א    🔗

כיום נקרא הוא בפי הבריות כואג’ה דאוּד חדָד, בהדגשת כבוד וחשיבות, כי ידוע הוא ל"בעל עשרות אלף" (לירות); כיום הדרת־פנים לו אשר לגבר בשנות החמישים: קומתו רמה וזקופה, גוו מלא, וזקן גזוז, קצר וצפוף, שנזרקה שיבה בו, יעטר את פניו הנאים; עיניו, שחורות, גדולות, מצליפות תמיד מבט יהיר ועֵר על סביביו.

אך לפנים, לפני שלושים שנה בערך, היה רק דאוּד חדד התרנגולן, מוכר עופות וביצים ברחוב־היהודים שבעיר העתיקה, בירושלים.

באחד הימים ההם ירד דאוּד חדד, הבחור המרוקני הגבוה והרזה, יחד עם אמו מסעוּדה מן העגלה, שהביאה מבקרים אחדים לקבר רחל אמנו. ברגע רדתו מן העגלה רעד קצת לבו של דאוּד בקרבו: היצליח הפעם “הענין”, או גם עתה תהיה זו, אמו, רוגזת ומרעימה על “בחירתו”?

וכשעלה במדרגות המעטות, המובילות אל המסדרון שלפני חדר־המצבה, והוא צועד לאטוֹ אחרי אמו, היה כאומר ברור בשפתיו: ודאי לא לחינם נזדמן הדבר, שתהא חלה הפגישה הראשונה במקום קדוש כזה. המקום – לא דבר ריק הוא… רחל אמנו… והיא – שמה רחל… יש קשר בכגון זה… והאיש המתווך, אשר סידר את “הענין”, אדם כשר וטוב הוא…

המתווך היה חכם שמעון, גבאי של קבר רחל אמנו, שהיה שכנו של דאוּד לפני שנים אחדות, והוא דודה שלה, של רחל הכלה; היא בת־חברון ובאה תמול ירושלימה עם אמה על־פי הזמנה מיוחדת מצד חתן אחר, הוא בן־ציון כוהן, ה"כתבן", כותב מכתבים לנשים זקנות, בעל קול נאה מאד ועובר לפני “התיבה”.

הלה היה מבקר תכופות את חברון עם זקנים וזקנות או עם “עולי־רגל”, הבאים מערי תורכיה ואשר ידעו לרוב את הורי בן־ציון.

הוריו של זה ודודיו השתקעו בירושלים מזמן רב. הם נודעים ונקראים בפי הירושלמים בשם “הכוהנים הסטמבּוּליס” (מסטמבּוּל – קוֹשׂטא); רבים מאנשי המשפחה היו בערי־מולדתם “חזנים” מפורסמים. אבי בן־ציון, ח' בכור כוהן, לא רק מן החזנות נתפרסם, כי גם “גַ’ראח” (מקיז־דם) וגם גלב מפורסם היה, וחנותו הקטנה – נודעת לכל ברחוב־היהודים; שם עקר שינים, שם הקיז דם לאנשים כואבים וסובלים, ובין הכי להכי גילח בתערו ראשי אנשים; ויחד עם הסממנים, אשר נתן ל"חוליו", השמיע ח' בכור לאזניהם, בצאתם מתתת ידו, בדיחות, מהתלות ומשלי־חן, להשקיט את כאבם.

בן־ציון נולד בירושלים. הוא נתיתם מאביו בהיותו נער; את מלאכת אביו לא למד ולא ידע, אך קול אבותיו עבר לו בירושה והנהו מנעים זמר, חזן חביב, וגם “כתבן” רצוי לזקנים ולזקנות, הבאים להשתקע בארץ והמריצים מכתבים אל בניהם בחוץ־לארץ.

כשהיה בן־ציון בחברון, ראה את רחל ו"שאל" אותה פעם ופעמיים ולא נענה. עתה בימי אלול שלח בן־ציון שליח מיוחד לחברון ונִסדָר ה"ראיון" הרשמי בכיכר שעל־יד קבר רחל אמנו – אולי יהיה בזה משום “סגולה”.

אך היא, הכלה, מיאנה בו, כי לא מצא חן בעיניה; ולכן סידר דודה, ח' שמעון, את הענין עם דאוּד: אולי זה, שבחור נאה הוא, ייטב בעיניה – והודיע את הדבר לדאוּד, שהיום תימצא כל היום על־יד קבר רחל, בדרך שובה לחברון; גם משפחתו של ח' שמעון באה היום “לבקר”. אך לאמו של דאוּד, הרגזנית והטרחנית, לא הודיעו דבר: שמא תקפיד ותצוח על כבודה – כיצד יטריחו אותה לבוא היא אל הכלה?

ושמח דאוּד בלבו, שעלה הענין כך; אולם כשקרב אל הפתח הנמוך מאד שבחדר־המצבה והתכופף מלוא קומתו ודרך על המפתן – המם אותו קול הקינה והתחינה העולה מפי הנשים, האשכנזיות הזקנו, שהשתוחחו והתיפחו בתפילתן – ושוב רעד לבו והיה כחרד וחשב את הדבר לסימן לא טוב…

בחדר־המצבה היתה חשכה גמורה לעוּמת האורה המבהיקה, ששלטה בחוץ ביום־אלול לוהט זה. רגע עמד דאוּד עם אמו במקומו כשעיניו מתאמצות להבחין במקום. האויר החם המהול בריח כבד של שמן בוער בעשרות הנרות שבחדר, היה כמחנק לאַפּוֹ והכביד על חזהו.

אחרי רגע ראה לפניו את ח' שמעון הגבאי, שקיבלהו והושיבהו על כסת ערוכה מן הצד. אמו נכנסה בין הנשים לפני ולפנים. ח' שמעון הודיע לו ש"הן", האם והבת, כבר היו כאן, “הדליקו”, ויצאו אל חורשת־הזיתים עם בני משחתו.

דאוּד לקח ספר תהילים לקרוא מזמורים אחדים והסתכל בין כך באלה המתפללות, העומדות על־יד המצבה הגבוהה, הרחבה, המתרוממת מתוך החשכה בדממת אֵבל עתיק; האריך את מבטו על הנשים הצוֹוחות והקובלות במנוד ראש ויד כלפי “אמא רחל” כשדמעותיהן יורדות בלי הפוגה – ונלחץ לבו בקרבו… אחר־כך התבונן בנשים הספרדיות הרָבות ונצות עם אלה, האשכנזיות, המאריכות ושוהות יותר מדי על־יד המצבה – ואמר בלבו: הללו, ה"אשכנזיאס", טרחניות הן גם פה, כמו ברחוב־היהודים, כשהן נדחקות בהמון, ביום חמישי ויום ששי, לקנות אצלו תרנגולות וביצים…

ח' שמעון ושני משרתיו עמדו בשרוולים מופשלים על־יד המנורה הגדולה רבת־הנרות והספיקו “הדלקה” לכל אשה ואיש; ותוך כדי הדלקה אמר ח' שמעון “אל מלא רחמים” לנשים וקיבל את העשיריות, הדליק וכיבה והחליף מהר את הפתילה השרופה בחדשה להיות מוכנה לאחרים. אז חשב דאוּד: “עסק” זה מכניס הרבה רֶוַח, אין כמוהו לרוב רוָחיו: הרי אין כאן “קרן” – נחוצים איזה רוטלים שמן לשבוע – ובאות עשיריות למאות בכל יום; אילו היה המקום פתוח כל השנה, לא רק בחודש אלול – כי אז היה ח' שמעון עשיר גדול.

ח' שמעון ניגש אליו, כשנפנה קצת ותיאר לו את מקום שבתה של המשפחה – ילך הוא לבדו לשם; הן בקרב שכניו־מקורביו יימצא.

דאוּד נדחק בין העומדים ויושבים במסדרון אחרי “ביקורם” כשהם מיטיבים לבם במזונות או בשתיית קהוה. מי שהוא מרחוב־היהודים, שנזדמן שם, שאלו:

“ומה, דאוּד, מה קרה ואיכה היה הדבר, שסגרת את החנות בבוקר ויצאת לטייל?” – כי ידוֹע ידעוּ את דאוּד למקדים בבוקר ולמאחר בערב בחנותו יותר מכל החנונים, שעל־כן לבו נתון כל הימים לכיסו ולתרנגוליו…

הוא ענה:

“ח' יהודה (שותפו הזקן) יושב בחנות – פעם אחת בשנה אין דבר…” ויצא אל הדרך כשרוחו מבודחת עליו.

היתה השעה לפנות צהרים. דאוּד לא מיהר בלכתו, אף כי יקדה השמש בכל תקפה. הוא סקר את החבורות שישבו משפחות־משפחות תחת עצי־הזית ואכלו ושתו ועישנו נרגילות. הוא הלך לאטוֹ וחשב: הריהו כאליעזר בבקשו אשה ליצחק: היצליח ה' דרכו, אם לא – והוא גם הוא זקוק לאוֹת (כמה זקוּק!) – לא הפעם הראשונה היא, כי אם, אפשר, החמישית, אשר הוא במצב כזה. וזה האות: כי יגיע שם אל מקום מושב המשפחה, והם יאמרו לו: למה לא הבאת גם את אמך שתראה… אות הוא, כי לא יקום הדבר ולא יהיה – הרוס תהרסנו אמו, כבכל פעם… ואולם אם יאמרו אליו: טוב כי באת לבדך – “היא האשה אשר הוכיח ה' לי…”

כשהתקרב אל העץ, שישבה תחתיו כל המשפחה – נשים, עלמות, נערים וילדים – נתקבל בפנים מביעות שמחה. הוא ישב וקרא אליו את ילדתו של ח' שמעון לשחק עמה ולצבטה דרך חיבה כדרכו. זו מיאנה לבוא אליו, אך אמה אמרה לה, כמלמדתה הלכה בנימוס: – “לכי, הלא זה השכן דאוּד, הוא קורא לך… אַת מפחדת מפני השכנה מסעוּדה – אבל הוא… השכחת, כמה הוא אוהב אותך?”

ואל דאוּד, שישב בקרבתה, אמרה בלחש: “טוב שלא הבאת היום את אמך אתך…. תראה אתה בראשונה”…

– כן… אין דבר… היא פה… אבל לא־כלום… היא לא תאמר כלום…

ישב בשליבת ברכים על המחצלת הפרושה, טעם מה שהגישו לו, החליף שיחה עם היושבים והסתכל וחקר בה, ברחל, התבונן והעמיק ראות בה מתוך שיחה בשבתה ובקומה, בדברה ובצחקה – ואחרי שעה בערך הרגיש בעצמו צורך רב להתבודד לשעה קלה, לבחן את לבו בינו לבין עצמו.

הוא עזב את החבורה באיזו אמתלה, סבב את הכיכר, הלך והתרחק וישב על גדר נמוכה בצלו של עץ־זית.

לעיניו מנגד עברה ונמשכה דרך־העגלות, צחורת־אבק, המתפתלת בין החורשות והולכת הלוך והיעלם אל צד דרום – חברונה; רחוק ממולו יתרומם הר בּית־ג’לה (בית גילה) כשהוא מאדים מאדמת “החמרה” הבהירה, וכולו דַרגות־גדֵרות, העוברות בו כגידים ועורקים בגוף ענקי וחסון, והוא מנומר כולו עצי־זית גדולים וקטנים. משמאל להר, בקצהו, מצטופפים בשיפוליו עצי־זית למאות, כעין יער עבות לבנבן־ירוק – ודומה, כאילו שם, למטה, מקום המבוע הוא לירק המטפס ועולה קמעה־קמעה, עצים־עצים, על כל ההר עד מרום שיאו.

דאוּד התאמץ להשיב את מבטו מהמרחב הגדול, רב המראות והזוהר, להתרכז ולתהות על ענינו:

כן… הנה בא האות… וכל רגשותיו אומרים לו: זאת היא… אבל בלבו עוד דבר־מה עומד וקובל… כן… אמת, מבטה רך וטוב, ואלה הפנים המביעים חנינה ונועם – אין רבים כמותם; וקול דיבּוּרה השוקט והמצלצל בחן… אמת. אבל.. אין לאמור, שהיא יפה: גבות־עיניה עבות מדי וצפופות הן מעל לאף, שחרחורת היא ונמוכה – והוא לא כך חשב… ואולי רק שמלתה הלבנה והצחה היא אשר לא תתאים כראוי לפניה הכהים קצת? בלבו מועקה – על מה יצר לו ככה? כאילו מי־שהוא נעלם מענה אותו… למה לא יחליט ויאמר: לא. היא טובה, נעימה וחננית, אבל… לבי לא שלם… כן – יאמר כך… אך ירא הוא לחשוב כן… דומה, שלא ייטב לו, אם יגיד כך; חש הוא, שאינו יכול להגיד כזאת… הנה קול פנימי לוחש לו גם עתה: “זאת היא… היא האשה אשר הוכיח…” רגע חשב: יקרא את אמו לעזרה, והיא תאמר, תגזור – כמו תמיד – והוא יחליט – היעשה כזאת?

ובזכרונו עלו מקרי ה"ענינים" הרבים שבעבר:… בוקס ברוך, זו הנאוה והצחורה, שלבו חשק בה כל־כך – עמדה היא, אמו, וצוחה: “לא! אי אפשי בה, לא טובה היא בעיני; דאוּד, התאמר למרוֹת פי? – עולה באזניו קול אמו – הריני מבטיחה לך: יום שחור יגיעך… את דמך ואת דמה אָמוֹץ… את שניכם אקבור יום אחד – בסעד האל”. הוא זוכר את פניה שזעמו ואדמו – והוכרח לבטל רצונו. ככה אבדה זו מבין ידיו ונארסה זה כבר… ובת ח' רפאל גאון… אז התאמץ לבלתי שמוע בקולה ויהי מה. מה נורא היה אותו יום שבת בערב!… פניו יכוסו אודם מדי חשבו בזאת: על־יד פתח הבית, לפני העוברים־ושבים, פגעה בה בנערה – וטפחה לה בראשה ושפכה עליה נאצה וקללה – עד שאביה אמר ללכת לערכאותיהם… וכשנכנסה לבית, צעקה באזניו כלביאה: “אני מסעוּדה חדד, ידי זאת, ברשות האל, יד־ברזל היא, משברת ואינה נשברת – בן אחד הצלתי בעולמי, כל הוני וחיי ובעלַי אבדו בשבילו – אני אתן לו את מזלו, אני ולא אחר – ומה? האתן אותך לזו, שתקשור אותך אליה – ואת אמך תשליך מאחרי גבך? לא יקום ולא יהיה!”

וכך עוד פעם ועוד פעם… והנה הענין האחרון, לפני חודש ימים: ביום הקבוע ל"תנאים" קמה בבוקר כמטורפת: לא נתנה לו ללכת מן הבית ולא נתנה לו לדבר עם מי־שהוא. שלחה והגידה לביתה של הכלה, שהיא מתחרטת – היא נוכחה לדעת, שאן זו מזלו. היא יודעת – וחסל…

ועוד פעמיים נתקלקלו אירושיו מפני ה"פסול" שבו – משום שהיה בנערותו חניך במיסיון האנגלי… וככה לא נשארה לו כמעט כל תקוה בירושלים… “מנשאים” (שדכנים) אינם רוצים להתעסק בו עוד: “עם מכשפה זו אין אנו רוצים לבוא בדברים”.

…והנה זו מחברון בת אלמנה היא, גם היא יחידה כמוהו – אמרו לו בבית ח' שמעון, שהיא נאה ויפה… בחברון אין מכירים את אמו… והוא האמין, כי יפה היא – כך אמרו בהחלט – והוא, בנסעו בעגלה הנה, חשב להתחנן לפני אמו… הוא הכין את עצמו לאמור לה: “אמא שלי, אשק את רגליך – תני לי ואנוח בחיי… הרי אני בן עשרים, רחמי עלי, אל תשברי את רצוני, ברכיני, אמי… היא חמודה, ואני אהבתיה… שימי את ידך עלי לטובה. חוסי נא, אמא…” כך הכין עצמו לדבר על לבה – והנה רואה הוא, כי לא יוכל לדבר ככה… לא יוכל… ולחדול ממנה, לחדול – גם זאת לא יוכל… והרי היא טובה… בעלת־חן… ולבו מציק לו ככה… היספר את הדבר לאמו? יספר לה סתם – מה שהוא מרגיש – אך מי יודע, אם תיטיב לו אמו בדברה?..

וארכה לו השעה בשבתו בודד תחת עץ־הזית שעל־יד הגדר. אָמוֹר אמר לקוּם וללכת – אבל מה קשה לו לעזוב את המקום וללכת בטרם יחליט דבר…

ורוח מערבית קרירה החלה נושבת; אז הגיעו לאזניו קולות העגלות המשתקשקות, ההולכות ובאות על־יד הקבר, והבחין בתנועת הנכנסים ויוצאים בחדר־המצבה – ופתאום הרגיש באמו ההולכת ומתקרבת אליו. הוא נשאר יושב במקומו, מאין בפיו דבר אשר יגיד לאמו. היא קרבה אליו ופניה מפיקם דאגה ותמיהה:

– מה לך, בני, כי תשב פה לבדך כל השעה הזו?

– אין כלום… סתם, אמא… ישבתי לי…

– בּוֹא נא עמי, בני, בוא. הנה שלחנו האל לטובה היום הזה הנה. הייתי אצל שכננו, “בית ח' שמעון”, שם ראיתי נערה חמוּדה, שאלתי עליה שם ואמרו: בתולה היא וממתינה למזלה – בוא ראה אותה. היא נושאת חן בעיני מאד, וישרה היא בעיני מאד־מאד. שאלתי עליה ואמרו: יחידה היא, יתומה מאב כמוך, ולבי אמר לי: קחיה לדאוּד… כזאת אומר לבי לי – בוא נא, ראה אותה ותיוכח בדברי אמך…

הוא הביט ישר אל פניה, ועיניו כמו גדלו מפליאה. אחר־כך אמר, מבלי דעת מה יענה:

– אַת היית שם כל השעה הזו?

– כן, ישבתי שם, ועתה אמרתי לבקש אחריך, אַיכּה. ואני היום התפללתי ושפכתי לבי לפני “אמא רחל” – עליך, בני, כי תזמין לך מזל נאה ומשובח – בזכות ימי־הרחמים האלה – והנה נקרתה הנערה הטובה הזו ושמה רחל – היא, אמא רחל, שלחתה הנה… בוא נא…

דאוּד ישב שומע ומחריש במקומו, וכאשר כילתה אמו את דבריה, התעוותה שפתו חרש כשפת ילד ועינו נמלאה דמעה גדולה…

אמו נבהלה למראה עיניה. “למה תבכה, דאוּד” – שאלה בקול חרד וכפפה את עצמה לראות את עיניו המושפלות.

– כך, אמא… גם אני ראיתיה… – אמר בקול לחש – ולא ידעתי את לבי… באתי הנה…

– טוב, בני, כי תבכה עתה… בבוא אושר גדול לאדם באות הדמעות… סימן לאושר הוא. מזלך היא – מזל עליון תהיה. ככה יהיה, בני; אמך אומרת לך…

והיא לקחתהו בידה והלכו יחד לאטם אל מקום מושב המשפחה – והיא בלכתה מילמלה לאזניו על עתידות טובות, על חיי אושר וברכה.

כשבאו לשם, ניגשה אל רחל וברכת־שלום שנית בפיה לנאספים; פניה המוצקים והגרמיים לא היו לה עוד ועיניה השחורות והחודרות רכּוּ בהביטן אל פני רחל ובת־צחוק ענוגה וטובה ריחפה על שפתיה. היא אמרה לה:

– התאבי בבחור הזה, בבני? הוּא יעשׂך למאושרה, ידעתי. מזלו גבוה, בשעה טובה נולד, אני בטוחה באלוהי, שהיה תהיי לו אַת לשנים ארוכות – התאבי, בתי?

– אם רוצה הוא בי – אהיה שלו… – השיבה הנערה ופניה התאדמו.

והנשים היושבות מסביב החרישו בראותן, כי מה' יוצא הדבר. אז הטתה מסעודה ראשה ונשקה לרחל במצחה. “יברכך ה', בתי, וירום כוכבך, חביבה” – אמרה וקמה ממקומה והודיעה לנאספות, כי מחר בערב, בעזרת האל, יהיו האירוסים, והלכה להודיע את הדבר לח' שמעון.

וכששמעו הבריות למחרתו את דבר האירוסים שיהיו ואת חיבתה הרבה של מסעודה לכלה, אמרו: אין זאת כי אם טוב־לבה של רחל וטוהר־נפשה הידועים למדי הם אשר שברו את לבה הקשה של מסעודה.

ככה אירסה מסעודה חדד את בנה.

 

ב    🔗

החתונה נקבעה לאחרי שנה בערך – ב"נחמו". ודאוּד היה כאומר אל נפשו: בתקופת הימים הארוכים האלה יראה וידע, איך תמצא מנוח נפשו בו ואיך תשקוט בסוף הימים…

דאוּד גר באותם הימים בשני חדרים קטנים בעיר העתיקה, בחצר אשר בקרבת מנזר־האַרמנים.

כשהיה יושב לבדו, בימים הראשונים אחרי אירוסיו, על־יד שני החלונות הקטנים הפונים אל הטחנה – ואמו לא היתה להפריעו – היה ראשו טעון מחשבות עד כאב. אז היה מנער ומהלך הנה והנה. “מרוב מחשבות יכאב הראש ואני עד כה לא ידעתי זאת…” – היה אומר כחס על עצמו וכקובל על גורלו…

ברבות הימים, כעבור חדשיים ושלושה, היה כאילו עייף מחשוב מחשבותיו ולבו כבד בו. וזכרון אחד מימי ילדותו לא הרפה ממנו; בכל עת, אשר משכוהו הרהוריו, קם ועלה זכרון זה, כאילו ירמוז וינבא דבר־מה… בימי ילדותו, בעיר מולדתו מוֹגָדוֹר, במרוֹקוֹ, בהיותו כבן שבע, יצא פעם מן ה"חדר" לפנות ערב; רוחות־סתיו מטרידות הקישו בדלתות ובחלונות; השמים היו אפורים־כהים ועגומים מאד; מבין להקת הילדים הצוהלים והפוחזים בדרכם יצאה ילדה, שלמדה אתם בחדר, והציעה ללכת מאחרי הרחוב לקנות מהזקן המוכר תורמוסים בעד שתי פרוטות אשר בידה. מאחרי הרחוב, במרחק רגעי מספר, נמצא גשר לא־רחב על הנחל, והמקום ריק, אין בו בית. הוא והילדה – האחרים סירבו והלכו להם – עברו את הגשר: היא אמרה, כי הזקן נמצא “שם”, לא רחוק. הלכו שעה ארוכה והזקן איננו. אז עמד במקומו, כי לא ידע את הדרך וירא היה, שמא יחשיך היום. הילדה רחקה קצת ממנו, נטתה מאחרי גבעה באמרה, כי “שם” יושב הזקן. וכאשר איחרה רגעי מספר – ניסה ללכת אחריה, ואולם לא ראה אותה עוד ולא מצא את עקבותיה. אמר לשוב ולא ידע את הדרך… ויחרד מאד. וילך הלוך ותעה… עבר גבעה גבוהה קצת, אשר דמתה בעיניו להר עצום, ויקו לראות מאחריה את אורות העיר המבהיקים מרחוק, והנה לפניו בקעה רחבה ושוממה משתרעת… והיום ירד ויהי ערב… ומדי הסבו כפעם בפעם את פניו, נראה לו בחשכה כאילו עמדה שם, על ראש הגבעה, היא, הילדה הלבושה לבנים, אשר משכה אותו אחריה, והיא מושיטה את ידיה למולו, כשהיא ניצבת דוממה, כמו קפאה תחתיה… הוא ביקש לשוב ונדמה לו כי הוא שב, אך הנה ראה כי הולך הוא ואובד, נתקל בחשכת הלילה בגדרות ואבני־נגף, יוצא ונכנס בשדות רחוקים וזרים… רגליו עיפו וירבץ תחתיו ויבך. שעה ארוכה־ארוכה בכה בקול רם עד כי ניחר גרונו וידום. והנה זוכר הוא עוד כי ניעור מתוך בכי וירא את אביו ואת אמו ועוד נשים רבות על־יד מיטתו אשר על הרצפה. המנורה עמדה על השולחן הקטן, עתר עשן־הקטורת מילא את החדר ואמו קראה ולחשה: “כל הרעות במעמקי הים תצלולנה! כל רוח רעה תיפזר לארבע רוחות השמים, ובך לא תגע – אמן ואמן”.

וזכרון זה, לכל דבריו ופרטיו, נטפל אליו באלה הימים, והוא מוצא את עצמו מהרהר בו כשהוא יושב בטל בחנות או כשהוא עומד בבית על־יד החלון; פה עומד הוא ושומע את הולם דפיקות הטחנה ובראשו דופקות מחשבותיו – ומתוך אלה תעלה תמיד בלאט אותה הילדה בתמונתה, אשר עמדה כקפואה מרחוק והושיטה את ידה אליו מתוך החשכה…

אבל הוא שמר את הדבר בלבו ונשאוֹ בצער לבדו – למי יגידנו? ומה יגיד?.. אמו – פיה מלא תמיד תהילה ושבח לכלה וסיפרה פעם ופעמיים בשמחה, כי ישראל עטר (יהודי מרוקני, מעונן ומכשף ידוע) הגיד לה נכונה ודבר־אמת, כי מזלה של זו מזל רם וגבוה הוא.

ובימי־החורף, בימי סגריר, כשזרמי־מטר יורדים באין הפוגות והקונים מעטים, יש שיש דאוּד על־יד הכירים שלפני כסתו הקטנה, ארכובותיו מקופלות תחתיו, ידיו מונחות בין ירכיו ומבטו קופא שעה ארוכה, או שיש שרמזו פניו ועיניו כמתוך שיחת מחשבה, וגם ידיו נעו, כאילו נשא ונתן בינו לבין עצמו…

ח' יהודה, שותפו הנאמן, ראה זאת לפעמים והתפלא מאד על הדבר.

שותפו זה זקן הוא – בן ששים ומעלה; גם הוא “מערבי” (מרוקני). עוד לפני שנים אחדות היה חוזר על הפתחים; הוא ערירי ילך: אשתו מתה עליו לפני שנים רבות. בת יחידה לו, נשואה לנחתום, – בביתה הוא ישן – אך רחוק הוא ממנה ומשולחנה, ורק כאיש קרוב־משפחה נכנס אל ביתה. פניו של ח' יהודה מגושמים הם ונראים לרוב כזועפים וקודרים; עיניו הדומעות, או הנראות כדומעות, מביטות בקנאת־רוגז ובשנאה על הבריות – כדרך קבצנים מהוגנים – כאילו עשוק הוא מאז ומעודו ביד העולם…

הוא יליד עירו של דאוּד – מוֹגדוֹר – והכיר היטב את אביו של דאוּד, ר' אברהם חדד, שהיה סוחר חשוב במסחר־עורות. אף בעל־תורה היה אביו ונכבד בקהילתו, מזונותיו מרוּוחים היו ובביתו התאכסנו תמיד “שליחים” מארץ־ישראל, רק איתרע מזלו לגבי בנים: רבים נולדו לו וכולם, בהיותם בני שמונה עד עשר, מתו עליו; שתי נשים גירש משום כך, והשלישית היתה מסעודה, שנתאלמנה מן הראשון ונתגרשה מן השני ומן השלישי, והיא ילדה לו את דאוּד היחיד והיקר.

פעם התאכסן אצל ר' אברהם שליח צדיק מארץ־ישראל. דאוּד היה אז כבן שמונה וכאשר שמע השליח את דבר אסונו וראה את דאגתו של ר' אברהם על הילד, גזר עליו, שיקוּם וילך לגור לארץ־ישראל – והוא אז בן ארבעים ומעלה. הוא שם את לבו למלא אחרי הדבר; ובעשותו כה וכה לנסוע ארצה־ישראל, חלה את חליו אשר מת בו. אז אמרו יודעי־דבר למסעוּדה: קוּמי והצילי את בנך במהרה והעלי אותו אל ארץ־הקודש. והיא מכרה את כל אשר לה ועלתה לארץ; היא הגיעה, אחרי טלטולים רבים ומקרים קשים כמים הזידונים, בידים ריקות לגמרי לירושלים – אך את בנה הצילה…

וזוכר ח' יהודה, כמה היה דאוּד עזוב בנערותו וכמה סבלה אמו מחוסר לחם לכלכלתו; זוכר הוא, שפעם, כשהציק לה למסעוּדה מחסורה מאד, הלכה ומסרה – אחרי שרבה קשה עם הגבאי הממונה על קופת האלמנות – את בנה לאנגליז (לפּנימיה של המיסיון), “שהם רחמנים יותר מן הגבאים”; ואולם כשהודיע לה פעם בנה, שציווּ לו לנשק “עבודה זרה של כסף” (צלב של כסף), מיהרה והוציאה אותו משם בערמה אחרי היותו שם שנה שלמה.

אז התאזרה מסעוּדה עוז והלכה ל"שליחוּת" לערי מצרים, כי אמרה: למה ילכו רק גברים לשליחות, אף כי אינם זקוקים כל־כך? תלך היא – ואף כי אשה היא, בטחונה בה' ובכוחותיה, כי תצליח. ודאוּד ישב אז חדשים אחדים בבתי שכנות מכרות; ואחר־כך, בשוב אמו משליחותה וסכום כסף בידה, נכנס דאוּד לישיבה הגדולה של “הבחורים המערביים”.

ח' יהודה, שידע את כל זה וראה כיצד גדל דאוּד והיה מעט־מעט לבעל חנות ולבעל פרנסה, הבין שבר־נש הגון הוא ו"דבּר" (פיקח) בעסקים “ומוציא את הפרוטה מתחת לאדמה”… ולפני שלוש שנים בא, בבוקר יום אחד, לחנותו של דאוּד ומסר לו בסוד ובצנעה חמישים “נפּוֹליוֹנים”, להיות לו לשותף. בשעת מסרו לו את הכסף אמר לו:

“הנה באתי אליך… מערבי אתה כמוני, בן־עירי אתה; מאמין אני בך, שנאמן אתה מכל סוחר ושבידיך, בטחוני באלוהים, יעלה הכסף כשאור – הן “הוא” יודע, בכמה עמל, זה שנים רבות, אספתי פרוטה לפרוטה – הוא היודע – יהא בשעה טובה ומבורכת – כן יהיה רצון!”

והוא היה לשותף בחנות. הוא לא עמל ולא טרד בהליכה ובקניה, אלא ישב תמיד במקומו הקבוע בחנות, על־יד הדלת, ומחה כדרכו את עיניו במטפחתו הנתונה תמיד בידו; הוא נהג בכלל קמצנות בדיבורו, ורק לפני “זבינות” ידע למצוא שיג ושיח למשכן אל החנות. הוא ישב מבוקר עד ערב במקומו על־יד הדלת, כשומר נאמן על מפתן החנות ועל האושר שבה… כי החנות גדולה היא ורחבת־ידים, ורבה בה האפלה על האורה, ואיש לא ידע נכונה מה גדלה ומה צורתה. נראה נראו מחוץ נדבכים של לולים על־גבי נדבכים, צפופי תרנגולים, יוֹנים וברוזים – ורק מתוך האפלה, מבפנים, יצאו בצוחה לפעמים קולות תרנגולי־הודו ואוזים, אך הרגש הרגישו הרואים, כי נצברים פה מדי שבוע בשבוע גרשים ומג’ידיות (מטבעות־כסף) לרוב, שנמים בדבקות ובדאגה ומתחלפים ב"נפוליונים" מבריקים בזהבם…

הבריות לא ידעו כי שותף הוא ח' יהודה הקבצן וראוהו כמודעו בן־עירו של דאוּד היושב כעוזר בחנותו.

ובימי אירוסיו של דאוּד, בשבת ח' יהודה במקומו על מפתן החנות, כדרכו, הסתכל וידע כי רוחו של דאוּד נבוֹכה בו לפרקים, ולא אחת ראה בהינעץ מבטו העגום באחד המקומות שברחוב ובשהותו על מחשבותיו…

באחד הימים פנה ח' יהודה אל דאוּד בקול חרד ובדאגה, כי נלאה להבין מה הוא הדבר אשר יעיב ויקדיר ככה את פני שותפו.

– ומה, דאוּד, מה הוא הענין אשר אתה מסתיר ממני? למה לא תגלהו לי? וכי אין אני שותפך הנאמן שתבטח בי? הבין לא אוכל… הרי כספנו תמים הוא ושלם – עסקינו טובים, ברוך ה' – ומה הדבר?.. מה יקנן בלבבך? מה?

– כלומר, מה דעתך? מה רצונך?

– וַכַה (כמוֹ נוּ, בערבית מרוקנית), אני אומר לך: הנה תשב לפעמים שעה ארוכה ותדבר אל נפשך בפניך ובעיניך – ואני הבין לא אוכל… מה… מה תדבר… ועם מי? – וַכַה –

דאוּד ביקש להשתמט מענוֹת על דבריו והתפלא בעצמו על כי נגלה לפני אדם אחר בחשבו את מחשבותיו, קם ממקומו ויפן כה וכה ויאמר כמתנצל: “אין כלום, ח' יהודה, אין דבר… מה דיברתי – הן לא דיברתי דבר… בימים כאלה כשקַר ככה, בשעות בטלה, אני יושב וחושב לי על דא ועל הא… אבל אין לך מה לדאוג…”

וח' יהודה הלך יום אחד, כשהיה דאוּד בחנות, אל אמו לביתה.

– מסעוּדה, בואי ואגיד לך דבר… עליך לשמוע…

זו מָלאה סקרנות.

כשסח לה ח' יהודה ברוב ענין ודאגה את דבריו על־אודות דאוּד, אמרה אמו:

– וַכַה, אף אני רואה לפעמים כדבר הזה… נראה הדבר כי אמת בפיך, כי בשלה, בשל כלתו, הוא זה… ואני הלכתי פעמיים לישראל עטר, אליו הלכתי, והוא באחת: בת־זוגו היא ומזלם עולה מעלה־מעלה. ופתח גם מַנְדַל¹, לעיני פתח, וכה, והגיד לאזני הרבה, מן הטוב וגם מן הרע הזכיר, אבל בת־זוגו היא – ככה יאמר, ומי הוא אשר יימלט ממזלו?

ח' יהודה נפרד בברכה ממסעוּדה ושב לחנות.

ובאחד הלילות זרקה אם דאוּד לעיניו, מחפיסות־נייר קטנות, סממנים אחדים על האש אשר ב"מנגל"־הנחושת ועלה ריח קטורת של בשמים, ואחר־כך השקתה אותו טה, שטעמו היה משונה קצת.

– שתה, בני חביבי, – אמרה, – ספר לי כל אשר בלבבך וייטב לך בסעד האל; הן כמגור במעיר תובא דאגתך זו, היושבת בלבך בימים האלה – ואני, מה לי בעולם זה בלתך? מה אני? רק אשה גלמודה, אשר התאבקתי יחידה עם כל מרעין בישין וסגולתי בחיקי, ולמה רע ללבבך ככה אחרי גדלי אותך עד כה – ואתה חיי, טובי, כל טובי אשר בעולם זה – שלושה החלפתי וגם אביך החליף שתים עד בואך אתה, היקר מכל יקר.

והיא לפתה את צוארי בנה ותער על פניו עתר נשיקות ודמעות – והוא, מה רצה גם הוא להוריד דמעה ולהפיג צערו, אך דמעתו נעצרה ובלבו מועקה גדולה.

ואחרי דבּרה את אשר בלבה פתח דאוּד בקול דכא ויצאו קטעי דבריו כדרכו תמיד – כי לא יכול דאוּד מעודו להסביר לנכון את דבריו לשומעו, ומדי דבּרוֹ פלט לרוב את המלה “הדה” (זה), מבלי שירגיש בזאת.

– די, ימא (אמא), די, הנה… זה אשר אמרת… רואה אני, כי היא מזלי… אני, הדה, גם אני חש כן… אבל ירא אני… איני יודע נכונה… איני יודע, אם לנכון, הדה, אם לנכון אוהבנה… לאחרות נמשך לבי יותר… עד עתה נמשך… ואַת אומרת וגם אני חושב, כי נתונה היא לי מן השמים… זה אשר ימר לי. אני מן היום הראשון שם, בקבר רחל אמנו, כך אמר לי לבי… ואני לא אשנא אותה… אבל לא אוהבנה לאשה… כמו אשה… ואולי אוהבנה אחר־כך – אם היא מזלי… אולי אחר־כך, הדה, ייקשר לבי? ואיני רוצה לחשוב… אומר אני, כך – לשכוח, לשכוח מעט – והיא לא נותנת… זהו אשר אחשוב, אמא…

והוקל לו קצת בדברו כזאת לפני אמו.

והיא ענתה לו: ודאי שונאים הטילו עין רעה במזלך – הוא יביא עליהם יום שחור, הוא יִקום מנשמתם – יעברו ימי־חורף אלה ואני אתקן בסעד האל את לבך… ותהיה מאושר, ויינקרו עיניהם… תהיה מאושר בבת־זוגך – בסעד האל…

ובקרוב החורף לקצו נדברו האם והבן ביניהם על אשר חשבו בנפשם כל ימי־החורף הארוכים ולא אמרו את הדבר, כי קשה היה לעשותו, ועתה מצאו, כי טוב ונכון הוא: יסע לימים אחדים בחג הפסח לחברון להתראות, היינו לראותה כראוי. כלפי הבריות – הרי זה ביקור החתן אצל הכלה… יהא בחברתה ימים מספר, הן שני הימים, אשר שהתה אז בירושלים אחרי האירוסים, כלא היו; ספק אם ראה אותה, בצירוף, שעתים או שלוש – עתה יסע ויראה….

בחול־המועד של חג הפסח, לבוש כפתן־משי יקר ומעיל ארוך מובחר וחבוּש תרבוש אדום ורם, נסע דאוּד חברונה ומתנות בידו לכלתו. הוא נסע כאילו אין דבר בלבו – וכך הזהירתהו אמו לא פעם – “לא קטנה ולא גדולה”; יבוא שם וייזהר, שלא יוּרגש דבר מאשר אתו… פשוט, כבוא חתן אל כלה לביקור לימי החג…

חמישה ימים עשה בחברון.

ביום הראשון, בבואו לפנות ערב, חרדו האם והכלה לקראתו: לא הקדים מכתב לבואו ולא שום ידיעה; הוא לא כתב – כי קשה לו בכלל כתיבת מכתב… ואיך ומה כותבים לכלה?.. ומה היה יכול לכתוב?..

אך במידה שחרדו לקראתו, בה במידה דאגו האם והבת להנעים לו את ימי שהותו אצלן. הן גרו בדירתן, אשר נשארה לאם, לאלמנה, ירושה מבעלה: שני חדרים לא גדולים בקומה תיכונה ועליה אחת קטנה בקומה העליונה – באחד הבתים אשר ב"חצר" (בגיטו היהודי). באחד החדרים גרו האם והבת (השני שכור היה לאשה זקנה) ואת העליה הקצו עתה לחתן.

בדאגה ובמסירות רבה שימשוהו שתיהן, אל מוצא פיו חיכו ושמרו את דברו כשמור אם חרדה את דברי בנה היחיד. ואמנם נוחה היתה לו הישיבה שם והרגיש את עצמו בטוב. רוח שלוה, ספוגה אמת ואהבה גלויה, קיננה בבית שתי הנפשות האלה – כזאת הרגיש כל הנכנס בתוך הטוהר והלובן שבתוך אלה החדרים הקטנים; זה הנקיון המזוקק, הנוח ופרוש בכל: באריחי־הרצפה העתיקים, החלקים והנוצצים, בקירות ובתקרה הנמוכים המסוידים רבות ותכופות ברוב טיפול ודאגה, באלה הסדינים הצחים משלג, הפרושים והתלויים פה ושם – כל המראה הטוב והזך הזה היה כאומר: מידיהן המתוקנות ונפשן הטובה והנקיה של האם והבת הגיע לנו כל זה…

ובעלותו על המצעים הנמוכים, הצחורים והקרירים, מצא את מנוחתו, כשהשתרע להנאתו בבואו עייף קצת לפנות ערב; כי הכן הכינו לו ימי טיול ושמחה בסביבות העיר, ב"גיא־האגוזים" המפורסם בחברון ובמקומות אחרים ידועים.

כך, נוחה היתה לו הישיבה בחברון, וטובים היו גם האנשים המכרים, אשר נכנסו לפרקים לבית; מסבירי־פנים ומחבבי־אורח היו בעיניו אנשי חברון, אף כי בלכתו אתה, עם כלתו, בין הסימטאות הצרות והחשכות אשר “בחצר”, שמע פעם מבין היושבים בחלונות, האורבים לעובר ושב במבט סקרני: הוא גבוה וצנום כעגור והיא נמוכה ועגולה כבר־אוז – זוג עקום…

אך מכרי הבית השמיעו באזניו פעמים אחדות מתוך שיחה: דאוּד, חייך, בת־אצילים לקחת, ממיטב הארץ בחרת ואספת אליך, בת מגזע רבני הדור, חייך; מי היו אבותיה? הו הו…

וכל זה אשר ראה בבית כלתו היה כאילו בא אל קרבו והשקיט את מכאוב הפצע, אשר בגללו בא הנה. ואולם לא עלתה בידו בחמשת הימים אשר עשה בחברון לעמוד על עניניו בבירור – למרות אשר הרבה להגות בדבר בשכבו בלילה בעליה הקטנה לבדו. כי מדי קומו בבוקר קידמוהו הרבה אותות חיבה ורצון – ונבוכו בו מחשבותיו. אז אמר כי בירושלים ודאי יתברר לו הענין לאמיתו…

ובשובו בעגלה ירושלימה היה הוגה לרוב בענין אחר, אשר עד כה לא עלה על לבו ולא ידעוֹ, והיה כמוסיף מכאוב על מכאובו: הוא לא חשב עד עתה כלל, שהיא… שהיא אוהבת אותו… נפשה קשורה בו… הוא ראה זאת בימי שבתו שם בכל הליכותיה וצעדיה… אהוב תאהבהו… ומבטה המלא צניעות ואהבה, אשר הטילה בו בעת היפרדו למסעו, ילוונו ולא יסור… היא הושיטה את ידה לו בחשאי וקולה רעד: “כתוב נא לנו אות בבואך… ישקיט המכתב את הגעגועים…” והוסיפה: “לך בשעות טובות, אהוב, דרוש בשלום אמא ובשלום הדוד שמעון והדודה” – אלה היו דבריה באחרונה…

והיה צר ללבו מאד…

וכהתגלגל אופני העגלה במרוצתם, הלוך והתגלגל סביב צירם, ככה נסבו והתגלגלו הרהוריו באותו דבר ולא הרגיש בדרך הארוכה, אשר עבר בחמש שעות.

וכאשר הגיעו אל “רחל אמנו” והעגלה עמדה רגע לפוש, תקפהו רצון חזק לקפוץ מן העגלה ולעמוד על־יד דלת־הברזל הסגורה ולהטיח מלים כלפי אמא רחל…

אחרי שעה קלה עמדה העגלה בשערי ירושלים. הוא ירד מן העגלה, ורק עתה חש מה ריק תוכו, ואמר בנפשו:

“משל למה הדבר דוֹמה? למי שהלך בדרך רחוקה לגבות חוב עצום וגדול, אך תחת לגבות החוב, נגלה לו שהוא בעל־החוב וחייב בכל נכסיו – כלום אין הדבר כך?…”

 

ג    🔗

וגמרו אומר האם והבן, אחרי שיחות ארוכות וקשות, לעשות את הנסיון האחרון: חתונה..

האֵם המתיקה תמיד אמריה: לא ממך, בני, התחיל האי עלמא; ראה ראינו הרבה כגון דא… קשר החתונה הוא המכחיד את הצללים והספקות, ויקום הקשר לחיים ארוכים וטובים.

והוא, דאוּד, חשב בינו לבין עצמו: “אלך לחתוּנה כאדם ההולך אל ניתוח… יש הולך ברגליו אל הניתוח בלב שקט – זוכה ונתרפא וחי… הוא ירחם” –

ושבעת ימי החתונה, אמנם, היו כסם משכר ומשכיח את מכאוב הניתוח. היו שעות וימים שהאמין בתומו שאמו צדקה. היא ניצחה.

החתונה נעשתה בביתו של ח' שמעון, – זה “בית־השמחה” הידוע בעיר מאז – בחדר הגדול, שבמחציתו הפנימית מתרוממת ה"סופה"², והיה החצי העליון לשולחן הגברים והחצי התחתון לשולחן הנשים. התכונה רבתה בכל ימי החתונה; קרובים ומקורבים, נשים וטף במספר גדול, נועדו כל הימים ורָוח אז ללבו של דאוּד, כי הרגש הרגיש בפעם הראשונה לימי חייו שמחה של קרבת־משפחה, שלא ידע טעמה, בהיותו הוא ואמו בודדים וערירים באין כל קרוב להם בירושלים (גם מארץ מולדתו לא נתקבל אלא לעתים רחוקות מכתב קטן מאיזה קרוב), והיה כרוך תמיד כילד אחרי סינר אמו; חדשים עברו והוא לא בא בחברת הבריות ולא ידע ולא חש מחסור זה; אזניו שמעו רק את לשונה הטובה והמתוקה של אמו – אך גם את ידה הקשה, אשר טפחה בגבו, הרגיש לעת־מצוא גם בהיותו בחור. ועכשיו, בחתונה, בראותו את התנועה הרבה וששון בני המשפחה הגדולה – מרגיש הוא, כאילו הושטו לקראתו זרועות רבות, אשר יקרבוהו ויאפפוהו בחומן; מן היום הזה תהיינה הרבה נשמות קרובות לו סביב; ורבות מאלה, בעלות העינים הבהירות והיפות, הריבות ה"קרובות", תהיינה מביטות בו בחיבה – בבן־המשפחה החדש… ובהסבו את עיניו אל שולחן המסובים, שכיתרוהו רבנים, חכמים, סוחרים – מידידיו הרבים של ח' שמעון – נהנה בלבו, כי נקשר אל משפחה מיוחסת, שאלה ה"חכמים" המפורסמים בעיר מבאי־הבית הם.

ובשעות המשתה לילה־לילה, בעלות סערות ה"פייטנים" וה"מנגנים", בהשתפך קולות שירתם העמוקה ופני המסובים אדמו מהיין הטוב המובל מהבוג’אס³ הרבות וקערות ה"סַלַטות" (הזיתים המשובחים, החצילים והקישואים הכבושים בשפעת שמן וסממני תבלין), אשר נתרוקנו ונתמלאו לאין־ספורות והועלו בידי משרתים זריזים ו"קרובות" חביבות מתחת ה"סופה", מתוך אותם סירי־החרס הגדולים והכבדים המזומנים ואצורים שם לעת שמחה – בשעות אלה, כשנדו כבר המסובים כתף אל כתף אחרי קולות השירים, הנישאים מפינות שונות בחדר – זכר דאוּד, מתוך עליזות יינו, את ח' שמעון, אשר לו חייב הוא תודה על כל הטוב והחסד; ולא אחת כפף החתן את עצמו וחיבק בזרועו את צוארי ה"דוֹד שמעון": “אתה אבי… אבי… הבה אשקך… מה טוב אתה, דוֹד שמעון… מה טוב! – התמוגג קולו של החתן. – ברצון האל הכל יהיה הדה, הכל טוב… ברצון האל…”

ומבין להקות המנגנים עלו ה"קוֹמפּלאס" (טוסטים) הנאמרות בחרוזים בלשון ספרד, או ב"מַוָלים" (רומנסים) בשפת־ערב; המנגן ירמוז בחרוזיו ויהלל את נבחרי המסובים, את החתן, הכלה, המחותנים – ורבעי מג’ידיה נשלחים, וחוזרים ונשלחים, מתחת לכוס היין, אל המנגן החרזן.

קולו של נחומה, מנגן סגי־נהור, – זה הכובש לבבות וכופה את השומעים להאזין בנשימה עצורה אל מוצא פיו – נשמע ברמה ובחדר נפלה שתיקה:

שמעו, סיניוֹרים, אל מלתי ואל דברי הקשיבו:

לְפָנִים הַשָּׁמִיר חָרַת אַבְנֵי־מִזְבֵּחַ שְׁלֵמוֹת

לְמַעַן כּוֹנֵן שָׁלוֹם וֶאֱמֶת עֲלֵי־אֲדָמוֹת;

עַתָּה בְּהֵחָרֵב מִקְדָּשׁ וְהֵיכָל

וְַעם־יָהּ קוֹדֵר בְּגָלוּת יֶאֱבַל –

הַתּוֹרָה הִיא תִּשְׁמוֹר עַל הַשֶּׂה בֵּין זְאֵבִים;

וְאֵלֶּה “הָאֲדוֹנִים הַחֲכָמִים” הֵם הַחוֹצְבִים

עַתָּה בַּתּוֹרָה הַמֻּצָּקָה כַּסַּפִּירִים –

אֶת כּוֹסִי אֶשְׁתֶּה לְחַיֵּי אֵלֶּה הַשְּׁמִירִים!

ורעם קול המסובים בתהילה: בּרווֹ! נחומה החביב! ישקו שפתי־חן אלה!

וצלילי הנבל ירעיפו פזמון בלוית הפייטנים בשפת־עבר, משירי ר' ישראל נג’ארה אשר בספר “ישמח ישורון”.

ובין שני המחנות בקצה ה"סופה" יעמוד שלום חי המנגן והוא אל הכלה יפנה ואליה יטיף “מַוַל” בערבית:

הַאֲזִינִי, כַּלָּה, כַּלָּה רָחֵל!

עֲדִי אָשְׁרֵךְ – מִיּוֹם זֶה הָחֵל.

אַתְּ, הַכּוֹבֶשֶת־לֵב בְּהֵאָלְמֵך כְּרָחֵל,

הֲיִי לְדַאוּד לְעֵזֶר – וּמִלָּתֵךְ אֵלָיו: יַחֵל!

וְהָיָה בֵּיתֵךְ עָשִׁיר בִּנְדָבוֹת וָחֵיל.

וְאַל יָסוּר לְפִתְחֵך יוֹם־שֶׁבֶר וָחֵיל.

“הנעימות לשלום חי, הנעימות לפי־הזהב!” – יריעו המסובים.

ואחרי רגעי מספר ירים שנית קולו, והעדה ברתת לאמריו תקשיב:

עָלָה שָׁתִיל רַךְ מִפַּאֲתֵי מַעֲרָב⁴

וְיַעֲרֹג דֹּם – לְקֶרֶן־בֶּן־שֶּׁמֶן אָרָב –

זֶה אַתָּה, הֶחָתָן, בֵּן יָחִיד וְיָקָר,

יִחַלְתָּ לְכוֹכָבְךָ עֲדֵי הוֹפִיעַ בִּיקָר.

אַשְׁרֶיךָ כִּי נִצְמַדְתָּ לְבַיִת זֶה נֶאֱמָן לִתְהִלָּה

וְהָיִיתָ כְּעֵץ שָׁתוּל בֵּין יִבְלֵי גִנָּה מְצִלָּה.

אז יפתח כיסו החתן, בבוא דברי המנגן כשמן בעצמותיו ויזרוק למטה מטבע־זהב נדבה למנגנים בעם.

ובלילה אחר, עת נסבו על השולחן “בעלי־בתים” (כי בכל לילה יזמינו סוגים מיוחדים: לילה – חכמים, לילה – סוחרים, וכיוצא בזה), וגאתה השמחה עד כי עיפו המנגנים, אז השתעשעו המסובים במשחקים, ובדחנים מפורסמים הראו את אמונתם, לקיים מצות “משמח חתן וכלה”.

ורק עם הנץ השחר התפזר הקהל החוגג את בית החתן.

גם בימים, בשבעת ימי החתונה, רבו השעות הטובות ולא היה סיפק בידי דאוּד להימצא לשעה קלה יחידי לנפשו – מן הבית לא יצא, כנהוג; אך, בכל זאת, אחרת היתה אתו:

בחורים מקורבים ועלמות נאות באו לביקורים ארוכים בכל שעות היום. אז שיחקו בקלפים או בקוביה – והיו השעות ההן נעימות מאד. אך יש אשר נשארו החתן והכלה לבדם – המחותנות עסוקות במטבח, והבנות בבית מכינות את הירקות ועוסקות בנקיון הבית. בחדר נהרה וזוהר. שקט חגיגי שוכן בחדר הגדול, המסודר והנקי, החתן לבוש כּפתן־משי קל ומבריק ונעלי־בית קלות ברגליו; הוא מרבה לעשן סיגרות יקרות; ונסוך בבית כריח־ניחוח דק, משכר בנעמו; הכלה, כרגיל, לובשת בכל יום שמלה אחרת; והוא שומר את צעדי הכלה, את תנועותיה, ומבטו מרפרף תמיד על־פני שמלותיה היקרות והעדינות. ואז, בהיותם לבדם, קרא לה לפעמים לשחק בקלפים וכיון את לבו לבחון את נפשו לאורה… הוא מחליף שיחה אתה על המשחק בקלפים – ובלבו חרש יהרהר: “הצעיף הורוד שעל ראשה מתאים לה מאד… בשלה ‘גרינאל’ (אדמדם־כהה) שלבשה תמול, תיעטף כולה בחן רב…” והוא משחק בקלפים… רצונו תמים ושלם להוכיח לעצמו, כי תמו כל טענותיו לגמרי… “כך היא… כזאת… יש אפשרות שיאהבנה… היא אשתו – והוא יאהבנה – חסל”. ובמבטו יבדוק את תוי פניה כמבקש סמך, כי… הנה יאהבנה – אך אז יחוש רגע קל, כאילו מי־שהוא יצבטנו עמוק־עמוק בלבו – ובא הדבר ועלה כרעיון מר במוחו… אז יאמר לנפשו, בשוחחו אתה על הקלף המושלך: “כן… עוד טרם יעבור מכאוב הניתוח… עודנו דומה כשוכב על ערשו, אחרי הניתוח, קשור בחיתוליו – זאת הסיבה כי עוד יכאב לו, אבל אחר־כך… אחר־כך…”

ולא נזדמן לו אף פעם לגמור את הרהוריו, כי על הרוב בא מי־שהוא לבקר – ונפזר הענן, שהחל לרדת בבית־החתונה…

 

ד    🔗

דאוּד לא פילל ולא עלה הדבר על דעתו, כי דרוש ידרשו “ימי הניתוח” ימים רבים, שנים, ארבע או חמש – וכי רק אחרי הימים הארוכים האלה, רק אז ידע הוא ואשתו וכל מיודעיו, כי לא עלתה ארוכה למחלתו וכי היה לבעל־מום – בעל־מום גדול בחייו…

חדשים אחדים אחרי החתונה היה עוד כעין המשך לימי החתונה: דודים ומקורבים “קראו” להם, כנהוג, למשתה בלילות. פעם ופעמיים בחודש היו באות ה"הזמנות". ודאוּד הלך לקראתן בחפץ־לב מסותר, שרק הוא ידע פשרו: הן כאילו נתנו לו אחיזה קלה בתוך שטף גלי מחשבותיו, אשר הטרידו אותו כל הימים; הוא חשב להמשיך על־ידי זה את אוירה של החתונה, להסיח את דעתו מאותו יתוש, המנקר לפעמים בעקשנות קנטרנית במוחו, ולדחות את השעה… להשתמט מחשוב באותו ענין… כי בהימשכו אחרי הרהוריו היה רואה את עצמו כצפור כלואה, המתלבטת וחוזרת ומתלבטת בין חוטי הברזל, בשעה שהדרך הלא רק אחת היא: הפתח… לכשיפתח הפתח… זוהי הדרך… גם הוא נוכח למדי, כי לשוא הם כל הרהוריו ושׂרעפיו… הרי הוא אסור… כלוא… ורק דרך אחת יש להימלט… להציל את עצמו… להיפטר… כלומר – וכשהגיע למחשבה זו היה כלועג לעצמו: “להיפטר… גט… המ…” והרי יש עוד אנשים (שלא היו במקרה בעיר בזמן חתונתו), המברכים אותו: “בסימן טוב, דאוּד, בסימן טוב!” – עוד לא עברו ששה חדשים מיום שקראו את ה"כתובה" – והוא חושב על גט… איזה לעג מר… מוטב לא להימשך אחרי אלה ההרהורים…

ואחר־כך ביקש להשקיע את עצמו ולהתמסר כולו לעסקיו בחנותו: כך יסיח את דעתו “מזה”… ימים רבים, חשב, צריך להסיח את הדעת… אלא כאשר תפסו אותו אלה ההרהורים בין עסק לעסק, בין ענין לענין, ועלה והגיח, מבלי כוונתו ורצונו, מאיזה מקום נסתר, כעין הרהור קל: ששם, בביתו הקטן, יושבת עתה אשתו (עוד פעם): שם יושבת אשתו בביתו… אז – יתקפהו מין צער, ממאיר בלעגו: למה הוא רודף ככה אחרי המטבע?.. דומה הוא לאדם שמתו מוטל לפניו בביתו והוא הולך לחזור אחרי רופא ורפואות… לפנים, בימי־בחרותו, כשהיה בהוּל ורץ לחטוף עוד נפוליון אחד לכיסו – אז היה רואה באלה הדינרים, חוץ מזהבם וערכם, עוד קסם מושך: אז היו אלה מרננים בצלצולם בין אצבעותיו ורומזים על חיי נעימוּת להבא שם, בביתו, בשני חדריו הקטנים: שם תהיה האשה, אשר פניה ואהבתה ילווהו תמיד גם בעסקיו בזמן עבודתו… אז היה נישא בדמיונו ויהי כרואה את חיי הנועם והתענוג, אשר יחל להם… אבל עתה, אחרי “הכל” – ו"הכל" זה, הוי, מה ריק ורע הוא – למה הוא רץ ועמל בעסקים ובקניות? ואז היו כוחותיו נפסקים כמתוך עייפות וחולשה…

ובערבים כשבא לביתו מצא לפני מקום מושבו, בכסת הרחבה והרכה, את השולחן הקטן ערוך מיני סלטות עם בקבוק השכר הקטן, והוא ישב ברגלים שלובות תחתיו, מריק אל פיו כוס אחת ושניה, מכוון את לבו לנוח וליהנות משלות ביתו אחרי יום־עבודה קשה – אז דוקא חש, מה רחוקה, רחוקה ממנו השלוה… דוקא בשעות אלה הרגיש, כי העיקר, העיקר הגדול חסר בביתו…

ואז לא יכול עוד דאוּד להתחפש כאשר עד כה, להעמיד פנים של שויון־נפש ולשום את עינו על אשתו, שישבה בקרבתו ושוחחה אתו – אז לא יכול עוד לענות את עצמו ולהפנות לבו אליה… וקרה לא אחת, בימים כאלה, אשר קמה אשתו מאצלו והלכה אל החדר הקטן, שם נתנה את ראשה בכר ובכתה חרש שעה ארוכה.

בפעם הראשונה תמהה חמותה מסעוּדה הרבה על הדבר ושאלה בדאגה:

– וכה, מה קרה, רחל, למה אַת בוכיה? למה זה תביאי דמעות לבית? למה? הגידי נא לי.

והיא ענתה לה מתוך בכי: – אַת אינך רואה, אינך רואה כי לא ישים גם עינו עלי וגם לא ישמע לדברי – כאילו כלב נובח הייתי…

– וכה, רחל, – ענתה החמות בפליאה, – למה תאמרי כך? איך אפשר? אני הרי עשיתי הכל… דאוּד אינו חושב דבר עליך; כך דרכם של הגברים… יש שהם עסוקים וכל מחשבותיהם נתונות לעבודתם – העסקים מטרידים את מוחם – אל תחשבי כזאת… אשה אינה בוכיה בגלל זה…

וכשקרה כזאת פעמים מספר, אמרה מסעוּדה לבנה שלא בפני רחל: “למה, דאוּד, לא תדבר אתה ולא תענה לה? ולמה לא תסיח לי את הדאגה אשר בלבך – ואני מרתי, שנתקן הכל… כלום העסקים אינם טובים? וח' יהודה אומר לי תמיד, שהעסקים טובים מאד. הוא אומר לי: אדרבא, מיום שנכנסה רגלה שלה, של רחל, בבית, גדלו העסקים מאד… ניכר – הוא אומר – ש’רגל מבורכת' היא… וגם אני, הלא ידעתי את הדבר…”

ודאוּד ידע גם הוא, כי נכון, אמת הדבר, וזה אשר הציק ללבו בימים הרבים ההם… כי ראה ראה בעליל, ש"רגל מבורכת" היא: מיד אחרי החתונה קיבל עליו להספיק בכל שבוע עופות מכל המינים ומאות רבות של ביצים למנזרים הגדולים של הרוסים והיוָנים; מקודם היו אלה קונים מיד ה"תרנגולנים הגדולים", אך נתקלו באיזה סכסוך עמם ועזבום. ושאיפתו זו אשר שאף תמיד, לסחור עם אלה המנזרים מסחר גדול ולחדול סוף־סוף ממכירת תרנגולות יחידות לנשים טרחניות, באה עתה, מיד אחרי החתונה, כמו מאליה… הם, מנהלי המנזרים, קראוהו אליהם ביום הראשון לרדתו השוקה אחרי החתונה וגמרו אתו את הענין… כך… את זה שמר בלבו – והרוחים בכלל אשר בשנה זו, הראשונה לחתונתו, גדולים ורבים הם מכל רוחיו בימי בחרותו… נכון הדבר…

וכששאלה אותו אמו בדאגה ובתמיהה על הכלימו את אשתו בשתיקתו ועל שויון־הנפש אשר יראה לה, והיה דאוּד כמתפלא על עצמו: האומנם כך הוא? איככה?..

אז יענה לאמו: “לא בכוונה עושה אני כך… לא… הן לא אמרתי לה אף פעם דבר… מה אוֹמר?.. לא אומר כלום… שלא תהיה, הדה, שלא תחשוב רעה…”

כך הגיד לאמו וחש בבירור, שלא ידע להגיד את אשר בלבו, והעיקר, – כי לא יועילו לו דבריו ותשובותיו: הן זו, אמו, מחבבת ואוהבת אותה; היא – עינה טובה עליה כל הימים. כל הרוגז והקפדנות, שהראתה לכל הבחורות אשר ביקש פעם את ידן, וגם מהלכה הקשה תמיד עם הבריות – כאילו נעלמו לגבי זו. בימי בחרותו ירא היה על האשה הצעירה, אשר תפול תחת “יד־הברזל” של חמות זו, ולדאגה גדולה היה הדבר לו – אולם עם זו איננה כלל כ"חמות". בבואו לפעמים, דרך מקרה, באמצע היום הביתה, רואה הוא והנה רחל יושבת על הרוב כפופה בברכים זקופות ועוסקת בדבר־מה, בבירור קטניות, בקילוף ירקות, מכבסת או ממרקת, ואמו יושבת אצלה על כסא או על הספה, כעומדת על גבה; והיא, רחל, שומעת את שיחתה ומקשיבה לאמריה ונראית כאילו תלמידה היא, היוצקת מים על ידיה… והרי היא, רחל, בקיאה ויודעת בדייקנות כל מאות המנהגים, ההרגלים והמידות של “אמא”.

“ימי (אמי) אומרת, שאין עושים כך”… “ימי רגילה בכך” – שומע הוא לפעמים מפי אשתו. היא אינה טועה אף פעם להזכיר, כנהוג, את המספר “חמישה”⁵. קנתה, למשל, משהו בעשרים גרש, אומרת היא שקנתהו בעשרים וחמישה (בהדגשה), וכדומה. עוד כחודש ימים אחרי החתונה ידעה את כל התורות של “אמא”, רק פעם הגידה זו את הדבר, והיא כמו קלטתהו אל תוכה. היא ידעה שאין משאילים אש, אפילו גחלת קטנה, במוצאי־שבת לשכנים; היא מדקדקת שלא להשאיל שאור לשום שכן – בשום אופן – שאור אין משאילים… היא משתמטת תמיד מלהשיב לשכן כוס או קערה, שנשאלה מהם ונשברה – אין משלמים לא את הכלי ולא כסף… ונזהרת תמיד שלא לקנות אף פעם סיכה או מחט – דברים אלה יש לקחת תמיד בהשאלה, פעם משכן זה ופעם מזה, ועוד מנהגים רבים ושונים כאלה ידעה רחל והחזיקה בהם נאמנה – כדברי “אמא”. וזו שבעת־רצון מאוד מ"בתה", כי קבל קיבלה עליה כל דבריה ועשתה כמצוותיה וכעצותיה כל הימים. היא רואה בה בת קרובה ונאמנה לרוחה ולנפשה. לכן ידע דאוּד והרגיש, כי לא יוכל לבאר לאמו את אשר יהמה בקרבו חרש־חרש… הוא היה כירא מפני אמו, אשר תאמין ותבטח בבחירתה אשר בחרה לו, לבנה, ובאושר הרב אשר הביאה זו אתה, ומה כוחו כי יעמוד נגד אמו?..

וכשקרה פעם אשר פרץ ריב־דברים בינו ובין אשתו, ואמו יסרה אותו על זה בדבריה, אמר לה:

“…ימא, הן לכך אני שותק תמיד… אני שותק… על שאיני יודע בעצמי מה אדבר. אבל הנה… הדה… פקעה סבלנותי… לבי ייצבט בי בקרבי ולא אדע… נראה לי… שזו איננה מזלי… לא אוהבנה… מה תאמרי על זה – ימא?.. וכי מה אוכל לעשות? תני לי אַת, הדה, תני לי עצה ודרך – מה עלי לעשות…”

ואמו השתוממה לשמע הדברים – ותהי כמסרבת להאמין לדברי בנה; היא ניערה בידה את אזנה, כאילו אמרה לנער מעליה את אשר שמעה זה עתה…

– תמהה אני, בניה (בני), תמהה על דיבוריך אלה… וכה, וכה… חמודה כזו וטובה… האם היא אינה מזלך? האני אטעה, דאוּד?.. אין זאת כי “עין רעה” – ידעתי זאת ואמרתי – עין רעה של אלה, שהיו מוכרים סחורות למנזרים – אלה שונאיך… הטילו עין רעה במזלך והשחיתו לעשות איזה “מעמל” (כעין כישוף) בך – ירקב בשרם נקבים־נקבים… כן, בני, סמוך על אמך… אני אמצא רפואה שלמה לך וישקוט בך לבך – – בסעד האל…

והיא מצאה אז “קמיע” בדוק לקשור לבבות רפים: זוג יונים, זכר ונקבה, שחטה אצל השוחט. את הלבבות הקטנים האכילה לבנה ולכלתה, כשחצים נא וחצים צלי – ומילמלה את דבריה בשעת מעשה; ומדם הנשחטים, אשר אספה אל כלי, כתב לה ישראל עטר מקורבה שני קמיעות על עלי־זית אחדים. את העלים שמה בנרתיק־פח קטן וציותה להם, לבנה ולכלתה, בתוקף ובאזהרה רבה, לשאתם על לוח־לבם תדיר־תדיר…

והם ימים רבים היו כמחכים לפעולת הקמיע; ודאוּד היה כמכוון את לבו לפתוח בו מדור רחב, למען יחדרו בו וימלאוהו קרני חיבה ורעוּת בינו ובין אשתו, כאשר יפתח איש אחרי ימי־קור רבים חלון סגור ומסוגר לקראת אור השמש וחומו…

 

ה    🔗

וארכו הימים. דאוּד שקע בעסקיו, גם בענפי מסחר אחרים, ממכר פחמים ושמנים, שמן־זית ושמן־שומשמין, שלח ידו – והצליח ועשה הרבה.

ולעסקים החדשים האלה לא מכספו לקח, אלא מכסף אשתו, כלומר, מחמישים ה"נפוליונים" שלה, שנתנה לו נדן. ואמו, היא אשר ציותה לו במפגיע את הדבר; "שמעני, דאוּד, – אמרה לו כשמסרה בידו את חמישים הלירה, שקיבלה בערב יום־החתונה מאם הכלה ושמרה אותן עד לאחר שנתים, – הריני פוקדת עליך: את כספה זה בעסקים חדשים תכניס. התבין? נראה, מה מזלה?.. איך יהיה?..

והוא עשה עתה כדבריה, וכשמנה מן הכסף ומסר אותו לאיזה עסק שהוא – לחש בפירוש בין שפתיו: “בשם אשתי רחל בת איסטריה”…

וברוב הימים עלה וגאה הסכום… הרוחים נתגלגלו ב"עסקים" בקלות כזו כאשר יתגלגל גלגל העגלה המשוח ברוב שמן. מקץ השנה היה הרֶוח כפול ארבע וחמש ממספר הקרן. מפליאה היתה ההצלחה בעיני דאוּד: איך רֶוַח אזל בתר רֶוַח; איך נעשו ונתקנו הדברים על־פי הרוב כמו מאליהם והביאו לזכות, לרכישה… “מפליא הדבר, ישתבח שמו”, – היה לוחש דאוּד לפעמים, כרוחש סוד לאוזן אדם אחר, כי העיק הדבר על שפתו להגידו, לנקבו במלים, אך נמנע היה מהזכירו בשפתיו לפני אמו, או לפני שותפו, ומכל־שכן לפני אשתו. “ישתבח שמו – מילמלו שפתיו – כולה זהב… זו כוכבה זהב… מזלה של זו… ישתבח שמו… רק לעושר נוצרה – להראות עושר… זה ברור… כן… ואולם – מעשי הבורא – שלא אטעם אני טעמה של שמחה שלמה… עושר בלי אהבה… כך עלה ברצונו…”

ובימים ההם, ביום ששי אחד אחר הצהרים, קראו לדאוּד מחנותו, שימהר ויבוא אל בית־החולים. שם שכב ח' יהודה, זה שבועים, חולה בדלקת־הריאה: הגידו לו, כי מחלת הזקן כבדה עליו והוא ביקש בבוקר של אותו יום שיקראו לו את דאוּד. אבל הודיעו לו את הדבר רק בשעת הצהרים. וכשבא דאוּד אל בית־החולים, מצא את ח' יהודה שלו מוטל כבר בחדר־המתים. הוא נבהל למראה עיניו ולבו כמו ניתר בקרבו…

כיצד?.. ח' יהודה שותפו השתקן והנאמן מת… מת בשתיקה… ולא היה סיפּק בפי הזקן לדבר אתו ולצוות לו את צוואתו… ואיש אינו יודע דבר… איש גם לא יחשוב, כי שותפו היה… הוא היה יושב ועוזר לו בחנותו… בן־עירו… איש עני… אבל, כמובן, הוא יעסוק בקבורתו… וידאג ל"כבודו"… ודאי… מובן… הוא היה, סוף־סוף, נמצא תמיד בחנותו ושירת אותו…

כך הירהר דאוּד לפני מתו בפנים מלאים עצב וצער.

והוא טיפול במסירות ב"כבודו" ובטרם יכריזו “להדליק”, הספיק לשוב מ"בית־עלמין"…

בבית ניחמוהו אמו ואשתו בברכת “יסלם ראסך” (שלום לראשך), ואחרי רגע שאלתהו אמו: ואיך, וכה? מה דיבר אתך?.. איך היה?..

סיפר לה, שהענין היה פתאומי. איש לא פילל, גם הרופא עצמו שהיוֹם “יתננה בארץ”⁶… כשבא לבית־החולים כבר היה מוטל בחדר־המתים…

ובליל־שבת, בשעת הסעודה, כשישבו ושוחחו במאורע – אמרה האם פתאום, כמתעוררת מתוך מחשבותיה, בפנים שמחים: “וכה וכה… נכון… נכון היום… הנה היום שבת נחמו… יום מלאות שלוש שנים לחתונתך… ‘צובחאנו’ (השבח לו)… ביום הימלא שלוש שנים לחתונתך באה לך ירושתו של ח' יהודה… יהודי ‘מִזְיָנָה’ (יפה, הגון)… ביום זה הניח לך ירושתו, ואף הוא, ‘עליו השלום’ היה אומר תמיד שעליה, ש’רגל מבורכת' היא… עליו השלום…”

ודאוּד שמע את הדברים והיה הענין מופלא גם בעיניו… מזלה של זו… דוקא בדיוק ביום הימלא שלוש שנים… וכאילו מיהר למות… כן נראה הדבר… מה רבו מעשיו – מה יודע אדם?..

וחלקו של ח' יהודה עלה אז ליותר ממאה “נפוליונים”.

ומקץ השנה הרביעית, בהיולד לדאוּד הבן הבכור אַלבּרטוֹ (על שם אביו אברהם), קרה בבית דאוּד אות אחר לפליאה…

אז סחר כדרכו עם ערביי סלט וכּרךְ (אשר בעבר הירדן מזרחה) במסחר תבואות: חיטה, שעורה ושומשמין. כספים רבים “שלה” השקיע בזה וההצלחה היתה, כנהוג, רבה ובטוחה. על־יד חנותו הגדולה היתה לו עוד חנות, אשר שימשה מחסן לתבואות.

באחד הימים, יום־קיץ בהיר וחם, ישבה בחנותו האפלה והקרירה חבורה גדולה של בידואים במעגל גדול והוא, דאוּד, ביניהם, והיו מחשבים חשבונות בצווה ובשבועות־אָלה על כל “גרש” ועל כל “בישליק”. כשגמרו את החשבונות הביא להם דאוּד, כרגיל, ארוחת־הצהרים: “פיתות” חמות, גבינה וענבים, הביאו גם קהוה ונרגילות ל"ראשיהם", לזקנים. ישבו ושוחחו על מידת החביבות של אַבּוּ אבּרהים (הוא דאוּד, על שם בנו שנולד באותו שבוע) וחילקו ברכות ותהילות צד אחד למשנהו: כי היו הבידואים מחבבים ומכבדים את אבו אברהים על מראהו ודמותו; על גבה־קומתו, זקנו הצעיר והשחור, שפמו המסולסל תמיד, ועל עיניו “הערביות” המפיקות הדר בחורים חשובים.

ישבו ושוחחו במנוחה – ופתאום היתה מהומה: אחד הראשים הזקנים קם ממקומו מבוהל כמטורף וצו, שהוא בגבו. מיהר להפשיט את העביה ואת חלוקו, את “עגלו” וסודרו, והשליכם אחד־אחד מעליו. חלוקו הספיק להישרף בכל גבו ובשרו נכוה ויאדם. אנשים רבים נאספו ונכנסו לחנות בהמון, בעוד הזקן עומד ערום כולו, וכולם חיפשו את סיבת הדבר עד שגמרו, כי ודאי נפלה מאחת הנרגילות גחלת קטנה על גבו והוא לא חש בדבר אלא לאחר זמן.

יצאו האנשים והחבורה אמרה לשוב ולשבת איש על מקומו במעגל, אך הזקן חיפש כה וכה את אבנטו והוא איננו. אז צעק: “אישים! האבנט איננו… שם כל הלירות…” (באבנט העשוי ככיס צר וארוך ישימו הערביים את מטבעות־הזהב). בשעת בהלתו השליך את בגדיו מעליו מבלי חשוב. הוא הסתובב כה וכה כנשוך עקרב וצוח: “קללת אלוהים על בני־המרמה! איהו? מי לקחו – בני־פשע – מי לקחו? אַללה, אַללה!”

ואנשים רבים נכנסו שוב בהמון לחנות – וגדלה הצעקה. באו שוטרים, חיפשו בנרות, בכל הפינות, בין הלולים הרבים ומאחרי הלולים, והטרידו את האוזים ואת תרנגולי־ההודו מפינותיהם – ואחרי החיפוש הרב, כשלא נגלה דבר, נלקחו כל האנשים, שהיו או שנכנסו בחנות, וגם דאוּד, אל בית־האסורים.

שבוע ימים היה אסור הוא וחלק האנשים; יום־יום הועמדו לחקירה, ביחוד דאוּד בעל־החנות. ולבסוף, אחרי שתדלנות ומתן־שוחד, הוצאו כל האסורים לחפשי.

דאוּד חשב את הדבר למעשה־שטן או ל"כפרת עוונות". כשבועים ימים היה נדכא ועגום: עלה לו הדבר לעשרים “נפוליונים”. אך אמו, בשבתו בבית־האסורים, הלכה וסבה אצל “פותחי גורל” (ישראל עטר מקורבה לא היה בעיר), חיפשה וחזרה אחרי כל מגידי־עתידות, וכמעט כולם אמרו: “כֵיר אִין שא אַללה… (לטובה הוא, אם ירצה האל) תצמח טובה מרעה זו”. וכך ניחמתהו בהיותו כלוא וגם בצאתו ממאסרו.

“אי־אפשר – אמרה לו – שהבן הנולד יביא אסון – לא ייתכן… גם הוא יביא אושר כאמו – בסעד האל…”

וביום־שבת של פדיון הבן הבכור, בבוקר השכם, טרם “ירד” לבית־הכנסת, הלך דאוּד כדרכו לתת אוכל למאות העופות בחנותו – כי התפילה תארך ביום־שבת והעופות צריכים למזונות.

הוא פתח את רבע דלת החנות ושׂם, בחנות החשכה, אוכל בכל הפינות; אחר־כך ניגד אל סיר־החרס הגדול, העתיק והכבד, המונח תדיר על־יד מושבו קרוב לפתח, לשאוב ממנו מים בשביל העופות. המים היו מעטים (“השַקָה”, שואב המים, לא הביא תמול כי אם נאד אחד). – הוא גירד בספל הגדול את קרקע הסיר – והנה נתקל בדבר־מה. – הוא הכניס ידו להעלותו – מה כבד הוא! האבנט… כן, האבנט… עיניו חשכו לרגע ונשימתו כאילו נעצרה. ברכיו רעדו והוא ישב במקומו ואת האבנט הכבד השליך בחזרה לתוך הסיר…

השוק היה ריק מאדם. הוא התאמץ לקום ממקומו, סגר את החנות והלך הביתה, לתמהון אמו ואשתו. כשסיפר לאטוֹ את הענין, קמה אמו בזריזות – ועליו ציותה ללכת לבית־הכנסת – הן יום־הפדיון היום – והיא הלכה אל החנות וכד מים בידה, כאילו הלכה לגמור את עבודת בנה.

כל היום היה יום ביקורים ושמחה; רבו הבאים וההולכים – ולבו של דאוּד המה כל היום כעין חמר תוסס: איך קרה ונהיה הדבר? אין זאת כי אם הבידוּאי בשעת הבהלה, בהיכוותו, שׂם בעצמו את האבנט על פי הסיר, והאבנט צנח ונפל פנימה; ודאי, בשעת המהומה, איש לא שם לב לזאת, ולא עלתה על דעת איש לבקש בתוך הסיר.

מסעוּדה עמדה כל היום כולו ועסקה באורחים ככל הראוי והרגיל, כאילו לא היה דבר אשר יפעם בקרבה – והיתה כמזהירה גלוי את בנה וכלתה להיות תקיפים וקרי־רוח כמוה, לבלתי הראות לבריות כל שינוי בנפשם מחמת ענין היום…

רק בלילה, בשעה מאוחרת, כשהלכו האנשים והדלת נסגרה בוו־הברזל הכבד – הוציאה האם את האבנט ומנתה לאטה בקול־לחש את המעות (הבן ואשתו הביטו בדומיה מקרוב), וכשגמרה הגידה בקול מורם קצת: מאה עשרים וחמש (היו באמת מאה עשרים ושתים לירה – אך בהיות הענין מחמת פליאותו ודקותו עלול ל"עין רעה" גם מצד אנשי הבית עצמם, לכן השמיעה בפירוש: חמש).

– ראית, בְּנַיָה (בני)? הלא אמרתי לך – זהו מן אלברטו… לא אמרתי לך: כמו אמו יהיה… תן צדקה לעניים מחר – תן לירה אחת שלמה – ושים את הכל יחד עם כספה…

דאוּד ישב דומם וכמו נבוך במחשבותיו. הוא רצה להגיד דבר־מה לאמו ופתח:

– אבל… הלא… אולי הבידואים…

– הס, דאוּד, וכה – אל תפתח פה בלי דעת… מן השמים הכינו לך את האבנט… הלא איש אינו יודע… זה כחודש ימים מונח בסיר… שמור היה בשבילך ליום פדיון בנך… מזלו הוא… זאת אני אומרת לך, בני.

והיא מסרה לו את הכסף בברכת טוב.

ואז הגיעה ועלתה ה"קרן" של דאוּד למאות לירות.

 

ו    🔗

וּבהיגמל אלברט, בהיותו בן שנה וחצי, גמלה ובשלה גם שנאתו של דאוּד לאשתו. אז ידע בנפשו, שדרך חייו פתלתלה ועקלקלה היא. תקוה עמומה אחת היתה לו, כי בבוא הילד תעלה ארוכה למחלת נפשו, הוא יקומם את ביתו ההרוס – אך גם תקוה זו נכזבה. את הילד אהב אהבת נפש כאהבת אב לבנו – הוא היה מלא נועם וחן, ודמה לו מאד. אך את פני אמו לא כיפר. ודאוּד הלך שבי אחרי סערת לבו העורג לאשה, אשר תשביע את נפשו השוקקה, כל־כך, כמו אז, בעודנו בחור רווק…

ואז היה דאוּד לשוּלחני. את סחר־ידו בעופות ובתבואות עזב מכבר, ושכר לו חנות, קטנה וצרה, ברחוב־הסוחרים. ורק לפרקים עסק גם בצרכי־מכולת – בקניות גדולות בסיטונות.

בימים הראשונים היה נתון לעסקו החדש. והיה כמסיח את דעתו ממארת ביתו ומהריסת לבו. בערבים, בבואו לביתו, ביקש למצוא נחמה ונועם בילדו הקטן אשר בין ידיו, אך מדי החזיקו בו והשתעשעו אתו, או בראותו אותו שוכב בעריסתו, יש אשר קפא מבטו של דאוּד והוא הרגיש, יותר מבכל עת, כי דומה הוא לאדם רעב, רעב לחלוטין, שנגזר עליו לשבור את רעבונו בפירות וממתקים – והלחם, הלחם המשביע והמחיה, נמנע ממנו ולבו ריק, ריק והומה… אילו ניחן בחסד מן השמים, אשר בהתכופפו לנשק את התינוק יכול גם לרוות מנשיקות פני אשתו, אילו היה לו האושר הזה… אך לה אינו יכול לנשק… אינו יכול… הוי… מה רע המעשה אשר נעשה תחת השמים: כי יהיה על האדם להביט אל פני אשה… לחיות את ימיו עם אשה, אשר לא יוכל… לא יוכל לראותה פנים… ולא יוכל גם… ל… לנתּק… לצאת… כי לא יוכל…

ואז היה דאוּד רגיל לעלות, ערב־ערב, בבואו מחנותו עייף מרוב חשבונות של מטבעות וכספים שונים ומשונים, אל גג ביתו אשר בעיר הישנה, כדי לנוח שם יחידי בהשקט הערב ולהשקיף דומם על מאות הכיפות העגולות ומשטחי הגגות הרבים בקרנם מקרני השמש השוקעת.

שם היה דאוּד כנמלט על נפשו; ישוֹב ישב לבדו אל השולחן הקטן ושתה את כוסות־השכר הקטנות ועישן סיגריות רבות זו אחר זו והוא יחידי לנפשו… וברדת חשכת הערב לאטה על הכיפות והגגות הבולטים ומתרוממים בהעויות שונות, על החצרות העתיקות וגבוהות־הכתלים ועל אלה הבנינים הכבדים והמוצקים, ההולכים ונצמדים, מתלכדים ומתחברים אחד ברעהו עד לקצות חומות העיר – ודמו כל אלה לעיניו כמסבוך גדול, מאפיל ומתעה – כמסבוך מחשבותיו העוברות והמשתרגות בראשו…

וכשהלכו ורבו אורות החלונות מכל עֵבר והוא ראה דרך החלונות הקרובים, המוארים אור גדול, בעבור אנשי הבית כה וכה בחדר, ודימה בנפשו את נחת־הרוח, את הנעימות ושלות־הערב השוררות בבתי משפחה אלה – והיה בעיניו, בשבתו בודד כה בחשכה בין הגגות, כצפור זו, הנטרדת מקנה ונודדת בראשי גגות באין מרגוע לה…

ברבות הימים האלה, בשקוֹע דאוּד בחשבון־חייו ונפשו התעטפה עליו בצערו, כשקץ בשתיקה הכבדה, הנחה עליו בערבים הנוגים – התחיל סוער בקרבו וקובל בפני עצמו מתוך מרי וחימה: עד מתי? עד אנה יימשכו הימים הרעים האלה? למה ישב בחיבוק ידים? למה יענה את נפשו בדומית־שממון זו? הייתכן שיוסיף לחיות כך תמיד? היתה שגיאה, טעות – האם אין תיקון לטעוּת? היישאר כפוּת כה כאסיר בין שתי נשים, בין אמו ובין אשתו? הנה עברו כשש שנים מיום שאתו אשה – איך עברו השנים הללו? למה שתק כל הימים? בבית, מלא הוא רוגז ושתיקה, ביום שוקע הוא בעסקים, כאילו שוכח. למה “המשיך בידיו את הזמן”? – מי אשם אם לא היה לו האומץ להפוך את הכל – להתגבר על הכל בפעם אחת?.. למה הסתיר את מכאוביו בּחוּבּוֹ והיה כמסיח את דעתו, כמבקש להשלים את חייו הריקים?.. הוא חושש וחרד לדברי אמו על האושר… האושר אשר הביאה זו – למה ילך שולל אחרי דברי אמו? מי יאמר כי לנכון יאבד כספו בגרשו אותה, מי יודע זאת לנכון? אפשר שאין זה אלא פחד־שוא? הנער הוא כי יחרד מגערותיה של אמו? מתי יפרוק את עוּלה מעל שכמו? עלבון הוא לו באמת: בכל פעם שניסה לדבר עם אמו ואימץ את עצמו לשפוך את מרי־לבו לפניה ולצעוק כלפיה מתוך חימה זו הרוגשת בקרבו בשעות אשר הוא יושב בדד לנפשו, בכל פעם שגמר אומר להגיד לה את הכל בתוקף וברוגז – הנה נשברו המלים בין שיניו והיה כאילו אבד ממנו כל מה שהכין בלבו: היא מוציאה מפיה רק מלים אחדות, והן כה שונות ורחוקות מכל זה הגועש בנפשו, עד שהוא חש כי אין כל אפשרות לבאר לה את אשר הוגה ורוחש הוא ימים רבים; דומה הוא בדברו עמה לאדם שבא לבקש אצל חברו גחלת להעלות אש והלה יוצק דלי מים על פחמיו…

– מה אתה רוגז, דאוּד? ימים ולילות רוגז אתה ושותק תדיר? – שאלתהו אמו לפעמים בקול תרעומת וכעס. – התדמה כי כבר מתה אמך ואתה נשארת בן־חורין לנפשך? וכה, דאוּד? התאמר, מחמד־נפשי, להשליך מביתך את אמך, אשר נתנה לך אשה יקרה, עושר וכבוד? החושב אתה כי עשרך והצלחתך שלך הם? שלי ושל אשתך הם! שלי ושל אשתך – כן, בני, – ואני עוד לא מתי – עודני אמך מסעוּדה חדד, ולא אתנך להיות בן מביש, סגולתי!

– למה אַת חושבת ככה, ימא? מה אַת חושבת עלי? אני – על אשתי אשר נתת לי – זה אסוני… על זה…

– כן, אני רואה… אני יודעת שאתה אוהב את אשתך כמו שאתה אוהב את אמך – היית רוצה ששתינו ניקבר ביום אחד…ואתה תשב על זהוביך… ותקח אשה שתמוץ את דמך ואת כספך ותביאך לידי כך שתחזור על הפתחים – לא! עודני חיה. ועד יום מותי אני גברת ביתך – השמעת, “בוגד אמו”?

כך סערה עליו אמו לא פעם – והמטירה עליו בזעם את דבריה המשונים… “היכן אני והיכן היא?”

ושלא בפניו – יודע הוא שקובלת היא ודואגת לפני נשים מיודעות עליו, על דאוּד החביב, אשר נלקה, לצרת לבה, ב"כישוף" או ב"עין־הרע", והיא מחפשת תרופה ומזור ל"לבו החולה".

ואולם כאשר יפלוט פיו, בעת רוגז וריב, דבר קללה או בוז לאשתו – אז תעמוד היא ותשפוך עליו את מטר קללותיה האכזריות, כאילו אינו כלל “דאוּד החביב והיחיד” שלה…

ופעם, ביום־שבת, בעת סעודת־הצהרים, ולבו של דאוּד היה בקרבו כפצע אשר בּשל במוגלתו, קרה אשר הרבה לחרף ולבזות את אשתו; וכאשר קמה אמו כדרכה בזעמה, הושיט דאוּד את ידיו כאומר להתנפל על רגליו לפניה וקולו רעד בהתאמצותו לבטא את כל ענוּת־רוחו, ויהי כאדם המתפתל בין סבכי חבלים, המהדקים וקושרים את ידיו ואת רגליו:

“ימא, אוי לי ימא! – הרים קולו. – מה אַת עושה לי… הדה… מה אַת מתאכזרת עלי… למה תעזבי את בנך, והדה… ונקשרת אליה… אליה… מה זאת, ימא? הנותנת אם אשה לבנה או לוקחת אותה בשבילה – אשה בשבילה? ימא – איני אוהב אותה… אי אפשי בה… לעולם אי אפשי בה… הן גבר אני… איני, הדה, ‘חטבה’ (בול־עץ)… איני יכול לשאת עוד! לכנה שתיכן מעמי! כן, לכנה! עזובנה אותי – אני אצא מדעתי! לא אשמע לקולך!”

ובפרוץ דברו מפיו בחפזון ובקלות, כאשר לא עלתה לו כזאת מעולם – והוּרם קולו, מבלי רצונו, ביתר תוקף ועוז:

– ומה? הנער עודני? איש אני – איש סוחר לעצמי! רוצה אני להיות חפשי! לא אשמע עוד לקולך – די!

וידו דפקה בחימה רבה על השולחן, המלא קערות וכוסות ורגלו בעטה, מבלי רצונו, בכסא אשר לפניו והפילתהו – ואז הורמו ידי אמו עליו וידיו הוא על אשתו – עד כי נבהלו השכנים ובאו והשקיטו את הלבבות הרוגזים.

מאז נמשך דאוּד אחרי מרי־לבו וסערת־נפשו וישאף – לקרב את הקץ…

בערבים, בשבתו בודד על גגו, הפך יום־יום בהרהוריו: הנה הגיעו מים עד נפש – אין הוא מדבר לשלום לא את אשתו ולא את אמו – מה יהיה? מעשהו אל־נכון? איך יעשה? הילך לבית־הדין ויאמר: רוצה אני לגרש את אשתי? כך; מה יתמהו הבריות: מה קרה? פתאום… השתגע דאוּד – מה?

– המ… פתאום… אם הם אינם יודעים, ש"זה" לא פתאום, שזהו, אוי לו, שורש־לענה קדום, מיום ראותו את פניה… אשר עתה, עתה פרח וגבר… אם הם אינם יודעים –

– יש לכם, “ח' דויד”, כמדומני, ילד או שנים – שומע הוא מתוך הרהוריו את “אב־בית־דין” שואל אותו – ילד או ילדה – אם איני טועה – לא כך?

כן… יש לי… ילד בן שנתיים,.. ומה אעשה?..

– אתמהה… אב לילד – מה ראה על ככה? – רחמי אב… כי לא דבר קל הוא – ח' דויד…

כך ישאל – כך… והוא – פניו יאדמו, מחרפה וצער – וידום…

– לא, לא ידום! יהי אשר יהיה! הילד? – האם גם הוא יוסיף על שתיהן לשום אותו בכבלים? “ונוסף גם הוא?” את ילדו, את בנו, הוא אוהב כנפשו, הוא יתן לו אֵם. לקוח יקח לו אשה ואם… פי שנים יאהב אותה – אשה ואם… ואז – אז יחלו חייו… משנת עשרים ושש יחלו… אז יהיה טעם לעמלו, יתרון רב לחייו – אז…

– אבל… באמת, אולי, מזלה של זו… שמא בכל זאת יש לחשוב… הן ראה פעמים לא מעטות… שמא בלכתה ממנו… באמת… כמו שאומרים – ילך לו גם הוא… העושר… כלומר, ההצלחה… ייעלמו עקבותיה – ואיננה… אה? מה יש לעשות? כיצד? מי יתיר קשר סבוך ומהודק זה?

וכשהגיע ובא בדרכי הרהוריו ושרעפיו הארוכים והמסובכים אל מחשבה כבדה ומעורפלת זו, נכשל ונפסק מהלכו כמתוך יאוש וחדלון־אונים – כתולעת זו, הזוחלת ומושכת דרכה בקיר זקוף וחלקלק והנופלת בהגיעה אל מרום התקרה מלמעלה למטה, חוזרת ועולה, חוזרת ונופלת פעמים אין מספר…

 

ז    🔗

וכעבור על דאוּד ימים רבים בציפיה ממושכה והוא תוהה במחשבותיו ואובד עצות בדרך־חייו – ערג להיחלץ למצער מתוך סוגרו, להחליף את חותם־חייו הכבד והמעיק עליו, וינסה בין כה וכה לתור אחרי עיניו, אחרי אחרות, להסיח את דעתו וגורלו ולחכות לאשר יביא הזמן במרוצתו.

אז היה דאוּד כדייג זה המשליך את רשתו על־פני מים אפלים וגועשים – אולי ייתלה דבר־מה במלכדתו, ולא ארכו הימים – ודאוּד היה, מבלי הרגיש אל־נכון בהלכו, כאילו נעתק לאטו אל רשות אחרת, ותחת לצוד ראה, כי נלכד הוא עצמו ונמשך לבו בגעגועים טמירים ולוהטים אחרי מראה עיניו… ונהה כל הימים אחרי שכנותיו הרבות, וביחוד אחרי שלוש שכנותיו, הקרובות, אשר חזר אחריהן דרך גגות החצרות; הן, השלוש, חדרו בבת־אחת אל לבו… עלמה ספרדיה רז’ינה, בת־עניים, אשר גרה בחצר השניה ממול גג ביתו; זו לא היתה יפה ביותר, אך נעימה היא ובעלת גו מלא ובריא; השניה– אשה ארמנית צעירה, אשר בעלה המנגן נהרג בנשף אחד לפני זמן־מה; היא יצאנית במקצת, וחלון חדרה נשקף מצד שמאל לגג ביתו של דאוּד; והשלישית – חיה־שרה, היא האשכנזית, שכנתו בחצרו על־יד שני חדריו הקטנים.

חיה־שרה צהובת־שער היא, גבוהה במקצת, פניה צחים, עגולים, מעט רחבים ומלאים עדנה רבה; כולה מזוגה דם חכלילי ולובן חלב צחור; עיניה זכות, בהירות, ואת מבטיהן תשלחנה בצניעות.

מיום שבאו לגור בשני החדרים הקטנים השניים, אשר בחצר, נפצע לבו של דאוּד קשה־קשה… שני השכנים של דאוּד וליזר־ינקל, בעלה של חיה־שרה, גרים לבדם בדיוטה עליונה ולמטה גרים אנשים זקנים מבני דלת־העם, מן הספרדים.

ליזר־ינקל חנוני הוא, בעל חנות קטנה ברחוב היהודים, שיורדים אל תוכה בשלוש מדרגות; אך בּבּית בעל תורה הוא. ביום־שבת אחרי סעודת־הבוקר יפשוט את כפתנו, יחבוש ירמולקה לראשו ויזדווג אל גמרא גדולה שעה ארוכה; יש אשר יצלול בדומיה ממושכה ויש אשר יתן קולו בנגינה ערבה בעברו בשבילי הסוגיה ויסלסל את ניגונו מתוך העמקה וחדות־עונג.

דאוּד למד קצת גמרא בימי נערותו ב"ישיבה של המערבים", אך עתה הוא רחוק מן הלימוד, ואולם רגיל הוא בסגנון הגמרא, ולשונו מהירה ברוב פסוקים מקוטעים מספרי התנ"ך – והם מצויים בפיו בעת שיחה. ביום השבת, כשרוחו טובה עליו, יקרא ספר אחד או שנים מתהילים, אז יתן קולו גם הוא (קול עז וצורם־אוזן) בטעמי התהילים.

אך לרוב זועם הוא, דאוּד, ביום־השבת מאד, מחמת חסרון העישון, שהוא רגיל בו. זועם הוא גם כן על כי עליו להיות יום תמים וארוך בבית, על כי אנוס הוא להיתקל בפני אשתו פעמים רבות ועל כי בכלל, ביום־שבת, יתרוקן לבו מחמת געגועי רבים ומאויים לאשר אין לו בביתו, לאשר חסר לו מיום שאתו אשה; וימים רבים האמין, וגם עתה יאמין, כי מי־שהוא עשה לו את ה"כישוף" בשבת… כן אומרת גם אמו – כי על־כן יהמה לבו ביום־שבת בסער רב ומכאובים קשים…

ועגמה עליו נפשו של דאוּד ביותר ואבלה בו מאד ביום־שבת – מיום שבא לגור הזוג החדש הזה, האשכנזי. מה שלו ושקט האדם הזה, האדם אשר מצא אשה… מה שפרה עליו נחלתו בחייו… בשבת, בשעת הסעודות, מציץ דאוּד ורואה את ליזר־ינקל יושב ומכרסם בשר העצמות ברוב תיאבון, מצליף מבטיו על אשתו היפה מתוך הנאה ומרגוע־לב, מחליף שיחה קלה אתה, שיחה נובעת בהשקט ובשלות־נפש כחסרת־כל־דאגה – ולבו של דאוּד יפרכס אז בקרבו ויתעטף עליו: – “הנה אנשים, שברכת מלאכים טובים עליהם!”

דאוּד הביט תמיד על ליזר־ינקל מגבוה. הוא – שולחני העושה עושר, אדם שיודע ומבין כיצד נוהגים וחותרים במי החיים ומוצאים שבילים לכסף ולזהב; הוא – שיג ושיח לו עתה עם סוחרים גדולים ועשירים נכבדים, גם מבין הערבים והנוצרים. וזה, ליזר־ינקל, חנוני קטן, אשכנזי נמוך ושחרחר, שפה ערבית נלעגה לו בפיו, וסגור ונתון הוא בחנותו הקטנה. ואולם… אשתו וחדריו הקטנים הם לו כמלכות רחבה – והשמחה במעונו.

רגיל היה דאוּד לדבר לפרקים מהתלות את שכנו: פעם גילה לו את שיבושיו בדיבורו הערבי, ופעם המשיך את דיבורו אתו כמחקה לניגונו של ליזר־ינקל בלמדו גמרא, ולרוב ערך לפניו שאלות וקושיות על דא ועל הא בניגון הגמרא:

“הרי ר' ליזר־ינקל – חשבון הפוך… חשבון הפוך… אתה קצר־קומה ודק ושחרחר־פנים, וחיה־שרה גבוהה, שמנה ולבנה; ואני בחור גבוה וארוך ולבן, והיא, רחל, קצרת־קומה ושחרחורת; אלי נעשה חליפין – אה? הי… הי… הינוּ דכתיב: ורע המעשה אשר נעשה תחת השמש…”

ושכנו פטרו בצחוק מבטל: “חליפין… חה־חה־חה…”

ורבו פירושיו המשונים של דאוּד על פסוקים אחדים, שדש בהם תמיד:

– היכן כתיב בתורה, ר' ליזר־ינקל, כי טוב לחטוא, טוב לחטוא… אה?

– טוב לחטוא… מהיכי תיתי? נו… אדרבא…

– הוה אומר, ליזר־ינקל: מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם – אה? מה כוונת הכתוב? ליזר־ינקל?

– נו… יעוּין שם… פשוטו כמשמעו… עונה הלה כבדרך־אגב, בהתהלכו על־יד שולחנו.

– תא שמע: אין לחם אלא אשה…

– טַה טַה טַה… הפלא ופלא…

– אין לחם אלא אשה – שנאמר: ממרחק תביא לחמה… אה?

– הו… הו… הו… – יניד ראש שכנו בהיתול ולעג.

ליזר־ינקל לא שם לבו ביותר לשכנו המוזר. הוא נהג בו מעט כבוד, בשל מטבעות הזהב והכסף המונחים לרוב בשולחן חנותו (פעם גם הלוה לו דאוּד חמישה זהובים… ולא יסף…), אך מחוץ לזה לא היה לו כל ענין להגות בו חקר, אף כי נראה קצת לליזר־ינקל, כי איזו יד כבדה נחה על האיש הזה ודרך רעה לו בביתו… אך הן ספרדי הוא… לערבי ידמה…

ואולם דאוּד שזר לו במשך הימים וארג בחשאי רשת מבטים וגם קטעי שיחות בינו ובין שכנתו חיה־שרה. איש לא הרגיש, כי דבר־סתר בלבו של דאוּד זה ימים רבים. ואולם גם הוא, דאוּד, רק רגעי־הנאה קלים חשב לחטוף משכנתו – אם יעלה בידו… ידוע ידע, כי עליו להסתפק בזה…

כן… יניח ידו עליה… יעביר ידו על שערותיה המגולות אצבע אחת מעל מצחה – מה רכות הן וקוסמות ורומזות מתחת לצעיף!.. ילטף פעם את אלה הפנים הרוויים עדנה וזכּוּת…אולם הישקנה פעם? אפשר… אך לא יותר מזה… את החסר לו יקח…

כך דיבר דאוּד לנפשו רבות, כשישב על הכסת בחצר, עמוס הרהורים, או כשהיה משתטח בחדרו דומם על הספה שעה ארוכה…

ופעם, בשלהי החורף, ביום־שבת, אחרי שנה לימי מגוריהם יחד, הגיע לדאוּד היום המקוּוה; הוא הסב את עניני היום באופן כזה, שיימצא יחידי בבית עם חיה־שרה… ובתוך בטחה.

היתה השעה השלישית אחר הצהרים. חיה־שרה עמדה בחדרה והשקיפה מחלונה אל חצר הטחנה למטה. דאוּד נכנס באמתלה לשוחח עם ליזר־ינקל, כאילו לא ידע שאינו בבית – ועמד גם הוא על־ידה בחלון.

כמעט צנח תחתיו פתאום מחמת דפיקות־הלב, שתקפו אותו בהלמות מהירה כקפיץ של שעון מעורר. ברכיו כשלו ורפו, כאילו ניטל מהן קשי העצמות, והוא נאלץ לשבת דומם על הכסא. חיה־שרה הסבה את פניה אליו וראתה לתמהונה, מה חורו פניו ומה הועמו עיניו.

– מה לך, דאוּד? – שאלה בשפה ספרדית משובשת, והיא מתאמצת להסתיר את אשר הבינה. – מה לך?

– הנה ראי, חיה־שרה…

– מה לך? אמור…

– רע לי… חולשת־לב…

היא ניגשה והביאה לו כוס יין־שרוף מהול במים. הוא שתה מעט ועמד על־ידה, נשען על אדן החלון.

– אנא, ראי… רחמי עלי…

– מה?

– אַת יודעת… אַת יודעת – נפשי יוצאת אליך… הנה עד כה… נקרעה נפשי… ממש..

– מה אתה סח?

– כן… ימים ולילות אני חושב… אַת אינך רואה? אַת רואה…

– אני רואה… ומה אני רואה?..

– אַת תסלחי לי… גם האלוהים יסלח לי… אני אומלל… סובל…

– אני אשה נשואה… גם זה אשר אני עומדת אתך ביחידות – אסור… אני אלך לי. – והיא אמרה לקחת את סודרה וללכת.

– בשם ה', – קרא בחרדה ובקול רתת־לחש, – אַל תלכי… מי יודע… הדה, אם ישובו פעם הרגעים האלה – אַל נא תקלקלי את אשר… הדה… אשר בניתי בכמה חדשים… ראי, רחמי…

– מה אתה רוצה?

הוא צעד אליה צעד על־יד הספה ואמר:

– לא־כלום… לא־כלום…אַל תחשבי עלי רעה… רק כך… – והוא העביר ידו על ראשה ולטף את פניה עד צוארה פעם ופעמיים. היא אמרה:

– די לך… הנה… – וישבה על הספה.

הוא ישב על־ידה וענה:

– טוב… חביבה… הנה השיבות את נפשי… – ובידו השניה לטף את פניה והרכין ראשו והריח את ריחה…

– יש לך אשה – מה אתה רוצה ממני?..

– כן… חבל עלי… חבל על חיי וחבל גם עליך… לא הייתי אני טוב בשבילך? איני יפה בשבילך?

– כן… אתה יפה… אבל אני אוהבת את בעלי…

– לא… לא…אַת אינך שונאת אותו… אבל אינך אוהבת אותו – כמו שאני אוהב אותך…

– אך הוא אוהב אותי כמו שאתה אוהבני ועוד יותר.

– לא. הוא אינו יודע לאהבך… הוא אינו יודע, מה יש לו…

– ומה יצא לי מזה… שאתה אוהב?

– כן כלום לא יצא מזה… רק אני… זה… מזון… כמו מזון אקח לי ממך להחיות את נפשי…

– מסכן… – פלטה והטילה בו כעין מבט של חנינה

אז כפף דאוּד את ראשו ונשק לה נשיקות ממוּשכות.

היא נשמטה מבין ידיו והאיצה בו ללכת.

– כן… אני אלך… לזמן רב אנוח… לזמן רב… היי בשעה טובה… הרבה “גראסיאס” (תודות) לך…

והוא הלך ומיהר לצאת מן הבית, כנושא אוצר יקר אשר ניתן לו בטעות – וגיל ופחד יהמו בקרבו, שמא ירגיש מי שהוא בטעות.

אך טעות אחרת היתלה ביד דאוּד והוא היה כלא־יודע… הוא לא יכול לנוח כאשר חשב… גם לזמן קצר לא סיפקה לו חיה־שרה מנוחת־נפש… להיפך: מאז היה לבו כאגם קטן, הסוער וזועף תמיד ומכה גלים; הוא טעם קצת ממה שהשתוקק זה שנים רבות, הוא חש והרגיש בכל הויתו את טעם החיים, אשר חסר…

ובין כה וכה ובבית נפגעו כולם: אמו, אשתו, וגם ליזר־ינקל, מחצי מבטיו ולשונו של דאוּד לחיה־שרה. תגרות־שכנות קשות פרצו תמיד בין הנשים – ובתום השנה יצא ליזר־ינקל מן החצר, ודאוּד שב אל גג ביתו בערבים והמשיך לאסוף קטעי מבטי־עינים אוריריים מהארמנית, הכופתת אליה את עיניו של דאוּד שעות ארוכות יום־יום, בשבתה תדיר בחלונה הקטן ומלאכתה בידיה, זה החלון הדומה גם הוא עצמו, על מסגרתו ועל שבכתו – בזכות אותה גזרת־הראש הנהדרה, המרחפת תמיד מתוכו – ליצור חי, הוגה, רומז, עד שחשב דאוּד לפעמים והכיר הכרה נכונה, שלא רחוק הדבר, כי ילך פעם שמה, בשעה שאיננה, וינשק בחיבה, למצער, את אבני החלון, את שבכת־הברזל ואת הוילון הזה הצח, הפרוש למחצה – וירוח לו קצת…

או ישב במקומו בגלל על־יד שולחנו וציפה שעות ארוכות לרז’ינה העלמה, לקטעי תנועות גוה, בהתהלכה על גגה בדרך אספר את לבניה או בטיילה הלוך ושוב בגג – ואז, עם הערב היום, היה דאוּד מדמה לעצמו, כאילו מטפס הוא ועולה בבית־אחת ויורד אליה, חוטף ולוקח בחפזון, כאדם הבולע מאכלו בגניבה, נשיקות מלאות מפניה ומעדנת־גופה – ושב…

ואוּלם דאוּד לא עשה כזאת אף פעם… כי לא היה בו האומץ לכך… והוא זכר את אשר קרה לו בגשתו פעם אל חיה־שרה – כוחותיו עזבוהו פתאום… אמנם, הוא גשר לו גשרים רבם על גגות שכנותיו הרבות, בתחילה על־ידי דרישת־שלום נימוסית מרחוק, מתוך רעוּת וקרבת־שכנוּת – ובמשך הימים הגיע לידי כך, שנשא בידו לשכנותיו, דרך גדרות לא־נמוכות, כוס קטנה של שכר או קוניאק עם קערית מלאה פרפראות חריפות וטעימות – אך לא יותר מזה…

ובהיות דאוּד מצוּי בין הערבים בין הגגות, הולך ומטפס לפעמים לבטלה מבית לבית, בין קירות מגבילים בין חצר לחצר, ועומק אפל של עשרות מטרים פעור מתחת רגליו – והתפלא בעצמו על אומץ־לבו זה, אשר לא יפחד ולא יירא לנפשו מדרכי־סכנה אלה – הוא, שהנהו פחדן ורך־לבב… ויש אשר יפול אז מבטו על עצמו ויראה את כפתנו הנקי מאוּבּק בעפר ובסיד וידיו לא־נקיות ולא־חלקות – והתבייש לראות את עצמו כנער שובב ופוחז, ונכלם בפני קומתו הגבוהה והיתל בעצמו “הי… הי… דאוּד, נקלעה נפשך בין הגגות האלה…,‘יה סִתָּר’ (ה' המסתיר), ואולי תמצא פעם את עצמך, אם ירצה השטן, מרוסק ומנופץ־גולגולת באחת החצרות האפלות למטה… לא רחוק הדבר – חייך, הי… הי…”

ויש אשר ישב לשעות על גגו ויעמיק חקר בהליכותיו ובחייו, והיה כמתחבט בינו לבין עצמו: לב זה, שנעשה “פּרוּע לשמצה”, מה טיבו?.. הרי רואה הוא עתה, שאין לבו שוקט בו אף ליום – עורג הוא ונמשך אחרי מראה עיניו, אחרי כל אחת, שמבטו נופל עליה… כאילו הפך הוא, הלב, למין חומר סמיך, ההולך ונמתח לאין סוף, נמתח ונדבק דרך הילוכו בכל אשר יפגוש. כך הוא נמשך אחרי כל אשה נאה, שעוברת בשוק ליד חנותו… הנה רואה הוא כי נתקלקל לבו, המכונה נתקלקלה… אינה כרגיל… היתכן? כי לא ייצמד לבו לאחת, לא ייקשר באחת! אמת, מכבר היתה עינו פתוחה תמיד ואורבת לכל צד… אך הוא חשב כי זאת באה לו על כי נפל בחיק אשה אשר לא יאהבנה. ואולם עתה, בבקשו לו מקום להתיחד בו, רואה הוא, כי לא ימצא את המקום. אין מנוח… אין שובע… רע המעשה…

ובאחד הימים, ביום השבועות, אחרי סעודת־הבוקר, קמה לפתע סערת־מהפכה בבית. דאוּד ישב על־יד חלונותיו והסתכל בחצר־הטחנה למטה. היה יום בהיר ולוהט. מהחצר הרחבה, המרובעת, עלו ריחות־זבל חריפים יחד עם אדים קלילים מחום השמש; על־יד אבוסים ארוכים עמדו סוסים אחדים, לעסו בשלות־בטלה וצהלו בגיל מתוך שובע. שתי הפרות אשר לטחנה רבצו במרבית גופן על האדמה התפוחה שכבת־זבל עבה והרימו תכופות ראשן לצדדים כמצפות לדבר־מה… דאוּד ביקש לזמזם איזו מנגינה – כמי שאומר ללחוש על מכאוב ולהרחיקו – אך המנגינה רפתה מיד בין שפתיו – ונשתתק. הוא פיצל גרעיני־אבטיח כמתוך רשלנות והחל להרגיש בבירור את הלחץ ההולך וגובר בדפי חזהו, וידע כי הנה נופלת ורובצת על גבו קללת הבטלה והבדידות, שבין קירות חדרו השומם.

אמר לקום וללכת מן הבית – אך אנה ילך? האנשים ישנים אחרי קריאת ה"תיקון" של ליל־שבועות… לפנים היה מרבה ללכת אל קרוביה, ביחוד אל ח' שמעון – אך זה זמן רב מאד שהתקוטט עמם בשלה ולא יבוא אליהם ולא ידבר אתם.

הוא ביקש לעלות לגג, אך השמש החלה לוהטת למן הבוקר – הירהר קצת בדבר והחליט, שמוטב לצאת בכל אופן מן החדר, אף כי ודאי לא תימצא מי־שהיא עתה על הגג.

הוא עלה לגג כשהוא לבוש חלוק־בית קל. בגג ביתו מזדקף קיר מצד מזרח, הפורש צל גדול. הוא העביר את מבטו אל כל הרוחות – דממה בכל. אחרי רגעים אחדים עלה בלבו הרעיון, לנסות פעם ולרדת – אף כי קשה לטפס שם – אל חצר הארמנית, אל סיוילה. כבר זכה להביא לה פעמים אחדות כוס קוניאק או פרחים נאים… הוא מיהר וטיפס דרך שלוש החצרות המפרידות בין חצרו לחצרה ועמד על גג ביתה. גם פה לא נראה איש בחצר. אחרי שחותו רגעים אחדים אמר לחזור – אך ברגע זה יצאה סיוילה מן המטבח שבפינה, כשפניה וזרועותיה החשופות רטובות מן הרחצה.

הוא קרא לה ממעלה: “בוקר־אושר לך, סית סיוילה!”

– אה, כואג’ה דאוּד… ובקרך מאושר – מה היום? אה, כן, היום חג לכם – “כל שנה… ואתה שלום” (ברכת־חג), וכבר בגגות? אה?.. מהבוקר? השמש לא תכה על ראשך – יה דאוּד?.. – היא ניגבה את ידיה וסידרה את שערותיה.

– השמש? חם אני מן השמש – סית סיוילה…

– יצילנו האל… ישמרנו האל… מסכן אתה…

– את מרחמת עלי? ואינך אומרת לנו “בוירום” אחד? (הזמנה, “בבקשה” בתורכית).

– כלום אפשר לדעת, אנה אתה “משליך” את עיניך?..

– עתה הריני משליכן אל חצרך – גברתי סיוילה…

– הטרם תדע, כי אין תופסים כלום בעינים?..

– ואַת אינך יודעת את המשל אשר אצלנו: החכם עיניו בראשו – אה?

– כן… אך המשל אומר: מוטב צפור אחת ביד ממאה עפות באויר… אתה, מָרִי, כל צפריך עפות באויר… תמיד באויר…

– והנה אַת מתהלכת פה על הקרקע…

– ובכל זאת אינך יודע לתפסני –

– הנני לנסות…

והוא אמר לרדת מסולם־העץ התלול אל החצר – אך מאחורי הגדר, הרחוקה קצת, נראתה לעיניו של דאוּד פתאום קומת אשתו הנמוכה, העומדת ומסתכלת בו בפנים עגומים וקודרים. היא קראה לו פעם בשמו, ואחר־כך הוסיפה ממקומה:

– לא די לך עוד? האם איבדת לגמרי את ה"ג’ודיזמו" (היהדות) שלך ואת כבודך? לא די לך?

הוא לא הרגיש איך יצאו המלים מפיו:

– מה באת? איך עברת?..

וכאשר פנתה אשתו בדומיה לשוב, הלך לאטוֹ אחריה וראה לתמהונו, באיזו קלוּת עברה היא בין החצרות וירדה מן הגדרות…

כשירד אל ביתו אחרי רגעים אחדים, נכלם ונרגז כאחד, מצא את אמו יושבת בפינה ובוכה, מתנודדת בגופה ומקוננת חרוזי קינות, כמשפט הנשים המרוקניות הסופדות את המת.

כי בימים ההם, בראות אמו את הליכות דאוּד הפתלתלות מאז נגלו יחוסי בנה לשכנה האשכנזית ורדיפתו בגגות אחרי שאר השכנות הרבות למיניהן – דמתה לגיבור הנופל פצוע מחצים, העפים אליו מכל צד. היא נוצחה, היא ראתה כי הדלת־אונים היא להעלות תרופה לבנה, גם עיפה נפשה מחקור אחרי גורל בנה ונואשה מחזור אחרי מנחשים ויודעי־נסתרות. ונפלא בעיניה הדבר: כי קצרה יד נבונים ומגידי־לחש למצוא מרפא לנפש בנה…

בראשונה עוד ניסתה להחזיק מעמד, ובפרוץ בבית ריב ותגרה, קמה תמיד זועמת כדרכה והורידה על ראש בנה מהלומותיה – הוא הכה את אשתו והיא הכתה אותו – ואחרי זה חדלה מדבר עם בנה לימים; ובליל־שבת, כשהיה מבקש דאוּד כרגיל לנשק את ידה, פנתה ממנו ודחפתהו בבוז ושלחה את דבריה אליו מבלי הביט אל פניו:

– הוא עוד מבקש את ברכתי, הכסיל! וכה – אוי לבן כמוהו, שופך דמי אמו, אוי לנפשו! ברכה הוא מבקש – קללתי וקללת התורה עליו!

אך ברבות הימים נואשה מכל ורק דמעותיה ניגרו לרוב בקוננה חרש על אבדן בנה…

ועתה ישבה בפינה וקוננה בניגון של נהי:

– וֻה, וֻה… (אויה, אויה) – ביום־שבועות הסריח הבן המביש… ישחיר האל את פניו… יביאהו לימים שחורים… עוני וחרפה ישיגוהו… קוננו, אישים, לאם מרה… וה, וה… הנה הבן אשר טיפחתי וגידלתי… אויה, לימי זקנתי, לגיהינום אשר אפול בקברי – וה… וה…

אז התרגשו דמי דאוּד בקרבו ומלא כעס ואיבה בעט בשולחן ברגלו והפיל ושבר את כל הכלים, ולא נח מחמתו עד כי קם והכה את אשתו מכה רבה, ואחר־כך לקחה בזרועה וגירשה מפתח החדר בקללה ובבוז.

וכשבאו השכנים מבוהלים ותמהים, נשאה כבר רחל את בנה אלברטו בזרועה ויצאה את הבית ודמעותיה בעיניה.

 

ח    🔗

כשנטרדה רחל מן הבית והלכה אל דודה שמעון, חשב דאוּד, כי הנה הגיעה השעה שישחרר עצמו ממנה. לא יוסיף לראות את פניה עוד לעולם… בשתי ידים ובקול זועף דחה את ה"מתווכים", שבאו בימים הראשונים להשלים בינו ובין אשתו. “אי־אפשי לשמוע דבר! איני רוצה לשמוע על־אודותיה כלום!” כך רעם דברו; והוא שלח לה ולבנה סכום־כסף מצומצם למחיתם, ובלבו חשב: יראה בינתים… ישקול הדבר… יבחן את מצבו במשך הזמן ויראה מה יהיה…

יותר משני חדשים ארכו ימי “הריב”. ועתה – הנה היא שוב בביתו. הריהי שוב אשתו. היתה ה"מערכה" כבדה מאד לדאוּד, – ולבסוף – נפל. הוא נוּצח, ומר, מר ומעליב היה ה"שלום" לו.

בימים ההם, אחרי ה"שלום", היה דאוּד נוסע, כדרכו בשנה האחרונה, לימים אחדים בסביבות ירושלים לעסקיו: לבית־לחם, לרמלה וליפו. אשתו ישבה לרוב בודדה בבית, האם שכבה חדלת־אונים במיטתה (היא נפלה לפני חדשים מן המדרגות, הוכתה קשה בראשה ו"שיתוק־אברים" תקפה מירכה הימנית ועד כף־רגלה). רחל היתה באלה הימים מדוכאה ועגומה ורוחה קשתה עליה מאד. היא עובדת יותר מבכל עת ועליה לשמש את החולה, שאינה יכולה לזוז ממקומה בלי עזרת אחר. אך לא זה אשר יקדיר וידאיב את רוחה, אלא גורלה המר והמצב המשונה, שבו היא נתונה אחרי ה"שלום": הרי לא נשתנה כלום בחייה אחרי כל המהפכה, הכל כשהיה… ועוד גדול הצער ורב העלבון וגברה למאד מאד המרירות, אשר כירסמה תמיד בלב והעסיקה את מחשבותיה כל הימים: מה פשר כל התהפוכות האלה? למה יסרה ככה האל? למה נדונה ב"ענשי גיהינום" בעודה בחיים? בעד איזה עוון הגיעו לה כל אלה? מה הרעה לעשות בימי חייה? היא אינה זוכרת… אינה זוכרת… אולי בנערותה דיברה לפעמים שקר, או סיפרה “לשון־הרע” – יש שהאדם חוטא ואינו מרגיש – אך האם בשביל זה נענשה עונש קשה כזה? בשביל זה? ועוונות אחרים – אינה יודעת… אינה מוצאת… עד יום חתונתה הרי לא נפרדה מאמא ולא סרה מעליה אף ליום. הן תפרו יחד – בשביל המושלמיות – שם בבית בחברון… תמיד יחד. מה טובים היו הימים ההם, ימי הנערוּת!.. ובכל השנים שתפרו ועסקו עם הערביות – לא קרה אף פעם שום מקרה־ריב ביניהן… שום סכסוך אינה זוכרת… והן, הערביות, היו אומרות תמיד: “אין בנאת־חלל בין אל יהוד (אין בנות־חיל בין היהודים) כמו סטריה ורחיל” (כך שיבשו את שם אמא – איסטריה – בשפתותיהן). ואמא נזהרה תמיד, וגם היא נזהרה, שלא לרמות אותן אף פעם גם בפרוטה… “פרוטה של גוי – אין לה מחילה, בתי, – היתה אומרת אמא תמיד. – נלך לחומרה, בתי, שלא ידבק דבר ביד…”

ומיד היתה אמא מספרת דבר־מה ממעשיו ומדיבוריו של “אדון סבא”, אבי אמא. "לא היו ימים טובים לחברון כארבע־עשרה שנה ש’מלך' הוא, אדון סבא ר' יעקב תורג’ומאן – כך שמעה בכל עת־הזדמנות מפי הבריות… כמה נהנתה תמיד מאותם הסיפורים והמעשים המופלאים “שלו” ושל הרבנים המקורבים האחרים…

ויום מיתתו של סבא… זכור הוא לכל עד היום… ביום מיתתו באו הרבה מן המושלמים וטענו, שראוי לקבור את “חכם יעקב” בבית־הקברות שלהם… כי קדוש הוא – “מגן הדור”… וקודם הקבורה הובילוהו המושלמים אל ה"אבות" והעלו אותו ב"מדרגות העליונות" אצל ה"אבות"… כך היה קדוש גם “להם”… צדיקים כאלה! והיא, נכדתם של אלה, נענשה בגיהינום בחייה… מה נסתרות דרכי הבורא! היא לא הכירה אותם, את הרבנים, אך אמא הלא מתפללת להם עליה… ולמה לא יושיעו לה בצרותיה?..

היא רוצה לכתוב לאמא כל מה שעבר באלה הימים… כל אשר קרה… כל המהומה… אך קשה לה… ידה כבדה בכתיבה, וימים יעברו עד שתגמור. ואיך תסדר את כל אשר בלבה? היא היתה צריכה לאחד שיכתוב לה – לאיזה “כתבן”. אולם – איך תגלה את הכל לאוזן זר? איך תספר הכל? איך אפשר?..

רבות חשבה רחל בדבר – ודחתה את הענין. אך באחד הימים צץ ממעמקי נפשה הרהור קלוש ומעורפל: היא חשבה – והיתה כלא מאמינה בראשונה לקול נפשה – ופיקפקה שעות, ואחר־כך הלכה והתבררה לה מחשבתה: אולי תבקש מבּן־ציון כוהן – ה"כתבן" – שיכתוב לה… זה שדחתה אותו “כששאל אותה” אז… אצל קבר רחל אמנו… לו, לאיש כזה, אולי ראוי דוקא לספר הכל… אדרבא… אולי בזה שדחתה אותו מפניה בתוקף, אולי בזה חטאה… הוא אהב אותה… והיא השחיתה אז את האהבה… היא חשה עתה – כן, היא חשה בנפשה, כי טוב לה לקרוא לו… ישמע ויראה את גורלה וּלמה הגיעה אחרי דחותה אותו… הוא לא ירגיש בכלום… רק כי קרוֹא קראה לו לכתוב לה… ויהי כעין… כעין “כפרת עוון”…

ואחרי שבוע ימים, כשנסע פעם דאוּד ליפו, קראה לבן־ציון כוהן על־ידי שליח לבוא אליה.

בן־ציון כוהן נודע לכתבן מופלא. ובפרט חביב הוא על הזקנות והזקנים, אשר גם לשונם גם ידם כבדות. הם מוסרים לו בראשי מלים את רצונם – והוא עורך את המכתב “ברוב סדר ובטעם נאה”.

כשבא אל רחל ביום הקבוע – אחר הצהרים – הובילתהו אל החדר השלישי שלא תרגיש בו חמותה, השוכבת במיטה (מאז יצא ליזר־ינקל משני החדרים האחרים גר דאוּד בשלישי, והרביעי נשאר ריק).

במשך שעה ארוכה מסרה לו רחל את אשר רצתה לכתוב; אותה שעה זלגו עיניה דמעות רבות, ופני הכתבן, השומע, היו כתוֹהים וחיורים – והוא היה יושב ומניד ראש ודואב לשמע אזניו. כשגמרה, הביאה לו ספל קהוה ויצאה החוצה לעבודתה.

בן־ציון פשט את מעילו וניגש לעבודתו; וכאשר חם לו בשעת הכתיבה, הסיר גם את הממחטה הלבנה והדקה, הנתונה תמיד על צוארו, כדרך בחורים חשובים.

הפעם לא יכול הכתבן להעביר מהרה את עטו על הנייר, ולא נמשכו דבריו בחלקות כדרכו: פעמים אחדות כתב ומחק וביקש את מיטב מליצותיו בלשון השפניולית להעלותן על הנייר; ורק לפנות ערב נכנסה אליו רחל, כשגמר את המכתב הגדול, והוא קראוֹ לפניה כשפניו עייפים ואדומים במקצת:

פעיה"ק ירושת"ו, כ"ה לח' רחמים שנת תרנ"ו לפ"ק.

לאמי הנאהבה והחביבה, הנחתמה ביריעות לבי,

היקרה כאור עיני, סיניורה איסטריה די תורג’ומאן,

יחי שמה לעולם.

אמא אשר ילדתני!

הנה גזרים־גזרים ייקרע לבי בבואי לשפוך את מכאובות לבי לפניה. זה יותר משלושה חדשים שלא כתבתי לה כלום, ושמרתי את הכל מפניה, שלא ייודע לה. ותמיד, היא יודעת, שאיני כותבת אף טיפה מן הים, וגם עתה לא רציתי לכתוב, אבל “מיחוש הלב” ודמע העין, אשר אינם פוסקים בחיי, לא יתנוני לשקוט.

אמא שלי! מה אעשה ומה אפעל – “ואיך אנהג בסערה הזו”? מה היו חטאי וחטאיה, כי נפלתי ב"מפלה חשכה" זו? אם לקונן ידעתי, כי אז הייתי יוצאת בשוקים וברחובות, הלוך ובכה, קוראת ושואלת לעוברים ושבים רחמים ועצה לרעתי.

ומוטב היה מותי מחיי, מאשר לבוא להגיע לשעה רעה זו, להודיע לה, כי אחרי שבע “רעות בשנים” מיום חתונתי – הייתי מגורשה, אני ואלברט, מביתי. שני חדשים הייתי אצל האהוב הדוֹד שמעון. הרבה דאגתי, שלא ייודע לה הדבר, ולא נתתי לשום אדם, שנסע לחברון, שיספר אף מלה. כי אמרתי אולי יבוא הקץ ליסורי – אשוב לביתי ואולי יתוקן גורלי. אך לשוא היתה תקותי.

אחרי אשר אמר בראשונה, שאינו רוצה לדעת ממני ולא לשמוע את שמי, והיה שולח בכל יוֹמים ושלושה לקחת את אלברט לראותו, פתאום “נתן את ההיפוך” – והסכים ל"שלום".

“שלום” ייאָמר בפה – וּלואי היה לי המזל והיה זה שלום – אבל רעים ומרים הימים האלה מהראשונים. שלום נעשה, ואין הוא מדבר אתי פעם בשלושה ימים ואינו רואה אות בפני – יען כי לא מרצונו ולא בשביל רצוני הביאני הביתה, אלא בשביל כספו – מפחד מפני הכסף…

כי הנה עלו לו ההפסדים בחדשי ה"ריב" – לדאבון לב – ליותר משלוש מאות נפוליונים – זהו מה “ששרף אותו”, זהו כמעט רבע כל הקרן שלו. והמעשה, אמא שלי, ארוך מספּר – בקצרה הוא: כי היו לו במחסן חמש מאות תיבות נפט – ועיסה, הסוחר הנוצרי, הביא הרבה נפט מאמריקה וירד המחיר בעיר – מג’ידיה לכל תיבה – וזהו הפסד של מאה נפוליונים. ובו בשבוע קרה לו אסון אחר, הנוקב את הלב: הוא הלוה לפני ארבעה חדשים שתי מאות נפוליונים לכומר היוני, סטיפן, של “הקימאדה” (של קבר הנוצרי). האיש הזה ידוע לעשיר גדול. תמיד עסק אתו והוא בעל הקופה של ה"כליסה" (הכנסיה) – תמיד הביא לו תכשיטים ופנינים למכירה, ובזול גדול. והלוה לו ב"קמילה" (בשטר) ובשלושים “פורסינטו” (למאה). אבל הם מצאו אותו, את הכומר, הרוג אצל אהובתו, שהיתה לו בבית־לחם, והשטר אינו שוה פרוטה; כי כל מה שהיה לו, מן ה"כליסה" היה לו. כשמת – לא נשאר כלום. על שמו לא כתוב כלום. והוציא דאוּד עוד עשרים לירה בשביל “אבוקטו” (עורך־דין) ולא הועיל כלום. ועוד הפסדים היו לו. והוא אינו רגיל מעולם גם להפסד קטן ולא קרה לו כזאת אף פעם.

וחמותי נתנה לו כל לילה “חיים שחורים”. היא אמרה לו: כי ידי מרחפת בחנותו ומקלקלת לו את העסקים – ויללה וקיללה: “שעוד חודש ימים – וישב עם טבלה בפתח בית־הכנסת”.

ועתה מה אוֹמר לה? אם קודם היתה “חיתי” (חיי) חשוכה, עתה היא שחורה כפחם. מקודם היה כאבוד בין הגגות – כתבתי לה מעט, אחת ממאה, מאותם הקוצים, שהיו עושים בלבי נקבים־נקבים – עתה, מזמן ה"שלום" – נפלה שתיקה מחניקה בבית. פניו רעים וחיורים מאד ועלי הוא מביט, כאילו אני אשמה באבידות…

ומדי לילה בלילה הוא בא אחר חצות הביתה. חשבנו בראשונה, שמבלה הוא את הזמן באיזה מקום. ומרוב דאגתנו קראנו אני ואמו אל החג' (השומר) וביקשנו אותו בסתר, שישים את לבו לחקור, אנה הוא הולך ואנה הוא בא.

וכאשר בא החג' – מה סיפר לנו? הגיד לנו, כי אינו הולך ואינו נכנס לשום מקום. שעות שלמות הוא מתהלך הולך ושוב מקצה העיר ועד קצה – לבדו, לבדו ילך ברחובות העיר החשכים והדוממים.

ואמו – קורעת את בשרה בידיה. איכה? אומרת היא – הוא, שהיה פחדן כל־כך, שגם בהיותו בחור היה מפחד לצאת יחידי אף בראשית הלילה – איך נהפך עתה והיה לאחר? ובאמת יראות אנו שלא יצא מדעתו – בר־מינן (לא עלינו) – לא יתן האל.

ואני מה אגיד לה ומה אומר לה? מכאוב אחר בלבי, מכאוב אחר; בוֹשה אני להגידו – אבל לה אגידנו. זהו: שמיום ליום מוסיפה אני לאהבו. זהו. לפנים כ"שעלו לרוב דמי בעיני", חשבתי, כי “פרידה” אחת תציל אותי. טוב. אהיה גרושה. אבל מה אוֹמר לה – כאשר הייתי ב"ריב", היתה נפשי נעקרת ממקומה ונכספת לראותו. ובערבים – הריני אומרת לה – הייתי הולכת לפעמים אל בתי מכרים, שחלונות בהם לשוק, לראותו בערב בעברו. הנשימה קצרה בקרבי כראותי אותו מרחוק. ותאמר אמי: האין גם זה מוסר אלוהים? שאוהב אותו, שאוהב את המקל שמכה אותי? בושה אני לאמרוֹ – אבל מה אעשה? ולבי תלוי בו וחרדה אני כל הימים.

וימים ושבועות עוברים מבלי שייכנס אף איש הביתה. אין מי שיבוא. ולא יישמע קול צחוק בבית הזה. יום־יום נופלת הדממה הזו, והמצוקה שבלב – להתפקע ממש. וכשמרים הוא לפעמים את קולו הרי רק לגעור ולבזות. והקמצנות, אמא, הקמצנות מידתו מתמיד, עתה “לקח אותה במשקל כבד”. מתה אני על פרוטה. וכבר הוצאתי מן ה"לילאל"⁷ כמה חוטים – ויראה אני מאותה שעה, שירגיש בדבר. ואין יום שלא תיוסף טיפה ב"כוס הלענה".

ועד מתי תארך חשכה זו? לא שנה אחת ולא שנתים עברתי – שבע שנים שלמות, שבע שנים, שאיני יודעת יום אחד של שמחה. הכי דבר פשוט הוא להגיד בפה: אף יום אחד של שמחה!

אמי החביבה! “אַל תחשבהו לי לעוון”, כי ממלאת אני את לבה יגון ומרירות במכתבי הארוך הזה. אנה אפנה ואיפה אפיג את דמעותי? “תסלחהו נא לי אמי”. ו"אַל תקח את הכל בפנים". ירחם ה'. אַל תחדל מהתפלל אצל “האבות”, שהוא ישלח לי סבלנות לשאת את היסורים ולקבל את גזירתו כרצונו.

הרבה שלוֹמות לה ולכל הקרובים. והנני מנשקת את ידיה בהרבה חיבה.

בתה מרת־הלב רחל די חדד.

כשקרא בן־ציון את המכתב, ירדו שוב דמעותיה של רחל, אך היא מיהרה למחותן, ובגמרו הודתה לו בעד טרחתו ובעד “ידיו המבורכות”.

בן־ציון קיפל את המכתב. שררה דומיה בחדר הקטן – והוא היה כמחפש דבר לבטא ולא נמצא לו. מבטו תעה בפינות החדר ובפני רחל – ויהי מפוזר. רחל הושיטה לו בידה רבע מג’ידיה, שכר כתיבה – והוא לא הרגיש בדבר. כשראה אחרי רגע את ידה המושטה, החזירה בידו, ויהי כאילו הותרה לשונו מקשרה:

– לשלם אַת אומרת לי… – אמר בקול־נכאים. – לשלם לי… אתפלא… אני… אני “מיריעות לבבי”, קרעים מלבבי, הוצאתי את המכתב… כמעט לא יכולתי לכתוב… כאילו אני בעצמי הסובל כמוך… ואני בכל ארבע השעות שישבתי וכתבתי – מחשבתי אחת היתה על אותה שעה… אז אצל קבר רחל אמנו… אַת ודאי זוכרת… למה היה כדבר הזה? מה־פליאות דרכי הבורא! למה היתה כזאת – באותו מקום עצמו עזבת אותי ובחרת בו… למה נתקשה לבך עלי? ואילו היית ברשותי, כי אז היית כמלכה בביתה. אני איני עשיר, אבל לא יחסר מה בבית. מה גדול היה האושר… והנה גם לי אשה. אני אוהב אותה לא כאותה אהבה – אך היא אינה אוהבת אותי. גם חיי קשים ומרים. גם אני לא ראיתי יום שמחה – כמו שאמרת. והנה באתי היום לדעת מכל זה… שמעתי מעט מרחוק – אבל לא עד כדי כך… איך אוֹמר לך, אחות, מה עשית בלבי היום? איך אגיד לך במלים את זאת?

הוא שתק וצעד פעם לרוחב החדר ושב למקומו לקצה השולחן.

– ואיך? ואיך? – חזר לדבריו כמשתומם. – הוא ישנאך… לשנוא אותך… אשה כמוך… מה משונה האדם! מי יעמוד בסודות האל? אותך… כאילו חסר לך חן וטעם… כאילו יש רבות כמוך…. פליאה, בחיי…

ורחל עמדה דוממה, נשענת אל השולחן בקצהו השני, סילסלה את הסרט שבשמלתה והביטה ארוכות באצבעותיה – אך היא שמעה לנכון את דברי בן־ציון, כי רכו מבטיח בעלותם וברדתם על־פני הדובר אליה, ויהי לה כאילו עמדה באותם הרגעים תחת יד חמימה ורכה, המלטפת את פניה ואת ראשה… כה קלה היתה הנגיעה שבדברי בן־ציון…

ואז אמרה:

– ואני, בן־ציון, אגיד לך את האמת… ואני קראתי לך ככה… בכוונה… שתדע באשר נפלתי אחרי שעזבתי אותך… ואם “לבך כבד עלי” – הנה תראה… ואם הריעותי כל־כך – תסלח לי עתה…

– אך, אחותי, לא היה בלבי אף קורטוב טינה עליך… לבי אני יהיה כבד עליך? מה אשם האדם בזה? דרכי הבורא, לוּ רק אפשר היה לתקן… לוּ היה אפשר. אבל מעשי הבורא… מה יפתח פה האדם? הוא – המתיר אסורים – יעשה את הכל לטובה.

ואחרי רגע של שתיקה עמוקה הושיט לה את ידו לשלום ולחץ את ידה קצת, ודברו יצא מפיו כמתוך רטט:

–"הישארי בשעה טובה"… האל יסדר לך הכל לטובה… אם תרצי פעם אחרת לכתוב, קראי לי ואבוא… בכל רצוני אבוא – הישארי בשעה טובה…

– “ולך בשעות טובות” – ענתה וליותה אותו עד המדרגות.

היא שבה למקומה על־יד השולחן. בלכתו כאילו הונח קצת ללבה, כי עלתה בידה להוציא את רצונה לפועל… ואחרי רגע היתה דמותו של בן־ציון מרחפת לפניה: הוא אינו יפה ובעל־תואר – חשבה – כמוהו, כדאוּד. אך קולו ודיבורו – מה נעמו ברכּוּתם ובקלוּתם! לוּ שמעה אז את קולו, את דברו – לוּ הכירה אותו קצת יותר… די היה לאהבו בשביל זה… בשביל קולו ודברו…

והיא ישבה שעה ארוכה נשענת על מרפקה בשולחן, חשכה אפפה את החדר, והיא היתה כהולכת ומרחיקה בשבילי־חיים פתלתלים ומרוחקים והלחץ המעיק והיגון האילם כבדו עליה, בדעתה, כי רק תועה היא בדרכי מחשבתה – באלה הדרכים שאבדו ונסתמו מכבר ואין מוצא מהם…

ואמנם, במשך הימים, קראה רחל עוד פעם ופעמיים את בן־ציון ברצונה לכתוב לאמה מכתב גדול מכפי יכלתה – ובן־ציון מילא ברצון את מבוקשה כבפעם הראשונה.

 

ט    🔗

מזמן שרבו עסקיו של דאוּד בעניני חלפנוּת, במשכונות וערבונות, בתכשיטי זהב וכסף ואבנים יקרות, בא במגע ובמשא לפעמים עם ח' חיים ששון הצורף, הידוע בירושלים כמומחה באומנותו.

דאוּד הכירוֹ לפנים אך מעט, כי ח' חיים ששון רחוק היה מסביבתו; הוא היה אחד מן הראשונים שיצא לגור מחוץ לעיר, בבתי מונטיפיורי. וחוץ מזה נודע ח' חיים ששון כיהודי מרוחק מבין הבריות והליכותיו משונות קצת בחייו ובעבודתו. הוא אינו בא כמעט בחברת בני־אדם; רק לעתים רחוקות יתהלך עם אחד ממכריו ברחוב. גם לבית־הכנסת לא תמיד יבוא בימות־החול להתפלל; רבות יתפלל “ביחיד” בביתו, או ילך אל הכותל המערבי. הוא היה משכים לפעמים גם ל"חצות"; לפנים היה חבר קבוע בחברת “קוראי זוהר” והיה ידוע בתור מבין ב"זוהר". ויש שהוא היה בא, ביחוד בימי שבת וחג, להתפלל ב"בית־אל", הוא בית־הכנסת של המקוּבלים אשר בקצה העיר העתיקה; וכשהיה עולה לתורה שם, היה מנדב יותר מכפי הרגיל. ויש שחשבוהו, בגלל הליכותיו המשונות, ל"קצת קל בדעתו".

עתה הוא כבן חמישׁים, שמן קצת, בינוני בקומתו: זקן קצר, צפוף מאוד, שחור־לבן, מקיף את פניו העגולים והקצרים. לרוב נושא הוא משקפים, התקועים לו מאחרי אזניו. גם תלבשתו מיוחדה היא: בימות־החול לובש הוא תלבושת אירופית, הרחבה מאוד לגופו, אך ביום־שבת ילבש תמיד מעיל קצר וחלוק לבן וצח – כדרך בחוּרי הדור – ועל ראשו תרבוש נמוך.

הוא עובד בחנותו דרך חירות: ימים יקדים מאד לעבודה וימים יאחר שבת; ויש שיסגור חנותו כליל ליום או יוֹמים. חנותו נמצאת ברחוב צדדי, בודד לרוב, מאחרי רחוב־הסוחרים. היא סגורה תמיד בדלתות־זכוכית, כי אפלה היא ברובה, כדרך חנויות הצורפים, והוא מתפרנס בנחת. לפנים היו אבותיו עשירים. גם החצר העתיקה והגדולה, שבתיה בעלי שלוש קומות, זו שממעל לחנותו, היתה אחוזת אבותיו, ונמכרה על־ידי אביו. אך את החנות השאירו להם בני המשפחה לצמיתות, כי בחנות זו עבדו במלאכת־צורפים גם אבות אבותיו, דורות רבים.

דאוּד היה זקוק לעתים קרובות לעצתו ולהערכתו של חיים ששון בטיב חפצי־זהב וכדומה, והיה בא לפרקים לחנותו. ימים רבים היה ח' חיים עוסק עם דאוּד כדרכו עם כל הבריות: לא האריך שיחה ולא ביקש כל קרבה; אך במרבית הימים נתקרב דאוּד לח' ששון וידע לו חיבה. ח' חיים היה מראה לו פנים בעצותיו ובדרכיו כדרך אב לבנו, וגם נהג בו מנהג כבוד; ודאוּד, שהיה גם הוא מתרחק מן הבריות, הרגיש את עצמו טוב ומרוצה בחברתו של ח' חיים, ונעמה לו לפעמים ההרגשה כי יש לו ידיד ומודע בא־בשנים כזה, מבין ויודע בעניני־חול וגם ב"דברי־תורה"; ודברי־תורה אלה, שיצאו מפיו של ח' חיים, אמנם רק לפעמים רחוקות, שוטפים ונוזלים “כמעיין־מתגבר”, היו קרובים מאד ללבו של דאוּד; כזאת אהב מימי בחרותו. לבו נמשך תמיד ל"חידושי תורה", אך מחברת ה"חכמים" התרחק תמיד: לא אהב לשמוע תורתם למען לא יבוא לידי תביעה מצדם…

ח' חיים ששון הוא “מבין” גם ב"חכמת־הכף". ויש שבאו אליו אשה או בחור בבקשה צנועה ש"יִרְאֶה־להם" את הכף, אך רק לעתים רחוקות ניאוֹת להם. כי בדרך כלל היה עונה: “יש לי צוואה ממר אבי, עליו השלום, שלא ‘לראות’ כאשר מבקשים…”

כשנכנס מי־שהוא מבאי חנותו, המעטים בכלל, לא הפסיק את עבודתו; הוא הוסיף להקיש בפטישו הקטן או לחרות במעצד, הסתכל לפעמים באיש־שיחו ממעל למשקפיו. והשמיע את דבריו בהשקט, מתוך הכרה בחשיבות דעותיו ומחשבותיו הקבועות והאמיתיות; רק לפעמים כשהיתה רוחו טובה עליו, כשהרגיש, לפי דברו, “הרוחת־לב” (כי לרוב היה חש ח' חיים מעט “צרות־לב”, מחלתו מכבר), אז היה מוריד את משקפיו מעיניו ודבריו היו הולכים ושופעים מפיו…

דאוּד היה נכנס לעתים תכופות, לשעה קלה או ארוכה, אל ח' חיים בחנותו (מחנותו של דאוּד לח' חיים הפריד הרחוב הצדדי במרחק עשרים אמה). ובימים של בטלה וחוסר תנועה בשוק המסחר, בימי רמדן (חודש־הצום לערבים) או בימי חורף וסגריר, היה דאוּד יושב לפעמים שעה ארוכה בחנותו של ח' חיים.

באחד מימי הקיץ, שעות אחדות אחר חצות היום, נכנס אל ח' חיים. הוא עמד והתהלך רגעים אחדים שותק ומסתכל בהמון הכלים והמכשירים, המפוזרים בכל פינות החנות ושכבת־אבק עבה ועתיקה מכסה עליהם.

אחרי רגעי מספר שאלוֹ ח' חיים מבלי הפסיק עבודתו: – מה לך, דאוּד? שב.

כשישב, הוציא ח' חיים מאחרי גבו, ממקום שבתו על הכסת הנמוכה, את הבקבוק של מי־שקדים קרירים, לבנים כחלב, והגיש כוס גדולה לדאוּד. זהו משקהו של ח' חיים בימות הקיץ. כך היה שותה אביו בקיץ, ופה במקום הזה היה מונח גם אצלו הבקבוק תמיד, ואביו סיפר כזאת על זקנו…

דיברו על זה ועל זה – וח' חיים הגיש לדאוּד כוס שניה: – שתה, חביבי, – הרי זה לא ישכר – אדרבא, מי־שקדים מבריאים ומניחים דעתו של אדם…

– מה לך? מה לך היום, דויד? – שאל ח' חיים בקול מתון. – תן… תן את הכף, דוד… רואה אני, שהגיעה השעה שאראה לך… תן, נראה.

דאוּד הושיט את ידו מתוך בת־צחוק. הוא חשב תמיד בפקפוק על “הבנה” זו וביקש את ח' חיים פעמים אחדות על זה רק לשם סקרנות…

ח' חיים יִשר את משקפיו התקועים מאחרי אזניו, העביר את ידו על פניו, לקח את ידו של דאוּד והניחה באופן נוח לפני שולחנו הנמוך וכיוֵן את מבטו בכף־היד רגע ארוך. הוא הסתכל דומם. דאוּד ראה, איך הלכו ונסתמנו לאט־לאט רשמי תמיהה בפניו של ח' חיים והוא כמשקיע מבטו ונאחז במראה מושך־לב… אחרי רגעים ארוכים פתח, בהביטו עוד בכף־היד:

– דויד, דויד… לא לחינם הדבר… לא לחינם… מכאן ראָיה…

– מה לא לחינם?

– אני רואה… קו־החשק… קו־החשק גוזמה… גוזמה ממש.

– מה… מה קו־החשק?..

– ונולדת, ודאי, במזל “שור” – באייר ודאי – אה?

–לא, בסיון, בעשרים ואחד בסיון נולדתי.

– אבל, הינו הך… ודאי היתה השנה מעוברת… והאמת היא, שנולדת במזל “שור”…

– ובכן?

– וקו־העושר… וקו־החיים, וקו־הקמצנות… כולם עמוקים מני ים…

– ובכן אמור מה, ח' חיים?..

– כן, אתה רוצה שאומר… אני מבין… אבל כמה פעמים יצאה תקלה… לא טוב לראות אצל אחר את הנעלם…

– אבל לי, ח' חיים, אין דבר…

– לך הייתי אומר הכל… אני רואה, שאתה. בכל זאת, בעל יסורים… באמת… הנך תפוס… תפוס…

– אדרבא, אמוֹר, ח' חיים…

– אבל תנאי אתנה, דאוּד, אם תסכים לקבל עליך לתקן את העניין… לתקן את הפּגוּם… אם לא – לא כדאי…

– נעשה ונשמע, ח' חיים.

– עמא פזיזא דקדמיתו פומיכו לאזניכו – אה?

– רוצה אני באמת…

– שמע, דאוּד, – הוסיף ח' חיים להסתכל ולדבר בקול מתון, – קו־האהבה מרוסק אצלך… מקוטע… רסיסים־רסיסים… וקו־החשק הולך ומתפתל… הנה… ומזה יוצא ריב ומדנים… וקטרוג… ככה… אתה שבוי, אמרתי… שבוי בסיטרא אחרא – והבנתי את הכל… מזה השבתת השלום בביתך… כאשר סיפרת לי פעם לפני חצי שנה… ומזה ה"מרה השחורה" שלך… וצפוי אתה לסכנה… לסכנת עבירות חמורות… הא? לא אמת? הנך נמשך ונלחם… נמשך תמיד – אחרי יצר־הרע… אך נקי אתה… ידעתי. באמת, רחמנות עליך… קו־העושר – אינך יכול לשער… מה שמור לך… מזל מבריק ונוצץ כזהב ומלא פגימות… מי יעמוד בסוד ה'? ונראה, שאמת מה שאמרת, שממנה… מאשתך הגיע לך הרבה… צריך פעם לראות את ידה של אשתך – באיזה חודש נולדה? שאל אותה – אני יכול לדעת בלי לראות את כף־ידה…

– איני יודע, אשאל אותה.

– כן… חביבי דאוּד, זהוּ…

וח' חיים שב לעסוק בעבודתו – ונשתתק.

דאוּד ישב ועישן סיגרה, כשהוא כפוף לצד השולחן כטרוד במחשבתו, וחיכה לדבריו של ח' חיים.

הלה הגיש לו בפעם השלישית משיורי הבקבוק ואמר כבדרך אגב:

– האם לא אמרתי לך: כשמדברים יוצאת תקלה… גרמתי לך ודאי צער…

– לא, ח' חיים, להיפך; אלא…

– שמא תאמר טעיתי או הגזמתי בדברים… אה?

– לא… לא אוֹמר…

– כך… כך…רואה אני מזה, דאוּד, שבעל־לב אתה… מודה על האמת… לאו מילתא זוטרתא: מודה בגלוי… לאו כל אדם “נותן עצמו בכך”… אשרי אדם שכך מידתו… אמרתי: בעל יסורים אתה… בני־אדם רואים ואינם יודעים דבר… מה הם יודעים? רואים: דאוּד חדד, בחור בעל־כסף מעט… כעסן… קמצן… וזועם על אשתו – מה הם יכולים לדעת? מה שנעשה בלב האדם… המ – זה דבר אחר… ירחם ה', דאוּד, יש תקנה… לכּל תרופה בעולם הזה… קשה ומסובך הוא גורלנו בעולם… אך צריך האדם להתגבר… איני אומר, כי קל הדבר… להיפך, אני אומר תמיד: קשה המלחמה בעולם הזה… הרי אמרתי לך כמה פעמים: מסובבים אנו קטרוגים… קטרוגים… (ח' חיים הוציא את משקפיו והניחם על השולחן ומתח את רגליו במושבו). עולם זה נברא מפסולת של מעשי בראשית… אמרתי לך, כמדומני… ולכן רבה בו הטומאה על הטהרה… רבה בו השפעת החמה מהשפעת הלבנה… לכן מידת הדין שולטת בו… כך מביא ה"זוהר", אם איני טועה… וסוֹד אגיד לך: חיינו בעולם הזה מלאים רמזים, רמזים… הכל הוא רמזים… כך דעתי… כך אני מבין… ובן־האדם אין עליו למצוא את אלה הרמזים… את אלה החידות… זהו עצם החיים שלנו. לתפוס את הרמזים – את הכוונה… הסוד… הפתרון… לכך צריך להיות נתון לב האדם… ואפילו בדברים קלים: יוצא אתה, למשל, בבוקר מביתך, ופוגע אתה באיש פלוני או בדבר פלוני ודבר לך כה או כה, או נודע לך ענין כזה וכזה – עמוד וחשוב, בן־אנוש… חפש, מה יש כאן?.. למה היתה כזאת? עשית היום דבר זה, נתקלת בענין זה וזה – עמוד וחפש את המקור – למה זה רומז? מה טעם הדבר? ואפשר תמיד למצוא… אני כשלעצמי כך דרכי מאז… אני מדבר מעט – וחושב הרבה… חושב אני ומחפש… כי, נקוט כלל זה בידך, דאוּד: אין מקרה בעולם… הכל קשור ומסובך… דבר טמון בתוך דבר… וזוהי דוקא כוונת קוהלת: מקרה אחד לכּל… הינוּ, הכל קשור ענין בענין… שרשרת אחת ארוכה – ואין סוף… ורק בזה “אין־סוף” יונק העולם ממקור הטהרה, ממקור ה"אין־סוף" עצמו… זהו, חביבי… ודע לך, דאוּד, שכך הוא, שאין מקרה, סתם מקרה, בעולם – שהרי אנו, אין אנו סובלים בחיינו אף לרגע “מקרה”. אם אעמוד אני ואקיש בפטיש זה שבידי על השולחן – מיד אתה טוען ושואל: למה אתה דופק? מה טעם לדפיקה בלי תכלית? הרי שאי־אפשר לנו אף רגע לסבול אנין של מקרה, בלי תכלית – ומה גם שנות חיינו וימינו ומעשינו הארוכים – הכל מלא ענין ותכלית… יש רמז וסוד לכל הענינים… וצריך לחפש… לכוון את הלב… ותמה אני על אלה שמדברים הרבה וחושבים מעט… העיקר – כיווּן הלב… ומי שזוכה להיכנס אל הענין, מי שעלתה בידו לדחוק עצמו ולבוא אל דרך הרמזים – הוא מתחיל לראות באופן ברור… מתחילים להיגלות שבילים־שבילים וענינים רבים מתבררים ומתחוורים… אבל זה נתון ללב כל איש ואיש – זהו מה שאני אומר: לכל יש תרופה… ואתה – אם מקורך ברוך – כמו שסיפרת לי על מר אביך שהיה צדיק – תוכל לתקן… לתקן הכל ואז תרגיש מנוחה… דרושה קודם לכל מידת גבורה; גבורה – זה המפתח; “מי גבר – יחיה”. – זוהי כוונת הפסוק: מי שמידת גבורה בו – יחיה; ידע מה הם חיים, ולא יראה מות – ולא יראה רעה במות… זהו… צריכה מידת גבורה; להתגבר על יצר־הרע – זה קודם כל… פגע בך מנוּול זה – התגר בו מלחמה, הראה גבורה! אם נפל הוא מנוּצח, והיית אך שלֵו ושמח בחייך; ואם נפלת אתה בידיו – בר־מינן – והיית לעבד נכנע – ואין מנוחה. העיקר: חזק ואמץ! הוא, היצר־הרע, הרבה תכסיסים לו: פעם בכה ופעם בכה… לזה בא במידת ממון, לזה בא בתשוקה לאשה – בך מתגרה הוא בזה… בנשים… ידעתי – אה? כן… כן… אמור אתה בעצמך…

– אמת, ח' חיים, אמת. – ענה דאוּד כמצטחק. – כשאני רואה אשה, מה אעשה? רואה אני… מיד רואה אני הרהורי עבירה… מה אעשה? אני… זה… מודה על האמת…

– כן, דאוּד, אמרתי… ירחם ה'. עוד עלינו לדבר. אם ירצה ה' – אני מקווה, שישתנה הכל לטובה… יהיה רצון…

דאוּד רצה לשאלוֹ הרבה ענינים, שהיה מכוון תמיד למצוא שעה מוכשרה לכך, אך ח' חיים מיהר לקום ממקומו והיה כנחפז לסגור את החנות.

אז הלך דאוּד לחנותו (כשהיה נכנס לשם שיחה אל ח' חיים, היה מוריד בחנותו את רשת־החוטים דרך סגירה ארעית) וסגר גם הוא בשעה מוקדמת קצת והלך הביתה.

הוא הרגיש את עצמו כל אותן השעות עייף ומרושל; ודברי ח' חיים כאילו צברו לפניו שאלות וספקות רבים… הוא לא תמה על שהיטיב ח' חיים “לראות” (מה שחשב תמיד לדבר־שוא…), שהרי יש אנשים שיודעים פחות או יותר מהליכותיו… ואולי שמע ח' חיים קצת מזאת – אלא על אלה הדברים הנעימים כל־כך לאוזן, השוטפים מפיו כמו מתוך מעיין… וביחוד תמה על דברי הידידות והחנינה שמילא ח' חיים את פיו – על שהבין את צערו… “בעל יסורים אתה… תפוס… מה יודעים האנשים הרואים לעינים?”… מי מהאנשים, מי מהם, אמר רגע לדון אותו לכף זכות? אלה – יודע הוא ממבטי עיניהם – חושבים בלבם: “זה רוצה לגרש את אשתו, אך הוא חרד על כספו, ולפיכך הוא מושך בעול כחמור…” זהו הכל… אבל היסורים שלו… הצער… ההתנגדות ליצר־הרע… וזה אשר ניסה כמה פעמים לשאת את פניה… להפוך… כל זה כאילו מבין הוא, רק הוא, ח' חיים…

ואולי יעלה באמת בידו של זה למצוא את הרמז, את הפתרון של חייו… למה עלתה לו ככה? אולי. הנה הוא עייף… עייף… קץ בחייו… הרי גם אמו, זו ה"לביאה", הוא האשם בדבר, אשר נפלה למשכב לבלי קום… אולי יבוא התיקון על־ידיו של ח' חיים… אך הוא צריך לבאר לו הכל… כל אשר בלבו… הוא לא דיבר אתו אף פעם מאשר בלבו… ואז ישמע ויעשה מה שייעץ לו – כן, הוא יוכל לקווֹת דבר ממנו… סוף־סוף יותר מכל הקמיעות ו"העשיות" של אמו אצל כל “פותחי־גורל” – הרי ח' חיים מדבר אליו תמיד דברים הנוגעים אל הלב… הוא יחכה להזדמנות לשוב ולדבר עם ח' חיים.

 

י    🔗

ח' חיים ביקש את דאוּד לפעמים לסור אליו אל ביתו ב"שכונת מונטיפיורי" – בשורת הבתים הראשונה אשר על ראש ההר. לביתו לא בא איש אלא לעתים רחוקות מאוד. אין לו מקורבים – ממשפחתו העתיקה נשאר הוא ואחיו, צעיר ממנו בעשרים שנה (גם עם אחיו, שהיה רחוק בטבעו ממנו, לא התרועע); רק בן לו, בן שתים־עשרה.

ביום שבת אחד, לפנות ערב, בא דאוּד אל ח' חיים בביתו. הם ישבו שניהם לבדם על הגג הארוך, אשר מעקהו עשוי טורי אבנים כשיני חומה – כאותות־זכרון, ניצבים לשמו של אותו יהודי חשוב, משה מונטיפיורי. הם ישבו על ספה קטנה בעלת משענת־עץ ורפודה בכרים. מכאן, ממרום הגג שבהר, נשקף כל האופק של המזרח למרחביו: מקרוב ישכון כפר־השילוח הצנוע והדל, מרחוק ייראו פני ים־המלח, בקעת הירדן ויינשאו הרי מואב והגלעד – וכל המרחק טובל וטובע באורות נוגהות, כחושפות לעין הרואה טיבה של ההויה הקיימת, השאננה, הנצחית.

הם יִשרו את ישיבתם למול מזרח ומאחריהם נשבו והתגלגלו רוחות קלילות על ערפם. ח' חיים גמר זה עתה את כל התהילים ורוחו טובה עליו מאוד.

לפניהם עמדו על שולחן קטן טבלת־כסף קטנה עם כוסות־כסף מלאות יין ומעט פירות – לכבוד האורח. הטבלה והכוסות מעשה־ידיו של אבי ח' חיים הן. על הטבלה תמונה בולטת: מלכת־שבא לפני שלמה המלך. שלמה יושב על כסאו ומלכת־שבא צועדת לפניו ומאחריה עומדים שריה ועבדיה בשורה ארוכה.

וממעשי־ידיו של ח' חיים הראה לדאוּד גביע גדול של כסף; מצד אחד צורת איש מחזיק ספל ומקרבו לפיו, ומסביב מתפתלת גפן בשריגיה, עליה ואשכולותיה… ותחת התמונה חקוק: “נח – וישת מן היין”.

דאוּד הסתכל בטבלה ובכוס והילל את “מלאכת המחשבת”.

– אדוני אבי – אמר ח' חיים – היה אמן גדול… בעוונותינו הוכרחנו למכור הרבה – רק דברים מעטים נשארו לנו. עבודתו היתה עבודה. כשבא המלך ה"נמצי" (אוסטרי), מי עשה את המתנה, שנתנו לו ה"אשכנזים"? – אבי עשה אותה (הספרדים נתנו לו ספר־תורה קטן בתיק כסף וזהב). האשכנזים נתנו לו מנורת־כסף עם חישוקי־זהב – ומסביב לַכּן חקק אבי תמונות מכתבי־הקודש: קריעת ים־סוף, יהושע נלחם בעמלק, בני ישראל עוברם את הירדן, ועוד. באמצע המנורה חקק את שם הקיסר והתאריך. כשקיבל המלך את התמונה, שאל על האמן והביאוהו לפניו – חייך. אז נתן לו “נישאן” (אות־כבוד). שמור הוא אתנו (ויש לי רמז בענין זה… אספר לך פעם אחרת). ידי־זהב היו לו. ואני, כל ידיעתי ממנו לי, ואני לא נתתי בנערותי את דעתי ללמוד… זה שאני יודע, חן וחסד הוא מלפניו. בנערותי הייתי רודף – מה הייתי רודף? לראות “עולם”, לראות חדש, תמיד אהבתי לסובב… להתהלך… הייתי במצרים, בסטמבּוּל, בוינה הייתי. חצי עולם עברתי.

– והוצאות, כסף? לזה דרוש כסף –

– אדוני אבי היה בעל כסף – במותו אירתע מזלי. אני נולדתי במזל “מאזנים”. כשעלה הוא – ירדתי אני… כאן הסיבה. גם אשתי הראשונה היתה בעוכרי… הבאתי אותה מסטמבּוּל… אהבתיה הרבה – בריה יפה היתה – אך היא מתה. עתה יודע אני קצת את הענין… ואשתי השניה – לא שמעת? זו היתה “בת נעות המרדות” – הלכה אחרי מושלמים – מארם־צובא היתה, ועתה אשתי זאת – אלמנת תלמיד־חכם היא, נזהרתי הרבה לבל אטעה – לקחתיה, אף שידעתי שאין במזלה כלום – צנועה היא וטובה – ועתה גם הכל אצלי צנוע ובינוני – ברוך ה' יום־יום…

– אם כן, ראית, ח' חיים, “עולם” – כאחד ה"פרנקוֹס" הבאים אצלנו?

– ראיתי הרבה. בוינה עשיתי הרבה… יותר משנה – הייתי חולה: “צרות לב”… עד עתה יש לי שריד מזה. הייתי שם בבית־החולים איזה חדשים – ושם עבר לי ענין מופלא… והרבה העמקתי וחשבתי בענין זה… אגלה לך:

פעם הולך אני, כובעי בראשי ומקלי בידי, על־יד גן העיר, גן נאה להפליא, וסיגרה שחורה בידי – גפרורים לא היו אתי. עובר אדם וסיגרה בוערת בידו – אדם ככל בני־אדם, לבוש נאה, לא יותר נאה ממני, ואני אומר לו: בּיטה… בּיטֶה מַיין הֶר… ומבקש אני להדליק את הסיגרה – הדלקתי, הסירותי את כובעי והוא הסיר את שלו והלכנוּ איש לדרכו. ואנשים, עוברים ושבים, הסתכלו בי ושוחחו כמשתאים.

– מה יש? – אני שואלם.

– מה יש? זה הקֵיזֶר (הקיסר)!

– מה אתם שחים – האומנם?

– כן… כן… זה היה הקיזר, – ענו לי.

זאת עברה עלי – חייך. ולאו מילתא זוטרתא היא – על דרך: והיו מלכים אומניך… ושים לב, כי זהו אותו המלך עצמו שנתן לאדוני אבי ע"ה את ה"נישאן", אבל די בזה….

– ואני – אמר דאוּד – תמהני תמיד, שח' חיים לא היה ל"חכם" ובחר “במלאכה”. הלא יכול להיות “חכם” מובהק…

– לצערי לא למדתי הרבה בנערותי. פיזור־דעת היה לי ולא היתה “אומרת” (מרשה) לי הבריאות לעסוק בעיון. הרופאים ציוו שאלמד מלאכה… תמיד ציוו… כשהייתי בן־שלושים, למדתי עם ח"ר פריסיאדו המקובל מעט תורה מן הנגלה ומן הנסתר… ובמלאכתי, ברוך השם, יש לפעמים משום תיקון לנשמה: כשאני עסוק בדבר של קדושה לבית־הכנסת או לדבר־מצוה, תאמין לי, הנאה רבה יש לי… אני מרגיש עונג… והכלי יוצא, כמו מאליו, מתוקן מתחת ידי, הולך ומתיפה ומשתפר. אך בענין “עבודה” של אנשים ונשים אֵי…

דאוּד שתק ובקש להסב את השיחה אל ענינו, אשר היה נתון לו בכל לבו בימים ההם. אחרי רגעים אחדים פתח ואמר:

– ח' חיים, זוכר הוא ששאלני באיזה חודש נולדה אשתי. שאלתיה: היא נולדה בערב ראש־השנה, שני ימים קודם ראש־השנה.

– בערב ראש־השנה? חכה. – אמר ח' חיים במתינות. – בערב ראש־השנה אתה אומר, – אה? כן, זהו: מזל בתולה… אלול… ומה אמרתי לך? היא מזלך – “בת־זוג” ממש… וידוע זה: כשהוא מ"שור" והיא מ"בתולה" – זהו: זוג. תדע, דאוּד, כי “בת־זוג” ממש יש אחת מני אלף – על הרוב הנישואים הם זיווג, שמכריזים עליהם פלוני לפלונית… אך בת־זוג, דהיינו מתחילת ברייתם, מיום הולדתם על־פי מזלם, זוהי – אחת מני אלף ורבבה… ואשתך היא כזו: בת־זוג… דבר נאה…

דאוּד היה כנדקר בלבו: בת־זוג כזו… ובכן אין תקומה… והוא קיוה להציל מדברי ח' חיים איזה פתרון… פתרון לטובה… הוא רצה לפתוח את פיו, לשפוך ולהערות לפני ח' חיים כל אשר הכין לדבר היום… אך דברי ח' חיים באו כמחסום לפיו…

והשמש החלה שוקעת. שעה קלה נסתמנה באופק הגדול מצד מזרח מערכת צבעים כהים ונוגים, ודמדומי בין־השמשות, רבי־דומיה וטעוני־הזיה, היו כרוחות נטרדות המהלכות ערטילאין בחללו של היקום עד למרחקי ההרים האילמים, השומרים בחובם דבר דורות ויובלות רבים שנקפו ועברו.

וכשלא ידע דאוּד כיצד לפתוח את סגור־לבו, אמר מבלי חשוב:

– בת־זוג אתה אומר… הרי הכל גלוי וידוע לפניך, ח' חיים…

– לא, חביבי, – ענה ח' חיים, – רק מעט אנו יודעים… מעט מן המעט… הסתום רב על המפורש… ניצוצות־הקודש הולכים ומעטים… רב החושך על האור… מדור לדור הולכים ניצוצות האור הקדום הלוך ומעוֹט… הרי לכך רבים החולין בעולם… חולין, חולין… לכך אין נראה לעינינו דבר גלוי אלא לעתים רחוקות מאד… אין מופיע נס ופלא לעין… הלא יכול תוכל לשאול, דאוּד, למה זה אז, בימים קדמונים, רבו הנפלאות והנסים, ועתה – נסתם הכל… ואדרבא, הרי עתה זקוקים אנו ביותר למופת, למען הוכיח גלוי… אלא משום שרוח־הקודש הולכת ופוחתת… אז, בימי קדם, היה עוד העולם חדש וניצוצות־הקודש היו נמצאים לרוב… הינו, ניצוצות האור הגנוז… והיה מקום־שליטה לרוח־הקודש, ולכן נראו האותות והמופתים… והיו נביאים… הנבואה היתה “חזון נפרץ” כמו שכתוב… ורוח־הקודש נתגלתה לא רק ל"אבות", כי גם להגר השפחה… וגם ללוט… ורק אז, באותו זמן, יכול היה להיות מעמד הר־סיני, “התגלות עצמותו יתברך”. כי רבו עוד ניצוצות־הקודש ויכלה רוח־הקודש לשרות כאן… למטה… אך עתה, מרוב הפגם והטומאה, הולך האור ונדחה, הולך וחסר… ולולא התורה הקדושה וישראל – הממשיכים את חוט “החסד” ו"התפארת" – מי יודע, מה היה סופו של עולם זה… ותדע מכאן: עד כמה חובה עלינו להרבות טהרה וקודש, למשוך את ניצוצות האור העליון… כן, חביבי –

ואז התמודד ח' חיים ואמר: – נרד להתפלל ערבית כאן אצלנו; קשה שעה זו… הרי חש אתה ממש, כיצד נעקרת “הנשמה היתירה” ממך– מוצאי שבת־קודש… “צרות לב” שלי מתעוררת אצלי בעתות כאלה…

והם ירדו לבית־הכנסת אשר בקצה החצר הארוכה.

אחרי ערבית והבדלה ישבו לעשן סיגרה ולשתות ספל קהוה על הגג באויר הקריר.

דאוּד ביקש שלא להחמיץ את השעה, וכאשר כילה לשתות את הקהוה ואמר: “שבוע טוב ומבורך” וקיבל את מענהו של ח' חיים: “עליכם ועלינו מבורך, חביבי” – הוסיף מיד:

– הנה אתה אומר, ח' חיים, ש"בת־זוג" מן השמים… וכיצד ייתכן זה? איני מבין… איני יודע… כלום הכוונה מן השמים כך… להזיק? למה “בת־זוג”?.. ואני זה שמונה שנים… אנכי נענה ביסורים קשים ומרים… למה היה גורלי ככה? מה פירוש? ואני רוצה לדבר, הדה, לגלות את הלב… הראני אתה איזו דרך שתוכל… איזו עצה… שתתן… אשמע בכל לב…

דבּר, דבּר, חביבי, כל אשר תרצה… ירחם ה', אני שומע בכוונה רבה…

– הנה שמונה שנים חיכיתי… איני יכול עוד… איך אומר הפסוק? “אהבתי את אשתי” – ואני אומר: שנאתי את אשתי… איני יכול לראותה פנים… ביתי הוא בשבילי גיהינום… כך הוא בשבילי… משעה שראיתיה, מהרגע הראשון, לבי כבד עלי… מה שנערך בלב זה שמונה שנים… מה… מה שנאכל בו קמעה־קמעה… מה אוֹמר לך? איני יודע איך לאמור…

– כך… כך… אפשר להבין…

– ואם אמרתי לגרשה, מבין אתה, כמו שיקרה לראובן ולשמעון, יבואני פחד, מגור ממש… שארד… שיאבד לי הכל… ועוד, עוד ענין: לא רק זה העיקר… לא רק זה…

דאוּד הפסיק את דבריו.

ח' חיים אמר אחרי רגע קל: – ואולי היתה הצלה, לוּ לקחת אשה שניה… נמצא דרך… איזה אופן… היש לך עין במי שהיא? אולי…

הוא ביקש לחדור במבטו בפני דאוּד לאור הסיגרה, שמצץ במלוא פיו.

– הנה אני אומר לך, ח' חיים: לא זה העיקר… לא רק זה…

– הַינוּ? אתה רוצה לאמור, ש… שאין לדעת, מה יהיה גורל השניה? שמי יודע… אה?..

– לא… לא זה דוקא… העיקר הוא… שעלי… שצריך אני, הדה, לגלות הכל… מה שבלבי תמיד…

– אדרבא – דאוּד, חשוֹב אותי לאביך, לאח גדול. אנו מדברים – מה יש? אחים אנו… יהי רצון, בעזרת האל, יצא דבר־מה…

דאוּד הדליק את סיגרתו ואמר:

– ואני לכך באתי אליך… תאמין לי… לבי אומר לי, שרק אדם כמוך, ירא ה' ובעל לב טוב ורחמן כמוך יוכל להבין… אתך אפשר לדבר. על, הדה, המציק ללב… שהרי בעיקר, אתה יודע מבלי שיספרו… רציתי לפעמים ללכת אל איזה “חכם”, אל אדם בעל־תורה – באמת, כך חשבתי לשאול, לדבר… לא היה, הדה… כלומר, לא נמצא איש קרוב, ידיד… בכלל, יודע אתה, אן לי קרובים… ואולם אל תחשוב, שזה נחוץ דוקא עתה… אולי רצונך ללכת לנוח, במוצאי שבת־קודש, ואני מעכב בך…

– לא, חייך, דאוּד, נוח פה; קריר, ונוח לשבת פה. שעות רבות יושב אני כך.

ח' חיים היה סקרן קצת לשמוע את דברי דאוּד – הוא יִשר את ישיבתו בספה דרך קבע… בחשכה לא יכול דאוּד לראות את פני איש־שיחו והיה מרוצה בכך, שלא יחולו עליו מבטי־עיניו של ח' חיים.

– חפצתי לשאלך פעם ככה, – פתח דאוּד בישרו גם הוא את ישיבתו, – כלומר… אתה ודאי תדע… מדוע נברא בן־האדם עם יצר־הרע? למה נברא יצר־הרע? למה נברא האדם עם, הדה, עם… חשק גדול… תאוה כזו בלב – ומצד אחר, אָסור לו… איסור חמור… בודאי יש סיבה לכך… מה אומרים יודעי תורה?

ח' חיים רצה לענות לו דבר – אך דאוּד המשיך מיד והוסיף:

– הרי אני… רואה אני בעליל… ראיתי בעצמי… כי אילו היתה לי אשה אחרת יפה יותר… ממש יפה – חוששני שכלום, כלום לא היה מועיל לי… בשבילי לא היה בזה שום תיקון… וזהו צערי… אני חושב שכל בני־אדם הם כך… אני חושב כך … ואולי לא כן הוא… אפשר רק אני הנני כך… אבל למה, הדה, למה “יצאתי” כך? אני חשבתי הרבה… ראֵה: כל דבר, כל חפץ, יאהבהו האדם יותר כשהוא שלו, כשהוא קנינו שלו, אז יעלה ערכו בעיניו – חוץ מהאשה כשהיא שלו – אתה מבין – אז, רצוני לאמור, ירד ערכה… יחסר הרבה… לא כך? וזה הענין הוא רע… קשה להבין… ולמה אני, הדה, למה אני כועס ומצטער? על שכל בני־אדם שמים עצמם צדיקים… והם – צבועים… כך רואה אני… זאת היא צביעות… עושים חנופה לעצמם… איש חומד אשת רעהו… חומד… ויותר מחומד… כך, הדה, כך הדבר… אין אדם מסתפק… אף אחד אינו… “אינו שמח בחלקו” – וכולם שותקים… שותקים… ולמה זה נברא האדם כך? –

ח' חיים היה כתמה לדברי דאוּד, שיצאו מפיו בהתאמצוּת, בלי הפסק ומרגוע – כאילו היו למעמסה עליו ימים רבים; הוא לא היה מוכן לענין כזה… ואימץ את עצמו לענות לדוֹברוֹ בקול מרגיע ואמר:

– טוב, טוב… דבּר… אין דבר… טוב… שתדבר… הסר מעליך את ה"קליפות"; אלה ה"דיבורים" שלך קליפות הם… קליפות שדבקות בנפש… צריך פעם להוציאן מהפה – ויפלו – דבּר, דבּר… אבל תמהני, מהיכן לך, מהיכן הגיעה לך כזאת? מתי היה לך זמן לחשוב בדברים כאלה – איזה שוּלחני אתה? – אמר כמבקש להתבדח קצת – מאמין אני, שהנך טועה הרבה בחשבונות – אה, דאוּד?

– מתי חשבתי, – אתה שוֹאלני, – אוֹמר לך, ח' חיים: ערב־ערב כשישבתי לבדי על גג ביתי, שם עלו תמיד מחשבות כאלה בראשי, בלי סוף… לבדי, לבדי חשבתי… ואמנם הייתי חש בראשי אחרי שעות כאלה… יראתי, שלא יהיה לי, הדה, שלא אשתגע… מה אגיד לך? – –

– ובאמת אין לחשוב ככה, דאוּד! מחשבות אלה – הן עצמן יצר־הרע… זהו יצר־הרע, איך אומר הכתוב: וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום… זהו…

– טוב,… יהי כך… אבל האם לא צריך, הדה, לא צריך לדעת, מה לענות ליצר־הרע? אני איני מוצא, מה לענות לו… איני מוצא תשובה לדברים כאלה… למה נברא העולם כך… כלומר: הפוך… עקום… מופלא הדבר בעיני… למה נוצר הלב לחמוד ואסור לו לחמוד? ומה הפסד ורע, אם יחמוד? אם כולם יחמדו, כולם? כלומר, למה לא נברא האדם בן־חורין? בן־חורין… כבהמה וכעוף… אתה מבין – שואל אני, בכדי… בכדי להבין ולקבל עלי הכל… הכל באהבה – “נתתי את עצמי להבין”…

– הרי אמרתי לך: דבּר הכל… אף שמתרחק אתה מאוד… מתרחק… מה פירוש בן־חורין? הן אנו בני־אדם… עם “שכל” ו"בינה" ומצוות וחוקים – לכך אנו אומרים: ומוֹתר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל, לבד הנשמה הטהורה, שהיא עתידה ליתן דין וחשבון – הרי הכל בפירוש…

– טוב, טוב, טוב מאד, – ענה דאוּד במהרה כמתלהב בויכוחו, – שׂכל ובינה ומצווֹת וחוּקים, כמו שאתה אומר, ודאי, אני מבין… ודאי, לגנוב – רע. הרי אתה עושה, הדה, חטא, נזק; “לא תרצח” – בר־מינן – ודאי. לשקר, לרמות, ללכת רכיל – רע. הכל רע. חטאים אבל… בזה, בזה – איזה היזק יש כאן? אם, למשל… כלומר… אם אדם – אתה מבין – מה היזק יש כאן? ואם היזק כאן – למה נוצרה תאות־לב כזו באדם? ממה־נפשך, למה אסרה תורה?.. זה אני שואל…

– זוהי אפיקורסות, דאוּד, רחמנא ליצלן – זה ודאי נשאר לך מילדותך, מזמן שהיית אצל ה"אנגליזיס" – כמו שסיפרת לי פעם – מה יש לשאול בזה, דאוּד? כך ברא ישתבח שמו את עולמו. אסור הוא אסור. יש מצוות, יש משפטים ויש חוקים. חוק – הוא חוק. אין טעם לחוק. ומה היא פרה אדומה? ושעטנז? בשר בחלב? – חוקים…

– במטותא, ח' חיים, הרי אמרת: אנו מדברים – אמרת, שאדבר: ובכן אלה החוקים, כל החוקים, בשר וחלב, שעטנז ומצות מילה – מאי איכפת? חוקי ה' הם – ונעשם; הדרבא: בשמחה אנו עושים את המצוות ואת החוקים. אבל כאן, הרי דומה הדבר כמו שאומרים לאדם: הרי לך מאכל – שְבַע ואל תאכל… – בשעה שהאוכל מונח תמיד לפניך. ואיך, הדה, איך אפשר לשבוע מתוך רעב? – מה טעם למכשול? זה אני שואל: למה המכשול?

ח' חיים הפסיק את דאוּד ואמר:

– אמור יחד עתי: “קר”ע שט"ן – קבל רינת עמך, שגבנו, טהרנו, נורא!" הבנתי את הכל, דאוּד. אין צורך שתדבר עוד – ידעתי… ולכן שמעני עתה, די עד כאן, אַל תרחיק ללכת, אחי. הן אתה מתענה על־אודות “ביתך” (כינוי לאשה) – על זה אתה מֵצֵר, זה ענינך – ולמה תפליג בדברים? לא טוב, אחי, לא פיללתי… שמעני –

דאוּד הפסיקוֹ ואמר:

– רואה אני, שהנך כרוגז עלי, ח' חיים, הן הסכמת, שאדבר… לפניך גילית את לבי מעט, כמו שאמרת, כמו לפני אבי… מתוך ענין אשתי… חשבתי תמיד על כל אלה הענינים… ורציתי לאמור לך, שאם גם איפטר מאשתי – נראה לי, שאין לי תקנה… לי אין תקנה… מי יודע מה יהיה בסופי… אני ירא אפילו לחשוב על ענין זה… ובאתי לשמוע מפיך, מה תיעץ לי. אשר תאמר לי, אעשה… הראה לי דרך, שאמצא תיקון… מנוחה – כך או כך – ואעשה, הכל אעשה…

– לא, דאוּד, איני כועס כלל, – ענה ח' חיים בקול מתון ומרגיע. – מה שייך? אני יודעת את לבך… הבנתי הרבה… גם לי היו בימי נעורי כעין “קטרוגים” כאלה – אתה מזכירני… אבל יודע אני את המקור… יש ענינים רבים, דאוּד… ויש בזה רזין טמירין… זה נובע מן הפגם… הפגם שב"מעשי יצירה" – והוא מן הרזין הטמירין… וידוע לרוב גם כן, שמקצת פגמו של “עולם הזה” הוא משום שנברא “בשפעא דנוקבא”… זה ידוע… (ח' חיים דיבר עתה את דבריו בלשון ספרדית ובמתינות ובנחת, כדרשן הקורא לפני קהל מספר “דרושים”). העולם הזה “מתחולל מפּשעה”… הוא טבעו ממנה, מהאשה… כך מובא ב"ספר הגימטריאות": “העולם הזה” חותמה שלה הוא… של “סימנא דנוקבא”… נשים – גימטריה הנשמה… נשמה – הַינו של הכלל… נשמת הכל, של האדם, החי והצומח – של כל העולם… והעולם – גימטריה נקבה… כך מובא שם…

וכתיב: נר אלוהים נשמת אדם – חיי האדם בעולם הזה נדמו ללילה אפל… וזקוק הוא האדם לאור… לנר באפלת לילו… ודאי. זה תוכל להבין… וזהו נר אלוהים – נשמת אדם… היא העזר אשר ברא כנגדו. נר אחד… ואם יאמר אדם להוסיף עוד פתילה לנר, שתי פתילות או שלוש – יוסיף אור רב – אבל לזמן מועט… כי הנר יתם ויעבור קל־מהרה – והוא בחצי הדרך, בחצי לילו, ויהיה עליו לעבור רוב לילו באפלה… כך הוא… מי שמוסר עצמו ליצר לבו ונוטה אוזן להרבות לו אורה רבה בבת־אחת – יתם אורו מהר ויפול בסכנות וברעות רבות כמו בתוך אפלה – זהו, חביבי, הענין…

והנה גם אליך בא היצר־הרע בעקיפין, בתחבולות – מהקצה הוא בא… רוח רעה היא מהיצר… אין ספק בזה. ומה תקנתו? אומר אני: תקנתו, שתבוא גם אליו, אל היצר, מן הקצה השני, התרחק אל קצה אחר, לבל יכירך מכל וכל… זוהי הדרך… וידעתי אני רבים כמוך – ולא היתה אחריתם טובה… צריך לכוף ראש ולקבל עול מלכות שמים… הנה, חביבי דיברת הרבה… טוב הדבר. עתה הכּוֹן לכוון לבך לטהרה… להתקדש – זה קודם כל: מתחילה – טהרה. מחר בבוקר נלך שנינו אל ה"טבילה", נעשה טבילה במים צוננים – זה ראשית. השבוע “תקח תענית” בשני וחמישי (גם אני אקח עמך – לסייע לך…) ויתר הימים תפדה את צומך אצל תלמיד־חכם צנוע וירא ה'; ותתן י"ח גרושים צדקה – בכל יום, כל השבוע – לעניים ולאלמנות וליתומים; מכאן ואילך נלך שנינו בעלות השחר בכל שני וחמישי להתפלל אצל כותל המערבי, תקום לתיקון־חצות בכל פעם שתוכל… וביום ששי בערב שבת־קודש, בלא נדר – חוק ולא יעבור, – נקבל עלינו קבלת שבת אצל כותל המערבי… כך יהיה, דאוּד… ובבית – דבר לשלום עם “ביתך”, “כאילו לא הייתה אתה” – קבל על עצמך לאהבה אהבה נאמנה… הילחם וכבוש את עצמך – ממש… אתה מבין… ותעבור שנה – שנה היא מעבר כל המזלות – ואז תראה: אם שקטה נפשך והיית שמח – נודה לאל על רוב חסדו – ואם חס ושלום לא עלה הדבר – נראה… אולי נראה ונמצא, כי יש “מחיצה” אחרת בינך ובינה – נראה…

דאוּד שתק ולא השיב אף הגה לח' חיים.

עבר רגע ארוך של דממה – כאילו שכחו שני המשוחחים את עצמם בחשכת הערב האפל…

אחר־כך פתח ח' חיים בקול שקט:

– אתה שותק, דאוּד חביב, – חושש אתה, שמא לא אמרתי לך אלא דברים שבפה… דברים, מלים סתם… ולא לימדתיך לעשות איזה דבר ממש, כאשר ילמדו “אנשים סגולות”. ראה, דאוּד: הרבה אמרתי לך… הרבה הוא בשבילך… “בזאת תיבחנו” – כתיב. מזה ייראה הכל… יתברר הכל… כלום יודע אתה, מה אמרתי לך? כלום יודע אתה מטעם הליכה לכותל המערבי בערב שבת־קודש? – נסה ותראה… כשתלך בערב שבת־קודש לקבל שבת מלכתא אצל כותל המערבי, ואתה – אחר טבילה, ובגדיך לבנים וטהורים, כשתעמוד לפני הכותל והוא מזהיר ממעל באור החמה וכשתעמוד אחרי “ערבית” סמוך לאבנים, יחידי, באין עין זר רואה… אז תחוש… אז תרגיש בעצמך… תתחיל לחוש… מין… כמו נמשך הלב… נמשך… ומתמלא מיחוש כזה… ויש שהעין דומעת דמעה… תזל דמעה אחת… ואז יקל לך, לקל ללב, ותתמלא כולך שמחה ורננה… וזה אני אומר לך: אם יעבור עליך פעם רעיון זה, אם תקרה לך כזאת – וידעת, שנחצבה נפשך ממקור טהרה, כמו שאמרת על אביך, שהיה צדיק וקדוש.

ודע, דאוּד, כי זה הצער וזו השמחה – שניהם אמת הם, כי אינם תלויים בדבר, וזהו ענין החיים של בן־האדם עלי ארץ… הינוּ: להתאים את צרכי הגוף, השמחה וההנאה, הצער והדאגה, להעלות את כל זה מחיי הגוף לחיי הנשמה… זהו – ממשות חיי האדם; אבל בני־האדם עושים להיפך, אלה הרודפים והשוקעים בחיי־חול, מורידים מחיי הנשמה לגוף… והחיים – שנים פנים הם. יש מחזיקים בצד זה ויש מצד השני. ודמותם – כמו החותם והנייר… החותם – הנשמה היא, והגוף – הנייר. כתב החותם קשה לקראו. הפוך הוא, מסובך… אך העבירהו על הנייר – ותיראינה אותיות ברורות, נאות וישרות. וכך ענין חיי הנשמה. היא, הנשמה, מאור הגנוז נחצבה ושואפת להתרחק, להיעלם מזה העולם… אך מי שמבקש, מתאמץ ושופע מחיי הנשמה אל הגוף – יגלה זיוה לו ויראה האדם הכל ככתב ברור וישר – כתב החותם על הנייר… אך אלה העושים להיפך: המחוקקים את כתב החותם ככתב הנייר – מה אוילים הם! שוב לא יזכו לראות דבר ברור, כי היה כתב החותם עקום מעיקרו, ורע הוא, ולא יזכו לעולם לראות בנועם… כזהו, חייך, הענין – זהו “המשל והנמשל”. ולכן אמרתי לך לנסות את עצמך, ונראה באחרית השנה – אם “חפץ ה' בידנו הצליח”.

דאוּד היה שותק כל אותה השעה, שנשמע קולו של ח' חיים, המלבב בדיבורו מתוך החשכה… כשהפסיק ח' חיים את דבריו, היה דאוּד כתמה על עצמו על כל מה שדיבר לפני ח' חיים ועל כל מה ששמע מפיו של זה – וחשב בלבו, כי לא לחינם באה שעה ארוכה זו, בישיבתו פה תחת כיפת השמים – הוא וח' חיים – רחוקים ונסתרים מעין כל… אולי זו היא השעה הטובה? עליו לנסות. הוא צריך לשמוע בקולו של ח' חיים, הרי הוא רצה בעצתו – וכמה אמת וצדק יש בדבריו הטובים והנעימים! ואז פתח דאוּד ואמר:

– טוב, ח' חיים… הריני מוכן ומזומן לעשות ככל אשר אמרת. הכל אעשה… מי יתן ויעזור האל…

– דום לה' והתחולל לו! יהיה רצון, שיהי הכל טוב…

אחרי שיחה קלה נפרד דאוּד והלך בשעה מאוחרת קצת אל ביתו.

מאז, נראו ח' חיים ודאוּד מתהלכים יחד לעתים תכופות ברחובות היהודים; ויום ששי לפנות ערב, מדי שבוע בשבוע, עברו שניהם בסימטאות האפלות, לבושים חלוקים צחורים וקלים, צועדים לאטם, ופניהם מוּעדוֹת מתוך הרחבת־דעת ומתינות, כמהלכים וסופרים את צעדיהם – אל כּותל המערבי. שם, בפינה שבקצה הכותל ממעל, היה מקומם קבוע – גם בימים אחרים, בכל מקרה והזדמנות, בבואם שמה…

דאוּד ביקר לרוב את ח' חיים בביתו, ויש שסר לעתים גם ח' חיים אל בית דאוּד; והבריות בעת צורך, ביקשו את האחד בביתו או בחנותו של השני, כי ידעו את קרבתם וידידותם הרבה.

בתקופת הימים ההם נולד לדאוּד בנו השני, שנקרא בשם אלעזר.

 

יא    🔗

רחל היתה מסוכנה בעת לדתה, וחליה ארך חדשים אחדים. ורק ברוב עמל והוצאות ואחרי שנערך “תיקון־כרת” גדול לשמה על קבר רחל אמנו, ובעיקר אחרי ה"מצלאין"⁸ שנעשה לה וקרוא לה מאז וידה (חיה) – עברה הסכנה והחלימה לגמרי.

במרוצת הימים ההם ראתה וידה ימים שונים ומשונים ביחס בעלה אליה. היא ראתה והכירה בראשונה בשינוי הרב, שחל פתאום בבעלה, ודאגה אז בכל הגיגה והליכותיה לשמור על הרוח הטובה, שנשבה בביתה, והיו ימים אחר־כך, שדמה בעלה בעיניה לאדם המשחק בקוביה, אשר פעם ינהרו פניו ויצהלו ופעם יפלו ויזעפו… יום יתן קולו בצחוק רב וברינה, ויום – תתעוותנה שפתותיו בדומיה והיו כמקללות בסתר… וחשה בתחילה, וידעה אחר־כך אל נכון, כי חייה – הם־הם המשחק אשר ביד בעלה ובשלה הן החליפות והתמורות אשר תתחוללנה בנסתרות בקרב ביתה…

בימים ההם כתבה וידה מכתב זה לאמה בחברון:

לאמי החביבה והיקרה במאד, השוכנת בחדרי לבבי,

סיניורה איסטריה די תורג’ומאן, יחי שמה לעד.

בזאת באתי להודיעה כי השבוע, הודות לאב העליון, גמלתי את אלעזר האהוב. היו אצלי כל הדודות, וברוך הוא, הכל עבר בטוב. הוא שקט ושכח את ה"מעיין" שלו, אבל חלש הוא וחולני מעט.

כתבתי לה שני מכתבים ארוכים – שלחתים אז ביד נאמנה, ואין לי מענה ממנה – האם לא קיבלה אותם? ועתה אכתוב לה מאשר עובר מחדש – ואיני יודעת בעצמי מהיכן אתחיל? הנה גמלתי את אלעזר בן שנה וחודש. האם לא הייתי צריכה “לתת לו” לפחות עד שנה וחצי? אבל החלב שלי מזיק לו – מה שיעבור בראשי, מאיזו דאגה שהיא, מיד נגלה בו, מיד הוא מרגיש. איני יודעת, אמא שלי, מפי מי קוּללתי, מה רע עשיתי בחיי ואיזה גלגול באתי אני להשלים – שלא תשלט טובה בביתי, שלא אמצא מנוח לנפשי. יודעת היא, מה שסיפרתי לה כמה פעמים, על דבר ידו הטובה של ח' חיים ששון – יד מבורכה, אין מה לדבר. ראיתי זאת ברור, אבל איני יודעת, מה היה? ידוֹע אדע, אמנם, אבל מי יאמין לשמע הדבר – איני יודעת, איך ייתכן? כל זמן ההריון, כמו שכתבתי לה אז, היה מלאך. גם אחרי הלידה, תאמר שלושה חדשים, לא הכרתי אותו. חוששת הייתי מ"עין־הרע" ולא הרביתי, גם ביני לבין עצמי, לחשוב על זה. מה אומר לה – “צרה היתה כוּתנתי עלי” מרוב שמחה. ובכל יום ששי הדלקתי נר בבית־הכנסת – “ולא יהי כסָפוּר” – הרבה נתתי לנצרכים. לא יהי כסָפוּר. הדודות והקרובות היו מברכות אותי ואמרו לי, שפני נשתנו ונתעדנו. וכמה נזהרתי בבית בכל ולא הסחתי דעתי ממחשבה זו אף רגע. והייתי – ממש כמו שייאמר: “במקום שדרכה רגלו ליחכתי את העפר”. ואם קרה – הן בן־אדם הוא האיש – שסרתי כחוט־השערה מדברו – ורעד לבי כקנה נודד. תאמין אמא, הייתי דומה בעיני, כאילו הולכת אני כל הימים על ראשי אצבעותי בין כלי־זכוכית רבים ודקים – כך היה לבי בי. ומי ידע ומי יכול להאמין, שמאלעזר באה לי הרעה? מעת אשר החל אלעזר לפקוח את העינים, ראיתי ממש – שהחל הוא “להתהפך”. בראשונה לא “נתתי אמונה” למראה עיני… אבל כך היה. מזה החל. כשהיה לוקח אותו בשבועות הראשונים, היה אומר, כמו שאומרים לפעמים בצחוק, שהוא “קוף”, והיה משיבו לי במהרה. והצחוק היה לאמת אצלו. הוא לקחוֹ בידיו רק לרגע ואמר לי פעמים אחדות: “זה אינו אלברט. אלברט – שלי הוא, כולו דומה לי, וזה כולו שלך – כולו אַת”. וזה ימים שאינו שם גם עין עליו כמעט. והחלו לשוב ה"ערבים" שלו, שהוא יושב בודד וּמשמים שעה ארוכה. גם אמו, חמותי, ממיטתה, היתה שטופה בשמחה בימים ההם – עתה החלה גם היא לראות בעיניה את הענין והיא מקוננת חרש כדרכה, וגם היא זורקת בכל מקרה קללות על ראש הקטן. וכשאני לבדי, יושבת ומסתכלת בפניו – מאליהן יורדות הדמעות: למה באת? – אני אומרת לו. – למה באת לקלקל את חיי אמך? ואין הדמעה פוסקת מעיני. ומה בריה זו יודעת? ומה היא אשמה? ואני אוהבת אותו; אמת, הוא אינו יפה כאלברט, אבל אינו מכוער, ואני אוהבת אותו ומרחמת אני עליו – על השנוא. מה הוא יודע? וטוב הוא ואינו בכייני. ומדי חשבי את המחשבות האלה, הולם ראשי בי מכאב ודומה אני לצאת מדעתי. והנה השבוע, בט"ו בשבט, לא הלך לחנות – גשמים רבים ירדו כל היום והוא שתה יותר מהרגלו. ובלילה – בלילה נפתח לו מקור הדיבור והוא שר בקול, ואחר־כך בכה, בכה ושוב שר – היה לי לילה! – ומאה פעמים חזר על דבריו: שני קוצים בלב – מי יסבול? שני קוצים נתן לי האלוהים. הנה שנים, שנים הם. – והראה בכל רגע ממקומו עלי ועל אלעזר – בזה “נתלה דיבורו” עד שעה מאוחרת. ותשער היא, מה שהרגיש לבי בקרבי – ואיני יודעת מה יהיה לי ומה תהיה אחריתי ואיך אנהג ספינתי בסערת־ים זו?

רוצה אני ללכת בסתר אל ח' חיים ששון, להתנפל לרגליו, לספר לו, ושיאמר לי מה אעשה ומה אפעל – אבל הימים סגרירים וקשים.

הוא יראה לי את הדרך הטובה ויאמר די לצרותי. רוב שלום לכל הקרובים. והנני מנשקת ידיה בחיבה רבה.

בתה מרת־נפש

וידה די חדד.

 

יב    🔗

לאחר חג הפסח, כשיצאו היהודים אל ה"רחוב" שבעיר הישנה, מרושלי־הליכה וכבדי־תנועה, ראו בהשתוממות רבה, שקבוצת שוטרים שטה “ברחוב” ומובילה, מפה ומשם, ששה־שבעה אנשים אל ה"סרַיָה" (בית הממשלה). ועד מהרה עבר הקול המפחיד והמחפיר כאחד, שיהודים אלה מזייפי מטבעות־המלכות הם, שנתפסו במעשם – וכוּסוּ כל פנים כלימה ודאגה, ורבה המועקה בלב היהודים הנדכאים. לאחר יומים נודע, שבכנופית המזייפים יש גם ערבים ונוצרים ומספרם עולה על מספר היהודים – והיתה השמועה לחצי נחמה ליהודים. ואולם כשנתגלה שגם ידו של ח' חיים ששון ב"ענין", היה כל השומע כמוכה־תמהון. ורבים, אשר לא האמינו לשמועה, נשתתקו, כשראו בעיניהם את התמונה הפוטוגרפית, שצילם השוטר את ח' חיים בשעה שהוא עומד וטובע בחנותו את המג’ידיה⁹ במכונה. על ח' חיים ששון נפל החשד בגלל אחיו הצעיר, שהיה בבחינת “מופקר” בהליכותיו והיה אחד מן הקבוצה העיקרית של המזייפים.

ונתפסו רבים למאסר גם מאלה שהיו מקורבים למזייפים באיזה משא־ומתן – והובל לבית־האסורים גם דאוּד חדד.

הדרישה והחקירה היו ב"מגלס־אדארה", במקם שה"מותצריף" (המושל בארץ) עצמו הוא היושב־ראש.

כשהובא ח' חיים לחקירה לבדו, היה לבוש בתלבשתו של שבת: חלוק ארוך לבן ומעיל קצר, כי ביום הראשון בבוקר נתפס. הוא היה שותק ושלֵו לגמרי.

– אתה, היהודי הערום, – שאלוֹ המותצריף בהיתול ובחימה, – אתה החוֹג’ה (רבי), לפי הנראה מפניך ומזקנך, כיצד נתת את ידך עם מורדים במלכות?

– לא, אדוני, אל יאמר ככה, חלילה. אני לא נתתי את ידי אתם.

– הלא נמצאה המכונה בחנותך – וזו תמונתך כשטבעת את המג’ידיה!

– כן, נכון, אך ידי לא באה בחברת מרעים. אני איני מדבר שקר. כל דברי אמת הם. אני איני “מהם”. אבל אני מוכן לקבל את ענשי – אני מחכה מזמן לזה. אני ידעתי את הכל מראש. זה כבר “ביום כיפור” שלנו, נודע לי… יש סיבות לזה… יש ענינים רבים…

הוא דיבר בלשון ערבית ושילב לפעמים מלים תורכיות, למען יבין המותצריף את דבריו (אף שהלה הבין ערבית) אל־נכון. עמידתו לא היתה עמידת־פחד, אלא כזו של אדם המוסר ומסביר את דבריו במתינות, מתוך הכרה ברורה בצדקת הדברים היוצאים מפיו. המותצריף הפסיקוֹ פעם ופעמיים בשאלה, והוא ביקש בנימוס רב, כי יואיל בחסדו לתת לו לדבר את דבריו עד תומם. המותצריף, שהיה ידוע לאדם רך ונוח, הצטחק בשמעו את הערתו זו והרשה לו לדבר. אז הוסיף ח' חיים בקול מתון:

– ישאלו נא את השוטרים ויגידו, אם אני לא הראיתי להם את המקום, אם היו יכולים לבדם למצוא את המכונה. אני נתתיה להם. כששאלו, איה המכונה שלך, מיד הראיתי להם. איש לא הגיד להם דבר על המכונה. הם תפסו את אחי הרשע – וחשדו בי. שאלו אותי, בכדי לנסותני – מיד הראיתי להם. חלילה לי לכחש. לא אטמא את פי. הדבר הן נגזר ונגמר…

בבית־המשפט שררה דומית התענינות והקשבה לכל הגה, שיצא מפי ח' חיים. המותצריף נשען בזרועותיו על השולחן והקשיב מתוך סקרנוּת. בינתים נכנסו עוד השוטרים, שנקראו להעיד אדותם. הללו סיפרו, שבקיר החנות החשכה ישנו חלל, העשוי ארון פתוח כרגיל עם שלושה רפים, ומלאים הרפים כלים ומכשירים רבים, ובשום אופן אי־אפשר להכיר, שארון זה יכול לזוז כולו, על רפיו ועל גבו. על־ידו פתח מן הצד, שגם אותו אי־אפשר להכיר כלל. וכשנפתח ארון זה, יורדים מן החנות בארבע מדרגות אל מרתף חשוך לגמרי. בפינה עומדת המכונה הקטנה.

אז שאלוֹ המותצריף: – אם צדיק כזה אתה, שאינך מדבר שקר חלילה, כיצד אתה גונב מן המלכות? כלום לגנוב מן המלך אינו אסור כמו לדבר שקר?

– אני לא גנבתי מן המלכות. אני רק לעצמי, לצרכי, השתמשתי במכונה. ביום שהיה נחוץ לי טבעתי מג’ידיה אחת ולא יותר. לרוב הייתי צריך לשתים־שלוש מג’ידיות בשבעו. ולא קרה מעולם – בכל אמונתי אני אומר זאת – שטבעתי שתי מג’ידיות ביום אחד. לפעמים רחוקות, כשלא היתה לי עבודה, לפעמים רחוקות מאד, טבעתי ארבע מג’ידיות לשבוע; מיד כשבאה לי עבודה – הפסקתי. בנאמנות אני אומר.

– מי שפושע ככה ומזייף כספי המלך, אינו נאמן, חוֹג’ה. מי לא יאמר, שטבעת מאות ואלפים?

– אילו טבעתי מאות, לא הייתי חסר כסף וחי בצמצום. ילכו אל ביתי ויראו את כל רכושי. ישאלו על־אודותי את כל אדם, אם מבזבז אני אפילו מעט, או אם יש לי עסקים עם בני־אדם – חוץ ממלאכתי.

– ואם אמת, חוֹג’ה, שרק במידה זו טבעת, האם יש הבדל בגניבה בין הרבה ומעט, ומה גם בזיוף כסף־ המלך – ומה אתה אומר על צדיקות כזו?..

– זה שטבעתי בשבילי, אדוני, היה מוּתר לי עד כה… לי היה מוּתר, – ענה ח' חיים בקול.

– כיצד? מדוע זה? מעט מוּתר לגנוב, חוֹג’ה נכבד?

– הנני מפיל תחינתי לפני כבוד מעלתו, לבל יחשבני לגנב. לא גנבתי.

– הרי אתה אומר בפיך, שמעט גנבת בכל זאת – לא כך?

– אני לא החסרתי מסכום משקל־הכסף כלום. מתכת־כסף יש לי על־פי הרוב בחנות, ומה שטבעתי לא מזויף הוא – כמו כסף־המלך בדיוק.

– תוכל להוכיח לנו זאת?

– כן. הן אספתם את המטבעות המזויפים: יראו צורפים ויבחנום – ימצאו את הזיוף. ואם תביאו מספר גדול של מג’ידיות, אראה לכם – אם אמצא – את המג’ידיות שלי, ויבחנו גם אותן.

הובא מספר רב של מג’ידיות מאצל גזבר־הממשלה. וח' חיים נתן לבחינה שלושת הסוגים.

בינתים הוזמנו אחרים מן הכנופיה לחקירה וגם הם הודו, כי ח' חיים אינו שייך כלל לחברתם.

בן שעה קלה באו הצורפים – ונתאמתו דברי ח' חיים. המג’ידיות שלו היו לפי משקל המתכת של מטבעות המדינה – רק נקב קטן מאד בעבי המטבע הבדילן מאלה של המדינה.

– ואתה חושב – שאל המותצריף בהסברת־פנים – שבאופן זה מותר לזייף את כסף המלך? הלא מזה רואים אנו, שהנך זייפן מצוין.

ח' חיים שתק, הוא ענה שגמר את כל דבריו, ועתה מוכן הוא לקבל העונש; מות, מלקות או מאסר.

– וכמה זמן – שאל המותצריף ברוב ענין – נמצאת המכונה תחת ידך?

– בערך עשרים ושתים שנה.

– זה עשרים ושתים שנה שאתה מרמה את העולם!

– לא רימיתי את העולם – דיבר ח' חיים בקול דכא ובפנים זועפים – וגם לא השתמשתי בה, אלא לפני שמונה־תשע שנים.

– מה פירוש דבריך – באר הכל היטב!

– את המכונה מצאתי לפני עשרים ושּתים שנה, באותו מקום שמצאו אותה השוטרים. אחרי מות אבי והחנות עברה אלי, ירדתי פעם אל המרתף וראיתי את המכונה. שנים רבות לא ידעתי מה היא – עד שבמרוצת הזמן ידעתי. אך גם אז לא השתמשתי בה, כי עוד היו לי הכנסות מבתים; אחרי־כן נמכרו הבתים. רק לפני שמונה שנים החילותי להשתמש בה במידה מועטה כמו שאמרתי, כשהייתי זקוק… יותר אין לי מה להגיד.

– ובכן היית שותף למלך… הוא הוציא בקושטא כמה שרצה ואתה הוצאת פה כמה שרצית – שותף ממש… אבל אני אומר לך: – הרים קולו המותצריף בכעס – עליך להגיד מיד, איפה נמצאו כל המג’ידיות שלך, איפה אתה שומר אותן; אם לא תגיד, אצווה ויחריבו את חנותך ואת ביתך אבן על אבן. השמעת?

ח' חיים ענה בשקט, שגמר את דבריו והוד־מעלתו יעשה כרצונו.

אחרי חודש ימים הוציא בית־המשפט את גזר־הדין: הנאשמים העיקריים, שלושה יהודים ושבעה מוסלמים ונוצרים נדונו למאסר־עולם (עליהם היו עוד אשמות אחרות, שנגלו בעת המשפט) וח' חיים נדון לחמש־עשרה שנה, אך בהוספה: בעשרת הימים הראשונים יוּכּה עוד בבוקר ובערב שלושים מכות קשות ברצועת־עור על כפות־רגליו – אולי יודע, איפה טמן את המג’ידיות שלו. כאשר עמד בדברו כל אותם הימים – חדלו.

האנשים הצדדיים שנחשדו בענין – וביניהם גם דאוּד חדד – יצאו לחפשי.

כשוך הסער, אחרי שבועות אחדים, עלה הדבר בידי דאוּד, אחרי עמל ויגיעה ומתן שוחד הגון לשר בית־האסורים ולשוער, לקבל רשות, אך פעם אחת, להתראות ולשוחח שעה קלה עם ח' חיים דרך שבכת־הברזל של “חבס ארבאט” (בית־הסוהר לפושעים במלכות).

בבוקר יום אחד עמד דאוּד על־יד שער שבכת־הברזל. ח' חיים נקרא מבפנים ואחרי רגעים אחדים נראה צועד לאטוֹ בשלשלאות־ברזל ברגליו על־פני החצר הארוכה, כשהוא פוסח ונשען על מוט־עץ שבידו. התקרב אל השער הנמוך, פשט ידו דומם לדאוּד, במלמלו בלחש, בין שפתיו, תהילים, ואחרי רגע גמר את המזמור.

– מה שלומך, דאוּד? – אמר בקול רפה ומדוכא. – כפרה דעוונות, אחי. גזירה… “צדקתך כהררי־אל, משפטיך תהום רבה”…

והוא נאנח ופניו נתכווצו מכאב. אין לו כוח לעמוד – מאז נפצעו הרגלים מן המכות… עוד הפצעים זבים דם… הוא ישב על הרצפה ופניו ליד השבכה, למול דאוּד.

– שב, אַל תתכופף – אמר ח' חיים בקולו הטוב כמאז. – בקש ממנו (מן השוער), שיתן לך שרפרף קטן. הוא יתן לך…

דאוּד ישב על כסא קטן מהעבר השני ופניהם היו סמוכים אחד לרעהו.

– הם, הגויים האלה, – פתח ח' חיים, – מלאכי־חבלה הם… זדים הם… אני מקווה, שיתחרטו אחרי זמן־מה. מובטח אני, שהמותצריף עצמו יבקש מחילה ממני… מובטח אני, כי שנתו תדד מעיניו בקרוב… אך עוד ה"גזר־דין" מתוח בתוקף שם… למעלה… אני – לא אליהם שם אני לב… כלל לא… לא בשלהם אני מתענה וסובל, חלילה… מה יודעים הם? עם הדומה לחמור, מה יכולים הם להבין?!..

– ומה שלומך בבית ובחנות? – הרים ח' חיים פתאום את קולו קצת. – מה יש חדש? ו"ביתך" והילדים? – והוא השתעל מעומק חזהו, כאילו הרגיש שלא שמע עוד אף מלה מדאוּד, שבא לבקרו, ורק הוא לבדו הרבה לדבר.

– נאמר הכל טוב, ח' חיים… מה לעשות? יכאב לבי לראותך כך… ירחם ה’… “אל תקחהו פנימה”… “הרבה פתחים למקום”… "מי יעמוד בסוד ה' "…

“לא, ודאי לא. הוא לא יבוא בתלונה חלילה… אם כך עלה ברצונו – ‘על ראשי ועל עיני’ ‘ברוכים הבאים, יסורים’ – כך יאמר וידום. עתה רק יקשה לוֹ מאד מחמת כאב המכות… המכאוב גדול… ימים על לילות הוא יושב תחתיו – קשה לזוז… אך אחר־כך, אם ירצה ה', יראה, אם יעלה איזה ‘תיקון’… לאט־לאט… הוא היה רוצה למכור את ה’חזקה’¹⁰ שלו ברחוב־היהודים – האחרונה היא – ויביא כאן מעט כסף… לתת להם… לסיטרא אחרא… אחרי־כן אפשר יתנו להתפלל – יש מנין בדיוק – שבעה מה’ישנים' ושלושה חדשים – אפשר להתפלל בציבור… יש לו תקוה רבה לזה… ‘תיקון’ גדול יש בדבר… ממעמקים קראתיך ה' '… יש סוד גדול בזה… שמע ענין זה פעם – אינו זוכר עתה ממי – אשר סוּפר על משיח בן יוסף…”

הוא השתעל קשה.

“הרטיבות והלכלוך מזיקים לוֹ. השבוע נתנו לוֹ לשבת בחצר – והוטב לוֹ קצת”.

דאוּד שאלוֹ בנחת, כבדרך אגב:

– ומה דיבר להם בעת המשפט? לא ביאר להם? מה אמר להם?..

“מה יכולים אלה להבין… ובכל זאת – אמר להם… אמר להם, שיש ענינים רבים, יש סיבות לכל… מה יכולים הם להבין… אבל לו, לדאוּד, היה רוצה לאמור הרבה… למען ידע… ודאי הוא, דאוּד, ישאל: כיצד ירד ונפל כך… לבירא עמיקתא… כיצד… מי שהיו מלכים כאומניו… איך? עד למדרגה תחתונה זו? הן דאוּד יודע, כמדומה לו, שקיסר נמצי עמד לפניו פעם לעין השמש… דומה, סיפר לו את הענין… מפני זה היה רשאי לעשות מטבע לו… רק לעצמו… קבלה היתה תמיד בקרב משפחתו, שהוא מזרע דויד המלך ע”ה… הוא מבין… אבל זהו דוקא… זהו עצם המפלה: יען כי בגלות זו – לא יכול עוד להצליח הדבר… מיכאל, שר ישראל, עודנו נכנע לשר ישמעאל ואדום… והוא חשב וקיווה ימים רבים בחשבונות וצירופים, כי על ידיו יתחיל הקשר להיפתח לאט־לאט… ידע, כי מסוכן הענין… ובכל זאת קיבל עליו…אבל, כנראה, ‘הגלגולים’ – קילקלו… היו ודאי קטרוגים קשים ועזים… עזים מאד…"

הוא השתעל – אין לו כוח לדבר.

“הרבה יש לו לאמור לדאוּד… היה רוצה להגיד הכל… ואולי חבלי כפרה הם – הכל… גלגולים לצירוף ולזיקוק לנשמת הכלל… אפשר… ואפשר יש טעות בידו אפשר כל החשבון מוטעה… גדולים וענקים ממנו טעו… החשבונות והצירופים אינם פשוטים… יש איזו הסתבכות – אך בעיקר ידע: ביום־כיפור נודע לו. ביום־כיפור זה התנמנם פתאום – מה שלא קרה לו מעולם – בשעת סדר ה’עבודה' נסגרו עיניו פתאום – והנה ראה כי מובל הוא לקברות… כי שבק חיים לכל חי… אך פתאום עזבתהו כל ה’לויה', כולם־כולם נעלמו – והופיעו מלאכי־חבלה, וחבלו בו בשוטים, ונשמעו קולות קוראים: ‘וסר עוונך וחטאתך תכופר’ – ‘כל כלי יוצר עליך לא יצלח’ – וניעור. ואז ידע – ידע הכל… וכשבאו השוטרים לחנותו לשאלו למכונה – הוא לא ידע מכל הנעשה בעיר, לא שמע דבר… הם אך שאלו והוא נענה להם…”

"יש לו עוד לדבר הרבה… אך קשה לו…הוא, דאוּד, לא יצטער – ו’תשועת ה' כהרף עין' – ישתבח שמו – היה רוצה לבקשו דברים אחדים – ".

השוער ניגש והאיץ בדאוּד לסור ממקומו – עבר יותר מחצי שעה – חסל.

ח' חיים זז בכבדות ממקומו, הושיט את ידו אל דאוּד ולחצה בחיבה: “שיתנו לך לבוא בכל שבוע, לפחות פעם בשבוע” – היה קולו כמבקש תחנונים.

– אולי… נראה… – ענה דאוּד ונפרד בברכה ממנו, אך הוא ידע באותו רגע, כי נסגר השער הזה לחמש־עשרה שנה. – ושוב מי יודע, מתי יראה ואם יראה פעם את ח' חיים…

וכשהלך דאוּד מבית־האסורים אל חנותו ועבר ברחובות הזרים והדוממים והתהלך יחידי בסימטאות העקלקלות והאפלות, חש כאילו ראשו הומה בו בכבדות ובלבו פיעפע כאב כמתוך עלבון וריקנות ממאירים. על מה הוא מֵצֵר ככה? על שראה את ח' חיים במצבו הנורא? לא זה דוקא. זה מכאיב מאד – אבל אותו יענה עתה מין לחץ־לב, שלא חש דוגמתו עד היום… כאילו פג ממנו טעם החיים, אשר הוא רגיל בהם יום־יום… אולי סובל הוא ככה על כי לא הספיק לשהות ולדבר כצורך עמו – נפסק רצונו בכוח – כאדם צמא מאד, אשר נחטפה כוסו מפיו בהחילו לשתות… היה לו לשאלו הרבה…אך דא עקא, שלא מצא דרך ולא הספיקה לו השעה… רצה למצער לשאלו: למה זה הסתיר ממנו, שהיה כה קרוב וקשור לו זה שנים אחדות, את ענין המכונה – למה הסתיר? איך אפשר כי יסתיר אדם מרעהו הקרוב איזה ענין שהוא?.. ועוד דברים רצה לשאלו – אך לא עלה הדבר בידו, וגם ראה, שסבבו, לרגעים, דבריו בלי סדר… ומבטו זה הטוב, השוקט והמרגיע, מה נכנע ונדכא הוא! איך היה אפשר לדבר? ולכן צר לבו עליו, צר לו על חורבנו של ח' חיים, וצר פי שנים על חורבנו שלו – הן גם עליו חרב עולמו לגמרי… היתה לו קרן־אורה אולי מתעה היתה, אך האירה לו באהבה לימים רבים, ועתה – כבתה, כבתה גם היא… והריהו שוב בודד… בודד…

 

יג    🔗

ובאותה שנה השיג את דאוּד עוד אסון אחר: נלקחה ממנו אמו אחרי מחלה קצרה וקשה – וגדל האבל והמספד בבית דאוּד. בעת מותה רעם קולו של היתום הגדול: “עזבתיני לבדי בעולם הזה, ימא! לבדי, לנפשי, ימא, מי יהיה לי כאן – ימא האהובה!”

ושמר דאוּד את שנת האבל, שנה תמימה, כדין וכהלכה. אז נקראה אמה של וידה מחברון לבוא אליהם. בימי חייה של המחותנת היה מן הנמנע בהחלט לאם וידה הגלמודה לסור אל בית בתה: “היא”, עליה השלום, שנאה תכלית שנאה את “השחורה הנמוכה” – את אמה של וידה. ושנים על שנים עברו ורגל האם לא דרכה על מפתן בית בתה היחידה. כשגברו געגועיה של האם על הבת, באה לפעמים לירושלים והתאכסנה בחשאי בבית ח' שמעון (בעל אחותה), ושמה באה, בסוד, הבת להתראות את אמה לשעות בימים האחדים, אשר שהתה בירושלים. אבל עתה, בהישאר וידה לבדה עם הילדים, הסכים דאוּד לבוֹאה.

כתום שנת האבל יצאוּ לגור מחוץ לעיר אל “אבולבצל” – השכונה הרחוקה אשר ברחוב יפו.

בימי מגוריו שם, בשנים הללו, חלו הילדים מפקידה לפקידה, ביחוד אלברט האהוב, במחלות ילדים – ורבו דאגות האב והאם והזקנה באותם הימים.

ובין כה וכה ועסקיו של דאוּד רחבו ורבו. חנות של חלפנות גדולה היתה לו ברחוב־הסוחרים. הוא לבוש עתה חליפה אירופית, צוארון מגוהץ בצוארו ומקל, שראשו מצופה כסף, בידו – כדרך עשירים מכובדים.

הוא נמנה והתהלך בין חשובי הסוחרים שבעיר, בין “בעלי הכסף והזהב” המהוגנים. הוא הנהו עתה גבר בשנת השלושים וחמש לחייו. מהלכו וקומתו הזקופה והמלאה במקצת, זקנו השחור והצפוף ועיניו העֵרוֹת והגדולות אומרים יהירוּת והדר למדי; שמו בעיר ובשוק־הסוחרים קבוע עתה וידוע בתואר־כבוד; כואג’ה דאוּד חדד.

ואולם איש לא ידע ולא האמין, כי ביתו של כואג’ה דאוּד אינו עשוי לערוך לפי שמו ועשרו, כי לא פקדו את ביתו רעים וידידים ולא סרו אליו מיודעים ומכרים אלא לעתים רחוקות. דירה פשוטה, בת שלושה חדרים לא־גדולים, עם רהיטים פשוטים וזולים – כזה היה מקום־משכנו של כואג’ה דאוּד העשיר. בקמצנות ובצמצום עשה את חייו.

– מידַי, – היה רגיל לאמור בעת שיחה עם קרובי הבית (אחרי שהשלים במרבית הימים עם הדוֹד שמעון ומשפחתו), – מידי אלה אין המטבע העגול יכול להתגלגל החוצה: ידי היו נטויות מיום שנולדתי ויצאתי לאויר העולם, היו נטויות ומשופעות כך (כלפי פנים – אל הכיס). כזאת היתה אומרת אמי לי, עליה השלום… למה, הדה, הרהיטים והחפצים? הללו – הלא יישנו שנת־מנוחה בבית… וה"זהובים" – כשהם בידי הם, הדה, רוקדים וזעים – סוד זעזועי הזהובים… סוד הזעזוע, אינם יודעם “הם” (העשירים האחרים) כמוני – ואלא מאי?

ורגיל היה כואג’ה דאוּד להישבע – בעניני שיחה עם הבריות דרך בדיחה – “חי כספי!” או “חי הזהב!” – הזהב בכלל…

ולמען לא תחולנה עליו רננת הבריות ועקיצותיהן על קמצנותו היתירה, היה אומר בשעת־כושר, בהדגשה וכמו להכעיס, וקולו מצלצל בעוז:

– זה מזמן, חייכם, “ברית חדשה” לי… ברית חדשה, הדה, כרתי ל… הלירה – זאת היא תורתי. ודיני ואמונתי – הלירה היא. זאת תורת האדם… הי, חייכם…

טובי הסוחרים ביקשו פעמים רבות לקשר את עסקיהם אתו, לעסוק בעניני שותפות, לפתוח סניפי־מסחר גדולים, כי ידעו והכירו את “יכלתו” והבנתו בדרכי המסחר (אף שלא ידע שום שפה וגם לכתוב בכתב “ערבי יהודי” לא מיהרה ידו), אך הוא לא נפתה להם. בשיטתו המיוחדה ובשביליו הידועים לו הלך בעסקיו: בעניני חליפת־כספים, שטרי־ערך, מסחר קרקעות – ועבר מחיל אל חיל.

הוא הנהו מכובד בעיני הסוחרים והעשירים רק בשביל מעותיו, ואולם דעותיו לא הנחילו לו כבוד: בשום “ועד” או “אגודה” לא השתתף וגם לא שאף לכבוד כזה, למען לא יבוא לידי תביעה מכיסו. ומיודעיו לא בחרו בו, משום ש"לענינים כאלה אין לו ראש" – כמו שאמרו תמיד שלא בפניו. גם לדבר כראוי ולהביע את דבריו כצורך – לא יכול. ערבית המונית, פשוטה, דיבר. ובספרדית גימגם תמיד בשיבושים.

אך הוא, כשלעצמו, ביטל את כל בני־האדם הללו, היושבים ב"ועדים" או ב"חברות". – אילמלי ישבתי שם – היה אומר – הייתי מראה להם, שאינם “מבינים” ואינם יודעים כלום… “חטבאת הם” (בולי־עץ).

ובביתו שימשו אותו האם והבת באותות הכנעה ומסירות ואל מוצא פיו ייחלו שתיהן כשפחות נאמנות. ירוא יראו מאותו המבט הבוער והזועם, שהוא מטיל מן הצד על אשתו או על חותנתו בשעת כעסו. וכשהוזקקו לבוא בקרבתו ולבאר לו איזה ענין שהוא, היתה עמידתן כעניות נכלמות, העומדות על פתח בעל־בית רע־עין…

בשבילו בישלו תמיד לחוד, בשר ודגים ומטעמים, רק את אלברט שיתף אתו בסעודתו; “הן” ואלעזר אכלו השיורים או תבשיל ירקות וקטניות. ומאושרות היו בכך, א רק עבר השבוע בלי קללות ומכות. דומה היה כי מזמן מות אמו התקיפה, בעלת “יד־הברזל”, החלו להתגלות בו כל מידות אמו הקשות וגברו ובלטו בו מיום ליום.

המקורבים שבמשפחה היו משערים ואומרים, כי בחשבון ובכוונה ידכא ככה את וידה, למען תקוץ בחייה ותשאל היא גט. בדרך זו לא יאשם, כי גירש את אשתו, ולא יחשוש אז על אבדן עשרו. “או אולי – אמרו הקרובים שלא בפניו – מקווה הוא בסתר לבו, שתפול סוף־סוף למשכב, תמס ביגונה – ותמות. כך נראה הדבר…”

ובני־הבית הרגישו, כי מקור מרותו וקפדנותו היתירה הוא בזה, שאינו בא בחברת בני־אדם ואין גם איש בא לבקרו, בודד הוא לנפשו כל הימים ולכן מלא רוגז הוא תמיד וזורק מרה בביתו ובכל הקרוב לו.

באותם הימים, בשבת כואג’ה דאוּד על־יד חלונו הפונה לכרם התאנים והגפנים, אשר השתרע על־פני הרמה הבודדה והשאננה מצפונה של העיר, היה כבטוח, שהנה גמלה ובשלה מארת חייו, ואין ספק שבקרוב תיראה לו דרך ההצלה. לא ייתכן, שיימשכו הימים האלה הקשים והזועפים עוד זמן רב… אין שבוע שלא יעבירהו כעסו על דעתו, והכעס – מתיש את כוחותיו. הנה חורו פניו בשנה האחרונה למאד… הוא שמן בבשרו קצת, אבל בשר רע הוא זה – מרוב רוגז ותמרורים… הריהו מזיק לעצמו: הוא מכה “אותה” בחמתו, חובל בגופה – ובו, בגופו, ימצאנה… ושערות לבנות הולכות וצצות בראשו ובזקנו השחור… מה טעם שייפטר “ממנה” וזקנה קפצה עליו… עוד מעט ולא יצלח למשוך שום אשה נאה אליו… רוצה הוא להיות קר בכעסו, להציק לה ולהרעימה, שתקום ותברח… ותלך לה… אך מדי פעם בפעם, בהתפרץ ריב וחליפת דברים בבית, תבער בו חמתו, כמאליהן תורמנה ידיו וקללותיו תצאנה מפיו – ואחר־כך ירעד גופו כקנה רצוץ… לא, כך לא ייתכן, הוא צריך לשנות את הדבר. ובכלל הוא צריך להחיש את מעשהו…

כך הגה כואג’ה דאוּד בערבים וחישב את ה"קץ" ודמה – כי קרוב הוא.

ובימים, שהיה כואג’ה דאוּד בחנותו, מן הבוקר עד הערב, – ישבה אשתו על־פי הרוב בודדה וגלמודה; היא טיפלה בעניני הבית והתהלכה כה וכה בין כתלי ביתה, אלה העדים הדוממים תמיד ליגונה ולחייה השוממים, הכתלים הלבנים והריקים, הצחים תמיד למשעי והמכבידים על הלב בלבנוניתם האילמת כל הימים – והיה כאובדת־עצות, ובפניה חרותות תמיד מבוכתה ועייפות־נפשה. אמה עזרה על־ידה, גם היא נוגה ונכאה, ושתיהן לא דיברו דבר על גורל חייהן, ורק חרש נראו לעתים קרבות הדמעות הנוזלות מעיניהן.

ואולם באחד מימות הקיץ נישׂא מתוך הבית לרגעים קול בכי רם, כמתלבט וקובל באין־הפוגות, ושכך הקול לשעה קלה וחזר וגבה ונשמע בשיחו וביבבתו. זה היה ביום־ראשון אחד, אחרי שבלילה שלפניו גברה חמתו של כואג’ה דאוּד מאד, כאשר לא קרה עד כה. הגורם לכך היה ענין רגיל, אך הפעם עָצם הדבר והתפרץ שלא כרגיל: ביום שבת באו קרובי וידה, דודה ודודתה ובנותיהם, לבקר את וידה. לעתים רחוקות יבקרוה. והיום, ביום־קיץ חם, הטריחו את עצמם ובאו מן העיר העתיקה עד קצה רחוב יפו הרחוק. כואג’ה דאוּד רגיל היה לקנות במידה מצומצת פירות ל"כיבּוּד" והיה סוגרם במפתח השמור אתו. בארונו נמצאו לפעמים גם שקדים קלויים ובטני־דמשק. אך באותו יום־שבת חיכה כואג’ה דאוּד לאורחים שלו, ממכריו הסוחרים (לעתים רחוקות מאד באו אליו אורחים), ושמר את “דברי הכיבוד” לאורחיו; לוידה לא היה כמעט מה להגיש לקרוביה האורחים…

וידה שתקה אחרי שהלכו ושמה מחסום לפיה – אך במוצאי שבת נפתחה השיחה. ובלי כוונה תחילה היתה וידה כמתרעמת על ענין היום, שלא זכו קרוביה לכיבּוּד בביתה אחרי בואם פעם בחודש או בחדשַיִם אליה. שמע כואג’ה דאוּד וברגזו שפך על פני אשתו את כוס יין־ההבדלה, שעמדה על־ידו, והכתים את שמלתה היחידה של שבת…

– יעכור האל ויכתים את פניך ככה, עושק! – פלטה וידה מבין שפתיה במר לב ובקול חנוק־דמעות.

ומיד אחרי זה היתה כפופה תחת יד בעלה ומהלומות אגרופו ירדו על גבה, ומבלי שתדע איך קרה הדבר, פרצה צוחה מעומק גרונה: “האצבע! אוי, האצבע!” – ונפלה מתעלפת.

כשמוע השכנים את זעקת הילדים ויללת האם, מיהרוּ אל הבית, אף כי נמנעו תמיד מבוא שמה בשעות ריב – ולקחוה אליהם.

ולמחרתו, ביום הראשון כששבה וידה אל ביתה חיורת־פנים, אגודלה מדולדל בידה והיא טעונה מכאובות בכל גופה, היו שכנותיה ורעותיה יוצאות ובאות כל אותו יום לנחמה ולדבר על לבה.

וידה התמוגגה כל אותן השעות בדמעותיה:

– אנה אלך, אנשים טובים, אנה אלך? אנה אפנה – וייטב לי? ואיך אינתק מעל ילדי אלה – ואלך לי? אמרו לי, הבו עצה – איך? האין עין רואה למעלה, בברחי כמה פעמים בלילות וילדי זה בזרועותי, והגדול מושך בשמלתי, נכשל ונופל ורץ אחרי? האין עין רואה? אנה אלך מפניו? איך אינצל? מה יש בידי לעשות? אילו כוחותי אתי, כי אז הלכתי לעבוד – לכבס לשרת בבית זרים – אבל חמש־עשרה שנה ויותר, שנות־רעה אלה, אכלו את בשרי וכחשו עצמותי. ואולי בא עתה הסוף… אין עוד כוח בי – אל רחום…

ורעותיה ענו לה אמריהן:

– מפני כי שוטה אַת… נראה בעליל, כי שוטה אַת; קומי ולכי… ברחי ועזבי אותו, בואי אל מי־שהוא – שבוע אצלי, שבוע אצלה – כלום איננו יהודים? ומה? אולם אַת שוכחת מפעם לפעם… התרגלת לכל – גם למכות… אם יקרה כזה לאשה פעם או פעמיים – אומרים: “בעלה הוא… אוהבת אותו ומחרישה…” – אך באופן זה – מה יהיה הסוף?

והיא שבה וענתה ודמעות עצרו בקולה: “אנה אלך… הנקל להגיד… אני ואמי, אשה באה בשנותיה – היא איננה צעירה וזה הקטן, בן שש, וכרוך אחרי – ‘הוא’ לא ישים עיניו עליו גם כעל כלב… הנקל לאמור… שלוש נפשות… אנה נלך? היש לי קרובים בעלי יכולת, שיכלכלו שלוש נפשות?”

כך קוננה וידה במושב אמה ושכנותיה, באותו יום ראשון, שעות ארוכות.

ואחרי־כן שבו ימים שוממים ואילמים, כאשר היו רגילים לבוא, אחרי יום־סערה. אז היה כואג’ה דאוּד שותק ושוקט שבועות, או חדשים מספר – דומה, כאילו שופך ביום־סערה כזה את הסאה הגדושה שכבדה עליו – ובימי מנוחתו לא חש גם הוא בעצמו, שהולכת ונמלאת שוב הסאה – שלא בכוונתו…

ואולם בעצם הימים האלה קרו והגיעו לכואג’ה דאוּד ימים של חפץ, רבי־ענין בחידושם; והיו הימים לזמן של תגבורת כוחות בעסקים גדולי־רוחים ובעושר רב – וגרמו לו להסיח את דעתו ממסלול־חייו; הוא עצמו התמסר ונהה אחרי מפעלי הימים האלה בכל הויתו ומחשבותיו, כמו שעשה בכל מקרה דומה לזה, בחשבו, כי יכול הענין החדש למלא את חלל חייו, לשטוף את כל עצמותו ולדחות את מכאובו הפנימי, התדירי.

ביום־קיץ אחד לפנות בוקר, שבועות אחדים אחרי הריב הגדול בביתו, נכנס אל חנותו, לשם עניני חלפנות חשובים, מולא (אדוֹן) בנימין נרנוף, בוכרי זקן, בן ששים ומעלה קצר־קומה במקצת ומסוּרבל־בשר, שבא באותה שנה ירושלימה. הזקן שבע רצון משיחותיו ונימוסיו של כואג’ה דאוּד, וביחוד מהעסק הטוב, וימצא כואג’ה דאוּד חן רב בעיניו, והוא הוסיף מאז לעסוק עמו ולבקר את חנותו.

אחרי חדשים אחדים וכואג’ה דאוּד היה יוצא ונכנס בביתו של מולא בנימין. הוא התרועע עם שני בניו הגדולים, ישראל ושאול. חמישה בנים וארבע בנות היו לו לזה: השנים הראשונים היו נשואים; ישראל הגדול היה בגילו של וכואג’ה דאוּד, כבן שלושים וחמש, ושאול – בן עשרים וחמש.

מולא בנימין היה עשיר מופלג. בבוכרה שימש בימי בחרותו בשרת וזיר אצל “המלך הבוכרי”, גם קיבל עליו את דת האיסלם (כשהזכיר פעם את הדבר, אמר, שקיבלה עליו, כמובן, רק למראית־עין); על־דבר עברוֹ לא ידעו הרבה גם הבוכרים בעצמם. לימי זקנתו עלה הוא וכל בני ביתו להשתקע בירושלים.

בביתו הגדול אשר בדרך יפו (קנהו על־ידי סרסרותו של כואג’ה דאוּד) ישבה כל המשפחה הגדולה. ולבית חדרים ואולמים רבים, רחבים ואפלים, וכניסות אחדות עם מבואות צרים הובילו אל כל חלקי הבית, אל אולמיו השלוים והקרירים ואל החדרים שבצדם. והיו אלה כולם מרפדים שטיחים בּוּכריים גדולים, וספות נמוכות ורכות הקיפו את רוב קירות החדר; בחדרים רבים היו, במקום קישוטים, ראיים גדולים, בעלי מסגרות מוזהבות, ניצבים בקירות על־יד מיטות רחבות וכבדות, מצופות נחושת־קלל, המבריקות גם מתוך האור הקלוש… ושכנה באלה החדרים הריקים והאפלים שלוה של נמנום עצלני, הנזונה מרוב שפע ונחת והעדר דאגה, והיו החדרים והאולמים הללו כמיועדים תמיד לישיבת־סתרים ולחיי־בטלה… בארונות הרבים, הגדולים והרחבים, שבתוך הקירות היו טמונים כלים ו"עתיקות" של כסף וזהב, יקרי־ערך ורחוקי־מציאוּת. כשנפתחו אלה הארונות לפעמים (הם היו סגורים במנעולים כבדים ומפתחותיהם שמורים שמירה מעוּלה בידי הזקן), להטו עיני הבנים והבנות ורמזו גלוי על יום־החלוקה שעתיד לבוא… כי אמנם מאוצרות אלה בלבד יכלו לחיות ברוחה שנים רבות.

ואפף את הבית גן גדול, שרבו בו פינות מצלות של עצי־תות ועצי־צנובר אדירי־קומה ורחבי־פארות, שגדלו וגבהו משכבר הימים; כי הבית הוא, לפי הידוע, אחד הבנינים הראשונים, שבנה מחוץ לעיר ערבי עשיר מהמשפחות המיוחסות ביותר בירושלים. הדירה נבנתה ביד רחבה, בשפע עושר וּבטעם מזרחי. משפחה זו, שהיתה במצב של “ירידה”, מכרה עתה את הבית; וכואג’ה דאוּד קיבל חלקו מסרסרות משני הצדדים יחד – מנה הגונה.

הזקן חילק את חדרי הבית לבנים ולבנות הנשואים ולבחורים וליתר קרובי הבית: אחיותיו ובניהן. על השולחן, שהיה נערך על־פי הרוב רק לארוחת־הערב, היו סמוכים ששה־עשר עד שמונה־עשר איש, גברים נשים וטף.

לזקן היתה אשה, שאהב אותה מימי עלומיה, אך בהזדקנה התכונן לקחת צעירה ירושלמית, אחרי שיסדר את כל עניניו ו"יחתן את הבחורים".

כואג’ה דאוּד היה במשך הזמן ליד־ימינו של הזקן. הצעותיו של כואג’ה דאוּד בעניני מסחר והשקעת כספים בעסקים מכניסי רוחים מהירים הראו לזקן, שהיה בעל עין פקוחה ויד זהירה, כי נכונו תמיד דבריו של כואג’ה דאוּד – ויהי לו ידיד נאמן.

ביחוד שקע כואג’ה דאוּד בכל פיקחותו וכשרונותיו בעניני “עסקים”, בסחר פנינים, אבנים יקרות ותכשיטים עתיקים, שהיה משלח־ידו העיקרי של הזקן מכבר. יקרת הסגולות הללו מילאה בברק־נגהן ובעוצם מחירן את כל הויתו של כואג’ה דאוּד, והעסק הזה היה כעין תאוה לעיניו וללבו; ברטט חשק וחיבה היה נכנס בחדר־משכיתו של הזקן וישב לבדו אתו ושקע עמו שעות ארוכות בין אלה הצרורות הנתונים קופסה בתוך קופסה ונרתיק בתוך נרתיק, הטומנים בין קמטי עור דק וחלק, כמשי רך, משבצות יקרות, תכשיטים נבחרים או – פנינה אחת יחידה ומיוחדת בצרור לבדה, אשר נראתה בעיני כואג’ה דאוּד כאילו היתה נשמה שנתגלמה והפכה לאבן־ברקת, נוצצת בצבעי־קשת לוהטים, מבהיקה ומגרה, בהתיזה המון שברירי קרני־זוהר מזוקקות בכל תנועה קלה שלה: ככה אהב כואג’ה דאוּד את האבנים היקרות הללו… ובמשך הימים היה גם לסרסור בין הזקן ובין הקונים, שידע למשכם לתוך העסק, גם קנה לעצמו וגם סידר קשרי עסקים עם חוץ־לארץ, עם עשירים יהודים מעדן ומהודו, על־ידי מקורביהם של אלה בירושלים. הוא היה לבקי במקצוע זה מאז היותו רע וקרוב לח' חיים ששון הצורף, ובימים האלה נתמחה בו עוד יותר; לא פעם עלה בלב כואג’ה דאוּד זכרו של ח' חיים ששון בימים אלה, זה שלימד אותו, הרגילוֹ וחינכוֹ, מתוך ידידות נאמנה בענף־מסחר זה. “לוּ היה ח' חיים עתה – הירהר רבות בינו לבין עצמו – היה יכול לנצל ביתר שׂאת את הזמן הזה; אך הלה – אבד עליו כלח”.

במשך שש השנים, מזמן שישב ח' חיים בבית־האסורים, הלך כואג’ה דאוּד, בשנה הראשונה, פעמיים ושלוש לראותו – אך מה שוּנוּ אז פניו ומה היתה לשונו כושלת! מרוב יסוריו היה כלקוי בדעתו. קשה היה לכואג’ה דאוּד לראותו בכך – וחדל ללכת אליו.

ובבית נרנוף היו נערכות חתונות, בכל שלושה־ארבעה חדשים, לבן או לבת או לאחד מקרובי המשפחה. הזקן, שהיה נוהג זהירות בהוצאות הבית, היה שופע רוב טובה ביד רחבה בשביל החתונות – בשביל “מצות חתן וכלה”… ואז רעו והמו האולמים הרחבים וקולות שירה ונגינה נשתברו למכביר בין כתלי הבית הגדול; ובלילות האפלים שלחו פנסי־אור גדולים את קרניהם מסביב לגן, להאיר את הדרך בין העצים ליוצאים לגן, כגבוֹר החום בקרב הקרואים היושבים צפופים.

בימים האלה היה כואג’ה דאוּד כאוֹרח בביתו: רוב הלילות לא בא הביתה ולן אצל נרנוף, או בא בשעה מאוחרת מאוד; ולא נשמעו אז בביתו קולות תאניה ובכי, ולא נשפכו דמעות־עצבון מעיני הנשים; טרוד ועסוק תמיד היה כואג’ה דאוּד ביום ובלילה “שם”. גם בשבתות ובימים טובים התהלך והתרועע “אתם” – עם הבנים. ושיחתו, בזמן שהותו בבית, היתה לרוב מסביב ל"בית נרנוף". הוא סיפר להם ברוב ענין מחייהם של אלה האנשים, הרוֹדים במכמני עושר והשוחים בין גלי חיים, כבירי שפע ורבי שמחה, וסח עם הנשים על עסקיהם ומאוייהם המוזרים והמעניינים של אלה.

ביתו של כואג’ה דאוּד שאף בימים ההם רוח לרוחה. הנשים היו חשות את עצמן בימים הפשוטים והשוקטים וחיו בשביל עצמן בביתן; אל “בית נרנוף” היו נושאות את עיניהן מרחוק כאל אנשים נפלאים, הטובלים בטוב ובנעימות, עד אשר גם הקרב אליהם יוּענק מעינם הטובה וימצא גם רוַח וגם חדוַת־חיים… אכן אליהן בא הטוב הזה רק במגע שלישי; מהטוב אשר הגיע לכואג’ה דאוּד – נחוּ הן מעָניָן. אך גם הרגישה וידה בעלבונה, כי כאין וכאפס היא בחיי בעלה – ואינה אלא שומרת ביתו באמונה…

במרבית הימים היו גם אשתו וחותנתו מבקרות לפעמים, בהזדמנות חתונה או שמחה, את מעון נרנוף. הן היו מתקבלות בפנים מסבירות שמחה וחביבוּת מצד כל הנשים והבנות של הבית.

ושם נזדמנו גם לוידה רגעי נוֹעם ויגון כאחד, אך רצויים היו לה בקסם אשר להם. הם הופיעו, עברו על פניה – ונעלמו. דמה דמו לעיניה כלהקות צפרי־רון, הנראות לעתים במרומי־שמים, אשר תרמוזנה מגובה מעופן, כמכוונות פניהן אל פינה אחת שפונה שם, במרחקים נעלמים ופלאיים, ובטיסתן הקלה תחלופנה מהר – ותיעלמנה…

שם, בבית זה, מצא כואג’ה דאוּד, עוד בראשית בואו במגע־ומשא עם נרנוף, את בן־ציון כוהן. הלה היה שם כבן־משק הבית לעניני קודש; הוא היה מקורב לבוכרים בכלל וחביב ורצוי להם משום הרבה יתרונות ומידות טובות שהיו בו; כבעל קול נעים מאד, פייטן, וחזן משובח בפי כל, עוד מימי בחרותו, חזרו הבּוּכרים העשירים אחריו תמיד להיות להם לחזן בבתי־מדרשיהם. בהיותו מצוּי לרוב אתם, למד בזמן קצר לדבר בּוּכרית כראוי. לזאת היו נוטים הבּוּכרים אליו חיבה רבה ונתנו אֵמוּן רב לדבריו ולמעשיו. הוא היה רצוי וחביב גם בחוגי ה"חכמים" של כל העדות – שדפקו לרוב בשערי הבוכרים הנדיבים – בהיותו המתווך הטוב, “המדבר בלשונם”, וגם מהיות קרוב לתובעים יותר מאשר לנתבעים. – ומאז באה משפחת נרנוף ירושלימה היה בן־ציון כוהן לממלא כל התפקידים האלה אצלם. הוא היה כבן־בית קרוב וגם קיבל משכורת חדשית בעין טובה.

כואג’ה דאוּד היה רחוק, לפני היפגשו עם נרנוף, מעולמם של הבוכרים וגם את בן־ציון כוהן ידע אך מרחוק (ולא זכר אף פעם את אשר שמע בימי אירוסיו, במקרה, כי זה “שאל” אז לפניו את אשתו). בבית נרנוף היה קרוב במקצת לבן־ציון, כי ידע, שהזקן וכל בני־הבית הוגים לו חיבה, וגם הוא, כואג’ה דאוּד, אהב את קולו ואת חברתו.

בימי השמחות, בנשפי־החשק של החתונות, היתה גם וידה עוסקת עם הנשים כאחת מבנות־הבית ולא אחת נפגשה, כה וכה, עם בן־ציון וישוחחו בהנאה, ספוּגה זכרונות נעימים, על ימי מגוריה בעיר העתיקה, בכתבו לה פעמים אחדות את המכתבים לאמה. ואז ראתה וידה, שבן־ציון כוהן השתנה גם הוא בפניו מאז: זקן קצר ומחודד לו, בשרו דלל, ועיניו כמו בלטו מעט מחוריהן.

וידה שמעה אז, פעם ופעמיים, את דבריו של בן־ציון על הליכות הבית הזה, על חיי־השפע הנוזלים פה ועל הצדקה והנדבה, שהזקן נותן לכל אשר יפנה, אם מעט ואם הרבה.

ופעם אחת, לפנות בוקר, בשבוע של אחת החתונות בבית נרנוף, נפגשו וידה ובן־ציון במקרה בשער־הרחוב; הם נכנסו יחד ועברו לאטם, משוחחים ומהלכים במתינות תחת הגפנים, אשר סוככו על המבוא, שנמשך משער הרחוב עד המרפסת אשר לפני הבית ודמה לסוכה צרה וארוכה מאד, שצלה מרובה תמיד מחמתה.

כל בני־הבית ישבו בחדר־האוכל הגדול לארוחת־הבוקר; שניהם נכנסו לרגע לחדר־האוכל ויצאו אל האולם – הם היו עייפים קצת, וישבו על אחת הספות הרחבות.

– ומה אַת עושה לנו, רחל – אך, סליחה – אַת נקראת וידה עתה – מה אַת עושה לנו, וידה? – פתח בן־ציון בצחוקו הטוב המרחף על שפתיו – איך מרחיקות השנים את בני־האדם, גם את השם מנתקים אלה החיים מעל האיש וגם את הלב מסיחים מן הקרוב…

דיבורו נפסק בהשתעלו ארוכות.

– כמה רחקנו מאז, – שב בן־ציון לדבריו, – מאז הייתי כותב לך את המכתבים!

– כאחת־עשרה שנה – דומני, כך, בקירוּב. ככה עובר הזמן.

– ואיך עתה… איך אַת… “יהי רצון – טוב”?

– מה נאמר? ככה… עוברים… הולכים אנו…

– “הוא” לא שקט מעט? לא נשתנה? – עוד כמו שהיה?

הוא השתעל קשה…

– עתה, זה כחצי שנה, מזמן שהוא “עמם” (עם בני נרנוף), נראה הוא כשוקט – טרוד הוא בעניניו… אך לפני זה… לפני זה – “אינו דבר שיוצא מן הפה”, – גימגמה וידה כנכלמה…

– מה? אותם החיים? אך… אך… פלא! וכמה “הוא” טוב ושמח בין הבריות, פה ובשוק – אדם שמח הוא, הרבה בדיחות לו ופניו צוחקים תמיד – ככה הוא לרוב אתנו – וגם בחנות אני רואה אותו כן… פלא…

– כך… בבית הוא אחר… כשנכנס לבית – הכל עובר… כאילו מסוה נופל עליו…

– פלאות, בחיי; אבל מזמן שהוא בעסקים “אתם”, את אומרת, שטוב… כך… הוא עושה, ברוך השם, עסקים טובים מאוד –

הוא השתעל שוב שיעול ממושך…

– עיפתי מן הדרך…. מהעיר עד כה, – אמר כמתנצל על שיעולו המטריד. – אני עודני גר בביתי בתוך העיר… קשה לאדם לעזוב אחוזתו, אף שהיא פשוטה… בית אבותי – קשה לי להיפרד ממנו.

הם שתקו רגע.

– ומה אתך, בן־ציון? גם אתה סיפרת לי אז מעט –

– אַל תשאלי… אני – מה אוֹמר לך? כך… אני הולך ושר… שר הרבה לפני הבריות…כך אני בגלוי, אבל בסתר – מוטב לשתוק…

ואחרי רגע הוסיף: – שלי, זאת שלי, זאת צרה אחרת… סחורה “מחַלב”… הצרה היא – בעיניה… עיניה תקועות לחוץ… אני כבר אוּכלוּ עצמותי… ואחזני זה… “מאל די פיג’וֹ” זה (שחפת)… כשיש לך כזו בחלקך, הממיטה חרפה עליך יומם ולילה… מה יש לעשות?..

– וכמה ילדים לך?

– שתי בנות, וילד בן שלוש. אם אפשר לחיות – הרי זה בשבילם… בשביל הקטנים…

– כך, כדברך כן הוא… לוּלא הם…

– וחייך, שגם אני באתי ונתקשרתי עם האנשים האלה, בכדי לשכוח – אתם עסוקים אנו תמיד – ואפשר לשכוח מעט…

שיחתם נפסקה, כי יצאו הסועדים מן חדר־האוכל.

בלילה של אותו יום היו מוזמנים לסעודת־הערב בעיקר “תלמידי־חכמים”. באולם החיצוני הרחב והגדול נערך השולחן כרגיל; עד שעה מאוחרת נמשכו ה"כיבודים", שעלו על השולחן. בקצה האולם, בזוית גדולה, ישבו ה"מנגנים", מן המובחרים, וניגנו בשעת אכילה. כתום הסעודה נכנסו החכמים המוזמנים אל אולם יותר נוח ורחב – הם ישבו למעלה בפנים האולם, והמנגנים ובני־הבית ישבו בקצהו החיצוני. לפני המסובים עמדו שולחנות לא־גדולים, מלאים בקבוקי־יין ובירה גרמנית וקערות של סלטות חריפות.

בן־ציון כוהן ישב במעגל ה"חכמים" ונתן קולו בשירים ובפזמונים; לאט־לאט קירבו הנאספים את כסאותיהם לפני האולם וגדל המעגל ונדחק ונצטפף מסיב למשורר. המנגנים נשארו כמעט בודדים במקומם בקצה האולם – ולא היה הדבר רע בעיניהם: הם הפכו את כלי־ניגונם על פניהם והקשיבו גם הם בהנאה לשיריו של בן־ציון, המרנינים לב ונוסכים רוח שכרון ונועם.

מדי פעם בפעם, כשהעיף בן־ציון והשתעל קצת, לקחו המנגנים את כליהם וניגנו את חלקם.

בן־ציון שר כדרכו רק פזמונים עברים – מה גם במסיבת “חכמים”! אך אחרי־כן, כטוב לב המסובים ביין – הותרה הרצועה ובן־ציון חשף את כל אוצרות שירתו, גם הערבית ובעיקר התורכית, זו אשר ירשה מאבותיו, שגם הם היו פייטנים מפורסמים באדרינופול ובסטמבּוּל. אז סערו המסובים מסביב לפייטן והיו רגע כהומים ומשתוללים מחצי־קולותיו השנונים, ורגע שני – התפתלו והתגודדו במקומם מכליון מאויים פליאים וסתומים…

וחזר והתלבט שעה ארוכה, עשרות פעמים “בית” אחד משיר עתיק תורכי – קול קובל, מתחטא ומתמוגג בצערו:

נֵיטְשׁוּן כִּיזֶם בַנָה בְרַקְדֶן? / (יַלְדָּתִי, לָמָּה הָלַכְתְּ מֶנִּי?

קִיסְמֶטִים וֵר אַלְדִין בֶנְדֶן… / הָבִי לִי גוֹרָלִי, לָקַחַתְּ מֶנִּי…)

ועבר אפף ה"בית" של השיר הזר, כמיזח־קסם נעלם, את כל קהל השומעים, והיו רוב הנאספים מלווים את המשורר חרש ובדבקוּת, כנוהים ונמשכים אחרי הקול הנושא נכאים, הרוחש ללב, ברמזי שיר, יגון־עולמים ויסורים לאין־חקר…

אחת הנאספות, שהבינה תורכית, ביארה את המלים של ה"בית" החוזר. וידה, שישבה בקרבתה, שמעה גם היא פירוש המלים. אחרי רגעי מספר קמה ממושבה, עזבה את האולם ויצאה אל הגן. היא צעדה בלאט והרחיקה בתוך האפלולית העצים האחרונים – וברגע נוחה על אחד הספסלים הרטובים והקרים נפתחו מקורות דמעותיה ובכי עצור וחנוק התפרץ כאילו צרו צינורות־הדמע מהכיל את המון הדמעות, וראשה דלק כבחום לוהט. היא השקיעה את פניה במטפחתה והערתה רגעים ארוכים את דמעותיה – וכשחשה כעין מחנק בגרונה ופניה עיפו בהתכווצם מבכי, ביקשה להרגיע את עצמה ומחתה את דמעותיה בידיה… ואז היתה כתמהה על עצמה, אשר יצאה יחידה בחשכת־הלילה באויר הצונן… היא שמעה את קולות הרינה, אשר נישאו מרחוק מעבר האולם… פלא הדבר: היא איננה זוכרת, כיצד הגיעה הנה… רק יודעת היא, שיצאה מן החדר בהרגישה את זרם דמעותיה בעלותו ממעמקי לבה – ומיהרה לצאת… אך איך היא הגיעה הנה אינה זוכרת… דומה לה כאילו נישאה והוּבאה לכאן על הספסל הזה – ושפתותיה לחשו בקול: “איזה קול זה – אלוהים! איך שר זה האיש… זהו קולו… כך הוא שר… ואיזה מלים הוא שולח… איזה מלים…” וחזרה בינה ללבה: “ילדתי, למה הלכת מני?.. הבי לי גורלי, לקחת מני…”

ואותו… איש כזה איבדה… בידיה איבדה…

וצפו ועלו שוב הדמעות בהמון… ועתה באה אל הבית הזה למען היפגש עמו ולשמוע את שירו… למה לא היה הדבר, שייפגשו כאן יחד… כאיש ואשה?.. למה דוקא כך?..

ואז הרימה ראשה השמימה. מבין נופי העצים הרמים, הנעים בלאט, נראו שביבי־כוכבים רועדים כניצוצות בשחקים, כרומזים בשפת־אורות את חידותיהם, את הטמיר והצפון מבני־תמותה…

ואיך תשוב – ועיניה נפוחות מבכי? היא לא עצרה כוח לשמוע את הקול הנעים הזה ואת המלים הללו… לא יכלה לשקוט במקומה…

אחרי רגעים ארוכים שבה וידה – ובהיכנסה אל שער האולם, האפל במקצת, פגעה באמה, אשר יצאה וקידמה את פניה בשאלה: היפה היית, וידה? זה כרבע שעה הקיץ אלעזר שם בחדר וגם אלברט רוצה לישון, השעה מאוחרת – האריכה האם אמריה מתוך עייפות, – עבר חצי לילה… נער הוא… אף כי אוהב הוא מאד לשמוע שיר – אינו דומה נער בן שתים־עשרה לנו… וגם אנו נרגיש, חייך, אחר־כך בעייפות.

ואז, כשנכנסה בחדר האפל לישן את אלעזר וגם את אלברט, והיא לבדה בחדר, חשה בלבה כעין מיחוש, כזה אשר ירגיש המתפכח משכרונו…

והנאספים באולם לא ידעו ולא הבינו, למה הלך קולו של בן־ציון והשתתק; הוא סירב לשיר עוד, באמרו, כי קשה לו – חש הוא בחזהו – ונדם.

אחרי־כן שב ונשמע קול המנגנים – אך לא ארכה השעה והאולם החל להתרוקן – היה כאילו נפסק ונתחלל הנשף מיד־סתר כבדה ואבלה.

כשהחלו הקרוּאים להתפזר, נזדמן בן־ציון פנים אל פנים עם וידה ושלח לה מבט ארוך ועמוק – ועבר לדרכו.

למחרת היום בבוקר נקרה בן־ציון לפני וידה בשעה שהלבישה את ילדיה. הוא דיבר קצרות בטרם יפריעוהו:

– ראיתי, שהלכת אמש, וידה… לא למען תיעגמי ותיעצבי, שרתי כך… חשבתי, שאנחמך קצת – במה שאני יכול…

והיא ענתה מהרה: – אל תהי מחשבתך בזה, בן־ציון. עצבון כזה – אין דבר… יש בו מתיקות… אַל תדאג. – אין דבר…

וימהר בן־ציון וילך לדרכו.

רגעים כאלה קרו ונזדמנו לוידה ולבן־ציון בבית נרנוף בימי החתונות ואיש לא ידע.

ובין חתונה לחתונה היה הזקן מביע את רצונו, כי הנה ראוי שיגיע תורו. אך קשה היה תמיד להשיג את הנערה, בה בחרה עינו הטובה… פה לא יכול גם כואג’ה דאוּד לעזור לו – קצרה היד: שום בחורה, נאה במקצת, לא נמצאה שתסכים להינשא ל"זקן כבן שבעים", שהלבינו שערותיו ושכל צורתו לא היתה נאה ביותר; הובאו “להיראות” גם בנות עניים ממש – ולא עלה הדבר.

– כואג’ה דאוּד, – היה קורא לפעמים הזקן מתוך בדיחה, – למה אין הנערות רוצות? כוח יש… כוח הרבה… ברוך ה’… אה? – והגיש מלוא אצבעו טבק אל אפּוֹ.

– מולא בנימין – ענהו כואג’ה דאוּד גם הוא בבדיחה – רוצה ביפה… יפה – לא יש. כעורה – יש…

– כעורה – בר־מינן. לא תבוא ולא תהיה; ואלמנה, בחורה – לא יש? הרי קנאה בלב: הבנים – יש חופה, והבנות – גם כן. בית גדול, ברוך ה', גן גדול, וממון הרבה – מה שוה בלא אשה? שרה (אשתו) “זקנה באה בימים” – הי־הי־הי… לא אמת?

– ירחם ה'! – ענה כואג’ה דאוּד. – נשאל, נעשה חיפוש טוב…

ובין כה וכה סידר הזקן שותפות קבועה בין שני בניו, ישראל ושאול, ובין כואג’ה דאוּד, למען ישקיעו הבנים את עצמם בעסקים. כואג’ה דאוּד הסכים ברצון לשותפות זו, כי ראה מראש, שחלקים הגונים ונכבדים נכונו לו עם שותפים כאלה, בזבזנים וקלי־דעת…

במשך הימים בא הזקן לידי רעיון מוזר: הוא שם את לבו לבנות בית־מרחץ. לפי דעתו יש הכנסות גדולות מעסק זה. כואג’ה דאוּד ביאר לו כי טועה הוא: הרשיון מן הממשלה בסטמבוּל יעלה בסכום רב, והמים בירושלים מעטים הם ותמיד המחסור במים גדול. אך הזקן התעקש. הבנים וגם כואג’ה דאוּד חשבו כי זוהי התחלה של קלות־דעת מחמת זקנה.

הבנין הוקם במקום מרכזי מול מגרש־הצרפתים ובור גדול וענקי הוכן בחצר. כשנה שלמה ארכה מלאכת הבנין.

כשנגמר בית־המרחץ ידעו הבנים וכואג’ה דאוּד, כי בצד הבנין נמצא חדר קטן וחלון קטן מאוד נשקף ממנו אל אולם בית־המרחץ. בשעות הקבועות לנשים היה מולא בנימין יושב לרוב חדר הקטן…

אחר זמן מה נגלה הסוד; הממשלה הטילה קנס על בעל בית־המרחץ ונסגר הבית בטרם יגמור את שנתו.

ועברו ימים.

הבנים, ישראל ושאול, היו רודפי שמחות ונשפים – וה"זהובים" נתגלגלו בין אצבעותיהם בקלות רבה. בכל שבוע ערכו, שלא בידיעת הזקן, בביתו של כואג’ה דאוּד “סהרה” (נשף־חשק). המשוררים היו ערבים בעלי קול וכלי־זמר מפורסמים; והקרואים היו רובים ערבים מכובדים. פעם, וגם פעמיים, בשבוע היתה מתכנסת ה"חברה" ללילות של שמחה אלה. ההוצאות נתנו האחים – כואג’ה דאוּד נתן את ביתו, שהיה מתאים לכך, בהיותו בקצה השכונה של הישוב.

בארונות ביתו של כואג’ה דאוּד היו ערוכים תמיד, באותם הזמנים, בקבוקי־יין גדולים וכבדים ובירה ויי"ש במידה רבה. אשתו וחמותו ישבו בלילות אלה במטבח ושירתו באמונה את הגברים החוגגים; לפעמים הובאו גם מבנות קרוביהן לעזור על־ידן; ולילות רבים, בקיץ ובחורף, נכונו לשמחות וגיל בביתו כל כואג’ה דאוּד.

ואם לאחים נרנוף וליתר הנאספים היו הלילות האלה “סהרות” נעימות ומצאו בהן שמחה לשם שמחה, הנה לכואג’ה דאוּד היו אלה למקור תנחומות ומרגוע; הוא היה כמביא שיקוי־מרפא לנפשו, בהסיחו את דעתו מן החלל שבלבו…

כואג’ה דאוּד היה שומע, יותר מכולם, בדבקות ובסילודים את השירה הגדולה יוצאת מפי אלה האמנים המושלים בשיר ונגינה; רבים היו הלילות אשר הרגיש, מתוך צהלת־נפשו, כאילו עולים מצירופי הקולות הרועדים הללו יצורים נשגבים ליופי ולהדר, אשר אין לראותם בעין־בשר ורק עין־רוחו של האדם תרגישם ממרחקים… ורחב אז חזהו מתוך כליון־נפש מתוק בכאבו…

ויש, כשרעשו שפעת קולות עזים, יוצאים מפי המשוררים בהדר־גבורה, ונדמה לו לכואג’ה דאוּד, כאילו יזנקו מבין הקולות הללו כוחות כלואים ומסוגרים למען נתק ושבר כל אסורי דכא וקרוא דרור לכל הקשור ונכנע בחיי תבל זו, החרושה עמל ויגון…

והמו קולות הנבל והכינור ושטפו בצהלת־עזוז את כל הנאספים… ואז – בהמות סער הנשף והתרוקן הכוסות לעשרות פעמים בהתנקשן בידי העליזים – יש אשר נקרע סגור־לבו של כואג’ה דאוּד בעל־הבית, ורעם קולו:

– הבו מן דין, הבו! – הבו שיר לנפשי! הביאו גהה לנפשי! – וכפף את ראשו וחיבק את היושב על־ידו והניד אותו תנודת־יד חזקה:

– יה ולד, אריה אני! אריה! אריה שנכבש… הי… הי… אריה שנכבש – חי הזהב והיין! אריה! הבו מן דין! – – – ואחר רבץ עייף במקומו…

כאלה היו רוב הנשפים, אשר חשקה בהם נפשו של כואג’ה דאוּד ושותפיו בני נרנוף.

 

יד    🔗

עברו שנתיים ימים.

כואג’ה דאוּד עזב מכבר את ביתו אשר בשכונה הרחוקה וגר עתה במרכזו של רחוב יפו הראשי. בביתו ישנה נפש חדשה – בתו שרינה הקטנה, בת שלוש שנים, אשר נולדה בעצם ימות “החברות” עם בני נרנוף, באותם הימים שטופי סער מאויי־חיים, אשר באו והציפו את ביתו ואת חייו של כואג’ה דאוּד ברוב ענין וברוב שאון…

עתה חלפו כליל הימים ההם. נפרדה החבילה – ואיש לעברו נפוצו. מכל ימי ה"חברוּת", מכל השותפות בעסקים ובמסחר, לא נשאר עתה שום סימן בביתו של כואג’ה דאוּד; ואולים בארגז־הברזל שלו, בחנותו, נשארו אחרי החלוקה והפירוד רוחים חדשים – איזו אלפים נפוליוני זהב.

הזקן נרנוף נפגע בדלקת־הריאה, שאמנם נרפא ממנה, אך נשאר במצב של חולשה ימים רבים, וכעבור שנה חלה שנית את חליו, אשר מת בו. אז נתחלקה הירושה הגדולים בסכסוכים ובדברי־משפט אצל הקונסול הרוסי בין היורשים מכל המינים. אז נגלו עניני תלונה ורינון, גם בין האחים ובין כואג’ה דאוּד. וחללו של בית נרנוף הגדול והמרוּוח היה מלא באותם הימים שאון של דברי קטטה ורוּגזה וטענות ומענות בלי הרף. דומה היה, שהזקן, כל זמן שהתהלך בין החיים, היה כסכר מוצק, אשר עצר ברוב־אונים בעד זרם־מים, חזק ונרפש, שהיה מסותר ומחלחל מתחת קרקע הבית הגדול, ובמותו – נפל הסכר וחדרו המים אל כל הפינות. האחים הגדולים הוסיפו ללכת בדרך משׂוֹשׂם והסתבכו מיד יום ביומו בעניני מסחר נפסדים ובעניני נשים זרות, ערביות ונוצריות. בזבוז וחיי־הפקרות משכו אחריהם גם את יתר היורשים הרבים. הבית הגדול נשכר לבית־יתומים לנוצרים. חצי הגן הגדול, אשר משמאל לבית, נמכר למנזר אוסטרי ונבנה בו בית נאה לקונסול האוסטרי. אחדים מן האחים נסעו בעניניהם ונתישבו ביפו ובקאירו.

אחרי עמל רב ומשא־ומתן ארוך נפרד כואג’ה דאוּד ויצא בשלום מתוך החברוּתה ומתוך העסק ־ ועתה נדמו הימים ההם בביתו כרחוקים מאד.

עוד משנולדה שרינה, באותם הימים, החלה רוח זרה ומשונה לפקוד לעתים את כואג’ה דאוּד, ולא נהה ולא הלך אחר הנשפים והשמחות כמאז. דומם ונוגה היה לרוב. הוא לא הרעים ולא רגז על אשתו, כדרכו לפנים, כי אם ישב לבדו ושתק שעה ארוכה ויהי כאדם שהוכה מכת עלבון קשה…

את הילדה חיבב במקצת. בשובו בערב מן החנות לקחה לרגעים אליו והתעסק בה; וכשבאו לפעמים קרובי וידה – כמעט המבקרים היחידים בביתו – רגיל היה להשמיע לפניהם את יחסו לילדה: הוא נטלה וּנשׂאָה בכף ידו הגדולה, כשהחלה צועדת ומפטפטת, ואמר כמתבדח לפני היושבים ולפני האם:

“זאת הקטנה היא מלעונה (מקוללה) בודאי… מקוללה…למה באת (פנה אל הקטנה בפניה) לאסור את ידי אביך? – אַת… אַת… אַת בת הכעורה… הגידי ואשמע – אה?..”

כי היה כואג’ה דאוּד בעיניו כאדם החבוּש בבית־האסורים שנים ארוכות ומחכה מיום ליום לשחרורו, ופתאום – עקדוהו בשלשלאות כבדות והוּבל למאסר קשה מן הראשון…

אך הנה שוב הגיעו ימי טרדות לכואג’ה דאוּד, שהשכיחו מעט את עצבונו: הוא היה נוסע בימים ההם, בעניני חליפת כספים, פעם בכל שנים־שלושה חדשים למצרים. עסקיו אלה היו מיוחדים – לפי שיטתו הידועה רק לו. מכיון שלא ידע לכתוב בשום שפת־מסחר ואת סודותיו ואת דרכיו לא רצה, כמובן, לגלות לאיש – סידר באופן כזה את עסקיו, שהוא עצמו היה נוסע פעמים אחדות לשם עניניו. ובביתו ידעו, כי אחרי כל נסיעה יעלו רוחיו למאות לירות.

בזמן זה, זמן הנסיעות, נשבו בבית כואג’ה דאוּד רוחות אחרות. דומה היה, כי מכאן תציץ ותצמח קרן־אורה לביתו: הוא, אשר מעודו, עם היותו עתה קרוב לארבעים, “לא עלה על־פני ים” – היתה הנסיעה בעיניו למהפכה רבה ומפחידה; בפעמם הראשונות עמד באימה גדולה לפני הנסיעה בים, ביחוד בימות־החורף. אז היה יוצא בלב רועד ובדברי־שלום מביתו, ובלבו קיננו אמונה ובטחן, שתפילת אשתו ותפילת אמה הזקנה תעמודנה לו בשעות צרה; בשעה שיצא מפתח הבית לנסיעתו רגילה היתה אשתו להחזיק בשתי ידיה במזוּזה ולאמור לו: “הפוך פניך (בסגולה לחזרה בשלום), יַבַּא (אבא) חביבי, הנה תפילתי כאן, בכל לילה ולילה, תשיג אותך בדרך. בשעה טובה ומוצלחת, ‘דרכי חלב ודבש’, האל ישמור צעדיך”.

ומבטי עיניה ליווּ אותו באהבה וברחמים בשעת עלותו בעגלה לדרכו, כאילו זכרה לו בשעה זו את הרגעים המעטים, הספוּרים, אשר ראתה בטוב בחייה אתו עד כה…

אך כעבור אימת הנסיעות ממנו, לאחר שהתרגל פעמים רבות בטלטולי־דרכים והרפתקאות־נסיעה – הלכו ורפו, הלכו וכהו קוי־אורה אלה וחזרו הימים הרגילים; ולהיפך, במשך הימים נוסף עליהם עוד עוקץ מכאיב ומעליב: הוא השתמש בנסיעות, בכדי להתרחק מן הבית ולהתמהמה בדרכו ככל שיכול. ורק חיבתו והתקשרותו לאלברט האהוּב לו היו מעכבות אותו מהתמהמה עוד יותר.

אלברט היה נער בן ארבע־עשרה. רק הוא היה החביב לאב בבית. לזר (אלעזר – השם הצרפתי הוּכנס לבית על־ידי אלברט, הלומד בבית־הספר של ה"אליאנס", בחשבו כי תעמוד לאחיו זכות השם הצרפתי במקצת לפני אבא) היה כמאז נזוף ועלוב. הוא לא זכה אף פעם לשבת על־יד אביו או לשמוע מלה טובה מפיו, ואביו לא הביא לו אף פעם חליפה ממצרים, כמו שהיה מביא לעתים קרובות לאלברט האהוב. בהיות האב בבית, היה לזר, על־פי הרוב, פרוש לקרן־זוית, כנושא מתוך הכנעה ועלבון את גורלו הכבד, ושמע בכל הזדמנות את הקולות וכינויי־הבוז יוצאים מפי האב: “מין הכיעור”, “בן השנואה”, “בעל הפנים המפוחמים”, שמע – והחריש, ומבטו העלוב והמדוכא לא היה כמבטו של ילד, אשר השתובב ביום במגרש עם חבריו ושעתה כועס אבא עליו, אלא מבט של נאשם, היודע ומכיר באשמתו הגלויה, הלא היא: פניו, השנואים מאד־מאד על אבא…

הוא בן תשע עתה ולומד ב"חדר"; גם ה"חכם" אומר, שהוא “קשה לתפוס” ומטומטם קצת… ומשום זה מוסיף עוד האב לשפוך את לעגו ואת חמתו עליו תמיד.

אך חמדת האב בבית הוא אלברט, הדומה ביפיו אליו; קטנטן הוא כמידת אמו, אך נעים, מלא חן, פיקח ובעל־כשרונות; חוץ מבית־הספר טען עליו אביו לימודים רבים בבית על־ידי מורים פרטיים, שפיטמוהו צרפתית, אנגלית וערבית – אלברט צריך להיות “כּאמל” (שלם), הוא ינקר עיני כל “אלה” (אלה – העשירים המכובדים היודעים לשנות זרות, אשר כואג’ה דאוּד היה זקוק להם לפעמים וקינא בהם תמיד בלבו וביזה אותם בפיו). לפי דבר כואג’ה דאוּד כבר עתה עולה אלברט על כל חבריו בני “אלה”; הוא יודע הכל; כשמדבר אלברט “פרנסיס”, דומה הוא ממש ל"פרנקיטו" (אירופאי קטן) מפּריס. פרנקיטו מפּריס – זה היה משאת־נפשו של כואג’ה דאוּד…

ואלברט נשא גם הוא את זרוּת רוח אביו ואת תהפוכותיו, וידע מעודו, מיום הכירוֹ את עצמו, את ידו הקשה של אביו יחד עם יתר בני־הבית. פעמים רבות עמד והגן על אמו בזרועותיו הקטנות, עת ירדו מהלומות האב הזועם על גב אמו הכפופה; הוא נדחק אז וחיבק בקול בכי ותחנונים את אמו: “די, פפא… די… הכה אותי, פפא… הוי הוי, פפא…די!”

ונאלץ היה לרוב, על־פי פקודתו של האב, לעזוב מיד את אמו העלובה, את ה"גרַנד מַמַא" (הסבה) ואת לזר השנוא, ולהיכנס אליו בעינים דמעות לאכול יחד אתו.

והיו ימים, אשר הרבה לחקור בדבר ולפצוֹר באמו, שתבאר לו את סיבת דרכו הרעה של אבא.

הסבה סיפרה לו פעמים רבות “סיפורים”; ופעם אחת, אחרי יום תמרורים ומכות, סיפרה לו, לפי הפצרתו, כי אבא היה לפנים איש טוב ועני, ומכר תרנגולים ברחוב־היהודים בעיר העתיקה (הוא ביקש תמיד להראות לו את החנות – ופעם, כשהיה אבא במסעו, הלך אלברט עם הסבה העירה והביט והתבונן רגעים ארוכים אל החנות, שהוראתה לו). מיום שלקח את אמא – סיפרה הסבה – הלך אבא הלוך ועלה, עד כי היה לעשיר “בן פורת יוסף”; אך על־ידי העושר הלך לבו של אבא וסר מאחרי אמא; הוא רוצה לעזוב אותה. אך ירא הוא, שמא תקח אמא את ההצלחה אתה – על־כן הוא זועם ונוקם…

רק פעם אחת דיברה ככה הזקנה – בצערה.

ובאותם הימים, – אלברט היה אז בן אחת־עשרה, – סיפר פעם לאבא, כשישב אתו לבדו בחדר־האוכל, חלום אשר חלם בליל־שבת. הוא הקדים והגיד לאביו, כי צריך הוא, האב, לשמוע את החלום, הוא צריך מאוד… למען ידע… צריך הוא לדעת את הדבר:

הוא, אלברט, חלם שמת, הוא עצמו מת, והיה מוּטל שרוע על הרצפה בחדר החיצון מול הפתח; אך פלא… הוא שמע את הצעקות, את הבכי, שמע והבין את כל הדברים, אך לא ענה דבר… עתה הוא מתפלא מאד: איך שומעים המתים את הכל… הלא זה דבר נורא… לשמוע את הכל – ולשתוק – ואולי רק כשחולמים שמתים – רק אז שומעים… הוא לא ראה דבר, כי אם שמע; והוא, האב, צעק ובכה: חביבי, “עזיזי” (יקירי) אלברט! כמה כסף הוצאתי בשבילך… כמה הוצאות למורים… שתהיה כאמל… למה מיהרת למות… אלברט חביב, עזיז, וי לי… וי לי… – כך שמעו וזכר הוא את כל דבריו…

ו"ממא" צעקה וטפחה בראשה: הבן החביב והחכם, “נחמת אמו”, “תקותה היחידה”, איך עזבת אותי והלכת, אלברט, אלברט, אלברט!

ה"גרנד־ממא" קוננה: חביבי “אוהב אמו”, איך עזבת את ממא? מי יעמוד על־ידה… מי ינחמנה “בדיבור מתוק וטוב” – כמוך… מי ימחה את דמעותיה, כאשר עשית אתה תמיד – האהוב…

וגם הדודות והבנות בכו בכי רב.

כך היה… והנה, אינו יודע כיצד… ואינו זוכר, אם רחצוהו ואם קברוהו… אינו זוכר… אך הביאוהו לעולם הבא… בשמים או בארץ – גם זה אינו יודע… והיה חדר גדול מאד־מאד – כמו הסלוֹן הגדול של בית־הספר – ואור חזק היה… והרבה מאלכים קטנים עפו כה וכה כל הזמן, כל הזמן… עפו למעלה אצל התקרה הגבוהה, ו"חכמים" לבושים לבנים יצאו ונכנסו. בקצה האולם, בפנים, היה מסך־משי לבן מבריק – משם נשמעו קולות גדולים, מפחידים… אמרו לו, ששם יושב “השם יתברך” על כסאו. איש לא נכנס שם. כולם עמדו בחוץ. והנה שני “חכמים” גבוהים, לבושים לבנים, לקחו אותו והביאוהו קרוב למסך…

נשמע קול חזק מבפנים: “אלברט בן כואג’ה דאוּד חדד”.

– כן… כן… – נשמע קול אחר, עבה ושוקט. – הוא ילד טוב מאד… הוא יהיה בגן־עדן עם זקניו מחברון… ויוכל לשאול שאלה אחת – ותיעשה לו.

– שאל – אמרו לו החכמים הלבנים.

הוא נבהל בראשונה… ואחר אמר מהר: “שאבא של יאהב את אמא הרבה…”

אז שמע את הקול החזק אומר: “זה לא יעשו מן השמים… הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים” – כך אמר הקול, כמו שאומרת תמיד הסבה…

אז חשב מהר… מהר… ויצא מפיו…ש… שיעשו את אבא לעני – אבל רק לשבוע… רק לשבוע… וידע… ואם ישוב לאהוב את אמא – ישיבו לו את כל הכסף והלירות… ואם לא… יישאר עני… כמו קודם…

ומיד נשמע הקול העבה: “יהי כן, כן יהי!” – ופקח את עיניו והנה חלום… הווא מספר לו עתה, למען ידע… כך יצא מפיו…

אך אביו, אשר שמע בתחילה את דבריו בענין והצטחק לרגעים, סטר לו סטירה קלה על לחיוֹ ואמר לו ברוגז: – תיקבר בתחתית האדמה… סבתך לימדה אותך לחלום כך? היכלם, “בן־ממזר”, וצא מפני, אַוַנטָג’י (ערום).

אך אלברט טען בצאתו את החדר:

– בחיי התורה – ראיתי אני הכל כך

וימים רבים תהה אז אלברט וקיוה לפתרון החלום, למה לא בא? ואמא וסבתא ניחמוהו באמרן, כי לא טוב יהיה, אם ייעשה אבא לעני; הלא אז גם הם יסבלו ויתענוּ – לכן, ודאי עברה הגזירה מן השמים…

וכשגדל אלברט ויהיה לנער, היה הגיגו תמיד בתום לב ובאמונה, כי כשיגדל, עוד שנתים או שלוש, יסע לפריס וישלח לקחת את אמא ואת בני הבית – ויעזבו אותו, את אבא, לבדו…

 

טו    🔗

כששב כואג’ה דאוּד מאחת מנסיעותיו במצרים, באמצע החורף, ראו בני־ביתו שגברה בו מידת ה"מרה שחורה " שלו עד למאד. רבו גניחותיו ואנחותיו בהתבודדו ב"סלון" בלילות ועָצַם השעמום בכל הליכותיו.

היו הימים ימי סגריר, והוא הקדים לבוא בכל ערב מן החנות ונכנס שותק וקודר אל ביתו. דירתו היתה בת ארבעה חדרים, חדר בתוך חדר. אחרי שפשט את בגדיו בחדר החיצון, נראתה קומתו החסונה והאפלה עוברת דומם מחדר לחדר, כשהוא לבוש מעיל־הצמר הארוך והשחור שלו, והוא נכנס אל ה"סלון" וישב שם שעות ארוכות, על הרוב בחשכה.

מדי פעם בפעם נפסקה הדומיה הכבדה שבחלל החדרים לקול גניחותיו וקריאותיו, אשר המו ורעדו באויר:

– אַח, ימא, ימא! (אמא, אמא).

הבנים שכבו לישון על הרוב בשעה מוקדמת. אשתו ואמה צעדו בלאט והסתובבו כצללים בחדרים החיצונים: מדי פעם בפעם הטו אוזן אל עבר הסלון, אם לא נשמע קול קריאתו: “הבו מנורה!” או “הגישו אש במנגל!”

ככה ישבו על־יד הכירים, בחוץ, שתי הבריות, כפופות ומכוּוצות, ועסקו במלאכת־ידן או בעבודת־הבית וחרדו בכל פעם לקול היוצא מן הסלון כנדחק ועולה ממעמקים:

– אַח, אַח, ימא, ימא!

ברור היה, באותם הימים, לשתי הבריות העלובות, ששם, בסלון הבודד, מתרקמת לילה־לילה מעין רקמה סבוכה ורבת־מארה.

ביום אחד בסוף טבת לא ירד כואג’ה דאוּד אל החנות, אף כי מזג האויר היה טוב; השמים היו טהורים כביום־קיץ. הוא ישב בסלון על־יד הארון ועסק במניית כספים ובחבילות ניירות. כל היום לא יצא כמעט את החדר. החשיך היום וירד הלילה – והוא ישב טרוד בסלון; וקול אנחותיו נשמע מזמן לזמן, כיוצא מתוך חזה מסוגר.

– אח, ימא חביבתי!

אחרי שעה ארוכה בערב נשמע קול גבוה ותקיף:

– אַלבּר! אַלבּר!

אלברט מיהר אל אבא בפנים.

– שיביאו מנורה! – השמיע קול פקודתו.

מיד הביא אשתו מנורה לא־גדולה אל הסלון. הוּאר המקום באור קלוּש, ונראה חדר לא־גדול, נקי מאד, בלי רהיטים רבים; משני צדי החדר עמדו שתי ספות זו מול זו והן רפודות סדין לבן; מצד אחד – מיטת־ברזל גבוהה, מכוסה כילה; ששה כסאות עמדו בשורה ישרה מול הפתח; בפינה – שידה; על הרצפה פרושות שתי מחצלות־קנים צרות ויפות, מלאכת־מצרים, שהביאן כואג’ה דאוּד באחת מנסיעותיו הראשונות. על הכתלים לא היו שום תמונות וקישוטים – זה היה החדר, הנקרא “סלון” בבית כואג’ה דאוּד העשיר.

כשהעמידה אשתו את המנורה על השידה (שאבן־השיש שעליה שבורה לחתיכות אחדות, לצד הזוית, משכבר־הימים), נראה כואג’ה דאוּד יושב מסובה בפינת הספה, כשגופו הארוך מוטל שרוע עליה, והוארו פניו ברובם: פנים מאורכים, קודרים, מוקפים זקן צפוף ושחור; מבטי עיניו, שכרגיל היו ערים וחודרים, נראו עייפים ועמוסי דאגה ועצבת.

לפניו עמד טרסקל ועליו בקבוק־שכר קטן, כוס קטנה ושתי קעריות־זיתים ומיני “סלטה”.

אשתו יצאה בדומיה מן החדר וסגרה את הדלת אחריה, ואחרי רגע השיגוה הקולות היוצאים משם עזים וכבדים:

– אח, ימא, ימא, חביבתי!

ובהישתק הקול ובהשתרר הדומיה בחדר – נדמה לבני הבית, שבת־קול שאינה פוסקת חוזרת וקוראת בין כתלי הבית את קול האנחות הכבדות הללו בשעות הראשונות שבלילה. לאזני כואג’ה דאוּד עצמו הגיעו הקולות הללו, שהתפרצו מחזהו שלא בכוונה, כבנות־קול של רוחות נסתרות, רעות, המלוות אותו בכל ימי חייו והנותנות בשעות אלה את אותותיהן בקול…

כואג’ה דאוּד האריך לשבת במקומו יותר מכפי הרגלו: נראה, כי טרוד הוא הלילה בכל חושיו בחשבון טרחני וארוך ועמל לגמור את ה"סך־הכל" שלו: מעת שבא ממסעו האחרון בקאירו חשב בנפשו לשים קץ בקרוב “לטעוּת חייו”, להביא את הקץ למצוקת נפשו. הוא חשב לסגור ולחתום פה את כל עסקיו, לתת גט לאשתו ולעבור לקאירו ולהשתקע שם.

בבית נשמעו רמזים מחשבונותיו אלה של כואג’ה דאוּד בשוֹחחו עם אלברט: בלילות, כשישב זה עם אביו לארוחת־הערב, הגיד לו אביו, שאחרי הפסח יקחהו לקאירו – אותו לבדו; שם יגורו, בעיר היפה, ושם יגמור אחרי שנתים את בית־הספר ויתחיל לעבוד בבנק גדול. אלברט לא נתן אֵמון רב לדברי אביו אלה.

אחרי זמן קצר בּישרוֹ אביו, כי עוד לפני הפסח יהיה הדבר.

– אנחנו לבדנו נסע – איך?.. ואמא? וגרנד־ממא וכולם? – שאל אלברט.

– הם יישארו פה; שם… שם תהיה אמא אחרת, יותר טובה – אה?

– בקאירו אני רוצה, אבא, אתה יודע…אבל בלי אמא, לבדנו – איך אפשר? אני לבדי לא אלך שם…

– על־כרחך תלך, בן־הכעורה!

כך השמיע אבא את דבריו – לא הוסיף.

והאם והבת נחפזו בימים ההם אל מר לוי התימני, “פותח־גורל” מפורסם – ושם נודע להן הכל בבירור… מר לוי ראה, כי אמנם חושב כואג’ה דאוּד להעתיק את מושבו מכאן. יש מטרונית אחת, המושכת אותו… מרחוק, מעבר לים…. (“ודאי בקאירו” – מבינות הנשים) – אבל לא יקום דבר… מחשבותיו שלו, של כואג’ה דאוּד, כעשן תנדופנה… כך מקווה או לפי “הפתיחה” (של הגורל).

שתי הנשים שבו בעינים דומעות וברוב צער אל ביתן, ואֵם הבנים, וידה, חיכתה באותם הימים בלב חרד לגורלה, כנאשם המחכה לגזר־דינו…

ובראות בני הבית, כי לא ירד “הוא” אל החנות ביום בהיר זה ועסק בסידור ניירות ובמנין כספים, נפעמה רוחם ויהיו כמחרישים…

כואג’ה דאוּד ביקש בשעה מאוחרת בלילה למלא לו שוב את מנגל־האש, כי עצמו עשתונותיו והמו בלילה הזה: הייטב לו אחרי המעשה, אשר הוא אומר לעשות? ההגיעה השעה לנתק את כבלי־הברזל, שעקדתהו בהם אשה זו לכל ימיו? או אולי יעזבהו גורלו לנפשו ויאבד בחייו בתוהו לא־דרך? הרע המעשה, אשר הוא עומד לעשות? אבל מה רע בזה? מה חטא כי יעזוב איש את אשתו אשר שנא ואשר עוּנה כל ימיו בגללה? מה רֶשע, אם יבקש אדם לטעום טעם חיים אחרי שׂבעוֹ תמרוּרים שנים רבות ורעות?

מה יקרה עצה בשעה זו! מה שאפה נפשו לרע קרוב, שייעץ אותו במבוכתו. כאן, בפינתו זו הבודדה, מרגיש הוא ומכיר הכרה מכאיבה ומעליבה, מה בודד הוא בעולמו. הן תמיד חש ביתמותו וביחידותו, אך עתה מעמיק בו רגש זה עד כדי דמעות… אין לו נפש אחת קרובה, אינו יודע טעם קרבת משפחה, אדם משונה הוא בגורלו: מלא עושר ועסקים – ובודד וגלמוד ועזוּב מכל… לוּ היתה אמו אתו בשעות אלה! היא אשר אסרה אותו בעוז־ידה לפני שמונה־עשרה שנה – אולי היתה מרחמת עתה על בנה והיתה מתירה את הקשר הקשה והישן במלה אחת מפיה… לוּ היתה אתו, כי עתה היה נופל על ברכיו לפניה והיה בוכה בתחינה, כי תחוס על בנה ותציל אותו: ימא, ימא עזיזה (יקרה), עוצי לי, מה אעשה? ימא, לא דיין שמונה־עשרה שנה מרות כלענה? מה עשית לבנך היחיד, ימא? מה השגיאה אשר עשית?… למה נתת לי עושר תחת אשה, כסף במקום אהבה? הגידי, ימא, האלך עתה בדרך חדשה? הטוב בעיניך? אה?

– ימא, ימא חביבתי! – הרעים קולו העז בדממת הלילה. ואחר כך נשתתק הקול לשעה ארוכה.

ראשו של כואג’ה דאוּד נכפף על חזהו, כאילו עיף מהרהר את הרהוריו: מה תועלנה לו אנחותיו ומה יוסיפו לו הרהוריו; יום רדף ושנה חלפה על שנה, ובמידה שעברו הימים רחב ועמק החלל שבלבו – והרי הגיע לימים, ששערות זקנו מלבינות ושערות ראשו נושרות, נושרות בהמון…

בזכרונו צפים ועולים מאליהם כל “הנסיונות”, אשר ניסה בדרך חייו: נסיון ח' חיים ששון, אשר מסר עצמו בדומיה גם לצום, לצדקה ול"טהרה", ואחר־כך… ימי נרנוף הארוכים והמלאים שאון… הן היו ימים שביקש לכוף ראש, לקבל עליו את הדין, והכריח את עצמו לשנות את רוחו, וגם עורר בעצמו את רחמיו על אשתו ועל חותנתו, וגם על ילדיו – מה הבריות הללו אשמות? מה חטאו, כי נכונו להם בשלוֹ חיי צער ומרירות? ואז גם ניסה להראות בפועל את מהפכת רוחו והביא מדי פעם בפעם דבר־מה, חתיכת בד יפה או תכשיט יקר, מתנה לאשתו. היו גם ימים שתעה והלך והתרחק אל קצה אחר וקיוה להגיע אל ה"סוף" על־ידי עינויים ועלבונות, אשר הכביר “עליה”, עד כי תקוץ ותלך לה – אך מה העלה בידו? הריהו עומד כיום עלוב ונכלם באותו מקום, שעמד בו ביום שהכיר אותה…. אין הוא רשע… אין הוא זד…לא. מי יכול לצוות ללב לאהוב? אין האדם רשע, אם אינו יכול לאהוב. כלום הוא רשע? למי הרע מעודו? לוּ היתה לו אשה, שהיה יכול לראות את פניה בלי זעוה – האם לא היה הוא הבעל “היותר טוב”? לוּ היתה לו אשה כזו, שבשובו מן החנות היתה ניגשת אליו בעדנת גופה ובפניה הנעימים ושואלת אותו לשלומו ולעסקיו – ודאי שהיה יושב עתה בפינה זו על־ידה ומתרפק עליה ומחבקה ונח בחיקה. אז… אז היו חיים אחרים… אז היה הסלון הזה מקושט בכל מיני רהיטים וחפצים מרהיבי־עין…ואור רב וצהלה ושאון חברת־ידידים היו ממלאים תמיד את הבית הזה… “הם” טוענים לפניו ומקנטרים אותו, שביתו ריק ואין בו כל, אין בו גם מה שיש בבית אדם בינוני – כאילו באמת היה צר־עין מעודו… הן היא אשמה ברעתו: כי מה טעם למלא את הבית רהיטים וחפצים יפים, כשהנשמה חסרה בו? ולוּ נפלה בגורלו אשה כלבבו, כי אז היתה יכולה בידו לתתה כנסיכה בביתו… כמה “אוצרות”, תכשיטי זהב ופנינים ומיני עדיים יקרים אחרים מוטלים להם, שנים על שנים, בארגז־הברזל שלו! בנפול מבטו עליהם נראה לו כאילו רומזים הם בדומיה על חייו הריקים: “למי אנו שמוּרים כאן? ומה טעם לגניזתנו פה?..” ומה נעים היה לראות את כל העושר הזה בצוארי אשה ועל חזה! כשעומדת “היא” לפניו, בימי חג וימים טובים, בקומתה הקטנה, מקושטה במעט אשר לה בבית, כאומרת למצוא חן בעיניו… מה תרגז נפשו בקרבו! אז ימאס בה עוד יותר: כאילו אומרת היא להתחרות עם תמונת האשה, שהוא נושא בקרבו משכבר… כאילו באה היא לקנטר…

דמיו של כואג’ה דאוּד רתחו בקרבו בהיגררו אחרי הרהוריו – הוא הביט בשעונו, ראה את השעה המאוחרה וחש את עצמו עייף ורצוץ, כאיש הבא מטלטולי דרך ארוכה….

הוא קם ממקומו ופשט את בגדיו לאטוֹ ועלה על מיטתו.

למחרתו, כשירד העירה, הלך בלוית מיודעו, “חכם מערבי”, אל אב־בית־דין והודיע לו את רצונו המוחלט – לתת גט לאשתו. ביום חמישי באותו שבוע נקראה אשתו אל בית הדיין (לכבודו של כואג’ה דאוּד ישב “בית־דין” בביתו של ה"אב־בית־דין"). אחרי טענות קצרות, שנאמרו מצד אשתו בבכי ובמכאוב עלבון, סודר ענין ה"כתובה" והוחלט, שמיד בשבוע הבא, ביום השני, תבוא לקבל את הגט כהלכה.

אך הענין נדחה משבוע לשבוע, ועבר כחודש ימים – בסיבת הגשמים והשלגים הרבים, שירדו במידה רבה בימות־החורף ההם.

 

טז    🔗

ביום־שבת אחד, באותו חורף, אחרי תפילת שחרית, נשמעה ברחוב־היהודים שבעיר העתיקה חדשה מופלאה: אמש בלילה, בליל שבת, נפתחו על־ידי גנבים שתי חנויות ברחוב־הסוחרים, אחת של “היוני”, סוחר גדול במכולת; והשניה – של כואג’ה דאוּד חדד השוּלחני. בחנות הראשונה נמצאה תיבת־הברזל הקטנה של הכסף במקומה, אך מחנותו של כואג’ה דאוּד נלקח ארגז־הברזל הגדול, למרות כבדו העצום. החנויות נפתחו ונסגרו במפתחות, כרגיל, על־ידי הגנבים.

ונהרו ההולכים ושבים, קבוצות־קבוצות, אל מקום החנויות, הרחוקות מרחוב־היהודים כרבע שעה.

ומבן היה לכל שומע המקרה המפליא הזה, אשר יילקח ארגז־ברזל רב־משקל כזה ממרכז העיר ברחוב־הסוחרים, ואיש לא ישמע ולא יראה: כי רק עתה בבוקר, זרחה שמש חמימה ומאירה והשמים הזהירו בתכלתם העמוקה, כאילו הריקו כל אוצרות מימיהם פעם אחת, למען נוח ימים רבים; ואולם הלילה היה ליל סגריר ואפלה, אחד מאותם לילות־החורף הארצישראליים, שנדמה כאילו נבקעו ארובות השמים, וזרמי מים עזים ניתכו בהמולה ובלי הפסק במשך כל הלילה; רוחות־זעף קרות השתוללו בחזקה, וערפל כבד, שהאפיל גם על אור הפנסים הכהים, נח על “העולם” עד עלות השחר.

שלושת השומרים המוּגרבּים, משלושת הרחובות הקרובים, נתפסו מיד ונאסרו. השנים הודו, כי שעה לפני חצות הלילה אוּלצוּ ללכת אל ביתם מפני הקור והרטיבות; השומר שלישי ישן שינה שלוה ב"ארון־חדרו" על־יד הכירים.

כשבא היוני לפתוח את חנותו באותו בוקר, ראה כעין מהפכה בחנות, אף כי תיבת־הכסף היתה במקומה סגורה ושלמה. כשיצא החוצה כמשתומם, ראה והנה על־יד דלת החנות של כואג’ה דאוּד שכנו מוט־ברזל אחד של הדלת תלוי ורק אחד נעול במנעול. מיהר והודיע הדבר למשטרה. זו פתחה בעצמה את החנות וראתה, כי ארון־הברזל איננו. נמצא כי בטעות נפתחה בחושך חנותו של היוני – כוונת הגנבים היתה לחנותו של כואג’ה דאוּד.

בקרבת החנויות נאספו המוני אדם; והמשטרה כתבה ורשמה את הפרוטוקולים.

כואג’ה דאוּד, שדר מחוץ לעיר, לא ידע ביום שבת, בשעות הבוקר, מכל הנעשה. ורק בשעה שעמדו השוטרים וכתבו פרטים שונים מפי היוני ומפי אחרים – נראה כואג’ה דאוּד חדד בא בחפזה והוא בלי צוארון ועניבה, עטוף במעיל־הבית השחור שלו, פניו חיורים מאד ועיניו מביטות במבוכה ותמהון. הוא חצה לו דרך בין האנשים והעיף עין על החנות, ובטפחו בשתי ידיו על ראשו פלט קול־צריחה – וצנח מתעלף.

הוא הובא אל בית־החולים אשר ברובע היהודים. אחרי שעה בערך, כששבה אליו הכרתו, נרשמו שם הפרוטוקולים. לא היה צורך רב לכואג’ה דאוּד לדבר ולספר. מביתו הובא פנקס לא־גדול – שם היתה רשימה מוכנה ומסודרה, אשר ערך בימים האחרונים, בסדרו את עניניו לנסיעתו בקרוב למצרים.

מתוך הפנקס רשמו מספר מטבעות זהב וכסף במזומנים – מטבעות שונים לאיזו אלפים.

ניירות־ערך צרפתיים, אנגליים, איטלקיים וכו' במספר קבוע לכל מין ומין. חבילות של שטרות, קבלות, חוזים, במספר מדויק.

“קוּשאנים” ותעודות על קרקעות בסכום איזוֹ רבבות לירות תורכיות.

תכשיטי זהב, אבנים יקרות וכו' – שלושים ושתים “חתיכות” במספר.

אז חשבו רבים ומצאו, כי עשרו של כואג’ה דאוּד מגיע קרוב למיליון פרנק – ודאי לא פחות מזה.

למחרתו, ביום הראשון, פקדו במשך כל היום את כואג’ה דאוּד אנשים רבים, סוחרים מכובדים, שלא היו מעולם בביתו; כי כואג’ה דאוּד שכב במיטתו כל אותו יום־שבת ויום־המחרת: תשו כוחותיו ולא היתה לו יכולת לעמוד על רגליו. הם ניחמוהו ועודדוהו, כי ודאי ייגלה הענין – אי־אפשר שדבר כזה יישאר סתום ונעלם.

וכאשר עבר גם היום הראשון ועקבות הגנבים לא נודעו – כאילו פקעה סבלנותו של כואג’ה דאוּד ותקפו אותו מכאובי שגעון. הוא ישב שעות ארוכות על הרצפה באמצע הסלון, קרא לאשתו ולבני־ביתו – ויהי מקונן ומעורר בכי ואבל, כמי שמתו מוטל לפניו; הוא הרים קולו, קול צורח, וקונן לפני הבריות ב"ניגון איוב":

"ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה.

ה' נתן – וה' לקח. לקח… לקח…

יהי שם ה' מבורך!"

ואמנם חטא כואג’ה דאוּד בשפתיו ודיבר קשות על גורלו ועל מעשי ה' – וגם אמנם לא היה כואג’ה דאוּד ערום לגמרי כדברי איוב: עוד היו בביתו סכומי כסף, אף כי לא גדולים, וגם בעסקיו במצרים היו מושקעים כספים לא מעטים; אך לפני הבריות קונן כאיוב…

מצד הרָשוּת באו פעמים אחדות והודיעו לו, כי לא ינוחו ולא ישקטו עד אשר יגלו את עקבות הגנבים.

וביום השני הלכו הנשים, האם והבת, בעינים דומעות, אל מר לוי התימני; הלה הרגיע אותן וגם הבטיח להן, כי הונו כולו כמו שהוא לא נגעה בו יד זר, כולו שמור ובטוח. עקבות הגנבים ייגלו. כה דיבר האיש.

וכואג’ה דאוּד, מובן, הרבה לנדור נדרים למעשי חסד וצדקה, סכומים גדולים וכבירים…

וקול חרישי היה מכרסם בלבו בלי הרף בכל אותם הימים: אין זאת כי אם יד אלוהים אשר היתה בו בעבור מחשבותיו הרעות, אשר אמר לגרש את אשתו ולהרוס את ביתו. והוא נדר בסתר לבו, מבלי הוציא מפיו דבר, כי מתחרט הוא חרטה גמורה על כל אשר חשב לעשות…

עברו רוב ימות השבוע ועקבות הגנבים טרם ייודעו.

ביום החמישי לפנות ערב הופיע בביתו של כואג’ה דאוּד קומנדנט הז’נדרמריה של הפרשים, ערבי זקן מבני ירושלים, שהיה מכירו הטוב של כואג’ה דאוּד ורגיל היה לשבת לפעמים בחנותו ישיבת רעים.

הוא נכנס בפנים מאירות וקרא אליו: “קום, כואג’ה דאוּד, יש תקוה… אני מבטיח לך … בכבודי”

ולאט־לאט, לבלי תהלמהו הבשׂוֹרה, הודיע לו בסוף, כי הוא בעצמו מצא את הארון הארגז.

וזה היה הדבר:

הקומנדנט הזקן של הפרשים – לא מעניני משרתו היה הדבר, ולא עליו לעסוק בענין כזה; אך כאשר עברו ימים אחדים ולא נודע ולא נגלה אף רמז מן הגניבה, ובהיותו מכיר ומיודע לכואג’ה דאוּד – התעניין בעצמו בדבר; הוא הלך אל ראש המשטרה וסיפר לו, כי זוכר הוא מימי ילדותו, זה כחמישים שנה, כשהיה אביו של הקומנדנט מכהן במשרת ראש המשטרה, קרה פעם כמקרה הזה, ממש כענין הזה: נגנב מאחד הסוחרים המושלמים ברחוב ה"בטרק" (קרוב לרחוב־הסוחרים) ארגז־ברזל בליל־גשם כזה, שהיה אותו ליל־שבת. זוכר הוא שאז סיפרו בביתו, כי הגנבים היו מערבי כפר סילואן (השילוח). הם נשאו את הארון עד לחומה אשר על־יד שער־האשפתות ומשם השליכוהו מלמעלה למטה, למען קצר את הדרך ולסחבו אחר־כך אל הכפר. אך אז לא הספיקו להוציא את זממם לפועל, כי האיר היום בינתים – והארגז נמצא מוטל באמצע הדרך, רחוק כעשרה רגעים מן החומה.

עתה, חושב הוא, שמא נשנה הדבר – אחרי חמישים שנה. ביקשו בפנקסאות ישנים במשטרה – ולא נמצא דבר. אך ראש המשטרה מסר לרשותו פלוגת שוטרים – והלכו לחקור ולדרוש בין תושבי הכפר וגם לחפור בסביבות המקום.

ואמנם באותו יום חמישי גילו החופרים כעשרים אמה רחוק מן החומה, בקרן דרומית־מזרחית, את הארגז, שהיה טמון בעומק חצי אמה בקרקע.

והיה הדבר לפלא גדול ולשיחה בפי כל.

בה בשעה שהיה הקומנדנט בביתו של כואג’ה דאוּד הוּבא הארגז אל בית־המשפט. כואג’ה דאוּד וכל בני־ביתו מיהרו והלכו שמה. בלילה, במעמד המותצריף ושרי המשטרה, נפתח הארון ונמצאו כל הכספים והניירות בשלמותם, כאשר נרשמו מפנקסו של כואג’ה דאוּד.

הגנבים היו משפחה שלמה: אב ושני בנים וארבעה חברים. האב והבנים היו חייבים לכואג’ה דאוּד כמאתים לירה. בראשית החורף גבה מהם על־ידי הממשלה את חובו, אחרי אשר חיכה להם כשנתים ממועד הפרעון. הוא האיץ בהם במידה קשה, בחשבו לנסוע בקרוב. הללו היו מוכרחים להוציא למכירה חלקת השדה שעל־יד ביתם, למען שלם את חובם – ושמרו את איבתם לו.

באותו שבוע סוּדר נשף־שמחה בבית כואג’ה דאוּד לכל המשפחה, לידידים ולמקורבים.

בשעה מאוחרת, כששתה כואג’ה דאוּד בשמחתו יתר על המידה, רעם קולו לפני הנאספים והמנגנים:

– תחי וידה! תחי וידה לעולמי־עד! כל הארגז שלה… שלה הוא, באמת שלה…. ומה תאמרו אתם? וכי לא כך? אני אמרתי: גט… הי… הי… הדה… גט… והארגז – עף… עף… אוֹי לי ואוֹי לנפשי!..

וקרא בניגון את הפסוק:

“רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום… היא תקום…”

ואז יצא וחטף את אשתו לרקוד ריקוד, אשר לא הסכינו רגליו מעולם, והסתובב בחדר והתנודד בריקודו וקרא בעוז למנגנים:

– הבו שיר! הבו! – –

ואחר־כך קם שנית ואל המנגנים פנה:

– יה איזלם! (אתם אישים) ענו, ענו במקהלה: “שקר החן והבל היופי; שקר החן והבל היופי!” – והסתובב בחדר רוקד ומנפנף בידיו.

וכשצנח על הספה, מחה את זיעתו מעל פניו ופלט ישר כלפי הנאספים:

– וכה… אין גט… אין צרה, ואין… הדה. תמיד – יחד… יחד… עד יום־המיתה – בעזרת ריבון העולמים, אמן ואמן!

ואחרי שעה קלה קם שוב, בשלישית וברביעית, לקח את אלברט בן החמש־עשרה בידו האחת ואת שרינה הקטנה בשניה, וגם לזר זכה בשעה זו להיות נישא בין שניהם – ורקד עם שלשתם בחדר:

– אה – בנים? אין אתם אוהבים “פפא” כמו “ממא”? אה? ענו, עתה – חלס! (חסל). חה־חה־חה!..

ופנה בקול למנגנים:

– הבו שיר, יה ולאד (ילדים), אתם – העצלנים! הבו שיר לילדי!

ושוב עלו קולות זמר וצהלה עד שעה מאוחרת בלילה

 

יז    🔗

ימים רבים עלה הדבר בידי כואג’ה דאוּד לאזור את כוחותיו ולהסיח את דעתו מטרדת לבו, אשר היתה כמכרסמת תמיד בסתר בסתר. ושמוֹר שמר את אשר קיבל על נפשו בינו לבין עצמו: להשקיט את הלב. הוא הרחיק ללכת: הגיעו ימים, שהשכיח את אשתו מלבו, ניתק אותה ממחשבותיו וגם לא דיבר אליה מטוב ועד רע שבועות תמימים. הוא דמה, כי יעלה קרום וייסכר זה הפצע שבלב, ייגלד – וישקוט. אך לאחר זמן, מקץ חדשים רבים, נוכח, שאמנם עלה קרום על הפצע ונסתם – אבל נסתם על הרקב והמוגלה… לא נשמעו עוד בביתו, כבימים עברו, קולות־משטמה ודברי־עינויים, לא נשפכו דמעות וקללות בין כתלי הבית – דממה היתה, אך דממה רוחשת נכאים ותוגה, דממה שארכה זה כשנתים ימים… מתחת לאותו קרום דק שעלה חילחל המכאוב ועמקו דקירותיו של המקום התפוח… עצמוּ העינויים המסוּתרים והעמוקים, כאשר לא היו כן מעולם… מעולם לא להט המכאוב כן… אז, לפנים, היתה כעין תרופה בידו, תחבושת־סם מרגיעה את הפצע, כמשחה רכה, המשקיטה קצת את הכאב: היתה תקוה, שמחר או מחרתים יגיע היום, תבוא השעה, שיימלט ממנה, תקח את גטה ואת כתוּבתה ותלך לה – והוא ישאף רוח לרוחה. אך עתה מה כבדים חיים ללא תקוה! אבדה התוחלת. נסתם הגולל. אין מנוס.

וכשתפסו את כואג’ה דאוּד הרהוריו אלה בכל יום, נדמה היה לו, כאילו חוט של מחשבה אחת מתחיל מתפתל בתוך מוחו ההומה, הלוך והדק, הלוך וסחוט את לשד המוח. וקצר הוא חוט זה, אך חד ומכאיב: “להיפטר ממנה בגט – אין תקומה. אָין. זה נחתם ונגזר… להישאר ככה – אוי, מה רע ומר, מה ריקים חייו ותפלים”… והמו דמיו בקרבו וגעשו בסתר.

ואז ברבות הימים, האיר באפלת מחשבתו של כואג’ה דאוּד שביב אור־תקוה דועך ולא־דועך: אולי תישאר היא, יישאר מזלה אתו… והוא יקח אחרת, יבנה בית אחר… אבל… “בית־דין” לא יתן… לא יתן לו… רק אם היא תרשה, אם היא תרשה… אפשר…

וכאשר גברו הרהורי־תסיסה וצער חנוק אלה והיו לחרדה בקרבו, כרגיל, בשעות שובו בערב מחנותו – ניסה להביא מזוֹר לחליוֹ בעצם ידיו הוא.

פעם, באחד הערבים בקיץ, אלברט לא היה בבית, הזקנה הלכה אל אחת מקרובותיה, ושרינה ולזר אכלו וישנו. הוא ישב בחדר־האוכל החיצון דומם וקודר כדרכו. פתאום קרא בקול שקט:

– וידה! ראי, בואי הנה.

היא באה וקרבה אל השולחן.

– שבי פה – אמר והישיר את הכסא שעל־ידו, למען תשב.

היא ישבה, הביטה אל פניו והיתה כמחכה ותמהה.

הוא התנועע במקומו והעביר ידו על מצחו ועל פניו – וישב נשען קצת בידו על־יד הספה.

– ראי, הנה… ארצה לדבר אתך… אני… הדה – לבדי, לבדי. הנה – מה יהיה הסוף? מה? אמרי לי אַת בעצמך… אשמע… אַת רוצה שאמות כך? מרוב – מרוב כאב־לב? שלא אראה כלום… כלום… אני… אויה לי, מה פשעי ומה חטאתי?.. אַת טובה… אני יודע… אה? כי מה אני רוצה ממך?

בעת דברו התכופף קצת לצדה, כמו למען הסביר לה היטב את דבריו, והביט בה בעינים בוחנות ומפיקות עצבת.

והיא ברוב תמהונה החליפה את ישיבתה פעם ופעמיים ומבין שפתיה יצאו המלים:

– מה? איזה דבר? מה רצונך? – ולא יכלה להוסיף, כי הוא המשיך את דבריו במקוטעים; וכאשר שתק והדליק את הסיגרה שבידו, אמרה:

– אמור, מה חפצך – אני לא אמלא חפצך?..

– ראי, אני בתחינה אליך… אַל תראי – הדה, אַל תראי רע בזה…

אני חושב לשאת אשה… “שמתי בדעתי”… אם תתני לי אַת רשות… אה? אם תתני לי רשות… אם רצונך… על זה חשבתי לדבר אתך… רק בינינו… שלא תספרי כלום לאיש – אם לא תסכימי…

ואז חורו פניה הלוך וחווֹר, עד כי נתרוקנו מדם…

– מה? אמר בקול שקט. – למה אַת בוכה… כך… לוּ יכולתי אני לבכות…

מעיניה נשרו דמעות תכופות.

– אַל תבכי… טוב… זה אשר – הדה – אשר הכריחני לדבר אתך… טוב… עשי כרצונך…

– זאת תאמר לעשות לי, דאוּד? את זאת?.. זה יהיה הסוף? אחרי הכל…

ודמעותיה חנקו את קולה והיא כפפה ראשה בין ידיה כשהיא נשענת על השולחן.

– אם תרשי, אמרתי… אם אַת תרשי…

אחרי רגע ארוך הרימה את ראשה, כמו מתוך החלטה:

– עתה ידעתי… טוב לי כך… מוטב לי שתשא אחרת… רק אל תביא אותה לי פה בבית… קח את מי שתרצה… אבל – בבית אחר… פה – זאת לא תעשה לי… אם “תתן לך” התורה – אני לא אתנגד… יהי אלוהים עמך… ואני – האל יראה לי את חסדו… יעשה הטוב בעיניו…

– טוב – אַל תבכי… עשי קהוה, והביאי…

אחרי שעה קלה, כשבא אלברט – היה תמה למראה עיניו: אביו ואמו יושבים על־יד השולחן ולפניהם כוסות־הקהוה הריקות. הוא שאל, כבדרך אגב, אם היה מי־שהוא בבית; וכשענו לו שלא היה איש, היה הדבר לפלא בעיניו.

הוא ישב, אכל, ושיחה קלה חלפה בינו ובין הוריו על ענינים רגילים, והוא תמה עוד יותר בראותו ובשמעו את אביו ואת דבריו הנוחים. אחרי־כן שכבו לישון.

כשפצר אחרי זה אלברט באמו להגיד לו את דבר עצבונה כל הימים, מאז ראה באותו לילה את אביו ואת אמו מסוּבים ליד השולחן, וכשנודעו לו כל פרטי הדבר – קמה בינו ובין אביו סערת מהומה, כמעט בכל לילה.

במוצאי־שבת לאחר חודש ימים, כשהתכונן כואג’ה דאוּד לנסיעה לקאירו, שמטרתה היתה כמעט ברורה לכל בני־הבית: להביא אתו את בחירתו החדשה – אז, בשעה שהאב עמד כפוף ועסוק בילקוטי־המסע שלו – פרץ אלברט, שבא מן השוק, אל תוך הבית בעינים מלאות זעם וקרא פתאום בקול:

– הנה אני אומר לך… תדע לך ברור… תדע – אם תשא, אם תביא אשה זרה – אני אהרוג אותה… אני אירה בה! תדע לך!

ובדברו הוציא מכיסו את אקדחו והראה אותו לאביו.

הלה, שהיה פחדן ומוג־לב מטבעו, צעד אחורנית וצעק:

– אה? מה, ממזר, בן הכיעור, מה? תהרוג? אתה תהרוג?

– כן. אני אהרוג…

וכששבה רוחו אליו קצת, אמר, כלועג, לבנו: אתה אַל תכעס, מסיו… היא לא תהיה פה, כי אם בבית אחר… אמך מסכימה… היא מסכימה… ומה אתה, ממזר, מה אתה בא באקדחים?…

– בבית אחר… בביתה אמיתנה.

– היא תהיה במצרים… בקאירו… לא פה…

– אסע שמה – וארצחנה. היה בטוח.

והוא קם בחמתו, פתח את הדלת והלך מן הבית.

כואג’ה דאוּד ישב על הספה נרעש ומרטן את קללותיו, שהיה רגיל לשלוח על ראש בני־ביתו פעם לזה ופעם לזה: “תמסנה עצמותיו בבחרותו”, “ירקב בשרו בעורו”, “וילווהו בחשכת לילה לקברות”, “ימח וידח שמו מארץ החיים – אמן ואמן”; כאם – כבניה… בני הרשע והכיעור… עיניהם תחשכנה, כאשר יחשיכו את אור עיני – יאללה, אמן ואמן!

אלברט, תפארתו וגאותו של כואג’ה דאוּד בימי נעוריו, זה ה"פרנקיטו מפּריס", בנו הפיקח ו"השָטֶר" (המחוכם) – היה לו, מעת היותו ל"בחור" צעיר, למדריך מנוחה ולמרבה רוגז וצרה כל הימים.

לבחור זה, בין שבע־עשרה השנים, אשר קיבל חינוך ליונטיני, בצורה אירופית, ואשר הספיק להציץ על “החיים” מתוך קריאה ברומנים צרפתיים – לאלברט זה היו מושגים וערכים משונים וזרים על הכל – למוֹרת רוח אביו, שחשב את עצמו ל"מבין" ו"יודע".

אולם עד כה היו סכסוכי הדברים על ענינים קלים, אף שגם הם מיררו את חיי האב והבית.

אך עתה הנה הגיעה ועלתה חוצפתו למעלה ראש.

– אקדח… אקדחים הוא מוציא… הוסיף האב לרטן בקולו בּשבתו עוד בספה. – ימח וידח שמו… אני אראה לו… לממשלה אמסרנו כשאשוב… לבית־האסורים – תרקבנה שם עצמותיו – בני המקולל… אויה לי… אויה לי!

וברגזו ובחמתו העלה בפיו והשמיע לאזני הנשים בקול קוֹבל את כל הצער שגורם לו אלברט בזדוֹן־לבו:

– עלה על ראשי… בני יעלה על ראשי… אויה לי ואוי לחיי… כאשר אמר תמיד – הדה… כאשר אמר ה"מסיו": “אַל תעשה כך”… “אַל תדבר כך”… “כך לא יפה לך ללבוש”, “כך אין עושים”… הדה – שתקתי. הוא – מסיו… תכלינה שנותיו במהרה… פעם יאמר: “אני מתבייש ללכת אתך”. מה מה יש? הדה… הוא רואה שהאנשים לועגים לי… הוא רואה; היום – אני מדבר בקול רם, מחר – איני יודע להתנהג “אַ לא פרנקה”… זה כך… וזה כך… בא איש לבית – הוא נעלם… מה יש? “הדיבור שלי לא טוב”… אני האשם: שתקתי לו ולעגתי לו כל הזמן… ועתה עלה… עלתה עזותו כעשן… ימח וידח… עתה הוא בא לצוות ולמנוע… למנוע אותי… אוי לי ואוי לי.

אז יצאה אשתו ואמרה בקול מרגיע:

– די… דאוּד, די… הוא קל־דעת… אמר מה שאמר. אני אדבר אתו… אני אסדר את הענין… אראה… לך עתה לישון…

אז שתק כואג’ה דאוּד ונכנס לחדרו.

בבוקר השכם ליותה אותו אשתו בדמעות בעיניה כשעלה אל העגלה למסעו…

 

יח    🔗

עברו כשלוש שנים.

ימי רבים, עמוסי רוגזה ומהומה, נאבק כואג’ה דאוּד עם אלברט בנו ועם נפשו הוא, בשל חפצו לתור לו מנוח בחייו – ועוד היום הוא עומד ותוהה בדרך הנלוֹזה…

עתה שוכן כואג’ה דאוּד ב"אחוזתו" החמודה, אשר קנה לפני זמן קצר, מתוך חשבונות לב ונפש רבים, ומחכה וצופה בכליון־רוח למכתבי אלברט מאמריקה, הבאים לעתים רחוקות ואשר מפיהם יבקש הוא וכל בני־ביתו חוטי תקוה, למען רקוֹם את דבר עתידם.

אז, בימים שעברו, לא עלה בכוחו של כואג’ה דאוּד לחתוך את גורלו; וידה אשתו הסכימה לרצונו, גם “התורה נתנה לו” – אחרי ויתוּרה של אשתו, אבל אלברט לא נתן, אלברט לא אבה. איתן וגלוי עמד: “באשר תהיה היא – שם אהרגנה! וראה נראה, מי היא אשר תנסה לשחק בנפשה…” ויצא הענין והיה לשיחה ולרינון בפי הבריות, ואלברט היה המנצח.

אז ניטשה מלחמה ארוכה, מלחמת נקמה ועינויים, בין האב והבן. והגיעו לבית ימים זועמים; שערוריות, מהומות, גם התערבות המשטרה – היו מקרים נפוצים בבית כואג’ה דאוּד.

הבן ביקש לבסוף לעזוב את המערכה ולברוח לנפשו, אך אביו מיאן לתת לו את הוצאותיו. וכאשר הסכים לכך, אחרי רוב שאון וסער, בתקותו להשתחרר על־ידי כך מעינו הנוקמת, ונתן לו סכום־כסף גדול – נכזבה גם תקוה זו: אלברט לא הצליח במסעו. נעשה נסיון שני ושלישי – פעם לקאירו, פעם לפּריס וללונדון – אך אלברט אוּלץ לשוב נכלם אל בית אביו. ויארכו הימים.

בזמן ההוא נסע פעם כואג’ה דאוּד למסעיו למצרים. את מפתחות חנותו וארגזו לקח אתו. אך אלברט, עוד בהיות אביו בעיר, הכין לו מפתחות אחרים; ויוֹמים אחרי נסיעת אביו פתח את החנות ואת הארגז ולקח למסעו לאמריקה סכום־כסף גדול.

ביום השלישי לנסיעת אביו, בבוקר, נסע הוא ליפו – ופניו לאמריקה. הוא לא נפרד גם מאמו.

כשנודע למחרת היום כל הענין לוידה, וכי שלח ידו גם בארגז הכסף, נחפזה מתוך בכי ומבוכת־נפש אל סוחרים מקורבים לבעלה והם מיהרו לשלוח טלגרמה לכואג’ה דאוּד והודיעו לו את כל הדבר וגם את שם האניה, אשר בה יוצא אלברט לדרכו. כי יראה וידה וחרדה מאד מפני הימים הרעים, אשר נכונו לה מבעלה.

אלברט בחר לנסוע באניה דרך בירות. שם היתה צריכה האניה לחכות יום ולילה, והאב הספיק להשיג את האניה בו ביום שעמדה להפליג לדרכה. הוא לא ירד העירה; מאניתו, אשר באה מפורט סעיד, שאל לאניה האנגלית ההולכת לאמריקה ועלה בה לחפש את בנו.

אלברט, לבוש הדר, ישב לו על כסא של בד, רגלו האחת על השניה, ועיניו תהו כנבוכות ועברו מראשי הבנינים שעל־יד החוף אל פסגות־הלבנון הזקופות, משם – הלאה ועוד הלאה… כמו בחלום קמה לפניו תמונת אביו, כשראשו פונה אילך ואילך… הוא נזדקף ממקומו כנדחף בעצמת כוח נאדרי וסתום, כעין שאגת־מכאוב פרצה מגרונו פתאום – וקפאה. ועד שהרגיש בנוח יד אביו על זרועו – צנח חיור, מתעלף על הקרקע.

הבהילו את רופא־האניה בחפזון.

אחרי רבע שעה, כשוב לאלברט הכרתו, ביקש ללכת אל תאו במחלקה הראשונה. הוא פנה אל העומדים עליו, כובעו בידו האחת ובשנית נשען ביד אביו, ויאמר באנגלית צחה:

– אנא, ג’נטלמנים, תסלחו לי בטובכם על אי־הנעימות שגרמתי לכם – דברים לי אל אבי, ענינים משפחתיים – עלי לסדרם מיד, סליחה מכם…

– All right, right! – ענו האנשים והחלו מסתלקים הצדה.

אלברט ואביו התרחקו אל קצה האניה.

– פּפּא! – פתח אלברט במבט חודר ובקול תקיף־החלטה. – לא תארך עמידתנו פה כי אם שני רגעים – שימה לב היטב: רק שני רגעים! לקחתי שש מאות נפוליון – פתחתי את הארגז וסגרתי (אביו חבט בידו על מצחו – על השבר הגדול). אם תסכים ותסלח לי ותשלחני בברכה ובשלום – הנה מה טוב. שמע: בנך אני. צעיר אני. החיים לפני. העתיד לי הוא. אני אדע לגמול לך – חייב אנכי לך הרבה – כל ידיעותי. זאת לא אשכח לך לעולם. יש לשונות בפי ועט בידי – אני אסע לאמריקה, את אמי אני צריך לקחת אלי ואת כולם – עשה מה שתרצה אחר־כך… בידים ריקות לא אוכל לעשות דבר. בנך אני. אמור, כי הלוית לי את הכסף – עד הפרוטה האחרונה אשלם לך – אני נשבע לך ומבטיחך – עוד השנה אקווה לקחת את אמי ואת אחי – אחר־כך אשלם לך. זהו… זכור, כי בנך אני – מה אין הורים עושים בשביל בניהם? בנך אני – ואין בנים רבים כמוני… זהו… ובכן… אם תסכים – מוטב, פּפּא. ואם לא – הנה פה… עוד רגע ואני בין הגלים האלה. – לא! לא אתנך לדבר, לזוז. אמור! איני רוצה עוד לחיות – איני יכול עוד לחיות כך! אני לא אשוב אתך הביתה – אמור! אם תפתח את פיך לדבר – לא יועיל לך – אני קופץ המימה! כספך בין כך ובין כך לא ישוב לך, כשאהיה אני בתהום הזה. אמור!

עיני האב היו תקועות בפי בנו, המדבר בקול רועד וחודר; לרגעים העיף מבטו לצדדים, בין שפתיו נדחקה בכל רגע התחלה של הברה – ונהדפה מיד אחור מתוקף דברי בנו. הוא הרגיש והכיר ברור את היאוש הגלוי שבעיני בנו וחרד לדבריו, אשר פירפרו על גבול החיים והמות…

– אני רוצה… רק תן…

– הן או לאו? פפא! – פרץ קול חד ועז מעומק לבו של אלברט ופניו ועיניו אדמו במידה עצומה.

אז נקרשה דמעה בעיני האב ורעדה שפתו… ניעורו רחמי אב… עלה הרהור במוחו – כי אתו, את אלברט, הצדק – כל הצדק, כל הצדק: הוא ראה את עצמו קטן ואין־אונים לפני בנו השולט בהליכות־עולם ובלשונות־עמים ורבה יכלתו ממנו… במה יזכה להטות כאן את הדין אליו?

– טוב, אלברט, אני מסכים. אתה לבדך לי בעולם… אתה בני… אתה… – והוא כפף עצמו ונשק לבנו במצחו: – אני… אני… מסכן… מר־לב… מה, הדה, מה לי בחיי – היה אתה, הדה, היה אתה… בני…

אז נשק גם הבן לאביו.

– ספר לי עתה – אמר האב בהישענו על המעקה – איה כל הכסף?

– אין זמן, פּפּא – עוד מעט ויאמרו לך לרדת… המחיתי על שמי (אלברטו חדד איקרא עתה) סכום חמש מאות לירה – ומאה לקחתי אתי.

– הרבה לקחת… למה לך כל־כך הרבה?

– לא, פּפּא, גם לא אחד למאה מכספך. הבט: אילו היה כל כספך רק מאה לירה, לא היית נותן לבנך, בנסעו ממך, לירה אחת? גם עתה לקחתי ככה, כמעט אחת למאה. כן, זה נכון, אבא – צריך שתתרגל לחשוב בלב רחב…

– וניירות? בניירות לא נגעת?

– לא, אבא, לא להזיק חשבתי. לדאוג לעצמי ולאמי, לדאוג להבא – זה רציתי. מהבטחתי זו, להביא את כולם אלי לא אזוז. אני אעמול בכל יכלתי להביאם אלי לא יאוחר משנה אחת – אתה תראה…

הם הלכו משוחחים והתקרבו אל בין הנוסעים. ניגש פקיד ושאל לכרטיס – כואג’ה דאוּד מיהר לרדת מן האניה. אלברט ירד אתו עד הסירה – הם חיבקו ונשקו זה לזה מתוך פיוס ושלום.

כששב כואג’ה דאוּד אל ביתו, השתוממו כל בני־הבית, אשר נתחבטו בתוך יסורי ציפיה ומגוֹר של אותם שבעת הימים, למראה עיניהם אשר ראו אותו שוקט ושלו.

– איך? לא קיבלת את הטלגרמות שלי? אינך יודע? – גימגמה אשתו נבוכה וחרדה.

– כן, קיבלתי… ראיתיו באניה… הממזר – יצא… יצא וידו על העליונה… מה לעשות לו? שם… האניה… בין שמים ומים… כולם “אנגליזֶס”… “פרנקוס”… איך הדה, איך תדבר… והוא דיבר אתם… וסיפר לי הכל – הדה – האל יקל את דרכו…

אז נדר נדרו האם והבת, לרדת בקרוב לכותל המערבי, “להדליק” ולהודות לאֵל על הנס.

בסוף אותו שבוע, בערב ראש־חודש, קמו האם והבת והלכו לכותל המערבי למלא את מוצא פיהן.

בוקר־קיץ מלא־נהרה היה. לבה של וידה היה טוב עליה בלכתה לאטה על־יד אמה בדרך רדתן העירה. נוחה היתה לה ההרגשה, כי הנה יש יום, אשר מעטים כמוהו ידעה בחייה, שתוכל להודות לאל על היטיבו אתה.

ובעברן ברחובות החשכים שבעיר הישנה על־יד חצרות היהודים הגובלות את רובע־העיר של הערבים – נגרר לדרכו המון־אנשים לא־קטן, ההולך אחרי “לויה”.

ונעכר השקט שנח באותן שעות־הבוקר בלב וידה, למראה ה"לויה"…

היא שאלה אשה זקנה, שנדה בשפתיה ל"הולך", בעברה לאטה אחרי הלויה שהתרחקה קצת:

– מי הנפטר, יהודיה טובה?

– בעוונות… בן־ציון כוהן… היהודי הטוב… הכותב לנו… זהו… ההכרת אותו? יהודי כשר וטהור.

עיניה של וידה חשכו לרגע והיא כאילו קפאה תחתיה.

אמה הוסיפה: בן־ציון כוהן? אותו יהודי טוב? ברוך, שנוח לו בכך. לא רבות שנותיו – ספק אם השלים את ה"ארבעים". מה טובה היתה חברתו ומה נעים היה אותו הקול – עליו השלום – אַת זוכרת, וידה, אצל נרנוף? באותם הנשפים? ברוך שנוח לו בכך…

וכשראתה אמה את פני בתה העגומות ואת דמעותיה הניגרות מעיניה, חשבה כי נרגשת היא, כדרכה תמיד, לשמע כל רעה וצרה גם של זרים – ותשדל אותה בדברי כיבושים ונחמה.

אך וידה החישה את צעדיה – וכשבאה אל הכותל, השקיעה את ראשה בין האבנים הדוממות והקודרות. פה ירדו דמעותיה באין־מעצור ובאין רואה… שעה ארוכה היה ראשה הכפוף והעטוף בצעיף נתון בחלל שבין שתי אבנים – שם ביכתה אותו… את האהוב, מרחוק… את בן־ציון, שידע לה אהבה טהורה ותמה בכל עת היפגשו אתה. ואולי גם ברגעי גסיסתו זכר אותה… אותה, אשר מיאנה לבחור בו… אשר גם גרמה ודאי לקיצור ימיו… אבל הוא, בן־ציון הטוב, ודאי סלח לה… הוא סלח לה… אך היא החוטאת… האשמה… וצערה האילם, אשר אכל את קרביה בכל עת שעלה זכרו בלבה, יגדל בה עתה, כשהוא איננו עוד… הכאב הזה יאכל וילחך מעתה את לבה תמיד…

ואמה פצרה בה: חדלי, חביבה, די, נשמתי, אַל תרבי דמעה – התפללי לאל, שיהיה עם אלברט בדרכו… ויתן לו חן וחסד והצלה במעשיו… והוא, הבן החביב, הוא לא ישכח אותך אף לרגע… אַל תרבי דמעה… הלא באנו עתה להודות לאֵל על טובו… יהי רצון, שיקשר להבא את לב האב לבנו… בואי, בואי, נדליק נרות…

וידה הקשיבה רגע לדברי אמה ותהי כמקיצה מחלום קשה: כן, היא באה להודות לאל – והיא שכחה את חפצה זה… מה נסתרות דרכי אל… ככה יזעמו עליה מן השמים… גם את תפילתה ידחו מפיה… ורגליה הקימוה ביום זה לבוא ולראות בעיניה כש"הוא" מובל לקברות… האם חטאה פעם בפיה והירהרה אחרי מעשיו של “אב עליון”? היא רק בכתה לנפשה, על בן־ציון בכתה… ועל עצמה… האם לחטא ייחשב, כי יבכה האדם על חייו, אשר יעברו ברעה וביגון?

היא הרימה את ראשה, ועיניה אדמו מאד וצבו מרוב בכיה.

היא ניגשה והדליקה נר לשלם את נדרה. ונר שני הדליקה – לנשמתו, לנשמת בן־ציון… ודמעותיה לא פסקו מעיניה…

ואמה שתקה בראותה, כי כבד מאד לב בתה עליה – ולא ידעה מה; הן שבו לאטן בדרך המיגעת, העולה לשער יפו, ולא הוסיפה לדבר, עד אשר הגיעו למקום העגלות ונסעו בחברת נשים מכּרות הביתה.

ממכתביו הראשונים של אלברט היה כואג’ה דאוּד מלא תקוה וחדוה על הצלחתו ופקחנותו של אלברט. עוד במכתב הראשון נראתה ההתחלה הטובה: המכתב הגיע בנייר גדול ועבה, מקושט ב"פירמה" גדולה ונאה: “בית המסחר לקומיסיון ותיווך וכו' של אלברטו חדד”. כואג’ה דאוּד נהנה הנאה מרובה כשקראו לפניו באנגלית את “הפירמה” של בנו וגם, אחר־כך, את פרשת עסקיו עם בתי־מסחר גדולים ואת מהלכיו עם בעלי־כסף ואנשי־הון – והיו הוכחות שנכונים הדברים; וגדלה שמחתו בעיקר על ההבטחות, שהבטיח לו פעמים אחדות, כי נכון הוא להביא בקרוב את המשפחה וגם “לשלם” לאביו את כל אשר לקח ממנו – רק שהוא, אביו, “ייטיב לעת עתה את חייו” בבית. כואג’ה דאוּד שמע וחיכה…

ובימים ההם נזדמנה לכואג’ה דאוּד קניית “האחוזה” הטובה, אשר יגור בה כעת.

האחוזה נמצאת בקצה רחוב יפו הארוך, והיא נבדלת ומרוחקת קצת משכונות היהודים אשר שם. האחוזה היתה שייכת לערבי עשיר והיא אינה גדולה ביותר: שתי קומות לה; למול שער־העץ הגדול אשר ליד הרחוב הראשי, במרחק אמות אחדות, עולים בעשר מדרגות רחבות קצת אל מסדרון לא־רחב ובו שלושה חדרים בינוניים בכל צד; אל הקומה התחתונה נכנסים מהצד השמאלי; בקומה זו ארבעה חדרים גדולים, נמוכים, ומחסן לצרכי צידה ומזון. מן הצד הפנימי לבית משתרע גן, חלקת־אדמה גדורה מסביב בגדר גבוהה; בגן רק עצים אחדים צעירים ומסביב, סמוך לגדר ממש, ביחוד לצד הרחוב, גדלים שיחי פרחים נאים – חבצלות הדורות וגבוהות, לצד שושנות מלאות ומשובחות, הזוקפות את ראשיהן במקצת, כמציצות בחשאי ובהסתר – כנשי ה"חרים" אשר גרו בבית זה שנים רבות – אל הרחוב הראשי ההומה ביחוד בעת ערבים.

האחוזה ניתנה למכירה במחיר נמוך וקטן מכפי שויה. מחירה הנכון היה מגיע עד שמונים אלף פרנק והוצעה לכואג’ה דאוּד בפחות מחמישים אלף. הסרסור היה יהודי, סוחר עשיר שירד מנכסיו; אך לא קרה לו לאדם זה בכל ימי עסקיו, שיתענה בטענות ובמענות ובפקפוקי דברים, שבע ביום, בכל זמן המשא־והמתן, כמו הפעם. ואמנם גם כואג’ה דאוּד עצמו הרגיש בדבר זה, כי גם הוא לא זכר אשר חסרה לו מעודו יכולת־החלטה כמו הפעם בקניית האחוזה. לא חסרו שעות קשות של דברי ריב ונאצה וגם דמעות מעיניה של וידה ואמה בזמן יסורי הקניה. המחיר הזול, טיב האחוזה וכל נעימותיה משכו ממש את הלב – אך למחרתו פיקפק שוב כואג’ה דאוּד בדבר והיה כמתחרט בהחלט; לסרסור אמר, כי לא כדאית הקניה: בידיו, בעסקים – טען – יביאו חמישים אלף הפרנק אחוזים רבים יותר… הסרסור הורה: בית הוא בית, קרן בטוחה, נכסים דלא־ניידי. אין בזה משום סכנת כליון ואיבוד… הרי האלפים – לא יבוא ולא יהיה – “היום הם כאן, ומחר – הארגז יתרוקן”; “עשיר” ייקרא מי שיש לו חצי הונו בקרקעות ובבנינים; הוא, כואג’ה דאוּד, עשיר “בשם” ייקרא ולא “בפועל”. וכואג’ה דאוּד הוכיח, כי הוא – לא כך אתו. הוא שונה מאחרים. “הם” אינם יודעים את “סוד הזהוב”; הזהוב לו, כואג’ה דאוּד, ידבר… הוא מבין את סוד שיחה הזהוב… הרי כאן לא קנה קרקעות אלא באיזה אלפים לירות… ורבו הויכוחים והנימוקים משני הצדדים.

אך כואג’ה דאוּד, חוּץ מכל אשר טען לפני אחרים, הנה לעצמו וגם לאזני אשתו השמיע לפעמים טענות אחרות, אחרות… מכאיבות ומרעימות: לבו לא נתן לו לקנות: למה ולמי האחוזה?.. מה ההנאה והנעימוּת אשר לאחוזה בשבילו… לאיש כמוהו?.. לאחוזה הוא זקוק? מי ייהנה באמת ממנה? כיצד יכול הוא ליהנות ממנה? והאם הוא יקנה בידיו אחוזה ויקבע את גורלו בידיו?.. יקנה אחוזה ויוסיף לתקוע יתד איתן בחייו אלה… כאילו הסכים והשלים עם הכל… מה לו ולאחוזה?.. נראה לו כודאי, כי גדול יגדלו מכאוביו וירחבו כגודל האחוזה הרחבה והריקה… לבט יתלבטו הרהוריו, עת יציקו לו יסוריו, בין כתלי הבית, ושעות קשות ורעות תהיינה נכונות לו… כן, את זה הוא רואה, רק את זה…

ולמה הפקפוקים? למה התהִיָה הזאת? “יחתוך דברו” פעם וידחה את הסרסור – ולא יוסיף.. אך הנה… הנה בימים אלה מבטיח אלבּרט… כי בקרוב ישלח לקחת אותם… אולי… תבוא סוף־סוף השעה המקוּוה… תבוא אחרי שנים ארוכות… ויינתן לו מרגוע בחייו? אפשר הזדמנות מצוינה זו, האחוזה, סימן ורמז היא להתחלה… להתחלה חדשה בחייו… אפשר רמז יש כאן… או אולי אינה אלא שוב הצלחה שלה… והפעם באה בצורת אחוזה… הסרסור מזכיר תמיד את מזלה של וידה… גם הוא יודע ומזכיר זאת…

וכאשר כלתה נפשו בעינויי פקפוקיו אלה, הלך כואג’ה דאוּד עצמו אל מר לוי התימני. הוא היה נמנע מלכת אל יודעי־גורל: למה ישפיל עצמו וייראו פצעיו גם לעיני אחרים וישמע דברים עליהם גם מפי אחרים – נמנע היה מלכת, אף כי לרוב להטה בלבו התשוקה לדעת: היתמו חייו כך, בצורה זו, או שמוּר לו עוד בחייו, לזמן־מה, טעם־חיים עם “בת־זוג” אחרת… אך הוא לא הלך לחקור… מפחד ומחשש לא הלך…

עתה – לשם שאלה סתם ילך: הייטב לאו בקנותו את האחוזה אם ירע יותר? – רק זה… ואולי בין כה וכה ישמע עוד דבר־מה לשאלת־נפשו מאז…

כואג’ה דאוּד בעצמו קרא את התשובה על שאלתו, מספר־הגורלות הכתוב באותיות אשוריות על קלף, תשובה המוכנה לפי חשבון האותיות:

בִּדְבָרְךָ מִשְׁאֲלוֹת־לֵב רַבּוֹת כְּאַחַת מְחֻבָּרוֹת,

בְּלֵב אֶחָד צָצוֹת – אַךְ רֻבָּן לְטוֹבָה נִפְתָּרוֹת.

טוֹבָה נַחֲלָתְךָ הַנְּתוּנָה לְךָ מִגּוֹזֵר נַעֲלָמוֹת,

וְעֵינֶיךָ תִרְאֶינָה בְּשִׂמְחַת־אָדָם עֲלֵי־אֲדָמוֹת.

אַךְ אַל תֶּהְגֶּה בַּתַּעֲנוּגוֹת וְאַל תֵּפֶן לְקוֹלָם –

ואמר המשל:

שְׁאוֹל לֵב־אָדָם – לֹא יֵדַע שָׂבְעָה לְעוֹלָם.

כזאת קרא כואג’ה דאוּד בשפתיו ודרש וחזר ודרש במלים האמורות בספר: “נחלתך הנתונה לך” – כתוב ממש… “שמחת אדם עלי־אדמות” – ומה היא שמחת אדם?.. מה היא?.. אבל.. למה “אמר”: “אל תהגה בתענוגות”… למה מכוּונים הדברים?..

ואחרי כל הפקפוקים – קמה והיתה לו האחוזה.

אז קנה כואג’ה דאוּד גם רהיטים חדשים, כדרך הבריות ולפי הראוי לבית כזה. וארכו הדברים לסידור ולחלוקה של החדרים (לסלוֹן, חדר־אוכל, חדר־מיטות, חדר לשרינה, חדר לזקנה, וזכה סוף־סוף, אחרי דברי־עוקץ מעליבים, גם לזר לחדר האחרון הקטן).

ונקשוֹר נקשר כואג’ה דאוּד אל אחוזתו, אחר גורו בה שבועות מספר, כאשר ייקשר איש אל נשמה נאהבה. שעות ארוכות, בעת ערבים ובימי שבתות, היה מתהלך יחידי ומסתכל בעין בוחנת את טיבה וחשיבותה של הדירה. ויש שקרא בדרך הילוכו לשרינה בתו או לאשתו להראות להן בהנאה את כל יתרונותיה ומנעמיה. וכאשר באו מבקרים, ידידים או קרובים, בימי־שבת בשבועות הראשונים, היה כואג’ה דאוּד מרבה לספר ולדבר בשבחה וביפיה של האחוזה: נוחה היא, נעימה היא. הבית – הקומה העליונה רק עשר מדרגות לה; אך מה רב, הדה, המראֶה ה"מפתח" את העין ביפיו, הנשקף אל הדרום ואל המזרח, כאילו גבוה הבית עשרים אמה – יביטו נא ויסתכלו (והוא התהלך עם מבקריו והראם ביד נטוּיה על כל הסגולות אשר לאחוזתו), עד גבעות בית־לחם תשיג העין את המרחב, ומשם ישתרע “עד פאתי מואב” – בחייך – עד פאתי מואב… לא ייאמן הדבר, כי יהיה, הדה, כזה, כלומר, “רחבוּת־לב” כזו לבית בן שתי קומות… ויביטו נא אל מוצקות הבנין: אין זה מאותם הבניינים של היוֹם, הבנויים עפר ועצים… כאן – כובד ועצמה לאבנים; הקירות חצי מטר עבים… הנה – חצי מטר ממש – “אבנים שלמות תבנה”… ככתוב – הא־הא…

ואיש כי הביע את דעתו: בית כזה במחיר זול כזה… פלא… אבל שמא היסוד… היסוד אינו איתן כל־כך –

אז ירים קולו כואג’ה דאוּד בהיתוּל: בנין כזה… בנין כזה – ויסוד רעוּע! והאם הוא, כואג’ה דאוּד, האם היה שולח ידו לקניה בטרם יביא בנאי מומחה, אוּמן מפורסם? מה?.. הוא הביא קודם לכל את טמא בדר (בנאי ידוע למדי) והלה בדק וחקר – ואמר – מה אמר? כי היסוד בנוי על סלעים, הדה, על סלעים עמוקים שבבטן האדמה… יסוד, אומרים לו – הרי זהו בנין־ברזל, ברזל מוצק… והבור – כאן ממש מעשה להפליא: הגיעו בעצמכם, הבור תחת הבית הוא – מסביב. שנה גשומה באה… ובכן תאמר: סכנה. הבור מלא – מה תעשה? אבל כאן (אומר כואג’ה דאוּד ומאריך בניגון), כשנמלא הבור עד לפני זרת מ"פיו" – המים מתחילים זורמים ויוצאים אל הגן… נשפכים ויוצאים מחוץ אל העמק למטה… – והודו לו השומעים, כי נכונים וצודקים דבריו.

וימים רבים צהלה רוחו של כואג’ה דאוּד בינו לבין עצמו והוא חש באחוזתו עונג של קנין ממין חדש… כך לא שמח ברוחיו מעולם – אף כי הגיעו בסוף השנה ליותר ממחיר הבית הזה – האחוזה כאילו ממלאת את הלב… תופסת מקום… ורבות־רבות התהלך במסדרון דירתו ועבר מחדר לחדר – סתם לשם הליכה, לשם כניסה ויציאה… כמה נוח, נעים, נקי וצח זה המסדרון על קירותיו ועל חדריו השוקטים והנאים – תאוה לעינים… מה חלקה הרגל בעלותה באלה המדרגות הרחבות והנמוכות, מה תנהר העין בשלחה מבט רחוק אל אלה הגיאיות, העמקים והגבעות וההרים הרחוקים! מה קרוב כל זה ללב!.. והוא לא ידע כזאת לפנים… פלא הוא הדבר… כי יהיה לבנין־אבנים ולמראה־הרים כוח כזה… להשקיט… להשקיט מעט את הלב…

ואחרי חדשי מספר ידע כואג’ה דאוּד כל אבן ואבן וכל פרט קטן אשר לבנין, ידע את הבליטה שבאבנים רבות וגם מספר האבנים של איזה נדבכים – הוא ספרן לפעמים דרך טיולו והילוכו יחידי בעת ערבים מסביב לבית בגן. ויש שהיה עומד, פעם מפני הבית אשר לרחוב ופעם מן הצד, לארכו של הבית, מעביר את מחרזתו בין אצבעותיו וסוקר את הבנין המתנשא על אבניו האדמדמות־כהות, המקושט בחלונותיו הנעימים, המתאימים ברחבם ובארכם לכל הבנין, ועד מסגרת־הגג היפה, הצבועה לבנבן־אפור – והיה הבנין הנישא בשלוה בעת ערבים כבריה בעלת־חיים, צנועה, נעימה וחמודה. ובשעה כזו חש כואג’ה דאוּד כעין רצון בלבו לגשת ולחבק את הבנין – להרגיש את נעימותו בקרבו… ככה אהב את ביתו ימים רבים… וצירף אז כואג’ה דאוּד, בשעות דומיה ושלוה כאלה, את צירופי חשבונותיו, חשבונות חייו, חלם וארג את תקוותיו ומאוייו להבא – וחיכה, בעיקר, למכתבי אלברט מאמריקה.

 

יט    🔗

כעבור שלוש שנים לנסיעתו נתקבל מכתב מאלברט משיקגו. והמכתב צורה חדשה לו – מפירמה אחרת… בתוך המכתב היה שטר־המחאה של אלף דולר לאביו על החשבון… נכון היה לשלוח עוד, אלא שעתה יש לו הוצאות רבות וגדולות: הוא התארס עם צעירה, שמוצאה מפּריס (אביה הוא בעל “קונדיטוריה” גדולה בשיקגו) – ומכין הוא, אלברט, בימים אלה כל צרכי־הבית כראוי. עם אותו מכתב נתקבלו תמונות מיום־אירוסיהם. היא, הכלה, גם לפי התמונה – הריהי יפה והדורה למאד. כואג’ה דאוּד הרבה והעמיק להסתכל בתמונה שלה; הוא ישב והוכיח לאשתו פעמים רבות את טעמו והבנתו בפני הכלה – אדל – רשמי פנים כאלה… כל קו וקו אומר חן, נועם ומתיקות… “‘הממזר’ ידע מה שבחר… איש כמוהו יודע, מהי סחורה משובחה…” וכל קרוב הוֹרה באצבע על התמונה: “הביטו, איזה אף, איזה מבט־עינים… חזה כזה… גוף… כולה… כולה – אין בה מום… כולה צחה וחמודה”…

כשבאו לבקר ביום־שבת, קרובים וידידים, לרגל אירוסי אלברט – עברה התמונה של המאורסים מיד ליד בין כל היושבים בסלון – וכואג’ה דאוּד השמיע את הערותיו או שבחיו על־אודות אלברט ובחירתו: וכששאל מי־שהוא: בת מי היא? ענה כואג’ה דאוּד, ראשית כל, שהיא מפּריס, ואחר־כך ביאר, שאביה הוא “קונדיטור”, כלומר בעל בית־חרושת גדול, כמו באותן הארצות של דברי־מתיקה… “אין זה סתם, הדה, סתם מוכר־סוכריות, כמו אצלנו – לא ולא. בעבודה כזו שם עושים עסקים כמו סוחרים גדולים אצלנו – הכל שם כך… קונדיטור – חמישים איש עובדים אצלו בחנות… ושם עסק כזה הוא גדול ונכבד… שם – ענין אחר… זאת היא אמריקה…”

ומקץ שלושה חדשים הגיע, יחד עם מכתב גדול, נייר עבה כקלף – הזמנת־נישואים באנגלית:

אָדל לימאנו אלברטו חדד

באו בברית הנישואים

שיקגו, הוטל פלובר נו' 69. 3 אפריל 1911.

בשבת של אותו שבוע ערך כואג’ה דאוּד “שבת חתונה”: סעודה ומשתה; הוזמנו קרובי המשפחה, בית הדוד שמעון, מיודעים ושכנים. ופייטנים הגונים נתנו קולם בשיר בשעת הסעודה. כואג’ה דאוּד השקה בחזקה ובאין־הפוגות את הקרוּאים ורבות־רבות נישׂא הקול בשאון: “לחיי החתן והכלה, בסימן טוב – יאללה!” ואָרכה השמחה עד שעה מאוחרת בלילה.

כואג’ה דאוּד – שבועות אחדים הרגיש את עצמו בטוב… שמחה חרישית קיננה בלבו… שמח הוא שמחה כפולה בשמחת בנו, כאילו היא גם שמחתו… כן… כך הוא חש… הוא, בנו, הרי מצא את שלו… רעיה יקרת־המציאות… הכי גם עתה יעמוד לו כצר?.. הוא יכתוב לו ויאמר לו: "כעת, בני, הרי אתה מצאת את אשרך… אתה מצאת מהר… בלי צער… בן עשרים וארבע מצאת את מזלך הטוב; ואני – הריני בן ארבעים וחמש כיום… אינך מרגיש את צערי – אה? ככה יכתוב לו.. והוא גם לא יוכל להתנגד עתה: הוא נקשר עם אשה… מה? כלום יכול הוא להפריע ממרחקים?.. והוא גם יבטיח לו, לאלברט, כי יתן לה, לאמו, את כל צרכיה… כמלכה תחיה… לבדה בדירה הגדולה… והוא ישכור לו בית אחר קטן בקירוב־מקום לביתו… כך יהיה, בעזרת ה’…

אבל כואג’ה דאוּד ידע, כי עוד מוקדמת השעה… צריך לחכות מעט… וצריך לחכות, עד שישלח אלברט את יתר הכסף – עוד שלושת אלפים דולר, לפי חשבונו…

ואולם כחדשַיִם אחר החתונה בא עוד מכתב קטן מאלברט – ולא יסף.

וארכה השתיקה חדשים רבים; לעתים רחוקות הגיע מכתבים יבשים וקצרים ולא היה בהם גם זכר לעניני העבר ול"הבטחותיו".

עברה שנה שלמה וכואג’ה דאוּד לא קיבל מכתב מבנו. רוחו כבדה עליו ביותר; הוא רואה, שבנו רימהו: שלח לו לוגם אחד לסתום את פיו – וחדל. ואולם לא רק ענין הכסף הוא המציק לו… לא זה העיקר…

שעמום גדול תקף את כואג’ה דאוּד בזמן הזה – ו"המרה השחורה" ביקרתהו תכופות כמו בימים שעברו. צר לו המקום בביתו, ריקים ותפלים עברו הימים, ללא נחת וללא טעם בחייו… ורגז מאוד כואג’ה דאוּד בקרבו בעלות על לבו המחשבה כי הוא סובל ודואב ככה, בשעה שבנו – זה שעמד לו למכשול – נח לו שם בחיק אשתו בנעימים… האפשר לשאת עוול כזה? והימים הולכים ועוברים, והוא כאילו נעוץ ותקוע במקום אחד – עד מתי יחכה? למה ישב, כאילו הוא אסור באזיקים.

ובגבור עליו קשי־רוחו – רבו העינויים בביתו מחמת קמצנותו וגברו המדנים והסכסוכים. ביחוד רעה עינו של כואג’ה דאוּד בלזר בנו, היושב בטל “כפשפש בצוארו” וצרה עינו על הלחם אשר יאכל בנו השנוא על שולחנו – ועברה מרירותו גם על יתר בני־הבית, על בתו ועל הזקנה חותנתו, אשר מחמת זקנתה יסרה אותו באמרים קשים על הליכותיו ורעותיו.

ובימים האלה הגיע מכתב זה מאלברט:

שיקגו, 21 ספטמבר 1913.

לאב האכזר באנשים!

הגיעוני עד קצוי תבל זו ידיעות מרות וממוגגות־לב על־דבר התנהגותך בבית עם אמי החביבה. מפי זרים שמעתי את הדברים, שנפלו כמטילי־ברזל על לבי!

אהה! על שתי הנשמות העלובות, אמי וסבתי, אשר נפלו בידיך למוץ את דמן ולשד עצמותיהן! אומלל אני, הנמצא במרחקים, ולא אוּכל, לדאבוני וליגון־לבי, לבוא לעזרתן – אהה, יד הגורל המשתוללת באדם!

האומנם היה הדבר, אשר כתבו לי, שבחמתך נשאת בידיך את סבתי, האשה הזקנה, ואיימת עליה להשליכה אל תוך הבור? ככה הנך משתולל כ"ברבר" (פרא) בביתך? האם לא יבשו ידיך, בנסותך להפחיד אשה זקנה וטובה כסבתי? ודאי צדקו מאד דבריה, אשר השמיעה באזניך, אם חרה לך עד כה.

מה נורא הדבר! חרפה תכסה את פני, אשר הגעת לידי כך, שבאו בשעה ההיא שכנים רחוקים, מרוב המהומה, וקמו עליך להכותך, וגם אחי, לזר, החלש והאומלל, הרים ידו עליך – האם לא תכבוש פניך בקרקע? האם תוכל עוד לצאת בין הבריות, אחרי אשר בנך הכך לעיני העולם? לזר המסכן! מתאר אני לי את המכות של ידו הרועדת, אשר הוריד עליך – מי יודע, כמה כאבו כל עצביו בקרבו, אם הגיע, שה תמים זה, עד לידי מדרגה זו!

ואני מה מאד רציתי לטוס באוירון אל אמי ואהובי, לקחתם אלי, כאשר היתה מחשבתי תמיד – אך יד החיים נפלה עלי בכבדות. נהרס מעמדי עד היסוד. בית־המסחר, שהייתי קשור אליו בעשרות אלפים דולרים, בא עד משבר ולא הצלתי מכספי אלא שלושה אחוזים למאה – מה מר לקבל בשעה זו ידיעות כאלה מאב עשיר, בעל־נכסים ורב־הון!

ארורה השעה אשר הכירה אמי אותך – טירן! (עריץ).

שם אצלך הולכים ונערמים האלפים ועינך צרה במעט אשר לקח בנך ממך. בכל מכתב תזכירני את חובי, חוב של בן, המנסה להילחם בכל משברי החיים, למען הציל את הנשמות הטובעות במימיך הזידונים – –

ואני פה בחדשים אלה רואות עיני את כל מרירות החיים. בעת לדת אשתי לא היתה יכולת בידי להביא משרתת אל שני חדרי הקטנים בהוטל, אשר אני גר בו, אחרי שבתי זה כשנתים בדירה כזו, שאתה, העשיר, לא זכית גם לראות כמותה. משרת ומשרתת עמדו תמיד נכונים לשירותי, ועתה, בשבוע הלידה, הייתי בא בכל ערב, אחרי יום עמל ועבודה למצוא את צרכי יומי, ושוטף את הכלים ומבשל ומגיש מעט מרק לאשתי – כל זה בא עלי ואני נושא כאבי בין שיני ולא כתבתי לך דבר ולא ביקשתי ממך מאומה, כי ידעתי את לבך הקשה ואת ידך הכבוּל והאכזריה – אבל לקבל ידיעות כאלה – אויה, זאת לא פיללתי.

אני סוגר את מכתבי בלב מלא איבה וחימה עליך; אני משליך יהבי על האלוהים ומקווה, שיבוא יום ואשלם לך גמולך ועד אז אם אקבל עוד ידיעות כאלה, ידוע אדע מה לעשות: בכל עתוני העולם אודיע את הדבר, “בהיסטוריה אשליך את הכל”¹¹ ואשים את שמך לנאצה ולקללה בכל העולם. ––

החותם בכאב ובכלימה

אלברט.

אז בערה חמתו של כואג’ה דאוּד ימים אחדים; הוא חשד בכל קרוב ומיודע מצד אשתו, שהוא אשר הודיע לבנו את הענין, ועינה את אשתו על־דבר קרוביה הרעים; ופעמים שיער, שלזר, המתועב, הוא אשר כתב לאחיו את הכל. ורעים מכל דברי המכתב היו הדברים האחרונים שבו; ימים רבים רטן קולו של כואג’ה דאוּד ממקומו אשר בחדר־האוכל: " ‘היסטורֵיס’ על אביו… כפוי טובה… לשם זה גידלתיו ולימדתי אותו, הדה, לשון ועט… למען יכתוב ‘היסטוריס’ על אביו…" – מי יתן והיה הוא, כואג’ה דאוּד, יכול לכתוב את “ההיסטוריה” שלו, את היסורים שלו, כי אז דמעה כל עין לשמע הדברים…

מכתבו של אלברט היה ללב כואג’ה דאוּד כשמן למדורה. קשים מנשוא נעשו החיים לכל בני־הבית, ולזר הוכרח לנסוע לקאירו בידים ריקות – ורק להימלט מפני אביו.

אולם כעבור חודשים אחדים הרגיש כואג’ה דאוּד את עצמו שוב חפשי לנפשו. אחרי פקפוקים רבים שב והזכיר לפעמים לאשתו, כי בקיץ, אם ירצה ה', יסע לקאירו; וכשישוב, ישכור או יקנה את הבית אשר לזלמן האשכנזי (בית, הרחוק מביתו רגעים אחדים)… הכל יישאר במקומו… היא תחיה לה כמלכה… תאמין לו… תחכה ותראה…

בראשית הקיץ נדחתה קצת נסיעתו, וכאשר סידר את עניניו והתכונן לנסוע בחודש אב, פרצה פתאום המלחמה העולמית בערב תשעה־באב – ונישׂאה תקותו של כואג’ה דאוּד וחלפה כענן־בוקר…

 

כ    🔗

הימים הראשונים, אשר הביאו את בשורת המלחמה וחנקו בבת־אחת את מהלך העסקים ותנועות המסחר, לא היו מובנים די הצורך לכואג’ה דאוּד, הוא לא תפס בבירור, למה גדולה כל־כך ה"מכה" של המלחמה הזאת אשר ב"אֶברוֹפּה", עד כדי שתזיק לכל העולם. ובראשונה חשב עוד לצאת בכל זאת למסעו…

ולולא היה מקרה רע, רע מאד, שנתקל בו כואג’ה דאוּד ימים אחדים לפני המלחמה, אולי לא היו רשמיה של המלחמה ופגעיה פועלים במידה רבה ועמוקה כל־כך על נפשו ועל מחשבותיו: ימים אחדים לפני הכרזת המלחמה, כשרצה כואג’ה דאוּד לנסוע לקאירו, מסר לבנק אחד אשר בירושלים כעשרת אלפים לירה להעבירם לקאירו, לכשיצטרך, ליסוד ענין־שותפות גדול. וכשקפא פתאום, בן־יום, דופק התנועה במסחר, והנסיעה עלתה בקושי רב, וגם שמע כואג’ה דאוּד מכל פה, כי גדולה המכשלה אשר תבוא – הלך לבנק והודיע בלשון פשוטה, שרצונו לקחת בחזרה את סכום הכסף, שמסר לפני ימים אחדים…

כשסירב המנהל למלא את דבריו בתוקף חוק ה"מורטוריום" והסביר לו, שפסקה עתה תנועת “תן לי ואתן לך” – היה כואג’ה דאוּד כתמה… אמת איפוא מה שאומרות הבריות… אך, לבלתי ייראה כחסר־הבנה בדרכי מסחר והליכות־עולם לפני המנהל והפקידים הראשיים, היה כמלגלג וכמתבדח: “הרי זה ‘ענין’ – בחייך: בנק כשר ונכבד אומר גלוי ובלי בושה: איני רוצה לשלם!.. הי… הי… 'אכלה ומחתה פיה… ממשׁ’…”

– לא, כואג’ה דאוּד, – ענה המנהל. – לא רק הבנק אומר ככה… כי אם רשות לכל אדם לאמור כך… ורבים־רבים האומרים לבנק כזאת – ואין הבנק פוצה פה…

– אבל אני… הקופה שלי שאני… הקופה שלי… הדה… נשארה ריקה..

– לכואג’ה דאוּד, אנו יודעים, אין הדבר אמנם למכשול גדול כל־כך… בודאי יש לו עוד בפינות שלו כמה עשרות אלפים… ולכשתתם המלחמה הכל יהיה ברור ושריר.

– במהרה בימינו, אמן! – ענה כואג’ה דאוּד ונסתלק מן הבנק תפוס הרהורים כבדים.

מכאן הרגיש כואג’ה דאוּד, כי המלחמה הזאת – זעם גדול בה. ונשתתקו ונרדמו כל תקוותיו, אשר נרקמו בחדות־נפש ובמשא־לב עמוק לפני שבוע ימים…

ובבית ידעו שתי הנשים והבת שרינה ברוב מכאובים וצער את דבר ה"האסון" אשר קרה לו עם הבנק – ודיברו ברטט כל אותם הימים וצעדו חרש על ראשי אצבעות, כשישב “הוא” בחדר־האוכל בודד וקודר…

כשהכריזה תורכיה את המלחמה על ממשלות־ההסכמה, החל כואג’ה דאוּד לשאוף רוח לרוחה. עד כה היה נזון מידיעות אשר בעתון העברי ירושלמי ומשמועות שבעל־פה, שהבינן לא במידה מספיקה; אך עתה היתה דעתו על כל הענין ברורה מאד:

המלחמה לא תארך כי אם חודש או שנַיִם… הוא הרי יודע את כוחו של ה"אנגליז" בקאירו: על גגו של קסרקטין גבוה עומדים, לשתי רוחות העיר, שני תותחים – ופיהם פעור כפי שאול.. רק שני תותחים… ואם תאבו ושמעתם – מוטב, ואם לא – כאן תהיה קבורתכם… חייכם, כך הוא… וגם פה, עוד מעט ויעמדו על הר גבוה, קרוב לירושלים, שני תותחים – כמו שם… רק שנים – ובא לציון גואל!

וכאשר איחרו קצת הימים ועברו חדשים רבים והאנגלי לא הופיע, ביאר כואג’ה דאוּד, מתוך הבחנה במצב, כי האנגלי בונה מסילת־ברזל. הוא אינו כאלה התורכים היחפים… בשביל הצבא שלו דרושה רכבת… הצבא שלו הם בני “סניוריס” (אדונים)… הוא יבנה בראשונה מסילה, ואחרי־כן – בתופים ובמחולות יבוא… כך הוא.

ואולם כשעברה גם השנה השניה ועוד קיץ היה וחורף – והישועה לא בא – התיאש כואג’ה דאוּד מן האנגלי והשמיע לפעמים דברים נכאים: הנצחון של האנגלי ספק־ספקא הוא… רחוקה התקוה: האנגלי הוא “שאטר” (פיקח) גדול בים, בים הוא שטן, הוא הראשון בין הממלכות – אך ביבשה אינו שוה פרוטה… ביבשה תש כוחו כנקבה…. ונקטינן – ביבשה התורכי הוא הראשון. “על חרבך תחיה” – ישמעאל!.. והרי הגרמנים הללו עוזרים להם – כאן החשבון הוא אחר…

וכשהחלו באים וגוברים ימי־החרדה הגדולים על ירושלים: גזירות קשות, גירושים, תליות ותעלולי־עושק של ממשלה גוססת; כשעיני רבים־רבים כלו על פת־לחם, ובגד לגוף ונעל לרגל אזלו מרוב האנשים, והיה כאילו הילכו אימים רוחות רעות בחוצות ירושלים ואפפו את האדם יגון, פחד ומבוכת־נפש – בימים ההם היה כואג’ה דאוּד אחד מאותם האנשים המעטים, שבימות המלחמה שיחקה להם השעה ביותר: הוא היה שקוע בכל חושיו בעניני חלפנות, בעסקי ניירות־ערך תורכיים, והגה וחשב על “מרקוס” (מרקים) ו"קרונס" (כתרים) ועצמוּ רוחיו וגדלו מאד.

ובאותם הימים אשר חשבו בני־אדם והגו רק על רוטל קמח וצלוחית שמן ועיני האנשים הביטו ברעת־לב באב־משפחה, אשר זכה להכניס אל פתח ביתו סאת חיטים וקב “בורגול”; באותם הלילות האפלים, כשישבו אנשים מסובים לשולחן מוּאר בפתילת־שמן כהה ודועכת וסחו בקנאה על שבעים ומאושרים, הצוברים בר לחדשים – עלו על שולחנו של כואג’ה דאוּד יום־יום תרנגולות מפוטמות ונתחי בשר שמן. הוא לבדו אכל, השיורים נותרו לאשתו, לחמותו ולבתו שרינה. הוא הלך והשמין, אבריו מלאו ועגלו – ובני הבית שבעו מרורים: כל גזירה וכל טקסה ומס, שחלו ביום בשוק ונגעו גם בכואג’ה דאוּד, הועלו בלילה על שולחן הבית והוּספּדוּ בפיו לאזני בני־הבית בתיאורים שחורים ומוגזמים ומפחידים… אמנם רבות־רבות נתבע ונתן כואג’ה דאוּד לממשלה – אך כל זה היה כאין לעומת הרוחים העצומים, שעשה יום־יום ואשר על־אודותם לא סיפר בבית כלום.

אל כל העוני והמחסור, אשר עצמו מיום ליום בעיר, לא שת כואג’ה דאוּד לב. רק בדבר אחד הגה לפעמים קרובות: במות. מה רבים ההולכים מדי שבוע בשבוע… העיר מתרוקנת… ונוראים ואכזריים היו הרגעים, כאשר עלה על לבו פחד המות – מותו הוא… ולכן – הרבה לדאוג לנפשו ולטפל בבריאותו, הרבה לשמור בר ומזון, כאומר להדוף בכל עוז את הרעה מביתו. בביתו לא יוּרגש מה ממצוקות המלחמה ופגעיה; המחסור, הדאגה, אלה שערי המחלות, לא ייראו בביתו ולא יסורו אליו כלל. הוא לא יתן, כי יסור גם צל המות אליו. כבן ארבעים ושמונה הוא היום – ורצונו לחיות… עוד לא חי עד היום, עוד לא טעם טעם־חיים… נורא הדבר לחשוב כי ילך מכאן ריקם… לא ייתכן הדבר… ואולם פחד עמוק וטמיר אחז בו ולא הרפה כל הימים ההם.

ורב הפחד גם מפני זו הממשלה המשתוללת במבוכתה, המחדשת את גזירותיה שבע ביום, ואשר תקצר דעת אדם לנחש, מה עוד שמוּר באוצר מזימותיה. כואג’ה דאוּד הוציא מארונו את כל הזהב אלפים רבים, וטמן אותו בקרקע. אך מה יהיה, אם יתבעו ממנו את ביתו, את אחוזתו, ואותו יגרשו ויגלו למרחקים? אמנם, הוא אינו חשוד בשום עוון בפני הממשלה, אבל כספו הוא מקור לכל חשד בעיני ממשלה כזו – והוא ידוע לעשיר. מה יהיה, אם תגזור ממשלת־זדון זו, מחר או מחרתים, גזירת גלות על יהודי ירושלים, והיא, הממשלה, תקח לה לעין השמש את הון האנשים ואת רכושם? – והפחד הזה שם את כואג’ה דאוּד ביניו אחד העניים החסרים כל, כאחד מאלה המסתובבים בשוקים ופניהם נפוחי־כפן וצהובי־רעב – אולי גם הוא צפוי לגורלם… מי יערוב? וכשהלך בחוצות ירושלים ועל־פניו עברו הנשים האלמנות, או נשי־חיילים עלובות, בהיסחב רגלן הכושלת בכוחות אחרונים ותו חרפת־הרעב במבט עיניהן התועות, או כשעבר לדרכו יום־יום מביתו העירה, בוקר וערב, וראה על צדי דרכים את הילדים העזובים, יתומי אב ואם, שחורי־פנים ומזוהמים ושפתותיהם צנומות וחיורות מרעב – כשראה את כל אלה – לא נכמרו רחמיו ביותר עליהם, לא את צערם חש, כי אם את פחדו וצערו הוא ויירא מאד…

הנשים, אֵם הבנים והסבתא, נמק בצערן בתוך הבית הגדוּר מסביב – מאין כל ידיעה מן הבנים זה שלוש שנים ויותר; חרש נזלו הדמעות, לעתים תכופות, מעיניהן – ושבועות שלמים עברו ואיש לא בא ולא קרב אל הבית. הקרובים, שבאו גם בימים כתיקונם לעתים רחוקות, לא נראו זה זמן רב. הם, הקרובים, היו מן הירוּדים הרבים ונמנעו מהיראוֹת בקלקולם ובדלדולם לפני כילי ושבע ככואג’ה דאוּד; ואליהן, אל וידה ואמה, לא באו לבל יגרמו להן צער, מאין ביכלתן להעניק מה לקרוביהן הנצרכים: המפתחות של כל המזון והצידה היו שמורים בידי אדון־הבית שמירה מעולה.

רק בתו שרינה, שהיתה אז כבת ארבע־עשרה, זו הקטנה, היתה עומדת כמגן לאמה ולזקנה. היא היתה נערה נאה ובעלת־חן, ומיום שעמדה קצת על דעתה יצאה מתחת ידו של האב: היא לא צייתה לו ולא נתנה ערך למה שיצא מפיו. היא לבדה עזבה את בית־הספר של ה"אליאנס" ועברה בעצמה, בהיותה בת שתים־עשרה, לבית־הספר העברי.

האב רגז תמיד עליה ולעג לדבריה: בריה משונה זו – מהיכן יצאה? “פרנסיס ואנגליז”, לשונות “פראנקס” – אינה לומדת בחשק, כל הגיגה היא העברית, מה כוחה של זו העברית? היכן מצינו? מה תתן ומה תוסיף לשון־הקודש? הרי הוא יודע לשון־הקודש, יודע – והנחשב הוא איפוא ל…הדה, לאדם “אֶברוֹפּי”?..

ובבואו לפנות ערב, בימי המלחמה הנוגים והכבדים, ובראותו את שרינה מהלכת בגן ולומדת פרקי ירמיה בעל־פה, היה קובל וטוען בהיתול:

– חייך, הציונים משוגעים הם: מה הם נותנים לך, לילדה, ללמוד קינות ירמיה – ובעל־פה? דוקא בעל־פה? האומרים הם לעשות בנות לרבנים להם?.. משמע: דעתם של הציונים נטרפה עליהם – כמו שאני אומר תמיד…. כל מחשבותיהם של אלה, בכלל, שטות הן… הרי רואים הם מה תוצאות כל “הדיבורים” שלהם: גירושים מיפו ומתל־אביב שלהם… כל הרעות בשלהם באות… ועוד מבלים זמנם – בירמיהו הנביא…

שרינה – תשובתה מוכנה תמיד בפיה בביטול גמור לדבריו:

– הלא אני אומרת לך, מה אתה יודע? מה אתה מבין? מה למדת אתה בימיך? מוטב לך לשתוק. כשאתה מדבר, דומה אתה… אתה יודע, מה שאני אומרת תמיד: לאדם שלא ראה ים ואומר, שאין ים בעולם… אם אתה לא ראית, אין זו ראיה עוד, שאין ים… אתה מבין?

ובשעות רגזו של כואג’ה דאוּד על אשתו – קמה היא לרוב והביטה ישר, בעינים חדות ופיקחות, בפני אביה. “אתה – השמיעה בקנטוּר – היכּלם מעט; זכור, מי אתה – מי שהיה מוכר ביצים – ואתה עוד מבזה את אמי? התבייש, אתה אינך כדאי למשפחת אמי – השמעת?..”

בשעות כאלה היה כואג’ה דאוּד מחויר ונושם תכופות, מבלי יכולת לשפוך את חמתו. פעם ופעמיים ביקש להכותה – ונשמטה מבין ידיו; ואחרי שעות הרוגז – כך נוהגת היא תמיד – שבה היא, אוכלת ושותה וסחה עם אמה וגם אינה מביטה עליו… זו לקחה שבעה מונים בחוצפתה מאלברט.

בזמן המלחמה שכח את בניו; הוא לא דאג למכתב, שלא נתקבל מהם כל אותן השנים; נוח היה לו בכך: “אם חיים הם – אמר לפעמים – מוטב. ואם לא, מה יש בידי לפעול? ככה אמר גם דויד המלך”…

וחוצפתה וקנטוריה של שרינה גרמו, שישכיח את הבנים יותר מלבו… אלה, שקרוביהם היו בחוץ־לארץ, דאגו להם ודרשו על־ידי הקונסול האמריקני לשלום הנמצאים מעבר לים; ואולם הוא לא הלך אף פעם אל הקונסול, ונימוקו עמו: אם בנים הם, הם צריכים לכתוב ולהודיע מאשר אתם; ואם הם אינם כותבים, למה יחרד הוא וידאג להם? ובלבו חישב את הקץ, קץ המלחמה. הוא מנה וספר את הימים וציפה לקץ; רק תתם המלחמה – מיד יסדר הוא את חייו….

ובשעת רגזו עם אשתו או עם בתו ניחם את עצמו בחשבו על קץ המלחמה… קטנה זו, שרינה, תשלח לשונה החצופה במידה שהיא רוצה – הוא לא יתעצב אל לבו ולא ישמור את דבריה – עליו להיות “רחב־לב”; בזמן הזה – אל יפריע דבר את בריאותו… אין לו לתת לשום דבר כי יגע בנפשו נגיעה יתירה – לא רק לאשר בביתו, כי אם גם לכל אשר אפשר לפגוש בחוץ, לכל אשר תראה העין בימים האכזריים האלה…

וכואג’ה דאוּד שמר על רצונו זה, כי ידע מה רב מספר הכושלים, היורדים והאובדים באותם הימים. למול חנותו היה שולחני זעיר, בעל משפחה גדולה. בשנה הראשונה והשניה של המלחמה החזיק עוד מעמד, בשנה השלישית היה כמתאבק עם המחסור; מקופות־סיוע לא הספיק האיש להחיות את נפשו ונפש בני־ביתו הרבים – ואז נראתה לעיני כואג’ה דאוּד מלחמתו של זה עם המות: בראשית השנה הרביעית פתח את החנות ועשה גרשים אחדים ליום; פניו היו חיורים ומבהילים ברזונם. כעבור זמן־מה, לאחר שמכר במשך חדשים אחדים את כל אשר לו בבית, אזלו כל אמצעיו ונסגרה חנותו לגמרי. אז ראה והביט כואג’ה דאוּד בעבוֹר האיש לפעמים, נכנע ועלוב, על־יד חנותו הסגורה, משפיל את עיניו כנכלם, לבלי הביט אל עבר חנותו, אשר חי בה שנים רבות וארוכות… כעבור ימים לא־רבים הוּגד לכואג’ה דאוּד, כי ראו את האיש חולה בביתו ועיניו שחרו מסביב, פניו צבו ובשפתו התחתונה אחזה עוית מוזרה.

כואג’ה דאוּד חשב באותם הימים, כי מן הראוי היה לעזור לאיש הזה, שכנו מכבר – אך מיד התקוממו כל עשתונותיו בקרבו: עזרה קטנה הן לא תספיק לו, ומה הוא כי יקח עליו משא משפחה שלמה וגדולה, היפרנס אותם, את כולם – ועד מתי? מי יודע כמה תארך המלחמה – אפשר עוד שנים רבות… והאם רק זה הוא הנופל – כמה יש עוד כמוהו? מה תועלת לעזור לאחד? והלא לכולם אין איש אשר יכול לעזור ולדאוג להם… בזמן הזה אין אדם אפיטרופוס על אדם… מי יודע, למה צפוי האפיטרופוס עצמו? ועד שהוא הולך ומהרהר בדבר שכנו, והנה נודע לו כי הוא כבר מת.

וכאשר נמשכו הימים וקרני הישועה לא נראו עוד בארץ, חזקה דעתו של כואג’ה דאוּד עוד יותר בו: המלחמה תארך עוד שנים רבות־רבות ועליו להיות זהיר בכל מהלכיו יותר מקודם..

ובבוקר אחד, בהתחלת ימי החורף, ראה כואג’ה דאוּד בחנותו, בהרימו את עיניו מפנקסו, איש בעל זקן קצר, לבן ברובו, והוא לבוש מעיל ארוך לא־נקי, עומד לפניו כעמידת עני בפתח, על שפתיו בת־צחוק קלה וידו שלוחה אליו לשלום, הוא משך את ידו אחורנית ושאלוֹ:

– מי אתה?

– אני, הי… אינך מכירני… חיים ששון. ידידך מאז…

– ח' חיים – אלוהים, אלוהים… מה “המצב” הזה? ואיה הזקן והפיאות? כיצד? – ח' חיים, הוא ח' חיים?..

– כן… שם … בבית־האסורים גזזו… הכל… ימח שמם… “חוץ מן הפנים”…

– מתי יצא ח' חיים?

– זה חדשים… כשמונה חדשים… כשהיה “נצחון ורשה” של ה"אלימני", נתנו “מחילה” לאסירים… לי כבר עבר זמני – אך המשיכו… ישבתי שבע־עשרה שנה, בעווֹנות, במקום חמש־עשרה…

– ולמה אין רואים את ח' חיים – הוא עובד? איפה?

– בביתי… יושב אני בבית… מתבייש אני לצאת… בני, בן יחיד, בצבא הוא – איני יודע איהו… מכרתי מהבית הכל… עתה אזל הכל… ואשתי… ובתי עלמה גדולה כבר…

כואג’ה דאוּד האריך מבטו עליו… מה נחרב האיש! איזה הרס! היכן נעלם אותו החן, שנשמע בדברו… ואותן העינים הטובות, מה נכנעות ותוהות הן! מה נורא המראה! הנה גורל אדם…

– ומה עושה ח' חיים עתה?

– הנה… חפצתי לנסות לעבוד מעט… הייתי רוצה… אם אמצא… איזה סכום כסף… לעבוד מעט…

– כן… טוב שילך ח' חיים אל “הועד האמריקני”. הם צריכים לעזור…

– אל ועד… מימי לא הלכתי… אתה יודע – הוא יודע… זוכר…

– כן, ח' חיים, רק ועד יכול לעזור… איש פרטי – אין אפשרות… העולם – נורא עתה… מי יודע, מה יהיה עוד?

– אי משום הא… יש לי להבטיח לך… להבטיח לכבודו… כי השנה – חסל. זה ברור… גם לישראל תהיה גאולה – זה ברור… כן אוכל לאמור…

כואג’ה דאוּד הטיל בו מבט של לעג מסותר – כעל פיסח, המנתר ברגלו האחת ואומר: ראו מה ישרה הליכתי…

– אפשר… מי יתן והיה! – ענה.

ואז פתח שנית את פנקסו הגדול והשקיע בו את מבטו רגעים ארוכים…

ח' חיים התנועע כה וכה במקומו; וכשהרים כואג’ה דאוּד את עיניו קצת, כפף ח' חיים את ראשו, הניח ידו על רקתו – לאות שלום – ויצא מן החנות בשתיקה…

נדמה היה לכואג’ה דאוּד בכל הרגעים שעמד ח' חיים על־ידו, כאילו משא כבד מעיק על גבו, ובצאתו חש כאדם הפורק עול מעליו…

מאז לא הוסיף כואג’ה דאוּד לראות את ח' חיים עוד.

 

כא    🔗

כחצי שנה אחרי כבוֹש האנגלים את ארץ־ישראל הגיעו מכתבים מאלברט משיקגו.

במכתב הראשון היה כשואל ומתודע על מצב הבית, והעיקר – על הנמצאים בו… אחר תשובת האב הגיע מכתב ארוך, שבו הוא מפייס את אביו ומבקש סליחה ממנו על כל העבר – שבודאי “כבר נמחה ועבר”… ואז הודיע אלברט גם ממצבו וממעשיו: במשך זמן המלחמה עשה עושר רב, ביחוד בשתי השנים האחרונות.

אז הגיע גם חבילה גדולה של תצלומים שונים: תמונות מעון־הקיץ המפואר שלו, תמונת גברת־הבית, אָדל, כשהיא בבית, בשוק, תמונות הבנים (סלודוֹר, בן חמש ורז’ינה, בת ארבע) כשהם מטיילים עם ההורים בגן. כשהם נוסעים ב"אוטו" שלהם, תמונות משעת המרחצאות, בתלבושת הקבועה לכך, בחדר־הרחצה המרוּוח שבמעונו וכו'.

בביתו של כואג’ה דאוּד הגיעו אז שעות טובות, שבהן החליפו כוח במקצת שלוש הנפשות, האם, הבת והנכדה; כואג’ה דאוּד הרבה לדבר עליו, על אלברט. וניכּרו כעין געגועים וחיבה מדבריו “עליהם” – על הבנים והנכדים… והמכתבים שהגיעו החיו גם את וידה ואת אמה בבשורותיהם הטובות.

ובזמן הזה, אחרי המלחמה, התחילו בנים חוזרים לחיק הוריהם, אלה שהיו פליטי הצבא התורכי, מגורשים, או אלה שבמקרה הורחקו מבית־אבותם, ובא גם לזר לירושלים לראות את הוריו: הוא השתקע בקאירו בתור פקיד בבית־מסחר ומצא שם את מחית־חייו במידה מספקת; הוא שהה בירושלים כחודש ימים ושב למקומו.

ובבית נשאו הנשים את נפשן, והשמיעו בדרך אגב ובזהירות רבה את דבריהן “לפניו” – לראות את אלברט ואת אשתו ואת הנכדים בירושלים. וגם מיודעיו המכובדים של כואג’ה דאוּד שאלוהו בסקרנות: “מה את מסיו אלברט?.. ומתי ייראו פניו אצלנו?”

ואז הביע פעם כואג’ה דאוּד את חפצו, כאילו גם הוא רוצה בכך. אלא שהדבר נדחה על־ידיו מ"פוסטה" ל"פוסטה" – ואת פקפוקיו לא הזכיר בבית כלל… וכאשר כתב סוף־סוף לאלברט על־דבר זה, באה תשובה, כי הם “שואפים” זה כבר לכך. אמנם קשה לו הדבר מפאת עסקיו – אבל הוא יסדר את הענינים בשנה זו. ובאמצע הקיץ הבא מקווה הוא בהחלט למלא את שאיפתו, לבוא “להתראות” לחודש ימים.

כואג’ה דאוּד התכונן ברוב ענין בראשית הקיץ ההוא לקבלת פני בנו ומשפחתו. הדירה כולה חידשה את פניה: הכל נצבע מחדש; רהיטים יקרים, מיטות חדשות, גדולות וקטנות, נקנו במחיר גדול; רהיטים לנוי, שלא נראו מעולם בבית זה מילאו את כל החדרים, גם גנן הובא להתקין את הגן וליפותו כראוי וכיאות לאורחים היקרים והחשובים. דומה היה כואג’ה דאוּד בזמן הכנותיו אלה לפקיד זה, המתאמץ לעשות כל אשר ביכולתו באופן נאה למען הפיק רצון מושלו ולקנות את לבו לחפצו…

בשעות ההכנה הרבה הביעה לפעמים וידה את דבריה לפני הקרובים, שנמצאו לפעמים בבית: האם ימצא חן “בעיניהם” ביתנו זה וכל אשר לנו – “הם”, שרגילים באותן הדירות, באותם הרהיטים ובתענוגות אשר שם?

והסבה ענתה אמריה: הן לא בשביל הדירה והרהיטים יבואו אלינו, אלא בשבילנו, ואנו – הננו כאשר הננו.

והאב הגיד את דברו, לפי דרכו, בקול רם ובלשון גבוהה: ודאי… מה? מה אַת חושבת? שיהיה לו זמן להתבונן ולחשוב בדברים כאלה? תמיד… יהיו… הדה, אנשים רבים… אלה הולכים ואלה באים… תמיד… יבואו לראותו, ולשמוע מה שיספר… ואלא מאי?..

וכשהגיעו האורחים המקוּוים – בשלהי יוני – נחה ושכנה רוח טובה וקלה באחוזה הנאה כל אותו חודש ימים. אנשים רבים באו, אמנם, רק בשלושה־ארבעה ימים הראשונים; אך במשך השבועות המעטים האחדים המו כתלי הבית הזה, אשר היה סגור על שערו כדומם ואבל תמיד, לקולות החיים והצהלה של בני־הבית וביחוד לקולות הנכדים הקטנים. צלילי השפה האנגלית נישאו באוירה של האחוזה וצחוק שובב ועליז נשתבר בין משוכות הגן בכל פינה וצד – כאילו החליפה האחוזה את פניה ואת טעמה והגיעו לה ימים חדשים מנוֹפים רחוקים…

וכואג’ה דאוּד עצמו הרגיש גם הוא את הימים הנעימים והטובים, בראותו את כלתו, בעלת־הקומה המלאה והעדינה, כשהיא עוברת ושבה מחדר לחדר או כשהיא מטיילת בגן לארכו ולרחבו בלוית בניה הקטנים; נדמה לו, כאילו היא ממלאה את הבית בחן הליכותיה, בנועם פניה הצחים, במבטי עיניה השחורות והגדולות; הוא שמר בשום־לב את דבריה ויהי כעומד נכון למלא כל הגה פיה – למען “תרגיש את עצמה בטוב ובנעימים כמו בביתה שם…” “שתקח ‘פּלֵיזר’ (נועם) ו’גוסטו' (חפץ) כמו במעונה…”

הוא התאמץ בכל להראות פנים מסבירו ולהיראות כאדם אירופי; הוא השמיע את דבריו בנחת ונזהר לבלתי הרים קולו ביותר, כדרכו תמיד; אלברט היה כעומד על המשמר ובא תמיד לעזרתו, בדברו את דבריו לפני האורחים, אף הצדיק תמיד את דבריו… אלא שלפעמים ראה אלברט בהינעץ מבטו של אביו בה, באדל, מבט ארוך ומעמיק, ויהי כאילו הוצתו עיניו בשביב אש זרה… אז ביקש תמיד להחליף ולפזר את זה הרושם בכל הבא לידו ושם עצמו כלא־רואה ולא־מרגיש…

ביותר גדלה חיבתו של כואג’ה דאוּד לנכדים הקטנים, שהיו יפים וחמודים, וחותם פני ההורים טבעו עליהם ביתר נועם; הוא הרבה להעניק להם צעצועים ומגדנות, שנתקבלו בלשון אילמת, בתרגום של “פּפּא” או “ממא” ובמסירת “תֶנקיוּ” גרציוזי מפיהם.

והסבה והחמות היו נתונות בכל לבן ל"אלברט האהוב". כשנשארו לפעמים, בימים הראשונים, כל בני־הבית סמוכים לשולחן בחדר־האוכל הנאה, פטורים מן האורחים הבאים וההולכים – היה אלברט אוהב לשבת בין אמו וסבתו, ואשתו והילדים בקרבתם. הסבה קיבלה פעמים רבות בזרועות פתוחות את “הלור (לורד) האמריקנוֹ” וכיסתה את פניו בנשיקותיה ובליטופי ידיה. “הלידי, אדל היקרה, – אמרה אל נכדה בבדיחה – תרשה, שסבתא תשק לך…” ואל אדל פנתה: “הרי הוא אתו אלברט החביב כבהיותו בחור הוא לא גבה – קומת אמו לו, פניו מלאו, אך מכיון שהוא מגלח את הזקן וגם את השפם – הרי היא רואה בו את אלברט שלה, הקטן והיפה; עתה נכונה היא – כך אמרה וחזרה רבות – למות במנוחה… ברוך הוא שזיכה אוי בכך… היא בת שבעים וחמש ומעלה… די לה…”.

ומכאן, מחשבון שנותיה של הסבה, היו נכנסים לפרשת השנים והעבר של כל המשפחה…

היא אדל, הביעה לפעמים את תמהונה בספרדית, שידעה במקצת, על חמותה, שפניה רזים ורעים כל־כך, גם שערותיה הלבינו ורבות משיניה נשרו: “הן, לפי הנראה, איננה זקנה עוד כלל. הסובלת היא, החולה היא איזו מחלה…” ואל חמיה פנתה בחלקת־לשון נימוסית: “הוא צריך לשים לב ל’ממא' ביותר…” היא, שלא ידעה על־דבר חיי זה הבית כלום, הגידה בתמימות ובבת־צחוק על שפתיה: “הבריות יאשימו רק אותו… רק בו יתלו את האשם – כך נוהג העולם לשפוט – וכי לא כך?”

וכואג’ה דאוּד משיב בפשטות רבה: “מי אומר לה דבר ומי מוחה בידה? תאכל ותשתה ותחי לה כמלכה… וכי מה?.. היא… הדה… דואגת ומצטערת לרוב…” אז עבר מבט קטוע וחולף בין האם והבת – והזקנה ענתה:

“כן… האהובה… זקנה איננה, בת ארבעים ושמונה היא… אך געגועי הבנים וכליון־הנפש של חמש שנות־המלחמה שמו אותותם אותות…. כלום דבר קטן הוא לחיות כל השנים הללו רחוק מן הבנים היקרים?.. וביחוד בשנות־המלחמה, שהיתה הנשמה יוצאת ותלויה מנגד?.. מילתא זוטרתא היא זאת?..”

ואלברט הביע את דעתו, כי כך היא מידת־נשים. הנה גם “פּפּא” דאג ודאי לבנים כל אותן השנים, אך הוא, הגבר, יודע להבליג על צערו וחוץ משערות לבנות, שנזרקו בו, לא נזדקן כלל. אותו אבא כמו שהיה, רק ששמן קצת יותר…

והוא, האב, ענה את חלקו: “הגבר דרכו בכך להאריך עד שיזדקן; אף כי הוא למעלה מעט מחמישים – חש הוא את עצמו כמאז… לולא הקטנים האלה, הנכדים, כי אז לא הרגיש כלל, שהוא כבר זקן… סב לנכדים… הוי, סוף־סוף חלפו השנים – והוא כלא־יודע…”

ובערבים ישבו כל בני המשפחה ישיבה מלאה חדוה במרפסת על כוס קהוה ועם סיגרה, לאחר ששבו הבנים מטיולם בסביבות ירושלים.

אלברט האריך שיחתו לרוב עם אחותו שרינה – הוא חיבב אותה ושאל לכל מעשיה ולימודיה, וגם הביע את שמחתו, לתמהון האב, על למדה בבית־הספר העברי וידעה את “שפתנו” היטב, עד כי הוא, אלברט, מקנא בה.

באותם הימים קנה אלברט מתנה לאחותו: פסנתר יקר ונאה. “אצלם” אין בת הגונה אשר לא תפרוט על פסנתר והבטיח לתת לה להוצאות הדרושות ללימוד זה. ואז נשמעו מן הסלון, בשעות שאחרי ארוחת־הערב, צלילי הפסנתר, גדולים, רמים, מלאי עוז והדר, כשהם יוצאים מידיה הלמוּדוֹת של אדל האהובה… והגיעו הקולות האלה, החדשים והזרים בבית הזה, לאזני בעליו, כאילו הביאו הבנים היקרים לכאן בשורת אושר רב וברכת חיים לימים טובים מכאן ולהבא… ויש בהתהלך וידה ואמה כה וכה במסדרון ובחדרים האחרים והקולות הנפלאים שוטפים ועוברים מסביב – ונדמה להן, כאילו נישאו ונעתקו למשכנות עליזים ושאננים אשר בעולם אחר, רחוק ––

ככה עברה שורת הימים, ימי ששת השבועות, כיום טוב ארוך אחד.

וירדה על הנשארים בשובם הביתה מן התחנה, אשר ליוו את “הבנים” לדרכם, הרגשה מעיקה: רשלנות ועייפות וכאב ממאיר ומשמים של פרידה…

וכָבדה מועקה זו ביותר בלב כואג’ה דאוּד: הוא, דומה לו, נשאר פצוע יותר מכולם… היום, בשובו מתחנת־הרכבת, היה כנבוך: כעין ציפיה חרישית בלתי־נתפסת וכליון־נפש לא־נודע המו בקרבו ויהי כנלחם כל היום ונאבק עם הפיזור, ששרר בכל מחשבותיו – עד כי אוּלץ למהר ולסגור את חנותו מבעוד יום.

מרוב עייפות של הנשפים האחרונים ישנו כולם, מיד אחרי ארוחת־הערב, בשעה מוקדמת, ואולם גם ביום השני לא שקט כואג’ה דאוּד. סגר את החנות בשעה השלישית אחר הצהרים ובא אל ביתו. בבית לא היה איש. הוא ידע ושיער את הדבר לפני בואו: הם הלכו אל החגיגה הגדולה, שנערכה בהר־הצופים, להנחת אבן־הפינה לאוניברסיטה העברית, כפי אשר קרא במודעות הגדולות; הם ישובו ודאי בשעה מאוחרת. גם כל הסוחרים סגרו והלכו – אך כואג’ה דאוּד חש בכל חושיו לאוּת גדולה וצורך רב לנוח.

הוא לבש את חלוּק־הבית שלו וישב ישיבת־מסובים על מרפסת־הגן, המוקפה משני עבריה.

דממה ושקט שררו בבית ומסביב לו. קרני־השמש מבהיקות נחו עוד על מרבית צלעות ההרים והגבעות, שהלכו הלוך והתרחק, עד אשר התעטפו בקצות האופק שלמת־תכלת שקופה וזכה ורבת־הוד.

…זו היא אותה המחשבה, אותה המחשבה, שקיננה בחשאי בלבו, לפני בוא אלברט ובשעת בואו, אותה מחשבה היא, ההומיה בקרבו, כמכאוב נסתר, ומושלת על רוחו והגיגו זה שני ימים… אותה התקוה, שנשא חרש בלבו – אשר אמר למצוא שעה קלה, רגעים אחדים, לדבר עם בנו, לדבר אתו בגלוי ובקיצור על ה"ענין", לאמור לו כך… פשוט: “ועתה, בני, השינית את דעתך? האם גם עתה רע בעיניך, אם אומר לעשות את רצוני?” תקוה זו נשארה קבורה בלבו, לא דיבר אתו דבר, אף לא רמז קל.

אמת: מחשבה זו הלכה הלוך והימוג בקרבו, הלוך ורפה, במידה שעברו הימים מעת בואם… הוא לא יכול לדבר… וגם הסכים מרצונו לכך… הוא ראה, כי אי־אפשרי הדבר… היא, מראיה שלה, של אדל, ודבריה הנעימים לא נתנו… הנכדים הקטנים גם הם מנעו… גם מנגינת הפסנתר… איך היה אפשר?…

…ולמה יצר עתה ללבו ככה? על מה הוא דואב איפוא? עתה – הן אמר לעצמו כזאת – כשהוא סב לנכדים, בן חמישים ושלוש כיום – כשהוא אבי מיסטר אלברט – היעשה זאת עתה? חסל… הן כך גמר בלבו ועבר ובטל רצונו מן העולם… נבלע ואיננו… נגמרה המלחמה, מלחמת שלושים שנה, מיום נשאו אשה – והוא… הוא נפל מנוּצח, חלל… טוב, נגמר… ומה הוא רוצה עתה? מה נשאר עתה? – –

הי… הי… – השתעל כואג’ה דאוּד ונשען על גבו בספה, כשכפות רגליו מונחות עליה וארכובותיו זקופות למול פניו.

מה הוא רוצה עתה? לא־כלום, עתה הוא כואב… צר לו מאוד… צר עד כדי דמעות… חש הוא עלבון… למה שתק? אדרבא, הוא היה צריך להודיע, למצער, את הסכמתו, את הכנעתו… שידעו… לכל הפחות, שידעו… הם צריכים להבין, עד מה מרה הסכמתו זו… עתה – למה הוא דומה? דומה הוא למת, שבא לקברות בלי הספד… זהו העלבון… עלבון, שחשים קרובי המת… גם הוא… גם הוא קרוב לאותו כואג’ה דאוּד… לכואג’ה דאוּד, ששאף והתאווה שלושים שנה לחיות חיי־אדם… עתה – מת אותו האיש ולא הוּספד ואיש לא ידע את מכאובי מותו ואת פרשת חייו… כן, זהו המשל…

…ודאי… למה השתיקה? הכחוטא ייחשב, שנמצא בחטאו, כי ישתקו האנשים לבלתי הכלימו? על זה יצר לו, יצר לו עד מות… לא, כי צדיק הוא! צדיק מכל באי עולם – למה ייקבר הכל בשתיקה? הם צריכים לדעת שלבו עליו דוי, שבעל יסורים הוא… יסורים, אשר לא ידע איש כמותם…

…אבל למה… למה באו עליו יסורים כאלה? למה נענש במידת־דין קשה כזו? על שום מה המכאובים האלה? ההיה איש מימות עולם, מאז ועד עתה, אשר ידמה לו? מי מן צדיקי עולם או מן הרשעים הגמורים, אשר נוּסה במכאוביו – מימות אברהם אבינו ועד עתה? מי נלחם שנים רבות, כל חייו, בעד רצונו לחיות ככל אדם את חייו – ולא עלתה בידו?.. מי נאבק כל ימי חייו עם יצר־הרע – ויוּכל לו? מי נצחוֹ כמוהו? מי?..

ודמדומי הערב היו כרועדים וגוססים על ראשי גגות אדמדמים ועל פסגות הגבעות המעולפות ערפל אפור־כהה; דרך חלונות המרפסת באו נשיבות־רוח קלות ורפות, כאילו היו טעונות ונושאות את משא היום, ההולך נחשל ושוקע ברוב עמל ויגיעה…

כואג’ה דאוּד קם לרגע ממקומו, הדליק את סיגרתו, הוריד משום־מה את וילאות החלונות שמצד הספה – ואפלולית נוחה ורצויה היתה בחדר־המרפסת; הוא שב וישב על מקומו ישיבה של קבע וכובד־ראש…

– כך… כך… – פלטו שפתיו בדממת המרפסת ולא יסף…

ושמא, בכל זאת, טועה הוא? שמא… שמא מתחייב בנפשו הוא, בקברו את מאוייו? למה ינתק את החבל בידיו וישליך את הדלי אל תהומות?.. מי יאמר שזוהי הדרך הישרה, שעליו לבור אותה? מי גזר עליו כזאת? בן חמישים ושלוש הוא כיום, אך כוחותיו אתו, כוחות גבר מלא עוז־חיים ורצון־חיים – אולי תועה הוא עתה – ועתיד יהיה לתעות עוד ולאבוד בדרכים יגעות שנים רבות?

ורטט חלחלה עבר בבשרו של כואג’ה דאוּד:

לא. לא… לא ישוב אל הדרך הנלוזה – דברי השטן הם אלה…כמה פעמים ניסה ונכשל… לא, אסור לו לזוז מהחלטתו – לא ישוב לשגיונותיו… חסל… הוא לא יוכל לעשות זאת לנכדיו… לאלברט… לאדל… הוא לא יבאיש את שמם ואת חייהם… לא, נגזר הדין ונחתם… בשביל זה היה רוצה לברר להם, להודיע, לעשות דבר שיהיה גלוי, שיהי מפורסם, כי חרץ משפטו על עצמו – וחסל…

אלא… מה רצה לדעת פשר הדברים הללו! מי הוא הגוזר ככה? הוא, “מי שאמר והיה העולם”? לא ייתכן. מכשלה כזו, סבור הוא, לא תצא מתחת כסא כבודו… הוא, המרחם על כל בריותיו, מי שכתוב בו: “ורחמיו על כל מעשיו”, לא יעשה עוולה כזו לבן־אדם… איך?.. איך אפשר כי יברא אלוהים אדם ויתן לו לב חושק ונפש אוהבת – וימנע ממנו את ענין החיים… החיים עצמם, שהוא נתנם?.. יש דברים בגו… הוא אינו יודע חכמה… קצרה בינתו מהשיג… אולי יודעי־ספר, חכמים, צדיקים, או אפיקורסים וכופרים יודעים דבר… שמא… שמא כל חייו שעברו ברוב תכונה ובמעללים גדולים – שמא כל זה טעות אחת היא… טעות גדולה מעיקרא… האפשר? ולית דין ולית דיין? האין עין רואה ואוזן שומעת ובוחן כליות ולב?

כואג’ה דאוּד פקח את עיניו, שהיו עצומות כל הזמן, ומבטו ננעץ בחשכת בין־השמשות שבחדר… חשכה… הוא אינו יודע דבר… קצרה דעתו מהבין… כבחשכה זו, שבה הוא נמצא עתה, ככה גישש כל חייו… מי הצדיק ומי הרשע? ואולי הכל הבל־הבלים, כמו שאמר קוהלת… מה אמר קוהלת? הוא איננו מבין מה כתוב שם. אולי צריך היה להשיג מן האסור, לחטוא ולטמא את נפשו? הרי אין השורה ישרה בחייו, אין השורה ישרה; הרי… הרי מה שמותר לכל העולם נאסר עליו – ומה שאסור לכל העולם אפשר מותר לו?.. ודאי מותר לו… האפשר הדבר? כן… ממה־נפשך… ממה־נפשך: או אַל יוּתן לב לאדם, או, אם ניתן – לא ראוי שיישרף לב זה… אלא מאי? כי יוּתן לב פותה לאדם והוא יעמול וייגע לחנקו ולהמיתו? למה? ומה טעם לזה? והרי רשעים יש וחוטאים, הנהנים בחייהם מכל… הנה בני נרנוף, חבריו לפנים, עד היום רגליהם טובלות בזהב ובעושר ובכל טוב ולא יניחו ידם מכל דבר – וטוב להם… והוא – מה שמר נפשו מחטא! אבל מה? מה הוא מהרהר? כלום אינו יודע שיש דין ומשפט בעולם הבא?.. לא כל החשבונות נגמרים פה – היה אומר ח' חיים ששון. והנה ח' חיים ששון למה נענש ביסורי גיהינום בעולם הזה? האפשר שכאן נגמר הכל? – –

וכשעלה על לבו זכרון ח' חיים ששון ובני נרנוף שותפיו, נמשך לבו בלי כוונה אל ימים רחוקים ועבר מענין לענין והיה כמטפס בדרך ארוכה מסלע אל סלע; נים ולא־נים ישב, שקוע בתוך עצמו, ורעיונותיו הרחיקו ללכת עד ימי ילדותו… אז ראה את דאוּד הנער ההולך אל המיסיון… ואחר־כך את חנותו הגדולה והחשוכה אשר ברחוב־היהודים – ועבר בדרכו על־יד קבר “רחל אמנו”, ופסח משם על ראשי גגות וכיפות משופעות, ראה את ביתו אשר בעיר הישנה, את חיה־שרה וליזר־ינקל – והיה כשומע בקול גערות אמו הזועמת… ואז ישב בדרכו על־יד ח' חיים ששון בחנותו ועל־יד שער בית־האסורים – ופגש בדרכו הלאה את כואג’ה דאוּד, המתהלך עם בני נרנוף באולמים הגדולים… והגיעה לאזניו רננת קולות הנשף אשר בביתו – – ונמשכה עוד הדרך… אלברט הקטן… הנער… הספינה בים – – וקולות פסנתר רנים ורועדים בצהלה – – –

כשפקח את עיניו ראה את אור המנורה הדולקת ואשתו ובתו עומדות על־יד השולחן ומסתכלות בו…

כואג’ה דאוּד ישב רגע ארוך דומם ותוהה ולא חש ולא הקשיב אל אשר דיברו באזניו… הוא ישן בדרכו אשר עבר בה… הוא ישן – וחלם חלומות רבים, אשר נמשכו ועברו בפזיזות מטורפה… ככה עברו כל ימיו כחלום ארוך וסבוך… מה נפתלה וארוכה הדרך… אין הוא רוצה, אין הוא יכול להמשיך דרך כזו – חסל… הוא אינו יודע לפתור דבר… אינו יודע עד מה מן החשבון – חסל…

– שרינה. וידה! – קרא לבתו ולאשתו.

הללו באו שתיהן מבוהלות קצת.

– הנה… הערב חשבתי הרבה, – פתח כואג’ה דאוּד כמוסר מודעה חשובה, – חפצתי לדבר הרבה… שתדעו… הדה… גם עמו, עם אלברט, חפצתי לדבר – אבל אין דבר… אני – נגמר… עוד לא תשמעו, הדה, ממני; לא יהיו דברים וריבות… זה ביתי… ואַתּ אשתי… ואַתּ בתי… כך רצו מן השמיים… אין איש יודע… הדה… אין יודע נכונה…

וכשחש כואג’ה דאוּד, כי לא יוכל לדבר ולא תעלה בלשונו להגיד את אשר בלבו, “להספיד את המת”, כמו שהרגיש בכל הויתו – נשתתק…

ואחרי רגע ביקש את מטפחתּו לשוּמה בין עיניו…

אשתו ובתו נחפזו תמהות להביא כוס מים קרים…

דמשק, תר"ף.