כשאני שומע בחדר השני

קול של שקט,

אני יודע שאחותי הגדולה

כבר מתנשקת.

אם הייתי יותר אמיץ

הייתי עולה על כיסא ומציץ,

כי דרך חור המנעול

אני רואה רק אוזן וחצי שרווּל.

 

נדנודי לילה (א)    🔗

לפעמים אני אוהב לישון על ספת האורחים שבסלון. הספה אולי לא כל־כך חלקה ונעימה כמו המיטה שלי, אך לעומת זאת היא קרובה לחדר השינה של הורי, ואני אוהב לשמוע על מה הם מדברים לפני שהם נרדמים. במשך הזמן פיתחתי לי חוש מיוחד. אני יודע מתי הם ידברו על דברים מעניינים ומתי הם סתם יפטפטו. בלילה שעבר, למשל, אחרי המסיבה שאיה עשתה אצלנו, ידעתי שיהיה לאמא מה להגיד, ולקחתי את כלי־המיטה שלי אל הספה שבסלון.

השעה היתה כבר מאוחרת, אבא היה עייף מאוד והוא התחיל להחליף את בגדיו בשתיקה. אמא לא. היא דיברה מהרגע הראשון. בזמן האחרון איה מדאיגה אותה מאוד, והיא לא מבינה איך אבא יכול להחריש, כאשר צרות כאלה מרחפות מעל ראשינו. הדבר הנורא המדאיג אותה היום הוא זה שאיה לא רקדה בכלל במסיבה.

“מה את עושה מזה עניין? יום אחד היא תתחיל לרקוד ולא תפסיק, אני מבטיח לך!” כך אומר אבא בשלוות נפש, לובש את הפיג’מה שלו, ואם אני לא טועה גם מתחיל להתגרד באיזה שהוא מקום.

“מה אתה מדבר יוסף!” – מתרעמת אמא – “ראית את החברות שלה? עקומות אחת אחת ורוקדות, ודווקא היא עומדת בצד. למה היא ביישנית כזאת?” (מה פתאום ביישנית? פשוט אף אחד לא הזמין אותה.)

“איה היא ילדה יפה, אפילו יותר מיפה, ואין לך מה לדאוג אביגיל, תאמיני לי.” (מצא מי שיאמין לו.)

“איך אתה רוצה שלא אדאג, כשאני נזכרת שגם רבקה’לה, גאוות המשפחה, לא היתה רוקדת עם בחורים. ומתי היא התחתנה? בגיל שלושים! ועם מי? עם לייזר נם, שנרדם עוד לפני שהוא חולץ את הנעלים.” (לפני שהוא חולץ? לפני שבכלל מתחיל.)

“לדעתי היא התחתנה מאוחר לא בגלל הריקודים, אלא בגלל הנחירות שלה. עד שלא שמעתי לא הייתי מאמין שאשה יכולה לנחור כל־כך חזק.” (מעניין מתי הוא שמע?)

את המשפט האחרון אבא משמיע יחד עם פיהוק ארוך, ואני כבר יודע שעוד מעט תיפול עליו תרדמה. אמא שותקת לרגע ואחר־כך אומרת בקול חרישי ומלא דאגה:

“להגיד לך משהו יוסלה, נדמה לי שגם איה שלנו נוחרת. אתה זוכר איך שמענו אותה שלשום כשחזרנו מההצגה?” (מה? הם לא יודעים שהיא עושה את זה בכוונה, כדי שלא ישאלו אותה יותר מדי שאלות?)

“מה את מדברת אביגיל? היא נחרה במקרה בגלל שהאף שלה נלחץ אל הכרית. חוץ מזה הנחירות שלה הן שירת הזמיר לעומת הנחירות של רבקה’לה. אני לא יודע מי, חוץ מלייזר נם, היה מסוגל להתחתן אתה…” (אולי משה חכמי העיוור, שגר בבית ממול.)

כאן, אמא החליטה שאבא מפריז בדברי עלבון על אחותה. היא נעלבת בבת־אחת, מפנה לו את גבה ולא מוכנה לדבר יותר עד הבוקר.

אבא העייף דווקא שמח. כל הזמן חיכה שאמא כבר תיעלב ותיתן לו לישון. הוא מכבה את האור ואחרי דקה אני כבר שומע את הנחירות העזות שלו. יש לו נחירות כל־כך חזקות ומצפצפות כאלה, עד שאני לא מתפלא שאמא משתדלת לדבר אתו כמעט כל הלילה.

 

איוב וייסורי שמילקיהו    🔗

“תלמידים!” – אמר המורה הדגול שמילקיהו, שנכנס אלינו בשיעור הראשון של השנה – “הוטל עלי להמשיך וללמדכם תנ”ך אף בשנה זו, ואינני מתכונן לבזבז זמן על שום דבר אחר שאינו קשור לנושא. אבקש שקט, אף מלה! חשבתי שתתבגרו קצת במשך החופש הגדול, אבל אני רואה שנשארתם אותם ילדים קטנים. חבל. לפנינו שנה קשה מאוד ואינני מתכונן לפרוט אותה על ענייני מוסר ודרך־ארץ. הוציאו את ספרי התנ"ך…

“אגב, רציתי להודות לכם על השי הנאה שהגשתם לי בסוף השנה שעברה. זה היה פסל יפה מאוד. היו לי כבר שלושה כאלה בדיוק, אבל מתנה זו מתנה, ופסל נוסף של בטהובן אף פעם לא הזיק לאיש. רציתי רק לשאול, אם לא קיבלתם יחד עם “בטהובן” גם פתק להחלפה, כי מר ליפשיץ לא מוכן להחליף מתנות בלי הפתק. אתם לא זוכרים, מה? לא חשוב. אמרתי לאשתי שאני בטוח שלא תזכרו. אין דבר. העיקר שלא שכחתם להביא ספרים. לא הבאתם? אה, נכון, זה השיעור הראשון. טוב, אז לשיעור הבא אני לא רוצה לראות אף תלמיד בלי ספר איוב. בשנה שעברה למדנו חלקית ספר נפלא זה, אך כדי לרענן את זיכרונכם נתחיל ללמדו מהתחלה. לעולם לא מזיק לחזור וללמוד שוב את התנ”ך, בייחוד כשזכור לי היטב כמה הייתם עסוקים בסוף השנה בהכנות למסיבות הסיום. ברשותי קיבלו גם כמה תלמידים רשות ללכת ולקנות דברי מתיקה למסיבה ומתנות למזכרת…

“אגב, אם אני מדבר על מתנות, אני מוצא לנכון להעיר, שאין לי שום עניין לפגוע בטעמכם האמנותי. כולכם יודעים שהמוסיקה היא אהבתי השנייה, אך בכל זאת אני מוכרח לציין ש”בטהובן" כזה מתאים מאוד למי שיש לו פסנתר בבית. אך מה יעשה מורה שיש לו רק גיטרה? כמובן שהסברתי זאת למר ליפשיץ, אך הוא טען: “לך יש רק שלושה, מה אני אגיד כשיש לי מאה כאלה, וכל יום מחזירים לי עוד?” תלמידים! אני לא רוצה לשמוע לחשושים. למי שיש מה להגיד בנושא שיגיד כהרף עין. יש? אין. ובכן נמשיך בשיעור. על מה דיברנו? אה, כן, איוב.

"תלמידים, מה הם ייסוריו של איוב לעומת הטרגדיה הנוראה של משה רבנו, המנהיג והמחנך העברי, שירד מהר סיני עם לוחות הברית. ירד אל עמו, אל אחיו ותלמידיו ומה הוא מוצא מולו? – פסל. וזה לא היה פסל מגבס; זה היה פסל כבד מזהב עם פרצוף של עגל. תלמידים, התוכלו לתאר לעצמכם את שִברו של המורה הדגול שלנו? מה הוא יעשה עם עגל כזה? איך הוא יביא אותו לאשתו הביתה, ועוד בלי פתק להחלפה. מתי? מתי כבר בני ישראל יבינו ש’לא תעשה לך כל פסל ומסכה' נאמר אך ורק מתוך רצון לשמור על שלום־בית? לא, לא להצביע, זאת לא שאלה שתהיה בבחינת הבגרות.

“תלמידים, תנו לי לרדת עכשיו אל שורשיו של האיש שנקרא איוב. מה אתם מתבוננים בי במבטי תמיהה כאלה. האם אין לנו עכשיו שיעור על איוב?”

הכיתה שתקה ולא ענתה. גם אני לא פציתי את פי. מאין לי לדעת מה אנחנו צריכים ללמוד בשיעור הראשון? הדממה שירדה עלינו עוררה את חשדותיו של המורה הדגול. הוא החליף את משקפיו ושלח לעברנו מבט בוהה.

“נכון שאתם לא שמינית ביולוגית שנייה?” שאל בקול רפה.

“נכון!” צעקנו כולנו כאיש אחד.

“אז איזו כיתה אתם?” שאל.

“זין ראשונה!” קראנו בצהלה מוגזמת.

“מעניין מאוד” – אמר המורה אחרי שקלט – "היתה לי הרגשה שאתם נראים צעירים מדי. אז מדוע נכנסתי דווקא לחדר הזה? רגע, זאת קומה שנייה, לא?

“לא!” – צעקנו – “זאת השלישית!”

“שלישית, אז עכשיו הכל ברור. מרוב התלהבות עליתי קומה אחת יותר מדי. אני מקוה שאתם לא כועסים. היתה לכם זכות ללמוד מעט על ייסוריו של איוב. רגע, איזו כיתה אמרתם קודם?”

“זַיִן ראשונה!” צעקנו שוב בהתלהבות.

“זין ראשונה, זין ראשונה…” מלמל האיש, כשהוא מוציא פנקס אדום מתוך תיקו הגדול – "נדמה לי שאני מלמד גם אתכם. כן הנה רשום: זין ראשונה, זין שנייה וזין שלישית. כל הזינים של בית־הספר הם שלי. אתכם אלמד ביום שני ורביעי בשעה השנייה. תלמדו עמי ספרות עברית ונתחיל עם המשורר שאול טשרניחובסקי, אבל לא עכשיו, כי עכשיו אני חייב לרדת לשמינית ביולוגית שנייה, הם ודאי דואגים לי מאוד.

"אגב, רציתי להודות לכם על השי הנאה שהגשתם לי בסוף השנה שעברה. זה היה פסל יפה מאד. היו לי כבר שלושה כאלה בדיוק אבל מתנה זו מתנה..."

“אגב, אבקש מכולכם להביא לשיעור של מחר את ספר השירים של טשרניחובסקי. זהו ספר החייב להיות בכל בית בישראל. אנחנו נתחיל ללמוד בהתחלה את סדרת השירים של המשורר שאול המתייחסים למלך שאול. תהיה לכם הזדמנות להכיר את עוצמת הרגשות של המשורר המתפרצים ממעמקי לב רגיש…”

ברגע זה נפתחה הדלת ודמות קטנת־קומה בעלת שיער צהוב אסוף עמדה בפתח. היתה זו שולמית הך־בסלע, המורה הקטנה בעלת יד־הברזל, העתידה להיות המחנכת שלנו.

“הגברת הך־בסלע” – חִנחן אליה שמילקיהו קולו – “צר לי כי נכנסתי בטעות לכיתתך!”

“אין דבר” – אמרה השולמית – “הדבר יצא לטובה, כי במקרה איחרתי מסיבה בלתי צפויה. תודה לך.”

המורה שמילקיהו רחב־המימדים יצא וירד במדרגות לעבר שמינית ביולוגית שנייה, הכיתה של איה הג’ינג’ית, אחותי. המורה שולמית שלחה יד דקיקה לבדוק אם שערה האסוף מאחור לא התפזר, אחר שלחה בנו מבט נוקב ואמרה:

“רציתי לפתוח את השיעור הראשון בכמה דברי רוּח ותקווה לעבודה משותפת במשך השנה הקרובה, אבל אחרי שבזבזתם חצי שעה, אני מעדיפה להתחיל ללמד. הוציאו איפוא מחברות חשבון ורִשמו קודם כל את השיעורים שאני רוצה שתכינו בבית!”

ברוח נכאה הוצאנו את המחברות ורשמנו.

בארוחת־הצהריים, כאשר אמא שאלה איך היה היום הראשון בבית־הספר, אמרתי:

“הכי טוב היה השיעור הראשון. חבל רק שהוא לא נגמר כל־כך יפה כמו שהתחיל.”

“מעניין” – אמרה איה – “אני רציתי להגיד בדיוק את אותם¹ המלים.”

 

האיש הרודף אחרי ילדות קטנות    🔗

הדבר היה במוצאי־שבת, אחרי שעה עשר בלילה. דלת ביתנו נפרצה פתאום ואחותי הגדולה איה הסתערה ישר לתוך זרועותיה של אמא, שעמדה במקרה מול הפתח וכבר מהבוקר היתה לה הרגשה שהיום יקרה משהו.

“הוא רודף אחרי!” – זעקה איה כשהיא פותחת במלואם את שני ברזי עיניה ומציפה את לחייה בדמעות.

“מי רודף? מי רודף?” – קרא אבא, כשהוא תופש בעוז את המטאטא של הבית.

איה בלמה מעט את בכיה וענתה קטועות: “איש אחד! הוא רודף אחרי ויש לו משהו שחור ביד…”

ברגע זה שמענו צעדים כבדים במדרגות, ואחר־כך צלצול חד וארוך.

“לא לפתוח!” – שאגה אחותי הפחדנית ונצמדה לאמא.

אבא לפת בחזקה את המטאטא ואני התקדמתי על קצה האצבעות כדי להציץ בחור ההצצה.

בדרך כלל בשעה עשר אני כבר ישן. הפעם הייתי ער בזכות הדוד לייזר נם. הוא לבש הפעם מעיל עור חדש שקיבל מאמריקה, ובא בלי הדודה רבקה, שנסעה לבית הבראה. אמא הלכה להכין קפה, אבא הלך עם עיתון שבת לבית־השימוש ושכח לצאת, ואני לבשתי את מעיל העור ועשיתי תצוגת אופנה לפני הראי. בשעה עשר, כאשר אמא גמרה לרחוץ את הכלים ולשטוף את רצפת המטבח, התעורר דוד לייזר משנת הכורסה שלו, הסתכל על הסיגריה שכבתה בפיו ושאל בתימהון: “האם נרדמתי?”

“אין דבר” – אמרה לו אמא ומיהרה להגיש לו את מאפרת הקונכיה הגדולה – “אצלנו בבית רגילים לנחירות. נלי, תוריד את המעיל, אתה לא רואה שדוד לייזר רוצה ללכת לישון?”

חמש דקות אחרי שהדוד הלך, יצא אבא מחדר בית־השימוש ושאל תוך פיהוק, אם איה עוד לא חזרה. אמא אמרה שלא, והודתה שגם היא מודאגת מאוד, מפני שהעיתונים מלאים בסיפורים על כל מיני פושעים, הנטפלים אל ילדות תמימות ואונסים אותן. אבא אמר שלא צריך להגזים, אבל ראיתי שגם הוא לא כל־כך שקט, ואז בדיוק אירעה ההתפרצות המבוהלת של איה, שעליה כבר סיפרתי. בהתחלה היא כמעט לא יכלה לדבר מרוב התרגשות, אבל אחרי שנרגעה מעט סיפרה:

"הוא רודף אחרי!" – שאגה אחותי הפחדנית. אבא לפת בחזקה את המטאטא ואני התקדמתי אחריו.

“הייתי במסיבה אצל חרמונה הנודניקית, מסיבה לא גדולה, רק אנחנו שתינו. שמענו תקליטים עד שנמאס. היא ליוותה אותי עד פינת בלוך, ואחר־כך עברתי לבדי בשלום את כל דוד רמז. את יהודה המכבי חציתי בלי בעיות, אבל אצל השופט ברנדיס שמעתי רשרוש חשוד. הפניתי את ראשי וראיתי דמות חשוכה של איש שהלך בצד השני של המדרכה. האיש נעצר באמצע הכביש, הסתכל עלי, וכשראיתי שהוא מרים לעברי משהו מבריק, לא חיכיתי שנייה נוספת והתחלתי לרוץ. הוא רדף אחרי תוך קריאות. מזל שכבר הייתי על־יד הבית, ואל תעיזו לפתוח את הדלת. אני בטוחה שזה הוא!”

אבל איך אפשר שלא לפתוח, כאשר האיש לא חושב להפסיק לצלצל בפעמון. אבא סילק אותי מחור ההצצה והציץ בעצמו, אחר־כך שם את המטאטא בצד ופתח את הדלת. לייזר נם עמד שם במעיל העור החדש שלו, כשהוא נושם ונושף כמו אחרי ריצה. ביד שהרים לעברנו היה משהו קשה ומבריק.

“אני מבקש סליחה” – אמר בהתנצלות – “לא שמתי לב שלקחתי בטעות את המאפרה שלכם. רציתי לתת אותה לאיה, אבל היא התחילה לרוץ פתאום, ולא שמה לב לקריאות שלי. אז קחו אותה בבקשה.”

לקחנו, היתה לנו ברירה?

 

את מי באמת אורי אוהב    🔗

לכבוד התחלת הלימודים הרשיתי לעצמי להציץ ליומן של איה, אחותי. הרבה יותר קל לי להעתיק מה שהיא כבר כתבה, במקום לשבת ולכתוב בעצמי. אבל אל תעיזו לחשוב שהיא כותבת יותר טוב ממני. בכלל לא. זה אולי רק נראה כך בגלל שממנה אני מעתיק רק את הקטעים הטובים. וזה מה שמצאתי אצלה היום:

היום, באמצע השיעור של המורה שמילקיהו, קיבלתי פתאום פתק מאורי. רק התחלתי לקרוא ותיכף הרגשתי שלפני מונח שיר האהבה היפה ביותר שנכתב אי־פעם. איך אורי הביישן הנחמד הזה העז סוף־סוף לכתוב שיר כל־כך כן?

יד עלי דף אט תניע

קשב רב והמיית קול רפה

שמילקיהו ממשיך להרקיע

מִדברות שֶטף רב, כולו פה.

רתוק המבט, לא יזוּע עפעף

גם קולט עור התוף הנסתר

אך הלב אן פרשׁ, הפרשׂ לו כנף

ההפליג לקראתך הנמהר?

מזל כי מַחְשָב הוא בסתר עצור

ההרהור כלפי חוץ לא נראה

ואוכל במסוֶה פה צמא ופעור

להגות בזכרך הקורא.

כי אהבתי אותך, כי קסמת לי כל־כך

לא אמנה כל חובות תודתי לך

ואף כי אדע לא כולך רק שלי

כל רקמות חלומי, כל כולם בך.

כּשהגעתי ל"כי אהבתי אותך" הסתרתי את פניי בידיי, כדי שאף אחד לא ירגיש שהסמקתי. קראתי את הקטע פעמיים ותיכף כתבתי לאורי: “זה שיר נהדר, ביאליק שלי! אתה מוכרח להמשיך לכתוב עוד ועוד!” חלפו אולי עשר דקות, שמילקיהו עוד לא גמר להשוות את גבורת המכבים לייסוריו של איוב, והמשכו של שיר האהבה הגיע אלי:

את עיני אעצום ודמותך לפני

מטושטשת קמעה, אך שטופת אור פָּזור

האמנם שמילקיהו הצביע עלי

כשזעק: “מי ישן בשעור?”

ואני הן לא נמתי, הן הייתי הוגה

הן חלמתי אותך, עד לבי ההומה.

חלמתיך והנה את יפה להפליא

מגרה ומושכה כתמיד.

לו יכולתי הייתי מקפיץ את עצמי

אך מבט בי נתקע ומצמיד.

ולמה כל־כך יסתכל הוא עלי

ולמה עיניו זועמות?

או אולי

האשמאי

יאהבך נואשות

הן גם הוא רק אדם עם חולשות.

מה תגידי על זאת

היפה בבנות?

וכי מה יכולתי להגיד? מימיי לא חלמתי לקבל מאורי וידוי אהבה שכזה, ועוד בחרוזים. מי יאמין שמהביישן הצנוע הזה יכול לצאת משורר לאומי?

“תמשיך” – לחשתי לאורי – “העולם מבקש ממך עוד!”

המשורר הביישן נענע בראשו ועד מהרה שקע מחדש בתוך דף המחברת, כשהוא מתעלם ממחאתו קורעת הלב של שמילקיהו שטען, ובצדק, שזה לו רבע שעה שהוא עומד ומערבב בהיסח־דעת שיעור בהיסטוריה עם שיעור בתנ"ך, ואין איש בכל הכיתה הגדולה ששם לב לדבר. בושה וחרפה וכלימה לאומית!

עליזה את כל־כך

וצוהלת אתי

ותמיד רק בת צחוק על שפתייך.

ושכני הנבזה

הרואה ללבי

לי לוחש שהוא מת אחרייך.

שהוא מת וחוקר איפה את איפה את

ושעה הוא רק בך מתעניין

ונדמה לו שהנה, שהנה הגעת

ואזקוף את אוֹזנַי כי אכן.

ואני אז אקום ממקומי הנלחץ

ואליך ארוץ כמקשת,

אפער זרועותי ואזעק קול נמלץ

בוא בואי אלי הגועשת.

בואי בואי אלי כי אהבתי אותך

כי היית בעיני כמלכה

אסתער לקראתך, אתעלס על עתך

אהובתי את – ההפסקה.

מה? אליה הוא התכוון? אידיוט! מטומטם! טיפש! חסר רגש ודמיון! איזה חרוזים חסרי הומור ומשקל! אפילו אחי הקטן נלי כותב כבר הרבה יותר יפה ממנו! (מה שנכון, נכון.)

 

הקפיצה הנועזת אל הירקון    🔗

כשהגענו לבית־הספר, נודע לנו שהמורה שמילקיהו נאלץ להביא את בנו לבדיקת אוזניים, והוא יאחר בשעתיים. שמחנו מאוד כי לא רצינו בשום אופן ששמיליק יפקיר את בריאות בנו רק כדי שלא נפסיד לימודים. יגאל לוקש, הרוח החיה של הכיתה, עצר אותנו עוד במסדרון והציע שנמהר לצאת, לפני שההנהלה תשלח אלינו מורה מחליף. כך קרה, שמצאנו את עצמנו צועדים לעבר הירקון, כשיגאל צועד בראש ומכריז שלפנינו שעתיים רצופות של אהבת מולדת. אורי ההססן, לעומתו, הלך בין האחרונים, ולא חדל מלהפציר בנו שנחזור, לפני שהדבר יעלה לנו ביוקר. כולנו הסכמנו שהצדק אתו, אבל מה אנחנו אשמים, שהירקון משך אותנו הרבה יותר, וגם את אורי, אם כי לא חדל מלהגיד: “תּזכרו שהזהרתי אתכם!”

כשהגענו אל המים הירוקים והסתכלנו על הדגים המתים הצפים פה ושם, אמרה פתאום נירה הצחקנית: “נו, למי יש אומץ לקפוץ לתוך הנחל?”

“לי לא,” – אמרתי – “אפילו אם תתנו לי אלף שקל.”

“ואני מוכן לקפוץ בעד מאה!” – אמר יגאל השחצן והביט בנו מגבוה.

בדקנו את הכיסים ולא מצאנו אפילו אגורה אחת. כך בכל אופן אמר כל אחד מאתנו, חוץ מאורי עצוב העיניים, שפלט פתאום קריאת הפתעה, כאשר מצא בכיסו שטר של חמישים שקל, ונזכר שאמו נתנה לו את הכסף כדי שיקנה לה סיגריות.

“בסדר,” – אמר יגאל – “אני מוכן לקפוץ גם בעד חמישים.”

אמרנו: “בסדר תקפוץ!”

אמר יגאל: “מה אורי אומר?”

אמר אורי: “אם אתה רוצה לקפוץ, תקפוץ!”

אמר יגאל: “אז תן קודם את הכסף.”

כשהתחלנו לראות את התחתונים שלו פרצנו בצווחות וסובבנו את הראש. רק נירה הצחקנית הציצה בחצי עין, אבל חוץ ממני אף אחד לא הרגיש.

אמר אורי: “אני בכלל מציע שנחזור לבית־הספר לפני שזה יעלה לנו ביוקר.”

אמר יגאל: “אל תציע לנו, תציע לעצמך! ואני לא קופץ עד שאני לא מקבל את הכסף ביד.”

ידענו שיגאל לא יקפוץ, מפני שבשבוע שעבר, כאשר דב חורני אכל קליפות של קלמנטינה בעד עשרה שקלים, ברח יגאל עם הכסף אחרי הבליעה האחרונה. לכן עמלנו לשכנע את אורי, שהסיגריות יכולות לסכן את חיי אמו, ולא הרפינו ממנו עד שמסר את הכסף. יגאל בדק את השטר מול השמש, הריח אותו מכל צדדיו והכניסו לכיס. אחר־כך עלה על גזע ענק של אקליפטוס והתכונן לזנק אל המים. ברגע האחרון נזכר שחבל להרטיב את הבגדים, והתחיל להוריד את החולצה וגם את המכנסיים, למרות מחאת הבנות. כשהתחלנו לראות את התחתונים האדומים שלו, פרצנו בצווחות וסובבנו את הראש. רק נירה הצחקנית הציצה בחצי עין, אבל חוץ ממני אף אחד לא הרגיש.

כאשר שמענו את משק גופו במים, לא יכולנו להתאפק ורצנו אל שפת הנחל כדי לראות מקרוב איך יגאל מוציא את ראשו הרטוב מתוך המים הקרים, מנער את שערותיו הארוכות, ומחזיק את תחתוניו כדי שלא יברחו ממנו. כולנו היינו עליזים ומאושרים ביחוד אורי ההססן, כי ברגע שראה את יגאל במים, לא היסס אף לרגע, קפץ אל המכנסיים הזרוקות בצד, הוציא מהן את הכסף ורץ לקנות סיגריות לאמא שלו לפני שישכח. יגאל יצא מהמים רועד מקור, הרים את מכנסיו ואמר: “ביוקר ביוקר, אבל למה עד כדי כך?…”

 

שולמית הך־בסלע והמקרה המצער    🔗

המחנכת הקשוחה שלנו שולמית חלתה וכל הכיתה הצטערה.

כבר שלשום, כשלימדה אותנו בשעה השישית, היו לחייה אדומות ומצחה מבריק מזֵעה. לקראת סוף השיעור ביקשה סליחה לרגע, והתיישבה לנוח בעיניים עצומות. לא הפרענו לה. ידענו שאם היא עוצמת את עיניה, זה לא בגלל שלא נעים לה להסתכל לעבר הפיהוקים של השיעור האחרון. אולי גם זה, אך בעיקר בגלל שהיא באמת לא חשה בטוב. מישהו אחר היה אולי שמח ואומר, כמו שאיה אמרה לי, תמיד אתה לא מרגיש טוב בשיעורי החשבון שלה, אז פעם אחת שגם היא תרגיש. אבל אנחנו לא כאלה, וכשראינו איך היא יושבת יגעה, מסתכלת בשעונה ורואה בצער, שיש עוד חצי שעה עד סוף השיעור, הרגשנו השתתפות מלאה בצערה.

הבוקר בהפסקה הראשונה נודע לנו מפי כיתה זין שנייה, שהיא לא באה והיה להם שיעור חופשי. שמענו ולא ידענו אם לשמוח או להצטער. מצד אחד חבל להפסיד לימודים, אך מצד שני אם היא לא מרגישה בטוב, אז באמת מוטב לה לשכב בבית עד שתחלים, ואנחנו כבר נסתדר.

שולמית הך־בסלע היא מורה די טובה, חוץ מזה שהיא נותנת הרבה שיעורים ולא אוהבת להטיף מוסר. הרבה פעמים אני מקנא באיה, שהמורה שלה מר שמילקיהו אוהב להטיף הרבה מוסר ולתת פחות שיעורים. יש לה לשולמית המורה מבט אפור בעיניים ונוסח דיבור קצר ותמציתי. בעיניה אין דבר יותר חשוב בעולם מחשבון והנדסה, והיא לא מתעייפת לעולם מלתת לנו עוד ועוד שיעורים, ומה שיותר גרוע – גם מלבדוק אותם. אצלה בשיעור אף אחד לא מעז לפתוח את פיו בלי רשות, למרות שמעולם לא הטילה עונש על איש. יש לה שיטה הרבה יותר טובה: מי שמוציא הגה, או תופש זבוב בלי רשות, פשוט מתבקש לגשת ללוח ולפתור תרגיל. כשמגרד לי בראש בשיעור שלה, אני חושב פעמיים אם לגרד או לא. למרות כל הדברים האלה, אני לא יכול להגיד שאנחנו אוהבים או שונאים אותה באופן מיוחד. אחרי הכול היא רק מורה. הבוקר, כאשר נודע לנו שהיא חולה מאוד, ידענו שאנחנו צריכים לקבל את הידיעה הזאת בצער, ובאמת לא פרצנו בקריאות שמחה עליזות במיוחד, והיו כאלה שהכינו שעורים והצטערו מאוד על המקרה.

אם תשאלו אותי, אגיד לכם שמורה לא צריכה להיות דווקא חולה. מצידי הייתי שמח יותר אם היתה מחליטה לנסוע באופן דחוף לכמה ימים. איחלתי לה בלב שלם שהחום יעבור לה ושתצא להבראה בהרים, ושתחזור ללמד אותנו רק אחרי שתבריא לגמרי. אחרי הכול, שיעורי החשבון וההנדסה חשובים מאוד בחיים ואם לא היא, בטח יביאו לנו מורה אחרת.

בהנהלה לא ידעו כלל ששולמית לא באה, עד שהבעל שלה טילפן והודיע על המקרה המצער. זה כבר היה קרוב לסוף השיעור הראשון. שאשא השרת נכנס לזין שנייה וביקש ממנה לשבת בשקט. זין שנייה דווקא ישבה בשקט עד לאותו רגע. הם ידעו שם מישהו מההנהלה ישמע רעש, הוא מייד יבוא לברר מה קרה למורה שולמית. אחרי ששאשא בישר לתלמידים את מה שהם כבר ידעו במשך חצי שעה, היתה להם הרגשה שאין כבר טעם לשמור יותר על השקט, וצריחות השמחה שלהם נכנסו לכיתה שלנו דרך החלונות ודלת הכניסה.

בשעה השנייה היתה לשולמית הך־בסלע שעה חופשית, אך בשלישית היא היתה צריכה לבוא אלינו, ואנחנו כבר חיכינו לרגע. היה צלצול, כולנו נשארנו במסדרון כדי לראות מתי שאשא השמש יבוא להודיע על המקרה המצער, אך במקומו ראינו במסדרון את מר חגב, המנהל הקפדן והמוכיח שלנו. אם היה מישהו בבית־הספר שממנו פחדנו יותר מאשר משולמית, היה זה המנהל. כשהוא היה יוצא לחצר ומסמן למישהו באצבעו שייגש אליו, היה התלמיד נתקע במקומו מרוב פחד ולא מצליח לזוז. לכן כשראינו את המנהל מתקרב, לא חיכינו שירים אצבע וכאיש אחד נכנסנו לכיתה והתיישבנו דוממים במקומנו, אולי יקרה נס והוא יעבור במסדרון הלאה. אך הנס לא קרה.

מר חגב נכנס לכיתה, סגר אחריו את הדלת והודיע לנו בקול עצור ומאופק, שהגברת הך־בסלע חלתה מאוד ולא תבוא ללמד היום. לפי עינינו המושפלות הבין עד כמה הדבר מכאיב לנו, ומיהר לנחמנו. אל פחד. אמנם הוא עסוק מאוד מאוד, אך החליט, למעננו, לבוא וללמד במקומה את השעה הזאת… היה זה באמת מקרה מצער מאד.

 

ניצלתי בנס (חנוכה)    🔗

יש כאלה ההולכים לבקר את הדודים שלהם בראש השנה, נותנים נשיקה ואומרים “שנה טובה”. לי לא יוצא כלום מנשיקות, לכן אני הולך לערוך ביקורי משפחה רק בחנוכה. עד לפני שנתיים הייתי הולך תמיד עם איה, כי אני עצמי מתבייש לבקש. איה אחותי לא מתביישת אף פעם, וגם יודעת מתי לעקם את האף כשנדמה לה שזה יעזור להגדיל את הסכום.

בשנה שעברה היא לא רצתה שאלך אתה, והשנה אפילו לא רצתה ללכת בעצמה. אמרה שהיא כבר ילדה גדולה ולא נעים לה לבקש, וחוץ מזה אני כבר מספיק מבוגר כדי ללכת בעצמי אם אני דווקא מתעקש. שמחתי לשמוע שאני כבר ילד מבוגר, וזה נתן לי עוז להמשיך להתעקש ולא לוותר על כספים המגיעים לי בצדק.

החלטתי להתחיל אצל הדודה רבקה. היא בטח לא תתן לי הרבה, אבל בתור התחלה זה יספיק, ואולי יקרה איזה נס ופתאום תמצא המון כסף בארנק שלה, כמו המכבים שהצליחו למצוא שמן בתוך כד קטן, שברגע הראשון נדמה היה שהוא ריק. מובן שלא היה לי נעים לבוא ולהגיד: “דודה תני לי דמי חנוכה!” אז החלטתי שאני אבוא אליה כדי לשאול אם היא יודעת במקרה מתי יש רכבת לחיפה, כי אני צריך לנסוע לדוד מוטל, שהבטיח לי הרבה דמי חנוכה.

את הדלת פתח לי דודל, הבן הקטן שלה, ועוד ילד של השכנים, שמהאף שלו גלשו שתי טפות ארוכות, שברגע הראשון נראו לי כמו דבש.

“אמא לא בבית” – אמר לי דודל בקולו המצפצף – “היא הלכה לחנות ואמרה שאולי תחזור.”

החלטתי שאם כבר באתי, אז אחכה. לקחתי את ספר הטלפונים שדודל קיבל במתנה ליום הולדתו השמיני, והתחלתי לקרוא בו בעניין רב. דודל והחבר המפגר שלו קפצו על הספה של הסלון. אני השתדלתי להתעלם מהם. פתאום נבהלתי. היתה דממה. מבעד לשמורות עיניי הבחנתי בשני הקטנים העומדים מולי, כשמרפקיהם חובטים זה בזה חליפות. מיהרתי לסגור את הספר וקמתי בחיפזון. כשהייתי ליד הדלת, ניסה דודל לעצור אותי ולשאול אם אני יודע מתי יש רכבת לחיפה.

הפניתי את ראשי אחורה וראיתי את שני הזאטוטים כשהם מסתכלים עלי דרך החלון וצועקים: "נלי הקמצן! ונלי הקמצן!..."

“תגידו לאמא שאני ממהר” – שיסעתי אותו – “ושאני אבוא בפעם אחרת.”

רק בחוץ, כאשר פסעתי במקום מבטחים, היעזתי להפנות את ראשי אחורה. ואז ראיתי את שני הזאטוטים, כשהם מסתכלים עלי מבעד לחלון וצועקים:

“נלי הקמצן! ונלי הקמצן!…”

בבית פגשתי את איה כשחיוך על שפתיה: “איך היה?” שאלה.

“אל תשאלי” –אמרתי בראש חפוי – “ניצלתי בנס חנוכה.”

“ממי? מדודל והחבר שלו?”

“כן, איך את יודעת?”

“מה אתה חושב, אני לא הייתי שם בשנה שעברה?”

 

תלמידים טובים! תלמידים טובים מאוד    🔗

משתתפים

המורה שמילקיהו (נלי)

מלכה בן־יקיר־לי (יוחנן אוקס)

צ’רלי מערבי (רונן מזרחי)

משה סבאבא (משה סבאבא)

(תלמידים משתוללים בכיתה, המורה נכנס, הכול רצים ומתיישבים.)

המורה: שלום! אפשר לשבת! אני מתחיל מייד בשיעור, כי חבל על כל רגע ורגע. ובכן היום נלמד…

מלכה: המורה שכח לקרוא את השמות ביומן!

המורה: אכן, טוב כי הזכרתני… (פותח את היומן וקורא בשמות התלמידים העונים “כן”, “פה”, “כאן”, “שם”, “מה”, “מי”, “מו”, וכו'). טוב, אני שמח כי כולם הגיעו. נתחיל מייד בשיעור, כי חבל על כל רגע ורגע. ובכן היום נלמד…

צ’רלי: המורה, מתי המורה יחזיר את החיבורים בספרות?

המורה: אכן טוב כי הזכרתני. (מוציא חבילת דפים מתיקו.) אני מוכרח לציין כי נחת רבה לא היתה לי מהם, אך איני רוצה לבזבז על כך זמן. משה סבאבא – כמעט טוב (מגיש לו דף), מלכה בן־יקיר־לי –התקדמת יפה מאוד. עלית למספיק מינוס.

מלכה: יופי! (לוקחת את הדף ומנשקת אותו בשמחה.)

המורה: צרלי מערבי, כרגיל ‘בלתי מספיק’. לו שאול טשרניחובסקי היה רואה מה עשית משירו היפה, היה מתהפך בקברו.

צ’רלי: המורה, בשביל מה בכלל צריך ללמוד שירים?

משה: נכון, שירים זה בשביל ילדים שהולכים לגן.

מלכה: אנחנו צריכים ללמוד דברים שיעזרו לנו בחיים.

המורה: יפה מאוד. שעות עמדתי והסברתי לכם על חשיבותה של ההשכלה הכללית, ובסוף כאילו לא אמרתי לכם כלום.

משה: אולי שהמורה באמת יסביר לנו על חשיבותה של ההשכלה הכללית לעם!

התלמידים: כן כן!…

המורה: לא! מי שלא למד זאת עד היום, לא ילמד יותר. ונדמה לי, משה, שאמרתי לך זאת לא פעם אחת.

צ’רלי: חמש פעמים.

המורה: מי זה היה? צ’רלי מערבי, קום!

צ’רלי: (קם) מה אני עשיתי?

המורה: שום דבר. דקלם בבקשה את שירו הנפלא של טשרניחובסקי “שחקי שחקי”.

צ’רלי: את זה היינו צריכים לדעת לשיעור שעבר.

המורה: אני יודע, ואני מקווה שלא שכחת זאת מאתמול.

צ’רלי: את מה שידעתי אתמול, אני יודע גם היום.

המורה: נו, אז בבקשה! התחל!

צ’רלי: איך זה מתחיל?

המורה: שחקי שחקי…

צ’רלי: אה, נכון, שחקי שחקי על החלונות…

המורה: על מה? על החלונות?

התלמידים: (לוחשים לו) על החלומות!… על החלומות!

צ’רלי: על החלומות, לא?

המורה: כן. הלאה!

התלמידים: (לוחשים) זו אני החולם… זו אני החולם!

צ’רלי: זה אני החולב.

המורה: מה? החולב?

התלמידים: החולם!… החולם!

צ’רלי: אה! זה אני החולה.

התלמידים: (בצעקה)… החולם!

צ’רלי: החולם. נו, כן, זה מה שאמרתי: החולם.

המורה: נניח. הלאה. זו אני החולם. הלאה!

התלמידים: סח… סח…

צ’רלי: אה! שח! שח־מט!

המורה: שח־מט? מה פתאום שח־מט צ’רלי. האם פיך שומע מה שאוזניך מדברות?

מלכה: המורה, זה שיר לתינוקות ולא לנו.

המורה: לתינוקות? אולי באמת תסבירי לי אותו! תקומי מלכה בן־יקיר־לי ותנתחי בבקשה את השיר התינוקי הזה. תקומי נו!

מלכה: (קמה) המשורר צרניחולוביץ פונה אל בתו הקטנה ומציע לה לשחק על החלונות בשח.

המורה: בשח??? תלמידים אני מזועזע. אתם מתנהגים כאילו לא לימדתי אתכם כלום!

משה: כי כל שיעור המורה מדבר על שיעור אחר. עכשיו היה צריך להיות לנו תנ"ך.

המורה: תנ"ך? חשבתי היסטוריה. טוב, נתחיל כי חבל על כל רגע ורגע. ובכן היום נלמד על… (נשמע הצלצול)… מה זה?

תלמידים: הצלצול.

המורה: לשיעור?

תלמידים: לא! להפסקה! (קמים ורצים החוצה).

המורה: (תופס את משה היוצא אחרון) אז למה אתם כבר רצים החוצה?

משה: כי חבל על כל רגע ורגע.

(התלמידים חוזרים ומושכים את משה מידי המורה החוצה.)

המורה: (תוך סגירת ילקוטו) “כי חבל על כל רגע ורגע”. בכל זאת למדו ממני משהו. תלמידים טובים! תלמידים טובים מאוד.

 

שני מכתבים    🔗

מאז שאורי שלח לאיה שיר אהבה, המוקדש כל כולו לאהבתו אל ההפסקה, היא כמעט לא מדברת אתו, ומפנה לו את הגב בכל הזדמנות. יגאל הארוך, לעומתו, מתנהג אליה עכשיו יפה מאוד, וכשהיא הציעה לו ללכת לראות את הסרט החדש “במצולות הרקיע”, הוא תיכף הסכים ואמר שזה בדיוק מה שגם הוא רצה לעשות בערב. אני שמעתי את כל זה בהפסקה הגדולה, ליד העגלה של מושיקו מוכר הארטיקים, כשבאתי לבקש מאיה הלוואה בשביל ארטיק. היא כמובן לא מצאה כסף בכיס, אבל יגאל היה מאוד מנומס והזמין אותי לשלגון על חשבונו. אני חושב שהוא מחבב אותי. אורי אף פעם לא קנה לי שום דבר אצל מושיקו. אבל לא על זה רציתי לכתוב. רציתי לכתוב על מה שהיה אתמול בערב.

אתמול בערב – בעצם למה לי להתאמץ, הרי איה כתבה בדיוק את הדברים שאני רציתי לספר…

בזמן האחרון אני לא סובלת את אורי. כלפי חוץ הוא נראה נעים הליכות וביישן המפחד לפצות פה, אבל כשהוא לוקח ליד עט לכתוב משהו, הוא הופך לנועז שבאמיצים ואז מתגלית כל הריקנות שלו. היום אחרי־הצהריים יצאתי עם חרמונה הנודניקית לרחוב דיזנגוף. היינו מוכרחות לראות כמה חנויות ולברר מה היינו יכולות לקנות לו מצאנו פתאום אלף שקל. העניינים היו קצת יגעים, החנויות היו כל כך גדושות, עד שהכסף לא הספיק לנו כמעט לכלום.

חזרתי הביתה מאוכזבת ונתקלתי בפניה הזעופות של אמא. למה במקום לעזור לה אני הולכת סתם להסתובב ברחובות. (לא נתנה לי אפילו להסביר לה, שזה לא היה סתם.) חוץ מזה היא אמרה לי שהיו אצלי אורי ודב חורני מהכיתה. (לגמרי בעצמו אורי עוד לא מעז לבוא אלי.) הם חיכו לי קרוב לשעה והשאירו לי מכתב. לקחתי את הדף ליד ותיכף הכרתי את כתב ידו המבולבל של אורי.

לאיה קלווסה, חצי קילו חסה, שלום ופטרוזיליה! עברנו במקרה ונכנסנו בטעות. מה את חושבת שאין לנו זמן באמצע היום, אלא לשבת אצלך ולחכות לך שעתיים?

מתוך אמונה בשיטת ההגשה העצמית, מצאנו לבד את קופסת הממתקים, שהסתתרה בתוך מגירת השולחן. רוב הסוכריות היו בסדר, את השאר לקחנו לבדוק בבית. חן חן לך! הגידי כמה שמלות את מחזיקה בתוך הארון, מתי את מספיקה ללבוש את כולן, ולמה את לא סוגרת את הדלת של הארון?

אנחנו עכשיו הולכים הביתה, אבל בערב נעבור כאן שוב במקרה וניכנס ליותר זמן. את לא צריכה להכין לנו משהו מיוחד, כיבוד רגיל בהחלט. תודה מראש. הקפה והעוגה יהיו באמת טעימים להפליא.

שלך באהבת עולם עם נשיקה אי־שם

דב חורני ואורי גם

נ.ב. להתראות בערב!

אם אגיד לכם שרתחתי, לא יהיה בזה די כדי להדגיש את גודל כעסי על אורי השחצן הזה, החושב שהכל מותר לו. הרי אמרתי לו כבר כמה פעמים, שאני לא יכולה לסבול את השטויות שלו. אז למה הוא בכל זאת חוזר ומציק לי? מה הוא חושב לו, שאני אשב בבית ואחכה לו? עוד לא נפלתי על הראש. ברוך השם יש לי עוד כמה חברות טובות שישמחו לארח אותי. מעניין איזה מכתב ישאיר לי הפעם?

כשחזרתי באחת־עשרה הלילה מביתה של חרמונה הנודניקית, חיכה לי מכתב על השולחן. ממש כפי שתיארתי לעצמי. ידעתי שיצר הנקמה לא ייתן לו להבליג על עלבון כזה בשתיקה. לקחתי בתאוות ניצחון את פיסת הנייר והזדעזעתי. זה בכלל לא היה כתב ידו של אורי.

איה, באתי לקחת אותך לקולנוע כאשר נדברנו ולא היית.

מילא.

יגאל

איה שכחה להוסיף ביומן שלה שאני הייתי זה שפתח ליגאל את הדלת ושאמר לו שאחותי לא בבית. הוא אמר לי להגיד לה שהיה אצלה ורצה כבר ללכת, אבל אני הצעתי לו להשאיר לה מכתב, כי היא אוהבת לקבל מכתבים. הוא לא התעצל, כתב וגם אמר לי שזה היה רעיון טוב מאוד, ושאל אותי אם יש לנו משהו קר לשתות. נתתי לו כוס מים והוא שתה. מעניין אם מחר הוא יקנה לי שוב ארטיק בהפסקה.

 

יום הנטיות    🔗

אומרים שגם למבוגרים יש דאגות. אך מה הן הדאגות האלה לעומת החרדה הכבדה, שמילאה את ליבנו במשך השבועות האחרונים. הנלמד בט"ו בשבט אם לאו? איה אחותי, שיש לה קול של מורה מבוגרת, צלצלה אל מחלקת החינוך עוד בתחילת השנה, ושם ענה לה פקיד בעל קול של אחד שמת לפני עשר שנים, שההחלטה הסופית טרם נפלה. אנחנו מכירים אותם: חשבו – מי יודע, אולי היום “יצא” בדיוק בשבת, ולא יצטרכו להחליט.

ניצחנו. החג הוּא ביום רביעי, יום שיש לנו שעתיים אנגלית. סוף־סוף חג שאינו יצא בשבת.

בבית־הספר העממי היה טוב. היינו נוסעים תמיד לנטוע יערות, ואחר־כך היינו נוסעים שוב, מפני שבפעם הראשונה ירד גשם. אבל בשביל תלמידי חטיבת הביניים אין עצים. נגמרו. אז מה נעשה השנה?

המחנכת שלנו שלומית הך־בסלע לא רוצה להרבות על כך מלים. לדעתה, החשק להשתמט מלימודים הוא הגורם לנו להתגעגע לחדוות הנטיעה.

“לא נכון” – צעק לה משה סבאבא, הדובר העיקרי שלנו – “אם היינו רוצים להשתמט מלימודים, מי היה מכריח אותנו לבוא לבית־הספר? להיפך, דווקא בגלל שלמדנו כל הזמן על אהבת מולדת ועל היחס לעץ ולצמח, דווקא בגלל זה אנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים לתת לחג לעבור על פנינו בלי שניטע משהו.”

הך־בסלע הודתה שיש הגיון מה בדברים, ואמרה שתנסה לדבר על כך בהזדמנות עם המנהל, אבל לא רצינו לסמוך עליה. כאשר החג התקרב, שלחנו משלחת מיוחדת לחדר ההנהלה. המנהל שמע את דברנו בכובד ראש, והודה שגם לו היו לבטים לא מעטים והרגשות תסכול בקשר לחג, ההולך ומאבד את מעמדו משנה לשנה. נתנו לו לחשוב כמה רגעים ללא כל הפרעה, עד שראינו כי אורו פניו:

“מצאתי!” – אמר בחגיגיות – “אני אערוך משאל בין המורים. אם גם הם יצביעו בעד הנטיעה, נצא כולנו לחצר בית־הספר, נכין מסכת יפה ‘כי תבואו אל הארץ’, נכין סיסמאות, וניטע שדרת ברושים מסביב לכל החצר. מה דעתכם?”

הבענו הסכמה מלאה לדבריו ולרגע לא פקפקנו שדעת המורים תהיה כדעתנו.

היום, כמה ימים לאחר החג, עדיין אינני יכול למצוא את המלים המתאימות לתיאור החוויה הנפלאה. כל הגורמים היטו שכם אחד לעזור לנו. אפילו השמיים סטו מהנוהג המקובל, ושלחו לנו יום אביב יפה. יפה כל־כך, עד שאיש מתלמידי הכיתה לא נעדר. איש לא נשאר בבית. פצחנו פינו בשירת “כך הולכים השותלים”, וצעדנו לראות את בניין הדולפינריום החדש, שכל־כך הרבה שמענו עליו.

אשר לשתילים שהובאו לחצר בית־הספר יום קודם לכן, נמסר לנו כי בשעת הצהריים גמרו המנהל, השרת והמורה שמילקיהו לשתול את כולם. יהיו לנו יופי של עצי ברוש סביב בית־הספר.

 

הזדמנות מיוחדת במינה    🔗

ביום שישי אמא ואבא לא יוצאים מהבית. אחרי ארוחת־הערב הולכת אמא לרחוץ את הכלים, שאיה או אני שכחנו לרחוץ, ואבא מסתלק לו אל תוך כורסת הפלסטיק שבחדר האורחים. (הוא אף פעם לא יכול לראות איך שאמא עובדת.) אבא פותח את הטלוויזיה, לוקח את עיתון השבת ומעיין בו, עד שכמעט נופלת עליו תרדמה. כמעט תמיד ברגעים האלה נשמע צלצול. בדרך־כלל איה היא שרצה לפתוח את הדלת, למרות שהיא יודעת מי הם הבאים. גם אני יודע, ונדמה לי שגם כל השכנים. דודה רבקה נכנסת זקופת ראש ושטוחת חזה ואחריה לייזר נם בעלה, אדיש ומנומנם בחברתה כרגיל. לפעמים צועד אחריהם דודל בנם. דוול בן העשר אוהב מאוד טלפונים, והוא לא יכול שלא להתעכב ליד הטלפון הפנימי של חדר המדרגות, שם הוא עומד ומצלצל לכמה שכנים ביחד, כדי לראות אם הם עוד לא ישנים.

אמא מכינה בינתיים קפה ופיסטוקים. אבא ולייזר עורכים תחרות פיהוקים חשאית מול הטלוויזיה, ומקשיבים באוזן אחת לטענותיה הצודקות של דודה רבקה על לייזר בעלה, היודע רק להמציא המצאות או לישון. לו לפחות היתה איזו המצאה שווה משהו, היא אומרת. אבל מה יוצא לה מזה, שהוא ממציא המצאות שלא יוצא מהן כלום. דוד לייזר שומע את דבריה ומניד ראשו בסלחנות, עד שנופלת עליו התרדמה, בעוד כל האחרים ממשיכים לפצח פיסטוקים. כך יושבת לה המשפחה שלנו ומקבלת את השבת מאז שאני זוכר את עצמי.

ביום השישי האחרון איה הכריזה מרד. אין לה שום תכניות עם החברים שלה, והיא רוצה שהפעם נצא כולנו, כל המשפחה, לרחוב דיזנגוף לטייל ולשבת בבית קפה וללקק גלידה. אבא תיכף מסכים (כמה כבר עולה גביע גלידה), אבל אמא מתנגדת: “איך נוכל לצאת” – היא אומרת – “הרי דודה רבקה ולייזר צריכים לבוא?”

“אז שפעם אחת לא ימצאו אותנו בבית,” אמרתי.

“לא ייתכן” – נבהלה אמא – “אתם יודעים שאני לא אעשה דבר כזה. מה דודה רבקה תחשוב עלינו?”

“אז שנלי יסע אליהם ויגיד להם שאנחנו יוצאים הערב.”

דודה רבקה נכנסת זקופת ראש ושטוחת חזה ואחריה לייזר נם בעלה, אדיש ומנומנם בחברתה, כרגיל

“מה פתאום אני?” – התנגדתי – “אני כבר הייתי אצלם בצהריים, כשהבאתי להם את העופות. שאיה תיגש פעם אחת!”

אבל איה לא רוצה. יש לה המון שיעורים והיא בדיוק התכוונה לשבת ללמוד.

הפעם אני לא נשבר בקלות, וסופו של דבר שאיה מסכימה לנסוע, בתנאי שאני אבוא גם.

אמא נכנעת. אם איה ואני מוכנים לנסוע ולהודיע לדודים (אין להם טלפון), אז היא מקבלת את הדין.

דודה רבקה קצת נבהלה לראות את שנינו בפתח ביתה, ולא תפסה בשום אופן איך אנחנו יכולים לעשות להם את זה, ולצאת בערב שישי מהבית. בטון מאוד עצוב לחצה את ידינו, ואמרה שלום בקול כל־כך רפה, עד שלבי כמעט נשבר.

אחרי ארוחת־הערב לבשה איה את חצאית המיני החדשה שלה, אני חגרתי את חגורת הצופים, ואמא הזדרזה לגמור את שטיפת הכלים. רק אבא נשאר שקוע בתוך כורסת הפלסטיק, ולא הראה כל תכונה מיוחדת.

“אבא תקום להתלבש” – קראה איה – "אנחנו רוצים לצאת, שכחת?''

אבא, שקודם היה מלא מרץ וחסיד הטיול, נראה עתה אדיש וחסר התלהבות.

“אבל אבא!” – אמרתי לו – “הכל בסדר. היינו אצל דודה רבקה ולייזר. הם הבטיחו שלא יבואו, בחיי!”

אבא שלף בעצלתיים את כפות רגליו מתוך נעלי הבית, שילבן זו בזו, התמתח ארוכות ופלט: “תגידו ילדים, תגידו. אם דודה רבקה הממורמרת ובעלה הנמנמן לא באים, אז למה לנו לצאת?…”

 

נדנודי לילה (ב)    🔗

מה שנשתנה הלילה הזה מכל הלילות הוא זה, שהלילה אמא ואבא לא מדברים על איה אחותי, לא על אלישבע המופרעת בתו של הדוד מוטל מחיפה ולא על הדודה רבקה ולייזר נם בעלה, שבאים אלינו כל יום שבת! אז על מי? עלי. סוף־סוף. כבר פחדתי שעלי אין מה לדבר, או שהם פשוט לא אוהבים אותי. מתחתי את צווארי, תקעתי עיניי לתוך האפלה והקשבתי לקולות הבוקעים מהחדר הסמוך.

“את שומעת אביגיל” – אמר אבא – “הסתכלתי היום בלוח, וראיתי שעוד חצי שנה יש לנלי בר־מצווה. היית מאמינה שכבר עברו שלוש־עשרה שנה?”

“לא. נדמה לי שרק אתמול הוא נולד.” (ולי נדמה שזה היה לפני מאה שנה.)

“גם לי. אני רוצה שנעשה לו בר־מצווה לפי מיטב כללי המסורת. שידע קצת מה זה יהדות.” (קודם שהוא בעצמו ידע.)

“מה פתאום?” (גם אני רוצֶה לדעת.)

“חשבתי שזה לא טוב להתרחק מהמסורת. ניקח אותו לבית־הכנסת, שיקרא את ההפטרה ואולי גם ידרוש דרשה.” (רק זה חסר לי.)

“גם דרשה? אתה יודע כמה זה יכול לעלות?” (מה שיותר הרבה, יש לי יותר סיכויים להינצל.)

“לא הרבה. פגשתי את איציק מהגימנסיה והוא סיפר לי, שצביקה שמוקלר הוא גבאי בית־הכנסת “קול יעקב”, ומכין תלמידים לבר־מצווה.”

“מי זה צביקה שמוקלר?” (גם אני לא שמעתי עליו מעולם.)

“לא סיפרתי לך? למד אתי בגימנסיה. אני הייתי עוזר לו לעבור את הבחינות בפיסיקה, והוא היה כותב לי את החיבורים. ממני בטח לא יקח הרבה.” (אל תהיה בטוח.)

“דיברת אתו כבר?” (הוציאה לי את השאלה מהפה.)

“לא. לא ראיתי אותו מאז שגמרנו את הגמנסיה, אבל איציק הסביר לי איפה הוא גר.” (אז כל הסיכויים שאבא לא ימצא את הבית.)

“אתה לא חושב שיותר טוב למצוא לו מורה טוב, שייתן לו בבית שיעורי עזר באנגלית במקום לקחת לו מורה לבר־מצווה?” (מן הפח אל הפחת!)

“האנגלית לא תברח ממנו.”

“אבל זה יותר חשוב מדרשה של בר־מצווה!” (נכון, אני מוכן לוותר גם עליה.)

“להיפך. הדרשה תישאר לו כמזכרת לכל החיים.” (כמו שאני אדקלם אותה, זו תהיה גם מזכרת לכל האורחים.)

“ואם יקבל בלתי מספיק באנגלית, זה יהיה לו עונש לכל החופש הגדול.” (לא נכון. מספיק אם אני אלמד בשבוע האחרון של החופש.)

“אביגיל, חבל על הדיבור. בנושא בר־המצווה לא אוותר לעולם!” (למה לא נולדתי ישר בן ארבע־עשרה, למה?)

“אני לא מבינה אותך יוסף, אתה לא מבין שכל העניין הוא בזבוז זמן וכסף?” (אפילו אני מבין.)

“והשיעורים שנלי לוקח בכינור זה לא בזבוז זמן וכסף?” (זמן – כן, כסף כבר לא שילמתי לו המון זמן.)

“בשום אופן לא. אין כמו השכלה מוסיקלית, בייחוד כשהמורה אמר שיש לו שמיעה אבסולוטית.” (רק ללחישות הבוקעות מהחדר השני.)

“שטויות. המורה צריך תלמידים כי זאת הפרנסה שלו.”

“מה פתאום? אם היה רוצה, היה יכול להיות כנר שני בתזמורת. חבל שלא היית אתמול בבית כשאמא שלי באה. ביקשתי מנלי שינגן לה משהו. הוא ניגן כל־כך יפה, עד שדמעות נצנצו לה בעיניים.”

“זה בגלל שהיא חשבה, שחבל על הכסף.” (היא באמת שאלה כמה עולה כל שיעור.)

“טוב שהזכרת לי. נלי אומר שאנחנו חייבים למורה כבר בעד חודשיים. תשאיר לי מחר כסף. אני צריכה לשלם גם לתופר הווילונות, אתה יודע כמה הוא רוצה בעד הווילון של חדר הילדים? אני לא מעיזה להגיד לך. בכלל, המחירים הם שיגעון לא נורמלי. הייתי אתמול באיטליז וקניתי רק קילו שניצלים, חצי עוף ומאתיים גרם נקניק. כמה אתה חושב זה עלה לי? תגיד סכום. אל תפחד, תגיד, תגיד… יוסף! יוסל נרדמת? יוסלה אתה ישן?…ידעתי…” (גם אני ידעתי. כשאמא מתחילה לדבר אתו על כסף, הוא תמיד נרדם.)

 

חמורים שכאלה    🔗

“לאן נוסעים?” שאלתי את אבי, אחרי שהתיישבתי בסוסיתא החורקת שלו.

“נוסעים במיוחד בשבילך. קיבלתי מורה מצוין לבר־מצווה.”

“בר־מצווה? לא היה יותר טוב אם נמצא איזה מורה, שיתן לי שיעורי־עזר באנגלית?”

“האנגלית לא תברח ממך.”

“אבל היא יותר חשובה מדרשה של בר־מצווה.”

“אתה כבר מתחיל לדבר כמו אמא!” אמר אבא בכעס רב, ויותר לא היעזתי לפצות את פי.

הגענו לרחוב צר ובו בתים בני קומה אחת, ומכוניות חונות משני צידי הכביש. אבא לא זכר את הכתובת המדויקת והחליט להחנות את הסוסיתא וללכת לשאול בבתים איפה גר המורה לבר־מצווה. בקצה הרחוב מצאנו מקום חנייה פנוי, ואבא התחיל לנסוע אחורה כדי להידחק אליו. אני הצצתי דרך החלון האחורי והשגחתי שאף מכונית לא חסרוט אותנו.

“עוד?” שאל אבא.

“כן, עוד קצת.”

במקום קצת, לחץ אבא הרבה, ולפני שהספיק לבלום שמענו שנינו קול “טרח!”, שבקע מכיוון הכנף הימנית של מכונית פורד מבריקה. עוד לא הספקנו לנסוע לחפש מקום חנייה מרווח יותר, וכבר נפתחה דלת הבית ממול ואיש אחד ממושקף, לבוש בחלוק־בית, התפרץ לעברנו בקללה נמרצת: “שלא תעיז לברוח, תפסתי אותך! דגנרט!”

“דגנרט אתה בעצמך!” – החזיר לו אבא בלי לחשוב הרבה.

“חמור, איך אתה מדבר!”

“חמור אתה בעצמך!” – השיב אבא בשלווה שהפתיעה אותי – “תלמד קודם להחנות רכב לפני שאתה פותח את הפה!”

“אתה לא תלמד אותי!” – קצף הממושקף – “אם אתה עיוור, אסור לך לנהוג בדרכים! טיפש שכמותך! הרסת לי את האוטו החדש. אתה תשלם הכל!”

“אף אגורה לא תקבל” – אמר אבא ויצא לבדוק אם קרה משהו לסוסיתא שלנו – “אם אתה מעמיד את האוטו שלך במרחק חצי מטר מהמדרכה, אתה צריך ללכת לבית־סוהר ולא לסכן את שלום הציבור!”

“אני מסכן את שלום הציבור? חוצפן שכמותך!”

“אני חוצפן? אתה מעז להגיד שאני חוצ…” – כך אמר אבא וקרב אל האיש כשהוא עוטה פרצוף זועם – להגיד שאני חוצ… צ… צביקה!…צביקה שמוקלר! הרי אותך אני מחפש. לא הכרתי אותך עם החלוק־בית הזה. תתחדש. גם המכונית חדשה, לא?"

"יוסלה! קרא האיש בקול שהזכיר לי פרה גועה – “תראו, תראו, את מי אני רואה. נדמה לי שלא התראנו כמעט עשרים שנה.”

״שבע־עשרה" – תיקן אותו אבי, ואחר נפלו השניים איש בזרועות חברו.

“בעצם אני אשם” – אמר אבא – “נסעתי אחורה יותר מדי מהר, אשלם הכל!”

“שטויות” – אמר בעל החלוק – “יש לי ביטוח וזאת אשמתי. העמדתי את הפורד רחוק מהמדרכה. בוא, למה אתה עומד בחוץ? בוא נשתה איזו כוסית טובה.”

השניים שילבו ידיים ונכנסו ביחד הביתה.

חמורים שכאלה! ואותי שכחו בתוך הסוסיתא!

 

פגניני השני    🔗

“יבוא! רגע רגע, אל תהרוס את הדלת! מי שם?”

“זה אני, נלי, יש לי אצלך שיעור בכינור.”

“שלום נלי! אתה יודע מה השעה?”

“ארבע וחצי, לא?”

“כמעט עוד מעט שש, ואל תיגע בתפוחים. צריכים לבוא אלי אורחים!…טוב טוב, אל תחזיר את זה שכבר התחלת. תגיד לאמא שלך, שאם אתה לא יכול לבוא בזמן, אני מעדיף שלא תבוא בכלל.”

“אמרתי לה.”

“ומה היא אמרה?”

היא אמרה, שגם פגניני היה מאחר לפעמים."

“יכול להיות, אבל אתה לא פגניני.”

“טוב, היום עוד לא, אבל אולי…”

“ואף פעם לא תהיה! כמה פעמים הסברתי לך את זה?”

“כמעט בכל שיעור.”

“זהו בדיוק. אז תגיד לי, חזי, מה יהיה עם הזיכרון שלך?”

“נלי.”

"נלי, כמובן נלי. כשאני רואה אותך, אני מתבלבל ולא אחראי למה שאני מדבר. תגיד לי, האם אנחנו יכולים לדבר בשקט כמו שני אנשים מבוגרים? "

“מצידי כן.”

“אז הקשב היטב וחרוט על לוח לבך. אתה יודע שאני היום הייתי יכול להיות כנר שני בתזמורת הפילהרמונית?”

'כן, אמרת לי."

“יפה. אבל הצרה היא שאני אידאליסט. אני לא מחפש את הכבוד.”

“אחותי אומרת, שגם אין סיכויים שאני אביא לך אותו.”

"בזה לא היו לי ספקות אף רגע, ולא על כך רציתי לדבר. רציתי שנשוחח על ייעודו של אדם. הייעוד שאני הצבתי לעצמי הוא החדרת ההתלהבות המוסיקלית בנוער הישראלי! מטרתי היא, שכל אדם בישראל יקום מדי בוקר עם שיר על השפתיים. תעזוב אותו כבר! אתה

לא יכול למשש את התפוחים ולבחור את הכי טוב! זהו כבר השלישי שאתה לוקח."

“להחזיר?”

“כמובן להחזיר, צריכה לבוא אלי אורחת, אתה לא מבין?”

"אבל כבר נגעתי בו ביד!" "אין דבר, אני ארחץ אותו עם סבון. ותגיד לאמא שלך שתיתן לך לאכול לפני שאתה בא אלי!"

“אבל כבר נגעתי בו ביד.”

“אין דבר, אני ארחץ אותו עם סבון. ותגיד לאמא שלך שתיתן לך לאכול לפני שאתה בא אלי.”

״אמרתי לה. היא אומרת שגם פגניני היה רעב בנעוריו."

“אבל אתה לא פגניני!!!”

“טוב, היום עוד לא.”

“וגם אף פעם לא תהיה!”

“אז למה אני בכלל לומד לנגן?”

“זה גם מה שאני שואל אותך!”

“אולי בגלל שיש לי שמיעה אבסולוטית.”

“מי אמר לך את השטות הזאת?”

“אתה אמרת את זה לאמא, לא?”

“אני רואה שגם לאמא שלך יש שמיעה כמו לך. אמרתי בפירוש, שאין לך שמיעה באופן אבסולוטי.”

“מה ההבדל?”

“ההבדל הוא שאתה לא יודע להבדיל בין דוֹ לבין רֶה. מה שאתה יודע זה רק לנענע את הראש ולזלול תפוחים בלי הפסק. אם כבר החזרת אותו, אז מדוע לקחת אותו שוב. לא אמרתי לך שבאים אלי אורחים? תשים אותו בצלחת!”

“אבל כבר טעמתי ממנו.”

“אין דבר, אני אחתוך עם הסכין. כל פעם אני מבין יותר טוב, מדוע המורה לפסנתר המליצה שתלמד לנגן בכינור. תגיד לי חזי…”

“נלי.”

“כמובן, נלי, חזי לפחות בא בזמן ולא מגיע רעב. תגיד לי אתה בעצמך, כבר שבעה חודשים שאני מוציא את נשמתי בשבילך. למה אני צריך לעשות את זה? בשביל מי? תסתכל לי ישר בעיניים ותגיד לי בכנות: אתה בכלל רוצה ללמוד לנגן?”

“מאוד.”

יפה. שיעורים הכנת?"

“היו שיעורים?”

“מה זאת אומרת היו? שבעה חודשים אני מזכיר לך שאם לא תנגן לפחות שעה אחת יום־יום אין לך מה לבוא אלי. השבוע ניגנת בכלל?”

“השבוע לא.”

"למה? "

“כי בין שלוש לארבע השכנים לא מרשים לי.”

“האם אני אמרתי לך לנגן דווקא בין שלוש לארבע?”

“לא, אבל אמא אומרת שפגניני היה מנגן לפחות שלוש־ארבע שעות ביום.”

“די די, מספיק. אין לי כוח לשמוע את הסיפורים שלך. תוציא את הכינור ותתחיל לנגן.”

“שכחת לשאול מה עם הכסף?”

“לא שכחתי. רציתי באמת לשאול. תגיד, הבאת אולי סוף־סוף את הכסף?”

“או, זה מה שרציתי להגיד לך. לאמא לא היה כסף קטן.”

“מה פתאום כסף קטן, זה כבר סכום עצום. חוץ מזה, אמרתי לך שתגיד לה שתמיד יש לי עודף.”

“זהו, עכשיו נזכרתי. היא אמרה שתיתן לי קודם את העודף, ולפי זה היא תדע כמה היא היתה צריכה לתת לך.”

“נלי!”

“חזי. לא לא. באמת נלי. מה?”

“אין לי כוח להתווכח אתך. אני מוכרח להגיד לך, שאני מאוכזב ממך מאוד. עשית עלי בהתחלה רושם כל־כך טוב. הייתי בטוח שאתה תשלם לי חודש־חודש בדיוק בזמן.”

“ואני הייתי בטוח שאם לא אשלם, תפסיק ללמד אותי.”

“ואז אפסיד את כל הכסף שאתם חייבים לי.”

“על זה לא חשבתי.”

“אז תחשוב! בשביל מה אתה לומד כינור, בשביל מה?”

“אתה יודע מה? אני רץ עכשיו להביא את הכסף!”

“רעיון טוב מאוד. אני מחכה…הלו!…הלו אמא! רציתי להגיד לך שאל תחכי לי, כי אני לא יכול לצאת מהבית, ‘הגאון’ צריך לבוא ולהביא לי כסף…לא, לא הגאון מווילנה, אני מדבר על התלמיד הזה שסיפרתי לך. זה שהמורה לפסנתר המליצה שילמד כינור. לא לא חזי, לחזי המליצה המורה לחליל. …כן, כן, כן, זה זהו, אז אני מחכה לו. הוא צריך לחזור כל רגע, ואם את באה אלי מחר, תביאי עוד תפוחים….בטח, בטח שאני אשאיר אותם במגירה. הייתי בטוח שהוא כבר לא יבוא. או, אני שומע שדופקים בדלת. להתראות! אתקשר אחר־כך. יבוא! רגע רגע אל תהרוס את הדלת! מי שם?”

“זה אני, נלי. הבאתי לך את הכסף.”

“כל הכבוד! אני אספור אחר־כך. תודה. ידעתי שממך עוד יצא לי משהו. תוציא את הכינור ונתחיל בשיעור.”

“מה פתאום? אמרת שאם אשלם תפסיק ללמד!”

"זה היה על דרך המליצה. אם כבר יש לי תלמיד שמשלם, אז למה שאסלק אותו? נו, תפתח כבר את הנרתיק!…מה זה הוא ריק? ואיפה הכינור?

"מכרתי אותו.''

“מכרת? מתי?”

“עכשיו. בחנות העתיקות בפינה. גם כדי שיהיה לי כסף לשלם לך וגם כדי להיות בטוח שלא תרצה להמשיך.”

“…נלי, אני רואה שאתה יותר חכם מחזי.”

“גם הוא מכר את הכינור?”

“לא. הוא פשוט איבד אותו. כל אחד והשיטות שלו…”

 

דודה רבקה נשברת    🔗

היה ערב והיתה ארוחת־ערב והיו אחר־כך כלים לרחוץ. אמא רוחצת בבוקר ובצהריים. בערב לא. בערב עושים תורנות – פעם אני ופעם איה. אבא בכלל לא רוחץ, רק בשבתות, לפעמים, כשאמא מסתכלת עליו במבט אילם של תחינה בלתי פוסקת.

גמרנו לאכול, אבא נשכב על הספה לרגע לקרוא עיתון, ועד מהרה רעד כל הבית מנחירותיו. אמא עלתה אל השכנה רק כדי להחזיר לה מכסה של סיר, וידענו שלפני אחת־עשרה היא לא תחזור. נשארנו רק איה, אני והכלים. היה תורה של איה, אבל היא התחילה לשכנע אותי לרחוץ במקומה, תוך הבטחה שהיא תחזיר לי בתמורה שתי רחיצות. כבר עמדתי להתפתות, למרות שידעתי שעל ההבטחות שלה אסור לסמוך. אבל אז נשמע בדיוק צלצול בדלת. היתה זאת הדודה רבקה, שעברה במקרה ברחוב והחליטה לקפוץ לרגע, כדי לראות מה שלום אמא, איך היא מרגישה ואם יש לה עוד כאבים בצד כשהיא מתכופפת. הדודה רבקה היא אמנם האחות של אמא, אבל היא נראית כמו הדודה שלה. כשהיא באה, שום דבר לא יכול לעצור אותה בפתח. בכל זאת הפעם עמדה שם מופתעת, הקשיבה לקולות הנחירה ושאלה: “מה? לייזר פה?”

“לא, זה לא לייזר” אמרתי “זה אבא. להעיר אותו?”

“חס וחלילה” – נבהלה רבקה – “אני באתי רק לראות מה שלום אמא. אל תפריעו לעצמכם, אני אשב ואחכה לה.”

לא רצינו להפריע לעצמנו, אבל בעיית הכלים טרם נפתרה. איה חיכתה עד שהדודה התיישבה על כורסת הפלסטיק שמול הטלוויזיה, ואז קרצה לי בחשאי ואמרה בקול מלא טרוניות: “לא איכפת לי בכלום. היום אני לא רוחצת כלים.”

“יש לך סיבה?” שאלתי, כשאני מתיישב על מסעד הכורסה הרחב.

“כן” – אמרה אחותי, כשהיא מתישבת מצידה השני של הכורסה – “אתמול כבר רציתי לרחוץ.”

“רצית, אבל לא רחצת, אמא רחצה. היום תורך!”

"איך אתה יכול להגיד ככה כשאתה יודע שהיא כל היום עבדה, שהיא בקושי עומדת על הרגלים ושיש לה כאבים בצד כשהיא מתכופפת!?"

“נכון” – הודתה איה “אבל במקרה היום הידיים כואבות לי, הראש מסתובב, הגרון צרוד, הבטן נפוחה והרגליים בקושי עומדות לפי תור. אם יש בלבך רחמים, תרחוץ במקומי.”

“אין לי רחמים, מפני שכל ערב יש לך את אותו סיפור.”

“טוב, אז אמא תצטרך לרחוץ בעצמה!”

“איכפת לי, שתרחוץ בעצמה.”

“יפה מאוד!” – אמרה איה וקמה ממקומה כועסת – “העיקר שביום האֵם אתה מצייר לה אלבומים וקוטף לה פרחים!”

“ואת שרה לה שירים ומבטיחה הבטחות!”

“אבל אני לא אומרת: איכפת לי, שתרחוץ בעצמה. איך אתה יכול להגיד ככה, כשאתה יודע שהיא כל היום עבדה, שהיא בקושי עומדת על הרגליים, ושיש לה כאבים בצד כשהיא מתכופפת!?”

“אני יכול, מפני שאני מקווה שפעם אחת תרחמי עליה.”

“אני מרחמת עליה תמיד, עכשיו תורך!”

תוֹרֵך!"

תורְך!"

תורֵך!"

תורְך!"

ככה המשכנו להתווכח ולהחליף תורים עשרים פעם. בפעם העשרים קמה דודה רבקה הטובה ואמרה: “אתם יודעים מה? למה לריב בגלל כמה כלים? הרשו לי ואני ארחץ…”

הרשינו. אפילו הראינו לה איפה הסבון ואיפה הברזלית, ואחר־כך חזרנו לשבת ביחד על הכורסה, כשאנו נושמים לרווחה. איזה מזל, כבר כמעט פחדנו שאנו מתווכחים לשווא.

 

מי באמת נתן את ההוראה?    🔗

המדובר כמובן בהוראה החשובה ביותר בבית־הספר, הוראת התנ"ך.

אתמול נכנס לכיתה, באמצע שיעור התנ"ך, המפקח האדיב ד"ר ישעיהו בדולח. נכנס, התיישב על הכיסא הצולע שליד פח האשפה ורמז לשמיליק להמשיך בשיעור. שמילקיהו רצה להמשיך, אבל לא ידע מהיכן, כי בדיוק כשהמפקח נכנס הוא עמד וסיפר לנו בהתלהבות על קופסת הקרן־הקיימת. איך הוא היה בילדותו מוותר על מנת פלאפל, וחוסך את כספו כדי לתרום אותו לקופסה הכחולה. אותה קופסה שהיתה תלויה בכל כיתה, ובעזרתה הצליחה הקרן־הקיימת לגאול את אדמות הארץ, ואין דבר יותר קדוש מגאולת אדמת ישראל!

כך צעק המורה הנרגש שלנו, בדיוק כאשר נכנס אלינו ד"ר בדולח, המפקח על שיעורי התנ"ך. היתה דממה גדולה וכולנו חיכינו במתח רב לשמוע אם שמיליק ימשיך לספר לנו על אהבת המולדת שלו בימי ילדותו, או יחזור אל שיעור היום בתנ"ך.

למען האמת ההיסטורית, אני צריך לגלות לכם ששמילקיהו התחיל ללמד אותנו תנ"ך רק לפני כחודש. בתחילת השנה למדנו את המקצוע הזה מפי המחנכת הנוקשה שולמית הך־בסלע. לזכותה אני חייב לומר, שהיא הודיעה לנו מראש, שתנ"ך הוא לא המקצוע הראשי שלה, והיא עושה זאת רק עד שההנהלה תמצא את המורה המתאים. גם אנו חשבנו, שדי לנו בכך שאנו לומדים אתה חשבון, הנדסה וכימיה, ומאוד רצינו שדוד פנדל, המורה הצעיר להתעמלות, ילמד אותנו תנ"ך, כי הוא אף פעם לא נותן שיעורים. אך איש לא שמע להגיגי ליבנו, ושולמית המשיכה ללמד אותנו עוד ועוד, עד שחלתה.

כשחלתה היינו אומללים מאוד והתפללנו לאלהים שתחלים מהר, כי כאב לנו הלב לראות איך המנהל מר חגב, הטרוד והעסוק עד למעלה ראש, נאלץ למלא את מקומה. כאשר שולמית החלימה, היא הספיקה לתת לנו רק שיעור אחד, והודיעה שבמצוות הרופא עליה להמעיט בשעות העבודה, והחל מהשיעור הבא ילמד אותנו תנ"ך מר חיים שמילקיהו. השמחה היתה גדולה, אך כדי לא לפגוע בה קיבלנו את הדין ברוח שקטה ורק דן הויס, היושב לידי, מלמל בלי קול: “תנ”ך כבר לא נדע השנה."

אני לא חושב שדן צדק. שמיליק דווקא יודע ללמד תנ"ך טוב מאוד, והוא לא אשם שאנחנו אוהבים לשאול אותו שאלות שלא שייכות לשיעור. עובדה היא, שתמיד בעשר הדקות האחרונות של השיעור הוא מספיק ללמד מה שמורים אחרים עושים בשעה שלמה.

ד"ר בדולח נכנס לכיתה בערך באמצע השיעור, הרבה זמן לפני ששמיליק הסתכל בשעונו כדי לראות כמה דקות נותרו לו עד סוף השיעור.

המתח שלנו לשמוע את דבריו של שמיליק היה רב. רצינו לעזור לו, אך לא ידענו איך. לפיכך ישבנו דוממים וחיכינו לראות מה יקרה. מסתבר שדאגתנו למורה האהוב היתה מיותרת. שמילקיהו המנוסה והתמים נתגלה כמורה הרבה יותר ערמומי מאשר פיללנו.

“ולמה אני מספר לכם על גאולת הארץ בזמני” – אמר אחרי שקינח במשך שעה ארוכה את אפו – "מפני שעליכם להבין, שלכל תקופה ותקופה – גאולתה שלה. המצביא הדגול יהושע לא היה יכול לגאול את ישראל על־ידי תרומות, כי באותם ימים הבינו עמי כנען רק את שפת החרב. זאת אולי הסיבה, שעם ישראל היה מאז ומתמיד מוכשר לשפות, לכל מיני שפות. מיכאלה האם כתבת את עבודת הבית? "

מיכאלה רצתה לשאול, אם הוא מתכוון לעבודה שהיא קראה כבר בתחילת השיעור, אבל הוא לא נתן לה לדבר ואמר בלי לחכות למענה: “קראי אותה בבקשה!”

כולנו ידענו, ואולי גם המורה, שאבא של מיכאלה היה פעם חתן התנ"ך האזורי, והוא שעושה לה את עבודות הבית. אבל לא פצינו פה, והקשבנו לקריאה בפעם השנייה. מיכאלה קראה ושמיליק פזל בגאווה רבה לעברו של ד"ר ישעיהו בדולח, שהקשיב לקריאה בעיניים עצומות ובאזניים פרושות לצדדים. כאשר גמרה, שאל המורה אם יש מי שרוצה להשלים את הדברים. כמה ילדים הצביעו, אבל שמיליק בחר את עופר חזנוביץ בעל הזיכרון. עופר חזר בדיוק רב על אותם דברים ששמיליק העיר בתחילת השיעור, ולאף אחד לא היה מה להוסיף. בדולח פקח עין אחת לראות מיהו המדבר וסגר אותה בחזרה.

“הוא עוד לא נרדם.” לחשתי לדן הויס, והוא לחש לי בחזרה: שה!"

כשנשמע הצלצול, הרים שמיליק את ידו וביקש לרשום כמה שאלות הביתה. הוצאנו מחברות ורשמנו בצייתנות, למרות שהיו אלו בדיוק אותן השאלות שהוא נתן בשיעור שעבר. אחר־כך ביקש ממני לבוא אתו לחדר המורים, כדי שיחזיר לי את הספר “זיונים זה לא הכל”, שהוא החרים לי לפני שבועיים.

ליד פתח הכיתה לחץ בדולח את ידו של שמיליק, אמר לו שהיה זה אחד השיעורים המוצלחים ששמע בזמן האחרון, ושאלו אם הוא מלמד אותנו תנ"ך בקביעות. מר שמילקיהו, על אף צניעותו הידועה, לא יכול היה להסתיר את האמת הנעימה ואמר: “אצלי הכל קבוע!”

בחדר המורים פגש המפקח את המחנכת שלנו שולמית, וסיפר לה על בקיאותנו בתנ"ך.

“אתה לא מחדש לי דבר” – אמרה הך־בסלע – “הרי אני לימדתי אותם תנ”ך בחודשיים הראשונים."

ד"ר בדולח לחץ את ידה ואמר: “יפה יפה”, ואחר סיפר על השיעור המוצלח למנהלנו יחיאל חגב. מר חגב קרן מאושר וגילה למפקח, שהוא נתן לכיתתנו שיעורי תנ"ך במשך התקופה הארוכה ששולמית היתה חולה, ומאז חל שיפור רב בכיתה.

מי יאמין לחריצותם של מפקחים. היום, כששמיליק התכונן להתחיל בשיעור התנ"ך, הופיע שוב המפקח והפעם נכנס עמו גם המנהל חגב. שניהם התיישבו בצד וביקשו מהמורה להמשיך, כאילו כלום לא קרה. הפעם למדנו שיעור חדש ושמיליק נמנע מלבקש את מיכאלה לקרוא בשלישית את עבודת הבית שלה. היה זה אחד השיעורים החלשים של שמילקיהו, ואנחנו לא ידענו כיצד להצילו. המפקח האדיב בדולח, שהבחין בצרתו, ניסה לעזור לו. הוא קם לשאול כמה שאלות. השאלות היו קלות, אך לרוע המזל הוא לא ידע לבחור את התלמידים המתאימים, והבורות שלנו צפה ועלתה מעלה־מעלה.

אחר־כך, כשבאתי לחדר המורים כדי לקחת משמיליק את הספר, שבפעם שעברה הוא נזכר שהוא בעצם שכח בבית, שמעתי הדים על השיעור. ד"ר בדולח בשום אופן לא הצליח להבין מה בעצם קרה פה, איך זה שכיתה שהראתה יום אחד ידע כה רב, הוכיחה למחרת את ההיפך. שמיליק לא נבוך כלל מהשאלה והסביר למפקח, שאת מקצוע התנ"ך החל ללמד רק מאמצע השנה, ועד אז לימדה את המקצוע המחנכת, שהיא בעיקר מורה למקצועות הריאליים.

שולמית הך־בסלע לא הכחישה שנטלה על עצמה את הוראת התנ"ך עד שיגיע המורה החדש, אך לצערה היתה חולה במרבית הזמן ו…

“ולא קל היה למצוא מי שיחליף את מקומה” – נכנס המנהל לדבריה – "ובקושי הצלחתי למצוא זמן מדי פעם כדי להיכנס לכיתה זו. "

“אם לא אתם” – תמה בדולח – "אז מיהו שנתן את ההוראה? "

שמיליק מצמץ בשפתיו באדישות, המורה הך־בסלע משכה כתפיה בתנועת לא־יודעת, והמנהל חגב הניד ראשו בהכחשה מוחלטת.

ואחר־כך מתפלאים, שבארץ פורץ כל פעם משבר בהוראה.

 

פסח – חג הספר העברי    🔗

תמיד אבא מוכרח לעשות את ההיפך ממה שכולם עושים. אם בכל הארץ חוגגים את שבוע הספר העברי בל"ג בעומר, אבא מתנפל על הספרים העבריים דווקא בפסח, או ליתר דיוק בערב פסח, כשכולם טרודים ועצבנים לקראת החג המתקרב. דווקא אז הוא מוצא לו זמן לספרים שלו.

“תורידי לי את שירי ביאליק!” – הוא אומר לאיה, העומדת על כיסא גבוה ליד ארון הספרים.

איה מגישה לו את הספר המבוקש, אבא מגרד בראשו, בודק אם הכריכה חזקה מספיק, אחר כך ממשיך להתבונן בטור הספרים ומזמין עוד:

"הנה שם, מימין, ‘אהבת ציון’. כן, ותוציאי לי גם את קובץ ‘השומר’ העומד על ידו. ספר נהדר, קיבלתי אותו לבר־מצווה שלי, כדאי שגם אתם תקראו אותו פעם, ומה זה שם? ‘הכנסת כלה’ של עגנון? תני גם אותו…

אותה שעה נראה הבית כמו אחרי מהפיכה. אמא ודודה רבקה עומדות במטבח ולשות בצק של קמח מצה, מטגנות ערימות של לביבות ומשגיחות על הדוד מוטל, שהקדים לבוא מחיפה, שלא יחסל אותן לפני זמנן.

דוד מוטל לא מוותר אף פעם על ליל הסדר שלנו. הוא בא מבעוד מועד עם דודה חיה אשתו ועם אלישבע בתו הגדולה, ושולח את הנשים לעזור לאמא להכין את החג. הוא עצמו הולך לחדר השינה כדי לא להפריע, ומחריד את כל הבית בנחירותיו. מדי פעם הוא קם כדי לגשת למטבח ולסחוב כמה לביבות, ואחר־כך ממהר לחזור אל המטה, לפני שדוד לייזר נם יתפוס לו אותה.

אלישבע, הבת הגדולה של מוטל, מגיעה אלינו תמיד עם מצב־רוח מצוין, מתיישבת ליד הטלפון ומתחילה לטלפן לכל העולם. את אמא השיחות האלה מוציאות מן הכלים, וכל פעם היא נשבעת שיותר לא תזמין אלינו את מוטל, אלא אם יבוא בלי אלישבע.

השעה שלפני תחילת הסדר היא השעה המתוחה ביותר. אמא צועקת ששום דבר עוד לא מוכן. דודה חיה חותכת את הבצק, שנעשה מקמח מצה, לאיטריות ארוכות, ואמא כל הזמן מזכירה לה שהיא חותכת גם את השולחן. דוד מוטל בא לבקש איזו עניבה חגיגית, ולייזר נם הולך אחריו ומספר לו על ההמצאה האחרונה שלו: נעליים עם גלגליות מתקפלות, כדי לפתור את בעיית התחבורה בעיר.

שם מתחת השלחן גם הבנתי לראשונה איך זה קרה שאבא הצליח להעמיד את כל שלושת השלחנות שלנו בגובה אחד

בשעה זאת, כאשר כולם מתוחים ועצבנים, מוצאים להם איה ואבא זמן לחזור ולעמוד מול ארון הספרים, כדי לבחור ספרים נוספים ממיטב הספרות העברית המצויה בביתנו. רציתי לשאול אותם מתי הם חושבים לקרוא את כל הספרים האלה, אבל אמא שלחה אותי בדיוק אל השכנים להביא עוד כמה כיסאות, והייתי מוכרח לרוץ למלא את בקשתה, לפני שתצעק עלי את כל הצעקות שהיא רוצה לצעוק על אלישבע הגדולה.

סוף־סוף מגיע הרגע המיוחל. שולחן ארוך מכוסה סדינים לבנים ממלא את כל הסלון שלנו, וכל המשפחה יושבת סביבו. אבא קורא את ההגדה, וכיאות לאיש ספרים מלומד הוא קורא אותה ברהיטות ובשפה זריזה. אני אומר שאני כבר גדול מדי בשביל לשאול את הקושיות, אבל אין לי ברירה, כי דודל, הילד הבא אחרי, יודע לשאול רק את שתי השורות האמצעיות של הקושיה הראשונה. הדוד מוטל שולח בי עיניים נפחדות, הבטן מקשקשת לו, והוא מקדים ומבקש, בשם האוזן המוסיקלית שלו, שאשאל את הקושיות הפעם ללא המנגינה. אני, מצד אחד, רוצה דווקא להרגיז אותו, אבל מצד שני, אני משתוקק כבר למצוא את האפיקומן כדי לבקש מאבא מחשב, ואני מקצר הפעם שלא כרגיל.

אבא ידע מראש שהפעם יש לי בקשה רצינית, שתעלה לו בממון רב, והוא התאמץ להחביא את האפיקומן במקום שבאמת לא אצליח למצאו. חיפשתי כמעט בכל הבית ולא דילגתי אפילו על חדר האמבטיה, אך האפיקומן טרם נמצא. ברגע האחרון נזכרתי ששכחתי לחפש מתחת לשולחן, ומיהרתי להרים את שפת הסדין ולהשתחל בין שורות הרגליים. את האפיקומן לא מצאתי מתחת השולחן, אבל מצאתי תשובה לשאלת הספרות העברית, ואת הסיבה לחגיגת הספר בליל הסדר.

שם, מתחת השולחן, גם הבנתי איך זה קרה שאבא הצליח להעמיד את כל שלושת השולחנות שלנו – הגדול, הבינוני והקטן – לא רק בשורה אחת, אלא גם בגובה אחד.

את האפיקומן הנכסף לא הצלחתי למצוא, למרות כל מאמצי, ואבא סירב אפילו לתת לי רמז אחד. לבסוף, כאשר הגיע הזמן להוציאו, מסתבר שגם אבא לא מצליח למצוא אותו. אחרי חקירות ובדיקות רבות, הסתבר שדוד מוטל אכל אותו בלי להרגיש. איזה דוד רשע. בליל הסדר הבא אשאל את הקושיות עם המנגינה ועם הפזמון החוזר, וגם אתבלבל כל פעם ואתחיל מהתחלה.

 

אבא לא בבית    🔗

מערכון מהחיים בהשתתפות

מר דוד אפרכסת (אבא שלי)

גברת אפרכסת (אמא שלי)

הבן הצעיר והנחמד גד אפרכסת (אני)

(הטלפון הניצב על דוכן גבוה בהוֹל של משפחת אפרכסת מצלצל, מצלצל ומצלצל.)

אבא: (מוציא ראשו מחדר האמבטיה, על פניו קצף־גילוח.) שמישהו ירים את הטלפון. אני מתרחץ!

(הטלפון ממשיך לצלצל.)

אמא: (מכינה קצף עוגה בקערת עץ גדולה) גדי, תרים את הטלפון. אני עושה עוגה!

(הטלפון ממשיך לצלצל.)

גד: (אוזניות של ווק־מֶן באוזניו ובידו טייפ קטן.) יוכבד, תרימי את הטלפון, אני מכין שיעורים!

אבא ואמא: (מוציאים ראשם ביחד – אבא מהאמבטיה ואמא מהמטבח.) יוכבד איננה בבית!

גד: אוף… (מסיר את האוזניות וניגש לטלפון ומרימו.) הלו! לא. זה לא דוד אפרכסת זה הילד שלו. מה? את מי? אבא, כן, כן, הוא בבית.

אבא: (מופיע בריצה, לבוש חלוק־אמבטיה ופרצופו מרוח בקצף־גילוח. מנפנף בידו וצועק בלחש.) לא! לא!… (נעלם)

גד: הלו רגע! מה אמרתי? אמרתי כן? התכוונתי להגיד לא. כלומר, הוא היה בבית, אבל נדמה לי שיצא. רגע, אשאל את אמא. אמא, אבא בבית?

אמא: (מופיעה עם קערת הקצף.) מה? אבא? לא ראית שהוא באמבטיה? (נעלמת)

גד: (מאותת לה בידו להפסיק לדבר.) שה! (ואל הטלפון) רגע אחד, אדוני, לא שכחתי אותך. עבר בדיוק אווירון. מה אמרת, אמא? את חושבת שאת לא יודעת. טוב, תמתין בבקשה, אני כבר מברר.

רק זה חסר לי. לצלצל אליו, ועוד מחו"ל. איך בן־אדם יכול לבלבל את הראש חודש שלם בגלל אלפיים שקלים עלובים?"

אבא: (צץ שוב) תשאל מי שם? אם זה מר גרוס – אני לא בבית.

גד: מי? לא שמעתי… (לטלפון) לא, לא אותך אני שואל. (מצביע על אביו) אותך!

אבא: (לוחש בשאגה) אם זה גרוס מהעיריה – אני לא בבית!

גד: (מניע ראשו בהסכמה.) רגע אחד, אני לא יכול לשמוע שניים בבת־אחת. (מסתכל על אביו.) אז מה אמרת אמא? שאת לא יודעת בשום אופן?

אבא: (בא וצועק לאוזנו הפנויה של בנו.) אם גרוס – אני אין!

גד: (מכסה בידו את הפומית.) בסדר, בסדר, הבנתי. שמע, אדוני, אמא אומרת שרק הרגע יצא. אולי אצליח לתפוס אותו בפתח הבית. מי מדבר, בבקשה, אני רוצה להיות בטוּח. (מאזין, ולוחש לאביו רק בהנעת שפתיים.) זה הוא! טוב, אדוני, תמתין על הקו. אני מנסה לתפוס אותו! אני כבר חוזר! (מרפה מהטלפון הנשאר תלוי באוויר.)

אבא: (בלחש) למה כל ההצגות האלה? לא יכולת להגיד שאינני בבית ולסגור?

גד: (גם הוא בלחש.) איך יכולתי, אחרי שבהתחלה אמרתי שאתה בבית? עכשיו, אחרי שכאילו רצתי לרחוב לחפש אותך, הוא יאמין לי.

אמא: (יוצאת מהמטבח עם קערת הקצף.) תגיד, דוד, בשביל זה קנינו טלפון, כדי שהילד ילמד לשקר?

אבא: שה! הוא שומע!

אמא: אז תסגור! (מרימה את השפופרת.)

גד: (מוציא מידה את השפופרת.) לא, לא! אל תסגרי. אמרתי לו שאחזור. (שולח אצבע ומלקק את הקצפת, בעוד ידו השנייה מצמידה את השפופרת לבטנו.)

אמא: (מרביצה ביד המלקקת.) תפסיק עם זה!

(אבא מרגיע אותה בתנועת יד, ותוך כך נופל קצף ממברשת הגילוח שלו אל הקצפת שבקערה.)

אמא: נו, תראה מה עשית! לעוגה יהיה עכשיו טעם של קצף־גילוח.

גד: תנו לי, אני אפריד! (מניח את הטלפון בצד ושולח יד לתוך הקערה. אמא מנסה להרחיק את הקערה, ותוך כדי כך משתחררת ידו של גד, הטבולה כולה בקצף.)

אמא: נו, תראה! תראה מה שעשית!

אבא: (מנסה לגרור אותה בכוח לעבר המטבח כשידו מונחת על פיה. תוך כדי כך הוא לוחש לבנו.) נו, תענה כבר!

גד: (לוקח את הטלפון ומכסה את הפומית בידו המוקצפת.) אני לא יכול לענות, אמרתי לו שאני רץ לרחוב, אז זה לוקח זמן, לא?

אבא: (דוחף את אמא למטבח וסוגר אחריה את הדלת.) בפעם הבאה תשאל מי מדבר, ואל תתחיל להמציא המצאות דמיוניות. תגיד לו שלא מצאת אותי, ואם ישאל מתי אבוא, תגיד שאתה לא יודע, מפני שיכול להיות שאני צריך לנסוע לחוץ־לארץ באופן דחוף. ואם יתעקש, תגיד לו שיתן לך את מספר הטלפון שלו, ואני אטלפן אליו מחו"ל. (לעצמו) רק זה חסר לי, לצלצל אליו, ועוד מחוץ־לארץ. הוא יכול להתפגר עד שישמע את הצלצול שלי. איך בן־אדם יכול לבלבל את הראש חודש שלם בגלל אלפיים שקלים עלובים?

גד: אתה שואל אותי?

אבא: לא, לא. תענה לו כבר!

גד: בסדר. אענה כאילו חזרתי עכשיו מהרחוב. (מסיר את ידו מהפומית ונושף לתוכה נשיפות של ריצה. על הפומית – טביעה של קצף הלבן. שארית הקצף נוגבה בווילון הקרוב.) הלו, כן, (נושף) רגע, תן לי קצת לנשום. (נושף) אני נורא מצטער, רצתי עד הפינה אבל לא הצלחתי לתפוס אותו. למסור לו משהו? שטילפנת? בסדר. סמוך עלי, אני אמסור מייד. כלומר, כשיחזור. שלום! (בדברו מלקק גדי את הקצף שנותר על הפומית וסוגר.)

אבא: (יוצא מהאמבטיה רחוץ ומבושם.) ביקש להגיד משהו מיוחד?

גד: (גומר ללקק וסוגר.) לא, רק שאגיד לך שגרוסמן טילפן, וזהו.

אבא: יופי, ואני מבין שהוא לא חשד ב… מה? מה אמרת? גרוסמן?

גד: (גומר ללקק את שנותר על אצבעותיו.) כן, מר גרוסמן.

אבא: (בתדהמה) גרוסמן חזר ארצה! אני מחכה שנה שלמה לצלצול שלו! (מרים את השפופרת) הלו! הלו! (מתעצבן, לוחץ על הכפתורים, מחייג אפס ומנער את המכשיר.) הלו! מרכזיה? הלו… אף אחד?… הלו! נו!… אמרתי הלו! (סוגר) מה עשית לי, גדי! איך אתפוס אותו עכשיו? תביא את ספר הטלפונים!

גד: (גד מביא ספר ואביו מתחיל לדפדף בעצבנות.) הייתי בטוח שגרוס וגרוסמן זה בדיוק אותו…

האב: די! אף מלה, לפני שאני טורף אותך! גרוסמן צבי, גרוסמן צפיר, גרוסמן צפריר, גרוסמן צפרירה, גרוסמן צדקיהו אין. בטח שאין, הוא כבר חמש שנים לא בארץ. מי יודע מאיפה טילפן? אולי משדה התעופה לפני שהוא חוזר.

(הטלפון מצלצל, גדי שולח ידו, האב מכה עליה קלות, ולוקח בעצמו את השפופרת.) הלו! כן. כאן מדבר דוד אפרכסת. מי? מה? מר גרוס? מהעיריה? (מקשיב, מנענע ראשו ומוחה דמעותיו במטפחת. האם, שנכנסה למשמע הצלצול, וגד שעמד קרוב לאביו, מתחילים לסגת על קצות אצבעותיהם. כאשר הבן חולף ליד אביו, שולח זה את ידו וצובטו באחוריו, הילד צורח נוראות “אי!!!” עד שכל השכנים מוציאים את הראש מהחלונות ושואלים "מה קרה? ")

זה בדיוק מה שקרה אתמול אצלנו. רק החלפתי את שמות השחקנים, שלא תדעו שזה אני.

 

שקספיר בעברית    🔗

איני יודעת במה חטאנו לו לשקספיר, שהחליט להתנקם בנו ולעשות מחזה מהרצח הטיפשי של יוליוס קיסר ברומא, לפני יותר מאלף שנה. הנה, עכשיו, הדמות הטרגית הזאת של הנרצח מרחפת מעלינו כסיוט בלהות ביום ובלילה, ושלל מלותיה הנמלצות מקלקלות לנו את החשק לגשת לבחינות הבגרות. אין זו דעתי בלבד. במקרה פגשתי את אורי ברחוב מול הבית שלו, וביחד חירפנו את שקספיר במשך שעתיים כמעט. כשהתחיל להחשיך ואני פניתי ללכת, נזכר אורי לשאול:

“איה, יש לך אולי את התרגום העברי של שקספיר?”

“ואם כן, מה זה יעזור לך?”

“אם כן, אז אנחנו יכולים לקרוא את החומר בעברית, ולפחות להבין את הרעיון הכללי של כל קטע.”

שמתי לב, שאורי הביישן התחיל לדבר בלשון רבים, וזה נתן לי אומץ להגיד לו, שאם הוא דוגל בשיטה זאת, הוא מוזמן לבוא אלי הביתה ולנסות אותה, אבל לא היום כי היום אני עסוקה מאוד.

“היום גם לי אין זמן” – אמר אורי אבל מחר בארבע, מה דעתך? "

“בחמש.”

“בסדר, בחמש.”

אורי בא אלי בחמש בדיוק, כעשר דקות אחרי שחזרתי מהרחוב. ישבנו יחד על הספה בסלון ועברנו על התרגום העברי. תרגום די קשה, ממש כאילו הוא המקור בעצמו. היו הרבה מלים עבריות שלא הבנוּ עד שלא קראנו אותן באנגלית.

“אני חושבת שהתרגום הזה לא יעזור לנו בהרבה” – אמרתי בצער.

“כן” – אמר אורי – ידעתי מראש."

“מראש? קראת אותו פעם?”

“עיינתי. היה לי ספר בבית.”

“היה לך?” – נדהמתי – “אז למה שאלת אם לי יש?”

כי… כי…" – גמגם אורי והסמיק “כי רציתי להציע לך שתבואי אלי ללמוד, אבל את אמרת תיכף שיש לך.”

“ואם יש לי, אז אסור לך להזמין אותי אליך?”

“לא. אבל אם יש לך, אז אני יכול כבר למכור את שלי.”

“ומכרת?”

“כן. עוד אתמול, אחרי שנפרדנו. אבל בשום אופן אינני תופש איך קרה, שהספר המשומש שלי מונח עכשיו כאן לפני?”

< center>ישבנו יחד על הספה של הסלון ועברנו על התרגום העברי.

 

המחברת להתעמלות    🔗

יוחנן אוקס, שכולם קוראים לו יוחנן בוקס, מפני שהוא הספורטאי הטוב ביותר בבית־הספר, הוא, כידוע, בן כיתתי. מאז שהתחילו הלימודים, הוא לא היה חולה אפילו פעם אחת ביום שיש בו שיעור התעמלות. והוא דווקא מחסיר די הרבה, ומביא פתקאות שלא הרגיש טוב.

בשבוע שעבר חלה בפעם הראשונה שבוע ימים שלם, וגם בימים שני ורביעי, הימים של שיעורי ההתעמלות, לא היה בבית־הספר. כשחזר שאל כל־כך הרבה שאלות על מה שהפסיד בשיעורי ההתעמלות, עד שלא יכולתי להתאפק ואמרתי לו בצחוק, שהמורה נתן להכין שיעורים בהתעמלות, וצריך לכתוב אותם במחברת. יוחנן כל־כך התלהב מזה שגם בהתעמלות נותנים שיעורים, עד שהודיע לי נחרצות שהוא יבוא אלי הביתה להעתיק את השאלות.

לא היתה לי ברירה. כשחזרתי מבית־הספר מיהרתי לגייס לעזרתי את איה, שאוהבת לכתוב, ויחד ישבנו והמצאנו מחברת התעמלות לדוגמה.

שיעורי בית בהתעמלות

א. עלה על הכיסא עשרים פעם, וכתוב מתי היו נשימותיך מהירות יותר, בזמן העלייה או בזמן הירידה.

ב. הסבר למה.

ג. רוץ חמישים פעם סביב כיסא, ואחר־כך רוץ שוב בכיוון ההפוך. תאר מתי הסתובב לך הראש יותר, והסבר למה דווקא בפעם הראשונה.

ד. כתוב לפחות חמישה תרגילים לחיזוק שרירי הבטן.

ה. בצע כל אחד מהתרגילים האלה עשר פעמים, ותאר איזה מהם חיזק את שרירי הבטן בצורה מושלמת יותר.

ו. מהו המשחק הספורטיבי האהוב עליך ביותר. הסבר אותו ותאר אילו שרירים הוא מחזק.

דוד פנדל המורה הקפדן להתעמלות הסתכל במחברת העבה בעניין רב, ועשה את עצמו כאילו הוא לא שומע את יבבות הצחוק שבקעו מתוכנו.

ז. (שאלת רשות, כלומר לא חובה) הכה את ראשך בקיר פעמים מספר ונסה להרגיש אם יכולת הקליטה והריכוז שלך משתפרת. ענה בקיצור ולעניין ובלי להרבות במלים מיותרות. השאר שוליים.

בהצלחה!

יוחנן הגיע לביתי רבע שעה לפני הזמן שקבענו. למזלי היו כבר כל השאלות רשומות. הוא מיהר לפתוח את המחברת החדשה והעבה שהביא, והעתיק את כל השאלות מלה אחר מלה. כאשר סיפרתי זאת למחרת בבית־הספר היתה השמחה רבה. כמה ילדים באו אליו לשאול מה ענה על שאלה מספר חמש, כדי להשוות אם ענו נכון. יוחנן הוכיח יחס חברי, הראה לכולם את התשובות שלו, ומי שרצה, מישש את שרירי הבטן שלו.

היום, לפני שהתחיל שיעור ההתעמלות, זרזנו אותו למסור למורה את המחברת, ואמרנו שאנחנו כבר מסרנו בשיעור שעבר. יוחנן אמר שהוא התכונן לעשות את זאת גם בלי הזרוזים שלנו, ופנה לעבר המורה, כשכל הכיתה שומרת מרחק ומתאפקת לא לצחוק לפני הזמן.

דוד פנדל, המורה הקפדן להתעמלות, הסתכל במחברת העבה בעניין רב, והעמיד פנים כאילו אינו שומע את יבבות הצחוק החנוק הבוקעות מתוכנו. כאשר גמר לקרוא את כל השאלות והתשובות, הרים אלינו את עיניו הכחולות ושאל בכובד ראש: “של מי הרעיון?”

אף אחד לא ענה, אז גם אני שתקתי, למרות שכולם הסתכלו לעברי. “חבל” – אמר פנדל – “חבל שאיש לא מצביע, כי הרעיון מאוד מוצא חן בעיני. לשיעור הבא אני מבקש שכל אחד יבוא עם מחברת להתעמלות, ויענה על כל השאלות הרשומות במחברת של יוחנן.”

עכשיו כל הכיתה כועסת עלי, ואף אחד לא רוצה לדבר אלי. אפילו אני בעצמי.

 

לא תם המוח היהודי    🔗

אתמול בשעה עשר בלילה נשמע צלצול בדלת ודוד לייזר נם הופיע. כשהוא בא בשעה כל־כך מאוחרת, ועוד בלי דודה רבקה, אנחנו יודעים שהוא המציא המצאה חדשה. בכל ימות השבוע עובד לייזר כפקיד בקופת־חולים, ועוסק ברישום תרופות. העבודה הזאת משאירה לו כנראה הרבה זמן למחשבות. עובדה שכמעט בכל חודש הוא מספר לנו על המצאה חדשה. רוב ההמצאות שלו הומצאו על־ידי אדיסון לפני יותר ממאה שנה, אבל זה לא מייאש אותו. להיפך. “זה סימן” הוא אומר לאמא – “שיש לי ראש של ממציא, ויום אחד עוד אמציא המצאה מהפכנית, שתשחרר את מדינת ישראל מכל הפסדיה, ותהפוך אותה למעצמה השלישית בעולם.”

לדודה רבקה, אשתו של לייזר, אין כבר כוח לשמוע על ההמצאות, והוא בא לספר אותם לאבא. אבא משום מה דווקא מחבב אותו. יש ביניהם ידידות סמויה, הנובעת כנראה מנטייתם המשותפת לישון בכל תנאי. לכן הוא מציע לדוד לייזר את כורסת הפלסטיק הנוחה ואומר לו:

“דבר ונשמע!”

“אתה מבין” – מסביר הממציא הוותיק לאבי – “ישנם בעולם חמישים מיליון חולי סוכרת. תאר לעצמך את התלהבותם, לו היה בא אליהם מישהו ומציע להם דובשן מתוק, שאין בו אף מיליגרם של סוכר מזיק. חוץ מזה…”

“רגע, רגע” – קוטע אותו אבי – “לפני שאתה ממשיך עם הסוכר, מה בקשר להמצאה האחרונה שלך, שהיית צריך לקבל עליה תשובה מהרמטכ”ל?"

“איזו? הטנק המעופף? ההחלטה נדחתה לשבוע הבא. היתה לי טעות בחישוב כנפי המסוק, האמורים להרים את הטנק. הם צריכים להיות באורך של 250 מטר ולא 25, כמו שיצא לי. אני מקוה שעד הדיון הבא אתגבר על כך. אבל לפני כן אני רוצה לפתח את הדובשן לחולי סוכרת.”

“ומה בקשר למשחה המצמיחה קרחות?” – נזכר אבי בהמצאה יותר ישנה.

“ועדת הרוקחים עדיין בודקת אותה. הבעיה שלה, שעל כל שערה שהיא מצמיחה היא גורמת לנשירת עשר אחרות, אבל אין ספק שזו תקלה שאפשר להתגבר עליה.”

“אולי תציע את המשחה הזאת למחלקת הייעור של הקרן־הקיימת?” – מציע אבי.

“לא, לא” קוטע אותו דודי, בלי שהרגיש בנימת הלגלוג – “עכשיו כל כולי קודש לפיתוח הדובשן. כבר הבאתי דוגמה לד”ר אינסולין, הרוקח הראשי. למזלי הוא חולה סוכרת וגילה התעניינות רבה. תאר לך שהוא טעם וביקש דובשן נוסף. לאן אתה הולך?"

“אני ניגש לאמבטיה” – מתנצל אבי – “כבר הכנתי מים חמים. תשב כאן. אני חוזר מייד. נלי, תכין לדוד כוס קפה!”

ידעתי. ידעתי שאסור לי לעמוד ולהקשיב לשיחה של השניים. עכשיו אבא העביר את הדוד אלי, ולי אין למי למסור אותו! גם דוד לייזר נם וגם אני יודעים, שאם אבא נכנס לאמבטיה, פירוש הדבר שלא נראה אותו יותר. התקווה היחידה שלי היא, שאולי דודי לא רוצה קפה, אלא לרוץ הביתה להמציא המצאה חדשה.

מטעמי נימוס אני שואל אם הוא באמת רוצה קפה, והוא מטעמים השמורים עמו אומר לי שכן. כאשר אבדתי – אבדתי. אמא אצל השכנים, איה מכינה שיעורים ובו בזמן מסתרקת, ולי אין ברירה אלא להכין את הקפה.

“סוכר?” – אני שואל.

“לא, לא” – אומר הדוד – "יש לי דובשן מיוחד, אתה רוצה לטעום?''

והוא מוציא מכיסו קופסת פח קטנה ובה כמה חתיכות, הנראות לי כמו בצק שרוף.

“לא, לא, תודה”, – אני אומר – “כבר אכלתי ארוחת־ערב.”

דודי מקבל את התשובה ברוח טובה, מכניס לפיו את הלחם השרוף ומתחיל ללגום את הקפה בהנאה. “אתה מבין” – הוא אומר לי – “יש בינתיים רק בעיה אחת והיא שהדובשן לא נמס מהר. אבל זאת בעיה טכנית ועוד אתגבר עליה. תזכור, נלי, סוד ההצלחה בחיים הוא כוח הרצון. אלמלא היה לי כוח רצון, לא הייתי מגיע לתוצאות כה מבטיחות.”

אני מנענע בראשי בהסכמה מלאה ורוצה כבר ללכת לחדרי, אך לייזר אוחז בדש חולצתי וממשיך לדבר: “חשוב שתדע, שכבר שלחתי מכתב דחוף לשר הבריאות, ומחר בטח אקבל את תשובתו. ציינתי שם, שאני לא מוכן לגלות את הפטנט לאיש, אלא לו באופן אישי. הסברתי, שאם הנוסחה הסודית של מתכונת הדובשן תודלף, יש סכנה שהמדינה תאבד מקור הכנסה חשוב הצפוי לה בשנים הבאות. לך, נלי, אני יכול לגלות, אבל שזה יישאר בינינו, יש לי תכנית רעיונית לא לייצא את התרופה לחו”ל, אלא לשווקה בארץ בלבד. בצורה כזאת נאלץ את כל 50 מיליון חולי הסוכרת לבוא ארצה ונגדיל את תנועת התיירים לכאן מאות מונים. וצריך גם לקחת בחשבון, נלי, שהאיש החולה לא בא לבדו, כי אם יחד עם אמו או אשתו, ועל־ידי כך הוא מכפיל ומשלש את הכנסות המדינה. אתה ודאי רוצה לשאול אם דיברתי על כך עם שר התיירות. ובכן, לא דיברתי. טילפנתי, אבל מסרו לי שהוא עצמו מתייר עכשיו בכמה ארצות בחו"ל, ואם אני יכול להמתין עד שובו ואז לכתוב לו מכתב, הם יודו לי מאוד. תגיד לי עכשיו, נלי, אבל בכנות, אתה היית מאמין שדובשן כזה קטן יכול להביא רווח והצלה למדינה שלמה?"

איני יודע אם דודי מצפה שאגיד “כן” או “לאו”, לכן אני מנדנד את ראשי באלכסון, ונותן לו להבין מה שהוא רוצה. תשובתי קלעה כנראה למטרה. דודי נושם נשימה עמוקה וממשיך בהתלהבות: “אני צריך עכשיו רק שני מיליון דולר, ואני מקים תוך חצי שנה בית־חרושת צנוע, שיספק תחילה את כל תצרוכת הארץ וקפריסין. שלחתי מכתב דחוף בעניין זה לשר האוצר. מה שמעניין הוא, שאפילו רבקה דודתך, המתייחסת בדרך־כלל בספקנות להמצאותיי, אפילו היא אמרה שהפעם עליתי על הגל הנכון, אבל לא על התרופה הנכונה. חבל שלה אין סוכרת, הייתי יכול לתת לה את הדובשן יום־יום ולהוכיח לה את יתרונותיו. אבל לא זה מה שחשוב בשעה זאת, בשעה זו חשוב להרים את המוראל הירוד של העם, לבנות לנו תדמית חדשה, ולהוכיח קבל עולם כי לא תם המוח היהודי!”

כאן הצביע דוד לייזר על מצחו העמוק, ולגם ארוכות מהקפה שהכנתי לך.

“אתה מבין” – אמר, כשהוא מנסה לשווא לפצח את הדובשן הנמצא בפיו – “לא בשביל עצמי אני ממציא את כל ההמצאות האלה. המדינה שלנו היא העומדת בראש דאגותיי. שאיפתי היא להעמידה על רגליה ולהנחיל לה עצמאות כלכלית ורוחנית. לפי חשבוני, חודש לאחר הקמת בית־החרושת נתחיל לגרוף מיליוני דולרים ונכניסם לקופת המדינה. בעזרת הכסף נקים תעשיות, נסלול כבישים, נשקיע השקעות שיכניסו רבבות שקלים. לעצמי איני רוצה הרבה. מיליון שקל בלבד, וגם את זה אני לוקח, רק כדי שהדודה שלך תפסיק ללגלג על ההמצאות שלי. אגב” – אמר, כשהוא קם פתאום על רגליו – “אמרתי לרבקה שאני יוצא רק לכמה דקות. יש לך להלוות לי שבעה שקלים לאוטובוס”?"

מיהרתי להוציא את הכסף מארנקה של אמא ולתת לו. הוא הודה לי והבטיח להחזיר מייד לכשיקבל את התשלום הראשון על המצאתו. כמה דקות אחרי שיצא, יצא גם אבא מהאמבטיה, אמא שבה מהשכנים ואיה יצאה מחדרה, והלכה אל הראי הגדול שבכניסה להתבונן בתסרוקת שלה. בחדר האורחים, על השולחן, נשאר כוס הקפה ריק מנוזלים, ובו חתיכת בצק קשיח שצבעו כשל לחם שרוף.

 

ההרגשה הנפלאה שלי    🔗

היום החזירו לנו סוף־סוף את המבחן בחשבון.

מה אגיד לכם, הרגשה זה דבר כל־כך מתוק, עד ש…

לא. מוטב שאספר מהתחלה.

כאשר המחנכת שלנו שולמית הך־בסלע אמרה לנו, שבשבוע הבא יהיה מבחן, קמה צעקה גדולה, מפני שאף אחד אצלנו לא אוהב מבחנים. שולמית הרימה ראשה מן היומן, ובן רגע דממו כל הקולות.

“אני מייעצת לכם” – אמרה “להתכונן טוב־טוב, כי מבחן זה הוא שיקבע את הציון השנתי”.

החלטתי שהפעם אני חייב להצליח. חשבון הוא אמנם לא המקצוע החזק שלי. בזִמרה, למשל, אני הרבה יותר טוב. אבל הפעם רציתי להוכיח שאני יודע חשבון לא פחות טוב ממלכה, המלומדת של הכיתה. כל השבוע כמעט ישבתי וחזרתי על החומר.

המבחן היה הרבה יותר קל מאשר חשבתי. גמרתי בין הראשונים, והרגשתי שאין לי אפילו צורך לבדוק את תשובותי. בהפסקה ניסיתי להשוות את התשובות שלי עם אלה של האחרים, אבל לכל אחד כמעט יצאה תשובה אחרת, חוץ מאשר בשאלה לדוגמה, ששולמית פתרה על הלוח.

כשסיפרתי בבית על המבחן המוצלח שעשיתי, קיבלתי מאבא צביטת חיבה בלחי, מאמא תוספת של מרק (כאילו שביקשתי), ומאיה הערה עוקצנית שבטח העתקתי. לא הגבתי על דבריה של איה, כי הבנתי שרק מתוך קנאה אמרה מה שאמרה. אחרי הכול היא מעולם לא באה הביתה עם הציון 100 בחשבון.

היום סוף־סוף החזירה המורה את המבחנים. מה אגיד לכם? לא יכול להיות דבר מתוק יותר מאשר ללכת כשהרגשה נפלאה משקשקת בלב. ישבתי במתח רב מתחילת השיעור וחיכיתי לרגע שבו דף המשבצות שלי יגיע אלי. אך המורה לא מיהרה כמוני. דווקא היום, שלא כדרכה, החליטה להרחיב את הדיבור על הבורות המדהימה שגילינו במקצוע כה נעלה כחשבון. איך אנחנו יכולים להתייחס באדישות כזאת לתורה כל־כך מעניינת וחשובה כתורת החשבון, ולמה רק בודדים, בודדים בלבד, ידעו לענות על השאלות במדויק?

"אני מייעצת לכם – אמרה שולמית הך־בסלע – להתכונן לבחינה הזאת טוב טוב, כי היא תקבע את הציון השנתי."

לא התרשמתי ביותר מרוח הנכאים שלה. להיפך, כאשר דיברה על הבודדים שהצליחו, זקפתי את כתפיי ושלחתי אליה מבט שכולו חדווה.

קיוויתי שתחזיר את המבחנים מייד. אחרי הכול, לא כל יום אני מקבל מאה. אבל המורה טוענת, שאחרי שאנו מקבלים את התוצאות איננו מסוגלים להתרכז, ולכן היא מחזירה את העבודות רק בסוף השיעור.

די התמרמרתי, אבל ידעתי שעם שולמית הך־בסלע אין טעם להתווכח. חיכיתי בהתאפקות רבה עד שנשמע סוף־סוף הצלצול.

המבחן שלי היה חבוי בסוף החבילה. הושטתי לקראתו זוג ידיים יציבות, שלא הסגירו את לבי הנרגש. באמצעות מאומנות הפכתי את הדף ופתחתי את עיני מול הציון: חמישים ושש.

מילא, העיקר שעברתי.

 

ישיבת מורים    🔗

משתתפים

המנהל חגב: נלי

המזכירה: משה סבאבא

המורה שמילקיהו: דן הויס

שולמית המורה לכימיה: מיכאלה

ועוד כמה מורים, אם רוצים.

(כל המשתתפים יושבים סביב השולחן הגדול שבחדר ההנהלה ומפהקים.)

המנהל: (קם) רבותי המורים, אבקש הס! הזמן קצר והסעיפים רבים. דינה, מה הסעיף הראשון?

המזכירה: בעיית הסחיבות בכיתה של המורה שמילקיהו.

המנהל: בנושא זה דנו בישיבה הקודמת, לא?

המזכירה: כן. אבל בגלל עייפות המורים לא הגענו לסיכום.

המנהל: ובישיבה שלפני הישיבה הקודמת?

המזכירה: גם אז לא הגענו.

המנהל: טוב, איפה המורים כולם?

המזכירה: גם הם עדיין לא הגיעו.

המנהל: מה בדבר התה והבסקוויטים?

(כל המורים המנמנמים זוקפים ראשיהם.)

המזכירה: הם יגיעו מאוחר יותר. התה עוד מתחמם. (המורים מורידים ראשיהם.)

המנהל: טוב, רבותי, אבקש הס! הזמן קצר והסעיפים רבים!

שמילקיהו: את זה כבר אמרת!

המנהל: אמרתי! אז לא אחזור על כך שנית. איפה המורה שמילקיהו!

שמילקיהו: אני פה.

המנהל: או כן. ובכן, דבר בבקשה! אבקש מהמורים להרים את הראש מהשולחן. העץ מתכופף!

שמילקיהו: (בקול איטי) ובכן אקצר הפעם, כי כבר סיפרתי על כך בקצרה בשתי הישיבות הקודמות. כידוע, התחילו תלמידיי ללמוד השנה כימיה. והנה הם גילו, כי לאתר יש תכונות הרדמה. מה עשו? סחבו בקבוק או שניים של אתר והפיצו את ריחם בכיתה.

(המזכירה מפהקת בקול רם.)

המנהל: (נעור מהפיהוק הקולני) אבקש לא לפהק! זה לא שיעור כאן! בבקשה, מר שמילקיהו!

שמילקיהו: להמשיך, או להתחיל מהתחלה?

המורים: (בצעקה) לגמור!!!

המנהל: הסו! אבקש לא לצעוק, זה מרעיד את המנורה! המשך, מר שמילקיהו!

שמילקיהו: ובכן, הגעתי למסקנה, שעלינו להילחם במכת הגניבות, בייחוד בגניבת אתר מהמעבדה!

שולמית: (פוקחת עיניה) מה? גנבו אתר מהמעבדה?

שמילקיהו: הרי על כך אני מדבר כל הזמן!

שולמית: אבל לא גנבו כלום! במקרה ערכתי ספירת מלאי ולא חסר לי דבר.

שמילקיהו: המורה שולמית הך־בסלע! עם כל הכבוד. אם לא גנבו אתר, איך את מסבירה שהתלמידים נרדמים בשיעורים?

שולמית: זה דבר טבעי, שקורה בכל בית־ספר.

שמילקיהו: אצלי לא. עד לפני חצי שנה אני לא זוכר שמישהו נרדם אצלי בשיעור.

המזכירה: (קמה) אולי בגלל שהלימודים התחילו רק לפני חצי שנה. (יוצאת).

שמילקיהו: זאת לא סיבה. מניסיוני הרב אני יודע, שהתלמידים אוהבים מאוד את שיעוריי!

(המנהל פולט נחירה עזה. המורים האחרים אף הם רדומים.)

שמילקיהו: מי זה היה? המנהל? חבל, דוקא הוא חשוב שישמע כל מלה. תלמידים, אני רוצה לומר לכם שאני מבין שאתם עייפים מאוד אחרי ההפסקה. לא פעם אני עוצם עיניי למראה תלמיד המקשיב אלי בפה פעור. אך לנחור! לנחור אצלי בשיעור! כזאת עוד לא קרני!

עורו! קומו תלמידים עורו! (המורים ממשיכים לישון.)

המזכירה: (חוזרת עם מגש התה) מר שמילקיהו, אנא, אל תדפוק על השולחן. המורים ישנים והעץ מתכופף! (לוחשת לאוזנו) הבאתי תה!

(כל המורים נעורים לקול קריאות “תה!”, ומושכים את הספלים מהמגש. ידו של שמילקיהו חוזרת ריקה. הכל חוץ ממנו לוגמים בהנאה ובקול רם).

שמילקיהו: אתם רואים! אתם רואים מדוע חשוב לדון על בעיית הסחיבות בבית־הספר! (בוכה)

המנהל: מה שמילקיהו, אל תבכה. הדמעות מטפטפות על היומן. דינה תרשמי את בעיית הסחיבות כסעיף לישיבה הבאה. (לוגם מהתה ברעש עז.)

המזכירה: זה כבר רשום ביומן באופן אוטומטי. (לוגמת עזות).

(הכל יושבים ולוגמים בקולי קולות. המורה שמילקיהו חובש מגבעת ולובש את מעילו. מתוך כיס המעיל הוא מוציא תרמוס ומוזג לעצמו כוס תה. לרגע דממה, ובה נשמעת לגימתו העזה ביותר של שמיליק!)

 

מצעד הכובעים והאנטנות    🔗

על מצעדי יום העצמאות שמעתי דברים יפים מאוד מהוריי. לכן שמחתי לשמוע שהשנה יחוגו אותו בתל־אביב, ואוכל סוף־סוף לראות ולהתרגש יחד עם כל ההמונים. השמחה שלי היתה כאין וכאפס לעומת שמחתה של משפחת גורני, שגרה בקומת הגג בבית שלנו. שרגא, הבן היחיד של המשפחה, צועד עם כל החיילים במצעד. איזו הרגשה נהדרת יש לכל הבית. הפרחח הזה שרגא, זה שאבי היה מושך לו באוזניים כל פעם כשהיה שובר לנו חלון, צועד במצעד! ולא סתם באיזו מחלקה רגילה, כי אם במחלקת החולצות הירוקות, מחלקת הגדנ"ע, שורה חמישית, קיצוני שמאלי.

מכל הבתים שברחוב היה הבית שלנו היחיד שבמרפסותיו התנוססו דגלים שבוע לפני החג, וכל דיירי הרחוב התבוננו בנו בקנאה. ביום האחרון הוברר לנו ששרגא, למרות הבטחות אמו, לא הצליח להשיג לנו כרטיסים לבמת המצעד, והיינו צריכים להשכים קום, יחד עם כל המוני בית ישראל, כדי לתפוס מקום טוב. כשהגענו עם זריחת החמה לרחוב של המצעד, כל הרחובות שקקו אדם, והשוטרים לא רצו לתת לנו לעבור לצדו השני של הכביש, הצד של שרגא. אבל לא אשה כגברת גורני תרתע בפני שוטרים. היא פתחה את פיה בצעקות רמות, והודיעה קבל עם, שתספר הכל לשרגא. משום מה עשה השם שרגא רושם עז על השוטרים והם נתנו לכל דיירי הבית שלנו לעבור לצד השני, בתנאי שלא נתחרט. תפסנו מקום טוב מול בית “מעריב”, ליד בית־החרושת לתריסים של ויסלר, ושם חיכינו בקוצר רוח לשרגא גורני, הבן.

בהתחלה היה לי מקום טוב. אבל אחר־כך בא מישהו וביקש להכניס רק את הילד שלו. הרשיתי לו, כי לא ידעתי שלילד הזה מחוברים בשרשרת עוד שבעה ילדים. הילדים נדחפו זה אל זה, ואט־אט מצאתי את עצמי עומד על קצה אצבעותי מאחורי כל אנשי הבית. כאשר התחיל המצעד, גיליתי פתאום, שאני רואה רק את השטח שבין האוזן הגדולה של אדון גורני לבין התלתלים של מיכל הקטנה. רציתי להתרומם, או למצוא מקום יותר טוב, אבל הלחץ היה כל־כך גדול, עד שהרגשתי שכל ההמון הופך לאיש אחד, בעל אלפי צווארים מתוחים. ויתרתי על המאמץ.

מהמטוסים, הטנקים והטילים לא התרגשנו ביותר. אבל כאשר חיל הרגלים התקרב, פשטה בקרב דיירי הבית שלנו התרגשות שהלכה וגברה. את הדגלים ראיתי מצוין, גם את קני הרובים, האנטנות והכובעים. ראיתי שורות שורות של כובעים, אנטנות ופה ושם גם כמה כתפיים גבוהות. את זאת ראיתי שעה ארוכה, עד שבא הרגע הגדול. מישהו שעמד על סולם צבעים, הכריז בחגיגיות כי מחלקת הגדנ"ע מתקרבת. כל דיירי הבית שלנו התמתחו.

תחילה היתה זו הגברת גורני שצעקה: "שרגא! שרגאל’ה שלי! שרגיניו!…

אחר־כך נשמע קולו של האבא הגברתן המתייפח: “שרגא! שרגא גורני, כאן אבא! אבאל’ה! שרגאל’ה, הנה אנחנו…”

דקה או שתיים נתנו להורים לצעוק לבד, אך יותר לא יכולנו להתאפק. כל בני הבית שלנו שאגו בקול אדירים: “שרגא! שרגא! שרגאאאאא…”

אני לא יודע אם היו אלה טיפות הגשם, או דמעותיה של אמא של מיכל, שעמדה מאחורי ובכתה מרוב התרגשות. היה זה הרגע הגדול בחיי. לא רציתי לצעוק סתם כמו כולם. רציתי לכוון את קריאתי לזמן הנכון. בלב נרגש התחלתי לספור את כובעי הטמבל המגוהצים, שיצאו מרחבת האוזן של אדון גורני. כאשר הגעתי לכובע החמישי, שצבע החאקי שלו היה כמעט לבן מרוב עמילן, ידעתי שאני רואה את גיבור הבית הגאה והיפה שלנו, ובקול חנוק מהתרגשות צרחתי: “שרגא!!! שרגא!!!”

היה זה יום העצמאות היפה ביותר שלי. הלכתי לישון בהרגשה מרוממת. רק למחרת בבוקר, כאשר ראיתי את פניה הנפולות של אמא, נודע לי האסון הגדול. בבוקר יום העצמאות חטף שרגא כאב־ראש, והרופא הצבאי לא הרשה לו להשתתף במצעד. חבל, היה מצעד יפה מאוד.

 

תוצרת המדינה שלנו    🔗

לפעמים, ביום שישי, נחה על אמא רוח הבישול, והיא מבשלת בסיר הגדול כמה עופות בבת־אחת. בדרך־כלל אני מרשה לאמא לבשל מה שהיא רוצה. אבל מראה העופות בסיר מצער אותי תמיד, כי אני יודע שעוד מעט היא תפנה אלי. אמא נותנת לי לגמור לאכול את ארוחת־הצהריים ללא הפרעה, אך כשאני גומר ופונה לצאת מהמטבח, היא מגישה לי סל פלסטיק ואומרת: “הנה הסל. תיתן את העופות לדודה רבקה ותביא את הסל בחזרה.” פעם הייתי מנסה להתווכח אתה, אבל היום אני יודע ששום דבר לא יעזור לי, כי היא תתחיל לספר לי איך היא גידלה את רבקה כשהיתה ילדה קטנה, ואיך לייזר שלה מוציא את מעט הכסף שהוא מרוויח על המצאות שלא שוות כלום, ואיך אין להם כמעט מה לאכול ביום שבת.

כשעמדתי עם הסל ליד תחנת האוטובוסים, עלה בדעתי רעיון. למה לבזבז את הכסף על כרטיסים? אני יכול ללכת ברגל ולחסוך את הכסף למטרות נעלות.

דודה רבקה גרה בסימטה קרובה לתחנה המרכזית. בהליכה מהירה אני מגיע אליה תוך עשרים רגע. היא לוקחת ממני את הסל ואומרת: “למה? תגיד לאמא שלא תשלח לי יותר כלום!” אחר־כך נותנת לי נשיקה, ושואלת אם אני רוצה כוס תה. בדרך־כלל אני מסכים, אך הפעם אני רוצה לקנות לי איזו מתנה מתוקה באחד הקיוסקים של התחנה המרכזית. אני ממהר לצאת – ושוכח את הסל.

כשעברתי ליד חנות “מרכז הזרעים”, ראיתי דבר מעניין ונעצרתי. עומד לו יהודי ומחזיק מין חוט ברזל מסובב כמו קפיץ, בידו השנייה מלפפון גדול והוא מכריז במבטא בולגרי מובהק:

“הנה תראו מה אני עושה! שמים את הסכין בקפיץ הראשון. זה דק, זה טוב בשביל לקלף. מקלפים את המלפפון, מקלפים, מקלפים, מקלפים… הנה גמרנו. עכשיו מכניסים לקפיץ השני. הקפיץ השני יותר עבה. זה טוב בשביל לחתוך, אז עכשיו חותכים את המלפפון, חותכים, חותכים. אתם רואים, חותכים. זה טוב, זה עבה. זה תוצרת המדינה שלנו.”

“כמה זה עולה?” – שואל יהודי בעל חולצה לבנה, העומד כמוני בין קהל הצופים ומתפעל כמו כולנו מפאר תוצרת המדינה.

“היום רק עשרה שקלים” – אומר חותך המלפפונים, כשהוא בוחר לעצמו מלפפון חדש.

“תן לי אחד!”

“בבקשה! תראה איך האשה שלך נותנת לך נשיקה.”

כך אומר המוכר, ומוציא מתוך מזוודה מלאה את מכשיר הפלא, שכל כולו חוט ברזל מסולסל, ומגישו לבעל החולצה הלבנה. כל האנשים העומדים בצד מסתכלים בגאווה על הפטנט היפה שהמוח היהודי המציא, ורבים מושיטים לאיש המלפפונים את המטבע הנדרש.

אנשים הולכים ואנשים באים, ואני עומד כמהופנט ומתבונן בהצגת המלפפונים הגדולה. והנה מתחיל סיבוב הופעה חדש. הקוסם מרים את זרועותיו ומתחיל שוב בלהטוטי המלפפונים שלו.

“כמה זה עולה?” – שואל אותו בהתפעלות יהודי נמוך קומה הלובש חולצה לבנה.

“היום רק עשרה שקלים” – אומר החותך – “זה טוב, תוצרת המדינה שלנו.”

“תן לי אחד”.

“בבקשה! תראה איך האשה שלך נותנת לך נשיקה בבית.”

והיהודי קונה, ועוד יהודים קונים, ומייד, ללא הפסקה כמעט, מתחיל מחזור קונים חדש. המוכר בעל המבטא הבולגרי ממשיך לקלף ולהסביר. אותן מלים, אותן תנועות, ורק המלפפון מתחלף מדי פעם.

“כמה זה עולה?” – שואל יהודי רחב כתפיים בעל חולצה לבנה.

“עשר שקל היום” – אומר המוכר בלי להפסיק לקלף – “זה טוב, תוצרת המדינה שלנו!”

והיהודי קונה, ועוד יהודים קונים. רק אז הבחנתי, שהקונה הראשון הוא תמיד אותו יהודי נמוך ורחב כתפיים, הלובש חולצה לבנה. ברגע הראשון לא הבנתי מדוע הוא קונה כל פעם רק סכין אחד. מי מפריע לו לקנות עשרה מכשירים בבת־אחת, אם הוא רוצה כל־כך הרבה נשיקות מאשתו. פתאום הבנתי. תפסתי שהקהל מחכה תמיד שמישהו יקנה ראשון. ואז, כשהאחד רואה שהשני קונה, גם לו מתחשק.

הדבר שעשע אותי. שכחתי שאמא מחכה לי בבית והמשכתי לעמוד ולצפות בשני המוכרים העליזים.

הדבר שעשע אותי. שכחתי שאמא מחכה לי בבית והמשכתי לעמוד ולצפות בשני המוכרים העליזים. אחרי חצי שעה הם התחלפו. בעל החולצה הלבנה התחיל להראות את פלאי הקפיץ המקלף, וחברו התחיל להתעניין במחירו.

אם תעברו ליד התחנה המרכזית בדרך מהדודה רבקה, תוכלו לראות את שני היהודים האלה עומדים ומוכרים, כשהקהל סקרנים מצטופף סביבם. תקנו, זו תוצרת המדינה שלנו. גם אני קניתי. שניים. השד יודע למה.

 

האיש שכתבו עליו בספר הפלמ"ח    🔗

אבא הצביע על איש אחד עם בטן ענקית ועם ראש, שיש בו יותר קרחות מאשר שערות, ואמר לנו שזה שוקה השחור המפורסם. כששאלנו את מי זה מעניין, הסביר לנו אבא, שהוא היה אחד הלוחמים הטובים של הפלמ"ח, ושאין אף אחד אצלם בחבורה היודע להמציא צ’יזבטים טוב כמוהו. כששאלנו איך ממציאים צ’יזבט, אמר: “תחכו ותראו. עד הערב הוא בטח ימציא.”

היינו בקומזיץ של ההכשרה של אבא, ביער המלאכים שבאיזור לכיש. איה שונאת את הפגישות של אבא עם החברים שלו מ"הנוער העובד" ומהקיבוץ. כשהוא נפגש אתם, הוא שוכח את אמא, אותנו ואת העולם כולו. הוא עומד עם כל השמנים האלה, ונזכר איך פעם גם הם היו צעירים. כאילו שמישהו מאמין להם.

כשאבא בישר לנו, שהשנה בחג העצמאות אנחנו נוסעים לעשות קומזיץ בחיק הטבע, קפצנו עד התקרה מרוב שמחה. אבל כשהוא המשיך והסביר, שכל החבר’ה שהיו אתו בפלמ"ח נוסעים יחד עמנו, כמעט רצינו להישאר בתקרה. למה תמיד החברים שלו מוכרחים לקלקל לנו את כל השמחות? אני לא מבין: בשביל מי המציאו את חג העצמאות ואת פטישי הפלסטיק – בשביל הילדים או בשביל הזקנים?

עברנו בכביש, שמשני צדיו גבעות מיוערות, וירדנו אל דרך עפר מתפתלת בין עצי אורן, כשאחרינו נוסעים בשיירה כל חברי ההכשרה של אבא עם הילדים שלהם. הגענו אל פינת סלעים נחמדה וחנינו. כל משפחה החלה להוציא את הצידנית שלה. שוקה השחור עבר ממשפחה למשפחה ושידל אותה בקול מנדנד לבוא ולשבת מסביב למדורה, שהצית על משטח סלע. מדורה זה תמיד טוב. איה ואני אספנו זרדים וענפים והתחרינו עם שאר הילדים בזריקתם למדורה. אחרי הארוחה התפלגו המשפחות, האמהות הצטופפו ביחד והתחילו לדבר על העוזרות שלהן, ואילו הגברים ואני עמדנו בחבורה ודיברנו על מלחמות. בין מלחמה למלחמה התלוצצו הבחורים על שוקה השחור. אבא שלי אמר לו בצחוק: “תסביר לי, שוקה. אתה, שהיית בפלמ”ח ונלחמת כארי במלחמת השחרור, איך זה קרה שלא כתבו עליך אף ספר. איך זה שבספר הפלמ"ח לא הזכירו אותך במלה אחת, אפילו לא ברשימת החללים?"

האיש השמן לא נעלב, ואמר שכן כתבו עליו בספר הפלמ"ח, ועוד איך כתבו! החברים של אבא קפצו ממקומותיהם וטענו שהוא סתם מצ’זבט. הם קראו את כל הספר ולא מצאו אותו בכלל. שיוכיח שכתבו עליו!

שוקה לא נבהל מהצעקות, ואמר שהוא אפילו זוכר בעל־פה מה שכתבו עליו, ואם יהיה שקט הוא יחזור על הדברים. צעקת ה"שקט!" שצעקנו היתה כל־כך מרעישה, עד שאפילו האמהות באו לשמוע.

האיש השמן תקע את עיניו הנוצצות בצמרת של עץ אורן אחד ואמר:

“בחלק השני של ספר הפלמ”ח, בסיפור ההתקפה על הכפר הערבי זרעין, כתבו עלי את הדברים הבאים: כיתת אנשי הפלמ"ח התקדמה לאטה בשדה החיטה והתקרבה אל פרברי הכפר בחסות החשכה. לפתע נשמעה נביחתו של כלב מפוחד, וכל הכיתה כרעה תחתיה ונעלמה בתוך ים הדגן. אין רואים דבר פרט למוט האנטנה שבלט על רקע השמיים."

“זהו” – אמר שוקה – “עכשיו אתם מאמינים לי שכתבו עלי?”

“לא!” – צעקו כולם וגם אנחנו – “איפה כתבו עליך?”

“בקטע הזה שקראתי” – צעק שוקה והחריש אל כל הקולות – “מי אתם חושבים היה האלחוטאי שנשא את מכשיר הקשר, שמתוכו יצא מוט האנטנה שבלט על רקע השמיים?”

 

שיעור חשוב בהיסטוריה    🔗

ליחידי היחיד (כמעט)

שפע ברכות להיכנסך לכיתה ולשובך לספסל הלימודים. למה באמת איחרת? כבר דאגתי. ואל תחשוב שאני מאמינה לתירוצים שלך כמו ששמיליק מאמין. אני מקווה, בן זקוניי, כי תמשיך ללכת בדרך הישר ומחכה לתשובה.

שלך באהבת מולדת

איה.

יחידתי החידתית

דאגתך נעמה לי מאוד, וזאת גם היתה הסיבה אמיתית לאיחורי. במה אברך, ילדתי, על כנות רגשותייך: שתצמחי כמו עץ? והרי כולך אקליפטוס אחד גדול ועב גזע. שתפרחי כמו ציפור? והרי כבר עכשיו הנך תרנגולת קרקרנית ועדינת פולקאות. שתהיי חרוצה כנמלה? והרי את סמל האגירה ואיסוף המזונות שבכיתה. אלא מה? בזאת שאחרי הצלצול את נותנת לי את מחברת המתימטיקה שלך. הכול בגלל הסרט הטיפשי הזה אתמול, לא הספקתי לפתור את שני התרגילים האחרונים. ואז אהיה שלך לתמיד ואתבונן בך בהערצה אילמת ורבת התפעלות מהבוקר עד ארוחת עשר. אני רעב כבר. את יכולה להעביר אלי קלמנטינה אחת?

שלך באהבת הנצח

אורי.

יחידי המיוחד והחד

אני ברוגז אתך לעולם ועד! נוכל מטונף שכמותך! נבזה וחדל נשים! מקצועי חסר בושה! מגעיל! שקוץ! פשרקף! שומע בקול אמא! מפחד מאבא ובכלל אפס כפול! כשאמרתי לך, בוא נלך לראובן להעתיק מתמטיקה, אמרת, בואי קודם נראה את הסרט. מתי אתה חושב שהיה לי זמן לפתור את השאלות? עצלן שכמותך! מסית ומדיח כלים! אני שונאת אותך! שמיליק מסתכל עלי ותיכף בטח יתן לי מנה, אבל אני מצפצפת עליו וגם עליך! אתה מגעיל אותי! אתה חושב שלא ראיתי איך אתמול בהפסקה הגדולה שמת רגל לנירה? חתיכת דון ז’ואן שכמותך! קליפות תקבל ולא קלמנטינה, ואל תעז לטלפן אלי יותר. נמאסת! שמעתי שבמוגרבי יש סרט טוב. אני שולחת לשם את הורי, אז אולי אתה בא?

שלך באהבת הורים

איה.

"אל תחשוב שלא ראיתי איך אתמול בהפסקה שמת רגל לנירה. מסית ומדיח כלים שכמותך!"

הצגה ראשונה או שנייה?

שנייה, אבל קודם תצפצף מלמטה. איך הקלמנטינה?

חמוצה. יש לך עוד אחת?

אתה בעצמך חמוץ! חתיכת כפוי טובה שכמותך. אני שונאת אותך! שלא תעז לבוא אלי! עכשיו אני יודעת מהו פרצופך האמיתי! נוכל מטונף! נבזה אחד! מקצועי! די! אין לי כוח להתחיל הכל מהתחלה. תעתיק בעצמך את מה שכתבתי קודם.

כאן הרים פתאום המורה שמילקיהו את קולו, ומרוב בהלה הפסקתי לכתוב.

“אני לא מבין!” – צעק – “איזה מין תלמידים אתם? אני עומד ומרצה לכם בתמציתיות מלוטשת על כל תקופת הבית השני, ומכל הכיתה הגדולה רק איה ואורי מוצאים לנכון לכתוב. מה יהיה אתכם בבחינות הבגרות, מה יהיה?”

באמת מה יהיה?

 

השיחה עם האחות    🔗

(האחות הביישנית חסידה יושבת מול התלמידות עדנה, תמר ואפרת. על שולחן המורה קנקן וכוסות מים. המורה התקיפה שולמית באה מימין ומניחה על השולחן מפתח גדול.)

האחות: נעלת?

המורה: נעלתי. (מתיישבת ליד האחות).

האחות: גם את החלונות? (מביטה שמאלה.)

המורה: אין צורך. אנו בקומה בית.

האחות: ומה עם העץ?

המורה: נכון. תמר, גשי בבקשה אל החלונות, ואם תראי תנועה חשודה על האקליפטוס, הזהירי אותנו בעוד מועד.

האחות: הנה המשרוקית! (מגישה לה משרוקית מתוך סל מלא משרוקיות).

תמר: (מקבלת את המשרוקית ושורקת בחוזקה. האחות והמורה קופצות ממקומן.)

המורה: תמר!

תמר: רציתי רק לבדוק את המשרוקית. אתן רוצות שאשרוק חלש, או בלחש.

האחות: חלש מאוד. מאז שהתחלתי את מחזור השיחות על המחזור, קיבלתי תלונות שיש יותר מדי צפצופים בבית־ספר.

המורה: חלש מאוד תמר, חלש מאוד.

תמר: בסדר. הבנתי את הרמז. (נסוגה לעבר החלונות).

המורה: (קמה, מכעכעת, לוגמת מים.) תלמידות. נתבקשתי לשחרר את הבנים ולהכין אתכן לקראת השיחה הגורלית עם האחות. אני מבקשת איפוא תשומת לב מלאה וסודיות מוחלטת. אתמול, באחת הכיתות שאינני רוצה לזהותה, היה מקרה מאוד לא נעים. בסוף השיעור התגלה, שתלמיד בוגר מכיתה זין, סליחה, שנייה, הסתתר מתחת השולחן, שמע את דברי האחות חסידה, ואף רשם רשימות. אני מבקשת, לכן, לבדוק היטב מתחת השולחנות ובתוך המגירות בטרם נתחיל. (בדיקה כללית). האחות חסידה, נא להתחיל! (מתיישבת) (האחות קמה, מסתכלת ימינה, שמאלה, למעלה, למטה ושוב ימינה, לוחשת משהו למורה בהתרגשות ומצביעה ימינה.)

המורה: (מביטה ימינה ושוב לכיתה). תלמידות, זה עתה גילתה לי האחות חסידה, שהיא הבחינה בעין מוכרת, שהציצה לכיתה מבעד לחור המנעול. עדנה, אספי בבקשה את כל המסטיקים מהכיתה וסתמי את חור המנעול!

(הבנות מוציאות מסטיקים, החבויים בעיקר מאחורי אוזניהן, ומוסרות לעדנה.)

המורה: רגע עדנה, הנה עוד אחד. (מגרדת מתחת השולחן.)

האחות: יש לסגור את החור בחוזקה, כי באותה כיתה, שגם אני לא אזכיר את שמה, הפילו הבנים את המסטיק בעזרת מסרגה.

המורה: עדנה תשבי בבקשה קרוב לדלת ותודיעי לנו על כל נפילה חשודה.

האחות: הנה משרוקית! (מושיטה לעדנה את הסל.)

עדנה: אפשר לבקש כחולה?

האחות: בבקשה!

עדנה: תודה. וברגע שאני שומעת נפילה, או רואה עין של תלמיד מכיתה זין שלישית, סליחה, שנייה, אני שורקת.

המורה: בלחש מאוד, עדנה, בלחש מאוד. ולא חשוב מאין העין. זהו. עכשיו, אחרי שהסדרנו את כל אמצעי המניעה, אני מבקשת מהאחות חסידה להתחיל. (מתיישבת)

האחות: (קמה) שלום בנות! (מוזגת ולוגמת כוס מים.) אני מבינה שהמורה שולמית הך־בסלע כבר הסבירה לכן מהי מטרת שיחתנו היום.

אפרת: שיחה על הווסת!

(המורה והאחות אוחזות בראשן, קמות וצונחות, לוגמות מים. האחות בולעת שני כדורים בזה אחר זה.)

המורה: אפרת! בנות! אני מבקשת! אני מבקשת לחשוב היטב על כל מלה שאתן מוציאות מהפה. לא ייתכן שכאן בבית ספרנו תשמענה מלים חסרות כל אחריות מוסרית. לנושא השיחה שלנו יש ערך ציבורי נכבד, כי זהו נושא השייך להגיינה הפנימית של כל אחת מאתנו!

עדנה: זה לא בסדר!

תמר: מה פתאום הגיינה?

אפרת: למה בכיתה השנייה דיברו שיעור שלם רק על הווסת? (למשמע השם המפורש המורה והאחות מזדעזעות שוב.)

המורה: תלמידות, אני מודיעה לכן שוב. לא אסבול ניבולי פה בכיתה, בייחוד לא בנוכחות האחות. מה היא תחשוב עלינו? (לחסידה) אבקש את סליחתך!

האחות: אשתדל להתגבר.

המורה: בנות, עליכן לדעת שאפילו ספר הספרים שלנו, אשר העז לבטא מלים נועזות כגון “וידע אדם” או “ושם אשה מלצרית ושמה רחב”, או “עין בעבור עין”, גם הוא לא העז להכניס מלה כגון…

אפרת: וסת?

המורה: לא!!! (ממהרת לאטום את אוזני האחות.). כן. ובבואו להסביר מה היה לשרה אמנו אחרי בלותה, הוא אמר שהיתה לה עדנה. איזו עדינות.

עדנה: אני מתנגדת!

המורה: כן, חשבתי על כך עדנה, וכדי שלא לפגוע ברגשותיה של אף אחת, אנו נקרא לנושא השיעור בשם הרפואי המקובל: ונציה, סוריה, תל־אביב.

תמר: מה פתאום גיאוגרפיה? בכיתה השנייה היה שיעור על … (המורה והאחות חוסמות את פיה בעוד מועד.)

המורה: זהו. ומרגע זה אנו מדברות רק על ונציה, סוריה, תל־אביב, או בקיצור ונציה.

אפרת: כשאבי התחתן, הוא נסע עם אמי לירח דבש בוונציה. אמא כל־כך התרגשה מהנוף, מהחתונה ומהכול, עד שהיא לא זוכרת מתי עוד היתה לה ונציה כזאת, כמו באותה ונציה.

המורה: אפרת, אני חושבת שלא הבנת. כשהאחות תסביר עוד מעט על מחזור הוונציה בגוף, תביני שאין הכוונה לוונציה שבאיטליה.

אפרת: לא התכוונתי למחזור הוונציה של איטליה.

המורה: לא?

אפרת: לא.

המורה: (לאחות, בלחש) נדמה לי שהיא קצת מבוגרת מיתר הבנות.

האחות: כן, יש להניח. האם נתחיל?

המורה: כן, בבקשה! (סרה מעט הצידה מהשולחן. מוציאה מארנקה חבילת צמר־גפן, מושכת מעט מתוכה, ומפדרת את פניה מול מראה קטנה.)

האחות: ובכן, בנות. מטרת השיחה שלנו הפעם היא קודם כול להסביר לכן בקיצור מהי תופעה מחזורית בגוף האדם, וזאת כדי שלא תיבהלנה ושלא תחשובנה שחלילה נפצעתן. בילדותי גרה בשכונתי ילדה, שאיש לא טרח לסבר את אוזניה. הילדה, אשר כפי שניחשתן היתה צנועה מאוד, התביישה לספר להוריה מה קורה לה כל פעם בעשרים בחודש. היא ירדה מאד בלימודיה, והמורה הפרטי שלימד אותה אף הוא לא הצליח להחזירה לרמה הממוצעת. והנה יום אחד הגיע מועד חתונתה…

תמר: רגע יש לי שאלה. מה אני עושה אם הוונציה קורית לי בדיוק כשאני מתרחצת בים?

המורה: תמר! שאלות בסוף! (לאחות) כן כן, אז מה קרה בליל החתונה?

האחות: אמרתי יום החתונה, לא?

המורה: כמובן יום החתונה, אבל אני מתארת לי שאותו לילה… נו נו! תמשיכי!

האחות: כן, במה הפסקתי?

כולן: כשהגיע יום החתונה!

האחות: נכון. ובכן כאשר הגיע יום החתונה, והדבר היה במקרה לגמרי בליל העשרים בחודש, אחז החשש את לב הנערה.

המורה: מי אחז?

האחות: החשש. היא חששה.

המורה: כן. הוא שחשבתי.

האחות: היא חששה מאוד, כי לא ידעה מה תגיד לבעלה בבוא הלילה. והנה מרוב מתח וחרדה נעצרה הוונציה ולא הופיעה באותו לילה, וגם לא בלילה הבא, וכך במשך חודשיים תמימים. אתן מבינות תלמידות. אחותי לאה לא ידעה בכלל שהוונציה מפסיקה לזרום ברגע שנכנסים להריון.

אפרת: אוי וי!

האחות: מה קרה אפרת? למה החוורת?

אפרת: את אומרת שמי שבהריון אין לו ונציה?

האחות: בהחלט. אתן מבינות, בנות, אני…

(אפרת מושיטה יד לשולחן ולוגמת מים בלי לקום.)

המורה: מה קרה אפרת?

אפרת: אני מפחדת ש… אמרתן שאם אין ונציה אז יש הריון?

(תמר ועדנה רצות זו אל זו ומסתודדות.)

המורה: שקט! מספיק להתלחש ולצחוק! אין זה מצחיק. בגלל הבורות הזאת האחות חסידה משוחחת עמכן. ישנן בנות שאינן יודעות, שהוונציה יכולה לאחר לפעמים בשבוע־שבועיים, והן נכנסות לבהלת שווא. אפרת, אני מבינה שאת התלוצצת כאשר אמרת מה שאמרת. נכון?

אפרת: לא. בהתחלת השיעור אולי כן, כי הנושא הצחיק אותי. אבל עכשיו אני רצינית.

האחות: רגע, האם בכלל לא קיבלת ונציה?

אפרת: קיבלתי.

האחות: ופתאום היא הפסיקה.

אפרת: לא. היא ממשיכה.

האחות: ובכן מה הדאגה. את צריכה להיות מאושרת.

אפרת: אני לא מדברת עלי.

האחות: אז על מי?

אפרת: על האח שלי!

(תמר ועדנה פורצות בצחוק מאופק.)

המורה: בנות! (משתתקות) אני רואה שאי אפשר לדבר אתכן ברצינות. אתן מתנהגות ממש כילדות קטנות. אני מתביישת בפני האחות חסידה! אפרת, האם לא ידעת שבנים לא מקבלים ונציה?

אפרת: לא. הורי אף פעם לא דיברו אתי על זה.

(תמר ועדנה שוב מתלחשות וצוחקות.)

המורה: רגע, יש לי רעיון. כל הבנות שכבר זכו לראות את ונציה ולקבל אותה שתצאנה.

(תמר ועדנה יוצאות.)

האחות: (נדהמת) מה? כולן כבר קיבלו?

המורה: יש להניח. היה עלינו לאסוף אותן עוד בכיתה וו.

האחות: לא. לא בא בחשבון. הבנות של היום הן לא כמו הבנות של ימינו. בכיתה וו זה מאוחר מאוד.

המורה: כיתה וו זה מאוחר? מה את מדברת, האחות חסידה. האם לא ידעת שאת מדברת כאן עם כתה זין, תסלחי לי, ראשונה?

האחות: זין, סליחה, ראשונה? אוי, טעיתי. לא לכאן רציתי להיכנס.

המורה: לא? אז עם איזו כיתה רצית לשוחח?

האחות: עם כיתה גימל. מה? זאת לא כיתה גימל?

אפרת: מה פתאום? ביישת אותנו!

(קמה ויוצאת. עכשיו רואים, שיש לה בבטן “כרית”. המורה והאחות מותחות צואר אחריה, אחר מסתכלות בפליאה זו בזו וממהרות ללגום מים בזיפּ אדיר.)

 

מה דעתכם על נלי?    🔗

בקיץ אני אוהבת ללכת לשפת הים, לשכב על החוף, לטמון ראשי בין זרועותיי ולהפקיר את גבי החשוף לליטוף השמש. לא יחידה אני בכך; חוף הים מכוסה ב"שטיחים" נשיים, המתעלמים מהעוברים והדורכים, והמעמידים פנים של חרשים לשמע ההערות הציניות הנזרקות בלי רחם. וכי מה לא נעשה כדי לקיים את הפסק היפה, האומר להפוך עורנו לכושי?

יש לי בדרך־כלל עצבים של ברזל. תשאלו אפילו את נלי אחי. (בכלל לא נכון, יש לה עצבים של צמר־גפן). אך השבת אירע לי דבר כל־כך מוזר, עד שלא יכולתי להחזיק מעמד, ובפעם הראשונה בחיי נמלטתי מהים כל עוד רוחי בי.

מה קרה?

בהתחלה, שום דבר. השתטחתי כדרכי על החול ושכבתי כשראשי בין זרועותיי, ספק מהרהרת ספק מנמנמת. ואז, כבחלום, החלו לחדור לאוזני קולות אלה:

“את באמת עושה רושם עצום!”

“בייחוד הרגלים הלבנות שלך!”

“הגוף שלך משגע עיוורים!”

“ואיזה מותניים צרות, ממש אקליפטוס!”

“נקודת החן שעל גבך מקסימה את הפשפשים!”

" והשיער שלך ממש בקעת הירח!"

המשכתי לשכב עצומת עיניים, כשאני מנסה להבהיר לעצמי אם זה חלום או מציאות. זו לא פעם ראשונה שאני משתזפת בחוף, ועד כה מעולם לא התחצפו אלי כך. לרגע השליתי את עצמי, שאולי כל ההערות הללו מכוונות לנערה אחרת, השוכבת לא הרחק. אך ציון נקודת החן שבגב הבהיר לי, שאכן מודבר בגבי שלי.

“את באמת ראויה להרבה שפכים!”

“דרך הגב את חמודה מאוד.”

“שיער כזה ג’ינג’י יש רק לבבּוּנים.”

המשכתי לשכב עצומת עינים כשאני מנסה להבהיר לעצמי אם זה חלום או מציאות.

הדיבורים הלכו וקרבו לאוזניי יותר ויותר. התחלתי להרגיש בנשימת בני־אדם סמוכים, כשאני מדמה בנפשי שכל הנמצאים בשפת הים מתגודדים סביבי מסיבה בלתי ברורה.

כאשר הגיעו מים עד נפש, העזתי להרים אט־אט את ראשי. ומה אני רואה? מול עיניי תקוע בחול הרך מוט של מטאטא שבור, ואלי מוצמד בנעצים שלט קרטון. ברגע הראשון לא הצלחתי לקרוא את הכתוב בגלל בוהק השמש, אך אחר־כך הבחנתי היטב בכתב ידו המפוזר של נלי, שכתב באותיות גדולות את השאלה הבּנָלית: “מה דעתכם עלי?”

 

אסוף את החייל    🔗

כשאורי בא אל איה להכין שיעורים, אסור לי להיכנס לחדר. אני מפריע לה להתרכז, היא אומרת. אורי דווקא מקבל אותי יפה מאוד, שואל מה שלומי, ומוציא מהכיס בולים שהוא אוסף בשבילי. יגאל הארוך לא אוסף בשבילי כלום, וחוץ מארטיק אחד עוד לא נתן לי דבר. איה מחכה בסבלנות עד שאורי גומר לתת לי את הבולים, ואז מבקשת ממני בנימוס לצאת, כי אני מפריע להם להכין שיעורים.

אתם מבינים, אני מפריע להכין שיעורים. כל הזמן היא מנדנדת לאורי שיישאר לישון אצלנו, והוא כל הזמן מסביר לה, שהוא צריך לנסוע אל אביו בפתח־תקוה. ובסוף אני הוא זה שמפריע לה ללמוד.

הוריו של אורי גרושים. הוא גר עם אמו ואחותו שרה בתל־אביב, ורק בימי שישי הוא נוסע לפתח־תקוה לאביו ולאמו החדשה. לאורי יש המון סיפורים על אמו החדשה והעל הבעל הישן שלה, שבא תמיד אל אמו הישנה לבכות בפניה על כך שבעלה לקח לו את אשתו עם הילדה הקטנה שלהם. הסיפורים האלה של אורי מעניינים מאוד, אבל איה לא מרשה לי לשמוע. היא אומרת שאני מפריע להם להתכונן לבחינה באנגלית, ובגללי היא תיכשל. בסופם של ויכוחים מסתכל אורי בשעונו וקופץ ממקומו. הוא מוכרח ללכת, כי עוד מעט לא ייסעו האוטובוסים.

“אז תיסע בטרמפים!” – מציעה לו איה בנדיבות.

“אין טעם” – אומר אורי – “ביום שישי הכבישים מלאים חיילים הרוצים להגיע הביתה.”

“יופי!” – קראה אחותי – “אז אבקש מאבא שלי שיעשה משהו למען המולדת. שכחת איך דיבר שמיליק בשיעור ספרות על מצוות “אסוף את החייל”? אני אשכנע את אבא להביא אותך לפתח־תקוה, ובינתיים נאסוף בדרך גם חיילים.”

“לא, זה לא נעים” – התנגד אורי – “אביך בטח עייף.”

“אז מה? והחיילים המחכים שעות בכבישים לא עייפים? אבא!”

“איה, באמת! אני לא רוצה!”

“תפסיק להיות ביישן כזה! נלי, תגיד לאבא שיבוא!”

“נדמה לי שהוא ישן.”

“אז תעיר אותו!”

“בתנאי שתיקחו גם אותי לפתח־תקוה!”

“תשכח מזה. אתך אני לא מדברת בכלל. אבא!”

“אמא!” – צעקתי בכעס – “איה לא רוצה לקחת אותי לפתח־תקוה!”

אמא נבהלה מהצעקות, ונכנסה לראות מה קורה. סיפרתי לה שאיה נוסעת ולא לוקחת אותי. אמא לא הבינה איך אנחנו חושבים בכלל לנסוע, אם אבא חזר עייף מהעבודה והלך לישון. בעוד איה ואמא מתווכחות, הלכתי אל אבא ומשכתי את השמיכה. אבא ניסה למשוך אותה חזרה, אבל אני הייתי חזק ממנו. הוא פקח את עיניו ושאל מה קרה.

“לא קרה כלום” – אמרה אמא, שנכנסה בו ברגע וכיסתה אותו מחדש.

“עוד לא הספקתי לעצום אפילו עין” – מלמל אבא בעינים עצומות.

“אבל יש חיילים ששמרו כל הלילה” – אמרה איה, שנכנסה אחרי אמא – “והם לא ישנו בכלל, ועכשיו הם עומדים על הכבישים ואין מי שיקח אותם הביתה.”

"על מה את מדברת?״ – שאל אבא כמתוך חלום.

“על זה שכל אחד אומר ‘אסוף את החייל’, ‘אסוף את החייל’, ואף אחד לא זז לאסוף.”

“אבל עכשיו אני נח, לא?”

“ולחיילים בכביש לא מגיע לנוח? הם צריכים עכשיו לעמוד שעות בשמש, כשהאמא שלהם יושבת בבית ודואגת ובוכה, הכול בגלל מה? בגלל שאתה רוצה תמיד לישון!”

“אבל במילא לא אוכל לקחת בסוסיתא את כל החיילים שבכבישים!”

“לא את כולם, רק את אלה שנוסעים לפתח־תקוה.”

“למה החלטת שניסע דווקא לפתח־תקוה?”

“לא מוכרחים באמת לפתח־תקוה, אבל אם ניסע לשם, נוכל לקחת הביתה את אורי.”

“כי איה לא נתנה לו ללכת, אז הוא איחר את האוטובוס” – הסברתי לאבא והוספתי – “אני כבר יורד לחכות באוטו!”

“אל תרד” – צעק עלי אבא. אבל אני כבר הייתי במדרגות.

אל הסוסיתא של אבא אני נכנס בלי בעיות, כי הדלת הימנית אף פעם לא נסגרת. כשישבתי בפנים ליד ההגה, ראיתי את מיכל, הילדה של השכנים, יוצאת מהבית, והזמנתי אותה לשבת על ידי וללמוד לנהוג, בדיוק כמו שאורי מלמד את איה. לא, לא בדיוק כמו אורי, שנוסע עם איה קדימה ואחורה בתוך החניון, כי אני עוד לא מגיע לדוושה. אבל לעומת זאת אני מגיע בלי בעיות לכפתורי התאורה. ואני מלמד את מיכל איך מחליפים אורות קרובים באורות רחוקים. מיכל מסתכלת עלי בהערצה ושואלת אם זה נכון שאהיה טייס כשאהיה גדול. אמרתי לה שכן, והצעתי לה לנסוע אתנו לפתח־תקוה. היא הסכימה מייד, כי במילא הלכה לדינה, החברה שלה הבלתי־נסבלת. אבל למה אבא עוד לא בא? התחלתי לצפור ולצפור, אבל הצפצפה של אבא היתה חלשה מאוד, ואף שכן לא יצא מהחלון לצעוק: “שקט!”. ברגע האחרון, כשכמעט הלכתי עם מיכל לדינה, הגיעו אבא ואמא ואיה ואורי, ואני עם מיכל עברנו לשבת בספסל האחורי.

אבא הכניס את המפתח למקומו וסובב. המנוע השמיע קול חלש מתפנק.

“אולי תכבה את הפנסים!” – הציע אורי.

“מי השאיר אור?” – שאל אבא בכעס.

“זה לא אני!” מיהרתי להתגונן – “מיכל הדליקה אחרונה.”

לא רציתי להלשין על מיכל, אבל ידעתי שעליה אבא לא יעז לצעוק כמו שהוא צועק עלי. אבא, בדיוק כמו שחשבתי, לא דיבר יותר, ורק ניסה לשווא לסובב את המפתח ולהתניע את האוטו.

“אולי תתן צ’וק!” – הציעה אמא.

“צ’וק! זה מה שאת יודעת!” צעק עליה אבא – “הילדים גמרו לי את הבטריה, אז את באה אלי עם צ’וֹק. מה שאת יודעת באוטו זה רק צ’וק. תגידי, אביגיל, אני נותן לך עצות במטבח מה לבשל?”

“יוסף יוסף די!” אמרה אמא, שהתביישה בפני אורי.

“אולי שאורי ינסה להדליק!” הצעתי מתוך כוונה טובה.

“מה פתאום אורי?” – שאל אבא – “יש לך רשיון נהיגה?”

“לא” – אמר אורי.

“אז איך אתה יודע ללמד את איה לנהוג?” – שאלתי.

“מה?” – קפץ אבא והסתובב אלינו – “אתם נוסעים בסוסיתא?”

“לא, לא!” – אמרה איה – “נלי סתם מקשקש.”

“אז למה ראיתי שאתם נוסעים כל הזמן קדימה ואחורה?”

“זה נכון איה?”

“מה פתאום? אנחנו סתם יושבים לפעמים בפנים לשמוע רדיו.”

“אהה, וגומרים לי את הבטריה!”

“יוסף אולי תיסע כבר!” – אומרת אמא, החוששת שאבא יפרוץ בצעקות לעיני האורח.

“תיסע תיסע!” – צועק אבא – “איך את רוצה שאסע, אם הילדים שוברים לי את הסוסיתא?”

“אז בוא ונדחוף אותה עד הירידה!” – מציעה איה ויוצאת ראשונה מהרכב.

כולנו, חוץ מאבא, יוצאים ודוחפים, דוחפים ודוחפים, עד ששומעים איך הסוסיתא מתחילה להשתעל. ואז אבא עוצר אותה ומזמין אותנו להיכנס פנימה. מצב הרוח משתפר, ואנו מתחילים לשיר “אבינו הנהג סע מהר”. כשהגענו לסביבות תחנת הרכבת צפון, צעקה פתאום איה: “עצור!”. אבא עצר בבת אחת וכולנו עפנו קדימה.

“מה קרה?” – שאלה אמא.

“ראיתי חייל מנפנף ביד, לא ראיתם? הנה הוא רץ אלינו!”

חייל שמן אדום־לחיים הגיע אלינו נושם ונושף, ושאל אם אנחנו נוסעים לחיפה.

“לא” – אמרה איה – “רק לפתח־תקוה, אבל נוכל לקחת אותך לתחנת הדלק, שם קל לאסוף טרמפים.”

החייל הסכים ופתח את הדלת הקדמית.

“כאן אין מקום” – אמרה לו אמא – “תשב מאחור.”

“איך מאחור?” – קפצה איה – “אנחנו כאן ארבעה.”

“יופי!”– אמרה אמא, כשהיא מכוונת את דבריה אל אבא – “מתאים לך! לצאת באופן מיוחד לאסוף חיילים עם סוסיתא מלאה. מלך החכמים!”

“אני מלך החכמים, אני?” – מתרתח אבא – “אתם מעירים אותי באמצע הלילה, מתנפלים עלי כולכם ואומרים סע סע, ולא נותנים לי לדבר. אז אני צריך לספור כמה נכנסים לי לאוטו?”

“אני אמרתי תיכף שלא צריך לקחת את נלי!” – אמרה איה.

“אבל אני לא תופס מקום” – התגוננתי – “מה פתאום אמא החליטה לנסוע?”

אמא רצתה לענות, אבל החייל התחיל להרגיש את עצמו אשם, ביקש סליחה ואמר שהוא כבר ילך ברגל לתחנת הטרמפים, שאיננה רחוקה כלל. הסכמנו עמו, ואמרנו “אין בעד מה!” לתודה הרחבה שהעניק לנו.

“נו תיסע כבר” – אמרה אמא, אחרי שנרגעה מעט.

“איך אסע?” – התרגז אבא – “את לא שומעת שהבטריה גוססת?”

“שוב? אז למה כיבית את המנוע?”

“למה? מפני שאיה צעקה לי עצור! כאילו שדרסתי לפחות פיל.”

“ידעתי. בסוף תמיד אני אשמה.”

“אולי שאני אצא לדחוף את האוטו?” הצעתי.

“לאיפה תדחוף, לאיפה? אין כאן אפילו חתיכת ירידה.”

“אני אצא לאסוף כמה אנשים שיעזרו לנו.” – הציע אורי.

“כן כן!” – אמרה איה – “אני באה לעזור לך!”

“בסדר” – התרצה אבא – “תאספו את החייל השמן הזה לפני שהוא מתרחק!”

ככה אספנו את החייל אדום־הלחיים ועוד שלושה חיילים עמוסי ציוד שהלכו לטרמפיידה. בערב, כשקיבלנו את השבת, ישבנו כולנו מסביב לשולחן בהרגשה חגיגית מיוחדת. אני בטוח שעשינו רושם מצוין על אורי, שנשאר לישון אצלנו, בגלל שכל החיילים שאספנו לא הסכימו לדחוף אותנו עד פתח־תקוה.

 

צרה ושמה שיעורי בית    🔗

המורה להיסטוריה אמר לנו לכתוב בבית עבודה על הנושא מונרכיה, להסביר בקיצור נמרץ מה זה ולהביא דוגמאות. אני חושב שישנתי בשיעור, מפני שלא הבנתי בדיוק מה הוא רוצה, ואלמלא פתחתי את המחברת במקרה, לא הייתי זוכר שהוא נתן שיעורים.

שאלתי את איה אם היא מוכנה להסביר לי בקיצור מה זה מונרכיה, ולתת לי כמה דוגמאות. איה, כרגיל, התעצלה ואמרה:

“מצטערת, אין לי רגע זמן, אבל למה אתה עושה מזה בעיות? תעשה מה שאני הייתי עושה במקרים כאלה.”

“מה באמת היית עושה?”

“פותחת את האנציקלופדיה ומעתיקה מלה במלה מה שכתוב שם. איך אתה חושב שהגעתי ל”כמעט־טוב־מאוד" בהיסטוריה?"

ההצעה של איה מצאה מאוד חן בעיניי. מיהרתי לקחת את האנציקלופדיה, ותוך זמן קצר גמרתי את כל השיעורים בהיסטוריה. היום, כשהמורה שאל מי רוצה לקרוא את העבודה שכתב, הרמתי את היד יחד עם כל הכיתה, מתוך אמונה, שכרגיל הוא לא יצביע עלי. אבל דווקא היום, שלא כרגיל, הצביע עלי ושאל:

“נלי, האם אתה מצביע או מתגרד ליד האוזן?”

“מתגרד ליד האוזן” – אמרתי, והתחלתי לגרד באמת.

“ואת השיעורים הכנת?” – שאל.

“הכנתי.”

“נו, אז הבה נשמע!” – אמר, והתיישב כשהוא נראה מתכונן לשמוע הרצאה ארוכה.

“אבל אני השתמשתי באנציקלופדיה” – ניסיתי להקדים תרופה למכה.

“יופי! יופי!” – אמר המורה – “תלמדו תלמידים, תלמדו מנלי איך להכין שיעורים, לא להסתפק בספר הלימוד ובמחברת, אלא להשתמש גם במקורות נוספים. רק ככה תוכלו לרכוש דעת ולהרחיב אופקים. ועתה, נלי, פתח פיך ונשמע דברי חכמים.”

פתחתי את המחברת ביד רועדת, השתעלתי כמה פעמים, קינחתי את האף, והתחלתי לקרוא בקול צלול וקצת רועד. כשהתחלתי היתה דממה, אך כאשר גמרתי פרצו כולם, חוץ מהמורה, בצחוק גדול.

בשום אופן אינני יודע מה היתה התפרצות הצחוק, הרי לא כתבתי שום דבר מצחיק. הרי העתקתי כל מלה ומלה מתוך האנציקלופדיה:

“מונרכיה – ראה ערך מלוכה.”

 

הצד השני של הדלת.    🔗

משתתפים:

המורה מר שמילקיהו (משה סבאבא)

המנהל מר ראשיהו (חדוה הקטנה)

אורי גפרורי תלמיד אפרורי (נלי)

עמי שפילר התלמיד הפרוע (רונן מזרחי)

דן הויס תלמיד מבולבל (יוחנן אוקס)

יהושע חלוצי התלמיד הבינוני (חדוה הגדולה)

אלישבע התלמידה הטובה (גבריאל שפיץ)

ואם רוצים, יש מקום לעוד כמה תלמידים נכנסים ויוצאים

(דלת הכיתה ועליה השלט ז' 1. ליד הדלת מטאטא. נשמע צלצול. תלמידים נכנסים לכיתה ברעש. הדלת נסגרת. נפתחת. עמי מציץ החוצה ונוטל את המטאטא. סוגר את הדלת אחריו.

המורה שמילקיהו מופיע, תיק בידו האחת וערמת ספרים תחת בית שחיו. צועד זקופות. לפני הדלת נעצר, מיטיב את לבושו ותסרוקתו, בודק את החנות, ונושם נשימה ארוכה. רוצה לפתוח את הדלת, מהסס, מטה אוזן, סר הצידה ואז פותח. המטאטא נופל ארצה.)

המורה: שוב אותו תעלול נבזי! (נכנס לכיתה וסוגר אחריו את הדלת. המטאטא מפריע. מתכופף ומושך אותו פנימה, ואז סוגר את הדלת, לא אחרי שכל הספרים שהחזיק נופלים.)

(גפרורי בא בדיוק כאשר הדלת נסגרת בפניו. פותח את הדלת כדי סדק, אך ממהר לסגרה ולסגת הצדה.)

המורה: (פותח את הדלת ושואג) והפעם לנצח! (עמי יוצא לאטו, המורה סוגר את הדלת אחריו.)

עמי: (עומד רגע מול אורי גפרורי ואחר מרים ידיו בתרועת נצחון.) יופיפי!

גפרורי: מה כל כך יופיפי?

עמי: כי שמיליק הוציא אותי בזמן, כלומר לפני ששאל מי לא הכין שיעורים.

גפרורי: אבל הוא אמר שהפעם זה לנצח.

עמי: אל תדאג, אצל שמיליק לנצח זה לכל היותר חצי שיעור. אני אומר לך, אורי, נמאס לי כבר הילד שלו. אני פעם אתפוס אותו ואשבור לו את כל השיניים.

גפרורי: מה הילד שלו אשם?

עמי: בטח שאשם. אם הוא מביא הביתה מחברות מלאות ‘לא מספיקים’ אז שמיליק קם על צד שמאל וצועק עלי באופן אוטומטי.

גפרורי: ובאמת לא עשית כלום כלום?

עמי: כלום, כלום, כלום. הוא אמר, שמי ששׂם את המטאטא, שיקום. אז קמתי ואמרתי: “אני – לא!” הוא שמע רק את המלה “אני” ואמר לי “אתה!” הראה על הדלת ואמר: “והפעם לנצח!”

גפרורי: כן, את זה ראיתי. אתה חושב שהוא כבר שאל מי לא הכין את השיעורים?

עמי: לא. הוא בטח עוד מדבר על המטאטא. תוכל להגיד שהמחברת שלך אצל חלוצי.

גפרורי: הוא לא בא? יופיופי! להתראות! (נכנס לכיתה.)

(עמי מתכופף להציץ לחור המנעול, מוציא מתוכו מסטיק, מחפש איפה לשים אותו ומדביק אותו לבסוף לידית הדלת. מציץ לחור המנעול כשנייה וסר הצידה. אלישבע יוצאת ואחריה דן הויס.)

המורה: (צץ בפתח) דן הויס, לאן אתה הולך?

דן: להביא את היומן.

המורה: אמרתי לאלישבע ולא לך. אתה חוזר לכיתה!

(דן נאנח וחוזר. עמי נדחף עמו פנימה וסוגר אחריו את הדלת.)

המורה: אלישבע, את לוקחת את היומן וחוזרת מייד!

אלישבע: בהחלט המורה, רק שאלה. (מצביעה)

המורה: בבקשה!

אלישבע: ואם חדר המורים יהיה סגור?

המורה: אז תגשי לשאשא השרת.

אלישבע: ואם השרת מחליף מורה בכיתה?

המורה: הוא לא מחליף. היום כל המורים באו. נחה דעתך?

"זה לא רק פשע, זהו גם עוול זדוני! אין להשיג עכשיו מטאטאים בעיר, ואתם עוד הולכים ומשחקים אתם!"

אלישבע: נחה, המורה. (אומרת זאת בחנחון, וניכר שהיא מאוהבת במורה. אולי גם הוא בה. הם מסתכלים רגע זה בזו ללא אומר, עד שהיא מתעוררת.) תודה! (יוצאת)

המורה: איזו תלמידה חכמה. (מחליק את שערותיו, פונה לדלת, לוחץ על הידית ומרים ידו בהבעת תעוב, כשהוא מנסה להרחיק את המסטיק שדבק בה. מגלגל את הגוש, מחפש היכן להניחו, ושם אותו לבסוף בחור המנעול. נכנס, משאיר את הדלת פתוחה ועומד לידה מבפנים.) או, שלום רב שובך ציפורה נחמדת! (ובזעם) שפילר! מי הרשה לך להיכנס? תצא מייד!

עמי: כן כן, אני כבר יוצא.

המורה: אז תצא!

עמי: כבר. היה לי קר אז נכנסתי.

המורה: תצאאאא!!!

עמי: כן כן, אני כבר בחוץ.

המורה: (דמותו נעלמת מהפתח. רק שאגתו נשמעת.) רק את שפת הצווארון אתה מבין! (מביא את עמי לפתח.),תסגור אחריך את הדלת! (נעלם בפנים)

עמי: (שנשאר בפתח, נכנס פנימה וסוגר אחריו את הדלת ומייד פותח אותה שוב.) טוב, טוב, מבחוץ. (יוצא. המורה סוגר אותה בטריקה מבפנים.) משלה את עצמו שהשיעור שלו מעניין אותי. (נשען על הקיר, מכניס לפיו מסטיק חדש, לועס.)

אלישבע: (באה עם היומן בצעדים גנדרניים. עמי מותח רגלו ומכשיל אותה מעט. היא נעצרת ומפנה אליו מבט. ) חמור!

עמי: פרה!

אלישבע: חזיר!

עמי: כלבה מעורבת!

אלישבע: קוף!

עמי: קרציה כבר אמרתי?

אלישבע: קרציה אתה בעצמך. עוד תבקש את מחברת החשבון שלי!

(מקישה בדלת)

עמי: אז מה? אז לא תתני לי? (מקיש בדלת)

אלישבע: לא!

עמי: (בתרועה) יופיפי! אז לא אצטרך להכין שיעורים!

אלישבע: את זה כבר נראה. (חוזרת להקיש בדלת.)

עמי: אני מצפצף עליך! (מוציא מכיסו משרוקית ומצפצף.)

המורה: (פותח את הדלת ומפנה מבט זועם על עמי.) מי זה מנגן כאן? (רואה את אלישבע ופונה אליה ברוך.) אלישבע! שלום רב שובך! בבקשה! (עומד בפתח ומציע לה להיכנס. היא נכנסת ועמי מייד אחריה.) שפילר! מי אמר לך להיכנס?

עמי: אני כבר די גדול, לא צריך להגיד לי.

המורה: החוצה!!!

עמי: בסדר, בסדר, הבנתי את הרמז. (נדחק בין המורה והמשקוף, החגורה שלו נתפסת בזו של המורה.)

המורה: הרפה ממכנסיי, הרפה!

עמי: אני מנסה להתיר!

המורה: אתה רק מסבך יותר! אלישבע, שחררינו בטובך!

(כל הכיתה מתקבצת סביב השניים.)

אלישבע: אני לא יכולה. עמי כל הזמן נושם עם הבטן.

עמי: אני רק מנסה לעזור. תנו לי לנסות!

המורה: אתה לא תצליח.

עמי: המורה, אני מבטיח. שנייה אחת ואתה משוחרר.

המורה: שנייה ולא יותר!

עמי: לא יותר. לא, לא, לא יותר. (ממשיך לנסות להתיר. פעמיים המורה קופץ בקריאות “אי!”) רק רגע המורה, הנה זה… הנה זה… הנה הזה! (מרים כפתור בידו וסר הצידה).

המורה: תודה! מה כל הכיתה עושה ליד הדלת? (ובצעקה) כולם למקום! (בשלב זה הוא עומד כשגבו לפתח, והוא לא מרגיש איך מכנסיו מתחילות להשתלשל מטה.)… אני לא רוצה לראות נפש אחת עומדת. דן הויס! עוד חיוך אחד ואתה מסיים את חייך בבית־ספרנו. לימודים זה לא צחוק. אלישבע, אל תצביעי, לא שאלתי כלום. אנו מתחילים בשיעור. (מתחיל לסגור את הדלת ומגלה את מכנסיו הנפולים. מרימם ומפנה מבט כועס על עמי העומד בחוץ.)

עמי: אני רק קרעתי כפתור אחד (מציגו בין אצבעותיו). השני היה חסר בגלל מישהו אחר.

המורה: (מצביע החוצה ולמעלה) תסתלק שלא אראה אותך יותר. (סוגר את הדלת בטריקה. עמי פונה ללכת בראש מושפל.)

יהושע חלוצי: (בא כשהוא אוכל סנדוויץ'. נתקל בעמי.) מה היה הבוּם הזה?

עמי: שום דבר. שמיליק סגר את הדלת.

יהושע: אין לו מצב־רוח?

עמי: לא משהו מיוחד. רגיל. אתה נכנס לשיעור?

יהושע: כן. כלומר, אם הוא כבר שאל מי לא הכין את השיעורים. הוא שאל?

עמי: אפשר לברר. (פותח את הדלת, השניים מקשיבים לקול המורה.)

המורה:.. דבר כזה לא ייתכן. עד עכשיו כולי מזועזע מזה. פלצות אוחזת אותי. הרי זאת הפקרות! רק בעל מחשבה מופקרת יכול לחשוב שהכול הפקר.

יהושע: הוא מדבר על רחב הזונה?

עמי: לא. הוא עוד מדבר על המטאטא.

המורה: זה לא רק פשע, זהו גם עוול זדוני! אין! אין להשיג עכשיו מטאטאים בעיר, ואתם הולכים ומשחקים. היודעים אתם כמה עולה עכשיו מטאטא? הון! הון של ממש! תגידו לי, בשביל מה בית־הספר קונה מטאטאים, בשביל מה? אלישבע, אל תצביעי, אני יודע שאת יודעת. אני שואל רק כדי שתחשבו ותשאלו את עצמכם האם המטאטא נולד כדי להשתפשף על הדלתות? (וברוֹך) אלישבע, אין צורך לרשום, זה לא יהיה בבחינה. תלמידים! אם נמשיך להתייחס כך אל כל מטאטא ומטאטא, מה יישאר לנו בסוף?

עמי: אבל המורה, לא רק אני שמתי את המטאטא!

המורה: (קולו) תשתוק! אתה מחוץ לכיתה!

עמי: אבל המורה מדבר עלי!

המורה: אני אדבר על מי שאני ארצה ואיש לא יענה לי.

יהושע: דבר חדש!

המורה: מי צעק חדש? מי צעק דבר חדש?

יהושע: (סוגר את הדלת) שישאל עכשיו עד מחר.

המורה: (פותח את הדלת ויוצא אליהם, כשידו האחת מחזיקה כל הזמן במכנסיו.) כשאני שואל משהו, אני רוצה תשובה עוד באותו יום ולא למחרת. ברור, אדון חלוצי? (מרפה את מכנסיו ותופס את אוזנו של חלוצי. כל הכיתה יוצאת וצועדת אחרי המורה המוליך את יהושע. בידו השנייה מוציא המורה מיהושע את שארית הסנדוויץ', ומתוך כך לא מרגיש במכנסיו המשתלשלות ומגלות את תחתוני הפיג’מה הפרחונית שלו.) אה! תענה לי אדון חלוצי הגיבור! נשמע את גבורתך! (מפנה ראשו אחורה לעבר התלמידים, המתאפקים לא לצחוק. אלישבע איננה ביניהם.) מה כל הכיתה עושה בחוץ? להיכנס! (מרפה מהאוזן ומצביע על דלת הכיתה. הכול נכנסים, לרבות עמי ויהושע. הוא עומד בפתח ומצביע החוצה.) לצאת! (יהושע יוצא ועמי אחריו.)

עמי: (לוחש למורה כשהוא עובר לידו.) המכנסיים!

המורה: (מסתכל, ממהר להרימם, סוגר את הדלת ועומד מול השניים.) אם אתם חושבים שרגש הסלחנות שלי הוא בוֹר שאין לו תחתית, אז אתם טועים. יש לו תחתית!

עמי: כן, ראינו.

המורה: שקט! מרגע זה לא אסבול כל הגה מיותר הנפלט בכיתה. מי שיפלוט – ייפלט! ועכשיו תצאו מהכיתה! (מצביע על הדלת.)

השניים: סליחה? (מסתכלים על הדלת הנפתחת בלאט וראשי התלמידים צצים בה.)

המורה: צאו מהכיתה!

עמי: אבל איך?

המורה: (חוזר ומצביע על הדלת בלי להסתכל עליה. ראשי התלמידים נעלמים והדלת נסגרת.) איך? דרך הדלת! אתם מכירים את דרך הזאת יפה מאוד!

יהושע: אבל המורה, מבחינה טכנית…

המורה: שום בחינה! פעם אחרונה שאני פונה אליכם! אתם יוצאים, או שאתם מסולקים לנצח באופן סופי!! לצאת!!! (השניים נכנסים לכיתה וסוגרים אחריהם את הדלת. הוא גומר לאכול את הסנדוויץ' של חלוצי, מסתובב קצת עצבני, מסתכל בשעונו ומנער אותו. נושם נשימה עמוקה, נכנס לכיתה, סוגר את הדלת ואחרי רגע פותחה.) שפילר וחלוצי, פעם אחרונה שאני פונה אליכם! (עמי, חלוצי ודן הויס בורחים החוצה. המורה סוגר את הדלת.)

יהושע: מבולבל הוא כבר לא יהיה.

דן: גם אני כבר יצאתי בעצמי מרוב בלבול.

עמי: אתה אף פעם לא יוצא מרוב בלבול. אתה תמיד מנצל הזדמנויות.

המורה: (פותח את הדלת ומוציא ראשו.) ואל תחשבו שהדבר יעבור לכם בשתיקה! (סוגר)

דן: מה הוא רוצה? (שני האחרים מושכים בכתפיהם.)

המורה: (פותח שוב) עוד היום אספר הכול למנהל! (סוגר)

יהושע: מה הוא רוצה? (שני האחרים מושכים בכתפיהם.)

המורה: (פותח שוב הדלת.) אני גם אדאג לכך שהדבר יובא לידיעת הוריכם!

עמי: מה הוא רוצה?

המורה: (פותח) חוצפה כזאת עוד לא היתה לי! (סוגר ופותח) תתביישו! (סוגר ופותח) תאכלו כלימה! (סוגר ומנסה לפתוח. הם קופצים ודוחפים את הדלת שלא תיפתח. הידית נעה זמן מה וחדלה.)

עמי: די. נדמה לי שהוא התעייף.

יהושע: ואחר־כך אומרים שאנחנו שוברים את הדלתות. (מרפה מהדלת)

דן: אל תעזבו! נדמה לי שהוא מנסה לדחוף שוב! (הכל משעינים כתף על הדלת. הידית מתחילה לנוע מחדש.)

יהושע: יש לו פתאום כוח! (הדלת נפתחת קצת כמה פעמים והם דוחפים וסוגרים.)

עמי: יש לי רעיון! בואו נעזוב פתאום!

יהושע: יאללה! אחת! שתיים! שלוש! (עוזבים וזזים הצדה. הידית נופלת.)

אורי גפרורי: (מופיע בפתח) סוף־סוף אפשר לצאת. (סוגר אחריו את הדלת.)

דן: למה לא אמרת שזה אתה?

גפרורי: לא שמעתם ששמיליק אמר לי לצאת?

יהושע: לך? הרי אתה לא מוציא הגה בשיעור.

גפרורי: נכון, אבל אם הוא שואל אותי איפה השיעורים שלי, אני מוכרח להגיד לו משהו.

יהושע: אז מה אמרת?

גפרורי: אמרתי לו שהשארתי אותם אצלך.

יהושע: מה פתאום אצלי?

גפרורי: כי בהתחלת השיעור לא באת. אבל אם כבר באת, תן לי את שלך. (שולח יד לתיק של יהושע.)

יהושע: (מגונן על תיקו) לך אני לא נותן שום מחברת!

גפרורי: תן, נו, אל תהיה נבלה! (מנסה להוציאה בכוח. מתחילים להאבק.)

עמי: תן לו! תן לו!

דן: גמור אתו כבר! גמור אתו!

(השניים עומדים ומעודדים בקריאות את שני המתאבקים ולא מרגישים במנהל שבא ונעמד לצידם. פתאום מגלים אותו וקופאים. שני המתאבקים עדיין ממשיכים.)

המנהל: די!!! (השניים מפסיקים ולמראה המנהל מתחילים ללטף ברוֹך איש את רעהוּ) מה זה פה? מוסד למאבקים? אה? איך אתם עומדים?

עמי: המנהל, אני יכול להסביר.

המנהל: אתה לא חייב להסביר לי כלום. עיניי ראו הכול! תזדקף! תזדקפו כולכם! היו גאים! רווח שים! (הארבעה מתיישרים בשורה, הדלת נפתחת ותלמיד מועף החוצה ישר על המנהל. המנהל תופסו בזרועו. הדלת נסגרת בטריקה אחרי התלמיד המועף.) אתה, אתה, אתה! רוצח! שודד! איך אתה עף איך?

התלמיד: זה המורה זרק אותי.

המנהל: ובצדק. גם אני אזרוק את כולכם! אתם תהיו אצלנו תלמידים למופת, או שלא תהיו בכלל!

המורה: (פותח את הדלת בצעקה) מי האידיוט הצועק? או, כבוד המנהל! סליחה! סליחה רק רגע. (פונה אחורה לכיתה.) הסו הס! אני רק יוצא לדקה, ואתם כבר פותחים את הפה! (חוזר למנהל) כל אלה לא הכינו שיעורים.

המנהל: הבנתי מייד. בסדר. אטפל בהם.

עמי: אבל המנהל, לא רק אנחנו. כל הכיתה לא הכינה!

המורה: שפילר, די! כמה פעמים אמרתי לך לשתוק כשאתה בשורה. ברשותך, המנהל, אחזור לכיתה.

המנהל: בהחלט. (המורה נכנס וסוגר את הדלת.) ובכן טהורי עיניים, מה עם השיעורים?

כולם: הראש כאב לי…

המנהל: הראש כאב לי…

המנהל: יפה. יפה מאוד. עכשיו תבואו עמי לחדר ההנהלה ושם אדאג שתקבלו כאב ראש אמיתי. עמוד ם! ימינה פנה! (חלק פונים שמאלה. המנהל עובר ומסובב את הטועים.)…ועכשיו אחריי!

המורה: (פותח את הדלת, נעמד לידה מצביע על המנהל וצועק.) אחריו!!! (כל הכיתה יוצאת בשורה אחרי המנהל. שמילקיהו מביט לכיתה.) כולם הלכו. תענוג. לא צריך לחכות להפסקה. יופיפי!!! (מרים זרועותיו ושואג בהתלהבות כמו התלמידים.)

 

תקופת היובש    🔗

יש כאלה המתכוננים לבחינה עד הרגע האחרון. אני לא. אמרתי לאורי, שדווקא לפני הבחינה הגורלית באנגלית אני רוצה לרענן את הראש וללכת לסרט. נלמד טוב־טוב עד שעה תשע, ובתשע נלך לראות סרט. אומרים ש"חבורת החבר’ה" הוא סרט משגע.

“אם הוא כזה, אז איך תשיגי כרטיסים?”

“סמוך עלי” אמרתי לו, ותיכף אחרי ארוחת־הצהרים רצתי למשרד הכרטיסים "שיא הכיף: וקניתי שני כרטיסים במקום זול באמצע.

לא הרחקתי לכת מהמשרד והנה מולי יגאל הארוך, כשהוא הולך בצעדים גדולים מאד.

“שלום!” – זרק לי חטופות – “שלום, אין לי זמן, סלחי לי!”

“שלום!” – החזרתי לו במהירות – “דווקא רציתי לשאול אותך כמה שאלות, אבל אם אתה ממהר…”

“ממהר מאד!” – אמר וחלף על פניי.

נכנסתי לחנות הגרעינים הקרובה, וחיכיתי לתורי כדי לקנות מאתיים גרם “גרעיני עפולה” לסרט. כשיצאתי וחלפתי, בדרכי הביתה, ליד משרד “שיא הכיף”, ראיתי את יגאל עומד ומסתכל בתמונות המוצגות על הקיר.

“שלום” – התקפתיו מאחור – “כבר יש לך זמן?”

“לא!” – אמר לי כמעט בצעקה – “חבל לי על כל רגע. אני ממהר מאוד הביתה.”

"אז חכה, אל תברח! – צעקתי לו – “הרי אנחנו הולכים קצת באותו כוון.”

“בסדר” – אמר קצרות, כשהוא עושה טובה וממתין לי – “תשתדלי רק לא לפגוש כל מיני חברים בדרך.”

הבטחתי להשתדל, הצעתי לו חופן גרעינים וניסיתי להוציא ממנו את פשר מהירותו. תחילה ניסה להשתמט, אך לבסוף פתח את פיו והודה:

“את מבינה, אנחנו מתקרבים לסוף שנת הלימודים. מוכרחים לעשות מאמץ ולגמור אותה בצורה מוצלחת. מאמץ רציני של כמה חודשים יועיל לנו אחר־כך לכל החיים. לכן החלטתי יחד עם ראובן, שמעכשיו ועד לסוף הבחינה האחרונה אנחנו מכריזים על תקופת יובש. חסל סדר תענוגות. לא הולך יותר לסרטים, לא להצגות, לא למסיבות, לא לטייל ברחובות, ואפילו לא לים. כמה חודשים של יובש מוחלט. נזירות ופרישה מכל חיים חברתיים. החלטתי שאקדיש תקופה אחת מחיי ללימודים בלבד. ממש לשבת וללמוד. ללמוד וללמוד.”

“כן” – הסכמתי אתו – “החלטה נבונה מאוד, אז למה אתה מסתובב עכשיו ברחוב?”

“זה… ירדתי לחנות המכולת לקנות מחברת של שורה.”

“וקנית?”

“לא. רציתי עבה, שתספיק לזמן ארוך ולא אצטרך כל פעם לרדת ולקנות, אז הלכתי לחפש חנות מכשירי כתיבה, שיש בה מחברות עבות. בינתיים עברתי על יד “שיא הכיף”, וראיתי שנשארו עוד כרטיסים ל”חבורת החבר’ה". סרט משגע. מה דעתך שנלך הערב להצגה שנייה?"

“אני מצטערת” – הצטערתי – “אבל אני לא מבינה איך אתה יכול ללכת לראות סרט כאשר יודע שמחר יש לנו בחינה גורלית באנגלית?”

“בגלל זה” – אמר יגאל – “שמעתי שהסרט באנגלית.”

“ומה עם תקופת היובש?”

“אי!” – אמר יגאל – “טוב שהזכרת לי, סליחה שאני עוזב אותך, אבל אני מוכרח לעבור לריצה, כי אחרת אני לא יודע איך אני אספיק.”

יגאל עזב אותי והתרחק בצעדי ריצה. כנראה שבאמת מיהר מאוד מאוד.

דעתי זאת התחזקה יותר מאוחר, כאשר ראיתי אותו עם דב חורני בתום ההצגה השניה של הסרט “חברות החבר’ה”. הוא ניסה להתחמק ממני ומאורי בפסיעות מהירות, ונבלע בין הקהל היוצא, כשהוא עושה עצמו שאיננו רואה אותנו. אורי רצה לקרוא לו, אבל אני מנעתי בעדו ואמרתי: “עזוב אותו, הוא נמצא בתקופת היובש והוא ממהר מאוד. חבל על הזמן.”

אחרי שיצאנו החוצה לרחוב החמים והחשוך, הרגיש אורי שהוא חייב לי הזמנה, והציע לי מנה של פלאפל. התיישבנו עם הפיתות הנפוחות ליד דלפק לצדדי, ופתאום ראינו שעל ידנו יושב בחור גבוה, ומרוקן אל קִרבו כוס גדולה של בירה קרה. כשראה אותנו, נתקף בשיעול פתאומי ואלמלא אורי, שהיכה בגבו, היה יכול להמשיך להשתעל ולהשתעל.

“או… אולי אתם יודעים איפה יש כאן חנות ל… מכשירי כתיבה?” – שאל נבוך.

“בשביל מה?” – התפלא אורי.

“אני צריך מחברת של שורה, מחברת עבה, ואמרו לי שכאן יש חנות שפתוחה כל הלילה.”

“אבל אמרת לי שאין יותר יציאות ובילויים ושאתה בתקופת היובש.” – אמרתי.

“נו כן” – אמר מבויש – “באמת תקופת יובש. מדוע את חושבת שאני שותה כבר את כוס הבירה השלישית?”

 

נדודי לילה (ג)    🔗

הלילה דווקא לא רציתי לישון על הספה שבסלון, אבל איה אמרה לי שהיא צריכה להכין שיעורים עד מאוחר. והיא לא רוצה שהדפדופים שלה במחברת יעירו אותי.

איה ואני ישנים בחדר אחד, המחולק לשניים על־יד ארון ארוך. כשאני שוכב במטה שלי, אני לא יכול לראות מה קורה בחצי שלה, אבל לעומת זאת היא לא יכולה להכניס אליה לחדר אף אחד, בלי שהוא יעבור את הביקורת שלי. לכן אני יודע, שאם היא מבקשת ממני לישון בסלון ליד החדר של אמא ואבא, זה סימן שמישהו צריך לבוא לבקר אותה, ואין טעם שאתנגד, כי היא לא תוותר לי בשום אופן.

כמעט נרדמתי כאשר שמעתי את אמא, המעירה את אבא בשאלת הפתיחה הרגילה שלה: “יוסף, אתה ישן?”

“כן.” (לא נכון, אם היה ישן, כל הבית היה שומע.)

“תראה, אני רוצה לדבר אתך על החתונה של אלישבע.” (עכשיו הוא בטח מצטער שהוא לא ישן באמת.) “אני יודעת שזאת שמחה גדולה למשפחה שלך, אבל הייתי רוצה לדעת כמה כסף אתה מתכונן לתת לה?”

“עוד לא חשבתי על זה.” (הוא בטח חשב, אבל פחד להגיד לה.)

“תראה יוסל, אני יודעת שמגיעה למוטל קצת נחת, אחרי כל הצרות שאלישבע עשתה לו עם כל הפּוּשְטים שהביאה הביתה. אבל אל תשכח שהכסף יעבור ישר למופקרת הזאת, והיא אפילו לא תסתכל מי נתן כמה.”

“אבל אל תשכחי, אביגיל, שאני הדוד של הכלה. מוטל הוא אחי היחיד.”

“אז מה? וכשרבקה שלי התחתנה, מה נתנו? מערכת כלים.” (כל חתונה אמא מזכירה את זה לאבא.)

“אבל אז היו זמנים אחרים. היום נותנים כסף.”

דיברתי עם חסיה. הם מתכוננים לתת מאתיים וחמישים שקל."

“שהם יתנו מאתיים וחמישים. אני לא אבוא עם פחות משמונה מאות!”

“אהה ידעתי! בשביל האלישבע הזאת, שלא אומרת לי שלום ברחוב, אתה מתכונן לזרוק שמונה מאות שקל. בשום אופן לא. ארוחה באולמי “שישו ושִמחו” עולה רק שמונים שקל. אפילו אם נבוא ארבעתנו, יישאר להם עודף. יוסל אתה ישן?”

“לא!” (אבל אני כן. למה הם מדברים רכל הזמן על כסף? שידברו גם קצת עלי!)

“רציתי להגיד לך עוד משהו לפני שאשכח. שמעתי היום את נלי עושה חזרה על ההפטרה. (בעצם יותר טוב שידברו כבר על כסף.) זה משהו נורא. הילד מזייף הרבה יותר ממש שחשבתי אולי כדאי להפסיק את כל החגיגה לפני שהבושה תתגלה?” (בכל זאת יש לי אמא חכמה).

“לא בא בחשבון! אמרתי לך את דעתי על חשיבות המסורת, ואני לא מתכונן לחזור על כך. ובקשר לזיופים של נלי – דיברתי על זה עם הרבי. הוא אמר לי, שאמנם לילד אין שמיעה, אבל לעומת זאת יש לו זיכרון מצוין. (זה נכון. כשאני מזייף איזה ניגון, אני לא מסוגל לשכוח אותו.) לכן החלטנו, שבנוסף להפטרה, נלי ידרוש גם דרשה. הדרשה תציל את המצב.”

“אתה מתכוון למצב הכספי של הרבי.”

“לא, לא. את הדרשה הרבי מכין כמעט בלי כסף. תראי, אביגיל, אני מאמין שדווקא מנלי יהיה לנו הרבה נחת. את עוד תראי…”

“מה קרה לך יוסף? התעוררת? רק זה מה שיש לך בראש.”

“תראי, אביגיל. אם את ממילא לא ישנה ולא קוראת, אז אפשר בזמן שמדברים לא רק לדבר.”

“אני לא רוצה היום.”

“את זה אמרת גם אתמול.” (נכון, אני עֵד.)

“אבל חוץ מזה, היום בדיוק התחלתי.”

“ידעתי. המושכת ומושכת בכוונה!” (הוא צודק אבא, גם אני ישנתי אתה פעם. היא תמיד מושכת את השמיכה.)

“יוסף, אני לא יכולה להילחם נגד חוקי הטבע. זה לא בא מתי שאני רוצה.” (אז אולי שהם יקנו שתי שמיכות, ויפסיקו להילחם על זה כל לילה.) “יוסף, אתה ישן? אל תישן, עוד לא גמרתי לדבר אתך. אל תשכח להשאיר לי מחר כסף בשביל התופרת. אמרתי לך כבר כמה היא רוצה, רק בשביל העבודה? אלף וחמש מאות שקל. אני בטוחה שאלישבע אף פעם לא תעריך את ההוצאות שהוצאנו על החתונה שלה. והכי מרגיז אותי שאני בטוחה, שהחתן שלה לא יחזיק מעמד יותר משבועיים, או לכל היותר חצי שנה, אם מה שאני חושבת נכון.”

“מה את חושבת?”

“מה אני חושבת? מה שכולם חושבים. שהיא כבר בחודש השלישי.” (לא נכון, לא כולם. איה אמרה שהיא ברביעי.)

“אביגיל, את מדברת שטויות. זה שהיא גרה מחוץ לבית ומסתובבת עם כל מיני זרוקים, זה לא סימן שהיא כזאת.”

“תראה, יוסל. לא נולדתי אתמול. כשבחורה בת עשרים ושבע גרה לבדה, וההורים לא יכולים לראות מי בא אליה, זה סימן שדברים טובים כבר לא יצאו ממנה.”

“ומאין את בטוחה שאיה, כשתגדל, לא תהיה כזאת?”

“חס וחלילה! איה לא תעשה שום דבר בלי לשאול אותי. כשפעם רצתה שאורי שלה יישן אצלנו במיטה של נלי, באה אלי וביקשה רשות.”

“נו, והרשית לה?” (מצא מי שירשה.)

“בשום אופן לא. מי אחראי לכך שאחר־כך, באמצע הלילה, הבחור לא יעבור למיטה שלה? אני רואה שיש לך זיכרון קצר מאוד.”

“למה את מתכוונת?” (לזה שאבא, כשעוד היה חייל, היה מתגנב למיטה שלה דרך החלון, בלי שסבתא וסבא הרגישו.)

“לזה שבגיל שלה גם אתה לא היית טלית שכולה תכלת.”

“זאת את שפיתית אותי. אני בעצמי לא הייתי מנסה לעולם.”

“טוב, אבל לנו היו אז כוונות רציניות.”

“אולי גם לאורי ואיה יש?”

“חס וחלילה. אני לא אתן לאיה להתחתן עם אחד, שההורים שלו התגרשו.” (אין לה מה לפחד. קראתי ביומן של איה שהיא החליטה לחיות עם אורי בלי להתחתן.)

“אני דווקא מחבב את הבחור.”

“אתה מחבב את כולם, אתה. אני בטוחה שגם את אלישבע אתה מחבב. ואל תעז להכניס את הצ’ק למעטפה לפני שאראה כמה רשמת. אל תשכח שנצטרך הרבה כסף לבר־מצווה של נלי.”

“טוב, נוכל לקזז את ההוצאות מהכסף שנלי יקבל.” (נדמה להם! כבר מחר אני רץ לחנות של קומפיוטורצ’ק ומזמין מחשב.)

“ומה עם המחשב שהבטחת לו?” (באמת מה אתו?)

“המחשב לא יברח. כל שנה יוצא מודל יותר משוכלל ויותר זול.”

(אני מרגיש שהוא מתכונן לקנות לי מחשב כשאהיה בן חמישים.)

“זה גם מה שאמרת תמיד לאיה בקשר למערכת הסטריאו.”

“ולא צדקתי? עובדה שבחצי השנה האחרונה כבר לא הזכירה לי אותה.” (אני לא אפסיק להזכיר לך את המחשב גם עוד מאה שנה!)

“אגב, אתה לא דואג לאיה? כבר שתים־עשרה בלילה!”

“מה יש לדאוג. היא לומדת אצלה בחדר.” (ממחר בבוקר אני מתחיל להזכיר לאבא שאני לא מתכונן לוותר על המחשב.)

“היא גמרה ללמוד לפני שעה. לא שמעת שיצאה ללוות את האורי הזה לאוטובוס?”

“הוא יצא והיא חזרה לחדר שלה ללמוד. היא בטח עוד לומדת.” (אני לא לומד את הדרשה בעל־פה, אם אבא לא מבטיח לקנות לי את המחשב.)

“איך אתה יכול להגיד שהיא לומדת? אין שם אור. אני רוצה שתיגש לחדר שלה ותראה אם היא שם, ואם לא – אני קמה ורצה אל המשטרה ומאשימה את האורי שלך בפיתוי קטינה. אני לא מבינה איך אתה יכול לשכב ככה בשקט. תקום, נו!”

אבא לא כל־כך התלהב לצאת מן המיטה, אבל הוא ידע שאמא לא תניח לו. הוא קם לאטו. לרגע חשבתי לקום גם אני ולהגיד לו ששמעתי מה הוא חושב על המחשב. אבל אחר־כך חשבתי, שאם אעצור אותו, הוא ישכח ללכת לחדר של איה, ומאוד הייתי סקרן לדעת מה יקרה כשיגיע לשם.

אבא פתח את הדלת החורקת של החדר שלנו, הדליק לרגע את החשמל ומיהר לכבותו. בהזדמנות זו הלך לבית־השימוש, ורק אחר־כך חזר לחדר השינה.

“נו, היא בבית?” – שאלה אמא, שחיכתה כמוני לשמוע מה נשמע שם.

“בטח שהיא בבית” – אמר אבא – “ישנה במיטה שלה. בדיוק כמו שחשבתי.”

“אל תגיד כמו שחשבת!” – אמרה אמא בנזיפה – “אתה חשבת שהיא לומדת.”

אבא לא הגיב על דבריה. עכשיו איני יודע אם הצליח לראות את אורי, או שהבחור הספיק להסתתר מתחת למיטה בעוד מועד.

 

הזקנה עם התפוזים    🔗

לפני כמה ימים, כשהלכתי לקנות מחברת חשבון דקה בשביל איה, נתקלתי בפתח אחד הבתים בזקנה אחת, שהחזיקה בידה סל מלא תפוזים. בעצמי איני יודע איך קרה הדבר. אני יודע רק שפתאום, כשעברתי לידה, כל התפוזים התגלגלו על הארץ, והזקנה הצמוקה והממושקפת יבבה בקול מצפצף ושאלה: “מי יעזור לי לאסוף?”

לא חשבתי פעמיים והתחלתי לאסוף את כל התפוזים ולמלא את הסל מחדש.

”תודה" – אמרה לי הזקנה – “תודה רבה, אתה באמת ילד טוב, והסל כל־כך כבד.”

הבנתי את הרמז, אבל פחדתי שאיה תשחוט אותי אם לא אביא לה את המחברת.

“אני גרה לא רחוק” – אמרה הזקנה כאילו לעצמה: הנה כאן, בבית השני."

תפסתי את הידית הפנויה של הסל והלכתי אתה עד הבית השני. כשרציתי להגיד לה שלום, ראיתי שהיא מסתכלת אל הקומה השלישית וממלמלת: “חבל שאין לנו מעלית.”

חשבתי, אם כבר הבאתי אותה עד כאן, למה שלא אעזור לה להעלות את הסל למעלה. אחר־כך יהיה לי מה לכתוב בחיבור השנתי של שמילקיהו: “עשיתי מעשה טוב”.

אחרי שעזרתי לה להכניס את התפוזים למטבח, היא הציעה לי כמה עוגיות, אבל אני סירבתי ואמרתי שלא בשביל זה עליתי למעלה. היא הציעה לי שאשתה משהו. במקרה הייתי צמא, והסכמתי לשתות מים. היא אמרה, שהיא באמת הרתיחה מים ועוד מעט אוכל לקבל קפה של גדולים. הייתי קצת מבולבל מקבלת הפנים היפה, ונתתי לה להוביל אותי אל שולחן קטן ונאה שעמד במרפסת. שהתיישבתי, אמרה שהיא ניגשת למטבח להבין את הקפה, וכדי שלא אשתעמם, הביאה לי אלבום תמונות עבה, ואמרה שאם אגמור לראות את הכל, יש לה עוד אחד.

רוב התמונות היו של שני ילדים קטנים ושמנמנים, שחייכו או בכו חליפות. אחר־כך היא התיישבה לידי עם הקפה והסבירה לי שאלה הם שני הנכדים שלה, הנמצאים באמריקה ולא יודעים אפילו מלה אחת עברית. שתיתי את הקפה, הסכמתי לטעום את העוגיות הטעימות, ולא הרגשתי איך חלפה כמעט שעה תמימה. כשקמתי ללכת סוף־סוף, לחצה הזקנה את ידי, הודתה לי, והזמינה אותי לבוא ולבקר אותה שוב ושוב. אמרתי לה “כן, כן”, אבל בלבי חשבתי שיש לי דברים יותר חשובים בחיים.

כשרציתי להגיד לה שלום, ראיתי אותה מסתכלת אל הקומה השלישית ומלמלת: "חבל שאין לנו מעלית."

למחרת, כאשר הלכתי לקנוֹת את מחברת החשבון (ביום הקודם, עד שהגעתי כבר סגרו את החנות), ראיתי שוב את הזקנה עומדת עם סל תפוזים בפתח אותו בית. עוד אני עומד וחושב אם כדאי לעבור לצד השני של המדרכה, והנה יוחנן אוקס בא לקראתי בריצת אחר־הצהריים שלו. כאשר עבר ליד הזקנה, ראיתי איך היא יוצאת מפתח הבית, ומפילה בכוונה את הסל, כדי שהתפוזים יתפזרו.

יוחנן היה אדיב מאד, עזר לזקנה לסחוב את הסל עד ביתה, ואחר־כך נעלם עמה בחדר המדרכות. כשפגשתי אותו אחרי יום, בהפסקה הגדולה, שאלתי אותו איך היה הקפה של הזקנה. הוא פקח את זוג עיני העגל שלו, ושאל בתמיהה: “איך אתה יודע?”

אותו שבוע, כשהמורה שמילקיהו נתן לכתוב את החיבור השנתי על המעשה הטוב שעשיתי, אחזה אותי חדוות הכתיבה, וישבתי וכתבתי את כל סיפור המעשה לפרטי פרטיו. החיבור היה, לדעתי מצוין, אבל שמיליק לא רצה לתת לי ציון. ולא רק לי. לעוד חמישה תלמידים שכתבו בדיוק אותו סיפור. הוא לא רצה להאמין לנו שלא העתקנו את המעשייה זה מזה.

מאד החלטתי שאני לא עושה יותר מעשים טובים. בשביל מה?

 

הוא והיא    🔗

אלישבע בת דודתי המבוגרת, בתו של הדוד מוטל, מתחתנת והשמחה רבה.

כבר היינו בטוחים שה"כתם המשפחתי" הזה לא יתחתן לעולם. אבן ירדה מהלב של כל המשפחה, אבל כולם ריחמו על החתן. אמא קנתה שמלה באלף שקל, איה – בשלושת אלפים, ויצאנו לדרך. באולם הקטן שבין אולמי “שישו ושימחו” חיכו לנו לחיצות ידים, נשיקות וחיבוקים. אבא הוציא את המעטפה, דחף אותה לאם הכלה, והיא קלטה אותה בארנקה הגדול ללא הגה. אמא מיהרה לתפוס שולחן טוב וכולנו התיישבנו וחיכינו לרב, שהפעם לא איחר בכלל, כי דוֹד מוטל הזהיר אותו שאם יאחר, החתן עלול לברוח. אחרי החופה התחילה התזמורת לנגן כל־כך חזק, עד שאי אפשר היה לדבר, אלא רק לאכול. כשהגענו לעוף, הגיעה דודה רבקה עם שקית ניילון, וביקשה שנאסוף את העצמות בשביל הכלב של השכנה שלה. בדיוק כמו שהיה לפני חמש שנים בחתונה של… אני כבר לא זוכר של מי.

כשהתחילו הריקודים, חיכיתי שמישהו יזמין אותי, אבל אף אחד לא חשב על כך. לכן החלטתי לצאת למרפסת הגדולה כדי להשקיף מלמעלה על המדרכה למטה. כשהגעתי אל מעקה הצינורות, שמעתי קול צעדים ומיהרתי להסתתר מאחורי עציץ גדול, למרות שעוד לא הספקתי לעשות כלום. ממקום מחבואי זכיתי לראות, שלא במתכוון, הווי רומנטי מיוחד של זוג אוהבים של מן הדור הזה. הוא והיא.

תחילה היתה שם רק היא, לבדה בקצה הרחוק של המעקה. עקבים גבוהים, קרסוליים רחבים ושיער קצר בצבע לא ברור. האור שזרח בחלונות ממול סנוור מעט את עיני ולא הצלחתי לראות את פניה, אך הצללית, שנראתה אלי בבהירות, הצביעה על גוף מוצק, העטוף בשמלה קלילה מתנפנפת. הסתכלתי עליה ולא הרגשתי בו, אך ברגע שאחרון התבייש כנראה, נעמד לצידה, והשעין את ידיו על המעקה. רווח של אצבע או שתיים היה בין זרועו לזרועה. היא הרגישה בו, אך לא הפנתה אליו את פניה. עמדו דוממים ונושמים זה לצד זה, ועיניהם בפנסי הרקיע הדולקים בהמוניהם ממול.

אט־אט שמט את ידו מן המעקה, הניחה למטה, הרגיש את שמלתה הקלילה כשהיא מלטפת את אצבעותיו. ועדיין לא דיברו דבר. עמדו קרובים זה לזה וכמעט שלא זעו. אימצתי את מבטי כדי לראות אם אני מכיר את הדון ז’ואן הזה, אך האפלולית והמרחק מנעו זאת ממני. רוח קרירה שנשבה פתאום העבירה רעד בכתפיה, ואני שמעתי פתאום את קולה הבטנוני המלא של דודה רבקה השואלת:

“אתה לא חושב שצריך כבר לחזור לאולם, אה לייזר?”

“תחזרי את” – אמר דודי – “אני תיכף בא.”

היא הלכה. פתאום שמעתי רחש של גשם. הרמתי את ראשי למעלה, אבל לפי הכוכבים הבנתי שהחורף רחוק. המשכתי לחשוב עוד קצת, עד שמצאתי את הפיתרון. וכשמצאתי – לא יכולתי להתאפק; הרגשתי שגם אני צריך ונצמדתי אל המעקה הצינורי.

דודי לייזר גם פנה לחזור בעקבות דודתי רבקה. פתאום נעצר והרים את ראשו לעבר השמיים. כשראה את הכוכבים, לא הבין מדוע נמשך הרחש. הוא הסתכל לעבר המעקה, אך למזלי, העציץ הגדול הסתיר אותי. הוא רצה להמשיך ללכת כאשר קולה של דודת החתן בקע מלמטה בצעקה:

“אוי, ווּס אִיז דוֹס?” (“אוי מה זה?”) ואחר כך משמע קול של גבר, הצועק לתוך החושך: “מי זה שם למעלה?”

הקול של הגבר נשמע מאיים מאוד. דוד לייזר התעורר מקיפאונו, ומיהר להיעלם באולם. גם אני לא בזבזתי זמן ומיהרתי ללכת בעקבותיו. התיישבתי ליד איה, והיא אפילו לא שאלה איפה הייתי. לעומת זאת היא מתחה את צוארה ושאלה:

“מה קורה שם?”

הפניתי מבטי וראיתי שהדוד של החתן צועד נמרצות לעבר המרפסת, בעוד אשתו מחזיקה בו ומנסה לעצורו ולהרגיעו.

“אני רק רוצה לראות מי זה!” – אמר הדוד בזעם, ושמט את זרועו מידה של אשתו.

בעוד כולם מסתכלים באיש הכועס, הסתכלתי אני בדודה רבקה ובדודי לייזר נם שהתיישב לידה, כאילו דבר לא קרה.

“שוב עשית את זה?” – שמעתי אותה מסננת בלחש.

“כן” – הודה האשמאי – “אבל נזהרתי מאד. מבחינה מדעית אין לי הסבר לדבר.”

רציתי להגיד להם, שלי דווקא יש הסבר. אבל מטעמי נימוס העדפתי לא להתערב בשיחות של אחרים.

 

לחיי הלחי    🔗

לקראת תחרות הזמר השנתית של בית־הספר, הציע המורה שמילקיהו למועצת התלמידים הצעה מאוד נבונה: “למה שרק זמרים ומלחינים ישתתפו בתחרות” – אמר – “למה שלא נשלב בין השירים גם מערכונים קצרים, כדי לגלות גם כשרונות דרמתיים?”

ההצעה התקבלה על הדעת, וכל בית־הספר היה אחוז בקדחת של הכנות לפסטיבל הזמר והמחזה, שנקרא, לפי הצעתו של המורה הדגול, פסטיבל הפזמ"ח. היום בהפסקה הגדולה, באו לכיתה שלנו מוטי ודוד מכתה ח' הבוגרת, ואמרו שיש להם מערכון נהדר לפסטיבל, אבל חסר להם שחקן מתאים לתפקיד של מוֹישלה הבן. האם יש מתנדבים? מכל הכיתה התנדבו רק חמישה, ואני ביניהם. מוטי ודוד לקחו אותנו לכיתה שלהם, כדי לערוך מבחן ולמצוא את השחקן המתאים ביותר. אני הייתי החמישי בתור, וחיכיתי בסבלנות במסדרון. כשהגיע תורי קיבלו אותי שני התלמידים הבוגרים במאור פנים, והסבירו לי את המחזה.

“ההצגה מבוססת על בדיחה ידועה” – אמר לי מוטי – "והיא מתנהלת כך: אתה, מוישלה, חוזר מבית־הספר עם התעודה, ונותן לאבא ואמא לראות אותה. אבא מסתכל עליה וקורא בקול: עברית – לא מספיק!

האמא (מניעה את ראשה מצער ונאנחת) – אוי, אוי, אוי…

האבא – אין דבר. תנ"ך – לא מספיק.

האמא (נאנחת) אוי, אוי, אוי.

האבא – אין דבר.

וכן הלאה: חשבון, דקדוק, חיבור, היסטוריה, טבע, מולדת, ציור, לשון – הכל בלתי מספיק, יחד עם “אוי אוי” של האמא ו"אין דבר" של אבא.

“אז אין לי שום תפקיד” – התמרדתי – “אני רק מביא את התעודה ולא אומר כלום?”

“חכה” – אמר לי מוטי, אלוף הכדורגל של כיתות ח' – "התפקיד שלך הוא בסוף. הנה עכשיו אבא מגיע לסוף של התעודה וקורא: “זימרה – טוב מאוד!” ואני שואל אותך כמה קיבלת בזימרה? כדי להיות בטוח. ואז אתה עונה בגאווה “טוב מאוד”. ואז אני נותן לך סטירה מצלצלת, והאמא שואלת:

האמא – "אברמל’ה! למה אתה מכה את הילד שלנו?

האבא – למה? אחרי תעודה כזאת הוא עוד מעז לשיר? חה… חה…

צחוק עצום בהיכל התרבות, מחיאות כפיים ואנחנו מקבלים מקום ראשון בפסטיבל הפזמ"ח.

אחרי החזרה השלישית הרגשתי שהלחי שלי מתפוצצת, ונזכרתי שאני בעצם רוצה להיות מהנדס כשאהיה גדול, ולא שחקן.

טוב, התחלנו בחזרות. אחרי החזרה השלישית הרגשתי שהלחי שלי מתפוצצת, ונזכרתי שבעצם אני רוצה להיות מהנדס כשאהיה גדול, ולא שחקן. דוד ומוטי הרשו לי לצאת, בתנאי שלא אגלה את תוכן ההצגה לאף אחד. הבטחתי ברצון ויצאתי החוצה.

ליד הדלת קיבלו אותי בצהלת שמחה ארבעה אדומי לחי, שניסו את התפקיד לפני, וחזרו בהם אחרי שלוש־ארבע חזרות.

“בעצם” – אמרתי להם – “למה אנחנו צריכים להציג עם כיתה ח'? בואו נכין את ההצגה בעצמנו. אני מוכן להיות האמא.”

“ואני האבא” – אמר יוחנן אוקס, שלפי צבע הלחי שלו אפשר היה לנחש, שמספר החזרות שלו היה הגדול ביותר.

ומי יהיה מוישל’ה? אף אחד לא היה מוכן, ואז צץ לי רעיון למצוא מתנדב מכתה ו'. הלכנו ומצאנו את צוריאל הרחב. תלמיד שמן ובריא, שהיה גאה מאוד לשמוע שאנו רוצים לשתף אותו במערכון לפסטיבל הפזמ"ח. הבאנו אותו לכיתה שלנו, ועשינו אולי עשר חזרות לפני מי שרצה לראות. היד של יוחנן כבר כאבה מרוב סטירות ואילו צוריאל עוד לא תפס את העוקץ. אחרי כל חזרה היה שואל: “איך הייתי?” והיה מתמוגג מנחת לשמע דברי השבח הרבים.

בסוף נמאסו אלינו החזרות, כי הסטירות כבר לא הצחיקו אך אחד, ואז אמרנו לצוריאל:

“יופי! אתה מוכן להצגה. תעשה בבית חזרות עם אחותך. אל תשכח ללמוד טוב־טוב את הקטע שלך בעל־פה, והעיקר אל תשכח לבוא מחר להיכל־התרבות.”

פתאום החוויר השחקן, הלחי השמאלית האדומה שלו הפכה לוורדרדת והוא גמגם:

“מה? ההצגה כבר מחר? אולי תמצאו שחקן אחר?”

“למה? הרי בחזרה היית מצוין.”

“כן, אני יודע” – אמר הילד – “בחזרות אני תמיד מצוין, אבל כשאני צריך לעלות על הבמה, יש לי פחד קהל.”

“אז מה יהיה עכשיו?” – אמרנו לו בכעס מדומה – “הרסת לנו את הפרס הראשון.”

צוריאל נראה נבוך לרגע, גירד מעט בראשו, ופתאום אורו פניו.

“יש לי רעיון!” – אמר – “אולי אם נעשה עוד הרבה חזרות, אקבל יותר אומץ.”

“מצדי אפילו מאה!” – אמר השחקן הנלהב.

“תודה רבה!” – אמר יוחנן אוקס וניער את ידו – "בתנאי שמישהו אחר ישחק את האבא. אני כבר לא יכול יותר.

 

דרשה של בר־מצווה    🔗

משתתפים

הרבי המזוקן בעל הקול המסורס (איה)

עוזי שטולץ, חתן הבר־מצווה בעל הקול המתחלף (אני)

(שולחן, מפה לבנה, כמה דברי כיבוד ובקבוקים ריקים. עוזי מנסה נואשות לפתוח בקבוק מיץ. הרבי תוחב לפיו פרוסת עוגה ענקית, מוחה את חוטמו בקול תרועה, אחר קם ודופק בידו על השולחן.)

הרבי: רבותי! רבותי! רבותי! כבר אמרו חכמינו ז"ל “יפה שתיקה לחכמים”. על אחת כמה וכמה במסיבת בר־המצווה שבה עומד חתן הבר־מצווה, עוזי בן רב שמחה שטולץ, לשאת את דבריו, ולהסיח עמכם בעניני מצווה ושאר־רוח. רבותי! רשות הדיבור לחתן השמחה! (מוחא כפיים) עוזי תקום!

עוזי: (נמצא כל אותה שעה מתחת לשולחן.) תיכף, נפל לי הפותחן.

הרבי: (מסנן) לא עכשיו עוזי, לא עכשיו! (מושך אותו למעלה.) רבותי, אבקש מהמלצרים להפסיק את החלוקה, כי דברי חכמים בנחת נשמעים. עוזי, נו!

עוזי: (לוחש לרבי) אתה רוצה שאעלה על הכיסא, או שאמשיך על השולחן?

הרבי: על הכיסא, כמו שדיברנו: על הכיסא! נו!

(עוזי עולה על הכיסא, כשהוא ממשיך לנסות לפתוח את בקבוק המיץ.)

הרבי: רבותי, הסו! כבר אמרו חכמינו ז"ל “יפה שתיקה לחכמים”, על אחת כמה וכמה למלצרים. ברשותכם אבקש מחתן הבר־מצווה שלנו, הרב עוזי שטולץ, לפתוח.

עוזי: אני מנסה לפתוח חצי שעה, אבל הפותחן הזה משופשף.

הרבי: לא את הבקבוק, גולם! את הדרשה! (חוטף ממנו את הבקבוק והפותחן) ואל תרוץ לאסוף לי סוכריות. מספיק שעשית את זה באמצע ההפטרה.

עוזי: מה אני אשם שהם זרקו באמצע?

הרבי: די! התחל! הקהל ממתין למוצא פיך!

עוזי: (מרים עיניו ורואה את הקהל בראשונה.) או, לא שמתי לב. בסדר. (מוציא פתק מכיסו, מציץ, וממהר להחזירו. מכעכע.) דרשה של בר־מצווה! הורים יקרים! אורחים יקרים! סם שטולץ היקר, שבא במיוחד מאמריקה היקרה! קרובים, ידידים, כבוד המורה שמילקיהו, חברים יקרים, אחותי היקרה, ואחרונה אחרונה חביבה כמובן הסב… (לרבי) גם הסבתא?

הרבי: ודאי, גם הסבתא! ודאי!

עוזי: אבל היא יצאה לשרותים.

הרבי: לא חשוב! לא חשוב!

עוזי: טוב, לא חשוב. (מכעכע) הוריי היקרים! ראשית כל ברצוני להודות לכם שהבאתם אותי עד הלום. מי יברא לי ניב שפתיים לתאר לפניהם, הורי יקיריי, את רחשי לבי, הרוחש לכם תודה על גבי תודה. תודה. אהה, הורי יקיריי, אשר טיפחתם אותי טפוח ותפוח, ואשר מסרתם את כל מאודכם על מזבח תודתי. הנני קורא על ברכיי לפניכם…

הרבי: (לוחש בצעקה כבושה) כורע! לא קורא! כורע!

עוזי: אה, כן, סליחה. אני כורע על ברכיי לפניכם וקורא לפניכם את הברכה הבאה: מי יתן הוריי היקרים, ותזכו לגדלני כבן נאמן לעמו ולמולדתו, ותרוו ממני רוב תח… נחת. תחת אשר עד היום הייתי כעלם צעיר, כאיילה לא רוסנה, הנה מהיום ואילך אהיה לצבי ישראל. הצבי ישראל על במותיך חלל!

הרבי: (בצעקת לחש) מאיפה לקחת את זה?

עוזי: זה היה פעם, לא?

הרבי: אבל הוצאנו, לא?

עוזי: כן, אבל תמיד זה נכנס לי בחזרה.

הרבי: אז תפסיק!

עודי: את הדרשה?! (בשמחה)

הרבי: לא! את הצבי ישראל!

עוזי: בסדר. מי ייתן לכם הוריי היקרים ותזכו לגדלני כצבי. (לרבי) כצבי?

הרבי: לא! “ואתה אבי ועטרת ראשי…”

עוזי: ומה עם “מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות?”

הרבי: לדלג!

עוזי: על ההרים?

הרבי: כן. וגם על הגבעות והעמקים והסלעים. ואתה אבי ועטרת (ובצעקה) ראשי!

עוזי: ואתה אבי עטרת ראשי וצור ישועתי. מעוז צור. לצר המנבח לו תכין מזבח. כן. אתה אשר הכינות את לבבי אל דרך האמונה, אתה אשר נטעת בלבי את אהבת המיצ…

הרבי: איזה מיץ איזה? (בדיוק לוגם בקבוק מיץ.)

עוזי: אהבת המצ… אהבת המצווה אשר בלבי. ביום חגי זה זכור אזכור לך. מהיום ולנצח לא אבגוד בך אני ואמא.

הרבי: לא אמא! ויהי מה!

עוזי: ואימה!

הרבי: ויהי מה!

עוזי: ואי – מה!

הרבי: ויהי הי הי הי בהא! ויהי מה! מהההה…

עוזי: אה! אהה! ההה! אני ואי מה שלא יהיה!

הרבי: בסדר. הלאה! ואת אמי היקרה!

עוזי: המסורה, לא?

הרבי: היקרה, המסורה, לא משנה. המשך!

עוזי: בסדר. ואת אמי המסורה! א… מה הלאה?

הרבי: איך? איך אמנה כל חובות תודתי לך…

עוזי: אה נכון! בסדר, בסדר. לא יותר. נזכרתי. ואת אמי המסורה איך… (לרבי) איך?

הרבי: איך אמנה כל…

עוזי: בסדר בסדר. ואת אמי המסורה איך אמנה כל חובות תודתי לך, והנה רבים ועצומים מני. הלו את היא זאת, אשר ללא כל תפארת מליצה, חן וחסד נעורים הרעפת עלי, הנני לברכך בעושר ואושר. באושר באלף ועושר בשין, ושיהיו לך כל החיים רק נחת, עונג וסיפוק מאבא.

הרבי: (בתדהמה) מאבא?

עוזי: א… וסיפוק. מהבעת זוהר פניך הזוהרות לנצח אזכור וסבתא. ואת סבתי יקירתי, אשר ממימייך הטהורים שתה שתיתי גם אשתה, הרשי לי לברכך בשפתך את. מיינע ליבע בבה. הוב הסך נאחס פין אלא משפוחה. ותהיי בריאה עבור מימייך הטהורים אשר משורשיהם שתה שתיתי גם שתיתי באמת המון. (מתכופף ולוחש לרבי.)

הרבי: מה?

(עוזי לוחש שוב.)

הרבי: לא!

עוזי: אבל אני מוכרח! אתה יודע כמה שתיתי?

הרבי: אז תתאפק! כמעיין המתגבר כן…

עוזי: אני מתאפק כבר מהתחלה, אבל אני לא יכול יותר.

הרבי: אתה חייב. כמעיין המתגבר כן הגיגי נפש…

עוזי: כמעיין המתגבר כן הגיגי נפש, השואפים אלי רתת התחושה… לא! אני לא יכול יותר, אני יוצא רק לעשר דקות.

הרבי: יפה מאוד! אתה תצא לך לעשר דקות, ואנו, כל האורחים והמלצרים והמוזמנים, נמתין תאבי דעת ונחכה לך. אה?

עוזי: בסדר. (יורד מהכיסא)

הרבי: (קם ותופס אותו) לאן אתה הולך?

עוזי: אתה אמרת שאני הלך, ושכל האורחים ישבו ויחכו לי.

הרבי: תעלה בחזרה!

עוזי: על מה? על הכיסא או על השולחן?

הרבי: על הראש! על הראש אתה כבר עולה לי!

עוזי: בסדר. (עולה על הכיסא ומרים רגל על ראשו של הרבי.)

הרבי: מה אתה עושה? (תופס את הרגל.)

עוזי: אמרת לי לעלות, לא?

הרבי: על הכיסא! רק על הכיסא!

עוזי: טוב, אז אני עומד על הכיסא.

הרבי: ובכן, נו?

עוזי: מה נו?

הרבי: נו כבר! נו כבר!! נו כבר!

עוזי: מה נו כבר?

הרבי: (ברוֹך, ממעבר לכעס) נו כבר, תמשיך את הדרשה!

עוזי: אבל אני לא יכול יותר. זה לא יוצא לי. אני צריך כל הזמן לעמוד ולדבר ולדבר, והם יושבים ואוכלים. גומרים מנה ומביאים להם עוד מנה. גם אני רוצה כבר לאכול משהו. את הדברים הכי טובים הם חוטפים. חוץ מהסוכריות בבית־הכנסת לא אכלתי כמעט כלום. אני יורד!

הרבי: (קם ועוצר בעדו) בשום פנים ואופן! לפחות את דברי הסיום! (חוזר לשבת)

עוזי: א… (מנסה לשוא להיזכר) א… אבל אני לא יכול! אין לי מצב־רוח היום. אולי אפשר לדחות את הבר־מצווה.

הרבי: מה אתה מדבר? איך אפשר לדחות דבר כזה?

עוזי: כמו שדחינו כבר כמה פעמים.

הרבי: אבל יש גבול לדבר. יותר לא דוחים.

עוזי: אבל לא הרבה. רק לשבוע הבא!

הרבי: אי אפשר.

עוזי: למה?

הרבי: שכחת? בשבוע הבא אתה כבר מתגייס לצבא…