הקדמה

אלמלא חששתי פן אפול למעמסה על קוראי היקרים, כי אז הייתי פותח את חלקו השני של ספרי “ירושלים תמול שלשום”, פרקי הווי, באותן שתי הקדמות שראו אור בחלק הראשון של אותו ספר, הקדמתו של מכובדי וידידי פרופ' שמואל אביצור, ובהקדמתי.

גם בספרי זה כנסתי כמה פרקי הווי על עירנו ירושלים, פרקים מהתקופה העותמנית, המעוררים בקרב רבים מאתנו זכרונות המלווים בגעגועים. פרקי הווי אלה ראו אור בירחון “ירושלים הבירה”, היוצא לאור על ידי האגף להסברה וליחסי ציבור של עירית ירושלים.

את הרשימות הקצרות האלה הרחבתי ואף “עיביתי” אותן, וזאת כדי שתהיינה ראויות לבוא “בקהל עם”, בפני קהל קוראים רחב יותר.

במשך פרק זמן זה, דהיינו בתקופה שחלפה בין החלק הראשון של ספרי והחלק השני כיום, נתנה לי הזדמנות לעמוד על תגובת קוראי רשימותי אלה. ואכן תגובה זו עודדה ואף המריצה אותי להמשיך בכתיבתן.

בחוברת של “ירושלים הבירה” מספר 128, אוקטובר, 1977, נתפרסמו תוצאות הסקר שערכה המערכת בין קוראי הירחון. בסקר זה, נתבקשו קוראי הירחון לחוות את דעתם על המדורים המתפרסמים בו. התברר כי 52.86 אחוזים מקרב הקוראים הביעו על רשימותי ירושלים של אתמול “דעה חיובית מאד”, 33.73 אחוזים הביעו “דעה חיובית”, ואילו 4.34 אחוזים הביעו “דעה שלילית”.

שמחה “כפולה ומכופלת” גורמים לי רבים מחברי וממכירי הקשישים, הקוראים את רשימותי במועדוני הפנסיונרים בבתי אבות ובמוסדות אחרים, הפוגשים אותי לפרקים ברחובות ירושלים ומעלים אף הם זכרונות משלהם, אותם מקבל אני בשמחה ומצרפם לרשימותי.

מבקש אני את סליחת קוראי היקרים, אם יתקלו בספרי זה בכמה “חזרות” על ארועים שכבר נזכרו בספרי הקודמים. כך דרכם של מספרים קשישים שלפעמים חוזרים לתומם על מעשיות וארועים שכבר סיפרו עליהם בעבר.

זה הוא ספרי התשיעי, היוצא לאור במשך חמש עשרה השנים האחרונות בהוצאת המנוח מר ראובן מס ז"ל, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ומנוחתו עדן.

אסיים בדברי תודה לחברי מר אבידן משיח, סגן העורך של הירחון “ירושלים הבירה” אשר טיפל ברשימותי באהבה ובמסירות.

י. י.

כ“ח בסיון תשל”ט

חלק ראשון

עשר שנים לאיחודה של ירושלים

בשנות זקנותי, נתן לי האלקים שעת חסד ורחמים וזיכני לראות בשחרורה של ירושלים העתיקה, אותה עיר, מחוז ילדותי ונעורי שמראותיו ריחותיה ואורח חייה, שנרקמו בחצרות, בין הקמרנות ובתוך סמטאותיה, לא משו מזכרוני כל אותן תשע-עשרה שנה של ניתוק ממנה. כל אותן שנים נשאתי בלבי ובזכרוני את חוויית הילדות והנעורים שלי, וקיויתי ליום בו אוכל לשוב לעיר העתיקה שלי כבן חורין, להתהלך בה ולהתענג ממראותיה. ותפילתי נתקבלה, ובאותו יום רביעי, לפני 10 שנים כשנתבשרנו שירושלים העתיקה שוחררה, חשתי את אחת החוויות המסעירות והמרגשות של חיי.

גרם לי מזלי וצורפתי אל השיירה של ראש הממשלה דאז, לוי אשכול המנוח, בדרכה לכותל המערבי, לאחר שתרגמתי לערבית את דברי ראש הממשלה בפגישתו הראשונה עם ראשי הדתות במשרד ראש הממשלה, הייתי במכונית האחרונה של השיירה, שהיתה מכוניתו של שר הדתות.

כשהגיעה השיירה לשער האריות, נתעכבה לדקות מספר, דקות שארכו נצח. ובאותן הדקות עברו בפני כמו בסרט נע זכרונות הילדות שלי ומראות נעורי בעיר העתיקה עמדו מול עיני. הנה חצרו של מוסה נמאר בקרבת רחבת הר הבית. אותה חצר שמראה מיוחד היה לה בשעת השקיעות המופלאות של ירושלים כאשר קרני השמש של שעות בין הערביים (אנטרי לאס דוס לוזיס) שפכו אור חוורור ומסתורי. באותה חצר התגוררו בני משפחת פרנס. באותה שעת שקיעה היינו עולים לקומה העליונה של הבית לראות את קרני השמש האחרונות חוזרות מכפת הסלע, ואז הבנו פירושה של המימרה “ירושלים די דהבא”. משם עברו הזכרונות אל החצרות שלנו אותן חצרות שהדלות בהן היתה גדולה אך מלאות חדוות חיים ושמחת שבתות וחגים, מלאות אהבת אדם, מעין שמחת עניים. מועדי העיר העתיקה ושבתותיה כאילו חזרו וחיו נגד עיני. טעם מיוחד היה לחגים ולשבתות. מי כיום חש את שמחת משלוח המנות בחג הפורים כמו בימים ההם בין החומות. מי טועם כיום טעמן של אותן “בובות” עשויות מסוכר מעשה ידי אמן של בית החרושת של חביליו, שלאחר אכילתן היינו מביאים לאמותינו שן אחת או שתיים שנעקרו תוך כרסום אותן בובות. והמראות חולפים ועולות דמויות וקולות מאותם הימים. הנה דמותו של חכם אליהו מזרחי בעל מטחנת הקפה שעמדה במדרגות רחוב היהודים. אותו חכם אליהו ששמש כחמשים שנה כראש הרוחצים בירושלים, שלא על מנת לקבל פרס. מסתובב ברחוב היהודים כשהוא נושא על כתפו את ה“קנטארוס”, את כדי הרחיצה, ונושא בידו שק ובו צרכי רחיצה אחרים. הנה מראה שורת החנויות שעמדו ברחוב היהודים עד סביבות הכותל המערבי, ורבים מקרובי משפחתי החזיקו בחנויות אלה הקטנות והאפלוליות. האם הן עוד עומדות כיום על מקומן? וחנויותיהם של סנדלרים וחייטים, שהייתי סר אליהם בלווית אבי בערבי חגים ל“מדוד” חליפה או להזמין זוג נעליים. האם עוד עומדות על מקומן, אותה חנות של דודי חכם בכור ג’יניאו, שהייתי סר אליה בילדותי בעונת דריכת הענבים, כדי לסייע בידי בניו למלא את בקבוקי היין שהוכנו ביקבו. סמוך לחנות זו עמד הקמרון הידוע בשם “לה קנטרה די ג’יניאו”. כאן מתחת לקמרון זה, המתינו הקברנים בעיר העתיקה, להזמנתו של חכם מורנו נבון, כדי להצטרף ללוויה. ועוד עולים באזני קולות של הימים ההם, קולו של השמש שהיה עובר באשמורת השלישית של הלילה בסמטאות העיר בחודש הרחמים, לעורר נרדמים לסליחות. קול שהיה בו חן מיוחד ותחינה מיוחדת. הנה עולה אותה המולה מן התנורים שאפו מצות בערב פסח תוך אמירת פרקי הלל בפי הפועלים האופים את המצות.

האם עומדים גם כיום על מקומם בתי הקפה של דבש, אלשיך, ברחוב היהודים? בתי קפה אלה קשורים בזכרונות מימי החתונות בעיר העתיקה. החתונות נערכו בדרך כלל בערבי שבתות, ושעה שבני הזוג עברו ברחוב היהודים ליד בתי קפה אלה, היו בעלי בתי הקפה מרתיחים קפה בקומקום קטן ושופכים את הקפה לרגליהם של החתן והכלה והיה בזה, משום סימן ברכה. לאחר מכן היה החתן מוציא מנרתיקו את המג’ידי ומעניקו לבעלי בתי הקפה.

שיירת המכוניות שנעצרה לרגעים מספר בדרך המובילה לשער-האריות החלה לנוע בדרכה לפגישה המרגשת שברחבת הכותל המערבי. וכאן בא הקץ למראות ולזכרונות שלי. נקטעו הזכרונות ואנו כבר ברחבת הכותל.

לאחר שהקהל שנוכח ברחבת הכותל החל להתפזר, הובלתי את השר דרך הסמטאות לעבר המכונית אשר חכתה לנו.

לימים לאחר מכן כשבקרתי בעיר העתיקה ברובע היהודי, חפשתי את “חצרותי” ואת “סמטאותי” והן אינן הכל חרב עד היסוד. כל תפארת הקדומים הפכה לעפר ואפר. הבתים שנהרסו קברו תחתם את מראות מחוז ילדותי את הריחות ואת הקולות של ימים עברו. וכאב הלב ונצבט בקרבי. עברו וחלפו מן העולם הימים היפים שהפכו לאגדה, אגדה של ימי עצב ושמחה, של איכות חיים מיוחדת בתוך חצרות ירושלים.

היום הולך ונשלם בניינו החדש של הרובע היהודי. הכל נאה ויפה אבל זה לא אותו הרובע היהודי ואותן החצרות שידעתי בילדותי.

⁘

ביום העשור לאחוד ירושלים מהדהדת באזני פניתו של אותו חייל מאובק ומיוזע, שעמד על יד מכונית השר שבה נסעתי בשיירה של ראש הממשלה, שנעצרה בדרך לשער האריות. כנראה שחשבני לאחד מחברי הממשלה. ניגש אלי ובקול רווי דמעות אמר לי: “בקשה לי אליכם, אל נא תחזירו את העיר העתיקה. חברים יקרים שלי נפלו בקרבת המקום הזה”. דבריו הביאוני במבוכה ולא ידעתי מה להשיב. אך משראיתי כי הוא חוזר ומבקש השבתי לו: “אני בטוח כי שום ממשלה בישראל לא תחזיר את העיר העתיקה, היא תהיה שלנו לעד”.

⁘

נזכרתי באותו לילה היסטורי, ליל הפריצה לעיר העתיקה של ירושלים. חכיתי, יחד עם יחידת המודיעין, במרתף אשר בבנין הסוכנות היהודית, ועקבנו בחרדה אחר קולות הנפץ שהגיעו אלינו ממרומי הר ציון. משהתקרבה שעת חצות, נתבקשתי על ידי אחד המפקדים להכין את תרגום המנשר העברי שהיה מיועד לתושבי העיר העתיקה מיד לאחר כבושה לשפה הערבית. ובתוך ההמולה והרעש ששררו במרתף, ישבתי ותרגמתי “בדחילו ורחימו” את המנשר. משסיימתי את תרגום המנשר חשתי כי האוירה מסביב השתנתה. החברים התהלכו קודרים, והמרתף הלך והתרוקן.

מושלי ירושלים דואגים לאספקת פחמים לתושבים

במחצית השניה של המאה התשע עשרה, בטרם הוקמה מועצת העיריה, דאגו מושלי ירושלים לספק פחמים לתושבי העיר ולעמוד על משמר הבטחון בדרכים המובילות לעיר הקודש.

הנני מביא כאן שני קטעים על הנושאים הנזכרים, שאותם מצאתי בשבועון הערבי “חדאיק אל אח’באר”, שיצא לאור בבירות, בראשית המחצית השניה של המאה התשע עשרה. את כרכיו של עתון ערבי זה, אחד העתונים הראשונים שיצאו לאור בלבנון שכנתנו, מצאתי בספרית “בודליאן” אשר באוקספורד אותה בקרתי בשנת 1975.

קשה היה סבלם של תושבי ירושלים, במחצית השניה של המאה שעברה, בימות החמה מחמת המחסור במים. ובימות החורף, כשהצינה הירושלמית גוברת. אמצעים לחימום הבתים לא היו מצויים במבחר גדול כבימנו, והפחם היה המצרך החיוני ביותר באותן השנים, ואף זה לא היה מצוי בשפע. סוחרי הפחמים והספסרים למיניהם היו מנצלים את המחסור ואת מצוקת התושבים ומעלים את מחירי הפחם כראות עיניהם. למעשה המסחר בפחמים היה נתון בידי “בעלי מונופולין” שמרכזם היה בעיקר בכפר בשיט ואף בשאר הכפרים שבסביבות ירושלים. “בעלי מונופולין” אלה והסרסורים שלהם היו מתעללים בתושבי העיר. הם היו מסתירים את המצרך החיוני במחסניהם כדי להעלות את המחירים. הדבר פגע קשות בעיקר באוכלוסיה דלת האמצעים בירושלים, וזעקתם עלתה לשמים. “המותצרפים” לא יכלו לעמוד מנגד מול סבלם של התושבים מזה ותעלוליהם של סוחרי הפחמים מזה. הם היו שולחים “רצים” אל כפרי הסביבה. “רצים” אלה היו מאלצים את סוחרי הפחמים להעמיס שקי פחם על גבי חמורים וגמלים, להביא אותם לשווקי ירושלים ולמכרם במחיר השווה לכל נפש ולא להפקיע את השערים.

תאור מעניין על מידת התערבותם של המושלים התורכיים בסחר הפחמים ובהוצאתם ממקום “מחבואם”, מצאתי בכתבתו של סופרו הירושלמי של העתון הבירותי, “חדאיק אל אח’באר”, משנת 1858 בכתבה שנשלחה מירושלים לעתון בבירות, (הכתבה עשתה את דרכה לבירות למעלה מעשרים יום) נאמר: “הפחמים נעלמו מירושלים ומחיר רוטל פחמים היה ששה גרושים, אולם מושל העיר בא לעזרתם של תושבי העיר. שלח פרשים לכפרי הסביבה וסוחרי הפחמים העמיסו את הפחמים, 250 משאות על גבי גמלים וחמורים, וכשהם מלווים ע”י פרשי המושל". העתונות הלבנונית מספרת עוד כי גם בחורף של שנת 1894 התאוננו תושבי ירושלים, על כי מחיר הפחמים הגיע לשני גרוש וחצי, מחיר השווה לרוטל חטים.

לימים כאשר קמה עירייה לירושלים עבר “הטיפול” בפחם לידי העיריה וזו לא הססה רבות ונקטה ביד קשה כלפי סוחרי הפחמים ומפקיעי השערים, מדי שנה בשנה, נוהגת היתה העיריה לקבוע את מחיר הפחם. ספסרים וסוחרי פחמים שהפקיעו את השערים הושמו במאסר.

אמידי ירושלים לא נזקקו לחסדיהם של המושלים והעיריה. הם נהגו עוד לפני החורף למלא את מחסניהם בבתיהם בפחם. גם נדבנים ואנשי מעשה בקרב האוכלוסיה היהודית נהגו לעשות כן, אלא שהם עשו זאת, כדי שיוכלו בחורף לחלק את הפחם שבמאגריהם לנזקקי העיר. בין צדיקים אלה היתה גם אחת מקרובת משפחה של אמי, ממשפחת אמזלג. היא היתה אשה אמידה ומספרים שהיתה נוהגת לרכב על סוס כשפניה רעולות (כיון שהיתה אשה יפת תואר) ושני משרתים עמדו לידה לשמשה. צדקנית אמידה זו היתה נוהגת למלא את “אסמיה”, בראשית עונת החורף פחם וחיטים, כדי לחלקם אח"כ בין עניי ירושלים. היא אף נהגה לבקר בבתי העניים כדי לחלק מלבושים. בצאתה לביקורים כאלה, היתה לובשת על גופה חצאיות רבות, זו על גבי זו ובבקורה בבתים היתה פושטת חצאית אחת אצל בעלת הבית וכך בכל בית ובית וכשהיתה גומרת את “סיבובה”, היתה חוזרת לביתה כששמלתה לעורה.

עוברי דרכים בסביבות ירושלים, עולי רגל וצליינים היו נתונים, במאה שעברה, באימת שוד הדרכים והיו בבחינת הפקר לכפריי הסביבה. תושבי הכפרים, נהגו לעצור עוברי דרכים לפשפש בכליהם וליטול להם כל אשר חשקה נפשם מבלי שתהיה עליהם אימת דין ודיין. כאשר גברו מעשי השוד הגלוי הגיעה זעקתם של עוברי הדרכים עולי הרגל והצליינים, דרך הצנורות הקונסולריים אל “השער העליון” בקושטא. הדבר הטריד את השלטונות בקושטא ואלה דרשו ממושלי מחוז ירושלים לחסל את הנגע הזה. כיוון שהשודדים הכפריים מוציאים את דיבת ירושלים רעה בעיקר אצל אלה העולים לחונן את עפרה של ירושלים. וכך מתאר העתון הלבנוני “חדאיק אל אח’באר” מיום 7 באפריל 1864, את האמצעים שנקט עיזת פאשה כדי לשמור על הבטחון בדרכים. המושל הזמין אליו את זקני הכפרים ואת פקידי המחוזות והשמיע באזניהם אזהרה חמורה ותבע מהם להבטיח את שלומם ורכושם של עוברי אורח ועולי הרגל לירושלים. המושל הודיע לראשי הכפרים. כי אם יישנו מעשים אלה, של שוד דרכים, ישאו הם בנזקים שיגרמו לנשדדים העושים את דרכם בשטח כפריהם. גם מאנשי הצבא בקש, המושל, לגלות עירנות רבה ולהקפיד על השמירה בדרכים ביום ובלילה. כדי לאפשר לכל אדם הנמצא בסביבות העיר ירושלים להתהלך בחפשיות ובבטחון.

עירית ירושלים דואגת לשמירת הנקיון בעיר העתיקה (אלקסבה) ובשכונות היהודיות שמחוצה לה

עיון בכמה מפנקסי ההחלטות של עירית ירושלים, בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה, מגלה כי העיר העתיקה של ירושלים נקראה באותן שנים בפיהם של התושבים הערביים גם בשם “אל קצבה” (הקסבה). בתחילה נראה כינוי זה מוזר, אולם מסתבר, כי פירוש המילה “אל קצבה”, הוא: העיר הראשית בארץ או החלק המרכזי של העיר העתיקה, שהיא החלק שסמטאותיו מפותלות וצרות.

הרוצה ללמוד כיום כיצד נרשמו החלטות מועצת העיריה באותן השנים ילך אצל אותם פנקסים, שבלו מזוקן והוחזקו בצורה רשלנית. וההחלטות שנרשמו בהם, דומה שהיו החלטות חפוזות, קטועות ומסורסות, וזאת על אף העובדה כי הם התוכחו “בשובה ונחת”, כשהם גומעים מספלוני הקפה, שעמדו בפניהם ופיות “הנרגילה” בפיהם. הן היו יוצאות “דחופות ומבוהלות” טלאי משפטים על טלאי משפטים ותקונים על גבי תקונים ורק מעטות מהן חתומות על ידי חברי המועצה, בשמותיהם הפרטיים בלבד. ההחלטות, כאמור היו החלטות קצרות בעלי מספר שורות בלבד, שורות ש“עלו וירדו” מקצהו האחד של הדף לקצהו השני מהן כתובות וערוכות בשפה הערבית לא ספרותית ביותר, ומהן בשפה התורכית.

חתימותיהם של חברי מועצת העיריה היו כתובות באותיות זעירות ובשלל צבעים, ורק ראש העיר חתם את חתימתו בדיו אדומה ואילו שאר חברי המועצה בדיו שחורה. בין החתימות חפשתי גם את חתימותיהם של חברי המועצה היהודים ואכן פעמים מספר מצאתי בין החתימות גם את חתימתו של “דאוד” באותיות ערביות מאירות עינים. ידעתי כי זוהי חתימתו של המנוח דוד ילין.

חברי העיריה היהודים, שנזכרו יחד עם שאר חבריהם בהחלטות העיריה, לרגל מנויים לתפקידים שונים, לא זכו לאותם תוארי הכבוד שזכו להם החברים הערבים. הם לא זכו לתואר “רפעתולו ומוחתרמתולו” הם זכו לתוארים פשוטים כגון “ח’וואג’ה” ו“אפנדי”.

מתוך ההחלטות מסתבר כי דאגתה וענינה של עירית ירושלים התרכזה בעיקר ב“דאח’ל אל בלדה” (בתוך העיר העתיקה) או כפי שנקרא לפעמים בשם “אל קצבה”.

והעיר העתיקה היתה מחולקת לצרכי פקוח על הנקיון לארבעה מחוזות “מחלת אל מוסוויה” (הרובע היהודי, שכונת בני משה), “מחלת אל וואד” (רובע הגיא), “חארת אל נצארא” (הרובע הנוצרי) ו“באב חוטא”. ואכן מסתבר כי חלוקה זו עומדת וקיימת עד היום הזה.

נביא כאן את ההחלטה שנתקבלה במועצת העיריה ביום 26 לחודש שבאט 320 (פברואר 1905).

"משנתכנסה מועצת העיריה כדי לאשר את התקציב לשנת 321 הודגש הצורך לנקות את פנים העיר (דאח’יל אל בלדה), התברר כי מצב הנקיון כפי שהיה קיים בעבר, אין הוא כפי שצריך להיות, ומן ההכרח להגדיל את הוצאות הנקיון במידה מתאימה. לכן הוחלט להעלות את ההוצאות הדרושות לשנה עד כדי 75,000 גרוש, דהיינו תוספת של 30,000 גרוש על ההוצאות שהוצאו בעבר.

וכדי לשפר את מצב הנקיון יש להעסיק עשרים פועלים, לקנות 66 מטאטאים ועשרים ושנים סלים ולהעסיק גם מספר בהמות לצורך זה.

מסתבר כי אם תמסר עבודת הנקיון לקבלן יחיד, הרי הקבלן ידאג לרוחיו ולתועלתו הפרטית ולא תצמח מכך התועלת הדרושה. אי לזאת החליטה המועצה לערוך את הנקיון בנאמנות. על הקבלן אל חג' מחמד ח’לף מעין כרם הוטל להעמיד לרשות העיריה עשרים בהמות יחד עם הכלים הדרושים בשכר של שלשה גרוש ליום לכל בהמה. והעבודה הזאת תתנהל תחת פקוחם של האנשים דלקמן לפי אזורים.

“מחלת אל מוסוויה” (דהיינו רחוב היהודים) הממונים מחמד צאליח אפנדי ועארף אפנדי עווידה בלוית השאווישים יוסף אלקלעי ונימר ורשיד אגא.

מחלת אל וואד (רובע הגיא) עבד אל רחמאן אפנדי אל בודיירי ועות’מאן זכי אפנדי ח’אלידי והשאוויש רשיד אל ג’רקסי.

הרובע הנוצרי יוסף אפנדי אל עלמי ואנדוני אפנדי והשאוויש אברהים אפנדי גווויש.

באב הוטה – יאסין אפנדי קוטיינה ומונבה אפנדי מורכוס יחד עם מוסה אגשחאן.

כן החליטה העיריה להעביר להם את הסכומים הדרושים כדי שהם יפקחו על בצוען של עבודות הניקיון בעיר העתיקה של ירושלים.

ביום 15 במארס שנת 315 (1900) בקשה העיריה מתושבי העיר להמנע מלשפוך זבל ולכלוכים בדרכים או בפתחי הבתים והחנויות, הם נדרשו לאסוף את הזבל ולהניחו בתוך שק או סל כדי למסרו ליד אוסף הזבל בשעה שיצלצל בפעמון. העיריה בקשה למלא אחר ההוראה הזאת, וכל מי שישליך את הזבל או מים מלוכלכים על פני חוצות יענש.

מתוך ההחלטות שנתקבלו באותן שנים מסתבר כי עירית ירושלים היתה בעיקר מעונינת בשפור מצב התברואה בעיר העתיקה. ובמידת מה יש להצדיק את מועצת העיריה בגילויי התענינות מעין אלה. כי לאמיתו של דבר, היכן בקרו האורחים רמי המעלה שהגיעו לעיר, היכן עמדו המקומות ההיסטוריים והמקודשים ביותר אם לא בתוך חומותיה של העיר העתיקה.

היכן הופקדו שומרים בשכר חדשי כדי לפקח על עוברים ושבים שלא יטילו את מימיהם בסמטה המובילה לפטריארכיה הלאטינית ובסמטת אל סבאעי, אם לא בתוך תחומי העיר העתיקה. מי דאג לתקן את בורות הביוב בסמטאות העיר העתיקה, כשעלו מזמן לזמן על גדותיהם, אם לא עירית ירושלים. מי דאג לניקיון חנויותיהם של הקצבים, ומי קבע שוקים מיוחדים למכירת ירקות בתוך תחומי העיר העתיקה אם לא עירית ירושלים.

רק בהחלטה שנתקבלה ביום 22 באפריל 318 דהיינו בשנת 1902, נזכרה עירית ירושלים ב“קומבניאת” (שכונת היהודים) שהוקמו מחוץ לחומות העיר העתיקה ונגשה לערוך מבצע של נקיון.

אביא כאן את רשימת השכונות היהודיות שנרשמו בצורה פחות או יותר מדוייקת.

ואלו הן “הקומבניאת” נחלת שבעה, קומבניאת נסים אלישר (אחד מרבני ירושלים הידועים, שעסק בהקמתן של שכונות רבות בירושלים), אהל משה, בית יעקב, נחלת ציון, אבן ישראל, סוכת שלום, משכנות, מזכרת, זכרון טוביה, ג’ורת אל מצלה(?) מונטיפיורי, ג’ורת אל עונאב, מחנה יהודה, אבו אל בצל, שכונת בית יוסף, בית שלמה, מאה שערים ושכונת מנאעיש(?) כך נזכרו בהחלטה זו כעשרים שכונות יהודיות.

ההחלטה שנתקבלה באותו תאריך במועצת העיריה מספרת על הדיון שהתנהל במועצת העיריה על גידול הישוב מחוץ לחומות העיר והרחבת הבניה. כתוצאה מכך הלכו ועלו גלי האשפה בשכונות, ואם תשארנה ערימות אשפה אלה כמות שהן הרי קיים חשש שתתפשטנה מחלות. משום כך יש צורך לנקוט באמצעים הדרושים לשם הסרתם וסילוקם של המפגעים הללו.

אי לזאת, ומאחר שעד היום לא נתקבלה החלטה כללית בדבר הצורך לנקוט באמצעי נקיון מחוץ לחומות. והואיל והמקומות הזקוקים ביותר לנקיון מחוץ לחומות, הם “הקומבאנייאת” (השכונות) הנזכרות לעיל, שכונות שתושביהן מבני משה (מוסאוויים), אי לזאת קבלה מועצת העירייה החלטה, לבקש תחילה מאת אחד מחברינו “ריפעתולו סעד אל דין אפנדי” יחד עם המפקח, ואחד הג’אווישים של העיריה, לרשום את שמותיהם של תושבי השכונות היהודיות ולהעריך את ההוצאות הדרושות לכל שכונה ושכונה כדי להסיר את האשפה שהצטברה בשכונות אלה, וכן את האשפה שתצטבר בעתיד, ולדון עם גבאי השכונות (ראשי הקומביניאת) בדבר חלוקתן של ההוצאות וגביתן מאת תושבי השכונות, בין בידיעתם של ראשי (גבאי) השכונות הנ“ל או בידיעתו של פקיד מפקידי העירייה. ואם הגביה תעשה באמצעות אחד מפקידי העירייה, הרי יש להוסיף להוצאות הדרושות גם את שכרו, וכדי שהחלטה זו תבוצע ניתנה החלטה זו”.

שכר ותנאים סוציאליים של עובדי עירית ירושלים

לחברי מועצת העיריה בתקופה העותומאנית לא נכונו “אריכות ימים ושנים” בכהונתם. השלטונות התורכיים חששו, שמא התבססותו של חבר העיריה זמן רב בתפקידו, תביא אותו לידי הסתאבות “וימעל מעל”. לכן כדי למנוע זאת, הופעלו תקנות העיריות שלפיהן התחלפו חברי העיריה, ערבים ויהודים כאחד. הם הועברו מכהונתם ואחרים באו תחתם, לעיתים מזומנות.

העתון הערבי “אל קודס” הירושלמי מ-22 במארס 1912 יודע לספר, כי, "חברי העיריה מחמד אפנדי אל קוטב, והשיח' אמין אפנדי אל עלמי, הוחלפו ובמקומם באו חברים חדשים. החברים היהודים רחמים אפנדי מזרחי, דוד אפנדי ילין ויוסף אפנדי אלישר, המשיכו לשמש כחברים בעיריה. (מן הראוי לציין כי אביו של המנוח דוד ילין רבי יהושע ילין, שמש במשך שנים מספר כחבר העיריה).

לעומת חברי העיריה הרי שעובדי העיריה באותה תקופה, הפקידים, ישבו על כסאותיהם שנים רבות עד זיקנה ושיבה, ולא היתה קיימת לגבם, גיל פרישה לפנסייה. היו רק מקרים מעטים, שרופאים, מהנדסים, וטרינרים וכד', שהיוו את הפקידות הבכירה, נהנו מפנסיה והעיריה נהגה לשלם להם את ה“תקאעוד” (דהיינו הפנסיה) לאחר פרישתם. מסתבר כי העיריה דאגה גם לשארי פקידים אלה גם לאחר מותם ופיצתה את משפחותיהם.

בהחלטה שנתקבלה ביום 25 כאנון תאני 320,¹ דהיינו בינואר 1905, נאמר, מאחר שהשיח' מוסטפה אל סילוואדי ומוסה בזיזה נפטרו והשאירו אחריהם ילדים קטנים, ומאחר שהתברר שלא נותר אדם שיטפל בהם הוחלט להמשיך בתשלום המשכורת שהעיריה נהגה לשלם לשני העובדים. משכורת זו תחולק לשתי המשפחות חצי ריאל מג’ידי כל אחת. דהיינו עשרים גרוש. אמנם חצי ריאל מג’ידי לא היה בו כדי להשביע את המשפחה, ובפרט שההחלטה לא פרטה אם המשפחות היו מרובות ילדים אם לאו, אבל בכל זאת מענק זה יש בו משום שמץ של דאגה למשפחות, שמפרנסיהן הלכו לעולמם.

יש לציין כי העיריה לא התעלמה לחלוטין גם בזכויות שאר עובדיה.

אחת ההחלטות שנתקבלו בעירית ירושלים בשנת 1905 אומרת כי אם עובד עיריה נפל למשכב, הרי משכורתו מובטחת לו למשך חודש ימים בלבד. ואם נתמשכה תקופת מחלתו רשאית העיריה להעסיק במקומו עובד אחר וזאת לאחר שחלק ממשכורתו מועבר לעובד החולה.

קופת העיריה בתקופה העותומאנית לא היתה תמיד “מלאה” משכורות העובדים לא שולמו במועדן, הפקידות הנמוכה בעיקר, צבאה על פתחיהם של בעלי המאפיות, החלבנים והקצבים, כדי לקבל בהקפה לחם לפי הטף לשובע.

גזבר העיריה (“האמין צנדוק”) חכם רחמים מזרחי חש בצרתם של עובדי עיריה אלה, ששכרם הולן זמן רב, ומצא דרך מקורית להושיט להם עזרה בימי מצוקתם. הוא היה נותן בידיהם “פיסת נייר” (פאפיליקו בספרדית) ושולח אותם “אה לה בנקה די ואלירו”, “בנק מפואר” ששכן באחת החנויות הקטנות אשר ברחוב דוד סמוך למלון אמדורסקי אשר בשער יפו. הבנק הזה עמד מול חנותו של מחמד אל ענתבלי, שאחיו שמש כקצין משטרה. בנק זה שהיה ידוע ומפורסם לכל תושבי ירושלים יהודים וערבים כאחד, שכן במרכז חיי המסחר והכלכלה של ירושלים, כל מי שחפש את כתובת הבנק היו משיבים לו, כי הבנק נמצא ב“אה לה אבאשארה די לה פורטה די לה סיב’דאד”, דהיינו בירידה משער יפו. פיסת נייר זו, של “חאווג’ה רחמים מזרחי” לבנקאי הירושלמי היה בה די כדי לשכנע אותו כי רשאי הוא לשלם לעובד את שכרו החדשי בניכוי אחוז קטן.

מספרם של הפקחים העירוניים היהודים לא היה גדול ביותר. רק שנים או שלושה “שאווישים” היו מבני דת משה. השאווישים היו בעיקר מבני עדות המזרח שידעו את השפה הערבית. אולם מספרים על שאוויש אשכנזי שנקרא בלשון חיבה על ידי תושבי ירושלים בשם “רבי מרדכי בוליס”. (דהיינו ר' מרדכי השוטר). משהיו תושבי ירושלים רואים אותו מסב עם חבריו השאווישים היה לבם מתמלא גאוה. נדמה היה להם כאילו קצין צבא יהודי לבוש בגדי שרד יושב שבת-אחים עם חבריו.

לא תמיד זכו השאווישים “בבגדי שרד” מטעם העיריה כי לא תמיד היתה הפרוטה מצויה בקופתה. בהחלטה שנתקבלה בעיריה מיום 17 ש' 320 (יוני 1905) נאמר: "בגדיהם של השאווישים הפכו להיות בלים ומטולאים ומן ההכרח “להלביש אותם מחלצות” דהיינו בגדים חדשים. הוחלט להזמין שמונה חליפות לשאווישים, וחליפה אחת בשביל המפקח עליהם. (מכאן שמספר השאווישים באותה שנה הגיע לשמונה). החליפות הוזמנו בידיעתם של חברינו (דהיינו אחדים מחברי העיריה ידאגו לבצוע ההחלטה) עארף אפנדי עוויצ’ה והשיח' עבד אל רחמאן אפנדי אל מדיירי. כן הוסמכו להוציא מקופת העיריה את כל ההוצאות הדרושות לשם כך.

גובי מסי העיריה לא תמיד רוו נחת מתפקידם. הם נהגו לבוא אל בתיהם של בעלי הבתים, כשתיקי עור גדולים תלויים על כתפיהם, בהם היו מונחים פנקסי החשבונות הגדולים, בעלי כריכות שחורות. הגובים לא אייימו על בעלי החובות בקנסות או במשפטים. הם נהגו להפיל תחינתם בפני בעלי הרכוש, כי ימהרו לסלק את חובותיהם כדי שלא יהיו צפויים לקנס.

מספרים כי הגובים היהודים: רחמים פאניז’יל, מרקאדו פאניז’יל ונסים גאנין, נהגו לסור לבתי ידידיהם ומכריהם, מקרב המשפחות הידועות, לשם בקור ולאחר שתיית ספל הקפה, פתחו במטרה שלשמה באו, וכמובן שלאחר גמיעת ספל הקפה ודברי הידידות קשה היה לבעל הבית לשלח מעל פניו את הגובים החביבים האלה.

עירית ירושלים בתקופה העותומאנית פתחה את שעריה בפני פקידות יהודית בכירה, סמוך למלחמת העולם הראשונה, ובתקופת מלחמת העולם. עם הפקידות הבכירה נמנה המהנדס נחום ולבושביטש, והיה לו חותם מיוחד עם שמו. מהנדסי העיריה בתקופה הראשונה להקמתה, היו בעיקר ערבים ויוונים. רק מאוחר יותר נתקבלו גם מהנדסים יהודים.

לפני כן נתמנה ע"י מפקד הגדוד הרביעי ג’מאל פאשה כמהנדס ראשי לשפור העיר דמשק.

בעתון החרות, עתון יומי שיצא לאור בירושלים בימים ההם אנו מוצאים בגליונו, מיום ה' בתשרי תרע“ז (2 באוקטובר 1916), ברכת שנה טובה למהנדס העיריה, לה' ולבושביטש וב”ב, מאת “העובדים במשרד ההנדסה של העיריה הירושלמית” שיזכה לבנות את חורבות ירושלים והריסותיה. המברכים הם: ש.מ. מלניק, מ. הורודצקי, פ. טורמכר, א. ורנוק, ש. רוזנצוייג. מתוך ברכה זו בעתון למדנו על הפקידים היהודים שעבדו במחלקת מהנדס העיר.

סל המטבעות של השלטון העותומאני

דלותה של ירושלים תחת השלטון העותומאני באה לידי ביטוי בצורות כמה ממטבעותיה. מטבעות אלו שהתגלגלו בידיהם של המון העם לא הצטיינו בצורתם הנאה. הן היו שחוקות ושחורות, ובקושי אפשר היה להבחין בהם את חתימתו המסולסלת (הטוע’רה) של הסולטאן.

המטליקים, הבישליקים, החצאי מג’ידים, והמג’ידים לא זכו “לאחר שבלו מזוקן”, לקבלת פנים נאה מצד המון העם, ציבור הסוחרים, ובעלי המכולת.

ומן הראוי לציין, כי חיי הכלכלה והמסחר התבססו בעיקר על המטבעות הללו. סוחרים פקידים ובעלי מכולת, נהלו את חשבונותיהם על הגרושים המטליקים והפארה. אף מכרזי העיריה היו מבוססים על הגרושים. ופעמים אירע שמטבעות אלו נעלמו מן העין, והציבור חפש אחריהן.

ואילו המטבעות היציבות הנוצצות והיקרות, הנפוליונים והחצאי נפוליונים “עברו לסוחר” ללא כל קושי, אלא שלפרקים חלו בהן “עליות וירידות”.

מזמן לזמן היתה מועצת העיריה מפרסמת בעתונות את שערי המטבעות שהיו אז בשימוש, וזאת כדי למנוע הפקעת מחירים.

ביום 16 במאי 1910 פרסמה העיריה ולאחר מכן בעתון “פלסטין” מיום 1 ביולי 1910 את שערי המטבע כדלהלן:

ריאל מג’ידי – 76 מטליקים.

חצי ריאל מג’ידי – 38 מטליקים.

רבע מג’ידי – 19 מטליקים.

מטבע של גרוש מג’ידי – 4 מטליקים.

מטבע של גרום מג’ידי – 4 מטליקים.

מטבע הבישליק – 10 מטליקים.

העיריה הזהירה את התושבים, הסוחרים והחלפנים לנהוג לפי שער הכספים המפורט בהודעה הממשלתית, שבה נאמר כי כל מי שיפר את הוראות הפקודה יועמד לדין ויענש לפי החוק.

אנו הילדים שנמננו עם “דלת-העם” עסקנו ב“סחתותים”. ה“סחתותות” וה“פארה” היו נטולות כל ערך כספי, עד שבשפת הדיבור השתמשנו בשמותיהם של שני המטבעות הללו כדי לציין דבר חסר ערך שאינו שווה פרוטה. היינו נוהגים לומר: דבר זה או חפץ זה: “נו ב’אלי און סחתות” או “נו ב’אלי אונה פארה” (גם המילון הערבי מציין כי, “סחתות” פירושו, דלות, הדבר המועט, הבלה ועוד). מראיתם של המטליקים והגרושים, מטבעות דלים אלו, לא צדו את לבנו ולא משכו את עינינו. פעמים הרבה הססנו לקבל מטליק שחותמו של הסולטאן “הטוע’רה” הטבוע על המטבע לא היה בולט ובהיר דיו. אנחנו “התמחנו” במיונם של המטבעות והבדלנו בין מטבע “ממסוחה” דהיינו מטבע מטושטש, מחוק ושחוק, לבין מטבע עובר לסוחר. את השחוקים והמחוקים, לא יכולנו להחליף או להמיר, “בבית האוצר” (אל ח’זינה) ולכן המתנו לשעת כושר כדי ל“החדיר” אותם לחנונים שראייתם היתה לקוייה, בשעת בין השמשות ועל ידי כך להפטר מה“ממסוחה”. את המטבעות “האציליים” הנפוליונים והפרנקים הצרפתיים ראינו מבעד לזגוגיות של שלחנות החלפנים ברחוב דוד שבעיר העתיקה. השולחנות הקטנים של ה“צראפים” (החלפנים) עמדו ליד פתחיהן של החנויות הגדולות, שם מעל שלחנם של החלפן יעקב טאג’ר והחלפן שמואל בכר יהושע נצצו וקרצו לנו המטבעות היקרים שמעולם לא הגיעו לידינו. ראינו מטבעות תורכיים, את ה“ווזרי” ה“בישליק” והרבעי “מג’ידים” כשהם חרוזים במחרוזת (צאפה) שהפאלחות עטרו בהן את ראשיהן. מחרוזות מטבעות יקרים שהכבידו את “עולן” על ראשי הפאלחות, אבל הסתבר שלא רק נוי היה במחרוזות אלה, אלא גם מעין “כספת” מהלכת, כך שמרו בעליהן של הפאלחות על כספם וגם פינקו בכך את נשותיהם. את המטבעות הנוצצים והמבריקים, דהיינו הנפוליאונים וחצאי הנפוליאונים התורכים והצרפתים, ראינו אותם תלויים בשרשרות זהב עדינות בצמידיהן של הארוסות והכלות הצעירות כשהופיעו במסיבות משפחתיות. לפעמים הרהבנו אנו הקטנים עוז בנפשנו, והתקרבנו לנשים בעלות צמידי הזהב, ומששנו באצבעותינו הקטנות את המטבעות הנוצצות הללו, לשמחתנו ולשמחתן של הנשים הצעירות “שנפנפו”, מדי פעם בפעם, ביודעין ושלא ביודעין, כלפי חברותיהן על המטמון שזכו בו מטעם ארוסיהן או מטעם בעליהן הצעירים. גם הצעירות המאורסות נהגו לפנק את ארוסיהן בתכשיטי כסף וזהב. ספר לי מר ש. ס. בן העיר העתיקה, כי עודם שמורים אצלו שני כפתורים שנהגו לשים אותם בשרול הכתונת שאליהם צמודים שני חצאי נפוליאונים. את הכפתורים האלו יחד עם חצאי הנפוליאונים הוא לובש בחג ומועד.

כד זכינו לראות מטבעות תורכיות דלות בשוקי הירקות וברחובות, ומטבעות עשירות במרפקיהן הלבנים והעדינים של אמותינו, אחיותינו וקרובות משפחותינו.

שתי בעיות הטרידו את השלטונות התורכים בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה, הטיפול במטבעות שחוקות (ממסוחה) ובמטבעות “הזרים” שחדרו לשוק הכספים בירושלים.

בעתון הירושלמי “אל קודס” (שנה א' גליון 33 מיום 26 בינואר 1909) נתפרסמה ההודעה הבאה מטעם עירית ירושלים אשר שמשה כדוברת למשרדי הממשלה השונים.

“מסתבר מתוך התלונות שנתקבלו כי רוב התושבים מהססים להשתמש בריאל מג’ידי ובחלקיו המטושטשים והמחוקים (אל ממסוחה), (המטבע “ריאל מג’ידי” היה מטבע של כסף ששוויו היה עשרים גרוש צאע') ומיוחס לסולטאן עבד אל מג’יד, ומאחר שמעשה זה נוגד לחוק וגורם להתהוותן של בעיות ולהפסקת המשא ומתן, אי לזאת מחובתם של כל התושבים הסוחרים, החלפנים לסחור ללא כל היסוסים בריאלים הנזכרים ובחלקיה של מטבע זו. וכל מי שלא ימלא אחר ההוראה הזאת יהיה צפוי לעונש. ומשום כך היה הכרח להודיע על כך”.

כל פרוטה ואף הדלה ביותר היתה יקרה לכל תושבי ירושלים, ערבים ויהודים כאחד. מטבע אשר חותם הסולטאן, “הטוע’רה”, לא היה בולט מעליו או שהיה שחוק נתקל בקשיים ולא עבר לסוחר. בעלי המטבעות השחוקים הופנו אל בית האוצר (ח’זינה) כדי להמירם במטבעות חדשים.

בעית המטבעות השחוקות גרמה טרדה רבה למועצת עירית ירושלים, לא כולם רצו לקבל מטבעות שחוקות. מהם שנרתעו לקבלן פן לא יוכלו “להעבירן לסוחר”. ואכן מזמן לזמן היתה העיריה, מפרסמת הוראות לסוחרי ירושלים ומבקשת להמנע מלגרום קושיים בקבלתן של המטבעות הללו.

בהודעה שפרסמה עירית ירושלים ביום 24 בתמוז 326 (29 ביולי, 1910) נאמר: התברר מתוך התלונות שהוגשו לעיריה כי מוכרים וחלפנים מהססים לקבל את ריאל מג’ידי וחלקיו (הריאל 20 גרוש) בטענם כי המטבע שחוקה (ממסוח). ומאחר שדבר זה סותר את הפקודות וההוראות שניתנו בענין זה הקובעות כי יש לקבל את המטבע ללא כל היסוס ופקפוק מאחר שהריאלים הנזכרים אף כי שהם קצת שחוקים, הרי הכתב הוא קריא, וכל מי אשר לא יציית להוראות אלה ייענש כחוק. על התושבים, נאמר באותה הודעה, לפנות למשטרה או לעיריה, כל אימת שיהססו המוכרים והסוחרים לקבל את המטבע.

גם הלירה העותמאנית לא זכתה להיות סחורה עוברת לסוחר² ובהתאם לשויה הריאלי. העתון “אל קודס” גליון 290 שנה ד' 22.3.1912 מודיע, כי נודע לעירית ירושלים כי רבים הם המהססים לקבל את הלירה העותומנית, במאה ועשרים וחמישה גרוש בהתאם לערך שנקבע. ומאחר שדבר זה עלול לגרום להפחתה בערכן של המטבעות העותומניות, הרי יש לקבל את הלירה לפי הערך שנקבע, וכל המהסס בקבלתה לפי ערכה יענש.

כך היתה העיריה משמשת באותם ימים גם כבנק להחלפת מטבעות.

המטבעות הזרים שהטרידו את השלטונות העסיקו גם את עירית ירושלים וזו שמשה מעין מפקחת על המטבע הזר באותם הימים. עיניה של העיריה היו פקוחות על המטבעות הזרים, שחדרו לשוק הכספים.

בפנקס ההחלטות של עירית ירושלים מצאתי החלטה שתאריכה תשרין תאני 316 (נובמבר, 1901) וזו לשונה: “מודיעים בזה לציבור הרחב כי אסור להשתמש במטבעות העשויים ממתכת (ניקל) שיצאו מטעם “קומבניית אל אלמאן” (שכונת הגרמנים) שערכה ארבעים ועשרים פארה (שויין של ארבעים פארה הוא גרוש אחד או ארבעה מטליקים). אי לזאת, כל מי שירהיב עוז בנפשו וימרה את פי האזהרה הזאת, לאחר עבור שבעה ימים מהתאריך דלמטה, תוחרמנה המטבעות (קיטע) הנזכרות ויוטל עליו קנס”.

היתכן כי המושבה הגרמנית בירושלים הכניסה לשוק הכספים מטבע גרמני, ואם מטבע גרמני היה תוצרת המושבה הגרמנית בירושלים בלבד או “הובא” מגרמניה והפך להיות בשימוש במושבות הגרמניות שקמו בארץ.

זקני ירושלים שהיו באותן השנים עדיין ילדים, זוכרים את המטבע הרוסי, “קבק” (קופיקה) העשוי נחושת בצדו האחד היה כתוב ברוסית “קופיקה” ובצדו השני כיפת כנסיה עם הצלב. אף על פי שערכו של המטבע הרוסי היה נמוך הרי שהחנונים ומוכרי הממתקים קבלו אותו בסבר פנים יפות.

“צרה” אחרת באה לשוק הכספים התורכי באותן השנים והפעם מיד היהודים ועד כדי כך הגיעו הדברים, שהעיריה יצאה למלחמה “במטבעות היהודים” שחדרו לשוק הכספים ונעשו סחירים. החלטת מועצת העיריה בשנת 1907 אסרה את השימוש “במטבעות נחושת העשויות על ידי כמה יהודים (מוסאווין), מטבעות שהוכנו על ידם בשביל עניי העדה היהודית ועל כן יש להחרימן”. החלטה אחרת של העיריה, מיום 10 באוגוסט 326 (1910) דנה לא רק במטבעות היהודים אלא גם “בשטרות ערך יהודיים” וזו לשון ההחלטה: “מאחר שמספר תושבים משתמשים ב”ניירות יהודים" (אווראק מוסאוויה) במקום מטבעות, שהשמוש בהם אסור, ראתה העיריה צורך לפנות לאינסטנציות המוסמכות כדי לבטל את השימוש בניירות אלה, אי לזאת מחובתו של הציבור להמנע מלהשתמש בניירות הנזכרים, וכן במטבעות הנחושת הזרים. כל העובר על האיסור הזה יועמד לדין כחוק. וכדי שכל הציבור ידע מכך היה צורך לפרסם את ההודעה הזאת".

השלטונות התורכים בירושלים ידעו היטב כי “המטבעות היהודיות” וכן “השטרות או הניירות היהודים” לא היו מיועדים כדי “למוטט” חלילה את שוק הכספים של ממשלת תורכיה. השלטונות התורכים ידעו כי מאחורי המטבעות הללו לא עמד גוף זר או עויין, אם כי ידעה כי אלה היו פרוטות של צדקה.

בימי השלטון העותומאני הורגש מחסור במטבעות קטנים (בערבית “פראטה” ובספרדית “מינודאייה”). וכדי לפרוט “מטבע יקרה” היו פונים לחלפן, הצראף, ובשכר פרוטות מספר היה מחליף את המטבע היקר הזה למטבעות קטנות, שהיו דרושות, בעיקר כדי לחלקן לעניים ולאביונים, לקופות של צדקה שבימים ההם היו מרובות מאד, וכן לקניית מיצרכים בחנויות המכולת. אולם, משכלתה פרוטה מהשוק וצרכי עמך היו מרובים, מה עשו עסקני חברה קדישא שע"י ועד העדה הספרדית, הלכו וטבעו פרוטות מיוחדות שעיני השלטונות התורכים לא יכלו להבחין בהן. נטלו עגולים של פח³ נקבו בהם נקב קטן, ונקבו בהם שתי אותיות ח. ק. שפרושן חברה קדישא, או כפי שכינו את זאת ליצני הדור בשם חצי קדיש.

מסתבר כי “מטבעות יהודיות” אלה עברו את תחומו של הרחוב היהודי ועברו לרחובות אחרים. כשספרתי באחד הימים את ספור המטבעות היהודיות לידידי ד"ר יצחק מוסה אל חוסייני, בן ירושלים אמר לי “זוכר אני כי פעם בילדותי באה לידי מטבע “יהודית” מעין זו. נשאתי אותה לרחוב היהודים ותמורתה קניתי כמה דברי מתיקה יהודים”.

כיצד קבלו עניינו את “המטבעות האלה”, בילדותנו לא ראינו עניים מבקשים נדבות ברחובות קריה. הם באו לבתינו. ראינו אותם, הרחנו את ריח בגדיהם המטולאים שמענו את ברכותיהם לבעלת הבית, את ברכת המזון, לאחר שטעמו מהתבשיל שהגישו להם אמותינו. למדנו כמה משפטים ומלים מהשפה שדברו בה. היו ביניהם עניים “צנועים” דהיינו חייכנים שקטים ושלוים שהסתפקו במועט, והיו עניים מרי נפש מתמרדים, שאותם לא חבבנו ביותר ושמחנו להפטר מהם מהר. בשנות המלחמה העולמית, כשאזלה פרוסת הלחם מבתינו, רכשו אמותינו את “המטבעות היהודיות” האלה כדי לחלק אותן לעניים.

ומספר מאיר חפץ הישיש. באחד הימים הוזמן חכם יצחק דסה בפני השלטונות אשר חקרו אותו על המטבע היהודית שנראתה בשוק, מטבע שממנה חששה כנראה האימפריה העותומנית הגדולה. כל טענותיו ונמוקיו של חכם יצחק דסה לא הועילו כי מטבע זה מיועד אך ורק לעניים, שכן חקוקות עליו המלים “חברה קדישא” דהיינו שהוא נועד לחלוקה לעניים הרבים שהיו מקיפים את המלווים בשעת לוויה. מסתבר כי כל טענותיו לא הועילו והושלך, כפי שציין מר מאיר חפץ, ל“כאווס” דהיינו לבית הסוהר. משנודע הדבר לאלברט ענתבי, נציג כי"ח בירושלים, סר בעצמו אל “הפאשה” והסביר לו את ייעודן של מטבעות אלו. רק לאחר הסבר זה למושל יצא חכם יצחק דסה לחופשי.

מומחיותם של מנהלי הכוללים האשכנזים, בענייני כספים, עלתה כידוע על מומחיותם של עסקני העדה הספרדית וחברי “החברה קדישא”. מנהלי הכוללים האשכנזים, לא היו זקוקים למטבעות או עגולים של מתכת, הם הדפיסו פתקים מוטבעים בחותמת הכולל ובחתימותיהם המסולסלות “העולות ויורדות” של מנהלי הכוללים. פתקים אלה היו בעלי ערך רב יותר “ממטבעות” הספרדיים. תמורת פתק זה היה הנצרך יכול לקבל צלחת מרק חם או תבשיל אחר.

“ניירות היהודיים” שעליהם רומזות החלטות העיריה היו בשימוש שנים מספר גם לאחר מלחמת העולם הראשונה ועניי העיר היו נעזרים בהם.

במלחמת העולם הראשונה נעשה בירושלים נסיון לזייף מטבעות. ותיקי ירושלים מספרים על אדם בשם ד. ש. שהתגורר במשכנות שאננים, אשר ניסה הוא ובנו לזייף רבעי מג’ידים ומג’ידים בחנותם הקטנה אשר ברחוב חב"ד. האב ובנו נעצרו. האב נידון למאסר ובבית הסוהר שבק חיים לכל חי.

הפלאחות של הכפרים בית לחם ובית ג’אלה היו ידועות כפלאחות עשירות אשר לא התקשטו במחרוזות של מטבעות זולות אלא במחרוזות שבקציהן היתה תלויה המטבע “מריה טרזה”.

בצר להן ולבעליהן, וביחוד בשנות מלחמת העולם הראשונה, פרקו פלאחות עשירות אלה את עדין, ופנו אל מוסה חזן, החלפן בן העדה המרוקנית, כדי למשכן את “המריה טרזות”.

ספר לי המנוח יצחק מזרחי כי באחד הימים בעברו באחת הסימטאות שבעיר העתיקה היה עד “לתקרית פוליטית” שבדרך נס לא גרמה לתוצאות חמורות.

אחד מבעלי האתונות הצחורות, פנק את אתונו וקשט את מצחו במחרוזת של מטבעות ששם הסולטאן ירום הודו, היה חקוק עליהן.

אחד העוברים ושבים קנא להוד רוממותו הסולטאן, אחז ברסן החמור, ושפך קיתון של שופכין על בעל החמור, אשר הרהיב עוז בנפשו “להשפיל את כבודו של הסולטאן ולהניחו על ראשו של החמור”.

עוברים ושבים שעברו באותה שעה, הרגיעו את הרוחות ובעל החמור הבטיח להסיר את “העטרה” מעל ראשו של החמור.

“אל מנשיה” גן העיר הראשון שניטע בירושלים

“ולמען היטב את מצב הבריאות בעירנו, כונן בית המועצה בהכר הנרחב אשר לפני מקלט הרוסים אשר היה מאז ומעולם מרבץ לגמלים וחמורים ומלא אשפה ודומן, גן טיול ונחמד, שעריו פתוחים לכל איש, ופעמים בשבוע ביום הראשון וביום הששי ינגנו בו מנגני הצבא להנעים את רוח הבאים להנפש בו מעמל היום”.

(“ירושלים”,של א. מ. לונץ שנה רביעית תרנ"ב)

אותו “הכר הנרחב” הוא כיום “גן אוסטר” שליד בניין העיריה. גן זה שנקרא אז “אל מנשיה” ניטע בשנת 1892, סמוך ל“מקלט הרוסים”, מגרש הרוסים בימינו, ה“כר הנרחב” לפני היותו גן שמש “מרבץ לגמלים וחמורים…” כפי שכותב א. מ. לונץ.

ילדי ירושלים של אז, שהפכו כיום לזקני ירושלים נהגו לבקר בלווית הוריהם בגן הזה. הגן העירוני הזה נועד בעיקר אך ורק לגברים שסרו אליו לא רק לטייל בין העצים שלא היו רבים אז, אלא לגמוע ספל קפה משובח או לעשן נרגילה ולהנות מהנוף שמסביב לגן.

“לה מנשיה”, הגן הציבורי היחידי בירושלים שמש, כפי שמספרים זקני העיר, מעין “נקודת גבול”. עד כאן העיזו ללכת מחוץ לחומות העיר העתיקה ללא מורא וללא פחד, שטח הגן היה רחב יותר מהשטח כיום. היו בו שיחי פרחים שונים ופרחיו הבודדים נמכרו ע"י החוכר היווני לאותן המשפחות האירופיות, שבקשו לקשט את בתיהן בפרחים. כך שמש הגן מעין “חנות פרחים” הראשונה בירושלים.

תושבי ירושלים התיחסו בכבוד לגן הציבורי הזה שאליו נהגו לסור, בעיקר בימי חג ומועד כשהם מלובשים בגדי חג. לבית הקפה בן שתי הקומות אשר שכן בפינת הגן, נהגו לסור בסתר “החופשיים” דהיינו אלה שלא הקפידו במצוות, וביחוד במוצאי יום השבת לאחר שנפשם ערגה “לשתות סיגריה” יחד עם ספל קפה, “שרק בעלי בתי הקפה היווניים והערבים ידעו להכין כמוהו”. סמוך לבית הקפה עמדה סוכת נצרים קטנה עגולה שבה נגנה התזמורת הצבאית יומיים בשבוע בנצוחו של בעל החנות לכלי נגינה המנוח קובלסקי, אשר למד את בני ערב “לאחוז בתוף ובחליל” ואשר שפמו העבה הטיל מורא ופחד גם על חיילי תורכיה האמיצים והגבורים. תזמורת זו לא נגנה את יצירות מוצרט או בטהובן, אלא את המרשים הצבאיים התורכים שאנו כה אהבנו לשמוע אותם.

מסתבר כי הגן הזה סייע לקרוב לבבות, לאחוה ורעות בין העדות לאחר פרסום הקונסטיטוציה התורכית ביולי, 1908.

העתון הערבי “אל קודס” (שנה א' גליון 39 מיום 9.3.1909) מספר כי מפקד הצבא, הקומנדאן, עבד אל רחים ביי שלח אתמול, ביום השני, שלא כמנהגו בעבר את התזמורת הצבאית לגן העיר, והשמיעה את מיטב מנגינותיה, וזאת לרגל חג המן או חג הסוכר אצל אחינו הישראלים. מאורע מעין זה לא ראינו בעבר, ימים בהם הבדילו בין עדה לעדה, ואילו היום, קרבה הקונסטיטוציה התורכית את הלבבות. העתון מפזר שבחים למפקד הצבא אשר עשה את המעשה המבורך הזה, מעשה אשר הוכיח כי אין “כל הבדל בין עדה אחת לשניה, וכל העותומאנים הם שווי זכויות”.

לעומת המחווה הנאה שעשה מפקד הצבא התורכי כלפי התושבים היהודים בחג הפורים, נעשה בימי השלטון הבריטי מעשה שפגע ברגשותיו של הישוב היהודי.

השבועון הערבי “אל כוכב” (הכוכב), שיצא לאור בקהיר בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כותב בגליונו מספר 155 מיום 26 באוגוסט, 1919, כי הממשלה המנדטורית, הורתה להפסיק את השמעת ההימנון הציוני על ידי נגני התזמורת, שנהגה להשמיע את מנגינותיה בגן העירוני, וזאת בעקבות המחאה שהגיש המועדון הספרותי הערבי “אל מונתדה אל אדבי” הירושלמי.

מתוך דברי השבועון הערבי הנ"ל מסתבר, כי בעלי בית הקפה אשר בגן העיר נהגו להזמין תזמורת ישראלית מספר ימים בשבוע, וזאת כדי להנעים את ישיבתם של באי בית הקפה. ומאחר שתזמורת זו היתה תזמורת פרטית נהגו חבריה להשמיע בטרם “נעילת שעריו” של בית הקפה, את ההימנון הציוני (קרי התקוה).

על כן רגזו חברי המועדון⁴ הספרותי הערבי בירושלים, ואכן עלה בידם להשפיע על השלטונות, לאסור את נגינתו של ההימנון הציוני שנוגן ע"י תזמורת פרטית, ועל מעשה זה מודה השבועון הערבי “אל כוכב” לשלטונות הבריטיים על אשר התחשבו ברגשותיהם של הערבים.

נוסף לתזמורת התורכית ולתזמורת היהודית שהשמיעו את מנגינותיהן לבאי בית הקפה, דאגו השלטונות הצבאיים הבריטיים להקים בבנין שבגן גם ספריה לקוראי אנגלית לשמוש הפקידות האזרחית והצבאית הבריטית הקמת ספריה זו לא נעמה לחוגים הלאומיים הערבים ובשבועון הערבי “אל כוכב” (גליון 123 מיום 17 בדצמבר, 1918) התריע כתבו של העתון הירושלמי על כי אין הספריה הזאת מכילה ספר ערבי אחד, “דבר שגרם להתמרמרותם של חובבי הספר הערבי”.

⁘

גנים צבוריים שנקראו בשם “אל מנשייה” היו קיימים בתקופת השלטון העותומאני לא רק בירושלים אלא גם ביפו ובשאר הערים.

על אף דלותו של הגן הציבורי הזה בירושלים, הרי מלא במשך שנים רבות כמקום נופש ומרגוע לתושבי ירושלים ללא הבדל דת ועדה, ומקום פגישה לסופרים ועתונאים יהודים וערבים, וביחוד בימים של שעת חרום. גן זה שמש בימים מתוחים וקשים כשטח מפורז בינינו ובין שכנינו.

מזמן לזמן נהגה העתונות הערבית בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה, לפרסם מאמרים ורשימות, ביחוד בימי התפשטותן של מחלות בעיר, שנכתבו על ידי שני הרופאים הירושלמים תופיק כנעאן ואליאס חלבי בהם הוזהרו התושבים להקפיד על כללי הבריאות.

על חוסר גנים בירושלים התריע הרופא אליאס אפנדי חלבי (ה“פלסטין” מיום 16 באוגוסט, 1911) ברשימה בקורתית נגד עירית ירושלים על אשר מתעלמת מהמצב שבו שרויים בתי הקפה החשוכים והאפלים בעיר, ביחוד בימות הגשמים.

קשה לעבור על פני בתי הקפה הללו האפלים והחשוכים ולראות את היושבים בהם, הנחנקים מהאויר הדחוס השורר בהם. חברי העיריה, לדעת בעל הרשימה, מגלים ענין בקשוטה של העיר ובמראה החיצוני, ואילו ביחס למקומות מעין אלה, שהם מקומות ציבוריים הנמצאים במצב נחות, אין הם מגלים ענין.

מכל הגנים הצבוריים העומדים כביכול לרשותם של התושבים, אומר הרופא אליאס חלבי, יש לנו גן יבש ששכבות עפר מכסות אותו מכל עבר. אין העיריה משתדלת להקים גן גדול רחב ידים הפתוח לכל רוחות השמים רחוק “מתמרות אבק”, ולטעת בו עצי ארנים, ולהשקותו באמצעות צנורות מים שיעברו לארכו ורחבו. ולא זו בלבד אלא גם ליחד בו פינת שעשועים ומתקני ספורט לנוער.

הגן העירוני הזה, שמש בימי השלטון העותומאני ואף בשנים הראשונות למנדאט הבריטי, מעין אולם לכנוסים פומביים ואספות מחאה שכונסו ביוזמתם של השלטונות.

בימי מלחמת תורכיה איטליה מסביב לטריפולי היא לוב, כונסה אספת מחאה בגן העירוני הזה. וביום הששי 17 מאי, 1910 קרא “הכרוז העירוני” לתושבי ירושלים לבוא ולהתכנס בגן העירוני וזאת לרגל הסכסוך שפרץ בין ממשלת תורכיה וממשלת יון מסביב לבעית האי כרתים, שלדעת הנואמים, אשר נשאו את דבריהם באותו כנס, הנו לכל הדעות אי עותומאני. הנואמים באותו כנס היו השיח' מוסה אפנדי אל בודיירי והמשורר השיח' עלי אל רימאווי, אשר הכריזו קבל עם ועדה כי ממשלת תורכיה לא תרשה שאי כרתים יגזל ממנה.

מתוך העתונות הערבית של אותם ימים מסתבר כי “מועצת העיר” לא ידעה “לכלכל” בדעת ובתבונה את הגן הציבורי הזה שבו נהגו תושבי ירושלים ל“הנפש מעמל היום”.

בעתון “פלסטין” ביום 7 באוגוסט, 1912, נאמר כי מועצת העיר מסרה את הנהלת הגן הציבורי, ליווני, ללא כל תמורה וללא מכרז, (כפי שעשתה לגבי מפעלים אחרים). בעל בית הקפה, הפך את הגן לבית מרזח ומכר בו משקאות חריפים ואף הפקיע את מחיר ספל הקפה והוא תובע שני מטליקים עבור ספל קפה וזאת בניגוד להחלטת מועצת העיריה, כי מחיר הספל הוא מטליק אחד.

⁘

היום קוראים לגן זה, שצורתו השתנתה, גן-אוסטר. רק בודדים בקרב תושבי ירושלים זוכרים את שמו הראשון של הגן ושומרים לו חסד נעוריו.

מלון האורחים אשר בשער הגיא (לוכנדאת באב איל וואד)

ספק אם הנוסעים היום באוטובוסים ובמכוניות דוהרות בכביש ירושלים–תל-אביב נותנים דעתם לבנין החרב והמט ליפול העומד בשער הגיא, וספק אם יש מי שיודע כי בניין זה, ששמש מלון אורחים בדרך העולה לירושלים, נקרא בשם “לוכנדאת באב איל וואד”, היה מאז שלהי המאה החולפת שייך לעירית ירושלים, ונמנה עם נכסי העיריה המעטים שהיו ברשותה.

עירית ירושלים בתקופה העותומאנית לא היתה עתירת נכסים. בין נכסיה, שאותם נהגה להחכיר לכל המרבה במחיר היו, גן העיר ובית הקפה שעמד בו, בית מלון קטן שעמד סמוך לשער יפו שנקרא על ידי העיריה “אל לוכאנדה אל צע’ירה”, (המלון הקטן) ומלון האורחים אשר בשער הגיא.

בפנקסי החלטות עירית ירושלים מאותן שנים, מצאתי מספר “מכרזים” של החכרתם של נכסים אלה. במכרז שפורסם בינואר, 1897, נאמר, “כי העיריה ביצעה תקונים ושיפוצים במלון “באב אל וואד”, השייך לעירית ירושלים ובדעתה להחכירו בסכום של אלפיים וחמש מאות גרוש לשנה. כל המעוניין בכך יגיש את הצעתו במשרד העיריה תוך שלושה ימים מיום פרסום המכרז”.

גם בבית המלון שבשער יפו בוצעו תיקונים בידיעת אחד מחברי העיריה, ובאישורה. אך מבצעי התיקונים והשיפוצים היו צריכים להתחייב כי הוצאות התיקונים לא יעלו על סכום של 1,600 גרוש והם יבוצעו בידיעת חבר העיריה כרמתולו יוסף אפנדי נסייבה והמהנדס⁵ שכונה בתואר ריפעתולו. מתוך עיון במסמכי אותה תקופה התברר שלא תמיד האירה ההצלחה פנים לחוכרי הנכסים של העיריה, שני המלונות וגן העיר, ועל כן לא היו קופצים רבים על “מציאות” אלו.

המלון בשער הגיא שמש כל שנות קיומו כמלון תחנה בדרך מירושלים ליפו. כתחנת ביניים להחלפת כוח ולמנוחת הסוסים וכן ללינת לילה למאחרים בדרך.

במקום מקסים זה, שהיה בשעתו פנינת טבע, נהגו העולים לירושלים או היורדים ממנה לחנות, לנוח מטלטלת דרכים וזאת בשעה ש“נהגי” העגלות והכרכרות עסקו בבדיקת גלגלי עגלותיהם ופרסות סוסיהם, ב“מוסך” ששכן בקומת הקרקע של הבניין, בקומת קרקע זו הייתה אורווה שבה אובסו ונחו הסוסים. הנוסעים עלו למלון ללגום קפה או לסעוד את לבם בסעודה קלה. וכך תחת גג אותו מלון נפגשו נוסעים מיפו ונוסעים מירושלים, החליפו דברים ועסקו בהוויות העולם בשעה של בטלה מאונס.

המרכבות שעברו בדרכן לא היו מרכבות קלות, הן הוכשרו במיוחד לנסיעה ארוכה מעין זו. והן היו רתומות לשלושה וארבעה סוסים. מספרים שאף “דיליזנסים” עברו בדרך זו מדי פעם בפעם. ו“הדיליזנס” לא היה נחלת תל-אביב הקטנה ומושבותיה מסביב. שכן דיליזנסים כאלה חנו גם בשער יפו והסיעו נוסעים לחברון, בית לחם ובית ג’אלה..

לא כל מי שרצה לנסוע ליפו יכול היה לבוא ברגע האחרון “ולהזמין מקום” כפי שנהוג בימינו. ימים אחדים לפני יום הנסיעה היה הנוסע ניגש לעגלון או לאדם שעסק בנסיעות, להזמין מקום בעגלה ולקבוע את המחיר. וכדי שהנוסע יהיה בטוח, כי העגלון לא יפר את הבטחתו ויבוא במועד הנכון, היה העגלון משלשל ביד הנוסע “פקדון”, דהיינו מטבע העוברת לסוחר כדי להוכיח ש“דיבורו דיבור” והבטחתו הבטחה. כשם שנהגו מלביני קדרות הנחושת בערב פסח, שנהגו לשלשל בידיהן של בעלות הבית סכום מסויים ששמש מעין-פקדון שסיר הנחושת ישוב הביתה מלובן כדבעי, “בריא ושלם”.

עגלת נוסעים מעין זו לא יכלה לעשות את הנסיעה מירושלים ליפו בנשימה אחת. גם הנוסעים וגם הסוסים היו זקוקים לשעות מספר של מנוחה. משום כך נהגו לצאת לדרך בשעות של אחרי הצהרים לנוח בשעות הלילה ב“לוכנדה”, ולמחרת בשעות הבוקר המוקדמות להמשיך בדרכם. באופן שהנוסעים הגיעו ליפו למחרת בשעות שלפני הצהרים.

גם הנוסעים שפניהם היו מועדות לחיפה נהגו לנסוע תחילה ליפו, וכאן היו עולים באניה שעשתה דרכה מנמל יפו ל“נמל” חיפה.

כל נוסע הכין לעצמו “צידה לדרך”. וכך היתה הנסיעה בעגלה הופכת למעין “פיקניק”, נע. סעדו ועשנו נרגילה בצוותא, ברכו יחדיו את ברכת המזון, ובעליה להר ה“קסטל” נתבקשו הנוסעים לרדת מהעגלה, פרט כמובן לנשים ולילדים, לסייע בידי העגלון “לעלות את ההר”.

המחירים במלון שער הגיא היו גבוהים מן המקובל באותם הימים “במזנון” שבקומה העליונה סעדו הנוסעים את לבם מן הצידה שהצטיידו עוד בביתם, אך אלה שלא היתה להם צידה שילמו בעד ספל קפה פי שלושה ממחירו בירושלים. ויש לזכור שבאותן השנים היו תושבי ירושלים ידועים בקמצנותם.

על קמצנות זו שמעתי מפיו של מאיר חפץ בן התשעים: מעשה בבכוריקו מצחצח נעלים שהעמיד את קופסתו בשער יפו ושם היה מצחצח את נעליהם של בעלי הבתים בעיקר בימי ששי לכבוד שבת. בכוריקו נהג ללכת ליפו ברגל כדי לקנות ארבע קופסאות של משחת נעלים במחיר של מטליק אחד במקום שלוש קופסאות שמכרו באותו מחיר בירושלים. בגלל רווח של קופסה אחת היה בכוריקו יורד רגלי ליפו. קמצנות זו שנבעה אם מחמת הקמצנות עצמה ואם מתוך כך שלא השיגה ידם של תושבי ירושלים לבזבז כספים הביאה לכך שהם העדיפו לנסוע ליפו בכרכרות עם כל תלאות הדרך הכרוכות בכך ולא לנסוע ברכבת שהחלה לנסוע בין ירושלים לבין יפו בשנת 1892. רק “האפנדים והכיבאר” (הגדולים והמכובדים) זכו לנסוע ברכבת שמחיר הנסיעה בה היה גבוה בהרבה ממחיר הנסיעה בכרכרות.

ועוד מספר על “דרכי הנסיעה” שהיו נהוגים באותם ימים. בדרך כלל היתה העגלה יוצאת מירושלים בשעות בין הערביים (אוראס די מע’ריב) ולאחר שש שעות של נסיעה היתה מגיעה לבאב אל וואד. אם הזדמנו לעגלון סוסים “רעננים” מאורותו של בעל “מוסך הסוסים הגדול באותם ימים” אבו שאכר, היה “מחליף” את סוסיו העייפים, בסוסיו של “אבו שאכר” וממשיך את דרכו ליפו. והיה אם לא נזדמן לעגלון סוסים רעננים, היה נאלץ “לנוח” בשער הגיא יחד עם סוסיו עד אור הבוקר. בשעות הבוקר המוקדמות היה רותם את סוסיו אשר במשך הלילה הספיקו לנוח, וממשיך בדרכו ליפו שאליה היה מגיע בשעות הצהרים.

כשספר לי מאיר חפץ את דרכה של נסיעה זו, נזכרתי בנסיעה מעין זו שנסע אבא ז"ל ליפו בקיץ של שנת 1919. בשעות של אחרי הצהרים עמדה בשער שכונת “אבן ישראל” עגלה רתומה לשלושה סוסים וחכתה לאבא שהיה הנוסע האחרון בעגלה. כשעמדתי על יד העגלה כדי להפרד מאבא ראיתי שהוא נושא מתחת לזרועו כר קטן. שאלתי אותו משום מה אתה נושא את הכר הזה. השיב לי “הנסיעה היא ארוכה ומיגעת, לכן נטלתי אתי את הכר הקטן הזה כדי להשעין עליו את ראשי. אולם, בשעות הערב נגיע למלון “גדול ומפואר” שבו נתארח בלילה ולמחרת נמשיך בדרכנו”. כך רצה אבא להרגיע את בנו הקטן כי בערב יתארח במלון גדול ומפואר.

הישישה מ. ממשפחת ברוכיאל ספרה, כי בילדותה נלוותה אל אמה בנסיעתה ליפו. הן התארחו במלון שער הגיא שהיה בהנהלתה של משפחה אשכנזיה אשר התגוררה במקום. בעלת הבית נהגה להגיש לאורחי המלון ארוחות קלות. חדרי לינה לא היו במלון זולתי מספר ספות וכסאות עליהם נהגו האורחים להשתרע ולנוח בשעות הלילה. מסתבר, כי משפחות יהודיות ירושלמיות נהגו לנהל את בית המלון הזה, ולא חששו מפני שודדי דרכים.

⁘

עד היום אין יודעים כיצד הגיעה עירית ירושלים לבעלות על המלון בשער הגיא. זקני ירושלים מספרים כי המלון היה שייך קודם למשפחת אל ח’אלדי. המלון מלא את יעודו עד שנים מספר לאחר כבוש הארץ ע"י הבריטים. בשנים אלה עוד נהגו לנוע עגלות בין ירושלים ויפו. משבאו כלי התחבורה המודרניים ירד המלון מגדולתו, שקע בעולם השכחה והזמן החל לתת בו את אותותיו, עד שהמקום הפך לחורבה העומד עד היום בשער הגיא, ונוצר בין חורבתיו, זכרונות של ימים ולילות של שיחות עוברי דרכים צהלת סוסים ושיח עגלונים…

אורות בלילות האפלים של ירושלים

ירושלים של ימי ילדותינו לא היתה שרויה תמיד בעלטה בלילות, אף על פי שלא היתה שטופה ב“מאורות גדולים”. מעת לעת ראינו מעל ראשי צריחי כנסיות, מסגדים ומגדלים ומעל שערי כבוד ובנייני הממשלה התורכית, פנסי נרות צבעוניים אשר בססגוניותם האירו באור עליז ומשובב את המבנים ואת שערי הכבוד.

הפנסים הצבעוניים הקטנים האירו בלילות חודש הרמאדן, בחגיהם של בני העדה המוסלמית ובחגיהם של בני העדה הנוצרית. בחגיה הרשמיים של ממשלת תורכיה ובשערי הכבוד אשר הוארו בלילות לכבודם של אורחים רמי מעלה שפקדו את ירושלים מזמן לזמן. הפנסים הקטנים הללו אשר אורם נראה מכל קצווי העיר השרו על תושבי ירושלים אווירת שמחה ועליצות. המאורות שבתוך הפנסים הצבעוניים לא האירו זמן רב והם כבו לאחר שעות מספר.

מי שהכין פנסים אלו, היה יהודי בשם יצחק אבוטבול שחנותו עמדה מול בית המרחץ “חמאם אל עין”. פנסים קטנים האירו גם את בתינו, ואת דרכנו בלילות כשעברנו בסימטאות העיר העתיקה כמו את דרכם של תלמידי תלמוד תורה “עץ חיים” כששבו לבתיהם בערבי החורף החשוכים.

בכל בית כנסת בעיר העתיקה הועלו אורות במנורות נפט, (גאזיס), במיוחד בערבי חגים ומועדים. שמשי בתי הכנסת נהגו להשאיל מנורות נפט אלו לתושבים שהשמחה היתה שרויה במעונם. מנורות אלו האירו במסיבות של אירוסין, חתונות, ברית מילה ופדיון הבן שנערכו בדרך כלל בחצרות הבתים.

אבל לא רק אורות של שמחה ידענו. היו גם אורות פנסים שהעבירו בנו הילדים חלחלה ותוגה. היו אלה פנסים קטנים שנישאו בידי אנשי חברה קדישא, לפני מיטת הנפטר, שעה שהביאו אותו למנוחות עולמים ל“בית החיים”, היינו בית העלמין שעל הר הזיתים. מראה לוויות אלו בשעות הלילה העביר בנו חלחלה. ראינו את גוש המלווים הממלמלים חרש פסוקי תהילים, הפנסים האירו את הדרך הקשה והמלאה חתחתים. האורות הלכו והתרחקו, ככל שההלוויה הגיעה להר הזיתים ובכל מעלה ההר ריצדו האורות עד שהגיעו אל מקום מנוחת הנפטר.

אם הפנסים הקטנים נקראו בספרדית “פיניריקוס”, דהיינו פנסים קטנים הרי הפנסים הגדולים שהשתמשו בהם לצרכי בית וכן לצורך הארת סמטאותיה של ירושלים נקראו בשם “פיניריס”.

כששאלתי את הישיש מאיר חפץ אם ממשלת תורכיה נהגה להאיר “ביד רחבה” את סמטאותיה של ירושלים. השיב: “יכול אני לספור לך את “המאורות הגדולים” כביכול שהיו ברובע היהודי, אחד בקרבת המדרגות של רחוב היהודי (לאס איסקליריקאס די לה עארה), אחד מול הנוקטה” (תחנת המשטרה) ואחד על יד הקנטרה של ג’יניאו. ויתכן כי היו עוד שנים שלושה פנסים “תלויים” במקומות אחרים. בעל הזיכיון להדלקת הפנסים (“הצ’אמן”) היה חס על כל טיפת נפט, וכשהיה עולה השחר, היה “מכבה את האורות”. מעל גבי סולם שנשא אותו על גבו היה מטפס אל המנורות ומכבה את הפתילות.

את מנורות הלוקס הראשונים, המשיך מר חפץ לספר, ראינו תחילה בבתי הקפה של בן ציון דבש ואל באז וכן בכמה בתי קפה ערביים. נדמה היה כי מנורות הלוקס, שינו את פניה של ירושלים. לא היתה שמחה גדולה מזו מאשר לשבת בלילה, על כסא קש קלוע, לעשן בניחותא נרגילה וללגום ספל קפה.

עירית ירושלים גבתה מס מיוחד מס “התנוויר” (הארה). היה זה אחד משלושת המסים שהטילה העיריה בראשית הקמתה. שני המסים האחרים היו “כנאסה” (טאטוא הרחובות) ו“חראסה” (שמירה). מסים אלו נגבו בקפדנות מתושבי העיר.

וכשם שעירית ירושלים נהגה בכל ענייניה למסור את גבייתם של מסים במכרז כך נהגה גם בשטח הארה. תחילה מסרה לקבלן את הדלקת מנורות הנפט ולאחר מכן מסרה לקבלן את הדלקת מנורות הלוקס אשר האירו את סמטאותיה של ירושלים סמוך למלחמת העולם הראשונה.

מתוך החלטות שנתקבלו בעירית ירושלים בשלהי המאה הקודמת וראשית המאה הנוכחית מתברר “כי אף פאנוס (מנורה) לא נתלתה” בחוצות ירושלים, אלא לאחר שהוגשה בקשה מטעם מוכתאר הרובע, או מטעם תושבי הרחוב ולאחר שנתקבל האשור על הצורך בהתקנת הפנס ע"י אחד מחברי המועצה, הזריח אורה של המנורה.

כך נהגה העיריה לתקן מקופתה כל צינור של ביוב שבוצע בידיעתו של המהנדס אברהים אפנדי.

אביא כאן אחת ההחלטות הטיפוסיות. בחודש מאי 1902 החליטה העיריה להתקין פנס בסימטת עבד אל חק אגא, הנמצאת בתחילת המדרגות אשר בשכונת באב חוטה. ואכן עלה בידו של חבר העיריה רפעתלו טאהר אפנדי להדליק את הפנס בסמטת עבד אל חק אגא בשכונת באב חוטה ביום 11 בחודש אוגוסט, 317 (1902).

“בהתאם לבקשה שהגיש מוח’תאר רובע באב אל מע’אריבה (רובע המרוקנים), בה עמד על הצורך להעמיד מספר פנסים ברובע הנזכר, ולאחר שנערכה הבדיקה הנחוצה הוברר כי יש צורך בהצבת שלושה פנסים אחד בשער אל בוראק (הכותל המערבי) השני בחצר עבדו והשלישי בפינת הסימטא הנקראת בשם עטפת אל עיר, וזאת החל מהיום הראשון לחודש יוני שנת 316 (1899)”. ובין שאר ההחלטות מצאתי כי הפקוח על הפנסים נמסר לאחד משלושת חברי העיריה יוסף אפנדי נסייבה, ניקולה אפנדי עבדו ויהושע אפנדי ילין, וכי מספר הפנסים שהאירו את ירושלים לחלקיה השונים בחודש יולי 315 (1900), הגיע למאה ושמונים ושמונה והעיריה התאוננה כי "הצבת פנס חדש תגדיל את סעיף ההוצאות להארה (תנוויר) ותקציבו של כל פנס לחודש הגיע לשמונה גרוש וארבע עשרה פארה (חלקי הגרוש).

העיריה נהגה להזמין את הפנסים אצל יוסף אהרון כהן “איל תנכג’י” (הפחח) ואילו את מנורות “הלוקס” שבאו במרוצת השנים במקום פנסי הנפט נהגה למסור (במארס 1911) לח’אוג’ה אברם שהיה מומחה לתקון מנורות הלוקס.

הדלקת הפנסים היתה נמסרת בקבלנות שנקרא בערבית בשם “מותעהד תנוויר אל בלדה” הממונה על הארת העיר. מתברר כי באוגוסט 1905 הגיע מספר הפנסים למאתיים ועשרים ושנים.

בדצמבר שנת 1906, בהחלטה שנתקבלה נאמר, כי תושבי שכונת התימנים (כומבניאת אל ימן) על יד ביתו של החכם לייב, התאוננו כי אין כלל פנסים באותו אזור ומאחר שלא היה תקציב לכך באותה שנה סוכם לדחות את התקנת הפנסים לשנה הבאה.

אולם מסתבר שהעיריה החליטה להעמיד השנה 4 פנסים שהיה דרוש להעמידם בשכונת התימנים.

השכונות שהוקמו מחוץ לעיר לא זכו לתשומת לב מצד עירית ירושלים בכל הקשור לתאורה. בהחלטה שנתקבלה בשנת 1906 נאמר: "הואיל ורוב בעלי הנכסים אשר מחוץ לעיר מתאוננים על חוסר פנסים בקרבת מגוריהם, מינתה העיריה, אחד מחבריה, ריפעתולו (כבוד) אנטון אפנדי והמהנדס נצרי, כדי שיבדקו, את מקומות העמדתם של הפנסים. בדצמבר 1898 החליטה העיריה להעמיד פנס בדרך המובילה לזאווית נבי דאוד עליו השלום (בשער ציון) ופנס אחד על יד “הקראגול” (תחנת המשטרה אשר על יד שער יפו) וזאת בידיעתו ובהשתדלותו של מכרמתולו יוסף אפנדי נסייבה.

לעומת זאת זכו התושבים הכושים אשר התגוררו סמוך למסגד אל אקצה לתשומת לב מיוחדת, מצד החג' שלהם. שם דלקו פנסי הנפט כל הלילה, שומר מיוחד היה מהלך כל הלילה בסימטאות עד עלות השחר, בודק כל פנס ופנס אם אורו תקין. בסולמו הקטן היה מטפס לכל פנס כדי לבדוק אם חלילה אזל הנפט מן המיכל, או שמא נחרכה⁶ הפתילה ויש צורך להחליפה, או שמא כיבתה הרוח את הפתילה ויש צורך להדליקה מחדש. וכך שומר זה לא נתן שינה לעינו וזאת תמורת שכר חודשי של 5 מג’ידים, שקבל מגזברות העיריה.

“אל קודס” בגליונו מספר 148, שנה שניה 24 במאי, 1910, מתרעם כי האורות בפנסים הם עמומים, והרחובות שרויים באפלה. רק באותם הרחובות שבעלי הבתים מעמידים בחזית בתיהם פנסים, מוארים הרחובות והסמטאות. מכאן למדים אנו כי בעלי הבתים לא סמכו באותן שנים על “התאורה העירונית”, והעמידו בשערי בתיהם פנסים כדי להאיר את דרכם של העוברים ושבים, ושל האורחים והידידים שנהגו לבקר בשעות הלילה.

⁘

כיום מאירים את לילות ירושלים אלפי מנורות חדישות ההופכות את חשכת הלילה לאור יום, אבל זקני ירושלים ששרדו מאותן השנים נזכרים בגעגועים באותם פנסים קטנים והלוקסים שהאירו את דרכם באופל סימטאות ירושלים העתיקה, אור גדול ודאי לא היה בהן אבל אווירה רומנטית מעין הילה של מסתורין היתה בהן.

פנסים גדולים קשטו לא רק את סמטאותיה ורחובותיה הצרים של העיר העתיקה. הם קשטו את סוכותינו בחג הסוכות. יושבי החצרות בעיר העתיקה נהגו להתכנס מסביב לשולחנות בחצר ולסעוד בצוותא ביום הראשון והאחרון של החג ובשבת. לא רק פנסים צבעוניים היו תלויים בסוכות האלו, יושבי החצרות נהגו לערוך בימי חג הסוכות סיורים כדי להתבונן על הסוכות שהיו מקושטות באריגי בד יפים, פרחים ושרשראות צבעוניים של ניר ועוד.

על אחת הסוכות המפוארות ספר לי המנוח יצחק מזרחי. סוכה נאה עמדה בחצר שהיתה שייכת למוסה נמאר. בחצר זו התגוררו שש משפחות. ביניהן משפחות יוסף ובן ציון פרנס. מסביב לששה שולחנות הסבו תושבי החצר, עד שעה מאוחרת בלילה. הסוכה הוארה בפנסים צבעוניים גדולים וזכתה “לשם טוב” בקרב תושבי העיר העתיקה שנהגו לבקר אותה בימי חול המועד ולהנות מהיונים הצחורות שהיו עשויות מקליפות של ביצים מעשי ידיה להתפאר של אמו של נסים יעיש.

סוכה יפה אחרת עמדה בחצרו של הגביר הנודע סיניור ישעיהג’י חצר שהשקיפה על הכותל המערבי וחצר הר הבית.

הסבר פניך לתייר

עירית ירושלים בתקופה העותומאנית צמצמה את שטח טפולה והתענינותה בשלושה שטחים בלבד, כפי שנוהגים⁷ להגיד זקני הדור, דהיינו טאטוא הרחובות (כנאסה), תאורת חוצות (תנוויר) ושמירה על הרכוש והנפש (חראסה). בעיה בפני עצמה היתה בעיית התיירים שפקדו את ירושלים. תנועת התיירות הלכה וגדלה משנה לשנה והתיירים התהלכו ברחובות ירושלים ובסמטאותיה תוך בטחון יותר מאשר בתקופה המנדטורית, ותקופת השלטון הירדני, ואולי במידת מה אף לאחר איחודה של העיר, אף על פי שהתיירים באותה תקופה הוטרדו לא פעם ע"י ילדים וקבצנים שנשאו עיניהם אל כיסי התיירים. ואם לא נענו הם קראו קריאות גנאי כלפי התיירים.

עירית ירושלים עשתה הכל כדי להנעים שהותם של תיירים בעיר. היא השתדלה להכניס סדרים בענף התיירות וחייבה את מורי הדרך לתיירים להצטייד ברשיון מיוחד. בחודש יולי 1894, שלחה הממשלה המרכזית בקושטא, לעירית ירושלים, הודעה בזו הלשון: “בהתאם לצו שנתקבל ע”י משרד הפנים הנכבד להעניק תעודה ורשיון לכל מתורגמני, מורי הדרך מכל עדה שהיא וזאת בהתאם להוראות המיוחדות, אי לזאת מוטלת החובה על כל העוסקים במקצוע המתורגמנות בירושלים, לבוא למשרד העיריה, כדי לקבל את התעודה, הרשיון, וזאת במשך חודש יולי. ואם לאחר המועד שנקבע ימצא מתורגמן, שאין בידו תעודה מטעם מועצת העיריה, יאסר עליו לעסוק במקצוע המתורגמנות ואף יוטל עליו קנס". מודעה זו נתפרסמה ברבים מטעם מועצת עירית ירושלים.

ההודעה לא פרטה, מי ראוי לשמש כמתורגמן ומה הם כישוריו, ואם הוא יודע, באמת, פרק בתולדותיה של ירושלים. מורי הדרך באותן השנים היו בעיקר פרחי כהונה, שהיו נספחים למנזרים השונים. כל מנזר דאג לתיירים שהיו בחסותו. ומאחר שהתיירות היתה דתית יותר מאשר חילונית, הרי אפשר להסיק, כי משרד הפנים התורכי ועירית ירושלים דאגו להכשרת מורי דרך “חילוניים”, שישמשו את כל סוגי התיירים לארצותיהם ועדותיהם השונות.

אחת הבעיות הקשות שהטרידה את העיריה והתיירות היתה הצחנה שעלתה מן הסימטאות והקמרונות שבאו במקום בתי שימוש לכל עובר ושב, ובעיקר לאלפי הפלחים והפלחות שהגיעו לירושלים העתיקה, לשווקיה ולרחובותיה מדי יום ביומו. כל מי שחש לעשות צרכיו נתפנה לפינת סימטא ולקמרון נסתר והטיל שם מימיו או עשה את צרכיו.

הצחנה והריחות הרעים הגיעו עד חלונות חברי מועצת העיריה, יחד עם תלונות התיירים.

בפברואר 1905 נתקבלה בעירית ירושלים ההחלטה הבאה:

“בהתחשב במספר הרב של התיירים הבאים בימים אלה לירושלים (כידוע עונת התיירות נמשכה בחדשים פברואר–מאי) ומאחר שמספר פקחי העיריה (השאווישים) אינו די, החליטה מועצת העיריה למנות את חוסיין אלדרכלי, לפקח מסביב לתחנת המשטרה (נוקטה) אשר בראס עקבת אל צבאג, במשכורת חדשית של ארבעה ריאלים מג’ידי, ואת החג' ח’ליל כורי בקנטרת אל ג’אוועינה (מקום ששמש מעין שוק למכירת פירות וירקות) וכן את רמאדאן שריף אל ח’לילי בשער החדש (באב אל ג’דיד) ובקרבת מנזר הלטינים ובסביבתו, במשכורת של ארבעה ריאלים מג’ידי. תפקידם של הפקחים האלה יהיה לאסור על הבריות להטיל מים ברחובותיה וסמטאותיה של העיר. אסור זה יחול החל מיום 17 בחודש פברואר, 1905”.

מסתבר כי פקוח זה לא היה בו כדי למנוע את הבריות מלעשות את צרכיהם ובהחלטה שנתקבלה בעיריה ביום 8 במארס 1907 סוכם כי יש לשים עין גם על סביבות הגן העירוני “אל מנשיה”, (גן אוסטר בימינו), אשר מחוץ לחומות העיר העתיקה. לשם כך מונו הפקחים חוסיין אל תורך ואל חגי סעיד אל תכרורי במשכורת של 76 גרוש לחודש, ואילו המפקח על אסור הטלת המים בתוך ה“קצבה”, דהיינו בתוך העיר העתיקה, יוסף עבד אל עזיז יקבל משכורת של רבע מג’ידי לחודש, וזאת מחמת היותו ותיק בתפקיד זה.

מנוי פקחים ושומרים בפינות הרחובות והסמטאות כדי למנוע עוברים ושבים מלעשות צרכיהם לא שכנע את עורכו של העתון הירושלמי “אל קודס”, ובגליון מיום 18 באוקטובר, 1910 תבע מאת מועצת העיריה לדאוג לנקיונם של שוקי העיר ולהסיר את האשפה והלכלוך מתוך הרחובות, לדעת העורך, אף פזור כמויות של סיד במקומות שמהם עולים ריחות רעים אין בזה משום פתרון, כי לאחר פיזור כמויות הסיד במקומות אלה באים עוברים ושבים ומטילים את מימיהם. ואכן שואל העתון את מועצת העיריה אם אין זה רצוי יותר לקבוע בכל רחוב מקום מיוחד למטרה זו, כפי שנהוג בערים אחרות.

⁘

ירושלים של ימי ילדותנו היתה עשירה בקללות ובחרופים עסיסיים, שעלו מסמטאותיה של העיר העתיקה וחדרו גם לשכונות היהודיות אשר מחוץ לעיר. אלו היו קללות ערביות “מפולפלות”, שאם אחד מאתנו הרהיב עוז בנפשו להוציא אחת הקללות האלה מפיו, היה זוכה למנה הגונה של פלפל חריף שנמרח על ידי ההורים בשפתיו.

הילדים הערבים היו קרובים יותר לתיירים מאשר היינו אנחנו. ילדים אלו אשר ברובם התהלכו בטלים מתורה ומעבודה התרכזו בעיקר בסביבת מסגד אל אקצה כנסית הקבר הקדוש ושאר מקומות קדושים. הם התהלכו בהמוניהם, קבוצות קבוצות של נערים סובבו אותם ולא נתנו להם מנוח. הם רצו לזכות בנדבות, ואת הנדבות האלה השתדלו להוציא אותן מארנקיהם, בכל האמצעים שהיו ברשותם. אחד האמצעים הבדוקים היו קריאת מלת הגנאי “פול” דהיינו: משוגע איש הרוח. אינני יודע אם ילדים אלו “ירדו לעמקה” של מילת גנאי זו, אבל מסתבר שהיא הטרידה את התיירים ו“צעקתם” עלתה עד לפתחה של העיריה אשר דאגה לשחרר אותם מטרדנים אלו. אבל כנראה שהאמצעי שנקטה העיריה, לביטול של נוהג מביש זה, היה ללא והעיל.

בילדותנו נהגנו לראות את קבוצות התיירים כשהן מתהלכות בסמטאותיה של העיר העתיקה, עוברות “דרך היסורים”, ומתפללים בתחנות לאורך אותה דרך. תיירים אלה משכו במיוחד את תשומת לבם של ילדי העיר העתיקה. גם בעלי החנויות הערביות גילו ענין בעונת התיירות, שהיתה אחת העונות שפרנסו אותם כשם ש“פרנסו” את עשרות העניים, עוורים, פסחים ומצורעים ההולכים על קביים אשר עטו על התיירים וקראו בקריאות “פול או פול הוואס”. כל זה נעשה שעה שהתיירים היו מאזינים לדברי מורי הדרך או שמתיחדים לתפילה בתחנות “דרך היסורים”.

כדי להשתחרר מטרדתם של נערים אלו שהיו קוראים להם קריאות “משונות” אלה היו מצטיידים התיירים במטבעות תורכיות קטנות וזורקים להם מלוא חפניים, כדי שיאספו אותן מתוך מריבות וקטטות, ויניחו אותם לנפשם.

משהגיעו מים עד נפש, החליטה מועצת העיריה לנקוט באמצעי היחידי שעמד לרשותה, דהיינו להתרות בנערים ע"י כרוז מיוחד, אולם הכרוז המאיים לא השיג את מטרתו והוא הושם ללעג ולקלס.

בעתון “פלסתין” שיצא לאור ביפו, בגליונו מיום 4 ביוני 1913 (שנה ג'), נאמר “משרבו להשתמש במילה: “פול”, מילה הנשאת על כל לשון, שלחה העיריה כרוז, כדי שיכריז ברחובות ובשווקים ולבקש מאת הציבור להמנע מלהוציא את המילה הזאת, וכל מי שירהיב עוז בנפשו ויבטא את המילה פול” יענש בקנס כספי". על ידיעה זו מוסיף העתון את המשפט הבא: "ובשעה שהכרוז עמד והכריז את ההכרזה הזאת הזדנבו אחריו הילדים וקראו לעומתו “פול פול”.

⁘

מסתבר כי בעית מורי-הדרך לתיירים עומדת וקיימת מאז שנת 1894, ועד ימינו.

העתון “אל-אנבא” מיום 26 ביוני, 1979, מודיע כי הוחל במבצע מיוחד שמטרתו לעצור מורי-דרך המטרידים את התיירים בירושלים, ואין בידיהם רשיונות. מבצע זה שיימשך חדשיים, ינוהל על ידי מפקחי משרד התיירות בירושלים ושוטרי ירושלים המזרחית.

הלחם שאכלנו בירושלים

ככרות הלחם שנמכרו בשווקינו, בשלהי השלטון העותומאני בירושלים, היו שונות מככרות הלחם שאנו רגילים בהן כיום. הככרות היו ידועות בשמות ערביים, שלא תמיד עמדנו על משמעותם. קראנו להן “חובז בלדי” (לחם מקומי). הלחם היה עשוי מקמח לבן ונקי, או מקמח שחור מעורב והככרות היו בעלות משקלות ומחירים שונים. רק סוג לחם אחד היה בעל שם אירופי ונקרא “הפרנזילה”, היה עשוי מקמח לבן בצורה שונה מככרות הלחם האחרות. הוא נמנה עם הלחם האירופי (ח’ובז פרנג’י).

מספרים זקני ירושלים, כי כשהיו באים לקנות את “הפרנזילה” בחנות למכירת הלחם של ברמן, שעמדה סמוך לשער יפו, נהג בעל החנות לשאול את הקונים אם יש חולה בבית, שכן “לחם נכבד” זה הוגש אך ורק לחולים ולאניני הטעם. כן מוסיפים ומספרים כי בחנותה של הגברת בוקשפן שעמדה מול בית הכנסת של החורבה ושקראו לה בשם דיר ח’למרקה (דהיינו שמוצאה מחלם) מכרו חלקי עוף, כנפיים, שוקיים וכו'. וכשהיתה קונה באה לקנות “חתיכת עוף”, היתה גברת בוקשפן שואלת אם יש חולה בביתה.

והיו עוד שפע של שמות ללחם שאכלנו באותם ימים.

"אל חובז אל זווארי איל עאל איל אביץ' (פרושו הלחם מהסוג זווארי מהמין המשובח והעשוי מקמח לבן), “אל חובז אל זווארי אל ווסט” (דהיינו מהמין הבינוני), “אל חובז אל זווארי אל נזיף אל עאל” (לחם נקי משובח) “אל חובז אל זווארי איל עאל אוול באב”, (דהיינו המשובח מסוג א').

לצידו של לחם זה היו קיימות ככרות לחם שנקראו בשם "אל מאווי' שגם הן היו אפויות ממינים וסוגים שונים (סוג א' משובח, יבש, (נאשף (ווסט, בינוני), וכן ככרות לחם שנקראו חובז מפרוד, ועוד.

מתוך דפדוף בפנקסי ההחלטות של עירית ירושלים ובעתונות הערבית של השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, מסתבר כי לא תמיד עשו האופים את מלאכתם באמונה. הם נהגו, כפי שאמרה עליהם העתונות “לשחק במחירים ובמשקל הלחם” (תלאעוב פיל אסעאר), וכשעלתה “צעקתם” של העניים והאביונים בירושלים, חשה עירית ירושלים לעזרתם. כנסה את האופים דברה אתם רכות, וקבעה מחירים לסוגי הלחם השונים. כמו כן פרסמה התראות ואזהרות ואיימה בהטלת קנסות, וזאת למען ישמעו האופים וייראו. אולם לא תמיד האירה ההצלחה את פניה לעירית ירושלים ונאלצה לעתים קרובות לכנס את האופים כדי להשמיע באזניהם דברי התראה קשים.

מסתבר כי משקלן של ככרות הלחם לא היה גדול מדי. המשקל נע בין תשעים דרהם ומאה דרהם. ומחיריהן של ככרות לחם קטנות אלו נעו בין עשר פארה ושתים עשרה פארה וחצי, דהיינו בערך מטליק אחד שהוא רבע הגרוש. כן היו ככרות⁸ לחם בנות חצי אוקה, (שתי אוקיות), ואוקה, (ארבע אוקיות). הגרמים הנוהגים בימינו לא היו ידועים באותם ימים.

מה היו דרישותיה ובקשותיה של עירית ירושלים מהאופים, שבאו לידי ביטוי בפגישות שקיימה המועצה עם חבר האופים?

בספטמבר 1896, כנסה העיריה את האופים וקבעה את סוגי הלחם, מחירם ומשקלם. בשנת 1906, התרתה העיריה באופים ובקשה מהם למכור את הלחם לפי המחיר והמשקל שנקבעו על ידה. והתרתה בהם כי כל מי שלא ימלא אחר הוראותיה יוטל עליו קנס.

ואילו בחודש אוקטובר, 1909 כנסה העיריה את האופים ובקשה מהם “לחתוך” (לחלק) את הלחם לפי שלושה סוגים, אוקה, חצי אוקה ומאה דרהם. מסתבר כי העיריה לא היתה פוסקת בענינים כאלה על דעת עצמה, אלא היתה מתייעצת עם “האופים בעלי הנסיון” ודנה אתם בענין מחיר הלחם ומשקלו.

העיריה נהגה לפרסם ברבים דברי התראה ואזהרה לאופים לבל ימכרו את הלחם במשקלות ומחירים השונים מאלה אשר נקבעו על ידה, לא לערבב בככרות הלחם קמח מסוגים שונים. וכמובן שהתראות ואזהרות אלו היו מסתיימות בהטלת קנסות, על אלה אשר תוך שלושה ימים “לא שבו מדרכם הרעה”.

בקרבת המאפיות הערביות הוקמו בשלהי המאה החולפת גם טחנות קמח ומאפיות של יהודים ונוצרים. מאפיות מודרניות אלו חדשו את פניה של ככר הלחם המסורתי שהיה נהוג בירושלים.

זקני ירושלים מזכירים את טחנות הקמח והמאפיות של ג’ורג’י, ברובע הנוצרי, שטקלף היוני וטחנת הקמח של חאג' מוסטפה בשער ציון. ואילו הישיש מאיר חפץ נזכר במאפיות של חנה (ח’נה), פסח, ושמוליק בקר שמואל לרמן) שמאפיתו עמדה מול ביתו של פרנס אשר ברחוב המידאן ומאפית אנג’ל. המנוח אברהם אנג’ל התחיל להניח את יסודות מפעלו הגדול בחנותו הקטנה אשר ברחוב היהודים (לה עארה) שבה מכר את הלחם יחד עם שאר דברי מכולת.

בין טחנות הקמח שהיו באותם ימים בירושלים העתיקה, מזכירים את טחנת הקמח של שומשום האשכנזי וכן את טחנת הקמח של מוסטפה מחמד אל אני, ושל אליהו שריזלי וכן של ברע’ם שעמדה בשער שכם. מר א. מ. ספר לי כי בני העדה הגורג’ית נהגו לאפות לחם מקמח של תירס. ללחם הזה קראו “גומי”.

כן מזכירים את המאפיה של יוסף ושלמה פדרו ואת שליח התנור⁹ מצליח ישי.

רבים מתושבי ירושלים יהודים כערבים נהגו לאפות את לחמם בבית. מאפה בית, (אמאסר אין קאזה). מאיר חפץ, מזקני ירושלים מספר: “נהגנו לקנות רוטל קמח אחד לנפש. את הבצק לשנו בבית ושלחנו לאפות אותו במאפיה תמורת גרוש אחד לכל רוטל. אפינו פעמיים בשבוע, בשני ובחמישי, ואלה שרצו לחם טרי לשבת נהגו ל”העניק" לאופה מספר גרושים נוספים. היו ששלמו תשלום חדשי קבוע לבעל התנור. נשותינו שלחו לתנור, לא רק ככרות לחם אלא גם מגשים “סינים, ותפסינים”, של דברי מאפה שונים, עוגות, ועוגיות וכו'. בעלי התנורים, עזיז ועטייה מכרו במיוחד פיתות עשויות קמח סולת, לבני העדה המרוקאית. בני עדה זו אהבו במיוחד סוג זה של לחם והם קנו אותו עוד ביום החמישי, לכבוד שבת". לחם מרוקאי זה נקרא בשם כומאש.

אם כי לא טעמנו בילדותנו טעמן של לחמניות טריות כפי שאנו טועמים כיום הרי היו לנו “לחמניות” מסוג אחר, אלה היו החלות (הפיתיקאס) של שבת שאמותינו הכינו במיוחד “ללחם משנה”, הפרנזילה שהיתה נאפת במאפיות החדישות שצורתה היתה ארוכה ושטוחה, שני קצותיה היו מחודדים ועליה היתה אטרית בצק. ה“פרנזילה” נועדה במיוחד לטיולים ופקניקים. בימי חמישי נהגו אמותינו לשלח לתנור יחד עם ככרות הלחם שהיו מיועדות ליום השבת, גם “פיתות ארוכות” שנקראו בפינו בשם “ג’רדקה” שהיו חרושות חורים שנעשו על ידי האצבעות. אל תוך הג’רדקה זרו שמן שומשומין (שיריס) ואבקת פלפל שחור והמאכל היה טעים לחכינו.

את החלות האשכנזיות הראשונות, הכינו שתי נשים אשכנזיות בקרבת בית הכנסת של ה“חורבה”, שתי נשים אלו היו ח’שה, שנפטרה בשיבה טובה וח’נה. החלות השתכללו וקבלו צורה נאה יותר כאשר החלו מאפיות ברמן והויזמן להכין חלות ולשווקן לקראת שבת.

על אחת המאפיות אשר הרבה מאיר חפץ לספר עליה, היתה המאפיה של ג’ורג’י היווני, שעמדה בסמוך לשער ציון. תחילה היתה מאפיה זו שייכת לחכם יצחק דסה, אח"כ עברה לרשותו של ג’ורג’י שהקים גם טחנה. מאפיה זו סיפקה לשוק כמויות גדולות של לחם שהיו נמכרות בחנויות רבות ברחוב היהודים וביחוד בחנותו של אליהו שריזלי. אלו היו ככרות לחם קטנות (פאניזיקוס). מאחר והלחם של מאפיית ג’ורג’י היה נאכל לשובע על ידי היהודים, הקפיד ג’ורג’י היווני להקפיד על כשרות הלחם, שלא ימצאו תולעים בקמח, כי המים שבהם לש את הבצק יהיו מים מסוננים היטב כדת וכדין. מאיר חפץ עצמו שמש בצעירותו משגיח על הכשרות בטחנת הקמח של ג’ורג’י היווני. קראו לו בשם “כשרג’י” ושכרו של הכשרג’י היה מג’ידי אחד לחודש.

בבית המדרש “דורש ציון” שאותו יסד אבי סבך, המשיך לספר מ. ח. הייתי נוהג לסור לחנותו של אליהו שריזלי, וקונה ממנו כמה עשרות ככרות לחם קטנים “פאניזיקוס” לסעודת הצהרים של תלמידי התלמוד תורה. לאחר מכן הייתי סר לחנויותיהם של אלחריף שמואל טלגרף וחיים בועז, וקונה פרוסות חלבה וגבינה וזאת כדי ש“הלחם ירד אל תוך מעיהם של התלמידים” (פארה כי סי ליס אבאשי אל פאן) ולא יאכלו לחם “חאפי”, לחם בלבד. זו היתה ארוחת הצהרים של אבותינו באותם ימים.

אמותינו נהגו להגיד כי לישת הבצק בבית השרתה ברכה בבית. (לה ברכה איס אין אל פאן כי אמאסאן אין קזה). ככרות אלה, אשר לשו אותן בשעות הבוקר המוקדמות היו מעורבות באגלי הזיעה שירדו מפניהן, של אמותינו. ומשום כך, לא העזנו אנו הקטנים לזלזל בפרוסת הלחם, אף הקטנה ביותר. אכלנו כל פרוסה בתאבון רב, וחסנו על כל פרור שנפל מפינו. ואילו היום כשאנו עוברים בחוצות השכונות רואים אנו את חלות השבת מתגלגלות בפחי האשפה, ולבנו דואב.

העתון הערבי היפואי “פלסטין” (שנה גי גליון מספר 342–39) מיום 4 ביוני, 1913, כותב. “עד היום טרם הורשו להעביר את התבואות (אע’לאל) דרך גשר הירדן הנחשב “לפתח המזרח”. וכאשר הרשו בזמן האחרון לאיכרים להביא תבואות, רבו התבואות בירושלים ומחירן ירד, וכיום נמכר “הטבה” (מאה ק"ג) בשלושים גרוש. אנו מברכים את העניים ומביעים את תקוותנו כי מוכרי הלחם והקמח יחוסו מעט על הבריות”.

⁘

מחיר הלחם בירושלים בתקופת השלטון העותומני היה תלוי במידה רבה בייבוא התבואות דרך גשר הירדן. תמיד היו שדות הירדן מזרחה, אדמות חוראן והבשן, מקור החיטה והתבואה לעבר הירדן מערבה. מסופקני אם תושבי א“י יכלו להחזיק מעמד בימי מלחמת העולם הראשונה ולכלכל את נפשם בלחם אלמלא שקי החיטה שהביאו הבדוויים, בעלי הצמות הארוכות השחורות, מעבר הירדן מזרחה שאת תמורתם קבלו בתכשיטי זהב וכסף. לא רק אנו תושבי הארץ רעבנו ללחם אלא גם חייליה של תורכיה. עוד מהדהדים באזני בקשותיהם של חיילים תורכים אשר נסוגו, בערב חג החנוכה מירושלים, מפני הצבא הבריטי המתקדם, אשר בקשו מאתנו אק מק” (לחם) וידינו, קצרה מהושיע.

כך נפרדה תורכיה באותו יום סגריר וגשום מתושבי ירושלים לאחר שלטון של ארבע מאות שנה, כשחייליה נמלטים על נפשם ומושיטים ידם לפת לחם כדי להשקיט את רעבונם.

על הזלזול בלחם המורגש בימים אלה גם “בסקטור הערבי”, כתב הסופר הערבי עלי אל זאהר אל זידאני בעתון היהודי-הערבי “אל אנבא” מיום 29.6.76.

הלחם, שבעבר נחשב לאחד היסודות האיתנים שעליו היה עומד הבית ונחשב לאחד המיצרכים החשובים ביותר בחיינו, הפך היום להיות מיצרך בעל ערך מישני ומיותר, בבתינו.

כשביום אתמול נפלה פרוסת לחם מידינו, רעד לבנו מפחד ויראנו מפני אישה של גהינום. הלחם היה קדוש בעינינו. ואין פלא בכך מאחר שנחשב כברכת האל. כך למדו אותנו הורינו. ואילו היום, זרוק הוא הלחם בצידי דרכים ובפחי האשפה. הגיעו הדברים עד כדי כך שנפש הבהמה נגעלת ממנו. מה איפוא נגיד ונספר לילדינו.

חושש אני מאותו יום שבו תעלה חמתו של הלחם וירצה להחזיר לעצמו את ערכו וחשיבותו. חושש אני כי כשנקיץ משנתנו באחד הימים לא נמצא את הלחם ונפשנו תכלה ותשתוקק לו. הלחם ימלט ויברח, ואנו נדלוק אחריו ולא נוכל להשיגו. אני תפילה כי יום זה לא יבוא. אולם תמיד עומד אני לצידה של ככר הלחם ותומך בה בכל כוחי.

הפיקוח הוטרינארי על בשר ודגים

הרבה מפגעים תברואתיים היו קיימים בירושלים של אתמול, אם מחמת קוצר ידיהם של השלטונות ואם מחוסר מודעות לתנאים סניטריים, אבל מתברר שדווקא בכל הקשור בשווק בשר ודגים בשווקי ירושלים נהגה עירית ירושלים בתקופה העותומאנית, ביד חזקה וגזרה גזירות קשות על בעלי אטליזים.

עוד בשנת 1896 נבנה בית המטבחיים הראשון ב“וואד קדום”, שליד ירושלים והעיריה השקיעה בבניין בית מטבחיים זה סכום נכבד במושגים של הימים ההם, סכום של 28,500 גרושים. יחד עם זאת השקיעה העיריה מאמצים רבים באמצעות פקחיה והרופא הוטרינרי העירוני כדי ללמד את קצבי ירושלים לשמור על חוקי התברואה ולהשמר ממכירת בשר פגום.

על פי החלטת העיריה מיום 3 בינואר 1902 היה על פקח העיריה לרדת בכל יום בבוקר, לבית המטבחיים כדי לבדוק את הצאן והבקר המובאים לשחיטה. והיה אם נמצאה בהמה חלושה או חולה שאין בשרה ראוי למאכל נאסר שחיטתה. ורק בהמה בריאת בשר היתה ראויה לשחיטה. כל בשר שיצא מבית המטבחיים חייב היה להיות מוטבע בחותמת מיוחדת (תמע’ה) המעידה על איכות הבשר. כל בשר שנמצא בשוק בלא חתימה זו הוחרמה מיד. על אף צעדים אלה נמצא שלא הכל היה תקין, שכן אנו מוצאים בעתון היפואי “פלסטין” מיום 11 בנובמבר 1911 את הדברים הבאים: "פעמים רבות הזהרנו את העיריה הנכבדה בקשר לבריאות הציבור והבשר הפגום. וכיום אין אנו רואים שום שינוי במצב ואנו נאלצים להפנות את תשומת לבה הנכבדה בטרם נעמיק חקר בנושא זה ונדוש בו בצורה גלויה יותר.

הובלת מטעני הבשר על גבי חמורים דרך סמטאות העיר העתיקה גרמה לטרדות רבות לעוברים. באוגוסט 312 (1897) הזהירה מועצת העיריה את מובילי הבשר לנהוג בזהירות ולא לגרום ללכלוך בגדיהם. מאחר שעלולים הם להענש בעונש חמור.

עירית ירושלים נלחמה בקצבים אשר מכרו את האברים הפנימיים של הבהמה בתוך שוקי העיר העתיקה. מסתבר שהיו קצבים מיוחדים שהתעסקו במכירת שאריות אלו שנקראו בערבית בשם “סקט” (נפל). ואכן בהכרזה מטעם העיריה מתאריך 30 במאי, 1895, נאמר כי אסור למוכרי הראשים והרגלים וכן כל סוגי האברים הפנימיים (סקט) למכור את סחורתם בתוך העיר (קצבה") אלא מחוץ לחומות העיר. אולם מסתבר כי הזהרות מעין אלה לא נפלו על אוזן קשבת. והעיריה היתה נאלצת לשוב ולהזהירם כי את האברים הפנימיים יש למכור מחוץ לשער שכם בין עצי הזית או סמוך לבית המטבחיים, וכל מי שיפר את ההוראה הזאת ויכניס אבר מהאברים הללו אל תוך העיר יהיה צפור לעונש חמור, יש להניח כי ההוראה החמורה הזאת מצד העיריה כלפי הכנסתם ומכירתם של האברים האלה אל תוך העיר העתיקה נבעה מתוך דאגה לבריאות הציבור.

כדי להגביר את אמצעי התברואה הורתה עירית ירושלים, בשנת 1900, שיש להעביר את הבשר אל החנויות בתוך חבית עץ ולכסותה בכיסוי של בד, כדי למנוע מגע בין הבשר לבין הזבובים. אחת לשבוע היו פקחי העיריה מסיירים באטליזים ועומדים על מידת הנקיון השורר בהם ובסביבתם. האטליזים עמדו בדרך כלל בסמוך לשער ציון ולאורך החומה, שהיא כיום חשופה ונקיה מחנויות באיזור זה. רק לקצבים בודדים, שהיו בעלי נתינות זרה או “שנתמכו” על ידי נתינים זרים בעלי השפעה ניתנה הרשות להחזיק אטליז בתוך השווקים הפנימיים של העיר העתיקה.

עם כל זאת מסתבר שהיו מקרים רבים של “שחיטה שחורה” מחוץ לבית המטבחיים העירוני ושוב יצאה העיריה באזהרה חמורה בשנת 1907, שכל השוחט בהמה מבלי שפקיד בדיקת הבהמות (מאמור מועאיינת אל חיאוונאת) יבדוק אותן תחילה יהיה צפוי לעונש חמור.

בבית המטבחיים בתקופת השלטון העותומאני, היו חדרי שחיטה נפרדים לאשכנזים ולספרדים. באותם ימים כמו גם בימינו לא נהגו היהודים האשכנזים לאכול בשר משחיטתם של ספרדים. מספר על כך הישיש מאיר חפץ, מנהג זה של האשכנזים היתה בו גם ברכה לעניים. השוחטים האשכנזים ש“גילו” מום בבהמה, שלדעת רבנינו הספרדים לא היה ב“מום” כזה משום פסול, הכריזו על בשרה של בהמה כזו שהוא “בשר ספרדי” (פרנקשה פליש) ובשר זה נמכר בזול יותר, וכך יכלו עניי העיר להנות מבשר מוזל כשר כהלכה ו“פסול” מבחינת השוחטים האשכנזים.

השלטונות התורכים לא היו בקיאים בהלכות שחיטה. הם ידעו כי שחיטתם של האשכנזים שונה היא משחיטתם של הספרדים. את השחיטה הספרדית קראו בשם “שחיטה יהודית” (הם נהגו לכנות את היהודים הספרדים ובני עדות המזרח “יהודים”), ואילו את השחיטה האשכנזית קראו בשם שחיטה אשכנזית.

משהושלם בנין בית המטבחיים העירוני בירושלים, אוגוסט, 1895, קבעה עירית ירושלים חדר אחד “ליהודים” (כך נאמר בפרוש בהחלטת העיריה) ושני חדרים לעדה האשכנזית. מסתבר שהשלטונות התורכים נענו לדרישתה של העדה האשכנזית, שצרכיה היו הרבה יותר גדולים ומרובים מצרכיה של העדה הספרדית העניה והדלה, ששחיטתה לא היתה מרובה.

מששאלתי את הישיש מאיר חמץ על ההבדל הזה שהבדילה עירית ירושלים בבית המטבחיים השיב לי. "לא בנקל זכו בני העדה האשכנזית לקיים שחיטה נפרדת. המוסלמים הסתכלו על האשכנזים ככופרים וכינו אותם “כופאר”. רק לאחר שאירעו כמה “חיתונים” בין אשכנזים וספרדים, נוכחו המוסלמים לדעת כי אכן “מותר להם לבוא בקהל ה'”, ואפשר לחשוב אותם כיהודים כשרים כדוגמת היהודים הספרדים, וזכו בשני חדרים בבית המטבחיים.

האברים הפנימיים שמכירתם נאסרה בתוך חומות העיר העתיקה היו חביבים על בני עדות המזרח. מי לא סעד את לבו בכמה “שיפודים” (סיכים) של בשר, כבד, ריאה ושאר “חתיכות” ראויות להתכבד במסעדות הקטנות שהיו פזורות בסמטאות העיר העתיקה (אכצ’יס), במחיר מטליק אחד או שניים. שפודים אלו שהיו מעוטרים בעגבניות בצלים ועוד נאכלו בעמידה וקנחו אותם בצלחת של אורז “פריפילדו” דהיינו שכל גרגיר היה עומד ברשות עצמו, בצירוף כמה כפות של “אב’אס” (פולים) ועליו מרק המבושל ברגלי בהמה דקה.

הקצבים מבני העדה הספרדית נאלצו לפרקים למכור את כרעי הבהמות במחירים מוזלים לערבים וזאת מאחר שלא היו בקרב בני העדה הספרדית מנקרים שהיו בקיאים בתורת הנקור.

כשם שהשלטונות הקפידו על איכות הבשר כך הקפידו גם על טריותם ואיכותם של הדגים שנמכרו בשווקים. שני מקורות דגה סיפקו דגים לירושלים. דגי ימה של יפו ודגי נהר הירדן. הדיג בירדן “נהר אל שריעה” הנמצא ליד יריחו, לא היה הפקר ולא כל הרוצה לדוג במימיו רשאי היה להשליך חכתו ולדוג. הדיג בנהר זה היה מותנה ברשיון דיג מטעם העיריה על פי מכרז וכל המרבה במחיר היה זוכה במכרז ורק פעם אחת בשבוע, נהגו להביא את דגי הירדן לירושלים. מדגי הירדן הכינו קציצות שכן בשרם של דגים אלה היה מתוק¹⁰ וטעים במיוחד. מכל החנויות למכירת דגים זכתה חנותו של ארוטשאס לשם טוב. בחנות זו אפשר היה למצוא את הדגים המשובחים ביותר, כגון “המוסאאר” ה“בורי” ו“הבלטה” שהיו נמכרים במחירים השווים לכל נפש. דגים אלה היו מיועדים לאניני הטעם אשר הכינו אותם בצורות שונות. גם כאן מספר הישיש, מאיר חפץ, אנחנו נהגנו לאכול גם את האברים הפנימיים של הדגים בצלייה על האש, והם היו ערבים מאד לחיך. אבל האשכנזים היו “נהרגים” על ראש של דג “סי מויראן פור לה קאב’יסה די פישקאדו”. מסתבר כי בראשי הדגים היו טמונים סגולות מרפא והם העלו ארוכה למחלות רבות שהיו נפוצות באותם ימים.

עשירי הימים ההם נהגו לאכול את הדגים המשובחים ואילו עניי העיר הסתפקו בדגים מן הסוג הפשוט יותר ולא תמיד עלו על שלחננו דגים משובחים בשבתות ובימים טובים. לעתים הסתפקו עקרות הבית בדג ה“בקלה” שנמכר גם בחנויות מכלת ואמותינו ידעו להכין ממנו “מעדני מלכים” כיד הכשרון הטובה עליהן.

כידוע שבתה ירושלים בימים שבין המיצרים מאכילת בשר. בימים אלה שבין שבעה עשר בתמוז ותשעה באב נזונו תושבי ירושלים מירקות, דגים ביצים ומרק עדשים. אולם “לשם פקוח נפש” התיר בית הדין לאחד הקצבים יצחק דסה למכור בשר לחולים ולתשושים בימי אבל אלה, וזאת כדי שיהיה באפשרותם לשתות “צלחת של מרק בשר”.

מן המקורות של אותם ימים מתברר שתושבי ירושלים לא תמיד זכו להנות מן המצרכים הבסיסיים בשל יוקר השערים. בצר להם פנו אל עירית ירושלים לבוא לעזרתם ולהוזיל את מחירי המצרכים. עדות לכך אנו מוצאים בעתון הערבי “פלסטין” מיום 19 בנובמבר 1909 הפונה בזו הלשון לבוא לעזרתם של “האזרחים העניים”: “אנו מתאוננים על עלית מחירי הבשר התבואה והשמנים והפחם בחורף. ומפנים את תשומת לבה של העיריה למצב זה ומבקשים ממנה, בשם העניים והנזקקים לעשות את כל אשר לאל ידה, להוריד את מחירי המצרכים החיוניים האלה”…

חלק שני

חגים, חגיגות וקבלות פנים בירושלים

חגים דתיים וחגיגות עממיות וחגים רשמיים נחוגו בירושלים שבתקופה העותומאנית ברוב פאר והדר בשערי כבוד ובתהלוכות ססגוניות. השתתפו בהם כל פני העיר קונסולים ונציגי מעצמות, המון עם מוסלמים נוצרים ויהודים.

אם בחגים הדתיים המוסלמים “חג הפסקת הצום” (עיד אל פיטר או קוצ’וק ביירם) וחג הקורבן (עיד אל אדחה, שנקרא בפיהם של התורכים קורבאן ביירם) נהרו, ראשי העדות הלא מוסלמיות לברך את המופתי ואת הקאדי השרעי, הרי בחגים הרשמיים דהיינו חג “מוולד אל חצ’רה אל עילייה אל סולטאנייה” (יום הולדת הסולטאן) וחג עליתו של הסולטאן על כסא המלוכה (עיד אל ג’ולוס אל המיוני), “עלו” לבית הממשלה (הסראייה) לא רק ראשי הדתות אלא גם הקונסולים סגניהם תורגמניהם וקוואסיהם, כדי לאחל אריכות ימים ושנים לסולטאן הישיש ירום הודו. ואילו המוני העם מוסלמים יהודים ונוצרים ברכו את מלכם במסגדים בבתי הכנסת ובכנסיות והסתפקו בחגיגות העממיות.

משהוכרזה הקונסטיטוציה התורכית ביולי 1908, והעם ברחבי האימפריה העותומנית יצא “מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה”, נוספה חגיגה חילונית חדשה שבה לא רק נציגיהם של המעצמות הגדולות וראשי העדות הגישו לשלטונות את ברכותיהם אלא גם העם, “בני עמך” אשר השתתפו בתהלוכות ונהנו מהאורות הגדולים דהיינו מפנסי הנרות, ומנורות הלוקסים אשר האירו ב“אור יקרות” את רחובותיה וסמטאותיה של ירושלים.

חגיגות עממיות אלו הוחגו ברוב פאר והדר. לא רק “הסראייה” (בית הממשלה) היתה מקושטת לכבוד החג באורות קטנטנים, אלא גם מצודת דוד, מקום מושבו של הצבא התורכי אשר שמר על בטחונה של ירושלים. כן קושטו באורות ובפרחים מועדון מפלגת “אחדות וקדמה”, גן העיר, מקום משכנה של הפטריארכיה היונית האורתודוכסית ותחנת המשטרה אשר ב“חארת אל שרף” בעיר העתיקה.

הקונסולים נהגו לנסוע בעגלותיהם עד לשער שכם, כאן עמדו העגלות והקונסולים ירדו מעגלותיהם והלכו ברגל דרך חמאם אל עין עד שהיו מגיעים לבית הממשלה. מסתבר כי בקבלת הפנים שערך המושל (המותצרף) צעד תחילה הקונסול הבריטי ואחריו צעד הקונסול הצרפתי ולאחריו הרוסי והאיטלקי.

האורחים בחגיגות אלו כובדו בעיקר בספלי קפה ובכוסות של “שרבת” זה המשקה שהיה עשוי משקדים, אולם מסתבר כי בקבלת הפנים שערך המושל (המותצרף) לרגל חג הכרזת הקונסטיטוציה התורכית באוגוסט 1912, הוגשו למוזמנים גם יינות (ח’ומור).

דבר זה הסעיר את חמתו של העתון המוסלמי היחידי בירושלים “אל מונאדי” אשר בגליונו מספר 28, שנת א' מיום 13 באוגוסט 1912, בקר קשה את דבר “היינות” שהגיש המותצרף, ב“חג אל דוסתור” דהיינו בחג הכרזת הקונסטיטוציה התורכית לאורחיו.

“אין אנו יודעים, מציין העתון, מה היו כוונותיו של המותצרף במעשה אשר עשה. אולי רצה להראות למוזמניו כי הוא ליברלי רחוק מקנאות דתית. אולם, שכח המושל, כי הממשלה שהוא מייצג היא ממשלת הכליפות המוסלמית, ודת זו אוסרת על מאמיניה מלשתות יינות, למכרם או להגישם לאחרים”.

בכל החגיגות הממלכתיות האלה, דהיינו, יום הולדת הסולטאן, יום עליתו על כסא המלוכה וכן בחגיגות לרגל הכרזת הקונסטיטוציה התורכית השתתפה עירית ירושלים. בהחלטה שנתקבלה במועצת העיריה בחודש יולי 1895 נאמר כי מועצת העיריה מינתה את “מוכרמתולו (כבוד) חוסיין אפנדי אל דאודי” כדי שידאג לקשוט הרחובות והפעלתם של זקוקין די נור (אל אלעאב אל נארייה). כמובן שכל ההוצאות האלה היו מקופת העיריה, בתנאי מפורש שלא תחרוגנה מסעיפי התקציב".

מבין כל החגיגות ה“ממלכתיות” האלה, נטלו חלק תלמידי בתי הספר בירושלים, במיוחד בחגיגות הכרזת הקונסטיטוציה התורכית.

בתארו את חג הכרזת הקונסטיטוציה התורכית המאורע הנכבד אשר אותו חוגגים זאת השנה השלישית, כותב העתון הירושלמי “אל קודס” (מיום 26 ביולי, 1910) כי חשיבות רבה נודעת למאורע נכבד זה, אשר ניתק את כבלי השעבוד¹¹ ומוסרותיו ואשר אפשר לעם להנות מהחופש השויון והאחוה".

מאחר שמפלגת “אחדות וקדמה” (אל איתחאד ואל תרקי) היתה מפלגת השלטון, הרי החגיגות התרכזו במועדון המפלגה. אליו נהרו תלמידי בתי הספר השונים כשהם נושאים את דגלי הלאום ואת דגלי “המעצמות הגדולות”. העתון מציין כי בין תלמידי בתי הספר השתתפו גם תלמידי בית הספר “למל”, אשר, לכבוד המאורע הנכבד הזה נשא אחד התלמידים את נאום הברכה בשפה התורכית.

שאלתי כמה מבוגרי בית הספר “למל” ובקשתי מהם שיספרו לי במקצת על החגיגות שבהן נטלו חלק בילדותם. מסתבר כי לא כל תלמידי בית הספר נטלו חלק בחגיגות אלו. בעיקר השתתפו לומדי השפות ערבית ותורכית, תלמידיהם של המורים לערבית ולתורכית (חיים אשריקי וחייג’ו פאניזיל) אשר הכינו אותם לקראת המאורע הנכבד הזה.

"השתתפנו בתהלוכות אלה ונשאנו בידינו את דגלי ממשלת תורכיה ודגלי הקיסר הגרמני (כך נהגו גם שאר מוסדות החינוך הזרים). במשרד מנהל בית הספר היה מלאי של תרבושים קטנים, אדומים עם גדילים שחורים שאותם חבשנו לראשינו. ויצאנו לרחובות להשתתף בתהלוכה. ולאחר שהיינו שבים לבית הספר היינו מסירים אותם מעל ראשינו ושומרים אותם למשמרת לחגיגה הבאה.

שרנו שירי לאום ולאחר כל נאום, משהיה ניתן האות, היינו קוראים בקול רם ונישא “פאדישאהם טשוק ישא” “יחי המלך”.

שנות מלחמת העולם הראשונה היו שנים סוערות. חגיגות והפגנות היו מעשים של כל יום. נזכר אני, מספר אחד מבוגרי בית הספר. אותו יום שבו העבירו שלטונות הצבא את כל הכבודה שכללה ציוד צבאי. עברו בפנינו כבני-מרון, גדודי צבא, בהמות וכלי תחבורה שונים ואף סירות שהיו מיועדות להעביר את צבא הוד רוממותו דרך תעלת סואץ לעבר השני של התעלה כדי לכבוש את ארץ הנילוס שהיתה תחת שלטונה של בריטניה.

באותו יום לכבוד המאורע לא חבשנו תרבושים אדומים אלא כובעי טייסים אדומים (מעין פייצליות). עמדנו לראות את הכבודה הזאת משעה שמונה בבוקר ועד לשעה שלוש אחרי הצהרים, ואנו, מאות תלמידי בתי-ספר, בני הכתות העממיות והתיכוניות, עמדנו על רגלינו, רעבים וצמאים, במשך שעות ארוכות.

העדה שהרבתה בהקמת שערי כבוד לכבוד אורחים מבני ברית ושאינם מבני ברית אשר בקרו בירושלים, היתה העדה היהודית. לא תמיד הסתכלו השלטונות התורכים באהדה לשערי כבוד אלה אשר ראו בהם, כהתרפסות למעצמות הגדולות אשר זממו לרשת את מקומו של “השכיב מרע” בארצות המזרח.

על אחד משערי הכבוד האלה ספר המנוח הרב יעקב מאיר לכתבו של העתון הערבי היפואי “פלסטין” (ביום 12 באוגוסט, 1911). הרב יעקב מאיר אשר שמש באותה תקופה כרבה הראשי של העיר סלוניקי, בא לבקור קצר בארץ, וכתבו של העיתון, אשר לחם באותן שנים מלחמת חורמה בתנועה הציונית ובהתישבות היהודית נתקבל לראיון אצל הרב, בין יתר השאלות ששאל אותו היתה השאלה שבה נתבקש הרב להסביר לכתב מה היא הציונות ומה הכוונה במונח “התישבות יהודית”.

אביא כאן קטע מאותו ראיון הנוגע לענין שהזכרתי בקשר להקמתם של שערי הכבוד.

בשעה שביקר קיסר גרמניה, בירושלים אמר הרב הכנתי לו בשכונה יהודית שער כבוד, באחד הימים ביקר בשער הכבוד הזה המותצרף נאזים פאשה, ושאל אותי בכעס, האם אתה עותומאני או גרמני. השיבותי לו הנני עותומאני. על כך שאל, ומה פירושו של שער כבוד זה אשר הקמת לכבודו של קיסר זר. השיבותי לו, שער כבוד זה אינו מיועד לקיסר אלא לאומה הגרמנית שבניה שולחים תרומות לעניינו ולנצרכים שבתוכנו, כדי שיהא באפשרותם להעלות את המסים לממשלה העותומאנית. משום כך סבור אני, כי מן הראוי שנקבל פני הקיסר המייצג את האומה הנ"ל בסבר פנים יפות.

כך חגגה ירושלים את חגיה המוסלמים והנוצרים בתרועה ובתשואות. לא רק תזמורת הצבא התורכי הנעימה את לבות התושבים אלא גם תזמורותיהם של המוסדות הנוצרים, קולות התופים המצלתיים והדגלים של המסדרים החסידים הצופיים. ירושלים הניפה דגלים והקימה שערי כבוד. היא ידעה לקבל בסבר פנים יפות את האורחים שבאו בשעריה.

והמוסד שנשא בחלק מהוצאות היתה עירית ירושלים.

ביום 13 במאי 1910 בקרו בירושלים חיילי צי המלחמה העותומאני, והעיריה השתתפה במחצית ההוצאות הדרושות לקבלת הפנים שנערכה לכבוד חיילי הצי ואילו במחצית השניה השתתפה אגודת “אחדות וקדמה”. קבוצות מלחים מהצי הצרפתי והאיטלקי אף הם עלו לרגל לירושלים. החגיגות וקבלות הפנים היו נערכות בדרך כלל בעונת האביב והקיץ.

⁘

בעברי כיום דרך רחוב בלפור מרים אני את עיני ומסתכל על הדגל התורכי שעל תורן הקונסוליה התורכית הדגל האדום בעל הסהר והכוכב הלבן, המזכיר לי את ימי ילדותי. רואה אני את עצמי אוחז בדגל תורכי קטן וצועד יחד עם תלמידי בית המדרש, דורש ציון, בחגיגות ובקבלות הפנים, וקורא יחד עם חברי “פאדישה טשוק יאשה”, יחי המלך, ואני לא ידעתי אז את פרושן של מלים אלה.

בשנות מלחמת העולם הראשונה שמעתי את הקריאה הזאת שהיתה יוצאת מפיו של חייל תורכי שהולקה בפני קהל ועדה בחצר מגרש הרוסים לאחר שובו של הגדוד מאמונים בשדות שיח' בדר (על יד בית החולים שערי צדק), והקריאה הזאת של החייל התורכי היתה רוויה דמעות צער וכאב.

ובעלותי על משכבי, עוד לותה אותי דמותו של החיל התורכי שהוענש, מצדיע בפני מפקדו, כשדמעות זולגות מעיניו, והוא קורא בקול “פאדישהם טשוק יאשה”.

חגיגות “נבי מוסא” בירושלים בימי חג הפסח

מכל החגיגות והתהלוכות הדתיות שהיו בירושלים בדורות שחלפו, הרי תהלוכת “הנבי מוסה” שהתקיימה בירושלים בימי חג הפסח משכה את תשומת לבנו, ועל אף ההכנות לחג הפסח, הכנות שהיו בעצומן, יצאנו, אנו תושבי ירושלים, גדולים וקטנים נשים וסף, לקבל את פני החוגגים, כשאנו עומדים משני צידי הדרך העולה לשער יפו, או במרומי הגבעה של הר ציון.

אם כי אנו קטנים ידענו כי משה רבנו לא זכה לעבור את הירדן, התייחסנו בסלחנות ובאהדה לשכנינו המוסלמים על הכבוד שהם מחלקים לנביאנו משה. נדמה היה לנו כי תושבי חברון וכפריה, שתושביהם הם לפי האגדה, מצאצאי היהודים שנותרו בארץ לאחר חורבן הבית השני, עולים לרגל לבית המקדש בירושלים.

העתון הירושלמי “אל קודס” (מיום 16 באפריל, 1909) טוען, כי חגיגה זו מתקיימת על ידי המוסלמים מדי שנה בשנה, היא, “חדשה”, ונקבעה לרגל התכנסותם של הנוצרים העולים לרגל לירושלים מכל הארצות הנוצריות כדי להשתתף בתפילות הנערכות בכנסית הקבר הקדוש. בקשר לכך קבעו המוסלמים לעצמם כנס, “מוסם”, שבו משתתפים המוסלמים העולים לירושלים, מכל קצווי הארץ. כנס זה, כותב “אלקודס” מתקיים ביום הששי, מהשבוע הששי של הצום הגדול אצל היוונים האורתודוכסים דהיינו עשרה ימים לפני חג הפסחא. וכדי שלא תפרוצנה מריבות וקטטות בין הנוצרים והמוסלמים עולים המוסלמים לרגל לקבר המיוחס לנביא משה, שהוא בעצם, המקום שבו שכן המנזר המיוחס לקדוש אפטימוס המפורסם, אשר נפטר בשנת 473 לספירה. הסיבה שבגללה נקרא המקום בשם “מקאם אל נבי מוסא” היא, כי שמו של אחד הנזירים הנוצרים שהתגורר בחורבותיו של המנזר הזה, היה משה, הוא התפרסם בקרב תושבי הסביבה כנזיר חסיד, ירא שמים. כשמת נזיר זה יחסו את המקום לשמו של הנזיר הזה וקראו את קברו בשם מקום קבורתו של הנביא משה שדבר עם ה' פנים אל פנים. אם כי, מדגיש העתון, כי לפי עדות התורה לא עבר משה את הירדן והוא נקבר בארץ מואב ולא ידע איש את קבורתו.

העתון הנוצרי האורתודוכסי, מסיים את רשימתו בהערה, “כי אין לייחס כל חשיבות לעניין, שאכן זהו מקום קבורתו של משה מאחר ועצם העליה לרגל למקום זה נובעת מן הכבוד שרוחשים וחולקים המוסלמים לנביא הזה, והאל, כפי שנאמר רואה ללבב”.

וכך התנהלה התהלוכה בחודש אפריל של שנת 1909:

עולי הרגל נהגו להתקבץ ביום הששי ברחבת מסגד אל אקצה, את פניהם קבלה התזמורת הצבאית אשר צעדה עם קהל החוגגים אל בית הממשלה, שבו היו מונחים שני דגלי הנביא משה ודגלי הנביא דוד. את ארבעת הדגלים הללו נשאו בני משפחת אל קוטב ובני משפחת אל דאודייה (הדג’אנים) וכד צעדו החוגגים לעבר הבית השייך למשפחת חוסייני, אשר בביתה הונח למשמרת, הדגל של הנביא משה. דגל זה היה רקום בחוטי זהב ובפסוקים מן הקוראן. במעמד זה נערכה תפילה ומשם פנתה התהלוכה ואתם נושאי הדגלים, כשהם רכובים על סוסים וביניהם המופתי הירושלמי כאמל אפנדי אל חוסייני, לעבר באב אל אסבאט, שער השבטים, ומשם ירדה התהלוכה דרך גת שמנים, כשלפני התהלוכה צועדות קבוצות חסידים מבני ה“זאוויאות” השונות, כשהם מפייטים פיוטים ותשבחות. בסביבה זו הצטופפו כעשרים אלך מתושבי ירושלים והסביבה שבאו לראות במחזה המרהיב הזה. בסביבה זו עמד אוהל האורחים והנכבדים מושל המחוז (המותצרף) ופקידיו. ובהגיע התהלוכה למקום הזה נערכה תפילה והמופתי ונושאי הדגלים נפרדו מציבור המלוים ואנשי המעלה והמשיכו בדרכם למקאם הנביא.

מסתבר מתוך תאור החגיגה כי השלטונות התורכים נטלו חלק נכבד בחגיגה עממית דתית זו ואנשי הדת, חסידים ואנשי מעשה ערכו תפילות במקומות שונים עד אשר פנתה התהלוכה והלכה לדרכה. וליד דגלי הנביאים משה ודוד נשאו החוגגים גם דגלים דתיים אחרים שאותם נשאו חסידים לכתותיהם השונות. במהלך התהלוכה נערכו תפילות מיוחדות לשלומו של הסולטאן, ולחיי הממשלה העותומאנית.

קבלת פנים נאה היתה נערכת על ידי השלטונות ועל ידי הנהלת המוסדות הדתיים המוסלמים, גם בשובם של החוגגים לאחר שבוע ימים ממקאם נבי מוסא.

ביום החמישי שלאחריו, קדמו את פני החוגגים באהלים, שהוקמו לכבודם בשער השבטים, אנשי השלטונות קציני צבא והתזמורת הצבאית השמיעה את מיטב מנגינותיה.

דגלי משה ודוד התנופפו ברמה, והדרווישים שצעדו בראש התהלוכה שרו שירי שבח והודיה. קהל הנכבדים הזה חיכה לשובו של דגל הנביא משה, ומשהגיעה התהלוכה נורו יריות של שמחה, ולפעמים פרצו גם תגרות בקרב המשתתפים. לאחר מכן היו החוגגים נכנסים לרחבת מסגד עומר, הדגלים שבו למשמרת לשנה הבאה והמשתתפים שבו לבתיהם.

השלטונות התורכים אשר קבלו ברצון את התפילות שנאמרו לשלומה של מלכות והקריאות שהושמעו להצלחתו של הצבא התורכי, נשמו לרווחה לאחר שהחוגגים “יצאו לשלום ושבו לשלום”, ונפשם שקטה לאחר שהדגלים הרקומים בפסוקים מהקוראן בצירוף הגדילים שקשטו את הדגלים, “שבו למעונם” ונשארו למשמרת עד לשנה הבאה.

אין ספק, כי תהלוכה זו היתה הפגנת כוח כלפי מאות ואלפי הצליינים ששהו בחודש זה בירושלים. אם כי חגיגה זו לא התקיימה בחלקה הגדול בירושלים הרי התכנסות החוגגים ונוכחותם של נציגי השלטונות ברחבת מסגד אל אקצה, בצאתם של החוגגים למקאם נבי מוסה ובשובם, היתה בכך הרתעה לחוגגים הנוצרים שהתכנסו בקרבת מקום ברחבת הקבר הקדוש.

וכמה שונה היתה חגיגת “גבי מוסה” עשר שנים לאחר מכן, דהיינו בחודש אפריל 1919. פרטים עליה מצאתי בשבועון הערבי “אל כוכב” שיצא לאור על ידי משרד המודיעין הבריטי בקהיר (גליון מספר 242 מיום 10 במאי, 1919).

נדמה היה כי תהלוכה זו שמשה, מעין הכנה למאורעות הדמים שהתחוללו בפסח שנת תר"ף (1920).

לא אעמוד על סדרי התהלוכה שבה השתתפו צופי בית הספר הערבי הלאומי “רוודת אל מעארף” ואף לא על שירי הלאום שהושמעו מפיהם ומפי בני הנוער הערבי על דגליה ועל נושאי-הדגלים. אתעכב על כמה פרטים שיתכן ולא היו ידועים וברורים לנו באותם ימים.

כתבו של העתון טוען, כי הכנס הזה קבע המלך צלאח אל דין אל איובי בכדי שהמוסלמים יבואו לירושלים מכפרי הסביבה כדי להפגין את כוחם ו"לעמוד בפני הזרים העולים בימים אלה לירושלים (במלים אחרות בפני עולי הרגל הנוצרים).

ביום הרביעי לחודש אפריל, 1919 לאחר תפילת יום הששי במסגד אל אקצה התכנס קהל החוגגים סמוך לבנין בית הדין השרעי בקרבת שער השרשרת ולצלילי התזמורת כובדו הנאספים בכוסות מי סוכר ולימון. באותו מעמד קם המושל הצבאי רונלד סטורס, והגיש את ברכותיו למוסלמים וקרא בפניהם את הטלגרמה שנתקבלה מהמפקד הכללי הגנרל אלנבי, בה הוא מודיע לנאספים על ההחלטה שנתקבלה בועדת השלום בדבר שגור משלחת מטעם בנות הברית, והערבים, הוסיף בסוגרים הרי נמנים הם בין בנות הברית, אל הארצות הערביות כדי לעמוד וללמוד את דרישותיהם הצודקות של תושבי הארצות האלה.

טלגרמה זו נתקבלה בשמחה גדולה על ידי הנאספים, וזאת, מוסיף הכתב הירושלמי לאחר שנוכחו לדעת כי בנות הברית ובראשן אם השלום אמריקה ומצילת הארץ בריטניה, נחושות בדעתן להעניק לעם הערבי את החופש להחליט על גורלו בדרכו לקדמה.

המופתי הירושלמי (קרובו של מיודעינו חג' אמין) קם לאחר מכן והודה למושל על ברכותיו ועל רצונו הטוב למלא את רצונם של הנאספים".

לאחר תפילתו של דרשן מסגד אל-אקצה שיח' סעיד ג’מאעת אל כנאני הכריז הכרוז על העליה לקברו של משה ביום הששי 11 באפריל 1919.

בתהלוכה זו שלא כתהלוכות בימי השלטון העותומאני הושמעו שירים לאומיים וקריאות עדוד לחיי המלך פיצל והצבא הערבי.

החוגגים עשו את דרכם משערי מסגד אל אקצה, עברו על פני שער עלא אל דין אלאכצארי, שכונת אל וואד (הגיא), בית החולים האוסטרי זאווית אל אזבכיה, מחנה הצבא הישן, שער אל קום, באב חוטה שער השבטים כנסית הבתולה מרים, עד שהגיעו לראס אל עמוד. במקום הזה הקימה העירייה אהל גדול ויפה לקבלת פני המבקרים מבני כל העדות ונכבדיהן.

מתוך התאור המפורט של התהלוכה מסתבר כי מושלה הצבאי של ירושלים דונלד סטורס מילא תפקיד של “אפוטרופוס”. הוא קבל את פני האורחים הודה להם על ברכותיהם לרגל החג ובשעה שהגיעו החוגגים לאוהל האורחים נשא המושל נאום, בו ברך “את כל הקהל” ואחל למשתתפים חיים טובים וארוכים. המופתי גמל לו כפעלו והשיב אף הוא בדברי תודה ואף נשא תפילה לשלומה של ממשלת בריטניה, וזאת על “יחסי החיבה שהיא מגלה כלפי האומה הערבית”. הוא אף הודה לממשלה על המאמצים שהיא משקיעה כדי לראות בטובה ובאשרה של האומה הערבית.

החוגגים חזרו ממקאם נבי מוסה ביום חמישי 17 באפריל, 1919. לחוגגים השבים הצטרפו תושבי חברון ולמחרת ביום הששי נתקיימה ברחבת מסגד אל אקצה חגיגה רבת משתתפים שנסתיימה בתפילה.

הכתב מוסיף כי כל המשתתפים שעלו לקבר זכו להיות אורחיה של הנהלת ההקדשות. גם הבדויים בקרו במקום הקדוש הזה זבחו זבחים וקיימו את נדריהם, מלו את בניהם וערכו פנטסיות כשהם רוכבים על סוסיהם.

על יד גשר יריחו פורקו הבדויים מנשקם והוחזר להם בשובם. סדור זה נעשה בין הממשלה הערבית (דהיינו של עבר-הירדן) ובין הממשלה הכובשת.

כן אסר המושל הצבאי את כניסתם של לא מוסלמים לשטח המסגד בימים שבין 1, באפריל ועשרים ואחד בו.

אם תושבי ירושלים היהודים חששו בימים כתקונם, וביחוד בחג הפסחא בפני גילויי השנאה של החוגגים הנוצרים בחג הפסחא ונזהרו בימים אלה אף לעבור דרך כנסית הקבר הקדוש הרי חגיגות נבי מוסה, השרו אוירה של לבביות ושמחה בקרבנו. ידענו שהם מכבדים את זכרו של נביא איש האלקים שהוא מקובל עלינו.

זכורני כי בקבלת הפנים שנערכה לכבוד שובם של החוגגים באהלים שהוקמו לכבודם, בפסח של שנת 1919, השתתפו גם הרב הראשי החכם באשי הרב נסים דנון זצ"ל, ונכבדי העדה היהודית בירושלים. אין ספק כי השתתפותם של נציגי העדה היהודית, בקבלת-הפנים שנערכה לחוגגים היתה מסורת שלפיה נהגו השלטונות התורכיים.

מאז שנת 1920 ומשך כל שנות המנדט פנה זיוה פנה הדרה של חגיגת נבי מוסה, חששנו ממנה ושוב לא קדמנו את פניה בשמחה כשם שנהגו אבותינו בעבר, משחולקה ירושלים נהגו עולי הרגל מחברון לעלות לירושלים דרך כביש אחר שהשלטונות הירדניים סללו אותו. והרחבה שבקרבת שער יפו שבה נהג מושל ירושלים סיר רונלד סטורם לקבל פני החוגגים כשהוא רכוב על סוסו בלוית קציני משטרה גבוהים, הומה כיום מבני הנוער היושבים על ספסלי הבטון משעינים את ראשיהם על תרמיליהם, ונהנים מזיוה של ירושלים.

אהלים, שערי כבוד וסוכות לקבלות פנים לרמי מעלה

מלכים נסיכים ואישים רמי מעלה שנהגו לבקר בירושלים החל מן המחצית השניה של המאה שעברה לא נתקבלו בזרי פרחים ובפרישת שטיח אדום לרגליהם. המזרח אוהב את ה“איסתיקבלאת” (קבלות הפנים המפוארות) המלוות בפאר רב, בהדר והמון עם. תורכיה, בת המזרח, אהבה לקבל את פני רמי המעלה, שבקרו בירושלים בתקופה העותומאנית תחת שערי כבוד רחבים וסוכות מקושטות, שהוקמו במיוחד לרגל אירועים מעין אלו.

האהל סמל את המזרח. כל קבלת פנים מפוארת, שבאה לחלוק כבוד מיוחד לאישיות מכובדת, נעשתה באוהל תוך שמירת המסורת המזרחית, מסורת האהל. כך נהגו גם המוסדות הממשלתיים והעירוניים בירושלים של אותם ימים לאורחיהם הנכבדים.

מניין ניתן להשיג אהלים גדולים ומפוארים, מעין אלו, באותם ימים? ובכן בירושלים היתה קיימת סוכנות מיוחדת, שהעמידה אהלים לכל דורש. האוהל היה מוקם תוך שעות ספורות ובשעת הצורך ניתן היה להוסיף יריעות נוספות לאהל. לאחר תום המסיבה וקבלת הפנים, היו עובדי הסוכנות להשכרת אהלים, מפרקים את האהל, מקפלים אותו ומצפים להזמנה הבאה שתתקבל מטעם השלטונות המרכזיים, עירית ירושלים או ממוסדות שונים, אשר נזקקו לאוהל מפואר. באוהל מפואר מעין זה אשר עמד בחצר בית הספר הגרמני לבנות ברחוב הנביאים, של ימינו, קבל הקיסר הגרמני את פני נכבדי הישוב הירושלמים. באוהל כזה שהוקם בסמוך לשער שכם נהגו ראשי השלטון לקבל את פני ראשי הדתות ונכבדי ירושלים, שבאו לברך את החוגגים אשר עלו להשתטח על קברו של נבי מוסה (משה רבנו).

בתוך האהלים, עמדו כסאות מרופדים בקטיפה המיועדים לרמי המעלה וכסאות פשוטים להמון העם.

אהלים מעין אלה הוקמו גם עבור להקות ה“מוסיקליות” ו“התיאטרליות” אשר פקדו מזמן לזמן את ירושלים מקהיר, מקור השירה והזמרה הערבים מאז ומעולם. לא כולם השיגה ידם לשכור אהלים למסיבות ופגישות. בתי הקפה הרחבים, “אל מעארף” בשער יפו, ובית הקפה “מונה” העומד וקיים עד היום הזה, בשער שכם, שמשו מקומות לכנסים בימי חג ומועד ובמיוחד בלילות רמאדאן.

באחד מפנקסי ההחלטות של עירית ירושלים מצאתי כי עירית ירושלים היתה “שוכרת” אהלים בהם ערכה קבלות פנים לאורחים שעלו לירושלים. השכרתו של אהל מעין זה היתה עולה נפוליון צרפתי אחד ליום, סכום די נכבד באותם ימים, וביחוד בשביל קופת עירית ירושלים שלא תמיד היתה “מלאה” די צרכה.

כדי לחסוך את ה“נפוליונים” האלה החליטה העיריה בישיבתה מיום 25 ביוני, 1908, לרכוש שני אהלים גדולים רחבי ידים “כדי להשתמש בהם בימים בהם מקיימת העיריה חגיגות ומסיבות. העיריה – נאמר באותה החלטה – באה לידי מסקנה כי קנייתם של שני האהלים, שאחד מהם מוחזק בעשרים וארבע יתדות והשני שנים עשר יתדות, כדאית יותר מאשר לשכור אותם”.

אני מניח כי אוהלים אלו עברו בשנות מלחמת העולם הראשונה לידי השלטונות הצבאיים התורכים אשר היו נתונים במצוקה גדולה. ואולי המשיכו האהלים האלה להחזיק מעמד בשנות המלחמה העולמית ושמשו לקבלת פניהם של ראשי הצבא התורכי והגרמני שפקדו מזמן לזמן את ירושלים.

כיום נעלמו האהלים האלה מעל נופה של ירושלים. במקומם באו אולמות מפוארים המוארים בנברשות חשמל מפוארות.

אנו תושבי ירושלים היהודים, נהגנו להקים לכבודם של אורחים רמי מעלה, מבני אומות העולם, ובעיקר לנדיבי עם אשר באמתחותיהם היו מונחים סכומי כסף למען ירושלים עיר הקודש, סוכות מפוארות מקושטות בפרכיות הדורות. הישיש מאיר חפץ¹² מתאר לי את את אחת הסוכות הגדולות ביותר שהוקמו לכבודו של אחד האישים שבקרו בירושלים. “סוכה אשר השתרעה על מחצית הדרך שבין מחנה יהודה ושכונת אבן ישראל”. וזאת, מוסיף, נוסף לשערי הכבוד המפוארים.

תהלוכות דתיות

צלצולי פעמונים מראשי מגדלי הכנסיות, הקריאות המסולסלות של המואזינים מעל צריחי המסגדים וקריאותיהם של שמשי בתי הכנסת שברובע היהודי בערבי שבתות ובלילי סליחות, הדהדו ברחובות ירושלים ובסימטאותיה וקראו את המאמינים לעבודת הבורא. הצלצולים והקריאות גיוונו במידת מה את חייה השלוים והרוגעים של ירושלים של אתמול.

אולם לא רק לתפילה ולפולחן קראו קריאות אלו, אלא גם לכינוסים וחגיגות דתיות, עדה עדה במועדה ועדה עדה באמונתה. בחגיגות אלו, נטלו כולם חלק. בירושלים של אתמול לא גבהו מחיצות בין בני הדתות השונות. כל עדה שמחה בשמחתה של עדה שניה. החוגגים המוסלמים ביום חגם עברו לפרקים דרך הרובע היהודי ובחגיגות שמחת תורה כשהיהודים רקדו עם ספרי תורה בחוצות העיר, בא גם השבאב הערבי לשמוח בשמחתם של בני הרובע היהודי והיו מוחאים¹³ כף לצעירים היהודים ואף נשאו את החוגגים¹⁴ על כפים. החגיגות הדתיות היו גם ימים של קרוב לבבות, חגיגות עממיות ללא גינונים מיוחדים ומספר הנוהרים אליהן היה גדול. בצדי הסמטאות עמדו גברים ונשים מכל העדות כדי לחזות בחגיגות ובתהלוכות.

החגיגות העונתיות היו מיועדות בעיקר לתושבי המקום, מה שלא היו כך התהלוכות הגדולות, שהיו מתקיימות בחגים הנוצריים והתהלוכה הגדולה. תהלוכת “נבי מוסא” (חגיגת העליה¹⁵ לקברו של משה רבנו). תהלוכה זו היתה לאחר מאורעות 1920 תהלוכה של יום פורענות ליהודי העיר. כל אותה אחוות החוגגים שהיתה קיימת בקרב בני הדתות השונות, בתקופת השלטון העותומאני, נעלמה. שכן לא היתה זו תהלוכה של בני העיר המוסלמים בלבד. לתהלוכה זו היו נקבצים ובאים ערבים מהר חברון משכם ומשאר חלקי הארץ. ואלה, תוך כדי תהלוכה היתה פגיעתם רעה ביהודים והדבר החמיר דווקא תחת השלטון הבריטי בארץ ישראל. כל תהלוכה כזו אף כי היתה עוברת בשלום “ללא תקלות”, היתה מותירה אחריה משקעים של זכרונות מרים בקרב הישוב היהודי. בימי השלטון הירדני גוועה אלימותן של תהלוכות אלו ושוב אינן נערכות באותה קנה מידה בימי השלטון התורכי והשלטון המנדטורי.

התהלוכות הדתיות הנוצריות היו גדולות וססגוניות יותר, גם חגיגות אלו הועם זוהרן בשנים האחרונות במידת מה. אחת מחגיגות-תהלוכה אלו היתה התהלוכה של העדה הערבית היוונית-אורתודוכסית, שהיתה קרובה ברוחה לחגיגות “נבי מוסא” ורוח של חגיגה מזרחית היתה שורה עליה. בני העדה נהגו לחוג את חגיגותיהם בתהלוכות עם ססגוניות מפוארות והיו מלוות במחול חרבות.

מספר אבו מתרי בנו של מוכתאר העדה המנוח עיסה מישאל טובה, הממשיך למלא את תפקידו לאחר פטירת אביו, על שחקני החרבות בעת החגיגה שהתנהלה ברחבת הקבר הקדוש בשבת האש (סבת אל נור).

במשחק בחרבות שהתנהל לפני התפילה השתתפו ג’מיל אל שמאע, אליאס אל ח’רוף, ג’ורג' אל בסתא, אבו קארוס ועוד.

התהלוכה היתה יוצאת מהרובע הנוצרי וצועדת לכוון הקבר הקדוש. המשתתפים בתהלוכה היו עומדים מול החלון שממנו יוצאת האש הקדושה.

כומר העדה (כורי אל רעייה) היה מקבל מידי הפטריארך, שנמצא באותה שעה בפנים הקבר את הנר הראשון ומוסר אותו בריצה לידי ראש כנסית הקבר הקדוש, בכנסיה הנקראת בשם “מחצית העולם” (נוס אל דוניא) השוכנת בתוך כנסית הקבר הקדוש.

בשעה זו היה יוצא הנוער ברקודים (זפפה), מכנסית הקבר הקדוש ונכנס לכנסית “מאר יעקב” הסמוכה. לאחר מכן היה הנוער ממשיך ברקודיו עד אשר היה מגיע לביתו של הפטריארך. ולאחר שהיו מברכים את הפטריארך לרגל החג, היתה התהלוכה עוברת ברחובות העיר העתיקה בשמחה וברקודים. בתקופת השלטון התורכי והמנדאט הבריטי היתה התהלוכה מתעכבת ברחבת הרובע הנוצרי ומשתתפיה היו אף הם יוצאים במחול ובמשחקי החרבות.

מוכתאר העדה, המנוח עיסה מישאל טובה, היה מארחם בביתו, מכבד את המשתתפים במשקאות חריפים. מן הראוי לציין כי בימי שלטונה של ירדן לא התחדש נוהג זה, מחשש שגם הנוער המוסלמי שאף הוא נהג להשתתף בשמחה זו, יטעם “מהמים המאררים”.

ממשלת תורכיה וממשלת המנדאט נהגו לאסור על בני הנוער להכנס לכנסית הקבר הקדוש כשחרבותיהם בידיהם. חיל המשמר נהג ליטול מידיהם את החרבות בהכנסם לכנסית הקבר ולהחזירן להם לאחר יציאתם.

זו היתה העדה הנוצרית “הסואנת” ביותר בחגיגותיה הדתיות. העדות הנוצריות האחרות ערכו את תפילותיהן ביתר שקט, בשלוה ונחת.

מן הראוי לציין כי בני העדה הערבית היונית האורתודוכסית מהארצות השכנות כגון סוריה והלבנון נהגו להשתתף בחגיגה זו ומקומות מיוחדים נקבעו להם ברחבת הכנסיה. עולי רגל אלה מסוריה והלבנון שמנו כמה מאות משתתפים התאכסנו במנזרים של הפטריארכיה היונית האורתודוכסית.

בני העדה הנוצרית לא הסתפקו רק בחגיגות הדתיות שהתקיימו בכנסית הקבר הקדוש ובכנסית המולד בבית לחם. הם עלו על קבריהם של קדושים שהיו מצויים בקרבת ירושלים. לכנסית “אל ח’דר”, שהיא כנסיה על שם אליהו הנביא אשר בבית ג’אללה שאליה נהגו להביא את חולי הנפש משהים אותם במשך ימים מספר בכנסיה, ולאחר מכן מחזירים אותם לבתיהם. אומרים שגם לכנסית¹⁶ “מאר אליאס” נהגו להביא חולי נפש.

⁘

מסגד אל אקצה עמד במרכז הארועים הדתיים של התושבים המוסלמים. חודש צום הרמאדאן היה גדוש ארועים דתיים. אחת החגיגות הדתיות שהיו מתקיימות בעשרת הימים האחרונים של חודש רמאדאן היתה החגיגה הדתית שנקראה בשם “לילת אל מיחיא” על קברו של השיח' אל קירמי (אומרים שהוא עלה לירושלים מקרים) הסמוך לכיפת הסלע. כאן נהגו להתכנס בערבים לפני הפסקת הצום ולקרוא פרקי תפילה ופיוטים. לאחר הסעודה המפסקת היו נכנסים לכיפת הסלע וממשיכים באמירת בקשות ופרקי קוראן.

לאחר מכן היו המשתתפים יוצאים בתהלוכה עד לקבר דוד המלך ברקודים ובצלצול מצלתיים שנקראו בשם “סחג’א”. תהלוכה זו היתה יוצאת משער השרשרת עוברת דרך רחוב היהודים משם ל“חארת אל שרף” ומשם לקבר דוד. יחד עם תהלוכה זו צעדו גם בני משפחת “באשיטי” ששמשו כמוכתארים של הרובע היהודי והיו ממונים על אספקת המים במסגד אל אקצה.

משהיתה התהלוכה מגיעה לקבר דוד היו בני משפחת דג’אני יוצאים לקראתה ומקבלים את פניהם של המשתתפים. לאחר תום חודש הרמאדאן היו הממונים על קבר דוד מעניקים מתנות חג למשתתפים.

את החגיגה הזאת קראו בשם “מיחיא” שמובנה החייאת עשרת הלילות האחרונים של חודש רמאדאן.

ביום החמישה עשר לחודש שעבאן נהג הנוער המוסלמי הירושלמי לחוג את היום הזה ברחבת מסגד אל אקצה. רבים מצעירי העיר היו מתכנסים בחצר המסגד ומפזרים כמויות של אפר על עמודים שבקשתות שופכים עליהם נפט ומדליקים את “המדורות” הללו.

שכנינו המוסלמים בעיר העתיקה, נהגו לערוך¹⁷ כל שני וחמישי תהלוכות דתיות צנועות שהיו מלוות בזמירות ופיוטים, בתוף במצלתיים, ובדגלים צבעוניים שעליהם רקומים פסוקי קוראן. ילדי העיר העתיקה מוסלמים ויהודים נהגו ללוות ברגשי שמחה את החוגגים האלה.

על אחת החגיגות המוסלמיות הדתיות ספר לי הישיש מאיר חפץ.

חסידים מקרב בני העדה המוסלמית נהגו לערוך זיכר (תרגילי תפילה של חסידים) על קברו של דוד המלך. בקרבת המקום התגורר הסגי נהור¹⁸ מאיר נחמיה כהן אשר התפרנס מהכנת מי ורדים (מויית זהר) ומי נענע, שתי “תרופות בית” שהיו בשמוש בכל בית בירושלים של אותם ימים. את מי הורדים “אגואה די אזאר” הזליפו אמותינו על גרגירי הרמונים, על פלחי האבטיח ועל דיסת החלב שנקראה בפינו “סוטלאג”'. ואילו במי נענע (מנתה) השתמשו בשעה שאחד מבני הבית חש מחושי בטן מחמת אכילה גסה.

באחד מלילות יום הששי, בשעה שהתהלוכה המוסלמית עשתה את דרכה לקבר-דוד ועברה על יד ביתו של מאיר נחמיה כהן, שהיה, לפי דבריו של מאיר חפץ, כהן “פורו” דהיינו כהן טהור ממשפחת הכהנים אשר לא יצאה לגולה, אמר לאשתו קחי את המזלף של מי הורדים והזליפי על ראשי החוגגים. מעשה זה של השכן היהודי עלה לרצון לשיח' כורשיד, מנכבדי משפחת דג’אני (או כפי שנקראה המשפחה בשם “אל דאווידיה”), ולאות הוקרה שחרר אותו באותה שנה מתשלום שכר הדירה, שבה התגורר באחת החצרות השייכות למשפחת דג’אני.

כרוזים (דלאלים) כאמצעי תקשורת

בין הממונים שהיו במקדש, מנו גם את גבינו ששמש ככרוז. ר"ע מברטנורה מוסיף: גבינו כך שמו של האיש המכריז בכל בוקר בבית-המקדש: עמדו כהנים לעבודתכם ושומעים קולו מיריחו. (שקלים פרק ה' משנה א.)

בראשית המאה, לא היו אמצעי תקשורת כלשהם בירושלים. את מקומם של אמצעים אלה תפסו כרוזים למיניהם, כרוז לכל דבר ולכל שפה, שקולותיהם הרמים פשטו בסמטאות העיר העתיקה ועברו משער לשער ומחומה לחומה. כרוז למכירה, כרוז לתפילה, כרוז לעת שמחה וכרוז לעת פורענות, כרוז ללוויות וכרוז לאבדות ומציאות. כרוז כרוז ושעור קומתו כרוז כרוז ועוצמת קולו.

עדיין מהדהדים באוזני קולותיהם של הכרוזים בגווני קולם ובעוצמתם. ראינו אותם אז, בימים ההם בדמותם ובצלמם, “משדרים” בשפות שונות ערבית, ספרדית ויידיש. השפה העברית לא היתה אז ב“אופנה” כיון שלא היו רבים שידעו או הבינו אותה.

הכרוז צעד בגאוה ובבטחה בסימטאות ירושלים. בחר לעצמו את המקום שממנו היה נושא את קולו שהדהד והגיע למרחקים, ואף גלש מעבר לחומות. פתח בקריאתו בעמדו ברחבה אשר בשער שכם וממנה צעד לאיטו בסימטאות העיר, עבר על פני בתי קפה קרב לפתחם כשהוא מוסר בלחש ליושבי בית הקפה את תוכנה של ההכרזה. משם היה עובר דרך בית הקפה, העומד והקיים עוד בימינו אלה “קהוה אל בשורה” בעל “שני הפתחים”, יורד לרחוב היהודים ומשם לשאר הסימטאות. ולאחר שהיה משלים את מסלולו היה חוזר לשולחיו ומדווח על שליחותו.

ירושלים היהודית והערבית זכתה לסוגים שונים של כרוזים, מהם גדולים “בני נפילים” שקולותיהם הדהדו משער אחד של החומה ועד לשער השני וכרוזים “צנועים” יותר שעמדו בפתחי חנויות שמכרו רהיטים וכלי מיטה ישנים, שאותם השאירו אחרי מותם זקנים וזקנות, שעלו לירושלים כדי להטמן בהר הזיתים, “עולים” ערירים שעלו לירושלים מארצות הבלקן. בגדים ישנים אלו נמכרו על ידי שכניהם בחצרות שבהן התגוררו ושטרחו בקבורתם, ובפרוטות שקבלו מבעלי החנויות למכירת בגדים ישנים שהתרכזו בעיקר בסביבת “קהוות אל בשורה”, בפינת הרחוב דוד, פרעו את חובותיהם לחברה קדישא של ועד העדה הספרדית. אחד מזקני המוסלמים בירושלים זוכר עוד את שמותיהם של “כרוזי המטלטלים” הללו שהתרכזו מסביב לחנויות שבקרבת אותו בית קפה, את חיים ונחום, אשר נהגו למכור את מטלטלי הנפטרים גם לתושבי ירושלים המוסלמים ולתושבי הכפרים שמסביב לירושלים.

בקרב תושבי ירושלים המוסלמים קמו “כרוזים” בעלי שיעור קומה. לפרקים, כך מספרים, נצלו גבאי בתי הכנסת בעיר העתיקה את קולותיהם “הברטוניים” של מוסלמים כדי להכריז בערבי שבתות על שעת הדלקת הנרות. עוד זוכרים כמה מוותיקי ירושלים את הקריאה “אסינדר” דהיינו “הדליקו את הנר” מפיו של כרוז מוסלמי, וכך סייע הכרוז המוסלמי לבעלות הבית היהודיות לשמור את השבת.

ותיקי ירושלים המוסלמים זוכרים את “מוכבראת אלצוות” (הרם קולים) של אותם ימים, את החג' סעיד אל אפטס (בעל האף המעוך), את חסן אל רגווה, שהיה פותח בקריאת הגבר שלו משער השרשרת (באב אל סלסלה) וקולו היה הולך ומהדהד עד שהיה מגיע לאזניהם של אלה אשר עמדו בשער יפו. וקול אדיר זה היה יוצא מפיו של אדם בעל קומה נמוכה. ואבו ח’אליד שקולו היה נשמע גם מעבר לחומות ירושלים. כרוז אחר מוסלמי הכרתי בימי ילדותי את מחמד אבו עיד', שמנמן ובעל קומה נמוכה שחנותו למכירת חפצים ישנים עמדה בקצה רחוב דוד. אבו עיד הידוע לרבים מזקני ירושלים, היה מעורב בענייני ציבור יותר מאחרים.

מספרים, שהוא עמד במלחמת העולם הראשונה בפתח חנותו, והשמיץ את קבוצת השבויים הבריטים שנפלו בשבי, ואילו כשירד הנציב העליון ליהודה הרברט סמואל להתפלל בשבת נחמו בבית הכנסת של רבי יהודה החסיד שבו קרא את הפרשה “נחמו נחמו עמי”, פרש שטיח לרגליו ואף הזליף מי בושם מקומקום הבושם.

פיתוח הקול היה נהוג בקרב שכנינו המוסלמים יותר משהיה נהוג בקרבנו. קריאתם של המואזינים לתפילה מעל צריחי מסגד אל אקצה, אם בשעות הבוקר המוקדמות ואם בשעות הלילה, השרתה על השומעים אוירה מרגיעה ואף נוגעת ללב. קריאתם של המואזינים היתה שונה מהכרזותיהם של כרוזים שהתהלכו בסמטאות ירושלים. היא היתה עדינה יותר.

וכך היו הכרוזים הערבים נוהגים לפתוח את כרזותיהם ברחובות ובסמטאות. “יא נאס יא אהל אל בלד” אלסאמע מנכוס יעלם אל ע’איב" “הוי אתם האנשים תושבי העיר, כל שומע יואיל נא להודיע למי שאינו אתנו היום”.

הכרוזים היהודים היו שונים באופים ובהתנהגותם מהכרוזים המוסלמים. הם “הצניעו לכת”. הם לא הרהיבו עוז בנפשם להרים את קולם משער השרשרת ועד לשער יפו. מוראה של הרשות היה עליהם. הם לא התחרו בחבריהם הכרוזים המוסלמים שקולם “זעזע את אמות הסיפים” של ירושלים הקטנה הצנועה שהסתתרה מאחורי חומותיה.

כרוזינו לא הסתובבו בקרבת בתי הקפה ולא כתתו את רגליהם ברובעי המוסלמים והנוצרים. “שטח פעולתם” היה מצומצם, הרובע היהודי, בתי הכנסת, והשכונות היהודיות שמחוץ לחומות.

שפתם של הכרוזים הספרדים היתה השפה הספרדית ואילו שפתם של הכרוזים האשכנזים היתה האידיש. ואף כרוז לא פלש חלילה לתחומו של השני. כרוז ספרדי לא “הרהיב עוז בנפשו” לתרגם את הכרזתו לאידיש ואילו הכרוזים האשכנזים נסו לפרקים את כוחם ומסרו, מתוך רחמנות לקהל השומעים את קיצור ההכרזה גם בספרדית-אשכנזית אשר העלתה חיוך על פנינו. לפרקים נאותו שני הכרוזים גם לתרגם את הודעותיהם לערבית ולעברית.

בשנות מלחמת העולם הראשונה, הכריזו על צווי גיוס באמצעות כרוזים. הכרוזים “מטעם הרשות” “שדרו” על הגיוס בחוצות העיר. כשפרצה מחלה בעיר, יצאו הכרוזים להכריז עליה במקומות ציבוריים. כשהכרוז היהודי היה מכריז על מחלה, היה עובר בבתי הכנסת ומכריז את הכרזתו שעוררה דאגה רבה בלב שומעיהם. אבל כרוזים אלה סיימו תמיד את הודעותיהם במילות נחמה, כי האל ברחמיו הרבים ירחם על ישראל עמו.

כרוזים “עצובים” היו גם הכרוזים אשר הכריזו על לוויותיהם של רבנים וגדולי תורה. לפי הכרזות ידענו אם הנפטר היה רב ספרדי או רב אשכנזי. קריאתו של הכרוז הספרדי היתה שופעת תחנונים ובקשה. גם קולו היה רווי צער וכאב. וכך היה אומר בספרדית, “בואו ללוות את המצווה כי עוד מעט כבר יטלו את הנפטר למנוחות”. במלים אחרות באו ללוות את המת ובזה הנכם עושים מצווה כי עוד מעט כבר לא תהיה לכם הזדמנות ליטול חלק במצווה זו כי כבר יובילו את המת לקבורה" (אקומפנייאר אה לה מצווה כי יא לה ב’נה ייב’אר") ולבו של מי לא היה מתרכך כשהיה שומע את הקריאה הזאת הנוגעת ללב, ומי לא היה עוזב את הבית וסר לביתו של הנפטר כדי להשתתף בלוויה. ואילו קריאתו של הכרוז האשכנזי היתה מלאת חרדה. אף הוא הכריז בקול רם על הנפטר באידיש. וכך היה פותח, “בואו ללוויה” (צו די לוויה). בין הכרוזים האשכנזים מזכירים את רבי מרדכי דער אוויס רופער, ששמו היה רבי מרדכי אברהם מירסקי. הכרזותיהם של שני סוגי הכרוזים הספרדים והאשכנזים, הטילו עלינו הקטנים, ביחוד בשעות הלילה, מורא ופחד.

ועוד תופעה שהבדילה בין הכרוזים הספרדים לבין הכרוזים האשכנזים. הכרוזים האשכנזים הרבו בהשמעת חרמות ונדויים, וזאת לא בשמם חלילה אלא בשם רבני וגאוני מקהלות האשכנזים. לעומת זאת חסכו הכרוזים הספרדים במידה האפשרית בנדויים וחרמות. הרבנים הספרדים היו נוחים יותר ולא הזדרזו להוציא מתחת ידם נדויים וחרמות. הם גילו יותר סובלנות ונקטו בדרכי נועם שכל נתיבותיה שלום.

לא תמיד הדהדו בשכונותינו קולותיהם של כרוזים זועמים וזעפנים, או כרוזים שהכריזו על פקודות הרשות, על לוויות, או על אבידות של ילדים קטנים “שישנו שנת ישרים” בחצרות בתים או שתעו בדרכם. היו גם כרזות משמחות ומשעשעות, כגון כרזות על חמורים שתעו בדרך לא דרך, על “ראינוע נודד” שבא לשכונה, ועל קרקס שנטה את אהלו באחד מפרברי העיר. כרוזים אלה הכניסו בנו הקטנים רוח של שמחה ועליזות. בשעה זו היינו נוטשים את משחקינו ומתלקטים מסביב לכרוזים, אשר לאחר שהיו מסיימים את הודעותיהם, היינו “סובבים” אותם בכל מיני שאלות והסברים, שלא תמיד זכינו לתשובה.

היום נעלמו הכרוזים “והדלאלים” מרחובותינו משכונותינו. את מקומם ירשה רשות השדור. אולם כרוזים עומדים וקיימים בכפרים הערבים. עד היום נשמע קולו של הדלאל הזקן הסובב בסימטאות הכפר ומכריז על אבדן חמורו או כבשתו של אבו מחמוד או של אבו צאלח וקורא “יא מן שאף יא מן לקה” (הו מי שראה או מצא כבשה לבנה שעל פניה עובר קו שחור).

בשעה זו מבטיח הכרוז לשומעיו, שברובם הם ילדי הכפר, כי כל מי שישיב את האבדה מובטח לו נתח הגון של חלבה מתוקה או מספר אגורות. והכרוז מוסיף "וכל מי שירצה לותר על שכרו בעולם הזה מובטח לו שכר הגון בעולם הבא, שכר שעלול הוא לקבל אותו ישירות מידי האל יתעלה וישתבח. אולם אלה מבין ילדי הכפר אשר עלה בידם להשיב את האבדה לבעלה, נטו יותר לקבל את שכרם דהיינו, חתיכת חלבה או מספר אגורות בעולם הזה ולא לחכות לעולם הבא, כדי לקבל את שכרם.

ואילו אנו הקטנים ילדי השכונות השתדלנו למלא את מצות השבת אבידה, בלי לקבל שכר בעולם הזה שכן היו שגורים בפינו הפסוקים “כי תראה אבידת אחיך”.

“דור הקפה” בירושלים דאז

דור דור ומנהגי שתיית הקפה שלו. לספל הקפה בבית אבא ובחוצות ירושלים של אז, היו לו משמעות מיוחדת, היה לו מעין פולחן משלו ו“אורח חיים” משלו. ספל הקפה (הסיפלון) הקטן, או כפי שנקרא בפי אבותינו “פינג’ניקו” להבדיל מהספל הגדול (פינג’אן), ליווה את דור אבותינו בכל מקום שפנו מרגע שפתחו את עיניהם בבוקר ועד שעלו על משכבם בלילות. ספל הקפה קדם את פני הורינו מיד לאחר שקמו משנתם. ספלי הקפה שבני הזוג שתו בצוותא בשעות הבוקר רעננו את נשמתם. כאן על הספלונים בשעת בוקר נדונו הבעיות של חיי המשפחה והכל בניחותא ולא כבימינו תוך בהילות והסחת הדעת בעתוני בוקר או תוך האזנה לחדשות הבוקר.

לא היה כספל קפה בצוותא גורם מקרב לבבות ומקרב רחוקים ומשמש פתיחה טובה לשיחה ולדיון. בכל בקור אצל קרובים ובני משפחה, ידידים ושכנים נתכבדו הבאים “לפחות” (אה לו מנקו) בספל קפה קטן שנמזג מתוך קומקום קטן, שהיה מוקף בגחלים לוחשות מעין “אש תמיד”, בכל שעות היום כאילו מצפה לכל רגע לאורחיו.

ספל הקפה לא הוגש לאורח מיד עם כניסתו לבית, אלא לאחר חלוף רגעים מספר של שיחה רגועה ושקטה. ספל קפה שהוגש לאורח מיד עם כניסתו לבית, היה משמש רמז לאורח, כי אין הוא אורח רצוי וכי ייטיב לעשות אם יסיים את בקורו בהקדם האפשרי. מעולם לא הגישה בעלת הבית קפה לאורח בשעת הביקור, יותר מפעם אחת. העלבון הגדול שהאורח יכול היה לגרום לבעלת הבית ולפגוע בכבודה, אם היה סר לבית וממאן לשתות ספל קפה שהכינה עבורו, אם מחמת קוצר זמן או שעתותיו לא היו בידו. אי שתית הקפה היתה בה משום פחיתות בכבודה של בעלת הבית. קשה היה לה לעכל את העובדה, שאורח שנכנס לביתה, ואף לרגעים מספר, לא יתכבד בספל קפה. וכמה היתה בעלת הבית מפצירה “באורח לרגע”, זה כדי שיחזור בו מעקשנותו. וכך היתה פונה אליו אנא (ג’אנו) בבקשה, הואל נא להתכבד בספלון קפה. הלא כבר נעשתה הטרחה (יא סי איזו לה פינה). וכשהיה האורח שומע מפיה של בעלת הבית את דברי הבקשה והתחינה האלה שהיו נאמרים בחן ובטעם רב לא יכול היה האורח לעמוד בפני דברי התחנונים האלה, והיה נעתר לבקשתה ו“מחכה” בסבלנות לבואו של ספל הקפה שהיה מוגש על טס נקי ועל ידו כוס מים קרים מכד החרס (לה שרבה).

ספל הקפה נועד להורים לסבים ולסבות, לנו הקטנים אז אסור היה לנגוע בו. הם היו זקוקים לספל הקפה להאיר את מחשבתם, להבהיר את שכלם, להכניס סדר במחשבותיהם. וסייע בידם לנהל שיחה קלה ביישוב הדעת ולדיון מעמיק, ללימוד התורה ולשינון ההלכה. הם היו זקוקים לו בשעת שחרית, לאחר שנת צהרים, ולשעת לילה מאוחרת, כשהיו רבנינו וזקנינו רכונים על ספריהם ושקועים בתלמודם. רבנינו, שהרבו בשתית הקפה, שעה שהיו שקועים בלימודים בחדרי “הישיבות” שלהם, לא הטריחו את נשותיהם הרבניות (הרוביסאס) בהכנת הקפה. הם נהגו להעמיד את קומקום הקפה הקטן לידם על אש של ספירט ולידו קופסת הקפה וקופסת הסוכר וכך היו מכינים ומוזגים את הקפה לעצמם.

אולם אחרת היו הדברים כשבאו מבקרים בבית הרבנים, כאן היתה בעלת הבית, הרבנית, ששה להכין את הקפה במו ידיה כדי לכבד את אורחי בעלה. משתיתה הרבנית מגישה ל“ישיבה” את מגש ספלי הקפה, היו הרבנים האורחים קוראים לעומתה: “פרדונה, מחילה, למה הטרחת את עצמך להכין לנו קפה סניורה רוביסה, פארה כוולה איסטה פנה”. ואילו פניה של הרבנית היו מאירים משמחה על אשר זכתה לשמש תלמידי חכמים.

הקפה שהוגש לאורחים הוכן באהבה ובחמימות רבה על ידי בעלת הבית, אשר הוסיפה לקפה בשעת הגשתו את חיוכה וברכותיה. הספלון היה מלווה באיחולים טובים לא רק מצד בעלת הבית אלא גם מצד האורחים. לאחר שתיית הקפה העתירו האורחים על בעלת הבית את הברכה הידועה: “קפה די אליגריה” (יהי רצון שהקפה יוגש אך ורק בשמחות) וזאת להבדיל מ“ספל קפה” העצוב שהוגש בשעת בקור נחום אבלים.

ספל הקפה חדר גם לחיי המיסתורין שלנו. אביא כאן את המעשה ששמעתי מפיה של הגברת י. בתו של רחמים מיוחס.

סבי רבי סימן טוב מיוחס, ביקש פעם מאשתו וידה להביא לו ספל קפה. כשהביאה לו את הספל שאל אותה בתמיהה למה הבאת ספל קפה אחד בלבד, הלא עינייך הרואות כי יושב על ידי אורח, אבקשך, להביא לנו עוד ספל קפה. ואכן, שבה למטבח הביאה עוד ספל קפה והעמידה אותו על ידו. היא לא שאלה אותו למי נועד הספל. הבינה, כי מאחר שבילה את הלילה בישיבת “בית אל”, נדמה היה לו כי על ידו יושב אליהו הנביא ולכבודו הזמין את ספל הקפה הנוסף.

ספל הקפה תופס מקום חשוב ונכבד גם אצל שכנינו הערבים כיום כאז אלא מתברר שהיו חלוקי דעות דתיות והלכתיות סביב שתיית הקפה, אצל המוסלמים והדבר הוליד לפני שנים רבות ויכוח חריף בקרב חכמי הדת המוסלמיים.

עארף אל עארף, איש ירושלים, מספר בספרו “אל מופצל פי תאריח' אל קודס” כי במאה שעברה, סערה ירושלים המוסלמית סערה גדולה סביב הבעייה,: האם מותר למוסלמי לשתות קפה. על כך התווכחו ימים רבים אנשי הדת המוסלמיים. השיח' ח’ליל אל ח’אלידי, אחד מחכמי הדת המוסלמים הנודעים בירושלים בסוף המאה שעברה, מצא הד לוכוח זה באחד ממסמכיו של בית הדין השרעי בירושלים, המופתי הירושלמי הכריע בשאלה חמורה זו ופסק מותר בשתיה על אף “ההרדמה הקלה” (תח’דיר) הטמונה בו. הנמוק להיתר שתיית הקפה היה, כי “הקפה נזרע בתימן ותושבי תימן וחג’אז נהגו לשתותו” וכך נשמו מוסלמי ירושלים לרווחה. משנפתרה בעיית שתיית הקפה אצל המוסלמים, נפתחו בתי קפה אצל שכנינו בכל רחוב ובכל פינה. וכך נתערב הבל הקפה החם עם עשן הנרגילה, דבר שהוא שכיח בכל בית קפה ערבי.

ספל קפה אחר פשוט יותר ותכליתי יותר הוגש במשרדי השלטונות, בבנקים ובלשכותיהם של סוחרים. הוא לא הוכן ע“י בעלות הבית באותה אהבה וחמימות. מומחים מיוחדים להכנת קפה, סיפקו ספלי קפה לאורחים שנתקבלו אצל אנשי השלטון והשררה. ואילו האורחים שבקרו אצל הסוחרים בשווקים ובחנויות גמעו ספלי קפה שהוזמנו עבורם ע”י הסוחר או בעל החנות מבתי הקפה הסמוכים. במשרדים ובחנויות הוזמן ספל הקפה לפי רצונו של האורח, היה מי שביקש עם “סוכר בזיאדה” (דהיינו עם הרבה סוכר) והיה מי שביקש עם מעט סוכר “סוכר קליל” או “קהווה סאדה” היינו קפה מר ללא סוכר. מגיש הקפה נהג לרשום את מספר ספלי הקפה שהזמין בעל-החנות בגיר בדלת החנות.

ספל הקפה הוגש בלווית כוס מים קרים, שהיו מיועדים להכין את גרונו של השותה, להרטיבו ולרככו כדי להפיק את מלוא הטעם מן הקפה. לקפה נלוו תמיד הנרגילה או הסיגריה המגולגלת.

יהודים וערבים שתו קפה בצוותא ושתייה זו היתה משפרת את “יחסי הציבור”, מקרבת לבבות ומגבירה ריעות. הרבה עסקים נעשו בינינו לבין שכנינו, כגון עסקי קרקעות, בריתות שלום וכו' על ספל קפה.

גם במשרדים, בנקים, בתי מסחר ובמוסדות ציבור של אותם ימים, מלא הקפה מתווך נאמן ותפקיד של איש יחסי ציבור. די היה בשתיית קפה בצוותא והיו הבעיות נפתרות וההדורים וחלוקי הדעות מתיישבים.

גם בישיבות מועצת העיריה בתקופת השלטון התורכי שהיו מתקיימות בשעות הצהרים הוגש קפה לכל חבר מועצה מבית קפה סמוך וליד כל חבר מועצה עמדה גם הנרגילה.

ספל הקפה, תפס מקום חשוב ונכבד גם בביתו של הערבי כבביתו של היהודי. גם כאן התנהלה שתיית הקפה בכל הגינונים והטכס. הקפה נמזג מתוך קומקומי נחושת מיוחדים מבהיקים בברק שלהם, לתוך ספלונים מעוטרים בעיטורים. את שתיית הקפה היו מסיימים בברכה “קהווה דאימן”, דהיינו שתמיד תהיה הברכה שרויה בביתך.

בתקופת המנדאט הבריטי סר חינו של הקפה, הוא הלך ונדחק מן הבתים ובעיקר מן המשרדים. במשרדי השלטון המנדאטורי “התאזרח” התה האנגלי ובבתים היהודים בא התה הרוסי. תה אינו קפה ומשום כך אין בו גם אותם הגנונים, החן החמימות והאהבה שהושקעו בהכנת הקפה ובשתייתו. די היה לפתוח את הברז הקטן של ה“סאמוור” והמים הרותחים קולחים מהברז.

מעטים כיום יודעים טעמו של קפה כמו שצריך להיות. מעט מאותו טעם של קפה שהוכן, כפי שהוכן אז, נשמר גם כיום אצל מוקירי הקפה ו“מעריציו”. היום שותים קפה בחלב או קפה שחור שבצדק נקרא בפי הדור החדש “קפה בוץ”. הוא שאמרנו דור דור ושותיו. דור הקפה שלנו חלף בא דור התה ודור ה“אספרסו”, ודור המשקאות הקרים.

אולם לא תמיד הרנין ספל הקפה את לבו של האורח שגמע ממנו בנחת ובשלוה.

ספל הקפה שמש בארמונותיהם ובטירותיהם של הסולטאנים, המושלים ואנשי הבולשת למיניהם כאחד האמצעים השקטים ביותר אשר השתמשו בו כדי לחסל אויבים ומתנגדי המשטר. ספורים רבים מתהלכים בקרב אנשי המזרח על “דרכי חיסולם” של יריבים ומתנגדים מעין אלה, באמצעות ספל-הקפה.

אחד מגדולי הסופרים הערבים שנלחם מלחמת חורמה בשלטון העותומאני היה השיח' עבד אל רחמאן אל כוואכיבי (1849–1902) אשר ביום החמישי 14 ביוני, 1902, הורעל על ידי לגימת ספל קפה, ביושבו בבית הקפה “ילדיז” ששכן בגן הידוע “אל אזבכיה” אשר בקהיר. הבלש העותומאני עקב אחר הלוחם הלאומי הזה אשר מצא מחסה בצל ממשלתה של מצרים, והשקה אותו ספל קפה מורעל. לאחר שתיית ספל הקפה חש בכאבי בטן קשים ובקש מבנו, שישב על ידו להובילו מיד לביתו. לאחר מחצית השעה של סבל וכאבים מת שיח' אל כוואכיבי אחד הלוחמים הגדולים במשטר העריצות התורכית.

ובירושלים של ימי השלטון העותומאני התהלך ספור הדומה למקרה שאירע לשיח' עבד אל רחמאן אל כוואכיבי.

מספרים על אחד מבניו של הרב יש"א ברכה, אליעזר אלישר, ששמש במשרה נכבדה באדמיניסטרציה העותומאנית בירושלים אשר הוזמן למסיבה שבה השתתפו כמה משונאיו שעבדו אתו באדמיניסטרציה העותומאנית. במסיבה זו הוגש לו ספל קפה מורעל שגרם למותו והוא במיטב שנותיו…

כשעלה מחירו של הקפה השחור לפני שנתיים, הגיבו על כך שכנינו שכן שומרים הם אמונים לקפה השחור, שהיה בן בית גם בבתינו, בימי ילדותנו, לפני ש“הנס קפה” בא לעולם. "אנו בני המזרח, אמר אחד העתונאים הערבים, נהנים הנאה מרובה משתיית ספל הקפה בקומנו בבוקר משנתנו, כשם שאנו נהנים ממנו גם לאחר שאנו סועדים את לבנו בצהרים ובערב. ולא זו בלבד, כל המבקר בבתינו ובמקומות העבודה שלנו אנו נוהגים להגיש לו ספל קפה, המסמל את רגשי האהבה והידידות שאנו רוחשים לאורחנו. הקפה מעלה, כפי שאומר המשל הערבי, חיוך בפניו של השותה וזאת על אף היותו שחור.

לקפה שלנו, אמר עתונאי אחר, אנו קוראים בשם “אל מחבובה אל סמרא” (האהובה השחרחורת). לקפה יש שפה משלו המיוחדת רק לו. הקפה הנמצא בתוך הספל הקטן מבריק בזוהרו ואף משמיע קולות משמחים… את שפתו, שפת הקפה מבינים הנכבדים והנדיבים בעם.

סיימתי את כתיבתו של פרק זה בפורים תשל"ט, בעת בקורו של הנשיא קרטר בארצנו, בשעה שכלנו מצפים לחתימת חוזה השלום בינינו ובין מצרים.

תקותי היא כי לאורחינו המצרים שיבואו לבקרנו נגיש ספלוני קפה עם הרבה “קישטה או קשווה” דהיינו “קצף” (ובספרדית “איסקומה או טילה”) ולידם של ספלוני קפה אלו תעמדנה כוסות מים צוננים.

פירות בעונתם וירקות בעיתם

זקני ירושלים, שיירי הדורות של ראשית המאה, העוברים כיום בשווקי ירושלים, עומדים נבוכים ותמהים מול שפעת הפירות והירקות, תנובת השדה והבוסתן, המוערמים ערמות ערמות על הדוכנים ובפתחי החנויות. פירות וירקות שלא שערו אבותיהם, שלא ידעו טעמם בימיהם ולא הכירו צורתם בילדותם. פרי דוחק עונת חברו וירק דוחה את זולתו. עונה נכנסת לעונה ובאה לתחום חברתה כאילו התהפכו היוצרות ונשתנו העונות. פירות קיץ בעונת חורף וירק חורף בעונת קיץ. ניטלה כאילו אותה חדוות התחדשות הפרי בעונתו, ונעלמה ברכת “שהחיינו” בירק המתחדש בזמנו.

והזכרונות נושאים אותם אל שווקי ירושלים שבימי ילדותם. אז בימים בהם היו לפירות ולירקות “חוק ומשטר”. פרי או ירק לא הזדרז להקדים את חברו, לא דחקו איש את רעהו, לא פרי חממה ולא “תחכומי” חקלאות. הפירות והירקות גדלו “בסייעתא דשמיא” ולמטר השמים. פרי בעונתו וירק בעתו. זכורני עד היום כיצד היה סבי מעלה בשמחה על שלחנו, לאחר חג הפסח את המלפפונים, הירוקים הקטנים והרעננים, שהובאו מעין גדי כדי לברך ברכת “שהחיינו”. נהוג היה כי כל בעל בית היה שואל את חברו בעונת הפירות והירקות “אם כבר עשה שהחיינו” (אזיטיס שהחיינו).

כשהבאנו את הפירות והירקות לבתינו בשעות הבוקר המוקדמות כשהטל היה עדיין נוצץ מבין עלי הירקות וקליפת הפירות, היתה בהם רעננות של האדמה הטובה בלא חומרים חימיים או דשנים וריסוסים למיניהם.

בילדותי האמנתי, כי הפירות והירקות הכירו וידעו את חגינו ומועדינו כאילו שתפו עצמם בשמחת מועדינו. ידענו כי “הבמיה” עולה על דוכני הירקנים בימים שבין שבעה-עשר בתמוז עד עשרת ימי התשובה. בימים אלה שהיראים והחסידים הרבו לצום ובסעודה המפסקת היו אוכלים את הירק הקטן הזה, שהיה מקל על הצימאון של ימות החמה.

ה“חסה” באה לשווקים רק לאחר חג הפורים. האכרים בכפרים ובסביבות ירושלים הכירו וידעו אף הם חגינו והם סייעו בידינו לקיים את המצוות¹⁹. וכיצד יכולנו לקיים את המצוות אם הם לא הביאו את הפירות והירקות המתאימים, בערבי ראש השנה כדי לברך את ה“יהי רצון” על פרי וירק כדת וכמנהג, שאנו הספרדים הקפדנו כל כך עליהם, שעה שהאשכנזים הסתפקו רק בתפוח בדבש בליל ראש השנה.

נדמה לנו כי כמה מסוגי הפירות והירקות שינו את מראם וצורתם בימינו. בילדותנו הכרנו רק את הפלפלונים הקטנים החריפים, צורבי השפתים שאותם נהגנו לחתוך לחתיכות קטנות ולערבבם בסלט עגבניות ומלפפונים. כיום משתאים אנו, זקני ירושלים למראה הפלפלים המתוקים עבי הבשר, שכל אחד מהם ממלא את כף היד.

מתי פגשנו את הגזר ב“ביזאר”, אם לא בערבי ט“ו בשבט כדי לברך עליו. הגזר בימינו היה נאה במראהו צעיר ורענן שמשך אחריו זנב של עלים ירוקים. כבדנו את הגזר והעלנו אותו על שלחננו בליל ט”ו בשבט, וברכנו עליו. השם גזר לא היה ידוע לנו אז וקראנו לו “ספנוריה”. כרסמנו אותו בשנינו הרכות בתאווה גדולה. ה“ארטישוק” באותם הימים היה נאכל טרי ורענן, ולא מיובש למחצה כבימינו, על כרעו ועל קרביו. לאחר שניקינו את “לבו”.

ובכלל, דומה כי בימי אבותינו היה מעין קשר נפשי בין האדם לבין הירק והפרי, ציפינו בקוצר רוח לבואם בעונתם והצטערנו שעברה עונתם. ההפתעה הגדולה ביותר שבעל היה “עושה” לבעלת הבית, היתה כאשר היתה פותחת את שקי הירקות והפירות, שהביא בעלה מן השוק ומוצאת שם ירק או פרי חדש שהופיע באותו יום בשוק. ומשהיתה שואלת אותו: מה ראה להביא ירק זה או פרי זה שללא ספק שלם עבורם מחיר יקר, היה משיב לה: האם אין את רוצה שנהיה הראשונים לברך יחד את ברכת “שהחיינו”?

מסופקני אם יודעים כיום בני הדור החדש את שמו של החציל הקטן שאותו נהגו לשווק מהכפר ביתר הסמוך לירושלים. מספר לי אחד מחברי המוסלמים. חציל “ביתרי” זה היה טעים עד כדי שרבים מתושבי ערי הארץ, היו “עולים לרגל” לירושלים כדי לטעום את טעמו של החציל הביתרי הזה. ועוד מספר, פליטים מהכפר ביתר, נטלו אתם זרעים של החציל כדי לנטוע אותו בעמאן. אולם טעמו של חציל זה לא דמה לטעמו של החציל המקורי שאותו שתלו באדמת ביתר.

לא את כל סוגי פרי ההדר של ימינו ידענו בילדותנו. לא הכרנו את האשכולית ולא ידענו את “הקלמנטינה”. כל מה שידענו אז, היו תפוזים קטנים ו“יוסף אפנדי”. המנדרינה, שקליפתו היתה יורדת בקלות ופלחיו היו מתפוררים כאילו מעצמם, בכף ידינו.

הפרי היחידי המזכיר לנו את ימי ילדותנו הוא הצבר. כנראה שכל הנסיונות החקלאיים לא יכלו לו והוא מוצא את דרכו לשווקינו ולרחובותינו בחדשי הקיץ. זה הוא הפרי שלא נכנע לשום “לחץ” כדוגמת “הפולים הירוקים” (אב’אס פריסקאס), המגלים את פניהם רק סמוך לחג הפסח. אפשר להגיד כי פרי זה הצבר" מיועד בעיקר לנו הילדים. לאחר אמירת הסליחות בימי חדש אלול סרנו אל הפלאחות הערביות שישבו עם סליהן (“הסאחרות”) כשהן גדושות “צברות” שזופות שמש, ובמחיר של מטליק אחד בימי התורכים, גרוש “עם חור” בתקופת המנדאט, היינו מעבירים מספר צברות ולא נודעו כי באו אל קרבנו.

מחירי הפירות והירקות נקבעו ע“י העיריה. בעתון הערבי “אל קודס” שנה ג' גליון 309 מיום 17 בינואר 1911 פורסמו המחירים הבאים עפ”י החלטת מועצת העיריה, (המחירים נקבעו לפי משקל ה“אוקה” (חמש אוקיות ושליש) ובתעריף של “פארות”. (גרוש תורכי אחד שווה 40 “פארות” ומטליק אחד 10 “פארות”).

והרי “המחירים לצרכן”: דלעת 25 פארה, עגבניות 50, חצילים 50, כרובית 40, פלפל אדום 220, תפוחי אדמה ממרסיליה 45, לפת 20, תפוחי זהב 600, לימון חמוץ 600.

היום אומרות ישישות וקשישות, אין טעם לירקות שלנו. השיטות החקלאיות החדשות נטלו מהם את טעמם. האם אפשר כיום להשוות את טעמה של עגבניה שבימינו לטעמה של עגבניה של היום. בימינו חכינו וצפינו בכליון עינים לבואם של ירקות ופירות חדשים, קבלנו אותם בסבר פנים יפות. ואילו היום השתנו סדרי בראשית והם מצויים בכל ימות השנה.

אנו נשות המזרח אהבנו ואוהבות ירקות וכדי להנות מהם השקענו עמל וטורח רב כדי שיהיו ראויים לעלות על שולחננו. (הירק הנקרא “עקוב” שהיה כולו מלא קוצים נהגנו להכינו במשך שעות רבות עד שאצבעות ידינו זבו דם). אף הפירות שמשו לנו כסעודה. פלח של מלון או אבטיח, בצירוף פרוסת גבינה מלוחה ופרוסת לחם טרי שמש לסעודת הבוקר. נדמה לי אמרה אחת הזקנות כי כמה ירקות שהיו בימי אבותינו נעלמו משוקי הירקות. ואכן אם ברצונך להזכר בירקות ובפירות של ימי אבותינו סור נא אל שוק הביזאר אשר בהמשכו של רחוב דוד בעיר העתיקה ושם עוד אפשר לראות ירקות ופירות שהיו בשוקינו בימים שחלפו.

ל“בזאר”, או כפי שקראו אותו תושבי ירושלים “איל סוקו” הלכו רק הגברים. אמותינו לא הלכו, כפי שנהוג כיום, ללכת לשוק (אסמירסאר). רק הנשים האשכנזיות ששלחו את בעליהן ללמוד בישיבות, הלכו בעצמן לשוק. רק הן הרהיבו עוז בנפשן להסתובב בין סוחרי הירקות והפירות הפלאחים והפלאחות ולהתמקח עם המוכרים “במלים הערביות” הספורות שהיו שגורות בפיהן. אורחות אלו נחשבו לחזיון בלתי נפרץ באותם ימים, ואין פלא אם המוכרים “הביעו לפרקים את שמחתם”, בקריאות וברמזים שרק אנו, מבני עדות המזרח, עמדנו על פשרם ומובנם.

יהודי העיר העתיקה לא עסקו במכירת ירקות ופירות. רק בעונת הקיץ כשהאבטיחים הענבים והמלונים הציפו את שוקי העיר העתיקה שלחו ידם במסחר זה, מספרים על מוכר ירקות אחד, ששמש כסוכנו של ירקן ערבי ששמו יעקב כהן שחנותו עמדה על יד בית הקפה “אל בשורה” העומד וקיים עד ימינו. על הירקן הזה מספרים כי נהג לקבל עליו תעניות שהיו נמשכות לפרקים ארבעים יום ללא הפסק.

בשלהי עונת הקיץ פוגשים אנו לפרקים בשוקי ירושלים פלאחות זקנות הנושאות בסליהן גרוגרות של תאנים העשויות במחרוזות. גרוגרות אלו מזכירות לנו תושבי ירושלים את הגרוגרות של מלחמת העולם הראשונה “כשהסוכר היה בבל יראה ובבל ימצא”, וכדי ל“הוריק” אל תוך פינו תה או קפה שהיה עשוי משעורים, נהגנו להניח תאנה יבשה בפינו כדוגמת “קפרי קוסקה” ששותי התה הרוסים נהגו להניח מתחת ללשונותיהם ולהוריק לפיהם מספר כוסות תה שאותם מלאו מהסמאוואר.

מצחצחי הנעליים (הבוייאג’יה)

בין המלאכות המעטות שהיו נקוטות בידי בני ירושלים בראשית המאה, תפסה מלאכת צחצוח הנעלים מקום נכבד בסולם המלאכות והעסוקים. ב“עסק” זה נטלו חלק בני כל העדות, יהודים מוסלמים, יוונים, ארמנים ואשורים. הם לא סובבו בשווקים וברחובות כרוכלים והכריזו על “סחורתם”. הם ישבו ליד תיבותיהם המצופות בנחושת קלל, מבריקות ונוצצות עטורות ברקועים מרהיבי עין ומשובצות בצדפים ועליהן קבוע היה פעמון קטן שבצלצולו העדין “הכריז” מידי פעם על “החלפת” הרגלים מעל כן הצחצוח.

מצחצחי הנעלים התמקמו “בעמדות מרכזיות” של ירושלים. הם התישבו ברחבה שליד הכניסה לשער יפו. הם היו פטורים מתשלום “דמי מקום” (ארדיה) כשם ששלמו הירקנים ובעלי מלאכות אחרות. מתברר שעירית ירושלים בימים ההם עודדה את עיסוקם של מצחצחי הנעלים במסגרת “הסבר פניך לתייר”. התיירים הרבים בני לאומים שונים, שבקרו בימים ההם בירושלים, היו הלקוחות העיקריים של מצחצחי הנעלים בצד האפנדים והגבירים של ירושלים. התיירים סרו אל מצחצחי הנעלים להסיר מעל מנעליהם את אבק הדרכים, לפני שסרו אל בתי-המלון והאכסניות שלהם.

בימי חג ומועד ובערבי חגים ושבתות נדדו מצחצחי הנעלים וקבעו את מושבם בפתחי בתי כנסת, בשערי מסגדים בימי החגים המוסלמים, ובשערי הכנסיות בימי החגים הנוצריים. שם צחצחו את נעליהם של הבאים להתפלל כדי שאלו יוכלו לפסוע בבתי התפילה בנעלים נוצצות ומבריקות. "המוסלמים על אף שהשילו את נעליהם בפתחי המסגדים הקפידו על נקיון ומראה נעליהם שעמדו בחוץ שורות שורות).

וכך נעשתה מלאכת צחצוח הנעלים. תחילה הסירו מעל פני הנעלים את אשר דבק בהם במברשת מסובנת, אח“כ מרחו בקצות אצבעותיהם את המשחה על פני הנעל. המשחות הידועות והמפורסמות היו “קיווי”, “גריפין”, “שרי בלוסום” ו-”ליאון נוייר“. (אלה היו המשחות הארופיות). לאחר מכן היו מברישים באמנות רבה את פני הנעלים במברשות מרובות שער, בזריזות רבה הלוך ושוב הלוך ושוב. לבסוף “לקינוח” העבירו על פני הנעלים בד קטיפה כדי להוסיף ברק. כשסיימו מלאכתם היו מכים בפעמון הקטן אות ל”החלפת הרגל". הלקוח היה מסיר מעל כן הצחצוח רגל ימין כדי להניח רגל שמאל. מצחצחי הנעלים נקראו בשם “בוייאג’יה” שם שהיה גזור מהמלה “בוייה” שפירושו צבע או “מסאח אחזיה”.

“עונות טובות” היו למצחצחי נעליים כשגייסות של צבאות זרים מלאו את רחובותינו. פרחי הקצינים התורכים נהגו במלחמת העולם הראשונה “לעלות ולרדת על במותי מצחצחי הנעליים”, וכך החזיקו אחריהם גם חיילי הוד מלכותו הבריטי בחדשים הראשונים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. החיילים האוסטרלים והבריטים הקפידו על הופעתם הנאה. אלה לא שלמו להם כפי ששלמו להם פרחי הקצונה התורכים, בישליק, חצי בישליק, ירמי פארה וסיקשלי, אלא במטבעות מצריות שהביאו אתם ממצרים, מטבעות אשר היו בשמוש בארץ בעשר שנים הראשונות לאחר המנדאט הבריטי. מחירים קבועים למצחצחי הנעלים לא היו באותם ימים. כל אחד זרק למצחצח הנעלים את שכרו ככל אשר ידבנו לבו.

לבני העדה היהודית בירושלים היו מצחצחי נעלים משלהם, הם ישבו בערבי שבתות בפתח בית הכנסת ה“חורבה”, בפתח ישיבת המקובלים “בית אל”, בקמרון של ג’יניאו, קמרון ששמש מעין “מרכז בעלי המלאכה” של ירושלים בימים ההם. שם מתחת לקמרון זה היה יכול אדם לגמוע כוסית עראק באחד מבתי המרזח, לחפש בעל מלאכה שהוא נזקק ממצחצח נעלים ועד נושאי ארון מתים ללוויה. בעוד שאנשי דת מוסלמים ונוצרים נהגו לצחצח נעליהם בראש חוצות הרי שהרבנים הספרדים ראו בכך מנהג לא נאה ולא רצו ל“התבזות” בעיני הציבור. הם נהגו לצחצח את נעליהם בעצמם ולעתים סייעו בידם “הרוביסות” העדינות.

משהלכו ונבנו השכונות החדשות בירושלים, נדדו מצחצחי הנעליים גם למחנה יהודה ובשער הפונה מבתי ההונגרים לרחוב מאה שערים.

הם גם ישבו על פתחיהם של בתי המלון האירופיים שבעיר העתיקה והבריקו את נעליהם של התיירים שבאו לירושלים מארצות שונות.

מצחצחי הנעלים רגלו לשונם לדבר בכמה שפות והיו פונים לתיירים ולאורחים בשפתם ובלשונם. ועוד מספרים כי כמה מתלמידי בית הספר למלאכה של כי“ח נהגו להעמיס על כתפיהם תיבות עץ, לעמוד בשער יפו ולצחצח את נעליהם של עוברים ושבים במחירים זולים. את זאת עשו כדי לממן את הוצאותיהם הדלות. מאחר שמצחצחי נעליים אלה היו “חניכי התרבות הצרפתית”, נהגו לסור אליהם עוברים ושבים כדי להתבשם בתרבות צרפת” וכן כדי להרגיל את לשונם לדבר צרפתית. מספרים על בן ירושלים שהכין עצמו ללמוד רפואה באחת המכללות הצרפתיות בבירות, צעיר שהפך ברבות הימים לאחד הרופאים הידועים בירושלים, אשר נהג לרדת אל מצחצחי הנעלים “הצרפתיים” האלה ובשעה שהיה מצחצח את נעליו, שאל לפרושן של מלים ומונחים בשפה הצרפתית והיה רושם אותן בפנקסו הקטן.

אם מקצוע זה פרח בתקופת השלטון העותומני לא רק בארץ אלא גם בכל ערי המזרח, הרי ירד מגדולתו בתקופת השלטון המנדטורי. מצחצחי נעליים נהגו לסור לחנויות כדי לצחצח את נעליהם של בעליהן כשהם יושבים בפתח החנות.

לאט לאט הלכו ונעלמו מצחצחי הנעליים מהרחבה אשר בשער יפו, ממחנה יהודה וממקומות אחרים. נפתחו חנויות הדורות בהן עמדו “כסאות מסתובבים” ובפתחיהן היו תלויים וילונות העשויים שורות של חרוזים אשר השמיעו רעש בהכנס הלקוח לחנות ובצאתו. חנויות אלו קושטו בתמונות שאותן גזרו מירחונים ומשבועונים, במראות מבריקות, ולפרקים יכול היה הלקוח, להציץ בעתון בוקר רענן. חנויות אלו עסקו גם בתקונים קלים של נעלים. מצחצחי הנעלים בחנויות אלה נודעו במומחיותם המקצועית.

מלאכת צחצוח נעלי בני המשפחה היתה מיועדת לנו הילדים. בידינו הקטנות הפקידו ההורים ובני המשפחה, גדולים וקטנים, את נעליהם והם סמכו עלינו כי נמלא את תפקידנו באמונה, מספרים כי בעלות הבית האשכנזיות, נהגו לאחוז בידיהן מברשת ומשחת נעלים ולצחצח את נעלי בעליהן, וזאת כדי לחסוך מהם “בטול תורה”. מסיבה זו נהגו הנשים האשכנזיות לשלוח את בעליהן ללמוד בישיבות ובתלמודי תורה כשהן עסקו בפרקמטיה ובמכולת.

בימות השבוע לא הקפדנו לצחצח את נעלינו. נעלינו “החזיקו מעמד” מיום ששי עד יום ששי. כששאלתי את אחד מזקני ירושלים, האם בילדותכם כשהלכתם לתלמוד תורה דאגתם לצחצח את נעליכם, השיב לי במרירות, לא כולם הלכו לתלמוד תורה בנעלים. היו שהתהלכו “חצאי יחפים” ויש שהתהלכו “יחפים” לגמרי. רק כשעברו ילדינו ללמוד בבתי הספר המודרניים דהינו בבית הספר “למל”, הגרמני, או לבית הספר הצרפתי כי"ח (“אליאנס”) ולבית הספר לבנות אוולינה די רוטשילד האנגלי, “העבירו מברשת” בכל בוקר על נעליהם הבלות. לפני הכנסנו לכתה עברנו “כבני מרון” בפני המורים, שחונכו על ברכי התרבות המערבית, אשר, לא זו בלבד שזרקו מבט על נעלינו אלא גם בדקו בדיקה קפדנית את צפרנינו, את אזנינו ואת כפות ידינו.

כך התהלכו ילדי ירושלים חציים עם נעליים מצוחצחות ומבריקות, וחציים בנעליים שלא טעמו בחייהן טעמה של משחה שחורה.

מלאכה זו קלה היתה, ולא דרשה ידע ומומחיות רבה, הולכי בטל נהגו, בימי ששי לתלות על כתפיהם תיבה ובה שתים שלום מברשות בלות וכמה קופסאות משחה, ולעמוד בצידי הרחובות והסמטאות בעיר העתיקה כדי לצחצח את נעליהם של יהודים שאצה להם הדרך בערבי שבתות, ובשכר פרוטות אחדות זכו לנעלים מבריקות “כמו מראה” (קומו איל איספז’ו).

גם “בעלי האגרוף” השתוקקו לפעמים לעבוד ולהרויח את לחמם בזעת אפם, ו“להשלים” את ההוצאות לשבת (אג’וסטאר אל גאסטי די שבת).

בין בעלי האגרוף הידועים, שלפעמים היה “תולה” על כתף גופו החסון תיבה לצחצוח נעליים היה בידאווי, גברתן מבני העדה המרוקאית, שנהג להופיע בערבי שבתות ומועדים בועדי החסד והצדקה הספרדים בירושלים. בידאווי זה היה “מציל נפשות” אשר בשעת משבר צער ואכזבה ניסו להפיל את עצמם בבורות המים העמוקים אשר בחצרות העיר העתיקה. באותה שעה, כשהקרבן עמד לצלול במים עמוקים היה מופיע בידאווי בכל עוזו וגבורתו, מסיר מעליו את בגדיו העליונים ויורד למעמקי הבור ומעלה מבור שחת את הקורבן לשמחת קרוביו ובני משפחתו שעמדו דואגים וחרדים מסביב לבור.

מירושלים של ימינו נעלמו מצחצחי הנעליים הגדולים והקטנים כאחד. אף אותן חנויות של מצחצחי הנעליים שהנוער הנוצץ נהג לבקר בהן “להבריק” את נעליו נסגרו. תיבה עלובה, שכנראה היה לה “עבר מפואר” עומדת בימים אלה במדרכה שברחוב בן יהודה ומאחוריה יושב יהודי שזקן לבן יורד על פי מדותיו, ומצחצח לעתים רחוקות נעליהם של תיירים. על התיבה לוחית נחושת קטנה ועליה רשומות המלים “עירית ירושלים רוכל מספר 256”.

ספורט ומשחק כדור רגל

ירושלים של לפני מלחמת העולם הראשונה לא ידעה פעילות ספורטיבית וכל שכן משחקי כדורגל, מהם? שכן תושבי ירושלים היהודים בני הדור הישן, והערבים כאחד ראו בפעילות הספורטיבית ובתחרות כדורגל פחיתות כבוד “השפלת כבוד האדם”, ולכן משכו רגליהם וידיהם מ“השפלה זו”.

הרוח הספורטיבית חדרה לירושלים, בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה על ידי מוסדות החינוך הבריטיים, בתי ספר “צהיון” שנקרא בשם בית ספר “בישוף גובת” שנוסד בראשית המחצית השניה של המאה ה-19 בהר ציון, ובית הספר הבריטי ס"ט ג’ורג', הקיים עד ימינו אלה סמוך למקום מגוריו של הבישוף האנגליקני. שני בתי ספר אלה היו הראשונים ששנו את גישתם השמרנית של תושבי ירושלים.

המחנך הערבי ח’ליל אל סכאכיני מספר כי בית הספר “בישוף גובת”, אשר במרומי הר ציון נחשב באותן שנים לאחד מבתי הספר ששמו היה נישא בפי כל, “ואשרי האב אשר זכה להכניס את בנו באותו מוסד חינוכי”. בית הספר “בישוף גובת” נחשב למוסד החינוכי הראשון אשר הכניס בתכנית הלמודים משחקים ספורטיביים למיניהם וסוגיהם השונים, בשעה שבני-הדור הסתכלו על משחקים אלה כעל פחיתות כבוד. ובין המשחקים השונים שהונהגו במוסד חינוכי זה, הוא מונה את משחק כדור הרגל, קריקט והתחרויות ספורטיביות שונות.

ומסתבר כי בשנים ההן, דהיינו בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה התקיימו גם משחקי התחרות בכדור רגל, בין תלמידי בתי הספר הנוצרים הבריטים בירושלים ובין תלמידי “הקולג' האנגליקני בבירות” קרי תלמידי האוניברסיטה האמריקאית בבירות, על אחד ממגרשי הספורט בירושלים.

ועל התחרות ספורטיבית זו אולי היחידה במינה בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה מספר השבועון הערבי “אל מונאדי” שיצא לאור בירושלים בגליונו מספר 11 שנה א' מיום 6 באפריל, 1912.

"בימים האחרונים הגיעה לירושלים קבוצת תלמידים מהקולג' האנגליקני בבירות, כדי להתחרות עם תלמידי בתי הספר הירושלמים הגבוהים במשחק כדורגל (ובסוגריים ציין העתון בערבית את השם “פוט בול”). המשחק התקיים במגרש הנמצא מאחורי בנין בתי המשפט (אלעדליה) בבאב אלזאהירה. הוקמו אהלים והמגרש סומן בקוים והמשחקים החלו בערב יום השני. ואכן תלמידי הקולג' האנגלקני שבבירות נצחו את יריביהם. ואילו במשחק שהתקיים ביום השלישי היו הכוחות שוים. ואילו בימים רביעי וחמישי, הימים האחרונים של המשחקים, עלו תלמידי הקולג' הבירותי על חבריהם. משחקים אלו לוו על ידי התזמורת אשר השמיעה את מיטב מנגינותיה.

מגרשי ספורט לא היו קיימים באותן שנים בבתי הספר. תלמידי בית הספר “צהיון” הוא בישוף גובת נהגו לרדת למגרשי השכונה “בקעה” ולהתאמן בתרגילים ספורטיביים. כנסים ספורטיביים היו נערכים בימי שבתות בשעות של אחרי הצהרים. יתכן כי גם קהל צופים יהודי היה נמשך בשעות של יום השבת אחרי הצהרים "לחזות במשחקי ספורט מעין אלה.

תאור מפורט על התנועה הספורטיבית אשר שררה בימים ההם בירושלים אנו מוצאים בגליון 293 שנה ד' מיום 19.4.1912 של העתון הירושלמי “אל קודס”.

לאנגלים ולאמריקאים נודעת חיבה מיוחדת למשחקים ספורטיביים, וביחוד מחבבים הם את המשחק “בכדור העור” פוט בול, כדור שאותו זורקים ברגלים ויש בו כדי לרענן את הגוף.

תלמידי בית הספר הבריטי סנט' ג’ורג‘, הוזמנו לבירות כדי לשחק עם קבוצה ספורטיבית של הקולג’ האמריקאי. אולם מחמת הסערה שהתחוללה בים יפו לא יכלו תלמידי סנט ג’ורג' הירושלמיים לעלות על האניה שעגנה בנמל יפו, ושבו לירושלים.

ביום 8.4.1912 באו תלמידי הקולג' האמריקאי לירושלים ושחקו עם תלמידי מוסדות שונים. הם שחקו עם תלמידי בית הספר המסיונרי, עם חברי י.מ.ק.א. ועם הקבוצה הספורטיבית של בית הספר סנט ג’ורג'. לאחר שקיימו מספר התחרויות “והרביצו” מספר גולים. חזרו לביירות. בדברי השבח שהעתון הירושלמי מפזר על קיומן של התחרויות ספורטיביות מעין אלה²⁰ מדגיש כי לא רק תועלת גופנית יש בהן, אלא גם קרבה בין עמים.

זאת היא “הרפורטז’ה” הספורטיבית הראשונה שנתפרסמה על משחק כדור רגל שהתקיים בירושלים בחודש אפריל שנת 1912.

בעוד שבבתי הספר הבריטים עסקו בספורט, הרי שאנו התלמידים היהודים לא ידענו דברים מעין אלו. לא התעמלנו על גבי “מקבילים” ולא קפצנו על “סוסים” ו“חמורים”. לא התאמנו במשיכת חבל. המלמדים בת“ת “עץ חיים”, “דורש ציון” ות”ת הספרדים ואף המורים בסמינר למורים, לא הוציאו את תלמידיהם למגרשי ספורט כי לא היו כאלה בימים ההם.

זכורני, כי בימי ילדותי נסיתי לעבור מבית המדרש “דורש ציון” לבית הספר “למל”, וביום הראשון לכניסתי לבית ספר זה טעמתי טעמו של משהו מעין התעמלות וספורט. כאן בבית הספר “למל” היה מורה להתעמלות, מר יוסף גולדשמיט, אדם בעל גוף, שדמה יותר למנהל בנק או תעשיין יהודי גרמני, מאשר מורה להתעמלות, אם נשווה אותו למורים שלנו כיום. אדון גולדשמיט זה היה מוציא אותנו לחצר בית הספר כשהוא אוחז בידו מקל עבה, היה מצווה עלינו ללכת בצעדים לפי קצב המקל שהוא מקיש על הקרקע ואת קריאותיו היה קורא בגרמנית, “איין, צווי”. הוא נהג לעלות על במת העץ שעמדה בחצר המוסד, ולהדגים בפגי תלמידיו את התרגילים, וזאת על אף היותו בעל גוף, וכבד תנועות. אני ראיתי אז בהתעמלות כזו משום ביטול תורה ורציתי לשוב לבית המדרש דורש ציון. אותה הסתייגות שלי מפני פעילות ספורטיבית לא עזבה אותי גם כשהייתי אח"כ תלמיד הגמנסיה העברית ששכנה בימים ההם בשכונת הבוכרים. גם אצל המורה להתעמלות הנודע, יהושע אלוף, לא גיליתי כשרונות מיוחדים לספורט ולא אחת נחבטתי ונחבלתי בעיסוק מעין זה.

גם בבתי הספר הערביים לא גילו ענין רב בספורט ובהתעמלות. שלטונות החינוך התורכיים גילו יותר עניין ב“הפגנות ראוה” מאשר בפיתוח הגוף, תלמידי בתי הספר הערביים התאמנו ברובים של עץ בפיקודו של קצין תורכי, וכך הכשירו השלטונות הצבאיים את הנוער להיות חיילים טובים בעתיד.

את התנופה לפעילות ספורטיבית בקרב הנוער הירושלמי דאז, הביאה תנועת “המכבי” שהחלה להתבסס בירושלים והיא שדאגה לטפח רוח ספורטיבית בקרב הנוער מחוץ לכתלי מוסדות החינוך. חברי “המכבי” נראו בחוצות העיר בתהלוכות עממיות, לבושים בכחול לבן שרים וצועדים בקצב אחיד ובזקיפות קומה.

מכבי בירושלים הנהיג את ההתעמלות על מכשירים רק לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשבתות נהגו קבוצות “מכבי” לתרגל בתרגילי סדר, לקפוץ על “מקבילים” ועל “סוסים” להתלות על “טבעות” וכל זה נעשה בחצר בית החינוך של בית היתומים הספרדי. אחד ממפקדי הקבוצות הספורטיביות של מכבי באותם ימים היה בנימין ליברמן, צעיר אשר השקיע עמל רב בחינוך הספורטיבי של בני ירושלים. הוא היה מעמל צעיר בעל מבנה גוף אטלטי שעורר בנו התפעלות רבה. בעיקר כאשר הוביל בראש קבוצתו בחגיגות הספורטיביות.

גם כיום ניכרים בו בבנימין ליברמן בזיקנתו סימנים של אותה רוח ספורטיבית. והוא אשר סיפר לי, כי לאחר הכבוש הבריטי דאגה המפקדה הצבאית הבריטית לחנך את הנוער היהודי בירושלים ברוח הספורט האנגלי, ומנתה סרג’נט בריטי למאמן הנוער היהודי בכדור רגל. אותו סרג’נט בריטי היה מופיע אצלנו תמיד עם כדור הרגל בידו.

יתכן ובתי הספר העבריים בתל אביב ובחיפה, הגמנסיה העברית הרצליה והטכניון העברי בחיפה הקדימו את ירושלים במשחקי כדור רגל ולא חיכו לבואו של הסרג’נט הבריטי כשהוא נושא על כפיו את כדור הרגל של המפקדה הבריטית.

המנוח דוד תדהר מספר בספר “בשירות המולדת”, כי קבוצת כדור הרגל הראשונה התארגנה ביפו בשנת 1912. הוא אף יסד אגודה למשחקי כדור רגל שנקראה “בני יעקב”. הצעירים הנוצרים ביפו מתלמידי הקולג' האמריקאי בבירות נהגו להתחרות עם חברי “מכבי” במשחק הכדור רגל.

כשחדר משחק הכדור רגל לחיינו בירושלים, התחלנו אנו הילדים לגלות בו עניין ולגלגל אותו בחוצות. עמיתנו הערבים חניכי בתי הספר הבריטיים שחקו בכדור של ממש, ואילו אנחנו הילדים היהודים שידנו לא השיגה לרכוש כדורים, שחקנו בכדורים קטנים שהיו עשויים מסמרטוטים ישנים. כדורים שאותם הכינו עבורינו אחיותינו הבכירות.

ראינוע ציון, צריף הפח המגולוון (זינגו)

ידידי מר משיח אבידן סגן העורך של “ירושלים הבירה”, הקדים לרשימתי זו שנתפרסמה בירחון הנ"ל, את ההקדמה הקצרה הבאה.

המלה “סוף” שהופיע על מסך קולנוע ציון, בסופו של כל סרט, מופיעה עתה כמלה בלתי כתובה על אבני בנין “קולנוע ציון” ומכריזה כאילו על סופו של קולנוע, אשר במשך שני דורות הוא שימש מקום שעשועים ובריחה אל עולמות רחוקים של דמיון ואשליה לוותיקי ירושלים ולצעיריה. הוא שמש בשבתות במה לנאומים פוליטיים ולהרצאות של תרבות.

שני דורות שלט הבניין בקומתו הזקופה על ככר ציון ו“הנציח” את שמו על הככר והיה אחד המונומנטים של ירושלים. עתה הוא עובר מן העולם. אין סנטימנטים בעולם מתחדש. עם אבני הבניין, יעקרו הזכרונות והחוויות, שהיו קשורים בקולנוע זה. את מקום הבניין ההולך ומתפרק יתפוס, בודאי בימים הבאים, בניין רב קומות. ספק אם השם קולנוע ציון יאמר משהו לבני ירושלים של מחר, אבל השם “ככר ציון” ישאר לדורות. זוהי ככר שהיה לה קולנוע משלה זכר לקולנוע שהיה לו ככר משלו.

על ימי בראשית של קולנוע ציון ועל זכרונותיו הקשורים בו בימי ילדותו, מספר כאן, מר יעקב יהושע, איש “ירושלים של אתמול” שלנו בכתבה המובאת כאן (המערכת).

חסד עשה ה' בכך, ששלוש הפטריארכיות הגדולות בירושלים הרחיבו את גבולן של השכונות היהודיות החדשות שהוקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה. אלמלא קשייה הכספיים של הפטריארכיה היונית האורתודוכסית לא היתה מציעה למכירה חלק מאדמותיה לחברת הכשרת הישוב ולא היו עומדים על אדמותיה, רחוב בן יהודה, המלך ג’ורג', שכונת רחביה. ואלמלא יוסף אלבינה שקנה את הקרקעות של הפטריארכיה הלאטינית ומכר אותן לאחר מכן ליהודים לא היו מוקמים המבנים שברחוב הפלמ"ח ועוד. ואלמלא המבנים שהקימה הפטריארכיה הארמנית על אדמותיה ברחוב הנסיכה מרי, כי אז מסופקני שהיה מוקם על אדמת הפטריארכיה היונית האורתודוכסית הראינוע המודרני הראשון מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה.

הקמתו של צריף הפח המגולוון הזה, סייע במידה רבה להתפתחותה החברתית של ירושלים. תושבי ירושלים שבתקופה העותומאנית נהרו לראינוע הקטן “קלבר” ששכן בקומה השניה של אחד המבנים שבחצר פיינגולד העומדת עד היום בחורבנה.

בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם הראשונה נהרו לראינוע זה, בעיקר אנשי חילות הברית שמלאו את רחובותיה של ירושלים “ובני עמך” שבקשו להתענג על המראות היפים אשר ראו על הבד. מראות אשר הקסימו אותם ומשכו את תשומת לבם.

במשך שנים רבות שמש “סינימה סיון” אותנו ואת שכנינו. תרבושים וכובעים ישבו אחד על יד השני בשלוה וברעות.

ראינוע זה שמש מעין מועדון יהודי ערבי. בין כתליו נשמעו קריאות ההתפעלות של הנוער היהודי והערבי כאחד למחזות האהבה שהוקרנו על המסך.

במרוצת השנים הפך הראינוע את צורתו הראשונה ולבש צורה חדשה. על חורבותיהם של הפחים המגלוונים הוקם מבנה בנוי מאבן. אולם אנו ילדי ירושלים של שנות העשרים עוד מעלים בזכרוננו את אותו צריף הפח המגולוון ואת החורים שנקבנו בכותל המערבי שבו, וזאת כדי לזכות ולראות את הגבורים שעלו וירדו על במתי ההצלחה.

ולאחר שהסדרן בראינוע הבחין בעינים הנוצצות שנראו מבעד לחורים שנקבו בפח המגולוון נמלטו הנערים על נפשם ומצאו מחסה בשדות הריקים. ומשהתיאשו, חובבי הסרטים האלה בנקיבת חורים נקטו בתחבולה אחרת.

באותם ימים נהגו בעלי הראינוע להזמין בשעת הקרנת הסרט האלם תזמורת קטנה שמתפקידה היה ללוות במנגינותיה את גיבורי הסרט “בשעת פעולתם”. אם התחוללה מלחמה על הבד היתה התזמורת מזדרזת ומשמיעה שירי קרב סוערים ואם זוג אהובים התעלסו באהבה היו חברי התזמורת פותחים במנגינות רוויות אהבה וחלומות נעורים. כך סייעו חברי התזמורת לקהל הצופים לחדור לעומקו של הסרט שלא כולם עמדו על משמעותו ותכנו.

תזמורת קטנה מעין זו, נהגה להשמיע את מנגינותיה בבית הקפה הקטן שעמד בפינת החוילה של פנחס טוקטלי, העומדת עד היום בחרבנה ברחוב יפו מול בית היתומים הספרדי. משהיו חברי התזמורת הזאת מסיימים להשמיע את מנגינותיה לקהל המבקרים בבית הקפה, היו חבריה נוטלים את כליהם ופונים לעבר ראינוע ציון הסמוך כדי ללוות את הסרטים שהוקרנו על הבד.

כשהיו חברי התזמורת אוספים את כליהם, היו הילדים שנפשם כלתה לראות את גיבורי הסרטים, מתרוצצים סביבם ומציעים להם את עזרתם שלא על מנת לקבל פרס. היו אשר נשאו על שכמם את התוף הגדול והיו אשר נשאו את התוף הקטן. נערים אלה קיוו כי תמורת מצווה זו שהם גומלים עם חברי התזמורת הקשישים יזכו לשכר, דהיינו כניסה חופשית לראינוע ציון.

אולם פעמים רבות לא עלה בידם להוליך שולל את “שומר השער” של ראינוע ציון שעמד על “תכסיסם” ושבו הביתה בבושת פנים.

לא נשכח את אותו מוצאי השבת ההיסטורי שבו נפרד הראינוע מהסרט האלם ופתח סרטים מדברים. וזוכרני כי הסרט הקולני הראשון היה הסרט “סווני בוי”, בהשתתפותו של השחקן אל ג’ונסון היהודי, שהופיע בדמות כושי ושר בהתרגשות את השיר “סווני”.

ראינוע ציון זכה לכנסים מרשימים. זכורני כי באחד השבתות עמדתי במשך שעתיים על רגלי כדי לשמוע את הרצאתו של נחום סוקולוב. ההרצאה התקיימה ביום השבת בצהרים וכמעט כל בני ירושלים שתו באותו שבת את דבריו בצמא.

הבילוי המקובל ביותר לזוגות מאורסים היה לבקר במוצאי שבת בסרט אהבה מרתק. משהסכימו הורי הנערה כי תענה להזמנת בחיר לבה לחזות באחד הסרטים, צרפו את אחיה הקטן של הנערה, אשר מתפקידו היה ללוות את אחותו בצאתה מהבית ובשובה. “שומר נאמן” זה זכה באופן כזה להנות מסרט “חנם אין כסף”.

בלכתנו לראות בסרט, ביחוד במוצאי שבתות, נהגנו להפגש בכניסה לאולם, לפני התחלת ההצגה עם מחצית תושבי ירושלים. כלנו ידענו בימות השבוע מי ומי ביקר בראינוע במוצאי שבת. זה היה המפגש השבועי של בני ירושלים.

ראינוע ציון היווה מועדון משפחתי. את בעל הראינוע מר י. גוט, בעל הקומה הקטנה השתקן והצנוע פגשנו בכל ערב יחד עם רעיתו, והם קבלו את פניהם של תושבי ירושלים בסבר פנים יפות. נדמה היה כאילו תושבי ירושלים לא באו כדי לראות סרט אלא כדי להפגש עם מכרים וידידים.

⁘

עם הריסתו של המבנה הזה הרווי זכרונות של בני ירושלים אבדה ירושלים לא רק את “ילד שעשועיה” לפי מושגי אותם ימים אלא גם פינת מפגש חמה ולבבית של בני ירושלים גדולים וקטנים.

כיום נדמה כאילו אנו מתהלכים כזרים בין קהל המבקרים בבתי הקולנוע.

הבזארים בעיר העתיקה

עד לסיומה של מלחמת העולם הראשונה התרכז מסחרה של ירושלים, ברחבה שלפני שער יפו, ברחובותיה וסמטאותיה של העיר העתיקה, ובעיקר ברחוב דוד שנקרא בשם “סוויקת עלון”, על שם אחד מבעלי בתי הקפה. תחילתו של סוויקת עלון היתה מאמצע רחוב דוד, בפרשת הדרכים שבין המדרגות המובילות לרובע הארמני, ולבנין המיסדר המוסלמי הצופי הנקרא בשם “טריקת אל שיח' אל נקשב’נדיה” מצד אחד, והכניסה לרחוב הנוצרי “אל בטרק”, ומשם ועד לרחבה העומדת בתוך שער יפו, עד המקום שבו שכן המלון היהודי אמדורסקי (מלון פטרה כיום). סמוך לבית המלון אמדורסקי עמד בית מלון שנקרא בשם “לוכנדאת אל שורפא”, שהיה שייך לעבד אל מוחסן אל שורפא. וסמוך לרחבה זו, בסמטה המובילה כיום לפטריארכיה הלטינית עמד בעבר השוק הסיטוני שאליו נהרו בעיקר תגרי לוד, ומשום כך נקרא השוק בשם “אל לידאוויה”.

שוק הפירות והירקות, עמד כפי שהוא עומד עד היום הזה, בקצה רחוב דוד. שוק זה נבנה עוד מימי צלאח אל דין אל איובי. אל השוק הזה נהרו לא רק תושבי העיר העתיקה, אלא גם תושבי השכונות היהודיות והערביות שקמו בשלהי המאה החולפת.

השוק שייך להקדש המוסלמי שאותו הוא נוהג להחכיר מדי שנה בשנה לחוכר (הנקרא בשם צ’אמן). שוק רחב ידים זה שמש את מוכרי הירקות והפירות אשר תמורת פרוטות מספר הכניסו בו את תוצרתם, ונפטרו על ידי כך מטרדותיהם ופגיעותיהם של פקחי העיריה (השאווישים) שרדפו אחריהם במשך שעות היום וסלקו אותם מפתחיהן של חנויות ומסמטאות צרות ואפלות, בהם העמידו את סליהם.

שוק זה היה נסגר בערב, כפי שהוא נסגר עד היום הזה, בשערי ברזל. המוכרים והמוכרות משאירים בו את התוצרת שנותרה וחוזרים לבתיהם בשלוה ללא כל חשש מגניבה.

תפקידו של הממונה על השוק, “אל נקיב”, היה לפקח על באי הבזאר, ליישר הדורים ולהשכין שלום בין יריבים. “נקיבים” מעין אלה היו ממונים גם על שאר השוקים. נזכיר את “נקיב סוק אל עטארין” (שוק הבשמים) ועוד.

בימי השלטון העותומאני נועד השוק הגדול הזה גם למכירת דגנים ותבואות. סוחרי התבואות העמידו בשוק זה את המאזנים הגדולים “אל כייל ואל צאע'” (מידת יובש בת שנים וחצי רוטל) שהיו מיועדים לשקילת תבואות. השוקל הנאמן באותם ימים היה יעקב מיוחס שעליו סמכו האכרים וסוחרי התבואות.

⁘

על אף הקמתו של השוק הגדול הזה לא תמיד רצו הפלחים והפלחות לחסות בצילו. הם העדיפו להסתובב עם תוצרתם בסמטאות העיר העתיקה ולחסוך על ידי כך את הפרוטות שתבע מהם הממונה על הבזאר תמורת ישיבתם בו.

צפיפות זו בסמטאות העיר הטרידה את עירית ירושלים, ביחוד בעונת התיירות.

באחד התזכירים שהגיש מפקח העיריה למועצת העיריה ביום 18 במארס 1902, אנו מוצאים תאור מלא מהמצב ששרר בסמטאות העיר העתיקה כתוצאה מהצטופפותם של מוכרי הירקות והפירות.

מוכרים אלה נוהגים להעמיד את ארגזיהם וסליהם בפתחי החנויות ב“סוויקת עלון” ובסמטאות הסמוכות. אי לזאת מן ההכרח לקבוע להם מקום שבו תתרכזנה הפלאחות כדי למכור את תוצרתן, וכן מקומות להטלת מים (תובול), דהיינו חדרי שרות.

פקחי העיריה (השוואשים) יופקדו במרכזים מיוחדים (נוקטה מח’סוסה), ותפקידם יהיה למנוע הנחת סלים ארגזים וחפצים שונים, בסמטאותיה הצרות של העיר העתיקה. כל מי שיפר את הוראת הפקח יענש כחוק, וכל פקח אשר לא ימלא את תפקידו תוגש נגדו תלונה לעיריה. ומאחר שלא קבעה העיריה מקומות מיוחדים אשר ישמשו כחדרי שרות, הרי קביעתם של מקומות אלה תהיה מסורה לשקול דעתו של כל פקח.

העיריה הפרידה באותן שנים בין הפלאחים והפלאחות, ודאגה כי לא ישבו בצוותה בשוק שכן, כך אני משער, היו הפלחות נתונות לשלטונם ועריצותם של סרסורי הירקות שנטו לזלזל בהן ולקפח את שכרן, ומעשים אלו הביאו לידי התערבותם של קרובי הפלאחות וכתוצאה מכך היו פורצות מריבות וקטטות. מספרים זקני ירושלים כי העיריה קבעה מקום מיוחד לפלאחות במקום שנקרא בשם “קנטרת אל ג’אוועינה” הסמוך לשוק הראשי.

אולם נמוק אחד היה בפיה של העיריה. ביום 20 באוקטובר 1905, פנתה העיריה אל המוכתארים והזקנים (איח’תיארייה) בהודעה דלקמן.

"מאחר שהמוכרים הבאים לירושלים מהכפרים גורמים להצטופפות ברחובות העיר “אל קצבה”, וכן להצטברות אשפה וזבל הגורמים טרדות וקשיים לעוברים בסמטאות אלה, הוחלט לקבוע את “ח’אן אל סולטאן” כמקום משכנן של הנשים המוכרות. זכות הישיבה בח’אן זה היתה לפלאחות תמורת תשלום של עשר פארה צאע', דהיינו מטליק אחד (רבע הגרוש).

בהודעה הנ“ל בקשה העיריה מאת המוכתרים והזקנים להקפיד על גבית המס, וכן להסב את תשומת לבן של הפלאחות העולות לירושלים כי תלכנה לח’אן הנ”ל, כדי למכור את תוצרתן, ולשלם לחוכר (הצ’אמן) את דמי הישיבה בשעור של עשר פארה.

מכאן יש להסיק כי העיריה היתה זקוקה לעזרתם של המוכתארים והזקנים, כדי שידברו על לבן של הפלאחות הבאות לעיר עם מטען הירקות והפירות, שלא תשבנה בפינותיהן של סימטאות ותגרומנה לצפיפות ולצבירת אשפה וזבל.

ואילו היום, אין עזרת נשים נבדלת והפלחים והפלחות יושבים בצוותא בבזאר הגדול, ובעית מקומות להטלת מים נפתרה. סמוך לשוק הגדול הזה אשר מראהו כמעט לא השתנה מאז ימי ילדותנו, עומדים חדרי שרות מודרניים.

⁘

העיר העתיקה שמשה בתקופה העותומאנית כשוק אחד גדול, שעליו השתלטו הפלחים והפלחות שבכפרי הסביבה. הם נהגו “להשתלט” משעות בבוקר המקודמות על הרחבה והמדרכות שמאחורי שער יפו. רבים מתושבי השכונות היהודיות כגון ימין משה, השמאעה, בית יוסף והשכונות הערביות והנוצריות נהגו להשכים קום בבוקר כדי לזכות בירקות הטריים שהובאו מן השדה והגן כשטיפות הטל עוד “הבריקו” עליהם. אולם אף שוק זה בפתחה של העיר ירושלים הטריד את העיריה בתקופה התורכית, אשר הקפידה לשוות מראה נאה לשטח הכניסה הראשית של העיר ביחוד בעונת התיירות. העיריה דאגה לכך, כי הפלאחות יחד עם מטעניהן דהיינו סליהן הרחבים והעגולים, יעלמו מן האופק בשעה שבע בבוקר. פלאחות כפרי הסביבה בחרו את המקום הזה כי לא התחייבו לשלם כל “שכר חניה” (ארדיה) כשם שנאלצו לשלם בשוק²¹ “הביזאר” שבמורד רחוב דוד שהיה מיועד עבור הפלאחות והפלחים של כפרי הסביבה שבאו למכור את יבולם לכל תושבי העיר העתיקה.

לאחר שהיו מסיימות את מכירת יבולן, היו מניחות את כספן בתוך קפולי החגורה שבמתניהן. “עושות סיבוב” בחנויות ובשוקי העיר, כדרך נשי העיר שהיו חומדות בעיניהן את הסחורות שבחלונות הראווה, וחוזרות בקבוצות לכפריהן, כשהן נושאות אתן את קניותיהן בעיר עבורן ועבור בני משפחותיהן. גם בשובן לכפריהן לא פסקה שיחת חולין העליזה שלהן.

כיום שוב אין רואים ברחוב יפו את הפלאחות התמירות שהיו מהלכות בקומה זקופה, בצעדים מהירים וקלילים, בחורף כבקיץ כשכפות רגליהן היחפות היו עולות ויורדות לפי קצב השיחה שנהלו בלכתן.

אי הסדר ששרר בירושלים בקשר למכירת הירקות על ידי תושבי כפרי הסביבה, הדאיגה במידה רבה את עירית ירושלים בתקופה התורכית. אכרי הסביבה לא ידעו לשמור על הנקיון בעיר. מכרו את יבולם בכל מקום, בדרכים, בפתחי חנויות, בשכונות, והשאירו את שיירי הירקות, בכל פינה ועבר, על ידי כך הרבו לכלוך ואשפה בחוצות העיר.

פקחי העיריה, שנקראו בשם “שאווישים”, דאגו לשמירת הנקיון בעיר ולנקות את רחובות העיר וסימטאותיה מכל פסולת הירקות שנערמו בצידי דרכים ואשר הרעו²² את המצב התברואתי של ירושלים, שבלאו הכי לא היה משביע רצון. העתונות הערבית הצעירה שהחלה לצאת לאור בראשית המאה הנוכחית, הפנתה מזמן לזמן את תשומת לבה של העיריה למצב התברואתי בעיר בקשר למכירת הירקות ללא סדר ומשטר. אולם משניתן השלטון בידי “השאווישים” של העיריה הרי הם לא הבדילו בין “טהור לטמא” ורדפו בחרמה את הפלאחות הערביות אשר השכימו לבוא לעיר כדי לספק ירקות טריים לתושבי העיר.

תאור קצר על המצב אשר שרר בשטח זה אנו מוצאים בעתון הירושלמי “אל קודס” גליון מס' 79 (מיום 24 באוגוסט, 1909). מסתבר כי הפלאחות השתלטו על המדרגות הצרות של הסימטא הנקראת בשם “סוויקט עלון” (סימטא העומדת וקיימת עד היום הזה) וקשה היה לתושבי העיר לעלות ולרדת דרך הסימטא הזאת מחמת סלי הירקות שחסמו את המעבר.

בגליונו הנ"ל מודה העורך לעיריה על אשר עלה בידה למנוע בעד הפלאחות לשבת עם סליהן, סלי הירקות והפירות, בסימטה זו וכן על הסדר שהשליטה בחנויות שבהן מוכרים ירקות ופירות. העתון מציין, כי בירושלים אינם מצויים שוקים למכירת ירקות. וכי השוק החשוב ביותר הוא השוק אשר בקרבת שער יפו. מסתבר כי שוק זה עמד “בחפיר” דהיינו “בח’נדק” שבין החומה והגדר שמסביב. העתון בקש גם לחסל את השוק הזה “המסמל את תרבותה של ירושלים” שכל תייר הנכנס לעיר נתקל בשוק זה ולכן טוב עשתה העיריה במנותה פקחים שיפקחו על השוק הזה.

ואכן כדי לשמור על “רמה תרבותית” של ירושלים קבעה העיריה כי שוק זה שעמד בפתחה של העיר וכל השוקים הזמניים שמסביב לשער יפו, “יחוסלו” בשעה שבע בבוקר, שעה שהתיירים אשר התארחו בבתי המלון הסמוכים היו מתעוררים משנתם. ומספרים זקני ירושלים כי שוק זה היה “נרגע” בשעה שבע בבוקר, ומכירת הירקות והפירות התרכזה משעה זו ואילך ב“באזר” שברחוב דוד.

אולם למרות אמצעי הנקיון שנקטה עירית ירושלים בתקופת שלטונה של תורכיה, לא רותה נחת מהסידורים שהנהיגה ופלאחות אף הן לא “מצאו מרגוע לסליהן”, ואין פלא איפוא, אם הפלאחות ו“השווישים” שחקו במשחק התופסת. הן נהגו להמלט מפקחי העיריה, משהיו רואות את “השאווישים” מרחוק היו נמלטות מפניהם בנשאן אתן את סליהן. אולם משנתפסו על ידם היו הפקחים בועטים בהן ברגליהם ומראים להן את נחת זרועם.

מסתבר כי מקרים אלה הובאו לתשומת לבו של עורך העתון הערבי המוסלמי “אלמונאדי” ובגליונו מס' 13 שנה א' מיום 30 באפריל, 1912, מפנה העורך את תשומת לבה של עירית ירושלים על כי אחד מפקחי העיריה (והעתון מזכיר את שמו ומציין כי הוא אחד מקרובי ראש העיר) הכה את אחת הפלאחות שמכרה ירקות, ובעט בה ברגלו.

על מקרה זה כתב העתון “ידעו נא השוואישים שהם משרתי האומה והפלאחים כאחד. מחובתם של השוואישים, פקחי העיריה להקל על המוכרים והמוכרות את עול עבודתם ולהדריכם בסדרי החוק”. העורך מעיר כי הם מתביישים ללבוש את מדיהם, אולם את משכורותיהם הם מקבלים מהעיריה.

⁘

כיום נעלם מנופה של ירושלים, דמות הפלאחה עם סל הירקות העגול שעל ראשה, נעלמה אותה הדמות שהיתה מבקרת בבתינו ובאמרי פיה היתה מוכרת לנו את ירקותיה. הן למדו את אמותינו וסבתותינו לפטפט כמה מילים ומשפטים בערבית פלחית, שאנו הילדים שנננו אותם לעצמנו. ולפעמים תחבו לידינו, צנון טרי או חופן של שקדים טריים. הן לא הקפידו על המשקל, הן שקלו “ביד רחבה” לא כפי שנהוג כיום ששוקלים כל גרם כאילו שוקלים הם מטילי זהב וכסף.

כיום רואים את הפלאחות הישישות יושבות בצידי סמטאות בשוק מחנה יהודה כשלידן נכדותיהן הלובשות על פי האופנה האחרונה והמדברות כבר עברית רהוטה והן מנהלות את ה“סחר מכר” של הישישות הצופות מן הצד על נכדותיהן ה“שאטרות” המנהלות את העסק בשפה העברית.

עוד אחד מקסמי ירושלים של אתמול חלף מן העולם.

“העולם התחתון” של ירושלים בתקופה העותומאנית

לירושלים הקטנה, בימי השלטון העותומאני, היה “עולם תחתון” משלה. גניבות, פריצות, כייסות, “סילוק חשבונות”, הנחת מוקשים ופצצות, כריתת עצי זית וגניבת תרנגולות וסוסים אינן תופעות של העידן החדש. היו כבר דברים מעולם, אלא שאלה לא ארעו תכופות, מעשה של יום יום כבימינו. הכל לפי השיטה. השיטה התורכית שגרסה “יוואש יוואש” (לאט לאט) בבחינת גנוב הכה ותנוח. כייס “תסלק חשבון” ותנוח.

גם העתונים של אותם הימים העבריים והערביים לא רדפו אחרי סנסציות. הכל נעשה בשובה ונחת. העתונים תארו את מעשי הפשע בשקט ובשלווה בצירוף בקשות ותחנונים לפני קציני המשטרה התורכית, כי תהיינה עיניהם פקוחות על מעשי הגנבים ובקשה מאת הממונים עליהם כי יוסיפו על שכרם של השוטרים, כדי שאלה יוכלו למלא את תפקידם ביעילות ובנאמנות. אנו האזרחים היינו משננים, חוזרים ומספרים את מעשה הגנבה או הפריצות ימים ושבועות עד שהיה בא פשע אחר ומשמש נושא לשיחה ימים רבים.

ומי היו הפושעים והגנבים בימי ילדותנו? אכרים מתושבי הכפרים שמסביב לירושלים, שמשך שעות היום הסתובבו בחוצות העיר ובשכונותיה. אכרים אלו הכירו את מוצאות העיר וכניסותיה, ומשום כך היתה מלאכתם נעשית בקלות ללא טרחה רבה. בכלל אמר לי הישיש מאיר חפץ "מה היה ראוי לגנוב באותם ימים בירושלים? כדי חרס, קדרות נחושת, מגשי-פח, כבסים שנשארו תלויים על החבלים! ירושלים כל כלה היתה “חתיכת עניות ודלות”.

אולם התמחותם של גנבים וכייסים אלו הלכה וגדלה עם “התפתחות התיירות”, ועם עלייתם לרגל של צליינים מקצוי תבל, כאן נפתח בפני הכייסים כר נרחב לפעולה.

תיירים אלו ובעיקר תיירים אמריקאים נהגו לטייל לבדם במקומות המקודשים שמסביב לירושלים, ואלה שמשו מטרה לשוד על ידי תושבי הכפרים מסביב. אולם תיירים אלו שידעו את אזלת ידה של המשטרה התורכית לא הלכו להתאונן בפניה, אלא פנו ישר לקונסוליה האמריקאית וזו עשתה את כל הצעדים הדרושים כדי להשיב את “האבדה”, לבעליה.

“אל קודס” בגליונו מיום 3 בינואר, 1913, מספר על תייר אמריקאי שבקר בהר הזיתים ובעברו על יד הכפר “אל טור” גזל ממנו אחד התושבים את שעון הזהב שהיה בכיסו. בשובו לעיר התאונן על כך בפני הקונסול האמריקאי. הקונסול בקש את מתורגמנו אנטון אפנדי ג’לאד, לסור לאותו כפר ולהחזיר את הגנבה. ואכן אנטון אפנדי סר לאותו כפר ולמחרת הביא את השעון למשרדו של הקונסול.

ועוד מעשה בתייר אמריקאי אשר טייל אף הוא באותה סביבה ובעברו ליד כפר אבו טור, שדדו ממנו התושבים שעון זהב וארנק ובו ששה נפוליונים זהב וחצי. תייר זה היה כנראה “עצמאי” ורצה להשיב את האבדה בכוחות עצמו, מה עשה פנה אל “זקני הכפר” והם החזירו לו את שעון הזהב ואת ארנק הכסף אלא שחסרו בו שלושה נפוליונים. מסתבר שהתייר לא רצה לוותר על שלושת הנפוליונים שהגנב נטל מארנקו ובשובו העירה פנה לקונסול האמריקאי, ובמקרה זה בקש הקונסול את עזרתה של המשטרה. המשטרה אמנם השקיעה מאמצים כדי למצוא את הגנב אולם התברר כי הגנב היה עריק מהצבא והוא נמלט לעיר אחרת יחד עם שלושת הנפוליונים שנטל מארנקו של התייר.

גם תיירים שהתהלכו בסמטאותיה הצרות של ירושלים בעיקר “בסוויקת עלון” (רחוב דוד כיום) נפלו קרבן לכייסים.

גנבים לא חסו גם על תרנגולות (מספרים כי בליל 1 בפברואר 1913 נגנבו שמונה תרנגולות “בריאות בשר” מחצרו של יעקב אלישר בנו של הרב חיים אלישר), אלא גם על שאר בעלי חיים שעמדו באורוותיהם של תושבי השכונות הנוצריות שקמו בירושלים. בליל 12 באוגוסט, 1912, נגנב סוס שעמד מאורוותו של תושב המושבה האמריקאית על יד השכונה שיח' ג’ראח בשער שכם.

מקרה חמור זה לא עבר כלאחר יד, והמושל “המותצרף” בכבודו ובעצמו הלך לתחנת המשטרה בשער שכם והודיע לשוטרים, שאם לא יגלו את עקבות הסוס תוך ארבעים ושמונה שעות יתחייבו הקצינים והשוטרים לשלם מכיסם את מחירו. ואכן השקיעה המשטרה מאמצים רבים, כותב העתון “אל קודס” כדי לגלות את הגניבה. ובתום המועד שקבע המושל “היה כל דבר במקומו” אומר העתון. הגנבים נתפסו וכבוד המושל הביע את תודתו לשוטרי המשטרה אשר בשער שכם.

חנויות בסמטאות העיר העתיקה שמשו אף הן מטרה לגניבות. חנויות אלו היו דלות ובעליהן לא הקפידו לשים עליהם “ברזל ובריח”. פעם אירע כי בחנות של בגדים אשר ברובע הנוצרי נטלו הגנבים חבל וקשרו אותו בסורגי חלון הבית שעמד מעל לחנות. ואכן עלה בידי הגנבים ליטול 139 לירות ולצאת מהחנות בשלום, ואת החבל שבעזרתו חדרו לחנות השאירו למזכרת לבעל החנות. כן נהגו הגנבים לבצע פריצות בקירות הבתים והחנויות או להשתמש בחבלים ולאחר מכן, אומר אחד העתונים היו נמלטים בשלום.

מסתבר שגנבי תקופת השלטון העותומאני לא חסו גם על יהודים “בני דודם” של הגנבים.

ביום²³ 16 באפריל 1909 נשא יעקב בן נון תושב יפו שני שקים של מטבעות שהיו מיועדים לחלפנים בירושלים. בלכתו בסמטאות העיר העתיקה ניגש אליו גנב וחטף ממנו שק אחד ונמלט בין העוברים ושבים. בעל שקי המטבעות רץ אחריו כדי לתפוס אותו, והנה בדרכו פגש את אחד מקציני המשטרה, את ראגב אפנדי אל עסלי שספר לו את מעשה השוד. הקצין הצטרף אליו ולאחר רדיפה קצרה הצליח לתפוס את הגנב, ונטל ממנו את שק המטבעות שהכיל 107 מג’ידים ומסרו לידי בעל המטבעות.

העתון שהביא את פרטי הדברים לא הסתפק בכך אלא תבע מהשלטונות להעניק לקצין משטרה זה מענק הגון על שגילה אומץ לב ותושיה רבה.

הגניבות לא פסחו גם על בתי המלון המעטים שבעיר, בין בתי המלון הידועים באותם ימים היה מלון אמדורסקי, שבו התאכסנו בני כל העמים. באחד הלילות התאכסן במלון זה אשר עמד בשער יפו, כייס “שערך” סיור לילה בחדרי המלון ונטל מכלי האורחים, אשר ישנו שנת ישרים, מכל הבא ליד. כמה נכבדים ערביים שנמנו עם אורחי המלון באותו לילה נפלו אף הם קורבן למעשה הגניבה, ואילו הגנב הצליח לצאת מן המלון. היה חשש שיפגע המוניטין של המלון. אולם העתון הערבי הירושלמי שהביא את ספור המעשה, הביע את צערו שדווקא בעל מלון זה המשרת את אורחיו בנאמנות ובמסירות נפל קורבן למעשה שפל זה, ובכך רצה להגן העתון על המוניטין של המלון.

אולם בצדן של גניבות, פריצות לחנויות, לבתים ולבתי מלון, כייסת, ועוד, היו גם מעשי נקם ו“חיסול חשבונות”, אבל לא בצורה משוכללת כפי שנהוג בימינו.

“חיסול חשבון” השכיח ביותר היה לארוב ליריב בשעות הלילה המאוחרות, בעברו דרך אחת הסמטאות החשוכות בעיר העתיקה, להכניס את ראשו בשק ולהלקותו במקלות “עד כדי ארבעים מלקות” ולאחר מכן היו מעמדים אותו על רגליו ושולחים אותו לביתו, למען ינוח מספר ימים על משכבו בשלום.

פצצת דינמיט שהוטלה על ביתו של מכיל שהתגורר בשכונת קטמון בחורף 1913, הדהדה, כך אומר העתון הערבי “אל קודס” מיום 14 במארס, 1913, במשך ימים רבים באוזניהם של תושבי ירושלים. ואילו היריות שנורו על ידי אויבים מחסלי חשבונות כשהם רעולי פנים ב-14 במארס, 1913, בקרבת המוסד רטיסבון (שעל יד בית הכנסת “ישורון”) "השאירו בלבות התושבים פחד רב וכיום חוששים תושבי ירושלים לצאת מבתיהם בשעות הלילה לרגל עסקיהם או כדי לבלות את הערב בבתיהם של חבריהם. אם שלטונות הבטחון, אומר העתון הירושלמי, לא יכו ביד חזקה על מבצעי הפעולות מעין אלה, ולא יתנו לתושבים “לנשום את המנוחה” כי אז יאלצו לקום וללכת “לארץ שבה יבואו אל המנוחה והנחלה”.

בכפרים הסמוכים בבית לחם ובית ג’אללה, התפתחה שיטת נקמה שונה מזו שהיתה קיימת בערים. בדצמבר 1913 הונחו “קנאבל” (פצצות) לא רק בפתחיהם של יריבים, אלא גם בפתחיהן של חנויות לשם בצוע גניבות. מעשים אלו דהיינו הנחת פצצות גונו בצורה חריפה על ידי העתונות הערבית של אותם ימים.

אין ספק כי “הרוח הדמוקרטית” אשר שררה בארץ לאחר הכרזת הקונסטיטוציה התורכית ביולי 1908, תרמה תרומה גדולה להגברת הפשע, ופצצות הונחו בפתחי תושבי השכונות החדשות הבודדות והרחוקות בירושלים, ואקדחים נשלפו ופנים הופיעו כשהן רעולות. מעשים אלה עוררו הד גדול בעתונות הערבית אשר גינו את מבצעי הפשעים בצורה חריפה.

“פעמים רבות” – כותב העתון “אל קודס” מיום 28 בדצמבר 1913, “ארעו מעשי פראות מעין אלה בהם נוהגים להניח פצצות בפתחם של בתים וחנויות ובפתחי החלונות, במטרה להרוס את הבתים הללו ולקעקע את יסודותיהם. מבצעי פשעים אלה אינם מתחשבים בתוצאות מעשיהם שעלולים לגרום לקורבנות בנפש. וזאת נוסף לרעדה ופחד שאוחזים את התושבים בשעות הלילה. על מעשים אלה אין סליחה”.

“סילוק חשבונות” לא נעשה רק בפצצות ובמוקשים. סוג נקמה אחר היה כריתת עצי זית שלא יניבו פרי הילולים שלהם מחכים עשר שנים. מעשי נקמה מעין אלו נמשכו גם בתקופת המנדט. היה זה מעשה נקמה חסר טעם כשבני אדם שפכו חמתם על עצי הזית שלא חטאו.

“העולם התחתון” של ירושלים דאז לא ביצע פשעיו מתוך תנאי שפע, אלא מתוך עוני ומחסור שדחפו אותם לזרועות הפשע, ולולא מוראה של המשטרה התורכית היו מעשים אלה פרים ורבים כבימינו.

“חיי כלב” בירושלים של ראשית המאה

הכלבים שהתהלכו בחוצות ירושלים בתקופה העותומאנית היו כלבים “בלדים”, דהיינו “ילידי” המקום. הם התהלכו בחוצות ובסימטאות העיר העתיקה חפשים לנפשם, ללא רצועה או מתג ומחסום פה, כפי שזה נהוג בימינו. הם היו עזובים לנפשם, פיותיהם פתוחים וריר זב מאפיהם, אזניהם סרוחות ומדולדלות וזנבותיהם תלויים להם בין שוקיהם האחוריים. פרנסתם לא היתה מצוייה בשפע ממש כפרנסתם של בני אנוש בתקופה ההיא. כשרעבונם גדל לעת ערב, עלו נביחותיהם ויללותיהם מכל קצות העיר והצטרפו למקהלת הקולות של כלבי הכפרים הערביים שמסביב לעיר.

במשך היום הם נקרו בפחי האשפה אך אלו לא היו “עשירים” בשיריים ובשאריות מזון דשנים כשם שהם עשירים בימינו. הם רבצו בפתחי האטליזים והחנויות ואף הרחיקו עד בית המטבחיים שבצפון העיר, המתינו בשקט לנתח בשר רזה ולעצם מושלכת. ליד בית המטבחיים בצפון העיר שכנה שכונה שנקראת “ואדי אל נבאח” (עמק הנביחות) יתכן ומקורו של שם זה הוא על שם נביחות הכלבים הרעבים שהצטופפו ליד בית ההטבחיים ונבחו מרעב.

מעולם לא זכה הכלב ליחס טוב מצד שכנינו המוסלמים. הם רדפו את הכלבים עד חורמה וילדים יידו בהם אבנים וקראו לעבר הכלב המוכה “כלב בן כלב” (ובתורכית קופק אולו קופק). שנאה נצחית היתה קיימת בין הכלבים לבין תושבי הערים המוסלמיים, מה שלא היה כך בכפרים הערביים בהם שמש הכלב שומר נאמן לרכושם, לצאנם ולבקרם. הכלב נמנה עם החיות הטמאות. על פי ההלכה המוסלמית בית שיש בו כלב אין המלאכים נכנסים בו וכל המחזיק כלב מרחיק את המזל והאושר מביתו. דבר מאכל שנגע בו כלב אסור היה לבני אדם. כלב שחור מסמל את השטן. בעיני המוסלמי הוא “נג’יס” (טמא). כלב ששתה מים מתוך צלחת מן הדין הוא לרחוץ את הצלחת שש פעמים ובשביעית לרחוץ אותה בחול. על אף כל זאת היו רבים המשבחים את הכלב על תכונותיו ומקלסים אותו על פקחותו ונאמנותו.

על אף דברי הגנאי, אומר המשל הערבי אין רע וחבר יותר נאמן “אאלף מן כלב”. כשבעל הבית עוזב את הבית לא מתלווים אליו, לא סוס לא פרדה, לא תרנגול ולא חיה אחרת, אשר דרכה להתרועע עם הבריות, זולתי הכלב, שכן הוא הולך בעקבותיו הוא מגן עליו ואף מעדיף אותו על פני מולדתו ומקום שבו נולד.

אנו הילדים יראנו את הכלבים, כשם שיראנו את “השדים והרוחות” ש“התהלכו” בסמטאותיה של ירושלים העתיקה. יראנו אותם ביחוד כאשר פגשנו בהם באשמורת השלישית של לילות אלול כשהשקמנו לסליחות. לפעמים נעצו כלבים שוטים את שיניהם בבשרנו ואבותינו לא יכלו לתבוע את בעלי הכלב למשפט על אי קשירת כלבם ואי שימת מחסום לפיו. נשאנו את כאבינו בדומיה ומרחנו את פצעינו בתרופות “ביתיות” (כוראס די אינקוזה), שאותן הכינו נשים צדקניות על פי “רצפט” משלהן. אבותינו למדו אותנו לומר פסוקי תהילים כסגולה, כל אימת, שאנו פוגשים בכלב. כשהיה כלב מתקרב אלינו היינו פותחים בפסוקי זמרה שיגנו עלינו. אמרנו בלחש את הפסוק: “כי יציל מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, כי סבבוני כלבים ועדת מרעים הקיפוני כארי ידי ורגלי”, ומסיימים בפסוק: “ואתה ה' אל תרחק איילותי חושה”.

אבל כנראה שהכלבים לא “הבינו” את משמעות הפסוקים והמשיכו לנעוץ בבשרנו את שיניהם וכשהיינו חוזרים הביתה בעיניים בוכיות שופכים “דמעות שליש”, ונאנקים מכאב היו הורינו מלמדים אותנו שלא די בפסוקי תהילים, אלא שיש לצרף אליהם גם אבן. “פסוק ואבן” (פסוק אי פיידרה) היו משננים לנו הורינו, ואנו הילדים היהודים לא היינו מומחים ביידוי אבנים כילדי שכנינו המוסלמים.

נשיכתם של כלבים היתה קשה בירושלים. העתונות הערבית שיצאה לאור בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה התריעה על חוסר מכון רפואי שיטפל ב“נפגעי הכלבים”. רק בודדים מתושבי ירושלים זכו “לרדת מצרימה” כדי למצוא שם מזור ותרופה במכון פסטר שבקהיר. ואכן שרות רפואי לנפגעים כאלה הוקם מאוחר יותר בירושלים. מכון צנוע זה, עמד מול “השער החדש”, ונוהל ע"י אחד הרופאים היהודים בירושלים.

ירושלים לא היתה ענייה במכונים רפואיים. העתון “אל קודס” גליון 339 שנה ה' מיום 21 במארס, 1913, מזכיר את שמו של הפרופסור מילינס, שהקים את המכון הנקרא בשם “אינסטיטו היג’ייניק אינתרנסיונל” (המכון ההגייני הבין לאומי). המכון עסק גם בדרכי הטיפול במאלריה, בבדיקות מיקרוסקופיות ובקטריולוגיות. במכון נמצאים כיום בטיפול שלושה אנשים שנושכו על ידי כלבים שוטים.

מסתבר כי המכון הזה נפתח במחצית חודש מארם 1913, ביוזמתו של הקונסול הגרמני הכללי, וטיפל בעיקר במחלת הכלבת.

⁘

עם עליתה של הקהילה האירופית לירושלים, והתבססותן של הקונסוליות האירופיות השונות, החלו להראות ברחובותינו כלבים מסוג אחר. מסתבר שהקהיליה האירופית ואף הקונסולים לא סמכו על “כוחה וגבורתה” של המשטרה התורכית, והעמידה בפתח בתיהם של הקונסולים, נוסף לשומרי ראשם, “הקוואסים”, גם כלבים אשר הובאו במיוחד מארצות שונות, כלבים “תרבותיים”. “שומרי חוק” אשר התהלכו “צמודים” לבעליהם, ובעיקר כלבים ממושמעים אשר לא התנפלו על כל עובר ושב על לא עוול בכפו. תושבי ירושלים עוד זוכרים את כלבו הגדול של הקונסול האיטלקי אשר הטיל מורא ופחד על כל רואיו.

גם זקנות אירופיות השתעשעו בכלבים קטנים לבנים וחמודים שנביחותיהם לא הרתיעו אותנו. היו אלה כלבים לבנים עם סרט אדום מסביב לצוארם, שאותם החזיקו בעיקר נשים זקנות אירופיות בודדות וגלמודות. לכלבים לבנבנים אלו, שהתרועעו עם זקנות העזנו להתקרב, ולהשתעשע אתם מרחוק. קראנו להם בשמות חיבה שכן נמנו על הכלבים האירופיים (פריקו פרנקו).

יהודים וערבים חבבו את החתולים. הם התהלכו בחופשיות רבה בבתינו ובחנויותינו, שכן הם צדו את העכברים הרבים אשר שרצו בבתינו במחסנינו ובחנויותינו. אולם גרשנו אותם ממטבחינו. אף הם זכו לפינוק לאחר שאנשי אירופה החלו להתישב בעירנו. היו גם ישישות אשר חבבו חתולים וענדו לצואריהם סרטים צבעוניים. בעינינו, ילדי ירושלים, נראה מחזה זה כמחזה מוזר ולא יכולנו להבין את סוד החיבה הזאת של בני אירופה לחיות אלה דהיינו לכלבים ולחתולים.

אם בתקופת השלטון העותומאני היו בודדים שחברו לכלבים ופינקו אותם, הרי שבתקופת המנדט הבריטי גדל כבודו של הכלב. קצינים בריטיים וראשי השלטון המנדטורי, הביאו עמם לארץ את כלביהם. הבריטים אהבו את הכלב בארצם. הכלב לא רק שזכה לסעוד על שלחנם במועדונים אלא שגם לאחר מותו הציבו לו מצבה מפוארת לאחר “אריכות ימים ושנים”. כמה מהמשפחות היהודיות בירושלים למדו מן הבריטים את החיבה לכלב והן החלו לאמץ לעצמן את התחביב של גידול כלב בבית.

הכלבים הראשונים שהובאו לירושלים העברית באו יחד עם העליה הגרמנית. ואילו בימי השלטון העותומאני העמידו המתיישבים הגרמנים, שהתיישבו בשכונות החדשות של ירושלים, המושבה הגרמנית היוונית, והאמריקאית, בשערי חוילותיהם כלבים עזי נפש אשר שמרו על הבית מפני גנבים, מאחר שמתיישבים חדשים אלו שעלו מארצות²⁴ המערב, לא סמכו על “המשמר האזרחי” התורכי שלא תמיד מלא את תפקידו כדרוש.

פחד היה אוחז אותנו הילדים, משהיינו עוברים על יד השכונות הנוצריות ובשעה זו היו אמותינו מבקשות מאתנו למהר ולהטיל מים, סגולה להסרת הפחד מלבנו.

על אחד הכלבים המעניינים בשכונת טאלביה, ספר לי אחד השכנים, שאותו אני רואה מטייל בלוית כלבו בשעות הבוקר ובשעות של אחרי הצהרים, כשהוא אוחז בידו את מטהו, וזאת כדי להגן עליו מפני מבטם הרועם של חבריו הכלבים, מאחר שהוא לא רצוי לרוב אחיו.

כלב זה הוא מגזע מיוחד שנקרא בשם “סלוקי” הוא גדל בעיקר במדבר²⁵ סיני ובערבות הנגב. מכל כלבי הנגב זכה הכלב הזה להתחבב על הבדויים יושבי אהלי קדר, שבדרך כלל אינם מחבבים כלבים. אף חבריו הכלבים אינם מחבבים אותו ביותר מפני שאין בו אותו “ריח כלבים”. כלב סלוקי זה נמנה בין הכלבים אשר חוננו בכושר ריצה גדול, מעטים הם הכלבים אשר חוננו במעלה זו. הבדוי נוהג להושיב את הכלב הזה על אוכף הגמל סמוך למקום מושבו, ומשהיה הכלב מבחין מרחוק צבי או אילה המשוטטים במדבר, היה קופץ ממקום מושבו באוכף שעליו הוא יושב, וצד אותם בטרם הספיק בעליו ללחוץ על ההדק. כלב זה נחשב הכלב הראשון שהפך להיות כלב בית.

על הנוהג הקיים בקרב שכנינו בקשר “לטיפול” בכלבים כותב העתונאי הערבי מחמד אבו שלבייה, בעתון “אל אנבא”, גליון 2889 מיום 7 באפריל, 1978.

אין אני מתאונן ומוחה נגד אלה המטיילים עם כלביהם ברחובות העיר העתיקה והחדשה. גם הם נבראו על ידי מי שבראנו. מזכותם של הכלבים הללו לצאת לטייל בימי הפגרה השבועיים ובחגים כדי שיהנו מזיוה של השמש.

אין אני מוחה כשאני רואה אותם עושים את צרכיהם ברחובות קריה או כשהם פוגשים את הכלבות… התנהגות מעין זו אינה מיוחדת אך ורק לכלבים… אלא שגם בני אדם נוהגים כמותם, וכל זה תודות לציוויליזציה ולתרבות המתיחסות בשויון לאלה ההולכים על ארבע ולאלה ההולכים על שתים.

מוחה אני על “טיולם” של הכלבים ברחובותיהם של בני האדם בגלל סיבה אחת בלבד… וסיבה זו היא כי הוד מעלתם הכלבים, אינם מוצאים ברחובותיהם של בני האדם, ובסמטאותיהם, דבר העלול לשמח אותם ולשעשע אותם.

אי לזאת הנני מציע לבעלי הכלבים כי יגישו בקשות למוסדות המוסמכים כדי שיקימו גנים ורחובות מיוחדים לכלבים… למען יהיו חפשיים לנפשם, ואף אנו בני אדם נהיה חפשיים לנפשנו.

נטיעת עצים ברחוב יפו וברחוב מאמילה

עירית ירושלים בתקופת השלטון העותומאני לא היתה משופעת בנכסים ובכספים ואף על פי כן יאמר לשבחה של העיריה, כי על אף דלות קופתה השתדלה לשפר מזמן לזמן את פני העיר ובתוך זה נטיעת שורת עצים משני צדי רחוב יפו, הרחוב הראשי והמרכזי באותם ימים וברחוב מאמילה (מאמן אללה). כיום נותרו עצים בודדים שרידים מאותן נטיעות. אולם מי מבין תושבי ירושלים כיום יודע מתי ניטעו אותם עצים ומהיכן שאבו מים להשקותם ומי דאג לשלמותם וללבלובם?

העצים העומדים כיום משער יפו ועד שכונת רוממה ידים שונות שתלו אותם. ידים תורכיות, ידים מנדטוריות, ויתכן גם ידים ישראליות.

זוכר אני כי בילדותי כשהייתי עובר ברחוב יפו הייתי רואה (ולא חוסה בצילם) את העצים הרכים שעמדו במדרכות שהיו עשויות מחלוקי אבנים לבנות, שבהן מעדו רגלינו הקטנות. הם עמדו שתולים בגומות עפר שהוקפו ברשתות ברזל (אקפאס) כדי שידים נוקמניות, כפי שהיה נהוג באותם ימים, ידים אשר שפכו את “חמתן” על כל עץ רענן, שעמד בכרמו של השכן, שלא תחבלנה גם בשתילים רכים אלה, שנטעה עירית ירושלים.

מתי ניטעו העצים הראשונים בשני צידי רחוב יפו. חוקר תולדות ירושלים הנודע א. מ. לונץ טען בקובץ “ירושלים” כי עצים אלה ניטעו בשנת 1911, ואילו באחד מפנקסי עירית ירושלים מאותם ימים מצאתי כי "ג’רייס אפנדי ג’וואהרייה, סיים את נטיעת העצים לאורך רחוב יפו בחודש פברואר, 1907, או כפי שנקרא באותם ימים “טריק אל שוסה” דהיינו הרחוב הראשי שדרכו היו עוברות העגלות מירושלים ליפו. יש להניח כי עצים אלו ניטעו משער יפו ועד בית החולים העירוני אשר במחנה יהודה, המשמש כיום משרד מחוזי של משרד הבריאות, ואשר שמש כגבולה המערבי של ירושלים. מן הראוי לציין כי פיסת דרך זו דהיינו משער יפו ועד בית החולים זכתה לתשומת לב מיוחדת מטעם העיריה, ומרביצי הרחובות הוריקו את המים מנאדותיהם על האבנים והחצץ שריצפו את רחוב יפו, בערבי הקיץ החמים כדי להשקיע את תמרות האבק שהתאבק מן הרחוב.

עירית ירושלים לא הסתפקה בנטיעת עצים, אלא מנתה מפקח ששמו היה אנטוני וזאת לפי ההחלטה שנתקבלה במועצת העיריה בדצמבר 1905. אנטוני זה היה ממונה על העצים שנוטעו משער יפו ועד בית החולים העירוני אשר במחנה יהודה (משרד הבריאות כיום). אנטוני חשש מפני ידים משחיתות ש“תקלקלנה” את העצים הרכים ומשום כך “כלא” אותם בתוך כלובים (אקפאס) של ברזל. שכרו של הגנן העירוני הזה היה באותם ימים ששת ריאלים מג’ידי לחודש.

נוסף לאנטוני, מצאתי בפנקס ההחלטות של העיריה שמותיהם של עוד שני שומרים, חאג' אחמד אל סנוסי וחאג' מובראק אבן אחמד, מבני העדה הצפון אפריקאית שהתגוררו בקרבת רחבת הכותל המערבי. עדה זו ספקה לשכונות ולמושבות היהודיות, שומרים עזי נפש שלא חתו מפני איש. אלה היו בבחינת “המשמר האזרחי” של ימינו. שומרים אלו נאמר באותה החלטה החלו לשמש בתפקידם בחודש מארס 1907 במשכורת של 114 גרוש לחודש. ועוד מוסיפה אותה החלטה, וזאת כדי להצדיק את מנויים של שני שומרים אלו "כי אי אפשר להשאיר את העצים ללא שמירה שכן עלולים הם “להתקלקל”, ולכן מן הראוי לטפל בהם ולהשקותם בזמנים קבועים.

מהיכן שאבה העיריה מימיה להשקות את העצים לבל יבלו בצמא? ידוע היה כי ירושלים צמאה למים באותן השנים בעתות הקיץ. הבעיה עלתה על שלחן דיוניה של מועצת העיריה ובישיבתה מיום 25 באפריל 1908 קבעה העיריה, כי מאחר והמים שבבורות שעמדו לרשות העיריה, אינם מספיקים להשקות את השתילים הרכים, כיוון שאלה נועדו בעיקר להרבצת הרחובות בעונת הקיץ, החליטה מועצת העיריה “לקנות את מימי הבור שעמד בחלקת הקרקע שמאחורי ביתו של ואלירו אפנדי”. וכאן עלי להסביר לקוראי מי זה “ואלירו אפנדי” והיכן התגורר ואיפה היא חלקת הקרקע שבתוכה עמד הבור. אנו היהודים לא קראנו אותו בשם “אפנדי” אנו הענקנו לו תואר יהודי מקורי. אנו קראנו לו בשם “השר אהרון ואלירו” השר ואלירו יסד בירושלים את הבנק הראשון עוד בראשית מחצית השניה של המאה התשע עשרה. הוא נחשב לאחד האישים המכובדים בעדה היהודית בכלל ובקרב העדה הספרדית בפרט. שנים רבות עמד בראש מוסדותיה של העדה. הוא חי חיים צנועים. כל מי שהיה פוגש בו בימות החול לא היה מבדיל בינו ובין שאר בני העיר. עגלת סוסים לא היתה צמודה לו. להיפך הוא עמד במדרכה שליד שער יפו והתמקח עם העגלון על מחיר הנסיעה. אולם על²⁶ אף הכל, אנו הילדים נהגנו להסתכל עליו בהתפעלות רבה כשהיה יוצא מביתו והולך ל“סראייה”, בית הממשלה, או לבקור אצל “המותצרף” המושל כדי להגיש לו את ברכותיה של העדה הספרדית. במעמד זה הופיע השר שלנו בכל הודו ותפארתו. לבש חליפה מיוחדת, ענד על חזהו את אותות הכבוד, וחרב קטנה היתה צמודה על ירכו ותרבושו המגוהץ למשעי מתנוסס בראשו, זה הוא השר שאנו ילדי ירושלים זכינו לראות בשחר ילדותנו.

גם הדירה שבה התגורר היתה צנועה כמוהו. היא שכנה בחצר העומדת וקיימת עד היום, בקטע שבין פינת המלך ג’ורג' ורחוב יעב"ץ. בקומת הקרקע של דירתו שכן בית כנסת קטן, שבני עמך נהגו להתפלל בו עם השר. אנו קראנו לו “איל קאל די ואלירו”. דהיינו בית הכנסת של ואלירו ללא תוארי כבוד. בערבי הקיץ החמים היינו רואים אותו יושב בחברת רעיתו בחצר הפונה לרחוב יפו כדי לשאוף אויר צח של ירושלים. על ידם ישבה העוזרת הכושית שאנו קראנו לה “שרה לה פריטה” דהינו “שרה השחורה” או הכושית. אשר דברה ספרדית²⁷ רהוטה ושרתה את אדוניה עד שיבה וזקנה. שמועות התהלכו אודות האשה הכושית “שרה לה פריטה”, אומרים שהשר ואלירו רכש את האמה הזאת, אשר באה לחסות תחת כנפי היהדות, באחד ממסעותיו. אשה זו הפכה ברבות הימים לאשה צדקת וחסודה אשר שמשה דוגמא וסמל לנשים צדקניות אחרות.

לאחר שהוקמו מבנים חדשים ברחוב יפו בקטע שבין רחוב המלך ג’ורג' לרחוב יעב"ץ, “נסתתרה” החצר ונעלמה מעינינו, אולם כאמור היא עומדת עדיין במקומה ורק הבנינים מסתירים אותה.

מסביב לחצרו של השר ואלירו, השתרעו שטחי קרקע רחבים שבילדותי נזרעו תבואות, (על הקרקעות האלה עומדים כיום חלק גדול מרחוב המלך ג’ורג' רחוב בן יהודה והרחובות הסמוכים לו) ואילו במלחמת העולם הראשונה, נוהג הייתי לראות מחלונות בית ספרי “בית המדרש דורש ציון” שבפינת רחוב יעב"ץ שמבנהו עוד עומד וקיים עד היום הזה, את תמרוניהם של הפרשים התורכים בשדות אלה אשר התאמנו לקפוץ יחד עם סוסיהם מעל לשוחות עמוקות שנחפרו במיוחד לאמונים צבאיים אלו.

אולם בטרם שמשו אדמות אלו לאמונים צבאיים מצוי היה באדמות אלו בור מים אשר הכיל, וזאת לפי החלטת העיריה, אלף וחמש מאות נאדות מים ואף למעלה מכמות זו. אי לזאת, נאמר באותה החלטה שעל העיריה לשלם לבעל הבור חמש לירות צרפתיות בעד השימוש במימי הבור.

וכך תודות למים שעמדו בבורו של השר ואלירו פרחו העצים הקטנים שעירית ירושלים נטעה אותם בשני צדי רחוב יפו.

בחודש ינואר, 1911, משנחלה העיריה אכזבה מהעצים שנטעה ברחוב יפו הביאה שתילי עצים ונטעה אותם לאורך רחוב מאמילה (מאמן אללה), רחוב אגרון כיום וזאת “כדי שעצים אלו ישפרו את המראה ויביאו בענפיהם אויר צח ובריא”. “אל קודס” הירושלמי מבכה את העצים שהעיריה נטעה לאורך רחוב יפו “שזכרם נמחק מעל פני האדמה”, וזאת מאחר שהעיריה לא הפקידה עליהם שומרים. העתון מקווה כי גורלם של העצים שאותם נטעה העיריה ברחוב ממילא לא יהיה כגורל העצים שנטעה אותם ברחוב יפו".

ובעברנו היום לאורך רחוב ממילא, קשה לנו “לגלות” את העצים שנוטעו בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. אולם נוטה אני לחשוב כי העץ הגדול העומד מול משרד המסחר והתעשיה, הנו “משיירי העצים שאותם נטעה עירית ירושלים בשנת 1911”.

צער בעלי חיים בירושלים

בירושלים של ימי השלטון העותומאני, על אף דלות שרותיה לא נדחו מוכי גורל שבה ולא הוזנחה הבהמה. היו מושיעים לאדם ולבהמה. היה דואג לעניים, לחשוכי מרפא, למצורעים ולנדכאים במחלות והיתה גם אגודת צער²⁸ בעלי חיים שדאגה לחמורים, לסוסים ולגמלים ולשאר הבהמה, ההולכים על ארבע, שהתהלכו ברחובותיה של ירושלים. תושבי העיר לעמיהם השונים ולדתותיהם השונות ריחמו על בריותיו של הקב"ה ולא רק לאלה שנבראו בצלם. הבהמה היתה בימים ההם לעזר רב לאדם. תושבי העיר, רוכליה וסוחריה לא יכלו להסתדר בלי הבהמה ובלי שרותיה. החמורים, הסוסים והגמלים שמשו אמצעי תחבורה ותובלה. הבהמות היו נושאות על גבן את שקי החיטה אל טחנות הקמח ואת שקי הקמח אל המאפיות, הן היו נושאות את כדי החלב לשכונות ומביאות לשווקים שבעיר, את הירקות והפירות תנובת השדה והבוסתן, הן היו מביאות את ענבי חברון עין גדי, אל היקבים. הנאות והקלות שבהן היו נושאות על גבן את יושבי על מדין, אלה רוכבי האתונות הצחורות, בסמטאותיה העקלקלות הצרות והחשוכות של ירושלים העתיקה.

ובשעה שפרקו את סלי הענבים מעל גביהם של הגמלים ונחו בפתחם של היקבים מעמל²⁹ הדרך, נהגו כמה מתלמידי “תלמוד תורה של הספרדים”, להעמיד את הגמלים על רגליהם ולצאת אתם לטיול קצר בסמטאות העיר העתיקה. לפעמים עלה בידם להגיע אתם עד חומות העיר (או כפי שנקראו בפיהם “לאס מוראאיקאס”). לאחר “הסיבוב” הזה חזרו בשלום, עם הגמלים ליקבים שבעיר העתיקה, ומסרו את רסן הגמלים לבעליהם אשר דאגו להם.

בעלי הבהמות עצמם, דווקא הם לא פינקו את הבהמה ששרתה אותם, ומהן בא להם לחמם, עדיין זוכר אני את החמורים והעירים שמשכו את משאם וכמעט כרעו תחת נטל המשא בעלותם, במאמצים רבים במדרגות שברחוב דוד. הנוהגים בבהמות לא ידעו רחמים. העמיסו משאות כבדים על גבן ודרבנו אותן במכות מקל ובדקירות ה“אמסלמים” (מחטים של ברזל שהשתמשו בהן לתפירת השקים) קראו קריאות “אוועה”, “איצ’יק”, “דיאו” ו-“חי”, שמלאו את חלל הסימטאות והרחובות, כדי לפלס דרך לבהמות בתוך ההמון הצפוף ברחוב המלך דוד. אנו הילדים היינו מסתכלים בעיניהן של הבהמות העגומות כאילו מבקשות תחנונים ורחמים מעול בעליהן. הבדווים היו נוהגים למרוח בעיטראן את גופות חמוריהם הקטנים והצנומים, כדי להגן עליהם מפגעים ובעוברם ברחוב היה ריח העיטראן נישא מסביב. בהמות עלובות אלו הסתפקו ב“קב של חרובים”. בעליהן לא פינקו אותן בשפע של מזון. לעומת זאת דאגו להחליף את “סוליות רגליהן” של הבהמות. למרוח במשחות את פצעיהן שערמו עקב החבלים והרצועות שכרכו את המשא אל גופן.

חברי הקהיליה האירופית בתקופת השלטון התורכי בירושלים ובשאר ערי הארץ שעמדו מקרוב על סבלותיהם של חמורינו וגמלינו, סייעו להקמתן של אגודות צער בעלי חיים. וכשאני מדפדף בעתונות הערבית של אותן שנים, שנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, עומד אני על הענין הרב שגילתה העתונות הערבית באגודת צער בעלי חיים ובתושבים אשר נושכו על ידי כלבים שוטים.

אביא כאן קטע השופע דברי שבת לאגודה זו שנתפרסם בעתון הערבי הירושלמי “אל קודס” מיום 14 בחודש מארס, 1913.

“אין אדם יכול להטיל ספק בשרותים הנאים שמגישה אגודת צער בעלי החיים בירושלים. שרותים אלה שמגישים מייסדיה של אגודה זו, פקידיה ועובדיה, מוכיחים עד כמה גדולה היא רחמנותם ועד כמה עדינים רגשותיהם, כלפי הבהמות הסובלות מפגעים וממחלות הפוקדים אותן. ואכן מעשה נאה מעין זה אירע לפני ימים מספר בירושלים, מקרה אשר עשה רושם גדול על כל מי שהיה נוכח בשעת מעשה. פרה הרה שעברה באחד הימים בקרבת ביתו של מר פיינגולד (הבנין העומד מול הכניסה למגרש הרוסים) אחזוה חבלי לידה והיא כרעה ונפלה תחתיה. אירע כי אחד מפקידי אגודת צער בעלי חיים, אברהים זוייע עבר במקום וכשראה את הפרה במצב קשה, תפש חבל קשר את שתי רגליה כדי שלא תזוז, ובזריזות מיוחדת במינה משך את הולד המת. וכשסיים “חריף השכל ובעל המרץ”, בעל הרגשות העדינים (כך כינה העתון את פקיד האגודה) קמה הפרה על רגליה והמשיכה בדרכה, וזאת לאחר שכל הקהל שעמד באותה שעה מסביב אמרו נואש וחששו פן תרד הפרה לבור שחת. ואילו אנו, מסיים העורך, מגישים את תודתנו לפקיד הזה על רחמנותו ועדינות נפשו”.

לשבחים מעין אלה זכה פקיד אגודת צער בעלי חיים בירושלים אשר עלה בידו להציל נפשה של פרה שאחזוה חבלי לידה באמצע רחובה המרכזי והראשי של ירושלים.

אותו עתון יודע עוד לספר, כי האגודה לצער בעלי חיים רכשה מכספה אלפי עותקים של הספר הנקרא בערבית בשם: אל ג’וואד אל אדהם", (“הסוס בעל הצבע השחור-כהה”) כדי להפיצם חינם אין כסף, בקרב תלמידי בתי הספר. “ואין צורך להרבות בשבחו של ספר זה”, אומר העתון, “הכולל בתוכו סיפורים ומשלים, שיש בהם כדי להשפיע על הקטנים להיות רגישים יותר כלפי בעלי החיים וסבלם”.

העתון הירושלמי מזכיר את שמו של רופא הבהמות, ד"ר פינטו, “המתמסר לעבודתו במסירות רבה, הוא וחברי אגודת צער בעלי חיים עושים מאמצים רבים כדי להקל על סבלן וטרחתן של הבהמות, ואין פלא בדבר, שכן מטבע בריאתם חוננו ברגשות עדינים ונדיבים. ישלם האל כפעלם”. כך התייחסה העתונות הערבית באותם ימים כלפי “בהמות ארץ”.

שלטונות המנדט הבריטי התייחסו אף הם בחיבה רבה אל בעלי החיים. הם הקימו בירושלים את האגודה שהיתה ידועה בירושלים ס.פ.כ.א. S.P.C.A.. היתה זו אגודת צער בעלי חיים ממוסדת ואף ניידת. הם הקימו את בית החולים לבהמות סמוך לברכת הסולטאן. למרפאות של בית חולים זה פנו בעלי החמורים והסוסים להעלות מזור לבהמתם בעיקר בימי שישי, יום שוק הבהמות שהיה נפתח אחת לשבוע בסמוך לבריכת הסולטאן.

המרפאה ששכנה “בברכת אל סולטאן”, עברה, לאחר שהפכה הברכה לגן ציבורי לשער הגיא³⁰. במרפאה הזאת יושבת רופאה המטפלת במחושיהם של הכלבים והחתולים, שפרו ורבו בימינו, וזכו לפינוק מצד בעליהם.

ואם כי אין אנו רואים ברחובותינו חמורים וגמלים נושאים משאות כבדים, הרי אגודת “צער בעלי חיים” לא עברה חלילה מן העולם והיא עוד חיה וקיימת, וממשיכה לפקח על חיות ובהמות לבל יאונה להן כל רע. בין חברי האגודה נמנים יהודים וערבים המשתפים פעולה יחדיו וכן חברים מקרב “בני המערב”, דהיינו גרמנים ואנגלים, שחבתם ליצורים אלה עומדת וקיימת כל הימים.

⁘

כיום נדמו קולותיהם של המחמרים ברחובותיה של ירושלים. יתכן ועוד אפשר למצוא חמורים ומחמרים בסמטאותיה של ירושלים העתיקה. אין אנו רואים כיום את הגמלים שנשאו סלים של ענבים שבעליהם הבריכו אותם בפתחיהם של בעלי היקבים של דודי, ג’יניאו וקואינקה, שוממים הם היקבים ואין “צהלת גמלים וחמורים” נשמעת סמוך לאותו קמרון שנקרא בשם “לה קנטרה די ג’יניאו”, הקמרון של ג’יניאו.

כשאמני מצרים הביאו את הבידור לירושלים

לא תמיד עלו מרחובות ירושלים וסימטאותיה אנקת עניים ואנחת אביונים. תושביה היהודים והערבים בראשית המאה בצד רישם ודלותם ידעו גם שעות של בידור שירה ושמחה. את אלה הביאה מצרים לירושלים. אמנים, שחקנים “משוררים ומשוררות” עלו ממצרים מעת לעת והביאו קורטוב של שמחה וקורת רוח בקרב תושבי ירושלים.

בבתי הקפה בירושלים שבתקופה העותומאנית, עמדו גראמופונים שהשמיעו מעל גבי תקליטים את קול זמרתם של מיטב זמרות מצרים וזמריה. שיריהם של האמנים המצרים נקלטו בחיבה וברצון אצל תושבי העיר. והציבור הירושלמי של הימים ההם חזר ושינן את השירים ושר אותם במסיבותיו ובשמחותיו.

להקות הבמה המצרית זכו בירושלים להצלחה גדולה. הן הופיעו מעל במות בתי הקפה הגדולים בירושלים, ביפו ובשאר ערי הארץ. ידועה היתה ביותר להקתו של ג’ורג' אביץ', שנתקבלה באהדה רבה על ידי העתונות היהודית והערבית כאחד. מאמרי שבח רבים נכתבו על חברי הלהקה המצרית, שהיתה אז כמו היום ערש התרבות, הספרות, השירה והבמה הערבית.

להצגות אלה שהתקיימו בירושלים נהרו כל תושבי ירושלים ללא הבדל דת ועדה. השפה הערבית היתה שגורה בפיהם של בני עדות המזרח ואין פלא איפוא אם רבים מבני עדתנו שרו במסיבותיהם את אותם השירים שאותם שמענו מפיהם של הזמרים והזמרות המצריים.

והרפרטואר של הלהקות הללו היה מגוון. הוצגו הצגות שנושאיהן לקוחים מהספרות הכללית. כגון “המלט” “רומיאו וז’ולייט” ועוד. אולם היו גם הצגות ערביות מקוריות “לאומיות” לפי רוח הזמן באותם ימים. בין המחזות הערבים החביבים ביותר היה המחזה “צאלח אד דין אל איובי” ומלחמתו עם הצלבנים.

בדפדפי בעתון הירושלמי “אל קודס” מצאתי כי בדצמבר 1911 בקרו בירושלים חברי הבימה הספרותית המצרית “אל ג’וק אל אדבי אל תמת’ילי אל מצרי” אשר העלו על קרשי “בית הקפה אל מעארף” אשר על יד שער יפו את המחזות “המלט” ו“רומיאו וז’ולייט” וכן את המחזה צלאח אל דין אל איובי". אחד המחזות שהיו חביבים ביותר על קהל הצופים באותם ימים היה המחזה “רומאיו וז’ולייט”.

בימים ההם לא היו בירושלים אולמות גדולים ורחבי ידיים. הלהקות האורחות ממצרים הופיעו בבית הקפה הגדול שנקרא באותם ימים “קהווה אל מעארף”, ששכן בפינה שמול שער יפו בקרבת בניין העירייה הישן העומד כיום הרוס. העתונות הערבית המקומית המריצה את התושבים לבקר בהצגות הלהקה ולהנות מהרמה הספרותית והתרבותית של המחזות שהועלו על קרשי במת בית קפה זה. ואכן בימים שבהם שהו הלהקות המצריות בירושלים, הורגשה בעיר “אווירה מצרית”, אווירה קלילה ומשעשעת, או כפי שקראו לה בערבית “ח’פיפת אל רוח”. אווירה זו דחקה לצד לתקופת מה, את האווירה הרצינית ששררה בירושלים עיר הקודש.

הלהקות המצריות לא סגרו שעריהן בפני זרים, רבים מצעירי היהודים בעלי קולות ערבים נתקבלו בסבר פנים יפות בקרב להקות הזמרים והזמרות המצריים. מהם יהודים ששמרו על שמותיהם המקוריים ומהם שהוסיפו לעצמם שמות ותארים ערביים. מספרם של אלה הלך וגדל לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר תעשית הסרטים במצרים הגיעה לשיאה.

העתון “החרות” שיצא לאור בירושלים פרסם בדצמבר, 1910, את הידיעה הבאה: "להקה מצרית תעלה חזיונות ושירים נפלאים בבית הקהוה של אל מעאריף אשר ליד שער יפו במשחק זה ישתתפו חמשה עשר שחקנים וחמש עלמות מהכוחות היותר טובים של התיאטרונים הערבים המצרים. ראש המקהלה (כונתו לראש הלהקה) הוא השחקן היהודי רחמים ביב’אס. כן הודיע העתון “כי בקרוב יציגו חזיונות מחיי היהודים”. העתון סתם ולא פירש מה הם המחזות היהודים שלהקה זו התכוננה להעלות על קרשי במת בית הקפה אל מעאריף ובאיזו שפה חשבה הלהקה להעלות את המחזות הללו.

בדפדפי באחד מפנקסי החלטות עירית ירושלים בימים ההם, נתקלתי בהחלטה שעוררה בי תמיהה גדולה. בהחלטה שנתקבלה ביום 19 בדצמבר 1910 נאמר כך:

“הואיל ובתאריך 6 בדצמבר ניתן רשיון לח’אווג’ה רחמים להציג הצגות בעלות תוכן ספרותי למשך ארבעה עשר לילות, הוחלט, וזאת לאחר הצגה במשך חמשה לילות מתקופת הרשיון שניתן לו, למנוע בעדו מלהעלות את מחזותיו, וזאת לפי צו שנתקבל מטעם ממשלתנו הרוממה האוסר עליו להשלים את שאר הופעותיו, אי לזאת החליטה המועצה להחזיר לו את הסך 135 גרוש צאע' כפיצוי על התקופה שבה נאסר עליו להציג בה את הצגותיו”.

קשה לי להבין משום מה אסרה עירית ירושלים את הצגותיו של השחקן היהודי אשר הרפרטואר שלו כלל מחזות כגון “אאידה” “רומיאו וז’ולייט” ומחזות מחיי הערבים והבדואים.

האם באמת נזדעזעו אשיות האימפריה העותומנית אשר הזדרזה להפסיק את הצגותיו של רחמים ביבאס ולגרום לו “דררה דממונה”, או שמא חששה העיריה מפני “המחזות מחיי היהודים” שרחמים ביבאס רצה להעלות על קרשי הבמה של בית הקפה הערבי ששכן מול שער יפו.

עתון “החרות” בגליונו מיום י“ב בכסלו³¹ תרע”א, 13 בדצמבר 1910 מפרסם דברי הערכה על רחמים ביבאס ולהקתו וכך הוא אומר:

"במוצאי שבת הוצג המחזה הראשון מאת ויקטור הוגו על ידי המשחק המצויין מר רחמים ביבאס וקהל גדול מלא את אולם בית הקפה והתענג באמת ענג רב משיריו הערבים והמושכים את הלב וביחוד מתפקידו האמנותי שהצטיין על הבמה על הצד היותר טוב. היום ומחר יציגו חזיונות מחיי הערבים והבידואים ובודאי יענינו מאד את הקהל וביחוד המבין את השפה הערבית.

המנוח אחמד סאמח אל ח’אלידי מי ששמש כמנהל הסמינר למורים הערבי בירושלים ספר לי כי הוא זוכר את השחקן רחמים ואף קרא בפני משפט ממחזה צרפתי שהעלה על הבמה. הוא היה בעל קומה גבוהה וקול ערב ושפתו הערבית צחה ויפה. ואילו ידיד ערבי אחר ספר כי רחמים (כך היה ידוע בקרב הערבים) ביקר פעמים אחדות בירושלים וביפו ואשתו אלמאזה מלאה אף היא תפקידים חשובים במחזות שהציג, מחזות שעובדו או תורגמו מן הספרות הצרפתית.

רחמים ביבאס הציג גם מחזות ערבים מקוריים כגון המחזה על הגבור ההיסטורי ענתרה אבן שדאד ועוד.

ועוד הוסיף בן שיחי כי הרקדניות הראשונות על הבמה הערבית היו הצעירות היהודיות מבנות דמשק ובירות. באותן שנים לא העיזו הצעירות המוסלמיות והנוצריות לעלות על הבמה. ופעמים רבות מלאו גברים את תפקידיהן של השחקניות.

על רחמים ביבאס אמרו כי היה יהודי מתושבי אלכסנדריה ואלו אחרים אמרו עליו כי היה יהודי מתושבי בירות. מכל מקום אלה שהכירו אותו אמרו עליו כי היה יהודי נאמן וכשר.

אותה ההשפעה שהיתה לבמה ולסרט בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה הלכה וגברה בתקופת המנדאט הבריטי. הסרטים החביבים ביותר על קהל הצופים בארץ ובארצות השכנות היו והנם עד היום הסרטים המצריים.

נופש, הבראה ו“חופי רחצה” של הקיץ הירושלמי

משהגיעו ימות החמה והקיץ להט בירושלים חשו תושבי ירושלים, יהודים מוסלמים ונוצרים כאחד, את מועקת החום וחוסר המים שגבר בעיר בימים אלה. תושבי העיר יצאו לתור אחרי מקורות מים, לטבול בהם גופם ולהרוות צמא היו כאלה שהגיעו גם לחופה של יפו בעסק גדול ובהמולה רבה.

“מקורות מים” כאלה היו מפוזרים בסביבות העיר ובכפריה, ואף בריכות שנחצבו עוד מימי אבותינו נוצלו לצורך זה. זקני ירושלים זוכרים עד היום את המעינות הללו: “עין סילוואן אל פוקה”, “עין סילוואן אל תחתה”, (מעין³² השילוח העליון, מעין³³ השילוח התחתון) “ביר איוב”, “עין אום אל לוזה”, “עין בתיר”, “עין פארה”, “עין אל מורצראץ”, (שנקרא עין אל אועה, ע"י מוזיאון רוקפלר) ואחרים. במימי מעינות אלה צננו גופם מחום היום ולידם רבצו ימים מספר, מעין ימי פגרה של קיץ.

אם לא היה די במעינות ובמקורות מים אלה היו שהרחיקו לכת והגיעו עד “נהר אל ג’רישה”, הוא נחל רובין לטבול במימיו. אומרים שנחל זה תבע מידי שנה קורבן, משך והטביע במימיו צעיר אחד או שנים מתושבי ירושלים.

רחבת הר הבית, שהיתה ברוכה במדשאות ובעצים ומשופעת בבורות מים, משכה מוסלמים רבים לבילוי “סוף שבוע” ברחבה זו. משפחות שלמות ערכו בימי חמישי וששי מסיבות משפחתיות ברחבה זו, וכך כרכו יחד חיי עולם הזה עם חיי עולם הבא. ה“שטחה” השתלבה עם קדושת המקום.

גם היהודים נהגו לכרוך בקיץ הנאות גוף עם הנאות רוח. כשעלינו להשתטח על קברי האבות בחברון, בדרך היינו פוקדים את קבר רחל אמנו, היינו נוטלים אתנו צידה לדרך ועורכים “שטחה” בחברון ביחד עם יהודי העיר. כך בילו יהודי ירושלים עם יהודי חברון בכרמי שכניהם המוסלמיים, שם בין הגפנים ומעינות המים: “לה קשקלה” ו“אל אונקור” נהנו מאווירה הצח והקריר של חברון והקלו מעליהם מעט מחומו של הקיץ.

תושבי חברון פתחו בפני תושבי ירושלים את כרמיהם. כרמי חברון ארחו משפחות שלמות בשכר של שניים שלושה נפוליונים לחודש כולל ארוחות יומיות. הארוחות כללו ביצים קשות, פתות וענבים ששמשו אף הם לפתן ללחם.

תושבי חברון היו ידועים ומפורסמים בקמצנותם (קראו להם קוחאט). תושבי חברון נהגו להכין תבשילים מהענבים. למאכל זה קראו “עונוב טביח'” דהיינו ענבים מבושלים. את הענבים נהגו להכניס אל תוך קדרה ולאחר שהתבשלו הענבים, נתנו למים להתאדות. לאחר מכן היו שמים את הענבים המבושלים אל תוך קופסאות והמאכל הטעים הזה היה מחזיק מספר ימים וממנו סעדו את לבם בקר צהרים וערב.

כשיצאה נפשם של היהודים בירושלים לטבול גופם במים ולהתרענן הם העדיפו את ימה של יפו. הם לא סרו ל“שמורות הטבע” הברוכים בעצים ובמעינות בסביבות ירושלים כשכניהם המוסלמים. פרט למעין השילוח שבו נהגו לבקר כשגאו מימיו. לגאות זו קראו “נפתח באר איוב” (“סי אב’ריו ביריוב”) ולמוצא הקרובה, שבה התחיל להתבסס ישוב עברי קטן.

הים הפתוח ורחב הידיים קרץ לירושלמים, ואז החלה הנהירה הגדולה לים. מתברר שלא רק לרחוץ את גופם במי הים בלבד ירדו ירושלמים ליפו, אלא שהיו למי הים גם סגולות מרפא.

רבים מתושבי ירושלים שחלו בעונת הקיץ ממחלות עור, ופצעים שונים, קוו למצוא תרופה ומרפא בחופה של יפו. מחלות עור מעין אלה היו נפוצות בעיקר בקרב ילדים והתרופה המועילה ביותר לריפוי הפצעים, החבורות ועוד שאר סוגי ה“חרארה”, היתה הרחיצה בימה של יפו.

ספרו עוד שהיו גם מעין מחלות “מסתוריות” שהועיל להן ימה של יפו. היו אלה בעיקר “מחלות” של זוגות צעירים במקרים כאלה היו נשים מיוחדות שהיו נוטלות את הזוג הצעיר לחופה של יפו ועורכות שם סגולות, ורוקחות “תרופות בית”, וכל זה נעשה בשעות הבוקר המוקדמות כדי שעינים זרות לא תראינה.

משפחותיהם של קצבי ירושלים נהגו לצאת לטיולים מאורגנים. ידוע כי הקצבים היו בטלים בעבודה, בימי בין המצרים, בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ימים שבהם לא נהגו לשחוט, ולכן העדיפו לנוח מעבודתם הקשה על חופה של יפו.

אל המשפחות האלה הצטרפו עוד מספר משפחות, שאף הן רצו לעשות כמה אמבטיות (אונוס קואנטוס בניוס). הנסיעה ליפו לא היתה קלה באותם ימים, ימי שלטונה של תורכיה. אחרים ערכו את מסעם הארוך שנמשך שעות רבות בעגלה ואחרים עשו את דרכם ברכבת שהחלה ללכת בין יפו לירושלים בשלהי המאה שחלפה (1892). ההכנות למסע ארוך זה נמשכו מספר ימים. הן הוריקו בעיקר את מטבחיהן הדלים. נטלו אתן צלחות, קדרות, קערות, סכינים וכפות (מזלגות עוד טרם היו בשימוש והם נועדו “לאירופים” פרנקוס בלבד.

אחד מקשישי ירושלים שבילדותו נתלווה אל אמו במסעה ליפו מספר: משפחות רבות מלאו את קרון הרכבת במטלטליהן וביחוד בכלי מטבח. והיו כאלה אשר הצטיידו בפחמים וכיריים וזאת כדי להשתמש בהם, בחוף ימה של יפו לצלות בערבים דגים “שהועלו כליל” על האש, כשהם עוד מפרפרים בין ידיהם וקלחי תירס שאותם נהגו לקלות על האש.

אם חברון קלטה את הנופשים בכרמיה הרי שיפו פתחה בפני הירושלמים את בתי המלון שלה, חצרותיה ומנזריה (לנוצרים בלבד).

יפו לא היתה עשירה בבתי מלון “מפוארים”. היו בה כמה בתי מלון קטנים שהכילו מספר חדרים צרים. ומשהיו החדרים מתמלאים באורחים היו בעלי בתי המלון האלה משכיבים את אורחיהם על גבי מזרונים שאותם היו פורשים בחצר. וכך נהגו “להשכיב” עשרים אורחים הם ונשיהם וטפם על גבי מזרונים בלים בשכר של ארבעה מטליקים, גרוש תורכי אחד, ללילה.

קשישה ירושלמית ספרה לי על בית המלון שבעליו היה נקרא מושון עזריאל הסלוניקאי שאשתו נקראה בפיהם של האורחים בשם “ליזה לה ג’ינג’ירה” דהיינו ליזה בעלת הפשפשים, וזאת על שם הפשפשים ששרצו במזרוני בית המלון, ושאותם עסקו האורחים בהשמדתם במשך כל שעות הלילה, ורק בשעת הבוקר המוקדמות זכו לחטוף שינה מתוקה למספר שעות.

בתי מלון אלה נועדו בעיקר ללינת לילה. את ארוחותיהם הכינו האורחים במו ידיהם בשעות הבוקר המוקדמות. ורק בשעות הערב זכו לטבול בימה של יפו גברים לחוד ונשים לחוד בכותונותיהם לעורם.

מספרים כי ביפו היתה קיימת חצר גדולה שנקראה בשם אל קורטיז’ו דא לוס ג’ידיוס" או “איל קורטיז’ו דיל כולל”, חצר היהודים או חצר הכולל. אל החצר הזאת נהג הכולל הספרדי בירושלים לשלח את מעוטי האמצעים כדי להתגורר בחדרים ללא כל תשלום.

על “בתי המלון” שהיו קיימים בארץ בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה כותב המנוח ד"ר א. רופין, בספרו “פרקי חיי ראשית עבודתי בארץ” (1907–1920).

“מי שנאלץ ללון לילה אחד “בבית מלון” מסוג זה, מובטח היה שימצא שכנים הרבה במיטתו. מן הראוי היה לכתוב מאמר על עולם החי של המיטה בארץ ישראל”.

עולי הרגל והצליינים שעלו לירושלים בימות החמה מצאו מקום נופש והבראה במנזרים של ירושלים.

ספר לי המנוח עיסה טובה, מי ששמש במשך כל חייו כמוכתאר העדה היונית הערבית האורתודוכסית בירושלים כי הפטריארכיה היונית האורתודוכסית נהגה לתת מכתבי המלצה לנזקקים שבקרב בני העדה להתארח בחדרי המנזרים שהיו נתונים לפקוחה של הפטריארכיה הירושלמית. מכתבי המלצה מעין אלה נתנו גם למבריאים מבני העדה הארמנית והלטינית.

כך שמשו המנזרים מעין “בתי הבראה” כפי שהם נוהגים בימינו.

כך היתה עונת הקיץ מלאה אירועים. עונה זו היתה בתנועה מתמדת, עגלות, חמורים ושאר “כלי רכב” הסיעו את תושבי ירושלים לעדותיהם השונות למקומות מקודשים והרחיקו לכת עד צפת וטבריה. וכך “כרכו” בצוותא³⁴ את חיי העולם הזה עם חיי העולם הבא.

בנקים בירושלים של ראשית המאה

באחד מימי אוגוסט של 1964 בקרתי בארכיב משרד החוץ הצרפתי בפריז, ונתקלתי במכתב שהיה מתויק באחד התיקים. בראש המכתב היה רשום שם המוסד: “בנק ולירו ושות'”, נוסד בשנת 1848 ועל ידו המשפט Correspondent a jerusalem du compte d’Escompte de Paris. שפרושו שהבנק שמש כנציג הבנק דיסקונט של פריז. הוא נשלח מירושלים ביום 16 באוגוסט 1887, לקונסול הצרפתי בקושטא. בו מודיע הבנק שהעביר לקונסול הצרפתי בירושלים, עפ"י פקודת אחד הבנקים בפריז, סך של 4,800 פרנק לפקודת המנזר האטיופי (החבשי) בירושלים, וזאת בהתאם להוראת המלך יוהאן מחבש.

מכתב זה שגיליתיו בנכר רחוק מירושלים עורר בי התרגשות, זכרונות וגעגועים לירושלים עירי ולשר ואלירו, שזכיתי לראותו פעמים מספר בשנות ילדותי בירושלים העתיקה של אותם ימים.

ספורים רבים התהלכו בקרב תושבי ירושלים, יהודים ולא יהודים כאחד, על הבנק הראשון שנוסד בירושלים. אני עצמי לא זכיתי לראות את הבנק, אולם שמעתי אודותיו מפי זקנים וישישים. הבנק שכן בצידו השמאלי של רחוב דוד, סמוך למלון אמדורסקי, בעיר העתיקה. פרוזדור צר וארוך הוביל לשני חדרים קטנים של הבנק אשר הוגדר בימים ההם בתואר: “ראשון הבנקים המסחריים היהודיים והגדול שבהם”. מספרים שלבנק ואלירו היה שותף גם חיים אמזליג (1916–1824), שכהן כסגן הקונסול הבריטי ביפו ועזר בשעתו לרכישת אדמות ראשון לציון.

זקני ירושלים נהגו לספר כי בבנק זה נהגו לשקול את הנפוליונים במאזנים מיוחדים. ועוד מספרים כי בשעה שקופת גדוד הצבא התורכי שחנה בירושלים, היתה ריקה, שלם הבנק את משכורותיהם של החילים והקצינים, “עד יעבור זעם”, דהיינו עד שהאוצר בקושטא יפרע את חובו.

בסמוך לבנק זה ברחוב הבטראק, ליד הכנסיה הגרמנית שכן בנק קטן אחר, הוא הבנק של בנין התימני העדני.

ירושלים לא הסתפקה לאורך ימים בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה בשני הבנקים הקטנים של ולירו ושל בנין. כשם שהוקמו קונסוליות של מעצמות גדולות וקטנות, כך הלכו והוקמו בנקים של כמה מעצמות שהיו מעונינות בפתוח קשרי מסחר עם הארץ. כך נוסד הבנק “קרידיט ליונה” הצרפתי שפקידיו היו בעיקר בוגרי בית הספר הצרפתי “לה פריר”, מבני משפחת איוב עטאללה ועוד. מספר פקידים מוסלמים עבדו בבנק הממלכתי “בנק עותומאן”. הנוער המוסלמי טרם חדר “לבנקים של המעצמות הגדולות”, שכן לא התמחה בכתב נאה ויפה בצרפתית כפי שהתמחו בוגרי בית הספר של האחים הצרפתים ובוגרי בית הספר של “חברת כל ישראל חברים”.

זקני ירושלים יודעים לספר כי בתקופה העותומאנית היה בירושלים עוד בנק בשם: “בנק קומרסייל די פלשטין”, שנוסד ע"י אנשי עסקים יהודים וערבים. לא עלה בידי למצוא ידיעות ופרטים נוספים על מייסדיו והיקף עסקיו.

ליד הבנקים האלה הוקם ה“בנקו די רומא” האיטלקי, הבנק “טמפל גזלשפט” הגרמני, והבנק החביב שלנו “בנק אנגלו פלשטינה” שמקום מושבו היה בקומה השניה של אחד המבנים שעל יד שער יפו. אולם למעשה הכרנו אנו תושבי ירושלים, את הבנק באמצעות מנהלו ד“ר יצחק לוי. הספרדי מהבלקן שהיה שופע חיים ומרץ, ובשפמו הלבן דמה לאחד מפקידי משרד החוץ הצרפתי. ד”ר יצחק לוי זכה גם לעזר כנגדו שלא נפלה ממנו במרצה ובחריצותה, זו היתה מאדאם לוי, מנהלת בית הספר לבנות של כי"ח בירושלים, שתלמידותיה, כבדוה ויראו ממנה כאחת.

בפתחו של בנק אנגלו-פלשטינה עמד “קוואס” וקבל בכבוד רב את פניהם של נכבדי ירושלים לקוחות של הבנק. התפארנו ב“קוואס הבנקאי” הזה כשם שהתפארנו ב“קוואס של הראשון לציון שלנו”, החכם באשי. אחד סמל קמח והשני תורה. שכנינו הערבים נתנו באותן השנים אמון מלא ב“בנק הלאומי” שלנו יותר מכל הבנקים הזרים.

פקיד בנק בתקופת השלטון העותומאני, נמנה בין “חשובי ונכבדי העיר”. חשיבות רבה היתה נודעת לו הן בתוך כתלי הבנק והן מחוץ לכתליו. פקידי הבנקים יהודים ולא יהודים דמו לקונסולים צעירים, הליכותיהם היו “הליכות של נסיכים”. הם התהלכו בחליפות מפוארות ובנעלים מצוחצחות. שעון הזהב תלוי בחזיותיהם ומוט נאה בידם. אחד מפקידי הבנקים האלה זכיתי לראות בילדותי, את בכור בנבניסטי, שעבד בבנק ולירו, ושהתגורר באחד הבתים העומדים וקיימים עד היום בקרבת קולנוע עדן. עליו מספרים כי אף בשעה שהיה נגש לכתוב שיק, היה מהרהר ומעמיק לחשוב תחילה, נוטל היה את העט עם הצפורן שם אותה בין אצבעותיו עושה בעט סבוב באויר, כאילו תחילה כתב את השיק באויר, ולאחר מכן היה ניגש בדחילו ורחימו לכתוב את השיק בכתב צרפתי מסולסל, כתב שדמה לכתב שבתעודות הצרפתיות מימי לואי הארבע-עשר.

בקור הלקוח בבנק היה מלווה בחשיבות רבה, שכן הלקוחות הנכבדים, היו פקידי קונסוליות, סוחרים אמידים, ראשי המנזרים הנוצריים וגבאי הכוללים שלנו. בקורים אלה בבנק לא נעשו על רגל אחת. הדרך לא אצה להם, ולבנק היתה מערכת נמוסים משלו. הלקוחות הללו נהגו לסור לחדרו של מנהל הבנק או סגנו, שוחחו תחילה על ענייני השעה, שתו קפה בצוותא, קפה שהוגש ע"י הקוואס. לאחר כל זה היו ניגשים לעניני עסקים, כשהעיסקה נגמרה היה המנהל או סגנו מלווה אותם בכבוד עד לפתח הבנק.

מה היו הדרישות שפקידי הבנקים נדרשו למלא אותן כדי שיזכו להתקבל למוסדות נכבדים אלה. בראש ובראשונה כתב יפה ונקי. נמוסין ויחסי ציבור. שני מוסדות למסחר היו בירושלים בית ספר למסחר העברי ובית ספר למסחר של העזרה. בוגרים אלו היו רצויים ומקובלים. ואילו בוגרי בית הספר של הכי"ח היו מעודפים על פני אחרים.

שאלתי את אחד הפקידים הראשונים שעבדו לאחר מלחמת העולם הראשונה בבנק אנגלו-איג’פשיין ולאחר מכן בבנק ברקליס ד.ק.או. (דומיניון קולוניס אנד אובר סיס), האם בימיכם היו שביתות ועצומים כפי שנהוג כיום השיב לי לא רק שענינים כאלה היו בבחינת בל יראה ובל ימצא, אלא שאף שעות עבודה קבועות לא היו. כל פקיד עבד עד אשר היה משלים את המאזן באותו יום ולאחר מכן היה הולך הביתה. פעם נגשה הגברת פלומר, רעיית הנציב העליון לאחד מפקידי הבנק וראתה כי העניבה שבצוארו לא היתה “מונחת כראוי”, נגשה למנהל והתלוננה על הפקיד הרשלן הזה. אסור היה לנו לעשן בבנק ואילו לשתות קפה, תה, עוגות, וכריכים כפי שנהוג היום, מאן דכר שמיה. כל כניסה לבנק בימי ילדותנו היתה בה הרגשה של יראה וכבוד. ואין פלא איפוא כי בנות ירושלים באותם ימים תלו את עיניהן אף “בשליח” קטן שעלה בגורלו להתקבל לבנק כעובד זוטר.

ואכן אירע כי בירושלים של אותם ימים, התקבל צעיר כשליח בבנק ובמרוצת השנים עמד בראש הבנק הזה, ונחשב לאחד המומחים בארץ בעניני בנקאות.

הבנקים לא היו מפוזרים ברחבי העיר ולא היו להם סניפים. כלם התרכזו בכניסה לשער יפו ובסביבתו, והלקוחות לא היו צריכים לכתת רגליהם למרחקים כדי להזקק לשרותי בנק.

הבנקים היו מוסדות שהכל רחשו להם כבוד. שודדי בנקים לא היו בימים ההם ושיקים ללא כיסוי היה מושג בלתי ידוע בימים ההם. די היה במוטו של הקוואס בשער הבנק כדי להרתיע “אורחים” לא רצויים בבנק.

הבנקים השרו על העובדים בהם, אווירה של בטחון. כל עובד שנכנס לבנק ידע כי בתפקידו זה הוא חייב להוציא גרוש ולהניח גרוש בצד.

מדת החסכון היתה טבועה בנשמתם של תושבי ירושלים. קופות פנסיה לא היו קיימות בימינו וכל אדם דאג לשמור את הגרוש הלבן ליום השחור. ואירע לפעמים, בטרם היות הבנקים, שאנשים הפקידו את צרורות כספם אצל בעלי בתים נאמנים וישרים אשר קבלו עליהם לשמור את צרורותיהם הקטנים.

ירושלים היתה ספוגה מימרות ומשלים על ערכו של החסכון. בעלים התריעו על “בזבוזן של עקרות הבית”, שלפעמים “התמרדו” נגד קמצנות בעליהן, ואילו הבעלים היו חוזרים ומשננים להן את מעלותיו של החסכון. אחד המשלים החביבים ביותר היה המשל הספרדי “כין כומו אי דישה דוס ויזיס מטי לה מזה”, דהיינו מי שאוכל ומותיר עורך פעמים את שלחנו.

אולם על אף פזרנותן של עקרות הבית, נהגו בסתר לבן להניח במטפחותיהן שהטמינו בתחתית תיבות העץ (אלה הכספות של אותם ימים) מספר מטבעות שאותם היו “מוציאות לאויר העולם” בשעה שהבעלים נמצאו “במים אדירים”, דהיינו בתנאים כלכליים קשים.

מחוזות, קרקעות ומטבעות בתקופה העותומאנית

מאחר שבספרי “ירושלים תמול שלשום”, עסקתי בשלהי תקופת השלטון העותומני, אמרתי לפרט בקצרה את החלוקה האדמיניסטרטיבית, את סוגי הקרקעות והמטבעות באותה תקופה, בתקוה שהסברים קצרים אלה יהיה בהם כדי להאיר במידת מה את עיני הקוראים.

“וילאיה” (וילאיאת) – גליל בראשו עמד ואלי.

מותף רפייאת או סנאג’יק – מושל מחוז בראשו מותצרף.

קאימקאמיה או קצ’וואת – בראשו קאים מקאם קצין מחוז.

מודיריאת – אזור שבראשו עומד מודיר.

קריה – כפר.

קרקעות. –

אראצ’י ממלוכה – אדמות בבעלות פרטית.

אראצ’י מירייה – קרקעות השייכות למדינה.

אראצ’י מווקופה – קרקעות השייכות למוסדות דתיים.

אראצ’י מתרוכה – קרקעות בבעלות משותפת.

אל אראצ’י אל מוואת – אדמות שאין לשום אדם זכות בעלות.

מטבעות. –

במסחר היה הגרוש שנקרא בשם “שורוך” ובאדמיניסטרציה נקרא הגרוש צאע'. “השורוך” היה שונה מוולאייה אחת לשניה ולפעמים אף בערים השונות של אותו מחוז. אף מחיר המג’ידי היה שונה. בבירות היה ערכו 23 גרוש וביפו

1. כן היו קיימים הבדלים במשקלות. כל ההבדלים האלה במטבעות ובמשקלות הטרידו במידה רבה את אנשי המסחר.

בכינוי "ח’אווג’ה כינו את אלה שאינם מוסלמים. ואילו בשם אפנדי כינו רק את פקידי הממשלה.

ההוראות על שינויים בסוגי המטבעות היו מתקבלות ממשרד האוצר בקושטא. הוראות אלו הועברו לכל המחוזות הראשיים.

תודתי נתונה לארכיון ההיסטורי של עירית ירושלים על מספר תמונות המקשטות את ספרי

לרבקה כלתי

וליורם חתני

מוקדש ספרי זה באהבה

הקדמה

זה הוא החלק השלישי בסדרת ספרי החדשה, “ירושלים תמול שלשום”, והספר העשירי, על ירושלים העתיקה, עדותיה ושכונותיה, היוצא לאור בהוצאת ראובן מס.

לא דמיתי בנפשי, כאשר התחלתי לפרסם לפני עשרים שנה בערך, את רשימותי הראשונות על ירושלים בימי ילדותי, כי אגיע עד הלום.

וכפי שנהגתי בשני החלקים הראשונים של “ירושלים תמול שלשום”, אספתי גם בחלק זה הגורנה, רשימות ומאמרים שפרסמתי אשתקד. רשימות שראו אור בקובץ הספרותי השנתי “שבט ועם” היוצא לאור על ידי ועד עדת הספרדים בירושלים, בירחון “במערכה”, בטאון הציבור הספרדי ועדות המזרח, כן בירחון “ירושלים הבירה”, היוצא לאור מטעם עירית ירושלים, ועוד.

צרפתי לרשימות אלו פרטים נוספים והשתדלתי להרחיב את יריעתן.

הפרק, המספר על חנויות ובתי מסחר שנעלמו משווקיה ומרחובותיה של העיר העתיקה, שבה את לבי והשתדלתי להעלות עוד זכרונות, במידה שהדבר עלה בידי. קטע רחוב זה, המשתרע כיום מבנין עירית ירושלים ועד לרחובות האפלים והמקומרים, מעלה בזכרוני, כל אימת שאני עובר דרכו, זכרונות שקשה לי להפרד מהם. חלק זה של העיר שמש במשך עשרות בשנים לב לבה של ירושלים. עד היום כשאני מסתובב ברחובות אלה, מעלה אני בדמיוני את החנויות שעמדו ואת הסוחרים שסחרו בהם. רואה אני בדמיוני את הסוחרים ובעלי המלאכה שאותם הייתי רואה בילדותי.

לא את כול הסוחרים ובעלי המלאכה הזכרתי בפרק זה. רבים נעלמו ממני, וכשנתפרסמו רשימות אלה בירחון “ירושלים הבירה”, עוררו זכרונות נשכחים אלה בלבותיהם של בנים ונכדים שאבותיהם עמדו על משמרתם, ולא נטשו בנקל את חנויותיהם ובתי מסחרם, והחזיקו בישוב היהודי בעיר העתיקה.

ציינתי בהזדמנויות שונות כי אין ספרי עוסקים בתולדותיה של ירושלים, ואין בהם דברי מחקר. אני משתדל, להעלות פרקי הווי וזכרונות על ירושלים ובניה, ועל ידי כך מתכון אני לגרום נחת לבניהם, ולצאצאיהם של אלה אשר נולדו, גדלו התענו וסבלו למען ירושלים.

אין ספרי אלה אלא, מצבת זכרון דלה לאותם אבות ואמהות בני־ירושלים אשר הולכים ונשכחים כמת מלב.

נוסף לרשימות שאני מפרסם בשנים האחרונות בירחון “ירושלים הבירה”, על הווי ירושלים, החלו רשימותי להתפרסם בשנה האחרונה גם בתוספת של העתון “מעריב”, “כאן ירושלים”, ואף כמה מספרי הראשונים יצאו לאור במהדורות אחדות. אכן מודה אני שאהבת ירושלים היא הממריצה אותי להמשיך וללקט את נקודות האור והסבל המפוזרות בסמטאותיה ובשווקיה שרבות מהן “עלו בסערה” ואינם עוד.

שלמי תודה לרעיתי, המעודדת, המסייעת בידי להמשיך בעבודתי זו.

ולבעל האכסניה מר אורן מס, הממשיך את מפעלו המבורך של סבו, המוקיר את ירושלים ואת אלה המעלים את זכרה, שלוחה תודתי והוקרתי.

י. י.

כ“ח סיון תשמ”א

מבוא מאת פרופ' שמואל אביצור

העשירי לספרי ירושלים של יעקב יהושע

לפנינו העשירי לספריו של יעקב יהושע על ירושלים בשנים־שלושה דורות האחרונים. נקווה שהוא רק משלים את המניין הראשון ולא מסיים את מכלול ספריו על עיר הנצח, שהיא במסורת שלנו גם שמחת עולם. ספר זה הוא גם שלישי בסדרה של “ירושלים תמול שלשום”, שעניינה אורחות חיים ופרקי הווי בעיקר של יהודים, אבל לא רק של יהודים בעיר במאת השנים האחרונות, או יותר נכון מיובל עד יובל וחצי שנים לפני קום המדינה, כשהספר הראשון מוקדש לציון מלאת מאה שנה לכינון עירייה בירושלים.

פרקי חיים והווי אלה הם פרי לקט מסור ממושך וקפדני של המחבר במשך שנים רבות, הן מפי ישישים וישישות, מתוך ספרים ועיתונים, ביחוד מהעתונים הערביים מראשית הופעתם בארץ בשלהי התקופה העותומאנית, מ“נבירה” במסמכים ארכיוניים וקודם כל של העיריה; וכן לא מעט מזכרונות הילדות של המחבר מימי השלטון התורכי ושנות נעורים, התבגרות ובגרות, לימודים ועבודה בתקופת המנדאט¹.

בהקדמה לספר הראשון בסדרה שראה אור בשנת 1977 ראיתי צורך לציין כי נתונים שנאספו מפי ישישים אינם יכולים להיות מדויקים, באשר דברים ואירועים נטשטשו, התרככו² ונראים היום באור אחר, כי הזמן עשה את שלו. מכאן שלעתים לא נדירות הרצוי, כמעט בהיסח הדעת, נהפך למצוי. ונוסיף כעת שההליכים והאירועים של הימים ההם נראים ומתוארים על ידי “עדי ראיה” וחיים אלה השתקפו ותודעתם חודרת להכרתם, ברוח של הזמן הזה. הגבלה זו חלה עוד יותר על השאוב מהעתונות, ביחוד הערבית (כי ביחס לעברית יש לנו מקורות מקבילים וניתן להשוות), בשל הצנזורה מצד אחד ושקוליהם של הכותבים, העורכים וביחוד בעלי המאה והדעה – המול"ים – שקבעו על מה ואיך לספר ואודות מה לא; מה להבליט ואף להפריז ומה להעלים או ליפות.

עם זאת התהליכים העיקריים, הארועים החשובים והעובדות הקובעות זכו לציון בעתונות ונחרתו עמוק עמוק בזכרון של אנשים רבים, גם אם לא במלואם ודיוקם.

בספר זה חושף המחבר את אותם מגזרים³, או פינות חיים שלא טופל בהם ביסודיות, לא נגע או כמעט לא התייחס אליהם בספריו הקודמים. הוא מתאר את מה שהתרחש (ופה ושם עוד מתרחש) בתחומי חיים אלה על כל הסובב אותם בימים עברו. יעקב יהושע מעלה מתהום הנשייה את התרבוש, אותו כיסוי ראש, תורכי כביכול מימים ימימה, שסימל או יחס את החובש אותו בהשתייכות לקיסרות העותומאנית וכעין “תעודת זהות” להזדהות ונאמנות עם הקיסרות. ואותם האנשים שהזדרזו לעשות זאת בעקבות הפקידות התורכית, כגון האפנדים הערבים, ראשי ועסקני הישוב וסתם “יהודים טובים” כלל לא תיארו לעצמם, כי כיסוי ראש זה אינו תורכי מדורי־דורות, שמוצאו־מקורו מארצות הבלקן הנוצריות שהיו תחת שלטון תורכי אשר רק, בגלגולו האחרון התאזרח ככיסוי ראש לאומי תורכי וזאת בשנות הארבעים של המאה הקודמת, פחות מיובל שנים מ“שלשום” של ירושלים לפי מונחי הזמן של המחבר.

פולחן התרבוש נמשך כשבעים שנה והוא דעך בקצב די מהיר בתקופת המנדאט. בהקבלה לתרבוש באים גם תיאורים של כיסוי ראש שקדמו לו (מצנפות) או באו אחריו (כובעים ומגבעות).

ומהקרקפת לפנים ולהדרם לפרק על שפם וזקן, על דאגה לטיפוחם, הפרזה בחשיבותם לתדמיתם והגבריות שבהם, לסמל המעמד החברתי, לגיל ואף להשגות ושאיפות. ובל נשכח שבתקופת המנדאט חל “פיחות” מסויים בערכם וחשיבותם של הזקן (יותר) והשפם (פחות) ואילו ככיסוי ראש ערבי לאומי דחקה הכפייה הבדווית את התרבוש התורכי.

מתוך חיים והווי מענין מאד ואקטואלי בכל זמן ומקום ושוב להבנת העבר הלא רחוק – וביחוד תוכן־חייהם של בני ירושלים היהודים בערוב ימיהם: לפני הקמת בתי זקנים של סף וראשית־המאה או בתי אבות של ימינו; חלקם ומקומם של ישישים אלה בתוך המשפחה וכן הבודדים שמחוץ למסגרת המשפחתית. ואלה הבודדים, היו לא מעטים, באשר מדובר עוד על זמנים, כשחלק די ניכר, אם כי פוחת והולך (משלשום לתמול) מהעולים לירושלים באו כדי למות בה. וכאן לפנינו תאורים יפים כיצד השתלבו הישישים, ועוד יותר הישישות בפעילות חברתית: בעזרה לנזקקים (והכוונה לא רק לצדקה או עזרה כספית אחרת שהיא מחוץ ליכלתם⁴) בהיענות לקיים מצוות שונות של שליחות מצווה, בעבודה ממשית לטובת הפרט והכלל, במלאכת כפיים מסורה בכל נפשם ומאודם (ולמען הדיוק צריך לכתוב מלים אלו קודם כל בלשון נקבה) וכיצד יכלו לראות את עצמם כנחוצים, רצויים ומועילים, לקרובים ולרחוקים יותר, ולא להרגיש את עצמם כמטרד, דוגמת תופעה הפוכה השכיחה בימינו.

המחבר לא פסח על שנים מאוחרות יותר: הזמנים הקשים, רבי הסבל של מלחמת העולם הראשונה החל מגיוסים והחרמות וכלה במצוקה כללית – מחסור בכל עד כדי תת תזונה ואף רעב ממש.

פרטים מעניינים רבים ובהרחבה ימצא הקורא בתיאור דרכי המסחר בעיר. לא רק תכולת החנויות ואורחות חיים סביב מקח וממכר, אלא ממש מעין קטלוג (“דירקטוריה”) עם פירוט מלא של העסקים למיניהם וגווניהם, תוך ציון שמות הסוחרים ואיתור מדוייק של חנויותיהם. רבים מהבאים לירושלים, אף בני העיר עצמם, מהדור שלנו מדמים להם כי רחוב דוד הינו שוק הומה ומרכזי מקדמת דנא ממש ונראה להם כי הנו ותיק יותר משלושת השוקים העתיקים באמת – שוקי ערב המחברים את רחוב דוד עם רחוב הגיא היורד משער שכם ולא כך הוא. המחבר עומד במיוחד על מקומם ומעמדם של הסוחרים היהודים בעיר העתיקה שהיו הגורם הדומיננטי בחיי המסחר בעיר, כיצד נראו שוקי ירושלים בשממותם בשל חנויותיהם הסגורות בימי שבתות ומועדי ישראל והבליטו בזה, יותר מכל הוכחה אחרת על משקלם בסחרה של העיר. שינוי במצב התחיל לאחר המאורעות של 1920, גבר לאחר המאורעות של אב 1929, ופני הדברים השתנו לחלוטין תוך־ ולאחר־המאורעות של 1936־1939.

בתיאור חיי המסחר משובץ תהליך מעניין ואופייני המורגש מאוד בירושלים הערבית ואינו מוכר לציבור היהודי, אשר תחילתו עוד מתמול, והוא גבר והורגש במלוא תנופתו בסוף שנות המנדאט ובעיקר בזמן השלטון הירדני: הכוונה “לחדירה החברונית” ל“כיבוש” עסקי מסחר וענפי פרנסה שונים על ידי יוצאי חברון המהווים כיום חלק די ניכר של תושבי מזרח ירושלים. תהליך זה מעורר אי שביעות רצון ואפילו קנאה בתושבי ירושלים הותיקים הרואים את עצמם מקופחים בשל כוחם ותקיפותם של “מוכרי כוסות רוח” (תוצרת חברון רמז למעמד נחות), שנהיו סוחרים גדולים.

בנתונים על יחסי אנוש ואורחות חברה שבין סוחריה היהודים של ירושלים, שלובים גם פרטים על מגביות שונות שנעשו ביניהם לצרכי מתן בסתר ולא בסתר לנצרכים יחידים, ולמשימות צדקה קבועות כמו קמחא דפסחא.

מתוך נוסטלגיה וחרדה מובנות, מפרט המחבר את השינויים שחלו בעיר העתיקה המסחרית; כיצד חנויות למזכרות וחפצים שונים לתיירים, דחקו את החנויות המסורתיות למיניהן שנועדו לספק את צרכיהם החיוניים של תושבי העיר. הוא גם לא שוכח לציין שהתכנית לחשיפת חומת ירושלים לאורך רחוב יפו, תוך סילוק מבנים עם חנויות בקומותיהם הראשונות, היתה של מהנדס בריטי, אלא ששלטונות המנדאט והממלכה האשמית לא העיזו לבצעה. ודאי שאין הוא מזדהה בכל עם אותו סופר ערבי אשר כתב כבר בשנת 1953 “אלקודס יוק” (בתורכית ירושלים איננה; על משקל מלטה יוק) אבל הוא מבין לליבו וחש כמוהו געגועים לאותה ירושלים של תמול שלשום שכה הרבה להעלותה בחיבה רבה בכתביו.

עשרה ספרים ומאמרים רבים (שלא כולם כבר רוכזו) של מחבר אחד על ירושלים תוך כעשרים שנה, מעלים שפע עובדות, זכרונות, רשמים וחוויות בממדים שלא נכתבו לפניו. זאת היא תרומתו הרבה של יעקב יהושע לבני דורנו ולדורות הבאים. ונחייה בתקווה שנזכה עוד לכתבים נוספים שתעניק לנו קרן השפע זו, פרי שקדנותו, חיבתו, עינו החדה ואוזנו הקשובה של המחבר בכל הקשור בירושלים של תמול שלשום הן לנו אנשי ירושלים היום ולעם ישראל כולו של מחר ומחרתיים.

שמואל אביצור

חלק ראשון

על הדרת זקן־פנים, שפם ותרבוש אשר היו ואינם

"ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את זקנם…

ויגידו לדוד וישלח לקראתם כי היו

האנשים נכלמים מאד ויאמר המלך שבו

ביריחו עד יצמח זקנכם ושבתם."

(שמואל ב' ז' ד־ה).

הזקנים והשפמים שאנו רואים כיום ברחובותינו אינם מדברים אל לבנו. בילדותנו, ראינו זקנים ושפמים שהסתכלנו בהם ביראה ובפחד⁵ אשר התהלכו בקרבנו בכבוד. רבים מבעלי הזקנים האלה, נראו בעינינו כמלאכי שרת, והזכירו לנו את הצדיקים והחסידים היושבים בגן־עדן ועטרותיהם בראשיהם.

אנו, הילדים, אהבנו להתקרב אליהם, לנשק את כפות ידיהם החלקות והרועדות. וכשהיינו ניגשים אליהם היו מביטים אלינו בחיבה ומתנחמים בלבם, שעוד לא נשכחו מלב.

כלנו – יהודים, מוסלמים ונוצרים, גידלנו זקנים. צנועים היינו, ספוגים אהבת אלוהים ואהבת הבריות. לא גידלנו זקני פרע. לא הפרזנו ולא התגנדרנו בהם. הם לא הטילו מורא ופחד. שונים היו זקניהם של אנשי הכמורה מהעדות הנוצריות המזרחיות, שאותם פגשנו בסמטאותיה של העיר העתיקה, ואשר הטילו עלינו מורא.

אנו ושכנינו המוסלמים לא הרחקנו לכת בטיפוח זקנינו. נהגנו במידה ובמשורה. המסורת המוסלמית אומרת כי רשאי אדם לגדל זקן עד שיוכל להחזיק אותו בכף ידו (קבצ"ת יד). לפי חכמי המסורת, מעיד זקן גדול על טמטום וטפשות. זקן המתפשט לרוחב מעיד על מיעוט שכל ואילו זקן “מצומצם” וקטן מעיד על טעם טוב.

אולם הזקן לא שמש אך ורק לטעם טוב ולהדרת פנים. הוא נועד לשמש תפקיד נכבד בחיי יום־יום.

כלנו נתנו אמון בבעלי הזקנים, בין אם גדלו בלחייהם של נכבדים ואצילי עם ובין אם גדלו בלחייהם של פשוטי עם, אנשים ישרים ותמימים. וכשם שאבותינו הקדמונים ביקשו, כסמל לקיום הבטחות, לשים את היד תחת ירך, היו בעלי הזקנים מסתייעים בזקניהם לחיזוק ההתחייבות שיקיימו הבטחתם.

כלנו, יהודים וערבים כאחד, נעזרנו בזקן. את הנחת אצבעות ידינו על זקן זולתנו לווינו במילי נועם שנבעו מעומק הלב. “ג’אנום פור איסטה ברב’ה” , או “אבוס דהנך” אני מוכן לנשק את זקנך, או עשה למען הזקן הזה.

ואם יצא המבקש מאוכזב ועמד בפני שוקת ריקה, היה אומר לעצמו “סי ריין די מי ברב’ה” , או “צ’חק עלה דקני”, שם את זקני ללעג ולקלס.

שונה היה מצבם של השפמים. הם היו “קלי דעת” יותר. לא תמיד סמכנו עליהם. לפעמים יראנו אותם. שפמים נועדו בעיקר לנוער, לא לזקנים ולישישים. לפעמים נועדו להוליך את התמימים והישרים שולל.

הנוער, ה“שבאב” הערבי, גידל וטיפח את שפמו לא כסמל לרדיפת צדק או רצינות בקיום הבטחות. כל נער שרצה להופיע כגבר בעמו, “לעשות רושם” על חבריו, וביחוד על המין היפה, סלסל את שני קצות השפם כלפי מעלה, כשני חודי פגיונים. אם נועדו זקנים לאנשי תורה, נועדו השפמים לאנשי מסחר ולאנשי מעשה מעורים בחיי יום יום; בעיקר להבלטת כבוד בעליהם. אדם שהיה מחזיק בשתי אצבעותיו בשני קצות שפמו ואומר “בשרפי”, כלומר בכבודי ובכבוד השפם אני מבטיח, היתה הבטחתו הבטחה. ואם חלילה נחל איש דברו אכזבה לא היה מהסס להכריז קבל עם ועדה כי אותו שפם אינו ראוי לשמו.

שפם הדור מטופח ומחודד שימש פיתוי לצעירות, שרצו להינשא לבחורים עטורי שפם. אותה שעה, כשהמלכודת נפרשה לרגליהן של צעירות עניות, שנפשן בכתה במסתרים וביקשו להינשא לחתן עובד, חרוץ, שהרויח את לחמו בזיעת אפו, היו האמהות מזהירות את בנותיהן בשירים ובחרוזים (שחברו בעצמן). בחרוזים ההם ביקשו את בנותיהן שלא יסתכלו “ביופיו של שפם”. בעלי שפמים אלה הם בבחינת משענת קנה רצוץ, וכל רצונם לרוות את צמאונם בכוסיות עארק, שהיה בשפע בבתי המרזח הקטנים בעיר העתיקה.

שפמים אלו של “פושטאקיטוס” (הולכי בטל) שנואים היו על האמהות שכנראה נכוו מהם בעבר, וביקשו להזהיר את הבנות, שהרי אין בהם לא תורה ולא דרך ארץ, ואין הם מבשרים טוב לעתידן.

אולם לצידם של זקנים ושפמים אלה ראיתי בילדותי את שפמיהם של הסוציאליסטים בני העליה הראשונה והשניה. שפמים אלה כאילו נועדו “לתקן עולם במלכות שדי”, אלה היו עבותי שיער שחור. שפמים, שלא עלה עליהם תער אלא לעתים רחוקות. נדמה היה כי שפמים אלה לא נועדו אלא להפגין את הרוח הליברלית והדימוקרטית, שאותה הביאו מהמערב למזרח שכרע תחת עולה של העריצות.

שפמים הדורים ומטופחים לפי כל חוקי וכללי האופנה האירופית הצרפתית היו שפמיהם של המורים והמנהלים של האליאנס. היו אלה שפמים לבנים, בעלי עבר במוסדות כי"ח בארצות המזרח. שפמים אלה הביעו ביטחון עצמי, יהירות, גאווה והכרת ערך בעליהם. כל זעזוע קל בשערות הלבנות של השפמים האלה עלול היה להפר את שלוותנו. משום כך חששנו להעלות את חמתם.

שפמים של פשוטי־עם, אנשי הפרולטריון, נועדו להטלת מורא ופחד. וביחוד אם עלה בידי בעל השפם להפוך אותם לשני חודי חרבות. עינים בוערות ושפם מעין זה הספיקו כדי להרתיע כל מי שהעז להתגרות בבעליהם; שכן מיד היו משמיעים איומים בהחזיקם בשני קצות השפם בשתי אצבעות.

בילדותי הסתכלתי ביראת כבוד בשפם הקוואס של הראשון לציון אהרון בכר. ביחוד נהניתי כשהיה מעביר את אצבעותיו על שפמו לאחר שהריק אל בטנו כוסיות אחדות של עראק. סלחנו לו על כך, מפני ששפמו הלבן גונן, יחד עם החרב העגולה שנשא על ירכו, על החכם באשי מפני בעלי אגרוף.

את בן־ציון דכש, בעל בית הקפה הידוע בעיר העתיקה, לא ראיתי מעודי. אך את בנו אני פוגש לפעמים ברחובות ירושלים. הוא מספר כי שפם־אביו השליט סדר ומשמעת בבית־הקפה, שהמה אורחים יהודים וערבים כאחד. הוא נהג לשבת באחת הפינות וממקום שבתו השקיף שפמו המחודד על פני כל היושבים והעומדים; וזכר לאותו שפם של האב ראיתי בפניו של הבן.

טורקיה עודדה וטיפחה זקנים ושפמים; כיבדה והוקירה אותם. קציני צבא, שפגשתי בשנות מלחמת העולם הראשונה בירושלים, נהגו להעביר את אצבעותיהם על זקניהם ושפמיהם בהנאה רבה. הם כיבדו לא רק זקנים של בני עמם אלא גם את זקניהם של בני כל העדות, כי ידעו שמתחת לזקן ולשפם שוכנת יראת שמים.

אולם, משבאו האנגלים לארץ כשהם “פורקים עול זקן ושפם” נהפכו הסדרים גם בקרב יהודים וערבים. צווינו לגלח את זקנינו מדי יום ביומו. התהלכנו ללא חתימת שפם, וכך נאמר עלינו הכתוב ופני זקנים לא נהדרו. לא רק המון העם התהלך ללא זקן ושפם אלא גם אנשי הדת נשאו את דרשותיהם מעל במת הכנסיה בפנים מגולחים למשעי. חשנו בבדידות, ושוב לא יכולנו לתלות את עינינו בחסדיהם של זקנים ושפמים, ולא יחלנו לתשועה מהם.

מדינת ישראל לא נתנה דעתה על כך. טרודה היתה בבעיות קשות מאלה. היא העניקה חופש ביטוי בענייני זקן ושפם כמו בשאר עניינים ומעשים.

זקנים עוטרים כיום את רבנינו יושבי בתי־הדין, אך גם בזקנים אלה חל שינוי מה. אין הם דומים לזקני אותם רבנים שישבו בשעתם על כסא הדין והמשפט. הזקנים כיום קצרים הם ומטופחים.

פתגם ארמני אומר כי בעל שפם ארוך “היורד על פי מדותיו”, נחשב לאדם עצל שאינו אוהב את המלאכה, ומעדיף להתהלך בטל, שכן, במקום לחפש עבודה מטפח את שפמו.

מה שאין כן אדם ששפמו קצר, ואינו “מעסיק” אותו יתר על המידה, ואינו מרבה למשש אותו באצבעותיו הרי הוא בין האנשים החרוצים, הדואגים לפרנסתם יותר מאשר דואגים הם לשפמם.

מצנפות ירושלים

תושבי ירושלים ללא הבדל דת ועדה, התהלכו בדורות עברו בכיסוי ראש. דאגנו “לשמור על השכינה” שבראשינו ולא נתנו לה שתסתלק חס ושלום. אם נאלצנו להסיר את כיסוי הראש לרגע דאגנו לכך שכיפה קטנה תמלא את מקומו “עד שנחזיר עטרה ליושנה”.

ברחובותיה וסימטאותיה של ירושלים התהלכו בדורות עברו כובעים, מצנפות וסתם כיסויי ראש, שלא היו כיוצא בהם בשום עיר אחרת בעולם. הללו הוסיפו הדרת פנים לא פחות משפם וזקן. עדה עדה וכובע הראש המיוחד שלה. המצנפות השחורות של רבנינו היו פשוטות, כמצנפות של אנשי הדת המוסלמים. שונים היו כובעיהם ומצנפותיהם של אנשי הדת הנוצרים. הללו היו בעלי שלל צבעים ודוגמאות והרהיבו את עין רואיהם.

מיצנפות אנשי הדת, בני העדות השונות, פחתו במידה ניכרת או אף נעלמו מתחת שמיה של ירושלים. נעלמו גם אותם מצנפות פשוטות, עשויות מבד, שקישטו את ראשי המון העם.

עם הסתלקותן של המצנפות, התרוקנו רחובותיה וסימטאותיה של ירושלים. איבדה ירושלים חזות שהיתה מנת חלקה דורות רבים. מצנפות של אנשי הדת השונים לא נמכרו לכל דורש ולא הוצגו בחלונות הראווה של מוכרי כובעים. מצנפת היתה מעין סמיכה. ביום שבו חבש אבא את המצנפת, סיפרה אמא, היה יום שמחה לכל בני המשפחה, שהזינו את עיניהם בצעיר בן העשרים כשהוא חבוש מצנפת ולובש גלימה. טיפלו בזה ידיים מקצועיות של חייטים מבני העדה הארמנית. הם התמחו בעבודה זו והם אשר הכינו את המצנפות ואת הגלימות לאנשי הדת מבני העדות השונות. אומרים שגם מצנפתו ההדורה של הראשון לציון, החכם באשי – וגלימתו ההדורה – הוכנו בידי ארמנים.

המשפחות הוותיקות של המוסלמים שהיו מרובות באנשי דת לא הפקידו את מצנפותיהם וגלימותיהם בידי חייטים נוצרים. אומרים שהשיח' ח’ליל אל אנצארי הוא שהכין את מצנפות אנשי הדת מבני משפחתו. לא קל היה להכין את המצנפת של איש הדת המוסלמי. אורך הסרט הלבן, שעטף את התרבוש, ונקרא בערבית “שאש”, הגיע לעשרות מטרים. כדי להכין את המצנפת לפי קפוליה השונים היתה דרושה יד מנוסה ומאומנת ביותר.

מצנפות וכובעים אלה של אנשי הדתות השונות כאילו טמנו ברובם גם עצה ותבונה, שאותן חלקו ביד רחבה לכל מי שהיה זקוק להם. המון העם היה זקוק להם, אין פלא בכך שבכל מסיבה של שמחה או ישיבה של אבל הוזמן הסיניור חכם, סידנא אל שיח' ואבונא, איש הדת הנוצרי, לשבת בראש.

הכובעים והמגבעות שאנו חובשים כיום אינם ממלאים את לבנו רגשה. הם זרים לרוחנו, זרים לנופה של ארצנו, כשם שזרים לנו כובעי הבורצאלינו הקטנים והחליפות השחורות של רבנינו הספרדים הצעירים, חובשי הישיבות הספרדיות והאשכנזיות.

נוהג הייתי לראות את אבא ז"ל, שנהג לחדש את פני מצנפתו השחורה בערבי חגים ומועדים. את הבד השחור, אשר הקיף את תרבושו הקטן, היה מבריש ומסדר מחדש במו ידיו. יושב היה על הספה בקיפול רגלים מבויש ומנקה את הבד, ולפעמים אף מחליף אותו ברצועת קטיפה שחורה חדשה.

עד יומו האחרון השתדל להופיע במצנפת הדורה ובגלימה ללא רבב, ולפעמים היה מבקש ממני ליטול את המברשת ולהעביר אותה על גלימתו, תפקיד שהייתי ממלא ברצון ובאהבה רבה.

רק לעתים רחוקות, במסיבות רשמיות, רואה אני עתה גלימה ספרדית יחידה בירושלים, הלא היא גלימתו של הראשון לציון אלא שזו רחוקה מגלימות של הראשונים לציון שלנו, שגלימותיהם כאילו עוררו הערצה וחיבה, מורא־שמיים ויראת־כבוד.

התרבוש לבוש הראש העממי של המזרח

מאות בשנים נחשב התרבוש כיסוי־ראש עממי שווה לכל נפש, שעני ועשיר כאחד חובשים אותו. הוא התנוסס על כל ראש וסימל את המזרח. צבעיו של התרבוש היו רבים ושונים וכן הגדיל הצמוד לו.

בשעות קשות שעברו על הישוב היהודי, ביחוד בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הציל התרבוש נפשות רבות. הוא שימש מעין מגן וסגולה. גם יצחק בן צבי ודוד בן־גוריון נאלצו לחבוש תרבוש בתקופת לימודיהם באוניברסיטה בקושטא.

וכשם שהמצנפות הספרדיות, שחבשו אברכי הישיבות האשכנזיות בימי מלחמת העולם הראשונה, כדי להציל נפשם מהגיוס, שכל בואיו לא ישובון, כך נאלצו המורים בבתי־הספר העבריים בימים ההם להחליף את הכובעים האירופיים בתרבושים אדומים.

גם עסקנינו חבשו תרבושים. זוכר אני את תרבושו של השר אהרון חיים ולירו, את תרבושם של העסקנים בני משפחת אלישר, יוסף ויצחק, וכן את תרבושו של יוסף בראזני, גזבר עירית ירושלים. כיוצא בזה אחדים מעורכי הדין, בהם אמון אפנרי, תופיק עדס ודוד אבולעפיה, ועורכי הדין בני משפחת מני מחברון – מלכיאל, אהרון ומוסה. תרבושים חבשו גם סוחרים גדולים וקטנים. זוכר אני את תרבושיהם של הסוחרים מבני העדה הגורג’ית, את בנימין קוקיא ואת אברהם לוי, שירד לחנותו ברחוב דוד רכוב על חמורו הצחור, את אברהם עמיאל, שנהג בעגלת הטאק, בעלת שני גלגלים וסוס אחד, ועוד יהודים, שנראו כמו אפנדים ערבים בעלי אחוזות. רק “המוסיוס הצרפתיים” והמורים של בתי־הספר של העזרה לא חבשו תרבושים. הם לא יראו את “השכיב מרע” הטורקי.

אנו, בני עדות המזרח, לא “נתנו סימנים” בתרבושים. חבשנו אותם על ראשינו, כפי שירשנו אותם מאבותינו ואבות אבותינו. אולם היו בקרב שכנינו שלא הסתפקו בחבישת התרבוש אלא אף “רוממו” אותם. עמדנו על מצב רוחם של בעלי התרבושים, לפי העמדה של התרבוש על ראש בעליו.

בעל תרבוש שנמנה בין אנשי הפקידות, אשר הוריד את תרבושו עד גבות עיניו, ידענו כי ניטיב לעשות אם נזהר מהתקרב אליו. ידענו כי באותו יום מצוי הוא במצב רוח לא נוח, לכן דחינו את פגישתנו ליום אחר, או פתחנו בדברי חונף והתרפסות, לרכך את לבו כדי שיחזיר את התרבוש “לעמדתו הניטרלית”.

אולם משפגשת בבעל תרבוש שתרבושו ירד על פדחתו או “שנטה” על צידו הימיני או השמאלי, ידענו שהשעה שעת רצון.

מספרים, כי בתקופת המנדט היה בירושלים שופט שלום ערבי, שבעלי הדין אשר עמדו בפניו יראו את תרבושו. אם ראו בעלי הדין כי תרבושו נטוי לצידו השמאלי (ג’אוונבי) ידענו כי פסקי־הדין שלו יהיה קשים. ואילו בימים שתרבושו נטה ימינה, ידענו כי פסקי־הדין באותו יום יהיו נוחים וקלים.

בילדותנו יראנו מנערים ערבים (שבאב) שנהגו להתהלך בחוצות ירושלים כשתרבושם נוטה לצד (“טיינה להפז אל לאדו”). חבישת התרבוש בצורה מעין זו כאילו הזמינה את הבריות לריב, ועל כן יראנו את התרבושים ואת בעליהם.

אולם בעיקר חששנו מבני נוער שחבשו תרבושים מגוהצים למשעי, לבושים קפטני משי ומצויידים ב“קושקים” כלומר “חיזאמים”, חגורות בטן רחבות, מעילים שהגיעו עד הברכיים, ולרגליהם נעליים חצאיות מבריקות.

מהם חבשו תרבושים חומים (כויים) וגדילים שחורים ארוכים, שנהגו לסובב סביב התרבוש בנענוע ראש.

“שבאב” נוצץ מעין זה לא היה נחלת שכנינו המוסלמים והנוצרים בלבד. גם לנו היה נוער שלא נפל בהדרו וגבורתו מהשבאב הערבי. ראיתי בילדותי את בני משפחות פרנס, חפץ, אירמוזה, ביב’אס ועוד. נוער זהב זה, שהגן על כבוד עם ישראל וידע להשיב מלחמה שערה.

“והפס” התרבוש ליווה אותנו בקטנותינו. לא חבשתי בילדותי “טקאיקה” שהיתה עשויה מבד וקרטון, מנת חלקם של עניים ואביונים. רק בהכנסי לתלמוד תורה תחכמוני, אילצו אותי חברי להיפרד מהתרבוש, וכשחבשתי את ספסל הלימודים באוניברסיטה המצרית פואד⁶ אל אוול בקהיר חבשתי אותו במשך שנים מספר, ונדמה לי כי שבתי לימי ילדותי וחדשתי את נעורי.

בגני האוניברסיטה המצרית “פואד אל אוול” בקהיר התהלכתי בשעות ההפסקה יחד עם שלושת חברי המוסלמים מבני ירושלים שחבשו תרבושים. שניים מהם היו ממשפחת חוסייני הירושלמית. כיום כשאני נפגש עם החבר הירושלמי ברחוב, או בביתו הוא מתהלך בגילוי ראש. שנינו פרקנו את עולו של התרבוש.

לאחר קום המדינה ראיתי תרבושים, מצנפות וגלימות הדורות, אצל שיח’ים מוסלמים ועסקנים ערבים שנהגו לבקר במחלקת המוסלמים והדרוזים במשרד הדתות.

אבותינו עמדו תחת אפריון בשעת חתונתם כשהם חבושים תרבושים. במשפחות הספרדיות הוותיקות עוד אפשר למצוא תמונות של בני זוג, שבהן מופיע החתן בכל הודו והדרו עם ה“סאקו” – המעיל הארוך, הקפטן, ותרבושו על ראשו.

האשכנזים לא הסתגלו לתרבושים. אם כי אחדים מהם, שחשבו את עצמם שהם אבן בלד (“צברים”) חבשו תרבושים. יהושע ילין ובנו דוד ילין, שהיו חברים במועצת עירית ירושלים, חבשו תרבושים. המנוח דוד ילין הוסיף לחבוש תרבוש שנים מספר לאחר הכיבוש הבריטי. נדמה שקשתה עליו הפרידה מהתרבוש אשר חבש מתקופת השלטון העותומני. היו גם מספר מוכתארים אשכנזים, אשר בתוקף תפקידם חבשו תרבושים. אזכיר למשל את אלתר קוסובר (בירבלום) שהיה מוכתאר רחוב הוואד (רחוב הגיא) רחוב חברון והסראיה אשר בעיר העתיקה וכן את טודרוס ורשבסקי, מוכתאר מאה שערים.

מספרים כי משפחות אשכנזיות אשר התגוררו בסביבה ערבית טהורה מסביב לבאב חוטה, בירושלים העתיקה, חבשו תרבושים מפני דרכי שלום. כי לא רצו לשמוע את קריאותיהם של ילדי הרחוב הערבים: “אשכנזי ביך ביך, חוט ראסך פי אל תביך”, קריאה שאין לה שום תוכן ואף לא ראש וזנב.

על יד חורבת רבי יהודה החסיד עמדה חנות קטנה, שהיתה שייכת ליוסף מינץ. בעל החנות חשקה נפשו בתרבוש שלא סר מעל ראשו. אברכי הישיבה הסרים לחנותו היו מכנים אותו “יוסף אפנדי”. כך זכו גם האשכנזים לבעל תואר “אפנדי”.

היו אשכנזים שסיגלו לעצמם את אורח חיי המזרח. ישבו בבתי קפה, עישנו נרגילות, שתו עראק ולמדו לדבר ערבית, אם כי עילגת במקצת.

מזכירים בין חובשי התרבושים את המוכתר זליג שניצר, בעל הלחיים האדומות שנהג לשבת עם חבריו הספרדים בבתי־הקפה, את בעל בית־המלון קמינץ ואת הבוכארי קנידנוף, בעל הבית העומד עד היום מאחורי תחנת אגד הישנה.

התרבוש שחבשנו, אנו ושכנינו, לא היה שמושי. הוא לא הגן על ראשינו לא ממטר השמים ולא מקרני השמש היוקדות. ומשום כך נהגנו לשאת מטריות, או כפי שקראו להן “שמשיות” – שחורות בחורף ובהירות בקיץ. גבר בעמיו שלא עשה כן ביחוד כדי לשמור על התרבוש, שלא יתרטב חלילה, נצטרך להביא אותו אחר כבוד אצל מגהץ התרבושים, שנקרא קאלופצ’י.

כדי להגן על התרבוש מפני קרני השמש הלוהטות נהגו הקמצנים שבתוכנו, להניח תחתיו מטפחת לבנה שתספוג את הזיעה.

בימי חג ומועד הקפדנו לחדש את פניהם של התרבושים. צובאים היינו על פתחיהם של בעלי חנויות הגהוץ. חנויותיהם היו פתוחות בדרך כלל רק יום בשבוע. בערבי שבתות. בפתח הוצבו שלושה קונוסים של נחושת ומתחתם בערו הפרימוסים. כל תרבוש היה נטבל לאחר שהוברש ונוקה כהלכה, מולבש על אחד הקונוסים, שוהה בו רגעים מספר ולאחר מכן היו מכסים את הקונוס במכסה, והתרבוש היה יוצא מתחת לכבשן האש נקי ומצוחצח וכולו אפוף אדים.

אולם כדי לחסוך טרחה זו המציאו בעלי בתי החרושת האוסטריים לתעשית התרבושים, תרבושים מוצקים יותר, שלא נתמעכו מחמת כל רוח מצויה, ובתוך התרבוש קבעו רשת דקה של חוטי קש. הרשת האריכה את ימיו של התרבוש ושמרה על צורתו הנאה.

בין הקלופצ’יס הידועים באותם ימים מזכירים את סניור מיראקאדו הקלופצ’י, שחנותו בשוק הבשמים (סוק אל עטארין) שבעיר העתיקה.

התרבוש שמש כשליח של שלום ואחוה בינינו ובין שכנינו הערבים. הוא קרב לבבות ויישר הדורים. חובשי התרבושים לא יכלו להיפרד מהם בנקל, ושנים מספר לאחר הכבוש הבריטי עוד החזקנו בהם. משהייתי רואה את הרב נפתלי ברוך, מקובל ומאנשי ישיבת בית־אל, שכל חייו חבש תרבוש, מתהלך בימי המנדט וכובע קש (קנוטייה) לראשו הייתי תמה למראהו.

הסרנו את התרבושים אחרי מהומות הדמים ב־1920. תרבושינו לא עצרו בעד גלי השנאה שהשתפכו בראש חוצות בערי הארץ.

כשהיינו “מתרתחים” בילדותנו הרי המעשה שעשינו כדי להפגין את כעסנו בפני בני המשפחה ובפני החברים היה “הסרת התרבוש מעל ראשינו וזריקתו על הארץ” (איג’ו לה פז אין באשו) פרושו פריקת עול ומעין הכרזה למרד.

גם גדולים נהגו “לפרוק את התרבוש מעל ראשיהם בשעת כעס”. “פריקת עול” זו היתה מלווה קללות וחרופים. אלא שחבריו שעמדו על ידו נהגו להרים את תרבושו מעל הרצפה לנקותו ולהחזירו בדברי פיוס על ראשו של המתמרד.

עקרת הבית נהגה ליתן סימנים בתרבוש. מדרך הנחתו של התרבוש בראש בעלה עמדה על הלך רוחו. אם ראתה סערה קרבה לבוא, הזדרזה להקדים תרופה למכה, יישרה את היאזמה שעל ראשה, וקיבלה את פני הבעל באמרי שפר, כדי להרגיעו. לפעמים כשאני מתהלך ברחוב יפו צץ בדרכי תרבוש שדהה מרוב שנים אני עומד ומשתהה ונזכר באותן שנים שחלפו.

שאלתי את חברי המוסלמים, אם נותרו עוד תרבושים בירושלים המזרחית. השיבו לי כי נותרו רק חמישה חובשי תרבושים, שקשה להם כנראה הפרידה ממנו. ואלה חובשי התרבושים: ירקן, חלפן, בעל מכולת ושני סוחרי אריגים ברחוב צלאח אל דין. בתוככי ירושלים עוד מתהלכים אנשים מספר השומרים אמונים לתרבוש. הקוואסים של הפטריארכיה היונית האורתודוכסית, ושל פטריארכיות אחרות, צועדים בקצב עם מוטיהם הגדולים ובראשיהם גולות כסף, בפני אדוניהם כשעל ראשיהם תרבושים אדומים. קאווסים של קונסוליות החליפו את התרבוש בכובע רגיל ואת מלבושיהם הצבעוניים בחליפות אפורות.

התרבוש נעלם לא רק בארצנו אלא גם בארצות השכנות. ראשי המדינות של מצרים סוריה ירדן ולבנון ושאר ארצות מתהלכים גלויי ראש. רק הממשלות בסעודיה ובשאר הנסיכויות של המפרץ הפרסי מופיעים בפני קהל ועדה כשהם לבושים עבאיות מפוארות וכפיות רקומות בחוטי כסף וזהב, כמימים ימימה.

באחד מימי חודש אלול השנה, הסתובבתי ברחבה הידועה כיום בשם רחבת עומר אבן אל ח’טאב, רחבה שבה נוהג אני לפגש בני עמים ועדות שונים. רק לעתים רחוקות מאד, רואה אני בתוך ההמון המגוון הזה אדם חובש תרבוש אדום לראשו. משאני רואה אותו אני נעצר ומסתכל עליו ועל תרבושו ושואל את עצמי האם הוצא לאויר העולם, כדי להפגין את הלאומיות הערבית הצרופה שקדמה ללאומיות של “הכפיה והעיקאל”? מכל מקום הופעתו של תרבוש בשעות הבוקר ברחבה הוכיחה לי כי אכן לא פסו אמונים בקרב תושבי ירושלים הותיקים, לתרבוש של ימי ילדותנו שסמל את הלאומיות התורכית.

בדרכי סרתי לבית המרזח של המוכתאר “אבו מתרי” אשר בסימטה המובילה לפטריארכיה הלטינית, והנה לתמהוני פגשתי בבית המרזח כמה “מאחרים בנשף” לוגמים מכוסות השכר שעמדו בפניהם וטובלים בהן את פיתם, והנה נקרה לקראתי עוד תרבוש אדום שהיה מונח על ראשו של זקן בא בימים שלגם אף הוא מהכוס הקטנה שעמדה לצידו. שאלתי אותם “יא ג’מאעה” האם עוד קיימים תרבושים בימינו. מהיכן גילית את התרבוש, המונח על ראשך.

משראה אותי הזקן שם את כפות ידיו על התרבוש, “יישר” אותו על ראשו ולטף אותו ואמר, דע נא אדוני, כי מחירו של תרבוש זה הוא כיום אלף לירות ישראליות. עמדתי נדהם, והשיבותי לו, אין דבר אל תצטער על המחיר ששלמת, הוא מתאים לך ומעטה על פניך אצילות, שאותה הכרנו בילדותנו בתקופת בית עותמאן. יודע אני, הוספתי ואמרתי לזקן, כי בימי זקנה ושיבה קשה לבני הדור הותיק, להתהלך בכפיה ועיקאל, לבוש שהיה מנת חלקם של יושבי המדבר. ואכן לזקנים שכמוך יאתה לבוש תרבוש נאה המזכיר לנו תושבי ירושלים את האצולה של בני העדות בירושלים. הקשיש המוסלמי הודה לי על דברי ההערכה שהקלו עליו להשלים עם המחיר היקר ששלם בעד התרבוש, שאנו נהגנו לשלם בעדו בימי ילדותנו כמה גרושים תורכים בלבד.

בתי זקנים ובתי אבות בירושלים בימי ילדותנו

א

ירושלים של ימי ילדותנו היתה ברוכה בזקנים ובזקנות אשר רובם עלו לארץ מארצות הגולה כדי להטמן בעפרו של הר הזיתים. בעית הזקנים והזקנות הטרידה את עסקני הישוב היהודי בירושלים, מאחר שאלה היו דופקים על דלתות מוסדות החסד והצדקה הקטנים והצנועים, שהיו קיימים באותם ימים, כדי שיושיטו להם עזרה בצרה.

לא תמיד עלה בידי המוסדות לסייע בידי הזקנים האלה. אולם הציבור לעדותיו רתם את עצמו לפעולת הסעד וזאת מתוך אהבה, מסירות וכבוד, לזקנים וזקנות אלו שהתגוררו בשכונותיהם ובחצרותיהם, ועל ידי כך סייעו להקל את “טרחם ומשאם” של המוסדות.

ואכן, לא היתה שכונה וחצר באותם ימים שלא כללה בתוכה מספר זקנים וזקנות אשר התגוררו בחדרים קטנים, צנועים ונקיים אך בצמצום ובדוחק. זקנים וזקנות אלה זכו לגילויי חיבה מצד תושבי השכונה והחצר שבהן התגוררו. עיניהם של השכנים היו נטויות לדלתותיהם של הזקנים האלה, שאלו לשלומם והציעו להם את שרותם. נדמה היה כאילו מהווים הם חלק ממשפחותיהם. אף ילדי השכונות והחצרות נענו ברצון לבקשותיהם ומלאו את שליחותיהם, כגון, הליכה לחנות המכלת, לתנור ולבור המים. וכששכבו על ערש דווי, פנו השכנים לבתי המרקחת ולרופאים וסעדו אותם בחוליים.

זקנים וזקנות אלו, שתפו עצמם בחיי המשפחות שבשכונה. הם נענו לכל הזמנה של סיוע ועזרה, ובכך רצו להוכיח כי אין ברצונם ליפול למעמסה על שכניהם, ולכן הושיטו את עזרתם בכל זמן שנתבקשו. אם אחד מבני המשפחה חש ברע, חלה תינוק או ילד נחבל בחבלה כלשהי, יולדת אחזוה חבלי לידה, הרי המטפלת הראשונה אשר הוזמנה להושיט את עזרתה, היתה השכנה “לה טיאה” (הדודה) או “לה בוליסה” אשר התגוררה בחצר הסמוכה. במקרים מעין אלה שימשו הללו כ“מגן דוד אדום” או כ“חדר מיון” אשר הגישו את הטיפולים הראשונים לפני בואו של הרופא. חכמתן ונסיונן של הזקנות עמדו להן בשעה זו, והן הכינו במו ידיהן את התרופות הראשונות, תרופות שאותן אספו מהעציצים שעמדו בחצרותיהן, או מחומרים אחרים שהיו במטבחן.

לא כולם סמכו על שולחן בניהם ובנותיהם. לא ברצון ובלב שלם נאותו זקנים אלה לקבל סיוע מבניהם. הם שמרו על כבודם וגאותם בפני הבנים, והשתדלו “להרויח” כמה פרוטות לכלכלתם. הזקנים שבתוכם, השתתפו בלמודי “היארצייט”, לוו נפטרים להר הזיתים, השתתפו בלמודים שונים בבתי הכנסת ובבתי האבלים. הזקנות סייעו לבעלות הבית בהכנת מיני מאפה, בשמירה על התינוקות ולפעמים אף הפכו להיות “גננות” (מאיסטראס). בחדריהן הקטנים הושיבו על גבי המחצלת מספר פעוטים ופעוטות וטיפלו בהם בשעות היום. בכך שחררו את אמותיהם מעול הדאגה. ואילו המשכילות שבהן לימדו את הילדות המבוגרות יסודות הקריאה והכתיבה, סריגת גרביים ומלאכת רקמה.

זקנים וזקנות אלה מלאו את בתי הכנסת הקטנים בימי חול ומועד. בימים שני וחמישי באו הזקנות לעזרת הנשים כדי “לראות ספר תורה”.

ב

טיפול שונה היה בזקנינו ובסבותינו. חמורה ביותר היתה הבעיה כשאחד מבני הזוג נותר בחיים, והבן או הבנים המשיכו להושיט לנשאר בחיים את העזרה הדרושה ולהנעים לו את שנות חייו האחרונות.

הבנים השתדלו לא להביא את הוריהם לבתיהם. הם העדיפו, ובצדק, לאפשר להם להתגורר בחדריהם הקטנים, לבקרם בימות השבוע ולהזמינם לסעוד עם בני המשפחה בשבתות ובמועדים. הכלות אף הן השתדלו להנעים את חייהן של חמותיהן, ומדי פעם שלחו להן צלחות תבשילין וזאת “כדי שתטעמנה מטוב העולם הזה”.

סבתות אלה שזכו לחיבה מצד בניהם השיבו להם כגמולם וסרו לבתיהם כדי לסייע בידי בעלת הבית שהיתה מטופלת במשפחה גדולה. לא היה כמעט שבוע שהסבתא שלי, שנתאלמנה בצעירותה, לא היתה באה משכונת ימין משה מונטיפיורי לביתנו בשכונת אבן ישראל, כדי לסייע בידי אמי, בסדור כלי המטה (קפלייאר לאס קולג’אס), לתפור את הסדינים לשמיכות, להטליא את בגדינו (ביחוד בימי הכביסה), להכין ריבות, ולהטליא את גרבינו השחורות הארוכות.

וכשהיתה הסבתא החביבה, אם אבא ז"ל, שכלפיה הרגשתי רגשי חיבה והוקרה יותר מאשר הרגשתי כלפי הסבתא “השניה” (לה ב’אב’א די אופלטקה) שאף היא נתאלמנה בגיל צעיר והיתה טרודה בגדול בניה – הייתי “חש” בבקור זה עוד בעלותי את מדרגות הבית. ידעתי כי בכיסיה של הסבתא הסלוניקאית טמונים “דברים טובים” (קוז’אס בואינאס). בימי חג ומועד היתה מגישה לבנה, זוג גרביים שחורות ארוכות שסרגה בשעות היום והלילה.

וכשהיו סבתות אלו חשות במחושים ולא יכלו לבוא ולבקר את בניהן ובנותיהן, מהרו הנכדים והנכדות לחדריהן כדי לעזור להן.

זקנות וישישות, שהיו בודדות ללא קרובי משפחה, נתבקשו על ידי גבאי מוסדות החסד והצדקה כגון בתי חולים, בתי יתומים, מטבחי תמחוי ועוד, לבוא בימים מסוימים בשבוע למוסדות אלה, ולסייע בידי עובדי המוסדות, בתפירה, בכביסה או במטבח. לזקנות אלה שרבות מהן פגשתי בילדותי במוסד בית חינוך יתומים הספרדי, אני קורא בשם “נשות יעל” הראשונות. אלה לא לבשו סינרים לבנים ואת חזיהן לא קשטו סמלים. הן באו בשקט, עשו את מלאכתן וחזרו לחדריהן הצנועים.

הבנים השתדלו לאפשר להוריהם להמשיך ולהתגורר בחדריהם הצנועים, ולא להעביר אותם לבתי הזקנים. רק כשבאו מים עד נפש, ניסו הבנים להשפיע על ההורים “לעבור לבית זקנים” בו יזכו לקבל טיפול אם לא מושלם, הרי לפחות תקל עליהם הבדידות.

לא תמיד נאות בן הזוג שנותר בחיים “למעבר מהפכני” מעין זה. נדמה היה כי הכניסה לבית זקנים היתה מעין פרידה מהעולם הזה. אלה אשר נאלצו מכורח הנסיבות לחסות במוסד זה, ידעו היטב כי הם ישכחו מלב, וכי רק לעתים רחוקות ייזכרו הבנים, הכלות והנכדים לבקר את הסבא או את הסבתא, היושבים בודדים בחדרי המוסד ומחכים לבקורו של בן אדם כדי לפתוח בפניו את סגור לבם.

בשנים האחרונות נהגתי לבקר בכמה מבתי זקנים בירושלים ושאלתי אם יש בתוכם קשישים מבני ירושלים. השיבו כי רוב החוסים במוסדות אלה הם מבני העליות השונות, שעלו לארץ לאחר קום המדינה.

באחד מבקורי בבית הזקנים הספרדי ברוממה, פגשתי בזקנות שעליהן ספרתי בספרי שכן הכרתי אותן בילדותי ובנעורי. הן הכירו אותי והזמינוני לחדרן כדי שאטעם מהריבה שהכינו במו ידיהן. קשה היה לי לסרב. ישבתי על הספה הקטנה וראיתי כיצד הן משתדלות להסתדר ולהמשיך באותה צורת חיים שניהלו “באהל נרן עלי ראשן”. הן העלו זכרונות מהעבר ופניהן אורו משמחה. סיפרו לי על בדידותן אולם לא התלוננו ואמרו: “השבח לאל על המצב שבו אנו נמצאות”. (בינדיג’ו אל דיו פורקי לו קי איסתמוס).

ג

על “המדרינאס” (זקנות אשר אמצו להן “בנים”) שמעתי עוד בילדותי. בכל שכונה משכונות ירושלים, ואף ברובע היהודי בעיר העתיקה התגוררו נשים זקנות מהן אמידות שנשלחו על ידי בני משפחותיהן כדי להטמן בעפרו של הר הזיתים.

מאחר שהיו בודדות וגלמודות בחדריהן, “אימצו” להן תלמידי חכמים וסתם “בעלי־בתים” יראי אלקים שידאגו לצרכיהן. ואכן בשכר פרוטות היה התלמיד חכם סר מדי פעם בפעם לחדרה, מאזין לבעיותיה, קורא בפניה את המכתבים שהיתה מקבלת מבני משפחתה בגולה, ועונה עליהם. “הבן המאומץ” היה נוהג להזמין אותה בחגים ובמועדים לביתו, וזאת בכדי לתת לה אוירה משפחתית. כן נהגה ה“מאדרינה” לסור לביתו של “הבן המאומץ” ולסייע בידי אשתו בעבודות בית קלות.

זקנות אלו שרובן השתייכו למשפחות אמידות בגולה, רצו לעמוד ברשות עצמן, ולא ליפול למעמסה על מוסדות העדה. הן עלו לפני המלחמה העולמית הראשונה בעיקר מארצות הבלקן, הגיעו עם “רכוש” לא גדול כגון: בגדים, תכשיטים וכיוצא בזה. השנים הקשות ביותר שעברו עליהן היו שנות מלחמת העולם הראשונה, כשהתמיכה הכספית של בני משפחותיהן פסקה, נאלצו למכור את כלי הבית ואת תכשיטיהן כדי להתפרנס בדוחק.

ספר לי מר נסים פרנקו: לאבי המנוח חכם יעקב פרנק, אחד הרבנים הידועים מבני עמך, היו לפני מלחמת העולם הראשונה מספר “מאדרינות” שנהגו להתארח בביתנו בימי חג ומועד. אולם בימי מלחמת העולם הראשונה כשהיה רעב כבד בארץ, נאלצו “המאדרינות” למכור את כלי המטה שלהן ואת מטלטליהן. וכך הפכו זקנות אמידות אלו למקרים של סעד.

מסתבר כי “האמוץ” נעשה בפני אנשי ועד העדה, ועל שטר המינוי חתמו עדים אשר אישרו את ההסכם, שכן הבן המאומץ טיפל בקבורתה וירש את מטלטליה הדלים לשם סלוק חובותיה של ה“מאדרינה”.

זקנות אלו התהלכו בתוכנו בלבושן הגלותי. הכרנו אותן גם לפי דבורן. הן השתדלו להתמזג בחיי הישוב ולא נסתגרו בתוך ד' אמותיהן. ואכן זו היתה אחת השיטות שהיו קיימות בעבר לטיפול בזקנים וקשישים.

בית הזקנים הספרדי בשכונת רוממה שמר על דמותו וצורתו כפי שהכרתיו בימי נעורי, סרתי למקום כדי לשוחח עם מאיר חפץ בן ירושלים שהכרתי בימי נעורי כאחד מבעלי תעשית החלב והגבינה בירושלים.

מאיר חפץ, מסמל בעיני את ירושלים הספרדית הישנה. בלבושו, בנוסח דבורו, במנהגיו ובדרך חייו היום יומיים, רואה אני בו דמויותיהם של בני עמך מימי ילדותי שאותם פגשתי במוסדות העדה השונים. נדמה לי, כי הישיש מאיר חפץ שעבר כיום את גיל התשעים, ואני מאחל לו אריכות ימים ושנים, הוא “מצבה” חיה של ירושלים הירושלמית הספרדית.

אין פלא שאני “עולה אליו לרגל” כדי להתבשם מריח הזכרונות והחוויות הקולחים פעמים “בסופה ובסערה” ופעמים “בשובה ונחת” כדרכם של בני העיר העתיקה. בשיחותי אתו רואה אני כי הוא חי על זכרונות העבר, וקשה לו להסתגל לתמורות ולתהפוכות שהתחוללו בימינו. אין פלא אם בכל נושא שאני מעלה בפניו מצרף את מצב הדברים כפי שהם כיום.

בסוף ימיו, לאחר שנתאלמן, עבר להתגורר בבית זקנים הספרדי. ובמוסד זה הוא מוסיף לגלות פעילות ועוסק בצרכי המוסד.

באחד מבקורי עוררתי בפניו את בעית הזקנים והזקנות בקרבנו, בעיה שאינה יורדת מעל הפרק מאז קום המדינה, והפכה להיות “בוערת”, כדוגמת בעית הדיור.

הלא גם בימיכם היו זקנים, אמרתי לו, וכיצד הסתדרו?

את הזקנים והזקנות שבימינו העסקנו אותם בענינים שונים. לא נתנו להם להתבודד ולהתנוון. נטלו חלק בחיינו שהיו עשירים באירועים דתיים ומשפחתיים. חיי הדת כפי שהתנהלו בימינו הוציאו את הזקנים מבדידותם. הם נטלו חלק פעיל בקיום המצוות הדתיות. מעין עתודה של מקיימי תורה ומצוות שעמדה לרשותו של כל מוסד או דורש.

כיום “שוק המצוות” שקט ודומם. בנינו הפכו להיות מודרניים ואין הם מקפידים לקיים את אותן המצוות שאבותיהם נהגו לקיים. הארועים הדתיים האלה כורסמו, הלכו ופחתו. גם החיים התאכזרו לבנינו ואין שעתם פנוייה להתרפק על העבר ולקיים את המצוות כהלכתן. נדמה כי לנו היה יותר פנאי ועתותינו היו בידינו ולא מהרנו לקיים את חובותינו הן כלפי הדת והן כלפי הורינו כשאנו עומדים על רגל אחת.

כשאתה מסתכל כיום בבית הזקנים, נוכח אתה לדעת כי עם כל השיטות החדשות הקיימות כדי להוציא את הזקנים מבדידותם, הרי השיטות שאבותינו נקטו בהן כדי “לשתף ולמזג” את הזקנים הללו בתוך חיינו הצנועים והפשוטים היו, במידה מסוימת, יעילות וסבורני כי הסיבה לכך היא כי אנו לא מהרנו לזרוק אותם על גביהם של המוסדות. כל אחד מאתנו השתדל לעשות את חובתו בתוך תחומו המשפחתי.

העולים האשכנזיים שעלו לארץ במאה שחלפה הביאו את רעיון או “תכנית” בית הזקנים מהגולה. מוסדות מעין אלה כגון בית זקנים ובית חולים ומטבחי תמחוי הוקמו בכל עיר מערי גלות אשכנז. המזרח, אף כי צווה לנהוג בכבוד הורים, לא הרבה לעסוק במפעלים מעין אלה, ואין פלא איפוא אם בית הזקנים האשכנזי הוקם בירושלים בשנת תרס"ב (1902) בעיר העתיקה בקמרון של הבשיטים, בביתו של מחמד אל בשיטי, בנין העומד וקיים עד היום; רק כעבור עשר שנים הוקם בית הזקנים הספרדי בשכונת רוממה.

ואכן מוסיף⁷, מאיר חפץ, היו ימים טובים למוסד זה ונמנה בין מוסדות הסעד שהוקמו בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, לשם הקלת סבלם של זקנים וזקנות מבני העדה הספרדית. דמי האשפוז במוסד לא היו גבוהים, הוא נע בין חמישה לעשרה נפוליונים לשנה, והאוכל היה ניתן לשובע.

משפחות שרצו לערוך “לימודים ויארצייטים” נהגו לערוך סעודות בתוך כתלי המוסד. על ידי כך זכו זקנים אלה “ליהנות מטוב העולם הזה”, לסעוד ארוחה “דשנה” וליהנות מפרוטות מספר. “מסיבות מצוה” מעין אלו התקיימו בעיקר לאחר גדולו של הישוב היהודי מחוץ לחומות העיר העתיקה. אלה היו המגעים שקיימו הזקנים עם העולם שמחוץ לכתלי המוסד. “סעודות מצווה” מעין אלו נערכו גם בבית־היתומים הספרדי.

“מרכזי מצוות” מעין אלה היו קיימים בעבר בבתי הכנסיות שבעיר העתיקה. קבוצות של עשרה בטונים היו קיימות כמעט בכל בית־כנסת. על קבוצת ה“בטונים” שהיתה קיימת בבית הכנסת של רבי יוחנן בן⁸ זכאי, ספר מאיר חפץ. חברי הקבוצה לא מהרו ללכת “לעבודתם” לאחר שסיימו את תפילת הבוקר. הם המשיכו לשבת בבית הכנסת ועסקו בלימוד משניות, קריאת תהילים וזוהר.

לקבוצת “בטלנים” זו היתה גם “קופה קטנה” שנקראה בשם “קופת עשרת הבטלנים”, קופה זו “הסתובבה” בין קהל המתפללים בתפילות הבוקר והערב ואספה לתוכה את התרומות שהמתפללים תרמו. בסוף כל חודש היו הגבאים מרוקנים את הקופה, ואת הפרוטות “הקלות והכבדות” שהיו בתוכה חילקו⁹ בין עשרת ה“בטלנים”. אין אני אומר, אומר מאיר חפץ, כי הכנסה זו היה בה כדי לכלכל את ה“בטלנים” ובני משפחותיהם, אבל סייעה במידת מה לאזן את תקציבם.

נוסף לקבוצות אלו שהיו מצויות, גדול היה מספרם של רבני עמך, שאחדים מהם אף לבשו “איצטלה דרבנן” (מצנפת וגלימה פוש אי ג’ובה) שנקראו בשם תלמידי חכמים “צנועים”, שגדולתם בתורה לא היתה גדולה, שנטלו חלק “בישיבות” , שנדבנים וגבירים מהגולה הקימו בירושלים. היו גם “ישיבות” עשירות ונכבדות יותר שבהן נטלו חלק רבנים גדולים בתורה, חברי בית דין, וראשי מוסדות. תקציבן של ישיבות גדולות אלה היה גדול יותר. כל משתתף בה זכה לקבל מספר נפוליונים לשנה. מנוי חברים בישיבות אלה היה מסור בידי הראשון לציון, וכמובן שהמקורבים אליו זכו בכמה ישיבות עשירות מעין אלו. ואכן לא היה רב שלא היו לו שתים שלוש ישיבות שמהן התפרנס בכבוד.

בתי הכנסת בעיר העתיקה ובשכונות החדשות שמחוץ לחומת העיר, שמשו מרכזים לישיבות מעין אלו. בכל בית כנסת עמדה ספריה ששמשה את חברי הישיבות.

בין הישיבות האלו מנה את ישיבות רבי יצחק סוזי, ישיבת בעלי הבתים, ששכנה בצידה השמאלי של עזרת נשים בבית הכנסת של האיסטנבוליס (אה לה רישה די לה ב’נדה סיידרה), הישיבה של “האלישרים”, הישיבה של בית החולים “משגב לדך”, וכן מספר ישיבות ששכנו בבתי הכנסת של העדה המרוקנית.

אם כי לא היו בימינו קצבות מאת הביטוח הלאומי, “הטבה סוציאלית” “בטוח רפואי” וכהנה וכהנה, היו קיימות קופות סעד קטנות. הקופה שהיתה ידועה באותן שנים היתה הקופה שנקראה בשם “עולת החודש” שהממונה עליה היה חכם מורנו נבון, שהיה אחד מהעובדים הסוציאליים המסורים והותיקים ביותר בקרב העדה הספרדית. את כספי הסעד נהג חכם מורנו נבון להניח בתוך שקי בד קטנים שק שק למשפחה. היו שקי בד אשר הכילו מטבעות יקרות כגון מג’ידים וחצאי מג’ידים, ושקי בד אחרים שהכילו מטבעות “זולים ופחותים” יותר, כגון רבעי מג’ידים ובשליקים.

לא כל המשפחות הנזקקות היו באות “ללשכתו” של חכם מורנו נבון ששכנה באחת מפינות אחד מבתי הקפה הצנועים ברחוב היהודים כדי לקבל את “עולת החודש”. בקרב העדה הספרדית היו משפחות רבות אשר “ירדו מגדולתן” והפכו להיות משפחות צנועות, שסבלו את עונין במסתרים. משפחות אלו נהגו לשלוח את בניהן הקטנים כדי לקבל את “שקי הבד הצנועים”. בילדותי, סיפר מר מאיר חפץ, הלכתי אל חכם מורנו נבון, כדי לקבל את שקי הבד שהיו מיועדים לקרובי משפחה העניים, אשר “כבודם” לא הרשה להם ללכת בעצמם ללשכתו של חכם מורנו נבון.

חזרתי והדגשתי בפני מאיר חפץ את בדידותם של ההורים בימינו, בדידות אשר לפעמים מאלצת אותם לעזוב את חדריהם הקטנים, וביחוד במקרים בהם נשאר רק בן זוג אחד, ולחסות בצילם של בתי זקנים בתי אבות ועוד, וזאת כמובן לאחר מאמצים רבים ודמי אשפוז גבוהים, הדואגים לגופם אבל לא לנשמתם.

בשעה זאת נדמה היה כי הוא נרגע וחזר למציאות כפי שהיא נראית כיום. נכון כי באותם ימים היתה קיימת אהבת הורים יותר ממה שהיא קיימת כיום, השיב לי מאיר חפץ; ואולם יש להצדיק את התמורה שחלה כיום ביחסים בין בנים והורים, זאת מפאת התנאים החדשים שנוצרו בימינו. בנינו טרודים מדי ודאגותיהם מרובות. החיים התאכזרו להם ומתוך כך שוכחים לפרקים את ההורים. ואין להאשימם בכך.

אומר אני לך כי באותם ימים היתה לנו אהבת אבות, ואילו היום אבד דורנו את האהבה הזאת, ושנינו בנים והורים, נושאים בעול תלאות הזמן ואין לבוא באשמה כלפי הבנים שרבים מהם סובלים צער גדול בנים, צער השיכון ועוד “כאבים” שהשתיקה יאה להם.

האם היתה הראשונה שחשה בהתרחקותו של הבן מחיק המשפחה לאחר נשואיו, האם ידעה כי “השוקיים החטובות”, לפי פתגם ספרדי, שהאשה הצעירה נתנה לבנה הן הן אשר הרחיקו את הבן מחיק המשפחה. אמותינו נשאו את כאבן בשקט. לפעמים השתדלו להסתיר את כאבן אולם משלא יכלו לעצור בעד כאבן היו אומרות לבנים, אין אני מאשימה אותך, בני, יודע אתה את הפתגם האומר “מאל די קאביסירה אזי מונג’ו דניו”, דהיינו הרכילות והלשון הרע הנשמעים כשהראשים נחים יחדיו על הכר שבמטה, גורמים רעה גדולה. הן הוסיפו ואמרו “לה מדרי אינקרגה לוס איג’וס, לוס איג’וס נו אינקרגן אל לה מדרי”. (האם נושאת את בניה אולם אין באפשרותם של הבנים לשאת את האם").

דברי נחמה מעין אלה, ורבים שכמותם נהגנו לשמוע בשנים הראשונות לאחר נשואינו. אנו הבנים השתדלנו להרגיע אותן ולהסיר מלבן כל חשש, חזרנו והבענו להן מדי פעם בפעם את נאמנותנו הבלתי מעורערת. אולם אם כי כלפי חוץ האמינו “להבעת האמונים” שלנו, הרי במעמקי לבן ידעו כי אין בכוחן לשנות את דרכי העולם, ותמיד נזכרו בפסוק “ודבק באשתו והיה לבשר אחד”. ואילו היום כשבנינו מתנהגים כפי שאנו התנהגנו בצעירותינו משתדלים אנו האבות להרגיע את נשותינו, הטוענות, ולפעמים בצדק, כי בצעירותן לא התנהגו כך וכי השתדלו להיטיב עם ההורים ולדאוג להם יותר ממה שהבנים דואגים להן כיום.

כל עוד שהיו הורינו קרובים לבניהם, השתדלו לקבל את יסורי הבדידות בסבלנות. ידעו שאין באפשרותם לבוא בתביעות כלפי הילדים, ולכן הסתפקו בידיעות ובחדשות שקבלו מהם, והשתדלו להמנע מלבוא בתביעות ודרישות.

פעמים רבות נוהג הייתי לשמוע מפיהם של זקנים, פתגמים אשר סייעו להשקיט במידה רבה את געגועיהם ובהפגשם עם הבנים מעמידים בפניהם, פנים מחייכות כאילו לא חסר להם דבר, וכי עולם כמנהגו נוהג, ואין הם באים אליהם חלילה בדברי תרעומת ומתנחמים באמרם, “די מאס מל קי מוס וודרי איל דיו” ו“טודו מנקו קי נו סייה, קי טודו ג’וסטו נו פואידה סיר”. פרושם של שני פתגמי מוסר אלה הוא כי ישמור אותנו האל מרעה גדולה יותר, כי לא נחסר ממה שיש לנו דבר, ונסתפק במה שיש לנו כי אין בעולמנו דבר מושלם ומתוקן. פתגמי מוסר שמדי שמענו אותם היה לבנו מתמלא חבה ואהבה ולפרקים גם מוסר כליות.

אולם, לדאבוננו ישנם כיום בנים הלועגים בחייהם לאב ובזים ליקהת אם. בנים אלה אשר בחיי ההורים אינם נוהגים בהם כבוד, ולפעמים אף מסירים מעליהם כל דאגה וזורקים את הטיפול בהם על כתפיהם של המוסדות הסוציאלים, וזאת בשעה שהם עצמם שקועים בעניניהם הפרטיים, אולם “חרדים” בנים אלה לערוך להוריהם לויה מפוארת. מודעות אבל גדולות, עם אותיות מאירות עינים מזמינות את הידידים הקרובים לבוא להשתתף בלויה. מודעות אבל אלה חתומות על ידי שורה ארוכה של בנים בנות נכדים ונכדות אחים אחיות חתנים גיסים וגיסות וכל שאר קרובים “הדוחקים” את עצמם ליטול חלק ברשימת המזמינים הנכבדים. בני המשפחה הקרובים עומדים בחדר הלויות ומקבלים את פני המשתתפים בחיוך קל על פניהם, חיוך המהול בקורטוב של כאב וצער. ואילו המלוים שהכירו את הנפטר ושמעו על בדידותו בשנותיו האחרונות, “מתמרמרים”; בתוך אהליהם, שואלים את עצמם בלחש, היכן היו כל “המארחים” הללו בחייו של הנפטר. האם סעדו אותו על ערש דוי, האם הקלו עליו את ימיו ושנותיו האחרונים.

ד

הורינו ניזונו בעיקר מיחסי החיבה והאהבה שגילו הבנים כלפיהם, “אב’יאה כבוד אב ואם”. – (היה קיים רגש של כבוד אב ואם). זו היתה אהבה שגדלה וצמחה במזרח וכולנו, יהודים ולא יהודים, היינו שותפים לה. משחר ילדותנו חונכנו למצוות ולדאגה לזולת. אף העניים שנהגו לבקר בערבי שבתות ומועדים וראשי חדשים בבתינו כדי לזכות בפרוסת לחם או פרוטה, “קרבו” אותנו כלנו למעשי צדקה וחסד. ראינו את העניות מקרוב. כיום אנו רואים את הקשישים מעל מסך הטלויזיה, ומאזינים לבעיותיהם מעל גלי האתר.

המוסדות הממשלתיים “פרקו” מעל הציבור את עול הדאגות הללו שהיו מנת חלקנו. אנו רואים את נזקקי הסעד עומדים על ידינו באשנבי הדואר והבנקים ונוטלים את המחאות הכסף של הביטוח הלאומי.

למרות כל “הנוהלים החדשים”, הרי אנו בני המזרח עוד דבוקים וקשורים להורינו, ונמנעים עד כמה שהדבר ניתן להיעשות, מלשלוח אותם לבתי אבות ולבתי זקנים. המזרח לא הרבה להקים מוסדות זקנים. בתי זקנים היו בעיקר נחלת המערב, ואין פלא איפוא אם בית הזקנים האשכנזי בירושלים, הקדים בעשר שנים את הקמתו של בית הזקנים הספרדי.

גם היום נאבקים זקנינו וזקנותינו מללכת ולחסות בצילם של בתי זקנים ובתי אבות. נדמה להם, ובצדק כי במוסדות אלה עלולים הם להשכח מהחיים ומהמתים, ואין פלא אם הם מחזיקים “בקרנות מטלטליהם” הדלים בחדרים הצרים והאפלים.

שיטות הסעד החדשות נטלו מאתנו את חדוות המצוה של כבוד אב ואם.

קשה היום הבדידות לקשישינו וזקנינו בימי חג ומועד. במועדים אלה נהגו ההורים לארח את בניהם ונכדיהם. גם כשכוחותיהם הולכים וכלים עושים מאמצים נואשים להמשיך במסורת זו. גאוותם האבהית אינה מרשה להם לותר על נוהג זה שמלא את חייהם תוכן. מספרים על קשיש, אשר בקש מחמשת בניו וארבע בנותיו להמשיך ולהתארח בביתו יחד עם בניהם בחג הפסח. משסרבו הבנים למלא את בקשתו השיב להם האב, אנא מלאו את בקשתי כי מי יודע אם אזכה בשנה הבאה לחוג אתכם את חג הפסח.

ומשחשים הם שכחם הולך וכלה ואין ביכלתם לארח את הבנים והנכדים הם מסתגרים בבתיהם או פונים לבתי הבראה המקיימים “סדרים” שאינם לפי רוחם וטעמם, ונפשם בוכה במסתרים.

לאחר ששפך הקשיש בן התשעים את זעמו על מצבם של ההורים ועל יחסם של הבנים, דיבר דברי פיוסין על הבנים של ימינו.

אין אני חלילה מאשים אותם, אמר הישיש, חייהם קשים, וזאת על אף המכוניות ושאר הנוחיות העומדים לרשותם. הם מתגוררים בדירות צרות וצפופות. חיי הפרנסה קשים והבעל והאשה יוצאים שניהם לעבודה, הנשים הצעירות נעזרות לפעמים על ידי אמותיהן וחמותיהן, המחזיקות בתינוקותיהן כשהן הולכות לעבודה. “שתוף פעולה” מעין זה גורם ללא ספק נחת להורים החשים כי לא “תם חסדם” וכי הבנים עוד זקוקים להם, והם לא נשכחו מן הלב. לא ידענו בימינו בתי אבות ובתי זקנים. קשה היתה לנו הפרידה מההורים. למרות הטיפול בהם השמיעו לפעמים דברי תרעומת עלינו. לא באנו אליהם חלילה בטרוניות. ידענו את נפשם.

אבל היום, הולכת ונעלמת אותה מסורת יקרה של כבוד אב ואם שהיתה בעיקר נחלתם של בני המזרח, למדנו מאחינו האשכנזים להעביר את ההורים לבתי הזקנים. התבונן למספר בתי האבות והזקנים הקיימים בתוכנו. רק מספר קטן של בתי אבות ספרדים קיימים בארץ.

אינני יודע אם בקרב שכנינו המוסלמים והנוצרים קמו בימי השלטון העותומאני והמנדטורי בתי זקנים חילוניים כדוגמת בתי הזקנים הקיימים כיום.

אם גם בקרב העדות האחרות חלה “ירידה” ביחסי אבות ובנים הרי יש להגיד כי קשרי המשפחה עודם חזקים, וקשה לבנים להפרד מהוריהם הזקנים המשתדלים להחזיק בהם. קשה להם הפרישה מהורים אלו “המשרים את ברכתם” על בתיהם ועל בני משפחותיהם.

אולי אחת הסיבות הקיימות כיום הגורמות להעברתם של הזקנים לבתי אבות ולבתי זקנים הנה, צורת השיכונים הנהוגה בימינו. השכונות הישנות כפי שהן עומדות וקיימות כיום מסוגלות לשמש כמועדונים וכאולפנים לזקנים. המבנים הגבוהים בני עשר קומות אינם מסוגלים לתפקיד זה. אין הזקנים מוצאים בהם ידיהם ואת רגליהם.

בתי הזקנים הראשונים הוקמו בירושלים. ואין פלא בדבר, ירושלים שמשה מקלט לזקנים ולזקנות שעלו מארצות הגולה כדי להקבר בהר הזיתים. מוסדות מעין אלה הוקמו בערים אחרות לאחר שתושביהן “הזקינו”.

אנו בני המזרח, יהודים מוסלמים ונוצרים, שהשתדלנו בעבר להנעים את חיי אבותינו בשנות זקנה ושיבה, כואבים את כאבינו כשאנו רואים את בנינו המתגוררים רחוק מבתי הוריהם ואין בידם להושיע להם ולסעדם על ערש זקנה.

אילו היו בני הדור הזה, אומרת אחת העובדות הותיקות המטפלת בזקנים ובקשישים, נוטלים חלק מהמשא הכבד הרובץ על מוסדות הסעד העירוניים והממשלתיים, הרי, היה הטיפול בזקנים מקל במידה רבה על המוסדות. אולם מסתבר כי שתוף פעולה מעין זה אינו קיים ומשום כך עולה הנושא הזה בכל שני וחמישי על גלי האתר ופסיכולוגים ומומחים לסעד דנים ודשים בו.

לא ידענו גיל פרישה. אבותינו עבדו עד שיבה וזקנה. לא כולם ישבו בבתי הקפה הקטנים לשם בטול זמן. רק אלה אשר היו מחוסרי עבודה ישבו בבתי הקפה. לא הוצאנו את הזקנים והזקנות, מחוץ למסגרת חיינו. השתדלנו להעסיק אותם. בית הזקנים הספרדי היחידי שהיה קיים בירושלים בשלהי התקופה העותומאנית ובשנות המנדאט, לא הכיל יותר משני תריסים של זקנים, שרובם היו מבני העליה מארצות הבלקן. אבותינו הזדעזעו ואף לא הרהיבו עוז בנפשם להעביר את הוריהם לבית זקנים כי חששו פן ישכחו מהמתים ומחיים.

מוסדות הסעד שהוקמו על ידי ממשלתנו, מאז הקמת המדינה, הקלו במידת מה את עול הדאגה של המשפחות, ואכן בנים אלו מרגישים את הריקנות בחייהם.

זקני ירושלים וקשישיה, מספרים מתוך חיבה ואהבה בטיפול האבהי שהגישו להוריהם הקשישים. לפעמים התגורר אחד ההורים בבית הבן או הבת ולא התרעמו כי צר להם המקום, אולם בדרך כלל דאגנו כי ההורים הזקנים יתגוררו בשכונתם. לחדריהם הצרים של הזקנים היתה¹⁰ עקרת הבית שולחת באמצעות בניה הקטנים צלחות אוכל. עינינו היתה פקוחה עליהם, וכך גם חנכנו את בנינו ונכדינו לאהבת סבים וסבתות ולמעשי צדקה וחסד. כיום מוסדות שהוקמו וקרנות הסעד המרובות כגון הבטוח הלאומי, הטבה סוציאלית, בטוח רפואי, אשפוז בבתי חולים, ולפעמים אף עזרה בשכר דירה, “פרקו” מעל הציבור דאגות שהיו בעבר מנת חלקו של הציבור.

אחת העובדות הסוציאליות המטפלת בקשישים סיפרה לי כי כיום אין מחסור בתמיכות וסעד. כל מה שחסר כיום הוא לבביות ונשמה.

קשישינו¹¹ נאבקים כדי להשאר בחדריהם. לא בשמחה הם מסכימים ללכת ולנדוד על פני מוסדות סעד ובתי אבות ובתי זקנים. מספרם של אלה המסתגרים בבתיהם הולך וגדל, ואין “נפש חיה” אחת שתואיל לבקר אותם כדי להקל עליהם את בדידותם.

ה

כששאלתי את העובדת הסוציאלית מה המצב בקרב שכנינו תושבי ירושלים המזרחית, השיבה כי אצלם הבעיה חמורה יותר. בנים יצאו מירושלים והלכו למדינות שמעבר לים כדי למצוא את פרנסתם. הם לא שכחו את הוריהם הזקנים והם שולחים להם סכומי כסף נכבדים. אולם הבעיה אצלם היא ההזנחה והבדידות. אין בקרב השכנים מי שיטפל בהם. העולם הפך להיות אכזרי ואפור גם בישוב הערבי שרגשי הקרבה המשפחתיים היו כה חזקים גם הזקנים שבקרב שכנינו מסתופפים בבתי זקנים שהוקמו בשנים האחרונות בירושלים.

ברשימה שפרסם מר ניר שוחט בעתון הערבי יהודי “אל אנבא” מיום 30 במאי, 1980, נאמר כי המחקר הראשון בסקטור הערבי על בעיה זו בארץ, שנערך על ידי מר סמיח ריזק, בשנת 1976 היה על מצב הזקנים בעיר נצרת.

את המחקר ערך על 196 קשישים וקשישות מתוך 1,964 שהגיעו לגיל זקנה, דהיינו 65 לקשישים ולמעלה מששים לקשישות.

הוא בא לידי מסקנה כי שלושת רבעים מכלל הקשישים מתגוררים עם בניהם, ורק רבע מהם חיים ללא כל קשר עם בני המשפחה.

עוד מסתבר כי מספר הנשים הקשישות גדול יותר מהקשישים. אולם הקשישים הם יותר עצמאיים וחופשים בחייהם מהנשים. כן מסתבר כי למעלה מרבע הקשישים בנצרת עוסקים במלאכות שונות למרות הגיעם לגיל הפנסיה. תופעה זו נובעת מכך, כי הקשישים מעורבים יותר בחיים המעשיים¹² מאשר הקשישות, אין הקשישים נוטים להיות תלויים במשפחותיהם.

כלנו, יהודים מוסלמים ונוצרים, מצווים בכבוד אב ואם¹³ מצווה זו היתה נחלת המזרח, הפכה היום לאחת הבעיות החמורות והדוחקות ביותר בחיינו, וידיהם של העובדים המטפלים בסדורם ובשכונם של עשרות ומאות הקשישים מלאות עבודה.

ברשימתי זו עמדתי בקצרה על הקשישים בימי ילדותנו. הם היוו חלק מהנוף של חיינו, פגשנו אותם בתוכנו בבתינו במסיבותינו ובעיקר בבתי הכנסת הקטנים שלנו. הם אהבו אותנו כשם שאנו אהבנו אותם. הם חשו ביחסנו הלבבי והודו לנו במאור פניהם. גם לנו הקטנים, נעים היה לפגוש אותם כשהם נשענים על משענתם בסמטאות שכונותינו.

מכיר אני אחת המשפחות המוסלמיות הותיקות בירושלים המתגוררת בדירה רחבת ידים ומגרש סביבה. עליו הקימו הבנים שנשאו להם נשים, חדרים על החדרים הקיימים. וכך מתגוררת המשפחה בצוותא. משנשא אחד הבנים אשה, שאלתי אותו כיצד¹⁴ הסתדרת? היכן אתה מתגורר? ענה לי בחיוך: “הוספנו עוד שני חדרים ל”קבוץ המשפחתי“, ובלבד שלא נפרד מאבינו הזקן”.

אסיים את הפרק הזה “בקטע” אשר נגע מאד ללבי, אותו תרגמתי מהעתון היהודי־ערבי “אל אנבא” היוצא לאור בירושלים, (מיום 29.3.1979).

בטוחני כי רגשות אנושיים, תמימים ולבביים אלה, רגשות אותם הביע מחמד עיד חיג’אזי, מדברים אל לב כלם.

אתמול, בטרם נולדת, בני, חייתי את חיי יחד עם הורי, אחי ואחיותי. בדרך זו חיו כל האנשים באושר, ואף הלכו לעולמם מאושרים.

יחד עם אחי חרשנו את האדמה. אבי זרע ואמי הרוותה את צמאוננו ממימי המעין. את יבולה של האדמה ואת פירותיה אכלנו כלנו בצוותה. כל אחד מאתנו השתתף ונטל חלק בצערו ובכאבו של השני, וכלנו יחד צעדנו לקראת התקוה.

בכל לילה, נוהגים היינו לשבת יחדיו מסביב לאבינו, אשר ספר לנו ספורים. לעולם לא ידענו את הפחד ואת הבדידות.

וימת סבך כשהחיוך מרחף על שפתיו. והיום בני, חדר הפחד אל מעמקי נפשי. רואה אני יותר מאב אחד ואף יותר מאם אחת, כיצד הם מבלים את ימי הסתיו שלהם כשהם עצובים ונפטרים הם כזרים.

כותב אני לך, בני שכן מפחד אני עליך. ימינו וזמנינו שונים הם מהימים והזמנים שחלפו.

אולם לא תמיד זוכים אבות המשפחה המוסלמית ל“קבוצים” מעין אלה.

הבנים מבלים את חייהם¹⁵ בנעימים. הזהר והשמר, בני, כי ימינו אלה הם ימים אכזריים ומכוערים, מאחר שהאדם כבר גוע במעמקי לבנו.

הן יודע אתה, כי כל מה שיש לי הוא למענך. האם יש בעולם אדם שיתן ויעניק לך יותר ממני. אני נותן לך את עצמי ואת עצמך גם יחד, את אשרי ואת אשרך, את החופש שלי ואת החופש שלך. אין אני מנדב לך את זאת. כך דרכם של החיים ומחר תדע את האמת.

לא שכחתי אותך ואף לא הזנחתי אותך. מי כמוך יודע, כי אפילו הנחש אוגר בתוך מעיו אוכל לבניו, ועוף השמים נושא את גרעיני השדה, כדי להאכיל אותם לגוזליו לאחר שלעס אותם בפיו. וכיצד סבור אתה כי אב יתנהג אחרת כלפי בנו.

מחר יתחזק עמוד השדרה שלך, בני, ואילו עמוד השדרה שלי ילך ויתכופף, ואזני תכבדנה לשמוע ומאור עיני ידעך במקצת, ואתה תצטרך לשאת אותי. החזק בידי, אם אהיה זקוק לך ושמש לי כמורה דרך לצעדי, היה לי אח ורע בימי בדידותי. עשה זאת, אף אם תקדיש לשם כך רגעים מספר, הרי שמשתי לך כמורה דרך לאורך כל דרכך, והייתי חבר נאמן וטוב בימי אושר וכאב.

ומחר בני, תשקע שמשי כדי שיזרח השחר שלך. תזכור כי אלמלא שקיעתי לא היתה זריחתך באה לעולם, ואלמלא גווע הסתיו שלי לא היה בא אביבך. הרי אני הוא אשר נשאתי ואמצתי אותך בזרועותי, אני הוא אשר הסרתי את העלים שכיסו את גופי והלבשתי אותך בהם, ואני נותרתי לבד, נתון לתהפוכות עונות השנה.

חלק שני

ירושלים במלחמת העולם הראשונה

א

ששים ושלוש שנה עברו מאז הסתיימה מלחמת העולם הראשונה, ועדיין שמורים בזכרוננו כמה ממוראותיה ומזוועותיה כפי שהיינו אנו, קטנים וגדולים, עדים להם.

על כמה מאותם אירועים, רוצה אני לספר ברשימתי אף כי באותם ימים טרם מלאו לי שלוש עשרה שנה.

זוכר אני אותו ערב שבת של קיץ של שנת 1914, בו קרא אבא בפנינו את “הכותרת הראשית” של הידיעה על פרוץ המלחמה שנתפרסמה בעתון “החרות” שיצא לאור בירושלים ונדפס בבית דפוסו הקטן של משה עזריאל. הכותרת “בישרה” את המלחמה, שלא ידענו ולא הכרנו את טיבה מאז משלה תורכיה בארץ הזאת.

בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה שמענו אמנם על מלחמותיה של תורכיה עם שכנותיה, ואולם במלחמות אלו לא חשנו על בשרנו את מוראן ופרט לכנוסים שהתקיימו בגן העיר לשם איסוף כספים לטובת “הסהר האדום”, לא רעבנו לפת לחם ולא היה מוראו של הגיוס על צעירינו, וזעזועים כלכליים קשים לא פקדו אותנו.

תושבי הארץ, יהודים וערבים כאחד, לא ששו לקראת מלחמה זו. מסתבר שגם תורכיה, איטליה, ספרד, הולנד ודנמרק וכן כמה מארצות הבלקן נקטו חדשים מספר לאחר פרוץ המלחמה בין המעצמות הגדולות, עמדה ניטרלית. העתון “פלסטין” שהופיע ביפו המשיך לצאת לאור בשני עמודים בלבד לאחר פרוץ המלחמה. בגליונו מיום 21 באוקטובר, 1914 כתב כי “ניתן לאירופה לכבס את הכבסים שלה בעצמה. אנו נתפנה לכבס את כבסינו שלנו בארצות הבלקן”.

גם הקונסולים הצרפתי והאנגלי לא מיהרו לצאת את ירושלים, ורק בסוף חודש נובמבר 1914 עזבו את העיר ועלו על אניה איטלקית שעגנה בחוף ימה של יפו אשר החזירה אותם לארצותיהם.

את “מכת הגיוס” לצבא התורכי הרגישו בעיקר בני העדה הספרדית בירושלים ועדות המזרח. רק משפחות בודדות שבניהן היו נתינים זרים, צרפתים ואיטלקים, מצאו מקלט במצרים ובשאר ארצות תבל. רבים מבני העדה הבוכרית, שהיו נתינים רוסים, נאלצו לעזוב את הארץ ולמצוא מחסה במצרים ובארצות אחרות. חסד עשה האל לנתיני פרס וספרד אשר השתחררו מחובת הגיוס עקב העמדה הניטרלית שנקטו שתי המדינות האלו ולא לחנם היה דרכון פרסי או ספרדי יקר מפז בימים ההם.

קשה היה לראות את מצבן של המשפחות הבוכריות “שהיו אמונות עלי תולע” שנאלצו, לאחר שראשי המשפחות עזבו את הארץ למכור את חפצי בתיהן כדי לאכול פת לחם.

משפחות רבות אשר אגרו צרכי מזון לעונת החורף במרתפים אשר בבתיהם, מסרו את המצרכים האלה, לאחר שיצאו מירושלים, למשפחות אחרות שבאו להתגורר בבתיהן.

בחדשים הראשונים לאחר פרוץ המלחמה, החלו תושבי העיר לאגור מיצרכים. ואכן רבים פשטו בכפרים אשר מסביב לירושלים וקנו כמויות רבות של צמוקים ותאנים יבשות, ששמשו כדי להמתיק קפה שהיו עושים משעורים.

רבים מבני ירושלים הרחיקו לכת והגיעו עד מעבר לירדן מזרחה, לעמאן ולמואב, כדי לקנות שקים של חיטה ושעורה לכלכל בהם את נפשם ואת נפש טפיהם. הבדואים לא נהגו למכור את סחורתם תמורת ניירות ערך תורכיים. דרשו ועמדו על כך כי התמורה תינתן להם בנפוליונים נוצצים של זהב. אין פלא איפוא, אם תושבי ירושלים “פרקו” את נשותיהם מתכשיטיהן ומסרו אותם לסוחרי החיטה והתבואה שבעבר הירדן מזרחה. ואכן בזכותם של מחרוזות הפנינים, הצמידים והטבעות, זכו משפחות רבות להחזיק מעמד במשך ארבע שנות הרעב.

נוסף על המחסור במיצרכי מזון, נתווספה צרה אחרת שהכבידה עולה על הנוער. משהחל הגיוס לצבא התורכי של לא יהודים, גברה “הירידה” של הנוער היהודי מהארץ. גם התושבים הנוצרים בערים בית־לחם, בית ג’אללה וראמללה, החלו “לרדת” לארצות אמריקה הדרומית והצפונית.

בראשית חודש נובמבר 1914, הודיע משרד הפנים התורכי, כי “המוסווין” דהיינו בני דת משה, הן מבני הארץ והן בעלי נתינות זרה, רשאים להישאר בארץ אם יקבלו עליהם את הנתינות התורכית והמסרבים לעשות כן, רשאים לעזוב את הארץ.

הגירתם של יהודים בעלי נתינות זרה מהארץ בחדשים הראשונים לפרוץ המלחמה, יולי־דצמבר 1914, הסבה נחת רוח לעתונות הערבית המקומית. העתון “פלסטין” מיום 24.10.14 מודיע על הגירתם של מאות רבות של יהודים “וזאת על אף התמיכות הכספיות שהישוב היהודי בארץ מקבל מאמריקה”. כן הודיע העתון על האניה האמריקאית “נורת קרולינה” שהביאה 15 אלף פרנק זהב לטובת העניים הישראלים נוסף על עשרים וחמשה אלף לירות שהביאה אניה אמריקאית אחרת כתמיכה בישוב היהודי.

הסיבה להגירתן של משפחות יהודיות מהארץ היתה, לדעת העתון, הפסקת הסיוע והתמיכה למשפחות אלה, מקרוביהן וממשפחותיהן בחוץ־לארץ.

אלה אשר קבלו עליהם את הנתינות התורכית נאלצו לשלם “דמי כופר” או כפי שנקרא באותם ימים “בדל נקדי”, דהיינו דמי כופר במזומנים בנפוליונים נוצצים. שעור הכופר היה חמישים נפוליונים זהב. את הכופר נאלצו לשלם לא פעם אחת ולא שתיים. מספרים כי בשנה האחרונה של המלחמה כשאזל “מלאי” הזהב אצל חייבי הגיוס, נתבקשו להביא תמורת הכופר שקים של חיטה ושעורה.

שוטרים צבאיים שנקראו בשם “קאנון ג’אוויש” הסתובבו ביחוד בימי שבתות ומועדים בשכונות היהודיות. הם ידעו כי בימים אלה נוהגים המשתמטים, “הפרארים”, לצאת ממקומות מחבואיהם, מעליות גג וממרתפים. רבים הלכו ברגל למושבות יהודה כדי לעבוד ולהסתתר בהן.

מוראה של המלחמה נפל על בני כל העדות בירושלים. אף המוסלמים והנוצרים יראו אותה כשם שאנו יראנו אותה.

קציני הצבא התורכי עברו בכל כפר וכפר ומסרו לידי המוכתארים מעטפות סגורות וחתומות בשעוה וביקשו מהם לא לפתוח אותן אלא ביום שבו תוכרז המלחמה, או כפי שקראו את הגיוס הזה בשם (“ספר ביד ליק”) שפירושו התכוננות למלחמה. ואכן כשהוכרזה המלחמה, נפתחו המעטפות במעמדם של כל אלה אשר היו חייבי גיוס. זאת היתה פקודה צבאית (אמר עסכרי) ולאחר מכן התגייסו צעירי הכפר שחוייבו בגיוס.

לא חסרו “מעשי מרמה” מצד המוכתארים ונציגי השכונות. הם נהגו “להמית ולהחיות”. דהיינו לזייף תעודות "לתקן, לגרוע ולהוסיף שנים על תעודות לידה שסיפקו לחייבי הגיוס. הם אף יכלו “להפחית ולהוסיף” בגיליהם של המתגייסים ובכך להציל רבים מחובה זו “שכל באיה לא ישובון”.

זכרה של מלחמת העולם הראשונה חקוק עדיין בזכרונים של זקני ירושלים ללא הבדל דת ועדה. הסבל היה מנת חלקם של כל תושבי ירושלים.

סבלם של תושבי ירושלים לא היה חומרי בלבד אלא גם נפשי. הפחד מהגיוס היה משותף לכולנו. יהודים, מוסלמים ונוצרים השתמטו מהגיוס. לא ברצון התגייסו אף כי לפעמים נערכו “תהלוכות ראווה” למתגייסים. הצעירים הסתתרו “בנקיקי סלעים” ויראו את הקאנון ג’אוויש¹⁶. נס עשה הקדוש ברוך הוא עם צעירנו שמצאו מקלט ומחסה במושבות החקלאיות. החפוש אחרי ה“פרארים” הקיף לא רק את בתי הכנסת אלא גם את הכנסיות והמסגדים.

כתבו הירושלמי של העתון “פלסטין” כתב בגליון שיצא לאור ב־8 באוגוסט 1914 כי ירושלים הפכה להיות מחנה צבאי גדול. חילות שונים באים לעיר מכל עבר ופינה והתנועה בה רבה. מצבה הכלכלי הוא בכי רע, ומספר בנקים אף נעלו את דלתותיהם ובעלי הפקדונות אינם יכולים להוציא את פקדונותיהם לשם קנית המיצרכים¹⁷ הדרושים. הסוחרים נצלו את ההזדמנות הזאת והעלו את מחירי מיצרכי המזון. מחירו של רוטל קמח עלה לשבעה גרוש, תיבת נפט שהכילה ארבעה פחים עלתה שמונים גרוש ורוטל סוכר שנים עשר גרוש. הכסף איבד את ערכו, המטליקים השחורים אינם עוברים לסוחר ומחיר הפרנק ירד לחמישה עשר מטליק ואילו שער הלירה האנגלית עלה לעשרים ושלושה פרנקים.

כדי לחזק את רוחם של התושבים נהגו השלטונות התורכים בחדשים הראשונים לאחר הכרזת מלחמת העולם, לערוך הפגנות עם גדולות, בהן השתתפו כל בני העדות. בהפגנות אלו השמיעו נציגי העדות נאומי עדוד. בין הנואמים הנלהבים מצד הישוב העברי בארץ נמנה המנוח ד"ר שמעון מויאל עורך העתון “צוות אל עותמניה” (“קול עותומניה”) אשר הביע את נכונותו של הישוב היהודי לקבל עליו את הנתינות התורכית ולהתגייס לצבא.

השלטונות התורכים נלחמו בחדשים הראשונים גם במפיצי השמועות הכוזבות שכל מטרתם היתה להרפות את לבו ורוחו של הישוב בארץ. התהלכו שמועות על הפצצת נמלי יפו ואסכנדורה שבצפון סוריה. ואילו בחיפה התהלכה שמועה כי המושבה הגרמנית בחיפה הופצצה כשם שהופצצה המושבה הגרמנית ביפו על ידי ספינות אויב דרך הים.

לא רק נתיני תורכיה ערכו הפגנות אהדה, אלא גם נתיני גרמניה ואוסטריה שנשארו בארץ, קיימו הפגנות אהדה מעין אלו.

אולם אחת התופעות המעניינות והחשובות ביותר באותו פרק זמן היתה ההוראה שניתנה על ידי השלטונות התורכים לעתונות הערבית להפסיק לנהל תעמולת שנאה נגד הישוב היהודי ונגד התנועה הציונית. למעשה, העתונות הערבית פסקה מלצאת לאור. אולם מסתבר שגם העתונות הערבית שבשאר ארצות המזרח, כגון לבנון, סוריה ועיראק חששה מלתקוף את הישוב היהודי כפי שנהגה לעשות כן בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה.

בראשית המלחמה התקיימו מספר הפגנות ביפו בהן הביעו בעלי הסירות שבנמל יפו, את נאמנותם לשלטונות התורכים. בנאומי האהדה שנשאו הושמעו גם קריאות איבה נגד היהודים. מששמע על כך המפקד הצבאי של ירושלים (קומנדאן מווקע אל קודס), מיהר ליפו וכינס את נכבדי שלוש העדות ביפו. בפגישה זו, הביע המפקד הצבאי את מורת רוחו מההפגנה שהתקיימה ביפו מול לשכת הגיוס שבה השמיעו המפגינים קריאות גנאי ואיבה כלפי היהודים כגון “פליסקות אל יהוד” הלאה היהודים, ועוד. קריאות איבה מעין אלו אמר המפקד הצבאי התורכי, יש בהן משום יצירת יחסי איבה בין העדות השונות. התשובה שניתנה למפקד הצבאי באותו מעמד מטעם אחד המשתתפים היתה (וזאת לפי "פלסטין גליון – 346 – 49 מיום 18 באוגוסט 1914) כי בקריאת איבה זו התכוונו לציונים ולא ליהודים, מאחר שהציונים מעלים את חמתם של הערבים העורכים הפגנות ברחובות העיר, בהן נושאים דגלים ציונים ושרים שירים בהם מביעים את תקותם ושאיפתם להשתלט על פלסטינה.

על דברים אלה, שהשמיע אחד המשתתפים, ענה המפקד הצבאי, שמן ההכרח לקחת את היהודים לדוגמה וללכת בדרכיהם הקונסטרוקטיביות. מבין הפעולות שציין המפקד הזכיר הקמת בתי ספר חקלאיים שבהם מלמדים לאכרים את השיטות החקלאיות החדישות ו“מאירים” את עיניהם בחקלאות.

מסופקני אם תשובה מעין זו השמיעו הגנרלים בולס וסטורס, למארגני ההפגנות והפרעות הערבים בשנים ראשונות לאחר כבוש הארץ על ידי ממשלת בריטניה.

ולא רק הרעב וצרת “הפרארים” העיקו על ליבם של התושבים ללא הבדל דת ועדה, אלא שהמלחמה הזאת “גררה” גם “מכות” אחרות שירדו מן השמים.

נזכר אני באותו יום מימות הקיץ של שנת 1915, בשעות הצהרים כשעמדו כל בני הבית ודיירי הבתים השכנים ליד חלונות הבתים והמרפסות ונשאו עיניהם לשמים שנתכסו עננים שחורים, מגדודי ארבה שפשטו על הארץ. עמדנו שעה ארוכה והסתכלנו במראה המוזר הזה אשר באותה שעה לא ידענו את טיבו ולא שערנו את מידת נזקיו.

אם בילדותי לא גוייסתי לצבא התורכי, הנה כי כן גויסתי עם חברי תלמידי “בית המדרש דורש ציון” למלחמה בארבה. “שטח העבודה והפעולה שלנו” היה המגרש הקטן שעל יד בית הכנסת שנקרא באותם ימים בשם בית כנסת “יגל יעקב” שנוסד על ידי אחד מאמידי העדה הבוכרית. בבית כנסת זה התפללו הדיירים הספרדים שגרו בסביבה (ליד קולנוע “עדן” כיום) כגון: משפחת בנבנשתי, הסלוניקאים בני משפחת שלם ועוד. כשליח צבור בבית כנסת זה שימש המנוח הרב יעקב פראנקו.

כל אלה אשר גוייסו למלחמה בארבה היו נאלצים לספק מדי יום ביומו, פרט לימי ששי ושבת, עשרה פחים של פגרי ארבה. פחים אלה נשאו האוספים על כתפיהם והובאו לתחנת המשטרה הסמוכה אשר העלתה אותם באש. רבנים ואנשי תורה כגון חזנים ושוחטים היו משוחררים מחובה זו. וכדי לעמוד במכסה של פגרי ארבה אלה נאלצו המורים להעזר גם בתלמידי הכתות הגבוהות. זכורני כי על אף הריחות הרעים מפגרי הארבה, מצאנו במצוה זו, של הצלת היבול החקלאי מכליה, גם שעשוע. נוסף לכך, נכמרו רחמינו על המורים החלושים והכחושים, וסייענו להם באיסוף פגריהם של חגבים וארבה שחדרו לבתינו ולחדרי משכבינו.

אנו הילדים, אשר לא עמדנו על מידת ההרס והחורבן, שיצורים אלה אשר באו לבתינו ולחדר משכבינו, ואשר הרסו את החקלאות במלחמת העולם, השתמשנו בהם כדי לשעשע את נפשנו. צדנו את החגבים וקשרנו לרגליהם חוטים ארוכים, ובהכנסנו לכיתה היינו "מטיסים את החגבים הללו במרחב האוירי של הכיתה.

חגבים אלו, שהיו בעלי גדלים שונים, כדוגמת האוירונים טסו על גבי הספרים והמחברות, ומעל לראשיהם של מורים ותלמידים. השמחה היתה במעוננו. ובשעה שהמורים התרעמו על כך, ישבנו אנו התלמידים¹⁸ “הטייסים”, בשקט ובשלוה כאילו ידינו לא היתה במעל הזה. העמדנו פנים של צדיקים גמורים, ולא באנו על ענשנו.

שכנינו תושבי השכונות “סוכת שלום”, “מזכרת משה” ועוד, השתתפו עם כל הישוב הירושלמי בבעור הארבה. אולם אחינו בני תימן שהכירו את החגבים עוד בארץ תימן הבדילו בין “הטמא” ל“טהור”, וזאת לפי האות “ח” שהיתה חקוקה על חזיהם של החגבים. את החגבים, “הטהורים” צלו באש ושמשו להם לקנוח סעודה. אנו, ילדי ירושלים, הסתכלנו בתמיהה על חברינו התימנים כשהם מכניסים אל תוך פיותיהם, בקלות ובזריזות, את החגבים הצלויים ולא נודעו כי באו אל קרבם.

מחזה אימים נגלה לעיני בילדותי, כשבדרכי לבית המדרש “דורש ציון” רואה הייתי את עצי הזית בשדות שבהם עומדים כיום הרחובות בן יהודה והמלך ג’ורג' חשופים וערומים, ורחמי נכמרו עליהם.

גם שכנינו הערבים לא מאסו בחגבים צלויים. הם נהגו להוציא את בני המעיים, למלוק את הראש ואילו את הנותר העלו באש או טגנו במחבת, שכן לפי ההלכה המוסלמית כשרים הם החגבים לאכילה.

את הבדויים מכנים הערבים בשם הארבה של המדבר “ג’ראד אל צחרא”, הארבה, כדוגמת הבדואים, משקיעים את עצמם בחול המדבר, ואינם עוזבים אותו אלא לאחר שהארבה מטיל את ביציו בחול המדבר והביצים נבקעות.

משנות מלחמת העולם הראשונה חזר הארבה ופקד את ירושלים בשנת 1954. תושבי העיר העתיקה קדמו את פניו בתופים ובמחולות. מסתבר כי דפיקות התופים הבהילו את הארבה והוא שב המדברה.

הקונסטיטוציה התורכית, הבחירות לעירית ירושלים ויוקר השערים

א

הכרזת הקונסטיטוציה התורכית בקיץ של שנת 1908 והופעתה של העתונות הערבית באותו פרק זמן, עודדו את תושבי הארץ, יהודים וערבים כאחד, לבוא בדרישות ובתביעות כלפי העיריה, המוסד שייצג במידת מה את אוכלוסית הארץ. זה היה ה“מהפך” שאירע בראשית המאה.

התביעות שהושמעו מעל דפי העתונות היו שונות, החל מן הדרישה לאספקת מצרכי המזון, פחמים בעונת החורף, נקיטת אמצעי זהירות נגד השתוללותן של מחלות בעיקר החולירע ועד הנעמת זמן שהותם של התיירים המבקרים בארץ.

מסתבר כי הסמכות שניתנה לעירית ירושלים מטעם השלטונות המרכזיים בקושטא התרכזה בעיקר על מיצרך אחד בלבד, דהיינו הפקוח על מחיר הלחם טיבו וגדלן של הככרות, ואילו על שאר המיצרכים הבסיסיים כגון סוכר קמח אורז “וחמרי דלק” כגון עצים פחמים ונפט, ניתנה כנראה יד חופשית לסוחרים לעשות בהם כטוב בעיניהם.

סמכות מוגבלת זו לא נראתה לעתונות הערבית אשר תבעה, כי יש להרחיב את הסמכות באופן שתכלול את המיצרכים החיוניים הבסיסיים הללו, וביחוד את מחירו של הקמח, מיצרך שכל משפחה השתמשה בו מדי יום ביומו, שכן באותם ימים לא נהגו תושבי ירושלים לקנות לחם בחנויות המכולת, כפי שנהוג כיום, ובעלות הבית העדיפו לאפות בבית שכן הברכה היתה שרויה בלחם שהוכן בבית.

דרישה זו דהיינו הרחבת סמכויותיה של העיריה, באה לידי ביטוי בישיבה שקיימה המועצה (“אל קודס” שנה א' גליון 42 מים 30 במארס, 1909), שבה דרש אחד מחברי המועצה כי מחובתה של העיריה לסייע בידי העניים, ולמלא ככל האפשר את מחסורם בכל הנוגע למאכל למשתה ולחמרי תבערה. מסתבר כי קצרה ידה של העיריה מלהושיע, מאחר שהעיריה הוסמכה לפי החוק לפקח על מחיר הלחם בלבד.

תושבי ירושלים התאוננו בעיקר על יוקר השערים והאמרת מחירי מצרכי המזון הבסיסיים, שעלו וירדו על פי שרירות לבם של הסיטונאים ובעלי חנויות המכלת.

העתון “אל קודס” הירושלמי הרבה לכתוב על “האורחים המבקרים” קרי התיירים, המבקרים בירושלים, הגורמים, לדעתו, לפריחת חיי הכלכלה והמסחר בעיר. “ירושלים אינה נחשבת לעיר מסחרית, אף לא לעיר חקלאית או תעשייתית. עיניהם של תושבי ירושלים נשואות לתיירים, שלהם הם מוכרים את תוצרתם, ומורי הדרך שלנו מובילים אותם למקומות המקודשים והעגלונים מובילים אותם בעגלותיהם ובסוסיהם” (“אל קודס” גליון 334 מיום 7 בפברואר, 1913).

יחד עם זאת נלחם העתון נגד יוקר השערים ובעיקר נגד המחיר הגבוה של הקמח, מחיר שאין העניים יכולים לעמוד בו.

עם צרת האמרת המחירים היתה גם צרה אחרת והיא העלמותם של המטליקים משוק הכספים, ולא עלה בידם של העניים להשיג בשוק מטליקים. העיריה שרחמיה נכמרו על העניים והאביונים קבלה הלוואה של ארבעת אלפים לירות (וזאת תוך כדי סיכון רב כיוון ששער המטבע התורכי לא היה יציב) והמירה אותם במטליקים (ארבעה מטליקים היוו גרוש אחד) והוציאה¹⁹ אותם לשוק.

העליות והירידות במחיריהם של המצרכים החיוניים בירושלים גררו בקורת קשה מצד העתונות, נדמה היה כאילו הכרזת הקונסטיטוציה התורכית הביאה ל“פריקת עול”, עלית השערים שחלה בירושלים מיד לאחר הכרזת ה“חופש” (החורייה) ו“החוקה” (אל דוסתור) גרמו למבוכה רבה והתושבים לא ידעו אם להלל ולשבח את ה“חורייה” ואת ה“דוסתור” או לגנותם.

אחרים סברו כי אכן ה“חורייה” אשמה בכך והיא היא שגרמה לעליית המחירים. הסוחרים מנצלים את החופש ו“משתעשעים” בשוקים לפי רצונם ואין הם חוששים מכך מאחר והקונסטיטוציה אינה מגבילה את תאוות הבצע של הסוחרים והחנוונים שהעלו את המחירים יותר מאלה שהיו קיימים לפני הכרזת הקונסטיטוציה.

העתון “אל קודס”, מיום 6 בנובמבר 1908, אומר כי, “קיימים סיכויים שהמחירים יוסיפו לעלות ולכן אין זה פלא אם העניים מגנים בלבם את החופש הזה”.

העתון האמור אינו סולח למועצת העיריה על היחס הרשלני שהיא מגלה כלפי ההפקרות השוררת בשוקים וזאת בשעה, שבשנים שקדמו להכרזת הקונסטיטוציה, הטתה מועצת העיר אוזן קשבת לתלונותיהם של תושבי ירושלים “הידועים והמפורסמים בטוב לבם, בחביבותם ובעיקר ביראת השמים שבלבם”, וסייעה בידם להוריד את מחירי הלחם ושאר המיצרכים, ואילו היום לאחר הכרזת הקונסטיטוציה²⁰, אין המועצה מטפלת ביציבות מחירי המזון ומפקירה את ענייניהם של התושבים.

מתקבל הרושם כאילו ששת השנים שעברו מאז הכרזת הקונסטיטוציה התורכית ועד מלחמת העולם הראשונה, סבלה ירושלים, ואני משער שגם שאר ערי הארץ, מהשתוללותם של הסוחרים והסיטונאים²¹ וזאת בשעה שבשנת 1909, הלכו ופחתו הרוחים והתעסוקה היתה מועטה והשכר היה אף הוא דל, והפועל (אז באותם ימים קראו לפועלים בשם “בעלי מלאכה”) לא היה יכול להרשות לעצמו לקנות את המיצרכים שהתיקרו. גם בשנת 1913 היו מחירי הקפה, האורז, הסוכר, הנפט, שמן הזית ושמן השומשומין, בבחינת כלי משחק בידי הסוחרים.

אין פלא אפוא שדברי הבקורת הקשים האלה הופנו כלפי מועצת העירייה אשר גילתה אזלת יד במקרים רבים, לא פקחה עין על דרכי המסחר ולא נקטה אמצעים נגד מפקיעי השערים.

כך שקללו תושבי ירושלים את ה“חורייה” ואת יוקר השערים זה מול זו ולא ידעו מה עדיף על פני מה? “חופש” או יוקר שערים, עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה ולא נותר עוד זכר מן ה“קונסטיטוציה” ואילו יוקר השערים החריף ולא ניתן היה להשיג מצרכי מזון בסיסיים אף במחיר כסף מלא.

ב

משהוכרזה הקונסטיטוציה, פעמה “רוח הגבורה” בלבם של תושבי ירושלים, והחלו להשמיע דברי בקורת על מצבה הבריאותי, הכלכלי והחברתי, ודרשו מאת חברי העיריה לשרת את ציבור התושבים בנאמנות ולהסיר כל פגע ומחלה ממנה.

ואכן סמטאותיה ורחובותיה של ירושלים היו מוזנחים, ובעיות רבות הטרידו את תושביה וידם של נבחרי העיר קצרה מלהושיע.

תושבי ירושלים נשאו בדומיה את המחסור במימי שתיה בעונת הקיץ, את מכת הגניבות, את אבק הדרכים שגרם למחלות עינים, את הצחנה שהתפשטה בסמטאותיה מפינות הקמרונים ששמשו כחדרי שרות, את המחלות שפקדו מזמן לזמן את תושבי העיר, מחלות שבחלקן הגדול הובאו לירושלים דרך נמל יפו, (ביחוד את מחלת החולירע), את שחיתותם של כמה מחברי העיריה אשר דאגו לעניניהם ולפעמים, אף “העסיקו” את הג’אווישים, פקחי העיריה, לעסקיהם וצרכיהם הפרטיים לחלוקת חומר תעמולתי וכיוצא בזה. סמטאותיה של העיר העתיקה העלו צחנה. אדם ובהמה נהגו להטיל את מימיהם בראש כל חוצות. העתון הירושלמי “אל מונאדי” שם, בגליונו מס' 7 מיום 19 במארס, 1912, ללעג ולקלס את כל אלה אשר “עשו יד אחת עם הבהמות ומטילים כמותן את מימיהם בראש חוצות בפני אדם ובהמה ללא כל בושת פנים.”

לא רק חברי העיריה נצלו את שרותיהם של הפקחים ושאר עובדי העיריה לעניניהם, אלא שגם ידו של מושל העיר “המותצרף”, שמתפקידו היה לפקח על פעולותיה של העיריה, היתה במעל, והפך להיות שותף לראש העיר שבצלו חסה.

השבועון הערבי הקטן “אל מונאדי” אשר במשך שנת קיומו האחת לא חדל מלמתוח בקורת קשה על עירית ירושלים, הרהיב עוז בנפשו ותקף את המושל, המותצרף, ג’ודת ביי (וזאת בגליונו מספר 23 מיום 9 ביולי, 1912) על אשר העסיק בסיועו של ראש העיריה קבוצה של פקחי העיריה בשרותים שונים כגון העברת רהיטים בביתו, ומינה “רצים” למרכבתו.

לא עלה בידי לקבוע אם הבחירות לעירית ירושלים במשך התקופה שבין 1908 ו־1914 התקיימו. אולם מתוך העתונות מסתבר כי אכן בקיץ של שנת 1912 התקיימו בחירות ואת הדן של הבחירות הללו אנו מוצאים בעיתונות הערבית, של אותם ימים.

התעמולה שהתנהלה מסביב לבחירות, ותביעותיה של העתונות מחברי העיריה באותה שנה משקפת במידת מה את הלך הרוחות ששרר באותם ימים בקרב תושבי ירושלים.

מסתבר כי הבחירות לא התנהלו באוירה חופשית ובנקיון כפים. עורך העתון “אל מונאדי” (גליון 22 מיום 2 ביולי, 1912) מבקש מאת קהל הבוחרים לבחור, “במועמד אשר ירחם עליכם ויגלה תשומת לב וענין בעניינכם. בחרו במועמד אשר יזעזע מכסאו את ראש העיר אם הוא ינסה לזעזע אתכם, או להטיל עליכם חובות ומשימות שאין באפשרותכם לעמוד בהם. בחרו במועמד אשר אין ברצונו להיות חבר בעיריה כדי לצבור בתקופת שרותו הון, או להגיע למשרה נכבדה בעלת שלטון. בחרו במועמד אשר אינו נרתע מפני נכבד וגדול, ואף לא מפני העשיר מפאת הונו, בחרו במועמד אשר יתהלך עם הבריות בענוה ולא יסתכל על אחרים מגבוה, אף לא על האדם הפשוט מבני המון העם. במועמד אשר לא יחשוב כי הוא נוצר מחומר אחר השונה מהחומר שממנו אתם נוצרתם ורואה את עצמו כאדם עליון”.

ו“אל מונאדי” פונה אל עבד אל חמיד פאשה, הממונה על הנהלת המחוז (“מותצרפייה”) ומסביר לו כי התפתחותו והתקדמותו של מחוז ירושלים, תלויים בנסיון שרכשו חברי העיריה בהנהלת העיר ובעיקר בחריצותם ובפעילותם במלוי תפקידיהם. ואילו מאת חברי ועדת הבחירות לעירית ירושלים, הנחשבים לאחראים כלפי אלקים ואדם, מבקש להזהר ולהשמר לרדוף צדק, ולהעניש ביד חזקה כל בוגד ועושק".

מכאן יש להסיק כי ידים רבות בחשו בקדרת הבחירות, ורבים מפקחי העיריה (הג’אווישים) היו מעורבים במסע הבחירות, והמושל שמחובתו לבדוק את כשרותן של הבחירות, לא גילה כל ענין בהן.

מסתבר כי באותה שנה שנת 1912, התקיימו הבחירות גם לבית הנבחרים העותומני ולמועצת הפלך (מג’ליס אידארה), מוסדות שעמדו ברמה נכבדה יותר ממועצת העיריה שכן גורלו של המחוז היה נתון בהחלטותיהם.

פניה נרגשת לבוחרים של בני שלוש העדות, המוסלמים, הנוצרים והיהודים נתפרסמה בעתון הירושלמי “אל קודס” (שנה ד' גליון 284 מיום 9.2.1912) .

הקריאה הזאת נכתבה על ידי מחמד נג’ים אל דין אל עלמי, מאנשי הדת ובן אחת המשפחות המוסלמיות הנכבדות, השיך מפיל תחינתו בפני הבוחר ומבקש ממנו כי יבחור את המועמד הישר, ירא אלקים שעליו אפשר יהיה לסמוך ביושרו הדתי ונאמנותו.

אין פלא איפוא שהשיח' מחמד נג’ים אל דין אל עלמי, תובע מהמועמד להיות אדם ירא שמים, נקי כפים ובר לבב אשר נפשו מואסת בכל דבר רע או מעשה בלתי מוסרי.

“אל תבחרו באדם השונא את התפילה ואת בתי התפילה וידוע כמושחת במידותיו. אל תבחרו בבעלי ההון ובעלי הכבוד אם אין תוכם כברם. בחרו במועמד המוכן לשרת את מולדתו באמונה ומי שחונן במצפון חי”.

לא תמיד השמיעה העתונות הערבית הירושלמית דברי בקורת חריפים על העיריה ועל חבריה. נתפרסמו בה גם דברי שבח, אם כי היו נדירים.

דברי שבח על ראש העיר נתפרסמו בעתון “אל־קודס” (גליון מספר 186 שנה ג' מיום 18 באוקטובר, 1912). כי, ראש העיר ירושלים חוסיין האשם אפנדי אל חוסייני מסתובב בעצמו ברחובות ונותן את ההוראות הדרושות לעובדי העיריה להסיר את “המשאות” מהשוקים, וכן מגלה ענין בתקון המהמורות (החפירות) בדרכים ודואג להרבצת הרחובות במים ולשמור על נקיונם. וכן מגלה ראש העיר ענין גם בשאר פעולות העיריה. פעולות ותפקידים, שכיום הם מתנהלים בצורה מסודרת, וזאת תודות להשתדלותם של חברי מועצת העיריה הממלאים את תפקידם בצורה נאותה שמן הראוי להודות להם על כך.

לעתים פוגש הייתי את שמות חברי העיריה היהודים בעתונות הערבית של אותם ימים.

מסופקני אם מספר החברים היהודים בעירית ירושלים בתקופת השלטון העותומני הגיע לעשרה.

בימי ילדותנו שמענו על מספר אישים ירושלמים ששמשו במשך מספר שנים כחברי העיריה, שרובם נמנו על העדה הספרדית. נזכיר את יהושע ילין, בנו דוד ילין, יוסף אלישר, שלמה מזרחי, דוד אלקלעי ועוד. נכדו של חבר העיריה ר' דוד אלקלעי מספר כי הוא נולד בשנת הת“ר (5600) בעיר העתיקה בירושלים, לאמו הרבנית אסתר בת מרים אלקלעי בתו של הראש”ל רבי יצחק די קובו.

רבי דוד אלקלעי חונך בישיבה ועסק במסחר ובעבודה ציבורית. במשך שנים רבות היה חבר מועצת העיריה. נמנה בין מייסדי שכונת אהל משה, ונמנה בין גבאי השכונה.

היה חבר חברה קדישה של העדה הספרדית וביזמתו והשתדלותו הוקם הגדר מסביב לבית הקברות בהר הזיתים. עד מלחמת הקוממיות התנוסס שמו על השער בבית הקברות. כמו כן דאג לקרוע חלונות קטנים בגדר זו, וזאת כדי לאפשר לכהנים לעמוד מחוץ לבית הקברות, כשעלו להר הזיתים “למשמרה”, ולהתפלל מרחוק על קברי יקיריהם, בראש חודש אלול ובראש חודש ניסן.

ועוד מספר נכדו דוד אלקלעי כי לסבו היו ידידים ערבים מקרב המשפחות הערביות הנכבדות, ואף היה שותף בשתי חנויות שעמדו בשוק הבשמים בעיר העתיקה. בין החברים היהודים נמנה המנוח דוד ילין כאדם שהיה מעורה בחייה של ירושלים, ושזכה להוקרה מצד משכיליה הערבים; הנני מביא כאן ידיעה שנתפרסמה בעתון “אל קודס” גליון 212, שנה ג' מיום 27 בינואר, 1911, המראה על הכבוד שרחשה לו העתונות הערבית.

ביום הרביעי החולף חזר אלינו כבוד (צאחיב אל מעיזה) דאוד אפנדי ילין, חבר מועצת עיריתנו וזאת לאחר ששהה מספר חדשים בברלין ובשאר ערי גרמניה הידועות והמפורסמות. אנו מקדמים אותו בברכה ושובו אלינו בבריאות טובה ואנו מקוים כי הוא יכבדנו בכתבה על מסעו, בה יתאר את אשר ראו עיניו ואת הקדמה וההתפתחות באותן ארצות, ובכך יפיקו הקוראים תועלת מתאוריו כפי שהוא נוהג לעשות כן מזמן לזמן.

דמותו של המנוח רבי דוד ילין עם תרבושו האדום על ראשו עומדת לפני, הוא לא הסיר את תרבושו אף בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם הראשונה.

“מגביות המלחמה” של תושבי ירושלים למען מוסדות האימפריה העותומאנית

מלחמותיה ומאבקיה של האימפריה העותומאנית, לפני מלחמת העולם הראשונה, עם שכנותיה, עם איטליה בקשר לטריפולי, היא לוב של ימינו, ועם יוון בקשר לאי כרתים, סבכו אותה בקשיים כספיים מתמידים. אנו תושבי הארץ וירושלים בפרט, יהודים, מוסלמים ונוצרים, שהיינו חלק מן האמפריה, לא יכולנו לעמוד מן הצד ולהיות אדישים לקשיים כספיים אלה, בהם היתה נתונה הממשלה שבצילה חסינו ארבע מאות שנה.

כדי לעורר את האוכלוסיה להושיט עזרה “למאמץ המלחמתי” של האימפריה, היו השלטונות עורכים כנוסי מחאה בגן העירוני “אל מנשיה”, (כיום נקרא הגן גן דניאל מול בית העיריה ברחוב יפו). כאן היה מתאסף הקהל ושומע נאומים חוצבי להבות על גבורתו ועוז כוחו של הצבא התורכי, מפי נואמים נכבדים ומשוררים שהידוע והמפורסם באותם ימים היה השיח' עלי אל רימאווי.

מאחורי הופעות אלו עמד משרד הפנים התורכי, ולפי הוראותיו נערכו בירושלים נשפי צדקה ומגביות לטובת “הסהר האדום” התורכי, שהיה זקוק לפרנקים הצרפתים כדי לסעוד את מאות הפצועים ונכי המלחמה ששכבו בבתי החולים בתורכיה ובארצות השכנות²².

לשבחה של הקהיליה האירופית בירושלים ובשאר הערים יש לומר, כי למפעלי צדקה אלה נרתמו כל ה“מי ומי” של ירושלים באותן השנים. נשותיהם של הקונסולים השונים, מנהלי בנקים ושאר “פני העיר” הושיטו עזרה רבה להצלחת “מגבית המלחמה”. העתונות באותם ימים ידעה להדגיש בעיקר את תרומתה של הגב' לנדאו, מנהלת בית הספר “אווילינה דה־רוטשילד” בירושלים למפעלים אלו. גם הדור הצעיר, תלמידי בתי הספר של העדות השונות סייעו במידה רבה להצלחת המגביות והם ארגנו ערבים מוסיקליים וערבי תיאטרון.

בעתון הירושלמי הערבי “אל קודס” (גליון 303 מיום 26 ביוני, 1912) נאמר כי הגברת לנדאו עמדה בראש ועדה של נשים צדקניות במכירת “אווראק יא נציב” (כרטיסי הגרלה) אשר ארגנה הצגות לקהל הרחב שהכנסותיהן היו קודש ל“סהר האדום”. להצגות אלו, שעל פי הרוב התקיימו בשעות אחר הצהריים, באו גברים לחוד ונשים לחוד, כמנהג אותם ימים. התכניות כללו מופעים של להקות מקומיות ולהקות שבאו אלינו מן הארצות הסמוכות.

בגליון מספר 281 שנה ד' של העתון הירושלמי, “אל קודס” מיום 19 בינואר, 1912, נאמר כי כמה מנשי ירושלים תרמו תשע עבודות של רקמה ביד, מדי חום למזג האויר, שתי קופסאות של בושם מאת אשתו של הרוקח היוני כריסתאקי, כר של קטיפה ותמונה גדולה²³ של ירושלים מאת הגברת סאפידיס אשתו של הצלם הירושלמי.

בערבים המוסיקליים הופיעו תזמורות של המוסדות השונים בירושלים. באחד מן הערבים הללו שהוקדש למען “הסהר האדום” השתתפו: התזמורות של המושבה האמריקנית, בית היתומים הגרמני שנלר, בית הספר למל, בית הספר אווילינה דה רוטשילד, התאחדות “המכבי” בית הספר לאמנות בצלאל, בית הספר הערבי “רוודת אל מעארף” ותזמורת בית הספר “אל דסתורייה”.

כך חברו יחדיו התזמורות של העדות השונות בירושלים למען “מגבית המלחמה”, מוסדות החינוך סייעו במידה רבה להצלחת ערבי המוסיקה והתיאטרון. העתונות הערבית באותם ימים ציינה את בית הספר “רוודת אל מעארף” ואת בית הספר אוולינה דה רוטשילד. בערבים אלה נמכרו גם כרטיסי הגרלה מטעם “הסהר האדום”.

הצגות רבות הועלו על קרשי הבמה של בית הספר “אוולינה דה רוטשילד” ששכן ברובע שנקרא בשם “תולול אל מסאבן” במרחק מה מהכנסיה האנגלית מאר בולוס. הבית שבו שכן בית הספר נקרא בשם בית פרוליגר. מתוך העתונות הערבית, אנו למדים על מקום מושבו של מוסד חנוכי זה בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה.

ההצגות לא היו על טהרת התרבות המערבית. הן כללו גם מחזות ערביים. אחד הנושאים שעלה על הבמה כפי שמתואר בעתונות של אותם ימים, היה המחזה שבו נראה אדם פצוע הנוטה למות כשמסביבו עומדים אשתו וילדיו הסועדים אותו על ערש דווי.

על אחד מנשפי הצדקה הגדולים, שנערך בירושלים ב־3 בינואר 1912, בהשתתפות נציגי כל העדות, בבית הספר למל (הלפרבריין), יודע לספר העתון הירושלמי “אל קודס”, (גליון 286 מיום 22 בפברואר, 1912), העתון מציין שהנשף נערך בהשתתפות “אגודת “הג’מנאסטיק מכבי” וכל הכנסותיו היו מוקדשות לסהר האדום”.

בין הנדבנים שתרמו באותו מעמד ניזכרו: אפרים כהן, מנהל ביה“ס “למל” – 300 פרנק; דוד ילין, חבר עירית ירושלים וסגן מנהל הסמינר למורים – 100 פרנק; ד”ר יצחק לוי, מנהל בנק אנגלו פלשתינה – חמשים פרנק; לודביג מאיר, בעל חנות ספרים – 15 פרנק; חיים אשריקי, המורה לשפה הערבית – ארבעה פרנק וחצי; יוסף מיוחס שני פרנק. ואילו מוסה אל מוהתדי באש כאתב, מזכיר ראשי במרכז השלטון, עשרים פרנק. מוסה אל מוהתדי היה חברי לעבודה במחלקת החנוך המנדטורית.

לשכת הסהר האדום בירושלים, היתה מעין סניף ללשכה המרכזית בקושטא. בין הנדבנים שהתנדבו בישיבה שהתקיימה בלשכת המסחר בירושלים ביום 22 בספטמבר, 1912, שבה השתתף מושל המחוז המותצרף ג’וודת ביי, נבחרו מספר חברים שייצגו את העדות השונות. בין חברי הועד הפועל נבחרו חיים אהרון ואלירו ודוד ילין כנציגי העדה היהודית. במגבית שנערכה באותה ישיבה נדבו הפטריארכים הנוצרים אלפיים פרנק ואילו אלברט ענתבי, נציג האליאנס, תרם אלף פרנק וסלים אפנדי מנחם מוסה בנין, מעדן, ובעל הבנק הירושלמי שנקרא על שמו, מאה פרנק.

סניפים לסהר האדום הוקמו לא רק בירושלים אלא גם בעזה, חברון, צפת, רמלה, באר שבע, ראמאללה, לוד, עבויין ויפו, (אל קודס מיום 25 במאי, 1912, גליון 298). בשנה שבה פרצה המלחמה בין תורכיה ואיטליה נאסף בכל הסניפים הללו סכום של 51,201 פרנק ואחד עשר סנטימים, אכן סכום די נכבד באותם ימים.

אם תושבי הארץ חשו את המלחמות הללו, בין תורכיה יוון ואיטליה, בקצה המזלג, הרי בימי מלחמת העולם הראשונה נערכו כל שני וחמישי מגביות מסוגים שונים שהכבידו את עולן על תושבי ירושלים ושאר הערים.

בצד ההגרלות ומגביות הממשלתיות והמוסדות הרשמיים, היו גם הגרלות המיועדות אך ורק לתושבי הארץ. המוסדות הכספיים שפרחו בארץ הנילוס הוציאו שטרי הגרלה והפיצו אותם בקרב תושבי הארצות השכנות. את ניירות הערך וכרטיסי ההגרלה הללו הביאו אלינו החלפנים והבנקים ממצרים. רבים מתושבי הארץ על כל עדותיהם אספו פרוטה לפרוטה כדי לרכוש את כרטיסי ההגרלה ולהתפלל למזל שיהפוך אותם בין לילה לעשירים מופלגים.

נייר ההגרלה הנפוץ ביותר והמבוקש ביותר היה “הקרדיט פונסייה” המצרי. רבים מבני ירושלים רקמו חלומות על הזכיה הגדולה של 4,000 לירות מצריות.

היו גם הגרלות של מפעלי החסד והצדקה שבתוכנו. אנו הילדים עסקנו בהגרלות אלו בימי חג הפורים, רק בפורים הרשו לנו הורינו ומורינו לעסוק בעסקי הגרלות ואילו בשאר ימות השנה נאסר עלינו הדבר.

מי ימנה את מספר ההגרלות שהמצאנו אנו הילדים כדי לזכות בפרוטות. המנוח יצחק מזרחי ספר לי על אחת ההגרלות המשעשעות שתלמידי תלמוד תורה הספרדי נהגו לאמץ אותה בימי חג הפורים.

ההגרלה היתה על תרנגולת לבנה שלא עלה עליה עול. קבוצת נערים שנהלה את ההגרלה חלקה פתקים שאותם מכרה לתלמידי החדרים. ביום ההגרלה היו בעלי ההגרלה נוטלים את התרנגולת על זרועותיהם ומקיפים בה את סמטאותיה של העיר העתיקה, וזאת כדי להראות לכל קוני כרטיסי ההגרלה את יופיה של התרנגולת.

בתום ההקפה היו הנערים, בעלי התרנגולת ובעלי הפתקים מתכנסים בחצר התלמוד תורה, שבה ההגרלה היתה נערכת כדת וכדין ומי שזכה בה היה נוטל את התרנגולת ונושא אותה בזרועותיו לביתו.

גילוי אתרים ארכיאולוגים בשלהי השלטון העותומאני

א

מחלקת העתיקות בימי השלטון העותומאני בארץ־ישראל לא עסקה בחפירות ארכיאולוגיות ולא תרה אחר אתרים הסטוריים. מלאכה זו השאירו השלטונות העותומאניים למשלחות ארכיאולוגיות זרות שעברו את הארץ לארכה ולרחבה. תודות להיסטוריונים וארכיאולוגים הזרים, נחשפו ונתגלו בארץ באותן שנים, של ראשית המאה מימצאים ארכיאולוגיים ואתרים הסטוריים.

לא ניתן לקבוע כיום, אם באמת לא היו השלטונות העותומאניים, מעוניינים בתגליות ובחשיפת אתרים יהודיים, בעלי חשיבות היסטורית. אולם מסתבר, כי במשך ארבע מאות שנה לא עלה בידי המחלקה הארכיאולוגית של השלטון העותומאני לגלות גם אתרים הסטוריים נוצריים או מוסלמים.

הנה בכל זאת גילו התורכים, אתר היסטורי וארכיאולוגי אחד בהרי ירושלים בהיסח הדעת והמקום הוא בקבר שמואל הנביא (נבי סמואל). על כך מספר העתון הירושלמי “אל קודס” גליון מס' 183 מיום 22 ביולי 1910. "בבוקר של יום השלישי החולף הלך פסקאל אפנדי סארופים, מהנדס עירית ירושלים כדי לעמוד על השרידים הקדמונים, אשר נתגלו במקום הקדוש של הנביא שמואל (מקאם אל נבי סמואל).

הפועלים החלו בחפירות במקום ונתגלה להם ה“מקאם” הישן. נתקבל סכום של מאה וחמשים אלף גרוש לשם הקמת מסגד חדש על יסודותיו ההסטוריים של ה“מקאם” אשר נתגלו. שלשום סרו למקום המותצרף וכבוד סאמי ביי, ראש המשטרה וכבוד מנהל משרד החינוך, וכן המהנדס של העיריה פסקאל אפנדי, כדי לבדוק את המקום בפעם השניה. הם חזרו לירושלים באותו יום אחר הצהריים. כיום נהרס הבנין הישן והחלו בהקמת הבנין החדש. מי יתן ויסייע האל לאלה העוסקים במלאכה זו."

פרטים נוספים, על מה שארע במקום מספר העתון “אל קודס” (שנה ג' גליון 206 מיום 3 בינואר, 1911.

לפני זמן מה החלו בהריסת הקיר של המסגד הישן הנמצא בכפר סמואל, כדי לבנות אותו מחדש, בצורה חזקה ואיתנה יותר. בשעה שהיו הפועלים עסוקים בשבוע החולף בהריסת הקיר המזרחי, גילו “היכל גדול” (בערבית היכל פרושו מקדש) באדמה שאורכו 7 מטרים. ואכן נתגלה ממנו כמטר אחד.

בהגיע הידיעה הזאת לממשלה המקומית, צותה להפסיק את העבודה עד שיבקר במקום המושל (המותצרף) וכמה מחברי העיריה עם מהנדס העיריה פסקאל אפנדי סארופים כדי לעמוד מקרוב על מצב הענינים, ולבדוק את האתר ההיסטורי הזה.

ב

קבר שמואל הנביא היה אחד המקומות הקדושים שבהם נתברכה ירושלים. קבר שמעון הצדיק, קבר רחל אמנו, קבר חולדה הנביאה וכמובן הכותל המערבי אשר אליו סרנו כל אימת שגברה המיית הנפש והלב נתמלא. שם ליד אבני הכותל חפשנו פורקן לצרות נפשנו. אולם לא כן במקומות האחרים.

בצעירותנו לא נמננו עם שוחרי קברים ומצבות ולא הרבנו לשהתטח על קברי צדיקים וחסידים, מתוך רגשות דתיים עמוקים, ולא שפכנו דמעות ולא הרבנו בתפילות תחנונים ובנדרים. הבקורים שערכנו אצל קברות הצדיקים והנביאים היו מעין ביקורים שערכנו אצל קרובי משפחה בימי חג ומועד. נוהגים היינו להתקבץ מספר חברים לעלות על גבי חמורים ואתונות ולצאת לדרך תוך חדוות חיים ושמחה. כשהגענו למקום היינו יורדים מעל גבי החמורים פורשים שמיכות תחת האלנות ובצילם ישבנו לסעוד את לבנו ואח"כ לחקוק את שמותינו על הכתלים והגדרות שבאתר, באותיות מאירות עיניים. עד היום מספר לי א. מיז’אן מילדי העיר העתיקה ואומר: “אם תבקר בקבריהם של אלקנה וחנה הקבורים בקרבת קבר שמואל הנביא תמצא שם את שמי חקוק על הקיר.”

מכל המקומות הקדושים, קבר שמואל הנביא היה המקום שמשך אליו רבים, אולי בשל הרושם העז שעשה במבנהו, רם ונישא על פיסגת הר גבוה ואולי בשל סגולותיו של המקום הקדוש כמקום תחינה ותפילה ובקשת רחמים. רבים מבני ירושלים נהגו להשתטח על קברו של שמואל הנביא. בקורים אלה נערכו בעיקר בין פסח לשבועות. מאחר שהעליה לקבר זה לא היתה כרוכה בקשיים, נהגו תושבי ירושלים לעלות למקום לאחר בקורם בקבר שמעון הצדיק. הממונים על הקבר לא הרשו ליהודים להכנס למערה ולהתפלל על מצבת הקבר ממש. גם כאן נהגו כמו בקבר דוד, ליהודים הורשה להתפלל רק בקומה השניה שמעל מצבת הקבר ליד “ארון עץ” שעמד שם ממש מעל הקבר שבקומה התחתונה. מסתבר שאיסור זה להתפלל במערה עצמה לא היה קיים בדורות הקודמים. לפי דבריהם של הסטוריונים מוסלמיים, היה ליהודים מותר להכנס למערה ולהשתטח על הקבר²⁴ ממש ולערוך שם תפילותיהם. ראה רשימתי “תייר ערבי על קברו של שמואל הנביא”, שנתפרסמה בחוברת ט' כרך ראשון של השבועון “הד־המזרח”).

אחד מישישי ירושלים ומותיקיה, מ. חפץ מספר על האיסור בימים ההם ואומר: משנטלו המוסלמים את נביאינו באו והעמידו על קבריהם ארונות עץ, כיסו אותם בפרוכיות, וציוו עלינו לעמוד מאחורי סורג ובריח ולהתפלל ל“עץ ולאבן” או שהתירו לנו לעלות עד המדרגה השביעית במערת המכפלה ולהעביר את תפילותינו ותחינותינו דרך סדק קטן בחומה.

בירחון “במערכה” תשרי תש"ם (אוקטובר, 1979) כותב אחד הקוראים. “אני יליד ירושלים ומאז ומתמיד כל חג ומועד²⁵ הלכנו לקבר שמואל הנביא (שם עברי טהור). ואילו כיום במדינת ישראל קוראים למקום הזה בשם ערבי, “נבי סמואל” וזאת מדוע”.

עוד אחד מישישי ירושלים יודע לספר שבקרבת הקבר עמדה באותן השנים בריכת מים ששרצה עלוקות. העולים לקבר נהגו להביא עמם כלים כדי לשים בהם את העלוקות שקנו במקום והשתמשו בהם לרפואה. אחד מתושבי הכפר “קנה” בעלות על הבריכה והתמחה ב“צייד עלוקות”. היה מעלה מן הבריכה עלוקות ומוכר אותן ללקוחותיו. לפני שירד “צייד העלוקות” לבריכה היה מושח את גופו בשמן כדי להשמר מפני עקיצתן של העלוקות. אותו ישיש מוסיף ואומר: “התרופה הזאת, היינו הקזת דם באמצעות עלוקות נקראה בפינו “סן זורוולאס”. אף המיילדת בכורה די יחיאל נהגה להניח את העלוקות בתנוך אוזניה של יולדת שכרעה ללדת.” עלוקות אלו עמדו בתוך צנצנות מים אצל ספרי העיר העתיקה ושמשו כאחת התרופות שהיו מקובלות על אבותינו לכל חולי ומדווה.

חדשים מספר לאחר אחודה של ירושלים במלחמת ששת הימים נתלוויתי לשר הדתות שערך בקור בקבר שמואל הנביא. שוב לא היה קיים עוד האיסור לרדת למערה. ירדנו לקומת הקרקע בתוך המערה וניצבנו ליד מצבת הקבר. שהינו שם שעה ארוכה ומראות הימים ההם שוב עלו נגד עיני. נהננו אח"כ מן הנוף הנשקף מעל מבנה הקבר אבל בריכת העלוקות לא היתה עוד במקומה.

ג

היו “תגליות ארכיאולוגיות” שנתגלו בדרך מקרה ללא כל תכנון, כגון בחפירת יסודות של בתים וכיוצא בזה. על אחת התגליות הללו מסופר בגליון מספר 39 שנה א' מיום 15 בנובמבר, 1912 שנה א' של העתון המוסלמי הירושלמי “אל מונאדי”. ספור זה מגלה טפח ממעשיהם של “שוחרי עתיקות” אשר בחושם המסחרי עטו על כל שלל אשר נקרה בדרכם.

כמה מתושבי הכפר טורמוסעיא, מספר העתון, עסקו בהנחת יסודות לבית. במהלך העבודה נתגלו מספר אבנים שעליהן היו כתובות, פסלונים ומטבעות ישנות. משנתגלו הממצאים האלה הזמינו בעלי הקרקע אנשים אשר קנו אותם מידיהם.

רק לפני שבועיים ימים, ממשיך העתון, נודע לשלטונות דבר גלויים של החפצים הללו. “סוחרי עתיקות” אלה, נתבקשו על ידי השלטונות להחזיר את הממצאים כדי להניחם בבית הנכות.

מסתבר, כי החפירות היו בעלי חשיבות רבה, שכן מנהל משרד החינוך בא למקום החפירה בלוית קבוצה של נכבדים וחוקרים הבקיאים בארכיאולוגיה.

הם לא הסתפקו בבדיקת הממצאים, אלא המשיכו בחפירות וגילו עוד ממצאים ארכיאולוגיים שאף אותם העבירו לבית הנכות. אולם, מציין העתון, מסתבר כי בדעתם של נכבדים וחוקרים אלה לשלוח את הממצאים שנתגלו לבית הנכות הסולטאני בקושטא.

עורך “אל מונאדי” בקש מאת השלטונות להשאיר את הממצאים הללו בבית הנכות בארץ, שכן בכך יתאפשר לחוקרים ולארכיאולוגים להכיר וללמוד את תולדות הממצאים הללו, ולהעמיק חקר בתולדות הארץ הזאת בצורה יעילה יותר, מאשר יועברו הממצאים האלה הרחק מהמקום שבו נתגלו.

דרישה זו מטעם העתונות הערבית בארץ הושמעה גם לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה.

השבועון הערבי “אל כוכב”, שיצא לאור בין השנים 1916־1919 בקהיר, בסיועה ובעזרתה של לשכת המודיעין הבריטית במצרים, כותב בגליונו מספר 126 מיום 7 בינואר, 1919 את הדברים הבאים.

מן המוסכמות שאינן צריכות ראייה, הרי ידוע הדבר כי כל הארצות המפותחות שומרות שמירה מעולה על עתיקותיהן ההיסטוריות בבתי נכות שהן מקימות בארצות אלה.

הממשלה התורכית נהגה בשיטה נפסדת, בזה שסייעה להעברתם של הממצאים הארכיאולוגים ההיסטוריים, שנתגלו בארץ, לארופה.

העתון הביע את משאלתו כי הממשלה תגלה התענינות בהקמתו של בית נכות בירושלים, ותעשה את כל אשר לאל ידה להחזיר את כל אותם הממצאים הארכיאולוגים שנתגלו בארץ ולהניחם בבית נכות מקומי.

דרישה מעין זו בדבר החזרתם של הממצאים הארכיאולוגים לארץ, הושמעה גם מטעם מחיה השפה אליעזר בן־יהודה.

בתזכיר שהגיש א. בן־יהודה לד"ר ישראל פרידלנדר, בתאריך 18 בינואר 1918, בתקופת שהותו בארצות הברית נאמר: (“הדואר” שנה 58 בגליון כ“ח, ניו יורק י”ג בסיון תשל"ט “אליעזר בן יהודה באמריקה”.)

“הצרה הגדולה כי מה שנמצא בחפירות, לא נשארו בהמקום האחד שיוכלו להביא התועלת הרצויה בירושלים. אלא נגזלו ממנה ורובם נלקחו לקושטא, ושם אינם מביאים התועלת הרצויה להחכמה בכלל”.

בקשתו של אליעזר בן יהודה היתה, כי אמריקה והמעצמות הגדולות, תשתדלנה להחזיר את הממצאים הארכיאולוגים שאותם העבירה ממשלת תורכיה מארץ ישראל לבית הנכות בקושטא, לבתי הנכות בארץ.

רוכבי אתונות צחורות – ה“מכונית” של אתמול

"רוצה אני בחמור לא גדול ומפורסם, אולם גם לא בחמור קטן ושפל ברך. רוצה אני בחמור שיודה לי בשעה שאני מאכילו.

ברכבי עליו ישים לדרך פעמיו ויגמא מרחקים.

ואם יעלה על גביו, אדם אחר זולתי, יישן שנת ישרים.

(משורר ערבי אלמוני)

לא היו ימים טובים לחמורים ואתונות בירושלים של אתמול, כחדשי הקיץ, שאז היתה מגיעה “שעתה הטובה” של אותה בהמה עלובה שהכל חיזרו אחריה לצרכיהם. תיירים, לבושים במיטב אופנת הקיץ, מעילי בד וכובעים משונים בעלי תיתורה רחבה למגן מפני החמה הלוהטת בימות הקיץ ומאבק דרכים. רכובים על גבי חמורים כאשר מאחריהם פוסעים החמרים שפקחו עין לא רק על רוכבי החמורים²⁶ אלא גם על החמורים שלא ישתוללו ויפילו רוכביהם אחור.

צליינים שעלו לירושלים עשו דרכם על גבי החמורים לבקור באתרים מקודשים הסטוריים וארכיאולוגיים בירושלים וסביבתה. על גבי חמורים עשו דרכם גם יהודים שעלו מן הגולה ויצאו בשיירות ל“זיאראת” (בקור במקומות קדושים), קברי הצדיקים בצפת ובטבריה, בקבר רחל בדרך אפרתה ובקברי האבות בחברון. החמורים יצאו מירושלים ובנוסף לרוכביהם העמיסו על גבם גם שמיכות ומזרנים ללינת לילה ודברי מאכל ומאפה לימי שהותם של המבקרים במקומות הקדושים.

מראות של שיירות חמורים בירושלים, היו מראה של יום יום, וכך המו דרכיה של ירושלים ורחובותיה בחמורים, בסוסים ובעגלות רתומות לסוסים, שהסיעו את רוכביהם לארבע רוחות השמים. וכל אותם הימים חמור לא הפיל רוכבו אחור, וגלגל עגלה לא נשמט. חמור בחמור לא פגע. לא ארעו “תאונות” והכל בשובה ונחת.

כל מי שהיה בעל בעמיו היה לו חמור פרטי מעין רכב צמוד של ימינו, ששמש לו כלי תחבורה לעסקיו היומ־יומיים ומי שלא היה לו חמור פרטי צמוד נזקק לשירותם של חמורים צבוריים למסעותיו ולסיוריו. מעין מונית צבורית של אותם ימים. היו גם חמורים מעין חמורי שרות שהוציאו אשפה על גבם או שהביאו תנובת הבוסתן והשדה אל השווקים, ואת כדי החלב אל פתחי הלקוחות.

“החמורים הצבוריים” שמשו את מורי הסמינר למורים ואת הסמינריסטים שרובם היו מבני רוסיה שלבשו את בגדיהם המיוחדים, “הרובשקות” לגופם והסנדלים לרגליהם היחפות. הם יצאו למסעותיהם רכובים על גבי חמורים שכורים לסיורים למודיים באתרים ההיסטוריים והארכיאולוגיים, לסיורים בהרים ובגיאיות ללמוד שעורי הגאוגרפיה.

ל“סוכני הנסיעות”, למקומות הקדושים ולטיולים, לא תמיד היו חמורים משלהם. היו כאלה שקנו חמורים לעונה הבוערת וכשיצאו ימות הקיץ, שבו ומכרו²⁷ את החמורים.

סוחרים יהודים, שהתגוררו בשכונות החדשות שמחוץ לחומות נהגו לרדת עם ה"חמור המשפחתי, לחנויותיהם אשר בעיר העתיקה ובשובם בערב לבתיהם היו מעמיסים את “כיסיו של החמור” בירקות, בפירות, בבשר ושאר מצרכים למשק ביתם.

המנוח יצחק מזרחי, משיירי ירושלים של אתמול, בן למשפחת צורפי הכסף הידועים בירושלים²⁸ “לוס פלאטירוס” ספר: “נוהג הייתי²⁹ לרדת לחנותו של אבא ב”חמור המשפחתי“, חמור קטן שהיה צמוד לביתינו. את החמור לא הייתי מעמיד ליד חנותו של אבא בשוק הצורפים מחשש שיזהם בגלליו את השוק, או שיהווה “פקק תנועה” בשוק הצר. אלא הייתי מובילו למגרש החניה לסוסים ולמורים. מגרש החניה היה בחאן אל סולטאן, מצייד אותו בתבן למשך כל היום ובערב הייתי נוטלו משם ומשלשל לתוך ידו של הממונה על מגרש החניה מטליק אחד כדמי חניה.”

לא גורל אחד היה לכל החמורים, היו חמורים שלא שפר עליהם חלקם ובעליהם “הלבישום” סחבות ובלויים ומזונם היה דל. ואלה היו מעוררים רחמים, כשהם כורעים תחת משאם ונוטפים אגלי זיעה בימות החמה ורטובים עד לשד עצמותיהם בימות הגשמים. והיו חמורים שבעליהם פינקו אותם “הלבישו” אותם באוכפים הדורים, מקושטים ונאים. אוכפים אלו הוכנו ע"י מומחים בעיר העתיקה. זכור לטוב יצחק אל כורדי שבבית מלאכתו שבעיר העתיקה, עשה אוכפים נאים ומתוקנים. רצועות העור של חמורים אלה היו עשויות מעור רך כדי לא לפצוע את בשר הבהמה ומזונם היה בשפע. היו בעלי חמורים “שצעצעו” את חמוריהם וקשרו לראש חמורם וצווארו מחרוזות צבעוניות וחרוזים מיוחדים בעלי סגולה, מחמת עינא בישא. והיו מהדרין שקשרו לראש חמורם מחרוזות מטבעות חורריות (סוררה).

בימי השלטון העותומאני היו לפקידי השלטון הבכירים ולאנשי שררה חמורים וסוסים צמודים, וחמורים וסוסים שהיוו את “רכב העיריה”. חמורים וסוסים צמודים אלה נוצלו ע"י הפקידים הבכירים גם לצרכיהם הפרטיים, לנסיעות פרטיות בשעות הפנאי ובימי הפגרא. כשם שנוצלו העובדים והשרתים לבצוע עבודות פרטיות בבתי הבכירים.

גם פקחי העיריה (הג’אווישים) נשלחו מידי פעם לבצע עבודות פרטיות בבתי הפקידים הבכירים. ועל כך מתריע העתון הערבי “אל קודס” – מיום 12 באוגוסט 1911. והיה גם סוס של העיריה ששימש לפרקים את צרכיהם הפרטיים של הפקידים הבכירים³⁰, וביחוד בביתו של המושל “אל־מותצרף”, ש“כוחו וגבורתו” היה מלא עולם. ומעשה שהיה כך היה, כפי שמספר העתון הערבי “אל מנארי” הירושלמי גליון מס' 16 מיום 21 במאי 1912.

“לעירית ירושלים, סוסה אשר אותה קנתה מכספי הציבור, והעיריה קונה גם את כלכלתה תבן ומספוא מקופת העיריה. העיריה העמידה את הסוסה לרשותו של המפקח על התאורה אשר מחוץ לעיר, אולם תפקיד זה אינו אלא למראית העין. וזאת לאחר שראינו רבים מידידי העיריה המושכים את הסוסה, בהזדמנויות רבות, כדי לסדר את עסקיהם הפרטיים ולפרקים גם “לעשות סבוב” על גבה בגנים ובשדות”. וכאן שואל עורך העתון את אלה “המשתמשים לרעה” בסוסה זו: “מה יקרה אם סוסה זו תכרע תחתיה ותפול למשכב, בשעה שתהא עסוקה בעבודות צדדיות מעין אלה. מי יתבע את מחירה של “עלובה” זו?”. העורך סבור כי רק קופת העיריה, היא אשר תשא בעול אבידה זו, לאחר שהסוסה תשבוק חיים לכל חי. אי לזאת מבקש העורך מאת ראש העיר, “כי העיריה תקנה סוסה שניה תחתיה, ואם גם זו תמות תקנה סוסה שניה ושלישית עד אשר ירחמו עלינו השמים”.

היו גם חמורים ששרתו את בעליהם באמונה. מספרים על המזכיר, הסגי־נהור של בית־הדין השרעי בירושלים, שנהג לבוא כל בוקר ללשכת בית־הדין רכוב על חמורו. החמור עשה את דרכו מפתח ביתו של המזכיר ועד לפתחו של בית הדין. חמור זה שמש באותם ימים כמורה־דרך, כשם שהכלבים משמשים כיום כמורי־דרך לסומים ולעורים.

לנו הילדים היה יחס מיוחד³¹ לחמורים של ימינו. התרועענו עם חמורים ואתונות כשם שהתרועענו עם חברינו³² בשכונות ועל ספסל הלימודים. בכל אשר פנינו פגשנו אותם. נושאים עולם בשקט ובהתמדה. ראינו אותם “הדורים בלבושם” ו“דלים בלבושם”. ראינו אותם בפתחי בתי מלון ממתינים לתיירים וראינו אותם ברחובותינו ובסמטאותינו. ראינו אותם כשהם עולים מכפרי הסביבה בשעות הבוקר המוקדמות נושאים על גבם את זקן הכפר או ראש החמולה כשלידם פוסעים גברים ונשים ומלווים את זקן הכפר אל העיר, ובדרך הלוכם פותרים את בעיות הכפר. כך שמשה הליכה זו מעין “סעודת־עבודה” הנהוגה בימינו.

כשבגרנו מעט ונעשינו נערים היינו אף אנו רכובים על גביהם בעיקר בחודש אלול חודש הרחמים. בימים אלה היינו נגשים לאורווה שהייתה מצויה מחוץ לחומה, מאחורי בית הקפה “אל מעארף”, שעמד על גבעה ממול לשער יפו. שם היינו שוכרים חמורים לטיולים ליליים לקבר רחל, שהיה מואר כל הלילה בנרות ובפתילות נתונות בקעריות שמן. בדרך לקבר רחל ובחזרה היינו עורכים מעין תחרות רכיבה ודהירה על סוסים וחמורים. היו אלה מקצת ההנאות של צעירי ירושלים ונעריה.

שטמנו את אלה שהתעמרו בחמוריהם, הכו אותם או שפצעו את גופם. לכן שמחנו כאשר בירושלים³³ של אותם ימים הוקמה “האגודה לצער בעלי חיים” (ג’מעיית אל ריפק בילחיאוונאת).

בעתון “פלסטין” מיום 18 בנובמבר 1911, מסופר כי “הממונה (הג’אוויש) מטעם האגודה מקבל משכורת חדשית בשעור של שלוש מאות גרוש כדי לפקח על אלה שאינם מתייחסים ברחמנות כלפי בהמותיהם. והנה ארע שבאחד הימים, “תפס” הממונה שני פלחים שהתאכזרו לחמוריהם והכה בהם מכות קשות”.

משהלכה וגברה תנועת הבנייה בשכונות החדשות, נהגו הקבלנים באותם ימים לרכב על “אתונות צחורות” כדוגמת המכוניות המפוארות המשמשות כיום את הקבלנים של ימינו.

מספרים, כי מר אלתר קוסובר, אשר בנה את ביתו בשכונת זכרון משה, נהג לבקר את אמו שהתגוררה בעיר העתיקה, כשהוא רוכב על חמורו. את רסן החמור נהג לקשור בסורג הברזל שבחלון משפחת בומגרנטן.

נעלמו מסמטאות ירושלים אותם הקולות של החמרים והגמלים אשר זרזו את בהמותיהם בקריאות “אוועה”, “איצ’יק” ושאר קריאות אזהרה שנהגנו לשמוע בילדותנו. סמטאותיה של העיר העתיקה שקטות ושלוות כיום. ומשאתה עובר בהן “מתגעגע” אתה לאותן קריאות שאותן שמענו בילדותנו.

חבבנו את “אמצעי התחבורה” האלה מאחר שהיו שלוים ושקטים, הם לא פגעו בנו ובילדינו כשם שפוגעות בנו המכוניות הדוהרות על כבישינו. רק לעתים רחוקות, כשהרגזנו והקנטנו את הבהמות בעטו ברגליהן, בעיטות אשר קראנו להן בשם “קוסים” ובעידנה דריתחה אף הטילו בהמות אלה את רוכביהן אחור.

וכשם שבימינו מתהלכים בקרבנו “מומחים” למשיכת מכוניות, להחלפת “אבריהן הפנימיים והחיצוניים” ולפרכס אותן בצבעים שונים עד “לבלי הכירן”, הרי מומחי המשיכות בימי ילדותנו, משכו בעיקר חמורים ופרדות צבעו אותן בצבעים שונים (בעיקר בצבע החינה), עד אשר הפכו יצורים אלו לבהמות חדשות והובאו לשוק הבהמות, כשהן מקושטות באוכפים חדשים ומבריקים ובמחרוזות מרהיבות עין שהיו תלויות על צואריהן.

את הבהמות האלה היו מובילים אחר כבוד בשוק “אל ג’ומעה” וב“ח’אן אל זית”, “מוסכים” אלה שמשו מלון אורחים לאדם ולבהמה. “מושכי הבהמות” נמנו על תגרי לוד שהיו ידועים ומפורסמים בחלקת לשונם.

עירית ירושלים לא הצרה את צעדם של בעלי חיים אלה. הם נהנו מהרוח “הליברלית” של עירית ירושלים, ומלאו את הרחובות והסמטאות בסחי ומאוס, שהיו לפעמים מרמס לרגליהם של הצליינים ועוברי אורח.

עוד “דמות” אחת נעלמה מאופקה של ירושלים של ימי ילדותנו. אלה הם הגמלים. אותם נהגנו לראות עוברים “ברוממות רוח ובאצילות נפש” ברחובותיה הראשיים והמרכזיים של ירושלים. הם הלכו הליכה מתונה, רק קרסוליהם שעלו וירדו על הכביש השמיעו קול. הם היו חובבי שירה ונגינה. ואכן קולו העצוב של החליל שלווה את צלצולי הפעמונים שהיו תלויים על צוארם, בשעה שירדו מהכפרים שבסביבה העירה כשהם טעונים שקי חיטה, פחם וגזרי עצים בשעות הבוקר המוקדמות, נעם לאזני הגמלים, ולאזנינו והשרה שלות בוקר נעימה.

כך התרוקנה ירושלים מהולכי על ארבע יצורים חיים שאותם פגשנו ולפרקים אף התרועענו אתם ונעזרנו בהם בשעות של מנוחה ועבודה.

היום מעטים החמורים בחוצותינו. את מקומם תפסו כלי הרכב ששאונם גדול ופגיעתם רעה ולילדינו³⁴ מראים את החמור בכפרי הסביבה או בגן החיות.

אדם שזכה לרכוש בימי ילדותנו “כלי תקשורת” כגון חמור נעים הליכות, או פרד בריא, שנטה שכמו לשאת משאות כבדים, שם את כל מעיניו בו ושמר על “שלמות גופו ונשמתו”. עיקר דאגתו היתה שחמורו לא יעורר במידה רבה את סקרנותן של הבריות כדי שלא ירבו “לדבר בו נכבדות”. הילכך נקט בעליו ב“מעשי לחש” מקובלים מדורי דורות. תלה על צוארו מחרוזות צבעוניות שבכוחן “להדוף” כל עין רעה, אבנים צבעוניות ועוד. כל זאת עשה כדי לא להביא את הבריות לידי חטא ולעבור על מצות “לא תחמוד” ככתוב בתורה.

משהיינו רואים בילדותנו חמור מיד ידענו לאיזה מעמד הוא שייך. על אף העובדה שלא תלו בעלי החמורים בהם “תוי אוניברסיטאות³⁵ ומכוני מדע שונים” ואף לא תוי “רופאים דגולים”, במבט עין אחת ידענו מי הוא בעל החמור. אם החמור היה מקושט באוכף מפואר שמתחתיו היו כסתות חמות כדי לחמם את גופו, ידענו שבעליו של חמור זה הוא קבלן עשיר שעשה עושר בבנין בתים. ואם רק אוכף עור צנוע ודל היה על גביו ידענו כי בעליו שייך לסגל הרפואי, שלא נמנה באותם ימים על המעמד העשיר.

גם היום חוששים בעלי המכוניות בעיקר מבני שכנינו מפני עין רעה. ביחוד יראים אלה אשר עלו לגדולה ועשו עושר ללא עמל רב. אלה ממשיכים במעשי אבותיהם ומקשטים את מכוניותיהם בחרוזים ובאבנים צבעוניות, אולם הם “מוסיפים” על אמצעי השמירה הללו גם סיסמאות שיש בהן מוסר השכל. רשמתי לעצמי כמה כתבות שראיתי “העוז והתפארת לאלהים ואין זולתו”, “השמר והזהר מפגיעתם של בני אדם אשר הרבית לעשות עמהם חסד והיטבת עמהם”. ולפעמים מרחם בעל המכונית על עצמו ותולה על גב המכונית כתובת המיועדת אך ורק לעצמו. “אל תמהר בדרכך כדי שהמות לא ישיג אותך” ואילו חובבי הומור מרשים להוסיף לעצמם את הכתובת הבאה “אל יעלה בדעתך להמלט מפני אשתך שכן היא תשיג אותך בכל מקום שתלך”.

מטריות ירושלים

עם רדת היורה הופיעו בחוצות ירושלים המטריות שהיו סמל של מעמד אותן שנים בעירנו. נשאו אותן בני המעמד הנכבד, פקידי ממשלה נשואי פנים, “אפנדים”, “מיסיוס” ו“כיבאר” (דהיינו נכבדים) כפי שנקראו בפי ההמון.

בתחילה היתה המטריה “נטע זר” בנופה של ירושלים של שנות ראשית המאה. היא הגיעה לירושלים מארצות המערב, עולים של סתם ועולי רגל שהביאו עמם את המטריה לימות הגשמים ואת השמשיה לארץ המזרח החמה. עד מהרה “התאזרחו” ו“נקלטו” המטריות והשמשיות בירושלים.

בימות הגשמים נשאו את המטריה השיח’ים המוסלמים, אנשי הכמורה הנוצריים לעדותיהם השונות ואף רבנינו הלכו בעקבותם ונטלו לעצמם מטריה להגנה מפני גשמי העוז שהרטיבו את תושבי ירושלים עד לשד עצמותיהם. בעיקר הקפידו אנשי הדת לשאת מטריה כדי שמצנפותיהם לא ירטבו בגשם ושגלימותיהם ההדורות לא יישחתו מפני המים.

אותם נכבדים ו“מיוחסים” שרכשו לעצמם מטריות לחורף יכלו לרכוש גם שמשיות לימות החמה. המטריה עשויה היתה מאריג בצבע שחור אטום למים ושמשיה עשויה מאריג לבן או בצבע בהיר אחר שהצל על ראשיהם. האחרים השתמשו במטריה אחת לימות הגשמים ולימות החמה כאחת.

בתוך הבית פנימה, עמדה המטריה בפינת אחד החדרים ולא כל בני הבית היו רשאים להשתמש בה. היא נקראה בפינו “ג’דיר”. אחינו האשכנזים קראו לה “שרים” או “פרה סול”, מונח שהיה בשמוש בשפות ארופיות שונות, כגון רוסית, פולנית, גרמנית ועוד. והערבים קראו לה “שמסיה”.

זקני ירושלים יודעים לספר היום על המטריה בימים ההם: מספר מאיר חפץ: “אני לא נשאתי מטריה כי הפרוטה לא הייתה מצוייה בידינו באותם ימים. רק פשאוואת (פחות) ו”ביקים" התהלכו עם מטריות. אנו בני עמך התהלכנו בימות הגשמים עם עבאיות עבות, בהם עטפנו את גופינו והתעטפנו ב“שאלים” (סודרים) של צמר, כאלה שהגיעו מקשמיר".

בימי ילדותי היתה המטריה מצויה בעיקר בידי הרבנים. היא הוסיפה הדרת כבוד למחזיקיה. נדמה היה כי המטריה היתה לחלק בלתי נפרד מאנשי הדת. ראיתי את המטריה תלויה על זרועותיהם של רבנינו, השיח’ים המוסלמים ועל זרועותיהם של הכמרים הנוצרים. בעלי המטריות שהתהלכו בחוצות ירושלים “היטו חסד” לידידים ומכרים. כשפגשו בהם בחוץ הזמינו אותם “לחסות” ב“צל” מטריותיהם בחורף ובקיץ. המנהג הזה של שנים תחת מטריה אחת הלך ונעשה חזיון נפוץ. בעלי מטריות שנפגשו זה עם זה בדרכם, נהגו לדרוש איש בשלום רעהו ע"י הגבהת המטריה מעל הראש.

אף מורינו בבית המדרש “דורש ציון” נהגו כמנהג מכובדים, והמטריה לא משה מעל זרועותיהם אף בימים של שמים בהירים. בימות הגשמים היו נכנסים לבית הספר כשמטריותיהם נוטפות מים ואנו הקטנים אצנו ליטול אותן מידיהם, פורשים אותן ומעבירין אותן לפרוזדור הצר של בית הספר. מניחים אותן בצד שאר המטריות עד שכל הפרוזדור היה מתמלא במטריות כמעגן של סירות מפרש קטנות.

אנו תלמידי בית הספר היינו באים לכיתה רטובים עד לשד עצמותינו. רק לעתים רחוקות זכינו למשש מטריה שבורה ומרוסקת שהביא עמו אחד התלמידים (מטריה שהוריו נטשו אותה). התלמיד החזיק בה בכל כוחו כדי שלא ישא אותה הרוח. אנחנו הקטנים משהיינו פוגשים באותו תלמיד ובמטריתו היינו מפילים תחנונינו לפניו כי יואיל להכניסנו תחת כנפי מטריתו. משהיה נענה לבקשתנו, היינו מצטופפים כלנו אל מתחת “האפריון” וצועדים בצהלת ילדות כשעיני שאר חברינו מביטות בנו בקנאה.

אף השמשיות החינניות הצבעוניות בשלל צבעים וגוונים הגיעו לירושלים מבירות צרפת, אנגליה וגרמניה. היה בהן חן מיוחד ותוספת של צבע למפגשים ומסיבות. השמשיות הללו היו מצויות בידי הנשים הארופיות־המודרניות ושאנחנו קראנו להן “לאס פראנקאס”, (דהיינו הארופיות). הן אהבו להתגנדר בהן ולהשתעשע בהן במסיבות חגיגיות ובקבלות הפנים. הן נהגו להשעין את השמשיה הקלילה על כתפיהן ולסובב אותן, אם לשם שעשוע או אם כדי למשוך תשומת לבם של מחזרים או אוהדים.

מורות בית הספר כי"ח, שהתחנכו בבירה הצרפתית, והורו במוסדות החינוך שלנו התהלכו אף הן עם מטריות ושמשיות כמנהג מקום חינוכן. הן התהלכו עם מטריותיהן ושמשיותיהן כדמויות שיצאו מהרומנים של בלזק או מופאסן.

הגשמים והרוחות הסוערות, שפקדו לפרקים את ירושלים, “מוטטו” את המטריות. הן לא יכלו לעמוד בפני רוחות וסערות, וגשמי זלעפות, ו“עפו” כלפי מעלה.

מספרים על מתקן המטריות ירחמיאל הפאראסולניק שנהג להכריז בעברו בשכונות “מתקן מטריות” בחורף, ו“מתקן שמשיות” בעונת הקיץ. את “חלופי המטריות” נהג להניח³⁶ בשני שקי בד ישנים, שהיו תלויים בשני צידי האופנים.

בין מתקני המטריות של ילדותנו מזכירים את רוסו שחנותו עמדה מול המספרה של נסים יעיש בעיר העתיקה, וכן את בן יקר שחנותו עמדה בשכונת נחלת שבעה.

עד השנים האחרונות, ישב מצחצח נעלים בפתח בית קפה “וינה” אשר נהג גם לתקן מטריות ושמשיות.

לפעמים היתה פגיעתה של המטריה רעה. ומשום כך נזהרו נושאי־המטריות להחזיק אותן מתחת לבית־השחי כשחודיהן היו מופנים כלפי מטה.

המטריות שבידי נושאיהן שמשו גם לעיתים להגנה עצמית מפני תוקף. שנים רבות התהלך בירושלים ספור המעשה הנורא במטריה. ומעשה שהיה כך היה: מספרים כי באחד הימים התהלך בחור יהודי ברחוב הנוצרים (הבטראק), רחוב שהיה מועד לפורענות, ומטריתו בידו. נגש אליו אחד מן הפרחחים והחל למשוך אותו בפיאותיו. חמתו של הצעיר בערה בו. הוא נטל את שמשיתו ותקע את חודה של השמשיה בחזהו של הפרחח. מסתבר כי המכה היתה חזקה וחוד השמשיה פגע בלבו של הפרחח וזה כרע ונפל ומת. הצעיר הנבהל ממעשהו נטל את רגליו וברח על נפשו ומצא מקלט בקונסוליה האוסטרית. הקונסול האוסטרי, נהג כפי שנהגו שאר הקונסולים, שבאותם הימים היו מגינים על יהודים שהיו נתונים לרדיפות והתקפות של משמיצי כבוד ישראל. אותם קונסולים הבריחו את הנרדפים לארצות חוץ כדי למלטם מידה הקשה של הממשלה התורכית. במקרה זה נהג הקונסול האוסטרי כמנהג חבריו. הוא החליף את בגדי הבחור היהודי בבגדי איש הקונסוליה האוסטרית. גילחו את פיאותיו וספרו את שער ראשו וכך הבריחו אותו אל מחוץ לגבולות הארץ. מקרה זה מספר, הישיש מאיר חפץ, עורר בקרב יהודי העיר פחד ורעדה מחשש מעשה נקם או גאולת דם.

אולם נוסף למטריה שהיתה בשמוש בקרב תושבי ירושלים הרי “האמונים על תולע” ו“אניני הטעם” שבתוכנו, נהגו להצטייד בעונת החורף בעוד אביזרים כדי להתגונן מפני גשמי ירושלים.

מעילי הגשם שבאותם ימים היו “כבדים” ו“בעלי חשיבות”. הם היו בצבע שחור, עם שני פתחים משני צידיו שדרכם היה הלובש מוציא את שתי ידיו. “כובע גשם” אשר היה צמוד לצוארון מעיל הגשם כיסה את הראש. את מעילי הגשם הללו קראנו בשם “מושמה” מהמילה הערבית “מושאמאע” שפרושה שעוה.

לא כל מעילי הגשם היו עשויים משעוה. הזקנים והמבוגרים לבשו מעילי גשם ארוכים שהגיעו עד לכפות הרגלים, שהיו עשויים מבד עבה. בגדי גשם אלה היו מצויידים בשתי כנפים, שהגיעו עד למתניים.

בכמה עמל וטורח הלבישו אותנו אמותינו בשעות הבוקר כששלחו אותנו בעונת החורף לבתי הספר. הן חטטו במעמקי “תיבות הבגדים” והעלו מתוכן כל מיני³⁷ “סחבות” כדי לעטוף בהן את גופנו. הן עטפו אותנו בסודרים ו“שאלים” בלים וישנים כדי שלא נצטנן חלילה. וכך יצאנו לרחוב כשאנו דומים ל“מומיות” מצריות.

השמשיה הראשונה שראיתי בירושלים המזרחית, לאחר שנים רבות של פרידה, היתה השמשיה שהחזיק בה שיח' מוסלמי שעמד בקרבת שער שכם, באותו יום הששי הראשון לאחר אחודה של ירושלים. השמשיה הקיצית הזאת שאותה ראיתי מרחוק, החזירה אותי לרגע קל לירושלים של ימי ילדותי.

תכנית אנגלית לאספקת מים לירושלים

הרבה נכתב ודובר על מצוקת המים של ירושלים במשך מאות השנים האחרונות.

ברשימתי הקצרה אמסור את תוכנן המלא של שתי תעודות שנכתבו בצרפתית, השפה הרשמית והשלטת במזרח במאות האחרונות, שהוגשו על ידי חבר הפרלמנט הבריטי סיר אדמונד א. ה. ליטשמיר, לממשלה התורכית שבהן מדובר על החברה שנוסדה לשם הבאת מים לירושלים.

סבורני כי זאת היא התכנית היחידה שהוגשה בימי שלטונה של ממשלת תורכיה מטעם חברה זרה – לניצול מי המעינות שבסביבות ירושלים להקלת מצוקת המים בעיר.

העתק בקשה שהוגשה למיניסטריון הפנים ביום 26 בנובמבר 1889

1) בקשתו של סיר אדמונד א. ה. ליטשמיר, ברונט Lechmere baronet Sir Edmund A.H, חבר בית הנבחרים של בריטניה הגדולה, בעל אות כבוד “מג’ידיה” דרגה שניה³⁸, נציג סינדיקט (חברה) אנגלי, שהוקם במטרה לספק מים לעיר ירושלים.

2) בחודש אוקטובר, 1888, הוגש תזכיר על ידי סיר אדמונד א. ה. ליטשמיר, הנזכר לעיל, לשער העליון, באמצעות הוד רוממותו הוזיר הגדול, הכולל בקשה להעניק זכיון שיאפשר לו, יחד עם שותפיו, להשתמש בברכות שלמה לשם מטרה זו.

3) הוד רוממותו, הוזיר הגדול, פנה למושל האחרון של ירושלים הוד מעלת ראוף פאשה, כדי לשמוע את חוות דעתו, ומסתבר כי המושל הודיע לו, כי לפי דעתו אי אפשר להשתמש בברכות שלמה כדי לסייע לעבודותיה של חברה צבורית, הואיל וברכות שלמה הן “וקוף” (הקדש)³⁹.

4) אולם המושל הנוכחי של ירושלים, הוד מעלתו רשיד פאשה, מאשר כי מאחר שמטרת החברה היא יותר לשם מעשי צדקה מאשר למטרות מסחריות, שכן מטרתה היא לספק את צרכיהם של העניים, ולהפחית את מספר המחלות הקיימות בירושלים, הרי לדעתו, מותר להשתמש בברכות שלמה במקרה של צורך מוחלט ודחוף.

5) סיר אדמונד א. ה. ליטשמיר, הנזכר ושותפיו, מקווים אמנם כי יש לחשוב את המעינות של ערוב, הנמצאים בין הערים ירושלים וחברון, כמספיקים לשם המטרה שהם חושבים על אודותיה, בלי שיהיה צורך להשתמש בברכות שלמה, אולם הוא מבקש בהכנעה מאת השער העליון, ובאמצעותו את הוד מלכותו הסולטאן, כי במקרה שימצא כי יש צורך להוסיף למי המעינות האלה את מימי ברכות שלמה, כי תהיה ביד המהנדס הנמצא בשרות הסנדיקט (החברה), הרשות להשתמש בברכות האלה, בהבטיחו לספק כמות מספקת של מים חיים, בלי תשלום, ל“חרם אשריף” וכן למקומות הצבוריים שייקבעו על ידי הוד מעלתו מושל ירושלים ושעליהם באה הסכמתו והסכמת החברה שנציגה הוא סיר אדמונד א. ה. ליטשמיר.

(על החתום) אדמונד א. ה. ליטשמיר

הצעת תכנית של זכיון מי ירושלים

מוצעת על ידי סיר אדמונד ליטשמיר,

ברונט, חבר הפרלמנט הבריטי

סעיפי הזכיון

1) הזכיון ינתן לסיר אדמונד ליטשמיר, בא כח הסנדיקט;

2) מטרת הזכיון היא להגיש עזרה לעירית ירושלים כדי שיעלה בידה לרכוש שרות של מים לצרכי העיר, ביחוד כדי לתת שרות מים חינם לעניים.

3) בעל הזכיון מקבל על עצמו למצוא את הקרן הדרושה לשם ביצוע העבודות. הקרן תועמד לרשותה של חברת מניות עותומנית.

4) העבודות תבוצענה בהתאם לתכנית שתיערך על ידי מהנדס הממשלה המקומית, בשיתוף פעולה עם בא־כוח בעל הזכיון.

5) בעל הזכיון מתחייב להתקין חמשים ברזי־רחוב, שארבעים מהם ייקבעו ברבעים העניים ביותר של העיר, ועשרת הברזים האחרים ייקבעו במקומות הבאים:

1. חמשה ברזים מסביב ל“חרם א־שריף”, שמקומותיהם ייקבעו על ידי הממשלה המקומית;

2. ברז אחד בסריה (קונאק) של המושל.

3. ברז אחד בבית הסוהר.

4. ברז אחד בבית הספר התיכוני המלכותי Imperial Lycee העומד להיבנות.

5. ברז אחד במחנה הצבאי המלכותי בקרבת רחוב יפו.

6. ברז אחד במקום “הטזמה” הישן בדרך לבית־לחם.

שרותם של כל הברזים האלו תהיה בחינם ובשיעור של 15 ליטר מים לרגע, משעה 5 בבוקר עד 7 בערב. ומה שנוגע לארבעים הברזים שייקבעו בשכונות העניות, הרי עשרים ברזים ייקבעו בתוך חומות העיר והשאר מחוץ לעיר בהתאם להסכם שייערך בין העיריה ובעל הזכיון⁴⁰.

6) בעל הזכיון מתחייב להחזיק במצב טוב את חמשים הברזים; במקרה של נזק שייגרם מתוך כוונה רעה, ייעשה התיקון על חשבון העיריה.

7) לבעל הזכיון תהיה הזכות להעביר בצינורות בחינם את כל מי המעינות הנמצאים בין חברון וירושלים (ביחוד את המעינות של ברכות שלמה) אם מעינות אלה שייכים לממשלה, או בהתאם לחוק ההפקעה העותומני, אם מעינות אלה שייכים ליחידים.

8) לבעל הזכיון תהיה הזכות להשתמש בכל עבודות המים הקיימות כבר, כגון: מקוואות מים, בריכות, בורות של מי גשמים וכו' השייכים לממשלה או לעיריה.

9) בעל הזכיון מקבל על עצמו לבצע את כל העבודות בהתאם לתקנות האמנות. הזרמת המים בעיר תיעשה באמצעות צינורות של ברזל יציקה לפי הסכמתם ההדדית של מהנדסי שני הצדדים.

10) בעל הזכיון מתחייב למצוא את הקרן הדרושה ולהתחיל בעבודה לפני תום חמישה־עשר חודש מתאריך הפירמאן ולסיים את העבודה תוך שלוש שנים.

11) תקופת הזכיון היא ששים שנה או עד אותה התקופה שהעיריה תשלם לבעל הזכיון את הקרן שהוצאה והריבית בשיעור של ארבעה למאה לשנה. עם תום תשלום הסכום הכללי של קרן והריבית, יהיו השרותים וכל האינסטלציה שייכים בהתאם לחוק, בלי כל הסתייגות, לעיריה.

12) העיריה חייבת לשלם לבעל הזכיון, ובכל תקופה של ששה חדשים, סך אלף וארבע מאות לירות תורכיות, תמורת הקרן והריבית. תשלומים אלו מובטחים מהכנסות הדרך יפו־ירושלים וירושלים חברון. התשלום יתחיל חמשה עשר יום לאחר שהמים יזרמו בברזי העיר.

13) לבעל הזכיון תהיה הזכות לסלול דרכים ורחובות לשם הנחת הצינורות ומכשירי הקנאליזציה וכן לקבוע את הצינורות לשרותם של יחידים. בעת הצורך תהיה לו הזכות להעביר את הצינורות דרך נכסים השייכים לפרט, על ידי תשלום הנזקים שיוערכו על ידי מומחים.

14) בעל הזכיון יהיה פטור מכל תשלומי מכס במשך תקופת ביצוע העבודה.

15) אם לאחר חתימת הפירמאן המלכותי, ולפני תום חמשה עשר החדשים הנזכרים לעיל (סעיף 10) מתברר כי המעינות אינם מספיקים לכלכל את העיר במים, יהיה בעל הזכיון חפשי להזניח את הצעת התכנית של הזכיון בלי שתהיה לו כל טענה ומענה שהיא.

עד כאן סעיפי החוזה. יתכן מאד כי דבר הזכיון הזה היחיד במינו בתולדותיה של ירושלים נדון גם בעתונות העברית שיצאה⁴¹ לאור באותה תקופה בירושלים.

אין ספק כי חיבתם הידועה של הבריטים לארץ הקדושה הניעה את סיר אדמונד ליטשמיר⁴², להציע את ההצעה הזאת שיש בה ענין רב ושהיתה יכולה להקל במידה רבה את סבלם של תושבי ירושלים אילו היתה מתגשמת. אולם התכנית לא יצאה לפועל ונגנזה…

התענינתי לדעת מי הוא בעל הזכיון סיר אדמונד א. ה. ליטשמיר, ופניתי בענין זה לפרופ' ברנרד לואיס מהאוניברסיטה הלונדונית ולעוזרו מר ו. ג'. פררי אשר מסר לי על משפחת הברון מליטשמיר. אולם לדאבונו לא עלה בידו לברר פרטים על בעל הזכיון עצמו. בחיפושיו הצליח לגלות מכתב לעורך השבועון “ג’ואיש כרוניקל” מיום 19 באפריל 1889 שנשלח על ידי אדם בשם הנרי למלי Henry Lumley.

מן הראוי לציין כי תאריך כתיבת המכתב תואם עם שנת בקשתו של ליטשמיר לממשלת תורכיה.

והנה קטעים מאותו מכתב:

אדוני, שמחתי לשמוע בשבוע האחרון כי עומדים להיעשות מאמצים כבירים כדי לבצע אספקת מים קבועה ומתמדת לעיר ירושלים, אספקה שתהיה לברכה ולתועלת.

לפני זמן מה גליתי ענין רב בתכנית זו וכשביקרתי בארץ הקודש בשנת 1874 הקדשתי תשומת לב מסוימת לצד המעשי של הבעיה הזאת.

כתבתי וגם פרסמתי דו"ח בנוגע לענין זה שהפצתי אותו בארץ זו ובארצות הברית ואף תורגם לגרמנית על ידי חברי מר מרתין יפה Martin Jaffe.

תודות למרצו והשפעתו של יוסף אפנדי, שאת ידידותו וחיבתו רכשתי בהיותו מושל יפו, מסתבר כי עלה בידו של מושל זה לתכנן סוג מיוחד של אספקת מים שפעלה במשך שנה אולם איכרי המקום הרסו את המפעל על ידי זה שהעבירו את המים להשקות בהם את עדריהם.

בזמן האחרון היתה לי ההזדמנות להביא את הענין לידיעתו של השגריר התורכי…

נודע לי כי ניתן פירמאן להנחת פסי רכבת בין ירושלים ויפו ואין אני סבור שיהיה משום קושי לקבל פירמאן דומה לאספקת מים לעיר ירושלים.

על החתום הנרי לומלי⁴³ רחוב סט' ג’יימס אפריל 13, 1889.

חלק שלישי

מבנין העיריה ועד לשער יפו

א

כל אימת שאני מזדמן לבניין העיריה ברחוב יפו, ויורד אחר כך אל שער יפו, ברחבה ובטיילת השטופות באור שמש ביום ובנגוהות מסנוורים בלילה, עולים לנגד עיני זכרון הבתים והמבנים שעמדו משני צדי הדרך היורדת. כל אותם בתים – שכל אחד מהם עשה הסטוריה משלו בראשית המאה ובראשית תקופת המנדט, והיום עם חשיפת החומה והתקנת הטיילת והרחבה שליד שער יפו – כאילו עלו “בסערה השמימה” ונטלו עמם את נופי הילדות ומחוזות הנעורים שלנו, וותיקי ירושלים. יחד אתם נגנזו כאילו סיפורי בתי־המסחר, הבנקים, הבנינים, בתי הקפה ובתי המלון, ונדם דופק חיי ירושלים הקטנה של אותם ימים ורק הזכרונות עודם קיימים וכל זה עבר ואיננו.

באותה שעה של “חסד נעורים” אני “רואה” את תושבי ירושלים, תושבי השכונות והכפרים שבמערב העיר יורדים אל העיר העתיקה ועולים ממנה, מי ברגל ומי ברכב. אני רואה את העגלות המתנהלות בכבדות “ומושכות” בעליה משער יפו אל בית העיריה כיום. אני רואה את מחוגי השעון בצריח שעמד במרומי פינת החומה הסמוכה לשער יפו, שעון אשר על פי מחוגיו כוונו כל בעלי השעונים בעיר את שעוניהם. בשעות הערב, כשההמולה בקטע זה שככה, הכפריים נאספו אל כפריהם, תושבי השכונות הצטנפו בשכונותיהם והמסחר שבת, באה שעתם של בתי הקפה שהיו מלאים במבקרים ובזוגות צעירים. אלה ירדו גם אל בית הקפה “בריסטול”, שנשען על חומת העיר, ורקדו לצלילי התזמורת שעות רבות.

מול בנין העיריה כיום עמד בנין שלפנים שמש בית מלון “קמיניץ”, ולאחר מכן שנה את דייריו והפך לבית הדואר המרכזי של ירושלים. לבנין זה שהחזיק מעמד מספר שנים לאחר מלחמת העולם הראשונה, היינו עולים במדרגות אל אולם רחב אפלולי במקצת, שבאחד מפינותיו ניצבו תיבות הדואר ומולם מאחורי האשנבים עמדו מספר פקידים ששרתו את הציבור. (פקידות ומזכירות לא היו באותם ימים). יותר מכולם אני זוכר את הפקיד הארמני הישיש, בעל הקרחת והפנים המחייכות, ששלט במספר שפות, ומכר בולים לכל דורש. אל בית דואר זה סרו כל תושבי ירושלים ושליחי “הכוללים”, נזירים וכמרים שקנו כמויות גדולות של בולים כדי להדביקם על גבי מעטפות החסד והצדקה שנשלחו לחו"ל מטעם המוסדות.

הרחבה שבין בנין הדואר הישן ובין בית החולים הצרפתי, היתה הרחבה הראשונה בירושלים אשר זופתה בזפת בשנות מלחמת העולם הראשונה, וזאת מחמת חשיבותה של הרחבה לחילות תורכיה וגרמניה שצבאו על דלתות מפקדתו של ג’מאל פחה הקטן, להבדיל מג’מאל פאשה הגדול שהיה ידוע בעריצות מפקדה אשר שכנה בבית־החולים הצרפתי.

רחבה זו היתה כמעט יהודית. ורק בתקופת המנדט פלשו לכאן בעלי חנויות מוסלמים ונוצרים ופתחו חנויות משני צדי הרחבה.

משך שלושים שנות המנדט הלך הישוב היהודי ונסוג מרחבה זו ומרחוב דוד שבתוך החומות. תושבי חברון פשטו על ירושלים, בעידודו ובסיועו של המופתי הירושלמי. משנת 1929 הלכו החברונים ו“כבשו” את רחבת שער יפו ואת החנויות שברחוב דוד. ניתן לומר כי ירושלים המוסלמית, כיום היא יותר חברונית מאשר ירושלמית. אומרים כי נותרו בירושלים רק מספר קטן של משפחות מוסלמיות ותיקות.

סמוך לשער יפו עמדו הבנקים הגדולים של אותם ימים “בנק אנגלו פלשתינה”, “בנק קרדיט־ליונה” הצרפתי, “אנגלו אג’יפשן בנק” ובסמוך להם מול שער המצודה עמד “בנקו די רומא”.

כאן בקטע שבין בנין העיריה ושער יפו, ישבו הצלמים הארמנים ראנט קריקוריאן וסביידיס, אשר “הנציחו” את כל האירועים החשובים שארעו בירושלים של אותם ימים. כאן עמדו בתי המסחר הגדולים להלבשה, החנויות של יצחק כהן ומורמוס, אשר הלבישו את תושבי ירושלים לאחר מלחמת העולם, ובתוך ההמולה המסחרית והכלכלית הוקדשה תשומת לב גם לחיי העולם הזה. שני בתי קפה ערבים מפורסמים עמדו ברחבה הזאת מול שער יפו. “קהוות אל מעארף” שעמד על גבעה קטנה ששמש גם כאולם להצגות, ו“קהוות אל בנק” ששכן בקומה השניה של הבנין שבו שכן הבנק הצרפתי “קרדיט ליונה”, ששרת בעיקר את מוסדות הדת הצרפתים ואת הקהיליה הצרפתית.

ברחבה זו עמדו גם בתי המלון הידועים ששמשו אכסניה למאות ואלפי התיירים שבקרו בירושלים בימי השלטון התורכי. כאן היו המלונות: “פאסט” (אח"כ “אלנבי”) ש“נמחק” כיום ממקומו. יותר למעלה עמד מלון “יוז”, מלון גרמני שנוהל ע"י אשה גרמניה, מלון “הוטל די פרנס” שעמד מאחורי גן העיר, ומלון “אמדורסקי” שעמד בכניסה לרחוב דוד.

בקטע זה עמד בית המרקחת של בן טובים וכן בית מרקחת אחר שבעליו היו נוצרים, וחנות לחמרי בנין של מן ופרלמן.

כמה מבעלי בתי הקפה שעמדו ברחבה⁴⁴ שלפני שער יפו, היו ממוצא יוני ואין פלא אם הם חבבו גם את התיאטרון הקל והמשעשע. מזכירים בין בעלי בתי הקפה את חנא אל סחאר, ג’ורג' קונסטנטי, והאחים נכלה גפרה ואחיו. באחד מבתי הקפה האלה אשר שכן בקומה השניה של אחד המבנים הסמוך לשער יפו, העלה השחקן היוני אניסטי בלוית שתי בנותיו היפות, מחזות קלים שהיו באופנה באותן שנים.

הבניין ששימש את מלון “יוז” הגרמני נושא היום את המס' 17, במניין הבתים, ברחוב יפו. כיום שוכנים בו מספר מחלקות העיריה ו“עמידר”.

עם בואה של משלחת ועד הצירים והקמתה של ההנהלה הציונית לארץ ישראל, השתכנו משרדיה ומחלקותיה של ההנהלה הציונית בקומה השניה של הבניין, מקום מלון “יוז”.

כיום מדי עברי במסדרון הארוך שבקומה השניה בדרכי למערכת הירחון “ירושלים הבירה” נזכר אני באותם ימים של שנת 1922־1923, בהם שמשתי במשך חדשים מספר במחלקת העתונות של ההנהלה הציונית כמתרגם מהעתונות הערבית. עוד שמורה אתי התעודה שקבלתי מאת הקולונל פ. קיש ראש המחלקה המדינית מתאריך ח' בטבת תרפ"ד (16 בדצמבר, 1923) המעידה כי “עבד באופן זמני במשרדנו בתור מתורגמן ערבי. וכי מר י. י. הוציא לפועל את עבודתו שכללה עיון בעותונות הערבית ותרגומי מאמרים שונים ממנה לעברית ואנגלית, בדיקנות מרובה”.

מול המדרגות עמד חדרו של הקולונל פ. קיש. על יד חדרו ישב מזכירו המדיני ג’יקובס, אשר נספה באסון מלון המלך דוד. מול שני החדרים הללו עמד חדרו של המומחה לעניני ערבים חיים מרגלית קאלוריסקי, אשר במשך שנים רבות נשא שמו על דפי העתונות הערבית, בנימה לגלגנית ולפעמים אף הציגה אותו בקריקטורות מצחיקות. על יד חדרו שכנה לשכת העתונות שמזכירה היה העתונאי יוסף ח. קאסטיל, ששמש גם כסופר לעניני ערבים בעתון “הארץ” שיצא לאור בירושלים.

בתקופת עבודתי הקצרה בלשכת העתונות, בקשני מר יוליוס ג’קובס לתת לו מספר שיעורים בשפה הערבית. הוא הציע להקדים לבוא לפני שעות העבודה בבוקר. וכך נהגתי להקדים לבוא ללשכה ולתת לו את השיעור כשמשרדי ההנהלה הציונית טרם התעוררו משנתם, והפרוזדור הארוך העומד וקיים עד היום הזה טרם קם לתחייה.

בשנים האחרונות של מלחמת העולם השניה נוהג הייתי לפרקים להלוות אליו בדרכו ללשכתו במזכירות הראשית ששכנה במלון המלך דוד. משהיינו מגיעים בקרבת המלון היה פונה לדרכו ואני הייתי פונה למחלקת התרגומים המרכזית שע"י המזכירות הראשית ששכנה בבנין הקונסוליה היונית ברחוב “חובבי ציון” בטאלביה כיום.

במסדרון הארוך נוהג הייתי לפגוש את המזכיר הכללי של ועד הצירים קרופסקי (לאחר מכן אליאב ששמש כמזכיר התאחדות האכרים), ראשי מחלקות שונות. כאן אפשר היה לראות את נציגי המושבות היהודיות, ראשי ההתיישבות העובדת אשר באו לתנות את צרותיהם ובעיותיהם. לפעמים נראו בלשכתו של הקולונל קיש גם נכבדים ועתונאים ערבים שאף הם באו כדי לקבל תדרוך, ולפרקים לזכות “בתמיכות ובדורונות”.

באחד הימים פגשתי את נסים עזאר, מחלק התה ו“עוגות השמרים” של אותם ימים, בועד הצירים. הוא ספר לי כי באחד הימים נתבקש להגיש כוסות תה ועוגות שמרים לאורחים נכבדים שבקרו בהנהלה הציונית. לאחר מכן נודע לו כי אורחים נכבדים אלה היו וינסטון צ’רצ’יל ו־א. בלפור. אלה היו “סעודות העבודה” באותם ימים.

אם כי הבנין ירד מגדולתו, הרי עד היום בהתהלכי בתוכו חש אני ברגשי כבוד ומורא לחדרים הקטנים שבהם יושבים פקידים המבלים שעות רבות בעבודה, בשיחות טלפוניות ובישיבה במזנון הסמוך.

במלחמה שנהלו עורכי עתוני “הסולל”, “דואר היום”, “בריד אל יום” ו“פלסתין וויקלי”, נגד שיטתה של ההנהלה הציונית ומדיניותה באותם הימים, נהגו לכנות את מנהיגי ההנהלה הציונית באותם ימים, בנימה של לגלוג, בשם “שוכני מלון יוז”.

בנין העיריה עמד אז בפינת הרחובות יפו וממילא, בימי ששי ובימי חג ומועד היו יושבים על המדרגות התלולות, משעות הבוקר המוקדמות, עניי ירושלים המוסלמים, נשים וילדים וממתינים לקבלת “מתנת חג”. משרדי הממשלה בימי המנדט שכנו במקומות מפוזרים בסמוך לשער יפו. ה“סאראיה” – בית הממשלה בתקופה התורכית – הפכה לבית מחסה ליתומים המוסלמים. משרדי מחוז ירושלים שכנו בסימטת הפטריארכיה הלטינית, משרדי החינוך והקרקעות שכנו במנזר שבמרומי הר ציון ומשרדי המזכירות הראשית, מבקר המדינה, והאוצר והמשפטים שכנו בבית הספר הגרמני לבנות “שמידט” אשר בשער שכם.

היום שונו פני המקום והרחבה. נעלמו כל אותם המבנים והבניינים והנותר שינו את יעדם. זכר הבתים והמבנים נשמר עתה רק בתמונות ובצילומים ואלה גנוזים בארכיונים ובחלקם הם עדיין “קיימים” מעל גבי גלויות שנועדו לתיירים של ימינו.

“השוק האירופי” של ירושלים בימי השלטון העותומאני התרכז בשורת חנויות במבנים שעמדו בקטע שבין ככר צה"ל כיום לבין שער יפו. כאן התמקמו ראשוני הסוחרים הערביים ובני העדות הנוצריות השונות. סוחרים יוונים, ארמנים, גרמנים ואף אמריקאים. סוחרים אלו היו הסנוניות האירופיות הראשונות שפתחו דף חדש בחיי המסחר של ירושלים. כאן היו חנויותיהם ואילו הם עצמם גרו בשכונות החדשות שמחוץ לחומות.

חנויות אירופיות אלו, שראשיתן היה מצער בתקופת השלטון העותומאני, גדל והלך מספרן בשנות המנדאט הבריטי, כשהאוכלוסיה האירופית גדלה אף היא והביקוש לסחורות שהיו רגילים בהן בארצות מוצאם גדל. גם הפקידות הממשלתית וכן עובדי המוסדות הכלכליים והמסחריים, שקמו בירושלים בתקופה זו לא רצו לפגר אחרי הפקידות האריסטוקרטית⁴⁵ והחלו לחקות את מנהגיהם בגסטרונומיה ובאופנת הלבוש.

בקטע זה של הרחוב עמדו חנויותיהם של ג’ורג' לויזידיס ובניו, קוסטנדי עבד אל נור, ניקולה זפריאדיס, קונסטנדי מיראלידיז. בחנויות מהודרות אלו אפשר היה למצוא: (על פי המודעות המסחריות שפורסמו בחוצות ובעתונים) סוכריות משובחות, ביסקווטים מעולים, ריבות ומחמצים (טורשי) מסוגים שונים, משקאות חריפים, זיתים, סרדינים וגבינות משובחות לסוגיהן. חלב משומר בקופסאות, דגים כבושים ועוד מעדני אירופה שנמכרו כאן במחירים השווים לכל נפש.

ב

⁴⁶“השוק האירופי” של ירושלים בימי השלטון העותומאני התרכז בשורת חנויות במבנים שעמדו בקטע שבין ככר צה"ל כיום לבין שער יפו. כאן התמקמו ראשוני הסוחרים הערבים ובני העדות הנוצריות השונות. סוחרים יוונים, ארמנים, גרמנים ואף אמריקאים. סוחרים אלו היו הסנוניות האירופיות הראשונות שפתחו דף חדש בחיי המסחר של ירושלים. כאן היו חנויותיהם ואילו הם עצמם גרו בשכונות החדשות שמחוץ לחומות.

חנויות אירופיות אלו, שראשיתן היה מצער בתקופת השלטון העותומאני, גדל והלך מספרן בשנות המנדאט הבריטי, כשהאוכלוסיה האירופית גדלה אף היא והביקוש לסחורות שהיו רגילים בהן בארצות מוצאם גדל. גם הפקידות הממשלתית וכן עובדי המוסדות הכלכליים והמסחריים, שקמו בירושלים בתקופה זו לא רצו לפגר אחרי הפקידות האריסטוקרטית והחלו לחקות את מנהגיהם בגסטרונומיה ובאופנת הלבוש.

בקטע זה של הרחוב עמדו חנויותיהם של ג’ורג' לויזידיס ובניו, קוסטנדי עבד אל נור, ניקולה זפריאדיס, קונסטנדי מיראלידיז. בחנויות אלו אפשר היה למצוא: (על פי המודעות המסחריות שפורסמו בחוצות ובעתונים) סוכריות משובחות, ביסקווטים מעולים, ריבות ומחמצים (טורשי) מסוגים שונים, משקאות חריפים, זיתים, סרדינים וגבינות משובחות לסוגיהן. חלב משומר בקופסאות, דגים כבושים ועוד מעדני אירופה שנמכרו כאן במחירים השווים לכל נפש.

המסחר במצרכי מזון אירופיים אלה לא נשאר נחלתם של סוחרים מארצות אירופה, הסוחרים המקומים החלו אף הם לעסוק ביבוא מיצרכי מכולת מאירופה “אל בקאלה אל אפרנג’ייה” כפי שקראו להם בערבית. נזכיר כאן את מחמד סעיד ערנוש, שחנותו עמדה בקרבת השעון ברחוב טנקריד (רחוב יוחנן מגוש חלב כיום), שמכר את כל המיצרכים והמעדנים האירופיים פרט למשקאות חריפים. את קוסטנדי עבד אל נור ואחרים.

ברובע הנוצרי שבתוך העיר העתיקה עמדו חנויותיהם של ג’מיל נמור, סמעאן מחלוף וחביב יוסף שדאגו לעודד את התוצרת המקומית ומכרו משקאות חריפים, שהוכנו ביקבי רמאללה ושרונה ובמיוחד היה נודע לתהילה העראק הזחלאווי שהובא מלבנון.

כל המיצרכים הללו היו עטופים וארוזים בעטיפות ואריזות בעלי צורות וגוונים שונים. הססגוניות באריזה משכה את עין הקונה ואת עינינו, אנו הילדים מדי עוברנו על פתחי חנויות אלו. אולם אנו שמרנו אמונים לתוצרת היהודית של בתי חרושת קטנים, אנו “עודדנו” את תוצרת הארץ ולא חמדנו תוצרת חוץ, על אף הפיתוי שבטיב המעולה של תוצרת אירופה באותם ימים ובתצוגה המרהיבה של המוצרים כפי שבני אירופה ידעו להציג בחנויותיהם.

אולם לא רק את תורת הגסטרונומיה האירופית המשובחת הביאו נציגי יון, אנגליה וגרמניה לירושלים, הם השתדלו להלביש את תושבי ירושלים מחלצות. הפקידות היהודית והערבית נתפסה לאופנה החדישה וחמדה את הבגדים והחליפות שהיו עשויים מבד אנגלי משובח. לעומת אלו דווקא הפקידות האנגלית היתה חסכנית בלבושה, הם לא מיהרו להסיר מעליהם את מעיליהם הבלים שהביאו עימם מארצם. הם הטליאו אותם טלאים טלאים ובעיקר באיזור המרפקים, טלאים של עור.

בעלי חנויות ההלבשה האירופית עודדו גם את בני הנוער להתלבש על פי האופנה החדישה ובשביל אלה הועידו את אופנת הספורט. יש בתוכנו עוד כאלו שנמנו בשעתו עם הפקידות הבריטית הבכירה הזוכרים את חנותו של תנוש ומליכיאן, חנות שבה נמצאו כל צרכי הספורט. עמיתיהם הפקידים הבריטים החדירו בהם את האהבה לספורט כפי שעשו זאת עם הפקידים הערביים. ענפי ספורט שהיו נהוגים באוקספורד ובקמברידג'. בין מוצרי הספורט באותם הימים בלטו בחנויות הכדורגל מחבטי הטניס, נעלי ספורט וציוד צופים, מאחר ובאותן השנים החלה תנועת הצופים של בדן פאול לצעוד את צעדיה הראשונים.

גם מוצרי קוסמטיקה אירופיים החלו לחדור לשווקינו. משחות השניים, הסבונים והבשמים למיניהם, מוצרים אלה נמכרו בחנותו של אנטון ניקודימוס ובחנותו של כורי. היהודים סרו לחנותו של מוהתדי מאחר והיה ידוע לנו כי משפחת מוהתדי היתה משפחה יהודית אשר במאה החולפת המירה את דתה וקבלה עליה את דת האיסלאם.

בחנויות אירופאיות אחרות ניתן היה למצוא את מוצרי בירות אירופה, כותנות של משי ופשתן, מטריות רקומות בססגוניות מרהיבה לפי האופנות האחרונות, סוגי בשמים, עניבות ו“פאפיונים מודרניים”. מעילי גשם חרפיים, מזוודות עור לנסיעות, גרבי משי לנשים וחליפות לילדים. פלנלות של צמר, שמיכות (חאראמת) אנגליות, שטיחים, נעליים לגברות ולגברים, הכל לפי דגמים החדישים ביותר.

הרחבה אשר מעבר לשער יפו

כיום משאנו עוברים דרך שער יפו אל תוך העיר העתיקה, מתגלית בפנינו אותה רחבה גדולה, שממול המצודה, הנקראת על שמו של “עומר אבן אל ח’טאב”. מרחבה זו יוצאים ומתפתלים רחובות וסימטאות ששמרו עד היום על צביונם אם כי מראיהם החיצוני נשתנה במקצת, במרוצת השנים.

רחבה שטופת שמש ואור זו, שונה כיום מן הרחבה כפי שהייתה בראשית המאה הנוכחית.

בעתון “אל קודס” (שנה ב' גליון 164 מיום 26 ביולי, 1912) נאמר כי עירית ירושלים הניחה קשתות של ברזל מול החנויות העומדות מחוץ לשער יפו וזאת בכדי למנוע את העגלות מלהתפרץ מהמדרכה אל החנויות וכן לאפשר לעוברים ושבים לגשת בקלות אל החנויות הללו. ועל מעשה נאה זה מודה העתון לעירית ירושלים.

אם בעבר עמדו ברחבה של שער יפו ובשני צדדיה עגלונים יהודים וערבים כאחד שעבדו בצוותא ללא קנאה ותחרות ובשעות הפנאי והמנוחה נפגשו ליד דלפקי בתי המרזח שבסביבה, ושתו את כוסיות העראק הקטנות והעגלונים נחמיאס, אלבלק ואבו בוכור ישבו על יד חבריהם המוסלמים והנוצרים – הרי היום נעלמו יחד עם עגלותיהם והפכו לנחלת העבר ההיסטורי של העיר. את מקומם תפסו בימינו בעלי המוניות הערביים.

משהיינו נכנסים אל תוך השער, הרי הבנין הראשון אשר הסב את תשומת לבנו היתה תחנת המשטרה הקטנה שבה היינו רואים את הקצינים והשוטרים התורכיים שלבושם המיוחד משך את תשומת לבנו, אנו הקטנים. הם התהלכו ב“קלפק” (כובע צמר) לבשו מעילים עם כפתורים נוצצים וחרב ארוכה היתה צמודה ברצועות עור אל חגורתם. אהבנו את החרב של הקצונה התורכית וביחוד כשהיתה שלופה מנדנה ומוחזקת ביד הימנית, חרב אשר הבהיקה במצעדי הגדודים התורכים שעברו לפעמים דרך רחוב יפו. חרב זו הוחזקה לפעמים ביד הקצונה ולפעמים “התגלגלה” על אבני הרחוב והשמיעה רעש “בגלגוליה”. תחנת משטרה זו, היתה מעין חיל המשמר של העיר אשר עיניה היו פקוחות על המרכז החיוני הזה שדרכו עברו עולי רגל מערי הארץ השונות ומארצות אירופה, סוכנות הנסיעות של “תומאס קוק” ועוד.

בקרבת תחנת המשטרה עמדו באותם ימים סוכנויות של תיירות ונסיעות של פראז' וזאנאנירי, וחנותה של המושבה האמריקאית “אמריקאן קולוני” של פסטר, שבנו משמש עד היום כמנהל בית־המלון במושבה האמריקאית, שבה הוצגו מזכרות מתוצרת הארץ, מזכרות שהיו מיועדות לתיירים האמריקאים, שמספרם עוד בתקופת שלטונה של תורכיה, עלה על מספרם של שאר התיירים שבקרו בארץ מארצות אירופה. כן עמדה חנותו של היוני כוסתי אשר נהג להביא מיון גבינות, זיתים, דגים מלוחים ושאר פירות שבהם השתבחה יון. “דברים מלוחים” אלו סייעו לאלה שישבו בבתי הקפה הסמוכים “לקנח” בהם את כוסיות העראק והקוניאק שאותם נהגו להוריק אל תוך גרונם משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הלילה המאוחרות.

אבותינו לא ידעו “להתארח” בבתי מלון. ארוח בבתי מלון היה מושג זר. אורחים וידידים וקרובי משפחה שבקרו בירושלים היו מוצאים את דרכם לבתיהם של ידידים וקרובי משפחה אשר נהגו לקבל אותם ולארח אותם ימים מספר. אורח או קרוב משפחה אשר שם את פעמיו בבואו לעיר לבית מלון, נחשב בעיני מכיריו וידידיו לפגיעה בכבודם. רק עם התגברות תנועת התיירות הדתית והחילונית קמו בתי מלון ובתי הארחה צרפתים, אנגלים וגרמנים שבהם התארחו בני עמים שונים.

ואולם היו גם בתי מלון קטנים, מעין מלונות אורחים בהם מצאו האורחים, מטה, שולחן כסא ומנורה ו“מעט משקה” בשעות הערב. בכניסה לשער יפו, סמוך ללשכת התיירות כיום, עמדו מלונות אורחים קטנים מעין אלה של בסיל פטאללה ושל אברהים אבו אל שר.

לאחר מלחמת העולם שכנה במלון של בסיל פטאללה, מערכת העתון הערבי הנוצרי “מראת אל שרק” שבנערותי הייתי עולה במדרגות החשוכות של הבנין, כדי לשוחח עם העורך בולוס שחאדה, עורך העתון “מראת אל שרק”.

לצידן של חנויות המזכרות, משרדי הנסיעות, בתי הדואר הזרים ועוד התהלכו מוכרי הכעכים, הזעתר והביצים הקשות, ומוכרי המשקה המזרחי “סוס”. כאן עמדה חנותו של היוני סטיפן שטיקלאס, שמכר את הלחמניות הראשונות שבאו לעולם, אלה היו “הפראנזילאס”, שהיו נאכלות לשובע על ידי אניני הטעם.

בין החנויות שעמדו בקרבת המלון אמדורסקי יש להזכיר את חנותו של החיט הולנדר, ושל החייטים פנטו וקאסוטו, חנות שלאחר מכן עברה ל“שוק הבטראק”. באותה רחבה שמסביב למלון אמדורסקי עמדה גם חנות לתעשית “קסקטים” שהיו באופנה בימי ילדותנו. כיום חובשים את הקסקט גברים ונשים כאחד.

וברחבה הזאת, סמוך לתחנת המשטרה התורכית עמדו חנויותיהם של סידס, שמואל טאג’יר, מאיר ואברהם אלקלעי, בהן מכרו את התופינים והסוכריות המשובחים, ואת השוקולדה מתוצרת “נסטלה” השווצרית. בחנותו של אברהם אלקלעי עמדו בקבוקי יין משובחים מתוצרת יקבי אירופה, בקבוקי יין שנועדו לאניני הטעם אשר העדיפו אותם על בקבוקי היין של היקב בראשון לציון ושל יקבי היין של דודי, ג’יניאנו וקואינקה.

שני רחובות קטנים עומדים עד היום הזה בצידה השמאלי של הרחבה הזאת, שם האחד רחוב הפטריארכיה הלטינית ואילו הרחוב השני נקרא בשם רחוב הפטריארכיה היונית או רחוב הקדוש פטרוס.

בעבר נהגו תגרי לוד (שנקראו בשם “איל לדאווידה”) להתרכז ברחוב של הפטריארכיה הלטינית. מסתבר כי תגרי לוד החזיקו בתואר זה עוד מתקופת התלמוד. משום מה בחרו תגרי לוד את הרחוב שנקרא לאחר מכן רחוב הפטריארכיה הלטינית קשה לדעת. על תגרי לוד שנהגו לבוא לירושלים מדברים נכבדות עד היום תושבי ירושלים הותיקים. ואכן הם אומרים אם זכתה העיר רמלה למעמד נכבד הרי היה זאת בזכותה של לוד. תגרי לוד הם אשר החיו את רמלה. כיום רק מעטים הזוכרים בירושלים את שמו של הרחוב הזה בעבר. ואילו הרחוב שעל ידו נקרא בשם “חארת איל ג’אוולידה” דהיינו רחוב מוכרי העורות.

ברחבה זו לא עמדו חנויות של יהודים פרט לחנות היין והשכר של דודי בכור ג’יניאו, שלוח השיש העומד בכניסה לחנות העומד עד היום הזה, שמר על שמה של הפירמה גם בתקופת שלטון הירדני.

לצידן של החנויות היהודיות שעמדו ברחבה הזאת הרי עמד כאן “מוסד” יהודי שמשך אליו לא רק את בני הישוב הישן אשר נהגו לערוך בו את מסיבות החתונות לקול צליליה של תזמורת בית חנוך עוורים, אלא שמש גם מלון אורחים לסוחרים ואמידים מקרב האוכלוסיה הערבית שהעדיפו את המלון הזה על פני שאר בתי המלון בירושלים, זה היה בית המלון של ירחמיאל אמדורסקי. שכנינו המוסלמים חיבבו בדרך כלל את המאכלים הכשרים היהודיים מאחר שלא היה בהם שום חשש טרפה דהיינו בשר חזיר שאף הם אינם “מחבבים” אותו.

החתונות שנערכו בו השרו אוירה של שמחה ועליזות ברחבה זו שהמתה מרעש של עגלונים מוכרי ירקות ושל ספרים נודדים שהושיבו את לקוחותיהם על גבי פחי נפט הפוכים וגלחו את שער ראשם וזקנם של עוברי אורח. העגלות שהיו עומדות בשערי בית המלון הזה כשצואריהם של הסוסים מקושטים בפרחים וירק, עגלות שהגג המקופל המשמש מגן מפני גשם ורוח, הורד והזוג הופיע בכל הדרו והודו וצעד לאיטו לעבר הכניסה של בית המלון, וכל אלה שעמדו ברחבה אותה שעה לוו בחיוך את בני הזוג לטכס כלולותיהם.

כך שמעו “שוכני” הרחבה" את השירים העברים הראשונים שהשמיעו חברי התזמורת הירושלמית הראשונה, הלא היא תזמורת בית חינוך עורים, שאנו הילדים נהגנו להצטופף סביבם וללוותם במבטי חיבה ורחמנות.

בבנין שבו נמצא כיום הדואר הישראלי שמש, בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה כמקום מושבו של הבנק אנגלו פלשטינה לפני שעבר לקומה השניה של הבנין שעמד סמוך לשער יפו. לאחר מכן שכן בבנין זה הסוכן זאב (וילהלם) גרוס, ולאחר מכן, שכן בו עד שנת 1929, המשרד של כספי דיסקין וקפלן.

כאן ברחבה זו פגשנו את אנשי הדת, הכמרים והנזירים של העדות הנוצריות השונות שהתהלכו ברחבה בגלימותיהם ובסימני דרגותיהם השונות. בשעות היום עוברים ברחבה גם פרחי כהונה ארמנים המהלכים בשנים, זוגות זוגות.

הנזירים הלטינים היו שונים משאר הנזירים והכמרים של העדות הנוצריות. הם התהלכו בלבוש פשוט, רגליהם נתונות בסנדלים דלים. את ראשם כסתה כיפה גדולה עשויה מבד פשוט ובימות הגשמים היו “מעלים” על ראשם את הברדס הקטן.

הנזירים הלטינים היו קלי תנועה, לפרקים נושאים תחת בית שחיים ספרים ומחברות. דומה כאילו כל שהייתם בירושלים היתה מיועדת בעיקר למחקר ולחקירת הארץ.

ואכן כל המסתכל עליהם רואה כי התורה נמצאת בתוך מעיהם. הם מהלכים רציניים ושקועים במחשבות. ברחבה זו עוברים בפניך כבני מרון הכמרים ואנשי הדת מכל העדות, אורתודוכסים, ארמנים, חבשים ואשורים בגלימותיהם הרחבות וכובעיהם השחורים בעלי המידות. לפעמים פוגשים אנו את הכמרים הלאטיניים בתוך קבוצה של עולי רגל ותיירים השותים בצמא את הסבריהם על המקומות הקדושים. ואילו את אנשי הדת הפרוטסטנים המהלכים בחליפות אירופיות אפשר להכיר על פי הצוארונים⁴⁷ הלבנים המונחים על גבי כותנותיהם⁴⁸ השחורות. גם הם משמשים כמדריכים לקבוצות של תיירים.

על ההבדל הקיים בין הכמורה היונית האורתודוכסית ובין הכמורה הלאטינית שח לי אחד מזקני העדה היונית האורתודוכסית “הכמרים שלנו קרובים הם יותר להמון העם ואילו אנשי הכמורה הלאטינית מנותקים מהעם ודואגים לעניניהם. אפילו את בגדי הכמורה שהם לובשים הם מקבלים כשהם תפורים ומגוהצים מעיר הותיקן. הם לא תופרים את בגדי כהונתם אצל חייטינו, כשם שעושים זאת בני העדות המזרחיות. זוכר אני את החייט עבד אללה סבאט, שנהג לייבא מחוץ לארץ בדי כהונה שחורים כשעליהם טבוע הצלב ומהם תפר בגדי כהונה לכמרי העדה היונית האורתודוכסית”.

כיום חשים בחסרונם של שני סוגים של אנשי דת, השיכים המוסלמים עם גלימותיהם הצבעוניות ומצנפותיהם הלבנות ורבני העדה הספרדית שהתהלכו עם גלימות שחורות ומצנפות שחורות. כיום רבנינו מבני עדות המזרח מהלכים עם חליפות שחורות וחובשים כובעים שחורים.

ברחבה זו שכנו גם שני מבנים שהיו קשורים עם הישוב היהודי הירושלמי. בית הדואר האוסטרי שדרכו שלחו מוסדות החסד והצדקה בירושלים את דברי הדואר כשעל המעטפות הופיעו בולי ראשו המגולח של הקיסר פרנץ יוסף, והבנק די רומא שנפתח בבנין זה, בראשית שנת 1919.

כיום, נשמעים קולות אחרים ומתגלים מראות אחרים ברחבה. רחבה זו מלאה בתיירים ובני נוער מכל פינות העולם. טועמים ואוכלים ממטעמי המזרח ומתבשמים מאווירת העיר העתיקה וסימטאותיה ובליל של שפות וקולות ברחבה, ומעט מן הקולות שנשמרו מאותם ימים נבלעים ברעש המכוניות וקולות העידן המודרני.

נזכרתי במעשה זה באותו יום חורף שטוף שמש כשנזדמנתי בסימטה המובילה אל הפטריארכיה הלטינית כשמשמר כבוד של צה"ל מחכה לצאתו של הפטריארך הלטיני מביתו כדי ללוותו⁴⁹ לכנסית המולד בבית לחם. ואכן בצאת הפטריארך הלטיני משער הפטריארכיה הוקפה המכונית בחיילים רוכבי אופנוע. ראיתי את חיילינו הצעירים החמודים כשהם ממלאים את תפקידם בשקט ובצנעה. אמרתי לעצמי אשרינו שזכינו גם אנו להחזיר כבוד לאנשי הדת משאר העדות.

האם שערתי בנפשי כשעמדנו בילדותנו בפתח הסראיה (בית הממשלה) של מושלי עות’מאן, שאזכה לראות את חיילי צבא ההגנה לישראל דוגלים את נשקם לאות כבוד לראשי הדתות השונות בירושלים עיר הקודש.

רחוב דוד (סוויקת עלון) ושוק אל ביזאר

רחוב דוד המתחיל מהרחבה הפנימית של שער יפו ונמשך אל תוך העיר העתיקה ההומה ומסתיים בקצה שוק הירקות, נשא בתקופת ילדותינו שני שמות: קטע אחד שנמשך מן המדרגה הראשונה של הרחוב ועד לקמרון שבאמצעיתו נקרא בשם סווקת עלון, ואילו הקטע השני, שהתחיל מן הקמרון שממנו מסתעפים שני רחובות (האחד לרחוב חב"ד לבית החולים לחולי עינים והממשיך עד לשוק הירקות), והשני נקרא בשם “סוק אל ביזאר” (באחד הרחובות המסתעפים מקמרון זה עמדה חנותו של שמואל בן נאים, עושה מזוודות שמזוודותיו יצאו להן מוניטין). החלק העליון הנקרא סווקית עלון היה “נקי” מחנויות יהודיות באותם ימים. כאן עמדו מספר חנויות לממכר ירקות שבעליהם ידעו לסדר את הפירות והירקות בסדר אמנותי משובב עין ושהרהיב את עיני העוברים והשבים. חנויות אלו נועדו בעיקר לבתי מלון וליקירי ירושלים. את המוני העם שמשו חנויות הירקות שחסו בצילו של המבצר הצלבני. חנויות אלו לא הקפידו על הסידור האמנותי של הפירות והירקות ואלו נמכרו בתפזורת. בחלק העליון של הרחוב עמדו גם חנויותיהם של הארמנים שהתמחו בהכנת “חלבה” שהייתה חביבה על ילדים ומבוגרים. בחנויות אלו אפשר היה למצוא את החלבה הלבנה (לה חלבה בלאנקה) וכן את החלבה עם הסומסום והחלבה עם קצף שנקרא “כתף” שבה טבלו ילדי ירושלים את פיתם בבתי הספר. כאן עמדה חנותו של ספר ארמני שבה נהגו להסתפר הסוחרים היהודים.

החנות היהודית היחידה שעמדה סמוך לקמרון העובר באמצע הרחוב מתקופת השלטון התורכי והשלטון המנדטורי, היתה חנות הדגים של אהרון ארוטשאס, בניו של זה עוד ממשיכים בעסק המשפחתי עד היום. חנותו של ארוטשאס המנוח היתה ידועה בקרב כל חלקי הישוב היהודי.

משהיינו עוברים קטע רחוב זה שהיה “נקי” מיהודים ונכנסים לקצו השני של הרחוב שנקרא “שוק אל ביזאר” וזאת על שום שוק הירקות, היינו פוגשים שם מספר בעלי חנויות יהודים.

סוחרי רחוב הביזאר, דהיינו מהקמרון אשר באמצע רחוב דוד ועד סוף הרחוב, יהודים וערבים כאחד, היו שונים מסוחרי השוק החדש. סוחרים אלו היו עממיים יותר ואין פלא איפוא אם בני המעמד הבינוני הרבו לבקר בהם.

מבין החנויות שעל פניהן הייתי עובר בדרכי לחנותו של גיסי אני זוכר את חנותו של יהודה קבילי שמכר כלי מטבח, חנותו של מושיקו אל גורג’י, (משה הגורג’י). אחרי חנותו של יהודה קבילי עמדו חנויות קטנות של חלפנים של יעקב טאג’יר, שמואל בכר, מוסה חזן ועוד. רק בשטח החלפנות נראו בשוק זה כמה מבני העדה האשכנזית. בחנותו של גיסי התנהלו שיחות החלפניות שנוהלו ע"י פנחס צוקרמן, וינברג, גולדברג, דויטש ועוד, עם חלפנים ערבים אשר השתדלו להבין את השפה הערבית שבפיהם.

אומרים שבכל הרחוב הזה עמדה חנותו של סוחר אשכנזי שנקרא בשם שינדלר. כן מספרים על בעל חנות אשכנזי אשר חנותו חנות הירקות עמדה בראשית הרחוב ואשר נאלץ מפאת הלחץ שהופעל נגדו לנטוש את חנותו. סוחרים אשכנזים לא פתחו חנויות ברחוב זה, אף לא עלה במחשבתם להתגורר בצילו של “הטפוס” היוני אשר בשוק החדש.

בין החנויות המוסלמיות שעמדו בקצה הרחוב הכרתי את חנותו של השיח' וופא אל דג’אני, של סולימאן אלעארף אחיו של עארף אל עארף, מי ששמש בתקופה הירדנית כראש העיר ירושלים ואת “אבו עיד” ששמש ככרוז לחפצים ישנים. “אבו עיד” הדלאל (הכרוז), שצעקותיו וקריאותיו נשמעו מתחילתו ועד סופו של רחוב דוד זכה לפרסום רב בקרב הסוחרים היהודים בגלל קבלת הפנים שערך באותו יום השבת שבו צעד הנציב הראשון ליהודה סיר הרברט סמואל ברגל מארמון “אוגוסטה ויקטוריה” שעל הר הצופים, ועד לבית הכנסת של רבי יהודה החסיד. באותו יום שבת שבת נחמו היתה בה קרא את ההפטרה “נחמו נחמו עמי” פרשה, שזכרה נשאר חקוק שנים רבות בזכרונם של מתפללי בית הכנסת. אבו עיד זה, שהיה ידוע בקרבנו, כמחרף ומגדף מערכות אלהים חיים, פרש לפני חנותו באותו יום שבת שטיח ארוך לכבודו של הנציב היהודי הראשון ליהודה. ואכן כשעבר הנציב דרך חנותו, העטיר עליו את מיטב הברכות והאחולים. בשובו בחזרה דרך חנותו קפל את השטיח ושכניו שמעו את קללותיו וגידופיו שאותם שפך על ראש הנציב העליון ועל בני עמו כאחד.

אחת החנויות שאת שמה שמעתי לעיתים קרובות מפיה של אמי, זכרונה לברכה, היתה חנותו של חזקי מוכר השאריות (פידאסיריאס) ושל שבאבו שברחוב הבטרק, מיוצאי חלב. חזקי נהג לפרוש מדי יום ביומו בפתח חנותו הסמוכה לחנותו של אבו עיד, אריגים בני צבעים שונים שהיו מיועדים בעיקר לבעלות הבית כדי שתוכלנה לתפור לעצמן שמלות בית פשוטות, חצאיות וסינורים. חזקי, “מוכר השאריות”, התהלך תמיד סר וזעף ותרבושו שמוט לאחוריו והרבה להתוכח עם בעלות הבית שלפעמים התמקחו אתו על שוה פרוטה. אולם תמיד יצאו קונות אלו מלפניו כשהן מרוצות ושבעות רצון מ“המציאות” באותה חנות. באריגים הקטנים בעלי הצבעים והמידות השונים “גילו” אמותינו את כשרונותיהן והפכו את האריגים לשמלות הדורות לעצמן ולבני המשפחה.

מספר החנויות היהודיות⁵⁰ בקטע הנקרא בשם סוק אל ביזאר היה גדול ממספר החנויות הערביות. בין בעלי החנויות שהיו ברחוב זה נזכיר את אהרון גורל שביתו שנמצא ברחוב זה היה בן שתי קומות ושתי חנויות. דברה שוילי, עזרה קוקיה, חכמי שוילי⁵¹ וחנותו של חכם אהרון ברוך שהיה ידוע כחסיד, אברהם חיים לוי הגורג’י ויהושע פלג’י. בחנותו של ישראל חכמי שווילי מכרו את המחרוזות הצבעוניות שהיו חביבות על בני כל העדות (הכריבאליס).

ברחוב זה עמדו חנויותיהם של אברהם עבאדי ושל משה עבאדי ש“ייצגו” את סחורות דמשק, כאן אפשר היה להשיג את הקפטנים (האנטריס) היפים של דמשק שאותם לבשו ערבים ויהודים כאחד. בעלי החנויות הערבים מבני ירושלים, שרבים מאתנו הכירו את אבותיהם ואבות אבותיהם, היו נוחים ולבבים. כיום עומדות חנויותיהם של המשפחות החברוניות אשר החלו לכבוש את המסחר בירושלים.

מעברו השני של הקמרון היינו פונים אל רחוב שכונת הנוצרים שנקרא גם בשם רחוב כנסית “מאר יוחנה מקטוע אל ראס” (יוחנן הקדוש קטוע הראש).

כאן עמדו חנויותיהם של משפחת אלבארניס ושמחה שמכרו כפתורים, חוטי תפירה וסרטים צבעוניים. כשעמדו אחיותינו לבחור את הסרט המתאים לשמלותיהן היו בעלי החנויות מגישים להן את מבוקשן בזריזות ובחן. מדפי החנויות היו עמוסים בקופסאות קרטון שבהן היו חבויים כל הכפתורים הנוצצים וכל הסרטים הצבעוניים. (אחד מבני משפחת שמחה ממשיך עד היום את המסורת המשפחתית ומחזיק חנות לכפתורים וסרטים, העומדת בבנין שממול תחנת המשטרה במחנה יהודה).

חנויות אלו היו גדושות קופסאות קטנות וגדולות של קרטון שהכילו סרטים יפים, גלילי תחרה, גלילי חוטים לתפירה, מחטים וסיכות, וכפתורים לסוגיהם ומיניהם השונים. אנו הקטנים שנלוינו אל אמותינו ואל אחיותינו הבכירות כדי לקנות את “האבזרים המשעשעים” האלה, אשר הוסיפו ברק לשמלותיהן של אחיותינו, היינו עומדים ומסתכלים בהערצה על בני המשפחה הזאת, אשר בזריזות נפלאה⁵² שלפו מהארונות והמדפים קופסאות מהן בריאות בשר, ומהן עקומות ומעוכות והוציאו מתוכן כל הקשוטים הקטנים הללו.

בחנויות אלו, וברחובות הסמוכים, נהגו לבקר אמהות ובנות שעמדו להנשא כדי לבחור את הבדים לתפירת השמלות, שהכלה לבשה בכל שבעת ימי החופה, שמלה שמלה ויעודה. שמלה לארוחת הבוקר, שמלה לארוחת הצהרים ושמלה לארוחת הערב, שמלה לקבלת פניהם של אורחים וקרובים ועוד. בחירתן של שמלות אלו לכל שבעת ימי החופה לא היתה נעשית על רגל אחת. כאן היתה דרושה מחשבה ומומחיות מיוחדת שרק בעלי החנויות למכירת בדים ידעו לייעץ ולהדריך את הכלות הצעירות כדי שתוכלנה למצא את דרכן בכל מה שנוגע לשמלות שאותן לבשו בכל שבעת ימי החופה. חנויות הגלנטריה עמדו בעיקר ברחוב הנוצרים. ברחוב זה עמדו חנויותיהם של משפחת אלבארניס, (יוסף ושמואל). (אחת החנויות למשפחה זו עומדת עד היום הזה ברחבת ככר “ציון”), ג’אנו, יהודה עמנואל, מושון קוריאל מאיר גני, סלים ידיד בכור קבילי, יוסף טריגודה ועוד וכן חנויותיהם של החיט שמעון מאיסי וחנותו של הסנדלר גוטמן.

רוב החנויות שברחוב הנוצרי היו שייכות למשפחת אל עלמי. בעלי החנויות הערבים לא נהגו לחכות עד תחילת השנה (מוחרם) כדי לגבות את שכר החנות. נהגו לסור לחנות ו“למשוך” סחורות להם ולבני משפחותיהם על חשבון שכר החנות.

נשים מוסלמיות רעולות פנים היו נוהגות להרים את צעיפיהן מעל פניהן בהכנסן לחנויותיהם של יהודים מוכרי בדים. מסתבר כי הן הרגישו ביתר אמון ובטחון וסמכו על “דבורם” והתנהגותם של בעלי החנויות היהודים.

רחוב דוד שידענו בילדותינו שוב אינו אותו רחוב כפי שהיה. נדמה כי רחוב זה כמו הרחובות הסמוכים לו הפכו למעין בית נכאת או לרחוב הלקוח ממראות אלף לילה ולילה כמו בשווקי בגדד ובערי פרס של ימי הביניים. היום אתה מוצא אותן חנויות שבשעריהן תלויים כל מיני “עתיקות” מוזרות ושונות, שמלות ודברי ריקמה תלויים מעל פתחי החנויות, הכל להרבות ענין ואקזוטיקה אצל התיירים מן העולם הרחב.

מי חולל “מהפך” זה ברחוב דוד? אכן מחוללי “ההפיכה” הזאת בחייו של רחוב זה הם אנשי חברון אשר החלו “לפלוש” לירושלים עוד משנת 1929. הם אשר נטשו את “כרמי חברון ועין גדי” והפכו להיות מומחים לא רק בארכיאולוגיה ובאמנות אלא אף “השתלטו” על מסחרה וכלכלתה של ירושלים, וסוחריה ותגריה של ירושלים הישנה נדחקו לקרן זוית, מתלוננים באהליהם ונושאים את כאבם בשקט. רק מזמן לזמן אתה שומע מפיהם של ותיקי ירושלים, מוסלמים ונוצרים כאחד, על השתלטותם של בני חברון לא רק על המסחר והכלכלה אלא גם על המדיניות ועניני הדת. כך עלה בידי המופתי הירושלמי חג' אמין אל חוסייני “להפוך את הקערה על פיה” וזאת לשם חזוק מעמדו בציבור הירושלמי.

סוק אלבטרק (שוק אפטימוס) מקום החנויות המפוארות

אדריכלה של ירושלים בשלהי המאה הקודמת היה, לכל הדעות, הכומר אפטימוס אשר הקים מבנים רבים בירושלים וביפו, בנינים שעל משקופיהם הטביע את שתי האותיות היוניות הנקראות בשם “טאפוס”. שוק זה, שנקרא “אל סוק אל ג’דיד”, אל בטרק, נקרא כיום בשם אל דבאעיה. על מבניו ורחובותיו המכוסים אבנים גדולות וחלקות ועל המזרקה, מזרקת המים העומדת באמצע הרחבה שממנה שתו העוברים ושבים מים והרוו את צמאונם, ובעלי החנויות היהודים⁵³ שמסביב נטלו בברזיו את ידיהם לפני שניגשו לאכול את ארוחת הצהרים הדלה שנשלחה להם מבתיהם או שסעדו את ליבם במאכלים הטעימים, שהיו נודעים לתהילה בקרב כל בעלי החונויות בעיר העתיקה, שהוכנו במטבחו של דוד חסון. רחבה גדולה זו השופעת שמש ואור נחשבה לאחת הפינות החמודות בעיר העתיקה. פינה מסחרית שוקקת חיים ותנועה. כל מי שעבר מרחוב דוד אל הרחבה הזו, נדמה היה לו כאילו יצא מאפילה לאורה. משהיינו מתהלכים ברחבה זו ומסתכלים בחנויותיה המפוארות ורואים את בעלי החנויות, שרבים מהם דברו בלשונות מספר, נדמה היה לנו כאילו מתהלכים אנו באחד משוקי המזרח הנאים והיפים ביותר.

בשוק זה עמדו חנויותיהם של גדולי סוחרי המנפקטורה, סוחרים נשואי פנים, שדבורים ודרך מסחרם היה שונה מדרך מסחרם של אותם סוחרים ששכנו בחנויותיהם הקטנות החשוכות והאפלות שברחוב דוד.

הסוחרים היהודים והערבים שבשוק החדש, הוא שוק אפטימוס, נמנו על השכבה האמידה. אל חנויותיהם המפוארות השטופות שמש ואור סרו בני המשפחות האמידות של ירושלים. בחנויות אלה נפגשו עם נשים יהודיות ונוצריות, נשים מוסלמיות רעולות פנים. אלה ואלה פנו אל החנויות שבהן מצאו את מבוקשן.

בשוק זה עמדו חנויותיהם של בני משפחות ספרדיות ותיקות וכן חנויותיהן של בני העדה החלבית הגורג’ית אשר השתלבו במסחר הבדים, כאילו נולדו בערי התעשיה הגדולות שבאנגליה או בארצות תעשיתיות אחרות באירופה. בני העדה הגורג’ית לא הסתפקו רק בחנויות הבדים שהתפשטו לא רק בשוק זה ובשאר הרחובות הסמוכים אלא גם הפיצו את סחורתם חוצה, דהיינו העמיסו על כתפיהם של כמה מבני עדתם, אנשי חייל, גבורים בעלי לשון שנונה, גלילי סחורה ושלחו אותם למכור את סחורתם לכל בעלת בית שהיתה זקוקה לתפור בגדי לבן לילדיה, או לתפור לעצמה שמלת בית פשוטה.

בשוק אפטימוס של הפטריארכיה⁵⁴ היונית המרווחים התגוררו לא רק סוחרי בד ומנפקטורה, אלא גם מספר חייטים מהמעולים והמשובחים של ירושלים, שמלאו ביחוד בשנות מלחמת העולם הראשונה תפקידים נכבדים מאחר שהיו מקורבים לכמורה היונית. ואכן מזכירים לשבח את הסוחר הנודע מאיר גני ממוצא יוני שהתגורר ברובע הנוצרים, מול מנזר “מאר יוחנה” ושבביתו החזיק בית כנסת, וכן את הסוחר יצחק כהן אשר בזכותו נרכשו אדמות רחביה וסביבתה.

החנויות ההדורות הללו ברחוב אפטימוס, שפעו בדים ואריגים שהגיעו לירושלים מבתי החרושת של אנגליה וצרפת. בחנויות בשוק זה מכרו גם סרטים צבעונים ומלמלה לקישוט השמלות המיוחדות של אותה תקופה. ואלה נמצאו בחנויות היהודים כמו בחנותו של בכור מראש, ניסים טוקטלי, בכור אל חסיד ואחיו, חכם אליהו ניסים, דואד טוטח, יצחק בנבנישתי, חיים עזריאל, יוסף ברזאני ויצחק טאג’יר. וכן בחנויותיהם של בני העדה הג’ורג’ית קוקיה, שווילי, דברה, חסידוף ועוד. חנויות אלו יצא להם שם שהגיע למרחקים. משה ואלעזר כהן ובני משפחת אלחנטי שלמדו לשונם לדבר יוונית צחה היו ידועים כחייטיה המובחרים של ירושלים. בעלי טעם משובח בלבוש תפרו כאן את חליפותיהם. ולכאן בא נוער הזהב של אותם ימים. בשנות מלחמת העולם הראשונה פקדו את החנות גם הפקידות התורכית הגבוהה וכן הקצינים שהדרו בלבושם. בעלי החנויות ברחובות אלו, וביחוד החנויות המפוארות שעמדו ב“סוק אל ג’דיד”, קרי סוק אל דבאע’ה ו“איל בטרק”, קבעו באותם ימים את האופנה בירושלים. הם הביאו בדים יפים מערי אירופה, הם והחייטים היוו מעין “ז’ורנל האופנה” של ירושלים לגברים ונשים.

רבים מבעלי החנויות היהודים בשוק אפטימוס נמנו עם בני העדה הספרדית המקומית. נזכיר מביניהם את חיים בועז יוסף אלישר יצחק מזרחי בן־ציון קורנל. ואילו בין הסוחרים האחרים החלבים הידועים נזכיר את אברהים רפאל ואלי סיטון שמאע ובטיש, שחנויותיהם עמדו בשוק אפטימוס וברחוב דוד שלטו על מסחרה וכלכלתה של ירושלים. בכל שוק אפטימוס לא נמצאו חנויות של בני העדה האשכנזית. לכל אורך רחוב דוד היתה רק חנות “אשכנזית” אחת.

הספרדים היו יותר “ליברלים” מאחיהם האשכנזים, הם ידעו את אמנות המשא והמתן לא רק עם בני הישוב היהודי לעדותיו, אלא גם עם האוכלוסיה המוסלמית והנוצרית. אל החנויות האלה סרו לא רק יהודי ירושלים אלא גם בני העדות השונות.

בין בעלי החנויות המפוארות הללו הכרתי את המנוח דוד שאקו. הוא התהלך עם תרבוש שירד עד לגבות עיניו וחבש משקפים כהים, חזון בלתי נפרץ באותם ימים. משהייתי עובר על יד חנותו הייתי רואה את הרב שמעון אשריקי, בעל הזקן הלבן שירד על פי מידותיו, אביו של המורה לערבית בבתי הספרי התיכונים שלנו בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה חיים אשריקי, יושב בפתח חנותו.

מנהג היה בידי כמה רבנים ספרדים שהתגוררו בעיר העתיקה לשבת בשעות הבוקר בחנויותיהם של הסוחרים היהודים כשם שנהגו כך גם אנשי הדת המוסלמים והכמרים הנוצרים לשבת בחנויותיהם של מוסלמים ונוצרים. מסתבר כי ישיבה קצרה זו של אנשי הדת בחנויותיהם של סוחרי ירושלים השרתה על בעלי החנויות הרגשה של בטחון ואמונה וכי עצם שהותם של אלה אשר נשאו את תורתם בחיקם תביא ברכה לבעל החנות.

חיי המסחר והכלכלה בירושלים משכו גם את תושבי חברון. בעיני החברונים נראתה ירושלים כ“פריז הקטנה”. חברון עצמה היתה סגורה ומסוגרת, מוסלמים ויהודים עסקו שם בעיקר בתורה ובמסחר זעיר. העיר שמשה יותר מעון קיץ לבני ירושלים שבאווירה הקריר ובצל כרמיה בילו את ימות החמה. אבל המסחר בירושלים קרץ להם. הנוער החברוני המשכיל היהודי והמוסלמי כאחד שאף בתקופה העותומאנית לצאת למרחב והמרחב היתה ירושלים. כך החלה “הפלישה” היהודית החברונית לירושלים בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה. משפחות יהודיות מחברון באו לירושלים וכבשו עמדות ומשרות בבנקים, בבתי המשפט ואח"כ גם לכבוש עמדות מסחריות. מתוך ארבעת האחים של משפחת לוי החברונית עלו שנים מהם: יצחק ובכור לוי לירושלים, שכרו מספר חנויות בשוק אפטימוס ופתחו בו את בית המסחר הנודע למכירת בדים. בני משפחות מני, פרנקו, קאסטיל וחסון עסקו בירושלים בענייני משפט ופקידות.

גם משפחות ערביות חברוניות “קנו” להן מקום בירושלים וכך דחקו את רגליהן של משפחות מוסלמיות⁵⁵ ונוצריות משוק אפטימוס, ומשאר שוקים. ידועות היו המשפחות החברוניות: עראפה, סונקדרוט, טהא, עבדין ועוד. גורם נוסף לשליטה החברונית המוסלמית בשוקי ירושלים היה חג' אמין אל חוסייני, המופתי של ירושלים, שעודד את החברונים לאחר מאורעות 1929 לעלות לירושלים ולהשתלט על כלכלתה וסחרה.

החנויות היהודיות היו מפוזרות בכל רחובות העיר העתיקה. לא היה רחוב וסימטה שלא היתה בהם חנות יהודית. חנויות יהודיות עמדו בקרבת כנסית הקבר הקדוש ומסגד אל אקצה. הן החזיקו מעמד עוד בראשית המנדט ולא בנקל נכנעו לפרחחי החרם הערבי, שהיו מתפרצים לחנויות ובידיהם תערים. הם היו קורעים וחותכים את הבדים והאריגים ונמלטים על נפשם אל חצר הקבר הקדוש והיהודים לא יכלו לרדוף אחריהם שם כי הכניסה לקבר הקדוש היתה כרוכה בסכנה גדולה ויהודים לא העזו להכנס לתוכו.

הנסיגה הגדולה החלה בפרעות של שנת 1929. היא נמשכה שנים מספר עד אשר נעלמו כל החנויות היהודיות מרחוב דוד ומשוק אפטימוס.

שוק הבטרק, או כפי שקראו לו שוק אפטימוס, זכה להוקרה וחשיבות מיוחדת. סוחרי הבטרק לא דמו לסוחרים שבשאר הרחובות. הסחורות שעמדו במדפי החנויות הללו היו מן המשובחות ביותר. את הסחורות⁵⁶ הללו קיבלו מבתי החרושת הגדולים שבבירות העולם או מבני משפחותיהם שישבו בבירות אירופה ושמשו להם כסוכנים.

לא היתה משפחת סוחרים בירושלים שלא היה לה נציג או בא כוח ששהה באחת מערי ארופה הידועות. למנוח אהרון גורל היו חמשה בנים. הבן מאיר שהה בלונדון ונהג לשלוח סחורות לאחיו יונתן גורל שחנותו עמדה ברחוב הנוצרים.

חנויות אלו שאותן שכרו מהפטריארכיה היונית האורתודוכסית היו חנויות הפאר של ירושלים. מספר לי אחד מבני משפחת אל חסיד כי בחנותו של בכור אליהו הכהן המכונה אלחסיד, אפשר היה למצוא את בגדי האופנה החדישים ביותר לגברות. גם יעקב אלחסיד עסק באופנת נשים, ואילו דוד אלחסיד ושמואל הכהן אלחסיד מכרו דברי סדקית (גלנטריה).

סוחרים אלו לא דמו לסוחרי המזרח שהיו מצויים בעיר. הם ידעו “הליכות עולם”. את המשא והמתן המסחרי נהלו בשפות ארופיות שונות. אליהם סרו בני המשפחות האמידות והנכבדות שבקרב כל העדות. הקונים ידעו כי כאן היתה חשיבות לכל מילה שהוציאו מפיהם. דבורים היה דבור והבטחתם⁵⁷ הבטחה.

בין בתי המסחר הגדולים והמפורסמים שעמדו בשוק זה נודע בית המסחר של יעקב מראש ובניו בכור יוסף ויהודה. בית מסחר זה ששרת את הציבור הירושלמי לעדותיו השונות, במשך שנים רבות, נמנה בין בתי המסחר הראשונים שנפגע על ידי הטרור הערבי שהתחולל בשנת 1936. אחד הקרבנות הראשונים היה המנוח בכור מראש שנרצח על ידי כדור שפגע בו בלכתו מביתו אשר בשכונת “ימין משה”, לחנותו אשר בשוק אפטימוס. כדור זה אשר פגע באחד מותיקי הסוחרים בעיר העתיקה שמש אות אזהרה לשאר הסוחרים שהקרקע החלה כבר לבעור מתחת לרגליהם.

חנויות מפוארות אלו אשר מלאו את הבטרק שרתו לא רק את בני המעמד העשיר והאמיד של בני העדות השונות של ירושלים. “הקלינטים” העיקרים והחשובים ביותר היו המנזרים, בתי החולים ובתי האולפנה של העדות הנוצריות והקונסוליות. מבעלי החנויות היהודים שבשוק זה קנו ראשי העדות הנוצריות הדתיות לא רק את הבדים ובגדי כהונה אלא גם בגדי לבן למטות בבתי החולים ובבתי היתומים ואת הכילות, מגבות וכו'. כל חנות וחנות מהחנויות הללו סחרה בסוג מיוחד של סחורה.

בשוק אפטימוס של היום נושבת היום אוירה חדשה. אותה אוירה שאפפה בכל חינה, ססגוניותה והדרה את השוק, שוב אינה קיימת עוד. אווירה זו לא תשוב עוד לעולם. המבנים בשוק עומדים עדיין על עומדם אך הזכרונות הקשורים בהם הולכים ונשכחים ושוקעים אל תוך עולם שחלף עם כל היופי שהיה בו.

השוקים המקומרים והאפלולים שבעיר העתיקה

בין שוקי ירושלים העתיקה וחנויותיה קנו להם שם מיוחד שלושה שוקים מיוחדים, שנקראו על שם סחרם ומרכולתם ועל בעלי המלאכה שבהם. דורות רבים לא שינו טעמם ומרכולתם. היום הולך ונמחה כמעט הייחוד שבהם אך שמם נשמר כמאז עד היום: “שוק הבשמים” (סוק אל עטארין), “שוק מוכרי הבשר” (סוק אל לחמין), “שוק צורפי הכסף” (סוק אל ציאעין) ו“שוק האדונים” (סוק אל ח’אווג’את). פירושו של שם זה לא ידוע הוא נראה כיוצא דופן, אבל מסתבר כי שם זה צורף כתוספת לאחד השוקים. החנויות בשוקים אלה הסמוכים זה לזה, היו שונות תכלית שינוי מהחנויות שעמדו ברחובות הסמוכים להם, וביחוד מן החנויות המפוארות שעמדו בשוק אל בטרק או בשוק אפטימוס, שבהן ישבו בעלי החנויות מתרווחים במושבם ברחבות גדולה והקונה או המוכר ישובים בניחותה, ואילו בחנויות שבשוקי הבשמים מוכרי הבשר והצורפים, ישבו בעליהן על איצטבא או דרגש נמוך ועסקו בממכרם או במלאכתם, צורפי הכסף, מנפצי הצמר, רפדי המזרונים והשמיכות מלביני הכלים ישבו על מושבם ואילו הקונים היו רוכנים על הסחורה ובוחנים אותה היטב וממשמשים אותה בידיהם.

חן מיוחד היה משוך על השוקים הללו. אלה היו שוקים מקומרים ואפלוליים כאילו צופנים סוד, והנכנס בהם באותם ימים היה חש בשלוה ורגיעה ומתבשם מניחוח הבשמים שאפף את השוק.

שוק הבשמים שדומה היה אז שכל בשמי העולם ותבליני תבל היו מצויים, סרו תושבי העיר ובעיקר בעלות הבית לקנות בו תבלינים למאכל, אבקות לניחוח ותרופות שסגולותיהן עברו במסורת מדור לדור ושמשו מזור לכל החוליים והמכאובים שהרופאים נתייאשו מלרפא אותם. היו כאן תרופות לעין הרע, לגרוש שדים ורוחות, להסרת פחדים ולריפוי עקרות. לכאן סרו נשים לקנות תבלינים מתבליני המזרח ה“קורקום” שהוסיף טעם וריח לאורז, פלפל שחור ותבלינים אחרים להשביח טעמם של תבשילים ולהאדיר ריחם. את ה“סחלב”, האמיתי שהכינו ממנו משקה חם ומתוק שחימם את קרבינו בימי החורף הקרים.

לשוק הבשמים באו נשים מכל העדות והדתות והעדיפו תרופות שוק זה על תרופות בתי המרקחת. אך לקנות תבלינים למאכל באו רק נשים יהודיות מבנות המזרח והבלקן שאמונות היו על תבלינים אלה ואילו הנשים האשכנזיות או מבנות אירופה לא נזקקו לתבליני מטבח אלה אם לא ידעו טיבם ואם לא ידעו טעמם.

השוק היחיד שממנו הדירו יהודי העיר העתיקה את רגליהם היה שוק מוכרי הבשר. כאן התרכזו בעיקר הקצבים הערבים, ויהודי בימים ההם היה שומר נפשו מבשר טרף. כאן מכרו הקצבים גם איברים פנימיים וקרביים של בהמות שנקראו בשם “סקט” וזאת על אף האיסור שהטילו השלטונות התורכיים על מכירתם בתוך תחומי העיר העתיקה מחשש להתפשטות מחלות בעיר.

עם כל זאת שיהודים הדירו רגליהם משוק מוכרי הבשר הרי שבכל זאת היו פוקדים שוק זה, שכן בין חנויות הקצבים היו מצויים בעלי מלאכה לניפוץ צמר ולהלבנת כלים. לכאן היו באות נשים יהודיות לקנות חבילות דקות של צמר (ג’ילס), כדי לסרוג בלילות החורף הארוכים גרביים ומלבושים חמים לבעליהן ולילדיהן, להגן על חום הגוף מפני צינת החורף.

בחנויות אלה מכרו גם שמיכות, כרים וכסתות לכלות צעירות ואף “רעננו” מזרונים ישנים ושמיכות צמר גפן לקראת החגים.

לכאן באו היהודים לאחר חג הפורים והביאו עמם סירי נחושת ומגשי נחושת להלבינם ולהכשירם לחג הפסח.

השוק הנוצץ היה שוק הצורפים. לכאן באו אבותינו לקנות “פידאסוס די ג’וייה” (חתיכות של תכשיטי כסף וזהב) כדי להגיש אותם כדורונות לנשותיהם, לבנותיהם ולכלותיהם.

בשוק זה ישבו גם צורפים יהודים מבני משפחת מזרחי, שנקראו “לוס פלאטרוס” צורפים יהודים שעשו לא רק צמידים ואצעדות, טבעות ושרשרות זהב וכסף, אלא גם תשמישי קדושה כגון נרתיקי זהב וכסף לספר תורה, רימונים וקישוטים לספרי תורה ו“אצבעות” לקורא בתורה.

בחנויות שבשוקים אלה ישבו יהודים וערבים וסחרו זה ליד זה. הסוחרים היהודים היו מוותיקי הארץ.⁵⁸ כאן ישבו בניהן של שתי משפחות ותיקות סוחרים ידועים בקרב סוחרי ירושלים של אז: בני משפחת טראבולוס ובני משפחת ששון, משפחות אלו שנמנו בין קרובי משפחתנו עסקו במסחר חוטי צמר, שנועדו לרקמת שמלות נשות הפלחים. משהייתי סר בילדותי בימי מלחמת העולם הראשונה לביתו של אבי המשפחה אברהם ששון שהתגורר בשכונת “אהל משה” בקרבת ביתה של סבתי, היתי רואה את בניו יושבים כל אחד בפינת הספה, כשברכיהם שלובות תחתיהם ובין אגודלי רגליהם “גילגלו”את חוטי הצמר והכינו את החבילות הקטנות שקראנו אותן בשם ג’יליס.

בין מוכרי חוטי המשי בעיר העתיקה, נמנה גם מאיר אטון שנהג לשקול את חוטי המשי לפי המטליקים. ומאחר שהמטלקים הירושלמים היו קלים, נהגו הקונים להביא אתם מטליקים כבדים יותר, שהיו בשימוש בקרב תושבי יפו.

החנויות היהודיות התפשטו עד לרחבת הקבר הקדוש. ברחבה זו עמדה חנותו של הבנקאי־החלפן בנימין קוקיה. חנותם של האחים מאיר עזרה אפרים ודוד חסידוף, שבחנויותיהם נמכרו השמלות היפות והיקרות ביותר לכלות צעירות. בני משפחת חסידוף רכשו שטחי אדמה רחבים בעבר הירדן ובשלהי עונת הקיץ נהגו האריסים להביא לבעלי הקרקע שקי חיטה ושעורה. סבורים כי שטחי קרקע גדולים בעבר הירדן מזרחה נרכשו בתקופה העותומאנית ובתקופת המנדט ע"י רבים מיהודי ירושלים.

המזוג שבין בעלי החנויות היהודים ובעלי החנויות הערבים הורגש בשוקים אלו במידה נכרת. משהיינו פוגשים את בעלי החנויות היהודים דמו במידה רבה במראיהם, בלבושם, בדבורם ובהליכותיהם לבעלי החנויות הערבים. שניהם לבשו את הבגדים המסורתיים של המזרח. הם לא התהלכו בבגדים אירופים. התהלכו, יהודים וערבים כאחד, בקומבאז הערבי הדמשקאי ו“הפלטו” המעיל הארוך שירד כמעט עד לברכיים.

ובעלי החנויות יהודים וערבים כאחד שמשו את כל הקונים בני העדות ללא הבדל. הקלופג’י (מגהץ התרבושים) מרקדו שמש את בעלי התרבושים היהודים והערבים כאחד. מגהצי התרבושים ערבים לא עמדו ברחובות העיר העיתקה. אנו, היהודים בעלי התרבושים דאגנו לכך כי לא נבייש את התרבוש התורכי שבצילו חסינו. בשוקים אלו לא חפשנו אחרי סחורות ארופיות. כאן עמדו הסחורות שאנו ואבותינו ואבות אבותינו נזדקקו להן ולא המירו אותן בסחורות אחרות.

משהייתי עובר בשוקים אלה בימי ילדותי ושומע שמות הרחובות, הייתי אומר לעצמי אין ספק כי שמותיהם של רחובות אלה עומדים וקיימים מתקופת בית ראשון או שני. וכך הייתי מסביר לעצמי את פרוש שמות הרחובות.

ב“סוק אל לחמין” (שוק הקצבים) עמדו הבהמות אשר נועדו לזבחים ולקרבנות. כאן היו מקריבי הקרבנות משכימים ומערבים כדי לבחור שה לעולה ולזבח השלמים.

ל“סוק אל עטארין” (שוק מוכרי הבשמים) פנו פרחי הכהונה או מקריבי הקטורת כדי לרכוש את הבשמים. כאן בשוק זה מכרו את הצרי ואת הצפורן, את החלבונה ואת קטורת הסמים.

ואילו בשוק הנקרא כיום “סוק אל ציאע’ין” דהיינו שוק צורפי הכסף והזהב ישבו לא רק אלה אשר הכינו את היעים והמזלגות את כלי הכסף והזהב, אלא גם את התכשיטים שעולי הרגל נהגו להזמין לנשותיהם ולכלותיהם. לשוק זה באו בנות יהודה השומרוון והגליל כדי לבחור את הטבעות ואת הצמידים שעליהם היו חקוקות המילים “ירושלים די דהבא”.

אולם מסתבר כי השוקים האלה לא שמרו בשנים האחרונות על שמותיהם והם הוחלפו או שונו. את שוק אל צייאע’יין קוראים גם בשם סוק אל ח’אוואג’את דהיינו שוק⁵⁹ האדונים. כששאלתי משום מה נקרא שוק זה בשם “שוק האדונים” השיבו כי בשוק זה עמדו חנויות שבעליהן היו יהודים ונוצרים. ומאחר שבדרך כלל לא זכו היהודים והנוצרים לתואר “אפנדי” תואר שרק המוסלמים זכו בו, נקרא הרחוב הזה בשם שוק האדונים.

במרוצת השנים הפך סוק אל חדאדין (שוק הפחחים) לסוק אל לחמין (שוק הקצבים). שוק זה התרוקן מהקצבים ונותרו בו כמה מוכרי בשר ומוכרי שיריים הנקראים בערבית בשם “סקטג’ייה”. גם שוק הבשמים הפך את עורו ונותרו בו רק שלושה מוכרי בשמים. גם שמו של שוק הצורפים שונה. שוק זה היה בעיקרו שוק של צורפי כסף יהודים כיום נקרא בשם “שוק אל מונג’ידין” דהיינו שוק מנפצי הצמר גפן שממנו מכינים את המזרונים והשמיכות.

כיום הועם זיוום של שוקים אלה וסר חנם המיוחד ונסתלקו ניחוחות הבושם והתבלינים. מעט פה ומעט שם עוד נותר מן הימים ההם. השמות נשמרו ויישמרו כנראה עוד שנים ודורות רבים אבל שוב אין הם שוקים שהיו פעם.

ראשיתו של המסחר הערבי בירושלים במאה הנוכחית

סוחרי ירושלים הותיקים, מספרים כי המסחר הערבי בשלהי המאה החולפת ובראשית המאה הנוכחית כמעט ולא היה קיים. אנו, אומרים הסוחרים היהודים למדנו אותם לסחור. הסוחרים בני עדות המזרח שהיו במגע הדוק עם הישוב הערבי למדו אותם פרק במסחר. מסחרם של שכנינו הערבים היה מרוכז בתחילה ברחובות צדדים אפלים וצרים. ואף ברחובות האפלים והמקומרים שבהם התרכזו הסוחרים הערבים, הרי במחציתם עמדו חנויותיהם של הסוחרים היהודים שנמנו בעיקר על בני עדות המזרח, ועסקו בסוגי המסחר שהיו מקובלים על שני חלקי הישוב הירושלמי היהודי והערבי כאחד.

המסחר בדגנים קטניות ושמנים היה מנת חלקם של הסוחרים הערבים. בחנויותיהם⁶⁰ עמד המשקל הגדול שבו שקלו את שקי הדגנים. סוחרים אלו נקראו בשם סוחרי “מאל קבאן”. בחנויותיהם צבאו הסבלים הערבים החסונים שנשאו על גבם כרי קש שכיסו את גבם ובמתניהם כרכו את החבלים העבים שבהם קשרו את השקים. נשאו אותם בקלות “ולא נודע כי באו על גבם”.

אנו הקטנים הסתכלנו על הסבלים האלה ביראה ופחד. נדמה היה לנו כי הם מבני הנפילים שעל אודותם קראנו בחומש.

סבלים חסונים אלה נראו לפעמים ברחובות העיר החדשה מעמיסים על שכמם את הפסנתרים שהעולים החדשים “חובבי המוסיקה” הביאו אתם מארצות אירופה.

הסוחרים הערבים “השכימו והעריבו” בבתי המסחר ובחנויותיהם של שכניהם הסוחרים היהודים.

במרוצת השנים החל המסחר הערבי לצעוד את צעדיו הראשונים. סוחרים אלה נמנו על תושבי בית לחם ובית ג’אללה, סוחרים שנעזרו על ידי קרוביהם שהגרו לארצות הברית ולארצות אמריקה הלטינית. סוחרים אלו אשר פתחו את חנויותיהם החדישות והדריכו את אחיהם הסוחרים הערבים להחרים את הסוחרים היהודים.

עוד שמורים בזכרונם של כמה מסוחרינו הותיקים, שמותיהם של סוחרים ערבים שאתם באו במגעים מסחריים. שמעתי מפי האחים שמחה את שמותיהם של הסוחרים הערבים רמאדאן אל טורי, מחמד עבד אל נבי, בדווי עבד אל נבי ובנו, סעיד אל בדווי וחאג' עבד אל מוחסין עבדין ועוד.

היחסים הידידותיים⁶¹ האלה הלכו והתדרדרו עם מאורעות הדמים שארעו במשך שלושים שנות המנדאט, וביחוד במשך השביתות הממושכות. גם סוחרי עבר הירדן מזרחה נהגו לפקוד את בעלי המסחר היהודים ולרכוש כמויות גדולות של סחורות. לא בנקל עלה בידי הסוחרים היהודים לגבות חובותיהם בשנות המאורעות. אחד הסוחרים שעבד בבית מסחרו הגדול של הסוחר בטיש ספר על בקוריו בעבר הירדן מזרחה, כדי לגבות חובותיהם של הסוחרים הערבים שלא הרבו להראות בחוצות ירושלים בתקופת המאורעות. “התחפשתי לערבי, שמתי על ראשי כפיה ועיקאל הרכבתי משקפים שחורות על עיני, נסעתי במכונית ערבית לערים עמאן לאירביד ולשאר ערים ובמאמצים רבים הצלחתי לאתר את בעלי החובות ולגבות את הסכומים שהיו חייבים”. כך ספר לי אותו סוחר.

החל מראשית המאה הנוכחית חלה תמורה במסחר הערבי. חנויות של גלנטריה למכירת בדים וצרכי הלבשה אחרים החלו להפתח ובעלי החנויות הערבים החלו לפרסם מודעות מסחריות בעתונות הערבית הצעירה. ציבור הסוחרים הערבי רצה גם למשוך אליו את הקונים היהודים ולכן נהגו הסוחרים לפרסם את מודעותיהם בעתונות העברית וכן בעתונות הערבית שיצאה לאור בשלהי השלטון העותומאני.

מודעה שנתפרסמה באחד העתונים הערבים באוגוסט, 1911 משכה את תשומת לבי. בעל החנות חביב ברכאת שחנותו עמדה בשוק אל ביזאר, מכריז על מכירה כללית של הסחורות (תצפייה בערבית). ומאחר שבדעתו לנסוע לבירות, מציע לציבור את הסחורות הבאות: בד ממשי לתפירת “החברות” (השמלה העליונה שאותה לבשו כל נשות ירושלים ללא הבדל דת ועדה) צמר, הבד שהיה ידוע בשם “בד דמסקו” (בד דמשקאי שממנו הכינו בעלות הבית סדינים) כלי מיטה ועוד.

אם נעלמו המבנים שעמדו בין בנין העיריה כיום ובין שער יפו וזכרונם נשכח וכל אותן החנויות שקשטו את שני צידי הרחוב, בתי המלון בתי הקפה ועוד, הרי מעבר לשער יפו נשמרו בצורתם ובתבניתם החנויות והמבנים שדרכם עברנו בימי ילדותינו. אולם משאתה עובר על פניהם של הרחובות הצרים ורואה את החנויות ואת בעליהן חש אתה בתמורה שחלה. נדמה לך שאתה מהלך בעולם אחר, עולם השונה תכלית שינוי מאותו עולם שחיית בקרבו. נדמה לי כי אף אותו הריח המיוחד שנדף מחנויות הבדים, מוכרי הדגנים והקטניות השמנים והסבון נעלם ואיננו. גם הסבלים, בני העמלקים עברו מן העולם. רק בשער יפו מתהלכים כמה סבלים תשושי כח הממשיכים לשאת על גבם כזכר לאותם ימים טובים את “שק הקש” ובמותניהם עוד תלויים שברי חבלים המחכים ל“הזמנה של סוחר”.

נהגנו לראות את הסבלים האלה בשכונתינו כשאגלי הזיעה ירדו על פניהם בעונת החורף וטיפות הגשם בעונת הקיץ⁶². מזמן לזמן נהגו להשעין את השק על גדר נמוכה, להתיר את החבל מעל ראשיהם ולמחות אגלי הזיעה וטיפות הגשם שירדו⁶³ על פניהם. באותה שעה הסתכלנו בהם, ורחמינו נכמרו עליהם.

ברחובות צרים אלה שררה רוח מסחרית לבבית, כנה אשר לפרקים העלימה עין מדברי התעמולה הארסיים שהשמיעו “השבאב” הערבי. לא כל הסוחרים שמרו אמונים לחרם הערבי. רבים מהסוחרים הערבים המשיכו לקיים קשרי מסחר עם חבריהם היהודים.

מספרים על אחד הסבלים מבני חברון שקראו אותו בשם “אל שיח” שנהג לשאת על גבו כספת ברזל שמשקלה חמש מאות קילוגרם משער יפו ועד אל תוך העיר העתיקה. רק בקשה אחת היתה בפיו שסבל אחר יחזיק את אחת מזרועותיו⁶⁴ כדי לשמור על שיווי משקל. מעולם לא קבע שכר. קבל ברצון כל שכר שבעל הבית קבע לו. איש שיחי מבני העיר העתיקה הוסיף, כיום אין רואים אותו.

כששאלתי את איש שיחי האם נותר עוד סוחר בעיר העתיקה השוקל את שקי הדגנים והקטניות⁶⁵ “במאל קבאן” המכניס את צינור הברזל הקטן (אוצבע) אל תוך השק ומוריד ממנו כמה גרגירי חיטה שהתגלגלו אל תוך כף היד כדי לעמוד על טיבה של הסחורה, השיב לי, כי עוד נותר סוחר אחד בעיר העתיקה שבהכנסך לחנותו תוכל לחוש את האוירה המיוחדת של החנויות ששררה בהן בעבר וכיום חלפה ואיננה.

המסחר הערבי בירושלים גדל לאחר מלחמת העולם הראשונה. קשרי המסחר עם מצרים התרחבו במידה רבה וחנויותיהם של הסוחרים הערבים נתמלאו כל טוב.

בחנויותיהם של סלימאן אל עארף, אחיו של הסופר והעסקן עארף אל עארף שחנותו עמדה בקרבת חנותו של עבד אללה אל חיטיב וחיים הדאיה, החנות היחידה בשוק אל ביזאר שבעליה היה יהודי ומוסלמי, וכן בחנויותיהם של בדר שרף, מ. הנדייה, חסן קלייבו, ג’ודת ע’ושה, מחמד פייד, עלי אל חוואש ושאכר אל שכשיר אשר עמדו בשער שכם, עמדו הסחורות הבאות: קמח, סוכר, סמנה מזרחית מהמין המובחר, סמנה חלבית העשויה משמן זית, קפה, תמרים, שמן, דבש, פוסתוק, אורז, גפרורים, שקדים אגוזים בונדוק (אגוזי הלוז), קמח הנקי מחמרים מזיקים, קפה עדני (מהעיר עדן), עדשים, “אורז רשידי” הזכור עוד לרבים מסוחרי המכולת שלנו, פולים, סבון שכמי שאף היה בן־בית בבתינו, סיריג', שמן שומשומין (שהיה מיועד במיוחד לקונים היהודים) ספירט, טחינה, גבינות, וטבק וטני (לאומי) שהוכן על ידי בתי החרושת הערבים לטבק המפורסמים ביותר.

בחנויות המנפטורה של הסוחרים הערבים, עיסה פרייג ובניו, מישל מנה, ראפת אל ביק, וודיע ואמין בלאן יוסף כארוז סלים נאצר ובניו, אל חג סעיד אל נשאשיבי ובנו, עומר אבו אל פילאת, השיח עבד אל בארי אבו אל פילאת, פואד אבו אל פילאת, כליל נאצר ואחיו וגמיל נאצר, אפשר היה למצוא את הסחורות הבאות: בדי צמר לגברים ונשים, צרכי חייטות חליפות מוכנות, בדי משי שקופים, בדי קטיפה וצמר, פופלין וכל סוגי הסחורות החורפיות והקיציות לגברים ונשים, בדים המסוג “מוסוליני”, בדים מבתי חרושת האנגלים ועוד.

בנינן של השכונות היהודיות ולא יהודיות, גדלה והתרחבה לאחר השנים הראשונות של המנדט הבריטי. שיטות הבנין השתכללו בשכונות הנוצריות והוקמו בניני פאר שלא קמו דוגמתם בתקופת השלטון העותומאני. וכשם שנפתחו חנויות יהודיות למכירת חמרי בנין, כך נפתחו חנויות מעין אלה במגזר הערבי בירושלים. נזכיר את חנויותיהם של חלאק חדאד ושותפיו, חנא עבד אל אחד קטאן ושותפיו. בחנויות אלה מכרו, ברזל, מלט, רעפים, עצים, בלאטות, לבנים, פח מגולוון (זינגו) וכל שאר צרכי בנין. חנויות הרהיטים הראשונות בירושלים עמדו בשער החדש. כאן עמדו חנויותיהם של יעקוב אנדריה, איסחאק סחאר, אניס כליל, סבא יוסף ועוד. בחנויות אלו הכינו רהיטים לפי האופנה המזרחית הערבית ולפי האופנה האירופית.

וכשם שבעלי חנויות הרהיטים החדירו את האופנה הארופית ברהוט הבית, כך החדירו החיטים הערבים את האופנה הארופית הפריזאית. בין החיטים הנודעים בתקופת המנדט מזכירים את האחים אל תמימי אשר בשער יפו, את עיסא פרייג ברובע הנוצרי ואת יקין החייט אשר ברחוב אל סולטאן. חיטים אלה הכינו חליפות לפי האופנה הארופית.

החקוי לאפנה הארופית הגיע גם לנעליים. אחד הסנדלרים הראשונים שאליו פנו גם הצעירות היהודיות בימי תורכיה ובשנים⁶⁶ הראשונות של המנדט הבריטי היה יוסף גרבידיאן ובניו שחנותו עמדה מול גן העיר. זה היה הסנדלר הנודע ביותר בימים ההם. אל חנותו סרו בעלי הטעם הטוב וזאת לאחר שעמדו על טיב הנעלים ועל תוצרתן העדינה. גם בחנויות הנעליים האחרות הבטיחו הסנדלרים להכין ללקוחותיהם “נעלים לפי האופנות החדישות ביותר של פאריז ולפי דוגמאות אירופיות אחרות”. כך השתדלו הסנדלרים הערבים החיטים ועוד להפוך את תושבי ירושלים הערבים לחובבי האופנה הפריזאית.

לא הייתי מרחיב את הדיבור על המסחר הערבי אלמלא באה לידי חוברת תעמולה ערבית שיצאה לאור במאורעות 1939, על ידי זוהדי אל סקא ואחמד אל נימר, הנקראת בשם “נשרת אל שבאב אל תוג’ארייה” (ביוליטין מסחרי של הנער) הכוללת שמותיהם של סוחרים ערבים בירושלים שכם חיפה ועזה.

החוברת מוקדשת לנוער הערבי המתקדם, נוער שצמח מתוך תנועת התחייה הערבית החדשה. כל בקשתם של מחברי החוברת הזאת היא להתריע על הירידה שחלה בכלכלתה הקשה של הארץ, ירידה אשר גרמה לקפאון במסחר.

המחברים, שנמנו, ללא כל ספק, על מארגני החרם היהודי, מקוננים על התפוררות האחדות הכלכלית ועל אובדן האמון ההדדי, ועל הקונים אשר השליכו את עצמם בזרועותיו של הנוכרי הזר (קרי היהודים).

במאת העמודים של החוברת רשומים שמותיהם של הסוחרים הערבים בארץ, “סוחרים לאומים, חביבים מסורים ומקובלים על העם, סוחרים נאמנים המשרתים את לקוחותיהם באמונה”. אי לזאת מבקשים מחברי החוברת לתת בהם אמון מאחר שאת סחורותיהם הם מוכרים במחירים השוים לכל נפש.

אין פלא אם חוברות תעמולה מעין אלה ושאר דברי התעמולה שנתפרסמו בעתונות הערבית הביאו לעזיבתם של הסוחרים היהודים את העיר העתיקה. הם השאירו את העיר העתיקה לחסדיהם של סוחרי חברון, המכונים על ידי הסוחרים הערבים עצמם, בשם “הסקוטים” של ירושלים, אשר השתלטו על המסחר בירושלים העתיקה, ונטלו מאת המשפחות הערביות הותיקות את “שרביט” המסחר והורידו אותם מנכסיהם. ואין פלא איפוא אם חברון שולטת כיום לא רק על מסחרה של ירושלים אלא גם על חייה התרבותיים הדתיים והחברתיים.

אם בשלהי התקופה העותומאנית והשנים הראשונות לתקופת המנדאט עוד חבבו סוחרי ירושלים יהודים וערבים כאחד את הסחורות הפריזאיות ואת בדי בתי החרושת לבדים של מנצ’סטר אשר באנגליה, הרי בתקופת המנדאט הורגשה בחנויות רבות בירושלים המסחרית האוירה הבריטית.

הנוער הערבי הלאומי “השבאב” מלא תפקיד נכבד בשתוקו של המסחר היהודי. צעירים ערבים היו פושטים על בתי המסחר היהודים כשסכיני גלוח קטנים בידיהם נכנסים היו לחנויותיהם של היהודים בשוק אל בטרק, ובעוד שוקים אחרים ובזריזות מופלאה היו מעבירים את הסכינים הקטנים הללו על גבי גלילי הבדים שעמדו בחנויות וקורעים אותם.

לא בכל שנות המנדאט שררו יחסים מתוחים בין הסוחרים היהודים והערבים. במשך שנים רבות התנהל המסחר בין שני חלקי הישוב הירושלמי על מי מנוחות, וסוחרים יהודים וערבים סחרו יחדיו, ועל אף היחסים המתוחים נראו נשים רעולות פנים בבתי המסחר היהודים.

הסוחרים הערבים השתדלו לשכלל בתקופה העותומאנית ובתקופת המנדט את שיטות המסחר, והסוחרים היהודים שמשו להם כסמל ודוגמה. ואילו היום בירושלים המאוחדת אף כי חנויותינו⁶⁷ אינן סמוכות אחת לשניה, הרי קיים ללא כל ספק מגע בין המסחר היהודי והמסחר הערבי.

ירושלים של זהב (אלקודס אל זהבייה)

העזובה הרבה וההזנחה הגדולה שבה היתה נתונה ירושלים בימי השלטון התורכי, משך ארבע מאות שנות שלטונו בירושלים דכאו את רוחם של תושבי העיר והתורכים לא עשו דבר על מנת לשפר את פניה של ירושלים. רק לאחר שהגיע לסיומו השלטון התורכי על ארץ ישראל ובשאר ארצות המזרח, החלה ההתעוררות בקרב תושבי ירושלים, והעתונות העברית והערבית כאחת החלו להשמיע דברי ביקורת על המצב הקיים בעיר והעלו הצעות לשפור העיר. בתוכן כמה הצעות הנראות לנו כיום כמוזרות במקצת.

אחת ההצעות המעניינות ביותר מפי אדם המכנה את עצמו בשם “מוסתשרק” (מזרחן). אותו “מזרחן” שלבו נחמץ בקרבו על העזובה בירושלים פרסם מאמר בשבועון הערבי “אל כוכב” שיצא לאור בקהיר בשנים 1916־1919 בסיוע לשכת המודיעין הבריטית בקהיר ובתמיכתה.

שבועון זה נחשב באותן שנים כעתון מחתרתי ומעל דפיו פורסמו מעשי הזוועות שבצעו השלטונות התורכיים והגרמניים בארצות המזרח התיכון. ותוך כדי כך נהל השבועון תעמולה לטובת אנגליה ובנות בריתה. שבועון זה הפך בסוף לאחר כבוש הארץ, לאחד השבועונים⁶⁸ הלאומיים אשר עודד את התנועה הערבית הלאומית בארץ ובארצות השכנות.

אותו “מוסתשרק” (מזרחן) מפרסם מאמר, בגליון “אל כוכב”, מספר 121 מיום 3 בדצמבר 1918. מאמר המשקף במידה רבה את מצבה של ירושלים בתקופה של “⁶⁹חלופי המשמרות”. וכך הוא כותב:

"תיר הנכנס בשערי העיר ירושלים, בפעם הראשונה, אין הוא רואה את המבנים היפים המפארים את הערים התרבותיות. אם תייר זה אינו שוהה בירושלים, ימים ושבועות כדי לגלות את המבנים היפים הללו, הרי שהוא יוצא את העיר מבלי שעיניו תראנה אפילו מבנה יפה אחד. עיניו רואות בסמטאותיה וברחובותיה של העיר רק דומן ואשפה שאין בהם כדי לכפר על קדושתה של העיר אולם אם תייר זה ישוב אל העיר בשנים הבאות הרי יראה בה התפתחות נקיון וקידמה ובניינים נאים וכן מבנים מקודשים אשר יראו באור אחר.

בקורו של הקיסר הגרמני הקודם לעיר המקודשת הזאת גרם להכנסתם של כמה שפורים בעיר. אולם שפורים אלה לא היה בהם כדי לעורר התפעלות, מאחר והגורם לשפורים אלה לא נבע מתוך הרצון לשפר את העיר שפור תמידי. מטרתם של שפורים אלה נועדו לצרכי השעה ולמטרות תעמולתיות בלבד.

בין השפורים שנעשו לכבוד מאורע זה, יש למנות את חדוש פני כתובות הזהב שבתוך מסגד אל אקצה, וכן הקמת מגדל השעון בחומה, שליד שער יפו, תחת פקוחם של מהנדסים גרמנים. אנו מקווים כי פעולתם הראשונה של אלה אשר יטו שכם לשפור העיר, תהיה בעזרת השם, הסרת החרפה הזאת: חרפת מגדל השעון מעל החומה (ואכן לאחר שנים מספר הוסר מגדל השעון מעל החומה אשר בשער יפו והועבר למבנה נאה קטן שהוקם ברחבה שמול בנין העיריה. כיום בככר הקרויה עתה ככר צה"ל. גם מככר זו הוסר המגדל. – י. י.).

ואילו המצודה העומדת כיום בשער יפו גדושה ומלאה בדומן ובמצבורי אשפה, אנו מקווים כי מצבורי הדומן והאשפה הללו יסולקו בקרוב והמצודה תהפך בית נכות לאומנות יפה ומקום תצוגה למלאכות ולמוצרים המקומיים"⁷⁰.

אותו “מוסתשרק” בעל המאמר ממשיך ומתאר במאמרו את כנסיית הקבר הקדוש ומסגד אל אקצה שזהב כפתו נגנב והוא מבקש להחזיר את הזהב ואז ראוייה ירושליים שתקרא “קודס אל זהבייה” היינו ירושלים של זהב. ובעל המאמר ממשיך: "ואילו כנסית הקבר הקדוש אין היא מופיעה כיום בכל הודה ותפארתה שהיא ראויה להם. וזאת מחמת המבנים הרבים הצפופים הסובבים אותה מכל צדדיה. כדי להלביש את הכנסיה הזאת במעטה של יופי מן ההכרח להוציא לשם כך הוצאות רבות. יש להפקיע את בעלותם של המבנים המקיפים אותה. אולם תכנית זו לא תצא לפועל אלא לאחר תקופה ארוכה ורק אז תתגלה הכנסיה בכל הודה והדרה ותפעים במראיה את עיניהם של אלה אשר יתקרבו אליה ואלה אשר יסתכלו עליה.

מן המפורסמות היא כי האומנויות היפות והמלאכות הלאומיות המקומיות ירדו פלאים בימי שלטונם הנפסד של התורכים. בין האמנויות הללו יש לציין את מלאכת האריחים שדוגמתם אתה רואה בחומת מסגד אל אקצה. אמנות זו תחדש את ימיה לאחר שתפתחנה הדרכים לייבואם של החומרים הדרושים ועם בואם של בעלי המקצוע המומחים⁷¹ באמנות זו.

ואילו מסגד שלמה שעליו מוקם מסגד אל אקצה זקוק אף הוא לתיקונים ושפוצים רבים. השמשות שבחלונותיו הצבעוניות והיפות הפכו לקנים לעופות עד אשר הסתירו אותן מעין רואים. אריחים רבים שמטו ובמקומם שמו אריחים שאינם מתאימים לאריחים הישנים.

כפת המסגד הזה היתה מכוסה בזהב ממורק. ואלה אשר המירו את חיי העולם הבא בחיי העולם הזה שלחו ידם בזהב זה, ואין להניח כי אותו הזהב שנשדד יחזור למקומו במהרה בימינו. איני יודע עד היכן תגיע נדיבות ליבם של המאמינים עד כדי החזרת הזהב שנשדד ונגנב ממקום קדוש זה. אין זה רחוק מהישג ידם של אותם המאמינים או של בניהם וצאצאיהם אחריהם, אשר מלאו את כנסית הקבר הקדוש באבנים ובתכשיטים יקרים ומסולאים בפז ובאבנים יקרות, אשר אילו העריכו את ערכם ושווים כיום היתה הערכתם עולה על כמה מיליוני⁷² פונטים, והיו מנדבים למסגד שלמה כדי להחזיר לו את הדרו, יופיו ותפארתו ואז תהיה ירושלים ראויה לתואר (“ירושלים של זהב”) “אל קודס אל זהבייה”. אולם רואה אני כי התיקונים והשפורים החמריים שירושלים זקוקה להם הם הרבה נחוצים ודרושים מהחזרת בנינו של מסגד שלמה למצב כפי שהיה לפנים".

על התיקונים המעשיים והשפורים שירושלים היתה זקוקה באותם ימים כותב בעל המאמר: “ירושלים זקוקה להטבת הבריאות ולהארת הרחובות, שכן הבריאות היא יסוד אשרם של בני האדם, ואילו הארת הרחובות תסייע לבני האדם לעבור ממקום למקום לשם בצוע עסקיהם, או כדי לבקר את קרוביהם וידידיהם בשעות הלילה, שפורים אלה יבוצעו לאחר שיגיעו לארץ חמרי הגלם ותרבינה הידים העמלות. מכל מקום, לא תהיה ירושלים בעתיד כפי שהיתה בעבר. העבודות תרבינה בה ולא ישאר אדם מחוסר עבודה”.

עוד אנו מוצאים באותו שבועון “אל כוכב” שיצא בקהיר ידיעה מענינית, בגליון מספר 158 מיום 23 בספטמבר 1919 בה נאמר כי הממשלה פנתה למר מקלין, מהנדס ראשי בעירית אלכסנדריה של מצרים, להגיש תכנית בדבר הרחקת מבני המגורים וכן כל בנין אחר, ארבעים מטר לפחות מהחומות המקיפות את ירושלים מכל עבריה. ואכן בתכנית שהגיש המהנדס הבריטי לממשלה יש בה כדי לחדש את פני ירושלים והממשלה הקדישה לתכנית זו את תשומת ליבה.

ששים שנה לאחר אותה ידיעה בשבועון הקהירי חשופות חומות ירושלים בכל יופין לאור היום ומופזות באור יקרות בלילה. אותו כינוי “אל קודס אל זהבייה” חזר למקורו העברי “ירושלים של זהב” בשירה של נעמי שמר שהפך לשירה של ירושלים של ימינו.

זכרונות שהיו ואינם

רשימותי הקצרות על כמה משוקיה של ירושלים שנתפרסמו השנה בירחון “ירושלים הבירה”, עוררו “זכרונות וגעגועים” בקרב בניהם של אותם סוחרים שסחרו במשך שנים רבות בשוקים אלו. כמה מהם “התרעמו” עלי על אשר “קפחתי את עבר אבותיהם”, וכמה מהם הפנו את תשומת ליבי על אשר השמטתי פרטים בעלי ערך. הבטחתי להוסיף לרשימות אלו את הפרטים שהשמטתי ועל ידי כך השבעתי את רצונם, אולם אם הוספתי על חטאתי פשע, אבקש את סליחתם. אביא כאן את אחד המכתבים החביבים שקבלתי מאת ד"ר שלמה סיטון, בן למשפחת סיטון הענפה שחנויותיה עמדו בשוקיה של ירושלים ומלאו תפקיד נכבד במסחר.

“קראתי את רשימתך האחרונה על “השוק החדש” בעיר העתיקה, והתפלאתי שלא הזכרת את בני משפחתי אני, משפחת סיטון, בין הסוחרים הגדולים בעלי החנויות ב”סוק אל בטרק“. לפי מיטב זכרוני בית המסחר של דודי אברהים סיטון ז”ל היה הגדול ביותר בשוק הנדון.

גם לאבי אלי סיטון ז"ל, היתה שם חנות. רוב החנויות במקום היו בתי מסחר לבדים שנמכרו בסיטונות לסוחרים מחברון, שכם, יריחו, בית לחם ועוד. ביליתי שעות ארוכות, וגם ימים, בתקופת החופש הגדול, בחנותו של אבא. אז טרם היו קיטנות.

ב“שוק החדש” התקימו החנויות היהודיות עד למאורעות 1936, ורק בשנה זו חוסלו ופינו למרכז המסחרי, מחוץ לחומות וצפונית לרחוב ממילא. אז עקרו דודי, אבי ואחרים ל“מרכז מסחרי” ושם נשארו, דודי לפחות (כי אבי בינתיים נפטר), עד נובמבר 1947, כאשר אספסוף ערבי העלה את בתי המסחר של היהודים באש".

רבים מהסוחרים שהזכרתי ברשימותי התגוררו, בימי ילדותי, בשכונות שבהן התגוררתי, ועם בניהם שחקתי בחצרות השכונות ועם אבותיהם התפלללתי בבתי הכנסת.

אין ספק כי פרק זה, דהיינו המסחר היהודי בעיר העתיקה אשר החזיק מעמד במשך דורות רבים, ואשר בא לקצו עם מאורעות הדמים שאירעו במלחמת הקוממיות וחלוקתה של ירושלים, זקוק לחריש עמוק יותר, שכן כלכלתה של ירושלים היתה תלויה במידה רבה, בשוקים המסחריים של העיר העתיקה.

סוחרי העיר העתיקה בירושלים, כסוחרים אשר סחרו בשאר הערים בארץ נמנו בעיקר על בני העדה הספרדית ובני עדות המזרח. סוחרים אלו אשר עלו לארץ מהבלקן ומארצות המזרח מצאו שפה משותפת עם אנשי המקום ואף עם סוחרי הארצות השכנות, ואין פלא אם בתי המסחר האשכנזים ברחובות וסימטאות אלה שעליהם ספרתי לא היו רבים.

כדרכם של בני העדה הספרדית שהתגוררו בחצרותיהם של הערבים באו במגע עם המשפחות המוסלמיות שהחזיקו בחנויות רבות בשוקים אלו הם שכרו את החנויות מהנהלת ההקדשות ומשאר מוסדות נוצרים ולאחר מכן כשהוקם שוק אפטימוס, באו במגע עם הנהלת הפטריארכיה היונית האורתודוכסית. מדמה אני בנפשי כי לא קל היה לסוחרי העדה האשכנזית לבוא במגע עם מוסדות אלו וביחוד עם הנהלת הפטריארכיה היונית שעל משקופי חנויותיה עמד ה“טאפום” סמל הקבר הקדוש.

רק לאחר מלחמת העולם הראשונה החלו הסוחרים מבני העדה האשכנזית לחדור לחנויות שהיו בחזקתם של מוסדות לא יהודים. עוד⁷³ גורם לכך אנשי המסחר מבני העדה האשכנזית לא הרבו לסחור עם בני עדות לא יהודית, שכן לא תמיד מצאו איתם שפה משותפת.

לפעמים נהגו בני הסוחרים להעמיד בחנויותיהם את נשותיהם ואת בנותיהם. דבר זה לא היה מקובל באותם ימים במסחר. מספרים כי הסוחר טרונובר, שחנותו, למכירת כלי מטבח, עמדה ליד הקמרון שברחוב דוד. נהלו אשתו ובנותיו ואילו הוא ישב ולמד בישיבה.

אולם לעומת זאת לא חששו כמה סוחרים מבני העדה האשכנזית “להתנחל” בתוך ישובים ערבים צפופים, סמוך לרובעים המוסלמים. מספרים כי חנותה של שינדל בלאו, שסחרה בבדים, עמדה סמוך לבית הממשלה התורכי (איל סראיה אל קדימה).

גם היחסים שהיו קיימים בין מספר משפחות יהודיות עם שכניהם המוסלמים, סייעו בידם לעסוק בכל סוגי מסחר, ולא דוקא במסחר בדים. כמה מבני העדה הג’ורג’ית נהלו “מוסכים של עגלות”. אין ספק כי בקיאותם של בני העדה היונית ובני העדה הג’ורגית בשפות היונית והרוסית סייעה במידה רבה לפתוחם של קשרי המסחר, עם המוסדות הנוצרים שהשכירו את חנויותיהם לסוחרים יהודים.

סוחרי העיר העתיקה עמדו על משמרתם משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הערב המאוחרות. משגאו גלי השטנה בתקופת המנדאט הבריטי נאחזו בצפרניהם בחנויותיהם ולא בנקל נטשו אותן. רק כשהגיעו מים עד נפש וסכינים נתקעו בגביהם הסכימו לעבור למרכז מסחרי, שהוקם ע"י המנוח יוסף שמאע. אולם גם במרכז זה הקיץ עליהם הקץ וחנויותיהם נשדדו לאחר ששרשראות הטנקים של המשטרה הבריטית סייעו בידי הפורעים לפתוח את התריסים ולהוריק את חנויותיהם.

האחוה ששררה בין סוחרינו ובין סוחרי שכנינו הלכה ונתערערה עם התגברותה של התנועה הלאומית הערבית, ועם פלישתם של סוחרי חברון שהפכו בין לילה “ממוכרי כוסות רוח” עד לסוחרים גדולים בעלי מעמד נכבד.

לא כל סוחרינו התגוררו ברובע היהודי אשר בירושלים העתיקה, רובם התגוררו בשכונות ימין משה מונטיפיורי הסמוכה ובשכונות החדשות. חנויות אלו השתרעו ממחנה יהודה ועד לפתחה של כנסית הקבר הקדוש ומסגד אל אקצה. ואכן אין פלא שחנויות אלו השרו בטחון בקרב הישוב היהודי בירושלים ובעליהן שמשו מעין שומרי החומות של העיר העתיקה.

רשומם של ימי השבתות החגים והמועדים לא הורגש רק בשוקיה וברחובותיה של העיר החדשה. שנים רבות לאחר המנדט הבריטי עוד הורגשה השבת ומועדי ישראל בשוקיה של העיר העתיקה. החנויות הסגורות ברחובותיה של העיר העתיקה בימי חג ומועד שמרו על אופיה היהודי של העיר העתיקה. אביא כאן קטע מספרו של הוספר הערבי הלבנוני ג’רג’ס אל כורי אל מקדסי, “סיאחאת ומושהאדאת” (סיורים ומראות) חלק ראשון, על בקורו בירושלים בקיץ של שנת 1913.

“השכמנו קום ביום השבת והנה שקט ושלוה שוררים בעיר, ולעיתים רחוקות נשמע בה קול של מוכר או חריקתם של גלגלי עגלה. מה סיבת השקט הזה שאלנו את עצמנו. שקט ושלוה אלו הוכיחו כי העיר היא כיום יהודית כפי שהיתה לפנים. לפני ארבעים שנה לא הגיע מספר התושבים היהודים זולתי לכמה מאות תושבים. ואילו היום מספר היהודים מגיע לשבעים או שמונים אלף. יהודים אלה אוחזים בידם את מוסרות המסחר והמלאכות החשובות. משום כך שוררים בה שקט ושלוה ביום השבת. גם השפה העברית שבפיהם מקשרת אותם עם כל חלקי יהדות העולם, וכיום עוסקת ההסתדרות הציונית בגיוס כספים בארופה כדי להקים אונברסיטה עברית.”

רק חנויות בודדות המפוזרות כיום ברחוב יפו מזכירות לי בעברי על פניהן, את עברן המפואר כאשר עמדו בסמטאותיה וברחובותיה של העיר העתיקה. השלטים העומדים כיום על חנויותיהם של בני משפחת אלבארניס וגורל, מקפלים בשוליהם זכרונות קדומים, שמות אלו נוהג הייתי לשמוע אותם בשחר ילדותי.

חנות אחת ממשיכה להתקיים והיא “נחבאת אל הכלים”, זאת היא החנות של משפחת שמחה, העומדת עד היום בבנין שממול תחנת המשטרה של מחנה יהודה. בצורתה ובדמותה כיום מסמלת בעיני את חורבנו של המסחר היהודי בעיר העתיקה.

שני האחים משה ואברהם שמחה המבלים במשך היום מספר שעות בחנות זאת מסמלים בעיני את אותם סוחרים שהכרתי בעיר העתיקה. רק קופסאות הקרטון הצמידים המחרוזות הישנות ושאר⁷⁴ פריטים שהיו בעבר באופנה מזכירים לי את העבר. קופסאות ומחרוזות אלו אינן מבריקות ונוצצות כפי שנהגתי לראותן בחנויותיהם של בני משפחת שמחה בימי ילדותי.

מעולם לא עלה בדעתי כי משפחת שמחה שהתגוררה שנים רבות בשכונתי שכונת אבן ישראל ושבניה התפללו בבית הכנסת שבבנין בית היתומים הספרדי היא משפחה אשכנזית, שהגרה ממרכז ארופה עוד לפני גרוש ספרד לסלוניקי. בני המשפחה הזאת התפללו בבית הכנסת האשכנזי שבסלוניקי שנקרא בשם “איל כאל די לה מושקה” (בית הכנסת של הזבוב). ראש המשפחה בכור שמחה עלה לארץ בהיותו בן 12 שנה נקבר בחלקה האשכנזית אשר בבית הקברות שבהר הזיתים.

בשנת 1900 פתח אביהם חנות בשוק אל בטרק. חנות זו היתה ידועה בשם משה שמחה ושות'.

על דרכי המסחר באותם ימים מספרים האחים משה ואברהם שמחה. “בחדשים⁷⁵ שבין חג הפורים ועד לאחר חג הפסח עסקנו במסחר סדקית ובמחרוזות מזויפות של זכוכית (אל כונדראס). באותם ימים לא ידענו את הפלסטיק. מחרוזות אלו נמכרו בעיקר לעולי הרגל היונים. בצורה זו עבדנו ארבעה חדשים בשנה. רק בסוף עונת הקיץ כשהאכרים קצרו את תבואתם, דהיינו לאחר ה”חסידה" באו אכרי הכפרים הסמוכים לעיר וקנו את צרכיהם לעונת החורף".

בין חובבי רשימותי על העיר העתיקה נמנה מר זבולון כספי אשר הואיל בטובו לספק לי פרטים על סוחרי העיר העתיקה שאותם אני אביא כאן.

מר כספי הכיר כמה סוחרים מבני העדה החלבית והגורג’ית. על יונתן חסידוף מספר כי עוד בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה נמנה בין חברי “המכבים הקדמונים” והיה מראשוני הציונים בירושלים. הסוחר שלום קוקיא מכר את הבד שנקרא “אל ג’וח' אל ערבי” בד שהיה מיועד לתפירת הקפטנים ובגדי הקוואסים שהיום הם מהלכים כשאר בני תמותה, וכל תפארתם במוט עם גולת הכסף “העולה ויורד” על מרצפות העיר העתיקה בימי חג ומועד.

וכשם שהיו חנויות שספקו במיוחד עורות, סוליות ומסמרים לסנדלרים שישבו בשוק אפטימוס, כך היו חנויות שספקו כל צרכי חייטות לחיטים שחנויותיהם עמדו בעיר העתיקה.

יעקב מנשה סיטון נמנה בין הסוחרים הגדולים. הוא מכר את הבד שנקרא בשם “כאם קוטה”, דהיינו בד שעליו היתה טבועה תמונת חתול. תמונות של חיה ועוף שהיו טבועות על גבי בדים שמשו מעין “סימנים” לנשים שלא היו בקיאות בסוגי הבדים השונים.

יוסף ויצחק אלישר מכרו “מאל קבאן”, דהיינו שקי סוכר וקפה ושאר מיצרכים שנשקלו במאזנים המיוחדים שנקראו קבאן. גם שני האחים אנג’יל עסקו במסחר זה. עליהם אומרים כי הם היו הסוחרים הראשונים אשר הביאו שמן כותנה ממצרים במקום שמן שומשומין “השיריז”.

בשוק הבטרק זוכר מר כספי את חנות הבגדים המשותפת שהיתה שייכת ליצחק כהן וישעיה. לאחר שנים מספר נפרדו שני השותפים. חנותו הגדולה המפוארת של יצחק כהן עמדה במשך שנים רבות סמוך לשער יפו.

עם התקדמותו של המסחר בירושלים, גילו בתי החרושת ובתי מסחר גדולים בארופה ענין בפתוח קשריהם עם הסוחרים בירושלים ובשלהי המאה החולפת הופיעו מתווכים וקומיסיונרים⁷⁶ שרובם נמנו על בני העדה האשכנזית, אשר באו בקשרי מסחר עם בתי החרושת הגדולים שבגרמניה הונגריה ואוסטריה. אחד הקומיסיונרים הידועים בראשית המאה הנוכחית היה הקומיסיונר הגרמני הנוצרי אברלה שהתגורר במושבה הגרמנית. כן מזכירים גם את ליפמן ובא כוחו בירושלים מיון.

קומיסיונרים אלה הם הם אשר הביאו לארץ את בדי הכותנה המשובחים מבתי החרושת הגרמנים.

בתי חרושת באירופה נהגו לשלוח מזמן לזמן לארץ את נציגיהם⁷⁷ כדי לבוא במגע עם בעלי בתי המסחר בירושלים. הם נשאו את הדוגמאות בתיקיהם, ובצחות לשונם השתדלו לשכנע את בעלי בתי המסחר להזמין את סחורותיהם מבתי החרושת שאותם ייצגו.

סוחרי העיר העתיקה היו בני תורה ויראי שמים. בשעות הערב הייתי רואה אותם מתכנסים באחת החנויות ועומדים בתפילת המנחה. סוחרים וחנונים שהיו קרובים לבתי הכנסת של רבי יוחנן בן זכאי, של שלום קוקיא, בית־כנסת ששכן בבית בן שתי קומות שעמד מול בית הכנסת של רבי יוחנן בן זכאי, או קרובים לבית הכנסת של מאיר גני שברחוב הנוצרים “סרו” אליהם בשעות הערב כדי להתפלל מנחה.

סוחרים אלו אשר ישבו בתוך עמם, נעמו ברצון למתרימים אשר פנו אליהם בכל שעת צרה ומצוקה. מתרימים אלו לא ערכו את המגבית רק בקרב הסוחרים שנמנו על עדה פלונית או אלמונית. המגבית היתה כללית. מהם אשר היו צמודים לבתי אולפנה, בתי יתומים ובתי חולים. מוסדות אלו פנו אליהם לפרקים בבקשה לתרום בגד לבן לשם תפירת כלי מיטה, כילות למיטות וכיוצא בזה.

בשכנותם של החנויות שבעיר העתיקה התגוררו בשכונים, שנקראו בפיהם של בני העדה הספרדית בשם “שכוני גבול האלמנה”, שכונים שנקראו בשם “מחילות עפר”. ובשעת דחק, ושעות אלו היו רבות וקשות, נהגו המשפחות העניות שהיו מטופלות בילדים רבים לפנות לעסקני הרובע היהודי, אל מאיר חפץ מימראן ועוד כדי שיערכו בקרב ציבור הסוחרים “מגבית חטופה” (קוז’יטקה). ומאיר חפץ מספר, יוצא הייתי לשליחות מצוה זו בקרב סוחרי העיר העתיקה ואוסף במטפחתי האדומה הגדולה שאותה החזקתי בידי בישליקים, רבעי מג’ידים וכיוצא בזה. ואכן לשבחם של מספר סוחרים נדבנים אשר נהגו “לזרוק” אל תוך המטפחת מטבעות שבאותם הימים היו יקרות, סייענו בידי משפחות נזקקות “לעשות את השבת” ולפעמים אף להביא תרופה ומזור לחולה שהתפתל בכאביו.

אלה היו מגביות שנערכו על רגל אחת. ואילו המגבית החשובה והעיקרית ביותר שעסקני וראשי העדה ערכו אותה, בימים שבין פורים לפסח לצורך קמחה דפסחה. מגבית זו היתה “נכבדה”, ונמשכה מספר ימים. ועד העדה קנה בכספים שנאספו שקי חיטה ומסרם לידי הנשים התימניות שגויסו לצורך ברור וניקוי החיטה. הן ישבו בחצר התלמוד־תורה על יד מגשי־נחושת גדולים, ועסקו במלאכת קודש זו.

את שקי החיטה שלחו לאחר מכן לטחנת⁷⁸־הקמח, ובעל התנור שזכה “במכרז”, הכין את המצות לחלוקה בקרב העניים והנזקקים.

שאלתי, לאחר אחודה של ירושלים, כמה מידידי הערבים כיצד הסתגלו לחיי העיר המפולגת והחצויה. האם הסתגרו בתוך חומותיה של ירושלים, והיכן יצאו לבלות את ימות הקיץ. השיב לי את חדשי הקיץ נהגו לבלות בבתי הקפה המרווחים של ראמאללה, אשר הפכה להיות מרכז הבילויים של ירושלים, ואילו אלה אשר הפרוטה היתה מצוייה בכיסם עלו על האוירונים⁷⁹ שחנו בשדה התעופה של קלנדיה, וטסו לבלות מספר ימים בבירות ועל הרי הלבנון ללא ויזה ואשור.

אולם נפשם של בני ירושלים “הותיקים”, אשר חזו בתפארתה בעבר בכתה במסתרים. הם ערגו לירושלים השלמה. על הסופר והמחנך הערבי, בן ירושלים ח’ליל אל סכאכיני, מספרים, כי בבקור שערך בירושלים בשנת 1953, לאחר שנות גלות בקהיר, אמר כי רק חלק מגופו מבקר בירושלים וכי ירושלים כפי שהכיר אותה בעבר הלה לעולמה, “אלקודס יוק”. (על משקל מלטה יוק). ירושלים איננה.

ואילו ההיסטוריון של ירושלים, עארף אל עארף, אשר כהן בתקופת השלטון הירדני, שלוש פעמים כראש עירית ירושלים, בקש מאת המו"ל של ספרו הגדול “תולדות ירושלים”, פוזי יוסף, ימים ספורים לפני מותו (הוא נפטר בשנת 1973) לקחת אותו לסבוב קצר בשוקיה של העיר העתיקה ולהמנע במידת האפשר מלבקר ברחובות ובסימטאות הצפופים, ואף לא באותם מקומות שיש צורך לעלות במדרגות גבוהות, וזאת בגלל מצב בריאותו הרופף.⁸⁰

ובן לויתו מצא לנכון לציין לרגל בקור זה, כי רובם של בעלי החנויות והמחסנים בעיר העתיקה עוסקים כיום במכירת דברי מזכרות (סנתאורי בערבית), ואילו בעלי חנויות המכולת, הקצבים ומוכרי הירקות, נעלמו מן העולם וחנויותיהם הפכו לחנויות למכירת מזכרות לתיירים.

ירושלים זו אשר הפכה להיות לבית נכות אינה מקובלת על בני ירושלים, שנולדו וחיו בה. רבים הם המתגעגעים לאותה ירושלים של ימי ילדותם, ירושלים שהיתה שופעת חדות חיים.

אחד מותיקי הסוחרים הערבים שפך באחד הימים את לבו בפני, ותאר במלים פשוטות את המצב כפי שהוא כיום.

כל רצונים של סוחרי ימינו הוא לעשות רווחים מהירים ללא טרחה רבה. נדמה כי אצה להם הדרך.

הקנאה והתחרות בקרב הסוחרים, דוחפים אותם לנטוש פעמים מספר את עסוקיהם הראשונים ולהחליפם בעסוקים אחרים. אותו כבוד המקצוע (כראמת אל שוע’ול) שהחזיקו בו אבותיהם ואבות אבותיהם, חלף לבלי שוב.

כיום אין למצא בשוקי העיר העתיקה חנויות של סדקית וגלנטריה חוטים לתפירה, כפתורים סרטים ועוד. נשותינו אינן יושבות בית ואינן עוסקות בתפירת שמלות. אין להן זמן ופנאי לעסוקים מעין אלה. רובן עובדות ומשמשות כמורות ופקידות במשרדים ופנקסי השיקים בארנקיהן. הן קונות מן המוכן ללא טרחה רבה. ואילו אלה שהיו בעבר סוחרים עוסקים כיום במכירת דברי אמנות ובעיקר במכירת כפיות ועגאלים “נוסח אש”ף".

כשאני “יורד” היום במדרגות רחוב דוד, אין אני נחפז בדרכי. אלא מהלך לאטי ומדמה בנפשי כי אותן החנויות ואותם הסוחרים שעמדו כאן בילדותי ממשיכים לעמוד, מאירים פנים לקונים ומקדמים את פניהם בברכת ברוכים הבאים. אכן פנה זיוה פנה הדרה של אותה ירושלים של ימי ילדותנו.

נספח

בספרי הקודם “ירושלים תמול שלשום”, פרקי הווי, חלק שני, בפרק “בנקים בירושלים של ראשית המאה⁸¹”, אמרתי “כי זקני ירושלים יודעים לספר כי בתקופה העותומאנית היה בירושלים עוד בנק בשם “בנק קומרסייל די פלשטין” שנוסד על ידי אנשי עסק יהודים וערבים”.

והוספתי כי לא עלה בידי למצוא פרטים נוספים על הבנק הזה.

והנה בבקור שערכתי במחלקה לכתבי יד בספרית האוניברסיטה העברית הראה לי מר רפאל וייזר, מניה שהוציא הבנק הזה בשנת 1909.

על כל מניה היו שלוש חתימות, אחת באותיות לטיניות, אחת בערבית ובלטינית כאחת, וחתימה אחת בערבית חקוקה על חותמת קטנה שמתוכה הבחנתי את המלים אסמעיל חקי אל חוסייני ואילו החתימה בערבית ובאותיות לטיניות היתה של סלים איוב ששמש גם כקונסול פרס בירושלים.

באותה מניה שאליה היו מצורפים מספר תלושים באו השורות הבאות בשפה הצרפתית, בהן נאמר.

כי נושא מניה זו חייב להביא את החלק הזה של המניה בתוך עשרים שנה בכדי לקבל דף חדש של תלושים.

“בנק מסחרי של פלשטינה” נוסד בתוקף צו מלכותי. הקרן היא בת 25,500 לירות תורכיות. מחצית הקרן מחולקת ל־12,500 מניות בנות שתי לירות תורכיות כל אחת.

שאלתי את חברי ד"ר יצחק מוסה אל חוסייני על איסמעיל בן מוסה חקי אל חוסייני החתום על המניה, ואמר לי כי איסמעיל אל חוסייני ינק בילדותו מאשה יהודיה, שמש כמנהל משרד החינוך ובימי המנדאט הבריטי שמש כחבר המועצה המיעצת. בביתו המשמש כיום כבית “מלון אורינט” התארח הקיסר הגרמני בבקור שערך בירושלים.

גם ד“ר לבונטין בספרו “לארץ אבותינו” ספר שני תל־אביב תרפ”ד בעמוד 171 מזכיר את עיסמעל אל חוסייני.