תועה גדולה יתעה האיש החושב את העמים הרבים והעצומים אשר לא נפל גורלם בתורתנו אמת כנעזבים ומשולחים מאת אדון כל הארץ כחיתו יער. לא כן הדבר כי גם עליהם אצל יוצר האדם מרוחו, גם עליהם יגה אור שביב אהבתו מבין עבי השקר וההבל אשר צברו על תבונתם כהני און רודפי בצע. כי מנסיון ידעו כי אך בכסות אפלה מנדח את רוח ההמון ישנו אף יעשו חיל לכבוד ולעשר. אהה! מה תשתוחח נפש ידיד אנוש לראות את מרבית אחיו בתבל יצורי אל כמהו, טבעים ביון אמונות שוא ואת צלם האלהים אשר עליהם נמבזה ונמס כדבר אין חפץ בו, ומה יגיל למצא נצוץ אמת מסוך בחשכות איומות ועשתנות יקר וכבוד בין אספסוף הרעיונות הזרים אשר יורידו את תפארת האדם מטה מטה. בכל עם ובכל עת ובכל מקום תראה המלחמה הפנימית אשר במעמקי לב האדם בין הטוב ובין הרע בין האמת ובין השקר. אין להשתומם על נצחון השקר ברב בני האדם, יען אשר האמת מושבה בשכל ובחקר לבד אשר לא יגיע כל איש אליו מחסר התואנות, אולם השקר ימצא עוזר לו בכל חושי האדם ויותר בכח יצרו ודמיונו. מן המריבה הפנימית הזאת תולדנה מחשבות לא משולבות בקרב בעליהם. רעיונות נשגבים יתהלכו לרגלי חזיונות שגעון נוראים, אמרי השכל יצעדו יחד עם שיחות שוא ומדוחים. כן משפט האדם הנפרד וכן מקרה העם כלו עלי חלד. מעבר אחד דמתה מדרגת התבונה בעמים למדת הפריות אשר לחלקי הארץ כי כל חלקה תשוה לה פרי נאה לתכונת אדמתה ולמסך אוירה, ככה יפרדו העמים איש מרעהו בדרכו לשונם ומליצותם וחיתם; ומעבר אחר נכון שכל האדם לעלות מעלה מעלה ולצמוח פרי חכמה ומדע כלי קשר לתכונת מקום מושבו. בימי קדם גדלו החכמות בארצות החמות במצרים בכנען ביון בבבל ובהדו, אכן היום שנו מושבם ותבחרנה לשבת בין הררי שלג וקרח נורא, וארצות הצפון נתן תתנה לנו היום צמחי שכל לגאון ולתפארת. את האמת הנכבדה הזאת הביע לנו משה מחֹקקנו בספר הבריאה, אך לאיש אלקים כמהו נתן להבין אל יקר האדם כלו באשר הוא אדם ולא לתת אותו למשסה בעבור עון עירו לשונו דתו ומנהיגיו. מי לא ישמח בחדות קדש בקראו את הכתוב: ויאמר אלקים נעשה אדם (לא עם בעמים כ"א כל אשר בשם אדם יכנה) בצלמנו כדמותנו. לא כן חכמי עמי הקדם כי חשבו את עמם לבדו כיציר אל עליון ואת שאר הגוים חשבו כיצורי אל רע ומשחית כמו זראשתרא (זארא־טושטרה או זירואסטיר) מחוקק הפרסים, או כברואי אלקים שפלים כאמונת חכמי הדו אשר גם בעמם שמו פדות בין מקבת נשמות האנשים לתולדותם, ויציגו ארבע מחלקות בעם הדו והם: כהנים (בראהמין), אנשי צבא (קשאטריאה), רוכלים (ואיזיאה) ואכרים (סודרא) אשר תעודתם להתנהג בדתים שונות איש מאחיו. ככה האמינו חכמי הדו, כי הכהנים נבראו מפי אלקים לכן עליהם ללמד ולפרש את תורותיו ואת משפטיו, אנשי הצבא מחזהו כי בו תשכן גבורה, הסוחרים מידיו כי בהנה תכון חריצות ומלאכת מחשבת, והאכרים מרגליו לאות כי להם להיות מדרך כף רגל לבני בעלי המחלקות הקודמות. באו נא אחי אמונתי ונודה לאלהינו על אשר הנחילנו תורת משרים אשר באמת יסודה ובידידות אנוש אכן פנתה.

הנני אשים לפניך הקורא הנכבד פרק אחד מן הנוספים (אופנישד) על ספרי ורא, אשר הם ספרי הקדש להודיים ואלבישנו מעיל עברית למען ידע האיש הישראלי להבחין בו את השגחת אלהי החכמה ולהכיר את הרעיונות אשר לעם המהולל הזה על האלהים. מחוקקי הדו למדו כי האל העליון הנשגב מכל רעיו (פרמזורא, פרברהמא, ברהמא) אצל מאורו שלשה אלהים רוחניים ונשגבים כמהו אך נצורים להודע בתבל ע"י מפעלם, הראשון הוא ברהמא הבורא, השני ושנו המקים והמכלכל, והאל השלישי הוא זיוא ההורס והמשחית. ברהמא ברא את כל האלים השפלים (דוא) והם כחות התבל וצאצאיה הרבים. בשלשה האלקים הרמים ברהמא הוא הגדול כי שני רעיו נכללים בו כאשר הוא בנפשו כלול באל עליון וזה הוא השלוש ההודי (טרימרטי). גם באלים השפלים יש שלשה נשאים מרעיהם והם המה: יקוד (אגני) אלהי האש, בהו (והיו) אלהי הרוח, ויבקע (אנדרא) הרקיע (המרחב). הפרק הזה יכיל שיחת תלמיד את מורהו על דבר האל שדי (ברהמא) ורוממותו על כל האלהים.

פרק מסתור הזהב [קנא אופנישד] לסמא־ודא    🔗

התלמיד שואל:

1) מי הוא זה הנותן לאדם בינה? מי הוא זה אשר בכחו תשאף נשמת כל חי? מי הוא זה אשר בכחו תראינה עינים ותשמענה אזנים?

המורה עונה:

2) הלא הוא אזן האזנים, שכל השכל, דבר הדבר, נשמת הנשמה ועין העינים. והחכמים המוצלים ממוסרות התבל, אחרי עזבם את הארץ, יחיו חיי נצח.

3) לכן לא תקרב אליו כל עין, לא תשיגהו כל דבר, ולא תבינהו כל בינה. לא נבין ולא נדע איך יודע ואיך יוכר, כי הוא נשגב ממושג החכמה אשר לא יושג בה; זאת למדנו מפי אבותינו אשר הורישו לנו את התורה הזאת.

4) אשר הדבר נלאה לבטאהו ואשר בכחו יבטא הדבר, דע לך אתה! כי זה הוא שדי [ברהמא] ולא כל יציר אובד אשר יעבוד האדם.

5) אשר הבינה לא תבינהו ואשר בכחו תובן הבינה, דע לך אתה! כי זה הוא שדי [ברהמא] ולא כל יציר אובד אשר יעבוד האדם.

6) אשר הראי לא תראהו ואשר בכחו יראה הראי דע לך אתה! כי זה הוא שדי (ברהמא) ולא כל יציר אובד אשר יעבוד האדם.

7) אשר השמע לא ישמעהו ואשר בכחו ישמע השמע דע לך אתה! כי זה הוא שדי (ברהמא) ולא כל יציר אובד אשר יעבוד האדם.

8) אשר הריח לא יריחהו ואשר בכחו יריח הריח. דע לך אתה! כי זה הוא שדי (ברהמא) ולא כל יציר אובד.

9) באמרך ידעתיו כלו, תכונת שדי (ברהמא) מעט ידעת, אם תבינהו בגבולי חושיך ואם תראנו באלהי השמים, ועתה הלא לך לשיתהו דבר מחקריך: – “חשבתי כי ידעתיו” ענה התלמיד, ומוסיף לאמר:

10) בל אומר כי ידעתיו כלו כי נעלם ממנו כלו אך אדע מעט ממנו כדעת איש נבון בינינו את האלהים כן אדעהו גם אני בלי דעתו כלו ובלי העלם ממני כלו.

המורה עונה:

11) החושב לבלתי דעת אותו הוא יודע אותו. והחושב לדעתו הוא אשר בל ידעהו, יודעיו לא ישיגו עדיו וידוע הוא כלו לאשר יעלם מהם כלו.

12) בהבין אל תכונת הנבראים נכון לדעת אלהים זה כחו לאדם ובה יקנה לו אל־תמותה.

13) יודע אל אשרהו, ולא יודעו צרה וצוקה ימצא. המעמיקים להתחקות על שרשי היצורים אחרי עזבם את הארץ הלזו יחיו חיי נצח.

14) ויהי בהכניע שדי (ברהמא) את המריעים (החיצונים) ויגברו האלים בעזר שדי (ברהמא) ויאמרו ידנו רמה וזרוענו היא סמכתנו ולנו נאוה התהלה.

15) וידע שדי את מחשבותם וירא אליהם ולא ידעו מי התמונה הנכבדה הזאת ויאמרו לאמר:

16) הוי יקוד (אגני) אלהי האש מקור הדעת (ודא) התדע מי התמונה הנכבדה הזאת? ויאמר ידעתי, ויפן למול התמונה הנכבדה ותשאלהו לאמר: מי אתה? ויאמר אנכי יקוד (אגני) אלהי האש, הנני מקור הדעת (ודא)! הלא?

17) מה הכח הנפלא אשר בך? אנכי אשרוף לאפר את כל אשר על פני האדמה, הלא? ועליון שם לפניו קש דק ויאמר שרפהו נא!

18) ויגש אליו (אלהי האש) ולא יכול לשרוף אותו וישב אל רעיו ויאמר נסכלתי מדעת את התמונה הנכבדה הזאת, הלא?

19) ויפנו האלים אל בהו [והיו] אלהי הרוח ויאמרו הוי אלהי הרוח! הלא תדע מי התמונה הנכבדה הזאת, ויפן למול התמונה הנכבדה ושאלהו לאמר מי אתה? ויאמר אנכי בהו (והיו) אלהי הרוח, את כל מרחבי הארץ אני מלא,

הלא?

20) מה הכח הנפלא אשר בך? – אנכי ארים את כל אשר על פני האדמה, הלא? ועליון שם לפניו קש דק ויאמר הרימהו נא.

21) ויגש אליו ולא יכול להרים אותו וישב אל רעיו ויאמר נסכלתי מדעת את התמונה הנכבדה הזאת, הלא?

22) ויפנו האלים אל ירקע (אנדרא) אלהי הרקיע (המרחב) ויאמרו הוי אלהי הרקיע! התוכל לדעת מי התמונה הנכבדה הזאת? ויאמר יכלתי ויפן למול התמונה הנכבדה והיא נעלמה מעיניו.

23) ויפגש במקום ההוא אשה עוטה מעיל זהב מראיה כמראה אומא היפיפיה אשת זיו וישאל אותה מי התמונה הנכבדה הזאת? ותענהו לאמר הוא שדי, שדי הנותן לכם את התשועה אשר בה תתפארו.

24) אז ידע שדי (ברהמא) על כן יאמרו (יקוד ובהו וירקע) איש על נפשו גדול אני מכל האלים כי הם נגשו אל התמונה הנכבדה הזאת וימששו בכלי חושיהם והם ידעו ראשונים כי שדי (ברהמא) הוא דבר מחקרם.

25) על כן יאמר ירקע על נפשו גדול אני מכל רעי (יקוד ובהו) כי הוא נגש אל התמונה הנכבדה מששה בכלי חושיו והוא ידע ראשון כי שדי (ברהמא) הוא דבר מחקרו.

26) הא לך דמות אל עליון הנוצץ ביפעת הברק והנעלם מהר מרגע והוא אלהי אלהים.

27) הנפש הרמה תושג בנפש הקרובה כמעט אליה, בנפש ההיא זכר יזכרנה הרעיון ויבחרנה כמשכן לו אל עליון הוא האלהים (אשר לעבוד) ויודעו יכובד בפי כל יציר.

28) “קרא נא לפני את הפרק הבא” אמר התלמיד,

המורה עונהו: הנה קראתי לפניך את הפרק המדבר על אל שדי (ברהמא) גם קראתי לפניך פרק מצות החסידות הענויים, ומעשי הדת ושאר חלקי הודא אמת הם לעולם.

29) כל היודע את האמור למעלה יסורו עונותיו ואשר אין קץ שמור לו בשמים.