ הכחלחל של לילה חשוך־כוכבים שילח הפנס קרן־אור צהובה אל אפסי האופק. כמו נקודה שחורה על השמשות הבוהקות השעינה לינדה ראשה על המעקה, כשהיא משתופפת ביציע החיצון. הירח, המנמיך בפאתי מערב, הביט בה קורן.

למטה, למרגלות הכף, שבַת שיכשוכם הקצוב של משוטים מסירה עוברת, וד"ר מוניגם ניצב זקוף מאחרי ספסלי החותרים.

“לינדה!” צעק, מפשיל ראשו לאחור. “לינדה!”

לינדה קמה על רגליה. היא הכירה את הקול.

“הוא מת?” שאלה, רוכנת.

“כן, ילדתי המסכנה. אני בא,” השיב הרופא מלמטה. "חיתרו אל החוף, " אמר לשייטים.

דמותה השחורה של לינדה ניצבה זקופה באור הפנס וזרועותיה נשואות מעל ראשה כאומרת להפיל עצמה למטה.

“אני היא שאהבתיך,” לחשה, בפנים קפואים ולבנים כמו שיש באורהירח. “אני! רק אני! היא תשכח אותך, אותך שנהרגת כנבל בעד פניה הנחמדים. אינני יכולה להבין. אינני יכולה להבין. אבל אני לעולם לא אשכח אותך. לעולם לא!”

היא עמדה מחרישה ודוממת, אוזרת כוחה לשפוך את כל נאמנותה, כאבה, מבוכתה וייאושה בזעקה אחת גדולה.

“לעולם לא! ג’אן באטיסטה!”

ד"ר מוניגם, שנסוב בסירת־המשטרה, שמע בחלוף השם מעל ראשו. היה זה עוד אחד מנצחונותיו של נוסטרומו, הגדול ביותר, הראוי ביותר לקנאה, המאוּים שבּכולם. באותה זעקת־אמת של תשוקה בל־תמוּת שכּמו הצטלצלה מפונטה מאלָה עד אסוּאֵרה והלאה משם אל הקו הבהיר של האופק, שעליו פרוש ענן לבן וגדול המאיר כשִפעת כסף מוצק, שלט גאונו של הקאפאטאס דה קארגאדורס המפואר על המפרץ האפל המכיל את כיבושי אוצרו ואהבתו.