חלק ראשון: מִשָּׁתִיל לְאִילָן    🔗

א. הורתו ולידתו של גדעון    🔗

הבריות אומרות: סתם קברן גס־רוח הוּא, פגיעתו קשה, תפיסתו משונה ולעולם אין דעת הבריות נוחה הימנו, שמכיון שהקברן מגיס לבו במתים, חושיו מתקהים ורחמיו מתקשים ולפיכך נוהג הוא בגסוּת גם באנשים חיים. ויש מוסיפים ואומרים: אין הקברן בגדר אנוש כלל, הוא בריה בפני עצמה, שכּן כיצד ייחשב זה אנוש – אם עצם קיוּמו, כלומר: פרנסתו, תלויה במיתתם של הבריות, שכל שרבים המתים בעיר, כן רבה הכנסתו, נמצא, שבעצם, מיתתו של אדם גורמת לו לקברן שמחה – שמחה שבטובת הנאה – ויתכן, שהקברן גם מתפלל בסתר, לבו, שירבו מתים בעיר, רחמנא ליצלן, בקיצוּר: כל שתוסיף להרהר אחרי טיבו של קברן, תוסיף לגלות בו מידות מאוסות ורעות, עד שקשה לו לאדם לעמוד בד' אמותיו.

ברם, לא בסוד קברנים כאלה נמנה חכם שלמה פּינחס, ראש הקברנים בירושלים ולא מקורביו בני משפּחתו. אפשר זכותה של ירושלים עמדה להם, שיהיוּ טובים והגונים ואפשר בזכות עצמם היו כמות שהיו. ויתכן שהיו כך משום שהם, הפנחסים, לא היו קברנים בפועל אלא בכח, כלומר, שהקברנות היתה “חזקה” שלהם מדורות והקברנים בפועל היוּ העוזרים שלהם, בני משפּחה אחרת, בעלי דרגה שניה בחזקה של בית־עלמין. על כל פנים מי שלקח דברים עם ח' שלמה פינחס והסתכל בקלסתר־פניו, נוכח למדי, שהלה איש חמוּדות הוּא מיקירי ירושלים. וגם כשנזרקה שיבה בשערותיו במוקדם, היו עיניו עירניות ונאות כעיני איש צעיר, ובת צחוק, שמגלה חביבות וטוּב־לב מסומנה תדיר בפניו בעת שיחו. אמת, שלא היה מרבה שיחה עם הבריות והיה מהלך תדיר בצדי דרכים כמכונס בתוך עצמו ושקוע ברוב מחשבות, אבל כל מכּּיריו – והן רבים מכיריו של קברן – ידעו, שלא מקשיות־לב או מיוהרא, חס ושלום, נהג כך אלא מחמת צער־תמיד שבלבו ומרירות שמכרסמת תדיר בנפשו, שהכל ידעו: ח' שלמה חשוּך־בנים הוא (עד הגיעו לגיל חמשים בקרוב). לפיכך, מרצותו להלוך שפל־ברך ותמים־דרך, היה מהלך תדיר כשראשו מורכן וגבו כפוף במקצת (אם כי צעדיו היו מאוששים ומהירים כמצעדי גבר צעיר), ומשם כך גם לא בא בסוד־מרעים ובמושב־חברים, כדי שלא יבוא לידי שיחה בטלה ודברי רכילות ויהא גורם רעה לעצמו באותו ענין: בכמיהה שבנפשו לזרע של קיימא.

בכן, מרבית חייו של ח' שלמה עדו עליו לבטלה, כלומר: בלא שיזכה לחבק בן מחלציו. אשתו הראשונה שנשא בהיותו בחור צעיר ילדה לו בן ובת בשעתם, אולם חלשים וחולנים נולדו מעצם ברייתם ולא נכתבו לחיים. הילד מת על פניו בן ארבעה והילדה – בת שנתים. גם האשה לא האריכה ימים אחריהם. מחלה נסתרה נתגלתה בה ואחרי יסורים רבים נפטרה לעולמה – וכל חייה כ"ז שנה. מאז כבר היה מקנן יגון טמיר בלבו של ח' שלמה: על מה ולמה עלתה לו בכך? והיה מפשפש במעשיו ומתקן אורחותיו. כשנתנחם ממיתת אשתו נשא אשה שניה. אבל ה' סגר רחמה. עשר שנים המתין בה כדין – ועמדה בעקרותה. הרבה צער ועגמת נפש ידע ח' שלמה בגללה, שמתוך שהיתה מרת־נפש מיררה את חייו והכבידה ידה עליו. ואף על פי שפרידתה היתה קשה עליו, עמד ופייסה בממון הרבה – יותר מכפי כתובתה – ונתן לה ספר כריתות. וח' שלמה אז כבן ארבעים ומעלה והיה מהלך בארץ כאביון שחוזר על הפתחים ומוצאם כולם סגורים וכל עצמו – דומיה בלשונו ושוועה בלבו, עד שנזדמנה לו אשה שלישית, דינה שמה, בחורה נאה ויפת תואר. זו בת עניים היתה, ממרוקו מוצאה. משנפטר אביה בילדותה, וידי אמה היו ריקות מהכין לה נדוניה, נשארה בבגרותה עד עשרים וארבע לחייה. אז נמצא בירושלים שדכן זריז וטוב, שמצאה ראוייה לח' שלמה פינחס, שהיה איש אמיד ונאות לקחת “ערומה”, כלומר בלא נדוניה. והבחורה נאותה גם היא לח' שלמה מחפץ לבה, כי, כאמוּר, איש חמודות היה ח' שלמה ונשא חן וחסד מלפניה. אז ישמח ח' שלמה בלבו ואמר: מאת ה' היתה זאת. כלומר, אשתו זאת, השלישית והוא, ישתבח שמו, אמר לדבר טוב הוּא.

אבל – מי יעמוד בסוד ה'? אף זו, השלישית, שנה אחר שנה עברה עליה ולא נתברכה בפרי בטן. מי יתאר עגמימות נפשו פחדי לבו של ח' שלמה: מה פשר גזרה זו שקשרה אותה שוב בעקרה? מה פשעו מה חטאתו? ומה יעשה ומה יפעל כדי לקרוע רוע גזר־דין זה מעליו. תקצר היריעה אם נאמר לגולל אותה פרשה לתומה, כלומר: מה ביקש לעשות ומה עשה, וכמה סגולות וכמה “ענינים” ניסה. דיינו ברמיזה בקצרה: משוּל היה ח' שלמה, כל אותן חמש שנים עם השלישית, לשבוי אסור בכבלים: לגרשה – לא יכול, שכן נתחבבה עליו הרבה, שיפה היתה, נבונה וטובת לב. להחזיק בה בלא תכלית – עד מתי? מה יהא בסופו? האומנם ירד שאולה חשוך “קדיש”? והמוצא מאין ימצא?

ואוּלם אשתו החכמה עמדה בעצמה, מקץ שש שנים לנישואיה עמו, ולקחה דברים בטוב טעם עמו לאמור: מוכנה היא לגול הצרה מעליו על ידי שיקח “צרה” עליה ורק שהחדשה תהיה אלמנה או גרושה, שכבר ילדה ולא יהיו שוב נישואין לבטלה. אמת – אמרה – שאין ח' שלמה מראה לה אפילו ברמז יגון שבלבו אבל היא מעצמה רואה ויודעת בצרת נפשו והרי היא מוכנה לקבל עליה את הדין מרצונה (כביכול) ובלבד שיזכה הוּא בבנים. אבל ח' שלמה, שפיקח היה ונתנסה דייו בנשים וידע, שבדרך כלל: נשים דעתן קלה – סירב לה. האלך – אמר – ואתחתן שוב ברבעית ועוד עם “צרה”? היה לא תהיה! לעולם לא אביא “צרה” לביתי.

בכן – הלך ח' שלמה כאשר הלך, כלומר: אובד עצות הלך, גבו שחוח, ראשו מורכן וכל הגיגיו באותו ענין: מה וכיצד יעשה לבטל הגזרה הרעה, הרבה נדרים היה נודר בכל עת מצוא בסתר ובגלוי, והרבה “עשיות” עשה מפי חכמים, מקובלים וגם מפי נשים. מקורביו ידעו, למשל, שבאותם הימים הרבים היה מתפּלל בבית עלמין בכל חודש וחודש בקברו של צדיק אחר. והרי צדיקים הרבה היו ברשותו, כלומר: בתחום עבודתו, צדיקים מדורות רחוקים ומדורות קרובים וגם מדורו עצמו. לרבים פנה ח' שלמה, עם צדיקים מופלאים שונים בא בדברים בצקון לחש. בו ביום (יום שרמזה לו אשתו שהולכת לטבילה), בבוקר, עם בואו לבית עלמין, טרם יתחיל בעבודת יומו, עמד שעה קלה תחתיו, כיוון לבו לשמים וסקר את מרחבי הר הזיתים על רבבות קבריו, משל להובר, שתולה עיניו בשחקים ומחפש אותו כוכב העשוי למלא משאלות לבו. משבחר בקברו של צדיק – שעדיין לא התפּלל על קברו – החיש צעדיו, בא ליד הקבר, עמד בכוונת לב כבתפלת “שמונה עשרה”, התפלל אשר התפלל ואחר כך התחיל בעבודתו. ולא חדל ולא נואש מחזור והתפלל ירח אחר ירח בקברו של צדיק “חדש”, כי אמר: לא יתכן, שלא ימצא בין כל הצדיקים הרבים אחד, שיהמו רחמיו עליו ויהיה מליץ יושר לו, וכתיב: אל ישוב דך נכלם.

ובאמת, סוף סוף, נתקבלה תפלתו ונענה. רבות סיפר ח' שלמה למקורביו, שגדעון “נתוּן נתוּן” הוא לו בזכוּתו של המקובל האלהי ר' חיים בן עטר, שקבר עתיק שלו נמצא בירכתי הר הזיתים. ובינו לבין עצמו זכר תדיר בגילה ובצהלה אותו ענין: אחר “שפנה” לר' חיים בן עטר נתבשר באותו חודש מפי אשתו הבשורה הגדולה. מתוך מאור־פנים וסתר־גיל אמרה לו: “כן… הרבה תודות לקב”ה. ידליק נר לנשמת ר' חיים בן עטר – “זכותו יגן עלינו”.

הנקל לשער – שכל תשעת ירחי הריונה היו לח' שלמה ימי רננה. ואין מן הצורך להאריך בדברים ולספר, היאך שמר ח' שלמה כל אותם הימים את צעדה וחרד לשלומה והתפּלל לשמה וכמה היה מקלסה בדיבורים ומגפפה בחיבוקים.

וביום ברית “מילה”, מלבד שנערכו כמה סעודות לחכמים ולעניים וניתנו מתנות לנצרכים ולאביונים, נדב ח' שלמה נדבה גדולה – חמש מאות גורשיס – לבית הכנסת של ר' יוחנן בן זכאי על שם ר' חיים בן עטר והוא עצמו תלה בכותל בית הכנסת לוח־זכרון שכתבו בעצם ידו (כפי שנודעה כתיבתו התמה בציוני הקברים) בזה הלשון:

מצבת זכרון

הודייה ותשבחה להאי צדיק יסוד עולם

המקובל האלהי מוהר"ר חיים בן עטר זצוק"ל

ויבך שלמה פינחס ויתחנן לו

על זרע של קיימא וישמע קולו.

פה עיה"ק ירוש' ת"ו ט' אלול שנת אתה תקום תרח"ם לפ"ק.

וימי ילדותו של גדעון היו בעיני אביו כשרשרת ימי גילה והודיה, שמחה ותשבחה. ידו לא פסקה ממתן צדקה בסתר ובגלוי לחיזוק ידי תלמידי חכמים נצרכים וסתם גמילות חסדים. ובכל הזדמנות, קטנה או גדולה, נשמע קול רנה ושמחה בביתו. וכל שהיה מהלך בחוצות קריה, נושא בזרועו את אוצרו יחידו, היו הבריות מלוות צעדיו במאור־פנים ובאיחולים טובים, מראותם רוך שברוך וגיל שבגיל, שהיו שרויים בפני האב בן החמשים שהצמיד לחיקו את ילדו יחידו.

והילד, כל דיוקנו ענה בו שבן יחיד ויקר הוא. רך וחיוריין היה, רזה וחלוש, ונזם זהב שבאזנו, (סגולה לבן יחיד שיאריך ימים), שיווּ לו דמות בריה ענוגה ורכה, וכמה דאגה וטיפול וכמה נדודי שינה גרם לאביו ולאמו בימי ילדותו, עד שראוהו יוצא בשלום מגיל הילדוּת והולך ל"כּוּתבּ" (לחדר) ככל הילדים.

כשנתקרב לשנות נעוריו, והוּא אז כבן שתים עשרה, התגבר על עצמו ונתחזק. ואם כי קטנוני היה – נמצא שהוא בריא ואיתן וגם רוחו נכונה וישרה. וכפי שאמרו רבותינו, ברא כרעא דאבוה, כן ניכרו בנער במובלט טוב טעמו ויושר לבו של האב. וזה, כל שגילה מדה נאה שמפעפעת בלב הילד, היה מתמלא שמחה ונחת, שרוח הנער – רוח פינחסים היא. ועיני ח' שלמה, שמיום הולדת הילד ראו בטובה את עולמו של הבורא, היו מתמלאות נצנוצי־אורה למראה טיבם של פינחסים בולט בנער. ויש שניסה ח' שלמה במתכוון את בנו כדי להיווכח ממדותיו ורגשותיו הטובים, כאדם שבודק מפעם לפעם כלי סגולה, לידע עד כמה עומדת סגולתו בעינה.

מכמה ענינים שאירעו בנדון זה, בימי נעורי גדעון, ראוי להזכיר לפחות אחד כפרט הבא ללמד על הכלל:

חבריו של גדעון ידעו – כפי ששמעו זאת מפי הגדולים – עד מה יקר גדעון להוריו. ואף הם התהלכו עמו, בדרך כלל, בטובה ובחסד ולא נהגו בו בקפדנות ובקנטור. ברם, גדעון ידע חיבה גדולה רק לאחד מחבריו, שמעון, בן גבאי בית הכנסת.

לימים, משנתגלע ריב בחברת הנערים, ביקשו להפריד בין גדעון ובין חברו האהוב עליו. עצו עצה ושלחו משלחת, שלשה נערים בעלי־לשון, שיביאו את דיבתם רעה על אותו שמעון אל אבי גדעון.

לעת הבוקר, טרם ילכו ל"חדר", באו ועמדו שלשתם בפתחו של ח' שלמה, לאחר שיצא גדעון מן הבית. משראם, סבר את גדעון שם מבקשים, אמר להם: זה עתה יצא גדעון ל"חדר", מהרו, בנים ותשיגוהו. נתחזקו שנים מן השלשה ואמרו בבת אחת: לא, לא אל גדעון באנו, אל כבודו באנוּ.

– אלי? מה רצונכם, אהובים?

– רוצים אנו לספּר לו… לספר לו הכול…

– מה תספרו – הבה ונשמע.

– האין כבודו נותן כל יום “מטליק” (מטבע בן עשר פּרוטות לערך) לגדעון

– כך, נותן אני לו.

– כל יום… כל יום… האין כך?

– כך, כך, בכן מה?

– ויודע כבודו מה עושה גדעון במטליק?

– איני ודע, בנים, אכן רוצה הייתי פעם לדעת מה הוּא עושה בו? שמא אתם יודעים?

– אנחנו יודעים ויודעים. הוא נותן את המטבע ל"שמעוניקו", יום יום, כל הימים.

– ולא קונה גדעון שום דבר לעצמו?

– מאומה. אף פעם. מעולם לא השהה בידו את המטליק אפילו רגע, מכאן לוקחו מכבודו ומכאן נותנו לו, לשמעוניקו.

– ומה עושה זה במטליק?

– הוא קונה לו יום יום כל שלבו חפץ.

– כך? ואינו נותן מאוּמה לגדעון?

כאן נתחלקו השליחים בדעתם: אחד אמר, לפי האמת נותן לו משהו. ואחד אמר: כלום אינו נותן, אפילו לא משהו שבמשהו…

– ועסק זה, אתם אומרים, נמשך ימים רבים?

– תמיד תמיד… יותר משנה, שנתים –

– עכשיו הגידו לי, בנים, את האמת לאמיתה: זה, שמעוניקו, דורש בתוקף מגדעון שיתן לו המטבע, או גדעון מעצמו נותנו לו.

– אפילו מבלי שישאל ממנו נותנו לו. כמו חוק: לוקח מכבודו, יוצא החוצה ונותנו לו. כך תמיד.

– עכשו, בנים, באנו לעיקרו של ענין: אתם מה רצונכם ומה בקשתכם אתם?

נשתתקו השליחים.

– למה תשתקו, בנים, הן שאלתיכם, הגידו לי מה רצונכם ואם אוכל אמלא רצונכם בחפץ לב.

– כלום… אין אנו מבקשים כלום… רק באנו לספּר לו, שידע לאן הולך כספו –

הטיל עליהם ח' שלמה מבט של חיבה מזוּג בתרעומת ואמר להם: רואה אני, שכועסים אתם על גדעון שנותן כספו לחברו. אבל אני – האמת אגיד לכם – איני רואה כל רע במעשהו. משנותן אני לו המטליק – הריהו שלו לעשות בו כטוב בעיניו. ואם טוב בעיניו לתתו לחברו – מה רע המעשה בעיניכם?

משנשתתקו הוסיף ודיבר על לבם שיעשו שלום ביניהם ויהיו כולם חברים טובים. ולשם כך יתן מחר לגדעון מטבע כסף ויקנה דברים טובים לכל החברים.

הנערים יצאו מעם פניו והוּא אמר לאשתו: רואה את? דם פינחסים בעורקיו. כך טבעם של פנחסים: כשאוהבים – אוהבים מכל לב, כשנותנים – נותנים בכל לב. ברם, אל תדברי את דבר עם גדעון על כך, יחיה לנו לאורך ימים, הלואי שיהא תמיד מן הנותנים ולא מן הלוקחים.

כל אותו היום, כל שעלה זכר הענין בלב ח' שלמה חש נחת רוח רבה בקרבו, משל לאדם שמלבושו ספוג שמן המור וכל שהולך כה וכה, ריח נעים נודף ועולה אל אפיו.

כך ובדומה לכך ניכר טיבו של הילד בעיני אביו.

ב. המשפּחה    🔗

ברם, משנכנס גדעון לגיל הנעורים, לאחר שעברו ימי השמחה הרבה והתכונה הגדולה שבחג לבישת תפילין שלו, היה הולך ומתגלה בעיני אביו כאגוז קשה, שאין לפצחו אלא בעמל רב. פעמים הרבה הבחין האב, שרצונו של הנער חזק מאד, כדרך גבר תקיף. ואם אירע וביטל פעם רצונו, עשה כך מחמת מצות “כיבוד אב ואם” ומחמת אהבתו את אביו אהבה גדולה, אבל לרוב עשה הנער כחפץ לבו.

סימנים ראשונים לרוח ההתמרדות שלו שבתחילה נגלוּ בדברים קלים, גברו והלכו יותר ויותר עד שפגעו בעיקר העיקרים: בתלמוד תורה. עד שנת שלש עשרה למד תורה ובארבע עשרה שנה מרד. והגיעוּ הדברים לידי כך שנתחצף גדעון ואמר לאביו במפורש: אי אפשי ללמוד תורה עוד!

ברוּר: עיקרה של רוח מרדות זו נעוץ בקרקע המשפּחה. גדולה וחזקה היתה השפעתן של כמה מאישי המשפּחה על הנער ולא רק מאלה החיים עמו, אלא גם מאלה, שה רבות שנים הלכו לעולמם, אבל פעלם ודברים – חיים היו בלב גדעון כל הימים.

מהמקורבים החיים עמו כיום, ידע גדעון אהבה והוקרה רבה לשני דודיו יוסף פנחס ונסים פנחס. אחרי שניהם היה כרוך כל שעה שהיתה פנויה עמו. אולם חיבה יתרה נודעה לו לדוד יוסף, משום שכל שלבו של נער להוט אחריו, מצא בדוד יוסף: הלה גבור הוא, רחמן, חביב, והעולה על כלנה – מזלו גדול וההצלחה תמיד עמו.

מה הצלחתו ובמה מזלו גדול?

– בחמורים, בפרדות ובשאר בהמות. ו"יד מבורכה" שלו נודעה ברבים, בעיקר בין הערבים בעלי בהמות.

מכיון שהקברנים זקוקים לבהמות למשאוי (אבנים, סיד וכו') ולצורך רכיבה מהעיר להר הזיתים, היוּ מצויים תדיר במרתף הפּנחסים שנים שלשה חמורים. ואילו הדוד יוסף היה מתעסק כל ימיו, דרך אגב, מחוץ למלאכתו בבית עלמין, במרתפו־אורוותו. מפעם לפעם היה יורד “לסוק אל ג’ומעה” (שוק של יום ששי – יריד לבהמות) בגיא ש"בברכת השולטאן", ששם מביאים כל יום ששי כפריים רבים את בהמותיהם. וכאן, בעצם גישתו של יוסף פינחס ליריד, – נראה לעין כל היאך דורך הוא בשבילו המיוחד לו, שכן מדרך הבריות, שמחפשות ומחזרות אחרי בהמה הגונה, בריאה וטובה, לקנותה, ואילו הוא היה חוזר ותר דוקא אחר בהמה ירודה ודלה, כחושה ועלובה, והיה קונה אותה, כמובן ב"זיל הזול", “כמעט בחינם”. אבל משהחזיקה באורותו, פיטמה במה שפיטמה, וטיפל בה כפי שידע הוא לטפל בבהמות, לא יצאוּ שבוּעות אחדים, עד שיצאה הבהמה מבין ידיו – תאוה לעינים!

רבות נמשך גדעון, ומשך עמו את חבריו, לאורוה של הדוד יוסף כדי לראות ולהראות לחבריו פלאות הדוד יוסף בחמוריו ותדיר סיפר להם גדולות ונצורות: “רואים אתם חמור זה? כשקנה הדוד אותו. היה כולו “עור ועצמות”, ספק פגר, ספק בעל חי, ואחר ארבעים יום – הפך והיה חזק כאריה. נסו עתה לגעת באזניו ותראו איך הוא זוקפם אל על – והיאך הוא “מתיהר” לפני הקרב אליו; ואותה פרדה, שהיתה חלושה ועלובה – אחר חדשים אחדים נעשתה ראשונה בריצה, אף יתר החמורים ידוּעים עתה ל’תחרנים' גדולים ודהרתם – דהרת סוסים”.

וכל כך היתה הצלחתו “ברורה וחותכת”, עד שיצא לו מוניטין בכל הכפרים סביב ירושלים. מפה ומשם משכימים לפתח אורותו של אבו אצחאק (יוסף פינחס) ומבקשים ממנו שיקח בידיו חמור חלוש או פרדה ירודה “ויתחדשו” מידו המבורכה ובשכר “ההבראה” תהיה הבהמה חדשים מספר לאבו אצחאק להשתמש בה כבהמה שלו. לפיכך היו מסתופפות תדיר כמה בהמות “עראיות” באורותו הצרה, כחוֹלים שצוֹבאים ליד בית מרפא או כמבריאים המתפנקים בבית־הבראה.

ואם כך מבורכה יד הדוד יוסף לגבי חמוריהם של זרים, כל שכן לגבי חמוריו שלו וכל שכן דכל שכן לגבי החמור שרוכב הוא עליו תדיר, הרי זה חמור יהיר ועז נאה וקל – בבחינת “צבי מדלג על ההרים”. והנקל לשער מה רבה שמחתו של גדעון כשהרשה לו הדוד לפעמים, לרכוב על חמורו ל"סיבוב אחד".

בעיני גדעון – סוד הצלחתו של הדוד יוסף צפון בטבע בריתו, שכן כל כולו רצוף חן וטעם, רוך ונועם. מתון מתון עושה צעדו כאיש בוטח בדרכו ושקט בלבו. לעולם אינו מרים קולו בשיחו. דיו שיגלה לך את דעתו במלים מספר, בנחת ובהשקט, ואתה מסכים לדעתו ונאות לו. ודיוקנו, שכולו חתום בצבע בהיר, (שערותיו אדמדמות צפופות ועיניו כחולות בהירות), וצבע פניו החכלילי תדיר – מי יביט אל דמות זו ולא יאהבנה?

והדוד נסים גם הוא יפה תואר, אפשר יותר מהדוד יוסף, ושערותיו צהבהבות בהירות. ומצנפת משי, אדומה־כהה, רקומה חוטי כסף החבושה לראשו, תוסיף לו יקר וחן. אבל, עם כל אלה – הוא אחר. מיוחד הוא בטיבו ובמהלכיו. מבטו יבש קצת, שיחו חמוץ מעט – ואין הוא מושך את הבריות אליו – אם כי אין הוא דוחן – וכעין מרחק קיים בינו ובין שאר הבריות. אפשר שכך הוא, משום מעלה מהוללה שלו, שאין כמעט משלה: קול זמרה שלו. קולו של הדוד נסים היה ממלא לא רק לבו של גדעון, אלא לבם של רבים רבים מבני העדה. כי נתן הדוד נסים את קולו בשיר – וניסרו צליליו כצלילי פעמון גדול וזך. ברם, לא רק בגלל קולו כשלעצמו היה שבחו גדול בפי הבריות, אלא, בעיקר, בגלל מנהג מיוחד שנהג בקולו. קולו היה בבחינת קודש לה'. מעולם לא נתן בשיר קולו במושב חולין של רעים ואפילו לא בשמחות־מצוה (חתונה, ברית מילה וכדומה) וגם בביתו, כשנשא קולו בפזמונים בעת סעודת שבת לא הגביה קולו ביותר. רק אחת לשבוּע, מדי שבת בשבתו, בשעת בין השמשות, סמוך לתפילת ערבית – זו היתה שעתו. בבית כנסת “איסטמבוליס”, (שיורדים אליו מן הרחוב כעשרים מדרגות), אחר שגומרים הנערים לזמר את האלפא ביתא – ינשא קולו של נסים פינחס באפלולית העגומה שברחבי בית הכנסת על אגפיו, ירכתיו ועזרות הנשים הגדולות ויפרוץ וינסר בכל רחוב בית הכנסת מקצהוּ ועד קצהו.

ובגבור חשכת הצללים, הממלאים חללו של בית הכנסת וחלל לבם של היהודים המכונסים ומכונפים בעגמימות חרש – היו צלילי זמרתו של נסים פינחס כיוצקים בלב השומעים מעין שיקוי מעודד, מנחם ומרגיע. זאת לא היתה זמרה של אחד פיטן שמטיב לזמר, אלא רננת־תפילה שיוצאת מפי כהן בשעת פולחן־קודש. עד מה היתה ספוגה נעימת שירו גם כניעה גם עצמה, גם רוך וגם עוז כאחד! אשרי אוזן שמעה, מדי שבת בשבתו, אותו פיוט מראשיתו ועד סופו יוצא בסילודין מפי נסים:

אֲגַדֶלְךָ אֱלֹהֵי כָל נְשָׁמָה בְרֹב פַּחַד וְאֵימָה

וְאֵימָה.

בְּעָמְדִי תוֹך קְהָלְךָ, צוּר, לְרוֹמֵם, לְךָ אֶכְרַע וְאֶכֹּף רֹאשׁ וְקוֹמָה

וְקוֹמָה.

רְקִיעֵי רוּם הֲלֹא נָטָה בְמִבְטָא וְהָאָרֶץ יְסָדָהּ עַל בְּלִימָה

בְּלִימָה.

הֲיוּכַל אִישׁ חָקוֹר אֶל סוֹד יוֹצְרוֹ וּמִי הוּא זֶה בְכָל־קֵדְמָה וְיָמָה

וְיָמָה.

מְרוֹמָם הוּא עֲל כָּל־פֶּה וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר הִפְלִיא וְעָשָׂה כֹל בְּחָכְמָה

בְּחָכְמָה.

וְיִתְגַדַל בְּגוֹי קָדוֹשׁ וְעֶלְיוֹן וְיִתְקַדַשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא

בְּעָלְמָא.

קולות חזקים־מתוקים אלה, שהיו מושכים את היהודים מן הרחוב לבית הכנסת, משכו תדיר את גדעון ממקום שעשוּעיו ונחפז וירד אל בית הכנסת, ישב באחת הפּינות דומם ומכווץ בתוך הקהל הגדול וכל כולו רגשי חיבה והוקרה לדוד נסים הנעלה.

וכאמור, לא בלבד לדודיו החיים ידע גדעון אהבה גדולה ולא עליהם בלבד גאותו ותפארתו אלא גם אל דודיו, מסרפיו וסביו שמכבר הלכו לעולמם. כולם היו חיים בזכרונו ושמם עלה בפיו בכל עת מצוא. רבות רבות שמע גדעון סיפורים ומעשיות שלהם מפי אביו וקרובי המשפּחה, כשנתכנסו אנשים למושב רעים בביתו. ביחוּד שבו את לב גדעון שבי דברי הגבורות והנפלאות שעולל בשעתו אחי סבו, הוּא עוֹבד פינחס, הנערץ בעיני המשפּחה עד היום.

גדעון סח פעם לחבריו אחד ממעשי עובד המופלאים: היאך גולל “הדוד עובד” בשעתו את החרפה מעל ראש היהודים בירושלים לעולמים. וכה היו דבריו לאזני הנערים אשר ישבו סביבו כמו שותים בצמא דברו:

לפנים בירושלים, ביחוד אחרי “שקם הפלח”¹ היו היהודים בעיני הערבים – כעפר הארץ. כל נער ערבי חרץ ככלב לשונו ליהודי והתעלל. וכאדונים על עבדים, כך הביטו הערבים המבוגרים על היהודים וילחצום ויענום וישפילום. וליהודים אין מגן ואין עוזר. ואף במותו, היה היהודי נתון לחרפה ולשמצה בעיני הערבים, כי לא נתן ה"מופתי" של ירוּשלים להביאו לקבורה, אלא לאחר ששלמו לו היהודים “מה קבורה”, וגם אחרי קבלו את הממון, כפי ששת על היהודים, אסור היה להקים את המת ולהובילו לקבורה, עד שבא שליח המופתי למקום המת ואמר: “קחו את הפטיסה (הנבלה) לקבורה”. רק אז ניתן ליהודים לקבור את מתם. אבל בזאת לא נתמלאה סאת החרפּה, כי בעת שהביאו “החברים” (אנשי החברה קדישא) את המת “לבידחיים”² (בית החיים), יש ובאו ערבים סתם, מכפר השילוח, מעזריה או מענתה (ענתות) ולקחו ארבעה מן ה"כּתּפים" (הנושאים את ארון המת על כתפם) והכניסום לתוך מערה שבהר הזיתים והציתו עצים בתוכה ומלאה המערה עשן עד למחנק ולא נתנום לצאת מתוכה עד אם שקלו לידם מכסת כסף כאשר דרשו. כזאת עשו בכל עת מצוא.

ועובד פינחס רואה כל הימים ברעה ובחרפה ונפשו עליו דאבה. ויהי כי נלאה לשאת החרפּה וישבע באלהים לאמר: או כי ישים קץ לחרפה הזו, או כי ישים קץ לחייו.

אז יזום עובד פינחס מזימת נקמה בערבים. הלך ובחר לו שבעה אנשים אמיצי לב וגבורי חיל ולימד אותם והכין לבם לעשות ולפעול ככלל אשר ידרוש מהם בבוא העת.

ויהי היום בבוא “מצוה” אחת (גופת המת) לבידחיים – תפסוּ הערבים כמשפט ארבעה מן הכתפים, הכנסום למערה ויציתו בה אש־עשן.

ועובד, קודם לכן, בא בדברים עם הכתפים ויגד להם כי יצעקו ויצרחו במערה בכל כחם – אולם אחר שעה בערך ידומו לגמרי כאילו התעלפו או מתו. ואם גם תקשה עליהם הדומיה – אל ירימו קול, ואל יוציאוּ הגה, יתאפּקו ולא ישתעלו. ויתן לכל אחד מהם פגיון גדול – כי יחגרהוּ בסתר תחת מדיהם – ויעשו כן.

כעבור שעה בא עובד עם שלשת רעיו כמו לתומם, לשלם את הכסף לערבים ולהוציא את האנשים התפוסים במערה ויאמר לערבים: הנמצאים אנשינו במערה?

ויענו: זה שעתים ומעלה הם אסורים.

– ולמה אין קולם נשמע?

– צעקו דיים עד כי נדמו.

– הן יתכן כי מתו האנשים.

– הנה מה טוב, שלם תשלמו גם בעד עוד ארבע הנבלות.

– הוציאוּם אלינו נדע החיים המה אם מתים.

– לעולם לא ניתן להוציאם אליכם, עד אם תשלמו.

– ובכן יכנס אחד מכם ויראה מה קרה להם?

מיד נכנס אחד מחמשת הערבים פנימה – ואחר רגעים אחדי יצא ואמר: באלהים, דומה “התפגרו” היהודים. סחי ורוק עליהם, מתו!

אז נכנסו הערבים ועובד ושלשת אנשיו פנימה, והחלו הופכים באנשים ששכבו כמתים. ועובד נתן קולו בשפתו: אחים, שלפו הפגיונות וקומו. מיד קמו. איש איש מהם תפס ערבי בגרונו. והערבים, ברוב מבוכתם, בקשו לפרוץ אל פתח המערה – ויראו והנה שנים מן הבחורים עומדים מזה ומזה וחרבם שלופה בידם. אז גער עבד על הערבים לאמר: שמעו, כלבים נקלים, מי מכם, אשר יעז לפרוץ החוצה, את ראשו ישאיר בפתח המערה.

ויצעקו הערבים לאמר:

– מה חפצך לעשות בנו? הלהרגנו אתה אומר?

– הפעם, ענה עובד, לא אהרגכם הפעם רק אקשור את ידיכם ואת רגליכם, וידעתם מן היום הזה והלאה מה צפוי לכם אם תוסיפו להתעלל ביהודים.

ושנים מן הבחורים הוציאוּ חבלים חזקים ויחלוּ לקשור אחד אחד מן הערבים.

– אללה, אללה – צעקו הערבים – יהודים יאחזו חרב? יהודים ישתלטו על ערבים?

– השתלט ישתלטו. וטעום תטעמו היום פעם אחת את טעמה המר של החרפה – ותדעוּ.

– שים לבך, יא עובד – אמרו הערבים – וירא לנפשך. היום מצאתנו מופתעים, לא עצה בראשנו ולא חרב בידנו. אולם עוד מחר יפול ראשך מעליך כנפול ראש אחד הכלבים.

אך כלה הערבי דבריו ועובד סטר סטירה חזקה על לחיו ויפול האיש על פניו, וכל עוד מלתו בפיו לחש ואמר: באלהים אין זאת מכה מיד יהודי כי מיד השטן. ואחד הערבים זינק בעוז על אחד הבחורים בפתח המערה להוציא את חרבו מידו. אז ירדה מהלומה אחת על גבו מידי עובד – ויפול מפניו ולא הוסיף קום.

ובעוד עובד עובר מאחד לאחד וקושר ומהדק יפה יפה את ידיו ואת רגליו היה אומר להם: הבינו דברי, ראשי חמורים שכמותכם: גמוּר ומוחלט עמי – אחת משתים לפניכם – ואין מנוס ואין מפלט מהן: או כי אקשרכם את כולכם כאשר אמרתי, או כי לא תצאוּ חיים.

– שפיר – אמרו – היום עשה עמנו כרצונך ומחר נעשה בך ובכל היהודים כחפצנוּ.

השיב להם עובד: אם כך, הקשיבו ושמעו פעם אחת את דברי ותזכרוּם לעד: מי מכם אשר ירצה להשאיר את אשתו אלמנה ואת בניו יתומים – “יצא נא למחול עמנו”. והיה – על כל איש אשר תפילו מאתנוּ – שלשה מכם נפיל: אחד למען הצדק, אחד למען הכבוד (כבוד היהודים) ואחד לשם התראה –

אז יחלו הערבים לדבר תחנונים וחנופה ויאמרו: אכן, נגלה נגלית, יא עובּד, כגבור עצום. תננו ונצא בשלום ובידידות ונישבע לך לבל נוסיף לעולם לגעת ביהודי לרעה.

ויען להם עובד לאמר: הן ידוע ידעתיכם, לא מתמול ולא שלשום. אנשי כזב ומרמה אתם. ואם גם באמת ובתמים תדברו – זאת הפעם תגמול הוא לכם, על כל אשר עוללתם לנו בעבר מן הרעה ומן הבוּז והחרפה. פה תשארו עקוּדיםעד אשר נצא ונקבור את המת ואחר כך, אתיר קצת מחבלי רגליכם למען תצעדו מתונים ושקטים כילדים טובים אל ביתכם. ואוּלם ידיכם תשארנה אסורות מאחריכם עד בואכם אל ביתכם. יראו הבריות לעין השמש אשר יש ליהודי כבוד ולב ודם: כבוד – לנקום ולב – להרגיש ודם – לשפכו במלחמה!

וכן היה. עד שכּרוּ את הקבר וקברו את המת כמשפט עברו כמה שעות. ולעת ערביים, בהגיע הערבים לכפרם לסילואן ולענתה (לשילוח ולענתות) ראו אנשי הכפר את אשר לא ראו מעודם: אנשיהם, גברים בעלי זקן ובעלי מצנפת, מדדים והולכים כילדים וידיהם קשוּרות לאחוריהם.

אז יישבעו הכפריים לנקום את נקמתם מאת היהודים, ואמנם הוסיפו והכבידו ידם להתעלל ביהודים. ועובד ואנשיו – נעלמו עקבותיהם ואינם. וכל שחפשום הערבים לא מצאום. אך המה, עובד ואנשיו, ארבו לאנשי הכפרים בלילות, בדרכים, בין ההרים, ויזנקו עליהם כמו יצאוּ מתחת האדמה, ויפליאו מכותיהם בהם.

והדברים הגיעוּ עד לממשלה. ויצאוּ חיילים לתור אחריהם ואוּלם עמלם היה לריק ולצחוק, כי בחפשם אחריהם פה, נגלוּ לפתע שם והכו בערבים עד זוב דם. אז היו יוצאים הערבים לדרכם בחבורה מפחד עובד ואנשיו ועם זאת לא נרתעוּ אלה ויתקפו את שונאיהם ביד חזקה ויכום ויפצעום.

ויהי כי נלאו הערבים ויחדלו מתעלוליהם ויכרתו שלום אמת עם היהודים. וגם את גזרת המופתי מחה עובד מעל היהודים לעולם, כי שליח המופתי, האחד והשני והשלישי, נתקף בסתר מידי עובד ואנשיו ויצא בשן ועין ואיש לא אבה בשליחות זו, השמה נפש אדם בכפו – עד כי בטלה הגזרה לגמרי.

כזאת וכזאת סיפר גדעון לחבריו ככל־אשר שמע בבית ולא החסיר דבר, כי בספר הגדולים לעת מצוא מ"קורות המשפּחה", מיד ישב גדעון תחתיו, שם אזנו כאפרכסת והקשיב רב קשב – ויפלו הדברים בלבו כגרעיני זרע טוב באדמה דשנה.

ג. עלה מאותו אילן    🔗

ברבות הימים גדלה משפּחת ח' שלמה. אשתו ילדה לו שתי בנות (שם האחת מזל־טוב ושם השניה בינבנידה – ברוכה הבאה) ותעמוד מלדת. וכך נשאר גדעון בן זכר יחיד, יקר ונאהב להוריו ולכל המשפּחה. וח' שלמה נשא את נפשו לפטם א בנו בתורה והיה מעניק ל"מלמדים" ביד נדיבה. אולם גדעון נשא את עול תלמודו כגזרה, שהזמן גרמא, זמן הילדות. ומשלבש תפילין ו"השלים מנין" – את היתה תשוקתו כל הימים: לרדת בכל שעה שיכול ל"בית החיים", לחזות בנועם דודיו ומקרוביו, לראותם בעבודתם, לשמוע לשיחם ולהתענג בחברתם, ומתוך כך – חשב בלבו – יכין עצמו ליום שירד לעבוד עמם. ועצם ההליכה מן העיר לבית החיים – כמה מעלות טובות בה! יוצא אתה מבין הסמטאות הצרות שבעיר ומתקרב לחומת העיר מיד עולם גדול ורחב־ידים משתרע לפניך. ועולם זה, שכולו שטוף אור זוהר – מחייך לפניך. רמז לאותו חיוך מופלא, רואה אתה כבר בשיני החומה, כשינים שנגלות מתוך פה צוחק, ומיד המון מראות־הוד נחשפים לעיניך: מימינך ג’בל בטן אל הווה (השם הערבי ל"הר העצה הרעה") העצום, שנראה בעיניך כחית ענק רובצת תחתיה כך מאז ומעולם; למולך ג’בל אל טוֹר (הר הזיתים) בעצמו, זרוע כולו מצבות קברים כעדרי כבשים שגלשו, נפוצו לכל עבר – ונתאבנו. בפסגתו של ההר מתנשא המגדל הרם של ה"מוסקוב", כשומר זקיף על מרחבו של עולם; משמאלך – יראוּ “מדרש שלמה” ו"בית המקדש" עטויים עגמימות־אבל עתיקת יומין. ואוּלם עגומים הם מבחוץ ואילו בפנים שומרם הם קדושתם בתוכם עד שיבוא המשיח ושבו אז להיות ליהודים. וכי תשלח מבטך ל"ואדי" (לגיא) – יביטו אליך בנוה וחן בתי סילואן (השילוח) המגובבים אחד על השני במעלה ההר. וכל שתשא עיניך מהם ומעלה – יתפתלו ויסתלסלוּ ההרים הרחק הרחק, עד הגיעם להרים הכחלחלים, הרי מואב וגלעד, המונחים לפניך קיפולים קיפּולים, כקמטי אדרת כבירה שצנחה מכתפיו של אחד הענקים הקדמונים בימים עברו.

יצאת מאפלולית “שער האשפה” – רגליך צועדות במשעול הצר שבמורד, ומחליקות ויורדות רגליך מאליהן, כאילו חדוה מסוּתרת מדגדגתן ומזרזתן וכל שאתה יורד לגיא, דומה לך כאילו אתה מתעלה – והנה, כהרף עין כמעט, ואתה בבית החיים.

כל שהגיע גדעון לבית החיים וראה את דודיו ומקורביו לבושים מכנסי עבודה רחבים וידיהם עושות במלאכה, בעפר ובטיט – נראו בעיניו כאמנים חשובים שעושים במלאכת מחשבת. וח' שלמה, מדי ראותו את גדעון מופיע בבית החיים – גער בו והטיף מוסר לאזנו שמתבטל הוא מתלמודו ומשחית זמנו לבטלה – ויהי מדבר אל אוזן לא שומעת.

אז נתן דעתו ח' שלמה למסור את בנו בידי תלמיד חכם הגון – כי יקשור את לב הנער לתורה. חשב ועשה, בא אל מלמד מובהק וסח לו כדברים האלה: רואה אני שאין “דורש ציון” (בית־אולפנא ידוע בירושלים) קושר את לבו של בני לתורה. אחלה פני כבודו: יקח “חסדו” אותו, כאילו היה בנו, וילמדנו תורה, כפי שחסדו יודע, ואל יעזבנו עד “שיצא מעיין אחד” ואני נכון לתת לו שכרו פי שלה ממה שמשלם ראובן ושמעון. השיב לו המלמד שישקול בדעתו יומים־שלשה, איזו דרך יבור לו לשדל את הנער ולקרבו לתורה.

משהגיעה השמועה לאזני גדעון והבין את אשר זומם אביו לעשות – חרה אפו מאד וגמר בדעתו לעקור לגמרי מלב אביו אותה תקוה. אכן כל ימיו היה יודע שתשוקה גדולה בוערת בלב אביו “לעשותו חכם”. בכל עת מצוא, בשעת שמחה או בשעת רוגזה, היה מזכיר לו אביו את “חובתו” ללמוד תורה, כאילו הוּא, גדעון, שטר חתם לאביו שיהיה חכם. אלא שתמיד חשב גדעון בלבו: דברים בעלמא מדבר אביו, שכן הוא, גדעון, מעולם לא עלתה תשוקה כזו בלבו. מה לו תורה ומה לו חכם? בלבו בוער רצון אחד ואין שני – רצונו לצאת בהקדם לעבודה ב"בידחיים".

ויהיה היום, בראשית ימות החורף, לאחר שגמרו בבית סעודת ערבית ואביו שכב פרקדן למנוחות על הספה ל"יישר הגב" שכפוף כל היום בעבודתו – פּתח גדעון ואמר לאביו בזה הלשון:

– יראה, אב, הולך אני לאמור לו דבר, אבל שלא יצטער ולא יתכעס, משום… שלא ירויח דבר. אחת אמרתי ולא אשנה.

נתישב אביו על הספּה, הטיל בגדעון מבט תמוה ואמר: מה הדבר? מה יָלַד יוֹם?

– הריני אומר לו: זה… ממחר ואילך איני הולך ל"דורש ציון". די.

– טוב, בני. אף אני שבתי וראיתי ש"דורש ציון" אינו שווה לך. אני לוקח לך חכם אחד מצויין, מיוחד בשבילך, שילמדך תורה ותצא, בעזרת ה', חכם חשוב.

– אבל אני איני רוצה. איני רוצה לא חכם חשוב ולא חכם פּשוט.

– ומה אתה רוצה, בני?

– רוצה אני לרדת לבידחיים לעבוד.

– לבידחיים? לעבוד?

– למה לא? כלום לא “פינחס אחד” אנכי?

– ודאי. פינחס אחד וחצי. אבל עדיין צעיר אתה מאד. בראשונה מלא עצמך תורה ואחר כך תרד לבידחיים. לרדת לבידחיים אין זו חכמה גדולה. תגדל ותרד.

– אבל אני איני רוצה “לצאת חכם”, רצוני לעבוד בבידחיים עמכם עמו ועם הדודים – כמו כל הפינחסים – מה לפינחסים ולחכם?

– הנח לנו, גדעון, בחיי אביך, אל תביאני לידי כעס. הזה הגמול שאתה משלם לאביך חלף אהבתו אותך כבבת עינו? לו אתה שמעני ותצא חכם – דורש ממני כל אשר תדרוש ואמלא. וכי מה אני שואל ממך? אכול ושתה וקח כל אשר תרצה – ורק למד תודה. האם דבר כבד שואל אני ממך?

– כבד מאד, כבד כהר. מה לי אוכל, מה לי משקה? הרי אין אני נהנה מאוכל וממשקה בגלל “הלימוּד הזה”. איני יכול עוד ללמוד תורה. קצה נפשי.

– דברים אלה שאת המדבר – כאילו אתה חובט על ראשי ב"נבוּט" (אלה). לוּ נעץ אדם סכין בלבי לא כאב לי כל כך כמו שאתה מכאיב לי באלו הדיבורים. מדוּע תעשה לי ככה? למה?

נשמעו דברי האב עצובים ונוגים מאד ועיניו המאירות ומחייכות תדיר הביעוּ יגון ודאבת לב.

נצטער גדעון מראות את אביו בכך. פתח ואמר דברים מתונים: וכי מה רעה אני עושה לו? העוון גדול הוא אם אומר אני, שאיני רוצה לצאת חכם? וכי כל הנערים יוצאים חכמים? האין מהם שיוצאים למלאכה ומהם שהולכים ל"אישקולס"? ואני – רוצה אני לצאת לעבוד בבידחיים – מה עוול בידי?

– אבל אני כמעט נדר נדרתי, היינו: הבטחה גמורה הבטחתי, שתהיה למדן.

– למי הבטיח? מתי?

– חייך שהבטחתי. לר' חיים בן עטר, זכותו יגן עלינו. הבטחתי. הרי יודע אתה – בזכותו באת אתה לעולם. אתה – תחת חסוּתו. טרם תיוצר בבטן אמך כבר הבטחתי לו, ובטרם תצא לאור עולם כבר קבלתי עלי…

– “אמה חקאייה”! (הא לך ענין), ומי ביקש ממנו שיבטיח זאת? ואם הוא הבטיח – אני לא הבטחתי. אני איני רוצה ואיני אוהב ואיני יכול להיות חכם. אבל יראה, אב, אני אוותר מעט, בשביל שלא יצטער ולא יהא לבו כבד עלי. אלמד ב"דורש ציון", עוד ששה חודשים. אין לי צורך בחכם מיוחד. בסוף הקיץ הן תמלאנה לי חמש עשרה שנה – ואז אחדל, אצא מ"דורש ציון" – ודי. הנה אמרתי לו הכל מראש ואל יבוא אחר כך בטענות עלי.

– טוב, שפּיר. ברוך תהיה. ובלבו חשב האב: ילמד ששה חדשים – ואפשר בינתיים תתחבב עליו התורה וימשיך ללמוד. דיה לדאגה בשעתה.

ואוּלם בו ביום שמלאו לו חמש עשרה שנה, ב' באלול, הלך בראשונה ל"דורש ציון" בשעה מאוחרה בבוקר. החכם עמד לדרוש ולחקור אותו בקפּדנות מדוע איחר כל כך לבוא. אז השיב לו גדעון דברים גמורים וברוּרים: “אני יוצא מכאן לגמרי. באתי ליקח את ספרי. ברוך שפרטני מ’דורש ציון' וממנו לעולמים”. ניגש לארון הספרים, לקח את ספריו, פנה ויצא לו בגודל לב וביד רמה. אז הלך אל ביתו והודיע לאביו שיצא כבר מ"דורש ציון" כפי שהבטיח לו לעשות במלאות לו חמש עשרה שנה.

ד. במבחן    🔗

מעשה זה, שעשה הבן בפחז ובתקיפות, גרם לאביו צער ורוגז וגם משהו שבהנאה… הרי תכשיט זה – אמר לאשתו – התחרה בי ונצחני. היאך נצחני? בדגדוג… חייך, בכל המעשה הזה חש אני כעין דגדוג, שמצחיק ומרגיז כאחת… הרי, על צד האמת, איני יכול לכעוס עליו, שכן אמר בשעתו, שבמלאות לו חמש עשרה שנה יצא מבית המדרש. אני שתקתי אז. שתיקה כהודאה. קבלת – חייב אתה לקיים. תנאי הוא תנאי. אני אמרתי בלבי: דיה לדאגה בשעתה. והוּא עשה מה שאמר. וכך יצא שהוא החכם ואני התם. ועם זאת צער גדול בלבי: למה יפרוש מתלמודו והוּא עדיין כל כך צעיר?"

היה ח' שלמה הולך והופך באותו ענין ושוקל בדעתו מה יעשה וכיצד ינהג להשיבו לגדעון למוטב. ברור אמנם בעיניו, שאם תקע עקשן זה את קרניו ב"בידחיים" אין בכח אדם להזיזו. יודע צדיק וכו'. מכיר הוא את חשקו כי עז ואת תשוקתו כי קשתה. אלא מאי? צריך למצוא תחבולה להמאיס עליו א העבודה בבידחיים – ויחדל.

חשב, חיפּש ומצא. וכך אמר ח' שלמה לאשתו: אני אראה לו לבנך. אם הוא “אז’ו יין סו איל מוֹרטירו קי לוֹ מאז’ו” (אם הוּא שוּם (חריף) – אני המכתש שכותשו).

– מה אומר לעשות לבן? ישים נא לב – אל יפגע בו… היש לנו אחר? יקר מדי הוא לנו…

– אל תיראי את, רחמנית שלי, הרי אביו אני.. כרחם אב על בנים כתיב…

– אלא מה כוונתו?

– זאת כוונתי: ממחר יתחיל לרדת עמי לבידחיים. ואת כשתכיני יום יום מזונותיו שיקח עמו לארוחת בוקר וצהרים – אל תכיני לו מטעמים ומגדנות כאשר אהב, אלא יום יום תתני לו פּת־לחם, בצל וכמה זיתים, יום יום אותו דבר בלא כל תוספת שהיא. זהו מאכלים של הפועלים. כך יאכל גם הוא – כאחד הפועלים, ראי הזהרתיך – שום תוספת. ואף לי תכיני כך, ואני מצדי אעבידנו בפרך בכל עבודה קשה, עד שיקוץ, יתיגע ויחזור מדעתו.

וכך היה. באותו הערב אחר סעודת ערבית, היה ח' שלמה מתחפּש בדברו ומתמם בלשונו כשאמר לגדעון כבדרך אגב: מחר תתחיל לירד עמי לבידחיים – יתן האל ויהיה בשעה טובה.

שמע גדעון ונתרעש. לעו דבריו והיה כמגמגם עד שאמר: טוב מאוד, שפיר, אב. יראה…הוּא יראה… יהיה כל טוב… יברכהו האל…

– כך… אתה מברך אותי… הרי בן עילוי אתה… היכן מצינו בן מברך את אביו?

בקושי עלה לאב להסתיר צחוק משפתיו.

אותו לילה התהפך גדעון על משכבו שעה ארוכה. צר לבו מהכיל שמחתו. נמחתה שינה מעיניו ותנומה מעפעפיו. כל כלו חדוה וצפיה להשכמה בבוקר. גם בשנתו ראה חלומות גדושים ענינים מופלאים וחזיונות נאים – ונפשו נסערה מאד.

ואביו, כשם שציוה לאמו להקשיח לבה מבנה ולמנוע ממנו מכל הטוּב אשר לה בבית, כן ציוה מעבוד יום לדוֹדים ולפועלים בבית החיים לבל יסבירו פנים ל"בן יקיר" וינהגו עמו כעם אחד הפועלים. תכבד העבודה עליו ואל ישעה בהבל ושוא.

כמה שבועות העסיקו אביו בעבודות קצובות, קשות ומיגעות; הטיל עליו לחפור מספר קברים מסויים במשך היום (קברים שמזמינים האנשים לעצמם בחייהם ליום פקודתם אחר איו"ש – אריכות ימים ושנים), ובשעה שתלהט השמש על ראשו יוכל להפסיק בחפירה ויסתת אבנים תחת צל סוכת הסתתים; יש והטיל עליו להטעין על חמור ממקום רחוק אבנים וסיד לצורך בנין הקברים, או ציוהו שיבנה בעצמו “צורת הקבר”. ושכר קבע לו כשכר פועל שכיר יום.

כל אותם הימים עבד מבוקר עד ערב מתוך עיפות ומיחושים בכל גופו, עד שנדמה לו שאבריו עומדים להתפקק. ובערב, לאחר גמרם בבית סעודת ערבית, לא עצר כוח לישב קצת ולשוחח עם בני הבית כאשר אהב, כי נעצמו עיניו, תרדמה כבדה נפלה עליו ושקע במטתו כאבן במצולה.

כן עבד כל אותם הימים בלא טענות ומענות. כסבור היה שכך היא דרכם של פועלים. ואוּלם כתום חודש ימים, עמד והבחין לדעת שבצדיה מכביד אביו ידו עליו כפרעה על בני ישראל, וכי תואנה הוא מבקש לעיפו ולהכשילו עד שיאמר ניחמתי, איני יכול עוד לעבוד.

עם זאת הערים גם הוּא על אביו והמשיך במאמציו כנער תם, שאינו יודע לשאול.

היתה האֵם מזילה דמעות וקובלת לאזני בעלה, שלא בפני הנער: כלום אלו הם רחמי אב? הלא יראה שהפך הנער אוּד חרוּך מלהט השמש, הוא רזה וצנום ונטול כוחות, עוד מעט ויפול תחתיו, עד מתי ימשיך בזה המשחק?

ובעלה, שבלבו היה תמה על מידת עקשנותו של הנער והיה חושש, ששוב יצא הנער כמנצח, – היה מפייס את אשתו ומבקש שתמתין לו עד שיתם החודש השני ואז יראה וידע איך יפול דבר.

ואוּלם כתום החודש השני – עמד גדעון והחליט הוא בדבר כפי שהחליט:

באחד הימים עם בואם לבית החיים, טרם יפקוד עליו אביו סדר יומו בעבודה, עמד גדעון ואמר לאביו בזה הלשון: אדון אב, הריני אומר לו: שוב איני עובד כאן כשכיר יום. אין אני פועל ערבי. דיי אשר עבדתי כבהמה שני חדשים תמימים.

– שפיר. אינך רוצה לעבוד – אל תעבוד. כלום אני הכרחתיך לבוא לעבוד? חזור וּלמד תורה ואני אמלא את ידיך בכסף ובזהב.

– יראה אב, לא כדאי לדבר אחת בפה ואחת בלב. אני – גלוי וישר. אל ידמה לעצמו שאיני מבין למה העבידני בפרך. חשוב חשב כי אתיגע ואפול ואבקש לחזור וללמדו. הן לא יוכל להכחיש זה הדבר. והרי הראיתי לו שני חדשים שיכול אני לעבוד כל עבודה, אבל… אבל זה עוול… כלום רוצה אלהים שאב יקפח את חיי בנו?..

– ומה אתה רוצה? לטייל כאן כל היום אתה רוצה? אין לי עבודה אחרת בשבילך?

– מילה, אב, לא לשם דיבורים בעלמא אני פונה אליו. יש עבודה אחרת או אין – לא זה העיקר.

– אלא מהו העיקר

– העיקר שיידע שאני לעולם לא אהיה חכם ולא אשוב ללמוד ב"כּוּתבּ" (ב"חדר"), עבודה קשה או לא קשה – זה לא חשוב, חשוב שאעבוד כאן לא במשחק אלה, פשוט, כמו הפינחסים. כלום דבר רע אני מבקש? זכותי אני מבקש – לעבוד כאן כמו בני המשפּחה.

– טוב, שמענו, הנח לי עתה.

אותו יום הקדים ח' שלמה לשוב הביתה ובשיחתו עם אשתו אמר לה: התכשיט של ך – פינחס גמור. די, נואשתי ממנו… “חכם” לא יצא לעולם. אבל… חכמה יש בלבו. יחיה לנו ויגדל לחופה, למצוות ולמעשים טובים.

– אמן, אמן, – אמרה אשתו בשמחת לב.

ה. בחור וטוב    🔗

שתי שנים ומעלה צעד גדעון בטוחות וּשמֵחוֹת בדרכו: בוקר בוקר ירד בגיל ורננת־לב מן העיר לבית החיים ובערב שב לאיטו, אם שהיה רכוב על חמורו בלוית דודיו ובני דודיו ואם שהלך ברגל, אם כך ואם כך, כל מראהו אמר חשיבות ויקר, שכן הריהו “מאשאלה” (בחפץ האל) בחור ממש בן שבע עשרה, שזוף־שמש, חסון־גו, שפמו זעיר, מסולסל אל על; מבט עינו בהיר, תקיף, חדיר; אבנט רחב, אדום, חגור למתניו ונעלי עור־גמל אדמדם לרגליו – בחור בן חיל בכל המשמעוּת.

הגיע בבוקר לבית החיים, ישב לו קמעה לפוש מן הדרך, פשט בגדיו (בחדר הקטן המשמש כמחסן), לבש מכנסי עבודה רחבים במקצת כמשפט פועלים ערביים, חבש לראשו מיטפּחת אדומה, מקופלה כמשולש, שחודו יורד על צואריו ומכסה גם את לחיו (כדרך הבנאים שעובדים תחת להט השמש) – ואחר יצא לעבודת יומו.

מכל המלאכות הפשוטות שבבית עלמין – מלאכה אחת היא בבחינת אומנות: חקיקת כתובת על המצבה. מזמן שנאות לו אביו וסיפחו מרצונו לעבודה בבית עלמין, חינכו בעצמו במלאכת החקיקה, שרק האב היה מומחה לה. ומלאכה זו היא שגרמה, שיתחבב גדעון על אביו כעובד מעולה. שכן, המתחיל במלאכה זו, מתאמן בתחילה בסתם פלחי לוּחות־אבן, משום שהמתחיל עשוי לקלקל את האבן: האותיות יוצאות “אחת למעלה ושבע למטה” או להפך ואינן שוות לא באורך, לא ברוחב ולא בעומק (החקיקה) ודרוש זמן רב וסבלנות רבה למתאמן במלאכה זו. וזולת זאת נחוצה לו ידיעה בכתיבה תמה באותיות “מרובע”. ואילו גדעון, שמילדותו היה מסתכל בגאוה בכתב ידו של אביו והיה עוקב אחרי אביו במלאכתו – תפס במהרה מלאכת אמנות זו. ואכן מי שלא ראה את ח' שלמה מחוקק באבן, לא ראה מיזוג גמור בין עובד בעבודתו. כיצד היה חוקק ח' מושון את הכתובת בלוח אבן שארכה כאמה וחצי ורחבה כאמה? הן אי אפשר להתחיל את החקיקה למעלה, בראש הלוח בישיבה, לפיכך היה ח' מושון משתרע ושוכב על לוח האבן על צדו השמאלי ומתוך שכיבה החזיק בשמאלו את האיזמל או המפסלת בידו הימנית דפק בפטיש על האבן – וחקק וכל שגמר שורה זחל קצת וירד עד הגיעו לשוּרות התחתונות.

וכך נתקבל גדעון בקרב חברת העובדים לא רק כעובד מעולה אלא גם כבחור מבין דבר בעניני דעלמא. לא אחת תמהו והתגאו דודיו עליו, היאן מיטיב הוא לדבר ערבית בלשון נאה ויודע דרכי נימוס ודברי משל כדרך ערביים מהוגנים.

מכיוון שבית החיים נמצא בשכנות עם כמה כפרים ערביים – היו נהירים להם לפינחסים מהלכיהם ועניניהם של תושביהם. משגדל גדעון והיה לבחור הגון, היה שש ושמח אם נמצאה לו הזדמנות להתערב בשיחה ואמר גם הוא מה שאמר, ולרוב היה מן הטעם ומן האמת במה שאמר. ביחוד זכור להם, לאביו ולדודיו, את ענין הסכסוך שבין חג' נימר ואבו עודה – שגדעון הצליח לפשר ביניהם. וזה קיצורו של אותו ענין:

חג' נימר, תושב הכפר ענתה, איש אמיד הוא. חוץ משדותיו וכרמיו אשר לו, שולח הוא את ידוע לרוב בעסקים שונים, כגון: במחצב אבנים, בקבלנות לבנין וכדומה. לפיכך לא רק הוא עצמו נוהג חשיבות בעצמו, אלא גם הבריות נוהגות בו כבוד וחשיבות. ואמנם כל מראהו יעיד עליו כי בעל בעמיו הוּא. קומתו גבוהה, גוו מלא, רחב, אם כי קלסתר־פניו אינו מן היפים. אפו גדול יתר על המידה, שפמו קלוש ועיניו טרוטות במקצת.

ואבו עודה, מכפר השילוח, אם כי איש חרוץ הוא ומבקש לאחוז בעסקים, בזה ובזה, אין ההצלחה מאירה לו פנים ולרוב – כיסו ריק מממון ולבו מלא רוגז. אפשר משום כך מראהו צנום ותמיד עגום הוּא ורגוז.

באחד הימים הציע אבו עודה לחג' נימר שותפות בעסק: עשיית סיד. ההוצאות בגין התנור לעשיית הסיד, הובלת האבנים, עצים להסקה – על חג' נימר, ואילו העבודה, ההסקה, ההשגחה והמכירה – על אבו עודה, בתנאי, שאחר כיסוּי ההוצאות – יחוּלק הריוח ביניהם חלק כחלק.

ואוּלם הסיד לא עלה יפה. כשליש מן האבנים – נשארו אבנים קשות ולא יצליחו לסיד. אחר כיסוי ההוצאות נשאר ריוח מועט. אבו נימר עמד על התנאי: חלק כחלק ואילו אבו עודה צעק חמס: הרי עבד, טרח ויגע שבועים ימים וחלקו לא יעלה אפילו כדמי עבודה לשבוע ימים, ולפיכך ביקש לפחת שלשה רבעים לעצמו, שגם הם לא יעלו לשכר ימי עבודתו.

רבו וגברו ביניהם הטענות, הצעקות והקנטורים. אבו עודה קובל: וכי מה עשית ומה יגעת אתה? אני יגעתי ביום תחת להט השמש ובלילה בצנת הטל, לא שנת לעיני ולא מנוחה לראשי. ואבו נימר טוען: אתה – מה ערכך? אלמלי כספי לא הגעת כלל למעשה ואתה, חסר ידיעה אתה שקלקלת את הסיד. מתרתח וקופץ אבו עודה כנשוך נחש: האני קלקלתי? יבואוּ כל מומחי עולם ויגידו אם לא בניתי כהלכה ואם לא בצעתי הכל כראוי – אלא ההצלחה מאת אללה היא, מי גבר כי יפעל נגד גזרת אלוה?

והריב עמד ונמשך ימים על ימים.

באותם הימים נזדמנו הדודים וגדעון לענתה בענינם. אותה שעה הגיעוּ שני היריבים מדברי קנטורים וגידופים כמעט למהלומות ידים.

נתערבו הפינחסים ובקשוּ לפשר בניהם ולא עלה בידם. נטל גדעון רשות מהחבורה לחוות את דעתו בענין. פנה כלפי אבו עודה בנחת ובמתינות וכך אמר לו: אכן מידת הצדק והחסד נותנת שישולם לך לפחות דמי עבודת ימיך. כי למה ילך עמלך לשוא? אבל לפי מידת הדין אין ממש בטענותיך. מחובת הדין לשמור על התנאים. אם הורס אתה תנאי, הורס אתה סדרו של עולם. התנאי בעסק – כמוהו כיסוד לבנין. באין יסוד – אין בנין. ואילו היה, למשל, הדבר להפך, שהתנאי היה לטובתך, ההיית מסכים שיופר התנאי? ולמה אפוא תתמרמר? והמשך אומר: יא שארי, תפכר יום אלביע (הו, הקונה, התפאר ביום המכירה), לאמור: אל יתהלל הקונה (הסוחר) בעת הקניה – המכירה, בריוח היא התכלית.

וכלפי חג' נימר פנה ואמר: אתה, אישי, צודק. אם תעמוד על דעתך, לא תוּרשע כלל. אך תסלח לי אם אומר: לא תורשע אבל – תגוּנה. אמת, התנאי – יסוד, אבל גם העבודה יסוד, לולא עמלו ויגיעו של האיש הזה לא היה לך דבר. אתה, מרי, כל שתיקח לך ריוח הוא, ואילו הוא גם שכר עבודתו אין לו. ולפיכך, לדעתי, לך ראוי שתנהג בנדיבות, לפנים משורת הדין. כי איכה תהנה מטובך כשאחיך שרוי ברעה? ואמר המושל: ראס אל כטאיא אל חירץ ואלגצ’בּ (ראשית כל פשע – החרון והבצע) ובטח באל הגומל לאיש כמפעלו, וסיים דברו לאמר: אני, בחור צעיר, כאחד מבניך אחשב, ואוּלם האבות הטובים ישמחו לפעול כדבר הבנים.

כל שהיה גדעון מזיל אמריו במליצת לשון ובטוב טעם, לא הפסיקו חג' נימר אלא כל שהוא והיה נותן דעתו ומקשיב לדברו. משכילה שיחו אמר לו חג' נימר: אכן, הטיבות דבּר. בגלל יושר אמריך אתן לו שלשת הרבעים. מיד שלשל כיסו התלוי על צואריו, ושקל בידי גדעון הממון. קרב גדעון את השנים והביאם לידי חיבוק, סליחה ושלום.

כשסחו אחר כך הדודים לח' שלמה, שלא בפני גדעון, כל אותם הדברים כסדרם וכפרטים כפי שעלו בפי גדעון, היו עיני האב מוצפות חיוּך־גיל, כמו מלאתהו שמחה מרנינה נפש. “ה' ישמרהו – דובבו שפתיו – בחור וטוב, יחיה לנו לחופה ולמצוות ולמעשים טובים”.

ו. נתיב לא ידעו בחור יהודי    🔗

וגדעון הולך הלוך וחזק ויהי בן חיל. גופו נתחסן, שריריו טפחו ורוחו שפרה עליו. עת לעבוד – נתן כל עצמו לעבודה. כל יגיעה וכל עמל, שנפל בחלקו, כאין היו בעיניו לעומת שמחתו כי הנה היה לאיש בין אנשים ובן פינחס ראוי למשפּחה. מלב טוב ומנפש חפצה הקל תדיר לאביו בכל עבודה קשה – ויהי ליד ימינו. ובעת מנוחה, אם בבית עלמין ואם בבית, בחברת יהודים או ערבים, היה מדושן עונג משבתו במושב רעים, נושא ונותן, מסיח ומקשיב, כגבר בין גברים.

עבר קיץ כלה חורף – בשנה השניה לצאתו לעבודה – וגדעון כבר עומד על סף השנה השמונה עשרה לחייו.

ואוּלם אז החלה רוח אחרת פוקדת את גדעון ועד מהרה הבחינו בו מקרוביו שטעמו שונה ורוחו נמרה. לא אחת ראוהו עושה עבודתו ברשלנוּת ובשוויון־נפש. דומה הוא עצמו כאן ולבו אי שם. ואכן, יש ונעלם לשעה קלה, עם בוקר או עם ערב, והלך באשר הלך לשעה קצרה או ארוכה – ולא ידע איש מהלכו.

משהתבונן אביו בדבר סבר אין זאת כי שינוי וסת חל בו. הריהו בחור כהלכה וראוי אפוא להכניסו לחופה. לקח דברים ע הדודים כי יהיוּ לעזר לבחור לתור לו נערה נאה, בת משפּחה טובה.

ובאחד הימים ההם, בשלהי הקיץ, שכב גדעון במערה שבבית עלמין עם יתר העובדים למנוחת הצהרים. משהגיעה שעת העבודה יצאו הכל לפעלם. גדעון נשאר סרוח תחתיו. עבר אביו ליד פּתח המערה, התכופף וקרא לו לשון ליגלוג שבחיבה: אדון בן! הגיעה השעה שיטריח עצמו, במחילה, יצא לעבודה – מה דרך־עצלות זו

אותה שעה קם גדעון, יצא אל אביו ואמר לו: מחילה, אב, ישב נא נא קמעא. רצוני לסיח לו דבר.

מיד ישב אביו תחתיו, כולו אחוז תמיהה מסותרה, ואמר דרך עליצות: הבה נשמע, כיר אן שא אללה (דבר טוב, ברצון האל). פּתח גדעון ואמר: זה לא מכבר אראה, שמבלה אני זמני לריק. הרי כבר חלפו שנתיים ומעלה מאז החילי לעבוד “בבידחיים” וכל שכרי, שרובו שמור עמי, אינו מגיע עדיין לחמשים נאפוליונס. וכלום זהו תפקיד לבחוּר, שיוציא כוחותיו ושנותיו על ריוח קל כזה? לא, אבא, אי אפשי עוד בכך.

עצר אביו חיוּך שבפיו ואמר לו כמתוך כובד ראש: צדקת, בני, מודה אני: עשקתיך. הסחתי דעתי משכרך והרי עבודתך רבה וגם מועילה. בכן הריני מוכן לתקן המעוּות: אוסיף לך חמשים אחוז על שכרך בעבר ומכאן ולהבא אחשוב לך שכר כפול.

– לא, אבא, זה לא “ממלא” אותי. מה כי יהיו שכרי ששים נפוליונס לשנה? דבר גדול!

– גם זה מעט בעיניך? ובכן כמה תוספת אתה תובע?

– איני תובע כל תוספת. רצוני – ענין אחר לגמרי. רצוני לעסוק בדבר שאהיה מרויח בו ריוח הגון גדול, כפי שראוי לאיש חיל.

– כלום נתעורר בך הרצון להיות סוחר? לאיזו סחורה אתה מתאוה?

– לא, לא סוחר. מה לי ולסוחר?

– ואלא מאי? רק בסחורה יכול אדם לעשות ריוח גדול. ומה אפוא בדעתך?

– רצוני שיקנה לי שלוש מאות ראש צאן, עזים וכבשים, ואני אגדל צאן.

– אליהו הנביא, זכור לטוב![³] מה החלום הזה אשר חלמת?

– אחלה פניו אל יפסיקני, ישמע דברי – ואחר כך נדבר ונדע. אני כבר חשבתי לא פעם את חשבוני: אם יהיה לי עדר בן שלוש מאות ראש והשם יתברך ישלח הברכה בצאני יעלה הריוח מן הולדות בשנה הראשונה – לארבע מאות לירות וכן, פּחות או יותר, שנה אחר שנה. ובמשך שלש־ארבע שנים יעלה הקרן שלי ל־ 1500–2000 לירה, זהו ריוח. זה אני מבין.

– זה אתה מבין – ואני איני מבין כלום. מי אמר לך שהצאן כולן תלדנה ואם תלדנה – מי אמר לך שהולדות יחיו?

– אל יפתח פּה לשׂטן, אבא. היתכן שאב יתן “עין רעה” ברכוש בנו?..

– שפּיר, נניח שכולן תלדנה וכולם יחיו – איפה תכניס את כל “הטוּב” הזה? הרי תהיה חייב לשכור חצי העיר ירושלים בשביל המקנה שלך

– בעיר? כלום מגדלים צאן בעיר?

– אלא איפה תשמור את כל החיל הזה?

– במכלאות, במערות, בהרים, במדבר.

– ומי ישמור לך את כל המקנה הזה?

– אני עצמי. גם אקח לי שנים שלשה רועים. כל רועה מקבל שלש לירות לשנה, חלוק וזוג סנדלים ואוכל.

– ואתה תהיה רועה במדבר? בהרים? מי הכניס בראשך כל כך הרבה תבן? האם זה ענין ליהודים?

– וכי מדוּע לא? מה שיכולים ערבים פשוטים ותמימים – לא אוכל אנכי?

– הם גויים, ערבים, אבל יהודי – כיצד? היכן בית כנסת? תפלה, מנחה וערבית? ושבת? מה אתה סח? כלום יצאת מדעתך?

– ואברהם אבינו שהיה לו מקנה עצום ורועים רבים ויעקב אבינו שעבד כרועה אצל לבן ואחר כך היה לו עצמו הרבה מאד – לא היוּ יהודים? וגם משה רבנו היה רועה את צאן יתרו – כלום אי אפשר ליהודי שיהיה רועה?

– אתה מוציא אותי מדעתי… כלום בזמן משה רבנו אנו חיים כיום? חדל לך מחלום משונה זה. אם כסף חשקה נפשך – אתן לך כמה שאתה רוצה – רק אל תפריח הרים בדמיונך.

– ואם יתן לי כסף כמה שיתן – מה אעשה בו? היונח הכסף כאבן בזוית?

– אני לא אזרוק כספי לרוח. אף לירה אחת לא אתן לך לרעות רוּח…

– אם לא יתן לי – אקנה מכספי בחמשים או שבעים לירה. אתחיל בקטנות ואעלה קמעא קמעא. ארחיק נדוד במדבר ולא אשוב עדי יהיה מקני גדול – אלף ראש.

אותה שעה חרד האב חרדה גדולה בסתר לבו: מכיר הוא את בנו מנעוריו. תמיד יעשה ככל אשר יאמר. משול הוא לפר, שנועץ קרניו במקום אחד – ואין להזיזו משם. לפיכך עמד ודיבר אליו תחנוּנים: ראה גם ראה, בני: יחיד אתה לי. כעין אחת אשר לסומא – כן אתה לי. כי יקרך, לא יבוא ולא יהיה, אסון בדרכך – הרי יחשך עלי עולמי, ערירי ארד ביגון שאולה.

– הה, אבי, למה ישים רעה נגד פני? מודע יידה אבן באגמי ויעכיר מימיו? מה אסון, מה יגון ומה שאול – מה כל אלה ולחפצי? לרעות צאן, לגדל מקנה אחפוץ – לא שום דבר רע.

אז יאמר האב כאובד עצות: תן לי ואחשוב בדבר. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי ולא שמעתי שיהא יהודי רועה. תן לי ואחקור ואדרוש בדבר.

– רצונו לחקור ולדרוש – שפיר. אני אמתין כחפצו. אבל כל אשר יחקור וידרוש אני כבר חקרתי ודרשתי. ישאל ממני ואני מבאר לו הכל.

ומבלי שישאל אביו דבר – סח לו גדעון בקצרה כמה זכרים וכמה נקבות יכלול עדרו, מתי חלה עונת הרבעה ומתי מתחילה עונת הלידה, איפה אין רועים את העדרים בחורף ובאביב – ומתוך כך שמע האב, שבחורף ירחיקו נדוד העדרים עד “לשריעה” (ערבות הירדן) ועד לעבר הירדן מזרחה.

והאב שומע ומשתאה לו. נבוך ועגום פרש לו מחריש ויצא לדרכו העירה.

מעת שהשמיע האב לאזני האֵם על דבר “השגעון של התכשיט” לא פסקו הויכוחים והדיוּנים בין הבן ובין הוריו. מפעם לפעם חזרו והפכו בענין בטענות ומענות וגם דמעות ואנחות לא חסרו כפעם בפעם.

וח' שלמה ביקש כמה פעמים המדודים, יוסף ונסים, כי ידברוּ על לב גדעון להניאו מחפצו. אולם הרגיש והבחין, שלא מלאו אשר הבטיחו לו ושהם עצמם אין תוכם כברם.

באחד הימים, משנעדר גדעון מן הבית, קרא ח' שלמה לעצרה בביתו. לפני אֵם גדעון, שתי בנותיו הקטנות, שני הדודים, יוסף ונסים, נשותיהם ובני ביתם – הביא ח' שלמה תנואתו: רואה אני, שגם אתם יוסף וניסים, דודני היקרים לי קשרתם עלי קשר, אין אתם חסים על שיבתי ואין אתם שועים לדברי. כל שבקשתי מכם לדבר על לב גדעון ולהשיבו מכסלו – היה דברי כקול קורא במדבר. הגידו נא אפוא עתה לאזני כל המשפּחה, על מה זה ועל מה זה? מדוע תתכחשוּ לי כמו הייתם זרים לי? הזה הגמול תגמלו לי חלף לכתי עמכם כל הימים האהבה, בטובה וביושר לב?

ענו הדודים, איש איש דברו כאשר עם לבו. יוסף, רך המזג וטוב הלב, השיב דברו לאמר: יראה, דוד שלמה, אנו, הדודים משוּלים לזכוּכית בין שתי אבנים. שכל תנוּעה מזו או מזו – תפגע בנוּ. מצד אחד כסבורים אנו, שרצונו של גדעון – אינו דבר שוא. הן ידענוהו “מאשלה” (ברצון האֵל) כבן חיל, טוב עין ונבון לב – וכל אשר יעשה ה' מצליח דרכו. ואם עתה זה חפצו – סימן – אשר מאת האל חפצו. ואוּלם מצד שני רואים אנו ללב האב. קשה לנו להגיד לאב, כי יעשה בבנו כחפצנוּ. לב אב – זה ענין אחר. מי יערוב לבו להגיד בבטחה לאב שיעשה כזאת וכזאת? לכן אנו שותקים כל הימים – כי איך נדבר דבר ולא מלבנו?

טען ח' שלמה ואמר: אבל הגידו נא לי רק זאת: גלו לי מה סוד טמון בלבו שתקע לו במוחו: רועה~ למה דוקא רועה? אם תאוה לוהטת בלבו לממון, לרכוּש, למה דוקא מקנה צאן? נכון אני לתת לו כל ממוני – אם חשקו גדול בממון. גלו לי רז זה: מדוּע דבק לבו בתשוּקה למקנה?

כאן לקח דברו בפיו הדוד נסים, כבד הראש ועמוק הרגש, ואמר: לא תאוה לממון בלב גדעון. לא זאת תשוקתו. רגש הוא באנוש. לבו נכסף… ככה… למרחבים… להרים… מעודו אהב מרחב, דרור, כך… זהו… אזכור, ועודנו נער, אשר סח לי בהיותנו לבדנו בראש ההר: אה, מי יקחני פעם – אמר לי בערגון לב – שם אל מעבר להרים, להלוך עם הנערים הרועים: חמדוּן, מוסטאפה וכאלד? מה קנאתי בהם? נפשי למרחקים, לערבה, למדבר. זכורני אשר אמרתי לו אז. הן סכנה, ילדי, בדרכי מדבר, יש וזאב יארוב לטרף, יש ו"דבע" (תן) יזחל ויזנק עליך – לא תענוגות בארחות מדבר. אז ענה לי: בזאת חפצתי. היות גבור חפצתי. וכי יזחל זאב או תן – אקום, אצא ואהדפנו באבנים או בירית רובה אפילנו, יריה בוקעת דממת הלילה – והדים יענו לה. לירית רובי יענו הדי המדבר – זאת השמחה! זה העונג! כי אזכרה אלה – אמר לי – נפשי יוצאת מקרבי. ובדברו כזאת שמרתי הדבר בלבי ואמרתי: יגדל, יתבגר ונראה מה יהיו חלומותיו – והנה אראה כיום – אלה הם חלומותיו. ואני סבור: בחור זה – כוכבו רומז לו, מזלו קורא לו – רגש הוא באנוש! ואני האמת אשר בלב אגיד: רואה אני כל הימים – שהוא הולך בשביל מיוחד לו. מהלכו אינו כמהלך אחרים ועשייתו לא כעשייתם. חייכם, כשסח עמי על הצאן, היאך יהא מהלך במדבר “כאבותינו מימי קדם” והיאך יתן דעתו על הגדיים והטלאים ויהא סוקר מפסגת ההר על כל הצאן הרב – חייכם, הייתי מתאפק שלא אפול על צואריו ואשקנו. “מין” כזה הוא גדעון… מין הפינחסים…

ענה האב לשון עגמימות ובעיניו צפה דמעה: הן תוך חודש ימים תמלאנה לו שמונה עשרה שנה – הטוב בעיניכם אשר תחת כי נוליכנו כיום לחופה נשלחנו למדבר?

מיד השיב לו הדוד יוסף לאמר: אי משום כך – אל ידאג, דוד שלמה. על זאת לקחתי דברים עם גדעון מכבר. בו ביום שביקש כבודו ממני, שאדבר על לב גדעון כי יחדל מחפצו גילגלתי שיחה עמו על אודות בחורה אחת טובה ונאה (היא בת ר' שלום שרביט), אז ענה לי: אני לא אלך לחופה בטרם אדע דרכי בחיי. בראשונה אתן כל עצמי לכונן את מקני ואחר כך, אן שאן אללה (אם ירצה האל), אפנה לבקש מזלי. ואנו הן ידענו: אם כך רצונו – עשה יעשה כרצונו.

ובסופו של דבר לא כבש את לבו של האב, אלא גדעון עצמו: מששמע על דבר העצרה שקרא אביו בבית ועל דאגתו כי רבה עמד גדעון לפני אביו ואמר לו: ישמע, אב, אשר אגיד לו בלב שלם, באמת ובתמים: עם כל שחפצי עז לעשות כדברי, חלילה לי כי אעשה נגד רצונו. אם לא יהיה לבו שלם עמי – איכה אשמח ואתענג בפעלי? היהיה לבי טוב עלי עת לב אבי מר עליו? ואז – לא אפונה – לא תאיר לי ההצלחה פנים. אם אחטא “בכבוּד אב ואם” – לא יקום ולא יצלח פּעלי. לא אצא לדרכי אלא אם תברכני אבי –

אותה שעה נתרכך לב האב, כי ידע: לא יכזב גדעון בלשונו. קם נפל על צואריו ויחבקהו וינשקהו – אז נאות לו מלב טוב ומנפש חפצה.

ובתחילת השנה הוציא האב מכּד החרס הכבד, השמור עמו במסתרים, ונתן מאתיים נאפוליון זהב לבנו ומן הדודים יוסף ונסים ביקש כי יהיו לעזר לו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

חדשים מספר ארכו ימי הכשרתו של גדעון בין רועים עד שהכיר וידע דרכי המרעה ככל הראוי.

ימים מספר לאחר חג הפסח עלו האב והאם, והבנות הקטנות, הדודים וכל בני משפּחתם אל הר המשחית (מזרחה דרומה להר הזיתים). שם חנה עדר הצאן בן שלוש מאות ראש, כבשים, עזים ותיישים. משם הכין עצמו גדעון לצאת למרעה ועמו שני עוזריו: טלאל בן סילואן (השילוח) ועבאס בן ענתה (ענתות), שניהם, בחורים רועים ותיקים גדולים שש, שבע שנים מגדעון. וגדעון אז כבן עשרים שנה.

אז יפשוט גדעון בגדיו הרגילים, לבש חלוק רועים, חבש כופיה ועקאל על ראשו וחגר אשפתו. לבסוף תלה רובה הציידים על שכמו בתנועה קלה ובהדרת שמחה.

עמדה חבורת בני המשפּחה על ראש ההר, עיניהם דומעות־צוהלות כאחת וצופיות בגדעון באפקי המרחב הרחוקים אשר למולם.

אז ישמיע גדעון קול־פקודה חזק לעדריו: “חייוה, חייוה, ברוך!” העדר הגדול זז והתחיל יורד מצלעות ההר. משתלה גדעון את עיניו במרחבי הערבה נשא קולו בשיר רועים:

הוֹי, רוֹעֶה בּוֹדֵד בֵּין הָרִים!

לְאָן? שְׁבִילְךָ קוֹץ וְדַרְדָרִים.

– דַרְכִּי לַמֶרְחָב, אֶל הַר וְגַיְא וּבִקְעָה,

רֵעַי, עֲדָרַי, רוּחוֹת־אֵל וְכוֹכָבִים בְּשִׁפְעָה.

ז. עם העדרים    🔗

טלאל ועבאס אהבו את אדוניהם הצעיר אהבת נפש. אכן, אדונים הוא להם, לא המקנה, לא הממון, ולו ה"אַמְר" (הַצַב), אבל כאח יתהלך עמם, כמוהם כמוהו. על הארץ ישכב כמותם, כלבושם ילבש, כמאכלם יאכל (זולתי אשר לא יביא אל פיו בשר “טרף”) ועם זאת הוא הראש. רצונו חזק ומלתו משקל, עינו חדה. גם לקראת בנות הארץ ישלח “המרושע” חצי מבטיו, עקצי שפתיו ולעת מצוא… גם ידיו. “שַׁאבּ” “משבּובּ” הוא (בחור נאה, לוהט), אבל שכלו כשכל גבר בגברוּתו. ועצתו על פי הרוב נכונה. אשר יחזה ויגיד מראש כן יקום. ואם יש וישגה – יודה על האמת ולא יכחש. דאגתו למקנה – האמת תאמר – גדולה מדאגתם. הם השנים, איש איש אחראי לשלישו (כי חולק כל המקנה לשלושה עדרים גדולים), ואילו הוא תמיד עינו צופיה ודעתו נתונה לכל הצאן באשר היא שם, גם לרחוקה ממקום רבצו הוא.

אכן, מכבר הכירו טיבו. עוד בעובדם כפועלים ב"טוּרבּה" (בית הקברות) בהר הזיתים, ידעוהו למדי: לב נדיב לו, ידו רחבה ומלתו מתוקה. טרם יצאו למרעה קנה לכל אחד מהם פגיון, רובה ציד, חליל ועבאיה טובה – כאשר לו כן גם להם.

לאחר שני חדשים לצאתם למרעה – ראוהו והנו בקי כבר במהלך המקנה, מבין בכיווּני הרוחות ויודע דרכי הצאן. ושני החדשים הראשונים (אייר וסיון), חדשי ההרבעה, קשים היו: הצאן “מתבעט” משפע המרעה; וחמימות המזג הולכת ותוקפת את כל הצאן. בעיקשות ובשגעון ינהגו הזכרים והנקבות ויש לעמוד על המשמר ולהשגיח עליהם. ברם, הצאן כאילו כבר יודעת ומכירה אותו, את גֶ’דעוֹן³, כבעליה – אדוניה. וזה דבר פלא.

בתחילת חדשי האביב, אשר מצוי מרעה לרוב בשדות העזובים, במישורים ובצלעות ההרים, רעו שלשתם, איש איש לעבר אחר, בסביבות הכפרים עֲנָתָה (ענתות), עֲזָרִיָה, אַבּוּ־דיס וסוּר־בַהֶר. אז ישׁ ופקדו את טלאל או את עבאס הדודים, או האב, אבו ג’דעון, בעצמו. שאלו לשלום ג’דעון ולשלום הצאן ויבקשוּ לדעת על המצבים והענינים. והם, הרועים, תמיד פיהם מלא תהלה על גדעון לאמר: באלהים, יד מבורכה לו. ולב טהור לו. על כן אף הצאן תאהבהו ותציית לו. יש בין העזים רבות קנטרניות, מרגיזות, ובין התישים רבים עיקשים ומעוקשים. וכי יתרוצצו כה וכה ויתקוטטו, נפריד ביניהם בגערות, בזריקת אבנים עליהם, גם ניגש ונפרידם בכח בידינו. אולם יש וימשיכו תעלוליהם כמו לא גערנו ולא הפרדנו ביניהם. אבל, כי ישלח ג’דעון גערתו עליהן מרחוק – וירתעו, יחדלו ויפרדו – וזה, באלהים, דבר פלא.

ככל שיחלפו ימות הקיץ, והמרעה ידל בקרבת הכפרים, ילכו הרועים הלוך והרחק במישור ועד לערבות יריחו יגיעו. כל אותם חדשי הקיץ, ימי הריון הצאן, ימי תוחלת ממושכה המה לגדעון ולרועיו. שלשתם ידאגו ויצפו לעונת הלידה. בכל אשר ישיחו יסובו דבריהם על הימים הבאים, ימי הלידה. טלאל ועבאס לא יחדלו משאת תפלה בשפתם כאילו הצאן צאנם. “יתן האל ותרד הברכה במקנה”. מה גדול חפצם כי ירבה השפע במקנה ותעצם הכבוּדה של גדעון. הן ראוי הבחור כי יגמול לו האל כפעלו. ואכן, האמן יאמינו שהוא אהוב על בוראו. עין־אלהים לטובה עליו. הוא, גדעון, שומר “דין רבּוֹ” (דת אלהיו) ואלהיו ישמור חילו. הן ראה יראו כל הימים אשר לב הבחור נכון ושלם עם אלהיו: בבוקר בבוקר יקשור רצועות העור (תפילין) על זרועו ועל ראשו וביום שבת יש וילך וישבות בעיר בביתו. ובעת ישבות עמם – לא ישלח ידו כלל בעשיית מה, לא ייגע באש ולא “ישתה” סיגרה, ומ"דרך הטבע" – השומר מצות ריבונו, ריבונו ישמור על הונו. אכן הוא “איסתערב” (נהיה ערבי) לגמרי, אבל נאמן הוא לדתו והנאמנות לדת הוּא ענין יראת־שמים לפי דרך האבות.

עם גשמי היורה הראשונים – והמרעה בהרים נלחך לגמרי – הורד כל המקנה מזרחה ועד ל"ריחה" (יריחו) ו"לשריעה" (ירדן) הרחיקו, כי שם מצוי מרעה גם בחורף. אז החלה עונת ההמלטה. מדי יום ביומו רבו הגדיים והטלאים. אז יקחו להם הרועים כמה מנערי הסביבה להיות לעזר על ידם לאסוף הוולדות, שנודו רחוק ממקום רבצם ולשאתם על שכמם עד מקומם: למכלאות מאחרי הגבעות, בצד החוסה עליהם מן הגשם והסערה. כל ימי עונת הלידה היתה פּעיית היולדות והילודים, עם בוקר ועם ערב, בוקעת והמהדהדת בעוז בחלל העולם ובאה לאזני הרועים כזמרה מרנינה לב והם צירפו אליה הודיה ותשגבחה על ברכת אללה כי רבה.

כשלשה־ארבעה שבועות ערו עדי המליטו האחרונות שבצאן. השבח לאל, יד אללה היתה על המקנה לברכה ולגילה, רק שש עזים וכבשות שתים נפגעו ומתו. גם שלשה מן הוולדות חלו ולא יכלו לינוק. שנים מהם מתו ביום השני, את השלישי טבחוהו לאכילה בטרם ימות.

כתום ימי היניקה, בעצם ימות החורף, חזרו ועלו להרים. עשב למדי ינבוט בצלעות ההרים, בגיאיות ובבנות העמקים. בימים צחים, או דלילי גשמים, תפשוט הצאן בשיפולי הגבעות, ליד נחלי הבתות ובימי סגריר ישהו במערות, בין תרי ההרים ויחסו ברוכסיהם בין שיחים וסבכים. בימי סגריר, עת ערפל, גשם וברד ירדו בלא הפוגה, המרחק יעתם והאופק נעלם, ירבצו הרועים סביב מדורה בירכתי המערות וינעימו שבתם בשיח על ימים עברו ובחדשות הבאות אליהם מן הערים. וגדעון כחבריו מנעים שיח, שומע ומשמיע, צוחק ומצחיק וביותר ימשוך לב שומעיו בספרו “מעשיות” מהולָלות מ"ספרי היהודים".

ברם, משנתחמם העולם וימים בהירים מופיעים תכופות, אז לבו של גדעון משוּך לישיבה ביחידות, הוא לבדו, הוא עם עצמו. אין שעות טובות לגדעון כשעות אשר ירבץ שטוח־שעוּן על צוּק־סלע בהר נשפה ומבטו שלוח אל מרחבו של עולם. (עוזריו כבר הסכינו לראותו כך, שקוע בראיה ונתון בדומיה שעות ארוכות ונמנעו מקרב אליו בשבתו לבדו). המרחביה, לכל עבר שעיניו מגיעות, אינה אלא מרבדים מרבדים פּרוּשׂים בכל הארץ, במישור, בבקעה ובהר, עדויי ירק, שלל־גוֹני־ירק, למן בהיר־בהיר עד כהה־כהה. ועד מה ירעיד הלב זה הגון הירוק! כדומה לך, הגון הירוק מעולה בעיני הבורא עצמו מכל הגונים, שכן יעדוֹ לשדה התבואה, מזון־המחיה לאדם ולבהמה. בעתות כאלו יש ויתן בשיר קולו. ממעמקי לבו יפרוץ שירו, הלוך והסתלסל, הלוך והתגלגל, כולו רצוף געגועים כליונות… יש יאחז בחלילו ויחלל שירי רועים או יש וידום, יחריש ויקשיב לקול הדממה… הדממה שיח לה. במאת… מחשבות תשיח, מחשבותיו עצמו תשיח לו…

– מה תנעם ללב זו השלוה! קל לב אדם בין הרים וגיא. הרוּם ירוממך, הזוֹך יטהרך, המרחב ירחיב לבך.

– – ואולם יש וגם פה בעצם השלוה הגדולה – יסער לבו פתע כמימים ימימה, כאתמול וכשלשום… עצב חרישי יהמה בקרבו, יכרסם, ישווע. אז יש, ובשבתו בודד בין בתרי ההרים, בין משעולי הגיאיות, תבחן עינו לעתים גילוי מופלא־מופלא אשר ירטיט לבו ויסעיר דמיו: זו נערה, בת־פלחים, כי תעבור יחידה, רועה שחיף־עיזיה, והיא כצועדת שפי לקראת ניחושים ולבה אל תעלומת העתים… או אשה, פלחה צעירה חסונה תנהג בחמורה והיא כחולמת בלכתה וכמו לא תדע דרכה… אז ידחפוהו גלי דמיו ממושבו, לאיטו יחרוג מן המארב, יעקוף שביל, יקפוץ מסלע אל סלע – ויצב לפני המהלכת… ואין רואה, ואין שומע ואין יודע ––

ואם יהיה קציר הפגישה שיחה קצרה־חטופה, נעימה או טפלה, דוחה או נוחה – הסב תסב לו גיל־תקוה כתקות הזורע לקציר אשר יבוא… ובין כה וכה ימים על ימים ירדפהו דבר הפגישה, ימים על ימים יחזה בעיני רוחו קימורי־שדיה של הנערה או חמוקי ירכיה בנודם כה וכה כאשר ינוד גם לבו לזכרם… ואוּלם נתון לא יתן לתשוקות לבו להסיטו מדרך פועלו. יום או יומיים יסער, יתהולל, כה וכה וישוב מהר לנתיב מהלכו. עליו קודם לעשות חיל, להיות לאיש, עד בוא העת – – –

עם הגיע החורף לקצו עבר גדעון ורועיו עם העדרים הגדולים בסביבות הרי ירושלים, באשר עליו לשים מושבו בקרבת העיר בימי מעשה אלה העמוסים ענינים ועסקים לרוב: מכירת מאות הוולדות, טלאים וגדיים לשחיטה, בחירת ה"ראשים" לגידול ולגז הצאן ובשעתו וכן מכירת כמוּיות גדולות של חלב בסיטונות לחלבנים ולגבּנים, ועוד כאלה וכאלה.

גדעון קבע מרכז מושבו בדרומו של הר הזיתים, מעל לכפר סילוואן (השילוח). שם שני חדרים, בנין אבן, רכושה של משפּחת טלאל (תושבת סילוואן מאז ומכבר), שכרם גדעון ושילם דמי השכירות בעין יפה. שם נשא ונתן עם הסוחרים, בחן בענינים שונים והשגיח על עסקיו, ובלילה ערך חשבונותיו ורשם בפנקסים ושם לן לרוב מאחרו בנשף בסידורי עסקיו.

עתה בטחון ושלוה עמו. אתמול ושלשום, כל ימות השנה, היתה דעתו נתונה בדאגה, בצפיה ובתפלה לברכת שמים כי תבוא. והנה, השבח לאל, ירד השפע על העדרים. הריוח הנקי יעלה השנה למעלה משלוש מאות לירות זהב – ועוד מקנה רב לו. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ואמנם זולתי ההודיות והתשבחות עשה גדעון כחובה: בעוד אביו חושב בלבו לעוץ לגדעון להפריש סכום מסויים למעשי צדקה – הקדימו גדעון ומסר לידו סכום הגון כתרומה מהונו כי יעשה בו אביו מעשי חסד כראות עיניו.

לימי חג הפסח מסר כל עניניו בידי טלאל והוא עבר העירה אל בית הוריו.

כל אותם שבעת ימי החג היה גדעון כחד אורח יקר ומכובד, שירד להתאכסן בבית המשפּחה והיו הכל מחבבים ומרוממים אותו ומכוונים לגרום לו נחת רוח ככל אשר לאל ידם.

מתוך שהיו הכל שמחים ומשוחחים עמו, היה גם הוא שמח ומשוחח עמם. אך רק למראית עין עשה כך ואילו בלבו המו־גאו כל אותם ימי החג כיסופים וכליונות לרומי ההרים, לבתרי הסלעים למשעולי עמקים ולכל הנקרה שם לעתים… ועם שכלפי בני הבית היה שם עצמו שקט ושלו, מסיח ושואל, שומע ועונה, היה בסתר לבו צופה הרחק מעבר לבית ומצפה ליום האחרון של החג…

ואולם כשביקש אביו פעם ופעמיים לקחת דברים עמו על “סידורו”, לראות בת־מזל בשבילו היה גדעון כמתחמק ולבסוף תפס גדעון לשון רכה ואמר מתון מתון דברו, אבל במפורש ובמוגמר כדרכו:

אל נא יטרח “אדון אב” לקחת דברים עמו ויגרום צער לעצמו ולבנו. חס לו לאבא כי יפסיק בידים “מהלך מזלו”. עדיין הוא בראשית דרכו. אך זה החל מזלו להתגלגל על ראשו ולהעניק לו ברכה והצלחה – והיאך יפנה עורף למזלו? עול אשה יהיה כריחיים על צואריו, ירחיקהו מעדריו וסופו שיכרע תחתיו וחלילה לו, לאבא, לעמוד כאבן נגף בין רגליו. ואל נא ידינהו אבא לכף חובה. עוד חזון למועד. אין הוא בחור זקן, רק בן עשרים ואחת בערך הוא כיום. בוא תבוא שעתו. ובבוא שעתו הוא עצמו “יודע לשאול” ואין צורך שאבא יפתח לו… ואבא הן יודע: גדעון יבטיח ויקיים.

שמע אבא ושמעו בני הבית ונשתתקו. ידעו: אין אחר דברי גדעון כלום…

ומיד באיסרו חג של פסח יצא גדעון מבית אביו כצאת אסיר מכלאו ובו ביום בצהרים קבלוהו טלאל ועבאס ליד מכלאות הצאן בקרבת עזריה בנשיקות וחיבוקים כאח אהוב בין אחים.

למחרת היום כבר החלוּ גדעון ורועיו להתכונן ולהצטייד למסע העדרים למרעה כאשתקד.

אילו אמרנו עתה לעקוב אחרי צעדי גדעון בשנה השניה לפועלו, לפי סדר עניני העדרים ולפי המהלך הקבוע בעונות השנה (ההרבעה, הלחיכה־במרעה, ההמלטה) מתחילתה ועד סופה, כי עתה היה עלינו לחזור ולהלוך במקומות שהלכו אשתקד, לספּר דברים שסיפרו כמעט אשתקד, לראות ולשמוע דברים שראינו ושמענו כבר והיינו דומים למי שעומד וטוחן קמח טחוּן. לפיכך דיינו אם ננקוט לשון קצרה ונאמר: השנה השניה בכללה היתה תואמת כמעט בכל לשנה הראשונה: פעוּלה פעולה נעשתה בעונתה; עונה עונה נתנה פריה כפי העמל. גם תפלה ותחנון מלפני הבורא עשו שלהם והשמחה וההצלחה באו בעתן. כך היה סיכומה של השנה בכלל. ברם, לגבי גדעון עצמו – נראו בו בשנה זו “סימנים” חדשים כמעט, היינו: מידות או הרגלים שלא בלטו בו כל כך אשתקד; שכן בימי החורף הארוכים, ימי המרעה בין בתרי־הרים, ובינות עמקים, היו ישיבותיו של גדעון בבדידות חוזרות ובאות תכופות. יש ושעות ארוכות היה מוטל על בטנו, מחצלתו כפולה ומכופלת תחתיו ואדרתו העבה עליו והוא מביט ומחריש ואין קול ואין שיר בפיו. עינו צופיה בעדריו מרחוק ברפרוף וכל עצמו כאילו טעון צפיה. למה הוא מצפה? למי? אפשר לאחת שתופיע בסתר, בחיפזון? האם לאחת פאטמה יארוב או לצאבחה, למונירה או לבהיה? שכן רועיו־רעיו שיצרם גדול ותאוותם רבה סברו בתחילה שבדידותו־שתיקתו אינה אלא מחמת תשוקתו לאשה, ואולי לנער, והיו מרבים לדבר אליו ברמזים “על כך ועל כך”, אולם הם, שעינם חדה ויטיבו לראות ולהבין נוכחו, בהיותם רואים ולא נראים, שגם ביום “מלא”, היינו: שצד לו מי שהיא, אם לדבר שפתים או גם למגע ידים, גם אז ישב לו אחר כך בודד עגום שעות ארוכות כמו ביום “ריק”, “יבש”. ואז סברו ו"החליטו" שאצלו “משהו מן השחורה” (מרה שחורה) וכל שפרש לפתע מהם ופנה אל אחת הגבעות שקע בדומיה ורוחו עליו הומיה היו אומרים ביניהם לבין עצמם: “באה לו השחורה”.

כך היה נתון גדעון לעצמו בימי הבטלה הארוכים, ימי הצפיה לעונת ההמלטה, עת ידמו הימים, יום אחר יום, כחוליה אחר חוליה בשרשרת ארוכה, שיום דומה לקודמו בלא כל שינוי או חידוש כמעט ואין לנטות משביל־הימים פסיעה אחת ימינה או שמאלה.

ח. בשינוי לא צפוי    🔗

בעצם ימות אותו חורף נראה בירושלים העתיקה, ברחובות היהודים, איש נדיר בתוארו ומופלא בהליכותיו. קומתו גבוהה קצת; תלתלים ערמוניים־כהים ארוכים לו. עיניו שחורות, נאות, וריסי עיניו ארוכים וכמו מרוחים בפוך. מבטי־עיניו שחורות, נאות, וריסי עיניו ארוכים וכמו מרוחים בפוך. מבטי־עיניו חדים־חודרים. זקנו גזוז ומוארך קצת בסנטרו. גילו, לפי מראהו, בין שלשים וחמש פּחות או יותר.

האיש התגורר מעת בואו בחדר לא גדול ביותר, באחת החצרות המועטות שכנים. ירד⁴ לעתים לבית הכנסת. ביום שבת כשהעלוהו לתורה נדב סכום הגון למדי כאחד העשירים. ואז נודע שמו בין המתפללים: אבנר בן־אדיר.

לאחר ימים מועטים נודע מפי שכניו, שהאורח הלז צייר־אמן הוא. מעל הגג הגבוה בחצרו צייר את הר הבית, “בית המקדש”, “מדרש שלמה” ועוד תמונות. הרואים העידו ש"מלאכתו" יפה “להלל ולשבח”. משביקשו אנשים אמידים לקנות מציוריו – לא נאות למכור אף במחיר גדול.

כעבור עוד מספר ימים נודע מפי שכניו שהאיש הצייר הוא גם “מין רופא שכזה”; אין הוא כותב “ריציפּטה” ואין הוא שולח לבית מרקחת, אלא הוא נותן התרופה מתרמילו, לרוב אינו נותן תרופה אלא מייעץ עצות מה יאכל החולה ומה ישתה ומה לא יאכל ולא ישתה. אף זאת: הוא נזקק לרפא חולים גברים, בעיקר ילדים, אך לא נשים; בכלל מתרחק הוא מכל דיבור ומכל עיסוק עם נשים.

ועם שהבריות היו נמשכות אליו מסקרנוּת הוא היה מתרחק מהם, ולא היה מצוי בביתו אלא לעתים רחוקות. איש לא ידע מה חפצו ומה תכליתו ומתי בואו ומתי צאתו. גם כשנמצא לעתים בין שכניו המעטים היה ממעט בדיבור; יושב הוא בחברתם פעמים, שומע כמקשיב, פעמים כתוהה ואינו עונה “לא מיניה ולא מקצתיה”. כן נתנו דעתם השכנים שאין האיש מתבדח כמעט ואינו צוחק אלא מן הפה ולחוץ.

יש ודלת חדרו סגורה ימים על ימים. לאן פונה האיש? מה יחפש? אל מה ישא נפשו? האם רווק הוא או אלמן? והעיקר: היש לו ממון ואפשר להיכנס באיזה עסק עמו? אפילו שדכנים מנוסים, שיודעים להידחק בין סדקי סתריו של אדם ויכולים לדובב גם שפתי ישנים, כדי לזווג זיווגים, לא עלה בידם למשוך לשונו של האיש כי נהג בדרך נימוס וידע “לשמוע פעם ולשתוק פּעמיים”.

גדעון פינחס, כיוון שהיה בימות החורף עם עדריו בכפרים רחוקים בצפונה של ירושלים, לא ידע ולא שמע על אותו אורח שמצוי בעיר. אוּלם כשפסקו הגשמים באמצע שבט וזרחו ימים בהירים־חמים כימי אביב מוקדם, נהג גדעון אחד מעדריו, עם אחד מעוזריו, סמוך לכפרים אַטוּר ועזריה וקרב עד לאחורי הר הזיתים.

באחד הימים, בשעה מאוחרת אחר הצהרים, ביקש גדעון לעלות על גבעה נישאה, אשר בקצה שלשה ארבעה עצי זית עתיקים־ענפים. שם ישתטח ויסקור עדריו מלמעלה. פקד על אחד הנערים שיעלה עמו, יצית אש, יכין לו נרגילה ויבשל קהוה.

בעודו צועד ועולה במעלה הגבעה – נגלה כל מזרחה של ירושלים לעיניו: הר הזיתים, ערבות הירדן, הרי מואב והרי גלעד. וכל המרחביה הזו היתה כטובלת באורות רכים, רופפים, כמו מוסווים בערפל דקיק. בנטות השמש מערבה בשעות כאלו ייראה הנוף המזרחי כולו על מרחקיו, הריו, בתרי גאיותיו, עד הישימון בערבות ים המלח, כקטע עצוּם, חצוב מאיזו שלמות מעוּלה, מקודשה, שאבדה לה, מסיבת מה, משמעוּתה הקדומה, והיא עתה – כהווייה יתומה, נשכחה – נוסכת בלב הצופה המיית־נכאים חשאית ללא פשר וללא ניב. גדעון נהה מעודו אחרי המראות האלו ותהה תדיר על הודם ועל סודם…

משצעד בראש הגבעה ונושא כליו עמו, כלי הקהוה, כד המים ומחצלת קטנה, הגיע מאחרי גבו של צייר, שעמד רחוק בקצה הגבעה, גבו אליו ופניו למזרח, החזיק במכחול וצייר. הופעה כזו, צייר המרחיק נדוד בין הרי ירושלים, היתה אמנם נדירה אבל לא היתה זרה לגדעון, בפרט מאז נפתח בירושלים זה לא כבר – כפי שאומרים – בית ספר לציירים “בצלאל”. אבל מעולם לא נזדמן גדעון סמוך לצייר בעת עבודתו. משקרב לקצה השטח הישר, ראה למול הציר, בהתחלת המורד ממזרח, יושבת נערה ערביה רועה, שאותה הוא מצייר. חשיף עזים, בן כמה ראשים, מכרסם במורד הגבעה בין הסלעים ובחור גדול, אחי הנערה ודאי, יושב מהצד כשומר עליה. משנתקרב לציור ראה שהוא מושלם כמעט, היינו: דמות הנערה החיננית זוהרת־בולטת בטבעה, בחִנָה, ורגע דמה גדעון כי הציור בכללו נאה מן הדמות החיה. גם קטע מסוּיים, הדוּר וחמוּד, מן הנוף משתקף בציור עם חלק מהעדר הקטן.

משראה הצייר את גדעון, הלבוש מדיו הערביים: כופיה, עקאל ועבאיה, מסתכל ארוכות בציור, שאלו תוך כדי עבודתו בערבית: טיֶב? (טוב?).

– טְרֶה בּוֹן, טרה־בּוֹן – ענה גדעון שתי מלים בצרפתית, שידען לפי השמוּעה.

– התדבר צרפתית? – שאלו בצרפתית הצייר בתמיהה.

– לא, איספניול.

מיד השמיע לו הצייר שנים־שלשה משפטים באיספניול בניב מיוחד אבל די נאה. עתה תמה גדעון תמיהה רבה על צייר זה שמדבר גם ערבית גם ספרדית ומסתבר בם צרפתית… שניהם היו סקרנים לידע איש על אודות רעהו, שהרי גם ערבי כפרי ששומע ספרדית כהלכה תמוה היה בעיני הצייר ועדין לא ידע שהוא גם בעל הדרים הנראים מרחוק. אולם שניהם נאלצו להבליג על סקרנותם, הצייר מרצונו לסיים עבודתו, שהיתה קרובה לסופה, וגדעון ממנעו עצמו מהפריע לצייר בעבודתו.

אותה שעה נתן גדעון עניו בפני הצייר, התבונן והסתכל בדמותו הנאה ביחודה, ואחר שב והשהה מבטו ארוכות ביצירתו של הצייר, בדמות הנערה ובקטע הנוף כאילו היה בודק ובוחן קו לקו ושרטוט לשרטוט טיבה של היצירה. אכן זו הפעם הראשונה בחייו שרואה יצירה ממשית מאותה נערה, מאותו נוף, שהוא רואה ומכיר, וגם זו הפעם הראשונה שנזדמן לו לראות מקרוב צייר בעת יצירתו. מתוך כך עלו בזכרונו תמונות שראה מימי ילדותו בכמה בתי יהודים: תמונת משה רבנו, אהרן הכהן, מונטיפיורי וברון הירש… אותה שעה היה מהרהר ובוחן בינו לבין עצמו מה בין ציור של צייר זה ובין אותם ציורים… מה רב השוני ביניהם?.. ובמה, בעצם, השוני?..

בינתיים גמר הצייר והיה מנקה מברשותיו ואוסף כליו. הוציא ממון מארנקו ושילם לבחור הערבי – האח – חצי מג’ידיה⁵ שכר ישיבת האחות (נודע אחר כך שישבה גם אתמול שעתים־שלש). ומשביקש הצייר מן האח למצוא לו חמור ומלווה שיוכל להובילו העירה – פּתח גדעון בלשון ספרדית, ביקש מחילה ממנו, שלא ידאג לכך, הוא, גדעון, יביא לו חמור מהמכלאה שלו וילווהו העירה בשמחה ובשלום, ועתה יכבדהו נא, ישב קצת וישתה קהוה לרוח היום. נאות לו.

הושיבו גדעון במקום נוח, ליד חוטר העץ, שיוכל להישען עליו והוּא ישב סמוך לו. בינתיים הכין הנער את הקהוה והנרגילה. החלו שותים ומעשנים זה נרגילה וזה סיגרה. אותה שעה פקד גדעון לנעריו שירדו ויעזרו לרועים לאסוף העדרים והורה להם את אשר הורה.

כיוון ששמע הצייר שמארחו הוא בעל העדרים – פּתח בדרך כבוד בלשון ספרדית, שכן נראה לו שהלה אוהב לסיח בלשון ספרדית, ושאלו: מאיזה כפר הוא? מה כבוד שמו? והיאך מיטב ערבי־כפרי לדבר ספרדית ככל הראוי?

משענה לו, שאינו ערבי ואינו כפרי, יהודי הוא בן ירושלים ושמו גדעון פינחס – תמה הצייר תמיהה רבה: יהודי ירושלמי, רועה צאן, בעל מקנה והוא איש צעיר לימים! עם כך הוסיף ואמר לו: גם אני יהודי, שמי אבנר בן־אדיר וחזר ושאל לגדעון אם יש עוד יהודים בירושלים מגדלים מקנה:

– לא, אחד יחיד הוּא.

– מה דחפו לבחוּר בהתעסקות זו?

– ככה… מתשוקה שבלב.

– ודאי, כל שעושה אדם מתשוקה שבלב עושה, אבל היאך בא דוקא לידי תשוקה זו?

– מנעריו הלך לבו אחרי מרעה צאן. מצוי היה לעתים בכפרים הסמוכים להר הזיתים עם אביו או דודיו בעניני מקח וממכר (כאן סח לו שמשפּחתו “בעלת חזקה” ב"בבית החיים" זה כמה דורות). יש ושהה ימים שלמים עם רועי הצאן במקומות מרעה, ראה מהלכם ונוהגם של הרועים עם הצאן, שמע לשיחם וענינם ואהב “הווייתם”. מפיהם של הרועים שמע, שהעדרים הרבים לא להם המה, כי לנכבדים העשירים היושבים במעוניהם בכפרים. כשגדל והיה לבחוּר גמר בדעתו להיות בעל מקנה כמו אלה הערבים הנכבדים העשירים. זאת לו השנה השניה בגידול הצאן. והבורא יתברך שלח הצלחה רבה במקנהו – כעת מגיע מספר עדריו למעלה משלש מאות ראש. בשנה הבאה, אם ירצה האל, יגיעו למעלה מחמש מאות –

– אם כן מדוע נמצא כאן ואינו יושב במעונו בירושלים כדרך אותם נכבדים ערבים?

– אני… אני לא כך אני… גם כשיפור וירבו עדרי ויגיעו עד לאלף ראש – לא ארחק מכאן, תמיד אהיה סמוך לעדרים…

– ולא אמר שלמראה העדרים קמה תשוקה בלבו שיהיה גם הוא אחד אותם העשירים הערבים?

– כן, אבל לא זה עיקר תשוקתי… לעשות עושר – כן. העושר נחוץ, אבל לא בשביל העושר “מצד עצמו”… לבי אני… כאן.. בהרים… במשעולים שבהרים… בזוהר שבהר… באופל הגיא… באלו המראות במרחק… במרחב…

החריש הצייר והיה כמהורהר – ושוב חזר ושאלו שאלות הרבה על הוריו, משפּחתו, ימי ילדותו, תלמודו ודרך תלמודו. על כל שאלה השיב גדעון במפורט, מתוך התפארות מסותרה, שהצייר מוצא ענין לדעתו ולהכירו.

ובינתיים היה נוגה האור שלפני השקיעה מבהיר ומבהיק את הציור, שהיה עדיין מוצב בכן־הציור ביתר נוי ויתר חיוּת. תלה עיניו גדעון שוב בציוּר והאריך ראייתו בדומיה…

שאלו הצייר בספרדית: לי איסטה גוסטאנדו מוג’וֹ איל פורטריטו? (הנעם לך מאד הפּורטרט?)

– מאד מאד – ענה מיד גדעון – הציור כמו יסעד הלב.. ירנין… “תאווה לעיניים” (אמר בעברית), בינדיג’אס מאנוס! (ידים מבורכות).

– כלום ראית יצירות משובחות הרבה – מאיזה ציירם?

סח לו שלא ראה “עבודת צייר” מעודו; היום עלו בזכרונו תמונות של משה רבנו ואהרן הכהן שמצוּיות בכמה בתי יהודים בירושלים. אבל אינו זוכר שבילדותו עמד לפניהן והסתכל בהן, שכּן נראו לו “כדברים בטלים” (כלום כך היו פני משה רבנו, ומאן לו לאותו צייר שכך היו?). אבל ציורו זה – הרי מין אחר הוא, ההן לעומת זו כזכוכית לעומת יהלום, או, נכון שאומר: ההן דומות – לפי זכרוני היום – כבובות שפניהן מבריקים ועינים להן מתות וזו – נערה חיה… והטבע… ממש טבע…

– אפשר יש בך כשרון לציור? – אמר כמשתאה משום־מה ותלה עינים חדות בגדעון…

– לדאבוני, לא רציתי ללמוד כלום בילדותי, שום דבר… גם לא לימדו כלל ציור באולפנא שלי ומעולם לא לקחתי עפרון לצייר. רק אותיות “מרובע” נאות יודע אני לכתוב ולחקוק על אבן־מצבה.

– אין בכך כלום, אין בכך כלום, – אמר כנחפש – אף על פי שלא למדת – דייך אם יש לך טלנטוֹ.

– מה זה טלנטוֹ?

– אגיד לך: הנה אמרת לי שלמדת תורה ונביאים ומעט גמרא. שם, בפרשה, כתוב – אני יודע אותם פסוקים בעל פּה – “וידבר ה' אל משה לאמר: ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה לחשוב מחשבות, לעשות בזהב ובכסף ובנחשת”… ועוד. הבינות? רוח אלהים… לחשוב מחשבות… בחכמה, בתבוּנה – זה טלנטוֹ…

– אה, דבר להפליא, מעולם לא נתתי לבי להבין המלים האלו… זהו… בצלאל היה … מאיסטרו… צייר… אה!.. אה!.. ועתה מובן לי למה קוראים לבית הספר של ציירים, שפתחו כאן זה לא כבר “בצלאל”, – זה על שם בצלאל בן אורי… נאה מאד… באמת… נאה מאד…

– עתה כבר מאוחר, עוד מעט תשקע השמש. עלי לשוב העירה. ניפגש פעם אחרת ואני אנסה ואבחן אפשר יש בך טלנטוֹ לציוּר, כיוון שרואה אני שיש לך לב רגש יש לך טעם לציוּר; אפשר אמן אתה ואינך יודע שאמן אתה.

– דומה אני שיצטרך, סיניור אבנר, להוציא, כמו משה רבנו, מים מן הסלע…

– אבל – השיב סיניור אבנר בכובד ראש – אפשר גם לשם כך באתי לירושלים… אין להקל ראש בדברים כגון אלה…

בינתים בא הנער והודיע שהחמורים מוכנים בשיפולי הגבעה, אספו הכלים וירדו.

בנסעם לאיטם סח לו הצייר שהוא נמצא בירושלים זה כחודש ימים וישהה עוד כמה שישהה. אפשר עוד חדשיים־שלשה ואפשר שנה… או יותר… הדבר תלוי ברחמי שמים…

דברים אלו, ברורים וסתומים כאחד, כפי שהשמיעם הצייר, בצליל עגום, וברגש של יהודי ירא־שמים, היו תמוהים בעיני הבחור גדעון שסבר, אדם כמוהו צייר, משכיל, מדרך הטבע שאינו חרד ואינו שומר מצוה. ואילו זה – מראהו אחר ודיבורו אחר. מה טיבו? מאין בואו ומה תכלית חפצו בירושלים? אבל גדעון שמר לשונו. כלום נאה לבור כמוהו שאינו יודע כלום מדרכי עולם ומדרכי בני אדם, שישאל ויחקור אדם כזה הגדול ממנו בדעת, בתורה ובשנים?

בינתיים יצאו מדרך משעולים והגיעו לדרך המלך היורדת תחילה והעולה אחר כך ירושלימה. האויר היה צונן. המשיכו לנסוע מתוך שיחה קטועה, שאין בה הכרח ואין בה קשר.

ביקש גדעון למשוך איזה דיבור שהוא כדי שתנעם הנסיעה בצוותא ואמר:

– דרך זו אפשר אלף פּעמים עברתי בה.

הצייר כמו התעורר מנמנום שאלו: אדרבא, ספּר כיצד? למה? ומתי?

אז לקח גדעון דברים בפיו, פּתח בסיפור מעשה קרה לו כאן, כאן ממש, וסיים בנס שקרה לו שם, לא רחוק מכאן, והיה משלב סוף ענין בתחילת ענין והולך ומושך בדברים שמושכים לבו של אדם ומתוך כך היה מעלה בפיו שמות אנשים כפריים ועירוניים ושמות ערים וכפרים והרים ועמקים שעבר בהם במסעיו.

אמר לו הצייר: אשריך, גדעון, שאתה מהלך בארץ לארכה ולרחבה ואתה יודע עריה וכפריה, הירה ועמקיה לא לשמע אוזן ולא מקריאה בספר אלא עין בעין ונאמר: טוב מראה עינים מהלך נפש.

בין כך וכך הלכו דמדומי הערב ונעלמו כליל – ואפלולית קלה ירדה לעולם. חזר הצייר ואמר לגדעון: יודע אתה “אירמאני” (אחא) גדעון, אף אני החילותי לצייר וידעתי שיש בי כשרון לצייר כשהייתי בחור בן שש עשרה, כן בן שש עשרה –

– האומנם? כיצד?

מתון מתון סח לו הצייר דברים במפורט, שבעיר מולדתו, אלג’יר, למד עד הגיעו לגיל בר מצוה, תורה, תלמוד ופוסקים (ביחוד הרמב"ם). אביו סוחר אמיד היה, בעל תורה ואוהב חכמה; אז לקח לו מורה ללמדו לשונות (צרפתית וערבית) וידיעות. בן שש עשרה כניסו אביו לליציאום (באר לו דרגת בית הספר) כדי שיקח דיפלום. שם לימדו שרטוט וציור שעתים בשבוע. והוּא מעודו לא שרטט ולא צייר. אבל אחר שעורים אחדים בציור – “נפתחו עיניו” והיה “בולע העולם בעיניו”. היה מצייר בלי חדול – כל שעה פנויה – כל שעמד לנגד עיניו: עצמים, כלים, בתים, אילנות וכו'. אביו היה שש ושמח מהטלנטוֹ של הבן, משום – כך היה מספר – שאביו, היינו סבו של אבנר, היה ידוּע בזמנו כבעל כשרון לציור והיה מרבה לצייר לא לשם פרנסה (גם הוא אמיד היה) אלא לשמה, היינו: מתוך חיבה והיה ממלא בתי קרוביו וידידיו במתנות ידו וגם את בית הכנסת קישט וייפה בשפע ציוריו. וכיוון שהטלנטוֹ דילג עליו, על אבי אבנר ונתגלה שוב באבנר היה האב מאושר שחזר הטלנטו לאכסניה שלו… אחר כך… כשגמר הליציאום ונכנס לאוניברסיטה – באו ימים אחרים… ימים אחרים… על זאת לא ידבר… לא. אם נפגש שנית – אולי… נראה…

– בודאי נוכל להיפגש, סיניור אבנר. אני מצדי מוכן לשמש את כבודו בחפץ לב בכל אשר יאבה ככל שאוכל… באמת… מלב ומנפש…

– אני מאמין לך… אני מאמין… אף אני מחבבך מאד… יהיה רצון ונפגש בשעה טוב… בשעה טובה…

ט. בפרוח ידידות    🔗

בפעם השניה נפגשוּ יחדו, כפי שנדברו מראש, במקום תחנתו של גדעון בימות הקיץ, ששם נושא ונותן עם סוחרים, מוכר ומלוה, כותב שטרות ורושם חשבונות ושם גם מקביל פני אורחים מוֹדעים וידידים נשואי פּנים מכפרים שונים, קרובים ורחוקים, ומקיים ישבת שיחה ורעוּת עם לגימה קהוה ועישון נרגילה כמנהג בני ערב. בימות הקיץ יושבים תחת אילן חרוּב גדול וענף, היחיד במעלה הר הזיתים, מעל לכפר השילוח. הכל יושבים בשתים שלש מחצלות הפרושות על הקרקע בצורת עיגול. ואילו אם נזדמן לגדעון לבוא למקום על פי הצורך בימות החורף – מצוי סמוך לאילן־החרוב בנין־אבן קטן כפרי בן שני חדרים אחד קטן חיצוני ואחד גדול פנימי (ששכרו גדעון בכסף מלא ממשפּחת טלאל רועהו). במקום זה קבע גדעון פגישתו השניה עם סיניור אבנר וממנה החלה ידידותם עולה כפורחת.

נאמר במשלי שלמה: “כמים הפּנים לפנים כן לב האדם לאדם”. גילוי לבבות כזה נראה בעליל בין הציר אבנר בן־אדיר ובין הבחור גדעון פּינחס. אף על פי שאתה עומד תמה: הרי שניהם רחוקים, שונים זה מזה ואפילו נוגדים זה לזה, שהצייר, איש “אשר רוח אלהים בו” והוּא חכם והוא “ידען בכל מיני חכמות” והבחור אינו אלא – בחור, לא תורה עמו ולא דעת ולא חכמה בלבו. אמנם יכול אתה להבין, שלב הבחור נמשך ללבו של הצייר דוקא בגלל מעלותיו וחכמתו וכן בגלל סקרנות שבלב הבחור על האיש הנעלה הלזה ובפרט מחמת הרמזים הדקים מן הדקים ששמע כלאחר יד מפי הצייר, אבל מה משך לבו של הצייר אל לבו של הבחור הלז שהוא כלום לעומתו?

אין בידנו אלא לעקוב אחריהם, להתבונן בהליכותיהם ולשמוע לשיחותיהם – ויתכן שנראה ללבם ונבין לרוחם.

ביום שני בשבת בשעת הבוקר השניה – הגיע הצייר למקום תחנתו של גדעון רכוב על חמור נאה, אחד מטובי חמוריו של הדוד יוסף (לפי הוראותיו של גדעון לדודו). אותו יום אף על פי שנגוהות שמש מבהיקות־צוהלות היו שפוכות על חוצו של עולם, ובשמים הכחולים־עמוקים היו שטים גושי עבים צחורות כערמות שלג תלויות במרום – היה קר למדי, שכן עדיין שבוע אחר ט"ו בשבט היה.

גדעון הקביל את פניו בכבוד ובמאור פנים ליד פתח הבית, כהקביל אדם פני שר רם מעלה. מיד הכניסו לחדר הפּנימי. באמצע החדר הגדול בערה ערמת גחלים לוהטות על כירים גדולים־נמוכים. מעט מאד היה הריהוּט שבחדר: שתי ספות אבן רפודות מצעות רכים, כמה שרפרפים פזורים פה ושם, “זיר” (סיר, חבית) מים גדולה בפינה, שני שטיחים פשוטים, צרים, קטנים ליד כל ספה ועל הקיר היתה תלויה חרב עקומה אחת, חרב של בדואים, שנראתה בבדידותה כאילו נתלתה שם בהיסח הדעת ונשכחה.

הסביר לו גדעון, שחדרים אלה אינם אלא לשימוש עראי בימות החורף ואילו בקיץ מקום המושב, השיחות, המשא והמתן ו"כל החיים" נערכים בחוץ תחת צל החרוב.

– שפיר, מובן, – אמר הצייר – אבל בכל זאת הקירות הריקים לגמרי, עגומים כאבלים, קשה לעין לראותם בכך. בלי נדר, בעזרת ה', אצייר איזו תמונות מתאימות ותתלה לפחות אחת בכל קיר. עוד ברצוני – אמר בדרך אגב – לצייר אותך, כפי שאתה, במדיך אלה, מדי רועה, באחד הימים באחד המקומות הנאים סמוך לעדריך.

אז ימלא פיו גדעון תודה ושבח לצייר על רוב ידידותו אליו.

סחו עוד מה שסחו דברים שבעראי ובמקרה ואחר אמר הצייר מתוך כובד ראש, שלבו נוקפו מאד, שבגללו נטרד גדעון מעניניו ונעקר מקרבת עדריו ואוּלי גורם הוא לו, חלילה, הפסד ונזק וזאת רחוקה ממנו, כלום יהא אדם זוכה בטובת הנאה שמקורה הפסד ונזק לעושׂה?

השיב לו גדעון בזו הלשון: אל נא ישא סיניור אבנר בלבו חשש כזה ואף לא צל חשש. עמד והסביר לו שעוד כארבעה שבוּעות עד לסוף עונת היניקה – ואין עתה עליו כל דאגה וכל עשייה. ימי בטלה הם לו. העבודה המועטה הנדרשת למען העדרים – שני הרועים הגדולים עושים אותה ונערי רועים עוזרים על ידם. והוּא, גדעון, דיוֹ אם יפקוד פעם, פעמים, בשבוע את העדרים פה ושם – והכל ילך למישרין בעזר אללה.

– אם כך – אמר סיניור אבנר – ראוי שאגלה לך עכשיו משהו מתכלית חפצי.

אותה שעה כמו ריכז בקרבו גדעון כל כחות נפשו ועשה אזניו כאפרכסת כדי שישמע כל ניב וכל הגה שיגלו לו הצייר – השיב ואמר: הריני מוכן ומזומן לשמוע ולעשות ככל שאוכל למען כבודו.

– בכן – אמר לאיטו כמדבר לעצמו – שלשה־ארבעה שבועות יספיקו לשלב הראשון אם לא יפריעו לנו ימות הגשמים, לפיכך עלינו להתחיל ולהתם את השלב הראשון תוך שלשה־ארבעה שבועות – ומי יתן וחפץ ה' בידנו יצליח.

שהה רגע סיניור אבנר בדומיה וחזר ואמר: שמעני, “אירמאנו מייו” (אח שלי), אני מתכסף לצייר, ונכון כי אומר: אני חיב לצייר ארבעה ציורים מסביבות ירושלים, לא יותר ולא פחות, ציור אחד מכל רוח: ממזרח, ממערב, מצפון ומדרום. לא מקום נקוב בשם ולא מרחק קבוּע ועומד, אלא כל מקום שהוא באשר הוא; ברם, ראוי ויאה שיהא הנוף יפה ככל שיהא. ועוד סח לו במפורט, שהוא ניסה כבר והלך בכפרים עם בעל בהמה ערבי, שיהא מורה דרך לו, אבל כיוון שהוא, הצייר, זר בארץ חיפש ולא מצא נוף יפה כפי ששיער בנפשו. לפיכך שמח הוא שמחה גדולה, שיהא גדעון מורה דרך לו, כיוון שגדעון תר בארץ – כפי שסח לו, לארכה ולרחבה – הרי אפשר לחסוך זמן הרבה. הוּא יסמוך על ראייתו ועל טעמו של גדעון כי יקבע הוא את ארבעת המקומות מארבעת העברים – יסעו, אפוא, יחדו ויראה אם יסכון כל מקום לעיניו וידמו לדמיונו אפשר יוכל לצייר ולגמור במשך שבועיים שלשה.

דנו ושקלו בענין וגמרו אומר: בשבוע זה יסעו, יו אחר יום, ממקום למקום כפי שיקבעם גדעון. ובשבוע שלאחריו יקדיש לכל מקום הזמן הדרוש לציירו.

ואלה המקומות שחבר גדעון לפי זכרונו וקבעם לפי הסדר:

ממזרח – בקו ישר כמעט לירושלים הר בוקיע בהתחלת מדבר יהוּדה; במערב – פסגה רמה בין הרי מוצא וצוֹבה; בדרום – רכס ההרים בין בית לחם ובין בית ג’לה (גילה); ובצפון – מקום רחוק קצת – סמוך לכפר מַליךְ (ליד בעל חצור), באמצע הדרך בין ירושלים לשכם.

כיוון שהיתה עוד השעה מוקדמת לפני הצהרים ומזג האויר לא קר ולא חם יצאוּ רוכבים לדרומה של ירושלים. תוך שעתיים וחצי הגיעוּ למקום. עלו לפסגה וסקרו הנוף הרצוף גבעות ובנות גבעות למכביר, מהן עומדות בצבען החום רווּיות מגשם ומהן עדויות עצמי זית צפופים רעננים. והר בית ג’לה עצמו עטוי כולו, משיפוליו ועד פסגותיו מעטה ירוק־לבנבנן: עצי זית בשפע רב. בתחתית ההר עוד אפשר להבחין בעין האדמה האדמדמה (חַמרה), אולם כל שנישא ההר ועולה, נישאים העצים ועולים בצפיפות, משל: כאילו כח תנועה שלט בם והעפילו לעלות ולצמוח, לעלות ולגדול, עד שנראה לך אופק השמים הכחול נח על קו ההר הירוק. וממול להר, בקיעים צרים ירדו פּתלתולים – מעקבות הגשמים עד הגיא. כל המראה היה כמעגל כביר עדוי ירק עץ. ומרחוק נישאו הרי עין־כּארם, כשולחים פרישת שלום להרי בית ג’לה. מיד אמר הצייר למקום “כי טוב” וחיבק את גדעון בחיבה. כששבו לדרכם נכנסו בשערי ירושלים עם שקיעת השמש.

ביום השלישי נסעו מהשכמת הבוקר לעבר מזרח, לבוקיע, אל מבוא מדבר יהודה ועם ערב שבו. ביום רביעי נסעו לעבר מערב – המסע הזה נמשך פּחות מכל מסע, כי ידע גדעון דרך קצרה אליו.

ככל שבאו למקום המיועד היה הצייר מביע שמחתו והסכמתו לבחירתו של גדעון וחזר ואמר: אם אין לגדעון “טלנטוֹ” ממש אבל ניצוץ טלנטוֹ ודאי יש בו.

וככל שנראו שניהם רוכבים על חמוריהם, יוצאים בבוקר ושבים עם ערב, הצייר – מלבוש אירופי הדוּר לו וכובע בד גדול על ראשו וגדעון עטוי בעבאייה, כופיה ועקאל – הבריות שלא ידעו את גדעון ראו ואמרו: מסתבר, זהו ודאי תייר בעל רצונות גמחוֹניים, שמבקש להתפּאר בין הבריות במורה דרך שכזה. ואילו אנשים שהכירו את גדעון כתושב ירושלים – ואלה שהספיקו להכיר כל שהוא את “הצייר המופלא” – ראו וכן תמהו: מה לבחור יהיר זה, שנטש מקנהו הרב ומשמש את הצייר כעבד את רבו? וכי לפרנסה זו הוא צריך? ומה מצא הצייר המהולל בבחור שמתהדר בכופיה ועקאל?

ברם, גדעון עצמו ודאי מצא הרבה ענין והרבה קורת רוח בחברתו של הצייר, הן בשעות הנסיעה יום יום והן בשבתם למנוחות באשר ישבו.

כל אותם הימים הרבים (עשרים ושמונה יום, עם ימות הגשמים שהפריעום מנסוע), לא פסקו שפתותיו של סיניור אבנר מהפיק דברי בינה וחן. גדעון עצמו כמעט לא פּתח פיו לשיח ענינים משלו (זולתי כי שאל שאלה להבין דבר לאשורו), וכל עצמו לא היה אלא כבית קיבול, כשהוא מטה עצמו כלפי הצייר, כמכשיר עצמו ומסגל עצמו להקשיב דברים לא יסוּלאוּ בפז, שהיה איש שיחו מזיל משפתיו, אם בדיבור קצר, מבריק, כהבריק אור ברק, או בדברי הסבר ואילוף שהיו משמחים לבו של גדעון ומרחיבים דעתו.

לאחר שתרו בשבוע הראשון בשלושה ימים, שלושת המקומות (ממזרח, ממערב ומדרום) נסעו ביום החמישי בבוקר השכם לצפון לבית מַליךְ. עם שתקפם גשם לאחר צאתם לדרך, טוהרו השמים לאחר שעתים. כל הדרך נמשכת בעליה מתמדת. סמוך לשעת הצהרים הגיעוּ למקום. עלו ברכיבה לפסגות ההרים הנישאים בגובה אלף מטר. הצייר תר הסביבה הקרובה מזה ומזה והגיע לעמדה שממנה נגלה מראה נדיר בהדרו, מופלא בשילוב קטעיו ובצירוף גוניו: משמאל מתנשא הר זקוף, חשוף, שסוּע ברוּבו צוּרים חדים; חללי כוכים ניבטים פה ושם בצלעות ההר כעיני־ענקים אפלות; מימין משתפל ההר ויורד במדרון משופע עד הגיא. ממול משתרעת מרחביה שאננה: מישור ללא עיקום או קיפול כמרבד ירוק רב מידות – ומעבר לו, ממנו והלאה, שלשלת הרים עטויים צעיף כחלחל כשרויים בתנומות עד.

עמד הצייר כהלום מעצמת התפארת הערוכה פה כמו לתכלית רוממה.

אחר כך מילא פיו הצייר תהלה לגדעון, שעמד אף הוא, דומם וכנוּע לפני קסמי הנוף הזה, והיה הצייר משבח עינו של גדעון, שהיא כעינו של צייר ורגש לבו שאף הוא כרגש לבו של יוצר. בה בשעה גמר אומר הצייר שיהא עליו להקדיש לפחות חמשה ימים לציור הנוף הזה, ואף אז לא תהא יצירתו שלמה וגמורה, אבל תהא מוכנה להשלמה אחר כך בבית. ואילו משלושת המקומות האחרים יצייר מכל מקום קטע קטן, שלם, תוך ימים מספר – כפי שדרוש לו – למען יוכל לחסוך יתר הזמן בשביל המקום הזה.

בשבוּע השני, בראשון בשבת, הגיעוּ בשעות בוקר ראשונות לבית ג’לה, המקום הראשון לציוּר מדרום. האויר שינה לפתע מזגו. מטרות עוז ניתכו שעה ארוכה. גדעון פנה מהרה לבית המוכתאר בלבו של ההר, מכרו ומודעו משכבר הימים. בעל הבית קבלם בהרבה כבוד ובשפע דברי נימוסים. כיוון שהגשמים לא פסקו וקשה היה לשוב לירושלים הן מחמת הגשם והן מחמת ביטול הזמן (שכן מחר יהא עליהם שוב לבוא הנה), דיבר גדעון אל בעל הבית אם אפשר שימצאו אכסניה היום והלילה בביתו. נאות להם בעל הבית והודיעם שבעוד שעה־שעתיים תהיה העליה הקטנה נקיה, מוכנה ומוצעת בשבילם.

לאחר סעודת הצהרים (כרוחב ידו של בעל הבית וכרוב חכמתו של גדעון שתהיה בתכלית הכשרוּת – מאכלי חלב, זיתים וּכבושים) טוהרו השמים – אבל קשה היה לצאת ברחובות ובשדות הספוגים מים. עלו וישבו בעליה ליד שני החלונות הקטנים הנשקפים לחמודות הנוף.

מיד ביקש סיניור אבנר להערות רוחו בדברים ומדברים שונים לאזני גדעון. חובה והכרח ראה לעצמו להקל ולהנעים לפחות, בדברים שמושכים לבו של בן לויתו, על טרחתו, על חביבותו ועל התמכרוּתו אליו כעבד לפני אדוניו. פעמים סח לו על “תופעות” מפליאות, מתמיהות, שבטבע, היינו: על אותם פלאות הבורא אשר מלוא כל הארץ כבודם – ואין איש מרגיש בהם ואין איש שם לבו להם. בין כמה וכמה “פליאות נשגבות” כאלו – סח לו במיוחד על האור והעין, היינו: מהו אור ומהי עין והפעולות ההדדיות של האור על העין והעין על האור… והרבה לסיח לו בטיבם של ציירים גדולים אשר רוח אלהים תמלא אותם והגדיל לספּר בגדוּלתם של גאוני הציור אשר בארץ מאז ועד היום.

ופעם בנסעם בדרך, מזרחה, אמר לו דברים מפורשים כמשמעם: כשאתה מתפלא ומתפעל כל כך מכשרון הציור שלי, אני מלגלגל על עצמי: מה אני לעומת אחד מיכאל אנג’לו או רפאל, או טיציאן ועוד כמה וכמה גאונים; מתוך כך היה סיניור אבנר כמוצא פּתח פּתוח לספּר באזני גדעון על אירועים וענינים מחיי הציירים הגדולים, על הקורות והמאורעות שעדו עליהם ושהשפיעו על חייהם ויצירותיהם – והרי־יהוּדה וערבות־יריחו וישימון המדבר – לא שמעו מעודם שמותיהם של אותם הציירם האיטלקים וההולנדים, הספרדים והצרפתים, כפי ששמעו באותם הימים בנסוע הצייר בן־אדיר וגדעון פינחס יחדו בארץ.

ועכשיו, בשבתם בעת ערבים ליד החלונות הקטנים, בעליה בבית ג’לה, פּתח סיניור אבנר כממשיך שיחו ואמר: אותו ליאונרדו דה וינצ’י, שדיברנו עליו בבוקר, היה המזהיר, האדיר, החביר, בין כל הציירים עלי אדמות, מאז היות ציירים ועד היום הזה. תשאלני מדוע? כלומר: במה נדע כי נפלא ונפלה הוא מכל צייר? אגיד לך ושמע והשתומם, מפני שלפי דעתי הבורא אצל לו לא רק “רוח אלהים” בשביל ציוּר ופיסול אלא הוא אצל לו גם ניצוצות אחרים מכוחו יתברך! לפיכך היה ממציא המצאות, תגליות, שהם מעשי נסים. הוא ידע לעשות צפרים, צפרים שעפות ממש באויר. היינו: מכונות קטנות בדמות צפרים! הוא יכול עשות מין תותח שיוכל להמטיר מתוכו ברד כבד מאבנים קטנות, שמדהים את האויב ומשמידו. הוא המציא מן גשרים קלים שאפשר לטלטלם ממקום למקום ואפשר למתחם על כל נהר ולעבור בהם. הוא עשה מכונות שפולטות אש והאש אינה שולטת בהן. כל זה יכול לעשות משום שהיה ידען גדול ברזי הטבע, בכחמת החשבון “הגבוה”, בתורת ההנדסה ותורת היסודות.

ושמע עוד דבר פלא שכזה. פעם בעת קבלת פנים למלך צרפת, באיטליה, הכינו, כמובן חגיגה מפוארה בפומבי גדול, בקישוטים ועיטורים עצומים, בתרועות ובקול זמרה וגם ביקשו מלאונרדו שיעשה משהו, ככה יפה, כמו שהוא יודע, לכבוד המלך. הסכים וקיבל. ומה הוא עשה? – הוא עשה דבר שהקסים את המלך עצמו ואת כל הרואים.

הנה הגיע המלך וישב על כסא המלכות לפי ולפנים באוּלם הגדול. האוּלם מלא קרואים נכבדים, שרים ורוזנים. המלך יושב. הכל מחכים לתשורה של ליאונרדו. עיני הכל תלוּיות בפתח האוּלם. והנה מופיע ליאונרדו ושולח לקראת המלך – מה שולח? – אריה! הוא עשה אריה ממש, על רעמתו ועל זנבו הארוך. והאריה פוסע לאטו פסיעות מתונות, פסיעות יוהרא, כפסיעתו של מלך החיות לקראת המלך. וכשהגיע לפני המלך קד קידה קלה, נפתח חזהו ומתוך “לבו” נשרו המון שושנים ופרחים לרגלי המלך. עד לידי כך הגיע כשרון המצאותיו במכונות!

ובחגיגה גדולה אחרת – הכין בסתר המצאה איוּמה אחרת: הוא צד לטאה גדולה חיה, הרכיב לה כנפים מעור של לטאות אחרות ושם בכנפים חומרים תוססים חזקים, עשה לה עיניים גדולות, מבהיקות כאש בוערה, וגידל לה זקן. כך החזיקה בתוך ארגז קטן, ובשעת החגיגה נפתח הארגז – והמפלצת הזאת היתה מרחפת ומרפרפת מעל ראשי הקהל.

אכן כל אלו הדברים לא היו חשוּבים בעיניו כמו יצרת קלסתר־פנים אחד או פיסול פסל קטן. את הדברים האלה עשה מיתרון רוח, מעודף כשרון, שחונן אותו הבורא ולא עסק באלה אלא על מנת לקבל פרס למען קיוּמו. אבל עוצם רוחו וגודל כשרונו נודע לכל בציוריו אף על פי שלא הרבה מאד לצייר. כשתבוא פעם אל חדרי אראה לך העתקות של יצירות ציירים גאונים בצורה מוקטנת. אראה לך ציור שלו הכי מפורסם בעולם: דמות אשה – ג’יוֹקוֹנדה – שהיא שיא בתפארת הציור בכלל; דמות אשה, שאתה מבחין בדיוקנה עתרת צרופים מופלאים ממהותה של אשה, מטבעה, מרוחה, מצניעותה וגם מערמתה, כי – אומרים – סתם אשה מידה על ערמה צפונה בנפשה, ויכול שתהא הערמה לצדקה, לטובה, אבל שרשה נעוץ בערמה…

– הייתי רוצה מאד להסתכל בדמות כזו…

– אראנה לך בהזדמנות.

– ויסניור אבנר ראה בעצמו אותו, את ליאונרדו, או דיבר פעם עמו?..

– לא – אחא – אמרתי לך בבוקר: הוא חי לפני כמה דורות, לפני ארבע מאות שנה ומעלה, אלא שבבוקר סיפרתי לך על ציירים גדולים שהכרתי בפריז – אבל אמרתי לך שבכל זאת אינם מגיעים כלל לשיעור קומתם של ציירי איטליה בזמנם… כגון ליאונרדו, מיכאל אנג’לו, רפאל, בוטיצ’לי, טיציאן ועוד.

אמר גדעון בלשון ענווה: אשאל מחילה, סיניור אבנר, שירשה לי לשאלו שאלה אחת בזה הענין, בעצם לא שאלה אחת כי שתים –

– קון מונג’ו גוסטו (ברצון רב), שאל ואשמע.

– מדוע, רצוני לומר: מה טעם מלא הבורא אותו, את ליאונרדו, “רוח אלהים” במדה גדושה כל כך עם שהיה “אחד איטאלי, נוצרי”, מדוע חונן אותו דוקא בשפע כזה? והשאלה השניה שלי היא: מדוּע לא זיכה הבורא “רוח אלהים” במידה עצמוה כזו צייר יהוּדי, שכן כבודו אמר לי אתמול או שלשום, שעד היום לא קם צייר גאון יהודי מסוּגו של ליאונרדו.

מיד השיב לו סיניור אבנר בזו הלשון: אגיד לך על דרך הכתוב במשלי: גם בשאלותיו יתנכר בר־דעת, רצוני לומר: מעצם שאלותיך ניכר כי חפץ דעת אתה ורצונך להבין דבר לאשורו. אכן שאלותיך – שאלות. אלא הראשונה תשובתה בדרך הפשוטה, הידועה, לשאלה דומה לשאלתך: על הנביא בלעם! למה נתן להם הבורא לגויים נביא, נביא ממש, “נופל וגלוי עינים” – מה זכותם על כך? אומרים רבותינו, זכרונם לברכה, כדי שלא יהיה להם לגויים פּתחון פה לאמור, שהם הלכו בדרך התוהו משום שלא היו להם נביאים כמו שהיו לישראל ועוד יטענו הגויים לפני הבורא: כלום משוא פנים יש לפניך, שאתה מסייע ביד ישראל, שיהיו מהוגנים ואותנוּ אתה מפקיר כצאן אשר אין להם רועה? לפיכך העמיד להם נביא משלהם. והנה ראינו: בכל זא מה הם ומה יצא מהם… – על שאלתך השניה שמחתי הרבה; תשובתה מוליכה אל דרך העמקוּת, הרמז… הסוד… דומה אתה בעיני למי שעומד ודופק על דלת נעולה, כבדה, שיפתחו לו… אבל, תמחול לי…, עדיין אין ביכלתי, אין ברשותי להשיב לך כעת… יתכן שתבוא השעה בקרוב… כשאווכח שרשאי אני מדי אבאר לך הכל.

נתפס גדעון בעקבות דברי איש שיחו ונמשך אחר הרהוריו. יום יום כמעט מזיל אדם זה משפתיו דברי חן ושכל טוב בעניני חכמה ודעת, על כל אשר יזמין המקרה לפניו לשיח והוּא מסביר, מאלף, פוקח עיניו לראות ולהבין לפלאי עולמו של הבורא כי רבו ועצמו לאין תכלה. אבל יש ולפתע כמו קמה מחיצה ביניהם. ברם, דוקא מחיצה זו מחזקת בלבו של גדעון חברוּתו והצטרפותו לאיש (ובחפץ לב מקבל הוא עליו גם הוצאות הנסיעות על אף התנגדותו וסירובו של הצייר), שכן רואה הוא בו גם אדם המעלה, חכם וגדול־דעת, וגם אדם נאה בהילוכיו, ישר בתכלית בפועליו, ענו ופשטן בשיחו. על כן רואה הוא עצמו מאושר כי אינה לו המקרה הטוב לזכות בחברתו ובחיבתו של האיש ולשתות ממעיינו ומי יודע כמה עוד עתיד לרוות מממעיינו, שכן כל הטורח שאנו טורחים למען ארבעת הציורים אינו אלא “שלב ראשון” – כך רמז לו שוּב באלה הימים; שלב ראשון – של מה? של איזה סולם? לאיזה ענין? אין גדעון דוחק את לשונות ואינו שואל מה שהיה רוצה לשאול. אמונה לו באיש; בטחון לו, שאיש כמוהו יודע משקל דברו לדיוקו, אם הוא ואמר שלב ראשון ודאי יש לו שלב שני – בעתו יגלהו לו. ונאמר: אשרי המחכה…

תוך ששה ימים שלמים (בהפסקת ששי ושבת ביניהם) גמר הצייר כפי ששיער מראש שלושת הציורים משלושת העברים, קטנים ונאים, כדי לחסוך זמן לעבודה בבית מליךְ והנסיעה לשם קבעו ליום ראשון, השכם בבוקר, בשבוּע השלישי.

ביני לביני נעשה פומבי ברחוב היהודים בירושלים לחברותם של השניים, הצייר־הרופא והבחור גדעון פינחס הרועה, והבריות היו תולות תלי תלים של דברים על “הברית” שבין “הרועה והרואה”, מהם דברים שבגנאי ומהם דברים שבשבח. יש אמרו: אין הצייר הזה אלא צבוּע, רמאי, שמשים עצמו ירא־שמים בגלוי ואילו בסתר ודאי שבע תועבות בלבו. ואילו הבחור דנן אף על פי שפיקח הוא, בן חיל ומבין דבר – אבל מסתבר, שנלכד ברשתו של זה מחמת שצעיר לימים הוא ואינו מכיר כמה מיני רמאים ורשעים מצויים בעולם. ואחרים אמרו: עפר לפיהם של מוציאי שם רע. הלא תמים דרך האיש ונקי כפים, לא עשה לאיש רעה ולא דיבר על איש סרה. אדרבא, ממעט הוא בדיבור ומרבה טובה לדורש עצתו בלא תגמול. והבחור גדעון פינחס, כפי שאנו מכירים בו, שהוא בחור רַגָשׁ ולבו רחב – שבח הוא לו שהצטרף לאורח בודד לנפשו ומסייע לו בטוב לבו, שיהא עוסק האיש במלאכתו, שהיא מלאכת־מחשבת כפרי־רוחו.

ומדרך הטבע הגיעו גם לאזני בני המשפּחה בבית גדען הדים ושברי הדים מרינוני הבריות. וכשבא גדעון ביום ששי אחר הצהרים לשבות שבתו בבית כדרכו ברוב ימי שבת – קיבלו פניו כדרכם בשמחה ובמאור פנים (ונזדמנו בבית אותה שעה דודיו ומסרפיו ודודנו הגדול ממנו בשנים מספר אלעזר, האהוב כל הימים עליו) ותוך כדי שתית קהוה אמר לו אביו, כפי שלשונו בדוּחה בפניו תדיר: מה זאת שמענו עליך, שנטשת עדריך ואתה מחפש לך פרנסה אחרת לעת כזו?

– מה פרנסה, למשל, אני מחפּש?

– להיות מורה דרך לתיירים, שיש לך תייר “פינטוֹר” (צייר), שאתה נושא כליו ורץ אחריו.

– לא לשם פרנסה אני מהלך עמו, אלא לשם טובה וחסד, חסד לאיש וטובה לעצמי.

– מה פירוש? שאתה עושה חסד – אני יכול להבין, שכן מכיר אני סחורה שלי, ויודע אני שאוהב חסד אתה, אבל מה טובת הנאה יש לך?

– שהוא אדם גדול, ידען בחכמות רבות ואני שומע מפיו אשר לא שמעתי ולא ידעתי מעודי – והריני כצמא שותה ממעיין מים חיים…

– אבל, ראה, בני, חושש אני, שמא בין הכי ובין הכי יחליף האיש הזה עורך מעליך… רצוני לומר: יהפוך אותך, ה' ישמרנו, לפילוסוף… וסתם פילוסוף – אפיקורוס…

– לא, אבא, אל תקל דברים כנגד האיש. הוא יהודי כשר, ירא־שמים בתכלית, וכל שהוא מסביר לי יותר – מבין אני פלאות הבורא יותר… הוא מין פילוסוף יהודי…הוּא נזהר יותר ממני בכל מצוה ומצוה – וירא שמים מכל ספק עברה…

– אם כך אתה אומר – נחה דעתי. תהיה בטוב ובשלום.

אולם, מסתבר, שדודנו אלעזר לא נחה עליו דעתו כלל. משנפגשו שנית אחר סעודת ליל שבת והאויר היה צונן וגשוּם נכנסו הביתה עברו לחדר הצדדי הקטן לבדם וישבו ישיבת מסובים. מיד פּתח אלעזר, כמי שמלתו מציקה לו בפיו, ואמר: רצוני להגיד לך: כל אשר השמעת לאבא לא ממלא ראשי, אני הלא יודעתך מי אתה, ואיך אתה… או שאתה יושב לבדך שקוע בהרהורים שעות על שעות, או שאתה קם פתאום ואורב לנערות רועות… והיאך מושך אותך צייר זה אחריו כגדי אחר אמו? ובכלל – הבן לא אבין מה מוצא אתה לדבר עם איש זה ימים שלמים?

השיב לו גדעון מתוך ישיבה שעוּנה דברים במתינות: אני לא מדבר אליו כמעט, הוּא מדבר אלי. עם הבריות בכלל הוא מקמץ בדיבור, לא יותר ולא פּחות מהנחוץ, אבל עמי הוא אוהב לדבר. כי אפתח פי ואשאל משהו מיד משיב הוא לי דברים ברוּרים, ומביא לי משלים נאים וקושר דבר בדבר אחר, והדבר האחר נכנס בענין אחר ואותו ענין מושך אצלו ענין אחר כאילו הכל, הכל שרשרת, שכולה חוליות חוליות והדברים כולם מפליאים יפים, לא שמעתי כמותם מעודי וכך הוא פּותח לי העינים… גם המוח שלי…

– כמו מה? איזו דברים, למשל? ספּר לי משהו?

– במה אתחיל ובמה אגמור? כלום אפשר לספּר מה שאני שומע במשך שעות שלמות? אני אמנם זוכר הכל, זה כמו “מתחקק” בראשי, אבל מה אבחר בשבילך?.. הנה, למשל, אומר לי שכל מה שרואות עינינו הכל, אינו פשוט… כלל לא פשוט… רצוני לומר: לא דבר אחד הוּא, לא גוף אחד הוא, לא יסוד אחד, אלא הכל מורכב, מצורף, מחובר, מכמה וכמה יסודות. הוא אומר לי – הכל חושבים – גם החכמים הקדמונים חשבו – שהעולם עומד על ארבע יסודות: אש, מים, רוח עפר. אבל – הוא אומר – עתה יודעים החכמים בכימיה (הוא הסביר לי מה היא כימיה ומהי אלכימיה) שיש ביקום יותר משלושים וחמשה יסודות. המים בעצמם מורכבי משני יסודות (רשמתי שמותם) והרוח – יעני – (כלומר): האויר הוא גם כן גוף שיש בו כמה “אוירים”. וכן האש וכן האדמה. הוא אומר שבאדמה יש מיליונים בעלי חיים זעירעירים, שאין רואים אותם אלא ב"דורבין" (בזכוכית מגדלת), והם פועלים, מהפכים, משנים באדמה בתנועה עצומה. ובדומה לזה – הוּא אומר – כל שעינינו רואות בעולם, טעון וגדוש המון פלאי פלאות הבורא – ואנו איננו מבינים ואיננו חושבים כלום…

– אבל – שאל אלעזר ברוב תמיהה – הוּא צייר או פילוסוף?

– הוא למד באוניברסיטה – זה בית ספר עליון – ויודע כל מיני מדעים.

– והוא עלה בידו לראות בעיניו כל הענינים הסתומים הללו?

– לראות בעיניו, לראות בעיניו – תפס גדעון לשון הדגשה ותמיהה כאחת – לו ידעת כמה סח לי על הראייה, על העין, על האור לוּ ידעת!

– מה? כגון מה?

– “מה אתה רוצה שיאמר לי?” – כך הוא אמר: אנו נולדים בראיה הפוכה, כן, כן. הילד שנולד רואה הכל עצמים, בני אדם, בתים – הכל הפוך: הראש למטה הרגלים למעלה אלא שבמשך הימים הרבים על ידי מישוש, על ידי תרגילים, מתרגל הילד ולומד לראות כאילו הגופים ישרים…

– תהרוג אותי, אני לא מאמין בזה ולא מבין זה…

– גם אני בתחילה לא הבינותי אבל הוא נתן לי להבין כמו שנותנים לילד קטן לאכול, כפית אחר כפית; למשל, אמר לי, ראית מכשיר של פוטוגרפיה? שם בזכוכית נראה הכל הפוך. נכון. העין היא כמו המכשיר הזה, העין – אמר – הוא אחד מרמ"ח אברינו שחבוּי בו ניצוץ מרוח הבורא עצמו! אין פלא מופלא ואדיר כהרכבת העין. והאור עצמו בכלל, כלומר, קרן השמש – אינו כמו שאנו רואים אותו. גם הוא מורכב משבעה צבעים כצבעי הקשת. (והוא הראה לי צבעי הקשת באור בטיפות מים בפתח מערה). ומה אגיד לך עוד? אותו יום שדיבר עמי על הדברים האלה על האור והעין – נמשכה שיחתו שלש שעות ואמר לי שכל שסח לי על האור אינו אלא כטיפה אחת מחבית גדולה. וזאת לא גוזמה… כלל לא….

והנה, זוכר אני עוד על האור של הכוכבים שאנו רואם בשמים. אתה יודע מה שהוא אמר לי? יש כוכבים בשמם שהאור שלהם, שמגיע לעינינו, יצא ממקורו לפני שבעים שנה, או מאה שנה.

– מה זה? לא תופס כלום!

התישב גדעון תחיו והסביר לו מהירוּת קו האור וכל היוצא מכך ומהי “שנת אור” והאריך בהסברו, לפי טעמו ולפי “בית קיבולו” של אליעזר, שעה לא קצרה.

משהטיל ספק גדול אלעזר בכל הממדים והמרחקים העצומים בהקשותו: ומי מדד כל זאת? ובמה מדדו במטר או באמה?

השיב לו גדעון לאיטו כמלמד סבלן ומתון: גם אני שאלתיו כך והוּא הסביר לי שיש חכמים מומחים “לחשבון גבוה” והם יודעים לחשב מרחקי תבל (ומוכיחים צדקת חשבונם) כמו שאנו ידועים לחשב חשבונות החפצים שאנו קונים בחנוּת. החכמים האלה קבעוּ בחשבון מדוייק, למשל, שהשמש רחוקה מהארץ מרחק כזה, שאם רכבת שמהירותה מאה קילומטר לשעה, היתה נוסעת בלי הפסק, יומם ולילה, היתה מגיעה לשמש לאחר מאה וחמשים שנה!

– אללה אכּבּר! אם זה אמת, אפשר להשתגע. אני מבין עתה, איך אתה נמשך אחרי דברים משגעם כאלה.

ואלעזר לא היה צריך עוד להפציר בגדעון שיוסיף לספר כזאת וכזאת. שעה ארוכה סח לו על גדולי הציירים כמה שזכר שמותם, ועל פועלם ובמיוחד על עלילותיו המופלאות של ליאונרדו דה וינצ’י.

כשארכה להם השעה, קם אלעזר, התמתח מתוך פיהוק והשמיע: אני לא יודע מה אומר לך. אני אמנם מתפלא מאשר תספר על האיש הזה, אבל אני, בכל זאת, הייתי חושש להתהלך יותר מדי בחברתו… השם יתברך ישמור לנו המוח…

– אתה מרגיש ככה, משום שלא הורגלת לשמוע דברם כאלה חדשים… עמוקים… כשם שתרגיש לא בטוב אם תאכל דבר חדש שהאסטומכה שלך אינה רגילה בו… אני, השבח לאל, מעט מעט אני מתרגל לשמוע ולהבין. אני אוהב לשמוע את האיש בדברו ואני אוהב אותו עצמו באמת.

י. לקראת רזין טמירין    🔗

אמת: גדעון אהב את האיש ואת שיחו. כלפי קרוביו, אביו ודודנו וכל שכן כלפי סתם הולכי רכיל, היה גדעון מגלה טיבו ומעלותיו של האיש בכל הזדמנות שבאה לידו. אבל לא העלה דבר על לשונו מכמה וכמה ענינים, קלים וגם כבדים, שסיניור אבנר היה שקוע בהם: כגון שהיה נוהג אדיקות יתרה במצוות ובמנהגים והיה מאריך בתפילתו – בעיקר ב"עמידה" (י"ח ברכות) עת כפולה כמעט מהדרוש ולא גילה כלל – מה שהיה תמוה גם בעיניו עצמו – דבר הציורים מארבע רוחות ירושלים וכל אותם הדיבורים, שהיה בהם רמז סתום, שאינו מפרש כלום, משל למי שנותן לך דבר בידו האחת ובידו השניה חוטפו ממך – אבל על כל כגון זה סבר גדעון, אל לו להטריד את האיש בשום דיבור, שמא, חס ושלום, יגרון לו עגמימות, ואמרו: המסיח דברים שלא בעתם דומה למי נוגס פרות בוסר טרם בישולם. מוטב שיחכה לאשר הימים ידברו – אם ידברו…

בין כך ובין כך נדחתה הנסיעה לצפון, לכפר מַליךְ, מחמת ריבוּי הגשמים. גם ביום הראשון לשבוע השלישי לא נתבהרוּ השמים. לפי רצון סיניור אבנר נדברו להיפגש ביום שלישי לפני הצהרים במושבו של גדעון מעל לכפר השילוח. כי אמר, בסתמוּת, ראוּי להשתמש בימים גשומים כמות שהם ולטפל בענינים כלשהם. גדעון לא ידע מה יכוון חברו בדבריו אבל נהג בבחינת נעשה ונשמע.

ביום שלישי הגיע גדעון ברכיבה מהירה ממקום שחנו מרבית עדריו (סמוך לעין פארה) בשעה השניה אחר זריחת השמש. הנער הצית אש בכירים הגדולים והכין הדרוש לקהוה ולפת שחרית. לאחר שעה קלה הגיע סיניור אבנר. היתה פגישתם ברוב שמחה כאילו עברו עליהם ימים רבים בפרידה והיו מספרים איש לרעהו במפורט דברים שקרו להם בשנים הימים, כספּר בני אדם קורות ימים רחוקים.

סעדו פּת שחרית ומיד אמר סיניור אבנר: בימי בטלה אלה נמלא אשר החסרנו בימי המעשה, בנסיעות ובטלטולים. הוציא חבילה גדולה מתרמילו והיה מראה לגדעון העתקות הדוּרות מיצירות הציירים הגדולים, כפי שהבטיח להראותו באחד הימים והיה מציין ומדגיש לפני גדעון קוים, “תנוּעות” וגילויים ביצירות שהם מכבשונה של האָמנות.

לאחר ששקע גדעון שעה ארוכה בדמוּיות המופלאות אמר לו: עתה שעת הזדמנות לנסות, ולראות אפשר יש בך כשרון לציור. אם יתגלה שיש בך כשרון נגיל ונשמח, ואם לאו – אל לך להתרעם, חלילה, על הבורא, ואין לך להדאיב עצמך או להנמיך עצמך בשל כך.

נתן בידו גליון נייר ועפרון והעמיד לפני שרפרף, שינסה ויציירהו.

משלא הבחין בקוים בהעמקה (פּרספּקיבה) עמד והסביר לו דרך הראייה, המשיל לו והדגים לו – אבל לא עלה דבר של ממש בידי גדעון, שוב נתן לו ספר גדול בעל ידית. עסק גדעון בציורו שעה מסוימה – ויצא לו משהו בדומה לדומה לספל.

התבונן הצייר ואמר: אפשר להרגיל ידך וללמדך לצייר, אבל אין ניכר בך כשרון ראייה. אבל – היה מנחמו – אם אין לך טלנטוֹ של אומן, רגש של אומן יש בך ועין בוחנת (אם כי אינה מבצעת) ולב טוב לך ורוח נכונה. – ואלו המדות הן שעושות את היצור – אדם.

אמר לו גדעון: חן חן, סי' אבנר, שמבקש לנחמני, שאין לי טלנטוֹ לציור. אבל אני, האמת אגיד לו, אין אני מצטער על כך כמעט כלום… שכן לא פללתי מעודי שיש לי משהו מזה… אבל כיוון שאנו מדברם על מה שחסר לי, הייתה מגלה לסי' אבנר – אם רצונו לשמוע לי – ענין אחר מסתר לבי… אם לא אהיה לטורח…

– לא, לא, אדרבא, ספּר ואקשיב בכל לב.

– הנה… אני… איך אגיד לו? אני לא מרגיש שמחה בלבי… שום שמחה… אני מרגיש שחסר לי… כל הימים חסר לי דבר מה ואיני יודע בעצמי מה חסר לי… הנה לחסדו אני מגלה הכל: מאז גדלתי, בהיותי בחור בן שמונה עשרה, הרגשתי ככה… ריק בלב… אז אמרתי בלבי: הנה מנעורי אהבתי להיות רועה, קנאתי בערבים בעלי מקנה, ארכוש לי מקנה רב, אעסוק בו, אטפל בו וארגיש שמחה. ולא נחתי ולא שקטתי עד אשר עשיתי כחפץ לבי. אכן מעט שמחה הרגשתי בשנה הראשונה, אבל עתה בשנה השניה אני כבר מגדל מקנה בשביל ממכר, בשביל ריוח. אחר כך חשבת אולי חסר לי ענין… עם אשה… והנה (אני מודה לפני סיניור אבנר) היו לי איזו נערות וגם נשים צעירות (אני מודה) אבל לא נתמלא לבי… ועתה דומה לי, אולי מן השמים גלגלו שאכיר איש כמוהו, איש־לבב, איש חכם, שאני יכול לגלות לו דבר כזה ואוּלי יש עצה עמו…

השתהה סי' אבנר רגעים מספר בדומיה ואחר אמר: דומה לי, שאני מבין מצב נפשך, יען מבין אני לרוחך, רצוני לומר במשך הימים הרבים האלה, שאנו מהלכים יחד הכרתי רוחך, כפי שאמרתי לך: לב טוב לך ורוח נכונה עמך. ואשר אמרת, שתרגיש חסרון ואפסוּת, זה נגרם לך, לפי דעתי, משתי סיבות. אחת: מחסרון לימודים בימי נעוריך. אתה לא סיפרת לי שום דברים בענין זה, אבל מסתבר שלא הגעת, משום מה, ללמוד תורה ועניני חכמה, מכיוון שכך… אתה מרגיש בלא יודעים, שאתה חסר דבר… והסיבה השניה, והיא יותר עמוקה, משום, שמסתבר, “עולות” בראשך ככה… שאלות, ספקות, תאוות, ואינך מוצא פּתרון לכל הבלבול שבראשך ומשום כך אינך יכול להתגבר על היצר הרע… וזו סיבה להעדר שמחה בלבך. מה? הדברתי נכונה?

– זה כמעט נכון… יש כמו זה בתוך לבי…

– עכשיו – אמר סי' אבנר מרוצה מעצמו ומגדעון – מאי תקנתיה (כך אמר בלשון תלמוד), איך יש לתקן פגימות אלו? – יש דרך ארוכה, שתתחיל ללמוד מעתה, כמו שקרה לאנשים מבוגרים והיו לגדולים בתורה. אבל דרך זאת – לא תסכון לך. לא רק משום שהיא דרך קשה מאד וארוכה מאד, אלא משום שאין אתה זקוּק לה. אתה ביסודך טוב ושלם. אתה כמו שאתה טוב לשמים ולבריות אפשר יותר מאשר אנשים יודעי תורה וחכמה.

משום מה נראו פני גדעון כאחוזים עגמומית אף לאחר ששמע דברי טובה ושבח מפי ידידו אוהבו.

שאלו סי' אבנר האם אינו מחשיב דבריו.

השיב גדעון מיד: חס ושלום: מאמין הוא לדברי סי' אבנר היקרים מפז… אך הוא אינו מאמין בעצמו; אפשר היום נראה כך ומחר עלול הוּא להכשל וליפול… מי יודע?

השיב לו: שמעני, אחא גדעון, כל זמן שאתה תהיה כמו שאתה, כפי שהכרתיך כל הימים האלה שאתה אוהב צדק ודובר אמת – לא תאונה אליך רעה. שמעני ואגיד לך עוד –

הוא הפסיק דברו כמו נעצר בלשונו, שקע בהרהור רגע ארוך ואחר זקף ראשו ואמר לגדעון כמבשר לו בשורה:

– אני מוכן לעשות בשבילך אשר לא עשיתי אלא פעמיים בחיי: אפתח לך גורל, כדי לדעת על פיו קושט דברי אמת על טיבך ועל עתידך.

אמר והוציא מתרמילו חפיסת־עור רכה, בתוכה היתה עטיפת קטיפה מצבע תכלת ובה ספר, בגודל סידור רגיל, לפי כריכתו – כריכת עור לבן – נראה הספר עתיק. דפיו היו מקלף, כתובים בכתב יד, אותיות “מרוּבע”, ולא היו בוא אלא שתים־שלש־עשרות דפים.

נתן בידי גדעון גליון נייר נקי, עט ודיו והורה לו להעתיק מסידור של תפלה כל “קריאת שמע” ובסופה יכתוב שם אביו ושם אמו ושמו ותאריך לידתו במדויק ותאריך היום – יום הכתיבה.

שאלו גדעון באיזה כתב יכתוב?

– פשוט, או ברש"י, או ב"חצי קולמוס"⁶, אבל היזהר נא לבל תיפול שום שגיאה בכתביה, לבל תצטרך לכתוב שנית.

משמסר הגליון הכתוב – שלם בלא פגם – לקח הצייר אותו ספר עתיק בידו ואמר: “קַבֵּל רִנַת עַמְךָ שַׂגְבֵנוּ טַהֲרֵנוּ, נוֹרָא!”

פּתח את הספר והיה מדפדף בו ורושם בגליון אותיות מכל דף. ושוב דפדף מתחילתו ועד סופו והיה רושם מכאן ומכאן (לפי חשבון שמנה באצבעותיו) מלות מלות בודדות. כך רשם שעה מסוימה. אחר כך לקח גליון אחר והיה מעתיד בו מלים מפה ומשם שהצטרפו לשוּרה.

חזר ודפדף – ורשם מלה על יד מלה – ונצטרפה שורה.

כך חזר על מעשהו עד שנצטרפו שמונה שורות.

קראן בעצמו בלחש ואמר בקול רם: שבח לאל יתברך. היטיבה ה' לטוֹבים ולישרים בלבּוֹתם.

מיד פנה אל גדעון ואמר: הנה המענה, וקרא לפניו:

אשר התחננת מלפני שוֹכן־מרוֹמים

זה המענה. הבחור יזכּה לאוֹרך ימים.

מזלו קשוּר לטוֹבה וּלרעה באשה

ויוֹצאי חלציו, זרע קימא, ששה.

כּי יחטא, יחרד ויטהר – ונסלח לו

עקב יבקש תמיד אמת בכל־פעלוֹ.

ועקב יאהב חסד ורבים רחמיו

יצלח, יגדל ויהי בעל בעמיו.

הוא חזר וקרא לאטו את המלים כדי שיבינן גדעון לדיוקן. ואחר היה אומר לו בצהלה: הבינות? הן שיערתי מראש שיסודך בטוב ומידותיך טובות ונעלות – אף על פי שאין לך כשרון לציוּר. והרי הגורל אישר ואימת מחשבתי. זאת הפעם הראשונה – אמרתי לך – שאני פּותח גורל – ועלו החשבונות בידי בפלא שבפלא!

וגדעון היה מחריש ומקשיב. הדברים נעמו לאזניו, כמו רוח קלה ליטפה פניו. אבל עם זאת היה מהרהר חרש: השרוי הוא בחלום או בהקיץ? – הריהו בהקיץ, ער הוא. וזה האיש חושף מצפוניו, אב האם אי הוא עלול לחשוף גם סתרי מאוייו וחולשותיו?.. ובכל זאת הן נפלא ויקר האיש הזה. מה פשר הפגישה שנפגש עם האיש בלא שידע ובלא שיחלום שקיים איש כזה? המקרה סתם היתה אותה פּגישה ראשונה? ואיך נקשרה נפש האיש אליו וגם נפשו בנפש האיש?

אותה שעה הבחין גדעון בקולו של האיש המדבר אליו – כאילו ראה להרהורי לבו – עתה, גדעון אחא, מאמין אני שלא במקרה היתה פּגישתנוּ הראשונה. אני מאמין, שאנו מזומנים שנינו לענין נכבד… מאד נכבד… עלינו רק לגמור את הציור הרביעי ואז אקוה יתבררוּ יותר הענינים גם לי וגם לך…

ומיד החל דן ושוקל אשר יעשו למחרת היום וגמרו: אם גם מחר יתמידו הגשמים, ישובו בבוקר הנה והוּא יתחיל לצייר את דמותו של גדעון עצמו במדי רועה כפי שהבטיח לו מכבר ואם יתבהרוּ השמים – יסעו לכפר מַליךְ השכם בבוקר.

הסידור יצא לפועל כאשר דמו: ביום הרביעי התחיל לצייר את גדעון וביום חמישי נסעו בהקדם לכפר מַליךְ להכין ולסדר כל שיהיה דרוּש בשביל הציור הגדול. בד גדול, מכשירי הציור ולוח ציור גדול וחזק.

כשעה לפני הצהרים הגיעוּ למקום. שוב עמדו שניהם מופעמים ונרגשים לפני הדר הנוף ועצמת מראותיו.

בו ביום נסעו לכפר סמוך, מרחק שעה, לדיר ג’ריד, וגדעון בא בדברים עם מוכתאר הכפר וקבע אכסניתם בביתו לכל ימות השבוע הבא, כי הציוּר הגדול ידרוש ימים רבים, ואוּלם במשך שבוּע ימים יספּיק להכין את היצירה שיהא אפשר אחר כך להשלימה ולשכללה. בנו הבחוּר של המוכתר יתלווה אל הצייר, יעמוד לרשותו לספק לו אשר יחסר לו וישמור עליו מכל פגיעה או הטרדה בשעות עבודתו, כי הפעם עמד סיניור אבנר בתוקף על דעתו, שלא יתבטל גדעון מעניניו כל השבוע, אף אין ברצונו שיראה את העבודה באמצעה. אלא ביום חמישי יבוא וישובו יחד לשבּת העירה.

כיוון שכך היה רצונו של הצייר חייב היה גדעון לכבדו – ונאות להצעתו.

ביום החמישי לפני הצהרים כשהגיע גדעון לראש הפסגה, ראה מרחוק את התמונה על הלוח הציוּר מכוסה ביריעה גדולה כהה והצייר ישב רחוק קצת מן הצד בצל סלע זקוף ונראה כמתנמנם. משנראה גדעון בקרבתו שמח שמחה רבה לקראתו והיה מודה לה' כי לא נתבטל אף שעה מעבודתו בגלל הקור. כל הימים זרחה שמש חמה כבימי אביב ואדרבא, יש והוכרח להפסיק עבודתו לשעה קלה מחמת חום השמש ומחמת אור השמש העצום, אבל העבודה הצליחה בידו יותר מאשר קיוה ואז קם וקרבו יחד אל לוח הציור, שלח ידו הצייר והסיר את היריעה – וגדעון עמד דומם משתאה למראה עיניו. שוב נראָה לו הציור יפה ו"חמוּד" מהנוף עצמו, באשר כל מראה הנוף היה מרוכז יותר בציור, מודגש יותר ומשכולל יותר. ביחוד עמד גדעון והדגיש ברוב התפּעלות דבר ה"העמקה" (פרספּקטיבה) שבציור. היאך נראה בבד שטוח עומק כזה! שטח ארוך כמאה אמה! לדידו זה פלא שבפלא הטלנטוֹ של הצייר.

שעה שהיה גדעון מסתכל ארוכות בתמונה, והיה מביע אמריו ושבחיו על כמה וכמה חמודות שבציור היה סי' אבנר יושב על אחד הסלעים מאחרי גדעון, רחוק קצת ממנו. כשהפנה גדעון ראשו אליו ראהו יושב, מבטו נעוּץ בקרקע כשקוע בהרהוריו – ואוּלי לא הקשיב כלל לדבריו ולשבחיו. נמנע גדעון מהטרידו וצעד כה וכה מסביב לתמונה והוסיף להסתכל בה. משארכו לו הרגעים קרב אל סי' אבנר בבקשו לדעת מה פשר שתיקתו לעת כזו, אחרי בצעוֹ עבודה מפוארה כזו. פּתח ואמר לו: אני הייתי סבוּר, כאשר צייר גומר פועל כזה, כמו שכתוב שם בתורה, מין מלאכת מחשבת כזו, ודאי הצייר מלא שמחה וצהלה. אני, למשל, לוּ מתחת ידי יצאה “פליאה” כזו הייתי ודאי יוצא במחול ומושך עמי כל מי שנמצא על ידי, ואילו סי' אבנר נראה דוקא כאילו עצוב הוא, או אוּלי עייף הוּא?

אז הפנה הצייר מבטו אל גדעון והיו עיני הצייר נוגות־עגומות – שלא ראָן כך גדעון אלא לעתים רחוקות – ואמר בקול נמוך, קול דכא כמעט: כן, כן, גדעון, גדולה שמחת היצירה, גם האושר הרוחני גדול לאין ערוך, אבל אני… עכשיו אוכל לגלות לך, אחרי שהכרתיך דיי רוצה אני לגלות לך.. הכל… אני זה מכבר, יותר מעשר שנים, שלא ציירתי מרצון, משמחה… ציירתי מהכרח… על פי רצונם וטעמם של “מזמינים”.. אספר לך…

הוא החשה רגע אורך. נשם מלוא חזהו, כמו נאבק עם עצמו מתוך הכרח לדבר, ואחר שאל בקול צרוד: אתה שמעת על דרייפוס? הקפּיטן דרייפוס מצרפת, שהעלילו עליו, שבגד בממשלת צרפת?

– אני זוכר משהו… בילדוּתי… הייתי אז בן שמונה או תשע, בבית־אולפנא “אישקולה דה פראג”. אז היו ה"חכמים" (המלמדים) קוראים בעתון “חבצלת” יום יום והיוּ מזכירים הרבה את השם הזה… דרייפוס… אז נודע לנוּ משהו… איני זוכר עתה דבר…

– אתה היית אז ילד, אבל אני הייתי אז בן עשרים ושש, נשוי, אשתי, רחל, עליה השלום, היתה יפה, זכה כמו “דונזייה” (נסיכה)…

קולו רעד. פניו העגימו. הוא התנודד תחתיו.. התאושש והמשיך שיחו: עד עכשיו חיכיתי.. בדקתי… עכשו הגיעה השעה. שמע תחילה מעשה דרייפוס.

פּתח בפרשת דרייפוס מתחילתה ועד סופה (בשנת 1899־1897) עד צאת משפטו לאור. אבל כל אותן השנים – אמר – שלש שנים תמימות – היו ליהודים בצרפת, באלג’יר הבירה – ובכל אלג’יריה – שנות צלמות: אימה, חרפּה, בוז, רצח, שוד.

– איך זה סי' אבנר? האין צרפת – כפי שאומרים – ממשלת צדק ויושר ו"ליברטאד" (חופש) ואלג’יר האם אינה שייכת לצרפת!

– שמע, שמע ותדע. בשנה הראשונה (1897) יסדו “האנטיסמיטים” בצרפת וביחוד באלג’יריה אגודות נגד היהודים. היו אומרים בלצון: היהודים שואפים להיות רבים בצרפת ובאלג’יר, אנו נכפיל אותם, נגזור כל יהודי לשנים. לא רק אמור, ככל ישכלו עשו כך. אני הייתי לומד אז באוּניברסיטה באלג’יר רפואה (כשהייתי בן עשרים ושתים שלחוני למרוקו, לטנגיר, מורה לציור ולצרפתית; הייתי שם שנתים. כששבתי נכנסתי לאוּניברסיטה והפסקתי ללמוד רפואה כשנתיים). באותה שנה ראשונה קמו הסטודנטים וגרשו את הפרופסור היהודי למשפטים (לוי היה שמו) מהאוּניברסיטה, שיברוּ הקתדרה, החלונות, הספסלים והמון המוסלמים והנוצרים יחד פרעו פרעות ביהודים ברחבי העיר אלג’יר. את החנות של אבי שדדוּ כולה ושרפוה. רבים ברחו מן העיר. גם אנחנוּ: אבי ואמי, אשתי ושתי אחיותי, ברחנוּ עד אורן, שם – אמרו – שקט. ושם היו לנו קרובים. אבל לאחר שנה רגשו ופרצו פרעות נוראות ואיומות יותר מאשר באלג’יר באורן עצמה. אבי לא היה אותה שעה שם, עלו המון מוסלמים בחרבות ופגיונות בבתים. ביום הראשן לזועות התנפלו על ביתנוּ. טמאים… פגעו… בקדושתה של אשתי. היא היתה הרה בחודש הששי. בו ביום מתה. השברנו, השפלנו, הכרענו. אבי נשאר חלוש וחולה. מאז נשארתי אני המפרנס היחידי לכל הבית.

לאחר שנה שבנו לאלג’יר, כי, לפחות, היה לנו שם בית קטן שלנו. אבי למד מאז כל הימים קבלה. יומם ולילה עסק בספרי קבלה. ואני מבוקר עד ערב עבדתי. עלי היה לפרנס את המשפּחה ולסדר את אחותי הקטנה. (הגדולה נתחתנה באורן לאיש טוב).

והנה לפני חמש שנים (פּחות שני חדשים) ביום ששי אחר הצהרים, קראוני הביתה בבהלה גדולה. אבי חלה אותו שבוע. כשנכנסתי אליו שכב חיור מאד, אבל דיבר בקול נמוך לאט לאט ואמר: אל תבהלו כלל… ידעתי… שבזה החודש אני מסתלק… עתה הגיעה שעתי… שמע בני… בארגז הגדול הכחול… שם עטיפה לבנה… שם הצוואה שלי… אחר שבת תפתח… יעזרך אלוהינו.. אני אתפלל בעדכם…

עצם עיניו ולחש שמע ישראל… הישיר ראשו והוציא נשמתו. כך נפטר אבא מן העולם הזה.

לאחר שבת פּתחתי הצוואה, הנה עמי העתק ממנה.

שלח ידו בילקוטו, לקח תיק עור צהוב, פּתחו והוציא גליון. גוללו וקרא הדברים האלה:

בינ"ו⁷ / עמ"י⁸ / עש"ו⁹

צוואה

לבני יחידי אבנר, בני מחמדי נחמת לבי

אל נקמות ה' אל נקמות ה'. אתה לא תוכל לנקום נקמת דם ישראל השפוך ודם הקדושה, רחל זוגתך, מבג"ע¹⁰. רק אל נקמות יופיע. אבל אתה תוכל לסייע להחיש גאולת ישראל מאורך זה הגלות. אתה תסייע להקים סוכת דוד הנופלת. למד קבלה בפרט שער השמים ועץ חיים וספר יצירה. עשה כל שעת פנאי שלך קודש ללמוד קבלה. הפוך בה והפוך בה. לאחר שתסדר בעזרת ה' את אחותך אסתר וקיוּם אמך, קום סע לארץ ישראל. שם תמצא סיעתא דשמייא. כך גילו לי בחלום משולש. ואפשר גם תמצא נחמה שם, ישקוט לבך ותמצא שם בת זוג ראויה לך. עד מתי תלך, בני, ערירי? – קיים, בני, צוואתי וקיים ה' הבטחתו: ושבו בנים לגבולם.

פה עי"ת אלג’יר

י"ז אב מנחם תרס"ה

ע"ח יוסף רפאל בן אדיר

קיפל הגליון והשיבו למקומו.

פניו נראו עייפים, חיורים. גדעון ישב לידו דומם, משמים, אם מאימת־הדברים שנגלו לו או מקשי גורלו של האיש המופלא הזה. ועד שביקש להגיד משהו לאיש – שב זה לשיחו מעצמו: ומאז, מאז קמנו מ"שבעה" ממות אבי זה חמש שנים ומעלה עבדתי כל הימים לקיים את המשפחּה ובלילות למדתי ככל דברי הצוואה. לא הפלתי דבר מדברי אבי. פעמיים למדתי ספר יצירה מתחיתו עד סופו – זה ספר שאנשים מעטים יודעים דברים לאמיתם, לעמקם. בינתיים יכולתי לחן את אחותי הצעירה. סידרתי גם את אמי אצלה. לאחר מכן.. בסוף השנה החמישית כמעט – הייתי כמה לילות (שבעה או תשעה לילות) ברעידה גדולה… בהארה… בחסד השם וברוב רחמיו עלי זיכונו…זיכוני קודם שאבוא לארץ בגילוי, גילוי גדול, יש בידי גילוּי, שהוא כמו מפתח לשערי הגאולה… לאתחלתא דגאולה…ממש. אם אני משיג פה מה שדרוש לענין שלי, זה עצמו יגזור הקץ… ויצמיח התחלת הגאולה (וגדעון ראה, שתוך כדי שיחו, צהל קול האיש, עיניו ברקו, ופניו כמו לבשו גיל). הרשות ניתנה… הדרך לשערי הגאולה כבר סלולה… משיח בן יוסף עלול להיגלות בקרוב, בקרוב מאד בימינו, ואני ואתה נזכה לראות בגאוּלה השלמה. אבל יש עוד מחיצות קלות… ואני, בחסד ה', אוכל לסייע להסיר מחיצות, לסלול דרך הגאולה לוּ רק אגיע לשלב הראשון… התנאי הראשון הדרוש לי…

– מה התנאי הדרוש, סיניור אבנר?

– הוא לא קשה מאד, גם לא קל מאד בשבילי שאני נכרי בעיר קשה מאד, אבל אתה, אדמה, תוכל לעזור לי.

– ומה הדבר?

– דרושה לי מאד, מידת הר־בית לארכו ולרחבו, לא השטח לארכו ולרחבו, רק קו ארכו וקו רחבו של הר הבית. פשוט: למדוד בחבל רגיל דק, דק כמו, למשל, גבעול של שבלת, האורך והרוחב; אחר כך, כשיהיו החבלים בידי, יתחילו להגלות ענינים מופלאים. אבל זאת אין רשות בידי לגלות, עדיין זה סוד כמוס בתכלית. אבל תוך שנים, או למרבה, תוך שלשה ירחים. יתגלוּ הדברים מעצמם לעין השמש, לעין כל. התוכל אתה לעזור לי להגיע למדידה?

נתמלא גדעון כל כולו תמיהה רבה וכמו רעידה קלה אחזה בו לשמע כאלו דברים מופלאים־מוזרים… הרכין ראשו ומבטו ננעץ בקרקע… דומה רגע קט חלף בדעתו הרהור־ספק: מפתח הגאולה?.. חבל המדידה?.. ומשיח בן יוסף כבר צועד והולך?.. האם אלו דברים של ממש הם?..

אבל, דומה, כמו ניער וזרק מעליו הרהור פסול זה: הן זו תורת הקבלה! מה הוא, בחור ריק מכל, יכול לשער מסתרי־מעמקי הקבלה? ואילו “הוא” הצייר, החכם, הרופא, הרואה נסתרות (כן, הלא רואה הוא נסתרות!), הוא המדבר אליו. והאם בחור כמוהו יעמוד ויפקפק? ואוּלי עלול הוא על ידי כך – לא יבוא ולא יהיה – לקלקל ולבלבל בסתרי רזי הקבלה!

אז נשא ראשו ושאלו לסי' אבנר שיסביר לו ענין המדידה, כיצד צריכה להעשות. האם בדיוק מדוקדק או בקירוב? ולמתי דרושה המדידה. ומכיוון שיהודי לא יוכל להיכנס ל"חַרַם" (מסגד עומר) להר הבית, האפשר, המותר, שמוסלמי ימדוד?

על כל כגון זה השיב לי סי' אבנר מתון מתון דבר דבר לאשורו: המדידה לאו דוקא בדיוק, יתר על המידה, אבל מדידה בחבל כרגיל, לא במתיחות יתרה ולא ברפיון מדי. כל לילה כשר למדידה (שכן בלילה, כמובן, תיעשה המדידה), אלא יפה שעה אחת קודם. המדידה יכולה להעשות על ידי שליח ואפילו מוסלמי אבל לאחר המדידה, בו בלילה, צריך שהחבלים יהיו בידיו, שאם, חס וחלילה, יהיו החבלים בהלנה אותו לילה, בידי אחר, הכל בטל ומבוטל –

הקשיב גדעון רב קשב ואמר: הענין אינו קל אבל אינו בגדר הנמנע. בממון אפשר להשיג הכל. הוא סבור, שיש לבוא בדברם עם אחד השמשים של החַרַם (יש כפיי שׁידוע לו שׁתי משׁפחות בעלות חזקה בשמשוּת), ואבות המשפּחה משמשים במשמרות חודש חודש או שבוע שבוע. המתווך בענין יהיה לדעתו ראש הרועים שלו, טלאל, שהוא בחור פּיקח ונבון. טלאל עם השמש יעשו את המדידה באחד הלילות, כשתכלה רגל אדם מן החרם. רק שאלה אחת עוד בפי גדעון: מה יגידו לשמש החרם על המדידה?

אמר סי' אבנר: לשמש יאמרו שהחבלים דרושים לענין רפואה לגביר שישלם סכום הגון על כך. אולם כיון שיש חשש שמא הערבים יעשו מלאכם רמיה, יעשו בחבלים מה שיעשו, ולא ימדדו נכונה, לכן יחזרו על הענין פעם שניה, עם שמש אחר ומתווך אחר ואם המדידות בחבלים, האורך והרוחב, תהיינה בשתי הפעמים שוות – סימן שנכונה המדידה והכל אתי שפיר…

בהרבה דיבורים ונימוקים עלה בידי גדעון לקבל הסכמתו של סי' אבנר שהוא, גדעון, ישתתף בחצי הוצאת הממון על המדידות כדי שיהיה לגדעון חלק בזכות הגדולה: החשת הגאולה.

ומה היה בסופו של דבר?

אם נבוא לספּר הדברים לפי מהלכם בדרך הפירוט והתאור – יארכו למדי. לפיכך מן ההכרח שנרשמם בתכלית הצמצום ובמרבית הקיצוּר:

עין בעין נגלה ליודעי דבר, שזה הענין היה עומד להרעיש עולמות עליונים ותחתונים וכפֶשׂע היה בינו ובין היֶשע מזה ובינו ובין הפּגע מזה, שכן בתחילה, פעמיים נתבטל הענין בלילות שקבעו למדידה מחמת ריבוי גשמי המלקוש. בינתים עברו כשבועיים ימים, משבהרו השמים קבעו פעם שלישית ביום שלישי בלילה למדידה. ראש הרועים של גדעון, טלאל הבחור, שפקח הוא ומבין דבר, השכיל והצליח לקחת דברים עם שמש החרם, שהם שניהם יעשו המדידה כדין וכהלכה עד שלא יהא צורך בבחינה שניה, כי נאמן טלאל על גדעון, כמו שנאמן גדעון על עצמו. ואוּלם שוב נתקדרו המרומים וארובות השמים נפתחו. ולאחר מכן תמה כבר עונת היניקה בעדרים ומן הנמנע היה שיעדר טלאל מן העדרים וישארו כעזובים לנפשם.

ביני וביני קרבו ימי חג שפסח וימים כשרים של פסח אינם כשרים לבוא במגע ובקרבה עם גויים – ומשום כך נדחה הענין עד לאחר חג הפסח.

באותם ימים של עיכובים ודחיות היה סיניור אבנר מסביר ומגלה לגדעון שמכאן ראיה ניצחת עד כמה “פּתרון הניתוק” (ניתוק מן הגלות) שבידו שריר וקיים וחזק, שכן כל העיכובים הללוּ אינם אלא קטרוגים ועיוותים של הסטרא אחרא שמבקשת להטיל שיבוש ובלבול בדרך החיפוש… והיא הנותנת שיש לעמוד על אף הכל להוציא לאור הפּתרון הכמוס…

וכל ימי חג הפסח היה סי' אבנר אורחו של גדעון בבית אביו וזולת שמחה נסתרה שבלב שניהם היה סי' אבנר שמח עם בני המשפּחה והם משתעשעים ומתענגים בו ככל אשר הואיל להשמיע לאזנים דברים שמושכים לבו של השומע.

כשבועיים לאחר חג הפסח, תוך שבוע ימים, סודר הענין עם שמש החַרם שהסכים שתיעשה המדידה, אבל על ידי שניים אחרים, והוּא, השמש ישמור עליהם. טלאל וחברו נאותו לכך. בחצות לילה הספיקו למדוד מהרה צד אחרי צד, ואילו משעסקו במדידת צד צפון לפתע – עמדה לידם פלוגת שוטרים משומרי הלילה. הם נתפסוּ עם החבלים בידיהם. השמש הכחיש כל היכרוּת עם השנים, וטען שלא ראָם ולא ידעם. השנים נלקחוּ למאסר. החבלים נתפסוּ ע"י השוטרים.

למחרת היום בהשכמה בא שליח לגדעון וסיפר אשר קרה. מיד רכב גדעון ועלה העירה אל חדרו של סי' אבנר.

בעת ששפך לפניו שיחו ברוב צערו ופחדו נראו פני סי' אבנר שלוים לגמרי. הוא הקשיב אמנם לכל דיבור שיצא מפי גדעון אבל לא חַת ולא חרד. משסיים גדעון שיחו החריש רגע קל ואחר אמר לו: אכן, כפי שאתה אומר, שהשוטרים תפסו אותם כשמדדו מצד צפון – הן ברור הדבר… על זאת חששתי מאד… מצפון תפתח הרעה… שיערתי שמכאן העוולתה “תקפוץ” פיה… אבל אל לנו להיבהל ולהתיאש. אל תירא ואל תחת. רוץ נא מהר ושלח ביד תשלח לבחורים בבית הכלא שיגידו כשיקראו להם לפני החוקר, שאחד אבנר בן אדיר שלח אותם לעשות זאת והם אין יודעים דבר מימינם לשמאלם ויגידו שאני גר פה (ברחוב פלוני אלמוני), ולא יזכירו שמך כלל ועיקר. יבואו שוטרים אצלי. אין כל פּחד עמי.

– איכה, סי' אבנר? זה לא יתכן… זה לא פשוט… הן יאסרו אותו, יהיה ענין ביש… מסובך…

– לא, לא, גדעון אחא, לא יאסרוני. הלא אני נתין צרפתי. לא יגעו בי לרעה. אני כבר הייתי אצל הקונסול לפני חודש ימים… על כל צרה שלא תבוא… ולקחתי דברים עמו וסחתי לו כבדרך אגב ענין מופלא… שאני עוסק ברפואה בדרך הסוד (מסתורין) בשביל חולה מסוכן, אומלל (ועם ישראל בגלות אינו חולה מסוכן ואומלל?). הוא יודע, אפוא, שורש דבר – ולא תאונה לי כל רעה. אתה רק הזדרז והודע הדברים לבחורים בבית הכלא.

אותו רגע נוספה פליאה על פליאתו של גדעון בדבר פעלו של האיש וידע אליו גם הערצה וגם חיבה…

וככל אשר צפה מראש סי' אבנר – כן היה. בו ביום לעת הצהרים דפקו על דלת חדרו שני שוטרים. פּתח להם, שמע לפקודתם שיצא מיד אחריהם. אולם עמד וסח להם בערבית בלשון נימוסים, דברים מתונים לאמר: מצטער אני, אדונַי, שלא אוכל לילך עמכם, מחמת שכבוד הקונסול שלי, הצרפתי, אינו מרשה לי לילך אתכם. אבל יואיל כ' הראש שלכם לפנות אל הקונסול על אודותי – ואעשה ככל אשר יצווה.

נסתלקוּ.

אולם לאחר יומיים שלח הקונסול והזמינו אליו. מיד בבואו הודיעו, שאתו ענין רפואה שבסוד שסח לו לפני זמן מה – גרם מהומה ורוגז רב אצל השלטונות, שמהיותם אנשים קנאים (פאנאתיים) רואים הם בכך חילול המקום הקדוש והמקודש וגם מעוררים הם עניני חשדות מדיניים – והענין עלול להסתבך ולהסתכסך במדה שאין לשער – על כן פקד עליו הקונסול שיסע מן הארץ למחרת היום – כדי להפסיק ולמחות בבת אחת כל עלילת השוא הזו..

לא היתה שהות בידי סי' אבנר להפרד בנחת כראוי מגדעון אהובו ומטיבו – כי היה גדעון עם עדריו רחוק מן העיר ולא הספיקה לו השעה לשלוח שליח להודיעו מגלגולו של הענין…

לפיכך ישב וערך אגרת לגדעון ובערב עם חשכה הלך לבית אבי גדעון וביקש ממנו שימציא האגרת לידי גדעון על ידי איש נאמן גמור – ונפרד בשלום מבני המשפּחה.

האב שלח את המכתב בידי אלעזר דודנו של גדעון החביב עליו מעודו.

במורדות־ההרים, סמוך לענתות, קיבל גדעון המכתב קרוב לשעת הצהרים.

כשפּתח את המכתב ראה שכתוב באותיות רש"י, כתב יפה, ברוּר, כאותיות דפוס, שרק יד אמן־צייר יכולה להעלות כזה כתב הדוּר.

וזה לשון המכתב מלה במלה:

בע"ה¹¹

לבחור המובחר בו איותה נפשי – יד ימיני איש שיחי ורחשי – כנאמר: טוב עין הוא יבורך – כל בחור בישראל בו יבורך – הולך תמים ודובר אמת בלבבו – ישכיל יצליח באשר ילך ויבוא

הלא הוא גדעון פינחס הי"ו¹²

על זאת ידאב לבי ונפשי עלי תהמה, אשר חזקה עלי פקודת כבוד הקונסול לאמר: קום נא, אישי, הימלט מן העיר, יען אלה הגויים, מדעת נבערים, יהמו יסובבו עיר, גוערים ואומרים: זה האיש שלח ידו במקדש המקודש להרוס ולנתוץ משכן האל והוא איש נבל מישראל ועוד יעלילו עלילות עליך אשר מזימות בלבך למרוד במלכות ישמעאל וכו' – לכן חיש מהר סע מחר בשלום מן העיר הזאת.

ואני כשלעצמי, פקודת כבוד הקונסול אינה מעלה ואינה מורידה, אני, צערי שלי, על הסטרא אחרא, יען וביען גברה גם הפעם יד הסטרא אחרא. אהה! כי חלפה שוב השעה הרוממה. כי הסטרא אחרא ארבה, ציפתה, עיותה וגם יכלה!

אבל שבע יפול צדיק וקם! אני לבי חזק כסלע ואמונתי כהר לא יזח כפֶשׂע. כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות. גם אתה, חביבי, כאח לי, אלך תעצב ואל ידאב לבך, התגבר כארי! הפוך העצבות שבלב להתחזקות הנפש והוצא מעז פרידתנוּ מתוק־ימי־ידידותנוּ. והיה סמוך ובטוח כי שוב אשוב לירושלים ביתר שאת וביתר עוז והיום ההוּא אשורנו ולא רחוק.

ואתה, אחי חביבי, בטח תמיד בבוראך והיה תמים בדרכך וסמוך על יושב לבך ותמצא טובה ושלוה בחייך. ראה, פי המדבר אליך ודבר־מענה “הגורל” ידבר מפי – והיית אך שלו ושמח.

הלכ"ד¹³ ידידך הנאמן, הקטן באלפי ישראל

אבנר בן־אדיר

גמר לקרוא המכתב ושב וקראו שנית.. פניו נראו מתעגמים והולכים. בכל רגעי קריאתו דומה כאילו שכח מנוכחות דודנו על ידו.

משגמר לקרוא בשניה, בעוד שעיניו שלוחות כה וכה במכתב פלט בקול נמוך: חבל… חבל… צר לי… צר…

– מה הענין, גדעון? – שאל דודנו כאילו שאלה רגילה שאל, אם כי פיו היה גדוש שאלות תמוהות־סתומות לא רק על נסיעתו הפּתאומית של האיש, אלא מהתרועעות של גדעון כמו כשלשה חדשים; ולא שאלות וחקירות שלו נשא בלבו אלא כל שהבריות, ממיודעיו של גדעון, היו שואלים וחוקרים על “ברית ידידות” זו כל אותם הימים, ומה דבר נפל לפתע כי קם האיש לפתע ונסע כמו נמלט על נפשו? –

והוסיף אלעזר בקול רם: כלום איזו בשורה רעה יבשר המכתב? מדוע, אפוא, יתעצב כל כך למקרא המכתב? ומה ענינו, בעצם, של אדם זה?

על כך השיב גדעון כדברים האלה: כך… כך… עצוב, עצוב לי… בן אדם זה יחסר לי… לא פללתי שכך יעלה לנו… ממש כמו… בהקרע צפורן מהבשר…

– מה? כלום גרם לך האיש איזו צרה? אפשר הפסד ממון?..

– מה אתה סח? זה יגרום למי שהוא הפסד ממון? הלא סיפרתי לך, אמנם מקצת מן המקצת, מכל אשר שמעתי מפיו, מה שלמדתי, מה ששבעתי נחת מרוב חכמתו, אילו הייתי עמו עוד כמה חדשים, או שנה אחת, בודאי הייתי מחכים קצת יותר… עתה נסתם המעיין, בעוד אני שותה לצמאוני – נפסק…

– אבל מה רצה האיש בעצם? למה, לשם מה בא לירושלים ומדוּע נמלט פתאום?

– זה ענין אחר… זה אוּלי אפשר להבין… אחר כך… לא עתה…

– איני מבין, גדעון, פשוט איני מבין מה אתה רוצה לאמר?..

– אני רוצה לאמר מה שאמרתי… אילו רציתי לומר דברים אחרים הייתי אומר…

– מה זה? אתה מדבר כבר כמו איש אחר… כמו אחד אינטליז’נטי (משכיל)…

– הלא תבין – אמר גדעון כדבר תוכחה – אני עתה משול לאחד פצוע מפרידת איש ידיד, איש מופלא, טהור, צדיק – ואתה – כלום רוצה אתה דוקא ללחוץ לי על פצעי?..

אף על פי שצדק גדעון בעיני אלעזר, בכל זאת נפגע ונעלב מדבריו, שכּן אלעזר היה גדול ארבע־חמש שנים מגדעון והיה מקובל כמדריכו, יועצו ואיש סודו של גדעון מימי נעוריו וראה עצמו (לפחות בעיני עצמו) כך גם בימי בחרותו של גדעון. אולם היום נוכח, מדברי גדעון המועטים, שאכן פעל אותו צייר פעולה נמרצת על גדעון והוא היום איננו כפי שהיה; הבחור בן העשרים ושתים הפך כבר “למין איש” אחר…

וכשקם אלעזר לילך השמיע גדעון לאזניו דברי חיבה חמימים והיה מכוון לפייסו בדברים ושלחו מעמו בשלום.

שבועות מספר לאחר מכן, בימים שהגיעה עונת ההמלטה לעיצומה בשפע רב וברוב שאון והמולה, היה גדעון מטה שכמו לעבודה יד ביד עם שתי רועיו הגדולים טלאל ועבאס ועם שלשת הנערים עוזריהם – מבוקר עד ערב. וגם בלילות יצא לשמירה לפי תורו והלך וסבב בין מחנות המקנה ככל אחד הרועים כאיש שמבקש להשקיע עצמו בעל כרחו ביגע ובעמל כדי שיסיח דעתו מעולם ומלואו. כך נהג כל הימים עד תום ימי היניקה ועד הינתק הוולדות מחלב אמם. ולא אחת דיברו על לבו טלאל ועבאס, שהוא מתייגע ללא צורך וללא הכרח והוּא לא שעה אליהם, גם לא הרבה דברים עמם והתחמק מהאריך שבת בחברתם.

ועם תחילת האביב עקרוּ כל העדרים מאשר הם שם לשוב לסביבות ירושלים, אל המכלאות אשר הכינו מראש בין גיאיות אַטוֹר (הר הזיתים), אבוּ־דיס, עזריה וענתה.

ויהי בעלות העדרים בין משעולי ההרים, שורה ארוכה־ארוכה, כאורך חמש מאות באמה. היו הרועים, השומרים־המלוים כל קטע וקטע מן השורה, שולחים מבטים צוהלים למול העדרים העולים והיוּ מודים ומשבחים לרבון העולמים, ואילו עיני גדעון הזילו דמעה, משום מה, בסתר, באין רואה…

 

חלק שני: בֵּין הַמְּצָרִים    🔗

יא. בנתיב ההצלחה    🔗

בשנה הרביעית לעסקי גדעון במקנה צאן ובקר חלה תמורה ניכרת במהלך חייו. (על כל שקרה וחלף בשנה השלישית יצויין להלן בקיצור מקוצר). עדרי הצאן, גם עדרי הבקר שנוספו בשנה הרביעית, נמסרו להשגחת עבאס ועמו שני רועים מבוגרים ושנים עוזרים להם. הם המטפלים בעדרים והדואגים למרעם באשר הם שם. ואילו טלאל נמצא כל הימים עם גדעון במושבו־מרכזו אשר קבע לו תחת התאנה הענפה, ליד שני החדרים, מעל לכפר סילוואן (השילוח). וטלאל יד ימינו של גדעון, שליחו, עושה דברו. הן במרבית הימים בחן גדעון צפונותיו והכיר הליכותיו, אשר תמיד עשה דברו כעשות עבד דבר רבו ובאמונה עשה ובאהבה פעל. וזולתי הכתיבה ועריכת החשבונות בפנקסים אשר בידי גדעון (כי אין הקולמוס נתפס בידי טלאל בקלות) – עשה לטלאל הכל בכל לבבו ובכל מאודו. כך נקבעו, אפוא, הענינים בראשית האביב בשנה הרביעית.

ומשום מה לא יסופר פה כראוי כל אשר אירע והתהווה בשנה השלישית?

משום שאותה שנה היתה לגבי גדעון מטושטשה־מעורפלה, או נכון יותר לומר, שגדעון עצמו היה מטושטש־מבולבל כל אותה שנה כמעט. ובאשר תקצר היריעה אם נבוא לרשום כל אותם הענינים בעת הוייתם כסדרם, לתומם ואפילו לקיצורם, לפיכך לא נזכיר אלא דברים מפי עדי ראייה ושמיעה נאמנים גמורים (כגון טלאל ועבאס רועיו־חבריו וגם אבי גדעון ודודיו) על כל אשר ראו בעיניהם ממהלכי גדעון בימים ההם ועל כל ששמעו מפי גדעון עצמו ומפי אחרים על גדעון.

הרי ענין ראשון, שעורר תמיהה גדולה ודאגה רבה בלב הוריו ודודיו, היה כשנודע להם, שבראשית השנה השלישית בעונת החורף, בשלהי חשוון וראשית טבת, הופיע פעמים מספר גדעון בחוצות קריה – בירושלים. והן בעונה זו העדרים נמצאים רחוק מן העיר, בין בתרי הרים, בינות גיאיות, והרועים נתונים נתונים לעדרים, לרעוֹתם במקומות שנמצאים שיירי שיחים ועשבים ויש גם להאכילם מספוא כל שהוא – ומה לו לגדעון בעונה זו בירושלים?

דודיו סברו כיון שגדעון העלים עצמו מהם ולא דיבר לא מידי ולא כלום אליהם משמע שאין רצונו לגלות להם מאשר לו, אבל הם, מדאגה בדבר, דנו והחליטו, שראוי לעקוב אחר צעדי גדעון בבואו העירה, כדי לדעת מה זה ועל מה זה?

שני דודיו, יוסף ונסים, שהיה חביב עליהם ויקר להם כמו לאביו, ארבו לו ביום מן הימים, המתינו ונודעו שהוא סר אל אחת מחצרות ירושלים בתוך תוכו של רחוב היהודים. אל מי נכנס שם? הרי באותה חצר גרות עשר משפּחות ויותר.

שהה גדעון שם כמה ששהה ויצא. אז יצאו הדודים ממארבם ונכנסו לאותה חצר כמחפשים אחר גדעון. שאלו לאחת השכנות: איה בזה הבחור פינחס גדעון? אמרה: היום גם כן סר אל רבי יצחק לוי, התימני. פּעמיים כבר היה ונכס אל רבי מַכלוּף שרביט, אבל היום שוב נכנס אל ר' יצחק לוי.

מה לו ולאלה? הללו חסידים (“מקובלים”) הם מ"בית־אל" (בית הכנסת למקובלים בירושלים).

נכנסו אל ר' יצחק לוי והתודעו אליו. הדוד נסים פתח בדברי נימוסים וקילוסים לכבוד המקובל ומתוך כך גילה לו, שהם דואגים הרבה לבחור, שפתאום עוזב מקנהו כפעם בפעם ובא העירה ואין הם יודעים על מה ולמה? כלומר: מדוע הולך ובא, הולך ובא, ודוקא אצל ה"מקובלים" – וסיים דברו לאמר: בבקשה מכבודך תגלה לנו ברוב חסדך שורש זה הענין – ואוּלי תניח דעתנוּ ותשקיט לבנו.

התחיל רבי יצחק מדבר אליהם בהארת פּנים דברים ארוכים ארוכים והיה מטעים דיבורו וניגונים וסלסולים כדרך שיחתם של תימנים. ואוּלם לא נפרט פה כל דבריו אלא עיקרם בקיצורם. פּתח ואמר: אני מבין דאגה שלכם… כן… כן… יש שורש לדאגה… אמת… אבל אין סכנה. אני, בעזרת ה', הסברתי לו דבר דבוּר על אופניו, מלה כסלע, מלה כסלע, והוּא כבר הבין וקיבל ממני והכל תם ונגמר…

– מחילה רבה, מהו שהתחיל הבחור ומהו “שנגמר”? לא תפסנו, מקוצר דעתנוּ, מהו שרצה הבחור מכבודו ומהו שכבודו הסביר לו?

– כך… כך… הוא דיבר עמי דברים… הרבה דברים… עד שהבינותי ממנו שהוא רוצה לדעת ממני אם יש לו האפשרות, היינו: אם יש לו התפיסה שילמד קבלה…

(הדודים החליפו מבט איש בפני רעהו בדומיה רבת משמעות)…

והדוד נסים אמר בתמיהה: שילמד קבלה? גדעון? כך הוא אמר? מה קרה לבחור?

– הו… – אמר ר' יצחק בלשון זהירה – זה בחור טוב… יש לו לב טהור… רחמן, מלא רחמים… ממש…

– טוב, נכון – אמר הדוד – ידענו, אבל היאך בא זה לענין הקבלה?

– זה מובן… זה פשוט – אמר ר' יצחק – יש לו לבחור מחשבות בלבו… רבות מחשבות… והוסיף והטעים בדרך ניגון: מי שיש לו מחשבות בראשו הרי מעצמו, מאליו, הולך רץ… ונופל אל “חיק הקבלה”!..

– וכבודו רוצה ללמדו קבלה לגדעון?

– לא… לא… – אמר בקול ניגון משקיט – כבר אמרתי לו: לא כל הרוצה ליטל את השם יבוא ויטול… אלא… יש בלבו חשק גדול לחכמה נסתרה… הוא דיבר עמי…. דיבר דברים… ואמרתי לו שחסר לו הרבה… הרבה… הכל חסר…

– הדוד יוסף: מה דיבר עם כבודך? ומהו שאמרת שחסר לו?

– מה שדיבר עמי לא חשוב… זה לא חשוב… לא הבינותי ממנו הרבה… הוא גם כן אפשר לא ידע מה רצה לדבר… משום כך, בעצם, שלח אותו אלי רבי מכלוף שרביט, שבא אליו בתחילה… רבי מכלוף הריהו גברא רבא ולא ירד לסוף דעתו והוּא בא בימים, לא יכול לטרוח עמו ושלחו אלי, אפשר אני אוכל לדעת מה נעשה לבחורנו ביום שידובר בו… ואני, ברוך ה', הסברתי לו הכל… שלש פעמים היה אצלי…

וכאן סח ר' יצחק לדודים דברים ארוכים היאך הסביר לבחור הכל פרט וכלל וכלל ופרט, שאין אדם נכנס לפרדס אלא לאחר שמלא כרסו בתורה ותלמוד ועיון. וחייב לקחת התנהגות מופתית בכל מכל… כגון בטבילה וטהרה; ובאכילה ושתיה. שלא יאכל בשר ולא ישתה יין אלא משבת לשבת ולא יוציא שום דיבור מיותר מפיו… ויזהר תכלית הזהירוּת מכעס ועצבות, שמדת הכעס מגונה מאד ומקלקלת השורה וכל לילה יישן מתוך וידוּי ובכיה; ועליו לבוא תמיד ראשון לבית הכנסת והעיקר, עיקר שבעיקר, לא ילמד אדם קבלה אלא אם הוא נשוי. כל כגון דא הסברתי לו מתון מתון מלה בסלע, עד שהבין שהיא רחוקה ממנו. ויעצתי לו שיעבוד את ה' משמחה, יזהר בקלה כבחמוּרה ויכבד את ה' מהונו, היינו, שיעשה צדקה וחסד ככל שידו מגעת וכך יחיה בשמחה ונחת ובכך יהא אהוב לשמים ואהוב לבריות. וסבורני שקיבל דברי ברצון, שכן היום הלך מעמי בברכת־פרידה וגם השאיר לי מידו מתת – יזכה למצוות – וברכתיו מועמק לבי ויצא בשביעות רצון מעמי.

הודו לו הדודים ברוב אמרים ושבחים ונפרדו מעמו בשלום. וביניהם לבין עצמם חזרו ודנו על כל אשר שמעו ונודעו וגמרו אמר שימתינו שבועים ימים ויווכחו לדעת אם נכונו דברי המקובל כי יחדל גדעון מסור אליו. ואז ילכו להיודע על מהלכי גדעון במחנות העדרים; יקחו דברם עם טלאל או עם עבאס, בעת העדר גדעון מעמם, ואוּלי יתגלה להם עוד מה ממהלכי גדעון באלה הימים.

כשחדלו הגשמים והיו הימים בהירים עשו הדודים כחכמתם ונועדו עם טלאל ועבאס לבדם ברעוֹתם בסביבות ענתות, בגיאיות ובנחלי הבתות.

לא נזקקו הדודים לישיבה ארוכה ולשיחה ממושכה. תוך חצי שעה בערך שמעו מפי הרועים דברים תמוהים שגרמו להם צער ודאגה לכמה וכמה ימים.

הדוד נסים פּתח לשון פשוטה וקלה: יא איזלאם, הו, אישים, נדבר אליכם דיבור בקיצור ובבירור: הראיתם אתם בגדעון איזה דבר מהדברים שאינו כשורה אצלו, כלומר, שאינו לפי דרכו ומהלכו?

אמר טלאל: באלהים, ידידינו, אלמלי באתם אתם היום אלינו כי אז גמור היה עמנו, שאחד מאתנו ילך אליכם וידבר עמכם ממש בזה הדבר שאתם מדברים עמנו…

– מה היה רצונכם, למשל, להגיד לנו?

– הנה כך… מתחלת החורף, מעת צאתנו למרחב לרעות באשר נרעה כבימים ימימה, היינו כבר בהרגשה, וגם ראינו ראייה ברוּרה, שהוּא, כלומר, גדעון, מהלך לא כדרכו… עגום היה, כמו דעתו טרודה עליו ואין לבו לא לנו ולא לעדריו… אכן מעודו היה נופל לעתים בעצבות אבל זו אחזה בו שעה קצרה או ארוכה ואחר היה מתעורר, כאיש שמתעורר מתנומה והוא עליז כמו שהיה. ושוב מדבר ומושך שיחה, שומע ומספר בדיחה, אולם הפעם היה יושב שעות שלמות מהצד בשתיקה. וראינו ממנו עוד משהו מוזר: כל יום בבוקר היה מאריך בצלותא, כשהוא קשור עם העורות בזרועו ובראשו (התפילין) והמשיך והתפלל שעתיים ויותר – ועמד בתפילה על רגליו חצי שעה – ולמעלה מזה – בעמידה קפואה. גם לפנות ערב שהה בתפילת כשעה (שמקודם היה גומר ברבע שעה). בתחילה “לקחנוּ אנחנוּ” הענין בקלות־לשון. פּעמים לגלגנוּ קצת עליו והיינוּ צוחקים ואמרנו לו: “שיך גדעון”, אבל הוא, ראינו בעליל, לא נתן דעתו עלינו ולא על דיבורינו, המשיך דרכו כרצונו, אם שקם ועשה מה שעשה כרצונו או חדל והלך והשתטח תחתיו באחת הפינות לבדו.

ואף זאת: בתחילה עוד היה נותן ידו עמנו לעבודה כדרכו ואולם לאחר ימים כמו פרש מעמנו ורק השגיח מרחוק עלינו והיינו רואים תמוּהים ודוֹאבים, שאין לבו לצאן והוּא הן אהב את הצאן וידע כמעט כל ראש וראש מכל העדרים. ויש והלך פתאום ליום שלם העירה – אם לירושלים או למקום אחר לא נדע. אבל זה שבועיים־שלשה נראה כמו הפך עצמו לצד שני, לגמרי. הוא שוב טוב לב ועליז, אבל הוּא עליז יותר מדי… ידבר הרבה… יספר לנו הרבה ענינים… וגם ירבה לאכול, בעצם לא אוכל הרבה, אלא יבזבז הרבה. בשבועיים אלו שלח כל שבוע כבש למטבחים לשוחט יהודי ואכלנו: צלי־אש, ותבשיל וטיגוּן וקצוּץ. ורוב הבשר הנשאר יתן לנצרכי הכפרים… עד כך הוא עליז… הוא אשר אמרנו: עליז מדי…

ככל שהיו הדודים הופכים והופכים בכל אותם הענינים ששמעו גם מפי הרועים, לא ידעו ולא גילו מהו שגרם לאלו התהפוכות ברוחו של גדעון. זולתי אלעזר דודנו, שראה את אביו ואת דודו בצאתם ובבואם בחפשם שורש ענינו של גדעון, גילה דעתו לאזניהם לאמר, כסבור הוא ששורש אלו התהפוכות ברוחו של גדעון נעוּץ בימים ההם שארח לחברתו של אותו “מין בן אדם” – הצייר אבנר – וסח להם דברים שדיבר עם גדעון בשעתו. וגם הם סברו וקיבלו דעתו.

ובעודם מטכסים עצות ומחפשים נתיבות היאך להטיב לבחור ולהשיבו לדרכו כאתמול ושלשום – חלה גדעון מחלה אנושה, על ידי נשיכת תולעת “דַלַם”, שמקרישה הדם בעורקים באחת הנקודות בגוף (לרוב בבטן או בצד בצורת כדור גדול). שום רופא אירופי לא ידע להעלות ארוכה לגדעון זולתי שיך ערבי, מומחה לרפואה, שעשה לו חיתוך בעורך שבאצבעו הקטנה – הזרת – בדרך ידועה לו, והריק הדם השחור הרע מגופו דרך העורק שבאצבעו הקטנה.

ימי מחלתו עד שהחלים ארכו חמשה־ששה שבועות, עד סוף החורף. ואחר כך ציוה לו רופא יהודי מובהק שיהא נוסע ומחליף אויר ימים רבים. וכן נסע בערים רחוקות בארץ עם אלעזר דודנו ואחר נסע לבדו לסוריה ושהה בדמשק ובבירות ובבעל בק. וירד דרומה ונסע למצרים וראה את קהיר ואלכסנדריה, וכששב ממסעיו היתה רוחו שקטה ושלוה עליו כמאז, כאילו לא נגעה בו כלל רוח רעה ולא חלה עליו “עין רעה” והריהו כולו באיתנו, שקדן וזריז בפעלו ומצליח בכל אשר לו.

ואילו אביו ומקורביו סברו: ברכת־שמים מופלאה, שירדה על מקנהו באותה שנה שלישית – בעוד דעתו בעצמו לא היתה עמו ולא עם מקנהו היא שׁשׂימחה לבו, השׁיבה נפשׁו ורוממה רוחו, שׁכן שְׁגַר הצאן הרב ובפרט שגר האלפים (הבקר) – שקנה מכבר – הגיעו באותה שנה לשפע רב, עד שפתח גדעון בעסק חדש: קשר קשרים עם בעלי איטליזים בכמה ערים שיספק להם בשר בקר וצאן לשחיטה למאכל.

ועתה, בראשית האביב בשנה הרביעית, מסר גדעון, כאמור, הטיפול במרעה, ובממכר לשחיטה בידי עבאס ועוזריו.

ובמושבו־מרכזו של גדעון, תחת התאנה, רבה התנוּעה בשעות הבוקר ולעתות ערבים. סוחרים ערביים, עירוניים וכפריים, מקרוב ומרחוק, ישאו ויתנוּ עם גדעון במקח וממכר במקנה ובתבואות ובעסקי אדמה: “סמסאר” (סרסור) יגש אל גדעון יסיח לאזנו כממתיק סוד דבר־עסק הגון. ויש ויפקדו את גדעון במושבו ידידים מנכבדי הכפרים סתם לשם שיחת רעים (כי מוניטין יצאו לגדעון על נועם שיחו ו"מענה לשון" שלו) ושתו קהוה, עישנו סיגרות ונרגילה ויש גם סעדו לבם בפת־לחם טריה בחמאה וגבינה, זיתים ודבש. ונער או נערה מבית טלאל השוכן בשיפולי ההר ישמשוּ את המסובים וירדו והביאוּ מבית טלאל את הדרוש לאורחים. גם פלחים מן הפשוּטים והדלים ישבו לעתים בשולי המושב ויש ואחד, איש אדמה מסכן, יקרב בלאט אל גדעון, ידבר באזניו בצקון לחש, כי יטה לו חסד וילוה לו סכום כסף על מנת לשלם לו מן הגורן, שכן משהיטה גדעון אוזן קשבת לאיזה פלחים קצרי יד והלווה לזה ולזה הלוואות־חסד קטנות, בלי ריבית, פקדו את מושבו מפעם לפעם מבקשי טובה. וגדעון, כי חקר ודרש ונוכח בצדקת דברו ובטיב אורחותיו של המבקש נאות לו, כתב שטר וחתם הלווה בחותמו או באצבעו ונתן לו סכום הכסף.

משהגיעו שמועות כאלו וכאלו לאזני אביו ודודיו סרו אליו כדרכם לעתים מ"בית החיים" הקרוב, לעת הצהרים, באין אורחים מצויים במושב גדעון, להזהירו ולפקוח עיניו. משהופיעו לפניו מדי קם גדעון ממקומו, הושיב את אביו בכבוד בראש המושב ועל ידו שני דודיו – הוּא ישב לידם. פּתח אביו ואמר לו כדרכו לשון־לגלוג: שמענו עליך, גדעון, בן פורת יוסף, שפתחת פה בסילוואן בנק “להלוואות חן וחסד” (גמילות חסד). אתה “מזכה הרבים” ו"זוקף כפופים". כלום כל כך גביר אדיר אתה, שאתה מעניק הלוואות לפלחים בלי ריבית?

והדוד יוסף הוסיף ואמר לו: הטרם תדע, חביבי, “אין אמונה בגוי”, למה תסכן כספך ותכלה ממונך בעצם ידיך?

ענה גדעון ואמר להם: לא איכפת לי כי תלעיגו לי ותעקצו אותי בדברים. לא בנק אני ולא גביר אדיר. עד עתה הלויתי כמה הלואות קטנות, ארבע חמש לירות כל אחת, בסך הכל שלשים ושלש לירות זהב. למה הלויתי? – פשוט מרחמנות. לא אוכל לראות גבר בעל זקן, פַלָח מסכן, אבי בנים ובנות, עומד לפני כעני ומתחנן לי… לא אוּכל לשמוע קול רועד מצער… איך אשיב פניו ריקם? ומדוּע לא אַלווה לו ויש לי רב? איני מפחד כי “יאכלו” את הכסף. אני מכיר היטב אחד אחד את הלווים. וזולת זאת – שטר בידי כדת וכדין – מודע אירא? אבל ריבית – אני לעולם לא אקח ריבית, מאוּס ריוח זה עלי, חרפה היא למשוך איזו לירות מזיעת אפיו של פלָח עני.

אותה שעה פּתח הדוד השני, נסים, כפי שהיה תדיר נלבב בהליכותיו ובשיחו, וידע חיבה גדולה לגדעון ואמר לשני המקטרגים על גדעון: “עפארֶם גדעון!” (יישׁר כוחו גדעון). האפנדים הערבים לוקחים מן הפלחים רבית שלשים, ארבעים אחוז ויותר. והוּא – מאומה לא יקח, זה קידוש השם! זה שווה יותר ממאה לירה ריוח! תיסלם יא גדעון, אללה יעינך (תהיה בשלום, גדעון, האל יעזרך).

ושני המקטרגים שמעו והחרישו, כי גבר עליהם הדוד נסים בחסד דברו והיו כעונים אמן בעל כורחם.

ואוּלם אביו משך שיחות עתה לאותו ענין, שהיו בני המשפּחה חוזרים עליו בכל עת מצוא, ובפרט לאחר שובו ממסעיו, והוּא: “איזה מזל טוב”, בחורה נאה, לגדעון. אף עתה לא פסח אביו על אותו ענין וסח לגדעון דברים עוקצים: שפיר, בני, שאתה מרחם על הבריות, אף על פלחים ערבים, מצוה גדולה היא. טוב. תזכה למצוות. ברם, מה טעם, שאתה אוסף מצוות בימינך ומרבה עברות גדולות בשמאלך? שכן מזלזל אתה בגדולה שבמצוות: “פרו ורבו”; וכן יום יום אתה עובר על לאו שבעשרת הדיברות: כבד את אביך ואת אמך – והרי בעל חשבון אתה “ויוצא לך” אפוא שהעברות אצלך בר מינן (לא עלינו) רבות לאין שעור מן המצוות – לא כך?

החשה גדעון והיה חוכך בדעתו, היאך יסיח דעתו של אבא מאותו ענין.

חזר האב ואמר: מה אתה מחריש? הן “משאללה” (במובן: בלא עין רעה) לשון קלה בפיך וחייב אתה ליתן תשובה לאביך.

ענה לו גדעון תוך חיוך: אני… ממתין אני לסוף פּסוק.

– מה סוף פּסוק? מה פּירוש?

– הפּסוק כמו שנאמר באברהם אבינו: “ואברים כבד מאד במקנה בכסף ובזהב”. ובגדעון נאמר עכשיו: "וגדעון כבד במקנה; וכאשר יהיה, בעזרת ה', כבד גם בכסף ובזהב – אז יבחר לו “בִּנְתְּ חלאל” (בחורה הגונה).

– גם גביר אתה וגם דרשן! אבל, אחר המחילה, דרשן גרוע אתה, שכּן אברהם היה כבד במקנה בכסף ובזהב עם שרה! ואוּלי בזכות זרה היתה הצלחתו גדולה כל כך – ואתה?..

– ימחול לי, אבא, אברהם אבינו, שצדיק גדול היה נתנו לו הכל בבת אחת, אבל אני, שאדם פשוט אני, נותנים לי אחת אחת: בתחילה מקנה, אחר כך כסף וזהב ואחר כך בת־זוג.

נתכעס אביו ואמר: כלך לך, “בחיי שפמך”, מדברי ליצנות, האין אתה חס על זקנתי? האין אתה חושש, שמא עד שאתה תתעשר – אני אסתלק ולא אזכה לראות בשמחתך ובבנים יוצאי חלציך… האם עד כך מסלף הממון דעתך?

שידלו גדעון בדברים לאמר: חלילה לו שישטה באביו וינהג חלילה בזלזול כלפיו, אבל אמונה והבטחה, הבטחת חלום, יש לו, שיהיה עשיר… אך נאמר לו בחלום מפי אותו רב גדול, ר' חיים בן עטר, שכן בליל שביעי של פסח השנה, בעת הלימוד בלילה, נתנמנם לשעה קלה וחלם, שהיו קוראים בשם: הרב ר' חיים בן עטר והנה קרב אליו זקן מופלא, שם ידיו על ראשו וברכו ברכה ארוכה ושמע שהיה אומר: “בעושר.. בעושר… לעשות רצון קונו…” באמת… כך היה אומר…

נתפס האב רגע ארוך להרהוריו והיה כמגמגם ואומר: שפיר… עושר… אבל כמה עשירות? הלא אין גבול לעושר…

השיב לו גדעון מיד: אותו זקן הוסף בחלום דברים הרבה ולבסוף היה אומר: עושה חסד לאלפים, לאוהביו ולשומרי מצוותיו… אלפים – כמספר המלים: לאוהביו ולשומרי מצוותיו, היינו: שלשת אלפים לפחות… לכשׁיגיע ה"קַבְדַל" (קפּיטל) שׁלי לשָלשׁת אלפים נאפּוליון – הגיע זמני להסתדר.

היה אביו משהה מבטו עליו ספק מלגלוג ספק מעצבות ודודיו ממתינים לשמוע דברו. לבסוף אמר בקול כנוע: לך יש פנאי… החיים לפניך… אתה חולם חלומות ופותר פּתרונות, ואני – לא חלום עמי ולא פּתרון, אני מצפה ליומי האחרון…

ובקומו ללכת אמר בקל דכא: ואתה כאילו שוכח, שהשנה ביום ט' אלול – אתה בן עשרין וארבע. לוּ שמעת לקולי והלכת בן י"ח לחופה – ודאי הייתי זוכה מכבר בבנים שלך…

נצטער גדעון לשמוע דבריו וביקש להמתיק את הדין ואמר: אם אין ברצון האב, שישעה לחלום, נכון הוא לקיים מצות כיבוד אב ואם ויעשה כחפץ האב – וה' יראה הדרך הטובה…

מאין ביכולת הזקן להכריע בדבר חזר ואמר: ה' יראה הדרך הטובה – ויצא עם מלויו לדרכם.

בעת רדתם מן ההר פּתח הדוד נסים לאטו כמדבר לעצמו: הבחור, ה' ישמרהוּ, אל תחול עין רעה עליו, בעל מזל עליון. אהוב הוּא לשמים. אין הוא דומה לכלל הבחורים. הוא “אַצְלִי” (שׁרשׁי, מקורי), מיוחד לעצמו; ראייתו מיוחדה ודרכו מיוחדה. תנו דעתכם ובינו: אין הוא רודף אחר העושר, אבל העושר רודף אחריו “מה שאללה” (בלא עין רעה). ואיפה ומתי ראינו בחור בן עשרים וארבע, נוהג ומצליח כגבר, כבעל בעמיו? ומי מהבחורים בירושלים העלה על דעתו לעסוק במקנה כמוהו? ומי מרבה צדקה כמוהו ומרבה להיטיב גם לפלחים ערבים? אין זאת אלא באשר דרכו אינה כדרך הרבים. שביל מיוחד לכוכבו והוּא, כוכבו מאיר לו דרכו. וראו גם זאת ודעו: מדרך הסוחרים, שפותחים חנוּיותיהם במרכזה של העיר, אשר שם ימצאו קונים ומוכרים, סרסורם ומַלוים ולוֹוים וכיוצא בהם ואילו גדעון, לא בחוצות קריה אלא כאן, מחוץ לעיר, שם מרכזו וסוחרים וחוכרים וקבלנים באים אליו עד כאן, באשר לבו אומר לו ואמונתו לוחשת לאזניו, שכאן מקומו, אל ההרים האלה ישא עיניו. על כן סבור אני אל לנו להכביד עליו בדברים ולהצר צעדיו, פּן, חלילה נקלקל סוד מהלכיו.

היו בני לויתו שומעים ומחרישים כאילו היו מודים בשתיקה.

אותה שעה עלה להר, דרך שביל אחר, אלעזר, דודנו של גדעון, הגדול ממנו בארבע־חמש שנים – וכונתו היתה להצטרף אל הגדולים בביקורם אצל גדעון.

דודנו אלעזר היה, כידוע, אהוב הרבה על גדעון מימי ילדותו, כשם שגם אלעזר אהבו אהבת נפש. בילדותו ואף בימי נעורים לא עשה דבר כמעט גדעון בלא שיגלו דברו לאלעזר בסברו אז שחכמה ובינה עם אלעזר. במרבית הימים, כשגדל גדעון והיה לבחור עוד הוסיף לאהבה את אלעזר על טוב מזגו, על יושר דברו ועל נועם תוארו (קומתו נמוכה, נמוכה, פּחות קצת משל גדעון, פניו רזים, עיניו קטנות, כחולות, יפות ובת־צחוק חיננית אחוזה לרוב בין שפתיו). ועם שאלעזר היה נוהג עוד, לפעמים, עם גדעון כדרך דודן גדול, שמייעץ, מסביר ומאלף לו דעה, לא נפגע גדעון מכך כל עיקר, ונהפוך הוּא: מתוך חיבתו היתרה לאלעזר היה מגלה לו אז – לפני שנה־שנתים – ממחשבותיו ותכניותיו בעסקיו; וגם מעלילות משובתו־עורמתו הכמוסות עמו היה מגלה לו. ובין אם לעזר השיב לו בתוכחה קלה על דברים שבלב כאלו או שקיבלם בשתיקה לא חדל גדעון בימים ההם משתפו בדברים שבלבו ובמצפונו, באשר אלעזר היה אז החבר היחידי הנאמן, שלפניו נתן גדעון פורקן לשפע רגשות לבו ועלילותיו…

אולם מעת הופיע אותו צייר מהולל וגדעון היה כרוך אחריו כאחרי “בן גאון עולם” כמו פנה גדעון עורף לאלעזר: שבועות שלמים לא ראהו אז ולא שאל לשלומו וכשנפגע במקרה עמו לא הרבה שיחה עמו ולא גילה לו דבר מאשר לו עם הצייר הזה. וכאשר תקפתהו לגדעון אותה צרוּת־לב ואותו בלבוּל־מוח, היה אלעזר היחידי ששיער, אם מחמת צערו על גדעון, אם מחת צערו על עצמו, שאותו צייר גזלו לגדעון ממנו, אם כך ואם כך הוא ששיער שהרעה שירדה על גדעון מקורה בימי דבקותו של גדעון באותו צייר.

לפיכך כאשר שב גדעון ממסעיו והיה בריא ואיתן לא חדל אלעזר מבּקש שעת כושר לדפוק על דלתות לבו של גדעון ביד קלה וזהירה כדי להשיג דברים ברוּרים יותר על אותה תקופה.

סוף סוף נזדמנה לאלעזר שעה כזו בחול המועד של הפסח, לפני שבוּעות מספר, ואם כי לא הרבה היה קציר־שיחו, אבל מדברים מועטים ששמע שוב, די היה לו כדי להבין יותר לרוּחו של גדעון וגם להשיב את לבו של גדעון אליו כלפנים:

לעת ערבּיִם באחד ימי חול המועד היו מהלכים דרך טיול מחוץ לעיר; אלעזר, בכוונה תחילה, היה מספּר לגדעון ענינים ואירועים שקרו בעיר בימי מסעיו של גדעון ולא היו ידועים לו והיה משלב ענין בענין ומוציא ענין מתוך ענין עד שהעלה בפיו לזות שפתים של הבריות על ענין ישן דאשתקד, על הצייר סיניור אבנר בן־אדיר, שיש אומרים: השוטרים שבאו לקחתו למאסר אמנם לא יכלו לאסרו כי ניתן צרפתי הוא, אבל הם אמרו שהצייר נתפס בגנבת דברים עתיקים מתוך החַרם “בית המקדש”, ואחרים אומרים לא כי אלא נתפס בכפר אחד רחוק שזנה עם אשת המוכתאר…

ביטל גדעון בתוקף וברוגזה דברי הבל אלה ביטול גמור.

אמר אלעזר לשון רכה: כלום סבור אתה שאני מטיל ספק בטיבו של האיש? אני לזות שפתים של הבריות אני מוסר. והמשל אומר: הבריות עושות מפרעוש גמל… אבל על כל פנים – הם אומרים – פרעוש יש…

– כך? – השיב גדעון בחוזק קול – ואני אומר לך משל אחר: האיש הזה נושא בחובו מחשבות נשגבות וענינים מופלאים שמשוּלים לככרות־ככרות זהב והבריות אינן רואות אלא שהוא נושא בידו קורטוב זהב כראש סיכה וגם זה אומרים גנוב הוא עמו…

– כל כך הרכת אותו – אמר אלעזר ספק מתּמם ספק תמה – אם כך – אשריך. הרי זו זכות להכיר איש כזה… ואיך באת להכירו כל כך, כלומר: על ידי מה זכית?..

– בעצם לא זכיתי להכיר העומק שלו, הסוד שלו… לא כל אחד זוכה… אבל די היה לי שידעתי הדרך שלו… המחשבות שלו… משהו, כמו ניצוץ, מאש שלו… משל אני רואה ידית של חרב משובצה פּנינים יקרות מאין כמותן אבל החרב אני לא רואה… החרב בתוך הנדן…

– דומה אני שאתה התגעגעת מאד אחריו אחר שנסע… כך דומה לי…

– ברור.. איך לא אתגעגע? הוא כמו נעקר ממני פתאום… אני הייתי צריך לו עוד… אבל יש לי, השבח לאל, “רכוש” מעמו… לא רק מזכּרות, ציורים (הציור שציירני), אבל גם – זאת אוכל לגלות לך עתה: הוּא פתח לי גורל, בשבילי באופן מיוחד, והגורל אמר לרוב דברים טובים, טובים… גם ההצלחה שעמי כבר אמר הגורל. דברים אלו שנשארו לי ממנוּ אני לוקח “למַבּדא” (עקרון), ליסוד בחיי. אני בטוּח שתמיד יביאו לי דבריו ועצותיו טובה וברכה. אני מקוה גם שהוא ישוב באחד הימים שנית לירושלים כפי שכתב לי במכתבו, גם כתב לי שלא אצפה למכתב ממנו – כשיוכל יכתוב לי – ואני מצפה לו…

היה אלעזר חושש להאריך דברים עמו על אודות האיש פן יהא גורם שיתעוררוּ מחדש געגועיו של גדעון וסיים דבריו באשר סיים.

ואילו אותו היום בבוקר, שבאו אביו ודודיו לפקוד את גדעון במושבו לסיח עמו על עסקי הממון שלו ועל “סידורו” (אירושיו־נישואיו), הוטל גם על אלעזר לבוא אחריהם כבדרך מקרה, ו"להמשיך" לסיח עמו, כשליח מטעם המשפּחה, לבדוק, לחקור ולדעת אל מה ישא גדעון נפשו עתה? על מה ולמה יתחמק כל הימים מעשות רצון הוריו הזקנים.

בשעה שצעד אלעזר אותו בוקר לקראת מושבו של גדעון הבחין מיד, מחזות פניו, ששרוי הוּא בעגמימות. נתעוררה דאגה בלבו של אלעזר על כך. נתקרב לאיטו אל מושב גדעון וניסה מיד למשכו בדברים: לשם מה באו אליו אבא ו הדודים לעת הבוקר? על מה סחו, וכמה זמן שהו כאן?

סח לו גדעון כל אותם הדברים שנתגלגלוּ בשיחתם. תפסו אלעזר בלשונו וטען כנגדו: ובאמת, עד מתי תתאכזר כך על אבא, שנפשו קשוּרה בנפשך ואתה כל חייו ואתה כל עולמו! והיאך אתה דוחה דברו בחלומות וגמטריאות? ואני הלא יודעך: לפנים היה לבך משוּך אחר אלו המזדמנות במסתרים ורדפת אחריהן כצייד אחר טרפו, אבל עתה – כמדומה לי – חדלת מכך; והאין טוב שתמצא לך “לחם־בית” שלך בשקט ובשמחה? אתה כבר בן עשרים וארבע – ועד מתי?

אמר גדעון: אתה הלא תאמין לי; אתך מדבר אני גלוי הכל כאשר לכל. ידאב לבי על אבא. הרבה ידאב. פּעמים חושב אני שעות שלמות על זה הענין. אבל מה אעשה ואיני יכול, עדיין איני יכול. וכל שאני דוחה איני דוחה אלא בכדי לדעת דבר ברוּר, בכדי לבחון עצמי: כיצד אהיה אני יכול להתחתן עם בחורה, ולוּ תהיה יפה ונהדרה. זהו. אני דוחה לעת עתה עד שאדע ברור איך יהיה עמי…

– בחיי, שאיני מבין מה אתה סח. מה אתה צריך לבחון? מה יש לבחון? תתחתן כמו כל העולם, כמוני; כלום חסר אתה נסיון בנשים? לא היוּ לך דייך… שם, בין בתרי הרים?.. לאיזו בחינות אתה זקוּק?

– הרי… אגיד לך… זהו… איני מתאר לעצמי שאני יכול להפרד מאלה ההרים… הגיאיות… איני יכול לראות עצמי שוכן בעיר, לבוש ככוואג’ה (אדון), יושׁב ב"מֶינדֶיר" (בספה עירונית) ליד אשׁתי כאחד הזוגות הצעירים. אני – לבי יוצא אל המקומות האלה, אל הכפרים, אל השדות, אל פלגי המעינות וגם… – לפניך אני מודה – עדיין משוך לבי אחר אותם הגיאיות והגבעות… ואילו ידעתי ברור שאחת בחורה יפה מן העיר תרצה לחיות עמי כאן כמוני, הייתי מנסה להתחתן, אבל דומני שלא תימצא כזאת. הרי אני זוכר כל הבחורות שהציעוּ לי לפני שנתים ושלש. אם הבחורה היא מאלו “האישקולנטאס” (שלמדו בבית ספר) – האם תרצה אחת כזו לחיות עמי חיי פלחים בכפרים? ואם סתם אחת יפה – האם לא תרצה להתקשט ולהתפרכס בין הבריות בעיר? אולי תסכים לבוא אחרי, אחת לא יפה ולא חשובה – אבל אני לא ארצה באשה שאינה יפה ואינה חשובה.

– וכלום חושב אתה לגור תמיד ככה בין ערבים ופלחים בכפרים? התזניח באמת הכל, הקרובים, המשפּחה ובפרט ההורים הזקנים – למען התאוה הגדולה הזו להיות כפלח? באלהים, איני מבין מה קרה לך – אתה סתם מפריז בשגעונות.

– לא, לא לעולם אני חושב להישאר כך, אלא עד שאראה ואדע כי יכול אני לשנות עצמי. ומשום כך אני דוחה הנישואין לעוד שנה־שנתים, אתאמץ לשנות עצמי קמעה קמעה, אנסה בכל לבי להחליק דרכי למען אבא ואמא, אבל לא ארצה, לא אסכים, שידחפוני בעל כרחי ויטילוני בפח ואהיה כאסיר כּבוּל בידיו וברגליו. אשא אשה כאשר אדע שאהיה מאושר עמה והיא תהיה מאושרה עמי – זהו…

הרגיש אלעזר, שהפעם יוצאים דברי גדעון מן הלב. אכן לב נפתל ונסער לבחור, אך כך לבו ואין עצה ואין תבונה נגד מערכי לב אדם, כל שכן נגד לבו של גדעון. לפיכך לקח אלעזר לשון רכה בפיו ואמר: יהי כן… מה נעשה? נחכה שנה. מספיק שנה. ואנו נמצא בשבילך בחורה יפה, מופלאה, שתעקור לבך מאלה ההרים והגיאיות ותמשוך אותך אליה באהבה. לא סַד תשים על רגליך אלא עטרה על ראשך, עטרת אהבה, ואתה תהיה מלך בביתך לשמחתך, לשמחת אביך ושמחת כל המשפּחה – כן יהיה רצון.

בינתים בא טלאל מן העיר ומסר דברים וחשבונות מן העסקים לגדעון. ובין כה וכה הביא הנער המשרת מבית טלאל סעודת צהרים בשר (כשר) צלוּי על גחלים, סלט ופיתות טריות וסעדו לבם יחד עם אלעזר.

יב. חאמדה    🔗

כל אותם ימות אביב ראשונים, עד שלהי אייר, עברו הימים כסדרם כדרכם. מסתבר, שהדודן אלעזר עשה כחמתו וסח להורים עיקרה של אותה שיחה שבגילוי לב בינו ובין גדעון, שמשמעה: יש לעשות גם הפעם רצונו של גדעון ולהמתין לו לפחות שנה אחת ואז, בעזרת ה', הכל על מקומו יבוא בשלום. והמשפּחה קיבלה וקיותה בבטחה לתום תקוּפת השנה.

וגדעון, עם שבסתר לבו לא ידע היאך ומאַיִן תצמח תמורתו־שלוותו, גם הוא קיוה לטובה ושקע בעניני עסקיו בלא דאגה יתרה.

ויהי היום, ממחרת חג השבועות וגדעון ישב לעת הצהרים, נשען במקומו תחת התאנה, ואיש מרעיו אין עמו, כי פנו והלכו איש לדרכו, גם טלאל יצא אותו יום בשליחות מאת גדעון לבית ג’אלה הרחוקה.

בקומו ממקומו לשם מה, ובצעדו כה וכה תפוס מחשבותיו, ראה מרחוק, בשיפולי ההר, עלמה בת פלחים, לפי לבושה, פוסעת ועולה לאיטה במעלה ההר. בשביל המתפתל כה וכה יש ונעלמת הדמות במדרון ההר ויש ונגלתה שנית. בינתיים שב גדעון וישב במקומו. משהגיעה העלמה למעלה פנתה לעבר מושבו. התבונן בה ארוכות ולא הכירה. היא צעדה מתונה־מתונה לקראתו והיה מהלכה הלוך וטפוף כמהלך היונה. כל שהלכה וקרבה נראתה ישרת קומה כברוש צעיר וקימורי שדיה בלטו מתחת לחלוקה והיו כרוטטים. משקרבה סמוך לתחומו – ועדיין שתקה, – היה מתפלא מראותו את נקיון חלוקה, סודר ראשה הצחור ולובן פניה וידיה, שלא כדרכן של פלחות, ואחר הבחין בעיניה היפות, החומות, מצבע השקד, שריסי עפעפיהן שחורים כעשויים בפוך וקלסתר פניה חמוד־מתוק – אז פלטו שפתיו קול גילה “הלא את חאמדה, אחות טלאל הקטנה” – והיה מקדם פניה בברכות ובדברי נימוסין וחזר ואמר: מה גבהת, מה יפית, הלא גדלת מאד. מאין באת? איפה נעלמת זה שנים מספר?

והיא, אחר הֲשִׁיבָהּ לוֹ ברכות ושלומות, אמרה: ילדי הבית הלכו מעת הבוקר העירה ולא נראו לעין. אמרה אמי: אולי דרוש להם למעלה דבר־מה לסעודת הצהרים, לכי ושאלי את אחיך טלאל, או את גַ’דעוֹן ונכין להם כחפצם: מאפה או צלי אש.

– תודה לאֵם. לא אחפוץ כעת דבר. סעדנו פּת שחרית בשעה מאוחרה. לכשישוב טלאל ממסעו לפנות ערב אפשר יביא עמו עוד שני אנשים, אז תכינו לנו אשר תכינו. ועתה שבי נא, אחותי, וספרי לנו איך ואיפה נעלמת ימים רבים, עד שהלכת ילדה־נערה והנה שבת עלמה – מַא שא אללה! (בלא עין רעה).

– האם לא תדע? האם לא שאלת פעם את טלאל, למשל, או את אמי, אנה פנתה זו הילדה חאמדה, ומה קרה לה?

– האמת… לא שאלתי… לא ידעתי… הן היית אז ילדה…

– לא הייתי כל כך “ילדה”. הם אומרים שאני כיום בת שש עשרה או פּחות או יותר – אם כן הייתי אז בת שתים עשרה או שלש עשרה או פּחות…

– אכן מראיתך והדרך כיום כאחת בת שבע עשרה או שמונה עשרה, אבל… אז לא נראית כה חיננית וחמודה. איכה משתנה נערה תוך שלש־ארבע בשנים כל כך?

– מה פלא? מדרך הטבע הוא אשר הפרגית או הכבשה וכל בעל חי, אם אוכלים ושותים – צומחים וגדלים… ואני אכלתי, שתיתי וחיתי בטוב ובנועם – גדלתי. וגם אתה עלם צעיר היית לפני נסעי מזה, והנה גופך מלא, שערך הדוּר וּשׂפמך זקוּף – היית גבר! אכן בזה אין פלא מיוחד. הפלא הוא איך עלם עובד ב"טורבּה" (בבית הקברות) יהיה במשך ארבע־חמש שנים – מא שא אללה – בעל מקנה רב ואיש הון כאחד העשירים וגם, כפי דברי הבריות, דורש טוב אתה לרבים ועושה צדקה לעבדי הבורא – האל ינצרך.

– אכן גם לשונך לימדת לדבר צחות כאחת הנשים הנבונות, אף זה בעיני פלא. אבל אבקשך, “מחבובה”, ספרי מאשר היה עמך בעבר, למה רחקת מביתך ואיפה עברת כל התקופה הזאת?

– אם רצונך לדעת דוקא עתה מכל אלה, לא אוּכל לספּר אלא בקצרה, אם כי אין כל דבר מן הענין בזה. הן ודאי ידעת בזמנו, שדודי, אחי אמי, מעזה – מת אז, לפתע, האל ירחמהו, ונשארה אשתו עם שלשה קטנים ותינוקת זעירה. כשנסענו אז כולנו לבקר את המשפּחה, ביקשה האשה, האלמנה הצעירה, שתשאיר אותי עמה ואהיה לְעֵזֶר לה בנחלה – נחלה גדולה להם – ואשים עיני על הקטנים, כי לבה שבור ממר המות ואין עמה לא רצון, לא כוח ולא סבלנות לתת דעתה על הכל. ואז הוסיפה ואמרה: חאמדה – תאכל ותשׁתה “מעֵיני זאת לעֵיני זאת” (מטוב הבית) ואוהבנה כאחות לי, תשב עמנו כמו בביתכם – כמה שיהיה ברצונה לשבת עמנוּ. אמי ובני הבית, וטלאל בעיקר, נאותו לה ואני, היכולתי לסרב לבקשתה? הסכמתי. ואף כי טרחתי לעתים גם בבית, גם בשדה וגם בילדים – נעמה לי הישיבה שם. אנשים הבית כולם כמעט, נודעים בטוּב לבם ונעלה על כולם זקני, אבי אמי, איש נבון ובעל לשון וכל שיפתח פיו במושב־מנוחה יספר דברים מדברים שונים, שמושכים את הלב. ואני תמיד אהבתי שיחו והקשבתי למוצא פיו בכל לבי. הרי סיפרתי לך כמעט על הימים הרבים ברגעים מעטים.

היתה חאמדה יושבת על קצה המחצלת, בתחום צל התאנה, וגדעון יושב למולה. היא דיברה דבריה במתינות והיתה אוספת בידה מלא חפנה חצץ מן האדמה, מַזילתו בין אצבעותיה דרך משחק, וּמפעם לפעם פיזרה את מבטיה על פני כל מסביב ויש ונעצתם על פני גדעון… ותלתלי שערותיה חרגו וירדו כפעם בפעם מתחת לסודר הלבן שעל ראשה ואספתם והסתירתם מפעם לפעם מתחת לסודר – ובעיני גדעון דמתה אז כמו הגיחה ועלתה לפתע לעיניו מבין צלעות ההרים לא אותה אחות טלאל הקטנה, כי אם בת־אללה מפליאה מקסימה, היושבת לפניו וחדה חידתה חלקות וקלות ואילו את לבו תמשוך כמו בזרועות חזקות־עצומות…

אז אמר גדעון קול רך כמתחנן, כאבין מבקש מתת: שמעיני, חאמדה, וישמע האל משאלות לבך, אם אבקש דבר ממך התאוֹתי לי?

– אתמהה עליך, יא ג’דעון, כלום יכול אדם להגיד מראש כן או לא בטרם ישאלוהוּ ובטרם ידע מה ידָרש ממנו?

– אבל הדבר אשר אבקש ממך לא ירע לך מכל וכל ולא יגרע אף שערה מפאר שערותיך, ולא יסב לך כל יגע או טרחה – התאוֹתי לי ולא תשיבי פני ריקם?

– סלח נא, גדעון, כי תדבר כאחד הנערים. הן אם תבקש ממני, למשל, כי אשקר, כי אעיד דבר כזב, אם גם לא אתיגע ולא יחסר ממני דבר – המותר כי אכזב? הטוב בעיניך כי אשקר?

– אללה, אללה, מה חכמת, חביבתי, ועד מה תעמיקי דבּר כמו היית קאדי (שופט) בבית משפט! ואת אמרת שאין פלא בתמורתך! אכן מפליאה אַת בשיחך, אבל הריני מבטיחך: את אשר אבקש ממך אינו תלוי בשום איש זולתך לטובה או לרעה, רק בטובך, בנועם חסדך תלוי הדבר – התטיבי עמי ותמלאי דברי?

– יא, ג’דעון, איך תדע למשוך לב אדם בדבריך עד כך? שפיר, אחסה באלהים ולא אירא אותך – שאל מה חפצך?

– הסירי רגע, ברוב טובך, הסודר מראשך… וצנחו תלתליך… ככה… כולם… אך לרגע – רק זאת!

– יא אללה, איזה רצון זר! הידרוש אדם מעלמה דבר כזה “מן הפּתח לחלון” (לפתע פּתאום) הן בושה היא… והרי העולם יום… והכל גלוּי… הן אמרת כי לא יגָרע ממני דבר, האם לא יגרע כבוד החורמה (האשה) מדבר־כלימה כזה? ולמה לך זאת? מה יתן ומה יוסיף עשרך מראה־שער־ראשי?..

– ביקשתיך אתחנן לך, אך רגע, הלא מצער הוא – אין איש מסביב.

– באלהים, לוּ אחר ביקש כזאת ממני כי אז סטרתי על פניו… אבל אתה… ידעתיך מאז… אתה – אתה. לא נשתנית, להיפך עוד הגברת חיליך כאשר אראה… עוד תלהט אחר תשוקות לבך כאשר להטת… הנה לך – אמרה – השמיטה הסודר בתנועה קלה וגלשו שתי צמותיה עבות, רפות, ערמוניות ותלתליה, מעל פניה, צנחו זוהרים, רוטטים…

– אודך, אודך כל התודות, לא אשכח לך חסדך זה לעולם – גמגם ברוב רגש – ועיניו נעוצות על הנוי הניתך לפניו כמחזה קסם. מיד התקינה סודרה, אספה שערותיה, קמה ואמרה: עתה עלי ללכת… אמי תדאג כי התמהמהתי מדי…

– אך עוד רגע אחד, לטופה, בארי מהו שאמרת שלא נשתניתי ושאני להוּט וכל כדומה לזה – מה תדעי עלי? ומה כיוונת בדבריך?

– מה אדע עליך? – הרבה… הרבה… לא תוכל גם לשער…

– מה, למשך, וכיצד? הן נעדרת מפה זה שנים ארבע או יותר.

– כן… אדע מאז… מאז הייתי ילדה, כפי שאמרת. ידעתי הרבה… לאותה ילדה היו גם עינים… ולב… וּכאב…

– מה? – משך קולו בתמיהה – לב… וכאב… הרי את מושכת לבי כמו בחבלים… הגידי מה! למען האל!

– אם לא תכעס עלי אזכיר לך קצת… דבר מועט מהרבה…

– אני לא אחשוש להגיד לך מראש: חי עיניך המופלאות מכל פלא, לא אכעס. איך אכעס על מקור הנועם והיופי?

– אם כך, התזכור יום אחד בעונת נבי מוסה¹⁴, בעתות ערביים ירדת מן ה"טורבּה" ועברת ליד מעין סילוואן, מקום הבנות כובסות כבסיהן; ירדת במדרגות, שתית, רחצת פניך ואחר דיברת והתלוצצת כה וכה עם הבנות ואחר יצאת והחילות לעלות בהר בדרך העירה. והנה הבנות יצאו כל אחת לילך לדרכה. אז חזרה בת אחת, פַתּחִיָה גַ’בְּרִי, זאת השטנה “הבוערת כלהבה”, כאילו שכחה דבר מכבסיה במעין. ואתה ראית ושבת וירדת אחריה למעין ו"החילות" עמה… אמרת לה, שתתן לך לנשקך ותתן לה מג’ידיה¹⁵ והיא מאנה בפיה והסכימה למעשה. נשקת לה, לא אחת, ונתת לה הכסף – התזכור זאת?

– אללה! איך סיפרה לך הכל?

– לא, היא לא סיפרה לי דבר. אני שמעתי בעצמי הכל. חבוייה הייתי אחרי הסלעים אשר ליד המעין…

– ומה הביאך להתחבא שם?

– כי עקבתי אחריך…

– למה? לשם מה?

– זאת עליך להבין מעצמך…

– איך אבין ואיך אדע?

– הנני ואעזור לך להבין… התזכור אתענין המפולת, מפולת בית בעיר, על ידי ביתך, אשר הלכת להציל, ואמנם הצלת אשה ושניילדים, אבל באותה שעה התמוטט עוד קיר ופגע בך והיית חולה מסוכן – התזכור זאת?

– ודאי אזכור… אכן, זה היה לפני ארבע או חמש שנים…

– זה קרה כמה חדשים לפני צאתי לעזה… וכשסיפרו הגברים לטלאל ב"טורבה" המעשה שקרה ואמרו שאתה בסכנה – הלכתי הביתה שבורה ודוממה. אמי חרדה עלי. סיפרתי לה כל ששמעתי עליך. גם היא עגמה ודאבה עליך. אמרתי לה: ראוי שנלך אל שיך עארף ונבקשו שיכתוב בשבילך חיג’אב¹⁶. ואמנם מיהרנו והלכנו שתינו העירה. שילמנו לו רבע מג’ידיה וכתב בשבילך חיג’אב בטוב. אני הולכתיו אל אמך ואמרתי לה: אמי עשתה את החיג’אב הזה בשביל ג’דעון, ישאהו “בלבו” – ויבריא. ואחר שבועים, או שלושה, כששבת בריא ושלם ל"טורבה" והיית מדבר עם אנשים, “תפסתי רגע” כשהיית לבדך ואמרתי לך: אתה נושא בלבך את היג’אב, ששלחה לך אמי? אתה תמהת רגע ואמרת: כך? זה אמך שלחה?.. הגידי לה תודות רבות. ואז רצית לספּר לך שאני אשר דאגתי להכין הקמיע ואני הביאותיו אליך… אבל אתה גם לא הבטת אלי ופנית לחבריך והוספת לדבר עמם… אני נכלמתי כל כך וכעסתי עליך…

היה גדעון שומע כמשתאה לגילויים שזו פורשת לפניו ולוקחת את לבו. ובהתמוגגו מנועם דבריה שאלה קול רך: אם כך, הרי אהבתיני מאז…. אהבה עזה כל כך! הנכונה מחשבתי?

– לא אכזב בלשוני. אהבתיך כאשר תאהב נערה עולת ימים אהבה שרשית, מתוקה, כמתקו של פרי־בכורים עסיסי… אבל גם רגזתי עליך מאד… לא רק על אשר לא שמת לבך אלי בדבר החיג’אב אלא בכלל.. על כל אשר ראיתי ממך…

– מהו כל שראית ממני?

– כל שראיתיך רודף בנות כזאב אחר גדיות…

– כה צעירה היית וידעת אהבה… וקנאה… ושנאה…

– אמנם ידעתי כל אלה. אבל הן הייתי “ילדה” ומה ערך וחשיבות לרגשות־לב ילדה?

– אבל עתה, שהנך עלמה נאה ונבונה, האם לא נשאר דבר בלבך מאותם רגשי אהבה אלי?

– כלום…

– האומנם? האם דברך זה מתאים לרגשות לבך לעת כזו?

– הו, על הצער, אכן מתאים, מתאים…

– היתכן? איכה ימחקו מלב עקבות אהבה “שרשית” “עסיסית”?.. ומדוע יכבד לבך עלי כל כך?

– באשר משערת אני. אם בהיותך אפרוח צעיר – כך, מי יודע עתה כמה תרנגולות לתרנגול זה?..

והיא נחפּזה לקום ואמרה: הנה התמהמהתי כל כך…

והוּא אמר בתום לב: באלהים, היית נבונה ופקחה, שם אללה עליך, ישרו דבריך, בעיני וגם נעמו לי מאד. אם ירצה האל, עוד נשוב ונשוחח לעת מצוא. ועכשיו, אנא, טרם תרדי, הטיבי נא, אחי הג’רה (כד החרס) מן החדר ומלאי נא אותה מים מן הבור הסמוך. ואחר תאמרי לאמך: לעת ערב ישוב טלאל עם שנים או שלושה אנשים, תואיל ותכין לנו ארוחת ערב טובה.

סרה אל החדר, לקחה את הכד ופנתה אל הבור.

כששבה, עמד גדעון בפנים באמצע החדר. משהורידה הכד מעל שכמה אחז בשתי ידיה ואמר:

– נשבעתי באלהים ובכל אשר לי מן המקנה ומן ההון ומן הזהב – אהבתיך אהבת עד! לא אכחד ממך. רדוף רדפתי אחר הבנות באשר מצאתין. אבל אפשר וכל אשר ארדוף אחריהן – אחריך רדפתי ואותך בקשה נפשי ואני בלא יודעים!

אותה שעה הסתכל בה וראה: סומק פניה נעלם וחיוורון פּשט בכל פניה.

ואחר אמרה חרש: הֲמַמְתַּנִי, יא ג’דעון, בדבריך… חטפת לבי מחזי… אלהים! אלהים! איזו שעה מבורכה! איזה אושר עצום! עת עליתי הנה, אמנם פּעום פּעם לבי בחזקה עלה על לבי מה – לא אדע מה – אבל לאושר כזה, לפתאומיות מבורכה זו לא פללתי – ועתה כמו יצקת על ראשי שפע אושר מלבך הנדיב. אבל סלח לי, חביבי, האם לא תסיח כעת כזאת וכזאת משכרון דמיך? מסערת לבך? האומנם תוכל לקחתני לך ואתה יהודי ואני מוסלמית? או תאמר להשתעשע עמי מרוב אהבה?..

אמר לה: שמעיני, חאמדה, עת הלכת למלא את הכד מים – ראשי נמלא מחשבות… ראיתי אותי ואותך, עומדים איש מול רעהו וים מכה גלים זועפים מפריד בינינו וידינו מושטות איש לקראת רעהו… באלהים, כך עלה דמיון בראשי… אבל שבתי ואמרתי אל לבי: אם אלהים הוא הנוטע אהבה בלב אדם, הוא יטע גם אומץ וגבורה לקפוץ בין הגלים הסוערים. אני נכון לקפוץ ולחתור עליך. התקפצי גם את לקראתי?

– אקפוץ גם במים וגם באש. נקלה זאת בעיני למען אהבתך אף כי למען יהודי כמוך. אחריך אליך ואתיהד.

– עתה יצקת אַת על ראשי שבעת מונים אהבה ואושר.

– עתה נתונה אני לך… מעתה שלך אני לעד!

נפלו איש בזרועות רעהו – – – היא ניתקה מבין זרועותיו ואמרה: עוד נשוב ונדבר דברינו במתינות ובפרטות.

אמר: איכה נעשה זאת? כיצד ניפגש לבדנו?

– בלילות. הן אתה לן פה לרוב בלילות. אבוא אליך בחצות לילה כאשר טלאל נוסע לעתים מחוץ לעיר ושוהה שם יום ולילה.

– ולא תחששי, מחבּוּבּה, פן ירגישו בני הבית בצאתך ולא תיראי להלוך בחשכת הלילה?

– הן אמרת: האל הנוטע אהבה בלב יטע גם אומץ בלב. תהיה לי בשלום, אהובי, אהיה כפרתך, חמדת לבי. – ובצאתה אמרה חרש צוהלה: ראה, ראה, יא ג’דעון, ריקה עליתי הנה ואני יורדת כה מלאה… על גַבִּי הררי אושׁר קלים כנוצות, יא ג’דעון.

יג. אהבה במסתרים    🔗

כתוב בספר עתיק: האהבה במסתרים – אימה סביבה, חתחתים מימינה, אויבים משמאלה וכל עצמה אש עצורה. אולם מַתוֹת־אושרה גברו על כל מתות־אֵל. צליליה נעלים על כל נגינה, רגעיה שיאים במהלך הזמן, חלומותיה מופלאים מכל חלום־פלא, מעדניה סוד מיסוד ההוייה ויין־שכרונה ממקור האין סוף.

גדעון וחאמדה נתאשרו שלשה חדשים ומעלה בחיי אהבה במסתרים. שניהם ידעו והכירו דיים את החסד והשבט, הזוהר והאופל, הברי והשמא בסתר אהבתם. גדעון אזר כל חיליו כפעם בפעם לסול את הדרך לחאמדה בלילה. כמצביא טכססן תיכן וחישב, בדק ושקל פרטי הפרטים בשדה פעולתו: הפגישה בלילה. וחאמדה לא הכזיבה. תמיד דרוכה, כולה נכונה, עשתה צעדיה בזהירוּת ובסבלנוּת, ואיש לא חש בדבר וגם טלאל עצמו לא שם אל לב, שבאותם הימים, בתקופת שלשת החדשים, הוטלו עליו שליחוּיות תכופות, רבו נסיעותיו מחוץ לעיר ונעדר מן הבית בלילה פעם או פעמיים בשבוע, שכן אם הענין המבוקש בעסקים הצליח, היו השמחה והסיפוק ממלאים לבו של טלאל ואם יש ולא הצליח בשליחותו ודאי היו כל מעייניו נתונים למצוא מוצא לתקן הפגום בעסק אחר, בין כך וכך לא נעור כל חשד שהוא בלבו.

בימים ההם הגה גדעון רעיון חדש: לקנות בקר מסוריה לגידול ולמכירה בפרט למושבות היהודיות ולקבוצים אחדים שזקוקים לסוגי־פּרות שונים. לאחר שחקר טיבו של הענין בכללו, גוללו לפני טלאל. לשם כך הציע לו שיסע לכפרי סוריה והלבנון, יכיר את הסוחרים שעוסקים במסחר זה, יבחון ויבדוק התנאים: גידולם של הסוגים השונים, מחירם וכיוצא בזה – ואם התנאים יבטיחו סיכויים טובים לרווחים יסעו אחר כך יחד ויקנו מספר ראשים לפי הצורך. טלאל יצאי למסעו שיארך כמשוער כשלשה שבועות.

בבית טלאל קבלו דבר “הענף” החדש בשביעות רצון רבה, כי כל שידו של גדעון עושה חיל כן תשפר מנת חלקה של המשפּחה מידו הרחבה של גדעון. וטלאל עצמו שמח וגם עלה בעיני עצמו ובעיני המשפּחה בסמוך עליו גדעון לטפל בענין נכבד כזה ובהבטיחו לו שכרו בעין יפה. (אך חסרונו של טלאל בימי מסעו מילא לפעמים אחיו הצעיר, מוּראד חסן, שהיה בנערותו בבית ספר ויודע כתיבה וחשבון כראוי).

בעצם ימי מסעו של טלאל לדמשק סר אל גדעון במושבו לעת ערבים דודנו אלעזר.

משראהו מרחוק, שמח לקראתו. בהתקרבו כיבדהו לפני אורחיו והושיבו סמוך לו והיו סחים כולם באשר סחו.

משנסתלקו היושבים פּתח מיד אלעזר ואמר: מה קשה היה עלי להתאפק מדבּר אליך לפני האנשים האלה. לוּ ידעת מה בפי אליך כעת! אבל לא תוכל לנחש איך נודע לי הכל, כל הדרוש לי לדעת.

רעדה קלה עברה על גדעון ואחזתהו מבוכה: הנודע כבר דברו עם חאמדה למי שהוא? היתכן שעין־אדם ראתה בבואה אליו בחשכת הלילה? ברם, הסתיר מבוכתו ואמר כמו מלב קל וטוב: מה הדבר? “כיר אין שא אללה” (לטובה ברצון האל) תן ונשמע.

– טוב, טוב מאד, לדעתי.

– נחה דעתו של גדעון והכין עצמו להקשיב מתוך סקרנות לדברי אלעזר.

– שמע: אתמול בערב נזדמנתי באירוסין של בת השכנים שלנו. ראיתי כמה בחורות נאות, שדומה לי שאתה גם כן מכירן. אבל ביניהן ראיתי – זו הפעם הראשונה מקרוב – לֶלָה רָקיבּ (בתו של כוואג’ה סלים רקיב) – היא יפה, “דבר להלל”, (היא יפה מאה מונים מסולטאנה שלי). כשהתבוננתי אליה היטב אמרתי בלבי: זאת לגדעון! לכשתראנה מובטחני שתתוס לבך כרגע. עתה, מה אתה אומר?

– מה אני אומר? אני אומר: מה זאת עלתה בדעתך? הלא יחד גמרנו אומר לפני כשלשה־ארבעה חדשים, שהשנה הזאת נחכה ואחר כך נחשוב בענינים כאלה.

– ודאי, ודאי, כמו שאתה אומר, נחכה שנה… אבל מחשבתי היא רק אירושין עתה… ואחר שנה נישואין. אני מבין, שאתה רוצה לשאלני: למה כך? מה צורך בכך?

– כן, זהו, מה צורך בכל התחבולה הזו?

– זהו: משׁום שׁבחורה זוֹ, לֶלָה היא “מציאה”, היא מזהירה, היא “עמוד אור”, לא רק שהיא יפה בלא כל פגם, אלא היא גם מלאת חן, מקור החן בפניה, בצחוקה. הייתי רוצה להבטיח אותה בשבילך… זהו…

החשה גדעון רגעים ארוכים. פניו לבשו דאבה, דאגה. תמה מאד אלעזר למראה עיניו. עם זאת סבר שעליו להמתין בדומיה: הלא דבר הוּא… משארכו הרגעים אמר לאיטו:

– מה לך, גדעון, מה מחשבות רבות בלבך? למה נעצבת כל כך, כאילו שמעת איזו בשורה רעה מפי. מעולם לא ראיתיך שוקע במחשבות כמו “במים אדירים”.

– באלהים, אלעזר, רבות, רבות המחשבות, אבל אין אני טובע בהן, אני עומד עליהן, רצוני לאמר, אני חושב כל הימים… חשבתי על הכל… עד הסוף; אלא שותק אני באשר לא אדע איך אתחיל לדבּר… וגם באשר נדהם אני… כי אני רציתי לסיח עמך לאט לאט באחד הימים, לא עתה, עדיין לא – והנה הקדמת לבוא מאד… ואפשר מן השמים שלחוך… אולי טוב שבאת עכשו. סוף סוף לך צריך הייתי לספּר במוקדם או במאוחר. ואכן, יודע אני שתחשבני למשוגע, וגם אתה תהיה כמשוגע, בשמעך דברי, אבל אולי, אולי. אתה תבינני, כי אני…

– דבּר נא ואשמע, אתה מושך נשמתי ממני…

– בכן, דע לך, אני אוהב נערה… אני אוהב כאשר לא אהבתי מעודי… כל “הענינים” שאתה יודע ממני עם בנות וכל אשר קרה ועבר עלי פה ושם – כל אלה הם משל לעפר, לאבק פּורח, מול סלע איתן, או אמור אתה: כמו אור מנורה למול אור השמש…

– מי היא? – שאל אלעזר כמשווע חרש.

– אל תיבהל ואל תקפוץ ממקומך… אסביר לך הכל במתינות…

– ובכן, מי היא?

– חאמדה, אחות טלאל.

– מה? השמעתי נכונה? חאמדה? “היצאת משוגע?”

– אמרתי לך כי תשימני למשוגע…

– וכלום באמת תאהבנה להיות לך לאשה? להתחתן עמה? אילו אמרת כי אהבתהּ להשתעשע עמה… ככה… החרשתי, אבל להתחתן בחופה וקידושין עם “פלחיתה” (פלחה קטנה) מסילואן – מה היה לך? אפשר עשתה לך כישוף, אין ספק כישוף, אלו הפלחות, אנו יודעים, תדיר שקועות הן בכישופים… ואני איני מבין בכלל מה מצאת בה? מה פשר אהבה בוערה זו? כלום כל כך יפה היא? הרי אני מכירה מילדותה. אכן שנים מספר לא ראיתיה כלל, חשבתי שאולי מתה ולא נודע לנו; אכן לפני חודש ימים פגשתיה בכפר למטה, אבל –

– והיא אינה יפה בעיניך

– היא נאה. עיניה יפות, נכון, יפות מאד, אך כל השאר – רבות כמותה.

– כל השאר אני יודע… כל השאר אין כמותה, זאת אני יודע…

– משום שאתה שיכור אהבה – אינך רואה נכוחה. מי יודע איזה כישוף עשתה לך – האל ישמור…

– חדל לך מדברי הבל. אותי לא יקח כישוף ושום שד. אותי לקחה ביופיה, בבינתה, בנאמנותה. לוּ שמעת לשיחה, למתיקות דיבורה, לשכל מליה.

– מה סחה לך, מה “שרה” לך כי יכלה לכבוש בחור חזק ונבון כמוך? ומאין לה לנערה, בת פלחים, כל כך “מענה לשון”?

– גם אני השתוממתי בשיחתי הראשונה עמה לפני חדשיים ויותר. שאלתיה על כך והיא סיפרה לי הכל “קצר וברוּר” (וגדעון סיפר לו על תקופת שהייתה בעזה הכל מכל לפרטיו).

– אבל – חזר אלעזר לשיחו – מה דיברה אליך ואיך דיברה, שקשרה אותה, כביכול כגדי אחר אמו?

– אל נא במהתלות, אלעזר. שמע והבן: באחד הלילות הראשונים שבאה אלי, בחצות לילה, אמרתי לה, שאני מאושר בתכלית באהבתי זו וגם אומלל בתכלית. מיד השיבה לי: יא ג’דעון, לא תהיה אומלל. לעולם לא. אני אשא אתך את משא־אהבתנו ואָשרנוּ. לא אתן כי תיפול שערה אחת מראשך. התדמה שלא אבין מה עצום הקושי שבאהבתנוּ, עד מה עלולה אני לגרום לך מן היגון ומן הרעה? ידוע אדע הכל. חושב חשבתי על הכל. אבל קודם כל תנני ואודה לך, כפי שלבי מרגיש, על אהבתך אותי, על תתך כל עצמך לי. והיא כרעה צנחה בין רגלי, ככרוע מוסלמי בעת התפללו, ונשקתני מכף רגלי ועד ראשי והיתה חוזרת ואומרת: אתה היפה… העשיר… הנדיב… הבן יחיד… בחרת בי מכל הבנות, ערביות ויהודיות, מצאתני טובה וראויה לך מכולן, ואני – מה אוכל לגמול לך? במה אַראה תודתי לך? רק בהיותי נכונה להיות כפרתך, להיות עפר תחת רגלך, אתה אהובי, שליטי, אחי, אבי, אתה הכל לי, בלעדיך לא אחפוץ חיים –

פּתחתי אני לאמר לה דבר והיא הפסיקתני ואמרה: אל תדבר אתה, אל תאמר לי דבר, כל אשר תאבה להגיד לי אני אגיד לך: אתה יהודי, בחור מפואר, בן יחיד, ואביך זקן ואתה כל חייו, כל עולמו; וכל משפּחתך עיניהם תלוּיות בך – היתכן כי תנחית עליהם, על כולם, מדאֵבה כזו, אשר, האל לא יתן, תכריעם למות? לעולם לא! לא אחפוץ ולא תעלה כזאת על דעתי. האל יסתיר. אם כך, כיצד יהיה גורלנו? שמעני אשר חשבתי – אמרה לאיטה – והגד לי דעתך: אתה בּחר לך יהודיה כאוות נפשך, ולוּ תהיה יפה ממני. אני בטוחה בך. שום אשה לא תוכל עקור אותי מלבך. (אני יודעת זאת כמו שאתה יודע…) אני אהיה תמיד כשמש על ראשך, כשמש הזורחת כל הימים. יערכו לך אפוא, חתונה בכל השמחה הששון כראוי לך וכרצוּי להם, ואהבתנו תהיה נסתרה בינינו. אני אחכה לך שלש… ארבע… חמש שנים… גם אז אהיה צעירה ורעננה (אני כיום, כפי שאומרים לי, בת שש עשרה או פּחות או יותר). ואז אני אתיהד ואיש לא ידע מדוע התיהדתי. ואחר כך תוכל לישא אותי, הן יש יהודים לוקחים אשה שניה, אז לא יכאיב ולא יעליב הדבר למשפּחה. ודאי, מדרך הטבע, אשתך תכעס אבל אתה ואני נמתיק לה הענין. אני אחשבנה כאחות לי. היא תהיה הגבירה – לא איכפת לי – לו רק יהיה חלקי עמך. ואת ביתך אני אערוך ואקשטנו ואצחצחנו ויבריק כמו חַגָ’ר אַלמס (אבן יהלום).

– הנה, אלעזר, כזאת היתה עמי, עתה מה תאמר על בת פלחים זו?

– מה אני אומר? אני אומר מה שאמרתי. אתה נתון בשגעון, בעיוורון, אם הדברים האלה שדיברה אליך הכניעוּך כתינוק. אכן, המלים טובות, “מתוקות”, ביחוד שכשיוצאות מפי פלחיתה אחת ומה גם שהיא יפה בעיניך – אבל הדיבורים הם רק דיבורים. כלום יש בהם ממש? היש בהם הגיון? היא חולמת חלומות, אבל אתה – איפה שכלך, פּיקוחתך, יושרך? הן זולת השגעון שבך אתה חוטא, אתה מתעלל במשפּחתה. וטלאל, הנאמן לך כל כך, איך תרמהו עד כך!.. ותגזול את אחותו בשפלוּת? הוא עלול לפגוע בך בחרב – האל לא יגזור – האין אנו יודעים איך אחים ערביים מגינים על כבוד אחותם? אני ירא, לשלומך אני ירא… אני צופה אסונות כבדים נערמים על ראשנו –

– כן, הצדק עמך, רק במידה מועטה. אבל שמע שוב גם על ענין זה דעתה של חאמדה. באחד הלילות כשחזרנו ודיברנו על עתידנו הסברתי ואמרתי לה: חביבתי, היאך תדברי על התיהדוּת ועל התחתנוּת בדרך קלה ופשוטה כאילו זה ענין רגיל ושכיח – כלום משפּחתך, ובפרט אחיך טלאל, יראו את בתם יוצאת מדתה והולכת אחר יהודי ויתנוּ לך לעשות בחייך ככל שיעלה ברצונך?

אז השיבה לי: שמעני, אהובי, וינצרך האל ויתנך מאושר תמיד יחד עמי עלי־חלד. חשבתי וחזרתי וחשבתי על כל אשר תבאנה עלי, אחת לאחת, כשיתגלה דברנו. ידעתי נכונה אשר צפויה אני לבוז, לקללה, למכות. ידעתי גם ידעתי: יכוני, יפצעוני, גם יחפצו להכריחני להינשא לאיש. רואה אני ברוּר כל אלה. אך אחת עליך לעשות והיא תושיעני. בבוא העת כשיוָדע עניננו, אז אתה תשביע את טלאל בשבוּעת השבועות, בקדוש מכל קדוש – שלא יהרגני. הן בבעור חמתו בו עלול הוּא לרצחני נפש. אתה תשביענו בעוד מועד ותגזור עליו לבל יתנקש בנפשי. הגד לו, שיעשה בי מן הרע, מן האכזריוּת, מן הנקמה מה שירצה – רק אל יכני נפש. ואני אשא הכל, אעמוד נגד הכל, כי בחיים תקוה, והתקווה פתח הישועה ואמר הנביא: כי האל עם הסבלנים.

אמרתי לה: חביבה־מתוקה, מה את סחה? הן זעום יזעום עלי, הן יראני כעוטה חרפה עליך ועל משפּחתך, הן עלול הוא גם לפגוע בי – ואת אומרת כי אבוא אליו בשבועות ואלות?

אמרה לי: הסליחה עמך, גדעון, טועה אתה. אין אתה יודע ולא תוכל לשער מה גדולה אהבת טלאל אליך. הן יאהבך יותר מאהבתו את המשפּחה, את אשתו. רק את אחינו הצעיר, מוּראד חַסַן, שהוא נבון וקאמל (משכיל) וקורא ספרים ומתלמד להיות “כאתב” (לבלר) – יאהב כאשר יאהבך. אני האומרת לך. לא אחת בחנתיו, לא אחת ראיתי לסתרי לבו. אם אתה תבקש רחמים עלי בטרם יעבור המועד – הוא ישבע לך ויקיים שבועתו. אכן כל חרונו ישפוך עלי. אבל אני אשא ואסבול עקב אהבתי לך.

כך אמרה. התראה, התשמע, היאך זו מדברת וכיצד זו הוגה וחושבת?

– אני שומע – אמר אלעזר בשברון לב – ואוּלם כל שאשמע יותר, כן רואה אני כמו הר מתנשא לעיני ומפיל אימה נוראה על כולנו, על קרובים ורחוקים. אהה, בכמה שמחה ובאיזו קלוּת־לב באתי אליך לפני שעה, עד מה ראיתי אורה וגיל לעיני – ועתה כמו נופל אני לתהום אפלה – אל תוסף דבּר אלי.

ושניהם ישבו רגעים ארוכים דוממים כנזוּפים. בינתיים ירדו צללי ערב והאפילו על הר וגיא, על חומות הר הבית ועל בתי כפר השילוח – ובשמים החלו מנצנצים כוכבים, מבהיקים ורומזים –

מתוך כך נשמע קול אלעזר באפלולית הערב:

– אך זאת אשאלך ואלך לי: הגד לי ברוב חסדך, האם לבך מלא רק אהבה ולא נשאר בו חריץ קטן, סדק כל שהוא, לרחמים, רחמים על אביך הזקן, אמך המסכנה, אשר ביום היוודע להם האסון אשר קרם – ירדו שניהם שאולה? האם לא עלתה מחשבה כזו על לבך? הרי גם חאמדה חושבת ודואגת כדרכה ואתה אינך חושב ואינך דואג כלל?

– אם אני חושב, אם אני דואג, אכן, לא פעם ולא מאה אחשוב ואדאג. אפשר כל שעה, כל רגע בהפנותי לעצמי, לא אחדל מדבּר ומחקור את עצמי. בסתר בסתר אבחן לבי, אתבונן בנפשי, אסיח עם עצמי – כל היום, כל הימים. אשקול ואשוב ואשקול אהבתי זו, אם אולי טעיתי, כשלתי, הריעותי עשׂה, אבל, כן עמי רק בימים, ואילו בלילות, עת אעמוד בחצות לילה, באפלה, ליד הגדר במורד ההר ואני מצפה לבואה, לשמוע צעדיה, אז מחשבות אחרות עמי, אז מראות אחרים אראה לעיני וכמו לב אחר לי. בלילה בלילה – לב אחר בקרבי. אני אומר ללבי… לבי אומר לי: גדעון, גדעון, אל תירא, אל תהגה, אל תחשוש, לא איש רע אתה… לא חוטא… לא תועה… צדיק אתה כמו שאתה. גם שלמה המלך אמר: כי עזה כמוות אהבה… אתה זכית באהבה כזו, עזה, עמוקה, אמיתית, טהורה. לא כל אהבה היא האהבה. הבריות, רוב הבריות, יודעות רק צל אהבה… האהבה העזה היא מקור, שורש, חותם, והאהבות הרגילות, השכיחות, הן כהעתק מן החותם. האהבה העזה מקורה ממרומים, מאלהים, ואילו אהבות הבריות הן כמטבעות שחוּקות פסולות. ומשום כך מקנאים בני אדם, כשאחד זוכה באהבה העזה; אז קמים נגדו, נלחמים בו, מרעישים עולמות, למנוע ממנו אהבתו המופלאה. ואני אומר ללבי: קום אתה ועמוד נגדם… הגן על אהבתך בעוז… הזדקף נגדם כסלע איתן… אל תירתע… אם איש אינו מרחם עליך, על אהבתך, על חייך – אל תרחם אתה על איש… אל תיכנע, אל תהיה כמותם… כאוהבי האהבות הפסולות… היֵה אתה ראשון להסיר מכשול מדרך האהבה הגדולה, לשבור כבלי המנהגים, המניעות והאיסורים הכוזבים… היֶה אתה לאות ולמופת ואל תשעה לבריות ולרשען, ללהגן ולעוקצן… ואף גם זאת: אני סומך על הגורל… מענה הגורל של סיניור אבנר… גם הוא רומז ברוּר… ש…

– די, די, גדעון, חדל מדבר על כך בחשכת הלילה! אני ירא עליך… לא אדע מה היה לך… שמא אין דעתך שפויה עליך… אכן, אחר אתה… גדעון שלנו – אבל לנוּ… אתה גדעון אחר – והוּא קם ללכת.

– למה תלך בטרם נָתֵם דברינו? עד כה רק גליתי לך אהבתי. עתה אמרתי להתיעץ עמך. ברצוני להודיע לך: חי האלהים, אהבתי זו המופלאה, הטהורה, לא תביא כל רעה, כל אסון לשום אדם; לוּ אתה תשׁמעני ונוָעץ יחד… אפילו על זאת הבחורה שׁסיפרת, לֶלָה רָקיבּ –

– ישמרני האל, האל יצילני, שאני אכניס ראשי וראש בחוּרה בבור אפל כזה, עם אחתן שאוהב אחרת ועוד ערביה, כפרית…

– תן ואסביר לך דעתי.

– לא אוכל עוד. היום די לי. רב מדי אשר שמעתי. תן לי ואחשוב לבדי ימים מספר. אחבוט ראשי בקיר לבדי, אתבונן… אחקור… אחפּש אם אמצא ארוכה לשברנו.

הוא פנה לו עורף בלא ברכת שלום, צעד לאטו בחשכה וגרר רגלו ככושל השב פצוע משדה־קרב.

הביט גדעון אחריו ורעד קל עברו: הכבר החלה אהבתו מפילה חללים ואלעזר דודנו־חביבו קרבן ראשון הוּא במשפחה? – – –

יד. התבוסה    🔗

בימים ההם היה גדעון מבקש להסיח דעתו משכרון־אהבתו ומצפייתו בכליון נפש לפגישות עם חאמדה בלילות, בהעדר טלאל מן העיר, – על ידי הסתערותו בעסקים נוספים, נועזים, שלא נתנסה בהם דו ולא היה בטוח כלל כי יצליחו בידו. אבל, למרבה הפלא, היו רוּבם עולים יפה בידו, עד כך, שיש ועלה הרהור־ספק בלבו אם ההצלחה מאירה לו פּנים מחפץ עליון, היודע נסתרות והתוכן עלילות או, חלילה, מאת השׂטן המדיח, הזומם – לא יבוא ולא יהיה – להכשילו ולהפילו בבוא יומו. אבל הענינים נמשכו כסדרם באותם הימים. ובלילה בלילה, עת רבוא רבואות הכוכבים זלפו רשפי זוהרים במרחביה, זלפו טללי אהבה בחדר גדעון וחאמדה וימלא החדר אותם.

וחאמדה, בטבלה עם נאהבה בשפעת אשרה, לא חדלה מערוף אמריה־תקוותיה על ראש גדעון, כי יש תקוה לאהבתם ובוא יבוא יום־ישעם, באשר אללה, היודע כליות ולב, הוא יודע כל הידיעה לתומה, אשר לא משפלוּת־נפש או מזדון־לב יפעלו בסתר אשר יפעלו כי מרגשׁ־אמת ו"מִנִיָה" (כוונה, כוונת הלב) טהורה, מעוז האהבה אשׁר הוא, ישׁתבח ויתעלה. נְטָעָהּ בלבם, כי מי אם לא הוא יצק בלב נערה, בעודה קטנה, אהבה עצומה לאחד בחור גדול, נעלה ורחוק ממנה? ומי היה יכול להסב העינים כך, ששוב יפגשוּ אחר שנים ויתלקחו הלבבות בשלהבת אהבה כזו. אהבה כזו! אם לא רצון־אללה העצום?

כך חלפו הימים ונצטרפו לשבוּעות ולחדשים.

והנה בראשית חודש אלול נודע לטלאל באחד ממעיו מפי מקורביו אשר בעזה, שהשנה היה קציר השעורים שם לא רב ביותר. והסוחרים הפרנג’ים (האירופיים), שבאים כל שנה וקונים מרבית השעורה מעזה בשביל לעשות משקה (בירה) בארצם, פיגרו השנה לבוא. וכשבאו במאוחר הציעוּ, משום מה, מחירים ירודים למדי, והאכרים, בעלי השעורה, עשו יד אחת ומאנו למכור במחיר זול. ועד עתה, בסוף אב, עדיין השעורים לא נמכרו. לפיכך הציעוּ מקורבי טלאל, אם יש ברצון מעאלם (מר) גדעון לבוא להוסיף כל שהוּא על המחיר, יכול הוא אחר כך לקבוע המחיר לסוחרים האירופּיים כרצונו, והרווחים עלולים להיות גדולים למדי. ראוי, אפוא, לבוא לעזה לקחת דברים עם האכרים, לחקור ולחשב כמה אפשר לקנות ומה הם הסיכויים לרווחים.

את דבר ההצעה הזאת לפרטיה ולטעמיה גולל טלאל לפני גדעון.

הקשיב גדעון רב קשב לדבריו, החריש רגעים ארוכים כשוקל בדעתו טיב הענין ואחר אמר לו: הענין הנראה כדאי בעיני. יש, כמובן, לבדוק יפה התנאים והמצבים במקום. אין ספק בלבי שאתה תוכל למלא שליחות זו ככל הראוי. אתה תכיר לא פחות מממני טיב האנשים האכרים, מצב השוק וכל כיוצא בזה. ואתה נאמן עלי כאילו אני בעצמי נסעתי. ואם תביא ידיעות מחייבות – אז נסע יחד ונגמור ונקנה. מסעך יארך שמונה או עשרה ימים – אעזר כרגיל – אם יהיה צורך – באחיך מוראד. ואם יצליח העסק בידנו אקבע לך – לבד משכורתך הרגילה גם אחוזים מן הריוח לפי המצב, כי על כן היה יהיה לך חלק בעסק. ואם אוּלי לא יעלה הדבר בידך – אין רע, כי אין להימנע מנסות דבר אם רצונך לעשות דבר.

וכן נסע טלאל לדרכו, מיד בתחילת אלול, מלוּוה ברכות ושלומות מפי גדעון ומפי בני משפּחתו.

וגדעון וחאמדה צוהלים ושמחים בסתר כי נכונו להם כמה לילות עדנים כאוות נפשם.

ואמנם שלשת הלילות הראשונים היו כסובאים ממעינות אהבה בטחים, שלוים, מופלאים, מאין משלם –

וטלאל בהגיעו ביום השני עם ערב לדוּרה (אדוֹרים) והיא חצי דרכו בערך לעזה – פגשוהו שנים מקורביו, שיצאו מעזה על מנת למהר לבוא לירושלים, כי אתמול־שלשום הגיע לעזה סוחר מצרי גדול והוּא הציע לאיכרים מחיר טוב יותר והאיכרים נאותו לו והשעורה כמעט כולה נמכרה. הם, המקורבים, נסעו במיוחד לבוא להודיע זאת לבל יסע כוואג’ה גדעון לחנם.

הרבה הצטערו המבשרים והמבושר כאחד על הבשורה לא טובה, אבל יחד הבליגו על צערם והתנחמו בפסוקי נחמה וצדוּק הדין, שהכל קבוע וגזור מאת שוכן מרומים והוּא הנותן לאיש ואיש טרף יומו ואם יש ויסגור לפניו שער אחד הוא הפותח כמה וכמה שערים לטובה ולהצלחה וכו' וכו'.

אותו לילה לנוּ בדורה. למחרת היום, עם עלות עמוד השחר, יצא טלאל לדרכו לירושלים. אחד מקורביו נלוה אליו לענינו בירושלים. הם נסעו כל היום בלא להתמהמה. גם בחברון לא נחו אלא שעה קלה – והגיעוּ לירושלים לבית טלאל סמוך לחצות לילה.

האם ובני המשפּחה המבוגרים חרדו לשובו לפתע. הוא הרגיעם: אין רע, אין רע, לא הצלחנו הפעם. ומיד ביקש שיכינו פּת לחם לסעוד כי רעבים ועייפים הם. לאחר שיצא טלאל ו"תלה" (מספוא) לבהמות – הבחין גם הוּא וגם האם והאח השני שחאמדה איננה במטתה. חשבו, אפשר יצאה לרגעים לאשר יצאה ומיד תכנס. משישבו שניהם לסעוד – הזכירה האם בדאגה: איה חאמדה? וטלאל תמה מאד להעדרה שעה ארוכה מדי. אולם לפני האורח אמר: אין זאת כי יש איזו שמחה אצל אחד השכנים – אין דאגה. ובני הבית הבינו כי מן השפה ולחוץ ידבּר לפני האורח. הוא שוחח עם האורח בעת הסעודה, כמו אין כל דאגה בלבו. וכשהאורח סח לאם את הקורות בעזה היו הרהורי טלאל, בדבר העדרה של חאמדה, אצים־רצים. כניצוצות שעולים, חולפים ועוברים מתוך להבה גדולה: היתכן שהיא אצלו? או חשד שוא בלבו? ואוּלם אַיָהּ לעת כזו? היתכן? הכזאת יעשה גדעון? אכן לפנים היה עלול לעשות כזאת וכזאת, אבל בשנים האחרונות הלא נראה כמו “התרכז”. הא מיושב, “דעתן”. אבל בדעתו עולה עתה שיחה שבינו ובין גדעון בדבר חאמדה… זוכר הוא, שׁסיפר לגדעון לתומו, שׁזו “הזַכִּיֶה” (הנבונה, הפקחה) אינה רוצה בשום חתן שנציע לה…ויש כאלה, שנתנוּ בעדה סכום הגון מאד… והיא בועטת ו"מפסידה" לנו את הסכום… והוּא, גדעון, אמר אז: עודנה צעירה… למה תמהרו?

אמרתי: יען כל דבר, בדרך כלל, כל שיגדל יעלה מחירו, זולתי הבת, כל שתגדל ירד מחירה…

אמר הוּוא: אבל חאמדה “סוג” אחר, היא נבונה ויפה, למה תכריחוה להיות לאיש לא רצוּי לה?

אמרתי: באלהים, היו כבר שנים בני חיל, בני “אנשים” (נכבדים) ושוב סירבה, כלום נחכה עד שיבוא לקחתה בן הסולטאן, או בן הפחה?

אמר הוּא: ואוּלי היתה מסתפקת באחד כמוני? מה דעתך, טלאל, אחד כמוני, או אני עצמי, לא טוב בשבילה? מה?

אמרתי: אתה? הלואי, הלואי היה אחד כמוך מוסלמי כי אז ודאי היתה מסכימה.

אמר הוּא: מנין לך ודאוּת זו?

אמרתי: אני משער כזאת… כולנו אוהבים אותך. ודאי גם היא היתה “מוכנה” לאהוב אחד כמוך… אבל הדיבורים הם דיבורים – יהיה צורך להכריחה…

אמר הוּא" “עמהלך” (לאט לך)…

עתה “טועם” אני מדבריו שאמר טעם אהבה… הוא דיבר כך כמו מאהבה… ויתכן… יתכן שהיא אצלו… ויתכן שלא פעם ראשונים היא זאת… הן כמה לילות נעדרתי מהבית… ובני הבית “מוּגָפַלים” (מטומטמים) לא חלים ולא מרגישים…

וגמר בלבו: כשירדם האורח, יצא בלאט ויעלה אליו; עלה יעלה, גם ידפוק בדלתו – ויהי מה.

את דברו זה גילה חרש לאמו ולאחיו וחכה עד הרדם האורח.

אותה שעה, בחצות לילה, ירדה חאמדה בלאט לעבר ביתה. משנגלה הבית בתחום ראייתה חרדה מראותה אור בבית! אזרה חיליה וצעדה חרש, בלא הזיז צרור תחת רגלה. מרחוק הבחינה בצליל בני הבית כשיוצאים ונכנסים. בדומית הלילה הבחינה בקולו של טלאל – לבה כמו ניתק. מיד שבה בפיק ברכים אל גדעון.

יצאו יחד לעבר הבית. עמדו שניהם דמומים־המומים. לחש גדעון: אל יפול רוחך, אל תיראי, הרגעי, תני לא ואאסוף מחשבותי ואדע מה לפני.

ארכו הרגעים כשעות ארוכות. אז כמו התנער גדעון מסבך הרהוריו. לחש לה. אין ספק שטלאל בא עם אנשים. ידמה לי עסק השעורים לא עלה לנו. הוא הרגיש בחסרונך מן הבית והסתיר הענין מעיני האורחים. אבל הוּא יצא לחפשך, לפיכך נשב פה. נמתין עד שיצא. ברי לי שיעלה אלי, אם מתוך בטחון שאת אתי או מתוך פקפוק – אבל, אדמה, עלה יעלה…

וחאמדה היתה חוזרת ולוחשת, מעתירה תפילה: יא אללה (הו, אלהים), יא סיתאר (המסתיר, המגן), הסתירנו מאסון… רחם… רחם… הושע, הו הרחמן!

בינתים כבה האור בבית.

גדעון החזיק בידה ולחש: בטחי באלהים ובי. יהי רצון ולא תאונה לנוּ רעה. כשיצא לקראתנוּ, אם יצא כפי שאדמה, השארי את יושבת בשקט. אני אדבר – והאל יראה לנו דרך הישועה.

עברו רגעים לא ארוכים. ואמנם קומתו הגבוהה של טלאל נראתה צועדת באופל בשביל העולה למעלה. גדעון קם, נפנף במטפּחתו הלבנה למולו. גדעון צעד לקראתו צעדים מספר, ברכו לשלום, בלי לרחק מחאמדה היושבת.

טלאל: (בלא לענות לשלומו) מה המראה הזר הזה?

גדעון: זאת אחותך “מועיינה” (מיועדה) לי, בחפץ האל ולא תראה “העוּבדה” כבגידה או תועבה. אכן, אשמתנוּ עמנו כי הסתרנו הדבר ממך; עתה, תן לה לחאמדה ותלך לה ואנו נעלה לשעה קצרה ונשיח בינינו –

טלאל: לכי את.

עלו שניהם לאיטם. גדעון שאל כל שהוא בענין השעורים וטלאל השיב במלים קצרות, יבשות על ביטולו של הענין.

הגיעו לחדר. העלה גדעון אור וישבו. מיד פּתח גדעון וסח לו דברי וידוי, דברים שקולים ואמיתיים. וכמיטב מליצתו וככל המיית רוחו גולל לפניו כל פרשת הדברים מהחל ועד עתה והדגיש את הבטחתו הגמורה שנשוא ישא אותה לאשה – ואין זו אלא שאלה של שנים מספר.

טלאל ישב כפוף־גב, ראשו שעון על כפות ידיו, כמו רבוּץ עליו נטל כבד באין יכולת להרים ראש. הוא החריש. לא שאל. לא העיר. ויש וחשש גדעון שאין הוא מקשיב כלל לשיחו, הוּא טרוד עם עצמו.

גדעון דמה בתחילה כי יהיה עליו לעמוד לפני סערת חמתו של טלאל, אם לא למהלומות ידים, אבל ודאי לזעם ואלה בדבר שפתים, אבל עתה ראה את טלאל האמיץ, הגאה, כמוּכה, כפצוּע, כאילו הוּא, גדעון, תחב מאחרי גבו סכין ויכריעהו והוּא רבוץ אין אונים לרגליו.

רגעים מספר נאלם גם גדעון מתוך מבוכה וטמטום דעת. אולם לפתע קם, כמו דחפו כח חזק, קרב אל טלאל, אחז בשתי זרועותיו ואמר לו בחפזה, בקול רועד: אחי טלאל, לא אוּכל להתלונן עליך כי לא תשעה אוּלי ולא תענה לי גם בדיבוּר אחד, כמו הייתי איש טמא. אני מבין לרוחך, הצדק עמך כל הצדק. צר לי רק שלא אדע מה מחשבותיך לעת כזו. אכן הרשות הגמורה בידך להסתיר מחשבותיך, אך ירא אני רק פן מחשבה אחת תקנן בלבך – והיא עלולה לאבדני מן העולם כהרף עין. ירא אני פן תאמר בלבבך – האל לא יגזור – לפגוע בחאמדה, בגופה או בנפשה. שמע דברי: הנני נשבע לך: חי האל, חי אבי הזקן, וחי ראשי – את אשר תעשה רעה לחאמדה אעשה אני לעצמי. אם תכנה בחרב, בידי אטרוף נפשי, אם תטיל בה מום – אותו מום אטיל אני בידי על עצמי אם עיוורון, או שבר רגל או שבר יד, אשר תעשה בה – תמצא בי – אני גדעון המדבר אליך. יכול אתה כפי רצונך להוכיחה, ליסרה, לענותה, אך בנפשה אל תשלח ידך ואל תשחית גופה. עתה, אם תרצה, תאמר לי דבר מפיך ואם לא תרצה, דיי שאני אמרתי לך דברי – והאל יראה דרך הישועה.

אז נשא ראשו קמעה טלאל והיה כתוהה. חרש דיבר: כן, אני משתומם… דבר מוזר.. אמנם כל העת חשבתי: יסר איסרנה, אגזול יפיה ממנה, אסמא עינה, אקטע רגלה, באלהים, כזאת חשבתי ואתה כאילו ראית מחשבות לבי וביקשת פדות לה…

הוא החריש שנית. בחדר המואר למחצה, נראה על הכותל צלו הכפוף של טלאל מאפיל סביבו…

אחר רגעים קצרים קם טלאל. קם גדעון ושאלו: הגד נא לי, בטובך, רק מלה אחת: התשמור דברי כאשר נשבעתי לך? התסלח? הישובו ויטוהרו הלבבות ביום מן הימים?

ענה טלאל קול דכא: אה, מהיר־דברים תידר, ידעתיך נכונה. אני לא כן. אני לא אדע עתה מה יביא עלינו יום מחר – ניתוק או תיקוּן, הרגעה או סערה. אתה עכרת זוך מימינו, קרעת קשרי לבנו. עם זאת אכיר עצמי: איבה לא תקום ביני וביניך. איני חושבך לאויב לנוּ. אכן, היית פושע, אבל אחשבך כאח פושע. לא אגמול לך רעה, לא. לא אשכח הטוב והחסד, כמו שלא אשכח החרפה שהבאת עלינו.

הוא התכונן לצעוד וללכת. עכבו גדעון ואמר: אנא, טלאל, אנשק שפמך, הריני מתחנן אליך, ראה: מעודי לא התחננתי לפני איש, השבע לי כי תמלא בקשתי על חאמדה, חייבני ודרוש ממני כל אשר תדרוש, אך את נפשה וגופה שמור נא, רק זאת!

– לא אדע עדיין מה תהיה אחריתה, אבל שמעתי דברך. בתוך סיבוכי מחשבותי ויסורי אשמע יושר דברך. אתה מבקש רחמים לא עליך, כי עליה. לא אכרית חייה. אבל לעולם לא תראֶהָ עוד… כל זמן שאני חי – לא תראָה…

– האל עמך, האל יגמול לך כגמולך, יא טלאל.

הוא פנה לו עורף בלא ברכו לשלום.

גדעון נשׁאר יושׁב תחתיו לאה, נדכּה, כמו הֵתֵם מערכת־קרב לחיים או למות.

למחרת היום בבוקר השכם בעוד האורח ישן, העיר טלאל את חאמדה, כי תצא אלך חלקת השדה ליד הבית. ליד עץ הזית ציוה עליה טלאל שתעמוד. פּתח ואמר לה: אויה לך, שוטה נבזה, מה עכרתיני, מה החשכת עולמנו! הגידי, פּעמים הרבה עלית אליו בלילות?

– האם לא דיבר אליך גָ’דעון?

– אבל אותך, מקוללה, אני שואל, עני!

– פעמים מספר…

– החסל הכל? נכבשת?

– הלא דיברת עמו…

– העיורון בלבך, הן זאת את יודעת בעצמך? הגידי: את בתולה או כבר החריבך?

– לא החריבני, הייתי לו.

– אבוי לך, המות השחור עליך, הן תהרי, העוד תלדי “אבּן חראם” (ממזר)?

– לא הריתי ולא אהרה עד בוא העת…

– בת השפלות! לולא גדעון כי עתה תקעתי סכין בלבך. סורי מפני עתה, עוד אודיעך את אשר אביא עליך.

טו. בפרץ    🔗

אפשר, או ודאי, רק מקרה היה בשעת בוקר מוקדמת, לאחר ליל הזועות, נראה אלעזר עולה וקרב אל מושב גדעון. אבל בסופה של אותה פּגישה נראתה לעיני שניהם כאילו היתה גזורה וקבועה בידי שמים למען הביא הצלה וישע.

לאחר ליל האימים והנדודים קם גדעון עם עלות השחר בהתלבטו בסרעפיו כהתלבט חיה סגורה בכלובה: מה יהא על חאמדה? מה יהא על טלאל? היתפּייס? הישוב אליו? ואם ישוב הידבר אליו כל הימים לשון תוקף וחוצפה כדברו אליו אמש? הישמור דבר שבועתו ולא יתנקש בנפש חאמדה? האפשר לבטוח בהבטחת מוסלמי קנאי בבעור חמתו בו?

וגדעון אשר ידע תמיד לשית עצות בנפשו, למצוא בין נפתולי שבילים השביל הדרוש לו, הוּא אשר, בעצם, מעודו לא ידע דאגה וצער לאמיתם מה הם – רבץ במקומו תחת העץ המום עשתונות, טעוּן עלבונות ואובד עצות.

שעה קלה לאחר הזריחה ראה גדעון והנה אלעזר צועד לעת כזו לקראתו, בו ברגע נתמלא כולו צהלה, כילד שרואה דוד חביב מופיע לפתע לפניו – לאחר פרידה ארוכה. ועם שאמר גדעון להסביר לו פנים, לא עלתה לו כי היו פניו מכורכמות. ואלעזר, שביקש לפתוח דברו בבדיחות ובהרחבת הדעת, הסתכל בפניו וראה שאינם כתמול שלשום. שאלו: מה לך גדעון? החולה אתה? או קרה משהו?

– כן, קרה… יותר ממשהו –

ואלעזר שמע בדבריו צליל־נכאים לא הסכין לשמוע מפי גדעון מעודו.

הישיר גדעון מושבו על הספה. קרבו לאלעזר על ידו וסח לו כל אותה פרשה מבעיתה מתחילתה ועד סופה והוסיף וגולל לפניו את הנוראות אשר יחזה לעתיד על חאמדה, על טלאל, על עצמו ועל כל עתידו –

אלעזר, שבשבועות האחרונים היה נתון כולו במחשבה ובמעשה, בדאגה ובתקוה, לשם הצלתו של גדעון ממפלתו עם חאמדה, היו פניו מתעוותות כפעם בפעם, כאילו ננעץ קוץ בבשרו, משמעו דברים חמוּרים שסח גדעון; עם זאת היה כמוחה מעלך פניו כל סימן של צער – ועד שהגיע גדעון לסוף שיחו היו פני אלעזר כמאירות ומחייכות…

עתה לא השתהה אלעזר כל עיקר, מיד פּתח ואמר כמעט בקול צוהל: סְלִימֶה, סְלִימֶה (שלום, שלום, במובן הצלה), התבשׂר, חביבי, אני מביא לך תשועה, כמעט תשועה בטוחה…

שמע גדעון לאמריו ומתוך מצוקה שבנפשו הרהר: האפוטרופוס פותח פיו… כמעט אמר להעיר לו, שיחדל לעת כזו מדברים בעלמא, אבל התעשת בנפשו ואמר בנחת: דבּר, דבּר, תן ונשמע מה ישועות בפיך?

– שמע, גדעון, אני בכל מכל ההיפך ממך: אתה יושב כאן חסר כל תקוה ואני – מלא תקוות. אתה חושב שטלאל חסם לך כל הדרכים ואני אומר: הוא דוקא פתח לך, ברצון האל, “בּאבּ פרג'” (פתח ישועה).

רק בדבר אחר – אומַר באמת – אני מסופק: אתה חושב שתשיג באחד הימים את חאמדה – ואני מסופק. איני אומר שלא תשיג לעולם, אלא אומר אני: בזה אני מסופק…

– שפיר, אבל כל זה הרי סתם דיבורים; אן ביכלתי היום לשמוע דברים כאלה. אם יש עמך דבר ממשי שהוא, או עצה שהיא למעשה, הגד נא ואשמע.

– אל תתרעם עלי, שאני מקדים לך כמה דברים. שכן אני הולך להקים בנין, ולבנין נחוצים יסודות. הקדמות שלי הן היסודות שאני צריך.

– הו, הו, אתה מדבר היום בחכמה גבוהה, שפיר. כמה יארכו דברי היסודות?

– בבקשה ממך, שתהיה לך מעט סבלנוּת. אתה אמנם נבון ו"שאטר" (פקח) מאד בעסקים, בחשבונות וכדומה, אבל בצרות החיים – אני סוף סוף גדול בשנים ממך וראיתי ושמעתי ענינים הרבה ויש לי, ברוך ה', מוח בראשי וגם לב לי להרגיש, ביחוד בענין שלך. ועתה תשמע ותיווכח מה עשית באלה השבועות ואיך עשיתי, איך הלכתי – לא! איך דהרתי! איך עמלתי ופעלתי. הנה: קודם כל אתה תודה: בצרה זו שנפלת בה, אין איש במשפּחה שנוכל להביאו בחשבון, שהוא יתקן המעוּות, שיעזור ויושיע. אל מי נפנה? אל אביך? אל אחד הדודים או אל איזה ידיד זר – הרי עלי נופל כל המשא! ואני מקבל ברצון עלי הכל. אני, האוהבך אהבת נפש והיודע כל סודותיך, אני יכול, בעזרת האל, לעזור ולהציל. זאת אחת.

– כן, נכון. שנית?

– שנית: אתה מבין ויודע וגם חאמדה (כפי שסיפרת לי) אמרה, שקודם כל אתה צריך להתחתן עם בחורה יהודיה, כי בשום אופן לא יתכן לחשוב על חאמדה עכשיו, ורק אחר היות לך אשה יהודיה – אללה יעלם (האל יודע) מה יהיה בעתיד. האין זה ברוּר בתכלית הבירוּר?

– ברוּר, ושלישית?

– שלישית – עשה אזניך כשתי “ג’ארראס” (כדים) ושמע: אני מצאתי כבר בשבילך בחורה יפהפיה, “קונג’ה” אחת (ורד) פורחת, חמוּדה, מהוללה, כמו “דונזיה” (נסיכה) וכבר התקשרתי עמה ושלחתי לה מכתב בשמך, מכתב להלל!

– מה אתה סח? בלי שאראה אני אותה? האם אתה מתחתן עמה או אני? ומי היא? בת מי?

– שתהיה לך סבלנוּת, חביבון שלי, הן אמרתי לך: עשה אזניך ג’ארראס! היא – שרינה גארסאני – אולי אתה מכיר אותה?

– בת גארסאני? ראיתיה לפני שנים מספר, היא איננה כל כך יפה… אבל לא זו הצרה. הצרה היא… למה בת גבירים כאלה? מה לנוּ ולהם? ואביה. שמעתי, “גאה סרוח” – מה הנזיד הזה אשר בישלת?

– שמע בנחת ותבין הכל לאשורו: לפני שנים מספר היתה עדיין צעירה ואוּלי לא היתה כל כך יפה… עתה – דבר אחר. עתה – היא פרי להלל. ואנו צריכים בשבילך אחת יפה בתכלית, כי… זאת אומרת… רק אחת יפה כמוה – תוכל להשכיח מלבך את חאמדה – רצוני לומר: לא לתמיד – אבל לזמן מה, לכמה שנים…

– כך? – אמר גדעון והטיל עליו מבט שחציו לגלוג וחציו רוגז – ואני סבוּר, שהיתה מספיקה לי בינתיים אחת לא כל כך יפה ולא כל כך ממשפּחת גבירים…

– ראה, גדעון, הרי נכנס אתה כבר למחול. כדאי שיהא מחול הדוּר ונאה – איך אומר הפתגם הערבי: “אם אכלת – שְׂבַע, אם הכית – הַכְאֵב אִם כַּלָה – כלה יפה!”

– אבל, מִנְשַׁאן אללה (למען השׁם), מה החיפזון הזה? איך שׁלחת מכתב (ומה כתבת) בלי להודיעני דבר, אף לא שמץ דבר מה בלבול נפל בראשך?

– אין דבר. איני כועס עליך שאתה מזלזל בי. מודה אני: צודק אתה כעת, אולם לכשתשמע כל אשר עשיתי, עמלתי, נאבקתי – מובטחני שתגמור עלי את ההלל. שמעני גדעון: בשעה שראיתי את הבחורה לפני שבועים ויותר, בבית אחות אשתי ביום שבת – אמרתי בלבי, – לא, שוועתי בלבי: אל אלהי ישראל! תן לי שכל ובינה ואקח הבחורה הזו בשביל גדעון! ומיד התחלתי לארוג הרשת! למה מהרתי כל כך ולא באתי אף לרגע אליך – משום שכלרגע יקר וחשוב לאין גבול. משום שבחורה כזו היא סחורה, שכל יום יש קופצים עליה. הנה שמע והתבונן: שלש “עקבאת” (עכובים, מכשולים) עמדו לפני:

א) כיצד לדעת אם היא מזלך, שאם אינה מזלך – שוא כל העמל….

ב) כיצד לעשות להצית בלבה שלהבת אהבה אליך, שתערוב לך, שתרצה בך…

ג) כיצד למנוע בינתיים חתנים, שקופצים יום יום ודופקים על דלתות ביתה.

קודם כל הלכתי אל מעוננים (מגידי עתידות) אל שלשה הלכתי, שני ערבים, ואחד תימני, מר לוי, פותח גורלות מופלא. והרי “בקיצור בקיצור” מה שאמרו לי. הערבי האחד אמר דברים “ככה”… מעט גלויים ומעט סתומים. בכל זאת אמר דבר אחד ברור. הוא אמר: הלז בן יחיד ובמהרה יתחתן וכוכבו עליון. מר לוי אמר: שאין הגורל יודע אם היא מזלו, אבל מעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחקוהו. אמרתי לו: כלומר, שעלינו לעשות מעשים שיקרבו אותו אליה? אמר: כן, בעזרת השם. אבל העונן הערבי השני שיגע אותי! גם הוּא אמר דברים סתומים אבל בתוך הדברים אמר: לאדם הזה מזל חשוב, “כפול”. שאלתיו: מה זה כפול? אמר "כפול – זה כפול: בְּשָׁנים, בדעת, בממון, בנשים. משהתפלאתי מאד – אמר המעונן: מה אתה מתפלא כל כך? יש בני אדם נולדים בלי כוכב ויש – בכוכב כפול. ומלבד זה גם התימני וגם הערבי, נתנוּ לי תרופה, שהיא, הבחורה, תשתה כדי לפתוח לבה אליך – וכבר השקו אותה במוצאי שבת כשהזמינה אותה אחות אשתי ועוד שתים שלש בחורות לביקוּר אצלה…

והנה, אלחמדו ללה (שבח לאל) גמרתי עם המעוננים. עכשיו – הענין השני: השדכנוּת. הרי זו עצם קשה כברזל! שכן פה לא יועיל השדכן היותר טוב, כיון שההורים ודאי יסרבו לחלוטין – וחסל. ואני – כלום ב"בית החיים" עסקתי בשדכנות? אז עלה בדעתי רעיון מופלא! שתקבל ממך מכתב של “אָמוֹר” (אהבה), שיהא כתוב במין דברים כאלה, שקורעים הלב, שיוּכלוּ להמס אבן סלע! אבל כלום אתה או אני נוכל לכתוב מכתב של “אמוֹריס”? זה צריך לכתוב מי שיודע לשונות ומי שיודע לדבּר ללב נשים. אנחנו “לא יצא מידינו” מכתב כזה. וסוף סוף נודעתי על אחד כתבן, מומחה מופלא, מיסיו גביזון, שכותב מכתבים בפרנסיז, באינגליז ובאיספניול. באתי לפניו וסיפרתי לו הכל עליך (מובן, בלי להזכיר, ה' ישמרנו, ענין חאמדה), ואמרתי לו שאתה מת עליה ועוד דברים מדהימים. הוא מקבל שכר מכתב פשוט רבע מגי’דיה ושכר מכתב חשוב חצי מג’ידה – אני הבטחתי לו מג’ידיה שלמה, רק שיכתוב מכתב כזה, שיפול ללב הבחורה כחץ שנופל ללב צפור. בו ביום הוא כתב המכתב. הנהו. הוא הוציא מחיקו המכתב, לקחו גדעון קראו לאטו:

אל האהובה הדוניזה (הנסיכה) היפהפיה, המזהירה כלבנה, הקוסמת בחנה, השוכנת בין בתרי לבי, אשר בידה חיי או מותי, סיניורה שרינה גארסאני, שתחיה במרומי העושר והעונג, אמן.

לו היו כוכבי שמים פוצחים פיהם, כי אז היו סחים לך על אנחות, ערגונות, שוועות, ספוגות דמעות, ככל שבוקעות ממעמקי לבי לילה לילה בנדודי, בין הרים וגיא – והשמים והכוכבים עדי. כי מאז ראיתיך, זה כחדשיים פּעמיים, אלפי אלפים חוטי אהבה יקשרוני אליך עד לבלתי ראות, לבלתי שמוע ולבלתי הרגש דבר. רק אותך, רק הדר דמותך, רק קסם מבט עיניך, רק חן חיוכיך המחיים הנפש ומסעדים הלב. ואם בשעות היו איראה בעיני הבריות כחולה יגע רובץ תחתיו, הנה בלילות (אהה, בלילות!) אהפך כזאב ערבות, נודד־רעב, כואב־זועק וכל דמי יהמו בי כזרם עז ולבי שואג שאגה אחת, חוזרת ומהדהדת עד בלי די, בין הרים וגיא – שרינה, שרינה, שרינה…

ואת אינך יודעת דבר ואינך שומעת דבר כי הנה אחד בחור, בן עשרים וחמש, בן יחיד להוריו הולך ונמק, הולך ואובד בגללך, בגלל אהבתו היוקדת בלבו כאש.

והנה עד היום, זה למעלה מחדשיים, הבלגתי על עצמי מגלות לך אהבתי כי לא העיזותי לגשת אל נסיכה כמוך, פן תשיבי פני אחור ואז, מהיפגע רגש כבודי בי עלול אני לנעוץ סכין בלבי. לשאת שתקתי ואמרתי: אולי אולי אוכל התגבר ושכוח. הך הנה נוכחתי והכרתי נכונה כנכון אור היום: או כי תאוֹתי לי ותשיבי לי אהבה, או אם, חלילה, תשיבי פני ריקם – לפניך לרגליך אתקע סכין בלבי.

ועתה חייב אני להגיד לך, שאם תשימיני מאושר בתשובתך אלי, את תהיי מאושרה עמי כבת מלכים; שבח לאל יכולת רבה בידי להלבישך רקמות משי ופז, לענדך בעדי עדיים, בזהב ובפנינים ככל שיחשק לבך והיית כמלכה בביתך.

הנה דודני אלעזר, המוסר לך אגרת זו, לו יכוה את למסור תשובתך אם בכתב אם בעל פה, והאל, ישתבח שמו, עד ביני ובינך.

המצפה לתשובתך כצפות הלך צמא במדבר למים להשיב נפשו.

גדעון פינחס.

גמר לקרוא ואמר מתונות: כן, המכתב יפה, אבל הוֹא מעלה אותה לשׁמי שׁמים ואותי מוריד לפניה כנער רך כקנה “חַזַרַן”. אפשׁר שָכך כותבים מכתבי אהבה אבל אני לא רוצה באחת שתעלה לי על הראש וזולת זאת הבאמת היא כל כך יפה? אם כך – האטוש באמת את חאמדה? איזו רשת אתה טומן לרגלי?

שמע, ראשית כל אתה תראה אותה. אני בטוח שיימשך לבך אליה ותשכח את חאמדה כמו שאמרנו: לזמן מה. אמנם, איש איש וטעמו. יש רואה דופי במקום יופי ויש – להיפך. על כל פנים את המכתב צריך לתת לה.

– אבל הייתי רוצה לראות אותה קודם.

– לא, המכתב אתן לה היום.

– כיצד? בלא שאראה פרצופה? בלי לדעת מי היא? לא! זאת לא! – פסק גדעון דברו בתוקף – מה החיפזון השגעוני הזה?

ואלעזר חננו בבת צחוק קלה, סלחאנית־אבאית, ואמר:

– אמרתי לך שאת “שאטר” בעניניך… ואילו אני יש לי אידייאס שלי. היאך אתה פוסק דברך בעוז כזה, בטרם אגמור דברי? הרי בכל אשר סיפרתי לך, ואשר עוללתי בשבוּעות האלה, עדיין לא הגעתי ל"צי הדרך". הקשב ושמע: אתה שואל למה החיפזון? יען – אמרתי לך – סחורה זו רבים הקופצים עליה. אין שבוע כמעט שאין פוקדים ביתם שדכנים. במהלך שלשת השבוּעות האלה, שהייתי שצולל “במים אדירים”, עברוּ על ראשי שני מקרים – לא שני מקרים – שני משברים! ועוד מעט קט נפלתי ואבדתי. בשבוּע הראשון לאחר שגמרתי עם המעוננים, כמעט ונחטפה הבחורה על ידי בנו של סיניור מאראש. הכל היה גמור לליל האירוסין, אבל ברגע האחרון דרשו מצד החתן 500 נאפּוליון קונטאנטי¹⁷, במקום שדובר מקודם על 400. והוריה כעסו וביטלו את הענין. אמרו: לא על הכסף הם חסים, הכסף שוא והבל, אבל תאוות הבצע של החתן היא שהמאיסה אותו עליהם. ואני לא ידעתי מההסכם ומביטולו אלא לאחר יומיים. אז הודיתי לאל שעשה לנו נס כזה! אז מיהרתי על מיסיו גביזון שיכתוב לי המכתב. ועתה שמע והשתומם: הוא סיפר לנוּ, שבאותו יום עצמו שבאתי אליו, פנה החבור יוסף ריקנאטי, בעל חנות של גלנטריה, להוריה וביקש את ידה. והענין עלול להיגמר בקרוב. אז עלה לי הדם על הראש. רבונו של עולם! – זעקתי בסתר לבי – מה אעשה עכשיו? והנה שמע מה עשיתי: משפּחת ריקנאטי גרה בחוץ לעיר בביתי מונטיפיורי. לפנות ערב הוא, כמובן, הולך הביתה. הלכתי אני וארבתי לו (התחבאתי מאחרי עץ הזית) במורד “ג’ורת אל עונאב” (מקום סמוך לבתי מוטיפיורי) שני ימים, יום אחר יום, ארבתי לו. אבל הוּא עבר בלוית אנשים אחדים. ביום השלישי בשעה בין השמשות, ראיתי – השבח לאל – יחידה הולך לבדו. לפתע קפצתי ויצאתי ממבואי, תחבתי ידי השמאלית לאבנטו ובידי הימנית השיביריה (מין פגיון) שלופה, טלטלתי אותו בידי אשר באבנטו, טלטלה כזו, שכמעט נתפּקקוּ כל עצמותיו ואמרתי לו: אתה שומע? אתה שומע?

– מה? – הוא אומר – מה אתה רוצה ממני?

אמרתי לו: שמע והבן: משוך ידך משרינה גראסאני! שלח שליח מחר ולהגיד לה שאת ה מתחרט. שרינה צריכה להיות לגדעון פינחס. כאן – פיקוח נפש, אתה מבין? הצלת נפשות רבות. עשה חסד מרצונך הטוב וחדל ממנה. ואנו, כל המשפּחה, נגמול לך טובה כטובתך. אבל אם תספּר למי שהוא, או למשטרה, מה שדיברתי אליך, הפיגיון הזה ירטש מעיך, אם לא בידי – בידי אחד הפינחסים או בידי אחד הערבים – אתה מבין?

– מבין… מבין… – הוּא אומר – אני מסכים.

– מכל לב, באמת?

– באמת, מכל לב.

ברכתיו לשלום והלך. למחר שלח מכתב שהוא חוזר בו וביקש שימחלו לו. ולכן, אני צריך למסור המכתב היום, שיתחמם לבה ואחר כך נראה מה נעשה עם המשפּחה. על כסף אתה ודאי לא תעמוד. ודאי. אם נכבוש את לבה – אז היא בעצמה תקל לנו הדרך אל בני המשפּחה. עכשיו עלי לכונן ולסדר פגישה בינך ובינה – למען תכירה.

– ואם לא תמצא חן בעיני? מה יהיה?

– אז “מה יש”? שלחת מכתב אחד. אם, חלילה, לא נצליח – אקח המכתב בחזרה. סמוֹך עלי. אבל אני מאמין באלהים ובמעוננים שהכל יגמר בהצלחה, בסעד האל. עתה, חביבון שלי, אמור נא האם אני יחידי, בעשר אצבעותי, לא הגדלתי עשה כעשרה אנשים למענך? התוכל לשער בכמה יגיעה, דאגה וחרדה עלו לי כל אלה?

הפסיקו גדעון ואמר: מבין אני ובטוח אני, שמכוונה טובה ומלב מלא אהבה עשית כל זאת. אבל, הטרם תדע: גדעון אינו עשוי להימשך אחר ארחים אלא למשוך אחרים אחריו. אשר על כן, בטרם אדע מה יהא עם חאמדה, מה יעשה בה טלאל ומה יהיה עם טלאל עצמו, עם עבודתו, אם יתפייס וישקוט וישוב לעבוד עמי או לא, בטרם אדע כל אלה, לא אלך ולא אביט אל שום כלה ולא אצא אל שום מקום – ועליך לסלוח לי על כך.

מיד, בלי שהייה, השיב אליעזר, כאילו היה דברו מוכן מראש בפיו:

– כן, נכון, צדקת. בלי לגמור החשבון הקודם אין להתחיל בחשבון חדש. אבל כלום אתה בעצמך תוכל לתקן השבוּר בינך ובין טלאל? הן ראית שכבר דיבר אליך אמש ברוגזה בתוקף־לשון ובבזיון. והן הצדק עמו: הן דרכת על צוארו, התעללת באחותו, השפּלת כבוד, משפּחתו – האתה תוכל לטהר הלבבות העכורים ו"להשיב המים אל אפיקם"? לפיכך, אבקשך תן לי ואני בשמך, בכחך, אסדר ואתקן, אחליק וארפא. הנה אתה מחכה שעה ארוכה לטלאל כי יעלה אליך והוּא מתמהמה משום מה. מי יודע מה מחשבות בלבו? לפיכך סבוּר אני, קום אתה, רכב וצא אל אשר תצא ליום־יומים, ואני אבדוק ואשקול ואעשה מכל לבי ונפשי כל אשר ניתן לסדר ולתקן.

וטרם יגיד גדעון דברו הוסיף אלעזר ואמר:

– ראה, גדעון, אני לא יודע בזכות מה ובזכות מי כמו פּתח לי האלהים הלב והשכל שלי, אוּלי בזכות הדוד שלמה (אבי גדעון), שמן השמים מרחמים עליו לבל ירד ביגון שאולה בגלל “הלוקידאדיס” (השטויות) שלך, כי כשאתה סיפרת לי כל שקרה, מהחל ועד כלה, מיד אמרתי לך על אף הכל, שאני מלא תקוות, וגם אמרתי שטלאל עצמו יפתח לך פתח ישוּעה. אמרתי או לא אמרתי?

– אמרת, ובכן –

– ובכן, אני צופה ורואה כל שאעשה בעזר אללה לתקן כל השבור…

החריש גדעון ושקע בהרהוריו ומאשר נוכח כי צדק אלעזר הסכים לדברו וקם לחבוש סוסו. תוך כדי כך מסר לאלעזר ראשי דברים על אשר ידובר עם טלאל בכל הענינים ומילא את ידו של אלעזר לעשות כראות עיניו ולמסור סכום כסף לטלאל אם יראה צורך בכך.

רכב גדעון ושם פניו לעבר יריחו.

לאחר שעה ארוכה משראה את טלאל עולה וצועד לקראת המושב – קרא אלעזר בקול רם בהסברת פנים:

– בוקרך טוב, רענוּ טלאל, כבדנוּ, קרב ושב. גדעון הטיל עלי לבקש סליחתך כי הלך, נקרוא נקרא לפתע העירה בענין דחוף ומילא את ידי להסיח לך כל אשר שם בפי (לאחר שגולל לעיני, לדאבון לב, כל פרשת הפורענות) ולשמוע מפיך ככל אשר עם לבבך להגיד.

ובדברו אליו הסתכל אלעזר וראה שפני טלאל, שמגלות תמיד גם עוז־גברים וגם חן גברים, כמו מעוותים קויהם, עיניו הגדולות, השקטות תדיר מוכתמות כתמי אודם, אם מנדודי שינה אם מרגשי זעם וכל עצמו טעון קדרות ועצב.

– טוב שנעדר גדעון מכאן – אמר מתונות – אולי בדבר אללה היתה זאת. לבי מלא זעם עליו כחור סלע המלא “ברוד” (אבק שריפה); אמש בפגישה המדהימה לא ידעתי עצמי, לא ידעתי דבּר, המוּם הייתי כמו הלמו על ראשי בנבוט (אלה) –

– התסלח לי בטובך, יא טלאל. ואדבר בראשונה בשם גדעון כי הוּא הנאשם וראוי לתת לו ראשונה להגיד דברו – האם לא תראה דברי צודק?

– שפיר, דבּר, דבּר.

פתח אלעזר: אכן עצבון מר וכבד יעיק על לבנוּ כאבן כבדה. ברם – אומר אלעזר – אין לכחד, באסון זה עם שבא עלינו מתוך שכרון, אין מקורו דבר־בצע, מרמה או שפלוּת, כי להיפך, מקורו רגש עז, טהור, רגש אהבה, רחוק מכל שפלוּת. אכן, אמת: מעורב רגש זה בבערוּת, בקלוּת דעת, בפחזוּת והשא – מעשה שטן. אבל – קללת אלהים על השטן – לא אחת ביום יכשיל רבים וגם טובים מאתנוּ, כלומר: מגדעון, ממני וממך, הפעם פגע, “אללה יִלְעַנוֹ” (האל יקללהו) – את השטן – בו, בגדעון. מי יכול להתפּאר כי הוּא לא יפול מחר או מחרתים בלהטי חרמו של השטן המסית– המדיח? אולם – אני אומר – השאלה היא אם יתן האדם שנכשל על ידי השטן המדיח, כי יוסיף השטן להתעולל בו, להרע לו ולתתו מרמס תחת רגליו, או כי יגביר הנופל חילים וילבש עוז לקום ולתקן השבוּר, לבנות ההרוס על אפו ועל חמתו של השטן! והנה – הוּא, גדעון, אומר – רוצה הוא בכל לב לרפא הדוי. על כן הוא אומר שלש “משאלות” לו אליך: האחת – נכון הוא לקבל עליו בתרות קנס כל סכום כסף שתטיל אתה עליו. אין זה דבר־שפתים בלבד, אלא התייבות ממש במזומן, לאלתר. נקבה הסכום ואתננוּ ברצון, כי צדק בו וחובה הוּא. שנית – אם רצונך להישאר בעבודה עמו כאתמול ושלשום יקבל רצונך בכל שמחת הלב. מובן, בתנאי, שלבך יהא נקי מכל מרירות עליו וישובו המים הזכים לאפיקם. והשלישית – שתבטיח לו שוב בשבוּעת השבועות שלא תפגע בחאמדה לא בנפשה ולא בגופה. אלו הדברים קבלתי עלי למסרם מפיו אליך. עתה הואל נא והשמע דברך ככל שעם לבך.

אמר טלאל: וללהי וללהי (באלהים באלהים) במשך כל הלילה לא נסגרו עיני. שבעים ושבעה “דווראן” (גלגולים) גלגלתי, ושבעים ושבע פעמים הרסתים. ובסוף מחשבות לבי הגעתי בקיצוּר, לשתים מחשבות, מהן לא אסור כל עוד נפשי בי. אחת: לא אשוב לעולם לעבוד עם גדעון. לא אוכל דברו לשלום. איכה אוכל לראות פניו? כי יבגוד בך זר, כי יתעלל בך אחד שונאיך, תוכל לשאת המהלומה, באשר בידך להשיב לו כגמולו, גם כפלים כרעתו. ואוּלם אם ידידך, אהובך, אחיך, יבגוד בך, ישפילך וישימך כאחד הכלבים – לא תוכל לשאת המהלומה כי לא תוכל להשיב לו כרעתו, אחיך הוא. אני לא אשלח ידי בגדעון. אני לא אבגוד כמוהו. אני לא אשפוך דמי בחור כזה, בן יחיד להוריו, בחור נדיר בטובו ובנדיבותו – הן אני יודעו – תיקצץ ידי אם אעשה כזאת. נשבעתי בכבודי השדוּד מידו, בנאמנותי המושלכה ארצה בידו, לא אטור לו נקמה. והשנית – על השביעו אותי שלא אכה נפש את חאמדה, אקיים שבועתי. אני לא אשכח ימי הטובה והנועם שעברו עלינו יחדיו – ולא אגרום אני למותו. אבל שלום וידידות לא יכונו עוד בינינו. שקעה עלינו השמש. בא הסוף. לא אראה עוד פניו. אולם מה אעשה עם הבת המקוללה? לחסלה לא אוכל, לשבור עצמותיה גם זאת מנע ממני גדעון בשבועה. לתתה לאיש לא אוּכל: מי גבר הגון ויפוץ בת שזנתה לאיש? (הן סוף סוף ידוע יוודע הדבר). כי תשב בבית – מי יודע אם לא תפול בידי נוכל אחר או שוב בידי גדעון הערום? – על זאת מבוכה בראשי ועיוורן בלבי.

– לא, לא, יא טלאל, אתמהה עליך, הן גבר אתה, גיבור ואיש בינה. אל תקחה עמוק כל כך בלבך. הן אמרו: כל דבר יתחיל קטן וילך ויגדל, זולתי הצרה שמתחילה גדולה ותלך ותקטן. ו"אם באת לראות", תבין, אשר גדעון לא בגד בך ולא התעמר באחותך ולא פגע בכבוד המשפּחה, שכן היתה זאת אהבה עזה והוּא הבטיח לה שיקחנה לאשה לעת מועד כי תבוא. אכן אם תשאל לדעתי בזה הענין אגיד לך: אראנו מחוץ לגדר האפשרי, אבל כך היתה כוונתם. ואוּלם הנה גדעון יתחתן בקרוב עם בחורה יהודיה. ולמען ישכחנה ויעקרנה מלבו כן היא תעקור אהבתה מלבה – יש עמי עצה ודרך חלקה, אם אך אתה לו שמעני ועשית כעצתי: מציאותה של חאמדה בקרבת גדעון סכנה בה, כסכנה הצפויה בכל רגע מקרבת הגחלת אל “בּרוֹד” (אבק שרפה), כל רגע עלולה להתחולל התפוצצוּת. ואוּלם אם שני אלה – הגחלת והברוד – רחוקים לגמרי זה מזה – אין סכנה לא מזה ולא מזה. עצתי היא אפוא אם טובה היא בעיניך – תקח את חאמדה ותובילה אל קרובים שלכם הרחוקים בדרום או בצפון ככל האפשר, בלא שידע איש; גם אני לא אדע איה. שם תקנה לה נחלה ותשיאנה לאיש. לשם כך אני מוכן, ברשות גדעון, לתת לך עתה סכום כסף לתכלית זו. אם זאת תעשה אתה – כל השאר השאר עלי ואני אמתיק הדינים והגזרות בין גדעון וחאמדה. הצדקתי בדברי?

השתהה טלאל רגעים ארוכים בדומיה ואחר זקף ראשו ואמר:

– מתדמה לי שמחשבתך טובה וישרה. אתה הארת מוחי ורואה אני עתה פס־שמים מתוך הערפל. עשה כאשר אמרת.

– הגד, בלא פּקפּוק, מה הסכום אשר יספיק לך – חוב הוא ונשלמנו.

– תן כמה שאתה משער, לא לשם הנאה בשבילי אלא כדי לסדר את חאמדה.

– לא, אחא, אתה יודע טוב ממני. היספיקו חמשים לירה זהב?

– די והותר.

כשנפרדו בשלום – כמו פרקו שניהם איש איש מעליו עול כבד ושאפו רוח.

בו ביום, יום ששי, בשוב גדעון ממסעו ביקש להיועד עם אלעזר בהקדם לשמוע ולדעת אשר דובר ונקבע עם טלאל. בכדי שיוכלו לסיח לבדם באין מפריע יצאו שניהם, דרך טיול, לעת ערבים אל הר ציון ועלו אל רחבת החומה בשער ציון, מקום שלמולם נשקף הר הזיתים, כפר השילוח, גיא בן הינום, הר המשחית ואחריהם באופק הרי מואב.

בחירת המקום הזה לשיחם על ידי אלעזר נראה בעיני גדעון כעין סמל, אם שלא ידע מה רמז ומה כוונה בו.

והנה, דברים שאמר טלאל בגלוי ובמפורש, הקשים והרכים, החמוּרים והקלים, לא היה צריך אלעזר להוסיף עליהם או לגרוע. מלה במלה כמעט מסר כפי שיצאו מפי טלאל, אם כי עיטרם בלחן משלו והפיחם ברוח שפתיו. ורק בענין חאמדה מצא אליעזר היתר גמוּר לעצמו לשנות מקצת או הרבה מן הדברים לשם התכלית הנרצה.

וכך אמר בענין חאמדה: טלאל חזר ונשבע באמונתו ובכבודו שלא יפגע בחאמדה ולא יבגוד בשבוּעתו. אולם ברצונו לאסוף חרפת הבת. לשם כך יקחנה אל מקום רחוק או גם אל ארץ אחרת בדרום או בצפון אל קרובים־רחוקים שלהם, מקום אשר לא ידעו מֵעֲבָרָהּ. שם ישׂיאנה לאיש. וכיון שאין היא בתולה – לא יבקש מוֹהר בשבילה, אלא, להיפך, יקנה נחלה לה ולבעלה (לשם זה הסכים לקבל חמשים לירה זהב, לא בשבילו כי לסידורה של חאמדה ). אם תסכים מרצונה – הנה מה טוב. אם תמרוד – הריהו פטור משבועתך: הוא ייסרנה כבת מורדת. אבל לא יכנה נפש, הוא יגזול אור עיניה, קמעה קמעה יעוורנה, גם ירעיבנה ויעננה עד תתהפך גל של עצמות בחייה. ועתה – אמר טלאל – הגד לגדעון שיבחר אחת מן השתים: או כי ישלח להגיד לה, שהוא מוותר עליה, סולח לה ומתיר לה להתחתן עם אחר, או שחאמדה תהיה מתה־חיה, או חיה־מתה בזוית ביתה. יבחר באחת מן השתים. וכי ישלח להגיד לה דברו, ימסור לה שנים־שלשה סימנים שביניהם, לאות כי פיו המדבר וזאת ישלח, לא על ידי שליח ולא על ידי כתב, אלא על ידי – יבחר, אפוא, כפי שלבו אומר לו.

כל ששמע גדעון היו פניו מסתמקים והולכים, עיניו מתמלאות אדמימות ולבו הלם בחזקה. משהתם דברו אלעזר אמר גדעון מבליג כעסו:

– כך, ממש, דיבר אליך טלאל? האם לא הוספת אתה ברוב חכמתך מלח ופלפלין בנזיד הזה?

– שמעני, גדעון, הרבה פּעמים בעטת בי בשגעון שלך ואני סולח לך, גם הפעם אני סולח. והן יכול אני לבקש את טלאל – אף כי אמר שלעולם לא יראה פניך – שיבוא ויגד לך בעצמו דבריו.

– לא, אתה בטוח שהוא לא יבוא. אבל גם אם, אולי, יבוא, בינתים אתה כבר תסדר שיאמר לי מה שאתה רוצה שיאמר.

אותה שעה ראה גדעון אשר לא פלל לראות: עיני אלעזר מלאו דמעות, קול־בכי פרץ מגרונו והיה מגמגם ואומר: אתה אכזר… אתה אוהב רק את עצמך… רק בשרך… תאוותך… אני מתלבט ונאבק למשוך אותך, להצילך, מבין גלי הסערה, להציל את אביך ממות… את אמך, את כולנו… מחרפה… מאסון… אבל אתה רוצה לנצח! תמיד אתה רוצה להיות בראש… הפעם אתה חושב שאתה מנוצח… לא! אני עמל… אני יגע כל הימים שתהיה מנצח… אני רוצה לעשותך מנצח… ואתה כועס עלי ועולב אותי… כך אתה גומל לי…

התעשת גדעון, פייסו בדברים ואמר:

– צדקת, צדקת, היטבת לאמר אשר עם לבך… סלח לי…

חזר אליעזר והשיב לו בנחת:

– והן אתה נבון, פקח, ורואה את הנולד… חזור לדעתך. מה שהיה – כחלום בלהות היה. שכח אותה! הן סוף סוף ישיאו אותה לאיש בעל כרחה ולמה תאבד אתה חייך וחיי כולנוּ?

מתוך התפייסות ודרכי שלום ירדו מן החומה לאטם.

באותו שבוע נודע לגדעון, שאמנם נסע טלאל ולקח את חאמדה עמו. ככל שניסה לחקור ולרגל בסתר על ידי עושי דברו, ידידים ומיודעים מתושבי הכפרים בסביבות הדרום – לגלות מקום קלותה לא עלתה בידו.

ואף מצא אלעזר און בנפשו לדבר על לב גדעון לאמר, כי זה שבועים־שלושה שהוא מתחכם ומתפתל להמציא דחיות ותירוצים לשרינה. לאחר קבלה את המכתב, וכבר התחמקה באלה הימים מהראות לפני בחור שביקש את ידה – ועד מתי תצפּה הבחורה לשעת התודעות עם גדעון?

אז נאות גדעון להיפגש עם שרינה לפי מערכי לבו של אלעזר.

על פי אמונה תמה שבלבו של אלעזר על טיב פועלו ועל פי מעשיו בנגלה ובנסתר, נמצא גדעון ביום שבת לפנות ערב מסב במושב־רעים, שמנה שלש גברות צעירות ומלויהן ושרינה ביניהן.

בתחילתו היה המושב, כמושב רעים רגיל, השכיח לעתים. כעבור שעה קלה עשה אלעזר כחכמתו והזמין את המסובים לגג הקטן, אל שולחן ערוך מגדנים ובתווך אבטיח ענק, חכלילי כדם, ספוג ריח בושם וגזור לגזרים כשושנה ענקית. חלפה שעה קלה בטעימה נעימה ובשיח וגיל.

ואז משחלה תמוּרה במערכות שמים ונגוהות השמש החלוּ נעלמות והולכות כן חלה תמורה במערכות הגג הקטן, כי המסובים החלו נעלמים אחד אחד זה בכה וזה בכה (האם יד אלעזר היתה בדבר?..) וגדעון ושרינה ראו עצמם יושבים לבדם ליד השולחן. בראשונה נסבה שיחתם על העדרו מן העיר זה שבועים ויותר, על מסעו פה ושם, ככל אשר סח לה מקודם אלעזר. לאחר מכן חלה דומיה רגע ארוך, מאחר שהבחורה נמנעה כמובן מהתחיל בדיבור “אל הענין” וגדעון לא ידע איזהו הדיבור המתחיל בזה הענין. עד שעלה לפתע בדעתו המכתב! מיד נחפז ושאלה"

– הקראת את המכתב ששלחתי לך?

– ודאי, איך לא?

– “מה הרגשת ממנו”?

– כך… רגש נעים… וגם צער… באמת…

– צער למה?

– כפי שכתבת… אתה סובל כל כך בגללי… אינך ישן בלילות… אתה נודד…

– אה, כן… זאת כוונתך?..

– כן… וגם התפּלאתי: איך אתה יודע לכתוב דברים כל כך יפים, כמו אחד אינטליז’ינטי…

– אני אגיד לך את האמת: אני איני “מורגל” לכתוב כאלה דברים יפים. אנחנו בקשנו כתבן שיכתוב במקומי כפי שראוי לכתוב לאחת כמוך…

– אבל לא אתה אמרת לו שיכתוב מה שכתב?

– כן, נכון, אמרנו לו שיכתוב בלשון יפה, שהדברים יגעו עמוק אל לבך… ובאמת, זהו שהייתי רוצה לדעת: נגעו או לא נגעו?..

– אפשר להגיד: נגעו ולא נגעו…

– מה זה? כך לא יתכן. או נגעו או לא נגעו!

– זה, למשל, כמו השעה הזו, בין השמשות, לא יום ולא לילה, או כמו המכתב בעצמו, כתבת ולא כתבת, אמרת ולא אמרת –

את דבריה סיימה בבת צחוק קלה וטובה.

– בחיי, רואה אני, שאת מבינה ענינים. אבל נחדל מסתם דברים, הניחי למכתב מן הצד, עתה אנו פנים אל פנים, נוכל לדבר בגלוּי דברים שבלב. את שאלי ממני כל שתרצי ואענה לך וגם אני אשאלך.

– שפיר, שאל אתה בראשונה.

– אני אין לי אלא שאלה אחת ויחידה: את רוצה בי בכל לב? כל השאר כתבתי לך במכתב: כסף, עדיים, מלבושים, יהיו לך ככל שתחשק נפשך – ותהיי מאושרה עמי.

– ואם אגיד לך שאיני רוצה בך תתקע סכין בלבך ותפול לרגלי?

– לא, זה לא. אני לא אמרתי לכתבן לכתוב זאת. אבל אם תשיבי פני ריקם – יצא חרבן גמור. תחריבי עולם שלם. לא אוּכל לבאר לך רגש זה במלים, אבל יהא רע לי כמו סכין תקוּע בלב

דבריו אלה יצאוּ מפיו בקול עגום, כמעט צרוד. אז נחפזה ואמרה:

– ועתה אשאל ממך משהו ותגיד לי האמת: אתה אל נכון אוהב אותי אהבה גדולה – לאו דוקא עד סכין תקוע בלב.

– ואת תאמיני לי לאשר אענה לך?

– כן, אני רואה שאתה מגלה האמת גם מבלי שידרשו ממך.

– שפיר, אגיד לך כל האמת: עתה לבי מלא אהבה לך. אני רוצה בך בכל לבי באשר מקוה אני, כי את תמלאי לבי אהבה תמיד, עד אשר תשכח מלבי כל אשה אחרת. את תהיי לי מלכת הנשים –

– מה? כלום אהבת כבר נשים אחרות?

– כן, אהבתי.

– ולמה עזבתן?

– ראי נא, חביבה, הנכון בעיניך, שיגלה בחור כל סודות חייו לבחורה שעה לאחר שראה אותה? עתה, אין זו השעה לדבר על העבר, רק על העתיד. את, יקירה, הגידי לי מלים מספר כיסוד לעתידנו ובבוא העת אני אגיד לך הכל.

היא החרישה רגע ארוך מתוך הרהוריה.

חזר גדעון ואמר:

– רואה אני שאת מתקשה להגיד לי האמת שבלבך, או שאת מסופקה אם את אוהבת או לא. ובכן –

– לא, איני מסופקה. אני יכולה להגיד לך כל לבי שעה לאחר שראיתיך אמנם, לא עלתה על דעתי מעולם ולא חלמתי שאוכל לאהבך, אבל דמותך, דבריך, מבטי עיניך – הכל מושך אותי אליך. אני אוהבת אותך, אבל עוד –

הוא התנער כמזועזע. אחז בידה ונשקה ואמר:

– די לי עתה. עוד ניפגש…

– לא די, חביבי, לנו אמנם די, אבל לא למשפּחה. יהיו במשפּחתנוּ דין ודברים וּויכוחים. אני יודעת. על כל אלה איני יכולה לדבר אליך. יפגש עמי בחשאי אלעזר, עמו אטכס עצה איך ומה לפועל – ואם יעזור לנו האל – נגיע לשעה הטובה.

הוא גחן אליה ואמר:

– הנועם לשפתיך הנוטפות חכמה וחן –

והיא הטתה פיה אל פיו.

כשירדו, עם החשיך היום, היה אלעזר מצפה להם כצפות איש אדמה למטר־שמים. כשקרבו אליו, נעץ מבטו בו ובה כמי שמבקש לפענח כתב־סתרים. מיד לחשׁ גדעון לאזני אלעזר: כֵיר, כֵיר אל חמדו לללה (טובה, טובה, – שבח לאל) – והודיעו את אשר בקשה שרינה להיפגש עמו.

טז. נפתולים    🔗

לאחר ששמעו ההורים והדודים, ברוב פליאה וברוב שמחה, מעשי תוקפו ורוב תבונתו של אלעזר מפיו עצמו, היאך הגיע עד הלום, היינו: עד לקרב לבבם של שרינה וגדעון (ומובן ששמר לשמונו מכל משמר, לבל יפלוט פיו הגה קל שבקלים מנסתרות גדעון) היו כל משבחין ומקלסין את אלעזר כי גדל והיה לאיש־בינות, היודע לשית עצות בנפשו והמבין למערכי לב בחור ובחורה. וכן נאותו ואמרו: המתחיל במצוה הוא יגמור, הוא ימצא השדכן הרצוי, שיוכל לדבר על לב אבי הכלה כוואג’ה ראובן גארסאני, כעצת שרינה בעצמה.

ואוּלם למרבה הצער, אבי הכלה לא זו בלבד שניער ידיו, מתוך סלידה, מהצעת השידוך, אלא שפך קיתון של לגלוג ועלבון לאזני השדכן על ראש החתן לאמר: כלום אומר ה"בּבּה־חַסַן" הזה (כינוי גנאי לבחור פשוט וגס) להתפאר עלי בעדרי הבהמה הדקה והגסה אשר לו, או בגלל ה"חזקה" אשר לו ב"בית החיים", ידמה בעיניו שתהיה לו חזקה על בתי? כך לך – אמר לשדכן – וחפּש לנער הזה דבר הדומה לו.

שמעו במשפּחת גדעון דבר הבשורה המרה וחרדו מאד פן יוודעו דברי הבלע לגדעון ואז תבער חמתו בו ועלול הוּא לבעוט בשידוך ולבוּז לגביר עצמו. אז השמיע שוב אלעזר דברי עצתה של שרינה, שאם לא יצליח שדכן אצל אביה, ישלחו תלמיד חכם שידבר על לב סבהּ, כוואג’ה עזרא. אולם אבי גדעון טען ואמר: אגוז זה, תנו לי ואנסה לפצחו. אני בעצמי אלך אל הזקן, שאני מכירו מימי ילדותי וסובר אני: לב זקן יבין ללב זקן – תנו לי ואלך.

שקלוּ בדבר וקבלו.

כוואג’ה עזרא גרסאני, שפרש מכבר מכל עסק ומסחר, נודע כל ימיו כאיש סר מרע ודורש טוב. בימי זקנתו נוספה עוד מדה בולטת על מדותיו הטובות: צמצום גמוּר בדיבוּר. כיון שהיה שומר פיו ולשונו מכל דיבור מיותר, גם בביתו, גם ברחוב וכל שכן בבית הכנסת, לא היה משמיע קולו אלא לפי הצורך וההכרח. כן היה ידוע בקרב העדה כאיש נדיב לב, שמעניק בעין יפה לכל דבר מצוה, ונוהג הוא משכבר הימים להלוות “הלוואות חן וחסד” קטנות לאיש נצרך ודחוק. והיה בצאת כוואג’ה לרחוב לענין מה והבחין מרחוק ממולו באחד הלווים שמפגר בתשלומיו, מיד היה נוטה כוואג’ה עזרא ומסתתר במבוא שבחצר לבל ייפגש בו פנים אל פנים ולא יהיה לו כנושה (שכן דייק הכתוב לאמר: “לא־תהיה לו כנושה”, אפילו שאין אתה מזכיר בדיבוּר את חובך, כגון, שאתה מתראה לפניו כנושה).

לפיכך סבר ח' שלמה פינחס, שהזקן הטוב הזה יואיל לשמוע אל שוועת לבו ויטה אליו חסדו.

וכוואג’ה עזרא יושב כמשפטו כל הימים בעת ערבים באשנב רחב שבביתו ופניו צופים לרחוב. יש ורעיתו יושבת לידו ולרוב ישיבתו לבדו.

למחרת היום לעת ערבים דפק ח' שלמה על דלתות בית הגרסאנים. בני הבית תמהו בראותם את אבי ה"חתן" בא בעצמו אל ביתם לאחר ששלחו בבושת פנים את השדכן מעמם. מיד ביקש הזקן מחילה מהם, שיואילו לתת לו לראות לרגעים מספר את האדון הסב.

משנכנס לחדר הגדול השתחווה התחוויה קלה לפני הזקן ואמר במאור פנים ובחיוך על שפתיו (בלשון ערבית דרך קרבת־דעת):

– שלום עליכם, מרי, אל “תקחני” על בואי להטרידך ממנוחתך לעת כזו, אבל בטחתי באללה ובנועם חסדך כי תואיל לשמוע דברי־יגון שבלבי. אמנם הריני בא לפניך כדבר הכתוב: החוח אשר בלבנון שלח אל הארז אשר בלבנון תנה את בתך לבני לאשה, אלא כי אנכי, החוח, לא שלחתי שליח, אבל באתי בעצמי, בשברון לבי, לבקש בתכם לבני –

אסתגפר אללה (אבקש סליחה מהאל), יא “עאם” (דוֹד) סילמאן, אל תדבר כזאת… הן גם ארזי הלבנון, כפי שאתה תכנם, ביום הדין, יום היגדעם, עדיך יבואו… אתה מכין להם בבית החיים “מצעם” ואתה מעטה עליהם מצבתם, ביום ההוא נמוכים הם מן החוח ומן העפר… וטוב לאדם כי יזכור תמיד היום ההוּא… אבל תן, יא סילמאן, ואמור מה יגון בלבך ולמה תדבר כזאת וכזאת?

– הנה, מרי, אגיד לך בתכלית הקיצור. בן יחיד לי, אחד ויחיד, כפי שאתה יודע, הוא “קדישי”, הוא גואלי. ברם, בשביל מיוחד יהלוך לו מעודו, ומחשבות לבו רחקו ממחשבותי. עד כה לא רצה לשמוע על “סידרו” הוא כבר בן עשרים וחמש. ועתה, נראה, מן השמים רחמו עלי ופתחו לבו והנה חשקה נפשו בבתכם שרינה והוא אמר: אור שרינה או לעולם לא; ואני זקנתי ויומי לא רחוק… ולכן שמתי פני כחלמיש ובאתי אליך ואבקשׁ טובך למען הזָקָן הזה (הוא העביר ידו לאורך זקנו) ואבטח בה' כי לא תשיב פני ריקם.

ועם דבּרוֹ בבת צחוק בשפתיו היה דברו מקוטע, כמתאפק מבכות.

– קח. מנוחתך, יא עאם סילמאן, ואל תעצב על לבך. אכן סחו לי בני הבית שהשיבו אתמול שלשום פני השדכן ריקם, מחמת שהנערה מסרבת ואין אשמה וחטא בזאת. כך דרכו של עולם. פּעמים החתן מסרב, פּעמים הכלה מסרבת ואין עלבון או פגע כל שהוא בכך.

שמע ח' שלמה כי “הנערה מסרבת” – והיה כנבוך. אולם מיד התאושש ושיער כי כיחשו לו לזקן ולפיכך חזר והשיב"

– אכן זה דרכו של עולם ואין תרעומת על חפץ לבה של הבחורה. ברם, תנוני ואגלה לכם המעלות והפגימות אשר לבני, היינו: היתרונות והחסרונות; אמת: תקיף הוּא, עקשן הוּא, מהיר־חימה, אבל ליבו – לא תמצא לב רך וחנון כליבו בין אלפי בחורים. עין יפה לו, ידו רחבה, פּתוחה תמיד לטוב וחסד לכל איש מצוק וקשה יום, אם יהודי אם מוסלמי. אין עוולה בידו ואין מרמה בלשונו וידו צלחה ועושה חיל, וכספו רב מאד מכספי. ראה, מרי, סיפרתי לך הטובות והרעות אשר לבני… ועתה כי תשיבו פני ריקם, ימר לב הילד עליו והוּא עלול להרבות יגון עליו ועל כולנו… אי לזאת דבר נא אתם בעצמכם על לב הנערה ותשׁמעוּ מפיה סוף דבר… אנא… למען הזָקָן הזה…

הרגיעוֹ הזקן לאמר:

– אל תרבה לך דאגה, ח' סילמאן, רק המתן לי ימים שנים־שלשה. הלא ידעת, אחא, זיווּג זיווּגים לא ענין פשוט הוּא. אף על הבורא יתברך – אומרים רבותינו – לא קלה זו המלאכה, על אחת כמה על בשר ודם “המִשאָלָה” דורשת עצות ובינות ועל הכל – אורך־רוח. אני, בעזר האל, אבדוק ואשקול בענין ככל שידי מגעת, גם אקח דברם עם אבי הבת ועם הבת ועם בני הבית ואת אשר אראה כטוב וכישר בעיני אלהים ואדם אפעל. אז אקרא לך ואודיעך קושט דברי אמת – ויהי רצון ויהיו דברי לטובה ולשמחה.

באותו הערב בשעת סעודת ערבית היו בני הבית מבקשים לידע מה דובר ומה נאמר בין הסב ובין ח' שלמה, אבל הסב היה כמחריש והתחמק מדבּר. לרעיתו ענה כלאחר יד: הזקן דיבּר אשר דיבר ואני דיברתי אשר דיברתי, אבל, “אלו דברים שאין להם שיעור”. ולבנו, אבי הבת, שהוסיף ושאלו: אני משערים ה"שיעור" שהוא דיבר, אבל מה כבודך לענות לו? השיב לו:

– יא אִבּני (הו, בני), כלום היתה שהות בידי לענות לו דבר של ממש בעודו יושב לפני? אני מעודי, גם בקטנות, לא נהגתי בחפזון ו"בגדולות", כי נקרתה לפני משאלה נכבדה, מעולם לא גמרתי אומר ולא קבעתי “משפּטה” בו ביום, אלא לפחות אחר יומים־שלשה. הן פעמים הרבה אמרתי לך: קח זאת ממני, בני: מוטב לעולם שתתחרט על שלא עשית מאשר על שעשית. ובענין דידן – עדיין אין בפי מענה לעצמי ואיך יכולתי לענות דבר לאיש שיחי? ואוּלם אם יתברר הענין בעיני, ככל שיתברר, לא אענה לו דבר בטרם אגלה דעתי לאזניכם.

מפני הכבוד לסב הפסיקו בעל כרחם ויכוחם ואמרו לצפות לבאות. למחרת היום בבוקר לא שב הסב מבית הכנסת ישר הביתה כמשפטו, אלא התמהמה בחוץ שעה ארוכה. אנשים ברחוב ראוהו כמתהלך לרוח היום כה וכה, התעכב באשר התעכב, סח למי סח וחזר הביתה בשעת־בוקר מאוחרה. כן עשה ביום השני והשלישי.

ובו ביום בערב, לאחר סעודת ערבית, אמר לבני הבית:

– שבו קצת ונסיח בענין ח' שלמה פינחס. – וגם לשרינה אמר, – גם את בואי, שבי לימיני.

היו לוגמים קהוה ומעשנים נרגילה וסיגריות עד שפתח הסב ופנה לשרינה לאמר:

– בזה הענין את, הקטנה במשפּחה, עיקר הענין, שכּן לימדתנו תורתנוּ: נקרא לנערה ונשאלה את פּיה. הגידי לי, בּנתי (בתי), הראית את פּעם, במקרה או בהזדמנות, את הבחוּר גדעון פּינחס? הגידי האמת אשר בלבך. האמת דרושה לכל ענין כיסוד לבנין אף כי לבנין־בית בישראל. הגידי, אפוא, ההיכרתיו?

– ראיתי פעם במקרה, גם דיברתי עמו מעט…

– איך הוא בעיניך?

– נראה בחור פּשוּט… טוב…

– האם היית רוצה בו? מה אומר לך לבך?

– לא… כמו שהוא עכשיו, לא.

– כלומר? בארי דבריך, מה כוונתך “כמו שהוא עכשיו”?

– עכשיו נראה הוא משונה, מלבושו כלבוש ערבים, מראהו כאחד ערבי.

– צדקת, בתי, כך נראה בלבושו. גם בין הערבים, כמו אצל היהודים, יש טובים, טובים מאוד, ולא טובים. ואני מבין שהוא משונה בעיניך, שאינו לבוש כבחורים יהודים. אבל לו נוכחת לדעת ידיעה ברורה שהוא בחור ישר בדרכו, נאמן בלשונו, שלבו לב חנון, שידו פּתוחה ונפשו רחבה והוא אוהב אותך מכל לב, האם לא היית אומרת הלבוש, הכיסוי החיצוני, הריהו כקליפה של הפּרי, הנזרוק אם הפּרי הטוב והרענן בגלל היותו עטוי קליפּות? והנה אני ביקשתי לדעת מהו הפרי הזה, יצאתי בעצמי לרחוב אל כיווּנים ומהלכים שאני יודעם מאז, התהלכתי כה וכה וסחתי וחקרתי בעקיפין ובמישרים ושמעתי נכונה אשר ידברו עליו הבריות. ואת יודעת, בתי, לשון־הבריות היא כחרב פיפיות. אין רחמים בלשון הבריות, היא בבחינת “גוי עז פּנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחון”. וגדולה מזו: הפרעוש בפיהם יהפוך גמל והגרעין יעשה סאה! בכן, שמעתי אנשים מסיחים לפי תומם עליו, יהודים ומוסלמים, והכל משבחים ומחבבים אותו על טוב טעמו, נועם לשונו ורוחב ידו. גם בקשתי לראותו מקרוב (ואני רואה ולא נראה) ומצאתיו נאה וגם נעים. אכן נאמר: האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב ומי יכול לבחון כליות ולב? אבל מאידך אומרים: קול המון כקול שדי – אשר על כן אם טוב הבחור גם בעיניך יתכן והוּא מזלך.

חלה דממה דקה. אבי שרינה פּתח ואמר:

– יאַבּא (אבא), אחר המחילה מכבודך, יתכן וכל השבחים שמנו בו הבריות אמת הם, אבל האם לא ברא אללה אלא עבדללה? האין בחור אחר טוב ומהולל כמוהו ממשפּחה מיוחסה, למדן ומשכיל? כלום הכרח הוא שחתנה של שרינה יהא קברן ורועה־צאן? התמוּ בחורים טובים בירושלים? לדעתי ראויה שרינה לבן־זוג מסוגה, בחור מהוגן, מיוחס ומשכיל –

– שמע, בני, רואה אני בדבריך תערובת סולת ופסולת, היינו גם דבר־אמת וגם דבר תפל. שאמרת, שיש בחורים אחרים למדנים ומשכילים בירושלים – הא ודאי אמת. יש ויש בחורים כאלה. אבל מה שאמרת ש"ראויה שרינה לבן זוג מסוגה, בחור מהוגן ומיוחס" – “מטבע” זו אינה כשרה בעיני. כל ימי אני מזהירך מפני ה"גימל" (גאוה) שלך ואתה שוב מושך ומושך בה… אף על פי שאתה יודע, כפי ששמעת מפי מהו שורש יחוסנוּ אנו, אבל רואה אני שכח זכרונך חלש… אולם לעת כזו שבני ובנותי, נכדי ונכדותי כולם – שבח לאל – יושבים לידי היום, רואה אני שעת כושר טובה שאגלה לאזניהם “מגילת יוחסין” של משפּחתנו מבראשית ועד היום. להוי ידוע לכם, חביבי, אשר סבי ואבי, האם ירחמם, כשעלו מפרס לפני שמונים שנה בקרוב היו עניים־אביונים. הרבה שנים היתה פרנסתם כאן, בירושלים, על ניקוּי בורות שופכין. אף אני בילדותי – כן אזכור נכונה – עזרתי על ידם במלאכה כשהם שקועים עד ירכיהם בביבין של שופכין. ולפנות ערב לאחר עמל יומם היו מתאספים כל ארבעת האחים בבית הסב ואיש איש מהם היה מספר בלשון בדוחה, בצחוק ומהתלה וברוח קלה, היכן עשה אותו יום, וכיצד גבר על מלאכתו, היינו: אם הג’ורה (התעלה) היתה צרה ועקומה כפי שמצוּיות לרוב בירושלים או ישרה ורחבה וכמה היתה הכנסת־היום מאותה תעלה. וכך היו מושכים דברים ומספרים על מלאכתם ועשייתם כגבירים שמשתבחים ומספּרים על מעשי עשירות שלהם. זה היה “היחוס” שלנו בתחילתו. אבל האבות, עליהם השלום, היו יראי שמים ברי לבב ונקיי כפיים, לא ראוּ כל רע בעמל ידם והיו שמחים בחלקם. לפיכך ראה ה' מעשיהם ושם עינו לטובה עליהם. במרוצת הימים החלוּ האחים עוסקים קמעא קמעא במסחר (ויש אומרים שהסב מטמון גדול מצא) וכן הלכו ועשו חיל במסחרם וכשנפטר הסב כבר היו הבנים, האחים, עשירים דים – וכך הגענו אנחנו – ואתם בנים ונכדים

עד הלום. אבל טוב טוב שתזכרו תמיד שורש היחוס שלנו ואל תדברוּ גבוהה גבוהה, תדעוּ שכל ישראל בני מלכים הם והיחוס אשר בו יתפאר האדם הוא יראת ה' ו"שם טוב". על כן בקשתי קודם כל לדעת “מאי עמא דבר” על הבחור הלז והנה נוכחתי לדעת שזכה ל"שם טוב" בשפע, שמספיק גם לחמשה בחורים.

ואחר כך פנה לבנו, לאבי שרינה, ואמר:

– ואתה, בני, לוּ שמעת לדברי הישיש ח' שלמה, היאך השפיל עצמו, שבא בעצמו לבקש רחמים על בנו יחידו, היו נכמרים רחמיך, אלא, שאחרי הכל, אין אני מטיל דעתי עליך ואיני גוזר דבר. אם אין דעתך כדעתי – עשה כרצונך. אני, אמנם, השבח לאל, לרוב לא טעיתי בדעתי לא משום שדעתן גדול אני וחכמה רבה בלבי, אלא משום, שתמיד שקלתי ודנתי לפי האמת שבלבי ולא לפי מידות ומשפטים של הבריות. וסוף סוף שרינה בתך היא. החלט אתה כשיקול דעתך.

– לא, יאבּא, שרינה בתך היא כמו בתי ואיני עומד על דעתי, אבל ראוי שנשמע דבר ברור מפי שרינה עצמה.

– ודאי, כל שחיפּשתי וחקרתי אינו אלא חומר לבנין, אבל היסוד לבנין, זה ודאי רצונה של שרינה. אם אין לבה נוטה לבחור, אין יסוד ומילא אין בנין.

ומיד פנה לשרינה לאמר:

– הגידי נא, בנתי, גלוי כהרגשת לבך. בת חורין את. שום פגם, אף כחוט השערה לא יפול עליך, אם אין הבחור מוצא חן בעיניך וכן להיפך: אין שמץ עוולה בך אם לבך נוטה לבחור.

השתהתה רגע קל ואחר השיבה:

– אתה, סבא, הבהרת לנו כל הדברים… גם אני הייתי סוברת קודם כמו אבא… אבל אתה הסברת לנו הכל נכונה… ואני אמרתי כבר: מלבושו לא נעים… לא טוב… כך אי אפשי בו… כשראיתיו פעם, ביום שבת, היה לבושו כאחד הבחורים שלנו והיה נאה ונעים… גם כשדיבר אלי הרגשתי שבעל שכל הוא ולב טוב לו, אבל המלבושים הללוּ…

– ובכן אין קל משינוי מלבוש, ונאמר: משנה מלבוש משנה מזל. תנאי נתנה עם החתן: המלבוש שלו בבל ייראה ובבל יימצא – והכל אתי שפיר. ועתה, בתי, לפעם האחרונה שובי ובחני היטב את לבך, שמא תתחרטי אחר כך.

– לא, אם יהא לבושו בחול ובשבת כלבושנו לא אתחרט.

– ובכן, בני, מה החלטתך אתה?

– החלטתי כהחלטתך וכהחלטת שרינה. תשלח להגיד לאבי גדעון ב"סימן טוב".

בו בשבוע נערכו האירוסין. ויודעי גורל לעיתים קבעו את היום המבורך לחתונה ביום ערב פסח בשנת תרע"ב (1912).

שינוי המלבוש של גדעון לאחר האירוסין, שלגבי הבריות ואפילו לגבי משפּחת הכלה, היה ענין חיצוני, מעשי, לגבי גדעון עצמו היה שינוי פּנימי, סמלי: סמל לעקירה ולנטיעה כאחת: עקירה מאונס ונטיעה מאין ברירה; סמל לכניעה ולנצחון כאחת: כנעה כלפי עצמו ונצחון כלפי הבריות.

עם זאת, שינה אמנם גדעון גם מהלכי חייו למעשה: על עדרי מקניו, הצאן והבקר מינה את עבאס לראש הרועים ולאחראי לכל המקנה; למנהל החשבונות במקח וממכר נתן על ידו בחור, “מחזיק קולמוס” גם הוא, ידיד מנעוריו מכפר רמללה, והוא גלוי עינים עם שכל טוב ואיש אמונים. העדרים נשארו באשר היו: בסביבות ואדי קלט וערבות יריחו. גדעון נסע מדי פעם בפעם לראות את שלום הצאן ואת מהלך הענינים. את מרכז־מושבו מעל לכפר השילוח חיסל ופתח משרד בעיר, ברחוב הסוחרים, לממכר מכולת בסיטונות, ובעיקר ליבולות מהארץ (חטה, קטניות, שמן, סבון). על ידו במשרד שימש כמזכיר ומנהל חשבונות בחור קרוב־רחוק ממשפּחתו.

בחדשים הראשונים לאחר אירוסין, עם היותו צועה ברוב כוחו בשבילי שבילים בעניני מסחר חדשים, לא הסיח דעתו גדעון מכלתו והיה משגר לה דורונות ותשוּרות נאים ויקרים. מפעם לפעם מצא איזו הזדמנות, כמקובל ושלא כמקובל, להעתיר עדיי זהב, פנינים, כלי נוי ורדידי פאר לשרינה, כאילו אמר לקשור ולהדק עצמו הדק היטב אל בחירתו כדי להפוך כל עצמו לאחר… כאותו זחל שמקיף עצמו חוטים חוטים למכביר עד שיגיע ליום שיצא לאויר העולם כיצור אחר – פרפר הדוּר בצבעיו…

כל אותה תקופה שבין האירוסין לחתונה היה גדעון משקיע עצמו בענפי מסחרו בשקידה יתרה, עד שהיה נראה כלפי מיודעיו כלהוט אחר ממון וכאילו היה מעודו רודף בצע. (אם כי עסקיו במקנה היו מכניסים רווחים גדולים למדי). ואכן עד מהרה קנה לעצמו ידיעה בשוּקי המסחר והאשראי לאחר ש"הוכה" גם פעם ופעמים ב"מהלומה", (הפסד מירידת מחירים לא צפויה – והוציא לקח לעצמו להבא). לצורך רכישת סחורות דגן, קטניות, סבון, שמן, היה רוכב לעתים אל הכפרים השונים בדרום הארץ ומרכזה עד שכם וצפונה לה והיה משיג הדרוש לו בכמוּיות גדולות, בלי כל תיווּך, מידי האכרים עצמם. (אגב בימים שיצא למסעיו בכה או בכה, לבש את בגדיו כמקודם והיה מתקבל בכל מקום בידידות ובחיבה). בעיר היה לבושו כפתן משי כאחד הסוחרים האמידים. אזור אבנט רחב, תרבוש רם נאה על ראשו ומחרוזת אלמוגים בידו. אביו דודיו בקרוהו במשרדו־מחסנו לעתים רחוקות בהיותם משועבדים למלאכת יום ואילו אלעזר, שראה צורך לעצמו לסור אליו לעתים ולתהות על סתרי נפשו ולדעת מה בצפונותיו, היה יוצא מעמו רגוּע ושבע־רצון, באשר לא העלה גדעון בשיחו שמה או זכרה של חאמדה, כאילו כל מעיניו היו רכוזים בהצלחת עסקיו וכמו מצפה הוּא ליום־כלוּלותיו הקרב לבוא.

יז. החתונה    🔗

אף זקני ירושלים אמרו: מי שלא ראה חתונתו של גדעון פינחס עם שרינה גארסאני לא ראה חתונה מפוארה מימיו ולא ראה בעלי שמחה מרובים כל כך, שכן מלבד קרובי משפּחה למכביר וקרובים רחוקים בהמונים, שבאו מכל פינות העיר – רבו כמו רבו ערבים ידידים, מודעים, ושתפים מכמה וכמה כפרים מסביבות ירושלים, לכבוד משפּחת הפינחסים בכלל ולכבוד החתן גדעון בפרט. וראה הרואה בעליל ששמחתם של אלו לא היתה מן העין ולחוץ, לשם יציאת ידי חובת נימוסים כנהוג, אלא שמחה שבלב ומנפש.

מה ראייה לכך?

הראייה לא רק בריבוי המתנות, התשורות והמנחות שהגישו הערביים הללו, אלא בדרך המיוחדה שהגישון, שכן, שלשה כפריים, עשירים נכבדים, שלחו במשותף שטיח פרסי יקר־ערך הדוּר צבעים וציוּרים; חמשה מוכתארים מחמשה כפרים נתחברוּ יחדיו ושיגרוּ סוס אציל, שמחירו לא פּחות מעשרים עוסמליות (לירות זהב תורכיות); ואישים פלחים אחרים שלחו בנדבה מי שׂק אורז, מי נאד שמן־זית וכיוצא בזה ורבים צרפו לתשורותם דברי שיר ותשבחה לחתן היקר.

בעת “הקידושין” נראו בין האורחים גם אנשי שררה תורכים וערבים (כי אבי הכלה הוא מהספק מזון לצבא המשמר שבעיר) והיו כמעטירים בנוכחותם את הקהל החוגג. ולילה לילה, שבעה לילות רצופים היו צלילי הרינה והזמרה בוקעים ועולים מחצר הפינחסים לכל רוח – ואיש מן העדה, גם היושב בקצווי רחוב היהודים, הקשיב רב קשב ואמר: הלא זאת חתונת גדעון פינחס!

ולילה אחד משבעת לילות החתונה נקבע לליל משתה לאורחים הערביים. על שטחו של גג שטוח מרווח, נשתלשלו וירדו מלמעלה מנורות ופנסים בשלל צבעים והציפו את המושב באור יקרות. על הרצפה פרשו מרבדים ובתווך הוגשו מאכלים ותבשילים על אגנים ועל הדומים נמוכים כמנהג אצל הערביים. וזמרים ערביים עם כלי נגינה שלהם השמיעו שירות ותשבחות עד אחר חצות.

ואם זרים הרגיש מרחוק בשמחה כי רבה, אל אחת כמה קרובי המשפּחה ועל אחת כמה וכמה הורי החתן והכלה. ואוּלם יצאוּ מכלל הרבים רק שנים: החתן עצמו ואלעזר דודנו. אמנם אף הם בגלוי צרפו עצמם לשׂשׂים ולשמחים, לשרים ולעליזים, אך בחשאי היוּ שניהם כתוהים ובוהים במעמקי לבם. אלעזר שידע הנסתרות תהה על הנגלות וגדעון שראה הנגלות תהה על הנסתרות… משל לשני בני אדם שהולכים זה לקראת זה, שכל אחד רואה למולו מה שאין חברו רואה… אכן, ה' יודע, שאחרי הלילה הראשון של החתונה היה אדיר רצונו של אלעזר לקרב אל גדעון באחת פּינות הבית, לשיח דבר לאזניו ולשמוע ברור מה בלבו עכשו… אך בגאות גלי השמחה ובהמוֹת קלות הצהלה לא מצא שעת־כושר לישב עמ קצת ביחידות… וזולת זאת הוא עצמו נמנע לקרב את הקץ והיה כמסיח דעתו מרצונו עד בוא עת. גם גדעון שחש ברצונו של אלעזר שם עצמו כלא חש ולא כלום…

ואוּלם ביום החמישי לחתונה, לאחר סעודת שחרית מתוך גילה וזמרה כרגיל, כי כן כל שבעת ימי החתונה לא פסק כמעט הולם קול ה"דרבקה" (תוך מזרחי) מן הבית. כל שעה נמצא מי שהוא, איש או אשה, אורח או בן־בית, שיודע להעלות צלילים מכלי הקשה זה או אחר, להרנין לב ולהגדיל שמחה, ואילו ביום החמישי פּרשו הנשים שבבית עם הכלה לחדרה, לקשטה ולהלבישה תלבושת של אותו יום (שכל יום ויום משבעת ימי החתונה תלבש הכלה שמלה חדשה מצבע אחר: ביום הראשון, אחר לילה החתונה, צבע השמלה אדום, רמז לדם־בתולים; ביום השני ירוק – רמז לפריחה, בשלישי תכלת – רמז לתקוה וכדומה) והגברים פנו באותה שעה איש לדרכו להכין את הדרוש לנשף באותו לילה. אותה שעה היה אלעזר משתמט מכל מעשה וארב לגדעון. משראה שנכנס לחדר לבדו המתין אלעזר קצת ונכנס כמו בלא צדיה וראהו יושב ליד החלון ומשקיף החוצה. שם עצמו אלעזר כמופתע שמצאוֹ כאן ואמר: “מחפּש אני את אבנטי, אבנט המשי, שנשמט ממני אמש בשעת ריקודי ואיננו.” והוסיף ואמר כלאחר יד: הרי טוב שאנו עכשו לבדנו, לעצמנו. הנה כך… נשפי יוצאת לדעת דבר ישר מפיך… אמור לי, אני כפרתך, מה באמת בלבך? איך אתה מוצא את שרינה?.. מה אתה מרגיש?

ידע גדעון שדבריו יהיו בעיני אלעזר כדברי פסק־דין לשבט או לחסד, לטובה או לרעה, לפיכך השתהה קמעא, הרהר רגע ארוך ואמר:

– אתה יודע, אלעזר, אליך אני מדבר כפי שאני מדבר אל עצמי, דברים מהלב. והריני אומר לך: רואה אני ומכיר אני אל נכון שהיא… אוהבת אותי… גם היא אוהבת… מאד אוהבת אותי. לא שערתי כזאת, רצוני לומר: לא שערתי שכלה אוהבת ככה… שהרי לא “עשינו אהבה”, “יעני” (כלומר): לא סבלנו, לא כאבנו למען האהבה והיא – ישר, ממש, אוהבת… ואני איני מתחרט… איני מצטער… אני לא אגרום לה לעולם צער… לא אגמול לה רעה תחת טובה… לא…

היה אלעזר עושה אזנו כאפרכסת ועוצר נשימתו כמעט כדי שיהא קולט כל מלה וכל הגה שיוצאים מפי גדעון. משהחשה גדעון שאף אלעזר רוח לרווחה. בסתר לבו היה מודה לבורא לאמר: שבח לך, הבורא, שמלאת לבו של זה אהבה טהורה, כשרה, ועקרת מלבו אותה אהבה זרה, פּסוּלה. ישתבח שמך הנותן העקוב למישור, ההופך חתחתים ומכשולות לנתיבות סלולות.

ובעודו נתון להרהוריו שמע קולו של גדעון כאילו מסיח לפי תומו: אלא מה אגיד לך, אלעזר: לא ידעתי, עד כה לא ידעתי, שאין אתה מכיר אשה עד יסודה, לעומק נפשה ולטוב לבה, אלא במיטה… איך אומַר לך, אלעזר? יש… יש הבדל בין זו לההיא… זאת טובה ויודעת אהבה אבל ההיא נפלאה… מסתבר לי… כמו שההיא אולי יש אחת באלף או ברבבה… ההיא מקור האהבה… אראה ההבדל ביניהן כהבדל בין בור ובין מעיין… כאן מים ושם מים… אבל מה לבור ולמעיין? את זאת הארגל לאהוב במשך הזמן, את ההיא לא אשכח כל הזמן אם גם יארכוּ ימַי מאה שנה… אבל איני עצוב כל כך ואיני שמח. בתחילה, ביום הראשון לחתונה, הייתי תוהה ביני לבין עצמי ונתעצבתי אל לבי. אמרתי: מה זאת? למה קרה לי כזאת? הן מנת־גורל קשה נפלה עלי… לאהוב שתים… את זאת בממש… מקרוב… את ההיא בדמיון… מרחוק… אבל אחר כך שקטתי. כיצד? – זכרתי דברי הגורל של סיניור אבנר. הלא “המענה” אמר: “מזלו קשור לטובה ולרעה” באשה. אפשר זו כוונתו: יהיה לי טוב ויהיה לי רע עם אשה זו ועם זו… ולכן אני אומר לעצמי: הטה כתף, גדעון, יש כתפים לך. המשא – לגברים! אני אשא משאי ואלך. שני משאות אשא. לא ברכה אחת, שתי ברכות לי. האל שנתן לי שתי ברכות הוא יעזרני, הוא יאמצני. ואתה אל תדאג, אלעזר, אל תרבה מחשבות, אבטח באלהים – והכל יהיה לטובה.

היה אלעזר שומע ובגרונו כאילו צף ועולה צרור נוקשה, שוועה חנוקה בין שפתיו: רבונו של עולם! מה סגולות מה קסמים לאותה “פלחיתה” (פלחה קטנה) שחדרה עד לשד עצמותיו של זה, ועד היום ועוד היום שומר ברכתה בלבו. הינסה לדבר אליו כעת? לפקוח עיניו מחדש? ואם ינסה – התצלח בידו?

חוַרוַר־פּנים ורכוּן־ראש ישב אלעזר כשמבטי עיניו נעוּצים בקרקע.

שאלו גדעון: מה לך כי עגמו פניך והן לפני רגע היית מאיר פּנים?

השיב לו: עת החילות דבריך חשבתי: בא הקץ להרפתקה שלך ואילו מסוף דבריך רואה אני שהיא עדיין בראשיתה…

ושוב יצא אלעזר מעם פני גדעון כמי שיוצא ממשחק־קלפים בהפסד רב עד לדאבה…

יח. בינתים    🔗

מעונו החדש של גדעון פינחס טבוע בחותם תפארה, שלווה ונועם. זה שנה ומעלה גר הזוג החדש ב"רחבה" אשר ברובע היהודים בירושלים העתיקה, סמוך לחצרם של הגרסאנים. המעון המרווח בן שלושה חדרים בקומה השלישית (מבנה נדיר בעיר העתיקה), ערוך רהיטים יקרים, רבוד שטיחים מפוארים כאחד מעוֹנוֹת הגבירים. כל רוֹאֶה, אם מתוך חיבה אם מתוך קנאה, בטובות ובחמודות אשר למעון זה ולדרים בו, היה מתברך בלבו, שגם הוּא, או המקורבים לו, יזכו למנת־חלק כזו. ואילו לגבי גדעון עצמו יתכן לומר, שכל הוייתו היתה בדומה למעונו ומעונו בדומה לתפוח חכלילי רענן וטוב, שבלבו יקנן תולע זעיר המכרסם בחשאי בלא חדול… אם כי, ככל שהאדם רואה לעינים, שמור שמר גדעון על שלום ביתו, על שלות חיי אשתו ככל אשר קבע לעצמו בשעתו, היינו: להרחיק עתה מתחום מחשבותיו והרהוּריו קורות שבעבר, להפסיק לעת כזו מהלכו במסלול חייו הקודם – ככל שיפסוק הזמן דברוֹ – ולקיים: שב ואל תעשה עדיף…

גם אלעזר, שהיה כל הימים כצופה מן הצד למהלך חייו החדשים של גדעון והיה סר לעתים, באמתלת מה, בהעדר גדעון מן הבית, כדי לנסות לראות ללבה של שרינה ולהקשיב איכה תסיח – אם תסיח – גם אלעזר, אפוא, היה נרגע לפי מראה עיניו, שהנה גדעון נאמן לעצמו ולאשתו. ואם כי במעמקי לבו חרד היה מפני איזו תהפוכת פתע של גדעון אולם התנחם לאמר: יתכן והרופא הגדול – הזמן – יביא בכנפיו רפואה שלמה ללבו של גדעון.

ברם, כעבור שנה לנשואין, התחולל בחיי גדעון אותו מאורע, המצופה והמיוחל בחיי כל זוג: זרינה גילתה לגדעון בלאט, סוד־הווייתה החדש: זה החודש השלישי להריונה. היה גדעון איש החיל ואמיץ הלב כהלום למשמע אזניו, לבו רעד כעלה רועד מפני רוח סוערה… אשתו דמתה, מבוכה זו שעלתה בפניו אינה אלא מחמת התרגשוּת והתפּעמות. כזאת תקרה, כנראה – אמרה לנפשה – לכל גבר בהתבשרו בפעם הראשונה כי הגיעה שעתו להיות אב, ויזכה ביוצא חלציו… אולם גדעון עצמו ראה עצמו כהלך עומד בלב מדבר, אובד דרך, והוּא לגמוּד, עזוּב ומיואש… ואחר כך, בהישארו לבדו בחדר, רבץ תחתיו דומם, מהורהר, מבטיו נעוצים אי שם בקרקע כמו יחזה בעיני רוחו נסתרות וזרות לא ישוערו…

ככל שעברו חודש אחר חודש ימי הריונה של שרינה, ככל שראה אותה גדעון צועדת בבית לאיטה, כמכריזה בלי דיבור ובלי מלה, על אשר נושאת בחובּה, על זכותה הרמה להנחיל בן לגדעון (ודאי בן יהיה זה, למען הזקן, כי ישא שמו עליו ותנעם לזקן אחרית ימיו), ככל שרמזה, בעצם שׂאתה פרי בטנה, על שלטונה בבית, לא כעקרת בית בלבד, אלא כאֵם לבית, היתה הרגשתו של גדעון כאילו גם בו עובר בתקופה זו משהו בדומה לתהליך הריון: עגמימות־לב והרהורי עצב ינבטו ויצמחו בלאט בקרבו בלא רצונו ובלא כוונתו…

באותם הימים הארוכים, כשהיה מתפנה במשרדו בעתות מסויימות, לשעה קלה, מטרדות משאו ומתנו עם סוחרים ומעיסוקיו בסוגי סחורותיו השונות, היה מצטמצם בכורסתו הרחבה בזוית מהשרד ועד מהרה כמו נתפס־נאחז בסבך הרהוריו… בעתות כאלו אם סר אליו מי שהוא לא צפוּי ולא קרוא, לא היה שׂשׂ לקראתו. והוּא, שהיה תמיד איש־דברים ואהב שיחה ובדיחה – נקט אותה שעה לשון יבשה, נקוטה, פסוקה – ולא יסף – ואם התעקש האיש בשיחו שלחו אל מזכירו, היושב בקיטון ליד הכניסה למשרד, שיָתֵם ענינו. וכך, סגור בתוך עצמו, משוקע שעות על שעות בהרהוריו, כמי שנתוּן בחיפוש אחר פּיתרון חידה סתומה־מסובכה, כך עברו עליו… חדשי הריונה של שרינה. וכשם שהיא היתה נתונה בצפיה רבתי לאשר יבוא, כן היה גם הוא כולו צפיה, עד שידע, שהוא מצפה ואינו יודע למה הוא מצפּה.

ובהיולד הבן – נושא שם הסב שלמה – שאון והמולת־גיל הדהדוּ בבית גדעון כל ימות השבוע וכל בני משפּחת הפנחסים, איש איש לפי מעלתו ולפי מזגו, לקח את חלקו ממקור השמחה כנפשו שבעו וגם נתן חלקו לצהלת החג, אם ביקר־תשוּרות נאות, אם בעתרת איחולי לבב והודיות לבורא ואם בצלצלי נגון וזמר מפי אלה הפינחסים, שנודעו למזמרים מובהקים ולפייטנים ותיקים יודעי נועם־לַחַן וקסם־רינה. ואם נמצא מי שהוא מאריך לשון מדרי הרחוב, שליגלג ואמר: הנה נולד יורש עצר למלכות דוד בבית הפינחסים – ראוי לזרוק מדבריו העוקץ הטפל ולתפוס את העיקר: אכן הילוד הפינחסי אינו יורש עצר למלכות דוד אבל שמחת המשפּחה דומה ממש לשמחת בית מלוכה בהיוולד לה בן יורש עצר. על זאת יודה ודאי כל איש הרואה הנגלות בבנין־חייו של גדעון ועל אחת כמה וכמה מי שידע נסתרותיו (כגון אלעזר) וציפה על ידי הילוד למניעת הריסותיו…

גם משפּחת הגרסאנים לבתיה השונים שבעו רוב נחת בהיולד הילד הנכסף והיו כמתברכים בלבבם, שגם להם חלק נכבד בכוננוּת בית גדעון לאָשרם של הפינחסים. בשביעות רצון ראה גם הישיש כוואג’ה עזרא גרסאני ברקמת החיים החדשים בבית הזוג הצעיר, שיִסוּד מוסד בנינו היה בעיקר פועל ידיו. ויתר מכך היה הישיש גרסאני מתפּאר בשמו הטוב של גדעון אשר קנה לו בפחות משנתיים ימים בחוגי הסוחרים, לא רק כסוחר מצליח ורב פעלים, אלא כאיש טוב עין, רחב־לך, הגומל בצנעא טובה וחסד לדופקים על דלתותיו, כגון אותו מעשה ביהודי מאנטוליה שעלה לירושלים, בתוקף נדר משפּחתי להשתקע בה ולרוע מזלו אבד לו, או נגנב בטלטולי הדרך, צרור הממון הקטן שלו והגיע לירושלים בחוסר כל. והאיש ומשפּחתו: אשה, שני נערים וילדה, היו סובלים בדומיה חרפת רעב, כי עזרת “הכולל” – כל כמה שניתנה לו – כמוה כאין. משנתגלגלו עניניו של זה בדרך מקרה לפני גדעון. וּשאֵלוֹ כך וכך דברים וסח לו האיש, שבאיזמיר היה עוסק בעשיית גבינות והוּא מומחה לכך – מיד לקח גדעון דברם עם עבאס, ראש הרועים שלו, החונה עם עדריו בואדי־קלט, שיהא מספּק לאיש חלב ככל שידרוש ממנו. גם ביקש גדעון ומצא לו דירה קטנה, שיוכל לגור בה ולעסוק בעבודתו. ותנאי מפורש התנה עמו גדעון: בחודש הראשון יקח חלב די צרכו בלי תשלום, לאחר מכן ישלם לראש הרועים מחיר החלב. והאיש עמד תוך חדשים ימים על רגליו.

בין כמה ענינים “אהודים” כאלה סיפרו על גדעון גם ענין כזה, שהיה לשיחה בביתו עצמו במוצאי שבת, כשנזדמנו כרגיל לפעמים בני המשפּחה בביתו. הפּעם היה במושב גם חותנו כוואג’ה ראוּבן. גופא של אותתה עוּבדה כך הווה:

בימות החורף, טרם יוולד הבן, פנה אל גדעון אחד הסוחרים הזעירים, ח' שמואל ברוך, שהיה בשעתו סוחר אמיד ועתה – בבחינת “ירוּד”, וגולל לפניו פרשה של עסק נכבד: נודע לו, לח' שמואל, שבשבוע הבא תגיע ליפו אניה עם מטען נפש גדול – 500 תיבות. הסוכנים שהביאוּ את הסחורה באניה הם ידידיו עוד מארץ מוצאו. והם היוּ מוּכנים למכור לו חלק הארי של המטען – עד 300 תיבה – אילו היתה יכולת בידו לקנות. על כן בא ח' שמואל אל גדעון, כיוון ששמע על מעשי חן וחסד שלו וכ' וכו' והציע לו שיקנה הוא, גדעון, את הסחורה, שאפשר להחזיקה בהסתר חודש־חודש וחצי, עד שהשוק “יצמא” שוב לנפט ואז אפשר למכור התיבה במחיר קצת גבוה והרווחים יהיו גדולים למדי. בקשתו מגדעון, אפוא, שיעניק לו לאחר מכירת הנפש וקביעת הרווחים סכום מסויים כפי ראות עיניו של גדעון – על כל פנים – אמר האיש דרך בדיחה בענוה – לא יבקש יותר מעשרים אחוז מן הריווח – תמורת זכּוֹתוֹ אותו בעסק נכבד זה.

אכן – הוסיף ח' שמואל – יתכן ויקרה, חלילה, איזה מקרה־פגע ולא יהיוּ רווחים גדולים או לא יהיוּ כלל רווחים – אז אין לו כל תביעה, כמובן, מכוואג’ה גדעון. אולם הענין רחוק מהפסד וקרוב מאד לריוח ומאידך גיסא – הן זה טיבו של מסחר: היום ידיך ריקות, מחר – עלולות להיות מלאות, היום אתה מְסַכֵּן מאה – מחר אתה מוצא פּי כמה!

התעשת גדעון, שקל בדבריו ואמר לו: יחזור אלי בעוד שעה. משחזר אליו בו במקום אמר לו: יראה, ח' שמואל, אין אני עוסק בדרך כלל בנפט; שני מחסנים לי ואין לי אלא מעט מאוד נפט. אי אפשי בסחורה זו, אף כי לרוב מבטיחה ריוח טוב. אני דיי בסוגים שלי. אבל נכון אני להלוות לח' שמואל הסכום הדרוש לשלש מאות תיבה – כמה בערך? – 120–100 נאפּוליון – והוּא יקנה על חשבונו. הוא ומזלו. אם יאיר המזל פניו אליו, ישיב לי את הקרן רבע מן הריוח שלו ושלשה רבעים יהיו לו. ואם חלילה לא יהיו רווחים – איני מבקש אלא הקרן.

הקשיב ח' שמואל והיה כלא מאמין למשמע אזניו. ומשלקח גדעון גליון ניר וכתב את התנאים וחתם והגיש לאיש שיחו לחתום, היה מחזיק בידי גדעון, לוחצן בחיבה וחוזר ואומר: יהיה ריוח… יהיה… בזכותך יהיה… בגללך… בגלל חסד כזה… העסק קם והיה. בשלהי החורף נמכרוּ כל התיבות לסיטונים ולקמעונים. אולם העסק שנעשה בחשאי בין שנים – נשמע בין חוגי הסוחרים בעיר כאילו קול־תוף עבר מקצה הרחוב ועד קצהו וגילהו לרבים.

ובאותו מושב המשפּחה במוצאי שבת, כשנתגלגלה השיחה על “עסק הנפט” סיפרו לפני גדעון עצמו דברי גוזמא למכביר. אז סח להם גדעון עצמו גופא דעובדא. ומששאלו חותנו: "מה בכל זאת הביאך לסכּן סכום גדול כזה – 110 נאפוליון – לסוחר, שאין לו שום ערבוּת, שום רכוּש, ושום בטחון שיוכל להשיב חובו אם היה נופל העסק בהפסד? הכך אפשר, הכך מותר לסוחר לסחור? תמיהני, עליך, גדעון.

השיב לו גדעון: “ימחול הרבה, שאיני יכול להשיב דברים הרבה במפורט, לשאלתו. בענינים כאלה בוחר אני שלא לדבר כלל. רק פרט אחד מכמה פרטים בעסק זה אוכל להזכיר: כשהציע האיש לפני כל אותו העסק, לכאורה עסק של ממון, היה רצוף לדברו – כך נשמע לאזני – קול שוועה, כקול אדם, שנסחף בין גלים סוערים ומשווע בשארית כוחו לעזרה, להצלה. ואחר כך ששקלתי שעה ארוכה בענין – נפלה בי, בכולי, הרגשה מעיקה, מדאיבה: אילו אני משיב פני האיש ריקם, הריני כמי שבועט ברגלו בטובע שמשווע לעזרה; לוּ שלחתיו מעמי בידים ריקות, הייתי רואה עצמי כל הימים כאיש אכזר, חסר־לב ליסטים – ומה חשיבות לכסף בלי לב?” – – –

וכך נודע גדעון בין חוגי הסוחרים כסוחר אמיד, מבוסס ויציב ובעיני רבים כאיש אהוד, טוב עין ורחב־לב. גם לפי מראיתו ותלבושתו נראה באותה תקופה, בעודו כבן עשרים ושבע, כאיש מבוגר, כבעל בעמיו: קומתו בינונית, גוו מלא במקצת, מעיניו השחורות, הקטנות, נשקף מבט עירני, חודר; שפמו עבה, עשוי נאה, רומז גברוּת ותקיפוּת; כל קלסתר פניו בכללו מיזוג חן ונעימות; תרבוש כהה, גבוה, ממין משוּבח, על ראשו, כפתנוּ משי גם בימי חול, אבנט פסים רחב אזור למתניו. על כן יכובד בפי הבריות בתואר כבוד: כוואג’ה גדעון.

לעיני הבריות, אפוא, היה מסלול־חייו זה ישר, חלק וקל ואילו בעיני עצמו רואה הוא דרך זו כדרך “גלגול”: הריהו עובר בחייו “גלגול”, דרך־חיים לא שיערו בשחר ימיו וכל יום ויום תוהה על עצמו, צופה לאחור על עברו, אוזר כל חיליו להשקיף על עתידו – ולא יראה ולא יבחין דבר לאמיתו כי ערפל סביבו…

ויום יום כמעט, בשבתו במשרדו, עם תתוֹ בין סבכי העסקים דרך לעצמו, עם עקבו אחר תנוּדות המחירים ושערי הכספים – היה כצועד בשבילמקביל, משוקע ומרוכז בסבכי סרעפיו, מתנודד בין טלטולי הרהוריו ומגשש בין סתרי מחשבותיו – עד הגיעו לעת ערב לביתו כשנוות ביתו לימינו וילד שעשוּעיו בזרועו…

ואולם גם בשעות אלו, או דוקא בשעות אלו, חש כוואג’ה גדעון – עד מה יכבדוּ חייו עליו… עד כמה לא שפרו לו חייו בהיוולד לו בנו יוצא חלציו… כי ככל שעסקיו ועדרי מקניו ילכו ויעשו חיל, הנה מערכי לבו ורגשות נפשו ילכו ויעכרו, ייטרדו ויתקדרו… והוּא עצמו קרוע וחצוּי בחייו, כאילו לא גדעון אחד הוא כי שנים, שלשה. אחד גדעון שיושב במשרד, ישא ויתן עם הבריות, יסיח ויעלוז על כך וכך, בה בשעה אשר יסתיר, ידחק ויקבור כל אשר יהמה בנפשו בחדרי לבו… וגדעון אחר בביתו: עת יחזיק בין ידיו את ילדו והוּא ידהם, ישתומם ויבוך כי לא ירגיש שמחה בלבו בחבקו את ילדו. נשוא ישאנו בין זרועותיו ויחבבנו כחבב אדם כל ילד, כל תינוק, אך הרגש לא ירגיש כי הילד הוא בשר מבשרו ועצם מעצמיו. האם לב אבן לו? הנשמעה כזאת, הקרתה כזאת אשר לא ידע אב שמחה בבנו יוצא חלציו? האם גדעון פינחס הוא אדם או פרא אדם?

ועוד רואה הוּא עצמו כגדעון שלישי והוּא הגרוע ביותר – הוּא גדעון המדבר לעתים עם אלעזר דודנו, גדעון זה קשה עליו מכולם באשר כולו התכחשוּת לעצמו, התעלמות מעצמו והתקלסות בעצמו – והוּא, גדעון האמיתי, לא שיקר ולא רימה, לא החניף ולא הכזיב מעודו…

ובימות החורף, בימי סגריר גשוּמים וקרים, במשרד אין שעה פנוּיה לעצמו, ולפנות ערב בבית – הטיפול בתינוק ממלא ידי כל אנשי הבית, וגם להרחיק לכת מחוץ לעיר להתבודד עם עצמו, כאשר נהג לעתים בהציק אותו רוחו, מן הנמנע במזג אויר כזה, – היה רואה עצמו כוואג’ה גדעון כאילו כלוא הוא במאסר על פי צו אחד שליט נעלם, השם בסד רגליו וגם מחסום על שפתיו…

ובאחד הימים האלה, כשטוהרו השמים מעננים, יצא גדעון מן העיר למקום לא רחוק בהר הזיתים: סמוך ל"כנסיית הזהב" (שכיפותיה מצופות זהב, במקום “גת שמנה”) נמצא מנזר לנזירות שחיות, כפי השמועה, מתחת לאדמה בתחתית הבנין. שם נמצא גן קטן, מוקף גדר גבוהה כבנין חומה. מסותר המקום, מסוגר ומבודד. שמה שם גדען פּעמיו. בשעת בוקר מאוחרה הגיע שמה. כפעם בפעם כמו התחמקה השמש מבין העננים – זרחה וחיממה את הארץ.

שעה ארוכה ישב שם. שעה ארוכה הגה־לחש עם עצמו ככל שעלה על לבו – – –

– – – כל זה – משום שאיני אוהב אותה… הכל נובע מזה… זאת לא המזל שלי… אתה מבין? הרי לא אני רציתי בה… לא אני בחרתיה לי… לא לקחתיה כקחת כל אדם אשה לו… אתה מבין… לקחתיה… כך… בדרך “ואסטה” (אמצעי) לא היא היתה העיקר… אלא… אלא מה? הלקיחה עצמה היתה עיקר… לקחתיה בינתיים… ואתה יודע: “וללהי!” (באלהים) ואללה בִּעְלַם (והאלהים יודע) רציתי לאהוב אותה… רציתי לשכוח את ההיא… ניסיתי… הרבה נסיתי… לשוא!.. נראה ברוּר: זאת לא מזלך, גדעון… אבל בינתים “יצא לי” שנשארתי ככה… בלי קרנים ובלי אזנים, כמו שאומרים: קרח מכאן ומכאן… [חאמדה… (בקול נמוך) אַיֵךּ, חאמדה? איפה דחָקוּך, איפה הטמינוך? שאני לא אמצא אותך? אני?] חאמדה איננה – וישנה ושרינה – ישנה ואיננה… אתה מבין זו “המציבה” (הצרה, התלאה) שלי… ואין את מי לדבר… אין איש, – לא קרוב, לא ידיד, אין גם אחד… אני מרחם עליה…כן, על שרינה… בפירוש… אני לא רוצה בשום אופן לא רציתי להכאיב לבה… מה היא אשמה? והיא, המסכנה, מרגישה… אלו לא נשיקות של אוהב… זאת לא אהבה… זה סתם בעל… כבר אמרה לי פּעמַיִם ושלש: “אתה לא אוהב אותי כבר כמו קודם… מדוּע? לא טוב עשיתי שהבאתי לך בן?..” בחיי ראשי, הייתי נותן כמה שיהיה, שלא אשמע מפיה כאלו דברים, שלא אראה את מבט עיניה כשמדברת ככה.. כמו מבט של אחת אומללה… אביונה… יא אללה! מה אעשה עם עצמי?

אני אדבר. סוף סוף אדבר עם אלעזר… אני מוכרח לדבר… אם לא אדבר – עלול אני “לקבל איזו מחלה” – האל יסתיר –

…כך. כך אני יושב פה ומדבר עם עצמי… די לי… די לי…

באותו שבוע, ביום סגריר, נזדמן באקראי אלעזר במשרדו של גדעון ראהו אלעזר רבוּץ בכורסתו באפלולית שבמשרד והחל מושך לתומו בחוט־שיחה כדרכו, אך תמה, שאין גדעון משיב לו כלל וקצה חוּט השיחה נשאר תלוּי בחללו של החדר… חזר ושאל מתוך דאגה: מה לך? האם אינך בקו הבריאות? או שמא עצלות נפלה בך מחמת הקרה גדולה, או, חלילה, קרה משהו לא טוב, כי מה אתה מקמץ בדיבוּר?

– לא מקמצנוּת בדיבוּר, איני מקמץ – אני מתקשה…

– אתה מתקשה? אתה שאוהב דיבור אתה ויודע דיבור – מה קרה אפוא?

– אמת, אהבתי דבּר אבל תמיד אדבר על משידוע לי; כי מה הוא הדיבור? הדיבור הוא כהילוך בדרך. אם הֵלךְ הולך בנתיב הידוע לו, במסלול שמכירו, אז יצעד צעד בטוח, ישר, פּשוּט ואילו אם אין הוּא יודע דרכו הריהו הולך וחושש, הולך וירא, הולך ותוהה. כאן גם אני. זה כשלש שנים הולך אני בדרך לא ידעתיה. הריני הולך כחמור. לא, החמור יודע דרכו. אני לא ידעתי דרכי זו. לא אני בחרתיה. אתה בחרתהּ לי, אתה והמעוננים שלך… גם הם עזרו לכך. איני מזכיר זאת כלל ברוגש, בשנאה, חלילה. אני מזכיר רק “הנופל”¹⁸. בכן, החיים האלה, גדעון, התהפוכות האלו, שאחזו בי ומכרסמות בי כשיניים חדות לא אדע פשרן, לא אדע שורשן, אם מאת האל נכתבו עלי ואם זה ה"קַדַר" (הגורל, הגזרה) שנפל עלי או אולי תעלולי־המקרים המה – לא אבין מה ולמה? הריני כהלך אובד דרך, אביט לאחור ואתמה, אצפה לפנים ואשאל ולא אבין דבר. ומאז ילדה שרינה, זה 8–9 חודשים, זאת עוד סיבה שמונעת דיבור מפי. גם בבית אמעט דבּר. ירא אני מרוב דברים… חושש אני מפליטת פה. אני מפחד מלשוני כמו… כמו ממלשיני… ירא אנכי פן אתחייב בנפשי וגם בנפש אחרים… זהו… מת אני לדבּר – ונמנע אני מפתוח פּה…

– מה פּתאום? מה חששות כאן ומה פּחדים? לשונך אתך, אם תאבה תדבר, לא תאבה – אל תדבר ומה פּיתולים ומה סלסולים כאן? ומה כי תשב כאן מכוּוץ ומשוּקע תוך עצמך?

– אמש לא עצמתי עין כל הלילה. דברם כמשמעם. מיד עם שינה ראשונה חלמתי עם חאמדה חלום, חלום אדיר, נסחפתי אחריו כמו אחר סופת־רוח עזה. זה זמן רב מאד, שלא באה אלי בחלומי. כל השינה ארכה, אולי, חצי שעה, אבל היה לי כאילו עברה עלי שנה ויותר משנה… מאותה שעה ועד עלות השמש לא יכלתי לנום ולא יכלתי לקום, פן אתעורר שאון – ושרינה שנתה קלה בגלל הניקתה את הילד – ותתעורר מכל ניד קל. ישבתי במטה כל הלילה ועתה אני מת לישון קצת.

שמע אלעזר פּתאום דבר־החלום והיה כּמוכּה תדהמה. אבדה מלה מפיו. משל: אדם רואה מפולת בנין לעיניו. באין מוצאו מלה בשפתיו פלט מן השפה ולחוץ: חלומות־הבלים… “דישה אסטאר” (הנח להיות, חדל מזאת) ויצא שלא בזמן כאדם שנחפז לצאת ממקום סכנה ובלבו אמר, ילך ויתעשת, ישקול ויחשוב מה ידבר ואיך ידבר לגדעון מחר…

יט. בהמוט ארץ    🔗

לפתע כמו נפלה בת־קול אדירה על מסלול חייו של גדעון כשם שנפלה על מסלול חיי איש ואיש בעולם, באשר הוא שם, שבראשיתה היתה סתומה־תמוהה ועד מהרה הפכה לפורענות רבתי בכל העולם כמעט – זו היתה הידיעה על הכרזת מלחמה גדולה, שהפכה בקרב הימים למלחמת העולם (הראשונה).

וכידוע מאד, הנוראות והאימים, הפורענוּיות והזדונות של המלחמה בתקופת ארבע השנים, לא זו בלבד שהשמידה מיליונים אנשים והחריבה רבבות כפרים וערים – עמל דורי דורות – היא גם חוללה תמורות, תהפוכות ומשברים הן בחיי קיבוצי בני אדם, בעמים ובמדינות והן בחיי הפרט לרבבות ולמאות אלף.

וכוואג’ה גדעון היה אחד מאלה הרבים, שקורות המלחמה ותוצאותיה זעזעו ושינו מהלך מחשבותיו – אם כי לא נגעוּ במהלך חייו – ורשמי שנות המלחמה השאירו עקבותיהן ברוח כוואג’ה גדעון לכל חייו כמעט.

אכן לא בבת אחת ולא בדרך אחת שלחו הימים את פקודתם על גוי ועל אדם. וכן כוואג’ה גדעון לא הבחין בתחילה במשמעוּתם של ימות המלחמה ולא עמד על מהותם אלא לאחר שהצטרפו ימים על ימים וּחדשים על חדשים עד לקץ ארבע שנות המלחמה. אז הובלטה פקודתם־גזרתם לעיניו ודימה את הימים לחרב פיפיות הגוזרת כה וכה גזר דינם ללא־דין, ללא חשבון, ללא הגיון – ואין להשיב…

כבר בשנה הראשונה, חדשים מספר לאחר צאת תורכיה לשדות הקרב (היא היתה חברה לב"ברית" עם גרמניה ואוסטריה), – היתה ארץ ישראל אפשר אחת הארצות האומללות ביותר על פני תבל. מהיותה ארץ שנתקיימה כל ימיה בעיקר מיבוא מן החוץ – בכל צרכי המזון והקיוּם כמעט – נתרוקנה הארץ מהרה מכל; מחמת המצור הימי שהקים האויב (ממשלות ההסכמה), גברה המצוקה וגדל המחסור בדגן, שמן, נפט (תמוּ גפרורים מן הארץ ומטאטא ומסרק עוד אינם ואין סכין ואין מספּרים וכל כלים אחרים הכרחיים). סוחרי המכולת מהעטים בארץ צברוּ ממון רב מהמלאי שנמצא בידם ומיבולות הארץ המעטים – ואילו האוכלוסיה בארץ רעבה ללחם ונזיד קל היה יקר כמצרך יקר מאד.

אולם סבלות המחסור והמצוקה למחיה בארץ כבר בשנה הראשונה למלחמה, גם היגון והצער אשר אחזו בכל בית־אב, כיהודים וכלא־יהודים, בהילקח מהם הבנים הצעירים לכל חזיתות המלחמה – כל אלה היו כיסורים רגילים, שכיחים, בזמן מלחמה, לעומת הפורענות והאימות שירדו לארץ מתגרת ידו של שלטון תורכי כושל, רעוע וגוסס במשך יתר שלש שנות המלחמה.

בשנה השניה והשלישית, אספו השלטונות לדגל כל הבא ליד עד לגיל חמשים ומעלה. ובתוך האנדרלמוסיה הזאת הונחתה מהלומה מיוּחדה בעלבונה לישוב היהודי: השלטון התורכי הכריז על היהודים כבלתי רצויים בצבא, העלולים לחבל ולהשחית בבגידה בשדות הקרב – ונפסלוּ כחיילים לנשק. (הגזרה היתה תגובת השלטון על מעשה יהודים אחרים, שנתפסוּ כמרגלים לטובת האויב). לפיכך נלקחו כל אנשי הצבא היהודים לגדודי עבודה – בדרכים ובעבודות אחרות רחוקים מן החזית. אולם ליהודים אמידים ניתנה אפשרות לשלם כופר (סכום כסף לא קטן) ולפטור עצמם מהיספח אל גדודי העבודה. גדעון שילם, לפי חוקי גזרותיה של הממשלה, שלש פעמים כופר במשך שנות המלחמה. (אלעזר, דודנו של גדעון, הספּיק לשלם פעם אחת, כי נספה בחָליו – בטיפוס הבהרות כאלפים אחרים).

והמחסור במזון ההכרחי, היסודי, – הפך בארץ בשנה השניה והשלישית לרעב. ביחוּד בשנה השלישית היו נשים וילדיהן נפוחי רעב מחטטים ומחבקים אשפתות ויש ונפחו נשמתם מרעב בראש חוצות. כתוצאה משפל־חיים זה רבו כמו רבו המחלות הידוּעות ביחוד בזמן מלחמה: קדחת, טיפוס, חולי מעים, חולירע ועוד. בתי החולים לא הספיקו לאכסן את הנגועים יום יום והקברנים לא הספיקו לקבור יום יום את “מכסת” המתים. ואכן בשנה השלישית למלחמה כבר ירד מספר הישוב היהודי בארץ עד לחצי כמעט.

ואיש ירושלים בהלכו בחוצות קריה בימים ההם, בפרט בשנה השלישית ואילך, מה דמות היתה בעיניו לירושלים על נופה, הריה וגאיותיה, נוגה־אורותיה ושמיה הרמים־רמים? היא דמתה לאלמנה שכּוּלה, עניה, שרועה תחתיה באין אונים, חשופת מערומים, מעולפת רעב, מדוקרת חרב והמומת אימים.

בשנה הראשונה למלחמה, מיד עם הזעזוּע הראשון בכל מהלך החיים וקודם כל, בכל ענפי המסחר, היה גדעון פינחס כהלום תדהמה. מעודו, מימי ילדוּתו ועד היותו בעל בעמיו, היה נתיב חייו סוגה בפרחי הצלחה ושלוה. אם קרה ונתפתל פעם בין רגליו מכשול־מה, לא התעצב ולא דאג הרבה, בטוֹח בטח שמחר מחרתיים יעלה בידו לתקן המעוּות ושוב יצעד בדרכו בחלקוּת כאתמול וכשלשום.

ואוּלם תהפוכה אדירה זו – מלחמה – שבני אדם רגילים, מסוגו של גדעון הירושלמי, ידעוה רק בשם, ולא הם ולא אבותיהם לא הכירוה ולא שערוה גם בדמיון, כמו עקרה משורש בטחון־הוייתם, בילבלה וקלקלה סדרי חוקות־חייהם ותבונת לבם. ובתוך תוכם היו נבוכים ואובדי עצות. גם גדעון היה כאחד מהם מראשית המלחמה ועד סופה. אכן מבחינה חמרית לא נפגע מצבו של גדעון כלל, נהפוך הוּא: סוגי מסחרו שהיו ברובם מיבול הארץ עלו ערכם וגדל מאד מבוקשם – ורבוּ רווחיו. וכן שגר אלפיו ועשתרות צאנו לא שינו טבעם בזמן המלחמה – ופרו ורבו כבימים כתיקונם (מסי מלחמה רבים וגם תרומות שנתן לעתים מרצונו לשלטונות: עשרות, עשרות כבשים לשחיטה לגדוד שחנה בירושלים – לא גרמו לפחת כל שהוא בקופתו). אגב: בשנה השניה למלחמה, בהחל הרעב להפיל חתיתו על המונים רבים, השתתף בסכום גדול לקיים בית תבשיל בתשלום פעוט בשביל נצרכים וזקנים וכן הוסיף לחזק ידי כושלים במידה שידו השיגה. אבל אימי המלחמה הממו את רוחו של גדעון, כפי שנגלה בהליכותיו ובנדנודיו בשנות המלחמה ואחריה – הליכה שכולה מעלות ומורדות, גאוּת ושפל, אור וחושך.

האיש הפּשוט, הרגיל, לא יעלה על דעתו לא שאלות ולא ספקות מכבשונו של עולם ולא חקירות וחשבונות, מה למעלה ומה למטה, באשר אמונה תמימה, פשוטה ברורה בבורא העולם קובעת לחלוטין יסודו ומנהגו של עולם ומלואו, מרוּם שמים לצבאותיהם ועד הרמש הרומש בעפר למינהו, וכל שכן שקובעת גורל חיי אדם מיום היוולדו עד יום מותו. “דרך המלך”, או “דרך־ההמון” הזו היתה גם דרכו של גדעון פּינחס, בקטנות ובגדולות, עד שנות המלחמה.

זוועות ימות המלחמה ונוראותיהם, ככל שהלכו ועצמו, ככל שנגלו בהתערטלם ובהתפרקם מכל מידה של צדק ודין, של יושר ורחמים, נגעוּ בצפונות כליות ולב ועוררוּ הדי תמיהות ותרעומות כלפי רבון העולם בלב רבים רבים וכן גם בלב גדעון. הדי תמיהות ותרעומות כלפי רבון העולם בלב רבים רבים וכן גם בלב גדעון. וזולתי חרב המלחמה, נגף המחלות, מצוקת המחסור וכל כגון זה – ראה גדעון במו עיניו ממש, היאך פורענות המלחמה שמה למרמס ולבוז לא רק תורת־חיים, חוקות־מוסר וחיי אדם אלא שמה לאַין גורל עמם ולאוּמים: הוּא ראה במו עיניו את השבר הגדול של העם הארמני. הוא, שהיה מתהלך לעתים כה וכה בארץ לרגלי סחרו וגם לרגלי מצוקות־צפונות לבו, ראה בהגיעו לעבר הירדן מזרחה לסַלט ולעמן, המוני המונים ארמנים גולים – מגורשים, גברים, נשים וטף, פליטי חרב התורכים, שרידים מכל אלה שנורו, שנתלו, שהוטבעו שנשחטוּ, כשמשרכים דרכם בארץ מזי רעב, נגועי מחלות, תרמיל הנדוד בידיהם – ובעיניהם תו־יגון וכאב עלבון.

משבא בדברים פה ושם עם אחדים מהם, בעלי צורה כל שהיא, נודע שהממשלה התורכית עקרה ממקומם ברחבי אנטוליה כמליון נפש מהארמנים ופיזרתם לכל אורך ארצות המזרח הקרוב: עיראק, סוריה ועבר הירדן מזרחה – ועדרי בני אדם משוטטים בארץ כנחילי נמלים ללא מחסה וללא גג לראשם.

כל אלה יעוררו בלב גדעון, כמו בלב רבים פשוטים וטובים, רגשי תרעומת וקובלנה מדאיבה: היאך אֵל אלוהי כל הרוחות – הצופה הכל ויודע הכל – ישא כל אלה ויחריש?

אולם עם רגשי התמיהה והמבוכה יתעוררוּ בלב גדעון גם רגשי כניעה והרהורי תשובה ובקשת ישע והצלה: בל תבוֹא עלי הרעה, עבד נאמן אני לא אשאל ולא אנסה.

וזאת הנותנת, כידוע, שבזמן מלחמה גובר ועולה הרגש הדתי בלב בני אדם בכללם.

לפיכך מתקבלת על הדעת אותה תמורה מורגשת למדי שחלה בהליכותיו של כוואג’ה גדעון כבר בשנה השניה של המלחמה: מלבד שהרחיב ידו לתת לעניני צדקה לנצרכים ולמשפּחות שנשארו עזובות ממפרנסיהן וכיוצא בזה, היה משכים ומעריב תכופות לבית הכנסת, שזה שנים רבות לא התפלל בציבור אלא לעתים רחוקות. יתר על כן: משרבו יום יום חללי המחלות ולא עבר יום בלא מנין נפטרים וידי הפּינחסים ושכיריהם לא הספיקו לקבור – יש וירד כוואג’ה גדעון לבית החיים לעמוד לימין אביו הזקן, שעם שעבר מכבר שבעים שנותיו לא פסק מרדת יום יום אל אחוזת חזקת הפּינחסים – “בית החיים”. שם לבש בגדי עבודה, כבימי הבחרוּת, לשעות מספר ותמך בידי אביו בעניני קברנוּת וגרם בכך נחת רוח לאביו ולדודיו.

ועד כמה היתה רוחו של גדעון כנועה בימים ההם והיאך עמד, כפי תכונתו תדיר, בשלמוּת ובנאמנות לעצמו, ניתן להכיר בעת שנודע לו לפתע על נפילתו של טלאל בחזית בגדד ואחרי חדשים מספר – על מותו של אחיו השני מוֹראד חַסַן בבית החולים הממשלתי בירושלים ממחלת הטיפוס.

וכך נתגלגלוּ אותם הדברים:

כשרכב גדעון באחד הימים בשלהי הקיץ, בשנה השניה למלחמה, ויצא אל הכפרים בעניני סחרו, ישב לפוש בבית קהוה ברמאלה. שם נפגש עם מיודעים וידידים כולם קשישים או בגיל שלאחר שנות העמידה (עדיין לא ידעו אלה שגם רבים מהם יהיו עתידים להיסחב מחר ל"דגל"). בסמוך לו ישב איש כבן חמשים וחמש, שהיה ילד הכפר סילואן (השילוח) ובימי נעוריו עברה משפּחתו לגור בסביבות רמאלה. תוך כדי שיחת־רעים העלו דברים על הכפר סילואן אשר גם הוא ככפרים רבים התרוקן מבחורים ומאנשים צעירים ורבים כבר הלכו לבלי שוב. בין אלה הזכיר האיש את טלאל אלבשיתי, שבאה ידיעה שנפל בחזית בגדד וזה לא מכבר מת אחיו הצעיר, השני, בן כ"ה שנים מטיפוס בבית החולים.

הדאיבו מאד הבשורות הרעות את גדעון והיה מציר על גורל המשפּחה באבוד לה שני בניה־משעניה. כבדרך אגב שאל גדעון על מצב יתר בני המשפּחה, אולם האיש לא ידע רק אשר שמע מפי הבריות על אסון האבודים.

לאחר ימים מספר ביקש גדעון מאלעזר שיסור למשרדו. משישבו שניהם ביחידוּת סח לו מיד כל אותם הדברים ששמע על משפּחת טלאל. וטרם ינסה אלעזר להגיד מה, הוסיף ואמר: אני עצמי אין ברצוני בשוּם פּנים להראות שם. אתה מבין? עד עתה אני מתאמץ כל הימים לכבות הגחלים וירא אני מהתלקחות חדשה. אבל לבי לבי על האם, על הקטנים (כמדומה עוד שלשה־ארבעה היו. ואיני מזכיר כלל את חאמדה). האן טוב בעיניך שתרד אתה אליהם באמתלת מה, שאל, התבונן, ודע מצבם ואם צריכים מה, תתן להם ככל האפשר – האין ראוי בעיניך לעשות זאת?

החריש אלעזר והיה כשוקע במערבולת מחשבות. ארכה שתיקתו מדי. שב גדעון ואמר לו, שאין הוא צריך להגיד דברו דוקא כעת, אדרבא: יחשוב בדבר לאטו, ישקול בדעתו ככל שיראה צורך לשקול – ויחווה דעתו; לו עצמו, לגדעון, אן כל כוונה אחרת בזה הענין זולתי, פשוט, רגש רחמנות בלבו למשפּחה הדווּיה, לאסונה של האם השכולה, שהיתה תמיד טובת לב, שתקנית ונבונה.

פּתח אלעזר ואמר:

– שמעני, גדעון, איני חושב כלל שיש לך איזו כוונה אחרת שהיא. אני הרי מכירך כמו שאני מכיר את עצמי. יודע אני שדבריך אמת, יודע אני שעתה מצפונך נקי. אתה בעיני צדיק. כן, “מין צדיק”. וכל שאני רואך יורד לבית הכנסת, או שאתה בא לפעמים אלינו ל"בידהחיים" – אני מביט אחריך כעל איש טהור, צדיק. ועם זאת… עם זאת.. ירא אני, חביבי, מן השׂטן. השׂטן, ימח שמו, יבוא לאדם בכל מיני צורות. הוא בא כרחמן, כצדיק, כפילו כתלמיד־חכם. אבל אני יודע גם כן שאתה באמת מרחם על “אם טלאל” ועל כל המשפּחה, לפיכך שמע מה מחשבתי: אני אעשה רצונך ואלך. אתבונן ואראה. ואם צריך – אעזור ככל שאפשר. אבל אתה אל תשאל אותי אחר כך שום דבר משם… לא על האם, לא על הקטנים ולא על חאמדה… כלל וכלל. אתה גמרת אתם. נגמר נגמר. אני אעשה במקומך מה שאראה לנחוץ. אם תסכים כך – אני מוכן.

– מסכים בהחלט. לא אשאל ולא אנסה. עשה אתה, כפי שתראה, תתן לה – אם תראה צורך – כמה שצריך.

בו בשבוע הלך אלעזר שמה כאשר הבטיח. כששב, מסר לגדעון במפורט מצב המשפּחה והסכום שנתן לאם ומעצמו הוסיף שיש עמו עוד משהו לספּר ממה שנודע לו שם, אבל עליו להיות שם שוב בעוד שבועיים או שלשה ואז יוכל הגיד לו דבר ברוּר, שאמנם אינו חשוב כל כל, אבל כדאי לו לגדעון שידע הדברים כהוייתם.

אחר שבועיים ימים בקרוב, שכב אלעזר בביתו בחום גבוה. הרופא שביקרו בביתו ציוה מיד לקחתו לבית החולים מחששו שנתקף אלעזר בטיפוס. בו ביום לוקח לבית החולים. מיום ליום הורע מצבו. שלשה שבוּעות נאבק במחלת הנגף ובתחילת השבוּע הרביעי – שבק חיים.

יש מי שסובר, שקברנים כיוון שעיסוקם בקבורת מתים אינם נתפסים כל כך ל"מר המות" ואין הם מתאבלים הרבה גם על מת שלהם. אבל אלו הם סתם דברים שבלהג. על מותו של אלעזר קוננו הפינחסים הרבה והתאבלו ימים רבים. ולגדעון היה מותו של אלעזר קוננו הפינחסים הרבה והתאבלו ימים רבים. ולגדעון היה מותו של אלעזר הטוב הנאמן, הישר, שהלך “מבין הידים” לפתע, בלא עת, על לא דבר, ללא כל הצדקה, ללא צל של איזו הצדקה שהיא – עיווּת דין, או מקרה שבהפקר, בבחינת: לית דין ולית דיין. מיגון מותו של אלעזר שיועה נפשו של גדעון גם על כל אותם הבחורים הרבים, הטובים והיקרים, ש"הולכים ונופלים כזבובים", אלא את הרבים האחרים לא הכירם למהותם ולטיבם, אבל אלעזר הלא היה כל ימיו דורש אמת, עושה טוב ורודף שלום ולמה נדון איש כמוהו למוות במבחר ימיו (בן שלשים ושש), למה יישארו בניו יתומים ואשתו אלמנה?

ועם מותו לקח אלעזר עמו גם דבר סודו על בית טלאל. מה היה לו לספּר משם? מהו שראה שם כי חשב לראוי ולנכון לספּר לו, לגדעון? – אבד הסוד לעד.

וגדעון הגדיל ימי אבלו על אלעזר. כל ימי “השבעה” לא זז מעם המשפּחה (האשה, ילדה ושני קטנים). וגם אחר ה"שבעה" לא רפה כאבו. שעות מספר ביקר בכל יום בבית אלעזר וטפל בקטנים; עזר בשתיקה כמעט בכל אשר דרוש בבית. שעות מעטות ישב בימים ההם במשרדו. לרוב נעדר משם. לפני צאתו היה משמיע הוראותיו למזכירו החדש, מנהל חשבונותיו (איש צעיר נכה־רגלים) וסמך עליו בסידור הענינים ובעצמו – כמו לא מצא מקום לעצמו. בביתו נמנע לבוא באמצע היום, לבל הפנות אליו לב שרינה ויתר האנשים העלולים להימצא בבית. כן חשש בימים אלה לצאת מחוץ לעיר לכפרים, אל עדריו, פן יפגוש בבני אדם שיוכרח לבוא בדברים עמם. לפיכך רבות רכב בעצם היום במקומות בודדים מאדם, או ישב שעה ארוכה לבדו בגן “הכנסיה המוזהבה” וחשב וחזר וחשב על אשר שאלו בני אדם מאז ומעולם על המוות ועל החיים, על הטוב ועל הרע ועל כבשונו של עולם.

ואם בימים יכול היה גדעון להתחמק מעיני הבריות ולהתבודד עם מחשבותיו, הרי בביתו בלילה ניכרו אותות צפונותיו בפניו. על פניו ועל שיחו היה שפוך, שלא ברצונו ושלא בכוונתו, עין עצבונו. ואשתו הבחינה כי גם שנתן תידד בלילות: לא אחת התעוררה וראתהו יושב במיטתו, אם בחצות לילה אם באשמורת אחרונה. אשתו ידעה, וגם בני המשפּחה ידעו, כי מיתתו של אלעזר שיברה רוחו, דיכאה רצונו והפכוהו לאדם אחר. אין זה גדעון שבתמול שלשום.

בני המשפּחה צדקו באשר אמרו. אבל בסתר נפשו של גדעון חילחלה תוגה עמוקה יותר: יגונו נבע מעצם תכונתו. תדיר כל שהגה ועשה – בשלמות ובנאמנות הגה ועשה, עד כמה שידו ושכלו מגיעים. כן ביקש גם עתה לדעת, להבין הדברים לעומקם, כדי לקבל עליו עול הדין בכל לב, או – אם אין להבין – יש לזרוק מעליו את העול ולנהוג לעשות ככל שהוא מבין. לוּ רק יֵדע, לו רק יגָלה לו מה מכבשונו של עולם, מסוד המוות והחיים, הטוב והרע, גורל הצדיק וגמול הרשע. אפשר החכמים, יודעי התורה, גמרא, וספרי חכמה, אפשר הם יודעים להאיר דעתו של אדם; אפשר יש בספרים מענה, פתרון, לתמהון הלב… חבל חבל, שסירב בנערותו לקנות תורה, להוסיף דעת. עתה כל עצמו מלא צער גדול, שאין ביכלתו לחקור ולחתור בעצמו בספרי תורה וחכמה, לדעת ולהבין אם יש בהם מרפא ושיקוי ללב פצוּע ונסער.

בימים אלה, ימי אבלו על אלעזר, זכר כוואג’ה גדעון כמה וכמה פּעמים את סיניור אבנר, כשם, שבעתות צרה אחרות שעדו אליו, עלה בזכרונו דמות האיש ושיחו. האם אותו האיש יכול היה עתה לרפּא מצוקת לבו ולהאיר עיניו? נפשו יוצאת לעתים לשיח־לב עם רֵעַ, עם אחד גדול, ידען, חכם; אולי יש בפי אחד כזה להאיר הלב, להרגיע הנפש?

גדעון לא היה מעודו משוחרי בית הכנסת בימות החול אלא לעתים רחוקות, רק בימי שבת וחג היה “יחיד” (חבר מנוי) בבית הכנסת הסמוך לביתו. ואוּלם בימים אלה, ימי מבוכה ומועקת לב, יש וניסה לשהות אחת תפלת ערבית באחד בתי המדרש, המרוחקים קצת ממרכזו של רובע היהודים. הוא הלך כפעם בפעם אל בית מדרש אחר, במקום ששם – כפי ששמע – משמיע “החכם” דרוש בעניני היום לאחר תפילת ערבית.

כמרגל ממדינה זרה, שמתערב בין הבריות, עם שיושב מן הצד ישיבה של לא איכפת, כדי שיוכל לשמוע דברים שעלולים לשמש לו ענין וחפץ – כן ישב ושבע גדעון את דרשות החכם, שמא ימצא בן דברם שיש להם שעור בשביל הלב.

בשלשה בתי מדרש שונים ביקר פעמים אחדות – ויצא ריק כלעומת שבא. לא זו בלבד ששמע אותם דברים ידועים, ישנים, שדומים ללַחַן, שמתאימים אותו לפיזמונים שונים, אלא שהיוּ רגעים בעת הדרשה שהרעימוהו מאד וכמעט שהיה מתפתה לבקש רשות מהדרשן שיתן לו להקשות על דבריו ולסתור דעתו בתוקף לשון – אלא שהבליג על עצמו ועצר בלשונות מהוכיחו עצמו לאמר: מי אתה, איש בער, ללא דעה בתורה וללא בינה בחכמות, כי תקום ותדבר גבוהה גבוהה גבוהה “לעיני כל העם” – האם לא תהיה לצחוק ולכלימה בעיני הבריות?

באותו חורף נוספה למצוקות רוחו של גדעון עוד דאגה שבאימה לבריאותה של שרינה. בהגיעה לחדשי הריונה הגבוהים (בשנית), פקדה אותה באופן קבוּע סוג קדחת מסוכנה (מאלאריה טרציאנה), שהטילתה על משכבה שבועות על שבועות והרופא פקד עליה לשכב כל הימים עדי תגיע עת לדתה. הכל היו חרדים לחייה בזמן הזה, שמלאך המוות מהלך בראש חוצות וחרבו שלופה בידו… גם חששוּ הרבה שהילוד – אם יזכה להיוולד – יהיה ודאי נגוע במחלת אמו. אולם לאשרם של בני המשפּחה כולם נולד בזמנו בריא ושלם. ואביו ידע אז סיפוק נפש נוסף: הוא נקרא בשם אלעזר. גם האם יצאה ממחלתה בשלום ושבה לאיטה לאיתנה.

בימות הקיץ – בסוף השנה השלישית למלחמה – גברו המחלות והמגפות כאילו כחו של החום הגדול סייע להפיץ ולחדש מחלות כגון החולירע, שנתפשטה בכמה ערים בארץ וביחוּד בירושלים.

ועם התחלת השנה הרביעית למלחמה אכפה יד השלטונות התורכים על הישוב היהודי בחמת זעם. נוסף על נטל הגזרות הרבות במסים וארנוניות רבים ומשוּנים, ועם גבור המחסור והרעב, המחלות והמגפות – זממו השלטונות לעקור את הישוב היהודי כולו מן הארץ ולכלותו (כתגובה לפעולותיהם של אותם יחידים שנתגלוּ כמרגלים לטובת האויב – האנגלים). אישים חשובים רבים הובלו למאסר, גדולי הישוב הוגלו מן הארץ; אוכלוסיה יהודית שלמה מעיר החוף הוגלתה לפני הארץ – ושארית העם ציפה בחרדה לבּאוֹת פן יהיה גורלו כגורל אשר מינתה תורכיה לארמנים: עקירה, גלוּת, שסופה השמדה גמוּרה.

היהודים בארץ נשאו יסוריהם ועלבונם בדומית־חנק, באין כל דרך לבוא במגע כל שהוא עם חוץ לארץ מחמת המצור הימי המוחלט אשר סגר על הארץ במשך כל שנות המלחמה.

כוואג’ה גדעון, אשר במסלול חייו הרגיש עצמו תדיר כבן חורין ולפי טבעו לא ידע מעודו רגש נחיתות ולא נפגע כבודו האישי או הלאוּמי, היה מכרסם בלבו בחשאי בימים טרופים אלה, כאב עלבונו של היהודי הנתון לרדיפות, לחרפה ולבוז בידי השלטונות.

באחד הימים הקודרים האלה נשמעה בעיר עוד ידיעה המשפילה כבוד היהודי עד דכא: איש ירושלים נשוא פנים ונכבד מאד בעיני העדה, קרוב לשיבה, לוּקח ממטתו בחצות לילה, הובל למאסר ונשלח כגולה לדמשק. היה המעשה המביש לשיחה בפי כל.

למחרת היום עבר ליד משרדו של כוואג’ה גדעון אחד ה"חכמים", הדרשנים, שגדעון שמע לפני חדשים מספר דרשתו בבית המדרש. כוואג’ה גדעון, בעמדו לפני פּתח משרדו, ביקשו דרך נימוס שיכנס אליו וישתה ספל קהוה, שבימים אלה לא היה שכיח בכל בית.

לא במקרה, וגם לא בלי היסוס כל שהוא, ביקש ממנו שיסור אל משרדו לעת כזו. “החכם” הזה רבי חזקיה לאנייאדו, נראה לו, הן לפי דמותו והן לפי דרשותיו (פּעמיים שמע אותו בבית המדרש של יוצאי ארם צובא) שונה משאר ה"חכמים". האיש הזה בעל קומה גבוהה, זקופה, גוו מלא קצת, עיניו גדולות, נאות ומבטן, דומה, כמו חודר ללב איש שיחו. גם לשונו (בערבית) צחה, כלשון הספר כמעט, ובתוכן דרשותיו שמע גדעון משהו חדש, אם כי לא הניח את דעתו.

לאחר שפתחו בדברים כך וכך בעניני היום, היה עוד גדעון מהסס אם לא נחפּז בהמות רגשותיו היום, לקחת דברים עם החכם הזה לפיכך היה גדען כמהלך סחור סחור בשיחו והשמיע כמה דברי הקדמה כגון: “אסתאזן” (אבקש רשות) כבוד החכם… אם תרשני… הייתי רוצה לשׂיח לך סתם כך… אני סוף סוף אחד פּשוּט, אחד העם, כך, כמו שבא בתהילים: ואני בער ולא אדע… אמת: תורה ודעת אין בי, אבל יש לי.. שאלות, שאלות יש לי… ואמרתי: אחד חכם כמוך, רחב דעת וטוב לב, יוּכל ודאי להאיר עיני אדם…

– התכבד, התכבד, אבקשך, כוואג’ה גדעון, גדעון, אם יעלה בידי להשיב דבר נכון לשאלותיך – אשמח גם אני.

– הנה, למשל: שמעתי לפני חדשים מספר דרוש מפי כבודך, שאמרת שכל מה שאנו רואים בעינינו בזמן הזה מן החרבנות, המגפות והזוועות, אף על פי שנראים לנו, חלילה, כמעשי עוולה והפקרות הם, המעשים האלה, נובעים ממחשבות ה' שהם גבוהות מאתנוּ כגבוה השמים מעל הארץ – אם כך, אמור נא לי בטובך, מדוּע הבורא יתברך לא יחשוב קצת מחשבות כאלה גם על הגויים? ובכלל… כן, בכלל… אני רוצה להבין, מדוע דוקא אנחנו, זרעו של אברהם אבינו, בניהם של נביאים גדולים, מדוע דוקא אנחנו בזויים ומשפלים מכל האומות אפילו בימי מלחמה? שכל האוּמות עושות מלחמות ביניהן בגבוּרה, בכבוד, בצבאות, ב"בומבאס", באוירונים ואילו אותנוּ סוחבים כל הממלכות בימי מלחמה אלה למאסר, לגירוש בבזיון והשפלה, שאין הלב יכול לשאת.. זו שאלה אחת, רבי, שאני שואלך.

– תמחול לי, כוואג’ה גדעון, אם אגיד לך בגלוי, שאין אזניך שומעות מה שפיך מדבּר: הלא בעצמך אמרת – כפי ששמעת בממני, שאלו הן מחשבות הבורא, שאן אנו משיגים בשכלנו שורשן, סיבתן, מהותן ותוצאותיהן, אבל אנו מרגישים ומאמינים ומקבלים עלינו – שאל אמונה ואין עוול!

ביקש מחילה גדעון, הפסיקו ואמר: כן כן, שמעתי כל שביארת, והמשלים היפים שהבאת לנו, ואת אשר סיפרת על התנא ר' עקיבא, שגם בשעה שהיו סורקים בשרו במסרקות ברזל לא פסק מהאמין ב"אחד"; כן, ההוא… רבי עקיבא צדיק עצום היה, אדם מופלא כמלאך אלהים. אבל אתה, כבוד חכם, באר נא לי איך הבורא בעצמו גומל לאישצדיק וישר כל כך הרבה ענויים נוראים, בגלל שהוא, יתברך, יחשוב מחשבות שמים, מחשבות “אזאליה” (נצח), אבל הלא הבן אדם הוא בן אדם! והלא אלף אלפי בני אדם ישרים וטובים (על כל פנים לא רשעים, לא גנבים ולא רוצחים) נולדים אומללים, גדלים אומללים, ומתים אומללים, משום, כפי שאתה אומר, משום שהוא, הבורא, מחשבותיו גבוהות כגבוה שמים – מה פיצוי ומה טובה להם מכך? ומה נחמה לנו, הנשארים בחיים כואבים ופצוּעים לכל ימי חיינו?

– לאט לך, כוואג’ה גדעון, אמר החכם – רואה אני שיש לך, ברוך ה', שכל לשאול שאלות גדולות – אם כך תוכל להבין מה שאגיד לך: הרי העולם הזה על כל היקום אשר בו, השמש, הירח וכל צבאות השמים והארץ וכל אשר בה, מן החי למינהו ומן הצמח למינהו – האם מוצא אתה בכל אלו איזו טעות, איזה סיבוך או בלבול?

– לא הבינותי, כבוד החכם, כמו מה?

– כמו, למשך, שהשמש תזרח פעם במאוחר שעה־שעתים, או תרוץ לשקוע חצי שעה לפני עתה או שאיזו כוכבים ישנו קצת מקומם, או שתטע פּעם עץ־תפוח ויצא לך שקד, או למשל, שתהיה שנה אחת אביב ארוך ששה חדשים או חורף קצר שני חדשים? או אם יתכן שיוָלד לאדם בן בלא שתהיה לו בת זוג? היתכן?

– ודאי לא, לעולם לא. ובכן?

– ובכן אתה מבין, אתה רואה ומודה שבכל העולם ומלואו ממעל ומתחת למן הכוכבים והמזלות העצומים ועד לתולעת הקטנה ועד לגרגיר העפר – הכל ה – כ – ל קבוע בדיוק מדויק ובחשבון מדוקדק – בּכּל הליט הבורא חוק וסדר, משטר וקבע. והיתכן, שהאדם, שניתן לו שכל להבין ולשון להביע; ככתוב: “ותחסרהו מעט מאלהים” – היתכן שדוקא חייו יהיו עשויים בטעות, במקרה, בלא חוק ומשפט?

– תמחול לי, אדון חכם, זה המשל כולו מלים יפות… אבל רק מלים… ואילו בחיי בני אדם אני רואה את הסבל והענויים של בני האדם ממש, בעין, אני רואה ממש את המות של אלפי בחורים שבא עליהם כגזר דין בטעוּת – כקרבנות חינם – יסלח לי הבורא – –

– אבל אתה רואה כך ומי יודע אם לא הם עצמם, “הקרבנות חינם”, יראו גמול טוב ואושר לא ישוער בעולם הבא!

– בעולם הבא? לא, חכם, הכני בסנדל על ראשי, בעולם הבא איני מאמין, איני יכול להאמין; זה אפשר למעלה משכלי, אבל זהו שכלי…

– ראה, אחא גדעון, הרי אנו עם אמונתנו בבורא, עם התחזקותנוּ ודבקותנוּ בתורה הקדושה אנו מחזיקים מעמד בחיינו ומוצאים קצת מנוחה בעולמנו וכבודך, בלא אמונה שלמה בבורא ובתורתו חושש אני שיקשה עליך דרכך, ירא אני שעלול אתה לטעות ולתעות במחשבותיך ולהגיע לידי כשלון, לידי סכנה…

חש כוואג’ה גדעון קצת עלבון בדברי החכם ואמר:

– כיצד? מדוע תחשוב כבודך עלי ככה?

– משום שסוף סוף תגיע לידי דעה, שלית דין ולית דיין ותנהג ותעשה ככל שעולה על דעתך ועל לבך…

– חס וחלילה, רבי חזקיה, לא כדי שאקל על עצמי אני שואל כאלו שאלות ואיך להבין דרכי הבורא, אלא כדי שאקבל עלי את הדין בלב שלם, שאם איני יודע איזה ענין שהוא על בוריו איני יכול לקבלו עלי ככל הראוּי. אכן אין אני בעל תורה ואיני איש חכם אבל איני עיור, אני רואה עין בעין הנפלאות והגדולות של הבורא כל רגע ורגע. ודאי, אני מאמין אמונה שלמה בבורא העולם אף שלא אוכל להאמין בעולם הבא. זה ענין של שכל. עכשו איני מאמין בשום ענין אם איני מבין מה הוּא. אף בגורל איני מאמין. לפנים האמנתי בפותחי גורלות. גם בחלומות (שאני, כפי שיש “זמנים” עמי שאני חולם הרבה) לא אאמין כלום. אבל אם אני שואל כדי להבין מחשבות הבורא – האם בשביל כך אשחית אני דרכי על הארץ? חלילה. תמיד אעשה, כמו שעשיתי עד עתה מה שטוב לי וטוב לזולתי, לעולם לא אעשה דבר שאגרום רעה לאחרים, לא משום שכך כתוב בתורה, או בספרי חכמה, אלא משום כך כתוב בלבי, שכך כתבת אני בלבי… ואתה, כבוד החכם, אל “תקחני” (תאשימני) אם ישרוּ דברי בעיניך, אבל זו דעתי וזו דרכי…

– לא, אין רע במחשבה זו, אם כי יש בה יוהרא יתרה… ברם, רואה אני שיש בך שורש ולו למדת תורה – יכול שיצמח משורש זה אילן גדול; גם אותו ר' עקיבא היה עד ארבעים שנות חייו “עם הארץ” והיה אומר: מי יתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור… אבל סופו שלמד תורה והיה למאור גדול בישראל.

אף גדעון השיב לו כמתלוצץ: כיוון שאין ברצוני כל עיקר לנשוך איזה תלמיד חכם כחמור, אין לי תקוה כל עיקר שאהיה מאור גדול בישראל.

הם נפרדו בשלום מתוך דברי פיוס ונימוסין.

השלטונות הוסיפו להכביד עוד עוּלם על הישוב העברי בגזרות קשות, משפילות, וכפעם בפעם אסרו אישים ידועים בישוב באמתלאות שונות. באותם הימים, בעצם ימות החורף בשנה הרביעית למלחמה, פּשטוּ חיילים בכמה בתי יהודים וערכו בהם חיפושים מדוקדקים ומצוּ שהם, בעלי הבתים הללוּ, “ציונים”. והשלטונות נהגו בציונים הללוּ כעם אובים מסוכנים לתוּרכיה ושנוּאים עליה בנפש.

הידיעה הזו היתה לשיחה מלוּוה פּחד בקרב היהודים בירושלים.

במשרדו של כוואג’ה גדעון ישבו סמוך לעת הצהרים כמה אנשים והיוּ סחים באותו ענין.

הללוּ שאלו: מה חורי האף הגדול הזה של השלטונות על הציונים? מה כוחם של אלה, מה גבורתם ומה סכנה מהם לממשלה?

והללוּ ענו: אמנם בארץ־ישראל אין כחם ניכר כמעט אבל בחוץ לארץ ידועים הם למדי, על ידי הקונגרסים שמקיימים בערי אירופה.

– ומה סכנה רואה “האדם החולה” (כינו לתוּרכיה) אם בני אדם עושים קונגרס? וכי מה עושים בקונגרס נואמים נאומים, כלום נאוּמים פּצצות הם?

אחד סוחר ספרדי ידוע כמשכיל בין הסוחרים אמר: השנאה אל “הסבתא” (תורכיה) שלנו לציונים שורשה נעוץ מאז התיצב ד"ר הרצל, ראש ההסתדרוּת הציונית, בארמון השולטאן עבדול חמיד וסח לו על תכנית הציוניות. אותה שעה – אומרים – היה רוצה מאד השולטאן להטביעו בדרך נסתרה בבוספורוס, כשם שעשה לרבים שנואי נפשו, אבל הוּא נרתע מעשות זאת, אם מחמת קסם אישיוּתו של הרצל ואם מחמת התחשבותו בממשלות אירופה אנגליה, אוסטריה וגרמניה, שד"ר הרצל השתמש בהמלצתן ואותו פּחד של השולטאן מפני ראש הציונים ותכניתו עבר לממשלת תוּרכיה עד היום.

– אבל מה הוא, בעצם, שסח הרצל לסולטאן כל כך פּחד מפניו?

– אחד הנוכחים, המתימר לדעת הרבה, השיב:

– הוא רצה לקנות בסכום כסף גדול את ארץ ישראל בשביל היהודים, שיקימו בה מדינה יהודית, שכן ד"ר הרצל כתב ספר בשם “מדינת היהודים”. הספר הזה רכש לבם של הרבה יהודים בעולם ונעשו ציונים.

– ומה הם בעצם הציונים האלה?

– סתם יהודים ככל היהודים, אלא שאינם רוצים לחכות עוד עד שיבוא המשיח, ורוצים…

– לא, אינם יהודים ככל היהודים. הם קצת כופרים, אוהבים לדבר עברית ואינם שומרים מצוות…

– לא כך… כלום היהודים האשכנזים בקולונייאס הם כופרים? והם ציונים. האשכנזים ב"מְלַבַּס" (פתח תקוה) ובואדי חנין (נס ציונה) ועוד כלום הם אפיקורסים?

הם אינם ציונים כמו אלה שמדברם עברית ונוסעים לקונגרס הציוני…

אותו סוחר ספרדי משכיל השמיע: במחילה מכם, אתם יושבים בציון, היינו בארץ ישראל, ואינכם יודעים מהי התנוּעה הציונית…

הציונים יש שהם חפשיים ויש שהם דתיים, אבל כולם שואפים לבוא להתיישב בארץ ולכונן בה מדינה כמו לכל העמים, אלא שאין הם מכוונים להשיג שאיפתם במלחמה, במרד, ובשפיכות דמים אלא בדרכי שלום כמו…

– והתורכים יתנוּ להם? הלא התורכים הרגו לפני שנה את כל הערבים הנכבדים מדמשק שביקשו להיפרד מתורכיה.

– היום לא יתנוּ התורכים, אפשר גם מחר לא יתנוּ אבל אם הציונים יתמידו לעמוד בשאיפתם וירבה מספרם ויגדל כחם – סוף הכבוד לבוא.

כוואג’ה גדעון, שהקשיב והחריש כל אותה שעה אמר: ומדוע אין אנחנוּ הספרדים ציונים? הלא ה"אידיאה" הזאת של הציונים היא נכונה וחשובה, כלום לעולם ועד נהיה מושפּלים ומשועבדים בידי הגויים? לעולם נשב בחיבוק ידים ונחכה למשיח שיבוא פתאום, או שאיזה מקובל יביא אותו?

והוּא סיים דברו לאמר: אם נצא חיים בשלום מהמלחמה הזאת אני אבקש להיות ציוני מלב ומנפש.

לאחר שבוע ימים בקרוב ישב כוואג’ה גדעון במשרדו, סמוך לעת הצהרים כאתמול שלשום, והיה נתון בעגמימות נפש רבה מחמת, שלפני שעה קלה עבר דודו נסים ליד משרדו, נכנס לרגעים מספר וסח לו בדרך אגב שאתמול היה שיא של “מצוות” (מתים) – בבית החיים – שבעה עשר מבוקר עד ערב, רובם היו נשים וטף. ביניהם איש אחד מודע למשפּחה ועלמה אחת (הוא קרא בשמם) שהיתה גרה סמוך לחצרו. בת עשרים היתה “הלבנה בחמש עשרה” (יפה כלבנה במילואה).

משהלך הדוד לדרכו נשאר גדעון רבוץ תחתיו. לעיניו עלתה דמותה היפה של אותה עלמה וזכר עתה פרט לפרט כל אשר דיבר אליה פעמים או שלש, במושב רעים בביתה. וצר היה לו, צר לאין תכלה העל האי שופרא דבלי בארעא. במעמקי לבו התרוצצו רגשות כניעה ואימה, עם רגשות תרעומת וקובלנה כלפי אל מסתתר בחביון עוזו, הנוהג עולמו בלא דין ובלא חשבון…

הוא ביקש לקום ולילך באשר ילך ובלבד שיסיח דעתו מדאבת לבו – אותה שעה עמד סמוך לפתח המשרד אדם אחד, השתהה קצת, צעד פּנימה ובלי השמע דבר ניצב לפני גדעון והאריך מבטו עליו. קומת האיש הגבוהה קצת, היתה כפופה כל שהיא, כתפיו רחבות; לבושו כדרך האשכנזים: כובע שחור על ראשו, מעיל ארוך כהה עליו, ואם כי היה, כמו כל לבושו, נקי כמעט אך ישן היה ומרופט למדי; בפניו הכחושים מתפשט ועולה זקן צפוף, שחרחר, עם תערובת שערות לבנות, עד סמוך לעינים כמעט. גם פאותיו ארוכות. כך נתפסה דמותו של האיש בעיני גדעון במבט ראשון קצר; ועדין, אחר כל אותו רגע, לא פּתח האיש את פיו, עד שנדמה לגדען שהאיש אילם המבקש נדבה או דבר מה. והנה נשמע קולו בלשון ספרדית:

– בואינו דייאס, אירמאנו גדעון (ברכת בוקר) אחא גדעון.

משנשמע קולו נזדקר גדעון ממקומו: סיניור אבנר?!

– כן, כן.

גדעון הבריא, החסון, כמעט מעדו רגליו; לבו פעם בחזקה; רגע כמו ניטל הדיבּר מפיו. הוא היה כמהסס אם יושיט לו את ידו (בו ברגע, מסתבר, נרעש גדעון עוד יותר בחשבו: הדימה לעצמו כי בעת שיפגש פעם עם סיניור אבנר שלו – לא יחבקנו בחיבה?). בין כך וכך הושיט האיש את ידו לגדעון. עוד רגע החליפו ביניהם דברים מקוטעים, לא מכוונים, מתוך ששניהם נפלו במבוכה מהפתעה – עד שגדעון שכח להזמינו לשבת והאיש עצמו ביקש: האפשר לישב?..

– כן, למה לא?

ושוב היה גדעון מסתכל בדמות האיש שחלה בו שינוי־צורה כל כך ונדהם למראה עיניו, אולם עוד יותר רבה תמיהתו היאך הגיע לעת כזו לארץ, במצור הנמרץ השורר בה זה כארבע שנים.

מיד כמו ביקש גדעון להתאושש ולנהוג כלפי האיש במידה אנושית כל שהיא. פּתח בדברי התנצלוּת ואמר:

– מרוב תמיהה נדהמתי ולא ידעתי מה אני מדבר, עכשיו יגיד לי קודם כל: מתי הגיע לארץ ואיך הגיע? הלא הארץ סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא –

– באנו שלשתנוּ יחד לצפת חמשה או ששה שבוּעות טרם תפרוץ המלחמה. מאלג’יר באנו. ר' מיכל קורץ, חסיד “מקובל” גדול מרומניה ורבי עמרם חדיד מאלג’יר ואני – ישר לצפת באנו – והנה פרצה המלחמה ולא נתנוּ לצאת. נשארנוּ עד עתה. חל שיבוש בענין שלנו. ידענו, שאנחנוּ ידענו, שמלחמה גדולה עתידה לפרוץ. ידענו לחלוטין. אבל לפי “חישובים” שלנו היה ברוּר שהמלחמה צריכה לפרוץ בשנת תרע"ה – לא בתרע"א – ואנו עצם שליחוּתנוּ היתה להקדים לעשות לפני פרוץ המלחמה אבל…

שם שהתאפּק גדעון מהעלות חיוך בשפתיו או מהניד ראשו לשמע דבריו, בכל זאת לא עצר בלשונו ושאלו: להקדים לעשות מה?

– סלילת הדרך… לגאוּלה… כי ידענו גם ידענו – אחר המלחמה הזו – עת לחננה כי בא מועד… זמן המלחמה הזו הלא קשור ומשולב עם… גאולה תתנוּ לארץ…

– וכיוון שפרצה המלחמה קודם זמנה, אז מה? – שאלו גדעון כמו בכובד ראש – עשיתם או לא עשיתם? כלומר: סללתם כבר הדרך או לא?..

– כיוון שפרצה המלחמה טרם זמנה, מחמת החבּלה של הסיטרא אחרא – הרי משום כך נמשכה המלחמה כל כך… שוב היתה יד סמאל על העליונה… בגלל זאת כל האנדרלמוסיה שירדה לעולם. זו הסיבה…

– זו הסיבה. שפיר. אבל לא ענה לי סי' אבנר אם סללתם הדרך מעט… או הרבה…

– עשינו כל שברשותנוּ. יומם ולילה לא הסחנוּ דעתנוּ אף לרגע. אחד מאתנוּ, לפףי הסדר, עמד על המשמר, היה ער תמיד, יומם ולילה, כל השנים האלה. ושבח לאל יתברך שמו, על ידי הצירופים והכוונות, הסיגופים וההשבּעות נגלו לנו קוי האור לפי ראיית האר"י זצוק"ל ועלו התיקונים יפה יפה בידנו. בקרוב, בקרוב מאד יִגָלוּ לעין־כל אותות הגאולה… ממש…

– איך ממש?

– בקרוב יישמע קול שופרו של משיח –

– כך? שפיר. ואם סיניור אבנר נמצא בארץ עוד לפני פּרוץ המלחמה מדוע לא בא מיד לראותני, האם לא הייתי ראוי לכך?..

– יען כי אז, בשעה שבאנו, חשבנו שנגמור שליחותנוּ בשלשה חדשים ואז נעלה בשמחה לירושלים ואבוא לראותך. וכשפרצה המלחמה התחלנו בתיקוּן חדש, במהלך מיוחד, בלי היסח הדעת אף רגע משליחותנו ותיקונינו ולא יכלתי לעזוב את חברַי אף ליום אחד.

– ואיך עזבם עכשו?

– עכשו גמרנו התיקונים עד תומם. ובינתיים אזל כל הממון שהיה עמנוּ. אני וחברי ר' עמרם הבאנו ממון מספיק; לר' מיכל לא היה לו ממון כמעט. חיינו בחברוּת, כיס אחד לשלשתנוּ. עתה באתי אליך, אם תואיל תלווה לי סכום ממון, שיספיק עוד כמה חדשים – הן המלחמה תגמר בקרוב – יש לי באלג’יר, ברוך ה', דיי, ואפרע לך הכל אחר המלחמה.

– ודאי אלווה לו ברצון. כמה נחוץ לו?

– כמה שתוכל, אחא גדעון.

– עשרים לירה זהב יספיקו?

– זה סכום גדול הרבה, הן חן. יספיקו אפילו חמש עשרה. אכתוב לך שטר.

– לא צריך שטר. יכתוב רק קבלה.

– לא, לא, שטר כתוב וחתום כדין.

ובעת כתבו השטר היה גדעון מתבונן באיש: מה שונתה מראיתו, מה כחשו פניו! ואיכה גברה אמונת־שוא שלו על חכמתו ובינתו? אכן מדבר הוא על ענין רגיל כבן אדם “טבעי”, אולם עת ידבר על ה"קבלה" הריהו סח לשון עלגים כאדם לקוּי בדעתו. נכמרוּ רחמי גדעון על דלדולו־בלבולו של האיש, שמחמת גורל־חיים אכזרי ומחמת גורל עמו האומלל הגיע עד הבלי שאול אלה…

משמסר לו הממון שאלו גדעון ספק מתוך לגלוג, ספק מתוך סקרנות: ובצפת צייר משהו במשך השנים האלה?..

– לא, כלל. אבל עוד חזון למועד. עוד אצייר בכח גדול, ב"סיעתא דשמייא". בשוב ה' שיבת ציון אצייר ברוח עילאה, כן יהיה רצון…

הוא אשר אמרתי – חשב גדעון בלבו – בדברו על כחה של ה"קבלה" כמו מסתתמת בינתו ואפלה יורדת עליו…

וּכמו חיץ קם בינו ובין האיש הזה העושה דרכו כחולם והוזה בהקיץ… רגע חשב לתת קולו על האיש בזעקה, לזעזעו מתרדמתו – אבל, האם לא ירע לו יותר? האם לא עלול אדם כזה – להתעורר מחלומו, לצאת מדעתו לגמרי ולאבד עולמו?

כשיצא מעם פניו ברוב תודות וברכות חשב גדעון: הרי מת האיש עלי בחייו.

כ. ברון שחר    🔗

בעיצומה של השנה הרביעית למלחמה, כשהבלהות והזוועות, הן בידי שמים והן בידי השלטונות, כבדו ללא נשוא וקדרוּת ושממון העיקו על לב כל, על יהודים ועל לא יהודים – כמו התחילו בוקעים ורומזים קוי אורה, כדבר פּתגם ספרדי: “כי יֶחשך הלילה לרוֹב – אות הוא כי שחר קרוב”: מפה לאוזן עברו השמוּעות על נצחונות צבאות ההסכמה פה ושם. ועל כל אלה עבר בחשאי צליל־בשורה־סתומה־מופלאה, אשר בריטניה הגדולה הצהירה להקים את בית ישראל בארץ ישראל. וכעבור חדשים מספר החלו נשמעים בארץ יום יום הדים עמומים, כמו מרעמים אדירים, מתגלגלים במרחקים. ואוּלם משוּנים הם רעמים אלו מרעמי שמים באשר ירעמו ויהוֹמוּ יום יום שעות ארוכות כאילו נפלטים הם ממבוּע־רעמים בלא חדול. אכן היתה זו התקפת התותחים של האנגלים בחזיתות הארץ יום יום ללא הפסק.

לא ארכו הימים ותרוּעת התותחים האדירה קרבה אל סביבות העיר ירושלים. פגזים קלעוּ לרוב במחנות צבא תורכים אשר בפרוורי העיר, בלא שיפול אף פגז כמעט בתוך העיר עצמה. התוצאה משליחת דורונות אלו – הפגזים – סביבות ירושלים במשך שבועות מספר היתה בולטת לעין. לאחר שבועיים־שלשה נראו כפעם בפעם שרידי פלוגות־צבא־תורכי אצים רצים צפונה להימלט על נפשם; ויש וחיילים תורכים רעבים, מיוגעים, קרועי מדים, השליכו נשקם מעליהם ורבצו תחתם באשר רבצוּ.

ויהי באחד הלילות לאחר לילה שלם, שעבר בדממה ושקט, כשהשכימו תושבי העיר בבוקר – נגלה לעיניהם מחזה מפתיע־מתמיה: גדודי פרשים אנגלים־אוסטרלים למכביר, אשר פרסות סוסיהם הגבוהים דמו לפרסות גמל ברחבּן, שטפו־עברו ברחוב הראשי בירושלים ובה בשעה גלשו מן ההרים גדודי רגלים לרבבותיהם והקיפו את העיר מכל עבריה – ירושלים נכבשה. באותו בוקר יצאוּ מושלי העיר האזרחיים הערבים והגישו למצביא הבריטי, אלנבי, אותות הכניעה והשלום.

תוך ימים מועטים ראו תושבי הארץ, איש איש כפי כח ראייתו וכפי כח תפיסתו, בהיולד תקופה חדשה לעיניהם, בהימוט ממלכה רבתי עתיקה־רעוּעה־מנוּונה, ובפנוֹתה מקומה לגוי גדול, רב־אונים וכביר מעללים. תוך שבועיים־שלשה חלפו ונשכחו ימי הרעה והרעב, הסבל והחרפה: בזמן קצר הובא שפע מזון לארץ וכל הדרוש לקיוּם. ממון למדי החל מתגלגל בידי בני אדם ועד מהרה רבו שוב עסקי מסחר ועשייה. הכל שאפו רוח לרווחה. ואילו הישוב היהודי זכה, בימים הראשונים ההם, לחסד נוסף, בחינת “נשמה יתרה”, היינו: התרוממות רוח. רוויית תקוות וכיסופין עתיקין, שכן אותה בשורה גדולה סתומה, על הקמת בית־ישראל בארץ, נתאמתה. נוסחת ההכרזה של בריטניה הגדולה פורסמה ברבים. וזולת זאת החיילים הבריטים (ביחוד האוסטרלים) בכל מקום שכבשוּ בארץ היו מאירים פנים ליהודים ומגלים דעתם בשמחה לאמר: “אנו, העם הצעיר ביותר באנו להחיש ישע ולהקים המולדת לעם העתיק ביותר”. העתונות היהודית בארץ ומחוצה לה הטעינה על הימים ההם תלי תלים של תקוות, תכניות ועלילות גדולות. גם סכומי הכסף העצומים שנתרמו על ידי יהודי אמריקה שעשו את הלבבות שלעולם יהיה עושר… והיה אור הצדק והישע זורח על כל יהודי, גם מבני הישוב הישן (אגב: לפי האמת גם עם הארץ הפשוט, התושבים הערבים, קבלו את הודעת “החזרת ארץ ישראל ליהודים” כקבלת עול מלכות הארץ ומלכות שמים כאחת וגם יש ובירכו את ידידיהם ומודעיהם היהודים בברכה הרגילה: “מברוךְ!” (מבורך) (ואיש לא יכול להעלות אז על דעתו כד מה עלולים נכלי המדיניוּת להעכיר ולהשחית הלבבות). ובמשך חדשיים־שלשה היה כל הישוב היהודי בארץ כמו אחוז עלפון־קל כעלפון־חזון, משל: כאילו חזו היהודים אז כל שהוא מהוֹדם וסודם של “ימות המשיח”.

הרגשת הישוב היהודי בימין “עילאין” אלה, באה לידי גילוּי, כנהוג, באספות־עם, בהרצאות הסבר וגם בשיח וגיל במושב רעים. בבתי קהוה ובבתי משפּחה. כן נודעה התפּעמות רוחו של כוואג’ה גדעון פינחס בימים ההם, מאחר שמעצם טבעו היה נרגש ונסער בענינים נלבבים. התמורה הגדולה, כפי שנתפסה בדעתו של כוואג’ה גדעון, – העלתה הדי הדים בנפשו. וראוי לרשום למזכרת דברים כל שהם, ברוחם ובמשמעוּתם, כפי שנשמעוּ מפיו בשעת רצון מסויימה: בעצם הימים ההם, במלאת שנה לילדו השני אלעזר – הסבו כל בני בית־הפינחסים וכל בני בית הגרסאנים – כשני מנינים – לסעודה גדולה בביתו ונגדשה אז סאת השמחה המשפּחתית בעתרת השמחה הלאוּמית. ובעל הבית כטוב עליו לבו במאד, אם בשפעת היין הטוב ואם מעצמת רוח־הימים הרוממה, הרים כוסו, ביקש ברמיזה הקשבת המסובים ואמר: יא גַמָאעַת אל כֵיר (הו, חבר אנשים טובים) אני מאושר, שבנַי נולדו בתקופה זו, תקופת הגאולה. אני מאושר שהם לא יֵדעוּ גלוּת מהי. הגלוּת, הו, אנשים, היתה “מציבה” (פורענות) שלא ידע עם מן העמים כמותה. אמר לי החכם חזקיה לנייאדו, שהגלוּת שלנו ארכה (בהטעמה איטית רבה) אלף שמונה מאות ותשעים ושמונה שנה! ועתה, מכאן ולהבא – חסל, אין גלוּת. איך יכלנו לשאת כל השנים, כל הדורות האלה חרפה ובוז? איך שכחנו עצמנו ונשינו מי היינו? איך שתקוּ כל הדורות? איזה מין בני אדם היינו! שהנה, אמר החכם חזקיה: פעמים הרבה גזרו על היהודים בארצות אברופה גירושים, נדויים, הריגות, שרפות, אלהים, אלהים! הרי היינו כעדר כבשים, לא עם, לא אומה. והנה אנו, הדור הזה, זכינו לגאולה! מי יודע, מי יבין מחשבות שמים! אכן, אמת, אמת, אמר ישעיה: כגבוה שמים מעל הארץ כן גבהו מחשבותי ממחשבותיכם.

– בּרָבוֹ, בּרָבוֹ, “חכם גדעון”, יִסְלַם פּיך, הרי ראוי עתה למצנפת רבּן – קרא חותנו אליו מלב טוב בלגלוג מהול מיין –

ומבלי תֵת דעתו לדברי חותנו המשיך דברו לאמר: אבל הזכות, הכי הכי גדולה שלנו היא, שזכינו לסוף מחשבת שמים, לא לסוף, אלא לפשר המחשבה של כל הגלות הארוכה למען הגאולה עתה בימינו לעינינו. וכל זה עשו לנו “הציונים” והגדולים שלהם, וייצמן וסוקולוב; אנו צחקנוּ, פקפקנו – והם עשו. האל יעזרם. אבל התכלית (המסקנה) מכל הנפלאות האלה שירדו לעינינו הוא, שעלינו להיות “עם סגולה”, “הַי נַעַם” (כן אמנם) עם סגולה, “יעני” (כלומר): העם הכי טוב, הכי נעלה, הכי אציל".

– “אַחְסַנְתְּ אַחְסַנְתְּ” (היטבת לאמר) – קרא אליו הסבא גארסאני – אני שותה לחייך – והריק כוסו.

גם גדען נדם, רבץ במקומו, נרגש, מתוקף שטף לשונו.

כה היו עמוסים הימים הראשונים ההם תקוות ופיוּסים, חזונות וכיסופים. בני אדם מישראל בארץ היו כצופים ונוהרים לקראת הגדולות והנצורות העתידות לבקוע בקרוב כשחר על ציון וישראל.

ואולם כמו כאשר יטולטל ויוּער אדם ישן בעצם מתיקותו של חלום מופלא ויראה והנה לפניו מציאוּת מדאיבה, היפוכה של חלומו, כן קרה לעם היושב בציון. כעבור חדשיים־שלשה אחר כיבוש הארץ, כאשר הפּקידים בכל המשרדים, החלו – בתחילה בהסתר ואחר כך בגלוּי – לבכּר, להעדיף ולכבּד את התושבים הערבים, המוסלמים והנוצרים, ועניניהם, על היהודים ועניניהם, עד הגיעם מיום ליום לידי סילוף דברים וחילוף עוּבדות, אז חשוּ יהודים פשוטים ולא פשוטים, שהיוּ מסובבים כחש ומרמה, וראו בעליל כמו הושלכו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

וענין מדאיב ומחפיר קרה באותם הימים לכוואג’ה גדעון פינחס בכבודו ובעצמו, אשר היה בו כדי להממו ולהרעידו עד עומק נפשו:

באחד הימים ההם, בהזדמנות חגיגית לאוּמית, יצאה תהלוכה רבת עם אל הרחוב הראשי – רחוב יפו. כן יצאה גם מן העיר העתיקה תהלוכה להצטרף אל הראשונה. בראש התלוכה של העיר העתיקה צעדו בחורים ודגל הלאוּם מורם בידם. שוטרים פרשים שמרו לאורך הדרך על הסדר. סמוך לשער יפו, משנראתה התהלוכה של העיר העתיקה קרב אליה קצין פּרש מצרי (עם חילות הכיבוש היתה גם פלוגה מצרית, בעיקר פלוגת עבודה וקצינים מצריים להם). הקצין דרש להוריד את הדגל. לעיני ההולכים אחוזי תמהון, יצא כוואג’ה גדעון פינחס ואמר בלשון ערבית מנומסת: מדוע, אדוני הקצין?

– אין להרים דגל לאומי בזמן כיבוש צבאי, הארץ עתה בחוקה צבאית.

– אבקש סליחתך, אדוני הקצין, בשבוע שעבר יצאה תהלוכת ערבים מן החַרַם (בית המקדש) ובעיני ראיתי דגל ערבי מורם בידי אנשיה.

– דגל ערבי שאני – אמר הקצין בעוז – הערבים בעלי הארץ מכבר.

– הן ידוע לך, כבוד הקצין, שגם אנו בעלי הארץ מכבר וגם מחדש על פי מאמר “משנה למלך” בלפוּר.

זָעַם הקצין ואמר: אתה “הנבאָש”, סתום פיך – ולחייליו אמר – הורידוּ הדגל!

ענה גדעון: אין אתה מושל עלינו. הדגל לא יוּרד!

אותה שעה פּקד הקצין לשני פרשים לקחת את הדגל בחזקה, במהלומות אַלוֹת, תוך כדי הגנה על הדגל שיבר השוטר את המוט וקרע את הדגל.

משנתקרב גדעון פּינחס פּקד הקצין על ארבעה שוטרים לסחוב את “הפּורע חוק” ולהוליכו לבית הכלא. שני שוטרים מכל צד אחזו בו ומשכוהו אחריהם.

יריקה בפּנים, חילול קדשים, התעללוּת מנבּלת, כלימה צורבת, הכזבה לאין קץ – כל המושגים האלה וכל שיש עוד בלשון דברי עלבונות כאלה, לא ימצוּ כל אשר חילחל ופיעפע באותה שעה בלב המון החוגגים בחוצות ירושלים ועל אחת כמה בלבו של כוואג’ה גדעון פּינחס.

ואם כי באותו לילה “רעדו כל אמות הסיפּים” של הסראייה (בית הממשלה) מהתערבותם של הגרסאנים הקרובים למלכות והמכובדים מאד בעיני השליטים הערבים והדידו שנתם של ראשי המשטרה וגדולי השררה, ערבים ואנגלים, על השערוּריה של הקצין המצרי – בכל זאת לָן כוואג’ה גדעון כל אותו הלילה בבית הכלא ורק למחרת היום לעת הצהרים בוטלה “איך שהוא” קובלנת הקצין נגדו ויצא לחפשי.

אפשר ואילו נשאר אחר כך אותו אירוע רע כמקרה בלבד, כפרט יוצא מן הכלל, היה נשכח וחולף במהלך הימים. ואוּלם כל אשר נתרחש ונרקם קמעא קמעא, הן בחשאי והן בפרהסיה, בקרב הממשל הבריטי, להגבלה, לצמצום, להנמכה, כלפי הישוב היהודי, לפני הימנות נציב עליון יהודי בארץ (הרברט סמואל וגם אחרי הימנותו), ככל אשר הביאוּ השלטונות הבריטיים בארץ למאורעות דמים בין ערבים ויהודים, ככל שחיזקו וכוננו את היסוד הערבי בארץ – על אפּם ועל חמתם של היהודים, כן נודע לכל איש ואיש כפי הרגשתו וכפי תפיסתו, וכן נגלה לכוואג’ה גדעון, שעדיין רחוקים ימות המשיח, ועדיין לא יצאנו מאפלה לאורה ועדיין גבהו מחשבות שמים מאד ממחשבותינו – – –

לאחר מכן שבו הימים השכיחים להלוך במסלול הזמן: עסקי מקח וממכר, שערי ממונות ודרכי מסחר. וגם עניני ציבוּר, פּחות או יותר חשוּבים. והרהוּרים שבלב, פּחות או יותר חנוּקים, כמו שקעוּ בפינה נידחת בנפשו של כוואג’ה גדעון ונגלו לעתים רק בדרך השיגרה וההכרח ואילו כל נפשו עצמה שקעה כמו בתוך חלל ריק. ראיה לכך שלעתים קרובות מדי היה רוכב ויוצא אל מחנות העדרים באמתלא לראות את שלום הצאן והבקר או שהיה פוקד ערבים מכובדים, ידידים משכבר הימים, זולתי פגישותיו עם אכרים לקניית יבולות בשעתם.

באחד מימי ראשית האביב ביום ראשון לשבוּע לאחר שבתו במשרדו שעה קלה, בגומרו להורות למזכירו אשר הורה, אמר לצאת לרכוב ולעלות אל אחד הכפרים. אותה שעה נכנס נער ערבי ומסר לו מכתב קטן והוסיף: הריני מחכה בחוץ אם תואיל להגיד לי מה תשובתך לאחר שתקרא הכתוב.

פּתח את הגליון, דף פּשוט ממחברת, והטיל מבטו לשולי הגליון לראות חתימת הכותב. לתמהונו ולפועם לבו קרא: אני חאמדה.

הכתב היה ככתב ילדים. קלוש, פגום, שגיאות הכתיב רבות, אך תוכנו מובן. הוא קרא:

אל מחבּוּבּ אל קלב וָנוּר אל עין יא ג’דעון

(אל חביב הלב ואור העין הו' גדעון)

יאריך האל חייו.

ראה למדתי ברוב הימים לכתוב מעט. למען אכתוב לך. לא אדע הרבה. ואיך אכתוב אשר עבר על הראש הזה כל אלו השנים מן היסורים והקללות והבזיונות והמכות. לא אדע זאת. אבל עיני היו צופיות רק לך מרחוק. כל אשר ירד על ראשי קבלתי בשבילך. עתה אשתוקק לידע מה בלבך עלי. אני אדע שאתה נשוי ולך שני יקרים (ילדים). האל ישמרם. רק הודיעני מה מחשבתך עלי עתה.

השכחתני (?)

כליל (?)

וכל שהיה – האם מת ונשכח. לא אבקש מאומה ממך רק עשה כבינתך והודיעני דעתך. אשר תצוה עלי אעשה.

אני חאמדה

חזר וקרא את השורות פעמים מספר. ככל שקרא המה לבו חורו פניו. רגע שיפשף בידו את עיניו, לא מפקפוק שמא יחלום חלום כי אם כדי למחות נצנוצי דמעות שעלו בעיניו. רגע ארוך היה כנטול אונים. אוּלם מזכרו שהנער מחכה בחוץ לתשובה, קם כאוזר חיליו, צעד כה וכה כמבקש לבלי אַבּד עשתונותיו בשעה כזו. ואחרי רגעים ארוכים יצא אל הנער, שאלו מי הוא ומה שמו.

– אני עבדול מועטי אחי חאמדה.

– אכן אזכור: האחים הגדולים היו מזכירים שיש להם עוד אח קטן – זה אתה. מי עוד בבית

– האחים הגדולים טלאל וחאמדי הלא נפלו במלחמה. נשארתי אני… ויש אחרי שתי אחיות.

– ומה שלום ה"וואלדֶה" (האם)?

– בטוב, השבח לאל, היא קצת חולה לפעמים.

– המכבר שבה חאמדה הביתה?

היסס הנער – ולא השיב.

– אם אינך מורשה לענות – אין כל רע, אינך חייב לענות. חכה רגע ואתן לך תשובה.

נכנס למשרד וכתב:

אל האהובה הצפונה בחדרי הלב, חאמדה.

כתבך הממַני. באלהים נבוּכוֹתי. אבל לא שכחתיך. לא אוכל להשיב לך תשובה שלמה כעת. הכרח עלי שאחשוב ואשקול בדיוק ובכל המתינות אשר עלי לעשות או לחדול. המתיני לי ימים מספר ואדע נכונה דרכי. שלחי את הנער ביום חמישי לשבוּע ואודיעך דבר גמוּר אין שא אלה (ברצון האל). ומי יתן והאל יחליק דרכנו.

מן אוהבך

אפשר, שמעודו לא היה גדעון מתוח ומרוכז בתוך עצמו כמו שהיה באלה הימים, באשר קודם כל קיבל עליו, כפי שנראה מכל עשייתו והליכותיו באותם הימים גם בביתו וגם בעסקיו, לגבּוֹר על עצמו, לשמור פּיו ולשונו, לקבור רגשותיו במעמקי נפשו וללבוש שלוה ושקט כאתמול וכשלשום, שאם לא כך – לא יוכל לחשוב, לשקול, להעמיק ראות ולשפוט נכונה. הוּא צעד במסלולו, בסידור עניניו, במשאו ומתנו, בשעות הקבוּעות במשרדו, שקט ואטוּם כלָבוּש שריון־ברזל, כמו אין כל חדש עמו, אין כל שינוי בנפשו, בו בזמן אשר מתחת לשריון כמו רתחוּ דמיו בקרבו.

כך עברוּ עליו יומיים. הוּא עצמו המשיל עצמו לגיבור, שפצעיו שותתים דם ואין הוא פולט הגה מפיו. עם זאת לא יכול, כנראה, לערוך אף מחשבה אחת בשלמותה, לכל צדדיה עד מסקנותיה. מתוך העמדת פּנים גלויים־שלוים כלפי הבריות בלויית דיבורים מן השפה ולחוץ, היו מחשבותיו רדופות מבהילות, נדוֹנוֹת לקיטעוּת ואחוזות כליונות־נפש וכיסופים טמירים ולאחר שני ימים ושני לילות בהאבקות מסותרה, עדיין היה אובד עצות: הישוב ויתראה עמה? האם לא יבעיר תבערה גדולה מחדש בעצם ידיו? ומי יודע מה עלולות להיות תוצאות זאת התבערה? אבל – היתכחש לה? כלומר: יכתוב לב דברי אהבה אמיתיים, עמוקים, עזים, שכובשים הלב ויסביר לה שאי אפשר, עתה כבר אי אפשר. אכן לא נשכח הכל, לא מת, אבל נגנז, נגנז בתוקף זדון המציאוּת? אולם האם יהיה בכח מלים, דיבורים, לכפּר, להצדיק? ואם אולי יתגבר ויעשה כזאת ויסתום הגולל עליה – האין זו רציחה? רציחת אהובה, נאמנה, אשר צפתה שש שנים ומעלה, רדופת עינויים, בזיונות, מהלומות, בשביל מחבּוּב הלב ונוּר אַל עֵין? רציחה כזו מותרת? האם גם בזה גבהו מחשבות אלוה כגבוה שמים מעל הארץ? לוּ היה לו כעת ידיד נפש נאמן כאח, נאמן כאלעזר, עליו השלום, היה מגלה לו הכל ומבקש עצה, משפט, פסק־דין מפיו. מפי אחד ישר באדם כמו אלעזר היה מקבל את הדין גם לשבט ואוּלי איש טהור־לב כאלעזר היה מעמיק חשוב ודן אותו לזכות והיה מיעץ לחסד… או… היפנה אל החכם חזקיה? היתכן? אמנם חכם זה בינה רבה עמו אבל האם איש רַבָּן יוּכל לראות גם צד של חסד?.. לא, מן הנמנע לקחת דברים עמו. אבל איכה יקח על עצמו, על דעת עצמו, להחליט ולפסוק דין בענין שנוגע כל כך לעצמו, לחייו וחיי ביתו? היתכן שבעל־דין יהיה שופט, ידון, יבדוק ויחרוץ משפט? היצדק? והלא דיני נפשות כאן!

עם זאת ככל שהתלבט והתחבט במחשבותיו־ספקותיו ומצא עצמו באותם הימים (כשהוא יחידי לנפשו במקום בודד) בחולשתו: בדבּרו לעצמו (ומשום כך נכסף כל כך לדבר אל אוזן שומעת, אל לב רֵעַ), בכל זאת בעומק לבו חרד היה לרעיון, שהוא בעצמו יגלה סודו לזולתו; והלא אין איש בעולם יודע סודו. המעטים שידעוהו נפטרו לעולמם (אלעזר, טלאל, חַסַן, אכן רק האם חיה). האם לא גלגולי שמים עשו זאת?.. מן השמים סללו הדרך… חרשו בקרקע – ואתה תלך ותקלקל בידיך מה שהתקינו והטיבו השמים לפעול ולערוך בשבילך? התך ותפרסם בעצמך הסוד – וסופו שיתגלה ברבים – ואז תצא אתה וידך על ראשך וחאמדה, המסכנה, תספֶה בשממון חייה… לא, זאת לא. אתה לא תגלה – אשר השמים אָבוּ להסתיר.

כך, כרדוף מחשבותיו־ספקותיו עברוּ עליו שלשה ימים בלא שיגיע לסוף דעתו – מה עליו לענות לחאמדה.

ביום הרביעי בבקר השכם, משבא למשרד, עדיין לא ידעה נפשו מנוח כי לא החליט דבר לתומו.

לאחר שעה קלה הודיע לפקידו, שעליו לצאת מחוץ לעיר לשעות מספר. הזמין את פרדתו, רכב ויצא למערבה של העיר.

במשך שלש שעות הבוקר היה רוכב שעה ויורד לפוש קצת באשר מצא חלקה מבודדה, שקטה. ושוב עלה הרים וירד לבקעות, שהה כל ששהה בגיא זה או אחר ושוב עלה על פסגות ההרים – והיה רואה עצמו כאיש נס מרודפיו אל “בּאבּ אללה” (אל שער האל, אל רחמי האל). כשעה לפני חצות יום הגיע לאחת הרמות אשר להרי אבו־גוש (קרית יערים). על שטח ישר, סמוך למדרון ההר היו מספר עצים עתיקים. אחד מהם היה רב עפאים צפופים ופרש צל סמיך תחתיו. קשר בהמתו בחוטר עץ והוּא השתרע תחת אחד העצים, גבו נשען על חוטר העץ ופניו אל העמקים מקרוב ואל האופקים מרחקו.

היתה דומיה גדולה. לא קול אדם, לא ציוץ צפור ולא נביחת כלב. צבורי עבים צחורות כגושי שלג צח בהיר, רבדים רבדים, היו מדדים לאיטם במרומים וכאילו עצם ריחוּפם יערוף שלוה, שלום ושקט לארץ מסביב. והארץ היתה עדוּיה מדי אביב בהדר: פרחי בר, שטחים שטחים רקוּמים שלל צבעים, טיפסוּ ועלו על מדרונות ההרים עד פסגותיהם ומרחבי השדות למטה מלאו אותם ככל שהעין הבחינה בצבעם.

שעה ארוכה ארוכה ישב גדעון, עיניו פקוחות, לבו רגוּע ונפשו שלוה. ככל שחלפו משבי רוח קלים נשוב וחלוף, על פניו כן היו, כנראה, עוברים וחולפים מעליו הרהוריו, פקפוקיו ופחדיו…

מתוך כך חטפתהו תנומה ארוכה. החלם חלום? או ראה מראה בהקיץ?

משנטה השמש אחר חצות היום ממסלולו מערבה – היתה הרגשתו של גדעון שגם הוּא כמו עבר בעצמו מכאן אל מסלול אחר… הוא קם, התנער, נשם עמוקות והיה כאיש פורק משא כבד מעליו.

בדומיה הגדולה מסביב עמד כצופה למעמקים שממולו ומביט למעמקים שבתוכו. כן עמד שעה קלה ושפתיו דובבות: לא, לא אגלה דבר, לא אדבר אל איש. היא תדבר… חאמדה תגיד דברה… היא תדון… היא תחליט… אשר תחליט היא – קום יקום ברצון האל –

אמר ולא יסף, כי שוב שמע אשר ידבר אל עצמו –

בדהרה ממושכה שב העירה עם רדת הערב.

ביום החמישי בבוקר מסר לידי הנער עבדול מועטי את הכתב הזה:

לחאמדה האהובה.

מחר ביום ששי לעת הצהרים, עלי ובואי אל גן “כנסיית הזהב”. שם הדרך ריקה מאדם. עם זאת תני דעתך לבל יראך איש בהכנסך למקום. שם, בכניסה, מימין, חורשה קטנה מסותרה, מבודדה – שם תמצאיני.

אהובך

בשעה הנודעה, עמד מחכה לה בפנה מימין. החורשה הקטנה מרובעה, כעשרים באמה, מוקפה גדר־אבנים גבוהה כבנין־חומה עצי אורן רמים סבוכים מרבים צלם בחורשה.

רגעים מספר אחר תפלת הצהרים על פי המואדין – נראתה חאמדה מול הפתח. הוא נגלה אליה ונטה פנימה. היא לבושה כבת־עיר שמלה מצבע אדום־כהה. על ראשה צעיף לבן. היא נראתה כנבוכה וחרדה בְּצַעֲדָהּ. הוא הושיט לקראתה זרועותיו, החישה צעדיה ונפלה בין ידיו והיתה לוחשת ברעדה: הבטוח המקום? הנסתרים אנו? ובהרגיעו אותה בדבריו לחשה: יא אללה! הפּעם אין זה חלום. כמה פּעמים חלמתי כזאת, אבל זאת הפעם – הריני בפועל בין זרועותיך – הריני כפרתך. הם נשארו דוממים צמודים בחיבוקם רגע ארוך. אז אמרה: אִי לי! כל כך הרבה אמרתי לדבר אליך והנה לא אדע מה אדבר ואיך אתחיל – כמו עף הכל מראשי. לא אדע נפשי. הנה דמעות חונקות גרוני. אבל דמעות שמחה הן, דמעות שמחה. רק אחת, אחת אשאלך, קודם כל: העוד תאהבני? המצאתני כמו שהייתי? האם לא שוּניתי בעיניך? רק זה אמור לי, ידעתי, אתה תאמר תמיד האמת.

– אוהבך כאשר אהבתיך, נשתנית קצת. בגרת מעלמה צעירה היית לבחוּרה בכירה, אבל לא נפל מֵחִנֵךְ ומטעמך דבר…

– די לי, די. ראה, ג’דעון, כבר אמרתי לך אז, בראשיתנוּ, לוּ, האל לא יגזור, מַתּי כעת הייתי מתה מנוּחמה, מרוּצה – אבל רוצה אני לחיות עמך.

– עתה – לחש גם הוּא חרש – שמעיני מחבובה, המקום הזה אמנם בטוח, אבל “טובה הזהירוּת בכל מציאוּת”. עלינו למהר ככל האפשר. נדבר בחפזה. אל נדבר עתה על העבר (בבוא היום תספרי לי הכל, אבל לא עתה); העבר משול לאבנים עקורות מבנין שהיה ועתה עלינו להקים בנין חדש. נדבר על ההווה, על היום, על מחר, מחר ממש. באתי אליך, בשם אללה, להגיד לך שאני יגעתי מאד, כמו שלא יגעתי מעודי, לחשוב את אשר עלי לעשות – ולא עלה דבר בלבי אני – ואוּלם בסוף, לאחר חמשה ימים שהייתי כשוחה בין גלים סוערים אמרתי אל לבי – ואאמין מחשבת הבורא היתה זאת – לאמר: לך אל חאמדה ומה שהיא תגיד – כן תעשה. זה בקיצור הקיצורים דברי אליך. ואני יודעך ומכירך כטוב לבך וכבינתך – את לא תוכלי לבקש ממני, כאשר בקשת בעבר, שאקחך עתה לאשה על אשתי. אז דיברנו כך וקבלנו כך – מחמת רשפי אהבה שבערו בנו, אבל עתה – איך אוכל לקחת אשה על אשתי – ואפילו יהודיה גמורה? הן אשתי בריאה, גם נאה, גם ילדה לי בנים, כאשר ידעת, וגם משפּחתה – כולם אנשים מכובדים ונעלים, ואבי הזקן ואמי וכל משפּחתי – איכה “אשתגע” לקחת לי אשה שניה לי? ולמה? על שום מה? אבל גם לעזוב אותך לא אוכל – לעולם! אם אמרתי לעזבך הייתי רואה עצמי פושע, רוצח, אם גם לא הייתי אוהבך, ולא כל שכן באהבתי אותך כמאז, חי אלהים, כמאז! ולהפך: לגמול לך אהבה – כאהבתך אותי – זאת בעיני “חָלָל” (מותר), זהו צדק, זהו יושר. ולכן הריני כאיש העומד בחבל התליה בטרם תשמט הקרקע מתחת רגליו, כפשע בינו ובין המות והחיים – והוּא מצפה להצלה… כן אצפה אני להצלה מפיך, כפי שאת תאמרי…

אז אחזה בידיו בחזקה, באהבה, ולחשה: – להה… להה… (אל נא) ג’דעון, למה תדבר דברים מרים ומפחידים כאלה? האם אין דרך הצלה לפניך?

– כן, חי עיניך המתוקות, חשבתי על הרבה דרכים, כגון שאקחך לעיר אחרת רחוקה, אשכור לך חדר ותחיי לך במנוחה ואשב עמך כל שבוע יום יומים. כך נוהגים בערי הפרנג'. אבל חוששני מדרך כזו. כי הנשים באירופה יודעות לעבוד, אם כפקידות אם כמורות, אבל אַת מה תעשי כל הימים? וזולת זאת – הלא עינים לבריות ויראו שאני פוקד מעונך ויגלה הכל למשפּחת אשתי, למשפּחתי ולאבי הזקן – היתכן? וכל דרך אחרת שבקשתי – נוכחתי שדרך תוהו היא ואין תקוה לנוּ הימנה על כן –

– ראה נא, מחבוב – ענתה בלאט – אשאלך בתכלית הקיצור, כי אמרת אל נרבה דברים, – מה דעתך, למשל, אם תביאני אל ביתך, אל אשתך, “אַשְׁכָּרָה כַבַּר” (גלוי, לעין השמש) כשפחה, כמשׁרתת, האין משרתות ערביות בבתי יהודים? ואני אחת כמותן.

– מה את סחה? את, אהוּבת נפשי, תהיי שפחה בביתי? אני לא אוּכל שׂאת זאת וגם אַת לא תוּכלי לשׂאתה.

– גם אשא ברצון וגם לא אסבול, גם אודה לאללה ולך אם תסכים לי, כי הלא לעיניך ולעינַי לא שפחה אהיה כי אהובת לבך ומה איכפת לי אם בעיני העולם אהיה כשפחה? בתוך עצמי, בלבי פנימה אראה עצמי כגברת הבית, אוהבת ונאהבת וממני ולחוץ אהיה כשפחה טובה, נאמנה…

הוא חיבקה בעוז ולחש:

– יאַ, חאמדה, מה זך לבך ומה טוב טעמך, ודברך מה מתוק – אכן לבי לא יטעני, אין בין אלף נשים אוהבות – כאהבתך אַת, החמוּדה באוהבות, תני דעתך והביני: אמנם זה פתרון, אבל פּתרון פּותה, מסית, באשר נדמה לך כי תמצאי בדרך זו אוֹשר ומרגוע אבל לפי האמת דרך זו “וַעְר” (חתחתים), הוא כולו מוקשׁים, סכסוכים ומַסבוכים. האם שתי נשים, אחת חוּקית ואחת לא חוּקית (אם כי נאהבה בתכלית), האין השתים עלולות להפוך את הבית לגהינום, לשרוף את הגבר בו וגם את עצמן? האם לא יצמחו שבע ביום סכסוכים, קנטורים בבית הזה?

– יא, ג’דעון, יא ג’דעון, שמעני נא, האם הסכסוכים והמַסבוכים שאתה חושש להם יכולים להיות קשים יותר, נוראים יותר, מאותם היסורים הנוראים והענויים, שהשביעני טלאל אחי, האל ירחמהו, על אהבתי אותך? הידעת כי לא אחת קשר אותי בחבלים ככלב נתעב ימים שלמים והיכני, פצעני, ואסר על בני הבית להאכילני כל היום? הרואה אתה צלקת זו על כתפי? (היא חשפה כתפה והראתה) זאת היתה כשזרק מרחוק סכין עלי ומרחמי האל נפל הסכין בשיפוע וקרע לי שכבת בשר דקה וזב דמי שעה ארוכה. וכמה פעמים הספיגני מהלומות מות, עד שדמיתי הנה עוד מעט קט אפיח נפשי וכל אלה נשאתי כל עוד רוחי בי למען אהבתך – ואתה אומר סכסוכים ומַסבוּכים? כאשר גברתי על כל אלה הנוראות אגבור על אלו “הצרות” הקלות…

– הרגתיני, חאמדה, אַתְּ פֶּלַח כְּבֵדִי, הריני כפרת אצבעך על עוז רוחך. אבל… אבל… עוד אחשוש ממעצורים אחרים, ממכשולות אחרים, שיתפתלו בין רגלי אני, לא בין רגליך… ואני לא אדע איך אתגבר עליהם… ירא אני פן לא אוכל התגבר עליהם…

– לא אבין דבריך, חביבי, הסבר לי מה כונותך… ממה אתה חושש.

– על השקר, על החונף, שישכנו בביתי… לא שקר חולף, לא מקרי, כי כל הימים “ישתכּן” השקר בביתי ואחשש כי ארגיש מחנק בנפשי ואני מעודי לא הלכתי בשקר, לא כחשתי, לא רימיתי ולא החנפתי לאיש ואיך אשקר וארמה כל הימים את אשתי, משפּחתי וכל הבא לביתי?

– מחבּובּי, עזיזי (יקירי), טהורי, אכן נראים דבריך צודקים וישרים כיושר לבך. אבל הן הכרח הוא, אנוסים אנו. לא מרצון, לא לשם “גַ’קַארָה” (קִינְטור) נעשה זאת כי בצו הגורל, בגזרת המציאוּת. והן אמרת, אשר לעוזבני אתה חושב לפשע, ולגמול לי אהבה – זהו צדק. אם ככה, אם לא ניתן לנו לעשות צדק וחסד בגלוּי, בהכרח נעשהו בסתר… היאשם איש, היחטא איש, כי יאלץ לעשות צדק במסתרים?.. וסוף סוף הן יבוא היום ואהיה אשתך בגלוי, לאחר ארבע, חמש, שש שנים … האם לא ככה חשבנוּ וקבלנו?..

החריש גדעון רגע ארוך כמו תקפוהו הרהורים קשים.. אז הוסיפה ולחשה קול עצוב ורך: עם זאת… שמעני, ג’דעון, קחני אליך לנסיון, כלום אל חתונה אני הולכת אליך? נסיון אחד. תנסה אתה ואנסה אני אם נוכל, אם לא ייטב לך שבתי בביתך – אפנה ואלך בדרך שבאתי – והאל יפעל כטוב בעיניו –

אז אמצה אליו ויחבק לה וינשק לה בעוז ולחש: ידעתי, האמנתי, אללה שם בלבי המחשבות לעשות כאשר תאמרי את. ואַת – בינה בלבך ואמת בפיך – כן יהיה כאשר אמרת. נשליך יהבנוּ על אללה והוּא יחליק דרכנו. אני אכין לבה של אשתי לקבלתך כמשרתת, בלי שתרגיש שאני מכיר אותך. בעוד שבוע ימים שלחי את הנער אלי ואודיעך את מצב הענינים ואת אשר עליך לעשות.

הם נפרדו מחודשים ומאומצים באהבה ובאמונה.

ובעוד גדעון בודק ושוקל איזו הדרך יביא את “המשרתת” לביתו, לא רק לרצונה הגמור של שרינה אלא, ככל האפשר, על פי דרישתה – אירע לפתע מאורע בלתי צפוי, מדאיב ועגום: אבי גדעון הזקן, הבריא והעליז, שבק חיים לפתע מתוך מיתת נשיקה: ביום שני לשבוע, בשוּבו בשעה מאוחרת קצת מתפלת שחרית מבית הכנסת, ישב כמשפטו כל הימים לסעוד פּת שחרית. ברך על הלחם – טעם כל שהוּא, החויר, הטה ראשה הצדה והספיק לומר רק שתי מלים: שמע ישראל… ונפח נפשו. ואם כי שׂבע ימים – כבן שמונים – הלך לעולמו רגוּע ומנוחם, אחר ראותו צאצאים מגדעון ואחד מהם אשר נשא שמו עליו – עם זאת היה אבל כבד במשפּחות הפינחסים. בשבוע האבל לא פסקו מבקרים יהודים וערבים כפריים, נכבדים ופשוטים, לבוא לנחם את משפּחת “המַרחוּם”.

כל ימות “השלושים” לאבל נדחה ודאי לגמרי ענינה של חאמדה. לאחר מכן היה גדעון עומד על המשמר, אורב ומקשיב מן הצד לכל שיח בבית, בדבר יגיעתה של שרינה במלאכת הבית. כי בימים ההם, בראשית השנה, נפתח בירושלים העתיקה מוסד חדש לילדים: גן ילדים. וכל אֵם שראתה עצמה מכובדה ומשכילה הביאה את ילדה או ילדתה למוסד החדש. גם שרינה “הכניסה” את הקטן שלמה כבן שש לגן והיא עצמה הובילתהו יום יום לגן והביאתהו משם. ונפלה מעמסה כפולה עליה, גם ההשגחה על האשה הקשישה העושה את מלאכת הבית וגם הטיפול בילדים.

ביום שבת, כשנזדמנו כרגיל כמה מבני המשפּחה בבית גדעון, דודים ודודות, מקורבים ומקורבות, נשמעה שיחתה של שרינה, שאין למצוא משרתת, נערה צעירה הגונה שתקבל עליה עבודות הבית או הטיפּול בילדים, כי כל הנערות הולכות כיום אל בית הספר – והיא שרינה יגעה מרוב טרחתה.

אז יציע אחד הדודים: טובה משרתת ערביה משתים נערות יהוּדיות.

אחת הנשים טענה: מן הנסיון אנו יודעות: אין לסמוך על משרתת ערביה, הטובה שבהן תגנוב ותרמה.

אמר הדוד נסים: ערבי או ערביה, אם הם ידידים – אין נאמנים כמותם. אנחנו מכירים אותם.

אז פנה גדעון אל הדוד נסים בינו לבינו: אולי תואיל, דודי, ותשאל אצל משפּחת בשיתי, שהם אנשים טובים וידידים לנוּ מאז, אם יש להם מי שהיא. דומני, היתה לטלאל, האל ירחמהו, אחות קטנה; תשאל בטובך אם יש להם מי שהיא שתסכון לעבודה (יא גדעון, איך אתה מעוות שפתיך בשקר ולא תבוש!) או תשאל את האם אם יש להם מי שהיא במשפּחה הקרובה.

עוד הוסיפו לשוחח ולדון במושב על דבר משרתת ובסופה של אותה שיחה, משקמו ללכת, חזר גדעון וביקש מהדוד נסים, שילך מחר וישאל את אֵם טלאל. עתה זוכר הוּא ברוּר שהיתה לו לטלאל איזו אחות קטנה, חאמדה, אמרו לה. אוּלי עודנה קיימת. הבטיח לו הדוד שימלא בקשתו בהקדם.

למחרת היום בטרם יתחיל מלאכות ב"בית החיים" סר הדוד נסים אל בית אם טלאל. משראתהו חאמדה צועד לקראת ביתה – רעד לבה. משנתקרב אליה שאלה: מה שמך, הבת?

– חאמדה, אמתך.

– היכן אֵם טלאל? האם היא בבית?

נכנסו הביתה. התבונן הדוד נסים בפני האם וראה כי זָקְנָה מדי לא לפי שנותיה, כפי שהכירה מעודו. משברך אותה לשלום ענתה שלום וגם הביעה תנחומות על מות אבו ג’דעוֹן – האל ירחמהו.

אמר הדוד נסים: באתי לשאלך אם יש לך אחות, או בת, או קרובה צעירה אחת טובה ונאמנה שתאבה לעבוד בעבודות בית אצל אשת ג’דעוֹן.

– אין לי כי אם בתי זאת, חאמדה. (וחאמדה יושבת למולם).

– שפיר, היש ברצונך וברצון חאמדה שתעבוד בבית ג’דעון?

אמרה האם כמשתוממת: בבית ג’דעוֹן?

אמרה חאמדה כמתממת: כן, אמא, כך הוא אומר, ענין פּשוּט…

חזרה האם ואמרה: ענין פּשט…כך…

אמר הדוד נסים: כך, פשוט…עובדת כפי שיש כמה בנות ערביות עובדות בבתי יהודים בעיר.

אמרה חאמדה: זהו… עובדת בבית.

אמרה האם: ומי הוּא הרוצה בה?

אמר הדוד: לאו דוקא בה רוצים… אבל את אומרת שאין לך אחרת… ואשת ג’דעון רוצה בעובדת. היא מבקשת אחת טובה, נאמנה, ואמרנו אין טובות ונאמנות מבנות בשיתי.

אמרה האם: טוב… אבל כל היום תעבוד? מבוקר עד ערב?

אמר הדו: לא “יומית” תעבוד, כי אם כעוזרת בית, ביום ובלילה שם תשכון… בחדר שלה, תאכל, תשתה ותקבל משכורתה לפי מיטב השׂכר.

תמהה האם: תשכון שם?.. ביום ובלילה?..

אמרה חאמדה: ענין פשוט… עוזרת תמידית לגברת ולילדים…

אמרה האם: ומאין ידעה הגברת את חאמדה?

אמר הדוד: אמרנו לך “אחותי”: היא לא ידעה, אנחנו הגברים, יודעים אתכם, זכרנו גם את חאמדה ואמרנו לשאול פיך ופיה… ומדוּע תתמהי ותשאלי כל כך?

אמרה האם: מדוּע אתמה אתה שואל… הצדק אתך… לא… לא אדע… לא אדע עצמי…

הפסיקה חאמדה דברי אמה ואמרה: אישי, אבו מוסה, אמא אינה בקיאה בעניני עיר כאלה. אני אסביר לה הכל. מתי עלי לבוא אל הגברת?

– עוד היום, היום עוד גדול.

הוא הסביר לה ביתו של גדעון ברחוב ה"מידן".

משהלך האיש אמרה האם לחאמדה: למען אללה! אמרי לי, מה תתחילי ומה תגמרי? האומנם תלכי לגור בביתו של זה שהיה אהובך, לעיני אשתו? העוד תאהביהו? הלשם כך עוּנית, סבלת, נשארת עזובה כל השנים כדי לילך בסוף להיות שפחה לאשתו? מה מסכנה, מה אומללה אַת! אבל הן את נבונה, פקחה, השמת אל לבך מה הנזיד הזה אשר תלכי להזיד?

– ראי, יאמה, אין איש בעולם יודע דבר מכל אשר היה זולתך – האל יאריך ימיך – המעטים שידעו – אַחַי וְעַזַר קרובו – אינם עוד, כך רצה האל. והתאמרי אַת עתה להחריב חיי מחדש? ומדוע תאשימיני ותשפיליני על כי אהבתי אחד בחיי ולא אחפוץ ולא אדע אהבה לאחר? החטא הוא עמי? אכן לעת עתה הולכת אני אליו כשפחה, אבל זה רק כלפי הבריות אבל כלפיו וכלפי עצמי הולכת אני כאהובה. הוא הזמינני, הוא רוצה בי, הוא סידר הענין בחכמתו וסוף סוף במוקדם או במאוחר יקחני לאשה שניה לו.

– יא בִּנתי, אוי לי ממזלך הקודר וּמֵחַיָתִּךְ הַמֻשְׁתַבַּקָה (מחייך המסובכים), איכה תלכי בדרך עקלקלה, זרועה כולה כזב ומרמה? האם בהיותכם תחת גג אחד היתכן כי לא ישכּבך ככל אשר ימצא לו שעה מזומנה לכך? ואיכה תוכלי להתענג ולהנות בעת את בוגדת בגברתך, אשר לפניה תדברי מתוקות וכנוּעות ומאחרי גבה תלעגי ותבוזי לה? האין מהלך כזה בזוי, שפל, בעיני אללה?

– ראי, יאמה, תני דעתך והביני: למה תכניני בוגדה? וכי בקשתי ממנו כי יסיר את אשתו מלבו? או כי ירחק ממנה? הדברתי סרה עליה קטנה או גדולה? יהי לה אשר לה ויהי לי אשר לי. אוהבת אני אותו כאשר אוהבת היא אותו, ואני קדמתי לה באהבתנוּ; אבל גלגלי־החיים הביאוה בגלוי בין ידיו ואותי – יביאוני בסתר בין ידיו, אבל יבוא יום ואהיה גם אני בגלוי לו. עדיין איני מכירה אותה איזו מין אשה היא, אבל, חי אללה, אם אדע כי טובת לב ובעלת בינה היא יתכן וביום מן הימים נגלה לה האמת ולא נלך במרמה עמה.

– ואוּלם יראה אני, חאמדה, חרדה אני פן תבוא עליך צרה, פן תפלי בהריון, ואז תגלה חרפתך וחרפתו והכל ידעו שפלותך ואיכה נישא עינינו אל פני הבריות?

– אַל תחששי, אמי, צואר הזה לָמוּד דיו צרה ויגון – ואני מאמינה באללה כי אמר די לצרותי וליגוני. ובעצם, עדיין לא אדע אם “תצלח בידי”, אם היא, הגברת, תרצה בי. אני הולכת היום להראות לפניה ולדעת תשובתה.

החרידה האם. חאמדה החלה להתלבש. שמלה פשוטה, זולה, לבשה. סרקה שערותיה ישר לעבר ערפה, כמו ביקשה להצניע יופיה. היא נראתה צעירה בשנים מספר מכפי גילה.

בדומיה יצאה מביתה העירה. כשעתים לפני הצהרים הגיעה לבית גדעון.

ברכה לשלום ושאלה: הפה בית “סית” (גברת) ג’דעון פּינחס? אבו מוסה בא היום אל ביתנוּ, בכפר סילואן לחפּש משרתת בשבילך. אני הבת הגדולה בית, באתי לשאלך אם אַת רוצה בי… שמי… חאמדה…

– ואת יודעת לעבוד עבודות בית שבעיר: כביסה, שטיפה, גיהוץ והשגחה על הילדים – שנַיִם יש לנו, אחד, שובב מאד, בן שש והשני קטן בן שלש – התדעי לטפּל בהם?

– אעשׂה מכל לבי כל אשר אדע ואשר יחסר לי – את תוריני פּעם פּעמַים ואלמד ואקוה כי אעשה הכל כחפצך.

– טוב, אקוה גם אני. אבל היודעת את שאת צריכה להיות יום ולילה אצלנוּ?

– כן, כך אמר לנו אבו מוסה – והסכמנוּ…

– שפיר. אבל הגידי האם את עדיין בחוּרה, לא נישׂאת?

– לא, עדיין…

– בת כמה את? היודעת את?..

– בת עשרים ושתים פּחות או יותר… כפי דברי אמי…

– ואיך לא נישאת לאיש? הצלכם הלא מתחתנות קטנות… ואַת… גם יפה…

– אוֹדך לדברך. היו סיבות… ענינים… אוּלי פּעם אספר לך..

– וכמה נשלם לך שכרך?

אני לא אדע כמה השכר. תשלמי לי כמנהג, כפי שמשלמים אחרים למשרתות…

אז הודיעה לה, שתביא מחר בבוקר את בגדיה הנחוצים לה ותתחיל לעבוד ממחר. יקבעוּ לה חדר קטן שמשמש עתה כמחסן בגדים, יסיידוּהוּ, ינקוהוּ – ויהיה חדרה; החדרון אמנם קטן, אך די מקום בו למטה, שולחן, כסא וארגז קטן. הערב כאשר יבוא כוואג’ה גדעון תספּר לו עליה, על חאמדה. ואם יהיו מרוּצים ממנה – ייטב לה אצלם.

היא יצאה מעם הגברת בברכת שלום.

גדעון ידע מפי הדוד נסים שחאמדה הסכימה ברצון לבוא באותו יום אל שרינה בבית – ונמנע מבוא כל אותו היום הביתה. לפנות ערב כשבא, התבונן חרש כה וכה וראה שאיננה. לא שאל ולא דיבר דבר.

משישבו למנוחות אמרה שרינה: אתה יודע: היום באה בחורה ערביה מסילואן, הדוד נסים שלח אותה, חאמדה שמה. דיברתי ובחנתי טיבה קצת. היא נראית בחורה מבינה. כלל לא כבת כפרית. היא גם נאה, אמנם יופי כפרי לה. עיניה יפות. היא לבושה באופן פשוט ודל. אם היתה מתלבשת יפה ומתקשטת – היתה עושה רושם אפילו בעיניך היתה מוצאת חן… אני בטוחה…

– עזבי אותנוּ עתה מזה… העיקר: שתהיה בריאה ומסכימה לעבוד, ושאַת תהיי מרוצה ממנה ואַיהּ עתה?

סחה לו ככל אשר דיברה אתה, על השכר ועל החדרון שיוקצה לה.

– שפיר, יהיה כן, בשעה טובה.

 

חלק שלישי: בַּנִּגְלֶה וּבַנִּסְתָּר    🔗

כא. בחשאי    🔗

חאמדה כיוונה להגיע בשעה קצת מאוחרת לבית גדעון, לאחר שיֵצא מהבית ועבודתו, למנוע מעצמה התרגשוּת או מבוכה בעת התקבלה כמשרתת בביתוֹ.

משעמדה לפני גברת הבית שרינה, היתה זו טרודה עם שני הקטנים. את הגדול הלבישה לאיטה ואת הקטן האכילה מידה. בקול שקט בירכה חאמדה ברכת הבוקר: צַבְּחֵךְ בִּלְכֵיר, מעלמתי (בוקרך בטוב, גבירתי); אצטער כי אחרתי היום. עלי היה לסדר כל אשר לי בביתי. אבל מכאן ואילך – פה אשכים בבוקר, אני רגילה לקום בהשכמה, ואספיק לעשות הרבה לפני קומך.

אז הודיעה לה הגברת, שהיום יהיה עליה לנקות את החדרון; אם תרצה תוכל לסייד הקירות ברובם או כולם – כפי רצונה – זה יהיה חדרה. קמה והראתה לה את המחסן, מקום הסיד, הכלים והסחבות לנקיון והמקום אשר תעביר בו המטלטלים שבחדרון. תוך כדי כך הורתה לה פרט לפרט העבודות הדחוּפות כסדרן וכהלכתן.

לאחר שעה קלה, משגמרה הגברת להכין את הילד הגדול ולהוליכו לגן ואת הקטן להוליכו אל אחותה הגרה סמוך לה, כי חאמדה לא תדע לדבר עמו – נכנסה לחדר המיטות להתלבש. שעה לא קצרה עשתה את שערותיה וטיפלה בהתקשטותה על אף הטרדוֹת הקטנים וצעקותיהם. כשיצאה הגברת מלובשה, מפורכסה, מקושטה, ראתה חאמדה, שכל אלה הוסיפו לה חמדת־חן במוּחָש וּבמוּבלָט. אוּלם בהרגישה, שהאריכה מבטה מדי על גבירתה, היטתה מיד מבטה אל אשר היטתה.

בּטרם תצא הודיעה לחאמדה שתשוב לאחר שעתיים בּערך, כי תלך לקנות משהו הדרוּש לילדים.

וכאשר ירדה מן המדרגות בשלש הקומות לאיטה לרגל הילדים – עמדה חאמדה ליד החלון הפונה לרחוב וציפתה – נסתרה על יד הוילון – לראותה בהליכתה. ארוכות הסתכלה בתלבושתה, בתסרוקתה, הביטה לקומתה, לחמוקי ירכיה (מלאות הן, נאות הן), “נעים כך… להתיפּות, להתקשט… – הירהרה חרש – אבל אַת, חאמדה, אסור עליך! שִׁדִי חֵילֵךְ (אזרי חיליך), יא חאמדה, היי מַסְתוּרה (צְנוּעָה), עמדי בגבורה במערכה הארוכה הזאת! חכי לאיטך עד בוא יומך… עד בוא יומך… עתה שמחי וגילי, שאת תחת קורת גגו של ג’דעון, שאת יחד עמו” – – –

והיא החלה בעבודתה מעודדה ושמחה מדברי עצמה…

הגברת שבה לאחר ארבע שעות בערך. החום היה גדול. היא רבצה עיפה ב"חדר השולחן" (חדר האוכל). אחר מנוחה קלה קמה לשים עינה באשר בבית. חאמדה עמדה בגמר עבודתה האחרונה. החדרון נקי, מסוּיד עד לגובה קירותיו. החפצים מנוקים ומוכנים להכניסם במקומם. חדר המיטות שטוּף, ערוך ומסודר כפי שהורתה לה. ירדה למחסן ומצאה כל שהיה בחדרון מקופל ומסודר כראוי.

פנתה הגברת אל חאמדה ואמרה: "אַת נשיטה (זריזה) בעבודה, “עֵפארם עלֵיכִּי” (יישר כחך).

– תסלָמי מעלמתי (יהי שלום לך גברתי), כל העבודה הזו קלה היא בשבילי. רגילה אני בעבודה. את תראי, שאקל מעליך כל עבודה שהיא. ורק אלמד קצת לדבר בלשונכם (איספּניולית) שאוכל לדבר אל הילדים, אקל מעליך גם טרחתם ככל שאוכל.

– שפיר. אף אני אגמול לך כגמוּלך. עתה בואי ואראך מהלכי הבית, סדריו ועניני המטבח ומשפּטיו.

עברה עמה שוב בחדר המטות, ב"סלון", ב"חדר השולחן" ולבסוף במטבח. הראתה לה הכלים של בשר ושל גבינה והסבירה לה לאמר: צריך שתדעי: הכלים בארון הזה: סירים, סכינים, כפות, מזלגות – של בשר, וכל אלה שבארון הקטן – של גבינה. אסור איסור גמור לשים כלי שבגבינה באלו של בשר וכן להיפך. אסור גם לשטפם יחד ולהניחם יחד, אלה לחוד ואלה לחוד. ההבינות? התתני דעתך על כך?

– בַּלַה (ברור, ודאי), אם כי מעודי לא שמעתי שיש כאלו צווּיים ליהודים, אבל אפקח עיני תמיד ואזכור. אני צריכה לתת בהם סימנים לבל אחליפם עד שאתרגל בהם.

– עתה עלי להראות לך איך מכינים אנו בשר לבישול; הנה: אם לצלוֹת הבשר צלי־אש – ממליחים כך וצולים. אבל הבשר לבישול יש קודם להמליחו – כך – ולהשהותו במלח לא פּחות מחצי שעה. התביני בשען? טוב. ואחר כך יש לשטוף את הבשר מן המלח – ואז יוּשׂם בבישוּל.

– כזאת שמעתי פעם. אבל סלחי לי על שאלתי: אלו הענינים כולם, הגבינה והבשר, ההמלחה והשטיפה – האם “עדאת” (מנהגים) הם או צוים מן הדת?

– לא, לא עדאת, כי חוק ודין.

– אראה אצלכם הרבה יותר חובות ודברים מאשר אצלנוּ.

– עדיין אין זה הכל, עוד עליך לראות וללמוד הרבה – אם תרצי להיות בבית יהודי.

– כל זמן שאהיה אצלכם – אעשה הכל כמוכם – אינשאלה.

– שפיר. עתה אלך להביא את הילדים, בינתיים תכיני ארוחת הצהרים לנוּ. ארוחה לא גדולה (בערב ארוחתנוּ העיקרית). תכיני עתה סלַאטה, “טחינה”, ביצים מטוגנות בגבינה. מעאלמךְ (אדוניך) יבוא בעוד חצי שעה לארוחת צהרים. עתה אערוך השולחן, תראי פעם ותלמדי. פה, בקצה השולחן, הכסאות לילדים ואיכלו עמנוּ מאכלָם.

וכשהלכה הגברת עמדה חאמדה במטבח דוממה, מהורהרה, אם מאשר דיברה אליה עד כה הגברת ביום הראשון לבואה בטוֹב וברעוּת ואם מהיותה צפויה לעמוד כמתנכרת לפני גדעון כשיבוא בצהרים. כל אותם הרגעים אחזוה מבוכה ופיזור דעת: החלה בעשיית דבר מה והפסיקה, שלחה ידה לקחת משהו וחזרה בה, פּתחה ארון לקחת מה – ועמדה תמהה כי שכחה מה רצונה, עד שהתאוששה מתוך התגברוּת על עצמה ועסקה בזריזות בהכנת הסַלאט ועריכת השולחן. ובהישמע קול המואדין מככר החַרם (מסגד עומר) עמדה בגמר העבודות במטבח ובמרפסת. כל רגע כמשמעו היטתה אזנה ברוב רגישותה להבחין לדעת אם צעדי הגברת הם או צעדי גדעון והיתה כמתפללת חרש שיקדים גדעון לבוא ולא תהא נאלצה לדבּר אל גדעון לעיני אשתו.

אולם פעמי שניהם איחרו. גמרה לערוך השולחן. הכל היה מוכן ומסודר. ישבה ליד החלון במטבח הנשקף אל הר הבית והר הזיתים כמו ביקשה להשתמש ברגעים פנויים אלה להשקיט רוחה, להקל מצבה ולעמוד איתנה בתפקידה כמשרתת, ביום הראשון, בשעה הראשונה, כשאינה יודעת איך יהיה המעמד? איך ידבר אליה גדעון? מה ידבר? לוּ ידעה מראש כל אלה, היתה מתאימה עמידתה, שיחתה וראייתה לאשר ידבר גדעון. "יא אללה – דוֹבבו שפתיה – אִשפַק עַלַיַא בִּגֵ’הּ אַנֵבּי " (אלהים, רחם עלי בזכות הנביא!).

ובשבתה דוממה נשמעו קולות הילדים בהריעם. משנכנסו קרבו אליה והואילו לתת לה להפשיטם, לעזור להם לרחוץ הידים וגם פטפטוּ עמה כל שהוא. (כנראה האם דיברה על לבם והכינתם לציית למשרתת החדשה שהיא עובדת טוב ועוזרת הרבה לאמא) “שעדיין אינה יודעת לדבר כמונו”.

הגברת החליפה תלבושתה בשמלת בית קלה ובאה לטפל בארוחת הילדים. חאמדה נכנסה למטבח להכין הנזיד בשבילם.

אותה שעה נכנס גדעון לחדר האכילה. הילדים קפצו וטיפסו בין זרועותיו.

חאמדה שמעה, התמהמה רגע ואחר נכנסה כמו לתומה.

מיד אמר גדעון לשון פשוטה וחלקה: אֵי נַעם (ובכן) את חאמדה, אותה נערה קטנה מסילוואן, מאשאללה (בלי עין רעה) גדלת וּמראיתך טובה. הטיבות כי באת אלינו. ומה שלום האם? ושלום בני הבית, יחיו אלה שנשארו והאל ירחם הנעדרים.

כל אותם הרגעים עמדה חאמדה עמידה כנועה, כשמבטי עיניה ספק נעוּצים בקרקע ספק פונים אל פני גדעון, וענתה: אודךָ, אוֹדך, הכל דורשים בשלומך, בפרט האם.

והגברת הוסיפה לאזני חאמדה: אם כל הימים תהא עבודת חאמדה כעבודתה היום – אין טובה ממנה. ראה: הכל הספיקה בזריזות. גם שטפה כל החדרים, גם סיידה החדרון, סידרה המחסן וגם המטבח.

– ודאי, ודאי – אמר גדעון – הלא בת בַשֵׁתִים היא. אנו מכירים המשפּחה, טיבה ונאמנותה. ואחר הוסיף: תנו לי לטעום אשר תתנוּ, אני טרוד היום, עלי למהר.

כשהגישה חאמדה את הביצים המטוגנות בגבינה שאל גדעון את שרינה בגלוי: כלום יודעת חאמדה סדרי בשר וחלב וכיוצא בזה?

אמרה שרינה: הוריתי לה היום באר היטב הכל. ואמרתי לה אם רוצה להתמיד לעבוד אצלנו עוד עליה ללמוד הרבה.

שפיר, שפיר, למוֹד תלמד. הרי אין מניעה ואין רע אם אחד שומר מצוות דתו וגם מצוות דת אחרת – הכל מצוות אלהים הן. ועיקר העיקרים הלא הוא הכוונה הטובה, כוונת הלב…

– אכן, כדבריך – אמרה חאמדה בהרכנת ראש – כך חושבים גם אצלנוּ…

אותה שעה היו פני חאמדה רגוּעים, שקטים, משהשתחררה מדאגתה ומהתרגשותה בפגישה הראשונה בין שלשתם. הודות לדבריו הטובים והמחוכמים של גדעון. מה טוב שעברה שעת הפגישה הראשונה כך, בקלות ובפשטות…

ומרצונה להמשיך באותו מהלך פשוט וקל, יצאה מיד למטבח, בחושבה שלא נאה שתהא יושבת יחד במושב אדוניה וגבירתה ותהא שומעת לשיחם. כשנזקקו לדבר מה קראה לה הגברת, הורתה לה הדרוש והיא מילאה המבוקש ויצאה למקומה במטבח…

משהתם גדעון סעודתו, השתהה קצת עם הילדים. האם עסקה עם הקטן לקחתו לישון, וגדעון נכנס כאילו לצורך מה לרגע למטבח, לחש לה לחאמדה בחפזון: היא תלך עם אחותה לבקר את דודתה בחוץ לעיר, תקח את הגדול, אלעזר, אתה. אַת תשארי לשמור על הקטן ואחר כך אני אבוא. חכי שהיא תאמר לך כל זאת – ויצא מהרה לדרכו.

לאחר שעה קלה שמעה הפקודות האלה מפי גברת, שהודיעה לה שתשוב לפנות ערב.

חצי שעה בקרוב לאחר צאת הגברת בא גדעון, כפי שהודיע לה מראש, כמחפּש אחר משהו שדרוש לו, שדרוש לו, משנוכח שהילד ישן, לקח את חאמדה בזרועה, נכנסו ל"סלוֹן" ועמדוּ ליד החלון הנשקף לרחוב אשר לכניסה לבית. כמו במקום מחבוא עמדוּ, שאפשר לראות כל הנכנס לבית והיוצא. בלי אומר ודברים חיבקה, אימצה אליו, נקה לה בעוז, כשהיא אומרת: אני כפרתך, אני קרבנך, מה החיפזון? למה “ההתנפּלוּת”? האינך חושש? האין סכנה? – וכל שהיא שואלת הוא עונה בנשיקות ולטיפות והיא, כמתמוגגת משפעת אהבה ותודה, חוזרת ואומרת: הלא זה היום הראשון, מה כי תמהר עד כך? החיפזון מן השטן!

אז הרפה ממנה ואמר: אכן, נחפזתי, כרוח נחפזתי, עם שכלאתי הרוח בקרבי, כאשר יכּלא האויר בַחֵמֶת. ואולם נשא לא יכלתי לשאת, שיהא בואך אל ביתי כבוא באמת אחת שפחה ושידברו עליך כאל שפחה, שתשבי לבדך במטבח כשפחה ותאכלי ארוחתך לבדך במטבח. כך לא יהיה. כך לא אוכל לראותך בביתי. על כזאת וכזאת לא חשבתי מראש. עתה אין לשנות המצב בבת אחת, פתאום. אבל סמכי עלי, אני אשנה המצב הזה במשך זמן קצר. אכן לא היה בדעתי להיפגש לבדנו ביום הראשון, אבל נחפזתי לבוא דוקא ביום הראשון “להמתיק” מצבך לבל יהיה לבך כבד עליך. גמרתי בלבי: אבוא, ויהי מה, ואדבר אליך שתרגישי שאת אהובתי בביתי ורק בעיני הבריות – משרתת.

היא היתה שעוּנה בזרועו כמקשיבה ולא מקשיבה לשיחו, עיניה היוּ כאחוזות קסמי אהבה וידה מסלסלת בתלתליו וכל שהיה מסיים משפט בדבריו היתה מצמידה פיה לפיו מתוך תאוה נסערה. ולפתע – נזדקרה, התנערה ואמרה: אללה ינצרך, חביב לבי! ווללהי, ווללהי (באלהים) אני בטוחה, שאלהים רוצה באהבתנוּ, הוּא חפץ לגמול לי משפע טובו חלף כל היגון והעלבון ששבעתי בגלל אהבתנוּ. אשר על כן, חובה עלי, בעיקר עלי, להתאזר ולהתגבר, כי הנה: לוּ אשהה עמך עוד רגעים מספר – לא אוּכל לקום מבין רגליך… לכן שמעני, אהובי, אתה גבר רגיש ותקיף על כבודך ועלול אתה בעוז גברוּתך וברוב חפזונך לקלקל – האל לא יגזור – משהו במצבנו המיוחד. לפיכך, אני קבלתי מטוב רצוני להיות כמשרתת. תן למים ויזלוּ באפיקם, תן לזמן שיורני המידות וטיבן, הדברים ומשמעם. הן זה היום הראשון. עודני זרה, מטומטמה, לכל מראה עיני ומשׁמע אזני כפי הפתגם: אַל גָרִיבּ אַהְבַּל וַלַו אִנוֹ פָצִיח (הנכרי מטומטם אף אם הוא פקח). היום הזה הראשון למדתי מפי הילדים חמש, שש מלים (באיספניול): בוא הנה. אני לא רוצה. מחר. מהר. אקוה שאלמד כל יום מלים חדשות הרבה, עד שאוּכל לדבּר קצת עם הילדים. אני אוהבם הרבה “מצד עצמם” ומהיותם בניך. אאמין גם הם יאהבוני. אז ישתנוּ מעצמם לאט לאט המצבים וגם שרינה תרגיש כל אשר איטיב ואקל לה ותביט אלי לא כאל שפחה, רק לאט לך חביבי.

– השלום לפיך, מחבובה, צדקת, אעשה כרצונך. עתה אמהר ללכת.

והיא נהגה יום יום, מתוך זהירוּת ועירנוּת, כפי מחשבותיה וכפי אמונתה במחשבותיה. בעבודות הבית עסקה כמו בפולחן־קודש. כהשכים המוסלמי “לצָלָאת אַלְפַגְ’ר” (תפילת השחר) כן השכימה יום יום עלות השחר לעבודות הקבועות בסדר היום: אם לישה, אם כביסה, גיהוץ, שטיפה וכו'. כשקמו האדון והגברת היה תמיד השולחן ערוך, הקומקומים מוכנים – והכל נקי ונוצץ.

והאמינה בתום לבה, שמסירותה ונאמנותה תשמשנה כגרמי מעלות, שבהן תעלה לרמת־ידידות גלוּיה עם את אהובה. – שמרה מכל משמר על עצמה, שקלה כל מוצא פיה וחישבה צעדיה בצאתה ובבואה. צאתה לרחוב – ענין זה במיוחד – נדיר היה בטיבו: שכנים ושכנות ברחוב, קרובות משפּחה הגרות בקרבת־מקום, ורבים עוברים ושבים האריכו מבטם על בחורה נאה זו, יעלת־חן ויפת עינים ברדתה לרחוב, לחנוּת מכולת, לבית מרקחת וכיוצא בזה – והנה תדיר מהלכה מזורז, מבטה מרוכז ומופנה לעצמה, אין היא מתמהמהת ברחוב אף לא רגע מיותר, כאילו אין לה בעולמה אלא ענין שבידה. למבטי הבריות, ביחוּד למבטים הכוספים של הבחורים, לא תשים לב ולא תחָנם אף במבט חולף. וכן בצאתה להוליך את הילד הגדול לגן הילדים או להביאו משם – אין היא מסיחה דעתה משיחתה ומענינה עם הילד בכל הדרך. דומה כאילו חרדה היא בסתר לבה משהייה יתרה ברחוב פן יפגע בה משהו או מישהו העלול שבש מסלולה, מסלול־חייה הנסתר…

ובעבודתה בין כתלי הבית היתה מסתגלת מיום ליום יותר לאוירת הבית ומתמזגת ברוּחו, בחובות ובמנהגים, בדרישות ובסדרים, באשר ידעה לכל אלה חיבה ושמחת־לב ואף כי לטיפול בילדים. במשך חדשים־שלשה כבר יכלה להסיח קצת לקטנים בלשונם ולרכוש חיבתם. טיפולה בהם היה לא כשרוּת שכיר, כמילוּא עול־חובה, אלא כגילוּי רגשות חיבה ואהבה לקטנים. בזאת הבחינה לא פעם הגברת ממקום מארבה, רואה ולא נראָה, כשהיא, חאמדה, מעתירה נשיקות וחיבוקים לזה או לזה, על כל פטפוט־חכמה של זה או של זה.

הגברת נתנה דעתה הרבה על חאמדה לא רק בעת טיפולה בילדים ולא רק לעת מצוא, על פי מקרה, אלא כל הימים, בכל שעה ושעה מהיום כמעט, שכן מאז הובאה “הפלחיתה” הנאה אל ביתה לא חדלה זו מהעסיק את דעתה של הגברת. עוד בשבוּעות הראשונים להתקבלה בביתה – נתלגלגלוּ שיחות שברגיל בין שרינה וקרובות המשפּחה. אכן, בעל הבית מצדו כבר ראה מראש מידת הסקרנוּת, שתעורר זו בעיני רבים והקדים “תרוּפה למכה”, היינו: דברים שעשויים לשבר את האוזן ולהשקיט את הלב. הדברים היו מיעוטם אמת ורובם – דומים לאמת, לאמר: היא, חאמדה, הכירה בבית מְסָרְפָהּ, מושל נפת־ביסאן (בית שאן) בזמן המלחמה קצין תורכי מאיזמיר. נתקשרו באהבה ונארסו. הקצין נפל במלחמה בחזית בגדד. משפּחת הקצין באיזמיר – משפּחה נכבדה מאד – ידעה מאירוסיו עם חאמדה (בזמנו שלח צילום שלה למשפּחתו). המשפּחה כתבה לחאמדה, שלקצין אח צעיר, אז היה כבן חמש עשרה, דומה מאד לאחיו ושלחו לחאמדה התמונה, שאלו אם מסכימה לחכות שלש ארבע שנים, לאח הצעיר. היא הסכימה. כל הזמן מתכתבים. עתה האח הצעיר ודאי כבן עשרים, אבל הוּא לומד “קצינוּת” באיסטנבול, ויהיה קצין בעוד שנה או שנתים למרבה.

כל הפרשה הזו השמיע גדעון לשרינה (וכמובן גם לחאמדה עצמה) והדברים עברו מפה לפה כשרירין וקיימין.

עם זאת, הגברת שרינה לא מנעה עצמה, מדרך הטבע, משלוח מבטיה, מבטים בודקים ובוחנים אחר צעדיה, הליכותיה ועיסוקיה של המשרתת הזו. אבל זאת עשתה גם היא בזהירוּת בלא אומר ודברים, בלא כל רמז גלוי לחשד שהוא, אלא בחשאי, בלאט, ממארב, הן מחמת מרוּת הבעל והן מחמת כבודה עצמה. הבעל גדעון, ככל בעל, ויותר מכל בעל, הוּא השליט בבית. לדברו – משקל וסמך, למשפטו – בטחון וצדק, לצווֹ – החלטה ותוקף, כן בקטנות כבגדולות, בקלות כבחמורות, במקריות כבקבוּעות.

הגברת שרינה, מהיותה בת גבירים ראתה עצמה עוד בבחרותה כאחת רמת־מעלה, מיוחסה, אצילה. מעודה לא באה בכל מגע כמעט עם בחורות שלא “מסוג שלנו”. ואוּלם בהינשאה לגדעון המצליח, העשיר, התקיף – עד מהרה ידעה: הוא יהיה המכריע בבית, תמיד, בּכּל. הן משום שהוא הבבעל והן משום שהוא גדעון. וכבר בשנה הראשונה לנישואיה, אחרי איזו חילוקי דעות בינה ובין גדעון, נסוגה כל פעם לאטה עד שעזבה לגמרי את הבמה.

מתוך כך, מותך שעם הבעל היתה היא המוותרת, הנכנעת, לכן עם יתר בני המשפּחה (אחיות גדעון, אחיותיה עצמה, גיסותיה) נהגה כל הימים במין מרות משפּחתית ועם זרים – במין איצטלא של “התאצילוּת”, או מין “רום לבב” מוסווה כביכול. היא מעטה לדבר בכלל – סימן לחשיבות, למבינות. התמידה לקרוא רומנים באיספניול ובצרפתית (אם כי קריאתה בלשון זו היתה איטית למדי). (אחר כך כשהחלה הלשון העברית בירושלים לשמש כלשון השכלה וקידמה – אהבה לדבר עברית בכל הזדמנות). ואמנם היתה מעצמה אשה נבונה והבחינה ושפטה בדברים כראוי, אבל תמיד מתוך התנשאוּת כל שהיא על זולתה וגם עם בעלה מעולם לא נמנעה מהגיד את דעתה – להראות כי לה דעה אחרת – אבל קבלה תמיד את דעתו בלא כל נסיון להתנגדוּת.

ואם כך נהגה – במרוּת – עם בני המשפּחה, כל שכן עם המשרתת. לאחר ימי ההתוודעוּת הראשונים לבואה לביתה, הקימה הגברת לאט לאט מרחק־מגע, מין “דיסטאנץ”, בינה ובין המשרתת. דבריה לחאמדה היוּ תמיד – אמנם בלא חמיצות, אבל גם בלא מתיקות – הוראות, הערות. אילוף, לקח, שיעור. (אם כי במהלך הימים מתוך רוב זהירותה, צייתנוּתה ומסירותה של חאמדה הומתקה קצת לשונה של הגברת וגם הקטינה את המרחק ביניהן במידה ניכרת; בפרט מעת שהודיעתה הגברת על הריונה בחודש השלישי, שהיה הפעם הריון כבד וגרם לה סבל וחולשה).

אולם בחדשים הראשונים לבוא המשרתת־הערביה, כשבנות המשפּחה היו מבקשות, כאמור, לדעת מה טיבו של שתיל זה, נתגלגלה פעם שיחה זו בינה ובין אחת מדודנותיה המבוגרות:

…ומי הביא את התכשיט הזה לביתך?

– למה תכשיט, היא טובה מאד, עובדת יפה, חרוצה מאד, מבינה כל מה שאומרים לה ועושה כראוי.

– אבל מי הביא אותה לך?

– הדוד נסים של גדעון. הם מכירים את משפּחתה. אחיה היה עוזרו של גדעון בעדרים ובמסחר.

– ולמה לא מחתנים אותה? הלא היא יפה. מה קרה לה?.. ודאי משהו מגונה קרה לה…

– לא, את תועה. (כאן סיפרה שרינה פּרשת הקצין התורכי).

– אבל היא יפה מדי בשביל משרתת. איני מבינה אותך…

– מדוע? האם כל משרתת צריכה להיות מכוערה? אגב, מה את אומרת: הא היא יפה ממני?..

– אַת יפה ממין אחר והיא מין אחר… אבל אין צורך שתהיה יפה ממך, מספיק לגבר עוד זוג ירכים סתם..

– שתקי כבר…

– אבל… מה את לא מבינה… משרתת כזו בבית – היא סכנה… אין לסמוך על שום גבר, אני לא הייתי מכניסה מציאה כזו בביתי…

– אל תדאגי, תסמכי עלי… אני סומכת על גדעון ואני סומכת על עצמי. אני אורבת לה על כל צעד, על כל תנועה, על כל מבט שלה ואני נוכחת שהיא נאמנה ככלבה, ועובדת כלביאה. היא “בולעת העבודה” – כמו נבראה בשביל משרתת. עד עתה, זה חדשיים בקרוב, אני מרוצה מאד ממנה.

אך בימים ההם, בראשית הקיץ, חלו מאורעות חמוּרים בארץ שמציאותה של חאמדה בבית הכבידה גם על הגברת וגם על הבית בכללו. היו אלה אותם הימים כשכל הישוב היהודי בארץ היה מזועזע מתועבות הרצח שחוללו ביפו הערבים וביחוד כשנודע שסופר מהולל, בתל אביב, נרצח בביתו עם עוד מספר אנשים מחבריו. הידיעה המחרידה־המרעימה היתה לשיחה בירולשים בימים ההם בכל מקום והגיעה בעקיפין גם לאזני ילדים.

כשישבו הילדים לארוחת בוקר בשעה מוקדמת וחאמדה הגישה לקטן את מאכלו והיתה מכינה לגדול, שלמה, הדרוש לו לבית הספר – אותה שעה קמה שרינה ממטתה ומתוך ששמעה מרחוק קול הילדים בשיחם דרך ויכוח עם חאמדה, קרבה לחדר האכילה בלאט, בהסתר, והטתה אזנה להקשיב על מה ישיחו.

נשמע קול הגדול: כן, כן, גם ילדים… וגם אבּאים וגם אמות הרגו…

קול הקטן: למה? למה? מה עשו להם?

הגדול: יען הם רעים… הערבים… הם רעים מאד תמיד הורגים.

הקטן: והיהוּדים פוחדים מן ערבים?

הגדול: ביפו היהודים פוחדים… אין להם כח.

הקטן: אבל אבא שלי –

הגדול: אבא שלי יכול להרוג כל הערבים.

הקטן: הוא גבור, אבא.

הגדול: ודאי, אם יבואו הערבים פה להרוג – אבא יהרוג את כולם.

קול חאמדה לא נשמע כלל בעת השיחה. וכשהגדול פנה אליה ושאל: נכון שאבא יכול להרוג כל הערבים?

חאמדה: לא, חביבי, אבא איש טוב מאד. הוא לא יהרוג שום איש. אסור להרוג אנשים.

הגדול: אבל הם רעים, צריך להרוג אותם.

חאמדה: לא כל הערבים רעים. יש כמה ערבים רעים. אותם צריך עונש, הרבה עונש. השוטרים יקחו אותם ל"פריזיוֹן" ושם יהיה להם רע, רע.

הגדול: מה זה פּריזיוֹן?

חאמדה: זה חדר קטן, צר, חושך, בלי חלון. יקשרו להם בברזל, לא יתנו לאכול ולשתות… עד ימותו… יען הם רעים אבל לא כולם הערבים רעים. יש ערבים טובים… הרבה…

הגדול: איפה יש ערבים טובים?

חאמדה: אתה ראית אז… מקודם… באו פה שנים. הם אף ידידים עם אבא…

הגדול: אז רק אלה השנים טובים –

חאמדה: לא, חביבי, יש הרבה טובים ואסור להרוג כולם… אסור להרוג שום איש. גם חתול אסור להרוג.

הגדול: אני אשאל את אבא… כשיבוא אני אשאל אותו.

הקטן: אני אשאל תיכף את אמא (והוּא קם לילך אל אמו).

חאמדה: לא, לא, אמא יושנת אל תעשה רעש, כאשר תקום תלך ותשאל לה.

אותו יום גדעון היה מחוּץ לעיר. לאחר ימים סיפרה שרינה לגדעון כל אותה שיחה לפרטיה ואמרה: כל אותה העת הייתי ממש רועדת שמא תענה להם, למשל: הרי אני ערביה – האני רעה? והדבר היה מפתיע ומבלבל את הילדים – הן אמרנו להם שהיא כמו השכנים שלנו (מסוריה) שאינם יודעים לדבר לא איספניול ולא עברית.

גדעון הקשיב. רגע ארוך היה שקוּע בהרהוריו ואחר אמר: כן, ענין קשה. זה עלול להכביד, לבלבל את הילדים, אבל צריך לתת לעבור לימים אלה בשלום ולהבא צריך למצוא שעת הזדמנות שידעו, בפשטוּת, שהיא ערביה…

כב. בין שתי קצוות    🔗

אולם גם לאחר שנה כמעט מעת בוא המשרתת הערביה בבית ולא נמצא כל דופי בעבודתה ואילו היא עצמה התמצאה כראוי בשינויים הרגילים שחלוּ בבית עם קיץ וחורף ובחגי ישראל בימות כל השנה – עדיין היו מזדמנות שיחות חשדים בין שרינה הגברת וקרובותיה וביחוּד בינה ובין אחיותיה.

שתי אחיות לגברת שרינה. הגדולה ממנה סַמְרָה, הצעירה ממנה עדה. הגדולה נשואה לאיש סוחר (בבדים ובגדים מוכנים לגברים) והשניה נישאה (כארבע שנים אחרי נשואי שרינה) לפקיד באחד הבנקים האירופיים. האחות הגדולה גרה בשכונה רחוקה מחוץ לעיר והצעירה בשכונת מונטיפיורי הקרובה. אָפיה וטיבה של כל אחת משתי האחיות הכירה חאמדה לא בנקל, אלא במרוצת הימים – מיחסה של גבירתה שרינה אליה לאחר כמה ביקורים של האחיות ביניהן. לאחר ביקוריה של סמרה היתה סית שרינה ספק עגומה, ספק נרגזה, ספק כוֹאבה. אם כך או כך היתה יודעת חאמדה שאינה מפיקה רצון גבירתה, שאינה מכוונת לדעתה, שבכלל אינה מבינה מה בעצם רצון גבירתה בענין זה או זה.

כגון בענין המפּה החרוכה… באחד ביקוריה של סמרה, לאחר שישבו שתי האחיות בסלון לבדן שעה ארוכה (וחאמדה הביאה להן קהוה, סיגרות ושקדים קלויים וצלחת פּירות) גמרה את עבודותיה הרגילות, האכילה את הקטן אלעזר, הושיבתו במרפסת בין צעצועיו סמוך לה והיא עמדה וגיהצה כל אותה שעה.

בינתיים תמה שעת ביקורה של סמרה, יצאה והלכה לה. ושרינה, שכרגיל אינה נותנת דעתה ביותר לעבודה שבין ידי חאמדה, נתעכבה על יד ערימת הגיהוץ וראתה מפּה אחת חרוכה בקצה האחד, מחומו החזק של המגהץ.

נתנה שרינה קולה ברוגז ואמרה בערבית (כשהיא ורגזת על חאמדה מדברת אליה ערבית): איך שרפת את המפּה?

– לא, אל תכעסי, זה לא עתה, זה נחרך לפני שבועיים –

– ואם לפני שבועיים אז הכל הפקר?

– לא, אז היה בלילה, אחרי שהלכת לישון את קראת לי פתאום, נבהלתי, שכחתי המגהץ.

– ובכן, את לא צריכה לשכוח המגהץ על בגדים!

– אבל אַת כשקמת אָז וראית שנחרך אמרת לי, אין דבר… זה לא כלום… אַת לא אשמה… אַת נבהלת…

– זה לא אמת, את סתם מלהגת דברים ומבלבלת הראש?

– אני מלהגת דברים? טוב, אני לא אבלבל שום דבר.

אותו רגע נכנס גדעון, כשעה לפני הזמן הרגיל לבוא. ברך כרגיל: “בואינאס טאדריס” (ערביים טובים), ושאל: מה קולות שמעתי? מה קרה?

– כלום – אמרה שרינה – חשבתי שחאמדה שרפה את המפה הזו, אבל זה היה לפני שבועיים במקרה, אין כלום. ומה הקדמת לבוא היום? מה קרה?..

הוא סיפר שיבואו כמה אנשים אחר ארוחת הערב; פנה לחאמדה והורה לה להכין סלטות ומליחים וכל מעשה מאפה שיש בבית ואם אין מספיק שתטגן “סְרָטים” (מין רקיקים מבצק רך).

לאחר ביקור אחר של סמרה קרה משהו בדומה למפּה החרוכה. בתחילה ישבו שתי האחיות עם עוד איזו שכנות ודיברו בכה ובכה, אחר כך נכנסו שתיהן לסלון והיו סחות שם כל אותה שעה בקול נמוך מדי…

כשעה לפני הצהרים התמה סמרה את ביקורה והלכה לה. שרינה שבה וישבה בסלון באותו מקום שישבה עם אחותה, פניה לחלונות וגבה לפתח הסלון.

ואז עדיין לא הבחינה חאמדה בכובד ידה של סמרה על שרינה. היא תמהה ששבה שרינה לשבת כאשר ישבה. ברצותה אז לפנות אליה בענין מה נכנסה לסלון וראתה שהיא יושבת בטלה, פקעת החוטים מונחת סמוך לה וידיה שלובות זו בזו. משפּתחה חאמדה פיה לשאול אשר רצתה – נזדעזעה שרינה, הפנתה ראשה והביטה אל חאמדה מבט ארוך, תמוה, מוזר… שבה חאמדה ושאלה חפצה לאטה ושרינה כמו התקשתה לתפוס הדברים הפשוטים, הרגילים הידוּעים, ורק אחר רגע ארוך ענתה לה תשובה חטופה בלי להביט אל פניה…

לאחר מכן בא הילד שלמה מבית הספר לארוחת הצהרים, נכנס אל אמו בצהלה. הסתכלה האֵם שהוא נועל נעלים אדומות קלות של פלָחים. יצאה אל המטבח אל חאמדה, והוכיחה (בערבית): מדוע הנעלת לו נעלים אלו לבית הספר? הן אמרתי לך: לבית הספר ינעל הנעלים השחורות הטובות ככל הילדים ההגונים – מה את עושה בבית מה שעולה על ראשך?

– לא, יא מעלימתי (הו, גברתי), לא לרצוני נעל הנעלים האלה. אני נתתי לו בבוקר השחורות. הוא לא רצה בהן. ואדוני היה שותה קהוה אותה שעה, שמע שצועק, אמר לי: אם נוח לו באדומות, תני לו שינעל האדומות – מה בכך? אז נתתי לו.

– אז… אז… היית צריכה לשאול אותי, זה עניני… כשיבוא גדעון אני אגיד לו ואת תדעי מקומך…

אולם כשבא גדעון לארוחת הצהרים והילד היה עדיין נועל נעליו הקלות, סח לאביו שעם הנעלים האדומות, הקלות, הוא מטיב לקפוץ מכל יתר חבריו. והאב אמר לו לתומו: טוב שיש לך נעלים קלות. אבל היזהר ואל תקפוץ הרבה – פּעמים־שלש ודי.

ושרינה החרישה ולא העירה כל דבר…

וחאמדה יצאה מן החדר לבל תראה את הגברת בחולשתה לפני בעלה…

ושעת רוגז ועלבון קרתה בשוב פעם שרינה מביקורה אצל סמרה. ואותו צער ואותו עלבון נתרחשוּ בגלל מעט אורז וכמות־עדשים קטנה. ברם, בטרם יזכרה ענין לפרטיו, יש להקדים כמה דברים לאותו ענין.

בחצר הגדולה בת שלוש קומות, בה גר גדעון, אחת עשרה דירות. בקומה התחתונה גרים כמה שכנים מבני דלת העם, ביניהם שלש משפּחות, שנתמכות בקביעות מידו של כוואג’ה גדעון (זולת אשר יפתח ידו כשיידרש גם לאחרים). שלש המשפּחות הללוּ גרות כל אחת בחדר אחד, פּחות או יותר גדול: באחד גר איש בשנות העמידה, פּרחיה ברכה, בן למשפּחה, שירדה ממעמדה זה מכבר, והוא רוב הימים חולני, ואינו מסוגל לעבודה של ממש; משפּחתו אינה גדולה: אשתו, נערה גדולה ושנים קטנים. התמיכה שניתנת למשפּחה מן “הכולל” רק משלימה את תמיכתו הקבוּעה של כוואג’ה גדעון, בממון או בשוה ממון. בחדר השני גר נגר גם הוא בשנות העמידה, בעל משפּחה גדולה (שבע נפשות) וגדעון טורח תדיר להמציא לאיש עבודה ומוסיף לו סיוּע מידו. בחדר השלישי גר ג’ליבּון בוטון, בחור מגושם, שהיה שכן בימי ילדוּתו בבית אבי גדעון. מעודו היה זה תם מתומם, כבד־פה וכבד־יד ונשאר בימי בחרוּתו דל־שׂכל ורב־מֶלֶל כגון שהיה קובל בפרהסיה לאזני הבריות שמתאוה הוא הרבה לישׂא אשה, “אבל – היה מקונן כל הימים – איזו בחורה תקח אותי, שאני יתום וידי ריקות מכל? ואין איש בירושלים “שיראֵני בעין טובה” וירחם על בחור גדול כמוני. ואכן, איש לא העלה על דעתו, שראוּי לדאוג ולרחם על יצור שכמותו, שהיה חסר כל דעה שהיא וחסר יכולת לאיזו עבודה שהיא – ואיכה יפרנס זה אשה וילדים? אולם משהגיעוּ תמרורי הבחור לאזני סיניור גדעון – נכמרוּ רחמיו וגמר בדעתו למצוא תיקוּן לבחוּר האוּמלל. והוּא אשר מצא לו בחורה יתומה, תמה מתוממה כמוהו, והוּא הכניסו לחופה ושכר לו החדר בחצרו למטה – ושלחו לאחד מידידיו ל”בית החיים" כפועל בחפירה ובמשאות – וכבר זכה כוואג’ה גדעון להיות סנדק לבנו בכורו של ג’ליבון בוטון.

וחאמדה צוּותה מאז בואה לבית גדעון, שכל עודף של לחם וכל שיירים של תבשיל וכל אשר ייוָתר בבית מכל “דברי מזונות” “תוריד” להם לשכנים למטה מפעם לאלו ופעם לאלו.

אותו יום שהלכה שרינה אל אחותה סמרה צותה לה לחאמדה את אשר תבשל לארוּחת הערב, כי גדעון ישוב ממסעו בערב עם מי שהוא, כרגיל, ולפנות ערב תלך חאמדה לטייל עם אלעזר ב"מגרש האשכנזים".

כשירדה חאמדה בשעה מוקדמת בין הערבים לטייל עם הילד, נתעכבה כדרכה לעתים ושאלה לשלומם של השכנים השלשה. אצל השכן פרחיה שמעה שהוא, כדרכו לרוב, שוכב כל היום וגם האשה שוכבת מן הבוקר וחומה גדול מאד. הצטערה והתרעמה עליהם שלא הודיעו דבר. ואף זאת: מתוך שיחה נודעה שבמטבח הכל “כבוי”, ריק, אן תבשיל; כל היום שתו קהוה חלש.

מיד עלתה למעלה לקחה מפח האורז כוס אורז שיעשו מרק לחולים ומפח העדשים הוציאה המנה האחרונה, שתספיק בצמצום כדי תבשיל לבני המשפּחה ולקחה גם ספל שמן ובצלים והורידה להם. (בדרכה סרה אל בית החולים הקרוב לבית וביקשה מהרוקח, שיסור אל החוֹלָה ויתן לה תרוּפה נגד החום (אנטי פרי) – על חשבון כוואג’ה גדעון).

לפני בוא השמש שבה הביתה עם הילד.

משהחשיך היום שבה הגברת שרינה עם בנה. ברגע היכנסה, משנתקל מבטה של חאמדה במבטה של הגברת – הרגישה שפניה מוסווים־סועפים. בקול יבש, בלא להביט אל פני חאמדה הורתה לה שתבשל בשבילה קצת “מג’דרה” (דייסת עדשים עם אורז) (בימי הריונה היתה מתאוה כפעם בפעם למאכלים מיוחדים). שמעה חאמדה וחרדה, עמדה רגע תחתיה מהורהרת, כאובדת עצות…

– מה את עומדת כך כמו… “בַּלִידָה” (מטומטמה)?

חאמדה גימגמה: אין עדשים… תמוּ…

– סיפרה לה בגמגום, שפרחיה ואשתו חולים… לאשה חום רב… כל היום לא טעמו דבר, לא בישלו כלום… והורידה להם מעט אורז ועדשים… אני תיכף.

– איך את מעיזה לקחת מן הבית העדשים המעטים ולתת לשכנים כאילו את גברת הבית, מי נתן לך רשוּת?

– הלא לא היית בבית… איך אשאל? אני חשבתי… תשמחי כשאספר לך…

– אני אשׂמח כאשר אני אומר לך מה לעשות ומה לתת, אבל לא כאשר את עושה כאילו את גברת פּה…

– אני לא עושה שום דבר בלי לשאלך… אבל הפעם לא היית, וחשבתי: מן החובה הרחמים על החולים… אני תיכף ארוץ אל גיסתך או אל השכנה ואעשה תיכף מג’דרה –

– אני לא רוצה, אני לא אוכל מידך!

– מדוּע, מעלימתי, אני לא רוצה לצערך… אני שומעת תמיד בקולך כמו שפחה… אבל אם את לא רוצה אותי – עזביני ואלך מחר בבוקר.

– מה? אמרה כמתעוררת – תני לי מנוחה עכשו… אני נרגזה…

– אמא, מה את מדברת ברוגז בערבית? שאל הילד שלמה – את כועסת על חאמדה? מה עשתה? מה עשתה? ספרי לאבא, מה שעשתה…

– לא כלום… חאמדה טובה, היא שכחה איזה דבר ואני מזכירה לה…

– אז אמרה חאמדה בעברית: בעוד חצי שעה תהיה המג’דרה מוכנה…

ובלבה חשבה: הרי תמיד לאחר פגישתה עם אחותה זו, היא באה הפוכה, מוזרה, כאילו צובעת אותה האחות הזאת בצבע שחור כפחם ובכל שהיא נוגעת בבית משאירה כתם שחור –

ואילו אחותה הצעירה – עדה – ההפך הגמוּר ממנה. אין חאמדה יודעת מה היא מדברת עליה אל גבירתה, כשם שאינה יודעת מה סמרה מדברת עליה, היא רק הכירה בטיב האחיות – במרוצת הימים – לפי התוצאות אחר פגישותיה עם זו או עם זו. אכן משערת היא מה עדה מסוגלה לדבר אל אחותה עליה, מתוך מה שדיברה אליה, אל חאמדה, עצמה, לעת מצוא. אפשר להכיר את עדה בנקל. תכונותיה גלוּיות, ברוּרות. היא עליזה. תמיד היא עליזה. אינה יכולה לשבת רבע שעה בחברה בלי שתתן בשיר קולה בעברית, בערבית, בצרפתית. היא כבר א־ם לילד בן שנתיים ועדיין היא נוהגת כבחורה צעירה: יש והיא קמה ויוצאת סתם במין מחול: מסתובבת, מנתרת ומתנודדת. “השמחה ‘קופצת לה’ מבפנים”. היא גם קלת לשון. אין מעצור ללשונה. אשר יעלה על דעתה תעלה על לשונה. אפשר היא כך משום שהיא נחמדה מאד (היא פחות יפה משרינה אבל יותר חיננית ממנה).

פעם כשבאה עדה לביקור אחר הצהרים אל שרינה, לא היתה שרינה בבית, כי אמרה שתלך היא אל מונטיפיורי אל עדה. ישבה עדה לנוח שעה לא ארוכה ישבה אבל הספיקה לדבר אל חאמדה, ואל שכנות שנכנסו, כדי שעור שלשה־ארבעה ביקורים. בין פלגי דבריה (בערבית, גם היא אוהבת לדבר אל חאמדה בשפתה) אמרה לה: …את נחמדה, לוּ הייתי בחוּר הייתי מתאהב בך עד העצמות, אבל גם כאשה אני אוהבת אותך. בשביל עיניך בלבד – אַת שווה מיליון! אללה יג’ירך (האל ינצרך) ואיך לא נתפסת בידי אחד בחור הגון לא אבין וזה, אחי הקצין שלך – לא אבין – מדוּע יתמהמה? אבל אני מבינה שיש לך איזה סודות או סוד גדול אחד… אבל אני לא סקרנית לדעת שום סוד של אחרת… של אחרים בכלל… אף כי לעתים אני חושבת עליך, לעתים קרובות אני חושבת… פּעמים אני מרחמת עליך… אחת כמוך – ותהיי לבדך… כך… עזובה… ואַת נראית לא עצובה.. כלל… פלא!.. אבל אפשר את מבחוץ נראית כך, אבל מבפנים אפשר את עצובה מאד… אם אַת רוצה, רק אם את רוצה, את יכולה לדבר אלי… אני שומרת סוד כמו בבור עמוק, סתוּם… למה את שותקת? האם לא תאמיני לי? חי עיני וחי ילדי שאני שומרת סוד… לעד… אני אפילו אוהבך… ממש… אני כפי ש"מתדמה" לי אחותי, שרינה, מציקה לך… הנכון? או אני טועה! אבל אני רואה שאת אוהבת אותה, אני מרגישה וביחוּד את הילדם את אוהבת הרבה… הצדקתי?

אז השיבה חאמדה: אבינך, עדה… אאמין לך… גם אני אוהבך. אכן לא ארצה כי ירחם איש עלי. אמת יש לי סודות. אבל הסוד אם יסופר לאחד, כבר לא סוד. משוּל סוד לכדור באקדח. ירית – חַלַס (חסל), נגמר, אין כדוּר. כך הסוד. אבל אני שמחה בבית הזה. גבירתי רוגזת עלי, לפעמים, בלי סיבה… אבל היא תיכף מתחרטת… בדרך כלל היא טובה אלי ואני באמת טובה עמה ואת הילדים אני אוהבת כמו היוּ אחים קטנים שלי. וטוב לי בבית. גם מעאלמי ג’דעון טוב עמי. יש כל כך הרבה ענינים בבית הזה ובכל בית יהוּדי כמו שלכם – שנעים לאדם לחיות עמכם… ואני סבורה, לא אוכל לשוב לחיות בסילוואן. נשתנוּ עלי החיים – והייתי אחרת. לפעמים אחשוב אם אצטרך איזה יום לעזוב את הבית הזה – אין לי בית בעולם בשבילי. אני פה לא בביתי כמו בביתי ואם אשוב לסילוואן אהיה בביתי כמו לא בביתי… בשביל זה אולי אני עצובה לפעמים, כמו שאמרת, “מבפנים”. אבל מצדי מעולם לא אעזוב את הבית הזה ואקוה גם סית שרינה לא תעזבני וגם מעאלמי לא יעזבני… הלא הוא איש טוב מאין כמוהו… הוא מיטיב כל כך לרבים…

כזאת וכזאת דיברה עדה ודחפה את חאמדה לדבר באותה שעת ביקור.

לאחר כחדשיים ימים, כשאמרה חאמדה לסור אל ביתה בסילוואן (שלא ראתה את אמה זה כחודש ימים) נתנה לה גבירתה חבילה קטנה שתמסור לעדה, (שכן הדרך ממונטיפיורי לסילוואן קרובה היא), והסבירה לה את אשר תגיד לעדה בדבר החבילה.

זו הפעם הראשונה שנזדמנה חאמדה בביתה של עדה. זאת קבלתה בחיבה כאילו היתה אורחת לה. שתי בחורות, או נשים צעירות, ישבו בחברתה. היא הציגתה לפניהן העוזרת של אחותי שרינה, בחורה טובה – זהב! כשקמו הבחורות ללכת קמה גם חאמדה, אבל עדה עיכבתה: החברות ישבו שעה ארוכה, הן צריכות ללכת, אבל היא, חאמדה, תשב עוד מעט, עוד היום גדול. נאותה לה. עדה הראתה לה את הדירה, שהיתה, לפי ראות עיניה של חאמדה “אַ לַ מוֹדה” (מודרנית) ברהיטיה, בתמונות הדוּרות, בארון ספרים גדול, באלבום תמונות גדול ובהמון חפצי נוי זעירים, ותוך כדי הילוכן היתה מרבה דברים כדרכה.

בינתיים באה המשרתת שלה עם הילד הקטן מטיול. לאחר שעה קלה בא בעלה. בחור חסוֹן, יפה, פניו מלאים, חכליליים, רעננים, עיניו גדולות, יפות וכל כולו צוהל ועליז כאשתו. הוא נכנס בפנים צוחקות, נשק וחיבוק את אשתו ברוב אהבה כאילו בא ממסע ארוך ואחר דרש בשלומה של חאמדה. נשק את הילד ולקחו בין ידיו והיה משוחח עמו ומקשיב לפטפוטו.

לאחר מכן לקחה המשרתת את הילד לחדר האכילה. אז פנתה עדה לבעלה:

– מה אתה אומר על חאמדה זו, אפרים?

– מה אומר? באיזה מובן?

– “באיזה מובן”, במובן ברור, כמה שהיא נחמדה, מתוקה…

– אני מסכים, אני חותם בשתי ידי.

– אמור את האמת, אבל האמת במאה אחוז. לא הייתה רוצה לנשק פּנים כאלו?

– מה? אני? אני ודאי… אבל השאלה היא… אם היא רוצה ואם אַת מסכימה…

– אני מסכימה, כן, לא איכפת לי, באמת באמת. – דבריה נשמעוּ כבדיחה קלה.

אחר כך אמרה עדה, אני הולכת לבשל קהוה. השתמשוּ בהזדמנות, אל תשבוּ כבולי עץ… בנתם?

היא יצאה והוּא קם וישב לידה על הספה. סח לה בשקט: את רואה איזו אשה נפלאה זו? היא מקורה שמחה והטוב. התסכימי שנעשה רצונה?

היא נבוכה. הביטה כה וכה כנפחדה, גימגמה: באמת אתה חושב?..

– כן, כמו שהיא חושבת.

– אבל… רק בבקשה… בזהירוּת…

והוּא נהג בעדינוּת, בּרכּוּת, בעריגות ולא כל כך בזהירוּת.

כששבה עדה וטס ספלי הקוה בידה הביטה אלהים כשהם יושבים שקטים – אמרה: בסדר, בסדרף “הנייאן” (להנאה, לבריאות).

לאחר שעה קלה נזדרזה חאמדה לילך לפני שקיעת השמש.

היא צעדה נחפזה כמבוהלת או כנרדפת, כמי שחטף ושם בחיקו חפץ יקר לא לו, והוּא נחפז להגיע למקום נסתר לדוּן עם עצמו, לדין את עצמו… כל שהלכה בחופזה היתה פּתאום מעיטה צעדה, מתמיהה על עצמה, כמו טועמת היא משהו מתוק ומר כאחד ובנפשה מרגישה גיל ועצבות גם יחד…

אבל עם זאת ועל אף זאת היתה כל כולה מלאת תודה ואהבה לזו האשה הקטנה, המופלאה. והיא הירהרה לעצמה: לוּ היה טוב לבה של זו לאחותה שרינה כי אז היתה לה תקוה, תקוה בטוחה…

ואילו עם גבירתה מה עכורים הימים! מה רב ה"צבּאבּ" (הערפל) הפזור על ימי העתיד שלה! אבל השעה הזו, אצל אשה יקרה כזו, כמו מלאה איזה חלל בקרבה, כמו תיקנה איזה סדק בלבה. דומה, כמו הושר לה היום שיר חדש לא שמעה כמוהו מעודה. וכמו שעה אחת זו בביתה של עדה שקוּלה כנגד הרבה הרבה שעות קשות בחייה; בכח שעה זו אפשר להתגבר הלאה בדרכה המיגעת.

כג. לב אם    🔗

במהלך הימים, בתקופת אותו קיץ, בשנה השניה, היו מהלכיה של חאמדה בנגלה: זהירות, התאפקות והתרכזות מזה, ושקדנוּת, מסירוּת ונאמנות מזה. כאדם שמחזיק בידו כלי גביש דק, עדין ויקר לאין ערוך, שנותן דעתו עליו לפני כל צעד שיצעד, כן החזיקה את עצמה. ומסתבר שעשתה דרכה זו בלא מאמץ מיוחד, בלא לאוּת, משום שבנסתר, בחשאי, ידעה שמחה ותענוגות בחדרה הקטן עם אהובה כנפשה שׂבעה – – –

לאחר שנה וחצי להיותה בבית גדעון הכירה ולמדה כל שחל בבית יהודי מחגים ומועדים, ימי זכרון וימי צום, עניני מסורת ודברי אמונות נאות וגם טפלות, נהגה כמו שנהגו בבית ועשתה גם היא ככל שעשו בבית. בתשעה באב מאנה לאכול וצמה כל היום. כששאלה הגברת, מה לה כי תצום? כלום יודעת היא למה צמים יהודים ביום זה? ענתה לשון פשוטה: כשם ששׂמחה ונהנית בחגי שמחה, כגן פסח, שבוּעות (היא בעצמה קישטה את החדר הגדול בשבועות בפרחים וירק למכביר), כך ראוּי לה שתנהג כמו בני הבית בחג אבל. וגם אמנם יודעת היא סיבת הצום. הילדה לֶלָה (בת שתים עשרה, בת השכנים מעולי סוריה, שלומדת בבית הספר), סחה לה הכל, היינוּ: ש"הָרוּם" (הרומאים) החריבו את החַרַם (בית המקדש) של היהודים אז וכבשו את פלסטין. ממנה מהילדה הזו לומדת היא לעתים תכופות מעט מעט קריאה וכתיבה בעברית ועוד לימודים ככל שהילדה לומדת בבית הספר.

משנמשך שרותה של חאמדה גם בשנה השניה, קרה גם פעם ופעמים, שאֵם גדעון מצאה צורך לקחת דברים עם חאמדה

אמו של גדעון גרה בביתה, לא רחוק ממעון גדעון, עם שתי בנותיה מזל וביינבינידה.

האֵם היתה דמות אהודה ויקרה לכל. תוי פניה, שנשארו בעינם, חלקים כמעט, גם בימי זקנתה – הלמו והתאימו לתום לבה ולטוהר נפשה, כפי שהיו ניכרים באשר דיברה ובאשר עשתה, בקטנות ובגדולות, בתדירוֹת ובנדירוֹת. שתקנית היתה. במושבי נשים שכנות לא לקחה חלק בדברי רכילות ובשיח הבלים, לכל היותר השיבה, אם נשאלה לדעתה, בענוות רוח תשובה קצרה. שכנות שהיו מספּרות בשבחה לעת מצוא אמרו, שמעולם לא נזדמן לראות את בוּסה דינה כועסת או גוערת. בעצם – אמרו – אין אנו יודעות אם יכולה היא לדבר בקול רם.

גדעון ידע חיבה רבה והוקרה לאמו והיה סר אליה פעם פעמים בשבוּע מלבד בליל שבת – “לנשק אל היד”. ורגיל היה להביא לה, או לשגר לה, תשובות כפעם בפעם, אם פּירות משובחים או מיצרכים אחרים. באותם ימות הקיץ שלח לה דברים על ידי חאמדה. כשבאה אל האם בפעם הראשונה היו בנותיה בבית ופעם היתה הבת הצעירה, ביינבנידה – ולא האריכה חאמדה שבתה שם אלא כדי שיחה קצרה רגילה בעניני היום. ואוּלם בפעם השלישית, כששלח אותה גדעון לפנות ערב, לענין הכרחי אל אמו – לא היו הבנות עמה. חאמדה מסרה את דבר שליחותה ואמרה ללכת. ביקשתה האם לאמר: התכבדי, שבי מעט, חאמדה, נסיח קצת. האם גם בשעה זו עליך עבודה רבה?

היא ענתה בתומה: לא, גמרתי הכל. הילדים מצחקים בבית עם ילדי השכנים. מעלמתי(גברתי) רוקמת, מעלמי (אדוני) שוכב קצת.

– שפיר, שבי נא ותטעמי מן הריבה שעשיתי היום, ריבת מישמש. קמה והגישה לה כמו לאורחת קערית עם ריבה וכוס מים ושאלתה:

– ברתך לא עשתה ריבה הקיץ?

עשינו הרבה, גם מישמיש גם אפרסקים.

הלמדת לעשות גם ריבה?

ידעתי מכבר… ופה למדתי יותר טוב.

– אצלכם בסילוואן עושים בבית ריבה?

– לא, בסילוואן לא, קונים בחגים מהעיר. אבל אני הייתי אצל דוד שלי “מודיר” (מושל) בביסאן שנים אחדות – שם למדתי –

– אני יודעת שאת מסילוואן ושמעתי שהיה לך דוד כזה – ואת שמחה עכשו שאת תמיד בעיר?

– כן, אני עובדת, אני שמחה וטוב לי.

– האם טוב יותר לעבוד בבית זר מאשר בביתך.

– בביתנוּ אין עבודה בשבילי ואין לנו כסף ובעיר יש לי עבודה ויש לנוּ כסף.

– האם את עושה כל העבודות בבית? התדעי גם כביסה, גם גיהוץ ולישה והכל?

הכל למדתי, הכל אני עושה.

– ומה עושה, למשל, גברתך?

– יש לה עבודות כמו: סידור, רקמה, תפירה, והיא עוסקת עם הילדים, מלמדת לפעמים את שלמה לקרא ולכתוב ואני לא נותנה לה להתעיף, ביחוּד שעתה היא “במצב” (בהריון) (זה חודש הרביעי).

– והיא מרוצה מהעבודה כמו שאת עושה? לא כועסת עליך לפעמים?

– תמיד כמעט היא מרוצה. היא מראה לי, מלמדת אותי פעם, פּעמים יקרה שתכעס עלי מעט… לרגע…

– את אוהבת אותה?..

– באמת אוהבת.

– והיא?

– זאת לא אדע, לא אוכל לדעת מה שבלב אדם…

– אבל איך את מרגישה? אפשר להרגיש אם אוהבים אותך לא…

– אני עושה הכל מכל לבי… אני שומרת על הילדים כמו היו אחים שלי… יתכן… שהיא אוהבת אותי.

– שפיר, אללה יתן לך בריאוּת ויתן לך מזל שלך…

לאחר יומים משנמצא גדעון עם חאמדה לבדם בבית, כמשפטו לעת מצוא, העלתה חאמדה דבר שיחתה עם אמו אתמול שלשום ואמרה: שוב אל תשלח אותי אל אמך, כי הייתי חרדה בדבר עמי…

– מדוע? “השמעת ממנה” דבר מעליב? האמי תפגע במי שהוא?

– לא, אכן אמך אשה טובה מאד, כפי שיאמרו הבריות, אבל יראה אני משאלותיה… כל דבּרה פּחדתי… פּן תשאלני אם אתה “גם אוהב אותי” או אם אני אוהבת אותך… ומה אגיד לה? איך אדבר על זאת ולא ישתנוּ פני? – – והרי היא אֵם… לב אם מרגיש עמוק…

– צדקת, אהובה, היא ברוב יושרה, בראתה הכל “דוּגרי” (ישר) עלולה לחדור ולראות אל תוך הלב… מעתה נזהר מפניה…

ואמנם כל שנדון איזה ענין לשליחות אל אֵם גדעון בנוכחות גדעון, הסב הוא פני הדברים שלא תבוא חאמדה במגע עם אמו.

ואוּלם לאחר זמן, שלחה שרינה, בלא שום כוונה מיוחדה, את חאמדה ל"אמא דינה", כי שמעה מפי אחת שכנותיה, שאמא שוכבת חולה. היתה השעה עת ארביים מוקדמת. גדעון לא בא עדיין הביתה – וחאמדה נאלצה ללכת בשליחות גבירתה קווֹה קיותה שהבנות תמצאנה בבית ולא תתמהמה שם כלל. אבל “לרוע המזל” הבנות לא היוּ בבית. אמא שכבה אמנם על הספּה, אבל לא היה כל מקום לדאגה והרגישה עצמה בטוב. חאמדה ביקשה לקצר שיחתה ולהסתלק אבל שוב בקשה אמה במפיגע לאמר: שבי מעט, בתי, אני לבדי כל היום כמעט… הבנות – אלף דברים בראשן – ואין לעכּב בעדן. את ודאי כבר גמרת עבודתך, נסיח קצת, אני אוהבת לסיח עמך. את נעימה ונבונה ונעים להחליף מלה עמך; את הבראת והתרעננת מאז היית אצלי רק לפני חדשיים בערך.

– אודך, אורך סית דינה על המג’אמלה… (המחמאה).

– גם אמרו לי שאת כבר למדת לדבר בלשוננו (איספּיולית) גם עברית את שומעת… והילדים נשמעים לך…

– אכן, לא הרבה אני יודעת… אבל הילדים מבינים לי…

– ושמעתי שצמת ביום הצום הגדול שלנו (יום כיפור) – הנכון?

נכון… הכל צמוּ… ואני לא יכלתי לישב ולאכול…

– ובכן, באחד הימים “תשכימי” (תהפכי) יהוּדיה – האין זאת?

יען כי בסתר לבה קיותה לזאת ביום מן הימים, נזדרזה להוציא מלבה של האם שמץ חשד כזה ואמרה: “חַשַׁן”! (חלילה) לא יחליף אדם דתו כהחליף בגדו…

– צדקת. הגידי לי, בחייך, מה שלום אמא שלך? הייתי רוצה פּעם לראותה… אני זוכרת טוּב לבה משנים… מאז הביאה לי פּעם חִג’אב (קמיע) בעת מחלתו של גדעון, בעוד גדעון בחור צעיר, לפני שתים עשרה שנה, אולי שלש עשרה…

– אני זוכרת… אני באתי אז עם אמי פה בבית הזה…

– את היית ודאי תינוקת… איך תוכלי לזכור?

– לא אדע… בת כמה הייתי… אבל אני זוכרת…

אם את זוכרת… מאז… בת כמה את היום?

– אני משערת… בת עשרים וארבע בקרוב…

– ואיך, בתי, לא נמצא לך בחור “בן אנשים”, יאספך אליו – ואת ככה… יפה… נבונה…

– אהבתי פּעם בחור קצין, הוא איננו, האל ירחמהו, ואני קשוּרה, כמו קשוּרה, עם המשפּחה…

– שמעתי מאלו הדברים אבל, לדעתי, לא טובה בחירתך בדרך כזו. התאבדי חייך למען אהבה אבוּדה?.. לא טוב, בתי, כי יתעקש האדם ברצונו נגד רצון הבורא…

אין כוונתי להתעקש… אבל אין נפשי עתה לנישואין…

– תמהה אני, בתי, הטוב לך לחיות כך… לעבוד בבית זרים… מאשר בביתך, עם בעלך… עם ילדיך…

– אקוה שאללה יפתח לי פּתח ישועה…

– אינשאללה (יהי רצון), אבל גם את צריכה להטות לבך לחפץ האל. הפּתגם יאמר אצלנוּ: “הושט ידלך וארימך”. צריך אדם בעצמו להושיט יד למען תרימהו יד אללה. אם אַת תרצי ודאי לא יחסרוּ בחורים שירוצו אחריך… אצלנו אחת כמוך היו חוטפים אותה מכבר. אכן מסתבר, שאַת “עפיפה” (צנועה) והגברים במשפּחתך, כפי ששמעתי, נעדרים, אולי ג’דעון בעצמו שמכיר הכפרים והמשפּחות, אוּלי יתענין הוּא למענך, אפשר ברצונך אסיח אני עמו בהזדמנות על המשאלה הזו…

– אודך, סיתי, על דאגתך לי. אם ארגיש נטיה בלבי – אחשוב איך ומה ובינתים נקוה לישועת האל.

היא יצאה כנחפזה מעמה בשלום.

בהזדמנות ראשונה סחה חאמדה לגדעון מתוך דאגה דבר השיחה עם אמו. הרי משאלות שהיא שואלת נראה כמו רומזת על חששות שבלבה ממציאוּתה בבית גדעון. “הן היא – שמעתי אומרים – אינה מתערבת בעניני הבריות ואינה שולחת לשונה בדברי רכילות כמשפט הנשים והנה אלי היא מרבה דברים ושאלות כאילו עולה על דעתה משהו”…

גדעון הרגיעה, שאמנם יתכן מאד שהיא נושאת חשש נסתר בקרבה כי תמיד ראייתה נכונה וישרה כיושר לבה, אבל אין כל חשש שתפליט אף מלה באזני מי שהוא.

– הלא אמרה לי, שהיתה רוצה לדבר אליך שתמצא לי אתה בחור הגון מאחת המשפּחות הטובות שאתה מכיר?

– כן, היא רצתה לדעת, כנראה, מה תהיא תשובתך אַת בדבר הזה. אבל אלי לא תעלה גם על דעתה לדבר בזאת.

כד. נפתוּלים    🔗

בעיצומו של החורף עמדה שרינה בחודש השמיני להריונה. הפּעם היה הריונה כבד עליה: לעתים סבלה מהפרעות שונות במצב בריאוּתה. לעתים תכופות הקיאה מאכלה. (ויש וּתקפה תאבון רב לאכילה והתאַוותה למעדנים ולמגדנות). מן החודש השמיני להריונה הוטל עליה, לפי הוראת הרופא, לשכב כל הימים במיטה. הותר לה להתהלך בבית שלש פעמים ביום במשך עשרה רגעים כל פּעם. (נשים “מן הדור הישן” התנבאוּ שהפּעם בת היא לה, שבת ראשונה – דרכה להתפּנק, כדרך אשה, עוד בהיותה ברחם אמה).

בחדשים אלו נפל כל עול הבית, הטיפול בילדים וההשגחה על בואם ועל צאתם – על חאמדה. שרינה נוכחה, שאין שעתה של חאמדה מספיקה לטפל בילדים – והם מוזנחים, לעתים גם ראתה סימני עייפות וחולשה בפני חאמדה, וחששה פן תפול מכובד המעמסה. אז נועצה עם גדעון והוסכם שתבוא אשה אחת פּעמיים שלש בשבוּע לשעות מספר ותקל מעל חאמדה כמה מהעבודות הקשות.

כך השתפר מצב הענינים הגלוי בבית ואילו מצב הענינים הנסתר כמו התערער כל שהוא בחדשים האחרונים. מערכי לבה של חאמדה, שהיו כל הימים שלוים־שקטים, באשר במסתרים ידעה אהבה וחדוות־חיים, החלו משתבשים־מתכהים באלה החדשים.

בשני החדשים האחרונים חדל גדעון לגמרי כמעט לפקוד אותה בחדרה. ופעם כשהרגישה אותו במטתה, חָרדה ונרתעה.

הוּא לחש: מה כי נרעדת? אני גדעו. העודך במצב שינה?

– לא, לא. אני עֵרה לגמרי. איזו שעה?

– שעתים לפני עלות השחר.

– אבל מה פתאום?.. מה קרה?..

– מה, מה קרה?

– הלא קרה לך מה, זה חודשיים ויותר לא באת אלי ובבית כמעט אינך פונה באמת אלי, מה לך מחבובי?

– האינך רואה, חביבתי? “היא” מתענה בהריון הזה… סובלת כך… גם יש לה חום, ובמצבה, החום גורם דאגה… ובכלל היא לא בבריאוּת השלמה. ולפיכך איני יכול במצב כזה…

– כן – היא לחשה – אני מבינה. נכון. אבל אולי יש בלבך עוד דבר שהוא.

– כמו מה? איזה דבר יכול להיות בלבי?

– אולי יותר נכון אָמרי: שמא חסר משהו בלבך?

– כן, זה נכון ולא נכון, חסר לי מה אבל לא בלבי.

– מה מובן דבריך?

– פשוט: בשבוּעות אלה היה לי הפסד ממון… הרבה הפסד… זה חסר לי קצת…

– האומנם? לכן אתה נראה עגום? הגדול ההפסד? כמה?

– קרוב לארבע מאות לירות זהב.

– איך? למה? האלהים יחזיר לך… תראה שיחזיר לך… ואני חשבתי אולי כבר חסרה אהבתי בלבך, כלומר: פּחתה האהבה…

– ידעתי שתחשבי כזאת – אבל טעוּת עמך… כל שאני זוכר שאת עמי – אם בלכתי ברחוב אם בהמצאי מחוץ לעיר – ואני חושב שבלילה אוכל לבוא ככה אליך – אין מאוּשר ממני. הפסד הכסף לא ידאיבני הרבה… רק במצבה הנוכחי של שרינה, כשאראנה סובלת, דואבת, לא אוכל לסור אליך… כשהיא כך… ביסורים… בחוֹם, בחיוָרון… לא אוכל…

– כן, הצדק עמך… ולמה באת עתה?.

– סוף סוף הייתי צריך לבוא להגיד לך זאת… לא באתי עד כה כי חשבתי שתביני בעצמך לרגשות לבי. אבל בימים אלה התבוננתי פּעם ופעמים בפניך וראיתי דוֹק־עצבוּת בעיניך וכמו עוּמם אור עיניך המופלאות, שהן בשבילי תמיד כשני סִחְר (מַבּוּעֵי קסם) – והיכּני לבי ואדאב מאד ואוֹמר לעצמי: “הנה מצד אחד אתה שומר על שלום אשתך ועל בריתך אתה ומן הצד השני אתה חובל בנפש אהובתך, בטוהר אהבתה ו”שובר רצונה". וכך כל הימים לבי נתון כמו באיזה “בוגאז” (בין מיצר רוחות, רוח פרצים), רוח מזה ורוח מזה ולכן אמרתי אשים פּני הפעם אליך… אליך… אליך – – –

– אודך, חביבה, החייתני. אבינך. הצדק עמך… עתה אני רגוּעה. כל זמן שהיא בסבל – לא אתרעם עליך… גם אני לא ארצה… רק כאשר לבך קל ועליז עליך…

לאחר מכן, בשלהי החורף, באו ימי גילה ושאון בבית בלידת שרינה בן (נתבדוּ נבואות הנשים הידעניות), והילוד נקרא עובד על שם אותו האיש הנערץ בפי משפּחות הפינחסים.

עתה היתה הגברת עסוקה כל הימים עם הילוד החדש וחאמדה היתה נתונה כולה למלאכת הבית ולטיפול בילדים הגדולים. במרבית הימים, משלמדה במידה מספקת לדבּר איספּניולית וקצת עברית ידעה לרכוש חיבתם והיוּ נשמעים לרוב לאמריה והוראותיה. הגברת, עם שעדיין היתה בוחנת ועוקבת צעדיה כפעם בפעם, בזה או בזה, אבל ביחס לפועלה של חאמדה עם הילדים והשפעתה הטובה עליהם לא ראתה כל פּגם כמעט.

וכעבור הימים – עברה גם רוח אחרת בביתו של גדעון. בראשית השנה השלישית לשרותה של חאמדה היו מתרחשים, כמעט בלא הפסקה ארוכה, אירועים משפּחתיים, שנמשכו שנתיים ומעלה.

בתוקף אותם המאורעות, השמחות והיגונות כאחת, כמו נמזגה־נשחקה מציאוּתה של חאמדה בחיי המשפּחה בגיל ובחיל, בעצב ובצחוק, בנחת ובדאגה, ומתוך כך נחלשה ונתערערה, בחשאי ובדמי, עמידתה הנסתרה, נחלשה עצמיוּתה וכמו נתערערה עמידתה הנסתרה… משל פרח נאה שריחו מופלא מאד, ששתלוהו בקרקע לא לו, שהאדמה הספיקה להשרישו ולהצמיחו אבל תוך כדי כך – נעלם ריחו הטוב…גרמו לכך, כאמור, אותם אירועים משפּחתיים, מהם לטובה ולשמחה, מהם ליגון ולצרה, שהתרחשוּ בבית גדעון ומשפּחתו באותה תקופה ארוכה. ואם כי התחרשוּתם היתה בדרך הטבע, כמנהגו של עולם, אבל מתוך שחלו בתכיפות, ברציפות, בלא הפוגות כמעט, היתה עצם הוייתם פוגעת וחובלת במצפונו של גדעון ובעצם הוייתה של חאמדה.

זמן קצר אחר הולדת הבן עובד, אחרי השאון וההמולה של השמחה, נגמרו ונקבעו אירוסיהן של שתי אחיות גדעון, שהגיעו מכבר לפרקן. אירוסי שתיהן נערכו יחד בבית האח גדעון. החתונה של הגדולה נקבעה ונתקיימה בסוף אותו הקיץ והחתונה של הצעירה בסוף החורף באותה שנה.

לחאמדה ניתנה הזדמנות להתבונן, להכיר וללמוד הרבה ממהלך המנהגים וסדרי ההווי באותן השנים הן בשׂמחות והן בימי אבל. בעתות שמחה, בחתונות האחיות, כל אחת בשעתה, היתה היא בין נשי הבית הפועלות, העורכות והמבצעות הענינים והסידורים. היא נתבקשה בכל מקום ומילאה המבוקש בכל מקום. וחאמדה פה ומאמדה שם וחאמדה אתמול וחאמדה מחר. קרובי המשפּחה כבר הסכינו לה והתרגלו אליה כמות שהיא ואילו לקרובים מרוחקים היתה זו מין בריה סתומה־גלוּיה: דלוּיה במראיתה, ביפי דיוקנה, בנועם חנה וסתומה בצייתנותה, מסירותה, וטוב מזגה: משל לעדי נאה, מבריק, שצפון בנרתיק סגור על מסגר. מבעד למכסהו השקוף ייראה יופיו של העדי, אבל כיון שסגור וחתוּם הנרתיק אין לדעת טיבו וערכו לאמיתו. עם זאת לא פעם גברות נכבדות, ולא נכבדות, שבלא שום כוונה רעה, אלא מחמת טבע שבנשים, שאוהבות הן לדעת, כדברי הפתגם: “את המסמר, והחוֹר והפּטיש המכה על המסמר” – ביקשו מאד להתעמק בסוגיה זו – בחאמדה. לאזני נשים עמקניות אלו – השמיע מי שהשמיע את פּרשת הקצין התורכי – והיא – הפרשה – שעמדה ושיברה את סקרנותן של אותן הנשים והדומות להן מלתהות על קנקנה של חאמדה.

אולם בקרב השנים הללוּ חלו בבית ובמשפּחה, כאמור, גם ימי אבל ויגון. בתחילה, לאחר אירוסי האחיות, שבק חיים זקן־המשפּחה הנאהב והנערץ בעיני קרובים ורחוקים, כוואג’ה עזרא גארסאני. וימים רבים היה אבל כבד פרוש על הבית. בימי “השבעה” לפטירתו, עברה הגברת שרינה, על אותו שבוע אל בית־המשפּחה הגדול, עם כל המשפּחה רבת הענפים, הבנים והבנות של הנפטר, אחיו ואחיותיו, היושבים “שבעה” וחאמדה נשארה עם הילדים וכלכלה את הבית, טיפלה בילדים והשגיחה על הכל. ובעתות ערבים יש ובאה גם היא עם הילדים אל בית האֵבל ונטתה אוזן ושמעה הרה מאשר סופר ומאשר תוּנה על צדקותיו ופעליו של הנפטר וגם היא הזילה לא פעם דמעה כאחת בנות המשפּחה על הזקן היקר באדם. אורית אבל שררה בבית שרינה גם לאחר השבעה, במשך ה"שלשים" ואף לאחר מכן.

תוך שנת האבל הגיע זמן החתונה של אחות גדעון הגדולה. החתונה דחקה בהכרח את שנת האבל. ואילו החתונה של הצעירה הפסיקתהוּ לגמרי והוחגה ברוב גיל ושאון כרגיל.

אבל – שוב! – כגזר־דין מוחץ נפל לפתע על ראשי המשפּחה מוֹת האם, אם גדעון. קורטוב נחמה בעוצם היגון היה אושרה של האם, שזכתה לפחות לראות בחתונת שתי הבנות.

כחודש ימים אחרי חתונת הבת הצעירה, נתקפה האם לפתע במחלה ממאירה ותוך שבועיים ימים נספתה בעודה לא גדולה בשנים (בת ששים וארבע). מות האם, שהיתה חביבה מאד על גדעון, הכה את רוחו של גדעון עד דכא. גם חאמדה שהכירה אותה משיחותיה המעטות עמה – ובימי האבל שמעה כל כך הרבה משבחיה – דאב לבה עליה, הבינה לרוחו של גדעון והשתתפה בצערו ובאבלו כאחת בנות המשפּחה.

ואכן כל אותה שנה נשמרו בבית גדעון כל מנהגי האבל בקפּדנוּת ובעגמימוּת רבה: הם לא השתתפו בשום שמחות של ידידים, ולא ערכו ביקורים בחגים. לא נשמע כמעט קול זמרה בבית, אף זמירות שבת הושרו ברוח נמוכה, כדי לצאת ידי חובה בלבד. הבנות והקרובות נשאו צעיפים שחורים כל אותה שנה בצאתן לרחוב. במשך שלשים ימי האבל לא גזז גדען שער זקנו; ומשונה מאד היתה מראיתו בעיני חאמדה כבעל זָקָן שחור, בולט וצפוּף. בסוף אותו חודש קשה היה לחאמדה להכיר בפניו של ג’דעון שלה… היא ראתה בו דמות אחרת, גבר כמעט זר לה… איזה מנהגים משוּנים! כל מנהג של יהודים הוא “מתַטַרֹף” (קִיצוֹנִי),“פֻ’צולי” (מטריד), כבד. אף זאת: הוא שלא הלך לבית הכנסת לא בבוקר ולא בערב אלא לעתים רחוקות – השנה הזאת “יורד” יום יום בוקר וערב לבית הכנסת, ולא יסיח דעתו מכך אף פעם! היא יודעת: הוא הולךְ “להתפלל קדיש”, זה מין “זִכְּר” (הַזְכָּרַת נשמות). גם המוסלמים מתפּללים ב"הזכרת נשמות", אבל פעם בשנה או פּעמיים, לא פּעמיים ביום. אבל “דייאנה” – היא “דייאנה” (דת, אמונה). היא קיבלה את המציאוּת כמו שהיא והסכימה לכל גלי התהפוכה האלה מתוך צידוק הדין וגם הבינה לרוחו של גדעון: מות האם פצעהוּ עמוק עמוק…

בכל ימות שנת האבל האפורים, היו כפעם בפעם שעות הפוגה – בהזדמן בבית מושבי רֵעים. בשנה זו פקדוּ את הבית לעתים קרובות ידידים ומכרים (גם ערבים עירוניים וכפריים), כי גדעון נהג כל השנה לבוא בערב במוקדם הביתה. המושבים האלה לעת מצוא הקלו קצת את “מועקת הימים”. בשעות אלו נשמעוּ שיחות וסיפורים על ענינים מענינים שונים ואפשר הטיבו לרוחה של חאמדה מאשר לרוח יתר בני הבית.

ואוּלם משהגיעה שנת האבל אל קצה וגם עברוּ עוד שבועות מספר – היתה חאמדה מתבודדת תכופות בעיתות פנאי בחדרונה, כצופה מבעד לחלון מראות הנוף ואוּלם כל עצמה היתה צופה בנתיב אשר עברה זה ארבע שנים בבית הזה. אכן ברור ראתה: שנתיים אלו האחרונות – מלבד חתונות האחיות – “נחסיות” היו (רעות מזל) בשבילה. איכה רעה רדפה רעה! ושבר השיג שבר! עוד בטרם ירימו ראש מהלומה אחת – והנה השניה! אבל, אם המאורעות הקודרים הכבידוּ מרירותם על לב אנשי המשפּחה ועל גדעון – הנה עליה העמיקו חוּדם מאד, בה פגעו עד להדאיב ועד לשחת… כי הנה מאז החלו “הימים השחורים” פּחתו ביקוריו אצלה ונעשו בתחילה מקריים אחר כך נדירים עד שבתוקף הקורות, השמחות והיגונות כאחת, חדלוּ לגמרי – – – אכן, תחת זה היה יחסו של גדען אליה כל הימים נאה ונעים בגלוּי: לעיני כל, סיפר בפניה בשבחה, בטיב פועלה, במסירותה בימי חג ובעתות השמחה הגיש גם לה תשוּרות (שמלה חדשה או תכשיט וכיוצא בזה) כמו לבני המשפּחה. בימי שבת וחג לא התחילו בסעודה עד אם תשב חאמדה. כל זה היה טוב ונעים לעיני אחרים אבל בעיניה היה כל היחס הזה כאילו מגיש לה בגביע זהב משקה מר… ומר מכל היה, שהוא לא נתן לה כל אפשרות שליח אליו ולוּ גם שיחה קצרה על ריחוקו ממנה…

היא יושבת בחדרונה כפעם בפעם על מדוכת מציאוּתה פה וחוזרת והופכת בתמורה הפנימית, החרישית, שחלה בחייה הנסתרים: מה עמו אל נכון? מה קרה לו? האם ימי האבל וביחוד מות האם ימררו ככה את נפשו? או אולי חשש יקנן בנפשו שמוֹת האם עונש הוּא לו מאת אללה על רוע מעשיו… ועל כן יחרד וירתע ויסוג ממנה? – – –

“אם כן ‘מַסכּינה’ אַת, יא חאמדה, מה נותר לך בבית הזה?” – –

כה. יתר עוז    🔗

לאחר שמהלך הבית חזר למסלולו כמאז (אף ציוּני שנות האבל הלכו ורפו בתוקף שליט־השליטים – הזמן) ירחפו בבית כעת רוחות אחרות וגם צלילים אחרים ישמעו בחדריו. ואילו בחביוני משעולה הצר של חאמדה לא נפל כל חדש. נפלאה דעת ממנה – מה נתחולל בנפשו של גדעון? על מה ולמה עתה הזרוּת הזו, ההתנכרוּת הזו אליה? אכן מרגישה היא שבחייו בחוץ, בעסקיו, במסחרו ובמהלכיו עם הבריות – נתחדשו ונשתנו דברים וענינים; משיחותיו עם שרינה או עם באי ביתו קולטת היא דברים כל שהם, מתוך כך מבינה היא, שהוא הרחיב והגדיל, או שינה, או הוסיף סוגי עסקיו, עם שותפים חדשים ודומה שכשל והפסיד באיזו ענינים ויש, דומה לה, שגבר והצליח הרבה. (ועד מה ימַר לה – כמוות ימר לה! – שעליה לקלוט דברים כגון אלה כגנבה, תחת אשר היה עליו לספר לה, כמאז, הכל מפיו לאזנה). אין זאת, כפי הנראה לה, שכל אלה התמורות בעסקיו יסיטוהו מאורח חייו הקודם והוא – כמו אָץ רץ לגמא נתיבות אחרות. וזולת זאת הרי כל זמנו הפּנוּי בלילות נותן לעניני “העֻמוּם” (הצבור). מחודש לחודש הולך ונעשה אדם מכובד יוֹתר. הריהו “עַצו” (חבר) בכמה גַמְעִיָאת (אגודות) וגם ראיס (ראש) ב"לִגְ’נָה" (ועדה) זו וזו. כל יומים־שלשה – אספה, אם בבית אם במקם אחר. אכן מהיותו נדיב לב וידו פּתוחה, הוא “מתנדב” לא רק מזמנו כי גם מכיסו. כל כן כיבדוהו ויוקירוהו. עתה גם לילדיו יקדיש פּחות זמן מאשר קודם, אם כי עתה הילדים זקוקים לו יותר מקודם. שלמה הריהו “גדול” בן עשר, קורא הרבה סיפורים בספרים כמו אחד גדול. הוא חמוּד, כאביו, פיקח וזריז (הקטן, אלעזר, דומה יותר לאם, יופיו – כיופיה, וגם לו שכל טוב וחד כאביו…). עתה, רק לעתים, פעם או פּעמים בשבוּע יושב אתם האב ובוחן בלימודיהם. והיא – לפני שנתים – היתה היא עוזרת לשלמה בלימודים, עתה היא “הולכת אחריו”, לומדת ממנו עברית ועוד דברים.

ועתה מה עצוב ומר ללבה! כמו “לָקח הזמן” להתקלס בה. הימים יכבידו עליה כאבנים על לבה; מאין ביכלתה לאחוז ברסן הזמן ולצעוד בדרכה כחפץ לבה, אין ביכלתה להבין בשום פנם את האהוב ג’דעון. מדוּע יוסיף להתנכר לה? מדוּע לא יסור אליה, ידבר, יסביר מה חפצו? הן גם לא יתננה לדבר אליו רגע את אשר תצפין בלבה בדאבה. מדוע לא יבוא ויגיד לה מה? הן נאלמה, התאפקה וציפתה כל שנות האבל, ביחוד של האֵם כי הבינה לרוחו – שלא הגליד פצע לבו – והצדיקה נוהגו. אבל עתה, כבר עבר חצי שנה אחר שנת האבל – עתה מה? מדוע ישים עצמו כאילו אינו חושב כלוּם, אינו זוכר כלוּם, אינו מרגיש כלוּם, אבל הן היא מכירה אותו, הוּא זוכר הכל, רואה הכל ומרגיש הכל – ולמה, למה יתנכר? והלא אז בימי היגון הראשונים, בין אבל לאבל, בא לפתע פעם ועוד פעם בלילה וכמו זאב רעב… אכל אותה… אז לא שאלה ממנו דבר, לא חקרה ולא ניסתה לפתוח לבו. משום מה הרגישה כעין רחמים אליו… היא היתה מופתעה ומאושרה מבואו והמעיטה לדבר והרבתה לאהוב…

ועתה, כמה פעמים התכוננה וארבה לו למצוא רגע מתאים לאמר לו" “איני רוצה ממך דבר, רק תן לי ואדבר אליך רגעים מספר” – ואין עולה הדבר בידה. כל יום יקרה מעצור אחר, טרדה שהיא, פגע שהוא, והדבר נדחה מיום ליום. ואם קרה לפני שבוע ימים פעם וגם פּעמים שנפגש עמה פּתאום בבית באין איש – מיד הוּא, הפיקח, התקיף, הקדים וסח לה דברים ממותקים, מושכים הלב, ודיבר כאוהב וּכזר כאחד, כקרוב בנפש וגוף אליה וכאיש רחוק ממנה – אז אבדה עצה מראשה ומליה נעצרוּ בפיה…

ויום יום בהתימה עבודותיה, תשב לבדה בחדרונה, תשקיף בעד חלונה שעה ארוכה על אלה הגגות והכיפות הגובלים אלה באלה ומטפסים אלה על אלה כמחשבותיה המתרוצצות אלו באלו בקרבה…

ובאחד הימים, לאחר ימי הפורים, שהיו השנה יותר עליזים מאשתקד, כשבא במקרה גדעון לפני הצהרים לענין מה הביתה, נפגש עם חאמדה פנים אל פנים וזו, בלי שהייה כל שהיא אמרה: שרינה יצאה למונטיפיורי אל דודתה, אמרה שתשוב לפנות ערב; עובד ישן. אני רוצה עתה לדבר אליך, רק לדבר, אם לא תשמעני, מחר אעזוב את הבית ואלך לי.

– כן, מחבובה, אבינך לתומך. ידעתי כי תדברי אלי כך באחד הימים, ואני נכון הייתי לדבּר אליך באלה הימים ואת הקדמתיני יומיים או שלשה… עתה, חבבה, דברי ככל שבלבך, אני אקשיב לך כאוהב, כאח, כחלק ממך…

– אתה מתחיל לדבּר ב"סייאסה" (פּוליטיקה)… אחלה פּניך… אל תנסה. דבר אלי האמת ככל שבלבך…

– בכך, אהובה, אקדים לך “פּתח” קצר: ידעתי אשר כאב, מרירות ורוגז ימלאו לבך על כי לא באתי לדבּר אליך; על זאת ידאב לבך ביותר. והריני אומר לך: כל הימים הרבים האלה, כארבעה־חמשה חדשים אחר שנת־אבל־אמי, הריני חוזר וחושב, יום יום כמעט, – בשבתי לבדי במשרד או בחברת־אנשים – איזו דרך פתרון לחייך עמי בנחת וטובה, לא כאהובה, לא בדרך זו שהלכנו עד כה, דרך זו – כפי שאבאר לך – אֶראֶהָ נפסדה, גרועה, נכלמה, ורק בימים אלה גמרתי בדעתי לנסות בדרך אחרת, ואמרתי להיוָעד עמך ולבאר לך הכל – והנה הקדמתיני ביום־יומיים או שלשה. זה פּתח דברי. ועתה שמעי כל אשר צפוּן בלבי:

– אבל תנני ואגיד לך אשר צפוּן בלבי אני – אמרה והמשיכה דברה: איכה הייתי כזרה, כמשוּנה בעיניך – כמו לא ידעתני מעודי…וביחוּד אחר שנת האבל, בששת החדשים האלה. לבדי לבדי בלעתי מרירות לבי, כמו הייתי אבודה באיזה מדבר שומם… זה שנתיים ויותר אשר לא שמעתי מפיך, בינך וביני, כי תקרא לי “אהובה”, מה נכספה אזני ומה ערב לבי לשמוע מפיך כי תאהבני, לפחות שאשמע מלך מתוקה מפיך. אבל היית לי כ"אדון", “אדון טוב”, נדיב, הענקת לי מתנות נאות – ואוּלם כל זה “עבּת” (שוא) בשבילי. אך לא אדבר עתה דברים הרבה אמור נא בטובך האמת מעומק לבך; אם דעכה אש האהבה בלבך וכבתה – אם קצת ממני ולא אנעם לך עוד – הגד לי זאת מפיך בגלוי – ואלך לי, בדרך שבאתי אלך. חסל הכל.

בעיניה צפו דמעות והחרישה.

הוא פּתח מתון ושקט: חאמדה, אהובת לבי, קודם כל, בטרם אדבר בארוכה, אגד לך האמת העמוקה שבלבי: אוהבך כמאז, כתמיד, לא פּחתה אהבתי לך אף ב"קיראט" (קורטוב) אחד. זאת האמת השלמה מעמי. את, חביבה, כואֶבת עתה, סובלת, רוגזת ויכולה אַת להאשימני ככל שיעלה בדעתך, אבל בדבר אחד לא תוכלי להאשימני: בשקר. אַת ידעתיני ב"גִ’סְמִי" (בגופי) וברוחי ואת יודעת ששנאתי שקר, כזב, מרמה. לא מהיותי “תַקִי” (ירא־שמים) הרבה, אך מטבעי, מתכונתי, תעבתי השקר, המרמה. והנה “בנקודה” זו – כל עניננו, כל מצב הויתנוּ. מצבנו יחד, המציאוּת שלך אצלי, מאז באת אלי, “המציאוּת” הזו הרסה לאט לאט מידה ישרה זו שבנפשי. שנינו יחד – שׁקר אחד. אַת לי שקר, ואני לך שקר ושנינו לאשתי שִׁקְרַיִם ולכל העולם – שקר גדול – ועייפתי מן השקר. נקטה נפשי בשקר. שנאתי עצמי בשקר.

היא הפסיקה דברו: אללה, אללה, מה קרה לך? איכה תדבר כזאת? האם לא גמרנו אומר מתחילה, כשנועדנו שם, בכנסיה המוזהבה, אשר התקשרותנוּ צדק ויושר בה? ורק באשר לא נוכל להתקשר בגלוּי מפני המציאות, מפני הבריות, ואז… אז נאלצים אנו לקיים התקשרותנוּ בסתר… והאם לחטא ולפשע ייחשב אם ייאלץ איש לעשות צדק ואמת בסתר? לא כך אמרת אתה בעצמך? ואיך תדבר היום ב"היפוך" מכל זה?

– אכן כך דברנו וכך הסכמתי אני אבל טעות היא בידנו… ברוב אהבתנו, משכרון אהבתנו דיברנו דברי שוא… באשר… באשר… אמת, שמתאימה רק לשנים או לשלשה – אינה אמת. האמת – כללית היא, לכל אדם, לכל זמן, לכל מצב…

– עתה אבין… אבינך. באשר כתבה אהבתך בלבך אתה חושב מחשבה כזאת… כך אתה אומר בעצמך: אז דיברנו מלהט אהבתנוּ… משכרון התקשרותנוּ… עתה – נשמט היסוד, תמו הרגשות, דעכה האהבה, מתו הימים, ואני עצמי מַתּי בשבילך. חסל, אבד הכל.

– לא, לא, לא זאת, מחבובה. הענין אינו פּשוט כפי דבריך. אכן יען לבך כואב עליך, תראי הדברים פשוטים, קצרים, שחורים. אבל את נבונה דייך, אני יודעך. הקשיבי לדברי ותביני: לא נשמט יסוד אהבתנוּ, לא כבה אף ניצוץ אחד מלהבת האהבה, להיפך: היא בוערת כמאז, כמאז… אני נכסף למגע ידך, ללטיפה על פניך, אני מת לנשיקה מפניך, אני צמא לך כאלף איש רדופי צמא. אני חולם עמך תכופות… אני נושא אותך בלבי במשרד, ברחוב, בכל אשר אסע: בשדות, בהרים, ואני ירא לגעת בידיך כי ידעתי: שוב אפול מנוצח… הבינות ממני עכשיו, חמדת לבי? אני נאבק עם עצמי, אני נלחם על אהובתי החבויה בחדרי לבי בגַ’בָּרוּת (בגבורה) ענקית, אשר רוצה אני בך, אערוב ואצמא לך עד להלמוּת־לב ומצד שני לא ארצה לרמות, לכַזֵב; וכל הקְרָב הזה אערוך בדומיה, בחנק, בחיוּך, במאור פנים כלפי הבריות ובעצב ובמכאוב מסותרים…

היא היתה מקשיבה לשיחו מופתעת, משתוממת. מדי סיימו משפט בדבריו ביקשה לאמר דבר ואל יכלה להפסיק שיחו; משהחריש רגע אמרה בקול נמוך, נדכא: באלהים, אתה מבלבל מוחי, דבריך יהממוּ ראשי… איך אוכל… איך אדע להשביך על “סיל” (זרם) דבריך, איך אבין דבריך? חכה… חכה לי מעט “דָכִיל רַבַּךּ” (בחסות רבונך, למען ה') ו"אוחז מחשבותי".

היא החרישה שנית רגע ארוך ואחר היתה מדברת לאטה, כמו לנפשה, מדברת ומפסיקה, כמי שמהלך בדרך לא סלולה: אתה נלחם בעצמך על עצמך… בגלל אהובתך החבויה בלבך, “יעני” (כלומר): בגללי; ואתה כל כך נכסף אלי – כך אמרת – ואתה כל כך רוצה בי ואינך רוצה לרצות בי – כך אמרת – באלהים, מעודי לא שמעתי, ואדמה שום אדם לא שמע, מין אהבה כזאת… אבל חכה, אני מאמין לך שאמת תדבר, אני יודעתך כאיש אמת. אבל הגד לי, חביבי, מה “יבוא” לי מכל הגבורה הזו שלך? מה טובה תצמח לי שאתה נלחם כל כך… לבל תגע בי? איך תדמה לך, אהובי, שאני, הצמאה כל כך לאהבתך, המייחלת לך לילה לילה חדשים על חדשים – אני אשבע נחת ואשקוט ואשמח כי אתה מנצח במלחמה לבל תקרב אלי? אמת, אני מאמינה לך שאתה מתגבר לבלי כּחש ולבלי רמוֹת, אבל מה יהיה עלי בביתך? מה תכלית למציאוּתי בביתך? מה טעם לחיי עתה? הגד לי עתה מה “בַּכְתי” (גורלי, מזלי) בביתך מהיום ואילךְ? מה לי עתה בביתך? הייתי לך ולאשתך ולילדיך שפחה נאמנה, לא תמצא כמוה בין אלפי שפחות, כחמש שנים בקרוּב עמדתי איתנה, ממתינה באורך רוח, למילוי ההבטחות, לימים הטובים שיבואו, לא נטיתי כל הימים ימינה או שמאלה, לא נרפּיתי, לא יגעתי, לא נשתניתי אפילו כחוט השערה – ואתה עייפת, יגעת ונשתנית לגמרי ועם זאת עד עתה אני אוהבת אותך כמו ביום הראשון לאהבתנוּ ואוהבך תמיד עד יומי האחרון. עם שאני רואה ומכירה, שאתה עתה אחר… אתה ג’דעון אחר… לא אותו ג’דעון, שמרכזו היה מעל לסילוואן… אה! אללהי אכבר! (אלהים הגדול!) לא אדע, לא אבין, איך יכול אדם שישתנה עד כך? אוּלי זו מידת יהודים, שהכל עוֹשׂים ב"תַטַרֹף" (בקיצוניות) ב"פֻצוּל" (בטרחנוּת, בטרדנוּת), אבל מופלאה וזרה היא בעיני מידתם. אבל “איך שהיה” – מעתה אראה: אין קיוּם לי בביתך. עתה אבקש ממך: הוריני דרך ואעשה כרצונך, איך ובמה אסביר לאשתך עזיבתי ביתכם…

הוא ישב סמוך לה ונבדל ממנה כמו שישב בתחילת שיחתם. עיניו היוּ נעוּצות בקרקע ונדמה לה שלא שמע דבריה, או שהוא עגום וקודר מתוקף דבריה. היא חיכתה לדבריו. משארכה הדומיה למדי אמרה לאיטה: אפשר אתה בכעס עלי, כי דיברתי אליך לא כראוי, גם דיברתי דברי להג על מידות היהודים, סלח לי, חביבי. הן אני שומרת כל ה"מצוות" וה"דינים" (אמרה בעברית) כמוכם ממש, אני כמו יהוּדיה בפועל, והלא חשוב חשבתי לתומי, שיום יבוא ואהיה יהוּדיה, לא כך הבטחתי לך? “יא ללאַסַף” (מה רב הצער) על אותו חלום! לכן, אהובי אל תדינני כחוטאת; ענני, אפוא, רצונך: מתי אלך וכיצד אלך…

– את לא תלכי כלל. לא תעזביני, כי לא עזבתיך ולא אעזבך כל עוד אני חי. איני כועס עליך על דבריך. הן מצערך דיברת. בצדקתך דיברת. מצדך צדקוּ כל הדברים. אבל אני עוד לא דיברת אליך אשר ארצה לדבּר ולהודיעך; עד עתה אַת דיברת ואני עניתי ככל האפשר לדבריך; והנה לאחר שדיברת אשר דיברת, הקשיבי עתה ואל נא תפסיקני עד אם אגמור דברי: צדקת באָמרך כי נשתניתי. אמת, אבל נשתניתי כלפי עצמי, לא כלפיך, לכן אוהבך כאשר אהבתיך ובעצם: כפלי כפלים מאשר אהבתיך, באשר אז, בראשונה, נקשרתי אליך באהבה בלבד, באהבה גדולה, לא מצאתי כמותה מעודי אצל אשה אחרת, ואילו עתה קשוּרה נפשי אליך באהבה וגם מרגש “אחתראם” (יקר, כבוד) על פקחותך – הבנתך, על סבלנותך ואורך רוחך בביתי ועל מסירותך ונאמנותך מאין כמותך, על כל אלה חזקה אהבתי אלך יותר מקודם ואני מתגאה בך. על כל אלה חייב אני לך, חייב אני לשאתך על כפי, בגלוי, בפרהסיה, לעין כל, ובהיות ושלב זה גבוה מאד מאתנו כעת, גמרתי אומר להביא התקשרותנוּ בדרך “חלאל” (בהיתר)… כן, בהיתר. את תמהה, את משתוממת. נכון. אין זה ענין מהיום למחר, אין הדרך קצרה כלל. אבל גם לא ארוכה… אדמה, שאיננה מן הנמנע. דרושה זהירוּת רבה אורך רוח… “וּתַאַמֹל” (שיקול דעת, התבוננות).

אבל בטרם אגיע לתכלית הענין – עלי לגלות לך איך ולמה הגעתי לדרך זו. הנה: רוגזי על עצמי והתרחקי ממך על כי אלך בשקר ובתרמית נתעורר בקרבי מכבר, מכבר – אחר חדשיים־שלשה מעת בואך אצלנו. כשהייתי בלילה עמך – הייתי כפי שאת יודעת – המאוּשר על הארץ – ואוּלם למחרת היום הייתי נטרד, נרגז, ונמאס על עצמי. “וַלַלהי!” (באלהים!) יותר מזה: היית מורדף אני עצמי מעצמי, כאילו אחד נעלם רדף אחרי מאחר גבי ולחש לאזני מלים כמפריש רעל בדמי: אי לך, ג’דעון, הגבר בגברים, אב לבנים, בעל לאשה, ואינך אלא שפל בשפלים, חונף בחנפים, “פַזְעָן” (פחדן) בפחדנים אשר ברחוב, או במשרד, אתה סַיֶד (אדון) כוואג’ה גדעון, אדון נכבד, נדיב־לב ואיש חסד ולעיני אשתך אתה בעל נאמן, ישר, מהולל, ואילו עֵת תתחמק ותבוא שם, בחדרון, אתה זוחל כחולד באופל, כגנב במחתרת, כנקלה בחרפתו… כך… כך… לחשוּ מחשבותי בקרבי כל היום. ובאשר הלכתי ובאתי, באשר קניתי ומכרתי, היוּ אלו המחשבות נדחקות וחודרות בראשי כמו רמשים זוחלים בקרבי… ואז הייתי נוֹדר בכל תוקף שלא אבוא עוד אליך והייתי מהרהר שעות ארוכות איך לדבר אילך, איך להכין לבך להבין לי… ואוּלם כעבר ימים מספר, אם קרה שנאלצתי לדבר אליך בבית, בדבר מה, ולהביט אל עיניך המתוקות־הזוהרות, עת אַת שולחת מבטיך לתומך ונפלו אז מבטיך על לבי כמַתת שמים שגיאה, או כי קרה בבואי הבית וראיתיך בעבודתך ושׂמלתך מרושלת עליך והבהיק לעיני לובן ירכך, או כי נפל דש חולצתך מחזך ונחשף “שביל הרז” שבין שדיך – ונסתחרר אז עלי העולם ומלואו ולהטו דמי בי וזעקו אליך והניסו וגרשו כל המשטינים והשופכים חמתם על ראשי ושכחתי אז לגמרי כל יסורי ונדרי ואסרי ושוב שבתי ודבקתי בך בלהט אם ביום ואם בלילה – – – ושוב: לאחר ימים ירקתי בעצמי על עצמי, על רפיון דעתי, על חולשתי, על הפכפכותי. וחזרו ה"פֻצול" (“המערכות”) האלו כפעם בפעם עד החל ימי האסונות, ימי האבל של הסבא עזרא ושנת האבל על מות אמי. במהלך הימים בשנת האבל הייתי חולם בלילות תכופות. לא היה שבוע כמעט בלי חלום. אני לא מאמין כלום בחלומות, מכבר קבלתי עלי שלא אאמין בחלומות. אבל באותם הימים לא הרפו ממני החלומות, שאמי ואת הייתן מעורבות כמעט תמיד בהם, באופן פשוט “יעני” (כביכול) או באופן מוזר, בדרך מובנת או מופרכת – תמיד אַת ואמי הייתן מזדמנות בחלומותי. הענין הבעית אותי לפעמים. הייתי מוכה תמהון. החלומות – אזכור נכונה – התחילו במאוחר, כלומר: חדשיים או שלשה למות אמי. אבל החלום, גם המופלא ביותר, מתנדף כעשן אחר יום־יומים ולא נשאר כל זכר מן החלום. וכשראיתי שהחלומות נעשו אצלי “מחזה” כמעט קבוע רשמתי איזה חלומות שהיו מפליאים ומדהימים אותי (רשומים אצלי בחוברת מיוחדת במשרד, אמצא פעם הזדמנות ואקרא לפניך ממה שרשמתי). אחד מהם רשמתי – אזכור בדיוק – ששה ימים אחר תום שנת האבל. בחלום נראים הדברים והענינים ארוכים כדי שעות, ואפילו ימים, אבל כשרוצים לרשום את החלום נמצא שהוּא קצר, מצומצם ודליל.

אבל עתה אגיד לך קודם כל כיצד אדמה לעצמי אפשרות אהבתנוּ בהיתר, בראשונה בהיתר, ואחר זמן גם בגלוּי –

– היאך זה? אשתוקק לשמוע, הגד, אהוב –

אותה שעה נשמע קול בכיוֹ של הילד עובד מערשו. חאמדה נחפזה אליו. השקתהוּ חלב. ביקשה להשכיבו שנית וסרב מתוך בכי. משבא אביו לידו, שקט ונרגע, אבל מאן לשוב לשכב. נאלצו להפסיק שיחתם ונדברוּ להמשיכה לעת־מצוא קרובה.

כו. חדשות ונצוּרות    🔗

העבודות הרבות והטרדות המיוחדות שלפני חג הפסח: סיוד ושיטוף, מירוק וביעור כל ספק וכל חשש של חמץ מכל פנה שבבית. שנעשו ברובן בידי חאמדה, וכן ההכנות לתפירת שמלות חדשות וחליפות בגדים לילדים – כל אלה לא השאירו כל אפשרוּת להמשך פגישתה עם גדעון בהסתר. גם ימי החג, ימים טובים ושמחים, עם הגיל והשאון של בקורי קרובים וידידים לרוב וכן ביקוריהם הם אצל ידידים ומקורבים – לא הניחו שעה פנויה לשיחה חשאית ביחידות.

אולם חאמדה היתה שקטה – רגוּעה ורוחה היתה טובה עליה, קודם כל, מחמת אוירת החג שבבית. קרובי הבית ידעו מכבר ואף שרינה הכירה למדי, שחאמדה מרגישה בטעמו של “יום טוב” ושל כל יום שבת, לא פחות, ואוּלי יותר, מאשר בני הבית, גם משום שהיא טורחת ומתיגעת יותר מכולם בערבי שבתות וחגים, אבל בעיקר מרגישה חאמדה בטיבו הרוחני של החג. בליל שבת לובשת היא קודם כולם שמלת שבת, ולא תשכח לענוד על רקתה שושנה או פרח יפה בערב שבת אם כי אינה יוצאת לרחוב ביום שבת, – דוקא ביום שבת מונעת עצמה מהראות ברחובות; וכן אינה אצה לעשות מלאכות שאסורות בשבת אלא מתוך הכרח… רוב שעות היום בשבת נתונה היא בהלך־רוח שברשלנוּת, או במין עונג שבעצלנוּת שכן לרוב היא מתנמנמת בחדרונה; ובהתהלכה כה וכה בבית, ידמה הילוכה כאילו נמשך מאחוריה שובל ארוך של שמלת חג.

ועתה, בימי חג הפסח, שהכל בבית מטוהר, מחוּדש, דומה כאילו גם היא קרונת מזוהר החג; ומשלל צבעי המלבושים החדשים של הנשים והגברים הבאים לביקורים ושפעת המטעמים העולים על השולחן מדי יום ביומו בחג כמו יָמֵשׁ חג…

ובעצם שקטה רוחה בה מעצם שיחו של גדעון שהיה מפתיע ומפליא, שנפסק בעצם ענינו (אבל קיותה שמצוא תימצא בהקדם שעה נוחה להמשכו). דברו היה לה אישור מחדש על טיב אפיו, ישרנותו ובינתו של גדעון. לא, לא דעכה האהבה בלבו. בטחונה בו. הוא לא יעזבנה. עליה לצפות באורך רוח לשעה מתאימה שיגלה לה כל אשר עם לבו.

והשעה הגיע כשבוע ימים לאחר חג הפסח. במוצאי החג היתה חאמדה נתונה ימים מספר לעבודות הבית (שטיפת כלי הפסח, נקויים, אריזתם ושמירתם כדינם). משכוננה הכל כסדרו, הודיעה בשעת ארוחת הצהרים שלמחרת היום תסור אל ביתה לסילוואן כמשפטה (פעם או פּעמיים בחודש).

בו בערב הודיע לה גדעון בחשאי, שמחר בשעת הצהרים תבוא אל אותה חורשה מסותרה מאחורי “הכנסיה המוזהבת”, שם יחכה לה ויוּכלוּ לשיח באין מפריע.

הפּגישה באותו מקום, ששם נועדו לפני כחמש שנים, ושם כרתו אז מחדש ברית אהבתם – היתה בעיני שניהם כעין רמז, או סמל, שגם הפעם עתידה אהבתם להתחזק “ברצון בעל הרצונות”.

בשעה הנועדה, משעמדו בפנה המסותרה שבחורשה, חיבקה גדעון ונשקה בלהט־אהבה ושהו שניהם צמודים, מפוייסים, דוממים – שהמלים היו מיותרות בפיהם – ובלי אומר ודברים הרגיש איש בסערת רוח רעהו.

משישבו על ספסל האבן הוציא גדעון מחברת מכיסו ואמר: קודם כל אקרא לך – כפי שאמרתי לך – כמה חלומות כפי שרשמתים, ככל שיכלתי לזכור, הדברים הברורים. אלה הם מעט, מעט מאד, מרבים שנמחו ונשתכחו לאחר יומם, אבל אלה הרשומים הם שלמים פּחות או יותר.

הנה אחד: המון גברים ונשים, מודעים ולא מודעים, באולם הגדול בבית הסב עזרא גארסאני. גם בחוץ, בחצר, חבורות אנשים עוברות ושבות כה וכה. אנשים יוצאים מן האוּלם, כאילו מחפשים מה ואנשים נכנסים מן החוץ. אני עצמי יושב בספה באולם ואני תמה לתנועה הרבה הזו ואיני יודע – מה ענין קרה? מה פשר המהומה? אבל בתוך לבי שרוּי אני בפחד… על מה ולמה אני מפחד – לא ברוּר לי. ופתאום – כמו בחלום – כאילו אנו יושבים לא באולם גארסאני כי אם בבית אבי ואנו, כל המשפּחה, יושבים “שבעה” למות אבי וגם פה הבית מלא אורחים. והכל כאילו מצפים למה שהוא או למי שהוא וצופים לעבר הפתח. והנה העומדים על יד הפתח מבפנים דרך למי שהוא – ונכנסת אַת, נושאת טבלה ומגישה קהוה ליושבים. הכל מביטים עליך כאומרים: מי זאת?.. אבל לוקחים ספל הקהוה, מאירים פנים אליך ואומרים “אֶל עאפו, שֻׁקְרַן” (תודה). אמי, שישבה סמוּך לי, מימיני, היתה כל אותה שעה בוכיה, מטפּחתה בידה ומוחה מפעם לפעם דמעותיה. והנה כשקרבת אלי עם טבלת הקהוה – הסתכלה אמי בך ואמרה פתאום: לא, אל תקח מידה… אל תקח… הכל הפנו ראשם אל עברנו ואת, נכלמה, צעדת אחורנית – ואני הלוּם מכלימה – – – הקיצותי.

והנה. חלום אחר: בחלומי היה חג הסוכות. ואמא ושתי אחיותי היוּ אצלנוּ בלילה הראשון וביום הראשון של החג. [את זוכרת שהיו אצלנו שנה אחר שנה – פּעמיים]. וראי זה דבר פלא: בחלום מרגיש האדם ומבחין בזמן. חלמתי שאמרתי בערב קידוש בסוכה ובבוקר – בשבתנוּ בסוכה, כאילו עובר הזמן כרגיל. אבל כל חלום מתחילה עד הסוף לא ארך יותר משנים עשר רגע!

ושמעי המשך החלום: אני הייתי שם לב בחלום (אה, גם זה דבר מפליא!) שאת מהלכת בינינו בסוכה, ואחר כך בחדרים, בפשטוּת, אף שאת זוהרת בחינך ובשמלתך החדשה. והכל תפעלי בטעם, תהלכי בשקט, תדברי בעניווּת, לא יותר ממה שנחוץ ולא פּחות. ואני מביט על אמא, שהיא מביטה עליך ועלי… כל העת… והנה היה יום, איזו שעה לפני הצהרים. אנו יושבים בסוכה: אמי, שרינה ועוד כמה אורחים – לא אזכור מי – כולם גברים. והנה אנו שומעים קול צעדים מתקרבים לסוכה. מחכים לבוא עוד אורחים. והנה נכנסים (שמעי והשתוממי) אבי, שנפטר אז מלפני שנתים, טלאל אחיך, ואמא שלך… אבא שלי אומר בפשטוּת, כאילו יושב בבית כל העת:

באו לקחת את חאמדה. אמרו: רוצים אותה בבית אצלם.

ואמא שלי, שאף פעם לא הרימה קולה מדי אמרה מיד: שיקחו אותה… לא צריכים אותה… יקחוה… יקחוּה…

גם הפעם מרוב צער – הקיצותי.

ועתה אקרא רק זה, שרשמתי התאריך: ששה ימים אחר תום שנת האבל של אמי. אבל זה קושר עם ענין אחר, שלא סיפרתי לך עליו, באשר לא היה בעצם שום ענין לספר לך, אבל בחלום – זה ענין אחר. כשנסעתן שרינה ואַת והילדים ליפו להתרחץ בקיץ. הייתי סועד לפעמים, מלבד בשבתות גם בימות החול, ארוחת הצהרים אצל אמא. במשך שלשת השבוּעות שהייתן ביפו, סעדתי כרגיל במסעדה ואוּלי חמש־שש פעמים אצל אמא. אז היתה אמא מדברת משהו עליך; כששאלה, למשל, אם יש מכתב משרינה, ומה שלום הילדים, אז הזכירה גם אותך והיתה מבקשת להאריך הדיבוּר עמי, אבל אני עשיתי כל שאפשר לקצר הדיבוּר. פעם שאלה: האם “היא” לא מתגעגעת אל אמה, אל בני משפּחתה, הרי אין היא הולכת אל ביתה – כפי ששמעתי – אלא פעם בחודש. עניתי לה מה שעניתי.

פעם אחת אמרה דרך אגב: אתם אומרים שהיא נאמנה מאד. יתכן שהיא כך, אבל האין חשש שבטעוּת יכולה לערב כשר בטרף, וגבינה בבשר. הבטחתי לה שאת יודעת הכל בדיוק וכראוי. הפעם האחרונה היתה השיחה בינינו על אירושי אחיותי, מתוך כך שאלה עליך: כלום, זאת חאמדה, אינה חושבת להתחתן? איך בחורה כמוה אינה דואגת כלל לעצמה, לחייה…

אמרתי לה – כידוע – שאת חושבת כמובן להתחתן ואת מחכה ל"זאבט" (קצין) צעיר תורכי שיבוא בשנה הבאה…

ועתה אקרא לך החלום עצמו. חלום, שהיה נראה ארוך למדי אולם כשאתה בא לרשמו – “יוצא” קצר ומצומצם, אבל גם חריף וחד:

היה בוקר. באתי הבית, כדרכי לפעמים, להיות עמך לבד… אבל אַת לא בבית. הכל פתוח. החדרים, המטבח, החדרון. ואיש אין בבית. ירדתי למחסן, שמא ירדת לרגע שמה. והנה במחסן מתהלכת שרינה כה וכה ונר בידה… כמו מחפּשת מה… שאלתיה: את מחפּשת משהו?

– כן.

– מה?

– הכישוף, יש פה כישוף.

– מי אמר לך כזאת?

– אמא דינה אמרה לי.

– ומי אמר לאמא?

– חאמדה… חאמדה יודעת הסוד הזה…

ורשום פה: עלינו מהמחסן כדי לשאל את חאמדה – אבל סוף החלום נטשטש והתנדף –

– יא סתאר! (האל המסתיר!) איזו חלומות אלו! אבל עתה אני מבינה. אני מבינה, שאלה החלומות “לקחוּך”, הפחידוּך והרחיקוּך ממני. אבל החלומות הם חלומות, גם אני חולמת לפעמים בדומה לאלה החלומות המשוּנים – אבל “איני עושה חשבון להם”. ואתה בעצמך אמרת לי פעם, האדם חולם לרוב ממה שמרבה לחשוב ביום. אזכור כפי שאמרת לי: אותם הדברים, שמטרידים דעתו של אדם ביום – באים לו בחלום לילה בדרך משונה, בצורה מעוּותה –

– צדקת. וגם אני צדקתי אם אמרתי לך פעם אלו הדברים. אמת: החלומות “מתוכנוּ” מתהווים, מתוך נפשנו באים, אבל יש בהם גם פליאות ורזים, כאילו יורדים עלינו ממרומים, כמות שהם מבולבלים ומשוּנים… אבל אני רחקתי ממך – עוד קודם שהחלמות “יקחוני” – שלשה־ארבעה חדשים אחר בואך אצלנוּ. אבל אמת: הענינים בבית באו דחופים אחר כך והכבידו עלי וביחוד מות אמי נפל עלי כמהלומה משמים. עתה נעזוב החלומות – עלי לדבר הרבה אליך, רוצה אני לגלות לך כל שאני צופן בלבי, כל שאני חושב, הוגה והוזה עליך ועלי ועל שרינה ועל הכל. לא דיברתי אליך עד כה יען שלא היה מחוור עדיין מה עלי לעשות ואיך עלי לעשות כדי לתקן מצבנו תיקוּן גמוּר וגם חששתי מקחת דברים עמך פן בבואי בקרבתך לא אחזיק מעמד ולא אתגבר על עצמי ושוב אשל ושוב אקלקל – ומתי, סוף סוף אגיע לתיקוּן? לכן קבלתי על עצמי, ארחק ממך. אגמור קודם דבר – ואחר כך אתחיל דבר אחר, כלומר: אשים קץ למצב בהווה ואצא אחר כך לקראת העתיד. ובינתיים חלפו עלינו הימים כאָמרם (הממַשלים): “יום בצל יום עצל” (יום בָּצָל יום דבש, יום מר ויום מתוק) וכך נערמו הימים לשנים ואני חושב מחשבות בעיקר עליך; כלומר: בגללך כמו רבו מחשבות הלב. המחשבות הוגיעוני לא פעם. היו ימים, תקופת ימים, שהייתי נוטה למחשבות מרגיעות, משקיטות, פושרות, והיוּ ימים שיראתי מהמחשבות, לאמר, חרדתי בלבי אם אמרתי לנהוג כאשר חשבתי והיו מחשבות כאלו שהכאיבו לי, כמו פצעוני עת העליתין בעצמי על לבי.

– כמו מה, למשל? באלהים, לא אבין דבריך, ממה פחדת וממה כאבת?

– חכי, חכי, חביבה, הכל אבאר לך ואדע נכונה כי תביני לדעתי וגם תחזקי רצוני, באשר שכל טוב בראשך ורגש נכון בלבך.

הסבר לי מתון מתון על אלה מיני המחשבות, כפי שאמרת – אפשר אתפוס ואבין.

– הטי נא אזנך, חביבה, והקשיבי: היו ימים שראיתי, רצוני לומר: שנוכחתי בעצמי, לאחר שיגעתי עצמי בהמון מחשבותי, שאותה תקוה, שנשאנו שנינו בלבנו, שיום יבוא ותהיי לי לאשה שניה בגלוי – תקוה זו היא בגדר הנמנע! כשדברנו כזאת וכזאת בימי התאהבותנוּ הראשונים, היו הדברים – דברים. אז לא היוו לענינו אשה וילדים. ואשה כזו! ממשפּחה מכובדה (ואת יודעת ששרינה חושבת עצמה “בת מלכים”), ומשפּחתה אמנם מכובדה ועשירה. ואילו אז, בהיותי בחור, מצליח, עשיר, חשבתי: אני ואין בלתי. אשר אֶשאַף – אשיג, אשר אחפוץ – ארכוש; אבל עתה, כי נעשיתי, או כי עשוני, בעל כבוד ובעל שם, מעורב ומפורסם בין הבריות – איכה אקום באחד הימים ואומר לקחת לי אשה שניה ללא כל סיבה וללא כל הכרח? וכל שכן אם יהיה רצוני לקחת אשה מוסלמית, משרתת (בפי הבריות)?

– מילה ממך, ג’דעון, הגד לי “בללה” (באלהים), עת חשבת מחשבה כזאת על עצמך, על כבודך, על אשתך, על המשפּחה – מה היתה מחשבתך עלי? האם לא זכרת אותי ולא חשבת מה תקוה תהיה לי בביתך? מה מקום לי בביתך?

– לא אכחד ממך, חביבה, ולא אכחש לך: חשבתי שעלי להסביר לך המצב ולהגיד לך: כיוון שאין מוצא ואין דרך ואין כל תקווה שתהיי לי בגלוי – הרי חפשיה את לעשות אשר תרצי ועלי לתת לך כל אשר תשימי עלי –

– כך… כך…. ואחר כל זאת, אחר חשבך לשלחני מעמך, אתה אומר לי שלא כבתה האהבה בלבך? וַי לה לאותה אהבה!

– מחבובתי, פֶּלַח לבי, לא “אתקנטר” מדבריך. מיום שהכרתיך לא גרמת לי אף לרגע קט רוגז או צער מדבר־פּיך. עתה – ידעתי – רק מצערך תדברי אלי כך. אבל טועה את, חביבה. אכן לא העלמתי ממך את אשר חשבתי עליך, אבל זאת היתה אחת המחשבות, בין כמה וכמה מחשבות, שהלמו בראשי ימים על ימים, וזו היתה מחשבה, סברה, לא פעוּלה, והיא, המחשבה, גרמה לי מצוקת לב, שברון רוח שבוּעות מספר, עד דכא – כפי שאגלה לך הכל – ואז אפפוני מחשבות אחרות, שונות, מנוגדות –

– אכן אמרת שהיו לך מחשבות שהביאוּ עליך פּחד או כאב או נעימות. אפשר תשמיעני בטובך מחשבות כאלה מן השקטות, מן הנעימות, וישקיטו וינעימו לבי גם אני.

– ודאי, הכל אעביר לפניך היום ולוּ יארך מושבנו זה עד בוא השמש. הן הזכות והצדקה לך לדעת כל אשר רחש לבי והתהווה בקרבי במרוצת הימים הרבים – הנה בא היום הזה. אבל אבטח בבוראי, שנצא מפה – ואהבתנוּ חזקה שהיתה, ומצפוננו נקי משהיה ותקוותנוּ ברוּרה היו מאשר היתה אתמול. – ועתה שמעי ודעי מה קרה לי לאחר אותה מחשבה בענין פרידה בינינו. אותם הימים היו בראשית שנה האבל של אמי. משבקשתי למצוא שעה מתאימה לשיח עמך על כך והתכוננתי במחשבה ובהרהור איך לדבר אליך, מה להקדים ומה לאחר, כיצד להסביר לך וכיצד להקל לך הענין ו"ציירתי" (תיארתי) לי איך את יושבת לפני ואני מדבר אליך את אשר אני מדבר – אז נראיתי בעיני כמו קטונתי, ממש נדמה לי כמו אני מתכווץ כאחד “צֻעִלֻךּ” (אביון), עלוב, נאלח… בפי אני מדבר אליך, שאני מכובד בעם, בעל שם ובעל מרוּת, נדיב לב ואיש חסד – ובעצמי רואה אני את עצמי איש שבור־רצון, עקום־גב, כפוּף־ראש… ואַת – את מביטה אלי דוממה, מתפלאה, אם למשמע אזנך מזרוּת דברי או ממראה עיניך – מראה איש פעוט, משונה, דוחה… ואז כמו נרעדתי ודיברתי אל עצמי: האתה גדעון פינחס? האתה ראוי שתשא שם פּינחס עליך? האומנם אתה נכון לרצוח את אהובתך? – האתה גדעון איש הרצון והגברוּת, הנדיב, המטיב, הנכון להוציא עשרות דינרים למעשה צדקה וחסד ואתה “כֻּפוּ” (מסוגל) לבגוד באהובתך, להכלימה כלימת עולם ולקצר חייה? וכל אלה תעשה בו בזמן שתאהבנה אהבת נפש, אהבה לא ידעת מעודך משלה, שאתה כוסף אליה ככסוף אסיר־כלא לאור דרור והיא לא חטאה לך, גם לא נגעה מגע קל להרע לך ונהפוך הוא: נאמנה היא באהבתה אליך, מסורה לבניך ולאשתך מאין דומה לה; גיבורה באורך רוחה, נבונה בסבלותיה בפגעי יום יום (עם אשתך ועם ילדיך) ושלמה היא בלבה עמך, כהיות שלם לב ילד עם אביו.

– יא ג’דעון, יא חביב לבי, אתה יודע כל זאת והיית כמו זר לי זה שנה ומעלה ומנעת עצמך לנשקני זה ימים רבים רבים… איך יכלת? איכה הפך לבך בך עד כך?

כתשובה לדבריה חיבקה בעוז ונצמדו איש בזרועות רעהו בנשיקות ממושכות. ואר המשיך: שואלת את, אי יכלתי לנהוג כך? איך הפך לבי עד כדי כך? – יען בימים ההם הייתי אני לא גדעון אחד, רצוני לומר: הייתי כמו מבוּתר לשנים או שלשה. יש וגדעון אחד שבי אמר לשוב להיות כאשר היה, “יעני” (כלומר): פּשוט, ישר, גלוּי, גלוי, אמתי, לעצמו ולרבונו וכל השאר לא איכפת לו כלל, לא כבוד, לא פרסום, לא שם ולא תהילה – יבעט בכל אלה בעיטה אחת ויהדפם ממנו והלאה וישלח ידו ויקרב אליו את אהובת נפשו, את הנפש הטובה, הברה, היקרה לו מכל יקר –

– אַנַא דכילֵךְִ, ג’דעון, תנני ואנשק שפתיך, אתה מטביעני במותק שפתיך… ישמורך אללה לי, לבניך ולאשתך… אמרה בּלטפה פניו ובנשקה שוב שפתיו ועיניו – הסליחה ממך, דבּר, דבּר חביבי…

– אז בהיות לבי מחוּלק עלי בקשתי כל כך, נכספתי כל כך לרֵעַ קרוב, לידיד נפש, להחליף דעה, לבקש עצה. אכן לא מעט ידידים ורעים לי, אבל אין הם קרובים בלב ורוח. והמחשבות והספקות לא הרפו, לא חדלו ממני והיו כמו מרגשות במוחי – עד שהממוּ ראשי. התזכרי את ימות הקיץ, ימי אב ואלול, בשנת אבל אמי, אשר התרופפה בריאוּתי וראשי היה כבד עלי ושכבתי כמה ימים בבית?

– כם, ודאי אזכור… היית מתלונן שראשך כבד עליך כאילו משא ברזל על ראשך. ובא הרופא פעמים… ושלש…

– כן, אבל הוא לא מצא בי מחלה ולא סימן של מחלה, רק החום עלה בי קצת לפעמים. על כן אמר, שמכאובי ראשי הם “עצבים”, שאני מודאג מעסקי או מאיזה ענינים שהם. ואכן הייתי אכוּל דאגה מבפנים, הייתי נתון בדאבת לב בדומיה, בהסתר, והייתי מצער עצמי מהשפילי עצמי בעצמי וכך עייפתי מוח והכאבתי ראש בעצמי. אז פּקד עלי הרופא שאחליף את האויר לגמרי, ולא רק האויר כי אם כל סביבתי, כל אשר מסביב לי וארחק מן הכל לשבועיים־שלשה. ואז – הלא תדעי – נסעתי ללבנון. שמונה עשר יום בליתי שם בשלה כפרים בהרים הרמים; לכל כפר יופיו והדרו המיוחדים לו. שם, בין הרבה טיילנים (קייטנים) רובם ערבים, נוצרים, עברו הימים בקלוּת, בעליצות ובנחת־רוח – כמו ימי חול המועד אצלנוּ. גם בלילות היו מושבי רעים ונשפים בשירה ובזמרה עד שעה מאוחרה, רק בשעות הבוקר – שעתים־שלש – הייתי יושב לבדי, פנוי לעצמי, בצל אילן באחת הפּינות. ואז כמו הלכו מחשבותי הלוך והצטלל, הלוך והזדכך, בעצם “הייתי כמו טוהרתי” בעצמי מבפנים והתעליתי לאט לאט בעיני עצמי. ואז כל שהייתי שוקע במחשבותי – לא נסחבתי אחריהן, לא הלכתי לאשר הובילוני, אלא אני שלטתי בהן, כלומר: שלטתי בעצמי, שקלתי המחשבות ובחרתי אשר בחרתי וזרקתי אשר זרקתי. רצוני לומר לך בקיצור (כי למה אאריך באותן המחשבות שהיו מבולבלות ונפסדות): הרחקתי וזרקתי מעלי מחשבות עצבון ויגון ובארתי לעצמי והבהרתי לעיני את אשר עלי לפעול בלב שלם, ברצון גמוּר, באומץ לב וברוח נכונה. והגעתי להחלטה זו: אשוב להיות גדעון פינחס, אפעל ואעשה כפי שכלי וביני וכפי האמת והנאמנות שבלבי עד… עד שאביא לידי מצב שתוכלי להיות לי לאשה בהיתר, לא בגנבה, ואחר כך גם בגלוי…

– איני מבינך, מחבוב, איך בהיתר? איך “תצייר” לך אפשרות הדבר בהיתר?

– אני רוצה בך קודם כל בהיתר. אַת בעצם מותרת לי… אין מניעה מטעם הדת או מאיזה צד שהוא. המניעה היחידה היא שרינה. אני חוטא נגדה, אני מרמה אותה, אני משקר לה – ממנה אני צריך היתר… ואני אבקש היתר ממנה; כשאראה שיש תקוה להסכמתה, שהענין קרוב להצלחה, כמובן וכמובן שאקדים ואחרוש חריש זהיר ועמוק – ואחר אזרע ממיוטב הזרעים המשובחים – ואם, בעזר אללה, ינבטו זרעונַי – אז אקצור – כלומר: אז אגלה לה הכל בעתו…

– ככה תדמה לך? אמנם הן גם אני דימיתי לי אז, עת נפלתי בראשונה בין זרועותיך, שביום מן הימים אהיה לך לאשה. ואוּלם במרצות השנים האלה בביתך, למדתי והכרתי “מין” הנשים שלכם, אשר “חוטמן גבוה” (גאותניות) והן מעיזות פניהן לפני גברים ואף לפני בעליהן. ושרינה הרי רואה עצמה, כדבריך, כבת מלכים – ההיא תסכים לצרה בביתה? אם כי, מצד אחר, רואה אני ויודעת מאד עד מה גדולה מרוּתך בבית, גם בעינה, והיאך דברך “חותך” בכל ענין ללא שינוּי – עם זאת אֶראֶה “המשאלה” קשה וכבדה –

– ודאי, טבע הענין יודע אני מה עצומה המערכה אשר לפני, ראה אראה מראש כי יתכן ולא רק נגד שרינה אצא למערכה, כי נגד רבים: אביה, המשפּחה, ה"חכמים" (הרבנים) וסתם נגד להג פי הבריות, על הכל חשבתי, את הכל הערכתי, כלומר: כל שעלול לעמוד כנגדי. הן חודשים על חודשים אני סובב (הופך) בענין. וכל שאני סובב – עוד יעלו, עוד יצמחו “רעיונות” ומחשבות חדשים על לבי –

– אללה עמך, חביבי, אדמה כמו צולל אתה במחשבות רבות כמו השוחה בין גלי־ים. וכל זה, כל זה האומנם בגלל אהבתך לי? האומנם?

– ולַלהי וללהי (באלהים) בגלל אהבתי לך וגם בשביל רצוני אני, בשביל עצמי, כבודי אני. תני לבך, חביבה, והקשיבי: אני אמנים איני יודע חכמה ודעת, לא חכמה שלנו של התורה שלנו ולא “חכמה של העולם”. אין לי ידיעה בספרים. בנערותי לא חשקתי בלימודים, לא תורה, לא עֻלוֹם (מדעים) ולא לשנות. “ג’אהֶל” (נער פותה) הייתי. כל שגדלתי והזמן החל מעמיס על עִבְּא (עול, סבל) אחר עבּא – בקשתי ללמוד לקנות דעת, להבין בענינים “ובבעיות” מפי “חכמים” (רבנים) וגם משכילים ולא עלתה בידי לרכוש ידיעה ראויה לשמה. היה לי גם ידיד טוב, איש נחמד, צייר מופלא ממנו שמעתי הרבה הרבה, אבל לא למדתי מחכמתו אלא מעט מעט. אבל מעט שכל נתן אלהים בראשי וגם לב נתן לי לחשוב ולהבין (ואדמה, שהוא, לבי, טוב) והוּא מיטיב להרגיש ולהבין. והנה אני אומר לעצמי: אם אהבתי לך היא כה עמוקה, כה נאמנה ואמיתית הרי ברוּר שהיא “מן אללה” כלומר: מרצון אלהים. ומדוּע יוטל עלי שאוהבך בסתר ושתחשב לי לחטאה, לזימה? והלא אני רוצה בך בטוהר, ביושר, באומן – למה לא אוכל לקחתך לי לאשה? למה בימים מקדם אבותינוּ הקדושים אברהם יעקב לקחו להם נשים מספר? וגם המלכים, המלך דוד ושלמה (הרי אַת קראת מעט בספרינו) ולמה אסור לאיש פשוט מה שמוּתר למלכים ושופטים?

– אבל כיצד, כיצד, מחבוב, תתחיל בדבר? אראה “הבעיה” כעקירת הר ממקומו.

– כפי שאמרתי לך הענין ידרוש זמן ארוך קצת… עד שאגלה לשרינה שאני אוהב אותך ושהיא תסכים בתחילה שאחיה עמך בסתר –

– באלהים, אני רועדת לשמע אלו הדיבורים. יא, עזים! (האם העצום), הוא ישמורך מכל מכשול על חסדך, טוב לבך, הו, אלהים.

– דבר אחד אני יודע ברור: אני אעשה הכל, כל שאוכל, בכוונה טובה וישרה, טהורה, אבל אין בידי להבטיח לעצמי ולך כי יעלה הדבר בידי, עם זאת אבטיח לך: אל אגש לקצור קציר פועלי בטרם תבשיל הקמה לגמרי ובטרם אדע אל נכון שהקציר יהיה לשובע לך ולשרינה ולי כאחת.

– כמה זמן לדעתך ידרוש זה המהלך?

– שנתיים לפחות ואוּלי קצת יותר. ואז תהיי לפי חשבונך בת… בת עשרים ושמונה־ותשע בערך – עוד צעירה ורעננה להרבה שנים אינשאללה.

היא שמה ידיה בידיו ואמרה לאטה: תִּסְלַם לי (תהיה שלום לי) חביב לבי, כמה הגדלתני היום! כמו הפחת בי רוח חדשה. עתה, באלהים העצום, עצמה אהבתי לך פי אלף. אני מאושרה, שאיש כמוך יאהבני אהבה חזקה כזו. עתה יהא עלי לחכות עוד שנתים־שלש. אחכה לך ואצמא לאהבתך… אדמה כי מכאן ואילך יהיו כל הימים, כלומר: ימי אני, יהיו כימי חורף, מעוננים, קודרים, עגומים, כי אהיה כאסורה… נשכחה… אבל גם תלָאָה זו אקבל, כי ידעתי אתה לטובה, למען העתיד, תפעל ואחכה לעתיד באורך רוח…

הוא אמצה אליו מאהבה נלבבה, הערה עליה שפעת נשיקות והרגיעה לאמר: שגם בענין הזה התלבט והתחבט הרבה והחליט: לעת עתה, לזמן עראי, ימנע להתחפש ולהתכחש בתוך ביתו, אבל כפעם בפעם יקח אותה מחוץ לבית ו"תשבע אהבה" באין מפריע ולא תהיה, אפוא, כאסירה נשכחה.

עת נטתה השמש לשקוע נפרדו מאומצים ומחודשים באהבתם.

כז. ממעינות האהבה    🔗

כששבה חאמדה אחר אותה פגישה עם גדעון למסלול מהלכה בבית גבירתה, היתה רוח אחרת עמה. בשלוה ובמתינות, באורך־רוח ובנועם־שיח עשתה צעדיה בבית. אם לפנים יש והרימה קולה לעתים רחוקות – על אחד הילדים, או כי התמרמרה בסתר לבה על גבירתה, אם השמיעה לאזנה הערה עקומה וכיוצא בזה, עתה נוהגת היא בכל ועם הכל כמעט בוַתרנוּת, בסלחנוּת ובשקט. עם זאת נתונה היא לעבודות הבית בתוספת שקדנוּת ומידת אחריוּת. וכלפי גבירתה בעיקר נוהגת היא ביתר מסירוּת וביתר חביבוּת; היא ממלאת רצונה ושומרת דברה כשמור חייל נאמן פקודת שרו. בלא כוונה כמעט, עונה היא לקריאתה של הגברת מאחד החדרים מרחוק: אַמְרֵךְ, סִתִי! (לפקודתך, גברתי).

במהלך הימים הרגישה גבירתה למדי בתוספת זו של רוך ולטיפות. ובאחד הימים (היה זה בשבוּע השני לאחר אותה פגישה עם גדעון) כשהתמה חאמדה עבודות שונות קשות בבית והספיקה גם להכין מטעמים טעימים לארוחת הערב, אמרה לה גבירתה, כשהביאה לה קהוה לפנות ערב: “עפארם עליכּי” (יישר כח) חאמדה, אדמה, כי טוב עליך יומך, משום מה, על אף נטל העבודה המיגעת, כאילו שמחה פּנימית תמלא לבך, או משהו כזה; אפשר קבלת סוף סוף איזו בשורה טובה מאותו קצין? או, אולי, איזו בשורה טובה אחרת?

– אפשר כן… ואפשר לא, גבירתי… יש עמי משהו… אך עוד אין נראה עצם טיבו… עדיין לא ניתן לספּר… אפשר יוודע דבר ממשי בקרוב…

– מתי, מתי נודע לך משהו זה?..

– כשהייתי בבית אצל אמי… אבל אף היא אינה יודעת עוד דבר לאשורו… נצפה לטוב בעזר אללה…

באה שיחה קלה זו כעין אזהרה לחאמדה, שעליה “לאסוף כנפיה”, להסתיר שמחתה בלבה ולהלוך ברוח נמוכה כאתמול וכשלשום; אין היא מדברת כל דיבור מיותר בכלל, ובפרט אל גדעון, אלא דבר שבהכרח ואינה נושאת עיניה אל גדעון לראותו אלא כשהיא בבחינת רואָה ואינה נראָה; בימים אלה יש וחשקה נפשה לשיר כשהיא לבדה, אבל היא השתיקה עצמה. אכן במשך חמש שנים ומעלה שהיא בבית הזה – לא נשאה קולה בשיר לבדה (יש והיא משתתפת בצותה עם בני הבית בפזמוני־שבת, בשירים עברים או ספרדים) משום שתמיד הרגישה שאין לבה שלם עמה לשיר. השירה הלא תנבע מן הלב, אם עליז הוא הלב או עצוב, אבל בתנאי שיהא נקי לעצמו, נאמן לעצמו ועד כה לא היה לבה שלם עם עצמה בבית הזה. משום מה נדמתה בעיני עצמה לסוחר, שהולך ומוכר כל הימים סחורות, שהוא יודע שהן נפסדות… ולבו ידאב בקרבו על היותו מוכרח להתכחש לעצמו למען קיוּמו…

ועתה רצונה עמוק לסייע בידי המחבוב גדעון לקראת אותה מערכה גדולה: גילוּי המצב לפני שרינה. אכן, לצערה, אין ביכלתה לעשות כל שהוא בממש, אפילו כקורטוב, כדי להקל עליו משאו, רק אולי תקל כל שהוא – כמי שמוסיף גרגיר חיטה על איפה שלמה – אם תעשה כל שבידה לרכוש לב שרינה, שתהא מחַבּבה, אם תתאמץ להראות לה בפועל עד מה לבה נקי כלפי גבירתה ועד כמה רוחשת לה אהבה…

ועוד עליה למזג עצמה בכל המתרחש בבית יום יום. (אכן, כל כך הרבה דברים נשמעים בבית הזה וכל כך הרבה אנשים פוקדים את הבית!) יודעת היא אמנם שכוואג’ה גדעון גזבר באגודה “עושה חסד” והוּא ראֶיס (יו"ר) בחברת “שפת אמת” והוא עצ’וֹ (חבר) בועד “עוזר דלים” (ולכולם נותן ונותן… האל ירבה טובו). תוך כדי הילוּכה בבית ושמשהּ את האורחים היא קולטת ומבינה כל שמדברים. ולוּ נשאלה בענין מן הענינים היתה יכולה להגיד דעתה – דעה נכונה, ביחוּד בענינים שבין ערבים ויהודים. הלא אין שבוע כמעט שאין מקרה התנפּלות של שודדים “יעני” (כביכול) על דרכם. גם על חיילים אנגלים “מתנפּלים” – וזה בזמן שלטון אנגליז! הלא בזמן התורכים היה שקט בארץ. מקרי שוד בדרכים קרו לעתים רחוקות. ואיך גילתה הממשלה התורכית את השודדים ותפסה אותם כמו עכברים במלכודת! וכמה ידבּרו בבית על האנגלים הרמאים, שהבטיח “וָטַן קַוְומי” (בית לאומי) ועתה עושים עם היהודים כמו עם אזרחים “נמוכים” ומעלים את הנוצרים והמוסלמים עליהם.

כשהפליטה פעם דברים אחדים נגד הערבים, כשישבו כמה קרובות משפּחה בבית וישבה גם סמרה, אחות שרינה הגדולה, אמרה לה זאת כמתגרה בה: אַת, חאמדה, רק פיך עם היהודים אבל לבך ודאי עם הערבים – ענתה לה: לא, גברתי, אני לבי ופי שוים בענינים כאלה… איש אינו דורש ממני שאגיד דבר לצד היהודים. אני מדברת לצד הצדק. אם יש לערבים כמה מדינות גדולות: סוריה ועיראק ומצרים ויַמַן ועוד איני יודעת כמה מדינות, מדוע לא יתנו ליהודים ארץ אחת בשבילם? הזו מדת יושר, אשר לערבים יהיה הכל וליהודים כלום? ואני, באלהים, לבי ידאב עלי עת יקראו פה בבית בעתון ערבי, ביחוד של זה ה"פּלסטין" הנוצרי, דברי שנאה כרעל ודברי חרפה יִבוז על היהודים, העירון בלבם! כלום לא יראוּ, שהיהודים טובים וחכמים מבעלי העתונים האלה?

ובימים ההם, ימים מספר אחרי שבוּעות, קרא גדעון בעתון לפני שכנים ואורחים שנמצאו בבית, שאתמול שלשום בלילה עקרוּ כאלף שתילים מעצי פרי מאדמת הקיבוץ שבסביבות ירושלים ואין ספק שעושי הנבלה הם מבני הכפר הערבי הסמוך לקיבוץ.

כוואג’ה גדעון ברוב צערו הביע דעתו: אילו היה הוא קצין משטרה היה מגלה הפּשע תוך עשרים וארבע שעות. ואילו הקצין האנגלי או הערבבי או שיאחרו לפעול או שבכלל לא יתאמצו למצוא את הפּושע.

מתוך כך נתעוררה שיחה בקרב הנוכחים על הקיבוץ, ביחוד בין הנשים.

אשה שאלה: מה הוּא קיבוץ?

שניה ענתה: כמו מושבה של יהודים, מין מושבה.

אחרת: לא, לא כמו מושבה, זה כמו כפר עני של יהודים.

אחד השכנים: הקיבוץ הוא כפר כמו כל כפר אחר אבל האדמה שייכת לקרן הקיימת. אין שם לשום איש אדמה שלו ולא רכוש שלו, שום דבר שלו, אלא הכל שייך לכולם.

אשה צעירה: אם כן זה כמו קומוּניסטים…

אחד קשיש: משהו כזה…

גדעון: מה אתה מלהגים דברי הבל? אני מכיר כמה קיבוצים, מכרתי להם פּרות. גם לא מזמן מכרתי לקיבוץ אחד על יד סמך – דגניה שמו – האנשים שם טובים וישרים. הם אוסרים עצמם להנות כל שהוא מעמל זולתם. הם עושים הכל בידיהם. הם אוהבים את העבודה לשם העבודה. הם אומרים: העבודה היא אות־כבוד לאדם. ואילו עבודה שאתה מנצל לעצמך על ידי אחר – זו חרפה למעביד. הם לא בולשביסטים ולא קומוּניסטים, הם ציונים, יהודים טובים בלב ונפש.

אורח: אבל אומרים שאצלם הכל בשותפות, גם הנשים והילדים, הכל דייסה אחת –

שכנה: אני שמעתי, שאין לוקחים הרבה נשים, אבל כל פּעם לוקחים אחרת, מחליפים… כך… (צחוק).

גדעון: דברים בטלים! אני הייתי בקיבוץ. ראיתי חדר הילדים שלהם. יש להם חדרי ילדים לחוד – מפני שגם האִמות עובדות כמו הגברים ממש בכל; אבל אמת היא שאן הם דתיים, אינם צריכים ל"חכם" (לרב) שיעשה להם “חופּה” – עושים הם להם חופה בעצמם. אבל בכל יתר הענינים שלהם אין ישרים ואמיתיים כמותם.

שכן אחר: אבל בלי כסף, בלי רכוש, בלי מחסר – מה שווים החיים?

גדעון: אבל אתה תסכים שהכסף מביא בדרך כלל לידי בצע, הם אומרים שהכסף הוא כמו “מיקרוֹבּ” בנפש האדם, היינו: מביא בני אדם לרדוף בתאוה, כמו בשגעון, אחר הכסף גם בדרך השקר, העוול, העושק; והם אומרים, חיי בלי תאוה לכסף הם חיים טהורים, שלוים, מאושרים. אולי הצדק אתם… והנה “שמעו ממני”: לפני שנה שמעתי הרצאה (דרוש) של אחד סופר גדול שבא מאמריקה. זה היה ב"בית העם". הוא ישב בקיבוצים ארבעה חמשה שבועות. והוּא היה כל כך נלהב מכל אשר ראה אצלם עד שאמר בנאומו: “אלה קיבוצים הם התחלת הגאולה… אנשי הקיבוץ הם ראשונים לימות המשיח… מין חיים כאלה הם הם ההתחלה…” כך הוא אמר… והוּא בעצמו – שמעתי אומרים – סופר גדול ואיש נפלא…

הוויכוח ארך שעה ארוכה בלא להגיע לידי הכרעה, אבל איש איש מן היושבים קלט משהו, לפי תפיסתו, על חיי הקיבוץ. ביניהם גם חאמדה, שעשתה כל אותה העת אזניה כאפרכסת…

למחרת היום, אחר הצהרים, באוּ אחיות שרינה עם ילדיהן כמנהגן – פּעם־פּעמיים בחודש – לבקר את שרינה. כל אותן השעות בילו יחד וחאמדה שירתה אותן וטיפלה בקטנים. לעת ערב הקדימה סמרה ללכת כי גרה רחוק ב"אוהל משה" ושרינה יצאה עמה ללוותה עד קצה הרחוב.

אותה שעה פנתה עדה כדרכה, סוערה ועליזה, ואמרה לחאמדה: אני רואה שאחותי טובה לך עתה מאשר כל הימים – הנכונה ראייתי? או טעוּת עמי? מה קרה?.. וברי לי, שגם בך כאילו קרה משהו טוב…דבר משׂמח… הנכון? והוסיפה וגיבבה שאלות על שאלות.

אותו רגע עלתה מחשבה בלב חאמדה: האפשר, היתכן לרמוז לעדה כל שהוא מיחסיה עם גדעון, כרמז… כהתחלה… למה שעתיד לבוא? אבל מיד הדפה מחשבה זאת אחורה: זהירוּת! אלף פּעם זהירוּת! לכל היותר תתייעץ על כך עם גדעון לכשיפגשוּ יחד, תספּר לו כל השיחה הזו כשם שסיפרה לו על השיחות (והנשיקות של בעלה) בעבר… ואילו לעדה שחיכתה לתשובתה אמרה: ראי, עדה, אני מרגישה שאת אוהבת אותי באמת ואיני שואלת אותך למה תאהביני באשר האהבה היא מן הלב… בלי מחשבה… בלי סיבה… אבל בכל זאת הלא אין אוהבים אדם באמת אם אין מכירים אותו כראוי… ואַת סוף סוף לא תכיריני הכרה שלמה… לא תכירי לא דבשי ולא עוֹקצי… לא טובותי ולא מגרעוֹתי. אני מעולם אחר ואַת מעולם אחר אף על פי שאני קרובה עתה מאד לעולם שלכם… על זאת אני תמהה…

– תסלמי (תהיי שלום לי) על דבריך, על הבנתך… (הלואי ונספיק לדבר כל שנרצה בטרם תשוב שרינה); על אָמרך כי לא אכירך – לא צדקת. אני מכירך זה כמה שנים מיום בואך אל הבית הזה. אני מכירך מעשייתך ומנהיגוּתך בכל… למי שיש לב בקרבו עיניו רואות עד למרחוק ולמי שאין לו לב, גם מקרוב אינו רואה כלום… מכל שדיברנו יחד בפגישותינו הכרתי את לבך, את פּנימיוּתך, רצוני לומר: את בינתך את עוז רוחך ואת גורלך… כן, חאמדה, גורלך יפגע בלבי…

שאחת כמוך צעירה, חמודה, והיא עשוקת גורל, עזובת מזל – למה? רבות שאלתי עצמי למה נועדו לך חיי נזירות אלה? כמה פּעמים… ככה פתאום… כשהייתי מניקה את הקטן שלי – עלית פּתאום בזכרוני… חשבתי עליך, זכרתי שאת מטפלת בילדי אחותי ומתיגעת עמם… ואיך תשאי את עול הגורל הזה, שימנע ממך להניק ילדיך, לחיות את חייך? ועם כל זה תמיד אראך זקופה, מוצקה, לא קדרוּת עיניך ולא מרירוּת בלבך… בגלל זה אוהבך… גם אכבדך…

היתה חאמדה מופתעת מעצם דבריה ומדרך הבעתם. רגע היתה כנבוכה משפעת חביבוּת, שלא ציפתה לה ולא ידעה איך לקבל ומה לקבל מדבריה.

לפיכך, כנראה, נשמעה תשובתה מתוך גמגום וטשטוש קצת:

– וללהי (באלהים), לא ידעתי, לא עלתה על דעתי שכל כך את חושבת עלי לעתים… עתה אתמה יותר מראותי שתאהביני כאהבת אחות, לוּ היתה לי אחות בגילך, היתה אוהבת אותי וחושבת עלי כמוך… – אמרה דברים אלה והחרישה כמתוך הרהורים.

שבה עדה ואמרה: את הרבית דבריך על תמיהתך מאהבתי אותך אבל לא ענית לי דבר על שאלתי, אם נתחדש דבר מה לטובה אצלך…

– ראי, חביבה, כיוון שמאמינה אני באהבתך, לא אסתיר ממך, שאמנם יש עמי משהו חדש…. אבל לא הגיעה עוד השעה לגלותו… מוקדם מאד עדיין, אבל, אין ספק בעיני, לכשתגיע השעה לכך, לך אגלה בראשונה, לך יאתה…

ברגע זה נכנסה שרינה בהתנצלה בפני אחותה כי אחזו בה מַכּרוֹת טרדניות ברחוב והאריכו דברים עמה.

בשבוּע שלאחריו, ביום שלישי עם חשכה, פגש גדעון את חאמדה מחוץ לעיר, ברחוב הסמוך ל"ברכת ממילא", כפי שהורה לה לפני שבוּע; הם הלכו רגעים אחדים והגיעוּ לבית קטן בן שתי קומות, שהיה מרוחק מהבתים המעטים בסביבה.

נכנסו. בקומה התחתונה חדר אכילה, חדר מנוחה וחדרי שרות. עלו לקומה השניה. שלושה חדרים. אחד חדר משכב. הדירה נראתה נקיה, הריהוט בחדרים לא עשיר ביותר אבל די נאה. הבית שייך לאחד מידידיו הערבים מימי נעוריו. הוּא נסע עם משפּחתו, אשה ושני ילדים אל קרוביו בארגנטינה “להתראות” וישהו שם כחצי שנה. נפגש עמו, במקרה, לפני שבועיים וביקש ממנו, אם אפשר, שישתמש בימי הקיץ האלה להביא הנה את משפּחתו, שיש שבוע ימים מחוץ לעיר – הסכים ברצון ונתן לו המפתח.

אחר ארוחת הערב ישבו בספּה הרחבה בחדר האמצעי. החדר היה מואר דיו בלי שיפרוץ אור החוצה. רוח קרירה נשבה מן החלונות הפּתוחים בכל החדרים.

לפניהם היה ערוך שולחן בפירות, קלָיות ובקבוק יין.

גדעון מיאן לשמוע מפיה כל שיח שהוא. “עתה – היה חוזר ומתבדח כל אותה העת – קים רק שיח אחד, שיח נשיקות, לטיפות, חיבוקים”…. "הלילה עלינו לגבות חוב־אהבה, שנערם במשך שנתיים ויותר… “חבל לבטל הזמן בדיבורים, אשר לבנו לדבר, נדבר אחר חצות לילה” – – – – – – – – – – – – – –

– גדעון, חמבוב, ראה, כבר בקע אור השחר, המותר עתה לדבּר מעט

– מה? השחר? ענה – תוך נמנום – שפיר, אבל חכי עוד מעט…

– הבי נא – –

– די לך… הטרם תשבע? תאוותן שכמותך!..

– ממך לא אדע שׂבעה… לעולם…

עם האר היו לגמרי קמוּ.

אחר פּת שחרית שבו וישבו בספה בחדר האכילה. היא התרפקה עליו והשמיעה בחן דיבורה: ג’דעון, ג’דעון, עד מה רוממתני, עד מה חידשת חיי! אתה, גַ’וְהָר (עצם, עיקר) הטוב והיושר! שמע אשר אוֹבה להגיד לך: אני מלאה עתה מטוב לבך כמו לא הייתי מעולם, אה… אה…! לוּ הייתי יודעת לכתוב “חקיאת” (סיפורים) כמו שקראתי בספרים אצלכם, כי אז כתבתי והוכחתי לעולם, שאתה הנאמן, האציל, המופלא, מכל אוהבים שבעולם, כן באלהים! ומרוב טובך, שאני מלאה אותו, כמו יצהל דמי בקרבי, כמו ירון בי שיר לא ישמעהו איש, אך אני אשמעהו בחובי ואחפוץ להיטיב לכל, לעזור לכל, לברך כל עובר אורח לפני. וזה הכל – מידך בא לי, אין יד מאושרה, מקודשה לך! אבל חכה, חכה חביבי, האם עדיין לא שבעת, אהוב לבי? חכה, שמע: התדע מדוע ארגיש עתה את כל עומק אהבתנוּ ואת עוצם טובה? זהו משום שעד עתה, כשהלכנו בבית בתרמית ובשקר נגד שרינה, היינו: מאחרי גבה, הייתי גם אני דואבת בסתר, גם אני רויתי עונג מזה ובחלתי בחיי מזה… ומחמת ההכרח דאבתי ושתקתי… והנה כשבאת וגילית לי את מחשבתך והחלטתך לגלות סוף סוף את המסוה, מחר או מחרתיים, כמו חדרה בי רוח חדשה; אוף שעדיין מהלכים אנו בדרך נסתרה, חשוכה, אבל דומה עלי חשכה זו כחשכה שלפני השחר… שעוד מעט עלה יעלה השחר…

– הטיבות לאמר, אהובה. חשכה שלפני השחר, אם גם יתמהמה קצת – עלה יעלה – אקוה כי שחרנוּ יזרח עוד השנה בסעד האל. אחר הפסח אבקש באחד הימים שעה טובה, מתאימה, לנסות לדבר אל שרינה – אין שאללה.

– אבל, שמעני, מחבוב, אשאלך דבר והוּא שמור בלבי זה כחודש ימים, מאז דיברו בבית על עקירת השתילים בקיבוץ. מאשר סיפרת אתה על חיי הקיבוצים, ידמה לי שאתה מכבד ומוקיר אנשיהם ונשותיהם – הנכונה מחשבתי

– כן, אמת, אלה אנשים טהורים במדותיהם ובמחשבותיהם. אם לא ירמו לא ישקרוּ, לא יגנבו, לא יפעלו כל רעה לזולתם, לא משוּם שהדין (הדת) תצוה כזאת וכזאת אלא משום שלבם יצוה עליהם, באשר לבם אנושי, רחום והם כולם אַזְכִּיָה (משׂכילים) אין שם גדול וקטן, עשיר ורש, נכבד ופשוט – כולם שווים. כולם קוראים לעצמם “חברים”. גם הנשים חברות. הנשים עובדות כל עבודות כמו הגברים והגברים עובדים שם עבודות נשים. בעצמי ראיתי כמה פּעמים הגברים משמשים במטבח ומחלקים אוכל בחדר האכילה – שם אוכלים כולם יחד. אין הם עובדים במרוּת של מי שהוא. הם עומדים ברשות עצמם. אין מקבלים שכר עבודה – הכל נכנס לקופת הקיבוץ.

– ואיך עם הנשים? זה אמת ששם מעורב…

– לא, לא, יש לכל זוג חדר קטן לעצמם. ויש שם הרבה בחורים והרבה בחורות; כשמתאהב בחור בבחורה – נותנים להם “חדר משפּחה”. אבל, אמת, הם חפשיים, טבעיים וקלים בעניני נישואין.

– וכל אחד שרוצה להיות כמותם, להיכנס לקיבוץ – נכנס ונעשה חבר?

– לא, יש להם תנאים, תנאים הם פּשוּטים ברוּרים: אם בא בחור או בחוּרה, או מי שהוא, ומודיע להם שהוא רוצה להיות חבר מקבלים אותו לנסיון כמה חדשים. אם רואים בו שהוא אדם הגוּן ויודע ואוהב לעבוד ומחשבותיו כמחשבות הקיבוץ מקבלים אותו כחבר.

– אם אגיד לך עתה דבר, שאולי יהיה בעיניך כמו “חמאקה” (טפּשוּת) אל נא “תקחני” (תאשימני), רק אשמע דברים בפיך למען אבין…

– מה, למשל?

– האם לא תחשוב, שלמען התפּטרוּתנוּ והתנערוּתנוּ מ"צגט" (מלחץ) ההסתתרוּת וההתכּחשוּת, ולמען נשתחרר מן הפחד התמידי והתרמית שמכרסמת בלבנו – האין אפשר כי תקחני אל קיבוץ אחד, שאעבוד בו כאחת החברות, הלא אמרת שאין האנשים דתיים ולא איכפת להם דת ומצוות, הם דורשים רק לב ישר וידים עובדות, היעשו הם הבדל בין יהודי למוסלמי אם אני מסכימה לכל “המדהב” (השיטה) שלהם?

– אראה, חביבה, שזה הענין – –

– אבקש מחילתך, אלופי, עדי אגמור דבר… ואם איכפת להם שאני מוסלמית, ערביה, הרי אני יכולה להיות כיהודיה “ממש”, אני יודעת כל הדינים והמצוות, “קידוש” ו"הבדלה" ו"ברכת המזון" ו"פּזמונים של שבת" (אני יכולה להגיד להם הכל בעל פה אם ירצו – אמרה בבדיחה). ואם תרצה, אני יכולה לאמר שאני יהודיה באמת. גם לי לא איכפת יהודי, מוסלמי או נוצרי (לי איכפת לב האדם!). ואז אם תקחני אליהם תוכל לבוא לבקרני כפעם בפעם, הלא הם קלים – אתה אומר – בעניני נישואין ואז… אז אזכה גם אני לילד ממך… לילדים שלי… אניק ילדי משדי, אשאם על זרועותי ואגדלם כמו ילדי הקיבוץ לאנשים… אנשי אמת… אוהבי חסד… דורשי טוב לכל אדם… בנים לי ממך… כמוך… מה? המאד שוגה אני במחשבותי? התצחק לי על חָשבי מחשבות כאלה?

– חביבה, מתוקה, איך אצחק לך ואני רואה מכל מלה מדבריך שמחשבתך ישרה, ולבך טהור, שהנה גם את תדאבי ותעצבי כמוני על לכתנוּ בשקר ובתרמית; וכלום לבי אני לא יכאב עלי מראותי אותך חיה לריק במיטב שנות חייך ללא ילד שלך בחיקך? ואני, האם לא אהיה מאוּשר לראות ילד שלך־שלי? אבל אַת ברוב תשוקתך לא העמקת לחשוב בדבר הזה. אמנם סבור אני, שבקיבוץ לא יבדילו בין ערבי ובין יהודי; אם יבוא אליהם ערבי ויחפוץ באמת ובתמים ללכת על פי דרכם סבור אני שיקבלוהו. ויתכן שלוּ הלכת אַת, או אני הולכתיך, לאחד הקיבוצים ואמרנו להם ככל אשר אמרת לי זה עתה, היו מקבלים אותך. כך נדמה לי. ואני יכולתי לבוא לבקרך פעם פעמיים בחודש – אבל בזאת לא היינו משיגים מטרתנוּ, כי לא היינו יכולים לחיות יחד בקיבוץ. לזאת לא יסכימו, שיבוא איש מן החוץ, לא חבר, וילוּן עם חברה – זאת לא! זה רחוק לגמרי מדרך חייהם. ואם גם נניח אחת מני אלף שהיינו יכולים למצוא דרך להיות יחד בסתר – הרי מה הועלנוּ? הרי שבנו לחיי תרמית ושקר גם כלפי אנשים הקיבוץ – האל ישמור! ואת כאילו שכחת ברוב תשוקתך וצערך, שאני גמרתי אומר – ויהי מה, “ולוּ אָקים העולם ואושיבנו” – לקרוע את המסוה ולהיות שליט בחיי בדרך גלוּיה, ישרה, טהורה! ומה יתן ומה יועיל לנוּ הקיבוץ

– אכן, לך הצדקה. אני תעיתי בדרך מחשבותי. נשליך יהבנוּ על האל והוּא יורנה לנוּ לטוב ו יעלה עלינו אור השחר בקרוב כפי שאמרת.

כח. בירושלים החדשה    🔗

ואוּלם “אור השחר”, לא נגה עליהם בקרוב כאשר קווּ מחמת התמורה הרבה שחלה במהלך חייו של כוואג’ה גדעון עם עקירתו מן העיר העתיקה לגור מחוץ לעיר.

לאחר הכרזת בלפור על הקמת הבית הלאוּמי בארץ ישראל, בהתרקם בלב יהודי הארץ החלום הגדול של גאוּלת ישראל, בפרט בימים הראשונים להתרוממוּת הרוח ולצהלת הלב עם הישלח לארץ נציב עליון יהודי – הרברט סמוּאל – פרחו בקרב הישוב היהודי בארץ תקוות גדולות לרוב. בעיניהם של יהודים כמו נצנצו ניצוצות מזוהרים של “ימות המשיח”.

אז קמה תנוּעת בנין גדולה מתוך רצון להרחבת הגבולות סביבות ירושלים. שכונות חדשות נאות, מרוּוחות, קמו מהרה במערבה, צפונה, ודרומה של ירוּשלים. דומה היה כמו הולכת ירושלים מתנערת ממעטה שִׁבְיָתָהּ והיא מופעיה זוהרת בחוסן יפיה והוד קדמותה.

באותן השנים הראשונות של השלטון הבריטי יצאו אפוא רבים מתושבי ירושלים העתיקה אל השכונות החדשות, שבמרוצת הימים הגדילו והרחיבו את ירושלים החדשה.

העיר העתיקה היתה מתרוקנת והולכת משנה לשנה, מחודש לחודש. כל תושב בעיר העתיקה, שחשב עצמו בעל בעמיו יצא מחוץ לעיר, האמידים לדירות נאות והפּשוּטים לדירות רגילות. ממשפּחת הגארסאנים היו שני אחיה הגדולים של שרינה מן הראשונים שבנו להם בתים חדשים בשכונת “רוממה” (במערבה של ירושלים). באותן השנים קנה כוואג’ה גדעון מגרשים אחדים בשכונות שונות לשם עסק. (הוא המתין באורך־רוח שנים מספר ומכר רוּבם בריווח גדול).

אבל הוּא עצמו לא נטה כלל לעקור דירתו מן העיר העתיקה. פתויי ידידים ודברי חלקות של קבלנים לא הזיזוהו מעמדתו, אם משוּם חשיבות מסורת (במגילות עתיקות שבידו), שהמשפּחה נמצאת בירושלים למעלה מארבע מאות שנה, או משוּם הרגלי חיים ואמונות “מקובלות” שכוואג’ה גדעון היה מחבבם ומקיימם מילדוּתו. בין כך ובין כך לא נאות לצאת לגוּר מחוץ לחומה. כלפי המשדלים אותו בדברים שהגיעה השעה, שיֶצא מן הדוחק למרחק ומן “העתיקות המאובקת” אל המראות המרחיבים עין ביופיים, היה כוואג’ה גדעון משיב להם: אני, הו אישים, דומני, שחוּטים דקים מן הדקים יוצאים מן הרחובות ומן הבתים האלה ואופפים אותי והם לי כמין עור שני, כמין קמיע ואם אני הולך מפה אני קורעם מעלי, כאָמרך: אני קורע עצמי מעצמי. ועוד אגלה לכם: אם יש ואני סועד פעם אצל ידידים מחוץ לעיר – אם תאמינו או לא תאמינו – איני שׂבע, איני מרגיש שובע, כמו חסר לי האויר של העיר הזו. ואתם יודעים: אני לא “קצ’וֹטוֹ” (אדוק, צדיק), אבל לא אוּכל להיות לא כמו שאני. ואני מרגיש כמו ברית כרותה ביני ובין ירושלים. אני לא אוּכל לבגוד בה. זה מין בגידה בירושלים. ועל בגידה… – הוֹ הוֹ – סובל אני לא מעט… וגם אומר לכם: איני יכול שיעבור עלי יום בלי שאשקיף מרחוק, בקומי בבוקר, על הר הזיתים, ועל “בית החיים”…

טענות וּויכוחים כאלה וכאלה נשמעוּ כפעם בפעם בביתו של כוואג’ה גדעון והוּא עמד על דעתו, איתן כסלע בביתו.

ובכל זאת מהלכי החיים והתפּתחותם ובתמורתם תקיפים וחזקים הם מהרגלים ישנים שעומדים כקפואים על שמריהם. ותמורות כאלו אילצו גם את כוואג’ה גדעון להוציא ישן מפני חדש.

בעצם שנות העשרים – 1920 – 1926 – נתרוקנה ירושלים העתיקה מאנשים נכבדים ונשואי פנים. (ואביה של שרינה היה גם הוא מן הראשונים שיצאוּ לאחת השכונות החדשות; שרינה חזרה בכל עת מצוא כעל פזמון חוזר, שאין עם מי להתרועע בעיר ואין כבר עם מי לדבר). אבל הגורם המכריע בדבר היה הבן הגדול שלמה אשר מאז הגיע לגיל בר מצוה עבר לבית הספר העברי מחוץ לעיר והמרחק הרב עד לבית הספר גרם לו קשיים ועייפות יתרה. ועוד שנה יהיה חייב גם אלעזר הקטן לעבור לבית הספר מחוץ לעיר. על לימודי הבנים בפרט על לימודי שלמה היתה גאותו של האב (שנודע כתלמיד טוב וש"יש תקוה ממנו" כדברי מורהו). כל שדפדף אביו בספריו והסתכל במחברותיו היה חוזר ומשמיע לאזניו: ככה, בני, אתה צריך להיות “שלם” (משכיל), שלא תתחרט אחר כך כל ימיך, כמוני, שלא למדתי לא תורה ולא חכמות. אני אתן לך כל שתרצה בלבד שתלמד. לצאת לעולם להריח ממון תספיק תמיד. אבל ללמוד לא תוכל אחר כך… לא תוכל… עתה זמנך.

טובתם של הבנים וכל יתר הנימוקים חָברוּ יחד והסכם והוחלט להתחיל בעזר האל מיד בבנין בשכונה חדשה בצפון־מערב לעיר.

שמונה חדשים ארכה הבניה (בית בן שתי קומות), לפי תכניתו והתבניתו של כוואג’ה גדעון בעצמו. ואף על פי שהבית לא היה מן היפים ביותר בין בתי השכונה, אבל ודאי מיוחד היה בצורתו ובמקוריותו: על ארבע עמודים מחוטבים לנוי עמדה הקומה העליונה. הגג היה שונה מכל הבתים המכוסים ברעפים, גגות שאינם עשויים לשום שימוש. גג ביתו של כוואג’ה גדעון היה ישר, רצוף שכבת בטון עבה ומוקף מעקה, קורות דקות של בטון, בגובה אמה, ובארבע קצות הגג עמדוּ עציצי אבן נאים. וכשם שהמראה החיצוני היה בולט בצורתו המיוחדת מיתר הבתים כן גם הפּנים: חלוּקת החדרים לסוגיהם בקומה העליונה (התחתונה עמדה להישכר) היתה בדומה לחלוקה בבית הישן בעיר…

בראש חודש סיון שנת תרפ"ז (1927) נכנסו לדירה החדשה.

שינוי המקום הביא אמנם לשינוי גם במהלכי בני הבית כולם, למן האב, האם, הבנים והגיע במובלט גם לחאמדה.

בראש ובראשונה ידעו הבנים טעם החידוּש: הגדול, שנכנס ב"מכבי הצעיר", ואחר הלימודים היה נתוּן עתים קבוּעות בהתלהבות ב"פעולות" של תנוּעת הנוער. הקטנים – שהיו סמוכים לבתי־אולפנא שלהם והיוּ מעורבים בין הרבה חברים.

שרינה, שהיתה קרובה לאחותה הגדולה ולדודותיה והיתה מצויה לעתים בבתי שעשועים: ראינוע. תיאטרון וקונצרטים.

כוואג’ה גדעון עצמו העביר משרדו ואת מחסנו לסחורות בסיטונות מחוץ לעיר ברחוב יפו, כיוון שמרכזי התנועה במסחר “קפאוּ” בעיר העתיקה ברחוב היהוּדים. עם זאת את עסקיו בעדרי מקנהו ריכז כמלפנים סמוך לכפר השילוח. וכשהיה פּוקד את המקום פּעמיים־שלש בשבוע היה יורד ל"בית החיים" ושם עינו על הנעשה שם: תיקוּן הגדרות במקומות פרוצים, חיזוק קברים עתיקים ותשלום חשבונות לעובדים (שמאז נפטר הדוד נסים והדוד יוסף הזקין למדי חיב היה גדעון לפקח על כל אלה, באשר בני הדודים היו צעירים הרבה מגדעון).

ואילו חאמדה מלבד שהיתה שותפה לכל המהלך החדש, היתה שוקדת עתה בלימודים בשעורי ערב פּעמים מספר בשבוּע. וביום שבת לא החסירה כל הרצאה באחד המוסדות – ככל אשר נזדמן לה. לא הבדילה ולא בחרה בין הרצאה להרצאה – הכל תאבה לשמוע. כעין צמאון לדעת, ללמוד, להכיר, נעור בה בבקרה בקביעוּת בכל הרצאה שהיא, דומה היה כמו הולכת היא שם לקראת “נחוּשים”, לקראת איזה אות שיהא רומז לה משהו על הצפון בחדרי לבה…

יש ובערבים, אחר כל עבודות הבית, ביקשה משלמה כי יראה לה מה שלמד היום בבית הספר. לפנים היתה היא עוזרת לו בחשבון ובכתיבה ועתה – “נהפך הגלגל” – היא לומדת ממנו. ויש וישבה בקביעוּת שעה ארוכה ועברה על כל הטוּב האצוּר בילקוט של שלמה והוּא שראה עצמו ידען והיה מכריז לעתים שהוא “בכלל גדול”, שהוּא כבר בן ארבע עשרה, היה מתפאר בלבו, שהיא זקוקה לתורתו. והיא נוכחה שאמנם מטיב הוא להסביר לה ענינים “בחכמת הטבע” ובמכונות, אבל גם הוא שיבח את “תלמידתו־מורתו”, שיש לה “שכל טוב” ו"זוכרת מצויין" היסטוריה עברית והיסטוריה כללית.

בני המשפּחה וגברת הבית היו לעתים מדברים מתוך בדחנוּת על תשוּקתה של חאמדה להרצאות ול"חכמות". כשנתגלגלה שיחה כזאת באחד הימים לפני אורחים בנוכחות גדעון אמרה לה גבירתה: אני חוששת, שהתיי כל כך מלומדה, שיתפוס אותך איזה בחור יהודי ותתחתני עמו ואנו כולנוּ נישאר “עם אף ארוך”. השיבה לה חאמדה": אל תחששי, גברתי, אם יקרה דבר כזה – לא אעזוב אתכם, אגור אני ובעלי יחד אצלכם ותמיד נהיה יחד…

המענה שהיה מובן במשמעו הנסתר לגדעון הביאו לידי צהלה והוּא קרא: יסלם תֻמֵךְ (שלום בפיך).

ואמנם, בימי ההעברה אל הבית החדש, כשמצא גדעון שעת כושר לשבת לבדו עם חאמדה, הואיל גדעון להבטיח לה שהנה, רק יעברו ימי המהומה ויסתדרוּ בבית החדש ככל שדרוש – אל לו עוד להמתין. בהקדם יגש לדבר אל לב שרינה – “ברשות האל יתעלה”.

אולם מסתבר, שהאל עדיין לא הואיל, משום מה, לתת רשותו למילוא אותה משאלת־לב. שכן, אם הבית החדש גרם לכמה וכמה שינויים על פני שטח החיים, אבל החיים עצמם למהותם ולתהליכם נמשכו בירושלים החדשה כמו בעיר העתיקה.

הסידורים והשכלולים נסתיימו סוף סוף לתומם. אבל מכאן ואילך – כל שחוללו הימים הרבים – כימי שנתיים – בבית כוואג’ה גדעון לשבט או לחסד, לשמחה או לדאגה, כגון מחלות הילדים הקטנים, מחלות שכיחות ולא שכיחות, הריון הגברת בפעם הרביעית והולדת הבת דינה (על שם אֵם גדעון), מות אבי שרינה אחר מחלה ממושכה וכן המסעות בשעתן (שנה אחת בקיץ ללבנון ובשנה השניה בחורף לטבריה) אל אלה ועוד כאלה – כולם עיכבו, הפריעו השיבו אחור את התקוה למצוא ימים “מתאימים” להתחיל לנסות דבּר אל שרינה. כלום אפשר היה להעלות על הדעת לקחת דברים עמה בעת הריונה או אחר לידתה או בימי אֵבל־אביה וכדומה ימים עמוסי דאגה וטרדת־נפש או ימים טובים ברוב המולת שמחה?

עם זאת, כל האירועים והמעצורים האלה בשעתן – ובמרוצת הימים – לא גרמו לאכזבה או ליאוש לחאמדה, אלה נשקלו ונמודו בדעתה בשעתן עד כמה תפריע ותכביד על גדעון הצרה החדשה, או התופעה החדשה, לפעול כאשר יזם ונכסף לפעול. ואדרבא, לא זו בלבד שלא קצרה רוחה ולא רפוּ ידיה מהתוחלת הממושכה, אלא שמהלך הענינים, מאז יצאוּ לגור בחוץ לעיר, נשתפר למענה וכאילו “אותות הזמן ירמזו לטובתה, לא, חלילה, לרעתה, כאילו הימים מדבּרים בעדה. כזאת הסיקה מ”אֻמוּר וָאקְעָה".(מעובדות גלוּיוֹת):

עובדה ראשונה: יחסה הטוב והנעים של שרינה אליה. היא נוכחה למדי, ששרינה תטה פניה לטובה אליה כל הימים. אם מחמת שנוכחה וראתה, עד מה היא מסורה לה בנאמנות וממלאת כל מוצא פיה בלב ונפש, דואגת לעובד הקטן ומקילה מעליה טיפולה בדינה התינוקת, בכביסת הלבנים שלה, בטיוליה עמה יום יום כמעט, ועם זאת הבית כולו, ארבעת חדריו הגדולים והמסדרון, המרפסת, המטבח והכל – תמיד מבריק הכל מנקיון (אמת: האשה הקורדית עושה כל עבודות הנקיון, אבל היא, הגברת, יודעת וגם אומרת: עינה של חאמדה בוחנת הכל וידה של חאמדה ניכרת בכל).

עובדה שניה – יחס הילדים אליה שנשמעים לה, עושים רצונה וגם מחבבים אותה. הן היא, בעצם, “המגדלת” אותם והעושה הכל למענם. והגדול, שלמה, שבמרוצת הימים נתקדם הרבה והוּא רואה עצמו עתה “כמורה” שלה בכל זאת הוא מציית לה, מבטל רצונו מפני רצונה כדי שלא “תתעצב ממנו” (אגב, כזאת יעשה לרוב שלא בפני אמא… ואילו בפניה מראה לה, לחאמדה, התנגדוּת… הוא “סייאסי” (פּוליטיקאי) פּקח קטן… עד כך מזוגה היא בחבה בחיי הילדים כאילו היא אֵם שניה להם…

ואפשר – סברה חאמדה בסתר לבה – נתרכך מבטה הקפדני של שרינה כלפיה באופן טבעי: משום שפניה עצמה, של חאמדה, נראוּ שקטים, טהורים, מאז חדלו מתרמיתם בבית, שכן כנראה מקודם היה משהו לא טבעי מסתמן בפניה או נוצץ בעיניה, כי אכן אמת אשר יאמרו: השקר יחרת איך שהוא בפני המשקר והכזב יורגש במבטי עיניו. ואילו בימי התרחקותם ממקור התרמית בבית ככל יכלתם – הונח לה, לחאמדה, ועל ידיד כך הונח לה לשרינה…

ועובדה שלישית שהקלה על צפייתה של חאמדה היתה – בקיום הבטחתו של גדעון אליה: בתקופת שתי השנים האלה בינות האירועים והענינים על אף ההפרעות והתקלות, המציא גדעון לפחות פּעם בחודש המצאה מחושבת־מדוקדקת לפגישה יחד עמה ללילה או ליום מחוץ לבית. ממסירותו של האהוב אליה עד כך היתה חאמדה שואבת רגשי עידוד לעצמה והערצה לגדעון לאין ערוך. בפגישות אלו היו מגלים ביניהם כל אשר נאלצו להסתיר, להחניק במשך שבוּעות או חדשים.

באחת הפּגישות בשנה האחרונה, לאחר הפסקה ארוכה, נכספה מאד חאמדה לדעת אם אולי התחיל כבר גדעון “בחָריש” – כדבריו – אם הגיע לידי רמז כל שהוא בשיחה עם שרינה? פּתחה ואמרה כך: התדע, אהוב נפשי, אני מתפללת לילה לילה לרבוני מעומק לבי להצלחתך בשעה שתפתח פיך לדבר אליה. כל שאהגה ביום בכך, כל שעולה מחשבה זו בלבי, שאתה התחלת כבר לדבּר אליה – אני רועדת מפחד, אני מרגישה: קור אוחז כל גופי…

– למה כל כך? אמת שעת אִרְגַ’חִיָה (הכרעה) היא, אבל מה הפחד והקור?

– היא עלולה – האל לא יגזור – להתרעש (להזדעזע), להתעלף – האל לא יגזור.

– אני מבין חששך… אבל אני אדע איך אדבר אליה… איך אגש לענין…

– אני חרדה, שאיך שתדבר אליה עלולה – אל יֹאבֶה האל – להתמוטט… כלום תשמע דבר כזה ותשב ותחריש?..

– התדמי לך שאני אגלה לה שאני חי עמך מכבר? לא, חביבה, לא כך. מפני המטרה האמיתית שלנו, מותר לשנות קצת את המצב…. בדעתי להגיד לה שאני אוהב אותך מרחמים, מהיותך אצלנוּ ככה… עזובה… כל השנים… ורצוני לקחתך כאשר ותגורי בבית אחר… על פי הרושם שיעשו דברי אלה עליה אדע איך להמשיך ולהסברי לה.

– האין אתה חושש, ש"תקים עלינו את הקייאמה"? (תצא מכליה) ותביא אותנוּ לידי פ’ציחה (קלון, חרפה גלשיה).

– אני אתנהל בשיחתי עמה כהתנהל אב עם בת קטנה; צעד, צעד; אם תראה אורך־רוח וגודל־נפש אכרע לפניה ואנשק ידיה ואחר אשימנה כעטרה לראשי, כמלכה תהיה לי וגם לך (אף כי סבור אני שתהיי רחוקה ממנה בבית מיוחד לך). אבל אם “לַא שַמַח אללה” (חס וחלילה) תנהג בסכלוּת אעמוד על דעתי בכל תוקף – ויהי מה! אני לא אפול מנוצח לפניה, לפני שום איש, גם לא לפני ה"חכמים" (הדיינים), גם לא לפני השלטון – רק לפני אלהים וכל זמן שהרגשה שבלבי תהיה נקיה כלפי הבורא איני ירא ואיני נרתע מכל כח בעולם.

היא התרפקה עליו כמבקשת להתמזג בין זרועותיו והיתה לוחשת: הו, מה עז ומה מתוק להישען בך, אתה בחיר הגברוּת!

אחרי רגעי דומיה נזדקפה ואמרה: כן, עלי לספר לך דברים שסחנוּ שוב עדה ואני בשבוע שעבר, שבאה אלינו לפני הצהרים ושרינה הלכה אז עם הקטנה לרופא.

– הבי ונשמע – “כֵר” (לטובה) “אין שא אללה” (ברצון האל).

– אתה יודע הלֻטְף (החן) והלהיטות של זו בדיבורה ובצחוקה.

מיד כשנכנסה ושמעה ששרינה הלכה לרופא, שאלה מתי הלכה. כשאמרתי לה זה כרבע שעה, אמרה מרוצה: טוב, יש לי פנאי בקרוב שעה, נוכל לדבר לאיטנו כרצוננו, והתחילה למשוך דברים מדברים כמשוך הדייג מכמורתו ממים עמוקים. אם אבוא לזכור כל שדיברה ואיך דיברה – תארך השעה, אבל אעזוב הדברים הצדדיים וארצה לזכור דברים עיקריים שדיברה התחילה בשאלה, כמו תמיד, מה חדש אצלי? עניתי, אין משהו חדש, הכל כרגיל.

אמרה: ואותו קצין צעיר תורכי, מה היה עליו סוף סוף?

אמרתי: זה כבר אין כל ידיעה ממנו, זה שנה וחצי כמעט – כך אמרתי לה.

אמרה: ואַת עדיין שקטה… מרוצה… ולא תדאבי בלבך?

אמרתי: לא שקטה ולא דאוּבה… כאתמול וכשלשום…

אמרה: אללה יסעדך (יאשרך), את בּנת (בחורה) מפליאה; אלמלי הכרתיך הייתי אומרת שאת פּתיה או קדושה, אבל אַת לא זאת ולא זאת ומי ידע מי את?

שתקתי, הצטחקתי סתם.

אז שאלה: ואיך “עַלַקַאת” (קשרים, יחס) אחותי אליך עתה? העודה טובה אליך כפי שספרת לי בפעם האחרונה.

אמרתי: כן, אין לה כל סיבה כי תשנה רצונה לרעה עלי.

שחקה רגע ואחר אמרה פתאום: האת מכירה נכונה שאני אוהבך, או, אולי, תחשבי בלבך שאני אחת “תְקִילַת דַם” (כבדת דָם, טרדנית), שתוחבת אפה בכל קדרה?

אמרתי: לא, באלהים, אני מזמן מרגישה שאת תאהביני.

אמרה: איך את מרגישה? במה, למשל?

אמרתי: מדבריך, מעיניך. הן יאמרו: עיני האדם כראי, ישתקפוּ בו צפונות לבו.

אמרה: הטיבות (לאמר). אמת הדבר… אבל לכן אני מתפלאה, שאני איני מבחינה ברוּר משהו בעיניך… ביחס אלי…

אמרתי: אפשר לא תראי בעיני דבר ברוּר, באשר את, השבח לאל, שׂבעת אהבה ואושר־חיים – ומה תוסיף לך אהבתי אני?

כך, בערך, היתה היא שואלת וחוקרת ואני עונה ומבארת… ואחר שוב אמרה אחר חשבה רגע: אם תאמיני לי או לא תאמיני כל פעם אחר היפגשנו יחד, לא אחדל אחר כך לחשוב עליך, לדאוב עליך: למה? למה יאבדוּ שנות חייך אלה לשוא? למה יעבור מיטב גיל חייך לריק? ולמה תשאי גזרת הגורל הזה כנוּעה וכפופה? אבל עם זה – חושבת אני – אם את נושאת המשא הכבד הזה – הריקניוּת בחייך, – שהרי אין משא כבד ככובד הריקניוּת שבלב – אז, אני משערת, שאַת נושאת איזה סוד נסתר, עמוק, פּנימי, הנותן לך כוח לשאת גורלך.

כשאמרה ככה, נרדעתי בסתר לבי, פן אפול ברשת דבריה ואומר איזו מלה שתחרוג מלבי וגמרתי בנפשי שאקצר בשיחה באיזו התנצלוּת ואשתמט ממנה, אבל היא המשיכה מיד ואמרה: שמעיני, חאמדה, אם יש לך משהו נסתר והוּא סוד עמך – אין לי רצון וכל זכות לבקש לדעת מהו סוד זה. סודך הוּא, ואין זה מעניני כלל וכלל. אבל אם אין לך דבר כזה, אז הגידי לי, אפשר אוכל אני לעזור לך לשנות מהלך חייך, להסב לך מעט אושר במידה שידי מגעת – זאת כוונתי, רק זאת…

נשארתי רגע ארוך שותקת, חוזרת וחושבת על מה שאמרה, כדי שאתפוס דבריה לתכליתם. כנראה, ארכה שתיקתי מדי. אז אמרה: אין צורך שתעני לי ברגע זה. חשבי בדעתך לאִטך. יעברו ימים, אף שבוּעות, ואם תרצי לגלות לי דבר אשמח לשמוע כל שתספרי לי…

אמרתי: הצדק עמך. עלי להשיב על דבריך לא בחיפזון…

שמחה לדברי וישבה והתחילה לשיר כמו לא דיברנו כלל. שרה השיר פעם שניה. אחר כך כתבה אותו לי. זה שיר יפה: יד ענוגה היתה לה… והמנגינה של השיר – היא מנגינה ערבית.

ולא חדלה ממני עד שלימדה אותו לי.

מה תאמר על השייטנה הזאת? איך היא מדברת ואיך היא חודרת אל הלב בקלוּת דברה וביושר לבה!

אמר גדעון: אכן, מעודה היתה כך, גלויה, ישרה, רחמנית, – היא “נסך” (העתקה) של הזקן שלה במדותיו. אבל הדם שלה לוהט כאש כמו של אביה… (אביה היו לו בסתר נשים… כן… אני יודע…). אבל היא גם חכמה ופקחה כגבר… היא יכלה להיות מלומדת, רופאה, מורה, כך אמרו בבית הספר בשעתו. ואם היא אומרת שאוהבת אותך – זאת אמת שלמה. גם אתי דיברה איזו פעמים עליך. אבל עמי לא האריכה הדיבור. גם זאת מחכמה. היא מבינה: עמי אין צורך לה לדבר עליך… אבל עם שרינה דיברה עליך, כנראה, לא פעם אחת ואני אולי עוד השבוע הזה בטרם אדבר אל שרינה, אפגש עם עדה ואדבר עמה. ואני סבור, היא יכולה בדרך מיוחדה, שלה, לעזור להשקיט את שרינה, להקל עליה את ה"כַּסְר" (הפּרץ). בשבוע הבא אתחיל, בעזר האל, לנסות לדבר אל שרינה במתינות ובזהירוּת בשעת הזדמנות מתאימה.

כט. מימי הדמים    🔗

בימים ההם כשבוע ימים לאחר פגישתם בסתר, הזדעזע כל הישוב היהוד בארץ ישראל מתועבות הרצח שחוללו הערבים בכמה ערים בארץ (בין י"ז לכ"ג אב תרפ"ט – 1929): בצפת, בירושלים, בחברון, בחיפה בחולדה, בבאר טוביה, נפלו חללים, גברים, נשים וטף למעלה ממאה ועשרים נפש. שואת חברון עלתה על כולן. כחיות טרף עטו הערבים על שכניהם – מודעיהם היהודים, הרגו, אנסו, הרסו (הרוגי חברון בלבד היוּ ששים וארבע נפש). והיהודים נעקרוּ מחברון, בהדרכת השלטון הבריטי, והובאוּ ירושלימה כפליטי חרב. חברון, קרית חמדת האבות, הנערצה בקדושתה לעם היהודי, המהוללה בנופה ואוירה נקרעה באכזריוּת ובוז מגופו של הישוב ומגופה של האוּמה כולה.

אף על פי שבמקומות רבים בארץ עמדוּ היהוּדים בכללם, והנוער בפרט, על נפשם והשיבו אחור בגבורה ובמסירות נפש כמה התקופות של המתנפּלים הערבים – בכל זאת הרגשת עלבון וכלימה, עם הרגשת דכאון ודאבה, שררו בקרב הישוב היהודי לאחר מאורעות הדמים. מאז גברה יותר ויותר ההכרה בקרב בני הישוב כי יש להחיש ולהגביר כח הגנה חזק כדי לעמוד ביום פּקודה כי יבוא.

במשך חדשיים – אלול ותשרי – עדיין היו נסיונות, מזימות נרקמות בסתר בחוגי ערבים ונחשולי זעם רוטנים בסתר בקרב הישוב היהודי כהדי רעמים אחרונים שלאחר סערה.

באחד הימים ההם, לאחר סוכות, הוזמן כוואג’ה גדעון פינחס אל משרד הועד הלאוּמי. ההזמנה נמסרה לו בסודיוּת.

משבא בשעה הנועדה הקדים היושב ראש – המנהל – ואמר לו, שכל אשר ידובר ביניהם יהיה חתום ואצור בסוד גמור, בן אם יגיעוּ לתוצאה ממשית בין אם לא יגיעוּ.

אין צורך בשבועה – הוסיף המנהל – הוא מסתפּק בדיבור כבוד מפי כוואג’ה גדעון פינחס, כי שמע על אודותיו ונוכח, שיש לסמוך על דיבורו לחלוטין.

אז גילה לו המנהל שהענין שלמענו נקרא הוּא בקשר עם “ההגנה”. ודאי שמע כוואג’ה גדעון משהו על ענין “ההגנה” ומטרתה.

– כן, שמע, אבל אין הוא יודע הכל לאשורו, כלומר: אינו יודע דברים במפורט.

אמר לו היושב ראש: אחר המחילה עמך: ב"הגנה" התנאי היסודי הוּא “הסתר דבר”. אין איש ב"הגנה" יודע אלא מה שיוטל עליו לדעת, לא פּחות ולא יותר.

– הבינותי, אדוני. כל הצדק עם כבודו. הסוד – הוא יסוד הסוד.

– שפיר, מר פינחס. עתה ניגש לעצם הענין. “ההגנה” זקוקה לארבעים־חמשים רובים. אקדחים יש לנו בצמצום ואילו רובים פּחות הרבה מהנחוץ. עשרות־רובים אחדות נחוצות לנו מאד כעת. אני רואה מהבעת פניך שאתה כאילו משתומם: כלום סוחר בנשק אתה שפונים אליך? מאין לך רובים?

– אמת, אדוני, אני תמה.

– אין אנו חשדים בך כלל שיש לך נשק. אנו יודעים שסוחר סיטונאי במכולת אתה ויש לך מקנה צאן ובקר. אבל אנו יודעים דברים שונים אחרים. אנו יודעים שֶׁבַּקִיִשְׁלֶה (בקסרקטין) ליד מגדל דוד, מצוי מחסן נשק עוד מימי התורכים ובו רובים גרמנים ותורכים לרוב. אנו יודעים גם כן שהמחסן נמצא בקצה המגרש הגדול משמאל, מאחרי צריפים גדולים. כן אנו יודעים שהקצין הממונה על הקסרקטין וכל אשר בו (גם על האסירים המצויים שם) הוא קפּטן (שר מאה) אנגלי, אבל סגנו בדרגה ובפועל הוא קצין ערבי, רשיד ע־טי, בן משפּחה ירושלמית. וכן יש לנו ידיעות מספיקות על אישיוּתך, ועל קרבת דעתך ויחסי ידידות שיש לך, כבן משפּחה ותיקה בירושלים, עם חוגי ערבים שונים, שאוהדים אותך ומכבדים אותך. ולכן חשבנו שאתה תוכל לבוא בדברים כפי שאתה יודע עם הקצין רשיד ותוכל אולי לרכוש את לבו, שימכור לך מספר רובים, בכסף מלא, במחיר טוב, לא במחיר יקר מאד, שהרי הרובים שם אינם בשימוש כלל, הם מונחים שם שנים על שנים. זהו עצם הענין.

החריש רגע ארוך כוואג’ה גדעון מתוך הרהוריו ואחר אמר: את הקצין רשיד ע־טי אמנם אני מכיר מכבר, אבל זה שנים שלא נפגשתי עמו. אבל “המשאלה” קשה כקריעת ים סוף מסיבה אחרת" שגם, אם נניח, שאוכל לרכוש את לבו של הקצין לשם “העסק” אבל איך יתכן להוציא מן הקסרקטין רובים כשתמיד, יומם ולילה, עומד זקיף ליד שער הקסרקטין?

אמר המנהל: אילו היה הדבר קל לא היו פונים אליך… אנו מסרנו לך חוטים ראשונים שבידנו, אתה, איפוא, אזור חיליך, חפּשׂ ומצא יתר החוטים ותפור את המלבוש כפי כשרונך והבנתך – מי יתן והצלחת.

– למתי נחוצים הרובים?

– אין הענין דוחק. אין אנו פועלים לקראת תאריך מסויים. שכן אין אנו צריכים לנשק לשם פעולה, שידועה לנו מראש, אלא לשם זהירות ליום מחר, כי יבוא, לפיכך אין אנו קובעים מועד מסויים. אבל יפה, כמובן, שעה אחת קודם.

בצאתו מעם היושב ראש ראה גדעון עצמו בנחת־רוח רבה, שכן לא זו בלבד שנמצא ראוי בעיני המנהיגים שיגלוּ לו סוד ה"הגנה", אלא שמעריכים הם את אישיותו – כפי שאמר בפירוש היושב ראש – ומאמינים שיצליח לפעול למען חיזוק “ההגנה” – וכי קלה היא זו בעיניו?

הרגשה זו לא עזבה אותו כל אותו היום ובכוחה של הרגשה זו קיבל עליו מראש לעשות ככל שיכולתו מגעת, להתמסר לענין בנאמנות ובסבלנוּת, להקדיש כוחות, מאמצים, גם ממון מכיסו, אם יהא הכרח, ובלבד שיזכה לבצע התפקיד החשוב הזה שהוטל עליו.

שנים־שלשה ימים פּרק מעליו משא עסקיו ודאגת ביתו והיה חוקר ובוחן איזו הדרך הטובה, הבטוחה, אשר תביאהו לסוף המעשה בהצלחה. שנים־שלשה ימים עקב אחר צעדי הקצין רשיד אפנדי בצאת הקצין מביתו בבוקר ובשובו בערב לביתו. לאחר מבחן מדוקדק במהלך יומו של הקצין, נוכח שהוא נוהג לישב בבית הקהוה היוָני עם חבר מרעים, מעטים או רבים.

ביום החמישי אָרב לו מרחוק בצאתו מן הקסרקטין ועקב אחריו משראהו פונה לעבר אותו בית קהוה – נזדרז להשיגו ונפגש עמו כבמקרה במדרגות. הפגישה הפתיעה אמנם את הקצין מעצם טיבה – פּגישה לאחר זמן ארוך מדי – שלא התראו, אבל כוואג’ה גדעון הגדיל והכביר מלים של נועם הפגישה. הזמינו לישב עמו. שתו והטיבו לבם ממיטב המעדנים שבמזנון היוני. ישבו שעה ארוכה ודיברוּ על כל אשר התגלגל והשתלב בשיחתם – ולא הזכיר כוואג’ה גדעון דבר על משרתו ותפקידו של הקצין כלל ועיקר. אולם עשה כחכמתו בדרך אגב והזמין עצמו עם הקצין למחרת היום באותה שעה בבית הקהוה, מתוך שמחה לחידוּש הידידות ביניהם.

גם ביום שלאחריו, משך כוואג’ה גדעון “מים משבע טחנות” וסח לו ענינים ומעשים שקרו לו ולזולתו – דברים שמושכים לבו של אדם.

ורק ביום השלישי לפגישתם – נתגלגלה שיחה, כמו על פי מקרה, בענינימסחר שונים וגם במסחר בנשק ש"פורח בסתר בעיר" ויש סוחרים שעושים עושר רב בענף זה! בסיום שיחו אמר: שמעתי בעקיפי עקיפין, שסוחרים מרויחים על כל אקדח שלש, ארבע לירות ועל כל רובה שש, שבע לירות – אני הייתי מוכן לקנות לוּ ידעתי המוצא לנשק, היינו: מהיכן משיגים הסוחרים האלה הנשק.

– מי הקונים? ודאי יהודים – שאל וענה רשיד אפנדי.

– נכון, יהודים קונים, אבל המוכרים הם ערבים… ואני הייתי רוצה לסחור, להרויח. הסייאסה (הפּוליטיקה) והעתונות, והאגודות לחוד – ומסחר לחוד.

כאן עשה כוואג’ה גדעון הפסקה, כאילו תמה ונגמרה השיחה המקרית בענין מסחר הנשק, נאנח אנחה, שהיה בה דאבת אמת ואמר: הגד, יא רשיד אפנדי, מה קרה לאחינו הערבים? איכה אבד לערבים “שִׁיהַמַת אל עַרַבּ” (חריפוּת השכל עוז, נאמנות) בעטיים של האנגלים הללו? היאך לא יבינו הנבונים בעם, אשר האנגלים יניעום כבובות וישתמשו בהם להצלחת עצמם, יסכסכוּ ערבים ביהודים ויהודים בערבים למען ישלטו הם על שניהם כאמור המשל: תְקַאתְלו אִלְחַמָארָה – סעאדת־אל רִכַּאבָּה (עת יריבו ביניהם החַמרים – ינוחו הרוכבים). האם לא חיינו ערבים ויהודים מאות בשנים בשכנוּת טובה, בידידות ונאמנות?

– עתה, יא כוואג’ה גדעון, ענין אחר… היהוּדים זוממים להשתלט על הארץ הזאת, להוריש את הערבים ולכונן להם פה שלטון לעצמם… זהו ההבדל, חביבי… ואמנם יודע אני יודעים רבים, שהרעיונות האלה צמחו במוחם של יהודים זרים מאירופה, הם הציונים החולמים חלומות מטורפים –

– הנח לי, “דַכִיל רַבַּךְ” (במובן, בשם ה') ואשאלך בגלוי, בלי חד כמו שאומר המשל העממי: אִלְבּידוֹ יחכּי לַא יִכָאף ולבידו יכאף לא יִחְכִּי (הרוצה לדבר אל יפחד והרוצה לפחד אל ידבר) מה רעה תצמח לערבים אם תשוב ותהיה ליהודים ארצם הקדומה פינת־מקלט שלהם יחד עם הערבים? כי, מי המציא מארת שטן זו, שהיהודים זוממים להתנקש – האל לא יסלח – בערבים? האנחנו אשר נעשקנוּ דורות על דורות בכל העולם נעשוק תושבי הארץ הערבים מדורות? אין חפץ היהודים אלא שיהיה גם להם כמו שיש לכל עם ועם, כמו שקמו בבת אחת, למשל, כמה ממלכות ערביות: סוריה, עראק ירדן, תימן ועוד ועוד. הן הגיעו זמנים חדשים אשר לכל אומה מנת־חלקה כברת ארץ לעצמה. ואמרו “דָארי זַמָאנַךְ וכַאלי אִלְעַקְל מִיזַאנַךְ” (דע את זמנך ושים השכל מאזניך). לולא נבוכו הערבים בארץ הזו ונפלו במלכודת האנגלים, כי אז השכילו וגברו על האנגלים לוּ אמרו: אנו בעצמנו נסייע ליהודים להקים להם בית לאוּמי פה ואין צרוך כלל באפיטרופוס שיעמוד על גבנו ושוט בידו… תנו לנו ונעשה זאת בהסכם ובהבנה עם היהודים. לא כזאת אמרו ועשו הערבים – היוּ מפתיעים את העולם והיוּ שׂמים לצחוק וללעג את הכזב והחונף של “האיסתעמאר” (האימפּרילאיזם) הזר. אבל, לדאבון לב, השתלטוּ בפלסטינה על העם הערבי, שהוא טוב מטבעו, אישים נרגנים, רודפי כזב ובצע ונעשׂו למנהיגים מהוללים ואמרו: אַבכּי עַלַא זַמַאן אִלִ סַוָא אִיל גָ’אהֵל שַׁמַעְדָאן – אבכה על הזמן שעשה את הבער לנר (למאור).

– אפשר ומחשבותיך וכוונותיך טובות ונכונות, אבל לא כן מזימות הציונים האלה… ואילו היהודים פה – כמו שאתה אומר: מי שאינו רוצה לפחד ידבר – יקומו ויגידו: אנו אין לנו חלק בתעמולת הציונים ורצוננו לחיות בשלום וידידות יחד עם הערבים בארץ –

– מחול לי, כבודך, לא הבינותני. מחשבותי הן הן מחשבות הציונים או מחשבות הציונים הן הן מחשבותי, גם הציונים הכריזו והצהירו כמה פּעמים, באמת ובתמים, שרצונם להקים שלטון בארץ יחד עם הערבים לטובת שני העמים.

– אבל, חביבי, הן המהגרים הזרים הבאים כמעט יום יום מארצות תבל, בסופו של דבר – אם יותן להם – ישתלטוּ בארץ!

אַללה אכּבּר! (האל הגדול!) כלום זוהי כל הנדיבות הגדולה, שיראה העם הערבי כלפי היהודים שיתנוּ למאה אלף או למאתיים אלף יהודים לחיות בפּלסטינה ולא יותר? אתמהה על כבודך! הן מדברים אנו כעל פּנה אחת קטנה ליהודים כמולדת פה, שכן אתם, – יוסף אללה ככה אלף פּעמים – הלא ממלכות רבות, גדולות רחבות ידים לכם. אפשר לאמר: כל המזרח לפניכם, הכל שייך לכם. ואמרנו: היהודים, ברצונם לשוב לארצם הקדומה – לא יבואוּ כזרים בניגוּד לחפץ הערבים בארץ אלא בהסכמתם, בברכתם, בנדיבותם – ואתה אומר לי שזרים יבואו וישתלטו בארץ? הלא אם יבואו יהודים רבים הלא יפריחו ויעשירו את הארץ, יגבירו ויאדירו החקלאוּת, המסחר, התעשיה, הכל, הכל לטובת שני העמים היושבים בה. ולוּ קמה ברית אחים כזאת בין ערבים ויהודים מה רב הטוב והצדק הצפונים בברית כזו! ואמרו: אִל מחַאבָּה לָאוּ קָאמַת אִלקְייאַמָה כָּאן קָאמַת (האהבה לו התמידה יום הדין (מלכוּת שמים)הקימה).

אמר רשיד אפנדי: על כל פנים “המרק הזה דורש מים רבים”, לא ביום אחד תמצא צרה זו פתרונה.

– למרבה הצער כן הוא. ואני אבקש סליחתך כי העמסתי על כבודך מלים למכביר, ואני סוף סוף איני אלא אחד העם ולא אדע לכלכל דברי כראוי. מובטחני שמנהיגי הציונים ימצאוּ סוף סוף נתיב ללבות הערבים. ובדיעבד טוב שדיברתי אשר דיברתי לפניך ולוּ יהיוּ דברי כגרגרים שנופלים באדמה. יש והגרגרים נובטים ועושים שבּלים. אוּלי אתה על פי משרתך ותפקידך וכיליד הארץ ואדם משכיל, תמצא ביום מן הימים חפץ בדברי, אם כי בעצם איני יודע מה משרתך ותפקידך ואיפה מקום משרדך.

– משרדי בקישלה (קסרקטין) אני סגן לקצין האנגלי הממונה על המקום ועל כל אשר בו.

– מה מסגרת המשרה, אם מותר לשאול?

– פּיקוח על האסירים הזמניים שבקישלה, על מחסנים של מדי צבא, סחורות, ועל מחסן נשק, ישן, לא לשימוש, מימי התוּרכים.

– וכבודך ממונה גם על מחסן הנשק הזה, הישן?

– “טַבְּעַן” (ודאי, מוּבן).

– אם כך, אם הנשק אינו לשימוש אולי נוכל לעשות עסק טוב.

– האני אמכור נשק ליהודים?

– סלח נא, בטובך, ראשית, אם אתה לא תמכור, ערבים אחרים ימכרו. הסוחרים בנשק הם ערבים (מוסלמים ונוצרים); שנית, אני כסוחר איני עושה פּוליטיקה בסחורה. אמכור נשק למי שדרוש לו. וזולת זאת, האם נכון וישר בעיניך שימצא נשק רב בידי ערבים ולמנעו מיהודים? הלזו תקרא גבוּרה? אכן, היהודים מעולם לא חלמו על נשק, אתה כבן הארץ יודע זאת ואם עתה ואם עתה נתקפים על ידי נושאי נשק האין טבעי להם וגם חובה עליהם שישיגו להם נשק ואיך אומר אותו משל:

דֻק חַגַ’ר על חַגַ’ר קאל: מַן אַנְתָ?

קאל: אַנְתָ אנא!

הוכתה אבן על אבן. אמרה: מי את?

אמרה: אַת – אני!..

ואולי לך, אדוני, זו הזדמנות לעשות עסק עם ידיד נאמן ותוכל להעניק לעצמך סכון הגון וגם לי. אני נכון לקנות לעת עתה 30– 40 רובים. אם ארבעים, למשל, הרי 280 לירה מצרית ריוח נקי לך.

– אבל איך אפשר להוציא הסחורה מהקסרקטין. הלא גם השטן בעצמו לו יוכל להוציא לעיני הזקיף בשער – ודרך אחרת אין, אָיִן.

– בידך הסחורה, אדוני, מצא נא הדרך למכרה. אני סובר שאם תחפּש מוצא תמצאנו.

– הענין לא קל כלל. תן לי לחשוב בדבר. מחר נפגש פה בשעה כזו – ואראה אם אמצא לי מוצא.

למחרת היום, כשבא גדעון לבית הקהוה מצא כי הקדימו רשיד אפנדי.

הכיר גדעון מהבעת פניו כי בשורה טובה בפיו. עיניו כמו צהלוּ מנצנוצי אורה.

חג רשיד סח לו לאטו ברוב דברים וטעמים היאך הגיע למוצא הנכסף וזה קיצוּר דבריו: בקסרקטין הקימו זה חודש ימים שלשה צריפי עץ גדולים לצרכים שונים. בעוד ימים אחדים יגמרוּ הנגרים עבודתם. מתוך עבודה גדולה זו נערמו שיירי קרשים, קורות קצרות, שבבים, נסורת וכו' כל זה יש לפנות הצדה, לטאטא החדרים ולשטפם. על גדעון להמציא שמונה “כַּפירים” (סלי קשׁ) ארוכים, חזקים, רגילים. עליו למצוא אשה חזקה, נאמנה ושומרת סוד שתעבוד בנקיון אבל היא צריכה להיות לבושה כערביה פלַחָה (הפרית). את האשפה יגררו ויעבירו בערמה גדולה סמוך למחסן הנשק. והוּא, רשיד אפנדי, יכניס בכל שק גדול ארבעה רובים מוּסווים – מכוסים בשבבים ושברי קרשים. יש לו משרת נאמן לחלוטין והוּא יעזור לאשה, יעבדו כל היום וינקו את המקום ובערב סמוך לחשכה ישאו האשה ומשרתו כל אחד שק אשפה גדול על ראשו ויוציאום מחוץ לשער הקסרקטין. שמה ישלח גדעון עגלה, או מכונית משא, והמשרת והאשה יעמיס ושמונת השקים של אשפה – וחסל. על האשה יעמיס ארבעה רובים בכל שק מכוסים שבבים קלים ועל המשרת חמישה. “אנשאללה” (ברצון האל) יעבור הכל לפי התכנית הרי יהיו שלושים וששה רובים. אבל מחירם יהיה שלש מאות לי"מ.

– הא כיצד? הלא המחיר הגבוה ביותר הוּא 7 לי"מ הרובה… בסך הכל 252 לי"מ?

אבל הסיכוּן שווה אלף! וגם התחבולה שווה מאה – ובכל זאת אני מסתפק על הכל בסכום עגול 300…

הודה כוואג’ה גדעון בצדקת דבריו… הסיכון והתחבולה לא ישוּלמוּ בכסף… עליו, על גדעון, אפוא, להסתפּק הפּעם בריוח מועט…

ולבסוף שאלו: התוכל למצוא אשה חזקה נאמנה ושומרת סוד שתהיה לבושה כפלחה?

– כזאת יש לי… יש לי… והיא תכסה את פניה במקצת כערביה.

הפעוּלה נעשתה בתכלית הסודיוּת והזהירוּת ועברה בשלום.

חאמדה היתה האשה המבוקשה, שמילאה הכל בפשטוּת ובלא דיבורים מיותרים.

איש מבני הבית לא ידע דבר מפועלה זה של חאמדה, זולתי שרינה, שמתוך חשבונות העתיד גילה לה גדעון כל אותה פּעוּלה.

ואמנם חאמדה כמו קצרה מהרה התחלת יבול פועלה: למחרת היום, יום שלישי בשבת היה, אמרה לה שרינה: את באמת שאטרה (בת חַיל): בשביל דבר כזה שעשית מגיע לך פרס, וראוי שיכבדוּ ויאהבו אותך. האל יחליק דרכך.

אילו היו מעטירים לה לחאמדה עטרת זהב לא היתה מרגישה נחת רוח כפי שהרגישה מדברי גבירתה. האין זה רמז – חָלַף הרהור בדעתה – לפתיחת לבה של הגברת כלפיה לעתיד?..

ל. חידה וחרדה    🔗

באותו שבוע, ביום שישי בבוקר, בטרם יצא הנער שלמה לבית הספר, נכנס למטבח, תחב בידה של חאמדה בהסתר נייר מקופל ולחש: קראי זה ובערב תגידי לי תשובתך. את הנייר תקרעי, תשרפי.

הסתירה הכתב והמשיכה עבודתה כרגיל, שיערה: כנראה לקחה אזנו שמץ מענין הנשק והוּא חפץ להראות לה שהוא יודע פועלה, או שמא רצונו גם הוא לשבח אותה על מעשה לפי טעמו – אולם אם כך או לא כך מה כי רעדו ידיו וחָורוּ פניו כל כך?

כשירדה תוך עבודותיה לחנוּת הסמוכה לבית פרשה לקרן זוית וקראה:

חמדה חמדת לבי, אהובת נפשי!

אני לא יכול עוד לסבול, אני לא יכול עוד לשתוק. אני אוהב אותך אהבה עזה. אני מת עליך. כבר לא יכול לשבת בבית הספר, המורה מלמד ומדבּר או מראה איזה דבר ואני רואה אותך, כל הזמן אותך. ואת לא מרגישה כלום כלום. כמה פּעמים התחלתי לדבּר עמך ואַת – לא שומעת, לא מבינה. אַת חושבת שאני קטן. אמנם אני צעיר עדיין אבל אני גבר צעיר. את יודעת: בעוד ארבעה חודשים אהיה בן שש עשרה. כל לילה אני חולם עמך. אני מחבק אותך, מנשק אותך וכל מיני ענינים – אם אַת מבינה. אל תחשבי שאני מדבר כך, כנער משחת, אני חושב ברצינות. אני אוהב אותך לעד. אם תעני לי באהבה, אני אבחר בך כאשר אגמור הגימנסיה. אם אני אומר לך זאת – תוכלי לסמוך עלי. תחשבי היום כל היום ובערב תעני לי תשובתך. אם תהיי תשובתך “כן”, אהיה הכי מאושר בעולם ויהיה לנוּ נפלא. ואם תהיה “לא” אני לא יודע מה יהיה ממני ודאי אחלה משבר־לב, כי לא אוכל לספּר לאיש על אהבתי וככה אובד וארד לקבר כל כך צעיר.

אוהבך לעד שלמה

כל שקראה לאיטה שורה אחר שורה רעדו ידיה וחָורוְ פּניה, לבה הלם מאימה כמדבר בשורת אסון. זו פעם שנייה בחייה, שהרגישה כי הנה הנה כחותיה יעזבוה והיא תפול תחתיה – – –

אכן תדהמת התמהון וההשתוממות מפתאומיות התקפת “האהבה העזה” הזאת הלכה הלוך ורפה בהעלותה עתה על דעתה, שגילוי האהבה שלו הוא לא כל כך פתאומי, עתה מצרפת היא כמה מקרים ואירועים שקדמו אצלו מאז ניכרו בו סימני בגרוּת; עתה שבה וזכרה שכמה פעמים היה מביט אליה בעינים תאבות־חולמות, והיה משלב בשיחתו עמה, לעתים, דיבורים “מתוקים” כלאחר יד: “את מוֹתק”, “את חמד”, שלח ידו כבטעות בין שדיה, ופעם אחרת העביר בלגלוג ידו בחמוקי ירכיה… וגם פעם הלא נשק לה, כשנשאה את דינה הקטנה בזרועותיה ועלתה במדרגות ניגש הוא פתאום נשק לאחותו הקטנה ונשק לה פּתאום בעוז… אז הראתה לו פנים יבשים־תמוהים ולא ידעה איך לנהוג עמו, הלדחותו בתוקף? הלהטיף לו דברי תוכחה? ומה דברים יש לדבּר לנער בהחל אש האבה לבעור בו? הלגלות הדבר לאביו – האם לא תרע לנער וגם לאב וגם לה עצמה? אבל אז בחלוף המקרה – חלפה דאגתה כי אמרה אך מקרה קל הוּא. ואוּלם עתה מה מר כוס תרעלה זו אשר הוגש לה פתאום מיד הגורל, גורלה המר? הן כחץ מות הפּוגע ממארב על עובר אורח כן הרג הנער הזה בלא ידיעתו את תקותה, את עתידה, את זיק התקוה האחרונה. התוכל להחזיק מעמד עוד בבית הזה אם הבן ישטום את אביו כי יאמר לשאתה על אמו, והאב ישטום את בנו כי יתנשא “לגזול” את אהובתו מחיקו? והיא – אנה היא באה? מאין יבוא עזרה? אי המוצא?

כל אותו היום עשתה את עבודתה במאמץ כפול ומכופל ללא הפוגה, בהעמידה פניה כל היום לפני גבירתה, פנים שלוים, חלקים, כאילו אין בלבה לא מידי ולא כלום.

ואוּלם כעבור רוב שעות היום, לאחר שהתמה את עבודותיה סמוך לקבלת שבת – כמו שקטה רוחה בה.

בסעודת ליל שבת, השתתפה כרגיל בשיחה ועם גמר הסעוּדה השתתפה בזמר הפזמונים כרגיל. ואחר כך כשבו אורחים, נכנסו מיד בשיחה ושקעוּ בדברים יצאה חאמדה למטבח להכין כיבוּד לאורחים. הנער בא מיד אחריה כפי ששיערה מראש. פּתחה ואמרה לו: יש לי תשובה בשבילך אבל לא עתה העת ולא מחר. ביום שבת שוב יהיו אורחים. אבל ביום ראשון, כשתבוא מבית הספר נלך לטייל עם דינה לפנות ערב בחורשה הרחוקה, שם אגיד לך הכל.

טוב, טוב, – אמר, כשומע בשורה טובה– מרנינה, חיבקה ונשקה בעוז.

ביום שבת, אחר סעודת הצהרים, הודיעה חאמדה שברצונה ללכת עתה אל אמה, כדרכה לעתים, ותשוב מחר בבוקר. והבן שלמה סיפר שהערב יש סרט יפה בראי־נוע וכל החברים הולכים וגם הוּא עמם.

אותה שעה עלה בדעתו של גדעון שבערב כזה, שחאמדה תלך וגם הבן לא יהיה בבית, מזדמנת שעת־כושר לקחת דברים עם שרינה על הענין הנכסף מכבר. עתה השעה – סבר – לאחר שעלה קרנה של חאמדה גם בעיני שרינה, שכּן רואה הוא, שהיא נותנת בה עיניה לטובה ואילו לא היה הדבר סוד כמוּס היתה מספּרת בשבחה ומגדלת כבודה. ואף על פי שלא הספיק להודיע לחאמדה, שהערב יהיה האות – בדיעבד טוב ככה: על ידי כך יחסוך מחאמדה סערת נפש, דאגה וחרדה כל הלילה.

לאחר ה"הבדלה" משהגישה שרינה ארוחת הערב לקטנים (לעובד ולדינה) והשכיבתם לישון, ביקש ממנה גדעון שישבו בחדר הפּנימי (שאין אורו נראה מצד הרחוב והעוברים על יד הבית יחשבו שאין איש בבית), שברצונו לשוחח עמה דברים שבכובד ראש באין מפריע.

תמהה מאד להקדמה זו וישבה נשענת בקצה הספּה. הוא ישב על ידה משמאלה.

פּתח בקול מתון ואמר: ראי, שרינה חביבה, מה שאני רוצה להסיח לך – בעצמי אומר אני לך מראש – הוא לא דבר פּשוּט, לא קל ולא חלק; הדברים עלולים להרגיז ולצער אף אשה שקטה, טובה ואצילה כמוך.

– מה זה? מה אתה הולך לבשר לי? איזה אסון, חלילה? למי קרה אסון? במשפּחתנוּ? מדוע אתה מדבר כל כך ב"סתום"?

– עדין לא אמרתי כלום ואת כבר הפסקת אותי. שמעיני נא בסבלנות. כאשר תשמעי הענין עצמו הרשות בידך לדבּר כל שתרצי, לא רק לדבר גם לגעור בי, לקללני, להשפילני.

– בחיי ראשי איני מבינה איך אתה מדבר הפעם. האני אקללך? אשפילך? הדברתי אליך פעם מלה לא יפה? אני משתוממת – מה כוונתך?

– הנה, תהיה לך זאת הוכחה ברוּרה, עד כמה נכון אני לשמוע הכל מפיך ובלבד שתשמעי גם אַת הכל, כל שעלי לדבר אליך.

– טוב, דבּר דבּר.

– רצוני, קודם כל, שתדעי ברוּר, שאם אני מדבר הפעם אליך ככה… בּרכּוּת… אין זאת כמו חנופה מצדי. לא, אני לא מתחנף. אני מתודה. אני צריך, חייב, להתודות לפניך.

– וידוּי? מה אתה מדבר? מה? אני מתחילה, אולי, להבין משהו… אמור ברוּר מה…

– כן, יש וחשבתי לגלות לך דברים ולהסתיר דברים, אבל כך לא אוּכל. אני אגלה לך הכל. הנה: אני אוהב את חאמדה. היא אהבתי הראשונה. אותה אהבתי כמו שלא אהבתי אשה מעודי. אהבתיה לפני שבע עשרה שנה בערך. לאחר שנה שאהבתיה נעלמה, נעקרה מהעיר. שבע שנים לא ידעתי דבר ממנה. אף חשבתי שאיננה בחיים.

– אה, היסטוריה מעניינת מאד… סַפּר, ספּר, בעלי האהוב…

– אכן, זה סיפור ארוך מאד. פּעם אחרת אספּר לך הכל, אם תרצי, עתה אבקש ממך לשמעני עד הסוף. לא ידעתי ממציאוּתה. אבל היא שמרה את אהבתה אלי כל הימים, סבלה מיד אחיה מהלומות, רעב, בוז, גירושין ועד דקירת סכין בבשרה – עד שנאלץ לשלחה רחוק (אז לא ידעתי לאן), הוא שלחה לקרוב־רחוק שלו, מושל נפת בית שאן. לא יכלתי לדעת מקומה כי בינתיים פרצה המלחמה ותכפו עלינו ועל כל הארץ הצרות הנוראות, המחלות והמגפות וגם שני אחיה הגדולים נפלו במלחמה –

– ואתה חיפּשת אותה וסוף סוף מצאת אותה והבאת אותה לביתך כזונה מאחרי גבי?!

– אמרתי לך: עכשו הרשות בידך להגיד לי כל מה שאת מרגישה, אבל עליך לשמוע כל דברי, עליך לדעת מה שהרגשתי כל השנים האלה: זמן קצר, אולי שלשה־ארבעה חדשים הייתי כמו שיכור מאהבתי אליה, אבל אחר זה, כל השנים סבלתי, התלבטתי והתעניתי מלכתי בכחַש ובסתר נגדך; הייתי נושך בשרי בשינַי, בז לעצמי, ומקלל יומי. ימים על ימים התהלכתי כמכושף, כשבוּי רוחות רעות, התהלכתי בלב לחוץ כמו בצבת, ראשי עלי סחרחר וגופי עיף ויגע; וכל זה בסתר, בהתחפשוּת במסוה, כשאני עוסק בעסקי ונוהג בעניני כלפי הבריות בפנים מאירות, מסיח פה מתבדח שם, עושה ומבצע ענינים של הציבור ואני מתפלא עד היום – איך עמדו כוחותי בי– ולא נשברתי! ואיני מבין איך הצלחתי בעסקי? אין זאת כי מהשמים הראוּ לי אות לטובה….

– באמת באמת – אמרה בקול צרוד מגרון יבש בלגלוג – כן, מן השמים רחמו עליך, על איש צדיק וטהור כמוך…

– אני אמנם סובר ומאמין כך; משום שלא חטאתי נגד הבורא, נגד התורה; אם אהבתי את חאמדה וחייתי לפעמים אתה – אין זה איסור גדול מן התורה. אני חטאתי כל השנים נגדך ממך הסתרתי, אותך רימיתי, באונס, בהכרח וה', היודע לבבות, ידע כמה הייתי סובל ומתחבט בסתר נפשי וסוף סוף החלטתי לגלות לך הכל; אני רוצה שאת תדעי שארצה לקחתה לאשה. היא תהיה לבדה, בבית אחר, רחוק מכאן.

– כך? באמת? סוף נהדר הכינות למשרתת שלך. אבל לאשתך, לאם בניך – הכינות סוף מר כמות – ולא איכפת לך ולא כלום.

– אמרתי לך, שרינה, אני אשמע בשקט, לא אתרגז, יען יודע אני שדברי גורמים לך כאב, שאין כאב גדול לאשה ממנו; הכאב הוא כאב־עלבון, כאב־השפלה, שהאשה חושבת שהבעל מואס בה, עוזב אותה ובוחר באחרת; אבל אני – חלילה לי – אם יש בכוונתי להעליבך או למאוס בך. אַת אשתי, אהובתי, אם בני, מלכת ביתך, כך היית וכך תהיי כל הימים עד יומי האחרון. זאת אומר אני לא לשדלך בדברים, להשקיט צערך ולהרגיעך, אלא זאת האמת שבלבי. עד כמה שיכול אדם להתפאר ששונא שקר ואוהב אמת – יכול אני להתפּאר בכך. רדי לרחוב, צאי לכפרים, דברי עם סוחרים, עם אנשים נבונים ועם אנשים פּשוּטים ותווכחי אם אני מגזים בדברי. והריני אומר לך באמת ובלב שלם, לא יכלתי בשום פנים ודרך ולא לפי שום מצב ושום תירוץ לשלח את חאמדה מעם פני, לבגוד באהבת נערה גלמודה, אבוּדה באהבתה, באין תומך לה. לוּ הייתי עוזבה הייתי רואה עצמי כפושע, כרוצח. והן אהבתיה אהבת אמת. אהבת־אמת היא אמת ככל אמת!

הוא שתק כמחכה לדברה. גם היא נשארה יושבת דוממה. אחר רגע חזר לשיחו:

– מה בפיך לאמר לי – הגידי ככל שתאבי.

– אני כל כך מלאה תוגה ופי מלא גידופים ובזיונות עליך, שאני מתאפּקת מדבּר… אמת, בתחילה, כשהזכרת את הבשורה השחורה, אהבתך הנאמנה למשרתת שלנו, חשבתי תיכף ומיד לקום וללכת את אחותי ומחר לנסוע אל אחי הגדול לתל־אביב, שהוא יקרא לך לבית דין והדיינים יוציאוּ פסק דין כפי שמגיע לך. אבל בהמשך דבריך נעצרתי לעת עתה. אני מבולבלה. אכן, אמת: אני הכרתיך כל הימים כאיש שונא שקר, רק ביחס אלי הפך אצלך האמת לשקר ושקר לאמת. אני משתגעת הפעם מהאמת שלך, לבי נקרע לגזרים מהיושר שלך. אתה מדבר עליה, על הנחש הערום הזה, כדבּר אהוב צעיר על אהובתו. אתה עדיין שיכור מאהבתה. אבל איך אתה יכול לדבּר על האהובה שלך ככה, אתה אב לארבעה בנים והגדול עוד מעט בן שש עשרה, עלם נחמד, נבון ורגָש, שעוד שנתים־שלש כבר יחפש לו לעצמו בחורה ואתה אומר לזכּוֹת אותו באֵם שניה, באהובה חדשה שלך, המשרתת שכיבסה לו לבניו כל השנים! אבל אתה מדבר אמת! אני גם מרחמת קצת עליך, על הצרה שאתה מביא על ראשך, על בניך, על ביתך ואני מרחמת הרבה על הבנים שלנו, שיראו שאביהם הפיקח הגַ’דַע (גבור חיל), העשיר – מתחיל לצאת מדעתו… זהו… ולכן אבקש מאחי שלא יבזה אותך ושלא תבואו לידי קטטה; רק שיקראו לך בבית דין ושמה תספר להם את כל האמת שלך והנדיבות שלך והכסלוּת שלך – והם כבר ילמדוּ אותך דין ומשפט.

– אני ידעתי מראש שאת תדברי אלי הפעם כמו שלא חלמת מעודך לדבר עמי, לכן איני כועס כלל עליך. ואני יודע שבאמת את אשה טובה ונבונה אם גם בעת צערך וכאבך את שופטת לא רק לפי רגש לבך כי אם גם לפי הווג’דאן (מצפון) שלך, ואת מודה שהכרת אותי כאיש אמת. אם כך שמעיני ואוכיח לך, שבית דין לא יכול לענשני או לקנסני או לגזור עלי איזו גזרה שהיא. אבל נניח לרגע את הדיינים (אחר כך נדבר על הדיינים), הרי אני כל מחשבותי כל הימים היו עליך ועתה רוצה אני לכפר פניך על העבר ולא לגרום לך כל צער וכל צל צער להבא. ובכן, המעשה שאני רוצה לעשות, לקחת לי עוד אשה בהיתר, ביושר, אינו אסור לא לפי התורה, ולא לפי השכל ולא לפי המציאוּת. אני איני “חכם” ידען בתורה, אבל אני מבין דיי מה שכתוב בתורה – וגם את יודעת לקרא בתנ"ך – לא רק האבות הקדומים, אברהם אבינו ויעקב אבינו לקחו להם נשים נוספות אלא אפילו משה רבנו. כתוב בפירוש שלקח על צפורה אשתו אשה כושית! משה רבנוּ לא הוּא נתן לנוּ את התורה? ובימי “שפוט השופטים” כתוב, למשל על אחד, ששמי כשמו – גדעון בן יואש, שהיו לו “שבעים בנים יוצאי ירכו” כי נשים רבות היו לו. כך, בפירוש.

– עד כך? בשבל אהבתך לפלחיתה הזאת התחלת לדרוש “דרושים” כמו חכם? אבל כל זה היה בזמן קדום־קדום. הלא הזמנים השתנוּ. איזה יהודי לוקח עכשו שתים שלש נשים? רק מי שהוא לקוּי בדעתו. והרי גם ידוּע שהרבנים אוסרים לקחת אשה שניה; שם בבית דין תתווכח עם הרבנים, הם כבר ילמדוּ אותך דין תורה

– אמרתי לך, חביבה, הניחי לרגע את הרבנים. אתם אני אסתדר בחצי שעה. אני רוצה להסתדר אתך. את טוענת שכך היה בזמן קדוּם ואילו בזמנים חדשים שלנו לא תקרה כזאת. את טועה קצת. ההבדל בין הזמן הקדוּם ובין הזמן הזה הוא, שאז לקח הגבר אשה נוספת בגלוּי, בהיתר, ועתה כל איש כמעט, אם יכול, משיג בסתר אשה אחרת, אם הרבה ואם מעט; ובאירופה – אומרים – לכל אדם אמיד יש לו “מֶטְֵרָצה”, מאחרי גבה של אשתו – האם ככה טוב? במחשך, באחיזת עינים, יותר טוב? עתה נראה, שרינה, אם יש לי רשות, או זכות, לקחת לי אשה כשאת מתנגדת, זועמת, אוסרת… אני שואל אותך: אני רוצה, את לא רוצה. מודע עלי לבטל רצוני ולעשות כרצונך? אבל ודאי את שואלת מיד אותו דבר: מדוע אני אעשה רצוני ואַת תבטלי רצונך? הנה עכשו באנו אל הנקוּדה הפּנימית, אל העיקר, אל “נפש” הענין: יש פה שני רצונות של הגבר ושל האשה. איזה מהם יקום? כלומר: מה יכריע לצד זה או לצד זה? בעל כרחנוּ עלינו לענות: יכריע הצדק! כלומר: כלפי הצד שצודק יותר. והנה: אם אני מקיים רצוני, לא אגרום לך כל רעה, לא תפול שערה מראשך, לא יחסר לך מאוּמה מכל אשר לך כפי שהיה לך כל הימים. אבל אם אני מבטל רצוני – הרי אני כולי הפסד: אני מאבד אהובתי, אני סובל צער ויסורים אין קץ. ודאי את תאמרי שגם את, אם תבטלי רצונך תסבלי יסורי נפשי, עלבון וכאב לב. אבל הרי אני איני מעליבך ואיני פּוגע כלל בך. להפך: רוצה אני להנעים לך, להטיב לך, הרי שרצוני אינו גורם לך כל פגע וכל רע. וההוכחה הברורה ביותר שלא יגרם לך כל פּגע הרי הוא שכל הימים אהבתי אותך, ויקרת לי כגברת ביתך, עם שאהבתי את חאמדה. הגידי נא בגלוי: ההרגשת שאני חדלתי מאהבך כל השנים האלה?

– אכן, לא הרגשתי, אבל על זאת אני משתוממת: איך זה אפשר? איך אפשר שתאהב שתים?

– מה, “איך אפשר?” גבר יכול לאהוב גם שלש וארבע נשים. באמת.

– והיית מסכים שאשתך תאהב עוג גבר אחד או שנים?..

– אשה, הלא זה דבר אחר לגמרי… זה ענין לתוצאות חמוּרות, נוראות. ואיזו אשה תרצה בבנים ממזרים?

– אתה מושך אותי בלשון, אני בעצם איני יודעת מה אני מדברת ולמה אני מדברת עמך… אני רק מרגישה, שיורד עלי, על ראשי, על כולי, כובד, כמו כל הבית הזה. איני יודעת איך עדיין לא נשבר לבי, הה! מה רציתי לתת קולי בבכי, בבכי, אבל אין דמעות בעיני, אבדוּ הדמעות מעיני… הכל אובד לי… אין לי כבר לב… דומה אני שהולכת אני למות… הייתי רוצה למות… לא… למה אמוּת? למה יהיו בני יתומים מאם? אם אני אמות הלא בעצמי אתן לה, לנחש הזה להיות אֵם במקומי. לא, לא אמות, גם אתה אינך צריך למות, אבל היא המזוייפת הזאת שתמות… אני לא יודעת מה אני מדברת, אבל אחי בבית דין ידע לדבּר עמך…

– שרינה, את קורעת לבי בדבריך, הייתי נותן, בנדר ושבועה, מחצית הוני, שלא יהיה לך צער כזה… אבל את מתרגשת יותר מדי… אם אני משוגע מאהבה – כפי שאת אומרת – את משוגעת משנאה, אם לא איכפת לך שהיא תמות ושגם אני אמות בשביל רצונך ואני רוצה שכולם יחיו בטוב, באושר, בשביל רצוני…

– טוב, אני לא אדבר עוד אף מלה. בבית־דין ייגמר הענין כפי שיפסקו הדיינים.

– מה שאת חושבת על בית דין, זה רק יוציא את הענין לפרסום ולבזיון. אבל אַת תסבלי מהבזיון, לא אני.

– הרבנים לא יתנוּ לך לעשות דבר כזה, יחרימו אותך.

– לא יחרימו אותי, אל תדאגי לי.

– האנשים יתרחקו ממך, יוציאוך מכל הוועדים, גם מ"בית החיים", הכל יכירו איזה מין גבר אתה…

– אני נכון לצאת מכל הוועדים. הם צריכים לי לא אני אותם… ואצטער מאד אם יאמרו להוציא את החזקה שלנו מארבע מאות שנה על “בית החיים”. בשביל חייה של חאמדה אחת יסלחו לי כל המתים…

– ואיך אתה מתאר לך שאני אראה את פניה של זו מחר כשתשוב?! האם לא אזרוק אותה מכל המדרגות? אתה ודאי כבר סיפרת לה שאתה תדבר עמי הערב.

– לא, לא. אני נשבע לך שלא סיפרתי לה דבר. אמרתי לה שבאלה הימים אני מכוון לדבר אליך – אבל היא אינה יודעת שדיברתי עתה –

– טוב, אני יודעת עתה מה אעשה עמה כשתשוב..

– מה תעשי? הזהרי, אל תביאי עלינו איזה אסון!

– לא, לא אהרוג אותה, אני לא יודעת להרוג, זאת יודע אתה… אני רק אדבר אליה שנים־שלשה רגעים שהיא תחרד ותזדעזע – – –

אותה שעה נכנס הבן שלמה לחדר וסח לתומו ברוב ענין את אשר ראה בסרט הראינוע.

ביום ראשון בבוקר לא באה חאמדה. גם בערב לא באה. גם ביום השני לא שבה. ביום השלישי שלח גדעון שליח לבית אמה לדעת פשר דבר. האם הודיעה לשליח שחאמדה ישבה אצלה ביום ראשון עד הצהרים והלכה לה.

 

אפּילוג    🔗

ארבעה עשר חודש לאחר שנעלמה חאמדה, עדיין עלומה מציאוּתה לגמרי. רק מקץ התקופה הארוכה הזו – ארבעה עשר חודש לתומם כמעט – נפתרה החידה, אולם גם אז רק למחצה… היא נפתרה מפי חאמדה עצמה לאזני כוואג’ה גדעון, לאור היום, ברחובו של כרך, בבחינת: הקיץ הקץ. נקטע החבל. תם ונגמר.

גם אם יאמר המסַפּר לספּר ולתאר, עד כמה שיכלתו מגעת, את אשר עוללה אותה תעלומה־מהלומה בשעתה במהלך חיי כוואג’ה גדעון, בחיי בני ביתו, לאיש ואיש לפי חלקו ומצבו באותה תעלומה, וביחוד את שברון לבו, מבוכת נפשו ותפלוּת־ימיו של כוואג’ה גדעון – אין בכך משום תועלת, ולא משום צורך ואף לא משוּם ענין. משל לכלי יקר לאין ערוך, שנפל ונשבר לרסיסים – היש מקום, טעם או צורך, כי יבוא מי ויספּר ויתאר את שברי הרסיסים, מספּרם, תיאוּרם ופיזוּרם?

יש לרשום רק איך נתקבלה בשעתה אותה חידה נוספת לחידת העלמותה של חאמדה: חידת־אֵם חאמדה!

אֵם חאמדה דיברה לשליחי גדעון בשעתם, שליח אחר שליח, ברוח שקטה, כמעט ללא דאגה וללא דאבה. מה פשר הדבר? כלום יודעת היא לאן פנתה חאמדה ואינה רוצה לגלו? ואם אינה יודעת – היאך היא שקטה ומתונה?

ולא נח ולא שקט כוואג’ה גדעון עד שהלך בעצמו אליה לאחר שבוּע. עם חשכה נכנס לביתה. היא לא חרדה ביותר לבואו לפתע. קבלתהו כנהוג בכבוד, אם כי, כפי שחש גדעון, עצרה בלשונה מהרבות דברי כבוד ותשבחה, לפי המקובל. מיד ביקשה מנער והנערה שיצאוּ לחצר. בינתיים הסתכל גדעון בחדר הגדול, הריק כמעט מכל רהיט, שהיה עם זאת פּשוּט ונקי. ודאי – הרהר גדעון – השפּעתה של חאמדה עשתה זאת.

לאחר דברי שלום ונימוס כנהוג נשמעו ביניהם דברים אלו בקרוב:

– מה מחשבתך אַת, אֵם־חאמדה, על ה"וואלדנה" (מעשה ילדוּת־שובבות) שעשתה לנוּ חאמדה?

– מה איגד אני, יא סייד (אדון) ג’דעון, מה “יודעתני אני” מה עמה? הלא זה עשר שנים ומעלה, שהיא אצלכם, שהיא “בת תרבותכם”, מה אני כי אדע? ביכלתכם לדעת יותר מאשר ביכלתי…

– אמנם כך היה צריך להיות, אבל היא נעלמה מאתנוּ בלא פרידה, בלי מלה, לא טובה ולא רעה –

– אכן, כך לא ייעשה, מדוע לא נפרדה מעמכם?

– אבל את תביני, אֵם־חאמדה, אין אנו מקפּידים על שהלכה בלא שלום ובלא פרידה, אלא אנו מצטערים ודואגים שאין אנו יודעים מה אִתה, ולאן פנתה?

– אני משתוממת על כך. הלא היא נאמנה לכם כל כך… – אמרה זאת והחרישה.

– אבל מה יכול לעלות על לבה? מה קרה לה?

– לב אדם ביד אללה… מי יודע מה קרה לה… מה עלה על דעתה…

– לב אדם ביד אללה… מי יודע מה קרה לה… מה עלה על דעתה…

– ראי נא, אֵם־חאמדה, לא באתי כלל להתלונן עליה… אלא…

היא הפסיקתהו במתינות בדבריו ואמרה: להתלונן עליה? כבודך תוכל להתלונן עליה? אתפלא על דבריך..

– אני רק דואג לה מאד… לָך בודאי אמרה אנה פנתה. אם טוב לה באשר הלכה – יהי כרצונה; רק זאת באתי לדעת מפיך אם טוב לה ככה…

– גם אני איני יודעת אנה פנתה…

– האומנם? האם לא הגידה לך, לא רמזה לך?

– לא, באלהים, לא אמרה ולא הודיעתני דבר.

– ואיך אַת שקטה, שלוָה, כאילו יצאה לאיזה טיול… האינך דואגת ללחייה?

– לא, זה לא… היא הבטיחה לי, שיהיה לה טוב אל אשר תסע והרגשתי שדברה אמת. היא גם השאירה חצי כסף אשר לה והחצי לקחה עמה. סכום גדול השאירה לנוּ…

– ואת לא ביקת ממנה שתגלה לך לאן נסעה?

– ביקשתי, ודאי ביקשתי, אבל היא ענתה לי: למה תשאליני, אמא, אם לא אמצא הצלחה בדרכי – אשוב באחד הימים, ואם יהיה לי טוב – לא אשוב. דעי לך – אמרה – נשבעתי, באלהים, אם תצליח דרכי סימן שטוב לי – ולא אשוב.

– ואַת לא מצטערת ולא דואבת על דברה זה?

החרישה רגע, כמו נתפסה בהרהוריה ואחר אמרה: כבר כאבתי עליה מדי, הרבה מדי; הן כל ימיה ראינו ממנה תהפוכות, שגעונות, צרות…. עתה, כנראה, קצה בעצמה, בחלָה בכל… כנראה… רבת שבעה לה נפשה מרורות… לבסוף, כנראה, נתעורר מצפונה וברחה לה – יחליק האל דרכה…

לא נכלם מעודו כוואג’ה גדעון מדברי אשה כמו שנכלם מדברי אם חאמדה, שאמרתם בקול נמוך, בענווה, אולם בפשטוּת ובבטחה, שנשמע מהם גם צליל תוכחה, תרעומת, מחאה…

בפרישת שלום קרירה יצא מעם פניה כנער נזוף, נבוך ועגום…

ברם, לאחר הכל, כל יסורי התעלומה (צער, אימה, עלבון, תרעומת) דין שכחה חל על התעלומה כשכחה על המת, כמה שנאמר: נשכחתי כמת מלב…

ובשלהי אותה שנה החל כוואג’ה גדעון לעסוק עם שותפים אחרים, ביבוא דגים מארצות סמוכות: תורכיה, יון ועוד. לשם כך נסע לעתים מעבר לים.

אפשר שבמסעותיו אלו עלה הרהור במוחו: שמא יקרה נס וימצא אבדתו. אוּלם פּעמים מספר נסע ולא התרחש הנס.

וכששב פעם לארץ ממסעו ירד מאניה לעת הבוקר ונסע לאכסניה במרכזה של העיר. ישב שם כמה שישב ויצא לרחוב לטפל בענינים. אף על פי שאותו יום לא ערב שבת ולא ערב חג היה, הרחוב שאַן מרוב אדם ותנועה רבתי. במפנה אל רחוב צדדי ראה למולו, צועדת לאטה אשה צעירה. התבונן־הסתכל – ופרצה מפיו קריאה: חאמדה! זו צעדה לקראתו, דיברה בקול שקט: הס, אני לא חאמדה, אני עכשיו חֶמְדָה, אני חברה בקיבוץ זה יותר מחצי שנה. הבחור שלי מחכה לי ברחוב הסמוך – שלום! ופנתה ללכת. הוא החזיק בידה, הפציר בה והיה כמתחנן: אנא, רק רגע, איני מבקש דבר, שום דבר, רק מלה אחת, שאלה אחת: האם אשמתי אני נגדך, או שרינה או מי שהוא – לכן קרה מה שקרה?

– לא, אין כל אשמה בך. אתה ישר וטהור בעיני כשהיית; גם איני מאשימה את שרינה, היא אשה טובה בכלל.

– טוב– אמר בחופזה – אני מאושר עתה שאת חיה… שטוב לך… מסתבר, שטוב לך… יהי כן. אבל, רגע, דכיל (לשון תחינה) רגע אחד, חאמדה, האם אין זה “גריב” (זר), מדהים שאני לא אדע סודך? האין רע בעיניך שאת תסתירי סודך מעמי?

– לוּ גיליתיו, גדעון, היה שבעתים רע. השעֵן על בוראך ועלי – ככה טוב יותר.

– אכן, אראה כי חכמת ממני נעלית עלי… אשר לא עלה בדעתי עלה בדעתך וגם עלה בידך: פרידה ממני ומביתי בטובה ובשלום. לכי לדרכך, חמדה, אהובה מרחוק לעד, “אללה יסאהל עליכי” (האל יחליק דרכך).