ספור ראשון

העיר קניפס יושבת על חוף נהר אשר בו אניות יהלכו; יערים סביב לה צומחים כל עצי מבחר, עצים להסקה ועצים לבנין; אגמיה ויאוריה מלאים דגת המים למינה והעמקים והבקעות יעטפו עדרי צאן ובקר; האדמה פוריה ומלאה ברכת ה' וכל צרכי בני האדם נמכרים שמה בזול. על כן פרוח יפרח שם המסחר, יעשה ענף וישא פרי, יעשיר את בעליו ויתן אֹכל למכביר לדלת העם. טובי העיר עוסקים במסחר בעצים ויבול האדמה וכל אנשי המקום למקטנם ועד גדולם מתפרנסים מהם בריוח ולא בצמצום. על כן בחר גם צדיק אחד במקום הזה, אוה למושב לו, לא לטובתו ולהנאתו חלילה כי אם לשם שמים ולשם מצוה, כדי להציל את אנשי קניפס מן המותרות שגורמים החטא שלא יבואו ח“ו לשכוח את הבורא משמחה ומטוב לב מרב כל; ובכן הוא משתדל בכל עז למחוק ביד רחבה את סאת עשרם ושולח בהם את כל משפחתו, את ניניו ואת נכדיו, למעט חלבם ודמם שלא ישמנו ויבעטו. ואולם תחת הזהב יביא להם נכסי צאן ברזל, קנינים שרירין וקימין שאדם אוכל פרותיהם בעוה”ז והקרן קימת לעוה"ב, והם – האמונה השלמה בו ובנפלאותיו, בצדיקים ובכל מעבדיהם ברב חלומות והבלים והזיות טפלות אחרות שאחינו בני ישראל מטפלים בהם מבחר ימי חייהם ולא ימושו מזרעם ומזרע זרעם לימים רבים ולעתים רחוקות על שלֵשים ועל רבֵּעים.

בעיר הזאת ישבתי לרגלי עסקי בקיץ שנת ה' תפ“ט ליצירה, והקב”ה זמן אותי לפונדק אחד של איש ירושלמי קדוש וטהור. האיש הזה הורתו ולידתו היתה בקניפס; ולמה נקרא שמו ירושלמי? לפי שכשמתה עליו אשתו הראשונה גמר בלבו לעלות לא"י ולמות שם; וכבר קנה לו בגדי צבעונין וכלי מילת וישם פוזמקאות של משי ברגליו וסדין לבן בראשו וילך. אבל בעיר הקרובה הקרה אלהים לפניו שדוך הגון וייטב בעיניו לשוב לשבת בעיר מולדתו ולראות חיים חדשים עם אשתו החדשה. ובכן שב הירושלמי לעיר קניפס כבראשונה; לא עמדו רגליו על הר הזיתים וגם מנגד לא ראה את הארץ, אבל הסדין הלבן נשאר בראשו ושם הגדול והקדוש “ירושלמי” נקרא על בית מלונו וימשוך אליו כל עוברי דרך החרדים לשם העיר הקדושה, וכל באי שער עיר קניפס יסורו ללון אל בית הירושלמי, כמעט אין נגרע.

החדר המיוחד לדירתי בבית האכסניא היה בודד על גג האֻרות הרחק מגיף בית המלון ומשאר חדרי האורחים. עליה מרוַחת ובה חלונות ארבעה, שנים פתוחים על גג האֻרות מזה ומזה מימין החדר ומשמאלו ושני חלונות מעבר החדר ממול פניו, משני צדי המעקה אשר אליו יעלו במעלות. והנה מן החוץ לא יכול איש להגיע לחלוני החדר בלתי אם יטפס על גג האֻרות או יעמיד סלם על יד המעקה ויעלה בו. מכלי תשמישי־בית אין בחדר בלתי אם מטה מוצעת, נתונה אל הקיר כנגד פתח החדר, ושלחן ושני ספסלי עץ משוחים בששר. אמת כי אל הקיר אשר נֹכח המטה, בתָּוך, בין פתח הבית ובין החלון השמאלי היתה קבועה אספקלריא של זכוכית מלֻטֶשת, אבל לא ידעתי מדוע קבעוה במקום רם ונשא וגבוה מאד קרוב אל התקרה, עד כי אי אפשר היה להסתכל בה בעמדי על הקרקע, ועל כן גם לא שמתי לבי אל כלי התשמיש הזה, הסחתי לבי ממנו לגמרי וכמעט לא ידעתי היותו שמה.

באחד מקצות העיר הזאת נמצא יער קטן צומח עצים נטועים בידי אדם, נחמד למראה וטוב לשוח בו לרוח היום. שדֵרות אלונים רעננים ישיתו צל עב בתוך צהרים וגבעה שפוכה גם היא בידי אדם התנשאה בקצה חֹרש מֵצַל זה; ומעל ראש הגבעה נשקף מרחוק הנהר עוטה ספינות רבות צינות וסירות דוגה, וחף הנהר הימני אשר לצד העיר מכוסה מן הבקר עד הערב המון אדם רב עוסקים במלאכתם, משיטים קורות ושמים אותם דֹברות על הנר, מזרים ברחת ובמזרה את ערֵמות כל מיני דגן הצבורים על החוף ליבשם ולהביאם אל הרפסודות. כמאה צעדים מן היער נראו חרבות טירה בצורה והיכל עתיק יומין והריסותיו נטושות על פני כל הככר. החֵל אשר הקיפהו בישובו יה עיים ובמות יער, והתעלה אשר מסביבו יבשה ותמלא עפר וכֵפים. מתחת לארמון ההרוס הזה היתה הארץ עשויה ככברה מחלוֹת מחלות מקוּרות כפות אבנים אשר הלכו לארכה ולרחבה עד מקום לא ידע אנוש.

בחרש מצל זה אהבתי לשוח עד כמה פעמים ביום. אהבתי להסתופף בסתר כפות אזרחיו הרעננים, להשתרע על יְרַק דְשָׁאיו, לשכב ולחלום בהקיץ. אהבתי לעלות ולשבת על ראש הפסגה להביט על מימי הנהר העצומים והרבים אשר בעלותו על גדותיו בימי האביב והתערבו מימיו במימי היאורים והאגמים אשר מסביבו והיה מראהו כמראה ים גדול ורחב ידים לא תשורנו עין עד קצהו. אהבתי לראות את כבוד ה' על המים, להתבונן מן המקום ההוא לפנות ערב אל המראה הנחמד ברדת השמש לקצות השמים ויפרוש אורו על נבכי הנהר ועל ראשי האלונים וכפותיהם הרעננות. ולי מה יקרו אז הרגעים הטובים ההמה, ומה יקר לי עתה זכרונם ופקדונם! אז – בעוד מלאתי כח עלומים את רוח הדמיון, בעוד חושי בי ולב חם בקרבי וכליות יועצות בחיקי, בעוד לא נהפך לבי בקרבי לאבן תחת סבות החיים, וחזיונות הבחרות והשחרות לא היו להבל וחלומות הנעורים לדברים בטלים ומבֻטלים!!

נפלאת היתה בעיני תמיד כי בבואי לשוח ביער יומם פגש פגשתי לפעמים באנשים מן העיר עוברים והלכים לתֻמם, אבל לפנות ערב לעת צאת היוצאים לשוח, כשיפוח היום ונסו הצללים, לא ראיתי מעודי רגל אדם בסביבות היער. ואֹמר אל לבי אך אין לב אנשי המקום אל יפעת הטבע והדר גאונו אשר יגָלה ביער חמד זה בארץ ובשמים בין הערבַים, כי נער אנכי אז, עול ימים הולך בתֻמו ומביט לארץ ולדרים עליה בעינים טהורות מראות רע; תבלית בני האדם לא ידעתי ועקשות רוחם ועקמומית שבלבם לא דמיתי ולא עלו על לבי. – ויהי היום ואנכי מטייל ביער כפעם בפעם לעת ערב לעת צאת הכוכבים, ואהיה מתהלך כה וכה ומלקט עשבים ופרחים להתבונן בהם בינה ולהתחקות על שרשיהם ועל תבונתם, ויהי כהפנותי שכמי וארא כמראה שני אנשים נצבים פתח היער ומתגנבים להשגיח אלי מאחורי אחד השיחים. דמיתי אך מקרה הוא ולא שמתי לבי אליהם ואשקוד על דרכי הלאה לראות בעשבים וללקוט צמחים עד בואי אל פתח אחת המערות הנשַמות. שמה ישבתי על גרם מעלות המדרגה אשר דרך בה ירדו אל המערה בהיות ההיכל על תלוֹ, ואהיה מתבונן בצמחים אשר לקטתי ואשב תפוש במזמות לבי עד בוא השמש.

ויהיה השמש באה ועלטה היתה ואשוב ללכת לבית מלוני והנה בעל המלון לקראתי במוצא היער. כראותו אותי ויחרד חרדה גדולה עד מאד ויספוק את כפיו ויקרא: האף אמת נכון הדבר, כי מתהלך אתה בגפך ביער בעתותי לילה?

– מדי ערב בערבו, אנכי יוצא לשוח ביער חמד זה, עניתי בתָם לבבי.

– ולא תירא מפחד לילה? ורעה אליך לא תאֻנה?

– עד כה ברוך השם לא מצאני רע. ולמה זה תחרד עלי את החרדה הגדולה הזאת? האם מערת פריצים ביער זה?

– עוד רע ומר מזה, ענני בכבד ראש. הראית את החרבות השוממות בלב היער? הידעת מה הנה?

– ראיתי וידעתי כי שרידי ארמון עתיק הן אשר נחרב מרֹב ימים ונעשה גלים נצים, וכפי שהוגד לי ישב בו לפנים השר בעניגסען ונחרב ההיכל בעת אשר פשטו הצרפתים על ארצנו.

– את זאת לא ידעתי, אבל ידעתי כי בחֹרי החרבות השוממות ובמחלות העפר יקננו שדים ומזיקים! – החליט הירושלמי כדבר שאינו מוטל בספק.

– שדים ומזיקים? – פסקתי את דבריו בשחוק – זקן, האם יצאת מדעתך?

– אנכי לא יצאתי מדעתי אבל אתה עוד לא באת לכלל דעת. הטרם תדע כי בכל שנה ושנה ביום מיתתו של רשב“י, הצדיק ברוך הוא רוכב על סוסה לבנה ויוצא ביער הזה ומורה בחצים כדי את הסט”א?

– הראית בעיניך את הסט"א המומת? – הוספתי לשחוק ולהתל.

– במופלא ממך אל תהתל, יסרני הירושלמי בפנים זועפים. שאל את פי כל אנשי העיר ויגידו לך, כי שם הרגיעה לילית ונקבצו הרוחות הרעות אשר רעותה.

– האף אמנם תאמין גם אתה כאחד הפתאים בדברי חלומות והבלים אלה? עמדתי אני על דעתי בקשיות ערף; ראה שערות ראשך הלבנות וַחֲכָם, ואַשר בדרך בינה.

– אל תתחכם הרבה, עוּל ימים, עָנָני הוא בשפתים דולקים ולב רע, למה תשומם. שמעה לעצתי ומנע רגלך מנתיבתך זאת פן יקראך אסון כאשר קרה את אחד המתחכמים זה שנים רבות.

– מי הוא זה ואי זה הוא ומה האסון אשר קרהו? ספר נא לי!

– בהיותי בדרך לארץ הקדושה – החל הירושלמי לספר במעט גאוה וגדל לבב – באו הלום שני אנשים סוחרים מארץ אַנגליא ויתהלכו ביער לרוח היום ואחד מהם תקע כף לרעהו ויערוב ערֻבּה כי יבוא במחלות העפר ונקה. ויהי ברדתו ויוציאוהו מפרפר בין החיים ובין המות.

– מי זה לא ידע כי בנקיקי הסלעים וערמות העפר כלואות רוחות רעות ומעֻפָשות אשר יוכלו לחבל בני אדם; אבל אנכי אייני יורד אל מחלות העפר.

– כי אז תצאנה הרוחות הרעות לרדוף אחריך ולצוּד את נפשך.

– אבל בצאת הרוחות הרעות ממסגרן הלא תהפכנה ותהיינה לרוחות טובות.

הירושלמי שם עיניו בי כאיש שומע ולא יוכל להבין.

– אבל מי הגיד לך, שאלתיו, כי מתהלך אני ביער לעת כזאת?

– מי הגיד לי? כל העיר תֵּהום עליך ושני אנשים מגרי בית מלוני רִגלוּ אותך ויתחקו על שרשי רגליך.

מדי דברי בו הקרבנו לבוא לבית המלון וארא והִנה עדת חסידים נקהלו ועמוֹד מסביב שני אנשים הנדברים בם. ואשמע מרחוק את דבריהם.

– בעינינו ראינו אותו – אמרו שני האנשים העומדים בתוֶך – מלקט עשבים ויורד אל אחת המערות.

– מכשף הוא, החליט אחד העומדים.

– לא, אפיקורוס פשוט הוא – אמר אחד מראשי המדברים – אשר איננו מאמין במזיקין.

– אך אין אלהים לנגד עיניו! קראו כל הנצבים.

– איעצך, אמרי לי הירושלמי בחשאי, לעכט ארחך דרך החצר הפנימית ולבלי פגוע כעת באנשים מרי נפש האלה.

– האם אירא מהם ומהמונם? עניתיו באמוץ הלב. ופתאם שמעתי קול קורא מתוך החבורה:

– הנהו בא! נקומה נא עליו ונכּנו נפש.

לדברים האלה חוכא מפומי. האנשים האלה משמרים הבלי שוא הם, אמרתי אני בלבבי, ידעתי כי לא יבצר מהם מאומה לעשות נבלה. ומה אעשה אם באמת יקומו כיום עלי כלם לכלות חמתם וסבלותם בי, האם אעצור כח אני האחד לעמוד כנגדם?

– לא, לא, יעץ האחר, ידנו אל תהי בו, המזיקין בעצמם יפגעו בו, כי מי היה לו משא ומתן עמהם ונקה?

הדברים האחרונים הניחו כמעט את רוחי, ובכל זאת נועצתי לשמוע לעצת בעל המלון לבלי פגוע בחרשי משחית אלה ואסב פני דרך שער החצר לעלות לעלִיָתִי. מדי עָברי שמעתי מאחרי קול גדול: אפיקורוס, אפיקורוס, ימח שמו וזכרו! את האפיקורוס הזה כלה מבית מלונך אז אני ורעי העומדים לפניך נעזוב את ביתך ונלכה לגור באשר נגורה.

סַבּוֹתי ואעל לַחֲדַר־מְקֵרָתי ולבי מלא בזיון וקצף על הצדיקים הרמאים המורים בקשת להמית את הסט"א, ועל החסידים ההולכים אחריהם כיונים פותות אין לב ונכונים לזבוח זבחי אדם לשעירים אשר הם זונים אחריהם. סגרתי את דלת חדרי בעדי ונעלתי, כי אמרתי פן יהרסו המשֻגעים ההם אלי. כשבתי כשעה אחת וארא כי אין איש מפריע את שלומי בבית, פשטתי את בגדי, הסבותי על המטה חציי שוכב וחציי יושב, הגשתי למראשותי אחד הכסאות, העמדתּי עליו נר דולק ואקח ממלתחתי מן הבא בידי ספר לקרוא בו למען הסיח דעתי מן השיחה הטפלה עם בעל המלון ומפגיעתי הרעה בחסידים המהבילים. וכאלו היתה יד המקרה בקושרים עם בני המלון עלה בידי הספר “נשמת חיים” לר' מנשה בן ישראל, אשר נודע לכל כי הוא קובע מסמרות באמונת השדים והגלגולים. בתחלה היה עם לבבי להניח הספר הזה ולהמיר אותו באַַחר, אבל רוח מבינתי צחק בקרבי לאמר: האף אמנם ירא אתה מפני שיחת אנשי רוח? בשׁתי וגם נכלמתי בעיני ואחזק את לבי ואקרא בספר עד אשר נרדמתי ואישן.

אני ישן והנה אצבעות ידי אדם מתנקשות על חלון חדרי ומשמיעות קול גדול ולא יסף. החלותי להנָער מעט מעט ורעיוני על משכבי סליקו: מי זה הוא ואי זה הוא אשר ידפוק לעת כזאת בחלון חדרי, ואני דבר אין לי עם אדם ויבוא אלי בחצי הלילה? ובעוד רגע גדל פחדי הרבה יתר מאד בשמעי את קול האצבעות מתופפות על כל חלונות חדרי פעם אחת ובזכרי כי לא יוכל איש להגיע עד החלונות בלתי אם יעלה בסֻלַמות או יטפס על הגגות. ובעודני מתנמנם נים ולא נים שמעתי פתאם קרוב למטתי קול רעש קטן כקול צעָדָה, כקול שעטת כף רגל אדם בנעלים בלים מטֻלאים. פקחתי את עיני פתאם ואימת מפלו עלי! כי דמות כמראה אדם עוטה לבנים ראיתי לנגד עיני, שער ראשו פרוע ועומד כדרבונות וכמשמרות נטועים, עיניו קמו בחוריהן ופניו מלאים אימה ומפיקים זוָעָה. למראה הנורא הזה גבר הפחד על כל חושי בי ויהדך את שכלי תחתיו. “אויה לי כי נדמיתי!” קראתי בקול כאוב מארץ ואמהר להכנס אל תחת המכסה ולהליט פני באדרתי, כי דמיתי כי בזה ירוח לי ויסור פחדי מעלי.

רגעים אחדים שכבתי משומם תחת אדרתי וראשי נמלא דם ומצחי רסיסי זעה. קול לבי דופק נשמע כהולם פעם ועל רֵיאָתי הושמו חתולים וסורים ולא יכלתי השב רוחי. האף אמנם, אמרתי בלבי, יש רגלים לדעת בעל "נשמת חיים " כי יש לרוחות ומזיקין מהלכים בארץ? האף אמנם צָדַק בעל מלוני והרוחות הרעות עזבו את רבצם ויבואו להתעלל בי ולהנקם ממני את חסרון אמונתי בם? או אולי – שב רוח השפק להתחכם בקרבי – בעל המלון ואחוזת מרעיו מסתוללים ומצחקים בי ליָראני ולהביא מרך בלבבי? ומה אֵבוש מחר להרים פני אליהם בעת אשר יביטו יראו בי! – מדי התרוצצו המחשבות המתהפכות האלה בקרבי החל רוחי לשוב מעט מעט לנדָנוֹ וָאַט אזני לשמוע את הנעשה מאדרתי וחוצה, והנה חדלו הקולות והאצבעות המתופפות, אין קול ואין קשב! אז מצאתי את ידַי ואחל לבלע מעט מעט את המסכה הנסוכה על פני. הֵעַפתי עיני בחדרי סביב וארא… והנה הנר אשר העליתי על הכסא למראשותי בשכבי על מטתי עודנו דולק; הס' “נשמת חיים” אשר החזקתי בידי לקרוא בו נשמט מיָדי מדֵי נרדמתי ויחליק ממטתי ויפול ארצה – הוא הקול אשר שמעתי כקול צעדה סמוך למטתי. חזקתי ואִמצתי את לבבי ואשא עיני לראות מי הוא סמל הקנאה הנצב לנכח עיני, ואביט ואשתומם ואָרֹק ואשחק…. הפנים פנַי והתמונה הנצבת לנגדי תמונתי היא הנשקפת בתוך האספקלריא התלויה על הקיר לנכח מטתי. ואני לא שמת לבי אז כי הלבָנים אשר התמונה עוטָה היא כֻּתָּנתי אשר לבשתי, והשערות הפרועות הנה שערותי אשר פרָעום הכסתות, ופני נהפכו לצלם בלהות מפּחד לבי אשר פחדתי. ואחרי אשר נפתרו לי כל החידות האלה בדרך פשוט מאד וארא כי לשוא פחדתי פחד, מצאתי את לבבי לקום מעל מטתי וללכת החוצה לדעת מי הוא הדופק על חלונות חדרי. והנה צחוק עשה לי אלהים! כל השומע יצחק! בעת אשר נרדמתי היה ברד חזק ואבני הברד המה תופפו על חלוני חדרי, ובקומי מצאתי עוד על פני המעקה מסביב מן הברד, בטרם נמֵס, כה וכה על רצפת המעקה מסביב. שחקתי בתם לבבי על מוראי ועל פחדי, לא היה פחד; ואומר בלבי: אך זה תוצאות כל פחד אשר הבל יסודו. האלהים עשה את העולם ישר וחק וזמן נתן לכל צבאם, לא ישַנו את תפקידם ולא יעבטון ארחותם. מי אשר נגע דעת אלהים בלבבו תמים יהיה עם ה' אלהיו, לא ינחֵש ולא יעונן, לא יירא מפחד לילה ומאימים באֹפל יהלכו; ודרך תועי רוח כאפלה, סביב יבעתום בלהות וחתחתים, ומעשים־בכל־יום יחשבו להם כענקים והם יקראו להם אימים.

ואשוב ואעל על מטתי ואישן שנית כל הלילה, שנת ענג, שנת כל התמימים והישרים בלבותם.

ואת אשר עשו לי החסידים אח"כ, ואיך השתדלו בכל יכלתם להראות לי כי יש מזיקין ורוחות רעות בארץ – אותה אולי אספר לך קוראי יקיר בפעם האחרת, בהעביר אלהים רוח הטומאה מן הארץ ואימתה לא תבעתנו עוד.

(מיכה יוסף על ערש מותו ובני ביתו נאנקים דוּמָם בְזָוִיוֹת הַבָּיִת).

מיכה יוסף:

בָּדָד הִנֵּנִי – הַכֹּל עֲזָבָנִי!

מַה־נּוֹרָא הֱיוֹת בָּדָד פֹּה בֶּחָלֶד –

וּבְדֶרֶךְ עוֹלָם בָּהּ עַתָּה אֵלֵכָה,

שָׁם – עַל חֵיק כִּלָּיוֹן, עַל בִּרְכֵּי מָוֶת,

בִּמְעוֹנוֹת רִקָּבוֹן וּבְחַדְרֵי תֹהוּ,

שָׁם יִשְׁכַּב כָּל בָּשָׂר יִרְקַב לַשַּׁחַת

גַּלְמוּד וּבָדָד…………………….

……………….. אֲבָל גַּם לָבֶטַח!

כִּי שֵׁמֶץ דָּבָר מִמִּכְמַנֵּי אֶרֶץ

לֹא יַרְגִּיז לִבֵּנוּ בִּמְעוֹן הַנֵּצַח,

וְבִנְפוֹל הַגְּוִיָּה יִפּוֹל הַקֶּסֶם

הַמֹּשֵׁךְ לֵב אָדָם לִסְגֻלּוֹת חָלֶד.

שָׁם תִּכְלֶה תּוֹחֶלֶת, יֶחֱשֶׁה הַחֵשֶׁק,

וּבְקִבְרוֹת תַּאֲוָה יִקָּבֵר הָעֹנֶג;

אֶל קוֹל הַכָּבוֹד שָׁם תִּכְבַּד אָזְנֵנוּ,

לַכֶּסֶף לֹא נִכְסוֹף, לַשְּׂחוֹק נִשְׂחָקָה,

כָּל שִׂמְחָה תִּמָּחֶה, תִּגֶל כָּל גִילָה;

אַהֲבָה וִידִידוֹת יִדֹּדוּ יִדֹּדוּ

וִידִידֵי לִבֵּנוּ אָחוֹר יָשׁוּבוּ

כִּמְעַט תַּבְרִיחַ בַּעֲדֵנוּ הָאָרֶץ;

עוֹד אֶגְלֵי מִסְפָּר עַל גָּדִישׁ יִדְמָעוּ

לַרְטִיב רִגְבֵי עָפָר חָתוּ עָלֵינוּ,

אַחַר – יִמְחוּ דִּמְעָה מֵעַל פָּנֵימוֹ

יִמְחוּ מִלִּבָּם שֵׁם וֵָזכֶר לָנוּ.

(דממה דקה)

הוֹי רֵעֵי לִבִּי, הוֹי אַחַי בָּרוּחַ,

תֹּפְשֵׂי הַתּוֹרָה, אֹגְרֵי חָכְמַת דַּעַת,

לָכֶם כָּמַהּ לִבִּי תֵּכֶל הַנֶּפֶשׁ

לָכֶם מִבְּלִי חֵפֶץ אֶרֶץ אֶעֱזוֹבָה!

לוּ לַחֲזִיק בִימִינְכֶם לוּ עוֹד חָיִיתִי,

שַׂגֵּב יֶשַׁע וָעֹז אֶת דֹּרֵשׁ דָּעַת

הַאֲצִיל רוּחַ חֵפֶץ עַל יָד נִדְהָמֶת

בִּימִין אִישׁ תּוּשִׁיָּה נֹעַם שָׂבֹעַ…

וָאַתְּ שָׂפָה עִבְרִית, שָׂפָה לֵאלֹהַּ,

מַטָּרַת כָּל יִשְׁעִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ,

אַתְּ הֲיִי שָׁלוֹם וּבְרָכָה בָּאָרֶץ!!

אֶת מִסְפַּר שָׁנַי עַל מִזְבְּחֵךְ הִקְרַבְתִּי

וּמְלֹא קֹמֶץ יָמַי לָךְ הֲרִימֹתִי,

לִבְנוֹת בָּךְ גָּדֵר תָּמִיד הִתְאַמַּצְתִּי

חַיּוֹת אֲבָנַיִךְ מִמְּעִי מַפָּלֶת, ־

וּבְשַׁחַר חַיַּי, אֲכוּל אֵשׁ שַׁחֶפֶת,

עַל הֲרִיסוּתֵךְ נוֹסָפוֹת אָשִׁיתָה!

וָאַתְּ הַעֲרִי נָא רוּחֵךְ עַל דֹּרְשַׁיִךְ

זִיז שׁוּלַיִךָ הֵיכַל לִבָּם מַלֵּאִי

לַמְּדִי לָמוֹ סֵפֶר לַמְּדִי גַּם קָסֶת

וֶהֱוִי סַתֶר לָמוֹ מֵעָקַת כָּסֶל.

וּבְנֵי צִיּוֹן כֻּלְכֶם, צֹאן מַאֲכָל סֶלְָּה,

כָּעֲדָרִים בֶּהָרִים זָרִים הִדִּיחוּ,

הָרִימוּ קוֹלְכֶם מֵרָאשֵׁי הַשְּׁפָיִם,

הָעִיזוּ הִקָּבְצוּ הִתְנַגְּשׁוּ יָחַד

תִּמְכוּ בִּידֵי אִמְכֶם אַל נָא תַּרְפּוּהָ!

לִוְיַת חֵן הִיא לָכֶם בַּטּוֹב וָאֹשֶׁר

מָגֵן וָשֶׁמֶשׁ בִּמְרִי יוֹם וָפֶגַע

גֵּהָה לַמַּחֲלָה וּלְרוּחַ נֶעְכָּרֶת…

(דממה דקה)

מַחֲלָה –הָהּ, וּמַחֲלָתִי מַה־חָזָקָה!

קִרְבִּי קַדַּחַת כַּשַּׁחַת יוֹקֶדֶת,

וּרְקַב עֲצָמוֹת, וָאַתְּ הַשַּׁחֶפֶת

בַּהֲמוֹן פִּיּוֹת רֶצַח חַיַּי תִּינָקִי!

עוֹרְקַי רָפוּ וּבְאַפַּי פַּס הַָרוּחַ,

זִרְמַת הַדָּם בִּכְבֵדֻת מִתְנַהֶלֶת,

זִמּוֹתַי נִתְּקוּ – חוּשַׁי יִתְבּוֹלָלוּ –

הַמַּסֶּכֶת מָלְאָה – הוּנַף הַתַּעַר

לִכְרוֹת הַמַּטְוֶה, לַסִּיעַ הָאָרֶג:

בָּא קִצִּי וּטְפָחוֹת יָמַי נִזְעָכוּ…

(בַּהֲלָךְ־נָפֶשׁ)

יוֹמִי רַד – שִׁמְשִׁי בִּפְאַת יָם נִשְׁקֶפֶת,

מֵרֶחֶם מִשְׁחָר זֶה לֹא כַּבִּיר גָּחָה,

וּמִתַּחְתּיֹות הָאָרֶץ צֵל יָעַל

יִגְדַּל כַּעֲנָק, יִגְאֶה יִשְׂגֶּא כָּאֶרֶז,

וּבְעָנָן כָּבֵד יָעִיב בַּת הֶעָיִן.

חָמְרִי יֻכַּת וּרְגָבָיו יִתְפָּרָדוּ;

מַפְּלֵי הַגְּוִיָּה הֵם זִיקֵי הַנֶּפֶשׁ

יִטְּשׁוּ לוֹיוֹתָם יֻתָּכוּ יִפֹּלוּ.

אַךְ הִיא תִּנָּעֵר מִתַּרְדֵּמַת לַיְלָה

וּכְכַנְפֵי שַׁחַר תִּפְרוֹשׂ אֶבְרוֹתֶיהָ

תַּאֲבֶר לַשְׁחָקִים תַּעַל מַעְלָה מָעְלָה –

מַטָּה מָטָּה אֶבֶן אֹפֶל צוֹלֶלֶת

הִיא הַתֵּבֵל תִּטָּבֵל בִּבְאֵר שַׁחַת

וּכְכֹוכָב נֶשֶׁף תֵּרָא בִּתְהוֹם תֹּהוּ – – –

עוּפִי עוּפִי נַפְשִׁי אַל תַּרְפִּי כֹחַ

שָׁם אָנוּשׁ כָּל אֱנוֹשׁ, כָּל גֵּו יָשֹׁחַ,

פֹּה… נֹפֶשׁ לַנֶּפֶשׁ – לַגֵּו… מָנוֹחַ…

(יָשִׁיב רוחו אל האלהים אשר נְתָנָהּ).

השפה העבריה בדמות אשה מלאת ימים ומתעלפת; ידיה על ראשה וראשה על לבה, וצבא השמים עומדים עליה מימינה ומשמאלה.

השרף הראשון:

הַסּוּ הַסּוּ, אַל נָא אֶבְלָהּ תַּפְּרִיעוּ!

אַל דִּבְרֵי נִחֻמִּים לַעֲלוּבַת נֶפֶשׁ

בִּמְרִי רוּחָהּ לִבְלִי הוֹעִיל תִּפְזֹרוּ

כִּי מַכְאוֹבָהּ הַיּוֹם גָּדַל עַד מָעְלָה

יַאְטֵם אָזְנָהּ תַּנְחוּמֵיכֶם מִשְּׁמוֹעַ.

השרף השני:

פִּי מִי יִמְצָא מִלִּים וּלְשׁוֹן מִי אֹמֶר

דַּבֵּר עַל לִבָּהּ, עַל לֵב מָרַת נֶפֶשׁ,

וּבְאִמְרֵי נוֹאָשׁ נַחֵם הַנּוֹאָשָׁה?!

שִׁבְרָהּ כַּיָּם וּכְמַר מִדְלִי כָּל דֶּמַע

וּמִבַּלְהוֹת כִּידָהּ נֹחַם יִסָּתֶר.

השרף השלישי:

אַיֵּה לֵב־רַגָּשׁ לֹא יִמַּס כַּמָּיִם?

אֵיפֹה בַּת־עַיִן לֹא תֵרֵד בַּבֶּכִי?

שָׁם נַחַל הָאֵשׁ יֶחֱצֶה לֵב שָׁמַיִם

מִשְׁבָּרָיו חֲזִיזִים וּשְׁאוֹנוֹ רָעַם

אִם לֹא יֵבְךְ לִבְכִיתָהּ וִיֵילִיל שֶׁפִי?

אִם לֹא חַדְרֵי תֵימָן הוֹרֵי סוּפָתָה

אַךְ הֵד אַנְחֹותֶיהָ לָנוּ יַשְׁמִיעוּ?

עֲנִיָּה זֹאת, סוּרָה וַעֲצוּבַת רוּחַ

בִּמְרִירוּת תֵּאָנַח שָׁנִים אַלְפַּיִם –

הַיּוֹם עַצְבַת לִבָּהּ עָצְמָה גָּדַלָה,

כִּי מִבְחַר בָּנֶיהָ, נוֹשְׂאֵי נִסֶּיהָ

שָׁם – בַּכּוֹכָב הַהוּא, הַיּוֹם קָבָרָה.

הראשון:

הַס, הִנָּהָ פּוֹתַחַת עַפְעַפֶּיהָ

אַף רַהֲטֵי עוֹרְקֶיהָ נוֹעַ הֵחֵלוּ.

השפה העבריה (פונה כה וכה ומבטת בתמהון):

הוֹי, מַה־זֹּאת אֶרְאֶה? בַּשָּׁמַיִם אָנִי,

לֹא בִּלְבַב שַׁחַת בִּבְרִיחֵי הָאָרֶץ,

וּבַשָּׁמַיִם, בִּמְעוֹן חַיַּי נַחַת,

מוֹקְשֵׁי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל עִוְּדֻנִי!

הוֹי חַיֵּי אַלְמָוֶת מָרִים מִמָּוֶת!

לוּ בַת אָדָם אָנִי לוּ מוּת יָכֹלְתִּי

אָז אֶת רֹב בָּנַי מִכְּבָר עָלַי מֵתוּ

הֲמֹנִים הֲמֹנִים – קֶבֶר יָרַדְתִּי;

שָׁם כִּלָּה כִּלָּיוֹן כָּל מַפַּח נָפֶשׁ

וּבְחֵיק הָאֲבַדּוֹן דַּאֲבוֹנִי טָמָנְתִּי;

אוֹ כַּצֵּל בִּנְטוֹתוֹ, יוֹמָם וָלָיִל

בֵּין אַלּוֹנֵי בָכוּת בָּדָד הִלָּכְתִּי

אוֹר יוֹם עַל קִבְרָם לַעֲרָפֶל יָשִׁיתוּ,

בִּרְסִיסֵי עֵינַי עַצְמֵיהֶם הִשְׁקֵיתִי

וּשְׁאָר לֵחָם הֵינַקְתִּי לַעֲפַר אָרֶץ

עֲדֵי יָצִיץ צִיץ עַד יִגְמוֹל לִי פֶרַח

וּתְהִי זֹאת תַּנְחוּמוֹת נַפְשִׁי סֶלָּה:

עַתָּה – מוּת לֹא אוּכַל, לֹא רֶדֶת קָבֶר,

ובְלִי חֵפֶץ לֵבָב לָנֶצַח אָחִי,

וּמַה־נּוֹרָא שְׂאֵת נֶֶצַח שֵׁאת וָרֶצַח

וִיקוֹד אֶרֶץ תַּחְתִּית בִּנְאוֹת שָׁמָיִם!

הוֹי אֵיתָנֵי גוֹיִי אֲבוֹת עַם עֵבֶר

לִי לְפֶה הֲיִיתֶם אָז בִּימֵי קֶדֶם

עוּרוּ קוּמוּ נָא וּבְכוּ אִתִּי יָחַד!

וּדְמָעַי כַּגֶּשֶׁם מֵעָל כִּי יֻתָּכוּ

אַנְחוֹתַי כָּרַעַם בַּגַּלְגַּל תָּרַעְנָה

וּכְלַהַט הַחֲזִיז תַּצֵּתְנָה הָרוּחַ,

אָז בִּשְׁאוֹן הָרַעַשׁ, עֵת הָמִיר אָרֶץ,

מִבֶּטֶן קִבְרֵיכֶם אַתֶּם עֲנוּנִי,

מִכְּנַף הָאָרֶץ הִי גָּדוֹל הַשְׁמִיעוּ,

תִּרְעַד הַתֵּבֵל, אָזְנֶיהָ תֶּחֱרַשְׁנָה

וּבְקוֹל חֲרָדָה יַעֲלוּ כַּנְפֵי רוּחַ

צִוְחַת כֻּלָּנוּ עַד אָזְנֵי אֱלֹהַּ,

אוּלַי יֵרֶא בֶּעֱנוּתִי אֵל זֹעֵם נֵצַח

אוּלַי יָחֹן הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת

מִמְּתֵי דֹרְשַׁי מֵאָז, יוֹם יוֹם יִמְעָטוּ,

יִתֵּן לִי נִיר וּלְאַחֲרִיתִי תּוֹחֶלֶת.

הֵן רָעֵי גֹויִם רִגְשַׁת פּוֹעֲלֵי אָוֶן

עָלַי זֶה פַּעֲמַיִם אָוֶן הֵמִיטוּ:

רוּחִי – בַּעֲיָם רוּחָם אַרְצָה דִּכֵּאוּ,

אַרְצִּי – לִמְשִׁסַּת עַמִּים רַבִּים שָׂמוּ,

עַמִּי – לִשְׁנִינָה וּלְשִׁמְצָה בָּאָרֶץ;

וּבְאַרְצִי כֵּן עַמִּי חַיִּים הִנָּמוֹ

לֹא נִכְחַד קִימָם מֵחֲמַת מֵצִיק לָמוֹ,

וּכְבָר שָׁנִים אֶלֶף תֹּאכְלֵם פַּעֲמַיִם

שֵׁן הָרִקָּבֹון, אַךְ עוֹד לֹא אֻכָּלוּ, ־

רַק אֲנִי, אֲנִי – אוֹי לִי כִּי נִדְמֵיתִי!

עֵת הֵקִיץ הַקֵּץ רִאשׁוֹנָה אֶל בַּת עֵבֶר

כַּשְׂדִּים עַם עָצוּם עִצֵּם עֲצוּמֶיהָ

וִיהוּדָה הַשְּׁדוּדָה בָּבֶל הָגְלָתָה:

אָז נִבְלָם בִּימִינָם שָׁמָּה נָשָׂאוּ

וּשְׂפָתָם בִּשְׂפָתָם אִתָּם הֵבִיאוּ,

– כִּי בָם אָז חָייִתִי וּבִי דִּבֵּרוּ –

אַךְ כִּמְעַט לִגְבוּל אֶרֶץ נוֹדָם בָּאוּ

תָּלוּ אֶת נִבְלִי עַל עַרְבֵי הַנָּחַל –

שָׁם רוּחַ הַשִּׁיר לָנֶצַח נָפַחְתִּי

וּמִבֵּין הַחַיּיִם כִּמְעַט נִצְמַתִּי;

שָׁם, בֵּין סִבְכֵי חָרוּל עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל

יַתַע רוּחִי בָּדָד וּמְאַסֵּף אָיִן.

גַּם עַל אַדְמַת נֵכָר לִי הִתְנַכָּרוּ

מִשְּׂפָתָם הַשְּׁדוּדָה עָדְיָם שָׁדָדוּ

וּלְשׁוֹנָם דַּבֵּר אַשְׁדּוֹדִית לִמֵּדוּ.

וּבְעֵת אַרְצִי שֵׁנִית בּוֹקְקִים בָּקָקוּ

וּכְרוּם זֻלּוּת רוֹמָה רוּמָהּ רָמָסָה

וּבַת עֵבֶר שָׁבָה שֶׁבִי הָלָכָה

– וּכְבָר נִסְתַּם חָזוֹן וַאֲנִי גָּוָעְתִּי –

עַצְמוֹתַי הַיְּבֵשׁוֹת אִתָּם לָקָחוּ

בַּאֲרוֹן סִפְרֵי קֹדֶשׁ וּלְבַב אַנְשֵׁי דָעַת,

וּשְׁמִי “הַשָּׂפָה הַקְּדֹשָׁה” קָרָאוּ

כִּי רַק בִּמְקוֹם קָדֹשׁ מִקְלָט לִי שָׂמוּ¹

וּמִשְּׂפַת הָעָם כַּמֵתָה נִשְׁכָּחְתִּי.

גַּם סוֹפְרֵי שָׁוְא וּמְכַתְּבֵי עָמָל רַבּוּ

וּמְלִיצִים לֵצִים לִמְאֹד הֳלִיצוּנִי

וּפַיְטָנִים אֵין קֵץ חִסְרֵי טוּב טַעַם

בַּעֲרֵמוֹת חוֹל רוּחַ קָדְשִׁי טָמָנוּ

חִלְּלוּ יִפְעָתִי וַהֲדָרִי נִאֵרוּ

וּכְבוֹדִי בִּלְשׁוֹן אֵין בִּינָה הֵמִירוּ².

עַד שֶׁקָּם דּוֹר אַחֲרוֹן עַל עֲפַר אָרֶץ

וַיִּתְאֹשֵׁשׁ לָאִיר עֵינַי עָשֵׁשׁוּ

וַחֲדָשִׁים חַיִּים אֶל קִרְבִּי לָפַחַת;

אַף הָיָה חֶפְצָם בִּימִינָם צוֹלֵחַ

לוּלֵא מִבֵּיתִי קָם עָלַי הַשָּׁבֶר;

מוֹרֵי שֶׁקֶר לִשְׂנוּאַת אֵל יִתְּנוּנִי

וּבִשְׁמוֹ עַד חָרְמָה דֹּרְשַׁי יִרְדֹּפוּ;

וּבְכֵן תִּכְבֶּה גַּחַלְתִּי הַנִּשְׁאָרֶת.

גַּם הַיּוֹם, אָהָהּ יוֹם חֹשֶׁךְ וָאֹפֶל!

נִגְדַּע אַחַד דֹּרְשַׁי עוֹדוֹ בַּנֹּעַר

עֶלֶם עוּל יָמִים וּמְלֵא כַּשָּׂב דָּעַת

בֶּן־אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי,

בּוֹ שַׂמְתִּי תִקְוָתִי אֵלָיו יִחָלְתִּי –

וּבְטֶרֶם תָּם פֶּרַח גָּמַל הַבֹּסֶר

מִהֵר הַמָּוֶת מַגָּלוֹ שַׁלֵּחַ

וַיְסָעֵף גַּם פֻּארָה זֹאת כִּירַק דֶּשֶׁא.

וּלְמִי מִקְּדֹשִׁים אֶפְנֶה? מִי אֶל שֶׁבֶר

נַפְשִׁי כִּי גָּדַל יִכְהֶה יֵאָנֵחַ?

מִיכָאֵל שַׂר גָּדוֹל הָעוֹמֵד נֵצַח

לַמְלִיץ טוֹב עַל עַמִּי – מַה־תֶּחֱשֶׁה עָתָּה?!

קוּם הִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי אֶל אֵל הַצֶּדֶק

כָּל מַלְאֲכֵי שָׁלֹום אִתְּךָ נָא יִבְכָּיוּ

מִדִּמְעוֹת עֵינֵיכֶם בַּעֲדִי שַׁחֵדוּ

אַל תִּתְּנוּ דֳּמִי לוֹ עַד יִגְדֹּר פֶּרֶץ

אַל תִּתְּנוּ דֳּמִי לוֹ עַד יִגְזֹר אֹמֶר

כִּי גַּם מֵתִי הַיּוֹם יַעַל שָׁמָיִם.

(משבר רוח תדֹם כרגע. רבותים אלפי שנאן נועדו עליה. חיש יברוק ברק:)

(מיכאל בא ביעף ובפיהו אמרת אלהים.)

מיכאל:

הַס בַּת אֵל וּתְנִי פוּגַת אֶל עֵינָיִךְ!

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אֵל דֹּבֵר צֶדֶק

יוֹצְרֵךְ מִקֶּדֶם נוֹצְרֵךְְ עֲדֵי נֵצַח:

הֵן עַד לֹא שָׁמַיִם כַּדֹּק נִטָּיוּ,

וּמֵאָבָק דַּק גּוּשׁ אֶרֶץ יִסָּדְתִּי;

עַד לֹא נִקְווּ יַמִּים, הָרִים הָטְבָּעוּ;

עַד לֹא מֵעֲפַר אֶרֶץ הַיְּקוּם רִקָּמְתִּי

וּמֵרִבְבוֹת הַיְּקוּם אָדָם בָּחָרְתִּי;

עַד לֹא בִּלְשׁוֹן אָדָם מִלָּה הָיָתָה:

אַתְּ הָייִת שַׁעֲשׁוּעָי וּבָךְ שׂחָחְתִּי!

בָּךְ לִמְלֹא תֵבֵל קָרָאתִי עָמָדוּ,

בָּךְ לִיצִיר כַּפַּי רִאשׁוֹנָה דִּבַּרְתִּי

אָדָם קֹרָא כִּי אֲדָמָה חִבְּלַתּוּ.

וּבְעֵת זָרַח אֶזְרָחִי בֶּאֱשׁוּן כֶּסֶל

לַזְרִיחַ אוֹרִי בִּלְבַב הוֹלְכֵי חֹשֶׁךְ

אָז אֶת מִלָּתֵךְ לוֹ עַל לָשׁוֹן שַׂמְתִּי

וּמִשְּׂפָתוֹ לִשְׂפַת זַרְעוֹ הוֹרָדְתִּי;

בָּךְ חֻקִּים וָדָת אֶל עַמִּי נָתָתִּי;

בָּךְ שָׂרֵי הַמַּשָׂא זִמְרוֹתַי הִנְעִימוּ;

וּבְעֵת עַל הַחֹזִים רוּחִי הֶאֱצַלְתִּי

עוֹרֵךְ וּבְשָׂרֵךְ הֵם אוֹתוֹ הִלְבִּישׁוּ;

וּשְׂפַת קֹדֶשׁ עַל כֵּן אוֹתָךְ קָרָאוּ

כִּי קָדֹשׁ אָנִי – וַאֲנִי בָּךְ בָּחָרְתִּי! ³

מָה מִבְּלִי הִנָּחֵם אֵפוֹא תֶּאְבְָּלִי?!

דִּמְעוֹתַיִךְ רַגְלֵי כִסְאִי רָחָצוּ,

אַנְחוֹתַיִךְ נֹגַהּ בֵּית־לִי בִּקֵּעוּ,

וַאֲנִי אֵל חֶסֶד נֶהִי לֹא אוּכָלָה!

הַבְלִיגִי עַל יָגון בִּכְיֵךְ עֲזוֹבִי

וּמְחִי אֶגְלֵי דִמְעָה מֵעַל פָּנָיִךְ!

אֲנִי אֵל יוֹצֵר כֹּל, רֹקַע שָׁמַיִם,

מֵקִים אַפְסֵי אֶרֶץ, מֹשֵׁל בָּהֵמְָּה,

נוֹטֶה כַּפֶּלֶג כָּל גַּלְגִּלֵּי שַׁחַק

אֲנִי מִנִּי אָז בָּךְ יָדִי הֶחֱזַקְתִּי

וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים מִשְׂגַּבֵּךְ אָנִי!

אַל תִּירְאִי דִּבַּת עָם יוֹשְׁבֵי צַלְמָוֶת

חֵיל בֹּעֲרִים כִּי יָנוּב לֵב אַל תָּשִׁיתִי;

הָעֲמֵלִים לִזְרוֹעַ עָמָל וָאָוֶן

רוּחַ יִקְצֹרוּ – וּבָךְ לֹא יִגָּעוּ!

גַּם הַיּוֹם אִם נִגְרָע אַחַד דֹּרְשַׁיִךְ

אַל תִּתְיַפֵּחִי, אַל נוֹאָשׁ תֹּאמֵרִי;

עוֹד דֹּר אַחֲרוֹן יָקוּם בָּנִים יֻלָּדוּ

עַל אַדְמַת נֵכָר לָךְ לֹא יִתְנַכָּרוּ,

בָּךְ יִתְאַמָּצוּ בָּךְ כִּסְלָם יָשִׂימוּ

וּתְשׁוּעַת עוֹלָמִים בָּךְ יִוָּשֵׁעוּ.

וּלְבֵן יַקִירֵךְ כִּי בִלַּע הַמָּוֶת

רֵדִי וַהֲשִׁיבִיהוּ מֵעִמְקֵי שָׁחַת

לֵאוֹר לִמְאוֹר פָּנַי בִּדְבִיר הַנֵּצַח.

הִנֵּה מֹשֶׁה אִתָּךְ שַׁלְחֵךְ הַדֶּרֶךְ

וּשְׁלֹמֹה בֶּן דָּוִד וּבֶן־מָנוֹחַ

וִיהוּדָה הַלֵּוִי, ־ בָּם שָׁגָה רוּחַ

הָעֶלֶם הַהוּא בִּהְיוֹתוֹ בָּאָרֶץ.

שִׂימִי זֵר עַל רֹאשׁוֹ וּצְנִיף תִּפְאָרֶת

זֵר הַזִּמְרָה וּצְפִירַת חַיֵּי נֵצַח, ־

וִיהִי מוֹפֵת נֶאֱמָן לִשְׁאָר עַם עֵבֶר

כִּי אַתְּ מַעְיַן יִשְׁעָם בִּמְשׁוֹאַת פֶּגַע

אַתְּ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן לִמְלֵאֵי עַצָּבֶת,

מִשְׁגָּב לַחַיִּים – לַמֵּתִים אַלְמָוֶת.

ארץ תחתית, אשוּן לילה ואפלה. צלם איש עול ימים ומלאך הדומה.

המלאך:

מַה־שִּׁמְךָ, הָעֶלֶם, הֲלֹא תַגִּידָה!

מַלְאַךְ דּוּמָה אָנִי, מִשְׁנֶה לַמָּוֶת,

כָּל יוֹרְדֵי בוֹר תַּחַת שִׁבְטִי יַעֲבֹרוּ¹.

העלם:

אַל תִּשְׁאַל לִשְׁמִי, מַלְאָךְ! לוּ אֶזְכְּרֶנוּ

תִּלְבַּשׁ חֲרָדוֹת, פַּלָּצוּת תּאֹחֲזֶךָ.

המלאך:

מֶלֶךְ בַּלָּהוֹת לֹא יֵדַע כָּל פָּחַד!

פֹּה – בִּמְגוּרֵי שַׁחַת וּמַדְוֵי נֵצַח,

בִּמְקוֹם כָּל הַיְּקוּם יִבּוֹל כִּירַק דֶּשֶׁא

וּמְלֵאֵי דֶבֶר הָרוּחוֹת עָבֵשׁוּ,

וּרְגָבִים אֵלֶּה, זוּ שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ

עַל אֶרֶץ עִלִּית מִפִּי כֹל נִקְרָאוּ,

כִּדְמוּת הָרֵי נֶשֶׁף נִרְאִים לֶעָיִן:

פֹּה – לֹא יָבֹא חָת, לֹא יַעֲדֶה כָּל רֶטֶט;

גַּם מִפְּנֵי הָאַדִּיר הַמַּרְעִים רָעַם

הָרוֹבֶה חֲזִיזִים וּמַרְגִּיז אָרֶץ

פֹּה לֹא נִפְחָדָה, מִשְּׁמוֹ לֹא נֵחָתָּה.

העלם:

אֱמֶת דִּבַּרְתָּ כִּי אֵין בִּשְׁאוֹל פָּחַד;

כִּי גַּם מִדְּבָרֶיךָ, עַזוּ כַּמָּוֶת

אֶל רֹאֵי שֶׁמֶשׁ, לִבִּי לֹא יִנּוֹעַ.

המלאך:

אֲבָל שִׁמְךָ הַגֵּד עֶלֶם עַז מֵצַח!

בִּבְכוֹר שָׂטָן אַשְׁבִּיעֲךָ שַׂר הַתֹּפֶת

בַּאֲבַדּוֹן וָשַׁחַת…

העלם:

…. הַס, דֹּם כַּמָּוֶת!

שִׁמְעָה וּרְגָזָה: בֶּן־חַיִּים אָנֹכִי!!

המלאך (ירתע לאחוריו):

חַיִּים?…. מִי נָשָׂא שֵׁם זֶה בִּשְׂפָתָיִם?

הַחַיִּים – הֵן הֵם אוֹיְבֵי בֵית הַמָּוֶת

הַנִּלְחָמִים בָּנוּ מִלְחָמָה נִצַּחַת

הַצָּרִים עָלֵינוּ מִכָּל צַד וָעֵבֶר

כָּל אֲשֶׁר יָהִין לָצֵאת מִשְּׁאוֹל חוּצָה

יִגְזְלוּ הֵמָּה, יַעֲרוּ עָלֵיהוּ רוּחַ

וּבְחַבְלֵי הַשָּׁוְא אֶת רַגְלָיו יֶאֱסֹרוּ

וּבְאַרְמוֹנֵי קֶסֶם יִכְלְאוּהוּ שֶׁבִי

וִישִׁיאוּהוּ לִמְרוֹד בַּאֲדֹנָיו הַמָּוֶת

וּבְדֵי עָמָל יִצְלַח בִּידֵי הַתֹּפֶת

כִּי יָרִיק חֲנִיכָיו מַחֲלָה וָפֶגַע

לָשׁוּב וּלְהוֹרִישׁ מִבִּטְנָם הַגָּזֶל.

הַחַיִּים… שֵׁם נִבְזֶה לִבְנֵי הַשָּׁחַת –

מִי יָעִיז זָכְרֵהוּ בִּגְבוּל הַמָּוֶת?!

העלם (אל לבו):

לֹא רַק הַחַיִּים מִמָּוֶת יָגוּרוּ

גַּם יִלְדֵי שַׁחַת אֶל שֵׁם חַיִּים יֶחֱרָדוּ.

המלאך:

הַגֵּד נָא אֵפוֹא אִם בֶּן חַיִּים אָתָּה

אֵיךְ נָפַלְתָּ שֶׁבִי בִּידֵי הַמָּוֶת?

העלם:

כִּי בֶן־אָדָם וִילוּד אִשָּׁה הָיִיתִי.

המלאך:

בֶּן־אָדָם – בֶּן־חַיִּים – אָדָם לֹא־בֶן־מָוֶת!!

העלם (מבלי שית אליו לבו)

בַּכּוֹכָב הַהוּא הַנִּבְרָא מִבְּלִי מָה,

תֶּבֶל עָשׂוּי מִמְּצוּקִים הִתְבּוֹלָלוּ

וּצְבָאוֹ יִבּוֹל כִּנְבוֹל בּוּל וָדֶשֶׁא

וָהוּא גַּם הוּא יִבְלֶה כִּבְלוֹיֵי בֶגֶד

בַּלָּהוֹת הָיָה וּבַלָּהוֹת יֶהִי

וּפִי יוֹשְׁבָיו עַל כֵּן תֵּבֵל יִקֳּבֶנוּ,

שָׁם – בֵּין שֹׁאֲפֵי רוּחַ בֵּין רֹאֵי שֶׁמֶשׁ

אַךְ מִסְפַּר שָׁנִים כַּצֵל הִתְהַלָּכְתִּי.

שָׁם יוֹם יוֹם הַמָּוֶת עֵינַי חָזָיוּ

כִּי אֶל יַד מַעְגָּלִי פָּרַשׂ לִי רֶשֶׁת

וּמִיוֹם הֱּיוֹתִי יָצַק בִּי רַעַל

רָקָב בַּעֲצָמַי וּמַחֲלָה אֵין מַרְפֵּא

וּבְשַׁחַר יוֹמִי הִקְדִּיר עָלַי שָׁמֶשׁ –

אֶפֶס כִּי אֶל עֵץ הַחַיִּים יָד שָׁלַחְתִּי

מִפִּרְיוֹ אָכַלְתִּי, כֹּחִי הֶחֱלַפְתִּי,

וּמִמְּקוֹר הַחַיִּים – מַעְיַן שִׁיר וָזֶמֶר,

מִבֵּית אֵל יֵצֵא וִיזַנֵּק מִשָּׁמָיִם –

מֵימַי שָׁתִיתִי, ־ וּבְכֵן בּוּז לְךָ מָוֶת!

לוּ שֶׁבַע עַל אַחַת שִׁנֶּיךָ חַדּוּ

לֹא תֹאכְלֵנִי כָּלִיל – בֶּן חַיִּים אָנִי!

המלאך (שמע את דבריו בשממון):

בֶּן־חַיִּים – בֶּן־אָדָם – אָדָם לֹא־בֶן־מָוֶת!!

עַל כֵּן אַךְ כָּאָדָם יָרַד פֹּה קֶבֶר

וּכְבֶן־חַיִּים מִשְּׁאוֹל לֹא יִפְחַד פָּחַד;

מִמְקוֹר הַזִּמְרָה שָׁאַב וַיֵּשְׁתְּ מַיִּם

מִפְּרִי הָעֵץ אָכַל – וִיחִי לָנֶצַח:

בַּיְּקוּם כֻּלּוֹ יַד הַנְּשִׁיָּה שַׁלָּטֶת

אַךְ לֹא בִּמְקוֹר הַחַיִּים – שִׁיר וָזֶמֶר;

הַשּׁוֹתֶה מֵימָיו לֹא יֵדַע עֲצָבֶת,

יִלְעַג לַשַּׁחַת, לֹא יֹאבַד בַּמָּוֶת.

(יתעלם. קול מקהלה נעלמה נשמע בחוץ)

המקהלה:

בּוּז לָךְ אֲבַדּוֹן, לַעַג לָךְ הַמָּוֶת!

עַל פִּרְחֵי הַשִּׁיר רוּחֲךָ לֹא נוֹשָׁבֶת

הֵם עַל מַעְיַן זִמְרָה נֵצַח יִפְרָחוּ

אֲבִיבָם עוֹלָם לֹא יֵדַע כָּל חֹרֶף

וּקְטוֹן הַיְּאֹרִים – מַעְיַן שִׁיר וָזָמֶר

מִנַּחַל הַנְּשִׁיָּה יַצִּיל הַטָּרֶף.

אור גדול. יבא רוח משה, שלמה, שמשון ור' יהודה הלוי, ובראשם השפה העבריה.

כֻּלָּם: במקהלה)

נִצַּחְתָּ, אָחִינוּ, נִצַּחְתָּ נִצַּחְתָּ!!

העלם: (יביט בפני משה ויסתיר חיש את פניו)

הָהּ, מִי זֶה בָּא אֵלַי הֲלוֹם בַּקֶּבֶר?

מַה־נּוֹרָאָה הַתְּמוּנָה שָׁם מִנֶּגֶד!

סָבִיב לָהּ כַּכַּרְכֹּב קַרְנַיִם אֹרוּ

כִּדְמוּת קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ בִּשְׁמֵי צָהֳרָיִם –

הֲגַם בִּמְעוּף שַׁחַת שֶׁמֶשׁ זוֹרַחַת?

וּמִי שָׁם לִימִינָהּ לָבֵשׁ גֵּאוּת מֶלֶךְ

אוֹר חָכְמָה וָחֵקֶר פָּנָיו יַגִּיהַּ?

הַשְּׁלִישִׁי עַל יָדוֹ עֵינַי תֶּחֱזֶינָה:

תַּבְנִית הַגְּבוּרָה, סֵמֶל כֹּחַ גֶּבֶר,

בָּרָק מַבָּטוֹ וּבְאֶגְרוֹפוֹ רָעַם,

קִנְאָה יָעַט, נָקָם אֵזוֹר מָתְנֵיהוּ;

וָזֶה הַרְבִיעִי – הוֹי מַחֲזֵה מִפְלֶצֶת!

מוּמָת בִּידֵי הוֹרֵג לֹא מוֹת כָּל גֶּבֶר,

פָּנָיו וּשְׂעָרוֹ בַּמָּוֶת נִפְרָעוּ

פִּיו סָגוּר וּלְבָבוֹ כַּפֶּה פָּתוּחַ

מִפִּצְעוֹ זָבוּ דָּמָיו וַיִּיבָשׁוּ;

וּמִי הַחֲמִישִׁית בֵּינֵימוֹ נִשְׁקֶפֶת

אִשָּׁה עֲדִינָה וּכְפוּפָָה מִזֹּקֶן

פָּנֶיהָ קֻמְּטוּ מִתּוּגָה וָאֵבֶל

עֵינֶיהָ נָמַקּוּ מֵהַרְבּוֹת בֶּכִי

פַּךְ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן בִּימִינָהּ אוֹחֶזֶת

לַחֲבוֹשׁ לִשְׁבוּרֵי לֵב לִגְהוֹת כָּל פַָּצַע?

יַלְדֵי אֵל כֻּלָּם מִמְּרוֹמֵי גָבֹהַּ

אוֹיָה לִי אִישׁ נֶאֱלָח עָפָר וָאֵפֶר

כִּי תַבְנִיתָם רָאִיתִי לֳעֵינָיִם.

השפה העבריה (נגשת אליו ומרימה ראשו בשתי ידיה)

הַכִּירֵנִי נָא, בֵּן יַקִּיר, הַכִּירָה!

אִמְךָ אָנִי – הַשָּׂפָה הָעִבְרִיָּה,

עַל חֵיקִי הִתְעַלַּסְתָּ כָּל חַיּיֶךָ

לִי רוּחֲךָ נָשָׂאתָ, לִי תַּאֲוַת נָפֶשׁ;

וַאֲנִי מִבְּלִי הֵרָאוֹת לָךְ לַעַיִן

מִשֹּׁד נִחֻמִּים נֹחַם הֵינַקְתִּיךָ.

הַכֵּר בֵּן יַקִּיר אֶת אִמְךָ הַכִּירָה!

גַּם אֵם כָּל אַחֶיךָ הֲלֹא הִנֵּנִי

אֵם כָּל גֹּלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלָיִם:

מֵעָקַת אוֹיֵב כִּי תִקְצַר רוּחָמוֹ

נֵטֶל הַחַיִּים כִּי יִכְבַּד עָלֵימוֹ

אַךְ לִי יִשְּׂאוּ עַיִן, בִּי יִתְאַמָּצוּ:

וַאֲנִי אַט אֶל כֻּלָּם כַּנָּהָר יֶשַׁע

אֲקוֹמֵם עֲדָתָם אַאַזְּרֵם חָיִל.

פֹּה רוּחוֹת אֵלֶּה עַל יָדִי הַכִּירָה

כָּל עוֹדְךָ בַּחַיִּים עִמָּם שׂוֹחַחְתָּ:

זֶה מֹשֶׁה עַמִּי וּמְחוֹקֵק דָּת לָמוֹ

אֲבִי הַנְּבִיאִים רֹאשׁ כָּל אַנְשֵׁי רוּחַ

וּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל עַד תַּכְלִית אוֹר יָאֶר;

וּשְׁלֹמֹה כִּשְׁלֹמֹה יָרַד עָדֶיךָ

כִּי שָׁקַט בּוֹ רוּחוֹ, שָׁב לִימֵי נֹעַר

אַחֲרֵי עָמְדוֹ וַיַּקְשֵׁב סוֹד אֱלֹהַּ

וַיִּמְצָא פֵּשֶׁר לִשְׁאֵלוֹת הַשָּׂפֶק.

גַּם שִׁמְשׁוֹן גִּבּוֹרְךָ הִנּוֹ אִתָּנוּ

וִיהוּדָה הַלֵּוִי הָאַחֲרוֹן בָּמוֹ

הַמְּחוֹנֵן הֲרִיסוּת אֶרֶץ הַצֶּבִי

וּבִדְמֵי לִבּוֹ כִּי זֹרְמוּ כַּמַּיִם

טִהֵר עֲפָרָהּ וַיְקַדְּשֶׁהָ שֶׁבַע.

הַכֵּר כֻּלָּהַם בֵּן יַקִּיר הַכִּירָה

כָּל עוֹדְךָ בַּחַיִּים עִמָּם שׂוֹחַחְתָּ

הֵם בָּאוּ לִפְדֹות מִשַּׁחַת נַפְשֶׁךָ.

העלם: (יניח ראשו על חיקה).

הָהּ אֵם עֲדִינָה, הַאוֹתָךְ אַבִּיטָה?

הַאוֹתְךָ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אָחַז?

וּשְׁלֹמֹה גַּם אַתָּה בִּישֻׁרוּן מֶלֶךְ

גַּם שִׁמְשׁוֹן וִיהוּדָה אִתְּכֶם נוֹעָדוּ!!

הֶאָח, רַק לִרְאוֹתְכֶם לוּ הֲלוֹם בָּאתִי

דֵּי שָׂכָר לִי עַל כָּל חַבְלֵי הַמָּוֶת.

כלם (במקהלה)

אִתְּךָ מִיכָה נַחְנוּ, אִתָּנוּ תֶּהִי

אִתָּנוּ גַּם תַּעַל לִמְקוֹר אוֹר נֵצַח;

שָׁם תִּשְׁכַּח כָּל מַדְוֶה כָּל צַר וָנֶהִי

שָׁם תַּעֲנוֹד זֵּר מֹר וּצְנִיף אוֹר עַל מֵצַח.

מָסַךְ הַבְּרִיאָה יוּרָם אֶל עֵינֶיךָ

כָּל סָפוּן כָּל טָמוּן חִידוֹת אֵין חֵקֶר

מִנְּעִימוֹת עוֹלָמִים תִּשְׂבַּע נַפְשֶׁךָ

בִּמְרוֹם תֵּבֵל תָּשִׁיר בֵּין כּוֹכְבֵי בֹּקֶר.

השפה העבריה:

(לוקחת קרן אחד מקרני אור פני משה ועונדת אותו עטרה לראש העלם)

מִקֶּרֶן אוֹר זֶה פָּנֶיךָ יָהֵלּוּ

וּכְשֵׁם כָּל הַגְּדוֹלִים בִּבְנֵי עַמֶּךָ

שִׁמְךָ מִיכָה יוֹסֵף לַעֲדֵי עַד יֶחִי!

שָׁם – בִּדְבִיר אַלְמָוֶת עַל לוּחַ שַׁיִשׁ

נָקִי וָזַךְ כִּדְמוּת נַפְשְׁךָ קִרְבֶּךָ

שָׁם אֶצְבָּעִי אָנִי שִׁמְךָ חָרָתָה;

כִּי יָבֹא יוֹם וּבָנִים יִוָּלֵדוּ

בִּזְרֹעַ וּבְלֹא לֵב וָלֵב יַעְדֹּרוּ

לָקִים הֲרִיסוּתַי לִגְדוֹר כָּל פָּרֶץ

וּשְׁמוֹת אֳמוּנַי יַחַד יִפָּקֵדוּ –

אָז לֵב לַלֵּב יַגִּיד פֶּה לָפֶה יַבִּיעַ:

“וּמִיכָה יוֹסֵף הָאֶחָד בָּהֵמָה”!

כלם (במקהלה)

עֲזָב־נָא בֶּן־אָדָם עֲזוֹב הָאָרֶץ

קֵן קִנִּים וָהֶגֶה וּמְקוֹר כָּל קָרֶץ,

לִמְקוֹר זִמְרָה תַּעַל – שָׁם בִּשְׁמֵי מַעֲלָה

תִּחְיֶה בֶּן־חַיִּים עַד דֹּר דֹּרִים סֶלָּה.

לוקחים אותו על זרועותיהם; עב ערפל יורד ומְחַתֵּל אותם והמה עולים בענן השמים.

הַמְשׁוֹרֵר חָלָה מִכָּתֹב וָשֶׁבֶת,

כִּי סוּס הָרוּחַ תָּמִיד הִרְכִּיבָהוּ

אֶל עוֹלָם הָאֲצִילוּת לִנְוֵה מַחֲשֶׁבֶת,

בִּקְשִׁי דַבַּשְׁתּוֹ בַּטְּחֹרִים הִכָּהוּ.

“מַהֲרוּ הָרוֹפֵא!” – הוֹי רַעְיוֹן עַצֶּבֶת!

הֶן-הוּא לָעַג לוֹ וּבְשִׁירָיו כִּנָּהוּ

“רוֹפֵא אֱלִיל, בֶּן-מֶשֶׁק בֵּית הַמָּוֶת”,

עַתָּה אֶל אִמְרֵי פִיו עֵינָיו יִכְמָהוּ.

הָרוֹפֵא בָּא וַיִּקֹּם שִׁבְעָתַיִם

בַּמְשׁוֹרֵר הַשּׁוֹתֶה לַעַג כַּמָּיִם:

מֵעֲצָתִי זֹאת אַל תֵּט, כִּי הִיא חַיֶּיךָ!

חֲתֹם סֵפֶר וָעֵט וּכְלָא הָרוּחַ,

בָּטֵל כָּל הַיּוֹם בַּשָּׂדֶה תָּשׂוּחַ,

וּכְתוֹב שִׁירִים אַל תּוֹסִיף כָּל יָמֶיךָ.

הַפָּרוֹת הַנּוֹשְׂאוֹת אֲרוֹן יְיָ / יהודה ליב גורדון

עֵת עַל הַפְּלִשְׁתִּים כָּבְדָה יַד אֱלוֹהַּ

וַתַּכֵּם בַּעְפֹּלִים וַתֶּרֶב בָּם נֹהַּ

וּסְרָנֵימוֹ גָמָרוּ

לָשִׁיב לִמְקוֹמוֹ אֲרוֹן אֵל שָׁמָיִם

וּלְכַפֵּר פָּנָיו בִּתְשׁוּרַת אַפָּיִם;

אָז צֶמֶד פָּרוֹת בַּעֲגָלָה אָסָרוּ,

אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים עָלֶיהָ שָׂמוּ

וַיְשַׁלְּחוּם. וַיְהִי בִּהְיוֹת בַּדֶּרֶךְ

וַיְהִי כָּל רֹאָם וַיִכְרַע בֶּרֶךְ

לִפְנֵי אֲרוֹן הָאֱלֹהִים רַב הָעֶרֶךְ;

וַיִגְבַּהּ לֵב הַפָּרוֹת, עֵינֵיהֶן רָמוּ:

„אֶת מִי יוֹקִירוּ – אָמְרוּ – יוֹתֵר מִמֶּנּוּ?

וּלְמִי יִסְגְּדוּ הָעֹבְרִים אִם לֹא לָנוּ?

הֲלֹא כַּלְּוִיִּם נֶחְשַׁבְנוּ גַּם אָנוּ,

כִּי מַשָּׂא קֹדֶשׁ נִשָּׂא עַל שִׁכְמֵנוּ ”.

כֹּה הָגוּ הַפָּרוֹת, כָּכָה הִתְגָּאוּ,

עַד לִגְבוּל בֵּית שֶׁמֶש הִגִּיעוּ בָּאוּ;

שָׁם אֶת הָאָרוֹן הַלְּוִיִּם הוֹרִידוּ

וּבִמְקוֹם קָדוֹשׁ אוֹתוֹ הֶעֱמִידּו

וַעֲצֵי הָעֲגָלָה לַעֲצֵי עֹלָה בָּקָעוּ

וּשְׁתֵּי הַפָּרוֹת לַטֶּבַח הוֹבִילוּ –

אָז לֹא בְעִתָּהּ לִרְאוֹת הִשְׂכִּילוּ

כִּי לֹא לָהֶן הַכָּבוֹד אֲשֶׁר רָאוּ

כִּי אִם לַאֲרוֹן אֵל עֲלֵיהֶן נָשָׂאוּ.

זֶה חֵלֶק רֹעֶה אֱוִילִי עֵת גָּדְלֵהוּ,

כָּל רֹאָיו בִּבְרָכָה שָׂפָה יַפְטִירוּ;

לוּ חָכַם הִשְׂכִּיל כִּי לֹא אוֹתוֹ יוֹקִירוּ

כִּי אִם אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר עָלֵיהוּ.

נושא השיר היא האגדה היונית הזאת: לְצֶרֶס בת יופיטער, הממונה על הצמחים, אבדה פרוזרפינה בתה ולא נודע אנה באה. ימים רבים בקשתה האם השכולה ולא מצאַתה עד אשר נודע לה כי מלאך הדומה חמד יפיה בלבו ויורידנה אתו לבאר שחת. ואחרי אשר כל יורד שאול לא יעלה והיא כבת אלהים לא תרא השחת וא“כ בתה לא תשוב אליה והיא לא תלך אל בתה, לכן עשתה את צמח השדה למלאך שלוח ופרי הארץ לציר אמונים בינה ובין בתה: הצמחים המציצים הם מלאכים באים מן הבת אל האם, והנובלים הם ההולכים מאת האם אל הבת. נקל להבין כי המשל הזה רומז על התמורה התמידית אשר בטבע, והוא ע”ד: תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון תשלח רוחך יבראון. עשבי השדה, שהללו נוצצין והללו נובלין, הם כמלאכים שלוחים וכסרסורים בין החיים ובין המתים.

הָאָבִיב יָשׁוּב מִמְּעוֹנוֹ רָקִיעַ

וַחֲדָשָׁה כַּנֶּשֶׁר תֵּבֵל תּוֹפִיעַ;

גַּבְנוּנֵי חֶמֶד עָטוּ צִיץ וָפֶרַח

מֵעַל כָּל הַפְּלָגִים נִצְמַת הַקֶּרַח,

וּתְכֵלֶת מוּפָזָה מִקְּצוֹת שָׁמַיִם

תַּשְׁקִיף אֵלֵינוּ מֵרְאִי מִשְׁקַע מַיִם;

הָרוּחוֹת יַשִּׁיבוּ שׁוּבָה וָנַחַת

יִישַׂגְשֵׂג כָּל עֵץ, כָּל פֹּארָה פֹּרָחַת;

שִׁירִים וּרְנָנִים בַּיְּעָרֹות הֵקִיצוּ –

כֻּלָּם פֶּה אֶחָד עָלַי יִתְּנוּ קוֹלָם;

"פִּרְחֵי הָאָבִיב יָשׁוּבוּ יָצִיצוּ,

“בִּתֵּךְ לֹא תָשׁוּב – לֹא תָשׁוּב עַד עוֹלָם”.

יָמִים רַבִּים עָבְרוּ, שָׁנִים חָלָפוּ,

כַּדּוּר כָּל הָאָרֶץ רַגְלַי צָנָפוּ;

קַרְנֵי הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל שָׁלַחְתִּי

לִמְצוֹא אֶת בִּתִּי רִבִּיתִי, טִפַּחְתִּי,

אַךְ עִקְּבוֹתֶיהָ עַד כֹּה לֹא נוֹדָעוּ

אַף שֶׁמֶץ מֶנָּה אָזְנַי לֹא שָׁמָעוּ.

הַכֹּל, הַשֶּׁמֶשׁ, הַכֹּל אַתְּ חוֹשֶׂפֶת,

אַךְ לִי לֹא תוּכְלִי לִמְצוֹא הַנֶּאֱסֶפֶת!

הַאַתָּה, שַׂר עוֹלָם, יָפְיָהּ חָמַדְתָּ

וּבִנְעִימוֹת פָּנֶיהָ תִּשְׂבַּע נַחַת,

אוֹ אַתָּה, מַר מָוֶת, אוֹתָהּ שָׁדַדְתָּ

וַתּוֹרִידֶנָּה אִתְּךָ לִבְאֵר שָׁחַת?!

הוֹי, אֶת מִי אֶשְׁלַח מִי יֵלֶךְ לִי שָׁמָּה

בֶּאֱשׁוּן לֵיל נֶצַח וּבְבֶטֶן הָאֲדָמָה?

מִי יִצְלַח לִצְלוֹח נַחַל הַבְּלִיַּעַל?

אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה מִי יָרַד וַיָּעַל?

הֵן מִיּוֹם מֵימֵי הַנַּחַל יִנְהָרוּ,

עוֹד רַגְלִי אִישׁ חַי אוֹתוֹ לֹא עָבָרוּ,

וּנְאוֹת תֹּפֶת מַחֲשַׁכֵּי אֶרֶץ שַׁחַת

עוֹד לֹא נִגְלוּ אֶל עֵין נֶפֶשׁ צוֹלַחַת.

אֳרָחוֹת אֶלֶף יוֹרְדוֹת חַדְרֵי מָוֶת

וּמִשָּׁם לַחַיִּים לֹא אַחַת תָּשֶׁב,

וּנְהִי שַׁוְעַת בִּתָּהּ בִּבְאֵר צַלְמָוֶת

עַל כֵּן אֹזֶן הָאֵם לֹא תַּקְשִׁיב קָשֶׁב.

מַה-שָּׁפְרָה נַחֲלַת אִשָּׁה מִמְּתֵי חָלֶד

כִּי בַת-חֲלוֹף הִיא, כִּי לָמוּת תִּוָּלֶד

מַחֲמַד עֵינָהּ כִּי יֻקָּח מֵעָלֶיהָ

הִיא תֵלֵךְ אֵלָיו כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיהָ,

אַךְ גָּרֵי בֵית אֵל וּנְצוּרֵי אַל-מָוֶת

הֵם לֹא יִרְאוּ שַׁחַת, לֹא יִרְעֵם מָוֶת

וּבְעַצְמוֹתֵיהֶם אִם בּוֹא יָבוֹא רֶצַח

יַאֲרִיךְ מַכְאוֹבָם כִּגְבוּלוֹת הַנֶּצַח.

אַדִּיר בַּמָּרוֹם! אָנָּא הוֹרִידֵנִי

מִמּוֹשַׁב אֱלֹהִים לִבְאֵר הַשָּׁחַת,

שָׁם אַהֲבָתִי אֵל בִּתִּי תִּרְפָּאֵנִי

מִכְּאֵב אָנוּשׁ וּמִמַּחֲלָה נִצַּחַת.

לוּ שָׁם אֶל אֶרֶץ תַּחְתִיּוֹת יָרַדְתִּי

אֶל מֶלֶךְ בַּלָּהוֹת בַּלָּאט צָעַדְתִּי

(שָׁמָּה לִימִינוֹ בַּת-אוֹנִי יוֹשֶׁבֶת

עַל כִּסֵּא כִּלָּיוֹן בִּדְבִיר צַלְמָוֶת,

שָׁוְא תַּחְפֹּשׂ עֵינָהּ הַנְּמֹגָה לַמָּיִם

נֹגַהּ אוֹר יוֹם וּבְרָק שֶׁמֶשׁ שָׁמָיִם,

לַשָּׁוְא אֶל יוֹלַדְתָּהּ נַפְשָׁהּ נִכְסֶפֶת,

אֲנִי הַרְחֵק מֶנָּה אֶתַע זוֹעֶפֶת)

אֶפַּח בָּהּ רוּחִי וּבְחֹם לִבִּי אַחֵם

לִבָּה הַקָּפוּא עַד כִּי יָשׁוּב יֶחִי

וּבְכוֹר מָוֶת גַּם הוּא, לֹא יָדַע רַחֵם

גַּם הוּא מִקּוֹל בִּכְיִי יֵרֵד בַּבֶּכִי.

אַךְ שָׁוְא אֲצַפֶּה, הֶבֶל אֲיַחֵלָה,

אִמְרת אֵל נַעֲרָץ תָּקוּם וּתְהִי סֶלָה,

וּכְמוֹ כּוֹכְבֵי אוֹר בַּמְּסִלּוֹת יַיְשִׁירוּ

וּתְקוּפוֹת לֶכְתָּם הָמֵר לֹא יָמִירוּ.

מִמַּחֲשַׁכֵּי שַׁחַת הִסְתִּיר פָּנֵיהוּ

עַל דַּרְכֵי הַשְּׁאוֹל לֹא יָשִׂים עֵינֵיהוּ;

כָּל חַי וִיקוּם הַמָּוֶת יִבְלָעֶנּוּ,

עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם לֹא יַפְלִיטֶנּוּ,

עֲדֵי עַל נִבְכֵי נַחַל הַבְּלִיַּעַל

תִּשֹּׁב הָרוּחַ, יִגַּהּ אוֹר זוֹרֵחַ,

עֲדֵי גַּם שָׁם שֶׁמֶשׁ בַּהֲדָרָהּ תַּעַל

קֶשֶׁת בֶּעָנָן וּבְלַיְלָה יָרֵחַ.

הַאֻמְנָם לִצְמִיתוּת מֶנִּי אָבָדָה

וּכְמוֹת גֶּבֶר חָדֵל דּוּמָה יָרָדָה?

הַאַף אֻמְנָם כָּל אוֹת לִי לֹא הִשְׁאִירָה

בּוֹ אֶתְנַחֵמָה עֵת זִכְרָהּ אַזְכִּירָה,

וַעֲבֹ­תוֹ­ת אֲהַבָה, בָּם יַחַד רֻתָּקוּ

לֵב אֵם וּבִתָּהּ, הֲכֻלָּן נִתָּקוּ?

הֲכִי לֹא נִשְׁאַר כָּל צָמִיד וָחֶבֶר

בֵּין רֹאֵי שֶׁמֶשׁ וּבֵין יוֹרְדֵי קֶבֶר?

לֹא, לֹא לִצְמִיתוּת הָאֵל הִפְרִידָנוּ,

רַק מֵעֵינִי, לֹא מֵאָזְנִי, נַעֲלָמָה;

עוֹד שָׂפָה וּדְבָרִים אֵל נָתַן לָנוּ

לָשִׂיחַ יַחַד מֵעִמְקֵי אֲדָמָה.

עֵת הַנִּצָּנִים יָמוּתוּ יִבֹּלוּ

וּמֵרוּחַ הַסְּתָיו עָלִים יִפֹּלוּ

כָּל עֵץ יֵחָשֵׂף מֵעָנָף עַד שֹׁרֶשׁ

וַעֲרִירִים יַעֲמְדוּ סִבְכֵי הַחֹרֶשׁ –

אָז תָּבֹא תִּקְוָתִי בִּי וּתְחַיֵּינִי

מַסְלוּל וָדֶרֶךְ אֶל בִּתִּי תּוֹרֵנִי:

לַשַּׁחַת אַקְרִיב כָּל זֶרַע זָרוּעַ,

כָּל עֵשֶׂב כָּל זָג מִפְּרִי עֵץ נָטוּעַ,

וּבְמַעֲבֵה הָאֲדָמָה אוֹתָם אֶזְרָעָה –

צִירֵי אֱמוּנִים אֶל בִּתִּי לִי הֵמָּה;

הֵם לִי לָפֶה וּבָם עִמָּהּ אֶשְׁתָּעָה,

אֶדְרוֹשׁ טוֹבָתָהּ, לָהּ שָׁלוֹם אָשִׂימָה.

וּבְשׁוּב הָאָבִיב מֵחֶבְיוֹן שָׁמָיִם

אֶל קוֹל הַזָּמִיר צִלְצֵל הַכְּנָפָיִם

אָז יַעֲלוּ הַקְּבוּרִים מִמְּשׁוֹאַת אֶמֶשׁ

יַחֲלִיפוּ חַיִּים מִזֹּהַר הַשֶּׁמֶשׁ,

וּמִזְרַע כָּל פֶּרִי מֵתוּ לָעָיִן

זוּ נָבְלוּ לַשַּׁחַת הָיוּ כָּאָיִן

יָשׁוּבוּ יוֹפִיעוּ בַּגַּיְא וָגֶבַע

עֹטֵי רִקְמָתַיִם וּשְׁלַל כָּל צֶבַע;

וּבְעֵת נִצְרָם יִשְׂתָּרֵג, רוֹמָה יָעַל,

יִטָּמֵן שָׁרְשָׁם בֶּעָפָר מִתָּחַת

וַעֲטִינֵי הַתְּהוֹם וּשְׂחָקִים מִמָּעַל

יַשְׁקוּם דֶּשֶׁן עֲדָנִים יַרְווּם נָחַת.

רַגְלָם עַד עִמְקֵי הַשַּׁחַת תַּגִּיעַ

וּבְאַרְצוֹת הַחַיִּים רֹאשָׁם יוֹפִיעַ –

צִירֵי אֱמוּנִים מֵאֵת בִּתִּי הֵמָּה

הֵם לָהּ לָפֶה, עַל יָדָם אֶתְנַחֵמָה.

כַּשְּׁבוּיָה בַּתָּפְתָּה אִם יַעַצְרוּהָ

וּרְאוֹת אָת פָּנַי לַעֲלוֹת לֹא יִתְּנוּהָ

מֵרִבֹּאוֹת פִּיוֹת פִּרְחֵי תִּפְאָרֶת

אֶשְׁמַע הוֹד קוֹלָהּ, אֶשְּׁמָעֶנָּה דּוֹבָרֶת:

כִּי גַּם שָׁם בִּמְקוֹם אוֹר יוֹם לֹא זָרוּחַ

בִּמְקוֹם אֲבַדּוֹן וָמָוֶת נָשָׁקוּ

עוֹד תֶאֱהַב נֶפֶשׁ עוֹד יָחוּשׁ הָרוּחַ

וַהֲמוֹן הַמֵּעַיִם לֹא הִתְאַפָּקוּ.

וּבְכֵן בָּרוּךְ אַתָּה לִי, גַּיְא וָגֶבַע,

וּבְרוּכִים כֻּלְכֶם, צֶאֱצָאֵי הַטֶּבַע!

עַל מַחְלְפוֹת רֹאשְׁכֶם אָשִׂים זֵר קַרְנַיִם

וַאֲמַלֵּא כּוֹסְכֶם מִטַּל הַשָּׁמַיִם,

וִיפִי הוֹד הַקֶּשֶׁת אַחַר הַגֶּשֶׁם,

הַמַּחְפֶּרֶת יִפְעַת אֹדֶם וָלֶשֶׁם

וִיקַר אוֹר עַרְבַּיִם בִּקְצוֹת רָקִיעַ,

אֲשַׁו עֲלֵיכֶם וַהֲדַרְכֶם אַגְבִּיהַּ.

וּתְהִי לִי לַחֹק: כִּלְבוֹשׁ תֵּבֵל קֶרַח

אֶלְבַּשׁ אֲנִי קַדְרוּת אֵרֵד בַּבֶּכִי,

וּבְשׁוּבָהּ לִלְבּוֹשׁ נִצָּנִים וָפֶרַח

תָּשׁוּב גַּם נַפְשִׁי הַיְּבֵשָׁה וַתֶּחִי.

אגרת ראשונה.

בעז"ה יום ב' ט' מרחשון שנת “ברכה וישועה” (תרי"ח) פאניוועז.

כבוד הרב המפורסם, הגביר הנכבד והמשכיל השלם, תפארת משכילים והדר עשירים, חטר גאוה מגזע רמי היחש, כבוד שמו אליעזר האלבערשטאם נ"י.

אדוני! מימים רבים שמעתי שמעך אף חובבתיך וכבדתיך בסֵתֶר-לבבי; אבל לא ערבתי את לבי לגשת אליך, כי לא ידעתני מתמול שלשום. ועתה ברוך הוא לי ידידי המשכיל השלם כו' מו“ה יששכר בער גאלדבלאטט, כי הואיל להזכירני לטוב ולשית את פרי הגיוני עלומי למאור פניך; ואתה אדוני בענותך הרבה הואלת לשים עין לטובה על שירי הדלים ולהשגיא פעלי זה הקטן והצעיר; אף גם גלית את אזן רעי הנ”ל להודיעני במכתב לשלוח למקום שבתך עשרים עקזעמפ' מספרי על כתבתך, וכן עשה. ועתה הנה חשתי למלאת אחרי דברו; אבל במה אִכף לך ואודה אותך על חסדך זה שמשכת לי ואנכי נכרי ומוזר לך? הנה רק בפי כל כחי ואוני, וקסתי בידי כל הוני ועזבוני, ומה יתן כי אהלל במו פי המהֻלל ממני, ומה יוסיף כי אכבד בשפתי איש הכבוד? הבוחר בשפת ציון ישלם גמולך שגמלת לי ואשר תגמול תמיד לכל המחזיקים בלשון קדשנו פלטת כל מחמדינו, היא המקוממת עדתנו והמחברת לבות בניה אלו בוניה בעבותות אהבה ואחוה בכל ארצות תפוצותיהם.

הנה אנכי שולח את עשרים העקזעמפליארים אשר אמר לי ידידי הנ“ל בשמך; ועליהם ספר אחד לך אדוני למנחה ושיר בראשו נקוב בשם “שיר המנחה”¹ (לפרט השנה); והוא בן י”א תנועות ומלעיל ושמי ושם אבי ומשפחתי חתום בראשי שורותיו; וכל סוגר, המה השורות הקצרות, עולה למספר השנה. קבל נא איש נכבד תשורתי זאת הקטנה בסבר פנים יפות, והואל נא בגדל חסדך להשמיעני משפטך על בכורי אלה. והנני עבדך המשתחוה מרחוק להדר כבודך חפץ קרבתך ומצפה לתשובתך,

יהודה ליב גאָרדאָן.

אגרת שניה

בעז“ה יום ג' א”ך כסליו תרי“ח, ביום מלאת לי כ”ז שנה, פאניוועז.

ה' עמך גבור החיל, ידידי היקר הנותן זמירות בליל, חד כזאב, שוקד כנמר ונקל כאיל, לעשות רצון ידידיו באמת ובאמונה, בעל דעות רב תבונה, מו“ה זאב וואלף הכהן נ”י; ושלום ורב ברכה לרעיתך יפתך ולכל צאצאיך, אמן!

ברגע הזה קבלתי את מכתבך היקר מיום ד' העבר בצירוף שמונה נוממערן מן הצייטונגען ושירך אשר לא קֹרא בשם. והנה כבר נתחובבתי לך תשובתי על מכתבך הראשון ועל משליך אשר שלחת אלי, ועוד דברים רבים לי לדבר בך על אדותי ועל אדותיך ועל כן אחל עתה למחק מעט את סְאת חובתי הגדוּשָׁה, ואם לא אכלה מלאכתי היום אשלימנה בפעם אחרת. המשל הראשון ממשליך “הנער והצפור” לא ישר בעיני כי ענינו קטן, נשואו דל האיכות, ודבריו רבים ונפרזים. וזה ראשית חטאתך – אתה תסלח לי בטובך – אם אוכיח דרכך הפעם על פניך ואדבר עמך כאשר ידבר איש את רעהו, כאשר אבקש ממך שתדבר עלי! ראשית חטאת היא לך במקומות אחדים מִכְּתָביך הפרושים לפני, כי לא תוכל לעצור בעד שפתיך המהירות כעט סופר מהיר ותניח פרץ רחב לדבריך לזרום ולשטוף כנחל איתן! ואף כי טובים המה ונכוחים מאד מאד, וכל הגיוניך נאהבים ונעימים ויבאו כמים מתוקים בקרב קוראם וכשמן בעצמותיו, בכל זאת יפרצו לפעמים חק נתן להם. כי גם בנהרי נחלי דבש וחמאה נִטבַע בבואם עד נפש, ומה גם בַּמָּשָׁל אשר הקיצור נשמת אפו. ובשטוף הספור ההגדיי כזרם מים שָׁטֹף ועבר וְצָלַל הרעיון הטוב והמוסר הטמון בקרבו במים אדירים. דמיון המשל לחרב חדה גֹמד ארכה אשר תך בתנופה אחת ותחדור בקרב איש ולב עָמֹק, ורב דברים יקלקלו פניהו וקהָה הברזל. וגם השיר ישנא מטבעו להג הרבה, אפס כי הרשות בידינו לכלול הדרו בתמונות שונות, משא“כ במשל. ועתה אשובה למשלך “הנער והצפור” ואומר כי אם גם נקצר אותו ונעמידהו על שלישיתו גם אז עוד לא יעלה ערכו לערך שאר משליך, לערך משל טוב, כי גם כל ידיעה חדשה אין בו מתורת התולדה, והוא עם הנמשל שלו נמשל לגמד שלבש כובע עוג על ראשו ומדי אחד הנפילים על בשרו; וגם לא יכבד מקומו אם תציגהו בתוך שאר משלים טובים, כי אם מקום לו בספר התחלת הלמוד לילדים. המשל השני “המזמר והפרס” כבר דברתי בך על אדותיו; והנה אתה שנית אותו מעט אבל עוד לא יצאת ידי חובתך בו; אולם עוד תוים אחדים והיה לכלי חפץ. כמו זה שאמרת: “אין בלעדני”? המלה הזאת זרה מאד, והיא באה תמיד במספר רבים ודינה בלעדי, ותקנתי “אין כמוני”. וכן עשית חרוז “למצער אבליגה” “עם אז אנעיגה” והפכת שרש ענג לנעג; ומן ענג לא נמצא ההפעיל; ועוד אחדים. “השממית והדבורה” משל יקר ונחמד הוא אבל עוד ייקר אם תקצרו מעט. “הדבורה השה והכלב בשני משלים” אחרי תיקון קטן יהיה טוב מאד. אבל כמדומה לי שלא מה שטענו הדבורה והשה, הודה הכלב; כי הנה המה נשפטים אם טוב לגבר לשאת עול ולתת לחייו למורטים ולגוזזים, או כי יעמוד על נפשו כבן חיל ויהיה כקוץ מונד לאלה הבאים לקחת את שלו; והכלב יודיעם ארחות חייו, כי נאמן הוא לבעליו הנותנים לו משלהם. הכי השתא? – והנה עוד נמצא שם שיר הזדמנות אחד אשר אחשך משפטי עליו ליום כתבי לך משפטי על השיר אשר קבלתי היום ואשר עוד לא עצרתי כח לקראתו. ועתה אספר לך את אשר אני עושה בספר משלי: דע ידידי כי עבודה רבה העבדתי את נפשי על הספר הזה, כי מלבד היגיעה אשר יגעתי לבחר מספרים רבים ושונים למשלי הגוים ממיטב משלהם ומחלביהם, עוד נאנסתי לעבור על כל ספרי האגדה והמדרשים וששה סדרי משנה בשביל הספר הזה, מחפצי לעשותו כלי מתוקן מכל צד; ועתה ספר משלי הנהו כגן נחמד אשר בו נטועים מבחר משלי אזוף, לפונטן, קרילוף, מושלי אשכנז ותלמוד בבלי וירושלמי; בשנים האחרונים האלה מצאתי אוצר נחמד ממשלים מהללים אשר לא שערוהו הקדמונים; ועוד שמתי עליהם נוספות משלים רבים ילידי רעיוני, אשר כבר שלחתי לך אחד מהם למשל, ואתה לא הודעתני משפטך עליו וגם לא השיבותהו לי, והיום אנכי שולח לך עוד אחד לדוגמא, ובטובך תודיעני משפט שניהם יום אחד. והנה בעוד שנים שלשה ירחים – אשר יהיו ירחי עמל – אכלה בעזרת ה' מלאכתי זאת, כי כותב אנכי כעת הקדמה לספרי זה, וגם שיר גדול בתור מבוא; ועוד איחל ואצפה עד בוא הסכמות רבים ממשכילי עמנו אשר כתבתי להם. וכבר הודעתיך כי בחפצי להציגו לפני המיניסטעריום אולי יקבלו בסבר פנים יפות ועשה ממנו ספר למוד בבתי הספר (והוקל) [והקֵל] מעלי הוצאת הדפסתו; ובזה שנים דרכים לפני, ואתה ידידי שים לבך ויעצני איזה אבחר, הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים? או שום אשים ספרי ערוך ושמור בכל, והסכמות חכמי עמנו בראשו, ע”י הדירעקטאר שלי, לעיני הממשלה ולחכות עד אשר מלפניה משפטי יצא, אם לשבט אם לחסד; או אם לשלוח את ספרי אל בית ספר הרבנים אשר בווילנא ולבקש את פני כל מוריו מיודעי כי יבואו כלם על החתום ויסכימו כי דרוש ספרי זה לחפץ בתי הספר ויציגוהו המה לפני כס המיניסטער. ובאופן האחרון הזה אולי ייטב לי לחלות גם פני הד"ר דעירך להסכים על ידי בכתב כי ספר כזה דרוש ומועיל לבתי הספר לבני ישראל; וכן הבטיחוני גם מזיטאמיר לצאת לעזרתי. וכל דאגתי ופחדתי היא שאנכי עדנה צעיר לימים ועודני חי היום כי לו זקנתי ושבתי או כבר נאספתי אל אבותי כי אז קבלה הממשלה בלי תפונה ספרי זה, פרי עמלי וזעת אפי משך שלש שנים, בלב טוב ופנים צוהלים.

אשר בקשתי ממך לעשות דבר לטובת בעל המגיד, לא למענו בקשתי כי אם למענך אחי; כי אמרתי אך רֶוַח יעמוד גם לך גם לו מזה; ועתה כי כבד ממך הדבר הזה, מה לך עוד ולהתנצלות? הדבר אשר הדפיס בעל המגיד ממני בעליו הוא דבר קטן וקל מאֹד מאֹד עד כי בשתי וגם נכלמתי לקרוא שמי עליו וְאֶסָתֵר במסוה פזיידאָנים: דן גבריאל, שזה צירופו: ד⁷ן⁸ ג⁴ב³ר⁶י²א⁵ל¹. ואנכי שלחתי אז דברים רבים טובים ונכוחים לידו, ממני, ממך, מידידנו מיכל גאָרדאָן ומידידי אחר. וממשא עשר אתונות בר, ברר לו מעט התבן הזה וישימהו לפני חמוריו וגמליו לאכול. ודבריך היקרים ומאמר ארוך ויקר לידידנו מיכל ודברים אחדים ממני עודם תחת ידו ובתשובה כללית בנומר 36 אמר כי בקרוב אקבל מכתבו, ולא קבלתי ולא ידעתי גם הנעשה במו, ובקרוב אשוב לכתוב לו על אדות זאת. והנסבה אשר עמדתי מתת דברי בפי עליו, היא, כי ראיתי אספסוף רב נאסף ובא איש וכלי מפצו בידו, לבנות חומת שפת ציון, והמה מן השועלים העולים בפרצות, אשר לא שם להם על פני חוצות עד כה, וָאֵבוֹש להתערב בהם; ומה גם כי לא ינעם לחכו כל דבר תורה וחכמה מליצה ושיר, כאשר תראה בתשובתו הנ"ל אלי – וטובה לו פתַיוּת אחת מארצות אנגליה, צרפת ונארד אמעריקה, ממלא חפנים דברים טובים מארצנו הקרובה אליו.

בעיר אשר אנכי יושב בה בא זה לא כביר לגור איש אחד צעיר לימים והולך את חכמים; חָתָן הוא לדודי הגביר רז“פ שטערן והוא בעל ה' אלפים שקל כסף, מבין בספרי שפת ישראל החדשים וגם יהיה מושך בשבט סופר. והנה נוסדנו יחד להוציא לאור ספר מאסף אשר יקרא בשם “יַלְקוּט רֵעִים”, יכלול בתוכו דברים של חכמה ודברי מליצה ושיר לשעשע בהם נערי בני ישראל בעתותי מרגועם; והאברך הנ”ל יתן את הוצאת הדפוס מכיסו ונדפיסהו מעבר לגבול, ואנכי אשקוד על אספת דברים טובים. והנה אשאל גם את דעתך ועצתך בדבר הזה, ידידי! ואם יישר בעיניך אקוה כי לא תשיב אחור ימינך מהעניק לנו ממעשה אצבעותיך אשר כתבת וגם אני אוסיף לכתוב לכל סופרי ארצנו הנודעים לי למען ישימו גם המה ידם אתנו. ויהיה הספר הזה כדמות ספר “פרחי צפון” והחלק הראשון יהיה לנסות. שם האברך הנ"ל הוא העשיל בן יעקב סירקין מבני בריסק דליטא. והוא יברכך על פי בשלום ומבקש קרבתך, ולמעני תואיל ושאלת מאת מוכרי הספרים אשר בריגא רשימה מכל כתבי העתים היוצאים עתה לאור הנוגעים ליהודים, ומחירם בצדם; וביחוד מה מחיר ארכיף איזראעליט (Archive Israélite), מכתב עתי יוצא בלשון צרפת? וויענער מיטטהיילונגען, רעדאקטייר דר. מ. לעטטעריס? ומכתב עתי ישורון? גם אם נוכל לבוא על החתום בבתי הספרים דשם לקבל על ידיהם הקונקורדאנץ החדש, אשר יוציא לאור מענדעל שטערן בוויען?

תשאלני על דבר אוצר ספרי ואנכי כבר שכחתי כי גם הייתי אוצֵר ספרים. כי אחרי אשר לא יָכול עסקֵנו לשאת אותנו יחדו אותי ואת שותפי, כי איש מרמה הוא, שוטה הדיוט וגס רוח, ויקרב אל האלהים ויהי המשפט שישאר העסק ביד שותפי והוא ישיב לי את כספי אשר נתתי לתוך העסק; אבל דל הוא ואין ידו משגת לשלם לי פעם אחת והנה הוא משיב לי ארבע מאות שקל כסף במשך י"א ירחים – וגם הבטחון אשר נתן לי תולה על בלימה – אבל רב לי – לא אחפוץ עוד לדבר בדבר הזה!

עלי המגיד אשר שאלת אשלח לך ע“י הזדמנות בטוחה או ע”י פאסט בפעם השנית. ועתה קבל בזה ארבעה רו“כ ושלמת בעבורי 2.40 בעבור חצי השנה הבאה, 1 רו”כ תוסיף אל הארבעה אשר תחת ידך ועשו מקלעת בת ד' לאטה לבת דודי שטערן, עבור [בעד או במחיר] 30 קאפ' תשלח לי מבית דייבנער המו“ס Die kleine Zauberin .10 Sgr דיא קליינע צויבערין, פרייז 10 זג”ר. והשלשים קאפ' הנותרים תוציא על הוצאת הפאסט בשלחך את המקלעת, אף תודיעני כמה עלתה לך הוצאת הפאסט בשלחך את המקלעת, אף תודיעני נא ג"כ מה מעמדך עתה? מה משכרתך? ואם תחיה נפשות בני ביתך בריוח ולא בצמצום כאשר בהיותי אתך? אשתי תשוב עתה לאיתנה מחלי בטן אשר הפילה למשכב ימים אחדים ובתי בריאה וטובה, ושתיהן מברכות אותך בשלום רב כמוני, אני אוהבך באמת

יהודה ליב גאָרדאָן.

ווערטהע פֿריינדין, מאדאמע רעגינא קאפלאן!

אָהנע איהרען העררן געמאהל אום ערלויבניסס געפֿראגט צו האבען, בין איך זא פֿריי אוהנען פֿיר איהרע געפֿאֶלליגקייט ביי דער ערלעדיגונג דעס פֿאן מיר איהרעם מאננע געמאכֿטען אויפֿטראגעס, מיינע דאנקבארקייט אויסצודריקען. איך האבע אייגענטליך פֿאן דעמזעלבען אויפֿטראגע אויך קיינען אנדערן נוטצען, אלס דאסס מאַן זיך היער אונטער מיינען פֿערוואנדטען איינען בעגריעף פֿאן איהרער גיטע אונד דיענסטפֿערטיגקייט מאכען ווירד. שאדע אבער, דאס מאן דיעזע איהרע געפֿאֶלליגקייט ניכט איממער פֿאָר אויגען האבען קאנן. איך אבער האבע קיין מאטעריעללעס פפֿאנד נאֶטהיג – זיא זינד מיר איממער געגענוואֶרטיג, דענן איהר געמאַהל איזט יאֹ מיין וואֶרמסטער, אונפֿערגעססליכסטער פֿריינד אויף עוויג! !

איהר ערגעבענסטער דיענער

Leon Gordon

גרוסס אללען איהרען קינדערן!

אגרת שלישית.

פאניוועז ג' חנוכה בשנת החכמה תחיה בעליה! (תרי"ח)

חיים נעימים, וארך ימים, לאדוני ידידי החכם השלם והתמים, אח למשכילים ורע לחכמים, בֹּנֶה ביתו כמו רמים, זה דודי ואהובי לעולמים, כ“ש מו”ה אלעזר האלבערשטאם נ"י.

אגרתך הנאהבה והנעימה, כתובה ביום ב' כסליו, קבלתי במועדה, ואָשיש עליה כעל כל הון בראותי כי לא הבישותני משברי; אבל לדאבון נפשי, בהודיעך לי כי הנך נוסע ארץ פרוסיה, לא הגדתָ לי מתי תשוב, ועל כן נאנסתי עוד היום לכלוא את שפתי מִדַּבֵּר אליך; וגם היום הנני כותב ושולח כסומא בארֻבָּה, ומי יודע מתי יבֹא ויגיע מכתבי זה לידך!

והנה אֹֹדך בּישֶׁר לבב על התהלה אשר מַדֹּתָ אל חֵיקי בעבור ספרי הקטן והדל באיכותו; ואם כי אהבתך העזה לשפת קדשנו ולכל דוֹרשיה הפריזה זכותי בעיניך, בכל זאת נפשי יודעת מאֹד את קטן ערכה ותמיד אשוה לנגד עיני וזכרוני את דברי המשוררים:

וְאִם הִלְלוּךָ מֵאֲשֶׁר אֵין בָּךְ, שְׁקוֹד עַד תְּהִי צֶדֶק מִלָּתָם.

(ר"ש הנגיד בספר בן משלי).

וכן

אֱנוֹשׁ אִם יְהוֹדוּךָ בְּדִבְרֵי שְׁקָרִים

טְרַח עַד הֲיוֹת כָּל דְבָרָיו יְשָׁרִים.

(ר' יוסף קמחי בס' שקל הקדש, שער הענוה).

וכן נדרתי בסתר לבבי לאביר שפתנו הקדושה להצדיק את דברי כל ידידַי ורעַי אשר שבע ביום יהללוני במכתביהם, להקדיש את כל כחות נפשי לעבודתה; ואקוה כי לא יֵבוֹשו בי אוהבַי ומכירַי אם יהיה לי ה' בעוזרָי.

אולם יותר מאשר שמחתי על אהבתך אלי ועל תהלתך אשר הללתני, גלתי וששתי בתוכחתך המגולה, כי בה הראיתני לדעת כי באמונה עשית עמדי וכי מישרים אהבתני. ועתה הואל נא איפוא אדוני, פנה בי גם אתה להטות אזניך לדברי ולשמוע את התנצלותי. מתוך דבריך נכַּר שלא יישר בעיניך את אשר שמתי את האד"ם לי לנס ואצא בעקבותיו; וכבר הוכיחו גם רבים אחרים דרכי זאת על פני, כי הובלתי ספרי זה שי לאדם, ואחד אמר לי במכתבו בפה מלא: “חֲדַל לך מן האדם כי במה נחשב הוא?”. אולם אנכי רק בתם לבבי ובנקיון כפַי עשיתי זאת; לא לקחתי מידו כֹפר ושֹחד, לא שחד כסף ולא שחד דברים, כי אם מיום החלותי להבין בספרים לא מצאתי בין משוררי שפת קדש החיים בארצנו נעלה ויקר ממנו, ומדי צאתי להתהלך ביער הלבנון, נָעַם דבשו לחִכִּי ואתעמל גם אני לעשות כְּמַתְכֻּנְתּוֹ, ואם לא הפיק רצון מרבים מחכמי ארצנו – אף כי לא אדע מה עָוֶל ומגרעות מצאו בשיריו ובספריו כי רחקו מעליו? הן לשיר בשירים לא ייטיבו ממנו, ואיש יודע כל דרכי לשוננו על בוריה אין כמוהו; אין זאת כי אם זה כל פשעו וכל חטאתו כי עודנו חי עמנו היום ורבים מקרבנו יכירוהו פנים אל פנים, וכבוד סופרים לא ירבה בטרם שימותו – הן אמת זה עון פלילי! אולם אנכי אשר כבר נסיתי גם אני הצג כף רגלי בקהל המשוררים וחוברי חבר, ועודני חי בעצם עלומי ועודני חפץ לחיות בארץ, אנכי לא אוכל לחשוב לו עון זה; ובעבור פשעו מפני נשארו זכותו וחכמתו לבדהֶנָה – ועל כן לא נסוגותי אחור מהודות נגדה נא לכל עמי את אשר רחש לבי בסתר. כי מציתי והתענגתי משד שיריו בספרו הראשון ובספרו “אמת ואמונה” ועוד רבים אשר אתו בכתובים, וכי מעודי אִוְתָה נפשי להיות יודע ומבין בשפת קדש למצער כמוהו. ומי זה יאשימני על התגלות לבי? מְגַלֶה לִבּוֹ נָפֶשׁ נְקִיָּה וּמִכַּסֶּה בְמַשָּׁאוֹן בלִיָּעַל!!

ובדבר המשקל ומניעת השואים נעים אשר קראת חמס על האד“ם ועל כל משוררי איטליה וגם עלי העש הקטן, הן בזאת הדברים מרובים וארוכים וכבר נחלקו בזה רבים וכן שלמים, זה מְקָרֵב וזה מְרַחֵק. עיין למשל ס' אוצר נחמד ח' א' צד 17 וביחוד צד 70 במכתב יש”ר המדקדק עם המשוררים כחוט השערה, וקורא מלא אחרי המשוררים אשר לא יפלסו נתיב לשיריהם, ולעומתו התעבר הפרופסור די לא טארא, שם צד 141, על כל אלה המביאים שירי עברית במשקל וצוארם בחרוזים. ואתה אדוני מדוע לֹא הזכרת את רנ“ה ויזל ואת ר”מ לעטטעריס אשר גם המה נזהרים מזה בשיריהם? ומדוע לא צעקת על שאר כללי המשקל, על שווי התנועות ועל החרוזים ועל המלעיל ועל מספר הדלתות, כלם נטיעות חדשות אשר נטעו על אדמת קדש מזמן הכליפים והלאה? ובאמת המשקל והחרוז בשיר הוא דבר הסכמיי, שהמציאוהו רק להשואת הערך – הארמאָניע – ולתענוג האזנים, ותולה בדעת בני הדור ורוח היום; ומשוררי שפת קדש שנים דרכים לפניהם: או כי שקל ישקלו שיריהם על פי תכונת השפה הישנה אשר המה כותבים בה ואז יכתבום כשירי התנ“ך בלי משקל ובלי חרוז, או כי ישאום במאזני הזמן החדש אשר המה כותבים בו, ואז יקימו את כל החֻקים ואת המשפטים אשר שמו לפניהם גדולים חקרי לב. ומי לנו גדול מכל משוררי ספרד ואיטליה מבן גבירול, מר' יהודה הלוי, מבן עזרא, מר”י אלחריזי ומכל משפחת לוּצַאטָא? והמה כלם כתבו שיריהם במדה במשקל ובמשורה, והשואים אשר בראשי מלותיהם מנויים גם המה במספר ועשויים ליתדות, באשר ההברה ששוא נע בראשיתה ארוכה מעט יותר במבטאה, והארוכות מדה אחרת להן מן הקצרות כמו בכל לשונות הגוים אשר בעקבותיהם יצאו גם בית ישראל. ואנחנו יושבי אדמת צפון אשר אין לנו חכמי קדם ומשוררי דורות עולמים ילידי ארצנו אשר בהם נשען, אין אנחנו יכולים להסיג גבול עולם אשר גבלו ראשונים חכמי לב, והוא דבר שבמנין ואין לנו מנין אחר להתירו; וזה יהיה משפט השוא נע, או כלה גרש יגרש מבין שירותינו, ואז תהיינה כל ההברות קצרות, או שנזהר לכתוב גם על פי יתדות כספרדים וכאיטלקים, ולא יהיה שירנו פעמים בא בארוכה ופעמים בקצרה. והלא קוּלא היא הקילו למו משוררי הימים האחרונים, לכתוב שיריהם בלי שנ“ע למען לא יצטרכו לשמור היתדות. ועין בעין נראה, כי שפתנו סובלת את הלחץ הזה, כי איה בכל שירי ר”מ לוצאטא, בשירי רנה“ו ובשירי לעטטעריס האחרונים, ובשירי האד”ם – ביחוד הראשונים – מקום משחת בשביל המשקל ומניעת השנ"ע? ואם ירעו וישחיתו שמירות הכללים האלה בשירי איזה משורר, אז לא במשקל תליא מלתא כי אם בידיעת המשורר, ואות הוא לו כי לא יתהלך ברחבה בשפתו ולא תתהפך כחֹמר חותם בידו, ומכלל אלה לא יצאתי גם אני, אחרי כי השחיתה שמירת המשקל לפעמים את הרעיון והדבור בשירי, כדבריך אדוני.

אלה המה הדברים אשר דברתי להצדיק נפשי ונפש יתר המשוררים בעלי המשקל, ובכל זאת לא אכזר אנכי לרדות בהם בפרך ולשום לפניהם משעול צר זה ולאמר: זה הדרך לכו בו, לא תאמינו ולא תשמאילו. וכמה שירים קראתי וכמה שירים כתבתי בנפשי בלי משקל צר, וכלם אהובים כלם ברורים, ובדרך כלל אומר כי טוב שיר טוב בלא משקל ממשקל טוב בלא שיר. ואם השיר טוב לרוח בת השירה ולרוח משפטי השפה העברית, מה ממני יהלך אם שקול הוא גם במשקל; ואם השיר רע מה יתן ומה יוסיף המשקל הפרוץ ואם גם יהיה מוקף שואים נעים, חבילות חבילות כתנור של עכנאי? ואנכי ידעתי כי כל הנזהרים לכתוב במשקל המה סבלנים גדולים – טאָלעראַנט – לקרוא בחפץ לבב שירים טובים ממשוררים אחרים אשר יש בכיסם אבן ואבן, כי סוף סוף דברי אלהים חיים כֻּלָּם!

שאלתני על דבר הספרים אשר יש את נפשי להוציא לאור בקרוב, והנני להודיעך כי שנים ספרים ערוכים אתי ומוכנים לבוא בדפוס; האחד הוא דבר חדש בשפת ציון: ספר מְשָׁלִים בשירים, כעין משלי לפונטן הצרפתי וקרילוף הרוססי, והוא יהיה בעזרת ה' ספר יקר מאֹד כאשר אקוה. אותו אציג לעיני הרשות למען תהיה בסֹמכי נפשי להוציאהוּ אורה, כי דרוש הוא לחפץ בתי הספר לבני ישראל; וכבר ראו אותו חכמי לב כמו רי“ב לעווינזאהן ורמ”ל ויהללוהו. בספר הזה לא אוכל לשום שיר זר בלתי אם משלים לבדם. והספר השני הוא קבוצת שירים שונים טובים באיכותם ויקרים בסגנון לשונם, כעין ספר שש“ק להאד”ם, ששמה אקוה לנטוע גם את הזמורה אשר שלחתי אליך ולקרוא שמך עליו². אבל מי יודע מתי אעצור כח להוציא ספרי זה למענהו.

אקוה כי תשוב לשמחני בדבריך המסֻלאים מפז והנני ידידך

יהודה ליב גאָרדאָן.

אגרת רביעית.

[לה' זאב קאַפּלאַן ].

בעז“ה היום יועש”ק כ“ב טבת תרי”ח; יום השנה למות אבי ז"ל. פאניוועז.

שלום לך יקירי חמדת לבי ולכל אשר אתך!

יום גדול וקדוש היום הזה לי, יום אשר בו נלקח אבי אהובי מעל ראשי, יום אשר בו אקריב רוח נשברה זבח לאלהים ואנסכה לפניו דמעותי ואתפלל בעד נשמת אבי אשר בצל שדי תתלונן; היום הזה לא אחלל בדברי חול ובעניני תהו כי אם אבחר לי דברים קדושים להגות בהם וענין יקר לנפשי לענות בו. ומה קדש ויקר לי מדבר בך, בחירי רצתה נפשי, ידידי באמת מימים רבים עד היום האחרון?

אתמול קבלתי את מכתבך היקר עם כל הנלוה אליו, למרפא לבבי אשר כבר החל להתחלות בתֹחֶלֶת ממֻשכה; וכבר כליתי עתה לקרוא בו פעם שלישית ועוד לא שבעה עיני לראות רב טוב הצפון בו. אפס כי הכרעתני ידידי בדבריך המפיקים רֹגז וחמה מסֻתרת ולדאבון נפשי ראיתי כי המרו דברי אשר דברתי בתֻמי את רוחך ויעציבו את לבך עד כי התעברת עם בחירך. בראשית דבריך הודית לדברי ותקבל תוכחתי אשר הוכחתיך על אריכות דבריך אף חֵרֵפְתַּני כלאחר יד “כי נשאתי חרפה עליך לגלות על פניך מום טבעי”, ובאחרית דבריך קפצת ותשבע כי לא תוסיף עוד לבֹא אתי בלהג הרבה ובדברים ארוכים. ואנכי לא על אריכות לשונך במכתבים אשר אתה שולח אלי אני ידידך כִּוַּנתי; כי נהפך הוא, שהמה מסבבים לי עֹנג ונחת רב לא אוכל לְמַלֵל, ואשר לא תלאה נפשי לשמוע מדבר אלי יומם וָלֵיל, כי אם על כתביך אשר אתה שולח על פני חוץ לקוראים זרים ושונים אשר לא ידעוך, ואין רוח הסבלנות נוססה בם להטות אזנם לדברים ארוכים. ואתה באת אלי בעקיפין וּתְהַפֵּך דברי. ואולי לא זִכִּיתי לשוני בדברי בך ראשונה ולא היו דְבָרַי מבוארים היטב דֵי הבינם ועל כן הנני משנֵן פה את כונתי בפה מלא כי לא במכתביך אלי מצאתי שפת יֶתֶר, אשר בהאריך המכתב כי יאריך ששוני ונחת רוחי; ואנכי בנפשי הלא אנכי מריץ לך כפעם בפעם מכתבים גדולים רחבי ידים, ארוכה ממכתב תמידי מדתם ורחבה מני אגרת; ומי זה יעצור בעד רוח אנוש בהשתפך נפשו אל חיק אוהב וָרֵעַ? ואנכי משביעך בשם ידידותנו הנאמנה והנושנה להפר נדרך ולבלי תגרע שיחה לפני במכתביך, כי אם פתח תפתח לי את זרמת לשונך ורוחך כנחל שוטף, והענק תעניקני מחמדת דבריך המסולאים לי מפז. וכל אשר אמרתי במכתבי הקודם מן הקיצור הוא רק בכתביך אשר אתה כותב לקהל הקוראים; וגם בהמה יש ענינים מענינים שונים ומדרגות ממדרגות; כי לא הֲרֵי המכתב הפשוט כהרי השִיר, ולא הרי השִיר כהרי המשל. כי במכתב פשוט יתכן יותר אריכות לשון מאשר בשיר, ובשיר יותר מאשר במשל. ובאמרי “הקיצור הוא נשמת אַף המשל” היתה ראשית כונתי על קיצור המאמרים הפרטיים והחלקים הפנימיים אשר שם באמת גם בשיר גם במשל הקיצור הוא חָק עולם ולא יעברוהו. והס מהזכיר שאנכי גמרתי אֹמר שכל השירים מחויבים להיות כתובים בקיצור! ובעיני יפלא עליך איככה זה עלה על לבך לחשוב שכונתי במאמרי גם השיר יאהב הקיצור, לקיצור השיר כלו ולא לקיצור משפטיו; וכי לא ראיתי מימי שירים ארוכים וגדולים אשר בכל זאת יקרים המה ונעלים בחין ערכם וביקר הודם? ומה היא האדיססעע להומירוס והענעאידא לווירגיל, רולנד המשֻגע לאריוסטו, ושבות ירושלים לטאססא, והמעססיאדא לקלאפשטאק ואוראניא לטידגע ועוד ועוד ועוד? ואם לא נסיתי גם אני בעניי להוציא בדפוס שיר בן י“ב שירים קטנים ולכתוב בספר שיר עוד יותר גדול ממנו? ועל לבבך עלה לחשוב מחשבה שהחלטתי אֹמר שאין לעשות שיר ארוך? הנה רק על קיצור החלקים הפנימיים והמשפטים הפרטיים כִּוַנְתי וגם שמה יש חילוק בין הנשגב ובין שאינו נשגב כידוע. ובאמרי “הקיצור נשמת אף המשל” גם שם ראש כונתי על משפטיו ומלותיו המקֻשרות, כי בדבר הזה כמעט דין אחד למשל החד – וויטציג – עם הנשגב – פאַטהאָס – ששניהם כחצי גבור משכיל שנונים ותכליתם לפעול פעולה פתאֹמית. אבל להמשל נדרש גם קיצור עניני מלבד קיצור חלקיו: כי מדי התחבר המשל לשיר זכה ממנו במקצת להתיַפות בעדיי השיר בסגנון לשונו ובספורים ציוריים קטנים, אבל אסור להפריז על המדה ולחפאות עליו דברים ארוכים יותר מדאי וציורים גדולים אין קצה. ולו שמעת שפת רומִי והבינות לחקר משלי פֿעדרע כי אז ראיתָ עד כמה ידו של הקיצור מגעת. ואם יקשו בעיניך משלים רבים הבאים בספרי משׁלים מצוינים והמה ארוכים במדתם כאשר הזכרת לפני, הנה הקושיה הזאת מתורצת על א' משלשה אופנים: או שהמשל ההוא כולל בתוכו מוסרים אחדים וחריפות רבות – וויטצע – עד שמכל חלק וחלק ממנו יצא מוסר חדש, ואז הרי הוא משל מרכב ממשלים רבים; או כי כבר קצר הוא על פי ערך ענינו ולולא היה משל היה אָרוך עוד יותר; או שבאמת חטא הממשל אל חוק ההגיון, ולו גם יהיה אדם גדול אשר יעשו בני ארצו נפש על קברו אחרי מותו. ולא זכיתי להבין כונתך במה שהרכבת את הדין אשר אנחנו דנין על אֹדות הקיצור במשל עם מאמר לעססינג “הכותב משלים בשירים הרי הוא כמבשם את הבֹשֶׂם”?! כאלו באמרי שהמשל מחויב להיות כתוב בקיצור היותר אפשרי, מוכרח אנכי להודות גם ללעססינג שהוא מחויב להיות כתוב גם בפראָזאַ? ומה לפראזא את הקיצור ולשיר את האריכות? ואנכי בדעתי מתנגד אל מאמר לעססינג הנ”ל אשר החזיק אחריו הסופר רמא“ג ז”ל, והראיתי דעתי בטוב טעם ( בהקדמתי לספר משְלֵי ) שהמשל לא יגיע לתכלית שלמותו אם לא יהיה כתוב במדה בחרוז ובשיר, דוקא; ודוקא בקיצור, ולא בציורים שיריים נפרזים; כי אז יהיה דומה לבשר רך וטוב מבֻשָל במים רבים, אשר יאבד טעמו וריחו נמר ברב המרק. והדברים רבים ועצומים ואין כאן מקומם. וכזאת אמרתי לך בדברים מעטים באחד ממכתבי הקודמים, וכזאת אחוה לך דעתי גם היום; ולרגלי דעתי זאת הלכתי בכל משָלַי אשר כתבתי; וכמה פעמים היתה עלי יד החזיון ורוחי נִשָא על כרוב הדמיון לצַיֵר ציורים נפלאים בתוך המשל, ואֶזְכרה כי משל אנכי כותב ואשים מחסום למו פי וכאחד היעֵלים לא ידעו רחם נִפַּצתי את עוללי ילידי רעיוני על סַלְעֵי חקת המשל ומשפט הלשון.

ולא אתמהמה פה עת רבה להרבות דברים על אדות משליך ומשלי, ומשפטי ומשפטך; כי את שניהם נוכל עוד לתקן ביגיעה קלה, בכל אשר נמצא בהם חסרון; ואם נצרף איש איש את דעתו ודעת חברו ונביט עליהם בעין בלתי משוחדת, נוכל לבחור דעה ממוצעה וטובה. אבל הניחה לי ואעמוד על דעתי במלות אעניגה³, בלעדני, שהנה זרות מאד, ומה יקל לך ידידי להחליפן באחֵרות? ואם הסופרים הפרזים דשים עבֵרות כאלה בעקבותם (אשר אמנם לא ידעתי מי הם – ) גם הם לא ינקו, ופושעים המה; ומה גם המשורר אשר אותיותיו מנוקדות ואשר שפתו צריכה להיות מנופה בשלש עשרה נפה, נקיה מכל כתם וחלאה בדקדוק, ובדבר הזה אֹהב באהבה עזה את ידינו האד“ם כי לא תפליט עטו משגה קטן בדקדוק הלשון בכל אשר יכתוב, ולא כהמנוח רמא”ג אשר הרחיב את פי עטו וילַמֵד את בית-בליעתו לבלוע שגיאות גדולות בדקדוק ולא נתקעו לו בגרונו. ואת אשר אמרת כי אנכי כתבתי בלתי רשות “הַבַת-עבר”, הנה ירמי' הנביא נתן לי רשות לזה באמרו גם הוא: “מה אעידך מה אדמה לך הבת ירושלים” והה' היא ה' הקריאה, והוא נכון בדקדוק גם לולא נמצא; כי שתי המלות הדבקות יחד נעשות כמלה אחת, ויבא ה' הידיעה על הראשונה. ועל החסרונות אשר אמרת כי נמצאו בספרי ולא הודעתם לי, לא אדע גם אני לענותך. ואם הצדקה אתך הלא רק מתחיל אנכי וצעיר חניכי בית החכמה ומי אנכי ומי חיי כי ילמדו ממני וכי יביטו אחרי בשבע עינים! ובהשגותיך הקלות על שני משלי ברֻבם צדקת ובמעוטם לא אוכל להסכים עמך, כמו במלות “אבד את חילו” אמרת: “אבד הוא פעל עומד” ויש “יִתְרַת עָשָׂה אָבָדוּ (ירמי' מ“ח ל”ו) ותֹֹאבדו דרך (תהלים ב'). על שדמות ניחח אמרת “כאשר העירות עלי על אדות בלעדני ואעניגה, כן אעיר גם עליך” ואין הנידון דומה לראיה, כי לעשות מלה חדשה ובנין חדש יותר קשה ומתנגד למשפט הלשון מאשר לעשות קישור חדש בין שתי תיבות שכבר נמצאוֹ, ואם כי אמת שניחֹח לא נמצא בקישור עם שדה כ”א עם ריח, אבל הלא מצאנו כריח שדה, ותהיה הוראתו כמו שדמות ריח ניחח, או שאוסיף מלת ריח אם אינה מובנת מאליה, כי שדמות הלבנון יתנו ריחם, כידוע. שתי השורות: עתה תר כו' על כן נחת כו' אינן לא כלל ולא פרט, כי אם חזרתי על הענין הראשון בעבור המאמר המוסגר שבא להפסיק בתוכו כדין –. “ומי השעירים הלא ידע כל גבר!” ואתה לא תֵדָעם? ועוד שאלת מה יאמר הצענזור למאמר בעל שני פנים כזה? ומניה וביה אבא ניזול ביה נרגא, וקושיתך השניה תתרץ את הראשונה. כי דע ידידי שִכַוָנָתי הראשית במשלי זה הוא על כלל אוּמָתֵנו ועל רדיפותיה אשר רדפוהָ עמים רבים עד היום ויגרשוה מהסתפח בנחלת זכות האדם; ועתה הגיע לה עת התחדש נעוריה, עת העמאנציפאציאן ההולכת וקרבה בפסיעות גסות וקרובה להגלות; ורבים ממשטינינו ומקטריגינו עמדו לשטן בדבר הגדול הזה, אבל נצחה האמת ותָּעָז ידה. ועתה עבור עוד הפעם על משָלי זה ותבין מי המה השעירים. אפס מדאגה פן יהיה הדבר הזה לצנינים בעיני הצענזאָר, הסתרתי כונתי האמתית, בראתי למשלי דו פרצופין, כאלו יתאר הנשר את שפת עבר והשעירים את שונאי שפת ציון, ועל כן גם כתבתי אני הבת עבר תחת עם עבר אשר כתבתי בתחלה; כי מלות בת עבר יוכלו להורות גם האומה גם השפה. וזה יהיה לכסות עינים להצענזור, כי אנכי נסיתי בו וחפשתי את רוחו. ודע אתה ידידי היקר, כי ביום קבלי מכתבך זה, קבלתי גם מכתב שני מהד"ר מאיר לעטטעריס בוויען, בו יאמר: “מְשָלֶיך מצאו מאֹד חן בעיני” (כי שלחתי לו משלים אחדים לדוגמא) ועל המשל הזה אשר אנחנו נדברים בו אמר לאמר: “לוית חן הוא לראש שאר המשלים אשר שלחת אלי” (כי ירד לסוף דעתי בו). אף הבטיחני לכתוב דבר למעני בשפת אשכנז: “משפט על מְשָלֶיך להִוָדַע ולהִגָלות בתוך קהל ועדה”. ובזה תמה התנצלותי, כי ביתר הדברים צדקת אם מעט ואם הרבה, ואנכי אתן לך לתקנם כאשר אוכל.

והנה עוד תחת ידי שירך על יואב בקרנות המזבח. השיר הזה כלו טוב בחמרו בצורתו ובסגנון לשונו, ונושא עליו חותם רוחך הכביר ולשונך לשון סופר מהיר. ובלתי ספק עוד תַקציע אותו ואת כפתֹריו ופרחיו במאכלת לשונך השנונה מעשה צעצועים, והיה למעשה שעשועים, כֻלוֹ מִקשה זהב טהור, וגם נדרשת לך עוד חקירה בדברי ימות עולם ועיון קל בדבר המקומות הבאים בשירך. כי הנה מלשון הכתוב “וינס יואב אל אהל ה'” משמע שנס אל אהל המועד אשר היה שם הארון מימי דוד (ש"ב, ו'), וכן גם דעת הרד“ק והוא הוסיף לאמר: “שגם שם היה מזבח שעליו הקריבו דוד ושלמה המלך זבחים” – אבל כל זה הוא נגד דעת חז”ל, כי להם באה הקבלה שיואב לא נמלט אל בית עולמים שאלמלא כן היה המזבח קולטו (עיין מכות י"ב) כי אם בבמה הגדולה החזיק שהיא נקראת ג“כ מזבח (מ"א ג' ד'), והיא היתה בגבעון; ומה שאמרו שם במכות שהחזיק במזבח שילֹה ע”פ טעות נתחלף גבעון בשילֹה, דתניא בזבחים (פ' פרת חטאת דף קי“ח ע”ב): כשמת עלי חרבה שילֹה ובאו לנֹב, כשמת שמואל חרבה נֹב ובאו לגבעון; וכן בבראשית רבה (פ' נ"ד) חשיב גלגל נֹב וגבעון ושילה והוא ג“כ טעות וצ”ל גלגל שילֹה נֹב וגבעון; ואולי יחשבם שם לפי אֹרך שנותיהם וזמן שמושם בקדושה. ובחפזון בלי חקירה גדולה ויתרה צינתי לפניך המקומות האלה, למען תוכל עתה לשום עיניך עליהם ביתר עיון, כי עליך המלאכה לגמור. וכן אל תעלם עיניך ממה שנחלקו חז“ל בסנהד' מ”ז: מה טעם נס יואב אל אהל ה‘? דר’ יהודה סבר לחיי שעה, ורבנן סבירי שלא יהא נידון כהרוגי מלכות שנכסיהם נופלין למלך; כי אם כהרוגי ב“ד שנכסיהם ליורשים. וגם אצל העמים הקדמונים כמו היונים והרומים היה היכל אלהיהם קולט ורבים נמלטו שמה להמלט מפני חרב הֹרגים. ורב בזה לי לעת כזאת, שהשבת קרובה לבוא ואנכי עיף ויגע ונמהר ללכת להתפלל תפלת המנחה. בכליון עינים אחכה לראות פשר דבר החידה, אשר חדת לי במכתבך על דבר ספרי ועל דבר הצייט' דעס יוד‘!… – המקלעת נשאה חן מאד בעיני בת החן והיא מודָה לך על ידי בכל לב. – על שאר הדברים עוד אשוב לדבר בך, כי אין לי פנאי כעת. – תמצא בזה מכתב רצוף מידידי יהושע העשיל סירקין אשר אמרתי במכתבי הראשון. – דע כי העקזעמפליארין אשר שלחתי לך מספרי, נתונים המה לך במתנה ואין לי שום טענה ותביעה עליך. חשוב איפוא עוד הפעם את דמי הפארטא אשר הוצאת והודיעני; מן החשבון האחרון נשאר לך, כמדומה לי, בערך 40 קאפ’. – מן הוא והלאה אקבע לי עגלון קבוע אשר יבוא לביתך פעם בפעם בהיותו בריגא לקחת את אשר יהיה בידך אלי. הד”ר לעטטעריס הואיל בחסדו לשלוח לי במתנה מחברתו “וויענער פֿיערטעל-יאהרסשריפֿט” וכפי הנראה ישלחנו דרך ריגא ויבא לידך ואתה תשיבנו לי. – תקבל בזה שירך יואב, ומשליך, גם ט“ו⁴ נומערן מעלי המגיד. אם יש בידך צייט' דעס יוד' נומערן חדשים מהרה לשלחם אלי גם עתה ע”י פאצט, אך הפעם; כי מן הוא והלאה ילכו ע"י עגלון.

היה שלום וברכה אתה ורעיתך וכל ביתך, וקבל ברכה גם מפי רעיתי ובתי גם מפי אני ידידך באמת ואמונה

יל"ג.

אגרת חמשית.

[להנ"ל]

בעז“ה יום ג' ד' לחדש שבט תרי”ח. פאניוועז.

שלום לך ידידי מימות נעורי, וגם עד זקנה ושיבה!

בבית נכרי אנכי כותב דברי אלה ולא בביתי על שלחני ועל כן יהיו דברי מעטים. הנה המוכ“ז הוא האיש אשר אמרתי אליך במכתבי הראשון אשר על ידו תשלח אלי את עלי הצייטונגען פעם בפעם, ועל כן הואל איפוא גם עתה ושלח בידו את אשר תשלח. ודע אחי כי בקרוב יבוא לי משלוח גדול, צייטונגען וספרים שונים מאת הד”ר לעטטעריס מוויען, על אדרעססע של הבוכהאנדלער דייבנער למסור לידך, ובכן תדע אז כי לי המשלוח ההוא ותואל אז בטובך לעכבו תחת ידך עד בוא המוכ“ז שנית ולקחתו מידך. המוכ”ז נחוץ לדרכו ואנוס אנכי לקצר, ומה גם כי זה לא כביר כתבתי אליך מכתב גדול ע"י פאסט ועוד לא קבלתי תשובתך עליו. והיה שלום וברכה כחפץ ידידך ואוהבך (כנפשך) [כנפשו?]

יל"ג.

ברכה ושלום לרעיתך היקרה, ולילָדֶיך הנחמדים. מדי שַׁלֵחך דבר ע“י המוכ”ז תשלחנו בכל פעם סגור חותם צר. ידידנו המשכיל ר' העשיל סירקין היושב ממֻלי מדי כתבי דברי אלה ועיניו משוטטות בין שורותי, מברכך ברכת ידידות ואהבה – הנ"ל.

אגרת ששית.

פאניוועז, “ביום אחד לחדש אדר” לפ"ק.

משנכנס אדר ירבה ה' שמחה וברכה לידידי יקירי המשכיל המליץ הנעים,

איש דעת ורב מדעים, כבוד שמו מהו' זאב וואלף הכהן קאַפלאַן נ"י.

מכתבך בצירוף הצייטונגען קבלתי, ומאד תמהתי למצוא בם רק שנים שנים נוממערן מכל מין אחרי כי כבר בא אצלנו ירח פעברואר ובחו“ל כבר עבר חציו ולידי עוד לא באו כל הנומערן השייכים לשנה העברה. אֶתמה – אבל לא ידעתי על מי אתמה בדבר האיחור הרב הזה? אין זה כי אם המו”ס רפֵה ידים ואינו זריז בשליחותו, כי אז יקחהו אפל אותו ואת עליו, כי כמעט אין לי חפץ בהם אחרי עבור קרוב לרבע שנה מיום צאתם בדפוּס עד יום בֹאם לידי; ולמשל אספר לך כי בנומערן האחרונים אשר קבלתי עתה מצאתי תשובה אלי מפֿהיליפזאהן על מכתב אשר כתבתי לו בירח אקטאבר, והתשובה ההיא שלא כרצוני, ולו באו העלים אלי במועדם כי אז הוספתי לענותו, אבל עתה ארכו הימים ואבד כל חזון. ואולי נסבת התמַהמַה העלים היא טרדתך אחי אשר לא תוכל לקבלם בעתם ולשלחם במועדם, ואז אבקשך כי תפרוק מעליך העול הזה והיה בבוא אליך העגלון אשר נדברתי עמו להביא אלי הצייטונגען, והראית לו את בית דייבנער והגדת לדייבנער כי כתבי העתים אשר הוא מוציא לי המה ויתנם תמיד ליד העגלון בבואו לריגא לביתו, והוקל מעליך. אף עוד זאת אודיעך כי ממחצית השנה הבאה יש עם לבבי להוציא כתבי העתים מתחת יד קיממעל, כי בקאטאַלאָג שלו מצאתי: צייטונג דעס יודענטהומס 3 רובעל, יודישעס פֿאלקסבלאטט 1 רובל.

היום קבלתי מכתב מידידי הד“ר מאיר לעטטעריס, בו יודיעני כי כבר שלח את משלוח הספרים לריגא לדייבנער ויבוא לידך; ועל כן תואיל בטובך ללכת לבית דייבנער לקבל את המשלוח מידו ולשלם לו את הוצאותיו כפי אשר ידרוש; הנה רובל אחד רצוף פה ואם תוסיף אשיב לך תיכף כפי אשר תכתוב; אפס כי תקח מידו חשבון למען אדע כמה הוא לוקח ראבאטט וכמה יחשוב ההוצאות, כי צריך זה לי לחשבון עם הד”ר לעטטעריס. והנה ביום השלישי אחר השבת – הוא יום ט' אדר – תהיה בריגא האשה פוּעה אשר ידעת, ובלתי ספק תתאכסן בבית ש. ושלחת את המשלוח ההוא על ידה; אל נא תאחר אחי את ההזדמנות! וכן תתן על ידה כל אשר יהיה אצלך מן הצייטונגען הקודמים.

שאר דברי אשר אמרתי לדבר בך המה על אֹדות ספרי “משלי יהודה” אשר אנכי מוציא אור, ועל אדות ספר העתי אשר יש בלבבי ליַסֵד; אבל שני הדברים האלה עוד לא הגיעו לפִּרְקָן, והאחרון תלוי בראשון, כי לא אוכל לעשות דבר שיש בו ממש לטובת כתב העתי בטרם היותי בווילנא ולא אהיה בווילנא בטרם אלך להוציא ספרי הנ“ל אור, וספרי הנ”ל עוד איננו מתוקן לדפוס, ועל כן אין בפי עוד נכונה לדבר בך על אדוֹתם.

על אֹדות בקשתך בדבר ר. אעשה חפצך ואודיעך במכתבי השני כל אשר שאלתָּ; ולא חשתי לענותך עתה כי עוד העת רבה עד ימי הִפָּתֵח ספר הפְּקודים; ואנכי זה יומַיִם רק קמתי ממשכבי אשר שכבתי עליו ימים אחדים מתגרת יד קאטעררה עז ועוד לא יכֹלתי ללכת ולראות פני האנשים הנדרשים לחפץ זה. ואת אשר שאלתני איככה אעשה אני בדבר הזה, הטרם תדע כי חפשים אנחנו מלשאת את מספר מפקד ביתנו בספר הפקודים, כי מלאכת המלך אנחנו עושים ובִכְתָב עם הארץ לא נִכָּתֵב, ואולי הוא אוקאז חדש ועל כן לא יְדַעתּוֹ.

הנה יש את לבבי לכתוב להדר' ניימאַן ולבקש גם הַסְכָּמָתו על ספר משָׁלי, כאשר יעצתני; ואחכה עוד לעצתך אם אשלח לו גם משלים אחדים לדוגמא, אם לא, כי לא ידעתי עד מה כחו מגיע בשפת עבר.

ובזה תמו הפעם דברי ידידך ואוהבך באמת ובאמונה

יל"ג.

תְנה נא ברכתי שלום לאשתך היקרה ולילדיך שיחיו, אמן!

אגרת שביעית.

[להנ"ל]

בעזרת אל בקדש נאדר, מו“ש ו' לחדש אדר, תרי”ח לפ"ק.

שלום וברכה מרֻבה לך ידיד יקיר לי ושלום לרעיתך היקרה ולצאצאיך החמודים!

המוכ“ז היא האשה אשר הוכחתי לך במכתבי הראשון מיום ה' העבר כי תבוא לריגא לקחת מידך את אשר לך אלי; ועל כן אבקשך אחי עוד הפעם לבלי תאחֵר ההזדמנות הטובה והבטוחה הזאת ותשלח לי כל אשר אתך, כל הנומערן מן המגיד (ותודיעני אם יש לך נחת רוח בקראך בו ואם תמצא בו דברים טובים ומועילים ואוסיף לשלוח לך גם הנומערן מן השנה השניה), וכל עלי הצייטונג דעס יודענט' והיוד' פֿאלקסבלאטט אשר באו [ב]עבורי⁵ ריגא וכן גם הספרים אשר באו [ב]עבורי מוויען; והיתה לי הטובה הזאת אשר תעשה עמי והמשלוח אשר אקבלו ביום הפורים הבע”ל למשלוח מנות ממך ותברכך נפשי בגללה.

על דבר ר. דרשתי והנה בשבוע הבא יהיה הוויבאר אשר יבחרו בו הסקאזקאָסאָסטאוויטעלעס, והיה בידעי שמם אודיעך גם אותך, כי עוד העת רבה. ודע אחי כי לפני חג הפסח אנכי נוסע לווילנא ואעבור דרך ר. ועל כן הודיענו אולי אוכל לעשות שם דבר [ב]עבורך או אולי יש לך דבר מאומה בווילנא. והיה שלום כי נחפז אנכי ואנוס לקצר והנני ידידך לנצח נצחים

יל"ג.

אגרת שמינית.

ב“ה תענית אסתר תרי”ח. פה פאניוועז.

שלום לך קאַפלאַן אחי ורֵעי!

שַׁנֵס נא אחי מתניך ואזר כגבור חלציך לבלי תרפינה ידיך ולבלי תצלינה אזניך לקול מכתבי אשר אנכי מריץ אליך איש אחרי אחיו מֻרדף בלי חָשָׂך. את מכתבי ע“י האשה פועה בלתי ספק קבלת; ומדאגה בדבר פן לא צלחה בידך עוד לעשות את אשר בקשתי בהזדמנות ההיא הנני שולח לך הזדמנות אחרת, אחרי אשר המוכ”ז הוא העגלון אשר הוכיח ה' להיות למליץ תמיד ביני ובינך. ועל כן תנה נא על ידו את כל אשר יש בידך למעני, אם לא יכלת לשלחם ביד האשה הנ"ל. ועתה היה נא שלום וברכה, וסלח אם קצרו דברי, כי עיף ורפה כח אנכי מחמת התענית; וה' יברכך וישמחך ביום הפורים, ויגן עליך ויצילך מכל חליים ויסורים, כחפץ אחיך וידידך, אוהבך ומכבדך

יל"ג.

לפני חג הפסח הבע“ל לא ישוב העגלון המוכ”ז להיות בריגא בלתי הפעם; ועל כן בהיות לך בימים ההמה דבר לשלוח אלי תיטיב לבקש לך הזדמנות אחרת, ביד הנוסעים מריגא לווילנא על חג המצות; או כי תשלחנו לי ע"י פאסט.

ידידך הנ"ל.

אגרת תשיעית

[להנ"ל]

ב“ה אסרו חג של פסח בבקר, תרי”ח, פאניוועז.

השלום אתה ידידי נחמדי? השלום לאשתך היקרה ולבניך הנאהבים?

ימים רבים לא מצאתי און לי לדבר עמך בכתב כאשר עם לבבי ולבבך, ובלתי ספק כלו עיניך מיחל לאמרתי, וגם אנכי ידעתי זאת, אפס כי לא בי האשם ולא בזדון ומֵרֹעַ לב לא עניתיך עד כה, כי מכתבך הראשון בא לידי בעת טרדה רבה בעת עזוב המשגיח שלנו את בית ספרנו וילך לו אל עיר אחרת, וימסור את בית הספר לידי איש אחר, והנסבה הקטנה הזאת הטרידתני כעשרת ימים (מן כ' אדר עד ר"ח ניסן) עד בלתי השב רוחי ותיכף אחרי כן (בר"ח ניסן) יצאתי לווילנא ואשב שם עד יום הראשון שלפני הפסח ואז שבתי בעגלת הפאסט ערב פסח אחרי חצות לביתי ואמצא את מכתבך בידי רעיתי, ולדאבון נפשי שמעתיך מבקשני בו לעשות דבר [ב]עבורך בווילנא ואנכי כבר שבתי, כי אַחַר מכתבך לבוא, וגם הוא היה כתוב במוש"ק פ' החדש ואנכי כבר הייתי בשבת פ' החדש בווילנא. והנה מכתבך זה האחרון פרוש לפני ואשיבך עליו כענין דבר דבור על אפניו.

אודך ביושר לבב על טרחתך אשר טרחת [ב]עבורי לשלוח לי את הגעזעניום מידי קיממעל ואת עלי המגיד וצייטונגען האשכנזים אשר קבלתי בשלמות וכן קבל שטערן את שלו ובקרוב יכתוב לקיממעל; אבל אחי מן הפ"ב חסרה לי באמת הנומר הרביעית מלבד נומר השלישית האסורה לבוא בקהל ואשר כבר יֶשׁנָה תחת ידי! אנא אחי, אל נא תאבד את הנומר הזאת פן יהיו כל עלי הצייטונגען שלי מנא תבירא.

חָתַרתָ אחי להרגיע את לבבי במתק שפתיך על דבר (ה)בקרת ספרי אשר יצא לאור בצייט' דעס יודענט' מאת המשכיל וואונדערבאר והוא דבר עלי טובות; ואם כי באחת אין בפיהו נכונה שאמר: “מיכל התודעה אל דוד בלכתם לשוח בדד בשדה”, בכל זאת יתר דבריו בסדרים ובלתי רעים לי כדרך המבקרים; ומה יזעף לבי על הקוץ הקטן הטמון בדבריו ואנכי ידעתי כי עוד כהנה וכהנה מגרעות ספונות בדברי. ובלעדי זאת נאמנים לי דבריך אשר דברת להתנצלותי, ועוד אחכה כי תשמיעני את אשר חשבת בענין הזה לעת אחרת באמרך על ה' וו“ב: “כבר נכוה ברותחין ע”כ נזהר הפעם בפושרין, וגם על זה אשוב לדבר בך במראה ולא בחידות”.

ועל דבר הבקשה אשר בקשתני לעשות [ב]עבור אחיך בווילנא הנה כבר הגדתי לך כי מכתבך בא לידי אחרי שובי מווילנא; אבל לדאבון נפשי אֹמר לך כי לו גם ידעתי בקשתך בטרם לכתי שמה, לא יכלתי לעשות לטובת אחיך דבר; כי הַבָאַת תלמיד בבית ספר הרבנים על שלחן המלך איננו דבר קל כאשר תדמה ולא במליצים ורעים ולא ברחמין ובָעותי יעשה הדבר הזה; הנה גם לי יש אח בלשכה החמישית, מלבד הבכור אשר בשמינית, וזה שנתים אנכי מתחרה בכל עז להאכילו להם חסד זה, וכבר חליתי את פני הדירעקטאר בדברים ובכתב, וכל מורי בית הספר המליצו בעדי ולא הועילו כלום, ולא יועילו עד אשאר אוזיל מכסי כסף כדי חמשים שקלים בערך.

בדבר הנער אשר אמרה לך האשה פועה כי תביאנו לבית האד“ם הוא שקר וכזב, כי מתפארת היא ומתהללת במתת שקר יען כי התחתן האד”ם עם אחד מקרוביה, ומה גם עתה אחרי כי מת אביה עליה לפתע פתאם זה כירח ימים ולא הניח אחריו סדרים באחֻזתו וכפי הנשמע כל כספה ילך לאבדון על דרך זה, הלִבָה ילך להוציא הוצאות על חנוך בנה? ואם ממקום אחר אוכל להעמיד לך רֶוָח כזה דבר שפתיך אך למותר, כי צופה אנכי בשבע עינים על כל מקום אשר בו יוכל להמצא רוח כזה; אפס כי לא רצה האלהים עד כה את דרכי לגלגל על ידי לך טובה ועזרה, ובהיות דבר כזה קרוב למענהו באו אנשים זרים ומשחיתים וחבלוהו – יהי דרכם לפניהם לפח!

והנני מעתיק לפניך בזה את סמני המקומות והסעיפים במכתב הפקודה על דבר מפקד העם החדש, אשר על פיהם חפשים המורים לשאת את ראשם במספר העם, וה' יתן חנך בעיני השרים ויצליח חפצך בידך להנתן גם לך חפש זה. ודע כי שמות הסקאזקאסאסטאוויטעלעס אשר בראגאווע לא ידעתי עוד עד היום, כי פעמים עברתי דרך העיר הזאת בעגלת הפעסט בלילה, ושם אין פאסט-סטאַציאָן, ואם יצטרך לך לשלוח דבר אליהם על דבר הסקאזקע תכתוב על אדרעססע: Cбoщuky Poгoвckaгo Eвpeiiekaгo Oбщecтвa ותריצנו לידי ואנכי אשיבנו לידם בטח.

תודיעני בטובך אם ינכה לי דייבנער את ה40 קאפ' אשר שלמתי לו מותרות [ב]עבור החצי השנה שעברה בעד הצייטונגען אחרי אשר הוזל הַשַׁעַר בהִבָטל המכס, מתשלומי הצייטונגען בעד מחצית השנה הבאה – ואם כן הוא לא אצטרך לשלוח לו רק 1.60! תדרוש [ב]עבורי אחר ספר Aesops Fabeln בהעתקה אשכנזית או צרפתית, אבל רק משלי אזופוס לבדם ולא יבֹא זר בתוכם וגם לא יחסר מהם דבר. תודיעני מחירו, ואם לא יהיה מחירו רב ותוכל לקנותו בכספך תשלם ואנכי אשיב לך תיכף ומיד.

הנני שולח לך תשעה⁶ נומערן מן המגיד לשנה השניה, אולם שאר העלים מן הראשונה לא אוכל שלוח לך, כי נתתי את כלם לכורך. ואקוה כי גם אותם תחזיק בנקיות ובטהרה כמו העלים הראשונים. ותשיבם לידי בהזדמנות בטוחה בעת כלותך לקרוא בהם. בנומר האחרון מן השלוחים עתה תמצא בקֹרֶת, חרופים וגדופים על הספר החדש “בן פורָת” לידידינו פלוניגיאן; ומזה תוכח ותראה כי המגיד הזה אשר כל דורשי שפת ציון אמרו בצלו נחיה בגוים היה: “צום פארטייאישען אָרגאָן צור בעפֿאֶרדערונג דער ארטהאָדאקסיע אונד אוּנטאָלעראנץ”. אבל לא אוכל הרבות דברים כעת אף כי מלאתי מלים.

בהיותך בחנותו של דייבנער תואיל בטובך לדרוש אם לא הגיע לידו או לדעתו הספרים והצייטונגען מוויען אשר זה יותר משני ירחים ימים שכתב לי לעטטעריס כי שלחם על האדרעססע שלו, ועדנה לא באו ולא ידעתי איפֹה הם.

ובזה אסיים מכתבי ואצא מאת פניך בברכת שלום לך ולרעיתך ולילדיך ולכל הנלוים אתך. – ידידך תמים, כל הימים

יל"ג.

אגרת עשירית.

בקל וחֹמֶר, יצילך האל השומר, מגזרת ספירת העמר.

ב“ה ל”ג בעֹמר תרי"ח. פאניוועז.

שלום רב וברכה מרבה לך ידידי כנפשי כהן משרת לפניו לפנים

בבית החכמה והתושיה, כמו“ה זאב וואלף קאָפלאַן נ”י!

בבית ספרי אנכי יושב עתה וקול הצאן הזה הומה באזני, ולולא היה המוכ"ז נחוץ לדרכו ואנכי יָרא פן יבֹא אליך בידים ריקניות, כי אז הייתי כותב בביתי על שלחני ולא היו דברי מעטים ופני מכתבי צלמות ולא סדרים למו.

בפעם הזאת שם העגלון ידו תחת ירכי וַיִשָׁבַע לי כי בֹא יבוא לביתך ויהיה סר למשמעתך בכל אשר תצוהו. ועל כן אחי אם יש דבר אתך [ב]עבורי תְנהו על ידו. ואותך אבקש כי ככה תעשה מן הוא והלאה: בהיות בידך דבר ודברים אלי הכינה אותם בעת אשר תפנה, אף כי אין הזדמנות לפניך ואין איש עתי עומד על גבך, למען תוכל למסור הכל כאשר לכל ליד העגלון בבואו ולא תִפָרַע ממלאכתך וגם הוא לא יצטרך ללכת אצלך פעמים, כי טרוד הוא עד למאד בבואו לריגא. והוא הלא יקבל משכרתו ממני לשנה אם יביא ואם לא יביא ולמה לנו להפסיד כסף הפאָרטאָ חנם?

על דבר חֻפשנו הנתן לנו ממספר הפקודים האמת אגיד לך אחי כי אין לנו פקודה מיוחדת על זה כי אם ראשי בית ספרנו הבטיחוני כי גם אנחנו בכלל cocтoящuxъ въ гocyдapcдтвeннoii cдyжбҌ ומה גם כי פרט יש שמה вcҌ ocвoбoждeнныe oтъ okлaдa וגם אנחנו חפשים מתשלומי מס המלך; וכן הטעם הנתָן בפקודה ההיא OтҌxъ лицaxъ иxъ нaчaльcтвo дoнocІІтъ eтc. שייך גם לנו כי גם אנחנו מודיעים להפקידים שלנו שמותינו במכתב הנקרא פֿאָרמולארני ספיסאָק. וגלוי וידוע הוא שהפרש יש בין משפט המורים עתה למשפט המורים בימי שרתך בוויטעפסק; כי זכות ונחלה נתנו להם כשאר המורים אשר לא מבני ישראל המה. אבל בשבוע הזה נכתוב עוד על דבר זה מכתב-בקשה להדירעקטאריום שלנו ואת אשר יעננו והגדתי לך.

תקוה קטנה יש לי כמלא חֲלוֹם איש לבֹא בקיץ הזה לריגא לראות את פניך אתה ידידי בחירי חותם לבבי, בעל החלומות בלילה על משכבי! ומי יתן והיטיב לך האלהים והקל מעליך עול עבודתך הכבדה ונתן לך פרנסתך ברוח ולא בצמצום בנחת ולא בצער למען נוכל לשבוע ענג ושמחות איש את פני רעהו.

להר“ר וואונדערבאר אכתוב ע”י פאסט מכתב תודה כאשר אמרתי. ואנכי דמיתי מראש כי לא מגדר הדרך ארץ הוא, ואיננו חוב מוטל עלי להודות על זאת, כי מי יודה לו ד"מ על הודיעו שמה במודעה אחת את הספר YIIpaжнeнiя въ чтeнiӀӀ pyeekaгo яӡыka וכן את הספר של כֿוואלסאהן Von den Sabӓern? ונהפוך הוא כי יראתי פן אהיה לצחוק בעיניו בבאי להודות לו ואנכי לא קרוא והוא לא ידעני מתמול שלשום, אבל עתה על פי דבריך אכתוב לו ואהודנו וכן הפעם אודך גם אותך ביושר לבי על חסדך ועל טובך אשר עשית להכירני, וכן אודך תמיד בכל עת ובכל שעה ובכל רגע על אהבתך היקרה לי מכל יקר אשר תחנני בה, על כן קראו שמי

יהודה ליב גארדאן.

ברכתי שלום לאשתך הכבודה ולצאצאיך היקרים.

אגרת עשׁתי עשרה.

[להנ"ל]

ב“ה פאניאועז יום ה‘, ה’ תמוז, ה' יוני תרי”ח (1858).

השלום אתה רעי היקר אתה ורעיתך היקרה, וצאצאיך

הנאהבים והנעימים?! שלום עד אין קץ לכם!

כל עלי המגיד ושאר הצייטונגען על ידי הפאסט קבלתי אבל נוראות נפלאתי כי הפכתי בם והפכתי בם ולא מצאתי מלה אחת כתובה ממך יקירי! ולולא העיד לי כתב ידך על המעטפה מבחוץ כי בריא אתה למצער דֵי תפוס עט בכף כי אז היה לבי חָרֵד מאד עליך, וגם עתה עוד תרגז בטני ומעי כלם יהמיו, כי אינני יודע פשר דבר! אתה תדם ולא תדבר דבר בי אני ידידך! אין זאת כי אם דבר גדול השיב אחור ימינך! או אולי תחפוץ לנַכֹּת לי עתה את אשר גַדַשתָּ לי עד כה, לנקום בי נקמת תוכחתי אשר הוכחתיך כי תאריך יותר מדאי (בשיריך במשליך ולא במכתביך), דע ידידי כי אם תכתוב לי בפעם אחת מגלה עפה ככל ספר התלמוד כלו, לא תצא בה ידי חובתך בפעם האחרת! אך אולי שכחת להניח את מכתבך בתוך האגדה! ודע אחי כי את אשר אנכי הבטחתיך במכתבי לשלוח לך עלי המגיד ע“י עגלון, לא הפלתי דְבָרַי וכן עשיתי, אפס כי העגלון העצל וחסר לב, שכח את אגודתי בביתו ולא לקחה אתו, וימים אחדים אחרי צאתו השיבוה לי, ועל כן גם לא ראה פניך בהיותו בעירך; ומאז והלאה אנכי נושא את נפשי להזדמנות הזאת לתת את המשלוח, את דברי ואת ברכתי לך בידי המוכ”ז הוא דודי ר' יל“ד, אופראוולאיושצי דפֹה, ודודתי הכבודה היא אשתו חנה, אשר כבר חפצו לנסוע לריגא לפני עשרת ימים, ומנסבות שונות אחרו עד כה. דודתי היקרה זאת עולָה לריגא לדרוש ברופאים, ולמצוא לה תעלה בתעלות המים והיא תשאר שמה ואישה המביאה ישוב לביתו, על כן אבקשך אחי להיות אתה ורעיתך וכל באי ביתך לה למכירים ולאוהבים כל ימי שׁבתָה אתכם בדד, ובטובך הגדול תעזור לאישה למצוא לה מעון טוב בקרבת ביתך, בקרבת הרופא ומעינות המים, וכן תגדיל חסדך עמדי ועמה להכין אותה ולסעדה בכל עניָני ביתה וארוחת שׁלחנה, ותנהגה ותביאה בצל קורת בית הד”ר ושאר מכיריך וכן תביא אותם אליה למען שעשע אותה ולקצר אֹרֶך הזמן, והיית בטוח כי לא תבוש בה ופניך לא יֶחוֶרו – ואם תחפוץ לדעת מה יהיה שכר לפעולתך? דע אחי כי דודי וידידי זה ה' ד' הבטיח לי אשר בשוב אשתו בעז“ה לאיתנה והיתה נכונה לשוב לביתה, ובאתי אני לריגא לקחתה! השמעת אחי? אני אבוא לריגא!! וזאת היא גם התקוה הקטנה אשר אמרתי לך במכתבי הקודמים, ואשר חלפה עברה אחרי כן ועתה שבה ותהי לאשֶׁר בכפי, כי ידידי המוכ”ז לא ישנה דברו. ובכן ידידי, ההזדמנות הזאת אין לנו טובה ממנה ואנכי שולח לך כל אשר יש לי אליך, ומדבר בך כל אשר עם לבי וכן תעשה גם אתה; תקבל בזה כל עלי המגיד אשר יצאו עד כה, מאמרי “דברי שלום ואמת” תמצא בנומר 13, 14 ותגיד לי משפטך עליו, ודע כי מן הוא והלאה יבא מדי חֹדֶש בחדשו מאמר ממני בהמגיד, כי נהייתי בן משק ביתו כפי אשר תראה בתשובה כללית נומר 16; ובכן אם יהיה לך דבר להשמיע בקהל או מאמר ראוי לבוא בהמגיד, כתוב פראָזַא ובדרך קצרה ולא שירים ארוכים, תוכל לשלוח אלי ומיד יודפס. ורק כי יהיו דברים הנאותים לו לפי עניָנו ולא יפגעו בכבוד מי. תקבל בזה שני רו“כ ושלמת בעד הצייטונגען שלי בעד חצי השנה הבא מראשית חדש יולי. והארבעים קאפ' אשר ינכו לך תקבל בחשבון הוצאת הפאסט אשר הוצאתָ ואשר אולי עוד תוציא [ב]עבורי. כל ימי היות דודתי בריגא יֵקל גם לנו הקאממוניקאָטיאָן. נפשי תערוג לתשובתך על מכתבי הראשון: מה נעשה בך בדבר הסקאזקא? ההצליח ה' דרכך? מה' וואונדערבאר לא מצאתי שום מענה, אולי ידעת פשר דבר? – תיטיב עמדי להתוַדֵע עוד הפעם אצל דייבנער אולי באו ה”וויענער מיטטהיילונגען" ואם לא כי אז יהי מטובו לדרוש מאת המו“ס שטיינאַקער אשר בלייפציג שישלח לו את התכריך הנ”ל לריגא; הלא הראבאט ישולם לו. וכן כתב לי הד“ר לעטטעריס, שהמו”ס פראָנדעל עט מאיער בוויען שלח המשלוח לה' שטיינאקער בלייפציג והאחרון הזה כפי הנראה מחכה עד דרוש ה' דייבנער אותו. עשה בזה למעני כל אשר תוכל, כי מלבד הט“ו הרו”כ העומדים לאבד, דבר יקר לי רצוף שמה והמה התקופות אשר נתן לי ה' לעטטעריס במתנה – וויענער פיערטעליאהרסשריפֿט – ואשר אין בגלילותינו כמוהם. אשתי זה כשמונה ימים בקאוונא ועוד עד היום לא שבה. – היה שלום וברכה כחפץ אחיך אוהבך דורש שלומך באמת ובאמונה

יל"ג.

אל תשכח אחי משלוח לי ביד ההזדמנות הזאת כל אשר יש לך לי. ומֹשְלך אשר אחכה עליו – האם לא תשלחנו לי?

אגרת שתים עשרה.

[להנ"ל]

י“ב תמוז תרי”ח. פאניוועז.

יגון ואנחה יעזבוך, ששון ושמחה ירדפוך, וברכה ושלום ישיגוך, ידידי ורעי אשר נפשך אחרי כרוכה, ונפשי אחריך בעבותות אהבה משוכה, לכל מכאובי לבך וגוך תעל ארוכה, ונרפאת מכל תלאה ודאגה וחלי ומבוכה, וישבת שלו בלב נכון ובנפש בטוחה, והיית שר מנוחה!! אמן.

בלתי ספק כבר קבלת שני מכתבַי אליך ביד דודתי תחי‘, האחד סגור השני פתוח, יען כי לא יכלתי לסגרו מנחיצת הנוסעת. והנה אחרי צאתם קבלתי ע“י פאסט מכתבך בצירוף הפאַס והארבעה רו”כ. והנה לא אכחד ממך אחי כי שאלה גדולה וכבדה שאלת ממני, כי האשה הנזכרת במכתבך איננה, מבנות פאניוועז כי אם מבירז, עיר רחוקה ט’ פרסאות ממקום מושבי, ופאַס לא ינתן בראטהויז שלנו בטרם לא יתן הסבארשציק מבירז סווידעטעלסטוואָ, ויותר מזה כי איננה כתובה עתה בספר הפקודים וצריך לעשות בעבורה דאָבאַייאָצנאָיע כידוע לך, ומזה תבין כי לי הכלוא למקומי ולזמני בעבותות עבודתי הוא דבר כבד מאד, ובכל זאת בעבור אהבתי את הרב הד“ר נ”י וביחוד מאהבתי הרבה אליך לא חפצתי להשליך את הדבר הזה אחרי גוי ושלחתי את הפאס לאחד ממיודעי בבירז ובקשתיו שישתדל להוציא מתחת יד הזבארשציק סווידעטעלסטווא על פאַסס, ואם איננה כתובה בספר הפקודים, לעשות דאָבאָוואצנאָע; והיה אם יענני טוב וישלח לי סווידעטעלסטוואָ (אשר אם רק יהיה באפשריותו יעשה בלתי ספק זאת למעני) אז על נקלה אוציא פאסס ושלחתי ליד הד"ר כאשר צויתני; אבל אם כה ואם כה, כפי הנראה, ימעט הכסף מהיות לפאַסס, כי גם הדאָבאַיואָצנאָיע הנכתבת על הערבאווע פאפיער ושכר כל עושי המלאכה יקחו חלקם.

אקוה לדבריך ביד העגלון אשר הביא את דודתי לריגא וכן המשלוח אשר הבטחתָ לי על פאסט השנית. את אשר בקשתיך ע“ד דייבנער נכון לבי בטוח כי תעשה, ואם הוא לא יאות לך לדרוש את התכריך משטיינאקער והודעת לי ואפנה למקום אחר. את אשר לא ענו אותך עוד מן הקאזאננע פאלאטע דקאוונא, ידעתי אנכי פשר דבר: יען כי ביום אחר באו: שש מאות מכתבי בקשות על אדות הרעוויזיאָן, ומרבם יאחרו התשובות לבוא, כי גם רעי רומש שולח מכתב בקשה כזה להקאז' פאל' על אדות בניו, ועל כן ידעתי את פשר שתיקתם כי הודיעוני מקאוונא. וכפי דעתי יוכל להיות לבך בטוח כי יתנו חפש לך אם רק עשה הדירעקטאר במשפט וידבר עליך טוב, ואם יתמהמה מענה הפאלאטע חכה לו, כי בוא יבוא. ובכל זאת איעצך לבלי תאחר עד המועד אשר בו קצוב הקנס הגדול 75 רו”כ, כי סוף סוף הוא דבר המוטל בספק. ומה גם על אדות ילָדיך אשר אם גם יקראו לך דרור אולי לא יקראו להם; והתחרה שיכתוב הדירעקטאר שנית ויזכיר שכבר עבר המועד, ואם בגללם תאחר מבוא במספר הפקודים, אין קולר הקנס תלוי בצוארך, וביחוד יזכיר שכל ילדיך נולדו אחרי בואך לעבוד את עבודת המלך; כי לדעת קצת פוסקים, ילדים כאלה חפשים כאבותיהם. והנה לבי כלבך חָרד ומקוה לראות אחרית דבר. עתה פה מקום אתי להודות לך על הטוב אשר עשית עמדי בהקריבך אותי להמשכיל היקר איש נכבד ואהוב ונחמד ה' וואנדערבאַר ותביאני בברית אהבה אתו; כי הנה במכתב אשר קבלתי מאתו יושיט את ידו לברית אהבה ואחוה ורֵעות, ולבי שָש ושמח על הנפש הזה אשר עשית לי כעל כל הון – אבל במה אשלם לך את גמולך זה אחי וידידי!? אם עוד דבר ורגש אחר בלבבי ובכל בתי נפשי אשר עוד לא נתתיהו לך, קחֵנו והייתי נָקי ממך, אחרי אשר אהיה אני שלך וכל מחשבותי והגיוני שלך!

לא אוכל תת מענה לידידנו ה' וואונדערבאר הנ"ל עד בוא דברך אלי, כי תשובתי קשורה בהידיעות אשר אקבל, ובכן מהרה חושה לשמח בדבריך לבב אוהבך באמת ובתמים לעולמי עולמים

יל"ג.

אגרת שלש עשרה.

[להנ"ל]

פאניוועז כ"ג תמוז תֹר חַי.

אָחי!

היום בבקר ערכתי אליך בחפזון שתים שלש דלתות במכתב ידידנו ד. אשר כבר היה נתון בידי הרצים ויוּשב אלי על רגע אחד בעבור שתי אותותי ההנה בקרבו, ושם הבטחתיך להרחיב דברי אליך בפאסט הבאה, והנני מקים הבטחתי זאת עתה. אולם דע אחי כי ידידינו השנים ה“ה ד. וסירקין עשו השערורית מאֹד והאבידו ממני את מכתבך הגדול אשר קבלתי לרגלי המשלוח ביד משרת ד., ובכן לא אוכל להשיב לך אמרים על דבריך, דבר דבר על אפניו כדרכי תמיד, כי אם מפי זכרוני אשיבך מלים; הוא יקרא אלי כל דבריך ואני כותב תשובתם על ספרי זה בדיו. הודעתני כי רבה שמחתך בראותך מאמרי הקלים והדלים בלשון אשכנז נדפסים, ואם כי לא אדע על מה הרביתָ השמחה, כי הלא אין במאמרי ההמה כל דבר חפץ, בכל זאת לא אכחד ממך כי בצדיה הסתרתי ממך עד כה את שלחי מאמרים בלשון אשכנז להד”ר פֿהיליפזאָהן, למען הרעישך פתאם ולמען תגדל נחת רוחך; אבל עוד תשוב תראה תֹעבות גדולות מאלה במכתב העתי “וויענער מיטטהיילונגען” לידידי הח' לעטטעריס, אם יגיעו לידך העלים מן החדשים האחרונים; אפס כי רבם שמי בלתי חתום עליהם מטעם כמוס; וגם להד“ר פֿהיליפזאהן שלחתי לפני ירחים רבים “מאמר גדול” בל”א מדבר משפט ספר מ“פ לידידנו ק' שולמאַן. והוא לא הדפיסו יען כי לא היה לבו כלבבי במשפט הספר ההוא; ומאמרי ההוא הניעהו לדבר מה שדבר נגד העתקת שולמאן בנומר 33 שנה עברה, וקימתי בעצמי “מברך רעהו בקול גדול, קללה תחשב לו”, וגם בשובי להַפך בזכותו של ידידנו שולמאן בתוך המאמר “דברי שלום ואמת” לא עלתה בידי להוציא מחשבתי אל הפועל, יען כי המגיד השמיט הערה אחת אשר בה הוצאתי כצהרים צדקת שולמאן, על אשר היתה נגד דעת פֿהיליפזאהן, והוא ירא מפניו כי כבר הודיעהו שוט לשונו כאשר בלתי ספק תדע. והארכתי לפניך בדבר הזה יען שידידנו פלונגיאנסקי הוכיח דרכי על פני אשר מדי דברי במאמרי “דשו”א” על אדות שולמאן והעתקתו לא הפכתי בזכותו (וזה היה בלתי ספק בידיעת שולמאן) ואף כי ספרתי גם לפלונגיאנסקי את דברי השמיטה אשר שמט בעה“מ את הערתי, בכל זאת אפונה אם יאמינו לי; אבל יש תחת ידי מכתב מבעל המגיד, אשר בו הצטדק לפני על השמיטו הערתי הנ”ל, והוא גם יצדיקני. ואשוב למאמרי בל"א ואֹמר: כי אם אָנֹכי מצאתי חן בעיני פֿהיליפזאָהן ולעטטעריס לתת לי יד בעליהם (האחרון הזה יאמר במכתבו אלי לאמר: “מאמריך בלשון אשכנז אתן תמיד בראש המאמרים”) על אחת כמה וכמה היית אתה עושה לך שם גדול לו חפצת לשלוח מאמריך ערוכים בטוב טעם ודעת על טהרת לשון אשכנז כיד ידיעת הלשון ההיא הטובה עליך, ליד ה' פֿהיליפזאהן או ליד ה' לעטטעריס (על ידי) – ומדוע לא תעשה כזה אחי? הלא ידעתי כי עטך מהירה מעטי ומה גם בלשון אשכנז, ולמה זה תחבק את ידך בחיקך וְתִדֹם? ידעתי כי תשוב תתנצל לפני בטרדותיך הרבות, אבל אחי מי זה לא לקח חלקו בעמל אנוש ומי זה לא ישא טרח עבודתו ומשא בני ביתו? ואני מה? האנכי יושב ודורש תורה כל היום ואלהים ממטיר לי לחם מן השמים? האח! מה טוב ומה נעים היה לי לשבת אתך יחד על גפי מרומי התושיה, וללכת עמך ידיד לבי יד ביד בארצות הסופרים והמחברים! וזה כל מגמתי וכל חפץ לבי מיום תפשתי עט סופר בידי, ועל כן העירותי ועוררתי את רוחך פעמים רבות במכתבַי ואַתָּה נרדם – ואנכי הולך ערירי – גלמוד ובדד על עיי שפת ציון על במות הר הבית!!

ועם כל חפצי הרב לראות דבריך נדפסים, למען תועיל לבני עמנו בתבונות כפיך, אגלה דעתי לפניך כי את מאמרך “פעולת אספת הרבנים” לא ידפיס בעל המגיד בשלחי אותו אליו, מפאת כי כבר עברה עת רבה מיום הֵאָסֵף הרבנים ואין זה עוד דבר חדש, ומה גם כי כבר בא מאמר כה נדפס בעלי המגיד, מספר בקצרה פעֻלות הרבנים והתכלית אשר בשבילה קבצָתם הממשלה, כעין המאמר אשר כתב ידידנו ה' וואונדערבאר באללג' צייט' דעס יודנטה' על אֹדות זאת. ולו שלחת לי את המאמר הזה בעת שלחך אלי את השיר הגדול (אשר עוד עד היום מונח הוא תחת יד בעל המגיד) כי אז היה נדפס בלתי ספק. מכתבך אשר הבטחת לשלוח אלי הנמצא כעת תחת ידי ידידנו הנ"ל, אקבל בסבר פנים יפות ואקראהו בשום שכל כאשר קראתי גם את מאמרך המושב לך פה; ואל נא יפול לבך אחי יען כי גזרתי אמר כי מאמרך זה עבר זמנו ואסור בהנאה לקוראי המגיד, והוסיף ידך לכתוב ולדבר דברים טובים ומועילים וכבדני אם תחפוץ לשלחם אלי ולשום עיני עליהם; ואם תחפוץ לכתוב דבר בתוך עלי העתים תתחרה על פי רוב לכתוב דבר ממשי (קאָנקרעטע, ניכט אבשטראקטע), אבל הלאיש כמוך אגיד דעתי? ומה אדע ולא תבין!

על משלך “הפר והמזמר” אנכי מחכה בכליון עינים, כי כבר פניתי לפניו מקום בין משלי אשר אנכי משלים להעתיק אל הלבן. ואם תתמהמה לשלחו אלי ואבדת לי זמן הרבה – ועשה בו ככל אשר בקשתיך באחד ממכתבי הקודמים!

ומדי דברי במשלי הנני מצרף בזה לפניך, לשמוע משפטך, משל “העשיר במותו”, והגד לי אם יסקלוני בני עמי בהדפיסי אותו וכיוצא בו (…..)

עוד לא אזכור דבר מכל הנאמר במכתבך הראשון ואשיבך עליו ואם אמצאנו, או כי אזכור כי החסרתי מאומה, אשובה ואמלאנה במכתבי הבא. ואותך אבקש אשר בבוא התכריך מלייפציג לה' דייבנער תתחרה לגרשו מריגא בחפזון ולשלחו אלי ע"י הזדמנות ראשונה. ודע כי גדולות אנכי מחכה לראות ממך, כן בעניני תורה וכן בעניני אהבתנו, בימי החפש הזה אשר כבר באו לך! ועוד יש רעיון נסתר בסתר לבבי אשר לא אגלנו לך היום כי עוד לא בא עתו. והנני מברך אותך ואת ביתך ואת כל אשר לך בשלום רב ובברכה גדולה ויתרה – ידידך באמת

יל"ג

אגרת ארבע עשרה.

[להנ"ל]

ב“ה… למנחם… תרי”ח פאניוועז.

שלום לך מחמל עיני ומשא נפשי, ידידי מקדמות עלומי עד היום האחרון!

כל מכתביך ומשלוחיך קבלתי אל נכון; והנה אם לא אודה לך בזה על עמלך וטרחתך החדשה למעני, אות הוא לך כי הגדלת על כל תודה חסדך ולך דומיה תודה. והנני שב ופורש את מכתביך הנאהבים והנעימים לפני, אחרי קראי בם פעמים רבות מבלתי שבעי לשמוע את הוד קולך וצוף דברות נעימותיך, ואענך עליהם גם ענה דבר דבָר על אפניו: כתבך הגדול נוטף מור עובר, ואם כי לא יוכל לכבד במקום רגליו את עלי המגיד, כי המוציאם לא ידפיסנו משני פנים: א) כי הרבית לספר בשבחו של פֿהיליפזאהן והוא שונא לו שנאת הזבוב אל השממית, ב) כי דברת אחרי כן משפטים אתו, והוא ירא מפניו ולא יחפוץ להתגרות בו; בכל זאת תשמרנהו מכל משמר בסתר ביתך ותיפהו בהיות לאל ידך, כי נכבדות מדֻבר בו; אפס כי את שמי אני, ידידי! תוציא משם; כי מי אני ומה חיי ומה פעולותי בישראל כי הביאותני עד הלום? עוד לא עשיתי גדולות ויהללוני בשערים, ויזכירו את שמי בין אנשי שם; ואם ברבות הימים אולי גם ימצאו בי איזה דבר טוב – גם אז יהללני זר ולא פיך! וטוב לי דבר טוב אחד מפי איש נכרי אשר לא ידעני מתמול שלשום, מרבבות אלפי שירות ותשבחות משפתות אוהבי ידידי, כי בזה אירא תמיד פן האהבה מקלקלת השורה וידידותם אלי קסם על שפתיהם ובוש אבוש לשמוע מהללם. משלך יתנוסס כאבן נזר במשבצות ספרי; אפס כי נועזתי לשנות בו עוד דברים אחרים כיד רשיונך הטוב אשר נתת לי ואלו המה: א) שורה 8 – חלף רוח, הפעל חלף הוא עומד ומוסב על הרוח שהוא חלף, כמו ורוח על פני יחלף; ובמקרה אז חלף רוח, הוא כמו ועבר עליו רוח קנאה, ולא פירש איזה רוח, רוח זנונים או רוח שטות וכיוצא בזה. ופה במשָלך היה צ“ל החליף רוח, אבל לא חפצתי לשלוח יד הרבה וכתבתי חלף רוחו. – ב) שורה ט”ז – יחפיר, כתבתי תחפיר, כי אע“פ שהמזמר זכר, צפור נקבה. ג) י”ז–ת' גם מלך הליל כתבתי ומשל הלילה כל הכתוב אצל הלבנה לממשלת הלילה. ד) החלפתי והעמדתי הד' שורות י“ז–כ' לפני י”א, משני פנים: שלא יהיה המשל כשיר של חוליות חוליות ולמען תהיה השורה: “כלם הקשיבו אף הטו אזנים” כו' אצל השורה “אך פתאֹם כל ההוד נהפך” כו' שהיא העברה פתאֹמית ממעמד למעמד בשיר. ה) כתבתי בשורה כ“ד “ובמגנת לב כָּפֵּימו ספקו”, כי יספקו הוא מן החולמים ולא יבא בחרוזים יצעקו, ואחרי כי חסרתי כפימו ספקו הייתי נאנס להחליף ובתמהון לב על ובמגננת לב למלאות מספר התנועות. ו) כ”ה – כ“ט, הבט כחתף שם ארב… עתה זה ירד… פתע התנפל… – דע אחי כי באמרך בתחלה אך פתאם כל ההוד נהפך לחרדה. פלצות אחזה השומעים כו' עד ספקו היטבת מאד לתאר ההרעשה הפתאֹמית אשר עברה על נפש הרֹאים למראה התמורה הנוראה אשר עברה בו רגע כמימריה על נפש המזמר החף מפשע; והנה לא תתפעל [יתפעל] לבנו בחזק רב ולא יתגעש לבנו בלתי אם למקרה אשר יהיה לפתע פתאֹם אשר לא עלה על כל לב בתחלה, אשר על כן תהיה פה ההרעשה גדולה ללבב הרֹאים, אם נאמר כי המה לא ידעו ולא ראו בתחלה כי הפרס אורב בסתר מזמר, כי אם בעוד נפשם שבעה נופת מעליצות זמירתיו ראו פתאם את הפרס מתנפל עליו לטרפו; ולו ראוהו בתחלה אורב, כי אז כבר היו מוכנים ומזמנים שיתנפל, וא”כ לא נרעש עוד לבם בעת התנפלו, ומה זה כל החרדה “הוי! הוי!” שצעקו? אתה תבינני אחי כי דברתי בלי סדרים, כי למבין כמוך אדבר ולא אדקדק עם עטי כחוט השערה, ותפליט כאשר תפליט⁷, ובכן קצרתי וכתבתי כזה אחר מלת כפימו ספקו:

כי כחזיז שמים ירד הפרס

בנעים-זמירת-יה זה מָלֵא לו כּרֶס

ויתנפל פתע על זה טרפהו

ובחרבות חרטומו אחז ערפהו.

ז) כפי אשר תראה החלפתי מלות טרפו, ערפו, במלות טרפהו, ערפהו למען יהיה החרוז מלעיל ומחקתי הב' של בערפו למנוע שנ"ע, כי פעל אחז משמש גם ביחס הפעול. ח) לָצוְרֹנָיִם. הוא שם חדש, כי מן באחד ענק מצַוְרֹנָיִך הנפרד צַוָרֹנים כמו שַׂהַרֹנים אבל לא ברבוי זוגי ולדעת רוב המבארים גם הוראתו כמהו והוא: תכשיט הצואר. על כן שניתי שתי השורות וכתבתי כזה:

מאכלות צפרניו תָּקַע תָּקֹעַ

לו תוך רֹך החזה צוָאר וְלֹעַ.

ט) שורה 39 – ת' יאהבו כתבתי ישחקו, כי הי' תנועה יתירה. י) שורה 47 – 48 –מחקתי, כי מלבד שמלות ידע ידוע אינן על מכונן רק למלאות החרוז, הנה גם הוא הפרזה גדולה ויתרה (יותר ממאה שקל זהב בעד הספד על מות עשיר) שיתפאר הפרס שגם ינקום מאחר אם יגע בו לרעה, די לו אם יבטיחנו שהוא בנפשו לא יעש לו מאומה. יא) 54 בזרעותָים, אין כמשקל הזה, ובכן כתבתי:

53 וארד חיש ממרומי השמים

54 חַבֶּק-לך נַשֶׁק-לך פה ושפתים!

יב) שורה 56 – ת' אפס כמוני, כתבתי כמוך הנני, לתקן החרוז ולמלאת המשקל לי“ג תנועות, ולהמלט מהפרזה. יג) ת' המלות ודותי נורא, היה צ”ל נוראה, ולא יֵחַרֵז עם אזמרה, וגם נורא הוא חרוז מקוטע; ובאשר גם בלעדי זאת נחסר כאן שם האומר, מחקתין וכתבתי תחתן (הצפור דִבֵּרָה). יד) 63 –ובבטני הה לחץ – הוא ממש מאמר לעבענזאהן בשירו החמלה, כתבתי מִמַחְנֲק וָלַחַץ. טו) 68—ת' תתענֵגָה שלא יחָרז מכל וכל עם אבליגה, כתבתי (לא אענינה בהפעיל שלא נמצא בכ"מ) כי אם אֲעַנַגָה בפועל, שנמצא הנוה והמעֻנגה, מעַנגֵיה לעולם. – טז) 69—ת' ענִָהו כתבתי יַעֲנֵהו, עתיד במ' עבר, להשוות החרוז. – יז) שורות 72, 73 השמטתי. – והנה על פי התיקונים האלה העתקתי כבר את משלך אל תוך ספרי ובראשו כתוב כזה: “המזמר והפרס, משל ידידי איש חמודות המליץ המשכיל וישר הנפש כמו”ה זאב הכהן קאפלאן ני“ו, ובתחתית תעלה הערה כזה: “בבוא לנגד עיני ידידי המשכיל החרוץ הזה, משלי “הדֹלה פנינים מן הים” אשר בו אקרא בגרון לכל משכילי עמי מבני הנעורים הנרדמים בשפלות ידים בסתר ביתם, וממסבות שונות יאבדו את לשון הלמודים ואת לב המתנה אשר חנן אלהים אֹתם ולא יבאו לעזרת שפתם ותורתם בסופרים, ואשר ידידי הנ”ל בנפשו הוא אחד מן הראשונים שבה באשר חננו ה' חכמה ודעת, רֹחב לב ועט סופר מהיר, ורק מפני עקת החיים ועֹל הפרנסה הכבדה על שכמו לא עצר כֹח להפיץ עד כה מעיני חכמתו ומליצותיו חוצה כי אם זעיר שם זעיר שם: בבוא נגד עיניו משלי ההוא, שלח לי לתשובה עליו את משלו זה, אשר בו יצא בעקבות קרילוף הרוססי בשני משליו (משל כ"ג בספר השני ובס' השביעי). – ובראותי כי דבריו טובים ונכוחים פניתי להם מקום פה בין משָׁלַי; ומה גם אחרי אשר לדאבון נפשי רבים מתופשי התורה והחכמה בבני עמנו יכירו את צלם דמות תבניתם בראי הפנים הזה, ודבריו אלה אשר יצאו מלבו יהיו דברים הנכנסים אל לבם המה”. ע“כ; ובכל זאת ידידי אם עוד יש לך לתקן אחרי תקונותַי או את תקונותַי, הודיעני ואתקן. בעוד ימים אחדים ירוץ ספרי כגבור אֹרח לעלות מעלה מעלה עד בואו לבית המיניסטעריום, ושמה יחרצו משפטו אם לשבט אם לחסד; משכילים אחדים בווילנא הבטיחוני שימליצו טוב בעדי לפני מיודעיהם בעה”מ פ“ב שיחושו לטובתי; הודיעני נא היתכן שאבקש דבר כזה גם מהד”ר ניימאן, שיבקש בעבורי את מכיריו אשר לו שמה בלתי ספק להוציא כאור משפטי, ולעמוד כמליצים על ימיני; ואם יוכל היות שימלא בקשתי זאת? כי כפי הנראה לא יחפוץ להשפיל כבודו עד לשְֹפַל מצבי. – דעתך על משלי “העשיר במותו” הניאתני מהביאו בין שאר משלי, אבל מה שאמרת כי “רב-סוחר” כזה הוא בריאה חדשה מעשה דמיוני ויקר המציאות; לא אחי! הוא בריאה חדשה אשר אנכי רואה אותה מדי יום ביומו… ובכן מאה שקלי זהב (אשר היו נצרכים ונחוצים להרב על מסחרו) אינם הפרזה נוראה בעד הספד איש עשיר; ולו ידעת כי שלח הג' יוזל גינצבורג להאד“ם 50 שקלי זהב בעד המצבה אשר עשה על קבורת אביו? ועוד כיוצא בזה. תקותי לבֹא לריגא נשארה מעל, ואתה לא הועלת מאומה בדברך את הדברים לד' במכתבי אני, וכמו לא חפצתי לדבר עמו על אֹדות זאת, כן לא הראיתי לו גם את מכתבך. ובכן אבקשך עוד הפעם אולי תוכל אתה לבא אלינו לימים אחדים, בשוב אשת דיללאן ביתה; והוא גם הרעיון הנסתר אשר היה לי. הס' אוריאל אקוסטה מחירו 75 קאפ‘; אבל מה לך ולצרה הזאת? קרָאהו ועבור עליו והשיבהו לי כי לא גם לי הוא. במאמר אחד ממני אשר יודפס במהרה, נמצאה גם בקרת קטנה וקצרה מדברת בגנותו של הספר הזה (במאמר ההוא הזכרתי גם את שמך אחי!). הודיעני נא גם את דעתך אתה עליו. הכבוד נדיב יהי לך. – תמהתי מאֹד כי ידינו ה’ וואונדערבאר (אשר זה יותר מירח ימים אשר כתבתי אליו ולא ענני) יבקש ממך להעתיק (לפניו) [בעבורו] מאמר מן הצד”י! האיננו בידו? ואנכי דמיתי בלתי ספק יש תחתיו כל ספרי פהיליפזאהן או רֻבם לכל הפחות ובקשתיו שישאילם לי. – עוד אבשרך כי ידידי הד“ר לעטטעריס הדפיס בתוך הוויענער מיטטהיילונגען שלו הודעה על אדות ספרי “אדו”צ” בדברים נעימים ומחֻכמים ושבע הללני בשער בת רבים. עוד אחת אזכירך שתודיעני בעת תשוב לדבר בי, אם אוכל למצוא לי איזה עזר מאת הד“ר ה' ניימאן בפ”ב, כי הדבר הזה גדול הוא לי מאד. מאמרך אשר תחת ידי אשיב לך ע"י ידידנו ה' ד. אשר יבוא ביום ח' אוגוסט לעירך להשיב את אשתו אל נָוָה, ועל ידו תשיב לי גם את כל עלי המגיד אשר לי תחת ידך וגם את אוריאל אקוסטה, אם לא תעצרנו לך, וגם את הצייטונגען אשר יהיו לך בידו תשיב. עוד זאת: אולי יש לך רבע שעה יתירה והלכת לבקש [ב]עבורי בבתי ממכר הספרים או אצל האנטיקוואר: דיע עזאפיען פֿאבעלן אין איינער דייטשען איבערזעטצונג! כי נחוצים המה לי מאד. ובזה כלו דברי הפעם, וקבל שלום מאת אדון השלום, אתה וצאצאיך מחמדי עינים, ורעיתך יפת פעמים, השוכבת בין שפַתָיִם, לשמוע שריקות עלי המים, בברכת אוהבך מזהב פרוָיִם, ומכל סגלות ארץ מצרים, עד שוב עפרו ארץ ורוחו השמים (?)

יל"ג.

אגרת חמש עשרה⁸.

[רשום בעצם כתב יד המנוח לאמר: מכתב זה כתוב לסירקין בשנת תרט“ו או תרט”ז.]

פאניוועז (אב תרי"ח).

שלום לך דובבעלן החוף נוה שלום שדה עליזים משכן כל שמחֵי לֵב! שלום להרריך מפיקי מרגוע ושלות השקט, שלום לעצי יעריך רעננים ודשנים, המריקים מעליהם שׂבע שמחות נעימות נצח, המניפים את כפותיהם בהיות בם הרוח, כלם ישאו קולם, ירנו כנבל דוד, יצהלו מִיָם, ושלום למי הים המזהירים כעין הספיר, המשתחוים אל נכח הדרך ועפר רגליך ילחכו. שלום לשפריר הרקיע הנטוי על ראשך כקערה הפוכה על פיה ותפוח הזהב, המאיר לארץ ולדרים בתוכה. ושלום לנהרות איתן הרוחצים רגליך ולאניות קלות הנושאות מלקוח רב ושלל עמים רבים אל תחת כנפיך, ושלום לכל קרואיך המשליכים עמל אנוש אחרי גום ומתאוים לשכון שלום בערבותיך ולהתלונן בצלך, כרוחות זכות בעדן גן אלהים, בהשליכם את עפרם על הארץ כשהיה… כצל בנטותו נהלכתי בך גם אני, באתי אליך בעב הענן, שאפתי רוחך הצח, השבעתי עיני במראה כבוד הים המחבק אותך בזרועות עולם, בטרם נערתי עפרך מעל רגלי ואשוב ללכת כשבאתי, נשא באניה קלה בְעָשָׁן רִכְבָה – ועקבותי לא נודעו. האֻמנם כצל בנטותו נהלכתי, ננערתי מלב כל רֹאָי? אולי בלבב אחד מיושבי בצלך שרשי רגלי התחקו, אולי עוד לא מש מזכרונו היום האחד אשר התענגתי בימינו במבחר עמקיך, אולי לא שכח עוד הרגע הנעים ההוא אשר פחד ורחב לבבו בראותו אותי ראשונה נצב לעומתו כי בפתאם היה הדבר! שלום גם לך יהושׁע, נטע נאמן נָטוּעַ, על מי התורה ומבוע, בחשכת עיר מושבי אור זרוע, ובימי חיי אין חפץ בם כלי חמדה ושעשוע, ושלום לאשתך העדינה, אשת חיל בת בינה, האם באה גם היא דבלינה? ושלום לבערמאן ולכל ביתו ושלום לקאפלאן ולוואינדערבאר ולמענדעלזאהן – שלום לרחוק ולקרוב הבאים להתרפאות דבלינה; יאמר ה': ורפאתים!

יְיָ על מים רבים.

מזרעות עָמָל בזרוע הנתקתי

וַאדָא על כנפי רוחי דבלינה

באחֻזַת רעים שם לילה אלינה

ובאור היום בחלום לנדוד הִרְחָקתי.

אך שם משֹד-ים נעם רב ינקתי

ופעלות האל וכבודו אבינה

מנו מזון רב אל נפשי אכינה

רחקת מני דבלין, ממך לא רחקתי!

עוד ספיר הים ותכלת רקיע

עוד רוח הצח שם יפוח שפי

עוד נשים צֹבְאֹת עוד בחורי יֹפי.

עוד אני שיט אל עיני יופיע

עוד עת משנתי הגיוני יעֹרו

דבלין ומלֹאה על פני יעבֹור.

בהסגר דלתות ביתך עלי באשון ליל מוצאי השבת, ואנכי הצגתי רגלי על גרם המעלות (העליון), לא ראיתי עוד ואנכי באתי בעגלה המלאה נטילי ברזל ורקעי פחים, אשר השמיעו קול צלילָם באזני בכל הדרך ההוא; תחתי יֻצָע שַׂקים מלאים מֵלח ועל ראשי חִשֻׁקי עץ ומחצֶלֶת מגוללה ומטֻלָאָה עליהם מלמעלה; לעגלה זאת עגלת צב יקראו והיא קבלתני בחיקה ותניעני על ברכיה שני ימים ושלשה לילות, עד כי היה לי לזָרָא! ואסע מריגא ואִחַן במיטאַוי, ואֶסע ממיטוי ואִחן ביאנישאק ואסע מיאנישאק וָאִחַן בפאָקראָי, ואבא אל המלון והנה שם מלמד יושב, משמיע שריקות עדרים ומלַמד לנערו בסדר אלה מסעי בני ישראל (פר' השבוע) לאמר: ויסעו מבני יעקן ויחנו בהֹר הגדגד, ויסעו מהֹר הגדגד כו' – וָאֹמַר אל הנער המלַמד האם לא הטיבות אם קראת בחֹר הגדגד? – אולי היה יותר טוב לקרוא בחֹר כדעתך, אבל אין לנו לזוז מאשר מסרו לנו בעלי המסרה, וכך למדוני גם רבותַי. ואחד המלמדים מבעלי העגלות היושב בבית וישמע לדברַי, לעג לאיש קצוץ פאה ומגֻלח זקן כמוני החפץ לגלות פנים שלא כהלכה בתורת משה ויאמר: ובמה הטיבות בתיקונך? הלא הר פירושו הַר ומה פירושו של חר? – חר, הוא שם דבר (עניתיו אני) אשר תשקהו מנשיקות פיך! – ואסע מפאקראי, ואִחן במלונת היער, ואסע ממלונת היער ואבא לפאניוועז ביום השלישי.

בעוד שוכני חלד נרדמים בחשך

וחזיוני לילה יעופפו גדודים.

ואמצא את אשתי ושתי בנותי עודן ישנות, בריאות וטובות רעננות ודשנות, וגם לכל בני ביתך שלום ולבנך יחידך אשר כבר יצא[ה] לו שן אחת בחניכיו, שלום.

בביתי מצאתי מכתב מאחי. כבר קבלו את ספרי בבית הדפוס. שלשום (ביום בואי) שלחתי לווילנא ארבעים רו"כ לקנות נייר. בביתך נמצאו שני מכתבים אליך אחד מבריסק ואחד ממינסק, ולא אוכל שלחם אליך.

היום שלחנו לבית עולמם שני מתים מבני עירנו. האחד י. מ. אשר בנסעי מעירנו היה עודנו בקאוונא ויקן לו שם בית חומה במחיר שמונת אלפים וה' מאות רו"ב, וישב לביתו לאסוף כסף מקנתו, ובשובני מריגא מצאתיו דופק על שערי המות. המת השני הוא האשה החנוָנית א. ב. אשר נפחה נפשה היום בבקר ועוד לא שבה לאדמה.

וב. בעל ביתך רכב על עב קל ויבוא לקאוונא וינעו כל רבני קאוונא מפניו; ולבב הקאנדידאטען נמס בקרב(ו)[ם]. ויהי בהפילם הגורל ויצא הגורל עליו וכל השומעים השתוממו כי לא ידעוהו ולא שערוהו מתמול שלשום, וגם לא ידעו מה זכותו ומה צדקתו מה כחו ומה גבורתו. ולבב י-א נפל ויתעצב מאד, כי תוציא כאלף רו"כ על הדבר הזה וגם מקומו אבד, כי בית הספר במאהילף סגָר; ועתה משניו השליכו טרף.

עשה כמו שהבטחתני פח נחשת קלל למעני, ופתחת עליו את שמי. אם תשוב להיות בבית האנטיקוואר תביא לי את העזאפ. תקנה חוברות (אחדים) [אחדות] מן הגליונות המשורטטים לכתוב עליהם לגיסך ולגיסתך הקטנים. מה שלום שׁלַמית? האם לא רִמתה את תוחלתך?

הנאדזאר עוד לא בא, והיום או מחר יבֹא; אבל לא נאדזאר יבוא כי אם קאזיאננאיע אופראוולעניע בכל בעותיה ובלהותיה וכבר שרפו את כל ספרי החשבונות אשר בקאֲנטאָר, בפאניוועז ביום השבת, ובשאוועל ביום השני.

לא אפטר ממך כי אם בדבר הלכה. בהיותי בדֻבלין ואתבונן על המון האנשים השונים הבאים לבקש רפאות תעלה איש איש לשברו במי הים, הבינותי טעם מליצה אחת בדברי ירמיהו אשר היא סתומה מעט, והוא פסוק כי גדול כים שברך מי ירפא לך (איכה [ב' י"ג]) ואם נאמר שכבר בימי ירמיהו ידעו (כבר) מסגלַת מ' המנהָרות (מינעראלוואססער) ובקשו להם רפְאות מן התעלות ומן הימים, מה שנמצא קצת ראיה לזה בדברי יחזקאל [מ"ז, ט‘] אז נבין את הרעיון השיריי אשר כסה ירמי’ בדבריו אלה, באמרו: כי הים הגדול, הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, לא יוכל לרפא את שבר בת עמו, יען כי שברה גם הוא גדול כים, ומי ירפא לו? כאלו אמר שלא יספיק הים בכל סגלותיו הטבעיות לרפוא שבר הגדול כמוהו!

ומי שירפא לים ירפא גם את שבר בת עמי, וירפא גם אותך ואת ביתך זו אשתך ויחלימך ויחיך והשיבך שלום לזרועות בנך יחידך ולזרעות ידידך אוהבך בכל לבבו ונפשו

יל"ג.

אגרת שש עשרה.

[לה' ז. קאפלאן]

ב"ה עשרה באב, “לזאב שלום רב” – פאניוועז. (תרי"ח).

שלום רב לִזְאב, ידידי ומחמדי בנפש ובלֵב, ואל יבואהו השבר

והכאב, בנפש בכיס וגם לא הַגֵו⁹!!

אין לי כמעט דבר לדבר בך יקירי, כי כבר דללו וחרבו יאֹרי אמרי בתעלות המכתבים הרבים אשר הריצותי לך אחד אחד; והנה נפשי יבשה ועיני כלות אל גשם נדבות פיך אשר תניף עלי ואשר תטיף על חרבוני לבי. בפאסט העברה השיבותי להר' ד“ר ניימאן את הפאס עם רו”כ אחד מותר ההוצאות, יען כי הייתי בנפשי המתעסק ועל כן לא עלו הוצאותיו יותר מג' ואולם הוצאות הפאסט בתוך השלשה לא באו, ולא חפצתי לנכות מן הרו“כ השלם דמי הפארטא ואתה תקבל מיד הד”ר 24 קאפ‘, וצרפתם לחשבוני. אם באו הוויענער מיטט. ויתר המשלוח מלייפציג מהרה נא אחי להשיבהו לידי ע"י הזדמנות ראשונה, אַיה מְשָׁלְך? ואיה מכתבך אשר אמרת לשלחו אלי לבקרהו? וכבר הכינותי גם אני מכתב ומאמר לשלחו אליך ולדרוש משפטך עליהם בשכר עבודתי אשר אעבדך במכתבך אתה; ואם תחדל העבודה ממני, איככה אבוא על שכרי? מה פשר דבר הרעוויזיאן? ומה שלום רעיתך ושלום צאצאיך? הנה בנך מאקס שיחי’ כעת כבר בן חמש או בן שש שנה, האם כבר החילות ללמדו דבר? ומה הכנותיו וכשרונות נפשו? אולי עלתה בי חמת הד"ר שיחי' על התמהמהי לשלוח הפאַס, כפרה נא פניו בדבריך הנעימים והתפלל בעדי. וֶהיה

בברכת אחיך בנפש ורוח

אוהבך בכל עֵזוּז לבבו

עדי יומו יפוח

לנוח על משכבו

יל"ג.

אגרת שבע עשרה.

מוצאי שבת נחמו [י“ד מנ”א] תרי"ח. פאניוועז.

[להנ"ל]

ידידי היקר!

בפאסט העבר שלחתי לך דברים אחדים במכתב ד., וכן אנכי עושה תמיד, ומי יודע אם קבלת את כלם; ובכל זאת לא אחשוך פי מדבר גם היום דברים אחדים ע“י דודי ד' א… א… הנוסע בחברת אביו לריגא; ויען כי ההזדמנות טובה הנני שולח לך עוד ארבעה נומערן מעלי המגיד אשר יֶשנם אתי, ואף כי לא יהיה לך הרבה נחת מזה, בלתי אם דאבון לב לראות כי חכם עמנו ה' שד”ל באמת יצא מדעתו כאשר כבר אמר עליו חכם אחר. בעלים האלה נמצאו שני דברים ממני אשר אמנם לא יקרא שמי עליהם. מאחורי הפרגוד שמעתי כי איש אחד שלח או מתעתד לשלוח בקרת (טובה) על דבר ספרי אדו“ם להמגיד, ואצפה לראות מה ידבר בי. ועתה אנכי הנני מחכה לתשובתך על כל אמרי הרבים אשר הריצותי לך; ואם יכבד ממך להשיבני פעם אחת על כל להגי הרב אשר הוגעתיך בו בפעמים רבות ענני למצער על הדברים היותר נחוצים בו ועל השאלות אשר שאלתיך במכתבי; והיטיבה לי ג”כ לשלוח ביד המוכ“ז את כל אשר בידך אלי; הצד”י, הפ"ב. גם המשלוח מלייפציג אם בא, וכן את עלי המגיד תשיב לי אם כבר כִּליתָם. אם בא המשלוח מלייפציג ועוד לא תוכל שלחו אלי הודיעני למצער את מספר הספרים הלוטים בו אם תדע ומתי תשלחם. כמדומה לי שיש תחת ידך “אריענט” מאיזה שנה או נומערן אחדים אולי תאבה לשלחם אלי – ואם לא הודיעני אם יֶשנָם ביד ידידנו ה' וואונדערבאר? כפי הנראה נכזבה תוחלתי לבוא לריגא, כי ד. נראה כמשתמט ולא יזכיר עוד את הבטחתו לי מדי דברו על אדות נסיעתו לריגא, ואנכי לא אחפוץ להשכין לעפר כבודי ולהזכירהו, אף כי מאד מאד תתאוה נפשי לראותך; ואולי תמצא אתה לך מקום במכתבך לד. (כי נתחייבת לו תשובה על דבריו אליך במכתבו לאשתו) להזכירהו את הבטחתו או לבקשו שיקרב רחוקים בנסעו לריגא—ואם לא יישר בעיניך לעשות זאת וחָדָלתָּ. אבל הודיעני נא ידידי! אולי תוכל אתה לקחת לך מועד לבוא אלי לפאניוועז בשוב ד. עם אשתו הלום? את כל זאת ועוד דברים כיוצא בהנה וכל העולה על רוחך תמהר נא להודיע לרעך אוהבך מרחמך המשתוקק לצוף דבר אמריך

יל"ג.

שים שלום טובה וברכה לרעיתך הכבודה ולכל צאצאיך! ומה שלום בתך הבכורה? ומה מעמד השכלתה, תבונתה ולמודיה?

אגרת שמונה עשרה.

כבוד ידידי הרב הנכבד והיקר חכם ידוע ואיש שם כו' מו"ה

יצחק-אייזיק בן יעקב נ"י.

את יקרתו מיום צום הרביעי העבר קבלתי ותמיהני על מע“ל כי לא הואל לשום עין על זאת אשר אנכי אינני דורש מידו כסף מזומן במחיר ספרַי, בלתי אם להמירם בספרים אחרים, ואת ספריו הלא אקבל במקח אשר הושת עליהם. והנה כבר יש לו בזה הרוח הקצוב ושכרו איננו נגרע. ובכל זאת הנני נכון לשאת את הפ”צ הנגרע לסוכנים… ובשאריתם ישלח לי ספרים מאוצרו אשר אבחר, לפי שכרם הנקוב עליהם.

יואל נא לתת ליד אחי ספר “כבוד מלכים” אשר דרשוהו מידי; אם על חשבון ספָרַי או יקבל מחירם מיד אחי במזומן, ואז אקוה כי יגרע לי גם 10% כלשאר הסוכנים ויהי מחיר הספר 1.35.

ובזה הנני מברך אותו ואת ביתו בחיים ושלום ונכון אנכי לשרתו ולאהבה אותו ולדבקה בו בכל לבב ובכל נפש.

P. S. יואל נא בטובו להודיע לאחי המוכ"ז שורש דעתו בדבר קבלת ספָרַי. אם יקח ואם יחדל; כי דרש דרשוהו מידי אחדים מן היושבים מעבר לגבול ולא שלחתי עד כה.

(תרי"ח) ‎ 22 Juli 1857.

Ponevies.

אגרת תשע עשרה.

[לה' ו. קאַפלאַן]

ב"ה יום ד' ח' אלול (תרי"ח) פאניוועז.

ידידי היקר, היושב על מבאות ים, השלום אתה?!

על יד האשה המביאה את מכתבי זה אליך, היא דודתי הכבודה כמ' ג' ש' אנכי שולח ג“כ מכתב ערוך בלשון אשכנז לכבוד הד”ר ניימאן נ“י כאשר יעצתני, אף כי לא לבי הלך לדבר הזה; והנה דע כי אנכי בחפזי, מחפזון המוכ”ז, כתבתי המכתב הנ“ל בלי שים לב כפי אשר הפליטו עטי, כי לא הספיקה לי עתי, ונסמכתי עליך כי בדַבר הד”ר בך תדע למלאת אחרי דבָרַי, לספר לו את תוכן ספרי ותועלתו, וחפצי ומבוקשי, ותטה את לבו בדבריך לטובתי (אף כי מעטה מאד עליו תקותי). ועוד תדע כי אם יואיל לכתוב למי ומי בפ“ב לא יכתוב עוד עתה כי אם בצאת ספרי מווילנא ללכת לעה”מ, כי מחר אנכי שולח אותו לווילנא בצירוף מכתב בקשה כתובה בחכמה ודעת אל הגענעראל, ובצירוף ראפַאָרט מן הסמאטריטעל שלי מדבר עלי טובה הרבה מאד, ובווילנא כבר הבטיחו לי רבים תשועתם, ובשוב הגענעראל מן האמבטאות אשר הוא לוקח עתה בעיר פאלאנגען, לא ימשכו הימים וישלחני לפ“ב, ואז אודיעך חיש ויכתוב הד”ר לאשר יכתוב; אבל אולי לא יהיה אז עת רצון, על כן לפי דעתי תקח עתה מידי הד“ר את המכתב בלי דאטוס, ובבוא עתו תריצנו לפ”ב, ואולי גם תוכל עוד בין כה וכה לשלחו אלי (או קאפיע ממנו) לקרוא אותו. ראה אחי הפקדתי היום בידך דבר גדול אֵלי, ועינך אל תחוס איפוא על הוצאות הפאסט וידיך אל תרפינה מכתוב ומהודיעני דבר בעתו, בהיות בידך דבר מה להודיעני. תודה לך כי השגת [ב]עבורי את האזוף ובבוא לידך אל תאחר מהשיבו לי. אדמה כי אהיה בימי החג בווילנא אבל הוא עוד דבר המוטל בספק. מדוע לא תודיעני איכה נפל דבר הרעוויזיאן ומה ענ[ת]ך הקאַזיאָנע פאַלאַטע? על מכתבי הראשון עוד לא עניתני דבר והנני מחכה לתשובתך בידי הנוסעים; הלא כל פאניוועז אתך, ועמס תעמֹס אותם דברים רבים טובים ונכחים לי אני ידידך אוהבך אשר תקותי אבדה ממני לראותך עד – אלהים יודע עד מתי! –

יל"ג.

שלום לאשתך היקרה, וברכה מחמשה לחמשת ילדיך. בטרם החלותי לכתוב אליך אני מָלֵא ישבתי אל השלחן, ועתה ריקם אנכי ובלבי אין כל מחפזון רב ומטרדה רבה.

אגרת תשעים ושש

א' דחוהמ“פ תרל”ג, ספ"ב

[לה' אבר"ם לוריא]

ידידי היקר!

שולח אנכי לכם, לך ולאביך ולאמך זקנתך, אחד אחוז מספרי “עולם כמנהגו” ספור ב' אשר יצא עתה לאור. ידעתי כי אמך הזקנה שומעת אם מעט ואם הרבה שפת עבר, על כן לא יכלתי עצור ברוחי לבלי שלוח לה ספר אחד מיוחד לאות תודה על החסד אשר משכה עלי לפני שנים רבות. בקראכם את ספורי בנקל תכירו פני האנשים היקרים ופני האנשים המכוערים אשר אליהם ירמזון מלי, אבל אתם סתמו וחתמו הדברים והייתם כלא יודעים, פן ימצאני עון. אם תמצא מקום לחלק אחדים מן הספר בין מיודעך ומכיריך הודיעני ושלחתי. הודיעני ג"כ את הפעולה אשר יפעול הספור על לב קוראיוושומעיו בקרב ביתכם,

כלו דברי גאָרדאָן המחבר ועתה יחלו דברי גאָרדאָן המזכיר לחברת ההשכלה. מכבוד ….. מגיע נדבתו לאוצר החברה בעד שבע שנים 175 רו"כ. דבר נא על לבו להשיב את נדבתו זאת, אם גם מעט מעט, כי מאד יצר לי אם על ידי דבר קטן כזה יפקד מקום איש נדיב ורם מעלה כמהו במספר חברתנו.

ביום 10 אפריל תהיה אספה כוללת לחברינו בזה, לקרא את החשבון בעד השנה שעברה ואח"כ יהיה נדפס.שלום לך ולאשר אתך מאת ידידך ומוקירך

יל"ג

אגרת תשעים ושבע

ידידי ה' דיינאָוו!

לשלוח דעפעשע לא נתרצה הג' גנצבורג, אבל מכתב שלח להרב דקק"ך, הוא המכתב אשר קראתי באזניך בהיותך פה עמנו, בחתימת יד אביו הג' יוזיל גנצבורג, ונקוה כי דברי המכתב ההוא הנכנסים אל לב הקורא לא ישובו ריקם,

הודיעני אם יהיה לך חפץ וצורך ואכתוב על אדותיך להדיריקטור ה' פֿורסאָוו, כי הוא מכירי, ובלתי ספק ישא פניך בהעידי עליך לפניו ושכך את כפו עליך מחמת רודפיך ומשנאיך. ואתה אל תערוץ ואל תחת מפני ההמון אשר סביב שתו עליך, כלכל דבריך במשפט ובמועצות ודעת ככל אשר יתן אלוהים בלבך לטובת אחינו החולים ואינם מרגישים את חלים, ואל תבהל ברוחך לכעוס ולהביא את זעקתך חמס לפני השרים היושבים מרום; כי למה יאמרו ערלי הלב “דיינאוו נהפך לרועץ ולמוסר”! השמר והשקט, כי כשם שהם רוקדים כנגד הלבנה ולא יוכלו לנגוע בה כך לא יוכלו לנגוע בך לרעה; ואם יהרגוך נעריצך ונקדישך אחרי מותך ונשים שמך בין הקדושים אשר בארץ המה - אשר נהרגו על קדוש השם. האין די לך?

ידידך יל"ג

5 יוני 1873 [כ“ב סיון תרל”ג] ספ"ב.

אגרת תשעים ושמונה

ידידי ה' דיינאָוו!

לעצתי תחכה ואני איש אובד עצות אני; כי מה אני ומה דעתי כי אורה לאיש דרכו בחיים? אבל אחת אשאלך: אם צר לך המקום לשבת במלוצק, אם אל עקרבים אתה יושב שמה, למה אינך משנה מקומך כדי לשנות מזלך? האם מחֻבר אתה בטבורך כידעוני הזה אל העיר החפצה להקיא אותך? לדעתי טוב טוב לך להסיע את ביתך זו אשתך וילדיך אל אחת הערים הגדולות אשר כרב חשכּיה ירבו משכיליה אשר יסוככו לראשך ביום נשק, כמו העיר ווילנא, קאָוונאָ ודומיהן; ואם עוד נשאר תחת ידך מעט מן הכסף אשר הוצאת מפ"ב פתח לאשתך שמה איזה מחיה או פרנסה אשר תוכל לנהלה בלחם לפי הטף, למען תהיה אתה איש נושע בפרנסה מצויה אשר המגידות רק גאותו, ולא תהיינה עיניך נשואות רק לשכר דרשותיך אשר תדרוש, והיתה אשתך צופיה הליכות מסחרה ואתה תשקוד על דרכך הלאה; ולא תרא עוד דבת רבנים ומגדופותם ואל תחת; וגלית שוליהם על פניהם ונראה קלונם וסכלותם לעיני כל ישראל בכל מסעיך וכל העם ינהרו אחריך והיה גם שכרך אתם בראותם פעולתך לפניהם.

ואת העצה היעוצה לך ממני כסומא בארֻבּה, כי לא ידעתי מעמדך וחילך ולא שאר הליכות ביתך ואודותיך.

להדיריקטור ה' פֿורסאָוו, כתבתי היום וביקשתי רחמים גם עליך ואם יהיה זה לך לתועלת ישמח לב מכבדך כערכך

יל"ג

26 יוני 1873 [י“ג תמוז תרל”ג] ספ"ב.

אגרת מאה ושלשים ואחת

ידידי ה' שלאסבערג.

אמרת לבוא אלי לעשות חשבוננו ולא באת, ואתה ידעת שזמן פרעון מאתים רו“כ כבר הגיע עוד ביום 30 יוני. ואולי בכונה השתמטתּ לעשות עסק עד ט”ב ועתה כבר נתבטלה הסבה והנני מחכה לביאתך עוד היום עד חצות היום, ואם לא, הגידה אתה מתי תבוא.

אף כי הפקעת עצמך מדי שעבוד גבאי דצ“ג ותלית את הקולר בצוארי, בכל זאת אבקשך לבוא אלינו לחדר הקהל ביום א' הבע”ל בשעה י"ב כדי למסור לי הסמנים מי מהעניים הנרשמים בפנקסך – עניי עירנו המה ומי מהם עניי עיר אחרת.

ידידך יל"ג.

א“ח של ט”ב תרל"ז.

אגרת מאה שלשים ושתים

כבוד הרב המליץ, אחד המשכילים המצוינים בדורנו,

המדבר בשפת עמנו בטהרתה כאחד מבני הנביאים הראשונים, מו“ה מנחם מאַנוס בענדאטסזאָהן נ”י בגראָדנאָ.

ספרך נאה לך ואתה נאה לספרך ולבי שמחת בספרך, כי מיום עמדי לקרוא ולשנות בספרי קדש לא קראתי ספר כתוב על טהרת לשוננו כספרך אתה, מלבד ספר “אור לישרים” לשטייבערג, אשר אמנם דרך אחרת לו בקדש. אבל בנוגע לתכלית יעוד ספרך אינני מסכים עמך. לדעתי ספרך איננו ראוי להנתן בידי המתחילים ללמוד שפת קדש להיות להם למסלול ודרך לבוא בו לספרי קדשנו, מפני שסגנון הלשון שבו נכתבו המאמרים נעלה ונשא מערך ידיעתם והשגתם של תנוקות של בית רבן ויכבד עליהם להבינם; כי אם טוב וישר הוא לפני נערים בני י“ג וי”ד אשר כבר קראו בספרי התנ“ך ולה”ק שגורה מעט בפיהם, והיה להם ספרך לכור מצרף ולאבן בחן לצרך ולזקק שפתם בבואם ללמד ידיהם קסת, בראותם מושגים כאלה ילידי הזמן החדש באים להכתב בלשון בני ישראל מזמן הבית הראשון – וימלטו.

ואני עודני עוד על דעתי אשר הגדתי קבל עם במאמרי בל' רוסיה בציון זה כעשר שנים כי אין סדר טוב לחנך לילדי ישראל וללמדם שפת קדשנו כספר התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. ומבלתי יכלת ומאין צורך לא אבאר בזה מטעמי ונמוקי, אשר בררתי שמה.

ובכל זאת בכל השתדלותי לא עלה בידי לעשות הרבה לטובת ספרך מפני כי אוצר חברתנו דלל וחרב מפני ההוצאות המרובות המשתרגות ועולות בכל יום ומפני שהגיע קץ השנה. אבל הנדיב ה' לעאָן ראָזענטהאַל מלא ידי לבקשך לשלוח להקאָמיטעט כ"ה עקזעמפלאַרים מספרך על חשבונו, ואתה עשה זאת במהרה ואל תאחר, כי חפץ אנכי לחלק ספרך בבתי המקרא אשר לבני ישראל בעיר ועיר; וזה רק לפי שעה; ולאחר זמן אולי יעלה בידי לעשות לטובתך יותר. והיה זה שלום מאת מוקירך ומכיר מעלתך הרבה ויתרון הכשר חכמתך.

יל"ג.

P, S. במגרעות נראו לי בספרך (ע“ב נמצא בכ”י)

מִי יָנוּד לָךְ הַבַּת-פָּאנִיוֶעז עַל גֹּדֶל הַשֶּׁבֶר

יוֹם צֵאת מִמֵּךְ חַכְמַת נָשִׁים וַתֵּרֶד פֹּה קָבֶר?!

נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל יוֹם הַפּוּרִים, מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה שָׁבָתָה.

דַּלִּים סָפְדוּ בְכָל רְחֹבוֹת אַיֵּה עֶזְרָה בַּצָּרָתָה?

לְעֻמָּתָם כַּמַּעְיָנִים, עֵינֵי שְׁלֹשֶׁת בָּנִים יוֹרְדוֹת מַיִם,

בָּנוֹת שָׁלֹשׁ עֲדִינוֹת תִּשֶּׂאנָה קִינוֹת עַד לֵב הַשָּׁמַיִם:

תּוֹכָם יֵשֵׁב אֲבִיהֶם הַשָּׂב וְנַפְשׁוֹ מָרָה הוֹמִיָּה:

“אֵיכָה בָּדָד יָשַׁבְתִּי!” יִקְרָא כְּבֶן-חִלְקִיָּה;

לְקוֹלוֹ בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים וְרִבֵּעִים יְמָרְרוּ בַּבֶּכִי,

עֲלֵיהֶם תֵּהֹם כָּל הָעִיר וְדִמְעוֹת עַיִן עַל כָּל לֶחִי.

זַעֲקַת רַבִּים הֵן לֹא תִבָז, אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם,

רְאֵה בִּכְיֵנוּ וּצְרוֹר רוּחָהּ אִתְּךָ בִּצְרוֹר הַחַיִּים.

בשנת “ויתאבלו העם מאד”.

מינדל בת אלעזר, אשת ר' תנחום אהרנשטם, אם חותנתי, מתה ונקברה ביום הפורים תרט"ו).

אגרת שלשים ושבע.

שוילען מוש“ק כ”ה חשוון יהיה עתך לעולם לפ"ק.

[להזק"ן]

השלום אתה ידיד נפשי, אוהב יקר ותמים, אשר עיני כלות אליך כל הימים?

ימים רבים עצור בקרבי דברי אליך, כאשר בוער בעצמותי, וידי אסורות ומחשבותי פזורות ומעט עתי אין אתי; כי הלא שמעת כי שִׁנִיתי מקום מגורי ואצא מפאָניעוועז להשתקע בשוילען. והנה זה כשמונה עשר יום מעת אנכי ובני ביתי יושבים פה ועוד לא אדע מה יעשה השם בי ואם יטריפני פה לחם חקי בריוח כאשר בפאָניעוועז. בין כה וכה האנשים טובים אלי ולבבם – מי זה בא עד נבכי לבב אנוש?!

ידעתי כי תסלח לי על כי בֹשש מענה פי לבוא אליך על מכתבך האחרון. והנה בהמשך הזמן קראתי את מאמרך בלשון אשכנז ויישר בעיני מאד. יישר כחך אחי ששמחתני, ומי יתן וצלחה בידך להוסיף כהנה וכהנה בכתבי העתים האשכנזים והעבריים ומן קטנות האלה תעלה מעלה מעלה לעשות לך שם גדול בעולמך.

משפטך אשר חרצת על הכרמל חרוץ הוא וישר ונכון. הנה אנכי ראיתיו כבר עד הנומר 17 ואיננו משתנה לטוב; כי המוציא לאור חָסֵר עסטהעטיק הוא ובחִכו אין טוב טעם לשפוך רוח חן ונעם על מעשה ידיו כדרך הרידקציון וגם אין לו קורריספודינטן טובים כי צר עין הוא מלכבד לאיש איש כפעלו. ולא ראית את הראַזסוויעט! ולו ראית את המליץ! ברוך שככה לו בעולמו!! וגם המגיד שנה תבניתו ותכניתו לטוב בימים האחרונים האלה.

מדי דברי בהמגיד אגיד לך כי ידידנו סירקין הודיעני מפאָניעוועז כי בנומר 40 קלל אותך המגיד ויגדפך קבל עם. והנה אין המגיד בעירי ובגבולי וגם לא ידעתי מה זה ועל מה זה, ועל כן אנכי מודיעך זאת, פן לא ידעת. ואתה הודיעני אם תענה ליריבך זה, ומה פשר חרון אפו עליך.

השיבה לי את תיקון המשלים בצירוף דעתך עליו. אם יש לך דבר טוב שלחהו¹ להמליץ כי כשר הדבר להחזיק במעוזו כי אנשים שועים הם מוציאיו והם לא יקפחו את שכרך כאשר רידקטורן אחרים עושים. ודע אחי כי יש לי עוד דברים רבים אליך אבל מקצר רוחי ועתי אחשך אותם עד יום שובי לדבר אליך שנית. בין כה ברך את רעיתך ואת צאצאיך ואת הד"ר אברהם ואת אנשיו. וזכור לטוב את רעך ידידך היושב בודד בעיר מֻזרה לו ועיניו אל ידידיו בערי המרחק.

יל"ג.

רעיתי ושתי בנותי שלֵמות ת"ל.

אגרת שלשים ושמנה.

י' סיון תרכ"א שוילען.

ידידי יקירי אשר שמו לא ימוש מפי מעתה ועד עולם, זאב הכהן, השלום לך!

קבלתי פקודתך שלום ע“י ש”ב רעיתך תחי' אשר חגג בעירנו חג השבועות והיא עוררתני לשלם לך את חובי אשר אֵחרתי אצלי כל ימי החרף העבר. חרף עז וקשה היה לי והוא הכביד עלי אַכפו ויכפוף נפשי עד לבלי קום; כי מלבד שבתי בעיר חדשה, במקום לא מצאתי ריוח מן הצד מלבד משכרתי בבית ספרי ירחים רבים טרם מצאתי לי יודעים ומכירים, ואתה ידעת כי מעט הוא השכר הנִתן לנו מן הממשלה לכלכל נפשנו ונפשות בתינו; נוסף לזה באו גנבים בביתי ויגנבו את כל כלי כספי וטליתי ותפלי בערך 75 רו"כ. וגם עתה עוד לא הוטב מעמדי, אף כי צלחה בידי לפתוח בית ספר לנערות; אבל בית הספר עוד לא ישא פרי תנובה, ועוד לא ירבה הטובה, וכבר רבו אוכליה, הלוטשים עינם ומחדדים שניהם עליה; וטרדותי רבות מאד מאד, ונפשות ביתי גם הֵנָה מתרבות, וזה כל פריי ותנובתי. ועל כן גם לא עצרתי כח לעשות גם חובותי לפניך במכתבי ידידות כאשר נסיתי.

צאתי מפאָניעוועז הניאתני מלראות 40 No מן המגיד שנה עברה, בה שפך חמתו עליך; עד ששלח לי ידידנו עהרליך הנומר ההוא בראשית שנת 1861 והנה אחרי דברי ידידנו הנ“ל בנומר 11 שנה זו המתרפס ומרהיב את בעל המגיד עליך ועלינו, לא נוכל עוד לדבר דברים בהמגיד בדפוס; אבל אנכי מצדי הוכחתי את דרך בעל המגיד על פניו במכתבי לידידי ושארי ר' דוד גארדאן היושב ג”כ בליק ואם אוכל אשלח לך בימים הבאים העתק מן המכתב ההוא. ואתה הודיעני אם כבר נחה דעתך מן המריבה ההיא. ידידנו סירקין כעת בפ“ב מבקש לו עסקים, וגם אחי אברהם גארדאן, אשר כלה למודיו בבי”ס הרבנים ויהיה לרב הוא עתה בעה"מ לשקול על דלתות האוניווערזיטאֶט. הלא תראה אחי איכה התקוה משחקת לפני בני הנעורים אשר בגילנו ויש עתידות למו – ואנחנו כאשר אבדנו אבדנו!

מכְתבי זה כתוב לסירוגין ולמקוטעין בבית ספרי ברגעי החופש שבין שעה לשעה ועל כן דבריו מבֻלבלים. האם אין תקוה שנתראה פנים בקיץ הזה? אולי תהיה במטיאוי? ואנכי – אלו היה לי מקום בבית אחד ממכירינו שיאספוני שם מבלי שאצטרך ללכת לנוע על המלונות הייתי בא גם אנכי למיטאַוי לראות פני ידידנו דשם. היה שלום וברך את בני ביתך בשם ידידך הנחפז, אך לא לקבל פז

יל"ג.

אגרת שלשים ותשע.

[להנ"ל]

Herren Dawid Gordon in Lück

לא פניתי ערף אל המגיד ולא בחלה נפשי בו מעודי, כי כבודו הולך וגדל בעיני ואהבתי הולכת וחזקה אליו בה במדה אשר ייטב וייקר באמת מיום אל יום, ובכל אשר מצאה ידי לעשות דבר לטובתו עשיתי; שאל את פי מיכֿאַלאָווסקי ויגדך, אם לא תאמינו לי. אבל ביום בואי בברית עמו גליתי את אזנו מראש כי לא אוכל לשאת את משא הפאָרטאָ עלי, כי אינני עשיר אף כי אשמח בחלקי, והוא גם התיר לי לכתוב אליו בלא כסף ובלא מחיר, וכן היה דבר הולך ומתגלגל כשנתים ימים, עד כי בראשית שנת 1860 שלחתי לו מאמרי תיקון משלים וקבלתי תשובה ממנו כתובה ביום ה' ז' אדר תר“ך לאמר: “מכתבך עם מאמרך בא לידי – אונפֿראנקירט – ולולא הייתי באותו היום בעצמי על הפאָסט “כי אז לא בא לידי כלל”. מדברים אלה שמעתי שתים: שאין נפשו אלי ואל מאמרי ושלא יקבל עוד ממני מכתבים בלתי חפשים, ולכל הפחות שיוכל היות שישובו מכתבי אלי ואשלם כסף משנה על לא דבר, ואחרי שידי איננה משגת לשלם הפאָרטאָ, אשר נוסף לזה יקחו בארצנו יותר מן החק הקבוע, עמדתי מכתוב. ואחרי אשר נשרש הדבר בלבי עלה על רעיוני עוד דבר אחד שהיה כחידה סתומה בעיני והוא שלא כבדני המגיד מעולם להודיע בעָלֵהו את אחד מספרי אשר אמנם שלחתי שניהם אליו ובקשתיו כמה פעמים שיודיעם ברבים. ואם לא חפץ להודיעם מפני שלא מצא בם להלל ולא אבה לחלל, היה לו למצער להודיע כמותם ומחירם ושנמצאים למכור אצל מיכֿאַלאָווסקי וגם זה היה לו כרגלים לדבר שאין לו חפץ בי אשר אולי צמחה לי מזה תועלת. אבל עם כל אלה חלילה לי מפתוח פי ברצח ולדבר – ומה גם להדפיס דבר כנגד כבודו. והנני דורש ומבקש ממך שתראה לי אפילו תיבה אחת בכל מאמרי שנדפסו בהצד”י שתראֶה באצבע שנהפכתי לאויב להמגיד כמו שידידי כותב. אבל תמה אנכי על צרות עינו של ידידנו בעה”מ בסופריו אשר ישלחו דברים במ“ע אחרים; וכפי הנראה זה גם כל חמתו עלי יען כי באו דברי בהצד”י אשר היה איש ריבו, ואולי יחר לו גם עתה בשמעו כי יבואו דברי בראַזסוויעט והוא גם הוא יצא לקראתו זה לא כביר. (אבל האם יחפוץ ידידנו שנתעבר על ריב לא לנו) וזה היה גם חרון האף הגדול אשר קצף בידידי התמים וישר הנפש בקאַפלאַן עד כי גם עבר על לאַו דלא יוסיף והכהו בתוכחות חמה יותר מכפי חטאתו הקטנה ונקלה אָחינו לעיני כל, ובהדי שותא פילכא ירה זיקים על ימין ועל שמאל, וחרף גם המשורר והממַשַׁל משלים ועוד ועוד, ופתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים “נבזים המה כו'” אף כי לא הודיע מי הגיד לו שאנשים כקאַפלאַן נבזה הוא בעיני אנשי ארצנו, ומי יתן והיו נבזים רבים כמוהו! ואנכי ראיתי את זה והשתוממתי – אבל שויתי ודוממתי, כי מלבד המחסום אשר שמתי לפי, עוד טרדות רבות סביב שתו עלי ומסבות שונות התהפכו לרע לי בימי החרף העבר, כי עזבתי את עיר מושבי אשר ישבתי שם כשמונה שנים והלכתי אני ונפשות ביתי ילדים קטנים לעיר שוילען עיר מוזרה אשר עברו ימים רבים בטרם התישבה דעתי ונחתי מזעפי! ואחרי כן באו גנבים בביתי ויבצרו עוללותי ויוסיפו על דאגותי ועל טרדותי, ועוד כאלה דברים רבים.

והנה אחרי אשר נעשתה השערוריה בשאַוולאַן וכתבתי על אודותיה בצד“י בראזסוויעט ובהמליץ, לא כתבתי גם כן אל המגיד מפני אשר חכיתי תמיד על תשובתו על מכתבי מן ז' אדר ודמיתי כי עוד באיבה יהדפני וירַדֵף גם אמָרַי, עד אשר ראיתי את דברי נדפסים בנומר 11 אז מצאתי את לבבי לשוב ולדבר בו גם בדבר שאַוולאן, וערכתי לפניו כל פרטי הדברים הראוים להִשָׁמַע, כי אנכי יודע אותם מכל סופרים אחרים יען שאנכי כתבתי וערכתי את כל הבקשות והמגלות בלשון רוסיה לראשי קהל שאַוועל ושאַוולאַן ובלתי ספק היו בדברי פרטים רבים אשר לא באו בדברי האיש האחר; וכן שבתי וכתבתי הדברים בפרטיות להצד”י, ועתה באה הפקודה מהגענ. גוב. לבטל את דברי הרופא אָלשאַנסקי ולמסור הדבר להרופא דשאַוועל האַרטמאַן ולרופא מטעלז מאַצעווסקי שיוציא את המתה מקברה וישובו ויבקרוה; ובקרוב תבוא גם קאָממיסיאָן חדשה לדרוש הדבר מחדש. ואין ספק ששונאי ישראל יחפרו וימצאו עֹנשם בדין. מאמרי קול מגיד מדן שלחתי להמגיד ולא לכוכבי יצחק, יען שגם דברי הראשונים נדפסו בהמגיד, ולמה לא שמר רובין את החק אשר הזכרת ויצא לקראתי בכוכבי יצחק ולא במגיד?

ועתה הראשונות כבר היו ולא תשובנה עוד לעולם, ואנכי שש ועלז לשוב ולבוא בברית האהבה עם ידידנו הרב בעה“מ אשר כמו שלא נְגָעַנִי הוא לרע בשום דבר כן לא פגעתי גם אני בכבודו לא במעשה ולא במחשבה, ונכון אנכי לשוב ולהביא מתנובות רוחי ברכה אל ביתו ככל אשר יתן ד' אל לבי. והנני מבקש שיודיעני אם קבל בשנה העברה ספרי משלי יהודה אשר אצלו היה רצוף עוד ס' אחר לידידנו להרשד”ל. גם לך ידידי הנקרא בשמי אשלח ע"י מיכֿאַלאָווסקי למנחת זכרון את שני ספָרַי ואבקשך שתכבדני גם אני בספריך היקרים והיו בעיני כשכיות החמדה באהבתי אותך.

נאמנים דבריך אשר אמרת אחרי המלך “כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם” כי גם אנכי הכרתיך מכותלי אמריך בהמגיד ואהבתיך אהבה תמה כי איש חכם אתה, וסגנון לשונך ושפתך הברורה נוסף על רחב דעתך וחכמתך מצאה חן בעיני מהרבה סופרים אחרים בזמננו המתימרים רק בלשונם ואין כֹּחָם אלא בפה מדבר מליצה רֵקָה, כאלו רק על הלשון לבדה יחכם וישכיל האדם ולא בראשו ובלבבו.

אולי באמת קרובים אנחנו בבשר! כי גם אנכי כמוך מווילנא אנכי ועוד משפחתי שמה. שם אבי אשר בן דוב בן מרדכי, יותר לא ידעתי, אבי אבי זקני ר' מרדכי היה בן משק בית הנסיך ראַדזיוויל באחד מנכסיו והתרועע ימים רבים עם הר“ר יש”ר מקאנדיאה (אשר ר' שניאור זק"ש ימיתהו ויחייהו עתה בהמליץ ויתעלל בו כבני הגבעה בהפלגש וכבני ספרד ביהודים) אף כי ר' מרדכי היה צעיר ממנו לימים הרבה. כך שמעתי מפי א“א ז”ל. הרב ישראל גאָרדאָן היה קרוב לנו ממודעינו, אף כי לא אדע באיזה התיחסות. מקום מגורי אבי בווילנאָ מיום דעתי היה ברחובות הקרובים אל הגשר הירוק ואל ארמון הקדתרא.² אבל מדוע לא נתתָ אתה בך סמנים כאלה. וביחוד מדוע לא הגדת לי מתי עזבת את ווילנאָ וכמה ימי שני חייך עתה.

יל"ג.

אגרת ארבעים.

שאוול כ“ו טבת ברכ”ת.

ה' עליך ידידי שאהבה נפשי המשכיל היקר כמוהרר"ז קאַפלאַן.

דבריך היקרים מן י“ג טבת ישעשעוני זה ימים אחדים ואני טרם צלחה בידי לגמול לך כטובתך, ולהודיעך משלומי ומצבי, ואני לא מאהבתי את העטיקעטטע עצרתי את דברי אליך עד כה כי אם מרב עבודה העמוסה על בשרי ועל רוחי עתה משנה על אשר עד בואי הנה. כי בעיר מושבי היוקר גדול מאד ואנכי גוזר על ימין ועל שמאל להאכיל לבני ביתי; מלבד בית הספר להממשלה ובית הספר לנערות אשר פתחתי זה קרוב לשנה תמימה ואשר עוד לא הביא לי חלף עבודתי הרַבה שכר מאומה, עוד לי עבודה אחרת והוראת שעה בבתים שונים אשר תרדיפני כל היום ותדריכני מנוחה מן הבֹקר עד הערב. ובערב כנוח בשרי מעמלי יֵצֵא רוחי לעבודתי עד אישון לילה. הנה אלה הוגיעו את נפשי והָלאו את ידי מהרבות דברים גם לידידים רבים אשר נפשי ולבי אליהם כל היום, וגם אליך ידידי, מבחַר ידידי, מָעטו דברי מיום יָרדִי שאַוֶל; ומאשר לא עצרתי כח לערוך פעם בפעם דברים אחדים מיוחדים ומעי המו לך ונחומי נכמרו לשלומך, על כן נתתי הרוָחָה ללבי לדרוש בשלומך ע”י אחד מידידינו אשר היו דברַי אליו בפעם ההיא. וזה היה בעיני דרך ישר ולא אֹרח עָקוֹב, ומי יודע עד מתי ישנתי ונדהמתי כעצל לולא הרהיבוני ויעוררוני דבריך הנעימים; לך ידידי הצדק ולי בֹשת הפנים.

רבות שבעה נפשי עונג ונחת בקראי דבריך בשערי ציון; אף כי לא דעתי דעתך בכל הדברים אשר תדבר שמה. אבל בזה לא תנוח דעתי עד אשר תודיעני אם תקבל שכר חלף עבודתך מן הרדקציון וכמה קבלתָ. אנכי מקבל מן 40 עד 50 רו“כ לעלה. מלבד זאת מה שראית נדפס ממני, (גם הקארריספונדנץ זאַגאַרר בנומר 20 ממני היא) עוד יצא בקרוב לאור ממני מאמר גדול יקֹבИсторiя басни у евреевЪ בעל ששה פרקים גדולים. כמקרה אשר קרה לך קרה גם לי עם הד”ר פ“ז. הבטיח לי לשלם שכר טוב בעד מאמרי…. הנדפס בנומר 40–45 בפ”ב, אבל לא מלא הבטחתו, ואנכי גם כתבתי לו וגם הזכרתיו את הבטחתו בדרך העברה והוא כמחריש ולא ענני על מכתבי. ואתה בטובך הודיעני בפרוטרוט את הדבר אשר היה בינך ובינו. להכרמל אנכי שולח לעתים מזומנים דברים אחדים; כי יליד ארצנו הוא וחובה עלינו לתמוך בידו – המליץ לא אוסיף עוד לראות כי אין מחזיקו בעירי ודבר אין לי עמו. המגיד ישלח לי את עליו חנם אין כסף, אבל אודה ולא אכחד כי בימים האחרונים האלה עמדתי מכתוב עוד בשפת עבר ושמתי לבי אל השפות החיות וביחוד אל שפת רוסיה.

כפי אשר אראה אינך יודע כי ביום כפור העבר ילדה לי אשתי בן ואקרא את שמו כשם אבי אשר – Oscar –. אשתי עוד לא שבה לאיתנה מיום לִדְתָה; בתי הבכירה חלתה במחלת השאַרלאַך ועוד לא התעודדה. ושאר בני ביתי וגם אני בכללם חיים ובריאים. בשבוע הבא אנכי נוסע לפאָניעוועז, אשר לא הייתי שם מיום צאתי משם זה כחמש עשרה ירחים ואשב שם ימים אחדים.

שלום לך חזק בבשר וחזק ברוח ואתה ורעיתך וששת ילדיך שלום. הזכירני לטוב לפני הד“ר הרב ניימאַן נ”י וסלח לי גם הפעם את קצר דבָרַי כי עם כל זאת ארוכים הם ממדת עתי הפנויה.

ידידך באמת יל"ג.

אגרת ארבעים ואחת.

יום ו' ר"ח אדר ראשון תברך. שאוול.

[להזק"ן]

שלום לך ידידי שאהבה נפשי!

בטרם צאתי מעיר מושבי ללכת לפאָניעוועז כתבתי אליך בתשובה על מכתבך האחרון; ואין ספק בדבר שקבלת את מכתבי, כי ע"י הפאָסט שלחתיו; והנני שב עוד הפעם לדבר אליך אף כי עוד לא עניתני כי דבר נחוץ לי אליך.

בחפצי להוציא אור בקיץ הבא ספר שְׂנָתִי (יאַהרבוך) כעין הלוחות אשר יוציאו שנה שנה החכמים ווערטהיימער; קאָמפערט, פאַשעלעס, קליין, ווינטער ועוד. המה יכתבו בלשון אשכנז ואנכי אחפוץ להוציא בלשון עבר להורות דעת את העם. בטרם אבוא לפני הממשלה לבקש ממנה רשיון, נועצתי להוציא חלק אחד בתור נסיון, לראות אם ימצא חן בעיני העם ואם יקובל בספר פנים יפות; וכבר גליתי בזאת אזני אחד החכמים בפ"ב וינענע לי ראשו וגם הבטיחני כי הרשיון לא יִמָנַע ממני וזה דבר הספר.

א.) מאמר מדבר על מעמד המדיני של אחב"י בארצנו ועל החדשות שנשתנו בהם במשך השנה שעברה.

ב.) בקרת ספרים שיצאו במשך השנה שעברה הנוגעים לחכמת ישראל בכל לשון שהיא.

ג.) מאמרים מדברים מידיעות הטבע לכל חלקיה כתובים בסגנון פשוט בלי פלפול ובלי עמיקות עיונית רבה, למען ישמע העם בקראו בו.

ד.) מאמרים מתולדות עם ישראל וביחוד מן הזמנים הבלתי גלוים וידועים עד הנה להמון העם.

ה.) תולדות גדולים אנשי שם.

ו.) שירים טובים; ויותר טוב באַללאַדען מקורות ישראל.

ז.) ספורים. – בזה כַוָנָתי הראשית להעביר לעיני הקורא חזיונות מן הימים הַהֹוִים ולשום לפניהם את כל צלמי בית ישראל, טובותיהם ותועבותיהם, לפקוח עיניו על דבריו.

לספר הזה יבוא כעין תוספת לוח לשנה הבאה. בלוח הזה יושמו ציונים לכל יום ויום כל אשר נעשה בו גדולות בקורות ישראל כפי שקבעום חכמי הבקרת החדשה.

והנה לַסֵפר הראשון אשר אנכי מתעתד להוציא בקיץ הבא כבר יש לי דברים טובים הרבה. משלי: שירים טובים, וספור טוב בשם עולם כמנהגו; ידידנו ה' סירקין קבל על עצמו לחבר מאמר מדבר בידיעת תולדות הארץ “געאָלאָגיע” ועוד שאר דברים. גם שמתי פני לשאר חכמי לב בארצנו ואשים לפניהם את חפצי זה.

ועתה הנני גם אליך ידידי לבקשך שתגיד לי משפטך על הדבר הזה אשר אנכי מתחיל לעשות, משפט אמת וצדק בלי משוא פנים, וגם עצתך תנחני אם תמצא מגרעות, למלאות אותם. וממך ידידי אבקש שתכתוב [ב]עבורי מאמר, מסַפֵר בפרטיות את דבר אספת הרבנים בשנה זו בעה“מ, כפי אשר תשיג ידך לדעתי, והר”ר הד“ר ניימאַן יהיה בעזרך; ונזהרתָ בלשונך לבלי הרחיב במקום הראוי לקצר ולבלי קצר במקום הראוי להאריך; גם תסיר את כל הציורים השיריים והתמונות השונות ותדבר אל העם דברים קלים ונכֹחים וישרים למבין. את המאמר הזה תמציא לידי אם תוכל ליום ראש חדש ניסן הבע”ל, כי בימי הפסח אחפוץ לנסוע לווילנא, שם אתן את הס' לבית הדפוס למען יצא לאור עד ר"ח אב, לא יאוחר.

אחכה לתשובתך בקרוב למען דעת אם תמלא בקשתי אם לא.

ידידך הכותב בחפזון יל"ג.

(P.s.) עד עת מצוא יהיה נא הדבר כמוס אצלך.

אגרת ארבעים ושתים.

(י“ז סיון תרכ”ב). קאוונא 3 יוני 1862.

שלום לך ידידי המשכיל הנבון כמ“ר זאב קאַפלאַן נ”י.

מדי קבלי בשאוועל את מכתבך האחרון על ידי פאָסט הייתי טרוד בהכנותי לדרך וזה כשני שבועות ימים אשר עזבתי את ביתי ואבוא לווילנא ולקאָוונאָ. ומה גדלה שמחתי למצוא בעיר הזאת את אשתך היקרה ולדבר עמה פנים אל פנים מכל המוצאת אותכה וזה הדבר אשר קראני לצאת ממחבואי על ארץ רבה. סלאָנימסקי המוציא את הצפירה היה לאינספעקטאָר בבית מדרש הרבנים בזיטאמיר והנהו מבקש לו איש כלבבו לתת את הצפירה בידו ויבחר בי ויבטיח לי שכר קצוב ויבקש לבוא ולהתראות פנים עמו בשובו מפ“ב. באתי לווילנא ולא ראיתי פניו כי עודנו לא ישוב מפ”ב ולא קבלתי עלי את רידקציון הצפירה, כי השכר אשר יקֹב איננו מספיק לחיי ולחיי אנשי ביתי בעיר גדולה כווארשא ומה גם כי רבים שתו לי הבטחות רבות ויקראוני קריאה גדולה למקומות שונים; וגם הפקודה בבתי ספרי הממשלה מבטחת פרי יותר טוב מאשר עד הנה. על כן יראתי להַנִיח מקומי ולהָניח הצלחתי והצלחת ביתי על קרן הצבי ישראל; מדאגה בדבר פן יבֻלע להצפירה ונשארתי קרח מכאן ומכאן.

בין כה וכה אודיעך כי דבר בטוח הוא שמעיר שאַוועל אצא לגור בעיר אחרת גדולה ממנה; אף כי טרם אדע איזה המקום אשר אבחר בו לשכן ביתי שם, אבל בקרוב אדע ואודיעך גם אתה.

ומה ה' אלהים עושה עמך? אולי תיטיב תרומת הגבירים פֿרידלאַנסקי אשר הרימו לבית ספרך את מעמדך כי יוסיפו לך על שכרך? ומדוע לא דבר עליך הד“ר ניימאַן אשר גדול שמו בפ”ב בהמיניסטעריום טוב לפני המיניסטער להעלותך מן המקום הצר הזה אל מקום רב ורחב ידים לטוב לך ולטוב לבית עבודתך כל הימים?

המכתב הראשון אשר אמרת אשר שלחת על ידי עגלון לא ראיתי ולא בא לידי ומחברתי אחת בשנה איזט אויפֿגעשאָבען ניכט אויפֿגעהאָבען.

היה שלום ושמחני לעתים מזֻמנות באמרי פיך, כי כל עוד אשר אנכי יושב בארץ צחיחה הרחק מאדם, מכתבי רעי בעלי הנפש מרחוק המה ישעשעוני ואהבתם הנאמנה היא נחמתי בעניי.

מפה אנכי הולך לביתי שאַוועלה.

ידידך יל"ג.

אגרת ארבעים ושלש.

שאַוועל ה' לחדש שמזלו בתולה. ברכ"ת.

ידידי ר' משה פראָזער שלום לך!

הנני משיב לך את עלי הצייט' די יודענטהומס בתודה על טרחתך; ואבקשך עוד זאת: בעבוֹר דרך שאַוועל שאֵרי בנימין בן אלעזר אהרנשטאם ללכת לריגא, נתתי לו מכתב להמו“ס דייבנער לקחת ממנו את עלי העתים אשר לי; ובלתי ספק לְקָחָם והמה שמורים אתו; ואתה בטובך תקחם מידו ותגיעם לי ע”י מוקדם.

על דבר האיש בעל דו פרצופין, המראה פנים לכאן ולכאן, הקורא שלום ונושך בשניו, ידעתי אמנם גם אני כמוך כי יצחק זה עָקֹב יעקב; אבל בוז אבוז לו ולמרמתו. כי מה מני יקח? את ברכתי או את בכֹרָתי? לא יפול לבי אם יחַלְלֵני, ולא ירום לבי אם יהַלְלֵני; מורם אנכי מחרפת אדם כזה ומתהלתו, וקול שריקתו ולחישתו לא יגיע עדי. ידעתי כי קטן ערכי ודל אבל לא לפי מדת ערכו; לא אגיע לקרסולי חכמי דורנו הגדולים, אבל לא אתרפס לפני זוחלי עפר כאלה; ואם כי צעיר אנכי הרבה ממנו לימים, כי בעת אשר הייתי עוד תינוק של בית רבו, היה הוא איש בא בימים שנתמלא זקנו, כדמותו וכצלמו היום, בכל זאת לבי ראה הרבה חכמה ודעת ממנו; ואם הוא זכה בשנת הארבעים וחמשה (או יותר) שנה לימי חייו להעתיק ס' ראָבינזאָהן ולהוציא לאור בעזרת אחרים אשר חלו ידיהם במחברתו קלת הערך, והזכות הדקה מן הדקה הזאת העלתה את הזמורה אל אפו עד כי אבד רוח מבינתו, וישמן ויבעט וינַבֵל את תור האדם המשכיל ואת דרך הארץ לבָרך את נפשו להתגדל ולהשתבח ולהתפאר ולהתרומם ולהתנשא ולהתעלות ולהתהלל כי “עשה לו שם עולם” (דבריו בעצמו) וכי בהשכלתו לקח לו קרנים לנגח יחדו כל ברואי ארץ, ובעל התנ"ך הזה שכח מקרא מפֹרָש “יהללך זר ולא פיך, נכרי ואל שפתיך” – הנה כל זה יעשה איש שתום עינים וקצר ידים ורְחַב שפתים, איש אשר לבו נקוב כמחט סדקית ופיו פתוח כפתחו של אולם; ואולם האיש אשר הגביהו האלהים למעלה למשכיל, ורוח בינתו מרחפת על פני המים העליונים, ומראש הררי החכמה וגבעות הנסיון יביט בעיני מחקר על כל הענין הנעשה תחת השמש, ויצרף את כל הדברים בכור אמת לא בכור עֹני הוא ידַע כי כל כבוד סופרים הוא הבל ורעות רוח ואין יתרון לבעליו כי אם צחוק וטיול הילדים; ושם עולם זה הוא רק טוב לַסָריסים אשר בהיכל העֹשר, כי טוב הוא מבנים ומבנות, כי לא ישאל מזונות ולא יבקש מֹהר ומתן; אבל מי אשר יש לו גם מתת אלהים זה – האם בכבוד סופרים ובשם עולם יאכיל את בטנם וימלא מעיהם? גם בהשכלה ובחכמה יש גבוה מעל גבוה, וגבוהים עליהם! ואם לא התגאה הומבאָלד –איך יתגאה משכיל להבל דמה? הנה כל בית ישראל כנגד החיים המהלכים תחת השמש הוא כביצת החרגול, כי הוא המעט מכל העמים; ובכל העמים וגם במשפחות בני ישראל איש בארצו ללשונו יש חכמים מצוינים בכל חכמה ודעת, ובכל מחקר ותושיה, ושפת עבר דלה מאנוש נעה, וגם מבני עמה רבים הפנו ערף לה ורבים לא קרבו אליה ולא דרשוה מעודם ורק מתי מספר יתעסקו במת מצוה זה; וגם במתי מספר אלה יש חכמים הרבה כבירי כח לב עושים גדולות ונפלאות – ועתה צא וחשוב את ערך איש בעל כשרונות קלות ודלות אשר זכה לעת זקנתו להעתיק בשפה נשכחת ספר ספורי לילדים קטנים, אשר לא ביד יקִחו, צא וחשוב את ערכו לעֻמַת המון המשכילים והחכמים האמִתים ההולכים ומתרבים בזמן הזה מיום ליום ומוציאים את מעשה ידיהם להתפאר בכל השפות החיות – ואיך יתגאה?

לא שמעתי דבר מסירקין ידידנו, ואולי ידעת והשמעתני; מתי תצא הילני שטערן מבית אביה והיתה לאיש? כי בלתי ספק אהיה מן הקרואים ואבוא לפאָניעוועז לימים אחדים. הגידה נא לי מי הוא השליט על ספריו של סירקין לעת כזאת ואז אוכל להוציא מתחת ידו ספר אחד הנדרש לי? אל תשכח את אשר בקשתיך על דבר מכתבי העתים אשר לי ביד בנימין אהרנשטאם והיה שלום.

ידידך גארדאן.

בידי דיללאָן ס' רוסיה КапеӥԓоскопЪ בשני כרכים, שלי; תקחנו מידו ותשיבנו לי ע"י הזדמנות.