רקע
ג'וזף קונרד
הַמַּזָּל שִׂחֶק לִי
ג'וזף קונרד
תרגום: משה בן-אליעזר (מאנגלית)
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
שפת מקור: אנגלית
פרטי מהדורת מקור: : מצפה

משעה שזרחה השמש הבטתי קדימה. הספינה שטה אט על מי מנוחות. אחרי ששים יום של נסיעה ערגה נפשי להגיע אל מחוז חפצי, אל אי פורה ויפה של הטרופיקים. הנלהבים ביותר שבין יושביו מתארים אותו בעליצות בתור “הפנינה של האוקינוס”. הבה, נקרא לו בשם “פנינה”. שם יפה הוא. פנינה זו מזילה הרבה נופת לעולם.

דרך אגב אני מספר לכם, כי באי הזה גדלים קנֵי-סוכר ממדרגה ראשונה. כל תושבי הפנינה חיים על זה ובשביל זה. הסוכר, אפשר לומר, הוא לחם חוקם. ואנכי באתי שמה לקחת מטען של סוכר, מתוך תקוה, כי היבול עלה יפה ושכר-ההובלה יהיה רב.

מר בורנס, רב-החובל שלי, ראה את היבשה ראשון; ועד מהרה עלץ לבי למראה תכלת השִׂיא, הנשקף לנוכח אור השמים, מראה אלהים, גוף שמימי בדמות אי עולה לקראתי ממרחק. זה הוא מחזה יקר, מראה הפנינה ממרחק של ששים מיל. אני שאלתי את עצמי ברצינות למחצה, אם סימן טוב הוא לי כי כל אשר אמצא באי הזה עתיד להיות מוכתר בהצלחה יוצאת מן הכלל כמראה הזה, היפה, הדומה לחלום, שרק מעטים מעוברי-ים זכו לראותו.

ואולם מחשבות נתעבות על עסקים באו להטרידני מתענוגי על סיום הדרך. שאפתי להצליח במעשי, אף חפצתי להוכיח, כי לא שגו בעלי הספינה בבטחונם בי, שהביעו במאמר אחד נדיב בפקודתם אלי: “אנו סומכים על כבודו, כי עשה יעשה בספינה זו ככל אשר יהי לאל ידו”… ואחרי אשר כל העולם כולו נִתַּן לי לשדה פעולה, נראו כשרונותי בעיני לא גדולים מראשה של סִכָּה.

בינתים התחולל רוח; ומר בורנס פתח בהערות לא נעימות על מזלי הרע המלוה אותי. סובר אני, כי החבה הרבה שהגה אלי הביאה אותו לקטרג עלי בשל פגע כל שהוא. ובכל זאת לא הייתי יכול לסבול את תנואותיו, לולא נפל בחלקי פעם אחת לכלכל אותו בחליו הקשה בשעת נסיעה בים. ואחרי אשר הצלתיו ממלתעות המות, הרי שטות היא לשלח מעל פני אופיצר עושה מלאכתו באמונה. אך פעמים שהייתי מתפלל בלבי: יהי רצון שיתפטר בעצמו ממשרתו.

היתה השעה מאוחרת כדי לקרב אל היבשה, ועלינו היה לעגון את הספינה מחוץ לנמל עד יום המחרת. הלילה שבא היה ליל-עֲבָרוׂת, ליל-זוָעה. במבוא-ים זה, הזר לשנינו, עמדנו בורנס ואנכי, על הסִפוּן על הזמן. עננים תעו ונשאו למטה מסלעי השַיִש, אשר על ידם עמדנו. הרוח שעלתה וגברה השמיעה קול שאון רב בין האפריזות הגלויות בלוית אנקה איומה בהפסקות. אנכי העירותי, כי שִחֵק לנו המזל, שהספקנו לעגון את הספינה קודם שהחשיך. ליל נתעב, ליל צרה היה לנו, אילו עמדה ספינתנו הרחק מן הנמל. ואולם רב-החובלים שלי לא נטה ממנהגו.

– מזל אתה קורא לזה, סֵיר! אכן – המזל הרגיל שלנו. הרי זה מין מזל לשַבֵּח לאל, שהרע אינו גדול שבעתים!

וכך היה מתרעם והולך כל שעות הלילה ואנכי נמלטתי אל מבצר הפילוסופיה. הה, זה היה לילה נורא, לילה קשה ללא קץ, בהיותנו עומדים על העוגן קרוב לנמל הקודר הזה! המים הגועשים השמיעו שאגה מסביב לספינתנו. ויש אשר פֶּרֶץ-פֶּרֶא של רוח, היוצא מֵעֲרוּץ המים ועולה על הסלעים, פגע בחבלי אניתנו והשמיע קול נהי עז, כקול תאניה של נשמה עזובה.


 

I.

בשבע שעות וחצי בבוקר, כשעמדה הספינה סוף-סוף בתוך הנמל ונקשרה אל החוף כמטחוֵי אבן, דלל כמעט אוצר הפילוסופיה שלי. התלבשתי בחפזון בתאי והנה נכנס הסוכן אט ועל ידו לבוש-בוקר.

רָעֵב, עָיֵף ומדוכדך, ראשי תקוע לתוך כתונת לבנה מדובקת, להכעיס, מחמת העמילן הרב של הכובס, בקשתי את הסוכן ברוגזה, כי ימהר לתת פת שחרית. השתוקקתי לעלו על החוף מהרה עד כמה שאפשר.

– כן, אדוני. הארוחה מוכנה בשמונה שעות. הנה איש אחד מן החוף מחכה לאדוני לדבר עמו.

הידיעה הזאת יצאה מפיו באופן משונה. משכתי בכח את הכתונת על ראשי ונתתי בו עיני בתמהון.

– בשעה מוקדמת זו? – קראתי – מי הוא? מה רצונו?

אדם שבא מן הים מחויב לחקור ולדרוש את תנאי החיים הנכרים לו כל כך. כל מקרה קל יש לו בתחילה צורה מיוחדת של חִדוּש. השתוממתי מאד על בקור זה בהשכמה; לא הבנתי פשר דבר, מדוע הביעו פני סוכני טפשות מיוחדה.

– האם לא שאלת לשמו? – חקרתי בקול קשה.

– שמו יעקבוס, כמדומה – רטן בבושת פנים.

– ר יעקבוס! – קראתי בקול רם, מתוך תמהון רב מאשר קודם, אך בשנוי גמור של רגשותי – מדוע לא אמרת לי זאת קודם?

אך הבחור נחפז לצאת מחדרי. בעד הדלת שנפתחה לרגע הצצתי וראיתי איש רם קומה וחסין גוף עומד במטבח ליד השלחן, שעליו היתה פרושה כבר מפה, מפת שלחן “נמלית” והיא נקיה ולבנה מאד.

מתוך נמוס קראתי בעד הדלת הסגורה, כי אני מתלבש בעוד רגע אהיה מוכן לקראתו. בתשובה הגיע לאזני קולו העמוק והרם של האיש, האומר, כי אין חפזון. זמנו – זמני, והוא מרהיב עוז לבקש, כי יתנו לו כוס קהוה.

– חוששני, כי סעודה עניה תהי לך עמנו – קראתי בהתנצלות – הלא תבין, ששים ואחד יום היינו בדרך על פני הים.

בת-צחוק נוחה וקלה, בלוית דבור: “הכל יהי טוב ויפה, קפיטן” היתה התשובה על דברי. כל אלה: הדבורים, הקול, הנהגת האיש במטבח, היה בהם דבר שלא צפיתי לו, משהו מן הידידות של איש מתרַצֶה. ותמהוני הלך ורב. מה פרוש הבקור הזה? האם הוא סימן לאיזו מזימה קודרת כנגד איש תם בעניני מסחר כמוני?

הה, הענינים המסחריים הללו – הם משחיתים את החיים היפים תחת השמש. מדוע זה ישתמשו בני האדם בים לעשות מסחר – וגם לערוך מלחמה? מדוע יש להרוג אנשים ולעסוק ברוכלות על פני הים, לבקש מטרות פרטיות, שאינן חשובות סוף כל סוף? הלא טוב ויפה שבעתים היה לשוט על פני הים הנה והנה, לסור אל נמל, אל כברת ארץ, להשתרע שם, לקנות ספרים אחדים וליהנות שעה קלה משנוי המזונות. אולם מאחר שאנו חיים בעולם של הורגי אנשים פחות או יותר ושל תגרנים שקועים במרכולתם, הרי החובה מוטלת עלי להשתמש בשעת-הכושר שמוש יפה.

בעלי הספינה שלי, כאשר אמרתי למעלה, הניחו לי במכתבם לעשות כטוב וכישר בעיני למען הספינה, לפי בינתי. ואולם במכתב נמצאה “תוספת” ואלה דבריה:

“בלי כונה להתערב בחופש הפעולה הנִתָּן לכבודו, אנו כותבים עם הדואַר היוצא אל אחד מידידינו מעולם המסחר שם, כי יהיה לכבודו לעֵזֶר. ביחוד אנו מיעצים לכבודו לפנות אל מר יעקבוס, סוכר ושוכר אניות מפואר. אם יעלה בידי כבודו לכַוֵן לרוחו, יוכל להיות לכבודו להועיל בדרך השמוש בספינה לשם עסק המביא רֶוַח”.

לכַוֵן לרוחו! הנה פה על הסִפוּן יושב האיש המפואר ומבקש חסד לתת לו כוס קהוה! ובחיים, שאינם עולם של אגדות, היו מפליאים אותי הדברים שלא יֵאָמְנו כי יסופרו. באמנם גליתי פנה על פני האדמה, שבה סוחרים עשירים ממהרים חיש אל הספינות בטרם קושרו יפה אל החוף? סוף סוף (בעודני עומד וקושר את עניבתי) נולד בלבי חשש, אולי לא קלטה אזני יפה את השם. במשך זמן הנסיעה הרהרתי לעתים קרובות בשם המפורסם מר יעקבוס, ואפשר שטעיתי בשמועה ונתחלף לי בשם אחר הדומה לו קצת בצלצולו… אפשר שהסוכן אמר לי אנטרובוס – או אולי יעקסון.

אך כשיצאתי מחדרי ובפי השאלה: “מר יעקבוס?”, בא לקראתי “הן” נוח, שיצא בלוית חיוך עדין. “הן” זה היה מרושל. נראה היה, שהדובר אינו מתהדר ביותר בזה שהוא הוא מר יעקבוס. התבוננתי וראיתי פנים רחבים וחִוְרים, שערות דקות בראש ושפם מצבע דהה שאין לתארו במלים, גבות העינים קשות. השפתים העבור והרכות נראו ברגע של מנוחה כמודבקות יחדו. החיוך היה תשוש. אדם מתון, מיושב. קראתי בשם שני האופיצרים שלי, שזה עתה ירדו למטה לאכול פת שחרית. אך הָבֵן לא יכלתי, מדוע זה שותק מר בורנס ומראהו ככובש בקרבו את רגזו.

בעוד אנו יושבים מסביב לשלחן הגיעו לאזני מלים מפורדות של ריב על גבי המעלות, המובילות אל התא. איש זר, כפי הנראה, אמר לרדת למטה לשם שיחה עמי והסוכן עמד ועכב אותו.

– לא תוכל לראותו.

– מדוע לא אוכל?

– הקפיטן סועד פת שחרית, אמרתי לך. עוד מעט יעלה לצאת אל החוף, אז תוכל לדבר עמו על הספון.

– לא טוב הדבר. תן – – –

– אין לי שום עסק עם זה.

– אכן, יש לך. לכל אחד עליך לתת את הכושר. לאיש ההוא נתת…

את השאר לא שמעתי. אחרי שעלה בידו לגרש את האיש ירד ובא הסוכן. איני יכול לומר כי פניו האדימו – מוּלַטוׂ היה – אך פניו היו משולהבים, שם את הקערות על השלחן ונשאר עומד ליד המזנון, בלבשו צורה אנינית זו של אדם אדיש, שהיה רגיל בה בשעה שעשה מעשה תרמית וחשש שלא יפול בצרה בשל כך. הבעת הזלזול בורנס, בהביטו ממנו אלי, היתה יוצאת מן הכלל. לא יכלתי לשער, איזו דבורה חדשה עקצה הפעם את חברי.

בשעה שהקפיטן שותק אין איש מעיז פניו לדבר, כך המנהד באניות. ואנכי לא הוצאתי מפי דבור, כי נאלמתי למראה תפארת הסעודה. חכיתי לארוחה רגילה של עוברי ים, והנה ערכו לפנינו שלחן מלא מעדנים מכל טוב החוף: ביצים, נקניקים, חמאה, קציצות וגם קערה מלאה תפוחי-אדמה. זה שלשה שבועות שלא ראיתי בעיני תפוח-אדמה ממש. הסתכלתי בהם ברב ענין ומר יעקבוס נתגלה כאיש בעל סימפטיות של אדם פשוט ויודע מחשבות קצת.

– יטעם נא, הקפיטן, - עודד אותי בקול ידידות – הם משובחים מאד.

– אמנם, מראיהם נאה – הסכמתי – הם גדלים באי הזה, חושב אני.

– הה, לא. מן החוץ הובאו. אלה הגדלים פה עולים ביוקר.

הצטערתי על קלישות השיחה. האמנם זהו ענים לסוחר מפואר לענות בו? אמנם חשבתי פשטות זו, שעל ידה ראה עצמו כאן כבן בית, למדה טובה; אך על מה תדבר עם איש שבא אליך פתאום, אחרי שהיית ששים ואחד יום על הים, והוא מעיר קטנה ונכריה באי, שלא ראוהו עיניך מעולם? מה הם (מלבד הסוכר) הענינים בכברת ארץ זו על פני הכדור, מה הן השיחות, השאלות שדנים עליהן פה? להכנס עמו תיכף בדברי עסקים – לא נאה הוא, או גם גרוע מזה: לא מן הנמוס. לא נשאר לי, איפוא, בלתי אם להוסיף וללכת בדרך הסלולה.

– האם יקרים פה צרכי-אוכל בכלל? – שאלתי בהתרגזי בקרבי על שאני עוסק בהבלים.

– אין לומר שכן – השיב בנחת, כאדם החס על נשימתו ומתאמץ לצמצם בדבורו.

הוא לא היה צריך לפרש יותר, אך לא יכל לעזוב את הענין. בהביטו אל השלחן בעין של נזיר (הוא סרב לקבל מידי מאכל כל שהוא), פתח לדבר על פרטי המזון. בשר-שור מביאים על פי רוב ממַדֵגַסְקַר, בשר עגל יקר-המציאות הוא ויקר במחירו, אך בשר עזים טוב…

– האם אלה הן קציצות מבשר עזים? – שאלתי חיש, בהצביעי על אחת הקערות.

הסוכן, שעמד עמידה רכה ליד המזנון, נתן בנו עין.

– חלילה, סיר! זה הוא בשר-עגל ממש!

מר בורנס כלה את הסעודה מתוך קוצר-רוח, כאילו היה שרוי בצער על שנזדמן לו לשבת בשעת מעשה של טפשות רבה, הוציא מפיו התנצלות קצרה ויצא אל הספון. שעה קלה אחרי-כן נעלמו מתוך התא גם פניו הרכים והאדומים של החבר השני. מתוך תיאבון של תלמיד בית-ספר ולאחר נסיעה של שני חדשים בים הוקיר מאד חבר זה את הסעודה שנערכה ביד רחבה. לא כן אנכי. בעיני נראה הדבר כבזבוז. ואף-על-פי-כן היה הדבר מעשה רב: לערוך שלחן כזה חיש מהר; ואנכי הבעתי ברכה לסוכן האניה על חריצותו בקול מבשר לא-טובות. הוא השיב לי חיוך של חמלה בצורה שלא ידעתי פרושה, וקרץ בעיניו היפות והשחורות לצד האורח.

הנה בקש ברולו הנמוך עוד כוס קהוה וכרסם כסגפן פרוסה של צנימים חרֵבים מאד; מסופקני, אם אכל סוף-סוף כזית; אך בינתים סח לי דרך אגב דין-וחשבון שלם על יבול הסוכר, על בתי-המסחר המקומיים, על מצב ההובלה בשוק. כל השיחה הזאת היתה מעורבה ברמזים על ענינים פרטיים, שכללו בתוכם אזהרות נעלמות, אך פניו החִורים והבריאים נשארו שאננים, בלי נצנוץ, כאילו לא ידעו כלל את קול הדובר. כפי שתוכלו לשער, עשיתי אזני כאפרכסת. כל דבור ודבור היה יקר לי. רעיונַי על ערך הידידות בעניני מסחר נשתנו בנעימות. הוא קרא לי בשמות כל האניות העומדות בנמל, פרש את המטעו של כל אחת מהן ואת שם קברניטה. מעניני מסחר עבר לספר שיחות יושבי-קרנות בנמל. הספינה “הִילדָה” אבדה בלי דעת את ה“צורה” שעל חרטומה בעברה במפרץ הבֶנגַלי, וקברניטה מדוככך מאד על ידי אבדה זו. שנים רבות הצליחו יחדו הוא וספינתו, והזקן חושב את הדבר למבשר את מפלתו הקרובה לבוא. הספינה “סְטֶלָה” נפקדה בסערה נוראה ליד כֵף – הספון הוצף והאופיצר הראשון נסחף מעל הספינה. ורק שעות מעטות לפני הגיעם אל הנמל מת הילד. הקפיטן המסכן ה. ואשתו שרויים בצער רב. אילו היה בידם להביא את הלד אל הנמל חי, אפשר היה, קרוב לודאי, להצילו; אך הרוח לא נשבה להם בשבוע האחרון, אז היו רק רוחות קלות, והנה… עומדים מחר אחרי הצהרים להביא את הילד לקבורה. סובר היא, כי אלך להלויה – – –

– כלום, לפי דעתך, עלי ללכת? – שאלתי בלי חמדה.

דעתו שכן, בהחלט. הדבר יחשב לצדקה. כל הקפיטנים שבנמל ישתתפו בהלויה זו. מרת ה. העלובה, כמה מדוכאה היא! אכן אסון קשה הוא.

– ואדוני הקפיטן – הרי אינו נשוי, לא כך?

– לא, איני נשוי, – עניתי – לא נשוי ולא ארוס.

בלבי נתתי שבח למזלי; ובעודני מחייך כדרך איש הוזה וחולם, הבעתי לו את תודתי על בקורו ועל הידיעות המסחריות החשובות שהואיל למסור לי. ואולם לא אמרתי כלום בדבר התפלאותי על הדבר.

– ודאי בעוד יום או יומים הייתי מוצא לי שעה לסור אליך – סיַמתי.

הוא הרים את כיסי עיניו אל פני והתחכם להרָאות כמנמנם יותר מאשר היה קודם.

– בהתאם אל פקודות בעלי ספינתי – בארתי לו – ודאי קבלת את מכתבם?

אותה שעה הרים האיש גם את גבותיו, אך בלי התעוררות כל שהיא. להיפך, הוא התמהני בשלותו המוחלטת.

– אה! כונתך ודאי אל אחי.

עכשיו הגיע תורי אני לקרוא “אה!”, אך חושבני שרק תמהון רגיל נשמע בקולי בשעה ששאלתיו, אם כן בשל מה זכיתי…

הוא חִטֵּט בתוך כיסו הפנימי בחשאי.

– אחי הוא אדם אחר לגמרי. אך אנכי מפורסם בחלק עולם זה. ודאי שמעת…

הוא לקח כרטיס והושיט לי. כרטיס עבה של איש מסחר. אלפרד יעקבוס – ההוא שמו ארנסט – סוחר בכל צרכי אניה: מיני מזונות מלוחים וטריים, שְמָנים, צבעים, חבלים, בד וכו' וכו'. הוא מסַפק לאניות כלכלה על פי חוזה במחירים נוחים…

– מימי לא שמעתי שמך – עניתי קשות.

בטחונו הירוד לא עזב אותו.

– כבודו יהי שבע-רצון – הוציא מפיו במנוחה.

לא אביתי להתפַּיס. היה לי הרגש, כי רמו אותי במשהו. אפס כי אנכי רמיתי את עצמי – אם יש כאן רמאות כל שהיא. ואולם חוצפה רבה זו של אדם המזמין עצמו לסעודה, יש בה כדי להוליך שולל כל פקח. ומחשבה אחת הדהימה אותי: אכן! אדם זה העניק בעצמו את כל צרכי הסעודה הזאת לשם עסק. אמרתי:

– ודאי השכמת לקום היום בבוקר?

הוא הודה בפשטות, כי עמד ליד החוף לפני השעה הששית וחכה לכניסת ספינתי. מדבריו קבלתי את הרושם, כי מעתה לא אפָטר ממנו.

– אם סובר אתה, כי אומרים אנו לחיות פה לפי נוסח זה – אמרתי בהביטי אל השלחן בעין רוגזת – אינך אלא טועה טעות רבה.

– הכל ימצא כבודו טוב ויפה, הקפיטן. אני מבין יפה.

אין דבר אשר יוציאו משאננותו. ראיתי את עצמי במצב לא נעים, אך לא יכלתי להמלט מן האיש הזה. הן הוא ספר לי כמה דברים מועילים – וחוץ מזה הרי הוא אחיו של הסוחר התקיף ההוא. העסק נראה לי ביש מאד.

קמתי ממקומי ואמרתי לו בקצרה, כי עלי ללכת כעת אל החוף. תיכף הציע לפני להשתמש בסירתו בכל ימי שהותי בנמל.

– אני קובע רק שכר מועט, – הוסיף האיש במנוחה – המשרת שלי עומד כל היום ליד מעלות הנמל. אין לו לכבודו אלא לשרוק שריקה קלה בשעה שדרושה לו הסירה.

ובעמדו לצדי על יד כל פתח לתת לי ללכת בראש, התהלך עמי כאילו הייתי ברשותו. בעברנו על פני הספון מאחור הספינה באו לקראתנו שני אנשים לבושים בלואים ומתוך שתיקה קודרת הושיטו לי כרטיסי מסחר, שקיבלתי מידם בלי אומר תחת עינו הפקוחה. זו היתה צירימוניה עמומה וריקה. הם היו סוכנים של תגרים אחרים, והאיש שעמד דומם על גבי בִטל לגמרי את הויתם של אלו.

יצאנו אל החוף, אחרי אשר הביע לי מתוך שלוה את תקותו לראות את פני עתים קרובות ב“חנותו”. יש לו שם חדר מיוחד לעִשוּן בשביל קפיטנים, ובו עתונים וארגז של “סיגרות הגונות מאד”. נפטרתי ממנו בלי צירימוניות יתרות.

ה“נאמנים” שלי קבלו את פני בידידות מסחרית רגילה, אך הדין-והחשבון שמסרו לי על מצב השוק של טעינת אניות לא היה נוח כל כך, כמו שצפיתי על פי שיחתו של יעקבוס המזויף. מובן מאליו, כי עתה הייתי נוטה לתת אמון יותר בנוסח שלו. בסגרי אחרי את הדלת שלמשרד הפרטי, אמרתי נפשי: “המ… צרור של כזבים. דיפלומטיה מסחרית. זה הוא הדבר הצפוי לאיש שבא מן הים. הם מנסים לשכור את הספינה למטה מן המחיר הקבוע בשוק”.

בחדר הגדול, הקיצוני המלא שלחנות כתיבה, קם ממקומו ובא לקראתי ראש הלבלרים, איש גבה קומה, דל בשר, מגולח זקן, לבוש כתונת לבנה בלי רבב כל שהוא, שערות ראשו גזוזות ושחורות עם זהרורי כסף עוברים ושבים. הוא עמד לפני בנימוס. כל מה שבידם לעשות למעני יעשו בחפץ לב. היש עם לבי לסור שנית אחרי הצהרים? מה? ללכת אל הלויה? הה, כן, הקפין ה. המסכן.

הוא עִוָה פניו רגע לסימן של השתתפות, ואחרי אשר סלק מעולם המעשה את התינוקת ההיא, שחלתה בתוך סערה ומתה מחמת שקט יָתֵר על פני הים, פנה אלי תוך חיוך, דרך השִנַים, חיוך של כלב ים – אם כלבי ים יש להם שנים תותבות – ושאל, אם כבר סדרתי את עניני הספינה לזמן עמדתה בנמל.

– כן, עם יעקבוס. – עניתי לתומי – שמעתי שהוא אחיו של מר ארנסט יעקבוס, שאליו יש לי המלצה מאת בעלי ספינתי.

נוח היה לי להודיע לאיש שיחי, כי סוף סוף איני הפקר בידי הפירמה שלו. הוא עקם את שפתיו הדקות בהעויה של פקפוק.

– כיצד? – קראתי – וכי אי הוא אחיו?

– הה, כן… שמונה עשרה שנה לא דברו זה עם זה – הוסיף בהטעמה כעבור שעה קלה.

– האמנם? מה הקטטה שנפלה ביניהם?

– הה, לא כלום! אין הדבר כדאי לספר עליו. – סרב האיש בעקמומיות – יש לו בית מסחר גדול, הוא, בלי ספק, המובחר בתגרי האניות פה. מסחריו יפים כולם, אך יש בעולם עוד מין דבר, המכונה ענין פרטי, לא כך? שלום, אדוני הקפיטן.

הוא שב לו בהתהדרות אל שלחן עבודתו. בדח אותי. דומה היה לבתולה זקנה, בתולה זקנה מסחרית, הנרתעת למשמע דבור מגונה. האם היה זה ענין מסחרי מגונה? גנות מסחרית הרי היא ענין רציני, מפני שפוגעת היא בכיסו של אדם. ואולי היה האיש רק חסיד בהנהגת חייו ומצא דופי במעשיו של יעקבוס? יש לשער, שהמעשה לא היה נאה. מי יודע מה הדבר בעיני אחיו של התגר. אולם ארץ ארץ ומנהגיה. במקום מופרש כל כך מן העולם, שתושביו עוסקים ב“מסחר” משונה, יש להן למדות החברותיות דרגה מיוחדת.


 

II.

ברצון רב הייתי פוטר את עצמי מהזדמנות קודרת זו להתודע פנים אל פנים עם כל חברי הקברניטים בבת אחת. ואולם הלוך הלכתי אל בית-העלמין. חבורה הגונה של אנשים גלויי-ראש לבושים שחורים היינו. התבוננתי וראיתי, כי אלה מבני החבורה, הקרובים ביותר אל הטפוס – ההולך ותם בימינו – של כלב ים, היו משתתפים בצער יותר – אולי מפני שהם פחות “מנומסים” מבני הדור החדש. כלב ים זקן, המתרחק ממקום חִיוּתו הטבעית, הרי הוא בריה פשוטה ורגשנית. ראיתי את האחד – הוא עמד ממולי מעבר הקבר מזה – ועיניו זלגו דמעות. הדמעות ירדו על פניו החבוטים מסערות כטיפין של מטר על גבי כותל ישן ומחוספס. אחרי כן נודע לי, כי האיש הזה נחשב לשר-בלהות בין המלחים, אדם קשה מאד; כי מימיו לא היו לו לא אשה ולא בית, וכי בהיותו מאביב נעוריו רק עובר יַמִים במרחקים, ידע נשים וילדים רק למראה עיניו.

אולי הזיל האיש דמעה על עולמו שנשמט ממנו, מתוך קנאה רבה ברגשות אב, קנאה משונה בצער זה, שהוא לא יֵדַע לעולם טעמו. בן אדם, ואף עובר ימים בכלל, הוא בריה קפריזית, יציר וקרבן של מקרים אבודים. אך האיש הזה עורר בקרבי רגש של בושה על קשיוּת לבי. בעיני אני לא היו דמעות.

הקשבתי מתוך רגש בקורת איום אל התפלות האלה, שאני עצמי קראתי אותן, פעם או פעמים, על בני אדם דומים לילדים, שמתו בנסעם על פני הים. אמרי התקוה והאמון, אלה האמרים בעלי הכנפים שמעוררים את הלב במרחבי הים והרקיע, נראו כנופלים מתוך שעמום לתוך הקבר הקטן. מה תועלת בשאלה אל המות, איה עוקצו, ליד החור הקטן והאפל באדמה? ואותה שעה ברחו ממני כל מחשבותי – נמלטו לעניני העולם הזה – לענינים שאינם רמים ביותר: ספינה, מטען, עסקים. בחליפות רגשותיו דומה האדם, לחרפתו, לקוף. אני בחלתי במחשבותי וחשבתי: היעלה בידי לקבל אֲמָנָה בקרוב? הזמן הוא כסף… היעשה יעקבוס ההוא עסקים טובים למעני… עלי ללכת ולראותו בעוד יום או יומים.

אל יעלה על דעתכם, כי את המחשבות האלה הגיתי בשלמות, הן חלפו במוחי: עמומות, כהות, חרדות, בישניות. בתוכן היתה עקשנות קשה, תהומית, מורדת. וגרמה לכך עמידתו של התגרן העקשן הזה. הוא עמד בפנים קודרים בין הקנופיה הקטנה של אנשי-הים, ואני הייתי מרוגז על עמידתו כאן, כי היא בלבשו צורה של אחיו הסוחר, גרם לי להתרגז על עצמי. כי הנה בלבי נשמר טוהר הרגש. זה היה רק הרעיון, אשר – – –

סוף סוף תם הדבר. האב העלוב – איש כבן ארבעים, בעל זקן-לחיים שחור וסבוך וצלקת נלהבת על סנטרו המגולח למשעי – הביע תודה לכולנו, בעַלעו דמעותיו. ואולם משום מה, או מפני שהייתי משוטט ליד הגדר בבית-העלמין ומהרהר בדרכי, או מפני שהייתי הצעיר שבחבורה, או מפני שחשב את עצבותי, שבאה מתוך חרטה, לרגש חשוב והגון יותר, או פשוט מפני שהייתי לו נכרי יותר משאר המלַוִים – בחר האיש ונטפל אלי. בלכתו על ידי, הביע שוב את דברי תודתו, שהקשבתי להם מתוך שתיקה קודרת ומחרידה. פתאום הכניס ידו תחת זרועי ואת ידו השניה נופף על אדם בעל קומה ובעל בשר שעבר לבדו במורד הרחוב והוא עטוף בגדים דקים ואפורים:

– זהו אדם הגון – אדם הגון באמת – הוא בלע אנחה יתומה – יעקבוס זה.

והוא סח לי בלחש, כי יעקבוס היה האיש הראשון שפגש את ספינתו בבואה אל החוף, וכאשר נודע לו דבר אסונם נטל על עצמו לסדר הכל והתנדב לטפל בכל הענינים הפעוטים, הביא את תעודות האניה אל החוף, ערך את ההלויה…

– אדם הגון. מדוכא הייתי. עשרה ימים שמרתי על אשתי. ואין עזר. שים נא זאת אל לבך! התינוקת החביבה מתה בו ביום שעלינו על היבשה. כיצד עלה בידי להכניס את הספינה רק אלהים יודע! עיני לא ראו מאום; לא יכלתי להוציא הגה מפי; לא יכלתי… אולי שמעת, כי אבד לנו רב-החובל בדרך… איש לא היה שיעשה את העבודה במקומו. והאשה העלובה, המטורפת כמעט, יושבת שם לבדה עם… האלהים! לא טוב!

הלכנו יחד שותקים. לא ידעתי איך להפרד מעליו. על פני החוף הרפה מזרועי וטפח בכח באגרופו על כף ידו השניה.

– האלהים, לא טוב! – קרא בקול שנית – אל תשא אשה אלא אם כן תוכל תחילה לעזוב את הים…

לא היה בדעתי “לעזוב את הים”, וכאשר עזבני והלך לו אל ספינתו, היה לבי סמוך ובטוח, כי עד עולם לא אשא אשה. בשעה שעמדתי על המדרגות וחכיתי לבל הסירה של יעקבוס, שהלך לאיזה מקום, נטפל אלי הקברניט של “הילדה”, סוכך נאה של משי בידו וקצות צוארון של כתונת מימי גלדסטון הקיפו פנים קטנים וקשים מגולחים למשעי. פניו היו רעננים להפליא לפי גילו, מחוטבים לתפארת ומאירים בעינים טהורות, כחולות ונפלאות. המון שערות שיבה, הנוצצות כזכוכית סרוגה, בלטו תלתלים תחת שולי מגבעתו היקרה, הישנה. מגבעת פנמה עם סרט רחב ושחור. במראהו של הזקן הזה, הזריז, הנאוה, הגוץ, היה מן הנוי של מלאך ושל עלם.

הוא נגד אלי, כאילו רגיל היה לראות פני כל יום מימי חייו מילדותו, ובפיו הערה מבודחה על אשה כושית גבוהה שישבה על כסא סמוך לקצה החוף. אחרי כן העיר בחבה, כי יש לי ספינה נאה וחביבה.

– לא נאה כל כך כמו “הילדה”.

כרגע נעוו זויות פיו הרגיש והמחוטב יפה.

– הוי, חביבי! קשה לי עכשו לראות את ספינתי.

הידעתי, שאלני בתוגה, כי אבדה לו “צורת-הראש” של ספינתו: אשה לבושה טוּניקה כחולה עם גדילי זהב; פניה אולי לא נאים כל כך, אך ידיה החשופות חטובות לתפארת ופרושות כמו לשוט במים? הידעתי? מי פלל לאבדה כזו!… אחרי עשרים שנה!

איש לא היה אומר על פי קולו, כי האשה האמורה עשויה עץ; קלו הרועד, צורת דבורו ברטט, הוסיפו על קינותיו טעם מדיח ומעורר צחוק…

– היא נעלמה בלילה – ליל נאה ובהיר עם גלים קלים על פני המים – במפרץ בֶּנְגַל, היא גזה בלי שום שקשוק; איש באניה לא יכל לספר מדע, כיצד, באיזו שעה.. אחרי מלאת עשרים שנה באוקטובר האחרון… השמעת כזאת מימיך?..

מתוך השתתפות אמרתי לו, כי מימי לא שמעתי כזאת – והוא היה שרוי בעצבות רבה. ברי היה לו, כי סימן לא טוב הוא. יש בזה מעין אזהרה. אך כאשר העירותי, כי אפשר להשיג צורת ראש אחרת קבלתי נזיפה חמורה על קלות דעתי. פניו של האיש הזקן, ממראה קנמון, האדימו כתולע, כאילו להצעתי לפניו מעשה מגונה. הוא טען כנגדי: יכול אדם לתקן תרנים או הגה שאבד – כל חלק שמושי של הספינה, אך מה תועלת יש בהתקנת “צורת-ראש” חדשה? היש בזה סיפוק לנפש? כיצד אפשר לו לאדם לשים לבו אליה? נראה הדבר, כי מימי לא הייתי חבר בספינה עשרים שנה ויותר עם “צורת-ראש”.

– “צורת-ראש” חדשה! – נזף בי בתרעומת שאינה פוסקת – הנה אני כעת אלמן זה עשרים ושמונה שנה בחודש מאי הבא, וכלום יעלה על דעתי לשאת אשה חדשה? אכן איש רע אתה כאותו בר-נש יעקבוס.

הדברים בדחו אותי מאד.

– מה עשה יעקבוס זה? האמנם רצה לשדך לך אשה, קפיטן? – שאלתי וחקרתי בטון הוגה כבוד. אך הוא נח מזעפו ורק רטן ברוגזה.

– אכן – שדך! זה הוא בר-נש המוכן להציע לכם במחיר כל אשר תשאל נפשכם. לא שהיתי עדיין פה שעה אחת וזה הנה כבר בא אל החוף והציע לי תיכף למכור לי “צורת-ראש”, שנמצאה אצלו במקרה בתוך חנותו. הוא פנה אל סמית, רב-החובלים שלי, כי ידבר עמי בעסק זה. “מר סמית – אמרתי – וכי כך אני בעיניך? האם אנכי האיש שימצא קורת רוח ב”צורת-ראש" שבאה מידי מאן-דהו? ומה גם אחרי כל עשרים השנים! כך דרך כמה מכם הצעירים לדבר…

הרהרתי בתשובה גמורה, וכאשר נכנסתי לתוך הסירה קראתי בנחת:

– אם כן, אין טוב, לפי דעתי, בלתי אם לתקן לה לספינה, אולי ראש-כנור. יודע אתה. מעשה גַבְלוּת מוזהב יפה.

פניו נעשו עגומים מאד אחרי זעפו.

– כן – אמר – מעשה גבלות. אפשר. גם יעקבוס רמז לי על זה. הוא לא יפסיד מעולם בזמן שיש יכולת להוציא כסף מידי סַפָּן. הוא יביאני לשלם טבין וטקילין בעד מעשה חטוב זה. ראש-כנור מוזהב אמרת, הכן? סובר אני, כי זה נאה לך. אתם הצעירים, כנראה, אין לכם שום רגש לדברים שבנוׂי.

הוא עשה תנועה של זעזוע בידו הימנית.

– אין דבר, אין נפקא מינה, אנכי אשלח בקרוב את ספינתי הרעועה לשוט בעולם עם חרטום מגולה – קרא בעגמומיות. ואחרי אשר עברה הסירה מעם המדרגות, הרים הזקן את קולו בקצה החוף וקרא בהתעוררות מבדחת:

– עשה אעשה כן, על אפו ועל חמתו, להכעיס את העלוקה הזאת, מוכר “צורת-הראש”. אני פה עוף זקן, אל תשכח זאת. סור אלי אל הספינה ביום מן הימים!

את הערב הראשון בנמל בליתי במנוחה במטבח של ספינתי; ושרוי הייתי בנחת מחמת הרעיון, כי את החיים בנמל, המבעיתים את האדם בקטנותם ובבלבולם, המלאים פנים חדשות לאיש הבא זה עתה מן הים, אפשר לדחות עוד לשעות אחדות. ואולם מזלי גרם לי לשמוע עוד הפעם את קולו של יעקבוס לפני עלותי על מטתי.

מר בורנס יצא אחרי סעודת הערב אל החוף, “לעשות סיוּר”, לפי דבריו. ואף כי כבר היה חושך בשעה שהודיע לי רצונו, לא שאלתיו מה יש בדעתו לראות. כחצות הלילה, בשעה שישבתי בטרקלין וספר בידי, שמעתי תנועות זהירות בפרוזדור וקראתיו בשם.

בורנס נכנס, מקלו וכובעו בידו, חסר טען מאד במלבושיו המהודרים, פניו עליזים וברק דוחה בעיניו. כשבקשתיו לשבת, הנח מקלו וכובעו על השלחן, ואחרי אשר דברנו שעה קלה בעסקי הספינה אמר אלי:

– שמוע שמעתי ספורים נאים על אותו התגר, שחטף מידך, אדוני, בקַלות את הקבלנות.

נזפתי באורח, המאחר לבוא, על צורת דבורו. אך הוא רק נענע בראשו מתוך רוגזה. אכן נכָלים נאים: לבוא אל אניה נכריה עם פת שחרית בשני סלים לכל המסובים ולהזמין עצמו במנוחה לשלחנו של הקפיטן! ערמה כזו וחוצפה כזו לא שמע מימיו.

ראיתי צורך לעצמי להגן על מעשי יעקבוס שאינם שכיחים.

– הוא אחיו של אחד מן הסוחרים העשירים ביותר בנמל הזה.

עיני רב-החובל ירו זיקים ירוקים.

– אחיו הגדול לא דבר עמו זה שמונה עשה או עשרים שנה, – קרא מתוך נצחון – כך הוא!

– יודע אני כל זה – הפסקתיו בגאון.

– האמנם, אדוני? המ!.. – מחשבתו חלפה כל הזמן על המוסר של התגרים המתחרים זה בזה – אין דעתי נוחה לראות בני אדם משתמשים לרעה בטוב לבך. הוא נתן שוחד לסוכן האניה שלנו, שטר בן חמש או עשר רופיות, כי יתננו לרדת אל האניה. אין הוא חס על זה. הוא ידחק ויכניס הוצאה זו עם רבית לתוך החשבון.

– הזה הוא אחד הספורים ששמעת על החוף? – שאלתי.

הוא ענה ואמר, כי בינתו היא עמדה לו להרגיש בכך. לא; על החוף שמוע שמע, כי שום אדם הגון בעיר אינו בא במגע ומשא עם יעקבוס. הוא יושב בבית גדול בנוי בסגנון ישן באחד הרחובות השקטים וגן גדול מסביב לו.

אחרי ספורו זה הוסיף בורנס בפנים מסתוריים:

– הוא מחזיק שם נערה כלואה, והיא, אומרים…

– משער אני כי כל הדבות הללו שמעת במקום מכובד עד מאד… – פגעתי בו בלשון שנונה.

החץ קלע אל המטרה, כי מר בורנס, כמו הרבה אנשים נתעבים, היה נוח להעלב. הוא נשאר עומד כהלום רעם, פיו פעור לפתוח שוב בשיחה, אך אנכי לא נתתי לו לבצע מחשבתו.

– אם כה ואם כה, מה לי ולו? – הוספתי בשובי אל תאי.

הדברים האלה יצאו מפי בדרך טבעי. ואולם מצד אחד לא הייתי אדיש כלל. אמנם סובר הייתי, כי שטות היא לשים לב אל המדות והמוסר של התגר באניות, אם גם יש לי עסק עמו; אך אישיותו הטביעה חותמה על הימים הראשונים לשבתי בנמל בדרך זו הידועה לכם.

אחרי פעלו זה הראשון לא היה יעקבוס טרדן כלל וכלל. הוא היה יוצא בסירה בבוקר בהשכמה וסובב האניות, שהיה מספק צרכיהן, ופעמים שהיה נשאר באחת מהן לסעוד פת שחרית עם הקברניט.

אחרי אשר נודע לי, כי מנהג מקובל הוא, נענעתי לו בראשי לשלום, כשיצאתי באחר הימים מחדרי ומצאתיו בתא. בהעיפי עין על השׁלחן, ראיתי כי מקומו כבר מוחזק. הוא עמד וחכה ליציאתי, קומתו גבוהה וצורתו נוחה, ובידו השמנה צרור פרחים יפה להלל. הוא הושיטו לי מתוך חיוך רך, חיוך של מנמנם. מגַנו הוא זה; יש לו גן נאה מאד, גן עתיק; בידיו קטף את הפרחים הבוקר לפני צאתו לעסקיו; אף כי רצוי היה…

הוא הסב פניו וקרא:

– הסוכן, הואל נא להביא מים בכד גדול.

אמרתי לו בהלצה, כשישבתי על מקומי ליד השלחן, כי הוא גרם לי לראות את עצמי כאלו הייתי נערה יפה, ועל כן אל נא יתפלא אם אדמו פני. ואולם הוא היה טרוד בסדור תשורת הפרחים ליד המזנון.

– הואל נא, הסוכן, להעמיד זאת ממול קערת הקברניט – הוציא מפיו בקשתו בקולו הרך כדרכו.

השַׁי היה מכוון כך, שלא יכולתי לבלי הגיש את הפרחים לאפי. וכאשר ישב הוא בחשאי על מקומו, חוה את דעתו, כי מעט פרחים מפארים מאד את מראה הטרקלין של האניה. הוא מתפלא, מפני מה אין לי אצטבא עשויה מסביב לצוהר התקרה לשים עליה פרחים בעציצים, כדי לקחתם בזמן המסע על פני הים. יש לו אומן מומחה לעשית אצטבאות ביום אחד, והוא יכול להמציא לי שנים או שלשה תריסרים של שתילים יפים…

ראשי אצבעותיו השמנות והעגולות היו מונחות בנחת על קצה השלחן משני עברי הספל של הקהוה אשר לפניו. פניו נשארו חסרי תנועה. מר בורנס חייך בערמומית לעצמו. עניתי ליעקבוס כי אין לי רצון כל שהוא להפוך את צוהר התקרה לחממה, כדי להביא תדיר אל השלחן מנה של צמחים עבשים ונובלים.

– לגדל פרחים נאים – עמד על דעתו מתוך עינים נשואות למעלה – אין זו טרדה יתרה.

– כן, טרחה רבה היא, רבה מאד – השיבותי – וסוף דבר יהא, כי אחד שוטה ישאיר את צוהר התקרה פתוח בשעת רוח חזקה, ופרץ מים מלוחים יבוא עליהם וכל הצרור יגוע וימות בשבוע ימים.

מר בורנס הוציא מגרונו הסכמה מתוך זלזול. יעקבוס עזב באפס יד את ענינו, כעבור שעה קלה פתח שפתיו העבות ושאל, אם כבר ראיתי את אחיו. תשובתי היתה קצרה:

– לא, עדיין לא.

– אדם ממין אחר, – העיר כהוזה וקם מעל מושבו. תנועותיו היו אטיות מאד – ובכן, תודה, הקפיטן. אם משהו לא לרצון לך, הואל להגיד לסוכן האניה. חושבני, כי עתה יערוך כבודו סעודה לפקידי המשרד.

– לשם מה? – קראתי קצת בהתעוררות – אילו הייתי תגר, תושב בנמל, כי אז הייתי מבין צורך זה. אך הלא גֵר גמור אני!… שנים רבות תעבורנה עד אשר אשוב שנית הֵנָה. איני רואה משום מה עלי… כלום לדעתך מנהג מקובל הוא?

– מאיש אשר כמוך, אדוני, מצפים דבר זה – פלט דבורו בנחת – פקידים ראשיים שמונה, המנהל – תשעה, אתם שלשתכם פה, הרי שנים עשר. ההוצאות לא תהיינה מרובות ביותר. יואל כבודו לצַווׂת על הסוכן שיתן לי רשימה ליום…

– מצפים לזה ממני! מדוע זה יצפו לזה ממני? וכי בשבי שנראה אני רך-מזג או מה?

השלוה שלו הפליאתני פתאום כמדה אצילית והשאננות שלו נראתה בעיני מסוכנה.

– עוד יש שהות לעיין בדבר – סיַּמתי בשפה רפה מתוך תנועה מכַוֶנֶת להפטר ממנו. אך לפני יציאתו עוד הספיק להזכיר מתוך צער, כי עדיין לא היה לו העונג לראות אותי ב“חנותו” טועם מן הסיגרות ההן. יש לו חבילה של ששת אלפים סיגרות למכירה בזול גדול.

– לפי דעתי, כדאי לך הדבר לרכוש אותן – הוסיף מתוך חיוך בריא ועגום ועזב את התא.

מר בורנס טפח באגרופו על השלחן מתוך התרגזות רבה.

– הראיתם מימיכם חוצפה כזו! הוא גמר בלבו להונות אותך, אדוני, בדרך זו או אחרת.

בשעה זו חשתי רצון להגן על יעקבוס, ובדרך פילוסופיה העירותי, כי כל אלה, לדעתי, אינם אלא עסקים. אך סגני המטומטם הוציא מפיו אמרים מקוטעים בלי קשר, כגון: "אין כח לסבול!… זכור את דברי!… וכדומה, ויצא כבורח מן התא.

לולא שמרתי ליד מטתו באותו הזמן שחלה בקדחת והיה נוטה למות, לא הייתי יכול לשאת נמוסיו אלה אף יום אחד.


 

III.

אחרי אשר הזכיר לפני יעקבוס את אחיו העשיר, גמרתי בלבי לסלק את בקורי המסחרי הזה תיכף ומיד. בינתים נודע לי מעט יותר על האיש הזה. הוא היה חבר המועצה, ושם היו לו סכסוכים עם השלטונות. השפעתו על דעת הקהל הייתה עצומה. המון אנשים חבו לו כסף, הוא היה סוחר ממדרגה עליונה בכל מיני סחורות. כל סחר הסוכר, למשל, היה למעשה בידו. דבר זה לא ידעתי אלא אחרי כן. הרושם הכללי שנקבע בלבי עליו, כי אדם חשוב הוא במקום הזה. הוא היה רַוָּק ומדי שבוע בשבוע היה עורך נשפי קלפים בביתו שמחוץ לעיר, וכל נכבדי המקום היו באים לנשפים אלה.

ועל כן רב היה תמהוני בראותי את משרדו בסביבה מזוהמה, כמעט מן הצד לשכונה המסחרית, בין המון דִירים וצריפים. לוח שחור עם אותיות הורה לי את הדרך, ואנכי טפסתי ועליתי בסולם צר של עץ ונכנסתי לחדר, אשר רצפתו-עץ המגולה היתה זרועה פסות ניר שחור עם אניצי תבן לאריזה. מספר גדול של דברים דומים לתבות יין עמדו זה על גבי זה ליד אחד הקירות. בחור מוּלַטוׂ כחוש, שחרחר, בעל פנים כתומים-בהירים, בעל עורף ארוך ודל, שבכלל הזכיר מראה תרנגולת חולה, קם מעל כסא בעל שלש רגלים, שעמד מאחורי שלחן כתיבה זול, והביט אלי, כאילו אחזו שִתוּק מרוב פחד. ברוב עמל עלה בידי לשדל אותו בדברים, כי יביא את שמי לפני אדוניו, אף כי לא יכלתי להציל מפיו את הטעם לסרובו. סוף סוף עשה את שאלתי בלי חמדה ומתוך צער, וסוד הדבר נגלה לי, כאשר שמעתי את הנזיפות שנזפו בו מתוך איומים עם שאגות פראיות, כבושות, ואחריהן נשמע קול מכות, ולאחרונה – דחיפה מן החדר בלי שום הַעֲלָמָה; כי הבחור חזר וטס דרך הפתח וראשו לפנים מתוך צריחה חנוקה.

אם אׂמַר, כי נדהמתי, לא אביע בזה את הרגש. עמדתי על מקומי כאדם ששקע בחלום. במששו בשתי ידיו בחלק גופו הרך שנחבל, קרא אלי הבחור העלוב בפשטות:

– בבקשה, יואל כבודו להכנס.

נפלא היה לראותו כובש את עצמו; אך לא חלף מעיני המראה אשר ראיתי. רעיון אוילי, כי את פני הבחור הזה ראיתי באיזה מקום קודם – דבר שאי אפשר בודאי – בא כעין סיום למראה כשפים, תוספת למחזה, העלול לעורר בלב אדם ספק, אם שלם הוא ברוחו. הבטתי סביבי מתוך מבוכה, כסהרורי שנתעורר משנתו.

– חושב אני – קראתי בקול רם – כי טעות יש כאן, הלא? זהו משרדו של האדון יעקבוס?

הבחור נעץ בי עיניו מתוך הבעה של כאב – ובמקצת מתוך אמון! ומבפנים נשמע קול שאגה מעליב:

– יבוא, יבוא, אחרי אשר אתה פה… לא ידעתי.

עברתי אל החדר השני, כאדם הקרֵב אל כלוב של איזו חיה טורפת בלתי ידועה; ברגש של אומץ, אך מתוך איזו התעוררות. אולם אין שם חיה בעולם מעוררת זעם; הכח לעורר את הרגש הזה נמנה על התכונות הנתעבות של זרע האדם. מלא זעם הייתי, אך הדבר הזה לא הפריעני מראות תיכף, כמה דומים זה לזה, דמיון יוצא מן הכלל, שני האחים.

האח הזה היה שחרחר ולא צהבהב כאח ההוא; אולם גדל קומה היה כמוהו. הוא ישב בלי מעיל ובלי חזיה; מנמנם היה בלי ספק בנדנדה, שעמדה בפנה הרחק מן החלון. מעל גבי השטח הגדול של כתנתו הלבנה והמקומטה, המרוכסה בשלשה כפתורי יהלום, נראו פניו העגולים והשזופים. הפנים היו מיוזעים; שפמו הצהוב היה תלוי מרושל ומדולל. ברגלו הסיע אלי כסא פשוט, שמושבו עשוי קנים, וקרא:

– שב.

הבטתי שלא מדעת, אחרי כן הפניתי אליו עיני המלאות זעם ואמרתי לו בפה מלא ובדברים חרוצים, כי באתי אליו בפקודת בעלי ספינתי.

– הה, כן, המ… לא הבנתי מה שסח לי אותו שוטה… אך אין בכך כלום! הדבר ישמש לו לקח שלא להטרידני בשעה זו של היום – הוסיף האיש בהביטו אלי מתוך חוצפה.

הבטתי אל שעוני. היתה השעה השלישית. זו שעת העבודה אחרי הצהרים במשרדים אשר בנמל.

הוא הוציא מפיו דרך שלטון:

– שב, הקפיטן.

בתשובה על הזמנתו האדיבה אמרתי לו בפה מלא:

– יכול אני להקשיב לכל מה שיש לך להגיד לי גם בלי ישיבה.

הוא הוציא בקול רם וחזק: “פוי!”, נעץ בי רגע את עיניו העגולות והאיומות. דומה היה לחתול ענק, העומד לקפוץ על מי שהוא.

– ראו נא אותו!… וכי מה אתה בעיניך? למה באת הלום? אם אינך רוצה לשבת ולדבר על עסקים, לך לך אל השטן!

– איני יודע את השטן פנים – עניתי – אך אחרי היותי פה, איני חושש לבקר גם בביתו. הרי זה יהיה למשיב נפש להפגש עם ג’נטלמן.

הוא הביט אחרי ויצעק מאחורי:

– חוצפה! אכן יש לי רצון לכתוב לאדוניך מה שאני חושב עליך.

רגע אחד החזרתי אליו פני:

– אחת היא לי מה שיהיה. מצדי אני, האמינה לי, לא אטריח את עצמי להזכיר גם את שמך לפניהם.

הוא עמד בפתח משרדו בשעה שעברתי אל החדר הראשון. חושבני כי הדבר בא לו קצת בהסח-הדעת.

– את כל עצמותיך אשבור – נהם פתאום וגער בבחור המוּלַטוׂ – אם תעיז עוד פעם להטרידני לפני שלש וחצי בשביל מי שהוא. השמעת? יהיה מי שיהיה!… הנח לכל סַפָּן ארור – הוסיף בנהם נמוך יותר.

העלם החלש התנודד כנוד הקנה ובוציא אנחה חרישית. עמדתי רגע ופניתי אל המעונה הזה לתקנו בעצה. הדברים יצאו מפי למראה פטיש (יש לשער, שהיה משמש לפתוח את תבות היין), שהיה מונח על גבי הרצפה.

– אילו הייתי במקומך, חביבי, הייתי טומן דבר זה בתוך שרוולי בשעת כניסתי שמה, ועם הזדמנות ראשונה הייתי…

מה היה בפני העלם הזה הכתומים מודע לי כל כך? בהיותו כפות ורועד לפני השלחן הרעוע, לא נשא ראשו למעלה. אך ריסי עיניו, הריסים הכבדים והמורדים, נתנו לי את המפתח לפתרון החידה. פניו היו דומים – כן, אלה השפתים העבות והדבוקות – דומים היו לפניהם של האחים יעקבוס. הוא היה דומה לשניהם, לסוחר העשיר ולחנוני הזריז (שהיו דומים זה לזה); דומה היה להם, עד כמה שעלם מוּלַטוׂ דל בשר, כתום עור יכול להיות דומה לאיש לבן-עור, בעל קומה, בא בימים. התואַר האֶכסוׂטִי והגוף הרפה של העלם הם שהטעו את עיני קודם. עתה אני רואה בו באין טעות את זרעו של יעקבוס – חולני, מדולדל, ממוזג, כאילו נתון בדלי של מים – ואנכי התאפקתי ולא סימתי נאומי. בדעתי היה לאמר: “תרַצֵץ את ראשו של בן השחץ הזה”. ידעתי אמנם, כי נכונה היא דעתי, אך לא דבר קל הוא לעוץ עצה למי שהוא שיהא הורג אביו, גם אם נעלב על ידו עלבון קשה.

– הקבצָנים… החצפָנים… הספָּנים…

בזתי בלבי קלול הנהם הזה שנשמע מאחורי; ואולם בהיותי מזועזע ומרוגז – מודה אני על עוני – סגרתי את הדלת אחרי ברעש, בדרך שאינה מהוגנת.

אל יֵרָאֶה הדבר באולת אם אׂמַר, כי אחרי פגישה זו הגיתי חבה יותר ליעקבוס השני. מתוך רגש דומה לקִרְבָה קמתי, כעבור ימים אחדים, והלכתי אל “חנותו”. הכניסה לבית המסחר הזה, הדומה למערה, הקודר מאד מאחור והמלא והגדוש כל מיני סחורות, היתה מצד הרחוב דרך שער נמוך בצורת קשת. בקצה החנות מרחוק ראיתי אל יעקבוס שלי מתעסק בין עוזריו, כשהוא פשוט מעילו. החדר המיועד לקפיטנים היה חדר קטן עם פתח בדמות קשת, רצפתו אבן ומוטות ברזל על חלונותיו, כאילו בית סוהר נהפך לבית הכנסת אורחים. זוג של בקבוקים עליזים וכוסות אחדות נוצצות עמדו בכנופיה מסביב לכד של חרס גדולה וקרירה על גבי שלחן, שהיה מכוסה עתונים מכל חלקי תבל. איש נכבד מלובש חליפה אפורה הדורה ישב ורגלו האחת רכובה על ברכו, והוא כרך בעוז אחד מגליונות העתונים ונענע לי בראשו.

שערתי, כי זה הוא קברניט של אנית קיטור. אי אפשר היה להכיר ולדעת את כל האנשים האלה. הם באים והולכים במהירות רבה ואניותיהם עומדות על עגנן הרחק בקצה המבוא אל הנמל. חייהם שונים מחיי אנשי שלומנו. הוא פהק בחשאי.

– אכן חוׂר הוא, לא כך?

הבינותי, כי כונתו לכרך זה.

– האם כך הוא בעיניך? – רטנתי.

– ולדידך? אך אנכי הולך מחר מזה, תודה לאל.

הוא היה איש אדיב מאד, בעל רוח טובה ואדם המעלה. ראיתי והנה הוא מושך לצדו את התֵבָה הפתוחה עם הסיגרות שעל השלחן, מוציא מתוך כיסו תיק סיגרות גדול ופותח למלא אותו בסדר ובשיטה. כאשר נפגשו מבטינו, קרץ לי בעיניו כבשר-ודם פשוט והזמין אותו לעשות כמוהו.

– הן באמת יפות לעשון.

נענעתי בראשי דרך מאון.

– אנכי איני הולך מזה מחר.

– מה בכך? סבור אתה, שאני מחלל מצות הכנסת אורחים של יעקבוס? העבודה! הכל יובא בחשבון שיתן לי. הוא מפזר דברים קטנים אלו לטובתו ולהנאתו. יודע הוא מה טוב לו! הה, אלה הם עסקים – – –

התבוננתי וראיתי, כי צל נפל על פניו המביעים נחת רוח; רגע אחד של פקפוק עם סגירת תיק הסיגרות. אך סוף דבר היה, כי שם את התיק בכיסו מתוך עליזות. קול שָלֵו נשמע בפתח:

– הכל כשורה, הקפיטן.

יעקבוס ההולך בנחת עלה ונכנס לחדר. מנוחתו, בשעת הצורך, עלתה לידי לבביות. הוא לבש את מעילו קודם שנטפל אלינו וישב על הכסא שנתפנה על יד הסַפָּן, שנענע לו בראשו שוב ויצא מתוך שחוק קצר ורוטט. שררה דממה עמוקה. במבטו הלֵאֶה נראה יעקבוס כמנמנם ועיניו פקוחות. ואלם ראֹה ראיתי, כי העינים הכבדות האלה בוחנות אותי יפה יפה. במערה הגדולה המכונה חנות תקע מי שהוא מסמר בארגז בידים חרוצות: טַפ-טָפ… טפ-טפ-טפ. שני מומחים אחרים, אחד בקול נמוך וחטמני והשני בEול צורח וגם, פתחו לסדר רשימה של סחורות בשביל קונה.

– חצי חבילה של חבלים “מַנִילָה” בעובי שלש אצבעות.

– נכון!

– ששה כבלים מובחרים.

– נכון!

– שש קופסאות מרק מובחר, שלש – בשר כבוש, שתים אספרגוס, ארבע עשרה ליטראות טבק.

– נכון!

– זהו בשביל אותו הקפיטן שישב פה זה עתה – הוציא מפיו יעקבוס ולא נע ולא זע – ספינות קיטור אלו קונות מעט מאד. כל צרכיהן הן רוכשות בשעת מסען. האיש ההוא יהיה בסַמַרַנְג בזמן פחות משבועים. פה הן קונות קניות קטנות.

ההכרזה של הסחורות הלכה ונמשכה בחנות; ערבוביה משונה של סחורות שונות, מכחולים, תְּבָלִין וכו' וכו'… “שלשה שקים של תפוחי-אדמה מובחרים” – נשמע קולו של החטמני.

ברגע זה קרץ יעקבוס בעיניו, כאיש נרדם שהתעורר משנתו על ידי זעזוע ופניו הביעו התלהבות. על פי פקודתו, שהשמיע לתוך החנות, בא משרת מחַיֵך בעל קצוות משוחות בשמן ועֵטו תחוב לו מאחורי אזנו והביא לדוגמה ששה תפוחי-אדמה, שערך אותם בשורה על גבי השלחן.

בהיותי מוכרח להביט אל יפים, זרקתי להם מבט קר וזועם. במנוחה הציע לי יעקבוס לקנות ממנו עשרה או חמשה עשר – טונים! לא האמנתי למשמע אזני. אנשי אניתי לא היו מספיקים לאכול ערֵמָה כזאת במשך שנה שלמה; ותפוחי-אדמה (סלחו לי על ההערה המעשית הזאת) דרכם להרקיב במדה מרובה. חשבתי בלבי, כי צחוק עשה לי האיש; אם לא כן, הוא מנסה לדעת, אם איני שוטה גמור. ואולם כונתו לא היתה פשוטה כל כך. ראיתי ונוכחתי, כי עלה בדעתו לשדלני שאקנה מידו לשם מסחר.

– אני מציע לפניך עסק יפה, קפיטן. לא אקח ממך מחיר גבוה.

עניתי לו, כי איני נוטה למסחר. אף הוספתי בזעם כי יודע אני סופם של עסקים אלו בכלל.

הוא התאנח ושלב ידיו על כרסו מתוך וִתוּר למופת. השתוממתי על השלוה של חוצפתו. אחרי אשר התעורר קצת אמר:

– התואל, הקפיטן, לנסות ולקחת סיגרה?

– לא, תודה, איני מעשן סיגרות.

– אך הפעם – קרא בלחש מתוך סבלנות.

אחרי זה באה שתיקה. יודעים אתם, כי יש שאדם מגלה לפעמים עמקות וחריפות של מחשבה בדרך שלא פללת; במלים אחרות, הוא מוציא מפיו דבר שלא חכית לשמוע. לא חכיתי לשמוע מפי יעקבוס את הדברים:

– האיש שיצא זה עתה יפה אמר. יש לך רשות, הקפיטן, לקחת סיגרה אחת. כאן כל דבר מחויב להיות מכוון לשם עסקים.

חשתי בקרבי קצת בושה בפני עצמי. הזכרון של אחיו האיום עשה אותו בעיני כמעט למין אדם נעים. מתוך רגש של חרטה אמרתי לו מלים אחדות להוכיח לו, כי אין לי שום תואנה לטעון כנגד מדת הכנסת אורחים שלו.

עבר רק רגע קט ואנכי ראיתי לאן הובילוני דברי. כאילו החליף את נושא השיחה, העיר יעקבוס את אזני, כי ביתו הפרטי עומד במרחק מהלך עשרה רגעים מפה. בית זה מוקף גן יפה ועתיק. גן לתפארת. כדאי שאבוא ביום מן הימים לראותו.

נראה היה שאוהב גנים הוא. אף אני הוגה חבה רבה להם; וכולם לא עלה על דעתי, כי דרך התשובה שלי תוליכני עד ערוגות הפרחים של יעקבוס, אם גם נאות הן ועתיקות ימים. והוא הוסיף במין פשטות בקולו:

– שם יושבת רק בתי.

קשה הדבר לספר הכל על פי הסדר הנכון; ועל כן עלי לשוב אל מקרה שקרה שבוע או שבועים לפני זה. הפקיד הרופא של הנמל בא אל אניתי לבדוק את אחד מאנשי שחלה. מובן הדבר, שנתבקש להכנס לתוך התא. רב חובל אחד ממיודעי היה שם אף הוא; ובאחת השיחות, בכה או בכה, נזכר השם יעקבוס. השם יצא מפי הדובר לא בדרך כבוד רב, חושב אני. איני זוכר היום מה שעמדתי אז לדבר. אך הרופא – אדם נוח ונאור ובעל נמוסים יפים – הניאני מתוך שהתערב ואמר בקול חמוץ:

– אה! משיחים אתם בחותני הנכבד.

ואמנם אׂמֶר זה השתיק אותנו אז. אך זכור זכרתי מעשה זה, ובשעת כושר שבאה לידי דחף אותי יצרי לדבר, ומתוך תמהון אדיב שאלתי:

– האם בתך הנשואה דרה בביתך, מר יעקבוס?

הוא הניע בידו הגדולה מימין לשמאל במנוחה. לא! זו היא בתו השניה, קרא בחשיבות ומתוך נשימה כבדה, כדרכו. היא… רגע אחד הפסיק, כאילו בקש להלביש את מחשבתו במלים ותאורים יפים. אך תקותי נכזבה. הוא הוציא מפיו רק את מאמרו בנוסח הקבוע.

– היא אדם ממין אחר לגמרי.

– אכן… אך דרך אגב, יעקבוס, בימים אלה בקרתי בבית אחיך. ולא לשבח גדול הוא, אם אוׂמַר, כי הוא אדם ממין אחר לגמרי ולא כמוך.

פניו הביעו מחשבה עמוקה, אחרי כן העיר בנחת:

– הוא אדם בעל מנהגים קבועים.

אפשר שרמז בדבריו על המנהג של אחיו לאַחֵר בשֵנָה של צהרים; אך אנכי גמגמתי משהו על “מנהגים של חיה רעה” – ועזבתי את החנות בפנים קשים. –


 

IV.

הקטטה הקטנה שנפלה ביני ובין יעקבוס הסוחר נתפרסמה בכל העיר. אחד או שנים ממיודעי רמזו לי רמז רחוק על כך. אולי גלה הנער המוּלַטוֹ את הדבר. עלי להודות, כי בני אדם התרגזו, כנראה, לא על גסותו של יעקבוס. מודע אחד הוכיח אותי על פחזותי.

ספרתי לו את כל קורות בקורי, אף לא שכחתי להוסיף את השמועה על הדמיון של פני המולטו הנחבל אל פני מציקו. האיש לא נפתע כלל. אין ספק, אין ספק. ומה בכך? בטון מבודח אמר לי, כי כאן יש הרבה והרבה ממין זה. יעקבוס הגדול היה רַוָק כל ימיו. רוק מכובד מאד על הבריות. אך בענין זה לא תנגלע שום סקנדל בגלוי. חייו היו כשורה. אין זה פוגע במי שהוא.

אמרתי לו, כי הדבר פוגע בי. איש שיחי לטש עלי עינים גדולות. משום מה? משום שבחור מולטו ספג מלקות אחדות? אין הדבר כדאי לדבר עליו. אין לי שום מושג כמה חצופים וכוזבים הם אלה זרע התערובות. באמת נראה לו, כי מר יעקבוס התהלך עם הבחור הזה בחבה, בתתו לו עבודה בכלל; על חולשה קלה זו יש לסלוח.

מודע זה היה בן לאחת המשפחות הצרפתיות, ומוצאו מן המתישבים הראשונים; כולם אדיבים, כולם דלים, כולם חיים בתוך ארבע אמות של ביתם, חיים של יורדים הגונים. הגברים, בדרך כלל, תופסים מקומות נמוכים במשרדי הממשלה או בבתי המסחר. הנערות רובן ככולן הן יפות מראה, אינן יודעות את העולם, חביבות ונעימות ובעלות דו-לשונות; מפטפטות הן בתמימות גם צרפתית גם אנגלית. ריקניות חייהן עולה על כל המסופר.

אנכי קבלתי זכות כניסה לשנים שלשה מבתי אבות אלו, מפני שלפני שנים אחדות, בהיותי בבומבאי, נזדמן לי לגמול חסד עם איש צעיר חביב ולא יוצלח שנתגלגל שמה, בלי דעת מה לעשות פה או כיצד לשוב הביתה אל אי מולדתו. זו היתה הלואה של מאתים רופיות בערך, אך כאשר נגליתי אליהם הביעו לי בני המשפחה את תודתם, בהכניסם אותי בידידות לתוך ביתם. ידיעתי בלשון הצרפתית הכשירה ביחוד את כניסתי. בינתים הספיק הבחור, בסיוע קרוביו, לשאת אשה גדולה בשנים כפלים ממנו אך אמידה: האומנות היחידה שהיה מוכשר לה. ואולם אַלְיָה זו קוץ היה בה. בפעם הראשונה, כשנכנסתי לבית הזוג הצעיר, יגעה האשה ומצאה רְבָב של שומן על מכנסי בעלה העלוב וערכה לו מחזה-תוגה של נזיפות מתוך התעוררות רבה, עד כי ישבתי תקוף אימה כמו בשעת הצגת טרגדיה מאת רַסִין.

מובן מאליו, שמעולם לא נזכר דבר הכסף שהלויתי לו; אך אחיותיו, מרת אנג’ילה ומרת מרי, והדודות של שתי המשפחות, שהיו מדברות צרפתית נמלצה מתקופה שלפני המהפכה, גם בעל הבית הקרוב להם ממשפחתם התהלכו עמי כעם ידיד נאמן בצורה זו, שהביאה אותי תמיד במבוכה.

עם האח הגדול (הוא היה פקיד במשרדו של הנאמן שלי) עמדתי בשיחה זו על יעקבוס הסוחר. הוא הצטער על הדבר שעשיתי ונד בראשו מתוך בינה יתרה. איש בעל השפעה הוא. אין אדם יודע, מתי יהא זקוק לו. אנכי הבעתי את דעתי, כי מבכר אני עליו את אחיו התגרן. לשמע הדברים האלה נתן בי ידידי את עיניו.

– בשל מה ולמה העמדת עלי פנים כאלה? – קראתי בקוצר רוח – הוא בקשני לבוא ולראות את גנו, ואמנם יש בדעתי ללכת באחד הימים.

– אל נא תעשה זאת, – קרא אלי ברצינות רבה כזו, עד כי פרצתי בצחוק, אך הוא הביט אלי בלי חיוך כל שהוא.

הענין היה אחר לגמרי. פעם אחת נזדעזעה דעת הקהל באי הזה על ידי יעקבוס שלי. שני האחים היו שותפים במשך כמה שנים וחיו בשלום ובמישור. עד שבא אל האי קִרקוס נודד ויעקבוס שלי נלכד פתאם ברשת האהבה לאשה-פָרָש. והרעה גברה, כי הוא היה נשוי. אף גם לא ידע להסתיר תאותו. ואמנם היתה האשה רבת און, אם יכלה לעורר בריה גדולה ונוחה זו. הנהגתו היתה באמת שערוריה. הוא הלך אחרי האשה הזאת למרחקים ונגרר אחרי הקרקוס המזוהם הזה בכמה מחלקי העולם, בהיותו משמש לדברים משפילים כבוד אדם. עד מהרה מאסה בו האשה והתהלכה עמו בזלזול מרובה יותר מעם כלב. אל האי הגיעו בעת ההיא ספורים משונים על השפלת כבודו. וכח לא היה ברוחו לפרוק עולה מעל צואריו.

הציור הגרוטסקי של תגר בריא וזריז זה, אשר קסם אהבה אומללה שִׁעבד אותו, צד את לבי; הקשבתי בפה פעור לספור זה העתיק כימי עולם, לספור זה ששִׁמֵש נושא לאגדות, למשלי מוסר, לשירים, אך הפעם החטיא באופן מצחיק ולא מצא את הגבור המתאים. אכן קרבן משונה הוא לאלהי האהבה!

בינתים מתה אשתו העזובה. בתו נלקחה אל בית אחיו, והוא השיא אותה לאיש הגון, עד כמה שאפשר היה לפי המצב.

– אה! זו היא אשת הרופא? – קראתי.

– האם תדע זאת? כן, אדם רב הכשרון. הוא שאף לעליה בחברה, וכאן היה סכום כסף הגון, ירושה מאמא, חוץ מסכויים לעתיד… מובן, שהם אינם קרֵבים אליו, אל האב, – הוסיף המספר – ברחוב מנענע לו הרופא בראשו לשאילת שלום, כמדומני, אך כשהם נפגשים על מכסה אניה, לעתים קרובות, הוא נמנע מבוא עמו בדברים.

העירותי, כי ודאי כבר עבר זמן רב על המאורע הזה.

ידידי הסכים. אך יעקבוס עצמו אשם, כי חטאו לא נסלח ולא נשכח. הוא שב לביתו סוף סוף. אך כיצד? לא ברוח נכֵאה, לא בדרך פיוס לבני מקומו, שלבם כאב בשל מעשהו. הוא ראה צורך לגרור ולהביא עמו ילד – את הנערה…

– הוא סח לי על בתו המתגוררת עמו – העירותי מתוך ענין רב.

– היא ודאי בתה של אשת הקרקוס – אמר ידידי – ואפשר שגם בתו שלו היא; אני מוכן להניח שכן הוא, באמת אין לי ספק…

אבל אין הוא רואה טעם בדבר, למה היה צורך להביאה לתוך עדה חשובה, שתהא תמיד למזכרת דבר השערוריה. ואף זה עדיין לא הדבר הגרוע ביותר. הנה קרה דבר מדכא הרבה יותר. האשה המופקרת ההיא חזרה. היא עלתה אל החוף מאנית דואר…

– מה? כאן? אולי כדי לתבוע שיחזירו לה את הילדה – שערתי השערה.

– לא זו האשה! – ידידי המספר היה מלא זלזול – תָּאֶר לך אשה מכשפה מפורכסה, מדוכאה, מזועזעה, מיואשה. מי שהוא רחם עליה במוֹזַמְבִיק ונתן לה להוצאות הדרך לכאן. היא נפצעה פצע אנוש על ידי בעיטת סוס; בכיסה אין פרוטה, כשבאה הלום; איני יודע, אם גם שאלה לילדתה. על כל פנים, לא קודם שהגיע היום האחרון לחייה. יעקבוס שכר בשבילה צריף ושם ישבה עד היום מותה. הוא מצא שתי אחיות מבית חולים, ששמרו על מטתה בחדשים המעטים שהיתה חולה. אם לא נשא אותה לאשה בסוף ימיה, כמו שהשתדלו בדבר שתי האחיות הטובות, אין זה אלא מפני שהיא לא אבתה שמוע להן. יפה אמרו הנזירות: “האשה הזאת מתה בלי תשובה”. אמרו, שבנשימתה האחרונה צותה על יעקבוס לצאת מחדרה. אפשר שזהו הנמוק האמתי, מפני מה לא נהג יעקבוס אֲבֵלות עליה; הוא הלביש שחורים רק את הילדה. כשהיתה קטנה, היו רואים אותה לפעמים מטילת ברחוב בלוית אשה כושית, אך משגדלה עד כדי לעשות שערותיה, חושבני, שלא יצאה מפתח הגן ההוא החוצה. היא כעת ודאי למעלה מבת שמונה עשרה.

אלה דברי ידידי, והוא הוסיף עליהם פרטים; חושב הוא, שהנערה לא דברה מימיה עם שלשה אנשים במשך כל הזמן שהם באי הזה; אשה זקנה ממשפחת האחים יעקבוס קבלה על עצמה מחמת עוני את המשרה להיות אומֶנֶת את הנערה. בנוגע לעסקו של יעקבוס (שודאי אינו לרצון לאחיו), מחכמה עשה שבחר בו. על ידי עסק זה הוא בא במגע ומשא רק עם נכרים העוברים ושבים; מה שאין כן, אילו היה לו עסק אחר, שהיה גורם לו אי-נעימות מצד בני המקום. האיש הזה אינו חסר נימוס ורק לא ידע בושת. כי למה זה עלה רצון לפניו להשכין את הנערה ההיא בביתו? הרי הדבר הזה למורת רוח הוא לכל איש.

הרהרתי פתאום (ומתוך בחילה רבה) ביעקבוס השני ולא יכלתי להתאפק לבלי העיר כלאחר יד:

– משער אני, כי אילו נתן לה משרה של רקחה או טבחה בביתו ובשעת-הכושר היה תולש שערותיה או צורם באזניה, היה הדבר כשורה יותר ולא היה מרגיז את בני המעמד המכובד, שעליו הוא נמנה.

ידידי איש-שיחי לא היה שוטה כל כך, שלא יבין את כונתי בדברי, והוא משך בכתפיו מתוך קוצר רוח.

– הָבֵן לא תבין. ראשית כל, אין היא מוּלַטית. ושערוריה היא שערוריה. יש לתת לבריות אפשרות לשכוח. אני נוטל רשות לעצמי לומר, כי מוטב היה לה, אילו נעשתה טבחה או בדומה לזה. אמנם הוא מתאמץ להרויח כסף על ידי כל מיני אמצעים זעירים, אבל בעסק זה אין לעולם יכולת לאדם לעשות עושר.

לאחר שעזב אותי ידידי תארתי לי את חיי יעקבוס ובתו. שני אנשים בודדים ומנודים, היושבים על אי שמם; הנערה שוכנת בבית, כאילו היה זה מערה בסלע; ויעקבוס יוצא אל החוף למצוא מחיה לו ולבתו. הרי הם כאנשים שספינתם נטרפה והם מקוים תמיד לביאת גואל שיביא אותם סוף-סוף במגע עם שאר בני האדם.

ואולם גופו של יעקבוס במציאות לא התאים אל החזון הרומנטי הזה. בשעה שהיה בא, כדרכו, אל האניה, היה גומע את ספר הקהוה בנחת, שואל אותי אם שבע רצון אני – ואנכי הייתי שומע כלאחר יד את הדבות המתהלכות בנמל, שהיה מספר לאט, בלחש, כאילו חס על קולו. אנכי הייתי בעת ההיא שרוי בדאגה. אניתי עמדה להיות טעונה וקוה קויתי, כי יעלה בידי לעשות דרכי בזמן קצר, ופתאום עמד לי שטן: מחסור שקים. אסון! אוצר השקים ממין מיוחד הנקרא תרמילים כאילו דלל לגמרי. המוכרים צפו לבוא הסחורה הזאת, שכבר נמצאה בדרך, אך בניתים נפסקה הטעינה באניתי ועל זה נצטערתי מאד. הנאמנים שלי, שקבלו אותי בפנים יפות כל כך בבואי, עכשיו שנעשו קבלנים לטעון את אניתי, שמעו את תלונותי מתוך נמוסיות יתרה ואין בידם להושיע. המנהל שלהם הגבר הדק בצורת בתולה זקנה, שסרב מתוך צניעות יתרה לספר עמי על יעקבוס הטמא, הסביר לי את המצב מתוך בחינה מסחרית.

– חביבי הקפיטן – הוא כִוֵץ לחייו לחיוך כבוש כמו כלב ים – אין אנו מחויבים חובה מוסרית לספר לך על אפשרות של מחסור שקים קודם שחתמת על האֲמָנָה לטעינה. אתה בעצמך, על צד האמת, מחויב היית לראות את הנולד, כי אפשר שיבוא דחוי. אנו, כמובן, אין לנו שום טובת הנאה מזה. אין איש אשם בזה. גם לנו בא הדבר בלתי צפוי מראש – סים מתוך שקר נראה לעין.

הלקח הזה הגביר בי, מודה אני, את הצמאון. כעס כבוש, בדרך כלל, גורם לצמאון. וכאשר שוטטתי אנה ואנה באפס מטרה, עלה ההרהור בלבי על הכד הגדול, כד החרס בחדר הקברניטים אשר ב“חנותו” של יעקבוס.

בנענוע ראש בלבד כלפי האנשים שמצאתי מסובים שם יצקתי לתוכי משקה חריף וקר לשכך חמתי, אחרי כן פעם שניה, ואחרי כן, בהיותי עצוב רוח, שקעתי בהרהורים עגומים. האחרים קראו, שוחחו, עשנו, זרקו מעל לראש קליפות לא דקות. אך את בדידותי לא הפריע איש. ובלי דַבר דבר עם איש קמתי ויצאתי, רק כדי לבוא בהסח הדעת לתוך המהומה בחנותו של יעקבוס המנודה.

– שלום עליכם, הקפיטן, מה זאת? הולך אתה מזה? רואה אני כי פניך רעים בימם האחרונים. עיפת, כן?

הוא היה בלי מעיל ושרוולי כתנתו חשופים, ודבריו יצאו מפיו בנוסח המסחרי הרגיל אצלו, אך היה בהם מן החבה האנושית. זו היתה חביבות מסחרית, אך אנכי הייתי טירון לגבי חביבות מנוסח זה. חושבני (על פי מבטו לעבר מדף ידוע), שעמד להציע לפני ולמכור לי שקוי של קלַרקסון לחיזוק העצבים, שנמצא בחנותו בכמות מרובה, אך אנכי אמרתי לו פתאום:

– שרוי אני בדאגה לרגלי מטעני.

בהיותו עֵר מאד תחת מסוה הנמנום על פניו עם השפתים הדבוקות, הבין מיד, עשה תנועה בראשו מתוך הערכת הענין, עד כי פג יאושי וקראתי:

– ודאי אפשר למצוא במושבה אלף ומאה שקים. יש רק לבקשם.

ושוב תנועה אטית בראש הגדול, ובתוך השאון והפעולה בחנות נשמע הקול השקט:

– ודאי. אולם הבריות הללו, שיש להם אוצר של שקים, אינם רוצים למכור. יש להם צורך בשקים לעצמם.

– כך בדיוק אמרו לי הנאמנים שלי. אי אפשר לקנות. שטות! אין הם רוצים. להם מוטב שתהא אניתי תלויה ועומדת. אך אילו יכלתי לגלות את הגל הזה, כי אז היו… שמע, יעקבוס! אתה האיש שבידך לעשות את הדבר.

הוא מחה מתוך תנועה עזה בראשו הגדול. עמדתי לפניו חסר ישע, והוא הביט אלי בעיניו הכבדות מתוך הבעה מעורפלת, כמו אדם לאחר משבר שזעזע את נפשו. אחרי כן אמר פתאום:

– אי אפשר לשוחח פה במנוחה – לחש לי – אני עסוק מאד. אך אילו יכולת ללכת ולחכות לי בביתי. זה הוא מהלך עשרה רגעים מכאן, לא יותר. אה, כן, אי אתה יודע את הדרך.

הוא צוה להביא לו את מעילו והציע לפני ללוות אותי בעצמו. עליו לשוב אל החנות תיכף לשעה אחת בערך, כדי לגמור עסקיו, ואחרי כן יהיה חפשי לדבר עמי בענין השקים. דבר התכנית הזאת יצא אלי דרך השפתים שאינן נעות ושנפרדו במקצת מן המקצת. מבטו הכָּבֵד, חסר הנִיעַ, היה שרוי עלי בשקט כתמיד, מבט של אדם עיֵף – אך אנכי הרגשתי, כי המבט הזה בוחן ובודק אותי. לא יכלתי להבין, מה הוא מחפש בי ועמדתי שותק, משתאה.

–אני מבקשך לחכות לי בביתי עד אשר אֶפָּנֶה לדבר עמך בענין זה. התואיל?

– מובן שכן! – קראתי.

– אבל איני יכול להבטיח…

– אני מבין שלא, – אמרתי – אף איני מצפה כלל להבטחה.

– כונתי, שאיני יכול להבטיח, כי אנסה לעשות מה שעלה בדעתי. אדם צריך תחלה לראות… המ!..

– יפה. אני אשתמש בהזדמנות. חכה אחכה לך כמה שאתה רוצה. מה יש לי אחרת לעשות בנמל זה בצורת שאוֹל!

הדברים האחרונים עודם בפי ואנו יצאנו בפסיעות גסות. הקפנו רחובות אחדים ונכנסנו לתוך רחוב ריק לגמרי מחנויות, ומראהו ככפר למחצה, מרוצף אבני חצץ היושבות בשיחי עשב. הבית עמד ממול דרך המלך; בנין בעל קומה אחת על בסיס גבוה של אבנים פשוטות, עד כי ראשינו היו למטה מגובה החלונות, בעברנו על פני הבית. כל התריסים היו סגורים יפה, כעינים עצומות, והבית נראה כשקוע בתרדמת צהרים. המבוא היה מן הצד, בשדרה העטופה דשא יותר מאשר ברחוב; דלת קטנה נעולה בכף מנעול פשוטה.

בדבור של סליחה, כאומר להורות לי את הדרך, עבר יעקבוס לפָנַי בנתיב אפל והוליך אותי על פני רצפת אבן חלקה, שלפי השערתי היתה של חדר האוכל. האור חדר שמה דרך שלש דלתות של זכוכית, שעמדו פתוחות לרוחה אל המרפסת הנמשכת לצד הגן של הבית. ואמנם זה היה גן נהדר: דשאים רכים וירוקים, ומפָּנים – סבך מפואר של ערוגות פרחים, אשר השתרעו מסביב למקוה מים כהים, הנתון בתוך מסגרת של שַיִש, ומרחוק הסתירו המון עפאי עצים שונים את גגות הבתים האחרים. העיר היתה כעומדת במרחק כמה פרסאות. זה היה נָוֶה בודד, המנמנם בתוך דממה חמה, חמודה. בכל המקומות שנפלו צללים ארוכים שקטים, על גבי הערוגות, ובכל הפנות העטופות צל, עשו גושי הצבעים של הפרחים רושם נהדר יוצא מן הכלל. עמדתי אחוז קסם. יעקבוס אחז מתוך נימוס בידי למעלה מן המרפק, בדחפו אותי בחצי עגול לצד שמאל.

בתחלה לא ראיתי את הנערה. היא ישבה על כורסה נמוכה, עמוקה, מעשה מקלעת, ואני ראיתיה מן הצד כמין תמונה על גבי הטפיטים וכמוה בלי תנועה. יעקבוס הרפה ממני.

– זו היא עליסה – קרא אלי במנוחה; ובצורת דבורו הכבוש נשמעה מעין בשורת סוד, עד כי בדמיוני ראיתי את עצמי מנענע בראשי ואומר בלחש: “אני רואה, אני רואה…” כמובן,לא עשיתי זאת. איש מאתנו לא עשה מאומה; עמדנו זה בצד זה והבטנו אל הנערה. שעה קלה לא נעה, בהביטה ישר נִכְחָהּ, כאילו התבוננה במחזה של תהלוּכה נהדרה, העוברת בגן בתוך הזוהר הרב של האור והתפארת של הפרחים.

אחרי כן, כאשר הגיעה עד קצה חזון דמיונה, הביטה מסביב לה ומעלה. אם אנכי לא ראיתיה בתחלה, ברי לי כי גם היא לא הרגישה במציאותי, עד אשר ראתה אותי עומד לצד אביה. התנועה המהירה למעלה בריסיה הכבדים, המבט הַלֵאֶה, שרחב והיה למבט מרוכז בנקודה אחת, העידו על זה לאין ספק.

מתחת להשתוממות נראה סימן של פחד, ואחרי כן נגלה מעין ברק של חֵמָה. אחרי אשר הוציא יעקבוס מפיו את שמי בקול רם, אמר:

– שב פה כבן בית, הקפיטן, אנכי לא אאחר לשוב.

והוא יצא חיש. ובטרם הספקתי לקוד קידה נשארתי לבדי עם הנערה, ופתאום זכרתי, כי היא לא ראתה איש או אשה מבני העיר הזאת מן היום אשר מצאה לנחוץ לעשות שערותיה. נראה היה, כאילו לא נגעה בהן בכל הזמן הרב הזה למן היום ההוא; אלה היו המון קווצות שחורות ונוצצות, קלועות כמו שהן למעלה על ראשה עם פאות מרושלות תלויות ויורדות על כל צד של הפנים הצחים והחִוְרים; המון השערות היה כה רב וחזק ושופע, עד כי בהביטך אליהן והיה לך הרגש של מועקה קשה על ראשך, והרושם – של רשלנות מהודרה. היא ישבה נשענה לפנים, מכונסה ברגליה השלובות זו בזו; גלימה כהה מצבע הענבר, עשויה שְׁבָלים מאריג דק, גלתה את גופה הצעיר והגמיש שהתקפל בתוך המושב העמוק והנמוך, כאילו הסתתרה לשם קפיצה. ארבתי וראיתי אותה זעה בחרדה פעם או פעמים, ונדמה היה, כי בעוד רגע תקפוץ ותברח. אחרי כן באה ישיבה ללא תנועה כל שהיא.

אחרי אשר התגברתי על הרעיון הטפשי, שדחף אותי לרוץ אחרי יעקבוס (כי גם אנכי חרדתי), לקחתי לי כסא והעמדתיו ברִחוק לא רב ממנה, ישבתי עליו בנחת ופתחתי לדבר על הגן, בלי שים לב לדברים שיצאו מפי, ורק השתמשתי בדבורים אדיבים ומלטפים, כאדם הרוצה לשכך חמת חית פרא. לא ידעתי ברור, אם היא מבינה לדברי. היא לא הרימה פניה אף פעם ולא נסתה להביט לצדי. אנכי המשכתי דבורי אך ורק לעצור בעדה לבל תברח. עוד הפעם חרדה וזעה. ואחרי אשר כבשה את תנועתה נרגע לבי.

לאחרונה בא אל לבי הרעיון, כי מיעוט מלבושיה אולי הוא שעצר אותה מברוח מזה בקפיצה אחת גדולה ועצבנית. הכורסה של קנים היא היתה הלבוש הממשי מסביב לגופה. לבושה תחת הגלימה הכהה, הרחבה, מצבע הענבר היה קל מאד ואורירי מאד. אי אפשר היה שלא לראות זאת. הדבר היה גלוי לעין. בתחלה ראיתי את עצמי אמנם במבוכה בשל כך; אך מבוכה ממין זה עוברת חיש אצל אדם שאינו משועבד לדעות קדומות. לא גרעתי עיני מעליסה. אנכי הוספתי לדבר ברַכּוּת מתוך כונה להתחבב, והזכרון כי, קרוב לודאי, איש זר לא דבר אליה עד היום, הוסיף לי בטחון בעצמי. איני יודע אי זה הדרך באה מתיחות הרגש לתוך מחיצתנו אך היא באה. ובו ברגע שהרגשתי בה והנה צריחה קלה שמה קץ לשטף מליצתי העירונית.

הצריחה לא יצאה מפי הנערה. היא יצאה ובאה מאחורי וגרמה לי להחזיר ראשי פתאום. מיד הבינותי, כי זו שהופיעה בפתח החדר היא היא הזקנה בת המשפחה של יעקבוס, החברת, האומנת. בעוד אשר עמדה כהלומת רעם, קמתי והחויתי לה קידה.

הנשים אשר בבית יעקבוס בלו, כנראה, ימיהן כשהן לבושות מלבושים קלים. האשה הזקנה הבריאה הזאת עם פניה הדומים ללימון גדול ומצומק, עם העינים הסגלגלות, עם קבוצת השערות האפורות מעין הברזל, היתה לבושה בגד מצבע האפר, עשוי אריג משי דק. הוא ירד מעל צוארה השמן עד קצות רגליה בפשטות של כתונת-לילה בלי קשוטים. הבגד הזה הלביש אותה צורת צילינדר. היא קראה:

– אי זה הדרך באת הנה?

ובטרם הספקתי להוציא מפי מלה נעלמה האשה, ולאזני הגיעה ערבוביה של מחאות עם צריחות, שעלו מחלק המרוחק של הבית. ברור, כי איש לא יכל לבאר ולספר, כיצד נכנסתי לכאן. ברגע אחד שבה האשה כצולעת בלוית שתי נשים כושיות צורחות, והיא עמדה בפתח וקראה בחמה: – מה לך פה?

הסבותי פני אל הנערה, היא ישבה עתה זקופה, ידיה נשענות על ידות הכסא. פניתי אליה לעזרה.

– הן לא תתני לה, מיס עליסה, לגרשני החוצה?

עיניה השחורות והנפלאות, הצרות, המארכות, הצליפו עלי מבט שאין לו כנוי, אחרי כן הוציאה מפיה בקול עז ומביע זלזול מין באור בלשון הצרפתית.

– C’est papa! (אבא הוא!).

השתחויתי שנית למול האשה הזקנה. היא החזירה ערפה אלי, כדי לשלוח מעליה את שתי המשרתות הכושיות, אחרי כן הסתכלה בי באופן מיוחד, כשעינה האחת הקטנה עצומה כמעט ופניה התעותו כמו מתוך כאב שנים, יצאה אל המרפסת, ישבה בתוך הנדנדה בריחוק מקום קצת ולקחה מעל שלחן קטן את מלאכת הסריגה שלה. קודם שהתחילה עבודתה השקיעה מחט אחת בתוך הסחבות של שערות השיבה ונערה שם בכח.

שמלתה הפשוטה, הדומה לכתונת-לילה, היתה מתאימה לתואר גופה העתיק, הבריא והמתנועע. ברגליה היו גרבי בד לבנים וסנדלים שטוחים עשויים קטיפה שחורה. רגליה וקרסוליה בצבצו מעל ההדום מטרידות. היא התחילה מתנדנדת בלאט תוך כדי סריגה. אנכי חזרתי וישבתי על מקומי דומם, כי לבי לא האמין באשה זקנה זו, מה יהא אם תצוה עלי לצאת? היא נראתה לי מסוגלה לכל דבר עלבון. פעם או פעמים נחרה ועשתה מלאכתה בעוז. פתאום צפצפה אל הנערה ושאלה שאלה בצרפתית, שתרגמתיה ללשון הדבור:

– מה זה עלה בלב אביך היום?

הנערה משכה בכתפיה מתוך הבעה כזו, שכל גופה התנפנף בתוך הגלימה הרחבה; והיא ענתה בקולה זה העז, שסגולה היתה לו להקסים את החושים, כעין זה של יין טבעי חריף, שאדם שותה בתענוג:

– הרי זה קפיטן. תני לנו לשבת לבדנו. התתני?

הכסא התנדנד ביתר מהירות, הקול הזקן, הדק, דומה היה לשריקה.

– אַת ואביך צמד חמד. הוא לא ירָתע מפני שום דבר – זה ידוע יפה. אך לזאת לא פללתי.

עתה הגיעה השעה, אמרתי בלבי, להראות כחי בלשון הצרפתית. מתוך ענוה אך בתוקף עניתי ואמרתי, כי אלה הם עסקים, יש לי ענין לדבר עליו עם מר יעקבוס.

פתאום יצא מפיה צפצוף של לגלוג: “תמים עלוב”! אחרי כן קראה בשנוי קול:

– בשביל עסקים יש בית מסחר. למה לא הלכת שמה לדבר עמו?

החפזון המרוגז של אצבעותיה ומחטי הסריגה יכול היה להוציא אדם מדעתו; ומתוך צורה של רוגז קראה:

– לשבת פה ולהתבונן אל הבתולה – לזה אתה קורא עסק?

– לא, – עניתי בנעימות – לזה אני קורא תענוג – תענוג בלתי צפוי. ואם רק מיס עליסה לא תביע את התנגדותה…

החזרתי פני אליה קצת. היא זרקה עלי מבט של חֵמָה וזלזול. “לא איכפת!” ובהשעינה את מרפקה על ברכיה, תפסה בידה את סנטרה – סנטר של יעקבוס בלי ספק. והריסים הכבדים האלה, והמבט הקודר והמרוגז הזכירו לי אף הם את יעקבוס – את הסוחר העשיר, את זה המכובד. גם שרטוט גבותיה היה אותו שלהם: קשה ומבשר רע. כן מצא מצאתי בה דמיון רב לשני האחים. ועל לבי עלה רעיון מפתיע, כי אחרי כל אלה היו שני האחים יעקבוס יפי-מראה ואנכי אמרתי:

– הה, אם כן, אשוב ואתבונן אליך עד אשר אראה בת-צחוק על פניך.

היא זכתה אותי שוב במאמר זועם ומלא זלזול: “לא איכפת!”

האשה הזקנה פרצה בצריחה של חֵמָה: – שמעו נא, חוצפה! ואף אתְּ! לא איכפת! לכי ולבשי לפחות שמלה כל שהיא. יושבת היא כאן במלבוש כזה לעיני הסַפָן האורח-פורח.

השמש עמדה לעזוב את פנינת האוקינוס וללכת ליַמים אחרים, לארצות אחרות. הגן המוקף חומה והמלא צללים הזהיר בצבעיו, כאילו החזירו הפרחים את האור שקלטו לתוכם במשך היום. האשה הזקנה המופלאה פתחה בדברים ברורים. היא דברה אל הנערה על מָחוֹךְ ועל שמלה תחתונה בלשון גלויה וגסה שהעליבה אותי. האם אין אני בעיניה אלא גולם של עץ? הנערה השיבה חטופות: “לא כלום!”

זה לא היה מענה זדון של ילד גס; בו היה קול יאוש. ברור, כי כניסתי הפכה במשהו את שווי המשקל של היחסים שנקבעו ביניהן. האשה הזקנה סרגה בדיקנות איומה ועיניה נעוצות למטה במלאכת ידיה.

– הה, בת אביך אַתְּ ממש! וזו אומרת להכנס למנזר! תת לגבר להתבונן אל גופה.

– הניחי.

– בת בלי בושת.

– מכשפה זקנה, – הוציאה הנערה מפיה ברורות, בשבתה כמקדם שקועה בהרהוריה, סנטרה בידה ועיניה למרחקי הגן והלאה.

זה היה מעין ריב בין הדוּד והקדרה. האשה הזקנה קמה ביעף מעל כסאה, זרקה את מלאכת ידה, ומתוך תנועה גדולה של אבריה הגסים, שנראו בעד מלבושה ההדוק, פסעה פסיעה גסה אל מול הנערה, אך היא לא זזה. מין רטט חלף אותי בשעה שהאשה הזקנה, כאלו נפחדה מפני ישיבה שלֵוה זו, פנתה קצרות אלי.

היא היתה, ראיתי, מזויינה במחט סריגה; וכאשר הרימה ידה, נדמה לי, כי אומרת היא להטיל אותה בי כמו כידון. אך היא השתמשה בה רק לגרד את ראשה, ובשעת מעשה בחנה אותה יפה, כשעינה האחת סגורה כמעט ופניה התעותו בהעויה משונה.

– אישי החביב, – שאלה קטועות – האם מצפה אתה שיֵצא דבר טוב מזה?

– אני מצפה ומצפה, מיס יעקבוס – התאמצתי לדבר בלשון רכה של אורח בן בית – התדעי, באתי לכאן לשם עסק של שקים.

– שקים! ראו נא את זה! האם לא שמעתי אותך סח שיחה עם בריה מחוצפה זו?

– חשקה נפשך לראות אותי שוכבת בקבר – הוציאה מפיה הנערה חסרת התנועה בקול צרוד.

– בקבר! ואנכי מה? הן קברתי את עצמי בטרם יצאה נשמתי בשביל ריבה מבורכה באב יפה כזה! – קראה הזקנה; ובפנותה אלי: – הרי אתה אחד מן האנשים שיש לו עסק עמהם. ובכן – מדוע לא תתן לנו לשבת בשלום, אישי הטוב?

הדברים האלה – “תן לנו לשבת בשלום” – נאמרו בנעימה מיוחדה. בהם היה מין תערובת של רשעות, גאותנות, תוכחה. את זו היה עלי לשמוע לא אחת, כי אי אתם יודעים את טבע האדם, אם יעלה על לבכם, כי זה היה בקורי האחרון בבית הזה – אשר שום איש מכובד לא הציג בו כף רגלו זה שנים רבות. לא, טעות גדולה הייתם טועים, אילו חשבתם, כי קבלת פנים זו הבריחה אותי. ראשית כל, אין אני בורח מפני אשה זקנה, משונה ומרשעת.

וחוץ מזה אל לכם לשכוח את ענין השקים הנחוצים. בערב הראשון ההוא הזמין אותי יעקבוס לסעוד אצלו; אחרי אשר אמר לי על אמונתו, כי אין הוא יודע, אם יוכל לעשות למעני מאומה בכלל, הוא הגה וחזר והגה בזה. דבר קשה הוא מאד, חושש הוא… אולם הוא לא יסתלק מן הענין בנקל.

רק שלשה היינו ליד השלחן; הנערה חזרה על דבוריה הרגילים “לא רוצה!”, “לא אעשה!” “לא איכפת!” והביעה את רצונה בתוקף שלא לבוא אל השלחן, שלא לאכול כלום, שלא לזוז מן המרפסת. הקרובה הזקנה נתרה אנה ואנה בסנדליה השטוחים ורטנה מתוך רוגזה, יעקבוס הלך אחריה ורטן פשוטות בקול גרוני; אנכי ישבתי מרחוק והוצאתי מלים אחדות מבדחות, ובשלהן קבלתי בסתר, תחת אדרת הלילה, מכה קשה מאד בצלעי בזרועה או באגרופה של האשה הזקנה. כבשתי בקרבי את הצעקה. וכל אותו הזמן לא הואילה הנערה גם להרים ראשה ולהביט אל מי שהוא מאתנו. כל זה אולי מעשה ילדות הוא – ובכל זאת היה באותה הקַדרות המאובנת והשגעונית ריח טמיר וטרגי.

וכך ישבנו אל הסעודה מסביב לאור של נרות רבים, בה בשעה שהיא ישבה מכונסה בחוץ, בהביטה לתוך החשכה, כאילו פרנסה את רוחה הרעה בריח הניחוח העולה מן הגן הנפלא.

לפני לכתי אמרתי ליעקבוס כי בוא אבוא מחר לשמוע מפיו בענין השקים, אם עלה בידו משהו. הוא נענע בראשו אט.

– בקר אבקר את ביתך יום יום, עד אשר תגמור את הענין. מצא תמצאני פה תמיד.

חיוכו הדל, המלנכולי, לא הפריד את שפתיו העבות.

– הכל יעלה יפה, קפיטן.

ובלוותו אותי עד הפתח בשקט רב, לחש ברצינות את פסוקו: “כבן בית תהיה עמנו”, אף רמז לי רמז על הכנסת אורחים, כי בביתו אמצא תמיד “קערת מרק”. רק בהיותי בדרך אל הנמל, ברחובות המוארים אור כהה, נזכרתי כי הוזמנתי הערב לסעוד בבית ש. ואף כי נזפתי בעצמי על מדת השכחה (קשה יהיה מאד להתנצל) שבי, אך לא היה בידי להבליג על הרעיון, כי את הערב בליתי ביתר תענוג. ומלבד זאת – עסקים. אלה העסקים הקדושים…

כושי אחד יחף רגלים השיגני, ברוצו וברדתו מעל מעלות החוף; הכרתי כי זה הוא נהג הסירה של יעקבוס. ודאי הלעיטו אותו במטבח. שאילת השלום השגורה: “ליל מנוחה, אדון!”, כשעליתי בסולם ספינתי, נשמעה הפעם מפי הכושי ביתר לבביות מאשר תמול שלשום.


 

V

עמדתי בדבורי לעקבוס. בקרתי את ביתו לעתים קרובות. תמיד היה מוצא אותי שם אחרי הצהרים, כשהיה נכנס פתאום לשעה קלה מן “החנות”. הד קולי בדברי עם עליסה בתו קדם אותו בפרוזדור; וכשהיה שב הביתה לעת ערב, היה שומע את קולי על פי רוב במרפסת. הייתי מנענע לו בראשי; והוא היה יושב בפנים חשובות ואדיבות ומביט מתוך חרדה נוחה לו על התאמצותי להעלות חיוך על פני בתו.

קורא הייתי לה לפעמים בפניו בשם עליסה; ויש אשר הייתי פונה אליה בשם “מרת לא-איכפת”, ואנכי דליתי מקרבי את כל הפטפוטים ואף פעם לא עלה בידי להוציאה ממצבה הזועם והעצוב. היו רגעים שהרגשתי, כי עוד מעט ואתפרץ ואפתח בקללות וגדופים, עד אשר תשקט נפשי. נדמה לי כי אילו עשיתי זאת, לא היה יעקבוס זע זיע קל. מין הסכם ידידות חשאי נראה קיים ביני ובינו.

עלי להגיד, כי הנערה התהלכה עם אביה בדיוק כאשר התהלכה עמי.

ואיככה אפשר שלא יהיה כן? היא התהלכה עמי כמו עם אביה. היא לא ראתה מימיה אורח בביתה. היא לא ידעה, מה הם נמוסי בני אדם. אנכי נמניתי על האספסוף, אשר עמהם אביה נושא ונותן בנמל. אותי לא הביאה במספר בני אדם. וכך היה גם אביה בעיניה. האנשים ההגונים בעולם הם תושבי האי, שאין להם עסק עם אביה על שעשה מעשה מגונה. זה היה ודאי הבאור, שהנערה, בתו של יעקבוס, נתנה לעצמה, מפני מה היא שרויה בבדידות בביתה. הן ספרו לה משהו על זה! ואני מאמין, כי לגירסה זו הסכימה הזקנה יעקבוס. עלי להגיד, כי האשה הזקנה הוסיפה על הנוסח הזה הרבה משלה. על שפתיה היו הבאורים הכלליים, הרמזים הכלליים, התוכחות הכלליות.

באחד הימים בא יעקבוס בשעה מוקדמת ובתתו לי אות לסור לחדר-האוכל, מחה את גבותיו מתוך תנועה כבדה וסח לי, כי עלה בידו לחפור ולמצא בשבילי מְלַאי של שקים.

– כמדומה, הקפיטן, שאמרת, כי יש לך צורך באלף וארבע מאות שקים?

– כן, כן – עניתי בזעף; ואולם הוא עמד שאנן. פניו היו עיפים יותר מאשר ראיתי עד היום.

– ובכן, הקפיטן, יכול אתה ללכת ולאמור לאנשים, כי יש בידם לקבל את השקים מאת אחי.

כאשר עמדתי בפה פעור למשמע הבשורה, הוסיף יעקבוס בנוסחה השגורה בפיו:

– מצוא תמצא הכל כשורה, קפיטן.

– אתה דברת עם אחיך על זה? – קראתי מתוך מין אימה – ולמעני? הן ידוע ידע אחיך, כי אניתי תלויה ועומדת כאן בשל השקים. איככה זה…

הוא מחה שוב את גבותיו. התבוננתי וראיתי כי היה לבוש בהדור, שלא כרגיל, בגדים שלא ראיתי עליו עד היום. הוא נמנע ממבט עיני.

– ודאי שמעת הבריות אומרים… אכן יש אמת… הוא… אני… אמנם אנו… כמה שנים… – קולו היה נוטה ללחש של מנמנם – תדע, שהיה לי לספר לו משהו, דבר ש

* * *

הלחש שלו פסק. האיש לא פתח לספר לי, מה טיבו של משהו זה. אף אנכי לא חקרתי. בהיותי אץ להביא את החדשה למטעיני ספינתי, שבתי אל המרפסת לקחת את מגבעתי.

לקול השאון שעוררתי הֵסֵבָּה הנערה עיניה אט למולי, גם האשה הזקנה פסקה מעבודת הסריגה. עמדתי רגע להוציא מפי קריאה בהתעוררות:

– אביך אדם הגון הוא, מיס לא-איכפת, כן, הגון הוא.

היא קבלה את התפעלותי מתוך הפתעה של זלזול. וכאשר עברתי בחפזון את חדר-האוכל, אחז יעקבוס בזרועי מתוך חביבות שלא בכונה והציע לי בכבדות את הצעתו על “קערה של מרק” הערב הזה. מתוך פזור הנפש עניתי: “איך? מה? הה, תודה! ודאי, בעונג” – ונחפזתי לצאת. לסעוד עמו? אכן, אין זה אלא מתך הכרת טובה – – –

אך כעבור שלש שעות, בלכתי ברחוב האפל, הדומם, המרוצף אבני חצץ, אמר לי לבי, כי לא בשל הכרת טובה הובילוני רגלי אל הבית ההוא עם הגן העתיק, אשר זה כמה שנים לא סעד שם איש זר מלבדי. הכרת טובה בלבד אינה מביאה את האדם לאכול מסעודה שאינה עולה במאומה, רק הרעב עושה זאת, אך אנכי לא חשתי רעב עד כדי למלא נפשי משלחנו של יעקבוס.

גם בשעת המאורע הזה סרבה הנערה לבוא אל השלחן.

יאושי הלך וגדל. האשה הזקנה זרקה אלי מבטי זדון. פתאום אמרתי אל יעקבוס:

– הואל נא ושים בקערה ההיא בשר תרנגולת וחַסָא.

הוא עשה שאלתי בלי הרם עיניו. נטלתי את הקערה עם סכין ומזלג ומפית ויצאתי אל המרפסת. הגן היה גוש אחד של ערפל, דומה לבית עלמין של פרחים, שנקברו בתוך החשכה, והיא, היושבת על הכסא, נדמתה כשקועה באבל ונהי על מות האור והצבע. רק זרמי ריח ניחוח חלפו כנשמות תועות, ריחניות, של המון הציצים שהלכו לעולמם. אנכי דברתי בלשון חריפה, בדיחוּת, עדינוּת דברים יוצאים מן הלב; דברתי בקול כובש את הנפש השומע היה אומר, כי אלה הם תחנוני אוהב. כאשר הפסקתי רגע מתך צפיה, היתה רק דממה עמוקה. זה היה דומה להבאת קרבן מזון לאנדרטא יושבת.

– אין בי רוח לבלוע פרוסה אחת, בחשבי עליך, כי יושבת אַתְּ בחשכה רעבה. הרי זו אכזריות ממש להיות עקשנית במדה כזו. שימי אל לבך את יסורי.

–לא איכפת.

הרגשתי, כי מסוגל אני למעשה אלמות, לנדנד אותה, ואולי גם להכותה.

– מנהגך השגעוני – אמרתי – ימנע אותי מבוא עוד אל ביתך.

– מה זה נוגע אלי?

– אַתְּ רוצה בזה.

– שקר הדבר – נהמה.

ידי צנחה על שכמה; ואילו זזה ממקומה, מאמין אני, הייתי דוחף אותה. אך שום ניד לא ראיתי וחוסר-התנועה התיש את זעמי.

– אַת רוצה. לולא כן לא היית יושבת כל יום על המרפסת. למה את יושבת כאן? הרבה חדרים יש בבית. יש לך חדר מיוחד לשבת בו – לולא היית רוצה לראות פני. אך את רוצה. לבך יודע, כי רוצה את.

הרגשתי רטט קל תחת ידי והרפיתי ממנה, כאלו נפחדתי מפני אות זה של התעוררות בגוף הנערה. האויר הריחני של הגן הגיע אלינו בנשיבה חמה, כעין אנחת חשק מבושמה.

– שובה אליהם – לחשה כמבקשת רחמים.

כשנכנסתי שוב לחדר האוכל, ראיתי את יעקבוס משפיל עיניו. שמתי ברעש את הקערה על גבי השלחן. למראה הפגנה זו של רגזי, לחש דברים אחדים בלשון של סנגוריה, ואנכי פניתי אליו בחֵמָה, כאילו הוא היה האשם בדבר הנערה “המשוגעה לבלי חקר” – כך, כמדומה, כניתי אותה.

– ואולם אני נוטל רשות לעצמי לומר, כי מרת יעקבוס היושבת פה אחראית לכמה וכמה מן המנהגים המלעיבים – הוספתי בגאון.

פתאום צפצפה הזקנה בקולה-נחושת, קול מרשעת:

– הוי, למה זה לא תתן לנו לשבת במנוחה, אישי הנכבד?

השתוממתי על העיזה לדבר אלי כך בפני יעקבוס. ברם, מה היה יכול לעשות להשתיקה? הוא היה זקוק לה מאד. רגע הרים עין קשה כמנמנם, אחרי כן השפיל שוב עיניו. והיא עמדה על דבריה וקראה בקול צורח:

– האם לא גמרתם שניכם את העסק? אם כן..

חוצפתה זו של בית יעקבוס היתה בה באשה הזקנה הזאת. הסחבה של שערותיה מצבע ברזל אפור היתה פרועה כשל גבר, והיא נראתה כאומרת לתחוב את המזלג בה, כדרך שהיתה רגילה לעשות במחט הסריגה, אך התאפקה. עיניה הקטנות והשחורות נוצצו ארסית. פניתי אל בעל הבית שישב בראש השלחן ואמרתי ברוגזה:

– ואתה מה תאמר על זה, יעקבוס? היש לי להסיק מן הדברים האלה, כי הכל נגמר בינינו?

שעה קלה חכיתי. וכאשר נשמע המענה בא בלתי צפוי במקצת וכמעט שלא מעין השאלה.

– אכן חושב אני, כי יכולים היינו לעשות עוד עסק בתפוחי האדמה הללו שלי, הקפיטן. תעַיֵן ותראה, כי..

הפסקתיו בקצור:

– הלא אמרתי לך קודם, כי איני עוסק במסחר.

חזהו הרחב התרומם בחשאי והוציא אנחה חרישית.

– עיין שוב בדבר, הקפיטן – לחש לי בעקשנות ובשקט. פרצתי בשחוק מבודח, העליתי בדמיוני איך שדבק אדם זה באותה האשה פָרש-הקרקוס – עמקי תאוה תחת שטחיות שקטה זו, שגם מלקות השוט (כך האגדה מספרת) לא יכלו לעורר בקרבו סערת רוח; הרי זו מעין תאוה של דג, אם יכול אדם לצַיֵר בדמיונו דג בעל תאוה.

בערב ההוא ידעתי ברור יותר מאשר עד היום טיבו של צער מוסרי, שגרמה לי כניסתי לבית זה המנודה מכל האנשים “המהוגנים”. סרבתי לשבת ולעשן אחרי הסעודה; וכאשר שמתי ידי לתוך כפו השמנה והרכה של יעקבוס, אמרתי לעצמי, כי זאת לי הפעם האחרונה תחת צל קורתו. לחצתי בכל זאת את כף ידו בלבביות. האם לא הוציאני מצרה גדולה? לאמר לו דברי תודה אחדים הייתי מחויב וגם ברצון עשיתי זאת, והוא ענה לי בהרחיבו שפתיו הסגורות לחיוך עצוב וחסום.

– הכל יהי טוב, אקוה, קפיטן – קרא מתוך חשיבות.

– מה כונתך– שאלתי בחרדה – כי אחיך עוד יוכל…

– הה, לא – הרגיע אותי – הוא… הוא איש שהן שלו הן, קפיטן.

בטחוני בעצמי, כשיצאתי מן הבית והאמנתי, כי זאת לי הפעם האחרונה בו, לא היה מספיק. ידעתי בנפשי, כי לא נאמן אני בהרהרי על נמוקיו של יעקבוס, ואמנם ביום השני שבתי והלכתי שמה.

כמה חלשים, לא נבונים וחסרי דעה אנו! כמה קל לנו לנטות מן הדרך בשעה שדמיוננו העֵר מביא לנו רמז מזעזע של חשק! לבי הלך אחרי הנערה ביחוד, כי צדה אותי במראה פניה העגומים, בשתיקתה העקשנית, בדבוריה הבודדים, המלאים בוז, בהתנפחות התמידית של שפתיה הסגורות, בעמקי השחור של עיניה הנעוצות, שהיתה פונה אלי בהזמנה מביעה זלזול, אך ורק כדי להסב עיניה מנגדי כעבור רגע מתוך אדישות המביאה לידי יאוש.

מובן, כי השמועה על בקורי התדיריים נתפשטה בכל העיר הקטנה. התבוננתי וראיתי את השנוי במנהגי מיודעי וגם קצת הבדל בשאילות השלום של שאר הקפיטנים, כשנפגשתי עמהם במעלות הנמל או במשרדים לרגלי ענין כל שהוא. ראש הפקידים, בעל הצורה של בתולה זקנה, היה מתהלך עמדי בנמוסיות יתרה ממרחק ידוע והיה, בשעת דבורו עמי, מכנס את מלבושו סביבו, מיראה פן ינוגע על ידי. נדמה לי, כי גם הכושים, משרתי הנמל, היו מביטים אחרי בעברי; ואשר לשַטָט של יעקבוס, הנה ברכתו השגורה “ליל מנוחה, אדון!”, כשהיה מביא אותי אל החוף, לא היתה עוד לבבית בלבד – היה בה מן הקורבה, מן הסוד, כאילו היינו שותפים למעשה פשע כל שהוא.

ידידי ש., האח הגדול, היה עובר על פני לעבר השני של הרחוב מתוך נפנוף יד וחיוך אירוני. האח הצעיר, זה שנשא את המכשפה הבאה בימים, בכח הידידות הישנה, וכאילו פרע חוב של הכרת תודה, נטל רשות לעצמו להוציא מפיו דבור של אזהרה.

– גורם אתה רעה לעצמך בבחירת רֵעִים, אישי החביב – קרא אלי בחשיבות ילדותית.

מאחר שידעתי, כי פגישת האחים יעקבוס שמשה נושא לשיחות נרגשות בכל פנינת הנופת של האוקינוס, חשקה נפשי לדעת, מדוע מקטרגים עלי.

– כן אנכי הייתי הגורם לפסיעה, שאולי עתידה היא להביא לידי פיוס, הרצוי בודאי מבחינה של דרך ארץ – כלום אינך יודע זאת?

– אכן, אילו היה נחלץ מאותה ריבה, היה הדבר קל יותר לעשותו – הביע איש שיחי רעיונו בתבונה, אחרי כן שִנה את מהלך דבורו, טפח לי טפיחה קלה על החלק התחתון של חזיתי וקרא בעליזות:

– בעל עבירה ותיק, הרבה אתה דואג להלכות דרך-ארך. מוטב לך שתשמור את נפשך,בהתהלכך עם בר-נש כיעקבוס, שאין לו שום חשש להפסיד את שמו הטוב שהוא חסר.

אותה שעה חזרה עליו החשיבות של אזרח נכבד והוא הוסיף בצער:

– כל הנשים של משפחתנו מצטערות מאד על זה.

אולם בעת ההיא כבר חדלתי לבקר את בית ש. ואת בית ד. הנשים הזקנות היו מרעימות פנים בהרָאותי, והמון הקרובות, הנשים הצעירות, היו מקבלות את פני במבטים שונים: של תמיהה, של חרדה, של לגלוג (חוץ ממרת מֶרִי, שדברה אלי והביטה אלי בהשתתפות חשאית, כאילו הייתי חולה), עד כי לא קשה היה לי לוַתֵּר עליהן. נכון הייתי לוַתר על החברה של כל העיר בגלל ישיבה בקרבתה של הנערה ההיא, הזועמת והגאיונה, הלבושה רק גלימה קלה, כהה, מצבע הענבר, הפתוחה למטה מן הצואר. מראה הנערה עם הקווצות הפרועות של השערות, התלויות ויורדות על פניה המתוחים, כאילו זה עתה קפצה ממטתה בפחד מפני שרֵפה.

היא ישבה נשענה על מרפקה, מביטה לתוך התוהו. למה ישבה והאזינה לפטפוטַי הבל? יתר על כן: מדוע זה פרכסה פניה בפוך לקראת בואי? נדמה היה, כי נקבע בלבה רעיון להתיַפוֹת, ובתוך הרִשוּל המאוס היה סימן של התאמצות להתקשט.

אך אפשר שטועה הייתי. הפִרכוס אולי היה מעשה יום יום אצלה, וישיבתה על המרפסת היתה סימן של אדישות גמורה, עד שלא להביא כלל בחשבון את דבר המציאותי. ברם, אחת היה לי כל זה.

אהבתי לראות אותה מחליפה אט אט ישיבתה; אהבתי להביט אל השאננות השרויה על השרטוטים הנחמדים של גופה; אהבתי להתבונן אל המבט הטמיר של עיניה השחורות-המזהירות, המארכות קצת, העצומות למחצה, המסתכלות בחלל הריק. היא היתה דומה ליציר אחוז קסם, בעל ראש של אלילה, מעוטר בשערות פֶרַע נפלאות של צועני נע ונד. גם האדישות שלה היתה מלאה קסם. ראיתי את עצמי קשור אליה בחבלי חשק שלא יתגשם, כי כח החושב שלי היה חזק. השלמתי עם הפגיעה המוסרית של עירנות יעקבוס מתך נמנום, של השקט המלא הבאה; הרי זה כאילו נכרתה בין שנינו ברית שתיקה. קבלתי באהבה את העלבון לשמוע מפי האשה הזקנה את נזיפתה, בקולה היבש והמלא אָלָה: “מתי תתן לנו סוף סוף לחיות בשלום, אישי הטוב?” היא היתה בת נאמנה למשפחת יעקבוס.

בשעה שהייתי הולך מעם הנערה, כניתי את עצמי בכל מיני כנויים קשים. מה השגעון הזה? – שאלתי את עצמי. הרי אני עבד כפות להרגל נתעב. ואנכי שבתי אליה במוח צלול, בלב חפשי, אשר לא התעורר לחומלה על נערה מנודה זו (היא היתה מנודה במדה זו של אדם שנטרד לאי שמם), אך נמשכתי אחריה על ידי הבטחה יוצאת מן הכלל. אי אפשר כלל לתאר דבר לא הגון יותר מזה. אך די היה הזכרון על הלחש הרוטט ההוא, ברגע שתפשתי בכתפה בידי האחת ואחזתי את הקערה עם בשר-התרנגולת בידי השנית, למען שים לאַל את כל החלטותי הטובות.

שתיקתה המעליבה דיה היתה לפעמים להוציא אדם לידי חריקת שִנַיִם בזעם. כאשר פתחה את פיה, היתה רק משמיעה דברים קשים ומרים לאיש סודו של אביה המקולל; וההסכמה הגמורה של קרובתה הזקנה באה בלוית צחוקה הכבוש המעליב. אם לא זאת, היו הערותיה, שיצאו תמיד מפיה מתוך בוז, ריקות במדה איומה.

ואיככה אפשר היה, שלא יהי כן? הבתולה הזקנה, הגסה, המרשעת מרת יעקבוס, במלבושה האפור וההדוק לגופה, לא לִמדה אותה שום נמוסים. למה לה נמוסים למנודה מלֵדָה? שום בית חנוך לא היה מתעורר לקבל אותה כתלמידה – כי על כן אין זו דרך ארץ. ויעקבוס לא היה מוכשר לשלח אותה למקום שהוא. כיצד היה יכול לעשות זאת? עם מי? לאן? הוא עצמו לא היה איש עלילה לחשוב על ישיבה במקום אחר. התאוה שלו דחפה אותו להגרר אחרי זנב קרקוס ולהיות נודד הנה והנה בחופים זרים, אך לאחר שחלפה הסערה שב אחור בלי בושת אל מקומו, אף אם היה שם מנודה מן הבריות, אך יעקבוס הוא שם – בן לאחת המשפחות העתיקות של האי, עתיקות יותר מן הצרפתים. הנערה לא למדה מאומה. מימיה לא הקשיבה לשיחה כל שהיא, לא ידעה כלום, לא שמעה כלום. אמנם היא ידעה קרוא; אך כל חמר הקריאה שבא לידה היו עתונים, שנרכשו בשביל חדר הקברניטים אשר ב“חנות”. יעקבוס היה נוהג לקחת מזמן לזמן את גליונות האלה לביתו, כשהם קרועים ומלוכלכים.

ויען כי שִׂכלה לא קלט כונת שום דבר מן הכתוב שם מלבד הודעות המשטרה על החטאים והפשעים, נקבעה בלבה הדעה, כי כל העולם הנאור הוא במה למעשי שוד ורצח, גנבה וגזלה, שפיכות דמים וכל מיני אַלְמות. אנגליה וצרפת, פריס ולונדון (אלה שתי הערים, אשר שמעה על אודותן), נראו בעיניה כביבים של שופכין, השופעים דם, מה שאין כן באי מושבה הקטן, אשר הגנבה הקטנה היא מעשה הפשע השכיח ועוד עברות קלות בדומה לה – ואף זה רק בין הפועלים, ה“קוּלִי”, המובאים אל מטעי הסוכר, או בין הכושים שבעיר. ואולם באירופה מעשים אלה נעשים בכל יום בידי האוכלסים הלבנים, וביניהם – כפי שהטעימה זו המרשעת, האצילה לבית יעקבוס – הספנים הנודדים, השותפים של אביה הנבל, הם הם השפלים מן השפלים.

אי אפשר היה לתת בלבה חוש המדה. משער אני, שהיא תארה לה בדמיונה את אנגליה במדת אי הפנינים שלה; ובכן ודאי שטופה היא הארץ דם ומלאה היא המון בתים שדודים מן הקצה אל הקצה. איש לא יוכל לתת בלבה בינה, כי הנוראות האלה, שבהם פטמה את דמיונה, אובדים בהמון החיים השכיחים, כטִפּוֹת דם אחדות בתוך האוקינוס. היא היתה נועצת בי רגע מבט תמיהה של עיניה הצרות ומחזירה מעלי, מתוך בוז, באין אומר, את פניה המפורכסים. אין היא מטריחה את עצמה אפילו למשוך בכתפיה.

בעת ההיא ספרו חבילות העתונים של הדואר האחרון שורה של מעשי פשע במזרח לונדון. שם היה מעשה סנסציוני של שוד בצרפת ועוד מעשה בלסטים מזוין באוסטרליה. באחד הימים בצהרים, בעברי דרך חדר האוכל, שמעתי את מרת יעקבוס מצפצפת על המרפסת בהתעוררות ארסית:

– איני יודעת, מה הקשר שקשר אביך הנבל עם הבר-נש ההוא. זה הוא מין בן אדם, המסוגל לשאת אותך למרחקים ולשחוט אותך בשל כספך.

היה רֶוַח של חצי המרפסת לארכה בין שני הכסאות. באתי וישבתי בזעם באמצע בין שניהם.

כן, כך אנו עושים באירופה עם הנערות – פתחתי בקול חמור של איש מיושב.

חושבני, שמרת יעקבוס נבהלה עם הופעתי פתאום. החזרתי פני אליה ובקול איום אמרתי:

– ובנוגע לנשים זקנות ומגונות, אנו חונקים אותן תחילה בחשאי, אחרי כן אנו חותכים אותן לחתיכות קטנות וזורקים אותן החוצה, פרור לכאן ופרור לשם. הן נעלמות – – –

איני יכול לאמר, כי הטלתי עליה אימה בדברי. אך היא חרדה למראה זעמי, ומה גם כי תמיד הייתי מדבר אליה בנמוס שלא היתה ראויה לו. ידיה הגסות, השרועות, ירדו לאט על ברכיה. היא לא הוציאה מפיה הגה כל הזמן שהמטרתי עליה דברי זעמי. אחרי כן, כאשר הסבותי פני ממנה סוף סוף, הניחה מידה את מלאכתה לאט, ובתנועות חשאיות עזבה את המרפסת. אכן היא נעלמה.

אך לא בה הגיתי. התבוננתי אל הנערה. שאלתי את נפשי, על מה אני בא בכל יום; לבי מלא רוגז, בושה, מרירות; מוצא אני בקרבתה רגש מיוחד, שאני נושא אותו בפחד, בבוז לעצמי ובתענוג עמוק, כאילו היה זה חטא טמיר, שסופו להביא עלי כליה, כמו ההרגל לסמים נוסכים שכרון, שמכלים ומשפילים את האדם המשועבד להם.

הבטתי אל הנערה, משערות הפרע על ראשה והלאה עד השרטוט הנחמד של כתפיה, אל העִקול של צלעה, אל הצורה הנאה של אבריה, ועד קרסולה העדין תחת שובל קרוע, מזוהם; עיני הלכו אחרי קצה סנדליה הכחולים, הבלויים, עם העקבים הגבוהות, הנעולים על רגליה הנאות, שזעו אט אט מתוך דחיפות מהירות, עצבניות, כאילו היתה הנערה מרוגזה על ישיבתי פה. ובתוך ריח הניחוח של צרור הפרחים נדמה לי, כי שאפתי אל קרבי את קסמה המיוחד שאין שם לו, את בושם הראש של השבויה המרוגזת, הכלואה כל ימיה בגן.

הבטתי אל סנטרה העגול, אל הסנטר של משפחת יעקבוס; אל השפתים המלאות, האדומות, הזועפות אל הפנים החִורים, המפורכסים, אל הצורה הנאה של לחייה, אל הגַוָן הלבן בשערות גבותיה הקודרות; אל העינים הארוכות, הנוצצות בלובן הלח ובשחור הרב באין תנועה, עם מבטן הריק מכל מחשבה והמרוכז בנקודה אחת, עד אשר נדמה, כי העינים מסתכלות בדמותן הבודדת באיזה ראי עומד מרחוק, החבוי מעינַי בתוך האילנות.

ופתאום, בלי הבט אלי, כמראה איש מדבר אל עצמו, שאלה אותי בקולה זה הקשה קצת והעָרֵב לאוזן מתוך רגזה התמידי:

– מדוע אתה בא וחוזר ובא הֵנָה?

– מדוע אני בא הנה? – חזרתי על השאלה, שבאה לי בהסח הדעת. לא יכלתי לספר לה. לא יכלתי גם להגיד לעצמי בתם-לב, מדוע אני בא הנה. – מה זה היה לך, כי שאלת את השאלה הזאת?

– כלום לא היה לי – ענתה מתוך בוז לתוך החלל הריק, סנטרה תמוך בידה, זה היד שלא הושטה מעולם לאיש, שיד איש לא אחז בה מעולם (כי אנכי תפשתי פעם אחת רק בכתפה), זו היד הנאה, הענוגה, הדומה במקצת ליד גבר. ידעתי יפה את הצורה המיוחדה של היד הזאת – הרחבה בבסיסה והמחודדה למול האצבעות – זו היד, אשר אין בעולם דבר אשר יִשְוֶה בה. אמרתי לדבר אליה מתוך בדיחות הדעת.

– לא! אך האמנם רוצה אַתְּ באמת לדעת?

היא משכה בעצלות בכתפיה הנהדרות, והגלימה הכהה והדקה צנחה מעליהן קצת.

–הה, לא כלום, לא כלום!

היה כאן משהו מן החרון תחת מסוה הליאות. היא הביאה אותי לידי יאוש במראה אדישותה, במשהו מן התרמית והנפתולים בצורתה עצמה, שחשקתי לתפוס. אמרתי קשות:

– מדוע? האם אינך מאמינה, מי אגיד לך את האמת?

עיניה שלחו אלי מבט מן הצד והיא לחשה, בהניעה שפתיה המלאות, הזועמות:

– חושבת אני, כי לא תהין.

האם חושבת את, כי ירא אני מפניך? לא היו דברים מעולם… אכן, אפשר, אחרי כל אלה, שאיני יודע ברור, לשם מה אני בא הנה. נאמר יחד עם מרת יעקבוס, כי אין זה בכונה טובה. כנראה, את מאמינה בכל דברי הנבלה שהיא אומרת, אף כי מזמן לזמן את מתקוטטת עמה.

היא פלטה מפיה בזעם:

– במי אפוא עלי להאמין?

– איני יודע – הוצרכתי להודות, בראותי אותה פתאום עזובה ונידונה לבדידות נפשית, על פי דינה של עדה מכובדה – אם יש עם לבך, האמיני בי.

היא עשתה תנועה קלה ושאלה פתאום מתוך התאמצות, כאילו עשתה נסיון:

– מה הם העסקים בינך ובין אבא?

– האם לא תדעי, מה טיבם של עסקי אביך? הבה! הוא מוכר צרכי מזון לאניות.

שוב קפאה על מקומה מקופלת.

– לא זאת. מה הביא אותך הֵנָה, אל הבית הזה?

– ונניח שאַת הגורמת? האם לא תקראי לזה עסק? הכה תקראי לזה? אך נעזוב עתה את השיחה הזאת. אין בה תועלת. אניתי תהי מוכנה להפליג בים מחרתים.

היא לחשה בחרדה ברורות: “כה מהרה”, ובקומה חיש קרבה אל השלחן הקטן ויצקה לעצמה כוס מים. היא הלכה בפסיעות מהירות ובנדנוד מרושל של כל גופה הצעיר למעלה מצלעותיה; כאשר עברה על פני, חשתי בכח כפול-עשר את הקסם של הרגש המשונה, המבטיח, שהייתי רגיל לבקשתו בקרבתה. בפחד הרהרתי, כי הנה בא הקץ לו. כי עוד יום ולא יהי בידי לבוא את המרפסת הזאת, לשבת על הכסא הזה, ולטעום את טעם הזלזול בישיבתה המרושלת, ולספוג את העלבון של מבטיה בוז, ולשמוע את ההערות הקצרות והמעליבות, היוצאות בקולה הקשה והמקסים כאחד. וכאילו נעשה שנוי בתוך תוכה של נפשי על ידי פעולת איזה רעל מוסרי, הרגשתי פחד מגונה לשוב ולהפליג בים.

עלי היה פתאום לכבוש את יצרי, כאדם השם מעצור לרוחו למנוע את עצמו מקפוץ, מצעוק, מהניף יד, מהקים רעש. בשלמה? על מה? לא ידעתי נפשי. רק להלחץ מן האונס חשקתי, ואנכי חזרתי וצנחתי על כסא והתאמצתי להעלות על שפתַי חיוך, זה החיוך הסלחן, הגחוך למחצה, ששמש לי מגן מפני חִצֵי הבוז של הנערה ופגעי הגדוף של האשה הזקנה.

היא שתתה את המים בגמיעה מתוך בולמוס של צמאון נורא, ואחר צנחה על הכסא הסמוך, כאילו הבליגה על נפשה. תואר גופה, כמו נעימה ידועה של קולה, היה בו משהו מן הגבר: ברכיה מפורדות בתוך הגלימה הרחבה, ידיה חבוקות ותלויות ביניהן, גופה נוטה לפנים וראשה מורד. הבטתי אל העגול הכבד והשחור של שערותיה הקלועות. העגול הגדול הזה העטיר את ראשה הכפוף בפאר מדכא ומדוכא. הקווצות שנמלטו היו תלויות ויורדות. ופתאום התבוננתי, כי הנערה רועדת מראשה ועד כף רגלה, כאילו כוס המים הצוננים קררה את כל גופה.

– מה היה לך? – שאלתי נפחד, אך בקול של חבה לא יתרה.

היא הניעה ראשה הכפוף והעמוס וקראה בקול חנוק, אך בהברות עולות:

– לך מזה! לך מזה! לך מזה!

קמתי ממקומי ונגשתי אליה מתוך מין מוזר של חרדה. הבטתי אל צוארה העגול, החזק, אחרי כן גחנתי להציץ אל פניה. וגם גופי התחיל רועד.

– מה קרה לך, מה נבהלת, מרת לא-איכפת?

היא נרתעה לאחוריה בכח ואת ראשה הרימה והפשילה מאחורי כסאה. עתה נגלה לעיני הנבוכות צוארה החלק, המלא, הרוטט, עיניה היו עצומות כמעט עם זוהר נורא ולבן תחת עפעפיה, כאלו היתה מתה.

– מה אירע לך? – שאלתי בפחד מדוע את מטילה אימה על עצמך?

היא התקפלה, פקחה לרוחה עיניה המלאות פחד.

צהרי שמש טרופית הטילו צללים ארוכים על פני הארץ החמה, העיפה, מקלט מאויים טמירים, תקוות עליונות, פחדים שאין לתארם.

– לא כלום! לא אכפת! – היא הוציאה אנחה, ואחרי כן החלה לדבר במהירות איומה, עד כי בקושי קלטתי את דבריה המפליאים – כי אם גם תכלאני במקום שומם וחלק מסביב, כמו כף ידי, הן תמיד אוכל לחנוק את עצמי בשערות ראשי.

רגע אחד, בלי האמין למשמע אזני, נתתי את ההודעה המופלאה הזאת לשקוע בלבי. אי אפשר לשער כלל את המחשבות הפראיות, החולפות במוחן של הבריות. איזו דמיונות איומים של מעשי אלמות שכנו בראשה הקט של נערה זו, אשר למדוה לראות את אביה כאיש “המסוגל לכל מעשה רע”, למעשים ממיטים אסון יותר מקלון, למעשים שיש לפחוד מפניהם יותר משיש להתביש בהם, נדמה, כי לא ידעה כלל הנערה בושת, כמו שלא ידעה דבר אחר בעולם; אך מחמת אי-ידיעתה לבשו רגזה ופחדה צורה ילדותית של מעשי אלמות.

אמנם כן, היא דברה בלי דעת את ערך המלים שהוציאה מפיה. מה יכלה הנערה לדעת על המות – היא שלא ידעה מאומה על החיים! הדברים העידו רק על חייה בתוך הרהורים רעים, עד כי שיחתה המופלאה עוררה בקרבי לא רחמים, כי אם פלא מקסים ומפחיד. לא היה לי שום מושג, מה טיבה של הסכנה שתארה לה בדמיונה. כי יבואו ויקחוה מביתה? זה היה מתאים כמעט לספוריה של אותה האשה הזקנה הנתעבה. ואולי חשבה, כי יקחוה, יאסרו את ידיה ורגליה וגם יסתמו את פיה. להשערה זו הרגשתי, כאילו נפתח לפני פתחה של גיהנום.

– בהן שלי! – קראתי – סופך שתצאי מדעתך, אם תוסיפי לשמוע את דברי דודתך הזקנה והנתעבה..

התבוננתי אל ההבעה הפראית של פניה, אל שפתיה הרועדות. לחייה נראו נופלות קצת, אך כיצד אוכל אנכי, איש סודו של אביה הנקלה, “השפל מן השפלים” בבני אירופה החוטאת, לטעת בלב הנערה אמון, כי אין לי כונה רעה. היא היתה מלאה יאוש.

– שמים וארץ! מה את חושבת, כי אוכל לעשות לך?

– איני יודעת.

סנטרה רעד. והיא הביטה אלי בתשומת לב רבה. פסעתי פסיעה לגשת אל כסאה.

– לא אעשה מאומה. מבטיח אני לך זאת. הדי לך? התביני? לא אעשה כלום, שום דבר, ומחרתים אני נוסע מזה.

מה היה לי לדבר עוד? דומה, היא שתתה את דברי בצמא, כמו את כוס המים שגמעה. היא לחשה ברטט, בקול נוגע זה, אשר שמעתיו פעם קודם מעל שפתיה, והוא עורר בי שוב אותו הרגש:

– הייתי מאמינה לך. אך מה יהא על אבא?…

– יתלו אותו! – התרגשותי בצבצה מתוך גסות דבורי – רב לי ללכת עם אביך. האם שוטה את כל כך, עד כדי להאמין, כי מפחד אני מפניו? הוא לא יוכל לעשות לי מאומה.

כל הדברים האלה נראו לי קלושים לעומת בערותה. אך עלי לבוא לידי מסקנה, כי “חותם התום”, כמו שאומרים הבריות, יש לו כוח שאין לעמוד בפניו. פעולת דברי עלתה על כל מה שקויתי – וגם על זה שכִּוַנתי לו. מראה השנוי שבא בקרב הנערה היה כמראה נס: בהדרגה אך חיש נתרכך מבטה הקשה, רכו שריריה המוקשים, כל נימה ונימה של נפשה. המבט ההוא, השחור, הנעוץ, אשר לא אחת קראתי בו כוונה טרַגית, אשר מצאתי בו קסם קודר, היה עתה ריק כליל, חסר הכרה כל שהיא, וגם מציאותי נעלמה עתה מעיניה; כעין תנומה עברה עליהן, כזו של יעקבוס.

אך האדם הוא בריה מקולקלה; תחת לשמוח על הצלחתי הגמורה, הסתכלתי בה בעינים תמהות וזועמות. היה משהו ציני בשנוי גלוי זה, חוצפה אמתית של יעקבוס. הרגשתי, כאילו הכניסוני ברמאות לענין מסובך, על אפו של שכלי הישר. כן, ברמאות באו אלי, בלי שים לב אפילו אל צורות הנמוס.

בתנועה קלה, מרושלה וגמישה ברישולה, תנועת חתול, קמה מעל הכסא, בלי שים לב למציאותי, עד כי מרוב חימה עמדתי סמוך לה בתחום פחות מרגל אחת. בשקט ובמנוחה, בקלות של אדם היושב לבדו בחדר, פשטה זרועותיה היפות עם ידיה הקמוצות, עם גופה, המרחף עם ראשה המפשל קצת לאחור, והיא התגלתה בגאון להחליץ גופה, לתת חופש לאבריה אחרי כל אותם הימים שישבה מקופלה ישיבה בלי נוע, בזמן שהיתה כה איומה וכה יראה.

כל זה נעשה מתוך אדישות מרובה, מעליבה, מעציבה, כמו מעשה כפית טובה בתוספת של מעשה בגידה.

אולי היה עלי להתיהר, אך, להפך, כעסי הלך וגדל. תנועתה באמרה לעבור על פני, כאילו הייתי בול עץ או אחד מכלי הבית, תנועה אדישה זו העבירה אותי על דעתי.

לא אגיד, כי לא ידעתי מה אני עושה. אך ודאי לא השכל הקר גרם לכך, כי כעבור רגע חבקו שתי זרועותי את מתניה. זה היה מעשה שלא מדעת, כאדם החוטף דבר העומד לנפול או להשמט, ואף לא היה בזה משום אדיבות של צביעות. לא הספיקה להוציא הגה, והנשיקה הראשונה שחתמתי בשפתיה הסגורות היתה די עזה כעין נשיכה.

היא לא סרבה, אף אנכי, כמובן, לא הפסקתי. היא נתנתני לעשות בה כרצוני, לא כאילו היתה דבר שאין בו רוח חיים – הרגשתי, בהיותה דבוקה אלי, בריה צעירה, מלאה און, חיים, חשק, ואולם היא כאילו לא שמה לב לכל הנעשה, מתוך בטחון גמור, כי כל רע לא יאונה לה על ידי. פני שנינו דבקו יחדו בסער זה בלתי צפוי של נשיקות; עיניה הגדולות, השחורות, הפקוחות לרוחה, הביטו לתוך עיני ולא נודע, אם הנערה מרוגזה או מרוצה או רגש אחר בלבה. במבט תדירי זה, שהביטה על שגעוני, ושנראה סתמי, יכלתי לראות, אולי, רק הפתעה קלה – ותו לא. המטרתי על פניה נשיקות ונראה לי, כי אין שום סבה, שהמטר הזה לא יהא יורד עולמית.

המחשבה הזאת חלפה במוחי, וכבר הייתי קרוב להפסיק, ופתאום החלה להאבק עמי בכח ולהחלץ מידי, והדבר הזה עורר את התרגזותי אליה, תשוקה עזה לבלי תת לה ללכת. הדקתי חביקתי בעוד מועד, ומתוך נשימה קצרה קראתי: “לא, לא תלכי”! – כאילו היתה אויבתי בנפש. היא לא הוציאה מפיה דבר. בשימה ידיה על חזי, הדפה בכל כחה, אך לא הצליחה לנתק את החוג של זרועותי. היא נראתה כמתעוררת בשעה זו, אך עיניה לא נתנו לי שום מפתח ללבה. להפגש עם מבטה השחור דומה היה להביט לתוך באר עמוקה, ואנכי לא הייתי מוכן כלל לקראת שנוי תכסיסה. ותחת לבקש עצה להפריד את זרועותי, השליכה עצמה על חזי ובתנועה למטה, תנועת גל, תנועת נחש, התחלקה והתחמקה ממני. הדבר קרה חיש מהר; ראיתיה אוספת את שולי גלימתה ורצה אל הדלת בקצה המרפסת לא בחֵן רב. היא נראתה כצולעת מעט – ואחרי כן נעלמה; הדלת נסגרה אחריה בלי רעש כל שהוא, עד כי לא יכלתי להאמין, כי נסגרה כליל. חשד ברור היה לי, כי עיניה השחורות הציצו בעד הסדק לראות מה אעשה. לא יכלתי להחליט בלבי, אם לשלוח אגרופי למולה או להפריח לה נשיקה.


 

VI

כל איש יבין יפה את רגשותי. הבטתי אל הדלת מתוך פקפוק, אך סוף סוף לא עשיתי כלום. התראה של איזה חוש ששי – אולי, חוש האשמה, זה החוש הפועל תמיד, לצערנו, באחור זמן – הזהירה אותי להביט מסביב לי; ופתאום הרגשתי, כי סיום המאורע של רתחנות עתיד לגרם לי צער. יעקבוס עמד בפתח החדר. אי אפשר היה לנחש ולדעת, כמה זמן עמד שם; וכאשר זכרתי את הנפתולים עם הנערה, עלה על לבי חשש, כי הוא היה עֵד אִלֵּם מראש ועד סוף. אולם השערה זו נראתה לי בכל זאת רחוקה. אפשר שנערה פליאה זו שמעה את בואו והתחמקה בעוד מועד.

הוא פסע והלך אל המרפסת בדרכו המיוחדה לו, עיניו כבדות, שפתיו דבוקות. השתוממתי, עד כמה דומה הנערה לאיש הזה. העינים הארוכות, עיני צוענית, המצב השפל של אלילת אֵלם קבלה בירושה מבית הקרקוס; אך כל השאר של הפנים, השרטוט והחטוב, הסנטר העגול, השפתים – כל זה היה יעקבוס, מתוקן, ביתר שכלול, ביתר הבעה.

כפו העבה ירדה ותפשה בכח באחוריו של כסא קל (עמדו שם אחדים), ואנכי חששתי, כי ראש רצוץ יהי הסוף של כל זה, קרוב לודאי. צערי היה מרובה. הסקנדל יהיה איום ונורא; מזה אין להמלט. אך מה עלי לעשות ולהניח את דעתי – לא ידעתי. עמדתי מצַפה, מוכן לכל צרה שלא תבוא. אין עצה ואין תחבולה. דבר אחד היה ברי לי, כי בכל עזות הנהגתי לא אדמה לעולם לחוצפתו של יעקבוס.

הוא תרם לי חיוכו העצוב, הדבוק, וישב על הכסא. עלי להודות, כי הונח לי. הסִכוי לעבור מנשיקות למכות אין בו כלום מן המושך את הלב. אולי – אולי לא ראה מאומה? הוא התנהג כמו תמיד, אך מעולם לא מצאני קודם לבדי על המרפסת. אילו היו מרמז על זה, אילו שאל: “איה עליסה”? או דבר מעין זה, הייתי מסוגל לשפוט על פי קולו. אך הוא לא נתן לי מקום לכך. הדבר המיוחד הפעם היה זה, שלא הביט אל פני. “הוא יודע” – אמרתי לעצמי בחשאי. ורגש הבוז אליו הֵקֵל את את רגש הגועל לעצמי.

– הקדמת היום לבוא הביתה? – אמרתי.

– העסקים שקטים מאד; אין מה לעשות בחנות היום – באר לי בפנים של דכדוך.

– הה, כן, יודע אתה, כי אני הולך – אמרתי מתוך הרגשה, כי זה הוא, אפשר, הדבר הטוב שיש לי לעשות.

– כן – פלט מפיו – מחרתים.

לא לתשובה זו נתכונתי; אך כאשר הביט תדיר אל הרצפה, הלכו עיני אחרי כוון מבטו. בתוך הדממה הגמורה אשר בבית ראינו את הסנדל רם-העקב, שאבד לה לנערה בברחה. הבטנו אליו. הוא היה מוטל הפוך.

אחרי זמן, שנראה לי ארוך מאד, הסיע יעקבוס את כסאו, גחן ופשט ידו להרים את הסנדל. בכפו הגדולה והבריאה נראה הסנדל כצעצוע. זה לא היה סנדל ממש, אלא נעל נמוכה עשויה עור כלבים כחול ומרוט, מחוקה ובלויה. מלמעלה היו לה רצועות לקשור, אך הנערה היתה רק תוחבת בה רגלה ברשלנות כדרכה. יעקבוס הרים עניו מעם הנעל להביט אלי.

– שב נא, קפיטן – קרא לאחרונה בקולו הכבוש.

מראה הנעל כאילו חִדֵש את הקסם ואנכי חזרתי פתאום מדעתי לעזוב את הבית תיכף ומיד. הדבר נעשה לי אי אפשר. ישבתי ועיני נעוצות בסנדל הנוסך קסם. יעקבוס גלגל בידו השמנה את נעל בתו, כאילו בחן ובדק את טיב מלאכת הרצען. הוא הסתכל שעה בסוליה הדקה, אחרי כן הביט בעיון לתוך הנעל.

– שמח אני, קפיטן, כי מצאתיך פה.

עניתי על זה מתוך מין נהימה, בהתבונני אליו בסתר. אחרי כן הוספתי:

– לא תוסיף לראותני עוד מעתה.

הוא המשיך עוד עיונו בתוך הנעל, ועיניו לא גרע ממנה.

– האם חשבת שוב על עסק תפוחי-האדמה, אשר הצעתי לפניך באחד הימים?

– לא, לא חשבתי – עניתי קצרות. הוא הפסיק את תנועתי לקום ממקומי מתוך ניד חמור של מפַקֵד בידו האוחזת את הנעל החותכת גורלי. נשארתי יושב ומביט אליו – הלא יודע אתה, כי איני עוסק במסחר.

– עסוק תעסוק, קפיטן, עסוק תעסוק.

חשבתי דרכי. אם אעזוב עתה את הבית, לא אראה עוד לעולם את הנערה. ואנכי הרגשתי, כי עלי לראותה עוד פעם, לוּ רק לרגע אחד. זה היה הכרח, שאי אפשר לדון עליו, שאין לזלזל בו. לא, לא חפצתי ללכת מזה. רציתי לשהות ולטעום עוד פעם את הרגש המוזר והמדיח ההוא ואת התשוקה שאין לכנותה, זו שהורגלתי בה והביאה אותי – האחד מכל חברי – לפחד מפני הצורך לשוב ולעבור בים.

– מר יעקבוס – אמרתי אט – כלום סובר אתה באמת, כי אחרי הכל ובשים לב אל הענינים השונים – מכַוֵן אני לכל דבר, התבין? – ייטב לי, אם אעשה עסק עמך?

חכיתי שעה קלה. הוא הוסיף להביט אל הנעל, שאחז בה עתה בכַוְצו את קצה החרטום ואת העקב הגבוהה באגרופו הקשה.

– הכל יהי טוב ויפה – קרא בהביטו ישר בפני סוף סוף.

– בטוח אתה?

– ראה תראה, קפיטן, כי הכל יהי כשורה.

הוא הוציא מפיו את המימרא השגורה שלו בקולו הרגיל, היבש והשלו, ועמד בפני מבטי הקשה והבוחן, כמנמנם בלי אומר כל שהוא.

– הבה נעשה אפוא עסק – אמרתי בהחזירי שכמי אליו – רואה אני, כי עומד אתה על דעתך.

לא חפצתי בסקנדל גלוי, אך חשבתי, כי הנמוס כלפי חוץ עולה לפעמים במחיר רב. כללתי את יעקבוס ואת עצמי ואת כל יושבי האי בתוך התועבה המחפירה, כאילו כולנו היינו שותפים למעשה מגונה. וזכרון המראה על הים, השקוף והתכול, מראה פנינת האוקינוס במרחק ששים מיל, מראה הפלא הבהיר שאין לו דמות הגוף, כאילו נברא במאמרו של קוסם נאה וטהור, נהפך לדבר של אימה. ההיה זה המזל, אשר המראה הדמיוני והיקר הזה צפן לי בקרב לבו הקשה, חבוי בתוך דמותו, דמות חלומות וערפל? הזה היה מזלי?

– סובר אני – פתאום שב ליעקבוס כח הדבור, אחרי השתיקה המדומה שלא היתה אלא חשבון נבזה – כי יכול תוכל לקנות כשלשים טון. זה יהי, בערך, כל המטען, קפיטן.

–הכן הוא? המטען! אמנם נוח היה לי הדבר, אך אין לי די כסף לשם כך.

לא ראיתיו מעולם מלא כל כך התעוררות.

– לא?! – קרא בנגינה שנשמעה לי כעין איום זועם – חבל!

הוא שהה רגע, אחרי כן שאל בעקשנות וביַשרות מפליאה:

– כמה כסף יש בידך, קפיטן?

הגיעה השעה לי להביט ישר בפניו. אמרתי לו את הסכום שיש ברשותי. ראיתי כי מאוכזב האיש. הוא הרהר, מבטו החשבני פגע במבטי, ושעה הגונה עברה עד אשר הוציא מפיו בקול מלא מחשבה את רמז הבצע שלו.

– יכול אתה לקבל עוד כסף מאת הנאמנים שלך. הדבר לא יהי קשה לך, הקפיטן.

– לא, איני יכול – עניתי ברוגזה – אנכי קבלתי את משכרתי למפרע וחוץ מזה, חשבונות הספינה כבר נחתמו.

חמתי הלכה וגדלה. אמרתי:

– אגיד לך את האמת, לוּ גם יכלתי לעשות זאת, לא הייתי עושה.

אחרי כן פרקתי מעלי כל מוסרותי והוספתי:

– יעקבוס אתה קצת יותר מדי, מר יעקבוס.

הנעימה עצמה בקולי היתה די מעליבה, אך האיש נשאר שקט ורק נבוך מעט, עד אשר האיר משהו בלבו, אך האור שזרח בעיניו שלא מדעת כבה כרגע. בתוך יעקבוס בערבת מולדתו, אינם נוגעים לו הדברים שאמר עליו סַפָּן, אם גם מנודה הוא. ובתור תגר יכול היה לעמוד בפני כל דבור. כל מה שהצלתי מגמגומו היה הדבור העמום “הכל כשורה”, – שאין דבר שקר ביסודו יותר ממנו, לפי דעתי.

ואולם זכור זכרתי – ואף רגע לא שכחתי – כי עלי לראות את הנערה. אין בדעתי ללכת. יש עם לבי לשבת בבית הזה עד אשר אראה אותה עוד פעם.

– שמע נא – אמרתי לבסוף – אנכי אגיד לך מה אעשה. קנה אקנה מתפוחי האדמה הארורים כל כמה שיספיק לי הכסף, אך בתנאי שתלך תיכף ומיד אל הנמל לצוות, כי יטעינו את התפוחים בספינה קטנה וישלחו ישר אל האניה. קח עמך את הרשימה ושובר חתום. הנה לך המפתח על שולחני, תתנהו לבורנס, הוא ישלם לך.

הוא קם מעל כסאו טרם כליתי דברי, אך הוא סרב לקחת את המפתח. בורנס לא יעשה את הדבר. הוא אינו רוצה אף לבקש ממנו.

– אם כן – אמרתי בהביטי אליו בזלזול – אין עצה אחרת לך, מר יעקבוס, בלתי אם תחכה על ספון האניה, עד אשר אבוא לסלק לך.

– זה יהי טוב ויפה, קפיטן, אני אלך תיכף ומיד.

הוא היה כאובד עצות, מה לעשות בנעל הנערה, שאחז עוד באגרופו. לבסוף הביט אלי כשוטה ושם את הנעל על הכסא, אשר קם מעליו.

– ואתה, הקפיטן? היש עם לבך לבוא שמה גם אתה, רק לראות…

– אל תדאג לי. אנכי אדאג לעצמי.

הוא נשאר רגע נבוך, כאילו התאמץ להבין, ואחרי כן יצא מפיו בחשיבות: “ודאי, ודאי, קפיטן”, מתוך מחשבת פתאום. חזהו הגדול התרומם. ההיתה זו אנחה? כאשר יצא בחפזון בשל עסק תפוחי-האדמה, לא הוסיף עוד להביט לאחור אלי.

המתני עד אשר נדם קול צעדיו בחדר האוכל וחכיתי עוד שעה קלה, אחרי כן פניתי אל הדלת המרוחקה, הרימותי קולי לאורך המרפסת:

– עליסה!

איש לא ענה לי, דבר לא זע מאחורי הדלת. נתרוקן ביתו של יעקבוס, כדי שאהיה פה בן בית. לא קראתי עוד. הרגשתי אכזבה רבה. רוחי היה נדכה, נפשי עכורה. פניתי והלכתי שוב אל הגן, ישבתי ומרפקי על המסעד הנמוך וראשי נתון בין שתי ידי.

הערב אפף אותי. הצללים האריכו, העמיקו, התערבו יחדו והיו לברֵכה של דמדומים, שערוגות הפרחים להטו בתוכה כרֶמֶץ מאדים; זרמי ריח ניחוח הגיעו אלי, כאילו הדמדומים של חצי הכדור הזה אינם אלא אפלולית של היכל קודש והגן הוא מחתת קטורת ענקית, מונפה לפני מזבח הכוכבים. הגונים של הציצים העמיקו וזהרם אבד להם אחד אחרי אחד.

כאשר הסבותי ראשי לקול אִוְשָׁה קלה, הופיעה לפני הנערה, גבוהה וזקופה, והיא הלכה מתנודדת כצולעת, בתנועה מרחפת, וגופה הדומה לצל קרב וצנח על הכסא העמוק והנמוך. ואיני יודע, איך ואי מזה בא אלי הרגש, כי אחרת לבוא. עליה היה לבוא לקול קריאתי, עליה היה… זה היה, כאילו הזדמנות עליונה אבדה.

קמתי וישבתי סמוך לה, בקֵרוּב מקום נוכח הכורסה שלה. בקולה המרוגז פנתה אלי פתאום דרך זלזול:

– עדיין אתה פה?

הנמכתי קולי:

– סוף סוף יצאת.

– באתי לבקש את נעלי, בטרם ידליקו הנרות.

זה היה לחשה הקשה, המדיח, הכבוש, לא תקיף ביותר, אך הרטט הקל שלו לא הרעיד את נפשי הפעם. הכרתי רק את העגול של פניה, את צוארה החשוף, את הברק הארוך, הלבן של עיניה. היא היתה מסתורית למדי. ידיה נתונות על ידות הכסא. אך איה נעלם הרגש המסתורי והמסית, שהיה דומה לבושם של נעוריה הדומים לפרחים? אמרתי בנחת:

– מצאתי את נעלך פה.

היא לא הוציאה הגה ואנכי הוספתי:

– מוטב שתתני לי רגלך ואנכי אנעילך.

היא לא זעה. גחנתי ומששתי את רגלה תחת שולי גלימתה. היא לא השמיטה אותה ואנכי הנעלתיה את הנעל, רכסתיה ברצועה שעל גבה. זו היתה רגל שאין בה רוח חיים. הורדתיה בנחת על הקרקע.

– אילו פרפת את הרצועה, לא אבדה לך נעלך, מרת לא-איכפת – אמרתי בהתאמצי להיות מבודח בלי אמונה רבה. הרגשתי יותר מעין אֵבֶל על שאבדה לי האילוזיה של חשק עמום, על ההכרה שבאה אלי פתאום, כי עד עולם לא אמצא עוד בקרבתה את הרגש המוזר, חציו אסון וחציו עדן, אשר נתן לי ימים רבים את ריחו החריף, אשר הראה אותה לי בצורה טרגית, מבטיחה הרבה, ראויה לרחמים רבים ומדיחה. כל זה גז.

– אביך הרים את הנעל – אמרתי, בחשבי כי כדאי לספר לה עובדה זו.

– איני מפחדת מפני אבא, כשהוא לבדו – הודיעה מתוך בוז.

– הה! את מפחדת רק בהתחברו אל אנשי סודו בני הבליעל, אל הנכרים, אל ארחי-פרחי מאירופה, כמו שאומרת דודתך או אֵם דודתך – אנשים כמוני, למשל – ומהם את…

– מפניך איני מפחדת – פלטה.

– זהו משום שאין את יודעת, כי עתה עושה אני עסק עם אביך. כן, אנכי עושה באמת בדיוק מה שהוא דורש ממני. לא שמרתי הבטחתי לך. הרי אני אדם ממין זה. ועתה – האם אינך מפחדת? אם את מאמינה לדברי האשה הזקנה הנעימה, החביבה והנאה, עליך לפחד.

בדברים רכים שלא צפיתי להם הוציאה אומר:

– לא. איני מפחדת. –היא פקפקה… – לא עתה.

– אכן, אין לך לפחד. לא אשוב לראותך בטרם אפליג בים.

קמתי ועמדתי סמוך לכסאה.

– אולם לעתים קרובות אהגה בך, היושבת בגן העתיק הזה. העוברת שם תחת האילנות, המטיילת בין ערוגות הפרחים הנהדרים האלה. אכן אוהבת אַת את הגן הזה….

– איני אוהבת כלום.

בקולה הזועף שמעתי הד קלוש של אותו הקול הטרַגי והמלא רוגז, שהיה בעיני מדיח כל כך. אולם הפעם לא נגע עד נפשי ורק נתן פתאום בלבי הכרה עגומה, כי הכל ריק תחת השמים.

– היי שלום, עליסה – אמרתי.

היא לא ענתה דבר, היא לא זזה. רק לקחת את ידה, לתת לה שלום וללכת מעמה נראה לי אי-אפשר, על כל פנים, לא נאה. גחנתי אליה בלי חפזון ודבקתי שפתי אל חלקת מצחה. זה היה הרגע שראיתי ברור מתוך מין אימה, כי נפרד אני פרוד גמור מעם הבריה העלובה הזאת. ובהיותי שקוע בתוך הרהור נורא זה הרגשתי מגע קל של זרועותיה שצנחו באין אונים על צוארי וקבלתי נשיקה חטופה, טרופה, סחופה, שפסחה על שפתותי. לא! היא לא פחדה מפני; אך לבי לא היה עוד אליה. זרועותיה חמקו וירדו מעל צוארי אט, היא לא השמיעה הגה, הכורסה העמוקה הקלועה חרקה חריקה קלה; רק רגש של כבוד לעצמי מנעני מברוח בחפזון מפני הסוד שנגלה לי להַוָתִי.

עברתי את חדר האוכל אט. הרהרתי: היא מקשיבה לקול צעדי; אין בידה לעצרני; היא תשמע בפתחי ובסגרי את הדלת, סגרתי את הדלת אחרי בחשאי, כאילו הייתי גנב המתחמק עם הרכוש שקנה בדרך עבירה. בשעה זו שיצאתי בגנבה והרגשתי את המגע האחרון של הרגש בבית הזה, בחשבי על הנערה אשר עזבתי יושבת שם בחשכה עם שערתיה הכבדות ועיניה הריקות, השחורות כשחור הלילה, המביטות לתוך הגן המוקף, שותקת, חמה, וממנה נודף ריח הפרחים הכלואים, אשר כמוה אבדו לראות ולהסתכל בעולם קבור בתוך חשכה.

הרחובות הצרים, המוארים באור כהה כרחובות כפר, הנהירים לי בדרכי אל הנמל, היו שקטים עד מאד. חשתי בלבי, כי יותר שאדם מרהיב עוז יותר הוא מבין, עד כמה הכל בחיינו שפל, קצר ימים וריק; כי בבקשנו את הטמיר בתוך רגשותינו אנו מגלים, עד כמה בינוניות הן שאיפותינו ועד כמה הן כלות מהרה! השַיָט של יעקבוס חכה לי על גבי המעלות ופרצופו הביע זריזות שלא כדרכו. הוא הוביל אותי לצד האניה, אך לא נתן לי את ברכתו השגורה: “ליל מנחה, אדון!” ותחת להדוף את סירתו תיכף, נשאר עומד ליד הסולם.

רחוק הייתי מעסקי מסחר ת"ק פרסה, בשעה שבתוך אפלת הסִפוּן התפרץ אלי מר בורנס והוא מגמגם מתוך זעזוע נפש, הוא פסע על הספון פזור נפש כמה שעות והמתין לבואי. עם שקיעת החמה באה ספינה קטנה טענה תפוחי אדמה אל האניה, וזה התגר בריא הבשר יושב על גבי ערימת השקים. הנה הוא יושב כמסומר בלי תנועה בתא. מה פרוש כל זה? ודאי לא עשיתי…

– כן, מר בורנס, עשיתי – הפסקתיו קצרות. הוא התחיל עושה העויות של יאוש, אך אנכי שמתי קץ להן, בתתי לו את המפתח של מגרתי ובפקדי עליו בקול, שלא נתן מקום לערעורים, לרדת תיכף למטה ולשלם למר יעקבוס לפי החשבון ולשלח אותו מן האניה החוצה.

– איני רוצה לראות פניו – הודעתי גלוי, בטפסי על הסולם. חשתי עיפות רבה. בצנחי על המושב ליד הצוהַר, השקעתי עצמי בהתבוננות אל האורוות מסביב לנמל ואל הגושים השחורים של ההרים מצד דרום של הנמל. לא שמעתי בעזוב יעקבוס את האניה עם הטבין-והתקילין בכיסו. לא שמעתי מאומה, עד אשר בא, כעבור זמן רב אחרי כן, מר בורנס, שלא יכול להתאפק עוד והתפרץ אלי בדברי מוסרו המבדחים על חולשתי ומורך לבי.

– אמנם יש די מקום במרתפי הספינה. אך הלא ודאי ירקבו שם למטה. אכן! מימי לא שמעתי.. שבעה עשר טון! סובר אני, כי מחר בבוקר עלי קודם כל לסדר את הצבור הזה.

– עשה תעשה זאת, אם לא שדעתך להשליכם המימה. אך ספק הוא, אם תעשה כן. לא על רכושי אני חס, אלא אסור להשליך אשפה בנמל, הרי יודע אתה.

– דבור נאמן אחד יצא מפיך, סיר, במשך כמה ימים – אַשְׁפָּה היא. זה השם היאה לו. קרוב לשמונים לירות זהב אבד בעסק הזה; כמו במטאטא נקו את המגרה, אדון. העבודה, שאיני מבין כלום.

מאחר שאי אפשר היה לי להפיץ אור נאמן על מעשה המסחר הזה, עזבתי את סגני לנפשו עם תוכחתו ועם הרושם שלו, כי שוטה אני שאין לו תקנה. ביום השני לא עליתי על החוף. ראשית, לא היה בידי כסף ללכת אל החוף – מאום לא היה בידי, אף כדי לקנות סיגרה, אך לא זה הנמוק האחד. במשך שעות מעטות נמאסה עלי פנינת האוקינוס, ולא חפצתי להפגש עם מי שהוא. שמי חולל, ידעתי, כי הייתי נושא לשיחות, לשנינות ולדבות.

ממחרת בבוקר עם עלות השמש, בשעה שנעתקו עבותות העוגן והחבלים משכו אותנו מבין מצוֹפֵי העוגן, ראיתי את יעקבוס עומד בסירתו. הכושי נהל את הסירה בכבדות; תבות רבות של מזון בשביל האניות היו חבושות בעֵרֶב הסירה. אבי עליסה עשה את סִבוב הבוקר. מראהו היה שָלֵו וחביב. הוא הרים ידו והשמיע משהו מתוך חביבות רבה. אך קולו היה מין זה שאין לו עסק עם המרחק; כל מה שקלטה אזני קלושות, או רק דרך השערה, היו המלים “בעוד זמן” והדבור “הכל כשורה”. את הדבור האחרון שמעתי ודאי, ברי לי. בהרימי ידי ברשלנות לשם תשובה, הסבותי פני. ידידות זו הרעימה אותי. האם לא סלקתי כל החשבון עם האיש הזה על ידי קנית תפוחי-האדמה ההם?

ויען כי זה הוא רק ספור מאורע בנמל אין כונתי לספר את קורות נסיעתנו. שמחתי מאד על נסיעתי בים, אך לא זו השמחה של ימים שעברו. לפָנים לא היו לי זכרונות שלקחתים עמי. אף אני נתברכתי בכח השכחה המצויה אצל ספנים, זו השכחה הטבעית שאין להתגבר עליה, הדומה לתמימות על שהיה מפריעה בעד חשבון הנפש. אולם היום נשאתי בלבי זכרון הנערה. במשך הימים הראשונים הייתי שואל וחוקר את נפשי, מה טיבם של מעשים אלו ורגשות אלו הקשורים בנערה ההיא ובהנהגתי.

ועלי להגיד, כי המהומה המטרידה, שהקים מר בורנס מסביב לתפוחי-האדמה הללו לא היתה עשויה להשכיחני את חלקי בעסק הזה. הוא ראה את הדבר כעסק מסחרי פשוט ממין העסקים הרעים, וחבתו הרבה אלי – אם זו היתה חבה ולא קפדנות, כמו שהעירותי זה כבר – הביאה אותו לידי שקידה להמעיט את הפסדי עד כמה שאפשר. הה, כן! הוא השגיח על התפוחים בשבע עינים, כמו שאומרים.

תמיד היו מטפלים בהם, תמיד היו שומרי הספון מעלים אותם, פורשים, בוררים ושוב מורידים. קנִיָתי וכל הזכרונות הרחוקים הקשורים בה, אשר הגה לבי ואשר ראו עיני – הגן עם הפרחים ועם הריחות, הנערה עם זלזולה המקניט ובדידותה הטרגית, בדידות של מנודה חסר תקוה – היו תמיד מתנודדים לנגד עיני במרחק אלפי מיל על פני הים. וכאילו שחוק עשה לי השטן, אירוניה דקה, היה ריח רע מלוה את הזכרונות. תמרות אֵד של תפוחי-אדמה מרקיבים עלו באפי אל ירכתי האניה והם התערבו עם מחשבותי, עם מזונותי, הרעילו גם את חלומותי. הם יצרו אויר של רקבון באניה.

הזהרתי במר בורנס מפני שקידתו המרובה יותר מדי, נוח היה לי להניחם שם תחת הסִפון שיאבדו ויכלו.

הדבר הזה אולי היה בו מן הסכנה. האדים הרעים היו יכולים לקלקל בריחם את מטען הסוכר. הם היו, כנראה, חזקים כל כך, עד כדי להשחית גם מחיצות ברזל. נוסף על זה ראה מר בורנס את הדבר כענין פרטי. הוא אמר לי, כי יודע הוא יפה לטפל במטען של תפוחי-אדמה בים – לפי דבריו. היה בימי נערותו משרת בעסק זה. הוא נתכון להמעיט הפסדי עד כמה שאפשר. בין חבתו היתרה אלי – ודאי שזו היתה חבה יתרה – ובין עסקנותו הבל לא הרהבתי עוז לצוות עליו, כי ישליך המימה את הסחורה שקניתי. חושב אני, כי היה מסרב, פשוט, למלא פקודתי כחוק. היה נוצר מצב מגוחך שלא היה כמוהו ולא ראיתי את עצמי מוכשר לטפל בו.

ברכתי את הרוחות והסערות שבאו, דבר שלא עשה כמוהו מעולם שום עובר ים. כאשר הובלתי סוף סוף את האניה, כדי לאסוף לתוכה סַפָּן בקצה הנמל פיליפ הֵידס, לא נפתחו המרתפים במשך שבעה ימים ויותר, ואנכי יכלתי להאמין, כי באניתי לא נמצא מעולם דבר ששמו תפוח-אדמה.

היה יום סגריר נורא, יום סער, רוחות חזקים ומטר סוחף; הספן, אדם מבודח, הביט אל האניה ופטפט עמי, והמים טפטפו וירדו מראשו ועד רגליו; ויותר שחזקו צליפות הגשם הסוחף נדמה היה, כי הספן שמח יותר בעצמו ובכל אשר מסביב לו. הא שפשף זו בזו את ידיו הרטובות מתוך נחת רוח, בעוד אשר אנכי, שראיתי את הדבר זה כמה ימים ולילות, חשבתי כי מזג אויר זה אינו נוח לבריות שאינן שוכנות במים.

– כנראה, יש לך תענוג שנרטבת, ספן – העירותי.

קרקע קטן היה לו מסביב לביתו בפַרְוַר העיר והוא הרהר כעת על גנו. לשֵמַע המלה גן שלא שמעתי ולא השמעתי זה כמה ימים, הופיע בדמיוני חזון צבעים נהדר, ריחות נעימים, תואר נערה יושבת מקופלה על כסא. כן, זה היה רגש ברור, שהתפרץ לתוך המנוחה שמצאתי בטרדות שהיו מוטלות עלי במשך שבעת ימי הרוחות שיש בהם סכנה. הספן באר לי, כי המושבה סבלה מחורב שאין דומה לו. זו היתה טיפת מים הגונה ראשונה, שקבלו אחרי שבעה חדשים. הצמחים בעלי השרשים כבר כלו. וברצותי להית מסיח כלאחר יד ומתוך ענין, שאל אותי הספן, אולי יש לי מעט תפוחי-אדמה מיותרים.

תפוחי-אדמה! קרוב הייתי לשכוח אותם. כרגע ראיתי את עצמי שקוע עד צואר בתוך הרקבון. מר בורנס קרץ אלי בעיניו מאחורי גבו של הספן.

לאחרונה קבל ממני טון ושלם לי עשר לירות במחירם. זה היה פי שנים מן המחיר ששלמתי ליעקבוס,. רוח של בֶצַע התעורר בקרבי. בלילה ההוא, בנמל, לפני עלותי על מטתי, בא אל ספינתי הממונה על המכס. בשעה שפקידיו הניחו חותמות על חדרי המטען, הטה אותי האופיצר הצדה ולחש לי:

– שמע, הקפיטן, אולי יש לך למכור מעט תפוחי-אדמה?

ברור, שיש בארץ רעב של תפוחי-אדמה. הואלתי למכור לו טון בשתים-עשרה לירות, והוא הלך לו מלא שמחה. בלילה ההוא חלמתי על ערֵמָה של זהב בצורת קבר. שבו קבורה נערה, והקיצותי מתוך אהבת בצע. בבואי אל משרדו של סרסור האניה שלי, אחרי אשר נגמרו העסקים הרגילים, הסיע האיש את משקפיו על מצחו ואמר אלי:

– סבורני, הקפיטן, כי בבואך מפנינת האוקינוס יש לך מעט תפוחי-אדמה למכור.

עניתי כלאחר יד:

– הה, כן, יש בידי להאציל לך טון. חמש עשרה לירות.

הוא קרא: “שמע נא!” – אך אחרי אשר התבונן אל פני רגע קבל את תנאִי מתוך עֲוָיָה קלה. נראה, כי האנשים האלה אינם יכולים להתקיים בלי תפוחי-אדמה. אני יכול. איני רוצה לראות תפוח-אדמה כל הימים אשר אני חי; אך יצר הרע של ממון תקף עלי. אי זה הדרך נתפשטה השמועה בעיר, – איני יודע, אך בשובי אל האניה בשעה מאוחרת, מצאתי חבורה קטנה של אנשים מטפוסם של תגרי השוק עומדים באמצע האניה, בעוד אשר מר בורנס מתהלך אנה ואנה על פני הספון ומביט עליהם בעיני מנצח. הם באו לקנות תפוחי-אדמה.

– הטפשים הללו מחכים פה בשמש זה כמה שעות – לחש לי בורנס מתוך התעוררות – הם שתו את כל המים לצמאונם. אל נא תמכור את סחורתך חנם, אדוני, רך-לב אתה מאד.

בחרתי לי איש בעל רגלים עבות ועוד אחד בעל תְבַלול בעינו, כדי לשאת לתת עמהם, פשוט, מפני שאלה אפשר היה להבדיל מן השאר.

– האם יש הכסף עמכם? - שאלתי בטרם לקחתי אותם לתוך התא.

– יש, אדוני – ענו בקול אחד, בטפחם על כיסיהם.

תוקף מראיהם מצא חן בעיני. שעה רבה לפני רדת היום נמכרו כל תפוחי-האדמה במחיר פי שלשה ממה ששלמתי. מר בורנס, מלא שמחה וחדוה, החזיק טובה לעצמו על דאגתו לסחורתי, אך רמז לי, כי יכול יכולתי לקבל ריוח הרבה יותר.

בלילה ההוא נדדה שנתי. הרהרתי ביעקבוס למקוטעין, בהפסקות של חלומות על אנשים מנודים הגוועים באי שמם העטוף פרחים. עבר עלי לילה לא נעים עד מאד. בבוקר, בהיותי עיף ויגע, ישבתי וכתבתי מכתב ארוך אל בעלי אניתי והצעתי לפניהם תכנית ברורה ומפורטה על מסע האניה במזרח במימי סין לשתי השנים הקרובות. בליתי את היום בעבודה זו ולאחר שנגמרה שקטה נפשי מעט.

תשובתם באה בזמנה. הם הופתעו מאד על ידי הצעתי; אך בשים אל לב, כי למרות המכשול הרע בענין השקים (והם מקוים כי להבא אדע להסיר אותו) הגיע ריוח הגון מן הנסיעה הזאת, הם חושבים אפוא, כי טוב להשאיר את הספינה בעסק הסוכר – לכל הפחות, לזמן הזה.

הפכתי את הדף וקראתי עוד:

“הגיענו מכתב מאת ידידנו מר יעקבוס. נעים לנו לראות, כי הצלחת במשא ומתן עמו; כי הנה מלבד עזרתו בעסק ביש של השקים, הוא כותב אלינו, שאם תהיה זריז ויעלה בידך להביא את הספינה עם ראשית הסיזון, יוכל להעניק לנו מטען יפה. אין לנו שום ספק, כי עשה תעשה כל מה שבידך”… וכו‘… וכו’.

הפלתי את המכתב וישבתי שעה ארוכה בלי זוז. אחרי כן כתבתי תשובתי (זו היתה קצרה) והלכתי בעצמי אל החוף לשלחה על ידי הדואר. אך עברתי על פני תבת דואר אחת, שניה, והמכתב עודנו בכיסי – מול לבי. רחוב קוֹלינס בארבע שעות אחרי הצהרים אינו מדבר שממה, ואולם מימי לא ראיתי את עצמי מובדל מיתר בני האדם כמו ביום ההוא שטילתי על פני המרצפת ליד המון אדם רב ונלחמתי מתוך יאוש עם מחשבותי ועם רגשותי שכבר נוצחו.

בא רגע, שעקשנותו הנוראה של יעקבוס, זה האיש שהוא בעל תאוה אחת ומחשבה אחת, נראתה בעיני כמעשה גבורה. הוא לא וִתֵר עלי, הוא חזר והלך אל אחיו השנוא. ואחרי כן נראה בעיני שנוא הוא עצמו. האם עשה זאת למען עצמו או למען בתו העלובה? ועם השערה אחרונה זו הרעיד את נפשי זכר הנשיקה אשר החטיאה את שפתותי; כי אם ראה מה שראה, או שִעֵר משהו, אין הוא יודע מאומה על זה. אם לא שהנערה עצמה ספרה לו. איככה אוכל לשוב שמה ללַבות את הניצוץ הפַטַלי הזה בנשימתי הקרה? לא, לא, הנשיקה הבלתי צפויה ההיא יש לשלם בשכרה מחירה המלא.

ליד תבת-הדואר הראשונה עמדתי, ובשימי ידי לתוך כיס חזי, לקחתי משם את המכתב – זה היה כאילו עקרתי משם את לבי – והורדתיו דרך הסדק. אחרי כן הלכתי ישר אל ספון אניתי.

נחשתי לדעת מה יהיו חלומותי הלילה; אך הסוף היה, כי נדדה שנתי כליל. בשעת סעודת הבוקר ספרתי למר בורנס, כי הגשתי כתב פטורין ממשמרתי.

הוא הפיל מידו את סכינו ומזלגו והביט אלי בחֵמה.

– אכן, אדוני! ואנכי חשבתי, כי אהבת את הספינה.

– אמנם אהבתי, בורנס – עניתי – אך עובדה היא, כי הים ההוֹדי וכל אשר בו אבד קסמו בעיני. אני שב לביתי, בתור נוסע, דרך תעלת סואץ.

– כל אשר בו, – חזר סגני על דברי מתוך רוגזה – מימי לא שמעתי אדם מדבר כדברים האלה. ואת האמת אגיד לך, אדוני, כי כל הימים אשר היינו יחדו לא ירדתי לסוף דעתך. מה יש באוקינוס אחד מה שאין בשני? קסם, אמרת!

הוא היה באמת מסור לי, אני מאמין. אבל מה עלץ, כאשר אמרתי לו, כי הצעתי אותו לממלא מקומי.

– על כל פנים – העיר – יאמרו מה שיאמרו הבריות, וזה יעקבוס האיש גרם לך טובה. עלי להודות, כי העסק הזה בתפוחי-האדמה הביא לך רֶוח רב. ודאי, אילו היה לך…

– כן, מר בורנס – הפסקתיו – יש להגיד, כי המזל שחק לי.

ואולם לא יכלתי לספר לו, כי עוזב אני את האניה על אשר למדתי את האהבה. וכאשר ישבתי קְשֵה-רוח עם פרידה זו, בראותי את כל תקוותי נהרסות, את עתידי הצנוע עומד בסכנה – כי המשרה הזאת באניה היתה דומה לפסיעה ראשונה לעליה בשביל איש צעיר – חדל בורנס בפעם הראשונה ממנהגו למתוח בקורת.

– מנה יפה של מזל! – קרא. –

המלצות קוראים
תגיות