תודתי נתונה לארכיון ההיסטורי של עירית ירושלים על מספר תמונות המקשטות את ספרי

לרבקה כלתי

וליורם חתני

מוקדש ספרי זה באהבה

 

הקדמה    🔗

זה הוא החלק השלישי בסדרת ספרי החדשה, “ירושלים תמול שלשום”, והספר העשירי, על ירושלים העתיקה, עדותיה ושכונותיה, היוצא לאור בהוצאת ראובן מס.

לא דמיתי בנפשי, כאשר התחלתי לפרסם לפני עשרים שנה בערך, את רשימותי הראשונות על ירושלים בימי ילדותי, כי אגיע עד הלום.

וכפי שנהגתי בשני החלקים הראשונים של “ירושלים תמול שלשום”, אספתי גם בחלק זה הגורנה, רשימות ומאמרים שפרסמתי אשתקד. רשימות שראו אור בקובץ הספרותי השנתי “שבט ועם” היוצא לאור על ידי ועד עדת הספרדים בירושלים, בירחון “במערכה”, בטאון הציבור הספרדי ועדות המזרח, כן בירחון “ירושלים הבירה”, היוצא לאור מטעם עירית ירושלים, ועוד.

צרפתי לרשימות אלו פרטים נוספים והשתדלתי להרחיב את יריעתן.

הפרק, המספר על חנויות ובתי מסחר שנעלמו משווקיה ומרחובותיה של העיר העתיקה, שבה את לבי והשתדלתי להעלות עוד זכרונות, במידה שהדבר עלה בידי. קטע רחוב זה, המשתרע כיום מבנין עירית ירושלים ועד לרחובות האפלים והמקומרים, מעלה בזכרוני, כל אימת שאני עובר דרכו, זכרונות שקשה לי להפרד מהם. חלק זה של העיר שמש במשך עשרות בשנים לב לבה של ירושלים. עד היום כשאני מסתובב ברחובות אלה, מעלה אני בדמיוני את החנויות שעמדו ואת הסוחרים שסחרו בהם. רואה אני בדמיוני את הסוחרים ובעלי המלאכה שאותם הייתי רואה בילדותי.

לא את כול הסוחרים ובעלי המלאכה הזכרתי בפרק זה. רבים נעלמו ממני, וכשנתפרסמו רשימות אלה בירחון “ירושלים הבירה”, עוררו זכרונות נשכחים אלה בלבותיהם של בנים ונכדים שאבותיהם עמדו על משמרתם, ולא נטשו בנקל את חנויותיהם ובתי מסחרם, והחזיקו בישוב היהודי בעיר העתיקה.

ציינתי בהזדמנויות שונות כי אין ספרי עוסקים בתולדותיה של ירושלים, ואין בהם דברי מחקר. אני משתדל, להעלות פרקי הווי וזכרונות על ירושלים ובניה, ועל ידי כך מתכון אני לגרום נחת לבניהם, ולצאצאיהם של אלה אשר נולדו, גדלו התענו וסבלו למען ירושלים.

אין ספרי אלה אלא, מצבת זכרון דלה לאותם אבות ואמהות בני־ירושלים אשר הולכים ונשכחים כמת מלב.

נוסף לרשימות שאני מפרסם בשנים האחרונות בירחון “ירושלים הבירה”, על הווי ירושלים, החלו רשימותי להתפרסם בשנה האחרונה גם בתוספת של העתון “מעריב”, “כאן ירושלים”, ואף כמה מספרי הראשונים יצאו לאור במהדורות אחדות. אכן מודה אני שאהבת ירושלים היא הממריצה אותי להמשיך וללקט את נקודות האור והסבל המפוזרות בסמטאותיה ובשווקיה שרבות מהן “עלו בסערה” ואינם עוד.

שלמי תודה לרעיתי, המעודדת, המסייעת בידי להמשיך בעבודתי זו.

ולבעל האכסניה מר אורן מס, הממשיך את מפעלו המבורך של סבו, המוקיר את ירושלים ואת אלה המעלים את זכרה, שלוחה תודתי והוקרתי.

י. י.

כ“ח סיון תשמ”א

מבוא מאת פרופ' שמואל אביצור    🔗

העשירי לספרי ירושלים של יעקב יהושע

לפנינו העשירי לספריו של יעקב יהושע על ירושלים בשנים־שלושה דורות האחרונים. נקווה שהוא רק משלים את המניין הראשון ולא מסיים את מכלול ספריו על עיר הנצח, שהיא במסורת שלנו גם שמחת עולם. ספר זה הוא גם שלישי בסדרה של “ירושלים תמול שלשום”, שעניינה אורחות חיים ופרקי הווי בעיקר של יהודים, אבל לא רק של יהודים בעיר במאת השנים האחרונות, או יותר נכון מיובל עד יובל וחצי שנים לפני קום המדינה, כשהספר הראשון מוקדש לציון מלאת מאה שנה לכינון עירייה בירושלים.

פרקי חיים והווי אלה הם פרי לקט מסור ממושך וקפדני של המחבר במשך שנים רבות, הן מפי ישישים וישישות, מתוך ספרים ועיתונים, ביחוד מהעתונים הערביים מראשית הופעתם בארץ בשלהי התקופה העותומאנית, מ“נבירה” במסמכים ארכיוניים וקודם כל של העיריה; וכן לא מעט מזכרונות הילדות של המחבר מימי השלטון התורכי ושנות נעורים, התבגרות ובגרות, לימודים ועבודה בתקופת המנדאט¹.

בהקדמה לספר הראשון בסדרה שראה אור בשנת 1977 ראיתי צורך לציין כי נתונים שנאספו מפי ישישים אינם יכולים להיות מדויקים, באשר דברים ואירועים נטשטשו, התרככו² ונראים היום באור אחר, כי הזמן עשה את שלו. מכאן שלעתים לא נדירות הרצוי, כמעט בהיסח הדעת, נהפך למצוי. ונוסיף כעת שההליכים והאירועים של הימים ההם נראים ומתוארים על ידי “עדי ראיה” וחיים אלה השתקפו ותודעתם חודרת להכרתם, ברוח של הזמן הזה. הגבלה זו חלה עוד יותר על השאוב מהעתונות, ביחוד הערבית (כי ביחס לעברית יש לנו מקורות מקבילים וניתן להשוות), בשל הצנזורה מצד אחד ושקוליהם של הכותבים, העורכים וביחוד בעלי המאה והדעה – המול"ים – שקבעו על מה ואיך לספר ואודות מה לא; מה להבליט ואף להפריז ומה להעלים או ליפות.

עם זאת התהליכים העיקריים, הארועים החשובים והעובדות הקובעות זכו לציון בעתונות ונחרתו עמוק עמוק בזכרון של אנשים רבים, גם אם לא במלואם ודיוקם.

בספר זה חושף המחבר את אותם מגזרים³, או פינות חיים שלא טופל בהם ביסודיות, לא נגע או כמעט לא התייחס אליהם בספריו הקודמים. הוא מתאר את מה שהתרחש (ופה ושם עוד מתרחש) בתחומי חיים אלה על כל הסובב אותם בימים עברו. יעקב יהושע מעלה מתהום הנשייה את התרבוש, אותו כיסוי ראש, תורכי כביכול מימים ימימה, שסימל או יחס את החובש אותו בהשתייכות לקיסרות העותומאנית וכעין “תעודת זהות” להזדהות ונאמנות עם הקיסרות. ואותם האנשים שהזדרזו לעשות זאת בעקבות הפקידות התורכית, כגון האפנדים הערבים, ראשי ועסקני הישוב וסתם “יהודים טובים” כלל לא תיארו לעצמם, כי כיסוי ראש זה אינו תורכי מדורי־דורות, שמוצאו־מקורו מארצות הבלקן הנוצריות שהיו תחת שלטון תורכי אשר רק, בגלגולו האחרון התאזרח ככיסוי ראש לאומי תורכי וזאת בשנות הארבעים של המאה הקודמת, פחות מיובל שנים מ“שלשום” של ירושלים לפי מונחי הזמן של המחבר.

פולחן התרבוש נמשך כשבעים שנה והוא דעך בקצב די מהיר בתקופת המנדאט. בהקבלה לתרבוש באים גם תיאורים של כיסוי ראש שקדמו לו (מצנפות) או באו אחריו (כובעים ומגבעות).

ומהקרקפת לפנים ולהדרם לפרק על שפם וזקן, על דאגה לטיפוחם, הפרזה בחשיבותם לתדמיתם והגבריות שבהם, לסמל המעמד החברתי, לגיל ואף להשגות ושאיפות. ובל נשכח שבתקופת המנדאט חל “פיחות” מסויים בערכם וחשיבותם של הזקן (יותר) והשפם (פחות) ואילו ככיסוי ראש ערבי לאומי דחקה הכפייה הבדווית את התרבוש התורכי.

מתוך חיים והווי מענין מאד ואקטואלי בכל זמן ומקום ושוב להבנת העבר הלא רחוק – וביחוד תוכן־חייהם של בני ירושלים היהודים בערוב ימיהם: לפני הקמת בתי זקנים של סף וראשית־המאה או בתי אבות של ימינו; חלקם ומקומם של ישישים אלה בתוך המשפחה וכן הבודדים שמחוץ למסגרת המשפחתית. ואלה הבודדים, היו לא מעטים, באשר מדובר עוד על זמנים, כשחלק די ניכר, אם כי פוחת והולך (משלשום לתמול) מהעולים לירושלים באו כדי למות בה. וכאן לפנינו תאורים יפים כיצד השתלבו הישישים, ועוד יותר הישישות בפעילות חברתית: בעזרה לנזקקים (והכוונה לא רק לצדקה או עזרה כספית אחרת שהיא מחוץ ליכלתם⁴) בהיענות לקיים מצוות שונות של שליחות מצווה, בעבודה ממשית לטובת הפרט והכלל, במלאכת כפיים מסורה בכל נפשם ומאודם (ולמען הדיוק צריך לכתוב מלים אלו קודם כל בלשון נקבה) וכיצד יכלו לראות את עצמם כנחוצים, רצויים ומועילים, לקרובים ולרחוקים יותר, ולא להרגיש את עצמם כמטרד, דוגמת תופעה הפוכה השכיחה בימינו.

המחבר לא פסח על שנים מאוחרות יותר: הזמנים הקשים, רבי הסבל של מלחמת העולם הראשונה החל מגיוסים והחרמות וכלה במצוקה כללית – מחסור בכל עד כדי תת תזונה ואף רעב ממש.

פרטים מעניינים רבים ובהרחבה ימצא הקורא בתיאור דרכי המסחר בעיר. לא רק תכולת החנויות ואורחות חיים סביב מקח וממכר, אלא ממש מעין קטלוג (“דירקטוריה”) עם פירוט מלא של העסקים למיניהם וגווניהם, תוך ציון שמות הסוחרים ואיתור מדוייק של חנויותיהם. רבים מהבאים לירושלים, אף בני העיר עצמם, מהדור שלנו מדמים להם כי רחוב דוד הינו שוק הומה ומרכזי מקדמת דנא ממש ונראה להם כי הנו ותיק יותר משלושת השוקים העתיקים באמת – שוקי ערב המחברים את רחוב דוד עם רחוב הגיא היורד משער שכם ולא כך הוא. המחבר עומד במיוחד על מקומם ומעמדם של הסוחרים היהודים בעיר העתיקה שהיו הגורם הדומיננטי בחיי המסחר בעיר, כיצד נראו שוקי ירושלים בשממותם בשל חנויותיהם הסגורות בימי שבתות ומועדי ישראל והבליטו בזה, יותר מכל הוכחה אחרת על משקלם בסחרה של העיר. שינוי במצב התחיל לאחר המאורעות של 1920, גבר לאחר המאורעות של אב 1929, ופני הדברים השתנו לחלוטין תוך־ ולאחר־המאורעות של 1936־1939.

בתיאור חיי המסחר משובץ תהליך מעניין ואופייני המורגש מאוד בירושלים הערבית ואינו מוכר לציבור היהודי, אשר תחילתו עוד מתמול, והוא גבר והורגש במלוא תנופתו בסוף שנות המנדאט ובעיקר בזמן השלטון הירדני: הכוונה “לחדירה החברונית” ל“כיבוש” עסקי מסחר וענפי פרנסה שונים על ידי יוצאי חברון המהווים כיום חלק די ניכר של תושבי מזרח ירושלים. תהליך זה מעורר אי שביעות רצון ואפילו קנאה בתושבי ירושלים הותיקים הרואים את עצמם מקופחים בשל כוחם ותקיפותם של “מוכרי כוסות רוח” (תוצרת חברון רמז למעמד נחות), שנהיו סוחרים גדולים.

בנתונים על יחסי אנוש ואורחות חברה שבין סוחריה היהודים של ירושלים, שלובים גם פרטים על מגביות שונות שנעשו ביניהם לצרכי מתן בסתר ולא בסתר לנצרכים יחידים, ולמשימות צדקה קבועות כמו קמחא דפסחא.

מתוך נוסטלגיה וחרדה מובנות, מפרט המחבר את השינויים שחלו בעיר העתיקה המסחרית; כיצד חנויות למזכרות וחפצים שונים לתיירים, דחקו את החנויות המסורתיות למיניהן שנועדו לספק את צרכיהם החיוניים של תושבי העיר. הוא גם לא שוכח לציין שהתכנית לחשיפת חומת ירושלים לאורך רחוב יפו, תוך סילוק מבנים עם חנויות בקומותיהם הראשונות, היתה של מהנדס בריטי, אלא ששלטונות המנדאט והממלכה האשמית לא העיזו לבצעה. ודאי שאין הוא מזדהה בכל עם אותו סופר ערבי אשר כתב כבר בשנת 1953 “אלקודס יוק” (בתורכית ירושלים איננה; על משקל מלטה יוק) אבל הוא מבין לליבו וחש כמוהו געגועים לאותה ירושלים של תמול שלשום שכה הרבה להעלותה בחיבה רבה בכתביו.

עשרה ספרים ומאמרים רבים (שלא כולם כבר רוכזו) של מחבר אחד על ירושלים תוך כעשרים שנה, מעלים שפע עובדות, זכרונות, רשמים וחוויות בממדים שלא נכתבו לפניו. זאת היא תרומתו הרבה של יעקב יהושע לבני דורנו ולדורות הבאים. ונחייה בתקווה שנזכה עוד לכתבים נוספים שתעניק לנו קרן השפע זו, פרי שקדנותו, חיבתו, עינו החדה ואוזנו הקשובה של המחבר בכל הקשור בירושלים של תמול שלשום הן לנו אנשי ירושלים היום ולעם ישראל כולו של מחר ומחרתיים.

שמואל אביצור

 

חלק ראשון    🔗

על הדרת זקן־פנים, שפם ותרבוש אשר היו ואינם    🔗

"ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את זקנם…

ויגידו לדוד וישלח לקראתם כי היו

האנשים נכלמים מאד ויאמר המלך שבו

ביריחו עד יצמח זקנכם ושבתם."

(שמואל ב' ז' ד־ה).

הזקנים והשפמים שאנו רואים כיום ברחובותינו אינם מדברים אל לבנו. בילדותנו, ראינו זקנים ושפמים שהסתכלנו בהם ביראה ובפחד⁵ אשר התהלכו בקרבנו בכבוד. רבים מבעלי הזקנים האלה, נראו בעינינו כמלאכי שרת, והזכירו לנו את הצדיקים והחסידים היושבים בגן־עדן ועטרותיהם בראשיהם.

אנו, הילדים, אהבנו להתקרב אליהם, לנשק את כפות ידיהם החלקות והרועדות. וכשהיינו ניגשים אליהם היו מביטים אלינו בחיבה ומתנחמים בלבם, שעוד לא נשכחו מלב.

כלנו – יהודים, מוסלמים ונוצרים, גידלנו זקנים. צנועים היינו, ספוגים אהבת אלוהים ואהבת הבריות. לא גידלנו זקני פרע. לא הפרזנו ולא התגנדרנו בהם. הם לא הטילו מורא ופחד. שונים היו זקניהם של אנשי הכמורה מהעדות הנוצריות המזרחיות, שאותם פגשנו בסמטאותיה של העיר העתיקה, ואשר הטילו עלינו מורא.

אנו ושכנינו המוסלמים לא הרחקנו לכת בטיפוח זקנינו. נהגנו במידה ובמשורה. המסורת המוסלמית אומרת כי רשאי אדם לגדל זקן עד שיוכל להחזיק אותו בכף ידו (קבצ"ת יד). לפי חכמי המסורת, מעיד זקן גדול על טמטום וטפשות. זקן המתפשט לרוחב מעיד על מיעוט שכל ואילו זקן “מצומצם” וקטן מעיד על טעם טוב.

אולם הזקן לא שמש אך ורק לטעם טוב ולהדרת פנים. הוא נועד לשמש תפקיד נכבד בחיי יום־יום.

כלנו נתנו אמון בבעלי הזקנים, בין אם גדלו בלחייהם של נכבדים ואצילי עם ובין אם גדלו בלחייהם של פשוטי עם, אנשים ישרים ותמימים. וכשם שאבותינו הקדמונים ביקשו, כסמל לקיום הבטחות, לשים את היד תחת ירך, היו בעלי הזקנים מסתייעים בזקניהם לחיזוק ההתחייבות שיקיימו הבטחתם.

כלנו, יהודים וערבים כאחד, נעזרנו בזקן. את הנחת אצבעות ידינו על זקן זולתנו לווינו במילי נועם שנבעו מעומק הלב. “ג’אנום פור איסטה ברב’ה” , או “אבוס דהנך” אני מוכן לנשק את זקנך, או עשה למען הזקן הזה.

ואם יצא המבקש מאוכזב ועמד בפני שוקת ריקה, היה אומר לעצמו “סי ריין די מי ברב’ה” , או “צ’חק עלה דקני”, שם את זקני ללעג ולקלס.

שונה היה מצבם של השפמים. הם היו “קלי דעת” יותר. לא תמיד סמכנו עליהם. לפעמים יראנו אותם. שפמים נועדו בעיקר לנוער, לא לזקנים ולישישים. לפעמים נועדו להוליך את התמימים והישרים שולל.

הנוער, ה“שבאב” הערבי, גידל וטיפח את שפמו לא כסמל לרדיפת צדק או רצינות בקיום הבטחות. כל נער שרצה להופיע כגבר בעמו, “לעשות רושם” על חבריו, וביחוד על המין היפה, סלסל את שני קצות השפם כלפי מעלה, כשני חודי פגיונים. אם נועדו זקנים לאנשי תורה, נועדו השפמים לאנשי מסחר ולאנשי מעשה מעורים בחיי יום יום; בעיקר להבלטת כבוד בעליהם. אדם שהיה מחזיק בשתי אצבעותיו בשני קצות שפמו ואומר “בשרפי”, כלומר בכבודי ובכבוד השפם אני מבטיח, היתה הבטחתו הבטחה. ואם חלילה נחל איש דברו אכזבה לא היה מהסס להכריז קבל עם ועדה כי אותו שפם אינו ראוי לשמו.

שפם הדור מטופח ומחודד שימש פיתוי לצעירות, שרצו להינשא לבחורים עטורי שפם. אותה שעה, כשהמלכודת נפרשה לרגליהן של צעירות עניות, שנפשן בכתה במסתרים וביקשו להינשא לחתן עובד, חרוץ, שהרויח את לחמו בזיעת אפו, היו האמהות מזהירות את בנותיהן בשירים ובחרוזים (שחברו בעצמן). בחרוזים ההם ביקשו את בנותיהן שלא יסתכלו “ביופיו של שפם”. בעלי שפמים אלה הם בבחינת משענת קנה רצוץ, וכל רצונם לרוות את צמאונם בכוסיות עארק, שהיה בשפע בבתי המרזח הקטנים בעיר העתיקה.

שפמים אלו של “פושטאקיטוס” (הולכי בטל) שנואים היו על האמהות שכנראה נכוו מהם בעבר, וביקשו להזהיר את הבנות, שהרי אין בהם לא תורה ולא דרך ארץ, ואין הם מבשרים טוב לעתידן.

אולם לצידם של זקנים ושפמים אלה ראיתי בילדותי את שפמיהם של הסוציאליסטים בני העליה הראשונה והשניה. שפמים אלה כאילו נועדו “לתקן עולם במלכות שדי”, אלה היו עבותי שיער שחור. שפמים, שלא עלה עליהם תער אלא לעתים רחוקות. נדמה היה כי שפמים אלה לא נועדו אלא להפגין את הרוח הליברלית והדימוקרטית, שאותה הביאו מהמערב למזרח שכרע תחת עולה של העריצות.

שפמים הדורים ומטופחים לפי כל חוקי וכללי האופנה האירופית הצרפתית היו שפמיהם של המורים והמנהלים של האליאנס. היו אלה שפמים לבנים, בעלי עבר במוסדות כי"ח בארצות המזרח. שפמים אלה הביעו ביטחון עצמי, יהירות, גאווה והכרת ערך בעליהם. כל זעזוע קל בשערות הלבנות של השפמים האלה עלול היה להפר את שלוותנו. משום כך חששנו להעלות את חמתם.

שפמים של פשוטי־עם, אנשי הפרולטריון, נועדו להטלת מורא ופחד. וביחוד אם עלה בידי בעל השפם להפוך אותם לשני חודי חרבות. עינים בוערות ושפם מעין זה הספיקו כדי להרתיע כל מי שהעז להתגרות בבעליהם; שכן מיד היו משמיעים איומים בהחזיקם בשני קצות השפם בשתי אצבעות.

בילדותי הסתכלתי ביראת כבוד בשפם הקוואס של הראשון לציון אהרון בכר. ביחוד נהניתי כשהיה מעביר את אצבעותיו על שפמו לאחר שהריק אל בטנו כוסיות אחדות של עראק. סלחנו לו על כך, מפני ששפמו הלבן גונן, יחד עם החרב העגולה שנשא על ירכו, על החכם באשי מפני בעלי אגרוף.

את בן־ציון דכש, בעל בית הקפה הידוע בעיר העתיקה, לא ראיתי מעודי. אך את בנו אני פוגש לפעמים ברחובות ירושלים. הוא מספר כי שפם־אביו השליט סדר ומשמעת בבית־הקפה, שהמה אורחים יהודים וערבים כאחד. הוא נהג לשבת באחת הפינות וממקום שבתו השקיף שפמו המחודד על פני כל היושבים והעומדים; וזכר לאותו שפם של האב ראיתי בפניו של הבן.

טורקיה עודדה וטיפחה זקנים ושפמים; כיבדה והוקירה אותם. קציני צבא, שפגשתי בשנות מלחמת העולם הראשונה בירושלים, נהגו להעביר את אצבעותיהם על זקניהם ושפמיהם בהנאה רבה. הם כיבדו לא רק זקנים של בני עמם אלא גם את זקניהם של בני כל העדות, כי ידעו שמתחת לזקן ולשפם שוכנת יראת שמים.

אולם, משבאו האנגלים לארץ כשהם “פורקים עול זקן ושפם” נהפכו הסדרים גם בקרב יהודים וערבים. צווינו לגלח את זקנינו מדי יום ביומו. התהלכנו ללא חתימת שפם, וכך נאמר עלינו הכתוב ופני זקנים לא נהדרו. לא רק המון העם התהלך ללא זקן ושפם אלא גם אנשי הדת נשאו את דרשותיהם מעל במת הכנסיה בפנים מגולחים למשעי. חשנו בבדידות, ושוב לא יכולנו לתלות את עינינו בחסדיהם של זקנים ושפמים, ולא יחלנו לתשועה מהם.

מדינת ישראל לא נתנה דעתה על כך. טרודה היתה בבעיות קשות מאלה. היא העניקה חופש ביטוי בענייני זקן ושפם כמו בשאר עניינים ומעשים.

זקנים עוטרים כיום את רבנינו יושבי בתי־הדין, אך גם בזקנים אלה חל שינוי מה. אין הם דומים לזקני אותם רבנים שישבו בשעתם על כסא הדין והמשפט. הזקנים כיום קצרים הם ומטופחים.

פתגם ארמני אומר כי בעל שפם ארוך “היורד על פי מדותיו”, נחשב לאדם עצל שאינו אוהב את המלאכה, ומעדיף להתהלך בטל, שכן, במקום לחפש עבודה מטפח את שפמו.

מה שאין כן אדם ששפמו קצר, ואינו “מעסיק” אותו יתר על המידה, ואינו מרבה למשש אותו באצבעותיו הרי הוא בין האנשים החרוצים, הדואגים לפרנסתם יותר מאשר דואגים הם לשפמם.

מצנפות ירושלים    🔗

תושבי ירושלים ללא הבדל דת ועדה, התהלכו בדורות עברו בכיסוי ראש. דאגנו “לשמור על השכינה” שבראשינו ולא נתנו לה שתסתלק חס ושלום. אם נאלצנו להסיר את כיסוי הראש לרגע דאגנו לכך שכיפה קטנה תמלא את מקומו “עד שנחזיר עטרה ליושנה”.

ברחובותיה וסימטאותיה של ירושלים התהלכו בדורות עברו כובעים, מצנפות וסתם כיסויי ראש, שלא היו כיוצא בהם בשום עיר אחרת בעולם. הללו הוסיפו הדרת פנים לא פחות משפם וזקן. עדה עדה וכובע הראש המיוחד שלה. המצנפות השחורות של רבנינו היו פשוטות, כמצנפות של אנשי הדת המוסלמים. שונים היו כובעיהם ומצנפותיהם של אנשי הדת הנוצרים. הללו היו בעלי שלל צבעים ודוגמאות והרהיבו את עין רואיהם.

מיצנפות אנשי הדת, בני העדות השונות, פחתו במידה ניכרת או אף נעלמו מתחת שמיה של ירושלים. נעלמו גם אותם מצנפות פשוטות, עשויות מבד, שקישטו את ראשי המון העם.

עם הסתלקותן של המצנפות, התרוקנו רחובותיה וסימטאותיה של ירושלים. איבדה ירושלים חזות שהיתה מנת חלקה דורות רבים. מצנפות של אנשי הדת השונים לא נמכרו לכל דורש ולא הוצגו בחלונות הראווה של מוכרי כובעים. מצנפת היתה מעין סמיכה. ביום שבו חבש אבא את המצנפת, סיפרה אמא, היה יום שמחה לכל בני המשפחה, שהזינו את עיניהם בצעיר בן העשרים כשהוא חבוש מצנפת ולובש גלימה. טיפלו בזה ידיים מקצועיות של חייטים מבני העדה הארמנית. הם התמחו בעבודה זו והם אשר הכינו את המצנפות ואת הגלימות לאנשי הדת מבני העדות השונות. אומרים שגם מצנפתו ההדורה של הראשון לציון, החכם באשי – וגלימתו ההדורה – הוכנו בידי ארמנים.

המשפחות הוותיקות של המוסלמים שהיו מרובות באנשי דת לא הפקידו את מצנפותיהם וגלימותיהם בידי חייטים נוצרים. אומרים שהשיח' ח’ליל אל אנצארי הוא שהכין את מצנפות אנשי הדת מבני משפחתו. לא קל היה להכין את המצנפת של איש הדת המוסלמי. אורך הסרט הלבן, שעטף את התרבוש, ונקרא בערבית “שאש”, הגיע לעשרות מטרים. כדי להכין את המצנפת לפי קפוליה השונים היתה דרושה יד מנוסה ומאומנת ביותר.

מצנפות וכובעים אלה של אנשי הדתות השונות כאילו טמנו ברובם גם עצה ותבונה, שאותן חלקו ביד רחבה לכל מי שהיה זקוק להם. המון העם היה זקוק להם, אין פלא בכך שבכל מסיבה של שמחה או ישיבה של אבל הוזמן הסיניור חכם, סידנא אל שיח' ואבונא, איש הדת הנוצרי, לשבת בראש.

הכובעים והמגבעות שאנו חובשים כיום אינם ממלאים את לבנו רגשה. הם זרים לרוחנו, זרים לנופה של ארצנו, כשם שזרים לנו כובעי הבורצאלינו הקטנים והחליפות השחורות של רבנינו הספרדים הצעירים, חובשי הישיבות הספרדיות והאשכנזיות.

נוהג הייתי לראות את אבא ז"ל, שנהג לחדש את פני מצנפתו השחורה בערבי חגים ומועדים. את הבד השחור, אשר הקיף את תרבושו הקטן, היה מבריש ומסדר מחדש במו ידיו. יושב היה על הספה בקיפול רגלים מבויש ומנקה את הבד, ולפעמים אף מחליף אותו ברצועת קטיפה שחורה חדשה.

עד יומו האחרון השתדל להופיע במצנפת הדורה ובגלימה ללא רבב, ולפעמים היה מבקש ממני ליטול את המברשת ולהעביר אותה על גלימתו, תפקיד שהייתי ממלא ברצון ובאהבה רבה.

רק לעתים רחוקות, במסיבות רשמיות, רואה אני עתה גלימה ספרדית יחידה בירושלים, הלא היא גלימתו של הראשון לציון אלא שזו רחוקה מגלימות של הראשונים לציון שלנו, שגלימותיהם כאילו עוררו הערצה וחיבה, מורא־שמיים ויראת־כבוד.

התרבוש לבוש הראש העממי של המזרח    🔗

מאות בשנים נחשב התרבוש כיסוי־ראש עממי שווה לכל נפש, שעני ועשיר כאחד חובשים אותו. הוא התנוסס על כל ראש וסימל את המזרח. צבעיו של התרבוש היו רבים ושונים וכן הגדיל הצמוד לו.

בשעות קשות שעברו על הישוב היהודי, ביחוד בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הציל התרבוש נפשות רבות. הוא שימש מעין מגן וסגולה. גם יצחק בן צבי ודוד בן־גוריון נאלצו לחבוש תרבוש בתקופת לימודיהם באוניברסיטה בקושטא.

וכשם שהמצנפות הספרדיות, שחבשו אברכי הישיבות האשכנזיות בימי מלחמת העולם הראשונה, כדי להציל נפשם מהגיוס, שכל בואיו לא ישובון, כך נאלצו המורים בבתי־הספר העבריים בימים ההם להחליף את הכובעים האירופיים בתרבושים אדומים.

גם עסקנינו חבשו תרבושים. זוכר אני את תרבושו של השר אהרון חיים ולירו, את תרבושם של העסקנים בני משפחת אלישר, יוסף ויצחק, וכן את תרבושו של יוסף בראזני, גזבר עירית ירושלים. כיוצא בזה אחדים מעורכי הדין, בהם אמון אפנרי, תופיק עדס ודוד אבולעפיה, ועורכי הדין בני משפחת מני מחברון – מלכיאל, אהרון ומוסה. תרבושים חבשו גם סוחרים גדולים וקטנים. זוכר אני את תרבושיהם של הסוחרים מבני העדה הגורג’ית, את בנימין קוקיא ואת אברהם לוי, שירד לחנותו ברחוב דוד רכוב על חמורו הצחור, את אברהם עמיאל, שנהג בעגלת הטאק, בעלת שני גלגלים וסוס אחד, ועוד יהודים, שנראו כמו אפנדים ערבים בעלי אחוזות. רק “המוסיוס הצרפתיים” והמורים של בתי־הספר של העזרה לא חבשו תרבושים. הם לא יראו את “השכיב מרע” הטורקי.

אנו, בני עדות המזרח, לא “נתנו סימנים” בתרבושים. חבשנו אותם על ראשינו, כפי שירשנו אותם מאבותינו ואבות אבותינו. אולם היו בקרב שכנינו שלא הסתפקו בחבישת התרבוש אלא אף “רוממו” אותם. עמדנו על מצב רוחם של בעלי התרבושים, לפי העמדה של התרבוש על ראש בעליו.

בעל תרבוש שנמנה בין אנשי הפקידות, אשר הוריד את תרבושו עד גבות עיניו, ידענו כי ניטיב לעשות אם נזהר מהתקרב אליו. ידענו כי באותו יום מצוי הוא במצב רוח לא נוח, לכן דחינו את פגישתנו ליום אחר, או פתחנו בדברי חונף והתרפסות, לרכך את לבו כדי שיחזיר את התרבוש “לעמדתו הניטרלית”.

אולם משפגשת בבעל תרבוש שתרבושו ירד על פדחתו או “שנטה” על צידו הימיני או השמאלי, ידענו שהשעה שעת רצון.

מספרים, כי בתקופת המנדט היה בירושלים שופט שלום ערבי, שבעלי הדין אשר עמדו בפניו יראו את תרבושו. אם ראו בעלי הדין כי תרבושו נטוי לצידו השמאלי (ג’אוונבי) ידענו כי פסקי־הדין שלו יהיה קשים. ואילו בימים שתרבושו נטה ימינה, ידענו כי פסקי־הדין באותו יום יהיו נוחים וקלים.

בילדותנו יראנו מנערים ערבים (שבאב) שנהגו להתהלך בחוצות ירושלים כשתרבושם נוטה לצד (“טיינה להפז אל לאדו”). חבישת התרבוש בצורה מעין זו כאילו הזמינה את הבריות לריב, ועל כן יראנו את התרבושים ואת בעליהם.

אולם בעיקר חששנו מבני נוער שחבשו תרבושים מגוהצים למשעי, לבושים קפטני משי ומצויידים ב“קושקים” כלומר “חיזאמים”, חגורות בטן רחבות, מעילים שהגיעו עד הברכיים, ולרגליהם נעליים חצאיות מבריקות.

מהם חבשו תרבושים חומים (כויים) וגדילים שחורים ארוכים, שנהגו לסובב סביב התרבוש בנענוע ראש.

“שבאב” נוצץ מעין זה לא היה נחלת שכנינו המוסלמים והנוצרים בלבד. גם לנו היה נוער שלא נפל בהדרו וגבורתו מהשבאב הערבי. ראיתי בילדותי את בני משפחות פרנס, חפץ, אירמוזה, ביב’אס ועוד. נוער זהב זה, שהגן על כבוד עם ישראל וידע להשיב מלחמה שערה.

“והפס” התרבוש ליווה אותנו בקטנותינו. לא חבשתי בילדותי “טקאיקה” שהיתה עשויה מבד וקרטון, מנת חלקם של עניים ואביונים. רק בהכנסי לתלמוד תורה תחכמוני, אילצו אותי חברי להיפרד מהתרבוש, וכשחבשתי את ספסל הלימודים באוניברסיטה המצרית פואד⁶ אל אוול בקהיר חבשתי אותו במשך שנים מספר, ונדמה לי כי שבתי לימי ילדותי וחדשתי את נעורי.

בגני האוניברסיטה המצרית “פואד אל אוול” בקהיר התהלכתי בשעות ההפסקה יחד עם שלושת חברי המוסלמים מבני ירושלים שחבשו תרבושים. שניים מהם היו ממשפחת חוסייני הירושלמית. כיום כשאני נפגש עם החבר הירושלמי ברחוב, או בביתו הוא מתהלך בגילוי ראש. שנינו פרקנו את עולו של התרבוש.

לאחר קום המדינה ראיתי תרבושים, מצנפות וגלימות הדורות, אצל שיח’ים מוסלמים ועסקנים ערבים שנהגו לבקר במחלקת המוסלמים והדרוזים במשרד הדתות.

אבותינו עמדו תחת אפריון בשעת חתונתם כשהם חבושים תרבושים. במשפחות הספרדיות הוותיקות עוד אפשר למצוא תמונות של בני זוג, שבהן מופיע החתן בכל הודו והדרו עם ה“סאקו” – המעיל הארוך, הקפטן, ותרבושו על ראשו.

האשכנזים לא הסתגלו לתרבושים. אם כי אחדים מהם, שחשבו את עצמם שהם אבן בלד (“צברים”) חבשו תרבושים. יהושע ילין ובנו דוד ילין, שהיו חברים במועצת עירית ירושלים, חבשו תרבושים. המנוח דוד ילין הוסיף לחבוש תרבוש שנים מספר לאחר הכיבוש הבריטי. נדמה שקשתה עליו הפרידה מהתרבוש אשר חבש מתקופת השלטון העותומני. היו גם מספר מוכתארים אשכנזים, אשר בתוקף תפקידם חבשו תרבושים. אזכיר למשל את אלתר קוסובר (בירבלום) שהיה מוכתאר רחוב הוואד (רחוב הגיא) רחוב חברון והסראיה אשר בעיר העתיקה וכן את טודרוס ורשבסקי, מוכתאר מאה שערים.

מספרים כי משפחות אשכנזיות אשר התגוררו בסביבה ערבית טהורה מסביב לבאב חוטה, בירושלים העתיקה, חבשו תרבושים מפני דרכי שלום. כי לא רצו לשמוע את קריאותיהם של ילדי הרחוב הערבים: “אשכנזי ביך ביך, חוט ראסך פי אל תביך”, קריאה שאין לה שום תוכן ואף לא ראש וזנב.

על יד חורבת רבי יהודה החסיד עמדה חנות קטנה, שהיתה שייכת ליוסף מינץ. בעל החנות חשקה נפשו בתרבוש שלא סר מעל ראשו. אברכי הישיבה הסרים לחנותו היו מכנים אותו “יוסף אפנדי”. כך זכו גם האשכנזים לבעל תואר “אפנדי”.

היו אשכנזים שסיגלו לעצמם את אורח חיי המזרח. ישבו בבתי קפה, עישנו נרגילות, שתו עראק ולמדו לדבר ערבית, אם כי עילגת במקצת.

מזכירים בין חובשי התרבושים את המוכתר זליג שניצר, בעל הלחיים האדומות שנהג לשבת עם חבריו הספרדים בבתי־הקפה, את בעל בית־המלון קמינץ ואת הבוכארי קנידנוף, בעל הבית העומד עד היום מאחורי תחנת אגד הישנה.

התרבוש שחבשנו, אנו ושכנינו, לא היה שמושי. הוא לא הגן על ראשינו לא ממטר השמים ולא מקרני השמש היוקדות. ומשום כך נהגנו לשאת מטריות, או כפי שקראו להן “שמשיות” – שחורות בחורף ובהירות בקיץ. גבר בעמיו שלא עשה כן ביחוד כדי לשמור על התרבוש, שלא יתרטב חלילה, נצטרך להביא אותו אחר כבוד אצל מגהץ התרבושים, שנקרא קאלופצ’י.

כדי להגן על התרבוש מפני קרני השמש הלוהטות נהגו הקמצנים שבתוכנו, להניח תחתיו מטפחת לבנה שתספוג את הזיעה.

בימי חג ומועד הקפדנו לחדש את פניהם של התרבושים. צובאים היינו על פתחיהם של בעלי חנויות הגהוץ. חנויותיהם היו פתוחות בדרך כלל רק יום בשבוע. בערבי שבתות. בפתח הוצבו שלושה קונוסים של נחושת ומתחתם בערו הפרימוסים. כל תרבוש היה נטבל לאחר שהוברש ונוקה כהלכה, מולבש על אחד הקונוסים, שוהה בו רגעים מספר ולאחר מכן היו מכסים את הקונוס במכסה, והתרבוש היה יוצא מתחת לכבשן האש נקי ומצוחצח וכולו אפוף אדים.

אולם כדי לחסוך טרחה זו המציאו בעלי בתי החרושת האוסטריים לתעשית התרבושים, תרבושים מוצקים יותר, שלא נתמעכו מחמת כל רוח מצויה, ובתוך התרבוש קבעו רשת דקה של חוטי קש. הרשת האריכה את ימיו של התרבוש ושמרה על צורתו הנאה.

בין הקלופצ’יס הידועים באותם ימים מזכירים את סניור מיראקאדו הקלופצ’י, שחנותו בשוק הבשמים (סוק אל עטארין) שבעיר העתיקה.

התרבוש שמש כשליח של שלום ואחוה בינינו ובין שכנינו הערבים. הוא קרב לבבות ויישר הדורים. חובשי התרבושים לא יכלו להיפרד מהם בנקל, ושנים מספר לאחר הכבוש הבריטי עוד החזקנו בהם. משהייתי רואה את הרב נפתלי ברוך, מקובל ומאנשי ישיבת בית־אל, שכל חייו חבש תרבוש, מתהלך בימי המנדט וכובע קש (קנוטייה) לראשו הייתי תמה למראהו.

הסרנו את התרבושים אחרי מהומות הדמים ב־1920. תרבושינו לא עצרו בעד גלי השנאה שהשתפכו בראש חוצות בערי הארץ.

כשהיינו “מתרתחים” בילדותנו הרי המעשה שעשינו כדי להפגין את כעסנו בפני בני המשפחה ובפני החברים היה “הסרת התרבוש מעל ראשינו וזריקתו על הארץ” (איג’ו לה פז אין באשו) פרושו פריקת עול ומעין הכרזה למרד.

גם גדולים נהגו “לפרוק את התרבוש מעל ראשיהם בשעת כעס”. “פריקת עול” זו היתה מלווה קללות וחרופים. אלא שחבריו שעמדו על ידו נהגו להרים את תרבושו מעל הרצפה לנקותו ולהחזירו בדברי פיוס על ראשו של המתמרד.

עקרת הבית נהגה ליתן סימנים בתרבוש. מדרך הנחתו של התרבוש בראש בעלה עמדה על הלך רוחו. אם ראתה סערה קרבה לבוא, הזדרזה להקדים תרופה למכה, יישרה את היאזמה שעל ראשה, וקיבלה את פני הבעל באמרי שפר, כדי להרגיעו. לפעמים כשאני מתהלך ברחוב יפו צץ בדרכי תרבוש שדהה מרוב שנים אני עומד ומשתהה ונזכר באותן שנים שחלפו.

שאלתי את חברי המוסלמים, אם נותרו עוד תרבושים בירושלים המזרחית. השיבו לי כי נותרו רק חמישה חובשי תרבושים, שקשה להם כנראה הפרידה ממנו. ואלה חובשי התרבושים: ירקן, חלפן, בעל מכולת ושני סוחרי אריגים ברחוב צלאח אל דין. בתוככי ירושלים עוד מתהלכים אנשים מספר השומרים אמונים לתרבוש. הקוואסים של הפטריארכיה היונית האורתודוכסית, ושל פטריארכיות אחרות, צועדים בקצב עם מוטיהם הגדולים ובראשיהם גולות כסף, בפני אדוניהם כשעל ראשיהם תרבושים אדומים. קאווסים של קונסוליות החליפו את התרבוש בכובע רגיל ואת מלבושיהם הצבעוניים בחליפות אפורות.

התרבוש נעלם לא רק בארצנו אלא גם בארצות השכנות. ראשי המדינות של מצרים סוריה ירדן ולבנון ושאר ארצות מתהלכים גלויי ראש. רק הממשלות בסעודיה ובשאר הנסיכויות של המפרץ הפרסי מופיעים בפני קהל ועדה כשהם לבושים עבאיות מפוארות וכפיות רקומות בחוטי כסף וזהב, כמימים ימימה.

באחד מימי חודש אלול השנה, הסתובבתי ברחבה הידועה כיום בשם רחבת עומר אבן אל ח’טאב, רחבה שבה נוהג אני לפגש בני עמים ועדות שונים. רק לעתים רחוקות מאד, רואה אני בתוך ההמון המגוון הזה אדם חובש תרבוש אדום לראשו. משאני רואה אותו אני נעצר ומסתכל עליו ועל תרבושו ושואל את עצמי האם הוצא לאויר העולם, כדי להפגין את הלאומיות הערבית הצרופה שקדמה ללאומיות של “הכפיה והעיקאל”? מכל מקום הופעתו של תרבוש בשעות הבוקר ברחבה הוכיחה לי כי אכן לא פסו אמונים בקרב תושבי ירושלים הותיקים, לתרבוש של ימי ילדותנו שסמל את הלאומיות התורכית.

בדרכי סרתי לבית המרזח של המוכתאר “אבו מתרי” אשר בסימטה המובילה לפטריארכיה הלטינית, והנה לתמהוני פגשתי בבית המרזח כמה “מאחרים בנשף” לוגמים מכוסות השכר שעמדו בפניהם וטובלים בהן את פיתם, והנה נקרה לקראתי עוד תרבוש אדום שהיה מונח על ראשו של זקן בא בימים שלגם אף הוא מהכוס הקטנה שעמדה לצידו. שאלתי אותם “יא ג’מאעה” האם עוד קיימים תרבושים בימינו. מהיכן גילית את התרבוש, המונח על ראשך.

משראה אותי הזקן שם את כפות ידיו על התרבוש, “יישר” אותו על ראשו ולטף אותו ואמר, דע נא אדוני, כי מחירו של תרבוש זה הוא כיום אלף לירות ישראליות. עמדתי נדהם, והשיבותי לו, אין דבר אל תצטער על המחיר ששלמת, הוא מתאים לך ומעטה על פניך אצילות, שאותה הכרנו בילדותנו בתקופת בית עותמאן. יודע אני, הוספתי ואמרתי לזקן, כי בימי זקנה ושיבה קשה לבני הדור הותיק, להתהלך בכפיה ועיקאל, לבוש שהיה מנת חלקם של יושבי המדבר. ואכן לזקנים שכמוך יאתה לבוש תרבוש נאה המזכיר לנו תושבי ירושלים את האצולה של בני העדות בירושלים. הקשיש המוסלמי הודה לי על דברי ההערכה שהקלו עליו להשלים עם המחיר היקר ששלם בעד התרבוש, שאנו נהגנו לשלם בעדו בימי ילדותנו כמה גרושים תורכים בלבד.

בתי זקנים ובתי אבות בירושלים בימי ילדותנו    🔗

א

ירושלים של ימי ילדותנו היתה ברוכה בזקנים ובזקנות אשר רובם עלו לארץ מארצות הגולה כדי להטמן בעפרו של הר הזיתים. בעית הזקנים והזקנות הטרידה את עסקני הישוב היהודי בירושלים, מאחר שאלה היו דופקים על דלתות מוסדות החסד והצדקה הקטנים והצנועים, שהיו קיימים באותם ימים, כדי שיושיטו להם עזרה בצרה.

לא תמיד עלה בידי המוסדות לסייע בידי הזקנים האלה. אולם הציבור לעדותיו רתם את עצמו לפעולת הסעד וזאת מתוך אהבה, מסירות וכבוד, לזקנים וזקנות אלו שהתגוררו בשכונותיהם ובחצרותיהם, ועל ידי כך סייעו להקל את “טרחם ומשאם” של המוסדות.

ואכן, לא היתה שכונה וחצר באותם ימים שלא כללה בתוכה מספר זקנים וזקנות אשר התגוררו בחדרים קטנים, צנועים ונקיים אך בצמצום ובדוחק. זקנים וזקנות אלה זכו לגילויי חיבה מצד תושבי השכונה והחצר שבהן התגוררו. עיניהם של השכנים היו נטויות לדלתותיהם של הזקנים האלה, שאלו לשלומם והציעו להם את שרותם. נדמה היה כאילו מהווים הם חלק ממשפחותיהם. אף ילדי השכונות והחצרות נענו ברצון לבקשותיהם ומלאו את שליחותיהם, כגון, הליכה לחנות המכלת, לתנור ולבור המים. וכששכבו על ערש דווי, פנו השכנים לבתי המרקחת ולרופאים וסעדו אותם בחוליים.

זקנים וזקנות אלו, שתפו עצמם בחיי המשפחות שבשכונה. הם נענו לכל הזמנה של סיוע ועזרה, ובכך רצו להוכיח כי אין ברצונם ליפול למעמסה על שכניהם, ולכן הושיטו את עזרתם בכל זמן שנתבקשו. אם אחד מבני המשפחה חש ברע, חלה תינוק או ילד נחבל בחבלה כלשהי, יולדת אחזוה חבלי לידה, הרי המטפלת הראשונה אשר הוזמנה להושיט את עזרתה, היתה השכנה “לה טיאה” (הדודה) או “לה בוליסה” אשר התגוררה בחצר הסמוכה. במקרים מעין אלה שימשו הללו כ“מגן דוד אדום” או כ“חדר מיון” אשר הגישו את הטיפולים הראשונים לפני בואו של הרופא. חכמתן ונסיונן של הזקנות עמדו להן בשעה זו, והן הכינו במו ידיהן את התרופות הראשונות, תרופות שאותן אספו מהעציצים שעמדו בחצרותיהן, או מחומרים אחרים שהיו במטבחן.

לא כולם סמכו על שולחן בניהם ובנותיהם. לא ברצון ובלב שלם נאותו זקנים אלה לקבל סיוע מבניהם. הם שמרו על כבודם וגאותם בפני הבנים, והשתדלו “להרויח” כמה פרוטות לכלכלתם. הזקנים שבתוכם, השתתפו בלמודי “היארצייט”, לוו נפטרים להר הזיתים, השתתפו בלמודים שונים בבתי הכנסת ובבתי האבלים. הזקנות סייעו לבעלות הבית בהכנת מיני מאפה, בשמירה על התינוקות ולפעמים אף הפכו להיות “גננות” (מאיסטראס). בחדריהן הקטנים הושיבו על גבי המחצלת מספר פעוטים ופעוטות וטיפלו בהם בשעות היום. בכך שחררו את אמותיהם מעול הדאגה. ואילו המשכילות שבהן לימדו את הילדות המבוגרות יסודות הקריאה והכתיבה, סריגת גרביים ומלאכת רקמה.

זקנים וזקנות אלה מלאו את בתי הכנסת הקטנים בימי חול ומועד. בימים שני וחמישי באו הזקנות לעזרת הנשים כדי “לראות ספר תורה”.

ב

טיפול שונה היה בזקנינו ובסבותינו. חמורה ביותר היתה הבעיה כשאחד מבני הזוג נותר בחיים, והבן או הבנים המשיכו להושיט לנשאר בחיים את העזרה הדרושה ולהנעים לו את שנות חייו האחרונות.

הבנים השתדלו לא להביא את הוריהם לבתיהם. הם העדיפו, ובצדק, לאפשר להם להתגורר בחדריהם הקטנים, לבקרם בימות השבוע ולהזמינם לסעוד עם בני המשפחה בשבתות ובמועדים. הכלות אף הן השתדלו להנעים את חייהן של חמותיהן, ומדי פעם שלחו להן צלחות תבשילין וזאת “כדי שתטעמנה מטוב העולם הזה”.

סבתות אלה שזכו לחיבה מצד בניהם השיבו להם כגמולם וסרו לבתיהם כדי לסייע בידי בעלת הבית שהיתה מטופלת במשפחה גדולה. לא היה כמעט שבוע שהסבתא שלי, שנתאלמנה בצעירותה, לא היתה באה משכונת ימין משה מונטיפיורי לביתנו בשכונת אבן ישראל, כדי לסייע בידי אמי, בסדור כלי המטה (קפלייאר לאס קולג’אס), לתפור את הסדינים לשמיכות, להטליא את בגדינו (ביחוד בימי הכביסה), להכין ריבות, ולהטליא את גרבינו השחורות הארוכות.

וכשהיתה הסבתא החביבה, אם אבא ז"ל, שכלפיה הרגשתי רגשי חיבה והוקרה יותר מאשר הרגשתי כלפי הסבתא “השניה” (לה ב’אב’א די אופלטקה) שאף היא נתאלמנה בגיל צעיר והיתה טרודה בגדול בניה – הייתי “חש” בבקור זה עוד בעלותי את מדרגות הבית. ידעתי כי בכיסיה של הסבתא הסלוניקאית טמונים “דברים טובים” (קוז’אס בואינאס). בימי חג ומועד היתה מגישה לבנה, זוג גרביים שחורות ארוכות שסרגה בשעות היום והלילה.

וכשהיו סבתות אלו חשות במחושים ולא יכלו לבוא ולבקר את בניהן ובנותיהן, מהרו הנכדים והנכדות לחדריהן כדי לעזור להן.

זקנות וישישות, שהיו בודדות ללא קרובי משפחה, נתבקשו על ידי גבאי מוסדות החסד והצדקה כגון בתי חולים, בתי יתומים, מטבחי תמחוי ועוד, לבוא בימים מסוימים בשבוע למוסדות אלה, ולסייע בידי עובדי המוסדות, בתפירה, בכביסה או במטבח. לזקנות אלה שרבות מהן פגשתי בילדותי במוסד בית חינוך יתומים הספרדי, אני קורא בשם “נשות יעל” הראשונות. אלה לא לבשו סינרים לבנים ואת חזיהן לא קשטו סמלים. הן באו בשקט, עשו את מלאכתן וחזרו לחדריהן הצנועים.

הבנים השתדלו לאפשר להוריהם להמשיך ולהתגורר בחדריהם הצנועים, ולא להעביר אותם לבתי הזקנים. רק כשבאו מים עד נפש, ניסו הבנים להשפיע על ההורים “לעבור לבית זקנים” בו יזכו לקבל טיפול אם לא מושלם, הרי לפחות תקל עליהם הבדידות.

לא תמיד נאות בן הזוג שנותר בחיים “למעבר מהפכני” מעין זה. נדמה היה כי הכניסה לבית זקנים היתה מעין פרידה מהעולם הזה. אלה אשר נאלצו מכורח הנסיבות לחסות במוסד זה, ידעו היטב כי הם ישכחו מלב, וכי רק לעתים רחוקות ייזכרו הבנים, הכלות והנכדים לבקר את הסבא או את הסבתא, היושבים בודדים בחדרי המוסד ומחכים לבקורו של בן אדם כדי לפתוח בפניו את סגור לבם.

בשנים האחרונות נהגתי לבקר בכמה מבתי זקנים בירושלים ושאלתי אם יש בתוכם קשישים מבני ירושלים. השיבו כי רוב החוסים במוסדות אלה הם מבני העליות השונות, שעלו לארץ לאחר קום המדינה.

באחד מבקורי בבית הזקנים הספרדי ברוממה, פגשתי בזקנות שעליהן ספרתי בספרי שכן הכרתי אותן בילדותי ובנעורי. הן הכירו אותי והזמינוני לחדרן כדי שאטעם מהריבה שהכינו במו ידיהן. קשה היה לי לסרב. ישבתי על הספה הקטנה וראיתי כיצד הן משתדלות להסתדר ולהמשיך באותה צורת חיים שניהלו “באהל נרן עלי ראשן”. הן העלו זכרונות מהעבר ופניהן אורו משמחה. סיפרו לי על בדידותן אולם לא התלוננו ואמרו: “השבח לאל על המצב שבו אנו נמצאות”. (בינדיג’ו אל דיו פורקי לו קי איסתמוס).

ג

על “המדרינאס” (זקנות אשר אמצו להן “בנים”) שמעתי עוד בילדותי. בכל שכונה משכונות ירושלים, ואף ברובע היהודי בעיר העתיקה התגוררו נשים זקנות מהן אמידות שנשלחו על ידי בני משפחותיהן כדי להטמן בעפרו של הר הזיתים.

מאחר שהיו בודדות וגלמודות בחדריהן, “אימצו” להן תלמידי חכמים וסתם “בעלי־בתים” יראי אלקים שידאגו לצרכיהן. ואכן בשכר פרוטות היה התלמיד חכם סר מדי פעם בפעם לחדרה, מאזין לבעיותיה, קורא בפניה את המכתבים שהיתה מקבלת מבני משפחתה בגולה, ועונה עליהם. “הבן המאומץ” היה נוהג להזמין אותה בחגים ובמועדים לביתו, וזאת בכדי לתת לה אוירה משפחתית. כן נהגה ה“מאדרינה” לסור לביתו של “הבן המאומץ” ולסייע בידי אשתו בעבודות בית קלות.

זקנות אלו שרובן השתייכו למשפחות אמידות בגולה, רצו לעמוד ברשות עצמן, ולא ליפול למעמסה על מוסדות העדה. הן עלו לפני המלחמה העולמית הראשונה בעיקר מארצות הבלקן, הגיעו עם “רכוש” לא גדול כגון: בגדים, תכשיטים וכיוצא בזה. השנים הקשות ביותר שעברו עליהן היו שנות מלחמת העולם הראשונה, כשהתמיכה הכספית של בני משפחותיהן פסקה, נאלצו למכור את כלי הבית ואת תכשיטיהן כדי להתפרנס בדוחק.

ספר לי מר נסים פרנקו: לאבי המנוח חכם יעקב פרנק, אחד הרבנים הידועים מבני עמך, היו לפני מלחמת העולם הראשונה מספר “מאדרינות” שנהגו להתארח בביתנו בימי חג ומועד. אולם בימי מלחמת העולם הראשונה כשהיה רעב כבד בארץ, נאלצו “המאדרינות” למכור את כלי המטה שלהן ואת מטלטליהן. וכך הפכו זקנות אמידות אלו למקרים של סעד.

מסתבר כי “האמוץ” נעשה בפני אנשי ועד העדה, ועל שטר המינוי חתמו עדים אשר אישרו את ההסכם, שכן הבן המאומץ טיפל בקבורתה וירש את מטלטליה הדלים לשם סלוק חובותיה של ה“מאדרינה”.

זקנות אלו התהלכו בתוכנו בלבושן הגלותי. הכרנו אותן גם לפי דבורן. הן השתדלו להתמזג בחיי הישוב ולא נסתגרו בתוך ד' אמותיהן. ואכן זו היתה אחת השיטות שהיו קיימות בעבר לטיפול בזקנים וקשישים.

בית הזקנים הספרדי בשכונת רוממה שמר על דמותו וצורתו כפי שהכרתיו בימי נעורי, סרתי למקום כדי לשוחח עם מאיר חפץ בן ירושלים שהכרתי בימי נעורי כאחד מבעלי תעשית החלב והגבינה בירושלים.

מאיר חפץ, מסמל בעיני את ירושלים הספרדית הישנה. בלבושו, בנוסח דבורו, במנהגיו ובדרך חייו היום יומיים, רואה אני בו דמויותיהם של בני עמך מימי ילדותי שאותם פגשתי במוסדות העדה השונים. נדמה לי, כי הישיש מאיר חפץ שעבר כיום את גיל התשעים, ואני מאחל לו אריכות ימים ושנים, הוא “מצבה” חיה של ירושלים הירושלמית הספרדית.

אין פלא שאני “עולה אליו לרגל” כדי להתבשם מריח הזכרונות והחוויות הקולחים פעמים “בסופה ובסערה” ופעמים “בשובה ונחת” כדרכם של בני העיר העתיקה. בשיחותי אתו רואה אני כי הוא חי על זכרונות העבר, וקשה לו להסתגל לתמורות ולתהפוכות שהתחוללו בימינו. אין פלא אם בכל נושא שאני מעלה בפניו מצרף את מצב הדברים כפי שהם כיום.

בסוף ימיו, לאחר שנתאלמן, עבר להתגורר בבית זקנים הספרדי. ובמוסד זה הוא מוסיף לגלות פעילות ועוסק בצרכי המוסד.

באחד מבקורי עוררתי בפניו את בעית הזקנים והזקנות בקרבנו, בעיה שאינה יורדת מעל הפרק מאז קום המדינה, והפכה להיות “בוערת”, כדוגמת בעית הדיור.

הלא גם בימיכם היו זקנים, אמרתי לו, וכיצד הסתדרו?

את הזקנים והזקנות שבימינו העסקנו אותם בענינים שונים. לא נתנו להם להתבודד ולהתנוון. נטלו חלק בחיינו שהיו עשירים באירועים דתיים ומשפחתיים. חיי הדת כפי שהתנהלו בימינו הוציאו את הזקנים מבדידותם. הם נטלו חלק פעיל בקיום המצוות הדתיות. מעין עתודה של מקיימי תורה ומצוות שעמדה לרשותו של כל מוסד או דורש.

כיום “שוק המצוות” שקט ודומם. בנינו הפכו להיות מודרניים ואין הם מקפידים לקיים את אותן המצוות שאבותיהם נהגו לקיים. הארועים הדתיים האלה כורסמו, הלכו ופחתו. גם החיים התאכזרו לבנינו ואין שעתם פנוייה להתרפק על העבר ולקיים את המצוות כהלכתן. נדמה כי לנו היה יותר פנאי ועתותינו היו בידינו ולא מהרנו לקיים את חובותינו הן כלפי הדת והן כלפי הורינו כשאנו עומדים על רגל אחת.

כשאתה מסתכל כיום בבית הזקנים, נוכח אתה לדעת כי עם כל השיטות החדשות הקיימות כדי להוציא את הזקנים מבדידותם, הרי השיטות שאבותינו נקטו בהן כדי “לשתף ולמזג” את הזקנים הללו בתוך חיינו הצנועים והפשוטים היו, במידה מסוימת, יעילות וסבורני כי הסיבה לכך היא כי אנו לא מהרנו לזרוק אותם על גביהם של המוסדות. כל אחד מאתנו השתדל לעשות את חובתו בתוך תחומו המשפחתי.

העולים האשכנזיים שעלו לארץ במאה שחלפה הביאו את רעיון או “תכנית” בית הזקנים מהגולה. מוסדות מעין אלה כגון בית זקנים ובית חולים ומטבחי תמחוי הוקמו בכל עיר מערי גלות אשכנז. המזרח, אף כי צווה לנהוג בכבוד הורים, לא הרבה לעסוק במפעלים מעין אלה, ואין פלא איפוא אם בית הזקנים האשכנזי הוקם בירושלים בשנת תרס"ב (1902) בעיר העתיקה בקמרון של הבשיטים, בביתו של מחמד אל בשיטי, בנין העומד וקיים עד היום; רק כעבור עשר שנים הוקם בית הזקנים הספרדי בשכונת רוממה.

ואכן מוסיף⁷, מאיר חפץ, היו ימים טובים למוסד זה ונמנה בין מוסדות הסעד שהוקמו בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, לשם הקלת סבלם של זקנים וזקנות מבני העדה הספרדית. דמי האשפוז במוסד לא היו גבוהים, הוא נע בין חמישה לעשרה נפוליונים לשנה, והאוכל היה ניתן לשובע.

משפחות שרצו לערוך “לימודים ויארצייטים” נהגו לערוך סעודות בתוך כתלי המוסד. על ידי כך זכו זקנים אלה “ליהנות מטוב העולם הזה”, לסעוד ארוחה “דשנה” וליהנות מפרוטות מספר. “מסיבות מצוה” מעין אלו התקיימו בעיקר לאחר גדולו של הישוב היהודי מחוץ לחומות העיר העתיקה. אלה היו המגעים שקיימו הזקנים עם העולם שמחוץ לכתלי המוסד. “סעודות מצווה” מעין אלו נערכו גם בבית־היתומים הספרדי.

“מרכזי מצוות” מעין אלה היו קיימים בעבר בבתי הכנסיות שבעיר העתיקה. קבוצות של עשרה בטונים היו קיימות כמעט בכל בית־כנסת. על קבוצת ה“בטונים” שהיתה קיימת בבית הכנסת של רבי יוחנן בן⁸ זכאי, ספר מאיר חפץ. חברי הקבוצה לא מהרו ללכת “לעבודתם” לאחר שסיימו את תפילת הבוקר. הם המשיכו לשבת בבית הכנסת ועסקו בלימוד משניות, קריאת תהילים וזוהר.

לקבוצת “בטלנים” זו היתה גם “קופה קטנה” שנקראה בשם “קופת עשרת הבטלנים”, קופה זו “הסתובבה” בין קהל המתפללים בתפילות הבוקר והערב ואספה לתוכה את התרומות שהמתפללים תרמו. בסוף כל חודש היו הגבאים מרוקנים את הקופה, ואת הפרוטות “הקלות והכבדות” שהיו בתוכה חילקו⁹ בין עשרת ה“בטלנים”. אין אני אומר, אומר מאיר חפץ, כי הכנסה זו היה בה כדי לכלכל את ה“בטלנים” ובני משפחותיהם, אבל סייעה במידת מה לאזן את תקציבם.

נוסף לקבוצות אלו שהיו מצויות, גדול היה מספרם של רבני עמך, שאחדים מהם אף לבשו “איצטלה דרבנן” (מצנפת וגלימה פוש אי ג’ובה) שנקראו בשם תלמידי חכמים “צנועים”, שגדולתם בתורה לא היתה גדולה, שנטלו חלק “בישיבות” , שנדבנים וגבירים מהגולה הקימו בירושלים. היו גם “ישיבות” עשירות ונכבדות יותר שבהן נטלו חלק רבנים גדולים בתורה, חברי בית דין, וראשי מוסדות. תקציבן של ישיבות גדולות אלה היה גדול יותר. כל משתתף בה זכה לקבל מספר נפוליונים לשנה. מנוי חברים בישיבות אלה היה מסור בידי הראשון לציון, וכמובן שהמקורבים אליו זכו בכמה ישיבות עשירות מעין אלו. ואכן לא היה רב שלא היו לו שתים שלוש ישיבות שמהן התפרנס בכבוד.

בתי הכנסת בעיר העתיקה ובשכונות החדשות שמחוץ לחומת העיר, שמשו מרכזים לישיבות מעין אלו. בכל בית כנסת עמדה ספריה ששמשה את חברי הישיבות.

בין הישיבות האלו מנה את ישיבות רבי יצחק סוזי, ישיבת בעלי הבתים, ששכנה בצידה השמאלי של עזרת נשים בבית הכנסת של האיסטנבוליס (אה לה רישה די לה ב’נדה סיידרה), הישיבה של “האלישרים”, הישיבה של בית החולים “משגב לדך”, וכן מספר ישיבות ששכנו בבתי הכנסת של העדה המרוקנית.

אם כי לא היו בימינו קצבות מאת הביטוח הלאומי, “הטבה סוציאלית” “בטוח רפואי” וכהנה וכהנה, היו קיימות קופות סעד קטנות. הקופה שהיתה ידועה באותן שנים היתה הקופה שנקראה בשם “עולת החודש” שהממונה עליה היה חכם מורנו נבון, שהיה אחד מהעובדים הסוציאליים המסורים והותיקים ביותר בקרב העדה הספרדית. את כספי הסעד נהג חכם מורנו נבון להניח בתוך שקי בד קטנים שק שק למשפחה. היו שקי בד אשר הכילו מטבעות יקרות כגון מג’ידים וחצאי מג’ידים, ושקי בד אחרים שהכילו מטבעות “זולים ופחותים” יותר, כגון רבעי מג’ידים ובשליקים.

לא כל המשפחות הנזקקות היו באות “ללשכתו” של חכם מורנו נבון ששכנה באחת מפינות אחד מבתי הקפה הצנועים ברחוב היהודים כדי לקבל את “עולת החודש”. בקרב העדה הספרדית היו משפחות רבות אשר “ירדו מגדולתן” והפכו להיות משפחות צנועות, שסבלו את עונין במסתרים. משפחות אלו נהגו לשלוח את בניהן הקטנים כדי לקבל את “שקי הבד הצנועים”. בילדותי, סיפר מר מאיר חפץ, הלכתי אל חכם מורנו נבון, כדי לקבל את שקי הבד שהיו מיועדים לקרובי משפחה העניים, אשר “כבודם” לא הרשה להם ללכת בעצמם ללשכתו של חכם מורנו נבון.

חזרתי והדגשתי בפני מאיר חפץ את בדידותם של ההורים בימינו, בדידות אשר לפעמים מאלצת אותם לעזוב את חדריהם הקטנים, וביחוד במקרים בהם נשאר רק בן זוג אחד, ולחסות בצילם של בתי זקנים בתי אבות ועוד, וזאת כמובן לאחר מאמצים רבים ודמי אשפוז גבוהים, הדואגים לגופם אבל לא לנשמתם.

בשעה זאת נדמה היה כי הוא נרגע וחזר למציאות כפי שהיא נראית כיום. נכון כי באותם ימים היתה קיימת אהבת הורים יותר ממה שהיא קיימת כיום, השיב לי מאיר חפץ; ואולם יש להצדיק את התמורה שחלה כיום ביחסים בין בנים והורים, זאת מפאת התנאים החדשים שנוצרו בימינו. בנינו טרודים מדי ודאגותיהם מרובות. החיים התאכזרו להם ומתוך כך שוכחים לפרקים את ההורים. ואין להאשימם בכך.

אומר אני לך כי באותם ימים היתה לנו אהבת אבות, ואילו היום אבד דורנו את האהבה הזאת, ושנינו בנים והורים, נושאים בעול תלאות הזמן ואין לבוא באשמה כלפי הבנים שרבים מהם סובלים צער גדול בנים, צער השיכון ועוד “כאבים” שהשתיקה יאה להם.

האם היתה הראשונה שחשה בהתרחקותו של הבן מחיק המשפחה לאחר נשואיו, האם ידעה כי “השוקיים החטובות”, לפי פתגם ספרדי, שהאשה הצעירה נתנה לבנה הן הן אשר הרחיקו את הבן מחיק המשפחה. אמותינו נשאו את כאבן בשקט. לפעמים השתדלו להסתיר את כאבן אולם משלא יכלו לעצור בעד כאבן היו אומרות לבנים, אין אני מאשימה אותך, בני, יודע אתה את הפתגם האומר “מאל די קאביסירה אזי מונג’ו דניו”, דהיינו הרכילות והלשון הרע הנשמעים כשהראשים נחים יחדיו על הכר שבמטה, גורמים רעה גדולה. הן הוסיפו ואמרו “לה מדרי אינקרגה לוס איג’וס, לוס איג’וס נו אינקרגן אל לה מדרי”. (האם נושאת את בניה אולם אין באפשרותם של הבנים לשאת את האם").

דברי נחמה מעין אלה, ורבים שכמותם נהגנו לשמוע בשנים הראשונות לאחר נשואינו. אנו הבנים השתדלנו להרגיע אותן ולהסיר מלבן כל חשש, חזרנו והבענו להן מדי פעם בפעם את נאמנותנו הבלתי מעורערת. אולם אם כי כלפי חוץ האמינו “להבעת האמונים” שלנו, הרי במעמקי לבן ידעו כי אין בכוחן לשנות את דרכי העולם, ותמיד נזכרו בפסוק “ודבק באשתו והיה לבשר אחד”. ואילו היום כשבנינו מתנהגים כפי שאנו התנהגנו בצעירותינו משתדלים אנו האבות להרגיע את נשותינו, הטוענות, ולפעמים בצדק, כי בצעירותן לא התנהגו כך וכי השתדלו להיטיב עם ההורים ולדאוג להם יותר ממה שהבנים דואגים להן כיום.

כל עוד שהיו הורינו קרובים לבניהם, השתדלו לקבל את יסורי הבדידות בסבלנות. ידעו שאין באפשרותם לבוא בתביעות כלפי הילדים, ולכן הסתפקו בידיעות ובחדשות שקבלו מהם, והשתדלו להמנע מלבוא בתביעות ודרישות.

פעמים רבות נוהג הייתי לשמוע מפיהם של זקנים, פתגמים אשר סייעו להשקיט במידה רבה את געגועיהם ובהפגשם עם הבנים מעמידים בפניהם, פנים מחייכות כאילו לא חסר להם דבר, וכי עולם כמנהגו נוהג, ואין הם באים אליהם חלילה בדברי תרעומת ומתנחמים באמרם, “די מאס מל קי מוס וודרי איל דיו” ו“טודו מנקו קי נו סייה, קי טודו ג’וסטו נו פואידה סיר”. פרושם של שני פתגמי מוסר אלה הוא כי ישמור אותנו האל מרעה גדולה יותר, כי לא נחסר ממה שיש לנו דבר, ונסתפק במה שיש לנו כי אין בעולמנו דבר מושלם ומתוקן. פתגמי מוסר שמדי שמענו אותם היה לבנו מתמלא חבה ואהבה ולפרקים גם מוסר כליות.

אולם, לדאבוננו ישנם כיום בנים הלועגים בחייהם לאב ובזים ליקהת אם. בנים אלה אשר בחיי ההורים אינם נוהגים בהם כבוד, ולפעמים אף מסירים מעליהם כל דאגה וזורקים את הטיפול בהם על כתפיהם של המוסדות הסוציאלים, וזאת בשעה שהם עצמם שקועים בעניניהם הפרטיים, אולם “חרדים” בנים אלה לערוך להוריהם לויה מפוארת. מודעות אבל גדולות, עם אותיות מאירות עינים מזמינות את הידידים הקרובים לבוא להשתתף בלויה. מודעות אבל אלה חתומות על ידי שורה ארוכה של בנים בנות נכדים ונכדות אחים אחיות חתנים גיסים וגיסות וכל שאר קרובים “הדוחקים” את עצמם ליטול חלק ברשימת המזמינים הנכבדים. בני המשפחה הקרובים עומדים בחדר הלויות ומקבלים את פני המשתתפים בחיוך קל על פניהם, חיוך המהול בקורטוב של כאב וצער. ואילו המלוים שהכירו את הנפטר ושמעו על בדידותו בשנותיו האחרונות, “מתמרמרים”; בתוך אהליהם, שואלים את עצמם בלחש, היכן היו כל “המארחים” הללו בחייו של הנפטר. האם סעדו אותו על ערש דוי, האם הקלו עליו את ימיו ושנותיו האחרונים.

ד

הורינו ניזונו בעיקר מיחסי החיבה והאהבה שגילו הבנים כלפיהם, “אב’יאה כבוד אב ואם”. – (היה קיים רגש של כבוד אב ואם). זו היתה אהבה שגדלה וצמחה במזרח וכולנו, יהודים ולא יהודים, היינו שותפים לה. משחר ילדותנו חונכנו למצוות ולדאגה לזולת. אף העניים שנהגו לבקר בערבי שבתות ומועדים וראשי חדשים בבתינו כדי לזכות בפרוסת לחם או פרוטה, “קרבו” אותנו כלנו למעשי צדקה וחסד. ראינו את העניות מקרוב. כיום אנו רואים את הקשישים מעל מסך הטלויזיה, ומאזינים לבעיותיהם מעל גלי האתר.

המוסדות הממשלתיים “פרקו” מעל הציבור את עול הדאגות הללו שהיו מנת חלקנו. אנו רואים את נזקקי הסעד עומדים על ידינו באשנבי הדואר והבנקים ונוטלים את המחאות הכסף של הביטוח הלאומי.

למרות כל “הנוהלים החדשים”, הרי אנו בני המזרח עוד דבוקים וקשורים להורינו, ונמנעים עד כמה שהדבר ניתן להיעשות, מלשלוח אותם לבתי אבות ולבתי זקנים. המזרח לא הרבה להקים מוסדות זקנים. בתי זקנים היו בעיקר נחלת המערב, ואין פלא איפוא אם בית הזקנים האשכנזי בירושלים, הקדים בעשר שנים את הקמתו של בית הזקנים הספרדי.

גם היום נאבקים זקנינו וזקנותינו מללכת ולחסות בצילם של בתי זקנים ובתי אבות. נדמה להם, ובצדק כי במוסדות אלה עלולים הם להשכח מהחיים ומהמתים, ואין פלא אם הם מחזיקים “בקרנות מטלטליהם” הדלים בחדרים הצרים והאפלים.

שיטות הסעד החדשות נטלו מאתנו את חדוות המצוה של כבוד אב ואם.

קשה היום הבדידות לקשישינו וזקנינו בימי חג ומועד. במועדים אלה נהגו ההורים לארח את בניהם ונכדיהם. גם כשכוחותיהם הולכים וכלים עושים מאמצים נואשים להמשיך במסורת זו. גאוותם האבהית אינה מרשה להם לותר על נוהג זה שמלא את חייהם תוכן. מספרים על קשיש, אשר בקש מחמשת בניו וארבע בנותיו להמשיך ולהתארח בביתו יחד עם בניהם בחג הפסח. משסרבו הבנים למלא את בקשתו השיב להם האב, אנא מלאו את בקשתי כי מי יודע אם אזכה בשנה הבאה לחוג אתכם את חג הפסח.

ומשחשים הם שכחם הולך וכלה ואין ביכלתם לארח את הבנים והנכדים הם מסתגרים בבתיהם או פונים לבתי הבראה המקיימים “סדרים” שאינם לפי רוחם וטעמם, ונפשם בוכה במסתרים.

לאחר ששפך הקשיש בן התשעים את זעמו על מצבם של ההורים ועל יחסם של הבנים, דיבר דברי פיוסין על הבנים של ימינו.

אין אני חלילה מאשים אותם, אמר הישיש, חייהם קשים, וזאת על אף המכוניות ושאר הנוחיות העומדים לרשותם. הם מתגוררים בדירות צרות וצפופות. חיי הפרנסה קשים והבעל והאשה יוצאים שניהם לעבודה, הנשים הצעירות נעזרות לפעמים על ידי אמותיהן וחמותיהן, המחזיקות בתינוקותיהן כשהן הולכות לעבודה. “שתוף פעולה” מעין זה גורם ללא ספק נחת להורים החשים כי לא “תם חסדם” וכי הבנים עוד זקוקים להם, והם לא נשכחו מן הלב. לא ידענו בימינו בתי אבות ובתי זקנים. קשה היתה לנו הפרידה מההורים. למרות הטיפול בהם השמיעו לפעמים דברי תרעומת עלינו. לא באנו אליהם חלילה בטרוניות. ידענו את נפשם.

אבל היום, הולכת ונעלמת אותה מסורת יקרה של כבוד אב ואם שהיתה בעיקר נחלתם של בני המזרח, למדנו מאחינו האשכנזים להעביר את ההורים לבתי הזקנים. התבונן למספר בתי האבות והזקנים הקיימים בתוכנו. רק מספר קטן של בתי אבות ספרדים קיימים בארץ.

אינני יודע אם בקרב שכנינו המוסלמים והנוצרים קמו בימי השלטון העותומאני והמנדטורי בתי זקנים חילוניים כדוגמת בתי הזקנים הקיימים כיום.

אם גם בקרב העדות האחרות חלה “ירידה” ביחסי אבות ובנים הרי יש להגיד כי קשרי המשפחה עודם חזקים, וקשה לבנים להפרד מהוריהם הזקנים המשתדלים להחזיק בהם. קשה להם הפרישה מהורים אלו “המשרים את ברכתם” על בתיהם ועל בני משפחותיהם.

אולי אחת הסיבות הקיימות כיום הגורמות להעברתם של הזקנים לבתי אבות ולבתי זקנים הנה, צורת השיכונים הנהוגה בימינו. השכונות הישנות כפי שהן עומדות וקיימות כיום מסוגלות לשמש כמועדונים וכאולפנים לזקנים. המבנים הגבוהים בני עשר קומות אינם מסוגלים לתפקיד זה. אין הזקנים מוצאים בהם ידיהם ואת רגליהם.

בתי הזקנים הראשונים הוקמו בירושלים. ואין פלא בדבר, ירושלים שמשה מקלט לזקנים ולזקנות שעלו מארצות הגולה כדי להקבר בהר הזיתים. מוסדות מעין אלה הוקמו בערים אחרות לאחר שתושביהן “הזקינו”.

אנו בני המזרח, יהודים מוסלמים ונוצרים, שהשתדלנו בעבר להנעים את חיי אבותינו בשנות זקנה ושיבה, כואבים את כאבינו כשאנו רואים את בנינו המתגוררים רחוק מבתי הוריהם ואין בידם להושיע להם ולסעדם על ערש זקנה.

אילו היו בני הדור הזה, אומרת אחת העובדות הותיקות המטפלת בזקנים ובקשישים, נוטלים חלק מהמשא הכבד הרובץ על מוסדות הסעד העירוניים והממשלתיים, הרי, היה הטיפול בזקנים מקל במידה רבה על המוסדות. אולם מסתבר כי שתוף פעולה מעין זה אינו קיים ומשום כך עולה הנושא הזה בכל שני וחמישי על גלי האתר ופסיכולוגים ומומחים לסעד דנים ודשים בו.

לא ידענו גיל פרישה. אבותינו עבדו עד שיבה וזקנה. לא כולם ישבו בבתי הקפה הקטנים לשם בטול זמן. רק אלה אשר היו מחוסרי עבודה ישבו בבתי הקפה. לא הוצאנו את הזקנים והזקנות, מחוץ למסגרת חיינו. השתדלנו להעסיק אותם. בית הזקנים הספרדי היחידי שהיה קיים בירושלים בשלהי התקופה העותומאנית ובשנות המנדאט, לא הכיל יותר משני תריסים של זקנים, שרובם היו מבני העליה מארצות הבלקן. אבותינו הזדעזעו ואף לא הרהיבו עוז בנפשם להעביר את הוריהם לבית זקנים כי חששו פן ישכחו מהמתים ומחיים.

מוסדות הסעד שהוקמו על ידי ממשלתנו, מאז הקמת המדינה, הקלו במידת מה את עול הדאגה של המשפחות, ואכן בנים אלו מרגישים את הריקנות בחייהם.

זקני ירושלים וקשישיה, מספרים מתוך חיבה ואהבה בטיפול האבהי שהגישו להוריהם הקשישים. לפעמים התגורר אחד ההורים בבית הבן או הבת ולא התרעמו כי צר להם המקום, אולם בדרך כלל דאגנו כי ההורים הזקנים יתגוררו בשכונתם. לחדריהם הצרים של הזקנים היתה¹⁰ עקרת הבית שולחת באמצעות בניה הקטנים צלחות אוכל. עינינו היתה פקוחה עליהם, וכך גם חנכנו את בנינו ונכדינו לאהבת סבים וסבתות ולמעשי צדקה וחסד. כיום מוסדות שהוקמו וקרנות הסעד המרובות כגון הבטוח הלאומי, הטבה סוציאלית, בטוח רפואי, אשפוז בבתי חולים, ולפעמים אף עזרה בשכר דירה, “פרקו” מעל הציבור דאגות שהיו בעבר מנת חלקו של הציבור.

אחת העובדות הסוציאליות המטפלת בקשישים סיפרה לי כי כיום אין מחסור בתמיכות וסעד. כל מה שחסר כיום הוא לבביות ונשמה.

קשישינו¹¹ נאבקים כדי להשאר בחדריהם. לא בשמחה הם מסכימים ללכת ולנדוד על פני מוסדות סעד ובתי אבות ובתי זקנים. מספרם של אלה המסתגרים בבתיהם הולך וגדל, ואין “נפש חיה” אחת שתואיל לבקר אותם כדי להקל עליהם את בדידותם.

ה

כששאלתי את העובדת הסוציאלית מה המצב בקרב שכנינו תושבי ירושלים המזרחית, השיבה כי אצלם הבעיה חמורה יותר. בנים יצאו מירושלים והלכו למדינות שמעבר לים כדי למצוא את פרנסתם. הם לא שכחו את הוריהם הזקנים והם שולחים להם סכומי כסף נכבדים. אולם הבעיה אצלם היא ההזנחה והבדידות. אין בקרב השכנים מי שיטפל בהם. העולם הפך להיות אכזרי ואפור גם בישוב הערבי שרגשי הקרבה המשפחתיים היו כה חזקים גם הזקנים שבקרב שכנינו מסתופפים בבתי זקנים שהוקמו בשנים האחרונות בירושלים.

ברשימה שפרסם מר ניר שוחט בעתון הערבי יהודי “אל אנבא” מיום 30 במאי, 1980, נאמר כי המחקר הראשון בסקטור הערבי על בעיה זו בארץ, שנערך על ידי מר סמיח ריזק, בשנת 1976 היה על מצב הזקנים בעיר נצרת.

את המחקר ערך על 196 קשישים וקשישות מתוך 1,964 שהגיעו לגיל זקנה, דהיינו 65 לקשישים ולמעלה מששים לקשישות.

הוא בא לידי מסקנה כי שלושת רבעים מכלל הקשישים מתגוררים עם בניהם, ורק רבע מהם חיים ללא כל קשר עם בני המשפחה.

עוד מסתבר כי מספר הנשים הקשישות גדול יותר מהקשישים. אולם הקשישים הם יותר עצמאיים וחופשים בחייהם מהנשים. כן מסתבר כי למעלה מרבע הקשישים בנצרת עוסקים במלאכות שונות למרות הגיעם לגיל הפנסיה. תופעה זו נובעת מכך, כי הקשישים מעורבים יותר בחיים המעשיים¹² מאשר הקשישות, אין הקשישים נוטים להיות תלויים במשפחותיהם.

כלנו, יהודים מוסלמים ונוצרים, מצווים בכבוד אב ואם¹³ מצווה זו היתה נחלת המזרח, הפכה היום לאחת הבעיות החמורות והדוחקות ביותר בחיינו, וידיהם של העובדים המטפלים בסדורם ובשכונם של עשרות ומאות הקשישים מלאות עבודה.

ברשימתי זו עמדתי בקצרה על הקשישים בימי ילדותנו. הם היוו חלק מהנוף של חיינו, פגשנו אותם בתוכנו בבתינו במסיבותינו ובעיקר בבתי הכנסת הקטנים שלנו. הם אהבו אותנו כשם שאנו אהבנו אותם. הם חשו ביחסנו הלבבי והודו לנו במאור פניהם. גם לנו הקטנים, נעים היה לפגוש אותם כשהם נשענים על משענתם בסמטאות שכונותינו.

מכיר אני אחת המשפחות המוסלמיות הותיקות בירושלים המתגוררת בדירה רחבת ידים ומגרש סביבה. עליו הקימו הבנים שנשאו להם נשים, חדרים על החדרים הקיימים. וכך מתגוררת המשפחה בצוותא. משנשא אחד הבנים אשה, שאלתי אותו כיצד¹⁴ הסתדרת? היכן אתה מתגורר? ענה לי בחיוך: “הוספנו עוד שני חדרים ל”קבוץ המשפחתי“, ובלבד שלא נפרד מאבינו הזקן”.

אסיים את הפרק הזה “בקטע” אשר נגע מאד ללבי, אותו תרגמתי מהעתון היהודי־ערבי “אל אנבא” היוצא לאור בירושלים, (מיום 29.3.1979).

בטוחני כי רגשות אנושיים, תמימים ולבביים אלה, רגשות אותם הביע מחמד עיד חיג’אזי, מדברים אל לב כלם.

אתמול, בטרם נולדת, בני, חייתי את חיי יחד עם הורי, אחי ואחיותי. בדרך זו חיו כל האנשים באושר, ואף הלכו לעולמם מאושרים.

יחד עם אחי חרשנו את האדמה. אבי זרע ואמי הרוותה את צמאוננו ממימי המעין. את יבולה של האדמה ואת פירותיה אכלנו כלנו בצוותה. כל אחד מאתנו השתתף ונטל חלק בצערו ובכאבו של השני, וכלנו יחד צעדנו לקראת התקוה.

בכל לילה, נוהגים היינו לשבת יחדיו מסביב לאבינו, אשר ספר לנו ספורים. לעולם לא ידענו את הפחד ואת הבדידות.

וימת סבך כשהחיוך מרחף על שפתיו. והיום בני, חדר הפחד אל מעמקי נפשי. רואה אני יותר מאב אחד ואף יותר מאם אחת, כיצד הם מבלים את ימי הסתיו שלהם כשהם עצובים ונפטרים הם כזרים.

כותב אני לך, בני שכן מפחד אני עליך. ימינו וזמנינו שונים הם מהימים והזמנים שחלפו.

אולם לא תמיד זוכים אבות המשפחה המוסלמית ל“קבוצים” מעין אלה.

הבנים מבלים את חייהם¹⁵ בנעימים. הזהר והשמר, בני, כי ימינו אלה הם ימים אכזריים ומכוערים, מאחר שהאדם כבר גוע במעמקי לבנו.

הן יודע אתה, כי כל מה שיש לי הוא למענך. האם יש בעולם אדם שיתן ויעניק לך יותר ממני. אני נותן לך את עצמי ואת עצמך גם יחד, את אשרי ואת אשרך, את החופש שלי ואת החופש שלך. אין אני מנדב לך את זאת. כך דרכם של החיים ומחר תדע את האמת.

לא שכחתי אותך ואף לא הזנחתי אותך. מי כמוך יודע, כי אפילו הנחש אוגר בתוך מעיו אוכל לבניו, ועוף השמים נושא את גרעיני השדה, כדי להאכיל אותם לגוזליו לאחר שלעס אותם בפיו. וכיצד סבור אתה כי אב יתנהג אחרת כלפי בנו.

מחר יתחזק עמוד השדרה שלך, בני, ואילו עמוד השדרה שלי ילך ויתכופף, ואזני תכבדנה לשמוע ומאור עיני ידעך במקצת, ואתה תצטרך לשאת אותי. החזק בידי, אם אהיה זקוק לך ושמש לי כמורה דרך לצעדי, היה לי אח ורע בימי בדידותי. עשה זאת, אף אם תקדיש לשם כך רגעים מספר, הרי שמשתי לך כמורה דרך לאורך כל דרכך, והייתי חבר נאמן וטוב בימי אושר וכאב.

ומחר בני, תשקע שמשי כדי שיזרח השחר שלך. תזכור כי אלמלא שקיעתי לא היתה זריחתך באה לעולם, ואלמלא גווע הסתיו שלי לא היה בא אביבך. הרי אני הוא אשר נשאתי ואמצתי אותך בזרועותי, אני הוא אשר הסרתי את העלים שכיסו את גופי והלבשתי אותך בהם, ואני נותרתי לבד, נתון לתהפוכות עונות השנה.

 

חלק שני    🔗

ירושלים במלחמת העולם הראשונה    🔗

א

ששים ושלוש שנה עברו מאז הסתיימה מלחמת העולם הראשונה, ועדיין שמורים בזכרוננו כמה ממוראותיה ומזוועותיה כפי שהיינו אנו, קטנים וגדולים, עדים להם.

על כמה מאותם אירועים, רוצה אני לספר ברשימתי אף כי באותם ימים טרם מלאו לי שלוש עשרה שנה.

זוכר אני אותו ערב שבת של קיץ של שנת 1914, בו קרא אבא בפנינו את “הכותרת הראשית” של הידיעה על פרוץ המלחמה שנתפרסמה בעתון “החרות” שיצא לאור בירושלים ונדפס בבית דפוסו הקטן של משה עזריאל. הכותרת “בישרה” את המלחמה, שלא ידענו ולא הכרנו את טיבה מאז משלה תורכיה בארץ הזאת.

בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה שמענו אמנם על מלחמותיה של תורכיה עם שכנותיה, ואולם במלחמות אלו לא חשנו על בשרנו את מוראן ופרט לכנוסים שהתקיימו בגן העיר לשם איסוף כספים לטובת “הסהר האדום”, לא רעבנו לפת לחם ולא היה מוראו של הגיוס על צעירינו, וזעזועים כלכליים קשים לא פקדו אותנו.

תושבי הארץ, יהודים וערבים כאחד, לא ששו לקראת מלחמה זו. מסתבר שגם תורכיה, איטליה, ספרד, הולנד ודנמרק וכן כמה מארצות הבלקן נקטו חדשים מספר לאחר פרוץ המלחמה בין המעצמות הגדולות, עמדה ניטרלית. העתון “פלסטין” שהופיע ביפו המשיך לצאת לאור בשני עמודים בלבד לאחר פרוץ המלחמה. בגליונו מיום 21 באוקטובר, 1914 כתב כי “ניתן לאירופה לכבס את הכבסים שלה בעצמה. אנו נתפנה לכבס את כבסינו שלנו בארצות הבלקן”.

גם הקונסולים הצרפתי והאנגלי לא מיהרו לצאת את ירושלים, ורק בסוף חודש נובמבר 1914 עזבו את העיר ועלו על אניה איטלקית שעגנה בחוף ימה של יפו אשר החזירה אותם לארצותיהם.

את “מכת הגיוס” לצבא התורכי הרגישו בעיקר בני העדה הספרדית בירושלים ועדות המזרח. רק משפחות בודדות שבניהן היו נתינים זרים, צרפתים ואיטלקים, מצאו מקלט במצרים ובשאר ארצות תבל. רבים מבני העדה הבוכרית, שהיו נתינים רוסים, נאלצו לעזוב את הארץ ולמצוא מחסה במצרים ובארצות אחרות. חסד עשה האל לנתיני פרס וספרד אשר השתחררו מחובת הגיוס עקב העמדה הניטרלית שנקטו שתי המדינות האלו ולא לחנם היה דרכון פרסי או ספרדי יקר מפז בימים ההם.

קשה היה לראות את מצבן של המשפחות הבוכריות “שהיו אמונות עלי תולע” שנאלצו, לאחר שראשי המשפחות עזבו את הארץ למכור את חפצי בתיהן כדי לאכול פת לחם.

משפחות רבות אשר אגרו צרכי מזון לעונת החורף במרתפים אשר בבתיהם, מסרו את המצרכים האלה, לאחר שיצאו מירושלים, למשפחות אחרות שבאו להתגורר בבתיהן.

בחדשים הראשונים לאחר פרוץ המלחמה, החלו תושבי העיר לאגור מיצרכים. ואכן רבים פשטו בכפרים אשר מסביב לירושלים וקנו כמויות רבות של צמוקים ותאנים יבשות, ששמשו כדי להמתיק קפה שהיו עושים משעורים.

רבים מבני ירושלים הרחיקו לכת והגיעו עד מעבר לירדן מזרחה, לעמאן ולמואב, כדי לקנות שקים של חיטה ושעורה לכלכל בהם את נפשם ואת נפש טפיהם. הבדואים לא נהגו למכור את סחורתם תמורת ניירות ערך תורכיים. דרשו ועמדו על כך כי התמורה תינתן להם בנפוליונים נוצצים של זהב. אין פלא איפוא, אם תושבי ירושלים “פרקו” את נשותיהם מתכשיטיהן ומסרו אותם לסוחרי החיטה והתבואה שבעבר הירדן מזרחה. ואכן בזכותם של מחרוזות הפנינים, הצמידים והטבעות, זכו משפחות רבות להחזיק מעמד במשך ארבע שנות הרעב.

נוסף על המחסור במיצרכי מזון, נתווספה צרה אחרת שהכבידה עולה על הנוער. משהחל הגיוס לצבא התורכי של לא יהודים, גברה “הירידה” של הנוער היהודי מהארץ. גם התושבים הנוצרים בערים בית־לחם, בית ג’אללה וראמללה, החלו “לרדת” לארצות אמריקה הדרומית והצפונית.

בראשית חודש נובמבר 1914, הודיע משרד הפנים התורכי, כי “המוסווין” דהיינו בני דת משה, הן מבני הארץ והן בעלי נתינות זרה, רשאים להישאר בארץ אם יקבלו עליהם את הנתינות התורכית והמסרבים לעשות כן, רשאים לעזוב את הארץ.

הגירתם של יהודים בעלי נתינות זרה מהארץ בחדשים הראשונים לפרוץ המלחמה, יולי־דצמבר 1914, הסבה נחת רוח לעתונות הערבית המקומית. העתון “פלסטין” מיום 24.10.14 מודיע על הגירתם של מאות רבות של יהודים “וזאת על אף התמיכות הכספיות שהישוב היהודי בארץ מקבל מאמריקה”. כן הודיע העתון על האניה האמריקאית “נורת קרולינה” שהביאה 15 אלף פרנק זהב לטובת העניים הישראלים נוסף על עשרים וחמשה אלף לירות שהביאה אניה אמריקאית אחרת כתמיכה בישוב היהודי.

הסיבה להגירתן של משפחות יהודיות מהארץ היתה, לדעת העתון, הפסקת הסיוע והתמיכה למשפחות אלה, מקרוביהן וממשפחותיהן בחוץ־לארץ.

אלה אשר קבלו עליהם את הנתינות התורכית נאלצו לשלם “דמי כופר” או כפי שנקרא באותם ימים “בדל נקדי”, דהיינו דמי כופר במזומנים בנפוליונים נוצצים. שעור הכופר היה חמישים נפוליונים זהב. את הכופר נאלצו לשלם לא פעם אחת ולא שתיים. מספרים כי בשנה האחרונה של המלחמה כשאזל “מלאי” הזהב אצל חייבי הגיוס, נתבקשו להביא תמורת הכופר שקים של חיטה ושעורה.

שוטרים צבאיים שנקראו בשם “קאנון ג’אוויש” הסתובבו ביחוד בימי שבתות ומועדים בשכונות היהודיות. הם ידעו כי בימים אלה נוהגים המשתמטים, “הפרארים”, לצאת ממקומות מחבואיהם, מעליות גג וממרתפים. רבים הלכו ברגל למושבות יהודה כדי לעבוד ולהסתתר בהן.

מוראה של המלחמה נפל על בני כל העדות בירושלים. אף המוסלמים והנוצרים יראו אותה כשם שאנו יראנו אותה.

קציני הצבא התורכי עברו בכל כפר וכפר ומסרו לידי המוכתארים מעטפות סגורות וחתומות בשעוה וביקשו מהם לא לפתוח אותן אלא ביום שבו תוכרז המלחמה, או כפי שקראו את הגיוס הזה בשם (“ספר ביד ליק”) שפירושו התכוננות למלחמה. ואכן כשהוכרזה המלחמה, נפתחו המעטפות במעמדם של כל אלה אשר היו חייבי גיוס. זאת היתה פקודה צבאית (אמר עסכרי) ולאחר מכן התגייסו צעירי הכפר שחוייבו בגיוס.

לא חסרו “מעשי מרמה” מצד המוכתארים ונציגי השכונות. הם נהגו “להמית ולהחיות”. דהיינו לזייף תעודות "לתקן, לגרוע ולהוסיף שנים על תעודות לידה שסיפקו לחייבי הגיוס. הם אף יכלו “להפחית ולהוסיף” בגיליהם של המתגייסים ובכך להציל רבים מחובה זו “שכל באיה לא ישובון”.

זכרה של מלחמת העולם הראשונה חקוק עדיין בזכרונים של זקני ירושלים ללא הבדל דת ועדה. הסבל היה מנת חלקם של כל תושבי ירושלים.

סבלם של תושבי ירושלים לא היה חומרי בלבד אלא גם נפשי. הפחד מהגיוס היה משותף לכולנו. יהודים, מוסלמים ונוצרים השתמטו מהגיוס. לא ברצון התגייסו אף כי לפעמים נערכו “תהלוכות ראווה” למתגייסים. הצעירים הסתתרו “בנקיקי סלעים” ויראו את הקאנון ג’אוויש¹⁶. נס עשה הקדוש ברוך הוא עם צעירנו שמצאו מקלט ומחסה במושבות החקלאיות. החפוש אחרי ה“פרארים” הקיף לא רק את בתי הכנסת אלא גם את הכנסיות והמסגדים.

כתבו הירושלמי של העתון “פלסטין” כתב בגליון שיצא לאור ב־8 באוגוסט 1914 כי ירושלים הפכה להיות מחנה צבאי גדול. חילות שונים באים לעיר מכל עבר ופינה והתנועה בה רבה. מצבה הכלכלי הוא בכי רע, ומספר בנקים אף נעלו את דלתותיהם ובעלי הפקדונות אינם יכולים להוציא את פקדונותיהם לשם קנית המיצרכים¹⁷ הדרושים. הסוחרים נצלו את ההזדמנות הזאת והעלו את מחירי מיצרכי המזון. מחירו של רוטל קמח עלה לשבעה גרוש, תיבת נפט שהכילה ארבעה פחים עלתה שמונים גרוש ורוטל סוכר שנים עשר גרוש. הכסף איבד את ערכו, המטליקים השחורים אינם עוברים לסוחר ומחיר הפרנק ירד לחמישה עשר מטליק ואילו שער הלירה האנגלית עלה לעשרים ושלושה פרנקים.

כדי לחזק את רוחם של התושבים נהגו השלטונות התורכים בחדשים הראשונים לאחר הכרזת מלחמת העולם, לערוך הפגנות עם גדולות, בהן השתתפו כל בני העדות. בהפגנות אלו השמיעו נציגי העדות נאומי עדוד. בין הנואמים הנלהבים מצד הישוב העברי בארץ נמנה המנוח ד"ר שמעון מויאל עורך העתון “צוות אל עותמניה” (“קול עותומניה”) אשר הביע את נכונותו של הישוב היהודי לקבל עליו את הנתינות התורכית ולהתגייס לצבא.

השלטונות התורכים נלחמו בחדשים הראשונים גם במפיצי השמועות הכוזבות שכל מטרתם היתה להרפות את לבו ורוחו של הישוב בארץ. התהלכו שמועות על הפצצת נמלי יפו ואסכנדורה שבצפון סוריה. ואילו בחיפה התהלכה שמועה כי המושבה הגרמנית בחיפה הופצצה כשם שהופצצה המושבה הגרמנית ביפו על ידי ספינות אויב דרך הים.

לא רק נתיני תורכיה ערכו הפגנות אהדה, אלא גם נתיני גרמניה ואוסטריה שנשארו בארץ, קיימו הפגנות אהדה מעין אלו.

אולם אחת התופעות המעניינות והחשובות ביותר באותו פרק זמן היתה ההוראה שניתנה על ידי השלטונות התורכים לעתונות הערבית להפסיק לנהל תעמולת שנאה נגד הישוב היהודי ונגד התנועה הציונית. למעשה, העתונות הערבית פסקה מלצאת לאור. אולם מסתבר שגם העתונות הערבית שבשאר ארצות המזרח, כגון לבנון, סוריה ועיראק חששה מלתקוף את הישוב היהודי כפי שנהגה לעשות כן בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה.

בראשית המלחמה התקיימו מספר הפגנות ביפו בהן הביעו בעלי הסירות שבנמל יפו, את נאמנותם לשלטונות התורכים. בנאומי האהדה שנשאו הושמעו גם קריאות איבה נגד היהודים. מששמע על כך המפקד הצבאי של ירושלים (קומנדאן מווקע אל קודס), מיהר ליפו וכינס את נכבדי שלוש העדות ביפו. בפגישה זו, הביע המפקד הצבאי את מורת רוחו מההפגנה שהתקיימה ביפו מול לשכת הגיוס שבה השמיעו המפגינים קריאות גנאי ואיבה כלפי היהודים כגון “פליסקות אל יהוד” הלאה היהודים, ועוד. קריאות איבה מעין אלו אמר המפקד הצבאי התורכי, יש בהן משום יצירת יחסי איבה בין העדות השונות. התשובה שניתנה למפקד הצבאי באותו מעמד מטעם אחד המשתתפים היתה (וזאת לפי "פלסטין גליון – 346 – 49 מיום 18 באוגוסט 1914) כי בקריאת איבה זו התכוונו לציונים ולא ליהודים, מאחר שהציונים מעלים את חמתם של הערבים העורכים הפגנות ברחובות העיר, בהן נושאים דגלים ציונים ושרים שירים בהם מביעים את תקותם ושאיפתם להשתלט על פלסטינה.

על דברים אלה, שהשמיע אחד המשתתפים, ענה המפקד הצבאי, שמן ההכרח לקחת את היהודים לדוגמה וללכת בדרכיהם הקונסטרוקטיביות. מבין הפעולות שציין המפקד הזכיר הקמת בתי ספר חקלאיים שבהם מלמדים לאכרים את השיטות החקלאיות החדישות ו“מאירים” את עיניהם בחקלאות.

מסופקני אם תשובה מעין זו השמיעו הגנרלים בולס וסטורס, למארגני ההפגנות והפרעות הערבים בשנים ראשונות לאחר כבוש הארץ על ידי ממשלת בריטניה.

ולא רק הרעב וצרת “הפרארים” העיקו על ליבם של התושבים ללא הבדל דת ועדה, אלא שהמלחמה הזאת “גררה” גם “מכות” אחרות שירדו מן השמים.

נזכר אני באותו יום מימות הקיץ של שנת 1915, בשעות הצהרים כשעמדו כל בני הבית ודיירי הבתים השכנים ליד חלונות הבתים והמרפסות ונשאו עיניהם לשמים שנתכסו עננים שחורים, מגדודי ארבה שפשטו על הארץ. עמדנו שעה ארוכה והסתכלנו במראה המוזר הזה אשר באותה שעה לא ידענו את טיבו ולא שערנו את מידת נזקיו.

אם בילדותי לא גוייסתי לצבא התורכי, הנה כי כן גויסתי עם חברי תלמידי “בית המדרש דורש ציון” למלחמה בארבה. “שטח העבודה והפעולה שלנו” היה המגרש הקטן שעל יד בית הכנסת שנקרא באותם ימים בשם בית כנסת “יגל יעקב” שנוסד על ידי אחד מאמידי העדה הבוכרית. בבית כנסת זה התפללו הדיירים הספרדים שגרו בסביבה (ליד קולנוע “עדן” כיום) כגון: משפחת בנבנשתי, הסלוניקאים בני משפחת שלם ועוד. כשליח צבור בבית כנסת זה שימש המנוח הרב יעקב פראנקו.

כל אלה אשר גוייסו למלחמה בארבה היו נאלצים לספק מדי יום ביומו, פרט לימי ששי ושבת, עשרה פחים של פגרי ארבה. פחים אלה נשאו האוספים על כתפיהם והובאו לתחנת המשטרה הסמוכה אשר העלתה אותם באש. רבנים ואנשי תורה כגון חזנים ושוחטים היו משוחררים מחובה זו. וכדי לעמוד במכסה של פגרי ארבה אלה נאלצו המורים להעזר גם בתלמידי הכתות הגבוהות. זכורני כי על אף הריחות הרעים מפגרי הארבה, מצאנו במצוה זו, של הצלת היבול החקלאי מכליה, גם שעשוע. נוסף לכך, נכמרו רחמינו על המורים החלושים והכחושים, וסייענו להם באיסוף פגריהם של חגבים וארבה שחדרו לבתינו ולחדרי משכבינו.

אנו הילדים, אשר לא עמדנו על מידת ההרס והחורבן, שיצורים אלה אשר באו לבתינו ולחדר משכבינו, ואשר הרסו את החקלאות במלחמת העולם, השתמשנו בהם כדי לשעשע את נפשנו. צדנו את החגבים וקשרנו לרגליהם חוטים ארוכים, ובהכנסנו לכיתה היינו "מטיסים את החגבים הללו במרחב האוירי של הכיתה.

חגבים אלו, שהיו בעלי גדלים שונים, כדוגמת האוירונים טסו על גבי הספרים והמחברות, ומעל לראשיהם של מורים ותלמידים. השמחה היתה במעוננו. ובשעה שהמורים התרעמו על כך, ישבנו אנו התלמידים¹⁸ “הטייסים”, בשקט ובשלוה כאילו ידינו לא היתה במעל הזה. העמדנו פנים של צדיקים גמורים, ולא באנו על ענשנו.

שכנינו תושבי השכונות “סוכת שלום”, “מזכרת משה” ועוד, השתתפו עם כל הישוב הירושלמי בבעור הארבה. אולם אחינו בני תימן שהכירו את החגבים עוד בארץ תימן הבדילו בין “הטמא” ל“טהור”, וזאת לפי האות “ח” שהיתה חקוקה על חזיהם של החגבים. את החגבים, “הטהורים” צלו באש ושמשו להם לקנוח סעודה. אנו, ילדי ירושלים, הסתכלנו בתמיהה על חברינו התימנים כשהם מכניסים אל תוך פיותיהם, בקלות ובזריזות, את החגבים הצלויים ולא נודעו כי באו אל קרבם.

מחזה אימים נגלה לעיני בילדותי, כשבדרכי לבית המדרש “דורש ציון” רואה הייתי את עצי הזית בשדות שבהם עומדים כיום הרחובות בן יהודה והמלך ג’ורג' חשופים וערומים, ורחמי נכמרו עליהם.

גם שכנינו הערבים לא מאסו בחגבים צלויים. הם נהגו להוציא את בני המעיים, למלוק את הראש ואילו את הנותר העלו באש או טגנו במחבת, שכן לפי ההלכה המוסלמית כשרים הם החגבים לאכילה.

את הבדויים מכנים הערבים בשם הארבה של המדבר “ג’ראד אל צחרא”, הארבה, כדוגמת הבדואים, משקיעים את עצמם בחול המדבר, ואינם עוזבים אותו אלא לאחר שהארבה מטיל את ביציו בחול המדבר והביצים נבקעות.

משנות מלחמת העולם הראשונה חזר הארבה ופקד את ירושלים בשנת 1954. תושבי העיר העתיקה קדמו את פניו בתופים ובמחולות. מסתבר כי דפיקות התופים הבהילו את הארבה והוא שב המדברה.

הקונסטיטוציה התורכית, הבחירות לעירית ירושלים ויוקר השערים    🔗

א

הכרזת הקונסטיטוציה התורכית בקיץ של שנת 1908 והופעתה של העתונות הערבית באותו פרק זמן, עודדו את תושבי הארץ, יהודים וערבים כאחד, לבוא בדרישות ובתביעות כלפי העיריה, המוסד שייצג במידת מה את אוכלוסית הארץ. זה היה ה“מהפך” שאירע בראשית המאה.

התביעות שהושמעו מעל דפי העתונות היו שונות, החל מן הדרישה לאספקת מצרכי המזון, פחמים בעונת החורף, נקיטת אמצעי זהירות נגד השתוללותן של מחלות בעיקר החולירע ועד הנעמת זמן שהותם של התיירים המבקרים בארץ.

מסתבר כי הסמכות שניתנה לעירית ירושלים מטעם השלטונות המרכזיים בקושטא התרכזה בעיקר על מיצרך אחד בלבד, דהיינו הפקוח על מחיר הלחם טיבו וגדלן של הככרות, ואילו על שאר המיצרכים הבסיסיים כגון סוכר קמח אורז “וחמרי דלק” כגון עצים פחמים ונפט, ניתנה כנראה יד חופשית לסוחרים לעשות בהם כטוב בעיניהם.

סמכות מוגבלת זו לא נראתה לעתונות הערבית אשר תבעה, כי יש להרחיב את הסמכות באופן שתכלול את המיצרכים החיוניים הבסיסיים הללו, וביחוד את מחירו של הקמח, מיצרך שכל משפחה השתמשה בו מדי יום ביומו, שכן באותם ימים לא נהגו תושבי ירושלים לקנות לחם בחנויות המכולת, כפי שנהוג כיום, ובעלות הבית העדיפו לאפות בבית שכן הברכה היתה שרויה בלחם שהוכן בבית.

דרישה זו דהיינו הרחבת סמכויותיה של העיריה, באה לידי ביטוי בישיבה שקיימה המועצה (“אל קודס” שנה א' גליון 42 מים 30 במארס, 1909), שבה דרש אחד מחברי המועצה כי מחובתה של העיריה לסייע בידי העניים, ולמלא ככל האפשר את מחסורם בכל הנוגע למאכל למשתה ולחמרי תבערה. מסתבר כי קצרה ידה של העיריה מלהושיע, מאחר שהעיריה הוסמכה לפי החוק לפקח על מחיר הלחם בלבד.

תושבי ירושלים התאוננו בעיקר על יוקר השערים והאמרת מחירי מצרכי המזון הבסיסיים, שעלו וירדו על פי שרירות לבם של הסיטונאים ובעלי חנויות המכלת.

העתון “אל קודס” הירושלמי הרבה לכתוב על “האורחים המבקרים” קרי התיירים, המבקרים בירושלים, הגורמים, לדעתו, לפריחת חיי הכלכלה והמסחר בעיר. “ירושלים אינה נחשבת לעיר מסחרית, אף לא לעיר חקלאית או תעשייתית. עיניהם של תושבי ירושלים נשואות לתיירים, שלהם הם מוכרים את תוצרתם, ומורי הדרך שלנו מובילים אותם למקומות המקודשים והעגלונים מובילים אותם בעגלותיהם ובסוסיהם” (“אל קודס” גליון 334 מיום 7 בפברואר, 1913).

יחד עם זאת נלחם העתון נגד יוקר השערים ובעיקר נגד המחיר הגבוה של הקמח, מחיר שאין העניים יכולים לעמוד בו.

עם צרת האמרת המחירים היתה גם צרה אחרת והיא העלמותם של המטליקים משוק הכספים, ולא עלה בידם של העניים להשיג בשוק מטליקים. העיריה שרחמיה נכמרו על העניים והאביונים קבלה הלוואה של ארבעת אלפים לירות (וזאת תוך כדי סיכון רב כיוון ששער המטבע התורכי לא היה יציב) והמירה אותם במטליקים (ארבעה מטליקים היוו גרוש אחד) והוציאה¹⁹ אותם לשוק.

העליות והירידות במחיריהם של המצרכים החיוניים בירושלים גררו בקורת קשה מצד העתונות, נדמה היה כאילו הכרזת הקונסטיטוציה התורכית הביאה ל“פריקת עול”, עלית השערים שחלה בירושלים מיד לאחר הכרזת ה“חופש” (החורייה) ו“החוקה” (אל דוסתור) גרמו למבוכה רבה והתושבים לא ידעו אם להלל ולשבח את ה“חורייה” ואת ה“דוסתור” או לגנותם.

אחרים סברו כי אכן ה“חורייה” אשמה בכך והיא היא שגרמה לעליית המחירים. הסוחרים מנצלים את החופש ו“משתעשעים” בשוקים לפי רצונם ואין הם חוששים מכך מאחר והקונסטיטוציה אינה מגבילה את תאוות הבצע של הסוחרים והחנוונים שהעלו את המחירים יותר מאלה שהיו קיימים לפני הכרזת הקונסטיטוציה.

העתון “אל קודס”, מיום 6 בנובמבר 1908, אומר כי, “קיימים סיכויים שהמחירים יוסיפו לעלות ולכן אין זה פלא אם העניים מגנים בלבם את החופש הזה”.

העתון האמור אינו סולח למועצת העיריה על היחס הרשלני שהיא מגלה כלפי ההפקרות השוררת בשוקים וזאת בשעה, שבשנים שקדמו להכרזת הקונסטיטוציה, הטתה מועצת העיר אוזן קשבת לתלונותיהם של תושבי ירושלים “הידועים והמפורסמים בטוב לבם, בחביבותם ובעיקר ביראת השמים שבלבם”, וסייעה בידם להוריד את מחירי הלחם ושאר המיצרכים, ואילו היום לאחר הכרזת הקונסטיטוציה²⁰, אין המועצה מטפלת ביציבות מחירי המזון ומפקירה את ענייניהם של התושבים.

מתקבל הרושם כאילו ששת השנים שעברו מאז הכרזת הקונסטיטוציה התורכית ועד מלחמת העולם הראשונה, סבלה ירושלים, ואני משער שגם שאר ערי הארץ, מהשתוללותם של הסוחרים והסיטונאים²¹ וזאת בשעה שבשנת 1909, הלכו ופחתו הרוחים והתעסוקה היתה מועטה והשכר היה אף הוא דל, והפועל (אז באותם ימים קראו לפועלים בשם “בעלי מלאכה”) לא היה יכול להרשות לעצמו לקנות את המיצרכים שהתיקרו. גם בשנת 1913 היו מחירי הקפה, האורז, הסוכר, הנפט, שמן הזית ושמן השומשומין, בבחינת כלי משחק בידי הסוחרים.

אין פלא אפוא שדברי הבקורת הקשים האלה הופנו כלפי מועצת העירייה אשר גילתה אזלת יד במקרים רבים, לא פקחה עין על דרכי המסחר ולא נקטה אמצעים נגד מפקיעי השערים.

כך שקללו תושבי ירושלים את ה“חורייה” ואת יוקר השערים זה מול זו ולא ידעו מה עדיף על פני מה? “חופש” או יוקר שערים, עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה ולא נותר עוד זכר מן ה“קונסטיטוציה” ואילו יוקר השערים החריף ולא ניתן היה להשיג מצרכי מזון בסיסיים אף במחיר כסף מלא.

ב

משהוכרזה הקונסטיטוציה, פעמה “רוח הגבורה” בלבם של תושבי ירושלים, והחלו להשמיע דברי בקורת על מצבה הבריאותי, הכלכלי והחברתי, ודרשו מאת חברי העיריה לשרת את ציבור התושבים בנאמנות ולהסיר כל פגע ומחלה ממנה.

ואכן סמטאותיה ורחובותיה של ירושלים היו מוזנחים, ובעיות רבות הטרידו את תושביה וידם של נבחרי העיר קצרה מלהושיע.

תושבי ירושלים נשאו בדומיה את המחסור במימי שתיה בעונת הקיץ, את מכת הגניבות, את אבק הדרכים שגרם למחלות עינים, את הצחנה שהתפשטה בסמטאותיה מפינות הקמרונים ששמשו כחדרי שרות, את המחלות שפקדו מזמן לזמן את תושבי העיר, מחלות שבחלקן הגדול הובאו לירושלים דרך נמל יפו, (ביחוד את מחלת החולירע), את שחיתותם של כמה מחברי העיריה אשר דאגו לעניניהם ולפעמים, אף “העסיקו” את הג’אווישים, פקחי העיריה, לעסקיהם וצרכיהם הפרטיים לחלוקת חומר תעמולתי וכיוצא בזה. סמטאותיה של העיר העתיקה העלו צחנה. אדם ובהמה נהגו להטיל את מימיהם בראש כל חוצות. העתון הירושלמי “אל מונאדי” שם, בגליונו מס' 7 מיום 19 במארס, 1912, ללעג ולקלס את כל אלה אשר “עשו יד אחת עם הבהמות ומטילים כמותן את מימיהם בראש חוצות בפני אדם ובהמה ללא כל בושת פנים.”

לא רק חברי העיריה נצלו את שרותיהם של הפקחים ושאר עובדי העיריה לעניניהם, אלא שגם ידו של מושל העיר “המותצרף”, שמתפקידו היה לפקח על פעולותיה של העיריה, היתה במעל, והפך להיות שותף לראש העיר שבצלו חסה.

השבועון הערבי הקטן “אל מונאדי” אשר במשך שנת קיומו האחת לא חדל מלמתוח בקורת קשה על עירית ירושלים, הרהיב עוז בנפשו ותקף את המושל, המותצרף, ג’ודת ביי (וזאת בגליונו מספר 23 מיום 9 ביולי, 1912) על אשר העסיק בסיועו של ראש העיריה קבוצה של פקחי העיריה בשרותים שונים כגון העברת רהיטים בביתו, ומינה “רצים” למרכבתו.

לא עלה בידי לקבוע אם הבחירות לעירית ירושלים במשך התקופה שבין 1908 ו־1914 התקיימו. אולם מתוך העתונות מסתבר כי אכן בקיץ של שנת 1912 התקיימו בחירות ואת הדן של הבחירות הללו אנו מוצאים בעיתונות הערבית, של אותם ימים.

התעמולה שהתנהלה מסביב לבחירות, ותביעותיה של העתונות מחברי העיריה באותה שנה משקפת במידת מה את הלך הרוחות ששרר באותם ימים בקרב תושבי ירושלים.

מסתבר כי הבחירות לא התנהלו באוירה חופשית ובנקיון כפים. עורך העתון “אל מונאדי” (גליון 22 מיום 2 ביולי, 1912) מבקש מאת קהל הבוחרים לבחור, “במועמד אשר ירחם עליכם ויגלה תשומת לב וענין בעניינכם. בחרו במועמד אשר יזעזע מכסאו את ראש העיר אם הוא ינסה לזעזע אתכם, או להטיל עליכם חובות ומשימות שאין באפשרותכם לעמוד בהם. בחרו במועמד אשר אין ברצונו להיות חבר בעיריה כדי לצבור בתקופת שרותו הון, או להגיע למשרה נכבדה בעלת שלטון. בחרו במועמד אשר אינו נרתע מפני נכבד וגדול, ואף לא מפני העשיר מפאת הונו, בחרו במועמד אשר יתהלך עם הבריות בענוה ולא יסתכל על אחרים מגבוה, אף לא על האדם הפשוט מבני המון העם. במועמד אשר לא יחשוב כי הוא נוצר מחומר אחר השונה מהחומר שממנו אתם נוצרתם ורואה את עצמו כאדם עליון”.

ו“אל מונאדי” פונה אל עבד אל חמיד פאשה, הממונה על הנהלת המחוז (“מותצרפייה”) ומסביר לו כי התפתחותו והתקדמותו של מחוז ירושלים, תלויים בנסיון שרכשו חברי העיריה בהנהלת העיר ובעיקר בחריצותם ובפעילותם במלוי תפקידיהם. ואילו מאת חברי ועדת הבחירות לעירית ירושלים, הנחשבים לאחראים כלפי אלקים ואדם, מבקש להזהר ולהשמר לרדוף צדק, ולהעניש ביד חזקה כל בוגד ועושק".

מכאן יש להסיק כי ידים רבות בחשו בקדרת הבחירות, ורבים מפקחי העיריה (הג’אווישים) היו מעורבים במסע הבחירות, והמושל שמחובתו לבדוק את כשרותן של הבחירות, לא גילה כל ענין בהן.

מסתבר כי באותה שנה שנת 1912, התקיימו הבחירות גם לבית הנבחרים העותומני ולמועצת הפלך (מג’ליס אידארה), מוסדות שעמדו ברמה נכבדה יותר ממועצת העיריה שכן גורלו של המחוז היה נתון בהחלטותיהם.

פניה נרגשת לבוחרים של בני שלוש העדות, המוסלמים, הנוצרים והיהודים נתפרסמה בעתון הירושלמי “אל קודס” (שנה ד' גליון 284 מיום 9.2.1912) .

הקריאה הזאת נכתבה על ידי מחמד נג’ים אל דין אל עלמי, מאנשי הדת ובן אחת המשפחות המוסלמיות הנכבדות, השיך מפיל תחינתו בפני הבוחר ומבקש ממנו כי יבחור את המועמד הישר, ירא אלקים שעליו אפשר יהיה לסמוך ביושרו הדתי ונאמנותו.

אין פלא איפוא שהשיח' מחמד נג’ים אל דין אל עלמי, תובע מהמועמד להיות אדם ירא שמים, נקי כפים ובר לבב אשר נפשו מואסת בכל דבר רע או מעשה בלתי מוסרי.

“אל תבחרו באדם השונא את התפילה ואת בתי התפילה וידוע כמושחת במידותיו. אל תבחרו בבעלי ההון ובעלי הכבוד אם אין תוכם כברם. בחרו במועמד המוכן לשרת את מולדתו באמונה ומי שחונן במצפון חי”.

לא תמיד השמיעה העתונות הערבית הירושלמית דברי בקורת חריפים על העיריה ועל חבריה. נתפרסמו בה גם דברי שבח, אם כי היו נדירים.

דברי שבח על ראש העיר נתפרסמו בעתון “אל־קודס” (גליון מספר 186 שנה ג' מיום 18 באוקטובר, 1912). כי, ראש העיר ירושלים חוסיין האשם אפנדי אל חוסייני מסתובב בעצמו ברחובות ונותן את ההוראות הדרושות לעובדי העיריה להסיר את “המשאות” מהשוקים, וכן מגלה ענין בתקון המהמורות (החפירות) בדרכים ודואג להרבצת הרחובות במים ולשמור על נקיונם. וכן מגלה ראש העיר ענין גם בשאר פעולות העיריה. פעולות ותפקידים, שכיום הם מתנהלים בצורה מסודרת, וזאת תודות להשתדלותם של חברי מועצת העיריה הממלאים את תפקידם בצורה נאותה שמן הראוי להודות להם על כך.

לעתים פוגש הייתי את שמות חברי העיריה היהודים בעתונות הערבית של אותם ימים.

מסופקני אם מספר החברים היהודים בעירית ירושלים בתקופת השלטון העותומני הגיע לעשרה.

בימי ילדותנו שמענו על מספר אישים ירושלמים ששמשו במשך מספר שנים כחברי העיריה, שרובם נמנו על העדה הספרדית. נזכיר את יהושע ילין, בנו דוד ילין, יוסף אלישר, שלמה מזרחי, דוד אלקלעי ועוד. נכדו של חבר העיריה ר' דוד אלקלעי מספר כי הוא נולד בשנת הת“ר (5600) בעיר העתיקה בירושלים, לאמו הרבנית אסתר בת מרים אלקלעי בתו של הראש”ל רבי יצחק די קובו.

רבי דוד אלקלעי חונך בישיבה ועסק במסחר ובעבודה ציבורית. במשך שנים רבות היה חבר מועצת העיריה. נמנה בין מייסדי שכונת אהל משה, ונמנה בין גבאי השכונה.

היה חבר חברה קדישה של העדה הספרדית וביזמתו והשתדלותו הוקם הגדר מסביב לבית הקברות בהר הזיתים. עד מלחמת הקוממיות התנוסס שמו על השער בבית הקברות. כמו כן דאג לקרוע חלונות קטנים בגדר זו, וזאת כדי לאפשר לכהנים לעמוד מחוץ לבית הקברות, כשעלו להר הזיתים “למשמרה”, ולהתפלל מרחוק על קברי יקיריהם, בראש חודש אלול ובראש חודש ניסן.

ועוד מספר נכדו דוד אלקלעי כי לסבו היו ידידים ערבים מקרב המשפחות הערביות הנכבדות, ואף היה שותף בשתי חנויות שעמדו בשוק הבשמים בעיר העתיקה. בין החברים היהודים נמנה המנוח דוד ילין כאדם שהיה מעורה בחייה של ירושלים, ושזכה להוקרה מצד משכיליה הערבים; הנני מביא כאן ידיעה שנתפרסמה בעתון “אל קודס” גליון 212, שנה ג' מיום 27 בינואר, 1911, המראה על הכבוד שרחשה לו העתונות הערבית.

ביום הרביעי החולף חזר אלינו כבוד (צאחיב אל מעיזה) דאוד אפנדי ילין, חבר מועצת עיריתנו וזאת לאחר ששהה מספר חדשים בברלין ובשאר ערי גרמניה הידועות והמפורסמות. אנו מקדמים אותו בברכה ושובו אלינו בבריאות טובה ואנו מקוים כי הוא יכבדנו בכתבה על מסעו, בה יתאר את אשר ראו עיניו ואת הקדמה וההתפתחות באותן ארצות, ובכך יפיקו הקוראים תועלת מתאוריו כפי שהוא נוהג לעשות כן מזמן לזמן.

דמותו של המנוח רבי דוד ילין עם תרבושו האדום על ראשו עומדת לפני, הוא לא הסיר את תרבושו אף בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם הראשונה.

“מגביות המלחמה” של תושבי ירושלים למען מוסדות האימפריה העותומאנית    🔗

מלחמותיה ומאבקיה של האימפריה העותומאנית, לפני מלחמת העולם הראשונה, עם שכנותיה, עם איטליה בקשר לטריפולי, היא לוב של ימינו, ועם יוון בקשר לאי כרתים, סבכו אותה בקשיים כספיים מתמידים. אנו תושבי הארץ וירושלים בפרט, יהודים, מוסלמים ונוצרים, שהיינו חלק מן האמפריה, לא יכולנו לעמוד מן הצד ולהיות אדישים לקשיים כספיים אלה, בהם היתה נתונה הממשלה שבצילה חסינו ארבע מאות שנה.

כדי לעורר את האוכלוסיה להושיט עזרה “למאמץ המלחמתי” של האימפריה, היו השלטונות עורכים כנוסי מחאה בגן העירוני “אל מנשיה”, (כיום נקרא הגן גן דניאל מול בית העיריה ברחוב יפו). כאן היה מתאסף הקהל ושומע נאומים חוצבי להבות על גבורתו ועוז כוחו של הצבא התורכי, מפי נואמים נכבדים ומשוררים שהידוע והמפורסם באותם ימים היה השיח' עלי אל רימאווי.

מאחורי הופעות אלו עמד משרד הפנים התורכי, ולפי הוראותיו נערכו בירושלים נשפי צדקה ומגביות לטובת “הסהר האדום” התורכי, שהיה זקוק לפרנקים הצרפתים כדי לסעוד את מאות הפצועים ונכי המלחמה ששכבו בבתי החולים בתורכיה ובארצות השכנות²².

לשבחה של הקהיליה האירופית בירושלים ובשאר הערים יש לומר, כי למפעלי צדקה אלה נרתמו כל ה“מי ומי” של ירושלים באותן השנים. נשותיהם של הקונסולים השונים, מנהלי בנקים ושאר “פני העיר” הושיטו עזרה רבה להצלחת “מגבית המלחמה”. העתונות באותם ימים ידעה להדגיש בעיקר את תרומתה של הגב' לנדאו, מנהלת בית הספר “אווילינה דה־רוטשילד” בירושלים למפעלים אלו. גם הדור הצעיר, תלמידי בתי הספר של העדות השונות סייעו במידה רבה להצלחת המגביות והם ארגנו ערבים מוסיקליים וערבי תיאטרון.

בעתון הירושלמי הערבי “אל קודס” (גליון 303 מיום 26 ביוני, 1912) נאמר כי הגברת לנדאו עמדה בראש ועדה של נשים צדקניות במכירת “אווראק יא נציב” (כרטיסי הגרלה) אשר ארגנה הצגות לקהל הרחב שהכנסותיהן היו קודש ל“סהר האדום”. להצגות אלו, שעל פי הרוב התקיימו בשעות אחר הצהריים, באו גברים לחוד ונשים לחוד, כמנהג אותם ימים. התכניות כללו מופעים של להקות מקומיות ולהקות שבאו אלינו מן הארצות הסמוכות.

בגליון מספר 281 שנה ד' של העתון הירושלמי, “אל קודס” מיום 19 בינואר, 1912, נאמר כי כמה מנשי ירושלים תרמו תשע עבודות של רקמה ביד, מדי חום למזג האויר, שתי קופסאות של בושם מאת אשתו של הרוקח היוני כריסתאקי, כר של קטיפה ותמונה גדולה²³ של ירושלים מאת הגברת סאפידיס אשתו של הצלם הירושלמי.

בערבים המוסיקליים הופיעו תזמורות של המוסדות השונים בירושלים. באחד מן הערבים הללו שהוקדש למען “הסהר האדום” השתתפו: התזמורות של המושבה האמריקנית, בית היתומים הגרמני שנלר, בית הספר למל, בית הספר אווילינה דה רוטשילד, התאחדות “המכבי” בית הספר לאמנות בצלאל, בית הספר הערבי “רוודת אל מעארף” ותזמורת בית הספר “אל דסתורייה”.

כך חברו יחדיו התזמורות של העדות השונות בירושלים למען “מגבית המלחמה”, מוסדות החינוך סייעו במידה רבה להצלחת ערבי המוסיקה והתיאטרון. העתונות הערבית באותם ימים ציינה את בית הספר “רוודת אל מעארף” ואת בית הספר אוולינה דה רוטשילד. בערבים אלה נמכרו גם כרטיסי הגרלה מטעם “הסהר האדום”.

הצגות רבות הועלו על קרשי הבמה של בית הספר “אוולינה דה רוטשילד” ששכן ברובע שנקרא בשם “תולול אל מסאבן” במרחק מה מהכנסיה האנגלית מאר בולוס. הבית שבו שכן בית הספר נקרא בשם בית פרוליגר. מתוך העתונות הערבית, אנו למדים על מקום מושבו של מוסד חנוכי זה בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה.

ההצגות לא היו על טהרת התרבות המערבית. הן כללו גם מחזות ערביים. אחד הנושאים שעלה על הבמה כפי שמתואר בעתונות של אותם ימים, היה המחזה שבו נראה אדם פצוע הנוטה למות כשמסביבו עומדים אשתו וילדיו הסועדים אותו על ערש דווי.

על אחד מנשפי הצדקה הגדולים, שנערך בירושלים ב־3 בינואר 1912, בהשתתפות נציגי כל העדות, בבית הספר למל (הלפרבריין), יודע לספר העתון הירושלמי “אל קודס”, (גליון 286 מיום 22 בפברואר, 1912), העתון מציין שהנשף נערך בהשתתפות “אגודת “הג’מנאסטיק מכבי” וכל הכנסותיו היו מוקדשות לסהר האדום”.

בין הנדבנים שתרמו באותו מעמד ניזכרו: אפרים כהן, מנהל ביה“ס “למל” – 300 פרנק; דוד ילין, חבר עירית ירושלים וסגן מנהל הסמינר למורים – 100 פרנק; ד”ר יצחק לוי, מנהל בנק אנגלו פלשתינה – חמשים פרנק; לודביג מאיר, בעל חנות ספרים – 15 פרנק; חיים אשריקי, המורה לשפה הערבית – ארבעה פרנק וחצי; יוסף מיוחס שני פרנק. ואילו מוסה אל מוהתדי באש כאתב, מזכיר ראשי במרכז השלטון, עשרים פרנק. מוסה אל מוהתדי היה חברי לעבודה במחלקת החנוך המנדטורית.

לשכת הסהר האדום בירושלים, היתה מעין סניף ללשכה המרכזית בקושטא. בין הנדבנים שהתנדבו בישיבה שהתקיימה בלשכת המסחר בירושלים ביום 22 בספטמבר, 1912, שבה השתתף מושל המחוז המותצרף ג’וודת ביי, נבחרו מספר חברים שייצגו את העדות השונות. בין חברי הועד הפועל נבחרו חיים אהרון ואלירו ודוד ילין כנציגי העדה היהודית. במגבית שנערכה באותה ישיבה נדבו הפטריארכים הנוצרים אלפיים פרנק ואילו אלברט ענתבי, נציג האליאנס, תרם אלף פרנק וסלים אפנדי מנחם מוסה בנין, מעדן, ובעל הבנק הירושלמי שנקרא על שמו, מאה פרנק.

סניפים לסהר האדום הוקמו לא רק בירושלים אלא גם בעזה, חברון, צפת, רמלה, באר שבע, ראמאללה, לוד, עבויין ויפו, (אל קודס מיום 25 במאי, 1912, גליון 298). בשנה שבה פרצה המלחמה בין תורכיה ואיטליה נאסף בכל הסניפים הללו סכום של 51,201 פרנק ואחד עשר סנטימים, אכן סכום די נכבד באותם ימים.

אם תושבי הארץ חשו את המלחמות הללו, בין תורכיה יוון ואיטליה, בקצה המזלג, הרי בימי מלחמת העולם הראשונה נערכו כל שני וחמישי מגביות מסוגים שונים שהכבידו את עולן על תושבי ירושלים ושאר הערים.

בצד ההגרלות ומגביות הממשלתיות והמוסדות הרשמיים, היו גם הגרלות המיועדות אך ורק לתושבי הארץ. המוסדות הכספיים שפרחו בארץ הנילוס הוציאו שטרי הגרלה והפיצו אותם בקרב תושבי הארצות השכנות. את ניירות הערך וכרטיסי ההגרלה הללו הביאו אלינו החלפנים והבנקים ממצרים. רבים מתושבי הארץ על כל עדותיהם אספו פרוטה לפרוטה כדי לרכוש את כרטיסי ההגרלה ולהתפלל למזל שיהפוך אותם בין לילה לעשירים מופלגים.

נייר ההגרלה הנפוץ ביותר והמבוקש ביותר היה “הקרדיט פונסייה” המצרי. רבים מבני ירושלים רקמו חלומות על הזכיה הגדולה של 4,000 לירות מצריות.

היו גם הגרלות של מפעלי החסד והצדקה שבתוכנו. אנו הילדים עסקנו בהגרלות אלו בימי חג הפורים, רק בפורים הרשו לנו הורינו ומורינו לעסוק בעסקי הגרלות ואילו בשאר ימות השנה נאסר עלינו הדבר.

מי ימנה את מספר ההגרלות שהמצאנו אנו הילדים כדי לזכות בפרוטות. המנוח יצחק מזרחי ספר לי על אחת ההגרלות המשעשעות שתלמידי תלמוד תורה הספרדי נהגו לאמץ אותה בימי חג הפורים.

ההגרלה היתה על תרנגולת לבנה שלא עלה עליה עול. קבוצת נערים שנהלה את ההגרלה חלקה פתקים שאותם מכרה לתלמידי החדרים. ביום ההגרלה היו בעלי ההגרלה נוטלים את התרנגולת על זרועותיהם ומקיפים בה את סמטאותיה של העיר העתיקה, וזאת כדי להראות לכל קוני כרטיסי ההגרלה את יופיה של התרנגולת.

בתום ההקפה היו הנערים, בעלי התרנגולת ובעלי הפתקים מתכנסים בחצר התלמוד תורה, שבה ההגרלה היתה נערכת כדת וכדין ומי שזכה בה היה נוטל את התרנגולת ונושא אותה בזרועותיו לביתו.

גילוי אתרים ארכיאולוגים בשלהי השלטון העותומאני    🔗

א

מחלקת העתיקות בימי השלטון העותומאני בארץ־ישראל לא עסקה בחפירות ארכיאולוגיות ולא תרה אחר אתרים הסטוריים. מלאכה זו השאירו השלטונות העותומאניים למשלחות ארכיאולוגיות זרות שעברו את הארץ לארכה ולרחבה. תודות להיסטוריונים וארכיאולוגים הזרים, נחשפו ונתגלו בארץ באותן שנים, של ראשית המאה מימצאים ארכיאולוגיים ואתרים הסטוריים.

לא ניתן לקבוע כיום, אם באמת לא היו השלטונות העותומאניים, מעוניינים בתגליות ובחשיפת אתרים יהודיים, בעלי חשיבות היסטורית. אולם מסתבר, כי במשך ארבע מאות שנה לא עלה בידי המחלקה הארכיאולוגית של השלטון העותומאני לגלות גם אתרים הסטוריים נוצריים או מוסלמים.

הנה בכל זאת גילו התורכים, אתר היסטורי וארכיאולוגי אחד בהרי ירושלים בהיסח הדעת והמקום הוא בקבר שמואל הנביא (נבי סמואל). על כך מספר העתון הירושלמי “אל קודס” גליון מס' 183 מיום 22 ביולי 1910. "בבוקר של יום השלישי החולף הלך פסקאל אפנדי סארופים, מהנדס עירית ירושלים כדי לעמוד על השרידים הקדמונים, אשר נתגלו במקום הקדוש של הנביא שמואל (מקאם אל נבי סמואל).

הפועלים החלו בחפירות במקום ונתגלה להם ה“מקאם” הישן. נתקבל סכום של מאה וחמשים אלף גרוש לשם הקמת מסגד חדש על יסודותיו ההסטוריים של ה“מקאם” אשר נתגלו. שלשום סרו למקום המותצרף וכבוד סאמי ביי, ראש המשטרה וכבוד מנהל משרד החינוך, וכן המהנדס של העיריה פסקאל אפנדי, כדי לבדוק את המקום בפעם השניה. הם חזרו לירושלים באותו יום אחר הצהריים. כיום נהרס הבנין הישן והחלו בהקמת הבנין החדש. מי יתן ויסייע האל לאלה העוסקים במלאכה זו."

פרטים נוספים, על מה שארע במקום מספר העתון “אל קודס” (שנה ג' גליון 206 מיום 3 בינואר, 1911.

לפני זמן מה החלו בהריסת הקיר של המסגד הישן הנמצא בכפר סמואל, כדי לבנות אותו מחדש, בצורה חזקה ואיתנה יותר. בשעה שהיו הפועלים עסוקים בשבוע החולף בהריסת הקיר המזרחי, גילו “היכל גדול” (בערבית היכל פרושו מקדש) באדמה שאורכו 7 מטרים. ואכן נתגלה ממנו כמטר אחד.

בהגיע הידיעה הזאת לממשלה המקומית, צותה להפסיק את העבודה עד שיבקר במקום המושל (המותצרף) וכמה מחברי העיריה עם מהנדס העיריה פסקאל אפנדי סארופים כדי לעמוד מקרוב על מצב הענינים, ולבדוק את האתר ההיסטורי הזה.

ב

קבר שמואל הנביא היה אחד המקומות הקדושים שבהם נתברכה ירושלים. קבר שמעון הצדיק, קבר רחל אמנו, קבר חולדה הנביאה וכמובן הכותל המערבי אשר אליו סרנו כל אימת שגברה המיית הנפש והלב נתמלא. שם ליד אבני הכותל חפשנו פורקן לצרות נפשנו. אולם לא כן במקומות האחרים.

בצעירותנו לא נמננו עם שוחרי קברים ומצבות ולא הרבנו לשהתטח על קברי צדיקים וחסידים, מתוך רגשות דתיים עמוקים, ולא שפכנו דמעות ולא הרבנו בתפילות תחנונים ובנדרים. הבקורים שערכנו אצל קברות הצדיקים והנביאים היו מעין ביקורים שערכנו אצל קרובי משפחה בימי חג ומועד. נוהגים היינו להתקבץ מספר חברים לעלות על גבי חמורים ואתונות ולצאת לדרך תוך חדוות חיים ושמחה. כשהגענו למקום היינו יורדים מעל גבי החמורים פורשים שמיכות תחת האלנות ובצילם ישבנו לסעוד את לבנו ואח"כ לחקוק את שמותינו על הכתלים והגדרות שבאתר, באותיות מאירות עיניים. עד היום מספר לי א. מיז’אן מילדי העיר העתיקה ואומר: “אם תבקר בקבריהם של אלקנה וחנה הקבורים בקרבת קבר שמואל הנביא תמצא שם את שמי חקוק על הקיר.”

מכל המקומות הקדושים, קבר שמואל הנביא היה המקום שמשך אליו רבים, אולי בשל הרושם העז שעשה במבנהו, רם ונישא על פיסגת הר גבוה ואולי בשל סגולותיו של המקום הקדוש כמקום תחינה ותפילה ובקשת רחמים. רבים מבני ירושלים נהגו להשתטח על קברו של שמואל הנביא. בקורים אלה נערכו בעיקר בין פסח לשבועות. מאחר שהעליה לקבר זה לא היתה כרוכה בקשיים, נהגו תושבי ירושלים לעלות למקום לאחר בקורם בקבר שמעון הצדיק. הממונים על הקבר לא הרשו ליהודים להכנס למערה ולהתפלל על מצבת הקבר ממש. גם כאן נהגו כמו בקבר דוד, ליהודים הורשה להתפלל רק בקומה השניה שמעל מצבת הקבר ליד “ארון עץ” שעמד שם ממש מעל הקבר שבקומה התחתונה. מסתבר שאיסור זה להתפלל במערה עצמה לא היה קיים בדורות הקודמים. לפי דבריהם של הסטוריונים מוסלמיים, היה ליהודים מותר להכנס למערה ולהשתטח על הקבר²⁴ ממש ולערוך שם תפילותיהם. ראה רשימתי “תייר ערבי על קברו של שמואל הנביא”, שנתפרסמה בחוברת ט' כרך ראשון של השבועון “הד־המזרח”).

אחד מישישי ירושלים ומותיקיה, מ. חפץ מספר על האיסור בימים ההם ואומר: משנטלו המוסלמים את נביאינו באו והעמידו על קבריהם ארונות עץ, כיסו אותם בפרוכיות, וציוו עלינו לעמוד מאחורי סורג ובריח ולהתפלל ל“עץ ולאבן” או שהתירו לנו לעלות עד המדרגה השביעית במערת המכפלה ולהעביר את תפילותינו ותחינותינו דרך סדק קטן בחומה.

בירחון “במערכה” תשרי תש"ם (אוקטובר, 1979) כותב אחד הקוראים. “אני יליד ירושלים ומאז ומתמיד כל חג ומועד²⁵ הלכנו לקבר שמואל הנביא (שם עברי טהור). ואילו כיום במדינת ישראל קוראים למקום הזה בשם ערבי, “נבי סמואל” וזאת מדוע”.

עוד אחד מישישי ירושלים יודע לספר שבקרבת הקבר עמדה באותן השנים בריכת מים ששרצה עלוקות. העולים לקבר נהגו להביא עמם כלים כדי לשים בהם את העלוקות שקנו במקום והשתמשו בהם לרפואה. אחד מתושבי הכפר “קנה” בעלות על הבריכה והתמחה ב“צייד עלוקות”. היה מעלה מן הבריכה עלוקות ומוכר אותן ללקוחותיו. לפני שירד “צייד העלוקות” לבריכה היה מושח את גופו בשמן כדי להשמר מפני עקיצתן של העלוקות. אותו ישיש מוסיף ואומר: “התרופה הזאת, היינו הקזת דם באמצעות עלוקות נקראה בפינו “סן זורוולאס”. אף המיילדת בכורה די יחיאל נהגה להניח את העלוקות בתנוך אוזניה של יולדת שכרעה ללדת.” עלוקות אלו עמדו בתוך צנצנות מים אצל ספרי העיר העתיקה ושמשו כאחת התרופות שהיו מקובלות על אבותינו לכל חולי ומדווה.

חדשים מספר לאחר אחודה של ירושלים במלחמת ששת הימים נתלוויתי לשר הדתות שערך בקור בקבר שמואל הנביא. שוב לא היה קיים עוד האיסור לרדת למערה. ירדנו לקומת הקרקע בתוך המערה וניצבנו ליד מצבת הקבר. שהינו שם שעה ארוכה ומראות הימים ההם שוב עלו נגד עיני. נהננו אח"כ מן הנוף הנשקף מעל מבנה הקבר אבל בריכת העלוקות לא היתה עוד במקומה.

ג

היו “תגליות ארכיאולוגיות” שנתגלו בדרך מקרה ללא כל תכנון, כגון בחפירת יסודות של בתים וכיוצא בזה. על אחת התגליות הללו מסופר בגליון מספר 39 שנה א' מיום 15 בנובמבר, 1912 שנה א' של העתון המוסלמי הירושלמי “אל מונאדי”. ספור זה מגלה טפח ממעשיהם של “שוחרי עתיקות” אשר בחושם המסחרי עטו על כל שלל אשר נקרה בדרכם.

כמה מתושבי הכפר טורמוסעיא, מספר העתון, עסקו בהנחת יסודות לבית. במהלך העבודה נתגלו מספר אבנים שעליהן היו כתובות, פסלונים ומטבעות ישנות. משנתגלו הממצאים האלה הזמינו בעלי הקרקע אנשים אשר קנו אותם מידיהם.

רק לפני שבועיים ימים, ממשיך העתון, נודע לשלטונות דבר גלויים של החפצים הללו. “סוחרי עתיקות” אלה, נתבקשו על ידי השלטונות להחזיר את הממצאים כדי להניחם בבית הנכות.

מסתבר, כי החפירות היו בעלי חשיבות רבה, שכן מנהל משרד החינוך בא למקום החפירה בלוית קבוצה של נכבדים וחוקרים הבקיאים בארכיאולוגיה.

הם לא הסתפקו בבדיקת הממצאים, אלא המשיכו בחפירות וגילו עוד ממצאים ארכיאולוגיים שאף אותם העבירו לבית הנכות. אולם, מציין העתון, מסתבר כי בדעתם של נכבדים וחוקרים אלה לשלוח את הממצאים שנתגלו לבית הנכות הסולטאני בקושטא.

עורך “אל מונאדי” בקש מאת השלטונות להשאיר את הממצאים הללו בבית הנכות בארץ, שכן בכך יתאפשר לחוקרים ולארכיאולוגים להכיר וללמוד את תולדות הממצאים הללו, ולהעמיק חקר בתולדות הארץ הזאת בצורה יעילה יותר, מאשר יועברו הממצאים האלה הרחק מהמקום שבו נתגלו.

דרישה זו מטעם העתונות הערבית בארץ הושמעה גם לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה.

השבועון הערבי “אל כוכב”, שיצא לאור בין השנים 1916־1919 בקהיר, בסיועה ובעזרתה של לשכת המודיעין הבריטית במצרים, כותב בגליונו מספר 126 מיום 7 בינואר, 1919 את הדברים הבאים.

מן המוסכמות שאינן צריכות ראייה, הרי ידוע הדבר כי כל הארצות המפותחות שומרות שמירה מעולה על עתיקותיהן ההיסטוריות בבתי נכות שהן מקימות בארצות אלה.

הממשלה התורכית נהגה בשיטה נפסדת, בזה שסייעה להעברתם של הממצאים הארכיאולוגים ההיסטוריים, שנתגלו בארץ, לארופה.

העתון הביע את משאלתו כי הממשלה תגלה התענינות בהקמתו של בית נכות בירושלים, ותעשה את כל אשר לאל ידה להחזיר את כל אותם הממצאים הארכיאולוגים שנתגלו בארץ ולהניחם בבית נכות מקומי.

דרישה מעין זו בדבר החזרתם של הממצאים הארכיאולוגים לארץ, הושמעה גם מטעם מחיה השפה אליעזר בן־יהודה.

בתזכיר שהגיש א. בן־יהודה לד"ר ישראל פרידלנדר, בתאריך 18 בינואר 1918, בתקופת שהותו בארצות הברית נאמר: (“הדואר” שנה 58 בגליון כ“ח, ניו יורק י”ג בסיון תשל"ט “אליעזר בן יהודה באמריקה”.)

“הצרה הגדולה כי מה שנמצא בחפירות, לא נשארו בהמקום האחד שיוכלו להביא התועלת הרצויה בירושלים. אלא נגזלו ממנה ורובם נלקחו לקושטא, ושם אינם מביאים התועלת הרצויה להחכמה בכלל”.

בקשתו של אליעזר בן יהודה היתה, כי אמריקה והמעצמות הגדולות, תשתדלנה להחזיר את הממצאים הארכיאולוגים שאותם העבירה ממשלת תורכיה מארץ ישראל לבית הנכות בקושטא, לבתי הנכות בארץ.

רוכבי אתונות צחורות – ה“מכונית” של אתמול    🔗

"רוצה אני בחמור לא גדול ומפורסם, אולם גם לא בחמור קטן ושפל ברך. רוצה אני בחמור שיודה לי בשעה שאני מאכילו.

ברכבי עליו ישים לדרך פעמיו ויגמא מרחקים.

ואם יעלה על גביו, אדם אחר זולתי, יישן שנת ישרים.

(משורר ערבי אלמוני)

לא היו ימים טובים לחמורים ואתונות בירושלים של אתמול, כחדשי הקיץ, שאז היתה מגיעה “שעתה הטובה” של אותה בהמה עלובה שהכל חיזרו אחריה לצרכיהם. תיירים, לבושים במיטב אופנת הקיץ, מעילי בד וכובעים משונים בעלי תיתורה רחבה למגן מפני החמה הלוהטת בימות הקיץ ומאבק דרכים. רכובים על גבי חמורים כאשר מאחריהם פוסעים החמרים שפקחו עין לא רק על רוכבי החמורים²⁶ אלא גם על החמורים שלא ישתוללו ויפילו רוכביהם אחור.

צליינים שעלו לירושלים עשו דרכם על גבי החמורים לבקור באתרים מקודשים הסטוריים וארכיאולוגיים בירושלים וסביבתה. על גבי חמורים עשו דרכם גם יהודים שעלו מן הגולה ויצאו בשיירות ל“זיאראת” (בקור במקומות קדושים), קברי הצדיקים בצפת ובטבריה, בקבר רחל בדרך אפרתה ובקברי האבות בחברון. החמורים יצאו מירושלים ובנוסף לרוכביהם העמיסו על גבם גם שמיכות ומזרנים ללינת לילה ודברי מאכל ומאפה לימי שהותם של המבקרים במקומות הקדושים.

מראות של שיירות חמורים בירושלים, היו מראה של יום יום, וכך המו דרכיה של ירושלים ורחובותיה בחמורים, בסוסים ובעגלות רתומות לסוסים, שהסיעו את רוכביהם לארבע רוחות השמים. וכל אותם הימים חמור לא הפיל רוכבו אחור, וגלגל עגלה לא נשמט. חמור בחמור לא פגע. לא ארעו “תאונות” והכל בשובה ונחת.

כל מי שהיה בעל בעמיו היה לו חמור פרטי מעין רכב צמוד של ימינו, ששמש לו כלי תחבורה לעסקיו היומ־יומיים ומי שלא היה לו חמור פרטי צמוד נזקק לשירותם של חמורים צבוריים למסעותיו ולסיוריו. מעין מונית צבורית של אותם ימים. היו גם חמורים מעין חמורי שרות שהוציאו אשפה על גבם או שהביאו תנובת הבוסתן והשדה אל השווקים, ואת כדי החלב אל פתחי הלקוחות.

“החמורים הצבוריים” שמשו את מורי הסמינר למורים ואת הסמינריסטים שרובם היו מבני רוסיה שלבשו את בגדיהם המיוחדים, “הרובשקות” לגופם והסנדלים לרגליהם היחפות. הם יצאו למסעותיהם רכובים על גבי חמורים שכורים לסיורים למודיים באתרים ההיסטוריים והארכיאולוגיים, לסיורים בהרים ובגיאיות ללמוד שעורי הגאוגרפיה.

ל“סוכני הנסיעות”, למקומות הקדושים ולטיולים, לא תמיד היו חמורים משלהם. היו כאלה שקנו חמורים לעונה הבוערת וכשיצאו ימות הקיץ, שבו ומכרו²⁷ את החמורים.

סוחרים יהודים, שהתגוררו בשכונות החדשות שמחוץ לחומות נהגו לרדת עם ה"חמור המשפחתי, לחנויותיהם אשר בעיר העתיקה ובשובם בערב לבתיהם היו מעמיסים את “כיסיו של החמור” בירקות, בפירות, בבשר ושאר מצרכים למשק ביתם.

המנוח יצחק מזרחי, משיירי ירושלים של אתמול, בן למשפחת צורפי הכסף הידועים בירושלים²⁸ “לוס פלאטירוס” ספר: “נוהג הייתי²⁹ לרדת לחנותו של אבא ב”חמור המשפחתי“, חמור קטן שהיה צמוד לביתינו. את החמור לא הייתי מעמיד ליד חנותו של אבא בשוק הצורפים מחשש שיזהם בגלליו את השוק, או שיהווה “פקק תנועה” בשוק הצר. אלא הייתי מובילו למגרש החניה לסוסים ולמורים. מגרש החניה היה בחאן אל סולטאן, מצייד אותו בתבן למשך כל היום ובערב הייתי נוטלו משם ומשלשל לתוך ידו של הממונה על מגרש החניה מטליק אחד כדמי חניה.”

לא גורל אחד היה לכל החמורים, היו חמורים שלא שפר עליהם חלקם ובעליהם “הלבישום” סחבות ובלויים ומזונם היה דל. ואלה היו מעוררים רחמים, כשהם כורעים תחת משאם ונוטפים אגלי זיעה בימות החמה ורטובים עד לשד עצמותיהם בימות הגשמים. והיו חמורים שבעליהם פינקו אותם “הלבישו” אותם באוכפים הדורים, מקושטים ונאים. אוכפים אלו הוכנו ע"י מומחים בעיר העתיקה. זכור לטוב יצחק אל כורדי שבבית מלאכתו שבעיר העתיקה, עשה אוכפים נאים ומתוקנים. רצועות העור של חמורים אלה היו עשויות מעור רך כדי לא לפצוע את בשר הבהמה ומזונם היה בשפע. היו בעלי חמורים “שצעצעו” את חמוריהם וקשרו לראש חמורם וצווארו מחרוזות צבעוניות וחרוזים מיוחדים בעלי סגולה, מחמת עינא בישא. והיו מהדרין שקשרו לראש חמורם מחרוזות מטבעות חורריות (סוררה).

בימי השלטון העותומאני היו לפקידי השלטון הבכירים ולאנשי שררה חמורים וסוסים צמודים, וחמורים וסוסים שהיוו את “רכב העיריה”. חמורים וסוסים צמודים אלה נוצלו ע"י הפקידים הבכירים גם לצרכיהם הפרטיים, לנסיעות פרטיות בשעות הפנאי ובימי הפגרא. כשם שנוצלו העובדים והשרתים לבצוע עבודות פרטיות בבתי הבכירים.

גם פקחי העיריה (הג’אווישים) נשלחו מידי פעם לבצע עבודות פרטיות בבתי הפקידים הבכירים. ועל כך מתריע העתון הערבי “אל קודס” – מיום 12 באוגוסט 1911. והיה גם סוס של העיריה ששימש לפרקים את צרכיהם הפרטיים של הפקידים הבכירים³⁰, וביחוד בביתו של המושל “אל־מותצרף”, ש“כוחו וגבורתו” היה מלא עולם. ומעשה שהיה כך היה, כפי שמספר העתון הערבי “אל מנארי” הירושלמי גליון מס' 16 מיום 21 במאי 1912.

“לעירית ירושלים, סוסה אשר אותה קנתה מכספי הציבור, והעיריה קונה גם את כלכלתה תבן ומספוא מקופת העיריה. העיריה העמידה את הסוסה לרשותו של המפקח על התאורה אשר מחוץ לעיר, אולם תפקיד זה אינו אלא למראית העין. וזאת לאחר שראינו רבים מידידי העיריה המושכים את הסוסה, בהזדמנויות רבות, כדי לסדר את עסקיהם הפרטיים ולפרקים גם “לעשות סבוב” על גבה בגנים ובשדות”. וכאן שואל עורך העתון את אלה “המשתמשים לרעה” בסוסה זו: “מה יקרה אם סוסה זו תכרע תחתיה ותפול למשכב, בשעה שתהא עסוקה בעבודות צדדיות מעין אלה. מי יתבע את מחירה של “עלובה” זו?”. העורך סבור כי רק קופת העיריה, היא אשר תשא בעול אבידה זו, לאחר שהסוסה תשבוק חיים לכל חי. אי לזאת מבקש העורך מאת ראש העיר, “כי העיריה תקנה סוסה שניה תחתיה, ואם גם זו תמות תקנה סוסה שניה ושלישית עד אשר ירחמו עלינו השמים”.

היו גם חמורים ששרתו את בעליהם באמונה. מספרים על המזכיר, הסגי־נהור של בית־הדין השרעי בירושלים, שנהג לבוא כל בוקר ללשכת בית־הדין רכוב על חמורו. החמור עשה את דרכו מפתח ביתו של המזכיר ועד לפתחו של בית הדין. חמור זה שמש באותם ימים כמורה־דרך, כשם שהכלבים משמשים כיום כמורי־דרך לסומים ולעורים.

לנו הילדים היה יחס מיוחד³¹ לחמורים של ימינו. התרועענו עם חמורים ואתונות כשם שהתרועענו עם חברינו³² בשכונות ועל ספסל הלימודים. בכל אשר פנינו פגשנו אותם. נושאים עולם בשקט ובהתמדה. ראינו אותם “הדורים בלבושם” ו“דלים בלבושם”. ראינו אותם בפתחי בתי מלון ממתינים לתיירים וראינו אותם ברחובותינו ובסמטאותינו. ראינו אותם כשהם עולים מכפרי הסביבה בשעות הבוקר המוקדמות נושאים על גבם את זקן הכפר או ראש החמולה כשלידם פוסעים גברים ונשים ומלווים את זקן הכפר אל העיר, ובדרך הלוכם פותרים את בעיות הכפר. כך שמשה הליכה זו מעין “סעודת־עבודה” הנהוגה בימינו.

כשבגרנו מעט ונעשינו נערים היינו אף אנו רכובים על גביהם בעיקר בחודש אלול חודש הרחמים. בימים אלה היינו נגשים לאורווה שהייתה מצויה מחוץ לחומה, מאחורי בית הקפה “אל מעארף”, שעמד על גבעה ממול לשער יפו. שם היינו שוכרים חמורים לטיולים ליליים לקבר רחל, שהיה מואר כל הלילה בנרות ובפתילות נתונות בקעריות שמן. בדרך לקבר רחל ובחזרה היינו עורכים מעין תחרות רכיבה ודהירה על סוסים וחמורים. היו אלה מקצת ההנאות של צעירי ירושלים ונעריה.

שטמנו את אלה שהתעמרו בחמוריהם, הכו אותם או שפצעו את גופם. לכן שמחנו כאשר בירושלים³³ של אותם ימים הוקמה “האגודה לצער בעלי חיים” (ג’מעיית אל ריפק בילחיאוונאת).

בעתון “פלסטין” מיום 18 בנובמבר 1911, מסופר כי “הממונה (הג’אוויש) מטעם האגודה מקבל משכורת חדשית בשעור של שלוש מאות גרוש כדי לפקח על אלה שאינם מתייחסים ברחמנות כלפי בהמותיהם. והנה ארע שבאחד הימים, “תפס” הממונה שני פלחים שהתאכזרו לחמוריהם והכה בהם מכות קשות”.

משהלכה וגברה תנועת הבנייה בשכונות החדשות, נהגו הקבלנים באותם ימים לרכב על “אתונות צחורות” כדוגמת המכוניות המפוארות המשמשות כיום את הקבלנים של ימינו.

מספרים, כי מר אלתר קוסובר, אשר בנה את ביתו בשכונת זכרון משה, נהג לבקר את אמו שהתגוררה בעיר העתיקה, כשהוא רוכב על חמורו. את רסן החמור נהג לקשור בסורג הברזל שבחלון משפחת בומגרנטן.

נעלמו מסמטאות ירושלים אותם הקולות של החמרים והגמלים אשר זרזו את בהמותיהם בקריאות “אוועה”, “איצ’יק” ושאר קריאות אזהרה שנהגנו לשמוע בילדותנו. סמטאותיה של העיר העתיקה שקטות ושלוות כיום. ומשאתה עובר בהן “מתגעגע” אתה לאותן קריאות שאותן שמענו בילדותנו.

חבבנו את “אמצעי התחבורה” האלה מאחר שהיו שלוים ושקטים, הם לא פגעו בנו ובילדינו כשם שפוגעות בנו המכוניות הדוהרות על כבישינו. רק לעתים רחוקות, כשהרגזנו והקנטנו את הבהמות בעטו ברגליהן, בעיטות אשר קראנו להן בשם “קוסים” ובעידנה דריתחה אף הטילו בהמות אלה את רוכביהן אחור.

וכשם שבימינו מתהלכים בקרבנו “מומחים” למשיכת מכוניות, להחלפת “אבריהן הפנימיים והחיצוניים” ולפרכס אותן בצבעים שונים עד “לבלי הכירן”, הרי מומחי המשיכות בימי ילדותנו, משכו בעיקר חמורים ופרדות צבעו אותן בצבעים שונים (בעיקר בצבע החינה), עד אשר הפכו יצורים אלו לבהמות חדשות והובאו לשוק הבהמות, כשהן מקושטות באוכפים חדשים ומבריקים ובמחרוזות מרהיבות עין שהיו תלויות על צואריהן.

את הבהמות האלה היו מובילים אחר כבוד בשוק “אל ג’ומעה” וב“ח’אן אל זית”, “מוסכים” אלה שמשו מלון אורחים לאדם ולבהמה. “מושכי הבהמות” נמנו על תגרי לוד שהיו ידועים ומפורסמים בחלקת לשונם.

עירית ירושלים לא הצרה את צעדם של בעלי חיים אלה. הם נהנו מהרוח “הליברלית” של עירית ירושלים, ומלאו את הרחובות והסמטאות בסחי ומאוס, שהיו לפעמים מרמס לרגליהם של הצליינים ועוברי אורח.

עוד “דמות” אחת נעלמה מאופקה של ירושלים של ימי ילדותנו. אלה הם הגמלים. אותם נהגנו לראות עוברים “ברוממות רוח ובאצילות נפש” ברחובותיה הראשיים והמרכזיים של ירושלים. הם הלכו הליכה מתונה, רק קרסוליהם שעלו וירדו על הכביש השמיעו קול. הם היו חובבי שירה ונגינה. ואכן קולו העצוב של החליל שלווה את צלצולי הפעמונים שהיו תלויים על צוארם, בשעה שירדו מהכפרים שבסביבה העירה כשהם טעונים שקי חיטה, פחם וגזרי עצים בשעות הבוקר המוקדמות, נעם לאזני הגמלים, ולאזנינו והשרה שלות בוקר נעימה.

כך התרוקנה ירושלים מהולכי על ארבע יצורים חיים שאותם פגשנו ולפרקים אף התרועענו אתם ונעזרנו בהם בשעות של מנוחה ועבודה.

היום מעטים החמורים בחוצותינו. את מקומם תפסו כלי הרכב ששאונם גדול ופגיעתם רעה ולילדינו³⁴ מראים את החמור בכפרי הסביבה או בגן החיות.

אדם שזכה לרכוש בימי ילדותנו “כלי תקשורת” כגון חמור נעים הליכות, או פרד בריא, שנטה שכמו לשאת משאות כבדים, שם את כל מעיניו בו ושמר על “שלמות גופו ונשמתו”. עיקר דאגתו היתה שחמורו לא יעורר במידה רבה את סקרנותן של הבריות כדי שלא ירבו “לדבר בו נכבדות”. הילכך נקט בעליו ב“מעשי לחש” מקובלים מדורי דורות. תלה על צוארו מחרוזות צבעוניות שבכוחן “להדוף” כל עין רעה, אבנים צבעוניות ועוד. כל זאת עשה כדי לא להביא את הבריות לידי חטא ולעבור על מצות “לא תחמוד” ככתוב בתורה.

משהיינו רואים בילדותנו חמור מיד ידענו לאיזה מעמד הוא שייך. על אף העובדה שלא תלו בעלי החמורים בהם “תוי אוניברסיטאות³⁵ ומכוני מדע שונים” ואף לא תוי “רופאים דגולים”, במבט עין אחת ידענו מי הוא בעל החמור. אם החמור היה מקושט באוכף מפואר שמתחתיו היו כסתות חמות כדי לחמם את גופו, ידענו שבעליו של חמור זה הוא קבלן עשיר שעשה עושר בבנין בתים. ואם רק אוכף עור צנוע ודל היה על גביו ידענו כי בעליו שייך לסגל הרפואי, שלא נמנה באותם ימים על המעמד העשיר.

גם היום חוששים בעלי המכוניות בעיקר מבני שכנינו מפני עין רעה. ביחוד יראים אלה אשר עלו לגדולה ועשו עושר ללא עמל רב. אלה ממשיכים במעשי אבותיהם ומקשטים את מכוניותיהם בחרוזים ובאבנים צבעוניות, אולם הם “מוסיפים” על אמצעי השמירה הללו גם סיסמאות שיש בהן מוסר השכל. רשמתי לעצמי כמה כתבות שראיתי “העוז והתפארת לאלהים ואין זולתו”, “השמר והזהר מפגיעתם של בני אדם אשר הרבית לעשות עמהם חסד והיטבת עמהם”. ולפעמים מרחם בעל המכונית על עצמו ותולה על גב המכונית כתובת המיועדת אך ורק לעצמו. “אל תמהר בדרכך כדי שהמות לא ישיג אותך” ואילו חובבי הומור מרשים להוסיף לעצמם את הכתובת הבאה “אל יעלה בדעתך להמלט מפני אשתך שכן היא תשיג אותך בכל מקום שתלך”.

מטריות ירושלים    🔗

עם רדת היורה הופיעו בחוצות ירושלים המטריות שהיו סמל של מעמד אותן שנים בעירנו. נשאו אותן בני המעמד הנכבד, פקידי ממשלה נשואי פנים, “אפנדים”, “מיסיוס” ו“כיבאר” (דהיינו נכבדים) כפי שנקראו בפי ההמון.

בתחילה היתה המטריה “נטע זר” בנופה של ירושלים של שנות ראשית המאה. היא הגיעה לירושלים מארצות המערב, עולים של סתם ועולי רגל שהביאו עמם את המטריה לימות הגשמים ואת השמשיה לארץ המזרח החמה. עד מהרה “התאזרחו” ו“נקלטו” המטריות והשמשיות בירושלים.

בימות הגשמים נשאו את המטריה השיח’ים המוסלמים, אנשי הכמורה הנוצריים לעדותיהם השונות ואף רבנינו הלכו בעקבותם ונטלו לעצמם מטריה להגנה מפני גשמי העוז שהרטיבו את תושבי ירושלים עד לשד עצמותיהם. בעיקר הקפידו אנשי הדת לשאת מטריה כדי שמצנפותיהם לא ירטבו בגשם ושגלימותיהם ההדורות לא יישחתו מפני המים.

אותם נכבדים ו“מיוחסים” שרכשו לעצמם מטריות לחורף יכלו לרכוש גם שמשיות לימות החמה. המטריה עשויה היתה מאריג בצבע שחור אטום למים ושמשיה עשויה מאריג לבן או בצבע בהיר אחר שהצל על ראשיהם. האחרים השתמשו במטריה אחת לימות הגשמים ולימות החמה כאחת.

בתוך הבית פנימה, עמדה המטריה בפינת אחד החדרים ולא כל בני הבית היו רשאים להשתמש בה. היא נקראה בפינו “ג’דיר”. אחינו האשכנזים קראו לה “שרים” או “פרה סול”, מונח שהיה בשמוש בשפות ארופיות שונות, כגון רוסית, פולנית, גרמנית ועוד. והערבים קראו לה “שמסיה”.

זקני ירושלים יודעים לספר היום על המטריה בימים ההם: מספר מאיר חפץ: “אני לא נשאתי מטריה כי הפרוטה לא הייתה מצוייה בידינו באותם ימים. רק פשאוואת (פחות) ו”ביקים" התהלכו עם מטריות. אנו בני עמך התהלכנו בימות הגשמים עם עבאיות עבות, בהם עטפנו את גופינו והתעטפנו ב“שאלים” (סודרים) של צמר, כאלה שהגיעו מקשמיר".

בימי ילדותי היתה המטריה מצויה בעיקר בידי הרבנים. היא הוסיפה הדרת כבוד למחזיקיה. נדמה היה כי המטריה היתה לחלק בלתי נפרד מאנשי הדת. ראיתי את המטריה תלויה על זרועותיהם של רבנינו, השיח’ים המוסלמים ועל זרועותיהם של הכמרים הנוצרים. בעלי המטריות שהתהלכו בחוצות ירושלים “היטו חסד” לידידים ומכרים. כשפגשו בהם בחוץ הזמינו אותם “לחסות” ב“צל” מטריותיהם בחורף ובקיץ. המנהג הזה של שנים תחת מטריה אחת הלך ונעשה חזיון נפוץ. בעלי מטריות שנפגשו זה עם זה בדרכם, נהגו לדרוש איש בשלום רעהו ע"י הגבהת המטריה מעל הראש.

אף מורינו בבית המדרש “דורש ציון” נהגו כמנהג מכובדים, והמטריה לא משה מעל זרועותיהם אף בימים של שמים בהירים. בימות הגשמים היו נכנסים לבית הספר כשמטריותיהם נוטפות מים ואנו הקטנים אצנו ליטול אותן מידיהם, פורשים אותן ומעבירין אותן לפרוזדור הצר של בית הספר. מניחים אותן בצד שאר המטריות עד שכל הפרוזדור היה מתמלא במטריות כמעגן של סירות מפרש קטנות.

אנו תלמידי בית הספר היינו באים לכיתה רטובים עד לשד עצמותינו. רק לעתים רחוקות זכינו למשש מטריה שבורה ומרוסקת שהביא עמו אחד התלמידים (מטריה שהוריו נטשו אותה). התלמיד החזיק בה בכל כוחו כדי שלא ישא אותה הרוח. אנחנו הקטנים משהיינו פוגשים באותו תלמיד ובמטריתו היינו מפילים תחנונינו לפניו כי יואיל להכניסנו תחת כנפי מטריתו. משהיה נענה לבקשתנו, היינו מצטופפים כלנו אל מתחת “האפריון” וצועדים בצהלת ילדות כשעיני שאר חברינו מביטות בנו בקנאה.

אף השמשיות החינניות הצבעוניות בשלל צבעים וגוונים הגיעו לירושלים מבירות צרפת, אנגליה וגרמניה. היה בהן חן מיוחד ותוספת של צבע למפגשים ומסיבות. השמשיות הללו היו מצויות בידי הנשים הארופיות־המודרניות ושאנחנו קראנו להן “לאס פראנקאס”, (דהיינו הארופיות). הן אהבו להתגנדר בהן ולהשתעשע בהן במסיבות חגיגיות ובקבלות הפנים. הן נהגו להשעין את השמשיה הקלילה על כתפיהן ולסובב אותן, אם לשם שעשוע או אם כדי למשוך תשומת לבם של מחזרים או אוהדים.

מורות בית הספר כי"ח, שהתחנכו בבירה הצרפתית, והורו במוסדות החינוך שלנו התהלכו אף הן עם מטריות ושמשיות כמנהג מקום חינוכן. הן התהלכו עם מטריותיהן ושמשיותיהן כדמויות שיצאו מהרומנים של בלזק או מופאסן.

הגשמים והרוחות הסוערות, שפקדו לפרקים את ירושלים, “מוטטו” את המטריות. הן לא יכלו לעמוד בפני רוחות וסערות, וגשמי זלעפות, ו“עפו” כלפי מעלה.

מספרים על מתקן המטריות ירחמיאל הפאראסולניק שנהג להכריז בעברו בשכונות “מתקן מטריות” בחורף, ו“מתקן שמשיות” בעונת הקיץ. את “חלופי המטריות” נהג להניח³⁶ בשני שקי בד ישנים, שהיו תלויים בשני צידי האופנים.

בין מתקני המטריות של ילדותנו מזכירים את רוסו שחנותו עמדה מול המספרה של נסים יעיש בעיר העתיקה, וכן את בן יקר שחנותו עמדה בשכונת נחלת שבעה.

עד השנים האחרונות, ישב מצחצח נעלים בפתח בית קפה “וינה” אשר נהג גם לתקן מטריות ושמשיות.

לפעמים היתה פגיעתה של המטריה רעה. ומשום כך נזהרו נושאי־המטריות להחזיק אותן מתחת לבית־השחי כשחודיהן היו מופנים כלפי מטה.

המטריות שבידי נושאיהן שמשו גם לעיתים להגנה עצמית מפני תוקף. שנים רבות התהלך בירושלים ספור המעשה הנורא במטריה. ומעשה שהיה כך היה: מספרים כי באחד הימים התהלך בחור יהודי ברחוב הנוצרים (הבטראק), רחוב שהיה מועד לפורענות, ומטריתו בידו. נגש אליו אחד מן הפרחחים והחל למשוך אותו בפיאותיו. חמתו של הצעיר בערה בו. הוא נטל את שמשיתו ותקע את חודה של השמשיה בחזהו של הפרחח. מסתבר כי המכה היתה חזקה וחוד השמשיה פגע בלבו של הפרחח וזה כרע ונפל ומת. הצעיר הנבהל ממעשהו נטל את רגליו וברח על נפשו ומצא מקלט בקונסוליה האוסטרית. הקונסול האוסטרי, נהג כפי שנהגו שאר הקונסולים, שבאותם הימים היו מגינים על יהודים שהיו נתונים לרדיפות והתקפות של משמיצי כבוד ישראל. אותם קונסולים הבריחו את הנרדפים לארצות חוץ כדי למלטם מידה הקשה של הממשלה התורכית. במקרה זה נהג הקונסול האוסטרי כמנהג חבריו. הוא החליף את בגדי הבחור היהודי בבגדי איש הקונסוליה האוסטרית. גילחו את פיאותיו וספרו את שער ראשו וכך הבריחו אותו אל מחוץ לגבולות הארץ. מקרה זה מספר, הישיש מאיר חפץ, עורר בקרב יהודי העיר פחד ורעדה מחשש מעשה נקם או גאולת דם.

אולם נוסף למטריה שהיתה בשמוש בקרב תושבי ירושלים הרי “האמונים על תולע” ו“אניני הטעם” שבתוכנו, נהגו להצטייד בעונת החורף בעוד אביזרים כדי להתגונן מפני גשמי ירושלים.

מעילי הגשם שבאותם ימים היו “כבדים” ו“בעלי חשיבות”. הם היו בצבע שחור, עם שני פתחים משני צידיו שדרכם היה הלובש מוציא את שתי ידיו. “כובע גשם” אשר היה צמוד לצוארון מעיל הגשם כיסה את הראש. את מעילי הגשם הללו קראנו בשם “מושמה” מהמילה הערבית “מושאמאע” שפרושה שעוה.

לא כל מעילי הגשם היו עשויים משעוה. הזקנים והמבוגרים לבשו מעילי גשם ארוכים שהגיעו עד לכפות הרגלים, שהיו עשויים מבד עבה. בגדי גשם אלה היו מצויידים בשתי כנפים, שהגיעו עד למתניים.

בכמה עמל וטורח הלבישו אותנו אמותינו בשעות הבוקר כששלחו אותנו בעונת החורף לבתי הספר. הן חטטו במעמקי “תיבות הבגדים” והעלו מתוכן כל מיני³⁷ “סחבות” כדי לעטוף בהן את גופנו. הן עטפו אותנו בסודרים ו“שאלים” בלים וישנים כדי שלא נצטנן חלילה. וכך יצאנו לרחוב כשאנו דומים ל“מומיות” מצריות.

השמשיה הראשונה שראיתי בירושלים המזרחית, לאחר שנים רבות של פרידה, היתה השמשיה שהחזיק בה שיח' מוסלמי שעמד בקרבת שער שכם, באותו יום הששי הראשון לאחר אחודה של ירושלים. השמשיה הקיצית הזאת שאותה ראיתי מרחוק, החזירה אותי לרגע קל לירושלים של ימי ילדותי.

תכנית אנגלית לאספקת מים לירושלים    🔗

הרבה נכתב ודובר על מצוקת המים של ירושלים במשך מאות השנים האחרונות.

ברשימתי הקצרה אמסור את תוכנן המלא של שתי תעודות שנכתבו בצרפתית, השפה הרשמית והשלטת במזרח במאות האחרונות, שהוגשו על ידי חבר הפרלמנט הבריטי סיר אדמונד א. ה. ליטשמיר, לממשלה התורכית שבהן מדובר על החברה שנוסדה לשם הבאת מים לירושלים.

סבורני כי זאת היא התכנית היחידה שהוגשה בימי שלטונה של ממשלת תורכיה מטעם חברה זרה – לניצול מי המעינות שבסביבות ירושלים להקלת מצוקת המים בעיר.

העתק בקשה שהוגשה למיניסטריון הפנים ביום 26 בנובמבר 1889

1) בקשתו של סיר אדמונד א. ה. ליטשמיר, ברונט Lechmere baronet Sir Edmund A.H, חבר בית הנבחרים של בריטניה הגדולה, בעל אות כבוד “מג’ידיה” דרגה שניה³⁸, נציג סינדיקט (חברה) אנגלי, שהוקם במטרה לספק מים לעיר ירושלים.

2) בחודש אוקטובר, 1888, הוגש תזכיר על ידי סיר אדמונד א. ה. ליטשמיר, הנזכר לעיל, לשער העליון, באמצעות הוד רוממותו הוזיר הגדול, הכולל בקשה להעניק זכיון שיאפשר לו, יחד עם שותפיו, להשתמש בברכות שלמה לשם מטרה זו.

3) הוד רוממותו, הוזיר הגדול, פנה למושל האחרון של ירושלים הוד מעלת ראוף פאשה, כדי לשמוע את חוות דעתו, ומסתבר כי המושל הודיע לו, כי לפי דעתו אי אפשר להשתמש בברכות שלמה כדי לסייע לעבודותיה של חברה צבורית, הואיל וברכות שלמה הן “וקוף” (הקדש)³⁹.

4) אולם המושל הנוכחי של ירושלים, הוד מעלתו רשיד פאשה, מאשר כי מאחר שמטרת החברה היא יותר לשם מעשי צדקה מאשר למטרות מסחריות, שכן מטרתה היא לספק את צרכיהם של העניים, ולהפחית את מספר המחלות הקיימות בירושלים, הרי לדעתו, מותר להשתמש בברכות שלמה במקרה של צורך מוחלט ודחוף.

5) סיר אדמונד א. ה. ליטשמיר, הנזכר ושותפיו, מקווים אמנם כי יש לחשוב את המעינות של ערוב, הנמצאים בין הערים ירושלים וחברון, כמספיקים לשם המטרה שהם חושבים על אודותיה, בלי שיהיה צורך להשתמש בברכות שלמה, אולם הוא מבקש בהכנעה מאת השער העליון, ובאמצעותו את הוד מלכותו הסולטאן, כי במקרה שימצא כי יש צורך להוסיף למי המעינות האלה את מימי ברכות שלמה, כי תהיה ביד המהנדס הנמצא בשרות הסנדיקט (החברה), הרשות להשתמש בברכות האלה, בהבטיחו לספק כמות מספקת של מים חיים, בלי תשלום, ל“חרם אשריף” וכן למקומות הצבוריים שייקבעו על ידי הוד מעלתו מושל ירושלים ושעליהם באה הסכמתו והסכמת החברה שנציגה הוא סיר אדמונד א. ה. ליטשמיר.

(על החתום) אדמונד א. ה. ליטשמיר

הצעת תכנית של זכיון מי ירושלים

מוצעת על ידי סיר אדמונד ליטשמיר,

ברונט, חבר הפרלמנט הבריטי

סעיפי הזכיון

1) הזכיון ינתן לסיר אדמונד ליטשמיר, בא כח הסנדיקט;

2) מטרת הזכיון היא להגיש עזרה לעירית ירושלים כדי שיעלה בידה לרכוש שרות של מים לצרכי העיר, ביחוד כדי לתת שרות מים חינם לעניים.

3) בעל הזכיון מקבל על עצמו למצוא את הקרן הדרושה לשם ביצוע העבודות. הקרן תועמד לרשותה של חברת מניות עותומנית.

4) העבודות תבוצענה בהתאם לתכנית שתיערך על ידי מהנדס הממשלה המקומית, בשיתוף פעולה עם בא־כוח בעל הזכיון.

5) בעל הזכיון מתחייב להתקין חמשים ברזי־רחוב, שארבעים מהם ייקבעו ברבעים העניים ביותר של העיר, ועשרת הברזים האחרים ייקבעו במקומות הבאים:

1. חמשה ברזים מסביב ל“חרם א־שריף”, שמקומותיהם ייקבעו על ידי הממשלה המקומית;

2. ברז אחד בסריה (קונאק) של המושל.

3. ברז אחד בבית הסוהר.

4. ברז אחד בבית הספר התיכוני המלכותי Imperial Lycee העומד להיבנות.

5. ברז אחד במחנה הצבאי המלכותי בקרבת רחוב יפו.

6. ברז אחד במקום “הטזמה” הישן בדרך לבית־לחם.

שרותם של כל הברזים האלו תהיה בחינם ובשיעור של 15 ליטר מים לרגע, משעה 5 בבוקר עד 7 בערב. ומה שנוגע לארבעים הברזים שייקבעו בשכונות העניות, הרי עשרים ברזים ייקבעו בתוך חומות העיר והשאר מחוץ לעיר בהתאם להסכם שייערך בין העיריה ובעל הזכיון⁴⁰.

6) בעל הזכיון מתחייב להחזיק במצב טוב את חמשים הברזים; במקרה של נזק שייגרם מתוך כוונה רעה, ייעשה התיקון על חשבון העיריה.

7) לבעל הזכיון תהיה הזכות להעביר בצינורות בחינם את כל מי המעינות הנמצאים בין חברון וירושלים (ביחוד את המעינות של ברכות שלמה) אם מעינות אלה שייכים לממשלה, או בהתאם לחוק ההפקעה העותומני, אם מעינות אלה שייכים ליחידים.

8) לבעל הזכיון תהיה הזכות להשתמש בכל עבודות המים הקיימות כבר, כגון: מקוואות מים, בריכות, בורות של מי גשמים וכו' השייכים לממשלה או לעיריה.

9) בעל הזכיון מקבל על עצמו לבצע את כל העבודות בהתאם לתקנות האמנות. הזרמת המים בעיר תיעשה באמצעות צינורות של ברזל יציקה לפי הסכמתם ההדדית של מהנדסי שני הצדדים.

10) בעל הזכיון מתחייב למצוא את הקרן הדרושה ולהתחיל בעבודה לפני תום חמישה־עשר חודש מתאריך הפירמאן ולסיים את העבודה תוך שלוש שנים.

11) תקופת הזכיון היא ששים שנה או עד אותה התקופה שהעיריה תשלם לבעל הזכיון את הקרן שהוצאה והריבית בשיעור של ארבעה למאה לשנה. עם תום תשלום הסכום הכללי של קרן והריבית, יהיו השרותים וכל האינסטלציה שייכים בהתאם לחוק, בלי כל הסתייגות, לעיריה.

12) העיריה חייבת לשלם לבעל הזכיון, ובכל תקופה של ששה חדשים, סך אלף וארבע מאות לירות תורכיות, תמורת הקרן והריבית. תשלומים אלו מובטחים מהכנסות הדרך יפו־ירושלים וירושלים חברון. התשלום יתחיל חמשה עשר יום לאחר שהמים יזרמו בברזי העיר.

13) לבעל הזכיון תהיה הזכות לסלול דרכים ורחובות לשם הנחת הצינורות ומכשירי הקנאליזציה וכן לקבוע את הצינורות לשרותם של יחידים. בעת הצורך תהיה לו הזכות להעביר את הצינורות דרך נכסים השייכים לפרט, על ידי תשלום הנזקים שיוערכו על ידי מומחים.

14) בעל הזכיון יהיה פטור מכל תשלומי מכס במשך תקופת ביצוע העבודה.

15) אם לאחר חתימת הפירמאן המלכותי, ולפני תום חמשה עשר החדשים הנזכרים לעיל (סעיף 10) מתברר כי המעינות אינם מספיקים לכלכל את העיר במים, יהיה בעל הזכיון חפשי להזניח את הצעת התכנית של הזכיון בלי שתהיה לו כל טענה ומענה שהיא.

עד כאן סעיפי החוזה. יתכן מאד כי דבר הזכיון הזה היחיד במינו בתולדותיה של ירושלים נדון גם בעתונות העברית שיצאה⁴¹ לאור באותה תקופה בירושלים.

אין ספק כי חיבתם הידועה של הבריטים לארץ הקדושה הניעה את סיר אדמונד ליטשמיר⁴², להציע את ההצעה הזאת שיש בה ענין רב ושהיתה יכולה להקל במידה רבה את סבלם של תושבי ירושלים אילו היתה מתגשמת. אולם התכנית לא יצאה לפועל ונגנזה…

התענינתי לדעת מי הוא בעל הזכיון סיר אדמונד א. ה. ליטשמיר, ופניתי בענין זה לפרופ' ברנרד לואיס מהאוניברסיטה הלונדונית ולעוזרו מר ו. ג'. פררי אשר מסר לי על משפחת הברון מליטשמיר. אולם לדאבונו לא עלה בידו לברר פרטים על בעל הזכיון עצמו. בחיפושיו הצליח לגלות מכתב לעורך השבועון “ג’ואיש כרוניקל” מיום 19 באפריל 1889 שנשלח על ידי אדם בשם הנרי למלי Henry Lumley.

מן הראוי לציין כי תאריך כתיבת המכתב תואם עם שנת בקשתו של ליטשמיר לממשלת תורכיה.

והנה קטעים מאותו מכתב:

אדוני, שמחתי לשמוע בשבוע האחרון כי עומדים להיעשות מאמצים כבירים כדי לבצע אספקת מים קבועה ומתמדת לעיר ירושלים, אספקה שתהיה לברכה ולתועלת.

לפני זמן מה גליתי ענין רב בתכנית זו וכשביקרתי בארץ הקודש בשנת 1874 הקדשתי תשומת לב מסוימת לצד המעשי של הבעיה הזאת.

כתבתי וגם פרסמתי דו"ח בנוגע לענין זה שהפצתי אותו בארץ זו ובארצות הברית ואף תורגם לגרמנית על ידי חברי מר מרתין יפה Martin Jaffe.

תודות למרצו והשפעתו של יוסף אפנדי, שאת ידידותו וחיבתו רכשתי בהיותו מושל יפו, מסתבר כי עלה בידו של מושל זה לתכנן סוג מיוחד של אספקת מים שפעלה במשך שנה אולם איכרי המקום הרסו את המפעל על ידי זה שהעבירו את המים להשקות בהם את עדריהם.

בזמן האחרון היתה לי ההזדמנות להביא את הענין לידיעתו של השגריר התורכי…

נודע לי כי ניתן פירמאן להנחת פסי רכבת בין ירושלים ויפו ואין אני סבור שיהיה משום קושי לקבל פירמאן דומה לאספקת מים לעיר ירושלים.

על החתום הנרי לומלי⁴³ רחוב סט' ג’יימס אפריל 13, 1889.

 

חלק שלישי    🔗

מבנין העיריה ועד לשער יפו    🔗

א

כל אימת שאני מזדמן לבניין העיריה ברחוב יפו, ויורד אחר כך אל שער יפו, ברחבה ובטיילת השטופות באור שמש ביום ובנגוהות מסנוורים בלילה, עולים לנגד עיני זכרון הבתים והמבנים שעמדו משני צדי הדרך היורדת. כל אותם בתים – שכל אחד מהם עשה הסטוריה משלו בראשית המאה ובראשית תקופת המנדט, והיום עם חשיפת החומה והתקנת הטיילת והרחבה שליד שער יפו – כאילו עלו “בסערה השמימה” ונטלו עמם את נופי הילדות ומחוזות הנעורים שלנו, וותיקי ירושלים. יחד אתם נגנזו כאילו סיפורי בתי־המסחר, הבנקים, הבנינים, בתי הקפה ובתי המלון, ונדם דופק חיי ירושלים הקטנה של אותם ימים ורק הזכרונות עודם קיימים וכל זה עבר ואיננו.

באותה שעה של “חסד נעורים” אני “רואה” את תושבי ירושלים, תושבי השכונות והכפרים שבמערב העיר יורדים אל העיר העתיקה ועולים ממנה, מי ברגל ומי ברכב. אני רואה את העגלות המתנהלות בכבדות “ומושכות” בעליה משער יפו אל בית העיריה כיום. אני רואה את מחוגי השעון בצריח שעמד במרומי פינת החומה הסמוכה לשער יפו, שעון אשר על פי מחוגיו כוונו כל בעלי השעונים בעיר את שעוניהם. בשעות הערב, כשההמולה בקטע זה שככה, הכפריים נאספו אל כפריהם, תושבי השכונות הצטנפו בשכונותיהם והמסחר שבת, באה שעתם של בתי הקפה שהיו מלאים במבקרים ובזוגות צעירים. אלה ירדו גם אל בית הקפה “בריסטול”, שנשען על חומת העיר, ורקדו לצלילי התזמורת שעות רבות.

מול בנין העיריה כיום עמד בנין שלפנים שמש בית מלון “קמיניץ”, ולאחר מכן שנה את דייריו והפך לבית הדואר המרכזי של ירושלים. לבנין זה שהחזיק מעמד מספר שנים לאחר מלחמת העולם הראשונה, היינו עולים במדרגות אל אולם רחב אפלולי במקצת, שבאחד מפינותיו ניצבו תיבות הדואר ומולם מאחורי האשנבים עמדו מספר פקידים ששרתו את הציבור. (פקידות ומזכירות לא היו באותם ימים). יותר מכולם אני זוכר את הפקיד הארמני הישיש, בעל הקרחת והפנים המחייכות, ששלט במספר שפות, ומכר בולים לכל דורש. אל בית דואר זה סרו כל תושבי ירושלים ושליחי “הכוללים”, נזירים וכמרים שקנו כמויות גדולות של בולים כדי להדביקם על גבי מעטפות החסד והצדקה שנשלחו לחו"ל מטעם המוסדות.

הרחבה שבין בנין הדואר הישן ובין בית החולים הצרפתי, היתה הרחבה הראשונה בירושלים אשר זופתה בזפת בשנות מלחמת העולם הראשונה, וזאת מחמת חשיבותה של הרחבה לחילות תורכיה וגרמניה שצבאו על דלתות מפקדתו של ג’מאל פחה הקטן, להבדיל מג’מאל פאשה הגדול שהיה ידוע בעריצות מפקדה אשר שכנה בבית־החולים הצרפתי.

רחבה זו היתה כמעט יהודית. ורק בתקופת המנדט פלשו לכאן בעלי חנויות מוסלמים ונוצרים ופתחו חנויות משני צדי הרחבה.

משך שלושים שנות המנדט הלך הישוב היהודי ונסוג מרחבה זו ומרחוב דוד שבתוך החומות. תושבי חברון פשטו על ירושלים, בעידודו ובסיועו של המופתי הירושלמי. משנת 1929 הלכו החברונים ו“כבשו” את רחבת שער יפו ואת החנויות שברחוב דוד. ניתן לומר כי ירושלים המוסלמית, כיום היא יותר חברונית מאשר ירושלמית. אומרים כי נותרו בירושלים רק מספר קטן של משפחות מוסלמיות ותיקות.

סמוך לשער יפו עמדו הבנקים הגדולים של אותם ימים “בנק אנגלו פלשתינה”, “בנק קרדיט־ליונה” הצרפתי, “אנגלו אג’יפשן בנק” ובסמוך להם מול שער המצודה עמד “בנקו די רומא”.

כאן בקטע שבין בנין העיריה ושער יפו, ישבו הצלמים הארמנים ראנט קריקוריאן וסביידיס, אשר “הנציחו” את כל האירועים החשובים שארעו בירושלים של אותם ימים. כאן עמדו בתי המסחר הגדולים להלבשה, החנויות של יצחק כהן ומורמוס, אשר הלבישו את תושבי ירושלים לאחר מלחמת העולם, ובתוך ההמולה המסחרית והכלכלית הוקדשה תשומת לב גם לחיי העולם הזה. שני בתי קפה ערבים מפורסמים עמדו ברחבה הזאת מול שער יפו. “קהוות אל מעארף” שעמד על גבעה קטנה ששמש גם כאולם להצגות, ו“קהוות אל בנק” ששכן בקומה השניה של הבנין שבו שכן הבנק הצרפתי “קרדיט ליונה”, ששרת בעיקר את מוסדות הדת הצרפתים ואת הקהיליה הצרפתית.

ברחבה זו עמדו גם בתי המלון הידועים ששמשו אכסניה למאות ואלפי התיירים שבקרו בירושלים בימי השלטון התורכי. כאן היו המלונות: “פאסט” (אח"כ “אלנבי”) ש“נמחק” כיום ממקומו. יותר למעלה עמד מלון “יוז”, מלון גרמני שנוהל ע"י אשה גרמניה, מלון “הוטל די פרנס” שעמד מאחורי גן העיר, ומלון “אמדורסקי” שעמד בכניסה לרחוב דוד.

בקטע זה עמד בית המרקחת של בן טובים וכן בית מרקחת אחר שבעליו היו נוצרים, וחנות לחמרי בנין של מן ופרלמן.

כמה מבעלי בתי הקפה שעמדו ברחבה⁴⁴ שלפני שער יפו, היו ממוצא יוני ואין פלא אם הם חבבו גם את התיאטרון הקל והמשעשע. מזכירים בין בעלי בתי הקפה את חנא אל סחאר, ג’ורג' קונסטנטי, והאחים נכלה גפרה ואחיו. באחד מבתי הקפה האלה אשר שכן בקומה השניה של אחד המבנים הסמוך לשער יפו, העלה השחקן היוני אניסטי בלוית שתי בנותיו היפות, מחזות קלים שהיו באופנה באותן שנים.

הבניין ששימש את מלון “יוז” הגרמני נושא היום את המס' 17, במניין הבתים, ברחוב יפו. כיום שוכנים בו מספר מחלקות העיריה ו“עמידר”.

עם בואה של משלחת ועד הצירים והקמתה של ההנהלה הציונית לארץ ישראל, השתכנו משרדיה ומחלקותיה של ההנהלה הציונית בקומה השניה של הבניין, מקום מלון “יוז”.

כיום מדי עברי במסדרון הארוך שבקומה השניה בדרכי למערכת הירחון “ירושלים הבירה” נזכר אני באותם ימים של שנת 1922־1923, בהם שמשתי במשך חדשים מספר במחלקת העתונות של ההנהלה הציונית כמתרגם מהעתונות הערבית. עוד שמורה אתי התעודה שקבלתי מאת הקולונל פ. קיש ראש המחלקה המדינית מתאריך ח' בטבת תרפ"ד (16 בדצמבר, 1923) המעידה כי “עבד באופן זמני במשרדנו בתור מתורגמן ערבי. וכי מר י. י. הוציא לפועל את עבודתו שכללה עיון בעותונות הערבית ותרגומי מאמרים שונים ממנה לעברית ואנגלית, בדיקנות מרובה”.

מול המדרגות עמד חדרו של הקולונל פ. קיש. על יד חדרו ישב מזכירו המדיני ג’יקובס, אשר נספה באסון מלון המלך דוד. מול שני החדרים הללו עמד חדרו של המומחה לעניני ערבים חיים מרגלית קאלוריסקי, אשר במשך שנים רבות נשא שמו על דפי העתונות הערבית, בנימה לגלגנית ולפעמים אף הציגה אותו בקריקטורות מצחיקות. על יד חדרו שכנה לשכת העתונות שמזכירה היה העתונאי יוסף ח. קאסטיל, ששמש גם כסופר לעניני ערבים בעתון “הארץ” שיצא לאור בירושלים.

בתקופת עבודתי הקצרה בלשכת העתונות, בקשני מר יוליוס ג’קובס לתת לו מספר שיעורים בשפה הערבית. הוא הציע להקדים לבוא לפני שעות העבודה בבוקר. וכך נהגתי להקדים לבוא ללשכה ולתת לו את השיעור כשמשרדי ההנהלה הציונית טרם התעוררו משנתם, והפרוזדור הארוך העומד וקיים עד היום הזה טרם קם לתחייה.

בשנים האחרונות של מלחמת העולם השניה נוהג הייתי לפרקים להלוות אליו בדרכו ללשכתו במזכירות הראשית ששכנה במלון המלך דוד. משהיינו מגיעים בקרבת המלון היה פונה לדרכו ואני הייתי פונה למחלקת התרגומים המרכזית שע"י המזכירות הראשית ששכנה בבנין הקונסוליה היונית ברחוב “חובבי ציון” בטאלביה כיום.

במסדרון הארוך נוהג הייתי לפגוש את המזכיר הכללי של ועד הצירים קרופסקי (לאחר מכן אליאב ששמש כמזכיר התאחדות האכרים), ראשי מחלקות שונות. כאן אפשר היה לראות את נציגי המושבות היהודיות, ראשי ההתיישבות העובדת אשר באו לתנות את צרותיהם ובעיותיהם. לפעמים נראו בלשכתו של הקולונל קיש גם נכבדים ועתונאים ערבים שאף הם באו כדי לקבל תדרוך, ולפרקים לזכות “בתמיכות ובדורונות”.

באחד הימים פגשתי את נסים עזאר, מחלק התה ו“עוגות השמרים” של אותם ימים, בועד הצירים. הוא ספר לי כי באחד הימים נתבקש להגיש כוסות תה ועוגות שמרים לאורחים נכבדים שבקרו בהנהלה הציונית. לאחר מכן נודע לו כי אורחים נכבדים אלה היו וינסטון צ’רצ’יל ו־א. בלפור. אלה היו “סעודות העבודה” באותם ימים.

אם כי הבנין ירד מגדולתו, הרי עד היום בהתהלכי בתוכו חש אני ברגשי כבוד ומורא לחדרים הקטנים שבהם יושבים פקידים המבלים שעות רבות בעבודה, בשיחות טלפוניות ובישיבה במזנון הסמוך.

במלחמה שנהלו עורכי עתוני “הסולל”, “דואר היום”, “בריד אל יום” ו“פלסתין וויקלי”, נגד שיטתה של ההנהלה הציונית ומדיניותה באותם הימים, נהגו לכנות את מנהיגי ההנהלה הציונית באותם ימים, בנימה של לגלוג, בשם “שוכני מלון יוז”.

בנין העיריה עמד אז בפינת הרחובות יפו וממילא, בימי ששי ובימי חג ומועד היו יושבים על המדרגות התלולות, משעות הבוקר המוקדמות, עניי ירושלים המוסלמים, נשים וילדים וממתינים לקבלת “מתנת חג”. משרדי הממשלה בימי המנדט שכנו במקומות מפוזרים בסמוך לשער יפו. ה“סאראיה” – בית הממשלה בתקופה התורכית – הפכה לבית מחסה ליתומים המוסלמים. משרדי מחוז ירושלים שכנו בסימטת הפטריארכיה הלטינית, משרדי החינוך והקרקעות שכנו במנזר שבמרומי הר ציון ומשרדי המזכירות הראשית, מבקר המדינה, והאוצר והמשפטים שכנו בבית הספר הגרמני לבנות “שמידט” אשר בשער שכם.

היום שונו פני המקום והרחבה. נעלמו כל אותם המבנים והבניינים והנותר שינו את יעדם. זכר הבתים והמבנים נשמר עתה רק בתמונות ובצילומים ואלה גנוזים בארכיונים ובחלקם הם עדיין “קיימים” מעל גבי גלויות שנועדו לתיירים של ימינו.

“השוק האירופי” של ירושלים בימי השלטון העותומאני התרכז בשורת חנויות במבנים שעמדו בקטע שבין ככר צה"ל כיום לבין שער יפו. כאן התמקמו ראשוני הסוחרים הערביים ובני העדות הנוצריות השונות. סוחרים יוונים, ארמנים, גרמנים ואף אמריקאים. סוחרים אלו היו הסנוניות האירופיות הראשונות שפתחו דף חדש בחיי המסחר של ירושלים. כאן היו חנויותיהם ואילו הם עצמם גרו בשכונות החדשות שמחוץ לחומות.

חנויות אירופיות אלו, שראשיתן היה מצער בתקופת השלטון העותומאני, גדל והלך מספרן בשנות המנדאט הבריטי, כשהאוכלוסיה האירופית גדלה אף היא והביקוש לסחורות שהיו רגילים בהן בארצות מוצאם גדל. גם הפקידות הממשלתית וכן עובדי המוסדות הכלכליים והמסחריים, שקמו בירושלים בתקופה זו לא רצו לפגר אחרי הפקידות האריסטוקרטית⁴⁵ והחלו לחקות את מנהגיהם בגסטרונומיה ובאופנת הלבוש.

בקטע זה של הרחוב עמדו חנויותיהם של ג’ורג' לויזידיס ובניו, קוסטנדי עבד אל נור, ניקולה זפריאדיס, קונסטנדי מיראלידיז. בחנויות מהודרות אלו אפשר היה למצוא: (על פי המודעות המסחריות שפורסמו בחוצות ובעתונים) סוכריות משובחות, ביסקווטים מעולים, ריבות ומחמצים (טורשי) מסוגים שונים, משקאות חריפים, זיתים, סרדינים וגבינות משובחות לסוגיהן. חלב משומר בקופסאות, דגים כבושים ועוד מעדני אירופה שנמכרו כאן במחירים השווים לכל נפש.

ב

⁴⁶“השוק האירופי” של ירושלים בימי השלטון העותומאני התרכז בשורת חנויות במבנים שעמדו בקטע שבין ככר צה"ל כיום לבין שער יפו. כאן התמקמו ראשוני הסוחרים הערבים ובני העדות הנוצריות השונות. סוחרים יוונים, ארמנים, גרמנים ואף אמריקאים. סוחרים אלו היו הסנוניות האירופיות הראשונות שפתחו דף חדש בחיי המסחר של ירושלים. כאן היו חנויותיהם ואילו הם עצמם גרו בשכונות החדשות שמחוץ לחומות.

חנויות אירופיות אלו, שראשיתן היה מצער בתקופת השלטון העותומאני, גדל והלך מספרן בשנות המנדאט הבריטי, כשהאוכלוסיה האירופית גדלה אף היא והביקוש לסחורות שהיו רגילים בהן בארצות מוצאם גדל. גם הפקידות הממשלתית וכן עובדי המוסדות הכלכליים והמסחריים, שקמו בירושלים בתקופה זו לא רצו לפגר אחרי הפקידות האריסטוקרטית והחלו לחקות את מנהגיהם בגסטרונומיה ובאופנת הלבוש.

בקטע זה של הרחוב עמדו חנויותיהם של ג’ורג' לויזידיס ובניו, קוסטנדי עבד אל נור, ניקולה זפריאדיס, קונסטנדי מיראלידיז. בחנויות אלו אפשר היה למצוא: (על פי המודעות המסחריות שפורסמו בחוצות ובעתונים) סוכריות משובחות, ביסקווטים מעולים, ריבות ומחמצים (טורשי) מסוגים שונים, משקאות חריפים, זיתים, סרדינים וגבינות משובחות לסוגיהן. חלב משומר בקופסאות, דגים כבושים ועוד מעדני אירופה שנמכרו כאן במחירים השווים לכל נפש.

המסחר במצרכי מזון אירופיים אלה לא נשאר נחלתם של סוחרים מארצות אירופה, הסוחרים המקומים החלו אף הם לעסוק ביבוא מיצרכי מכולת מאירופה “אל בקאלה אל אפרנג’ייה” כפי שקראו להם בערבית. נזכיר כאן את מחמד סעיד ערנוש, שחנותו עמדה בקרבת השעון ברחוב טנקריד (רחוב יוחנן מגוש חלב כיום), שמכר את כל המיצרכים והמעדנים האירופיים פרט למשקאות חריפים. את קוסטנדי עבד אל נור ואחרים.

ברובע הנוצרי שבתוך העיר העתיקה עמדו חנויותיהם של ג’מיל נמור, סמעאן מחלוף וחביב יוסף שדאגו לעודד את התוצרת המקומית ומכרו משקאות חריפים, שהוכנו ביקבי רמאללה ושרונה ובמיוחד היה נודע לתהילה העראק הזחלאווי שהובא מלבנון.

כל המיצרכים הללו היו עטופים וארוזים בעטיפות ואריזות בעלי צורות וגוונים שונים. הססגוניות באריזה משכה את עין הקונה ואת עינינו, אנו הילדים מדי עוברנו על פתחי חנויות אלו. אולם אנו שמרנו אמונים לתוצרת היהודית של בתי חרושת קטנים, אנו “עודדנו” את תוצרת הארץ ולא חמדנו תוצרת חוץ, על אף הפיתוי שבטיב המעולה של תוצרת אירופה באותם ימים ובתצוגה המרהיבה של המוצרים כפי שבני אירופה ידעו להציג בחנויותיהם.

אולם לא רק את תורת הגסטרונומיה האירופית המשובחת הביאו נציגי יון, אנגליה וגרמניה לירושלים, הם השתדלו להלביש את תושבי ירושלים מחלצות. הפקידות היהודית והערבית נתפסה לאופנה החדישה וחמדה את הבגדים והחליפות שהיו עשויים מבד אנגלי משובח. לעומת אלו דווקא הפקידות האנגלית היתה חסכנית בלבושה, הם לא מיהרו להסיר מעליהם את מעיליהם הבלים שהביאו עימם מארצם. הם הטליאו אותם טלאים טלאים ובעיקר באיזור המרפקים, טלאים של עור.

בעלי חנויות ההלבשה האירופית עודדו גם את בני הנוער להתלבש על פי האופנה החדישה ובשביל אלה הועידו את אופנת הספורט. יש בתוכנו עוד כאלו שנמנו בשעתו עם הפקידות הבריטית הבכירה הזוכרים את חנותו של תנוש ומליכיאן, חנות שבה נמצאו כל צרכי הספורט. עמיתיהם הפקידים הבריטים החדירו בהם את האהבה לספורט כפי שעשו זאת עם הפקידים הערביים. ענפי ספורט שהיו נהוגים באוקספורד ובקמברידג'. בין מוצרי הספורט באותם הימים בלטו בחנויות הכדורגל מחבטי הטניס, נעלי ספורט וציוד צופים, מאחר ובאותן השנים החלה תנועת הצופים של בדן פאול לצעוד את צעדיה הראשונים.

גם מוצרי קוסמטיקה אירופיים החלו לחדור לשווקינו. משחות השניים, הסבונים והבשמים למיניהם, מוצרים אלה נמכרו בחנותו של אנטון ניקודימוס ובחנותו של כורי. היהודים סרו לחנותו של מוהתדי מאחר והיה ידוע לנו כי משפחת מוהתדי היתה משפחה יהודית אשר במאה החולפת המירה את דתה וקבלה עליה את דת האיסלאם.

בחנויות אירופאיות אחרות ניתן היה למצוא את מוצרי בירות אירופה, כותנות של משי ופשתן, מטריות רקומות בססגוניות מרהיבה לפי האופנות האחרונות, סוגי בשמים, עניבות ו“פאפיונים מודרניים”. מעילי גשם חרפיים, מזוודות עור לנסיעות, גרבי משי לנשים וחליפות לילדים. פלנלות של צמר, שמיכות (חאראמת) אנגליות, שטיחים, נעליים לגברות ולגברים, הכל לפי דגמים החדישים ביותר.

הרחבה אשר מעבר לשער יפו    🔗

כיום משאנו עוברים דרך שער יפו אל תוך העיר העתיקה, מתגלית בפנינו אותה רחבה גדולה, שממול המצודה, הנקראת על שמו של “עומר אבן אל ח’טאב”. מרחבה זו יוצאים ומתפתלים רחובות וסימטאות ששמרו עד היום על צביונם אם כי מראיהם החיצוני נשתנה במקצת, במרוצת השנים.

רחבה שטופת שמש ואור זו, שונה כיום מן הרחבה כפי שהייתה בראשית המאה הנוכחית.

בעתון “אל קודס” (שנה ב' גליון 164 מיום 26 ביולי, 1912) נאמר כי עירית ירושלים הניחה קשתות של ברזל מול החנויות העומדות מחוץ לשער יפו וזאת בכדי למנוע את העגלות מלהתפרץ מהמדרכה אל החנויות וכן לאפשר לעוברים ושבים לגשת בקלות אל החנויות הללו. ועל מעשה נאה זה מודה העתון לעירית ירושלים.

אם בעבר עמדו ברחבה של שער יפו ובשני צדדיה עגלונים יהודים וערבים כאחד שעבדו בצוותא ללא קנאה ותחרות ובשעות הפנאי והמנוחה נפגשו ליד דלפקי בתי המרזח שבסביבה, ושתו את כוסיות העראק הקטנות והעגלונים נחמיאס, אלבלק ואבו בוכור ישבו על יד חבריהם המוסלמים והנוצרים – הרי היום נעלמו יחד עם עגלותיהם והפכו לנחלת העבר ההיסטורי של העיר. את מקומם תפסו בימינו בעלי המוניות הערביים.

משהיינו נכנסים אל תוך השער, הרי הבנין הראשון אשר הסב את תשומת לבנו היתה תחנת המשטרה הקטנה שבה היינו רואים את הקצינים והשוטרים התורכיים שלבושם המיוחד משך את תשומת לבנו, אנו הקטנים. הם התהלכו ב“קלפק” (כובע צמר) לבשו מעילים עם כפתורים נוצצים וחרב ארוכה היתה צמודה ברצועות עור אל חגורתם. אהבנו את החרב של הקצונה התורכית וביחוד כשהיתה שלופה מנדנה ומוחזקת ביד הימנית, חרב אשר הבהיקה במצעדי הגדודים התורכים שעברו לפעמים דרך רחוב יפו. חרב זו הוחזקה לפעמים ביד הקצונה ולפעמים “התגלגלה” על אבני הרחוב והשמיעה רעש “בגלגוליה”. תחנת משטרה זו, היתה מעין חיל המשמר של העיר אשר עיניה היו פקוחות על המרכז החיוני הזה שדרכו עברו עולי רגל מערי הארץ השונות ומארצות אירופה, סוכנות הנסיעות של “תומאס קוק” ועוד.

בקרבת תחנת המשטרה עמדו באותם ימים סוכנויות של תיירות ונסיעות של פראז' וזאנאנירי, וחנותה של המושבה האמריקאית “אמריקאן קולוני” של פסטר, שבנו משמש עד היום כמנהל בית־המלון במושבה האמריקאית, שבה הוצגו מזכרות מתוצרת הארץ, מזכרות שהיו מיועדות לתיירים האמריקאים, שמספרם עוד בתקופת שלטונה של תורכיה, עלה על מספרם של שאר התיירים שבקרו בארץ מארצות אירופה. כן עמדה חנותו של היוני כוסתי אשר נהג להביא מיון גבינות, זיתים, דגים מלוחים ושאר פירות שבהם השתבחה יון. “דברים מלוחים” אלו סייעו לאלה שישבו בבתי הקפה הסמוכים “לקנח” בהם את כוסיות העראק והקוניאק שאותם נהגו להוריק אל תוך גרונם משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הלילה המאוחרות.

אבותינו לא ידעו “להתארח” בבתי מלון. ארוח בבתי מלון היה מושג זר. אורחים וידידים וקרובי משפחה שבקרו בירושלים היו מוצאים את דרכם לבתיהם של ידידים וקרובי משפחה אשר נהגו לקבל אותם ולארח אותם ימים מספר. אורח או קרוב משפחה אשר שם את פעמיו בבואו לעיר לבית מלון, נחשב בעיני מכיריו וידידיו לפגיעה בכבודם. רק עם התגברות תנועת התיירות הדתית והחילונית קמו בתי מלון ובתי הארחה צרפתים, אנגלים וגרמנים שבהם התארחו בני עמים שונים.

ואולם היו גם בתי מלון קטנים, מעין מלונות אורחים בהם מצאו האורחים, מטה, שולחן כסא ומנורה ו“מעט משקה” בשעות הערב. בכניסה לשער יפו, סמוך ללשכת התיירות כיום, עמדו מלונות אורחים קטנים מעין אלה של בסיל פטאללה ושל אברהים אבו אל שר.

לאחר מלחמת העולם שכנה במלון של בסיל פטאללה, מערכת העתון הערבי הנוצרי “מראת אל שרק” שבנערותי הייתי עולה במדרגות החשוכות של הבנין, כדי לשוחח עם העורך בולוס שחאדה, עורך העתון “מראת אל שרק”.

לצידן של חנויות המזכרות, משרדי הנסיעות, בתי הדואר הזרים ועוד התהלכו מוכרי הכעכים, הזעתר והביצים הקשות, ומוכרי המשקה המזרחי “סוס”. כאן עמדה חנותו של היוני סטיפן שטיקלאס, שמכר את הלחמניות הראשונות שבאו לעולם, אלה היו “הפראנזילאס”, שהיו נאכלות לשובע על ידי אניני הטעם.

בין החנויות שעמדו בקרבת המלון אמדורסקי יש להזכיר את חנותו של החיט הולנדר, ושל החייטים פנטו וקאסוטו, חנות שלאחר מכן עברה ל“שוק הבטראק”. באותה רחבה שמסביב למלון אמדורסקי עמדה גם חנות לתעשית “קסקטים” שהיו באופנה בימי ילדותנו. כיום חובשים את הקסקט גברים ונשים כאחד.

וברחבה הזאת, סמוך לתחנת המשטרה התורכית עמדו חנויותיהם של סידס, שמואל טאג’יר, מאיר ואברהם אלקלעי, בהן מכרו את התופינים והסוכריות המשובחים, ואת השוקולדה מתוצרת “נסטלה” השווצרית. בחנותו של אברהם אלקלעי עמדו בקבוקי יין משובחים מתוצרת יקבי אירופה, בקבוקי יין שנועדו לאניני הטעם אשר העדיפו אותם על בקבוקי היין של היקב בראשון לציון ושל יקבי היין של דודי, ג’יניאנו וקואינקה.

שני רחובות קטנים עומדים עד היום הזה בצידה השמאלי של הרחבה הזאת, שם האחד רחוב הפטריארכיה הלטינית ואילו הרחוב השני נקרא בשם רחוב הפטריארכיה היונית או רחוב הקדוש פטרוס.

בעבר נהגו תגרי לוד (שנקראו בשם “איל לדאווידה”) להתרכז ברחוב של הפטריארכיה הלטינית. מסתבר כי תגרי לוד החזיקו בתואר זה עוד מתקופת התלמוד. משום מה בחרו תגרי לוד את הרחוב שנקרא לאחר מכן רחוב הפטריארכיה הלטינית קשה לדעת. על תגרי לוד שנהגו לבוא לירושלים מדברים נכבדות עד היום תושבי ירושלים הותיקים. ואכן הם אומרים אם זכתה העיר רמלה למעמד נכבד הרי היה זאת בזכותה של לוד. תגרי לוד הם אשר החיו את רמלה. כיום רק מעטים הזוכרים בירושלים את שמו של הרחוב הזה בעבר. ואילו הרחוב שעל ידו נקרא בשם “חארת איל ג’אוולידה” דהיינו רחוב מוכרי העורות.

ברחבה זו לא עמדו חנויות של יהודים פרט לחנות היין והשכר של דודי בכור ג’יניאו, שלוח השיש העומד בכניסה לחנות העומד עד היום הזה, שמר על שמה של הפירמה גם בתקופת שלטון הירדני.

לצידן של החנויות היהודיות שעמדו ברחבה הזאת הרי עמד כאן “מוסד” יהודי שמשך אליו לא רק את בני הישוב הישן אשר נהגו לערוך בו את מסיבות החתונות לקול צליליה של תזמורת בית חנוך עוורים, אלא שמש גם מלון אורחים לסוחרים ואמידים מקרב האוכלוסיה הערבית שהעדיפו את המלון הזה על פני שאר בתי המלון בירושלים, זה היה בית המלון של ירחמיאל אמדורסקי. שכנינו המוסלמים חיבבו בדרך כלל את המאכלים הכשרים היהודיים מאחר שלא היה בהם שום חשש טרפה דהיינו בשר חזיר שאף הם אינם “מחבבים” אותו.

החתונות שנערכו בו השרו אוירה של שמחה ועליזות ברחבה זו שהמתה מרעש של עגלונים מוכרי ירקות ושל ספרים נודדים שהושיבו את לקוחותיהם על גבי פחי נפט הפוכים וגלחו את שער ראשם וזקנם של עוברי אורח. העגלות שהיו עומדות בשערי בית המלון הזה כשצואריהם של הסוסים מקושטים בפרחים וירק, עגלות שהגג המקופל המשמש מגן מפני גשם ורוח, הורד והזוג הופיע בכל הדרו והודו וצעד לאיטו לעבר הכניסה של בית המלון, וכל אלה שעמדו ברחבה אותה שעה לוו בחיוך את בני הזוג לטכס כלולותיהם.

כך שמעו “שוכני” הרחבה" את השירים העברים הראשונים שהשמיעו חברי התזמורת הירושלמית הראשונה, הלא היא תזמורת בית חינוך עורים, שאנו הילדים נהגנו להצטופף סביבם וללוותם במבטי חיבה ורחמנות.

בבנין שבו נמצא כיום הדואר הישראלי שמש, בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה כמקום מושבו של הבנק אנגלו פלשטינה לפני שעבר לקומה השניה של הבנין שעמד סמוך לשער יפו. לאחר מכן שכן בבנין זה הסוכן זאב (וילהלם) גרוס, ולאחר מכן, שכן בו עד שנת 1929, המשרד של כספי דיסקין וקפלן.

כאן ברחבה זו פגשנו את אנשי הדת, הכמרים והנזירים של העדות הנוצריות השונות שהתהלכו ברחבה בגלימותיהם ובסימני דרגותיהם השונות. בשעות היום עוברים ברחבה גם פרחי כהונה ארמנים המהלכים בשנים, זוגות זוגות.

הנזירים הלטינים היו שונים משאר הנזירים והכמרים של העדות הנוצריות. הם התהלכו בלבוש פשוט, רגליהם נתונות בסנדלים דלים. את ראשם כסתה כיפה גדולה עשויה מבד פשוט ובימות הגשמים היו “מעלים” על ראשם את הברדס הקטן.

הנזירים הלטינים היו קלי תנועה, לפרקים נושאים תחת בית שחיים ספרים ומחברות. דומה כאילו כל שהייתם בירושלים היתה מיועדת בעיקר למחקר ולחקירת הארץ.

ואכן כל המסתכל עליהם רואה כי התורה נמצאת בתוך מעיהם. הם מהלכים רציניים ושקועים במחשבות. ברחבה זו עוברים בפניך כבני מרון הכמרים ואנשי הדת מכל העדות, אורתודוכסים, ארמנים, חבשים ואשורים בגלימותיהם הרחבות וכובעיהם השחורים בעלי המידות. לפעמים פוגשים אנו את הכמרים הלאטיניים בתוך קבוצה של עולי רגל ותיירים השותים בצמא את הסבריהם על המקומות הקדושים. ואילו את אנשי הדת הפרוטסטנים המהלכים בחליפות אירופיות אפשר להכיר על פי הצוארונים⁴⁷ הלבנים המונחים על גבי כותנותיהם⁴⁸ השחורות. גם הם משמשים כמדריכים לקבוצות של תיירים.

על ההבדל הקיים בין הכמורה היונית האורתודוכסית ובין הכמורה הלאטינית שח לי אחד מזקני העדה היונית האורתודוכסית “הכמרים שלנו קרובים הם יותר להמון העם ואילו אנשי הכמורה הלאטינית מנותקים מהעם ודואגים לעניניהם. אפילו את בגדי הכמורה שהם לובשים הם מקבלים כשהם תפורים ומגוהצים מעיר הותיקן. הם לא תופרים את בגדי כהונתם אצל חייטינו, כשם שעושים זאת בני העדות המזרחיות. זוכר אני את החייט עבד אללה סבאט, שנהג לייבא מחוץ לארץ בדי כהונה שחורים כשעליהם טבוע הצלב ומהם תפר בגדי כהונה לכמרי העדה היונית האורתודוכסית”.

כיום חשים בחסרונם של שני סוגים של אנשי דת, השיכים המוסלמים עם גלימותיהם הצבעוניות ומצנפותיהם הלבנות ורבני העדה הספרדית שהתהלכו עם גלימות שחורות ומצנפות שחורות. כיום רבנינו מבני עדות המזרח מהלכים עם חליפות שחורות וחובשים כובעים שחורים.

ברחבה זו שכנו גם שני מבנים שהיו קשורים עם הישוב היהודי הירושלמי. בית הדואר האוסטרי שדרכו שלחו מוסדות החסד והצדקה בירושלים את דברי הדואר כשעל המעטפות הופיעו בולי ראשו המגולח של הקיסר פרנץ יוסף, והבנק די רומא שנפתח בבנין זה, בראשית שנת 1919.

כיום, נשמעים קולות אחרים ומתגלים מראות אחרים ברחבה. רחבה זו מלאה בתיירים ובני נוער מכל פינות העולם. טועמים ואוכלים ממטעמי המזרח ומתבשמים מאווירת העיר העתיקה וסימטאותיה ובליל של שפות וקולות ברחבה, ומעט מן הקולות שנשמרו מאותם ימים נבלעים ברעש המכוניות וקולות העידן המודרני.

נזכרתי במעשה זה באותו יום חורף שטוף שמש כשנזדמנתי בסימטה המובילה אל הפטריארכיה הלטינית כשמשמר כבוד של צה"ל מחכה לצאתו של הפטריארך הלטיני מביתו כדי ללוותו⁴⁹ לכנסית המולד בבית לחם. ואכן בצאת הפטריארך הלטיני משער הפטריארכיה הוקפה המכונית בחיילים רוכבי אופנוע. ראיתי את חיילינו הצעירים החמודים כשהם ממלאים את תפקידם בשקט ובצנעה. אמרתי לעצמי אשרינו שזכינו גם אנו להחזיר כבוד לאנשי הדת משאר העדות.

האם שערתי בנפשי כשעמדנו בילדותנו בפתח הסראיה (בית הממשלה) של מושלי עות’מאן, שאזכה לראות את חיילי צבא ההגנה לישראל דוגלים את נשקם לאות כבוד לראשי הדתות השונות בירושלים עיר הקודש.

רחוב דוד (סוויקת עלון) ושוק אל ביזאר    🔗

רחוב דוד המתחיל מהרחבה הפנימית של שער יפו ונמשך אל תוך העיר העתיקה ההומה ומסתיים בקצה שוק הירקות, נשא בתקופת ילדותינו שני שמות: קטע אחד שנמשך מן המדרגה הראשונה של הרחוב ועד לקמרון שבאמצעיתו נקרא בשם סווקת עלון, ואילו הקטע השני, שהתחיל מן הקמרון שממנו מסתעפים שני רחובות (האחד לרחוב חב"ד לבית החולים לחולי עינים והממשיך עד לשוק הירקות), והשני נקרא בשם “סוק אל ביזאר” (באחד הרחובות המסתעפים מקמרון זה עמדה חנותו של שמואל בן נאים, עושה מזוודות שמזוודותיו יצאו להן מוניטין). החלק העליון הנקרא סווקית עלון היה “נקי” מחנויות יהודיות באותם ימים. כאן עמדו מספר חנויות לממכר ירקות שבעליהם ידעו לסדר את הפירות והירקות בסדר אמנותי משובב עין ושהרהיב את עיני העוברים והשבים. חנויות אלו נועדו בעיקר לבתי מלון וליקירי ירושלים. את המוני העם שמשו חנויות הירקות שחסו בצילו של המבצר הצלבני. חנויות אלו לא הקפידו על הסידור האמנותי של הפירות והירקות ואלו נמכרו בתפזורת. בחלק העליון של הרחוב עמדו גם חנויותיהם של הארמנים שהתמחו בהכנת “חלבה” שהייתה חביבה על ילדים ומבוגרים. בחנויות אלו אפשר היה למצוא את החלבה הלבנה (לה חלבה בלאנקה) וכן את החלבה עם הסומסום והחלבה עם קצף שנקרא “כתף” שבה טבלו ילדי ירושלים את פיתם בבתי הספר. כאן עמדה חנותו של ספר ארמני שבה נהגו להסתפר הסוחרים היהודים.

החנות היהודית היחידה שעמדה סמוך לקמרון העובר באמצע הרחוב מתקופת השלטון התורכי והשלטון המנדטורי, היתה חנות הדגים של אהרון ארוטשאס, בניו של זה עוד ממשיכים בעסק המשפחתי עד היום. חנותו של ארוטשאס המנוח היתה ידועה בקרב כל חלקי הישוב היהודי.

משהיינו עוברים קטע רחוב זה שהיה “נקי” מיהודים ונכנסים לקצו השני של הרחוב שנקרא “שוק אל ביזאר” וזאת על שום שוק הירקות, היינו פוגשים שם מספר בעלי חנויות יהודים.

סוחרי רחוב הביזאר, דהיינו מהקמרון אשר באמצע רחוב דוד ועד סוף הרחוב, יהודים וערבים כאחד, היו שונים מסוחרי השוק החדש. סוחרים אלו היו עממיים יותר ואין פלא איפוא אם בני המעמד הבינוני הרבו לבקר בהם.

מבין החנויות שעל פניהן הייתי עובר בדרכי לחנותו של גיסי אני זוכר את חנותו של יהודה קבילי שמכר כלי מטבח, חנותו של מושיקו אל גורג’י, (משה הגורג’י). אחרי חנותו של יהודה קבילי עמדו חנויות קטנות של חלפנים של יעקב טאג’יר, שמואל בכר, מוסה חזן ועוד. רק בשטח החלפנות נראו בשוק זה כמה מבני העדה האשכנזית. בחנותו של גיסי התנהלו שיחות החלפניות שנוהלו ע"י פנחס צוקרמן, וינברג, גולדברג, דויטש ועוד, עם חלפנים ערבים אשר השתדלו להבין את השפה הערבית שבפיהם.

אומרים שבכל הרחוב הזה עמדה חנותו של סוחר אשכנזי שנקרא בשם שינדלר. כן מספרים על בעל חנות אשכנזי אשר חנותו חנות הירקות עמדה בראשית הרחוב ואשר נאלץ מפאת הלחץ שהופעל נגדו לנטוש את חנותו. סוחרים אשכנזים לא פתחו חנויות ברחוב זה, אף לא עלה במחשבתם להתגורר בצילו של “הטפוס” היוני אשר בשוק החדש.

בין החנויות המוסלמיות שעמדו בקצה הרחוב הכרתי את חנותו של השיח' וופא אל דג’אני, של סולימאן אלעארף אחיו של עארף אל עארף, מי ששמש בתקופה הירדנית כראש העיר ירושלים ואת “אבו עיד” ששמש ככרוז לחפצים ישנים. “אבו עיד” הדלאל (הכרוז), שצעקותיו וקריאותיו נשמעו מתחילתו ועד סופו של רחוב דוד זכה לפרסום רב בקרב הסוחרים היהודים בגלל קבלת הפנים שערך באותו יום השבת שבו צעד הנציב הראשון ליהודה סיר הרברט סמואל ברגל מארמון “אוגוסטה ויקטוריה” שעל הר הצופים, ועד לבית הכנסת של רבי יהודה החסיד. באותו יום שבת שבת נחמו היתה בה קרא את ההפטרה “נחמו נחמו עמי” פרשה, שזכרה נשאר חקוק שנים רבות בזכרונם של מתפללי בית הכנסת. אבו עיד זה, שהיה ידוע בקרבנו, כמחרף ומגדף מערכות אלהים חיים, פרש לפני חנותו באותו יום שבת שטיח ארוך לכבודו של הנציב היהודי הראשון ליהודה. ואכן כשעבר הנציב דרך חנותו, העטיר עליו את מיטב הברכות והאחולים. בשובו בחזרה דרך חנותו קפל את השטיח ושכניו שמעו את קללותיו וגידופיו שאותם שפך על ראש הנציב העליון ועל בני עמו כאחד.

אחת החנויות שאת שמה שמעתי לעיתים קרובות מפיה של אמי, זכרונה לברכה, היתה חנותו של חזקי מוכר השאריות (פידאסיריאס) ושל שבאבו שברחוב הבטרק, מיוצאי חלב. חזקי נהג לפרוש מדי יום ביומו בפתח חנותו הסמוכה לחנותו של אבו עיד, אריגים בני צבעים שונים שהיו מיועדים בעיקר לבעלות הבית כדי שתוכלנה לתפור לעצמן שמלות בית פשוטות, חצאיות וסינורים. חזקי, “מוכר השאריות”, התהלך תמיד סר וזעף ותרבושו שמוט לאחוריו והרבה להתוכח עם בעלות הבית שלפעמים התמקחו אתו על שוה פרוטה. אולם תמיד יצאו קונות אלו מלפניו כשהן מרוצות ושבעות רצון מ“המציאות” באותה חנות. באריגים הקטנים בעלי הצבעים והמידות השונים “גילו” אמותינו את כשרונותיהן והפכו את האריגים לשמלות הדורות לעצמן ולבני המשפחה.

מספר החנויות היהודיות⁵⁰ בקטע הנקרא בשם סוק אל ביזאר היה גדול ממספר החנויות הערביות. בין בעלי החנויות שהיו ברחוב זה נזכיר את אהרון גורל שביתו שנמצא ברחוב זה היה בן שתי קומות ושתי חנויות. דברה שוילי, עזרה קוקיה, חכמי שוילי⁵¹ וחנותו של חכם אהרון ברוך שהיה ידוע כחסיד, אברהם חיים לוי הגורג’י ויהושע פלג’י. בחנותו של ישראל חכמי שווילי מכרו את המחרוזות הצבעוניות שהיו חביבות על בני כל העדות (הכריבאליס).

ברחוב זה עמדו חנויותיהם של אברהם עבאדי ושל משה עבאדי ש“ייצגו” את סחורות דמשק, כאן אפשר היה להשיג את הקפטנים (האנטריס) היפים של דמשק שאותם לבשו ערבים ויהודים כאחד. בעלי החנויות הערבים מבני ירושלים, שרבים מאתנו הכירו את אבותיהם ואבות אבותיהם, היו נוחים ולבבים. כיום עומדות חנויותיהם של המשפחות החברוניות אשר החלו לכבוש את המסחר בירושלים.

מעברו השני של הקמרון היינו פונים אל רחוב שכונת הנוצרים שנקרא גם בשם רחוב כנסית “מאר יוחנה מקטוע אל ראס” (יוחנן הקדוש קטוע הראש).

כאן עמדו חנויותיהם של משפחת אלבארניס ושמחה שמכרו כפתורים, חוטי תפירה וסרטים צבעוניים. כשעמדו אחיותינו לבחור את הסרט המתאים לשמלותיהן היו בעלי החנויות מגישים להן את מבוקשן בזריזות ובחן. מדפי החנויות היו עמוסים בקופסאות קרטון שבהן היו חבויים כל הכפתורים הנוצצים וכל הסרטים הצבעוניים. (אחד מבני משפחת שמחה ממשיך עד היום את המסורת המשפחתית ומחזיק חנות לכפתורים וסרטים, העומדת בבנין שממול תחנת המשטרה במחנה יהודה).

חנויות אלו היו גדושות קופסאות קטנות וגדולות של קרטון שהכילו סרטים יפים, גלילי תחרה, גלילי חוטים לתפירה, מחטים וסיכות, וכפתורים לסוגיהם ומיניהם השונים. אנו הקטנים שנלוינו אל אמותינו ואל אחיותינו הבכירות כדי לקנות את “האבזרים המשעשעים” האלה, אשר הוסיפו ברק לשמלותיהן של אחיותינו, היינו עומדים ומסתכלים בהערצה על בני המשפחה הזאת, אשר בזריזות נפלאה⁵² שלפו מהארונות והמדפים קופסאות מהן בריאות בשר, ומהן עקומות ומעוכות והוציאו מתוכן כל הקשוטים הקטנים הללו.

בחנויות אלו, וברחובות הסמוכים, נהגו לבקר אמהות ובנות שעמדו להנשא כדי לבחור את הבדים לתפירת השמלות, שהכלה לבשה בכל שבעת ימי החופה, שמלה שמלה ויעודה. שמלה לארוחת הבוקר, שמלה לארוחת הצהרים ושמלה לארוחת הערב, שמלה לקבלת פניהם של אורחים וקרובים ועוד. בחירתן של שמלות אלו לכל שבעת ימי החופה לא היתה נעשית על רגל אחת. כאן היתה דרושה מחשבה ומומחיות מיוחדת שרק בעלי החנויות למכירת בדים ידעו לייעץ ולהדריך את הכלות הצעירות כדי שתוכלנה למצא את דרכן בכל מה שנוגע לשמלות שאותן לבשו בכל שבעת ימי החופה. חנויות הגלנטריה עמדו בעיקר ברחוב הנוצרים. ברחוב זה עמדו חנויותיהם של משפחת אלבארניס, (יוסף ושמואל). (אחת החנויות למשפחה זו עומדת עד היום הזה ברחבת ככר “ציון”), ג’אנו, יהודה עמנואל, מושון קוריאל מאיר גני, סלים ידיד בכור קבילי, יוסף טריגודה ועוד וכן חנויותיהם של החיט שמעון מאיסי וחנותו של הסנדלר גוטמן.

רוב החנויות שברחוב הנוצרי היו שייכות למשפחת אל עלמי. בעלי החנויות הערבים לא נהגו לחכות עד תחילת השנה (מוחרם) כדי לגבות את שכר החנות. נהגו לסור לחנות ו“למשוך” סחורות להם ולבני משפחותיהם על חשבון שכר החנות.

נשים מוסלמיות רעולות פנים היו נוהגות להרים את צעיפיהן מעל פניהן בהכנסן לחנויותיהם של יהודים מוכרי בדים. מסתבר כי הן הרגישו ביתר אמון ובטחון וסמכו על “דבורם” והתנהגותם של בעלי החנויות היהודים.

רחוב דוד שידענו בילדותינו שוב אינו אותו רחוב כפי שהיה. נדמה כי רחוב זה כמו הרחובות הסמוכים לו הפכו למעין בית נכאת או לרחוב הלקוח ממראות אלף לילה ולילה כמו בשווקי בגדד ובערי פרס של ימי הביניים. היום אתה מוצא אותן חנויות שבשעריהן תלויים כל מיני “עתיקות” מוזרות ושונות, שמלות ודברי ריקמה תלויים מעל פתחי החנויות, הכל להרבות ענין ואקזוטיקה אצל התיירים מן העולם הרחב.

מי חולל “מהפך” זה ברחוב דוד? אכן מחוללי “ההפיכה” הזאת בחייו של רחוב זה הם אנשי חברון אשר החלו “לפלוש” לירושלים עוד משנת 1929. הם אשר נטשו את “כרמי חברון ועין גדי” והפכו להיות מומחים לא רק בארכיאולוגיה ובאמנות אלא אף “השתלטו” על מסחרה וכלכלתה של ירושלים, וסוחריה ותגריה של ירושלים הישנה נדחקו לקרן זוית, מתלוננים באהליהם ונושאים את כאבם בשקט. רק מזמן לזמן אתה שומע מפיהם של ותיקי ירושלים, מוסלמים ונוצרים כאחד, על השתלטותם של בני חברון לא רק על המסחר והכלכלה אלא גם על המדיניות ועניני הדת. כך עלה בידי המופתי הירושלמי חג' אמין אל חוסייני “להפוך את הקערה על פיה” וזאת לשם חזוק מעמדו בציבור הירושלמי.

סוק אלבטרק (שוק אפטימוס) מקום החנויות המפוארות    🔗

אדריכלה של ירושלים בשלהי המאה הקודמת היה, לכל הדעות, הכומר אפטימוס אשר הקים מבנים רבים בירושלים וביפו, בנינים שעל משקופיהם הטביע את שתי האותיות היוניות הנקראות בשם “טאפוס”. שוק זה, שנקרא “אל סוק אל ג’דיד”, אל בטרק, נקרא כיום בשם אל דבאעיה. על מבניו ורחובותיו המכוסים אבנים גדולות וחלקות ועל המזרקה, מזרקת המים העומדת באמצע הרחבה שממנה שתו העוברים ושבים מים והרוו את צמאונם, ובעלי החנויות היהודים⁵³ שמסביב נטלו בברזיו את ידיהם לפני שניגשו לאכול את ארוחת הצהרים הדלה שנשלחה להם מבתיהם או שסעדו את ליבם במאכלים הטעימים, שהיו נודעים לתהילה בקרב כל בעלי החונויות בעיר העתיקה, שהוכנו במטבחו של דוד חסון. רחבה גדולה זו השופעת שמש ואור נחשבה לאחת הפינות החמודות בעיר העתיקה. פינה מסחרית שוקקת חיים ותנועה. כל מי שעבר מרחוב דוד אל הרחבה הזו, נדמה היה לו כאילו יצא מאפילה לאורה. משהיינו מתהלכים ברחבה זו ומסתכלים בחנויותיה המפוארות ורואים את בעלי החנויות, שרבים מהם דברו בלשונות מספר, נדמה היה לנו כאילו מתהלכים אנו באחד משוקי המזרח הנאים והיפים ביותר.

בשוק זה עמדו חנויותיהם של גדולי סוחרי המנפקטורה, סוחרים נשואי פנים, שדבורים ודרך מסחרם היה שונה מדרך מסחרם של אותם סוחרים ששכנו בחנויותיהם הקטנות החשוכות והאפלות שברחוב דוד.

הסוחרים היהודים והערבים שבשוק החדש, הוא שוק אפטימוס, נמנו על השכבה האמידה. אל חנויותיהם המפוארות השטופות שמש ואור סרו בני המשפחות האמידות של ירושלים. בחנויות אלה נפגשו עם נשים יהודיות ונוצריות, נשים מוסלמיות רעולות פנים. אלה ואלה פנו אל החנויות שבהן מצאו את מבוקשן.

בשוק זה עמדו חנויותיהם של בני משפחות ספרדיות ותיקות וכן חנויותיהן של בני העדה החלבית הגורג’ית אשר השתלבו במסחר הבדים, כאילו נולדו בערי התעשיה הגדולות שבאנגליה או בארצות תעשיתיות אחרות באירופה. בני העדה הגורג’ית לא הסתפקו רק בחנויות הבדים שהתפשטו לא רק בשוק זה ובשאר הרחובות הסמוכים אלא גם הפיצו את סחורתם חוצה, דהיינו העמיסו על כתפיהם של כמה מבני עדתם, אנשי חייל, גבורים בעלי לשון שנונה, גלילי סחורה ושלחו אותם למכור את סחורתם לכל בעלת בית שהיתה זקוקה לתפור בגדי לבן לילדיה, או לתפור לעצמה שמלת בית פשוטה.

בשוק אפטימוס של הפטריארכיה⁵⁴ היונית המרווחים התגוררו לא רק סוחרי בד ומנפקטורה, אלא גם מספר חייטים מהמעולים והמשובחים של ירושלים, שמלאו ביחוד בשנות מלחמת העולם הראשונה תפקידים נכבדים מאחר שהיו מקורבים לכמורה היונית. ואכן מזכירים לשבח את הסוחר הנודע מאיר גני ממוצא יוני שהתגורר ברובע הנוצרים, מול מנזר “מאר יוחנה” ושבביתו החזיק בית כנסת, וכן את הסוחר יצחק כהן אשר בזכותו נרכשו אדמות רחביה וסביבתה.

החנויות ההדורות הללו ברחוב אפטימוס, שפעו בדים ואריגים שהגיעו לירושלים מבתי החרושת של אנגליה וצרפת. בחנויות בשוק זה מכרו גם סרטים צבעונים ומלמלה לקישוט השמלות המיוחדות של אותה תקופה. ואלה נמצאו בחנויות היהודים כמו בחנותו של בכור מראש, ניסים טוקטלי, בכור אל חסיד ואחיו, חכם אליהו ניסים, דואד טוטח, יצחק בנבנישתי, חיים עזריאל, יוסף ברזאני ויצחק טאג’יר. וכן בחנויותיהם של בני העדה הג’ורג’ית קוקיה, שווילי, דברה, חסידוף ועוד. חנויות אלו יצא להם שם שהגיע למרחקים. משה ואלעזר כהן ובני משפחת אלחנטי שלמדו לשונם לדבר יוונית צחה היו ידועים כחייטיה המובחרים של ירושלים. בעלי טעם משובח בלבוש תפרו כאן את חליפותיהם. ולכאן בא נוער הזהב של אותם ימים. בשנות מלחמת העולם הראשונה פקדו את החנות גם הפקידות התורכית הגבוהה וכן הקצינים שהדרו בלבושם. בעלי החנויות ברחובות אלו, וביחוד החנויות המפוארות שעמדו ב“סוק אל ג’דיד”, קרי סוק אל דבאע’ה ו“איל בטרק”, קבעו באותם ימים את האופנה בירושלים. הם הביאו בדים יפים מערי אירופה, הם והחייטים היוו מעין “ז’ורנל האופנה” של ירושלים לגברים ונשים.

רבים מבעלי החנויות היהודים בשוק אפטימוס נמנו עם בני העדה הספרדית המקומית. נזכיר מביניהם את חיים בועז יוסף אלישר יצחק מזרחי בן־ציון קורנל. ואילו בין הסוחרים האחרים החלבים הידועים נזכיר את אברהים רפאל ואלי סיטון שמאע ובטיש, שחנויותיהם עמדו בשוק אפטימוס וברחוב דוד שלטו על מסחרה וכלכלתה של ירושלים. בכל שוק אפטימוס לא נמצאו חנויות של בני העדה האשכנזית. לכל אורך רחוב דוד היתה רק חנות “אשכנזית” אחת.

הספרדים היו יותר “ליברלים” מאחיהם האשכנזים, הם ידעו את אמנות המשא והמתן לא רק עם בני הישוב היהודי לעדותיו, אלא גם עם האוכלוסיה המוסלמית והנוצרית. אל החנויות האלה סרו לא רק יהודי ירושלים אלא גם בני העדות השונות.

בין בעלי החנויות המפוארות הללו הכרתי את המנוח דוד שאקו. הוא התהלך עם תרבוש שירד עד לגבות עיניו וחבש משקפים כהים, חזון בלתי נפרץ באותם ימים. משהייתי עובר על יד חנותו הייתי רואה את הרב שמעון אשריקי, בעל הזקן הלבן שירד על פי מידותיו, אביו של המורה לערבית בבתי הספרי התיכונים שלנו בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה חיים אשריקי, יושב בפתח חנותו.

מנהג היה בידי כמה רבנים ספרדים שהתגוררו בעיר העתיקה לשבת בשעות הבוקר בחנויותיהם של הסוחרים היהודים כשם שנהגו כך גם אנשי הדת המוסלמים והכמרים הנוצרים לשבת בחנויותיהם של מוסלמים ונוצרים. מסתבר כי ישיבה קצרה זו של אנשי הדת בחנויותיהם של סוחרי ירושלים השרתה על בעלי החנויות הרגשה של בטחון ואמונה וכי עצם שהותם של אלה אשר נשאו את תורתם בחיקם תביא ברכה לבעל החנות.

חיי המסחר והכלכלה בירושלים משכו גם את תושבי חברון. בעיני החברונים נראתה ירושלים כ“פריז הקטנה”. חברון עצמה היתה סגורה ומסוגרת, מוסלמים ויהודים עסקו שם בעיקר בתורה ובמסחר זעיר. העיר שמשה יותר מעון קיץ לבני ירושלים שבאווירה הקריר ובצל כרמיה בילו את ימות החמה. אבל המסחר בירושלים קרץ להם. הנוער החברוני המשכיל היהודי והמוסלמי כאחד שאף בתקופה העותומאנית לצאת למרחב והמרחב היתה ירושלים. כך החלה “הפלישה” היהודית החברונית לירושלים בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה. משפחות יהודיות מחברון באו לירושלים וכבשו עמדות ומשרות בבנקים, בבתי המשפט ואח"כ גם לכבוש עמדות מסחריות. מתוך ארבעת האחים של משפחת לוי החברונית עלו שנים מהם: יצחק ובכור לוי לירושלים, שכרו מספר חנויות בשוק אפטימוס ופתחו בו את בית המסחר הנודע למכירת בדים. בני משפחות מני, פרנקו, קאסטיל וחסון עסקו בירושלים בענייני משפט ופקידות.

גם משפחות ערביות חברוניות “קנו” להן מקום בירושלים וכך דחקו את רגליהן של משפחות מוסלמיות⁵⁵ ונוצריות משוק אפטימוס, ומשאר שוקים. ידועות היו המשפחות החברוניות: עראפה, סונקדרוט, טהא, עבדין ועוד. גורם נוסף לשליטה החברונית המוסלמית בשוקי ירושלים היה חג' אמין אל חוסייני, המופתי של ירושלים, שעודד את החברונים לאחר מאורעות 1929 לעלות לירושלים ולהשתלט על כלכלתה וסחרה.

החנויות היהודיות היו מפוזרות בכל רחובות העיר העתיקה. לא היה רחוב וסימטה שלא היתה בהם חנות יהודית. חנויות יהודיות עמדו בקרבת כנסית הקבר הקדוש ומסגד אל אקצה. הן החזיקו מעמד עוד בראשית המנדט ולא בנקל נכנעו לפרחחי החרם הערבי, שהיו מתפרצים לחנויות ובידיהם תערים. הם היו קורעים וחותכים את הבדים והאריגים ונמלטים על נפשם אל חצר הקבר הקדוש והיהודים לא יכלו לרדוף אחריהם שם כי הכניסה לקבר הקדוש היתה כרוכה בסכנה גדולה ויהודים לא העזו להכנס לתוכו.

הנסיגה הגדולה החלה בפרעות של שנת 1929. היא נמשכה שנים מספר עד אשר נעלמו כל החנויות היהודיות מרחוב דוד ומשוק אפטימוס.

שוק הבטרק, או כפי שקראו לו שוק אפטימוס, זכה להוקרה וחשיבות מיוחדת. סוחרי הבטרק לא דמו לסוחרים שבשאר הרחובות. הסחורות שעמדו במדפי החנויות הללו היו מן המשובחות ביותר. את הסחורות⁵⁶ הללו קיבלו מבתי החרושת הגדולים שבבירות העולם או מבני משפחותיהם שישבו בבירות אירופה ושמשו להם כסוכנים.

לא היתה משפחת סוחרים בירושלים שלא היה לה נציג או בא כוח ששהה באחת מערי ארופה הידועות. למנוח אהרון גורל היו חמשה בנים. הבן מאיר שהה בלונדון ונהג לשלוח סחורות לאחיו יונתן גורל שחנותו עמדה ברחוב הנוצרים.

חנויות אלו שאותן שכרו מהפטריארכיה היונית האורתודוכסית היו חנויות הפאר של ירושלים. מספר לי אחד מבני משפחת אל חסיד כי בחנותו של בכור אליהו הכהן המכונה אלחסיד, אפשר היה למצוא את בגדי האופנה החדישים ביותר לגברות. גם יעקב אלחסיד עסק באופנת נשים, ואילו דוד אלחסיד ושמואל הכהן אלחסיד מכרו דברי סדקית (גלנטריה).

סוחרים אלו לא דמו לסוחרי המזרח שהיו מצויים בעיר. הם ידעו “הליכות עולם”. את המשא והמתן המסחרי נהלו בשפות ארופיות שונות. אליהם סרו בני המשפחות האמידות והנכבדות שבקרב כל העדות. הקונים ידעו כי כאן היתה חשיבות לכל מילה שהוציאו מפיהם. דבורים היה דבור והבטחתם⁵⁷ הבטחה.

בין בתי המסחר הגדולים והמפורסמים שעמדו בשוק זה נודע בית המסחר של יעקב מראש ובניו בכור יוסף ויהודה. בית מסחר זה ששרת את הציבור הירושלמי לעדותיו השונות, במשך שנים רבות, נמנה בין בתי המסחר הראשונים שנפגע על ידי הטרור הערבי שהתחולל בשנת 1936. אחד הקרבנות הראשונים היה המנוח בכור מראש שנרצח על ידי כדור שפגע בו בלכתו מביתו אשר בשכונת “ימין משה”, לחנותו אשר בשוק אפטימוס. כדור זה אשר פגע באחד מותיקי הסוחרים בעיר העתיקה שמש אות אזהרה לשאר הסוחרים שהקרקע החלה כבר לבעור מתחת לרגליהם.

חנויות מפוארות אלו אשר מלאו את הבטרק שרתו לא רק את בני המעמד העשיר והאמיד של בני העדות השונות של ירושלים. “הקלינטים” העיקרים והחשובים ביותר היו המנזרים, בתי החולים ובתי האולפנה של העדות הנוצריות והקונסוליות. מבעלי החנויות היהודים שבשוק זה קנו ראשי העדות הנוצריות הדתיות לא רק את הבדים ובגדי כהונה אלא גם בגדי לבן למטות בבתי החולים ובבתי היתומים ואת הכילות, מגבות וכו'. כל חנות וחנות מהחנויות הללו סחרה בסוג מיוחד של סחורה.

בשוק אפטימוס של היום נושבת היום אוירה חדשה. אותה אוירה שאפפה בכל חינה, ססגוניותה והדרה את השוק, שוב אינה קיימת עוד. אווירה זו לא תשוב עוד לעולם. המבנים בשוק עומדים עדיין על עומדם אך הזכרונות הקשורים בהם הולכים ונשכחים ושוקעים אל תוך עולם שחלף עם כל היופי שהיה בו.

השוקים המקומרים והאפלולים שבעיר העתיקה    🔗

בין שוקי ירושלים העתיקה וחנויותיה קנו להם שם מיוחד שלושה שוקים מיוחדים, שנקראו על שם סחרם ומרכולתם ועל בעלי המלאכה שבהם. דורות רבים לא שינו טעמם ומרכולתם. היום הולך ונמחה כמעט הייחוד שבהם אך שמם נשמר כמאז עד היום: “שוק הבשמים” (סוק אל עטארין), “שוק מוכרי הבשר” (סוק אל לחמין), “שוק צורפי הכסף” (סוק אל ציאעין) ו“שוק האדונים” (סוק אל ח’אווג’את). פירושו של שם זה לא ידוע הוא נראה כיוצא דופן, אבל מסתבר כי שם זה צורף כתוספת לאחד השוקים. החנויות בשוקים אלה הסמוכים זה לזה, היו שונות תכלית שינוי מהחנויות שעמדו ברחובות הסמוכים להם, וביחוד מן החנויות המפוארות שעמדו בשוק אל בטרק או בשוק אפטימוס, שבהן ישבו בעלי החנויות מתרווחים במושבם ברחבות גדולה והקונה או המוכר ישובים בניחותה, ואילו בחנויות שבשוקי הבשמים מוכרי הבשר והצורפים, ישבו בעליהן על איצטבא או דרגש נמוך ועסקו בממכרם או במלאכתם, צורפי הכסף, מנפצי הצמר, רפדי המזרונים והשמיכות מלביני הכלים ישבו על מושבם ואילו הקונים היו רוכנים על הסחורה ובוחנים אותה היטב וממשמשים אותה בידיהם.

חן מיוחד היה משוך על השוקים הללו. אלה היו שוקים מקומרים ואפלוליים כאילו צופנים סוד, והנכנס בהם באותם ימים היה חש בשלוה ורגיעה ומתבשם מניחוח הבשמים שאפף את השוק.

שוק הבשמים שדומה היה אז שכל בשמי העולם ותבליני תבל היו מצויים, סרו תושבי העיר ובעיקר בעלות הבית לקנות בו תבלינים למאכל, אבקות לניחוח ותרופות שסגולותיהן עברו במסורת מדור לדור ושמשו מזור לכל החוליים והמכאובים שהרופאים נתייאשו מלרפא אותם. היו כאן תרופות לעין הרע, לגרוש שדים ורוחות, להסרת פחדים ולריפוי עקרות. לכאן סרו נשים לקנות תבלינים מתבליני המזרח ה“קורקום” שהוסיף טעם וריח לאורז, פלפל שחור ותבלינים אחרים להשביח טעמם של תבשילים ולהאדיר ריחם. את ה“סחלב”, האמיתי שהכינו ממנו משקה חם ומתוק שחימם את קרבינו בימי החורף הקרים.

לשוק הבשמים באו נשים מכל העדות והדתות והעדיפו תרופות שוק זה על תרופות בתי המרקחת. אך לקנות תבלינים למאכל באו רק נשים יהודיות מבנות המזרח והבלקן שאמונות היו על תבלינים אלה ואילו הנשים האשכנזיות או מבנות אירופה לא נזקקו לתבליני מטבח אלה אם לא ידעו טיבם ואם לא ידעו טעמם.

השוק היחיד שממנו הדירו יהודי העיר העתיקה את רגליהם היה שוק מוכרי הבשר. כאן התרכזו בעיקר הקצבים הערבים, ויהודי בימים ההם היה שומר נפשו מבשר טרף. כאן מכרו הקצבים גם איברים פנימיים וקרביים של בהמות שנקראו בשם “סקט” וזאת על אף האיסור שהטילו השלטונות התורכיים על מכירתם בתוך תחומי העיר העתיקה מחשש להתפשטות מחלות בעיר.

עם כל זאת שיהודים הדירו רגליהם משוק מוכרי הבשר הרי שבכל זאת היו פוקדים שוק זה, שכן בין חנויות הקצבים היו מצויים בעלי מלאכה לניפוץ צמר ולהלבנת כלים. לכאן היו באות נשים יהודיות לקנות חבילות דקות של צמר (ג’ילס), כדי לסרוג בלילות החורף הארוכים גרביים ומלבושים חמים לבעליהן ולילדיהן, להגן על חום הגוף מפני צינת החורף.

בחנויות אלה מכרו גם שמיכות, כרים וכסתות לכלות צעירות ואף “רעננו” מזרונים ישנים ושמיכות צמר גפן לקראת החגים.

לכאן באו היהודים לאחר חג הפורים והביאו עמם סירי נחושת ומגשי נחושת להלבינם ולהכשירם לחג הפסח.

השוק הנוצץ היה שוק הצורפים. לכאן באו אבותינו לקנות “פידאסוס די ג’וייה” (חתיכות של תכשיטי כסף וזהב) כדי להגיש אותם כדורונות לנשותיהם, לבנותיהם ולכלותיהם.

בשוק זה ישבו גם צורפים יהודים מבני משפחת מזרחי, שנקראו “לוס פלאטרוס” צורפים יהודים שעשו לא רק צמידים ואצעדות, טבעות ושרשרות זהב וכסף, אלא גם תשמישי קדושה כגון נרתיקי זהב וכסף לספר תורה, רימונים וקישוטים לספרי תורה ו“אצבעות” לקורא בתורה.

בחנויות שבשוקים אלה ישבו יהודים וערבים וסחרו זה ליד זה. הסוחרים היהודים היו מוותיקי הארץ.⁵⁸ כאן ישבו בניהן של שתי משפחות ותיקות סוחרים ידועים בקרב סוחרי ירושלים של אז: בני משפחת טראבולוס ובני משפחת ששון, משפחות אלו שנמנו בין קרובי משפחתנו עסקו במסחר חוטי צמר, שנועדו לרקמת שמלות נשות הפלחים. משהייתי סר בילדותי בימי מלחמת העולם הראשונה לביתו של אבי המשפחה אברהם ששון שהתגורר בשכונת “אהל משה” בקרבת ביתה של סבתי, היתי רואה את בניו יושבים כל אחד בפינת הספה, כשברכיהם שלובות תחתיהם ובין אגודלי רגליהם “גילגלו”את חוטי הצמר והכינו את החבילות הקטנות שקראנו אותן בשם ג’יליס.

בין מוכרי חוטי המשי בעיר העתיקה, נמנה גם מאיר אטון שנהג לשקול את חוטי המשי לפי המטליקים. ומאחר שהמטלקים הירושלמים היו קלים, נהגו הקונים להביא אתם מטליקים כבדים יותר, שהיו בשימוש בקרב תושבי יפו.

החנויות היהודיות התפשטו עד לרחבת הקבר הקדוש. ברחבה זו עמדה חנותו של הבנקאי־החלפן בנימין קוקיה. חנותם של האחים מאיר עזרה אפרים ודוד חסידוף, שבחנויותיהם נמכרו השמלות היפות והיקרות ביותר לכלות צעירות. בני משפחת חסידוף רכשו שטחי אדמה רחבים בעבר הירדן ובשלהי עונת הקיץ נהגו האריסים להביא לבעלי הקרקע שקי חיטה ושעורה. סבורים כי שטחי קרקע גדולים בעבר הירדן מזרחה נרכשו בתקופה העותומאנית ובתקופת המנדט ע"י רבים מיהודי ירושלים.

המזוג שבין בעלי החנויות היהודים ובעלי החנויות הערבים הורגש בשוקים אלו במידה נכרת. משהיינו פוגשים את בעלי החנויות היהודים דמו במידה רבה במראיהם, בלבושם, בדבורם ובהליכותיהם לבעלי החנויות הערבים. שניהם לבשו את הבגדים המסורתיים של המזרח. הם לא התהלכו בבגדים אירופים. התהלכו, יהודים וערבים כאחד, בקומבאז הערבי הדמשקאי ו“הפלטו” המעיל הארוך שירד כמעט עד לברכיים.

ובעלי החנויות יהודים וערבים כאחד שמשו את כל הקונים בני העדות ללא הבדל. הקלופג’י (מגהץ התרבושים) מרקדו שמש את בעלי התרבושים היהודים והערבים כאחד. מגהצי התרבושים ערבים לא עמדו ברחובות העיר העיתקה. אנו, היהודים בעלי התרבושים דאגנו לכך כי לא נבייש את התרבוש התורכי שבצילו חסינו. בשוקים אלו לא חפשנו אחרי סחורות ארופיות. כאן עמדו הסחורות שאנו ואבותינו ואבות אבותינו נזדקקו להן ולא המירו אותן בסחורות אחרות.

משהייתי עובר בשוקים אלה בימי ילדותי ושומע שמות הרחובות, הייתי אומר לעצמי אין ספק כי שמותיהם של רחובות אלה עומדים וקיימים מתקופת בית ראשון או שני. וכך הייתי מסביר לעצמי את פרוש שמות הרחובות.

ב“סוק אל לחמין” (שוק הקצבים) עמדו הבהמות אשר נועדו לזבחים ולקרבנות. כאן היו מקריבי הקרבנות משכימים ומערבים כדי לבחור שה לעולה ולזבח השלמים.

ל“סוק אל עטארין” (שוק מוכרי הבשמים) פנו פרחי הכהונה או מקריבי הקטורת כדי לרכוש את הבשמים. כאן בשוק זה מכרו את הצרי ואת הצפורן, את החלבונה ואת קטורת הסמים.

ואילו בשוק הנקרא כיום “סוק אל ציאע’ין” דהיינו שוק צורפי הכסף והזהב ישבו לא רק אלה אשר הכינו את היעים והמזלגות את כלי הכסף והזהב, אלא גם את התכשיטים שעולי הרגל נהגו להזמין לנשותיהם ולכלותיהם. לשוק זה באו בנות יהודה השומרוון והגליל כדי לבחור את הטבעות ואת הצמידים שעליהם היו חקוקות המילים “ירושלים די דהבא”.

אולם מסתבר כי השוקים האלה לא שמרו בשנים האחרונות על שמותיהם והם הוחלפו או שונו. את שוק אל צייאע’יין קוראים גם בשם סוק אל ח’אוואג’את דהיינו שוק⁵⁹ האדונים. כששאלתי משום מה נקרא שוק זה בשם “שוק האדונים” השיבו כי בשוק זה עמדו חנויות שבעליהן היו יהודים ונוצרים. ומאחר שבדרך כלל לא זכו היהודים והנוצרים לתואר “אפנדי” תואר שרק המוסלמים זכו בו, נקרא הרחוב הזה בשם שוק האדונים.

במרוצת השנים הפך סוק אל חדאדין (שוק הפחחים) לסוק אל לחמין (שוק הקצבים). שוק זה התרוקן מהקצבים ונותרו בו כמה מוכרי בשר ומוכרי שיריים הנקראים בערבית בשם “סקטג’ייה”. גם שוק הבשמים הפך את עורו ונותרו בו רק שלושה מוכרי בשמים. גם שמו של שוק הצורפים שונה. שוק זה היה בעיקרו שוק של צורפי כסף יהודים כיום נקרא בשם “שוק אל מונג’ידין” דהיינו שוק מנפצי הצמר גפן שממנו מכינים את המזרונים והשמיכות.

כיום הועם זיוום של שוקים אלה וסר חנם המיוחד ונסתלקו ניחוחות הבושם והתבלינים. מעט פה ומעט שם עוד נותר מן הימים ההם. השמות נשמרו ויישמרו כנראה עוד שנים ודורות רבים אבל שוב אין הם שוקים שהיו פעם.

ראשיתו של המסחר הערבי בירושלים במאה הנוכחית    🔗

סוחרי ירושלים הותיקים, מספרים כי המסחר הערבי בשלהי המאה החולפת ובראשית המאה הנוכחית כמעט ולא היה קיים. אנו, אומרים הסוחרים היהודים למדנו אותם לסחור. הסוחרים בני עדות המזרח שהיו במגע הדוק עם הישוב הערבי למדו אותם פרק במסחר. מסחרם של שכנינו הערבים היה מרוכז בתחילה ברחובות צדדים אפלים וצרים. ואף ברחובות האפלים והמקומרים שבהם התרכזו הסוחרים הערבים, הרי במחציתם עמדו חנויותיהם של הסוחרים היהודים שנמנו בעיקר על בני עדות המזרח, ועסקו בסוגי המסחר שהיו מקובלים על שני חלקי הישוב הירושלמי היהודי והערבי כאחד.

המסחר בדגנים קטניות ושמנים היה מנת חלקם של הסוחרים הערבים. בחנויותיהם⁶⁰ עמד המשקל הגדול שבו שקלו את שקי הדגנים. סוחרים אלו נקראו בשם סוחרי “מאל קבאן”. בחנויותיהם צבאו הסבלים הערבים החסונים שנשאו על גבם כרי קש שכיסו את גבם ובמתניהם כרכו את החבלים העבים שבהם קשרו את השקים. נשאו אותם בקלות “ולא נודע כי באו על גבם”.

אנו הקטנים הסתכלנו על הסבלים האלה ביראה ופחד. נדמה היה לנו כי הם מבני הנפילים שעל אודותם קראנו בחומש.

סבלים חסונים אלה נראו לפעמים ברחובות העיר החדשה מעמיסים על שכמם את הפסנתרים שהעולים החדשים “חובבי המוסיקה” הביאו אתם מארצות אירופה.

הסוחרים הערבים “השכימו והעריבו” בבתי המסחר ובחנויותיהם של שכניהם הסוחרים היהודים.

במרוצת השנים החל המסחר הערבי לצעוד את צעדיו הראשונים. סוחרים אלה נמנו על תושבי בית לחם ובית ג’אללה, סוחרים שנעזרו על ידי קרוביהם שהגרו לארצות הברית ולארצות אמריקה הלטינית. סוחרים אלו אשר פתחו את חנויותיהם החדישות והדריכו את אחיהם הסוחרים הערבים להחרים את הסוחרים היהודים.

עוד שמורים בזכרונם של כמה מסוחרינו הותיקים, שמותיהם של סוחרים ערבים שאתם באו במגעים מסחריים. שמעתי מפי האחים שמחה את שמותיהם של הסוחרים הערבים רמאדאן אל טורי, מחמד עבד אל נבי, בדווי עבד אל נבי ובנו, סעיד אל בדווי וחאג' עבד אל מוחסין עבדין ועוד.

היחסים הידידותיים⁶¹ האלה הלכו והתדרדרו עם מאורעות הדמים שארעו במשך שלושים שנות המנדאט, וביחוד במשך השביתות הממושכות. גם סוחרי עבר הירדן מזרחה נהגו לפקוד את בעלי המסחר היהודים ולרכוש כמויות גדולות של סחורות. לא בנקל עלה בידי הסוחרים היהודים לגבות חובותיהם בשנות המאורעות. אחד הסוחרים שעבד בבית מסחרו הגדול של הסוחר בטיש ספר על בקוריו בעבר הירדן מזרחה, כדי לגבות חובותיהם של הסוחרים הערבים שלא הרבו להראות בחוצות ירושלים בתקופת המאורעות. “התחפשתי לערבי, שמתי על ראשי כפיה ועיקאל הרכבתי משקפים שחורות על עיני, נסעתי במכונית ערבית לערים עמאן לאירביד ולשאר ערים ובמאמצים רבים הצלחתי לאתר את בעלי החובות ולגבות את הסכומים שהיו חייבים”. כך ספר לי אותו סוחר.

החל מראשית המאה הנוכחית חלה תמורה במסחר הערבי. חנויות של גלנטריה למכירת בדים וצרכי הלבשה אחרים החלו להפתח ובעלי החנויות הערבים החלו לפרסם מודעות מסחריות בעתונות הערבית הצעירה. ציבור הסוחרים הערבי רצה גם למשוך אליו את הקונים היהודים ולכן נהגו הסוחרים לפרסם את מודעותיהם בעתונות העברית וכן בעתונות הערבית שיצאה לאור בשלהי השלטון העותומאני.

מודעה שנתפרסמה באחד העתונים הערבים באוגוסט, 1911 משכה את תשומת לבי. בעל החנות חביב ברכאת שחנותו עמדה בשוק אל ביזאר, מכריז על מכירה כללית של הסחורות (תצפייה בערבית). ומאחר שבדעתו לנסוע לבירות, מציע לציבור את הסחורות הבאות: בד ממשי לתפירת “החברות” (השמלה העליונה שאותה לבשו כל נשות ירושלים ללא הבדל דת ועדה) צמר, הבד שהיה ידוע בשם “בד דמסקו” (בד דמשקאי שממנו הכינו בעלות הבית סדינים) כלי מיטה ועוד.

אם נעלמו המבנים שעמדו בין בנין העיריה כיום ובין שער יפו וזכרונם נשכח וכל אותן החנויות שקשטו את שני צידי הרחוב, בתי המלון בתי הקפה ועוד, הרי מעבר לשער יפו נשמרו בצורתם ובתבניתם החנויות והמבנים שדרכם עברנו בימי ילדותינו. אולם משאתה עובר על פניהם של הרחובות הצרים ורואה את החנויות ואת בעליהן חש אתה בתמורה שחלה. נדמה לך שאתה מהלך בעולם אחר, עולם השונה תכלית שינוי מאותו עולם שחיית בקרבו. נדמה לי כי אף אותו הריח המיוחד שנדף מחנויות הבדים, מוכרי הדגנים והקטניות השמנים והסבון נעלם ואיננו. גם הסבלים, בני העמלקים עברו מן העולם. רק בשער יפו מתהלכים כמה סבלים תשושי כח הממשיכים לשאת על גבם כזכר לאותם ימים טובים את “שק הקש” ובמותניהם עוד תלויים שברי חבלים המחכים ל“הזמנה של סוחר”.

נהגנו לראות את הסבלים האלה בשכונתינו כשאגלי הזיעה ירדו על פניהם בעונת החורף וטיפות הגשם בעונת הקיץ⁶². מזמן לזמן נהגו להשעין את השק על גדר נמוכה, להתיר את החבל מעל ראשיהם ולמחות אגלי הזיעה וטיפות הגשם שירדו⁶³ על פניהם. באותה שעה הסתכלנו בהם, ורחמינו נכמרו עליהם.

ברחובות צרים אלה שררה רוח מסחרית לבבית, כנה אשר לפרקים העלימה עין מדברי התעמולה הארסיים שהשמיעו “השבאב” הערבי. לא כל הסוחרים שמרו אמונים לחרם הערבי. רבים מהסוחרים הערבים המשיכו לקיים קשרי מסחר עם חבריהם היהודים.

מספרים על אחד הסבלים מבני חברון שקראו אותו בשם “אל שיח” שנהג לשאת על גבו כספת ברזל שמשקלה חמש מאות קילוגרם משער יפו ועד אל תוך העיר העתיקה. רק בקשה אחת היתה בפיו שסבל אחר יחזיק את אחת מזרועותיו⁶⁴ כדי לשמור על שיווי משקל. מעולם לא קבע שכר. קבל ברצון כל שכר שבעל הבית קבע לו. איש שיחי מבני העיר העתיקה הוסיף, כיום אין רואים אותו.

כששאלתי את איש שיחי האם נותר עוד סוחר בעיר העתיקה השוקל את שקי הדגנים והקטניות⁶⁵ “במאל קבאן” המכניס את צינור הברזל הקטן (אוצבע) אל תוך השק ומוריד ממנו כמה גרגירי חיטה שהתגלגלו אל תוך כף היד כדי לעמוד על טיבה של הסחורה, השיב לי, כי עוד נותר סוחר אחד בעיר העתיקה שבהכנסך לחנותו תוכל לחוש את האוירה המיוחדת של החנויות ששררה בהן בעבר וכיום חלפה ואיננה.

המסחר הערבי בירושלים גדל לאחר מלחמת העולם הראשונה. קשרי המסחר עם מצרים התרחבו במידה רבה וחנויותיהם של הסוחרים הערבים נתמלאו כל טוב.

בחנויותיהם של סלימאן אל עארף, אחיו של הסופר והעסקן עארף אל עארף שחנותו עמדה בקרבת חנותו של עבד אללה אל חיטיב וחיים הדאיה, החנות היחידה בשוק אל ביזאר שבעליה היה יהודי ומוסלמי, וכן בחנויותיהם של בדר שרף, מ. הנדייה, חסן קלייבו, ג’ודת ע’ושה, מחמד פייד, עלי אל חוואש ושאכר אל שכשיר אשר עמדו בשער שכם, עמדו הסחורות הבאות: קמח, סוכר, סמנה מזרחית מהמין המובחר, סמנה חלבית העשויה משמן זית, קפה, תמרים, שמן, דבש, פוסתוק, אורז, גפרורים, שקדים אגוזים בונדוק (אגוזי הלוז), קמח הנקי מחמרים מזיקים, קפה עדני (מהעיר עדן), עדשים, “אורז רשידי” הזכור עוד לרבים מסוחרי המכולת שלנו, פולים, סבון שכמי שאף היה בן־בית בבתינו, סיריג', שמן שומשומין (שהיה מיועד במיוחד לקונים היהודים) ספירט, טחינה, גבינות, וטבק וטני (לאומי) שהוכן על ידי בתי החרושת הערבים לטבק המפורסמים ביותר.

בחנויות המנפטורה של הסוחרים הערבים, עיסה פרייג ובניו, מישל מנה, ראפת אל ביק, וודיע ואמין בלאן יוסף כארוז סלים נאצר ובניו, אל חג סעיד אל נשאשיבי ובנו, עומר אבו אל פילאת, השיח עבד אל בארי אבו אל פילאת, פואד אבו אל פילאת, כליל נאצר ואחיו וגמיל נאצר, אפשר היה למצוא את הסחורות הבאות: בדי צמר לגברים ונשים, צרכי חייטות חליפות מוכנות, בדי משי שקופים, בדי קטיפה וצמר, פופלין וכל סוגי הסחורות החורפיות והקיציות לגברים ונשים, בדים המסוג “מוסוליני”, בדים מבתי חרושת האנגלים ועוד.

בנינן של השכונות היהודיות ולא יהודיות, גדלה והתרחבה לאחר השנים הראשונות של המנדט הבריטי. שיטות הבנין השתכללו בשכונות הנוצריות והוקמו בניני פאר שלא קמו דוגמתם בתקופת השלטון העותומאני. וכשם שנפתחו חנויות יהודיות למכירת חמרי בנין, כך נפתחו חנויות מעין אלה במגזר הערבי בירושלים. נזכיר את חנויותיהם של חלאק חדאד ושותפיו, חנא עבד אל אחד קטאן ושותפיו. בחנויות אלה מכרו, ברזל, מלט, רעפים, עצים, בלאטות, לבנים, פח מגולוון (זינגו) וכל שאר צרכי בנין. חנויות הרהיטים הראשונות בירושלים עמדו בשער החדש. כאן עמדו חנויותיהם של יעקוב אנדריה, איסחאק סחאר, אניס כליל, סבא יוסף ועוד. בחנויות אלו הכינו רהיטים לפי האופנה המזרחית הערבית ולפי האופנה האירופית.

וכשם שבעלי חנויות הרהיטים החדירו את האופנה הארופית ברהוט הבית, כך החדירו החיטים הערבים את האופנה הארופית הפריזאית. בין החיטים הנודעים בתקופת המנדט מזכירים את האחים אל תמימי אשר בשער יפו, את עיסא פרייג ברובע הנוצרי ואת יקין החייט אשר ברחוב אל סולטאן. חיטים אלה הכינו חליפות לפי האופנה הארופית.

החקוי לאפנה הארופית הגיע גם לנעליים. אחד הסנדלרים הראשונים שאליו פנו גם הצעירות היהודיות בימי תורכיה ובשנים⁶⁶ הראשונות של המנדט הבריטי היה יוסף גרבידיאן ובניו שחנותו עמדה מול גן העיר. זה היה הסנדלר הנודע ביותר בימים ההם. אל חנותו סרו בעלי הטעם הטוב וזאת לאחר שעמדו על טיב הנעלים ועל תוצרתן העדינה. גם בחנויות הנעליים האחרות הבטיחו הסנדלרים להכין ללקוחותיהם “נעלים לפי האופנות החדישות ביותר של פאריז ולפי דוגמאות אירופיות אחרות”. כך השתדלו הסנדלרים הערבים החיטים ועוד להפוך את תושבי ירושלים הערבים לחובבי האופנה הפריזאית.

לא הייתי מרחיב את הדיבור על המסחר הערבי אלמלא באה לידי חוברת תעמולה ערבית שיצאה לאור במאורעות 1939, על ידי זוהדי אל סקא ואחמד אל נימר, הנקראת בשם “נשרת אל שבאב אל תוג’ארייה” (ביוליטין מסחרי של הנער) הכוללת שמותיהם של סוחרים ערבים בירושלים שכם חיפה ועזה.

החוברת מוקדשת לנוער הערבי המתקדם, נוער שצמח מתוך תנועת התחייה הערבית החדשה. כל בקשתם של מחברי החוברת הזאת היא להתריע על הירידה שחלה בכלכלתה הקשה של הארץ, ירידה אשר גרמה לקפאון במסחר.

המחברים, שנמנו, ללא כל ספק, על מארגני החרם היהודי, מקוננים על התפוררות האחדות הכלכלית ועל אובדן האמון ההדדי, ועל הקונים אשר השליכו את עצמם בזרועותיו של הנוכרי הזר (קרי היהודים).

במאת העמודים של החוברת רשומים שמותיהם של הסוחרים הערבים בארץ, “סוחרים לאומים, חביבים מסורים ומקובלים על העם, סוחרים נאמנים המשרתים את לקוחותיהם באמונה”. אי לזאת מבקשים מחברי החוברת לתת בהם אמון מאחר שאת סחורותיהם הם מוכרים במחירים השוים לכל נפש.

אין פלא אם חוברות תעמולה מעין אלה ושאר דברי התעמולה שנתפרסמו בעתונות הערבית הביאו לעזיבתם של הסוחרים היהודים את העיר העתיקה. הם השאירו את העיר העתיקה לחסדיהם של סוחרי חברון, המכונים על ידי הסוחרים הערבים עצמם, בשם “הסקוטים” של ירושלים, אשר השתלטו על המסחר בירושלים העתיקה, ונטלו מאת המשפחות הערביות הותיקות את “שרביט” המסחר והורידו אותם מנכסיהם. ואין פלא איפוא אם חברון שולטת כיום לא רק על מסחרה של ירושלים אלא גם על חייה התרבותיים הדתיים והחברתיים.

אם בשלהי התקופה העותומאנית והשנים הראשונות לתקופת המנדאט עוד חבבו סוחרי ירושלים יהודים וערבים כאחד את הסחורות הפריזאיות ואת בדי בתי החרושת לבדים של מנצ’סטר אשר באנגליה, הרי בתקופת המנדאט הורגשה בחנויות רבות בירושלים המסחרית האוירה הבריטית.

הנוער הערבי הלאומי “השבאב” מלא תפקיד נכבד בשתוקו של המסחר היהודי. צעירים ערבים היו פושטים על בתי המסחר היהודים כשסכיני גלוח קטנים בידיהם נכנסים היו לחנויותיהם של היהודים בשוק אל בטרק, ובעוד שוקים אחרים ובזריזות מופלאה היו מעבירים את הסכינים הקטנים הללו על גבי גלילי הבדים שעמדו בחנויות וקורעים אותם.

לא בכל שנות המנדאט שררו יחסים מתוחים בין הסוחרים היהודים והערבים. במשך שנים רבות התנהל המסחר בין שני חלקי הישוב הירושלמי על מי מנוחות, וסוחרים יהודים וערבים סחרו יחדיו, ועל אף היחסים המתוחים נראו נשים רעולות פנים בבתי המסחר היהודים.

הסוחרים הערבים השתדלו לשכלל בתקופה העותומאנית ובתקופת המנדט את שיטות המסחר, והסוחרים היהודים שמשו להם כסמל ודוגמה. ואילו היום בירושלים המאוחדת אף כי חנויותינו⁶⁷ אינן סמוכות אחת לשניה, הרי קיים ללא כל ספק מגע בין המסחר היהודי והמסחר הערבי.

ירושלים של זהב (אלקודס אל זהבייה)    🔗

העזובה הרבה וההזנחה הגדולה שבה היתה נתונה ירושלים בימי השלטון התורכי, משך ארבע מאות שנות שלטונו בירושלים דכאו את רוחם של תושבי העיר והתורכים לא עשו דבר על מנת לשפר את פניה של ירושלים. רק לאחר שהגיע לסיומו השלטון התורכי על ארץ ישראל ובשאר ארצות המזרח, החלה ההתעוררות בקרב תושבי ירושלים, והעתונות העברית והערבית כאחת החלו להשמיע דברי ביקורת על המצב הקיים בעיר והעלו הצעות לשפור העיר. בתוכן כמה הצעות הנראות לנו כיום כמוזרות במקצת.

אחת ההצעות המעניינות ביותר מפי אדם המכנה את עצמו בשם “מוסתשרק” (מזרחן). אותו “מזרחן” שלבו נחמץ בקרבו על העזובה בירושלים פרסם מאמר בשבועון הערבי “אל כוכב” שיצא לאור בקהיר בשנים 1916־1919 בסיוע לשכת המודיעין הבריטית בקהיר ובתמיכתה.

שבועון זה נחשב באותן שנים כעתון מחתרתי ומעל דפיו פורסמו מעשי הזוועות שבצעו השלטונות התורכיים והגרמניים בארצות המזרח התיכון. ותוך כדי כך נהל השבועון תעמולה לטובת אנגליה ובנות בריתה. שבועון זה הפך בסוף לאחר כבוש הארץ, לאחד השבועונים⁶⁸ הלאומיים אשר עודד את התנועה הערבית הלאומית בארץ ובארצות השכנות.

אותו “מוסתשרק” (מזרחן) מפרסם מאמר, בגליון “אל כוכב”, מספר 121 מיום 3 בדצמבר 1918. מאמר המשקף במידה רבה את מצבה של ירושלים בתקופה של “⁶⁹חלופי המשמרות”. וכך הוא כותב:

"תיר הנכנס בשערי העיר ירושלים, בפעם הראשונה, אין הוא רואה את המבנים היפים המפארים את הערים התרבותיות. אם תייר זה אינו שוהה בירושלים, ימים ושבועות כדי לגלות את המבנים היפים הללו, הרי שהוא יוצא את העיר מבלי שעיניו תראנה אפילו מבנה יפה אחד. עיניו רואות בסמטאותיה וברחובותיה של העיר רק דומן ואשפה שאין בהם כדי לכפר על קדושתה של העיר אולם אם תייר זה ישוב אל העיר בשנים הבאות הרי יראה בה התפתחות נקיון וקידמה ובניינים נאים וכן מבנים מקודשים אשר יראו באור אחר.

בקורו של הקיסר הגרמני הקודם לעיר המקודשת הזאת גרם להכנסתם של כמה שפורים בעיר. אולם שפורים אלה לא היה בהם כדי לעורר התפעלות, מאחר והגורם לשפורים אלה לא נבע מתוך הרצון לשפר את העיר שפור תמידי. מטרתם של שפורים אלה נועדו לצרכי השעה ולמטרות תעמולתיות בלבד.

בין השפורים שנעשו לכבוד מאורע זה, יש למנות את חדוש פני כתובות הזהב שבתוך מסגד אל אקצה, וכן הקמת מגדל השעון בחומה, שליד שער יפו, תחת פקוחם של מהנדסים גרמנים. אנו מקווים כי פעולתם הראשונה של אלה אשר יטו שכם לשפור העיר, תהיה בעזרת השם, הסרת החרפה הזאת: חרפת מגדל השעון מעל החומה (ואכן לאחר שנים מספר הוסר מגדל השעון מעל החומה אשר בשער יפו והועבר למבנה נאה קטן שהוקם ברחבה שמול בנין העיריה. כיום בככר הקרויה עתה ככר צה"ל. גם מככר זו הוסר המגדל. – י. י.).

ואילו המצודה העומדת כיום בשער יפו גדושה ומלאה בדומן ובמצבורי אשפה, אנו מקווים כי מצבורי הדומן והאשפה הללו יסולקו בקרוב והמצודה תהפך בית נכות לאומנות יפה ומקום תצוגה למלאכות ולמוצרים המקומיים"⁷⁰.

אותו “מוסתשרק” בעל המאמר ממשיך ומתאר במאמרו את כנסיית הקבר הקדוש ומסגד אל אקצה שזהב כפתו נגנב והוא מבקש להחזיר את הזהב ואז ראוייה ירושליים שתקרא “קודס אל זהבייה” היינו ירושלים של זהב. ובעל המאמר ממשיך: "ואילו כנסית הקבר הקדוש אין היא מופיעה כיום בכל הודה ותפארתה שהיא ראויה להם. וזאת מחמת המבנים הרבים הצפופים הסובבים אותה מכל צדדיה. כדי להלביש את הכנסיה הזאת במעטה של יופי מן ההכרח להוציא לשם כך הוצאות רבות. יש להפקיע את בעלותם של המבנים המקיפים אותה. אולם תכנית זו לא תצא לפועל אלא לאחר תקופה ארוכה ורק אז תתגלה הכנסיה בכל הודה והדרה ותפעים במראיה את עיניהם של אלה אשר יתקרבו אליה ואלה אשר יסתכלו עליה.

מן המפורסמות היא כי האומנויות היפות והמלאכות הלאומיות המקומיות ירדו פלאים בימי שלטונם הנפסד של התורכים. בין האמנויות הללו יש לציין את מלאכת האריחים שדוגמתם אתה רואה בחומת מסגד אל אקצה. אמנות זו תחדש את ימיה לאחר שתפתחנה הדרכים לייבואם של החומרים הדרושים ועם בואם של בעלי המקצוע המומחים⁷¹ באמנות זו.

ואילו מסגד שלמה שעליו מוקם מסגד אל אקצה זקוק אף הוא לתיקונים ושפוצים רבים. השמשות שבחלונותיו הצבעוניות והיפות הפכו לקנים לעופות עד אשר הסתירו אותן מעין רואים. אריחים רבים שמטו ובמקומם שמו אריחים שאינם מתאימים לאריחים הישנים.

כפת המסגד הזה היתה מכוסה בזהב ממורק. ואלה אשר המירו את חיי העולם הבא בחיי העולם הזה שלחו ידם בזהב זה, ואין להניח כי אותו הזהב שנשדד יחזור למקומו במהרה בימינו. איני יודע עד היכן תגיע נדיבות ליבם של המאמינים עד כדי החזרת הזהב שנשדד ונגנב ממקום קדוש זה. אין זה רחוק מהישג ידם של אותם המאמינים או של בניהם וצאצאיהם אחריהם, אשר מלאו את כנסית הקבר הקדוש באבנים ובתכשיטים יקרים ומסולאים בפז ובאבנים יקרות, אשר אילו העריכו את ערכם ושווים כיום היתה הערכתם עולה על כמה מיליוני⁷² פונטים, והיו מנדבים למסגד שלמה כדי להחזיר לו את הדרו, יופיו ותפארתו ואז תהיה ירושלים ראויה לתואר (“ירושלים של זהב”) “אל קודס אל זהבייה”. אולם רואה אני כי התיקונים והשפורים החמריים שירושלים זקוקה להם הם הרבה נחוצים ודרושים מהחזרת בנינו של מסגד שלמה למצב כפי שהיה לפנים".

על התיקונים המעשיים והשפורים שירושלים היתה זקוקה באותם ימים כותב בעל המאמר: “ירושלים זקוקה להטבת הבריאות ולהארת הרחובות, שכן הבריאות היא יסוד אשרם של בני האדם, ואילו הארת הרחובות תסייע לבני האדם לעבור ממקום למקום לשם בצוע עסקיהם, או כדי לבקר את קרוביהם וידידיהם בשעות הלילה, שפורים אלה יבוצעו לאחר שיגיעו לארץ חמרי הגלם ותרבינה הידים העמלות. מכל מקום, לא תהיה ירושלים בעתיד כפי שהיתה בעבר. העבודות תרבינה בה ולא ישאר אדם מחוסר עבודה”.

עוד אנו מוצאים באותו שבועון “אל כוכב” שיצא בקהיר ידיעה מענינית, בגליון מספר 158 מיום 23 בספטמבר 1919 בה נאמר כי הממשלה פנתה למר מקלין, מהנדס ראשי בעירית אלכסנדריה של מצרים, להגיש תכנית בדבר הרחקת מבני המגורים וכן כל בנין אחר, ארבעים מטר לפחות מהחומות המקיפות את ירושלים מכל עבריה. ואכן בתכנית שהגיש המהנדס הבריטי לממשלה יש בה כדי לחדש את פני ירושלים והממשלה הקדישה לתכנית זו את תשומת ליבה.

ששים שנה לאחר אותה ידיעה בשבועון הקהירי חשופות חומות ירושלים בכל יופין לאור היום ומופזות באור יקרות בלילה. אותו כינוי “אל קודס אל זהבייה” חזר למקורו העברי “ירושלים של זהב” בשירה של נעמי שמר שהפך לשירה של ירושלים של ימינו.

זכרונות שהיו ואינם    🔗

רשימותי הקצרות על כמה משוקיה של ירושלים שנתפרסמו השנה בירחון “ירושלים הבירה”, עוררו “זכרונות וגעגועים” בקרב בניהם של אותם סוחרים שסחרו במשך שנים רבות בשוקים אלו. כמה מהם “התרעמו” עלי על אשר “קפחתי את עבר אבותיהם”, וכמה מהם הפנו את תשומת ליבי על אשר השמטתי פרטים בעלי ערך. הבטחתי להוסיף לרשימות אלו את הפרטים שהשמטתי ועל ידי כך השבעתי את רצונם, אולם אם הוספתי על חטאתי פשע, אבקש את סליחתם. אביא כאן את אחד המכתבים החביבים שקבלתי מאת ד"ר שלמה סיטון, בן למשפחת סיטון הענפה שחנויותיה עמדו בשוקיה של ירושלים ומלאו תפקיד נכבד במסחר.

“קראתי את רשימתך האחרונה על “השוק החדש” בעיר העתיקה, והתפלאתי שלא הזכרת את בני משפחתי אני, משפחת סיטון, בין הסוחרים הגדולים בעלי החנויות ב”סוק אל בטרק“. לפי מיטב זכרוני בית המסחר של דודי אברהים סיטון ז”ל היה הגדול ביותר בשוק הנדון.

גם לאבי אלי סיטון ז"ל, היתה שם חנות. רוב החנויות במקום היו בתי מסחר לבדים שנמכרו בסיטונות לסוחרים מחברון, שכם, יריחו, בית לחם ועוד. ביליתי שעות ארוכות, וגם ימים, בתקופת החופש הגדול, בחנותו של אבא. אז טרם היו קיטנות.

ב“שוק החדש” התקימו החנויות היהודיות עד למאורעות 1936, ורק בשנה זו חוסלו ופינו למרכז המסחרי, מחוץ לחומות וצפונית לרחוב ממילא. אז עקרו דודי, אבי ואחרים ל“מרכז מסחרי” ושם נשארו, דודי לפחות (כי אבי בינתיים נפטר), עד נובמבר 1947, כאשר אספסוף ערבי העלה את בתי המסחר של היהודים באש".

רבים מהסוחרים שהזכרתי ברשימותי התגוררו, בימי ילדותי, בשכונות שבהן התגוררתי, ועם בניהם שחקתי בחצרות השכונות ועם אבותיהם התפלללתי בבתי הכנסת.

אין ספק כי פרק זה, דהיינו המסחר היהודי בעיר העתיקה אשר החזיק מעמד במשך דורות רבים, ואשר בא לקצו עם מאורעות הדמים שאירעו במלחמת הקוממיות וחלוקתה של ירושלים, זקוק לחריש עמוק יותר, שכן כלכלתה של ירושלים היתה תלויה במידה רבה, בשוקים המסחריים של העיר העתיקה.

סוחרי העיר העתיקה בירושלים, כסוחרים אשר סחרו בשאר הערים בארץ נמנו בעיקר על בני העדה הספרדית ובני עדות המזרח. סוחרים אלו אשר עלו לארץ מהבלקן ומארצות המזרח מצאו שפה משותפת עם אנשי המקום ואף עם סוחרי הארצות השכנות, ואין פלא אם בתי המסחר האשכנזים ברחובות וסימטאות אלה שעליהם ספרתי לא היו רבים.

כדרכם של בני העדה הספרדית שהתגוררו בחצרותיהם של הערבים באו במגע עם המשפחות המוסלמיות שהחזיקו בחנויות רבות בשוקים אלו הם שכרו את החנויות מהנהלת ההקדשות ומשאר מוסדות נוצרים ולאחר מכן כשהוקם שוק אפטימוס, באו במגע עם הנהלת הפטריארכיה היונית האורתודוכסית. מדמה אני בנפשי כי לא קל היה לסוחרי העדה האשכנזית לבוא במגע עם מוסדות אלו וביחוד עם הנהלת הפטריארכיה היונית שעל משקופי חנויותיה עמד ה“טאפום” סמל הקבר הקדוש.

רק לאחר מלחמת העולם הראשונה החלו הסוחרים מבני העדה האשכנזית לחדור לחנויות שהיו בחזקתם של מוסדות לא יהודים. עוד⁷³ גורם לכך אנשי המסחר מבני העדה האשכנזית לא הרבו לסחור עם בני עדות לא יהודית, שכן לא תמיד מצאו איתם שפה משותפת.

לפעמים נהגו בני הסוחרים להעמיד בחנויותיהם את נשותיהם ואת בנותיהם. דבר זה לא היה מקובל באותם ימים במסחר. מספרים כי הסוחר טרונובר, שחנותו, למכירת כלי מטבח, עמדה ליד הקמרון שברחוב דוד. נהלו אשתו ובנותיו ואילו הוא ישב ולמד בישיבה.

אולם לעומת זאת לא חששו כמה סוחרים מבני העדה האשכנזית “להתנחל” בתוך ישובים ערבים צפופים, סמוך לרובעים המוסלמים. מספרים כי חנותה של שינדל בלאו, שסחרה בבדים, עמדה סמוך לבית הממשלה התורכי (איל סראיה אל קדימה).

גם היחסים שהיו קיימים בין מספר משפחות יהודיות עם שכניהם המוסלמים, סייעו בידם לעסוק בכל סוגי מסחר, ולא דוקא במסחר בדים. כמה מבני העדה הג’ורג’ית נהלו “מוסכים של עגלות”. אין ספק כי בקיאותם של בני העדה היונית ובני העדה הג’ורגית בשפות היונית והרוסית סייעה במידה רבה לפתוחם של קשרי המסחר, עם המוסדות הנוצרים שהשכירו את חנויותיהם לסוחרים יהודים.

סוחרי העיר העתיקה עמדו על משמרתם משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הערב המאוחרות. משגאו גלי השטנה בתקופת המנדאט הבריטי נאחזו בצפרניהם בחנויותיהם ולא בנקל נטשו אותן. רק כשהגיעו מים עד נפש וסכינים נתקעו בגביהם הסכימו לעבור למרכז מסחרי, שהוקם ע"י המנוח יוסף שמאע. אולם גם במרכז זה הקיץ עליהם הקץ וחנויותיהם נשדדו לאחר ששרשראות הטנקים של המשטרה הבריטית סייעו בידי הפורעים לפתוח את התריסים ולהוריק את חנויותיהם.

האחוה ששררה בין סוחרינו ובין סוחרי שכנינו הלכה ונתערערה עם התגברותה של התנועה הלאומית הערבית, ועם פלישתם של סוחרי חברון שהפכו בין לילה “ממוכרי כוסות רוח” עד לסוחרים גדולים בעלי מעמד נכבד.

לא כל סוחרינו התגוררו ברובע היהודי אשר בירושלים העתיקה, רובם התגוררו בשכונות ימין משה מונטיפיורי הסמוכה ובשכונות החדשות. חנויות אלו השתרעו ממחנה יהודה ועד לפתחה של כנסית הקבר הקדוש ומסגד אל אקצה. ואכן אין פלא שחנויות אלו השרו בטחון בקרב הישוב היהודי בירושלים ובעליהן שמשו מעין שומרי החומות של העיר העתיקה.

רשומם של ימי השבתות החגים והמועדים לא הורגש רק בשוקיה וברחובותיה של העיר החדשה. שנים רבות לאחר המנדט הבריטי עוד הורגשה השבת ומועדי ישראל בשוקיה של העיר העתיקה. החנויות הסגורות ברחובותיה של העיר העתיקה בימי חג ומועד שמרו על אופיה היהודי של העיר העתיקה. אביא כאן קטע מספרו של הוספר הערבי הלבנוני ג’רג’ס אל כורי אל מקדסי, “סיאחאת ומושהאדאת” (סיורים ומראות) חלק ראשון, על בקורו בירושלים בקיץ של שנת 1913.

“השכמנו קום ביום השבת והנה שקט ושלוה שוררים בעיר, ולעיתים רחוקות נשמע בה קול של מוכר או חריקתם של גלגלי עגלה. מה סיבת השקט הזה שאלנו את עצמנו. שקט ושלוה אלו הוכיחו כי העיר היא כיום יהודית כפי שהיתה לפנים. לפני ארבעים שנה לא הגיע מספר התושבים היהודים זולתי לכמה מאות תושבים. ואילו היום מספר היהודים מגיע לשבעים או שמונים אלף. יהודים אלה אוחזים בידם את מוסרות המסחר והמלאכות החשובות. משום כך שוררים בה שקט ושלוה ביום השבת. גם השפה העברית שבפיהם מקשרת אותם עם כל חלקי יהדות העולם, וכיום עוסקת ההסתדרות הציונית בגיוס כספים בארופה כדי להקים אונברסיטה עברית.”

רק חנויות בודדות המפוזרות כיום ברחוב יפו מזכירות לי בעברי על פניהן, את עברן המפואר כאשר עמדו בסמטאותיה וברחובותיה של העיר העתיקה. השלטים העומדים כיום על חנויותיהם של בני משפחת אלבארניס וגורל, מקפלים בשוליהם זכרונות קדומים, שמות אלו נוהג הייתי לשמוע אותם בשחר ילדותי.

חנות אחת ממשיכה להתקיים והיא “נחבאת אל הכלים”, זאת היא החנות של משפחת שמחה, העומדת עד היום בבנין שממול תחנת המשטרה של מחנה יהודה. בצורתה ובדמותה כיום מסמלת בעיני את חורבנו של המסחר היהודי בעיר העתיקה.

שני האחים משה ואברהם שמחה המבלים במשך היום מספר שעות בחנות זאת מסמלים בעיני את אותם סוחרים שהכרתי בעיר העתיקה. רק קופסאות הקרטון הצמידים המחרוזות הישנות ושאר⁷⁴ פריטים שהיו בעבר באופנה מזכירים לי את העבר. קופסאות ומחרוזות אלו אינן מבריקות ונוצצות כפי שנהגתי לראותן בחנויותיהם של בני משפחת שמחה בימי ילדותי.

מעולם לא עלה בדעתי כי משפחת שמחה שהתגוררה שנים רבות בשכונתי שכונת אבן ישראל ושבניה התפללו בבית הכנסת שבבנין בית היתומים הספרדי היא משפחה אשכנזית, שהגרה ממרכז ארופה עוד לפני גרוש ספרד לסלוניקי. בני המשפחה הזאת התפללו בבית הכנסת האשכנזי שבסלוניקי שנקרא בשם “איל כאל די לה מושקה” (בית הכנסת של הזבוב). ראש המשפחה בכור שמחה עלה לארץ בהיותו בן 12 שנה נקבר בחלקה האשכנזית אשר בבית הקברות שבהר הזיתים.

בשנת 1900 פתח אביהם חנות בשוק אל בטרק. חנות זו היתה ידועה בשם משה שמחה ושות'.

על דרכי המסחר באותם ימים מספרים האחים משה ואברהם שמחה. “בחדשים⁷⁵ שבין חג הפורים ועד לאחר חג הפסח עסקנו במסחר סדקית ובמחרוזות מזויפות של זכוכית (אל כונדראס). באותם ימים לא ידענו את הפלסטיק. מחרוזות אלו נמכרו בעיקר לעולי הרגל היונים. בצורה זו עבדנו ארבעה חדשים בשנה. רק בסוף עונת הקיץ כשהאכרים קצרו את תבואתם, דהיינו לאחר ה”חסידה" באו אכרי הכפרים הסמוכים לעיר וקנו את צרכיהם לעונת החורף".

בין חובבי רשימותי על העיר העתיקה נמנה מר זבולון כספי אשר הואיל בטובו לספק לי פרטים על סוחרי העיר העתיקה שאותם אני אביא כאן.

מר כספי הכיר כמה סוחרים מבני העדה החלבית והגורג’ית. על יונתן חסידוף מספר כי עוד בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה נמנה בין חברי “המכבים הקדמונים” והיה מראשוני הציונים בירושלים. הסוחר שלום קוקיא מכר את הבד שנקרא “אל ג’וח' אל ערבי” בד שהיה מיועד לתפירת הקפטנים ובגדי הקוואסים שהיום הם מהלכים כשאר בני תמותה, וכל תפארתם במוט עם גולת הכסף “העולה ויורד” על מרצפות העיר העתיקה בימי חג ומועד.

וכשם שהיו חנויות שספקו במיוחד עורות, סוליות ומסמרים לסנדלרים שישבו בשוק אפטימוס, כך היו חנויות שספקו כל צרכי חייטות לחיטים שחנויותיהם עמדו בעיר העתיקה.

יעקב מנשה סיטון נמנה בין הסוחרים הגדולים. הוא מכר את הבד שנקרא בשם “כאם קוטה”, דהיינו בד שעליו היתה טבועה תמונת חתול. תמונות של חיה ועוף שהיו טבועות על גבי בדים שמשו מעין “סימנים” לנשים שלא היו בקיאות בסוגי הבדים השונים.

יוסף ויצחק אלישר מכרו “מאל קבאן”, דהיינו שקי סוכר וקפה ושאר מיצרכים שנשקלו במאזנים המיוחדים שנקראו קבאן. גם שני האחים אנג’יל עסקו במסחר זה. עליהם אומרים כי הם היו הסוחרים הראשונים אשר הביאו שמן כותנה ממצרים במקום שמן שומשומין “השיריז”.

בשוק הבטרק זוכר מר כספי את חנות הבגדים המשותפת שהיתה שייכת ליצחק כהן וישעיה. לאחר שנים מספר נפרדו שני השותפים. חנותו הגדולה המפוארת של יצחק כהן עמדה במשך שנים רבות סמוך לשער יפו.

עם התקדמותו של המסחר בירושלים, גילו בתי החרושת ובתי מסחר גדולים בארופה ענין בפתוח קשריהם עם הסוחרים בירושלים ובשלהי המאה החולפת הופיעו מתווכים וקומיסיונרים⁷⁶ שרובם נמנו על בני העדה האשכנזית, אשר באו בקשרי מסחר עם בתי החרושת הגדולים שבגרמניה הונגריה ואוסטריה. אחד הקומיסיונרים הידועים בראשית המאה הנוכחית היה הקומיסיונר הגרמני הנוצרי אברלה שהתגורר במושבה הגרמנית. כן מזכירים גם את ליפמן ובא כוחו בירושלים מיון.

קומיסיונרים אלה הם הם אשר הביאו לארץ את בדי הכותנה המשובחים מבתי החרושת הגרמנים.

בתי חרושת באירופה נהגו לשלוח מזמן לזמן לארץ את נציגיהם⁷⁷ כדי לבוא במגע עם בעלי בתי המסחר בירושלים. הם נשאו את הדוגמאות בתיקיהם, ובצחות לשונם השתדלו לשכנע את בעלי בתי המסחר להזמין את סחורותיהם מבתי החרושת שאותם ייצגו.

סוחרי העיר העתיקה היו בני תורה ויראי שמים. בשעות הערב הייתי רואה אותם מתכנסים באחת החנויות ועומדים בתפילת המנחה. סוחרים וחנונים שהיו קרובים לבתי הכנסת של רבי יוחנן בן זכאי, של שלום קוקיא, בית־כנסת ששכן בבית בן שתי קומות שעמד מול בית הכנסת של רבי יוחנן בן זכאי, או קרובים לבית הכנסת של מאיר גני שברחוב הנוצרים “סרו” אליהם בשעות הערב כדי להתפלל מנחה.

סוחרים אלו אשר ישבו בתוך עמם, נעמו ברצון למתרימים אשר פנו אליהם בכל שעת צרה ומצוקה. מתרימים אלו לא ערכו את המגבית רק בקרב הסוחרים שנמנו על עדה פלונית או אלמונית. המגבית היתה כללית. מהם אשר היו צמודים לבתי אולפנה, בתי יתומים ובתי חולים. מוסדות אלו פנו אליהם לפרקים בבקשה לתרום בגד לבן לשם תפירת כלי מיטה, כילות למיטות וכיוצא בזה.

בשכנותם של החנויות שבעיר העתיקה התגוררו בשכונים, שנקראו בפיהם של בני העדה הספרדית בשם “שכוני גבול האלמנה”, שכונים שנקראו בשם “מחילות עפר”. ובשעת דחק, ושעות אלו היו רבות וקשות, נהגו המשפחות העניות שהיו מטופלות בילדים רבים לפנות לעסקני הרובע היהודי, אל מאיר חפץ מימראן ועוד כדי שיערכו בקרב ציבור הסוחרים “מגבית חטופה” (קוז’יטקה). ומאיר חפץ מספר, יוצא הייתי לשליחות מצוה זו בקרב סוחרי העיר העתיקה ואוסף במטפחתי האדומה הגדולה שאותה החזקתי בידי בישליקים, רבעי מג’ידים וכיוצא בזה. ואכן לשבחם של מספר סוחרים נדבנים אשר נהגו “לזרוק” אל תוך המטפחת מטבעות שבאותם הימים היו יקרות, סייענו בידי משפחות נזקקות “לעשות את השבת” ולפעמים אף להביא תרופה ומזור לחולה שהתפתל בכאביו.

אלה היו מגביות שנערכו על רגל אחת. ואילו המגבית החשובה והעיקרית ביותר שעסקני וראשי העדה ערכו אותה, בימים שבין פורים לפסח לצורך קמחה דפסחה. מגבית זו היתה “נכבדה”, ונמשכה מספר ימים. ועד העדה קנה בכספים שנאספו שקי חיטה ומסרם לידי הנשים התימניות שגויסו לצורך ברור וניקוי החיטה. הן ישבו בחצר התלמוד־תורה על יד מגשי־נחושת גדולים, ועסקו במלאכת קודש זו.

את שקי החיטה שלחו לאחר מכן לטחנת⁷⁸־הקמח, ובעל התנור שזכה “במכרז”, הכין את המצות לחלוקה בקרב העניים והנזקקים.

שאלתי, לאחר אחודה של ירושלים, כמה מידידי הערבים כיצד הסתגלו לחיי העיר המפולגת והחצויה. האם הסתגרו בתוך חומותיה של ירושלים, והיכן יצאו לבלות את ימות הקיץ. השיב לי את חדשי הקיץ נהגו לבלות בבתי הקפה המרווחים של ראמאללה, אשר הפכה להיות מרכז הבילויים של ירושלים, ואילו אלה אשר הפרוטה היתה מצוייה בכיסם עלו על האוירונים⁷⁹ שחנו בשדה התעופה של קלנדיה, וטסו לבלות מספר ימים בבירות ועל הרי הלבנון ללא ויזה ואשור.

אולם נפשם של בני ירושלים “הותיקים”, אשר חזו בתפארתה בעבר בכתה במסתרים. הם ערגו לירושלים השלמה. על הסופר והמחנך הערבי, בן ירושלים ח’ליל אל סכאכיני, מספרים, כי בבקור שערך בירושלים בשנת 1953, לאחר שנות גלות בקהיר, אמר כי רק חלק מגופו מבקר בירושלים וכי ירושלים כפי שהכיר אותה בעבר הלה לעולמה, “אלקודס יוק”. (על משקל מלטה יוק). ירושלים איננה.

ואילו ההיסטוריון של ירושלים, עארף אל עארף, אשר כהן בתקופת השלטון הירדני, שלוש פעמים כראש עירית ירושלים, בקש מאת המו"ל של ספרו הגדול “תולדות ירושלים”, פוזי יוסף, ימים ספורים לפני מותו (הוא נפטר בשנת 1973) לקחת אותו לסבוב קצר בשוקיה של העיר העתיקה ולהמנע במידת האפשר מלבקר ברחובות ובסימטאות הצפופים, ואף לא באותם מקומות שיש צורך לעלות במדרגות גבוהות, וזאת בגלל מצב בריאותו הרופף.⁸⁰

ובן לויתו מצא לנכון לציין לרגל בקור זה, כי רובם של בעלי החנויות והמחסנים בעיר העתיקה עוסקים כיום במכירת דברי מזכרות (סנתאורי בערבית), ואילו בעלי חנויות המכולת, הקצבים ומוכרי הירקות, נעלמו מן העולם וחנויותיהם הפכו לחנויות למכירת מזכרות לתיירים.

ירושלים זו אשר הפכה להיות לבית נכות אינה מקובלת על בני ירושלים, שנולדו וחיו בה. רבים הם המתגעגעים לאותה ירושלים של ימי ילדותם, ירושלים שהיתה שופעת חדות חיים.

אחד מותיקי הסוחרים הערבים שפך באחד הימים את לבו בפני, ותאר במלים פשוטות את המצב כפי שהוא כיום.

כל רצונים של סוחרי ימינו הוא לעשות רווחים מהירים ללא טרחה רבה. נדמה כי אצה להם הדרך.

הקנאה והתחרות בקרב הסוחרים, דוחפים אותם לנטוש פעמים מספר את עסוקיהם הראשונים ולהחליפם בעסוקים אחרים. אותו כבוד המקצוע (כראמת אל שוע’ול) שהחזיקו בו אבותיהם ואבות אבותיהם, חלף לבלי שוב.

כיום אין למצא בשוקי העיר העתיקה חנויות של סדקית וגלנטריה חוטים לתפירה, כפתורים סרטים ועוד. נשותינו אינן יושבות בית ואינן עוסקות בתפירת שמלות. אין להן זמן ופנאי לעסוקים מעין אלה. רובן עובדות ומשמשות כמורות ופקידות במשרדים ופנקסי השיקים בארנקיהן. הן קונות מן המוכן ללא טרחה רבה. ואילו אלה שהיו בעבר סוחרים עוסקים כיום במכירת דברי אמנות ובעיקר במכירת כפיות ועגאלים “נוסח אש”ף".

כשאני “יורד” היום במדרגות רחוב דוד, אין אני נחפז בדרכי. אלא מהלך לאטי ומדמה בנפשי כי אותן החנויות ואותם הסוחרים שעמדו כאן בילדותי ממשיכים לעמוד, מאירים פנים לקונים ומקדמים את פניהם בברכת ברוכים הבאים. אכן פנה זיוה פנה הדרה של אותה ירושלים של ימי ילדותנו.

נספח    🔗

בספרי הקודם “ירושלים תמול שלשום”, פרקי הווי, חלק שני, בפרק “בנקים בירושלים של ראשית המאה⁸¹”, אמרתי “כי זקני ירושלים יודעים לספר כי בתקופה העותומאנית היה בירושלים עוד בנק בשם “בנק קומרסייל די פלשטין” שנוסד על ידי אנשי עסק יהודים וערבים”.

והוספתי כי לא עלה בידי למצוא פרטים נוספים על הבנק הזה.

והנה בבקור שערכתי במחלקה לכתבי יד בספרית האוניברסיטה העברית הראה לי מר רפאל וייזר, מניה שהוציא הבנק הזה בשנת 1909.

על כל מניה היו שלוש חתימות, אחת באותיות לטיניות, אחת בערבית ובלטינית כאחת, וחתימה אחת בערבית חקוקה על חותמת קטנה שמתוכה הבחנתי את המלים אסמעיל חקי אל חוסייני ואילו החתימה בערבית ובאותיות לטיניות היתה של סלים איוב ששמש גם כקונסול פרס בירושלים.

באותה מניה שאליה היו מצורפים מספר תלושים באו השורות הבאות בשפה הצרפתית, בהן נאמר.

כי נושא מניה זו חייב להביא את החלק הזה של המניה בתוך עשרים שנה בכדי לקבל דף חדש של תלושים.

“בנק מסחרי של פלשטינה” נוסד בתוקף צו מלכותי. הקרן היא בת 25,500 לירות תורכיות. מחצית הקרן מחולקת ל־12,500 מניות בנות שתי לירות תורכיות כל אחת.

שאלתי את חברי ד"ר יצחק מוסה אל חוסייני על איסמעיל בן מוסה חקי אל חוסייני החתום על המניה, ואמר לי כי איסמעיל אל חוסייני ינק בילדותו מאשה יהודיה, שמש כמנהל משרד החינוך ובימי המנדאט הבריטי שמש כחבר המועצה המיעצת. בביתו המשמש כיום כבית “מלון אורינט” התארח הקיסר הגרמני בבקור שערך בירושלים.

גם ד“ר לבונטין בספרו “לארץ אבותינו” ספר שני תל־אביב תרפ”ד בעמוד 171 מזכיר את עיסמעל אל חוסייני.