ספור ראשון    🔗

העיר קניפס יושבת על חוף נהר אשר בו אניות יהלכו; יערים סביב לה צומחים כל עצי מבחר, עצים להסקה ועצים לבנין; אגמיה ויאוריה מלאים דגת המים למינה והעמקים והבקעות יעטפו עדרי צאן ובקר; האדמה פוריה ומלאה ברכת ה' וכל צרכי בני האדם נמכרים שמה בזול. על כן פרוח יפרח שם המסחר, יעשה ענף וישא פרי, יעשיר את בעליו ויתן אֹכל למכביר לדלת העם. טובי העיר עוסקים במסחר בעצים ויבול האדמה וכל אנשי המקום למקטנם ועד גדולם מתפרנסים מהם בריוח ולא בצמצום. על כן בחר גם צדיק אחד במקום הזה, אוה למושב לו, לא לטובתו ולהנאתו חלילה כי אם לשם שמים ולשם מצוה, כדי להציל את אנשי קניפס מן המותרות שגורמים החטא שלא יבואו ח“ו לשכוח את הבורא משמחה ומטוב לב מרב כל; ובכן הוא משתדל בכל עז למחוק ביד רחבה את סאת עשרם ושולח בהם את כל משפחתו, את ניניו ואת נכדיו, למעט חלבם ודמם שלא ישמנו ויבעטו. ואולם תחת הזהב יביא להם נכסי צאן ברזל, קנינים שרירין וקימין שאדם אוכל פרותיהם בעוה”ז והקרן קימת לעוה"ב, והם – האמונה השלמה בו ובנפלאותיו, בצדיקים ובכל מעבדיהם ברב חלומות והבלים והזיות טפלות אחרות שאחינו בני ישראל מטפלים בהם מבחר ימי חייהם ולא ימושו מזרעם ומזרע זרעם לימים רבים ולעתים רחוקות על שלֵשים ועל רבֵּעים.

בעיר הזאת ישבתי לרגלי עסקי בקיץ שנת ה' תפ“ט ליצירה, והקב”ה זמן אותי לפונדק אחד של איש ירושלמי קדוש וטהור. האיש הזה הורתו ולידתו היתה בקניפס; ולמה נקרא שמו ירושלמי? לפי שכשמתה עליו אשתו הראשונה גמר בלבו לעלות לא"י ולמות שם; וכבר קנה לו בגדי צבעונין וכלי מילת וישם פוזמקאות של משי ברגליו וסדין לבן בראשו וילך. אבל בעיר הקרובה הקרה אלהים לפניו שדוך הגון וייטב בעיניו לשוב לשבת בעיר מולדתו ולראות חיים חדשים עם אשתו החדשה. ובכן שב הירושלמי לעיר קניפס כבראשונה; לא עמדו רגליו על הר הזיתים וגם מנגד לא ראה את הארץ, אבל הסדין הלבן נשאר בראשו ושם הגדול והקדוש “ירושלמי” נקרא על בית מלונו וימשוך אליו כל עוברי דרך החרדים לשם העיר הקדושה, וכל באי שער עיר קניפס יסורו ללון אל בית הירושלמי, כמעט אין נגרע.

החדר המיוחד לדירתי בבית האכסניא היה בודד על גג האֻרות הרחק מגיף בית המלון ומשאר חדרי האורחים. עליה מרוַחת ובה חלונות ארבעה, שנים פתוחים על גג האֻרות מזה ומזה מימין החדר ומשמאלו ושני חלונות מעבר החדר ממול פניו, משני צדי המעקה אשר אליו יעלו במעלות. והנה מן החוץ לא יכול איש להגיע לחלוני החדר בלתי אם יטפס על גג האֻרות או יעמיד סלם על יד המעקה ויעלה בו. מכלי תשמישי-בית אין בחדר בלתי אם מטה מוצעת, נתונה אל הקיר כנגד פתח החדר, ושלחן ושני ספסלי עץ משוחים בששר. אמת כי אל הקיר אשר נֹכח המטה, בתָּוך, בין פתח הבית ובין החלון השמאלי היתה קבועה אספקלריא של זכוכית מלֻטֶשת, אבל לא ידעתי מדוע קבעוה במקום רם ונשא וגבוה מאד קרוב אל התקרה, עד כי אי אפשר היה להסתכל בה בעמדי על הקרקע, ועל כן גם לא שמתי לבי אל כלי התשמיש הזה, הסחתי לבי ממנו לגמרי וכמעט לא ידעתי היותו שמה.

באחד מקצות העיר הזאת נמצא יער קטן צומח עצים נטועים בידי אדם, נחמד למראה וטוב לשוח בו לרוח היום. שדֵרות אלונים רעננים ישיתו צל עב בתוך צהרים וגבעה שפוכה גם היא בידי אדם התנשאה בקצה חֹרש מֵצַל זה; ומעל ראש הגבעה נשקף מרחוק הנהר עוטה ספינות רבות צינות וסירות דוגה, וחף הנהר הימני אשר לצד העיר מכוסה מן הבקר עד הערב המון אדם רב עוסקים במלאכתם, משיטים קורות ושמים אותם דֹברות על הנר, מזרים ברחת ובמזרה את ערֵמות כל מיני דגן הצבורים על החוף ליבשם ולהביאם אל הרפסודות. כמאה צעדים מן היער נראו חרבות טירה בצורה והיכל עתיק יומין והריסותיו נטושות על פני כל הככר. החֵל אשר הקיפהו בישובו יה עיים ובמות יער, והתעלה אשר מסביבו יבשה ותמלא עפר וכֵפים. מתחת לארמון ההרוס הזה היתה הארץ עשויה ככברה מחלוֹת מחלות מקוּרות כפות אבנים אשר הלכו לארכה ולרחבה עד מקום לא ידע אנוש.

בחרש מצל זה אהבתי לשוח עד כמה פעמים ביום. אהבתי להסתופף בסתר כפות אזרחיו הרעננים, להשתרע על יְרַק דְשָׁאיו, לשכב ולחלום בהקיץ. אהבתי לעלות ולשבת על ראש הפסגה להביט על מימי הנהר העצומים והרבים אשר בעלותו על גדותיו בימי האביב והתערבו מימיו במימי היאורים והאגמים אשר מסביבו והיה מראהו כמראה ים גדול ורחב ידים לא תשורנו עין עד קצהו. אהבתי לראות את כבוד ה' על המים, להתבונן מן המקום ההוא לפנות ערב אל המראה הנחמד ברדת השמש לקצות השמים ויפרוש אורו על נבכי הנהר ועל ראשי האלונים וכפותיהם הרעננות. ולי מה יקרו אז הרגעים הטובים ההמה, ומה יקר לי עתה זכרונם ופקדונם! אז – בעוד מלאתי כח עלומים את רוח הדמיון, בעוד חושי בי ולב חם בקרבי וכליות יועצות בחיקי, בעוד לא נהפך לבי בקרבי לאבן תחת סבות החיים, וחזיונות הבחרות והשחרות לא היו להבל וחלומות הנעורים לדברים בטלים ומבֻטלים!!

נפלאת היתה בעיני תמיד כי בבואי לשוח ביער יומם פגש פגשתי לפעמים באנשים מן העיר עוברים והלכים לתֻמם, אבל לפנות ערב לעת צאת היוצאים לשוח, כשיפוח היום ונסו הצללים, לא ראיתי מעודי רגל אדם בסביבות היער. ואֹמר אל לבי אך אין לב אנשי המקום אל יפעת הטבע והדר גאונו אשר יגָלה ביער חמד זה בארץ ובשמים בין הערבַים, כי נער אנכי אז, עול ימים הולך בתֻמו ומביט לארץ ולדרים עליה בעינים טהורות מראות רע; תבלית בני האדם לא ידעתי ועקשות רוחם ועקמומית שבלבם לא דמיתי ולא עלו על לבי. – ויהי היום ואנכי מטייל ביער כפעם בפעם לעת ערב לעת צאת הכוכבים, ואהיה מתהלך כה וכה ומלקט עשבים ופרחים להתבונן בהם בינה ולהתחקות על שרשיהם ועל תבונתם, ויהי כהפנותי שכמי וארא כמראה שני אנשים נצבים פתח היער ומתגנבים להשגיח אלי מאחורי אחד השיחים. דמיתי אך מקרה הוא ולא שמתי לבי אליהם ואשקוד על דרכי הלאה לראות בעשבים וללקוט צמחים עד בואי אל פתח אחת המערות הנשַמות. שמה ישבתי על גרם מעלות המדרגה אשר דרך בה ירדו אל המערה בהיות ההיכל על תלוֹ, ואהיה מתבונן בצמחים אשר לקטתי ואשב תפוש במזמות לבי עד בוא השמש.

ויהיה השמש באה ועלטה היתה ואשוב ללכת לבית מלוני והנה בעל המלון לקראתי במוצא היער. כראותו אותי ויחרד חרדה גדולה עד מאד ויספוק את כפיו ויקרא: האף אמת נכון הדבר, כי מתהלך אתה בגפך ביער בעתותי לילה?

– מדי ערב בערבו, אנכי יוצא לשוח ביער חמד זה, עניתי בתָם לבבי.

– ולא תירא מפחד לילה? ורעה אליך לא תאֻנה?

– עד כה ברוך השם לא מצאני רע. ולמה זה תחרד עלי את החרדה הגדולה הזאת? האם מערת פריצים ביער זה?

– עוד רע ומר מזה, ענני בכבד ראש. הראית את החרבות השוממות בלב היער? הידעת מה הנה?

– ראיתי וידעתי כי שרידי ארמון עתיק הן אשר נחרב מרֹב ימים ונעשה גלים נצים, וכפי שהוגד לי ישב בו לפנים השר בעניגסען ונחרב ההיכל בעת אשר פשטו הצרפתים על ארצנו.

– את זאת לא ידעתי, אבל ידעתי כי בחֹרי החרבות השוממות ובמחלות העפר יקננו שדים ומזיקים! – החליט הירושלמי כדבר שאינו מוטל בספק.

– שדים ומזיקים? – פסקתי את דבריו בשחוק – זקן, האם יצאת מדעתך?

– אנכי לא יצאתי מדעתי אבל אתה עוד לא באת לכלל דעת. הטרם תדע כי בכל שנה ושנה ביום מיתתו של רשב“י, הצדיק ברוך הוא רוכב על סוסה לבנה ויוצא ביער הזה ומורה בחצים כדי את הסט”א?

– הראית בעיניך את הסט"א המומת? – הוספתי לשחוק ולהתל.

– במופלא ממך אל תהתל, יסרני הירושלמי בפנים זועפים. שאל את פי כל אנשי העיר ויגידו לך, כי שם הרגיעה לילית ונקבצו הרוחות הרעות אשר רעותה.

– האף אמנם תאמין גם אתה כאחד הפתאים בדברי חלומות והבלים אלה? עמדתי אני על דעתי בקשיות ערף; ראה שערות ראשך הלבנות וַחֲכָם, ואַשר בדרך בינה.

– אל תתחכם הרבה, עוּל ימים, עָנָני הוא בשפתים דולקים ולב רע, למה תשומם. שמעה לעצתי ומנע רגלך מנתיבתך זאת פן יקראך אסון כאשר קרה את אחד המתחכמים זה שנים רבות.

– מי הוא זה ואי זה הוא ומה האסון אשר קרהו? ספר נא לי!

– בהיותי בדרך לארץ הקדושה – החל הירושלמי לספר במעט גאוה וגדל לבב – באו הלום שני אנשים סוחרים מארץ אַנגליא ויתהלכו ביער לרוח היום ואחד מהם תקע כף לרעהו ויערוב ערֻבּה כי יבוא במחלות העפר ונקה. ויהי ברדתו ויוציאוהו מפרפר בין החיים ובין המות.

– מי זה לא ידע כי בנקיקי הסלעים וערמות העפר כלואות רוחות רעות ומעֻפָשות אשר יוכלו לחבל בני אדם; אבל אנכי אייני יורד אל מחלות העפר.

– כי אז תצאנה הרוחות הרעות לרדוף אחריך ולצוּד את נפשך.

– אבל בצאת הרוחות הרעות ממסגרן הלא תהפכנה ותהיינה לרוחות טובות.

הירושלמי שם עיניו בי כאיש שומע ולא יוכל להבין.

– אבל מי הגיד לך, שאלתיו, כי מתהלך אני ביער לעת כזאת?

– מי הגיד לי? כל העיר תֵּהום עליך ושני אנשים מגרי בית מלוני רִגלוּ אותך ויתחקו על שרשי רגליך.

מדי דברי בו הקרבנו לבוא לבית המלון וארא והִנה עדת חסידים נקהלו ועמוֹד מסביב שני אנשים הנדברים בם. ואשמע מרחוק את דבריהם.

– בעינינו ראינו אותו – אמרו שני האנשים העומדים בתוֶך – מלקט עשבים ויורד אל אחת המערות.

– מכשף הוא, החליט אחד העומדים.

– לא, אפיקורוס פשוט הוא – אמר אחד מראשי המדברים – אשר איננו מאמין במזיקין.

– אך אין אלהים לנגד עיניו! קראו כל הנצבים.

– איעצך, אמרי לי הירושלמי בחשאי, לעכט ארחך דרך החצר הפנימית ולבלי פגוע כעת באנשים מרי נפש האלה.

– האם אירא מהם ומהמונם? עניתיו באמוץ הלב. ופתאם שמעתי קול קורא מתוך החבורה:

– הנהו בא! נקומה נא עליו ונכּנו נפש.

לדברים האלה חוכא מפומי. האנשים האלה משמרים הבלי שוא הם, אמרתי אני בלבבי, ידעתי כי לא יבצר מהם מאומה לעשות נבלה. ומה אעשה אם באמת יקומו כיום עלי כלם לכלות חמתם וסבלותם בי, האם אעצור כח אני האחד לעמוד כנגדם?

– לא, לא, יעץ האחר, ידנו אל תהי בו, המזיקין בעצמם יפגעו בו, כי מי היה לו משא ומתן עמהם ונקה?

הדברים האחרונים הניחו כמעט את רוחי, ובכל זאת נועצתי לשמוע לעצת בעל המלון לבלי פגוע בחרשי משחית אלה ואסב פני דרך שער החצר לעלות לעלִיָתִי. מדי עָברי שמעתי מאחרי קול גדול: אפיקורוס, אפיקורוס, ימח שמו וזכרו! את האפיקורוס הזה כלה מבית מלונך אז אני ורעי העומדים לפניך נעזוב את ביתך ונלכה לגור באשר נגורה.

סַבּוֹתי ואעל לַחֲדַר-מְקֵרָתי ולבי מלא בזיון וקצף על הצדיקים הרמאים המורים בקשת להמית את הסט"א, ועל החסידים ההולכים אחריהם כיונים פותות אין לב ונכונים לזבוח זבחי אדם לשעירים אשר הם זונים אחריהם. סגרתי את דלת חדרי בעדי ונעלתי, כי אמרתי פן יהרסו המשֻגעים ההם אלי. כשבתי כשעה אחת וארא כי אין איש מפריע את שלומי בבית, פשטתי את בגדי, הסבותי על המטה חציי שוכב וחציי יושב, הגשתי למראשותי אחד הכסאות, העמדתּי עליו נר דולק ואקח ממלתחתי מן הבא בידי ספר לקרוא בו למען הסיח דעתי מן השיחה הטפלה עם בעל המלון ומפגיעתי הרעה בחסידים המהבילים. וכאלו היתה יד המקרה בקושרים עם בני המלון עלה בידי הספר “נשמת חיים” לר' מנשה בן ישראל, אשר נודע לכל כי הוא קובע מסמרות באמונת השדים והגלגולים. בתחלה היה עם לבבי להניח הספר הזה ולהמיר אותו באַַחר, אבל רוח מבינתי צחק בקרבי לאמר: האף אמנם ירא אתה מפני שיחת אנשי רוח? בשׁתי וגם נכלמתי בעיני ואחזק את לבי ואקרא בספר עד אשר נרדמתי ואישן.

אני ישן והנה אצבעות ידי אדם מתנקשות על חלון חדרי ומשמיעות קול גדול ולא יסף. החלותי להנָער מעט מעט ורעיוני על משכבי סליקו: מי זה הוא ואי זה הוא אשר ידפוק לעת כזאת בחלון חדרי, ואני דבר אין לי עם אדם ויבוא אלי בחצי הלילה? ובעוד רגע גדל פחדי הרבה יתר מאד בשמעי את קול האצבעות מתופפות על כל חלונות חדרי פעם אחת ובזכרי כי לא יוכל איש להגיע עד החלונות בלתי אם יעלה בסֻלַמות או יטפס על הגגות. ובעודני מתנמנם נים ולא נים שמעתי פתאם קרוב למטתי קול רעש קטן כקול צעָדָה, כקול שעטת כף רגל אדם בנעלים בלים מטֻלאים. פקחתי את עיני פתאם ואימת מפלו עלי! כי דמות כמראה אדם עוטה לבנים ראיתי לנגד עיני, שער ראשו פרוע ועומד כדרבונות וכמשמרות נטועים, עיניו קמו בחוריהן ופניו מלאים אימה ומפיקים זוָעָה. למראה הנורא הזה גבר הפחד על כל חושי בי ויהדך את שכלי תחתיו. “אויה לי כי נדמיתי!” קראתי בקול כאוב מארץ ואמהר להכנס אל תחת המכסה ולהליט פני באדרתי, כי דמיתי כי בזה ירוח לי ויסור פחדי מעלי.

רגעים אחדים שכבתי משומם תחת אדרתי וראשי נמלא דם ומצחי רסיסי זעה. קול לבי דופק נשמע כהולם פעם ועל רֵיאָתי הושמו חתולים וסורים ולא יכלתי השב רוחי. האף אמנם, אמרתי בלבי, יש רגלים לדעת בעל "נשמת חיים " כי יש לרוחות ומזיקין מהלכים בארץ? האף אמנם צָדַק בעל מלוני והרוחות הרעות עזבו את רבצם ויבואו להתעלל בי ולהנקם ממני את חסרון אמונתי בם? או אולי – שב רוח השפק להתחכם בקרבי – בעל המלון ואחוזת מרעיו מסתוללים ומצחקים בי ליָראני ולהביא מרך בלבבי? ומה אֵבוש מחר להרים פני אליהם בעת אשר יביטו יראו בי! – מדי התרוצצו המחשבות המתהפכות האלה בקרבי החל רוחי לשוב מעט מעט לנדָנוֹ וָאַט אזני לשמוע את הנעשה מאדרתי וחוצה, והנה חדלו הקולות והאצבעות המתופפות, אין קול ואין קשב! אז מצאתי את ידַי ואחל לבלע מעט מעט את המסכה הנסוכה על פני. הֵעַפתי עיני בחדרי סביב וארא… והנה הנר אשר העליתי על הכסא למראשותי בשכבי על מטתי עודנו דולק; הס' “נשמת חיים” אשר החזקתי בידי לקרוא בו נשמט מיָדי מדֵי נרדמתי ויחליק ממטתי ויפול ארצה – הוא הקול אשר שמעתי כקול צעדה סמוך למטתי. חזקתי ואִמצתי את לבבי ואשא עיני לראות מי הוא סמל הקנאה הנצב לנכח עיני, ואביט ואשתומם ואָרֹק ואשחק…. הפנים פנַי והתמונה הנצבת לנגדי תמונתי היא הנשקפת בתוך האספקלריא התלויה על הקיר לנכח מטתי. ואני לא שמת לבי אז כי הלבָנים אשר התמונה עוטָה היא כֻּתָּנתי אשר לבשתי, והשערות הפרועות הנה שערותי אשר פרָעום הכסתות, ופני נהפכו לצלם בלהות מפּחד לבי אשר פחדתי. ואחרי אשר נפתרו לי כל החידות האלה בדרך פשוט מאד וארא כי לשוא פחדתי פחד, מצאתי את לבבי לקום מעל מטתי וללכת החוצה לדעת מי הוא הדופק על חלונות חדרי. והנה צחוק עשה לי אלהים! כל השומע יצחק! בעת אשר נרדמתי היה ברד חזק ואבני הברד המה תופפו על חלוני חדרי, ובקומי מצאתי עוד על פני המעקה מסביב מן הברד, בטרם נמֵס, כה וכה על רצפת המעקה מסביב. שחקתי בתם לבבי על מוראי ועל פחדי, לא היה פחד; ואומר בלבי: אך זה תוצאות כל פחד אשר הבל יסודו. האלהים עשה את העולם ישר וחק וזמן נתן לכל צבאם, לא ישַנו את תפקידם ולא יעבטון ארחותם. מי אשר נגע דעת אלהים בלבבו תמים יהיה עם ה' אלהיו, לא ינחֵש ולא יעונן, לא יירא מפחד לילה ומאימים באֹפל יהלכו; ודרך תועי רוח כאפלה, סביב יבעתום בלהות וחתחתים, ומעשים-בכל-יום יחשבו להם כענקים והם יקראו להם אימים.

ואשוב ואעל על מטתי ואישן שנית כל הלילה, שנת ענג, שנת כל התמימים והישרים בלבותם.

ואת אשר עשו לי החסידים אח"כ, ואיך השתדלו בכל יכלתם להראות לי כי יש מזיקין ורוחות רעות בארץ – אותה אולי אספר לך קוראי יקיר בפעם האחרת, בהעביר אלהים רוח הטומאה מן הארץ ואימתה לא תבעתנו עוד.