רקע
ג'וזף קונרד
נוסטרומו
ג'וזף קונרד
תרגום: אהרן אמיר (מאנגלית)

לג’ון גולסוורתי


"שמים כה עכורים אינם

מתבהרים אלא בסערה."

שקספיר


 

אמר המחבר    🔗

נוסטרומו הוא הרומן שהצריך חרדת־מחשבה יותר מכל הרומנים הארוכים השייכים לתקופה שלאחר פירסום כרך הסיפורים הקצרים טייפון.

אין כוונתי לומר שהבחנתי אז באיזה שינוי ממשמש־ובא בהלך־נפשי וביחסי למשׂימות של חיי כסופר. ואולי לא חל שינוי מעולם, חוץ מאשר באותו דבר מסתורי וחיצוני שאין לו כל שייכות לתיאוריות של האמנות; שינוי דקיק בטיב ההשראה; תופעה שאין להחזיקני אחראי לה בשום־פנים. אולם הדבר שבכל־זאת הסב לי קצת דאגה היה זה שלאחר שסיימתי את הסיפור האחרון בכּרך טייפון נראה היה שאין עוד דבר בעולם לכתוב עליו.

מצב הרוח הזה, המוזר כל־כך בשליליותו אך המטריד, נמשך זמן־מה; ואחר־כך, כמו ברבים מסיפורי הארוכים יותר, נרמז לי הרמז הראשון לנוסטרומו בצורת אניקדוטה של מה־בכך הנטולה כל פרטים בעלי־ערך.

לאמיתו של דבר הרי ב־1875 או 1876, בהיותי צעיר מאד לימים – באיי־הודו־המערבית, או בעצם במפרץ־מקסיקו, שכן מגעי עם היבשה היו קצרים, מעטים וחולפים – שמעתי מעשה באיזה אדם שכביכול גנב בעצמו רפסודה עמוסה כסף, אי־שם על חוף היבשת בעת מהומותיה של מהפכה.

לכאורה היה בזה משום מעשה־רב. אבל לא שמעתי כל פרטים, ולפי שלא היה לי ענין מיוחד בפשע באשר הוא לא הייתי צפוי לשַׁמר פשע זה בזכרוני. ואני שכחתיו עד שלאחר עשרים־ושש או עשרים־ושבע שנים נתקלתי במעשה זה עצמו בספר ממורטט שמצאתי סמוך לחנות של ספרים משומשים. היתה זו פרשת־חיים של ימאי אמריקאי שאותה כתב הוא עצמו בסיועו של עתונאי. במהלך נדודיו עבד אותו מלח אמריקאי חדשים אחדים בסכוּנר אחד, שקברניטו ובעליו היה הגנב שעליו שמעתי בצעירותי. לא היה לי ספק בכך שכן בדוחק יכלו שני מעללים מן הסוג המיוחד ההוא להתרחש באותה פינת־עולם ולהיות קשורים שניהם במהפכה דרום־אמריקאית.

הברנש אכן השכיל לגנוב רפסודה טעונה כסף, וזאת, כמדומה, רק מפני שזכה לאמון ללא סייג מצד מעבידיו, שוודאי היו שופטים רעים במיוחד של אופי האדם. בסיפורו של המלח הריהו מתואר כנבל גמור, רמאי קטן, מטופַּש בפראותו, נכא־רוח, נקלה בחזוּתו, ובכללו של דבר בלתי־ראוי לגדוּלה שכּפתה עליו ההזדמנות הזאת. המעניין היה שהתפאר בכך בגלוי.

הוא היה אומר: “אנשים חושבים שאני עושה הרבה כסף בסכוּנר הזה שלי. אבל זה אינו ולא־כלום. אין זה חשוב בעיני. כפעם־בפעם אני מסתלק לי בשקט ונוטל מטיל של כסף. אני צריך להתעשר לאט־לאט – מבין אתה.”

היתה עוד נקודה אחת מוזרה באותו איש. פעם אחת, תוך כדי מריבה כלשהי, איים עליו המלח: “מה ימנע אותי מלמסור בחוף מה שסיפרת לי על הכסף ההוא?”

הבריון הציני לא נחרד אף כהוא־זה. למעשה, צחק. “שוטה שכמוך, אם תעז לדבר כך בחוף על אודותי יתקעו סכין בגבּך. כל גבר, אשה וילד בנמל ההוא ידיד הוא לי. ומי יוכיח שהרפסודה לא טבעה? אני לא הראיתי לך היכן הכסף טמון. לא כך? ובכן, אינך יודע מאומה. ומה אם שיקרתי? הה?”

בסופו של דבר, כיון שנמאסה עליו השפלות הקטנונית של אותו גנב קשוח, ערק המלח מן הסכוּנר. המעשה כולו תופס כשלושה עמודים באוטוביוגרפיה שלו. שום דבר בעל־חשיבות; אבל עם שעיינתי בהם בא האישור המוזר למלים המעטות ששמעתי באקראי בשחר־נעורי והעיר את הזכרונות מאותה תקופה רחוקה שבה היה הכל כה רענן, כה מפתיע, כה נועז, כה מעניין; כברות חופי־נכר תחת שמי־כוכב, צללי הרים באור־השמש, תאוותיהם של גברים בבין־השמשות, דברי־רכיל שנשכחו למחצה, פרצופים שניטשטשו… אולי, אולי, עדיין יש בעולם משהו שאפשר לכתוב עליו. עם זאת לא ראיתי בתחילה שום דבר בסיפור כשלעצמו. נבל אחד גונב צרור גדול של מצרך רב־ערך – כך אנשים אומרים. אמת הוא הדבר או שאינו אמת; ועל־כל־פנים אין לו ערך כשלעצמו. לבּי לא נמשך לבדות תיאור מפורט של מעשה־השוד, כי הואיל וכשרונותי אינם מכוּונים לכך – סבור הייתי שייצא שכרי בהפסדי. רק כאשר עלה על דעתי שגונב האוצר אינו צריך להיות פושע מוּעד דווקה, שאולי היה אפילו אדם בעל־אופי, איש שמילא תפקיד, ואולי קרבן היה בתהפוכותיה של מהפכה, רק אז מצאתי כי קם לפני חזון ראשון של ארץ־דמדומים שסופה להיעשות פלך סוּלאקוֹ, שהסיירה שלה הגבוהה ואפופת־הצל והקאמפּוֹ1 שלה הערפילי עדים אילמים למאורעות הנובעים מיצרי־לבבם של אנשים קצרי־ראות בטוב וברע.

למען האמת, אלה הם מקורותיו המעורפלים של נוסטרומו – הספר. מאותו רגע, אני מניח, נגזר עליו להיוָלד. אולם אפילו אז היססתי, כאילו חוש השמירה־העצמית התרה בי שלא אפליג למסע רחוק ומיגע אל ארץ מלאה תככים ומהפכות. אבל הכרח היה לעשות את הדבר.

העשיה נמשכה רוב ימיהן של השנים 1904־1903, אגב הפסקות מרובות של היסוס מחודש, שמא אֶתעה ואוֹבד במרחבים המתעצמים־והולכים הנפרשׂים לפני בעודי מעמיק והולך בהכרת הארץ. לעתים קרובות הרי גם, כאשר הגעתי למבוי סתום מרוב מחשבה על ענייניה הסבוכים של הרפובליקה, הייתי צורר את צרורי, על דרך ההשאלה, ממהר לברוח מסולאקו כדי להחליף אוויר, וכותב כמה עמודים של ראי הים. אך בכללו של דבר, כמו שכבר אמרתי, נמשכה ישיבתי ביבּשת אמריקה הלאטינית, המפורסמת בהכנסת־האורחים שלה, שנתיים לערך. בשובי מצאתי (אם לנקוט סגנון דומה לזה של הקפיטן גוּליבר) והנה בני־משפחתי בריאים ושלמים, אשתי שמחה בכל לב לשמוע כי תמה כל המהומה, ובני הקטן גדל במידה ניכרת בתקופת היעדרי.

המקור העיקרי שלי לקורות קוֹסטאגוּאָנה הוא, כמובן, ידידי הנערץ, המנוח דון חוֹסֶה אווליאנוֹס, ציר לחצרות אנגליה וספרד וכו' וכו', בחיבורו הנמלץ וחסר־הפניות “קורות חמישים שנה של שלטון־עושק”. חיבור זה לא ראה אור מעולם – והקורא יגלה מדוע – ולמעשה הריני האיש היחיד בעולם שתכנו מצוי ברשותו. קניתי לי בקיאוּת בתוכן הזה בשעות לא מעטות של עיון רציני. ואני מקווה שיוּתן אמון בדייקנותי. כדי למלא את תפקידי בכבוד, ולהפגת חששותיהם של קוראים־לעתיד, מבקש אני להטעים כי הרמזים ההיסטוריים המעטים אינם מובאים על מנת להציג לראוה את למדנוּתי היחידה־במינה. אלא כל אחד מהם קשור קשר הדוק למעשים שהיו; והם שופכים אור על טיבם של המאורעות השוטפים או משפיעים במישרים על גורל האנשים שבהם אני מדבר.

אשר לפרשיות־החיים שלהם עצמם הרי ניסיתי להעלותם על הנייר – אצילים ופשוטי־עם, גברים ונשים, לאטינים ואנגלו־סקסים, ליסטים ופוליטיקאים – ביד צוננת ככל שאפשר היה הדבר בלהטם ובשאונם של רגשותי המסוכסכים. ואחרי הכל, הרי זו גם פרשת המאבקים שלהם. הקורא הוא שצריך לשפוט עד כמה הם ראויים להתעניינות במעשיהם ובזממי־לבּותיהם הכמוסים, כפי שנתגלו באֶכף צרכיו המרים של הזמן. מודה אני כי לגבי אותו זמן הוא הזמן של קשרי־ידידות מוצקים וגילויים בלתי־נשכחים של הכנסת־אורחים. ובהכרת־טובה עלי להזכיר כאן את מרת גולד, “הגברת הראשונה של סוּלאקוֹ”, שבבטחון רשאים אנו להניחה למסירוּתו החשאית של ד"ר מוֹניגם, ואת צ’ארלס גוּלד, “היוצר־האידיאליסט” של “אינטרסים חמריים” שאותו עלינו להניח למִכרה שלו – שאין מנוס ממנו בעולם הזה.

על אודות נוסטרומו, השני בשני האנשים המנוגדים מבחינה גזעית וחברתית. שנשבּו שניהם לכסף של מכרה סן־תומֶה, רואה אני לי לחובה לומר עוד משהו.

לא היססתי לעשות את הדמות המרכזית ההיא איטלקי. קודם־כל, הדבר מתקבל בהחלט על הדעת: בעת ההיא היו איטלקים נוהרים אל הפלך האוקסידנטאלי, כפי שיראה כל מי שימשיך בקריאה; ושנית, לא היה אדם שיכול היה להתיצב היטב כל־כך לצדו של ג’ורג’וֹ ויוֹלָה, הגאריבּאלדינו, האידיאליסט של המהפכות ההומניטריות, הישנות. כשאני לעצמי זקוק הייתי שם לאיש־העם שיהיה חפשי ככל האפשר ממוסכּמות־המעמד שלו ומכל דרכי־המחשבה המקובלות. אין בזה משום ריטון כנגד המוסכמות. טעמַי לא מוסריים היו אלא אמנותיים. אילו היה האיש אנגלו־סקסי כי אז ניסה להיכנס לעסקי הפוליטיקה המקומיים. אבל נוסטרומו אינו שואף להיות מנהיג באיזה משחק אישי. הוא אינו רוצה להתרומם מעל להמון־העם. די לו בכך שיחוש עצמו כוח – בתוך העם.

אבל בעיקרו של דבר נוסטרומו הוא מה שהוא מפני שאת ההשראה בשבילו קיבלתי בימי שחרותי ממַלח ים־תיכוני. אנשים שקראו אי־אלה דפים משלי יעמדו על כוונתי מיד כשאני אומר שדוֹמיניק, הפאדרוֹנֶה של טרימוֹלינוֹ, עשוי היה במסיבות נתונות להיות איזה נוסטרומו. על־כל־פנים ודאי היה דומיניק מפליא להבין את האיש הצעיר ממנו – אם גם מתוך בוז. הוא ואני שקועים היינו יחד בהרפתקה מופרכת למדי, אבל מידת המופרך שבה אינה מעלה ואינה מורידה. בקורת־רוח אמיתית הריני חושב שבעודי צעיר מאד לימים ודאי היה בי, אחרי הכל, איזה דבר שיכול היה לזכּותני בנאמנוּתו המרירה־למחצה של אותו אדם, במסירוּתו האירונית־למחצה. רבים מנאומיו של נוסטרומו שמעתי לראשונה בקולו של דוֹמיניק. בעוד ידו על מוט־ההגה ועיניו חסרות־הפחד בולשות את האופק מתחת לבּרדס הנזירי המאהיל על פניו, משמיע היה את דברי־ההקדמה הרגילים של חכמתו חסרת הרחמים: "Vous autres gentiihommes " בנעימה עוקצנית שעדיין לא מָשה מאָזנַי. דומה לנוסטרומו! “אוֹמְבְּרֶס פינוֹס2 שכמותכם!” דומה מאד לנוסטרומו. אבל בדומיניק הקורסיקאי קיננה גאוות־יחשׂ מסוימת שנוסטרומו פטור ממנה; שכּן שלשלת־היוּחסים של נוסטרומו ודאי היתה עתיקה עוד יותר. הרי זה איש שמאחריו כובד משקלם של דורות אין־מספר ואין לו ייחוס להתפאר בו… כמוהו כעם.

באחיזתו האיתנה בארץ שאותה הוא יורש, בפזרנותו ובנדיבוּת־לבו, ברוחב־היד שהוא נוהג בתשורותיו, ביוהרתו הגברית, בתחושה העמומה של גדולתו, ובמסירותו הנאמנה לאיזה דבר שדחפיו באים מתוך ייאוש ומלאחר־ייאוש, הריהו איש־העם – כוחו שלו חסר־הקנאה, שאין לו חפץ בהנהגה אך הוא שולט מבּפנים. כעבור שנים, משהזקין בתורת הקפיטן פידאנסה המפורסם, שאינטרס יש לו בארץ, הסובב בענייניו המרובים ברחובות המתוקנים של סוּלאקו, כשהוא מלווה מבטים של יראת־כבוד, מבקר אצל האלמנה של הקארגאדוֹר3, המבקר באסיפה של לשכַּת הבונים החפשים, מקשיב בשתיקה אטומה לנאומים אנארכיסטיים באסיפה, התומך עטוף־הסוד בפעילות המהפכנית החדשה, החבר פידאנסה העשיר, המקובל על הבריות, שידיעת חורבנו המוסרי גנוזה בסתר לבּו, הרי ביסודו נשאר איש־העם. ביחסו לחיים, אהבה ובוז המשמשים בערבוביה, ובהכרתו המביכה שבגדו בו, שימות בלי דעת מה הדבר או מי האיש אשר בגד בו, עדיין הוא שייך לעם, גדול־העם שאין ספק בגדולתו – שפרשת־קורות פרטית לו משלו.

רוצה הייתי לעמוד על עוד דמות אחת של אותם זמנים מסעירים: וזוהי אנטוניה אווליאנוֹס – “אנטוניה היפה”. לא הייתי מעז לקבוע אם היא גילגול אפשרי של צעירה לאטינו־אמריקאית. אך, לגבי, היא קיימת. אף שתמיד היא שרויה קצת מאחרי הקלעים בצד אביה (ידידי הנערץ), אני תקוה שבכל־זאת קווי תיאורה בולטים די־הצורך להבנת הדברים שבדעתי לומר. מכל האנשים שראו יחד אתי בהוּלדת הרפובליקה האוקסידנטאלית היא היחידה שנשמרה לה בזכרוני חזוּתם של חיים נמשכים. אנטוניה האריסטוקרטית ונוסטרומו איש־העם הם מעצבי העידן החדש, בוראיה האמיתיים של המדינה החדשה; הוא במעללו האגדי והנועז, היא, כאשה, פשוט בכוח היותה מה שהינה: הבריה היחידה המסוגלת לעורר תשוקה כנה בלבּו של אחד מקלי־עולם.

אם יש דבר שיוכל לעורר אותי לחזור ולבקר בסוּלאקוֹ (שנוא יהיה עלי מראה כל השינויים האלה) הרי תהיה זו אנטוניה. והטעם האמיתי לכך – מדוע לא אגיד זאת בגילוי־לב? – הטעם האמיתי הוא שצרתי את צורתה על־פי דוגמת אהובתי הראשונה. איך היינו אנו, כנופיה של דרדקים גבהנים, חבריהם של שני אחֶיה, איך היינו נושאים עינינו אל אותה ריבה שאך לא מכבר עזבה היא עצמה את ספסל־הלימודים, בבחינת נושאת־הדגל של אמונה שכולנו נולדנו בתוכה אלא שרק היא ידעה איך לשאתה ברמה בתקוה בל־תפוג! אולי היו לה בנשמתה יותר זוהר ופחות שלוָה משהיו לאנטוניה, אבל היא היתה פוריטאנית חסרת־פשרות של הפאטריוטיוּת שאין לה במחשבותיה אף רבב של ארציוּת קלה־שבקלות. אני לא הייתי היחיד שאהב אותה; אבל אני הוא שהוצרכתי לשמוע לעתים הקרובות ביותר את בקורתה הצורבת על קלות־ראשי – בדומה עד מאד לדֶקוּ המסכן – או לשאת בעיקר הנטל של קיטרוגה המחמיר, שאין להשיב עליו. היא לא הבינה אל־נכון – אבל מה בכך. אותו יום אחר־הצהריים כאשר נכנסתי, חוטא נרתע־ממעש ועם זאת מתריס, לומר שלום אחרון, קיבלתי לחיצת־יד שהרעישה את לבי וראיתי דמעה שעצרה את נשימתי. היא התרכּכה לבסוף כאילו נוכחה פתאום לראות (ילדים שכאלה היינו עדיין!) שבאמת אני מסתלק לבלי שוב, נוסע הרחק־הרחק – אפילו עד סוּלאקוֹ, החבויה ולא־נודעת, הנסתרת מעינינו בחשכת המפרץ השקט.

משום כך אני משתוקק לפעמים להעיף שוב עין ב“אנטוניה היפה” (או שמא תהיה זו האחרת?) בהתהלכה באפלולית של הקתדראלה הגדולה, אומרת תפילה קצרה על קבר החשמן־הארכיבישוף הראשון והאחרון של סולאקו, עומדת תפוסה בסרעפים של מסירוּת נוכח הטבלה המעוטרת לזכרו של דון חוֹסה אווליאנוֹס, ובהעיפה מבט משתהה, ענוג, נאמן במצבת־המשכית למארטין דקוּ, יוצאת בשלוה אל אור־השמש של הפלאסָה4 בקומתה הזקופה ובראשה השב; שָׂריד מן העבר שממנו מתעלמים אנשים המחכים בקוצר־רוח לשחריהן של תקופות חדשות אחרות, לביאתן של עוד מהפכות.

אבל הרי זה המהובּל שבחלומות; כי בזמנו הבנתי להפליא שברגע שפרחה הנשמה מגופו של הקאפּאטאס5 המפואר, איש־העם, שנגאל סוף־סוף ממלכּוֹדת האהבה והעושר, לא נותר לי עוד מה לעשות בסוּלאקוֹ.

ג'.ק.

אוקטובר 1917


 

חלק ראשון: כסף המכרה    🔗

פרק 1    🔗

בזמן השלטון הספרדי, ועוד הרבה שנים אחרי־כן, מעולם לא עלתה העיר סוּלאקוֹ – יפי־התפארה של פרדסי ההדרים מעיד על קדמוּתה – בחשיבותה המסחרית על נמל מקומי המנהל סחר נרחב למדי בשלחי־שוורים ואינדיגו עם איזה נמל סמוך. ספינות־המסחר הספרדיות המגושמות של הכובשים, שבלי רוח־סער עזה לא יכלו לנוע בכלל ולכן היו נעצרות תחתיהן במקום שאנייתכם המודרנית המחוטבת והמהירה חשה קדימה בכוח חיבוט מפרשיה בלבד, הורחקו מסולאקו מחמת הרגיעוֹת השולטות במפרץ הנרחב שלה. יש כמה נמלים בעולם שקשה לגשת אליהם מחמת הבוגדנות של סלעים משוקעים והסופות שבחוֹפיהם. סולאקו מצאה לה מקלט בל־יחוּלל מן הפיתויים של עולם של סַחר־מֶכֶר בדממה החגיגית של “המפרץ השקט” העמוק כמו בתוך מקדש ענק חצי־מעגלי ובלתי־מקוֹרה הפתוח לים, שחומותיו הרים נישאים העטויים וילוני־אבלוּת של עב־ענן.

מצדה האחד של עקומה רחבה זו של חוף־הים הישר של הרפובליקה קוֹסטאגוּאנה, שלוחתו האחרונה של רכס החוף יוצרת מפרץ פעוט ששמו פּוּנטה מאלָה. מאמצע המפרץ אין רואים כלל את קצה היבשה עצמה; אבל כתפה של גבעה תלולה מאחור מסתמנת כמין צל על השמיים.

מן הצד השני כעין מטלית בודדת של ערפל כחול מרחפת קלילה על זיווֹ של האופק. זהו חצי־האי אסוּאֵרה, תוהו־ובוהו פראי של סלעים חדים ומיפלסי־טרשים השסוע־ומשוסע גיאיות נטויים. הוא משתרע למרחוק כראש־אבן מחוספס הנמשך מחוף עוטה־ירוק בקצה צוואר דק של חול המכוסה סבכי שיחים קוצניים. חצי־האי חסוּך מים מכל־וכל, כי מי הגשמים נשפכים בבת־אחת מכל הצדדים אל הים, ולכן – כך אומרים – אין בו די אדמה להצמיח עלה־דשא יחיד, משל כאילו קללה שדפה אותו. העניים, שמתוך צורך מעורפל בניחומים הם מקשרים את מושגי הרע והעושר, יגידו לך כי מוות בו בחצי־האי בגלל האוצרות האסורים שבּו. פשוטי־העם שבסביבה, אריסים של האֶסטאנסיאס6, ואקירוֹס7 של מישורי־החוף, אינדיאנים שפלי־רוח הבאים ממרחק מילים לשוּק ועמהם צרור קני־סוכר או סל קלחי־תירס בשווי פרוטה לערך, יודעים היטב שערימות של זהב נוצץ טמונות בחשכת התהומות העמוקים המבתרים את מיפלסי־הטרשים של אסוּאֵרה. לפי המסורת רבים היו ההרפתקנים מימים־משכבר שנספּוּ בחיפוש. מספרים גם כי יש הזוכרים עדיין שני מלחים נודדים — אמריקאנוֹס, אולי, אבל ודאי גרינגוֹס מאיזה סוג שהוא – שפיתו איזה מוֹסוֹ8 לא־יוצלח, שטוף־בקלפים, והשלושה גנבו חמור לשאת בשבילם חבילה של זרדים יבשים, נאד־מים וצידה שתספיק לימים אחדים. בליווי כזה, ובאקדחים על חגורותיהם, התחילו לקצץ להם דרך במאצ’טות9 בתוך השיחים הקוצניים על צווארו של חצי־האי.

בערב השני נראה פיתלוּל מתנשא של עשן (יכול היה לבוא רק ממדורת־המחנה שלהם), בפעם הראשונה ככל הזכור לבריות, כשהוא מזדקר בחלוש על־פני השמים מעל רכס שגבו כלהב על הראש המסולע. אנשי־הצוות של סכוּנר־חוֹפים, שנעצר מאפס־רוח מרחק שלושה מילים מן החוף, הביטו בו בתמהון עד רדת החשכה. דייג אחד כושי, שדר בביקתה גלמודה במפרץ קטן שבקרבת־מקום, ראה את ההתחלה ועמד וצפה לאיזה סימן שיבוא. הוא קרא אל אשתו בשעה שנטתה השמש לערוב. הם התבוננו באות המוזר בקנאה, בפקפוק ובחרדת־קודש.

ההרפתקנים הכופרים לא נתנו כל סימן אחר. המלחים, האינדיאני, והבוּרוֹ10 הגנוב מעולם לא נראו שוב. אשר למוֹסוֹ, איש מסולאקו – אשתו שילמה בעד כמה תפילות־מיסָה, והבהמה העלובה ההולכת־על־ארבע, הואיל והיתה נקיה מחטא, מן־הסתם הניחו לה למות; אבל שני הגרינגוֹס, דמויי־רפאים וחיים, סברה שהם שוכנים עד היום הזה בין הסלעים, מכוּשפי־הצלחתם. נשמותיהם אינן יכולות להינתק מגופותיהם הניצבות משמר על האוצר שנגלָה. עשירים הם עכשיו ורעבים וצמאים – סברה מוזרה על רוחות־רפאים עקשניים של גרינגוס הסובלים בבשׂרם מזה־הרעב וציחה־הצמא, בשרם של כופרים מַמרים, במקום שנוצרי ודאי היה מוותר ונגאל.

אלה הם איפוא התושבים האגדיים של אסוּאֵרה השומרים על עשרה האסור; והצל על השמיים מן הצד האחד, עם הטלאי העגול של אֵד־ערפל כחול המעמעם את שוליו הבהירים של האופק מן הצד השני, מציינים את שתי הנקודות הקיצוניות של המעקל הקרוי בשם “המפרץ השקט”, לפי שככל הידוע מעולם לא נשבה רוח עזה על מימיו.

בחצוֹתן את הקו הדמיוני הנמשך מפּוּנטה מאלָה אל אסוּאֵרה הספינות מאירופה שפּניהן אל סולאקו מאבדות בבת־אחת את הבּריזוֹת העזות של האוקיינוס. הן נופלות טרף לרוחות גחמניות המשתעשעות בהן לפעמים משך שלושים שעות רצופות. רוב ימות השנה ראשו של המפרץ השקט מלא חשרה גדולה של עננים חדלי־ניע ואטומים. בבקרים הצחים הנדירים מוטל צל אחד על מרחב המפרץ, השחר מפציע גבוה מאחרי החומה הרוממה והמפולשת של הקוֹרדיליירה11, מראה חתוך וברור של פסגות אפלות הזוקרות את שיפוליהן התלולים על כּן נישׂא של יער המתרומם משׂפתו של החוף ממש. בתוכם ראשו הלבן של הר־האיגרוטה מתרומם בהוד־מלכות על התכלת. אשכולות ערומים של סלעים אדירים מזָרים נקודות שחורות זעירות על־פני כיפת־השלג החלקה.

אחר־כך, עם ששמש־הצהריים אוסף מן המפרץ את צל ההרים, מתחילים העננים להתגלגל ולצאת מן הבקעות הנמוכות יותר. בבלואים קודרים הם מחתלים את הצוקים הערומים של התהומות מעל למדרונות המיוערים, מליטים את הפּסגות, גוררים שבלים מסוערים של עשן על־פני השלגים של האיגרוטה. הקורדיליירה נעלמת מעיניך כאילו התמוססה לערימות גדולות של ערפילים אפורים ושחורים הזוחלות ויוצאות לאטן לפאַת־ים ונגוזות כליל לכל אורך החזית מפני חומו היוקד של היום. קצה הנמוג של סוללת־העננים חותר תמיד אל אמצעו של המפרץ, אך רק לעתים רחוקות הוא מגיע שמה. השמש – כמו שאומרים המלחים – זוללתו בכל פה. אם אין איזה עב־רעם קודר ניתק במקרה מן החשרה הראשית לשוט על־פני המפרץ כולו עד אם יימלט אל מרחב הים שמעבר לאסוּאֵרה, מקום שם הוא מתלקח פתאום ומתפוצץ כמו ספינת־שודדים מאוימת של האוויר שנעצרה מעל לאופק אל מול הרוח, קוראת את הים למלחמה.

בלילה חשרת־העבים המתקדמת גבוה יותר במרום השמים מחניקה את כל המפרץ השקט מתחת בחשכה בל־תובקע, אשר בה אפשר לשמוע את קול המטרות היורדים כשהוא מתחיל ופוסק פתאומית – רגע כאן ורגע שם. אכן, לילות־העננים האלה הלא הם למשל בפי הימאים לאורך כל החוף המערבי של יבשת גדולה. השמים, היבּשה והים נעלמים יחדיו מן העולם כאשר ה“שקט” – כלשון המימרה – שוכב לישון תחת הפוֹנצ’ו השחור שלו. הכוכבים המעטים הנותרים מתחת למבט־הזעף הנטוי ימָה של כיפת־השמיים מאירים באור רפה כמו לתוך לועה של מערה שחורה. במרחבו העצום ספינתך צפה באין־רואה תחת רגליך, מפרשׂיה מתבדרים בסמוי מעל ראשך. עינו של האלוהים עצמו – כך הם מוסיפים בלשון נאצה נזעמת – לא היתה יכולה לברר מה מלאכה עושה שם בפְנים ידו של אדם; ובן־חורין תהיה לקרוא את השטן לעזרך בלי לבוא על ענשך, אפילו לא היתה חשכה עיוורת שכזאת שמה לאל את רשעוּתו.

תלולים הם החופים לאורך המפרץ סביב־סביב; ושלושה איים קטנים שוממים מאין יושב הרוחצים בחמה סמוך מחוץ לצעיף־הענן, ומול הכניסה לנמל סולאקו, קרויים בשם “האיזאבּלוֹת”.

אחד הוא איזאבלה הגדולה; השני איזאבּלה הקטנה, שהוא עגול; השלישי הוא אֵרמוֹסה, שהוא הקטן ביותר.

זה האחרון גבהו כשיעור רגל בלבד, ורחבו שבע פסיעות לערך, סתם מישטח של סלע אפור העשן כמו רמץ חם אחרי גשם, ומקום ששום איש לא ירצה להציג בו כף־רגל יחפה קודם שקיעה. באיזאבּלה הקטנה דקל זקן וממורטט אשר לו גזע עבה ותופח סמור עקצים, ממש מכשפה בין עצי־הדקל, מאווש בקומץ קודר של כפות מתות מעל לחול הגס. איזאבּלה הגדולה יש בו מעיין מים חיים המפכּה מצלעו המגודלת מדי של גיא־הרים. דומה הוא לטריז ירוק־כאזמרגד של יבּשה באורך מיל, שטוח ומרודד על־פני הים, ועליו שני עצי־יער העומדים צפופים יחדיו, ומוֹטה רחבה של צל למרגלות גזעיהם החלקים. גיא המשתרע לכל אורך האי מלא שיחים; ובגלוֹתוֹ שסע עמוק וסבוך בצדו הגבוה הוא מתפשט על משנהו ונעשה שקע רדוד המסתיים ברצועה קטנה של חוף חולי.

מאותו קצה נמוך של איזאבלה הגדולה משקיפה העין מבעד למיפתח במרחק שני מילים משם, פתאומי כאילו נחצב בגרזן מן הקו המתמשך של החוף, היישר לתוך נמל סולאקו. זה מרחב־מים מוארך, דמוי־אגם. מצד אחד השלוחות המיוערות, הקצרות והעמוקות של הקורדיליירה יורדות בזוויות ישרות עד לשפת הים ממש; מן הצד השני, הנוף הפתוח של מישור־סולאקו הגדול עובר לתוך מסתורין־הלֶשֶם של מרחקים גדולים שאֵד־ערפל יבש פרוש עליהם. העיר סולאקו עצמה – ראשי חומות, כיפה גדולה, ניצנוצים של מיראדורים12 לבנים בפרדס רחב־ידיים של עצי־תפוז – שוכנת בין ההרים והמישור, במרחק־מה מן המפרץ שלה ומחוץ לקו־הראִייה הישר מן הים.


פרק 2    🔗

הסימן היחיד לפעילות מסחרית בתוך הנמל, הנראה לעין מן החוף של איזאבלה הגדולה, הוא הקצה הרבוּע והקהוּי של מיזח־העץ שהקימה החברה האוקיאנית לשיט־קיטור (חאש"ק בפי העם) מעל חלקו הרדוד של המפרץ זמן קצר לאחר שגמרה אומר לעשות את סולאקו אחד מנמלי־אניותיה בריפובליקה של קוֹסטאגוּאנה. כמה וכמה נמלים יש לה למדינה על חוף־ימה הארוך, אבל חוץ מקאִיטה, מקום חשוב, הרי כולם מפרצים קטנים ובלתי־נוחים בחוף מסוּלע – כמו אֶסמראלדה, למשל, מרחק ששים מיל דרומה – או שאינם אלא מבואות־ים פתוחים, מפולשים לרוחות ומקציפים גלי־דכי.

אולי עצם התנאים האטמוספריים שהפריעו לציי־הסוחר של דורות־עברו הם שהניעו את חברת חאש"ק להפר את שלוות המִקלט שבה חסתה הוויתה הרוגעת של סולאקו. הרוחות המתחלפות המשתעשעות בקלות־דעת בחצי־העיגול הנרחב של המים בתוך הראש של אסוּאֵרה לא יכלו להרתיע את כוח הקיטור של הצי המצוין שלה. שנה־בשנה שטו ספינותיה השחורות הנה והנה לאורך החוף, יוצאות ובאות, על־פני אסוּאֵרה, על־פני האיזאבּלות, על־פני פוּנטה מאלָה – מתעלמות מכל פרט לעריצותו של הזמן. שמותיהן, הלקוחים מכל מדורי המיתולוגיה, נעשו שמות של שיגרה בחוף שמעולם לא שלטו בו אלי האולימפוס. הספינה יונוֹ נודעה רק בזכות התאים הנוחים שבאמצעיתה, סאטוּרן בזכות סבר־הפנים של קברניטה והתפארה המצובּעת והמוזהבת של טרקלינה, ואילו גאנימיד צוידה בעיקר להובלת בהמות, והנוסעים לאורך החוף ידעו שעליהם להוקיר רגליהם ממנה. הצנוע שבאינדיאנים בכפר הנידח ביותר על החוף, הכיר את קרבּרוּס, ספינת־קיטור שחורה וקטנה, שאין בה לא חן ולא מגורים ראויים־לשמם, שתפקידה היה להתגנב אל תוך החוף לאורך החופים המיוערים סמוך לסלעים מכוערים ואדירים, להיעצר כמעבירה־על־מידותיה לפני כל גיבוב בקתות כדי לאסוף תוצרת, עד לחבילות בנות שלש ליטראות של גומי הארוזות בעטיפה של עשב יבש.

ולפי שרק לעתים רחוקות נעלם בהן צרור דל שבדלים, ולעתים רחוקות איבדו שור, ומעולם לא טבע בהן אפילו נוסע אחד, יצא לה לחברת חאש"ק שם טוב מאד בעבוּר מהימנותה. אנשים הכריזו שבטיפולה של החברה חייהם ורכושם בטוחים על המים יותר מאשר בבתיהם שלהם על החוף.

המפקח של חאש"ק בסולאקו לכל קטע־השירות הקוסטאגואני היה גאה מאד על מעמדה של חברתו. הוא סיכם את הדבר במימרה שהיתה שגורה תכופות מאד על שפתיו, “לעולם אין אנו עושים טעויות.” לגבי פקידיה של החברה לבשה זו צורה של גזירה חמורה, “אסור לנו לעשות טעויות. אני לא אסבול כאן טעויות, בלי הבדל מה יעשה אולי סמית בקצה שלו.”

סמית. שאותו לא ראו עיניו מעודו, היה המפקח השני של השירות, שמטהו מרוחק כאלף וחמש־מאות מיל מסולאקו. “אל תדברו אתי על סמית שלכם.”

אחר־כך, כשהוא נרגע פתאום, היה פוטר את הנושא כולו ברישול מתורגל.

“סמית יודע על היבשת הזאת לא יותר מתינוק.”

הקפטן ג’וזף מיצ’ל – “סניור מיצ’ל המצוין שלנו” בשביל העולם העסקי והרשמי של סולאקו, “ג’ו הטרדן” בשביל המפקדים של ספינות החברה – התגאה על ידיעתו העמוקה באנשיה ובענייניה של הארץ – קוֹסאס דה קוסטאגואנה. בין אלה האחרונים היו הדברים המפריעים ביותר לפעולתה התקינה של החברה. לפי דעתו. חילופי המימשל התכופים מחמת מהפכות מן הטיפוס הצבאי.

האווירה המדינית בריפובליקה סוערת היתה בדרך־כלל בימים האלה. הפאטריוטים הנמלטים אנשי המפלגה המוּבסת השכילו לחזור ולהופיע על החוף באניית־קיטור טעונה נשק קל ותחמושת. תושיה מעין זו נראתה לו לקפטן מיצ’ל מופלאה ממש בשים לב לאביונוּתם הגמורה בעת הבריחה. הוא העיר כי “דומה היה שמעולם לא היו בכליהם מעות די־הצורך לשלם בעד כרטיס־נסיעה מן הארץ.” והוא יכול היה לדבר מתוך ידיעה; שכן בהזדמנות אחת ראויה־להיזכר נקרא להציל את חייו של רודן, יחד עם חייהם של כמה מפקידי סולאקו – המנהיג המדיני, מנהל המכס ומפקד המשטרה – שהשתייכו לממשלה שהופלה. סניור ריבּיֵירה המסכן (כך היה שמו של הרודן) עבר בדהרה מהלך שמונים מיל בדרכי־הר לאחר שהוכה בקרב־סוֹקוֹרוֹ, בתקוה להקדים את הידיעה הגורלית – ודבר זה, כמובן, נבצר ממנו לעשות על־גבי פרד צולע. יתר על כן, הבהמה נפחה את נשמתה תחתיו בסוף האלאמֵידה13, מקום שהתזמורת הצבאית מנגנת לפעמים בערבים בין המהפכות. “אדוני,” היה הקפטן מיצ’ל ממשיך בכובד־ראש הרה־חשיבות, “סופו האומלל של אותו פרד הסב את תשומת־הלב אל הרוכב ביש־המזל. תווי־פניו הוכרו על־ידי כמה וכמה עריקים מצבא הרודן שהיו בתוך ההמון המשתולל שכבר עסק בניפוץ החלונות של האינטֶנדֶנסיה14”.

השכּם בבקרו של אותו יום נמלטו השלטונות המקומיים של סולאקו לתור להם מקלט במשרדיה של חברת חאש"ק, בנין חזק ליד קצה המיזח על החוף, בהניחם את העיר לרחמיו של ערב־רב מהפכני; ומאחר שהמון־העם תיעב את הרודן בגלל חוק־הגיוס המחמיר שאנוס היה לאכפו עקב צרכיו בעת המאבק, היה לו סיכוי נאה שיקרעוהו לגזרים. לטוב־המזל היה במקום נוֹסטרוֹמוֹ – ברנש שלא יסולא בפז – עם כמה פועלים איטלקיים, שהובאו לעבוד במסילת־הברזל־הלאומית־המרכזית, והוא הצליח לחטוף אותו ולמַלטו – לפחות לפי־שעה. בסופו של דבר הצליח הקפטן מיצ’ל לקחת את כולם בכרכּרתו שלו אל אחת מספינות־הקיטור של החברה – מינרווה היתה זו – שגרם המזל ובאותה שעה ממש נכנסה לנמל.

היה עליו לשלשל את האדונים האלה בקצהו של חבל מתוך פירצה בחומה מאחור, בעוד האספסוף שזרם מן העיר ופשט לכל אורך החוף צורח וקוצף למרגלות הבנין מלפנים. היה עליו להחישם אז לכל ארכו של המיזח; היתה זו התפרצות נואשת, לחיים או למוות – ושוב היה זה נוסטרומו, איש אחד מאלף, אשר הפעם, בראש חבר שייטי־הרפסודות של החברה, החזיק במיזח כנגד הסתערויותיו של הערב־רב, ובכך נתן לנמלטים שהות להגיע אל סירת רב־החובל שהמתינה להם מוכנה בקצה השני ודגל החברה על ירכתיה. התעופפו מקלות, אבנים וכדורים; גם סכינים נזרקו. הקפטן מיצ’ל מציג היה לראוה בחפץ־לב את הצלקת הארוכה של פציעה מעל אזנו ורקתו השמאלית, מתער־גילוח מוצמד אל מקל – כלי־נשק, כך הסביר, המקובל עד מאד על “הכושים מן הסוג הגרוע ביותר כאן.”

הקפטן מיצ’ל היה איש קשיש ועב־בשר, ולו צווארונים גבוהים ומחודדים ופיאות־זקן קצרות, חובב מתניות לבנות, ולאמיתו של דבר נוח מאד לשיחה מתחת לסבר איפוקו המנופח.

“האדונים האלה,” אומר היה, ניבט נכחו ברצינות גדולה, “היו מוכרחים לרוץ כמו ארנבות, אדוני. אני עצמי רצתי כמו ארנבת. כמה צורות של מיתה הן – המ – דוחות – המ – לגבי – אדם מכובּד. הם גם היו עשויים לחבוט בי עד מוות. אספסוף מטורף, אדוני, אינו מבחין. בחסד ההשגחה חבים היינו תודה על הצלתנו לקאפּאטאס דה קארגאדורֶס שלי, כמו שקראו לו בעיר, אדם אשר, כאשר גיליתי את ערכּו, אדוני, לא היה אלא קצין באניה איטלקית, אניה גדולה מג’ינובה, אחת האניות האירופיות המעטות שהביאו אי־פעם מטען כללי לסולאקו קודם בנייתה של הלאומית־המרכזית. הוא עזב אותה בגלל כמה חברים מכובדים מאד שקנה לו כאן, בני־ארצו שלו, אך גם, אני מניח, כדי לשפר את מצבו. אדוני, אני מיטיב למדי לשפוט את אפיים של בני־אדם. שׂכרתי אותו לשמש מנהל־עבודה של הסבּלים שלנו, וממוּנה על המיזח שלנו. זה היה כל תפקידו של האיש. אך בלעדיו היה סניוֹר ריבּיירה במתים. נוסטרומו זה, אדוני, אדם שאין לתת בו כל דופי, היה לאימתם של כל הגנבים בעיר. בעת ההיא שָרצוּ כאן בתוכנו, שרצו, הציפו אותנו, אדוני, לאדרוֹנס ומאטרירוס, גנבים ומרצחים מן המחוז כולו. בהזדמנות זו נוהרים היו לסולאקו זה שבוע־ימים. הם הריחו את ריח הקץ, אדוני. חמישים אחוז מן האספסוף הרצחני ההוא היו גזלנים מקצועיים מן הקאמפּוֹ, אדוני, אך לא היה בהם אחד שלא שמע על נוסטרומו. אשר לליפּרוס15 של העיר, אדוני, די היה להם במראה פאות־הזקן השחורות שלו ושיניו הלבנות. לבם נמס מפניו, אדוני. הנה זה כוחו של אופי.”

אפשר גם אפשר היה לומר כי נוסטרומו לבדו הוא שהציל את חייהם של האדונים האלה. הקפטן מיצ’ל מצדו מעולם לא עזב אותם עד שראה אותם צונחים – מתנשמים, אחוזי־אימה ונרגזים, אך בטוחים – על ספות־הקטיפה המפוארות בטרקלין המחלקה הראשונה במינרווה. עד הסוף ממש הקפיד לפנות אל הרודן־לשעבר בלשון “הוד־מעלתך”.

“אדוני, לא יכולתי שלא לנהוג כך. האיש היה מובס – איום למראֶה, מוכּה ופצוע, כולו שריטות.”

מינרווה לא השליכה עוגן בפעם ההיא. המפקח פקד עליה לצאת את הנמל מיד. אי־אפשר היה להטעין כל מטען, כמובן, ומובן שהנוסעים לסולאקו סירבו לרדת לחוף. הם שמעו את היריות וראו בעליל את הקרב הניטש סמוך למים. האספסוף שנהדף השקיע את אונו בהתקפה על בית־המכס, מבנה משמים, בלתי־גמור למראֶה, בעל חלונות הרבה במרחק כמאתיים מטר ממשרדי חאש"ק – הבנין הנוסף היחיד סמוך לנמל. לאחר שהורה הקפטן מיצ’ל למפקדה של מינרווה להוריד את “האדונים האלה” בנמל הראשון מחוץ לקוסטאגואנה, חזר אל סירתו לראות מה יותן לעשות להגנת רכושה של החברה. רכוש זה, וכן הרכוש של מסילת־הברזל, נשמרו על־ידי התושבים האירופים; רוצה לומר, על־ידי הקפטן מיצ’ל עצמו וסגל המהנדסים בוני המסילה, בסיועם של הפועלים האיטלקים והבּאסקים שהתלכדו נאמנה סביב ראשיהם האנגלים. גם הסוורים של החברה, ילידי הריפובליקה, התנהגו יפה מאד בראשות הקאפּאטאס שלהם. היו אלה חֶבר ערטילאים שדמם מעורב עד מאד, כושים בעיקרם, אנשים שריב ומדון להם תמיד עם שאר הלקוחות של מסבאות נקלות בעיר, והם נאחזו בשמחה בהזדמנות זו לסלק את חשבונותיהם האישיים בחסות נוחה שכזאת. לא היה בהם אחד שבפרק־זמן זה או אחר לא הביט באימה באקדחו של נוסטרומו הנתחב קרוב מאד אל פרצופו, או שלא נפל עליו באיזה אופן אחר פחד החלטתו הנחושה של נוסטרומו. הוא היה “גבר בגברים”, הקאפאטאס שלהם, כך אמרו, שופע־בוז במזגו מכּדי להוציא גידוף מפיו אי־פעם, נוגש שאינו יודע לאות, ודווקה משום התנשאוּתו צריך היה להתירא מפניו כפליים. וּראוּ! ביום ההוא הנה ניצב בראשם, מוחל על כבודו עד כדי לחמוד לצון עם איש זה או אחר.

מנהיגות מעין זו היתה נוסכת השראה, ולמען האמת הסתכמה כל הרעה שהצליח האספסוף להרע בשילוח אש במצבור אחד – אחד בלבד – של אדני־מסילה שהואיל והושרו בקריאוֹסוֹט בערו יפה. ההתקפה העיקרית על קרפיפי הרכבת, על משרדי חאש"ק, ובפרט על בית־המכס – שידוע היה היטב כי בכַּספת שלו שמור אוצר גדול במטילי־כסף – נכשלה לגמרי. אפילו המלון הקטן שבהנהלתו של ג’וֹרג’וֹ־הזקן, שעמד בדד בחצי הדרך בין הנמל והעיר, ניצל מביזה וחורבן, לא בדרך־נס אלא מפני שתחילה העלימו דעתם ממנו בגלל הכספות שאליהן נשאו עיניהם, ואחר־כך לא מצאו שהוּת להיעצר. נוסטרומו, עם הקארגאדוֹרס שלו, הכביד אז יותר מדי את לחצו עליהם.


פרק 3    🔗

אפשר היה לומר כי רק על שלו מגן היה אז. מלכתחילה התירו לו לגור בחיק משפחתו של הפונדקי, שמבני־ארצו היה. ג’ורג’וֹ ויוֹלָה הזקן, איש ג’ינובה בעל ראש־לביא לבן ומתולתל – שלעתים קרובות קראו לו בפשטות “הגאריבאלדינו” (כמו שקוראים למוחמדנים על שם נביאם) – היה, כדברי הקפטן מיצ’ל עצמו, “הידיד הנשוי והמכובד” שעל־פי עצתו עזב נוסטרומו את אנייתו על־מנת לנסות קצת את מזלו בחוף בקוֹסטאגוּאָנה.

הזקן, המלא בוז להמון־העם, כדרכם של הרבה ריפּובליקאים מחמירים, לא שם לבו לצלילי התלאה המוקדמים. ביום ההוא מדשדש היה כרגיל בקאסה בדרדסיו, ממלמל לנפשו בזעף דברים של בוז לטבעה הלא־פוליטי של המהומה, ומושך בכתפיו. בסופו של דבר הפתיעתו התפרצותו של הערב־רב. אותה עת היתה השעה מאוחרת מכּדי להרחיק את משפחתו, ובעצם היכן יכול היה לברוח עם סיניורה טרזה בריאת־הגוף ושתי ילדות קטנות במישור הגדול ההוא! הנה כך, לאחר שחסם כל פתח וכניסה, התישב הזקן בזעף באמצע בית־הקפה המואפל ועל ברכּיו רובה־ציד ישן. אשתו ישבה על כיסא אחר לצדו, נוקבת בלחישות של יראת־שמים בשמותיהם של כל הקדושים שבלוח־השנה.

הריפובליקאי הזקן לא האמין בקדושים גם לא בתפילות, אף לא בזו שהיתה קרויה בפיו “דתו של כוהן”. החופש וגאריבאלדי היו אלוהיו; אבל הוא התיחס בסובלנות ל“אמונות־הבל” אצל נשים, ובעניינים אלה שמר על עמדה רוממה ושתקנית.

שתי בנותיו, הבכירה בת ארבע־עשרה והשניה צעירה ממנה בשנתיים, השתופפו על הרצפה המרובצת חול, מזה ומזה לסיניורה טרזה, ראשיהן בחצנה של אמן. שתיהן מבוהלות אך כל אחת על־פי דרכה שלה – לינדה שחורת־השער מורתחת וכועסת ואילו ז’יזל הנאוָה, הצעירה, נבוכה ונואשת. לרגע אחד הרימה בעלת־הבית את ידיה, שחבקו את בנותיה, על־מנת להצטלב ולפכור את ידיה בחפזה. אנחותיה גברו מעט.

“הו! ג’אן באטיסטה, מדוע אינך כאן? הו! מדוע אינך כאן?”

אותה שעה לא היתה קוראת לקדוש עצמו אלא אל נוסטרומו, שהוא היה פטרונו. וג’ורג’ו, היושב בלי נוע על הכיסא לצדה, בא לידי ריתחה לשמע פניות אלו של תוכחה ומבוכת־רוח.

“שקט, אשה! מה ההגיון בדבר? הוא עושה את חובתו,” לחש באפלה; והיא היתה משיבה לעומתו, בכובד־נשימה:

“אה! אין לי סבלנות. חובה! מה בדבר האשה שהיתה לו כמו אֵם? ברך כרעתי לפניו הבוקר; אַתה אַל תצא, ג’אן באטיסטה – הישאר בבית, באטיסטינוֹ – ראה את שתי הילדות האלו הקטנות והתמימות!”

מרת ויולה גם היא היתה איטלקיה, ילידת ספּציה, ואף שהיתה צעירה במידה ניכרת מבעלה כבר היתה בת גיל־העמידה. פנים נאים היו לה, שהצהיבו משום שאקלימה של סולאקו לא היה נאה לה כל־עיקר. קולה היה קוֹנטראלטוֹ עשיר. כאשר, בהיות זרועותיה שלובות לה בהדוק תחת חזה השופע, גערה בנערות הסיניות הנמוכות, עבות־הרגליים, המטפלות בכּבסים, מורטות נוצות של עופות, כותשות גרעינים במכתשים של עץ בין בנייני־החומר שמאחרי הבית, יכולה היתה להפיק מגרונה צליל־נכאים כה משולהב, ומרטיט עד שכלב־השמירה האסור בשרשרת היה מזנק לתוך מלונתו בקישקוש גדול. לוּאיס, מוּלאטוֹ שעורו כעין הקינמון ולוֹ נבטי־שפם ושפתיים כהות, עבות, היה פוסק מלטאטא את בית־הקפה במטאטא של כפות־דקלים עד שתעבור חלחלה כבושה את עמוד־השדרה שלו. שעה ארוכה היו עיני־השקדים שלו הרוגשות נשארות עצומות.

אלה היו עובדי הקאסה ויוֹלה, אבל כל האנשים האלה הקדימו לברוח בבּוקר ההוא בהישמע קולותיה הראשונים של המהומה, והם העדיפו להסתתר במישור ולא לשים מבטחם בבית; העדפה שאי־אפשר היה לגנותם בגללה בשום־פנים, שכּן, אם בדין ואם שלא בדין, מקובּל היה בעיר לחשוב כי הגאריבּאלדינו הטמין קצת ממון תחת רצפת־החומר של המטבח. הכלב, חיה שׂעירה ונוחה־לרגוז, לרגעים נבח בשצף־קצף ולרגעים ייבּב נוגות, ובמרוצה היה מגיח ממלונתו או נכנס אליה כפקוד אותו עֶברה ופחד חליפות.

צעקות גדולות בקעו ונאלמו דום, כמשבי־פרא של רוח, במישור סביב הבית המבוצר; מטחי היריות שנשמעו לסירוגים חזקו מן הצריחות. לפעמים השתררה בחוץ דממה בת־בלי־פשר, ולא היה דבר צוהל בשלוותו יותר מן האלוּמות הנוהרות והצרות של אור־שמש מן החגווים בתריסים, שנמתחו הישר על־פני בית־הקפה מעל לכיסאות ולשולחנות הפזורים בערבוביה עד לקיר מנגד. ג’ורג’ו הזקן בחר לו למחסה בחדר ההוא הריק והמסוּיד. רק חלון אחד היה בו. ודלתו היחידה נפתחה אל שביל האבק הסמיך שלצדיו משוּכוֹת של אַלוַי בין הנמל והעיר, מקום שהיו קרונות מגושמים מתנהלים להם למַחרַקוֹת מאחרי שוורים נושאי־עול לאִטם שנערים רוכבי־סוסים מַנחים אותם.

ברגע של דממה דרך ג’ורג’ו את רובהו. הצליל מבשר־הרעה הוציא גניחה חרישית מדמותה הקשוּיה של האשה היושבת לצדו. פרץ־פתאום של צווחה מתריסה סמוך מאד לבּית שקע פתאום ונשאר בבחינת מילמול מבולבל של אנקות. מישהו עבר במרוצה; הרף־עין אחד נשמעה נשימתו הטרופה והקולנית בעָברה על־פני הדלת; נשמעו לחישות צרודות וקול פסיעות סמוך לקיר; כתף התחכּכה בתריס, מוחה את האלומות הנוהרות של אור־השמש שכמו הותוו בעפרון לרוחב החדר כולו. זרועותיה של סיניורה טרזה החובקות את בנותיה הכורעות על ברכיהן הידקו אותן אליה בלחץ־עווית.

האספסוף, שנהדף מבית־המכס, נחלק לכמה וכמה כנופיות ונסוג על־פני המישור בכיוון העיר. זעקות רפות במרחקים השיבו על הנפץ הכבוש של מטחי־אש מסוכסכים שנורו מרחוק. בפרקי־הביניים נשמעו יריות בודדות חלושות, והבנין הנמוך, הארוך והלבן, שכל חלונותיו מוגפים, נראָה כאילו היה מרכזה של מרקחה המתרחבת ופושטת במעגל גדול מסביב לשתיקתו המסוּגרת. אבל התנועות והלחישות הזהירות של חבורה מובסת התרה לה מחסה של ארעי מאחרי הקיר הרחישו בחשכּת החדר, המפוספסת חוטים של אור־שמש שקט, קולות רעים, מתגנבים. בני משפחת ויוֹלה שמעו אותם משל כאילו רוחות בלתי־נראות המרחפות מעל כיסאותיהם מטכסות עצה בחשאי אם כדאי להעלות באש את הקאסה של הנכרי הזה.

העצבים נמרטו. ויולה הזקן קם על רגליו לאִטו, הרובה בידו, מהסס, שכן לא ראה איך יוכל למנוע את הרעה. כבר אפשר היה לשמוע קולות מסיחים מאחור. הסיניורה טרזה לא ידעה את נפשה מרוב אימה.

“הה! הבוגד! הבוגד!” מילמלה, וקולה בל־יישמע כמעט. “עכשיו ישרפו אותנו; ואני התחננתי לפניו. לא! הוא מוכרח לרוץ בעקבות האנגלים שלו.”

סבורה היתה, כמדומה, שאילו אך היה נוסטרומו נמצא בבית כי עתה שלום היה להם. עד כה נשבתה גם היא לקסם השם הזה שעשה לו הקאפאטאס דה קארגאדוֹרֶס על החופים, לאורך מסילת־הברזל, אצל האנגלים, ובקרב המון־העם של סולאקו. בפניו, ואפילו כנגד בעלה, העמידה תמיד פנים כאילו היא שמה אותו לצחוק ולעג, פעמים מתוך טוב־מזג, ותכופות יותר במין מרירות משונה. אבל הנשים הרי אין הגיון בדעותיהן, כמו שהיה ג’ורג’ו מעיר בנחת בהזדמנויות מתאימות. בהזדמנות זו, שעה שרוֹבהו מוחזק הכן נכחו, רכן אל ראש אשתו, ובלי גרוֹע את עיניו מן הדלת החסומה לחש על אזנה שנוסטרומו לא היה יכול להושיעה במאומה. מה יוכלו שני גברים מסוּגרים בתוך בית לעשות כנגד עשרים או שלושים שמנוי־וגמור עמהם להצית את הגג? ג’אן באטיסטה חושב על הקאסה בלי הרף, בטוח היה בכך.

“הוא חושב על הקאסה! הוא!” פלטה סיניורה ויולה, כאחוזת־שגעון. בידיה הפתוחות הלמה על חזהּ. "אני מכירה אותו. הוא חושב על עצמו בלבד. "

ירי נשק חם בסמוך גרם לה שתפשיל ראשה לאחור ותעצום עיניה. ג’ורג’ו הזקן קפץ שיניו תחת שׂפמו הלבן, והוא החל לפלבל פרא בעיניו. כמה וכמה כדורים ניחתו יחד בקצה הקיר; מבחוץ נשמעה נשירתם של רסיסי טיח; קול צרח לאמור “הנה הם באים!” ולאחר רגע של מועקת־שתיקה נשמעה מרוצת רגליים לאורך החזית.

אחר־כך רפתה המתיחות שבעמידתו של ג’ורג’ו הזקן וחיוך של הרווחה מפיקת־בוז עלה על שפתיו, שפתי לוחם ותיק שפניו פני אריה. אלה אינם עם המשחר לצדק אלא גנבים. אפילו התגוננות מפניהם היא כעין השפלה לאיש שהיה אחד מאלף בני־האלמוות של גאריבּאלדי בכיבוש סיציליה. הוא רחש בוז עצום להתפרצות זו של בני־בליעל וליפּרוס, שאינם יודעים את פשר המלה “חופש”.

הוא העמיד את רובהו הישן על הרצפה, ובהסבת־ראש הציץ בהדפּס־האבן הצבעוני של גאריבאלדי הנתון במסגרת שחורה על הקיר הלבן; חוט של אור־שמש עז חתך אותו אנכית. עיניו, שהורגלו באור־הדימדומים הזוהר, הבחינו בסומק הרענן של הפּנים, באודם החולצה, בחיתוך הכתפיים הרבועות, בכתם השחור של מצנפת הבּרסאליירֶה שנוצות־התרנגול מסתלסלות מעל נזרה. גיבור בן־אלמוות! זה החופש שלך; לא רק חיים הוא נותן לך אלא גם אלמוות!

לאיש האחד ההוא היתה בו קנאות שלא פחתה במאומה. ברגע שרווח לו מעט מפחד הסכנה הגדולה ביותר שנשקפה, אולי, למשפחתו אי־פעם בכל נדודיה, פנה אל תמונת מנהיגו־משכּבר, הראשון והיחיד, ואחר־כך הניח ידו על שכם אשתו.

הילדות שכרעו ברך על הרצפה לא זזו. סיניורה טרזה פקחה את עיניה קימעה, משל כאילו העירו אותה מתרדמה עזה מאד וחסוכת־חלום. בטרם תהיה לו שהות לומר מלה של עידוד על־פי דרכו המתונה קפצה על רגליה, בעוד הילדות נאחזות בה, אחת מזה ואחת מזה, התנשמה בכבדות ופלטה צווחה ניחרת.

זו נשמעה בעת־ובעונה־אחת עם רעם מהלומה עזה שניחתה על התריס מבחוץ. לאזניהם הגיעו פתאום צהלת סוס, בטישה חסרת־סבלנות של פרסות בשביל הצר והקשה העולה אל הבית; חרטום של מגף הלם שוב בתריס; דרבן נצטלצל עם כל מהלומה, וקול רגוש קרא וצעק, “הוֹלה! הוֹלה, אתם שם בפנים!”


פרק 4    🔗

כל הבוקר כולו השגיח נוסטרומו ממרחקים על הקאסה ויולה, אפילו בעצם ההתכּתשות הלוהטת ביותר ליד בית־המכס. “אם אראה עשן עולה שם,” הירהר לנפשו, “הריהם אבודים.” כאשר אך נמוג האספסוף פרץ עם חבורה קטנה של פועלים איטלקים לכּיוון ההוא, שאכן היה הקו הקצר ביותר בכיוון העיר. אותו חלק של הערב־רב שאחריו דָלַק חשב לכאורה להיערך לקרב בצל הבית; מטח־אש שירו נאמניו מאחרי משוּכת האַלוַי הבריח את הנבלים. בפירצה שקוּצצה בשביל פסי המסילה הצדדית של הנמל הופיע נוסטרומו, רכוב על סוסתו האפורה־ככסף. הוא צעק, שילח אחריהם ירייה אחת מאקדחו, ובא בדהרה אל חלון בית־הקפה. סבר ששם יבחר ג’ורג’ו הזקן לתור לו מחסה.

קולו בקע עדיהם, חפוּז וקצר־נשימה למשמע־אוזן: “הולה! וֶקיוֹ16! הו, וֶקיוֹ! שלום שם לכולכם בפְנים?”

“רואָה את” – לחש ויולה הזקן אל אשתו.

סיניורה טרזה החרישה עכשיו. בחוץ צחק נוסטרומו.

“אזני השומעות שהפאדרוֹנָה17 לא מתה.”

“עשית כמיטב יכלתך להרוג אותי מרוב פחד,” קראה סיניורה טרזה. ביקשה לומר יותר מזה, אבל קולה בגד בה.

לינדה נשאה עיניה רגע אל פניה, אבל ג’ורג’ו הזקן צעק כמתנצל:

“היא קצת נסערת.”

בחוץ השיב נוסטרומו בצעקה מלוּוה צחוק נוסף:

“אותי היא אינה יכולה להסעיר.”

סיניורה טרזה מצאה את קולה.

"הוא שאני אומרת. אין לך לב – ואין לך מצפון, ג’אן באטיסטה – "

שמעו אותו מסב את בהמתו מן התריסים והלאה. האנשים שאותם הנהיג מלהגים היו בהתרגשות רבה באיטלקית ובספרדית, מסיתים איש את רעהו למירדף. הוא התיצב בראשם, בקריאה “אוואנטי!18

“הוא לא האריך שהוּתו אתנו. כאן אין לקבל שבחים מפי זרים,” אמרה סיניורה טרזה בנעימה טראגית. "אוואנטי! כן! זה כל מה שחשוב בעיניו! להיות ראשון אי־שם – אי־כך – להיות ראשון עם האנגלים האלה. הם יַראו אותו לכּל. ‘זה נוסטרומו שלנו!’ " היא צחקה צחוק מבשר־רעה. “איזה שם! מה זה? נוסטרומו? מהם הוא מוכן לקבל שם שבעצם איננו מלה כלל.”

בינתיים שקד ג’ורג’ו, בתנועות שלוות, לפתוח את הדלת; שטפון האור הציף את סיניורה טרזה, עם שתי ילדותיה הצמודות אליה, אשה ציורית בעמידה של התרוממות־רוח אמהית. מאחריה היה הקיר מסַמא בלבנוֹ, והצבעים הגולמניים של הדפּס־האבן של גאריבאלדי חוורו באור־השמש.

בפתח נשא ויולה הזקן את זרועו אל־על כמַפנה את כל מחשבותיו החופזות, המרפרפות אל תמונת מנהיגו־משכבר. אפילו כשהיה מבשל בשביל ה“סיניורי אִינגלֶזי”, המהנדסים (הוא היה טבּח מהוּלל, אף שהמטבח היה מקום חשוך), צופיה היתה עליו כביכול עינו של האיש הגדול שהנהיג אותו בזמנו במאבק מפואר, מקום שם, תחת חומות גאֵיטה, היתה העריצות נופחת את נשמתה לעולמים לולא אותו גזע מקוּלל של מלכים ושרים בני פיימוֹנטֶה. כאשר לפעמים נאחזה מחבת באש בשעת מיבצע עדין בכמה בצלים כתוּתים, והזקן נראה נסוג ויוצא מן הדלת, מגדף ומשתעל בכל עוז בתוך ענן מריר של עשן, אפשר היה לשמוע את שמו של קאבור – אותו ארכי־תככן שנמכר למלכים ועריצים – מעורב בקללות על הנערות הסיניות, הבישול בכלל, והארץ הנתעבה אשר בה נגזר עליו לחיות עד סוף ימיו בשל האהבה לחופש שחנק אותו בוגד.

אז היתה סיניורה טרזה, כולה לבושה שחורים, יוצאת מדלת אחרת ומתקרבת, כבדת־בשר ודאוגה, מַטה את ראשה הנאֶה, שחור־המצח, פורשת זרועותיה, וקוראת בקול עמוק –

“ג’ורג’וֹ! איש נלהב שכמוך! מיזריקוֹרדיה דיווינה! 19 ככה בשמש! הוא יפול למשכב.”

לרגליה נמלטו התרנגולות לכל עבר, בפסיעות־ענק; אם שהו אז בסולאקו איזה מהנדסים מן המסילה הנבנית הרי היו אחד או שנים מן האנגלים הצעירים מופיעים בחדר־הביליַארד התופס קצה אחד של הבית; אבל בקצה השני, בבית־הקפה, היה לואיס, בן־התערובת, מקפיד היטב שלא להיראות. הנערות האינדיאניות, ששׂערותיהן כמו רעמות שחורות ושופעות, וכל לבושן רק שמלנית ותחתונית קצרה, היו בוהות מתחת לקווּצות־השׂער הגזוזות ברבוּע על מצחיהן; הריחוש הקולני של השומן המיטגן פסק, האֵדים נישאו אל־על באור־השמש, ריח עז של בצלים חרוכים עמד בחום המנומנם ואפף את הבית; והעין היתה תוֹעָה במרחב עצום ושטוח של דשא למערב, משל כאילו היה המישור בין הסְיירָה שמעל סולאקו ובין רכס־החוף הרחק שם בכיוון אֶסמראלדה גדול כמחציתו של עולם.

לאחר שתיקה עזת־רושם היתה סיניורה טרזה נושאת קולה בגערה:

“אֶה, ג’ורג’ו! הנח את קאבוּר לנפשו ודאג לעצמך, עכשיו שאנו אבודים לבדנו בארץ הזאת עם שתי הילדות מפני שאתה אינך יכול לחיות תחת שלטונו של מלך.”

ובעודה מביטה בו היתה נותנת לפעמים את ידה בחפזון אל צלעותיה בפירכוס חטוף של שפתיה הדקות ובציפוף גבותיה הישרות והשחורות החולף כמו היבהוב של כאֵב זועם או מחשבה זועמת על תווי־פניה הנאים, הקצובים.

כאב היה זה; היא התגברה על מדקרותיו. לראשונה פקד אותה שנים אחדות אחרי שעזבו את איטליה והיגרו לאמריקה והתישבו בסופו של דבר בסולאקו לאחר שנדדו מעיר לעיר, תוך שהם מנסים לפתוח פה־ושם חנות קטנה; ופעם אחת לעסוק בקיבּולת מאורגנת של דיִג – במאלדוֹנאדוֹ – שכּן ג’ורג’ו, בדומה לגאריבאלדי הגדול, מַלח היה בזמנו.

פעמים קצרה רוחה בכּאב. זה שנים היה כירסומו של זה כמין חלק מן הנוף המקיף את בוֹהַק הנמל תחת שלוחותיו המיוערות של רכס־ההרים; ואור־השמש עצמו היה כבד ומַשמים – כבַד־כאֵב – שלא כאור־השמש של ימי נערותה, שבהם בא ג’ורג’ו בן גיל־העמידה וחיזר אחריה בכובד־ראש ולהט־רגש על חוֹפיו של מפרץ ספּציה.

“אתה היכּנס מיד, ג’ורג’ו,” פקדה. “אפשר לחשוב שאינך רוצה לרחם עלי בכלל – בזמן שארבעה סיניורי אינגלזי נמצאים בבית.”

“וַא בֶנה, וַא בֶנה,” היה ג’ורג’ו ממלמל.

הוא ציית. הסיניורי אינגלזי יצטרכו עוד־מעט לסעודת־הצהריים שלהם. הוא היה אחד מאותה חבורה בת־אלמוות ובלתי־מנוצחת של משחררים שהניסו את שׂכירי־החרב של העריצוּת כמוֹץ מפני סער, “אוּן אוּראגאנוֹ טֶריבּילֶה.”20 אבל זה היה קודם שיתחתן ויעמיד ולדות; וקודם שתזקוף העריצות שוב את ראשה בקֶרב הבוגדים שכלאו את גאריבאלדי, גיבורו.

שלש דלתות היו בחזיתו של הבית, ובכל יום אחר־הצהריים אפשר היה לראות את הגאריבּאלדינוֹ באחת מהן בבלוֹרית־שׂיבתו המגודלת, זרועותיו שלובות, רגליו משׂוכּלות, משעין את ראש־האריה אשר לו על המשקוף, ונושא עיניו למעלה אל השיפּולים המיוערים של מרגלות ההרים עד לכּיפה המושלגת של הר־איגֵרוֹטה. חזית ביתו הטילה מלבּן ארוך ושחור של צל, שהיה מתרחב־והולך אט־אט על הנתיבה הרכה של עגלות־שוורים. מבעד לפּרצות שנפרצו במשׂוּכות ההרדופים היתה מסילת־הברזל הצדדית של הנמל, שהונחה זמנית על־פני המישור, מפתלת את סרטיה המקבילים המבהיקים הלאה־הלאה על־גבי רצועה של עשב חרוך ונבוּל בריחוק כחמישים מטר מקצה הבית. בערב היו רכבות־האפסניה הריקות של קרונות שטוחים חגות מסביב לפרדס הירוק־הכהה של סוּלאקו, ואצות לדרכן, מתנחשלות קימעה בסילונים לבנים של קיטור, על־פני המישור בוֹאכה קאסה ויולה, בדרכן אל קרפיפי־הרכבת ליד הנמל. הנהגים האיטלקים היו מצדיעים לו במועל־יד מן המגבּה. ואילו הבּלמנים הכושים ישבו במרושל על הבּלמים, ניבטים היישר נכחם, ושוּלי מגבעותיהם הגדולות מתנפנפים ברוח. ג’ורג’ו היה משיב בהטיית ראש קלה, בלי להזיז את זרועותיו השלובות.

ביום הזה הראוי־להיזכר של ההתפרעות לא היו זרועותיו שלובות לו על חזהו. ידו לפתה את קנה־הרובה המוצב על הסף; הוא לא הרים עיניו אפילו פעם אחת אל הכיפה הלבנה של הר־האיגרוטה, שטהרתה הצוננת כמו שמרה על ריחוקה הגאה מארץ לוֹהטת. עיניו בחנו בסקרנות את המישור. תימרות־אבק נישאות שוּפּוּ פה־ושם. בשמים נקיים־מרבב עמדה השמש בהירה ומסנוורת. קבוצות של אנשים נסו מנוסת־חרב; אחרות ניצבו לעמוד על נפשן; והטירטור המקוטע של נשק חם גילגל אדוותיו אל אזניו באוויר הדמום, הלוהב. דמויות בודדות שעטו במרוצת נואשים. פרשים דהרו זה אל זה, הסתובבו יחדיו, התפרדו במהירות. ג’ורג’ו ראה בנפול אחד מהם, סוס ורוכבו נעלמים כאילו דהרו לתוך תהום, והתנועות בתמונה המורתחת היו כמַהלכים במשחק אַלים שנערך במישור ושַׂחקניו ננסים רוכבים והולכי־רגל, הצורחים בגרונות זעירים, תחת ההר שהיה כהתגלמות־נפילים של שתיקה. מעולם לא ראה ג’ורג’ו לפני כן פיסת מישור זו שוקקת חיים ופעולה כל־כך; מבטו לא היה יכול לקלוט את כל הפרטים בבת־אחת; הוא האהיל על עיניו בידו, עד שנחרד פתאום לשמע רעם פרסות הרבה בסמוך.

סיעה של סוסים פרצה מתוך הדיר המגודר של חברת־המסילה. הם דהרו־דלקו כרוח־סוֹעה ועברו על המסילה צוהלים, בועטים, מצווחים בהמון דחוס, חברבּר ומיטלטל של גבּות ערמוניים, חומים ואפורים, לטושי־עיניים, משוכי־צוואר. אדומי־נחיריים, בניפנוף זנבות ארוכים. כאשר אך קפצו ועלו על הדרך התאבך האבק הסמיך מעלה מתחת פרסותיהם, ובמרחק חמישה מטרים מג’ורג’ו התגלגל ועבר רק ענן חום ובו צורות מעורפלות של צווארים ואחוריים. מרעיד את הארץ בעברו.

ויולה השתעל. הסב פניו מן האבק, והניד קימעה בראשו.

“עד שיבוא הלילה צריך יהיה לתפוס כמה סוסים.” מילמל.

בריבוע של אור־השמש שבקע מבעד לדלת כרעה סיניורה טרזה ברך לפני הכיסא, בהרכינה את ראשה, העמוס שיפעה מפותלת של שער־הוֹבנים מפוּספס־כסף, לתוך כפות־ידיה. רדיד־המלמלה השחור שבו היתה עוטה את פניה צנח ארצה לצדה. שתי הילדות קמו על רגליהן, יד ביד, בחצאיות קצרות, שערן השמוּט גולש באי־סדר. הצעירה האהילה בידה על עיניה, כמפחדת לחזות באור. לינדה, ידה על כתף אחותה, ניבּטה בלי חת. ויוֹלה הביט בילדותיו.

השמש הבליטה את החריצים העמוקים בפניו, והללו, נמרצים בהבּעתם, היה בהם חוסר־הניע של מעשה־גילוף. אי־אפשר היה לגלות מה הוא חושב. גבּות אפורות ועבותות הצלו על מבטו האפל.

“יפה! וכי אינכן מתפללות כמו אמא שלכן?”

לינדה שירבטה את שפתיה האדומות, שהאדימו כמעט יותר מדי; עיניים נפלאות היו לה, חוּמות, עם ניצוץ של זהב בקשתיוֹת, מלאות תבונה וכוונה, וכה בהירות עד שדומה היה כאילו הן נוסכות זיו על פניה הדקים, החיורים. היו זהרורים של ארד בתלתלי שׂערה השחורים, והריסים, ארוכים ושחורים כפחם, שיוו יתר חיורוֹן לפניה.

“אמא תדליק הרבה נרות בכנסיה. תמיד היא עושה כך כאשר נוסטרומו הולך להילחם. יהיו לי נרות אחדים להביא לקאפּלה של המאדונה בקתדראלה.”

כל זאת אמרה במהירות, בביטחה מרובה, בקול חודר ומלא־חיים. אחר־כך ניערה קימעה את כתפה של אחותה והוסיפה:

“וגם לה יגידו לקחת נר!”

“מדוע יגידו לה?” שאל ג’ורג’ו בכובד־ראש. “וכי אינה רוצה?”

“היא ביישנית,” אמרה לינדה, בפרץ קל של צחוק. “אנשים שׂמים לב לשׂערותיה הבּהירות כשהיא מצטרפת אלינו. הם קוראים אחריה, ‘ראו את הרוּבּיה! 21 ראו את הרוּבּיאסיטה!’ הם קוראים ברחובות. היא ביישנית.”

“ואת? את אינך ביישנית – אה?” הגה האב לאִטו.

היא הטילה את כל שערותיה השחורות לאחור.

“איש אינו קורא אחרי.”

ג’ורג’ו הזקן התבונן תפוּס־סרעפים בילדותיו. הפרש של שנתיים היה ביניהן. במאוחר נולדו לו, שָנים לאחר שמת הילד. אילו חי כי עתה היה כמעט בן־גילו של ג’אן באטיסטה – זה שהאנגלים קוראים לו נוסטרומו; אך באשר לבנותיו הרי עקב חומרת מזגו, גילו הקשיש והשתקעותו בזכרונותיו לא הירבּה לשים לבו אליהן. הוא אהב את ילדותיו, אבל ילדות שייכות יותר לאֵם, והרבה מרגשי־החיבּה שלו הושקעו בפולחן החירוּת ובשירוּתה.

בהיותו צעיר ליָמים ערק מאניה שסחרה עם לה־פלאטה, התגייס לצי של מונטיבידאוֹ, אז תחת פקודתו של גאריבאלדי. לימים, בלגיון האיטלקי של הריפובליקה שנאבק נגד שלטון־העריצות המתגבר של רוֹסאס, השתתף, במישורים נרחבים, על גדותיהם של נהרות־ענק, בקרבות העזים ביותר שאולי ידע העולם מעודו. הוא ישב בין אנשים שדיקלמו על החירות, סבלו למען החירות, מתו למען החירות, בהתרוממות־רוח נואשת, וכשעיניהם נשואות אל איטליה המדוכּאה. התלהבותו שלו נזוֹנה ממראות של טבח, מן המופתים של מסירוּת נעלה, משאוֹן כלי־זין, מלשונם המשולהבת של מינשרים. הוא מעולם לא נפרד מן המנהיג אשר בחר לו – השליח הלוהב של העצמאות – ונשאר לצדו באמריקה ובאיטליה עד לאחר יום אַספרוֹמוֹנטֶה22 המר־והנמהר, כאשר נגלתה בוגדנוּתם של מלכים, קיסרים ושׂרים קבל־עולם בפציעתו ומאסרו של גיבורו – שואה שהחדירה בו ספק עגום אם אי־פעם יוכל להבין את דרכי משפטו של אלוהים.

אולם הוא לא כפר בו. הוא מצריך סבלנות, היה אומר. אף שהכוהנים לא היו חביבים עליו, ובעד שום הון שבעולם לא היה מוכן להציג כף־רגלו בתוך כנסיה, האמין באלוהים. וכי לא היו המינשרים נגד העריצים פונים אל העמים בשם האלוהים והחופש? “האלוהים לגברים – הדתות לנשים,” היה ממלמל לפעמים. בסיציליה נתן לו אנגלי אחד, שהופיע בפאלרמוֹ לאחר שפינה אותה צבאו של המלך, ספר־בּיבּליה באיטלקית – בהוצאת החברה הבּיבּלית לבריטניה ולארצות־חוץ, מכוֹרך בכריכת־עור כהה. בתקופות של מצוקה מדינית, בהפוגות של שתיקה שבּהן לא פירסמו המהפכנים שום מינשרים, השׂתכּר ג’ורג’ו למחייתו בעבודה הראשונה שהזדמנה לו – כמַלח, כסבּל על רציפי ג’ינובה, פעם אחת כפועל בחוָה בהרים מעל ספּציה – ובשעות־הפנאי שלו עיין בספר העבה. הוא לקחוֹ עמו לקרבות. עכשיו היה ספר זה מקראוֹ היחיד, וכדי שלא יישלל ממנו (האותיות היו זעירות) ניאות לקבל זוג משקפיים במסגרת־כסף מתנה מידי סניורה אֶמיליה גוּלד, אשתו של האנגלי שניהל את מכרה־הכסף בהרים מהלך שלש פרסות מן העיר. היא היתה האנגליה היחידה בסוּלאקו.

כבוד גדול רחש ג’ורג’ו ויולה לאנגלים. רגש זה, שלידתו בשדות־הקרב של אוּרוּגוואי, היה בן ארבעים שנה לפחות. אחדים מהם שפכו את דמם במאבק למען החופש באמריקה, והראשון שאותו הכיר מעודו זכוּר היה לו בשם סמואל; הוא פיקד על פלוגה של כושים תחת פקודתו של גאריבאלדי, בעת המצור המפורסם על מונטבידאו, ומת מות־גבוּרה עם הכושים שלו בצליחת הנהר בוֹיאנה. הוא, ג’ורג’ו, הגיע לדרגת סגן־קצין – אלפֶרֶס – ובישל בשביל הגנרל. לימים, באיטליה, בדרגת לייטנאנט, רכב עם אנשי המַטה ועדיין היה מבשל בשביל הגנרל. הוא בישל בשבילו בלומבּארדיה כל ימות מסע־המלחמה; במסע על רומא לכד את בהמותיו בקאמפּאניה בפלצוּר על־פי נוסח אמריקה; הוא נפצע בהגנה על הרפובליקה של רומא; הוא היה אחד מארבעת הנמלטים אשר, יחד עם הגנרל, הוציאו מן היער את הגופה הנטולה רוח־חיים של אשת הגנרל והביאוה אל בית־המשק אשר בו מתה, תשושה מתלאותיה של אותה נסיגה נוראה. הוא יצא חי מימי־הפורענות ההם ושימש לפני הגנרל שלו בפאלרמוֹ כאשר התפוצצו בעיר הפגזים הנאפוליטאניים מן הטירה. הוא בישל בשבילו בשדה ווֹלטוּרנו אחרי שנלחם כל היום. ובכל מקום ראה אנגלים בשורות־החלוץ של צבא החופש. הוא כיבּד את אוּמתם מפני שהם אהבו את גאריבאלדי. אפילו הרוזנוֹת והנסיכוֹת שלהם נשקו את ידיו של הגנרל בלונדון, כך אמרו. יכול גם יכול היה להאמין בזאת; כי האומה אצילה היתה, והאיש היה קדוש. די היה להביט פעם אחת בפניו כדי לראות בו את הכוח האלוהי של האמונה ואת חמלתו הגדולה על כל עני, סובל ונדכא בעולם הזה.

רוח השיכחה־העצמית, המסירות התמימה לרעיון הומאניטארי עצום שפירנסה את המחשבה והמתח של אותה תקופה מהפכנית, הטביעו חותמם בג’ורג’ו במין בוז עילאי לכל טובת־הנאה פרטית. אדם זה, שפחותי־אדם שבסולאקו חשדו בו שמטמון יש לו במטבּחו, כל ימי־חייו היה בז לכסף. המנהיגים של ימי־נעוריו עניים היו בחייהם ועניים במותם. הרגל נפשי היה לו להעלים דעתו מיום המחרת. במידה ידועה נבע הדבר מהוויה של התרגשות, הרפתקה ולחימה פראית. אך בעיקרו של דבר היה זה ענין שבעקרון. דבר זה לא דמה לחוסר־הדאגה של איזה קוֹנדוֹטיירה23, היתה זו פּוּריטאניוּת שבהתנהגות, ילוּדת התלהבות מחמירה הדומה לפוּריטאניוּת שבּדת.

מסירות מחמירה זו למאבק נסכה קדרוּת על זיקנתו של ג’ורג’ו. היא נסכה קדרוּת מפני שדומה היה כי המאבק אבוּד. רבים מדי היו המלכים והקיסרים שעדיין עשו חיל בעולם שאותו הועיד האלוהים לבני העם. עצוב היה בגלל תמימותו. אף שתמיד מוכן היה לעזור לבני־ארצו, ובכל אשר ישב (בגלוּתו, כלשונו) היה מכובּד מאד על המהגרים האיטלקים, לא היה יכול להעלים עיניו מכך שאין הם נותנים דעתם כלל על העוולות הנעשות ללאוּמים מדוכּאים. בנפש חפצה שמעו לסיפורי־המלחמה שלו, אך דומה היה כאילו שואלים הם את עצמם מה הפיק מזה אחרי ככלות הכל. הם לא יכלו לראות מאומה. “אנחנו לא ביקשנו לנו דבר, אנו סבלנו מאהבת האנושות כולה!” היה נזעק לפעמים בחמת־זעם, והקול האדיר, העיניים הבוערות, טלטלת הרעמה הלבנה, היד השחומה והמגוּידת המוּרמת אל־על כאומרת להעיד את השמים, עשו.רושם על שומעיו. אחרי שהיה הזקן פוסק פתאומית במנוד־ראש ובתנופת־זרוע, המביעות בבירור, “אבל מה בצע לדבּר אליכם?” היו רופקים זה לזה, היו בו בג’ורג’ו הזקן תעצומות רגש, סגולה אישית של תוקף־הכרה, משהו שהם קראו לו “טֶריבּיליטָה” – “אריה זקן” היו אומרים עליו. איזה מקרה של מה־בכך, מלה שבאקראי, היו מביאים אותו לשאת דברו על החוף אל הדייגים האיטלקים של מאלדוֹנאדוֹ, בחנות הקטנה שהחזיק אחרי־כן (בוואלפּאראיסוֹ), אל לקוֹחוֹתיו בני־ארצו; באיזה ערב, פתאום, בבית־הקפה בקצה של הקאסה־ויוֹלה (הקצה השני היה שמור למהנדסים האנגלים), אל הקהל המובחר של נהגי־קטרים ומנהלי־עבודה בסדנות הרכּבת.

בפניהם הנאים, השזופים, הכחושים, בתלתלי־השחור הנוצצים שלהם, בעיניהם המבריקות, רחבי־חזה, מגודלי־זקן, פעמים טבּעת־זהב זעירה בתנוך האוזן, היו האצילים שבמפעלי הרכּבת מקשיבים לו, נוטשים את משחק הקלפים או הדוֹמינוֹ שלהם. פה־ושם היה איזה באסקי בהיר־שׂער מתבונן בינתיים בידו, ממתין ללא מחאה. אף אחד מילידי קוֹסטאגוּאנה לא פלש לכאן. זה היה המעוז האיטלקי. אפילו שוטרי סולאקו העושים בסיוּר־לילה היו מצעידים את סוסיהם חרש בעָברם במקום, משתוחחים על האוכף להציץ מבעד לחלון על הראשים האפופים ערפל של עשן; ודומה היה כאילו סיפורו הדקלמני המתמשך של ג’ורג’ו הזקן שוקע מאחריהם לתוך המישור. רק כפעם־בפעם היה סגן מפקד־המשטרה, אדון קטן שחום ורחב־פנים שמנה הגונה של דם אינדיאני בעורקיו, מראה את פרצופו. מניח היה את האיש שלו בחוץ עם הסוסים ובחיוך ערמומי ובוטח, ובלי אומר ודברים, היה מתקרב אל הדלפק הארוך. הוא הצביע על אחד הבקבוקים שעל המדף; ג’ורג’ו היה תוחב פתאומית את מקטרתו לתוך פיו ומשמש לפניו בכבודו־ובעצמו. דבר לא היה נשמע מחוץ לניקוש הקל של הדרבנות. משהתרוקנה כוסו היה סוקר את החדר כולו במבט מתון ובוחן, יוצא החוצה ומתרחק אט־אט ברכיבה, חג במעגל לעבר העיר.


פרק 5    🔗

רק בדרך כך היה כוחם של השלטונות המקומיים בא לידי ביטוי בציבור הגדול של זרים עזי־גפיים שחפרו את האדמה, פוצצו את הסלעים, נהגו את הקטרים בשביל “המפעל המתקדם והפטריוטי.” במלים אלו ממש תיאר האֶקסלנטיסימוֹ סניור דוֹן וינסֶנטֶה ריביירה, הרודן של קוסטאגואנה, שמונה־עשר חודש קודם־לכן, את מסילת־הברזל הלאומית המרכזית בנאומו הגדול בטכס של הפיכת הרגב הראשון.

הוא בא במתכוון לסולאקו, והיתה סעודה בשעה אחת, קבלת־פנים שערכה חברת חאש"ק על סיפונה של “יונו” לאחר האירוע על החוף. הקפטן מיצ’ל עצמו נהג את רפסודת־המשא, כולה מעוטרת דגלים, שנגררה אחר סירתה של “יונו” והביאה את האֶקסלנטיסימו מן המיזח אל הספינה. כל הנכבדים בסולאקו הוזמנו – הסוחרים הזרים (אחד או שנים), כל הנציגים של המשפחות הספרדיות העתיקות שהיו אז בעיר, בעלי־האחוזות הגדולים מן המישור, אנשים רציניים, נימוסיים, פשוטים, קאוואליירוֹס טהורי־יחשׂ, קטני ידיים ורגליים, שמרניים, מכניסי־אורחים וטובי־לב. המחוז האוקסידנטאלי היה מעוזם; מפלגת הבּלאנקוֹס שלהם היא שניצחה עכשיו; הנשיא־הרודן שלהם, בלאנקוֹ שבַּבלאנקוֹ, הוא שישב וחייך באדיבות בין הנציגים של שתי מעצמות־חוץ ידידותיות. הם באו אתו מסנטה־מארטה על־מנת לעודד בנוכחותם את המפעל שהון ארצותיהם הושקע בו.

הגברת היחידה באותה חבורה היתה מרת גולד, אשתו של דון קארלוֹס, המנהל של מכרה־הזהב סן־תוֹמֶה. הגבירות של סולאקו לא היו מפותחות עד כדי לקחת חלק במידה כזאת בחיי הציבור. הן הופיעו במספר רב בנשף הגדול שנערך בערב הקודם באינטֶנדֶנסיה, אבל מרת גולד לבדה היא שהופיעה, נקודה בהירה בקבוצה של מקטרנים שחורים מאחרי הנשיא־הרודן, על הבימה הארגמנית מחוּפת־הבּד שהוקמה תחת עץ מֵצל על חוף הנמל, מקום שם נערך הטכס של הפיכת הרגב הראשון. היא ירדה ברפסודת־המשא, המלאה נכבדים, ישבה תחת ניפנופם של דגלים עליזים, במקום־הכבוד לצד הקפטן מיצ’ל, שהחזיק בהגה, ושמלתה הבהירה שיוותה את הגוֹן החגיגי האמיתי היחיד לעצרת הקודרת בטרקלין הארוך, המפואר של “יונו”.

ראשו של יושב־ראש הנהלת הרכבת (מלונדון), נאה וחיוור בערפל כסוף של שׂער־שׂיבה וזקן גזוז, ריחף סמוך לכתפה והוא שופע שימת־לב, חייכני, ומיוגע. הנסיעה מלונדון עד סנטה־מארטה בספינות־דואר ובקרונות המיוחדים של קו־החוף של סנטה־מארטה (מסילת־הברזל היחידה עד כה) היתה נסבלת – אפילו נעימה – נסבלת בהחלט. אבל המסע בהרים אל סולאקו היה חוויה מסוג אחר, בדיליז’אנס ישן בדרכים שאין לעבור בהן המתמשכות בצד תהומות־אימים.

“התהפכנו פעמיים ביום אחד על עברי־פי גיאיות עמוקים מאד,” מספר היה למרת גולד בלחישה. “וכאשר הגענו הנה סוף־סוף, אינני יודע מה היינו עושים בלי הכנסת־האורחים שלכם. איזה מקום נידח היא סולאקו! – ומה־עוד לגבי נמל! מדהים!”

“הה, אבל אנחנו גאים בה מאד. בעבר היתה לה חשיבות היסטורית. בית־הדין הכנסייתי הגבוה ביותר, לשתי נחלות של משנים־למלך, ישב כאן בשכבר־הימים,” הרביצה בו תורה בהתעוררות.

“התרשמתי. לא התכוונתי להקל ראש בכך. נראה שאת פאטריוטית גדולה.”

“המקום הוא נחמד, ולוּ אך בזכות מעמדו. אולי אינך יודע איזו תושבת ותיקה אני.”

“תמה אני כמה את ותיקה,” מילמל, מביט בה בחיוך קל. התבונה השוקקת שבפניה שיוותה עלומים להופעתה. “אין אנו יכולים להחזיר לכם שוב את בית־הדין הכנסייתי שלכם; אבל יהיו לכם עוד ספינות־קיטור, מסילת־ברזל, כבל־טלגרף – עתיד בעולם הגדול, השקול לאין־ערוך כנגד כל שיעור של עבר כנסייתי. אתם תבואו במגע עם דבר גדול יותר משתי נחלות של מִשנִים־למלך. אבל לא היה לי כל מושג שמקום השוכן על חוף־ים יכול להישאר מבודד כל־כך מן העולם. אילו היה המקום עכשיו במרחק אלף מיל בלב הארץ – מופלא ביותר! האם התרחש כאן משהו במשך מאה שנה לפני היום הזה?”

בעוד הוא מדבר בנעימה אִטית, מבוּדחת, לא סר החיוך הקל מעל שפתיה. היא נענתה לו אירונית, והבטיחתו כי ודאי שלא – מעולם לא התרחש דבר בסולאקו. אפילו המהפכות, ששתים מהן התחוללו בזמנה, כיבדו את מנוחתו של המקום. הן התנהלו בחלקים הדרומיים המאוכלסים יותר של הרפובליקה, ובעמק סנטה־מארטה הגדול, שהיה כמו שדה־קרב אחד גדול של המפלגות, בעוד המערכה נטושה על הבירה ועל מוצא אל אוקינוס אחר. שם הבריות מפותחים יותר. כאן בסולאקו נשמעו רק הדי השאלות הגדולות האלו, ומובן שעולמם הרשמי השתנה מדי־פעם בפעם, כשהוא בא אליהם מעל לחומת־ההרים שלהם שהוא עצמו עבר אותה בדיליז’אנס ישן, תוך שהוא מעמיד בסכנה גדולה את חייו וגופו.

יושב־הראש של מסילת־הברזל מתענג היה זה ימים אחדים על הכנסת־האורחים שלה. ובאמת היה אסיר־תודה. רק מאז עזב את סנטה־מארטה ניתק לגמרי מן ההרגשה של חיים אירופיים על רקע סביבתו האֶקזוֹטית. בבירה היה אורחה של הצירוּת, ועסוק היה במשא־ומתן עם חברי ממשלתו של דון וינסנטה – אנשי־תרבות, אנשים שהתנאים של עסקים מתורבתים אינם זרים להם.

יותר מכל חשובה היתה בעיניו בעת ההיא רכישת אדמה למסילת־הברזל. בעמק סנטה־מארטה, שבו כבר היתה מסילה אחת קיימת, אפשר היה לעשות עסקים עם הבּריות, והיה זה רק ענין של מחיר. נתמנתה ועדה לקבוע את ערכי הקרקעות. והקושי הצטמצם בהשפעה נבונה על חברי הוועדה. אבל בסולאקו – הפלך האוקסידנטאלי אשר לפיתוחו דווקה כוּונה מסילת־הברזל – היו צרות. דורות על דורות ישב הפּלך בטח מאחורי מחיצותיו הטבעיות, דוחה את היזמה המודרנית בתהומות של רכס־הרריו, בנמלו הרדוּד הנפתח אל מרגעות־הנצח של מפרץ מלא עננים, בהלך־הנפש השאנן של בעלי אדמתו הפוריה – כל אלוּ המשפחות הספרדיות האצילות והעתיקות, כל אותם דון אמבּרוֹסיוֹס פלוני ודון פרנאנדו אלמוני, שדומה היה כי אכן באיבה וחשד הם מתיחסים לבואה של מסילת־הברזל אל אדמותיהם. אירע גם שכמה מחבורות המודדים שהיו פזורות בכל רחבי הפלך הובהלו באיומים של אלימוּת. במקרים אחרים הועלו תביעות מחפירות באשר למחיר. אבל איש מסילות־הברזל התגאה בכך שהוא יכול לטפל בכל מצב־חירום. הואיל ובסולאקו נתקל ברגש העוין של שמרנות עיוורת הרי יגיב גם הוא ברגש, בטרם ינקוט עמדה בהתבסס על זכותו בלבד. הממשלה מחויבת למלא את חלקה שלה בחוזה עם ההנהלה של חברת־הרכבות החדשה, אפילו יהיה עליה להשתמש בכוח־הזרוע לצורך כך. אבל פחות מכל הריהו מתאווה להפרעה מזוינת במימושן התקין של תכניותיו. הריהן נרחבות ומרחיקות־לכת יותר מדי, ונושאות־הבטחה עד כדי כך שכדאי להשקיע בדבר כל מאמץ שבגדר היכולת; וכך דימה בנפשו שיביא לשם את הנשיא־הרודן למסע של טכסים ונאומים. שגוּלת־כוֹתרתו תהיה אירוע גדול בעת הפיכת הרגב הראשון ליד חוף הנמל. אחרי הכל הריהו יציר־כפיהם שלהם – אותו דון וינסנטה. הוא היה התגלמות הנצחון של היסודות המשובחים ביותר במדינה. אלו הן עובדות, וכל עוד יש משמעות לעובדות, טען סיר ג’ון בינו לבין עצמו, הרי השפעתו של איש כזה חייבת להיות ממשית, ופעולתו האישית תשיג את התוצאה הפייסנית הנחוצה לו. הוא הצליח לסדר את המסע בעזרתו של פרקליט פיקח מאד, שידוע היה בסנטה־מארטה כסוכן מכרה־הכסף של גולד — הדבר הגדול ביותר בסולאקו, ואפילו בריפובליקה כולה. אכן, היה זה מכרה אגדי בעשרו. הסוכן־כביכול של המכרה, איש תרבותי ומוכשר ככל הנראה לעין, דומה היה שגם באין לו כהונה רשמית יש לו השפעה יוצאת־מגדר־הרגיל בחוגי המימשל הגבוהים ביותר. היה לאל־ידו להבטיח לסיר ג’ון שהנשיא־הרודן ייצא למסע. עם זאת, במהלך אותה שיחה עצמה, הביע צערו על כך שגם הגנרל מוֹנטירוֹ מתעקש לנסוע.

הגנרל מונטירו, שבתחילת המאבק היה סרן בלתי־ידוע שהועסק בסְפָר המזרחי הפרוע של המדינה, שיתף את גורלו בגורלה של מפלגת ריבּיירה ברגע שמסיבות מיוחדות העניקו חשיבות מופלגת לאותה הצטרפות של מה־בכך. עלילות המלחמה סייעוהו להפליא, והנצחון בריו־סֵקוֹ (לאחר יום של קרב נואש) השלים את הצלחתו. לבסוף יצא האיש כגנרל, שר־המלחמה והמנהיג הצבאי של מפלגת הבּלאנקוֹס, אף כי לא היה אף שמץ אצילוּת בייחוסו. אכן, היו שאמרו כי הוא ואחיו, יתומים, נתגדלו בזכות נדבנותו של נוסע אירופי מפורסם, שאביהם קיפח את חייו בשירותו. לפי גירסה אחרת היה אביהם פֶחמי ביערות, ואִמם אינדיאנית ממעבה פנים־הארץ שנטבּלה לנצרות.

אם כה ואם כה, היו העתונים של קוסטאגואנה נוהגים להגדיר את מסעו של מונטירו ביערות, בעלוֹתוֹ מן הקוֹמאנדאנסיה24 שלו להצטרף אל כוחות הבּלאנקוֹס בראשית המהומות, כ“מעשה־הגבורה הצבאי הגדול ביותר של העת החדשה.” באותו זמן לערך גם צץ אחיו והופיע מאירופה, שאליה יצא כפי הנראה בשעתו כמזכיר של קונסול. אולם לאחר שאסף לו כנופיה קטנה של פורקי־עול גילה מידה של כשרון כמנהיגם של אנשי־גרילה, ובעת השכּנת הסדר בא על גמולו בכהונת המפקד הצבאי של הבירה.

שר־המלחמה נלווה איפוא אל הרודן. ההנהלה של חברת חאש"ק, שפעלה יד־ביד עם אנשי הרכבת לטובת הרפובליקה, הורתה בהזדמנות חשובה זו לקפטן מיצ’ל שיעמיד את ספינת־הדואר “יונו” לרשותם של הקרואים הנכבדים. דון וינסנטה, במסעו מסנטה־מארטה דרומה, ירד בספינה בקאִיטה, הנמל הראשי של קוסטאגואנה, והגיע לסולאקו בדרך הים. אבל יושב־הראש של חברת־הרכבות חצה את ההרים באומץ־לב בדיליז’אנס רעוע, בעיקר על־מנת להיפגש עם המהנדס הראשי שלו שעסק במדידה הסופית של הכביש.

על אף כל אדישותו של איש־עסקים לטבע, שעל איבתו אפשר תמיד להתגבר באמצעי הממון, על־כרחו התרשם מסביבתו בעת שהתעכב במחנה־המודדים שהוקם בנקודה הגבוהה ביותר שאליה היתה מסילת־הברזל שלו אמורה להגיע. הוא בילה את הלילה שם, לפי שאיחר להגיע מכּדי שיראה את נגהה האחרון של השמש הגוֹוע על צלעו המושלגת של הר־איגֵרוֹטה. גיבובים של בזלת שחורה היו כעין שער פתוח שבמסגרתו נראה חלק מן השדה הלבן המשתפל לפאת מערב. באוויר הצלול של מרומי־הארץ היה הכל נראה קרוב מאד, שרוי בדממה זכּה כמו בנוזל חסר־משקל; ובעוד אזנו כרויה לקלוט את הצליל הראשון של הדיליז’אנס המצופה התבונן המהנדס הראשי, בפתח ביקתה של אבנים גסות, בצבעים המתחלפים על צלעו הכּבירה של ההר, כשהוא סובר כי במראֶה הזה, כמו בקטע של מוזיקה ברוּכת־השראה, אפשר למצוא צירוף של ביטוי עתיר־דרגות, מופלג בעדינותו, ורושם מדהים בתפארתו.

סיר ג’ון איחר להגיע ולכן לא שמע את המנגינה הנהדרת והלא־נשמעת שזימרה השקיעה בין הפסגות הגבוהות של הסְיירָה. היא הריקה זמירותיה קודם־לכן לתוך פרק־הזמן קצר־הנשימה של אור־הדימדומים הרָווה, בטרם יירד הלז קשוי־אברים מן הדיליז’אנס וילחץ את ידו של המהנדס.

את סעודתו נתנו לו בבקתת־אבן דומה לצוק־סלע מעוקב, שאין לא דלת ולא חלונות בשני מיפתחיה; אש עליזה של זרדים (שהובאו על גבי פרד מן העמק הראשון למטה) בערה בחוץ ושילחה נוגה רוטט פנימה; ושני נרות בפמוטים של בדיל – שלכבודו הודלקו, כפי שהוסבר לו – ניצבו על מעין שולחן־מחנה גס, שאליו ישב מימין למנהיג. הוא ידע איך להסביר פנים; וצעירי המהנדסים, שעבודת המדידות בנתיב של מסילת־הברזל היה לה לגביהם מן הזיו של צעדים ראשונים בדרך החיים, ישבו שם גם הם, מאזינים בענוה, פניהם החלקים שזופים ממזג־האוויר, ומרוצים מאד לחזות בנועם כה רב באיש גדול אשר כזה.

אחרי־כן, בשעה מאוחרת בלילה, כשהוא מהלך אנה ואנה בחוץ, היתה לו שיחה ארוכה עם המהנדס הראשי שלו. היטב הכירו משכבר־הימים. לא היה זה המפעל הראשון שבו פעלו כשרונותיהם, השונים זה מזה ביסודם כאש ומים, בתיאום. המגע בין שתי האישויות האלו, שלא היו זהות בראיית־העולם שלהן, הצמיח כוח לשירותו של העולם – כוח דק־מן־הדק שיוכל להפעיל מכונות־אדירים, שרירי אנוש, וכן גם להעיר בלבותיהם של בני־אדם מסירות בלי מצָרים למשימה. מבֵּין עוּלי־הימים שאצל השולחן, שלגביהם היתה מדידת המסילה כהתוויית נתיבתם של החיים, לא אחד בלבד עתיד היה להיקרא אלי מוות עד שתכלֶה המלאכה. אבל המלאכה תיעשה: הכוח חזק יהיה כמעט כאמונה. אולם לא ממש כך. בדומיית המחנה הנָם על הרמה הנסוכה אור־ירח – רוּמו של המַעבר שצורתו כרצפת זירה רחבת־ידיים שמסביב לה חומות־הבּזלת של התהומות – ניצבו דוּמם שתי דמויות מהלכות בנחת, לבושות מעילים ארוכים ועבים, וקולו של המהנדס הגה בבירור את המלים:

“אין אנו יכולים לעקור הרים!”

סיר ג’ון, שהרים ראשו לעקוב אחר היד המוֹרה, חש במלוא כוחן של המלים. הר־אִיגֵרוֹטה הלבן התנשא מצללי טרשים וארץ כבועה קפואה תחת הירח. דממה היתה בכּל עד שבקירבת־מקום, מאחרי הגדר של מכלאָה לבהמות המחנה, שנבנתה בניה גסה מאבנים רפוּפות בתבנית מעגל, רָקע פרד־משׂא ברגלו הקדמית ונפח שתי נפיחות כבדוֹת.

המהנדס הראשי השתמש בביטוי בתשובה על הצעתו המהוססת של יושב־הראש, שאולי אפשר יהיה לשנות את תוואי המסילה מתוך התחשבות במשפטים־הקדומים של בעלי־הקרקעות מסולאקו. המהנדס הראשי סבור היה כי עקשנותם של אנשים היא המכשול הקטן ביותר. זאת ועוד, למלחמה בעקשנות זו תעמוד להם השפעתו הגדולה של צ’ארלס גולד, ואילו כריית מנהרה תחת הר־איגֵרוֹטה תהיה מפעל־נפילים.

“הה, כן! גולד. איזה מין אדם הוא זה?”

הרבה שמע סיר ג’ון על צ’ארלס גולד בסנטה־מארטה, וביקש לדעת עוד. המהנדס הראשי הבטיחוֹ כי האמרכל של מכרה־הכסף בסן־תוֹמֶה יש לו השפעה עצומה על כל הדוֹנים הספרדים האלה. ברשותו גם אחד הבתים המשובחים ביותר בסולאקו, והכנסת־האורחים בבית גולד היא למעלה מכל שבח.

“הם קיבלו אותי כאילו הכירוני זה שנים,” אמר. "הגברת הקטנה היא החביבוּת בהתגלמותה. חודש־ימים התאכסנתי אצלם. הוא עזר לי לארגן את קבוצות המודדים. העובדה שהוא למעשה בעל מכרה־הכסף סן־תומה מעניקה לו מעמד מיוחד. כפי הנראה אזנו של כל תקיף במחוז כרוּיה לו, וכפי שאמרתי – יכול הוא לסובב את כל האידאלגוס25 של המחוז סביב אצבעו הקטנה. אם תנהג לפי עצתו יסוּרוּ הקשיים, מפני שהוא רוצה במסילת־הברזל. ודאי, עליך להיזהר בדבריך. אנגלי הוא, ונוסף לזאת ודאי הוא בעל עושר עצום. בית הוֹלרוֹיד שותף אתו במכרה ההוא, ובכן יכול אתה לשער בנפשך – "

הוא פסק מדיבורו, עם שמאצל אחת המדורות הקטנות שבּערו סמוך לחומה הנמוכה של המכלאה התרוממה דמותו של איש עטוף־ומעוטף בפונצ’ו עד צוואר. האוכּף שהיה משמש לו כר הטיל כתם כהה על האדמה לנוכח אדמומית הרמץ הלוחש.

“אני אראה את הוֹלרוֹיד עצמו בדרך שוּבי מארצות־הברית,” אמר סיר ג’ון. “נתחוור לי בוודאוּת שגם הוא רוצה במסילת־הברזל.”

האיש שקם מן האדמה, אולי משום שהפריעתו קירבתם של הקולות, הצית גפרור על מנת להדליק סיגריה. בשלהבת נגלו פנים שזופים, שחורי־שפמות, זוג עיניים ניבּטות היישר; אחר־כך, משחזר והתקין עטיפותיו, צנח מלוא קומתו ושוב הניח ראשו על האוכף.

“זהו מנהל־המחנה שלנו, שאותו עלי לשלוח בחזרה לסולאקו עכשיו מאחר שאנו אומרים להמשיך במדידות שלנו בעמק סנטה־מארטה,” אמר המהנדס. “ברנש מועיל ביותר, אותו השאיל לי הקפטן מיצ’ל מחברת חאש”ק. היה זה מעשה יפה מאד מצדו של מיצ’ל. צ’ארלס גולד אמר לי שאין טוב לי מאשר להיתלות בהצעה זו. נדמה שהוא יודע איך למשול בנהגי־הפרדים וכפועלים האלה כולם. לא היתה לנו צרה קלה־שבקלות עם אנשינו. הוא ילווה את הדיליז’אנס שלך ישר עד סולאקו עם כמה מפועלי־הרכּבת שלנו. הדרך משוּבּשת. אם יהיה במחיצתך, אפשר יחסוך ממך הדבר תקלה אחת או שתים. הוא הבטיח לי שידאג לך כל הדרך כאילו אביו היית."

מנהל־המחנה הזה היה המַלח האיטלקי שכל האירופים בסולאקו רגילים היו, בעקבות היגוּיו המשובּש של הקפטן מיצ’ל, לקרוא לו נוסטרומו. ואכן, שתקן ומוכן, הפליא הלז לטפל באיש שהופקד בידו בחלקיה המשובּשים של הדרך, כפי שהודה אחרי־כן סיר ג’ון עצמו לפני מרת גולד.


פרק 6    🔗

בעת ההיא כבר היה נוסטרומו ותיק בארץ במידה שהספיקה לרומם פלאוֹת את דעתו של הקפטן מיצ’ל על ערכה המופלג של תגליתו. ברור היה שהוא אחד מאותם אנשי־ביצוע שאין־ערוך־להם שהחזקתם היא עילה כשרה להתפארוּת. הקפטן מיצ’ל משתבּח היה בטביעת־העין שלו בבּריות – אבל הוא לא היה אנוכי – ובתמימוּת גאוותו כבר היה מפתח אותו שגעון ל“אַשאִיל לך את הקאפּאטאס דה קארגאדוֹרס שלי” שבמוקדם או במאוחר עתיד היה להביא את נוסטרומו במגע אישי עם כל אירופי בסולאקו, כמעין משרת שכּוחו יפה בכּל למופת של יעילות בספירת־חייו שלו.

“הברנש מסור לי בגוף ובנפש!” היה הקפטן מיצ’ל אוהב להצהיר; ואף שאולי לא היה איש יכול להסביר מדוע כך הוא הדבר, הרי אגב סקירה של יחסיהם אי־אפשר היה להטיל ספק באמירה זו, אלא אם כן היית טיפוס מר ויוצא־דופן כמו ד“ר מוֹניגֶם – למשל – שצחוקו הקצר, חסר־התקוה הביע אי־כה חשד עצום כלפי המין האנושי. לא שהיה ד”ר מוניגם מפליא לעשות בצחוק או במלים. מר־בשתיקתו היה האיש במיטבו. במירעו התיראו הבריות מן הבוז הגלוי של לשונו. רק מרת גולד יכלה לשים סייגים נאותים לאי־האמון שלו כלפי מניעיהם של בני־אדם; אך אפילו לה (בהזדמנות אחת שלא היתה קשורה בנוסטרומו, ובנעימה שלגבּיו היתה חביבה), אפילו לה אמר פעם אחת, “באמת, הרי זה בלתי־הגיוני ביותר לדרוש מאדם שיחשוב על אחרים מחשבות טובות כל־כך יותר מאלו שהוא מסוגל לחשוב על עצמו.”

ומרת גולד מיהרה לחדול מן הנושא. שמועות מוזרות התהלכו על הרופא האנגלי. לפני שנים, בזמנו של גוּזמאן בֶנטוֹ, מעוֹרב היה, כך ריננו, בקשר־קושרים שנתגלה, ואשר, כפי שהתבטאו הבריות, הוטבע בדם. שׂערו האפיר, פניו המתוּלמים, חסרי השער, היו כעין אבק־לבֵנים; המשבצות הגדולות של חולצת־הפלאנל שלבש ומגבעת־פאנאמה שלו הישנה והמרוּבּבת היו קריאת־תגר מוכּרת על המוסכּמות של סולאקו. לולא היה לבושו נקי ללא דופי אפשר שהיו רואים בו אחד מאותם אירופים נעים־ונדים שמבחינה מוסרית הם כצנינים בעיניה של מושבת זרים מהוגנת כמעט בכל פינת־עולם אֶקזוטית. הגבירות הצעירות של סולאקו, שבאשכולות של פני־מחמדים היו מעטרות את המרפסות לאורך רחוב־החוקה, כאשר ראו אותו עובר, בהילוכו הצולע ובראשו המורכן ומקטורן־בד קצר מוטל ברישוּל מעל חולצת־הפלאנל המשובצת שלו, היו אומרות זו לזו, “הנה הסניור דוקטור הולך לבקר אצל דוֹניה אֶמיליה. הוא לבש את המקטורן הקטן שלו.” ההיקש היה נכון. משמעותו העמוקה יותר נסתרה מבינתן התמימה. יתר על כן, הן לא העתירו רוב מחשבה על הרופא. הוא היה זקן, מכוער, מלומד – וקצת לוֹקוֹ – משוגע, אם לא קצת מכשף, כמו שחשדו בו פשוטי־העם. המקטורן הלבן הקטן היה למעשה ויתור להשפעה המאַנשת של מרת גולד. הרופא, המורגל בדיבור ספקני ומריר, לא היתה לו שום דרך אחרת להראות את יחס־הכבוד העמוק שרחש לאָפיה של האשה שידועה היתה בארץ כ“הסיניורה האנגליה”. ברצינות רבה באמת העלה לה את המס הזה; לא היה זה דבר של מה־בכך לאיש בעל הרגלים כשלו. גם מרת גולד הפליאה לחוש בכך. מעולם לא היתה מעלה על דעתה לאכוף עליו גילוי מובהק זה של יחס־כבוד.

ביתה הספרדי הישן (אחת הדוגמות הנאות ביותר בסוגן בסולאקו) פתוח היה לחלוקתם של מנעמי החיים הקטנים. היא חילקה אותם בפשטות ובחֵן משום שפעלה מתוך תפיסה עירנית של ערכים. גדול היה כוחה באמנות השׂיג־ושׂיח האנושי, המתבטאת בגוֹני־גוֹנים של שיכחה־עצמית וברמז של הבנה לכּל. צ’ארלס גולד (בני משפחת גולד, אשר זה שלושה דורות התאחזו בקוֹסטאגוּאנה, תמיד הלכו לאנגליה לקבּל שם את השכּלתם ואת רעיותיהם) דימה בנפשו שכּכל איש אחר התאהב בשכל הישר הבּריא של נערה, אך לא מטעמים אלה דווקא היו כל מוֹדדי המחנה, למשל, מן הצעיר בצעירים ועד לראשם הבוגר, מוצאים להזכיר תכופות כל־כך את ביתה של מרת גולד בין הפסגות הגבוהות של הסְיירָה. היא ודאי היתה מוחה וטוענת כי לא עשתה דבר למענם, בצחוק חרישי ובהרחבה מופתעת של עיניה האפורות, אילו סיפר לה מישהו באיזו צורה משכנעת זוכרים אותה בפאַת קו־השלג מעל לסולאקו. אך מיד, בבת־סבר ממולחת של בינה נחלצת לפעולות, ודאי היתה מוצאת לכך הסבר. “מובן, כל־כך הופתעו הבּחורים האלה למצוא כאן איזה סוג של קבלת־פנים. ואני מניחה שהם מתגעגעים הביתה. אני מניחה שכל אדם חש ודאי תמיד כזית געגועים הביתה.”

תמיד היתה מצטערת בצערם של המתגעגעים.

צ’ארלס גולד, שנולד בארץ כאביו לפניו, צנום וגבוה, בעל שׂפם לוהב, סנטר בנוי־למשעי, עיני־תכלת בהירות, שׂער שחום ופנים רזים, רעננים ואדומים, נראה היה כמי שאך לא מכבר הגיע מעבר־לים. אביו נלחם למען העצמאות תחת פקודתו של בוֹליוואר, באותו לגיון מפורסם של אנגלים שבשדה־הקרב של קאראבּוֹבּוֹ הצדיע להם ה“משחרר” הגדול בחינת מושיעי מולדתו. אחד הדודים של צ’ארלס גולד היה הנשיא הנבחר של פלך סולאקו זה גופו (שאז היה קרוי מדינה) בימי הפדראציה. ואחרי־כן הועמד אל קיר של כנסיה ונוֹרה בפקודת הגנרל האוּניוֹניסטי הבּרבּרי, גוּזמאן בנטוֹ. היה זה אותו גוזמאן בנטו שכאשר נעשה לימים נשיא־תמיד, שהתפרסם בעריצותו האכזרית וחסרת־הרחמים, הגיע לאפוֹתיאוֹזה שלו באגדה העממית על רוח־רפאים מרדפת־ארץ ורצחנית שגופה נישא על־ידי השטן בכבודו־ובעצמו המאוּזוֹליאוֹן הבנוי לבנים בכנסיית־העלייה־למרום בסנטה־מארטה. כך, לפחות, תירצו הכוהנים את היעלמה להמון היחף שנהר ובא, אחוּז חרדת־קודש, להתבונן בחור שבצד תיבת הלבנים המכוערת שנוכח המזבח הגדול.

גוּזמאן בֶנטוֹ, הזכור־לדיראוֹן, הוציא להורג הרבה והרבה אנשים מחוץ לדודו של צ’ארלס גולד; אך היות ודוד היה לו שהועלה לקרבן למען האצולה, נחשב צ’ארלס בעיני ה“אוליגארכים” של סולאקו (זאת היתה הפראזיולוגיה של ימי גוזמאן בנטו; עכשיו היו קרויים בלאנקוֹס, וחדלו מן הרעיון הפדראלי), רוצה לומר המשפחות שמוצאָן ספרדי טהור, אחד משלהם. בהישען על עבר משפחתי שכזה, לא היה איש יכול להיות קוסטאגוּאנרוֹ יותר מדון קארלוס גולד; אבל חזוּתו היתה אפיינית כל־כך עד שבפיהם של פשוטי־העם היה קרוי פשוט האִינגלֶס – האנגלי מסולאקו. הוא נראָה אנגלי יותר מתייר מקרי, אולם מעין עולה־רגל כופר, שלא היה ידוע כלל בסולאקו. הוא נראָה אנגלי יותר מן החבורה האחרונה של מהנדסי־רכבות צעירים, יותר מכל אדם בתמונות־הציד בגליונות ה"פאנץ' " שהגיעו לטרקלינה של רעייתו חדשיים לערך אחרי הופעתם. משתומם היית לשמוע אותו דובר ספרדית (קאסטיליאנית, כמו שאומרים הילידים) או בניב האינדיאני של בני־הכפרים בצורה טבעית כל־כך. מבטאו מעולם לא היה אנגלי; אבל היה משהו בלתי־נמחה כל־כך בכל בני גולד אלה – בני קוסטאגואנה שקדמו לו – משחררים, חוקרי־ארץ, בעלי מטעות של קפה, סוחרים, מהפכנים – עד שהוא, הנציג היחיד של הדור השלישי ביבּשת אשר לה סגנון רכיבה משלה, הוסיף להיראות אנגלי עד־היסוד־בו אפילו על סוס. אין זה נאמר עליו ברוחם הלגלגנית של היאנרוֹס – אנשי המישורים הגדולים – הסבורים כי אין איש מלבדם יודע לשבת על סוס. צ’ארלס גולד, אם נשתמש בביטוי ההולם ברוממותו, רכב כמו קנטאוּר. לגביו לא היתה הרכיבה צורה מיוחדת של עימול הגוף; היא היתה כשרון טבעי, כמו שההליכה הזקופה היא כשרון טבעי לכל האנשים הבריאים בנפשם ובגופם; ואף־על־פי־כן, כשהיה טופף־דוהר בצד הנתיבה המחורצת של עגלות־השוורים אל המכרה נראה היה בבגדיו האנגליים ובכלי־הריתמה המיובאים שלו כאילו בזה הרגע בא לקוסטאגואנה בפאסוֹטרוֹטֶה26 קל שלו, היישר מאיזה אחו ירוק בקצה השני של העולם.

דרכו היתה עוברת לאורך הדרך הספרדית הישנה – ה“קאמינו ריאל” בלשון העם – השריד היחיד שנותר לעובדה ולשם שהותירה אותה מלוכה השנואה על ג’ורג’ו ויוֹלָה, ואשר אפילו צִלה הסתלק מן הארץ; שכּן הפסל הגדול של קארלוס הרביעי הרכוב על סוס בכּניסה לאלאמֵידה, המתנשא לבן לנוכח העצים, ידוע היה לבּאים מן הכּפרים ולקבּצני העיר שישנוּ על המדרגות מסביב לכּן בשם סוס־האבן בלבד. קארלוס האחר, הפונה שמאלה בדישדוש חפוּז של פרסות על המדרכה המשובשת – דון קארלוס גולד, בבגדיו האנגליים, נראָה זר באותה מידה, אך שרוי־בתוך־שלו הרבה יותר מן הפרש המלכותי המושך ברסן רכובו על הכּן מעל לליפּרוֹס הישֵנים, וזרוע־השיש אשר לו מורמת אל שפת השיש של מגבעת עטורת־נוצות.

הצלם שדוּף־הרוח של המלך הרוכב, המרמז במטושטש על מחווה של הצדעה, דומה היה שהוא ניצב בחזה בל־יובקע מול השינויים המדיניים שגזלו ממנו אפילו את שמו; אך גם הפרש האחר, הידוע היטב לבּריות, ער ומלא־חיים על בהמתו מחוטבת־האברים, שצבעה כציפחה ועין לבנה לה, גם הוא לא נשא את לבבו על שרווּל מקטרנו האנגלי. נפשו שמרה על איזונה המתמיד כאילו חסתה בצל היציבוּת קרת־המזג של גינוּני ההגינוּת הפרטיים והציבוריים באירופה. בשלוָה דומה לזו קיבל את הצורה המחרידה שבּה נתנו הגבירות של סולאקו את פניהן בפוּך פניני עד שדמוּ ליציקות־גבס לבנות בעלות עיניים חיות ויפות, את הרכילוּת המיוחדת של העיר, ואת השינויים המדיניים התמידיים. את “הצלת המולדת” המתמדת, שבעיני אשתו היתה כמין משחק ילדותי וצמא־דמים של רצח ושוד שילדים מושחתים משחקים בו ברצינות נוראה. בימים הראשונים לחייה בקוסטאגואנה היתה הגברת־הקטנה קומצת את אגרופיה ברוּגזה כי רב על שאינה יכולה להתיחס לענייני הציבור של הארץ באותה רצינות שהאכזריוּת הנלווית לשיטות ראויה לה. היא ראתה בהם קומדיה של יומרות תמימות, אך בדוחק ראתה בהן איזה דבר אמיתי מחוץ לחלחלתה המורתחת שלה. צ’ארלס, שקט מאד ומפתל את שפמותיו הארוכים. ממאן היה לדבר עליהם מכּל־וכל. פעם אחת, מכל מקום. העיר לה בעדינות:

“יקירתי. נדמה כאילו את שוכחת שאני נולדתי כאן.”

לשמע המלים האלו המעטות השתתקה כאילו היו תגלית פתאומית. אולי עצם העובדה שאדם נולד בארץ משַנה באמת משהו. אמון רב נתנה בבעלה; תמיד היה אמונה זה גדול מאד. מלכתחילה הפליא את דמיונה בחוסר־הרגשנות שלו. באותה שלוות־נפש עצמה שבּזמנו הציבתה במחשבתה כאות לכשרון־מעשה מושלם בעסקי החיים. דuןֹ חוסֶה אווליאנוסֹ, שכנם מעבר לרחוב, מדינאי, משורר, איש־תרבות, שבזמנו ייצג את ארצו בכמה וכמה חצרות־מלכים אירופיות (ובזיונות אין־קץ סבל כאסיר מדיני בימי העריץ גוּזמאן בנטוֹ), היה מכריז בטרקלין של דוֹניה אמיליה שלקארלוס כל סגולות־האופי האנגליות יחד עם לב פאטריוטי לאמיתו.

בשׂאתה את עיניה אל פניו הרזים, האדומים והשזופים של בעלה, לא יכלה מרת גולד לגלות בפנים הללו רטט קל־שבקלים לשמע הדברים שוודאי שמעם נאמרים על הפאטריוטיות שלו. אולי עתה־זה ירד מעל סוסו בחזרתו מן המכרה; אנגלי היה במידה שהספיקה לו להתעלם משעות היום החמות ביותר. באסיליוֹ, במדי שרד של בד לבן ואבנט אדום, השתופף רגע בחצר הפנימית מאחרי עקביו להתיר את הדרבנות הכבדים, הקהים; ואחר־כך היה הסניור אדמיניסטראדוֹרֹ עולה במדרגות אל הגזוזטרה. שורות של עציצים, מסודרים בשורות על המעקה בין עמודי הקשתות, הסתירו בעליהם ובפרחיהם את הקוֹרידוֹר27 מן החצר המרובעת למטה, שמרחבה המרוצף הוא לב־לבּו האמיתי של בית דרום־אמריקאי, מקום שהשעות השקטות של חיי־משפחה עומדים בסימן חילופי האור והצל על אבני־הגוויל.

סניור אווליאנוֹס רגיל היה לחצות את החצר הפנימית בשעה חמש כמעט בכל יום. דון חוֹסה בחר לבוא לביקור בעת־התה שכּן הפולחן האנגלי בביתה של דוניה אמיליה הזכיר לו את הימים שבהם התגורר בלונדון כציר מיוּפה־כוח בחצר סנט־ג’יימס. הוא לא חיבּב תה; וברגיל, כשהוא מתנדנד על כיסאו האמריקאי, נעליו המבריקות והקטנות משׂוּכּלות על ההדוֹם, מפליג היה בדיבורים במין וירטואוזיוּת שאננה המפליאה באיש כגילו, בעודו מחזיק שעה ארוכה בספל בידיו. ראשו הגזוז היה שׂב־בתכלית; עיניו שחורות כפחם.

בראותו את צ’ארלס גולד צועד ונכנס אל הסאלָה28 היה מניד בראשו כהוא־זה וממשיך בנאומו עד תומו. רק אז היה אומר:

“קארלוס, ידידי, אתה רכבת מסן־תומֶה בחום היום. תמיד הפּעילוּת האנגלית האמיתית. לא? מה?”

בלגימה אחת הריק את כל התה אל קרבּו. לאחר מיבצע זה באו תמיד רעדה קלה ונהמת “בר־ר־ר־ר” כבושה, בלתי־מכוּונת, שעליה לא חיפּתה הקריאה החפוזה, “מצוין!”

אחר־כך היה מוסר את הספל הריק ליד ידידתו הצעירה, המוּשטת בבת צחוק, והיה מוסיף ומרחיב את הדיבור על האופי הפאטריוטי של מכרה סן־תוֹמה בעבור עצם העונג שבדיבור מקלח. כך דומה היה, בעוד גופו מיטלטל קדימה ואחורה בכיסא־נוע מן הסוג המיוּבא מארצות־הברית. תקרת הטרקלין הגדול ביותר של הקאסה29 גולד התמשכה בלבנוניתה הרחק מעל ראשו. לנוכח הרוממוּת נתגמדה התערובת של כיסאות ספרדיים כבדים, ישרי־גב של עץ חוּם עם מושבים של עור ורהיטים אירופיים, נמוכים ומשוּפעי־כרים, כמו מפלצות קטנות וגוצות שמילאו כרסן עד־להתפקע קפיצים של פלדה ושׂער־סוסים. מיני תקשיטים היו על שולחנות קטנים, מראוֹת שנקבעו בקיר מעל לכרכובים של שיש, מרחבים רבועים של מרבדים תחת שתי קבוצות של כורסות, שכל אחת מהן ספּה עמוקה במרכזה; מרבדים קטנים יותר פזורים היו על־פני כל רצפת האריחים האדומים; שלושה חלונות מן התקרה עד לרצפה, נפתחים אל מרפסת, ולצדיהם הקפלים המלבּניים של הווילונים הכהים. הוד ימים קדמונים קינן בין ארבעת הקירות הגבוהים, החלקים, הצבועים בצבע־רקפת עדין; ומרת גולד, בראשה הקטן ובתלתלי־שׂערה הנוצצים, היושבת בתוך הענן של מוּסלין ומלמלה ליד שולחן דקיק של עץ־מהגוֹני, דמתה לפֵיָה שהושיבוה אל שיקויי־אהבה מובחרים המורעפים מכּלים של כסף וחרסינה.

מרת גולד ידעה את קורותיו של מכרה סן־תוֹמה. בימים הראשונים הופעל בעיקר באמצעות שוֹטים על גבּיהם של עבדים, ומחיר תפוקתו שוּלם בעצמות אדם כמשקלה. שבטים שלמים של אינדיאנים נכחדו תוך כדי ניצול המכרה; ואחר־כך ניטש המכרה, שכּן בשיטה הפרימיטיבית הזאת חדל מלהניב רווח כדאי, כל כמה שהוסיפו להטיל פגרים אל לוֹעוֹ. אחר־כך נשכח מלב. הוא נתגלה מחדש אחרי מלחמת־העצמאות. חברה אנגלית השיגה את הזכות להפעילו, ומצאה מירבץ כה עשיר עד שלא נגישׂותיהם של ממשלות בזו אחר זו, וגם לא הפּשיטות התקופתיות של קציני־גיוס על אוכלוסיית הכּורים מקבלי־השכר שאותה יצרו, לא יכלו להזיזם מהתמדתם. אך לבסוף, בעת המהומה הממושכת של פרוֹנוּנסיאמיינטוס30 שבאה לאחר מותו של גוּזמאן בנטוֹ המפורסם, התקוממו הכורים הילידים, שהשליחים אשר שוגרו מן הבירה הסיתוּם למרד, על ראשיהם האנגלים וּרצחוּם עד אחד. צו־ההפקעה שהופיע מיד אחרי־כן בדיאָריוֹ אוֹפיסיאל, שראה אור בסנטה־מארטה, פתח באלו המלים:

מתוך חימה צודקת על הדיכוי העושקני של זרים, שפעלו מתוך מניעים בזוּיים של בצע־כסף ולא מתוך אהבה לארץ שאליה באו בחוסר־כל לבקש את מזלם, קמה אוכלוסיית הכֹּורים של סן־תומה, וכו'…

וסיים בהכרזה:

ראש המדינה גמר אומר להפעיל במלוא המידה את סמכות החנינה שלו. המכרה, שעל־פי כל חוק, בינלאומי, אנושי ואלוהי, הוא חוזר עכשיו לרשות הממשלה כרכוש לאומי, יישאר סגור עד אשר תשלים החרב שנשלפה להגנה המקודשת על העקרונות הליבראליים את שליחוּתה ותבטיח את אָשרה של מולדתנו האהובה.

ולמשך שנים הרבה הקיץ בכך הקץ על מכרה סן־תוֹמה. אין לדעת עכשיו איזו טובת־הנאה קיוותה הממשלה להפיק ממעשה־הבּיזה. בקושי אילצו את קוסטאגואנה לשלם פיצוי עלוב בממון למשפחות הקרבּנות, ואחר־כך נעלם הענין מן האיגרות הדיפלומטיות. אך לימים נתנה ממשלה אחרת את דעתה על הנכס רב־הערך. היתה זו ממשלה קוסטאגוּאנית רגילה – הרביעית בתוך שש שנים – אך היא שקלה מתוך שפיוּת את האפשרויות שלפניה. היא זכרה את מכרה סן־תומה מתוך הכרה כמוסה כי בידיה שלה אין לו ערך כלל אך גם בהבנה נכוחה של השימושים השונים שאפשר לעשות במכרה־כסף, מחוץ לתהליך המזוהם של הפקת המתכת ממעבה האדמה. אביו של צ’ארלס גולד, שימים רבים היה אחד הסוחרים העשירים ביותר של קוסטאגוּאנה, כבר הפסיד חלק ניכּר מהונו במלווֹת־כפייה לממשלות שקמו בזו אחר זו. הוא היה איש מתון בדעותיו, שלא העלה כלל בחלומו לתבוע את המגיע לו על־פי דין; וכשפתאום הוצע לו זכיון־תמיד על מכרה סן־תומה כפיצוי מלא נאחז חרדה שאין כדוגמתה. בקיא היה בדרכיהן של ממשלות. אכן, הכּוונה שבַּפַּרשה הזאת, אם גם בלי ספק העמיקו לחשוב עליה בסתר־יועצים, גלויה היתה על־פני השטח במסמך שהוגש בדחיפוּת לחתימתו. בסעיף השלישי והחשוב ביותר נאמר שבעל־הזכיון ישלם מיד לממשלה תמלוגי חמש שנים בהסתמך על אומדן התפוקה של המכרה.

מר גולד האב התגונן מפני החסד הקטלני הזה ברוב נימוקים ותחנונים, אך העלה חרס בידו. לא היה לו מושג בעבודת המכרות; לא היו לו אמצעים להעמיד את הזכיון שלו למכירה בשוק האירופי; המכרה כמפעל לא היה בנמצא. הבניינים נשרפו, ציוד הכּרייה הושמד, הכורים נעלמו מן הסביבה שנים על שנים לפני כן; הדרך עצמה נבלעה במבּול של צמחיה טרוֹפּית ממש כאילו הציף אותה הים; והאולם הראשי התמוטט בריחוק כמאה מטר מן הכניסה. שוב לא היה זה מכרה נטוש; היה זה נקיק פראי, מסולע ובן־אל־גֶשֶת של הסיירָה, מקום שם אפשר היה למצוא שרידים של עץ מפוחם, כמה ערימות לבֵנים שבורות, וקצת ברזלים חלודים ונטולי־צורה מתחת לשיפעה של מטפסים קוצניים שכיסו את האדמה.

מר גולד האב לא רצה בבעלוּת־תמיד על המקום השומם ההוא; לאמיתו של דבר די היה בעצם המראה הקם לעיני רוחו באשמורות־הלילה הדמוּמות כדי למרוט את עצביו ולגרום לו שעות על שעות של נדודי־שינה לוהטים ונסערים.

אולם אירע הדבר ושר־הכספים בעת ההיא היה איש אשר בשנים־עברו סירב מר גולד, לרוע־המזל, לתת לו איזו עזרה כספית קטנה, בבססו את סירובו על הנימוק שהמבקש הוא קוביוסטוס ורמאי נודע־לשימצה, לבד מזה שהיה נגדו חשד מאוּשש למדי שביצע מעשה־שוד אלים בראנצ’רוֹ31 עשיר באחד המחוזות הנידחים, מקום שם מילא בפועל־ממש תפקיד של שופט. עתה, לאחר שהגיע למעמדו הרם, הכריז אותו פוליטיקאי על כוונתו להשיב טובה תחת רעה לסניור גולד – האיש המסכן. הוא אישר וחזר ואישר את ההחלטה הזאת בטרקלינים של סנטה־מארטה, בקול רך ושאנן, ובמבטים מרוּשעים כל־כך עד שידידיו הטובים ביותר של מר גולד יעצו לו בכובד־ראש שלא ינסה להציע שלמונים כדי להוריד את הענין מן הפרק. לא יהיה בכך כל מועיל. אכן, מן־הסתם לא יהיה זה מעשה בטוח ביותר. כך סברה גם גברת אחת בריאת־בשר ורמת־קול ממוצא צרפתי – לדבריה, בת לקצין רם־דרג officier superieur de 1’armée)) – שניתנה לה אכסניה בין חומות מנזר שנמסר לצרכי חול סמוך למשרד־הכספים. אותה גברת מפורכסת, כאשר פנו אליה כדת־וכדין בשמו של מר גולד וצירפו לכך תשורה מתאימה, הניעה בראשה במדוכדך. טובת־מזג היתה האשה, ודיכדוכה כּן היה. היא דימתה בנפשה שלא תוכל לקחת כסף על חשבון דבר שלא תוכל לעשותו. ידידו של מר גולד, שעליו הוטלה המשימה העדינה, אומר היה אחרי־כן שהיא היתה האדם הישר היחיד הקשור קשר קרוב או רחוק לממשלה אשר בו פגש מעודו. “לא יועיל,” אמרה בחוסר־אדיבות שהיה טבעי לה, ובביטויים היאים יותר לבת הורים בלתי־ידועים מאשר לבתו היתומה של קצין גבוה. “לא! לא יועיל. .Pas moyen mon garçon. C’est dommage, tout de même. Ah! Zut! je ne vole pas mon monde. Je ne suis pas ministre — moi! Vous pouvez emporter votre petit sac.”

רגע אחד, כשהיא נושכת את שפתה הכּרמילית, הצטערה בינה־לבינה על עריצותם של העקרונות הנוּקשים החולשים על מכירת השפעתה בחלונות הגבוהים. אחר־כך הוסיפה, ברוב־משמעות, ובקורטוב קוצר־רוח, dites bien a votre bonhomme — entendez־vous? — qu’il faut avaler la pilule." Allez, et"

לאחר אזהרה מעין זו לא נותר עוד אלא לחתום ולשלם. מר גולד בלע את הגלולה, ודומה היה כאילו היה בה איזה רעל דק מן הדק שפעל פעולתו מיד על מוחו.

הוא נעשה מיד רדוף־מכרות, ולפי שהירבּה לקרוא ספרות קלה לבש המכרה בדמיונו את הצורה של הזקן־מן־הים שהורכב על שכמו. הוא גם החל לחלום על ערפדים. בינו לבין עצמו הפריז מר גולד בחסרונות של מעמדו החדש, שכן ראה אותו באספקלריה רגשית. מעמדו בקוסטאגואנה לא היה גרוע משהיה. אבל האדם הוא בריה שמרנית עד לייאש, והחידוש יוצא־הדופן של פגיעה זו בארנקו העיק על רגשותיו. על כל סביבו היו אנשים נשדדים על־ידי הכנופיות הגרוטסקיות והרצחניות ששיחקו במשחק הממשלות והמהפכות שלהן אחרי מותו של גוּזמאן בנטוֹ. מנסיונו למד, כי כל כמה שתהיה הביזה מועטה לעומת תקוותיהם הלגיטימיות, לא תהיה שום כנופיה השלטת בארמון הנשיאות לא־יוצלחית עד כדי כך שלא תשכיל למצוא אמתלות ועלילות־דברים. הקולונל הראשון של צבא־הדחלילים שהזדמן למקום יכול היה לברר לכל אזרח פשוט בתוקף ובדייקנות כי מגיע לו סכום של עשרת־אלפים דולר; תוך שהוא מקווה למתנת־יד של לא פחות מאלף, על־כל־פנים. מר גולד ידע זאת היטב מאד, וכשהוא חמוש ברוח של השלמה חיכה לימים טובים יותר. אבל גזל ושוד במסגרת של חוּקיוּת ועסקים כבדוּ על דמיונו מנשוֹא. מר גולד־האב חסרון אחד היה לו באָפיוֹ הנבון והמכובד: הוא ייחס חשיבות מרובה מדי לצורה. הרי זה ליקוי שכיח בין הבּריות, שמשפטים־קדומים נותנים אוֹתוֹתם בהשקפותיהם. אותה פרשה היתה בה בעיניו רישעות של עיוות־דין, שבאמצעות זעזוע מוסרי תקפה את בריאותו האיתנה. “הדבר יהרוג אותי לבסוף,” מכריז היה פעמים רבות ביום. ואכן, למן העת ההיא החל לסבול מהתקפות של חום, ממיחושי כבד, ועל הכל מאי־יכולת מדאיגה לחשוב על דבר אחר כלשהו. שר־הכספים לא היה יכול לצייר לעצמו את הערמומיות העמוקה של נקמתו. אפילו מכתביו של מר גולד אל צ’ארלס נערו בן הארבע־עשרה, שעשה אז באנגליה לצורך השכלתו, סופם שלא דיברו כמעט על שום דבר מחוץ למכרה. הוא רטן על העוול, הרדיפות, הנבלה של אותו מכרה; הוא מילא דפים שלמים בפירוט התוצאות הרות־השואה הכרוכות בבעלות על אותו מכרה מכל הבחינות, תוך כדי היקשים קודרים למיניהם, במלים של זוועה נוכח האופי הנצחי לכאורה של אותה קללה. שכּן הזכיון הוענק לו ולצאצאיו לצמיתות. הוא הפציר בבנו שלעולם לא יחזור לקוֹסטאגוּאנה, שלעולם לא יתבע לו שום חלק מירושתו שם, שכּן הזכיון הנקלה מטמא אותה; שלא יגע בה לעולם, שלא יקרב אליה לעולם, שישכּח שאמריקה קיימת, ויעסוק לו במסחר באירופה. וכל מכתב סיים בתוכחות־עצמיות מרות על שהאריך לשהות יותר מדי באותה מחילה של גנבים, אנשי־תככים ולסטים.

כאשר אומרים לך שוב ושוב שעתידך הרוס בגלל הבעלוּת על מכרה של כסף הרי בגיל ארבע־עשרה אין עיקר תכנם של הדברים בעל חשיבות ראשונה־במעלה; אבל בצורתם עשויים הם לעורר מידה ידועה של פליאה ותשומת־לב. ברבוֹת הימים החל הנער, שבתחילה תמהּ על הקינות הנזעמות אלא שמֵצר היה מאד בצערו של אביו, להפוך בדבר במחשבתו באותם רגעים שיכול היה לחסוך ממשחקיו וממשנתו. מקץ שנה לערך פיתח לו מתוך קריאת המכתבים הכרה מוחלטת כי יש מכרה־כסף בפלך סולאקו של הרפובליקה קוסטאגואנה, מקום שם הומת הדוד הארי המסכן בידי חיילים לפני הרבה והרבה שנים. לאותו מכרה גם קשור היה קשר הדוק דבר שנקרא “זכיון גולד העושקני”, דבר שכפי הנראה נכתב על נייר שאביו התאווה בכל לבו “לקרוע ולהשליך לתוך פרצופיהם” של נשיאים, שופטים ושׂרי־מדינה, ורצון זה עמד בעינו, אף כי שמות האנשים האלה, זאת נתן אל לבו, לעתים רחוקות נשארו אותם שמות משך שנה אחת תמימה. הרצון הזה (הואיל ודבר־עוול היה זה) נראָה לו לנער טבעי־בתכלית, אם גם לא ידע מה היה העוול שבאותה פרשה. לימים, משהוסיף חכמה, הצליח לקלף מן האמת הפשוטה שבענין את משובות־הדמיון של הזקן־מן־הים, ערפדים ושדים ומזיקים, שהעניקו לאיגרות אביו לווית־זעם של סיפור־אימים מתוך אלף־לילה־ולילה. לבסוף הגיע הנער המתבגר־והולך לכלל קירבה אל המכרה של סן־תוֹמה לא פחות מן הזקן שכתב אותם מכתבים קובלניים ונזעמים מן הצד השני של הים. כמה וכמה פעמים כבר אילצוהו לשלם קנסות כבדים על שלא הפעיל את המכרה, כך מסר, וזאת מחוץ לסכומים אחרים שנסחטו ממנו על חשבון תמלוגים לעתיד־לבוא, בנימוק שאדם שבּכיסו זכיון רב־ערך שכזה אינו יכול למנוע את עזרתו הכספית מן הממשלה של הרפובליקה. שארית הונו היתה ניטלת ממנו כנגד קבּלות חסרות־ערך, כתב בחמת־זעם, תוך שמצביעים עליו בחינת אדם שבעבר ידע להפיק יתרונות עצומים מהצטרכויותיה של ארצו. והאיש הצעיר באירופה מצא ענין הולך־ורב בדבר ההוא שיכול היה לחולל מרקחה כזאת של מלים וקצף.

הוא חשב על כך בכל יום; אבל הוא חשב על כך בלי מרירות. אולי היתה זו פרשה אומללה בשביל אביו המסכן, והמעשה כולו נסך אור משונה על החיים החברתיים והמדיניים של קוסטאגואנה. השקפתו על הדבר היתה חדוּרת־אהדה לאביו, ועם זאת היתה רגועה ומיושבת. רגשותיו האישיים לא נפגעו, וקשה להגיב בחימה נאותה ובת־קיים על ייסורי הגוף או הנפש של גוף אחר, גם אם הגוף האחר ההוא הוא של אביך שלך. כשמלאו לו עשרים כבר נתפס צ’ארלס גולד בתוֹרוֹ לקסם של מכרה סן־תוֹמה. אבל היתה זו צורה אחרת של קסם, הולמת יותר את צעירוּתו, קסם שנוסחת־הכשפים שלו כללה תקוה, עזוּז ובטחוץ־עצמי ולא חימה נלאָה וייאוש. כשלאחר מלאות לו עשרים שנה נותר אדון לעצמו (פרט לגזירה החמורה שלא יחזור לקוסטאגואנה), המשיך בלימודיו בבלגיה ובצרפת מתוך כוונה להיות למהנדס־מכרות מוסמך. אבל הצד המדעי הזה של יגיעותיו נשאר מעורפל ופגום במחשבתו. במכרות מצא עתה ענין דראמתי. הוא למד את זרוּיותיהם גם מנקודת־מבט אישית, כדרך שיהיה אדם לומד את השוני באָפיים של הבריות. הוא ביקר בהם כדרך שאדם.הולך מתוך סקרנות לבקר אצל אישים מופלאים. הוא ביקר במכרות בגרמניה, בספרד, בקוֹרנווֹל. מפעלים נטושים הילכו עליו קסם מוזר. שממונם דיבר אל לבו כמו המראֶה של מצוקת אנוש, שעילותיה מגוּונות ועמוקות. אפשר חסרות־ערך היו, אך אפשר גם שלא הובנו כהלכה. אשתו־לעתיד היתה האדם הראשון, ואולי היחיד, שגילה את מצב־הרוח הנסתר ששלט ביחסו אנין־הרגש, האילם כמעט, של אדם זה כלפי עולם הדברים הגשמיים. ושמחתה עליו, שהשתהתה בכנפיים פרושׂות־למחצה כאותן ציפרים שאינן יכולות להתרומם על־נקלה משטח מישורי, מצאה לה מיד פסגה שממנה תמריא שחקים.

הם התוודעו זה אל זו באיטליה, מקום שם היתה מרת גולד שלעתיד־לבוא מתאכסנת אצל דודה אחת זקנה וחיוורת, ששנים קודם־לכן נישאה למרקיז איטלקי בן גיל־העמידה שירד מנכסיו. עתה התאבלה על אותו איש, שידע איך למסור את נפשו למען עצמאותה ואחדותה של מולדתו, שידע איך להיות נלהב בנדיבוּתו לא פחות מן הצעירים האלה32 שנפלו למען אותו אידיאל שג’ורג’ו ויוֹלה הזקן היה משרידיו הנסחפים, ממש כמו שמניחים לכלוֹנס שבור של תורן לצוף לו באין שׂם אל לב לאחר נצחון ימי. המרקיזה חיתה חיים דמומים, מלחשים, נזירית בבגדיה השחורים ובסרט לבן מעל מצחה, בקרן־זווית שבקומה הראשונה של ארמון עתיק וחרב, שתחת תקרותיהם המצוירות של אולמותיו הגדולים והריקים בקומת־הקרקע חסו התוצרת, העופות, ואפילו הבהמות של האיכּר־האריס, יחד עם כל משפחתו.

שני הצעירים נפגשו בלוּקה. לאחר אותה פגישה לא ביקר עוד צ’ארלס גולד במכרות, אף כי פעם אחת יצאו יחד במרכבה לראות איזה מחצבות־שיש, מקום שם דמתה העבודה לכרייה הואיל וגם כאן היו הדברים אמוּרים בעקירת אוצר של חומר־גלם מן האדמה. צ’ארלס גולד לא פתח את לבו לפניה בנאומים מוכנים מראש. הוא פשוט הוסיף לפעול ולחשוב לעיניה. זו דרכה האמיתית של כנוּת. אחת מאמירותיו התכופות היתה, “לפעמים נדמה לי שאבא המסכן אינו רואה את העסק ההוא של סן־תוֹמה באור הנכון.” והם שוחחו על הדעה הזאת עת רבה ובכובד־ראש, משל כאילו יכלו להשפיע על נפש הנמצאת במרחק מחצית כדור־הארץ מהם; אך למעשה שוחחו על אודותיה מפני שרגש־האהבה יכול להיכנס לכל נושא שהוא ולחיות חיים לוהטים במשפטים מאופקים. מן הסיבה הטבעית הזאת היו הדיונים האלה יקרים ללבה של מרת גולד המאורסת. צ’ארלס חשש שמר גולד־האב מכלה את כוחותיו ומביא מחלה על עצמו במאמציו להיפטר מן הזכיון. “אני מתאר לעצמי שלא זה סוג הטיפול שהדבר מצריך,” הירהר בקול, כמו לנפשו. וכאשר תמהה בגילוי־לב כיצד יהיה אדם בעל־אופי מקדיש את כוחותיו לרקימת מזימות וקשירת קנוניות, היה צ’ארלס אומר, בדאגה רכה שהבינה את תמיהתה, “אל לך לשכוח שהוא נולד שם.”

היא היתה מפעילה בזה את מחשבתה הזריזה, ואחר־כך היתה משיבה תשובה שלא ממין הענין, שהוא קיבל אותה כנבונה־בתכלית, כי על כן באמת כך היתה –

“ובכן, ואתה? גם אתה נולדת שם.”

הוא ידע את תשובתו.

“זה ענין אחר. עשר שנים כבר אינני שם. אבא מעולם לא נעדר זמן כה רב; והדבר היה לפני יותר משלושים שנה.”

היא היתה האדם הראשון שלפניו פצה את שפתיו לאחר שהגיעתו הידיעה על מות אביו.

“הדבר הרג אותו!” אמר.

בקבלו את הידיעה נשא רגליו מיד אל מחוץ לעיר, הישיר לצעוד נכחו בשמש־הצהריים שעל הדרך הלבנה, ורגליו הוליכוהו אל מוּלה בַמבוֹאה של הַפַּאלאצוֹ החרב, חדר מפואר ומעורטל, שפה־ושם יש בו רצועה ארוכה של אריג־דמשק. שחורה מטחב ומרוב־ימים, תלויה על ספין מגוּלה שבקיר. ריהוטו כלל בדיוק כורסה אחת מוזהבת, שבורת־גב, וכָן מתוּמן שעליו אגרטל־שיש כבד מקושט מסיכות מפוסלות וזרי פרחים, ומסודק מראשו עד תחתיתו. צ’ארלס גולד היה מאובּק באבקהּ הלבן של הדרך שזרוע היה על נעליו. על כתפיו, על כומתתו כפוּלת־החוּדים. מים נטפו מתחתיה על פניו, וביד ימינו החזיק באלה עבה של עץ־אלון.

היא החווירה עד מאד תחת הוורדים של מגבעת־הקש הגדולה שלה, ידיה בכפפות והיא מנפנפת בסוכך בהיר. שכן תפס אותה ממש בשעה שעמדה לצאת לקראתו אל מרגלות הגבעה. מקום שם עומדות שלש צפצפות ליד גדרו של כרם.

“הדבר הרג אותו!” חזר ואמר. “צריך היה לחיות עוד הרבה והרבה שנים. אנחנו משפחה של מאריכי־ימים.”

היא נרעשה כל־כך עד שלא היו מלים בפיה; הוא היה מתבונן במבט חודר וקופא בכד־השיש הסדוק משל כאילו גמר אומר לחקוק את צורתו בזכרונו לעולמי־עד. רק כאשר בפנותו אליה פתאום פלט פעמיים, “באתי אליך – באתי ישר אליך.” בלי אשר יוכל לסיים את פסוקו. רק אז עמדה על עליבוּתו הגדולה של אותו מוות גלמוד ומיוּסר בקוסטאגואנה במלוא עצמת מסכנוּתו. הוא תפס בידה, הרים אותה אל שפתיו, ואז שמטה מידה את הסוכך שלה וליטפה אותו על הלחי, מילמלה “נער מסכן,” והחלה למחות את עיניה תחת העקומה המשתפלת של תיתורת מגבעתה, קטנה מאד בשמלתה הפשוטה, הלבנה כמעט כילדה אובדת הבוכה בשׂגב המושפל של המבוֹאה הנאצלת, בעוד הוא עומד על־ידה, שוב חדל־ניע בתכלית בהתבוננו בכד־השיש.

אחרי־כן יצאו לטיול ממושך ברגל, שהתנהל בשתיקה עד אשר קרא פתאום: “כן. אבל לו רק התמודד עם הדבר בצורה נאותה!”

ואז נעצרו. בכל מקום היו צללים ארוכים רובצים על הגבעות, על הדרכים, על כרמי־הזיתים המגודרים; צללי צפצפות, ערמונים רחבי־נוף, בנייני־משק, גדרות אבן; ובחלל האוויר היה הצליל של פעמון, דק וער, דומה לדופק הפועם של אדמומית השקיעה. שפתיה פשׂוקות היו קימעה כמו מתוך הפתעה על שאין הוא מביט בה בארשת־פניו הרגילה. ארשת־פניו הרגילה היתה מרוצה וקשובה ללא־תנאי. בשיחותיו אתה היה הוא החרד והמתחשב שבּרודנים, עמדה שהנחילתה קורת־רוח ללא שיעור. בכך אישר את כוחה בלי לגרוע מכבודו־העצמי. אותה עלמה דקת־גו, על רגליה הקטנות, ידיה הקטנות, פניה הקטנים הכורעים תחת נטל מצודד־נפשות של תלתלי־שׂער גדולים; העלמה אשר לה פה גדול למדי, שאך פצתה אותו ומיד חשת על פניך בניחוח של גילוּי־לב ונדיבות־רוח, היתה בה נשמה אסתניסית של אשה למודת־נסיון. קודם לכל הדברים ולכל אמרי־החונף, הקפידה על גאוותה במושא בחירתה. אך עתה לא היה מביט בה כל־עיקר; והבעת־פניו היתה דרוכה ובלתי־הגיונית, כדרך שטבעי הוא בגבר הבוחר שלא לתת עיניו במאומה מעבר לראשה של עלמה.

“אמנם כן. היה זה עוול. הם השחיתו אותו עד היסוד, את הקשיש המסכן. הו! מדוע לא הניח לי לחזור אליו? אבל עכשיו אדע איך להתמודד עם זה.”

לאחר שהגה את המלים האלו בביטחה עצומה השפיל מבטו אליה, ומיד נפל טרף לצער, פיקפוק ופחד.

רק אחת ביקש לדעת עכשיו, כך אמר, אם היא אוהבת אותו די־הצורך – אם יעמוד לה אומץ־הלב ללכת הרחק כל־כך עמו? הוא הציג לה את השאלות האלו בקול שרעד מרוב חרדה – שכן היה איש עז־החלטה.

היא אוהבתו. יעמוד לה האומץ. ומיד חשה המארחת־לעתיד של כל האירופים בסולאקו בפועל־ממש כאילו הקרקע נשמטת מתחתיה. הקרקע גזה כליל, לרבות אף צלילו של הפעמון. כאשר שבו רגליה לגעת באדמה, עדיין היה הפעמון מצלצל בעמק; היא הרימה ידיה אל שערה, טרוּפת־נשימה, והביטה כה־וכה על משעול־הטרשים. מרגיע היה בשממונו. בינתיים וצ’ארלס, ששירבב רגל אחת לתוך תעלה יבשה ומאובּקת, הרים את הסוכך הפתוח, שהתגלגל מהם והלאה ברעם מַקוֹשי־תוּפים. הוא הושיט לה אותו במפוּכח, מדוכא מעט.

הם חזרו על עקבותיהם, ולאחר שהחליקה ידה על זרועו אלו היו המלים הראשונות שהשמיע:

“למזלנו הטוב נוכל להתישב בעיר־חוף. אַת שמעת את שמה. סוּלאקו. אני שמח כל־כך שאכן השיג אבא את הבית ההוא. הוא קנה שם בית גדול לפני שנים, כדי שתמיד תהיה קאסה־גולד בעיר הראשה של הפלך שהתקרא לשעבר הפלך האוֹקסידנטאלי. אני גרתי שם פעם, כנער קטן, עם אמי היקרה, במשך שנה אחת תמימה, בזמן שאבא המסכן עשה בארצות־הברית לרגל עסקיו. את תהיי הגבירה החדשה של קאסה־גולד.”

ולאחר־מכן, בפינה המיוּשבת של הפּאלאצוֹ מעל לכּרמים, לגבעות־השיש, לארנים ולזיתים של לוּקה, אמר גם זאת:

“השם גולד תמיד היה מכובּד מאד בסולאקו. דודי הארי היה ראש־מדינה משך זמן־מה, והניח אחריו שם גדול בקרב המשפחות הראשונות. בזאת כוונתי למשפחות הקריאוֹליוֹת הטהורות, שאינן לוקחות חלק במהתלה העלובה של הממשלות. הדוד הארי לא היה הרפתקן. בקוסטאגואנה אין אנו, בני גולד, הרפתקנים. הוא היה בן־הארץ, ואהב את הארץ, אך בעיקרו של דבר נשאר אנגלי בדעותיו. הוא ניצל את הסיסמה המדינית של זמנו. הסיסמה היתה פדראציה. אבל הוא לא היה פוליטיקאי. הוא פשוט דגַל בסדר החברתי מתוך אהבה טהורה לחירות הרציונלית ומתוך שנאתו לדיכּוי. הוא היה אדם רציני בתכלית. הוא ניגש למלאכתו על־פי דרכו מפני שנראתה לו ישרה, ממש כמו שלפי הרגשתי חייב אני להניח ידי על המכרה ההוא.”

במלים אשר כאלו דיבר אליה שכּן זכרונו מלא היה מאד את ארץ ילדותו, לבו מלא היה את חייו עם העלמה ההיא, ומחשבתו מלאה היתה את הזכרון של סן־תומה. הוא הוסיף שיהיה עליו לעזוב אותה לימים אחדים כדי למצוא אמריקאי אחד, איש מסן־פראנציסקו, שעודו נמצא אי־שם באירופה. חדשים אחדים קודם־לכן התוודע אליו בעיר היסטורית עתיקה בגרמניה, השוכנת במחוז של מכרות. נשי משפחתו של האמריקאי היו עמו, אך הוא נראה בודד־לנפשו שעה שהיו הללו משרטטות כל היום כולו את הפתחים הישנים ואת מגדלי־הפינה של הבתים שמימי־הביניים. צ’ארלס גולד קשור היה אליו בחברות בל־תנותק של המכרה. הלז התעניין במפעלי כרייה, ידע משהו על קוסטאגואנה, והשם גולד לא היה זר לו. הם שוחחו במידה של אינטימיות שנתאפשרה בזכות הפרש הגילים שביניהם. צ’ארלס רצה עכשיו למצוא אותו קפיטליסט ששׂכלו חריף ואפיוֹ נוח. רכושו של אביו בקוסטאגואנה, שבזמנו סבור היה שעודנו ניכר, כמו התמסמס בכוּר־המצרף הבזוי של מהפכות. להוציא כעשרת־אלפים לירה שהופקדו באנגליה, דומה היה כי לא נותר עוד דבר מחוץ לבּית בסולאקו, זכות מעורפלת לניצול יערות במחוז נידח ופראי, והזכיון של סן־תוֹמה, שליוה את אביו המסכן עד עברי־פי קבר ממש.

הוא הסביר את הדברים הללו. מאוחרת היתה השעה כאשר נפרדו. היא מעולם לא נגלתה לו לפני כן בחזוּת כה מלבבת. כל להיטותם של העלוּמים אחר חיים מוזרים, אחר מרחקים גדולים, אחר עתיד שמצוי בו ייחוד של הרפתקה, של קרב – מחשבה עדינה של פיצוי וכיבוש – מילאו אותה סערת־נפש עזה, שאותה השיבה לנוֹתן במיפגן גלוי ומעודן יותר של רוך.

הוא עזב אותה ופנה לצעוד במורד הגבעה, ומשעה שנמצא יחיד־לנפשו התפכּח. אותו שינוי שאין לו תקנה שמחוללת מיתתו של אדם במהלך מחשבותינו היומיומיות אפשר לחוש בו ברוּגזת־נפש מעורפלת וצובטת־לב. כאַב לו לצ’ארלס גולד כאשר חש כי לעולם, בשום מאמץ של כוח־הרצון, לא יוכל עוד לחשוב על אביו כדרך שחשב עליו בהיות האיש המסכן בחיים. צלמו הנושם שוב לא היה בגדר השגתו. עיון זה, שהעמיק להשפיע על זהותו שלו, מילא את חלל חזהו תשוקה עגומה וכעוסה לפעולה. בזאת קלע החוש שלו ולא החטיא. הפעולה יש בה כדי לנחם. היא האויבת למחשבה והידידה לאשליות מחניפות. רק בניהול פעולתנו יכולים אנו למצוא את התחושה של שליטה ב’אֵלות־הגורל'. ברור היה כי המכרה הוא השדה היחיד לפעולתו. פעמים מצוָה היא לדעת איך להמרות את משאלותיהם החגיגיות של המתים. הוא גמר אומר נחרצה להמרוֹתן (על דרך הכַּפרה) ככל אשר יוכל. המכרה היה עילתה של פורענות מוסרית מופרכת; הפעלתו הכרח שתיעשה הצלחה רצינית ומוסרית. הוא חב זאת לזכרו של המת. לאמיתו של דבר, כך היו רגשותיו של צ’ארלס גולד. מחשבותיו נסבּו על האמצעים לגייס סכום גדול של כסף בסן־פראנציסקו או במקום אחר; ואגב כך גם עלה בדעתו ההירהור הכללי שעצתו של הנפטר ודאי היא מורה־דרך פגום. אף אחד מן המתים אינו יכול לדעת מראש מה־עצומים השינויים שעשוי מות איש יחיד לחולל בעצם חזותו של העולם.

את השלב האחרון בתולדות המכרה ידעה מרת גולד מנסיונה האישי. בעיקרו של דבר, היו אלה תולדות חיי־הנישואים שלה. אדרת מעמד־המורשה של בית גולד בסולאקו ירדה שופעת על קומתה הקטנה; אך היא לא הניחה לזרוּיותיו של הלבוש הזר והמוזר לדכּא את החיוּת השוקקת שבאָפיה, שהיתה אות לא לעליצוּת מיכנית סתם אלא לתבונה עירנית. אל לנו להניח שגברית היתה נפשה של מרת גולד. אשה אשר נפש גברית לה איננה בריה המצטיינת בכשרון־מעשה עילאי; היא פשוט תופעה של התפלגות לקויה־בחסר – מעניינת בעקרוּתה ונטולת־חשיבות. הואיל ונשיית היתה תבונתה של דוֹניה אֶמיליה הרי התעוררה להשיג את כיבושה של סולאקו, פשוט בכך שהאירה את הדרך לחוסר־האנוכיות שלה ולרגשי־ההשתתפות שלה. היא היתה מלבּבת בשיחתה, אך לא היתה מרבּת־דברים. חכמת הלב, הואיל ואין לה ענין בבנייתן או בהריסתן של תיאוריות ממש כמו שאין לה ענין בהגנה על משפטים־קדומים, אין לה מלים של אקראי לרשותה. המלים שהיא משמיעה ערכן הוא ערך מעשים של יושר, סובלנות וחמלה. עדנתה האמיתית של אשה, בדומה לגבריוּתו האמיתית של גבר, מתבטאת במעשה כובשני בסוגו. הגבירות של סולאקו העריצו את מרת גולד. “עדיין הן רואות בי מעין מפלצת,” אמרה מרת גולד במאור־פנים לאחד משלושת האדונים מסן־פראנציסקו שאותם היה עליה לארח בביתה החדש בסולאקו כשנה אחת בלבד לערך אחרי נישואיה.

הם היו אורחיה הראשונים מחוץ־לארץ, והם באו להסתכל במכרה של סן־תומה. היא מתלוצצת בצורה הנעימה ביותר, כך סברו; וצ’ארלס גולד, פרט לכך שידע אל־נכון את אשר לפניו, התגלה כאיש רב־פעלים. עובדות אלו גרמו להם שיהיו נוטים חסד לרעייתו. בזכות התלהבות שאין לטעוֹת בה, המתובּלת קורטוב של אירוניה, היתה שיחתה על המכרה מקסימה ממש את אורחיה אף עוררתם להעלות חיוכים של כובד־ראש וחסד שהיתה בהם מידה הגונה של יחס־כבוד. אולי אילו ידעו עד כמה מפעמתה השקפה אידיאליסטית על ההצלחה היו משתוממים על הלך־רוחה כדרך שהשתוממו הגבירות האמריקאיות־הספרדיות על הפעילוּת הלא־נלאית של גופה. אילו ידעו זאת כי אז היתה בעיניהם – כלשונה שלה – “מעין מפלצת”. אולם בני הזוג גולד היו בעיקרי הדברים זוג שתקני, ואורחיהם הלכו להם בלי לחשוד כי יש בהפעלתו של מכרה־כסף תכלית אחרת מחוץ לרווח כפשוטו. בחוץ עמדה מרכבתה של מרת גולד עצמה, עם שני פרדים לבנים, להוליכם אל הנמל, שממנו היתה הספינה “סֶרֶס” אמורה לקחתם אל האולימפוס של הפלוּטוֹקראטים. הקפטן מיצ’ל נתלה בהזדמנות זו של פרידה והעיר למרת גולד, במילמול חרישי, ממתיק־סוד, “זהו פתח תקופה.”

מרת גולד אהבה את החצר הפנימית של ביתה הספרדי. גרם רחב של מדרגות־אבן ניבט אל מאדונה כחולת־גלימות שהעולל המוכתר יושב על זרועה והיא משקיפה דוּמם ממעל מתוך גומחה שבּקיר. קולות כבושים עלו בהשכמת הבּקרים מן הבאֵר המרוצפת שבחצר המרובּעת עם רקיעת פרסותיהם של סוסים ופרדים המובלים צמדים־צמדים לשתות מן השוֹקת. סבך של קני־חזרן דקים השיר את עליו הצרים, דמויי־הלהב על בריכת־המים הרבוּעה, והרכָּב השמן ישב מעוטף על שפת הבריכה, מחזיק בידו בעצלתיים בקצות המושכות. משרתים יחפים עברו אנה־ואנה, כצאתם מפתחים אפלים ונמוכים למַטה; שתי כובסות ובידיהן סלים של כלי־לבן שכּובּסו; האופה ועמו מגש הלחם שנאפה בשביל היום; ליאונארדה – הקאמריסטה33 שלה עצמה – הנושאת אל־על, בידה המוּרמת מעל ראשה השחור־כעורב, שמלניות מעומלנות המסמאות את העין בלבנותן באור־השמש המלוּכסן. אחר־כך היה שומר־הסף הזקן מדדה ונכנס ומטאטא את אבני־הגוויל, והבית היה מוכן לקראת היום. כל החדרים הנישָׂאים משלושה עבריה של החצר המרובַּעת נפתחו זה מול זה ואל הקוֹרידוֹר, אשר בו מעקים של ברזל חשיל ומסגרת של פרחים, ואשר ממנו, כגבירתה של טירה מימי־הביניים, יכלה לחזות ממעל בכל היציאות מן הקאסה והכּניסות אליה, ששערה המקומר והמהדהד האציל עליהן נופך של חשיבות מפוארת.

היא הסתכלה בהתרחק מרכבתה ובה שלושת האורחים מן הצפון. היא חייכה. שלש זרועותיהם הורמו באחת אל שלש מגבּעותיהם. הקפטן מיצ’ל, הרביעי, ששימש לפניהם, כבר החל בנאום מנוּפח. אחר־כך השתהתה. היא השתהתה, מסמיכה פניה אל אגודות־הפרחים הפזורות פה־ושם, כמו על־מנת לתת שהות למחשבותיה להדביק את פסיעותיה האִטיות לאורך המרחב המישיר של המסדרון.

ערסל אינדיאני מצויץ מאָרוֹאָה, מתרונן במעשה־נוצות ססגוני, נינוע מתון־מתון בקרן־זווית הלוכדת את השמש המשכּימה; כי צוננים הם הבקרים בסולאקו. האגודה של פלוֹר דה נוֹצ’ה בוּאֶנָה ליהטה נוכח דלתות־הזכוכית הפתוחות של חדרי־הקבּלה. תוכִי ירוק גדול, מזהיר באזמרגד בכלוב מתנוצץ כזהב. צרח בעוז, “ויוָה קוסטאגואנה!” ואחרי־כן קרא פעמיים בקול מתוק כדבש, מחקה את קולה של מרת גולד, “ליאונארדה! ליאונארדה!” ולפתע התכנס בדממתו ובשתיקתו. מרת גולד הגיעה אל קצה היציע ודחקה ראשה בפתח חדרו של בעלה.

צ’ארלס גולד, מציג רגל אחת על שרפרף־עץ נמוך, כבר היה רוֹצע את דרבנותיו. מבקש היה למהר ולחזור אל המכרה. בלי להיכנס פנימה, העיפה מרת גולד מבט על החדר. כוננית־ספרים אחת גבוהה, רחבה, דלתותיה זכוכית, היתה מלאה ספרים; אבל בשניה, שאין לה מדפים, ורפידתה אריג שעיר אדום, ערוכים היו כלי נשק חם: קארבּינות־וינצ’סטר, אקדחים, צמד רוֹבי־ציד, ואפילו שני זוגות אקדחי־נרתיק כפוּלי־קנה. ביניהם, לעצמו, על רצועה של קטיפה ארגמנית, תלוי היה סיִף ישן של חיל־הפרשים, לשעבר רכושו של דוֹן אֶנריקה גולד, גיבור הפלך האוקסידנטאלי, שאותו קיבל שי מידיו של דון חוֹסה אווליאנוֹס, ידיד־המשפחה, העובר בירושה מדור לדור.

פרט לכך היו הקירות הלבנים והמטויחים מעורטלים לגמרי, להוציא רישום צבעי־מים של הר סן־תוֹמה – מעשה־ידיה של דוֹניה אמיליה עצמה. באמצע הרצפה אדומת־האריחים עמדו שני שולחנות ארוכים ועליהם פזורים בערבוביה תכניות וניירות, כיסאות אחדים, ותיבת־ראוָה של זכוכית ובתוכה דוגמות של בֶצֶר מן המכרה. מרת גולד, שהביטה על כל הדברים האלה בזה אחר זה, תמהה בקול מדוע לשמע דיבוריהם של האנשים העשירים ורבּי־היזמה האלה הדנים בסיכויי המכרה, בהפעלתו ובבטחונו מעוררים בה קוצר־רוח ואי־נחת כל־כך, בעוד שעם בעלה יכולה היא לדבר על המכרה שעות תמימות בהתעניינות ובסיפוק בל־יִלאוּ.

ובהשפילה עפעפיה בעוז־ביטוי, הוסיפה: “מה הרגשתך בנדון, צ’ארלי?”

אחר־כך, מופתעת משתיקתו של בעלה, נשאה את עיניה, הקרועות לרווחה, יפות כפרחים חוורים. תם עיסוקו בדרבנות, ובפתלו את שׂפמו בשתי ידיים, אָפקית, התבונן בה ממרום רגליו הארוכות בהערכה גלויה־לעין למראיתה. נעמה לה למרת גולד התחושה שכך מתבוננים בה.

“הם אנשים בעלי־משקל,” אמר.

“אני יודעת. אבל האם הקשבת לשיחתם? נדמה שלא הבינו דבר ממה שראו כאן.”

“הם ראו את המכרה. זאת הבינו במידה ידועה,” נכנס צ’ארלי גולד לתוך דבריה, להגן על האורחים; ואחר־כך נקבה רעייתו בשם הנכבד שבשלושה. הוא היה איש בעל־משקל בעסקי ממונות ובתעשיה. שמו מוכּר היה להרבה מיליוני אדם. בעל־משקל היה עד כדי כך שמעולם לא היה עשוי להתרחק כל־כך ממרכז פעילותו לולא תבעו ממנו הרופאים, באיומים מוסווים, שייצא לפגרה ממושכת.

“תחושת־הדת של מר הוֹלרוֹיד,” המשיכה מרת גולד, “זועזעה ונמלאה שאט־נפש למראה חוסר־הטעם הצעקני של הקדושים המגונדרים בקתדראלה – העבודה לעץ ובדיל, כלשונו. אבל נדמה היה לי שהוא רואה באלוהים שלו מין שותף רב־השפעה, המקבל את חלקו ברווחים בתרומות לכנסיות. הרי זו מעין עבודה זרה. הוא סיפר לי שהוא תורם להקמת כנסיות בכל שנה, צ’ארלי.”

“עד בלי די,” אמר מר גולד, משתאֶה בלבו פנימה על השקיקה של קלסתר־פניה. “בכל רחבי הארץ. מפורסם הוא בנדבנוּת מסוג זה.”

“הו, הוא לא התפאר,” הקפידה מרת גולד להכריז. “אני סבורה שהוא באמת איש טוב, אבל סכל כל־כך! צ’וּלוֹ34 מסכן המביא מנחה זרוע או רגל קטנה של כסף להודות לאלוהיו על רפואת מחלתו הוא הגיוני לא פחות ממנו ונוגע־אל־הלב יותר.”

“הוא עומד בראש עסקים עצומים של כסף וברזל,” העיר צ’ארלס גולד.

“הה, כן! דת הכסף והברזל. הוא איש אדיב מאד, אף שנראָה רציני עד־להחריד כאשר ראה בפעם הראשונה את המאדונה על גרם־המעלות, שאינה אלא עץ וצבע; אבל הוא לא אמר לי מאומה. צ’ארלי יקירי, שמעתי את האנשים הללו מדברים בינם לבין עצמם. כלום אפשר הדבר שבאמת רוצים הם להיעשות, תמורת שׂכר עצום, שואבי־מים וחוטבי־עצים לכל הארצות והלאומים שבעולם?”

“חייב אדם לעבוד לשם איזו מטרה,” אמר צ’ארלס גולד, סתמית.

מרת גולד הזעיפה וסקרה אותו מראש ועד כף־רגל. באברקיו, במוֹקיים עשויים עור (חלק־לבוש שמעולם לא נראָה בקוסטאגואנה קודם־לכן), במקטורן נוֹרפוֹלקי של פלאנל אפור, ובשׂפמות הללו הגדולים והלוהבים, דומה היה לקצין־פרשים שנעשה בעל־חווה. צירוף זה היה לטעמה של מרת גולד. “כמה הוא רזה, הנער המסכן!” הירהרה. “יותר מדי הוא מתיגע.” אך אי־אפשר היה להכחיש כי פניו האדומים, המחוּטבים והעזים, וכל קומתו הצנומה, ארוכת־הגפּיים, מפיקים כבוד ומעלה. ומרת גולד חזרה בה.

“אני רק ביקשתי לדעת מה הרגשתך,” הפטירה בנועם.

אכן, בימים האחרונים שקוד היה צ’ארלס גולד לחשוב פעמיים בטרם ידבּר ונמצא שלא שׂם לבּו הרבה למעמד רגשותיו. אבל זיווּגם זיווּג מוצלח היה, והוא לא התקשה למצוא את תשובתו.

“הטובים שבּרגשותי לָך הם נתונים, יקירתי,” אמר ברוח קלה; וכה רבה היתה האמת במשפט המעורפל ההוא, עד שבאותו רגע חש כי גברו בו עד מאד הכרת־הטובה והעדנה כלפיה.

אולם מרת גולד דומה שלא מצאה עירפול כלשהו בתשובה הזאת. היא הצהילה פניה במתיקוּת; הוא כבר שינה את נעימת דיבּורו.

“אבל יש עובדות. השווי של המכרה – בתורת מכרה – נעלה על כל ספק. הוא יעשיר אותנו עושר רב. עצם הפעלתו היא ענין של ידע טכני, המצוי בידי – המצוי בידי עוד עשרת־אלפים איש בעולם. אבל בטחונו, המשך קיומו כמפעל, המביא תמורה לאנשים – לזרים, זרים באופן יחסי – המשקיעים בו ממון, אלה כל־כולם נותרים בידי. עוררתי אמון באיש בעל עושר ומעמד. דומה שבּעיניך זה דבר טבעי־בתכלית – לא כן? כי־כן, אני אינני יודע. אינני יודע כיצד זכיתי; אבל זוהי עובדה. עובדה זו מאפשרת הכל, כי בלעדיה מעולם לא הייתי מעלה בדעתי להתעלם ממשאלותיו של אבי. מעולם לא הייתי מנצל את הזכיון כדרך שספסר מנצל זכות רבת־ערך להקמת חברה – לשם מזומנים ומניות, כדי להתעשר בסופו של דבר, אם אפשר, אך על־כל־פנים כדי לשלשל מיד קצת ממון לתוך כיסו. לא. אפילו היה הדבר אפשרי – ואני מסוּפק בכך – לא הייתי עושה כן. אבא המסכן לא הבין. הוא חשש שאני אֶצמד אל הדבר ההרסני ההוא, אחכה לאיזו הזדמנות מעין זו, ואכלֶה את ימי במסכּנוּת. זה היה המובן האמיתי של האיסור שאסר עלי, שאנחנו התעלמנו ממנו במחשבה־תחילה.”

מתהלכים היו אנה־ואנה במסדרון. ראשה הגיע בדוחק עד לכתפו. זרועו, הפשוטה כלפי־מטה, חבקה את מתניה. דרבנותיו הצטלצלו קימעה.

“הוא לא ראה אותי עשר שנים. הוא לא הכיר אותי. הוא נפרד ממני למעני, ולעולם לא היה מרשה לי לחזור. במכתביו תמיד דיבר על כך שיעזוב את קוסטאגואנה, שיִטוֹש הכל ויימלט על נפשו. אך הוא היה טרף רב־ערך מדי. בהתעורר חשד ראשון היו משליכים אותו לאחד מבתי־הכלא שלהם.” רגליו המדורבנות הקישו לאִטן. משתוחח היה על רעייתו בעודם מהלכים. התוכי הגדול, מטה ראשו באלכסון, עקב אחר דמויותיהם המפסיעות בעין עגולה, בלי הניד עפעף.

“הוא היה איש גלמוד. מאז היותי בן עשר היה מדבּר אלי כאילו הייתי אדם מבוגר. כשהייתי באירופה כתב אלי בכל חודש. עשרה, שנים־עשר דפים בכל חודש מחדשי חיי במשך עשר שנים. ואחרי הכל, לא הכיר אותי! הגיעי בנפשך – עשר שנים תמימות בריחוק; השנים שבהן גדלתי והייתי לאיש. הוא לא היה יכול להכיר אותי. סבורה את שיכול היה?”

מרת גולד הניעה בראשה לשלילה; ולכך בדיוק ציפה בעלה מכּוח הטיעון שלו. אבל היא הניעה בראשה לשלילה רק מפני שסבורה היתה כי אין איש יכול להכיר את צ’ארלס שלה – להכיר אותו באמת כערכּו – חוץ ממנה. ברור היה הדבר ומחוּור. אפשר היה לחוּש בו. לא היה צורך בשום טיעון. ומר גולד האב, אותו מסכן, שכה הקדים למות עד שמעולם לא שמע על אירוסיהם, נשאר לגבּיה דמות מטושטשת מכּדי שתוכל ליחס לו ידיעה מסוג כלשהו.

“לא, הוא לא הבין. לפי דעתי, מעולם לא היה מכרה זה יכול להיות דבר שאפשר למכרו. מעולם לא! אחרי כל הסבל שסָבל פשוט לא הייתי יכול לגעת בו לשם הממון בלבד,” המשיך צ’ארלס גולד: והיא לחצה את ראשה אל כתפו כעונה אחריו אמן.

שני הצעירים האלה זכרו את החיים שהסתיימו בכל רע דווקה בזמן שנפגשו חייהם שלהם באותה תפארה של אהבה שופעת־תקוה, שבעיניהם של אניני־רגש הריהי בחינת נצחונו של הטוב על כל קלקלותיה של הבריאה. רעיון מעורפל של קימום הריסות נכנס בשעתו לתכנית חייהם. אם סתמי היה עד כדי כך שאי־אפשר היה לחזקו בטיעונים, הרי בכך רק הוסיף כוח. הוא הופיע לפניהם בעצם הרגע שבו יצר המסירוּת של האשה ויצר הפעילוּת של הגבר מקבלים את דחיפתם האדירה ביותר מן העזוֹת שבאַשליוֹת. עצם האיסור אָכף את הצורך בהצלחה. דומה היה כאילו מבּחינה מוסרית מחויבים הם להצדיק את השקפתם הנמרצת על החיים כנגד השגגה הלא־טבעית שבעייפוּת וייאוש. אם קינן במוחם רעיון העושר היה זה רק במידה שכּרוּך היה באותה הצלחה אחרת. מרת גולד, יתומה משחר ילדוּתה ונטוּלת־אמצעים, שנתגדלה באווירה של התעניינות אינטלקטואלית, מעולם לא נתנה דעתה על סממניו של עושר גדול. הללו רחוקים היו יותר מדי, והיא לא לוּמדה שהם רצויים. מצד שני, לא ידעה כלל את טעמו של מחסור מוחלט. אפילו עצם עניוּתה של דוֹדתה המרקיזה לא היה בה דבר קשה־מנשוא לנפש מעודנת; דומה היה שהיא עולה בקנה אחד עם צער גדול; היה בה משום התנזרות של מי שמועלה קרבן למען אידיאל נאצל. הנה כך חסר היה אָפיה של מרת גולד אפילו את הנופך הלגיטימי ביותר של חמרנות. המנוֹח שעליו חשבה ברוֹך (מפני שהיה אביו של צ’ארלי), ובמידה של קוצר־רוח (מפני שהיה חלש), יש להוכיח כי טעה טעות גמורה. בשום אופן לא תוכל הצלחתם להישמר בלא שידבק רבב בצדה הממשי היחיד, צדה הלא־חמרני!

צ’ארלס גולד מצדו אנוס היה להעלות את רעיון העושר על ראש מעייניו; אבל הוא העלה אותו בחינת אמצעי, לא בחינת מטרה. אם לא יהיה המכרה עסק טוב, אי־אפשר יהיה לגעת בו. היה עליו לעמוד בתוקף על צד זה של הקיבּולת. זה היה המנוף שלו להנעת אנשים שהון ברשותם. וצ’ארלס גולד האמין במכרה. הוא ידע כל מה שאפשר היה לדעת על אודותיו. אמונתו במכרה היתה מידבּקת, אף כי לא נסתייעה בעוז־דיבּור מרובּה; אבל אנשי־עסקים לעתים קרובות רואי־ורוּדות הם וברוּכי־דמיון כנאהבים. אישיות משפיעה עליהם לעתים קרובות הרבה יותר מכּפי שהבּריות משערים; וצ’ארלס גולד, בביטחתו שלא רפתה, היה משכנע בהחלט. חוץ מזה, ידוע היה לאנשים שאליהם פנה כי הכּרייה בקוסטאגואנה היא משחק שאפשר לעשותו כדאי מאד. אנשי־העסקים ידעו זאת יפה מאד. אם אמנם היה קושי לגעת בה, הרי במקום אחר היה טמון. כנגד זאת היתה החלטה נחושה ושלווה מתרמזת מעצם קולו של צ’ארלס גולד. לפעמים אנשי־עסקים מרהיבים עוז לעשות מעשים ששיפוטם המצוי של הבּריות היה פוסק שאין להם שחר; הם מקבלים החלטותיהם על סמך שיקולים ריגושיים ואנושיים לכאורה. “טוב־ויפה,” אמר האיש בעל־המשקל שלפניו הרצה צ’ארלס גולד בבהירוּת רבה את נקודת־השקפתו, כשעבר בדרכו את סן־פראנציסקו. “נניח שניטול בידינו את עסקי הכּרייה של סולאקו. אז יהיו בתוכם: ראשית, בית הוֹלרוֹיד, והרי זה בסדר גמור; אחר־כך צ’ארלס גולד, אזרח של קוסטאגואנה, וגם זה בסדר גמור; ולבסוף, ממשלת הרפובליקה. עד כאן דומה הדבר לראשיתם של שדות החַנקה של אטאקאמה, מקום שהיו בו מקור מימוּן, אדון אחד בשם אדווארדס, וכן – ממשלה; נכון יותר, שתי ממשלות – שתי ממשלות דרום־אמריקאיות. ואתה יודע מה יצא מזה. מלחמה יצאה מזה; מלחמה ממושכת והרסנית יצאה מזה, מר גולד. ואולם כאן יתרון בידינו בכך שענין לנו רק בממשלה דרום־אמריקאית אחת המחכה לשלל מן העיסקה. זהו יתרון; אבל יש גם מדרגות של רוֹע, ואותה ממשלה היא ממשלת קוסטאגואנה.”

כך דיבר האיש בעל־המשקל, המיליונר המחלק תרומות לכנסיות באמת־מידה ההולמת את גדולתה של ארץ־מולדתו – אותו איש עצמו שכלפיו נקטו הרופאים לשון של איוּמים מחרידים ומצועפים. הוא היה גבר גדל־אברים, שקוּל בדעתו, שגברתנותו השקטה שיוותה הכרת־ערך מעוּדנת ביותר לזיג משיי שופע. שערו היה כעין ברזל אפור, גבותיו עדיין שחורות היו, וצדוּדיתו הכבדה היתה הצדודית של ראש קיסר על מטבע רומאית ישנה. אבל מוצאו היה גרמני וסקוטי ואנגלי, כולל קצת טיפות של דם דני וצרפתי, ומתוך כך זכה במזג של פוּריטאני ובדמיון־כּיבושים שאינו יודע שׂבעה. הוא נהג בתקיפות גמורה עם אורחו, בגלל ההמלצה החמה שהביא האורח מאירופה, ובגלל חיבה בלתי־הגיונית לכובד־ראש ולעוז־החלטה – בכל אשר יפגוש בהם, ותהי־מה המטרה אשר אליה יכוּונו.

“ממשלת קוסטאגואנה תנצל את המצב ככל יכלתה – ואל לך לשכוח זאת, מר גולד. והנה, מהי קוסטאגואנה? הריהי בוֹר נטוּל־קרקעית של מלוות־עשרה־אחוזים ושאר השקעות של סכלים. זה שנים הון אירופי מושלך לתוך הבּור בשתי ידיים. אולם לא שלנו. אנו בארץ הזאת יש לנו די מוח בקדקדינו לא לצאת מן הבית כשיורד גשם. אנו יכולים לשבת ולהתבונן. מובן, באחד הימים ניכּנס לזירה. הכרח הוא. אבל אין מה למהר. הזמן עצמו חייב לשמש לפני הארץ הגדולה ביותר שבכל עולמו של האלוהים. על פינו ישַק כל דבר: החרושת, המסחר, המשפט, העתונאוּת, האמנות, הפוליטיקה והדת, מכּף־הוֹרן היישר עד מצַר־סמית, וגם הלאה משם, אם יתגלה משהו שכדאי להחזיק בו בציר הצפוני. ואז תהיה לנו השהות ליטול לידינו את האיים והיבּשות הנידחים עלי־אדמות. אנו ננהל את עסקיו של העולם, אם ירצה העולם ואם לא ירצה. אין לו לעולם מנוס מכך — וגם לא לנו, משער אני.”

בדברים האלה אמר להביע את אמונתו בגורל במלים ההולמות את תבונתו, שלא היתה מאוּמנת בהצגתם של רעיונות כלליים. תבונתו נזוֹנה מעובדות; וצ’ארלס גולד, שהעובדה האחת הגדולה של מכרה־כסף הטביעה חותמה לצמיתוּת בדמיונו, לא היתה לו שום התנגדות לתיאוריה הזאת על עתידו של עולם. אם לרגע נראתה סרת־טעם, היה זה משום שההצהרה הפתאומית על עתידות כבּירים כאלה גימדה כמעט לאיִן את הענין הממשי שעל הפרק. הוא ותכניותיו וכל אוצרות המחצבּים של הפלך האוקסידנטאלי כמו ניטל מהם פתאום כל שיוּר של גדלוּת. התחושה היתה בלתי־נעימה; אבל צ’ארלס גולד לא היה קשה־תפיסה. הוא חש כבר שעושה הוא רושם חיובי; הכרת העובדה הזאת המחניפה עזרה לו להעלות חיוך סתמי, שנתפרש לאיש־שׂיחו הגדול כחיוך של הסכּמה שבשתיקה ובהתפעלות. גם הוא חייך דוּמם; ומיד נתן צ’ארלס גולד אל לבו, באותה זריזוּת־השׂכל שיהיו הבּריות מגלים בהגנה על תקוה היקרה ללבּם, שאם פחותת־ערך היא מטרתו למראית עין הרי יסייע לו דבר זה להצליח. אישיותו והמכרה שלו יזכּו בזכות כך שאין הענין חשוב הרבה, לא לכאן ולא לכאן, לגבי אדם המסמיך את פעלו לייעוד מופלא שכזה. ועיון זה לא גרם עלבון לצ’ארלס גולד, שכּן לגבּיו לא נגרע אף כהוא־זה מגדלוּתו של הדבר. תפיסות־גורל עצוּמות של שום איש אחר לא יכלו לפגום ברצונו לפדות את המכרה של סן־תוֹמֶה. לעומת נכונוּתה של מטרתו, המוגדרת במרחב והניתנת בהחלט להשגה בתוך פרק־זמן מוגבל, נראָה לרגע האיש השני כמין אידיאליסט שׁוגה־בחלומות שאין לו חשיבוּת.

האיש הגדול, כבד־הגוף ונדיב־לב, מביט היה בו כמהורהר; כאשר הפר את השתיקה הקצרה העיר כי האוויר של קוסטאגואנה מלא זכיונות מתעופפים. כל נפש תמה הנכספת ממש שירמוּה יכולה לזכּות בזכיון בקליעה ראשונה. “בכך מסתתמים פיותיהם של הקונסולים שלנו,” המשיך, ניצנוץ של בוז עליז בעיניו. אך כעבור רגע לבש כובד־ראש. “אדם ישר, בעל־מצפון, שאין לו חפץ בשוחד, והשומר נפשו מן התככים, הקנוניות והפלגים שלהם, ומקבל עד־מהרה את הדרכונים שלו. אתה תופס, מר גולד? פרסוֹנה נוֹן גראטה. לכן לעולם אין הממשלה שלנו מקבלת את הידיעות הנכונות. מצד שני, אין לתת לאירופה דריסת־רגל ביבּשת הזאת, ומעז אני לומר שעדיין לא בשלה העת להתערבוּת ממשית מצדנו. אבל אנחנו כאן אין אנו ממשלתה של הארץ הזאת, גם אין אנו נפשות תמות. העסק שלך הוא בסדר גמור. השאלה העיקרית בשבילנו היא אם השותף השני, כלומר אתה, הוא מן הסוג המסוגל להחזיק מעמד כנגד השותף השלישי והלא־קרוא, כלומר כנופיה זו או אחרת מכּנופיות השודדים היהירים המנהלים את ממשלתה של קוסטאגואנה. מה דעתך, מר גולד, אֶה?”

הוא רכן נכחו והביט הכן בעיניו של צ’ארלס גולד, שלא הניד עפעף, ואשר, בזכרוֹ את הקופסה הגדולה המלאה את מכתבי אביו, נסך בנעימת תשובתו את הבוּז והמרירוּת שהצטברו בו משך שנים רבות:

“ככל שהדברים אמורים בידיעת האנשים האלה ושיטותיהם ועסקי־הפוליטיקה שלהם, יכול אני להשיב בעדי. מאז ילדוּתי גוּדלתי על סוג זה של ידיעות. אינני צפוי להיתפס לטעויות מתוך אופטימיוּת יתירה.”

“לא צפוי, אה? כך נאה. טאקט ועמידה איתנה הם שיידרשו לך; ואתה תוכל לאַחז עיניים קצת בתוקף התמיכה הנתונה לך. אולם לא יותר מדי. אנו נלך אתך כל זמן שהדבר יתנהל למישרים. אך לא ניגרר לצרות גדולות. זה הניסוי שאני מוכן לעשותו. יש מידה של סיכּון, ואנו נקבל אותה; אבל אם לא תוכל לשמור על שלך, הרי נישׂא בהפסד שלנו, כמובן, ואחר־כך – נשמוט את הענין. המכרה הזה יכול לחכות; הוא כבר נסגר פעם, אתה יודע. עליך להבין כי בשום־פנים־ואופן לא נסכים להפסיד ממון שוב ושוב.”

כך דיבר אז האיש הגדול, בלשכּתו הפרטית, בכרך גדול שבו המתינו אנשים אחרים (כבדי־משקל עד מאד בעיניו של אספסוף מתרברב) כדי למלא בזריזות את משאלותיו. וכעבור שנה ויותר, בעת הופעתו הבלתי־צפויה בסוּלאקו, הדגיש את עמדתו הנחרצת מתוך חירוּת של כנוּת שמוּתרת היתה לעשרוֹ ולהשפעתוֹ. הוא עשה זאת, אולי, בפחות התאפקוּת מפני שלאחר שבדק מה שנעשה, ויותר מכך את הצורה שבה ננקטו צעדים בזה אחר זה, השתרשה בו ההכּרה שצ’ארלס גולד מסוגל בהחלט להחזיק מעמד בקצה שלו.

“בחור צעיר זה,” הירהר בינו לבינו, “אולי הוא עתיד להיעשות כוח בארץ הזאת.”

המחשבה הזאת החניפה לו, שכן עד אז לא יכול היה למסור למקורביו אלא זאת על האיש הצעיר הזה:

“גיסי פגש בו פעם באחת העיירות הגרמניות הישנות הללו, סמוך לאיזה מכרות, ושלח אותו אלי ומכתב בידו. הוא אחד מבני־גולד של קוסטאגואנה, אנגלים טהורי־גזע, שעם זאת נולדו כולם בארץ. דוֹדוֹ נכנס לעסקי־פוליטיקה, היה נשיא־הפלך האחרון של סולאקו, והוּמת בירייה לאחר קרב. אביו היה איש־עסקים חשוב בסנטה־מארטה, ניסה שלא להכניס ראשו בעסקי־הפוליטיקה שלהם, ומת הרוּס־ממעמדו אחרי הרבה מהפכות. והרי לכם קוסטאגואנה כולה על רגל אחת.”

מובן, הוא היה אדם גדול מכדי שיהיו אפילו מקורביו מערערים על מניעיו. העולם החיצון בן־חורין היה לתמוה מתוך יראת־כבוד על המשמעות הנסתרת של פעולותיו. אדם גדול כל־כך היה עד שבתמיכתו הנדיבה ב“הצורות הטהורות יותר של הנצרוּת” (שבצורתה התמימה, בניית כנסיות, בידחה את דעתה של מרת גולד) הצטייר בעיני אֶחיו האזרחים בחינת גילוי של רוח ענווה ויראת־שמיים. אבל בחוגים שלו בעולם־הממונות התיחסו אמנם בכבוד להתעסקותו בדבר כמו המכרה של סן־תוֹמֶה, אך בעצם ראו בכך נושא להתלוצצות זהירה. היתה זו גחמתו של אדם גדול. בבנין־הוֹלרוֹיד הגדול (גיבוב עצום של ברזל, זכוכית וגושי־אבן בקרן שני רחובות, שבּמרומיו מטווה־קורים של חוטי־טלגרף) החליפו ביניהם ראשי המחלקות העיקריות מבּטים בדוּחים, שפירושם היה כי לא הובאו בסודות העסק של סן־תוֹמה. הדואר מקוסטאגואנה (מעולם לא היה מרובה – מעטפה אחת כבדה למדי) הובא היישר לחדרו של האיש הגדול, בלי שיפתחו אותו, מעולם לא הוצאו מן החדר הוראות באשר אליו. במשרד התלחשו שהוא משיב אישית – וגם לא בהכתבה, אלא שהוא כותב ממש בעצם ידו, בעט ודיו, ואפשר היה להניח שהוא משאיר העתק בפנקס־ההעתקות הפרטי שלו, לא תשזפהו עין זר. כמה צעירים שופעי־בוז, ברגים פחוּתי־ערך במכונות בלתי־חשובות באותה סדנה בת אחת־עשרה הקומות של עניינים גדולים, לא כיסו את דעתם הפּרטית שהמנהיג הגדול עשה סוף־סוף איזה מעשה מטופּש, והוא מתבייש באיוולתו; אחרים, קשישים ופחוּתי־ערך, אבל חדוּרים הערצה רומנטית לעסק שכּילה את מיטב שנותיהם, היו ממלמלים מילמולים סתומים וידעניים שזה אות כבד־משמעות; שהקשר ההוֹלרוֹידי מכוּון להשתלט בהדרגה על כל הריפובליקה של קוסטאגואנה, על קרבּה ועל כרעיה. אך לאמיתו של דבר נכונה היתה הסברה שלפיה היה זה ענין של חובה. האיש הגדול מצא ענין בהקדשת תשומת־לב אישית למכרה של סן־תומה; עד כדי כך מצא ענין בדבר שהניח לחובה זו לתת כיוון לפגרה המלאה הראשונה שלקח לו לאחר מספר שנים מדהים ממש. לא מפעל גדול היה לו שם; לא הנהלה של מסילות־ברזל ולא תאגיד תעשייתי. איש היה לו שם! הצלחה היתה גורמת לו עונג רב מטעמים מרעננים־בחידוּשם; אבל, מן הצד השני של אותה הרגשה עצמה, היה זה מחובתו להתנער ממנה כליל לנוכח סימן ראשון של כשלון. איש אפשר לזרוק. לרוֹע־המזל נזעקו העתונים בכל רחבי הארץ לספּר בנסיעתו לקוסטאגואנה. אם גם מרוּצה היה מדרך פעולתו של צ’ארלס גולד, הרי יצק תוספת של חוּמרה להבטחות התמיכה שלו. אפילו בשיחה האחרונה, כמחצית השעה קודם שייצא מן החצר הפנימית, מגבעתו בידו, מאחרי הפרדים הלבנים של מרת גולד, אמר בחדרו של צ’ארלס:

“אתה המשך על־פי דרכך שלך, ואני אדע איך לעזור לך כל זמן שתחזיק מעמד, אבל יהי לבּך סמוך־ובטוח שבמקרה נתוּן נדע לשמטך בעוד־מועד.”

תשובתו היחידה של צ’ארלס גולד על כך היתה: “אתה יכול להתחיל לשלוח את המכונות בהקדם ככל שתרצה.”

והאיש הגדול התרשם לטובה מן הבטחון־העצמי הזה קר־הרוח. הסוד שבדבר היה שבעיני צ’ארלס גולד נוחים היו התנאים האלה שאין עמם פשרה. בדרך זו שמר המכרה על זהוּתו, שאותה העניק לו בעודנו נער; והוא נשאר תלוי אך בו לבדו. היה זה ענין רציני, וגם הוא התיחס אליו בקפידה.

“מובן,” אמר אל רעייתו, ברמזו על השיחה הזאת האחרונה עם האורח שפרש, שעה שהתהלכו לאִטם במסדרון אנה־ואנה ועינו הרגוּזה של התוכּי עוקבת אחריהם – “מובן, אדם מסוג זה יכול לאחוז בדבר או לשמוט אותו כאשר ייטב בעיניו. שום תחושה של מפלה לא תציק לו. אולי יהיה עליו להיכּנע. ואולי יהיה עליו למות מחר, אבל האינטרסים הגדולים של כסף וברזל יתקיימו, ובאחד הימים ישתלטו על קוסטאגואנה יחד עם שאר חלקי העולם.”

הם נעצרו ליד הכּלוב. התוכּי, שקלַט צליל של מלה השייכת לאוצר־המלים שלו, התעורר להתערב. התוכיים אנושיים הם מאד.

ויוָה קוסטאגואנה!” צרח, בתקיפוּת עזה, ובפרעוֹ כהרף־עין את נוצותיו לבש סבר של חשיבות מנוּפחת מאחרי חוטי־התיל הנוצצים.

“והאם אתה מאמין בזה, צ’ארלי?” שאלה מרת גולד. "לי נדמה שזוהי חמרנוּת נוראה ביותר. ו – "

“יקירתי, אחת היא לי,” שיסע אותה בעלה, בדעת ובהשכּל. “אני מנצל מה שאני רואה. מה ממני יהלוֹך אם קול הגורל דובר מגרונו ואם מליצה ריקה בפיו? בשתי יבּשות־אמריקה מפיקים הרבה והרבה מליצות מסוג זה או אחר. נראה שאווירו של העולם החדש יפה לאמנות הדיקלום. וכי שכחת איך יכול אווליאנוֹס היקר לנאוֹם כאן שעות על שעות –?”

“הו, אבל זה ענין אחר,” מיחתה מרת גולד, מזועזעת כמעט. הרמז לא היה ממין הענין. דון חוֹסה היה איש טוב ויקר, המיטיב מאד לדבּר, והנלהב לגדוּלתו של מכרה סן־תוֹמה. “איך אתה יכול להשוות ביניהם, צ’ארלס?” קראה כמוכיחה. “הוא סבל – ואף־על־פי־כן הוא מקווה.”

כושר־העבודה של גברים – שבּו לא הטילה ספק מעולם – הפתיע מאד את מרת גולד, שכּן בסוגיות כה רבות המובנות־מאליהן התגלו כאנשים מבולבלים במידה מוזרה.

צ’ארלס גולד, בשלוָה למודת דאגה שהקנתה לו מיד את אהדתה החרדה של רעייתו, הרגיע אותה לאמור שאין הוא עושה השוואות. הוא עצמו אמריקאי, אחרי הכל, ואולי יכול היה להבין את שני סוגי המליצה – “אילו כדאי היה לנסות,” הוסיף בזעף. אבל הוא נשם את אווירה של אנגליה זמן רב יותר מכל בני משפחתו בשלושת הדורות האחרונים, ובאמת ביקש מחילה. גם אביו המסכן מסוגל היה למַלץ מליצות. והוא שאל את אשתו אם זוכרת היא פיסקה באחד המכתבים האחרונים של אביו אשר בה הביע מר גולד את ההכרה העזה ש“האלוהים מביט בחמת־זעם על הארצות האלו, שאם לא כן היה מניח לאיזו קרן־אור של תקוה לבקוע את החשכה המחרידה של תככים, שפיכות־דמים ופשע הפרוּשׂה בשמי מלכּת היבּשות.”

מרת גולד לא שכחה. “אתה קראת זאת באזני, צ’ארלי,” הפטירה. “היתה זו הצהרה עזת־רושם. ודאי עד עומק לבּו חש אביך בעצבוּתה הנוראה!”

“הוא לא אהב שילַסטמו אותו. הדבר הרתיח אותו,” אמר צ’ארלס גולד. “אבל הדימוי, כבודו במקומו. מה שנחוץ כאן הרי זה חוק, יושר, סדר, בטחון. כל אחד יכול לדקלם על הדברים האלה, אבל אני תולה את אמונתי באינטרסים חמריים. אך יוּנח לאינטרסים החמריים לקנות להם פעם דריסת־רגל איתנה, ובהכרח יכפו את התנאים שרק על־פיהם יוכלו להוסיף ולהתקיים. כך עשיית־הכספים מוצדקת כאן נוכח פריעת־החוק ואי־הסדר. היא מוצדקת מפני שהבטחון שהיא מצריכה חייב להיות גם נחלתו של עם מדוכּא. צדק טוב יותר יבוא אחרי־כן. הרי לך קרן־אור של התקוה.” לרגע הידקה זרועו את קומתה הדקה אל צדו. “ומי יודע אם במובן זה לא ייעשה גם המכרה של סן־תוֹמה אותו סדק קטן בחשכה שאבא המסכּן נוֹאש מלראותו אי־פעם?”

היא הרימה עיניה אליו בהתפעלות. נבון־מעשׂ היה; הוא נתן צורה עצומה לעירפּול של שאפותיה חסרות־הפּניות.

“צ’ארלי,” אמרה, “אתה נהדר במרדנותך.”

הוא עזב אותה פתאום בקורידור וניגש ליטול את מגבעתו, סומבּרירוֹ רך ואפור, פריט של לבוש לאומי שהשתלב יפה עד־להפתיע בחזוּתו האנגלית. הוא חזר, מגלב־רוכבים תחת בית־שחיוֹ, מכפתר כפפה של עור־כלב; פניו שיקפו את עוז־ההחלטה של מחשבותיו. רעייתו חיכּתה לו במרום המדרגות, ובטרם יִשק לה נשיקת־פרידה סיים את השיחה:

“הדבר שעלינו לראותו בבירור גמור,” אמר, “הוא העובדה שאין דרך לחזור. היכן נוכל להתחיל את חיינו מבּראשית? נגזר עלינו עכשיו לעמוד במערכה בכל אשר בנו.”

בעדנה רבה ובקורטוב של נוֹחם רכן על פניה המוּרמים אליו. צ’ארלס גולד נבון־מעשׂ היה מפני שלא היו לו אשליות. הזכיון של גולד צריך היה להילחם על נפשו באותם כלי־נשק שיוּתן למצאָם מיד במדמנת השחיתוּת שהיתה כללית ומקפת כל־כך עד שכמעט ניטלה ממנה משמעוּתה. מוכן היה לכוֹף ראש ולהרים את כלי־נשקו. רגע חש כאילו פיתה אותו מכרה־הכסף, שכבר הרג את אביו, להרחיק לכת יותר מכּפי שהיה בדעתו; ובהגיונם הפתלתוֹל של רגשות, חש כי מעלתם של חייו קשורה בהצלחה. אין דרך לחזור.


פרק 7    🔗

מרת גולד הגתה אליו אהדה נבונה כל־כך עד שלא יכלה שלא להיות שותפה עמו בהרגשה זו. בזכותה נעשו החיים מסעירים, והיא היתה אשה הרבה מכדי שלא תאהב את המסעיר. אבל הדבר גם הפחיד אותה, קצת; וכאשר היה דוֹן חוֹסה אווליאנוס, בעודו מתנדנד בכּורסה האמריקאית, מרחיק לכת עד כדי לומר, “אפילו, קארלוס יקירי, תיכּשל; אפילו יבוא איזה מאורע ביש־מזל ויחריב את מפעלך – חס־ושלום! – תהיה מולדתך חייבת לך חוב גדול,” היתה מרת גולד נושאת עיניה מעם שולחן־התה ונותנת מבט עמוק בבעלה שווה־הנפש, הבּוחש בכפּית בכּוס כאילו לא שמע מלה.

לא שהיה דון חוֹסה מצפה לדבר כזה. הוא מילא פיו שבח והלל לטאקט של קארלוס היקר ולאומץ־לבו. סגולת אָפיו האנגלי המוצק־כסלע, היא מיטב ערובּתו, הצהיר דון חוסה; ובפנוֹתוֹ אל מרת גולד, “אשר לך, אמיליה, נשמתי” – פונה היה אליה דרך־קירבה כיאה לזיקנתו ולידידוּתם הוותיקה – “הרי את פאטריוטית נאמנה ממש כאילו נולדת בתוכנו”.

דבר זה יכול היה להיות פחות מן האמת או יותר ממנה. בלווֹתה את בעלה בכל רחבי הפלך בחיפוש אחר ידיים עובדות, העמיקה מרת גולד לראות את הארץ יותר מכפי שהיתה קוֹסטאגוּאנרָה ילידת־הארץ מסוגלת לראותה. בלבוש־הרכיבה שלה הבַּלוי ממסעות, בפניה המפוּדרים ־לבן כמו יציקת־גבס, בתוספת מגן של רעלת־משי קטנה בלהט חוּמו של יום, רכבה על סוּסוֹן חטוּב־אברים וקל־רגלים במרכזו של מיצעד־פרשים קטן. שני מוֹסוֹס דה קאמפּוֹ, ציוריים במגבעות גדולות, בעקבים חשׂופים ומדורבנים, בקלסוֹניראס35 לבנות מרוקמות, מקטרני־עור ופוֹנצ’וֹס מפוספסים, רכבו בראש וקארבינות על שכמם, נינוֹעים כאיש אחד לקצב הילוּכם של הסוסים. במאַסף התנהלה טרוֹפּיליה של פרדי־משא שנוֹהג־פרדים שחום ורזה ממוּנה עליהם והוא יושב על בהמתו ארוכּת־האזניים סמוך מאד לזנבה, רגליו משורבּבות הרחק לפָנים, התיתורה הרחבה של מגבעתו מוּזחת הרחק אחורנית והיא כמין הילה לראשו. קצין זקן מקציני קוסטאגוּאנה, רב־סרן ותיק בדימוס מבּני דלת־העם שבכל־זאת זכה והמשפחות הראשונות־במעלה פרשׂו חסותן עליו בשל דעותיו הבלאנקיוֹת, התקבל בהמלצתו של דון חוֹסה כנציב ומארגן לאותה משלחת. קצות שׂפמו האפור ירדו לו עד למטה מסנטרו, וברכבו משמאל למרת גולד הביט סביבו בעיניים של טוב־לב, מצביע על נוֹפי הארץ, נוקב בשמות הפוּאֶבּלוֹס הקטנים ובשמות האחוזות, ובשמות האַסיינדאס36 שחומותיהן חלקות והן משוּלות כמבצרים ארוכים במרומי התלוּליות המזדקרות מעמק־סולאקו. עמק זה, שבּו ראשית תנובות מוריקות, מישורים, יערות וניצנוצים של מים, התפשט כגן רחב־ידיים מן האֵד הכחלחל של הסְיירה הרחוקה עד אופק מרטיט ועצום של עשב ורקיע, שבו דומה היה כאילו ענני־צחוֹר גדולים נופלים אט־אט לתוך חשכּת צלליהם שלהם.

אנשים חרשו במחרשות עץ ובצמדי־שוורים, קטנים במרחב אין־מצָרים, כתוקפים את עוֹצם המרחבים גופו. הדמויות הרכוּבות של ואקירוֹס דהרו במרחקים, והעדרים הגדולים רעו בהפנותם את כל ראשיהם המקרינים לצד אחד, בשורה אחת מהוססת עד קצווי הפוֹטרירוֹס37 הרחבים. עץ רחב־נוף של צמר־גפן הֵצל על ראנצֶ’ה עטוי־קיסוֹס בפאַת הדרך; תוך שהם מסירים מגבעותיהם, היו אינדיאנים עמסי־משא, בשורות בוססות, נושאים עיניים נוּגות ואילמות אל השיירה המאבּכת את אבק הקאמינוֹ ריאַל המתפוררת, זו שנסללה בידי אבות־אבותיהם בעבדוּתם. ומיום ליום דימתה מרת גולד שהיא קרבה והולכת אל נשמתה של הארץ בגילוי הכביר של פנים־הארץ הזה שלא הושפע מן הציפוי האירופי הקל של ערי־החוף, ארץ גדולה של מישור והר ובני־אדם סובלים ואילמים, המחכים לעתיד בחדלון־ניע מעורר־רחמים של סבלנות.

היא ידעה את מראותיה ואת הכנסת־האורחים שלה, שהוענקה במין הכרת־ערך נסוּכת־תרדמה באותם הבתים הגדולים הניבּטים, סומי־כתלים וכבדי־שערים, אל כרי־המרעה סחוּפי־הרוח. בראש השולחנות הושיבוּה, שאדונים ועושי־דברם ישבו אליהם בסדר פשוט ואבהני, גבירות־הבית היו מסיחות חרש באור־הירח תחת עצי־התפוז שבחצר, מרעיפות עליה את מתק קולותיהן ואת נופך המסתורין אשר בשאננוּת חייהן. בבּוקר היו האדונים, רכובים על סוסים טובים, בסוֹמבּרירוֹס קלועים ובחליפות־רכיבה מרוּקמות, ברוב כסף על עדיי סוסיהם, יוצאים ללווֹת את האורחים המסתלקים בטרם ימסרום, בברכּות־פרידה של כובד־ראש, להשגחת האלוהים ליד עמודי־הגבול של אחוזותיהם. בכל המשפחות האלו יכלה לשמוע סיפורים על התעמרוּת מדינית; ידידים וקרובי־משפחה נהרסו ממעמדם, נאסרו, נהרגו בקרבות של מלחמות־אזרחים חסרות־שחר, הוצאו להורג באכזריוּת על־פי גזרי־דין פראיים, משל כאילו היה השלטון בארץ מאבק של תאוָה בין כנופיות של שֵדים מוּפרכים ששוּלחו בארץ בחרבות ובמדים ובמליצות דוברות־גבוהה. ועל שפתי כל מצאה תשוקה נלאָה לשלום, מורא מפני עולם הפּקידוּת ואותה מהתלת־ביעותים שלה על מימשל בלי חוק, בלי בטחון, ובלי צדק.

יפה מאד עמדה בחדשיים תמימים של נדודים; היה בה אותו כוח של התנגדות לעייפוּת שאתה מגלה פה־ושם בפתיעה אצל כמה נשים שבריריות מאד למראֶה – משל כאילו נכנס בהן איזה דיבוק עקשני־להפליא. דוֹן פֶּפֶּה – המאיור הקוסטאגואני הזקן – לאחר שהירבה לגלות חרדתו לגבירה הענוגה סופו שהעניק לה את השם “הסניורה שאינה נלאֵית מעולם.” אכן, מרת גולד היתה הופכת להיות קוסטאגואנרה. הואיל ובדרומה של אירופה קנתה לה ידיעה בטיבם של איכּרים־לאמיתם, יכוֹל יכלה להעריך את חין־ערכּם של בני־העם. היא ראתה את האיש מתחת לבהמת־המשא השותקת, נוּגת־העיניים. היא ראתה אותם בדרך, בשׂאתם משׂאות, גלמודים במישור, מתיגעים תחת מגבעות־קש גדולות, ומלבושיהם הלבנים נחבטים אל גפּיהם; היא זכרה את הכפרים על־פי איזו חבוּרת נשים אינדיאניות ליד המעיין שנחרטה בזכרונה, על־פי ־פניה של איזו נערה אינדיאנית בעלת צדוּדית נכאָה וחוּשנית, המרימה כד־חרס של מים צוננים בפתח ביקתה אפלה אשר לה גזוּזטרה של עץ העמוסה כדים חוּמים וגדולים. באוֹפני־העץ הכּבדים של עגלת־שוורים, שנתקעה ביצוליה בעפר, נראו אותות הגרזן; וסיעה של מובילי־פחמים – מטענו של כל אחד מהם מונח מעל ראשו במרומי חוֹמת־חוֹמר נמוכה – ישנה את שנתה בשורה אחת בתוך פיסת הצל.

האבנים הכבדות של גשרים וכנסיות שהוֹתירו הכּובשים הצהירו על הזילזול בעמל אנוש, על לאומים שנכחדו והיו למס־עובד. כוחם של המלך והכנסיה לא היה עוד, אך למראה איזה גל־חרבות כבד המתנשא על תלולית מעל חומות הטיט הנמוכות של כפר, היה דוֹן פּפה פוסק מלספר על מסעי־מלחמותיו וקורא:

“קוסטאגוּאנה המסכנה! לפנים היה הכל בשביל הפּאדרס. מאומה בשביל העם. ועכשיו הכל בשביל הפוֹליטיקוֹס הגדולים האלה בסנטה־מארטה, בשביל כושים וגנבים.”

צ’ארלס שוחח עם האַלקאלדֶס, עם הפיסקאלֶס38, עם הנכבדים בערים, ועם הקאוואליירוס באחוזות, הקוֹמאנדאנטֶס של המחוזות הציעו לו משמרות־ליווי – שכּן יכול היה להראות ייפוי־כוח חן המנהיג המדיני של סולאקו באותה שעה. כמה עלה לו המסמך במטבעות־זהב של עשרים דולר – דבר זה סוד היה בינו לבין איש גדול בארצות־הברית (שהואיל בטובו להשיב בעצם ידו על הדוּאר מסוּלאקו) ולאיש גדול מסוג אחר, שגוֹן עורו כזית הכּהה ועיניו מתרוצצות, ששכן אז בהיכל־ האינטֶנדֶנסיה בסולאקו, ואשר השתבּח בתרבותו ובאירופיוּתו בכלל בסגנון צרפתי עד מאד הואיל והתגורר כמה שנים באירופה – בגלות, כך אמר. ואולם היטב מאד היה ידוע שסמוך לפני גלות זו הפסיד בפחזותו במשחקי־קלפים את כל המזומנים שבּבית־המכס של נמל קטן שבּו השיג לו ידיד מן השלטון את המשׂרה של גובה־מִשנֶה. אותו מעשה של פחז־אלוּמים כפה עליו, בתוך שאר אי־נוחוּיות, להשׂתכּר זמן־מה למחייתו כמלצר של בית־קפה במדריד; אבל ודאי גדולים היו כשרונותיו, אחרי הכל, שהרי איפשרו לו לחדש בצורה כה מזהירה את הצלחותיו בשדה הפוליטיקה. צ’ארלס גולד, שהרצה את עניינו במנוחה ובקור־רוח, קרא לו הוד־מעלה.

הוד־המעלה של הפלך לבש מנהג עליונוּת נלאָה, תוך שהוא מַטה כיסאו הרחק אחורנית סמוך לחלון פתוח בנוסח־קוסטאגואנה לאמיתו. במקרה היתה התזמורת הצבאית מרעימה אותה שעה בפלאסה קטעים נבחרים מתוך אופירות, ופעמיים הרים האיש ידו כנגיד־ומצווה להסות את איש־שיחו כדי להאזין לקטע החביב עליו.

“נהדר, משובב־נפש!” מילמל; בעוד צ’ארלס גולד ממתין, ניצב בסבלנות עמוקה־מחֵקר. “לוצ’יה, לוצ’יה די לאמארמוֹר! אני נלהב למוזיקה. היא מרוממת אותי לעולמות עליונים. הה! מוצארט – הה! – האלוהי. סִי! אלוהי…מַהו שאמרת?”

ודאי, כבר הגיעוהו שמועות על כוונותיו של החדש־מקרוב־בא. חוץ מזה קיבל אזהרה רשמית מסנטה־מארטה. מנהגו מכוּון היה בפשטוּת להסתיר את סקרנותו ולעשות רושם על אורחו. אך לאחר שנעל איזה דבר בעל־ערך במגירתו של שולחן־כתיבה גדול בחלק מרוחק של החדר לבש חביבות מרובּה, ובפסיעות קלילות חזר אל כיסאו.

“אם כוונתך לבנות כפרים ולרכּז אוכלוסיה קרוב למכרה, הרי לכך יידרש לך צו מאת שׂר־הפנים,” חיוה דעתו עניינית.

“כבר שלחתי תזכיר,” אמר צ’ארלס גולד, איתן, “ועכשיו לבי סמוך ובטוח שהוד־מעלתך יגיע לכלל מסקנות חיוביות.”

הוד־המעלה היה אדם שמצבי־רוחו מרובּים. עם קבלת הכסף עוֹרתה מתינוּת מרובה על נשמתו התמה. במפתיע כבש אנחה עמוקה.

"הה, דון קארלוס! אנשים מתקדמים כמוך דרושים לנו בפלך. האדישות – האדישות של האריסטוקראטים האלה! חוסר הרוח הציבורית! חוסר כל יזמה! אני, שהתעמקתי בלימודים באירופה, מבין אתה – "

בעוד אחת משתי ידיו תחוּבה לתוך חזהו הגוֹאה, התרומם וירד על בהונותיו, ומשך עשר דקות, בלי החליף רוח כמעט, המשיך בהתקפה אינטלקטואלית על שתיקתו האדיבה של צ’ארלס גולד; וכאשר פסק פתאומית וצנח אחור לתוך כיסאו דומה היה כאילו נהדף אחור מאיזה מבצר. כדי להציל את הכּרת־ערכּו מיהר לשַלח מעל פניו את האיש הזה השתקן בהטיית־ראש חגיגית ובמלים, שנֶהגוּ בנטיית־חסד עגמומית, מיוּגעת:

“תוכל לסמוך על נכונותי הנאורה לעזור כל זמן שתהיה ראוי לכך בהתנהגות של אזרח טוב.”

הוא נטל מניפת־נייר ובסבר של חשיבוּת החל להשיב רוח על עצמו, בעוד צ’ארלס גולד מחווה קידה ופורש. אחר שמט מיד את המניפה מידו, ושעה ארוכה למדי בהה אל הדלת הסגורה במראית־עין של פליאה ומבוכה. לבסוף משך בכתפיו כאומר להתחזק בשאט־נפשו. קר, משעמם. שום רוחניותּ. שׂער אדמוני. אנגלי לאמיתו. הוא בז לו.

פניו קדרו. מה פשר ההתנהגות הזאת הצוננת, הממאנת־להתרשם? הוא היה הראשון לפוליטיקאים ששוגרו בזה אחר זה מן הבירה למשוֹל על הפלך האוקסידנטאלי שעתיד היה מנהגו של צ’ארלס גולד בשׂיג־ושׂיח רשמי להיראות להם עצמאי עד כדי עלבון.

צ’ארלס גולד יצא מתוך הנחה שאם מראית־העין של האזנה לדברי־הבל מגונים חייבת להיות חלק מן המחיר שעליו לשלם כדי שיניחוהו לנפשו ולא יפגעו בו לרעה, הרי בשום־פנים אין העיסקה מחייבת גם להשמיע דברי־הבל בעצמו. כאן מתח את הקו. לאוֹטוֹקראטים הקרתניים האלה, שהאוכלוסים שוחרי־השלום בני כל המעמדות הורגלו לרעוד מפניהם, להם גרמה ההסתייגות של אותו המהנדס האנגלי־בחזוּתו מין מבוכה שנקלעה אנה ואנה בין התרפסות לרישעות. בהדרגה גילו כולם כי, בלי הבדל איזו מפלגה מחזיקה ברסן השלטון, אותו אדם נשאר במגע יעיל ביותר עם החלונות הגבוהים בסנטה־מארטה.

זו היתה עובדה, והיה בה כדי לתרץ בהחלט את העובדה שהזוג גולד בשום־פנים לא היו עשירים ככל שהיה המהנדס הראשי במסילת־הברזל החדשה רשאי לשער. בעצתו של דון חוֹסה אווליאנוֹס, שנבון־דבר היה (אף שהנסיונות האיומים שהתנסה בהם בימי גוּזמאן בנטוֹ עשאוּהו רך־לבב), הוקיר צ’ארלס גולד את רגליו מן הבירה; אבל ברכילוּת השׁוטפת של התושבים הזרים שם ידוע היה (באירוֹניה שמתחתיה מנה הגונה של רצינות) בכּינוי “מלך סוּלאקו”. פרקליט אחד מלשכּת־עורכי־הדין של קוסטאגוּאנה, איש מהוּלל בכשרונותיו ובאָפיוֹ הטוב, בן למשפחת מוֹראגה הנכבדה שבּרשותה אחוזות רחבות־ידיים בעמק־סולאקו, מוצג היה לפני זרים, בנימה של מסתורין ויראת־כבד, כסוֹכן של מכרה סן־תומה – “פוליטי, יודעים אתם.” הוא היה גבה־קומה, שחור פיאות־זקן, ושומר־סוד. ידוע היה כי דרכו סלולה לפניו אל השׂרים, וכי הגנרלים המרובּים של קוסטאגואנה להוטים תמיד לסעוד בביתו. נשיאים ניאוֹתו על־נקלה לקבל את פניו. הוא ניהל חליפת־מכתבים פעילה עם דודו מצד אמו, דון חוֹסה אווליאנוס; אבל מכתביו – פרט לאלה שהבּיעו באורח רשמי את רגשי החיבּה שהוא חייב בהם – רק לעתים רחוקות הופקדו בימי משרד־הדואר של קוסטאגואנה. שם פותחים את המעטפות, בלי הפליה, בגילוי־לב של חציפוּת נחוּשה וילדוּתית האפיינית לכמה ממשלות ספרדיות־אמריקאיות. אבל יש לציין כי לערך בזמן שנפתח המכרה של סן תוֹמה מחדש הוסיף נהג־הפרדים, שאותו העסיק צ’ארלס גולד בשעתו במסעיו המוקדמים בקאמפֹּוֹ, את אורחת בהמותיו הקטנה לקילוח הדק של התנועה שהתנהלה במעבּרות־ההרים בין רמת סנטה־מארטה לעמק־סולאקו. רק בתנאים בלתי־רגילים עד מאד יש נוסעים העושים דרכם בנתיב־החתחתים ההוא, וככל שנראָה לעין לא היה מצב הסחר בפנים הארץ מצריך סידורי תובלה נוספים; אך דומה כי האיש יצא נשכר מכך. תמיד נמצאו לו כמה חבילות כל־אימת שיצא לדרך. שחוּם ועֵצי עד מאד, באברקיים שְׂעירים של עור־עיזים, ישב ליד זנבו של הפרד הזריז שלו, מגבעתו הגדולה מופנית נגד השמש, ארשת של ריקנוּת מאוּשרת על פניו הארוכים, והוא מפזם לו דבר־יום־ביומו שיר־אהבה נוגה, או, בלי שינוי בהבעה, פולט צעקה על הטרוֹפיה הקטנה שלו לפָנים. גיטארה קטנה ועגולה היתה מוגבהת לו על שכמו; ובעץ של אחד מאוּכּפי־המשא שלו נגממה גומה מעשה־אמן שלתוכה אפשר היה להשחיל פיסת־נייר מגוּללת־בהדוּק, להשיב את מגוּפת העץ על מקומה, ולסַמר מחדש את הבד הגס. בהיותו בסולאקו נוהג היה לעשן ולנמנם כל היום כולו (כאילו אין לו אפילו דאגה אחת בעולמו) על ספסל־אבן ליד פתחה של הקאסה גולד ונוכח חלונותיו של בית אווליאנוֹס. לפני שנים על שנים היתה אמו הכובסת הראשית במשפחה ההיא – והיא הצטיינה מאד בשימוש בעמילן. הוא עצמו נולד באחת האָסיינדאס שלהם. שמו היה בוֹניפאסיוֹ, ודון חוֹסה, בחצוֹתוֹ את הרחוב בשעה חמש לערך לבקר אצל דוניה אמיליה, תמיד השיב לו בתנועת יד או ראש כלשהי על הצדעתו הענווה. שועריהם של שני הבתים שוחחו אתו בעצלתיים בצלילים של אינטימיוּת כבדת־ראש. את ערביו הקדיש למשחקי־קלפים ולביקורים, ברוח של עליצות נדיבה, אצל נערות הפיינֶה ד’אוֹרוֹ ברחובות הצדדיים הנידחים יותר של העיר. אבל גם הוא היה אדם הנוצר את לשונו.


פרק 8    🔗

אלה מאתנו שלרגל עסקיהם או מתוך סקרנות באו לסולאקו בשנים אלו שלפני ראשית הופעתה של מסילת־הברזל יוכלו לזכור את ההשפעה המיצבת שהיתה למִכרה של סן־תוֹמה על חייו של אותו פלך נידח. מראית־העין לא השתנתה אז ככל אשר השתנתה מאז, כפי שמספרים לי, שהרי עתה חשמליות מתרוצצות ברחוב־החוקה, ויש דרכי־עגלות המושכות הרחק לתוך הארץ, לרינקוֹן ושאר כפרים, מקום שם מחזיקים הסוחרים הזרים והריקוס39 בכלל בחווילותיהם המודרניות, ויש קרפיף־סחורות גדול של הרכּבת ליד הנמל אשר בו רציף, שורה ארוכה של מחסנים, וסיכסוכים רציניים למדי עם הפועלים המאורגנים.

איש לא שמע מעולם על סיכסוכי־עבודה. אכן, הקארגאדוֹרֶס של הנמל היו אגודת־אחוָה פרועה של חלכּאים מכל הסוגים ולהם קדוש־פטרון משלהם. הם שבתו דרך־קבע (בכל יום של מלחמות־פרים), צורה של סיכסוך שאפילו בשיא יוקרתו לא יכול נוסטרומו מעולם לטפל בו בהצלחה; אבל בבוקר שלאחר כל פייסטָה, בטרם תפתחנה נשי־השוק האינדיאניות את סוככי־המחצלות שלהן בפּלאסה, כאשר התנוצצו השלגים של איגֵרוטה באור חיוור מעל לעיר בשמיים שעודם שחורים, היתה ההופעה של פרש דמוי־צל־רפאים הרכוב על סוסה שעינה אפור־כסף פותרת תמיד את בעיית העובדים. בהמתו היתה עוברת בסמטות של משכּנות־העוני והמכלאות המעלות עשבים בין החומות העתיקות, בין הגיבּובים השחורים והחשוכים של בקתות הדומות לדירי־פרות, למלוּנות־כלבים. הפרש הלם בקת של אקדח כבד של דלתותיהן של פולפּריאס40 נמוכות, של סככות מסואבות הנשענות אל שריד נופל של חומה נאצלת, על צלעות־העץ של מעונות שבריריים ורופפים עד כדי כך שאפשר היה לשמוע את קול הנחרות והלחישות הרדוּמות בתוכם בהפסקות שבין רעמי מהלומותיו. מעל האוכף קרא פעם ופעמים בנעימה של איוּם בשמותיהם של אנשים. התשובות המנומנמות – רוטנות, פייסניות, פראיות, ליצניות, או זלזלניות – בקעו בחשכה הדמוּמה אשר בה ישב הפרש בלי אומר, ועד־מהרה היתה דמות אפלה חומקת משתעלת באוויר ההסוי. לפעמים היתה אשה קוראת חרישית מבעד לחור־החלון, “הוא בא מיד, סניור,” והפּרש המתין בשתיקה על־גבי סוס חדל־ניע. אך אם במקרה היה עליו לרדת מעל בהמתו או־אז, כעבור שעה קלה, מפּתחה של אותה בקתה או של אותה פּוּלפּריה, בחבטה עזה ובגידופים כבושים, היה איזה קארגאדור עף החוצה, ראשו וידיו לפניו, להתפלש בעפר רגליה של הסוסה האפורה־ככסף, שרק זקפה נכחה את אזניה הקטנות והחדות. היא היתה רגילה בעבודה הזאת; והאיש היה קם על רגליו ומתרחק בחפזה מן האקדח של נוסטרומו, כשהוא גורר רגליו, מתנודד קימעה, במעלה הרחוב ושופך גידופים כבושים. עם עלות השמש היה הקפטן מיצ’ל, בצאתו דאוּג בבגדי־הלילה שלו אל מרפסת־העץ המתמשכת לכל אורך הבנין הבודד של חברת חאש"ק ליד החוף, רואה והנה הסבּלים כבר עושים את דרכם, דמוּיות נעות עסקנית מסביב למנופי המטען, אולי שומע את נוסטרומו שאין־ערוך־לו, שעתה ירד מעל סוסו והוא מתהלך בחולצת־משבצות ובאבנט אדום של מַלח ים־תיכוני כשהוא מרעים פקודות מקצה המיזח בקול מצווה. ברנש אחד מאלף!

המנגנון החמרי של ציביליזציה משוכללת, המוחה את עצמיוּתן של ערים ישנות תחת דפוסי־הנוחוּת האחידים של החיים המודרניים, עדיין לא הופיע אז; אך על עתיקוּתה הבלוּיה של סולאקו, האפיינית כל־כך בבתיה המטויחים ובחלונותיה המסורגים, בחומות הלבנות־הצהבהבות הגדולות של מנזרים נטושים מאחרי שורות הברושים הירוקים האפלים, כבר השפיע מכרה סן־תומה את השפעתו המפולפלת – עובדה שהיתה מודרנית מאד ברוחה. המכרה גם שינה את אָפיים החיצוני של ההמונים בימי־גנוּסיה בפלאסה נוכח השער הפתוח של הקתדראלה, על־פי מספר הפוֹנצ’וֹס הלבנים שפּס ירוק עליהם, ששימשו לבוש־חג מהודר לכּורים של סן־תומה. הם גם אימצו להם מגבעות לבנות עם פתיל ושיזרה ירוקים – חפצים משובחים באיכותם שאפשר היה להשיגם בחנות של ההנהלה במחיר מיצער. משום־מה היה צ’וֹלוֹ תמים־דרך שהופיע בצבעים האלה (שלא היו שכיחים בקוסטאגואנה) מוכּה רק לעתים רחוקות מאד עד שתצא נשמתו כמעט באשמת זילזול בכבודם של שוטרי העיר; כן גם לא היה צפוי ביותר לסכנה שלפתע תפַלצר אותו בדרך גוּנדת־גיוס של לאנסֵרוֹס – שיטה של גיוס־בהתנדבות שנחשבה חוקית כמעט בריפובליקה. ידוע היה שכפרים שלמים התנדבו לצבא בדרך זו; אבל, כמו שהיה דוֹן פּפּה אומר במשיכת־כתף חסוכת־תקוה למרת גולד, “וכי מה רצונך! אנשים עניים, מסכנים! פּוֹבּרֵסיטוס! פּוֹבּרֵסיטוס! אבל המדינה הכרח לה בחיילים.”

כך מקצועית דיבר דון פפה, הלוחם, אשר לו שפמות משולשלים, פנים כחושים, שחומים כאגוז, ולסת חלקה כברזל־יציקה, המעלה במחשבה פרש־בוֹקֵר מן הליאנוֹס41 הגדולים של הדרום. “אם תואילו להטות אוזן לקצין זקן מפּאֵיס, סניוֹרס,” בכך היה פותח את כל נאומיו במועדון־האריסטוקראטים של סולאקו, שאליו נתקבל על סמך שירותיו בעבר לענין הפדראציה שעבר זמנו. המועדון, שראשיתו בימי ההצהרה על עצמאותה של קוסטאגואנה, התפאר בהרבה שמות של משחררים שנמנו עם ראשוני מייסדיו. אף כי פעמים רבות־מספור נסגר בשרירוּת־לבּן של ממשלות שונות, על אף זכרונות של נידוי וטבח סיטוני אחד לפחות שנעשה בחבריו, כאשר נאספו למַעצבה למשתה בפקודתו של קוּמאנדאנטֶה צבאי נלהב (גופותיהם הופשטו אחרי־כן עירום והושלכו אל הפּלאסה מן החלונות בידי שפלי־השפלים שבאוכלוסיה), הרי באותה תקופה שוב היה פורח באין מחריד. הוא כיבד זרים בהכנסת־האורחים השופעת של החדרים הגדולים, הקרירים, של מעונו ההיסטורי בחלקו הקדמי של בית, לשעבר משכּן לפקיד גבוה של הלשכה הקדושה42. שני האגפּים, מסוּגרים, התפוררו מאחרי הדלתות המסומרות, וכעין פרדס של עצי־תפוז צעירים שצמח בחצר הפנימית הלא־מרוצפת הסתיר את חורבנו הגמור של החלק האחורי שמול השער. פונה היית ונכנס מן הרחוב, כמי שנכנס לבוסתן מופרש, ושם נתקל היית במרגלותיו של גרם־מעלות מתפרק, שעליו שומר צלם מאַזיב של איזה בישוף קדוש, הדוּר בשרביט ובמטה, ונושא בנמיכוּת־רוח בעלבון של אף רצוּץ, וידי־האבן הנאות שלו שלובות לו על חזהו. פניהם של המשרתים, שעינם כעין השוקולד ובלוריות של שער שחור יורדות עליהם, הציצו בך ממעל; ניקוש של כדורי־ביליארד בא אל אזניך, ובעלוֹתך במדרגות רואה היית אולי באור טוב, בסאלָה הראשונה, את דון פפה מסלסל בשפמותיו הארוכים בעודו קשוי מאד על כיסא ישר־גב, קורא בדי־עמל, אות לאות, בריחוק של זרוע, עתון ישן מסנטה־מארטה. את סוסו – בהמה שחורה שלבבה קשה כסלע אך שקדנית וראשה כפטיש – רואה היית ברחוב כשהוא מתנמנם בלי נוע תחת אוכּף עצום ואפו נוגע כמעט באבן־השפה של המדרכה.

דון פפה, כשהיה “יורד מן ההר,” כלשון המימרה שרגילה היתה בסולאקו, אפשר היה לראותו גם בטרקלין של הקאסה גולד. הוא ישב בביטחה צנועה במרחק־מה משולחן־התה. בברכיים מכוּנסות, ושביב טוֹב־לב של משוּבה בעיניו השקועות־עמוק, מטיל היה את היתוליו הקטנים והאירוניים למהלך השיחה. היתה בו באדם זה מעין פיקחוּת שפויה, מבוּדחת, ונימה של אנושיות כנה שלעתים קרובות כל־כך אתה מוצא אותה בחיילים פשוטים שהוכיחו את אומץ־לבם ואשר ראו הרבה קרבות נואשים. מובן שהוא לא ידע מאומה בעסקי מכרות, אבל עיסוקו היה מיוחד בסוגו. הוא היה ממוּנה על כל האוכלוסיה בשטח המכרה, שהשתרע מראש הערוץ ועד למקום שנתיב־העגלות ממרגלות ההר נכנס אל המישור, בחצוֹתוֹ נהר על־גבי גשר־עץ קטן צבוע ירוק – שכּן הירוק, צבע התקוה, היה גם צבעו של המכרה.

סיפרו בסולאקו כי שם למעלה “על ההר” מהלך דון פפה בשבילים נטויים על תהומות, חגוּר חרב גדולה ולבוּש מדים מרופטים שעליהם כותפות־זהב דהויות של מאיור בכיר. הואיל ורוב הכּורים אינדיאנים היו, ולהם עיני־פרא גדולות, פונים היו אליו בלשון “טאִיטה” (אבא), כדרך שיפנו בני־קוסטאגואנה אלה היחפים אל כל הנועל נעליים; אבל באסיליו, המוֹסוֹ של מר גולד עצמו וראש־המשרתים בקאסה, הוא אשר הכריז פעם על בואו, בתום לב גמור ומתוך הרגשה של מעשה־כדת, במלים החגיגיות, “אֶל־סניור גוֹבּרנאדוֹר הגיע.”

דון חוסה אווליאנוס, שהיה אז בטרקלין, עלץ לבלי־חוק על התואר הקולע, אשר בו קידם דרך־לצון את פני המאיור הזקן משעה שאך הופיעה דמותו החיילית של הלז בפּתח. דון פפה רק חייך לתוך שׂפמותיו הארוכים, משל כאומר, “יכול היית למצוא שם גרוע מזה בשביל חייל ותיק.”

והוא נשאר “אל־סניור גוֹבּרנאדוֹר”, על הלצותיו הקטנות באשר לתפקידו ולתחום שררתו שלגביו אישר, בהגזמה מבודחת, באזניה של מרת גולד: “אין שתי אבנים יכולות להיפגש בשום מקום בלי שישמע הגוֹבּרנאדוֹר את הנקישה, סניוֹרה.”

והוא היה טופח ידענית על אזנו בקצה אצבעו המוֹרה. אפילו כאשר עלה מספר הכורים לבדם עד שש־מאות ויותר דומה היה כי הכיר כל אחד מהם אישית, כל אותם חוֹסה, מאנוּאל, איגנאסיוֹ הרבים־מספור, מן הכפרים פּרימרוֹסֶגוּנדוֹ – או טרסרוֹ (שלושה כפרי־כורים היו שם) שתחת ממשלתו. יכול היה להבדיל ביניהם לא רק על־פי פניהם השטוחים חסרי־השמחה, שבּעיני מרת גולד נראו דומים כולם, כאילו נוצקו באותו דפוס־קדמונים של סבל וסבלנות, אלא כפי הנראה גם על־פי בנות־הגון המדורגות עד־אין־קץ של חוּם־אדמדם, חוּם־שחרחר, של גבּות חוּמים־נחוּשתיים, עם שהיו שתי המשמרות, שאנשיהן מהלכים רק בתחתונים של בד וכיפות־ראש של עור, מתמזגות בערבוביה של אברים ערומים, של מכּושים מכוּתפים, מנורות מתנודדות, בהמולת־דישדוש של רגליים מסונדלות על הרמה הפּתוחה לפני הכּניסה למנהרה הראשית. היתה זו שעה של הפוגה. הנערים האינדיאניים נשענו באפס־מעשה על השורה הארוכה של קרוניות קטנות העומדות ריקם; המנַפּים ומנפּצי־הבּצֶר השתופפו על עקביהם כשהם מעשנים סיגרים ארוכים; תעלות־העץ הגדולות המשתפעות מעל שפתה של רמת המנהרה החרישו; ואפשר היה לשמוע רק את סאון המים הנמרץ, שאינו פוסק ברהטים הפתוחים, הומים ומהמים, עם ההיתז והקירקוש של גלגלי־טורבינה סובבים והילוכם הרועם של הבּטישים הכותשים עד־דק את סלע־המטמון על הרמה מתחת. ראשי־החבורות, הניכרים בעיטורים של פליז התלויים על חזותיהם המגוּלים, סידרו את כיתותיהם ולבסוף היה ההר בולע מחצית אחת מן ההמון המחריש, בעוד המחצית האחרת יורדת לה בשורות ארוכות בשבילים המזוּגזגים המוליכים אל תחתית הערוץ. עמוק היה; והרחק מתחת היה חוט של צמחיה המתפתל בין חזיתות הסלע היוקדות דומה לחבל ירוק ודק, אשר בו ציינו שלש גבשושיות של מטע בננות, נצרי דקלים ועצים מצילים את ה“כפר אחד”, “כפר שנים” ו“כפר שלושה”, אשר בהם דרו הכּוֹרים של זכיון־גולד.

משפחות שלמות נעות היו מן הראשון בכיוון אותה נקודה ברכס איגרוטה שממנה התפשטה השמועה על עבודה ובטחון ברחבי הקאמפוֹ השאנן, אף הבקיעה לה דרך, כמימי שטפון ממש, אל החגווים והבקיעים שבחומות הכחולות הרחוקות של הסְיירוֹת. האב תחילה, במגבעת־קש חדוּדה, אחריו האֵם עם הילדים הגדולים, בדרך־כלל עם חמור קטן בן־אתונות, כולם עמוסי משאות להוציא את המנהיג עצמו, או אולי איזו נערה מגוּדלת, גאוות המשפחה, הפוסעת יחפה וישרה כחץ ולה מחלפות של שער שחור־כעורב, צדוֹּדית עבה, גאיונה, ומשא אין עליה מלבד הגיטארה הכּפרית הקטנה וזוג סנדלי־עור רכים הקשורים יחד על גבּה. למראה חבורות מעין אלו המתמשכות בנתיבים המצטלבים בין כרי־המרעה, או חונות לצד הדרך המלכותית, היו נוסעים רוכבי־סוסים מעירים זה לזה:

“עוד אנשים הולכים אל המכרה של סן־תוֹמה. נוספים נראה מחר.”

ובדרבּנם את בהמותיהם באור בין־הערביים משוחחים היו על החדשות הגדולות של הפלך, החדשות על מכרה סן־תומה. אנגלי אחד עשיר אומר להפעיל אותו – ואולי לא אנגלי, קְיין סאבּה! נכרי שכסף רב לו. הו, כן, התחיל הדבר. קבוצה של אנשים שהיו בסולאקו ועמהם עדר פרים שחורים לקוֹרידה הבאה סיפרו כי מאכסדרת הפּוֹסאדה ברינקוֹן, מרחק פרסה אחת קצרה בלבד מן העיר, נראים היו האורות על ההר מהבהבים מעל לאילנות. ואשה אחת נראתה רוכבת על סוס במצוּדד, על מין אוכּף, ומגבעת־גבר לראשה. היא גם התהלכה ברגל בשבילי־ההר. מהנדסת היתה, כמדומה.

“איזה הבל! אי־אפשר, סניוֹר!”

“סִי! סי! אוּנה אמריקאנה דל נוֹרטֶה.”43

“אם כבודו יודע. אוּנה אמריקאנה; בהכרח הרי זה משהו מסוג זה.”

והם היו צוחקים קימעה בתמיהה ובבוז, בלי גרוֹע עין צופיה מצללי הדרך, שהרי עלול אתה לפגוש באנשים רעים ברכבך בשעה מאוחרת בקאמפּוֹ.

ולא רק את הגברים כה היטיב דון פפה להכיר אלא גם מסוגל היה, כמדומה, במבט אחד פקוּח, מהורהר, לסַווג כל אשה, נערה, או נער מתבגר שבאחוזת ממשלתו. רק הזאטוטים התמיהו אותו לפעמים. לעתים קרובות אפשר היה לראות אותו ואת הפּאדרֶה זה בצד זה, תפוסי־סרעפים ומתבוננים מעבר לרחובו של כפר בהמון ילדים שחומים ושקטים, כשהם מנסים לסווגם כביכול, בנעימה חרישית של התיעצוּת, או שמציגים היו יחד שאלות חוקרניות באשר למוצאו של איזה ילדוֹן מיושב־בדעתו, שפגשו בו כשהוא משוֹטט, ערום וכבד־ראש, לאורך הדרך וסיגר בפיו התינוקי, ואולי מחרוזת־התפילות של אמו, שנקנה במשיכה לצרכי קישוט, משתלשלת בעניבה של חרוזים על כרסו הקטנה והעגלגלה. הרועים הרוחניים והארציים של צאן המכרה היו ידידים טובים מאד. עם ד“ר מוניגם הרוֹעה הרפואי, שקיבל את התפקיד מידי מרת גולד והתגורר בבנין בית־החולים, לא היו להם יחסי קירבה שכאלה. אבל איש לא היה יכול לקיים יחסים של קירבה עם אֶל־סניוֹר דוקטור, שבכתפיו המעוקמות, ראשו השומט, פיו הלגלגני ומבטֹוֹ המריר והמלוכסן, מסתורי היה ומפחיד. שני אנשי־הסמכות האחרים פעלו בעצה אחת. האב רוֹמאן, מיובּש, גוץ, עירני, קמוט, שעיניו גדולות ועגולות, סנטרו חד והוא מרבה להריח טבק, גם הוא היה איש־מלחמות ותיק; הרבה וידויים של נשמות תמות שמע בשדות־הקרב של הרפובליקה, כשהוא כורע ברך ליד הגוססים בשיפולי גבעות, בדשא הגבוה, באפלולית היערות, שומע וידוי אחרון בהיות ריח עשנוֹ של אבק־שריפה בנחיריו ובאזניו שאון רובים, נהם כדורים וטירטורם. ומה רע היה בדבר אם במעונו של הכוהן שיחקו להם משחק בחפיסת קלפים שמנוּניים בתחילת הערב, בטרם ייצא דון פפה לסיוריו האחרונים לראות שכל שומרי המכרה כולם – חבר־אנשים שאותו אירגן הוא עצמו – נמצאים על משמרותיהם? למילוי אותה חובה אחרונה קודם עלוֹתוֹ על משכבו אכן היה דון פפה חוגר את חרבו הישנה על מרפסתו של בית־עץ לבן שאין לטעות בצביונו האמריקאי, שהאב רוֹמאן קרא לו מעון־הכוהן. בסמוך עמד בנין ארוך, נמוך, אפל, צריח על גגו, דומה לאסם רחב־ידיים שצלב של עץ על גמלוֹנוֹ, וזה היה בית־התפילה לכּוֹרים. שם היה האב רומאן אומר את תפילת־המיסָה בכל יום אצל מסך־מזבח קודר המסמל את התקומה־מן־המתים, הלוח האפור של המצבה מאוּזן בפינה אחת – דמות מתרוממת אל־על, ארוכּת־גפיים וכחלחלה, בעיגול של אור חיוור, וקלגס חוּם חבוש־קסדה מוּכה ארצה, היישר על־פני הרקע הקדמי המצופה אספלט. “התמונה הזאת, ילדי, מוּי לינדה אֶ מאראוויליוֹסה,”44 היה האב רומאן אומר לאחדים מבני צאן־מרעיתו, שאתם רואים כאן בזכות נדיבוּת רעייתו של הסניור אַדמיניסטראדוֹר שלנו, צוּירה באירופה, שהיא ארץ של קדושים ונִסים, וגדולה הרבה יותר מקוסטאגוּאנה שלנו.” והוא היה נוטל קמצוץ של טבק־הרחה עם שמן־המשחה. אך כאשר ביקשה פעם נפש שוחרת־דעת לשאול באיזה כיווּן שוכנת אירופה, אם במעלה החוף או במורדו, נעשה האב רומאן מסויג ומחמיר מאד, להסתיר את מבוכתו. “אין ספק שהיא מרוחקת ביותר, אבל חוטאים נבערים שכּמותכם מאנשי המכרה של סן־תומה צריכים לחשוב בכובד־ראש על העונש הנצחי ולא לשאול שאלות על היקפה העצום של הארץ, על ארצותיה ואוכלוסיותיה הנפלאות מבּינתכם מכל־וכל.”

ב“לילה טוב, פאדרה;” “לילה טוב, דון פפה,” היה הגוֹבּרנאדוֹר עוקר רגליו, בפסיעות גסות ויגעות בחשכה, כשהוא מרים את חרבּו אל צדו וגופו רכוּן לפנים. בדיחוּת־הדעת היאַה למשחק־קלפים תמים על כמה סיגרים או חבילה של יֶרבַּה45 התחלפה מיד בהלך־הרוח המחמיר של קצין היוצא למלא את חובתו ולבקר במוּצבים של מחנה צבא. שריקה אחת רמה במשרוקית שתלויה היתה לו על צווארו גררה אחריה כהרף־עין תצרחת גדולה של שריקות־מענה, מעוֹרבוֹת בנביחת כלבים, שמשתתקת היתה אט־אט לבסוף, הרחק במרום הערוץ; ובדוּמיה מופיעים היו שני סירֵנוֹס46, שהוצבו ליד הגשר, כשהם צועדים לקראתו באפס־רחש. מצד אחד של הדרך היה בנין־עץ ארוך – החנות – סגור ומוּגן במיתרסים מקצה אל קצה; מולו היה עוד בית־עץ לבן, ארוך עוד יותר, ומרפסת לו – בית־החולים – ובו אורות בשני החלונות של מעון ד"ר מוניגם. אפילו העלוָה הענוגה של סבך עצי־פלפל לא זעה, עד כדי כך נטולת־נשימה היתה החשכה המוּסקת בקרינה של הסלעים המחוּממים יתר על מידה. דון פפה היה קופא רגע על עמדוֹ עם שני הסירנוֹס הניצבים לפניו בלי נוע, ולפתע, גבוה במרומי חזיתו התלולה של ההר, הזרוּע לפידים בודדים, כמו נטפים של אש שנשרו משני אשכּלות האורות הגדולים היוקדים ממעל, היו תעלות־הבּצר מתחילות לקרקש. השאון הגדול, הקולני והמקשקש, המוסיף מהירות ומשקל, היה נלכּד בדפנות הערוץ ומוטח אל רחבי המישור בנהמת־רעם. הפּאסאדרוֹ47 ברינקוֹן נשבּע כי בלילות רוגעים, בעשותו אזנו כאפרכסת, יכול היה לקלוט את הקול בפתח ביתו כאילו היה זה קול סער בהרים.

נראה היה לו לצ’ארלס גולד בדמיונו שהקול ודאי מגיע אל קצה גבולותיו של הפלך. ברכבו בלילה ופניו אל המכרה היה מקדם את פניו בפאתי יער קטן סמוך מעֵבר לרינקוֹן. אי־אפשר היה לטעות בנהם מילמולו של ההר השופך את נהר־אוצרו תחת הבּטישים; והוא בא אל לבּו בעצמה המיוחדת של הצהרה הנישאת ברעם על־פני הארץ ובכוח־הפלא של עובדה מוגמרת המגשימה תשוקה נועזת. הוא שמע את התשוקה הזאת. את הקול הזה עצמו שמע בדמיונו באותו ערב רחוק־ומרוחק כאשר, לאחר שעשו דרכם עקלקלות בפיסת־יער, ריסנו אשתו והוא עצמו את סוסיהם ליד הנחל וזו פעם ראשונה התבוננו בבדידוּת־הג’ונגל של הערוץ. ראשו של דקל צץ פה־ושם. בגיא־הרים גבוה מסביב לקרן ההר של סן־תומה (הרבוע כמבצר) התנוצץ החוט של אֶשד דק, מזהיר וזגוגי, מבעד לירוק־הכהה של הצמרות הכבדות של שרכי־עצים. דון פפה, שנתלווה אליהם, קרב־ניגש על סוסו, ובהטוֹתוֹ ידו על הערוץ הכריז בחגיגיות מבודחת, “הנה לפניך ממש גן־העדן לנחשים, סניורה.”

ואחר־כך סובבו את סוסיהם ורכבו בחזרה לישון בלילה ההוא ברינקון. האַלקאלדֶה48 – בן־תערובת זקן וכחוש, סַמל מימיו של גוּזמאן בנטוֹ – פינה את ביתו ברחשי־כבוד עם שלש בנותיו הנאות, למען יהיה מקום לסניורה הזרה ולכבוד־מעלת הקאוואליירוֹס. כל אשר ביקש מצ’ארלס גולד (שהיה בעיניו אישיות מסתורית ורשמית) לעשות למענו היה רק להזכיר לממשלה העליונה – אֶל גוֹבּיירנוֹ סוּפּרימוֹ – דבר קיצבה (ששיעורה לערך דולר אחד בחודש) שזכאי היה לה לפי דעתו. היא הובטחה לו בשעתו, כך טען, תוך שהוא מיישר כאיש־צבא את גבו הכפוף, “לפני שנים הרבה, בעבוּר גבוּרתי במלחמות עם האִינדיוֹס הפראים בהיותי איש צעיר, סניור.”

האשד לא היה עוד. שרכי־העצים שהפריחו ברסיסי־מימיו יבשו מסביב לשלולית החרֵבה, וגיא־ההרים הגבוה היה רק מחפוֹרת גדולה ממולאה־למחצה אשפת חפירות ושיירי פסולת. הזרם העז, שנסכּר למעלה, שילח את מימיו בשטף ברהטים הפתוחים של גזעי־עצים מרוּקנים המוליכים על כרעי־מיתמכים אל הטורבינות המפעילות את הבּטישים ברמה התחתונה – אותה מיסָה גראנדֶה של הר סן־תומה. רק זכר האֶשד, על שרכיו המפליאים, כמו גן תלוי מעל סלעי הערוץ, נשמר ברישום צבעי־המים של מרת גולד; היא עשתה אותו בחפזה יום אחד מתוך מַערֵה־שׂיחים קטן, בשבתה בצל גג של קש שהוקם בשבילה על שלושה עמודים גסים בניצוחו של דון פפה.

מרת גולד ראתה הכל מבּראשית: את בירוּא הישימון, את סלילת הדרך, את פילוסם של שבילים חדשים במעלה פני־הצוק של סן־תומה. שבועות רצופים התגוררה במקום עם בעלה; ובמשך השנה ההיא מיעטה כל־כך לשבת בסולאקו עד שהופעת המרכבה של גולד באָלאמֵידה היתה מחוללת התרגשות חברתית. מן המרכבות המשפחתיות הכּבדות המלאות סניוֹראס כבודות וסניוריטאס שחורות־עין, המתגלגלות חגיגית בסימטה המוּצלת, היו ידיים לבנות מונפות לעומתה בשקיקה של ניפנוף ברכות־שלום. דוֹניה אֶמיליה “ירדה מן ההר”.

אך לא לאורך־זמן. מקץ יום או יומיים היתה דוֹניה אֶמיליה “עולה אל ההר”, ופרדי־מרכבתה החלקלקים היו זוכים לעוד תקופה ארוכה של מנוחות. היא חזתה בהקמתו של בית־העץ הראשון על המיסה התחתונה לשם משרד ומעון לדון פפה; היא שמעה ברטט של התרגשות אסירת־תודה איך מטען הבּצר הראשון מקרקש ויורד בתעלה שאז היתה יחידה; היא עמדה לצד בעלה בשתיקה גמורה, ונאחזה צינה כולה מרוב התרגשות ברגע שבו הופעלה בפעם הראשונה הסוללה הראשונה של חמישה־עשר בטישים בלבד. כאשר ליהטו הלהבות תחת מערכת האבּיקים הראשונה בצריפם עד שעה מאוחרת בלילה לא פרשה לנוח על הדרגש הגס שהוצב בשבילה בבית־העץ הריק עדיין עד שראתה את גוש הכסף הספוֹגי הראשון נמסר לסכנותיו של עולם מאפלת־המעמקים של זכיון־גולד; היא הניחה את ידיה שאינן שוחרות־בצע, בלהיטוּת ששילחה בהן רעד, על מטיל־הכסף הראשון שיצא עודו חם מן האימה; ובהעריכה את כוחו, בדמיונה כי רב, העניקה לאותו גוש של מתכת תפיסה של צידוק, משל כאילו אין זו עובדה סתם אלא איזה דבר מרחיק־לכת ובלתי־מוחש, בדומה לביטוי האמיתי של הרגשה או להופעתו של עקרון.

דון פפה, שאף הוא גילה ענין מופלג, הציץ מעל כתפה בחיוך שהתווה קפלים מתארכים על פניו, ולפיכך שיוָה להם דמיון למסיכה של עור שהבּעתה שׂטנית נדיבה.

“האם לא ירצו המוּצ’אצ’וֹס49 של אֵרנאנדס לתפוס בחפץ הזה פחוּת־הערך, הדומה עד מאד, פּוֹרדיוֹס, לפיסת פח?” העיר דרך־לצון.

אֵרנאנדס, השודד, היה ראנצ’רוֹ קטן שאין פגיעתו רעה, שנחטף מביתו במסיבות אכזריות במיוחד במשך אחת ממלחמות־האזרחים, ואולץ לשרת בצבא. שם נהג כחייל למופת, עד אשר בשעת־כושר הרג את הקולונל שלו והצליח להיעלם. עם חבורה של עריקים, שבחרו בו להיות להם לראש, תר לו מקלט מעבר לבוֹלסוֹן דה־טוֹנוֹרוֹ הפראי והצחיח. האַסיינדאס שילמו לו מס־לסטים בבהמות ובסוסים; סיפורים יוצאים־מגדר־הרגיל סוּפרו על כוחותיו ועל מנוסותיו הנפלאות מן השבי. לבדו היה רוכב ונכנס לכפרים ולעיירות של הקאמפוֹ, מוליך פרד־משא לפניו, שני אקדחים בחגורתו, ניגש היישר אל החנות או המחסן, בוחר במבוּקשו, ומסתלק לו בלא התנגדות בגלל האימה שנסכו מעלליו ועוז־נפשו. כפריים עניים מניח היה בדרך־כלל לנפשם; את בני מרום־הארץ היה עוצר לעתים קרובות בדרכים ושודדם; אבל פקיד ביש־מזל שנפל לידיו מובטח היה לו שיזכּה במלקות נאמנות. קציני הצבא לא אהבו שישמיעו את שמו בנוכחותם. אנשי־חילו, רוכבים על סוסים גנובים, צחקו למירדף של אנשי חיל־הפרשים הסדיר שנשלחו לתפסם, ונהנים היו לשים להם מארב בצורה המדעית ביותר בשטח מעוזם המבוּתר. צוידו משלחות; מחיר נקבע לראשו; נעשו אפילו נסיונות, בוגדניים כמובן, לפתוח אתו במשא־ומתן, והדבר לא השפיע אף כמלוא נימה על מנהגו. בסופו של דבר, בנוסח קוסטאגואנה לאמיתו, הציע לו הפיסקאל של טונורו, שנשא נפשו לתהילה של מי שהדבּיר את אֵרנאנדס המפורסם, סכום־כסף ויציאה בטוחה מן הארץ תמורת הסגרת הכּנופיה שלו. אך כפי הנראה בעליל לא קוֹרץ אֵרנאנדס מן החומר שממנו קוֹרצו הפוליטיקאים והקושרים הנכבדים מאנשי־הצבא של קוסטאגואנה. התחבולה הזאת, המחוכּמת אך השכיחה (שלעתים קרובות היא פועלת כבמטה־קסם בדיכוי מהפכות), לא צלחה על מנהיגם של סלטיאָדוֹרֶס50 פשוטי־עם. בתחילה בישרה טובות לפיסקאל, אך הסתיימה בכל רע לגבי אסקאדרון הלאנסֵירוֹֹס שהוצב (על־פי הוראותיו של הפיסקאל) בקפל־הקרקע שאליו הבטיח אֵרנאנדס להוליך את אנשיו שלא יחשדו במאומה. הם אמנם באו בשעה היעודה, אלא שבאו זוחלים על ידיהם וברכּיהם בתוך השׂיחים, ולא הודיעו על נוכחותם אלא במַטח כללי של כלי־ירייה, שרוֹקן אוכּפים הרבה. הפּרשים שניצלו באו בשטף־דהרה אל טוֹנוֹרוֹ. אומרים שהקצין שפיקד עליהם (שהואיל וסוסו טוב היה יותר הקדים הרבה את כל האחרים) נכנס אחריי־כן למצב של שיכרוּת־נוֹאשים והכּה את הפיסקאל השאפתני מכה קשה בצד הקהה של חרבו במעמד אשתו ובנותיו, בעבוּר שהמיט חרפה זו על הצבא הלאומי. הפּקיד האזרחי הגבוה ביותר בטונורו, שנפל ארצה מתעלף, ספג אחרי־כן בעיטות בכל חלקי גופו ובדרבנות חדים רוּטשו צווארו ופניו בגלל רגישוּתו המרובּה של עמיתו איש־הצבא. רכילוּת זו מלב הקאמפוֹ, האפיינית כל־כך לשליטי הארץ בפרשת הדיכוי, אזלת־היד, דרכי הסכלוּת שלה, בוגדנותה ואכזריותה הפראית, ידועה היתה בתכלית למרת גולד. העובדה שנתקבלה בלי פירושים של זעם על־ידי אנשים בעלי בינה, עידוּן ואוֹפי כדבר הטבוע במהותם של דברים היתה אחד מגילויי ההסתאבות שהיה בהם כדי להביאה כמעט עד עברי־פי ייאוש. בעודה מביטה במטיל־הכסף היצוק, הניעה בראשה לשמע הערתו של דון פפה:

“לולא העריצות המופקרת של ממשלתך, דון פפה, כי אז היו הרבה בני־הפקר הנמצאים עתה עם אֵרנאנדס חיים בשלום ובאושר על עמל־כפיהם.”

סניורה,” קרא דון פפה בהתלהבות, “אמת הדבר! הרי זה כאילו חנן אותך האלוהים כוח להביט ממש אל תוך לבּותיהם של הבּריות, אַת ראית אותם עובדים מסביב לך, דוֹניה אֶמיליה – ענווים כשׂיות, סבלניים כמו הבוּרוֹס שלהם, אמיצים כאריות. אני הולכתים אל לועיהם של הרובים ממש – אני העומד כאן לפניך, סניורה – בזמנו של פַּאיס, שהיה מלא נדיבוּת, ובאומץ־לב התקרב אליו רק דודו של דון קארלוס שלנו ככל הידוע לי. אין פלא שמצויים בקמפוֹ גזלנים שעה שבסנטה־מארטה מושלים בנו רק גנבים, רמאים ומאקאקֶס רצחנים. אולם, אף־על־פי־כן, גזלן הוא גזלן, ותריסר רובי־וינצ’סטר טובים וישרים ירכבו עם הכסף למטה אל סולאקו.”

רכיבתה של מרת גולד עם משמר־הליווי הראשון של הכסף לסולאקו היתה פרשת הסיום של “חיי־המחנה שלי”, כפי שקראה להם, בטרם תתישב לצמיתוּת בביתה העירוני, כיאֶה אף נחוץ לאשת האמרכל של מוסד כה חשוב כמכרה של סן־תוֹמה. שכּן עתיד היה המכרה של סן־תוֹמה להיעשות מוסד, נקודת־התלכדות לכל שסדר ויציבוּת בפלך היו לו צורך־חיים. דומה היה כאילו הבטחון שופע אל הארץ הזאת מערוץ־ההר. השלטונות בסולאקו למדו לדעת שהמכרה של סן־תומה יכול להביא לידי כך שכדאי יהיה להם להניח לדברים ולאנשים. היה זה המצב הקרוב ביותר לשלטון השכל הישר והצדק שראה צ’ארלס גולד אפשרות לעצמו להשיגו בתחילה. ואכן, המכרה, על ארגונו, על אוכלוסייתו הנקשרת קשר עז אל בטחונה המיוחס, על בית־הנשק שלו, על דון פפה שלו, על חבר הסרֵינוס החמושים שלו (אשר בו, כך נאמר, מצאו מקום הרבה בני־הפקר ועריקים – ואפילו כמה מאנשי כנופייתו של אֵרנאנדס), היה כוח בארץ. כמו שקרא פעם איש אחד דגול בסנטה־מארטה לאמור בצחוק נבוּּב, כאשר נדוֹן קו־הפעולה שאותו נקטו השלטונות של סולאקו בעת משבר מדיני:

“אתם קוראים לאנשי־הממשלה האלה פקידי־ממשלה? הם? לעולם לא! הם פקידים של המכרה – פקידים של הזכיון – אני אומר לכם.”

האיש הדגול (שאז היה מאנשי השׂררה, פניו כעין הלימון ובלוריתו גזוזה מאד ומתולתלת, שלא לומר צמרירית) כה הרחיק לכת במורת־רוחו הארעית עד שנופף באגרופו הצהוב תחת חטמו של איש־שיחו, וצווח:

“כן, כולם! שקט! כולם! אני אומר לך! החֶפֶה51 המדיני, מפקד המשטרה, מנהל המכס, הגנרל, כולם, כולם הם פקידיו של אותו גולד.”

או־אז הה מילמול עז־נפש אך כבוש וּוַכחני מתגלגל זמן־מה בלשכּת־השׂר, וקצפו של האיש הדגול היה מסתיים במשיכת־כתפיים צינית. אחרי הכל, אומר היה כמדומה, מה רע בכך כל עוד אין השׂר עצמו נשכּח בתקופת־שׂררתו הקצרה? ואף־על־פי־כן, ידע הסוכן הלא־רשמי של מכרה סן־תומה, שפעל למען ענין טוב, רגעי חרדה משלו, שנשתקפו במכתביו אל דון חוסה אווליאנוס, דודו מצד אמו.

“שום מאקאקֶה צמא־דם מסנטה־מארטה לא יציג כף־רגל באותו חלק של קוסטאגואנה הנמצא מעבר לגשר סן־תומה,” היה דון פפה מבטיח למרת גולד. “אלא אם כן, כמובן יבוא כאורח מכובּד – שכן הסניור אדמיניסטראדור שלנו הוא פוֹליטיקוֹ עמקן.” אבל באזני צ’ארלס גולד, בחדרו שלו, היה המאיור הזקן אומר בעליצות נזעמת וחיילית, “כולנו משחקים בראשינו במשחק הזה.”

דון חוסה אווליאנוס היה מפטיר “מדינה־בתוך־מדינה, אֶמיליה, נשמתי,” בסבר של שׂביעות־רצון־עצמית עמוקה, שאי־כך, בצורה משונה, כמו היתה בה תערובת מוזרה של אי־נוחות גופנית. אך דבר זה אולי יכול היה להיראות רק לעיניהם של יודעי־סוד.

וליודעי־סוד היה זה מקום נפלא, טרקלין זה שבקאסה גולד, שלרגעים נראָה בו האדון – אֶל־סניור אדמיניסטראדור – קשיש יותר, קשה יותר, מסתורי בשתיקתו, בקמטים שהעמיקו בפניו האנגליים, הסמוקים, למוּדי־השמש; כשהוא צועד ברגליו הדקות, רגלי פרש, ועובר בפּתח, בין אם עתה־זה “חזר מן ההר” ובין אם הוא מקשקש בדרבנותיו ומַגלבו תחת בית־שחיוֹ, עומד לצאת לדרך “אל ההר”. אחריו דון פפה, איש־מלחמה מצניע־שבת על כיסאו, היאָנֵרוֹ אשר דומה היה כי אי־כה מצא את עליצותו הצבאית, את בקיאותו בהוויות העולם, ואת מנהגו המתאים־להפליא למעמדו, בתוך תגרות־פרא חמוּשות עם שכּמותו; אווליאנוֹס מלוּטש ומסביר־פנים, הדיפלומט שדברנוּתו מכסה על הרבה זהירוּת וחכמה בעצות עדינות, הוא וכתב־היד של חיבורו ההיסטורי על קוסטאנגואנה, הקרוי “חמישים שנה של שלטון־עושק”, אשר בשעה זו סבור היה כי אין זה מן התבונה (אפילו היה הדבר בגדר האפשר) “לתת אותו לעולם”; אלה השלושה, וגם דוֹניה אֶמיליה בתוכם, חיננית, קטנת־גו, ודמוּית־פֵיה, לנוכח מערכת כלי־התה הבּוהקים, ומחשבת־אב משותפת אחת בראשיהם, ובלבּם הרגשה אחת משותפת של מצב מתוח, ומטרה אחת להם מצויה־תדיר לשמור ויהי־מה על אפיוֹ של המכרה, אופי שאין לפגוע בו. ואפשר היה לראות שם גם את הקפטן מיצ’ל, מופרש קימעה, ליד אחד מן החלונות הגדולים, בסבר של רווק זקן ומטוּפח מן הנוסח הישן, מנוּפח כלשהו, במתניה לבנה, זנוּח מעט אך בלי אשר יחוש בזאת; מגשש באפלה גמורה, ומדמה בנפשו שהוא נמצא במרכז העניינים. האיש הטוב, לאחר שבילה לא פחות משלושים משנות חייו בלב ימים בטרם יזכּה ל“מינוי־חוף”, כביטויו, תמהּ על חשיבותן של העסקות הנערכות ביבּשה (מחוץ לאלו הקשורות בספנוּת). כמעט כל מאורע החורג ממהלך־היומיום הרגיל היה “מציין תקופה” בעיניו או שהיה בגדר “היסטוריה”; אלא אם כן מפטיר היה, בנפיחוּתו הנאבקת עם מבוכת פניו הסמוקים, הנאים למדי, ששׂער גזוז ולבן כשלג ופיאות־זקן קצרות מבליטים אותם:

“הה, דבר זה! דבר זה, אדוני, טעות היה.”

קבּלת המשלוח הראשון של הכסף מסן־תוֹמה לשם שיגור לסן־פראנציסקו באחת מאניות־הדאר של חברת חאש"ק “ציינה תקופה”. כמובן, לגבי הקפטן מיצ’ל. המטילים הארוזים בתיבות של עורות־שוורים נוּקשים שידיותיהן קלוּעות, הקטנות עד כדי כך שיכלו שנים לשׂאתן בנקל, הובאו מַטה על ־ידי הסירֵנוס של המכרה, שצעדו זוגות־זוגות זהירים מהלך כמחצית המיל בשבילים תלולים, מזדגזגים אל מרגלות ההר. שם יעמיסום על שרשרת של עגלות דו־אופניות, הדומות למזוודות מרוּוחות שדלת להן מאחור, כל אחת רתומה לשני פרדים בזה אחר זה, ממתינות תחת משמר של סירֵנוס חמושים ורכובים. דון פפה נעל את מנעוּלי כל הדלתות אחת לאחת, וּלמַתן אות במשרוקית שלו היתה שרשרת העגלות עוקרת לדרך, מוּקפת היטב נקישות דרבנות וקארבינות, בטלטלות ובצליפות שוטים, ברעם־פתע עז על־פני גשר־הגבול (“לתוך ארץ הגנבים והמאקאקֶס הרצחניים,” כך הגדיר דון פפה את הצליחה ההיא); מגבּעות מתרוממות עם אור־שחר ראשון, על ראשי דמויות עטויות גלימות; רובי־וינצ’סטר על ירך; ידיים תופסות־מושכות משתרבבות כחושות וחוּמות מתחת לקפלים הנופלים של הפוֹנצ’וֹס. בעבוֹר השיירה על־פני חורש קטן, לאורך נתיב־המִכרה, בין בקתות־החומר והחומות הנמוכות של רינקוֹן, החישה הילוכה בקאמינוֹ ריאל, הפרדים זורזו, משמר־הליווּי דהר, דון קארלוס רכב לבדו לפני סערת־אבק שמתוכה ביצבצו במעורפל אזניים ארוכות של פרדים, דגלים קטנים ירוקים־לבנים נעוצים בכל עגלה ומתבּדרים ברוח; זרועות מוּרמות בהמון סוֹמבּרירוֹס עם ניצנוּץ לבן של עיניים סוקרות; ודון פפה, הנראֶה אך בדוחק במאַסף של אותו נתיב־אבק מסוֹעַר, ישיבתו קשויה ופניו אדישים, עולה ויורד בקצב על בהמה שחורה שמתג־כסף בפיה, צווארה כשל כבשׂה וראשה ראש־פטיש.

האנשים המנומנמים בגיבובי הבֹּקתות הקטנים, בראנצ’וֹס הקטנים שבסמוך לדרך, הכירו על־פי הקולות את הסתערות משמר־הליווי של הכסף מסן־תומה בגיחה אל החומה הנוֹטה לנפול של העיר שלצד הקאמפוֹ. הם יצאו אל הדלתות לראותם עוברים בשטף־מרוצתם על־פני חריצים ואבנים, בניקוש וקירקוש וצליפת שוטים, בשטף־הפּחז ובנהיגה הדייקנית של סוללת־שדה הממהרת לפעולה, והדמות האנגלית הגלמודה של הסניור אדמיניסטראדור רוכבת הרחק קדימה, בראש.

בדירים המגוּדרים שבּצדי הדרך דהרו סוסים משוּלחים פרא שעה קלה; הבהמות הכבדות נזקפו בדשא המגיע עד חזיהן, גועות־ממלמלות לשמע השאון המתעופף; בן־כפר אינדיאני שפל־רוח היה מעיף פעם מבּט לאחור וממהר לדחוק את חמורו הקטן והטעוּן אל קיר, לפַנות דרך לשיירת הכסף מסן־תומה שפּניה אל הים; סיעה קטנה של ליפּרוֹס אחוזי־צינה תחת סוס־האבן של האָלאמידה היו ממלמלים "קאראמבּה! בראוֹתם את השיירה שוטפת־דוהרת בעקיפה רחבה ופורצת לתוך רחוב־החוקה הריק; שכּן סברה היתה כי זה הדבר הנכון והיאֶה, הסגנון היחיד ההולם את נהגי־הפרדים של מכרה סן־תוֹמה, לעבור מקצה העיר המתעוררת אל קצה כרדוּפי בכור־שטן, בלי להאט אף כהוא־זה.

אור־השמש המשכּים נגהּ על החזיתות הענוגות, הצהבהבות, האדומות־החיוורות, הכחולות־החיוורות של הבתים הגדולים שכּל שעריהם עודם נעולים, באין איש מציץ מאחרי סורגי־הברזל של החלונות. בכל הרכס שקוּי השמש של מרפסות ריקות לאורך הרחוב נראית היתה רק דמות אחת לבנה מעל לכּביש הריק – אשתו של הסניור אדמיניסטראדור – והיא רוכבת לראות את משמר־הליווי עובר בדרכו אל הנמל, שיפעת שׂער בהיר וכבד אסוּפה דרך־רישול על ראשה הקטן, ומַלמלה לרוֹב מסביב לצווארונו של חלוּק המוּסלין שלה. בחיוך נוֹכח מבּטו היחיד, החטוף, המוּרם אל־על של בעלה, מתבוננת היתה בשטוֹף הדבר כולו תחת רגליה בשאון קצוּב, עד שנענתה באוֹת של ידידוּת להצדעתו של דון פפה הדוהר, להטיית־הגוף הקשויה, רוחשת־הכבוד אגב הנפת המגבעת מתחת לבּרך.

במרוצת השנים התארכה שרשרת העגלות הנעוּלות, ומשמר־הליווי היה גדל־והולך, אחת לשלושה חדשים חלף־עבר נהר גואֶה של מטמונים בחוצות סולאקו בדרכּו אל חדר־הכַּספת בבנין של חברת חאש"ק ליד הנמל, להמתין שם לשילוחו צפונה. נפחוֹ הלך ורב, וגם ערכּו עצום היה; שכּן, כמו שאמר פעם צ’ארלס גולד לרעייתו בקורטוב התרוממות־הרוח, מעולם לא נראָה בעולם דבר שיתקרב לעורק של זכיון גולד. כל פעם שהיה משמר־הליווי עובר תחת יציעי הקאסה־גולד היה זה, בעיני שניהם כאחד, כמין נצחון נוסף שהושג בכיבוש השלום בשביל סולאקו.

בלי ספק נסתייעה פעולתו של צ’ארלס גולד בראשונה בתקופה של שקט יחסי שחלה בעת ההיא לערך; וכן גם בהתרכּכוּת הכללית של הנימוסים בהשוואה לתקופת מלחמות־האזרחים שהצמיחה את עריצוּת הברזל של גוּזמאן בנטוֹ, זכרו לדיראוֹן. במאבקים שפרצו בתום תקופת שלטונו (שקיימה שלום בארץ משך חמש־עשרה שנים תמימות) היו האיוולת המטוּפשת, האכזריוּת והסבל מרובּים עוד יותר, אבל פחתה בהרבה הקנאוּת המדינית הפראית והעיוורת מימים־עברו. הכל היה נשחת יותר, שפל יותר, בזוי יותר, ונוח לטיפול לאין־ערוך יותר בזכות עצם הציניוּת המפורשת של המניעים. ברור היה יותר כי זו התכתשוּת נחוּשת־מצח על כמות של שלל המתמעטת־והולדת תדיר; שכּן מתוך סכלות הומתה כל יזמה בארץ. הנה כך אירע הדבר שפלך סולאקו, שבעבר היה שדה של נקמות מפלגתיות אכזריות, הפך להיות במובן־מה אחד המלקוֹחים החשובים של קאריירה מדינית. גדוֹלי הארץ (בסנטה־מארטה) שמרו את המשׂרות במדינה האוקסידנטאלית משכּבר בשביל הקרובים והיקרים להם ביותר: אחיינים, אחים, בעליהן של אחיות חביבות, ידידי נפש, תומכים מהימנים או תומכים נשוּאי־פנים שאולי מפניהם התיראו. היה זה הפלך המבורך בהזדמנויות גדולות ובמשׂכּורות הגדולות ביותר; שכּן המכרה של סן־תומה היתה לו רשימת תשלומים בלתי־רשמית משלו, שפּריטיה וסכומיה, שנקבעו בהתיעצות בין צ’ארלס גולד וסניור אווליאנוס, ידועים היו לאיש־עסקים אחד דגוּל הארצות־הברית, אשר משך כעשרים דקות מדי־חודש הקדיש לענייני סולאקו את מלוא־תשומת־לבו. בתוך כך היו האינטרסים החמריים מכל הסוגים, הנשענים על השפעתו של מכרה סן־תומה, מתעצמים־והולכים בשקט באותו חלק של הרפובליקה. אם, למשל, חזקה היתה בדרך־כלל, בעולם המדיני של הבּירה, שכּהונת המוֹכס של סולאקו פותחת את הדרך למיניסטריון־הכספים, וכיוצא בזה לגבי כל כהונה רשמית, הרי מצד שני לוּמדו חוגי־העסקים העשוקים של הרפובליקה לראות בפלך האוקסידנטאלי את הארץ המובטחת של הבטחון, ומה־גם אם הצליח אדם לקשור יחסים טובים עם הנהלת המכרה. “צ’ארלס גולד; בחור מצוין! הכרח גמור להשיג את תמיכתו לפני נקיטת צעד כלשהו. סַדר לך המלצה אליו ממוֹראגה, אם תוכל – הסוכן של מלך־סולאקו, וכי אינך יודע?”

אין פלא איפוא שסיר ג’ון, שבּא מאירופה לפלס את הדרך למסילת־הברזל שלו, נתקל היה על כל צעד ושעל בקוסטאגואנה בשמו (ואפילו בכינויו) של צ’ארלס גולד. הסוכן של הנהלת סן־תומה בסנטה־מארטה (אדון מצוחצח, יודע־דבר, כך נראָה בעיניו של סיר ג’ון) ודאי שעזר לו כל־כך לארגן את סיורו של הנשיא עד שהחל לחשוב כי יש משהו בלחישות הקלושות המרמזות על השפעת־הסתרים העצומה של זכיון־גולד. בעת ההיא הילכו השמועות הבאות: שהנהלת סן־תומה מימנה, חלקית לפחות, את המהפכה האחרונה, שהעלתה לשלטון־רודנות של חמש שנים את דון וינסֶנטֶה ריבּיירה, איש בעל תרבות ואופי ללא דופי, שהיסודות המשובּחים ביותר במדינה מילאו את ידו להנהיג תיקונים. דומה היה כי אנשים רציניים, יודעי־דבר, מאמינים בזאת, מקווים לשיפורים, לכינון החוּקיוּת, היושר והסדר בחיי הציבור. מה־טוב איפוא, הירהר סיר ג’ון. הוא פעל תמיד באמת־מידה גדולה; מלווה למדינה, ותכנית ליישוב שיטתי של הפלך האוקסידנטאלי, כרוכים היו בתכנית אחת כבּירה עם בנייתה של מסילת־הברזל הלאומית המרכזית. נאמנות סדר, יושר, שלום – כל אלה נחוצים היו עד מאד להתפתחות גדולה זו של האינטרסים החמריים. כל התומך בדברים האלה, ובמיוחד אם יש לאל־ידו לעזור, היתה לו חשיבות בעיניו של סיר ג’ון. הוא לא התאכזב מ“מלך־סולאקו”. הקשיים המקומיים נמוגו, כמו שחזה המהנדס־הראשי מראש, מפני תיווכו של צ’ארלס גולד. סיר ג’ון זכה לקבלת־פנים נהדרת בסולאקו, לאחר הרודן־הנשיא, עובדה שאולי היתה הסיבה לרוגז הנראֶה־לעין שהפגין הגנרל מוֹנטירוֹ בשעת ארוחת־צהריים שנערכה על סיפונה של “יונו” סמוך לפני מועד הפלגתה, כאשר לקחה עמה מסולאקו את הרודן־הנשיא ואת האורחים הזרים הנכבּדים בפמלייתו.

האֶקסֶלֶנטיסימו (“תקוותם של הישרים”, כלשון שבה פנה אליו דון חוֹסה בנאום פומבי אשר נשא בשם אסיפת־הפלך של סולאקו) ישב בראש השולחן הארוך; הקפטן מיצ’ל, עיניו אבן ממש ופניו ארגמן מחמת החגיגיות של “מאורע היסטורי” זה, ישב בקצה השולחן כנציגה של חברת חאש"ק בסולאקו, המארחת באותו אירוע בלתי־רשמי, וסביבו הקברניט של האניה וכמה פקידים זוּטרים מן החוף. האדונים הקטנים הללו, השחרחרים והעליזים, פיזלו מבטים של חדוָה אל בקבוקי השמפאן שהחלו לבעבע מאחרי גביהם של הקרוּאים בידיהם של משרתי האניה. היין הענברי הקציף עד לשׂפות הכוסות.

צ’ארלס גולד ישב ליד ציר של ארץ זרה, שבלחישה חסרת־חיים מדבר היה אליו למקוטעים על ציִד וירי. הפנים החיוורים, המפוטמים, בעלי משׁקף ושׂפם צהוב שומט, גרמו שלעומתם יהיה הסניור אדמיניסטראדור נראה שזוף שמש כפליים, אדום־לוהט יותר, ושוקק חיים עזים ושותקים פי־מאה. דון חוסה אווליאנוס ישב מרפק־אל־מרפק ליד הדיפלומט הזר השני, איש שזוף שמנהגו אומר שקט, זהירות, בטחון־עצמי, עם נופך הסתייגות. הואיל ובהזדמנות זו נשכּחו גינוני־הרשמיוּת היה הגנרל מונטירו היחיד שהופיע שם במלוא מדי־השׂרד שלו, קשוּי כל־כך במעשי־ריקמה מלפנים עד שדומה היה כאילו שריון של זהב מגונן על חזהו הרחב. בתחילה נטש סיר ג’ון את מקומות־הכבוד על־מנת לשבת סמוך למרת גולד.

איש־הממונות הגדול מנסה היה להביע לפניה את הכרת־טובתו על הכנסת־האורחים שנהגה בו ואת החוב שהוא חב ל“השפעתו העצומה של בעלה בחלק זה של הארץ”, כאשר שיסעה אותו חרש ב“הס!” הנשיא עמד להשמיע הכרזה בלתי־רשמית.

האֶקסֶלֶנטיסימו קם על רגליו. רק דברים מעטים אמר, שכפי הנראה יצאו מעומק הלב, ואולי כוּונו בעיקר לאזני אווליאנוס – ידידו הוותיק – באשר לצורך במאמץ בל־יִלאה על־מנת להבטיח את המשך הרווחה לארץ העוברת לאחר המאבק הזה האחרון, כך קיוָה, לתקופה של שלום ושיגשוג חמרי.

מרת גולד, תוך שהאזינה לקול הרך, העגום קימעה, תוך שהביטה בפּנים האלה הסגלגלים, הכּהים, הממושקפים, בגוף הגוץ, השמן עד כדי חולשה, סבורה היתה כי האיש הזה שנפשו עדינה ועגמומית, שבגופו הריהו נכה כמעט, שיצא מפּרישוּתו למאבק מסוכּן לקול קריאתם של חבריו, רשאי לדבר בתוקף הסמכות של הקרבתו־העצמית. ואף־על־פי־כן חשה מבוכה. פאתטי היה יותר משהיה מבטיח, ראש־המדינה האזרח הראשון הזה אשר ידעה קוסטאגואנה מעודה, המשמיע, בעוד כוסו בידו, את הסיסמות הפשוטות של יושר, שלום, כבוד לחוק, כנוּת מדינית מחוץ ומבית – הערוּבּות לכּבוד הלאומי.

הוא ישב תחתיו. בתוך המיית הקולות אומרת הכבוד וההערכה שבאה לאחר הנאום הרים הגנרל מונטירו זוג עפעפיים כבדים שומטים, וגילגל עיניו במין קהיוֹן נבוך מפּרצוף אחד אל משנהו. גיבּור־היער הצבאי של המפלגה, אף כי בסתר־לבו התרשם מן החידושים והתפארה הפתאומיים שבמעמדו (מעולם לא היה לפני כן בספינה, וכמעט מעודו לא ראה את הים אלא ממרחק), הבין כמו בחוש את היתרון שמעניקה לו העמדה הזעופה, המחוּספסת של לוחם פרא בקרב כל האריסטוקראטים המעוּדנים האלה. אך מדוע זה אין איש מביט בו? תמהּ בזעף בינו־לבינו. מסוגל היה לפענח את הכתוב בעתונים, והוא ידע כי ביצע את “מעשה־הגבורה הצבאי הגדול ביותר של העת החדשה”.

“בעלי רצה במסילת־הברזל,” אמרה מרת גולד לסיר ג’ון ברחש הכללי של השיחות שנתחדשו. “כל זה מקָרב יותר את העתיד מן הסוג שבו אנו חפצים בשביל הארץ, שזמן רב למדי היא כבר מחכה לו בעצב, האלוהים יודע. אבל מודה אני ומתוודה שתמול־שלשום, כשנסעתי במרכבה אחרי־הצהריים וראיתי פתאום נער אינדיאני יוצא ברכיבה מתוך יער ובידו הדגל האדום של קבוצת מודדים, חשתי מעין זעזוע. העתיד פירושו שינוי – שינוי גמור. ואף־על־פי־כן הרי גם כאן יש דברים פשוטים וציוריים שרוצים היינו לשַמרם.”

סיר ג’ון הקשיב, מחייך. אך עתה בא תורו שלו להסוֹת את מרת גולד.

“הגנרל מונטירו עומד לדבּר,” לחש, וכמעט מיד הוסיף, בחרדת־שחוק, “אִי שמיים! נדמה לי שבּדעתו לשאת כוס של ברכה לכבודי.”

הגנרל מונטירו קם בקישקוש נדן של פלדה ובאדוָה של ניצוצות על חזהו רקוּם־הזהב; ניצב כבד של חרב הופיע לצדו מעל פאת השולחן. במדי־פאֵר אלה, בצוואר־הפַר אשר לו, בחטמו המעוּקל הפחוּס בקצהו מעל לשפם צבוע, שחור־כחול, נראָה כמו ואקירוֹ מוסווה ומאוּים. קולו המתמשך היה לו צילצול צורם ונבוב במידה מוזרה. בשפה רפה געה והשמיע כמה משפטים מעורפלים; אחרי־כן הרים פתאום את ראשו הגדול ואת קולו גם יחד, והתפרץ בגסוּת: “כבודה של הארץ נתון בידי הצבא. אני מבטיח לכם שאשמור לו אמונים.” הוא היסס עד אשר פגשו עיניו המשוטטות בפניו של סיר ג’ון, שבהם נעץ מבֹּט נזעם ומיוּשן; והסכום של המלווה שעליו נשאו־ונתנו באחרונה צץ בזכרונו. הוא הרים את כוסו. “אני שותה לבריאותו של האיש המביא לנו מיליון וחצי לירות.”

הוא הריק באחת את גביע השמפאן שלו, והתישב בכבדוּת ובמבט ספק־מופתע ספק־מאיים על כל הפרצופים סביב, בתוך השתיקה העזה, הנבעתת־כביכול, שירדה לאחר ברכת־הכוס הקולעת. סיר ג’ון לא נע ולא זע.

“אינני סבור שמחובתי לקום,” לחש למרת גולד. “דבר מסוג זה מדבּר בעדו.” אבל דון חוסה אווליאנוס בא להצלתו במשׂא קצר, שבו הצביע בהדגשה על רצונה הטוב של אנגליה כלפי קוסטאגואנה – “רצון טוב,” המשיך, ברוב־משמעות, “שעליו רשאי אני, כמי שנשלח בזמנו לחצר סנט־ג’יימס, לדבּר מתוך ידיעה מסוימת.”

רק אז ראה סיר ג’ון לנכון להשיב, וזאת עשה ברוב חן בצרפתית רעה, משוּסע מדי־פעם בתשואות חן־חן וקריאות “שִמעו! שִמעו!” מפי הקפטן מיצ’ל, שכפעם־בפעם עלה בידו להבין מלה. כאשר אך סיים, פנה ממוֹנאי־הרכַּבות אל מרת גולד:

“אַת הואלת בטובך לומר שבּכוונתך לבקש ממני משהו,” הזכיר לה מתוך אבירוּת. “מה הדבר? יהי לבך סמוך־ובטוח שכּל בקשה מפיך תיחשב חסד לי עצמי.”

היא הודתה לו בחיוך חינני. הכל קמים היו מאצל השולחן.

“הבה נצא אל הסיפון,” הציעה, “ושם אוכל להצביע לפניך על עצם המוּשׂא של בקשתי.”

דגל לאומי עצום של קוסטאגואנה, אלכסוני אדום וצהוב ובאמצע שני דקלים ירוקים, התנפנף בעצלתיים מעל ראש התורן של “יונו”. שיפעת זיקוקים שהופרחו באלפיהם סמוך למים לכבוד הנשיא הקימה שאון־פיצפוץ רצוף ומסתורי סביב מחצית היקפו של הנמל. כפעם־בפעם היו ראקיטות לרוב, מרקיעות באיוושה ובאין־רואה, מתפוצצות ממעל בפקעת־עשן בלבד בשמיים הבהירים. המוני־אדם נראו בין שער העיר והנמל, תחת דגלי־הצבעונים המרובּים המתנוססים על עמודים גבוהים. תרועות חלושות של מוזיקה צבאית נשמעות היו לפתע, וקול צעקות ברחוק. חבורה של כושים עוטי־בלוֹאים בקצה הרציף היו טוענים תותח־ברזל קטן ויורים בו שוב ושוב. אֵד־אבק אפרפר התאבך דק ואין־ניע כנגד השמש.

דון וינסנטה ריבּיירה פסע כמה פסיעות תחת גנוֹנת־הסיפּון, נשען על זרועו של סניור אווליאנוס; מעגל רחב נוצר סביבו, מקום שם אפשר היה לראות את החיוך חסר־החדוָה על שפתיו הכהות ואת הניצנוץ הסומא של משקפיו כשהם פונים בנוֹעם מצד אל צד. האירוע הלא־רשמי, שנערך במתכוון על סיפונה של “יונו” כדי לתת לרודן־הנשיא הזדמנות להיפגש אינטימית עם כמה מחסידיו המכובּדים ביותר בסולאקו, קרב היה אל קצו. מצד אחד נשאר הגנרל מונטירו, שמגבעת גבוהה ומצוּדדת מכסה עתה את ראשו הקירח, יושב בלי נוע על מושבו, זוג ידיים גדולות שלובות לו על ניצב החרב העומדת זקופה בין רגליו. הנוצה הלבנה, גוֹן הנחוּשה של פניו הרחבים, שחור־הכּחול של השׂפמות מתחת למקור המעוקם, שיפעת הזהב על השרוולים והחזה, והמגפיים המצוחצחים הגבוהים בעלי הדרבנות הכבירים, הנחיריים המתבדרים בלי הרף, המבט המטוּפש והשתלטני של המנצח המפואר מריוֹ־סיקוֹ, היה בהם משהו מבשׂר־רעה שאין הדעת סובלתו; ההגזמה שבּקאריקאטוּרה אכזרית, המופרך שבהתחפּשׂות חגיגית, הגרוטסקיוּת הנתעבה של איזה אליל צבאי שהוֹרתוֹ אַצטקית וציפּוּיו אירופי, המצפה לסוגדים שיחלקו לו כבוד. דון חוסה ניגש באורח דיפלומטי אל אות־הפלא הזה המשוּנה והעמוק־מחקר, ומרת גולד השעתה סוף־סוף את עיניה תפוסות־הקסם.

צ’ארלס, שניגש ליטול ברכת־פרידה מסיר ג’ון, שמע אותו אומר, כאשר רכן על ידה של רעייתו, “ודאי. מובן, מרת גולד יקירתי, בשביל מי שחסוּתך נתונה לו! לא יהיה קושי קל־שבקלים. יהיה הדבר בעיניך כאילו נעשה.”

דון חוסה אווליאנוס החריש מאד כאשר ירד לחוף באותה סירה עם הזוג גולד. אפילו במרכבה של גולד לא פצה פה שעה ארוכה. הפּרדים רהטו והתרחקו לאִטם מן הרציף בין ידיהם המושטות של הקבצנים, שדומה היה כאילו לכבוד אותו יום נטשו כאיש אחד את שערי הכּנסִיות. צ’ארלס גולד ישב במושב האחורי והשקיף על המישור. על־פני המישור כולו הוקמה שיפעת סוכּות עשויות ענפים ירוקים, קני־סוף, פה־ושם פיסת קרש וחתיכות קנבוס לשם מימכר קני־סוכר, מיני מתיקה, פירות, סיגרים. על ערימות קטנות של גחלים לוחשות בישלו אינדיאניות, משתופפות על מחצלות, אוכל בסירי־חומר שחורים, והרתיחו את המים בשביל משקה המאטֶה, שאותו הגישו בקולות חרישיים ומלטפים לאנשי־הכפרים. מגרש־מירוצים גוּדר בשביל הואקירוס; והרחק שמאלה, ממקום שם הצטופף ההמון סביב מבנה ארעי ענק, כמין אוהל־עץ של קירקס בעל גג־עשב חרוּטי, נשמע צלילם החד והמהדהד של מיתרי נבל, פריטתן העזה של גיטארות, עם הפּעימה המתוֹפפת החמוּרה של גוֹמבּוֹ אינדיאני המתפעם הכן בתוך המקהלות הצורמות של המחוללים.

עד־מהרה אמר צ’ארלס גולד:

“כל השטח הזה שייך עכשיו לחברת־המסילה. לא תהיינה כאן עוד חגיגות־עם.”

מרת גולד הצטערה לחשוב כך. היא ניצלה הזדמנות זו ואמרה כי עתה־זה הוציאה מאת סיר ג’ון את ההבטחה שלא תוּרם יד על ביתו של גו’רג’ו ויולה. היא הכריזה כי לעולם לא תבין מדוע בכלל דיברו מהנדסי־המדידות על הריסת הבנין ההוא. אין הוא מפריע לשלוחה המתוכננת של המסילה אל הנמל.

היא עצרה את המרכבה לפני הדלת כדי להרגיע מיד את בן־ג’ינוֹבה הזקן, שיצא גלוי־ראש ועמד ליד כבש המרכבה. היא דיברה אליו איטלקית, כמובן, והוא הודה לה מתוך הכרת־ערך שלווה. גאריבּאלדינו זקן הביע לה תודה מעומק־לבו על שהשאירה קורת־גג מעל ראשי אשתו וילדיו.

“והאם זה לעולם, סיניורה?” שאל.

“כל זמן שתרצה.”

“בֶנֶה. אם כן, יש לתת שֵם למקום. קודם לא היה כדאי.”

הוא העלה על פניו חיוך מחוספס, וקמטים התרשתו בזוויות עיניו. “אֶגש לצבוע את השם מחר.”

“ומה יהיה השם, ג’ורג’ו?”

“אַלבּרגוֹ ד’איטליה אוּנָה,” אמר הגאריבּאלדינו הזקן, מַשעֶה עיניו לרגע. “יותר לזכר המתים,” הוסיף, “מאשר על שם הארץ שנגנבה מאתנו, חיילי־החופש, בערמתו של גזע המלכים והשׂרים המקוּלל מפּיימוֹנטה.”

מרת גולד חייכה חיוך קל, ובהרכינה ראשה מעט החלה לשאול לשלום רעייתו וילדותיו. הוא שלח אותן העירה ביום ההוא. מצבה של הפאדרוֹנָה הוטב; רוב תודות לסניורה על שהיא שואלת.

אנשים עוברים היו, שנים־שנים ושלושה־שלושה, בסייעות שלמות של גברים ונשים שילדים נלווים אליהם בריצה קלה, פרש רכוּב על סוסה אפורה־כספית עצר חרש בבהמתו בצל הבית לאחר שהסיר מגבעתו ליושבי המרכבה, שהחזירו חיוכים ונידי־ראש של היכּרוּת. ויוֹלה הזקן, שכפי הנראה בעליל נוחה היתה דעתו עד מאד מן הבּשורה שעתה־זה בישרוהו, הפסיקוֹֹ לרגע על־מנת לספר לו במהירות שהבּית מובטח, הודות לטוב־לבה של הסיניורה האנגליה, למשך כל הזמן שירצה להחזיק בו. הלז הקשיב רוב־קשב אך לא השיב דבר.

משעקרה המרכבה שוב לדרכּה חזר והסיר מגבעתו, סוֹמבּרירוֹ אפור עם פתיל וגדילים של כסף. הצבעים המזהירים של סיראפֶּה52 מקסיקאי המפותל על מיסעד אחורי האוכּף, כפתורי־הכסף העצומים על מקטורן־העור המרוקם, טור כפתורי־הכסף הזעירים שעל תפר המכנסיים, הלבנים הצחורים כשלג, אבנט של משי שקצותיו ריקמה, ריקועי־הכסף על ריתמת־הראש והאוכּף, הצהירו על הסגנון שאין דומה לו של הקאפאטאס דה קארגאדוֹרֶס המפורסם – מַלח ים־תיכוני – העוטה הוד מושלם הרבה יותר מכל שהפגין אי פעם ראנצ’רוֹ צעיר ואמיד מן הקאמפוֹ ביום חג ומועד.

“דבר גדול הוא בשבילי,” הפטיר ג’ורג’ו הזקן, עודו חושב על הבית, שכּן עתה עייף משינויים. “הסיניורה רק אמרה מלה אחת לאנגלי.”

“האנגלי הזקן שכספו מספיק לשלם בעד מסילת־ברזל? הוא מפליג בעוד שעה,” העיר נוסטרומו, כבדרך־אגב. “אם כן, בוֹאוֹן ויאג’ו.53 אני שמרתי את עצמותיו ממעבר־האֶנטראדה על למישור ובוֹאכה סולאקו, כאילו היה אבי שלי.”

ג’ורג’ו הזקן רק צידד את ראשו בפיזור־נפש. נוסטרומו הצביע לעבר המרכבה של הזוג גולד, שהתקרבה אל השער המעשׂיב שבחומת־העיר הישנה, שדמתה לחומה של סבכי־ג’ונגל.

“ואני ישבתי לבדי בלילה ואקדחי עמי במחסן של החברה שוב ושוב על־יד ערימת הכסף של האנגלי ההוא השני, ושמרתי עליה כאילו היתה שלי.”

ויוֹלה כמו שקע בהירהורים. “דבר גדול הוא בשבילי,” חזר ואמר שוב, כמו לנפשו.

“אמנם כן,” הסכים הקאפאטאס דה קארגאדורס המפואר, בנחת. “שמע, וֶקיו54 – היכנס והבא לי סיגר, אבל אל תחפש אותו אצלי בחדר. אין שם כלום.”

ויולה נכנס לבית־הקפה ויצא מיד, עודו שקוע במחשבתו, והושיט לו סיגר, תוך שהוא ממלמל תפוס־סרעפים לתוך שפמו, “ילדים גדלים – וגם ילדות! ילדות!” הוא נאנח והשתתק.

“מה, רק אחד?” העיר נוסטרומו, משפיל הבּיט בכעין תהייה מבודחת על הזקן פזוּר־הדעת. “אין דבר,” הוסיף ברישול של רוממוּת; “די באחד עד שרוצים במשנהו.”

הדליק אותו ושמט את הגפרור מאצבעותיו האדישות. ג’ורג’ו ויולה נשא עיניו, ואמר פתאום:

“בני היה עכשיו צעיר נאה ממש כמוך, ג’אן באטיסטה, אילו נשאר בחיים.”

“מה? בנך?” אבל הדין עמך, פאדרוֹנֶה, אם דמָה לי כי אז היה גבר."

אט־אט הסב את סוסו והמשיך בדרכו בין הסוכּות, עוצר בסוסה כפעם־בפעם כמעט עד כדי להעמידה דום בשביל ילדים, בשביל קבוצות של אנשים מן הקאמפוֹ הרחוק, שליווּהו במבטי־התפעלות. סַוורי החברה הקדימו לו שלום ממרחקים; והקאפאטאס דה קארגאדורס, המעורר קנאה גדולה, התקדם בתוך לחישות של הכרה ואמירות־שלום של התרפסוּת, בכיוון המבנה הענק דמוי הקירקס. ההמון נעשה הצפוף יותר; נגינת הגיטארות נעשתה קולנית יותר; פרשים אחרים ישבו בלי נוע, מעשנים בשקט מעל לראשי ההמון; ואילו זה קרב ונדחק אל הדלתות של הבנין גבהּ־הגג, שממנו נשמעו קולות דישדוש ורקיעה של רגליים לקצב מוזיקה של מחול שריטטה והצטווחה במיקצב מסעיר, ומעליה השאון הכֹּבּיר, הנמשך, הנבוּב של הגוֹמבּוֹ. רעשו הברברי והשליט של התוף הגדול, המסוגל להוציא המון־אדם מדעתו, ושאפילו אירופים אינם יכולים לשמעו בלי התרגשות מוזרה, כמו משך את נוסטרומו אל מקורו, בעוד איש אחד, מעוּטף פוֹנצ’וֹ קרוע ודהוּי, פסע ליד משוורתו, ובעודו סופג חבטות על ימין ועל שמאל הפציר ב“מעלת־כבודו” במפגיע שימציא לו תעסוקה ברציף. הוא ייבּב, והציע לסניור קאפּאטאס את מחצית שכר־יומו תמורת הזכות להתקבל לאגודת הקארגאדוֹרס המתרברבת; המחצית השניה תספיק לו, טען. אבל יד־ימינו של הקפטן מיצ’ל – “אדם שאין־ערוך־לו לעבודתנו – ברנש שאין לשחדו בשום־פנים” – לאחר שהשפיל הבּיט בעין בוחנת על המוֹסוֹ הבלוי, הניע בראשו בלי אומר בתוך ההמולה הנמשכת סביבו.

האיש נרתע לאחור; ולאחר עוד כמה פסיעות נאלץ נוסטרומו להיעצר. מפתחי אולם־הריקודים יצאו גברים ונשים מתנודדים, שטופי־זיעה, רועדים בכל אבריהם, להישען, נושמים ונושפים, בעיניים בוהות ושפתיים פשׂוּקות, אל קיר הבניין, מקום שם הוסיפו הנבָלים והגיטארות לנגן במהירות מטורפת בגלגל־רעם שאינו פוסק. מאות ידיים ספקו שם; קולות צווחו, ואחרי־כן דועכים היו פתאום תוך שהם מפזמים פה־אחד את הפזמון החוזר של שיר־אהבה. פרח אודם, שנקלע היטב אי־בזה מתוך ההמון, פגע בלחיוֹ של הקאפּאטאס המהודר.

הוא תפסוֹ בנפלוֹ, קב־ונקי, אך זמן־מה לא הסב את ראשו. כאשר סוף־סוף הואיל להביט סביבו, נפלג ההמון סמוך אליו על־מנת לפנוֹת דרך לבת־תערובת אחת נאה, ששׂערה נתמך במסרק־זהב קטן, שהיתה פוסעת לקראתו בחלל שהתפנה.

זרועותיה וצווארה עלו בשׂרניים ומגוּלים מתוך כותונת צחורה כשלג; חצאִית־הצמר הכחולה, שכל מלאוּתה אסוּפה לפָנים, דקה על הירכיים והדוּקה מאחור, גילתה את הגירוי בּהילוכה. היא צעדה היישר נכחה והניחה יד על צווארה של הסוסה בשׂאתה מבט ביישני, עוֹגבני מזוויות עיניה.

קֵרידוֹ,”55 מילמלה, כמלטפת, “מדוע אתה מעמיד פנים כאילו אינך רואה אותי כשאני עוברת.”

“מפני שאינני אוהבך עוד,” אמר נוסטרומו, מתון מתון, לאחר רגע של שתיקה מהורהרת.

היד שעל צוואר הסוסה נרעדה פתאום. היא הרכינה ראשה לעיני כל הניצבים במעגל הרחב שנוצר סביב הקאפאטאס דה קארגאדורס הנדיב, הנורא, ההפכפך והמורֵניטה56 שלו.

בהשפילו הבּיט ראה נוסטרומו והנה דמעות מתחילות לזלוג על פניה.

“האם איפוא בא הדבר, אהוּב־לבבי לנצח?” לחשה. “האם נכון הדבר?”

“לא,” אמר נוסטרומו, מצדד מבּטו באפס־דאגה. “שקר היה זה. אוהב אני אותך כמו תמיד.”

“אמת הדבר?” הפטירה בשמחה, ולחייה עוֹדן לחות מדמע.

“אמת הוא.”

“אמת לאמיתה?”

“אמנם כן; אך אַל לך לבקש ממני לומר זאת בשבועה על המאדונה העומדת בחדרך.” והקאפאטאס צחק קימעה בתשובה על גיחוכי ההמון.

היא תירמלה שפתיה – יפה מאד – נבוכה מעט.

“לא, זאת לא אבקש. רואה אני את האהבה בעיניך.” היא הניחה ידה על ברכּו. “מדוע רועד אתה כל־כך? מאהבה?” המשיכה בעוד רעמיו העמוקים של הגוֹמבּוֹ נמשכים בלי הפוגות. “אבל אם כה הרבה תאהבנה, חובה עליך לתת לפאקיטה שלך מחרוזת־תפילה מצוּפת־זהב לצוואר המאדונה שלה.”

“לא,” אמר נוסטרומו, מביט אל תוך עיניה הנשׂוּאות, המפצירות, שפתאום הפכו אבן מרוב פתיעה.

“לא? אם כן מה דבר אחר יתן לי כבוד־מעלתך ביום־הפייסטה?” שאלה בכעס; “כדי שלא לבייש אותי לנגד כל האנשים האלה.”

“אין לך כל בושה בזה שפעם אחת לא תקבלי מאומה ממאַהבך.”

“אמת! הבושה לכבוד־מעלתך היא – למאהַבי המסכן,” התלקחה, עוקצנית.

קולות צחוק נשמעו לנוכח כעסה, לשמע מענה־לשונה. איזו אשת־לפידות חצופה היא! האנשים שנתנו דעתם על החזיון הזה קוראים היו בדחיפוּת אל אחרים בתוך ההמון. אט־אט הצטמצם המעגל מסביב לסוסה האפורה ככסף.

הבחורה התרחקה כדי פסיעה או שתים, ניבּטת אל מול סקרנותן המלעיגה של העיניים, אחרי־כן שבה־מיהרה על ראשי בהונותיה אל המשוורת; פניה הנזעמים מוּסבים אל נוסטרומו בזוג עיניים יוקדות. הוא השתוחח אליה על האוכּף.

“חוּאן,” שרקה־לחשה, “יכולה הייתי לדקור אותך בלב!”

הקאפּאטאס דה קארגאדורס שאימתו על הכל, המפואר והנוהג פומביות של רישול באהבהביו, חיבּק בזרועו את צווארה ונישקה על שפתיה המתיזות זעם. רחש עבר סביב.

“סכין!” תבע סתמית, בעודו מחזיק בה איתן בכתפה.

עשרים להבים הבריקו־נשלפו יחדיו בַמעגל. איש צעיר בלבוש־חג, שגח בקפיצה, תחב סכין בידו של נוסטרומו וקפץ בחזרה אל השורות, דעתו זחוּחה עליו מאד. נוסטרומו אף לא הביטו בו.

“עמדי על רגלִי,” פקד על הבחורה, שהתרככה פתאום והתרוממה בקלילות, וכאשר הרים אותה, מקיף את גיזרתה, פניה קרובים אל פניו, דחק את הסכין לתוך ידה הקטנה.

“לא, מוֹרניטה! את לא תביישי אותי,” אמר. “את תקבלי את מתנתך; ולמען יידעו הכל מי מאַהבך היום, הרשות בידך לקצוץ את כל כפתורי־הכסף ממקטרני.”

נשמעו קריאות של צחוק ותשואות לשמע דבר־המשוּבה השנוּן הזה, בעוד הבּחורה מעבירה את הלהב החד והפרש שווה־הנפש מרעיש בכף־ידו באוצר הגדל־והולך של כפתורי־כסף. הוא הורידה ארצה ושתי ידיה מלאות. לאחר שליחשה שעה קלה בפנים חמוּרים מאד פנתה ללכת, לוטשת עיניה גאיוֹנית, ונתעלמה בתוך ההמון.

המעגל נשבַּר, והקאפאטאס דה קארגאדורס המתנשא, האיש שאי־אפשר בלעדיו, נוסטרומו המנוּסה והמהימן, אותו מַלח ים־תיכוני שירד לחוף באקראי לנסות את מזלו בקוסטאגואנה, רכב לאִטו אל הנמל. “יונו” הסתובבה בעצם הרגע ההוא; ובעוד נוסטרומו עוצר שוב בסוסתו להשקיף, התרומם דגל אל ראש התורן המאולתר שהותקן במצודה קטנה עתיקה ומנותצת בכּניסה לנמל. חצי סוללה של תותחי־שדה הוחשו שמה מן הקסרקט של סולאקו על־מנת לירות את מטחי־האש שמחייבות התקנות לכבוד הרודן־הנשיא ושֹׂר־המלחמה. עם שפנתה אניית־הדואר לצאת הודיעו קולות הירי, שלא כוּונו לשעתם כהלכה, על גמר ביקורו הרשמי הראשון של דון וינסנטה ריבּיירה בסולאקו, שלגבי הקפטן מיצ’ל היה סופו של עוד “אירוע היסטורי”. כאשר בא שוב האיש המכונה “תקוות הישרים” בדרך ההיא, שנה וחצי לאחר־מכן, היה זה מסע בלתי־רשמי, בנתיבי־ההרים, בנוס האיש על פרד צולע לאחר תבוסה, ואך בדי־עמל ניצל על־ידי נוסטרומו ממוֹת־נבלים מידי האספסוף. היה זה אירוע שונה עד מאד, שעליו היה הקפטן מיצ’ל אומר:

“היסטוריה היתה זו – היסטוריה, אדוני! והברנש ההוא שלי, נוסטרומו, יודע אתה, היה ממש בתוך זה. ממש עשה היסטוריה, אדוני.”

אבל מאורע זה, הנותן שבח לנוסטרומו, עתיד היה להביא מיד לעוד מאורע אחד, שאי־אפשר היה לסַווגו לא כ“היסטוריה” גם לא כ“טעות” באוצר הניבים של הקפטן מיצ’ל. מלה אחרת היתה לזה בפיו.

“אדוני,” אומר היה אחר־כך, “זו לא היתה טעות. גזירת־גורל היתה זו. פורענות, פשוטו־כמשמעו, אדוני. והבּרנש המסכן ההוא שלי היה ממש בתוך זה – ממש בפנים! גזירת־גורל, בהחלט – ולדעתי, מעולם לא שב עוד להיות כשהיה.”


 

חלק שני: האיזאבלות    🔗

פרק 1    🔗

תוך כדי שמועות טובות ורעות במעלות ובמורדות של אותו מאבק שדון חוסה הגדיר אותו בביטוי, “גורל יָשרה של האומה מרעיד על כפות־המאזניים”, המשיך זכיון גולד, “מדינה בתוך מדינה”, בפעולתו; ההר הרבוּע הוסיף לשפוך את אוצרותיו בתעלות־העץ אל סוללות הבטישים שאינן יודעות מנוח; האורות של סן־תומה מיצמצו מדי לילה בלילה אל מול הצל הגדול, חסר־המצָרים של הקאמפוֹ; מדי שלושה חדשים היתה שיירת־הליווי של הכסף יורדת אל הים כאילו לא המלחמה ולא תוצאותיה לעולם לא תוכלנה להשפיע על המדינה האוקסידנטאלית העתיקה, המופרשת מעבר לחומת הקורדיליירה הגבוהה שלה. כל הקרבות התנהלו מן הצד השני של אותה חומה אדירה של פסגות משוּננות שמעליהן מתנשׂאת למלוך הכּיפה הלבנה של אִיגרוטה ואשר עדיין לא הבקיעתה מסילת־הברזל, שבּינתיים הונח רק חלקה הראשון, החלק הקל של הקאמפוֹ מסולאקו עד עמק־הקיסוס למרגלות המעבר. גם קו־הטלגרף לא חצה עדיין את ההרים; עמודיו, כאותות דקים במישור, חדרו אל שוּלי־היער שלמרגלות ההרים שאותם פילח הנתיב העמוק של המסילה; וחוטיו הסתיימו פתאומית במחנה־הבּניה בשולחן לבן של עץ־אורן שעליו נשען מנגנון־מורס, בצריף ארוך של לווחים ולו גג של פח גלי שמעליו עצי־ארז ענקים פורשׂים צלם – מעונו של המהנדס הממוּנה על הקטע הקדומני.

גם הנמל שקק תנועה של ציוד למסילה ותנועות של צבא לאורך החוף. חברת חאש"ק מצאה עיסוק רב לשייטת שלה. קוסטאגואנה לא היה לה צי, ופרט לכמה ספינות של משמר־החופים לא היו אניות לאומיות מחוץ לשתים־שלוש אניות־קיטור ישנות ששימשו ספינות־תובלה.

הקפטן מיצ’ל, שחש עצמו יותר ויותר שרוי בעבי־קורתה של ההיסטוריה, מצא שהות לבלות שעה בקירוב משעות אחר־הצהריים בטרקלין הקאסה־גולד, מקום שם, מתוך בוּרוּת מוזרה בכּוחות הממשיים הפועלים מסביבו, הצהיר שהוא שׂשׂ להסתלק מן המתח שבעניינים. הוא לא ידע מה היה עושה בלעדי נוסטרומו שלו שאין־ערוך־לו, כך הכריז. עסקי־הפוליטיקה הארורים הללו של קוסטאגואנה גורמים לו – כך התוודה לפני מרת גולד – עבודה מרובּה מכפי ששיער.

דון חוסה אווליאנוס גילה בשירותה של ממשלת ריבּיירה הנתונה בסכנה פעילוּת ארגונית ועוז־דיבור שהדיהם הגיעו אפילו לאירופה. שכּן לאחר המִלווה החדש לממשלת ריבּיירה החלה אירופה לגלות ענין בקוסטאגואנה. האולם של אסיפת־הפלך (בבנייני־העיריה של סולאקו), שעל כתליו דיוקני המשחררים ודגל ישן של קוֹרטֶס שמוּר בו בתיבת־זכוכית מעל לכס הנשיא, שמע את כל הנאומים האלה – את הראשון שהכיל את ההכרזה הנלהבת “המיליטאריזם הוא האויב”, את הנאום המפורסם על “כפות־המאזניים הרועדות” שהושמע לרגל קבלת ההחלטה על גיוס רגימנט שני של סולאקו להגנה על ממשלת המתַקנים; וכאשר שוב הניפו הפלכים את דגליהם הישנים (שאסורים היו בימי גוזמאן בנטו) הושמע עוד אחד מן המשׂאים הגדולים הללו, כאשר קידם דון חוסה בברכה את הסמלים הנושנים הללו של מלחמת־העצמאות, שהוצאו שוב בשמם של אידיאלים חדשים. הרעיון הישן של הפדראליזם נעלם. הוא מצדו אינו חפץ להחיות תורות מדיניות ישנות. הללו אינן עומדות בפני הזמן. הן מתות. אבל תורת היושר המדיני היא בת־אלמוות. הרגימנט השני של סולאקו, שבידיו הוא נותן את הדגל הזה, הוא יוכיח את גבוּרתו במאבק למען הסדר, השלום, הקידמה; לכינוּן הכבוד־העצמי הלאומי שבלעדיו – כך הצהיר בעוז – “הנני למשל ולשנינה בין איתני־תבל.”

דון חוסה אווליאנוס אהב את ארצו. הוא שירת אותה ברוחב יד בהונו במשך הקריירה הדיפלומטית שלו, והפּרשה המאוחרת יותר של שביוֹ וההתעללות הברברית אשר סבל בימי גוזמאן בנטוֹ ידועה היתה היטב לשומעיו. פלא היה הדבר שלא נפל קרבן להמתות האכזריות והחטופות שציינו את מהלכו של אותו שלטון־עריצים; שכּן גוזמאן בזמנו משַל בארץ בטימטומה הקודר של קנאוּת מדינית. במוחו האטוּם נעשה כוחו של השלטון העליון מוּשׂא לסגידה מוזרה, משל כאילו היתה זו מין אלוהוּת אכזרית. השלטון העליון התגלם בו עצמו, ויריביו, הפדראליסטים, היו החוטאים הגדולים מאין כמותם, יעודים לשנאה, תיעוב ופחד, כמו שיהיו כופרים בעיניו של אינקוויזיטור בעל־הכרה. משך שנים הוליך עמו בעורף צבא־השכּנת־השלום, ברחבי הארץ כולה, חבורה שבוּיה של פושעים משוּקצים שכאלה, שסבורים היו כי המזל שׂיחק להם ביותר לפי שלא הוצאו להורג כהרף־עין. היתה זו סיעה פוחתת־והולכת של שלדים ערומים כמעט, עמוסים כבלים, מכוסים זוהמה, כנים, פצעים שותתים, כולם אנשים בעלי מעמד, בעלי השכלה, בעלי רכוש, שלמדו להתכּתש על פירורים של בשר־בקר רקוב שהושלכו להם על־ידי חיילים, או להתחנן לפני טבּח כושי לכוס מים נרפשים בנעימה מעוררת־חמלה. דון חוסה אווליאנוס, כשהוא מקשקש באזיקיו בין האחרים, נראה היה כאילו אינו קיים אלא כדי להוכיח כמה רעב, כאֵב, השפלה ועינויים אכזריים יכול גופו של אדם לשאת בלי שיסתלק ממנו גץ־החיים האחרון. לעתים היו נחקרים, בהישען על איזו שיטת עינויים פרימיטיבית, על־ידי ועדה של קצינים שהורכּבה בחפזה בצריף של זרדים וענפים, קצינים שנעשו חסרי־רחמים מפחד לחייהם שלהם. בר־מזל אחד או שנים מאותה סיעה מחרידה של אסירים אולי היו מוּבלים בפיק־ברכיים אל מאחרי שׂיח להוצאה־להורג בידי כת של חיילים. כוהן־צבאי – איזה איש מזוהם, בלתי־מגולח, חגוּר־חרב וצלב זעיר רקום בכוּתן לבן על שמאל החזה של מַדי־הקצין אשר לו – מתנהל היה תמיד בעקבותיהם, סיגריה בזווית פיהו, שרפרף של עץ בידו, לשמוע את הווידוי ולהעניק מחילת־חטאים; שכּן האזרח־מושיע־המולדת (כך היה גוזמאן בנטוֹ קרוי רשמית בכתבי־עצומה) לא התנגד להפעלתה של מידת החנינה בשיעור מתקבל על הדעת. נשמעות היו היריות נטולות־הקצב של כת־היוֹרים, ולאחריהן לפעמים יריה אחת של סיוּם; בת־עב כחלחלה של עשן היתה מרחפת ועולה מעל לשׂיחים הירוקים, וצבא־השכּנת־השלום היה ממשיך בדרכו על־פני הסאוואנות, ביערות, חוֹצה נהרות, פולש לפּוּאֵבּלוֹס, עושה כלה באָסיינדאס של האריסטוקראטים המזוויעים, תופס את הערים שבלב־הארץ להגשמת שליחותו הפאטריוטית, ומשייר אחריו ארץ מאוחדת שבה שוב לא תוּכּר חלאתו של הפדראליזם בעשנם של בתים בוערים ובריחו של דם שפוך.

דון חוסה אווליאנוס יצא חי מן הזמן ההוא.

אולי, כאשר מסר לו דרך־בוז כי משוחרר הוא, אולי חשב האזרח־מושיע־המולדת כי האציל הנדיב הזה שבוּר בבריאותו וברוחו ובהונו מכּדי שיהיה עוד בגדר סכנה. או אולי היתה זו פשוט גחמה. גוזמאן בנטו, שכרגיל היה מלא פחדים דמיוניים וחשדות זועפים, היו לו התפרצויות־פתאום של בטחון־עצמי חסר־שחר כאשר ראה עצמו נישא על גפּי־מרומי שלטון ובטחון שאין ידם של קושרים בני־תמותה מגעת אליהן. בזמנים שכאלה פוקד היה בעיָים־רוחו לערוך תפילת־מיסה חגיגית של הוֹדיה אשר תוּשר בהוד ובהדר בקתדראלה של סנטה־מארטה בפי הארכיבישוף המרעיד והמתרפס, שהוא עצמו העלהו לגדוּלה. הוא שמע את הרנה והתפילה בשבתו בכורסה מוזהבת שהועמדה נוכח המזבח הרם, וסביבו חשובי ממשלתו, האזרחים ואנשי־הצבא.

העולם הלא־רשמי של סנטה־מארטה היה מצטופף בקתדראלה, שכּן פחזוּת היתה זו לגבי כל איש־מעלה להיעדר מהפגנות אלו של יראת־שמיים נשיאוּתית. לאחר שכּך הודה בכּוח היחיד שמוכן היה בכלל להכיר בו שהוא נעלה ממנו, מפזר היה מעשים של חנינה מדינית בהפקרוּת לגלגנית של רחמנוּת. לא נותרה לו עתה כל דרך אחרת ליהנות מן השלטון אלא בראוֹתוֹ את יריביו המחוּצים זוחלים באפס־אונים אל אור־היום מתוך התאים האפלים, הרועשים של הקוֹלֶחיוֹ. אזלת־ידם פירנסה את יוּהרתו שאינה יודעת שׂבעה. ותמיד אפשר יהיה לתפסם שוב בכּף. כלל היה זה לכל נשי משפחותיהם להביא אחרי־כן תודות בראיון מיוחד. הגילום של אותו אֵל מוזר – אל־גוֹבּיירנוֹ סוּפרימוֹ – היה מקבלן בעמידה, חבוש־מגבעת מצוּדדת ובמילמול מאיים היה מעוררן לגלות את הכרת־טובתן בכך שתגַדלנה את ילדיהן על הנאמנות לצורת המימשל הדמוקרטית “שאותה כוננתי למען אָשרה של ארצנו.” מכּיון ששיניו הקדמיות נשברו באיזו תקלה שאוּנתה לו לשעבר בעודנו רועֶה, היה דיבורו גמגמני ועמוּם. לבדו הוא עמל למען קוסטאגואנה תוך מַעל והתנגדות. תחדל ההתנגדות עתה, פן ילאֶה מלסלוֹח!

דון חוסה אווליאנוס ידע את הסלחנות הזאת.

שבור ורצוץ היה להדאיב, בבריאותו ובעשרו, עד כדי כך שהיה זה חזיון מרנין באמת לראש העליון של המוסדות הדמוקרטיים. הוא פרש לסולאקו. לאשתו היתה אחוזה בפלך ההוא, והיא טיפלה בו עד שהחזירה אותו מבּית המוות והשבי לחיים. כאשר מתה היתה בתם, בת יחידה, מבוגרת כל צרכה להתמסר ל“אבא המסכן”.

העלמה אווליאנוס, שנולדה באירופה וחלק מחינוכה קיבלה באנגליה, היתה נערה גבוהה, כבדת־ראש, מתונה בהליכותיה, ולה מצח לבן ורחב, שפע שׂער חוּם, ועיניים כחולות.

יתר עלמות סולאקו התיחסו ביראת־כבוד לאָפיה ולסגולותיה. מוניטין יצאו לה שהיא מלומדת ורצינית עד להחריד. אשר לגאוָה, ידוע היה היטב שכל בית קורבּילאן גאים, ואמהּ היתה מבית קורבּילאן. דון חוסה אווליאנוס תלוי היה עד מאד במסירוּתה של אנטוניה אהובת־נפשו. הוא קיבל זאת בדרכם הנבערת של אנשים שאם גם נבראו בצלם־אלוהים הריהם כאלילי־אבן שאין בהם דעה נוכח העשן של אי־אלה קרבנות־עולה. הרוּס היה בכל המובנים, אבל אדם שיצרוֹ לוהט בו איננו פושט־רגל בחיים. דון חוסה אווליאנוס התאווה בלהט־יצר שתזכה מולדתו בשלום, בשיגשוג, וכן (כמו שנאמר במבוא ל“חמישים שנות שלטון־עושק”) ב“מקום של כבוד במשפחת אומות־התרבות”. במשפט זה האחרון מתגלה כפּאטריוֹט הציר המיוּפה־כוח, שסבל השפלה אכזרית עקב אי־היושר שגילתה ממשלתו כלפי בעלי־המניות הזרים.

המרקחה הנוֹאלת של כיתות תאֵבות־בצע שבּאה לאחר שלטון־העריצוּת של גוזמאן בנטו כמו הביאה את תשוקתו ממש עד שערי שעת־הכושר. קשיש היה מכּדי שיכּנס הוא עצמו אל מרכז הזירה בסנטה־מארטה. אבל האנשים שפעלו שם ביקשו את עצתו על כל שעל. הוא עצמו סבר כי יוכל להביא את מירב התועלת ממרחק, בסולאקו. שמו, קשריו, מעמדו בעבר ונסיונו הנחילוהו יחס־כבוד מצד בני מעמדו. הגילוי שאדם זה, שחי בעניוּת כבוּדה במעון־העיר של בני קורבּילאן (מול הקאסה־גולד), יכול למצוא אמצעים חמריים לחיזוק המאבק, הגביר את השפעתו. פנייתו הפומבית היא שהכריעה לטובת מועמדוּתו של דון וינסנטה ריבּיירה למשׂרת הנשיאוּת. עוד אחד ממסמכי־ממלכה בלתי־רשמיים אלה שניסח דון חוסה (הפעם בצורת פניה מן הפּלך) הניע אותו איש־תחוקה קפדן לקבל את הסמכויות היוצאות־מגדר־הרגיל שהוענקו לו למשך חמש שנים ברוב מכריע על־ידי הקונגרס בסנטה־מארטה. היה זה יפוי־כוח מפורש לבסס את שׂיגשׂוגו של העם על יסוד שלום איתן מבּית, ולהשיב את האשראי הלאומי לקדמוּתו על־ידי סיפוק כל התביעות הצודקות מחוץ־לארץ.

בשעות אחר־הצהרים הגיעה הידיעה על ההחלטה ההיא לסולאקו בדרך־הדואר העקיפה הרגילה באמצעוּת קאִיטה, ובאניית־קיטור במעלה החוף. דון חוסה, שממתין היה לדואר בטרקלין של משפחת גולד, יצא מכיסא־הנוע שלו, ואגב כך צנחה מגבּעתו מעל ברכּיו. בשתי ידיו שָף את שׂערו הכּספי, הגזוז, ומרוב שמחה לא היו מלים בפיו.

“אֶמיליה, נִשמתי,” התפרץ, "הבה אחבּקך! הבה – "

הקפטן מיצ’ל, אילו היה באותו מעמד, אין ספק שהיה מעיר הערה קולעת על שחרה של תקופה חדשה; אבל אם עלתה בו בדון חוסה איזו מחשבה מסוג זה, הרי הפעם לא עמד לו עוז־דיבּורו. אבי אותה תחיה של מפלגת הבלאנקוֹס התנודד על עָמדוֹ. מרת גולד צעדה קדימה במהירות, ובהגישה את לחיה בבת־שׂחוק לידידה הוותיק, השׂכּילה בפיקחוּת רב לתת לו את זרועה למשען שהיה נחוץ לו באמת.

דון חוסה התאושש מיד, אך זמן־מה לא יכול היה אלא למלמל, “הו, שני פאטריוטים שכמותכם! הו, שני פטריוטים שכמותכם!” –תוך שהוא מעביר מבּטו מן האחד אל חברתו. תכניות מעורפלות על עוד יצירה היסטורית, אשר בה תקובּצנה כל התפילות להתנערוּתה של הארץ אשר אהב למען יסגדו להן בהערצה דורות־יבואו, ריפרפו ועברו במחשבתו. ההיסטוריון שעמדה לו התרוממות־הרוח לכתוב על גוזמאן בנטוֹ כדברים האלה: “אף־על־פי־כן הרי איש־הפּלצוּת הזה, העקוֹב מדמם של בני־ארצו, אין לדוּן אותו ללא סייג לדיראון של שנות־עתיד. נראה הדבר כי אמנם אהב גם הוא את ארצו. הוא נתן לה שתים־עשרה שנים של שלום; ועם כל שהיה שליט מוחלט על חייהם והונם של בני־אדם, מת עני. מוּמו הקשה ביותר היה אולי לא אכזריותו אלא בערוּתו”; האדם שיכול היה לכתוב כך על מרדפוֹ האכזר (הפּיסקה מופיעה בחיבורו, “היסטוריה של שלטון־עושק”) חש נוכח בשׂורת ההצלחה חיבּה בלי מצרים כמעט לשני עוזריו, לשני הצעירים האלה שמעבר לים.

ממש כמו שלפני שנים, בשקט, מתוך הכּרה מוצקה בכוֹרח מעשי, חזקה מכל תורה מדינית מופשטת, שלף הנרי גולד את החרב, כך עתה, בתמורות העתים, הטיל צ’ארלס גולד את הכסף של סן־תומה לתוך התכתוֹשת. האִינגלֶס מסולאקו, “האנגלי מקוסטאגואנה” בן הדור השלישי, רחוק היה מהיות תככן מדיני כמו שהיה דודו רחוק מהיות מהפכן מטיל־אימים. פעולתם, שנבעה מן היושר האינסטינקטיבי שבטבעם, שקוּלה היתה. הם ראו שעת־כושר והשתמשו בנשק שהיה מזוּמן להם.

מעמדו של צ’ארלס גולד – מעמד שליט על רקע אותו נסיון לגאול את שלומה של הרפובליקה ואת האשראי שלה – היה ברור מאד. בתחילה היה עליו להשלים עם התנאים הקיימים של שחיתוּת, שתמימוּת חציפוּתה די בה להפיג את שנאתו של אדם שאומץ־לבו מספיק לו שלא לפחד מיכלתה המופקרת להרוס את כל אשר תגע בו. בזוּיה היתה בעיניו אפילו מכּדי להעיר חמת־זעם. הוא ניצל אותה בבוז קר, חסר־פחד, שנגלָה יותר משהוסתר על־ידי אותן צורות של אדיבוּת קישחת שמחתה במידה כה רבה את החרפּה שבּמצב. בתוך־תוכו אולי סבל מזה, שכּן לא היה אדם השוגה באשליות פחדניות, אך הוא סירב לדוּן עם רעייתו בהשקפה האֶתית. לבו היה סמוך־ובטוח שאם גם תתאכזב מעט הרי תשכּיל להבין שאָפיו שומר על מפעל־חייהם לא פחות מן המדיניוּת שלו – או אף למעלה מזה. ההתפתחות המופלאה של המכרה נתנה בידיו עָצמה גדולה. ההרגשה שהשׂיגשׂוג נתון תמיד לרחמיה של חמדת־בצע חסרת־בינה התחילה להרגיז אותו. לגבּי מרת גולד היתה זו השפלה. על־כל־פנים, היה זה דבר מסוכן. בתשדרות החשאיות שהוחלפו בין צ’ארלס גולד, מלך־סולאקו, וראש עסקי הכסף והפלדה שבקצווי קאליפורניה, גוברת היתה ההכרה שכל נסיון שיעשו אנשים משכילים וישרי־דרך ראוי שיתמכו בו בצינעה. “אתה רשאי לומר לידידך אווליאנוס שכּך דעתי,” כתב מר הוֹלרוֹיד ברגע המתאים ממקדשו המוּגן בתוך בית־החרושת בן אחת־עשרה הקומות של עסקים גדולים. וכעבור זמן קצר, בכוח אשראי שנפתח על־ידי הבנק־הדרומי־השלישי (ששכן בריחוק שני בתים מבנין־הוֹלרוֹיד), קרמה המפלגה הריבּייריסטית בקוסטאגואנה עור ובשר תחת עינו הצופיה של מנהל המכרה של סן־תומה. ודון חוסה, ידיד־מֹוֹרשה למשפחת גולד, יכול היה לומר: “אולי, קארלוס יקירי, לא שווא תהיה אמונתי.”


פרק 2    🔗

לאחר שעוד מאבק מזוין, שנחרץ על־ידי הנצחון של מונטירו בריוֹ־סיקוֹ, נתוסף לפּרשה של מלחמות־אזרחים, יכלו “האנשים הישרים” כמו שקרא להם דון חוסה, לנשום באין מפריע זו פעם ראשונה מאז מחצית המאה. החוק לייפוי־כוח לחמש־שנים נעשה הבסיס לאותה התנערוּת, אשר השאיפה והתקוה הלוהטת אליה היו לדון חוסה אווליאנוס כתרופת־הפלא לעלומי־נצח.

וכאשר פתאום – ולא בהפתעה גמורה – הועמד דבר זה בסכנה על־ידי אותו “מונטירו גס־הרוח”, הרי דומה היה כאילו באה התמרמרות לוהטת ונתנה לו ארכּת־חיים חדשה. כבר בזמן ביקורו של הנשיא־הרודן בסולאקו השמיע מוֹראגה מסנטה־מארטה צליל של אזהרה באשר לשׂר־המלחמה. מונטירו ואָחיו היו נושא לשיחה רצינית בין הנשיא־הרודן לבין אותו נֶסטוֹר שהעמיד את המפלגה על רגליה. אבל דון וינסטנה, דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת־קורדובה, דומה היה שרחש כבוד מופרז לכשרון צבאי, שהמסתורי שבּו – שהרי נראֶה היה כי אינו תלוי כלל באינטלקט – ריתק את דמיונו. המנצח מריוֹ־סיקוֹ היה גיבור עממי. שירותיו כה קרובים היו בזמן עד שהנשיא־הרודן נחרד מן ההאשמה הברורה של כפיוּת־טובה מדינית. עסקות גדולות ומחדשות־נעורים נזוֹמוּ־והלכו – המִלווה החדש, קו־מסילה חדש, תכנית עצומה להתנחלוּת. צריך היה להמנע מכל דבר העלול לשבּש ולהטריד את דעת־הקהל בבּירה. דון חוסה קיבל את הנימוקים האלה וניסה להשכּיח מלבּו את האות זהוב־המלמלה ונעוּל המגפיים, שסַיף בידו, שעתה, כך קיוה, בסדר הדברים החדש, אכן ניטלה משמעותו סוף־סוף.

פחות מששה חדשים אחרי ביקורו של הנשיא־הרודן נודע לה לסולאקו לתדהמתה על ההפיכה הצבאית בשם הכבוד הלאומי. בנאום בחצר־קסרקט, בפני הקצינים של גדוד־התותחנים שאצלו בא לביקור, הכריז שׂר־המלחמה כי הכבוד הלאומי נמכר לזרים. הרודן, מתוך שנענה בפיק־ברכיים לדרישותיהן של מעצמות אירופה – לסילוק תביעות כספית שהיו תלויות־ועומדות מכבר – הוכיח שאינו כשר לשלוט. מכתב מאת מוֹראגה הסביר אחרי־כן כי היזמה, ואפילו עצם הנוסח של הנאום המשַלהב באו, למעשה, מאותוֹ מונטירו אחר, הגֵריליירוֹ־לשעבר, הקומאנדאנטה־דה־פלאסה. הטיפול הנמרץ של ד"ר מוֹניגם, שבחפזה שלחו אחריו להביאו “אל ההר”, שבּדהרה עבר מרחק שלש פרסות בחושך, הציל את דון חוסה מהתקפה מסוכּנת של צהבת.

לאחר שהתאושש מתדהמתו, סירב דון חוסה לכרוע ברך. אכן, בתחילה תכפו ובאו ידיעות טובות יותר. המרד בבּירה דוכּא לאחר לילה של קרבות ברחובות. למרבה־הצער הצליחו מונטירו האחד והשני לברוח דרומה, אל פלך אֶנטרֶה־מוֹנטֶס שלהם, מחוז־מולדתם. גיבור המסע־ביער, המנצח של ריו־סיקו, נתקבל בקריאות־הידד תוזזניות בניקוֹיָה, בירת הפלך. החיילים בחיל־המצב שם עברו אל צדו כאיש אחד. האחים היו מארגנים צבא, אוספים נרגנים, משגרים שליחים המצוידים בכזבים פטריוטיים לבני העם, ובהבטחות של ביזה ליאנרוֹס הפראים. קמה אפילו עתונוּת מונטריסטית, שדיברה בלשון־חידות על הבטחות־התמיכה החשאיות שנתנה “אחותנו הרפובליקה הגדולה של הצפון” כנגד מזימותיהן האפלות של מעצמות אירופה לחטוף שטחי־ארץ, ובכל גליון קיללה את “ריבּיירה העלוב”, שקשר קנוניות להסגיר את ארצו, כשהיא כפוּתה בידיה וברגליה, טרף לספסרים זרים.

סולאקו, רוֹגעת ומנוּמנמת, על הקאמפוֹ השוֹפע שלה ועל מכרה־הכסף העשיר, שמעה את שאון כלי־הנשק למקוּטעים בבדידוּתה הברוּכה. היא אמנם ניצבה ממש בקו הקדמי של ההגנה באנשים ובממון; אבל השמועות גופן הגיעו אליה בעקיפים – אפילו מחוץ־לארץ, עד כדי כך נוּתקה משאר חלקי הרפובליקה, לא רק על־ידי מכשולים טבעיים אלא גם על־ידי מאורעות המלחמה. המוֹנטריסטוֹס שׂמו מצור על קאִיטה, חוליה חשובה בקשרי־הדואר. הרצים העוברים ביבּשה פסקו מלבוא מעֵבר להרים, ולבסוף לא היה שום נוהג־פרדים מוכן להסתכן במסע זה; פעם אחת לא חזר אפילו בוֹניפאסיוֹ מסנטה־מארטה, אם מפני שלא העז לצאת לדרך ואם מפני שאולי נשבּה על־ידי קבוצות של אנשי האויב שפשטו בכפרים בין הקורדיליירה לבּירה. אולם פירסומי המוֹנטריסטים מצאו דרכם לתוך הפלך, באורח מסתורי למדי; והוא הדין בשליחים מונטריסטיים, מטיפי מוות לאצילים, שהופיעו בכּפרים ובעיירות של הקאמפוֹ. בשלב מוקדם מאד, בתחילת הצרות, הביע אֵרנאנדס הלסטים (באמצעות כוהן זקן בכפר בישימון) את נכונותו להסגיר שניִם מהם לשלטונות הריבּייריסטים בטוֹנוֹרוּ. הללו באו להציע לו מחילה גמורה ודרגה של קולונל מאת הגנרל מונטירו אם אך יצטרף אל צבא המורדים בראש כנופיית הרוכבים שלו. בשעתו לא הושם לב להצעה. היא צוֹרפה, כעדוּת לכוונות של יושר, לעתירה שבה ביקש מן האסיפה של סולאקו רשות להתגייס, עם כל תומכיו, לכּוחות שנאספו אז בסולאקו להגנה על יפוי־הכוח־לחמש־שנים להתנערות. ככל דבר אחר, מצאה העתירה דרכה לידיו של דון חוסה. הוא הראה למרת גולד את הדפים האלה של נייר גס אפרפר־מזוהם (שאולי נשדד באיזו חנות כפרית), המכוּסה בכתב־היד הנבער, העקמומי של הפּאדרה הזקן, שלוּקח מבּיקתתו שבצד כנסיה שקירותיה טיט ונעשה מזכירו של שודד־הדרכים המפחיד. הם התכופפו שניהם לאור המנורה בטרקלין של בית גולד מעל למסמך שהכיל את קיטרוגו החריף ועם זאת הצנוע של האיש על הברבריוּת העיוורת והנואלת ההופכת ראנצ’רו ישר לגזלן. באחרית־דבר של הכוהן נאמר כי, פרט לכך שמשך עשרה ימים נשללה ממנו חירותו, התיחסו אליו יחס אנושי וחלקו לו את הכבוד הראוי לתפקידו המקוּדש. נראֶה כי היה מוודה את ראש־הכנופיה ורוב אנשיו ומעניק להם מחילת־עוונות, והוא ערב לכנוּת כוונותיהם הטובות. הוא חילק סיגופים כבדים, בלי ספק בצורת אמירת־תחינות ותעניות; אבל הוא טען ערמומית כי קשה יהיה להם לעשות את שלומם עם האלוהים לאורך־ימים בטרם יעשו שלום עם בני־האדם.

קודם־לכן אולי מעולם לא היה ראשו של אֵרנאנדס נתון בסכנה פחות מאשר בשעה שהגיש בצניעות את עתירתו שיורשה לו לקנות מחילה לעצמו ולכנופיית העריקים שלו בדרך שירוּת בכּוחות המזוינים. יכול היה לשוטט הרחק מן השממה המגוננת על מעוזו, באין עוצר בו, מפני שלא נותרו חיילים בכל הפלך כולו. חיל־המצב הרגיל של סולאקו יצא דרומה למלחמה, בעוד תזמורת כלי־הנשיפה שלו מנגנת את “מארש־בוליוואר” על הגשר של אחת מאניות־הקיטור של חברת חאש"ק. מרכבות־המשפחה הגדולות שנערכו לאורך חוף הנמל התנענעו על קפיצי־העור הגבוהים שלהן לשמע התלהבותן של הסניוראס והסניוריטאס שעמדו על רגליהן ונופפו במטפחות־התחרה שלהן, עם שעזבו רפסודות מלאות וגדושות חיילים בזו אחר זו את קצה המיזח.

נוסטרומו ניצח על ההפלגה, בהשגחתו העליונה של הקפטן מיצ’ל, סמוק־פנים בשמש, מתבלט במתניה לבנה, כשהוא מייצג את הרצון הטוב האוֹהד והדאוּג של כל האינטרסים החמריים של הציביליזציה. הגנרל באריוֹס, שפיקד על הגייסות, הבטיח לדון חוסה בשעת פרידה כי בתוך שלושה שבועות יביא את מונטירו בכלוב־עץ רתום אל שלושה צמדי שוורים כשהוא מוכן לסיבּוב בכל ערי הריפובליקה.

“ואז, סניורה,” המשיך, תוך שהוא מגלה את ראשו המתולתל האפור כברזל לפני מרת גולד במרכּבתה – ואז, סניורה, נכתת את חרבותינו לאִתים ונתעשר. אפילו אני עצמי, משעה שיוסדר עסק הקטן הזה, אקים פוּנדאסיון57 באיזו חלקת־אדמה שברשותי ביאנוֹס ואנסה לעשות קצת כסף בשקט ובשלוָה. סניורה, את יודעת, כל קוסטאגואנה יודעת – מה אני סח? כל היבּשת הזאת של דרום־אמריקה יודעת – שפאבּלוֹ באריוֹס כבר שׂבע תהילה צבאית."

צ’ארלס גולד לא נָכח בשעת הפרידה החרֵדה והפטריוטית. לא היה זה מתפקידו לראות בהפלגת החיילים. לא מתפקידו היה זה, לא מנטיית־לבו, גם לא ממדיניותו. תפקידו, נטיית־לבו ומדיניותו מאוחדים היו במאמץ אחד למנוע כל הפסקה בזרימת האוצר שבּה החל לבדו מן הצלקת שנפתחה־מחדש בצלע ההר. עם שהתפתח המכרה הכשיר לו כמה עוזרים מילידי המקום. היו מנהלי־עבודה, מכונאים ולבלרים, ודון פפה היה הגוֹבּרנאדוֹר של אוכלוסיית הכּורים. פרט לכך נשאו כתפיו שלו בלבד בכל הנטל של “המדינה בתוך מדינה”, זכיון־גולד הגדול שצִלוֹ די היה בו למחוץ את אביו וליטול את נשמתו.

מרת גולד לא היה לה מכרה־כסף לטפל בו. בחיים הכלליים של זכיון־גולד מיוצגת היתה על־ידי שני עוזריה, הרופא והכוהן, אבל את אהבתה הנשיית לסערת־רוח פירנסה במאורעות שמשמעותם נצרפה בעיניה באש תכליתה ברוכת־הדמיון. ביום ההוא הביאה את האב והבת אווליאנוס אל הנמל עמה.

בתוך שאר פעולותיו בתקופה המסעירה ההיא נעשה דון חוסה יושב־הראש של ועד פטריוטי שדאג לחַמש חלק גדול מן החיילים בפיקוד של סולאקו בדגם משופר של רובה צבאי. אחת ממעצמות אירופה הגדולות עתה־זה הוציאתו מכלל שימוש והחליפתו בכלי קטלני עוד יותר. איזה חלק ממחיר־השוק לנשק משומש כוּסה על־ידי תרומות־מרצון של המשפחות העיקריות ואיזה חלק ממנו בא מאותן קרנות שעמדו לפי הסברה לרשותו של דון חוסה בחוץ־לארץ, דבר זה נשאר בגדר סוד שרק הוא לבדו יכול היה לגלותו; אבל הריקוֹס, כמו שנקראו בפי המון־העם, תרמו תחת לחץ עוז־דיבורו של נסטוֹר שלהם. כמה מן הגבירות הנלהבות יותר נכמר לבן בקרבן עד כדי כך שהביאו מנחת תכשיטים לידי האיש שהיה חיי המפלגה ונשמתה.

לרגעים דומה היה כי שנים כה רבות של אמונה בל תִרְפּה בהתנערות מכבּידות יותר מדי גם על חייו וגם על נשמתו. הוא נראה כמעט חסר רוח־חיים, כשבתוֹ קשוּי ליד מרת גולד במרכבה, פניו הנאים, הזקנים, הגלוחים־למשעי שעינם כעין מדי־שרד וכמו עוצבו בשעוָה צהובה, ועליהם מאהילה מגבעת־לֶבד רכה, והעיניים השחורות ניבָּטות כמסוּמרות. אנטוניה, אנטוניה היפה, כמו שקראו לעלמה אווליאנוס בסולאקו, רכנה לאחור מוּלם; וקומתה המלאה, פניה הסגלגלים והרציניים בעלי השפתיים האדומות והמלאות, שיוו לה מראה מבוגר יותר מזה של מרת גולד, שעל הבּעת־פניה השוקקת וקומתה הקטנה, הזקופה סוכך הנינוע קימעה.

כל־אימת שהיה הדבר אפשרי נתלוותה אנטוניה אל אביה; מסירוּתה המוכּרת החלישה את הרושם המזעזע של הבוז שנהגה במוסכמות הנוקשות שעל־פיהן58 התנהלו חייהן של בנות אמריקה הספרדית. ולאמיתו של דבר, שוב לא היתה נוהגת כנערה. אמרו עליה שלעתים קרובות היא כותבת מסמכים ממלכתיים שאביה מכתיב לה, ושהיא מוּרשית לקרוא את כל הספרים בספרייתו. בקבַּלות־הפנים – מקום שם הצילה את המצב נוכחותה של זקנה אחת בלה עד מאד (קרובה למשפחת קורבילאן), חרשת לגמרי וישובה ללא ניע בכורסה – יכלה אנטוניה להחזיק מעמד בדיון עם שנים או שלושה גברים בבת־אחת. נראה היה בעליל כי אין היא נערה שתסתפק בכך שתציץ מבעד לחלון מסוֹרג בדמות עטוּית־אדרת של מאַהב הנחבּא בפּתח שממוּל – זו הצורה הנאוֹתה לחיזור נוסח־קוסטאגואנה. בדרך־כלל סברה היתה שעקב חינוכה הנכרי ודעותיה הנכריות לעולם לא תינשא אנטוניה המלומדת והגאָה – אלא אם כן אמנם תינשא לאיש נכרי מאירופה או מצפון־אמריקה, עתה שדומה היה כי עד מעט יפלוש כל העולם כולו לסולאקו.


פרק 3    🔗

כאשר נעצר הגנרל באריוֹס ופנה אל מרת גולד הרימה אנטוניה במרוּשל את ידה המחזיקה במניפה פתוחה, כאומרת להצל על ראשה, העטוי רדיד־מלמלה קל, מפני השמש. הברק הצח של עינייה הכחולות הדֹוֹאות59 מאחרי השוליים השחורים של עפעפיה השתהה רגע קט על אביה, אחרי־כן הוסיף לשוטט והגיע אל דמותו של איש צעיר בן שלושים לכל היותר, ממוצע בגבהו, חסון למדי ולבוש60 מעיל קל. משקיף היה מרחוק61, כשהוא נשען בכף־ידו הפתוחה62 על גולתו של מקל גמיש63; אך מרגע שראה כי הוּשם64 לב אליו, קרב חרש ושם את מרפקו על דלת המרכבה.

צווארון החולצה, המנמיך בעורף, הקשר הגדול של עניבתו, סגנון לבושו, החל במגבעת העגולה וגמוֹר בנעלי־הלכּה, רימזו על הידור צרפתי; אבל פרט לכך היה זה ממש הטיפוס של קריאוֹלי ספרדי בהיר־עור. השׁפם הפּלוּמי והזקן הקצר, המתולתל, הזהוֹב לא הסתירו את שפתיו – ורודות, רעננות, מתלוננות כמעט בהבּעתן. פניו העגולים, המלאים היה בהם אותו לוֹבן קריאוֹלי חם ובריא שלעולם אינו נשזף באור־השמש של מולדתו. מרטין דקוּ רק לעתים רחוקות נחשׂף לשמש קוסטאגואנה שתחתיה נולד. זה זמן רב היו בני משפחתו יושבים בפאריז, מקום שם למד משפטים, שלח ידו בספרות, קיוָה כפעם־בפעם ברגעים של התרוממות־הרוח שייעשה משורר כדוגמת אותו נכרי אחר ממוצא ספרדי, חוֹסה מאריה הֵרֵדיה. ברגעים אחרים העביר על מידותיו וכדי לבלות את הזמן ניאות לכתוב מאמרים על עניינים אירופיים בשביל “סֵמינאריוֹ”, העתון העיקרי בסנטה־מארטה, שפירסם אותם תחת הכותרת “מאת כתבנו המיוחד”, אף שזהוּתו של הכותב היתה בגדר סוד גלוי. בקוסטאגואנה, שבה שומרים בקנאה על סיפורם של בני־הארץ העושים באירופה, ידעו הכל כי זה “דקוּ הבּן”, צעיר כשרוני, שסברה עליו שהוא מתהלך בחוגים העליונים של החברה. לאמיתו של דבר היה יושב־קרנות בטלן, שעמד במגע עם כמה עתונאים ממולחים, עשה כבתוך שלו בכמה מערכות של עתונים, ונתקבל בברכה במאוּרות־התענוגות של עתונאים. חיים אלה, שעל שטחיוּתם המַשמימה מכסה הבּרק של התלוצצות מתמדת, כמו שזהרוּריה של תחפושׂת מנוּמרת מכסים על מעשי־הקונדס המטוּפשים של ליצן, החדירו בו קוסמופוליטיוּת מצוּרפֶתֶת – אך בלתי־צרפתית ביותר – שלמעשה היא סתם אדישות עקרה המעמידה פנים של עליונות אינטלקטואלית. על ארצו שלו היה אומר למרעיו הצרפתים: “תארו לעצמכם אווירה של אופּירה בוּף שבה כל העסקים הנלעגים של מדינאים, לסטים וכו' וכו' של תיאטרון, כל הגניבות, התככים ודקירות־הפגיונות המגוחכים שלהם, מתנהלים בתכלית־הרצינות. הרי זה מצחיק עד לשגעון, הדם נשפך כל הזמן, והשחקנים מאמינים שהם משפיעים על גורל היקום. מובן, ממשלה בכלל, כל ממשלה בכל מקום שהוא, היא דבר מצחיק־בתכלית בעיני אדם בעל שׂכל בוחן; אבל אנחנו האמריקאים־הספרדים באמת עוברים את הגבולות. שום אדם בעל בינה רגילה אינו יכול לקחת חלק בתככים של une farce macabre. ואולם הריבּייריסטים האלה, שברגע זה אנו מרבּים כל־כך לשמוע עליהם, מנסים באמת על־פי דרכם המצחיקה שלהם לעשות את הארץ ראויה למושב אדם, ואפילו לסלק כמה מחובותיה. ידידי, מוטב שתשבּחו את סניור ריבּיירה במאמריכם ככל אשר תוכלו כדי לגמול חסד לבעלי־המניות שלכם. באמת, אם נכון הוא מה שמספרים לי במכתבים שאני מקבל, הרי סוף־סוף יש להם איזה סיכוי.”

והוא היה מסביר בהתלהבות נזעמת מה טיבו של דון וינסנטה ריבּיירה – איש קטן ועגום הכורע תחת נטל כוונותיו הטובות שלו – משמעותם של קרבות שניצח בהם, וכן מיהו מוֹנטירוֹ (un grotesque vaniteux et féorce), ואת טיב המלווה החדש הקשור בפיתוח מסילות־ברזל, ואת יישובם של שטחי־קרקע נרחבים בתכנית כספית אחת גדולה.

וידידיו הצרפתים היו מעירים כי הבחור הקטן הזה דקוּ נראה בעליל שהוא connaissait la question à fond. כתב־עת פאריזאי חשוב ביקש ממנו מאמר על המצב. המאמר נכתב בנעימה רצינית וברוח של קלוּת־ראש. לאחר־מכן שאל את אחד ממקורביו:

"האם קראת את המאמר שלי על התנערותה של קוסטאגואנה – “une bonne blague, hein?”

בדמיונו ראה עצמו פאריזאי עד קצות אצבעותיו. אלא שרחוק היה מכּך, ולא עוד אלא סכנה היתה צפויה לו שכל ימי־חייו יישאר מין דילטאנט מטושטש. מתוך שנהג לשפוך לעגו על הכל הגיע לידי כך שטחוּ עיניו מראוֹת את הדחפים האמיתיים בטבעו שלו. כאשר נבחר פתאום להיות חבר ההנהלה של הוועד הפטריוטי לנשק קל בסולאקו נראה היה לו כי זה שׂיא ההפתעה, אחד מאותם מהלכים דמיוניים שרק “בני־ארצו היקרים” מסוגלים להם.

"הרי זה כאילו נפל רעף על ראשי. אני – אני –חבר הנהלה! זו פעם ראשונה אני שומע על כך! מה אני יודע על רובים צבאיים? C’est funambulesque! כך קרא באזני אחותו החביבה עליו; שכּן בני משפחת דקוּ – פרט לאב ולאם הזקנים – דיברו בלשון צרפת בינם לבין עצמם. “וצריכה היית לראות את מכתב־ההסבר החשאי! שמונה עמודים – לא פחות!”

מכתב זה, בכתב־ידה של אנטוניה, היה חתום בידי דון חוסה, שפנה אל “בן־קוסטאגואנה הצעיר והמחונן” בנימוקים ציבוריים, ובאורח פרטי פתח את לבּו לפני בן־סנדקוּתו המוכשר, איש עשיר שעתוֹתיו בידיו, בעל קשרים נרחבים ואשר בזכות ייחוסו וחינוכו הריהו ראוי למלוא האמון.

“פירוש הדבר,” העיר מרטין צינית לאחותו, “שאינני צפוי למעול בכספים, או ללכת ולפטפט באזני הממונה־על השגרירות שלנו כאן.”

הדבר כולו התנהל מאחרי גבו של שׂר־המלחמה, מונטירו, שהיה חבר חשוד בממשלת ריבּיירה, אלא שקשה היה להיפטר ממנו מיד. הוא לא היה צריך לדעת על כך דבר וחצי־דבר עד שיהיה הרובה החדש בידי החיילים שתחת פקודתו של באריוֹס. הנשיא־הרודן, שמצבו קשה מאד, רק הוא לבדו הובא בסוד הענין.

“כמה מצחיק!” העירה אחותו ואשת־סודו של מרטין; ועל כך החזיר האח, בסבר של ה־blague הפאריזאית במיטבה:

“זה עצום! הרעיון שאותו ראש־מדינה עוסק, בעזרתם של אזרחים פרטיים, בטמינת מוקש תחת שר־המלחמה שלו שאי־אפשר־בלעדיו. לא! אין כמונו!” והוא צחק עד בלי די.

לאחר־מכן הופתעה אחותו נוכח הרצינות וכשרון־המעשה שגילה במילוי שליחותו, שבתוקף המסיבות היתה עדינה, אף קשה היתה משום שלא היתה לו שום ידיעה מיוחדת בנושא. מעולם לא ראתה את מרטין טורח כל־כך בענין כלשהו בכל ימי־חייו.

“זה משעשע אותי,” הסביר קצרות. “אני מוקף המון נוכלים שמנסים למכור כל מיני רובים מגושמים. הם מקסימים; הם מזמינים אותי לארוחות־צהריים יקרות; אני מטפח את תקוותיהם; זה משעשע ביותר. בינתיים העיסקה האמיתית מתבצעת במקום אחר לגמרי.”

כאשר נשלמה העיסקה הכריז פתאום שבּכוונתו לראות איך יימסר המשלוח היקר בשלום בסולאקו. כל העסק המבדח, סבור היה, כדאי הוא שילווה אותו עד תוּמו. הוא מילמל דברי התנצלות, כשהוא מורט את זקנו הזהוב, לעיני הגברת הצעירה והממולחת אשר (לאחר מבט פעוּר ראשון של תמהון) הביטה בו בעיניים מצומצמות, והכריזה מתון־מתון:

“אני סבורה שאתה רוצה לראות את אנטוניה.”

“איזו אנטוניה?” שאל יושב־הקרנות איש־קוסטאגואנה, בנעימה של רוגז ושאט־נפש. הוא משך בכתפיו, וסבב על עקבו. אחותו קראה אחריו בעליצות:

“אותה אנטוניה שהכרת כאשר שׂערותיה ירדו לה בשתי צמות על גבה.”

הוא הכיר אותה כשמונה שנים לפני כן, זמן קצר קודם צאתם של האב והבת אווליאנוס את אירופה לצמיתוּת, בעודה נערה גבוהה בת שש־עשרה, שופעת־עלומים בקפדנותה, ולה אופי שכבר התגבּש עד כדי כך שהרהיבה עוז לנהוג זילזול בהעמדת־הפנים של חכמה משועממת שאותה אימץ לו. בהזדמנות אחת, משל כאילו פקעה סבלנותה מכל־וכל, הטיחה בו דברים בשל חוסר־המטרה שבחייו וקלות־הראש שבדעותיו. בן עשרים היה אז, בן יחיד, מפונק על־ידי משפחתו המעריצה. התקפה זו הטרידה את מנוחתו עד כדי כך שנשתבּשה עליו העמדת־הפנים של עליונוּת מבוּדחת נוכח אותה דרדקית קטנה ולא־נחשבת. אבל הרושם שנשאר בו היה חזק כל־כך עד שמאז היו כל חברותיהן של אחיותיו מזכירות לו את אנטוניה אווליאנוס באיזו מידה קלושה של דמיון שביניהן, או בכוחו הגדול של הניגוּד. דומה הדבר, כך אמר לנפשו, לאיזו גזירת־גורל מגוחכת. וכמובן, בחדשות שהיתה משפחת דקוּ מקבלת דרך־קבע מקוסטאגואנה, צץ לעתים קרובות שמם של ידידיהם, בני משפחת אווליאנוס – מאסרו של השׂר־לשעבר והיחס הנתעב שזכה לו, הסכנות והתלאות שפקדו את המשפחה, הסתלקותה בעוני לסולאקו, מות האם.

הפרוֹנוּנסיאמיינטוֹ המוֹנטריסטי פרץ בטרם יגיע מרטין דקוּ לקוסטאגואנה. הוא הפליג בדרך־עקיפים, במצרי־מאגילאן בקו הראשי ובשירות־החוף־המערבי של חברת חאש“ק. המטען היקר שלו הספיק להגיע בעוד־מועד וכך המיר את הניצנים הראשונים של בהלה ופחד במצב־רוח של תקוה ועוז־החלטה. בפומבי הירבו לכרכר סביבו ב”משפחות החשובות". ביחידוּת חיבּק אותו דון חוסה, עודו נרעש וחלוש, ודמעות היו בעיניו.

“אתה באת בעצמך! אי־אפשר היה לצפות לפחות מזה מצד בן למשפחת דקוּ. אבוי! חששותינו החמורים ביותר התאמתו,” רטן מתוך חיבּה. ושוב חיבק את בן־סנדקוּתו. אכן זו העת לאנשי רוח ומצפון להתלכד מסביב לָאידיאל העומד בסכנה.

או־אז חש מרטין דקוּ, בן־אימוציה של אירופה המערבית, בשינוי המוחלט באווירה. בלי אומר ודברים ניאות לכך שיחבּקוהו וידבּרו אליו. בעל־כרחו נכמר לבו מחמת אותה נימה של התלהבות ועצב שאינה ידועה על הבימה המעודנת יותר של עסקי־הפוליטיקה האירופיים. אבל כאשר באה אנטוניה הגבוהה, צועדת קלת־רגל באפלולית הסאלה הריקה והגדולה שבבית אווליאנוס, הושיטה לו את ידה (על־פי דרכה המשוחררת), והפטירה, “אני שמחה לראותך כאן, דון מרטין,” חש עד כמה יהיה זה בלתי־אפשרי לומר לשני האנשים האלה שהיה בכוונתו לחזור באניית־הנוסעים של החודש הקרוב. דון חוסה המשיך בינתיים בתשבּחותיו. כל הצטרפות מוסיפה על בטחונו של הציבור, וחוץ מזה, איזו דוגמה היא לצעירים במולדת מצד המגן המזהיר על התנערותה של הארץ, שנשא ברמה את דגל אמונתה המדינית של המפלגה קבל־עולם! הכל קראו את המאמר הנהדר ב־Parisian Review המפורסם. עכשיו העולם יודע: והופעתו של המחבּר ברגע זה כמוה כשבועת־אמונים פומבית. דקוּ הצעיר חש והנה הכריעוֹ רגש של מבוכה קצרת־רוח. תכניתו היתה לחזור בדרך ארצות־הברית, לעבור את קאליפורניה, לבקר בפארק־יֶלוֹסטוֹן, לראות את שיקאגו, את ניאגארה, להציץ בקנדה, אולי לשהות מעט בניו־יורק, לשהות יותר בניוּפּורט, להשתמש במכתבי ההמלצה שלו. לחץ ידה של אנטוניה היה גלוי כל־כך, נעימת קולה הפתיעה כל־כך בקורת־הרוח החמימה שלא זזה ממנה, עד שלאחר קידתו העמוקה לא מצא לומר אלא זאת:

“אסיר־תודה אני במידה שאין להביעה במלים על קבלת־הפנים שלכם; אך מדוע יש להודות לאדם על שהוא חוזר לארץ־מולדתו? מובטח אני שדוֹניה אנטוֹניה אינה סבורה כך.”

“ודאי שלא, סניור,” אמרה, באותה פתיחוּת שלווה־בתכלית שציינה את כל מוצא־פיה. “אבל כשהוא חוזר, כמו שאתה חוזר, מותר לשמוח – בעבוּר שניהם.”

מרטין דקוּ לא אמר מאומה על תכניותיו. לא די שמעולם לא גילה אותן אפילו ברמז לשום איש, אלא שרק לאחר שבועיים שאל את הגבירה בקאסה־גולד (מקום שם זכה, כמובן, להתקבל מיד), כשהוא רוכן נכחו על כיסאו בסבר של קירבה מנומסת, אם אין היא יכולה לגלות בו ביום הזה שינוי ניכּר – סֵבר, כך פירש, של כובד־ראש מעוּלה ביותר. לשמע זאת הסבה מרת גולד את פניה המלאים לעומתו בתמיהה אילמת שבעיניים מרחיבות קימעה ובצל־צלו של חיוך. תנועה שהיתה רגילה אצלה, ושהיה בה כדי לקסום מאד לגברים באיזה דבר דק במסירוּתו, מפיק שיכחה־עצמית ענוגה בנכונוּתו העירנית לתשומת־לב. שכּן, המשיך דקוּ בקור־רוח, שוב אין הוא חש עצמו בטלן שאין מועיל בו. בפועל־ממש, כך הבטיח לה, עיניה רואות בזה הרגע את העתונאי־מסולאקו. מיד העיפה מרת גולד מבט אל אנטוניה, שישבה זקופה בפינתה של ספה ספרדית גבוהה, ישרת־גב, מניפה שחורה גדולה מתנפנפת אט־אט לנוכח חמוּקי קומתה הנאה, קצותיהן של רגליים משוּכּלות מבצבצים מתחת לשוּלי החצאית השחורה. עיניו של דקוּ גם הן נשארו נעוצות שם, תוך שהוא מוסיף בחצי־קול שהעלמה אווליאנוס יודעת גם יודעת על משלח־ידו החדש והלא־צפוי, שבקוסטאגואנה נתיחד בדרך־כלל לכושים מחונכים־למחצה ולעורכי־דין שאין להם פרוטה לפרטה. אחר־כך, בעודו משיב בכעין חציפוּת אדיבה על מבטה של מרת גולד, שהוסב אליו עתה מתוך אהדה, הגה את המלים, “פּרוֹ פּאטריה!”

פשוטם של דברים היה שלפתע־פתאם נעתר להפצרותיו הדוחקות של דון חוסה ליטול לידיו את עריכתו של עתון אשר “יבטא את שאיפותיו של הפלך.” היה זה הרעיון שבו השתעשע דון חוסה זה־כבר. הציוד הדרוש (בקנה־מידה צנוע) וכן משלוח גדול של נייר נתקבלו זמן־מה קודם־לכן מאמריקה; נחוץ היה רק האיש הנכון. אפילו סניוֹר מוראגה בסנטה־מארטה לא הצליח למצוא איש כזה, ועכשיו הענין נעשה דוחק; יש צורך מוחלט באיזה בטאון שיפעל נגד השפעת הכּזבים שמפיצים העתונים המוֹנטריסטיים: העלילות המזוועות, הפּניות אל הבריות הקוראות להם לשלוף סכיניהם ולשים קץ אחת־ועד לבּלאנקוֹס – שרידים גוֹתיים אלה, מומיות משונות אלו, הפּאראליטיקוֹס65 האלה חדלי־האישים, הקושרים קשר עם נכרים למסירת האדמות ולשיעבוד העם.

שאגת ה“ליבראליזם הכושי” הזה הפחידה את סניור אווליאנוס. עתון הוא התרופה היחידה. ועתה שנמצא האיש הנכון בדמותו של דקוּ הופיעו אותיות שחורות גדולות שנצבּעו בין החלונות מעל לקומת־הקרקע המקוּשתת של בית בפּלאסה. הבית היה סמוך לחנות־הכּלבּו הגדולה של אַנזאני שבּה מכרו מגפיים, אריגי־משי, כלי־ברזל, אריגי־מוּסלין, צעצועי־עץ, כלי־נשק זעירים של כסף, רגליים, ראשים, לבבות (למנחות־נדרים), מחרוזות ־תפילה, שמפאן, כובעי נשים, תרופות־פאטנט, אפילו כמה ספרים מאוּבקים בעטיפות־נייר שרובּם בלשון הצרפתית. האותיות השחורות הגדולות הצטרפו למלים: “משרדי פּוֹרווניר”. מן המשרדים האלה הופיע שלש פעמים בשבוע גליון אחד מקופל פרי חכמת־העתונאוּת של מרטין; ואַנזאני הצהוב והחלקלק, המשוטט ואורב, בחליפה שחורה ושופעת ובנעלי־בית, לפני הדלתות המרובּות של בית־מסחרו, מקדם היה בברכה, בהטיית־גוף עמוקה ומצוּדדת, את העתונאי של סולאקו היוצא ובא בעסקי משלח־ידו הנעלה.


פרק 4    🔗

אולי לרגל עיסוקו במשלח־ידו בא לראות בצאת החיילים. גליון הפּוֹרווניר של מחרתיים בלי ספק יספר על המאורע, אבל עורכו, הנשען אל המרכבה, דומה היה כאילו אינו מבּיט בשום דבר. שורת־החזית של פלוגת חיל־הרגלים שנערכה בשלשוֹת לרוחב קצה־החוף של המיזח, כאשר נלחצה יותר מדי, מכוונת היתה את כידוניה להתקפת־פרא, ברעש־אימים; ואז היה קהל הצופים נסוב לאחור, ממש תחת חטמי הפּרדים הלבנים הגדולים. למרות גודל ההמון נשמע עתה רק שאון מילמול חרישי; האבק היה פרושׂ באד־ערפל חוּם, שבו התנשאו הפרשים, התקועים פה־ושם בתוך הקהל, מן הירכיים ומעלה, וכולם משקיפים לכיוון אחד מעל לראשים. כמעט כל אחד מהם הרכיב ידיד אחד, שהיה מיצב ישיבתו בתפסוֹ בשתי ידיו את כתפיו מאחור; וכאשר נפגשו תוֹתרוֹת מגבעותיהם היו כמו עיגול אחד הנושא את חרוטיהם של שני נזרים מחוּדדים אשר להם פרצוף כפול מתחת. מוֹסוֹ צרוד היה נוהם משהו לאחד המכּרים בשורות, או שאשה היתה משמיעה פתאום בצווחה את המלה אַדיוֹס! שלאחריה שמוֹ הפרטי של גבר.

הגנרל באריוֹס, במקטורן כחול ומרוּפט ובמכנסיים לבנים דמויי סביבוֹן הגולשים על מגפיים אדומים ומוּזרים, עמד בראש גלוּי וכפוף קימעה, תוך שהוא נשען על מקל עבה. לא! הוא זכה בתהילה צבאית שדי בה להשׂביע כל אדם, כך טען עקשנים באזני מרת גולד, תוך שהוא מנסה להחדיר סבר של אבּירוּת בעמידתו. כמה שערות שחורות כזפת נידלדלו מעל שפתו העליונה. חוטם בולט היה לו, לסת דקה וארוכה, ומטלית משי שחורה על עין אחת. עינו השניה, קטנה ושקוּעה עמוק, היתה מפלבלת לכל עבר, חביבה וחסרת־מטרה. הצופים האירופים המעטים, כולם גברים, שמדרך־הטבע נסחפו לסביבתה של מרכבת גולד, נתנו בהבּעת־פניהם הרצינית ביטוי לרושם שלהם שהגנרל ודאי שתה יותר מדי פוּנץ' (פוּנץ' שבדי, שאַנזאני היה מיבא אותו בבקבוקים) במועדון־אמאריליה קודם צאתו עם אנשי המַטה שלו ברכיבה שוֹצפת אל הנמל. אבל מרת גולד רכנה נכחה, בשלוות־רוח גמורה, והכריזה כי ברי לה שתהילה נוספת מזוּמנת לגנרל בעתיד הקרוב.

"סניורה!" הוכיח אותה על פניה, ברוב רגש, “בשם אלוהים, תני אל לבּך! איך תוכל להיות תהילה לאיש כמוני בהכרעת אֶמבּוּסטֵרו66ֹ קירח בעל השׂפמות הצבועים?”

פּאבּלוֹ איגנאסיוֹ באריוֹס, בנו של אַלקאלדה כפרי, גנרל של אוגדה, המפקד הראשי של המחוז הצבאי האוֹקסידנטאלי, לא היה מרבה לבקר אצל בני מרום־העם שבעיר. הוא העדיף את הפּגישות נטולות־הגינוּנים של גברים, שבהן יכול היה לספר את מעשיותיו על ציד יגוּארים, להתפאר בכוחותיו בפלצוּר, שבּו יש בכוחו לבצע מעללים קשים־להפליא מן הסוג “ששום גבר נשוי אינו צריך לנסותם”, כמימרה הרגילה בפי היאנרוֹס; לספר מעשיות על מסעי־לילה יוצאים־מגדר־הרגיל, פגישות עם פרים משתוללים, מאבקים עם תנינים, הרפתקות ביערות הירוקים, צליחות של נהרות בגאוֹנם. ולא רברבנות סתם הניעה את הגנרל להעלות זכרונות כי אם אהבת־אמת לאותם חיים פרועים אשר חי בימי־נעוריו, בטרם יהפוך עורף לעולמים לגג כסוּי־קש של הטוֹלדֵריה67 של אבותיו ביערות. הוא הרחיק נדוֹד עד מקסיקו ונלחם נגד הצרפתים לצד חוּארֶס (כך אמר), והיה איש־הצבא היחיד בקוסטאגואנה שפגש אי־פעם בחיילים אירופים בשדה־הקרב. אותה עובדה האצילה זוהר גדול על שמו עד אשר האפיל עליו כוכבו העולה של מוֹנטירוֹ. כל ימי־חייו היה קוביוסטוס שאין לו תקנה. הוא רמז בגילוי גמור אל הסיפור המהלך שלפיו הפסיד פעם במשחק, בשעת איזו מערכה (כשהיה מפקד על חטיבה), את סוסיו, אקדחיו ואבזריו, עד לכותפות ממש, כאשר שיחק עם הקולונלים שלו בקלפים ערב הקרב. לבסוף שלח תחת משמר את חרבו (חרב־שַי, בעלת ניצב־זהב) אל העיירה שבעורף עמדתו כדי למשכּן אותה מיד במחיר חמש־מאות פֶסֶטות אצל חנווני מנומנם ומבוהל. עם האיר היום הפסיד גם את הכסף ההוא עד תוּמו, וכאשר קם ממקומו בנחת לא אמר אלא זאת, “ועתה הבה נצא ונילחם עד מוות.” מן העת ההיא והלאה הכיר לדעת שיכול גנרל גם יכול להוליך את חייליו לקרב באין לו בידו כי אם מקל פשוט. “כך מנהגי מאז ועד היום,” היה אומר.

תמיד היה עמוס חובות; אפילו בתקופות התפארה שבתהפוכות גורלו של גנרל בקוסטאגואנה, כאשר החזיק בתפקידי־פיקוד צבאיים בכירים, תמיד היו מדי־השרד שלו המרוּקמים זהב ממושכּנים אצל אחד הסוחרים. ולבסוף, כדי לחמוק מקשיי הלבוש שאין להם קץ שנגרמו על־ידי המלווים המודאגים, סיגל לו יחס של בוז לקישוטי־ראוה צבאיים, אופנה יוצאת־דופן של מקטרנים ישנים ומרוּפטים, שהפכה להיות לו מעין טבע שני אבל הסיעה שאליה הצטרף באריוס לא היתה צריכה לחשוש מפני בגידה ומַעל. חייל אמיתי היה מכדי שיעסוק בסַחר־מֶכר הבזוי של קניית נצחונות ומכירתם. אחד מאנשי הסגל הדיפלומטי בסנטה־מארטה הוציא עליו פעם משפט: “באריוס הוא אדם ישר־בתכלית ויש לו אפילו קצת כשרון למלחמה, Mais il manque de tenue.” אחרי נצחונם של הריבּייריסטים השיג את הפיקוד האוקסידנטאלי שידוע היה כמכניס רווחים שמנים, בעיקר הודות למאמצי הנוֹשים שלו (החנוונים של סנטה־מארטה, שכּולם פוליטיקאים גדולים), שהרעישו שמיים וארץ למענו בפומבי, ובאורח פרטי שׂמו מצור על סניור מוֹראגה, הסוכן רב־ההשפעה של מכרה סן־תומה, בקינות המוגזמות שאם לא יקבל הגנרל את המינוי “ניהרס כולנו”. פעם אחת הוזכר שמו באקראי אך בחיוב בהתכתבותו הארוכה של מר גולד האב עם בנו, אף זאת בקשר כלשהו למינוי שלו; אך על הכל, בלי ספק, בקשר לישרוּת המדינית הבדוּקה. איש לא הטיל ספק באומץ־הלב האישי של הורג־הנמרים, כפי שהיה קרוי בפי העם. אכן אמרו עליו שאין המזל מאיר לו פנים בשדה־הקרב – אלא שסברה היתה כי עתה מתחילה תקופה של שלום. החיילים חיבּבו אותו בשל מזגו הרחמן, שהיה כפרח מוזר ויקר המלבלב במפתיע בערוגה של מהפכות מושחתות; וכאשר עבר אט־אט ברכיבה ברחובות בשעת איזה מיפגן צבאי היתה בדיחוּת־הדעת הזלזלנית שבּעינו היחידה הסוקרת את ההמונים סוחטת תשואות מהמון־עם. נשים שבאותו מעמד הן במיוחד נראו מוקסמות ממש מן האף הארוך והשומט, הסנטר החדוּד, השפה התחתונה הכּבדה, מטלית־העין השחורה העשויה משי שפתילה מלוכסן על המצח דרך־התהדרות. דרגתו הגבוהה הקנתה תמיד קהל־שומעים של קאוואליירוס לסיפורי־הציד שלו, שאותם היטיב מאד לספר בפירוט, מתוך הנאה פשוטה וכבדת־ראש. אשר לחברתן של גבירות, זו מרגיזה היתה בסייגים שהיא מטילה בלי שום שווה־ערך, ככל שהיו עיניו רואות. בסך־הכל אולי לא דיבר שלש פעמים אל מרת גולד מאז קיבל את תפקיד הפיקוד הבכיר שלו; אך לעתים קרובות ראה אותה רוכבת עם הסניור אדמיניסטראדור, והוא הצהיר כי ביד־שמאלה הקטנה יש יותר שׂכל מאשר בכל ראשי הנקבות בסולאקו. בעת הפרידה נוטה היה להתיחס באדיבות מרובה לאשה שאיננה מתנדנדת על האוכף, והיא במקרה רעייתו של אדם החשוב מאד למי שנתוּן בחסרון־כיס תמיד. הוא אף הפליג בגילויי תשומת־הלב עד כדי כך שביקש את השליש שלצדו (קפיטן גוץ ורחב גרם בעל קלסתר־פנים טאטארי) שיציב קורפורל עם חבורת־חיילים לפני המרכבה, כדי שההמון בנוּעו כגל לאחור “לא יסב אי־נוחוּת לפרדים של הסניורה”. אחרי־כן פנה אל החבורה הקטנה של אירופים מחרישים, שעמדו במטחווי־שמע והסתכלו, והרים קולו כמגוֹנן: “סניוֹרס, אל תחששו. המשיכו בשקט בעבודה על הפרוקאריל שלכם – מסילות־הברזל שלכם, הטלגרפים שלכם. יש בקוסטאגואנה עושר מספיק לשלם בעד הכל – שאם לא כן לא הייתם כאן. חה! חה! אל תתרעמו על הפיקארדיה68 הקטנה הזאת של ידידי מונטירו. בעוד זמן קצר תראו את שפמותיו הצבועים מבעד לסורגים של כלוב־עץ חזק. סִי, סניוֹרס! אל תיראו, מאומה, פַתחו את הארץ, עיבדו, עיבדו!”

קבוצת המהנדסים הקטנה קיבלה את דברי ההטפה האלה בלי אומר, ולאחר שנופף בידו לעומתם בגאוָה חזר ופנה אל מרת גולד:

"כך עלינו לעשות, לדבריו של דון חוסה. גלו יָזמה! עיבדו! התעשרו! לשים את מונטירו בכלוב, זו מלאכתי; וכאשר יסתיים אותו עסק של מה־בכך או־אז, כמו שרוצה דון חוסה, נתעשר, כולנו כאחד, בדומה לאנגלים כה רבים, כי הממון הוא שמציל ארץ, ו – "

אבל קצין אחד צעיר במדי־שרד חדשים עד מאד, שמיהר לבוא מעבר המיזח, נכנס לתוך הדברים שבהם פירש את האידיאלים של סניור אווליאנוס. הגנרל הניע בידו תנועה של קוצר־רוח; הלז הוסיף לדבר אליו במפגיע, בסבר של יראת־כבוד. הסוסים של אנשי־המטה הועלו בספינה, סירת־רב־החובל של אניית־הקיטור ממתינה היתה לגנרל אצל מדרגות האניה; ולאחר הבטה של עזוּת בעינו היחידה, החל באריוֹס להיפרד. דון חוסה התנער להשמיע פסוק מתאים שנאמר מוּכנית. המתח הנורא של תקוה ופחד החל לתת בו אותותיו ודומה היה שהוא חוסך את הניצוצות האחרונים של אִשוֹ בשביל אותם מאמצי־נאום שעתיד שמעם להגיע אפילו לאירופה הרחוקה. אנטוניה, שפתיה האדומות חתומות בתוקף, הסבה ראשה מאחרי המניפה המוגבּהת; ודקוּ הצעיר, אף כי חש שעיני הנערה נתונות בו, התעקש להביט משם והלאה, נשען על מרפקו, בריחוק־דעת גמור ושופע־בוז. מרת גולד הסתירה בגבורה את פחדה לנוכח חזוּתם של אנשים ומאורעות המרוחקים כל־כך מן המוסכמות הגזעיים שלה, פחד שעמוק היה מכדי להביעו במלים אפילו באזני בעלה. עתה היטיבה להבין את התאפקוּתו האילמת. השיג־והשיח החשאי שביניהם חל לא ברגעים של יחידוּת אלא דווקה ברשות־הרבים, כאשר היו מבטיהם הנפגשים בחפזה מגיבים על איזה מפנה חדש במהלך המאורעות. היא למדה ממנו שתיקה ללא פשרה, זו השתיקה היחידה שבגדר האפשר, שכן כה הרבה דברים שנראו מזעזעים, משונים וגרוטסקיים בהשגת מטרותיהם צריכים היו להתקבל כמנהגו של עולם בארץ הזאת. אכן, אנטוניה הכבוּדה נראתה בוגרת יותר ושלווה עד בלי די; אך היא לעולם לא היתה יודעת איך לישב את רגעי הפחד הפתאומיים עם שקיקה של חביבוּת בהבעת־פניה.

מרת גולד חייכה חיוך של פרידה לבאריוס, הנידה בראשה סביב־סביב לאירופים (שהרימו מגבעותיהם בבת־אחת) בהשמיעה הזמנה לוקחת־לב, “אני מקווה לראות את כולכם בקרוב בבּית;” ואחר־כך אמרה עצבֹּנית לדקו, “היכּנס, דון מארטין,” ושמעה אותו ממלמל לנפשו בצרפתית, עם שפתח את דלת המרכבה, “Le sort en est jeté” (הפוּר הוּטל). במין התמרמרות שמעה אותו. איש לא היה צריך לדעת היטב יותר ממנו שהקוביות הראשונות כבר הושלכו מזמן במשחק מסוכן ביותר. תשואות רחוקות, מלים של פקודה ותרועת תוּפים על המיזח בירכו את הגנרל המפליג, מעין חולשת־דעת קלה ירדה עליה, והיא הביטה בוהה אל פניה הדוממים של אנטוניה, תמהה מה יקרה לצ’ארלי אם יכזיב האיש המגוחך ההוא. “אָ לָה קאסה, איגנאסיו,” קראה אל גבּו הרחב והקופא של הרכּב, שנטל את המושכות לידו בלי חיפזון, כשהוא מפטיר לנפשו בלחש, “סִי, לה קאסה. סי, סי, ניניה.”69

באפס־קול התגלגלה המרכבה בנתיבה החרישית, הצללים נפלו ארוכים על המישור הקטן והמאוּבק הזרוּע שׂיחים אפלים, תלוליות של עפר מהוּפך, בנייני־עץ קטנים בעלי גגות ברזל של חברת־המסילה; השורה הדלילה של עמודי־טלגרף התמשכה במלוּכסן אל מחוץ לעיר והיא נושׂאת חוט אחד, בלתי־נראה כמעט, אל תוך הקאמפו הגדול – כעין קרן־מישוש דקה ופועמת של אותה קידמה – הממתין בחוץ לרגע של שקט למען יכּנס וישתזר סביב לבּה הנלאֶה של הארץ.

חלון בית־הקפה של האַלבּרגוֹ ד’איטליה אוּנה היה מלא פרצופים שזופים, מגוּדלי זקן־לחיים, של פועלי־רכּבת. אבל בקצה השני של הבית, הקצה של הסיניוֹרי אִינגלֶזי, היה ג’וֹרג’וֹ הזקן ניצב בפתח ושתי בנותיו משני עבריו, מגלה את בלוריתו העבותה, הלבנה כשלגי אִיגרוטה. מרת גולד עצרה את המרכבה. רק לעתים רחוקות לא נעצרה לדבר אל בן־חסוּתה; יתר על כן, מחמת ההתרגשות, החום והאבק חשה צימאון. היא ביקשה כוס מים. ג’ורג’ו שלח את הבנות פנימה להביא, והתקרב בהנאה השפוכה על פניו הקשים. לא לעתים קרובות הזדמן לו לראות את גומלת־חסדו, שגם אנגליה היתה – סיבה נוספת להוֹקרתוֹ. הוא הביע התנצלות בשם אשתו. יום רע עבר עליה; התקפות הדיכּאון שלה – הוא טפח על חזהו הרחב. אותו יום לא יכלה למוּש מכּיסאה.

דקוּ, יושב לבטח בפינת מושבו, התבונן קדורנית במהפכן הזקן של מרת גולד, ואחר־כך, כלאחר־פה:

“אם כן, מה דעתך אתה על כל זה, גאריבאלדינו?”

ג’ורג’ו הזקן, שהביט בו במידה של סקרנות, אמר בנימוס שהחיילים צעדו יפה מאד. באריוֹס שתוּם־העין והקצינים שלו עשו נפלאות בטירונים בתום זמן קצר. האִינדיוֹס הללו, שאך תמול־שלשום נתפסו, עברו בסך בזריזות ומרץ, כבקיאים ומתורגלים; הם גם נראו שׂבעים ומדיהם שלמים. “מדים!” חזר ואמר בספק־חיוך של חמלה. מבע של השקפה זועפת לאחור התגנב ועלה בעיניו החודרות, הניבּטות הכן. לא כך היו פני הדברים בזמנוֹ כאשר נלחמו אנשים נגד העריצות, ביערות בראזיל, או במישורי אורוגוואי, מענים נפשותם בבשר נא־למחצה בלי מלח, ערומים־למחצה, ותכופות כל נשקם רק סכין קשורה אל מקל. “ואף־על־פי־כן היינו מנצחים את המדכּא,” סיים בגאָוה.

התעוררותו שקעה; תנועת ידו הקלה הביעה רפיון־רוח; אך הוא הוסיף כי ביקש את אחד הסַמלים להראות לו את הרובה החדש. נשק כזה לא ידע בימים שנלחם הוא עצמו; ואם באריוֹס לא יוכל –

“כן, כן,” נכנס דון חוסה לתוך דבריו, מרעיד כמעט מרוב שקיקה. “אנו מובטחים. סניור ויוֹלה הטוב הוא איש בעל נסיון. קטלני ביותר – לא כן? עשית את שליחותך להפליא, מרטין יקירי.”

דקוּ, מתמודד אחור בעצבוּת, התבונן בוויולה הזקן.

“הה! כן, איש בעל נסיון, אבל בעד מי אתה, באמת, בתוך־תוכך?”

מרת גולד רכנה אל הילדות. לינדה הביאה כוס מים על מגש, בזהירות מופלגת; ז’יזל הגישה לה זר פרחים שנקטפו בחפזה.

“בעד העם,” הכריז ויולה הזקן, בחוּמרה.

“כולנו בעד העם – בסופו של דבר.”

“כן,” הפטיר ויולה הזקן בפראוּת. “ובינתיים הם נלחמים בשבילכם. עוורים. אֶסקלאבוֹס!70

ברגע ההוא הופיע סקארפה הצעיר מעובדי מסילת־הברזל מפּתח החלק השמור בשביל הסיניוֹרי אִינגלֶזי. הוא בא למשרד הראשי בקטר קל, מאיזה מקום שלאורך המסילה, ואך הספיק לרחוץ ולהחליף את בגדיו. הוא היה בחור נחמד, ומרת גולד שמחה לקראתו.

“הפתעה מרנינה היא לראות אותך, מרת גולד. עתה־זה הגעתי. בר־מזל כרגיל. החמצתי הכל, כמובן. ההצגה הזאת עתה־זה נגמרה, ואני שומע אומרים שהיה אמש ריקוד גדול אצל דון חוּסטה לוֹפֶּס. האמנם?”

“הפאטריקים הצעירים,” פתח דקוּ פתאום באנגלית הדייקנית שלו, “אכן רקדו לפני צאתם למלחמה עם פומפיאוּס הגדול.”

סקארפה הצעיר לטש עיניו בתמיהה. “אתם עדיין לא נפגשתם,” נכנסה מרת גולד לתוך הדברים. “מר דקוּ – מר סקארפה.”

“הה! אבל אין אנו יוצאים לפארסאליה,” מיחה דון חוסה ואמר, בחפזה עצבנית, אף הוא באנגלית. “אינך צריך להתלוצץ כך, מרטין.”

נשימותיה של אנטוניה תכפו וחזהּ עלה וירד. המהנדס הצעיר לא ידע כלל במה הדברים אמוּרים. “מי הגדול?” מילמל סתמית.

“למזלנו, מונטירו איננו יוליוס קיסר,” המשיך דקוּ. “אפילו שני האחים מונטירו גם יחד לא יהיה בהם משום פארוֹדיה הגוּנה על איזה קיסר.” הוא שילב זרועותיו על חזהו והביט בסניור אווליאנוס, שחזר לקיפאונו. “רק אתה, דון חוסה, רק אתה רומאי אמיתי מן הנוסח הישן – וִיר רוֹמאנוּס71 – אמן־הדיבור וקשה־עורף.”

מזמן ששמע סקארפה הצעיר את השם מונטירו להוט היה להבּיע את רגשותיו התמימים. בנעימה קולנית ושופעת־עלומים קיוָה שבקרוב יכו את מונטירו זה לבלי קום עוד. אין לדעת כלל מה יקרה למסילת־הברזל אם תהיה ידה של המהפכה על העליונה. אולי הכרח יהיה לנטוש אותה. לא תהיה זו מסילת־הברזל הראשונה היורדת לטמיון בקוסטאגואנה. “יודעים אתם, הרי זה כביכול אחד הדברים הלאומיים שלהם,” המשיך, מעקם את חטמו כאילו העולם יש לו ריח חשוד לגבי איש מנוּסה כמוהו בענייני אמריקה הדרומית. וכמובן, ליהג בהתעוררות, מזלו שיחק לו במידה עצומה בכך שבּגילוֹ נתמנה להיות מאנשי־הסגל “בדבר גדול שכזה – מה אתם יודעים.” דבר זה יעניק לו יתרון על המון ברנשים כל ימי־חייו, כך קבע. “על כן – הלאה מונטירו! מרת גולד.” גיחוכו התם נמוג אט־אט נוכח החומרה שהפיקו כל הפרצופים שהופנו אליו מן המרכבה; רק אותו “קשיש”, דון חוסה, שהציג לפניו צדוּדית דונגית, חסרת־ניע, ניבּט היישר נכחו כאילו התחרש. סקארפה לא הכיר ביותר את האב והבת אווליאנוס. הם לא ערכו נשפים ואנטוניה מעולם לא הופיעה בחלון של קומת־קרקע, כדרך שעלמות אחרות מופיעות בהיותן בלווית נשים קשישות מהן, על־מנת לגלגל שיחה עם הקאוואליירוס הרוכבים על סוסים בקאלייה. מבטיהם של הקריאוֹלים האלה לא היו חשובים הרבה; אבל מה, בשם אלוהים, היה לה למרת גולד? היא אמרה, “קדימה, איגנאסיו,” והטתה ראשה אליו לאִטה. הוא שמע צחוק קצר מפי אותו ברנש מצוּרפת, עגוּל־פנים. סומק הציפוֹ עד עיניו והוא נעץ מבטו בג’ורג’ו ויולה, שחזר ונסוג אחור עם הילדות, מגבּעתו בידו.

“מיד יהיה נחוץ לי סוס,” אמר אל הזקן במידה של גסוּת.

סי, סניור. סוסים יש בשפע,” לחש הגאריבּאלדינוֹ, תוך שהוא מלטף בפיזור־הדעת, בידיו השחומות, את ראשי שתי הנערות שלצדו, אחד כהה ובו ניצוצות של אָרד ומשנהו בהיר ובו אדוָה של נחושת. הזרם החוזר של הסקרנים העלה אבק רב בדרך. פרשים הבחינו בחבורה. “לֵכנה אל אִמכן,” אמר. "הן מתבגרות, בעוד אני מזקין, ואין מי – "

הוא הביט אל המהנדס הצעיר ופסק, כאילו הקיץ מחלום; אחר, משַלב זרועותיו על חזהו, תפס את מקומו הרגיל, נשען לאחור בפּתח ומבטו המורם ננעץ בכּתף הלבנה של הר־איגרוטה במרחקים.

במרכבה מילמל מרטין דקוּ, תוך שהוא משַנה מקום כאילו אינו חש עצמו בנוח, עם שהתנדנד לעבר אנטוניה, “אני מניח שאת שונאת אותי.” אחר־כך החל לברך בקול רם את דון חוסה על שכּל המהנדסים הם ריבּייריסטים בעלי־הכרה. הענין שמגלים כל הזרים הללו הריהו מעודד. “אתה שמעת את זה. הוא אוהד נאור, נעים לחשוב כי שיגשוּגה של קוסטאגואנה יש בו קצת תועלת לעולם.”

“הוא צעיר מאד,” העירה מרת גולד חרש.

“וחכם כל־כך לגבי גילו,” החזיר דקו. “אבל כאן שמענו את האמת הערומה מפי אותו ילד. אתה צודק, דון חוסה. אוצרות הטבע של קוסטאגואנה חשובים לאירופה המתקדמת שאותה ייצג הצעיר הזה, ממש כמו שלפני שלש־מאות שנה היה עשרם של אבותינו הספרדים ענין רציני לגבי שאר ארצות אירופה – כפי שיוּצגו על־ידי שודדי־הים הנועזים. קללה של עקרוּת רובצת על האופי שנו: דון קיחוֹטה וסנשו פנסה, האבירוּת והחמרנוּת. רגשות נעלים ומוסר אדיש, מאמצים נמרצים למען רעיון והשלמה מדוכדכת עם כל צורה של שחיתוּת. לאחר שזיעזענו יבּשת שלמה למען העצמאות שלנו נעשינו לבסוף טרף סביל לפארוֹדיה דמוקראטית, קרבנות חסרי־ישע של נבלים ומרצחים, מוסדותינו היו ללעג וחוּקינו למהתלה – ואיש כגוזמאן בנטוֹ אדוננו! ועד כדי כך ירדנו שכאשר איש כמוך מעורר את מצפוננו בא איזה ברברי מטופש בשם מוֹנטירו – אלוהים אדירים! איש כמונטירו! – ונעשה סכנת־מוות, ואיזה אִינדיוֹ בוּר ורברבן, כמו באריוֹס, הוא מגיננו.”

אבל דון חוסה, שהתעלם מן הקיטרוג הכללי כאילו לא שמע אף הגה מכל הדברים האלה, נחלץ ללמד זכות על באריוס. האיש מוכשר למדי למילוי תפקידו המיוחד בתכנית המערכה. המדובּר בתנועה של מיתקפה, שבּסיסה בקאִיטה, על האגף של כוחות המהפכנים העולים מן הדרום על סנטה־מארטה, שעליה מחפּה עוד מחנה שבּתוכו הנשיא־הרודן. דון חוסה נמלא רוח־חיים בשטף דיבורו, תוך שהוא רוכן בדאגה לנוכח מבּטה הנטוי של בתו. דקוּ, משל כאילו השתיקוֹ פרץ זה של התלהבות לא השמיע קול. פעמוני העיר מצלצלים היו לשעת האוֹראסיוֹן72 כאשר התגלגלה המרכבה ועברה תחת השער הישן הניבּט אל הנמל כאנדרטה רופסת של עלים ואבנים. צווחה מוזרה ונוקבת פילחה את מַשק הגלגלים תחת הקשת המהדהדת, וממושבו האחורי ראה דקוּ את הבריות שמאחרי המרכבה המתנהלים בכבדוּת בדרך מבּחוץ והנה כולם מַפנים ראשיהם, בסוֹמבּרירוֹס וריבּוסוֹס73, להביט אל קטר שהתגלגל ונעלם חיש מן העין מאחרי ביתו של ג’ורג’ו ויוֹלה, תחת שובל לבן של קיטור שכמו נגוז באותה צריחה חנוקה, מתמשכת־היסטרית, של חדוות־נצחון שָׂשָׂה־לקרב. והכל היה כחזיון חולף־פורח, צל־רפאים מצווח של קטר־רכבת נמלט על־פני מסגרת הקמרון, מאחרי תנועתם הנרעשת של האנשים החוזרים בהמונם מחזיון־ראווָה צבאי בפסיעות חרישיות על אבק הדרך. היתה זו רכּבת של ציוד החוזרת מן הקאמפו אל הקרפיפים מגוּדרי היתדות. הקרונות הריקים התגלגלו קלוֹת על המסילה האחת; לא נשמע מַשק־גלגלים, רעד לא חלף על הקרקע. נהג־הקטר, שעבר על־פני הקאסה־ויולה במוֹעל יד מורמת, היטיב להאֵט מהירוּתו בטרם יכּנס אל הקרפיף; וכאשר פסקה הצריחה מחרישת־האזניים של משרוקית־הקיטור לבּלמים, נשמעה שורה של זעזועים קשים, הולמים, מעורבים בקישקוש שלשלֹוֹת, שנצטרפו לשאון מהלומות וטילטול אזיקים תחת כיפּת השער.


פרק 5    🔗

מרכבת גולד היתה הראשונה שחזרה מן הנמל אל העיר הריקה. על המרצפת העתיקה, בדגמי־קישוט, שחריצים וגוּמות נחרצו בה, האֵט איגנאסיוֹ הגברתן, מדאגה לקפיציה של המרכבה שנבנתה בפאריז, את הילוכה, ודקוּ בפינתו התבונן קדורנית במראהו של השער מבּפנים. בין הצדדים הרחבים עטורי־המִגדלים היתה שיפעה של אבני־בנין עם אגודות של עשב צומח למעלה, ושלט־גיבורים של אבן, אפור וכבד־כתובות, מעל לקדקוד הקמרון שהסמל של ספרד מחוק בו כמעט, כמו מתוך נכונוּת לאיזה סמל חדש הטיפוסי לקידמה הממשמשת־ובאה.

הרעש המפוצץ של קרונות הרכּבת כמו הגבּיר את רוגזתו של דקוּ. הוא מילמל משהו לנפשו, ואחר־כך החל לדבּר בקול רם, במשפטים קצרים וזועפים שהוטחו אל שתיקתן של שתי הנשים. הן לא הביטו בו כלל; ואילו דון חוסה, בפני־הדונג אשר לו, השקופים למחצה, שהמגבעת האפורה והרכה מאפילה עליהם, נינוע מעט עם טלטלות המרכבה לצדה של מרת גולד.

“הצליל הזה מוסיף עוקץ חדש לאמת ישנה־נושנה.”

דקו דיבר צרפתית, אולי בגלל איגנאסיוֹ שעל הדוכן מעליו; הרכּב הזקן, שגבּו הרחב ממַלא מקטורן קצר, שזוּר־כסף, היו לו זוג אזניים גדולות, שקצותיהן העבים מרוחקים למדי מראשו הגזוז.

“כן, הרעש מחוץ לחומת העיר חדש, אבל העקרון ישן.”

שעה קלה היה שקוע במורת־רוחו, ואחר־כך פתח שוב במבט מלוּכסן אל אנטוניה: “לא, אבל רק תארו לעצמכם את אבות־אבותינו נערכים בשריונים ובקסדות מחוץ לשער הזה, וחבורה של הרפתקנים שעתה־זה ירדו מאניותיהם שם בנמל. גנבים, כמובן. גם ספסרים. המשלחות שלהם, כל אחת מהן, היו פעולות־הספסרות של אנשים כבדי־ראש ומכוּבדים באנגליה. זוהי היסטוריה, כמו שאומר תמיד המַלח המהוּבּל ההוא מיצ’ל.”

“הסידורים שעשה מיצ’ל להפלגת החיילים היו מצוינים!” קרא דון חוסה.

“זה! – זה! הו, זו בעצם עבודתו של אותו ימאי מג’ינוֹבה! אבל הבה נחזור לרעשים שלי; משכבר־הימים היה קול חצוצרות נשמע ליד השער ההוא. חצוצרות של מלחמה! אני בטוח שהיו אלו חצוצרות. קראתי באיזה מקום שדרֵייק, שהיה הגדול באנשים האלה, היה סועד לבדו בתא שלו באניה לקול חצוצרות. בימים ההם היתה העיר הזאת מלאה עושר. האנשים הללו באו לקחתו. עכשיו הארץ כולה דומה לבית־אוצר, וכל האנשים האלה פורצים לתוכו, בעוד אנו שוחטים זה את זה. הדבר היחיד המונע את כניסתם הוא הקנאה ההדדית. אבל יבוא יום והם יגיעו לכלל הסכם – ועד שאנחנו ניישב את מריבותינו ונהיה לאנשים הגונים ומכובדים לא יישאר דבר בשבילנו. תמיד היה כך. עם נפלא אנחנו, אך תמיד נגזר עלינו להיות” – הוא לא אמר “עשוקים”, אך הוסיף, לאחר שתיקה קלה – “מנוצלים!”

מרת גולד אמרה, “הו, זה לא צודק!” ואנטוניה שיסעה אותה, “אל תעני לו, אמיליה, הוא תוקף אותי.”

“את ודאי אינך חושבת שאני תקפתי את דון קארלוס!” השיב דקוּ.

ואז נעצרה המרכבה ליד פתח הקאסה־גולד. הצעיר הושיט ידו לגבירות. הן נכנסו ראשונה יחדיו; דון חוסה צעד לצדו של דקוּ, והשוֹער הזקן אכוּל־הפודגרה התנודד ובא אחריהם וכמה עטיפות קלות על זרועו.

דון חוסה השחיל ידו תחת זרועו של העתונאי מסולאקו.

“‘פורווניר’ חייב לפרסם מאמר ארוך ומפיק־בטחון על באריוס ועל מחנה־קאיטה שלו שאין לעמוד בפניו; יש לשמור על עוז־הרוח בארץ. עלינו לטלגרף קטעים מעוֹדדים לאירופה ולארצות־הברית, לקיים רושם חיובי בחוץ־לארץ.”

דקוּ מילמל, “הו, כן, עלינו להרגיע את ידידינו, הספסרים.”

הגזוזטרה הפתוחה והארוכה היתה שרויה בצל, ובה מחיצת הצמחים הנתונים בעציצים לאורך המעקה, זוקפים פרחים חסרי־ניע, וכל דלתות־הזכוכית של חדרי־הקבּלה היו פתוחות לרווחה. קישקוש דרבנות גווע בקצה המרוחק.

באסיליו, שעמד בצד ליד הקיר, אמר חרש לגבירות העוברת, “הסניור אדמיניסטראדור עתה־זה חזר מן ההר.”

בסאלה הגדולה, אשר בה קבוצות של רהיטים ספרדיים עתיקים ואירופיים מודרניים פזורות כמרכזים שונים תחת לובן התקרה הגבוהה, התנוצצו כלי הכסף והחרסינה של מערכת התה בתוך אשכּול של כיסאות גמדיים, כמו חלק מחדר־הלבשה של גברת, מכניסים נימה של עדינוּת נשיית ואינטימית.

בכיסא־הנוח שלו הניח דון חוסה את מגבעתו בחצנוֹ, ודקוּ התהלך אנה ואנה לכל אורך החדר, עובר בין שולחנות עמוסים תקשיטים קטנים ונעלם כמעט מאחרי גבּיהן הגבוהים של ספּות־עור. חושב היה על פניה הזועפים של אנטוניה; בטוח היה כי ישלים אתה. הוא לא נשאר בסולאקו כדי לריב עם אנטוניה.

מרטין דקוּ כעס על עצמו. כל מה שראה ושמע סביבו צרם את ההשקפות המוקדמוּת של תרבותו האירופית. להתבונן במהפכות ממרחקי הבוּלווארים של פאריז, זה היה ענין אחר לגמרי. כאן במקום־המעשה אי־אפשר היה לפטוֹר את הקומדיה הטראגית שבהן בביטוי, “Quelle farce!”

ממשוּת הפעולה המדינית, כמו שהיא, נראתה קרובה יותר, ולבשה משנה־חריפוּת בשל אמונתה של אנטוניה באידיאל המוטל בכּף. גלמיותה של זו פגעה ברגשותיו. הוא הופתע מרגישוּתו שלו.

“אני מניח שאני קוסטאגואנרוֹ יותר מכפי ששיערתי,” הירהר בינו לבינו.

שאט־נפשו גבר כמו תגובה של ספקנותו נגד הפעולה שלתוכה נדחק עקב התאהבוּתו באנטוניה. הרגיע עצמו באמרוֹ שלא פאטריוט הוא אלא מאהב.

הגבירות נכנסו גלויות־ראש, ומרת גולד העמיקה לצנוח ליד שולחן־התה הקטן. אנטוניה תפסה את מקומה הרגיל בשעת הקבּלה – פינתה של ספּת־עור – חן קשוּי בישיבתה ומניפה בידה. דקוּ, שסטה מן הקו הישר של הילוּכו, ניגש ורכן מעל גב מושבה הגבוה.

שעה ארוכה דיבר לתוך אזנה מאחור, חרש, בספק־חיוך ובסבר של קירבה מתנצלת. אוחזת־לא־אוחזת היתה במניפתה שעל ברכּיה. אף רגע לא הביטה בו. דיבורו הרהוּט נעשה תובעני ולוטפני יותר ויותר. לבסוף הרהיב עוז להשמיע צחוק קל.

“לא, באמת, עליך לסלוח לי. לפעמים אדם חייב להית רציני,” הוא שהה. היא הסבה ראשה קימעה; עיניה הכחולות החליקו אט־אט לעומתו, מוּרמות כלשהו, מרוכּכות ותוהות.

“אינך יכולה לחשוב שאני מדבר ברצינות כשאני מכנה את מונטירו גראן בֶּסטיה74 מדי יומיים ב’פורווניר'? אין זה עיסוק רציני. שום עיסוק אינו רציני, אף לא בשעה שכּדור בלב הוא ענשוֹ של כשלון!”

ידה סגרה בתוקף על מניפתה.

“קצת הגיון, את מבינה, רצוני לומר קצת תבונה, אפשר שיתגנבו לתוך המחשבה; איזה ניצנוץ של אמת. רצוני לומר איזו אמת של ממש, שאין לה מקום לא בפוליטיקה ולא בעתונאות. במקרה אמרתי מה שחשבתי. ואת כועסת! אם תואילי בטובך לחשוב קצת הרי תראי שדיברתי כפטריוט.”

זו פעם ראשונה פצתה את שפתיה האדומות, לא בלי חביבוּת.

“כן, אבל אתה מעולם אינך רואה את המטרה. יש להשתמש באנשים כמו שהם. אני מניחה שאין איש אדיש באמת, פרט אולי לך, דון מרטין.”

“חס־ושלום! זה הדבר האחרון שרוצה הייתי שתחשבי עלי.” הוא דיבר בחלקת־לשון, ופסק.

היא החלה לנפנף במניפה בתנועה אטית בלי להרים את ידה. לאחר שעה קלה לחש בחום־רגש:

“אנטוניה!”

היא חייכה, ובדרך האנגלים פשטה ידה לעבר צ’ארלס גולד, שהיה קד קידה לפניה; ואילו דקוּ, שמרפקיו פרושׂים על גב הספּה, השפיל עיניו ומילמל, “בונז’וּר.”

הסניור אדמיניסטראדור של מכרה סן־תומה רכן רגע קל אל אשתו. הם החליפו ביניהם מלים ספורות, שמתוכן אפשר היה לשמוע רק את הביטוי, “ההתלהבות הגדולה” שיצא מפיה של מרת גולד.

“כן,” פתח דקוּ חרישות, “אפילו הוא!”

“זו סתם עלילה,” אמרה אנטוניה, לא בחומרה יתירה.

“רק בקשי אותו שישליך את המכרה שלו לתוך כור־ההיתוך למען הענין הגדול,” לחש דקוּ.

דון חוסה הגבּיה קולו. הוא שף ידיו בעליצות. המראה הנהדר של החיילים והכמות הגדולה של רובים חדשים קטלניים על כתפיהם של אמיצי־הלב הללו כמו מילאו אותו ביטחה משולהבת.

צ’ארלס גולד, גבוה מאד ורזה מאוד לפני כיסאו, האזין, אך אי־אפשר היה לגלות בפניו דבר מחוץ לשׂימת־לב חביבה ורוחשת־כבוד.

בינתיים קמה אנטוניה ממקומה, ובחצוֹתה את החדר עמדה והשקיפה מאחד משלושת החלונות הארוכים הניבּטים אל הרחוב. דקוּ צעד אחריה. החלון היה פתוח לרווחה, והוא נשען אל עבי הקיר. הקפלים הארוכים של וילון־המשי, הגולש היישר מכּרכּוב־הפּליז הרחב, הסתירו אותו חלקית מן החדר. הוא שילב זרועותיו על חזהו, והביט הכן בצדוּדיתה של אנטוניה.

החוזרים מן הנמל מילאו את המדרכות; דישדוש סנדלים ומילמול רפה של קולות נישאו אל החלון. כפעם־בפעם התגלגלה מרכבה לאִטה על המרצפת המשובשת של רחוב החוקה, הקאלייה־דה־לה־קונסטיטוּסיון. לא היו בסולאקו הרבה מרכבות פרטיות; בשעה ההומיה ביותר באלאמידה אפשר היה למנותן במעוף עין אחד. התיבות המשפחתיות הגדולות התנענעו על קפיצי־עור גבוהים, מלאות פרצופים נחמדים ומפוּדרים שבהם נראו העיניים עזות בחיוּתן ובשחוֹרן. ובתחילה עבר דון חוּסטֶה לוֹפס, נשיא אסיפת־הפלך עם שלש בנותיו יעלות־החן, חגיגי בזיג שחור ובעניבה לבנה נוקשה, כבשעה שהוא מנצח על ויכוח ממרום בימה. אף שכּולם הרימו עיניהם, לא עשתה אנטוניה את המחווה הרגיל של אמירת־שלום בניפנוף־יד, והם העמידו פנים כאילו לא ראו את שני הצעירים, קוסטאגואנרוס הנוהגים כאירופים, שעל זרוּיותיהם שימשו נושא לשיחות מאחרי החלונות המסוֹרגים של המשפחות הראשונות־במעלה בסולאקו. ואחר־כך התגלגלה ועברה האלמנה סיניורה גאווילאסוֹ דה־ואלדֶס, יפת־תואר ואומרת־כבוד, במרכבה גדולה שבה היתה נוסעת מבית־הכפר שלה ואליו, וסביבה פמליה של אנשים חמושים בחליפות־עור ובסוֹמבּרירוֹס גדולים, וקארבּינות בחרטומי אוכּפיהם. היא היתה אשה ממשפחה מכובדת ביותר, גאה, עשירה וטובת־לב. בנה השני, חאימֶה, עתה־זה הפליג לו עם המַטה של באריוֹס. הבכור, ריק ופוחז הנוטה למצבי־רוח, מילא את סולאקו בשאון הוללוּתו, והיה מהמר בסכומים גדולים במועדון. שני הבנים הצעירים ביותר, ששושנות ריבּייריסטיות צהובות בכובעיהם, ישבו על המושב הקדמי. גם היא העמידה פנים כאילו לא ראתה את סניור דקוּ מסיח בפרהסיה עם אנטוניה, בניגוד לכל המקובּל. וככל הידוע לעולם, עדיין אין הוא אפילו הנוֹביוֹ75 שלה! אף כי, גם במקרה זה, היה הדבר מזעזע למדי. אבל הגברת הקשישה והמכובדת, שהמשפחות הראשונות־במעלה נוהגות בה כבוד והערצה, היתה נרעשת עוד יותר אילו הגיעו אל אזניה המלים שהחליפו ביניהם.

“האם אמרת ששכחתי את המטרה? רק מטרה אחת יש לי בעולם.”

היא הניעה בראשה ניע בלתי־נתפס כמעט לשלילה, עודה ניבּטת מעבר לרחוב אל בית אווליאנוס, בית אפור שחותם של ניוון טבוע בו וסורגי־ברזל לו כבית־כלא.

“וכה קל יהיה להשיגה,” הוסיף ואמר, “זו המטרה, שאם ביודעים ואם בלא יודעים שמרתיה בלבבי תמיד – למן היום בו גרמת לי השפלה נוראה כל־כך פעם אחת בפאריז, זוכרת את.”

חיוך קל כמו הניע את זווית השפה שלצדו.

“את יודעת שהיית אדם איום ונורא, מעין שארלוֹט קוֹרדֶה בשמלה של תלמידה; פטריוטית עזת־נפש. אני מניח שהיית עשויה לתקוע סכין בגוזמאן בנטו?”

היא נכנסה לתוך דבריו. “אתה חולק לי כבוד רב מדי.”

“על־כל־פנים,” אמר, עובר פתאום לנעימה של קלוּת־ראש מרירה, “היית שולחת אותי לדקור אותו בלי נקיפת־מצפון.”

“הה, מה עוד!” מילמלה בנעימה של פלצוּת.

“כי־כן,” טען, כמלגלג, “הנה אתם מעסיקים אותי כאן בכתיבת דברי־שטות משעממים מאין76 כמוהם. משעממים בשבילי! דבר זה כבר קטל את הכבוד־העצמי שלי. ואַת יכולה לתאר לעצמך,” המשיך, ונעימתו עוברת לקינטור קל, “שמונטירו, אם אך יצליח, ייפּרע ממני בצורה היחידה שבּה גס־רוח שכמותו יכול להיפּרע מאיש־תבונה המואיל לקרוא לו גראן בסטיה שלש פעמים בשבוע. זוהי מעין מיתה אינטלקטואלית; אבל לעתונאי בעל כשרון כמוני מזומנת מאחרי הקלעים המיתה השניה.”

“אם יצליח!” אמרה אנטוניה, תפוסת־סרעפים.

“נדמה לי שנוח לך לראות את חיי תלויים בשׂערה,” השיב דקוּ וחיוך נשפך על פניו.

ומונטירו השני, ה’אחי הנאמן' של המינשרים, הגֵריליירוֹ77 – וכי לא כתבתי שנוטל היה את מעיליהם של הקרוּאים ומחליף צלחות בפאריז בצירות שלנו בהפסקות בין פעולות הבילוש שלו אחרי הפליטים שלנו שם, בזמנו של רוֹחאס? הוא אכן ידיח את האמת הקדושה ההיא בדם. בדמי! מדוע את נראית רגוּזה? הרי זה פשוט פירור מן הבּיוגרפיה של אחד האנשים הגדולים שלנו. וכי מה, לדעתך, יעשה לי? יש חומת־מינזר מסוימת מעבר לפּינה של הפּלאסה, מול הדלת של זירת־הפּרים. את יודעת? מול הדלת שעליה הכתובת ‘אִינטראדה דה לה סומבּרה’.78 מתאים, אולי! זה המקום שבו השיב דודו של מארחנו את נפשו האנגלו־דרום־אמריקאית. ובבקשה ממך, יכול היה לברוח. אדם שנלחם בכלי־נשק רשאי לברוח. את היית עשויה להניח לי ללכת עם באריוֹס אילו הייתי חשוב בעיניך. אני הייתי נושא את אחד הרובים הללו, שדון חוסה מאמין בהם, בשׂביעות־רצון שאין למעלה ממנה, בשורות האיכרים והאינדיוס העלובים, שאין להם מושג לא בתבונה ולא בפוליטיקה. התקוה האבודה ביותר בצבא האבוד ביותר עלי־אדמות היתה בטוחה יותר מזו אשר בגללה אַת גורמת לי להישאר פה. כשאתה נלחם רשאי אתה לסגת, אך לא כשאתה מבלה את זמנך בהסתת שוטים נבערים ומסכנים להרוג ולמות."

נעימת דיבורו נשארה קלילה, והיא כאילו לא חשה בנוכחותו ועמדה בלי נוע, ידיה חבוקות לה קלילוֹת והמניפה שמוטה מאצבעותיה המשוּלבות. הוא המתין שעה קלה, ואחר־כך:

“אני אלך אל החומה,” אמר, במין ייאוש מתלוצץ.

אפילו אותה הצהרה לא עוררה אותה להביט בו. ראשה נשאר דמוּם, עיניה נעוצות בבית אווליאנוס, שעמודיו המכורסמים, כרכוביו השבורים – כל אותה הסתאבות של רוממוּת־הערך – נסתרו עכשיו באור־הדימדומים הגובר שברחוב. בכל קומתה נעו רק שׂפתיה לבדן, הוגות את המלים:

“מרטין, אתה תביא אותי לידי בכי.”

דקה אחת נשאר מחריש, נרעש, כאילו הכריעוֹ מין אושר שבחרדת־קודש, תוך שקמטי החיוך המלגלג עודם מוּקשים סביב פיו ופתיעה ספקנית בעיניו. ערכו של פסוק הוא באישיות המשמיעה אותו, כי אין איש או אשה שיוכלו לומר דבר של חידוש; ואלו היו המלים האחרונות, נדמה היה לו, שיכלה אנטוניה לאָמרן מעולם. בכל שׂיגם־ושׂיחם בפגישותיהם הקטנות מעולם לא הגיע אתה לכלל השלמה כה גמורה; אך עוד בטרם תספיק לפנות אליו, וזאת עשתה אט־אט בהדרת־חן נוקשה, החל הוא להפציר:

“אחותי רק מחכּה לחבּקך! אבי אינו יודע את נפשו מרוב שמחה. לא אגיד מאומה על אִמי! אמותינו היו כאחיות. אניית־הדואר מפליגה דרומה בשבוע הבא – הבה נלך. אותו מוֹראגוֹ הוא שוטה! אדם כמונטירו מקבל שוחד. זה מנהג הארץ. זוהי פוליטיקה. קראי את ‘חמישים שנות שלטון־עושק’.”

“הנח את אבא המסכן לנפשו, דון מרטין. הוא מאמין –”

“חיבּה שאין למעלה ממנה אני הוגה לאביך,” פתח בחפזה. “אבל אני אוהב אותך, אנטוניה! ומוֹראגה הקדיח את תבשילו בניהול העסק הזה, וכדי בזיון וקצף. אולי גם אביך הקדיח את תבשילו; אינני יודע. את מונטירו אפשר היה לשחד. חיי, אני מניח שהוא רק רצה לקבל את חלקו במלווה המפורסם הזה לפיתוח לאומי. מדוע לא נתנו לו אנשי סנט־מארטה הטיפשים שליחוּת לאירופה, או משהו? הוא היה לוקח משכורת של חמש שנים מראש והולך לו להתבטל בפאריז, האינדיוֹ הזה הטיפש והפרא!”

“האיש,” אמרה תפּוּסת־סרעפים, ושלווה היתה מאד נוכח ההתפרצות הזאת, “השתכּר מיוהרה. היו לנו כל הידיעות, לא רק ממוראגו; גם מאחרים. גם אחיו עסק בתככים.”

“הו, כן!” אמר. “מובן שאת יודעת. הכל את יודעת. את קוראת את כל חליפת־המכתבים, את כותבת את כל המסמכים – כל אותם מסמכי־הממלכה שהשראתם באה מכאן, מן החדר הזה, מתוך כבוד עיוור לתורה של טוהר מדיני. וכי לא היה צ’ארלס גולד לנגד עיניך? ‘ריי דה סולאקו!’ הוא והמִכרה שלו הם ההוכחה המעשית למה שיכול היה להיעשות. האם את סבורה שהוא הצליח מתוך נאמנותו לתורה של מידות טובות? וכל אנשי הרכּבות הללו, על עמלם המהוּגן! ודאי, ביושר הם עובדים! אבל מה אם אינך יכול לעבוד ביושר עד שהגנבים באים על סיפוקם? כלום לא יכול היה הוא, ג’נטלמן, לומר לאותו סיר ג’ון מה־שמו שצריך היה לקנות את מונטירו – אותו ואת כל הליבראלים הכושים שלו הנתלים בשרוולו זהוֹב־התחרה? צריך היה לקנות אותו בזהב כשיעור משקלו המטוּפש – לקנות אותו בזהב כשיעור משקלו, אני אומר לך, משקל הנעליים, החנית הדרבנות, המגבעת המצוּדדת, והכל.”

היא הניעה בראשה קימעה. “זה היה בלתי־אפשרי,” מילמלה.

“הוא רצה לקחת הכל? מה?”

עתה ניבּטת היתה מולו בגומחתו העמוקה של החלון, סמוכה מאד וחסרת־ניע. שפתיה נעו חיש. דקוּ, משעין גבו אל הקיר, הקשיב בשילוב־זרועות ובהשפל־ריסים. הוא שתה את צלילי קולה המתון והתבונן בחיים הנפעמים של גרונה, משל כאילו גלים של רגש התמלטו מלבבה וגוועו באוויר במלותיה השקולות. גם הוא היו לו שאיפות, הוא שאף לשאת אותה מתוך דברי־ההבל הקטלניים האלה של פרונונסיאמיינטוס וריפורמות. כל זה היה טעות – טעות גמורה; אבל היא הקסימה אותו, ופעמים די היה בעצם התבונה שבפסוק אחד להפיג את הקסם, להמיר את הכישוף ברטט־פתאום של התעניינות ממאֶנת. יש נשים המרחפות כביכול על סף הגאונוּת, נתן אל לבו. הן אינן רוצות לדעת, או לחשוב, או להבין. להט־הרגש בא על מקום כל אלה, והוא היה מוכן להאמין שאיזו אמירה מרעישה בעמקוּתה, איזו הערכה של אופי, או חוות־דעת על איזה מאורע, גובלת עם הנס. באנטוניה הבּשלה יכול היה לראות בצבעים חיים־להפליא את הדרדקית המחמירה משכּבר־הימים. היא פיתתה את תשומת־לבו; לרגעים לא היה יכול לרסן מילמול של הסכמה; כפעם־בפעם העלה איזו השגה בתכלית הרצינוּת. מעט־מעט החלו להתווכח; הווילון הסתיר אותם למחצה מעיני האנשים בסאלה.

בחוץ החשיך. מן החפירה העמוקה של צל שבין הבתים, המוּארת בעמוּם בניצנוצם של פנסי־רחוב, עלתה דומיית הערב של סולאקו: דומייתה של עיר אשר בה מרכבות מעטות, סוסים שאין פרסות לרגליהם, ואוכלוסיה שסנדלים חרישיים לרגליה. חלונות הקאסה־גולד הטילו את מקביליותיהם המאירות על בית אווליאנוס. כפעם־בפעם עבר דישדוש רגליים למטה עם נגהה האדום והפועם של סיגריה לרגלי החוֹמוֹת; ואוויר הלילה, כאילו קיררו אותו השלגים של אִיגרוֹטה, הִשיב צינה על פניהם.

“אנחנו המערביים,” אמר מרטין דקו, בנקטוֹ את המונח הרגיל שבו דיברו הקרתנים של סולאקו על עצמם, “תמיד היינו נבדלים ונפרדים. כל זמן שאנו מחזיקים בקאִיטה אין שום דבר יכול להגיע אלינו. בכל המהומות שידענו לא עבר צבא מעולם על־פני ההרים הללו. מהפכה בפלכי־המרכז מבוֹדדת אותנו מיד. ראִי כמה שלם הבידוד עכשיו! החדשות על תנועתו של באריוס תישלחנה בטלגרף לארצות־הברית, ורק בצורה זו תגענה לסנטה־מארטה בטלגרף מחוף־הים השני. לנו האוצרות הגדולים ביותר, הפוריוּת הגדולה ביותר, הדם הטהור ביותר במשפחות הגדולות שלנו, האוכלוסיה העמלנית ביותר. הפלך האוקסידנטאלי צריך לעמוד לבדו. הפדראליזם בימים־עברו לא היה לרעתנו. אחר־כך בא האיחוד הזה שדון אֶנריקה גולד התנגד לו. הוא פתח את הדרך לשלטון־העריצות; ומאז שאר חלקיה של קוסטאגואנה תלויים על צווארינו כאבן־ריחיים. השטח האוקסידנטאלי די בו להיות מולדת לכל אדם שהוא. ראִי את ההרים! דומה כאילו הטבע בכבודו־ובעצמו זועק אלינו ‘היפרדו!’”

היא החוותה נמרצות לאות שלילה. ירדה שתיקה.

“הו, כן, אני יודע שהדבר מנוּגד לתורה שהועלתה ב’היסטוריה של חמישים שנות שלטון־עושק'. אני רק מנסה להיות נבון. אבל דומה שתמיד בינתי נותנת לך עילה להיעלב. האם הדהמתי אותך עד מאד בשאיפה הזאת ההגיונית־בתכלית?”

היא הניעה בראשה. לא, אין היא נדהמת, אבל הרעיון מזעזע את דעותיה משכבר־הימים. הפטריוטיות שלה רחבה יותר. מעולם לא נתנה דעתה על האפשרות ההיא.

“אפשר שעדיין יהיה זה האמצעי להצלת כמה מדעותיך,” אמר, כמתנבּא.

היא לא השיבה. עייפה היתה למראה. זה בצד זה נשענו על מעקה היציע הקטן, ידידותיים מאד, לאחר שמיצו את עסקי־הפוליטיקה, מתמכּרים לתחושה הדמוּמה של סמיכוּתם, באחת מאותן שתיקות עמוקות היורדות על מיקצב התשוקה. סמוך לקצה הרחוב שליד הפּלאסה האדימו הגחלים הלוחשות בבראסירוֹס79 של נשי־השוק המבשלות את ארוחת־הערב שלהן עם שׂפת המדרכה. איש הופיע באפס־קול באור של פנס־רחוב, מגלה את המשולש הצבעוני המהופך של הפונצ’ו שלו מרוּקם־הקצוות, המוטל על כתפיו ויורד עד למטה מבּרכּיו. מקצה הקאלייה שליד הנמל הוליך פרָש את בהמתו כבוּשת־הצעד, מבהיקה באור אפור־כספי אצל כל פנס תחת דמותו האפלה של הרוכב.

“ראי את הקאפאטאס דה קארגאדורס המהולל,” אמר דקוּ בלאט, “נכנס בכל תפארתו לאחר שכּילה את מלאכתו. האיש הגדול השני בסולאקו לאחר דון קארלוס גולד. אבל הוא איש טוב־מזג, והרשיני להתרועע אתו.”

“הה, האמנם!” אמרה אנטוניה. “איך אתה מתרועע?”

“חייב עתונאי שתהיה אצבעו מונחת על דוֹפק העם, והאדם הזה הוא אחד מן המנהיגים של המון־העם. חייב עתונאי להכיר אנשים מופלאים – והאיש הזה מופלא הוא על־פי דרכו.”

“הה, כן!” אמרה אנטוניה, תפוסת־סרעפים. “ידוע שהאיטלקי הזה יש לו השפעה גדולה.”

הפרש עבר תחתיהם, בנוֹגה אור עמוּם על אטמיה הרחבים והבּוהקים של הסוסה האפורה, על משוורת כבדה ומבריקה, על דרבן ארוך של כסף; אבל הניצנוץ החטוף של שלהבת צהבהבה באור־הדימדומים לא עצר כוח להאיר את התעלומה המעוטפת של הדמות האפלה שפּניה סמויים מן העין ומוסתרים על־ידי סומברירו גדול.

דקוּ ואנטוניה נשארו רכוּנים על היציע, זה בצד זה, מרפקיהם נוגעים זה בזה, ראשיהם תלויים מעל אפלת הרחוב, והסאלה המוארת באור־יקרות מאחריהם. היה זה טנדוּ פסול ביותר; דבר שבמלוא היקפה של הרפובליקה הייתה רק אנטוניה היוצאת־מגדר־הרגיל מסוגלת לו – הנערה המסכנה, היתומה, שמעולם אין לה מלווים, שאביה אינו שם אל לב ולא נתן דעתו אלא ללמדה דעת. אפילו דקוּ עצמו כמו חש כי יותר מכּך לא יוכל לקוות לזכּות בה עד – עד אשר תיגמר המהפכה והוא יוכל לקחתה עמו לאירופה, הרחק ממלחמת־האזרחים שאין לה קץ, שאיוולתה קשה לכאורה מנשׂוא עוד יותר מן הבּזיון שבּה. אחרי מונטירו אחד יהיה עוד אחד, פריעת־החוק של אספסוף מבני כל הצבעים והגזעים, ברבריוּת, עריצות שאין לה תקנה. כמו שאמר המשחרר הגדול בוליוואר במרירוּת רוחו, “אמריקה אינה ניתנת לשליטה. אלה שעמלו למען עצמאותה טחנו מים.” הוא לא היה איכפת לו, כך הכריז בעזוּת נפש; הוא ניצל כל הזדמנות להגיד לה שאם גם הצליחה לעשותו עתונאי בלאנקוֹ אין הוא פטריוט. קודם־כל, מלה זו אין לה משמעות בשביל אנשי־תרבות, שצרוּת־המוח שבכל אמונה היא תועבת ־נפשם; ושנית, בקשר לתלאות המתמידות של הארץ האומללה הזאת, הריהי משוקצת לבלי תקוה; היא היתה קריאתה של ברבריוּת אפלה, כסוּת להפקרות, לפשעים לגזלנות, לגניבות סתם.

הוא הופתע לשמע להט דבריו שלו. הוא לא הוצרך להנמיך את קולו; נמוך היה כל הזמן, מילמול בלבד בדממת הבתים האפלים שתריסיהם הוגפו במוקדם מפני אוויר הלילה, כנהוג בסולאקו. רק הסאלה של הקאסה־גולד הטיחה בחציפוּת את זיו ארבעת חלונותיה, קריאתו הבּהירה של האור בכל החשכה האטומה של הרחוב. ולאחר שתיקה קצרה נתחדש המילמול על היציע הקטן.

“אבל אנחנו עמלים לשַנות את כל זה,” מיחתה אנטוניה ואמרה. "זו בדיוק תשוקתנו. זו המטרה שלנו. זה האידיאל הגדול. והמלה שאתה בז לה מסמלת גם הקרבה, אומץ־לב, התמדה, סבל. אבא, ה – "

“החורש את הים,” שיסעהּ דקוּ, משפיל הבּיט.

למטה נשמע קול צעדים חפוזים ומגושמים.

“דודך, הבישוף הגדול של הקתדראלה, עתה־זה צץ תחת השער,” העיר דקוּ. “הבוקר התפלל תפילת־מיסה בשביל החיילים בפּלאסה. בנוּ לו מזבח של תוּפים, אַת יודעת. והוציאו החוצה את כל בולי־העץ הצבועים לשם איוורור. כל קדושי־העץ עמדו עמידה צבאית במרומי גרם־המעלות הגדול, בשורה. הם נראו כמו משמר־ליווי מרהיב־עין הצמוד אל הבישוף־הגנרל. ראיתי את האירוע הגדול מן החלונות של ‘פורווניר’. הוא מדהים, הדוד שלך, האחרון לבית קורבּילאן. הוא הזהיר יתר על המידה במחלצותיו ובצלב־קטיפה גדול של ארגמן על גבּו. וכל הזמן ישב מושיענו באריוֹס במועדון־אמאריליה ושתה פונץ' ליד חלון פתוח. בחור כארז – באריוס שלנו. בכל רגע שיערתי שדודך יפתח בו־במוקם בטכס של נידוי נגד מטלית־העין השחורה בחלון שמעֵבר לפלאסה. אך לא ולא. לבסוף עקרו החיילים והלכו להם. אחרי־כן ירד באריוס עם אחדים מן הקצינים, ועמד במדי־שׂרד שכּל כפתוריהם מוּתרים, נושא דבריו עם שפת המדרכה. פתאום הופיע דודך, בפתח הקתדראלה, לא עוד נוצץ אלא שחור כולו, מאַיים בחזותו כדרכו – את יודעת, כמו מין רוח־נקם. הוא נותן מבּט אחד, מישיר דרכו אל קבוצת לובשי־המדים, ונוטל משם את הגנרל במרפקו. רבע שעה התהלך בצל קיר. אף רגע אחד לא הרפה ממרפקו וכל אותה עת דיבר בהתרוממות־רוח והחווה בזרוע שחורה וארוכה. היה זה חזיון מוזר. הקצינים נראו מוכּי־תמהון. אדם מופלא, דודך המיסיונר. כופר מאמין שׂנוּא עליו הרבה פחות מאפיקורוס, ועובד־כוכבים עדיף בעיניו פי־כמה על כופר. לפעמים הוא מואיל בגודל חסדו לקרוא לי עובד־כוכבים, את יודעת.”

אנטוניה הקשיבה וידיה על המעקה, פותחת וסוגרת את המניפה בלאט; ודקוּ דיבר בעצבנות־מה, כחושש שמא תעזוב אותו עם שתיקה ראשונה. בידוּדם היחסי, תחושת האינטימיוּת היקרה, המגע הקל של זרועותיהם השפיעו עליו קימעה; שכּן כפעם־בפעם התגנבה הטיית־קול של רוך ועדנה לתוך שטף לחישותיו האירוניות.

“כל אות קל של רצון מצד קרוב־משפחה שלך יבוֹרך, אנטוניה. ואולי הוא מבין אותי, אחרי הכל! אבל אני מכיר גם אותו, את האב קוֹרבּילאן שלנו. הרעיון של כבוד מדיני, צדק ויושר מתבטא לגבּיו בהחזרתם של נכסי הכנסיה שהוחרמו. שום דבר אחר לא היה יכול להוציא את מנַצרם זה עז־הנפש של אינדיאנים פראיים מן המדבר לפעול למען עניינם של הריבייריסטים! שום דבר מחוץ לאותה תקוה פראית! למטרה כזאת הוא מוכן ליזום בעצמו פרוֹנוּנסיאמיינטוֹ נגד כל ממשלה שהיא אם רק יוכל למצוא לו חסידים! מה דון קארלוס גולד חושב על כך? אך, מובן, אצל אנגלי עמוק־מחקר שכּמותו אין איש יכול לדעת מה הוא חושב. מן־הסתם אינו חושב על שום דבר מחוץ למכרה שלו, על ‘המדינה בתוך מדינה’ שלו. אשר למרת גולד, היא חושבת על בתי־הספר שלה, על בתי־החולים שלה, על האמהות לעוללים רכים, על כל זקן חולה בשלושת הכפרים. אילו הפנית את ראשך עכשיו היית רואה אותה מוציאה דין־וחשבון מן הרופא ההוא המאוים בחולצת־משבצות – מה שמו? מוֹניגם – או מטיפה לדוֹן פּפּה או אולי מקשיבה לפאדרֶה רוֹמאן. כולם כאן היום – כל שׂרי הממלכה שלה. כי־כן, אשה נבונה היא, ואולי גם דון קארלוס הוא אדם שמוחו בקדקדו. הרי זה חלק מן ההגיון האנגלי הטוב שלא לחשוב יותר מדי; לראות רק מה יכול להביא תועלת מעשית בשעה זו. האנשים האלה אינם כמונו. אנו אין לנו תבונה מדינית; יש לנו יצרים מדיניים – לפעמים. מהי הכרה? השקפה מסוימת על מה שכּדאי לנו אישית, אם במובן המעשי ואם במובן הרגשי. שום איש אינו פטריוט חינם. המלה משמשת אותנו יפה. אבל אני ראִייתי צלולה, ואני לא אשתמש במלה זו באזניך, אנטוניה! אינני משתעשע באשליות פטריוטיות. אני משתעשע רק באשליה העילאית של אוהב.”

הוא השתתק, ואחר־כך הפטיר בקול שלא נשמע כמעט, “דבר זה יכול בכל־זאת להוליך רחוק מאד.”

מאחרי גבּותיהם אפשר היה לשמוע את גל־הגאוּת המדיני שמדי עשרים־וארבע שעות שטף בזרם עז את הטרקלין של גולד, מגבּיה ועולה בבליל קולות. אנשים מופיעים היו ביחידוּת, או שנים־שנים ושלושה־שלושה; בכירי הפקידים בפּלך, מהנדסי מסילת־הברזל, שזופי־שמש ולבושי חליפות־טוויד, וראשו המכסיף של מנהלם מחייך בסלחנות אִטית, מבודחת בין הפרצופים הצעירים והשוקקים. סקארפֶה, אוהב מחולות־הפאנדאנגוֹ, כבר חמק ויצא לחפש איזה ריקוד, לא חשוב היכן, בפרוורי העיר. דון חוּסטה לוֹפס, לאחר שהביא את בנותיו הביתה, נכנס חגיגית, במקטורן קמוט ושחור ומכופתר תחת לזקנו החוּם והרחב. כמה מחברי אסיפת־הפלך שהיו במקום התגודדו מיד סביב הנשיא שלהם לדון בחדשות המלחמה ובמינשר האחרון של המורד מונטירו, הוא מונטירו הנבזה, אשר בשם “דמוקרטיה הזועמת בצדק” קרא אל כל אסיפות־הפלכים של הרפובליקה להפסיק את ישיבותיהן עד אשר תבוא חרבּו ותשכֹּין שלום ואפשר יהיה לשאול לרצונו של העם. היתה זו, למעשה, קריאה להתפזר: חוצפה שלא נשמעה כמותה מצד אותו מטורף רשע.

ההתמרמרות גאתה בחבורת הצירים שמאחרי חוסה אווליאנוס. דון חוסה, בהרימו את קולו, קרא אליהם מעבר לגב הרם של כיסאו, "סולאקו השיבה בכך ששיגרה היום חיל־צבא נגד האגף שלו. אם יגלו כל שאר הפלכים רק מחצית הפטריוטיוּת שמגלים אנחנו, האוקסידנטאלים – "

גל גדול של תשואות בלע את פעימת קולו של האיש שהיה חיי המפלגה ונשמתה. כן! כן! אמת הדבר! זו אמת גדולה! כתמיד, סולאקו ניצבת בשורה הראשונה! היתה זו המולה רברבנית, התקוה שעורר המאורע של היום, שפרצה בקרב אותם קאוואליירוס של הקאמפוֹ ההוֹגים בעדריהם, באדמותיהם, בבטחון משפחותיהם. הכל היה מוטל בכּף… לא! לא יתכן שמונטירו יצליח! הפושע הזה, האינדיוֹ הזה שאינו יודע בושה! זמן־מה נמשכה ההמולה, וכל שאר האנשים שבחדר נושאים היו עיניהם אל הקבוצה שבה לבש דון חוּסטה את סבר החגיגיוּת שלו חסרת־הפּניות כאילו ישב ראש בישיבה של אסיפת־הפלך. לשמע השאון נסוב דקוּ, ובהשעינו גבו על המעקה הטיח לתוך החדר בכל מאמצי כוחו, “גראן בֶסטיה!”

קריאה בלתי־צפויה זו השבּיתה את ההמולה. כל העיניים הופנו אל החלון בציפיה של קורת־רוח; אך דקוּ כבר הפך גבו אל החדר, ושוב היה רוכן מעל לרחוב השקט.

“זו תמצית העתונאוּת שלי; זה הנימוק העילאי,” אמר אל אנטוניה. “אני המצאתי את ההגדרה הזאת, את המלה הזאת האחרונה על שאלה גדולה. אבל אני אינני פטריוט. אינני פטריוט יותר מן הקאפּאטאס של הקרגאדורס בסולאקו, איש־ג’ינובה זה שכל־כך הגדיל לעשות למען הנמל הזה – פטרון פעיל זה של הכלים החמריים לקידמתנו. אַת שמעת את הקפטן מיצ’ל מודה־ומתוודה שוב ושוב שעד אשר תפס את האיש הזה מעולם לא יכול היה לדעת כמה זמן תצריך פריקתה של אניה. זה דבר רע לקידמה. ראית אותו עובר כאן אחרי עמל־יומו כשהוא רוכב על סוסתו המפורסמת לסנוור את עיניהן של הנערות באיזה אולם־נשפים שרצפתו עפר. זה ברנש בר־מזל! עבודתו היא הפעלתם של כוחות אישיים; את שעות־הפנאי שלו הוא מבלה בקבּלת אותותיה של חנופה יוצאת־מגדר־הרגיל. והדבר הוא גם לרוחו. וכי יכול אדם להיות בר־מזל יותר? אם מפחדים מפניך ומעריצים אותך הרי –”

“וכלום אל שאיפותיך הנעלות ביותר, דון מרטין?” נכנסה אנטוניה לתוך דבריו.

“אני דיברתי על אדם מן הסוג ההוא,” התיז דקו. “גיבורי העולם הזה זכו שיפחדו מפניהם ויעריצום. וכי מה עוד יוכל לבקש לו?”

לעתים קרובות חש דקוּ כי הרגלו המוכּר לחשיבה אירונית מתנפץ אל כובד־ראשה של אנטוניה. היא הרגיזה אותו מָשל כאילו סבלה גם היא מאותה קהוּת־רגש נשיית בת־בלי־פשר שלעתים כה קרובות היא חוצצת בין גבר לאשה מן הסוג השכיח יותר. אך תיכף־ומיד התגבר על רוגזתו. רחוק היה מאד מלחשוב שאנטוניה היא יצור שכיח, בלי הבדל מה פסק־הדין שהיתה ספקנותו מוציאה עליו עצמו. בקורטוב של עדנה חודרת בקולו הבטיח לה כי שאיפתו היחידה היא ברכת־אושר כה נעלָה עד כי דומה שאין לממשה כמעט על האדמה הזאת.

היא הסמיקה באין־רואים, בחום שכנגדו כמו קיפחה הרוח הקלה מן הסְיירָה את כוחה המצנן בהתמוסס השלגים פתאום. לחישתו לא היתה יכולה להרחיק כל־כך, אף כי היקוֹד שבנעימת־קולו די היה בו להמס לב־קרח. אנטוניה נפנתה פתאומית, כמו על־מנת לשאת את הבטחתו המלוחשת אל החדר שמאחור, המלא אור, ההומה קולות.

נחשול החקרנוּת המדינית גואֶה היה ועולה בין ארבעת הכתלים של הסאלה הגדולה, משל כאילו רוח גדולה של תקוה דופקת בו בכל עוז. זקנו דמוי־המניפה של דון חוּסטה עדיין היה מרכזם של דיוּנים קולניים ונרגשים. צילצול של בטחון־עצמי היה לכל הקולות. אפילו האירופים המעטים שמסביב לצ’ארלס גולד – דני אחד, צמד צרפתים, גרמני אחד שמן ושתקן, מחייך, בעיניים מושפלות, נציגי אותם האינטרסים החמריים שקנו להם אחיזה בסולאקו בצל עצמתו המגוֹננת של מכרה סן־תוֹמה – החדירו שפע של בדיחוּת־הדעת לגילויי ההוקרה שלהם. צ’ארלס גולד, אשר לו באו לחלוק כבוד, היה הסימן הנראה־לעין ליציבות שאפשר להשיגה בטלטלתן של מהפכות. אופטימיוּת היתה בהם ביחס למפעליהם השונים. אחד משני הצרפתים, גוץ, שחרחר, שעיניו הנוצצות נבלעות בזקן עבות ושופע, נופף בידיו השחומות הזעירות ובפרקיהן הענוגים. הוא היה סוכן־נוסע בלב הפלך בשביל סינדיקט של בעלי־הון אירופים. פנייתו הנמרצת אל “Monsieur l’Administrateur”, שחזרה בכל דקה, התנסרה מעל לרחש המתמיד של השיחות. מספר היה על תגליותיו. הוא דיבר בהתלהבות. צ’ארלס גולד השפיל אליו מבט של אדיבוּת.

ברגע מסוים בקבלות־הפנים הנחוצות האלו היתה מרת גולד נוהגת לפרוש בחשאי אל טרקלין קטן, מיוחד לה לבדה, ליד הסאלה הגדולה. היא קמה, ובהמתינה לאנטוניה הקשיבה בהדרת־חן מודאגת קימעה למהנדס־הראשי של מסילת־הברזל, שהתכופף אליה, תוך שהוא מספר לאִטו, בלי תנועת־יד קלה־שבקלות, איזה דבר משעשע למראית־עין, שכּן היה שביב של בדיחוּת בעיניו. אנטוניה, בטרם תיכּנס לתוך החדר להצטרף אל מרת גולד, הפנתה ראשה מעל כתפה אל דקוּ, לרגע אחד בלבד.

“מדוע צריך מי מאתנו לחשוב ששאיפותיו אינן ניתנות למימוש?” חפזה ואמרה.

“אני מתכוון להחזיק בשאיפותי שלי עד הסוף, אנטוניה,” השיב, מבין שיניים קפוצות, ואחר־כך החווה קידה עמוקה מאד, מפיקת־ריחוק קימעה.

המהנדס־הראשי לא גמר לספר את סיפורו המשעשע. הצדדים המבדחים שבסלילת מסילות־ברזל בדרום־אמריקה עוררו בו את הערכתו העזה למוּפרך, והוא היטיב מאד לספר על הדוגמות למשפט־קדום של בוּרוּת ולערמומיוּת נבערת באותה מידה. עתה הקדישה לו מרת גולד את כל תשומת־לבה עם שהילך לצדה בלווֹתוֹ את הגברות מן החדר. לבסוף עברו כל השלושה באין משגיח את דלתות־הזכוכית ונכנסו לגזוזטרה. רק כוהן אחד גבה־קומה שהילך דוּמם בפסיעות גסות בשאון הסאלה התעורר ללווֹתם במבּטו. האב קורבּילאן, שאותו ראה דקוּ מן היציע כשהוא פונה ונכנס לשער הקאסה־גולד, לא פנה אל איש בדברים מאז כניסתו. גלימת־הכהונה הארוכה, הצרה הדגישה את גובה קומתו; הוא הבליט את פלג־גופו העליון אדיר־הכוח; והקו השחור, הישר של גבּותיו המחובּרות, החיתוך שואף־הקרב של הפנים הגרמיים, הבּהרת הלבנה של צלקת על הלחיים הגלוּחות הכּחלחלות (עדוּת לקנאוּתו בעשיית־נפשות שהותירו בו מספר אינדיאנים שלא התנצרו), כל אלה רימזו על איזה דבר שלא־כדין מאחרי כהונתו, כביכול שימש כוהן לסיעה של לסטים.

הוא הפריד את ידיו הגרמיות והמסוקסות השלובות לו מאחרי גבו, על־מנת להזהיר באצבעו את מרטין.

דקו פסע ונכנס לחדר אחרי אנטוניה, אך הוא לא הרחיק לכת. הוא נשאר כמעט על הסף, סמוך אל הווילון, בסבר של כובד־ראש שאינו אמיתי־בתכלית, כאדם מגוּדל הלוקח חלק במשחק של ילדים. בשקט הביט באצבע המאיימת.

“ראיתי את כבוד־כהונתך בשעה שעשית את נפשו של הגנרל באריוס בדרשה מיוחדת בפּלאסה,” אמר, בלי להניע אבר אף כהוא־זה.

“איזה דברי־שטות עלובים!” קולו העמוק של האב קורבילאן הצטלצל בכל רחבי החדר, ולשמעוֹ נסבּו כל הראשים על הכתפיים. “האיש הוא שיכור, סניורס, אלוהי הגנרל שלכם הוא בקבוק!”

לשמע קולו השרירותי, שופע־הבוז נדמו כל הקולות במבוכה, משל כאילו באה מהלומה ומוטטה את הבטחון־העצמי של העצרת. אך איש לא הגיב על הצהרתו של האב קורבילאן.

ידוע היה שהאב קורבילאן יצא מן המדבר להטיף לזכויותיה המקודשות של הכּנסיה באותה רוח קנאית ועשויה־לבלי־חת אשר בה יצא לשאת דברו אל פראים צמאי־דם, נטולים חמלת־אנוש או יראת־אלוהים מכל סוג שהוא. שמועות אגדיות בממדיהן סיפרו על הצלחותיו כמיסיונר במקומות שאותם לא שזפה עינם של אנשים נוצרים מעולם. הוא הטביל אומות שלמות של אינדיאנים, וכמו פרא חי עמהם בעצמו. סיפרו עליו על הפּאדרֶה שהיה רוכב עם האינדיאנים שלו ימים על ימים, ערום־למחצה, נושא מגן של עור־שוורים, ובלי ספק גם חנית ארוכה – מי יודע? שהוא נדד עטוי שלחים, תר אחר גֵרים אי־שם סמוך לקו־השלג של הקוֹרדיליירה. ככל הידוע הרי האב קורבילאן עצמו מעולם לא דיבר על המעללים האלה. אבל הוא לא הסתיר את דעתו שהפוליטיקאים של סנטה־מארטה יש להם לבבות קשים יותר ומוחות נלוֹזים יותר מעובדי־הכוכבים אשר אליהם נשא את דבר האלוהים. קנאתו הפּוֹתה לנכסי־החומר של הכנסיה היתה גורמת נזק למאבקם של הריבּייריסטים. ידוע היה ברבים כי בשעתו סירב להתמנות בישוף כדת־וכדין למחוז־הכנסיה האוקסידנטאלי עד אם ימדדו במידת הצדק לגבּי כנסיה שנבוֹזה. החֶפֶה המדיני של סולאקו (אותו נושא־משרה שהקפטן מיצ’ל הציל אותו אחרי־כן מידי האספסוף) רמז בציניות תמימה שבלי ספק שלחו הוד־מעלותיהם השׂרים את הפּאדרה אל מעבר להרים לסולאקו בעונה הרעה ביותר בשנה מתוך תקוה שיקפּא עד מוות בסוּפות־הקור של הפּאראמוֹס80 הגבוהים. ידוע היה כי בכל שנה נספּו בצורה זו כמה נהגי־פרדים קשוחים – אנשים הרגילים לקור. אלא מה? אפשר שהוד־מעלותיהם לא עמדו על טיבו של כוהן קשוח זה. בינתיים היו הנבערים מתחילים לרטון שהריפורמות הריבּייריסטיות אין פירושן אלא גזילת האדמה מן הבּריות. קצת ממנה יתנו לזרים הסוללים את מסילת־הברזל; חלקה הגדול יוּתן לכוהני הכנסיה.

אלו היו תוצאות התלהבותו של הבישוף הגדול. אפילו מן הנאום הקצר באזני החיילים בפלאסה (שרק העומדים בשורות הראשונות יכלו לשמוע אותו) לא היה יכול להשמיט את הרעיון הנטוע בלבבו של כנסיה עשוקה המחכה לפיצוי מצד ארץ החוזרת־בתשובה. החפה המדיני רתח. אך בשום־פנים לא היה יכול להשליך את גיסו של דון חוסה לבית־הכלא של

הקאבּילדו.81 שופט־השלום הראשי, פקיד מסביר־פנים וחביב על הבריות, ביקר בקאסה־גולד, בבואו לאחר שקיעה מן האינטֶנדֶנסיה, באין מלווים, כשהוא משיב באדיבוּת מכובּדת על ברכות־השלום של רם ושפל כאחד. בערב ההוא נשא רגליו היישר אל צ’ארלס גולד וציפצף לתוך אזנו שרוצה היה לגרש את הכוהן הגדול מסולאקו, לכל מקום שהוא, לאיזה אי־ישימון, לאיי־איזאבּלה, למשל. “ומוטב לאִי שאין בו מים – הה, דון קארלוס?” הוסיף בנעימה של ספק־הלצה וספק כובד־ראש. כוהן־הדת שאין לרסנו, שדחה את הצעתו להתגורר בארמון הבישופוּת והעדיף לתלות את ערסלו המרוּפט בתוך גלי־ההריסות ובין העכּבישים של המנזר הדומיניקני המוחרם, רעיון צץ במוחו להמליץ על מחילה ללא־תנאי לאֵרנאנדס השודד! ולא די היה בזאת; דומה היה כי בא בשׂיג־ושׂיח עם הפושע הנועז ביותר שידעה הארץ זה שנים. משטרת סולאקו ידעה, כמובן, על המתרחש. פּאדרה קורבּילאן תפס באותו איטלקי חסר־רתיעה, הקאפאטאס דה קארגאדורס, האיש היחיד הכּשר לשליחות מעין זו, ושלח דבר באמצעותו. בזמנו למד האב קורבילאן ברומא, וידע לדבר איטלקית. הקאפאטאס ידוע היה שהוא מבקר בלילות במנזר הדומיניקאני הישן. אשה זקנה ששירתה את הבישוף הגדול שמעה הוגים את השם אֵרנאנדס; ורק בשבּת האחרונה אחר־הצהריים ראו את הקאפאטאס יוצא את העיר בדהרה. הוא לא חזר אלא לאחר יומיים. השוטרים היו שׂמים מארב לאיטלקי לולא היה עליהם מוראם של הקארגאדורס, חֶבר אנשים פרועים, המסוגלים בהחלט להקים מהומה. לא קל הוא בימינו למשול בסולאקו. טיפוסים רעים נוהרים אליה, נמשכים אחר הממון שבכיסיהם של פועלי המסילה. המון־העם נעשה דרוּך־מנוחה עקב נאומיו של האב קורבילאן. ושופט השלום הראשון הסביר לצ’ארלס גולד כי עתה שלא נותרו שום חיילים בפּלך תמצא כל התפרצות של הפקרות את השלטונות בלי נעליים, כביכול.

אחר־כך פנה לו קדורנית לשבת בכורסה, תוך שהוא מעשן סיגר דק וארוך, לא הרחק ביותר מדון חוסה, שעמו החליף כמה מלים מזמן לזמן, כשהוא רוכן הצדה. הוא התעלם מכּניסתו של הכוהן, וכל־אימת שהתנשא קולו של האב קורבילאן מאחריו משך בכתפיו בקוצר־רוח.

זמן־מה נשאר האב קורבילאן חסר־ניע בתכלית ובקפאונו אותו משהו שוחר־נקם שכּמו אָפייני היה לכל עמידותיו. נוֹגה קודר של הכּרה תקיפה שיוָה לדמות השחורה את חזוּתה המיוחדת. אבל עזוּתה של זו נתרכּכה כאשר נעץ הפּאדרה את עיניו בדקוּ ואט־אט, למרבה־הרושם, הרים את ידו השחורה, הארוכה:

“ואתה – אתה עובד־כוכבים גמור,” אמר בקול עמוק, כבוש.

הוא קרב כדי פסיעה אחת, מורה באצבעו על חזהו של האיש הצעיר. דקו, שלֵו מאד, חש בערפו בקיר שמאחרי הווילון. אחר־כן, בסנטר נטוי היטב כלפי מעלה, חייך.

“טוב־ויפה,” הסכים בשוויון־הנפש הנלאה כלשהו של אדם המורגל היטב באמירות אלו. “אך אולי אתה לא גילית עדיין מי האלוהים אשר לו אני עובד? המלאכה היתה קלה יותר אצל באריוס שלנו.”

הכוהן התאפק ממחווה של מורת־רוח. “אתה אינך מאמין לא במקל ולא באבן,” אמר.

“גם לא בבקבוק,” הוסיף דקוּ בלי למוש ממקומו. “הוא הדין באיש־סודו האחר של הוד־כהונתך. כוונתי לקאפאטאס של הקארגאדורס. הוא אינו שותה. תפיסתך את האופי שלי נותנת כבוד למבּטך החד. אך למה לקרוא לי עובד־כוכבים?”

“אמת,” החזיר הכוהן. “אתה גרוע פי־עשרה מזה. נס לא יוכל להעביר אותך לנצרות.”

“אני ודאי שאינני מאמין בנסים,” אמר דקוּ בלאט. האב קורבילאן משך כמפקפק בכתפיו הגבוהות, הרחבות.

“מין צרפתי – כופר־בעיקר – חמרני,” השמיע אט־אט, כשוקל את מלותיו של ניתוח קפדני. “לא בן ארצו ולא בן שום ארץ אחרת,” הוסיף, כמהורהר.

“כמעט לא אדם, למען האמת,” פירש דקוּ בחצי־קול, ראשו נח־נשען אל הקיר, עיניו נישׂאות אל התקרה.

“הקרבן לתקופה הזאת שאין בה אמונה,” המשיך האב קורבילאן בקול עמוק אך כבוש.

“אבל מועיל במידת־מה כעתונאי.” דקו שינה את תנוחתו ודיבר בנעימה ערה יותר. “האם פסח כבוד־כהונתו על הגליון האחרון של ‘פורווניר’? אני מבטיחך שהוא דומה בדיוק לאחרים. במדיניות הכללית הוא מוסיף לכנות את מונטירו גראן בסטיה, ולהוקיע את אחיו, הגריליירו, כשילוב של מלחך־פנכה ומרגל. מה יכול להיות משפיע יותר? בעניינים המקומיים הוא דורש שממשלת הפלך תגייס בפועל־ממש לצבא הלאומי את הכנופיה של אֵרנאנדס השודד – שכּפי הנראה הוא בן־חסותה של הכנסיה – או לפחות את הבישוף הגדול. שום דבר לא יוכל להיות הגיוני יותר.”

הכוהן הניד בראשו ונסוב על עקבי נעליו שחרטומיהן רבועים ולהן אבזמי־פלדה גדולים. שוב, כשידיו שלובות לו מאחרי גבו, התהלך אנה ואנה בפסיעות איתנות. כאשר הסתובב היו תנועותיו הנמרצות מנפחות קימעה את כנף גלימתו.

הסאלה הגדולה היתה מתרוקנת אט־אט. כאשר קם החֶפֶה פוֹליטיקוֹ ללכת קמו רוב הנשארים פתאומית לאות כבוד, ודון חוסה אווליאנוס פסק מלנענע את כיסאו. אבל הפקיד־הראשון טוב־המזג העלה מחווה של מחאה, נופף בידו לצ’ארלס גולד, ויצא בחשאי.

בשלוָה היחסית שירדה על החדר נראה היה כאילו צריחת “Monsieur l’Administrateur” מפי הצרפתי השׂעיר והחלוש מתנסרת שלא כדרך הטבע. סַיירוֹ ושליחו של סינדיקט בעלי־ההון עדיין היה שופע התלהבות. “נחושת בשווי עשרה מיליוני דולר נראית למעשה לעין. L’Administrateur l’Adminitrateur. עשרה מיליונים נראים לעין! ומסילת־ברזל עתידה לקום – מסילת־ברזל! לעולם לא יאמינו לדברי. הרי זה נאה מדי.” הוא נתפס להתפרצות צווחנית של שמחה, בין ראשים הנדים לו בחכמה, ונוכח שלוותו הקפואה של צ’ארלס גולד.

ורק הכוהן הוסיף להתהלך אנה ואנה, מסב ומנופף בשולי גלימתו כל־אימת שהוא מסיים את מסלולו. דקוּ מילמל אליו אירונית: “האדונים הללו מדברים אל אלוהיהם.”

האב קורבילאן נעצר, נעץ רגע מבטו בעתונאי מסולאקו, משך בכתפיו קימעה, ושב להפסיע בכבדוּת כהֵלך עקשן.

ועכשיו היו האירופים נושרים מן הקבוצה שמסביב לצ’ארלס גולד עד שיכול היה האמרכל של מכרה־הכסף הגדול להיראות מלוא קומתו הדקה והארוכה, מראש ועד כף־רגל, עם שהגל ההולך הלוֹך וחסוֹר של קרוּאיו משאירו ערירי על ריבוע המרבד הגדול, משל כאילו היה זה שׂירטון ססגוני של פרחים וערבּסקות תחת מגפיו החוּמים. האב קורבילאן התקרב לכיסא־הנוע של דון חוסה אווליאנוס.

“בוא, אחי,” אמר, בחוסר־אדיבות שבטוב־לב ובנופך קצר־רוח שבּהרווחה שיכול אדם לחוש בסיומו של טכס שאין בו טעם מכל־וכל. “אָ לה קאסה! אָ לה קאסה! כל אלה היו רק דיבורים. הבה נלך עכשיו לחשוב ולהתפלל להדרכה ממרום.”

הוא פילבל בעיניו השחורות כלפי מעלה. בצד הדיפלומט החלוש – חייה של המפלגה ונשמתה – נראָה ענק ששביב של קנאוּת במבּטו. אבל קולה של המפלגה, או, מוטב לומר, שופרה, “דקוּ הבּן” מפאריז, שנעשה עתונאי בעבוּר עיניה של אנטוניה, ידע היטב מאד שאין הדבר כך, שאין הוא אלא כוהן משוגע לדבר אחד, שנשי העם מתיראות מפניו ואנשי העם מקללים אותו. מרטין דקו, הדילטאנט בחיים, ראה עצמו בדמיונו כשהוא מפיק הנאה אמנותית מן ההסתכלות בעקשנות הציורית המופלגת שעלולה להנחיל לאדם הכרה מוצקה וישרה, מקוּדשת כמעט. “הרי זה כמו שגעון. ודאי שכך הוא – שהרי יש בזה הרס־עצמי,” כך אמר דקוּ לנפשו תכופות. נדמה היה לו שכל הכרה מוצקה, משעה שהיא קונה לה כוח־פעולה, הופכת להיות אותה צורה של טירוף־הדעת שמשלחים האֵלים באנשים שהם מבקשים להחריבם. אבל הוא נהנה מן הטעם המריר של אותה דוגמה בהתלהבותו של מומחה באמנות בחירת־לבו. שני האנשים הללו מבינים היו איש ללב רעהו, משל כאילו חשו שניהם שאכן הכרה נחרצת, כמו גם ספקנוּת גמורה, עשויות להצעיד אדם הרחק מאד בשבילי־העקיפים של הפעולה המדינית.

דון חוסה נשמע למגעה של היד הצעירה והגדולה. דקו יצא בעקבות הגיסים. ורק וארח אחד נשאר בסאלה הריקה ורחבת־הידיים, שעשן־טבק ממלא אותה ערפל כחלחל, איש כבד־עיניים, עגול־לחיים, אשר לו שׂפם שוֹמט, סוחר עורות מאֶסמראלדה, אשר בא בדרך־היבשה לסולאקו לאחר שרכב־צלח עם כמה שכירי־יום את עמק־החוף. הוא היה מלא מאד את מסעו, שאליו יצא בעיקר על־מנת לראות את הסניור אדמיניסטראדוֹר של סן־תומה בקשר לסיוע מסוים הנחוץ לו בעסקי יצוא־העורות שלו. הוא קיוָה להגדילו במידה רבה עתה שעומדים ליישב את הארץ. עומדים ליישב אותה, חזר ואמר פעמים אחדות, עם שהוא משפיל ביבבה חרֵדה ומוזרה את עושר־הצלילים של הלשון הספרדית, שאותה טחן במהירות כאילו היתה מין ז’רגון מתרפס. אדם פשוט יכול עכשיו לעסוק במסחרו הקטן בארץ, ואפילו לחשוב על הרחבתו – בבטחון. וכי אין זה כך? כמו מתחנן היה לצ’ארלס גולד למלה של אישור, נהימה של הסכמה, אפילו ניד־ראש פשוט.

הוא לא זכה לקבל מאומה. חרדתו גברה, ובהפסקות של שתיקה היה מריץ את עיניו לכאן ולכאן; אחר־כך, מתוך שלא נתנוֹ לבו להתיאש, היה מפליג בדברים על סכנות מסעו. אֵרנאנדס הנועז, שעזב את קיניו הרגילים, צלח את הקאמפו של סולאקו וידוע שהוא אורב בגיאיות של עמק־החוף. אתמול, בהיותו במרחק כמה שעות בלבד מסולאקו, ראו סוחר־העורות ומשרתיו שלושה אנשים בדרך כשהם נעצרים בצורה חשודה, ראשי סוסיהם סמוכים זה אל זה. שנים מהם עקרו ורכבו מיד ונעלמו בקיבּראדה82 רדוּדה משמאל. “אנו נעצרנו,” המשיך האיש מאסמרלדה, “ואני ניסיתי להתחבּא מאחרי שיח קטן. אבל אף אחד מן המוֹסוֹס שלי לא היה מוכן לצעוד קדימה ולברר מה פשר הדבר, והפּרש השלישי היה כממתין לנו שנתקרב וניגש. לא היתה ברירה, ראו אותנו. ולכן קרבנו ברכיבה אִיטית, רועדים. הוא הניח לנו לעבור – איש על סוס אפור שמגבעתו מושפלת על עיניו – בלי מלה של ברכת־שלום; אך חיש־מהר שמענו אותו דוהר אחרינו. הסתובבנו אחורנית, אך דומה היה כי אין הדבר מפחידו. הוא קרב במהירות, ובגעתו ברגלי בחרטום מגפו ביקש ממני סיגר, בצחוק מקפיא את הדם. דומה היה שאינו חמוש, אך כאשר הכניס ידו אחורנית להעלות את הגפרורים ראיתי אקדח ענק חגור על מתניו. נרעדתי. היו לו פיאות־זקן מפחידות מאד, דון קארלוס, ומכיון שלא פנה ללכת לא העזנו למוש ממקומנו. לבסוף, תוך שהוא פולט את עשן הסיגר שלי לתוך האוויר מבעד לנחיריו, אמר, ‘סניור, אולי מוטב יהיה לכם אם ארכּב מאחרי חבורתכם. עכשיו אין אתם רחוקים ביותר מסולאקו. לכוּ ויהי אלוהים עמכם.’ וכי מה אתה רוצה? המשכנו בדרכנו. אי־אפשר היה להתנגד לו. יכול היה האיש להיות אֵרנאנדס עצמו; אף כי המשרת שלי, שפעמים רבות בא לסולאקו בדרך־הים, הבטיחני כי הכיר בו היטב מאד את הקאפאטאס של הקארגאדורס של חברת־האניות. לאחר־מכן, באותו ערב עצמו, ראיתי את האיש ההוא גופו בקרן הפּלאסה כשהוא מדבר אל צעירה אחת, בת־תערובת, שעמדה ליד המשוורת וידה על רעמתו של הסוס האפור.”

“אני מבטיחך, סניור הירש,” מילמל צ’ארלס גולד, “שזאת הפעם לא נשקפה לך שום סכנה.”

"יכול להיות, סניור, אף שעדיין אני רועד. איש פראי ביותר – למראה־עין. ומה פשר הדבר? אדם שחברת־האניות מעסיקה אותו והוא מדבר עם

סאלטיאדוֹרֶס83 – לא פחות מכך, סניור; שאר הפּרשים היו סאלטיאדוֹרס – במקום נידח, והוא עצמו מתנהג כשודד! סיגר איננו ולא־כלום, אבל מה היה מונע אותו מלדרוש ממני את ארנקי?"

“לא, לא, סניור הירש,” מילמל צ’ארלס גולד, עם שמבטו סר מעל הפנים העגולים, שמַקוֹרם המעוּקם זקוּר לעומתו בתחינה ילדותית כמעט. “אם פגשת בקאפאטאס דה קארגאדורס – ואין בכך כל ספק, לא כן? – הרי שהיית שרוי בבטחון גמור.”

“תודה לך. אתה מיטיב מאד. אדם פראי מאד למראֶה, דון קארלוס. הוא ביקש ממני סיגר מתוך קירבה מופלגת. מה היה קורה לולא היה לי סיגר? עדיין אני נאחז צמרמורת. מה טעם בא לדבר עם שודדים במקום נידח?”

אבל צ’ארלס גולד, שעתה גלוי־וברור היה שדעתו נתונה לענין אחר, לא נתן אות ולא הוציא הגה. אי־החדירוּת של זכיון־גולד בהתגלמותו היו לה צללים שעל־פני השטח. האֵלם אינו אלא גזירת־גורל מכאיבה; אבל מלך־סולאקו היו לו די מלים להעניק לו את כל כובד־המשקל המסתורי של כוח שתקן. שתיקותיו, שכּוח־הדיבור עומד מאחריהן, היו להן גוֹנים של משמעוּת לא פחות מאשר למלים המושמעות על־דרך ההסכמה, הפיקפוק, השלילה – אפילו על־דרך ההתבטאות הפשוטה. היו מהן שכּמו אמרו בבירור, “הַרהר בדבר”; היו אחרות שמובנן הברור “קדימה”, או “בנתי” פשוט וחרישי, עם ניד־ראש של חיוב, שבתום מחצית־שעה של הקשבה סבלנית חשובה, היה ממש כחוזה שבעל־פה, שאנשים למדו לשים בו מבטחם ממילא, שהרי מאחרי כל זה היה המכרה הגדול של סן־תומה, הראש והחזית של האינטרסים החמריים, מכרה כה חזק עד שלא היה תלוי ברצונו הטוב של שום אדם לארכו ולרחבו של הפלך האוקסידנטאלי – לאמור, ברצונו הטוב של שום אדם שלא היה יכול לקנותו עשרת מונים. אבל לגבי האיש הגוץ ועקום־החוטם מאֶסמראלדה, החרד ליצוא העורות, לגבּיו היתה שתיקתו של צ’ארלס גולד מבשׂרת כשלון. נראֶה היה בעליל כי לא זה הזמן להרחבת עסקיו של איש צנוע. בקללה אחת מהירה בינו־לבינו הקיף את הארץ כולה, על כל יושביה, תומכי ריבּיירה ומוֹנטירוֹ כאחד; ודמעות חילחלו ועלו בכעסו האילם למחשבה על עורות הפּרים הרבים־מספור המתבזבזים לבטלה במרחב החולמני של הקאמפוֹ, שדקליו הבודדים מזדקרים כמו אניות בלב־ים במעגלו המושלם של האופק, וגושי־העצים הכבדים שלו עומדים בלי־נוע כמו אִיים מוצקים של עלים מעל לגלי העשב בניעָם. שלחים היו שם, מרקיבים, באין ריוַח לאיש – מרקיבים במקום שבו השליכום אנשים שנקראו להיפּנות לצרכים הדחופים של מהפכות מדיניות. נשמתו המעשית הסוֹחרית של סניור הירש התקוממה על כל אותה איוולת, בעוד הוא נוטל פרידתו, ברחשי־כבוד אך בדאגה, מן העצמה וההוד של מכרה סן־תומה בדמותו של צ’ארלס גולד. בעל־כרחו פלט לחישה של שברון־לב, שנתמלטה כביכול מלבבו הדואב עד מאד.

"זו שטות גדולה, גדולה, דון קארלוס, כל זה. מחיר העורות בהמבורג עלה – עלה. מובן שהממשלה הריבייריטסית תשים קץ לכל זה – משעה שתבסס את שלטונה. בינתיים – "

הוא גנח.

“כן, בינתיים,” חזר צ’ארלס גולד, עמוֹק מחֵקר.

הלז משך בכתפיו. אך עדיין לא היה מוכן ללכת. יש ענין קטן שרוצה היה מאד לציינו אם יורשה לו. נראה היה כי יש לו כמה ידידים טובים בהמבורג (הוא לחש את שמו של בית־העסק) המעוניינים מאד לעשות עסקים, בדינמיט, הסביר. חוזה על דינמיט עם המכרה של סן־תומה, ואחר־כך, אולי, בהמשך הזמן, עם מכרות אחרים, שבוודאי – האיש הקטן מאסמראלדה היה מוכן להרחיב את הדיבור, אבל צ’ארלס שיסעוֹ. דומה היה כאילו סוף־סוף סבלנותו של הסניור אדמיניסטראדור פוקעת.

“סניור הירש,” אמר, “בהר למעלה יש לי מחסן מספיק של דינמיט למוטט ולגלגל אותו לתוך העמק” – קולו התרומם מעט – “להעיף את מחציתה של סולאקו לשמים אם ארצה.”

צ’ארלס גולד חייך אל עיניו העגולות, הנרעשות של סוחר העורות, שהיה חופז וממלמל, “בדיוק כך. בדיוק כך.” ועכשיו פנה ללכת. אין לעשות עסקים בחמרי־נפץ עם אדמיניסטראדור המשוּפע בהם כל־כך והמרַפה את ידיך כל־כך. לשווא התיסר על האוכּף והסתכן במעשי־הזוועה של אֵרנאנדס הגזלן. לא עורות ולא דינמיט – ואפילו כתפיו של אותו בן־ישראל רב־יזמה הביעו דיכדוך־נפש. בפתח החווה קידה עמוקה למהנדס הראשי. אבל בקצה המדרגות בחצר הפנימית נעצר, מאהיל בידו השמנמנה על שפתיו בתנוחה של תמיהה מהורהרת.

“וכי מה צורך יש לו בדינמיט כה רב?” הפטיר. “מדוע הוא מדבר כך אלי.”

המהנדס הראשי, שהציץ בפתח הסאלה הריקה, שנחשול הגאוּת המדינית יצא אותה עד לטיפה הסרוחה האחרונה, הניד בראשו דרך־קירבה אל אדון הבית, שניצב בלי נוע כמגדל תמיר בין השׂרטונים השוממים של הרהיטים.

“לילה־טוב, אני הולך. האופניים שלי למטה. מסילת־הברזל תדע מניין להביא דינמיט אם יחסר לנו בזמן מן הזמנים. זה זמן־מה הפסקנו לחצוב ולכרסם. בקרוב נתחיל לפלס את דרכנו בחומר־נפץ.”

“אל תבואו אלי,” אמר צ’ארלס גולד, בשלוות־רוח גמורה. “לא תהיה לי אפילו אוּנקיה אחת לתת למישהו. אף לא אונקיה אחת. אף לא לאחי ובשרי, אילו היה לי אח, ואילו היה הוא המהנדס הראשי של מסילת־הברזל המבטיחה ביותר בעולם.”

“מה זה?” שאל המהנדס הראשי, בשוויון־נפש. “רוע־לב?”

“לא,” אמר צ’ארלס גולד, איתן. “מדיניות.”

“ראדיקלית, הייתי אומר,” העיר המהנדס הראשי בעמדוֹ בפּתח.

“האם זה השם הנכון?” אמר צ’ארלס גולד, מאמצעיתו של החדר.

“כוונתי לומר, יורדת אל שרשי הדברים, אתה יודע,” השיב המהנדס, בסבר של הנאה.

“כמובן,” פסק צ’ארלס לאִטו. “זכיון־גולד היכּה שרשים כה עמוקים בארץ הזאת, בגליל הזה, בנקיק־ההרים ההוא, עד שרק בדינמיט יוּתן להזיז אותו משם. זו בחירתי. זה הקלף האחרון שלי למשחק.”

המהנדס הראשי פלט ציפצוף חרישי. “משחק נאה,” אמר, בנימה של שמירת־סוד. “וכי סיפרת להוֹלרוֹיד על אותו קלף־נצחון יוצא־מגדר־הרגיל שאתה מחזיק בידך?”

"קלף רק בשעה שמשחקים בו; כשהוא מוּטל בסוף המשחק. עד אז רשאי אתה לקרוא לו – "

“נשק,” הציע איש מסילות הברזל.

“לא. רשאי אתה בעצם לקרוא לו נימוק,” תיקן צ’ארלס גולד בלאט. “וכך הצגתי זאת לפני מר הוֹלרוֹיד.”

“ומה הוא אמר על זה?” שאל המהנדס, מתוך ענין בלתי־מסותר.

“הוא” – פתח צ’ארלס גולד והשמיע לאחר שתיקה קלה – “הוא אמר משהו על היאחזוּת זועפת כמוות ועל כך שנשׂים מבטחנו באלוהים. אני מתאר לעצמי שהוא ודאי נרעש עד מאד. אבל הרי” – המשיך האמרכל של מכרה סן־תומה – ,אבל הרי הוא רחוק מאד, אתה יודע, וכמו שאומרים בארץ הזאת, אלוהים נמצא גבוה מאד למעלה."

צחוק־ההערכה של המהנדס נמוג במורד המדרגות, מקום שם דומה היה כאילו המדונה שהילד על זרועה מביטה אחר גבּו הרחב והמפרפר מתוך גוּמחתה הרדוּדה.


פרק 6    🔗

דומיה עזה שררה בקאסה־גולד. אדון הבית, שהתהלך במסדרון, פתח את דלת חדרו וראה את רעייתו יושבת בכורסה גדולה – כורסת־העישון שלו עצמו – מהורהרת, מתבוננת בנעליה הקטנות. והיא לא נשאה את עיניה כאשר נכנס פנימה.

“עייפה?” שאל צ’ארלס גולד.

“קצת,” אמרה מרת גולד. ובלי שאת עיניה עדיין, הוסיפה בחום־רגש, “יש בכל זה הרגשה נוראה של תלישוּת מן המציאוּת.”

נוכח השולחן הארוך שניירות פזורים עליו, שעליו מוטלים היו שוט־ציד וצמד דרבנות, עמד צ’ארלס גולד והביט ברעייתו: “החום והאבק ודאי היו נוראים אחרי־הצהריים על שפת־הים.” מילמל, כמתוך אהדה. “הבּוֹהק על המים ודאי היה איום ממש”.

“אדם יכול לעצום את עיניו מן הבּוהק,” אמרה מרת גולד. “אבל, צ’ארלי יקירי, אי־אפשר לי לעצום את עינַי מלראות את עמדתך; כלפי הדבר…”

היא נשאה את עיניה והביטה בפני בעלה, שפַּס מהם כל סימן של אהבה או של רגש אחר כלשהו. “מדוע אינך אומר לי משהו?” אמרה כמקוננת כמעט.

“חשבתי שהבנת אותי להפליא מלכתחילה,” לאַט צ’ארלס גולד ואמר. “חשבתי שלפני זמן רב אמרנו כל מה שהיה לומר. אין דבר לאמרו עכשיו. היו דברים שצריך היה לעשותם. אנו עשינו אותם; אנו המשכנו בעשייתם. עכשיו אין דרך לחזור. אינני סבור שאפילו בתחילה היתה באמת איזו דרך אפשרית לחזור. ויתר על כן, אין אנו יכולים אפילו להרשות לעצמנו לעמוד על מקומנו.”

“הה, לוּ רק ידעתי עד היכן אתה אומר להרחיק לכת,” אמרה רעייתו, רועדת בפנימיוּתה, אך בנעימה שובבה כמעט.

“כל מרחק, לכל מקום, כמובן,” היתה התשובה, בנעימה עניינית, ולשמע זאת עשתה מרת גולד עוד מאמץ אחד לכבוש את רעדה.

היא קמה ממקומה, מחייכת ברוב־חן, ודומה היה כאילו נתמעטה דמותה הקטנה עוד יותר מחמת שיפעת שׂערה הכבדה והשובל הארוך של שמלתה.

“אך תמיד בדרך להצלחה,” אמרה, במשוכנע.

צ’ארלס גולד, שהקיף אותה במבט הפלדי הכחול של עיניו הצופיות, ענה ללא היסוס:

“הו, אין ברירה אחרת.”

הוא נתן ביטחה עצומה בנעימת־דיבורו. אשר למלים, רק זאת היה מצפונו מניח לו לומר.

חיוכה של מרת גולד השתהה מעט יותר מדי על שפתותיה. היא מילמלה:

“אני אעזוב אותך; אני חשה קצת בראשי. החום, האבק, היו באמת – אני מניחה שאתה חוזר למכרה לפני האיר היום?”

“בחצות,” אמר צ’ארלס גולד. “אנו מביאים את הכסף למטה מחר. אז אטוֹל לי חופשת שלושה ימים תמימים בעיר אתך.”

“הה, אתה תפגוש במשמר־הליווי. אני אהיה על היציע בשעה חמש ואראה אותך עובר. עד אז, שלום.”

צ’ארלס גולד הקיף חיש את השולחן, ובתפסו בידיה התכופף והידק את שתיהן אל שפתיו. בטרם יזדקף שוב מלוא קומתו חילצה יד אחת להחליק על לחיוֹ במגע קל, משל כאילו נער קטן הוא.

“נַסה לנוח קצת, שעה או שעתיים,” מילמלה, נותנת מבטה בערסל המתוח בקצה החדר. שובל שמלתה הארוך ריחש חרש אחריה על האריחים האדומים. ליד הדלת הביטה לאחור.

שתי מנורות גדולות ובהן נוּרות־זכוכית בלתי־מצוחצחות רחצו באור רך ושופע את ארבעת הקירות הלבנים של החדר, עם תיבת־זכוכית של כלי־נשק, ניצב־הפליז של חרב־הפרשים של הנרי גולד על ריבּוע־הקטיפה שלה ורישום צבעי־המים של ערוץ סן־תומה. ובהביטה על זה האחרון במסגרת־עץ השחורה שלו, נאנחה מרת גולד ופלטה:

“הה, אילו הנחנו לו, צ’ארלי!”

“לא,” אמר צ’ארלס גולד בזעף; “אי־אפשר היה להניח לו.”

“אולי היה זה בלתי־אפשרי,” הודתה מרת גולד לאִטה. שפתיה רטטו מעט, אך היא חייכה בסבר של התפארות חמוּדה. “הרבה והרבה נחשים הטרדנו בגן־עדן ההוא, צ’ארלי, לא כן?”

“כן, אני זוכר,” אמר צ’ארלס גולד, “דון פפה הוא שקרא לערוץ בשם גן־העדן לנחשים. אין ספק שהטרדנו רבים ורבים. אבל זִכרי, יקירתי, שאין הוא עכשיו כמו שהיה בזמן שעשית את הרישום ההוא.” הוא נופף בידו לעבר הרישום הקטן של צבעי־מים, שתלוי היה לבדו על הקיר הגדול והחשׂוף. “שוב אין זה גן־עדן לנחשים. הכנסנו אליו בני־אדם, ואין אנו יכולים להפוך גב אליהם ולצאת ולהתחיל בחיים חדשים במקום אחר.”

הוא ניצב מול רעייתו במבט תקיף ומרוכז, שמרת גולד השיבה עליו בסבר אמיץ של חוסר־פחד לפני צאתה, כשהיא סוגרת חרש את הדלת אחריה.

בניגוד לחדר הלבן והבּוהק היתה בו במסדרון המוּאר בעמוּם מסתוריוּת רוגעת של חורש־יער, שנאצלה מן הגזעים והעלים של הצמחים המסודרים לאורך המעקה של הצד הפתוח. באלומות האור הבוקעות מבעד לדלתות הפתוחות של חדרי־הקבלה נראו הפרחים, לבנים ואדומים וסגולים־חיוורים, כמו חיים בזיוָם של פרחים בנהרה של אור־שמש; וכאשר פסעה מרת גולד ועברה היתה בה חיוּת של דמות הנראית בטלאים הבהירים של אור־שמש המנַמרים את האפלולית של קרחות־יער. אבני־החן בטבּעות שעל ידה הנלחצת אל מצחה התנוצצו באור המנורה סמוך לדלת של הסאלה.

“מי שם?” שאלה בקול נחרד. “אתה הוא, באסיליוֹ?” היא הציצה פנימה וראתה את מרטין דקו מתהלך כה־וכה, כאדם שאבד לו משהו, בין הכיסאות והשולחנות.

“אנטוניה שכחה את המניפה שלה פה בפנים,” אמר דקוּ, בסבר מוזר של פיזור־נפש; “לכן נכנסתי לראות.”

אך בעודו אומר זאת נראה היה בבירור כי נואש מן החיפוש שלו, והוא פנה היישר אל מרת גולד, שהביטה בו בפתיעה פקפקנית.

סיניורה,” פתח, בקול נמוך.

“מה הדבר, דון מרטין?” שאלה מרת גולד ואחר הוסיפה, בשׂחוק קל, “אני עצבנית כל־כך היום,” כמו לתרץ את הלהיטות שבּשאלה.

“שום דבר שסכנתו בלתי־אמצעית,” אמר דקו, שעכשיו לא יכול היה להסתיר את סערת־רוחו. “אנא אל תדאגי, לא, באמת, אל לך לדאוג."

מרת גולד, שעיניה הגלויות פקוחות מאד לרווחה, שפתיה מחייכות בשלוָה, מתיצבת היתה בפּתח ביד קטנה עדוּיות אבני־חן.

“אולי אינך יודע כמה אתה מפחיד, כשאתה מופיע בצורה בלתי־צפויה שכזאת –”

“אני! מפחיד!” מיחה ואמר, נבוך ונפתע בתום־לב. “אני מבטיחך שאני עצמי אינני נפחד אף כהוא־זה. מניפה אבדה; כי־כן, היא תימצא שוב. אבל אינני סבור שהיא כאן. מניפה אני מחפש. אינני יכול להבין איך יכלה אנטוניה – יפה! האם מצאת אותה, אָמיגוֹ?”

“לא, סניור,” נשמע מאחרי מרת גולד קולו הכבוש של באסיליוֹ, ראש המשרתים בקאסה. “אינני סבור שהסניוריטה יכלה להשאיר אותה בבית זה.”

“צא וחפש אותה שוב בחצר הפנימית. לך עכשיו, ידידי; חפש אותה על המדרגות, תחת השער; בחן כל אבן; חפש אותה עד אשר אֵרד שוב… הברנש ההוא” – פנה אנגלית אל מרת גולד – “מתגנב וצץ תמיד אחרי גבּו של אדם על רגליו היחפות. מיד עם כניסתי אמרתי לו שיחפש את המניפה ההיא כדי להצדיק את הופעתי המחודשת, את חזירתי הפתאומית.”

הוא שהה ומרת גולד אמרה, במאור־פנים, “תמיד אתה אורח רצוי.” גם היא שהתה שניה אחת. “אבל אני מחכה לשמוע מה סיבת חזירתך.”

דקוּ העלה פתאום סבר של אדישות שאין למעלה ממנה.

“אינני יכול לסבול כשמרגלים אחרי. הו, הסיבה? כן, יש סיבה; יש עוד דבר שאבד, חוץ מן המניפה החביבה על אנטוניה. בלכתי הביתה אחרי שליויתי את דון חוסה ואת אנטוניה לביתם, דיבר אלי הקאפאטאס דה קארגאדורס, שעבר ברחוב על סוס.”

“האם קרה משהו למשפחת ויוֹלה?” תמהה מרת גולד.

“משפחת ויוֹלה? את מתכוונת לגאריבאלדינו הזקן בעל המלון שבו מתגוררים המהנדסים? שם לא קרה שום דבר. הקאפאטאס לא אמר דבר עליהם; הוא רק אמר לי שאלחוטאי של חברת־הטלגרף מתהלך בפלאסה, בגילוי־ראש, ומחפש אותי. אלו הן חדשות מפּנים־הארץ, מרת גולד. ביתר דיוק, שמועות על חדשות.”

“חדשות טובות?” להטה מרת גולד.

“חסרות־ערך. היית חושב. אבל אם עלי להגדיר אותן, הייתי אומר שהן רעות. הן אומרות שקרב של יומיים נערך ליד סנטה־מארטה, ושהריבייריסטים הוכּו. זה קרה ודאי לפני כמה ימים – אולי שבוע. השמועה עתה־זה הגיעה לקאִיטה, והאיש האחראי לתחנת־האלחוט שם הבריק את החדשות לעמיתו כאן. מוטב היה לנו כבר להשאיר את באריוס בסולאקו.”

“מה יש לעשות עכשיו?” מילמלה מרת גולד.

“שום דבר. הוא נמצא בים עם החיילים. בעוד יומיים־שלושה יגיע לקאיטה ושם ישמע את החדשות. מה יעשה אז, מי יודע? יחזיק בקאיטה? יציע את כניעתו למונטירו? יפזר את צבאו – אפשרות זו האחרונה צפויה ביותר, והוא עצמו יירד באחת האניות של חברת חאש”ק, צפונה או דרומה – לוואלפאראִיסו או לסן־פראנציסקו, אחת היא. באריוס שלנו יש לו נסיון רב בגלויות ובחזרות למולדת, המציינות את הנקודות במשחק הפוליטי."


בהחליפו מבט איתן עם מרת גולד הוסיף דקוּ, הססנית כביכול, “ואף־על־פי־כן, אילו היו לנו כאן באריוס עם 2,000 הרובים המשוּפרים שלו, אפשר היה לעשות משהו.”

“מונטירו נחל נצחון, נצחון גמור!” פלטה מרת גולד בנעימה של אי־אמון.

“ברווז, מן־הסתם, עופות מסוג זה בוקעים מבּיציהם במספר רב בזמנים כאלה. ואפילו היתה זו אמת? כי־כן, הבה נציג את הדברים באור הרע ביותר, הבה נאמר שזו אמת.”

“אם כך הרי שאבד הכל,” אמרה מרת גולד, בשלוות־ייאוש.

פתאום דימתה לנַחֵש, דימתה לראות את התרגשותו העצומה של דקו תחת כסוּת חוסר־הדאגה הלמוּד. אכן מסתמנת היתה זו והולכת במבטו הנועז והחודר, בעקימת שפתיו, ספק פוחזת ספק מבַזה. ומשפט צרפתי עלה עליהן משל כאילו, לבי קוסטאגואנרו זה של הבוּלווארים, היתה זו הלשון היחידה בת־התוקף:

“Non, Madame, Rien n’est perdu”84

הדברים העבירו זרם חשמל במרת גולד, והיא אמרה, בהתעוררות:

“מה היית חושב לעשות?”

אבל בהתרגשותו הכבושה של דקוּ היתה כבר נימה של ליגלוג.

“וכי מה קוסטאגואנרו אמיתי צפוי לעשות? עוד מהפכה, כמובן. בהן־צדק שלי, מרת גולד, אני חושב שאני איחו דל פּאִיס85 לאמיתו, בן אמיתי למולדת, בלי הבדל מה יאמר האב קורבּילאן. ואינני כופר עד כדי כך שלא אאמין ברעיונותי שלי, בתרופות שלי, ברצונותי שלי.”

“כן,” אמרה מרת גולד, כמפקפקת.

“אינך נראית משוכנעת,” חזר דקוּ והמשיך בצרפתית. “נניח, אם כן, ביצרי־הלב שלי.”

מרת גולד קיבלה את התוספת הזאת ללא רתיעה. כדי להבין את הדברים לאשוּרם לא היתה צריכה לשמוע את הבטחתו המלוחשת:

“אין דבר שלא אהיה מוכן לעשותו למען אנטוניה. אין דבר שאינני מוכן לקבל עלי. אין סיכון שאינני מוכן להסתכן בו.”

דקוּ כמו מצא משנה עוז־נפש בהבּעה זו של מחשבותיו. "את לא תאמיני לי אם אגיד לך שאהבת־המולדת היא – "

היא החוותה בידה מעין מחאה רפת־רוח, כמבקשת להביע כי נואשה מלצפות לַמניע הזה אצל אדם כלשהו.

“מהפכה בסולאקו,” המשיך דקוּ בלחש־תוקף. “אפשר לשרת את האידיאל הגדול כאן, במקום שיצא לעולם, במקום הולדתו, מרת גולד.”

מזעיפה, וכשהיא נושכת את שפתה התחתונה כתפוּסת־סרעפים, התרחקה כדי פסיעה אחת מן הדלת.

“אין בדעתך לדבּר אל בעלך?” עצר בה דקוּ בדאגה.

“אבל תהיה זקוק לעזרתו?”

“בלי ספק,” הודה דקו ללא היסוס. “הכל תלוי במכרה של סן־תומה. אבל אני הייתי מעדיף שעדיין לא יידע דבר על ־ על תקוותי.”

סבר של תמיהה ירד על פניה של מרת גולד, ודקו קרב לגשת והסביר, כממתיק סוד:

“כלום אינך רואה, הרי הוא אידיאליסט שכזה.”

סומק עלה בפניה של מרת גולד, ובתוך כך קדרו עיניה.

“צ’ארלי אידיאליסט?” אמרה, כמו לנפשה, משתאָה. “וכי מה כוונתך, בשם אלוהים?”

“כן,” הודה דקו. "הרי זה דבר נפלא להגידו כאשר לנגד עינינו ממש המראֶה של מכרה סן־תומה, שהוא אולי העובדה הגדולה ביותר בכל אמריקה הדרומית. אך הסתכלי אפילו בזאת, במידה ידועה נהג אידיאליזציה בעובדה זו – " הוא שהה בדיבורו. “מרת גולד, האם ברור לך עד היכן העלה את קיומו של מכרה סן־תומה, את שוויוֹ, את משמעותו לדרגה של אידיאל? האם נהיר לך הדבר?”

הוא ודאי ידע מה הוא סח.

הרושם אשר לו ציפה הושג. מרת גולד, שמוכנה היתה להתלקח, חדלה פתאום בקול נמוך וחרישי שדמה לגניחה.

“מה אתה יודע?” שאלה בקול רפה.

“מאומה,” השיב דקו בתוקף. “אבל עם זאת, כלום אינך רואה, הוא אנגלי?”

“אם כן, מה בכך?” שאלה מרת גולד.

“פשוט שאין הוא יכול לא לפעול ולא להתקיים בלי אידיאליזציה של כל רגש, רצון או הישג פשוט. אין הוא יכול להאמין למניעיו שלו אם לא יעשה אותם תחילה חלק מאיזו אגדה דמיונית. הארץ, חושש אני, איננה טובה די צרכו. האם את מוחלת לי על גילוי־הלב שלי? חוץ מזה, בין אם תמחלי ובין אם לא, הרי זה חלק מאמיתם של דברים הפוגעת – איך את קוראת לה? – באנינוּת־הרגש האנגלו־סקסית, וברגע זה אינני סבור שאוכל להתיחס ברצינות לתפיסת־הדברים שלו או –אם תרשי לי לומר כן – לזו שלך.”

מרת גולד לא נתנה כל אות שנעלבה. “אני מניחה שאנטוניה מבינה אותך כהלכה?”

“מבינה? אמנם כן. אבל אינני בטוח שהדברים נראים לה. אולם דבר זה אינו מעלה ואינו מוריד. ישרי מספיק לי לומר לך זאת, מרת גולד.”

“הרעיון שלך, כמובן, הוא הפרדה,” אמרה.

“הפרדה, כמובן,” הכריז מרטין. “כן; הפרדה של כל הפלך האוקסידנטאלי משאר חלקיו של הגוף הרוגש. אבל הרעיון האמיתי שלי, היחיד, החשוב בעיני, הוא שלא להיפרד מאנטוניה.”

“וזה הכל?” שאלה מרת גולד, בלא קפידה.

“בהחלט. אין אני מרמה את עצמי באשר למניעים שלי. היא לא תעזוב את סולאקו למעני, ולכן חייבת סולאקו לעזוב את שאר חלקי הרפובליקה לגורלם. שום דבר לא יוכל להיות ברור יותר מזה. אני אוהב מצב המוגדר בבירור. אינני יכול להיפרד מאנטוניה, לכן יש לכוף על הריפובליקה האחת והלא־מתחלקת של קוסטאגואנה פרידה מן הפלך המערבי שלה. לטוב־המזל הרי זו גם במקרה מדיניוּת נבונה. אפשר להציל את החלק העשיר והפּוֹרה ביותר של הארץ מאנארכיה. כשלעצמי איכפת לי הדבר במידה מעטה מאד, מאד; אבל עובדה היא שהתבססותו של מונטירו בשלטון פירושה יהיה מוות בשבילי. בכל הצהרות החנינה הכללית שראיתי הרי שמי, יחד עם עוד כמה שמות, נעדרים במיוחד. האחים שונאים אותי, כפי שידוע לך היטב מאד, מרת גולד; והנה, באה השמועה שהם ניצחו בקרב. את אומרת שאם גם נניח כי אמת הדבר יש לי שהות די־והותר לברוח.”

לשמע מילמול־המחאה הרפה מצד מרת גולד השתתק רגע, בעודו נותן בה מבט קודר ונחוש־החלטה.

“הו, אבל הייתי מוכן לכך, מרת גולד. הייתי בורח אילו שירת הדבר את זו שהיא עכשיו תשוקתי היחידה. יש בי די אומץ־לב לומר זאת, וגם לעשות זאת. אבל נשים, אפילו הנשים שלנו, אידיאליסטיות הן. אנטוניה היא זו שאינה מוכנה לברוח. סוג חדש של יוהרה.”

“אתה קורא לכך יוהרה,” אמרה מרת גולד, בקול־חרדות.

“אִמרי איפוא גאוָה, שהיא, כך יגיד לך האב קורבילאן, חטא שעונשוֹ מוות. אבל אני אינני גאה. אני פשוט מאוהב כל־כך עד שאינני מוכן לברוח. בתוך כך רוצה אני לחיות. אין אהבה לאיש מת. לכן צריך שסולאקו לא תכיר במונטירו המנצח.”

“ואתה סבור שבעלי יתן לך את תמיכתו?”

“אני סבור שהוא יכול להימשך לזה, ככל האידיאליסטים, משעה שיראה בסיס של רגש לפעולתו. אבל אין רצוני לדבּר אליו. עובדות ברורות כשלעצמן לא תדבּרנה אל הרגש שלו. מוטב הרבה יותר שישכנע את עצמי על־פי דרכו. ובגילוי־לב אגיד לך שאולי ברגע זה דווקה לא אוּכל לחלוק כבוד מספיק למניעיו ואולי, אפילו, לא למניעיך שלך, מרת גולד.”

ברי היה כי מרת גולד עזה מאד בהחלטתה שלא להיעלב. היא חייכה סתמית, ובתוך כך דומה היה שהיא מעיינת בדברים. ככל שיכלה לדון על־פי ספק־הוידויים של הנערה, הבינה אנטוניה לרוחו של אותו צעיר. נראה היה בעליל כי יש הבטחה של בטחון בתכניתו, או בעצם ברעיון שלו. יתר על כן, אם צודק הרעיון ואם לא, להזיק לא יוּכל. ואפשר היה גם בהחלט שהשמועה כוזבת.

“יש לך איזה מין תכנית,” אמרה.

“הפּשטוּת בכבודה־ובעצמה. באריוֹס יצא לדרך, ימשיך־נא איפוא; הוא יחזיק בקאִיטה, שהיא הפּתח לנתיב־הים לסולאקו. הם אינם יכולים לשלוח כוח מספיק מעבר להרים. לא; אף לא להתמודד עם הכנופיה של אֵרנאנדס. בינתיים נארגן אנחנו את ההתנגדות שלנו כאן. ולכך יועיל אֵרנאנדס זה עצמו. הוא הביס חיילים כשודד־דרכים; בלי ספק יחולל אותו דבר עצמו אם יתמנה קולונל או אפילו גנרל. את מכּירה את הארץ במידה שתספיק לך שלא להזדעזע מדברי, מרת גולד. שמעתיך אומרת כי שודד מסכן זה הוא הדוגמה החיה, הנושמת של אכזריות, אי־צדק, איוולת ודיכּוי, המחריבים את נפשותיהם של הבריות כמו גם את הונם בארץ הזאת. כי־כן, יהיה בכך מעין צדק פיוטי אם יקום האיש הזה למחוץ את הקלקלות שדחפו את ראנצ’רו ישר לחיים של פשע. רעיון נאה של גמול וצדק יש בזה, לא כן?”

דקוּ עבר בנקל לאנגלית, שבּה דיבר דייקנית, נכונה מאד, אך בצלילים מרובים מדי של z.

"תני דעתך גם על בתי־החולים שלך, על בתי־הספר שלך, על האמהות החולות והזקנים החלושים שלך, על כל אותה אוכלוסיה שאַת ובעלך הבאתם אותה לערוץ־הטרשים של סן־תומה. כלום אין את אחראית כלפי מצפונך לכל האנשים האלה? כלום אין זה כדאי לעשות עוד מאמץ, שאינו כלל נואש ככל שהוא נראֶה, לאו דווקא – "

דקו סיים את מחשבתו בהניפו ידו כלפי מעלה, כמרמז על כלָיה; ומרת גולד הסבה ראשה במבַּע של חלחלה.

“מדוע אינך אומר כל זאת לבעלי?” שאלה, בלי להביט בדקוּ, שעמד והתבונן ברישוּמם של דבריו.

“הה! אבל דון קארלוס אנגלי כל־כך”, פתח לומר. מרת גולד שיסעתו:

“הנח לזה, דון מרטין. הוא קוסטאגואנרו לא פחות – לא! הוא קוסטאגואנרו יותר ממך.”

“רגשן, רגשן,” אמר דקו כמגעגע כמעט, בנעימה של הוֹקרה עדינה ומרגעת. "רגשן, כדרכם המדהימה של בני־עמכם. אני עוקב אחר אֶל־ריי דה סולאקו מאז באתי לכאן בשליחוּת של סרק, ואולי מכּוחה של איזו בגידת־גורל האורבת מאחרי התהפוכות הסתומות בחייו של אדם. אבל אני אינני חשוב, אני אינני רגשן, אני אינני יכול להעטות על תשוקותי האישיות גלימה מזהירה של משי ועדיים. החיים בשבילי אינם רומאנסה מוסרית השאובה מן המסורת של אגדת־פיוֹת נחמדה. לא, מרת גולד; אני איש מעשי. אינני מפחד מן המניעים שלי. אבל, סלחי לי, יותר מדי נסחפתי בדברי. הדבר שאותו אני מבקש לומר הוא זה שהתבוננתי. לא אגיד לך מה גיליתי – "

“לא. אין בזה צורך,” לחשה מרת גולד, מַשעָה שוב את ראשה.

“אמנם כן. פרט לעובדה אחת קטנה, שבּעלך אינו מחבּב אותי. זה ענין קטן, שבמסיבּות הנתונות דומה כאילו הוא קונה לו חשיבות מגוחכת־להפליא. מגוחכת ועצומה; כי ברור שדרוש כסף לתכנית שלי.” העיר; ואחר־כך הוסיף, ברוב כוונה, “ועלינו לטפל בשני רגשנים.”

“אינני בטוחה אם אני יורדת לסוף דעתך, דון מרטין,” אמרה מרת גולד, צוננת, שומרת על חרישיוּת שיחתם. “אבל אם נניח שירדתי לסוף דעתך, מי השני?”

“הוֹלרוֹיד הגדול בסן־פראנציסקו, כמובן.” הזדרז דקו ולחש. “אני סבור שאַת יורדת בהחלט לסוף דעתי. נשים הן אידיאליסטיות; אבל הן גם מיטיבות כל־כך לראות.”

אך בלי הבדל מה היה טעמה של אותה אמירה, שהיו בה זילזול ומחמאה – בעת־ובעונה אחת, דומה היה כאילו לא שמה מרת גולד לב אליה. השם הוֹלרוֹיד העניק נעימה חדשה לחרדתה.

“הליווּי של משלוח הכסף יורד לנמל מחר; עבודה של ששה חדשים תמימים, דון מרטין!” קראה נחרדת.

“יירד איפוא,” פלט דקו, בכובד־ראש, כמעט לתוך אָזנה.

“אבל אם תתפשט השמועה, ובפרט אם יתברר כי אמת היא, עלולות מהומות לפרוץ בעיר,” טענה מרת גולד.

דקו הודה שהדבר אפשרי. הוא מכיר היטב את ילדי־העיר מן הקאמפו של סולאקו: זעופים, גנבנים, נוקמניים וצמאים לדם, בלי הבדל מה הסגולות הגדולות שאולי השתבחו בהן אחיהם בני המישור. אלא שקיים אותו רגשן שני, המייחס משמעות אידיאליסטית מוזרה לעובדות ממשיות. זרם זה של כסף חייב להוסיף ולזרום צפונה כדי שיחזור בצורת תמיכה כספית מצד הבית הגדול של הוֹלרוֹיד. למעלה בהר, בחדר המשוריין של המכרה, מטילי־הכסף שווים לצרכּו פחות מקופּה של עופרת, שממנה אפשר לפחות לעשות כדוּרים. יירד המטען לנמל נכון למשלוח.

האניה הבאה המפליגה צפונה תקחהו עמה, ודווקא בזאת תושיע את המכרה של סן־תומה, שהפיק אוצרות כה רבים. וגדולה מזו: מסתבר שהשמועה כוזבת, העיר, בתוקף רב של הכרה בנעימת־דיבּורו החפוּזה.

“חוץ מזה, סיניורה,” סיכּם דקו, “ימים רבים נוכל לשמור אותה בסוד. אני דיברתי עם האלחוטאי באמצע הפּלאסה־מאיוֹר; לכן בטוח אני שאיש לא היה יכול לשמוע את שיחתנו. אפילו ציפור לא היתה באוויר סמוך אלינו. יוּרשה לי גם לומר לך עוד משהו. אני התידדתי עם האיש הזה הקרוי נוסטרומו, הקאפאטאס. בעצם הערב הזה שוחחנו, ליד סוסו צעדתי כאשר עתה־זה יצא לאִטו על סוסו מן העיר. הוא הבטיח לי שאם תתחולל מהומה מאיזו סיבה שהיא – אפילו מן הסיבות הפוליטיות ביותר, מבינה את – הרי הקארגאדורס שלו, חלק חשוב מהמון־העם, הן תודי, יימצאו לצד האירופים.”

“הוא הבטיח לך זאת?” תמהה מרת גולד, בהתעניינות. “מדוע זה הבטיח לך?”

“בהן־צדקי, אינני יודע,” הכריז דקו, בנעימה נפתעת כלשהו. “בהחלט הבטיח לי זאת, אך עתה שאת שואלת אותי מדוע ודאי שלא אוּכל לומר לך מה היו טעמיו. הוא דיבר בחוסר־הדאגה הרגיל שלו, שלוּלא היה האיש ימאי פשוט בלבד הייתי רואה בו התחפשוּת או העמדת־פנים.”

דקוּ פסק מדיבּורו והביט במרת גולד בסקרנות.

“בסך־הכל,” המשיך, “אני מניח שהוא צופה להפיק מכך איזו תועלת. אַל לך לשכוח שאין הוא מפעיל את שליטתו היוצאת־מגדר־הרגיל על המעמדות הנמוכים בלי מידה ידועה של הסתכּנות אישית ושאגב כך הוא מפזר את ממונו בשפע גדול. חייב אדם לשלם בצורה זו או אחרת בעד דבר מוּצק כיוקרה אישית. הוא סיפר לי, לאחר שהתידדנו בשעת ריקוד, בפוֹסאדה86 שמחזיק מקסיקאי אחד סמוך ליד החומות, שבּא הנה בשעתו לעשות הון. אני מניח שביוקרתו הוא רואה מין השקעה.”

“אולי הוא מעריך אותה בזכות עצמה,” אמרה מרת גולד משל כאילו היתה דוחה איזה חיפוש־מומים שלא במקומו. “ויוֹלה, הגאריבּאלדינו, שאצלו התגורר כמה שנים, קורא לו נקי־הכּפּיים.”

“הה! הוא נמנה עם קבוצת אנשי־החסות שלך שם סמוך לנמל, מרת גולד. מוּי בְיין87. והקפטן מיצ’ל אומר עליו שהוא אדם נפלא. אין קץ לסיפורים ששמעתי על כוחו, העזתו, נאמנותו. דברים נאים עד בלי די. המ! נקי־כפיים! אכן זה שם כל כבוד לקאפאטאס של הקרגאדורס מסולאקו. נקי־כפיים! נאה, אך מעורפל. מכל־מקום, אני מניח שהוא גם אדם שמוחו בקדקדו. ואני דיברתי אתו על יסוד ההנחה הזאת המפוּקחת והמעשית.”

“אני מעדיפה לחשוב עליו שהוא אדם חסר־פניות, ולפיכך אפשר לתת בו אמון,” אמרה מרת גולד, מתקרבת לקיצור־דברים בוֹטה ככל שהיה מאָפיה.

“יפה, אם כך הוא הרי יהיה הכסף מובטח עוד יותר. שיירד, סיניורה, שיירד, כדי שיוכל להגיע צפונה ולחזור אלינו בצורת אשראי.”

מרת גולד זרקה מבטה במסדרון לעבר חדרו של בעלה. דקו, שהתבונן בה כאילו היה גורלו נתון בידיה, הבחין בניד־ראש בלתי־נתפס כמעט של הסכמה. הוא החווה קידה בחיוך, ובשימו ידו לתוך כיס־החזה של מקטרנו העלה מניפה של נוצות קלות המודבקות על עלים צבועים של עץ־אלגוֹם. “היא היתה בכיסי,” מילמל, כעטוּר־נצחון, “לשם אמתלה מתקבלת על־הדעת.” שוב החווה קידה. “לילה טוב, סיניורה.”

מרת גולד המשיכה בדרכה במסדרון מחדר בעלה והלאה. גורלו של מכרה סן־תומה היה מעיק על לבבה. זמן רב עבר מאז החלה לפחד מפניו. בשעתו היה זה רעיון. כאשר הפך הרעיון והיה לאליל התבוננה בו בחששות, ועתה גדל האליל והיה לנטל־פלצוּת מוחץ. דומה היה כאילו ההשראה של שנותיהם הראשונות סרה מלבבה ונהפכה לקיר של לבני־כסף, שהוקם במלאכתם החרישית של רוחות רעים, בינה לבין בעלה. דומה היה כאילו הוא שוכן לבדו מוקף חומה של מתכת יקרה, בעוד היא נשארת בחוץ עם בית־הספר שלה, בית־החולים שלה, האמהות החולות והזקנים החלושים, שאינם אלא שרידים פחותי־ערך מן ההשראה הראשונה. “המסכנים הללו!” לאטה לנפשה.

למטה שמעה את קולו של מרטין דקוּ דובר רמות בחצר הפנימית:

“מצאתי את המניפה של דוניה אנטוניה, באסיליו. הבּט, הנה היא!”


פרק 7    🔗

הדבר שדקוּ עשוי לקרוא לו החמרנוּת השפויה שלו התבטא בחלקו בכך שלא האמין באפשרות ידידוּת בין גבר לאשה.

היוצא־מן־הכלל היחיד שבּו הכיר אישר, כך טען, את הכלל המוחלט. ידידוּת היתה אפשרית בין אח לאחות, ובידידוּת התכוון לחוסר־הסייגים גלוי־הלב, כמו בפני עוד יצור־אנוש, במחשבות ובתחושות; כל הכּנוּת חסרת־המטרה והנחוצה שבּחיים הפנימיים החבויים כשהיא מנסה להשפיע על רגשי־האהדה העמוקים של הוויה אחרת.

אחותו החביבה עליו, המלאך יפה־התואר, השרירותי קימעה ועז־ההחלטה, זו ששלטה באָב ובאֵם דקוּ במעונות שבקומה הראשונה של בית פריזאי נאה מאד, לפניה שפך מרטין דקוּ את סודות מחשבותיו, מעשיו, תכליותיו, ספקותיו ואפילו כשלונותיו…

הכיני את החוג הקטן שלנו בפאריז להולדתה של עוד ריפובליקה אחת דרום־אמריקאית. אחת יותר או אחת פחות, מה ההבדל בדבר? עשויות הן לצאת לאוויר העולם כפרחים רעים בחממה של מוסדות רקובים; אבל זרעהּ של זו גמל במוחו של אחיך, ודי יהיה בכך כדי לזכּותה בהסכּמתך המסורה. אני כותב לך את הדברים האלה לאורו של נר יחיד, במין פונדק, ליד הנמל, שבעליו הוא איטלקי בשם ויוֹלה, מאנשי־חסותה של מרת גולד. הבנין כולו, שכּכל הידוע לי אולי תיכּן אותו איכר קוֹנקוויסטאדוֹר ממִדגה־הפּנינים לפני שלש־מאות שנה, שרוי בדממה גמורה. הוא הדין במישור שבין העיר לנמל; דוֹמם, אך חשוּך פחות מן הבית, שכן משמרות הפועלים האיטלקים השומרים על מסילת־הברזל הבעירו מדורות קטנות לכל אורך הקו. אתמול לא היה שקט פה כל־כך בסביבה. היתה לנו מהומה נוראה – התפרצות פתאומית של המון־העם, שלא דוכּאה אלא בשעה מאוחרת היום. מטרתה, בלי ספק, היתה ביזה, ומטרה זו סוכּלה, כפי שוודאי נודע לך כבר מתוך המברק ששוּגר באמצעות סן־פראנציסקו וניו־יורק בליל־אמש, כשעדיין היו הקווים פתוחים. שם כבר קראת שפעולתם הנמרצת של האירופים אנשי מסילת־הברזל הצילה את העיר מחורבּן, ואת רשאית להאמין בזאת. אני עצמי חיבּרתי את המברק. אין לנו כאן איש של סוכנוּת־רוֹיטר. אני גם יריתי באספסוף מחלונות המועדון, יחד עם עוד כמה צעירים בעלי־מעמד. מטרתנו היתה שרחוב־החוקה יישאר פנוי ליציאת הנשים והילדים, שמצאו להם מחסה בשתי אניות־משא הנמצאות עכשיו כאן בנמל. זה היה אתמול. מן המברק ודאי גם נודע לך שהנשיא הנעדר, ריבּיירה, שנעלם אחרי הקרב של סנטה־מארטה, צץ והופיע פה בסולאקו באחד מאותם צירופי־מקרים מוזרים שכמעט לא יאומנו, ועל־גבי פרד צולע רָכב ונכנס ממש לעיצומם של קרבות־הרחוב. נראה כי ברח, בחברתו של נהג־פרדים בשם בוניפאסיוֹ, מעבר להרים, מן האיוּמים של מונטירו לתוך זרועותיו של אספסוף משתולל.

הקאפאטאס של הקארגאדורס, אותו ימאי איטלקי שעליו כתבתי לך קודם, הציל אותו ממות־נבלים. אותו אדם דומה כאילו יש לו כשרון מיוחד להימצא במקום כל־אימת שצריך לעשות איזה מעשה ציורי.

הוא היה בחברתי בשעה ארבע בבוקר במשרדי “הפורווניר”, וכל־כך השכּים כדי להזהירני מפני הצרה הממשמשת־ובאה, וכן גם כדי להבטיחני כי יחזיק את הקארגאדורס שלו על צד הסדר והמשטר. משהאיר היום מביטים היינו יחד על המון הרגלים והרוכבים, כשהוא מפגין בפלאסה ומיידה אבנים בחלונות של האינטֶנדֶנסיה. נוסטרומו (בשם זה הוא מכונה כאן) הצביע לפני על הקארגאדורס שלו הפזורים בתוך האספסוף.

השמש מאחרת להאיר על סולאקו, כי בתחילה עליה לטפס מעל להרים. באור־הבוקר הצח ההוא, הבּהיר יותר מאור־דימדומים, ראה נוסטרומו היישר מעֵבר לפּלאסה רחבת־הידיים, בקצה הרחוב מעבר לקתדראלה, איש אחד רכוב שכּפי הנראה נטפלה אליו חבורה מצווחת של ליפּרוֹס. מיד אמר אלי, “זה אדם זר, מה הם עושים לו?” אחר־כך הוציא משרוקית־הכסף שהוא נוהג להשתמש בה על הרציף (דומה כי אדם זה בז לשימושה של כל מתכת היקרה פחות מכסף) ושרק בה פעמיים, כפי הנראה סימן מוסכם מראש לקארגאדורס שלו. מיד יצא במרוצה, והם התקבצו סביבו. גם אני רצתי החוצה, אבל איחרתי מכדי לבוא אחריהם ולעזור בהצלת האיש הזר, שבּהמתו כבר נפלה. מיד עטו עלי בחינת אריסטוקרט שנוּא, ושמחה יתירה שמחתי להיכּנס למועדון, מקום שם נתן דון חאימֶה בֶרחֶס (אולי זכור לך שביקר בביתנו בפאריז לפני כשלש שנים) רובה־ציד בידי. כבר היו יורים מן החלונות. היו ערימות קטנות של כדורים על־גבי שולחנות־הקלפים הפתוחים. אני זוכר שנים־שלושה כיסאות מהוּפכים, כמה בקבוקים מתגלגלים על הרצפה בין חפיסות הקלפים שפוזרו פתאומית כאשר קמו הקאוואליירוס ממשחקם לפתוח באש על האספסוף. רוב הצעירים בילו את הלילה במועדון מתוך ציפיה לאחזו התפרעות מסוג זה. בשתים מן המנורות, על אבי־הזיזים, היו הנרות דועכים בתושבותיהם. אוֹם גדול של ברזל, שמן־הסתם נגנב מבתי־המלאכה של הרכּבת, התעופף מן הרחוב כאשר נכנסתי וניפץ את אחד המראות הגדולות הקבועות בקיר. ראיתי גם אחד ממשרתי המועדון שכַּפתו אותו בידיו וברגליו במיתרי הווילון והטילוהו לקרן־זווית. זכוּר לי במטושטש איך הבטיחני דון חאימֶה בחפזה שתפסו את הברנש כשהוא שַׂם רעל במאכלים בעת ארוחת־הערב. אבל בבירור זכוּר לי שהיה משווע לרחמים, בלא להפסיק כלל, בלי הרף, וההתעלמוּת ממנו היתה מוחלטת עד כדי כך שאיש לא טרח אפילו לסתום את פיו. השאון שהקים היה בלתי־נעים עד כדי כך שנטיתי אפילו מאד לעשות זאת בעצמי. אבל לא היה זמן לבטלו על קטנות מעין אלו. תפסתי את מקומי ליד אחד החלונות והתחלתי לירות.

רק כעבור זמן, אחרי־הצהריים, התברר לי מי היה האיש שאותו הצליח נוסטרומו, עם הקארגאדורס שלו וכן עם כמה פועלים איטלקים, להציל מיד בני־הבליעל השתוּיים הללו. אותו אדם יש לו כשרון מיוחד כאשר צריך לעשות משהו המפליא את הדמיון. הערתי לו זאת לאחר־מכן כאשר נפגשנו לאחר שהוחזר הסדר על כנו במידה ידועה בעיר, ותשובתו הפתיעה אותי למדי. הוא אמר ממש ברוגז, “וכמה אני מקבל בעד זה, סניור?” ואז עלה על דעתי שאולי באה יוהרתו של אדם זה על סיפוקה בהערצתם של פשוטי־העם ובאמון שנותנים בו הממוּנים עליו!

דקו שהה להדליק סיגריה, ואחר־כך, בעוד ראשו שחוֹח על מכתבו, הפריח ענן של עשן שכּמו קפץ אחורנית מן הנייר. הוא שב ואחז בעפרון.

זה היה אתמול בערב בפּלאסה, כאשר ישב על מדרגות הקתדראלה, ידיו בין ברכּיו, והוא מחזיק ברסן של סוסתו המפורסמת האפורה־ככסף. משך כל היום כולו הנהיג לתפארת את חבר הקארגאדורס שלו. הוא נראָה מיוגע. אינני יודע איך נראיתי אני. מלוכלך מאד, אני מניח. אבל אני מניח שגם נראיתי שׂבע־רצון. מזמן שהעלו את הנשיא הנמלט על סיפונה של א/ק “מינרווה” הפכה ההצלחה עורף לאספסוף. הם נהדפו מן הנמל, ומן הרחובות היותר טובים שבעיר, לתוך מבוך החורבות והטוֹלדֵריאס88 שלהם עצמם. עליך להבין שהתפרעות זו, שמטרתה הראשונה־במעלה היתה בלי ספק להשתלט על הכסף של סן־תומה הגנוז בחדרים התחתיים של בית־המכס (מחוץ לשדידת הריקוֹס בכללותם), לבשה צביון מדיני מכּוח העובדה ששני צירים מאסיפת־הפלך, הסניוֹרֶס גאמאצ’ו ופוּאֶנטֶס, שניהם מבּוֹלסוֹן, התיצבו בראשה – בשעה מאוחרת אחר־הצהריים, אמנם כן, כאשר התבצר האספסוף, שנכזבו תקוותיו לשלל, ברחובות הצרים, לקול קריאות “ויוה לה ליבּרטאד! בוז לפיאודליזם!” (תמה אני מה דמות יש לו לפיאודליזם בעיניהם?) “בוז לגוֹתים ולמשותקים.” אני מניח שהאדונים גאמאצ’וֹ ופוּאנטס ידעו מה הם עושים. אלה הם אדונים נבונים וזהירים. באסיפה התקראו מתונים, ובכובד־הירהורים של אהבת־הבּריות התנגדו לכל צעד נמרץ. משהגיעו השמועות הראשונות על נצחונו של מונטירו החל שינוי דק־מן־הדק להסתמן במזג המהורהר, והם החלו להמרות את פיו של דון חוּסטה לוֹפּס בבימת יושב־הראש שלו בחציפוּת שעליה יכול היה המסכּן להגיב רק בהחליקוֹ כאיש נדהם על זקנו ובצלצלו בפעמון יושב־הראש. אחר־כך, משעה שלא היה עוד צל של ספק כי אכן נחלו הריבייריסטים מפלה, נעשו פתאום ליבראלים מושבעים, הפועלים יחד כאילו היו תאוֹמי־סיאם, ובסופו של דבר נטלו לידיהם כביכול את הנהגת ההתפרעוּת בשם העקרונות המונטריסטיים.

המהלך האחרון שלהם אמש בשעה שמונה התבטא בכך שהתארגנו בוועד מונטריסטי, שכּכל הידוע לי הוא יושב בפוסאדה89 השייכת ללוחם־פרים מקסיקאי שפּרש, והוא גם פוליטיקאי גדול, ששמו נשכּח ממני. משם שלחו פנייה אלינו, הגותים והמשותקים של מועדן־אמארילה (ולנו ועד משלנו), שבה הזמינו אותנו להגיע לכלל איזה הסכם זמני על הפסקת־אש, כדי כך הם מתחצפים לומר שהאידיאל הנעלה של החירות “לא יוכתם בפשעים של אנוכיות שמרנית!” בצאתי לשבת עם נוסטרומו על מדרגות הקתדראלה היה המועדון עסוק בעיוּן בתשובה נאותה בחדר העיקרי, שרצפתו היתה זרועה כדורים שהתפוצצו, מכיתות זכוכית, כתמי־דם, פמוטים וכל מיני שברים. אבל כל אלה הם הבלים. איש בעיר אין בידו כוח של ממש מחוץ למהנדסים של מסילת־הברזל, שאנשיהם מחזיקים בבתים הנתוצים שרכשה החברה להקמת התחנה העירונית מצד אחד של הפלאסה, ולנוסטרומו, שהקארגאדורס שלו ישנים היו תחת הקשתות שלאורך חזית החנויות של אַנזאני. שריפה של רהיטים שבורים מאולמות האינטֶנדֶנסיה, רובּם מוזהבים, בוערת היתה בפּלאסה, בלהבה גבוהה המשתלחת ממש אל האנדרטה של קארלוֹס הרביעי. גופתו המתה של אדם מוטלת היתה על המדרגות של בסיס האנדרטה, זרועותיו של האיש פשוטות לרווחה והסוֹמבּרירוֹ שלו מליט את פניו – אולי חסדו אל איזה ידיד. אור הלהבה נגע בעלוותם של העצים הראשונים באָלאמידה ופיזז בקצהו של רחוב צדדי שבסמוך, שנחסם על־ידי ערבוביה של עגלות־שוורים ושוורים מתים. על אחד הפגרים ישב ליפּרוֹ מכורבל ועישן סיגריה. היתה זו הפסקת־אש. הרי את מבינה. היצור החי היחיד בפלאסה מחוץ לנו היה קארגאדור אחד שהתהלך אנה ואנה ובידו סכין אורך וחשׂוּף, כמו זקיף לפני הקשתות, מקום שהיו חבריו ישנים את שנתם. ונקודת־האור האחרת היחידה בעיר האפלה היו החלונות המוּארים של המועדון. בקרן הקאליה.

לאחר שכתב עד כאן קם דון מרטין דקוּ, הטרזן האֶקזוֹטי מן הבּולוואר הפאריזי, ועבר את הרצפה מרוּבּצת־החול של בית־הקפה בקצה האחד של פונדק “איטליה המאוחדת”, שבּבעלותו של ג’ורג’ו ויוֹלה, עמיתו הזקן של גאריבאלדי. הדפּס־האבן עז־הגוֹנים של הגיבור הנאמן כמו הביט במעומעם, לאור נר אחד, באיש אינו מאמין בשום דבר מחוץ לאמיתוּת תחושותיו שלו.

בהשקיפו מן החלון קידמה את פניו של דקוּ חשכה כה אטומה עד שלא יכול לראות לא את ההרים ולא את העיר, אף לא את הבניינים שליד הנמל; וקול לא נשמע, משל כאילו באה האפלה העצומה של המפרץ השקט, הפושטת מן המים על־פני היבשה, ונסכה עליו גם אֵלם גם עיוורון. לא ארכה העת ודקוּ חש ברעד קל של הרצפה ובמַשק ברזל ממרחק. אור לבן הופיע, בעומק האפלה, והוא הולך הלוֹך וגדוֹל בקול רועם. הטלטוֹלת, שבדרך־כלל הוחזקה במסילות הצדדיות ברינקוֹן, מוסעת היתה בחזרה לקרפיפים לשם הבטחה. כרחש מסתורי של האפלה מאחרי הפנס הקדמי של הקטר עברה הרכבת בפרץ המוּלה נבוּבה, סמוך לקצהו של הבית, שכל־כולו כמו נענה לה ברטט. ושום דבר לא היה נראֶה בבירור מלבד כושי אחד, בקצה הקרון השטוח האחרון, לבוש מכנסיים לבנים ועירום עד מתניו, והוא מנפנף בלי הפוגות בסל־פנס בוער בתנועה מעגלית בזרועו החשופה. דקוּ לא זע.

מאחריו, על גב הכיסא שממנו קם, פרושׂ היה מעילו הפאריזאי ההדור, ולו ביטנת־משי אפורה כפנינים. אבל כאשר הסתובב לשוב אל השולחן האיר אור הנר אל פנים שהיו מטונפים ושׂרוּטים. שפתיו הוורודות היו מושחרות מחוֹם, מעשן אבק־שריפה. זוהמה וחלודה הכהוּ את ברק זקנו הקצר. צווארון כותנתו וחפּוֹתיו היו קמוטים; עניבת־המשי הכּחולה שמוטה היתה על חזהו כסחבה; קו שמנוני נמרח על מצחו הלבן. משך כארבעים שעות לא פשט את בגדיו וגם מים לא באו אל פיו, להוציא גמיעות חפוזות וגרגרניות. אי־שקט נורא כבשוֹ ונתן בו את כל אותותיו של מאבק נואש, אף יצק מבע יבש, נטוּל־שינה בעיניו. הוא מילמל לנפשו בקול ניחר, “מעניין אם יש כאן לחם,” הביט בוהה על סביביו, ואחרי־כן צנח לתוך כיסא ושוב אחז בעפרון. נתחוור לו כי שעות רבות לא אכל מאומה.

עלה על דעתו כי איש לא יוכל להבינו היטב כמו אחותו. בלב הספקן ביותר מקננת ברגעים כאלה, כאשר הדברים אמוּרים בסיכּוּיי הקיום, תשוקה להשאיר רושם נכון מן הרגשות, בדומה לאור שבו אפשר יהיה לראות את המעשה לכשתסתלק האישיות, תסתלק למקום שם לעולם לא יוּכל אורה של חקירה־ודרישה להגיע אל חקר האמת שכּל מיתה מוציאתה מן העולם. לכן, תחת שיחפש דבר־מאכל כלשהו, או שינסה לחטוף לו שעה קלה של שינה, ממלא היה דקו את דפיו של פנקס גדול במכתב אל אחותו.

באינטימיוּת של אותו שיג־ושיח לא יכול היה להעלים את לאוּתו, את יגיעתו הגדולה, את המגע הקרוב של תחושותיו הגופניות. הוא שב ופתח כאילו מדבר היה אליה. כמעט באשליה שהיא מצויה במקום כתב את המשפט, “אני רעב מאד.”

יש לי הרגשה של בדידוּת גדולה סביבי [כך המשיך]. שמא כך הוא מפני שאני האיש היחיד שרעיון ברור ומוגדר בראשו, בתוך ההתמוטטות הגמורה של כל החלטיוּת, כוונה ותקוה סביבי? אבל הבדידוּת היא גם ממשית מאד. כל המהנדסים יצאו זה יומיים, להשגיח על הרכוש של מסילת־הברזל־הלאומית־המרכזית על המפעל הגדול של קוסטאגואנה היעוּד להכניס ממון לכיסיהם של אנגלים, צרפתים, אמריקאים, גרמנים, ואלוהים יודע מי עוד. הדממה סביבי מבשׂרת רעה. מעל לאמצעיתו של הבית הזה יש מעין קומה ראשונה, ובה פתחים צרים כלוּלאות המשמשים חלונות, שבַּימים־עברו ודאי נועדו להגנה משופרת מפני הפראים, כאשר לא היתה הברבריוּת המתמדת של יבּשת־מולדתנו עוטה את המקטרנים השחורים של פוליטיקאים אלא התהלכה צורחת, ערומה־למחצה, ובידיה קשתות וחצים. עקרת־הבית גוססת שם למעלה, סבור אני, יחידה־לנפשה עם בעלה הזקן. פה יש מדרגות צרות, מסוג המדרגות שעליהן יכול אדם להגן בנקל מפני אספסוף, והן מוליכות שם למעלה, ועתה־זה שמעתי, מבּעד לעבי הקיר, איך הזקן יורד למטבח שלהם ליטול דבר זה או אחר. היה זה מסוג הרעש שעשוי עכבר להקים מאחרי טיח של קיר. כל המשרתים שהיו להם ברחו אתמול ועדיין לא חזרו, אם יחזרו בכלל אי־פעם. פרט לכך יש כאן רק שני ילדים, שתי בנות. האב שלח אותן למטה, והן התגנבו לתוך בית־הקפה הזה, אולי מפני שאני נמצא כאן. הן מצטנפות יחד בקרן־זוית, האחת בזרועות אחותה; רק לפני דקות אחדות הבחנתי בהן, ואני חש עצמי בודד יותר מתמיד.

דקוּ נסוב קימעה בכיסאו ושאל, “יש כאן לחם?”

ראשה השחרחר של לינה הוּנע לאות לאו, מעל לראשה הבהיר של אחותה המתרפק על חזהּ.

“לא תוכלי להשיג לי קצת לחם?” עמד דקוּ על שלו. הילדה לא זזה; הוא ראה את עיניה הגדולות לטושות אליו אפלות מאד מקרן־זווית. “אינכן מפחדות ממני?” אמר.

“לא,” אמרה לינדה, “אין אנו מפחדות ממך. אתה באת הנה עם ג’אן באטיסטה.”

“את מתכוונת לנוסטרומו?” אמר דקו.

“האנגלים קוראים לו כך, אבל זה איננו שֵם לא לאיש ולא לחיה,” אמרה הילדה, מעבירה ידה בעדינוּת על שׂער אחותה.

“אבל הוא מַרשה לאנשים לקרוא לו כך,” העיר דקו.

“לא בבּית הזה,” החזירה הילדה.

“הה! אם כן, אני אקרא לו הקאפאטאס.”

דקו לא התעקש, ולאחר שהמשיך זמן־מה בכתיבה הסתובב שוב.

“מתי יחזור, לדעתן?” שאל.

“אחרי שהביא אותך הנה הוא רכב ויצא להביא את הסניור דוקטור מן העיר בשביל אמא. הוא יחזור הנה עוד־מעט.”

“יש לו סיכוי נאה שיִירו בו אי־שם בדרך,” לחש דקו לנפשו לחישה הנשמעת לאוזן; ולינדה הכריזה בקולה הגבוה:

“איש לא יעז לירות כדור בג’אן באטיסטה.”

“את מאמינה בזה,” שאל דקו, “נכון?”

“אני יודעת זאת,” אמרה הילדה, בעוז־הכרה. “אין במקום הזה אדם אמיץ־לב כל־כך שיתקיף את ג’אן באטיסטה.”

“אין צורך באומץ־לב הרבה כדי ללחוץ על הדק מאחורי שׂיח,” מילמל דקו לנפשו.

“לטוב־המזל, הלילה חשוּך, שאם לא כן לא היה סיכוי רב להציל את הכסף של המכרה.”

הוא פנה שוב אל פנקסו, חזר והעיף עין בדפים, ושוב הוליך את עפרונו.

זה היה המצב אתמול, אחרי שיצאה “מינרווה” את הנמל והנשיא על סיפונה, והמתפרעים נהדפו אחור אל הסמטות הצדדיות של העיר. ישבתי על מדרגות הקתדראלה עם נוסטרומו, לאחר ששלחתי באלחוט את התשדורת לידיעתו של עולם קשוּב פחות או יותר. מוזר הוא למדי, אף שמשׂרדיה של חברת־הטלגרף נמצאים באותו בנין של ה“פורווניר”, נמנע האספסוף, שהשלך את מכונות־הדפוס שלי מן החלון ופיזר את הסְדָר בכל רחבי הפלאסה, מלהפריע למכשירים בצד השני של החצר. עוד אני יושב ומשוחח עם נוסטרומו והנה יצא ברנהארד, האלחוטאי, מתחת לקשתות ובידו פיסת נייר. האיש הקטן קשר עצמו לחרב ענקית וכל־כולו היה עמוס אקדחים. הוא מגוחך, אבל זה הגרמני האמיץ ביותר בגודל שלו שהקיש אי־פעם על מַקָש של מַשדר־מורס. הוא קיבל את הידיעה מקאִיטה שמסרה כי אניות־התובלה שבהן צבאו של באריוֹס זה־עתה נכנסו לנמל, ושסיימה במלים, “שוררת התלהבות שאין למעלה ממנה.” פניתי לי לשתות קצת מים מן המזרקה, ומן האלאמידה ירה בי מישהו שהתחבא מאחרי עץ. אבל אני שתיתי, ולא היה איכפת לי; דומה היה כי עתה שבּאריוס נמצא בקאִיטה והקורדיליירה הגדולה בינינו לבין צבאו המנצח של מונטירו הרי, למרות האדונים גאמאצ’ו ופוּאֶנטס, מדינתי החדשה נתונה בשקערורית ידי. הייתי מוכן לישון, אבל כשהגעתי עד לקאסה־גולד מצאתי את החצר הפנימית מלאה פצועים סרוּחים על־גבי קש. אורות דלקו, ובחצר ההיא המסוגרת בלילה החם ההוא עמד ריח קלוש של כלוֹרוֹפוֹרם ודם. בקצה אחד היה ד"ר מוניגם, הרופא של המכרה, חובש את הפצעים; בקצה השני, ליד המדרגות, היה האב קורבּילאן מקשיב בכריעת־ברך לווידויו של קארגאדור גוֹוע. מרת גולד מתהלכת בתוך החורבן הזה, בקבוק גדול בידה האחת ושפע צמר־גפן בשניה. היא רק הביטה בי ואף לא הנידה עפעף. הקאמריסטה90 שלה הלכה אחריה, גם היא בקבוק בידה, והיא מתיפחת חרש לנפשה.

זמן־מה התעסקתי בהעלאת מים מן הבּור לפּצועים. אחרי־כן עליתי למעלה, ושם פגשתי בכמה מן הגבירות הראשונות של סולאקו, חיוורות יותר מכּפי שראיתין מעולם, ותחבּשות על זרועותיהן. לא כולן נסוּ לאניות. איש אחד טוב מצא לו מחסה למשך היום בקאסה־גולד. על המישׂורת היתה נערה אחת, ששַׂערה שמוּט לה למחצה, כורעת ברך ליד הקיר תחת הגומחה שבַּה עומדת מאדוֹנה בגלימות כחולות ועטרת־זהב לראשה. אני סבור שהיתה זו העלמה לוֹפּס הבכירה; לא יכולתי לראות את פניה, אבל זכוּר לי שהבטתי בעקב הצרפתי הגבוה של נעלה הקטנה. היא לא הוציאה הגה, היא לא זעה, היא לא היתה מתיפחת; היא נשארה שם, דוממה לגמרי, כולה שחורים ליד הקיר הלבן, דמות דמוּמה של יראת־שמים לוהטת. בטוח אני שלא פחדה יותר משאר הגבירות לבנות־הפנים שפגשתין נושאות תחבּשות. אחת יושבת היתה על המדרגה העליונה וקורעת בחפזון חתיכת בד לרצועות – אשתו הצעירה של בעל־הון אחד קשיש כאן. היא פסקה ממלאכתה ונופפה בידה בתשובה לקידתי, משל כאילו היתה במרכבתה באָלאמידה. כדאי להסתכל בנשי ארצנו בשעת מהפכה. האודם והפוּדרה הפּנינית נושרים, יחד עם אותו יחס סביל כלפי העולם החיצון שהחינוך, המסורת והמנהג אוֹכפים עליהן משחר־ילדותן. זכרתי את פניך, שמאז קטנוּתך טבוע בהם חותם של תבונה ולא אותו סבר סבלני ונכנע המופיע כאשר איזו התפרעות מדינית קורעת את מסווה התמרוקים והנוהג.

בסאלה הגדולה למעלה מכונתה היתה מעין חוּנטָה של נכבדים, שרידי אסיפת־הפלך שנעלמה. מחצית זקנו של דון חוּסטה לוֹפּס נחרכה מלוֹעוֹ של רובה־טראבּוּקוֹ קצר טעון קליעים, שבחסד ההשגחה החטיאוהו כולם. וכאשר הסב ראשו מצד אל צד היה זה בדיוק כאילו היו שני אנשים בתוך הזיג שלו, אחד חגיגי ובעל פיאות־זקן נאצלות ומשנהו פרוע ומבוהל.

כאשר נכנסתי נשאו קולם בקריאה “דקוּ! דון מרטין!” שאלתי אותם, “במה אתם דנים, רבותי?” דומה היה כי אין יושב־ראש, אף כי דון חוסה אווליאנוס ישב בראש השולחן. הם השיבו כולם יחדיו, “בשמירת החיים והרכוש”. “עד שיגיעו הפקידים החדשים,” הסביר לי דון חוּסטה, והוא מַפנה לעומתי את הצד החגיגי של פניו. דומה היה כאילו שפכו זרם מים על רעיוני המזהיר בדבר מדינה חדשה. קול שריקה היה באזני, והחדר האפיל, משל כאילו פתאום נמלא קיטור.

כעיוור ניגשתי אל השולחן, כאילו שתיתי לשכרה. “אתם דנים בכניעה,” אמרתי. הם ישבו כולם דוּמם, חטמיהם על גיליונות־הנייר שהיו לפני כל אחד מהם. האלוהים לבדו יודע לשם מה. רק דון חוסה הליט את פניו בידיו ומילמל, “לעולם לא, לעולם לא!” אך בעודי מביט בו נדמה היה לי שיכול הייתי להעיפו בהבל־פי, כה חלוש ושברירי ותשוש היה למראֶה. יִקרה מה שיִקרה, הוא לא יישאר בחיים. האכזבה הגדולה מדי לאדם בגילו: וכלום לא ראה איך הגליונות של “חמישים שנות שלטון־עושק”, הספר שהתחלנו להדפיס במכונות של “פורווניר”, זרועים על־פני הפּלאסה, צפים בתעלות־השפכים, מובערים כפיטוּמים לטראבּוֹקוּס שהוטענו מלוא־חופניים אותיות־דפוס. מתעופפים ברוח. נרמסים ברפש? ראיתי דפים צפים ממש במימי הנמל. אין יסוד להניח שיישאר בחיים. תהיה זו אכזריות.

“האם אתם יודעים,” קראתי. “מה פירושה על כניעה בשבילכם, בשביל נשיכם, ילדיכם, רכושכם?”

חמש דקות דיקלמתי בלי להחליף רוח, כך נדמה לי, כשאני מפליג בדברים על סיכויינו הטובים ביותר, על פראוּתו של מונטירו, שאותו תיארתי כחיה רעה שבלי ספק היה שמח להיות אילו עמדה לו בינתו להגוֹת מחשבה של שלטון־אימים שיטתי. ואחרי־כן משך עוד חמש דקות או יותר יצאתי בפניה נלהבת אל אומץ־לבם וגבריוּתם, בכל להט אהבתי לאנטוניה. כי אם ייטיב אי־פעם גבר לדבּר יהיה הדבר מתוך רגש אישי, בהוקיעו אויב, בהגינו על עצמו, או בדבּרו למען דבר שבאמת אולי הוא יקר מחיים. נערתי היקרה, אני ממש הרעמתי עליהם בקולי. נראה היה כאילו יפוצץ קולי את הקירות לרסיסים, וכאשר פסקתי ראיתי והנה כל עיניהם הנפחדות מביטות בי ספקנית. וזה היה כל הרושם שעשיתי! רק ראשו של דון חוסה צנח מטה יותר ויותר על חזהו. נטיתי אזני לשפתיו הכּמוּשות, והבחנתי בלחישתו, משהו מעין, “אם כן, בשם אלוהים, מרטין, בני!” אינני יודע בדיוק. היה בזה שמו של אלוהים, בכך אני בטוח. נדמה לי שקלטתי את נשימתו האחרונה – את נשמתו המסתלקת על שפתיו.

עודנו חי, אמנם כן, ראיתיו אחרי־כן; אך היה זה רק גוף בלה־מזוֹקן, מוטל פרקדן, מכוּסה עד סנטרו, עיניו פקוחות, ודמוּם כל־כך עד שאפשר היה לומר כי אינו נושם עוד. ככה עזבתיו, בעוד אנטוניה כורעת ברך אצל המיטה, ממש לפני בואי אל הפּוֹסאדה של האיטלקי הזה, מקום גם שם ממתין המוות המצוי־בכּל. אך אני יודע כי דון חוסה אכן מת שם, בקאסה־גולד, באותו לחש שדחק בי לנסות ידי בדבר שבלי ספק בחלה בו נשמתו, השקוּעה בקדוּשתם של חוזים דיפלומטיים והצהרות חגיגיות. בקול גדול מאד קראתי, “לעולם אין אֵל בארץ שבּה לא יאבו הבּריות לעזור לעצמם.”

בינתיים ודון חוּסטה פתח בנאום כבד־ראש שרישומו החגיגי התקלקל מחמת הצרה הנלעגת שפּקדה את זקנו. לא חיכּיתי עד שיתברר לי לאן הוא חותר. טוען היה כמדומה שכּוונותיו של מונטירו (הוא קרא לו “הגנרל”) מסתבר שאינן רעות, אם גם, כך הוסיף ואמר. “האיש המכובּד ההוא” (רק שבוע־ימים לפני כן היה קורא לו גראן בסטיה) “אולי טועה באשר לדרכים הנכונות.” הנקל לך לשער, לא שהיתי לשמוע את השאר. יודע אני את כוונות אחיו של מונטירו, פדריטוֹ, זה הגריליירו, שאת סודו גיליתי בפאריז, לפני כמה שנים, בבית־קפה שאליו היו באים סטודנטים דרום־אמריקאים, מקום שם ניסה להתקבל כמזכיר־צירוּת. הוא היה נכנס ומדבר שעות על שעות, כשהוא מפתל את מגבעת־הלבד שלו בכפּותיו השׂעירות, ונראה היה כי אדיר־חפצו להיעשות מין דוכס דה מוֹרנִי למין נפוליאון. כבר אז מדבר היה גבוהה־גבוהה על אחיו. דומה היה שהוא בטוח למדי כי לא יעמדו על טיבו, שכן הסטודנטים, כולם בני משפחות הבּלאנקוֹס, לא נהגו לבקר בצירוּת, כפי שתוכלי לדמות בנפשך. רק דקו, אדם ללא אמונה וללא עקרונות, כפי שהיו אומרים, היה נכנס שמה לפעמים בעבוּר השעשוע, כביכול לאסיפה של קופים מאוּלפים. אני יודע את כוונותיו. ראיתיו מחליף את הצלחות ליד שולחן, בלי הבדל מי יורשה להוסיף ולחיות באֵימה ופחד, אני חובה עלי ללכת בדרך כל הארץ.

לא, לא נשארתי עד הסוף לשמוע איך דון חוּסטה לוֹפס מנסה לשכנע את עצמו בנאום כבד־ראש במידת הרחמים והצדק של האחים מונטירו, ביָשרם ובטהרתם. בלי גינוני נימוסים יצאתי לחפש את אנטוניה. ראיתיה בגזוזטרה. כשפתחתי את הדלת, פשטה אלי את ידיה השלובות.

“מה הם עושים שם?” שאלה.

“מדברים,” אמרתי, ועיני מביטות לתוך עיניה.

"כן, כן, אבל – "

“נאומים ריקים,” הפסקתיה. “מסתירים את פחדיהם מאחרי תקוות מגוחכות. כולם שם פרלמנטרים גדולים – לפי המתכּונת האנגלית כידוע לך.” כל־כך בערה בי חמתי עד שכמעט לא יכולתי לדבר. היא החוותה בידה תנועה של ייאוש.

מבעד לדלת, שהחזקתיה פתוחה קימעה אחרי, שמענו את המלל המדוּד והחדגוני של דון חוסה נמשך ממשפט אל משפט, כמין שגעון נורא וחגיגי.

"אחרי הכל, השאיפות הדמוקרטיות יש להן, אולי, הצדקה. דרכי הקידמה האנושית עמוקות מחֵקר, ואם גורל הארץ נתון ביד מונטירו, הרי אנו מן הדין – "

לשמע זאת טרקתי את הדלת; די היה לי בזה; רב היה לי. מעולם לא היה קלסתר־פנים יפה המבּיע אימה וייאוש יותר מזה של אנטוניה. לא יכולתי נשוֹא; אחזתי בפרקי־ידיה.

“כלום הרגו שם את אבי?” שאלה.

עיניה יקדו מזעם, אך כאשר הוספתי להביט, מוקסם, כבה אוֹרן.

“זוהי כניעה,” אמרתי. וזכור לי שמטלטל הייתי את פרקי־ידיה שהחזקתים בידי. “אבל אין אלה דיבורים בלבד. אביך אמר לי שאמשיך בשם אלוהים.”

נערתי היקרה, יש בה באנטוניה דבר המסוגל לתת בי אמונה באפשרותו של כל דבר שהוא. מבט אחד בפניה דיוֹ להצית את מוחי באש. ואף־על־פי־כן אוהב אני אותה כאשר יאהב כל איש אחר – בלב, ובו בלבד. בשבילי הריהי יותר מן הכנסיה בשביל האב קורבּילאן (הבישוף הגדול נעלם אמש מן העיר; אולי יצא להצטרף את כנופיתו של אֵרנאנדס). בשבילי היא יותר מאותו מכרה יקר לאנגלי הרגשני ההוא. לא אדבּר על אשתו. היא אולי היתה פעם רגשנית. המכרה של סן־תומה חוצץ עתה בין שני האנשים הללו. "אביך עצמו, אנטוניה, " חזרתי ואמרתי; “אביך, מבינה את? הוא אמר לי שאמשיך.”

היא השעתה את פניה, ובקול כאוּב –

“האמנם?” קראה. “אם כן, באמת, חוששת אני שלעולם לא ידבּר עוד.”

היא חילצה את פרקי־ידיה מלפיתתי והחלה להתיפח בממחטתה. התעלמתי מיגונה; מוטב לי לראותה מסכּנה מאשר לא לראותה כלל, לעולם לא עוד; שכּן בין אם אֶנצל ובין אם אשאֵר ואמצא את מותי, לא נשקפו לנו שום פגישה ושום עתיד. ואשר על כן לא היתה בי חמלה לשַחתה על רגעי יגונה החולפים. שילחתיה מעל פנַי בוכיה להביא את דוֹניה אֶמיליה ואת דון קרלוס. הרגש שלהם נחוץ היה לעצם חייה של תכניתי: רגשנוּתם של האנשים שלעולם לא יעשו מאומה למען תשוקתם הלוהטת, אלא אם כן תבוא אליהם עטוּיה בגלימותיו הנאות של רעיון.

בשעה מאוחרת בלילה הקמנו חוּנטה91 קטנה בת ארבעה – שתי הנשים, דון קרלוס ואנוכי – בבוּדוּאָר הכחול־לבן של מרת גולד.

אֶל ריי דה סולאקו אין ספק שאדם ישר מאד הוא בעיניו. ואמנם כן הוא, אם יוכל אדם להביט אל מאחרי שתקנוּתו. אולי הוא סבור שדבר זה לבדו מסיר כל כתם מעל ישרוֹ. האנגלים הללו חיים על אשליות שבדרך זו או אחרת הן מסייעות להם לתפוס בחזקה בעיקר. כשהוא מדבּר אינו אומר אלא “כן” או “לא” לעתים רחוקות הנראה בלתי־אישי כמלים של אוֹראקל. אך אותי לא יכול להוליך שוֹלל בהסתייגותו האילמת. ידעתי מה מקנן בראשו: המכרה שלו בראשו; ורעייתו לא היה לה בראשה דבר מחוץ לאישיותו היקרה, שאותה כרך בזכיון־גולד וּקשרהּ לצווארה של אותה אשה קטנה. יהי כן. החשוב היה שיציג את הענין לפני הוֹלרוֹיד (מלך הפלדה והכסף) בצורה שיהיה בה כדי להבטיח את תמיכתו הכספית. בשעה זו בליל־אמש, לפני עשרים־וארבע שעות בלבד, סבורים היינו כי הכסף של המכרה מובטח במרתפים של בית־המכס עד אשר תבוא האניה שפּניה צפונה לקחתו. וכל עוד יזרום העושר צפונה, בלי הפסק, לא יחדל אותו רגשן גמור, הוֹלרוֹיד, מן הרעיון שלו להכניס לא רק צדק, חריצוּת ושלום ליבּשות החשוּכות, אלא גם אותו חלום־שעשועים שלו על צורה טהורה יותר של נצרות. לאחר־מכן בא האירופי שהוא בעצם החשוב ביותר בסולאקו, המהנדס הראשי של מסילת־הברזל, רוכב במעלה הרחוב, מן הנמל, והובא בסודנוּ. בינתיים עדיין היתה החוּנטה של הנכבדים בסאלה הגדולה מטכּסת עצה; רק שאחד מהם יצא במרוצה למסדרון לשאול את המשרת אם אי־אפשר יהיה לשלוח פנימה איזה דבר־מאכל. המלים הראשונות שאמר המהנדס הראשי בכניסתו לבּוּדוּאר היו, “מהו ביתך, מרת גולד היקרה? בית־חולים מלחמתי למטה, וכפי הנראה מסעדה למעלה. ראיתי אותם מביאים לתוך הסאלה טסים עמוסים מעדנים.”

“וכאן, בבוּדוּאר הזה,” אמרתי, “עיניך רואות את הקבינט הפנימי של הרפובליקה האוקסידנטאלית העתידה לקום.”

כה שקוע היה במחשבותיו עד שלא חייך לשמע הדברים האלה, הוא לא נראָה אפילו מופתע.

הוא סיפר לנו שמטפל היה בסידורים הכלליים להגנת רכוש הרכּבות בקרפיפים של מסילת־הברזל כאשר שלחו לקרוא לו להיכנס למשרד־הטלגרף של מסילת־הברזל. המהנדס של סוף הקו, למרגלות־ההרים, רצה לדבּר אתו מקצה החוט שלו. לא היה במשרד איש מלבדו ומלבד האלחוטאי של מסילת־הברזל, שקרא בקול את הנקישות עם שהשתלשל הסרט על הרצפה. ואותה שיחה, שתוקתקה בעצבנות מצריף של עץ במעמקי היערות, באה להודיע למנהל שרדפו, או רודפים, אחר הנשיא ריביירה. אכן חדשה היתה זו לכולנו בסולאקו. ריביירה עצמו, כאשר הצלנו אותו, השבנו לו את רוחו והרגענו אותו, נטה לחשוב שלא דלקו אחריו.

ריביירה נעתר להפצרות הדוחקות של ידידיו, ועזב לבדו את המפקדה של צבאו המובס, בהדרכתו של בוניפאסיו, נהג־הפרדים, שמוכן היה לקבל עליו את האחריות יחד עם הסיכּון. הוא יצא לדרך אך האיר היום השלישי. כוחותיו הנותרים התמסמסו בשעות הלילה. בוניפאסיו והוא רכבו בלי הרף על סוסים ופניהם אל הקורדיליירה; אחר־כך השיגו פרדים, נכנסו למעבּרות־ההרים, וחצו את הפּאראמוֹ של הקיסוס שעה קלה קודם שתישטף אותה רמת־טרשים ברוח מקפיאה, כאשר נקבר מחסה־האבנים הקטן אשר בו בילו את הלילה במפּל של שלג. אחרי־כן התנסה ריבּיירה המסכן בהרבה הרפתקות, איבד את מורה־דרכו, וכן גם את בהמתו, בדי־עמל הגיע לקאמפו ברגל, ולולא השליך את יהבו על רחמיו של ראנצ’רו אחד כי אז נספה מרחק רב מסולאקו. אותו איש, שלאמיתו של דבר זיהה אותו מיד, נתן לו פרד חדש, שעליו רכב הנמלט, כבד וכושל, עד שהוציא את נשמתו. ואמת היה הדבר שדלקה אחריו חבורה שעליה פיקד פדרוֹ מונטירו, אחיו של הגנרל, לא פחות ולא יותר. לטוב־המזל השיגה הרוח הקרה של הפּאראמו92 את המרדפים במרומי המעבר. אנשים מספר, וכל הבהמות, נספּו ברוח הקרה־כקרח. הנחשלים מתו, אבל רוב אנשי החבורה המשיכו. הם מצאו את בוניפאסיו המסכן מוּטל מת־למחצה למרגלותיו של מדרון־שלג, וכהרף־עין מותתוּהו בכידונים בסגנון האמיתי של מלחמת־אזרחים. גם את ריביירה היו משיגים לולא סטו, מטעם זה או אחר, מנתיב הקאמינו־ריאל הישן, ולולא תעו ביערות שלמרגלות המורדות הנמוכים. ושם היו לבסוף, לאחר שנתקלו במפתיע במחנה־הבּניה. המהנדס בסוף הקו סיפר למנהל בטלגרף כי פדרו מונטירו נמצא בפירוש שם, במשרד ממש, והוא מאזין לנקישות. אומר הוא להשתלט על סולאקו בשם הדמוקרטיה. הוא נוהג בשחצנות. אנשיו שחטו כמה מן הבּהמות של חברת־המסילה בלי ליטול רשות, וניגשו לצלוֹת את הבשר ברמץ. פדריטוֹ שאל הרבה שאלות מכוּונות באשר למכרה־הכסף, ומה היה על התוצרת של עבודת ששת החדשים האחרונים. בלשון בוֹטה אמר, “שאל את המנהל שלך שם בטלגרף, הוא צריך לדעת; אמוֹר לו שדון פדרוֹ מונטירו, ראש הקאמפו ושׂר־הפנים בממשלה החדשה, מבקש לקבל ידיעות נכונות.”

רגליו היו מחוּתלות בסחבות מגוֹאלות־בדם, פניו דלים היו וכחושים, זקנו ושׂערו מדובללים, והוא נכנס צולע, נשען על ענף־עץ מעוקם. אנשיו שרויים היו אולי במצב ביש יותר אך ככל הנראה לא השליכו את כלי־נשקם, ומכל מקום – לא את כל התחמושת שלהם. פניהם הדלים מילאו את הדלת והחלונות של צריף הטלגרף. הואיל וצריף זה שימש בתוך כך גם חדר־משכּבו של המהנדס האחראי שם, השתטח מונטירו על שׂמיכותיו הנקיות ובעודו שוכב שם מרעיד, מכתיב היה צווי־החרמה למען ישודרו באלחוט לסולאקו. הוא דרש לשלוח מיד שיירת עגלות להוביל את אנשיו למעלה.

“על כך עניתי מן הקצה שלי,” סיפר המהנדס הראשי, “שאינני מעז לסכּן את הטלטוֹלת בפנים־הארץ, שכּן כמה וכמה פעמים היו נסיונות להרוס רכּבות לכל אורך המסילה. זאת עשיתי למענך, גולד.” אמר המהנדס הראשי. “על כך היתה התשובה, בלשונו של עושה־דברי, גס־הרוח הנאלח שעל מיטתי אמר, ‘מה יהיה אם אצווה להמיתך ביריות?’ לשמע זאת העיר עושה־דברי כי לא יביא את הקרונות למעלה. או־אז פיהק הלז ואמר, ‘אין דבר, סוסים אינם חסרים בקאמפו.’ והוא התהפך על צדו ונרדם על מיטתו של האריס.”

הנה על כן, נערתי היקרה, פליט נמלט הנני הלילה. המברק האחרון מסוף הקו אומר שפּדרוֹ מונטירו ואנשיו הסתלקו עם האיר היום, לאחר שכל הלילה זללו בשר־בקר. הם לקחו את כל הסוסים; הם ימצאו נוספים בדרך; בתוך פחות משלושים שעות יגיעו הנה, ולכן אין סולאקו מקום לא לי ולא למלאי־הכסף הגדול השייך לזיכיון־גולד.

אבל אין זה הגרוע מכּל. חיל־המצב של אֵסמראלדה נפל אל המפלגה המנצחת. שמענו זאת באמצעות האלחוטאי של חברת־הטלגרף, שבא אל קאסה־גולד השכּם בבּוקר והביא עמו את הידיעה. בעצם היתה השעה מוקדמת כל־כך עד שעדיין לא הפציע היום ממש על סולאקו. עמיתו באֵסמראלדה התקשר אליו לאמור שחיל־המצב, לאחר שהרגו אחדים מקציניהם, השתלט על אנית־קיטור ממשלתית שעגנה בנמל. זו באמת מהלומה כבדה בשבילי. סבור הייתי שאוכל לסמוך על כל אדם בפלך הזה. טעות היתה זו. באֶסמראלדה היתה מהפכה מונטריסטית בדיוק כמו זאת שניסו לחולל בסולאקו, אלא שההיא הצליחה. האלחוטאי מבריק היה אל ברנהארד כל הזמן, והמלים האחרונות ששידר היו, “הם פורצים את הדלת ומשתלטים על משרד הטלגרף. אתם מנותקים. יותר מזה לא אוּכל לעשות.”

אך לאמיתו של דבר הרי אי־כך הצליח להתחמק מעינם הפקוחה של שוֹביו, שניסו להפסיק את הקשר לעולם החיצון. הוא אכן הצליח בכך. איך נעשה הדבר אינני יודע, אבל כעבור שעות אחדות שוב התקשר אל סולאקו, וכך אמר, “צבא המורדים על אניית־התובלה הממשלתית במפרץ והם ממלאים אותה חיילים, מתוך כוונה להקיף את החוף ולהגיע לסולאקו. לכן הישמרו. בעוד שעות אחדות יהיו מוכנים להפליג, ואולי יעלו עליכם לפני האיר היום.”

רק זאת היה לאֵל־ידו לומר. הם גירשו אותו מן המכשיר שלו, והפעם סופית, שכּן מאז מנסה ברנהארד להתקשר לאֵסמראלדה ואינו נענה.

לאחר שכתב את הדברים האלה בפנקס שאותו היה ממלא למען אחותו, הרים דקוּ את ראשו להקשיב. אך קולות לא היו, לא בחדר ולא בבית, להוציא את טיפטוף המים מן המַסננת אל כד־החרס הענקי שתחת דוכן־העץ. ומחוץ לבּית היתה דממה גדולה. דקוּ שוב השפיל ראשו אל הפנקס.

אינני בורח, את מבינה [הוסיף וכתב]. פשוט יוצא אני ועמי אותו אוצר גדול של כסף שחובה היא להצילו ויהי־מה. פדרוֹ מונטירוֹ מצד הקאמפוֹ וחיל־המצב המתמרד מאסמראלדה, מצד הים, עולים עליו כאחד. רק במקרה מונח הוא כאן מוכן בשבילם. היעד האמיתי הוא המכרה של סן־תומה גופו, כפי הנקל לשער; לולא זאת אין ספק שעוד שבועות רבים היו מניחים לפלך האוקסידנאטאלי עד שיפול בבוא העת כפרי בשל בזרועות המפלגה המנצחת. דון קארלוס גולד יהיה עמוס עבודה דיוֹ בהצלת המכרה שלו, על ארגונו ואנשיו; זו “המדינה בתוך מדינה”. הדבר הזה מֵניב־ההון, שרגשנותו קשרת בו מושג מוזר של צדק. הוא מחזיק בו כדרך שכּמה אנשים מחזיקים במושג האהבה או הנקמה. אם אין אני טועה עד מאד בטיבו של האיש, חייב המכרה להישאר מוגן מכל רע – או ליהרס מכוח־רצונו־הוא בלבד. יצר לוהט הסתנן לתוך חייו הקרים והאידיאליסטיים. יצר שאני יכול לתפוס אותו רק על־דרך השכל. יצר שאינו דומה לַיצרים הידועים לנו, אנו בני דם אחר. אבל מסוכּן הוא לא פחות מכל יצרינו שלנו.

אשתו גם היא הבינה זאת. לכן היא לי בעלת־ברית טובה כל־כך. נאחזת היא בכל הצעותי בחוש בוטח המבין כי בסופו של דבר הן מכוּונות לבטחונו של זכיון־גולד. והוא נוהג בה כבוד אולי מפני שהוא נותן בה אמון, אך יותר מזה, כך אני מדמה בנפשי, כאילו יש ברצונו לכפר על איזה עוול דק־מן־הדק, על אותה בגידה רגשית האופפת את אָשרה, את חייה, ומסגירתם לפיתוּיו של רעיון. האשה הקטנה גילתה שהוא חי למען המִכרה יותר מאשר למענה. אבל נניח להם. איש־איש וגורלו, אשר היצר או הרגש יעצבוהו. העיקר הוא שהיא תמכה בעצתי להוציא את הכסף מן העיר, מן הארץ, תיכף־ומיד, בכל מחיר, בכל סיכּון שהוא. תעודתו של דון קארלוס היא לשמור מכּל רבב את טוהר שמו של המכרה שלו; תעודתה של מרת גולד היא להציל אותו מהשפּעות אותו יצר קר וכובשני, שמפניו היא מתיראה יותר מאשר אילו הטָה אותו להתאהב באשה אחרת. תעודתו של נוסטרומו היא להציל את הכסף. התכנית היא להעמיס אותו על אחת הרפסודות הגדולות ביותר של החברה, ולשלוח אותה אל מעבר למפרץ לנמל קטון מחוץ לאדמת קוסטאגואנה, ממש מן הצד השני של האָסוּארה, מקום שם תצוּוה אניית־הקיטור הראשונה שפּניה צפונה לקחתו. המים כאן רוֹגעים. אנחנו נחמוק אל חשכּת המפרץ בטרם יגיעו המורדים מאֶסמראלדה; ועד שיאיר היום על הים נהיה נעלמים, בלתי־נראים, נסתרים על־ידי האסוּאֵרה, שהוא עצמו נראה מחוף סולאקו כענן כחול וקלוש באופק.

הקאפאטאס דה קארגאדורס נקי־הכפיים הוא האיש למלאכה ההיא; ואני, האיש אשר יצר־לב לו אך תעודה אין לו, אני יוצא עמו על־מנת לחזור – למלא את תפקידי מהתחלה עד הסוף, ואם אצליח, לבוא על שכרי, שאותו תוכל רק אנטוניה לתת לי.

לא אשוב לראותה עכשיו לפני צאתי. עזבתי אותה, כמו שאמרתי, ליד מיטתו של דון חוֹסה. הרחוב היה חשוך, הבתים מסוגרים, ואני יצאתי לי מן העיר בלילה. זה יומיים לא הודלק שום פנס־רחוב, וקמרון השער היה רק אפלה סמיכה בצורתו המעורפלת של מגדל, אשר בו שמעתי אנקות כבושות, איומות שכּמו השיבו על לחישותיו של קול גבר.

הכרתי בנעימת וקול משהו אדיש וחסר־דאגה, טיפוסי לאותו מלח איש־ג’ינובה, שכּמוני בא לכאן באקראי ונסחף לתוך המאורעות שאליהם הוא מתיחס בספקנותו, כמוני בספקנותי שלי, במין בוז סביל. דומה כי הדבר היחיד החשוב בעיניו, ככל שעלה בידו לגלוֹת, הוא שידבּרו בו טובות. שאִיפה יאָה לנשמות נאצלות, אך גם כדאית ונושאת־רווחים לנוכל מופלג בבינתו. כן, אלה דבריו ממש, “שידוּבּר בי טובות. סי סניור,” דומה מי אינו מבחין כלל בין דיבור למחשבה. האם סתם תמימוּת היא זו או נקודת־ההשקפה המעשית, תמה אני. אישים בלתי־רגילים מעניינים אותי תמיד, מפני שהם מקיימים את הנוסחה הכּללית המבטאה את מצבו המוסרי של המין האנושי.

הוא נלווה אלי בדרך לנמל לאחר שעברתי על־פניהם תחת השער האפל בלי להיעצר. כדבר היה אל אשה השרויה בצרה. מתוך זהירות החרשתי בעוד הוא צועד לצדי. כעבור שעה קלה החל הוא עצמו לדבּר. לא היה זה מה ששיערתי. היתה זו רק אשה זקנה, עושׂת־תחרים זקנה, שחיפשה את בנה, אחד ממטאטאי־הרחובות העובדים בשביל העיריה. יום קודם־לכן, עם האיר היום, באו ידידים אל פתח ביקתתם וקראו לו החוצה. הוא הלך אִתם, ומאז לא ראתה אותו; לכן הניחה את האוֹכל שעסקה בהכנתו מבוּשל־למחצה על הרמץ הכּבה וחמקה והגיעה עד לנמל, מקום שם נודע לה שכמה מוֹסוֹס מבני העיר נהרגו בבוקר המהומה. אחד הקארגאדורס השומרים על בית־המכס הביא פנס ועזר לה להביט בחללים המעטים שהיו מוטלים שם בכה־ובכה. עתה חוזרת היתה בזחילה, לאחר שהעלתה חרס בחיפושיה. לפיכך ישבה לה על מושב־האבן תחת הקשת, גונחת, משום שעייפה היתה מאד. הקאפאטאס חקר אותה, ולאחר ששמע את סיפורה המרוסק והדָּווה יעץ לה ללכת ולחפש בין הפצועים בחצר הפנימית של הקאסה־גולד. הוא גם נתן לה רבע דולר, העיר כלאחר־פה.

“מדוע עשית זאת?” שאלתי. “האם אתה מכיר אותה?”

“לא, סניור. אינני מניח שראיתיה אי־פעם לפני כן. וכי איך יכולתי? מסתבר שזה שנים על שנים לא יצאה לרחובות. היא אחת מאותן זקנות שאתה מוצא בארץ הזאת בירכּתי בקתות כשהן משתופפות על תנורים, מַקל על הארץ לצדן, והן רפות־כוח מכּדי לגרש את הכלבים העזובים מסירי־התבשיל שלהן. קאראמבּה! על־פי קולה יכולתי לדעת שהמוות שכח אותה. אבל אם זקנות הן ואם צעירות, כסף הן אוהבות, והן תדבּרנה טובות על מי שנותן להן אותו.” הוא צחק קימעה. “סניור, צריך היית לחוש בלפיתת הכּפּה שלה כאשר שׂמתי את המטבע בכף־ידה.” הוא שהה. “היתה זו גם המטבע האחרונה שלי,” הוסיף.

לא אמרתי מאומה. ידוע הוא ברוחב־ידו ובמזלו הבּיש בקלפים, ובשל כך עני הוא עכשיו כמו שהיה כאשר אך הגיע לכאן.

“אני מניח, דון מרטין,” פתח, בנעימה מהורהרת, חקרנית. “שהסניור אדמיניסטראדור יגמול לי ביום מן הימים אם אציל את הכסף שלו?”

אמרתי שלא ייתכן אחרת, לבטח. הוא המשיך בדרכו, ממלמל לנפשו. “סי, סי, בלי ספק. בלי ספק; והנה ראה־נא, סניור מרטין, מה פירוש הדבר שיהיו מדברים בך טובות! אין עוד איש אחד שאפשר היה אפילו להעלותו על הדעת לדבר כזה. באחד הימים אקבל בעד זה משהו גדול. ולוואי וימהר היום לבוא,” הפטיר. “בארץ הזאת הזמן ממהר לחלוף יותר מבכל מקום אחר."

זה, soeur chérie93, עמיתי בבריחה הגדולה למען הענין הגדול. תמימותו גדולה מפיקחותו, כוח־רצונו גדול מערמתו, והוא נוהג נדיבות באישיותו יותר מכּפי שהאנשים המנצלים אותו נוהגים נדיבוּת בממונם. כך, לפחות, הוא חושב על עצמו, בגאוָה יותר מאשר ברגש. שׂמח אני שהתידדתי אתו. כבן־לוויה הוא קונה לו חשיבוּת רבה מכּל שהיתה לו אי־פעם כמין גאון זוּטר על־פי דרכו – כמַלח איטלקי מקורי אשר בשעות הקטנות הרשיתיו להיכנס ולדבּר דרך־קירבה עם העורך של “פורווניר” בזמן שהיה העתון נמצא תחת מכבּש־הדפוס. ומוזר הוא שפגשתי באדם שבּעיניו ערכּם של החיים עומד, כמדומה, על היוקרה האישית.

עכשיו אני מחכה לו כאן. משהגענו אל הפוֹסאדה שבבעלוּתו של ויוֹלה מצאנו את הילדות למטה לבדן, ואיש ג’ינובה הזקן צעק אל בן־ארצו שיילך ויביא את הרופא. לולא זאת היינו ממשיכים בדרכנו אל המעגן, מקום שם נראָה כי הקפטן מיצ’ל עם כמה אירופים מתנדבים ומספר קארגאדורס מובחרים מעמיסים על רפסודה את הכסף שצריך להציל מציפרני מונטירו למען ישמש להבסַת מונטירו. נוסטרומו שטף־דהר בחזרה העירה. שעה ארוכה כבר נעדר. עיכוב זה נותן לי שהות לדבּר אליך. עד שיגיע פנקס זה לידיך יתרחשו דברים הרבה. אבל עכשיו הרי זו הפוגה תחת כנפו המרחפת של המוות בבּית הדמוּם ההוא הקבוּר בלילה השחור, ובו האשה הזאת הגוססת, שתי הילדות המשתופפות בלי אומר, והזקן ההוא שמבּעד לעבי הקיר יכול אני לשמוע איך הוא עולה ויורד בקול שיפשוף רפה כציוּצו של עכבּר. ואני, הזר היחיד עמהם, אינני יודע באמת אם להימנות עם החיים או עם המתים. “קיין סאבּה?”94 כמו שנוהגים הבּריות כאן לומר בתשובה על כל שאלה. אך לא! הרגש אליך ודאי שלא מת, וכל הדבר כולו, הבית, הלילה החשוּך, הילדות השותקות בחדר האפלולי הזה, עצם נוכחוּתי כאן – כל אלה החיים, הכרח שיהיו חיים, שהרי דומים כל־כך לחלום.

משכּתב דקו את השורה האחרונה בא עליו רגע של שיכחת־פתאום גמורה. הוא התנודד מעל לשולחן כאילו פגע בו כדור. עוד רגע והוא זקף ישיבתו, מבולבּל, במחשבה כי שמע את עפרונו מתגלגל על הרצפה. הדלת הנמוכה של בית־הקפה, שפתוּחה, היתה לרווחה, נמלאה נוֹגה של לפיד שבּאורו נראתה מחציתו של סוס, המנפנף בזנבו כנגד רגלו של רוכב בעלת דרבן־ברזל ארוך הקשור ברצועה אל העקב המגוּלה. שתי הילדות לא היו עוד, ונוסטרומו, שניצב באמצע החדר, הביט בו מתחת לתיתורה העגולה של הסומברירו המושפל על מצחו.

“הבאתי את הרופא האנגלי חמוּץ־הפנים ההוא במרכבתה של סיניורה גולד,” אמר נוסטרומו. “אני מסוּפק אם בכל חכמתו יוכל להציל את הפּאדרוֹנָה הפעם. שלחו לקרוא לילדוֹת. זה סימן רע.”

הוא התישב על קצהו של ספסל. “היא רוצה לתת להן את ברכתה, אני מניח.”

כהמוּם הבחין דקוּ שוודאי נרדם כהלכה, ונוסטרומו אמר, בחיוך סתמי, שהציץ בחלון וראה אותו רובץ דוּמם על השולחן וראשו על זרועותיו. הסיניורה האנגליה גם היא באה במרכבה, ומיד עלתה למעלה עם הרופא. היא אמרה לו שלא יעיר עדיין את אדון מרטין; אך כאשר שלחו לקרוא לילדות, נכנס לבית־הקפה.

מחציתו של הסוס עם מחצית הרוכב שעליו הסתובבו ליד הדלת; לפיד השׂרף והנעוֹרֶת בסל־הברזל, שנישא במוֹט בחרטום־האוכף, הבזיק רגע ממש לתוך החדר, ומרת גולד נכנסה בחפזה בפנים עייפים ולבנים מאד. ברדס אדרתה הכּהה, הכחולה שמט לאחור. שני הגברים קמו על רגליהם.

“טריזה רוצה לראותך, נוסטרומו,” אמרה.

הקאפאטאס לא זז. דקוּ, גבּו אל השולחן, החל לכפתר את מקטרנו.

“הכסף מרת גולד, הכסף,” מילמל אנגלית. “אל תשכחי שחיל־המצב של אסמראלדה כבר השיג לו אניית־קיטור. בכל רגע הם עלולים להופיע בכּניסה לנמל.”

“הרופא אומר שאין תקוה,” דיברה מרת גולד חיש, אף היא אנגלית. “אני אֶקח אותך במרכבתי אל הרציף ואחר־כך אשוב לקחת מכאן את הילדות.”

היא מיהרה לעבור לספרדית כדי לפנות בדברים אל נוסטרומו. “מדוע אתה מבטל זמן? אשתו של ג’ורג’ו הזקן מבקשת לראותך.”

“אני הולך אליה סניורה,” מילמל הקאפאטאס.

עתה הופיע ד"ר מוֹניגם, שהביא עמו בחזרה את הילדות. על מבטה השואל של מרת גולד השיב בניע־ראש בלבד ומיד יצא החוצה, ונוסטרומו בעקבותיו.

סוסו של נושא־הלפיד, חדל־ניע, השפיל ראשו, והרוכב שמט את הרסן על־מנת להדליק סיגריה. נוֹגה הלפּיד פיזז על חזיתו של הבית, שעליה התנוססו האותיות השחורות הגדולות שמהן היתה רק המלה איטליה מוּארת במלוֹאה. טלאי הנוֹגה המרעיד הגיע עד למרכּבתה של מרת גולד הממתינה בדרך, ואיגנאסיוֹ הגברתן וצהוב־הפנים מתנמנם על דוּכנה, ככל הנראה לעין. לצדו החזיק באסיליו, שחרחר וצמוק, רובה־וינצ’סטר לפניו, בשתי ידיו, וביראָה הביט לתוך האפלה. נוסטרומו נגע קלות בכתפו של הרופא.

“האם באמת היא הולכת למות, סניור דוקטור?”

“כן,” אמר הרופא, ופירכוס מוזר בלחיוֹ המצוּלקת. “ואינני יכול להעלות בדעתי לשם מה היא רוצה לראותך.”

“כבר היו לה מצבים כאלה,” חיוָה נוסטרומו דעתו, מַשעֶה מבַּטו.

“כי־כן, קאפאטאס, יכול אני להבטיחך שהיא לעולם לא תשוב להיות כך.” ליגלג ד"ר מוניגם. “הרשות בידך ללכת אצלה או להישאר פה. מעט מאד אפשר להפיק מדיבור אל הגוססים. אבל אני שמעתי איך אמרה לדוֹניה אֶמיליה שכּמו אֵם היתה לך מאז הצגת את כף־רגלך כאן על החוף.”

“סי! ומעולם לא מצאה לומר לאיש מלה טובה בזכוּתי. דומה יותר כאילו לא יכלה לסלוח לי על שאני חי, ומה־גם שהנני גבר שרוצה היתה כי יהיה בנה כמותו.”

“אפשר!” קרא קול עמוק ועגום בסמוך אליהם. “נשים יש להן דרכים משלהן להתענוֹת.” ג’ורג’ו ויוֹלה יצא מן הבית. שחור וכבד היה צלוֹ באור הלפיד, והנוֹגה ירד על פרצופו הגדול, על בלורית־השׂיבה הגדולה והעבותה. בפישוט זרועו נתן אות לקאפאטאס שייכּנס פנימה.

ד"ר מוניגם, לאחר שהתעסק בתיבת־מרפא קטנה של עץ ממורק על מושב המרכבה, פנה אל ג’ורג’ו הזקן ותחב לתוך ידו הגדולה והמרעידה אחד מן הבקבוקים בלעי מגוּפת־הזכוכית שהוציא מן התיבה.

“תן לה כפּית מזה כפעם־בפעם, במים,” אמר. “כך ייקל לה.”

“ויותר מזה אין בשבילה שום דבר?” שאל הזקן סבלנית.

“לא, בשום־פנים־ואופן,” אמר הרופא, גבּו אליו, והוא סוגר בנקישה את המנעול של תיבת־הרפואות.

לאִטוֹ עבר נוסטרומו את המטבח הגדול, שכל־כולו חשוּך להוציא אדמומית של קופּת גחלים תחת המדף הכּבד של הכּירה, מקום שם היו מים רותחים בסיר של ברזל בצליל ביעבוע רם. בין שני הקירות של גרם־מדרגות צר שָפע אור בהיר מחדר־החולה למעלה; והקאפאטאס המפואר של הקארגאדורס – שפסע חרש בסנדלי־עור רכים, פיאות־זקנו סבוכות, ערפו השרירי וחזהו השזוף מגולים בחולצת־המשבּצות הפתוחה – דומה היה למַלח ים־תיכוני שעתה־זה ירד לחוף מאיזו מפרשית קטנה טעונה יין או פרי. במרום המדרגות נעצר, רחב־כתפיים, צר־מתניים וגמיש, והביט על המיטה הגדולה, הדומה ליצוע מלכוּת לבן, בשִיפעת כלי־לבן צחורים כשלג, שבתוכם ישבה הפּאדרונה שחוחה בלא משען, פניה הנאים, שחורי־המצח רכונים על חזהּ. שִיפעת שׂער שחור־כעורב, שאין בה אלא מספר חוטי־שׂיבה, כיסתה את כתפיה; קווּצה אחת עבה ששמטה קדימה הליטה למחצה את לֶחיה. דמומה באותה תנוחה, המבּיעה חרדה ואי־שקט, הפנתה עיניה בלבד אל נוסטרומו.

אבנט אדום היה לו לקאפאטאס שאותו כרך פעמים הרבה למתניו, וטבּעת־כסף כבדה על אצבע היד שאותה הרים כדי לפתל את שׂפמו.

“המהפכות שלהם, המהפכות שלהם,” טרפה סיניורה טריזה. “הבט, ג’אן באטיסטה, היא הרגה אותי סוף־סוף!”

נוסטרומו לא אמר מאומה, והאשה החולה, שמבטה נישא כלפי־מעלה, התמידה בשלה. “הבּט, הפעם היא הרגה אותי, בזמן שאתה הסתובבת ונלחמת על דבר שאינו מענינך, גבר טיפש.”

“למה לדבּר כך?” מילמל הקאפאטאס בין שיניו. “וכי לעולם לא תאמיני בבינתי? ענייני הוא להוסיף ולהיות מה שהנני: דומה בכל יום.”

“אכן, אתה לעולם אינך משתַנה,” אמרה, מרירה. “תמיד אתה חושב על עצמך ונוטל את שׂכרך במלים נאות מאלו שבעיניהם אתה חשוב כקליפת־השוּם.”

היתה ביניהם אינטימיוּת של ניגוד, שעל־פי דרכה הדוקה היתה לא פחות מאינטימיוּת של הסכמה וחיבּה. הוא לא הלך בדרך ציפּיותיה של טריזה. היא שעודדה אותו בזמנו לעזוב את האניה שלו, בתקוה שתשיג לה ידיד ומגן לילדוֹת. אשתו של ג’ורג’ו הזקן ידעה שבּריאוּתה רופפת, ולא פסקה לחשוש לבדידוּתו של בעלה הבא־בימים ולמצבן חסר־ההגנה של הילדוֹת. בשעתו ביקשה לספּח את הצעיר ההוא השקט והיציב למראית־עין, השופע חיבּה והנוח־לבּריות, שיתום היה מקטנוּתו, כפי שסיפר לה, ואין לו קשרים באיטליה מחוץ לדוד אחד, בעליה וקברניטה של מפרשית, שמפני התעמרוּתו ברח בטרם תמלאנה לו ארבע־עשרה שנה. הוא נראָה לה אמיץ־לב, חרוץ, אדם שמנוי־וגמור אתו לעשות את דרכו בעולם. מתוך הכרת־טובה וקשרי ההרגל סופו שייעשה כבן לה ולג’ורג’ו; ואחר־כך, מי יודע, כאשר תתבגר לינדה… הבדל של עשר שנים בין בעל לאשה איננו גדול כל־כך. בעלה שלה קשיש היה בעשרים שנה כמעט ממנה. חוץ מזה היה ג’אן באטיסטה בחור מושך־לב; את לבּותיהם של גברים, נשים וילדים מושך היה בעצם אותה השלוָה העמוקה באישיותו, שכּאוֹר־דימדומים שוקט הוסיפה על כוח־הפיתוי של ההבטחה שבּקומתו החסונה ובמנהגו ההחלטי.

ג’ורג’ו הזקן, שלא ידע מאומה על השקפותיה ותקוותיה של אשתו, הוקיר מאד את בן־ארצו הצעיר. “גבר אינו צריך להיות צייתן,” היה אומר לה, מצטט את המשל הספרדי להגנתו של הקאפאטאס המפואר. היא החלה לקנא בהצלחתו. חוששת היתה שהוא נמלט ממנה. אשה מעשית היתה, ונדמה היה לה שהוא נוהג פזרנות תמוהה ביותר באותן סגולות שבגללן היה ערכּו גדול כל־כך. מעט מדי השיג בעדן. הוא פיזר אותן בשתי ידיים בין אנשים רבים מדי, סבורה היתה. הוא לא חסך ממון. היא הלעיגה על עניוּתו, מעלליו, הרפתקאותיו, אהבותיו ופירסומו; אבל בלבּה פנימה לא ויתרה עליו מעולם. משל כאילו באמת בנה היה.

אף עתה, כל כמה שהיתה חולה, חולה עד כדי לחוש בנשימתו השחורה והצוננת של הקץ המתקרב לבוא, התאוותה לראותו, דומה היה כאילו שלחה את ידה הרפה לשוב ולאחוז בו. אך היא הפריזה בהערכת כוחה. היא לא יכלה למשול במחשבותיה; הן התעמעמו, בדומה לראִייתה. דבריה לעוּ, ודומה היה כאילו רק החרדה והתשוקה הראשונות־במעלה של חייה חזקות מכּדי שיוכל להן המוות.

הקאפאטאס אמר, “פעמים הרבה שמעתי את הדברים האלה. אינך צודקת, אבל אין זה מכאיב לי. רק שעכשיו דומה כי אין בך כוח הרבה לדבּר, ולי יש רק מעט שהוּת להקשיב. עסוק אני במלאכה שחשיבוּתה גדולה מאד.”

היא עשתה מאמץ לשאול אותו אם אמת הדבר שמצא שהוּת ללכת ולהביא רופא בשבילה. נוסטרומו הניד בראשו לאות הן.

היא היתה מרוּצה; סבלה הוּקל הודות לידיעה כי האיש עבר על מידותיו וכה הגדיל לעשות למען הזקוקים לעזרתו באמת. היתה זו הוכחה לידידותו. קולה התחזק.

“כוהן דרוש לי יותר מאשר רופא,” אמרה בקול נוגע ללב. היא לא הזיזה את ראשה; רק את עיניה פיזלה לצדדים כדי להתבונן בקאפאטאס הניצב ליד מיטתה. “האם תהיה מוכן ללכת ולהביא עכשיו כוהן בשבילי? חשוֹב בדבר! אשה גוֹועת מבקשת אותך!”

נוסטרומו הניע בראשו החלטית. הוא לא האמין בכוהנים במַלאָם את תפקידם. רופא הוא אדם שתועלתו בצדו; אבל כוהן, באשר הוא כוהן, איננו ולא־כלום, אין בידו לא להיטיב ולא להרע. נוסטרומו אף לא בחל במראיהם כמו ג’ורג’ו הזקן. חוסר־השחר הגמור שבשליחות הוא שהתבלט בעיניו ביותר.

“פאדרוֹנה,” אמר, “כבר היית במצבים כאלה, וכעבור ימים אחדים החלמת. אני כבר נתתי לך את הרגעים האחרונים ממש שיכול אני לחסוך. בקשי מסניורה גולד שתשלח לך כוהן.”

הוא חש מבוכה מחמת פריקת־העול שבסירוב זה. הפאדרוֹנה האמינה בכוהנים, והתוודתה לפניהם. אבל כך כל הנשים נוהגות. אי־אפשר שיהיה הדבר חשוב הרבה. ואף־על־פי־כן חש רגע מועקה בלבבו – לַמחשבה כמה תהיה מחילת־העוונות חשובה בעיניה אף אם אינה מאמינה בכך אלא כזית. יהי כן. אמת־נכון היה הדבר שכבר נתן לה ממש את הרגע האחרון שיכול לחסוך.

“אתה מסרב ללכת?” טרפה. “הה! באמת, תמיד אתה מה שהינך.”

“שִמעי לדברי־הגיון, פאדרוֹנה,” אמר. “זקוקים לי כדי להציל את הכסף של המכרה. את שומעת? אוצר גדול יותר מזה שרוחות ושדים שומרים עליו באסוּאֵרה, כמו שאומרים. אמת הדבר. מנוי־וגמור אתי שיהיה זה הענין הנואש ביותר שעסקתי בו אי־פעם בכל ימי־חיי.”

ריתחה נואשת עלתה בה. המבחן העליון הכזיב. נוסטרומו, שניצב מעליה, לא ראה את תווי־פניה המעוקמים, שהתעקמו בבולמוס־פתאום של כאב וזעם. רק שהחלה לרעוד כולה. ראשה המורכּן נינוע. הכתפיים הרחבות רטטו.

“אם כן, אולי אלוהים ירחם עלי! אבל שים לב, בן־אדם, שתפיק לך מזה משהו, מחוץ למוּסר־הכּליות שידבּיקך באחד הימים.”

היא צחקה צחוק רפה. “מצא לך עושר לפחות הפעם, אתה ג’אן באטיסטה הנערץ, שאי־אפשר־ בלעדיו, ששלוות־רוחה של אשה גוֹועת חשובה בעיניך פחות משבחיהם של אנשים שנתנו לך שם טיפשי – ומאומה חוץ ממנו – תמורת נשמתך וגופך.”

הקאפאטאס דה קארגאדורס גידף בלחש.

“הניחי לנשמתי, פאדרוֹנה, ואני אֵדע איך לדאוג לגופי. מה רע בכך שאנשים צריכים לי? מה הדבר שעינך צרה בו שגזלתי ממך ומן הילדות? אותם האנשים עצמם שאַת מטיחה כנגדי עשו למען ג’ורג’ו הזקן יותר ממה שחשבו אי־פעם לעשות למעני.”

בכפו הפתוחה טפח על חזהו; קולו נשאר חרישי אף שדיבורו נמרץ היה. הוא פיתל שפמותיו בזה אחר זה, ועיניו שוטטו מעט על־פני החדר.

“וכי בי האשם שאני האיש היחיד שלצרכיהם? איזה דברי־שטות נזעמים את מדבּרת, אמא? האם מוטב היה לך שאהיה רך־לב וסכל, המוֹכר אבטיחים בשוק או משיט סירה למטיילים לאורך הנמל, כמין נאפוליטאני רכרוכי בלי אומץ־לב ובלי שם טוב? האם רוצה היית שאיש צעיר יחיה כמו נזיר? אינני מאמין בכך. האם תרצי בנזיר בשביל ילדתך הבּכורה? שתגדל. מפני מה אַת מפחדת? שָנים כעסת עלי בשל כל מה שעשיתי; עוד מאז דיבּרת אלי לראשונה על לינדה שלך, בהיעלם מג’ורג’ו הזקן. בעל לאחת ואח לַשניה, לא כך אמרת? כי־כן, מדוע לא! אני מחבּב את הקטנות, וחייב גבר לקחת לו אשה בזמן מן הזמנים. אבל מאז אותה עת אַת ממעטת את דמותי בעיני כל. מדוע? האם חשבת שתוכלי לשׂים עלי קולר ושרשרת כאילו הייתי אחד מאותם כלבי־שמירה שמחזיקים שם בקרפּיפי הרכּבת? ראִי, פאדרונה, הרי אני אותו אדם שירד לחוף ערב אחד והתישב בבית־החווה עטוי־הקיסוס שבּו גרתם בזמן ההוא בקצה השני של העיר וסיפר לך הכל על עצמו. אז לא דנת אותי לכף־חובה. מה קרה מאז? שוב אין אני בחור בן־בלי־שם. שם טוב, אומר ג’ורג’ו, הוא אוצר, פאדרוֹנה.”

“הם סיחררו את ראשך בשבחיהם,” פלטה האשה החולה, “במלים הם משלמים לך. איוולתך תביא עליך עוני, מחסור ורעב, אפילו הליפרוֹס יצחקו לך – לקאפאטאס הגדול.”

שעה קלה עמד נוסטרומו כהלוּם־רעם. היא כלל לא הביטה בו. חיוך בוטח, נטוּל־חדוָה סר חיש מעל שׂפתיו, ואחר־כך פנה ללכת. דמותו נשתפלה מעֵבר לפּתח. הוא ירד במדרגות, חש כרגיל שאי־כך הביכה אותו אשה זו בזילזולה בתהילה שאותה קנה לו ושעליה ביקש לשמור.

למטה במטבח הגדול דלק נר וסביבו צללי הקירות, התקרה, אך שום נוֹגה אדמומי לא מילא את הריבּוע הפּתוח של הדלת החיצונה. המרכבה ובה מרת גולד ודון מרטין, שלפניהם צעד הפרש נושא־הלפיד, המשיכה בדרכה אל המיזח. ד"ר מוניגם, שנשאר, ישב על קרנו של שולחן־עץ קשה סמוך לפמוט, פניו הגלוחים, המקומטים מוּטים הצדה, זרועותיו שלובות לו על חזהו שפתיו משורבטות, ועיניו הבולטות נעוצות קשות־כאבן ברצפת העפר השחור. ליד מדף־האח שממעל, מקום שם עדיין היה סיר־המים רותח בחימה, תמך ג’ורג’ו הזקן את סנטרו בידו, רק אחת משורבּבת קדימה, כאילו עיכּבתו מחשבת־פתאום.

“אדיוֹס, וייחוֹ,”95 אמר נוסטרומו, ממשש את קת אקדחו בחגורה ומַרפה את סכינו בנדנוֹ. הוא הרים מן השולחן פונצ’ו כחול שרפידתו אדומה והעלה אותו על ראשו. “אדיוֹס, שׂים עין על הדברים שבּחדר־משכבי, ואם לא תשמע עוד ממני דבר, תן את החיבה לפאקיטה. אין שם הרבה דברים בעלי־ערך, מחוץ לסיראפּה החדש שלי ממקסיקו, וכמה כפתורי־כסף של מקטרני הטוב ביותר. אין דבר! יפים למדי ייראו הדברים על המאַהב הבּא שיהיה לה, ואין האיש צריך לחשוש שאתמהמה עלי־אדמות אחרי מותי, בדומה לגרינגוֹס הללו שרוחותיהם מבעתות את האסוּאֵרה.”

ד"ר מוניגם עיקם את שפתיו בחיוך מר. אחרי שעלה ג’ורג’ו הזקן, בניד־ראש בלתי־נראֶה כמעט ובלי אומר, במדרגות הצרות, אמר:

“מה זה, קאפאטאס! חשבתי שאתה לעולם לא תוכל להיכשל בשום דבר.”

נוסטרומו, מעיף מבט של בוז על הרופא, התמהמה בפּתח כשהוא מגלגל סיגריה, ואחר־כך הדליק גפרור, ולאחר שהצית אותה החזיק בקיסם הבוער מעל ראשו עד שכּמעט נגעה השלהבת באצבעותיו.

“אין רוח!” לחש לנפשו. “ראה־נא, סניור – האם אתה יודע מה טיב הקיבּוֹלת שאני נוטל עלי?”

ד"ר מוניגם הניד בראשו בזעף.

“דומה הדבר כאילו קללה אני מביא על ראשי, סניור דוקטור. אדם שאוצר עמו על החוף הזה, כל סכין יוּנף נגדו בכל מקום על שפת־הים. זאת אתה רואה, סניור דוקטור? אני אצוּף לי בחיים קסוּמים עד שאי־שם אפגוש באניית־הקיטור שפּניה צפונה, זו של החברה, ואז באמת ידבּרו על הקאפאטאס של הקארגאדורס בסולאקו מקצה אמריקה אל קצה.”

ד"ר מוניגם פלט את צחוקו הקצר, הצרוד, נוסטרומו נסוב בפתח.

“אבל אם יכול כבוד־מעלתך למצוא איזה איש אחר המוכן וכשר לעסק מעין זה, אני אעמוד מנגד. אינני עייף דווקה מחיי, אף כי דל אני כל־כך עד שאת כל אשר לי אוּכל לשאת עמדי על גב סוסי.”

“יותר מדי אתה משחק בקלפים, ולעולם אינך אומר ‘לא’ לפרצוף נאה, קאפאטאס,” אמר ד"ר מוניגם, בתמימות ערמומית. “לא כך אדם עושה הון. אך איש מכל מיוּדעי לא חשד בך מעולם שאתה עני. מקווה אני שתעשה עסק טוב אם אמנם תחזור בשלום מן ההרפתקה הזאת.”

“איזה עסק היה כבוד־מעלתך עושה?” שאל נוסטרומו, מפריח את העשן משפתיו בעד הפתח.

רגע הקשיב ד"ר מוניגם למתרחש במעלה המדרגות בטרם יענה, שוב באחד מן הצחוקים הקצרים והחטופים שלו:

“קאפאטאס מהולל, בעד קללת המוות שאתה עומס על גבּך, כלשונך, לא יספיק אלא האוצר כולו.”

נוסטרומו נעלם מן הפּתח בנהימה של מורת־רוח לשמע התשובה הלגלגנית הזאת. ד“ר מוניגם שמע אותו מתרחק בדהרה. בחמת־פרא רכב נוסטרומו באפלה. היו אורות בבניינים של חברת חאש”ק ליד הרציף, אך בטרם יגיע שמה פגש במרכבת גולד. הרוכב רכב לפניה ולפיד בידו, שלאורו נראו הפּרדים הלבנים ברהטתם, אינגאסיוֹ הגברתן בנהיגתו, ובאסיליוֹ החמוּש ברובה על הדוּכן. מתוך גופה האפל של המרכבה בקע קולה של מרת גולד, “מחכים לך, קאפאטאס!” חוזרת היתה, אחוזת־צינה ונרגשת, כשפנקסו של דקו עודנו בידה. הוא הפקיד אותו ברשותה למען תשלח אותו לאחותו. “אולי דברי האחרונים אליה,” אמר, בלחצוֹ את ידה של מרת גולד.

הקאפאטאס לא עצר כלל בדהרתו. בקצה הרציף קפצו דמויות ערפיליות חמושות ברובים אל מול סוסו; אחדים סגרו עליו סביב – קארגאדורס של החברה שהציב הקפיטן מיצ’ל על המשמר. לשמע מלה אחת מפיו נרתעו לאחור בלחישות של התרפסות, שכּן זיהו את קולו. בקצה השני של המיזח, ליד מנוף־מטען, בחבורה אפלה שסיגרים מנצנצים מתוכה, בוּטא שמו בנעימה של הרווחה. רוב האירופים שבּסולאקו היו שם, מכוּנסים מסביב לצ’ארלס גולד, משל כאילו היה הכסף של המכרה סמלוֹ של ענין משותף, סמל החשיבות העליונה של האינטרסים החמריים. במו־ידיהם העמיסו אותו על הרפסודה. נוסטורמו זיהה את דון קארלוס גולד, דמות דקה וגבוהה, כשהוא עומד מופרש קימעה ומחריש, ואיש אחר גבה־קומה, המהנדס הראשי, אמר אליו בקול, “אם הכרח שיאבד, הרי מוטב פי־מיליון שיצלול תהומה.”

מרטין דקו קרא מן הרפסודה,Au revoir, Messieurs”, עד שנלחץ ידיים שוב להולדת הריפובליקה האוקסידנטאלית החדשה." רק מילמול כבוש השיב לצלילי דיבורו הברורים והמצלצלים; ואז נדמה היה לו שהרציף צף ונישא הרחק לתוך הלילה; אלא שנוסטרומו היה זה, שכּבר היה מרתיע את הרפסודה באחד ממשוטיה הכבדים. דקוּ לא זע; הרגשתו היתה כאילו הוטל לתוך החלל. לאחר שיכשוּך אחד או שנים לא נשמע קול מלבד הוֹלם רגליו של נוסטרומו המקפץ בסירה לכאן ולכאן. הוא הרים את המפרשׂ הגדול; מַשב־רוח קל התבדר על לחיוֹ של דקוּ. הכל גָז, מחוץ לאור הפנס שתלה הקפיטן מיצ’ל על העמוד בקצה המיזח למען יַנחה את נוסטרומו בצאתו מן הנמל.

שני האנשים, שלא יכלו לראות זה את זה, החרישו עד שעברה הרפסודה, מחליקה לפני הרוח המתנשבת למקוטעים, בין חופים בלתי־נראים כמעט, אל תוך האפלה העזה עוד יותר של המפרץ. זמן־מה האיר אחריהם הפנס שעל המיזח. הרוח רפתה, אחר־כך ניעורה שוב, אבל בחלוּש כל־כך עד שהסירה הגדולה, בעלת חצי הסיפון, החליקה לה קדימה באפס־קול כאילו היתה תלויה באוויר.

“עכשיו אנו במפרץ,” אמר קולו השלֵו של נוסטרומו. כעבור רגע הוסיף, “סניור מיצ’ל הוריד את האור.”

“כן,” אמר דוק. “עכשיו לא יוכל איש למצוא אותנו.”

אפלה גדולה ומחודשת אפפה את הסירה. במפרץ היה הים שחור כשחוֹר העננים ממעל. נוסטרומו, לאחר שהדליק שניים־שלושה גפרורים לראות במבט חטוף את מצפן־הסירה שהיה עמו ברפסודה, נהג לפי הרגשת הרוח על לחיוֹ.

חוויה חדשה היתה זו בשביל דקו, מסתורין אלה של המים הגדולים המשתרעים למרחקים, מוזרים בחלקתם, משל כאילו בכובד־משקלו מעך הלילה הסמיך ההוא את עצבנותם. המפרץ השקט ישן שינה עזה תחת הפוֹנצ’ו השחור שלו.

העיקר הדרוש עתה לשם הצלחה היה להתרחק מן החוף ולהגיע אל אמצע המפרץ בטרם יאיר היום. איי־איזאבּלה היו אי־שם בקירבת־מקום. “משמאלך אם תביט קדימה, סניור,” אמר נוסטרומו פתאום. משנדם קולו, דומה היה כאילו הדומיה העצומה שאין בה לא אור ולא קול, משפיעה על חושיו של דקו כמו סם־הרדמה אדיר־כוח. לרגעים אף לא ידע אם ישן הוא ואם ער. כשקוע בתרדמה היה; מאומה לא שמע, מאומה לא ראה. אפילו היד אשר הרים לנגדו, עיניו לא ראוּה. השינוי לעומת הריגשה, יצרי־הלב והסכנות, מן המראות והצלילים של החוף, היה גמוּר כל־כך עד כי דומה היה למוות לולא שׂרדו בו מחשבותיו. בטעימה מוקדמת זו של שלום־נצחים ריחפו הללו, חיות וקלילות, כחלומות ברורים ולא־ארציים על דברים ארציים העשויים לרדף את הנשמות אשר המוות גאַל אותן מן האווירה הערפילית של רגשי־נוחם ותקוות. דקו התנער, נרעד מעט, אף כי חם היה האוויר שנישא וחלף על פניו. היתה בו תחושה מוזרה ביותר שנשמתו עתה־זה חזרה לתוך גופו מן האפלה המקיפתו, אשר היבּשה, הים, השמיים, ההרים והסלעים היו בה כלא היו.

קולו של נוסטרומו דוֹבר היה, אף כי גם הוא, אצל ההגה, כמו לא היה. “האם ישנת, דון מרטין? קאראמבּה! לוּ היה הדבר אפשרי כי אז חשבתי שגם אני התנמנמתי. משום־מה יש בי הרגשה מוזרה שחלמתי ובחלומי שמעתי קול נאקה, קול אשר ישמיע איש ביגונו, אי־שם סמוך לסירה הזאת. משהו שבין אנחה להתיפחות.”

“מוזר!” הפטיר דקו, סרוּח על ערימת תיבות־המטמונים המכוּסות הרבה יריעות של אברזין. “הייתכן כי יש עוד סירה סמוך אלינו במפרץ? אנו לא נוכל לראותה, יודע אתה.”

נוסטרומו צחק קימעה על המופרך שברעיון. הם סילקו אותו ממחשבתם. אפשר היה למשש כמעט אתה הבדידוּת. וכאשר פסקה הרוח הקלה, דומה היה כאילו העלטה מעיקה על דקו כאבן.

“הרי זה מדהים,” מילמל, “האם אנו זזים בכלל, קאפאטאס?”

“במהירות פחוּתה מזו של חיפושית זוחלת שהסתבכה בעשב,” השיב נוסטרומו, וקולו כמו נבלע בצעיף האפלה העבה שנפרשׂ חם וחסר־תקוה, סביב־סביב להם. עברו פרקי־זמן ממושכים שבּהם לא השמיע קול, והוא בלתי־נראה ובלתי־נשמע כאילו בדרך־פלא יצא מן הרפסודה.

בלילה המחוּק אף לא ידע נוסטורמו אל־נכון באיזה כיוון שטה הרפסודה לאחר שגוועה הרוח כליל. הוא לטש עיניו לראות את האיים. אף שמץ מהם לא נראָה, משל כאילו צללו אל קרקע המפרץ. לבסוף נפל לצדו של דקו ולחש על אזנו שאם יאיר עליהם היום ליד חוף סולאקו בגלל היעדר הרוח, אפשר יהיה לדחוק את הרפסודה מאחרי הכּף שבקצה הגבוה של איזבלה הגדולה, ושם תהיה מוסתרת. דקו הופתע מחוּמרת דאגתו. בעיניו היה סילוק האוצר מהלך מדיני. מכמה וכמה טעמים נחוץ היה שלא יפוֹל בידי מונטירו, אבל כאן לצדו היה אדם אשר לו השקפה אחרת על קיבּולת זו. הקאוואליירוס אשר שם לא היה להם, כמדומה, מושג קל־שבקלים מה המעשה שהפקידו בידיו. נוסטרומו, כאילו כבדה עליו הקדרוּת שמסביב, נראה רגוּז ועצבני. דקו הופתע. הקאפאטאס, שאדיש היה לאותן סכּנות שבעיני עמיתו היו מובנות־מאליהן, הרשה לעצמו להיתפס לריתחה של בוז נוכח טבעה הרה־האסון של המשימה שניתנה בידיו, כדבר הלָמד מעניינו. זה מסוכן יותר, אמר נוסטרומו, בצחוק ובקללה, מאשר לשלוח איש להביא את האוצר שלדברי הבּריות שדים ורוחות שומרים עליו בגיאיות העמוקים של אסוּאֵרה. “סניור,” אמר, “עלינו להדביק את אניית־הקיטור בים. עלינו להישאר בים הפתוח וּלצפות לה עד שנכלֶה כל מאכל ומשקה ששׂמו לנו פה ברפסודה ואם מחמת איזה מקרה ביש נחמיץ אותה, חובה עלינו להתרחק מן היבשה עד אשר ניחלש, ואולי נצא מדעתנו, ונמות, וניסחף מתים במים, עד אשר תיתקל אחת מאניות־הקיטור של הקוֹמפאניה96 בסירה אשר בה שני האנשים המתים שהצילו את האוצר. זוהי, סניור, הדרך היחידה להצילו; שכּן – וכי אינך רואה? – אם נעלה ליבּשה באיזה מקום שהוא ברדיוס של מאה מיל לאורך החוף הזה והכסף הזה ברשותנו הרי אנו מבליטים חזה חשוּף מול חוֹד־הסכין. הדבר הזה ניתן לי כמחלה שמוות בה. אם יגלו זאת הבּריות הריני מת, וגם אתה, סניור, שהרי בחרת לבוא עמדי. הכסף מספיק להעשיר פלך שלם, כל־שכּן פוּאבּלו97 אחד לחוף הים שיושביו גנבים ופוחחים. סניור, הם יחשבו שמן השמיים ממש נשלח העושר הזה לידיהם, וישחטונו בלי היסוס. אני לא הייתי שַׂם מבטחי במלים נאות מפי הטוב באנשים, סביב חופו של המפרץ הזה הפרא. תן אל לבּך שאף אם נוותר על המטמון לשמע הדרישה הראשונה, לא נוּכל להציל את נפשותינו. האם אתה מבין זאת – או שמא עלי להסביר?”

“לא, אינך צריך להסביר,” אמר דקו, רוחו נפוּלה בו מעט. “אני עצמי יכול לראות יפה למדי שהחזקת האוצר הזה דומה מאד למחלה שמוות בה לגבי אנשי שמצבם כמצבנו. אבל הכרח היה להוציא אותו מסולאקו, ואתה האיש לַמשימה הזאת.”

“הייתי; אבל איני יכול להאמין,” אמר נוסטרומו, “שאָבדנוֹ היה מרושש הרבה מאד את דון קארלוס גולד. יש עוד עושר בהר. שמעתי אותו מתגלגל בתעלות בלילות שקטים כשהייתי רוכב לרינקוֹן לראות נערה מסוימת, כתום עבודתי בנמל. שנים על שנים סלעי־האוצרות מידרדרים בשאון־רעם, והכּוֹרים אומרים כי הכמות שבּלב ההר די יהיה בה להוסיף ולהרעים עוד שנים על שנים. ואף־על־פי־כן, שלשום נאבקנו להצילו מידי האספסוף, והלילה שולחים אותו בידי אל החשכה הזאת שאין בה רוח להסתלק על כנפיה; משל כאילו היתה זו מנת הכסף האחרונה עלי־אדמות לשבור בה שבר לרעבים, חה! חה! אם כן, אני אהפוך אותה לפַּרשה המפורסמת והנואשת ביותר בימי־חיי – אם תהיה רוח ואם לא תהיה. ידובּר בה כאשר יגדלו הפעוטות והגדולים יִזקנו. אהה! אסור שהמונטריסטים יתפסו אותו, כך הוּגד לי, ויִקרה מה שיקרה לנוסטרומו הקאפאטאס; והם לא יזכּו בו, אני אומר לך, מאחר שלמרבה־הבטחון קשרוהו לגרגרתו של נוסטרומו.”

“רואה אני,” מילמל דקו. ואכן ראה שעמיתו יש לו השקפה מיוחדת משלו על קיבּולת זו.

נוסטרומו פסק מהגיגיו על הדרך שבּה מנצלים את סגולותיהם של בני־אדם, בלי לדעת את טבעם לאשוּרו, והציע שיוציאו את המשוטים הארוכים וידחפו את הרפסודה לעבר איי־איזאבּלה. לא כדאי שאור־היום יגלה את האוצר צף במרחק מיל אחד לערך מן הכּניסה לנמל. ככל שהחשכה עבה יותר בדרך־כלל, כך מַשבי־הרוח שעליהם סמך עזים יותר; אך בזה הלילה נשאר המפרץ, תחת שׂמיכת ענניו, נטול נשמת־חיים, כאילו מת יותר משניהם.

ידיו הרכות של דון מרטין סבלו סבל אכזר בלָפתן את הידית העבה של המשוט העצום. הוא המשיך בעוז־גבר, קופץ שיניו. גם הוא לכוד היה ברשתה של הוויה דמיונית, ואותה מלאכה מוזרה של חתירה ברפסודה כמו שייכת היתה מדרך־הטבע להולדתה של מדינה חדשה, ומשמעות אידיאלית קנתה לה מכוח אהבתו לאנטוניה. חרף כל מאמציהם כמעט לא זעה הרפסודה העמוסה־לעיפה. אפשר היה לשמוע את נוסטרומו מגדף לנפשו, בין התזת־המים הקצובות של תנופות המשוטים הגדולים. “אנו מתקדמים בעקלתון,” מילמל לנפשו, “לוואי ויכולתי לראות את האיים.”

דון מרטין, לפי שלא היה מיוּמן בכך, התאמץ יותר מדי. כפעם־בפעם היתה כעין חלישוּת־שרירים מחלחלת מקצות אצבעותיו הדווּיות בכל בדי עורו, ומתחלפת בגל של חום. הוא נאבק, דיבר, סָבל סבלות נפש וגוף, שהרי משך ארבעים־ושמונה השעות האחרונות הוֹגיע את נפשו ואת גופו בלי הפסק. הוא לא נח, רק מעט מאד אכל, ולא ידע הפוגה בלחץ מחשבותיו והרגשותיו. אפילו אהבתו לאנטוניה, אשר ממנה שאַב כוח והשראה, הגיעה לנקודה של מיתח טראגי בעת פגישתם החפוזה ליד מיטתו של דון חוסה. ועתה פתאום הוטל מתוך כל אלה אל מפרץ אפל, שעצם קדרוּתו, שתיקתו ושלוותו עצורת־הנשימה הוסיפו ענוּת על הצורך בהתאמצות גופנית. ברטט־עונג יוצא־מגדר־הרגיל ראה בדמיונו את הרפסודה צוללת תהומה. “הריני על סף השגעון,” הירהר. הוא השתלט על רעדת כל אבריו וחזהו, על הרעד הפנימי של כל גופו שהתרוקן מכּוח־עצביו.

“שמא ננוח, קאפאטאס?” הציע בנימה של חוסר־דאגה. “עוד הרבה שעות של לילה לפנינו.”

“אמת. המרחק אינו אלא מיל אחד בקירוב, אני מניח. תן מנוחה לזרועותיך, סניור, אם לכך כוונתך. מנוחה מסוג אחר לא תמצא, יכול אני להבטיחך, מאחר שהנחת לקשור אותך לאוצר הזה שאָבדנו לא יוסיף עוני לשום אביון. לא, סניור; אין מנוח עד אשר נמצא אניית־קיטור שפּניה צפונה, או עד אשר תמצא אותנו איזו אניה כשאנו נסחפים במים, מתים ופשוטי־אברים, על הכסף של האנגלי. או בעצם ־ לא; פוֹר דיוֹס! אני אכרוֹת את הלזבּזת בגרזן עד למים ממש בטרם יגזלו ממני הצמא והרעב את כוחי. חי כל הקדושים והשדים שמוטב יהיה לי לתת את האוצר לים מאשר להפקירו בידי זר כלשהו. הואיל והקאוואליירוס ראו לטוב להם לשלוח אותי בשליחוּת מעין זו, ילמדו לדעת כי אכן כדעתם עלי כך הנני.”

דקוּ רבץ על תיבות הכסף והתנשם בכבדוּת. כל תחושותיו ורגשותיו הפּעילים מאז יכול היה להעלותם בזכרונו היו בעיניו כמטורפים שבחלומות. אפילו מסירותו הלוהטת לאנטוניה, שלתוכה העלה עצמו ממצולות ספקנותו, קיפחה כל מראית־עין של ממשוּת. לרגע היה טרף לאדישוּת רפוּיה ביותר אך לא בלתי־נעימה.

“אני בטוח שלא התכוונו לכך שתראה את העסק הזה באור נואש כל־כך,” אמר.

“וכי מה, אם כן, היה הדבר? הלצה?” ליגלג האיש, שבגליונות־המשכּורות של חברת חאש“ק בסולאקו הוגדר כ”מנהל־העבודה של הרציף" מול הסכום של משכּורתו. “אם לשם הלצה העירו אותי משנתי אחרי יומיים של קרבות־רחוב על מנת שאהמר בחיי על קלף רע? גם ידוע לכל שאין המזל משחק לי בקלפים.”

“כן, הכל יודעים על הצלחתך אצל נשים, קאפאטאס,” ניחם דקו את עמיתו בכובד־לשון.

“שמעני, סניור,” המשיך נוסטרומו, “אני מעולם אף לא מחיתי על הענין הזה. ברגע ששמעתי על המבוקש ראיתי איזה ענין נואש חייב זה להיות, וגמרתי אומר לעשותו עד תום. כל דקה היתה חשובה. תחילה היה עלי לחכות לך. אחר־כך, כשהגענו לאיטליה־אוּנה, צעק אלי ג’ורג’ו הזקן שאֵלך להביא את הרופא האנגלי. לאחר־מכן ביקשה המסכנה הגוֹועת ההיא לראותני, כידוע לך. סניור, לא היה בי רצון ללכת. חשתי כבר איך הכסף הארור הזה מכביד על שכמי, וחששתי כי, הואיל והיא יודעת שגוֹועת היא, תבקשני לצאת שוב ולהביא כוהן. האב קורבּילאן, שאינו יודע פחד, היה בא כהרף־עין; אבל האב קורבילאן נמצא במרחקים, שרוי בבטחון אצל הכנופיה של אֵרנאנדס, וההמון, שהיה רוצה לקרוע אותו לגזרים, מלא חימה עזה על הכוהנים. שום פּאדרה שמֵן לא היה ניאות להוציא את ראשו הלילה ממקום־מחבואו כדי להציל נפש נוצרית, חוץ מאשר, אולי, תחת חסותי. לכך התכוונה. העמדתי פנים כאילו אינני מאמין שהיא הולכת למות. סניור, אני סירבתי להביא כוהן לאשה גוועת…”

דקו זז ממקומו וקרא: "את סרבת, קאפאטאס! " נעימת־דיבורו השתנתה. “כי־כן, יודע אתה – היה זה נאה דווקא.”

“אתה אינך מאמין בכוהנים, דון מרטין? גם אני לא. מה טעם היה לבזבז זמן. אבל היא – היא מאמינה בהם. הדבר תקוע בגרוני. היא אולי כבר מתה, ואנחנו צפים לנו כאן חסרי־ישע בלי כל רוח. מאֵרה על כל אמונות־ההבל. היא מתה במחשבה שאני גזלתי ממנה את גן־העדן, כך אני מניח. יהיה זה העסק הנואש ביותר בימי־חיי.”

דקו נשאר שקוע במחשבה. הוא ניסה לנתח את ההרגשות שעוררו בו הדברים ששמע. קולו של הקאפאטאס נשמע שוב:

“עכשיו, דון מרטין, הבה נתפוס במשוטים וננסה למצוא את איי־איזבּלה. כך נעשה, או שנטבּע את הרפסודה אם יקדים היום וידביקנו. אל לנו לשכוח שאניית־הקיטור טעונת החיילים מאֶסמראלדה עלולה להופיע. עכשיו נחתור היישר קדימה. גיליתי כאן פיסת נר, ועלינו להסתכן ולהעלות אור קטן כדי לקבוע מסלול על־פי המצפן של הסירה. אין די רוח להוציאה – תחול קללת השמיים על המפרץ העיוור הזה!”

שלהבת קטנה הופיעה, בוערת היישר. לאורה נראו במקוטע הדפנות והלווחים המוצקים בחלקה החלול, הריק של הרפסודה. דקו ראו איך נוסטרומו קם לחתור. ראה אותו עד גובה האבנט שלמתניו, בניצנוץ של אקדח לבן־קת וניצב־העץ של סכין ארוך מזדקר לשמאלו. דוק אזר עוז למאמץ החתירה. הרוח ודאי לא היתה מספקת לכבּות את הנר, אך שלהבתו נינועה מעט לתנועתה האִטית של הסירה הכבדה. כה גדולה היתה עד שבמאמציהם הגדולים ביותר לא יכלו להניעה במהירות העולה על מיל אחד לערך לשעה. אולם די היה בכך להשיטם אל בין איי־איזאבלה בטרם יאיר היום. היו לפניהם שש שעות הגונות של חשכה, והמרחק מן הנמל עד איזאבלה הגדולה לא עלה על שני מילים. דקו זקף את ההתקדמות היגעה הזאת לחשבון קוצר־רוחו של הקאפאטאס. לפעמים שבתו ממלאכתם, ואז עשו אזניהם כאפרכּסת לשמוע את האניה מאֶסמראלדה. בדממה הגמורה הזאת היתה אניית־קיטור בתנועתה עשוייה להישמע ממרחקים. לראות דבר כלשהו לא בא כלל בחשבון. הם לא יכלו לראות זה את זה. אפילו מפרשׂה של הרפסודה, שנשאר מתוח, היה סמוי מן העין. לעתים קרובות מאד נחו.

קאראמבה!” זרק נוסטרומו בעת אחת ההפסקות הללו כאשר הסבו באפס־מעשה ליד הידיות הכבדות של המשוטים. “מה־הדבר? עגמה עליך נפשך, דון מרטין?”

דקו הבטיחוֹ כי אין נפשו עגומה עליו אף כהוא־זה. זמן־מה קפא נוסטרומו דומם, ואחר הזמין בלחש את מרטין לגשת אל הירכתיים.

שפתיו נגעו באזנו של דקו כאשר הכריז על אמונתו כי יש ברפסודה עוד מישהו מלבדם. פעמיים שמע עלה קול התייפחות חנוקה.

סניור,” לחש בחרדת־פליאה, “ודאי לי שמישהו בוכה ברפסודה הזאת.”

דקו לא שמע מאומה. הוא הביע את פיקפוקו. עם זאת, הנקל יהיה לברר מה מידת האמת שבדבר.

“הרי זה מדהים ביותר,” מילמל נוסטרומו. “וכי מי יכול היה מישהו להסתתר כאן בשעה שעגנה הרפסודה ליד הרציף?”

“ואתה אומר שהקול היה דומה להתיפחות?” שאל דקו, מנמיך גם הוא את קולו. “אם הוא בוכה הרי אינו יכול להיות מסוכן ביותר, ויהיה האיש מי שיהיה.”

בטפּסם על הערימה יקרת־הערך שבאמצע, הנמיכו להשתופף לפני התורן וגיששו מתחת לסיפון־החצי. היישר לפנים, בחלק הצר ביותר, פגעו ידיהם באבריו של איש, שנשאר דוֹמם כמוות. הם עצמם נדהמים היו מכּדי להוציא הגה וּגררוּהוּ אחור בזרוע אחת ובצווארון מקטרנו. כולו רפוי היה – חסר רוח־חיים.

אורו של זנב הנר האיר על פרצוף סגלגל, מעוקל־חוטם ולו שׂפמות שחורים ופיאות־זקן קטנות. הוא היה מזוהם ביותר. סיבי־זקן שמנוניים נובטים היו על החלקים הגלוחים של הלחיים. השפתיים העבות היו פשׂוקות קימעה, אך העיניים נשארו עצומות. לגודל תמהונו זיהה דקו את סניור הירש, סוחר־העורות מאסמראלדה. נוסטרומו גם הוא הכיר אותו. והם הביטו זה אל זה מעל לגופה, שרגליה היחפות מוגבּהות לה מעל ראשה, בהעמדת־פנים מגוחכת של שינה, עלפון, או מוות.


פרק 8    🔗

לרגע, נוכח המציאה הזאת המופלאה, נשתכחו מהם דאגותיהם ותחושותיהם שלהם. תחושותיו של סניור הירש כרבצוֹ לו שם ודאי היו תחושות של אימה מופלגת. שעה ארוכה מיאן לתת אות חיים, עד שלבסוף עוררוהו גידופיו של דקו – ואולי יותר מכך הצעת קצרת־הרוח של נוסטרומו שכדאי להשליכו המימה, הואיל ודומה היה שהוא מת – להרים תחילה עפעף אחד ואחרי־כן את משנהו.

נראה היה כי מעולם לא מצא הזדמנות בטוחה לעזוב את סולאקו. הוא התאכסן אצל אנזאני, בעל חנות־הכּלבּו, בפלאסה מאיוֹר. אבל כאשר פרצה המהומה נמלט מבית מארחו לפני האיר היום, וכל־כך נחפז עד כי שכח לנעול את נעליו. בנמהר יצא במרוצה בגרביו, וכשמגבעתו בידו, אל הגן של בית אנזאני. הפחד העניק לו את הזריזות הדרושה לטפס ולעבור כמה וכמה גדרות נמוכות, ולאחר־מכן נקלע אל הסטווים המעשיבים של המנזר הפראנציסקאני באחד הרחובות הצדדיים. בפחזוּת של יאוש נדחק לתוך סבכי שיחים, ומשום כך היה גופו שׂרוט ובגדיו קרועים. כל היום שכב והתחבא שם, לשונו דבקה אל חיכּו בכל עצמת הצמאון שעוררו החום והפחד. שלש פעמים פלשו כנופיות שונות של בני־אדם אל המקום בצעקות ובגידופים, בחיפוש אחר האב קורבילאן; אך לפנות־ערב, בעודו רובץ אפּיים בשׂיחים, חשב שימות מפּחד השתיקה. לא ברור היה לו ביותר מה הדבר שהניעוֹ לעזוב את המקום, אך נראה היה בעליל כי יצא והצליח להתגנב מן העיר בסמטות האחוריות העזוּבות מאדם. הוא תעה בחשיכה סמוך למסילת־הברזל, והפּחד שיגע אותו עד כדי כך שלא העז אפילו להתקרב אל המדורות של משמרות הפועלים האיטלקיים ששמרו על המסילה. נראה היה בעליל כי חשב במעורפל למצוא מחסה בקרפיפי־הרכּבת, אבל הכּלבים התנפלו עליו בנביחות; אנשים התחילו לצעוק; יריה נורתה באקראי. הוא ברח מן השערים. ממש במקרה פנה לעבר המשרדים של חברת חאש"ק. פעמיים נגפו רגליו בגופותיהם של אנשים שנהרגו במשך היום. אך כל דבר חי הפחיד אותו הרבה יותר. הוא השתופף, זחל, התגנב, זינק, מודרך על־ידי מין חוש של חיה, שהזהירוֹ מפני כל אור וכל צליל של קולות. כוונתו היתה ליפול לרגליו של הקפטן מיצ’ל ולהתחנן למחסה במשרדי החברה. המקום היה שרוי בחשכה גמרוה כאשר התקרב בזחילה על ידיו וברכיו, אך לפתע התריס איש אחד שהיה על המשמר בקול רם, “מי שם?” עוד חללי היו מוטלים בכה־ובכה, והוא השתטח מיד לצד פגר קר. הוא שמע קול אומר, “אחד מן הנבלים הפצועים הללו זוחל כאן בסביבה. האֵלך ואחסל אותו?” וקול אחר מיחה ואמר שאין זה בטוח לצאת בלי פנס לשליחות שכזאת; אולי אין זה אלא איזה ליבּראל כושי האורב להזדמנות לתקוע סכין בכרסו של איש ישר. הירש לא המתין לשמוע עוד אלא זחל אל קצה הרציף והסתתר בין חביות ריקות. כעבור שעה קלה הזדמנו למקום כמה אנשים מסיחים ובידיהם סיגריות לוחשות. הוא לא שהה לשאול את עצמו אם צפויים הם להרע לו אל שטף במרוצתו לאורך המיזח, ראה רפסודה עוגנת בקצה, והתנפל אל תוכה. בתשוקתו למצוא מחסה זחל היישר קדימה אל מתחת לסיפון־החצי, ושם נשאר ספק־מת ספק חי, מתענה בייסורי רעב וצמא ומתעלף כמעט מרוב אימה, כאשר שמע פסיעות רבות ואת קולותיהם של האירופים שבאו בחבוּרה בלווֹתם את קרון האוצר, שכּיתה של קארגאדורס דחפה אותו לאורך הפסים. על־פי הדיבורים הבין בהחלט את הנעשה אך לא גילה את נוכחותו מפחד פן לא ירשוהו להישאר. מחשבתו היחידה בעת ההיא, כובשת ושלטת, היתה להסתלק מסולאקו זו הנוראה. ועכשיו התחרט על כך מאד. הוא שמע את נוסטרומו מדבר אל דקו, ובלבו התאווה להיות שוב על החוף. לא היה את נפשו להיות מעורב בעסק נואש – במצב שבו אין אדם יכול לברוח. הגניחות שפּלטה רוחו המעוּנה בעל־כרחו גילו את נוכחותו לאזניו החדות של הקאפאטאס.

הם זקפו אותו והשעינוהו אל דופן הרפסודה, והוא המשיך בסיפור־הנהי על הרפתקאותיו עד שנשבר קולו וראשו צנח לפנים. “מים” לחש, בדי־עמל. דקו הגיש אחת מן הפּחיות אל שפתיו. לאחר זמן קצר־להפליא שבה אליו רוחו, וכאחוז־טירוף התנער וקם על רגליו. בקול זועם ומאיים פקד עליו נוסטרומו לצעוד קדימה. הירש היה אחד האנשים הללו שהפּחד מצליף בהם כשוט, ופראותו של הקאפאטאס ודאי נצטיירה לו באור־ביעוּתים. הוא גילה זריזות יוצאת־מן־הכלל בהיעלמוֹ קדימה לתוך החשיכה. הם שמעו אותו מטפס על האברזין; אחר־כך נשמע קול נפילה כבדה, ולאחריה גניחה יגעה. לאחר־מכן היתה דממה גמורה בחלק הקדמי של הרפסודה, משל כאילו נהרג בנפילתו הפזיזה. נוסטרומו צעק בקול מאיים:

“שכב שם בשקט! אל תניע אבר. אם אשמע אותך אפילו נושם פעם אחת בקול, מיד אֶגש לשם ואתקע כדור בראשך.”

עצם נוכחותו של פחדן, ויהיה סביל ככל אשר יהיה, מכניסה יסוד של בוגדנות למצב מסוכן. קוצר־רוחו העצבני של נוסטרומו נתחלף בדאגה קודרת. בלחש, כמדבּר אל נפשו, העיר דקוּ כי, אחרי הכל, המאורע הזה המשונה אינו מעלה ואינו מוריד הרבה. אין הוא יכול לתאר לעצמו במה יוכל האיש להזיק. לכל היותר יפריע כמו חפץ חסר־חיים שאין בו מועיל – כבוּל־עץ, למשל.

“אני לא הייתי ממהר להיפטר מבּול־עץ,” אמר נוסטרומו בנחת. "יכול לקרות איזה דבר בלתי־צפוי ואז יוכל להועיל לך. אבל בעסק כמו זה שלנו אדם כמוהו צריך לזרוק לים. אפילו היה אמיץ כאריה לא היינו רוצים בו כאן. אין אנו נמלטים על נפשותינו. סניור, אין רע בכך שאיש אמיץ־לב מנסה להינצל בתחבולות ובחירוף־נפש; אבל אתה שמעת את סיפורו, דון מרטין. העובדה שהוא כאן היא מעשה־נס של פחד – " נוסטרומו שהה רגע. “אין מקום לפחד ברפסודה הזאת,” הוסיף וסינן מבין שיניו.

דקו לא מצא מה להשיב. לא היה זה מצב יאה לדין־ודברים, להפגנה של נקיפות־מצפון או רגשות. באלף דרכים יכול איש אחוז־בהלה להיעשות מסוכן. נראה היה בעליל שאי־אפשר לדבר אל הירש, להתדיין אתו, או לשדלו לנהוג בהגיון. פרשת בריחתו שלו הוכיחה זאת בבירור למדי. דקו סבר כי חבל מאד שלא מת אותו עלוב מפּחד. הטבע, שעשאוֹ כפי שהוא, דומה כי חישב באכזריות כמה ייסורי־נפש איומים יוכל לשאת בלא שיפּח את רוחו בפועל־ממש. אימה מרובּה כל־כך ראויה היתה למידה של חמלה. דקו, אף שכוח־הדמיון שלו הספיק לו להשתתף בצערו של הלז, נמנה־וגמר שלא להפריע לשום פעולה שינקוט נוסטרומו. אך נוסטרומו לא עשה מאומה. בחשכּת המפרץ נשאר גורלו של סניור הירש תלוי בחסדם של מאורעות שאי־אפשר היה לחזותם מראש.

הקאפאטאס פשט ידו וכיבּה את הנר פתאום. דקו מדוּמה היה כאילו במחי אחד החריב עמיתו את עולם המעשים, האהבות, המהפכה, שבּו ניתחה עליונותו השאננה בלי פחד ומורא את כל המניעים ואת כל יצרי־הלב, לרבּות אלה שלו.

הוא נבהל קימעה. החידוש שבמצבו הטביע את רישומו בדקו. בוטח היה בעצמו מבחינה אינטלקטואלית, ולכן סבל מכך שניטל ממנו כלי־הנשק היחיד שיכול היה להשתמש בו בהצלחה. שום תבונה לא יכלה להבקיע את חשכּתו של המפרץ השקט. נותר רק דבר אחד שבּו היה בטוח, והוא היוהרה הניצחת של עמיתו. זו היתה בלתי־אמצעית, בלתי־מסובכת, תמימה ופועלת. דקו, שמנצל היה אותו, ניסה להבין את האיש הזה לאשוּרו. הוא גילה כי מניע אחד־ויחיד מצוי מאחרי הגילויים השונים והמגוּונים של אופי עקיב. לכן נשאר האיש כה פשוט־להדהים בעוֹצם גאוותנותו. ועכשיו היה סיבוך. גלוי־וברור היה שכועס הוא על שניתן לו תפקיד שסיכויי הכשלון רבים בו כל־כך. “תמה אני,” הירהר דקו, “איך היה מתנהל לולא הייתי כאן.”

הוא שמע את נוסטרומו ממלמל שוב, “לא! אין מקום לפחד ברפסודה הזאת. דומה כי אומץ־הלב כשלעצמו אין בו די, יש לי עין טובה ויד איתנה; איש לא יוכל לומר שאי־פעם ראה אותי עייף או תוהה מה לעשות; אבל פּוֹר דיוֹס, דון מרטין, שלחו אותי לתוך הים השחור והדמוּם הזה בעסק שבו אין כל תועלת לא בעין טובה, לא ביד איתנה ולא בכוח־השופט…” בלחש פלט שרשרת של קללות בספרדית ואיטלקית. “רק ייאוש טרור יִצלח לעסק הזה.”

מלים אלו עמדו בניגוד עז לשלוָה השׂוררת – לדממה הזאת הקפואה כמעט של המפרץ. מטר ירד פתאום בקול־מלחשים סביב־סביב לסירה, ודקו הסיר את כובעו ובהניחו לראשו להירטב חש כי התרענן עד מאד. עוד־מעט ורוח קלה ויציבה ליטפה את לחיו. הרפסודה החלה לנוע, אבל המטר התרחק ממנה. הטיפות חדלו מרדת על ראשו וידיו, הלחישה נמוגה במרחק. נוסטרומו פלט נהמה של שׂביעות־רצון, ובתפסו בהגה צייץ לו חרש, כדרכּם של מלחים, לעודד את משב הרוח. מעולם לא חש דקו בשלושת הימים האחרונים פחות צורך בדבר שהקאפאטאס היה קורא לו ייאוש.

“נדמה לי כאילו אני שומע עוד מָטר על המים,” העיר בנעימה של סיפוק שקט. “אני מקווה שישיג אותנו.”

נוסטרומו פסק באחת מציוּצו. “אתה שומע עוד מטר” שאל, כמפקפק. ודומה היה כאילו הקלישה האפלה מעט, ועתה ראה דקו את קווי דמותו של עמיתו, ואפילו המפרשׂ עלה מתוך הלילה כמו גוש רבוּע של שלג סמיך.

הצליל שאותו גילה דקו נישא מחוספס עם המים. נוסטרומו הכיר אותו קול שקצתו שריקה ורישרוש שהתפשט לכל עבריה של אניית־קיטור העושה דרכה במים חלקים בלילה שקט. בהכרח היתה זו אניית־התובלה הנושאת חיילים מאסמראלדה. אורות לא היו עליה. שאון הקיטור שלה, הגובר ועולה מדקה לדקה, פוסק היה כליל לפרקים, ואחרי־כן מתחדש פתאום, ולכאורה קרוב עד להדהים, משל כאילו היתה אותה ספינה הסמויה מן העין, שאת מעמדה אי־אפשר היה לנחש במדוייק, שׂמה פניה היישר אל הרפסודה. בינתיים הוסיפה זו האחרונה לשוט אט־אט ובהשקט נוכח רוח כה רפה עד שרק בנטוֹתוֹ על צדו ובחוּשוֹ במים העוברים בין אצבעותיו יכול היה דקוּ לשכנע את עצמו שהם חיים בכלל. הרגשתו המנומנמת סרה מעליו. הוא שמח לדעת שהרפסודה נמצאת בתנועה. אחרי דממה בה מרובּה דומה היה כי שאוֹנה של אניית־הקיטור רוגש ומרגיז. היה משהו כמו לא מן העולם הזה בעובדה שלא יכולת לראותה. פתע דמַם הכל. היא נעצרה, אבל כה סמוכה היתה אליהם עד שהיה הקיטור המתמלט משלח את המייתו הרוטטת היישר מעל ראשיהם.

“הם מנסים לברר היכן הם,” אמר דקו בלחש. שוב נתן אצבעותיו במים.

“אנו מתקדמים יפה מאד,” הודיע לנוסטרומו.

“נראה שאנו חוצים לפני חרטומה,” אמר הקאפאטאס בנעימה זהירה. “אבל זה מין משחק עיוור עם המוות. אין טעם להמשיך בתנועה. אסור שיראו או שישמעו אותנו.”

לחישתו היתה ניחרת מרוב התרגשות. בפניו לא נראה אלא ניצנוץ של גלגלי־עיניים לבנים. אצבעותיו תפסו בכתפו של דקו. “זו הדרך היחידה להציל את האוצר הזה מן האניה הזאת המלאה חיילים. כל אניה אחרת היתה נושאת אורות. אבל הרי אתה רואה שאין ניצנוץ של אור להראותנו היכן היא.”

דקו עמד כאחוז־שיתוק; רק מחשבותיו שקקו פרא. בתוך שניה אחת זכר את מבּטה המדוכדך של אנטוניה שעה שעזב אותה ליד מיטת אביה בבּית הקודר של משפחת אווליאנוס, שתריסיו מוגפים אלא שכל הדלתות פתוחות בו וכל המשרתים נטשוהו, להוציא כושי אחד זקן בשער. הוא זכר את הקאסה־גולד בביקורו האחרון, את הוויכוחים, את נעימות קולו, את עמדתו הסתומה של צ’ארלס, את פניה של מרת גולד שכּה החווירו מרוב דאגה ועייפות עד שעיניה כמו החליפו צבע ועל־דרך הניגוד נראו שחורות כמעט. הוא זכר אפילו משפטים שלמים מן המינשר שלפי כוונתו היה באריוֹס אמוּר לפרסם ממפקדתו בקאִיטה ברגע שיגיע שמה; ממש זרעה של המדינה החדשה, מינשר ההתפרדות שקודם צאתו ניסה להשמיעו בחפזה באזני דון חוסה, השׂרוּע על מיטתו נוכח מבּטה הנעוץ של בתו. האלוהים יודע אם הבין אותו המדינאי הזקן; נבצר ממנו לדבּר, אך ודאי שהרים את זרועו מעל כיסוי המיטה; ידו זעה כמבקשת להתוות את אות הצלב באוויר, מחווה של ברכה, של הסכמה. דקו החזיק בכיסו באותה טיוטה גופה, כתובה בעפרון על כמה גליונות־נייר רפוּפים, ובראשם הכותרת באותיות־דפוס כבדות, “מינהל מכרה הכסף סן־תומה. סולאקו. הריפובליקה של קוסטאגואנה.” בשעתו כתב את הדברים בסערה, כשהוא חוטף דף אחר דף מעל שולחנו של צ’ארלס גולד. כמה וכמה פעמים הציצה מרת גולד מעל כתפו בעודנו כותב; אבל הסניור אדמיניסטראדור, שעמד בפישׂוק־רגליים, לא אָבה אפילו להציץ בה כאשר נגמרה הטיוטה. הוא דחה אותה בתנועת־יד תקיפה. ודאי בוז היה זה ולא זהירות, שכּן לא העיר כלל מאומה על השימוש בנייד של מינהל לצורך מסמך העלול להזיק לו כל־כך. ודבר זה העיד על בוזו, הבוז האנגלי האמיתי למידת הזהירות והמצויה, משל כאילו כל מה שנחוץ לטווח מחשבותיהם והרגשותיהם שלהם אינו ראוי להכרה רצינית. בתוך שנייה אחת או שתיים הספיק דקו להתמלא חמת־זעם על צ’ארלס גולד, ואפילו להתרעם על מרת גולד, שלהשגחתה, אם גם בשתיקה, השאיר את אנטוניה ואת שלומה. מוטב שתיספה אלף פעם ולא תהיה חב תודה על הצלתךָ לאנשים כאלה, קרא בנפשו פנימה. אחיזת אצבעותיו של נוסטרומו, שלא משו אף רגע מכּתפו אף התהדקו בכל עוז, החזירה אותו אל עצמו.

“החשכה היא ידידתנו,” לחש הקאפאטאס על אזנו. “אני אוריד את המפרשׂ, ואשים מיבטחי במפרץ השחור הזה שיצילנו. שום עין לא תוכל להבחין כשאנו רובצים דוּמם במפרשׂ מעורטל. אעשה זאת עכשיו, בטרם תתקרב האניה הזאת אלינו עוד יותר. חריקה חלושה של מגוּלָה תסגיר אותנו ואת האוצר של סן־תומה בידי הגנבים הללו.”

הוא התנועע זהיר כחתול, דקו לא שמע קול; ורק כשנעלם אותו כתב רבוּע של חשכה ידע שקורת־הרוֹחב ירדה, הונמכה בזהירות כה רבה משל כאילו היתה עשויה זכוכית. עוד רגע והוא שמע את נשימתו השקטה של נוסטרומו.

“מוטב שלא תזוז כלל מן המקום שבו אתה נמצא, דון מרטין,” יעץ הקאפאטאס בכובד־ראש. “אתה עלול למעוד או להזיז דבר שיקים רעש. משוטי־הרפסודה ומוטוֹת־החתירה מוטלים בכה־ובכה, בשום־פנים־ואופן אל תזוז. פוֹר דיוֹס, דון מרטין,” המשיך בלחישה עזה אך ידידותית, “אני נואש כל־כך עד שלולא ידעתי שכבוד־מעלתך הוא איש בעל אומץ־לב, המסוגל לקפוא על עמדוֹ ויִקרה מה שיִקרה, כי אז תקעתי את סכיני בלבּך.”

דממת־מוות הקיפה את הרפסודה, קשה היה להאמין כי בסמוך נמצאת אניה מלאה אנשים ומסיפונה הרבה זוגות עיניים צופיות לאיזה רמז של יבַּשה בלילה. היא פסקה מלפלוט קיטור, וכפי הנראה נשארה מרוחקת מכּדי שיגיע צליל אחר כלשהו אל הרפסודה.

“אולי היית עושה זאת, קאפאטאס,” פתח דקו בלחש. "אולם אינך צריך לטרוח. יש עוד דברים חוץ מפּחד סכּינך המאמצים את לבבי. אני לא אבגוד בך. אך כלום שכחת – "

“דיברתי אליך בגלוי כדבּר אל איש נואש לא פחות ממני,” הסביר הקאפאטאס. “הכרח הוא להציל את הכסף מידי המונטריסטים. שלש פעמים אמרתי לקפטן מיצ’ל שאני מעדיף לצאת לבדי. גם לדון קארלוס גולד אמרתי. היה הדבר בקאסה־גולד. הם שלחו לקרוא לי. הגבירות היו שם; וכאשר ניסיתי להסביר מדוע אינני חפץ שתבוא אתי, הבטיחו לי שניהם תגמולים גדולים בעד בטחונך. דרך מוזרה לדבּר אל אדם ששולחים אותו למיתה ודאית כמעט. דומה מי שׂכלם של בני־הטובים הללו אינו מספיק להם להבין מה הם נותנים לאדם לעשות. אמרתי להם שלא אוכל לעשות מאומה למענך. היית בטוח יותר בחברת השודד אֵרנאנדס. אפשר היה לצאת מן העיר ברכיבה בלי להסתכן בשום דבר חמוּר יותר מיריה מקרית המשולחת אחריו בחושך. אבל דומה היה כאילו אזניהם אטומות. היה עלי להבטיח שאחכּה לך אצל שער הנמל. ואמנם חיכיתי. ועכשיו ואתה אדם אמיץ הרי אתה שרוי בבטחון לא פחות מן הכסף. לא יותר ולא פחות.”

ברגע ההוא, בחינת פירוש על דבריו של נוסטרומו, התקדמה האניה הסמויה־מן־העין במחצית המהירוּת בלבד, כפי שאפשר היה לדון על־פי הלמוּתו המתונה של המדחף שלה. ניכר היה שחל שינוי ניכּר במקומו של הקול, שלא התקרב. הוא אף התרחק מעט מימין לאמצעית הרפסודה, ואחרי־כן שוב פסק.

“הם מנסים לאַתר את איי־איזאבלה,” מילמל נוסטרומו, “כדי לפנות אל הנמל בקו ישר ולתפוס את בית־המכס על האוצר שבּו. האם ראית פעם את המפקד של אסמראלדה, סוֹטיליוֹ? ברנש נאה, וקולו חרישי. כאשר אך באתי הנה הייתי רואה בקאלייה מדבר אל הסניוריטאס בחלונות הבתים, וחושׂף בלי הרף את שיניו הלבנות. אבל אחד הקארגאדורס שלי, שחייל היה בזמנו, סיפר לי שפעם פקד לסרוק את בשרו של אדם עד שתצא נשמתו בקצווי הקאמפו, מקום שם נשלח לגייס טירונים מקרב אנשי האֶסטאנסיאס98. מעולם לא עלה על דעתו כי יש בקופמאניה אדם המסוגל לסכּל את עצתו.”

דברנוּתו הלחשנית של הקאפאטאס הדאיגה את דקו, שראה בה רמז של חולשה. ואף־על־פי־כן, יכול שתהיה החלטה נחושה ודברנית כנה לא פחות משתיקה זועפת.

“עד כאן לא סוכּלה עצתו של סוֹטיליוֹ,” אמר. “האם שכחת את המשוגע ההוא לפָנים?”

נוסטרומו לא שכח את סניור הירש. הוא ייסר את עצמו מרה על שלא ערך סיור מדוקדק ברפסודה קודם עזבוֹ את הרציף. הוא ייסר את עצמו על שלא דקר את הירש ולא השליכו הימה בעצם הרגע שבו נתגלה, אף בלי להביט בפרצופו. דבר זה היה הולם את האופי הנואש של הפּרשה. יִקרה מה שיִקרה, עצתו של סוטיליו כבר סוכּלה. אפילו יעשה אותו עלוב, הדומם עתה כמוות, מעשה כלשהו שיגלה את קירבתה של רפסודה, עדיין לא תשיג ידו של סוטיליו – אם אמנם הוא המפקד על החיילים שבאניה – את שללו.

“גרזן יש לי בידי,” לחש נוסטרומו בחמת־זעם, " אשר בשלש מהלומות יבקיע את הדופן עד שפת המים. יתר על כן, כל רפסודה יש לה מגוּפה בירכתיים, ואני יודע בדיוק היכן היא. אני חש בה תחת כף־רגלי."

דקו הכּיר בצליל של עוז־החלטה אמיתי בלחישות העצבניות, בהתרגשותו הנוקמנית של הקאפאטאס המפורסם. בטרם תוכל האניה, לשמע צריחה אחת או שתיים (כי יותר לא תוכלנה להיות, אמר נוסטרומו, חורק שיניו חריקה הנשמעת לאוזן), למצוא את הרפסודה, תהיה שהות די־והותר לטבּע את האוצר הזה הקשור לגרגרותיו.

את המלים האחרונות התיז לתוך אזנו של דקו. דקו לא אמר מאומה. הוא היה משוכנע־בתכלית. שלוותו האָפיינית הרגילה של האיש היתה כלא היתה. היא לא הלמה את המצב כפי שנצטייר לו. משהו עמוק, משהו שאיש לא חשד בקיומו, עלה על־פני השטח. בתנועות זהירות פשט דקו את מעילו וחלץ את נעליו; הוא לא ראה חובת־כבוד לעצמו לטבּוע עם האוצר. מטרתו היתה להגיע את באריוֹס, בקאִיטה, כפי שידע הקאפאטאס היטב מאד; ועל־פי דרכו התכוון גם הוא לצקת בנסיון ההוא את מלוא מידת הייאוש שהוא מסוגל לו. נוסטרומו מילמל, “אמת, אמת! אתה פוליטיקאי, סניור. שוב אל שורות הצבא, ותפתח בעוד מהפכה.” עם זאת הטעים שכּל רפסודה יש לה סירה קטנה הכּשרה לשאת שני אנשים, אם לא יותר. זו שלהם נגררת מאחור.

דבר זה לא היה ידוע לדקוּ. ודאי, החשיכה היתה גדולה מדי, ורק כאשר שׂם נוסטרומו ידו על חבל־הסירה האחוז ביתד שבירכתיים רווח לו לגמרי. הסיכוי שיימצא במים וישׂחה, הלוּם אי־ידיעה וחושך, מן־הסתם סחור־סחור, עד אשר יצלול כאבן מאפיסת־כוחות, עורר בו בחילה. חוסר־השחר העקר והאכזר שבסוף שכזה הפּיל פחד על העמדת־הפנים של פסימיוּת מרוּשלת. לעומתו הצטייר הסיכּוי שיישאר צף בסירה, מופקר לצמא, לרעב, לגילוי, למאסר, להוצאה־להורג, כסיכוי נעים שכדאי להשיגו אפילו במחיר מידה של התבזוּת. הוא לא נענה להצעתו של נוסטרומו שייכּנס לסירה מיד. “איזה דבר פתאומי עלול להמם אותנו, סניור,” העיר הקאפאטאס, תוך שהוא מבטיח נאמנה באותו זמן לשחרר את החבל ברגע שיתגלה הצורך בעליל.

אבל דקו הבטיחוֹ בלב קל כי אין בדעתו לרדת לסירה אלא ברגע האחרון ממש, וכי אז כוונתו היא שיִתלווה אליו גם הקאפאטאס. שוב לא ראה בחשכַּת המפרץ את אחרית כל הדברים. היה זה חלק של עולם חי, שכּן הכשלון והמוות, הממלאים אותו, יכול היית לחוש בהם ליד מרפקך. ובתוך כך היה זה מחסה. הוא עלץ על אפלתו האטומה. “כמו חומה, כמו חומה,” מילמל לנפשו.

הדבר היחיד שריסן את בטחונו־העצמי היה המחשבה על סניור הירש. עתה נדמה היה לדקו כי העובדה שלא כפתו אותו ולא סתמו את פיו היא שׂיא של פחזות נואלת. כל עוד יש בכוחו של אותו יצור עלוב להשמיע יללה הריהו סכנת־תמיד. אימתו הנקלה אילמת היתה עכשיו, אך אי־אפשר היה לדעת מאיזו סיבה עלולה תהיה פתאום למצוא לה פורקן בצריחות.

עצם השגעון הזה של הפחד שאותו ראו גם דקו וגם נוסטרומו במבּטים הפראיים וחסרי־הדעה, ובפי כדסים המתמידים על פיו, גוננו על סניור הירש מפני הצרכים האכזריים של פרשה נואשת זו. הרגע היאה להשתיקו לעולמים חלף־עבר. כמו שהעיר נוסטרומו, בתשובה על הירהורי־החרטה של דקוּ, השעה היתה מאוחרת מדי! אי־אפשר לעשות זאת בלי רעש, מה־גם שאינך יודע היכן האיש נמצא בדיוק. בלי הבדל היכן בחר להשתופף ולרעוד, מסוכּן מדי להתקרב אליו. מן־הסתם יתחיל לשווע לרחמים. מוטב הרבה יותר להניחו בשקט לנפשו מאחר שהוא דוֹמם כל־כך. אך מרגע לרגע היה הצורך לבטוח בשתיקתו מעיק יותר ויותר על שלוות־רוחו של דקו.

“חבל שהחמצת את הרגע הנכון,” מילמל.

“מה! להשתיק אותו לעולמים! ראיתי לנכון לשמוע תחילה איך התגלגל לכאן. מוזר מדי היה הדבר. מי יכול היה לשער שכל זה אינו אלא מקרה? אחרי כן, סניור, כאשר ראיתיך נותן לו מים לשתות, לא יכולתי לעשות זאת. לא אחרי שראיתיך מגיש את הפּחית אל שפתיו כאילו אחיך היה. סניור, אין להאריך מדי במחשבה על צורך מסוג זה. ואף־על־פי־כן לא היה בכך משום אכזריות אילו קיפחנו את חייו העלובים. אין הם אלא צרור של פחדים. חמלתך הצילה אותו אז, דון מרטין, ועכשיו השעה מאוחרת מדי. אי־אפשר יהיה לעשות זאת בלי רעש.”

באניה שׂררה שתיקה גמורה, והדממה היתה עזה כל־כך עד שנדמה היה לדקו כאילו הצליל הרפה ביותר שאפשר להעלותו בדמיון יתגלגל בלי מעצור ויישמע עד אפסי ארץ. מה אם ישתעל הירש או יזוֹרר? ההרגשה שהוא נתון לחסדיו של מקרה אווילי כזה היתה מרגיזה מכּדי שיסתכל בה באירוניה. גם נוסטרומו דומה היה שחרדתו גוברת. הייתכן, תמהּ, שהאניה, כיון שמצאה כי הלילה חשוך מדי, מתכוונת להישאר על מקומה עד שיאיר היום? הוא החל לחשבו שאחרי הכל זו הסכנה האמיתי. הוא פחד שמא החושך, שהוא משׂגבּו, בסופו של דבר יביא עליו את אבדנו.

סוֹטיליוֹ, כפי ששיער נוסטרומו, היה המפקד באניית־התובלה, הוא לא ידע על המאורעות של ארבעים־ושמונה השעות האחרונות בסולאקו; כן גם לא ידע שהאלחוטאי באסמראלדה הצליח להזהיר את עמיתו בסולאקו. בדומה להרבה והרבה קצינים של הצבא המוצב בפּלך, אימץ לו סוטיליו את מאבקם של הריבייריסטים בהשפעת האמונה שהעושר העצום של זכיון־גולד עומד לצדם. הוא היה אחד המבקרים בקאסה־גולד, מקום שם נתן ביטוי לדעותיו כבלאנקוֹ ולהתלהבותו לתיקונים באזני דון חוסה אווליאנוס, תוך שהוא מעיף בלי הרף מבטים של יושר וגילוי־לב לעבר מרת גולד ואנטוניה. ידוע היה בו שהוא בן למשפחה טובה שנרדפה והתרוששה בימי שלטון־העריצות של גוּזמאן בנטוֹ. הדעות שאותן הביע נראו טבעיות ביותר והולמות איש כמוצאו וכייחוסו. והוא לא היה מאחז־עיניים; טבעי־בתכלית היה זה בשבילו להביע רגשות נעלים בעוד כל כשרונותיו נתונים לרעיון שנראָה אז ממשי ומעשי – הרעיון שבַּעלה של אנטוניה אווילאנוס מדרך־הטבע יהיה הידיד האינטימי לזכיון־גולד. הוא אף הטעים זאת פעם באזני אנזאני, כאשר נשא־ונתן על ההלוואה הקטנה הששית או השביעית בדירה האפלולית והטחובה בעלת סורגי־הברזל העצומים, מאחרי החנות העיקרית שבכל שורת החנויות תחת הקשתות. הוא רמז לבעל חנות־הכּלבּו על יחסיו המצויינים עם הסניוריטה המשוחררת, שכּאחות היא לאנגליה. מצעיד היה רגל אחת קדימה ומשלב זרועותיו, מעמיד עצמו לבדיקתו של אנזאני, ונועץ בו מבט רברבני.

“הבט, חנווני עלוב! איך יכול גבר כמוני להיכּשל אצל אשה כלשהי, ומה־גם צעירה משוחררת החיה בחירוּת מחפירה?” כמו אומר היה.

מנהגו בקאסה־גולד היה, כמובן, שונה עד מאד – ללא קשיחוּת ואפילו עצוב כלשהו. בדומה לרוב בני־ארצו הלך שבי אחר צלילן של מלים נאות, בפרט אם השמיען הוא עצמו. לא היו לו דעות מוצקות משום סוג שהוא על שום דבר שבעולם חוץ מאשר לגבי כוחן של מעלותיו האישיות שאין לעמוד בפניהן. אבל אמונה זו איתנה היתה כל־כך עד שאפילו הופעתו של דקוּ בסולאקוֹ, וידידוּתו הקרובה עם בית גולד ובית אווליאנוס, לא עוררה בו חששות. אדרבה, הוא ניסה להתידד עם אותו קוסטאגואנרו עשיר מאירופה בתקוה שבעקבות כך ילווה ממנו סכום־כסף גדול. המניע היחיד שהדריך אותו בחייו היה השגת כסף לסיפוק צרכיו היקרים, אשר להם התמכר ברוב פחז, מאין לו כל שליטה־עצמית. בדמיונו ראה עצמו אלוף התככים, אבל שחיתותו היתה פשוטה כמו חוש של חיה. לפרקים, בבדידוּתו, היו לו רגעים של פראוּת, וכך גם בשעת היותו, למשל, לבדו בחדר עם אנזאני כשהוא מנסה להשיג הלוואה.

בכוח דיבוריו נעשה מפקד חיל־המצב של אסמראלדה. אותו נמל קטן נודעה לו חשיבות משלו כתחנת הכבל התת־מימי העיקרי המקשר את הפלכים האוקסידנטאליים אל העולם החיצון והמתחבר לענף של סולאקו. דון חוסה אווליאנוס הציע לו זאת, ובאריוס, בתרועת־צחוק גסה ומלעיגה, אמר, “הו, שילך סוטיליו. הוא איש טוב מאד לשמור על כבל, ומן הדין שהגבירות באסמראלדה תקבלנה את שלהן.” באריוס, איש אמיץ ללא ספק, לא העריך ביותר את סוטיליו.

רק באמצעות הכּבל של אסמראלדה יכול היה המכרה של סן־תומה לקיים מגע מתמיד עם איש־הממונות הגדול, שההסכמה־בשתיקה מצדו היתה מקור כוחה של התנועה הריבייריסטית. אף שם היו לה לתנועה יריבים. סוטיליו רדה באֶסמראלדה בשוט־דיכוי אכזר עד שמַהלכם הבּיש של המאורעות בזירה הרחוקה של מלחמת־האזרחים כפה עליו את המחשבה שאחרי הכל נגזר על מכרה־הכסף הגדול ליפול שלל בידי המנצחים. אבל צריך היה לנהוג בזהירוּת. הוא החל בכך שסיגל לו עמדה אפלה ומסתורית כלפי העיריה הריבייריסטית הנאמנה של אסמראלדה. לאחר־מכן, עקב הידיעות שלפיהן המפקד מכנס אסיפות של קצינים בדמי־הלילה (ידיעות שדלפו משום־מה), זנחו אותם אדונים את חובותיהם האזרחיות מכל־וכל ונשארו מסוגרים בבתיהם. פתאום יום אחד נלקחו כל המכתבים מסולאקו בדואר־היבשה על־ידי כיתת חיילים ממשרד־הדואר אל הקומאנדאנסיה, בלי הסוואה, הסתר או התנצלות. באמצעות קאִיטה שמע סוטיליו על מפלתו הסופית של ריביירה.

זה היה הסימן הגלוי הראשון לשינוי בדעותיו המוצקות. עוד מעט ואנשיו שנודעו לשימצה כדמוקרטים, שעד אז חיים היו בפחד־תמיד מפני מאסר, כבלים ואפילו מלקות, נראו יוצאים ונכנסים בדלת הגדולה של הקומאנדאנסיה, מקום שם סוסים מנמנמים תחת אוכּפיהם הכבדים, בעוד האנשים, במדים בלויים ובמגבעות־קש מחוּדדות, סרוחים על ספסל ורגליהם היחפות מבצבצות מעֵבר לרצועת הצל; וזקיף אחד, במקטורן אדום של אריג שַׂעיר וחורים במרפקיו, עומד במרום המדרגות ומביט בזעף וביהירות על פשוטי־העם, המסירים כובעיהם בעברם על פניו.

רעיונותיו של סוטיליו לא הגביהו עוּף מעל לדאגה לבטחונו האישי ולסיכוי לבוֹז את העיר המופקדת בידו, אך הוא חשש שהצטרפות מאוחרת שכזאת לא תביא לו אלא הכרת־טובה זעומה מצד המנצחים. זמן רב קצת יותר מדי האמין בכוחו של מכרה סן־תומה. ההתכּתבוּת המוחרמת אישרה את הידיעות שקיבל קודם־לכן על כמות גדולה של מטילי־כסף יצוקים המונחת בבית־המכס של סולאקו. אם ישתלט עליו יהיה זה מהלך מונטריסטי ברור; מעין שירות שצריך יהיה לשלם בעדו. בהיות הכסף בידיו יוכל להעמיד תנאים לעצמו ולחייליו. הוא לא ידע לא על המהומות וגם לא על בריחתו של הנשיא לסולאקו והמירדף שהתנהל בהנהגת אחיו של מונטירו, הגריליירו. נראה היה כי המשחק נתון בידיו שלו. ראשית־מעשה השתלט על משרד־המברקה ותפס את אניית־הקיטור הממשלתית שעגנה במפרץ הצר שהוא נמל אסמראלדה. הפעולה הזאת האחרונה בוצעה בלי קושי בידי פלוגה של חיילים שעלו בהמונם בסערה על הכּבש בעוד היא עוגנת ליד הרציף; אבל הלייטננט שעליו הוטלה המשימה לאסור את האלחוטאי נעצר בדרכו ליד בית־הקפה היחיד באסמראלדה, מקום שם חילק קצת יין־שרף לאנשיו והיטיב את לבו על חשבון הבעלים, ריבייריסט ידוע. החבורה כולה השתכּרה, והם המשיכו בשליחותם במעלה הרחוב תוך שהם צווחים ויורים באקראי בחלונות. חינגה גדולה זו, שעלולה היתה להעמיד בסכנה את חייו של האלחוטאי, איפשרה לו בסופו של דבר לשדר את האזהרה שלו לסולאקו. לאחר שעלה הלייטננט במדרגות בצעדים כושלים ובחרב שלופה לא ארכה השעה ומנשקוֹ היה על שתי הלחיים באחד מאותם חילופים מהירים על מצב־רוח המיוחדים למצב של שיכּרון. הוא חיבק את האלחוטאי בעוז והבטיחוֹ שכל הקצינים בחיל־המצב של אסמראלדה יתמנו קולונלים, בעוד דמעות של אושר ניגרות על פניו השתויים. כך אירע הדבר שהמאיור של העיר, שהזדמן למקום אחרי־כן, מצא והנה כל אנשי החבורה ישנים על המדרגות ובמסדרונות ואילו האלחוטאי (שבַּז להזדמנות זו להימלט) עסוק מאד בניקוש על מַקָש המַשדר. המאיור לקח אותו והוליכוֹ גלוי־ראש, ידיו קשורים לו מאחורי גבו, אך הסתיר את האמת מסוטילו, שכּך לא נודע לו על האזהרה שנשלחה לסולאקו.

הקולונל לא היה אדם שיניח לחשכה כלשהי לעמוד לו לשטן בדרך ההפתעה המתוכננת. נראה היה לו כי הדבר הוא בחוקת ודאי; לבו דבק במטרתו בקוצר־רוח ילדותו שאין לרסנו. מאז הקיפה האניה את פוּנטה־מאלָה כדי להיכנס לצל העמוק יותר של המפרץ נשאר על הגשר בחבורה של קצינים נסערים לא פחות ממנו. המפקד העלוב של האניה, הנקרע בין דברי הזירוז והאיוּמים של סוטיליו ואנשי מטהו, הוסיף להשיטה בזהירות רבה ככל אשר הניחו לו. אחדים מהם בלי ספק שיכורים היו כהוגן; אבל הסיכוי שתשיג ידם הון כה גדול נטע בהם עוז־נפש מהוּבּל, ובתוך כך השרה עליהם חרדה מופלגת. המאיור הזקן של הגדוד, איש טיפש וחשדני, שמעודו לא שט במים, הצטיין בכך שכּיבּה פתאום את האור של בית־המצפן, האור היחיד שהוּתר על הסיפון לצרכי ניווט. הוא לא תפס מה תועלת תהיה בזה למציאת הדרך. לשמע מחאותיו הנזעמות של קברניט האניה, רקע ברגלו וטפח על ניצב חרבו. “אהה! הסרתי את המסווה מעליך,” קרא, כחוגג נצחון. “אתה תולש את שערות ראשך מרוב ייאוש לנוכח שנינוּתי. וכי ילד אני שאאמין כי אור בקופסת־הפליז ההיא יכול להראותך היכן הנמל? אני חייל ותיק אני, יכול אני להריח ריחו של בוגד ממרחק פרסה. אתה רוצה שהניצנוץ יגלה לידידך האנגלי שאנו מתקרבים. דבר כזה מראה לך את הדרך! איזה שקר עלוב! קֵה פּיקארדיה! 99 אתם אנשי סולאקו כולכם מקבלים שכר מן הזרים הללו. ראוי אתה שאשַסף אותך בחרבי.” קצינים אחרים, שהתקהלו שם, ניסו לשכּך את זעמו, וחזרו ואמרו כמשכנעים, “לא, לא! זה מכשיר של הימאים, מאיור. אין כאן שום מעשה־בגידה.” הקברניט של אניית־התובלה נפל אפיים על הגשר ומיאן לקום. “שימו קץ לחיי מיד,” חזר ואמר בקול חנוק. סוטיליו היה אנוס להתערב.

ההמולה והמהומה על הגשר גברו עד כדי כך שהנווט ברח מן ההגה. הוא תר לו מחסה בחדר־המכונות והזעיק את המכונאים, שבהתעלם מאיוּמי החיילים שהוצבו לשמור עליהם השבּיתו את המכונות אף הצהירו כי טוב־טוב להם שימיתום ביריות ובלבד שלא יסתכּנו בטביעה שם למטה.

זו היתה הפעם הראשונה שבה שמעו נוסטרומו ודקו את האניה נעצרת. לאחר שהושב הסדר על כנו, ואור הפנס של בית־המצפן נדלק שוב, שטה שוב קדימה ועברה הרחק מן הרפסודה בחפשה אחר איי־איזאבלה. אי־אפשר היה להבחין בחבורה, ולהפצרותיו מעוררות־הרחמים של הקברניט הרשה סוטיליו להשבית שוב את המכונות כדי לחכות לאחת מאותן ההתבהרויות באפלה, הבאות כפעם־בפעם עקב תזוזתה של חוּפת העננים הפרושׂה על מימי המפרץ.

על הגשר מילמל סוטיליו מזמן לזמן דברי זעף אל הקברניט. הלז, בנעימה מתנצלת ומתרפסת, ביקש את סוּ מרסֶד הקולונל להביא בחשבון את המיגבלות שמעמידה חשכּת הלילה לסגולותיו של אדם. סוטיליו התנפח בחמת־זעם ובקוצר־רוח. היה זה סיכוי שמזדמן פעם אחת בחיים.

“אם עיניך אינן משמשות איתך יותר מזה, אצווה לנקר אותן,” התפרץ.

הקברניט של האניה לא השיב דבר, כי בעצם הרגע ההוא הזדקרה איזאבלה הגדולה כגוש אפל לאחר מטר חולף, אחרי־כן נעלמה מן העין, כאילו גרף אותה גל של חשכה גדולה יותר הבאה לאחר גשם סוחף. זה הספיק לו. בקול של איש שהתעורר שוב לחיים הודיע לסוטיליו כי בעוד שעה יהיה ליד הרציף של סולאקו. אז הוּשטה במסלולה מלוא המהירות, והמולה גדולה של תכונה לנחיתה עלתה בקרב החיילים על הסיפון.

דקו ונוסטרומו שמעו זאת בבירור. הקאפאטאס הבין מה הפשר. הם הבחינו באיי־איזאבלה, ועכשיו פונים הם בקו ישר אל סולאקו. סבור היה כי יעברו בסמוך; אך המין כי אם ירבּצו ככה דוּמם, במפרשׂ מושפל, לא תיראה הרפסודה, “לא, אף אם יתחכּכו בנו,” מילמל.

הגשם שוב החל לרדת; בתחילה כערפל לח, אחר כבד יותר, מתעבּה ונהפך למטר שוטף, אנכי; והשריקה והחיבּוט של האניה המתקרבת קרבו עד מאד. דקו, שעיניו מלאות מים וראשו מושפל, תמהּּ כמה זמן יעבור על שתחלוף זו על פניהם, והנה במפתיע חש טלטלה. פרץ־קצף ריחש־שטף על־פני הירכתיים, בד־בבד עם נפץ קרשים וזעזוע מהמם/ היה לו הרושם כאילו באה יד זועמת ותפסה ברפסודה והיא גוררתה אלי־חורבן. הזעזוע הפילוֹ, כמובן, והאו נמצא מתפלש בשיפעת מים על קרקעית הרפסודה. בצדו נחבּצו מים בנמרץ; קול מוזר ונדהם זעק משהו מעליו בלילה. הוא שמע צווחה נוקבת לעזרה מפי סניור הירש. כל הזמן היה קופץ את שיניו. היתה זו התנגשות!

האניה פגעה ברפסודה באלכסון, הטתה אותה על צדה עד שהיתה מוצפת למחצה, החל בכמה מצלעותיה, ומַפנה את ראשה במקביל למסלולה שלה בכוחה של המהלומה. באניה עצמה כמעט לא הורגש הזעזוע. כרגיל, הורגשה על עצמתה של אותה התנגשות רק בכלי־השיט הקטן יותר. אפילו נוסטרומו עצמו חשב שאולי זה קץ ההרפתקה הנואשת שלו. גם הוא הושלך מאצל מוט־ההגה הארוך, שבּלם את הָרתיעה־הצדה. עוד רגע והאניה היתה ממשיכה בדרכה, בהניחה לרפסודה לטבוע או לשוט לאחר שהדפה אותה כך מדרכּה, ובלי להבחין אפילו בצורתה, לולא היתה עמוסה־לעיפה אַפסַניה ואנשים כה רבים על סיפונה ומשום כך היה העוגן שלה נמוך עד כדי להינעץ באחת מריכסוֹתיו של תורן הרפסודה. משך שתים או שלש נשימות טרופות החזיק החבל החדש ההוא מעמד בתוך העומס הפתאומי. דבר זה הוא שעורר בדקוּ את התחושה של המשיכה החוטפנית, הגוררת את הרפסודה אלי־חורבן. הסיבה לדבר מופלאה היתה, כמובן, מבּינתו. הדבר כולו היה פתאומי כל־כך עד שלא הספיק לחשוב. אך כל תחושותיו היו ברורות־בתכלית; הוא שלט בעצמו לגמרי; לאמיתו של דבר, אפילו נעמה לו הרגשת השלוָה ההיא בעצם הרגע שהוטח בראשו על העָצֶה ופירפר פרקדן במים רבים. את צריחתו של סניור הירש שמע והכיר בעוד הוא שב לעמוד על רגליו, תמיד באותה תחושה מסתורית שהוא נגרר־והולך בראש נטוי בתוך החשיכה. הוא לא הוציא הגה, לא השמיעה זעקה; לא היתה לו שהוּת לראות מאומה; ולאחר הצריחות הנואשות לעזרה פסקה תנועת הגרירה בפתאום כל־כך עד שכּשל לפנים בזרועות פתוחות ונפל על ערימת תיבות המטמון. בחוש נצמד אליהן, בחשש סתום שעוד־מעט יוּטח שוב; ומיד שמע עוד שורת צריחות לעזרה, מתמשכות ונואשות, כלל לא בסמוך אלא משום־מה במרחק, הרחק לגמרי מן הרפסודה, משל כאילו איזו רוח שבּלילה מלגלגת על אימתו וייאושו של סניור הירש.

אחרי־כן היתה דממה בכּל – דממה כבשעה שאתה ניעור במיטתך בחדר חשוך מתוך חלום משונה ונסער. הרפסודה התנענעה קימעה; הגשם הוסיף לרדת. שתי ידיים מגששות תפסו בצלעותיו המחוּצות מאחור, וקולו של הקאפאטאס לחש באזנו, “שקט, למען חייך! שקט! האניה נעצרה.”

דקו האזין. המפרץ היה אילם. הוא חש כי המים הגיעו כמעט עד ברכיו.

“האם אנו טובעים?” שאל בלחש רפה.

“אינני יודע,” החזיר לו נוסטרומו בלחישה. “סניור, אַל תוציא הגה קל־שבקלים.”

כאשר פקד נוסטרומו על הירש לצעוד קדימה לא חזר הלז למחבואו הראשון. הוא נפל ליד התורן, וכוח לא היה בו לקום; יתר על כן, הוא פחד לזוז. הוא נמנה־וגמר כי מת, אך בלי שום יסוד שבהגיון. היתה זו פשוט הרגשה אכזרית ומבהילה. כל־אימת שניסה לחשוב מה יהיה עליו היו שיניו מתחילות לנקש נוראות. כל־כך שקוע היה במסכנוּת הגמורה של פחדו עד שלא שׂם לבו לשום דבר.

אף כי נחנק היה תחת מפרשׂה של הרפסודה, שאותו הוריד נוסטרומו בבלי הדעת מעליו, לא העז אפילו להוציא את ראשו עד עצם הרגע בו פגעה בהם האניה. אז אכן קפץ ויצא, לפי שצורה חדשה זו של הסכּנה דירבּנה אותו לנפלאות חדשים של עוז ומרץ. כאשר פרצו המים לשטוף בנטות הרפסודה על צדה נפתח סגוֹר פיו. צריחתו, “הצילו!” היתה האזהרה המפורשת הראשונה על ההתנגשות שאותה שמעו האנשים על סיפון האניה. עוד רגע ניתקה הריכסה, והעוגן שהשתחרר חלף על־פני סיפונה הקדמי של הרפסודה. הוא נחבט אל חזהו של סניור הירש, שפשוט תפס בו, בלי שיהיה לו שמץ מושג מה טיבו, אלא שליפף בזרועותיו וברגליו את החלק שמעל לסירה בעקשנות חסרת־הגיון, בלתי־מנוצחת. הרפסודה נטתה הרחק הצדה, והאניה, שהמשיכה בדרכה, סחפה אותו עמה, תוך שהוא נצמד בכל כוחו וזועק לעזרה. אולם רק זמן־מה לאחר שנעצרה האניה נתגלה היכן הוא. שוועתו הנמשכת לעזרה כמו באה מפי איש השׂוחה במים. לבסוף רכנו שנים־שלושה אנשים מעל לירכתיים ומשו והעלו אותו. לקחוהו היישר אל סוטיליו על הגשר. בדיקתו אישרה את הרושם שאכן עברו על איזה כלי־שיט וטיבּעוהו, אבל בלילה אפל שכזה לא היה טעם לחפש את ההוכחות המפורשות לשברים צפים במים. סוטיליו להוט היה עכשיו יותר מתמיד להיכּנס לנמל בלי הפסד זמן; המחשבה שהחריב את היעד העיקרי של מסעו קשה היתה מנשוֹא. בגלל רגש זה נראה לו הסיפור אשר שמע מופרך עוד יותר. סניור הירש, לאחר שספג מכות קצת בשל אמירת כזבים, הוטל לתוך חדר־המפות. אולם לא היכּוהו אלא מעט. סיפורו הֵמֵס את לב אנשי המַטה של סוטיליו, אף שכּולם חזרו וקראו מסביב למפקדם, “בלתי־אפשרי! בלתי־אפשרי!” להוציא את המאיור הזקן, שחגג את נצחונו קדורנית.

“אמרתי לכם: אמרתי לכם,” הפטיר. “אני הרחתי ריח של איזו בגידה, איזו דִיאַבּלֵריה100 ממרחק פרסה.”

בינתיים המשיכה האניה בדרכה לסולאקו, שרק בה אפשר יהיה לברר את הענין ההוא לאשוּרו. דקו ונוסטרומו שמעו את חיבּוצו הקולני של מַדחף האניה נחלש וגוֹוע; ואחר־כך, בלי שַחת מלים לריק, שקדו לחתור אל איי־איזאבלה. הגשם האחרון הביא עמו בריזָה מתונה אך מתמדת. הסכנה עדיין לא חלפה, ולא היה פנאי לדיבורים. הרפסודה היתה ככברה. הם שיכשכו במים על כל שעל. הקאפאטאס נתן בידי דקו את ידית המשאבה שהיתה מורכבת בצד מאחור, ומיד, בלי שאלות ובלי הערות, החל דקוּ לשאוב תוך שהוא משכּיח מלבו כל תשוקה מחוץ לתשוקה שיוסיף המטמון לצוף על־פני המים. נוסטורמו הרים את המפרש, חש בחזרה אל מוט־ההגה, משך כמטורף במיתר־הקרן. היבהובו הקצר של גפרור (הללו נשמרו יבשים בקופסת־פח מהודקת, אף כי האיש עצמו היה רטוב עד לעצמותיו), היבהובו החי של גפרור גילה לדקו המתיגע את השקיקה שבפניו, הרכונים על תיבת־המצפן, ואת המבּט המרוכז שבּעיניו. עתה ידע היכן הוא, והוא קיוָה להעלות את הרפסודה הטובעת לחוף במפרץ הקטן והרדוּד שבּו הקצֶה הגבוה, דמוּי־הכַּף של איזאבלה הגדולה, מחולק לשני חלקים שווים בגיא־הרים עמוק ועטוי צמחיה.

דקו שאַב בלי הפסק. נוסטרומו נהג בלי שירפּה אפילו שניה אחת מן המאמץ העז של מבּטו הלטוּש. כל אחד משניהם כמו שרוי היה בדד לגמרי עם משימתו. לא עלה על דעתם לדבּר. לא היה ביניהם שום דבר משותף מחוץ לידיעה שהרפסודה שנזוֹקה ודאי טובעת אט־אט אך לבטח. בידיעה הזאת, שהיתה בחינת המבחן המכריע לתשוקותיהם, כמו נעשו זרים לגמרי זה לזה, משל כאילו גילו בעצם זעזועה של ההתנגשות כי לא פירוש אחד יהיה לאבידתה של הרפסודה לגבי שניהם. הסכנה הזאת המשותפת השליטה כליל את חילוקי המטרה, ההשקפה, האופי והמצב שביניהם על הראייה הפרטית של כל אחד משניהם. לא היה שום קשר של הכרה, של רעיון משותף; הם לא היו אלא שני הרפתקנים שכל אחד מהם שוקד על הרפתקתו שלו, שקועים באותה סכנה קטלנית הממשמשת־ובאה. לכן לא היה101 להם מה לומר זה לזה. אבל הסכנה הזאת, האמת הזאת היחידה שאין לערער עליה אשר בה היו שותפים, דומה כאילו שימשה השראה לכוחותיהם בגוף ובנפש.

ודאי שהיה איזה דבר נִסי כמעט בצורה שבה הגיע הקאפאטאס אל המפרץ הקטן באין לו כי אם הרמז האפלולי של צורת האי והבוהק המעורפל של פיסת־חול קטנה להדריכו. מקום שם התהום נפערת בין הצוקים, ונחל דל ורדוּד מתפתל ויוצא מבין השׂיחים ואובד בים, שם העלו את הרפסודה לחוף; ושני האנשים במרץ שתקני, בל־ילאֶה, החלו לפרוק את מטענם היקר, כל אחד מהם נושא תיבה של עור־פר במעלה אפיקו של נחל אל מֵעבר לשיחים למקום חלול שנוצר על־ידי שקע באדמה מתחת לשרשיו של עץ גדול. גזעו החלק והגדול נטוּי היה כמו עמוד נופל הרחק מעל לפיכפוּך המים הניגרים בין האבנים התלוּשות.

שנתיים־שלש קודם־לכן בילה נוסטרומו יום־א' שלם, יחיד לנפשו, בסיור באי. הוא הסביר זאת לדקו לאחר שתמה מלאכתם, והם ישבו, יגעים בכל אבריהם, רגליהם משולשלות על הגדה הנמוכה וגבותיהם נשענים אל העץ, כצמד סומים שכל אחד מהם יודע על חברו ועל סביבתו מכּוח איזה חוש ששי שאין להגדירו.

“כן,” חזר נוסטרומו ואמר, “לעולם אינני שוכח מקום שהסתכלתי בו פעם בקפידה.” הוא דיבֵּר לאִטוֹ, בעצלתיים כמעט, משל כאילו חיים שלמים ונינוחים לפניו ולא רק אותן שעתיים בלבד שקודם האיר היום. קיומו של המטמון, שבדוחק מוצנע היה במקום הזה שאין הדעת סובלתו, הטיל נטל של חשאיוּת על כל צעד מכוּון, על כל כוונה ותכנית להתנהגות בעתיד. הוא חש בכשלון החלקי של העסק הנואש הזה שהופקד בידיו בזכות השם הגדול שידע להוציא לעצמו. עם זאת היתה כאן הצלחה חלקית. יוהרתו באה על סיפוקה למחצה. רגזנותו העצבנית שככה.

“לעולם אינך יודע מה יוכל להביא תועלת,” המשיך במנוחה הרגילה שבּנעימתו ובמנהגו. “יום־א' תמים ועלוב ביליתי בסיור בפירור־ארץ זה.”

“מין עיסוק של שנאת־הבּריות,” מילמל דקו בזדון־לב. “לא היה לך כסף, אני מניח, להמר בו ולפזרו בין הנערות במקומות שרגיל היית לבקר בהם, קאפאטאס.”

אֶ וִירוֹ!”102 קרא הקאפאטאס, שראִייה זו אל מעמקיו הפתיעה אותו עד כדי כך שנזקק ללשון־מולדתו. “לא היה לי! לכן לא רציתי לבוא בין החלכּאים הללו שהורגלו בנדיבוּתי. מצפים לכך מצד הקאפאטאס של הקארגאדוֹרס, שהם העשירים, וכביכול הקאוואליירוס בקרב פשוטי־העם. אינני חובב קלפים אלא כבילוי־זמן בלבד; ובאשר לנערות המתפארות שפתחו את דלתותיהן לקול דפיקתי, יודע אתה שלא הייתי מסתכל אף באחת מהן פעמיים לולא התחשבתי במה שיאמרו הבריות. משונים הם, אנשי סולאקו הטובים, והרבה ידיעות מועילות הפקתי פשוט מתוך שהאזנתי בסבלנוּת לדיבּוריהן של הנשים שהכּל סברו שהייתי מאוהב בהן. טריזה המסכנה מעולם לא יכלה להבין זאת. באותו יום־א' מסוים, סניור, הרבתה להג עד כדי כך שיצאתי מן הבית בשבוּעה שלעולם לא אשוב לפקוד אותה אלא אם כן אבוא ליטול את הערסל שלי ואת תיבת בגדי. סניור, אין לך דבר המורט את עצביך יותר משמיעת קולה של אשה שאתה מכבּדה והיא שופכת לעג על שמך הטוב בשעה שאין לך אסימון מחוּק בכיסך. התרתי אחת מן הסירות הקטנות ויצאתי מן הנמל באין לי כי אם שלושה סיגרים בכיסי שיעזרו לי לבלות את היום באי הזה. אבל מימיו של הנחל הזה שאתה שומע תחת רגליך צוננים הם ומתוקים וטובים, סניור, גם לפני עישון וגם לאחריו.” הוא החריש קימעה, ואחר־כך הוסיף כמהורהר, “זה היה יום־א' הראשון לאחר שהבאתי את הריקוֹ האנגלי בעל פיאות־הזקן הלבנות בדרך ההרים מפּאראמו שבמרומי מַעבר־אֶנטראדה – ולא עוד אלא במרכבה! ככל שזכרונו של אדם מגיע מעולם לא עלתה מרכבה ולא ירדה בדרך־ההרים ההיא, סניור, עד שהוֹרדתי את המרכבה הזאת ותחת פקודתי חמישים שכירי־יום שעבדו כאיש אחד בחבלים, מעדרים ומוטות תחת הנהלתי. זה היה האנגלי העשיר, שהבּריות אומרים שהוא המשלם בעד סלילתה של מסילת־הברזל הזאת. הוא היה מרוצה ממני מאד. אבל משׂכרתי לא היתה אמורה לבוא אלא בסוף החודש.”

פתאום התחלק במורד הגדה. דקו שמע את שיכשוך רגליו בנחל והלך בעקבותיו בגיא הצר. דמותו נבלעה כמעט בין השיחים עד שהגיע אל רצועת החול תחת הצוק. כמו שקורה לעתים קרובות במפרץ כשהיו הגשמים במחציתו הראשונה של הלילה תכופים וכבדים, הִקלישה החשכה במידה ניכּרת לקראת הבוקר אף שעדיין לא נראו סימנים של אור־יום.

רפסודת־המשא, כיון שהוסר משׂאה היקר מעליה, התנדנדה חלושות, צפה למחצה, וסנטרה על החול. חבל ארוך התמשך כמו חוט־כותן שחור על־פני רצועת החוף הלבן עד לעוגן הקטן שהעלה נוסטורמו לחוף והצמידוֹ אל גזעו של שׂיח דמוי־עץ בפתח הגיא ממש.

לא היתה לו ברירה לדקוּ אלא להישאר באי. הוא קיבל מידי נוסטרומו את כל האוכל שבּזכות ראִיית־הנולד של הקפטן מיצ’ל הובא אל הרפסודה והניחוֹ זמנית בסירת־האניה הקטנה שבהגיעם העלו אותה והסתירוה בין השיחים. אמוּרה היתה להישאר עמו. האי נועד להיות מקום־מחבוא, לא בית־סוהר; הוא יוכל לשוט ולהגיע אל אניה עוברת. סירות־הדואר של חברת חאש"ק עברו סמוך לאיים בבואן לסולאקו מן הצפון. אבל האניה “מינרווה”, שעל סיפונה הנשיא־לשעבר, הביא לצפון את החדשות על המהומות בסולאקו. אפשר היה שהאניה הבאה שתהיה בדרכה למטה תקבל הוראות לפסוח על הנמל מכל־וכל שהרי לפי־שעה, כפי שידוע היה לקצינים של “מינרווה”, נמצאה העיר בידי האספסוף. פירוש הדבר יהיה שמשך חודש־ימים לא תהיה אניה, ככל שהדברים אמוּרים בשירות הדואר; אבל דקו חייב היה להסתכן בכך. האי היה מקלטו היחיד מן הגזירה התלויה על ראשו. הקאפאטאס התעתד לחזור, כמובן. הרפסודה שנפרק ממנה מטענה דלפה הרבה פחות, והוא היה סבור שתחזיק מעמד עד לנמל.

הוא מסר לידי דקו, שעמד במי־ברכיים לצדו, אחד משני האִתים ששייכים היו לציודה של כל רפסודה לצורך זיבוּרן של אניות. אם יעבוד בו בזהירוּת משעה שיהיה אור־היום מספיק לראִיה, יוכל דקו לתחח שיפעת עפר ואבנים שמעל לחלל אשר בו הטמינו את האוצר, וכך יתקבל הרושם כאילו באורח טבעי נפלה. כך יכוסו לא רק החלל אלא אפילו כל סימני עבודתם, עקבות הצעדים, האבנים שהוזזו ממקומן, ואפילו השׂיחים שנתמעכו.

“חוץ מזה, מי יעלה על דעתו לחפש כאן אותך או את האוצר?” המשיך נוסטרומו, כאילו לא היה יכול לעקור עצמו מן המקום. "אין איש צפוי בכלל לבוא הנה. מה יוכל ילוּד־אשה לרצות בפיסת־עפר זו כל עוד יש לרגליו מקום על היבשה! האנשים בארץ הזאת אינם סקרנים. אין פה אפילו דייגים שיפריעו את מנוחתו של כבוד־מעלתך. כל הדיִג במפרץ מתנהל ליד סאפּיגה, שם. סניור, אם תיאלץ לעזוב את האי הזה לפני שיספיקו לסדר לך משהו, אל תנסה לשים פניך לסאפּיגה. זוהי מושבה של גנבים ומאטרירוס,103 ושם ישחטו אותך מיד בעבוּר שעון־הזהב והשרשרת שלך. וסניור, חשוֹב פעמיים בטרם תתן אמונך באדם כלשהו; אפילו בקצינים של אניות החברה, אם אי־פעם תעלה על סיפונה של איזו מהן. היושר לבדו אין די בו לבטחון. שמירת־סוד וזהירות עליך לחפש באדם. ותמיד זכוֹר, סניור, בטרם תפצה את פיך להמתיק סוד, שהמטמון הזה עשוי להישאר כאן לבטח למשך מאות־שנים.

הזמן הוא על צדו, סניור, והכסף הוא מתכת בת־בלי־דופי שאפשר לסמוך עליה שיישמר ערכּה לעולם־ועד… מתכת בת־בלי־דופי," חזר ואמר, משל כאילו נהנה הנאה עזה מן הרעיון.

“כמו שאומרים על כמה אנשים,” השמיע דקו, סתוּם־פשר, כשהקאפאטאס, ששקד לרוקן את הרפסודה ממימיה בדלי של עץ, מוסיף ושופך את המים בקול היתז קצוב. דקו, ספקן שאין לו תקנה, נתן אל לבו, לא מתוך ציניוּת אך בשביעוּת־רצון כללית, שהאיש הזה נעשָה “בן־בלי־דופי” הודות ליוהרתו העצומה, אותה צורה משובחת ביותר של אנוכיוּת היכולה ללבוש חזוּת של כל מידה טובה שבעולם.

נוסטרומו פסק מהרקת המים, וכאילו עלתה מחשבת־פתע במוחו שמט את הדלי ברעש לתוך הרפסודה.

“יש לך מה למסור?” שאל בהנמך־קול. “זכור, ישאלו אותי שאלות.”

“חייב אתה למצוא את מלות העידוד שצריך יהיה להגידן לאנשים בעיר. בזאת אני סומך על בינתך ועל נסיונך, קאפאטאס. אתה מבין?”

“סי, סניור… לגברות.”

“כן, כן,” נחפז דקו ואמר. “בגלל המוניטין הנפלאים שלך יהיה ערך רב לדבריך; לכן היזהר במוצא־פיך. אני מצפה,” המשיך, חש בנופך הקטלני של הבוז לעצמו שנטוּע היה בטבעו הסבוּך, “אני מצפה לסיום מפואר ומוצלח לשליחותי. האם אתה שומע, קאפאטאס? השמע את המלים מפואר ומוצלח כאשר תדבר אל הסניוריטה. שליחוּתך שלך בּוּצעה בצורה מפוארת ומוצלחת. אין ספק שהצלת את הכסף של המכרה. לא רק את הכסף הזה, אלא מן־הסתם את כל הכסף שייצא ממנו אי־פעם.”

נוסטרומו הבחין בנעימה האירונית. “אני מעז לומר שכּך הוא, סניור דון מרטין,” אמר בעצב. “מעטים מאד דברים שהם למעלה מכוחי. שאל את הסיניורי הזרים. אני, איש העם, שלא תמיד יכול הוא לרדת לסוף דעתך. אבל באשר לאוצר הזה שעלי להשאירו כאן, הרשני לומר לך שהייתי מאמין בבטחונו יותר לולא היית כאן אתי בכלל.”

קריאה התמלטה מבּין שפתיו של דקוּ, וירדה שתיקה קצרה. “שמא אחזור אתך לסולאקו?” שאל בזעף.

“שמא אכּה אותך נפש בסכיני במקום שם אתה עומד?” החזיר לו נוסטרומו דרך־בוז. “אחת היא אם אעשה זאת ואם אקח אותך לסולאקו. בבקשה ממך, סניור. אתה עשית לך את שמך בפוליטיקה שלך, ואילו שמי שלי כרוך בגורלו של הכסף הזה. וכי מתפלא אתה שצר לי על כי יש עוד איש החוֹלק עמי בידיעותי? אני לא רציתי שיהיה אתי איש, סניור.”

“לא היית יכול להציל את הרפסודה מטביעה בלעדי,” אמר דקו בצעקה כמעט. “היית יורד אִתה תהומה.”

“כן,” התיז נוסטרומו אט־אט; “לבדי.”

הנה זה אדם, הירהר דקו, שדומה כאילו מעדיף הוא למות ובלבד שלא יִגרע מצורתה המושלמת של האנוכיוּת שלו. אדם כזה יש בו בטחון. בשתיקה עזר לקאפאטאס להעלות את העוגן הקטן לסירה. בדחיפה אחת במשוֹט הכּבד ניתַק נוסטורמו מן החוף, ודקוּ נמצא ערירי על שפת־הים כאיש בחלום. תשוקת־פתאום לשמוע קול אנוש עוד הפעם הציפה אל לבבו. כמעט אי־אפשר היה להבדיל בין הרפסודה לבין המים השחורים שעליהם צפה.

“מה היה על הירש, לדעתך?” צעק.

“נפל למים וטבע,” קרא קולו של נוסטרומו מתוך ביטחה משחור הישימון של שמיים ומים שסביב לאי הקטן. “אל תצא מן הגיא, סניור. אני אנסה לצאת אליך בעוד לילה אחד או שנים.”

רחש של איוושה קלה העיד שנוסטרומו מותח את המפרש. המפרש נמלא מיד קול דומה להוֹלם־תוף יחיד וקולני. דקו חזר אל הגיא. נוסטרומו, ליד מוט־ההגה, הביט כפעם־בפעם לאחור אל הגוש המתעלם־והולך של איזאבלה הגדולה, שמעט־מעט נבלעה במירקם האחיד של הלילה. לבסוף, כאשר הסב ראשו שוב, לא ראה דבר מלבד חשכה חלקלקה כחומה מוצקה.

אז בא גם עליו אותו רגש של בדידוּת שהכבּיד על דקו לאחר שחמקה הרפסודה מן החוף. אך בעוד שעל האיש אשר באי העיקה התחושה המשונה של חוסר־ממשוּת שנתנה אותותיה אפילו בקרקע שעליה דרך, הנה מחשבות הקאפאטאס של הקארגאדורס פנו חיש אל בעיית ההתנהגות בעתיד. סגולותיו של נוסטרומו, שפעלו בקווים מקבילים, איפשרו לו לנַווט היישר, לפקוֹח עין על אֵרמוֹסָה, האי שלידו היה עליו לעבור, ולנסות לתאר לעצמו מה יתרחש מחר בסולאקו. מחר, או היום, לאמיתו של דבר, שהרי השחר לא היה רחוק ביותר, יתברר לו לסוטיליו להיכן נעלם האוצר. כנופיה של קארגאדורס הועסקה בהעמסתו על קרון־רכּבת ממחסני בית־המכס, ובהולכת הקרון אל הרציף. יבוצעו מאסרים, ואין ספק שלפני שעת־הצהריים יידע סוטיליו באיזה אופן יצא הכסף את סולאקו, ומיהו שהוציא אותו.

לכתחילה היתה כוונתו של נוסטרומו להפליג היישר לתוך הנמל; אך המחשבה הזאת עוררתו להפנות את הרפסודה לכיוון הרוח בהטיה פתאומית של מוט־ההגה ולהאֵט את מהירותה. אם יחזור ויופיע באותה סירה עצמה הרי יתעוררו חשדות, יצוצו ניחוּשים, וסוטיליו בהחלט יעלה על העקבות. הוא עצמו ייאסר; ומשעה שיימצא בקאלאבּוֹסוֹ אין לדעת מה יעשו לו כדי לדובבו. הוא בטַח בעצמו, אבל קם על רגליו להביט סביבו. בסמוך נראה האי אֵרמוֹסה, נמוך ולבן ושטוח כשולחן, והגלים שהבּריזה מעלה בים שוטפים ברעש את קצותיו. יש לטבּע את הרפסודה מיד.

הוא הניח לה להיסחף ומפרשׂה לאחור. היו בה כבר מים רבים. הוא הניח לה להיסחף אל כניסת הנמל, ובעוד מוט־ההגה מסתובב לו השתופף תחתיו וטרח לשחרר את המגוּפה. לכשתוּצא זו תתמלא הרפסודה חיש־מהר, ובכל רפסודה יש זבוֹרית קטנה של ברזל – שדי בה להורידה תהומה כשהיא נמלאת מים. כאשר עמד שוב מלוא קומתו נשמע שאון המים מסביב לאֵרמוֹסה רחוק מאד, בלתי־נשמע כמעט; וכבר יכול היה להבחין ביבּשה סמוך לכּניסה אל הנמל. היה זה עסק נואש, והוא היה שחיין טוב. מיל אחד כאיִן נחשב בעיניו, והוא ידע מקום נוח לעלות בו אל החוף סמוך מתחת לסוללות־העפר של המצוּדה הישנה הנטוּשה. עלה בדעתו בקסם מיוחד שמצודה זו היא מקום טוב לישון בו כל שעות היום לאחר כה הרבה לילות־שימוּרים.

במהלומה אחת במוט־ההגה שאותו עקר לצורך זה הוציא את המגופה, אך לא טרח להוריד את המפרש. הוא חש כי המים גואים־פורצים בכבדות סביב לרגליו בטרם יקפוץ אל מעקה־הירכתיים. שם עמד ממתין, זקוף ואין־ניע, בכותונתו ובמכנסיו בלבד. כאשר חש כי שקעה זינק ממנה והלאה בשיכשוך־אדירים.

מיד הסב ראשו לאחור. השחר הנוּגה, המעוּגן מאחרי ההרים גילה לעיניו על־פני חלקת המים את פינתו העליונה של המפרש, משוּלש לח וכהה של בד המתנענע קלות הנה והנה. הוא ראה איך נעלם, כאילו באחת משכוּהו מָטה, ואחר פנה בשׂחייה אל החוף.


 

חלק שלישי: המגדלור    🔗

פרק 1    🔗

מיד לאחר שחמקה סירת־המשא מן הרציף ונבלעה בחשכּת הנמל נפרדו האירופים שבּסולאקו, להתכונן לבואו של המשטר המונטריסטי, שקרב היה והולך אל סוּלאקו מן ההרים ומן הים כאחד.

עבודת־ידיים מעטה זו בהעמסת הכסף היתה פעולתם המתוֹאמת האחרונה. בה נסתיימו שלושת ימי הסכנה, שבּהם, לדברי העתונים היומיים באירופה, הצילו במרצם את העיר מפּגיעה של התפרעות עממית. בקצה המיזח שעם החוף אמר הקפטן מיצ’ל שלום ונסוב אחור. כוונתו היתה לטייל על קרשי הרציף עד שתופיע האניה מאֶסמראלדה. המהנדסים של סגל הרכּבת, שאספו את פועליהם הבּאסקים והאיטלקים, הצעידוּם אל קרפּיפי הרכּבת ועזבו את בית־המכס, שהוגן היטב כל־כך ביום הראשון למהומה, כשהוא מופקר לארבע רוחות השמיים. במשך “שלושת הימים” המפורסמים של סולאקו גילו אנשיהם אומץ ונאמנות. במידה רבה נתגלו הנאמנות ואומץ־הלב לצרכי התגוננות ולא דווקא למען אותם אינטרסים חמריים שבּהם האמין צ’ארלס גולד בכל לב. בין קריאות האספסוף היתה הקריאה הפחות קולנית זו שתבעה מוות לזרים. אכן, מקרה של מזל היה זה בשביל סולאקו שיחסיהם של פועלים מיוּבאים אלה עם עם־הארץ רעים היו תמיד מלכתחילה.

ד"ר מוֹניגם, בלכתו אל הדלת של מטבח ויוֹלה, ראה את הנסיגה הזאת המציינת את קץ ההתערבות הזרה, את הסתלקותו זו של צבא הקידמה החמרית משדה המהפכות של קוסטאגואנה.

לפידי־חרוב שנישאו בשוּלי המחנה הצועד שילחו את ניחוחם החודר אל תוך נחיריו. לאורם, ששטף את חזית הבית, התבלטו האותיות של הכתובת “אַלבּרגוֹ ד’איטליה אוּנָה” מקצהו של קיר ארוך ועד קצה. עיניו מיצמצו ביקוֹד הבּהיר. כמה בחורים, רובם בהירי־עור וגבוהי־קומה, שנהגו ערב־רב זה של ראשים שזופים וכהים, שמעליהם ניצנוצם של קני־רובים מלוּכסנים, הנידו לו בראשיהם דרך־קירבה עם שעברו על פניו. הרופא היה טיפוס מוכּר היטב. אחדים מהם תמהו מה מעשיו שם. אחרי־כן המשיכו בדרכּם בצד פועליהם, לאורך שורת הפסים.

“מוציאים את אנשיכם מן הנמל?” אמר הרופא, בפנוֹתוֹ אל המהנדס הראשי של מסילת־הברזל, שנתלווה אל צ’ארלס גולד עד הנה בדרכו אל העיר, כשהוא מהלך לצד הסוס וידו על חרטום האוכּף. הם נעצרו סמוך ליד הדלת הפתוחה להניח לפועלים לחצוֹת את הכביש.

“במהירות האפשרית. אין אנחנו סיעה פוליטית,” השיב המהנדס בכוונת־מכוון. “ואין בדעתנו לתת לשליטים החדשים שלנו קרן לנגח בה את מסילת־הברזל. אתה מסכים עמי, גולד?”

“בהחלט,” נשמע קולו הרוגע של צ’ארלס גולד, גבוה־גבוה ומחוץ למקבּילית האור הנשפך על הכּביש מבּעד לדלת הפתוחה.

עתה שמצפים היו לסוטיליו מן הצד האחד ולפדרו מונטירו מן הצד השני היתה דאגתו היחידה של המהנדס הראשי למנוע התנגשות עם איזה משניהם. לגביו היתה סולאקו תחנת־רכבת, מסוֹף, בתי־מלאכה, מצבּוֹר גדול של אפסניה. מסילת־הברזל הגנה על רכושה מפני האספסוף, אבל מבחינה מדינית היתה מסילת־הברזל נייטראלית. הוא היה איש אמיץ; ובאותה רוח של נייטראליוּת הגיש הצעות להפסקת־אש למנהיגים הממונים־מטעם־עצמם של המפלגה העממית, הצירים פוּאֶנטס וגאמאצ’וֹ. כדורים עדיין היו מתעופפים לכאן ולכאן כאשר חצה את הפּלאסה בשליחות זו, כשהוא מנופף מעל ראשו במפה לבנה השייכת לכלי־הלבן של מועדון־אמאריליה.

גאה היה דווקה במעשה־גבורה זה; ולפי שהרופא עסוק היה כל היום בפּצועים בחצר הפנימית של הקאסה־גולד ולא הספיק לשמוע את החדשות, ראה לנכון לפתוח בהרצאת־דברים תמציתית. הוא מסר להם את הידיעות ממחנה־הבּניה באשר לפדרוֹ מוֹנטירוֹ. הוא הבטיחם כי בכל שעה אפשר לצפות עכשיו לבוא אחיו של הגנרל המנצח לסולאקו. ידיעה זו (כפי ששיער מראש), כאשר השמיע אותה סניור גאמאצ’ו מן החלון בצעקה, העלתה את האספסוף כנחשול לאורך דרך־הקאמפו בכיוון רינקוֹן. גם שני הצירים, לאחר שלחצו ידיים עמו ברוב־רגש, עלו על סוסיהם ויצאו בדהרה לקראת האיש הגדול. “הטעיתי אותם קצת בנוגע לזמן,” הודה המהנדס הראשי. “כל כמה שימהר לדהור, ספק רב אם יוכל להגיע הנה לפני האיר הבוקר. אבל השגתי את שלי. השגתי כמה שעות של שקט למפלגה המפסידה. אך לא סיפרתי להם שום דבר על סוטיליו, מחשש פן יעלה במוחם לנסות ולהשתלט שוב על הנמל, בין כדי להתנגד לו ובין כדי לקדמו בברכה – אין לדעת במה יבחרו. היה לנו הכסף של גולד, שעליו נשענת שארית תקוותינו. צריך היה לחשוב גם על נסיגתו של דקו. נדמה לי שמסילת־הברזל נהגה יפה עם ידידיה בלי שתעמיד עצמה בסכנה לבלי תקוה. עכשיו יש להניח את הצדדים לנפשם.”

“קוסטאגואנה לקוסטאגואנרוס,” זרק הרופא, עוקצנית. “ארץ נאה היא זו, והם גידלו יבול נאה של שנאה, נקם, רצח וגזל – בני־הארץ הללו.”

“כי־כן, אני אחד מהם,” התנסר קולו של צ’ארלס גולד, בנחת. “ועלי לצאת ולדאוג ליבול התלאות שלי. רעייתי המשיכה היישר בדרכה, דוקטור?”

“כן. היה שקט גמור מן הצד הזה. מרת גולד לקחה אתה את שתי הבנות.”

צ’ארלס גולד המשיך בדרכו על סוסו, והמהנדס הראשי נכנס בעקבות הרופא פנימה.

“האיש ההוא הרי זה השקט בהתגלמותו,” אמר דרך־הערכה, תוך שהוא צונח על ספסל ופושט את רגליו המחוטבות בפוזמקים של רכיבת־אופניים כמעט לרוחב הפתח כולו. “הוא ודאי בוטח מאד בעצמו.”

“אם רק בזה הוא בטוח, הרי אינו בטוח בשום דבר,” אמר הרופא. שוב התיישב על קצה השולחן. בכף יד אחת תמך את לחיו, בעוד חברתה מחזיקה במרפק. “זה הדבר האחרון שבּו אדם צריך להיות בטוח.” הנר, אכוּל למחצה ודולק בעמוּם בפתילה ארוכה, האיר מלמטה את פניו הנטויים, שהבּעתם, בהשפעת הצלקות שבלחיים, היה בה משהו בלתי־טבעי משום־מה, מרירות מוגזמת אכולה מוסר־כליות. כאשר ישב לו שם נראה היה כמי שהוגה בדברים איומים. המהנדס הראשי הביט בו שעה קלה בטרם יחמה כנגדו.

"באמת אינני רואה זאת כך. לגבּי דומה כי אין שום דבר אחר. אולם – "

הוא היה איש חכם, אך לא יכול להסתיר כליל את הבוז שהוא הוגה לסוג זה של פאראדוקסים; לאמיתו של דבר, לא היה ד"ר מוניגם חביב על האירופים של סולאקו. חזוּת המנוּדה אשר לו, שאותה שימר אפילו בטרקלינה של מרת גולד, עוררה בקורת שלילית. לא היה כל מקום לספק בבינתו; ומאחר שהתגורר בארץ למעלה מעשרים שנה, אי־אפשר היה להתעלם כליל מן הפּסימיוּת שבּהשקפתו. אבל באורח אינסטינקטיבי, מתוך הגנה על עשׂיוֹתיהם ועל תקוותיהם, זקפו אותה שומעיו לחשבון איזה מוּם נסתר באָפיוֹ של האיש. ידוע היה כי שנים רבות קודם־לכן, בעודו גבר צעיר־לימים, עשאוֹ גוזמאן בנטוֹ קצין־רפואה ראשי של הצבא. אף אחד מן האירופים שהיו אז בשירותה של קוסטאגואנה לא זכה למידה גדולה כל־כך של חיבּה ואמון מצד הרודן הזקן והאכזר.

לאחר־מכן לא היה סיפור־חייו ברור כל־כך. הוא נבלע בסיפורים הרבים־מספור על קשרי־קושרים וקנוניות נגד העריץ כדרך שנחל נבלע בחגורה שחוּנה של אדמות־חול בטרם ישוב־יגח, מדולדל אולי ועכוּר, מן העבר השני. הרופא לא הסתיר כי שנים על שנים התגורר בחלקים הפראיים ביותר של הריפובליקה, תוך שהוא נודד עם שבטים אינדיאנים בלתי־ידועים כמעט ביערות הגדולים שבקצווי פנים־הארץ, מקום שנמצאים מקורות הנהרות הגדולים. אבל היו אלה סתם נדוּדים חסרי־מטרה; הוא לא כתב מאומה, לא אסף מאומה, לא הביא מאומה למדע מתוך אור־הדימדומים של היערות, שכּמו דבק אל אישיותו הממועכת המהלכת הלוֹך וצלוֹע ברחבי סולאקו, שאליה נקלע באקראי עד שנתקע בחופיו של הים.

ידוּע היה גם שעד לבוֹאם של הזוג גולד מאירופה שרוי היה במצב של חוסר־כל. דון קארלוס ודוֹניה אֶמיליה פרשׂו חסוּתם על הרופא האנגלי המשוגע, כאשר נתחוור שעל אף כל אי־התלוּת הפראית שלו אפשר לבייתו בטוב־לב. אולי רק הרעב הוא אשר ביית אותו. בשנים־עברו ודאי הכיר את אביו של צ’ארלס גולד בסנטה־מארטה; ועתה, בלי הבדל מה היו השבילים האפלים של קורות חייו, הרי בתורת קצין־הרפואה של מכרה סן־תומה נעשה אישיות מוכּרת. מוכּר היה, אך לא מקובּל ללא סייגים. נראה היה כי מידה כזאת של תמהונוּת מתגרה ומידה כזאת של בוז מפורש למין האנושי מצביעים על פחז של שיפוט בלבד, רברבנוּת שבּאשמה. חוץ מזה, מאז שב והיה אדם בעל חשיבות מסוימת, נשמעו לחישות סתומות שלפני שנים, כאשר נבאש ריחו וגוזמאן בנטו השליכו לבית־הכלא בימי “הקשר הגדול”, בגד בכמה מידידיו הטובים ביותר שבין קושרי־הקשר. הכל העמידו פנים כאילו אינם מאמינים באותה לזוּת־שפתיים; כל פרשת הקשר הגדול היתה סבוכה ומעורפלת לבלי תקוה; בקוסטאגואנה הודו כי מעולם לא היה קשר־קושרים חוץ מאשר בדמיונו החולה של העריץ ועל כל לא היה במה ובמי לבגוד; אף כי הנכבדים בבני קוסטאגואנה אכן נאסרו והוצאו להורג על סמך אישום זה. ההליכים נתמשכו שנים על שנים, ועשׂו שמות כדֶבֶר ומגיפה בבני־העלייה. די היה בהבּעת צער על גורלם של קרובי־משפחה שהוצאו להורג כדי להיענש עונש־מוות. דון חוסה אווליאנוס היה אולי האיש החי היחיד שידע את כל הפרשה של אותם מעשי־אכזריות שאין לבטאם במלים. הוא עצמו סבל מהם, ובמשיכת־כתף ובתנועת זרוע עצבנית וחטופה נוהג היה להתנער כביכול מכל רמז וזכר לאותה פרשה. אך תהיה הסיבה אשר תהי, ד"ר מוניגם, אישיות במינהל של זכיון־גולד, שהכורים נהגו עמו יראַת־כבוד שבהערצה ואילו מרת גולד הניחה לו להתמכר לזרויותיו, נשאר במידת־מה מחוץ לחברה.

לא מתוך איזו חיבּה לרופא התמהמה המהנדס הראשי בפוּנדק שבּמישור. ויוֹלה הזקן חביב היה עליו הרבה יותר. הוא התרגל לראות באלברגו־ד’איטליה־אוּנה אגף של מסילות־הברזל. רבים מעושי־דברו התגוררו שם. הענין שגילתה מרת גולד במשפחה האציל עליה מידה של כבוד. המהנדס הראשי, שמחנה שלם של פועלים תחת פקודתו, העריך את ההשפעה המוסרית של הגאריבּאלדינוֹ הזקן על בני־ארצו. הריפוּבליקאיוּת שלו החמוּרה, נוסח העולם הישן, נוקטת היתה אמת־מידה חיילית ומחמירה של נאמנוּת וחובה, משל כאילו היה העולם שדה־קרב שבו הבּריות חייבים להילחם למען האהבה והאחוה ברחבי תבל ולא למען חלק גדול יותר או פחות בשלל.

“זקן מסכן!” אמר, לאחר ששמע את סיפורו של הרופא על טריזה. “הוא לעולם לא יוכל לנהל את המקום בכוחות עצמו. אני אצטער.”

“הוא בודד לנפשו שם למעלה,” נהם ד"ר מוניגם, מחווה בראשו הכּבד לעבר גרם־המעלות הצר. “כל נפש חיה הסתלקה מכאן, ומרת גולד עתה־זה לקחה את הילדות. בעוד זמן לא רב אולי לא יהיה כאן בטוח ביותר בשבילן. מובן, כרופא איני יכול לעשות כאן עוד מאומה; אבל היא בקשה אותי להישאר עם ויולה הזקן, ומאחר שאין לי סוס לחזור אל המכרה, מקום שהייתי צריך להימצא, לא התעקשתי. בעיר אפשר בלעדי.”

“יש בדעתי להישאר אתך, דוקטור, עד אשר נראה אם יקרה הערב משהו בנמל,” הכריז המהנדס הראשי. “אסור שיסבול האיש מתיגרת־ידם של קלגסי סוֹטיליוֹ שאולי בבת־אחת יגיעו עד הלום. סוטיליו נהג אתי בלבביוּת מרובּה בבית גולד ובמועדון. אינני יכול לתאר לעצמי איך יעז האיש ההוא אי־פעם להסתכל בפרצופו של איזה מידידיו כאן.”

“בלי ספק יתחיל בכך שיהרוג אחדים מהם כדי להתגבר על המבוכה הראשונה,” אמר הרופא. “בארץ הזאת אין דבר המסייע לאיש־צבא העובר מצד אל צד יותר מכמה הוצאות־להורג.” הוא דיבר בבטחון נוּגה שלא הניח מקום למחאה. המהנדס הראשי גם לא ניסה למחות. הוא פשוט הניד כמה פּעמים בראשו בצער, ואחר־כך אמר:

“לדעתי, נוּכל להעלותך על סוס בבוקר, דוקטור. פועלינו השיבו אחדים מן הסוסים שלנו שבּרחו. אם תרכּב היטב ותעשה עקיפה גדולה בדרך לוֹס אָטוֹס ולאורך שפת היער, בלי להתקרב כלל לרינקוֹן, תוכל לקוות להגיע לגשר של סן־תומה בלי שיפריעוך. ברגע זה, לדעתי, המכרה הוא המקום הבטוח ביותר לכל איש חשוד בכלל. לוואי ובאותה מידה קשה יהיה לגעת במסילת־הברזל.”

“האם אני חשוד?” התיז ד"ר מוניגם לאטו לאחר שתיקה קצרה.

“כל זכיון־גולד חשוד. אני לא יכולתי להישאר לעולמים מחוץ לחיים המדיניים של הארץ – אם אפשר לקרוא לפירפורי־העווית הללו חיים. השאלה היא – כלום אפשר לגעת בו? חייב היה לבוא הרגע שבו לא תהיה עוד הנייטראליוּ ת בגדר האפשר, וצ’ארלס גולד הבין זאת היטב. אני סבור שהוא מוכן לכל מצב קיצוני. אדם מסוגו מעולם לא העלה על דעתו להישאר עד־בלי־די נתון לחסדי הבערוּת והשחיתוּת. הרי זה כאילו תהיה שבוּי במערה של באנדיטי וכופר־נפשך בכיסך, ואתה קונה לך את חייך מיום ליום. רק את בטחונך, לא את חירותך, בבקשה ממך, דוקטור. אני יודע מה אני סח. הדימוי שאתה פוטר אותו במשיכת־כתפיך נכון הוא בהחלט, מה־גם אם תצייר לעצמך שבוּי מעין זה שבּכוחו לחדש את המלאי שבּכיסו באמצעים הרחוקים מתפיסתם של שוביו כאילו היו מעשי־כשפים. אתה ודאי הבינות זאת לא פחות ממני, דוקטור. הוא היה במצב של האווזה בעלת ביצי־הזהב. העליתי את הענין הזה לפניו עוד בזמן שביקר פה סיר ג’ונס. שבויָם של באנדיטי מטוּפשים ותאֵבי־בצע נתון תמיד לחסדיו של הבריון המטומטם הראשון, העלול לפצפץ את מוחו בשעת רוּגזה או בעבוּר איזה סיכוי לזכּות מיד במלקוֹח גדול. לא לחינם פיתח המין האנושי בחכמתו את המעשיה על שחיטת האווזה בעלת־ביצי־הזהב. זה סיפור שלעולם לא יתיישן. משום כך עודד צ’ארלס גולד, על־פי דרכו העמוקה, האילמת, את יפויי־הכוח של הריבייריסטים, התעודה הפומבית הראשונה שהבטיחה לו בטחון שלא על סמך שוחד ושלמונים. הריבייריזם נכשל, כמ שכל דבר שאינו אלא הגיוני בלבד נכשל בארץ הזאת. אבל גולד נשאר הגיוני ברצותו להציל שפע גדול זה של כסף. התכנית של דקו למהפכת־נגד אולי היא בת־ביצוע ואולי לא, אולי יש לה סיכוי ואולי אין לה. בכל הנסיון שקניתי לי ביבּשת הזאת המהפכנית, עדיין איני יכול כמעט להתיחס ברצינות לשיטות שלהם. דקו השמיע באזנינו את הטיוּטה שחיבּר למינשר, ובמשך שעתיים דיבר יפה מאד על תכנית־הפעולה שלו. הוא הביא נימוקים שצריכים היו להיראות מוצקים למדי לולא נרעשנו אנחנו, אנשי אירגונים מדיניים ולאומיים ותיקים ויציבים, מעצם הרעיון של מדינה חדשה היוצא לו סתם כך מראשו של צעיר לגלגן הנמלט על חייו, מינשר בכיסו, אל רברבן גס־רוח, מתלוצץ ומחונך־למחצה, שבחלק זה של העולם קוראים לו גנרל. דומה כאילו זו אגדת־פיוֹת קומית – וצא וּרְאֵה, זה עלול להתרחש; מפני שהדבר הולם את עצם רוחה של הארץ.”

“אם כן, הכסף סוּלק?” שאל הרופא, עגמומית.

המהנדס הראשי העלה את שעונו. “לפי חשבונו של הקפטן מיצ’ל – והוא צריך לדעת – סוּּלק לפני זמן כה רב שעכשיו נמצא הוא ודאי במרחק שלושה או ארבעה מילים מחוץ לנמל; וכמו שאומר מיצ’ל, נוסטרומו הוא ימאי מן הסוג המיטיב לנצל את האפשרויות שלפניו.” כאן נאנק הרופא בכבדוּת עד כדי כך שאיש־שׂיחו שינה את נעימת דיבורו.

“אין לך דעה טובה על הצעד ההוא, דוקטור? אבל מדוע? צ’ארלס גולד חייב לשחק את המשחק שלו עד־תום, אף כי אולי אין הוא האיש שינסח את התנהגותו אפילו לעצמו, קל־וחומר לאחרים. אפשר שהמשחק הוּצע לו קצתו ע־ידי הוֹלרוֹיד; אבל הוא גם הולם את אָפיוֹ; ומשום כך הצליח כל־כך. וכי לא התחילו לקרוא לו אֶל ריי דה סולאקו104 בסנטה־מארטה? כינוי זה יכול להיות עדוּת מובהקת ביותר להצלחה. אני קורא לזה מתן. אדוני היקר, כאשר אך הגעתי לסנטה מארטה עשה עלי רושם האופן שבו היו כל אותם עתונאים, חברי־קונגרס, וכל הגנרלים והשופטים הללו מתרפסים לפני עורך־דין רדוּם־עיניים שאין לו לקוֹחוֹת, פשוט מפני שהוא היה המוּרשה מטעם זכיון־גולד. גם סיר ג’ון התרשם כאשר יצא.”

“מדינה חדשה שאותו טרזן שמנמן, דקוּ, הוא נשיאה הראשון,” הירהר ד"ר מוניגם בקול, תוך שהוא תומך את לחיוֹ ומנפנף ברגליו כל הזמן.

“חי־נפשי,” ומדוע לא? החזיר המהנדס הראשי בקול רציני וממתיק־סוד במידה בלתי צפויה. דומה היה כאילו משהו דק־מן־הדק באווירה של קוסטאגואנה החדיר גם בו את האמונה המקומית בפרוֹנוּנסיאמיינטוֹס. מיד פתח לדבּר, כמהפכן מומחה, על המכשיר המוכן־ומזומן בדמות חיל־הצבא שעודו נמצא שלם בקאִיטה, שאפשר יהיה להחזירו בעוד ימים אחדים לסולאקו אם אך יצליח דקו לעשות דרכו תיכף־ומיד לאורך החוף. שכּן מפקד הצבא שם הוא באריוֹס, שאינו יכול לצפות אלא לכדוּר מצד מונטירו, מי שהיה יריבו ואויבו המר בחיי הצבא. שיתוף־הפעולה של באריוס מובטח. אשר לחיל־צבאו, גם הוא אינו יכול לצפות לשום דבר מצד מונטירו; אף לא למשכורת של חודש. מנקודת־מבט זו נודעת חשיבות עצומה לקיומו של האוצר. עצם הידיעה כי ניצל מידי המונטריסטים יהיה בה משום הֶמרץ עז לחיילי קאִיטה להילחם למען המדינה החדשה.

הרופא נסוב והתבונן זמן־מה באיש־שיחו.

“דקו זה, אני רואה, הוא צעיר בעל כוח־שיכנוע,” העיב לבסוף. “ובבקשה ממך, האם לשם כך איפוא הפקיד צ’ארלס גולד בידי אותו נוסטרומו את שיגור כל המטילים לים?”

“צ’ארלס גולד,” אמר המהנדס הראשי, "לא פירש את מניעיו יותר מכּפי מנהגו. יודע אתה, הוא אינו מדבר. אבל כולנו כאן יודעים את המניע שלו, ויש לו רק אחד – בטחון המכרה של סן־תומה עם השמירה על זכיון־גולד ברוח החוזה שלו עם הולרויד. הולרויד גם הוא אדם בלתי־רגיל. הם מבינים את צד הדמיון איש אצל רעהו. האחד הוא בן שלושים, השני בן קרוב לששים, והם נוצרו זה לזה. להיות מיליונר, ומה־גם מיליונר כמו הולרויד, הרי זה להיות צעיר נצחי. העזת הנעוּרים מסתמכת על זמן בלתי־מוגבל העומד לרשותה כפי שהיא רואה בדמיונה; אבל מיליונר יש לו אמצעים בלתי־מוגבלים בידו – וזה עדיף. מספר ימיו של אדם עלי־אדמות מי יידע, אבל אין ספק לגבי הישג־ידם הארוך של מיליונים. הכנסת צורה טהורה של הנצרוּת ליבּשת הזאת היא חלום לצעיר נלהב, ואני ניסיתי להסביר לך מדוע בגיל חמישים־ושמונה הולרויד הוא האיש העומד על סף החיים, ויותר מזה. הוא איננו מיסיונר, אבל המכרה של סן־תומה צופן בשבילו דווקה זאת. אני מבטיחך, אמת־לאמיתה, שהוא לא היה יכול להימנע מנימה זו בדיוּן עסקי טהור בדבר משק־הממוֹנוֹת של קוסטאגואנה שאותו קיים עם סיר ג’ון לפני שנתיים־שלש. סיר ג’ון ציין זאת בפליאה במכתב שכתב אלי לכאן, מסן־פרנציסקו, בהיותו בדרכו הביתה. בהן־צדק, דוקטור, נראה היה כי הדברים אינם שווים ולא כלום בזכות עצמם. אני מתחיל להאמין שהדבר הממשי היחיד שבֹּהם הוא הערך הרוחני שכּל שאדם מגלה בצורת הפּעילוּת שלו עצמו – "

“הבל!” נכנס הרופא לתוך דבריו, בלי לחדול אף לשניה אחת מן הנידנוד הסתמי ברגליו. “חנוּפה־עצמית. מזון לאותה יוהרה שבּכוחה העולם סובב. בינתיים, מה יִקרה, לדעתך, לאוצר הצף על־פני המפרץ עם הקפאטאס הגדול והפוליטיקאי הגדול?”

“מדוע זה מדאיג אותך, דוקטור?”

“מדאיג אותי! וכי מה זה חשוב לי, לעזאזל? אני אינני יוצק שום ערך רוחני בתשוקותי, או בדעותי, או במעשַי. אין בהם מרחב מספיק שיתן לי מקום לחנופה־עצמית. הנה, למשל, אני ודאי רוצה הייתי להקל את רגעיה האחרונים של אותה אשה מסכנה. ואינני יכול. הרי זה מן הנמנע. האם פגשת פנים־אל־פנים בבלתי־האפשרי – או שמא אתה, נפוליאון של מסילות־הברזל, אין לך תיבה כזאת במילונך?”

“האם היא מוכרחה להתענות קשה?” שאל המהנדס הראשי, בחרדת־רחמים.

פסיעות אִטיות וכבדות נשמעו על־גבי הקרשים מעל לקורות־העץ הקשות והכבדות של המטבח. אחרי־כן נשמע מן המיפתח הצר של גרם־המעלות שנבקע בעבי הקיר, שצר היה כדי כך שיכול היה איש אחד להגן עליו כנגד עשרים אויבים, מילמול של שני קולות, האחד רפה ורצוץ ומשנהו, המשיב לו, עמוק ועדין, ובנעימתו הרצינית יותר הבליע את הקול־החלש יותר.

השנים נשארו קופאים וּדמוּמים עד שפסקו המילמולים, ואז משך הרופא בכתפיו והפטיר: “כן, אין מנוס. ואני לא אועיל מאומה אם אעלה עכשיו.”

בא פרק ארוך של שתיקה למעלה ולמטה.

“אני מתאר לעצמי,” פתח המהנדס, בקול כבוש, “שאינך נותן אמון בקאפאטאס של הקפטן מיצ’ל.”

“אינני נותן בו אמון!” סינן הרופא בין שיניו. “אני מאמין בו שהוא מסוגל לכל דבר – אפילו לנאמנות המופרכת ביותר. אני האיש האחרון שאליו דיבר לפני עזבוֹ את הרציף, יודע אתה. האשה המסכנה שם למעלה רצתה לראותו, ואני הנחתי לו לעלות אליה. אין להתנגד להולכים למוּת, יודע אתה. אז נדמה היה שהיא שקטה ומשלימה עם גורלה למדי, אבל בתוך אותן עשר דקות בקירוב עשה הנבל או אמר משהו שדומה כי הביא אותה לידי ייאוש. אתה יודע,” המשיך הרופא, הססנית, “הנשים קשה כל־כך להסבירן בכל המצבים, ובכל שלבי החיים, עד שלפעמים נדמה היה לי שבמובן־מה, וכי אינך מבין? היא מאוהבת בו – בקאפאטאס. אין ספק שהנבל יש לו קסם משלו, כי לולא כן לא היה כובש את כל המון־העם שבעיר. לא, לא, אינני מדבר דברי־הבל. אולי נתתי שֵם בלתי־נכון לאיזה רגש עז כלפיו מצדה, לעמדה חסרת־הגיון ופשוטה שעשויה אשה לנקוט מבּחינה רגשית כלפי גבר. לעתים קרובות היתה מדברת בו סרה באזני, ודבר זה, כמובן, אינו סותר כלל את הרעיון שלי. כלל לא. נראה היה לי כאילו תמיד היא חושבת עליו. הוא היה איזה דבר חשוב בחייה. יודע אתה, ראיתי הרבה מן האנשים הללו. כל־אימת שאני יורד מן המכרה מרת גולד מבקשת אותי לפקוח עין עליהם. היא מחבּבת איטלקים; ימים רבים עשתה באיטליה, סבור אני, ואותו גאריבּאלדינוֹ זקן מצא חן בעיניה במיוחד. ברנש מופלא למדי, טיפוס מחוספס וחולמני, החי בריפוּבליקאיוּת של ימי־נעוריו כמו בתוך ענן. הוא עודד הרבה מן ההבלים המקוּללים של הקאפאטאס – אותו זקן משולהב ונסער!”

“איזה הבלים הם אלה?” תמה המהנדס הראשי. “אני מצאתי תמיד את הקאפאטאס ברנש ממולח ונבון עד מאד, חסר כל פחד, ומועיל־להפליא. אוּמן מושלם לכל מלאכה. סיר ג’ון התרשם מאד מן התושיה ותשומת־הלב שלו כאשר עשה אז את דרכו ביבּשה מסנטה־מארטה. כעבור זמן, כפי שאולי שמעת, עשה לנו שירות בכך שגילה למי שהיה אז מפקד־המשטרה שמצויים בעיר כמה גנבים מקצועיים, שבאו ממרחק להחריב את רכּבת־המשׂכּורת החדשית שלנו ולשדוד אותה. אין ספק שהוא אירגן בכשרון רב את שירות־הרפסודות של הנמל בשביל חברת חאש”ק. הוא יודע איך להשיג צייתנות, על אף שהוא זר. אמת שגם הקארגאדורס זרים כאן, ברוּבּם הגדול – מהגרים, אִיסלֶניוֹס."105

“יוקרתו היא עשרו,” הפטיר הרופא בחמוץ.

“בהזדמנויות רבות מספוֹר ובכל מיני דרכים הוכיח האיש את מהימנותו די־והותר,” טען המהנדס. “כאשר צפה ועלתה שאלה זו של הכסף, החזיק הקפטן מיצ’ל בדרך־הטבע בחום רב בדעה שהקאפאטאס שלו הוא האיש היחיד הכּשר למשימה זו. כמַלח, ודאי, אני מניח כך. אבל כאדם, וכי אינך יודע, סבורים היינו, גולד, דקו ואנוכי, שאין זה חשוב כלל מי יילך. כל סַוור היה יאה לכך באותה מידה. בבקשה ממך, מה יוכל גנב לעשות בכמות כזאת של מטילים? אם יברח ויקחם עמו יהיה עליו לעלות בסופו של דבר לחוף באיזה מקום שהוא, ואיך יוכל להסתיר את מטענו מידיעתם של הבּריות בחוף? דחינו שיקול זה ממחשבתנו. יתר על כן, דקו עמד לצאת. היו מקרים שבהם נתנו בקאפאטאס אמון בלתי־מסויג יותר.”

“דעתו היתה שונה קימעה,” אמר הרופא. “אני שמעתי אותו מצהיר בחדר זה עצמו שיהיה זה העסק הנואש ביותר בחייו. הוא השמיע כאן באזני מעין צוואה שבעל־פה, ואת ויוֹלה הזקן הפקיד על ביצוע העזבון שלו; וחי־אלוהים! האם אתה יודע, הוא – הוא לא התעשר מנאמנותו לכם, האנשים הטובים של מסילת־הברזל והנמל. אני מניח שהוא מפיק איזה – איך אתה קורא לזה? – איזה ערך רוחני בעבוּר יגיעותיו, שאם לא כן אינני יודע מדוע, לעזאזל, יהיה נאמן לך, לגולד, למיצ’ל, או לאיזה אדם אחר. הוא מכיר היטב את הארץ הזאת. הוא יודע, למשל, שגאמאצ’ו, הציר מחאווירָה, לא היה אלא טראמפּוֹסוֹ106 מן הסוג השפל ביותר, רוכל זעיר מן הקאמפו, עד שהצליח לקבל מאנזני באשראי סחורה שהספיקה לו לפתוח חנות קטנה בישימון, ונבחר על־ידי המוֹסוֹס השיכורים השורצים באֶסטאנסיאס ועל־ידי הראנצ’רוֹס מן הסוג העלוב ביותר שהיו בעלי־חובו. וגאמאצ’ו, שמחר יהיה מן־הסתם אחד הפּקידים הבכירים אצלנו, גם הוא זר – אִיסלֶניוֹ. יכול היה להיות קארגאדור ברציף של חאש”ק, לולא רצח (הפוֹסאדירו107 ברינקוֹן מוכן להישבע על כך) רוכל אחד ביער וגנב את צרורו כדי להתחיל בכך את חייו. וכי סבור אתה, אם כן, שגאמאצ’ו נעשה היה אי־פעם גיבור בעיני הדמוקרטיה של המקום הזה, בדומה לקאפאטאס שלנו? ודאי שלא. הוא אינו מגיע למחצית שיעור קומתו. לא; בהחלט סבור אני שנוסטרומו שוטה."

דיבוריו של הרופא צרמו את אזניו של בונה מסילות־הברזל. “אי־אפשר להתווכח על נקודה זו,” אמר פילוסופית. “כל אדם יש לו כּשרונות משלו. היית צריך לשמוע את גאמאצ’ו חוצב להבות באזני ידידיו ברחוב. קול צרחני יש לו, והוא צרח כמשוגע, בעודו מנופף באגרופו הקפוץ מעל ראשו ומשליך כמעט את גופו מן החלון. כל־אימת שפסק מדיבּורו צעק האספסוף למטה, “הלאה האוֹליגארכים! ויוָה לה ליבּרטאד!” פוּאֶנטס שהיה בפנים נראָה מסכן מאין כמוהו. יודע אתה, הוא אחיו של חוֹרחֶה פוּאֶנטס, ששימש שׂר־הפנים ששה חדשים בערך, לפני כמה שנים. מובן, אין לו מצפון; אבל ייחוס מסוים יש לו וקצת השכלה – בזמנו היה מנהל המכס בקאִיטה. אותו גס־רוח מטומטם, גאמאצ’ו, נאחז בו עם תומכיו, בני האספסוף השפל ביותר. פחדו המחליא מפני אותו בריון היה מהמראֶה המשמח ביותר שאפשר להעלות בדמיון.”

הוא קם על רגליו וניגש אל הדלת להשקיף אל הנמל. “שקט גמור,” אמר; “תמהּ אני אם באמת סוטיליו מתכוון להופיע כאן?”


פרק 2    🔗

הקפטן מיצ’ל, שהתהלך אנה־ואנה על הרציף, התלבט באותה שאלה. תמיד קיים הספק אם אמנם הובנה כהלכה האזהרה של האלחוטאי מאֶסמראלדה, תשדורת מקוטעת ומשוסעת. אולם האיש הטוב גמר אומר בנפשו שלא יעלה על משכבו עד שיאיר היום, אם בכלל. מדוּמה היה כי שירות עצום עשה לצ’ארלס גולד. כאשר חשב על הכסף שניצל שָף ידיו זו בזו בקורת־רוח. על־פי דרכו הפשוטה, גאה היה על שהיה לו חלק בתחבּולה הזאת המחוכּמת ביותר. הוא היה איש שנתן לה צורה מעשית בהעלותו את האפשרות ליירט בלב־ים את אניית־הקיטור בדרכה צפונה. וגם כדאי היה הדבר לחֶברה שלו, שהיתה מפסידה מטען יקר־ערך אילו השאירו את האוצר על החוף למען יוחרם. גם העונג שבגרימת אכזבה למונטריסטים היה גדול מאד. הקפטן מיצ’ל, איש נוהג־שׂררה על־פי מזגו ומכּוח הרגל ממושך של מתן פקודות, לא היה דמוקרט. הוא אף הרחיק לכת עד כדי כך שהביע בוז לפרלמנטריזם עצמו. “הוד־מעלתו דון וינסנטה ריביירה,” נוהג היה לומר, “שאני ואותו ברנש שלי, נוסטרומו, היה לנו הכבוד והעונג, אדוני, להצילו ממיתה אכזרית, התחשב יותר מדי בדעת הקונגרס שלו. טעות היתה זו – טעות מובהקת, אדוני.”

הימאי הזקן והתם שהיה המפקח על שירות חאש"ק דימה בנפשו כי שלושת הימים האחרונים מיצו את כל ההפתעות המרעישות שיכלו החיים המדיניים של קוסטאגואנה לזַמנן. לאחר־מכן היה מודה ומתוודה שהמאורעות שבאו אחר־כך עלו על שיעור דמיונו. ראשית־כל, נשארה סולאקו (בגלל ההשתלטות על קווי הטלגרף והתפרקותו של שירות־האניות) מנותקת משך שבועיים תמימים מכל העולם כולו כמו עיר נצורה.

“אי־אפשר היה לחשוב כי ייתכן הדבר; אבל כך היה, אדוני. שבועיים תמימים.”

הסיפור על הדברים היוצאים־מגדר־הרגיל שהתרחשו בעת ההיא, והרגשות העזים אשר פקדוהו, קנו להם עוז־רושם מבדח מתוך המנוּפח שבסיפור האישי. תמיד היה פותח בו בהבטיחו לשומעו כי “מן ההתחלה ועד הסוף היה שרוי בעיצוּמם של הדברים.” אחר־כך היה פּותח ומתאר את סילוק הכסף, ואת דאגתו הטבעית שמא “הברנש שלו” האחראי לרפסודה יעשה איזו טעות. פרט לכך שכּה הרבה מתכת יקרת־ערך היתה הולכת לאיבוד, הרי אילו נפל הלז לידי אויביו המדיניים היתה סכנה נשקפת גם לחייו של סניור מרטין דקו, אדון צעיר חביב, עשיר ויודע־דבר. הקפטן מיצ’ל גם הודה כי במשמרת־היחיד אשר בה ניצב על הרציף חש מידה של דאגה לעתיד הארץ כולה.

“הרגשה, אדוני,” כך קרא, “שאפשר בהחלט להבינה אצל אדם המכיר טובה כיאות על הטובות המרובּות שקיבל מן המשפחות הטובות ביותר של הסוחרים ושאר אדונים בעלי־אמצעים מן הילידים, שכמעט מיד לאחר שהצלנו אותם ממעשי־הזוועה של האספסוף נדמה היה לי כי נגזר עליהם להיות לטרף, בגופם ובהונם, לקלגסים הילידים, שידוע היטב כי בעת מהומותיהם האזרחיות הם מתיחסים לתושבים במידה מצערת של ברבריוּת. וחוץ מזה, אדוני, היה גם הזוג גולד, הבעל והאשה, שלא יכולתי להגות כלפיהם אלא את הרגשות החמים ביותר שהיו ראויים להם בזכות הכנסת־האורחים שלהם וטוב־לבם. חשתי גם בסכנות שנשקפו לאדונים ממועדון־אמאריליה, שקיבלו אותי כחבר־כבוד ותמיד נהגו בי אדיבות והוקרה, הן בתפקידי כסוכן קונסולרי והן כמפקח־כללי בשירות־אניות חשוב. העלמה אנטוניה אווליאנוס, הצעירה היפה והמחוננת ביותר שזכיתי אי־פעם לדבּר אליה, העסיקה את מחשבותי לא מעט, אני מודה. גם השאלה איך יושפעו האינטרסים של החברה שלי מחילופי־השׂררה הממשמשים־ובאים תבעה לה חלק הגון מתשומת־לבי. קיצורו של דבר, אדוני, מודאג הייתי ביותר ועייף מאד, כפי שתוכל לשער, מחמת המאורעות המסעירים והראויים־להיזכר אשר בהם מילאתי את חלקי הקטן. בנין החברה, שבּו היה גם מעוני, נמצא במרחק חמש דקות הליכה, ואליו נמשכתי בזכות פת־ערבית כלשהי והערסל שלי (תמיד אני נח בלילות בערסל, לפי שזה הדבר המתאים ביותר לאקלים); אבל אי־כך, אדוני, הגם שגלוי־וברור כי לא יכולתי לעשות מאומה לשום איש אילו נשארתי בחוץ, לא יכולתי להינתק מן הרציף ההוא, מקום שם היו רגלי כושלות לפרקים עד להכאיב מגודל העייפוּת. הלילה היה אפל מאין כמוהו – הלילה האפל ביותר שזכוּר לי בכל ימי־חיי; וכך התחלתי לחשוב שאניית־התובלה מאֶסמראלדה בשום־פנים לא תוכל להגיע לפני האיר היום, בגלל הקושי שבניווּט במפרץ. היתושים עקצו בכל פה. לפני השיפורים של הזמן האחרון שרצו פה אצלנו יתושים; זן מיוחד של הנמל. מפורסם באכזריותו. הם היו כמו ענן סביב ראשי, ולא אתפלא אם לולא ההתקפות שלהם הייתי מתנמנם בעודי מהלך אנה־ואנה ונופל נפילה רבה. הוספתי לעשן סיגרים בזה אחר זה, יותר להתגונן מלהיאכל חיים מאשר מתוך איזו חיבּה אמיתית לעשב זה. אחר־כך, אדוני, כאשר אולי בפּעם העשרים מסמיך הייתי את שעוני לַקצה המוּאר של הסיגר כדי לראות את השעה, וכשראיתי מתוך פתיעה כי השעה עדיין עשר דקות לחצות, שמעתי את מַתז מַדחפה של ספינה – צליל שאין אזנו של מלח יכולה לטעוֹת בו בלילה רוֹגע כזה. אכן חלוש היה, שכּן מתקרבים היו בזהירות ובאִטיוּת גמורה, הן בגלל החשכה והן מתוך שלא רצו להקדים מדי בגילוי נוכחותם: דאגה מיותרת עד מאד שכּן, כך אני סבור באמת־ובתמים, בכל המרחב העצום של הנמל הייתי הנפש החיה היחידה. אפילו הסגל הרגיל של שומרים וזולתם נעדרו ממשמרותיהם זה כמה וכמה לילות בגלל המהומות. עמדתי דוּמם כאבן, לאחר שזרקתי ודרסתי את הסיגר שלי – התפתחות שהיתה רצויה ביותר, כך אני סבור, אם אוּכל לדון על־פי מצבם של פנַי למחרת בבּוקר. אבל זו היתה אי־נעימות של מה־בכך בהשוואה להתעללות האכזרית שנפלתי קרבן לה מצד סוטיליו. דבר שממש לא ייתכן להעלותו על הדעת, אדוני; דומה יותר למעשיו של איש אחוז־שגעון מאשר לפעולתו של אדם שפוי, ולוּ גם ישתחרר לגמרי מכל רגש של כבוד והגינות. אבל סוטיליו לא ידע את נפשו מרב זעם על כשלון תכניתו הגנבתנית.”

בזאת צדק הקפטן מיצ’ל. סוטיליו אכן בערה בו חמתו. אולם הקפטן מיצ’ל לא נאסר מיד; סקרנות עזה הניעה אותו להישאר על הרציף (שאָרכּו קרוב לארבע־מאות רגל) כדי לראות, או בעצם לשמוע, את כל מהלך הנחיתה. בהיסתרוֹ אחרי קרון־הרכּבת שבּו הוּסע הכסף, שאחרי־כן הסיעוהו אחורנית אל קצה המיזח על החוף, ראה הקפטן מיצ’ל את הפלוגה הקטנה שיצאה חלוצה, עוברת ופונה בכיוונים שונים על־פני המישור. בינתיים מורידים היו את החיילים לחוף ועורכים אותם בטור, שחוּדו התקרב בהדרגה כל־כך עד שהבחין בו במרחק כמה פסיעות בלבד ממנו, כשהוא חוסם כמעט את כל רוחב הרציף. אחר־כך פסקו הקולות הכבושים, קולות של דישדוש ומילמול וניקוש, וההמון כולו נשאר כשעה חסר־ניע ומחריש, בהמתינוֹ לשוּבם של הסיירים. על היבּשה אי־אפשר היה לשמוע שום דבר מחוץ לנביחות העזות של כלבי־השמירה בקרפיפי־הרכּבת, שכנגדן נשמעו הנביחות החלושות של כלבי־הרחוב שפשטו בגבולותיה החיצוניים של העיר. קבוצה מופרשת של דמויות אפלות ניצבה נוכח חוּדו של הטור.

עוד־מעט והמשמרת בקצה הרציף החלה להתרות בקולות כבושים בדמויות בודדות שהיו מתקרבות מן המישור. השליחים הללו ששוגרו מקבוצות־הסיור לאחור נאחזו במשפטים הקצרים של חבריהם ועברו חיש־מהר, עם שהם נבלעים בהמון הגדול חסר־הניע, על־מנת לדווח למטה. עלה על דעתו של הקפטן מיצ’ל שמצבו יכול להיעשות בלתי־נעים ואולי מסוכּן, כאשר לפתע, בראש המיזח, נשמעה קריאת פקודה, תקיעת חצוצרה, ולאחריה רחש והמולה וקישקוש כלי־נשק, וקול לוחש שעבר ממש לאורך הטור. בקירבת־מקום הורה מישהו בחפזה ובקול רם, “סַלקו את קרון־הרכבת ההוא מן הדרך!” כאשר נשמע קול רגליים יחפות החשות לבצע את הפקודה, ניתר הקפטן מיצ’ל כדי פסיעה או שתים אחורנית; הקרון, שפתאום דחפוהו הרבה ידיים, התרחק ממנו באחת לאורך הפסים, ובטרם יידע מה אירע נמצא מוקף ונתפס בזרועותיו ובצווארון מקטרנו. “תפסנו איש מתחבא כאן, מִי טֶניינטה!”108 קרא אחד משׁוביו.

“החזיקו אותו בצד עד שיגיע המאסף,” השיב הקול. הטור כולו שטף־עבר במרוצה על־פני הקפטן מיצ’ל, ושאון רגליהם הרועם גווע פתאום על החוף. שוביו החזיקו בו בחזקה, מתעלמים מהצהרתו שהוא אנגלי ומדרישותיו הקולניות שיביאוהו מיד לפני מפקדם. לבסוף התכנס בתוך שתיקה אומרת־כבוד. ברעש נבוּב של אופנים על הקרשים התגלגלו ועברו שני תותחי־שדה נגררים בידיים. ואז, לאחר שחבורה קטנה של אנשים עברה על־פניהם בסך כשהיא מלוּוה ארבע או חמש דמויות שצעדו קדימה, בקירקוש של נדני־פלדה, חש כי משכוהו בזרועותיו ופקדו עליו לזוז. יש לחשוש כי בדרך מן הרציף אל בית־המכס סבל הקפטן מיצ’ל קצת עלבונות מידי החיילים – כגון מריטות, טפיחות על העורף, ונגיחה נמרצת בקת של רובה בגבּו. מושגי המהירות שלהם לא עלו בקנה אחד עם דעתו על הכרת־ערכו. הוא נבוך, הסמיק, ונעשה חסר־ישע. דומה היה כאילו העולם מגיע אל קצו.

הבניין הארוך היה מוקף חיילים, שכּבר היו מגבּבים כלי־נשק לפלוגותיהם ומתכוננים לבלות את הלילה כשהם שוכבים על הארץ בפוֹנצ’וֹס שלהם ושׂקיהם למראשותיהם. קורפורלים עברו בפנסים מתנדנדים כשהם מציבים זקיפים סביב־סביב לחומות בכל מקום שהיתה שם דלת או פתח. סוטיליו נוקט היה אמצעים להגן על כיבושו משל כאילו באמת היה האוצר כלוּל בו. תשוקתו להתעשר בצעד אחד גאוני ונועז השתלטה על סגולות החשיבה שלו. הוא לא היה מוכן להאמין באפשרות של כשלון; עצם הרמז על דבר שכזה הרתיח חימה במוחו. כל המסיבות המצביעות על כך נראו בבחינת לא־יאומן. דבריו של הירש, שחרצו כליה מוחלטת כל־כך על תקוותיו, אי־אפשר היה לקבּלם בשום־פנים. אמת גם שהירש סיפר את סיפורו בצורה מבולבלת כל־כך, בסימנים כה מופלגים של מבוכת־רוח, עד שאמנם נראו הדברים רחוקים מן השׂכל. קשה היה ביותר לאדם, כלשון המימרה, למצוא בהם את ידיו ואת רגליו. על גשר־הפיקוד של האניה, מיד לאחר שמָשׁוּ אותו מן המים, לא היו סוטיליו וקציניו, בקוצר־רוחם ובהתרגשותם, מוכנים לתת לאותו עלוב שהות להשיב לו את מעט צלילוּת־הדעת שנותרה בו. ראוי היה להרגיעו, להשקיטו ולעודדו, אלא שתחת זאת נהגו בו ביד קשה, אסרו אותו באזיקים, החרידוהו ודיברו אליו בלשון של איומים. פירפוריו, נפתוליו, נסיונותיו לכרוע ברך, שלאחריהם באו המאמצים הפרועים ביותר להיחלץ, משל כאילו בבלי־הדעת התכוון לקפוץ המימה, צריחותיו והתכּווצוּיותיו ומבטי־הפחד הפראיים שלו מילאו אותם תחילה תמהון, אחר־כך ספק בכנוּתו, כדרכם של אנשים לחשוד בכנוּת של כל יצר־לב גדול. גם הספרדית שבפיו נתערבבה כל־כך בגרמנית עד שרוב דבריו נשארו בלתי־מובנים. הוא ניסה להפיס את דעתם בקראו להם Hochwohlgeborene Herren109, דבר שהוא כשלעצמו עשה רושם חשוד. כאשר הזהירו אותו בחומרה שלא יבטל זמן חזר שוב על תחנוּניו והצהרות הנאמנוּת ונקיון־הכפיים שלו בגרמנית, בקשי־עורף, שכּן לא ידע באיזו לשון הוא מדבּר. זהוּתו, כמובן, ידועה היתה בהחלט כתושב אסמראלדה, אך דבר זה לא הוסיף בהירות לענין. הואיל ובלי הרף היה שוכח את שמו של דקו, והיה מחליפו בעוד כמה וכמה אנשים אחרים שאותם ראה לפני כן בקאסה־גולד, דומה היה כאילו היו כולם יחד ברפסודה; ולרגע סבר סוטיליו כי טיבע את כל הריבייריסטים החשובים שבסולאקו, מכיון שלא היה דבר מעין זה מתקבל על הדעת, הוטל ספק בדברים כולם. הירש היה משוגע או מעמיד פנים – מתחפש ממנו־ובו לאיש מפחד ומבולבל כדי להסתיר את האמת. חמסנותו של סוטיליו, שגוֹרתה למדרגה שאין למעלה ממנה נוכח הסיכוי לשלל עצום, לא יכלה להאמין בשום תקלה. היהודי הזה אפשר שנפחד מאד מן התאונה, אבל הוא ידע היכן הוסתר הכסף, ובערמומיותו היהודית בדה את כל הסיפור הזה מלבּו, כדי לטשטש את עקבות המעשה שנעשה.

סוטיליו קבע מושבו בקומה העליונה בדירה רחבת־ידיים אשר לה קורות שחורות וכבדות. אבל תקרה לא היתה, וחשכה היתה ממעל תחת הגג הרם והנישא. התריסים העבים היו פתוחים. על שולחן ארוך אפשר היה לראות קסת גדולה, כמה קולמוסים מגושמים, מרוּחי־דיוֹ, ושתי תיבות־עץ רבוּעות, שבכל אחת מהן חמישים ליטראות חול. הרצפה היתה זרועה גליונות של נייר רשמי גס ואפור. ודאי היה זה חדר שישב בו איזה פקיד־מכס בכיר, שכּן כורסת־עור גדולה עמדה מאחרי השולחן, ועוד כיסאות גבהי־גב פזורים היו בכה ובכה. ערסל־רשת מתוח היה תחת אחת הקורות – בלי ספק למנוחת אחר־הצהריים של הפּקיד. שנים־שלושה נרות תקועים בפמוֹטי־ברזל גבוהים הפיצו אור אדמדם־עמום. מגבעתו, חרבו ואקדחו של הקולונל מוטלים היו ביניהם, ושנים מקציניו המהימנים יותר סרוחים היו קדורנית אל השולחן. הקולונל שקע בתוך הכורסה, וכושי אחד גדול שסרטים של סַמל על שרוולו הממורט היה כורע ברך וחולץ את מגפיו. שׂפם־ההָבנה של סוטיליו עמד בניגוד חריף לגוֹן־לחייו העפרורי. עיניו היו קודרות וכאילו שקעו עמוק מאד בתוך ראשו. דומה היה כי הגיע לאפיסת־כוחות מרוב מבוכותיו, רפה־אונים מגודל האכזבה; אך כאשר שירבב הזקיף שעל המישוֹרת את ראשו פנימה והודיע על בואו של שבוי, שבה רוחו אליו מיד.

“יובא,” צעק בחמת־רצח.

הדלת נפתחה לרווחה והקפטן מיצ’ל, גלוי־ראש, מתנייתו פתוחה, קֶשֶר־עניבתו תחת לאזנו, הוּטל אל החדר בחפזה.

סוטיליו הכירו מיד. הוא לא היה יכול לקוות לשבוּי יקר יותר מזה; לפניו היה איש שיוכל להגיד לו, אם יבחר בכך, כל מה שהוא מבקש לדעת – ומיד עלתה לפניו הבעיה איך להניעו על הצד היותר טוב לדבּר לענין. כעסה של אומה זרה לא היה בה כדי להטיל מורא על סוטיליו. עצמתה של כל אירופה החמושה לא היתה יכולה לגונן על הקפטן מיצ’ל מעלבּונות והתעללוּת, ככל שהגנה עליו מחשבתו המהירה של סוטיליו כי הנה לפניו אנגלי שקרוב לוודאי שיַקשה את ערפו אם יתעמרו בו ושוב אי־אפשר יהיה לטפל בו כלל. על־כל־פנים, הפיס הקולונל את הכרת־פניו הקפדנית.

“מה! סניור מיצ’ל המצוין!” קרא, בחלחלה מעוּשׂה. הכעס המדומה שבהתקרבותו המהירה ובצעקתו, “שחררו את הקאוואליירו מיד,” פעלה את פעולתה עד כדי כך שהחיילים הנדהמים קפצו ממש מן השבוי שלהם והלאה. ואז, משאיבד פתאום כל משען שבּאוֹנס, התנודד הקפטן מיצ’ל כעומד ליפול. סוטיליו תפסוֹ דרך־קירבה תחת בית־שחיוֹ, הוליכו אל כיסא, נופף בידו כנגד החדר. “צאו, כולכם,” פקד.

כאשר נשארו לבדם עמד בעיניים מושפלות, מהסס ושותק, ממתין עד שישיב לו הקפטן מיצ’ל את כוח־הדיבור שלו.

בידיו ממש נתון היה אחד האנשים המעורבים בסילוקו של הכסף. מזגו של סוטיליו היה מסוג זה שעורר בו תשוקה לוהטת להכּותו; ממש כמו שקודם, כאשר נשא־ונתן בדי־עמל על קבלת הלוואה מאַנזאני הזהיר, היו אצבעותיו רוטטות תמיד לתפוס את החנווני בגרונו. אשר לקפטן מיצ’ל הרי הפתאומי ובלתי־הצפוי שבחוויה הזאת, שאי־אפשר היה להעלותה על הדעת בכלל, בילבלו את מחשבותיו. יתר על כן, נטול־נשימה היה בפועל־ממש.

“שלש פעמים הפילו אותי ארצה מן הרציף עד כאן,” פלט לבסוף. “מישהו עוד ישלם בעד זה.” ודאי היה שלא פעם אחת בלבד כשַל בלכתוֹ, ומרחק־מה גררו אותו עד שעצר כוח לכוון שוב את צעדיו. כשוב אליו רוחו דומה היה כי התמרמרותו מטרפת עליו את דעתו. הוא קפץ על רגליו, אדום כתולע, כל שׂיבתו סוֹמרת, עיניו ניבּטות בחמת־נקם, וניער נמרצות את כנפות מתנייתו שנשחתה לעיני סוטיליו הנחרד. “הבט! הגנבים הללו שלך למטה, לבושי־המדים, שדדו ממני את שעוני.”

חזוּתו של הימאי הוותיק היתה מאיימת מאד. סוטיליו ראה עצמו מנותק מן השולחן שעליו מוּטלים היו חרבו ואקדחו.

“אני דורש פיצוי והתנצלות,” הרעים עליו מיצ’ל בקולו, יוצא מגדרו ממש. “ממך! כן, ממך!”

שניה אחת לערך עמד הקולונל ועל פניו הבעה אטומה־כאבן; אחר־כך, עם ששלח הקפטן מיצ’ל יד לעבר השולחן כאומר לתפוס באקדח, זינק סוטיליו, בזעקת־חרדה, אל הדלת וכהרף־עין נעלם כשהוא מטיח אותה מאחריו. ההפתעה השבּיחה את זעמו של הקפטן מיצ’ל. מאחרי הדלת הסגורה צעק סוטיליו על המישורת, ונשמעה המולה גדולה של רגליים על מדרגות־העץ.

“פרקו את נשקו! כיפתו אותו!” נשמעו צעקותיו של הקולונל.

הקפטן מיצ’ל הספיק רק להעיף מבט אחד אל החלונות, שעל כל אחד מהם שלושה סורגים אנכיים של ברזל וגבהו כעשרים רגל מן הקרקע, כפי שידע היטב, בטרם תיפתח הדלת בפתאום ובטרם יעוטו עליו. בפרק־זמן קצר במידה שלא תאומן נמצא כפוּת בהרבה הקפות של חבל־עור אל כיסא גבה־גב, עד שרק ראשו לבדו נשאר חפשי. רק אז הרהיב סוטיליו, שעמד נשען בפּתח אחוז רעדה נראית־לעין, עוז בנפשו להיכנס שוב. החיילים, שהרימו מן הרצפה את הרובים ששמטו מידיהם כדי להתמודד עם השבוי, יצאו בשורה מן החדר. הקצינים נשארו נשענים על חרבותיהם ומשקיפים.

“השעון! השעון!” התגעש הקולונל, מתהלך אנה־ואנה כמו נמר בכלוב. “תנו לי את שעונו של האיש.”

אמת שכאשר חיפשו כלי־נשק בכליו באולם שבקומת־הקרקע, בטרם יובא לפני סוטיליו, פרקו מן הקפטן מיצ’ל את השעון והשרשרת שלו; אבל לתביעתו הנזעמת של הקולונל הובא השעון במהירות גדולה למדי, וקורפורל אחד נשא אותו בזהירות בכפות ידיו השתים. סוטיליו חטף אותו, וסמוך אל פניו של הקפטן מיצ’ל דחף את האגרוף הקמוץ שממנו נידלדל.

“הרי לך! אנגלי שחצן שכמוך! אתה מעז לומר על חיילי הצבא שהם גנבים! הנה השעון שלך.”

הוא נופף באגרופו כמכוון מהלומות אל חטמו של השבוי. הקפטן מיצ’ל, חסר־ישע כתינוק בחיתוליו, הביט בדאגה בחצי־הכרוֹנוֹמטר של זהב ששוויוֹ ששים גיניאות, שלפני שנים ניתן לו במתנה על־ידי ועדת סוכני־ביטוח בעבוּר שהציל אניה אחת מלהישרף כליל. דומה היה כאילו גם סוטיליו עמד על מראיתו רבת־הערך. הוא השתתק פתאום, פנה הצדה אל השולחן, והחל בבדיקה מדוקדקת לאור הנרות. מימיו לא ראה דבר נאה כל־כך. קציניו התקרבו אף הם ושירבבו צוואריהם מאחרי גבו.

התעניינותו הגיעה לידי כך שלרגע קט שכח את השבוי היקר שלו. תמיד יש משהו ילדותי בחמסנותם של גזעי־הדרום חמי־המזג, צלולי־המחשבה, דבר הנעדר מן האידיאליזם המעורפל של הצפוניים, שאם אך יקבלו עידוד קל־שבקלים יחלמו על כיבוש העולם, לא פחות מכך. סוטיליו חיבּב עדיים, עדיי־זהב של מה־בכך, קישוטים אישיים. כעבור רגע הסתובב, ובמחווה של נגיד ומצווה הרחיק מעליו את כל קציניו. הוא הניח את השעון על השולחן, ואחר־כך, דרך־רישול, כיסה אותו במגבעתו.

“הה!” פתח, מתקרב מאד אל הכיסא. “אתה מעז לומר על חיילי הגיבורים מן הרגימנט של אֵסמראלדה שהם גנבים. אתה מעז! איזו חוצפה! אתם הזרים באים הנה לגזול מארצנו את עשרה. לעולם אינכם אומרים די! עזוּת־הפנים שלכם אינה יודעת גבול.”

הוא הביט לעבר הקצינים, שמתוכם בקע מילמול של הסכמה. המאיור הקשיש התעורר להצהיר:

סי, מי קורוֹנל. כולם בוגדים.”

“לא אגיד מאומה,” המשיך סוטיליו, נועץ מבט זועם אך נבוך במיצ’ל העומד אין־ניע ואין־אונים. “לא אגיד מאומה על נסיונך הבוגדני לתפוס באקדח שלי כדי לירות בי בזמן שהייתי מנסה לנהוג בך התחשבוּת שלא היית ראוי לה. הפסדת את חייך. רחמנוּתי היא תקוותך היחידה.”

הוא צפה לראות את רישומם של דבריו, אבל בפניו של הקפטן מיצ’ל לא היה שום סימן נראה־לעין של פחד. שׂער שׂיבתו היה מלא אבק, שכיסה גם את שאר חלקי גופו חסר־הישע. כאילו לא שמע דבר, היה מניד גבּה אחת כדי להיפטר מגזיז של קש התלוי בין השׂערות.

סוטיליו הציב רגל אחת קדימה ושילב זרועותיו על חזהו. “אתה, מיצ’ל,” אמר בהטעמה, “אתה הגנב, ולא החיילים שלי!” הוא הצביע על השבוי שלו באצבע בעלת ציפורן ארוכה, דמוּית־שקד. “איפה הכסף של מכרה סן־תומה? אני שואל אותך, מיצ’ל, איפה הכסף שהוטמן בבית־המכס הזה? ענה לי על כך! אתה גנבת אותו. אתה היית שותף בגניבתו. הוא נגנב מן הממשלה. אהה! אתה חושב שאינני יודע מה אני סח; אבל אני מכיר את תעלולי־הנכרים שלך. הוא איננו, הכסף! לא? סולק באחת מן הלאנצ’אס110 שלך, עלוב־נפש שכמוך! איך העזת?”

זאת הפעם פעל את פעולתו. “וכי מניין, לעזאזל, יכול סוטיליו לדעת זאת?” חשב מיצ’ל. ראשו, האֵבר היחיד בגופו שיכול למוּש, גילה את פתיעתו בניד־פתאום.

“הה! אתה רועד,” צעק סוטיליו לפתע. “זה קשר־קושרים. זה פשע נגד המדינה. וכי לא ידעת שהכסף שייך לרפובליקה עד שתקבל הממשלה את המגיע לה? איפה הוא? איפה הסתרת אותו, גנב עלוב שכמוך?”

[לשמע שאלה זו התעודדה רוחו הנופלת של הקפטן מיצ’ל. בלי הבדל באיזו דרך מופלאה־מהבין קיבל כבר סוטיליו את הידיעות שלו על הרפסודה, מכל־מקום לא תפס אותה. זה היה ברור. בלבּו המתחמץ נמנה הקפטן מיצ’ל וגמר כי שום דבר לא יניע אותו לומר מלה בעודו נשאר כפוּת בצורה משפילה כל־כך, אבל מרצונו לסייע בהצלת הכסף סטה מן ההחלטה הנחרצה הזאת. מוחו היה טרוד מאד. הוא גילה בסוטיליו מידה של פיקפוק, של היסוס.

“האיש ההוא,” אמר לנפשו, “אינו בטוח בדברים שהוא מגלגל.” חרף כל הניפוח שלו במגעים חברתיים, יכול היה הקפטן מיצ’ל לקדם את פני עובדות החיים ברוח נחוּשה ונכונה. עתה שהתגבּר על ההלם הראשון של היחס הנתעב היתה רוחו צוננת ורגועה למדי. הבוז העצום שחש כלפי סוטיליו חיזק את עצביו, והוא אמר בלשון אוּרים־ותוּמים, “בלי ספק מוסתר הוא כבר היטב בשעה זו.”

גם סוטיליו היתה לו שהות להירגע. “מוּי ביין, מיצ’ל,” אמר בנעימה צוננת ומאיימת. “אבל האם תוכל להמציא את הקבּלה הממשלתית בעד התמלוגים ואת רשיון־השילוח של בית־המכס, היי? יכול אתה? לא. אם כן, סוּלק הכסף שלא כחוק, והאשמים יבואו על ענשם, אלא אם כן יובא הכסף בתוך חמישה ימים מעכשיו.” הוא נתן פקודות להתיר את השבוי מאסוּריו ולכלוא אותו באחד החדרים הקטנים בקומת־הקרקע. הוא התהלך בחדר, זועף ומחריש, עד שקם הקפטן מיצ’ל על רגליו, שני אנשים מחזיקים בכל אחת מזרועותיו, התנער ורקע ברגליו.

“איך נעם לך להיות כפות, מיצ’ל?” שאל בלעג.

“זה השימוש הנתעב והמחפיר ביותר בכוח!” הצהיר הקפטן מיצ’ל בקול גדול. “ובלי הבדל מהי תכליתך, אתה לא תרוויח מזה מאומה, יכול אני להבטיחך.” הקולונל הגבוה והנזעם, שתלתליו ושׂפמו שחורים־כפחם, השתופף כביכול להביט לתוך עיניו של השבוי הגוץ, הגברתן ואדום־הפנים, ששׂערותיו הלבנות סתוּרות.

“זאת נראה. אתה תדע את כוחי מעט יותר כאשר אקשור אותך אל פוֹטאלון בחוץ בשמש למשך יום שלם.” הוא התמתח דרך־יוהרה ונתן אות להוציא את הקפטן מיצ’ל מלפניו.

“מה בדבר שעוני?” קרא הקפטן מיצ’ל, שמוּט־אברים מחמת מאמצי האנשים הגוררים אותו אל הדלת.

סוטיליו פנה אל קציניו. “לא! אתם רק הקשיבו לפיקארו111 הזה, קאוואליירוס,” התיז בבוז מעושה, ומקהלה של צחוק־לעג נענתה לו. “הוא דורש את השעון שלו!”… שוב קרב במרוצה אל הקפטן מיצ’ל כי עז היה בו מאד הרצון לתת פורקן לרגשותיו בהנחיתו מהלומות על האנגלי הזה ובהכאיבו לו. “השעון שלך! אתה שבוי בזמן מלחמה, מיצ’ל! בזמן מלחמה! אין לך לא זכויות ולא רכוש! קאראמבה! אפילו הנשמה שבּגופך שייכת לי. זכוֹר זאת.”

“סכל!” אמר הקפטן מיצ’ל, תוך שהוא מסתיר התרשמוּת בלתי־נעימה.

למטה, באולם גדול, שרצפתו עפר ובו תלולית גבוהה שגיבּבו נמלים לבנות בקרן־זווית, הבעירו החיילים מדורה קטנה של כיסאות ושולחנות שבורים ליד השער המקוּמר, שמבּעד לו נשמע מילמולם הרפה של מי הנמל על החוף. בשעה שהוליכו את הקפטן מיצ’ל במדרגות עבר על־פניו קצין אחד, שמיהר לעלות על־מנת לדווח לסוטיליו על תפיסת שבויים נוספים. עשן סמיך עמד במקום הקודר ורחב־הידיים, האש התפצפצה, וכמו מבּעד לאֵד־ערפל הבחין הקפטן מיצ’ל, בין חיילים קצרי־קומה שכידוניהם נטויים, בראשיהם של שלושה שבויים גבוהים – הרופא, המהנדס הראשי, ורעמת־הלביא הלבנה של ויוֹלה הזקן, שעמד במצוּדד מן האחרים כשסנטרו על חזהו וזרועותיו שלובות. תמהונו של מיצ’ל לא ידע גבולות. הוא השמיע קולו; גם שני האחרים קראו. אבל הוא מיהר והמשיך בדרכו, אלכסונית, לרוחב האולם הגדול הדומה למחילה. שפע מחשבות, השערות, רמזים של אזהרה וכיוצא באלה מילאו את ראשו עד לבילבול־הדעת.

“האמנם הוא מחזיק אותך?” צעק המהנדס הראשי, שמִשקפו היחיד הבריק לנוגה־האש.

קצין אחד ממרום המדרגות צועק היה במפגיע, “הביאו אותם למעלה – את שלשתם.”

בתוך המולת הקולות ושאון כלי־הנשק נשמע קולו של הקפטן מיצ’ל בעמום: “חי־אלוהים! הברנש גנב את שעוני.”

המהנדס הראשי העולה במדרגות השתהה וקרא, “מה? מה אמרת?”

“הכרוֹנוֹמטר שלי!” צרח הקפטן מיצ’ל בקולי־קולות בעצם הרגע שבו הטיחו אותו וראשו קדימה מבעד לדלת קטנה למין תא, שחור־משחור, וצר עד כדי כך שמיד נחבט אל הקיר שממול. הדלת נסגרה ברעם כהרף־עין. הוא ידע היכן הכניסו אותו. היה זה החדר המשוריין של בית־המכס, שאך שעות אחדות לפני כן הוצא ממנו הכסף. הוא היה צר כמעט כמו מסדרון, ולוֹ פתחוֹן רבוּע וקטן, חסוּם בסבכה כבדה, בקצה שמנגד.

הקפטן מיצ’ל פסע כמה פסיעות כושלות, ואחר־כך התישב על רצפת־העפר וגבּו אל הקיר. אף לא ניצנוץ של אור ממקום כלשהו, לא הפריע את הירהוריו של הקפטן מיצ’ל. הוא אימץ קצת את מוחו במחשבה אך לא הפליג בה ביותר. לא היו אלה מחשבות קודרות. הימאי הוותיק, חרף כל חולשותיו הקטנות וגינוּניו המגוחכים, מטבע־בריאתו לא היה מסוגל לחשוש זמן רב לבטחונו האישי. לא חוסן הנפש דווקא הוא שגרם אלא בעיקר היעדר סוג מסוים של דמיון – אותו סוג שהתפתחותו היתירה גרמה סבל עז לסניור הירש; אותו מין דמיון המוסיף את האימה העיוורת מפני סבלות־גוף ומוות, המצטייר כתאונה הפוקדת רק את הגוף לבדו – על כל שאר הפחדים שתחושת קיומו של אדם מבוּססת עליהם. לדאבון־הלב לא הצטיין קפטן מיצ’ל בחריפות־שכל מרובּה מסוג כלשהו; זוטות אָפיניות, מאירות־עיניים של ביטוי, מעשה או תנועה נעלמו מבּינתו כליל. ער היה לקיומו שלו בצורה מנוּפחת ותמימה מכּדי שיתן דעתו על קיומם של אחרים. למשל, לא היה יכול להאמין כי סוטיליו פחד מפניו באמת, וזאת פשוט מפני שמעולם לא היה מעלה בדעתו לירוֹת במישהו אלא במקרה הדוחק ביותר של הגנה־עצמית. ברור לכּל שאין הוא אדם רצחני בטבעו, כך הירהר בכובד־ראש גמור. אם כן לשם מה ההאשמה המגוּנה והמעליבה הזאת? שאל את עצמו. אך בעיקרן נאחזו מחשבותיו בשאלה המדהימה שאין עליה תשובה: איך נודע לו, לעזאזל, לאותו ברנש שהכסף שוּגר ברפסודה? גלוי היה וברור שלא תפס אותה. וגלוי־וברור היה שלא היה יכול לתפוס אותה! במסקנתו זו האחרונה הוטעה הקפטן מיצ’ל על־ידי ההנחה שהעלה בעקבות הסתכלותו במזג־האוויר בעת עמידתו הממוּשכת על משמרתו ברציף. נדמה היה לו שאותו לילה היתה הרוח עזה הרבה יותר מכּפי הרגיל במפרץ; ואילו למעשה היתה האמת הפוכה.

“איך בשם כל הנפלאות נודע לו לאות בן־פקוּעה על כל הפּרשה?” זו היתה השאלה הראשונה שהציג מיד לאחר שבישׂרה לו הדלת הפתוחה (שנסגרה שוב כמעט בטרם יספיק להרים את ראשו השמוּט) כי חבר יש לו בשביָה. קולו של ד"ר מוניגם פסק מלמלמל קללות באנגלית ובספרדית.

“אתה הוא זה, מיצ’ל?” ענה בזעף, “מצחי נחבּט אל הקיר הארור הזה בכוח שדי בו להפיל שור ארצה. איפה אתה?”

הקפטן מיצ’ל שהתרגל לחשכה, יכול היה להבחין ברופא הפורשׂ ידיו בעיוורון.

“אני יושב פה על הרצפה, אל תפּול על רגלי,” השמיע קולו של הקפטן מיצ’ל בנעימה רוויה הכרת־ערך. הרופא שנתבקש לא להתהלך בחשכה, צנח גם הוא ארצה. שני השבויים של סוטיליו, שראשיהם נוגעים כמעט זה בזה, החלו להחליף ביניהם דברי־סוד.

“כן,” סח הרופא בקול נמוך לסקרנותו הלוהטת של הקפטן מיצ’ל, “תפסו אותנו בביתו של ויוֹלה הזקן. נראה כי אחד המשמרות שלהם, בפיקודו של קצין, הגיע עד לשער העיר. היו להם פקודות לא להיכּנס אלא להביא עמהם כל נפש שיוכלו למצוא במישור. משוחחים היינו שם כשהדלת פתוחה, ובלי ספק ראו את ניצנוץ האור שלנו. ודאי משך זמן־מה קרבים היו לגשת. המהנדס השׂתרע על ספסל בפינה שליד האח, ואני עליתי למעלה להעיף עין. שעה ארוכה לא שמעתי משם שום קול. כאשר אך ראה אותי ויולה הזקן עוֹלה הרים זרועו לאות שתיקה. נכנסתי בחשאי על ראשי־בהונותי. חי־אלוהים, אשתו שוכבת היתה במיטתה. האשה אכן נרדמה! סניור דוקטור,” לחש אלי ויולה, ‘דומה כאילו ירווח לה.’ ‘כן,’ אמרתי, מופתע מאד; ‘רעייתך היא אשה נפלאה, ג’ורג’ו.’ אותו רגע נשמעה ירייה במטבח, ואנחנו קפצנו בפיק־ברכיים כאילו היכּנו רעם. דומה כי קבוצת החיילים התקרבה בחשאי עדינוּ ממש, ואחד מהם התגנב אל הדלת. הוא הציץ פנימה, חשב כי אין שם איש ונכנס חרש כשהוא מחזיק ברובהו הדרוך. המהנדס סיפר לי שהוא אך עצַם אז את עיניו לרגע. כאשר פקח אותן ראה כבר את האיש עומד באמצע החדר ומציץ לתך הפינות האפלות. המהנדס הראשי נרעש עד כדי כך שבּלי לחשוב זינק בקפיצה אחת מפֹּינתו היישר אל מול האח. החייל, שנרעש לא פחות, כונן את רובהו ולחץ על ההדק, כשהוא מחריש את אזניו של המהנדס וחורך אותו, אלא שבּמבוכתו החטיא אותו מכל־וכל. אבל צא וּראֵה מה קורה! לשמע הירייה התישבה האשה הישֵנה במיטתה, כאילו קפיץ הפעיל אותה, צרחה, ‘הילדות, ג’אן באטיסטה! הצל את הילדות!’ הצעקה מהדהדת עכשיו באזני. היתה זו זעקת־שבר אמיתית מכּל אשר שמעתי מעודי. עמדתי כמאוּבן, אבל הבעל הזקן מיהר אל המיטה בפישוט־זרועות. היא נאחזה בהן! יכולתי לראות את עיניה מזדגגות; הזקן השכּיב אותה בחזרה על הכרים ואחר הסתובב והביט בי, מתה היתה! כל זה נמשך פחות מחמש דקות, ואחרי־כן ירדתי במרוצה לראות במה הענין. לא היה טעם לחשוב על התנגדות. כל הדברים שיכולנו שנינו לומר לא הועילו אצל הקצין, ולכן התנדבתי לעלות עם צמד חיילים ולהביא את ויולה הזקן למַטה. הוא היה יושב למרגלוֹת המיטה, מבּיט בפניה של רעייתו, ודומה היה כי אינו שומע את דברי; אך לאחר שכּיסיתי את ראשה בסדין קם ממקומו וירד בעקבותינו חרש, כשקוּע במחשבה.

“הוליכו אותנו משם בדרך, ואגב כך נשארה הדלת פתוחה והנר דולק. המהנדס הראשי פסע פסיעות גסות בלי אומר ודברים, אך אני הבּטתי פעם־פעמיים לאחור על האור החלוש. לאחר שעברנו מרחק ניכּר אמר פתאום הגאריבּאלדינו, שצועד היה לצדי, ‘הרבה אנשים קברתי בשׂדות־קרב ביבּשת הזאת. הכוהנים מדברים על אדמה מקוּדשת! הבל! כל הארץ שברא אלוהים קדושה היא; אבל הים, שאינו יודע מאומה על מלכים וכוהנים ועריצים הוא הקדוש מכל. דוקטור! הייתי רוצה לקבור אותה בים. בלי הצגות ריקות, נרות וקטוֹרת, בלי מים קדושים שכּוהנים לוחשים עליהם לחשים. רוח החופש מרחפת על המים’… זקן מדהים. כל זאת היה אומר בקול נמוך כמדבּר אל נפשו.”

“כן, כן,” נכנס הקפטן מיצ’ל בקוצר־רוח לתוך דבריו. “זקן מסכן! אבל האם יש לך מושג איך השיג הנבל ההוא סוטיליו את הידיעות שבידו? הוא לא תפס איזה מן הקארגאדורס שלנו שעזרו בפריקת הקרון, מה? אך לא, לא ייתכן! אלה היו אנשים נבחרים שהיו אצלנו בסירותינו כל חמש השנים האלו, ואני עצמי שילמתי להם במיוחד בעד המלאכה, ונתתי להם הוראות להסתתר לפחות במשך עשרים־וארבע שעות. במו־עיני ראיתי אותם הולכים בסך עם האיטלקים אל קרפיפי־הרכבת. הראש הבטיח לתת להם מזונות כל זמן שיִרצו להישאר שם.”

“כי־כן,” אמר הרופא לאִטו, “יכול אני לומר לך שאתה רשאי לומר שלום לעולמים לרפסודה הטובה ביותר שלך, ולקאפאטאס של הקרגאדורס.”

לשמע זאת קפץ הקפטן מיצ’ל על רגליו מרוב התרגשותו. הרופא, בלי תת לו שהוּת להשמיע קריאה, סיפר בקצרה על התפקיד שמילא הירש במשך הלילה.

הקפטן מיצ’ל לא ידע את נפשו. “טבעה!” מילמל, בלחש נבוך ונבעת. “טבעה!” אחרי־כן החריש, מקשיב למראית־עין, אך שקוּע בידיעה על הפורענות מכּדי לעקוב בתשומת־לב אחר סיפורו של הרופא.

הרופא העמיד פנים כמי שאינו יודע מאומה עד שלבסוף התעורר סוטיליו ופקד להכניס את הירש על־מנת שיחזור על הסיפור כולו, שאותו הוציאו שוב מפיו בקשיים שאין למעלה מהם, שכּן בכל רגע היה נושא קולו בקינות־נהי. לבסוף לקחו משם את הירש, שנראָה מת יותר מאשר חי, וסגרו אותו באחד החדרים שבקומה העליונה כדי שיהיה מצוי בקירבת־מקום. אז העיר הרופא, שהקפיד להוסיף ולהיראות כאדם שלא היתה לו דריסת־רגל במועצות הפנימיות של הנהלת סן־תומה, שלמשמע־אוזן אין הסיפור מתקבל על הדעת. ודאי, אמר, אין הוא יכול לדעת מה עשו האירופים, לפי שעסוק היה אך ורק בעבודתו שלו בטיפול בפצועים, כמו גם בטיפול בדון חוסה אווליאנוס. כל כך הצליח לנקוט נעימה של אדישוּת חסרת־פניות עד שדומה היה כאילו הלך סוטיליו שולל לגמרי. עד אז הקפידו לשמור על מראית־עין של חקירה תקינה; אחד הקצינים שישבו אל השולחן רשם את השאלות והתשובות, ואילו האחרים, המסוּבּים בחדר בכה־ובכה, הקשיבו רוב־קשב, כשהם יונקים מן הסיגרים הארוכים שלהם ואינם גורעים עיניהם מן הרופא. אבל בנקודה ההיא פקד סוטיליו על כולם לצאת.


פרק 3    🔗

כאשר אך נותרו לבדם, מיד השתנה מנהגו הרשמי המחמיר של הקולונל. הוא קם וניגש אל הרופא. עיניו נוצצו בחמדת־בצע ובתקוה; הוא דיבר כממתיק־סוד. “יכול להיות שאמנם שׂמו את הכסף ברפסודה, אבל אין להעלות על הדעת שלקחו אותו לים.” הרופא, שעשה אזנו כאפרכסת, הניד בראשו קלוֹת, תוך שהוא מעשן בהנאה מפורשת את הסיגר שבו כיבּדוֹ סוטיליו כאות לכוונותיו הידידותיות. סוטיליו נפתה להאמין במנהגו של הרופא, שהתיחס כביכול לשאר האירופים באדישות קרירה, עד אשר מהשערה להשערה הגיע לידי כך שרמז כי לדעתו היה זה מעשה של אחיזת עיניים מצד צ’ארלס גולד, שבּיקש לזכּות לבדו בכל אותו אוצר עצום. הרופא, פוקח עיניו ומושל־ברוחו, מילמל, “הוא מסוגל לזה מאד.”

כאן קרא הקפטן מיצ’ל בתמהון, בבדיחוּת־דעת ובהתמרמרות, “זאת אמרת על צ’ארלס גולד!” שאט־נפש, ואפילו קורטוב של חשדנוּת, הסתננו לתוך נעימת־דיבורו, שכּן גם הוא, כמוהו כשאר האירופים, מדוּמה היה כי יש משהו מפוקפק באישיותו של הרופא.

“מה זה, לעזאזל, גרם לך לומר כך לנבל הזה גונב־השעונים?” שאל. “מה המטרה בשקר מרגיז מסוג זה? הכּייס הארור ההוא היה מסוגל בהחלט להאמין לך.”

הוא פלט נחרת־בוז. זמן־מה נשאר הרופא מחריש באפלה.

“כן, כך בדיוק אמרתי,” הגה לבסוף, בנעימה שהיה בה כדי להבהיר למדי לצד שלישי כי השתיקה אינה באה מאי־רצון אלא מתוך מחשבה. הקפטן מיצ’ל מדוּמה היה כי מעולם לא שמע דבר חסר־בושה ומחוּצף שכזה בכל ימי־חייו.

“נאה, נאה!” מילמל לנפשו, אך לא עמד בו לבו לתת ביטוי למחשבותיו. מחשבות אחרות, מלאות פליאה ומוּסר כליות באו והדיחוּן. תחושה כבדה של מבוכה דיכאה את רוחו; אבדן הכסף, מותו של נוסטרומו, שהיה באמת בגדר מהלומה של ממש לרגשותיו, שכּן התקשר לקאפאטאס שלו כדרך שאנשים מתקשרים לפחוּתים מהם מתוך אהבת הנוחות ומהכרת־טובה בלתי־מודעת כמעט. וגם כאשר חשב על כך שדקוּ טבע היה הסוף העלוב הזה כבד עליו מנשוֹא כמעט. איזו מהלומה כבדה לאותה צעירה מסכנה! הקפטן מיצ’ל לא נמנה עם הרווקים הזקנים המיובּשים; נהפוך הוא, אוהב היה לראות צעירים מחזרים אחר צעירות. נדמה היה לו כי זה דבר טבעי ויאֵה. במיוחד יאֵה. אשר למלחים, לא כך היה דינם; לא להם להתחתן, טען, אבל זאת מטעם מוּסרי שבהתנזרוּת, שכֹּן, כך הסביר, החיים באניה אינם מתאימים לאשה אפילו במקרה הטוב ביותר, ואם משאירים אותה על החוף, הרי ראשית־כל אין זה הוגן, ושנית היא סובלת מזה או שאין הדבר חשוב בעיניה כל־עיקר, ובשני המקרים הרי זה ביש.

הוא לא היה יכול לומר מה ציער אותו ביותר – ההפסד החמרי העצום של צ’ארלס גולד, מותו של נוסטרומו, שהיה אבידה כבדה לו עצמו, או המחשבה על אותה צעירה יפה ומחוֹננת ששוּקעה באבלוּת.

“כן,” חזר ופתח הרופא, שכפי הנראה הוסיף להרהר עוד. “הוא אמנם האמין לי, חשבתי שעוד־מעט יחבּק אותי, ‘סי, סי,’ אמר, ‘הוא יכתוב לשותף ההוא שלו, האמריקאנוֹ העשיר בסן־פראנציסקו, שהכל אבד. מדוע לא? המצוי מספיק לשתף בו אנשים רבים’.”

“אבל הרי זה טימטום גמור!” קרא הקפטן מיצ’ל.

הרופא העיר שסוטיליו באמת מטומטם. וכי טימטומו מפולפל במידה שדי בה להטותו לגמרי מדרך הישר. הוא עזר לו בכך רק במעט.

“אמרתי,” הוסיף הרופא, "כמו בדרך־אגב, שמנהגו של עולם הוא לטמון מטמונים באדמה ולא להשיטם על־פני המים. לשמע זאת טפח סוטיליו על מצחו, “'פוֹר דיוֹס, כן, אמר; ‘ודאי קברו את זה אי־שם בחופי הנמל הזה לפני הפליגם’.”

“חזיז־ורעם!” מילמל הקפטן מיצ’ל, "אני לא הייתי מאמין שאדם מסוגל להיות חמוֹר עד כדי – ´´הוא שהה, ואחר המשיך נכאים: “אבל מה התועלת בכל זה? היה זה שקר מחוכּם למדי אילו עדיין היתה הרפסודה על־פני המים. אולי היה הדבר מונע את השוטה המופלג ההוא מלשגר את אניית־הקיטור לשיִט במפרץ. זאת היתה הסכנה שגרמה לי דאגה אין־קץ.” הקפטן מיצ’ל פלט אנחה עמוקה.

“היתה לי מטרה,” השמיע הרופא לאטו.

“האמנם?” מילמל הקפיטן מיצ’ל. “כי־כן, זה מזל, שאם לא כן הייתי חושב שהוספת לשַטוֹת בו בעבוּר השעשוע שבּדבר. ואולי זאת היתה מטרתך. כי־כן, חייב אני לומר שאני כשלעצמי מעולם לא הייתי ניאות לדבר מסוג זה. אין זה לטעמי. לא, לא. השחרת אָפיוֹ של ידיד איננה שעשוע כרוחי, אפילו היה בכך כדי לרמות את הבּריון הגדול ביותר עלי־אדמות.”

לולא היה הקפטן מיצ’ל שרוי בדיכאון, מחמת החדשות הנוראות, כי אז היתה שאט־נפשו כלפי ד"ר מוניגם לובשת צורה מפורשת יותר; אבל בינו־לבינו הירהר שעכשיו באמת אין זה חשוב מה יאמר ויעשה אותו אדם, שמעולם לא היה חביב עליו.

“תמהּ אני,” רטן, “מדוע כלאו אותנו יחד, או מדוע היה סוטיליו צריך לכלוא אותך בכלל, מאחר שכפי הנראה התרועעתם למדי שם למעלה?”

“כן, תמהּ אני,” אמר הרופא בזעף.

לבו של הקפטן מיצ’ל כבד היה עליו כל־כך עד שלפי־שעה היה מעדיף בדידוּת גמורה על החברה הטובה ביותר. אבל כל חברה עדיפה היתה בעיניו על זו של הרופא, שאליו התיחס תמיד בחשדנות בחינת מין פוחח מעוּלה־בתבונתו, שנגאל גאולה חלקית ממצבו המושפל. הרגשה זו עוררה אותו לשאול:

“מה עשה הבריון ההוא בשני האחרים?”

“את המהנדס הראשי היה עוזב לנפשו בין כך ובין כך,” אמר הרופא. "הוא לא היה רוצה להסתבך בריב עם מסילת־הברזל. על־כל־פנים, עדיין לא. אינני סבור, קפטן מיצ’ל, שאתה מבין בדיוק מה עמדתו של סוטיליו – "

“אינני רואה מה טעם עלי להוֹגיע בזה את ראשי,” ליגלג הקפטן מיצ’ל.

“לא,” הסכים עמו הרופא, באותה שלוות־נפש זעופה. “אינני רואה טעם בכך. כל כמה שהיית מאמץ את מוחך לחשוב על נושא כלשהו, לא היה הדבר מועיל אפילו לנפש אחת בעולם.”

“לא,” אמר הקפטן מיצ’ל, בפשטות, וברוח מדוכּאה־בבירור. “אדם הכלוּא בבור אפל ומקולל אין בו תועלת הרבה לאיש.”

“באשר לוויוֹלה הזקן,” המשיך הרופא, כאילו לא שמע, “אותו שיחרר סוטיליו מן הסיבה שבגללה ישחרר עוד מעט אותך.”

“הה? מה?” קרא הקפיטן מיצ’ל, לוטש עיניו כמו ינשוּף בחשכה. “מה הצד המשותף ביני לבין ויולה הזקן? מסתבּר יותר שהסיבּה היא שהזקן לא היה לו שעון־בשרשרת שיוכל הכּייס לגנוב אותו. ואני אגיד לך מה, ד”ר מוניגם," הוסיף ואמר בקצף גובר־והולך, “הוא יתקשה להיפטר ממני הרבה יותר ממה שהוא חושב. הוא עוד יִכווה בזה את אצבעותיו, זה אני יכול לומר לך. ראשית־דבר, אני לא אלך בלי השעון שלי, ובאשר לַיתר – עוד נראה. נראה לי כי לך אין זה חשוב הרבה להימצא בכּלא. אבל ג’ו מיצ’ל הוא מין אדם אחר, אדוני. אין בדעתי להשלים ברוח נמוכה עם עלבון וגזל. אני אישיות ציבורית, אדוני.”

ואז חש הקפטן מיצ’ל שסורגי הפּתח נראים לעין, סבכה שחורה על ריבוע של אפור. אורו של היום השתיק את הקפטן מיצ’ל כאילו נתן אל לבו שמעתה ובכל הימים העתידים לבוא יֶחסר את השירותים היקרים־מפז של הקאפאטאס שלו. הוא נשען אל הקיר וידיו שלובות לו על חזהו, והרופא התהלך אנה־ואנה לכל אורך התא בהילוכו המדַדה והמוזר, כמתגנב ברגליים שנזוקו. בקצה המרוחק ביותר מן הסבכה היה נבלע לגמרי בחשכה. אפשר היה לשמוע רק את גרירת הצליעה הקלה. סבר של ריחוק־דעת עגמומי מצוי היה באותו שיטוּט שנמשך בלי הפוגה. כאשר הוטחה דלת הכלא לרווחה פתאום וּשמוֹ הושמע בצעקה, לא גילה שום פתיעה. הוא פנה פנייה נמרצת אגב הילוכו והסתלק מיד, משל כאילו הרבה תלוי במהירותו; אבל הקפטן מיצ’ל הוסיף עוד זמן־מה להשעין כתפיו אל הקיר, ובמרירות־רוחו לא יכול כלל להחליט אם לא מוטב יהיה לו לסרב להזיז אבר לאות מחאה. תחילה אמר לדרוש שיוציאוהו על כפיים, אך לאחר שצעק הקצין שבּפּתח שלש או ארבע פעמים בקול של גערה והפתעה ניאות לצאת.

מנהגו של סוטיליו השתנה. אדיבוּתו המרוּשלת של הקולונל היתה מהוּססת קימעה, משל כאילו ספק בידו אם אמנם האדיבות היא הדרך הנכונה במקרה זה. בשׂום־לב התבונן בקפטן מיצ’ל בטרם ידבר מן הכורסה הגדולה שמאחרי השולחן בקול המוחל על כבודו:

“הגעתי לכלל מסקנה שלא אחזיקך במעצר, סניור מיצ’ל. סלחן אני על־פי מזגי. אני מתחשב בדברים. אולם יהיה זה לקח בשבילך.”

השחר המיוחד של סולאקו, המפציע לכאורה הרחק לפאת־מערב ומתגנב אחורנית אל תוך צל ההרים, נמהל באור האדמוּמי של הנרות. הקפטן מיצ’ל, לאות בוז ושוויון־נפש, השיט את עיניו על־פני החדר כולו, ונתן מבט קשה ברופא, שכּבר רכוּב היה על אֶדן אחד החלונות, שמוּרותיו מושפלות והוא אדיש ושקוע־במחשבות – או אולי מבויש.

סוטיליו, יושב בטח בכּורסה הענקית, העיר, “הייתי חושב שהרגשות של קאוואליירו היו מכתיבים לך תשובה נאותה.”

הוא חיכה לה, אך מאחר שהקפטן מיצ’ל עמד בשתיקתו, יותר מתוך תרעומת מופלגת מאשר מתוך כוונה שקולה, היסס סוטיליו, העיף מבט אל הרופא, שנשא עיניו והניד בראשו, ואחר־כך המשיך במאמץ קל:

“הנה, סניור מיצ’ל, השעון שלך. ראֵה כמה נמהר ובלתי־צודק היה המשפט שהוצאת על החיילים הפטריוטים שלי.”

אחר התמודד אחור על מושבו, פשט זרועו על־פני השולחן ודחף קימעה את השעון מלפניו. הקפטן מיצ’ל קרב לגשת בלהיטוּת בלתי מסוּתרת, הגיש אותו אל אזנו, ואחר השחיל אותו בקור־רוח לתוך כיסו.

סוטיליו היה כמי שמתגבר על אי־רצון כביר. שוב הביט הצדה אל הרופא, שלטש אליו עיניים בלי הניד עפעף. אך כאשר פנה הקפטן מיצ’ל ללכת, אף בלי ניד־ראש או מעוף־עין, מיהר ואמר:

“אתה יכול ללכת ולחכות למטה לסניור דוקטור, שגם אותו אני אומר לשחרר. אתם הזרים אין לכם חשיבוּת בעיני.”

הוא אילץ עצמו להשמיע צחוק קל וצורם, בעודה קפטן מיצ’ל מביט בו, זו פעם ראשונה, במידה של ענין.

“החוק עוד ירשום לפניו את עבירותיך,” מיהר סוטיליו להוסיף. “אך מבּחינתי, יכול אתה לחיות חפשי, בלי שמירה ובלי עין צופיה. האם אתה שומע, סניור מיצ’ל? יכול אתה ללכת לעסקיך. אינך ראוי שאשגיח בך. עניינים חשובים ממש מאין כמוהם תובעים את תשומת־לבי.”

הקפטן מיצ’ל קרוב היה מאד לצאת מגדרו ולהשיב. לא נעם לו להשתחרר בליווי עלבונות; אבל חוסר־שינה, דאגות ממושכות, אכזבה עמוקה מן הסיום הביש של עסקי הצלת הכסף העיקה על רוחו. יותר מכך לא היה יכול לעשות להסתרת מבוכתו, אולי לא לגבי עצמו אלא לגבי הדברים בכללותם. הוא ראה בפירוש שמתנהל משהו סודי. בצאתו התעלם במכוּון מן הרופא.

“בהמה גסה!” אמר סוטיליו, משנסגרה הדלת.

ד"ר מוניגם גלש־ירד מעל אֶדן החלון, וכשהוא תוחב ידיו לתוך כיסי מעיל־הרוח האפור והארוך שלבש, פסע כמה פסיעות לתוך החדר.

סוטיליו גם הוא קם על רגליו, ניצב בדרך ובחן אותו מראש ועד כף־רגל.

“ובכן, בני ארצך אינם בוטחים בך ביותר, סניור דוקטור. הם אינם אוהבים אותך, הה? מדוע זה, אני תמה?”

הרופא הרים ראשו והשיב במבט ממושך, חסר־חיים, ובמלים, “אולי מפני שכבר זמן רב מדי אני יושב בקוסטאגואנה.”

שיניו הלבנות של סוטיליו הבהיקו מתחת לשפמו השחור.

“אהה! אבל את עצמך אתה אוהב,” אמר כמעודד.

“אם תעזוב אותם לנפשם,” אמר הרופא, בעודו מביט באותו מבט חסר־חיים בפניו הנאים של סוטיליו, “יסגירו את עצמם חיש־מהר. בינתיים, יורשה לי לנסות ולדוֹבב את דון קארלוס?”

“הה, סניור דוקטור,” אמר סוטיליו, מנענע בראשו, “אתה אדם שבינתו זריזה. אנחנו נוצרנו להבין איש את רעהו.” הוא נסוב. שוב לא יכול נשׂוא את המבט ההוא הקפוא וחסר־ההבעה, שהיתה בו כביכול מין ריקוּת אטומה בדומה לשחור מעמקיה של תהום.

אפילו באדם המשוּלל לגמרי כל חוש מוסרי נשארת הערכה של שפלוּת שמהיותה שיגרתית הרי היא ברורה־בתכלית. סוטיליו חשב שד“ר מוניגם, השונה כל־כך מכל האירופים, מוכן למכור את בני־ארצו ואת צ’ארלס גולד, מעבידו, תמורת איזה חלק בכּסף של סן־תומה. סוטיליו לא בז לו בשל כך. היעדר החוש המוסרי אצל הקולונל היה עמוק ותמים באָפיוֹ. הוא גבל עם טיפשוּת, טיפשוּת מוסרית. שום דבר ששימש את צרכיו לא היה יכול להיראות לו מגוּנה באמת. ואף־על־פי־כן רחש בוז לד”ר מוניגם. הוא הגה כלפיו בוז עצום ומשׂביע־רצון. הוא בז לו בכל לבבו מפני שלא התכוון לזכּוֹת את הרופא בשׂכר. הוא בז לו לא כאיש שאין בו אמונה וכבוד אלא כסכל. הבחנת ד"ר מוניגם באָפיוֹ הוליכה את סוטיליו שולל. לפיכך היה הרופא סכל בעיניו.

מאז הגיע לסולאקו חלה איזו תמורה בדעותיו של הקולונל.

שוב לא התאווה לקריירה מדינית במימשל של מונטירו. תמיד פיקפק במידת הבטחון שבאותה דרך, משעה שנודע לו מפי המהנדס הראשי שבהאיר היום קרוב לודאי שייתקל בפדרו מונטירו גברו חששותיו בנקודה זו במידה ניכרת. האח הגריליירו של הגנרל – פדריטו בפי העם – היו לו מוניטין משלו. הוא לא היה אדם שאפשר לשאת־ולתת אתו בביטחה. בשעתו תיכנן סוטיליו במעורפל להשתלט לא רק על המטמון אלא גם על העיר עצמה, ואחר־כך לשאת־ולתת בשוּבה ונחת. אבל נוכח העובדות שנודעו לו מפי המהנדס הראשי (שגילה לפניו בגילוי־הלב את המצב כולו) נתחלפה עזוּתו, שמעולם לא היתה מופלגת ביותר, בהססנות זהירה עד מאד.

“צבא – חיל־צבא חצה את ההרים כבר תחת פקודתו של פדריטו,” חזר ואמר, בלא שיוכל לכסות על מגינת־לבו. “לולא קיבלתי את הידיעה מיד איש כמעמדך, מעולם לא הייתי מאמין בה. מדהים!”

“כוח מזוין,” תיקן המהנדס, באדיבות.

מטרתו הושגה. המטרה היתה למנוע מסולאקו כל כיבוש צבאי למשך עוד שעות אחדות, להניח לאנשים שהפחד מבעתם לעזוב את העיר. בתוך החרדה הכללית היו משפחות שעמדה להן רוח־התקוה שבּהן לנוס בדרך בואכה לוס־אָטוֹס, שנשארה פתוחה עם נסיגתו של האספסוף החמוש בראשות הסניורים פוֹאֶנטס וגאמאצ’וֹ, לרינקון, בקבּלת־הפנים הנלהבת שלהם לפדרו מונטירו. היה זה פינוי חפוּז ורצוף־סכנות, ואמרו שאֶרנאנדס, שעם כנופייתו הוא תופס את היער מסביב ללוֹס־אטוֹס, מקביל את פני־הבורחים. המהנדס הראשי ידע גם ידע שאנשים רבים ממוֹדעיו חושבים על בריחה מעין זו.

מאמציו של האב קורבילאן לטובת איזה לסטים ירא־שמיים ביותר לא עלו כולם בתוהו. המנהיג המדיני של סולאקו נעתר ברגע האחרון לתחנוניו הדוחקים של הכוהן, חתם על מינוי זמני המעניק לאֵרנאנדס דרגה של גנרל, והקורא אליו רשמית בתפקידו זה החדש לשמור על הסדר בעיר. העובדה היא שהמנהיג המדיני, כיון שראה שהמצב נואש, לא איכפת היה לו על מה הוא חותם. היתה זו התעודה הרשמית האחרונה שעליה חתם בטרם יעזוב את ארמון האינטֶנדֶנסיה ויתוּר לו מחסה במשרדיה של חברת חאש"ק. אך אפילו מתכוון היה שיהיה משקל למעשהו, כבר היתה השעה מאוחרת מדי. ההתפרעות שמפניה חשש ולה ציפה פרצה בתוך פחות משעה לאחר שיצא האב קורבילאן מעל פניו. אכן, האב קורבילאן, שנועד לפגישה עם נוסטרומו במנזר הדומיניקאני, מקום שם קבע מושבו באחד התאים, לא הצליח כלל להגיע למקום. מן האינטנדנסיה נשא רגליו היישר אל בית אווליאנוס לספר לגיסו, ואף שלא שהה שם למעלה ממחצית השעה נמצא מנוּתק ממשכּנו הנזירי. נוסטרומו, לאחר שהמתין שם זמן־מה, כשהוא מתבונן באי־שקט בהתגעשוּת הגוברת ברחוב, עשה דרכו אל משרדי “פורווניר”, ונשאר שם עד האיר היום, כמו שציין דקו במכתבו אל אחותו. הנה כך נשאר הקאפאטאס בעיר, תחת שירכב בכוון יערות לוס־אטוס כנושא מינויו של אֵרנאנדס, וזאת כדי להציל את חייו של הנשיא־הרודן, לעזור בדיכוי התפרצותו של האספסוף, ולבסוף להפליג עם הכסף של המכרה.

אבל האב קורבילאן, שנמלט אל אֵרנאנדס, נשא בכיסו את התעודה, מסמך רשמי שהפך שודד־דרכים לגנרל בפעולה רשמית אחרונה של מפלגת הריבייריסטים, שסיסמותיה היו יושר, שלום וקידמה. לא הכוהן, ולא הליסטים לא ראו, מן־הסתם, את האירוניה שבדבר. האב קורבילאן ודאי מצא רצים לשלחם אל העיר, שכּן בשעה מוקדמת בבוקר השני למהומות היו שמועות שאֵרנאנדס נמצא בדרך ללוס־אטוס והוא מוכן לקבל את האנשים המוכנים להעמיד עצמם תחת חסותו. פרש מוזר־למראה, קשיש ועז־נפש, הופיע בעיר, רוכב לאִטו בעוד עיניו בוחנות את חזיתות הבתים, משל כאילו מעודו לא ראה לפני כן בניינים כה גבוהים. מול הקתדראלה ירד מעל סוסו, ובכרעו ברך באמצע הפּלאסה, הרסן על זרועו ומגבעתו לפניו על הארץ, כפף ראשו, תוך שהוא מצטלב ומכה שעה קלה על חזהו. אחרי־כן שב ועלה על סוסו, מעיף מבט חסר־פחד אך לא בלתי־ידידותי סביב החבורה הקטנה שנתקבצה אל מול מעשי חסידוּתו הפומביים, שאל לבית אווליאנוס. כעשרים ידיים הורמו בתשובה, אצבעותיהן מורות אל רחוב־החוקה.

הפרש המשיך בדרכו ולא העיף אלא מבט של סקרנות־אגב אל החלונות של מועדון־אמאריליה שבּפינה. קולו המצלצל התנסר כפעם־בפעם ברחוב הריק. “איזה הוא בת אווליאנוס?” עד שבא מענה מפי השוער הנפחד, והוא נעלם תחת השער. המכתב שאותו נשא עמו, שנכתב בידי האב קורבילאן בעפרון ליד מדורת־המחנה של אֵרנאנדס, מופנה היה אל דון חוסה, שמצבו האנוש לא היה ידוע לכוהן. אנטוניה קראה את המכתב, ולאחר שנמלכה בדעתו של צ’ארלס גולד, שלחה אותו הלאה לידיעתם של האדונים הניצבים כחיל־מצב במועדון־אמאריליה. כשלעצמה כבר גמרה אומר; היא תצטרף אל דודה; היא לא תפקיר את חיי אביה ביומו האחרון – אולי בשעותיו האחרונות – להשגחתו של שודד־הדרכים, שעצם קיומו היה מחאה נגד העריצות המופקרת של כל המפלגות כאחת, נגד חשכּתה המוסרית של הארץ. עדיף החושך שביערות לוס־אטוס; חיי־תלאות בפמלייתה של כנופיית ליסטים משפילים פחות. אנטוניה אימצה לה בכל נפשה את קריאת־התגר העקשנית של דודה על צרה ופגע. זו היתה מושרשת באמונה באדם שאותו אהבה.

באיגרתו קיבל עליו הבישוף את מלוא האחריות לנאמנותו של אֵרנאנדס. אשר לכוחו, הרי הטעים כי שנים כה רבות נאבק ולא הוכנע. באותו מכתב נעשה זו פעם ראשונה פומבי לרעיון של דקו בדבר המדינה האוקסידנטאלית החדשה (שפריחתה ויציבותה ידועות כיום לכּל) ופעם ראשונה שימש נימוק. אֵרנאנדס, לסטים־לשעבר והגנרל האחרון שמינו הריבייריסטים, לבו סמוך־ובטוח שיוכל להחזיק ברצועת־הארץ בין יערות לוס־אטוס ורכס־החוף עד שיוכל אותו פטריוט מסור, דון מרטין דקו, להביא את הגנרל באריוס בחזרה לסולאקו על־מנת שיכבוש את העיר מחדש.

“כך נגזר ממרום. ההשגחה העליונה על צדנו,” כתב האב קורבילאן; לא היתה שהות להרהר בדבריו או לסתרם; ואם אמנם חריף היה הוויכוח שהחל עם קריאת אותו מכתב במועדון־אמאריליה, הרי גם קצר־ימים היה. במבוכה הכללית של המפּלה היו אשר קפצו על הרעיון בפליאה שבעליצוּת כאילו היתה זו תגלית מדהימה של תקוה חדשה. אחרים הוקסמו מן הסיכוי לבטחון אישי מיידי לנשיהם וילדיהם. הרוב נאחזו בדבר כהיאחז טובע בקש. במפתיע היה האב קורבילאן מציע להם מפלט מפּדריטו מונטירו עם היאנרוֹס שלו הקשורים בברית לסניורים פוּאנטס וגאמאצ’ו ולאספסוף החמוש שלהם.

כל השעות שלפנות־ערב התנהל ויכוח רוֹגש בחדרים הגדולים של מועדון־אמאריליה. אפילו אותם חברים שניצבו בחלונות ובידיהם רובים וקארבּינוֹת לשמור על קצה הרחוב למקרה שיחזור האספסוף לתקוף אף הם נסבו והשמיעו בקול גדול את דעותיהם ונימוקיהם. עם רדת הדימדומים פרש דון חוּסטה לוֹפס, שהזמין אותם קאוואליירוס שדעתם כדעתו לבוא אחריו, אל תוך המסדרון, מקום שם שקד ליד שולחן קטן באור שני נרות לחבר נאום, או בעצם הצהרה חגיגית שתוגש לפדריטו מונטירו על־ידי משלחת של אותם מחברי האסיפה שבחרו להישאר בעיר. הרעיון שלו היה לחַלוֹת את פניו כדי להציל לפחות את הצורה של המוסדות הפרלמנטאריים. בשבתו אל מול גליון־נייר לבן, קולמוס־נוצה בידו, ואנשים צוֹבאים עליו מכל עבר, פנה ימין ושמאל כשהוא חוזר בעקשנות חגיגית:

קאוואליירוס, רגע שקט! רגע שקט! עלינו להבהיר שאנו מרכינים ראש בכנוּת גמורה בפני העובדות המוגמרות.”

השמעת אותו משפט גרמה לו כעין קורת־רוח נוּגה. המולת הקולות סביבו נעשתה מתוחה וניחרת. בהפוגות הפתאומיות היו ההעוויות הנרגשות של הפרצופים נמוגות לפתע־פתאום וקופאות בדיכדוך עמוק.

בינתיים החלה יציאת העיר. עגלות מלאות נשים וילדים התגלגלו והתנודדו על־פני הפּלאסה, וגברים מהלכים או רוכבים לצדן; בעקבותיהן התנהלו קבוצות אנשים רכובים על פרדים וסוסים; עניי־העניים יצאו לדרך ברגל, גברים ונשים נושאים צרורות, חובקים תינוקות בזרועותיהם, מוליכים אנשים זקנים, גוררים עמהם את הילדים הגדולים. לאחר שעזב צ’ארלס גולד את הרופא והמהנדס בקאסה־ויולה ונכנס לעיר בשער־הנמל, אותה שעה כבר הסתלקו כל אותם שביקשו להסתלק, והאחרים התבצרו בבתיהם. בכל הרחוב האפל כולו היתה רק נקודה אחת של אורות מהבהבים ודמויות מתנועעות, מקום שהכיר הסניור אדמיניסטראדור את מרכבת רעייתו הממתינה ליד פתחו של בית אווליאנוס. הוא ניגש ברכיבה, באין מבחין בו כמעט, וניבט בלי אומר בעוד אחדים ממשרתיו שלו יוצאים מן השער כשהם נושאים את דון חוסה אווליאנוס, שבעיניו העצומות ובתווי־פניו הקופאים נראה נטול רוח־חיים מכל־וכל. רעייתו ואנטוניה צעדו משני עברי האלונקה המאולתרת, שהועלתה מיד למרכבה. שתי הנשים התחבקו; ואילו מן הצד השני של המרכבה לטש עיניים שלוֹּחו של האב קורבילאן, שזקנו המדובלל שזור כולו חוטים של אפור ולו עצמות־לחיים בולטות ושחומות, כשהוא יושב זקוף על האוכף. אחר־כך נכנסה אנטוניה, בלא דמעה, מצד האלונקה, ולאחר שהתוותה בחפזון את אות־הצלב שילשלה צעיף עבה על פניה. המשרתים ושלושת או ארבעת השכנים שבאו לעזור עמדו מאחור, מגלים ראשיהם. על הדוכן ישב איגנאסיוֹ, שעתה השלים בנפשו שינהג כל הלילה (ושאולי ישחטו אותו לפני שיאיר היום), והביט לאחור בזעף מעבר לכתפו.

“נהג בזהירות,” קראה מרת גולד בקול רועד.

סי, בזהירות, סי, ניניה,” מילמל, מכוסס את שפתיו, ולחייו הגלדיות הסגלגלות רוטטות. והמרכבה התגלגלה לה אט־אט ונעלמה מן העין.

“אני אלווה אותם עד למעבּרת־הנהר,” אמר צ’ארלס גולד אל רעייתו. היא עמדה בפאת המדרכה וידיה חבוקות לה קימעה, והנידה לו בראשה עם שרכב בעקבות המרכבה. ועכשיו היו החלונות של מועדון־אמאריליה אפלים. גץ המרי האחרון כבה. בהפנותו את ראשו בפינת הרחוב ראה צ’ארלס גולד את רעייתו חוֹצה את הרחוב ועוברת אל השער שלהם בכברת הרחוב המוּארת. אחד משכניהם, סוחר ובעל־קרקעות נודע בפּלך, התנהל לצדה תוך שהוא מדבר בתנופות־יד גדולות. משנכנסה פנימה כבוּ כל האורות ברחוב, שנשאר חשוך וריק מקצה אל קצה.

בתי הפּלאסה רחבת־הידיים נבלעו בחשכּת הלילה. גבוה במרום, ככוכב, היה שביב קטן באחד ממגדלי הקתדרלה; ופסל־הרוכב האיר באור חיוור לנוכח האילנות השחורים של האָלאמידה, כרוח־רפאים מלכותית המרדפת את חזיונות המהפכה. המשוטטים הנדירים שבהם פגשו נדחקו אל הקיר. מעבר לבתים האחרונים התגלגלה לה המרכבה באפס־קול על כּר העפר הרך, ועם גבוֹר החשכה כמו ירדה תחושה של רעננות מעלוות העצים שבצדי הדרך הכפרית. שלוּחו של מחנה אֵרנאנדס קירב את סוסו אל צ’ארלס גולד.

“קאוואליירו,” אמר כמתעניין, “אתה הוא זה שקוראים לו מלך סולאקו, אדון המכרה? לא כך הוא?”

“כן, אני אדון המכרה,” השיב צ’ארלס גולד.

שעה קלה רכב האיש דוּמם, ואחר־כך אמר, “יש לי אח, סרינוֹ המשמש בשירותך בעמק סן־תומה. אתה הוכחת שאיש צדיק אתה. שום עוול לא נעשה לאיש מאז קראת את הבריות לעבוד בהרים. אחי אומר כי שום פקיד של הממשלה, אף אחד ממדכּאי הקאמפו, לא נראָה בעבר הנהר שלך. הפקידים שלך אינם מדכּאים את העם בערוץ. בלי ספק מפחדים הם מחוּמרתך. אתה איש צדיק וחזק,” הוסיף.

הוא דיבר בחטף, מסיח לפי תומו, אך נראה היה בעליל שתכלית יש לו בדיבּוריו. הוא סח לצ’ארלס גולד שבזמנו היה הוא ראנצ’רו באחד העמקים התחתיים, הרחק דרומה, שָכן לאֵרנאנדס בימים־עברו, וסנדק לבנו הבכור; אחד מאלה שהצטרפו אליו בהתנגדותו לפשיטת־הגַייסים שהיתה תחילת כל צרותיהם. הוא היה האיש שכאשר נחטף הקוֹמפּאדרֶה112 שלו קבר את אשתו וילדיו, שנרצחו בידי החיילים.

“סי, סניור,” מילמל בניחר, “אני ועוד שנים או שלושה, בני־המזל שנשארו חפשים, אנו קברנו את כולם בקבר אחד ליד אֵפר המשק שלהם, תחת העץ שהצל על גגו.”

אליו גם בא אֵרנאנדס לאחר שערק, כעבור שלש שנים. עדיין לבש את מדיו שפסי־הסַמל על שרוולם, ודם הקולונל שלו היה על ידיו וחזהו. שלושה טוראים באו עמו, מאלה שתחילה יצאו לרדוף אחריו אך המשיכו בדרכם לחופש. והוא סיפר לצ’ארלס גולד איך רבצו הוא וכמה ידידים במארב מאחרי כמה סלעים, ובראותם את החיילים הללו מוכנים היו ללחוץ על ההדק ולירות בהם, כאשר הכיר את הקומפאדרה שלו וקפץ ועלה ממקום־המחסה, קורא בשמו בקול, לפי שידע כי אֵרנאנדס אי־אפשר שהוא חוזר בשליחות של עוול ודיכוי. שלושת החיילים הללו, יחד עם אלה שרבצו מאחרי הסלעים, נעשו הגרעין לכּנופיה המפורסמת והוא, המסַפר, היה משך הרבה, הרבה שנים החביב בעוזריו של אֵרנאנדס. הוא הזכיר בגאוָה שהפקידים קבעו מחיר גם לראשו; אך דבר זה לא מנע אותו מלהאפיר על כתפיו. ועתה, הנה האריך ימים וזכה לראות את הקומפּאדרה שלו מועלה לדרגת גנרל.

הוא פרץ בצחוק כבוש. “והנה אנו שהיינו גזלנים נעשינו חיילים. אבל ראֵה, קאוואליירו, את כל אלה שעשו אותנו חיילים ואותו גנרל! ראה את האנשים האלה!”

איגנאסיו צעק. אורם של פנסי המרכבה, שריצד לאורך משוכות הצבּר המתנשאים משני עברי הסוללה, ניצנץ על פרצופיהם הנבהלים של אנשים שנטו הצדה בדרך, השקוּעה עמוק, כדרך־כפר באנגליה, בתוך אדמתו הרכּה של הקאמפו. הם עמדו בפיק־ברכיים; שניה אחת הבריקו עיניהם ונראו גדולות מאד; ואחר־כך ירד האור, בהמשך הדרך, על השרשים המעורטלים־למחצה של עץ גדול, על עוד קטע של משוכת צבַּר, לכד עוד קבוצה של פרצופים המביטים אחור בחשש. שלש נשים – שאחת מהן נשאה ילד – ושנים או שלושה גברים בלבוש אזרחי – אחד חמוש בחרב ועוד אחד ברובה – מכונסים היו סביב חמוֹר שנשא שני צרורות צרוּרים בשמיכות. בהמשך הדרך צעק איגנאסיו שוב כדי לעבור על־פני עגלה אחת, תיבת־עץ ארוכה על שני אופנים גבוהים, כשהדלת מאחור פתוחה ומיטלטלת. כמה נשים שהיו בתוכה ודאי הכּירו את הפרדים הלבנים, שכּן השמיעו בצווחה, “האַת היא זאת, דוניה אֶמיליה?”

במעקל הדרך מילא נוֹגה של אש גדולה את הרצועה הקצרה שמעליה חיפּו הענפים הנפגשים ממעל. סמוך למעבּוֹרת־הנהר של פלג רדוּד התלקח באקראי ראנצ’וֹ שבצד הדרך, עשוי קני־סוּף קלועים וגג של עשב, והלהבות, שגעשו ברישעוּת, האירו מרחב פתוח שנחסם על־ידי סוסים, פרדים, והמון־אדם מבוהל ומצעק. כאשר עצר איגנאסיו ברכוּבו התנפלו כמה וכמה נשים הולכות־רגל על המרכבה והתחננו לפני אנטוניה שתתן להן מקום. היא השיבה על שוועתן בהצבּיעה דוּמם על אביה.

“כאן עלי לעזוב אתכם,” אמר צ’ארלס גולד בתוך המהומה, הלהבות השתלחו השמימה, ובהירתעם מן החוֹם הצורב מעבר לדרך נלחצו הנמלטים אל המרכבה. גברת אחת בגיל־העמידה, לבושה משי שחור אלא שרדיד גס על ראשה ובידה ענף גס המשמש לה מקל, נחבּטה כושלת אל האוֹפן הקדמי. שתי צעירות, נפחדות ושותקות, נאחזות היו בזרועותיה. צ’ארלס גולד הכיר אותה היטב מאד.

מיזריקוֹרדיה! 113 אנו נחבּלות עד־להחריד בתוך ההמון הזה!” קראה, נושאת אליו פניה בחיוך של אומץ־לב. “יצאנו לַדרך ברגל. כל המשרתים שלנו ברחו אתמול כדי להצטרף לדמוקרטים. אנו הולכות להעמיד עצמנו תחת חסותו של האב קורבילאן, של דודך הקדוש, אנטוניה. הוא חולל נס בלבּו של שודד חסר־רחמים ביותר. נס!”

מעט־מעט הרימה קולה עד כדי צווחה עם שנישאה הלאה בלחץ האנשים המפַנים דרך לכמה עגלות שעלו ובאו מן המעבּוֹרת בדהרה, בצעקות רמות וצליפת שוטים. שפעי־שפעים של ניצוצות מעורבים בעשן שחור התעופפו מעל לדרך; קני־החזרן של הקירות התפצפצו באש בקול של מטר כדורים פרוע. ואחר־כך דעכה פתאום האש העזה, ולא הותירה אלא אוֹדם־דימדומים גדוש צללים כהים חסרי־מטרה הנסחפים בכווּנים מנוּגדים; שאון הקולות כמו דעך עם האש; וערבוביית הראשים, הזרועות, המדנים והקללות נסה־עברה לה לתוך החשכה.

“עכשיו עלי לעזוב אותך,” חזר צ’ארלס גולד ואמר לאנטוניה. היא הטתה ראשה לאִטה וגילתה את פניה. השליח והקומפאדרה של אֵרנאנדס דפק בסוסו וקרב לגשת.

“האם אין ביד אדון־המכרה שום איגרת לשלוח לאֵרנאנדס, אדון־הקאמפו?”

האמת שבהשוואה עשתה רושם עז על צ’ארלס גולד. בהחלטתו הנחרצה החזיק במכרה, ושודד־הדרכים העשוי־ללא־חת החזיק בקאמפו בכוח אותה חזקה תלויה־בשׂערה. שווים היו לנוכח פּריעת־החוק של הארץ. לא היה אדם יכול להתיק את פעילותו ממגעיה המשפילים. רשת צפופה של פשע ושחיתוּת פרושׂה היתה על הארץ כולה. רפיון־רוח עצום ונלאֶה חתם את שפתיו זמן־מה.

“אתה איש צדיק,” דחק שלוּחו של אֵרנאנדס. “ראֵה את האנשים הללו שעשו את הקומפאדרה שלי גנרל והפכו את כולנו לחיילים. ראה את האוליגרכים הללו הנמלטים על נפשם, ורק בגדיהם על גביהם. הקומפאדרה שלי לא על זה הוא חושב, אבל אנשינו אולי משתוממים מאד, ואני מוכן לדבר בשמם אליך. הקשב, סניור! זה חדשים רבים הקאמפו הוא שלנו. אין אנו צריכים לבקש דבר משום איש; אבל חיילים צריכים לקבל את משׂכּרתם כדי שיחיו חיי־יושר בתום המלחמות. סברה היא שנשמתך צודקת כל־כך עד שתפילה מפּיך תרפא את חליה של כל בהמה, כתפילתו של השופט הצדיק. השמיעני־נא כמה מלים שתפעלנה כקסם על ספקות הפארטידה 114 שלנו, שבּה הכל הם גברים.”

“שומעת את מה הוא אומר?” אמר צ’ארלס גולד אנגלית לאנטוניה.

“סלח לנו על מחסורנו!” מיהרה וקראה. “האופי שלך הוא האוצר הלא־אכזב שיוכל עדיין להציל את כולנו; האופי שלך, קארלוס, ולא העושר שלך. אני מפצירה בך שתבטיח לאיש הזה על דיברתך שתקבל כל הֶסדר שאולי יעשה דודי עם המנהיג שלהם. מלה אחת. ביותר מזה לא ירצה.”

באתר שבצד הדרך לא נותר מן הביקתה מאומה מלבד גל עצום של אפר, המטיל למרחקים אדמומית מקדירה, אשר בה נראו פניה של אנטוניה אחוזים להט עז של התרגשות. בהיסוס קל בלבד הוציא צ’ארלס גולד מפיו את ההבטחה הנדרשת. דומה היה לאדם שיצא אל דרך נטוּיה תהוֹמה באין מקום לפנוֹת, מקום שהסיכוי היחיד לבטחון הוא לצעוד קדימה. ברגע ההוא הבין את הדבר לאשוּרו עם שהביט על דון חוסה הסרוּח, כמעט בלי נשימה באפו, לצד אנטוניה הזקופה, מנוצח במאבק שניהל כל שנות חייו עם כוחות החושך המוסרי, שמצוּלותיו הקופאות־על־שמריהן מַשריצות פשעי־פלצוּת ואשליות־פלצוּת. במלים ספורות הבּיע השליח מאת אֵרנאנדס את שׂביעוּת־רצונו הגמורה. ברוח סטוֹאית הורידה אנטוניה את צעיפה, מתגברת על התשוקה לשאול על בריחתו של דקו. אבל איגנאסיו פיזל מבט זעוף מעל כתפו.

“הביטי היטב על הפרדים, מִי אָמוֹ,”115 רטן. “לעולם לא תשובי לראותם!”


פרק 4    🔗

צ’ארלס גולד פנה לעבר העיר. לפניו השחירו פסגות משוּננות של הסיירה בשחר הצח. פה־ושם נס ליפּרוֹ מעוטף אל מעבר לפינתו של רחוב מעלה־עשבים מפני הפרסות המצלצלות של סוסו. כלבים נבחו מאחרי חומות הגנים; ועם האור החווריין כמו ירדה צינת השלגים מן ההרים על המדרכות המרוסקות ועל הבתים מוּגפי־התריסים שכּרכּוביהם נתוּצים והטיח מתקלף מהם טלאים־טלאים בין עמודיהן השטוחים של החזיתות. האור המפציע נאבק עם החשכה תחת שדרות־הקשתות בפלאסה, באין כל סימן לבני־הכפרים העורכים את סחורתם לשוּקו של יום, לקוּפות של פרי, לחבילות של ירקות עטורי־פרחים, על ספסלים נמוכים תחת סוככים עצומים של מחצלות; באין המולה צוהלת עם השכמת־בקר של כפרים, נשים, ילדים וחמורים עמוסים. רק כמה חבורות פזורות של מהפכנים עמדו במרחב העצום, כולם משקיפים לכיוון אחד תחת מגבעותיהם המוּטות כלפי מטה בציפּיה לאיזה סימן של חדשות מרינקוֹן. אנשי הגדולה שבּחבורות האלו נסבו כאיש אחד כאשר עבר צ’ארלס גולד וקראו אחריו בנעימה מאיימת, “ויוָה לה ליבּרטאד!”

צ’ארלס גולד המשיך ברכיבתו ופנה לתוך המבוי המקוּמר של ביתו. בחצר

הפנימית הזרועה תבן ישב על הארץ פראקטיקאנטֶה116, אחד מעוזריו ילידי־המקום של ד"ר מוניגם, גבו אל שפת המזרקה והוא פורט חרש על גיטארה, בעוד שתי נערות מבנות דלת־העם, הניצבות לפניו, גוררות רגליהן מעט ומנופפות בזרועותיהן, תוך שהן מפזמות לחן של מחול עממי. רוב אלה שנפצעו משך שני ימי המהומות כבר נלקחו על־ידי ידידיהם וקרוביהם, אך כמה דמויות נראו ישובות תוך שהן מַטות ראשיהן החבושים לקצב הנגינה. צ’ארלס גולד ירד מעל סוסו. מוֹסוֹ אחד מנומנם שיצא מפתח המַאפיה תפס ברסן הסוס; הפראקטיקאנטה השתדל להסתיר בחפזה את הגיטארה שלו; הנערות, בלי בוֹשת, פסעו לאחור בחיוך; וצ’ארלס גולד בדרכו אל המדרגות, העיף מבט לתוך פינה אפלה של החצר הפנימית אל קבוצה אחרת, קארגאדור פצוע פצעי־מוות ואשה כורעת ברך לצדו; היא התפללה במילמול רהוט, תוך שהיא מנסה לתחוב פלח תפוח־זהב אל בין שפתיו הקשוּיות של הגוסס.

חוסר־השחר האכזרי שבדברים עמד מעורטל בקלות־ראשו ובסבלותיו של אותו עם שאין לו תקנה; חוסר־השחר האכזרי של חיים ומיתות שבוזבזו במאמץ־הסרק להשיג פתרון של קיים לבּעיה. להבדיל מדקוּ, לא היה צ’ארלס גולד יכול למלא בלב קל תפקיד בפארסה טראגית. למען האמת, אכן טראגית למדי היתה בעיניו, אך הוא לא יכול לראות בכך שום יסוד של פארסה. יותר מדי סבל מחמת הכּרה באיוולת שאין לה מרפא. הוא היה מעשי־מחמיר וכן אידיאליסטי מכּדי שיבּיט בבדיחוּת־הדעת על משובותיה הנוראות, כדרך שהיה מרטין דקו, החמרני בעל־הדמיון, מסוגל להביט עליהן באור היבש של ספקנוּתו. בעיניו, כבעיני כולנו, נראו הפּשרות עם מצפונו נתעבות יותר מתמיד לאוֹר הכשלון. שתקנוּתו, מידה שאותה נקט במתכוון, מנעה אותו מלמשמש במחשבותיו בגלוי; אבל זכיון־גולד השחית בערמומיות את כוח־השופט שלו. יכול היה לדעת, כך אמר לנפשו, כשהוא נשען על מעקה המסדרון, שהריבּייריזם מעולם לא יוכל להניב תוצאות של ממש. המכרה השחית את כוח־השופט שלו בזה שהמאִיס עליו את תשלום השוחד וקשירת הקנוניות רק למען יניחו לעבודתו מיום ליום. בדומה לאביו, לא אהב להיות עשוק. דבר זה הרתיח אותו. בשעתו השתכנע כי, מחוץ לשיקולים נעלים יותר, התמיכה בתקוות הריפורמה של דון חוסה היא עסק טוב. הוא צעד לתוך התכתוֹשת המטוּפּשת ממש כדודו המסכן בשעתו, זה הדוד שחרבּו תלויה היתה על קיר לשכּתו – להגן על דפוסי ההגינוּת הבסיסיים ביותר של החברה המאורגנת. רק שכּלי־נשקו היה עשרוֹ של המכרה, נשק מרחיק־לכת ומעוּדן יותר מלהב הגון של פלדה המותאם לנדן פשוט של פליז.

גם מסוכן היה יותר למחזיקו, כלי־נשק זה של העושר, שהחמדנוּת והמחסור של בני־האדם פיפיוֹתיו, והוא טבוּל בכל חֵטאי ההתמכרות לתענוגות כמו בנזיד של שרשי־רעל, מגאֵל תמיד את עצם האידיאל אשר לשמו הוא נשלף, נכון תמיד להיות לרוֹעץ ביד האוחז בו. עתה אין לו ברירה אלא להוסיף ולהשתמש בו. אבל הוא הבטיח לעצמו כי יראהו מתנפץ לרסיסים קטנים בטרם יניח לעקור אותו מידו.

אחרי הכל, במוֹצאו האנגלי ובחינוכו האנגלי, ראה אל־נכון שהוא הרפתקן בקוסטאגואנה, נצר להרפתקנים שהתגייסו ללגיון־זרים, לאנשים שתרו להם הון ועושר במלחמה מהפכנית, שתיכננו מהפכות, שהאמינו במהפכות. עם כל הישרוּת שבּאָפיוֹ, היה בו מן המוסריוּת השלווה של הרפתקן המביאה בחשבון את שיעור הסיכון האישי בהערכה המוסרית של פעולתו. מוכן היה, אם יהיה צורך בדבר, לפוצץ את כל הר סן־תומה ולהעיפו למרום משטחה של הריפובליקה והלאה. החלטה נחוּשה זו ביטאה את העקשנות שבּאָפיוֹ, את מוסר־הכליות בשל אותה אי־נאמנות דקה־מן־הדק שבּגללה לא היתה עוד רעייתו הגבירה היחידה למחשבותיו, משהו מרפיפוּת הדמיון של אביו, וכן גם משהו מרוחוֹ של שודד־ים הבוחר להשליך גפרור בוער לתוך מחסן התחמושת ובלבד שלא להסגיר את אנייתו.

למטה בחצר הפנימית הוציא הקארגאדור הפצוע את נשמתו. האשה פלטה זעקה אחת, וזעקתה, בלתי־צפויה ונוקבת, החרידה את כל הפצועים ועוררתם להתישב. הפראקטיקאנטה נעמד על רגליו וכשהגיטארה בידו נשא עיניו לעברה בזקיפת־גבּות. שתי הנערות – שעתה ישבו מזה ומזה לקרוב־משפחתן הפצוע, ברכּיהן מוגבּהות וסיגרים ארוכים בין שפתיהן – הנידו זו לזו בראשיהן בצורה רבת־משמעות.

כאשר השקיף צ’ארלס גולד מַטה מעל למעקה ראה שלושה גברים לבושים ברוב־טכס – פראקים שחורים עם כותונות לבנות, ולראשיהם מגבעות אירופיות עגולות – נכנסים לחצר הפנימית מן הרחוב. אחד מהם, משכמו־ומעלה משני האחרים, צעד בראש בכובד־ראש מובהק. זה היה דון חוּסטה לוֹפס, ועמו שנים מחבריו, צירי האסיפה, שבאו לבקר בשעה מוקדמת זו אצל האדמיניסטראדור של מכרה סן־תומה. גם הם ראו אותו, נופפו לו בידיהם בהתעוררות, ועלו במדרגות כבתהלוכה.

דון חוסטה, ששינוי מדהים חל בו מאחר שגילח כליל את זקנו שנזוֹק, קיפח אגב כך תשע־עשיריות מהכרת־ערכו החיצונית. אפילו באותה עת של דאגה רצינית לא יכול צ’ארלס גולד שלא להבחין בגיחוך שנתגלה בחזוּתו של האיש. עמיתיו נראו מדוכאים ואחוּזי־תנומה. אחד היה מעביר בלי הרף את קצה לשונו על שפתיו הצמאות; עיניו של חברו שוטטו־בהוּ, על רצפת־האריחים של המסדרון, בעוד דון חוסטה, המקדימם קימעה, מכבּיר מלל באזני הסניור אדמיניסטראדור של מכרה סן־תומה. מוצק היה בדעתו כי יש לשמור על גינוני הטכס. תמיד מבקרות אצל מושל חדש משלחות מן הקאבּילדוֹ, לאמור מועצת־העיריה, מן הקונסוּלאדוֹ, לשכּת־המסחר, ויאֶה היה שגם אסיפת־הפלך תשגר משלחת, ולוּ אך כדי לעמוד על קיומם של המוסדות הפרלמנטאריים. דון חוסטה הציע שדון קארלוס גולד, באשר הוא האזרח הדגול ביותר בפלך, יצטרף למשלחת של האסיפה. מעמדו היה יוצא־מגדר־הרגיל, אישיותו ידועה לכל ארכּה ולכל רחבּה של הרפובליקה כולה. אין להקל ראש בגינונים רשמיים, אם מקיימים אותם בלב שותת־דם. ההשלמה עם עובדות מוגמרות עשויה עדיין להציל את השרידים היקרים של המוסדות הפרלמנטאריים. עיניו של דון חוסטה הפיקו ברק עמום; הוא האמין במוסדות פרלמנטאריים – והזימזום החדגוני וחדוּר־ההכּרה של קולו נבלע בדממת הבית כזימזומו העז של איזה חרק מסורבל.

צ’ארלס גולד נסוב והקשיב באורך־רוח, תוך שהוא משעין מרפקו על המעקה. הוא הניע בראשו קימעה לאות סירוב, והמבט הדאוג של נשיא אסיפת־הפלך כמעט ונגע אל לבו. לא היה זה ממדיניותו של צ’ארלס גולד לשתף את מכרה סן־תומה בהליכים רשמיים כלשהם.

“עצתי היא, סניורֶס, שתחכּו לגורלכם בבתיכם. אין כל צורך שתתמסרו רשמית לידי מונטירו. טוב ונאה הוא להיכנע לגזירה שאין למנעה, כלשונו של דון חוסטה, אבל כאשר הגזירה קרויה פדריטו מונטירו אין צורך שתפגינו במודגש את מלוא שיעור כניעתכם. מגרעתה של הארץ הזאת היא חוסר־המידה בחיים המדיניים. השלמה גמורה עם אי־חוּקיוּת, שלאחריה תגובה אופטימית – לא זוֹ, סניוֹרס, הדרך לעתיד יציב ומשגשג.” צ’ארלס גולד פסק מדיבורו נוכח מבוכתם הנוּגה של הפרצופים, מבּטי־העיניים התועים, הדאוגים. הרגשת החמלה על האנשים הללו, המשליכים את כל יהבם על מלים כלשהן בעוד הרצח והחמס צועדים ברגל־גאוָה על־פני הארץ, הכשילתו בדברנוּת ריקה, כך לפחות נראָה הדבר. דון חוסטה מילמל:

"אתה נוטש אותנו, דון קארלוס.. ואף־על־פי־כן, המוסדות הפרלמנטאריים – "

מרוב צער לא היה יכול לסיים. רגע אחד האהיל בידו על עיניו. צ’ארלס גולד, בפחדוֹ מפני דברנוּת ריקה, לא השיב על ההאשמה. הוא החזיר בשתיקה על קידוֹתיהם הטכסיות. שתקנוּתו היתה מפלטו. הוא הבין כי מבקשים היו לרכוש לצדם את ההשפעה של מכרה סן־תומה. רוצים היו לצאת בשליחוּת־פיוּסים אל המנצח בצל כנפו של זכיון־גולד. שאר גופים ציבוריים – הקאבּילדוֹ, הקונסוּלאדוֹ – גם הם יבואו עוד־מעט לבקש את תמיכתו של הכוח היציב ביותר והיעיל ביותר שנודע כמותו אי־פעם בפלך שלהם.

הרופא, שהגיע בהילוכו החד והמנַתר, מצא כי האדון פרש אל חדרו וציוָה שלא להפריע את מנוחתו בשום־פנים־ואופן. אבל ד"ר מוניגם לא היה להוט לראות את צ’ארלס גולד מיד. הוא עשה זמן־מה בבדיקה מהירה של פצוּעיו. הוא השפיל מבּטו אל כל אחד מהם בזה אחר זה, תוך שהוא מחכּך סנטרו בין אצבע ואגודל; מבטו הנטוי פגש בלא הבּעה במבּטם התוהה דוּמם. כל הפצועים האלה היו מחלימים־והולכים; אך כאשר הגיע אל הקארגאדור האריך שהייתו מעט, תוך שהוא סוקר לא את האיש שתמוּ סבלותיו אלא את האשה הכורעת ברך בהתבונננה דוּמם בפּנים הקשוּיים, על נחיריהם הצבוּטים ועל הבּרק הלבן שבעיניים שלא נעצמו כל־צרכן. היא הרימה ראשה לאִטה, ובקול עמום אמרה:

“לא לפני זמן רב נעשה קארגאדור – רק לפני שבועות אחדים, כבוד־מעלת הקאפאטאס קיבל אותו אחרי הרבה הפצרות.”

“אני אינני אחראי לקאפאטס הגדול,” הפטיר הרופא ועקר רגליו משם.

בשׂאתו פעמיו במדרגות בכיוון דלת חדרו של צ’ארלס גולד היסס הרופא ברגע האחרון; אחר־כך, בסטוֹתוֹ מכּף־המנעול במשיכת כתפיו העקומות, פנה לו בחפזה לאורך המסדרון לתור אחר הקאמריסטה של מרת גולד.

ליאונארדה אמרה לו שהסיניורה עדיין לא קמה. הסיניורה הפקידה בידיה את הילדות השייכות לאותו פוֹסאדירוֹ איטלקי. היא, ליאונארדה, השכיבה אותן לישון בחדרה שלה. הילדה בהירת־השׂער בכתה עד שנרדמה, אבל השחרחורת – הגדולה יותר – עדיין לא עצמה את עיניה. היא הזדקפה במיטה עם שהיא לופתת את הסדינים תחת סנטרה ממש ובוהה נכחה כמכשפה קטנה. ליאונארדה לא ראתה בעין יפה את הכנסתן של ילדות ויוֹלה לבית. היא נתנה ביטוי ברור להרגשה זו בנעימה האדישה שבה שאלה אם כבר מתה אִמן. אשר לסיניורה, ודאי שהיא ישנה. מאז נכנסה אל חדרה, לאחר שראתה בהסתלקותה של דוניה אנטוניה עם אביה הגוסס, לא נשמע קול מאחרי דלתה.

הרופא, שהתנער מהירהורים עמוקים, אמר לה בחטף שתקרא לגברתה מיד. הוא דידה הצידה להמתין למרת גולד בסאלה. עייף היה מאד, אך נסער מכּדי לשבת. בטרקלין הגדול הזה, שריק היה עתה, שבו שבה נשמתו הכּמוּשה וַתחי אחרי הרבה שנים צחיחות ובו ניאותה רוחו המנוּדה להשלים בשתיקה עם הרבה מבטים מפוּזלים, שוטט באפס־מטרה בין הכיסאות והשולחנות עד שבאה מרת גולד, עטויה חלוק־בוקר, ונכנסה בחפזה.

“את יודעת שמעולם לא ראיתי בעין יפה את שילוּח הכסף,” פתח הרופא ואמר מיד, כאקדמה לסיפור הרפתקותיו בלילה בחברת הקפטן מיצ’ל, המהנדס הראשי וּויוֹלה הזקן, במפקדתו של סוטיליו. בשעתו ראה הרופא, שתפיסה מיוחדת היתה לו לגבי משבר מדיני זה, בהוצאת הכסף צעד בלתי־הגיוני ומבשׂר־רעות. דומה היה הדבר כאילו שילח מצביא את מיטב חילותיו בערב הקרב באיזו אמתלה של מה־בכך. את כל המטילים היצוקים אפשר היה להסתיר באיזה מקום שבו יוּתן להגיע אליהם על־מנת להדוף את הסכנות המאיימות על בטחונו של זכיון־גולד. האדמיניסטראדור נהג כאילו היה השׂיגשׂוג העצום והאדיר של המכרה מיוּסד על שיטות של יושר, על תחושת התועלת. והרי לא היו דברים מעולם. השיטה שננקטה היתה היחידה האפשרית. זכיון־גולד עשה את דרכו בתשלום־כופר משך כל השנים הללו. היה זה תהליך מבחיל. הוא הבין בהחלט שנמאס הדבר על צ’ארלס גולד וכי נטש את הדרך הישנה ובחר לתת תמיכה לאותו נסיון חסר־תקוה לריפורמה. הרופא לא האמין בריפורמה של קוסטאגואנה. ועתה שחזר המכרה לדרכו הישנה, ולא עוד אלא שמעתה והלאה ניטל עליו להתמודד לא רק עם חמדת־הבצע שעורר עשרו אלא גם עם הכעס שהעיר הנסיון להשתחרר משיעבוּדו לשחיתוּת המוסרית. זה היה ענשו של הכשלון. מודאג היה משום שדימה כאילו נחלש צ’אלס גולד ברגע המכריע, כששיבה גלויה לדרכים הישנות היתה הסיכוי היחיד. הוא גילה חולשה לתכניתו הפראית של דקו.

הרופא הרים ידיו בקריאה, “דקו! דקו!” הוא קירטע בחדר לכאן ולכאן, בקולות־צחוק קלים וזעופים. לפני הרבה שנים נחבּלו שני קרסוליו במידה רצינית במהלך חקירה מסוימת שהתנהלה בטירת סנטה־מארטה על־ידי ועדה מורכבת אנשי־צבא. על מינויָם נמסר להם במפתיע באשון־לילה, במצח נזעם, בעיניים מבריקות, ובקול גועש, מפי גוזמאן בנטו. העריץ הזקן, שהשתולל עקב אחד מהֶתקפי החשדנוּת הפתאומיים שלו, עירב פניוֹת טרוּפות אל נאמנוּתם עם קללות ואיוּמים נוראים. התאים והמרתפים שבּטירה על הגבעה כבר היו מלאים אסירים. עתה הוטל על הוועדה לגלות את הקנוניה הנפשעת נגד האזרח־המושיע של מולדתו.

אימתו של העריץ המשתולל ניתרגמה ללשון נוֹהל חפוּז ופראי. האזרח־המושיע לא היה רגיל לחכות. הכרח היה לגלות קשר־קושרים. בחצרות הטירה הידהדו קישקוש נחושתיים, צלילי מהלומות, זעקות־כאב; וּועדת הקצינים הגבוהים עמלה קדחתנית, תוך שחבריה מסתירים את עקת־נפשם וחששותיהם איש מרעהו, ובמיוחד ממזכירם, האב בירוֹן, כוהן צבאי, שבּעת ההיא נהנה במידה רבה מאמונו של האזרח־המושיע. אותו כוהן היה גבר מגוּדל ושמוּט־כתפיים, ולוֹ ציצת־שׂער מגוּדלת, מזוהמת־למראֶה, במרומי קרחתו, גון פניו צהוב ומלוכלך, איש שמן ורך שמדי־הקצין אשר לו זרועים מלפנים כתמים שמנוניים וצלב קטן רקום117 בכוּתן לבן על חזהו משמאל. אף כבד היה לו ושׂפה מדולדלת. ד“ר מוניגם עדיין זכר אותו. הוא זכר אותו על אף שבּכל נפשו ובכל מאודו התאמץ לשכוח אותו. האב בירון סוּפח אל הוועדה על־ידי גוזמאן בנטו בפירוש כדי שתהיה התלהבוּתו הנאוֹרה מסייעתם ביגיעותיהם. בשום־פנים־ואופן לא יכול ד”ר מוניגם לשכּוח את להט התלהבותו של האב בירון, ולא את פניו, לא את הקול החדגוֹני, חסר־הרחמים שבו הגה את המלים, “האם עכשיו תתוודה?”

הזכרון לא עורר בו חלחלה, אך בגללו נהפך למה שהיה בעיניהם של אנשים מכובדים: אדם שאינו מקפיד על גינוני ההגינוּת המקובלים, משהו שבין נע־ונד ממוּלח לרופא שנבאש ריחו. אך לא כל האנשים מסוגלים היו למצוא בתוכם את עדינוּת־הרגש הנחוצה כדי להבין באיזה מאמץ נפשי ודיוק־הראייה זכר ד“ר מוניגם, קצין רפואי במכרה סן־תומה, את האב בירון, כוהן צבאי, ולשעבר מזכיר של ועדה צבאית. בחדריו שבּקצה בנין בית־החולים בערוץ סן־תומה, זכר ד”ר מוניגם, כתום כל השנים הללו, את האב בירון ברור־ומפורש כמאז. לפעמים זכר אותו כוהן בלילה, בשנתו. בלילות מעין אלה חיכּה הרופא לאור היום בנר דלוּק, וכשהוא מתהלך אנה־ואנה לכל אורך חדריו, משפיל הביט ברגליו היחפות וזרועותיו חובקות־לופתות את צלעותיו. בחלומו היה רואה את האב בירון יושב בקצהו של שולחן שחור וארוך, שמאחריו נראו סדורים, בשורה, הראשים, הכּתפיים והכוֹתפוֹת של החברים אנשי־הצבא, כשהם מכוססים את נוצתו של קולמוס ומאזינים בבוז נלאֶה וקצר־רוח לטענותיו של איזה אסיר הקם להעיד את השמיים בנקיון־כפיו, עד שהיה מתפרץ ואומר, “מה הטעם לבטל זמן על דברי־ההבל העלובים הללו! הבה נוציא אותו החוצה לשעה קלה.” והאב בירון יוצא היה החוצה אחרי האסיר המרעיש בכבליו, המוּבל בין שני חיילים. פרקי־ביניים מעין אלה התרחשו בהרבה ימים, הרבה פעמים, בהרבה אסירים. כאשר חזר האסיר מוּכן היה למסור הודאה מלאה, כך היה האב בירוֹן מכריז, תוך שהוא רוכן נכחו באותו מבט עמום ושׂבע הנראֶה בעיניהם של זוללים וסובאים לאחר סעודה דשנה.

יצרי־האינקוויזיטור של הכוהן סבלו אך מעט מהיעדר המנגנון הקלאסי של האינקוויזיציה. לא היה פרק בהיסטוריה העולמית שבו לא ידעו הבּריות איך לגרום ייסורי נפש וגוף לאחיהם הבּרוּאים־בצלם. בכשרון זה זכו במוּרכּבוּת הגוברת של יצרי־לבבם ובעידוּן המוקדם של תחבלנותם. אבל אפשר לומר בביטחה שהאדם הקדמון לא טרח להמציא עינויים. עצל היה וטהור־לבב. בפראוּת פיצפץ את מוח חברו בגרזן־אבן, מתוך כורח ובלי רשעוּת. יכול הסכל בסכלים להמציא ביטוי מכאיב או להטיל שיקוצים אכזריים במי שאין עוול בכפיו. פיסת חבל וחוטר־ניקוי; כמה קני־רובה בצירוף עם חבל־עור כלשהו; או אף פטיש פשוט של עץ כבד וקשה, המונָחת בתנופה על אצבעות אדם או על פרקי גופו של אדם, די בהם להסב עינויים מובחרים ביותר. הרופא היה אסיר עקשן מאד בשעתו, וכתוצאה טבעית מאותו “מזג רע” (כך קרא לזה האב בירון), היתה הכנעתו מוחצת מאד וּשלמה מאד. משום כך היו הצליעה שבּהילוכו, פיתול־כתפיו והצלָקוֹת שבּלחייו ניכּרים כל־כך. כאשר באו הודאותיו לבסוף היו גם הן שלמות מאד. כאשר מידד את הרצפה בלילות תמהּ לפעמים, תוך שהוא חורק שיניו בבושה וחמת־זעם, עד כמה דמיונו פורה כאשר מגרֵהו מין כאֵב שבגללו האמת, הכבוד, הכבוד־העצמי והחיים גופם נעשים דברים פחוּתי־ערך.

והוא לא היה יכול לשכוח את האב בירון ואת פסוקו החדגוני, “האם עכשיו תתוודה?” כשהוא מגיע אליו בחזרה נוראה ובצלילוּת־משמעות מבּעד לבילבול מטריף־הדעת של כאֵב כבד־מנשׂוא. הוא לא יכול לשכוח. אבל זה לא היה הרע ביותר. אילו פגש את האב בירוֹן ברחוב לאחר כל אותן שנים בטוח היה ד“ר מוניגם שהיה לבו נמס מלפניו. עכשיו לא היה מקום לחשוש לאפשרות זו. האב בירון היה במתים; אבל הוודאוּת המחליאה מנעה את ד”ר מוניגם מלהסתכל בפרצופו של אדם כלשהו.

במובן־מה השתעבד ד“ר מוניגם לרוח־רפאים. ברי היה שאי־אפשר לו להביא את ידיעתו את האב בירון הביתה לאירופה. כאשר מסר ד”ר מוניגם לוועדה הצבאית את ההודאות שנסחטו ממנו, לא היה מבקש להינצל ממוות. הוא נכסף אליו. בשבתו ערום־למחצה שעות על שעות על העפר הלח של כלאוֹ, והוא חדל־ניע עד כדי כך שחבריו העכבישים צימדו את קוּריהם אל שערו הסבוּך, התנחם בצר־לו בשיקולים ממולחים שהתוודה על פשעים המספיקים לגזר־דין־מוות – שהאנשים הללו הרחיקו לכת עד כדי כך שלא יניחו לו להישאר בחיים ולספר את מוצאותיו.

אבל, כמו מתוך עידוּן של אכזריות, הניחו לו לד“ר מוניגם להינמק בלאט חדשים על חדשים בחשכּת כוך־כלאוֹ. בלי ספק קיוו שבּכך יחוסל בלי שיטרחו להוציאו להורג; אבל גופו של ד”ר מוניגם היה מוצק־כברזל. גוזמאן בנטו הוא אשר מת. לא בדקירת סכין של קושר־קשר אלא משבץ־לב, וד“ר מוניגם שוחרר בחפזה. אזיקיו הוסרו באורו של נר, שלאחר חדשים של אפלה הכאיב את עיניו עד כדי כך שאנוס היה להליט את פניו בידיו. הקימו אותו על רגליו. לבּו היה הוֹלם עזוֹת מפחד החירוּת הזאת. כאשר ניסה ללכת הסתחרר מחמת קלות רגליו היוצאת־מגדר־הרגיל, והוא נפל. שני מקלות נתחבו לתוך ידיו, ודחיפוֹת הוציאו אותו מן הפרוזדור. היה אור של בין־ערביים; נרות כבר היבהבו בחלונות של מגוּרי הקצינים מסביב לחצר; אבל שמי בין־הערביים סימאו את עיניו בזהרם העצום והמהמם. פוֹנצ’וֹ דק פרושׂ היה על כתפיו הגרמיות, הערומות; בלוֹאֵי מכנסיו לא הגיעו אלא עד ברכּיו; שׂערות שצימחו משך שמונה־עשר חודש גלשו בתלתלי־שׂיבה מזוהמים משני העברים על עצמות־לחייו המשוּפות. עם שנגרר על־פני דלתו של חדר המשמר זינק אחד החיילים, שהיה סרוח בחוץ, מכוח איזה דחף סתום, ובקול צחוק מוזר שיטח מגבעת־קש ישנה ומעוכה על ראשו. ולאחר שהתנודד על רגליו, המשיך ד”ר מוניגם בדרכו. הוא קידם מקל אחד, אחר־כך רגל אחת רצוצה, אחרי־כן את המקל השני; הרגל השניה התקדמה רק מרחק קצר מאד על־פני האדמה, בדי־עמל, משל כאילו כמעט כבדה היתה מכּדי להניעה בכלל; ואף־על־פי־כן הרי מתחת לכנפותיו המדולדלות של הפוֹנצ’וֹ נראו רגליו עבות לא יותר משני המקלות שבידיו. רעד בלתי־פוסק הרטיט את גופו השחוֹח, את כל אבריו הנבוּלים, את ראשו הגרמי, את הנזר הבּלוּי והקוֹנוּסי של הסוֹמברירוֹ, שתיתורתוֹ השטוחה והשופעת ירד לו על כתפיו.

במצב כזה ובלבוש כזה יצא ד“ר מוניגם ליטול לו את חירותו. ודומה היה כי המצב הזה קושר אותו לבלי הפריד אל ארץ קוסטאגואנה כמו נוֹהל איוֹם של התאזרחוּת, ואגב כך העמיק לערב אותו בחיים הלאומיים, עמוק הרבה יותר מכל שיעור של הצלחה וכבוד. התנאים הללו שׂמו קץ לאירופיוּת שלו, שכּן ד”ר מוניגם גיבש לעצמו תפיסה אידיאלית של חרפתו. היתה זו תפיסה ראוּיה ויאָה להפליא לקצין ובן־טובים. לפני צאתו לקוסטאגואנה היה ד“ר מוניגם רופא באחד הרגימנטים של חיל־הרגלים בצבא הוד־מלכותה. היתה זו תפיסה שלא התחשבה כלל בעובדות פיזיולוגיות אף לא בנימוקים של הגיון; ואף־על־פי־כן לא היתה מטוּפשת. פשוטה היתה. כלל של התנהגות הנשען בעיקר על פסילוֹת קפדניות, פשוט הוא בהכרח. ד”ר מוניגם היתה לו השקפה קפדנית על מה שיאה לו לעשות; היתה זו השקפה אידיאלית, לפי שהיתה בה משום הגזמה דמיונית של הרגשה נכונה. כמו כן, בכוחה, בהשפעתה ובהתמדתה, היתה זו השקפה של אדם שנאמנות מובהקת טבועה באפיו.

שפע רב של נאמנות מצוי היה בטבעו של ד"ר מוניגם. הוא העתיר אותו כולו על ראשה של מרת גולד. בעיניו ראויה היתה לכל גילוי של מסירות. בעומק לבו חש איזו אי־נחת זעופה למראה שׂיגשׂוגו של מכרה סן־תומה, הואיל וגידולו גוזל היה ממנה את כל שלוות־רוחה. קוסטאגואנה לא היתה מקום לאשה מסוגה. מה יכול היה צ’ארלס גולד לחשוב כאשר הביא אותה לשם! תועבה היתה זו! והרופא עקב אחר מהלך המאורעות בהסתייגות נזעמת ומרוחקת שמדוּמה היה כי עברוֹ העגום כופה אותה עליו.

אולם הנאמנות למרת גולד לא יכלה להוציא מכּלל חשבון את בטחון בעלה. הרופא התחכּם להיות בעיר בעת הרת־הגורל מפני שלא הגה אמון לצ’ארלס גולד. הלז היה בעיניו אדם נגוּע לבלי תקוה בשגעונן של מהפכות. הנה על כן קירטע הלוּם־צער בבּוקר ההוא, בטרקלין של הקאסה־גולד, כשהוא קורא “דקו, דקו!” בנעימה של רוגז וכאב.

מרת גולד, סמוקת־לחיים ועיניה מבריקות, הביטה היישר נכחה בעָצמתה הפתאומית של אותה פורענות. ראשי־האצבעות ביד אחת נשענו קלילוֹת על שולחן קטן ונמוך לצדה, והזרוע נאחזה רעד עד לכּתף ממש. השמש, המאחרת לשזוף את סולאקו, היוצאת במלוא כוחה אל מרומי השמיים מאחרי פאַת־השלג המסַנוורת של אִיגרוֹטה, עיבּתה את אפרוּריוּתו הענוגה, החלָקה, הפּנינית של האור שהעיר טובלת בו בשעות ההשכּמה, בגושים חדים של צל שחור ומרחבי זוהר לוהט ומסַמא. שלושה מַלבּנים ארוכים של אור־שמש הסתמנו מבעד לחלונות של הסאלה; ואילו סמוך מעֵבר נראתה חזיתו של בית אווליאנוס קודרת מאד בצל שלה עצמה, שנראָה מבעד לשטפון האור.

קול נשמע בדלת, “מה בדבר דקוּ?”

היה זה צ’ארלס גולד. הם לא שמעו בבואו במסדרון. מבטיו אך החליק על פני אשתו וננעץ מלוא כוחו ברופא.

“הבאת איזה חדשות, דוקטור?”

באחת, בלי עקיפות הטיח ד"ר מוניגם את כל אשר בפיו. לאחר שכּילה את דבריו הוסיף האדמיניסטראדור של מכרה סן־תומה להביט בו זמן־מה בלי אומר ודברים. מרת גולד שקעה לתוך כיסא נמוך וידיה מונחות לה בחָצנה. שתיקה שׂררה בין שלושת האנשים הללו חדלי־הניע. אחר־כך פתח צ’ארלס גולד ואמר: “ודאי אתה רוצה לאכול ארוחת־בוקר.”

הוא סר הצדה כדי שתעבור אשתו ראשונה. היא תפסה ביד בעלה ולחצה אותה בצאתה, עם שהיא מרימה את המטפחת אל עיניה. למראה בעלה זכרה את מצבה של אנטוניה, ולמַחשבה על הנערה המסכנה לא יכלה לעצור בדמעותיה. משהצטרפה שוב אל שני הגברים בחדר־האוכל, לאחר שרחצה את פניה, היה צ’ארלס גולד אומר אל הרופא מעֵבר לשולחן:

“לא, נראה כי אין כל מקום לספק.”

והרופא הסכים עמו.

“לא, אני עצמי אינני רואה איך נוכל לפקפק בסיפורו של אותו הירש העלוב. חושש אני שזו אמת־לאמיתה.”

היא ישבה מַשמימה בראש השולחן והעבירה מבּטה מן האחד אל משנהו. שני הגברים בלי להשעוֹת ראשיהם לגמרי, ניסו להשתמט ממבּטה. הרופא אפילו העמיד פנים של רעב; הוא תפס בסכינו ובמזלגו והחל לאכול בהדגשה, כאילו נמצא על הבימה. צ’ארלס גולד לא נזקק להעמדת־פנים מסוג זה; כשמרפקיו מוגבהים ברָבוּע, סילסל בשני קצות שפמותיו הלוהבים – ארוכים היו כל־כך עד שידיו מרוחקות היו כהוגן מפניו.

“אני אינני מופתע,” מילמל, כשהוא נוטש את שפמותיו ומטיל זרוע אחת על גב כיסאו. בפניו עמדה שלוָה של אותו קפאון־מבּע המעיד על עזוּתם של לבטי־נפש. הוא חש כי תקלה זו מביאה עד משבר את כל התוצאות הכרוכות בקו־ההתנהגות שלו, כל כוונותיו המוּדעות והלא־מוּדעות. עכשיו חייב לבוא קץ להתאפקוּת הדמוּמה הזאת, לאותו סבר של אטימות שמאחריו שומר היה על הכּרת־ערכּו. זו היתה הצורה הפחות בזוּיה של התחפשוּת שכּפתה עליו אותה פארוֹדיה של מוסדות־תרבות שהיתה בגדר עלבון לבינתו, לישרוּתו, ולתחושת־הצדק שלו. דומה היה לאביו. לא היתה לו עין אירונית. ההבלים המגוחכים השולטים בעולם הזה לא בידחו אותו. הם פגעו בכובד־הראש הנטוּע במהותו. מדוּמה היה כי מיתתו העלובה של אותו דקוּ המסכן נטלה ממנו את המעמד המבוּדל של כוח הפועל מאחרי הקלעים. גוזרת היא עליו לצאת חוצץ, אלא אם כן מבקש הוא לסלק ידו מן המשחק – ודבר זה היה בגדר הנמנע. האינטרסים החמריים דרשו ממנו להקריב את הסתייגותו – אולי גם את בטחונו שלו. והוא נתן אל לבּו שהתכנית הבּדלנית של דקוּ לא צללה תהומה עם הכסף שאבד.

הדבר היחיד שלא השתנה היה מעמדו כלפי מר הוֹלרוֹיד. האיש העומד בראש עסקי הכסף והפלדה נכנס לענייני קוסטאגואנה במין תאוות־נפש. קוסטאגואנה נעשתה צורך לקיומו; במכרה של סן־תומה מצא את סיפוק־הדמיון שנפשות אחרות עשויות להפיקו מן הדראמה, מן האמנות, או מענף ספורט מסוכּן ומצוֹדד. היתה זו צורה מיוחדת של משוגת־רוחו של האיש הגדול, מקוּדשת על־ידי כוונה מוסרית גדולה די־הצורך להחניף ליוהרתו. אפילו בעיווּת זה של גאוניוּתו שירת את התקדמותו של העולם. צ’ארלס גולד בטוח היה שיוּבן בדייקנות ויישפט בסלחנות הנובעת מתאוות־נפשם המשותפת. שום דבר לא יוכל עכשיו להפתיע או להדהים את האיש הגדול הזה. ובדמיונו ראה צ’ארלס גולד את עצמו כותב מכתב לסן־פרנציסקו בזו הלשון לערך: “… האנשים בראש התנועה מתו או ברחו; הארגון האזרחי של הפלך מחוּסל לפי־שעה; מפלגת הבּלאנקוֹס בסולאקו כרעה־נפלה בצורה שאין לה מחילה, אבל בנוסח האפייני לארץ הזאת. אלא שבּאריוֹס, הנמצא בקאִיטה ועדיין לא נגעו בו, עודו עומד לרשותנו. אני נאלץ לסמוך ידי בגלוי על התכנית למהפכה של הפלך לפי שזו הדרך היחידה לבצר לצמיתות את מעמד האינטרסים החמריים העצומים הקשורים בפריחתה ובשלומה של סולאקו…” זה היה ברור, הוא ראה את המלים האלו כאילו נכתבו באותיות של אש על הקיר שאליו היה בוֹהה.

מרת גולד הסתכלה באֵימה בפיזור־הנפש שלו. היה זו תופעה משפחתית ומפחידה שהֶחשיכה את הבּית ונסכה עליו צינה כענן־רעם החולף על־פני השמש. הֶתקפי פיזור־הנפש של צ’ארלס גולד המחישו את הריכוז הנמרץ של רצון שרעיון אחד מקנן בו ומדריכו. אדם שרעיון אחד נטוע בו ומדריכו הוא בלתי־שפוי. איש מסוכן הוא, גם אם אותו רעיון הוא רעיון של צדק; שכּן כלום אין הוא עלול להוריד את השמיים בלי־רחם על ראש אהוּב? עיניה של מרת גולד, המתבוננות בצדוּדיתו של בעלה, שוב מלאו דמעות. ושוב דימתה לראות את ייאושה של אנטוניה בישת־המזל.

“מה הייתי עושה אילו טבע צ’ארלי בזמן שהיינו מאורשׂים?” קראה, בנפשה פנימה, באימה ופחד. לבּה היה לקרח, ואילו לחייה התלהטו כאילו חרך אותן יקוֹד מדורת־שריפה המכלה את כל רגשי־החיבּה הארציים שלה. הדמעות פרצו מעיניה.

“אנטוניה תתאבד!” נזעקה.

זעקה זו נפלה לתוך דממתו של החדר ורישומה היה מועט במידה מוזרה. רק הרופא, שפּורר פרוסת לחם וראשו נטוי על צדו, הרים את פניו, והשערות הארוכות המעטות המזדקרות מגבּותיו העבותות זעו בזעף קל. ד"ר מוניגם חשב בכנוּת גמורה שדקו אינו ראוי בשום־פנים לשמש מוּשׂא לרגשי־חיבתה של אשה כלשהי. אחרי־כן השפיל ראשו שוב, בעקימת־שפה, ולבּו מלא הערצה ענוגה למרת גולד.

“היא חושבת על הנערה ההיא,” אמר לנפשו; “היא חושבת על הילדוֹת של ויוֹלה; היא חושבת עלי; על הפצועים; על הכּוֹרים; תמיד היא חושבת על כל עני ומסכן! אבל מה תעשה אם ייצא צ’ארלס וידיו על ראשו מתכתוֹשת־תופת זו שלתוכה משכו אותו בני־אווליאנוס הארורים הללו? דומה כי אין איש חושב עליה.”

צ’ארלס גולד, הלוטש עיניו אל הקיר, המשיך בהירהוריו.

“אני אכתוב להוֹלרוֹיד שהמכרה של סן־תומה גדול די־הצורך לטפל בבריאתה של מדינה חדשה. זה ימצא חן בעיניו. הודות לכך ישלים עם הסיכּון המתבקש.”

אך האמנם באריוס מצוי־בעין? אולי. אבל אין להגיע אליו. שוב לא היתה אפשרות לשלוח סירה לקאִיטה, שכּן סוטיליו הוא שליט הנמל, ואניית־קיטור עומדת לרשותו. ועתה, משעה שהתקוממו כל הדמוקרטים שבפּלך, וכל עיירה שבקאמפוֹ נמצאת במצב של התפרעוּת, היכן יוכל למצוא אדם שיצליח להביא איגרת בדרך־היבשה לקאִיטה, מרחק של עשרה ימי רכיבה לפחות; איש אמיץ ונחוש־החלטה, שיתחמק ממאסר או רצח, ואם ייאסר יאכל את הנייר מתוך נאמנוּת? הקאפאטאס דה קארגאדורס יכול להיות איש כזה בדיוק. אבל הקאפאטאס של הקארגאדורס איננו עוד.

וצ’ארלס גולד, גורע עיניו מן הקיר, לאַט ואמר, “אותו הירש! איזה דבר מופלא! ניצל בהיאחזו בעוגן, לא כן? לא היה לי מושג כלל שעודנו בסולאקו. חשבתי שחזר בדרך־היבּשה לאֶסמראלדה לפני שבוע־ימים ויותר. הוא בא הנה פעם לדבּר אלי על עסקי העורות שלו ועוד כמה דברים. הבהרתי לו שאין אפשרות לעשות מאומה.”

“הוא פחד לצאת לדרך בחזרה משום שאֵרנאנדס היה בסביבה,” העיר הרופא.

“ולולא הוא אפשר שלא היינו יודעים מאומה על מה שאירע,” השתאָה צ’ארלס גולד.

מרת גולד פצתה פיה וקראה:

“אסור לאנטוניה לדעת! אסור להגיד לה. לא עכשיו.”

“איש אינו צפוי להביא את הבּשוֹרה,” העיר הרופא. “אין זה מעניינו של שום איש. יתר על כן, האנשים כאן מפחדים מפני אֵרנאנדס כאילו היה הוא השטן.” הוא פנה אל צ’ארלס גולד, “הרי זה מכביד אפילו, כי אם תרצה לבוא בשׂיג־ושׂיח עם הפליטים לא תוכל למצוא שליח. כשהיה אֵרנאנדס משוטט מרחק מאות מילים מכאן היו בני־ההמון בסולאקו נרעדים לשמע הסיפורים שלפיהם הוא צוֹלה את השבויים שלו חיים.”

“כן,” הפטיר צ’ארלס גולד; "הקאפאטאס של הקפטן מיצ’ל היה האיש היחיד בעיר שראה את אֵרנאנדס עין־בעין. האב קורבילאן שלח אותו. הוא פתח ראשון בהתקשרוּת, חבל ש – "

קולו נבלע ברעמו של פעמון־הקתדראלה הגדול. שלושה צילצולים בודדים, זה אחר זה, בקעו כמתפוצצים, נמוגים בריטוטים עמוקים ורכּים. ואחר־כך ניעורו כל הפעמונים במגדלי כל כנסיה, מנזר ובית־תפילה שבעיר, אף הללו שנשארו נעולים שנים על שנים, והרעימו יחדיו. שטפון־זלעפות זה של געש־מתכת היה בו הכוח להעלות תמונות של מאבק ואלימוּת ששילחו חיוורון בלחייה של מרת גולד. באסיליו, שהיה משמש אצל השולחן, התכווץ בתוך עצמו ונאחז במזנון בשיניים נוקשות. שוב לא היה אדם יכול לשמוע את קול דיבורו שלו.

“סגור את החלונות האלה!” צעק עליו צ’ארלס גולד בכעס. כל שאר המשרתים שנחרדו מן הדבר שבו ראו את האות לטבח כללי, חשו ועלו במדרגות, נתקלים זה בזה, גברים ונשים, האוכלוסיה האלמונית והסמויה בדרך־כלל של קומת־הקרקע מארבעת עבריה של החצר הפנימית. בצווחות “מיזריקורדיה!” פרצו הנשים במרוצתן היישר לתוך החדר, וכשהן נופלות על ברכּיהן ליד הקירות החלו להצטלב כאחוזות־עווית. ראשיהם הבּוהים של גברים חסמו כהרף־עין את הפתח – מוֹסוֹס מן האורוָה, גננים, פועלים מחוקי־פרצוף החיים על שיוּרי הבית הנדיב – וצ’ארלס גולד ראה את כל גודל משק־ביתו, לרבּות שומר־הסף. היה זה איש זקן ומשוּתק־למחצה, שתלתלי שׂיבתו הארוכים גולשים לו על כתפיו; ירושה שקיבל עליו צ’ארלס גולד מתוך כיבוד־אב. הלז יכול היה לזכּור את הנרי גולד, אנגלי וקוסטאגואנרו בן דור שני, ראש פלך סולאקו; הוא היה המוֹסוֹ האישי שלו לפני שנים על שנים בשלום ובמלחמה; הוא הוּרשה לשמש לפני אדוניו בכּלא; בבּוקר הגורלי הלך אחר כיתת־היורים; ובהציצו מאחרי אחד הבּרושים שלאורך חומתו של מנזר־הפרנציסקאנים ראה, כשעיניו יוצאות מחוריהן, איך דון אֶנריקה מרים ידיו ונופל אפּיים ארצה. צ’ארלס גולד הבחין במיוחד בראש האַבהני הלבן של אותו עֵד מאחרי שאר המשרתים. אבל הוא הופתע לראות אשמאית זקנה ומצומקת אחת או שתים, שעל קיומן בין כתלי ביתו לא ידע. הללו היו ודאי האמהות, או אף הסבתות, של כמה מאנשיו. היו גם כמה ילדים, ערומים פחות או יותר, בוכים ונטפלים אל רגלי הקשישים, מעולם לא הבחין לפני כן בשום סימן לילד בחצר הפנימית שלו. אפילו ליאונארדה הקאמריסטה, נכנסה אחוּזת־פחד, נדחקת, בפרצופה המפוּנק, המתכעס, פרצוף ש שפחה מועדפת, כשהיא מוליכה את הילדות של ויוֹלה בידיהן. כלי־החרסינה רעשו על השולחן והמזנון, ודומה היה כאילו הבית כולו מיטלטל בנחשול הצלילים מחריש־האזניים.


פרק 5    🔗

בשעות הלילה השתלט המון־העם אחוז־הצפיה על כל מגדלי־הפעמונים שבעיר על־מנת לקדם את פניו של פּדריטוֹ מוֹנטירוֹ שעמד להיכּנס לעיר לאחר עשותו את הלילה בשינה ברינקון. ובתחילה עברו בשער־היבּשה אנשי האספסוף החמושים בני כל הצבעים, הטיפוסים ודרגות המירטוּט שהתקראו בשם המשמר־הלאומי־של־סולאקו, ומפקדם סניור גאמאצ’ו. באמצעו של הרחוב זרמו, כמו נהר שוצף של אשפה, בתוך ענן־אבק, המון מגבעות־קש, פונצ’וס, קני־רובים, ודגל ירוק וצהוב וכביר מתנפנף בתוכם לקול הלמוּת־תוּפים פראית. הצופים נרתעו אל קירות הבתים כשהם משמיעים את קריאות ה“ויוָה!” שלהם. מאחרי הערב־רב אפשר היה לראות את הרמחים של חיל־הפרשים, ה“צבא” של פדרו מונטירו. הוא התקדם בין האדונים פוּאנטס וגאמאצ’וֹ בראש היאנרוֹס שלו, שהגדילו לעשות בחצוֹתם את הפּאראמוס של הר־האִיגרוטה בסוּפת־שלג. הם רכבו בשורות של ארבעה, על גבי סוסי־קאמפוֹ שהוחרמו, לבושים בשלל הבגדים שבּזזו בחפזה בחנויות שבצדי הדרך כאשר צלחו־עברו חיש בחלק הצפוני של הפלך; שכּן פּדרוֹ מונטירוֹ אץ לו הדרך לכבוש את סולאקו. המטפחות הקשורות קשר רפוי לצוואריהם המגוּלים היו חדשות עד־לנקר־עיניים, וכל השרוולים הימניים של חולצות־הכותן שלהם קוּצצו סמוך לכּתף כדי שייקל עליהם להשליך את הלאסוֹ118. קשישים צמוקים, שׂבי־זקן, רכבו לצד עלמים שחרחרים ורזים, שנכּרו בהם כל אותות התלאות של מסע־המערכה – רצועות של בשר־בקר נָא כרוכות להם על נזרי מגבעותיהם, ודרבנות־ברזל ענקיים מוצמדים אל עקביהם החשופים. הללו שבּמעבּרות־ההרים איבדו את רמחיהם הצטיידו במַלמדים המשמשים את הבּוֹקרים של הקאמפו; חטרים דקים של דקלים שארכם לא פחות משלושה מטרים, ושפע חישוקים רפופים מצטלצלים תחת לחוֹד המפורזל. הם היו חמושים בסכינים ואקדחים. אומץ־לב מדוכדך אפייני היה להבּעתם של כל הפרצופים האלה שזופי־השמש; ביהירות השפילו הביט בעיניהם החרוכות אל ההמון, או שהיו ממצמצים בעיניהם בחציפות כלפי מעלה ומצביעים זה לפני זה על ראש מסוים בין הנשים שבחלונות. כאשר הגיעו ברכיבתם אל הפּלאסה והבחינו בפּסל הרכוב של המלך המסמא עיניים בלבנוֹ באור השמש, מתנשא כבּיר ובלי נוע מעל געשוֹת ההמון, במחווה הצדעתו הנצחי, עבר לחש של הפתעה בשורותיהם. “מה הקדוש ההוא במגבעת הגדולה?” שאלו זה לזה.

הם היו מידגם נאה של פרשי המישורים, חיִל שבּו מסייע פדרו מונטירו כל־כך לעלייתו עטורת־הנצחון של אחיו הגנרל. ההשפעה שקנה לו אותו אדם, שנתגדל בערי החוֹפים, תוך זמן קצר על יושבי־המישורים של הרפובליקה אפשר לתלותה רק בכשרון בגידה כה עילאי שהאנשים העזים הללו, הרחוקים אך מעט ממצב של פראוּת גמורה, ודאי ראו בו את כלִיל החכמה והמידות הטובות. החכמה העממית של כל האומות מעידה על שכּפל־לשון וערמומיות, יחד עם כוח גופני, נחשבו בעיני הפרימיטיביים מידות של גבורה, אף יותר מאומץ־הלב. העסק הגדול של חייהם היה ההתגבּרות על יריב. אומץ־הלב נחשב דבר המובן־מעצמו. אבל שימושה של תבונה עורר פליאה ורחשי־כבוד. מזימות, אם אך לא העלו חרס, מכובּדות היו; טבח זריז באויב שאין חשד בלבבו לא עורר אלא רגשות של שמחה, גאוָה והתפעלות. לא שהיו הפרימיטיביים הללו בוגדניים אולי יותר מיוצאי־חלציהם כיום אלא שהישירו לכת יותר אל מטרתם, וביתר יושר הכירו בהצלחה את קנה־המידה היחיד למוסר. השתנינו מאז. שימושה של תבונה אינו מעורר פליאה הרבה, ופחות מזה רחשי־כבוד. אבל יושבי־המישור הנבערים והברבריים השרוּיים במלחמת־אזרחים נהו ברצון אחר מנהיג שלעתים קרובות השכיל להסגיר לידיהם את אויביהם כשהם כפותים כביכול. פדרו מונטירו כשרון היה לו להרדים את יריביו ולהשרות עליהם תחושה של בטחון. ומאחר שהבּריות לומדים חכמה באִטיות מופלגת, ותמיד הם מוכנים להאמין בהבטחות המחניפות לתקוותיהם הכּמוסות, זכה פדרו מונטירו בהצלחה שוב ושוב. בין אם משרת היה או סתם פקיד זוּטר בצירוּת של קוסטאגואנה בפאריז, מכל־מקום חש לחזור למולדתו כאשר אך שמע שאחיו יצא מאלמוניוֹת הקוֹמאנדאנסיה שלו בגבול המדינה. מאחר שהיטיב לדבר בנוסח מתקבּל־על־הדעת, השכיל לרמות את מנהיגי התנועה הריבייריסטית בבּירה, ואפילו הסוכן הממולח של מכרה סן־תומה לא הבין אותו לאשורו. מיד קנה לו השפעה עצומה על אָחיו. הם דמו מאד זה לזה בחזוּתם, קירחים היו שניהם ולהם קווּצות שׂער מתולתל מעל לאזניהם, סימן למציאוּתו של איזה דם כושי. רק שפּדרו גוּץ היה יותר מן הגנרל, וכל־כולו ענוג יותר ממנו, בעל כשרון קוֹפי לחקוֹת את כל הסימנים החיצוניים של עידוּן ורוּם־מעלה, וכן בוֹרך בכשרון של תוכּי ללשונות. שני האחים קיבלו קצת השכלה יסודית בזכות רוחב־לבו של איזה נוסע אירופי, אשר אביהם שימש לפניו בעת מסעותיו בלב־הארץ. לגנרל מונטירו סייעה השכלה זו לעלות מן השורות. פּדריטוֹ, האח הצעיר, עצלן ורשלן שאין לו תקנה, נסחף באפס־מטרה מעיר־חוף אחת אל חברתה, כשהוא משוטט בלשכות־חשבונות, נטפל אל נכרים כמין משרת לעת־מצוא, מוצא לו פרנסות קלות ומגונות. מקראותיו לא הועילו אלא למלא את ראשו דמיונות־הבל. מעשיו נקבעו בדרך כלל על־ידי מניעים כה מופרכים כשלעצמם עד שלא היה אדם בר־דעת מסוגל לחדור לתוכם.

למבּט ראשון סבר איפוא הסוכן של זכיון־גולד בסנטה־מארטה שהוא בעל דעות שפויות, ואפילו שכוחו עמו לרסן את יוהרתו של הגנרל שמעולם אינה באה על סיפוקה. בשום־פנים לא היה יכול להעלות על דעתו שפּדריטוֹ מוֹנטירוֹ, משרת או לבלר נחוּת־דרגה, שהתגורר בעליות של בתי־המלון הפאריזאיים השונים שבהם נהגה הצירות של קוסטאגואנה לשכּן את כבודה הדיפלומטי, בלע בכל פה את הסוג הקל יותר של חיבּורים היסטוריים בלשון הצרפתית, כגון ספריו של אַנבּר דה סנט־אמאן על הקיסרות השניה. אבל תפארתה של חצר מעטירה עשתה רושם על פדריטו, והוא הגה לעצמו את הרעיון שיתקיים כמו הדוכס דה־מורני על־ידי שיצרף את השליטה על כל ההנאות שבעולם עם ניהול עסקים מדיניים ויטעם טעם עילאי של שלטון בכל המובנים. איש לא היה יכול לשער זאת, ואף־על־פי־כן היתה זו מן הסיבות בלתי־האמצעיות למהפכה המונטריסטית. נוחים נהיה יותר להאמין בזאת אם אמנם נשׂים אל לב שסיבות־היסוד היו כמו תמיד, מושרשות בחוסר־הבּגרות המדיני של העם, בבטלנוּתם של המעמדות העליונים ובחשכוּתם הרוחנית של הנמוּכים.

פּדריטו מונטירו ראה בעילוּיו של אחיו את הדרך הפתוחה לרווחה לציורי־דמיונו הפּרועים ביותר. משום כך היה הפרונוּנסיאמיינטו המונטריסטי בלתי־נמנע כל־כך. מסתבר שאת הגנרל עצמו אפשר היה לשחד, להפיס את דעתו בדברי־חונף, לשגרו בשליחוּת דיפלומטית לאירופה. אחיו הוא שדירבן אותו מהחל ועד כּלה. הוא רצה להיעשות המדינאי המזהיר ביותר של דרום־אמריקה. הוא לא חשק בשלטון העליון. לאמיתו של דבר היה מתיירא מיגיעתו ומן הסיכּון שבו. קודם־כל התכוון פדריטו מונטירו, שלמד לקח מנסיונו האירופי, לרכוש עושר רציני לעצמו. מתוך מגמה זו קיבל מאחיו, ממחרת הקרב המוצלח, את הרשות להתקדם אל מעֵבר להרים ולהשתלט על סולאקו. סולאקו היתה ארץ השיגשוג לעתיד־לבוא, ארץ־הבּחירה של הקידמה החמרית, הפלך היחיד ברפובליקה שהיה בו ענין לרכושנים אירופים. על־פי דוגמתו של הדוכס דה־מוֹרני התכוון פדריטו מונטירו ליטול את חלקו ברווחה הזאת. לכך התכוון פשוטו־כמשמעו. עתה שהיה אחיו אדון הארץ, בין כנשיא, כרודן, או אף כקיסר – מדוע לא כקיסר? – התכּוון לתבוע לו חלק בכל מפעל – במסילות־הברזל, במכרות, במטעות־הסוכּר, במפעלי הכּוּתן, בחברות־מקרקעים, בכל קיבּולת שהיא – כמחיר חסותו והגנתו. הרצון להימצא במוקדם במקום־המעשה היה העילה האמיתית לרכיבה המהוללת על־פני ההרים בראש כמאתיים יאנֵרוֹס, קיבּולת שאת סכנותיה לא ראה תחילה בבירור בקוצר־רוחו. הואיל ובא משורה של נצחונות, נדמה היה לו כי איש מבני מונטירו די לו רק שיופיע וממילא יהיה שליט במצב. אשליה זו הדיחה אותו לפזיזוּת שעתה החל להכיר בה. כאשר רכב בראש היאנרוס שלו הצטער שהם מעטים כל־כך. ההתלהבות של המון־העם חיזקה את ידיו. הללו צרחו “ויוה מונטירו! ויוָ פדריטוֹ!” כדי להגביר את התלהבותם עוד יותר, ומתוך ההנאה הטבעית שמצא בהעמדת־פנים, שמט את הרסן על עורף סוסו ובמחווה אדיר של קירבה ואמוּן השחיל ידיו תחת בתי־השחי של האדונים פוּאֶנטס וגאמאצ’ו. בתנוחה זו, תוך שמוֹסוֹ עירוני לבוש־סחבות מחזיק בסוסו באפסר, צלח־רכב כעטורּ־נצחון על־פני הפּלאסה עד פתח האִינטנדנסיה. הכתלים הקודרים והנושנים של הבנין כמו נרעשו לקול התרועות שניסרו באוויר והבליעו את הצילצולים מחרישי־האזניים של פעמוני הקתדראלה.

פדרו מונטירו, אחיו של הגנרל, ירד מעל סוסו לתוך המון מצעק ומיוּזע של אנשים נלהבים שאנשי המשמר־הלאומי לבושי־הסחבות שקדו להדפם אחור באכזריות־חימה. בעלוֹתוֹ כמה מדרגות סקר את ההמון הגדול הלוטש עיניו אליו ואת הכתלים מרוּססי־הכדורים של הבתים שמנגד, שאֵד־אבק שקוּי־שמש נפרשׂ עליהם כצעיף קל. המלה “פורווניר” באותיות־ענק שחורות, שחלונות שבורים ביניהן, ניבּטה אליו מעבר למרחב הכּבּיר; והוא חשב בעונג על שעת הנקם, שכּן בטוח היה מאד כי תשיג ידו את דקוּ. משמאלו עמד גאמאצ’ו, מגוּדל וחמוּם, מנגב את פניו הלחים והשׂעירים, חושׂף שורה של ניבים צהובים בגיחוך של עליצוּת מטוּפשת. לימינו השקיף סניור פוּאֶנטס, קטן־קומה ודל־בשר, בשפתיים מהודקות. ההמון לטש עיניו פעוּר־פה בפועל־ממש, שקוע בדומיה להוּטה, משל כאילו מצפים היו לכך שהגריליירו הגדול, פדריטוֹֹ המפורסם, יתחיל לפזר תיכף־ומיד מיני תרומות נראות־לעין. תחת זאת פתח בנאום. הוא החל בצעקה “אזרחים!” שהגיעה אף אל העומדים באמצע הפּלאסה. אחרי־כן נשארו רוב־רובּם של האזרחים מוקסמים מפּעלוֹ של הנואם בלבד, מהליכתו על בהונותיו, הזרועות המונפות מעל ראשו בקמיצת אגרופים, יד משוטחת עלי־לב, ברק־הכּסף של עיניים מתגלגלות, תנועות החנופה, ההצבעה, החיבּוק, יד שׂוּמה דרך־רעוּת על כתפו של גאמאצ’ו; יד מונפת באורח רשמי לעבר הדמות הגוצה ושחורת־המקטורן של סניור פוּאנטס עורך־דין ופוליטיקאי וידיד־אמת לעם. לקריאות ה“ויוָה!” הפורצות פתאום מפי הקרובים אליו ביותר התגלגלו בלי תואַֹם אל קצווי ההמון, כלהבות הפושטות על־פני עשב יבש, וגוועו במיפתח הרחובות. בהפסקות רבצה על הפּלאסה ההומה־מאדם שתיקה כבדה, שבה היה פיו של הנואם מוסיף להיפתח ולהיסגר, ומשפטים תלושים – “עשרו של העם”, “בני המולדת”, “העולם כולו, אֶל מוּנדוֹ אֶנטיירוֹ” – הגיעו אף אל המדרגות העמוסות אדם של הקתדראלה בצילצול חלוש וברור, דק כזימזומו של יתוש. אבל הנואם היכּה על חזהו; דומה היה כאילו הוא מפזז בין שני תומכיו. זה היה המאמץ העליון של נאומו חוצב־הלהבות. אחר־כך נעלמו שתי הדמויות הקטנות יותר מעיני הרבים וגאמאצ’וֹ העצום, שנשאר לבדו, צעד קדימה, מרים מגבעתו גבוה מעל ראשו. אחר־כך התכסה בגאון וצרח, “סיוּדאדאנוֹס!119 שאגה עמומה קידמה את פניו של סניור גאמאצ’ו, לשעבר רוכל מן הקאמפו, קומאנדאנטה של המשמר־הלאומי.

בקומה העליונה התהלך מונטירו במהירות מחדר אחד הרוס של האינטנדנסיה אל משנהו, כשהוא מתיז בלי הרף:

“איזו טיפשות! איזה הרס!”

סניור פוּאנטס, שצעד בעקבותיו, היה יוצא משתקנותו ורוטן:

“כל זה מלאכתם של גאמאצ’ו ואנשי המשמר הלאומי שלו”; ואחר־כך, בהטותו ראשו אל כתפו השמאלית, היה מהדק את שפתיו בתוקף כל־כך עד שגוּמה קטנה היתה מופיעה בזוויותיהן. המינוי שלו לכהונת “הראש המדיני” של העיר היה נתון בכיסו, ונפשו יצאה להתחיל במילוי תפקידו.

בחדר־הראיונות הארוך, שמראותיו הגבוהות נוּפצו כולן באבנים, וילוניו נקרעו והחופַה שמעל למישׂורת בקצהו העליו נקרעה לגזרים, הגיעום מבעד לתריסים מילמולו העמוק והעצום של ההמון וקולו המיילל של גאמאצ’ו הנואם סמוך מתחת להם בעוד הם עומדים בטלים באפלולית ובשיממון.

“בהמה שכמותו!” סינן הוד־מעלתו דון פדרו מונטירו מבּין שיניים קפוצות. “עלינו להתחכּם לשלוח אותו ואת אנשי המשמר הלאומי במהירות האפשרית להילחם באֵרנאנדס.”

החֶפֵה פּוֹליטיקוֹ החדש רק משך ראשו לצדדים ומצץ מן הסיגריה שלו לאוֹת שהוא מסכים עם דרכו לפטור את העיר מגאמאצ’ו ומטירדת האספסוף שלו.

פדריטו מונטירו הביט בשאט־נפש על הרצפה החשופה לגמרי, ועל החגורה של מסגרות־תמונות מוזהבות וכבדות שסביב־סביב לחדר, שמתוכן פירפרו כסחבות מטונפות שיוּריהם של בדים שנקרעו ונחתכו.

“אין אנחנו ברברים,” אמר.

כך אמר הוד־מעלתו, פדריטו אהוב־העם, הגריליירו המיוּמן בטמינת מארבים, שלפי דרישתו שלו הטיל עליו אחיו לארגן את סולאקו לפי עקרונות הדמוקרטיה. ערב קודם־לכן, בעת ההתיעצות עם תומכיו שיצאו לקראתו ברינקוֹן, גילה את כוונותיו לסניור פואנטס:

“אנחנו נארגן הצבעה, בהן או לאו, שתפקיד את גורל מולדתנו האהובה ביד חכמתו וגבורתו של אחי הגיבור, הגנרל שאין לנצחו. משאל־עם. האם אתה מבין?”

וסניור פואנטס, תוך שהוא מנפח את לחייו הגלדיות, הטה ראשו קלוֹת לשמאל, ופלט סילון דק וכחלחל של עשן מבין שפתיו המתורמלות. הוא הבין.

הוד־מעלתו לא ידע את נפשו מרוב רוגז למראה החורבן. בחדרים ההדורים של האינטֶנדֶנסיה לא השאירו לא כיסא, לא שולחן, לא ספה, לא כוננית ולא כרכוב. הוד־מעלתו, אף שמפרכס היה כולו מרוב־חימה, התאפק מהתפרצות של כוח־הזרוע מתוך תחושת ריחוּקו ובידוּדו. אחיו הגיבור היה מרוחק עד מאד. בינתיים, איך יטול לו את הסייסטה שלו? תחילה שיער שימצא נוחות ותפנוקים באינטנדנסיה לאחר שנה של חיי־מחנה קשים, שבסיומם התלאות והמחסורים של ההסתערות הנועזת על סולאקו – על הפלך שבּעושר ובהשפעה שווה היה יותר מכל שאר אדמותיה של הרפובליקה. עוד־מעט ייפּרע מגאמאצ’ו. ונאומו של סניור גאמאצ’ו, הערב לאזני העם, נמשך בחום ובלהט של הפּלאסה כגעיוֹתיו של שד מסוג נחוּת שהוטל לתוך כבשן מלובּן. מדי־רגע היה עליו לנגב את פניו שטופי־הזיעה בקיבּוֹרת זרועו המגוּלה; הוא השליך מעליו את מקטרנו, ואת שרוולי כותונתו חפת גבוה מעל למרפקים; אך על ראשו השאיר את מגבעתו הגדולה מופשלת־האוֹגן, בעלת הנוצות הלבנות. כנותו הוקירה אות זה של דרגתו כקומאנדאנטֶה של המשמר־הלאומי. סופי־פסוקיו נתקבלו במילמולים של רצון וכובד־ראש. דעתו היתה שצריך להכריז מיד מלחמה על צרפת, אנגליה, גרמניה וארצות־הברית, שעל־ידי הכנסת מסילות־ברזל, מפעלי מכרות, התנחלוּת ושאר תואנות־ריק כיוצא באלו הן מתכוונות לעשוק מן העניים את אדמותיהם, ובעזרת חסרי־הדעה והשתוּקים האלה יהפכו אותם האריסטוקרטים לעבדים עלובים ועמלים בפּרך. והליפּרוֹס, מנפנפים בכנפות המאנטוֹת הלבנות והמזוהמות שלהם, צרחו לאות הסכמה. הגנרל מונטירו, שאג גאמאצ’ו בעוז־הכרה, הוא האיש היחיד היכול למלא את המשימה הפטריוטית. גם לזאת הסכימו.

הבוקר היה נמשך־והולך; היו כבר סימנים של שיבוש, וזרמים ומערבולות בהמון. היו שתרו להם מחסה בצל הקירות ותחת עצי האָלאמידה. רוכבי־סוסים עשו דרכם בצעקות, בדרבּנם את בהמותיהם; קבוצות של סומבּרירוס ששוּטחוּ על הראשים מפני השמש הקופחת מתפזרות היו לרחובות, מקום שם גילו הדלתות הפתוחות של פּוּלפּריאס120 חשכה מושכת־לב שפּריטתן הכבושה של גיטארות מהדהדת בתוכה.

אנשי המשמר־הלאומי חושבים היו על סייסטה, וגאמאצ’ו, מפקדם, מיצה את עוז מליצתו. לאחר־מכן, בשעות הצוננות יותר של אחר־הצהריים, כאשר ניסו להתאסף שוב כדי להוסיף ולעיין בענייני הציבור, הסתערו עליהם בלי משא־ומתן, במהירות, פלוגות מחיל־הפרשים של מונטירו שחנו באלאמידה, ברמחים ארוכים מכוּונים אל גבּיהם הנמלטים, הרחק עד קצות הרחובות. מעשה זה הפתיע את אנשי המשמר־הלאומי של סולאקו. אבל הם לא זעמו. אף אחד מבני קוסטאגואנה לא למד מעודו לערער על זרוּיותיו של כוח צבאי. הללו היו חלק מסדרו של עולם. הם הסיקו שזה ודאי מין אמצעי מינהלי, בלי ספק. אבל המניע לכך נעלם מבּינתם שאין מי שיעזור לה, ומנהיגם ונואמם, גאמאצ’ו, הקומאנדאנטֶה של המשמר־הלאומי, מוטל היה שתוי וישן בחיק משפחתו. רגליו היחפות מהופכות היו בצללים בצורה מעוררת־בחילה, כדרך פגר מוּבס. פיו הנמלץ נשמט ונפתח. בתו הצעירה, מתגרדת ביד אחת בראשה, ניפנפה בידה השניה בענף ירוק על פניו הכמוּשים שעורים מתקלף.


פרק 6    🔗

השמש הנוטה לערוב הסיטה את הצללים ממערב למזרח בין בתי העיר. היא הסיטה אותם מלוא מרחביו של הקאמפוֹ, שהכּתלים הלבנים של האסיינדאס שעל התלוליות חולשים בו על המרחקים הירוקים; שהראנצ’וס שלו עטויי־העשב משתופפים בקפלי־הקרקע לחוֹפי נחלים; שהאיים הירוקים של עצים מצוּפפים בו על ים בהיר של עשב, והרכס הנטוי אלי תהום של הקורדיליירה, עצום ואין־ניע, גח מנחשולי היערות הנמוכים יותר כמו חוֹפה הצחיח של ארץ־נפילים. קרני השקיעה שקפחו את מדרון־השלג של הר־אִיגרוטה ממרחק שיוו לו סבר של עלומים ורדרדים, בעוד המַסה המשוּננת של הפסגות הרחוקות נשארת שחורה, משל כאילו נשרפה לאֵפר בזוהר הלוהב. פני־השטח המתנחשלים של היערות היו כמרוּבצים אבק־זהב בהיר; ושם הרחק, מעבר לרינקון, נסתרים מן העיר על־ידי שתי שלוחות מיוערות, לבשו הסלעים של ערוץ סן־תומה – שבּו החומה השטוחה של ההר עצמו עטורה שרכי־ענק – בנות־גוֹן חמות של חוּם וצהוב, מפוספסות פסים אדומים של חלודה, ואגודות השׂיחים הירוקות־הכּהות מושרשות בחגווים. מן המישור נראו הבקתות והבתים של המכרה כהים וקטנים, גבוה למעלה, כמו קיניהן של ציפרים המגוּבּבים על זיזי צוק. השבילים המזוגזגים דמו לשירטוטים קלושים שקורצפו על חומתו של מבצר־נפילים. בעיני שני הסירֵנוֹס של המכרה המסיירים אגב טיול, רובה בידם ועיניהם צופיות, בצל האילנות שבצדי הפלג הסמוך לגשר, נראָה דוֹן פפה, ברדתו בַשביל מן הרמה העילית, גדול לא יותר מחיפושית גדולה.

בסבר של הילוך חרקי, חסר־מטרה על־פני הסלע, לכאן ולכאן, היתה דמותו של דון פפה מוסיפה ויורדת, ובהיותה סמוכה לקרקעית שקעה לבסוף מאחרי הגגות של מחסנים, מפּחות ובתי־מלאכה. זמן־מה טיילו צמד הסירֵנוֹס אנה ואנה לפני הגשר, שעליו עצרו בפרש אחד המחזיק במעטפה לבנה וגדולה בידו. אחר־כך התקרב דון פפה, שהופיע ברחובו של הכּפר מבין הבתים, סמוך מאד לגשר־הגבול, פוסע פסיעות גסות במכנסיים כהים ורחבים התחובים לתוך מגפיים, לגופו מקטורן־בד לבן, חרב־פרשים לירכו ואקדח בחגורתו. בימי־תלאָה אלה לא היה שום דבר יכול למצוא את הסניור גוֹברנאדוֹר בלי מגפיים, כלשון הפתגם.

לניד־ראש קל מצד אחד הסירנוס ירד האיש, שליח מן העיר, מעל סוסו, וחצה את הגשר כשהוא מוליך את סוסו באַפסר.

דון פפה קיבל את המכתב מידו השניה, טפח לסירוגין על צד שמאלו ועל ירכיו, כשהוא מגשש למצוא את נרתיק המשקפיים שלו. לאחר שהרכיב את העסק הכבד שבמסגרת־כסף על־גבי חטמו והתקינו בזהירות מאחרי אזניו, פתח את המעטפה, כשהוא מחזיק בה בריחוק חצי אמה בקירוב מעיניו. הנייר שאותו שָלף הכיל כשלש שורות כתובות. עת רבּה הביט בהן. שפמו האפור זע אט־אט מעלה ומטה, והקמטים השופעים מזוויות עיניו התחבּרו. הוא הניד בראשו בשלוות־רוח. “טוב,” אמר. “אין תשובה.”

אחר־כך, בדרכו השקטה והחביבה, פתח בשיחה זהירה עם האיש, שהיה מוכן לדבּר בעליצוּת, משל כאילו באחרונה אירע לו איזה מקרה של מזל. הוא ראה ממרחק את חיל־הרגלים של סוטיליו חוֹנה לאורך חוֹפוֹ של הנמל משני עבריו של בית־המכס. לבניינים לא גרמו שום נזק. הזָרים ממסילת־הברזל נשארו מסוגרים בתוך הקרפיפים. שוב אינם מעוניינים לירות באנשים עניים. הוא קילל את הזרים; אחר־כך מסר על כניסת מונטירו ועל השמועות בעיר. העניים יעשירו עכשיו. זה טוב מאד. יותר מכּך לא ידע, וכשהוא מעלה על פניו חיוכים של פיוּס, רמז שרעב הוא וצמא. המאיור הזקן הנחה אותו אל האַלקאלדה של הכפר הראשון. האיש עקר מן המקום ברכיבה על סוסו, ודון פפה, צועד לאִטו לעבר מגדל־הפעמונים הקטן של עץ, הציץ מעל למשׂוּכה אחת לתוך גן קטן, וראה את האב רומאן יושב בערסל לבן המתנדנד בין שני עצי־תפוז מול בית־הכוהן.

תמר הודי עצום הצל בעלוותו הכּהה על כל בית־העצים הלבן. נערה אינדיאנית מגודלת־שׂער, שעיניה גדולות וידיה ורגליה קטנות, הוציאה כיסא של עץ החוצה, בעוד זקנה אחת רזה, רגזנית ופקחית־עין, עוקבת אחריה כל הזמן מן הגזוזטרה.

דון פפה התישב בכיסא והדליק סיגר; הכוהן שאף כמות עצומה של טבק־הרחה מתוך שקערורית כפּו. בפניו החוּמים־האדמדמים, השדופים, השקועים כנמָקים, נוצצו העיניים, רעננות וגלויות, וכשני יהלומים שחורים.

בקול מתון ומבוּדח, הודיע דון פפה לאב רומאן שפדריטו מונטירו שאל אותו, בכתב־ידו של סניור פוּאנטס, באיזה תנאים יהיה מוכן למסור את המכרה במצב־פעולה תקין לידי ועדה מורכבת כדין של אזרחים פטריוטיים, המלווים כוח צבאי קטן. הכוהן נשא עיניו למרום. אולם, המשיך דון פפה, המוֹסוֹ שהביא את המכתב אמר שדון קארלוס נולד חי, ועד כה לא היתה בו יד לרעה.

האב רומאן הביע במלים ספורות את הכרת־טובתו לשמע הידיעה כי שלום לסניור אדמיניסטראדור.

שעת התפילה חלפה בצילצול הכסף של פעמון במגדל הקטן. חגורת היער החוסמת את הכּניסה לעמק ניצבה כמו מחיצה בין השמש הנמוכה ובין רחובו של הכפר. בקצה השני של הערוץ המסוּלע, בין חומות הבּזלת ושחם, התנשא הר עוטה־יער, המסתיר את כל הרכס מעיניהם של יושבי סן־תומה, תלוּל ומוּאר ועלווני עד פסגתו ממש. שם היו שלושה עננים קלים וּורוּדים תלויים בלי נוע במעמקי התכלת ממעל. חבורות של אנשים ישבו ברחוב בין הבּקתות המגודרות בשׂבכה. ליד הקאסה של האַלקאלדה ישבו מנהלי־העבודה של משמרת־הלילה, שכבר נאספו להכניס את אנשיהם, שפופים על הקרקע במעגל של כּיפות־עור, ובכפיפת גבות שזופים היו מעבירים מיד ליד את נאד המאטֶה. המוֹסוֹ מן העיר, לאחר שקשר את סוסו למזוזה של עץ לפני הדלת, מספר היה להם את החדשות מסולאקו עם שעבר קנקן־התמצית מיד אל יד. האלקאלדה כבד־הראש עצמו, באזור־חלציים לבן ובגלימה פרחונית של אריג־עיטורים, פתוחה לרווחה על קומתו החסונה והערומה כמין חלוּק־רחצה רעשני, עמד בסמוך, כומתת־פרוָה גסה לראשו ובידו מַטה גבוה שגוּלתו כסף. אותות־מעלה אלה הוענקו לו על־ידי הנהלת המכרה, מבּוּע הכבוד, הרווחה והשלום. הוא היה אחד הראשונים שהיגרו לעמק הזה; בניו וחתניו עבדו בתוך ההר, שבאוצרותיו דומה היה כאילו שפך בתעלות־הבּצֶר הרועמות של המיסה העליונה את מתנות הרווחה, הבטחון והצדק על ראשי העמלים. בסקרנות ובשוויון־נפש האזין לחדשות מן העיר, כאילו הדברים נוגעים לעולם אחר, לא שלו. ואמנם כך נראו לו. בתוך שנים מעטות מאד התפתחה בקרב האינדיאנים האלה הנדכאים, הפראים־למחצה התחושה של השתייכות לארגון אדיר־כוח. גאים היו על המכרה, וקשורים אליו. הוא ביצר את בטחונם־העצמי ואת אמונתם. הם ייחסו לו סגולה מגוֹננת ובלתי־מנוצחת משל כאילו היה זה פטיש שעשוּהו במו־ידיהם, שכן נבערים היו, ובשאר מובנים לא היו שונים במידה ניכּרת משאר באֵי־עולם הבוטחים עד בלי די במעשי־ידיהם שלהם. מעולם לא עלה בדעתו של האַלקאלדה שיוּכלו בהגנתו וכוחו של המכרה להכזיב. עסקי־הפוליטיקה הם די טובים לאנשי העיר והקאמפו. פניו העגולים והצהובים, שנחיריהם רחבים והבּעתם קפואה, דמו לירחַ מלא ופראי. הוא הקשיב לרעוּת־הרוח הנסערת של המוֹסוֹ בלי חששות, בלי פתיעה, בלי רגש פעיל כלשהו.

האב רומאן ישב מדוכדך ומתנדנד, רגליו נוגעות־לא־נוגעות באדמה, ידיו תופסות בקצה הערסל. בפחות בטחון־עצמי, אבל בבערות שאינה נופלת מזו של צאן־מרעיתו, שאל את המאיור מה יִקרה עכשיו, לדעתו.

דון פפה, זקוף ומתוח בכיסאו, שילב ידיו בנחת על ניצב־חרבו, העומדת אנכית בין ירכיו, והשיב שאינו יודע. אפשר להגן על המכרה מפני כל כוח העשוי להישלח כדי להשתלט עליו. מצד שני, בשׂים לב לאופי השחוּן של העמק, הרי כאשר תופסק האספקה הסדירה מן הקאמפו אפשר יהיה להכניע את אוכלוסי שלושת הכפרים ברעב. דון פפה שטח את האפשרויות האלו בשלוות־נפש באזני האב רומאן, שמהיותו איש־מלחמות ותיק מסוגל היה להבין את שיקוליו של איש־צבא. הם דיברו בפשטות בלתי־אמצעית. האב רומאן נעצב למחשבה שיהיו צאן־מרעיתו נפוצים לכל רוח או משועבדים. לא היו לו כל אשליות באשר לגורלם, לא מתוך בינה חודרת אלא מתוך נסיון ממושך במעשי־אכזריות מדיניים, שנראו לו בחינת גזירת־גורל שאין למנעה בחייה של מדינה. פעולתם של המוסדות הציבוריים הרגילים נצטיירה לו בתכלית־הבּהירות כשורה של פורענויות הבאות על אנשים פרטיים והנובעות באורח הגיוני זו מזו מכוח שנאה, נקם, איוולת וחמסנות, משל כאילו היו חלק מצַו־אלוֹה. צלילוּת־הראייה של האב רומאן נסתייעה בתבונה לא־לוּמָדה – אך לבו, ששימר את רכּותו בתוך חזיונות של טבח, ביזה ואלימות, תיעב את הפורענויות האלו ככל שהיתה זיקתו לקרבנות הדוקה יותר. כלפי האינדיאנים של העמק היו בו רגשות של בוז אבהי. משך חמש שנים ומעלה משׂיא היה את הפועלים של מכרה סן־תומה, מטבּלם, מוודה אותם, מוחל את עוונותיהם וקובר אותם, בהכּרת־ערך ובשמן־המשחה; והוא האמין בקדושתם של הטכסים האלה, שהודות להם נעשו הפועלים הללו נחלתו במובן הרוחני. יקרים היו לעליונוּתו הכוהנית. התעניינותה הרצינית של מרת גולד בחייהם של האנשים האלה הגבירה את חשיבוּתם בעיני הכוהן, לפי שבּעצם הגבּירה את חשיבוּתו שלו. כאשר שׂוחח אִתה על כל אותן מאריות ובריחידות של הכפרים חש כאילו אנושיותו שלו מתרחבת. האב רומאן היה ראוי־לגנאי כמעט באי־יכלתו לקנא לדתו. נראה היה בעליל שהסיניורה האנגליה היא כופרת: אבל בתוך כך נראתה לו נפלאה ומלאכית. כל אימת שנתן דעתו על מצבם המבולבל של רגשותיו, כשהיה מטייל, למשל, ספר־תפילותיו תחת בית־שחיוֹ, בצל הרחב של התמר ההודי, היה נעצר ושואף אל קרבּו במשיכת־חוטם כמות גדולה של טבּק־הרחה ומניע בראשו עמקנית. למחשבה על מה שעלול לקרות עכשיו לסיניורה המפוארת, רפו ידיו מעט־מעט. הוא נתן לכך ביטוי במילמול נסער. אפילו דון פפה קיפח לרגע את שלוות־רוחו. הוא רכן נכחו בקשוּי.

“שמע, פאדרה. עצם העובדה שהמאקאקס הגנבנים האלה בסולאקו מנסים לברר מה מחיר כבודי מוכיחה כי שלום לסניור דון קארלוס ולכל אשר עימו בקאסה־גולד. אשר לכבודי, גם הוא מובטח, כידוע לכל איש, אשה וילד. אבל הליבּראלים הכושים שחטפו את העיר בהפתעה אינם יודעים זאת. יפה, יישבו להם ויחכּו. כל זמן שיחכּו לא יוכלו להרע.”

ושלוות־רוחו שבה אליו. בנקל השיב לו אותה, שכּן על־על־פנים מובטח היה לו כבודו, הכּבוד של קצין ותיק מפּאֵיס. בשעתו הבטיח לצ’ארלס גולד שבהתקרב איזה כוח מזוין יגן על הערוץ פרק־זמן שבּו יספיק להרוס באורח מדעי את כל המפעל, הבניינים, ובתי־המלאכה של המכרה במטענים כבדים של דינאמיט; יחסום בהריסות את המנהרה הראשית, יקעקע את השבילים, יפוצץ את הסכר של כוח־המים, ינפץ לרסיסים את זכיון־גולד המפורסם, יעיף אותו מתוך עולם נבעת אל גבהי־מרום. המכרה השיג את צ’ארלס גולד ביד מצמיתה מכל אשר הניח על אביו לפניו. אבל עוז־ההחלטה הקיצוני הזה היה בעיני דון פפה הדבר הטבעי ביותר בעולם. צעדיו ננקטו בהשׂכּל ודעת. הכל הוכן בשלמוּת קפדנית. ודון פפה שילב ידיו בנחת על ניצב חרבו והניד בראשו אל הכוהן. בסערת־רוחו הטיל האב רומאן טבק־הרחה מלוא חפניים לתוך פרצופו, וכשהוא מרוּח־וממוֹרח טבק, עיניו קרועות־לרווחה ורוחו בל־עמו, יצא מן הערסל והחל להתהלך כה־וכה, משמיע קריאות בקול.

דון פפה החליק על שפמו האפור והמשתלשל, שקצוֹתיו הדקים ירדו הרבה מתחת לקו החתוּך של לסתו, ודיבר מתוך הכּרה גאָה בתהילתו.

“ובכן, פאדרה, אינני יודע מה יִקרה. אבל יודע אני שכּל זמן שאני כאן יכול דון קארלוס לדבר על המאקאקֶה ההוא, פדריטו מונטירו, ולאיים בהחרבת המכרה מתוך בטחון גמור שיתייחסו אל דבריו ברצינות. כי הבּריות מכירים אותי.”

מתוך מידה של עצבנות החל לסובב את הסיגר בשפתיו, והוסיף:

"אבל אלה הם דיבורים – הטובים לפּוליטיקוֹס. אני איש־צבא אני. אינני יודע מה עלול לקרות, אבל יודע אני מה צריך להיעשות – המכרה צריך לעלות על העיר ברובים, גרזינים, סכינים קשורים למקלות – פּוֹר דיוֹס. זה יהיה צריך לעשות. אבל – "

ידיו השלובות התעוותו על הניצב. הסיגר החיש סיבּוביו בזווית שפתיו.

“ומי צריך לעמוד בראש אם לא אני? לרוע־המזל – שים אל לבּך – נשבּעתי בהן־צדקי לדון קארלוס שלא אניח למכרה ליפול לידי הגנבים האלה. במלחמה – אתה הרי יודע זאת, פאדרה – גורלם של קרבות מוטל בספק, ואת מי אוּכל להשאיר כאן שיִפעל בשמי במקרה של מפּלה? חמרי־הנפץ מוכנים. אבל כדי לבצע את ההרס שהוּכן דרוש יהיה אדם עתיר־כבוד, איש בעל בינה, שכל טוב ואומץ־לב. אדם שאוּכל לסמוך עליו בכבודי כמו שאני יכול לסמוך על עצמי. עוד אחד מקציני פּאֵיס הוותיקים, למשל, או – או – אולי יסכּון לכך אחד אחד מכוהני־הצבא הוותיקים של פאֵיס.”

הוא קם על רגליו, ארוך, כחוש, זקוף, נוקשה, בשפמו החיילי ובמבנה־פניו הגרום, שמתוכו דומה היה כאילו מבטן של העיניים השקועות מפלח את הכוהן, שעמד דוּמם, קופסה ריקה של טבק־הרחה מוחזקת בידו במהוּפך, ובלי אומר ודברים השיב מבט של זעם למושל־המכרה.


פרק 7    🔗

בעת ההיא לערך היה צ’ארלס גולד, באינטנדנסיה של סולאקו, מבטיח לפדריטו מונטירו, ששלח אליו לבקשו לבוא לשם, כי לעולם לא ישמוֹט את המכרה מידיו לתועלתה של ממשלה שתגזול אותו ממנו. זכיון־גולד לא יוכל להתחדש. אביו לא רצה בו. הבּן לעולם לא יסלק ידיו ממנו. לעולם לא יסלק ידיו ממנו בעודנו חי. ומשעה שימוּת, היכן הכּוח שיהיה מסוגל להשיב לחיים מפעל שכזה בכל חסנו ועשרו מתוך האֵפר וההרס של החוּרבן? אין כוח כזה בארץ. והיכן הכּישוּרים וההון בחוץ־לארץ שייאוֹתו לגעת בפגר ביש־מזל מעין זה? צ’ארלס גולד דיבר באותה נעימה חסרת־חיים אשר משך שנים רבות שימשה לו להסתיר את כעסו ואת בוזו. הוא סבל. הדברים שהיה חייב לאָמרם עוררו בו בחילה. יותר מדי דמו הדברים לפיטומי־מלים. החוש המעשי הקפדני שלו עמד בניגוד עז להשקפה המיסטית כמעט שבה השקיף על זכוּתו. זכיון־גולד היה סמל לצדק המופשט. יִמוֹטו השמיים. אך מאז פיתח המכרה של סן־תומה את פירסומו החובק־זרועות־עולם היה איוּמו חזק ובר־תוקף במידה שהספיקה להגיע אל בינתו הגולמנית של פדרו מונטירו, כל כמה שהיה אפוף בהבלוּיותיהן של אניקדוטות היסטוריות. זכיון־גולד היה נכס רציני במשק־הכספים של הארץ, ויתר על כן – גם בתקציבים הפרטיים של הרבה אנשי־שׂררה. היתה לו מסורת. היה לו שֵם. מהימן היה. כל שׂר־פנים נטל משכּורת ממכרה סן־תומה. טבעי היה הדבר. ופדריטו התכוון להיות שר־הפנים וראש־הממשלה בממשלת אחיו. הדוכּס דה־מוֹרני שימש בכהונות הרמות הללו בימי הקיסרות השניה של צרפת ואגב כך הגדיל לעשות למען עצמו.

שולחן, כיסא, מיטת־עץ הושגו בשביל הוד־מעלתו, שלאחר סייסטה קצרה, שנעשתה כוֹרח מוחלט מחמת היגיעות וגינוּני־ההוד של כניסתו לסולאקו, משתלט היה על המנגנון המינהלי על־ידי קביעת מינויים, מתן פקודות וחתימה על מינשרים. בהיותו ביחידות עם צ’ארלס גולד בחדר־הראיונות, השׂכיל הוד־מעלתו בכשרונו הידוע להסתיר את רוּגזו וריתחתו. הוא פתח בדבּרו גבוהה־גבוהה על החרמה, אך העובדה שתווי־פניו של הסניור אדמיניסראדור לא העידו על כל רגש וניד נאותים סופה שהשפיעה לרעה על כוח־הביטוי הנמרץ שלו. צ’ארלס גולד חזר ואמר: “ודאי שהממשלה יכולה להביא חורבן על מכרה סן־תומה, אם תרצה בכך; אך בלעדַי אין היא יכולה לעשות שום דבר אחר.” היתה זו הצהרה מחרידה, ומכוּונת היטב לפגוע ברגשותיו של פוליטיקאי הנושא נפשו אל שלל הנצחון. וצ’ארלס גולד גם אמר שחורבנו של מכרה סן־תומה יביא להרס מפעלים נוספים, להוצאת הון אירופי, וקרוב־לוודאי למניעת השיעור האחרון של המלווה הזר. אותו אדם שבצורת שׂטן־של־אבן אמר את כל הדברים האלה (שחדרו אל בינתו של הוד־מעלתו) בקור־רוח המעורר חלחלה.

מקראות ממושכים ביצירות היסטוריות, קלות ורַכלניוֹת בנעימתן, שהתנהלו בעליות־גג של בתי־מלון פאריזאיים – תוך שהוא סרוּח על מיטה בלתי־מסודרת, תוך שהוא זונח את חובותיו, בעבודת־ידיים או בעבודות אחרות – השפיעו על נימוסיו של פדרו מונטירו. אילו ראה סביבו את תפארתה של האינטנדנסיה משכבר, את הווילונים הנהדרים, את הרהיטים המוזהבים הערוכים לאורך הקירות; אילו ניצב על במה על רִבּוּע נאצל של מרבד אדום, כי אז ודאי היה מסוכּן מאד מתוך תחושה של הצלחה ורוממוּת־רוח. אבל במשכן הזה השדוּד והמַשמים, נוכח שלושה רהיטים פשוטים המגובּבים באמצע הדירה רחבת־הידיים, רוּסן דמיונו של פדריטו מחמת הרגשה של חוסר־בטחון וארעיוּת. אותה הרגשה, וכן עמדתו התקיפה של צ’ארלס גולד שעד כה לא הוציא מפיו אפילו פעם אחת את המלים “הוד־מעלה”, מיעטו את דמותו בעיניו שלו. הוא נקט נעימת־דיבור של אדם נאור הבּקיא בהוויות העולם, וביקש את צ’ארלס גולד שירחיק כל מחשבת חרדה מלבּו. מסיח הוא עכשיו, כך הזכיר לו, עם אחיו של אדון הארץ, שהוטלה עליו משימה של ארגון מחוּדש. אחיו המהימן של אדון הארץ, חזר ואמר. שום דבר לא היה רחוק ממחשבותיו של אותו גיבור חכם ופאטריוטי יותר מרעיונות של חורבן. “ראה ביקשתיך, דון קארלוס, שלא תיתפס למשפטים־הקדומים האנטי־דמוקרטיים שלך,” קרא, בפרץ פטרוֹני של השתפכות־הנפש.

למבּט הראשון מפתיע היה פדריטו מונטירו בהתפתחות העצומה של מצחו הקירח, מרחב צהוב ובוהֵק בין הקווּצות המדוּבללות והשחורות־כפחם של שׂער נטול כל ברק, הצורה המצוֹדדת של פיו, וקול מטוּפח במידה בלתי־צפויה. אך עיניו, שבּורקוֹת היו מאד כאילו עתה־זה צוּירו משני עברי חטמו המעוּקל, היה להן מבּט עגול, חסר־תקוה, ציפּרי כשהיו נפקחות במלואן. אכן, עתה צימצם אותן תוך שהוא זוקר את סנטרו הרבוּע ומדבּר בשיניים קפוצות כלשהו מבּעד לחוֹטם, נוסח דיבורו של אחד האצילים – כך דימה בנפשו.

תוך כדי כך הכריז פתאום שהביטוי הנעלה ביותר של הדמוקרטיה הוא הקיסריוּת: השלטון הקיסרי המבוּסס על הצבעתו הישרה של העם. הקיסריוּת היא שמרנית. היא חזקה. היא מכּירה בצרכים הלגיטימיים של הדמוקרטיה, המחייבת פקודות, תארים ואותות־הצטיינות. הללו יומטרו על הראויים להם. הקיסריוּת היא שלום. היא מתקדמת. היא ערובּה לשׂיגשׂוגה של ארץ. פדריטו נסחף בהתלהבותו. צא וּראֵה מה עשתה הקיסרות השניה בשביל צרפת. זה משטר השׂשׂ לחלוק כבוד לאנשים מסוגו של דון קארלוס. הקיסרות השניה נפלה, אבל הסיבה לכך היתה שהעומד בראשה היה משוּלל אותה גאונוּת צבאית שהעלתה את הגנרל מונטירו אל פסגת התהילה והתפארת. פדריטו נשא ידו רתֵת לחיזוקו של רעיון הפּסגה, התהילה. “עוד הרבה שיחות תהיינה לנו. אנחנו נבין איש את רעהו עד היסוד. דון קארלוס!” קרא בנעימות של רעוּת. הרפובליקאיוּת עשתה את שלה. הדמוקרטיה הקיסרית היא הכוח של העתיד. פדריטו, הגריליירו, כיון שגילה את אשר עם לבו, השפיל קולו בתוקף. אדם שחבריו האזרחים ייחדו לו את הכּינוי המכובּד אֶל־ריי דה סולאקו אי־אפשר לו שלא יקבל הכרה מלאה מצד דמוקרטיה קיסרית כאֵיל־תעשיה גדול וּכאדם שעצתו כבדת־משקל, שעד־מהרה יוחלף כינויו בפי העם בתואר ממשי יותר. “הה, דון קארלוס? לא! מה דעתך? קוֹנדֶה121 דה סולאקו – הה? – או מרקיז…”

הוא פסק. האוויר צונן היה בפּלאסה, מקום שם רכב פטרוֹל של פרשים סביב־סביב בלי לחדור אל הרחובות, שהמו מקול צעקות ופריטה על גיטארות שבקעו מן הדלתות הפתוחות של פּוּלפּריאס. הם נצטוו שלא להפריע להנאותיו של העם. ומעל לגגות, סמוך לקווים האנכיים של מגדלי הקתדראלה, חסמה עקומתו המושלגת של הר־אִיגרוטה מרחב גדול של שמיים כחולים מקדירים לפני החלונות של האינטנדנסיה. לאחר פרק־זמן הרכּין פדריטו מונטירו את ראשו בהכּרת־ערך אִטית, תוך שהוא תוחב ידו לחיק מקטרנו. הראיון תם.

בצאתו העביר צ’ארלס גולד את ידו על מצחו כאומר לפזר את ערפיליו של חלום מדכא, שהגזמתו הגרוטסקית מותירה אחריה תחושה דקה־מן־הדק של סכנה גופנית וניוון אינטלקטואלי. במסדרונות הארמון הישן ועל מדרגותיו היו קלגסיו של מונטירו מתהלכים בכה־ובכה בעצלתיים ובחציפוּת, כשהם מעשנים ואינם מפַנים דרך לאיש; נקישות חרבות ודרבנות הידהדו בכל רחבי הבנין. שלש קבוצות מחרישות של אזרחים בלבוש־שחורים חמוּר המתינו באולם הראשי, רשמיים וחסרי־ישע, כל אחד מופרש מן האחרים, מכונסים מעט בתוך עצמם, משל כאילו תוך כדי מילוי חובה ציבורית חזקה עליהם התשוקה להתחמק מכל עין רואה. אלו היו המשלחות שהמתינו לראיון שלהן. מעל למשלחת מאסיפת־הפלך, שהיתה דרוכת־מנוחה ונבוכה יותר בהבּעתה הקיבּוצית, התנשאו הפנים הגדולים של דון חוּסטה לוֹפס, הרכּים והלבנים, שעפעפיים בולטים וחגיגיוּת נחושה מעטרתם כענן כבד. הנשיא של אסיפת־הפּלך, שבא בעוז להציל את השׂריד האחרון של המוסדות הפרלמנטאריים (לפי הדוגמה האנגלית), הִשעָה עיניו מן האדמיניסטראדור של מכרה סן־תומה כמי שנוזף מתוך הכרת־ערך בקטנוּת־אמונתו בעקרון־הגאולה היחיד ההוא.

החוּמרה הנכאָה של אותה נזיפה לא השפיעה על צ’ארלס גולד, אך עם זאת הרגיש במבטיהם של האחרים המכוּונים אליו בלי תוכחה, כמבקשים רק לקרוא את גורלם שלהם בפניו. כולם דיבּרו, צעקו ודיקלמו בשעתם בסאלה הגדולה של הקאסה־גולד. הרגשת־החמלה על האנשים הללו, שנתקפו חוסר־אונים מוּזר ברשת ההשפַּלה המוסרית, לא המריצתו לתת אות. סבל רב מדי הנחילתו שוּתפוּתו עמהם רָע. הוא עבר את הפּלאסה בלי שיטרידו איש. מועדון־אמאריליה היה מלא פוֹחחים חוגגים. ראשיהם המתולתלים ביצבצו מכל חלון, ומבּפנים בקעו צעקות־שיכּורים, הולם־רגליים וצלילי כינור ונבל. המדרכה מתחת היתה זרוּעה בקבוקים שבורים. צ’ארלס גולד מצא עדיין את הרופא בביתו.

ד"ר מוניגם הסתלק מן הסדק בתריס שמבּעד לו היה צוֹפה על הרחוב.

“הה! חזרת סוף־סוף!” אמר בנעימה של הרווחה. “אמרתי למרת גולד שאתה מובטח בהחלט, אבל בשום־פנים לא הייתי בטוח שהבּרנש יניח לך.”

“גם אני לא,” הודה צ’ארלס גולד, כשהוא מניח את מגבעתו על השולחן.

“יהיה עליך לפעול.”

שתיקתו של צ’ארלס גולד כמו הוֹדתה כי זו הדרך היחידה. יותר מכּך לא היה צ’ארלס גולד רגיל לבטא את כוונותיו.

“אני מקווה שלא הזהרת את מונטירו על מה שאתה אומר לעשות,” אמר הרופא בדאגה.

“ניסיתי להבהיר לו שקיום המכרה קשור בבטחוני האישי,” המשיך צ’ארלס גולד כשהוא נועץ עיניו במִתוַת צבעי־המים על הקיר.

“הוא האמין לך?” שאל הרופא בלהיטוּת.

“האלוהים יודע!” אמר צ’ארלס גולד. “חייב הייתי לאִשתי לומר זאת. הידיעות שבידו טובות למדי. הוא יודע שדוֹן פּפּה נמצא שם. פוּאנטס ודאי אמר לו. הם יודעים שהמאיור הזקן מסוגל בהחלט לפוצץ את כל מכרה סן־תומה, בלי היסוס ובלי נקיפת־מצפון. לולא זאת אינני סבור שהייתי יוצא מן האִינטנדנסיה בן־חורין. הוא יהיה מוכן לפוצץ הכל מתוך נאמנות ומתוך שנאה – מתוך שנאה לליבראלים האלה, כפי שהם מתקראים. ליבראלים! המלים המוּכּרות כל־כך יש להן משמעוּת סיוּטית בארץ הזאת. חירות, דמוקרטיה, פטריוטיוּת, מימשל – כל אלו יש להן טעם של איוולת ורצח. לא כך, דוקטור?… רק אני יכול לרסן את דון פפה. אם הם – אם יחסלו אותי, לא יוכל שום דבר לעצור בו.”

“הם ינסו לטפל בו,” חיוָה הרופא דעתו, מהורהר.

“אפשר מאד,” אמר צ’ארלס גולד חרישית מאד, כדובר אל נפשו, ועדיין לא גרע מבּטו מן המִתוָה של ערוץ סן־תומה על הקיר. “כן, אני משער שינסו,” זו פעם ראשונה הביט צ’ארלס גולד ברופא. “זה יתן לי שהות,” הוסיף.

“בדיוק כך,” אמר ד"ר מוניגם, כובש את התרגשותו. "בייחוד אם ינהג דון פפה בצורה דיפלומטית. וכי למה לא יתן להם איזו תקוה להצלחה? הה? בלעדי כן לא תרוויח זמן כה רב. כלום אי־אפשר יהיה לתת לו הוראות – "

צ’ארלס גולד, מבּיט ברופא, הניע ראשו, אבל הרופא המשיך, במידה של התלהבות:

“כן, לפתוח בשיחות על מסירת המכרה. זה רעיון טוב. אתה תגבּש את תכניתך. מובן, אינני שואל מה היא. אינני רוצה לדעת. אם תנסה לספר לי, אסרב להקשיב לך. אינני ראוי שיגלו לי סודות.”

“איזה הבלים!” מילמל צ’ארלס גולד במורת־רוח.

פסוּלה היתה בעיניו רגישוּתו של הרופא לאותה פרשה מרוחקת בחייו. זכירה כה מרובּה הדהימה את צ’ארלס גולד. דומה היה הדבר לחולניוּת. ושוב הניע בראשו. הוא סירב לטפל בישרוּת הגלויה שבּהתנהגותו של דון פפה, הן מתוך נטיית הלב והן מתוך מדיניות. הוראות צריך יהיה לתת בעל־פה או בכתב. בשני המקרים כאחד יהיה סכּנה שיתפסוּן בדרך. בשום־פנים אין בטחון בכך שיוּכל שליח להגיע אל המכרה; וחוץ מזה, אין את מי לשלוח. צ’ארלס כמעט ואמר כי רק את המנוח הקאפאטאס דה קארגאדורס אפשר היה להעסיק בזאת בסיכוי כלשהו להצלחה ובבטחון שיישמר הסוד. אך הוא לא אמר זאת. הוא הטעים לפני הרופא שיהיה זה משגה במדיניות. משעה שיתן דון פפה מקום להנחה שאפשר לקנות אותו, תהיה סכנה נשקפת לבטחונו של האדמיניסטראדור גופו ולבטחון ידידיו. שהרי אז לא תהיה שום סבה לנהוג מתינוּת. נקיון־כפיו של דון פה הוא העובדה העיקרית והמרסנת. הרופא תלה ראשו והודה כי במובן־מה אמנם כך הדבר.

בינו־לבינו לא היה יכול להכחיש כי השיקול מתקבל למדי על הדעת. תועלתו של דון פפה התבטאה בכך שאין רבב באָפיוֹ. אשר לתועלת שבּו עצמו, הירהר מרה, גם זו נעוצה באָפיוֹ. הוא הכריז באזני צ’ארלס גולד כי יש בידו למנוע את סוטיליו מלעשות אגודה אחת עם מונטירו, על־כל־פנים לפי־שעה.

“אילו היה לך כאן כל הכסף הזה,” אמר הרופא, “או אפילו ידוע היה שהוא נמצא במכרה, יכול היית לשחד את סוטיליו שיתנער מן המונטריזם החדש שלו. יכול היית לעוררו להסתלק באניית־הקיטור שלו או אפילו להצטרף אליך.”

“ודאי לא הדבר הזה האחרון,” הכריז צ’ארלס גולד בתוקף. “מה אפשר לעשות באדם שכזה, אחרי־כן – הגידה־נא לי, דוקטור? הכסף איננו, ואני שמח על כך. הוא היה משמש פיתוי חזק ובלתי־אמצעי. הבּהלה לאותו שלל נראה־לעין היתה מחישה סיוּם הרה־שׁואה. אני גם הייתי צריך אז להגן עליו. אני שמח שסילקנו אותו – גם אם הוא אבוּד. היה בו משום סכנה וקללה.”

“אולי הדין עמו,” אמר הרופא כעבור שעה בחפזה למרת גולד, שבּה פגש במסדרון. R