פרק ראשון: שעור בתנך ובעיית המכנסיים    🔗

הפתק שנמסר מיד ליד בכתה טית שניה של ביה"ס החקלאי חושחש, לא נעלם מארובותיו החדות של המורה שמילקיהו. הוא חיכה עד שהנייר יגיע אל עדנה, יפיפית הכתה ואז פקד: “הפתק אלי!”

עדנה מסרה את הפתקה לעדה הרחבה, המכונה עדה־בריבוע, זו העבירה אל ענת, התלמידה הטובה של הכתה, אשר קמה ומסרה אותה בלי להציץ אל המורה.

– השעור עוד לא התחיל – נזף המורה הדגול המוכר בכנויו ‘שמיליק’ ואתם כבר מעבירים פתקים!

אחר הוריד ראשו לעבר פיסת הנייר שנתלשה מדף מחברת חשבון, והחושך כיסה את עיניו. עתה היתה הנהרה הבוקעת מפניהם של שלושים התלמידים מובנת לו לחלוטין. אגלי זעה החלו צצים ונובטים על מצחו הרם, והוא שאל עצמו ברוח נכאה: “למה אני מפוזר כזה, למה?”

בפתק הפרוש בין אצבעותיו הגדולות והשמנוניות, היו כתובות בסך הכל חמש מלים הרשומות באותיות מפוזרות ומשונות. ניכר היה שנכתבו מראש בצורה שתקשה לגלות את זהות הכותב המיסתורי.

“הביטו על המכנסיים של שמיליק”

“זהו זה”, בכה לבו של המורה הדגול, "פעם שלישית בשנה אחת, ותמיד בכתה ט' שניה, הכתה הפרועה ביותר שהיתה לי בכל חיי. אכן הצדק עם צפורה אשתי, אנכי מפוזר ללא תקנה, הנטיה להשאיר דברים פתוחים הנה הרעה בתכונותי. מה טעם לעבוד ימים ולילות, להשקיע את אוצר ידיעותי וחום לבי בנערים תוססים אלה, כאשר רוכסן פתוח אחד, יכול לעורר אותם יותר מכל מלחמותיהם של בני המכבים במדבריות יהודה האגדתיים. אכן רק ביד ברזל אפשר להחדיר תורה ודרך ארץ בתלמידים אלה. מעתה לא אסתפק בנזיפות והטפת מוסר. תלמיד שיפריע יסולק. לא איכפת לי אם ישארו בכתה רק שלושה תלמידים, ובלבד שירצו ללמוד בכל מאודם…

"כל זה טוב ויפה – המשיך שמילקיהו להרהר באותם רגעים של זעה קרה – אבל איך סוגרים עכשיו את החנות, הרי כל הכתה תתפרץ בצחוק אדיר?…

“הכי מחוכם יהיה – אמר לו חושו הבריא – להמשיך בשעור כאילו לא אירע דבר, ובהזדמנות ראשונה לטפל בנושא בתנועת יד מהירה ובלתי נראית.”

– טוב – אמר שמיליק לכתה הנוהרת – אם אינני טועה עכשיו שעור תנך, נמשיך איפוא ללמוד כי חבל על כל דקה. כן ענת?

השאלה היתה מכוונת לענת אברמוביץ, הבת המחונכת של מנהל הצרכניה של הכפר, שישבה עם אצבע זקופה במשך שלש דקות תמימות וסבלניות.

– המורה ביקשני להזכירו לאסוף את חיבורי העברית על נושא הגבורה בישראל הבוקר בשעור התנ"ך משום שאתמול בשעור העברית הוא נתבקש על ידי הכתה לדחות את האיסוף בעוד יום אחד בלבד…

המיה חרישית של מורת רוח רחפה בכתה. ענת הלקקנית הזאת מוכרחה תמיד להזכיר למורים את כל הדברים כאיסוף חיבורים ומתן שעורי בית.

– אכן נזכרתי – נזכר שמיליק – עוזי, רבקה ועירית, איספו את החיבורים בטוריכם. הגבורה בישראל, נושא יוצא מהכלל, אני מקוה כי היטבתם לכתוב מאחר ואין ספק כי נושא זה ינתן בבחינות הבגרות.

– מתי המורה יחזיר את המבחנים בדקדוק? – נזכרה פתאום עדה, והרימה אצבעה אחרי שכבר גמרה לשאול.

– אל תזכירו בחינות אלו! – אמר שמיליק כשצל מכסה את פניו – צמרמורת חלפה בי משנתגלתה לי רמת ידיעותיכם בעברית.

– המורה, לא היה לנו זמן להתכונן! – קרא יואב־יש בעל שער החלודה, המכונה אזמייש.

– זמן חסר לכם? – התעורר זעמו של שמיליק – מושג ראשוני ויסודי בידע השפה חסר לכם. הגד לי באמת מר יש, אם עדרתי את השדה, אז מה השדה?

– עדוּר – אמר יואב הקטן בשפה רפה ומהססת.

– נכון – אמר שמיליק – ואם עברתי את הכביש אז מה הכביש?

– עבוּר – השיב אזמייש בטון יותר בוטח.

– יוצא מהכלל! – פלט שמיליק בשפה נלעגה – וזאת באמת היתה הדוגמה הנבחרת היחידה שהצלחת למצוא לי במבחן; איך כתבת שם? “עברתי את הכביש העבוּר”.

צחוק עז חלף בכל הכתה לשמע משפטו המיוחד של אזמייש, מכולם הגדילה עדה־בריבוע שגעייתה המתגלגלת הצטיינה בנחירות נשימה שגישרו את גלי צחוקה.

– אם זה כל כך מצחיק אותך – פנה שמיליק אל עדה שנעירתה קפאה בן רגע – אז אמרי לי מטרוניתא נכבדה שכמותך ממתי השולחן הוא נקבה.

עדה שהרגישה שהנה באה הרעה ויורדת עליה, אזרה את כל עוז רוחה, כדי להכנס לדבריו של המורה ולקטוע אותם בעוד מועד:

– המורה, עכשיו שעור בתנ"ך!

– נכון נכון! – התעוררו עוד כמה תלמידים ממתגונני השפה העברית שחששו פן יגיע תורם הם.

– הסו! – פקד שמילקיהו המנסה לעצור בעד הסערה בטרם תתפשט – לא אתם תורוני מה ללמדכם. אני הוא הקובע איזה שעור יהיה עכשיו. מה עם החיבורים, האם כולם נאספו? – שאל למראה הערמה המצטברת על דוכנו. – היש מי שלא מסר? – המשיך לשאול.

עדנה חומת השער הרימה אצבע רפויה:

– המורה אני התחלתי לכתוב, אבל לא יצא לי. הגבורה בישראל זה נושא של בנים ולא של בנות.

– מה את מדברת! – נעור שמיליק מעצבונו וכל חושיו כמורה וכמחנך בישראל נתחדדו ונדרכו – זה לא נושא של בנות? וכי לאיזו אומה אחרת בעולם קמו גיבורות עזות נפש כדבורה הנביאה, יעל, חנה סנש, וכל שאר נערות הפלמח שהיו מסתירות נשק ורימונים בחזותיהן? הרי נושא בלתי נדלה זה הוא בבחינות מכרה זהב לכל תלמיד החייב להיבחן בחיבור עברי, הרי זה נושא…

– אבל אנחנו הבנות – ניסתה עדנה להכנס לדבריו ולהתגונן בעוז נפש של צאצאית מכבים – מתענינות בנושאים אחרים כמו מוסיקה, ספרות וציור…

ומאחר שלא כל תלמידות הכתה הסכימו אתה, והחלו להביע דעתן ללא רשות, קמה מהומת דיבורים ושמיליק נאלץ לדפוק על השלחן מספר פעמים, עד שהחיבורים המונחים עליו התרוממו באויר, והחלו מתפזרים לצדדים. הדפיקות הועילו במקצת, אם כי בלבלו את אדם פנחסי, אשר היה רדום בשעה מוקדמת זו של בוקר, וראשו מונח על השלחן. הוא נעור למשמע הדפיקות וקרא:

– המורה דופקים בדלת!

גם לשמיליק היה נדמה שמישהו מקיש בדלת. הוא פלט “שקט!” חד שהשתיק את אחרוני המתווכחים, ניגש ופתח את הדלת, אך איש לא עמד מאחוריה. ליתר בטחון ניגש להציץ אל מעבר מעקה המסדרון, אלא שגם שם לא נראה אף תלמיד בורח או מסתתר. פתאום הבריקה בו מחשבה:

“זאת ההזדמנות של חיי!”

ליתר בטחון הסתכל שוב לכל עבר, ומשראה שאין איש, שלח יד מהירה לכוון מכנסיו החדשות וניסה לסגור בתנועה זריזה את הרוכסן. אך שוד ושבר! מה זה? איפה התפש?

הוריד ראשו והרגשה תמוהה מלאה את קרבו. הרוכסן כלל לא היה פתוח.

אכן אלה הם הדברים הממלאים את לבם, הרהר בהכנסו חזרה לכתה. תעלולים ותו לא.

בעייפות מה אסף את החיבורים המפוזרים על שלחנו, בעזרת כמה טפיחות קלות, איגד אותם לחבילה אחת מסודרת והכניסם לתיקו.

אותה שעה לא עלה כלל על דעתו של שמיליק כי התעלול הגדול ביותר של שנה זו עדיין מחכה לו. לתוך לבו הפועם לא חדר אפילו צל צילו של חשד כי בין חיבורים אלו מצוי אחד, יחיד ומיוחד, המיועד אליו אישית, שכל דמיון בינו לבין גבורה אינו אלא מקרי בלבד.

 

פרק שני: הפגישה בפתח ומבחן הפתע    🔗

המורה הדגוּל שמילקיהו היה עומד ליד מפתן הכתה כשידו האחת תופשת ביומן והשניה מחזקת בידית הדלת. היתה זו השעה החמישית והאחרונה לאותו יום. אחרוני התלמידים חלפו על פניו בריצה ותפשו את מקומותיהם. כבר אמר לסגור את הדלת כאשר תלמידה נוספת, המכונה עדה־בריבוע, הגיעה כבדה ונושמת, וניסתה לחלוף מול פניו בעוד מועד. עדה שכחה לקחת בחשבון שהיא לא כל כך גפרוּרית, לא היא ולא שמיליק, וכך אירע שהשנים מצאו עצמם לפתע עומדים לכודים כרס מול כרס בתוך פתח הכתה. דקה או שתים עמדו המומים וקפואים לנוכח ההתלכדות המבישה, וברגע הבא ניסה המורה להחלץ, הדבר כמעט עלה בידיו, אלמלא נתפס אבזם חגורתו בסוודרה הכתום של עדה, ועמד להוציא ממנו עין.

– תזהר! – פלטה עדה בחרדה.

– הניחי לי! – גער בה הדגול, והרחיק את אצבעותיה שכמעט השתלבו בשלו תוך נסיונות ההתרה.

האושר שזרח על פני הכתה הצופה במחזה היה כל כך עצום ורב עד כי כמעט האפיל על אור החמה. אדם פנחסי, בריון הכתה, הקרוי “פרא,” נזעק לעזרת שני הדבקים, וניסה את כוחו בניתוק מגע ביניהם. משחלפה דקה תמימה והדבר לא צלח בידו, החל שמיליק לחשוד שמא במקום להתיר הוא רק מסבך יותר, וכבר עמד לגעור בו כאשר תקף אותו עיטוש פתע שהרעיד את כרסו הגדולה ושחררה באורח פלא מתפיסת הסוודר הכתום.

...וכך אירע שהשנים מצאו עצמם לפתע עומדים לכודים כרס מול כרס בתוך פתח הכתה.

– אני נורא מצטערת – אמרה עדה אחרי שמצאה את עצמה משוחררת סוף סוף – הייתי בספריה על הסולם כשצלצלו, אז בגלל זה אחרתי.

– ובגלל זה גם מחצת אותי כמעט?

– אני לא אשמה – אמרה הנאשמת, וניגבה בשרוולה את פניה המלאים רסיסי עיטוש – הדלתות כאן הן נורא צרות.

שמיליק הבין שאין טעם לעמוד ולגעור בעדה מול התלמידים המתעלפים כמעט מרב חדוה מוסתרת, והוא החליט לאלפם בינה בדרכו המיוחדת.

– טוב – אמר הדגול משהגיע לשלחנו – אני שמח שנרגעתם סוף סוף, הוציאו איפוא דפים ובמשך עשר הדקות הבאות נערוך מבחן פתע בהיסטוריה.

בחושו השישי הבחין שמילקיהו, איך הופכת דממת החדוה המוסתרת, לדממת נכאים חבויה. הכל תלו עינים עגומות במורה הנוטל בידו את הגיר, אך איש מלבד ענת אברמוביץ לא הזדרז להוציא דפי בחינה. כשכתב המורה: “תאר בקיצור, בתמציתיות, בתכליתיות…” העזה עדנה היפה להצביע ולדבר בלי רשות:

– המורה בשעה החמישית נורא קשה להתרכז!!

– מי שיודע את החומר – פסק המורה התקיף – לא צריך להתרכז!

ואחר כך הוסיף בגיר: “ובלא להרבות במלים שאינן קשורות לענין…”

– שהמורה ידחה את הבחינה… – החלה ברכה־ככה ליבב בקול שדמה ליבבתו של תן בודד בחשכת הפרדס.

– שהמורה ידחה! – הצטרף יואב־יש בקולו הדקיק, והנמשים המקיפים את חטמו הצטופפו זה ליד זה.

– שהמורה ידחה… – שרה כל הכתה במקהלה מתחננת.

– לא! – פסק שמיליק חדות – עקרונית איני דוחה בחינות.

– אז למה המורה דחה אותה כבר חמש פעמים? – התפרצו המלים מפיו של פרא, שבעצם החליט להיות תלמיד טוב ולא לדבר יותר בלי רשות.

– אדם פנחסי – אמר שמילקיהו וחדל בפעם הראשונה מלכתוב בגיר – הואל נא לקום ולצאת מהכתה.

– אבל למה המורה?

– אמרתי. גמרתי. צא!

פרא קם במורת רוח, והחל עובר באיטיות מכוונת בין שני טורי השלחנות. כשעבר ליד השלחן הראשון לא יכול היה לעצור בעד ידו השמאלית וזו תפשה את הקוקו הימני היפה והמסודר של ענת ומשכה אותו בקצרה ובתכליתיות.

– אי!!! – פלטה ענת מתוך הפתעה וכאב כאחת.

– אדם פנחסי – אמר שמיליק בטון חמור במיוחד – חזור למקומך וטול את ילקוטך, סיימת את חייך בין כתלי בית הספר הזה. שלום!

– שלום! – החזיר פרא בנימוס, אך משהגיע חזרה לשלחנו לא יכול היה שלא להעצר ולשאול:

– אבל למה המורה?

– בלי שאלות! – פסק שמיליק – אמרתי. גמרתי. אתה מסולק מהכפר ולנצח! שלום!

– שלום. אבל המורה זה לא היה…

– הס! דברי סופיים מחלטים וחתומים. לא תעזורנה כל בקשות לא בכתב ולא בעל פה. אני או אתה. אתה. צא ורחק מבית הספר בטרם יוחמר מצבך פי כמה.

– אבל המורה אני נשבע לו – הצהיר פרא – שיותר לא אמשוך בקוקו של ענת.

– שהמורה ירחם עליו! – התפרצה עדנה שעמידתו המדוכאה של בריון הכתה נגעה ללבה.

– שהמורה ירחם… – הצטרפה כל הכתה.

– לא! לכם אין רחמים, אף לי לא. פנחסי צא ועזוב את הכתה לנצח. סוף.

– אבל המורה – עשה פרא נסיון נוסף – יש לי כבר התראה אחרונה ביומן, והמנהל חגב אמר לי שאם אני עובר עוד עבירה אחת, אז אני עובר מבית הספר לתמיד, אז שהמורה יתחשב.

– שהמורה יתחשב… – נהמה הכתה.

– לא! הפעם לא! – קבע וקולו קשה מהרגיל – שום רחמים אין בלבי יותר. אין אתם ראויים לכך. אני מזהיר אותך אדם פנחסי, אם אתה פוצה עוד פעם את פיך, ואם אתה תולש שערה כלשהי, אתה עף מהכפר ללא ניד עפעף. אתה תפרוש מכאן כנפים כמו בומרנג שאינו חוזר! ברור!… סדר ומשמעת יהיו אצלי בכתה על כרחכם. דממה מוחלטת תשרור בשעורי מהיום ואילך. איש איש על מקומו יושב זקוף ומחריש. מדוע אתה ניצב באמצע הכתה?

– המורה אני… אני הייתי בדרך… – גמגם פרא שעוד לא תפש בדיוק היכן הוא.

– אז תהיה בדרך לשולחנך! שב! – קרא שמיליק כמעט בצעקה – המ… כן. ענת איזה שעור יש לנו עתה?

– שעור בהיסטוריה.

– כן נכון. והיכן הפסקתי?

– המורה רצה לתת לנו מבחן פתע בהיסטוריה.

– נכון – נזכר שמילקיהו – ונתתי?

– טרם…

נהמת מחאה החלה מזדמזמת בתוך הכתה, וכיווצה את ענת למקומה.

– טוב – פסק שמיליק שהנהמה לא נעלמה מאזניו – אז בשעור הבא אתם מוציאים נייר ועפרון ללא כל שהיות! ותכף בהתחלת השעור! מבחן הפתע יהיה ביום ה' בשעה הראשונה, ובזו הפעם הוא יתקיים ללא כל דחיות ותרוצים…

בסוף השעור כשעמד שמיליק לסגור את ילקוטו, ניגשה אליו ענת וניסתה להאיר את עיניו בדבר הפתק הקשור למכנסיו.

– אני יודע – השיב לה המורה שהבין שהמדובר בפתק הליצני שהוציא מידי עדנה בשעור הראשון – הפתק בכיסי, אך טרם החלטתי באילו צעדים אנקוט.

— האם לא כדאי לקרוע אותו? — הרהיבה ענת להציע.

– לקרוע? – תמה שמיליק – פתקים מעין אלו אני אוסף ושומר במגירה מיוחדת.

ענת פערה זוג עינים שהגניבו לשמיליק את החשד שמא אין הם ניצבים על אותו מישור, אך דף שנשר פתאום מתיקו הסיח דעתו מהדבר. ענת היתה זריזה ממנו בהרמת הנייר.

– “הגבורה בישראל” – קרא המורה את הכותרת, ונזכר בחבילת החיבורים הממלאים את תיקו.

– כתבת את החיבור? – שאל.

– עוד באותו יום – השיבה – נושא נהדר. יכולתי לכתוב יותר מחיבור אחד.

– לא צריך להגזים – אמר המורה הצנוע, תוך היותו מציץ בעין אחת אל החיבור שבידו, כשסימני כאב נפשי מתחילים לחרוץ את מצחו – פנחסי שלכם, אינו יכול למלא יותר מדף וחצי, אפילו על נושא הגבורה בישראל, והגיבור הגדול של כל הדורות בעיניו הוא דוקא הפרחח הזה יפתח הגלעדי. מזל שלא כל החיבורים הם כחיבור הזה… – ניבא ולא ידע את אשר ניבא. ואחר תחב את הגליון לתוך חבילת החיבורים, במקרה ליד אותו חיבור מיוחד שהתפרסם אחר כך בתור “מכתב האהבה המסתורי שנשלח אל המורה הדגול שמילקיהו.”

 

פרק שלישי: הגברת שמילקיהו פותרת את תעלומת המכנסיים המצחיקים    🔗

– את שומעת – אמר המורה הדגול שמילקיהו לצפורה אשתו הדגולה, כשחזר בשעות הצהרים לביתו הכפרי שבכפר הנוער חושחש – יותר אינני בא לביה"ס במכנסים החדשות.

– למה? – תמהה האשה המסורה – מכנסים כל כך יפות ונקיות, בלי אף מסטיק.

– אני יודע – אישר שמיליק – אבל התלמידים צוחקים מהם, ובט' שניה, הכתה שאני מחנך, אפילו תפשתי פתק, הנה קראי!

הגברת שמילקיהו פרשה את הפתק שהוגש לה, חבשה משקפיה, עיינה בכתוב בכובד ראש, ואחר הורידה ראשה אל מתחת לכרסו האדירה של שמיליק.

– נו מובן מאליו – אמרה – כרגיל שכחת לסגור.

– לא! – פלט שמיליק חדות וברורות – הפעם לא. בדקתי. יצאתי למסדרון ובדקתי פעם ופעמיים. הכל היה סגור בצורה מוחלטת.

– אבל הנה זה פתוח לגמרי – אמרה המסורה והצביעה בידה.

שמיליק הוריד ראשו, והחושך כיסה עיניו.

– אכן זה פתוח – מלמל במבוכה – איך זה יתכן?…

לרגע היה אפוף הרגשת תיסכול מטופשת, אך מיד אורו עיניו ופניו התבהרו.

– כמובן – אמר – את צודקת, אבל זה לא מבית הספר, זה מכאן, זה רק מעכשיו בבית, חשבתי שבמילא אני מתישב לתקן את החיבורים ולא יחסתי לזה חשיבות.

– כן – אמרה ציפורה – זאת הצרה אתך, דוקא לדברים היותר חשובים אינך מיחס חשיבות, ומחר תעמוד מול כתתך והיא תצחק בפניך שוב.

– לא – אמר שמיליק – בפני הם לא העזו לצחוק, קצת דרך ארץ עוד יש בהם, רק כשסובבתי גבי אליהם הייתי חש באנחות חנוקות, ובהתעטשויות בלומות.

– חיימקה – אמרה המסורה בכובד ראש – אולי נחזור העירה. שם בתיכון איש לא צחק ממך.

– גם כאן לא – להט המורה – הם צחקו מהמכנסים החדשות, לא ממני, אותי הם מכבדים. היית צריכה לראות באיזו שמחה הם נענו למשאלתי לבוא אלינו הביתה.

– מה!!! – נזעקה האשה וכמעט התמוטטה תחתיה – הזמנת את כל התלמידים אלינו.

– לא את כולם – מהר שמילקיהו להתגונן – רק את הכתה שלי, כלומר לא הכרחתי, רק מי שירצה…

הזמנת הכתה לביתו באה על שמילקיהו במפתיע. אם כי חשב על כך לא פעם, הנה לא תאר לעצמו שהדבר יעשה באותו יום, מבלי שיספיק לרכך את אשתו קודם לכן. את האשמה לכך תלה במנהל הנמרץ של ביה"ס, מר י. חגב, שאף לו היו חולשות משלו. חולשתו האחרונה היתה, הרמקול הפנימי החדש, שאיפשר לו להודיע את הודעותיו הרבות לתלמידים, בהיותו יושב בחדר ההנהלה. די היה לו בהזזת מתג, ובהרמת המקרופון לעבר פיו, וכבר היה קולו החד והנמרץ מהדהד בכל כתות המוסד. חלומו הנוסף היה התקנת מגביר קול גם בכוון הפוך, שבאמצעותו יוכל להאזין לנעשה בכל כתה וכתה, אך לכך התנגדו מרבית המורים, והמנהל הנמרץ הסתפק בינתיים במה שיש לו. מתוך שאהב את המכשיר הרבה להשתמש בו, ועל ידי כך להכעיס את המורה שמילקיהו, שלא מעט מרעיונותיו הנשגבים היו נקטעים באיבם על ידי הרמקול ומאבדים את קיסמם.

הכתה, יש לציין, דווקא אהבה את המכשיר, ותוך זמן קצר גיבשה לעצמה מסורת של תגובות להודעות המנהל.

– פו פו – נשמע לפתע קולו של המנהל ברמקול באותו שעור היסטוריה של יום־המכנסים־המצחיקות. היה זה דווקא במותר הזמן המועט שנשאר לשמיליק ללמד, ושבו עמד לפני הכתה וניתח בהתלהבות את כל הגורמים שהביאו לידי ריב האחים בירושלים הנצורה הנלחמת נגד טיטוס הרומאי.

דממת מתח ירדה על הכתה, והכל הרימו עיניהם לעבר תבת העץ הקטנה התלויה מעל הלוח.

– פו… פו – חזרה התבה לנשוב, ואחר נשמע קולו המלחש של המנהל – אחת, שתים, שלש…

– ארבע, חמש… – המשיכה הכתה בלחש.

– שימו לב! – בישר קולו של הנמרץ, ותלמידי טית שניה ידעו כי עתה יבוא כעכוע קל לחידוד הגרון ואחר ההודעה החשובה שאליה הם חייבים לשים לב – ההנהלה מבקשת להזכיר לכל תלמידי בית הספר, שאין לבוא לבית הספר יחפים. תלמיד שיבוא ללא נעליו יִשָלח חזרה לפנימיה. ראו הוזהרתם. תודה.

– אין בעד מה! – דקלמה כל הכתה במקהלה מדברת.

– והודעה נוספת! – נזכר חגב.

– נו? – נהמה הכתה.

– מי שטרם נרשם לחוגי עזר, מתבקש להרשם עוד היום. כל תלמיד חייב להשתתף לפחות בחוג אחד. תודה רבה!

– אין בעד מה! – שאגה שוב הכתה, למרות שהמורה שמילקיהו חזר והסביר לכתה לא פעם שהנימוס הוא מנהג יפה, אך במקרה זה חסר כל ערך, משום שהרמקול אינו בר קליטה.

– המורה! – הרימה עדנה מיוחס קולה – לי אין אף חוג שמענין אותי!

– גם לי לא! – קרא אחריה אזמייש, שמעולם לא העז להיות הצועק הראשון.

– הסו! – צעק שמיליק לפני שכל הכתה תכריז “גם לי!” – יש לי הצעה נפלאה!

השתררה דממת מתח.

– כל מי שטרם נרשם לחוג כלשהו, או רוצה להרשם לחוג נוסף, מוזמן לבוא הערב לביתי, ושם יהיה לי מה לספר לו…

*

– את מבינה – הסביר הדגול לאשתו – אחרי הכל מי הם אותם חיות טרף המפילות חתיתם על ביה"ס, אם לא נערים רכים שיצאו מבית הוריהם, בית שלא היה תמיד חם וטוב, אבל היה בית, ועתה הוא חסר להם. אז למה שאני, כמחנכם, לא אנסה להעניק להם קצת חום ביתי, ובהזדמנות זאת להחדיר בהם, קצת אהבה למולדת ולאדם באשר הוא אדם?

– אהבה למולדת! – חזרה אחריו המסורה בנימה של לעג – ואתה עוד מאמין במה שאתה מדבר, הרי הם צוחקים עליך. הרי הם יבואו הנה כשלגלוג מרוח על שפתיהם מראש, ישתוללו ויתפרעו כדרכם, ועוד יעירו לנו את יקותיאל.

– הם יהיו בשקט – אמר שמיליק – אני מבטיח לך, גם לא צריך להכין להם שום דבר, רק כמה ממתקים.

– ממתקים! – קפצה האשה המיואשת – ואולי גם עוגות קרם וקפה עם קצפת?

– לא. הם שאלו רק אם יהיו ממתקים.

– ואתה אמרת “כן”?

– כן.

– אלא מה – אמרה האשה – הם מתלוצצים ואתה עוד מזמין אותם הביתה.

שמילקיהו הנבון ידע שבנקודה זו המסורה לא תבין אוֹתוֹ לעוֹלם, והוא החליט לחדול מלהתווכח עמה, ולהתחיל לבדוק את חיבורי “הגבורה בישראל”. ברגע בו עמד להוציא את חבילת החיבורים, והפנה אליה את גבו, הגיע לאזניו קול צחוק. בתנועה סיבובית מהירה של מורה בעל נסיון, הפנה ראשו אחורה ותפש את אשתו הרצינית והאחראית, צוחקת עד כדי מחנק, בעוד יד אחת מכסה את פיה והשניה מצביעה לעבר מכנסיו.

– גם את ברוטוס! – ציטט המורה הנעלב, וצנח עצוב על כסאו.

– ברור שגם אני – אמרה ציפורה כששן הזהב השמאלית שלה מנצנצת בכל זהרה – אם אתה כזה מפוזר ומבולבל אז איך אפשר שלא להתפוצץ ממך.

– אני אולי מפוזר – אמר שמיליק – אבל רק במה שנוגע לדברים קלי ערך. מה רע מצאת הפעם במכנסי החדשים? – והוּא הטה ראשו קדימה כדי לעקוף במבטו את הכרס ולבדוק מה אירע שוב.

– מלפנים המכנסים דווקא בסדר – הכריזה המסורה – הצרה תלויה הפעם מאחור. שכחת להוריד מכפתור הכיס האחורי את תלוש הקניה, וככה עמדת לפני הכתה…

שמיליק שלח יד מהירה לעבר כיסו האחורי ותלש ממנו את כרטיס בית חרושת “אתא” עם סמל המפעל, מידות המכנסים ומחירן לפני ההוזלה ואחריה.

– זה לא אני אשם – נאנח המורה – בחנות היו חייבים לתלוש את הפיסה.

– מה שמפתיע אותי – אמרה האשה העוקצנית – שמכל תלמידיך המעריצים, לא נמצא גם אחד שיפקח את עיניך.

– עתה אני נזכר – נזכר שמילקיהו – שענת אברמוביץ ניגשה ואמרה לי שיש לי פתק על המכנסים, ואני האויל סברתי כי כוונתה לפתק הדן במכנסים. בכל אופן הניחי לי עתה לעבור על החיבורים.

– לא! – פסקה האשה – ומי ילך לצרכניה לקנות את הממתקים?

– אם אני אלך – התגונן המורה – אז מי יעבור על החיבורים?

– אני! – הכריזה צפורה שהיתה פעם מזכירה בבי"ס והיה לה חוש לא רע למתן ציונים.

 

פרק רביעי: מכתב האהבה מתגלה בין החיבורים…    🔗

המורה שמילקיהו גמר לאסוף את כל חמשת הבקבוקים הריקים שמצא בבית, הכניס אותם לסל הפלסטיק הירוק, ולפני שיצא לעבר הצרכניה לא שכח לשאול את אשתו הדגולה, אם לא נזכרה בעוד משהו. כאן נזכרה צפורה שאכן צריך לקנות גם חצי קילו סוכר, 2 חבילות מקלות מלוחים, חבילה מרגרינה, צנצנת זיתים, כמה מלפפונים חמוצים, שני גזרים למרק, ושמנת. המורה הוסיף את כל אלה לרשימה, ויצא סופית מהבית. צפורה התישבה ליד שולחן בעלה, והתחילה לעבור על חיבורי הגבורה בישראל.

יש להודות שהיא לא התרגשה מהנושא כשמילקיהו. לדעתה היה זה נושא נדוש ושיגרתי בתכלית, והיא תיקנה ללא התעלות מיוחדת את חיבוריהם של פרא, עוזי שוורץ, ענת, גם־גם, עירית, עליזה, קקטוס, עמליה והאחרים. פיהוק קבוע היה נח על פניה עד שלפתע הגיעה לחיבור הכתוב במכונת כתיבה, והדם עלה לרקותיה. הכותרת שבראש הדף נשאה את המלים: “שמנמני המדושן!” היא תפשה את המסמך באצבעות נרגשות שהרעד החל אוחז בהן ככל שהמשיכה לקרוא. כשסיימה חזרה וקראה שוב ושוב את הגילוי המדהים:

ש. שמנמני § המדושן %⁶!

אני צרי כה ליכט/תוב עכ־שיו על הגבורה בישראלצ!

אךאיך אני יכולה ליכט/תוב על גביוxרה ש של אחרים בזמן שרי שלי אין בכלללל/ אומ ץ לב להביט לתוחך עיניך העסוקות העקומות העמוקות; המלאות בשמים כחולים כל קח; ול ולספר עד כמה אני מלליאה אליך בהאהבת ציון.

אתה יודע לללדבר כל חך קחיפה וללללמ למד אותי כלכך הרביה דברימ טובים///עד שכימעט עשר // פעמים ביום אני שוללת את עצמי;מה מצאת בפרת הבשן אשר בהר אפר^ðם שמותני שאתה לא מתעצללל מלעלפני מגבינ־תך;

החלטטי לשבת וליכטוב לך אתכלהדברים האלה ועוד אחראים שאני מרגיזשה שהמבטים לא אומריםהכל! אבללל מתחילהיות מאוחר ואני רו//צה לשיעור! אחכהלך בהפסקה הגדול ה ליד הברווזים, אולי גםאתה תהייה צמא;

וזואות אנ^ð המדושנת שלך ע

הדף המודפס נשר לבסוף מבין אצבעותיה הרועדות של צפורה שמילקיהו ועיניה הלחות קפאו מול זבוב מנומנם אחד שנרדם על מנוֹרת השולחן. כּמעט נצח שלם בהתה כּך נכחה, ולא שׂמה לב לטלפון המשמיע את צליליו זה דקותיים תמימות. עד שהרימה את השפופרת – נדם הצלצול.

“אולי זאת היא!” – חלפה פתאום הברקה בראשה, וכאשר כעבור חצי דקה החל הטלפון להרעיש שוב, הרימה את השפופרת כשהצלצול עוד היה בחוט. אכן חושיה לא היטעוה, היה זה קול מתקתק של בחורה, שמבטאה אנגלו־סקסי מובהק.

– מיסטר שמילקיהו בבית? – שאלה השפופרת.

– לא! – ענתה צפורה כמעט בצריחה, למרות שהשתדלה לשמור על קור רוחה – מי רוצה אותו?

בעלת הקול המתקתק התעלמה מהשאלה וחזרה ושאלה:

– האפשר לדבר עם מר שמילקיהו?

– הוא לא בבית! – הכריזה מרת צפורה כשהיא עוברת במפתיע ללחישה – הוא יצא בשליחות, מה למסור לו?

– תודה – אמרה האנגלו־סכסית – אנכי אתקשר עמו לאחר מכן. שלום!

– מי מדברת? – צעקה צפורה, ובלי לשים לב שהשפופרת דוממת חזרה ושאגה לתוכה – מי שם?

– זה אני – נשמע קול בריטון צורדני – דשדש.

– מי? – קראה אשת המורה שבשלב זה כבר היתה מבולבלת לגמרי.

– דשדש – חזר הקול, וליתר הבהרה הוסיף – עודד, המדריך של האליפים. אני יכול להכנס?

רק עתה הבחינה הדגולה שאין היא משוחחת עם הטלפון, אלא עם מישהו הניצב מאחורי הדלת.

– כן – אמרה כשהשפופרת נושרת מידה, אתה יכול להכנס.

עודד, המדריך הצנום והממושקף של האליפים, המכונה בחיבה ד"ש־ד"ש, עמד בפתח ותר בעיניו את הדירה. נדמה היה לו שפרט לצפורה מצויה כאן עוד איזו נפש.

– המורה שמילקיהו ישנו? – שאל לבסוף.

– לא – השיבה האשה – הוא בצרכניה. – ואחר הוסיפה כאומרת לעצמה – אני מקווה.

– אולי את יודעת אם זה נכון – שאל דשדש כשהוא מתעלם מצליל המרירות שבקולה – שהוא הזמין את כל האליפים אליכם הביתה?

– הוא הודיע לך זאת? – שאלה הדגולה.

– לא. האליפים. רציתי לתת להם פעולה על תולדות התנועה הקיבוצית, אז הם אמרו לי שהם מוזמנים הערב אליכם. זה נכון?

– לצערי.

– אז איך זה מר שמילקיהו קובע פגישות בלי לתאם אתי?

– עמך הוא צריך לתאם? – קפצה הדגולה בצעקת־פתאום, שכמעט הכריעה את דשדש תחתיו – ועמי אין הוא צריך לתאם?! ומי יודע כמה פגישות אחרות הוא מקיים. תקרא את זה…

דשדש המבוהל מעט, לקח בהפתעת מה את הדף המושט אליו ביד רועדת, וככל שהמשיך לקרוא בו כן החל מרגיש איך דמו מתחיל לסאון בעורקיו, איך לבו מכפיל את פעימותיו, ואיך חושו הבלשי הסמוי מתנער ממרבצו המשועמם בתחתיות המוח התחתון, ומזנק במלוא אונו אל קדמת המוח הגדול.

– נו מה אתה אומר? – שאלה הדגולה במנוד ראש, כשהיא אחוזת תמהון מה למראה הברק העולה ומנצנץ בעיניו של דשדש ומטביע על זגוגית משקפיו את מראה הקשת.

– נפלא!!! – קבע דשדש בקול שאינו מותיר ספק.

– נפלא? – התפלצה הדגולה – מה כאן נפלא, הרי זה מכתב־אהבה שבין בעלי המורה ואחת מתלמידותיו.

– או מעשה קונדס של קבוצת תלמידים, ואם תרשי לי, אני מגלה את זהותם תוך 24 שעות ממחר.

צפורה די זלזלה במעמקי־לבה במדריך דליל השפם והמרושל הזה, ולרגע חשבה שאין היא צריכה לערבו בעניינים שבינה לבין שמילקיהו, אך ברגע הבא נזכרה שאחרי הכל, היה זה הוא שגילה את תעלומת התיק שנסחב מהמורה שמילקיהו, ואת תעלומת השק שהולבש על ראשה של ברכה הצרודה, אם הבית של האליפים, והיא החליטה שאין לה מה להפסיד.

– בסדר – אמרה למדריך השוקק – אני מרשה לך בתנאי שאתה מגלה לי ראשונה, מי היא המאוהבת.

– מסכים – אמר דשדש בקול מלא ובוטה של איש־עסקים ממולח שסיים זה עתה עיסקה מסובכת של 5 מיליון דולר – ועתה אם לא תתנגדי, הרשי לי לשאלך כמה שאלות עדינות: א' האם מצאת את המכתב בשעת חיפוש מקרי? ב' האם הרגשת לאחרונה בתופעות מוזרות של המורה, או שזה כבר ענין ממושך? ג' האם שמת לב לכך שהוא מרבה להעלם מהבית לעתים תכופות?…

– כן! – זעקה הדגולה כשהיא קוטעת את התקפת השאלות – הנה עכשיו! לפני שעה יצא לצרכניה, היה צריך לחזור לפני חצי שעה.

– אז איפה הוא? – שאל דשדש.

– זה מה שאני שואלת! – שאלה החושדת – איפה הוא?

– אני אמצא אותו – הודיע החוקר הנמרץ ובקפיצה אחת מצא עצמו ליד הדלת. – ועוד דבר – נזכר ברגע האחרון לפני שסגר את הדלת, – אין את מגלה לו אפילו מלה אחת על דבר המכתב. החזירי אותו למקומו, ודווחי לי בדייקנות על תגובותיו של הנאשם.

– בסדר גמור! – אמרה צפורה כשהיא נדבקת בלי להרגיש בחולשתו הבלשית של דשדש שיצא זה עתה לציד.

שתים שלש דקות אחרי לכתו, המשיכה הבלשת החדשה לשבת חולמנית ומהרהרת, כשפתאום הבזיק בראשה רעיון חדש: “מגירת הפתקאות!”

היתה לו לשמיליק מגירה מיוחדת שבה היה אוסף את כל הפתקים שהיה מחרים בשעוריו. מעולם לא ענינו אותה פתקאות אלו, שנכתבו לרב יותר מתוך שיעמום מאשר ענין, אך עתה קיבלה מגירה זו מימד חדש, והיא פתחה אותה בידים רועדות כמעט. הפתקים הראשונים איכזבוה, סתם דברי יום יום כגון: “פרא, בוא נסתלק אחרי השעור לים!” או “עירית, מאיפה קנית את החולצה הזאת?” אך פתאום הגיעה לגליון גדול חלק, שהקפיץ אותה ממקומה. בו היה כתוב בכתב גברי אלכסוני, שיר שנשא את הכותרת: “עדנה מלכת הכתה”

ברחוב הברושים מספר שלושים

מול קומה שניה בחצר

אם תראה שם בנים העומדים ושורקים

מקרה הוא ולא יותר.

עדנה מלכת הכתה

את אור ואביב ושלכת

כמותם את יפה אך נוטה

לבוא – ותכף ללכת.

כשעדנה ישבה בטור שלש

היה כל הטור מלא שמחות

כשעדנה אמרה שכואב לה הראש

הלך כל הטור לאחות.

עדנה מלכת הכתה…

כשעדנה לבשה בגדי התעמלות

אז כל השמינית נצמדה לחלון

צעק המורה: “לחזור בלי שהות!”

והוא שם נשאר אחרון.

עדנה מלכת הכתה…

ברחוב הברושים מספר שלושים

מול קומה שניה בחצר

מאתיים בנים שם עומדים ושורקים

מקרה הוא שלא יותר.

“עכשיו הכל ברור – הרהרה האשה החוקרת – זאת היא. עדנה. השם מתחיל ב”עין". הוא כותב לה שירי אהבה, והיא מחזירה לו במכתבים. מי יודע אם עכשיו לא ילך שם לרחוב הברושים כדי לצפצף לה יחד עם עוד מאתים מורים. כמה פעמים בקשתי ממנו שיכתוב גם לי איזה שיר, זה לא. הוא כותב רק שירי מדבר, הוא אומר לי, הוא כבר יראה אצלי מה זה מדבר. לא. בעצם לא. המדריך צודק. אסור לי להראות לו אפילו ברמז קל, שאני חושדת בו, אחרת יתעטף במשנה זהירות, וקשה יהיה להפילו בפח. אתן לו להמשיך לבדוק את החיבורים, ואשקיף עליו מהצד, והיה אם לא ישתפני בקריאת המכתב, וידעתי כי יש דברים בגו".

ברגע זה החלו להשמע הצעדים הכבדים והמוכרים של המורה שמילקיהו כשהם מרעידים את שתי המדרגות אשר במפתן הבית.

 

פרק חמישי: תכנית סודית להדברת הבחינה בהיסטוריה    🔗

– אני לא מתכוננת יותר לבחינה בהיסטוריה! – הכריזה עדה המרובעת, שעה שישבה בחדרה אשר בפנימיית האליפים וניסתה בעזרת מסרגה אחת לבצע תקון אמנותי בקידמת הסוודר הכתום שלה.

– אפשר לחשוב – ענתה לה שכנתה רבקה ארוכת הפנים – שלפעם הקודמת התכוננת.

– ואני שמעתי – אמרה עדנה חומת השער שישבה ישיבה מזרחית על מטתה וגזרה בהזדמנות זאת את צפרני רגליה – שפרא, אזמייש וקקטוס, מכינים תכנית שלמה איך לסלק משמיליק את השאלות.

– יופי! – קראה עדה – אז עכשיו בטח שלא צריך להתכונן.

– אבל אני לא מאמינה שיצליחו – אמרה רבקה – הם עוד תינוקות, אולי תבקשי משריף שימציא משהו ערמומי ומחוכם.

שריף, היה כנויו של יאיר גולדברג תלמיד שנה ג', הוא כונה כך בזכות כובע הסומבררו הגדול שלו, וחגורתו השחורה שהיתה הכי רחבה בכל חושחש. מאז שהציע לעדה חברות, אחרי שהיא התנדבה ללכת לעזור לו למצוא את מכנסיו שאבדו בים, הרבה לבוא אל חדר הבנות, ובהזדמנות זאת לא התביש לספר להן את ספורי גבורותיו בארץ בכלל, ובבי"ס חושחש בפרט. גם את שיטות העתקה שלו לא העלים מהבנות, ולפיכך ניתן היה להניח כי רבקה התכוונה ברצינות למה שאמרה. הצרה היא שלא מכבר נתלתה מודעה בחדר האוכל המספרת, למען יראו וידעו, על יאיר גולדברג, שנתפס אחרי הבחינה במתימטיקה, כשעל ירכיו השמנות כתובות כל הנוסחאות במתימטיקה.

– אבל זה היה כמעט המקרה היחיד שנתפסתי – הסביר שריף – מתוך מאות אחרות של שיטות שהצליחו מאה אחוז. וגם הפעם לא הייתי נתפס אם לא הייתי מתבלבל ובא באותו יום לביה"ס במכנסים ארוכות, אז בטח שהמנהל חגב ירצה להתקרב אלי ולראות למה אני יושב כשמכנס אחד קצר והשני ארוך…

– לא! – קבעה עדנה – השיטות של שריף הן לא בשבילנו. אני סומכת יותר על פרא וקקטוס.

והיא קמה ממטתה לצאת אל פנימיית הבנים, למרות שהיתה זאת שעת הכנת השיעורים, ודש־דש הזהיר את הכתה, כי בשעה זאת אין להסתובב ולצאת מהחדרים. רבקה ועדה שהצטרפו אליה, פגשו במסדרון את ענת, שגמרה את השעורים תוך חצי שעה ובאה לברר מה עושים הערב. היא הצטרפה אל הבנות הצועדות, ונכנסה לחדר הבנים בלי לדעת לשם מה. להפתעת הבנות היו כל השלושה יושבים ליד השולחן ולומדים היסטוריה במלוא הרצינות.

– מה קרה? – התפלאה עדנה.

– קיבלנו איתות! – הסביר אזמייש, והתכוון להסדר האחרון, פרי המצאתו של גם־גם, והוא שכאשר דשדש המדריך מחליט לעבור בחדרים ולבדוק אם החבר’ה יושבים ומכינים שיעורים, מעביר החדר את הידיעה לחדר הסמוך על ידי שלש דפיקות על הקיר, וכך עוברת הידיעה מחדר לחדר, ודשדש שמח לראות במו עיניו, איך הטפות המוסר שלו משפיעות לטובה על התלמידים המבינים סוף סוף את החשיבות הגדולה של הכנת השיעורים למולדתנו הנבנית. עדה רצתה לברוח חזרה לחדרה כדי לא להסתכסך עם דשדש, אך עדנה עצרה בה:

– אם תצאי עכשיו הוא יתפוש אותך!

– התחבאו מתחת המטות! – הציע קקטוס.

– לא השתגעתי! – אמרה רבקה והצביעה בתעוב על זוג גרביו העתיקות של פרא, שרבצו על הארץ זו ליד זו, בדבקות חשודה.

– תעמדו ליד הדלת – הציע פרא – ואם הוא יכנס, הדלת תסתיר אתכן.

– אני לא מתחבאת – הכריזה ענת – אני גמרתי את השעורים.

– קל לך לדבר – אמרה עדנה והביטה בזלזול על בתו החסודה של אברמוביץ, מנהל הצרכניה המקומית – אם לך אומרים להביא את ההורים אז זאת לא בעיה, אבל הורי צריכים לבוא מתל־אביב.

ברגע זה נשמעו צעדי ריצה מבחוץ. שלש הבנות נדחקו בעוד מועד אל מאחורי הדלת, וערן בן השבע, בנה יקירה של ברכה הצרודה, שהתפרץ פנימה לא הרגיש בהן כלל.

– החביאו אותי! – צרח בהתרגשות – אמא רוצה להרוג אותי בשביל כלום…

הוא סגר את הדלת בתנופה וכמעט התעלף למראה של עדה־בריבוע שצצה במפתיע מול עיניו ונראתה לו ברגע הראשון כאמו.

– אולי תפסיק להבהיל! – אמרה לו עדה שהיתה מבוהלת לא פחות ממנו.

– אז למה אמא צועקת עלי! – התגונן הקטן.

– למה באמת? – שאל פרא, שהיה אולי היחיד בכפר שהיתה לו השפעה על השד הקטן.

– רק בגלל שליקקתי קצת מעוגת השוקולד, כאילו שאני אשם שבאו אורחים?

צעדים כבדים נשמעו פתאום במסדרון, ערן זינק כבעל נסיון אל מתחת המטה של פרא, והבנות נצמדו מחדש לקיר. הפעם זה היה באמת עודד המדריך. הבנים הספיקו לתפוס מחדש את ספרי ההיסטוריה, ורק ענת אברמוביץ נראתה פתאום עומדת באמצע החדר, באפס מעשה.

– מה את עושה כאן? – שאל דשדש שהשתומם לפגוש כאן דווקא את המחונכת שבבנות הכתה.

– אני באתי לברר משהו, אחרי שגמרתי להכין את שעורי.

– מה למשל?

– המורה שמילקיהו הזמין אותנו הערב לביתו, אז רציתי לשאול אם כל הכתה הולכת, כי לא יהיה לי נעים לבוא אליו לבד.

– מה! – קפץ דשדש – הרי הערב אני מרצה לכם על תולדות התנועה הקיבוצית.

– זהו – אמרה ענת – גם זאת באתי לברר כאן.

– אבל איך הוא קובע דברים, בלי לתאם עמי מראש? – רגז דשדש שגאוותו העצמית נפגעה.

– תמיד הוא עושה ככה. – השמיץ קקטוס השמן, שקיבל “בלתי מספיק” בבחינה האחרונה של שמיליק.

– אגש לבדוק את הדבר! – הכריז המדריך התקיף, ויצא מהחדר בהחלטת פתע.

כשהיה במסדרון נזכר פתאום שהשאיר את חניכיו ללא הנחיות ברורות לגבי הערב, והוא מיהר לחזור כדי להודיע שאם הוא לא מודיע על שינוי הרי הרצאתו מתקיימת הערב, וחובה לבוא. פתח את הדלת בסערה, פתח את פיו ו… נשאר עמו פתוח.

– מה אתן עושות כאן? – שאל כששב אליו כח הדיבור.

שלוש הבנות שחצי דקה קודם לכן, קפצו בצהלה אל אמצע החדר, נשארו כמעט קפואות באויר.

– ג… גם אנחנו באנו לברר מה יהיה הערב. – המציאה עדה אחרי שנוכחה כּי אצל ענת הסיפּור הזה הצליח.

– אבל איפה הייתן? – שאל – הרי הייתי כאן רק הרגע.

– במקרה עמדנו מאחורי הדלת. – הסבירה רבקה העצובה וכמעט פרצה בבכי.

– אבל למה הסתתרתן? – צעק – אתן יודעות שאסור לעבור בחדרים בזמן הכנת השעורים.

– בגלל זה… – אמרה עדנה וכבשה ראשה ברצפה.

– בגלל זה מה? – התרגז המדריך.

– בגלל זה הסתתרנו.

– טוב מאד – אמר דשדש בטון יותר נמוך, אבל הרבה יותר נוקב – אני רואה שהשפה היחידה הברורה לכן היא שפת הענשים…

– כאן התמוטטו כל המעצורים של רבקה העצובה, היא נזכרה בסבתא שלה שמתה מול עיניה, ובזה שכל השנים היתה צריכה ללבוש את הבגדים של אחותה הבכירה והיא פרצה בבכי מר ונוקב. עדה המרובעת, הרהרה לרגע אם כדאי להצטרף לבכי, אך לבסוף החליטה לנסות קודם ולהלחם.

– אבל היינו צריכות לשאול מישהו! – אמרה בעוז.

– יכולתן לשאול אותי! – פסק המדריך.

– אבל אפילו המורה שמילקיהו לא שאל אותך! – התחצפה עדנה חדת הלשון.

דשדש בלע את הגלולה המרה בשתיקת הרהורים בת דקותיים ואחר החליט:

– בסדר – אני באמת ניגש אליו!

יצא מהחדר בתנופת פתאום כפי שנכנס, ופנה אל ביתו של המורה, שהיה כזכור אותה שעה בצרכניה, ובמקומו מצא את אשתו ואת מכתב האהבה המסתורי.

פרא רץ לדלת, פתח אותה קצת כדי להציץ ולראות אם גם הפעם דשדש מתכונן לחזור, ומשנוכח כי הפעם המדריך יצא סופית, פנה אל כל הנוכחים כשעל פניו זריחה זוהרת.

– יש לי רעיון עצום! – הכריז בחגיגיות – הפגישה אצל שמיליק בבית הביאה לי רעיון כביר. עברנו את הבחינה בהיסטוריה!

– מה פתאום! – התפלאה רבקה ששכחה בבת אחת את כל הצרות של תקופת ילדותה – הבחינה רק מחר.

– אבל היא תהיה בידינו עוד הלילה, ואל תשאלו איך.

– איך? – שאלו כולם כאיש אחד.

– פשוט מאד – אמר פרא בקול מסתורי – יש לי תכנית סודית לא נורמאלית…

אוירת מתח וחשאיות נפלה פתאום בחדר, כל הנמצאים התקרבו אל העוטה סוד, ונדמה אפילו הקירות צעדו צעד קדימה מרוב סקרנות.

 

פרק ששי: גמגם מקלקל הכל    🔗

– אז התכנית היא כזאת – אמר פרא אחרי שהנוכחים עצרו את נשימתם – אנחנו באים הערב אל ביתו של שמיליק, יושבים אצלו ונותנים לו לדבר כמה שהוא רוצה. אם יהיה לנו מזל ומישהו יבוא פתאום וירצה לדבר עם המורה, זה יהיה הכי פשוט, כי אז אנחנו יכולים לגשת בלי בעיות אל התיק שלו, להוציא את השאלות של הבחינה, ולהציץ עליהן עד שיחזור.

אני מציע שענת תציץ – הציע קקטוס – לה יש הזכרון הכי טוב.

– לא בא בחשבון – פסקה ענת ששתקה עד כה – אני סבורה כי העתקה היא ענין מכוער ולא הוגן.

– בטח – אמרה עדה בעוקצנות – כי לך יש זכרון ואת לא צריכה ללמוד.

– ואם אף אחד לא יקרא לשמיליק – שינתה עדנה את הנושא – אז מה נעשה אז?

– נמציא משהו.

– מה?

פרא גרד בראשו, משום מה לא צץ בו אף רעיון.

– אני יכול לגרש לו את התרנגולות מהלול! – צרח ערן הקטן, שעד כה לא העז אפילו להוציא את ראשו מתחת המטה.

– תצא! – קרא לו פרא שהיה ראשון שתפש עד כמה ההצעה מוצלחת.

– אני מפחד שאמא תבוא – התנצל הזאטוט והעדיף להשאר למטה.

– אבל היא לא תבוא הנה – ניסתה עדה להרגיעו.

– היא כן תבוא – אמר ערן – תמיד היא באה בסוף, ודוקא כשאני כבר לא נזהר.

– רגע רגע! – השתיק פרא את הויכוחים העקרים שעמדו לפרוץ – שערן ישאר מתחת המטה אם הוא רוצה, בואו נגמור דבר דבר. קודם כל אנחנו מחליטים שהולכים הערב לפגישה עם שמיליק, למרות שהוא הודיע שאין זאת חובה לבוא.

– כן – אמרה עדנה והביטה גלויות בענת – לא חובה לבוא, אבל אחר כך הוא זוכר טוב מאד מי מתלקק אליו ובא, ומי לא.

– שקט! – אמר פרא שרגשי מנהיגות החלו לפעם בקרבו – אז אנחנו יושבים ומקשיבים אצל שמיליק, וערן בינתיים מגרש את התרנגולות מהלול הקטן שלו, ואחר כך הולך ליד החלון ועושה כמה קו־קו־ריקויים. אתה יודע לקרקר?

– בטח! – אמר ערן כשראשו צץ מתחת המטה – קו קו מיקו…

– מצוין – אמר פרא – ואז אני מציץ מהחלון וצועק בבהלה “התרנגולות ברחו!” ושמיליק יוצא כמובן לתפוס אותן, ומשאיר לנו את התיק שלו ללא השגחה.

צחקוקי צהלה פרצו מפי הנוכחים, ועדה ורבקה חיבקו זו את זו כאילו “הטוב־מאד” כבר בכיסן. ערן שתפש מה גדול התפקיד המוטל עליו, התמלא שמחה ועוז, שכח את כל כללי הזהירות, יצא ממקומו הבטוח, עלה על המטה של פרא בנעליו, והחל מקרקר לכל עבר:

– קו קו מיקו… קו קו ריקו… קו קו ציקו…

תוך מהומת השימחה לא הרגיש איש בברכה הצרודה, שנכנסה בשקט לחדר, ועמדה פנים אל פנים מול הצורח הקטן שלה. תחילה נפל בחדר צלצול של “פליק” אדיר, ואחר היתה בו לחי אחת מאודמת, וקריאת גבר שנקטעה והפכה ליבבת נכאים מתמשכת.

– אני מחפשת אותך בכל הכפר – צעקה אם הבית הצרודה – ואתה משחק לך בתרנגולות!

– אני רק רציתי לעזור להם לעבור את הבחינה… – יבב הקטן, וכבר רצה לתאר לפניה את חלקו החשוב, אלא שמבטו המזהיר של פרא, עצר בעדו בעוד מועד.

– אני רק רציתי לעזור להם לעבור את הבחינה – יבב הקטן...

– אבל באמת ברכה – ניסתה עדנה להגן על ערן – את לא צריכה לצעוק עליו אם הוא אוכל חתיכת עוגה.

– חתיכת עוגה? – נזעקה ברכה שזכרון הדברים העלה סומק על פניה – אתם יודעים מה הוא עשה מה?

– מה? – שאלו הכל, לרבות ענת שעד כה היתה די מסויגת.

– עמדתי יום שלם והכנתי עוגה נפלאה עם קישוט מקסים של שוקולד מצופה קצפת, בסוף אני מגישה את העוגה למנהל חגב ואשתו, שבאו אלי סוף סוף, אחרי ששנה שלמה אני רודפת ומזמינה אותם, אני מורידה את המכסה של המגש, ומה אני רואה?

– אכל חצי עוגה? – שאלה עדה־בריבוע שריר החל זב בקצוות פיה.

– חצי עוגה? – אמרה ברכה בקול משונה.

– את כל העוגה? – קפץ קקטוס ושאל בעינים שוקקות.

– לפחות שהיה אוכל, שהיה אוכל אפילו את כל העוגה – בכתה ברכה תוך צריחות אחוזות רעדה – אבל החזרזיר הזה, לקלק בלשונו הארוכה את כל השוקולד והקרם המקסים מלמעלה, והשאיר על העוגה תעלות וחריצים מעוררי בחילה…

– זה לא רק אני! – צרח ערן שזרועו היתה לפותה היטב בכפה הרחבה של ברכה – גם גדי החיוור ומיה ליקקו…

*

הקרקורים של ערן ואחר כך הצעקות של ברכה הגיעו עד אזניו של גם־גם שישב ולמד בחדר הסמוך. זמן מה ניסה להתעלם מהם, אבל משהרגיש שהוא מתחיל לקרוא פעמיים כל שורה, קם ויצא למסדרון. ברגע זה נפתחה גם הדלת הסמוכה, וערן יצא משם כשהוא נגרר בוכה ומיבב, על ידי אמו הגדולה. גם־גם רצה כבר לחזור לחדרו כאשר הבחין כי מהחדר של פרא בוקע קולה הערב של עדנה המכריזה: “איזה כיף!” הסקרנות אחזה בו, הוא הציץ לחדר ונפעם למצוא בו כמעט את כל הפנימיה.

– מה הענינים? – שאל.

– אל תשאל – קפצה מולו עדה המרובעת, שבנגוד לדמותה המגושמת היו תנועותיה קלות וקפיציות – סוחבים משמיליק את השאלות בהיסטוריה.

– איך?

– לפרא יש תכסיס נהדר. היום כשנבוא לפגישה עם המורה, אז נגרש את התרנגולות שלו, וכשהוא ירוץ לאסוף אותן, נוציא לו את השאלות מהתיק.

– ואני חוֹשבת שזה גועלי לעשות את זה דוקא לשמילקיהו שהוא כל כך מאמין בנו. – קראה ענת כשהיא מקוה למצוא בגמגם בן ברית.

– לא ענין של גועליות – קבע גמגם – אלא סתם רעיון לא מוצלח.

– למה? – נעלב פרא, שהרגיש מראש שבעל הגרגרת הלזה, יבטל כל מה שהוא יציע.

גם לאזמייש הקטן היתה אוֹתה הרגשה והוא אמר:

– גמגם אוהב רק את ההצעות שהוא ממציא.

– זה לא שייך – אמר גמגם שנחשב לתלמיד הטוב ביותר בכתה, אחרי ענת – זאת פשוט המצאה מטופשת.

– למה? – קפץ קקטוס שנעלב את עלבונו של פרא והיה אפילו מוכן להרביץ לגמגם אם מישהו היה עוזר לו.

– מפני שכולכם מטומטמים ועיוורים גמורים – קרא גמגם הנאור – אתם לומדים עם שמיליק כבר כמעט שנה שלמה, ועוד לא ראיתם שאת השאלות שלו לבחינות הפתע, הוא מוציא מתוך פתק שהוא נושא בארנק התעודות שלו בכיס האחורי. מה תרויחו מזה שירוץ אחרי התרנגולות, כל זמן שיש לו כתפיות, והמכנסים אינם נופלים ממנו…

דממת דכאון ירדה על החדר שהיה עד לפני כמה דקות כל כך עליז. גמגם פזל לעבר עדנה לראות איזה רושם עשו עליה דבריו, ופרא אימץ את מוחו כדי למצוא טכסיס חדש להפלת מכנסיו של שמיליק.

– אז מה אתה מציע? – שאלה עדנה שפזילותו החשאית של הנער לא נעלמה מעיניה.

– אני לא רוצה להציע – אמר גמגם – אני נגד העתקות, אבל אם אתם רוצים להוציא את שמיליק, צריך לעשות זאת בכתה, אחרי שהניח על השולחן את השאלות.

– אבל למה שיצא פתאום? – שאל קקטוס שרוחו נפלה בקרבו.

– בשביל מה יש טלפון בעולם – אמר גמגם כאילו לעצמו – ובשביל מה יש רמקול בכתה, אם לא כדי להודיע: “מר שמילקיהו נא לגשת בדחיפות למזכירות, שיחה עבורך…”

– נהדר! – קפצה עדה בקלילות מוגזמת – נוכל לבקש מערן שיטלפן לבית הספר בתשע ורבע, ויבקש דחוף את המורה שמילקיהו…

– ובכלל – המשיך גמגם כשהוא מתעלם מדבריה של המרובעת – אפשר לנצל את הטלפון לכל כך הרבה שיטות אחרות, שכל אחת יותר טובה מהשניה.

– כמו למשל? – שאל קקטוס שהתחיל לקוות שאולי בכל זאת יעבור את המבחן.

– כמו למשל שיטות שאני לא רוצה לגלות – אמר גמגם כשהוא כובש מבטו ברצפה – מי שמטומטם לא יעזרו לו כל העתקות.

– מה אתה רוצה לרמוז? – שאל קקטוס והביט על פרא לראות אם יעזור לו להתנפל על השחצן הגבוה הזה.

– תפסיקו כבר! – קראה עדנה שחששה שמלחמת הדיבורים עלולה לההפך למלחמת מכות – מה אתכם?

– במקום להתווכח ולריב – ניצלה ענת את הדממה הקצרה שירדה על החדר – יכולתם ללמוד כבר פעמיים את כל החומר לבחינה…

והיא יצאה מהחדר בלי לשכוח להגיד שלום יפה, והלכה לבית הוריה הצמוד לבנין הצרכניה כשהקוקו הכפול שלה הקשור בזוג סרטים אדומים מזדקר מעל ראשה כרעמת סוס אצילי.

 

פרק שביעי: שמילקיהו נתפס עם תלמידתו    🔗

כשהמורה שמילקיהו הגיע לצרכניה של אברמוביץ, היו לפניו 3 נשים ושתי ילדות.

– טוב שבאת! – צהל לקראתו אברמוביץ הפטפטן – כל הזמן באות לכאן רק נשים ונשים.

– אני רק כמה דברים קטנים – אמר שמיליק.

– גם אנחנו רק כמה. – אמרה אשת המנהל חגב.

– או לא ראיתיך! – הריע לקראתה המורה שרחש אליה אהדה עמוקה – שלום, לא התכוונתי כלל לקנות שלא בתורי. התזכרי את שיחתנו אודות שירת המדבר? ובכן הערב באה אלי הכתה לפגישה ראשונה, אשמח מאד אם תמצאי בה ענין…

– אני מצטערת – אמרה גב' חגב ברב אדיבותה – בעלי ואני מוזמנים כעת לכוס תה אצל ברכה.

שמיליק רצה להגיד לה שהפגישה אצלו תתחיל רק אחרי ארוחת הערב, אך היא מהרה לסיים את קניותיה בקניית בונבוניירה קשורה בסרט כחול ולצאת לדרכה. עד שהגיע תורו, נכנסו עוד שתי נשים שביקשו באופן יוצא מהכלל לקנות רק כמה דברים קטנים, ושמיליק ברוב אדיבותו ויתר. לפני שיצא סוף סוף, נזכר אברמוביץ כי יש לו שתי ככרות לחם יבש משלשום והוא שאל את המורה, אם הוא לא מעונין בהן בשביל תרנגולותיו.

כשנולד לפני כחצי שנה בנו בכורו של שמיליק, יקותיאל, החליט שמילקיהו להזינו על טהרת המזון הטרי. חלם על עז הקשורה לבית, ועל לול תרנגולות קטן. בשלב ראשון הסתפק בתריסר מטילות, ובכלוב ברזל משומש שקנה בהזדמנות. כדי לחסוך בהזנתן, היה אוסף בחדר האוכל, שאריות מזון שהתלמידים זרקו לכולבויניק, אוֹ קוֹנה ברבע המחיר לחם יבש אצל אברמוביץ. לא אחת דוּבּר בכתה על כך, שאם התרנגולות של שמיליק גדלות על חשבון השאריות שלהם, מן הדין שאף הם יגדלו מעט על חשבון קומזיץ שיעשו מבשרן. מכאן בעצם בא לו לערן, שהיה מעורב בעניני הכתה, הרעיון המבריק על פתיחת הלול. רעיון שנפסל אחר כך על ידי גמגם, מבלי שאיש יחשוב שיש להודיע על כך גם לערן.

*

– לא! – חזר שמיליק והציץ ברשימה – לחם יבש לא רשום. תודה! שלום!

– רגע אחד! – נזכר אברמוביץ שהיה פטפטן ללא תקנה – ענת סיפרה לי כי הערב הכתה נפגשת בביתך, האם זה ימשך זמן רב?

– או זה תלוי – אמר שמיליק ושכח שהוא בעצם נחפז לבדוק את חיבורי הגבורה – אני מצדי מלא וגדוש, השאלה היא עד כמה העגלים ישכילו לינוק.

– האם זו הרצאה פוליטית? – ניחש אברמוביץ.

– כלל לא. תולדות השירה המדברית בלויית דוגמאות בגיטרה.

– או נכון – נזכר החנוני – הרי אתה היית פעם מנצח מקהלות.

– זה רק בתור תחביב. – הודה שמילקיהו בצניעות – הגם שקיבלתי את פרס חסיה רוזנקרנץ לשירי מקהלה על נושא יציאת מצרים…

– אברמוביץ, אולי כבר תמכור משהו! – אמרה אשתו חמוצת הפנים של מוטה מנהל המשתלה, שהיתה חסרת שמיעה מוסיקלית לחלוטין.

...אלא שתרנגולת אחת, זינקה ובלעה את הפתק לפני שהצליח למצוא את פתח הלול.

כאשר דשדש יצא מחדרה של צפורה אשת שמילקיהו, היה ראשית מעשהו הקפת בית המורה. כוונתו היתה לבדוק ולהכיר היטב את שטח פעולתו הבא. וכן קיננה בו תקוה סמויה למצוא דפי נייר זרוקים, או מכתבי אהבה חבויים במקומות מסתור. כשעבר בקרבת לול התרנגולות הקטן דימה לראות בתוך אבוס השאריות פיסת נייר המכודרת בצורה חשודה. הוא התקרב בחשאי אל כלוב הברזל, אלא שתרנגולת אחת, בעלת נוצה שחורה בכנפה השמאלית, זינקה ובלעה את הפתק לפני שהצליח למצוא את פתח הלול.

כשהגיע יותר מאוחר אל קרבת עץ הברכיכיטון הסמוך לצרכניה, קפא פתאום על עמדו. גבו של המורה נראה לו בברור, כשהוא מחזיק סל כבד בידו האחת, בעוד ידו השניה מתנפנפת ועולה תוך התלהבות דיבורית אל מולה של שמלת תכלת קלילה. בזריזות אופיינית של בלש מנוסה קפץ לתוך שיח פלומבגו כחול פרחים, ופיצח ברעש כמה ענפים שבירים שלמזלו לא הסבו את תשומת לבו של שמילקיהו המתלהב.

“לכאורה זו יכולה להראות כפגישה מקרית – אמר לו הגיונו – אך מצד שני – אמר לו חושו הבלשי המפותח – לעולם אין לדעת מהו מקרי בחיים, ומה נקבע מראש”.

אחרי כמה דקות של הרהורים מעמיקים המנתחים את המצב לכל צדדיו, הגיע למסקנה שעליו להתקרב יותר כדי לראות מיהי הנערה, וכדי לשמוע על מה הם מדבּרים.

בתנועות זהירות יצא מתוך השיח הענף כשאל מכנסיו הקצרים ובעיקר אל תלתלי רגליו הצהובים נדבקים כותרות הפלומבגו התכולים. עבר בקפיצה מקצועית גדר חיה של ליגוסטרום ירקרק, והלך שפוף מאחוריה עד שהגיע למרחק של עשרה מטר מהזוג, ואז נעצר על עמדו כהלום רעם ומפיו כמעט ונפלטה קריאת צעקה. כמעט.

– ענת!!!

כן, היתה זו ענת הנימוסית והחרוצה שבבנות הכתה, אותה תלמידה מתחנחנת ששמיליק מרבה להלל בכל ישיבת מורים. מי יאמין כי היא מסוגלת להתאהב בשמיליק המקריח הזה? ברגע הבא, כשאמר לעצמו שזה לא יכול להיות, חלף בו הרהור שני שהחיש את דפיקות לבו, אבל אולי זאת בכל זאת היא, הרי שמה מתחיל ב"עין", בדיוק כמו שחתום במכתב. אפילו בחלומותיו הורודים ביותר, לא קיווה להצליח לגלות את הכותבת המיסתורית במהירות שיאית כל כך. עתה התכופף עד לישיבה על ברכיו, והטה אוזן. לצערו נשבה הרוח שלא בכוון הנכון, ואליו הגיעו קטעי דברים שקלחו בשטף מפי המורה הנרגש:

…שפרח פתאום כרוח סערה / וקוציו עטו שלכת קייץ /

היתה שקיעה של ערב נוראה / של חמה מאוהבת ללא חייץ /

של תאוות בשרים בין שמש לחולות /

של סערת מדבר, של רטט מחולות /…

– איך זה?

– מקסים! – אמרה ענת בקול מוקסם – כששני צרורות הקוקו שלה מבליטים את תנודות ראשה הנלהב. – המדבר נראה כל כך חי, ואהבת הבשרים שבין השמש לחולות המדבר כל כך מזכירה את השלווים שאלהים הוריד לבני ישראל בצאתם ממצרים…

– תסתיר אותי! – ליחששה מיה הג'ינג'ית.

– מענין – קטע שמיליק את דבריה – את מכניסה לשירתי רעיונות כל כך יפים שאפילו אני לא חשבתי עליהם.

כאן נאלץ דשדש להפסיק להאזין, משום שאיזה גוף דקיק ואדום שער צנח פתאום לידו ונדחק בינו לבין הליגוסטרום.

– תסתיר אותי! – ליחששה מיה הג’ינג’ית, בתו החמודה בת השבע של אהרון המחסנאי – גדי החיוור רוצה לדפוק אותי!

– מה הוא רוצה? – נבהל דשדש.

– לדפוק אותי. אנחנו משחקים במחבואים. אני כבר דפקתי אותו שלש פעמים, והוא רק פעם אחת.

דשדש הפנה ראשו אחורה והבחין בגדי החיוור בנה בן השש של מרים החובשת, כשהוא עובר משיח לשיח ובולש בין ענפיו.

–… אז את שומעת – חזרו והגיעו אל דשדש דבריו של שמילקיהו – אז בהוצאת “הספר הטוב” שאלו אותי כמה אני מוכן לשלם. את מבינה, הם עוד העזו לבקש ממני כסף כדי להדפיס את הספר.

– והסכמת? – שאלה ענת בחרדה.

– חס וחלילה – אמר שמיליק – עד כדי כך לא יצליחו להשפילני.

– ברוך השם! – אמרה ברגשות הקלה, ודשדש שהצליח לראות מבין ענפי הליגוסטרום את גבותיה, ואת זוג סרטיה האדומים ציין לעצמו שהיא לבטח מסתכלת על המורה במבטי הערצה.

– זאת היא – אמר לו חושו הבלשי – זאת היא מאה אחוזים היא…

– להתראות הערב! – אמרה ענת אחרי ששמיליק גמר עוד שיר, ולפני שהתחיל חדש.

– להתראות! – החזיר לה המורה, ונשאר עומד במקומו שקוע בהרהורים בעוד היא מתרחקת והולכת.

– אתה חושב שגדי ימצא אותי? – לחשה מיה לדשדש.

– שה! – החזיר לה המדריך, משהבחין ששמיליק מתחיל ללכת לעברו.

מיה הציצה מתחת למרפקו של דשדש וראתה את גדי המתרחק.

– יופי! – רצתה לצעוק, אבל דשדש מהר לסגור בכפו את פיה. מיה לא ירדה לסיבת הדבר וניסתה להחלץ מידיו תוך קריאת “עזוב אותי!” מקוטעת. הרחש הסב את תשומת לבו של שמיליק חד האוזן, הוא הפנה מבטו לעבר השיח הנד ונפעם לראות את דשדש הכורע תחתיו, כשאחת קטנטונת מנסה להחלץ מידיו.

– מה זה? – שאל שמילקיהו בקול משונה.

דשדש מהר לקום על רגליו, ולגמגם בקול חסר החלטה:

– מ… מחבואים.

כאן באה לעזרתו מיה, שראתה שגדי רחוק ביותר ופרצה בריצת הסתערות אל עמוד החשמל הקרוב, דפקה עליו בידה שלש פעם והכריזה:

– אחת, שתים, שלש, גדי.

– מ… מחבואים? – גימגם אחריו שמילקיהו באי אמונה.

– כן! – צעק דשדש ותוך ניצול כשרון ההמצאה המובהק שבו רץ בעקבות מיה אל העמוד, דפק עליו שלש פעמים וקרא:

– אחת, שתים, שלש, גדי!

שמילקיהו עוד עמד ונד בראשו דקה או שתים, ואחר פנה לעבר ביתו לקבל את המנה שלו.

 

פרק שמיני: אספה דחופה מאוד    🔗

השמועה שדשדש מזמין את כל האליפים למועדון עברה מחדר לחדר, והכל שמחו לעזוב את ספרי הלימוד ולהתכנס ולשמוע מה בשורות יבשר להם הפעם המדריך הנערץ. דשדש סקר את כל הנוכחים ונזכר שענת, החשודה העיקרית נמצאת בבית הוריה, ואינה יודעת על האספה המיוחדת. הוא ביקש איפוא, את אזמייש קל הרגליים שירוץ ויביאנה במהירות האפשרית.

– אולי תספר לנו בינתיים מה אתה רוצה להגיד – ניסתה עדנה לסחוט ממנו את סודו – וכשענת תבוא כבר נספר לה.

– לא! – אמר דשדש בתקיפות – אני רוצה שכולם יהיו נוכחים.

– זה בקשר לפגישה אצל שמילקיהו? – ניסה גמגם לנחש.

– לא – אמר דשדש – זה משהו אחר לגמרי, אבל כיוון שכבר הזכרת לי, אז שימו לב!

– שימו לב! – צעק אחריו קקטוס כהד, אך הושתק מיד על ידי עוזי שוורץ, שכנו.

– אל תעזרו לי, טוב? – גער בם דשדש ופנה בקריאת “שקט!” משלו, שהחרישה את כל שאר הקולות.

משהשתתק האולם כיעכע דשדש פעם ופעמיים בגרונו ואמר:

– היתה צריכה להיות לנו הערב השיחה המיוחלת על תולדות התנועה הקיבוצית, אך נודע לי שהמורה שמילקיהו הזמין את הכתה לפגישה פרטית בביתו, אי לזאת אני דוחה את שיחתי לשבוע הבא, ומציע לכם לקבל את ההזמנה האדיבה. אני מתאר לעצמי שיהיה שם מענין מאד, ויתכן שאף אני אצטרף.

– או! – הריע עוזי שוורץ, אך השתק מיד על ידי קקטוס שכנו.

ברגע זה נכנס אזמייש נושף ונושם, ושלש דקות אחריו הגיעה גם ענת וחיפשה מקום ישיבה. איש מהבנים לא קם להציע לה את מקומו.

– יפה מאד – אמר דשדש הטוב – נגמר הנימוס בארץ.

גמגם הבין את הרמז וקרא:

– פרא תקום!

– למה דוקא אני? – שאל הנקרא – אתה יותר קרוב.

– אבל אתה יותר מנומס!

– שבי עלי! – צעק עוזי שוורץ וטפח על ברכיו השמנות של קקטוס.

המולה צוהלת פרצה בכתה אך איש טרם קם.

– שקט! – צעק דשדש שוב, לא בשביל זה קראתי לכם, יש לי לברר דברים הרבה הרבה יותר רציניים, אך אני לא יכול לראות איך ענת עומדת, אולי תצטמצמו כאן אתם, היושבים על הספסל הזה.

הכוונה היתה לספסל שעליו הזדמנו במקרה ארבע דמויות דקיקות כמו עירית, ברכה־ככה, עמליה ואזמייש.

– טוב – אמר דשדש אחרי שראה שהמנוחה ירדה על החדר והכל מותחים צואר סקרני – אני מתאר לעצמי כי אתם מנחשים למה קראתי לכם לכאן, בכל אופן אחזור על הדברים בקיצור. מישהו חמד לו לצון, לבדו, או בעזרת כמה חברים, בלי לחשוב על התוצאות הרות האסון של המעשה. ישנה גם אפשרות אחרת שאחת הבנות עשתה מה שעשתה בתום לב, בלי לראות את חוסר הטעם שבדבר, ואת הקרע המשפחתי העלול לצמוח כתוצאה מקלות דעתה.

אם ישנה תמימות בעולם היא היתה עתה מרוכזת כולה בחדר התרבות על פני האליפים, שהביטו נכחם בעינים משתאות כאילו אינם מבינים במה מדובר.

– אולי תסביר על מה אתה מדבר? – התנדב גם־גם לבטא את דעת הכתה.

– וזה מה שאני עומד לעשות. – אמר דשדש והתישב על קצה השלחן – המורה שמילקיהו אסף את החיבורים שהכנתם לו על נושא הגבורה בישראל, והנה אל בין הדפים הוגנב מכתב אהבה של אחת התלמידות אל המורה…

המולת התרגשות מעורבת בקריאות תמהון פרצו מפי כל הגורמים שהיו בחדר. כשבע פעמים צעק עודד שקט עד שהרוחות נרגעו.

– תתבישו לכם! – המשיך דשדש לתוך הדממה שנפלה סוף־סוף – אני צריך לצעוק עשרים פעם שקט, עד שאתם מואילים בכלל להטות אלי אוזן. ידעתי שאתם תעלבו ותעמידו פנים תמימות של טלאים שטרם נולדו, אבל אותי לא תוליכו שולל. כשאני אומר שהכותב, או יותר נכון הכותבת האלמונית נמצאת בינינו, אני יודע מה שאני אומר. כעת אני מתאר לעצמי כי הגיבור שעשה את מעשה הליצנות התמים הזה לא יהיה מספיק אמיץ כדי להרים את ידו ולהגיד אני עשיתי זאת …

אזמייש הרים את אצבעו, הכל הסתכלו עליו מופתעים ורק דשדש נשאר קריר.

– תוריד את היד ותן לי קודם לגמור! טוב?

אזמייש מהר להוריד את ידו ולהצטמק לתוך תוכו.

– ובכן – אמר עודד – אני מבטיח לכם שעד מחר בשעה זו יהיה בידי שמו של הכותב. לתלמיד שעשה זאת אני נותן שתי ברירות אחרונות. אחת, שיגש אלי תוך השעתיים הקרובות ויודה על כל הענין. בית, במדה שהוא מתבייש ממני או מהמורה שמילקיהו, שיגש אל צפורה אשתו שהיא אשה חכמה ונבונה מאד, ויסביר שהדבר נעשה מתוך ליצנות תמימה, ויבקש סליחה. ואז, אני מבטיח לכם, כי כל רע לא יאונה לאשם, ברור?

שקט שרר במועדון ואיש לא פצה את פיו להגיד אם ברור לו אם לא.

– אזמייש – אמר דשדש – נדמה לי שקודם הרמת אצבע, לא?

– כן – אמר יואב – אבל זה לא חשוב.

– זה כן חשוב – אמר עודד נמרצות – כל אחד רשאי להביע את דעתו על המקרה.

– אבל זה באמת לא משהו מיוחד – אמר אזמייש כשהוא מסמיק, ומנסה להסתתר מאחורי גבו הרחב של קקטוס.

– אני דורש ממך לדבר – דרש עודד – כל פרט הנראה בעיניך בלתי חשוב יכול לפעמים להיות המפתח לתעלומה. מה רצית להגיד?

– רציתי להגיד שאני לא מאמין שאיזו בת יכולה להתאהב בשמיליק עם הקרחת והכרס שלו.

– ובשביל זה העזת להרים אצבע! – רעם המדריך – אינך מתבייש?

– אבל אני בעצמי אמרתי שזה לא חשוב. יבב יואב וכמעט בכה מבושה.

– אמרת – אמר עודד – אבל מתי? אחרי שהתווכחתי אתך חצי שעה. מה אתה חושב שאני כן מאמין שאפשר להתאהב במורה שמילקיהו, ואני לא רוצה שתקראו לו שמיליק בנוכחותי, אבל אני מאמין שאתם מסוגלים בהחלט לעשות זאת כמעשה קונדס, בלי לחשוב על התוצאות הנוראות שהדבר עלול להביא אחריו.

ענת הרימה יד והצביעה בנימוס בעוד כל האחרים מלהגים ומעירים הערות שיש בהן דברי לגלוג על דמותו של שמיליק כאביר חלומות.

– שקט כבר! – צעק עודד – מי שרוצה להגיד משהו שיצביע ויקבל את רשות הדיבור. כן ענת!

– אני במקרה נפגשתי לא מזמן עם המורה שמילקיהו…

– במקרה? – נפלטה שאלה פזיזה מפי הבלש.

– כן – אמרה הנחשדת בלי לחשוד דבר – והוא לא סיפר לי על המכתב אפילו ברמז. להפך הוא נראה לי במצב רוח מרומם לקראת הפגישה שלנו אתו הערב.

– ולמה בדעתך היה עליו לספר לך על המכתב? – שאל החוקר כשחשדותיו גוברים.

– זה טבעי, לא? – אמרה ענת.

– טבעי??? – נפלטה מפי דשדש קריאה עם שלושה סמני שאלה רצופים בזה אחר זה.

– כן – אמרה ענת, ובקול שהעיד על חוסר בטחון הוסיפה – אני חושבת…

– ובכן אני אגיד לך למה הוא לא סיפר לך – אמר דשדש כשלשונו מוציאה מפיו מלים הנוגדות את כללי הזהירות – המורה לא דיבר על כך מפני שהוא עוד לא ראה את המכתב ולא יודע עליו.

בעוד כל הכתה ממצמצת עיניה, ומנסה לתפוש את משמעות הדבר, היה לה גמגם לפה:

– אם המורה בעצמו עוד לא קרא את המכתב, אז איך אתה יודע עליו?

– נכון! – קראו הכל, ועדנה הוסיפה:

– אולי אתה סתם מותח אותנו?

עודד הפנה אליה מבט, וצל ראשון של חשד החל עולה בו למראה חומת השער הלזו.

– הגיע הזמן שתדעו שאני לא מותח אתכם, בכל אופן לא בנושאים כאלה, ואל תשאלו אותי למה?

– למה? – שאלו כל הנוכחים.

– מפני שזה יותר מדי רציני וכואב, מכדי שאהפכנו לנושא מתיחה. אגב, רציתי לשאול אתכם עוד משהו, אני רוצה להדפיס תכנית עבודה שבועית על לוח המודעות. מישהו מכם יודע במקרה לכתוב על מכונת כתיבה?

כמה תלמידים הצביעו ביד רפה, אך רבים אחרים צעקו “עירית!” והצביעו על תלמידה חיוורת פנים בעלת שער פשתני.

– עירית? – התפלא דשדש – מאיפה את יודעת לכתוב על מכונת כתיבה?

– יש לנו בבית מכונת כתיבה, ואבא שלי הרשה לי לכתוב עליה, אז את כל המכתבים שלי הייתי כותבת בה.

– ואת כותבת בלי שגיאות?

– כמעט לגמרי. אני הייתי מדפיסה לאבא את המכתבים שלו למס הכנסה.

– יופי – אמר דשדש – אבל במקרה זה לא איכפת לי אם תדפיסו עם שגיאה או שתים. הצביעו שוב!

קבוצת תלמידים הצביעה שוב ודשדש רשם את עוזי שוורץ, עדנה, ענת, גם־גם, ברכה־ככה ועירית.

– עירית! – חלף פתאום הרהור במוחו המבריק של דשדש – את כותבת את שמך באלף או בעין?

– ב"עין" – אמרה עירית וחייכה חיוך מבויש שחשף טור שנים יפות.

– גם אני חשבתי. – אמר דשדש וציין לעצמו שאף פעם אי אפשר לדעת מיהו החשוד הכי חשוד.

היתה הרגשה שהפגישה תמה והכל קמו על רגליהם.

– רגע אחד – צעק עודד – אני מבקש מכם שהערב בעת הפגישה עם שמיליק, אף אחד לא שואל ולא מזכיר לו אפילו ברמז, את דבר המכתב. זה אלף, ובית, אחרי הפגישה באים אלי כל אלה שהתנדבו לכתוב במכונת הכתיבה, כדי שאבחר מהם את המתאים לי.

– זהו זה – סיכם לעצמו החוקר הצעיר אחרי שהמועדון התרוקן – אני צועד על הפסים הנכונים. הערב בפגישה אפקח עיני ואראה מי מהבנות תולה בשמיליק עינים נלהבות ביותר, אחר כך אבדוק מי משלש הבנות החשודות ששמן מתחיל ב"עין" תפגין סמני היסוס כשאגיד לה לכתוב: “שמנמני המדושן שלי!”. וההוכחה האחרונה תתגלה מחר בהפסקה הגדולה, ליד הברזים. אם אתחבא עם משקפת טובה ליד החלון של חדר ההנהלה, אוכל לראות מי היא הניגשת לשתות מים, ועם מי היא נפגשת בסתר.

 

פרק תשיעי: הקול המסתורי בטלפון    🔗

בעוד שהמורה שמילקיהו מתחבט בפתח עם שני הסלים הכבדים שנשא מהצרכניה, הספיקה צפורה להחזיר בעוד מועד את שיר האהבה למגירה, ולקחת בזריזות עילאית, אחד מחיבורי הגבורה שהיו על השלחן, במקרה של קקטוס. כששמיליק הציץ לחדר, בדרכו אל המטבח כבר ראה אותה יושבת ומעיינת בחיבור בריכוז רב, כשעל פניה הבעה מתוקה שכולה נופת צופים.

– ובכן ככה – אמר המורה הדגול שהחל פורק את מטענו – הנה העגבניות והגבינה והסוכר. מקלות מלוחים לא היו, אז אברמוביץ אמר לי שיש לו דגים מלוחים טריים מהיום, טוב, אז קניתי שנים לנסיון. השמנת היתה בעלת משקע אפרורי, ובכן שקלתי בדעתי והחלטתי לקחת לבן, שהנו יותר בריא ואף יותר זול. חוץ מזה קניתי לפי המלצת אברמוביץ סוכריות חמוצות במשקל. בקשתי רבע קילו, אבל הוא נתן לי קצת יותר, בערך קילו ורבע, מפני שאי אפשר היה להפריד אותם¹. נו, אני רואה שאת עוד עוברת על החיבורים. נושא טוב, נכון? “הגבורה בישראל” איך הכתיבה הפעם?

– נואף! – נשמעה במפתיע לחישה ארסית שהתפרצה מפיה של הדגולה שלא מרצונה.

– בבקשה? – אמר שמיליק שלא קלט.

– דון זואן! – המשיכה הדגולה שלא יכלה יותר לשלוט ברוחה והחלה לירות אש וגפרית בניגוד לכל כללי ספריית “מסתורי־הבלש־המיסתורי” – קזנובה! שלמה המלך! תרנגול! איבן סעוד!… הגבורה בישראל מענינת אותך? האהבה בישראל!

– צפורה מה קרה? – שאל שמיליק שלא היה בטוח אם הוא הוזה או חולם, ומתוך כך שלח יד לגעת במצחה.

– אל תגע בי! – התנערה ממנו הנמרה השכולה.

– אבל צפורקה שלי!

– אל תקרא צפורקה ואני לא שלך יותר! הסבר לי קודם מה זה? – והיא הושיטה לו את חיבור האהבה המודפס, כשהיא שוכחת את כל החלטותיה הקודמות.

– מה זה? – מלמל שמיליק הנבוך כשהוא מכניס יד לכיסו כדי להוציא את זוג משקפיו – האין זה חיבור?

– ועוד איזה חיבור! – קראה צפורה שלא עצרה כח לחכות עד שירכיב את משקפיו. חטפה מידיו את המכתב בחזרה והחלה קוראת:

“שמנמני המדושן שלי, צריכה אני לכתוב על הגבורה בישראל, אך איך אני יכולה לכתוב על גבורה של אחרים בעוד לי אין אומץ להביט לך בתוך עיניך הירוקות שלך…”

– העינים שלך, מדושני… – אמרה הדגולה בארס – זה מכתב אהבה המיועד אליך.

– מכתב אהבה אלי? – שאל שמיליק בהשתוממות שהיתה בה תערובת של שמחה מוסתרת – מעולם לא קיבלתי מכתבי אהבה מתלמידותי.

צפורה חדת השמיעה, שהבחינה בנקל בניצוץ השמחה המוסתר סטרה בידו של המורה שהיתה מושטת לעבר המכתב, וזעמה:

– ואתה עוד רוצה להמשיך ולקרוא, ולהפגש אתה אחר כך ליד הברזים!

– מה פתאום? – אמר שמיליק הנפגע. רק שאפתי להעיף עין, כדי לדעת מיהי הכותבת.

– למה לך להתאמץ. אני אגיד לך. שמה עדנה.

– עדנה היפה! – קרא שמיליק עצמו כשהוא מופתע לשמע העליצות שבקולו – מאין לך שזאת היא?

– אחרת מדוע כתבת לה שיר אהבה כזה? – אמרה השמיליקית ובניגוד לחוקי ספריית־הבלש־הזהיר קפצה והוציאה את השיר מהמגירה.

– אה – אמר שמיליק כשאכזבה בקולו – זה לא אני. יש לה במשפחה דוד אחד משורר ידוע, אז הוא כתב לה את זה ליום הולדתה כשהיתה בת עשר, ואני החרמתי לה אותו בשעור בתנך, כשלמדנו על ישעיהו הנביא, משום שזה לא היה שייך לנושא…

– מענין מאד – קטעה האשה את ההסבר – אני הולכת למר חגב לשכנע אותו שככה זה היה באמת.

– אבל ציפורקה! – ניסה המורה להרגיע ולעצור בעד הדגולה הנרגשת – אני לא יודע מה את מתרגשת כל כך, הרי מכתבים כאלה הם גורלו של כל מורה עברי.

– אז אל תהיה מורה.

– אבל את הרי יודעת כי ההוראה היא כל חיי.

– ומעכשיו אני גם מבינה למה.

– אבל צפורקה היי הגיונית, הרי זה טבעי כי תלמידות תתאהבנה זמנית במחנכן.

– אוי אוי אוי – גנחה האשה – מה אני שומעת, מה אני שומעת…

מר שמילקיהו שחשב שאשתו מתכוונת לטלפון שהחל בדיוק לצלצל, שלח יד זריזה כדי להרים את השפופרת, אלא שאשתו הקדימתהו, הניחה ידה על המכשיר ולא הרפתה עד שהמורה החזיר ידו. עתה הרימה את השפופרת והכריזה בקול עדין ומנומס להפליא:

– בית שמילקיהו. שלום!

– שלום! – נענה קול נשי בעל מבטא אנגלו־סכסי – האם מיסטר שמילקיהו כבר הגיע?

– כן – הודיעה הגב' צפורה כּשהיא מזהה ללא ספקות את הקול המסתורי שצלצל כשעה קודם לכן – הגיבור כבר פּה. מיהי הרוצה אותו בבקשה?

– כאן מדברת המורה ענתבי, הוא אולי לא זוכר.

– הוא בטח זוכר. – אמרה הדגולה בערמומיות והגישה לבעלה את השפופרת תוך הערה ארסית – הנה עוד אחת!

– הלו – אמר שמיליק – מי מדבר?

– מדברת המורה ענתבי – חזר והשמיע הקול האנגלו־סכסי, בעוד אזנה של צפורה נשארת במרחק בר קליטה מהשפופרת – אנכי מורה חדשה בבית הספר החקלאי “לימון־בר” הוצגתי בפניו בכנס המורים להיסטוריה בחיפה לפני חדשיים, אך בגלל המהומה הוא לבטח לא זוכר.

– אכן אני לא זוכר. – הודה שמיליק שזכר מהכנס בעיקר את הנאום המבריק שהכין ואת העובדה המבישה שלא נתנו לו את רשות הדיבור בגלל קוצר הזמן: “נו בטח – רטן אז באזני כמה מורים שניקבצו סביבו – אם למפקח בדולח נותנים לדבר ארבע שעות רצופות בגלל שאף אחד לא מעז להעיר את היושב־ראש שנרדם, אז בטח שלא נשאר זמן לאחרים!”

– האוכל לבקש את עזרתו? – ביקשה בעלת הקול המיסתורי.

– בהחלט! – אמר שמילקיהו בקול מוחלט על אף גבותיה של אשתו שהזדעמו מולו.

– ובכן אנכי חדשה כאן בארץ, ובמקצת זרה למנהגי המקום. את הבחינות בלוס־אנג’לס הייתי רגילה ליתן בשיטה אמריקאית. האם היא ידועה לכבודו?

– כמובן – אמר שמיליק שהיה מודע לכל שיטות ההוראה. – זאת שיטה אידיאלית לעצלנים. אנו כאן בארץ גורסים שיטה המאַלצת את התלמיד לחשוב ולא לנחש.

– אכן כך נאמר לי – אישרה הגברת ענתבי המיסתורית – ובמשרד החינוך המליצו לפני על כבודו. אי לזאת סברתי, כי הוא, בתור מורה מנוסה, יוכל להדגים לי כמה שאלות לדוגמה.

– אין קל מזה – אמר המורה שנזכר שבארנקו כבר מוכנים השאלות שהוא עתיד ליתן מחר במבחן הפתע – ויתרה מזאת – הוסיף כשרעיון מבריק מנצנץ במוחו – אתן לך בדיוק את אותן השאלות שאני עומד לתת מחר לתלמידי, ואת תתנים לתלמידיך ובצורה זאת נוכל להשוות את הרמה. היש בידך עט?

ובעוד המורה ענתבי מכינה עט ונייר, סתם שמילקיהו את השפופרת ופנה לאשתו תוך זריחת פנים:

– שמעת? ממשרד החינוך היפנו אותה אלי!

– כמובן – אמרה האשה היגעה – כשצריכים דון ז’ואן, אז יש להם שם מוכן.

– הלו! – נשמע הקול הדקיק בטלפון – אנכי מוכנה.

– ובכן – אמר שמיליק כשהוא מתעלם מהערתה העוקצנית של צפורה – "ענה בקיצור, בתמציתיות, ובלא להרבות במלים שלא לענין על השאלות הבאות:

אלף, אמרו על הורדוס המלך כי עלה לשלטון כשועל, מלך כארי, ומת ככלב. למה? הסבר! תאר! נמק!

בית, גורמי החיכוך בין היהודים והרומאים. הסבר, מנה, תאר, נמק.

גימל, השווה בין מרד המכבים ובין המרד הגדול ברומאים. נמק, תרץ, באר, הסבר, מנה, השווה."

– זה הכל?

– כמובן שאני מסוגל להמשיך עוד ועוד, אך דומני כי שלש אלו ממצות.

– לחלוטין – הסכימה הגברת ענתבי – עתה רציתי לשאלך אם מצויים בספרייתכם כתבי יוסף פלביוס באנגלית, כי זאת השפה בה אנכי שלטת.

– אודה ולא אבוש – הודה שמיליק – מעולם לא חיפשתי את הספר במדור האנגלי, אך באם תסורי אלינו באחת ההזדמנויות אשמח לפתוח בפניך את דלתות ספרייתנו.

– אני מתארת לעצמי – אמרה צפורה שלא איבדה אף מלה – ולאן תזמין אותה עוד?

– אכן אבוא בהזדמנות ראשונה – הבטיחה המורה מלימון־בר – בינתיים תודה רבה.

– אין בעד מה! – אמר שמילקיהו באדיבות, הוריד את השפופרת ולמראה עיניה הבוערות של אשתו משך בכתפיו ואמר כמתנצל – מה פשעי ומה חטאי שאינני מסוגל לסרב לאיש.

– ובעיקר לאשה.

– המין לא קובע.

– אז מה דעתך שנצא הערב לראות סרט בחיפה?

– אבל צפורקה! – נזכר שמיליק אחרי שכמעט הסכים – איך אני יכול הרי התלמידים באים אלינו הערב.

– אהה – אמרה האשה בנימת נצחון – הנה פרצופך האמיתי. לכולם “כן” ורק לי “לא!”.

– אבל כבר הודענו לתלמידים!

– בטח. התלמידים יותר חשובים לך ממני…

ברגע זה נשמע צלצול ארוך בדלת.

– או! – אמר שמיליק כשהוא שמח על ההצלה הבלתי צפויה שהגיעה ברגע הנכון – הנה הם באים. יבוא!

הדלת לא נפתחה ושמיליק רץ מהר ופתח אותה בעצמו בתנועה רחבת לב וכמעט נתקע על עמדו למראהו של ערן הקטן, בנה המשחית של ברכה הצרודה, אם הבית של הפנימיה.

 

פרק עשירי: הרעיון הפנטסטי של דשדש    🔗

מיד אחרי האספה הדחופה, יצא דשדש לעבר בית הספר כדי להביא לחדרו מכונת כתיבה כלשהי ולבחון בה את חמשת החשודים. כשהיה ליד הברזיה צץ במוחו רעיון נוסף, שנראה בעיניו כפנטסטי. “הן יש לנו בכפר כמה מכונות כתיבה – אמר לעצמו – ובאותיות של כל מכונה יש, כידוע, לפחות עיוות אחד. אני יכול איפוא לגלות בודאות באיזו מהן נכתב המכתב, ואז למצוא למי היתה גישה לאותה מכונה. אלא מה? לצורך ההשואה צריך להוציא מהגברת שמילקיהו את המכתב, אז איך עושים זאת כאשר שמילקיהו אשר עדיין אינו יודע על דבר המכתב, נמצא בביתו?”

דשדש לא היה זקוק ליותר מדקה אחת לצורך המצאת רעיון גאוני לסילוקו הזמני של המורה מהבית. היה זה ערן הקטן, שצץ פתאום בשטח והעניק לדשדש את ההברקה. חמש דקות קודם לכן היה עוד ערן בביתו, סופג את מנתו הרגילה מאמו ברכה הצרודה, אשר נזפה בו בנוכחות המנהל חגב, על דבר ליקלוק הקצפת של העוגה. דקה בלבד אחרי ששככה הסערה, היה כבר מעבר החלון בדרכו אל גדי החיוור כדי לספר לו בסוד איך הוא פותח הלילה את התרנגולות של שמילקיהו.

– ערן! – קרא דשדש כשהוא מתישב למחצה על שוקת הברזיה של בית הספר. – בוא הנה רגע!

– אני לא יכול! – התנצל ערן – אני צריך לפתוח בלילה את התרנגולות של שמיליק.

– עד הלילה יש זמן – אמר דשדש שלא ידע במה מדובר – אני צריך אותך דחוף ביותר.

– בסדר – אמר ערן שאהב לעשות דברים דחופים ביותר – מה אתה רוצה?

– אתה יודע לכתוב?

– בטח – התרברב הקטן – קיבלתי בכתיבה תמה “בינוני מאד!”

– יפה מאד. ענה לי כעת בלי לחשוב הרבה, איפה אתה נמצא עכשיו?

– על ידך!

– כן, אבל באיזה מקום?

– בחושחש.

– כן, אבל איפה בחושחש?

– על ידך.

– נכון, אבל אתה יכול להגיד באיזה מקום על ידי?

– כן, על יד הצד הזה של הגוף שלך שיותר קרוב אלי.

– לא! – אמר דשדש בסבלנות עילאית – אתה נמצא עכשיו בחצר בית הספר נכון?

– נכון – אמר הקטן שהבין סוף סוף – כל אחד יכול לראות.

– בדיוק כך. אז עכשיו אמור לי, על יד איזה מקום בחצר אתה נמצא.

– אה! – אמר ערן שהבין סוף סוף, אולי – אני בחצר בית הספר…

– על יד?… – עזר לו דשדש.

– על ידך! – קפץ ערן בשמחה.

– לא!!! – קרא דשדש כשהוא עוצר את הצעקה העומדת לפרוץ מגרונו – הגד לי עכשיו מה זה? – והוא תפש את הברז הקיצוני בשורת הברזיה.

– אההה – אמר ערן שהפעם תפש – זאת היד שלך!

– לא! – צווח דשדש – זה הברז! ואתה נמצא על יד הברזים!

– בטח! – אמר ערן – כל תינוק יודע.

– אז אתה יכול לכתוב לי על ניר משפט כל כך פשוט כמו: “אני ליד הברזים!”? – שאל המדריך והושיט לערן מילוי של עט כדורי.

– בטח! תכף תראה איזה יופי של אותיות יש לי! – אמר ערן כשהוא מקבל את מחציתה של קופסת סיגריות זרוקה.

– זה מה שאני רוצה לראות. – אמר דשדש – ותרשום למטה את שמך. אתה יודע איך כותבים אותו?

– אלא מה? – אמר הקטן – את השם שלי ידעתי לכתוב עוד לפני בכלל שידעתי לכתוב.

– טוב טוב. – אמר המדריך בקוצר רוח – תכתוב כעת את המשפט שאמרתי, ומתחתיו תכתוב את שמך, אבל לא את כל השם, מספיק אם תכתוב את ההתחלה שלו, כלומר את האות “ע”.

– אבל אני יודע לכתוב את כולו!

– לא! – אמר דשדש כשהוא ממציא בו במקום אמתלא ערמומית – אני רוצה אחר כך להראות את המכתב שלך לאנשים, כדי שינחשו מי כתב אותו.

– אז אולי שאני אכתוב “סמך” – אמר ערן שהמשחק מצא חן בעיניו – כדי לבלבל אותם יותר.

– לא! תכתוב רק “אני ליד הברזים. ע.” אבל מהר אני רוצה לדעת כמה זמן זה יקח.

הדבר לקח לא יותר מחמש דקות. ולאחר מכן מסר הקטן את פיסת הקרטון בגאווה רבה, ודשדש קרא לדאבון לבו את המשפט הבא:

“אני נמצע עליד דשדש; עין.”

– לא! – צעק המדריך וכמעט בכה – אני אמרתי לך לכתוב ככה?

– לא חשוב – אמר ערן שנבהל קצת – העיקר שזה בלי שגיאות.

– וזה גם עם שגיאות! – רתח הבלש – וגם אמרתי לך בפירוש לכתוב על יד הברזים, ולא על יד דשדש, ונמצא כותבים ב"אלף" ולא ב"עין".

– אבל אמרת לכתוב “עין”!

– כן – אבל רק בסוף.

– אז כתבתי גם בסוף וגם באמצע, מה זה חשוב?

– חשוב – אמר דשדש, הרים מהארץ את חלקה השני של קופסת הקרטון, כתב עליה באותיות חלשות ובכתב דפוסי: “אני ליד הברזים. ע.” ונתן לערן לעבור על הכתוב בכתב חזק. עתה שלמה המלאכה ודשדש ביקש מערן ללכת אל ביתו של המורה שמילקיהו, לדחוף את הפתק מתחת דלת חדרו.

“לאחר מכן – תכנן ראשו הערמומי של הבלש – אני נכנס, מסב את תשומת לבו של המורה לפתק שעל הארץ, וכך אני צד שני צפורים בבת אחת. ראשית לפי הבעת פניו אני יודע אם השם “ע” אומר לו משהו, ושנית כשהוא יוצא לברזים לראות מי שם, אני נשאר עם אשתו ומבקש ממנה את המכתב, לצורך הבדיקה המעבדית.”

ערן כבר היה מוכן לרוץ בשמחה כדי למלא את המשימה, אך דשדש הזהיר עוד החזיק בזרועו.

– עכשיו תחזור ותגיד לי מה אתה עושה?

– אני מכניס את המכתב לתבת הדואר של שמיליק!

– לא! – קרא דשדש – מתחת הדלת אמרתי.

– אבל לתבה זה יותר תענוג!

– ערן! אתה ממלא את דברי בדיוק, או שאני מבקש את גדי החיוור.

– אבל הוא קטן ולא יגיע לתבה.

– אבל אני ביקשתי להכניס מתחת הדלת!

– טוב – אמר ערן – אז אני מכניס מתחת הדלת, ואחר כך מצלצל ותכף בורח שיחפשו אותי עד מחר.

– אני אמרתי לך לצלצל! – בכה דשדש – למה אתה ממציא דברים שלא ביקשתי?

– אז איך הוא ידע שיש מכתב?

– ערן – אמר המדריך כשהוא מרגיש שהקטן הזה עוד עלול להמיט עליו שואה – תן את המכתב חזרה!

– לא לא! – התנגד הזאטוט – אני אעשה בדיוק מה שאמרת! – והוא הרים רגליו ונעלם בין בתי הכפר.

דשדש התכונן לפסוע אחרי ערן בצעדים של נחת ולהשגיח עליו, לבל יעשה שטויות. כבר היה בראשית דרכו, כאשר הבחין ביאיר גולדברג, תלמיד שנה ג' המכונה שריף.

– מה אתה עושה כאן? – שאל דשדש בתור מדריך החייב למלא את חובתו.

– מה יש? – נעלב שריף – אסור לי לבוא לבית הספר?

– אני אמרתי שאסור? שאלתי רק לשם מה?

– אני צמא. אסור לי?

– ובפנימיה אין ברזים?

– אבל במקרה עברתי כאן. חיפשתי פרחים ליבוש בשביל האוסף שלי.

– אהה! – אמר דשדש כאילו הוא קונה את התרוץ – תרשה לי כבר בהזדמנות זאת, שאנחנו לבד, להחליף אתך כמה מלים.

– בסדר, אבל לא הרבה כי יש לי המון שיעורים.

– אני מתאר לי – השיב דשדש בערמומיות – הבעיה היא כפי שאתה מתאר לעצמך “עדה”. ידוע לך אולי שהיא היתה בתחילת השנה תלמידה לא רעה, ואילו בימים האחרונים מגיעים אלי תלונות שהיא מאחרת לשיעורים, ולא מכינה עבודות בית. חשבתי שאולי רצוי כי תפגשו קצת פחות.

– מה יש? – נפגע שריף – אסור שתהיה לי חברה?

– לא אמרתי זאת. ביקשתי רק שתאפשר לה ללמוד על ידי כך שתפגש אתה לעתים יותר רחוקות, נאמר במוצאי שבתות.

– אבל במוצאי שבת יש סרט.

– אז תוותרו על הסרט!

ברגע זה הבחין שריף בעדה־בריבוע, שהיתה צועדת מעדנות לעבר בית הספר, והוא רמז לה בתנועת יד קלה להסתתר. עדה לא הבחינה בסימן, אבל עינו החדה והמנוסה של הבלש הצעיר קלטה אותו כהרף עין, והוא מיד הפנה את ראשו והבחין במרובעת הצועדת.

– אהה – אמר דשדש – למרות שביקשתי ממך, אתם ממשיכים להפגש!

– אבל רק עכשיו בקשת! – התגונן השמן.

– ממך רק עכשיו, אבל עם עדה דיברתי כבר פעמיים.

– זה יהיה בסדר. – אמר שריף שרצה לסלק את דשדש מהמקום בכל מחיר – אני אדבר אתה עכשיו.

– אבל לא במשך שעתיים.

– לא, מה פתאום?

– טוב – אמר דשדש כשהוא משים עצמו נרגע – הייתי עוזר לך, אבל יש לי עוד כמה דברים דחופים. שלום!

והוא הרים רגליו, והחל רץ לעבר בית המורה שמילקיהו, כשהגיע אל מעבר לחדר המזכירות, נעצר. חושו המיוחד אמר לו כי יש דברים בגו, אין ספק שהזוג המפוקפק הזה זומם מזימה מסוכנת העלולה להביא צרות צרורות. חובה עליו להשאר כאן, לעקוב אחר מעשיהם, ולגלות את המזימה בעוד מועד. אמנם מסוכן גם להשאיר את ערן השובב ללא פיקוח, אך מה הוא כבר יכול להזיק? לכל היותר יכניס את הפתק האנונימי לדלת לא נכונה, אז מי ידע זאת? איש לא.

כך הרהר דשדש תוך דקה ארוכה של שיקול דעת, והחליט להשאר במקום, כשהוא מזלזל ללא הצדקה בכושר ההמצאה המופלג של ערן, בנה המשחית של ברכה הצרודה.

 

פרק אחד־עשר: שריף ממציא שיטת העתקה חדשה    🔗

שעה שכל האליפים ישבו במועדון והאזינו לדברי התוכחות של עודד המדריך, היתה עדה־בריבוע עומדת ליד הפנימיה של שנה ג', ושורקת לשריף שלה את הצפצוף המוסכם “רד אלינו אוירון”. שריף היה יושב אותה שעה בחדרו, מדפדף בשבועונים לועזיים, ותולש מהם את הדפים המצוירים בדוגמניות מעורטלות. את אלה היה מדביק אחר כך בצדה הפנימי של דלת ארון הבגדים לשם הרחבת הדעת.

– אני כבר יורד! – צעק שריף מבעד לחלון, והשאיר על מטתו דוגמנית צמרת ממוצא אפריקני אחרי שמספריו הכהות הספיקו לחתוך את עכוזה האדיר המכוסה בחצאית רפיה דלילה.

– מה הענינים? – שאל את חברתו האליפית שנראתה לו מודאגת.

– אל תשאל – אמרה עדה – דשדש דיבר אתי עוד פעם. הוא מסר שאני יורדת בלימודים, אז אני מוכרחה להצליח מחר בבחינה בהיסטוריה, כדי להראות לו.

– היסטוריה זאת לא בעיה – אמר השריף – זה רק ענין של זכרון.

– אבל אין לי – הודתה המרובעת – אני זוכרת רק שמות של שחקני קולנוע.

– אז את לא יכולה להכין פתקאות?

– איך אני יכולה, זה המון חומר, כל הכתה מתכוננת להעתיק. רוצים לסחוב משמיליק את השאלות, אבל אני לא סומכת עליהם.

– איך הם רוצים לסחוב?

– רוצים לגרש לו את התרנגולות בערב כשנהיה אצלו. לא. זה החליטו שזה לא טוב, אה כן. גמגם הציע לטלפן לשמיליק בהתחלת השיעור, אבל אני בטוחה מאה אחוזים שלא יצא מזה כלום.

– ואני מאתים – הסכים עמה שריף – חבל שלא אמרת לי כמה ימים קודם, הייתי יכול להמציא לך איזה אלף שיטות כּמו כלום.

– ועכשיו אתה לא יכול?

– אני צריך לחשוב, את יודעת מה?

– מה?

– בואי תראי לי איפה את יושבת, אולי נוכל לסדר איזה מתקן על השלחן שלך.

– אבל הכתה סגורה כעת.

– אז אולי נמצא איזה חלון פתוח – אמר שריף שאולי היו לו גם כוונות להיות עם עדה לבד בכתה.

– טוב – אמרה עדה – אבל אני לא רוצה שדשדש יראה אותנו ביחד, הוא תמיד אומר לי שבגללך אני יורדת, ואחר כך הוא מעמיס עלי נאומים.

– בסדר גמור – אמר המנהיג – נתראה במקום שלנו בבית הספר בעוד חצי שעה.

– למה לא עכשיו? – שאלה עדה.

– אני צריך לגמור את השיעורים בגיאוגרפיה – שיקר לה שריף.

– טוב – אמרה עדה והפריחה נשיקה באויר.

שריף קרץ לה בערמומיות חברמנית ונעלם במדרגות הפנימיה.

עדה חיכתה בחדרה חצי שעה בדיוק, ואחר שמה פניה לעבר חצר בית הספר. את דשדש העומד ליד שריף שלה, ראתה לדעתה בעוד מועד, ונעצרה כשהיא בטוחה שאף אחד לא הרגיש בה. אחר שלש דקות כשהמדריך פנה פתאום וחלף לידה בדרכו למורה, התכופפה ועשתה עצמה מחפשת פרחים.

– איזה מזל! – אמרה עדה שהגיעה אל שריף נושפת ונושמת – דשדש עבר שני מטר ממני ולא הרגיש בי. עשיתי עצמי אוספת פרחים.

– לא רק שהוא כן הרגיש בך – הרגיע אותה ידידה הבוגר – אלא שהוא גם ביקש ממני להפסיק להפגש אתך.

– מה זה איכפת לו! – רתחה המרובעת.

– הוא טוען שאת יורדת בלימודים.

– בעד זה אני מוכרחה להצליח בבחינה בהיסטוריה כדי להוכיח לו!

– זהו – אמר שריף – אז בואי לכתה ואני אסביר לך את התכנית שלי, ואם את לא מקבלת “טוב מאד פלוס” אז צומח לי זקן על המצח.

שריף משך את עדה בידה וזו הלכה אחריו בנפש חפצה, כשהיא לא יכולה שלא להתרעם על המדריך שלה בקול רם:

– הדשדש הזה מוכרח תמיד להיות איפה שלא צריך אותו!

– אני מצפצף עליו – אמר שריף בגבורה – מה יעשה לי?

– אני יודעת? אבל זה לא נעים כשהוא מתחיל לצעוק לפני כל הכתה.

– אל תעני לו. זאת השיטה הכי טובה, שיצעק עד שיתעייף.

– אני לא עונה, אבל כמה אני יכולה? בסוף אני מוכרחה להגיד משהו. הנה החלונות של הכתה שלנו. ידעתי שיהיו סגורים.

– אי אפשר לדעת – אמר שריף והוא קרב אל הקיר בלוק בנין שנותר כנראה עוד מימי בניית בית הספר, עלה עליו ובדק את החלון הקיצוני שהיה סגור. אחר העביר את הבלוק הלאה, ובדק ביסודיות חלון אחר חלון.

– אני לא מבין – אמר שריף כשהוא כועס על החלונות הסגורים – מה הם מפחדים? שיסחבו להם את הגירים?

– אז מה יהיה? – אמרה עדה ביאוש.

– איפה את יושבת?

– הנה כאן, ליד השלחן הזה!

– ליד החלון? מצוין. באיזו שעה הבחינה?

– מחר בתשע.

– יופי. יש לנו התעמלות, אני יכול להסתלק. עברת את הבחינה.

– איך?

– אחרי ששמיליק נותן לכם את השאלות, את כותבת אותן על פיסת נייר, מקפלת אותה, וזורקת דרך החלון. אני מחכה בחוץ עם ספר היסטוריה, וכותב על נייר את כל התשובות יש לך חוט שקוף?

– בשביל מה?

– כי את צריכה לשלשל לי את החוט דרך החלון. אני קושר אליו את התשובות, תשובה אחר תשובה, ואת מושכת אותו אליך. תפשת?

במקום להשיב פשטה המרובעת את ידיה וקפצה בתנועת חיבוק על צוארו של שריף שהתמוטט מעצמת המשקל שנחת עליו פתאום, והוא התגלגל אחורה על בלוק האבן, וכמעט שבר את צלעותיו.

– השתגעת! – נאנק ברוב כאביו – יכולת לקרוע לי את החולצה!

– לא התכוונתי! – התנצלה עדה שמצאה עצמה מתגלגלת לצדו – אני רק רציתי לתת לך נשיקה, אבל אתה נפלת לפני שהספקתי.

– אני חושב שזה מספיק!

היה זה קולו של דשדש שהתגנב אט אט לעבר שני המתגלגלים, והחליט שהשנים נשארים לשכב על הארץ קצת יותר זמן מהמקובל לגבי נפילה כזאת. השנים שכמעט התעלפו למשמע הקול החמור שבקע פתאום מעל ראשם. מיהרו לקום ולנער את החול מעליהם.

– כל זמן שרק קפצתם כדי לראות מי יותר גבוה, אתם או החלון – הסביר דשדש בטון מלגלג – אמרתי מילא, קצת ספורט מותר, אבל זה שעברתם פתאום לתרגילי שחיה על החול, זה נראה לי קצת מופרז משום מה…

– אנחנו… אנחנו… – גימגם שריף שלא חדל לנער את החול מבגדיו.

– אני יודע – בא דשדש לעזרתו – אתם אוספים פרחים מיובשים.

– א… אנחנו צריכים לאסוף עשרים משפחות! – אמרה עדה כשהיא מחליקה בידה את שמלתה המקומטת ואיננה מעיזה להרים ראשה.

– ברור – אמר דשדש – וחשבתם שהם צומחים בתוך הכתה. שלום!

– שלום – אמרו השנים, לא מאמינים למשמע אזניהם, אך בכל זאת שמחים לעזוב את המקום והמדריך.

– רגע אחד! – עצרם המדריך – אני בעצם רוצה להחליף עוד מלה אחת עם שריף. את עדה יכולה ללכת לחדרך.

המרובעת עיקמה אפה, אך שריף רמז לה להסתלק. היא פנתה חזרה לעבר חצר בית הספר, ודשדש לא פתח פיו, עד שלא נעלמה מעיניו.

– ובכן – אמר לבסוף והישיר מבטו לעיניו הירוקות של שריף – עוד לא יבש הרוק מהפה שהבטיח לי משהו, וכבר הופרה ההבטחה.

– מה אני אשם? – התנצל שריף – היא נטפלת אלי, אני בכלל לא צריך אותה. יש לי בחיפה חתיכות שוות ממנה פי אלף.

– אהה – אמר דשדש – החלפת את הסגנון. עכשיו היא האשמה. אולי אתה רוצה שאני אעזור לך להפטר ממנה?

– זה לא יעזור – אמר שריף בצניעות – היא משתגעת אחרי.

– לא התכוונתי!! – אני רק רציתי לתת לך נשיקה, אבל אתה נפלת לפני שהספקתי..

– בסדר – אמר דשדש, כשאפס קצה של תחבולה חדשה מתחיל צץ במוחו – אני כבר אמצא איך לשחרר אותך ממנה, עכשיו תרשה לי לבקשך לחזור לפנימיה. שלום!

– שלום! – אמר שריף ברגשות הקלה ופנה ללכת בעקבות עדה.

– לא! – אמר דשדש והצביע על צדו הדרומי של בית הספר – אתה תחזור מצד זה, איני רוצה שתתראה אתה יותר הערב. שלום.

דשדש עקב אחר דמותו הגדולה של שריף, עד שנעלמה מעבר הבנין ואז נזכר פתאום בערן ובשליחותו. הוא העיף מבט אחרון על חלונות בית הספר הסגורים, ואחר שם פניו לעבר ביתו של המורה שמילקיהו, כשלבו מנבא לו רעות.

 

פרק שנים־עשר: ערן מזנק על חולצתה של צפורה שמילקיהו    🔗

ערן היה מאושר למלא את המשימה החשובה שהטיל עליו דשדש מדריך האליפים. מתוך רצון טוב למלא את התפקיד בדייקנות, היה רץ עם הפתק ביד ומשנן לעצמו: “לא לתבת הדואר, רק מתחת הדלת… לא לתבת הדואר, רק מתחת… לא לתבה, רק מתחת…” וכך הגיע תוך חמש דקות ללא כל תקלות לבית המורה שמילקיהו, ובתנופה זריזה ומהירה הכניס את פיסת הקרטון ישר לתוך תבת הדואר. רק אז נעצר לנשום קצת אויר ולחשוב מה עשה ואם לא התבלבל.

“בטח שהתבלבלתי – אמר לעצמו – זה רק בגלל שאני תמיד ממהר”.

ניסה להכניס ענף כדי להוציא את הפתק, אך הענף נפל פנימה, וכן גם שני ענפים דקים אחרים שקטם מתוך שיח הליגוסטרום הקרוב. גדי החיוור ומיה הג’ינג’ית שהמשיכו לשחק מחבואים בסביבה, גילו אותו ובאו לעזרתו. מיה אספה וקטפה ענפים גדי שבר אותן לחתיכות קטנות וערן היה מכניס אותן לתבת הדואר.

– זה משחק נהדר – אמרה מיה בהתלהבות – כשנגמור למלא את התבה של שמיליק, נלך לסתום את התבה של המנהל חגב!

– וכשהם יפתחו את התבות – ניחש גדי – יחשבו שזה הגיע מהדואר.

– רגע אחד – נזכר ערן – נזכרתי שאני מוכרח להכניס מתחת לדלת את המכתב.

– איזה מכתב? – שאלו גדי ומיה כאחד.

– את המכתב שנפל לי לתבה.

– אני רוצה להכניס מתחת הדלת! – התנדבה מיה.

– לא! – פסק ערן – דשדש אמר לי קודם.

– אבל איך תוציא אותו?

– אני אבקש משמיליק את המפתח – אמר ערן וצלצל בפעמון בלי לחשוב הרבה.

– שלא יראה אותנו! – קראה מיה שהוכיחה חוש זהירות, וקפצה בזריזות אל מעבר לקיר הבית, כשגדי מזנק בעקבותיה. ערן רצה לקפוץ אף הוא, אך אחר את המועד.

– מה בקשתך? – שאל שמיליק שהתאושש ראשון.

– אני צריך את המפתח של תבת הדואר שלך.

– לשם מה?

– נפלו לי לשם כמה דברים.

שמיליק הציץ לתבה והופתע לראותה מלאה בענפים.

– מה זה?

– זה גדי ומיה הכניסו.

– למה?

– אני לא יודע. הם רוצים גם להכניס לחגב!

– מלשין אחד! – צעק גדי ששמע הכל מעבר לקיר ולא יכול היה להתאפק – אתה הכנסת ראשון!

– אני רציתי להוציא את המכתב – הסביר ערן – אבל הם הכניסו סתם.

– איזה מכתב? – שאל המורה ותוך כדי כך התכופף, הרים את השטיח שלפני הדלת, והוציא מתחתיו את מפתח התבה.

– זה סוד! – אמר ערן בחשאיות – אתה צריך לנחש בעצמך מי כתב אותו.

הסקרנות לדעת מי הכותב אחזה בגדי החיוור, שהפסיק להזהר והתקרב אל השנים המרוקנים את התבה מענפיה. רק מיה המשיכה להחזיק מעמד ולהסתתר ליד הקיר הבית, מאחורי פח האשפה.

– זהו זה? – שאל שמיליק שהגיע לבסוף אל פיסת הקרטון.

– כן כן – קרא ערן – תן לי!

והוא ניסה לקפוץ ולחטוף את הנייר כדי שיוכל להכניסו מתחת הדלת כפי שהבטיח לדשדש.

– מה זה? – קראה הגברת צפורה שהסקרנות הקימה אותה ממקומה והביאה אותה לפתח הבית.

למראה פיסת הקרטון בידו של בעלה, מהרה ושלחה יד זריזה כדי לחטוף אותה לפני ערן.

– זה שלי! – צעק ערן. קפץ על צפורה שמילקיהו ובתנועת יד חפוזה קרע לה שלושה כפתורים מחולצתה. לא בכונה כמובן.

שמיליק מיהר לתפוס את הזאטוט הזנקן, ועל ידי כך שהרחיק אותו בתנופה מהירה מאשתו, גרם לקריעתו של הכפתור הרביעי והאחרון, אך צפורה היתה כבר יותר מדי מבולבלת מכדי שתשים לב לכך שחולצתה הפתוחה חושפת כלפי כל את מעלה הקומבינזון הורוד שלה, ואת רצועותיה הלבנים של חזייתה התפוחה. בידים רועדות מהתרגשות קרבה למולה את חתיכת הקרטון, ובעינים היוצאות מחוריהן קראה:

“אני ליד הברזים. ע.”

כעת הרימה ראשה לעבר הזאטוט שנלכד בתוך ידיו הגדולות של המורה, ושאגה:

– ממי זה?

ערן שכל כך נבהל למראה העינים היוצאות לקראתו מחוריהן, נשך את כתפו של שמיליק מתוך הגנה עצמית, וכשזה נאנק מעצמת הכאב וההפתעה, נחלץ מידיו תוך פרפור חמקמק, ונשא את רגליו במנוסה מהירה. גדי שהיה עד לכל השתלשלות הדברים, נאחז בבהלה והחל בורח אף הוא, כשאחריהם מתחילה לרוץ ולרדוף צפורה פעורת החולצה.

– צפורה צפורה!… – זעק שמילקיהו ההמום, שמצא את עצמו רץ אחרי אשתו.

– צפורה… אנא צפורה!… – ניסה להרגיעה תוך ריצת מכשולים בין שיחי הכפר.

היא שמעה את הקול קטוע הנשימות המתקרב אליה מאחור ונעצרה, אם בגללו, אם בגלל שאפס כוחה.

– אתה חזור הביתה! – פקדה.

– אבל צפורה…

– לך תשמור על יקותיאל!

– אבל צפורה…

– ואני אגש לברזים. אני כבר אראה מיהי המחכה לך שם.

– צפורה אל תהיי תינוקת! – מלמל שמיליק נואשות כשהוא נעצר במקומו, עוקב אחר אשתו הצועדת במרץ בּלתי צפוי, פרועת בגדים, ממנו והלאה.

דקה או שתים הביט כך מבולבל, אחר משך בכתפיו והחל פוסע חזרה לעבר ביתו.

אחרי ששריף רמז לעדה ללכת, והוא נשאר עם דשדש ליד חלונות הכתה, החלה עדה צועדת בצעדים אטיים, מתוך תקוה שחברה המהיר ממנה ישיגנה. היא לא שיערה שדשדש ערמומי ממנה, ולא זו בלבד שישלח את שריף בכוון הדרומי, אלא אף יעקב אחריו כדי להיות בטוח, שאין הוא נפגש עמה מחדש.

כשהגיעה אל הברזים, החליטה להתעכב ולשתות באיטיות, עד ששריף שלה יבוא. היא חיכתה רק דקותים וכבר הגיעה למקום תוך פליטות־אוויר עזות, הגברת צפורה הדגולה, שהספיקה תוך הליכה להחזיר את חולצתה לחצאית, ולישר מעט את שערותיה.

זמן מה עמדה האשה בלי נוע, כשהיא בוחנת את עדה אין אומר, מלמטה למעלה וחוזר חלילה, אחר בלעה את רוקה, הסתירה בידה השמאלית את שורת כפתוריה התלושים, ושאלה במתק קול:

– את מחכה למישהו?

עדה נרגעה כשראתה שאין זה דשדש והעזה להגיד “כן”.

– אפשר לדעת למי?

– לחבר שלי.

– מי זה?

– למה אני צריכה לגלות לך? – שאלה עדה, שלא הכירה טוב את הגברת שמילקיהו, וחשבה שהיא אשתו של אברמוביץ טוב הלב, מנהל הצרכניה.

– אולי לא תתחצפי! – הרימה צפורה קולה – ותעני לי למי את מחכה!

– ואם לא? – אמרה עדה בהתגרות, אחרי שהחליטה שאין לה מה לפחד מגברת אברמוביץ.

– תראי ילדה! – רככה צפורה קולה מתוך טכסיסיות – לא באתי לכאן מתוך תענוג. אם הפקרתי את תינוקי בבית, סימן שנאלצתי לבוא. לא אדרוש ממך פרטים נוספים. אמרי לי רק אם החבר שלך הוא מבוגר ממך?

– בטח – אמרה עדה – מה את חושבת, שאני אצא עם אליף?

– והוא כזה איך להגיד מדושן ושמן?

– אז מה יש! – קפצה עדה – ידוע שהשמנים הם יותר טובים ולא עצבניים כמו הדקים.

– נכון. – אישרה הגב' שמילקיהו במנוד ראש כשרוח נכאים מתחילה לאפוף אותה למרות שבתוך תוכה ידעה שבעלה הנאור לא מסוגל למצוא ענין באחת זבת חוטם שכזאת.

– אגב – שאלה האשה – איך קוראים לך?

– למה? את רוצה להלשין עלי?

– מה פתאום! לי קוראים צפורה וחשבתי שאם ניפגש שוב אוכל לקרוא בשמך.

– טוב אז קוראים לי עדה.

– עדה! – פלטה הגברת שמילקיהו – ב"עין"?

– עין דלת הא. מה הבהיל אותך פתאום השם הזה?

צפּורה לא ענתה, פוסעת היתה כבר בדרך חזרה, כשנפשה המומה עליה והיא שואלת עצמה, אם לא כדאי לגשת תחילה למדריך ולספר לו על הגלוי המדהים.

“בעצם מוטב לגשת תחילה לחגב המנהל – הבריק רעיון במוחה – רק הוא יוכל לשכנע את שמילקיהו להפסיק עם השטויות האלה”.

היא שינתה כיוון ופנתה לעבר ביתו של המנהל הנמרץ, כשהיא שוכחת שחולצתה קצת פתוחה בצורה מופקרת, ועלולה אולי להסיח את דעתו של המנהל מהנושא העיקרי.

 

פרק שלושה־עשר: דשדש מתחיל להסתבך    🔗

דשדש היה בדרכו לבית המורה. הולך ושואל את עצמו בלי הרף אם לא היתה זו שטות, לסמוך על ערן הקטן ולהטיל עליו משימה כל כך מסובכת כהכנסת מכתב מתחת הדלת הנכונה. כשהתקרב לבית המורה שמילקיהו, כמעט התעלף לראות את אשת המורה כשהיא רצה בחולצה פתוחה בין עצי הנוי של הכפר, מדלגת כעיזה פזיזה על גדרות, וקופצת על שיחים ברדיפתה אחר ערן הפרוע ועוד ילד אחד. עוד הוא עומד תוהה והמום ומול פניו חלפה דמותו הכבדה של שמיליק, המקפץ כתיש צעיר בעקבות אשתו, תוך קריאות תחינה:

– צפורה, אנא צפורה…

מבלי דעת מה יעשה, נשאר דשדש עומד תקוע במקומו ליד בית המורה, ואז הגיע אליו קול מצמוץ מאחור. הוא הסב ראשו במהירות, והבחין בגלגלת אדומת שער שצצה מאחורי פחי האשפה של שמיליק.

– מיה! – קרא בהקלת מה – מה הולך כאן?

– שה שה! – היסתה אותו הקטנה – ששמיליק לא יתפוס אותי.

– למה? – שאל דשדש והתקרב אל הפחים.

– הוא רוצה להרביץ לנו. הכנסנו לו ענפים לתבת הדואר.

– ענפים?

– זה משחק כזה.

– ולמה ערן בורח?

– הוא ביקש את המפתח בשביל לפתוח את התבה, ולהוציא את המכתב ולהכניס אותו מתחת הדלת.

“אוי לי – נאנק דשדש במעמקי לבו – הרי ידעתי שזה יהיה הסוף. איך הסכלתי לסמוך על ערן! מי יודע מה כבר בישל לי?”

– שה! שה! – קראה פתאום מיה – הוא בא!

דשדש שהבחין בשמילקיהו החוזר, ולא רצה להפגש עם המורה במצבו זה, לא ראה כל דרך אחרת אלא להצמד אל מיה ולהסתתר כמוה מאחורי הפחים. שמילקיהו הנבוך, שקוע היה יותר מדי בתהפוכות הדברים, מכדי שיפקח עיניו כדי לבדוק את הנעשה מאחורי פחיו. עודד כבר רצה לקום ולהסתלק ממקומו, כאשר מיה החמודה תפשה בידו וקראה:

– הוא חוזר!

ואכן שמילקיהו מצא לנכון בדיוק עכשיו, לאסוף את שברי הענפים שנפלו מתבת הדואר וללכת לזרוק אותם לתוך פחי האשפה. הפגישה היתה בלתי נמנעת. שמיליק כמעט התעלף למראה הזוג המוזר המתחבק מאחורי הפחים. ביחוד געש בו דמו, משזיהה את דשדש ומיה הפעוטה שקודם לכן כבר מצא אותם יחד בתוך אחד השיחים.

– מה זה? שוב מחבואים? – שאל המורה המחמיר.

– ל… לא – גימגם דשדש והוסיף ספק במבוכה ספק בהומור מפוקפק – תו… תופסת.

– תופסת? – תמה המורה הדגול וזעם – איך אתה לא מתבייש לתפוס תינוקת כזאת!

– לא. – הסביר המדריך הנבוך וקם ממקומו כשהוא מנער משׂערוֹתיו את שברי הענפים שנפלו מידי שמיליק בסערת רוחו – התכוונתי לתופסת שראיתי כאן. כלומר איך שאשתך רצה אחרי ערן וניסתה לתפוס אותו. מה הוא עשה שוב?

– מוטב שלא תשאל.

– בכל זאת. הרי קרה משהו. סתם היא לא היתה רצה. מה קרה?

– מה קרה? – התפרץ המורה – אולי אתה המומחה תסביר לי בעצמך מה קרה! אני כבר לא יודע, או שתלמידי אחזה בם הבלבלה, או שאני המבולבל כאן משום שעכשיו על סף גיל העמידה, התחלתי לקבל מהם מכתבי אהבה.

– מכתבי אהבה? – שאל דשדש בקול שלא גילה כלל את ידענותו בנושא זה.

– כן – אמר שמיליק – מכתב שנכתב כנראה על ידי תלמידה נרגשת.

– אפשר לראות?

– בהחלט! – אמר המורה שהחליט שבעצם המדריך הפזיז הזה, יכול אולי בכל זאת לעזור לו הן בפיענוח תעלומת הכותבת, והן בהרגעת רוחה של אשתו. – בוא, אדרבא בוא לביתי ותראה שאין אני מדבר מתוך חלום! – והוא הניח יד על שכמו של דשדש והוביל אותו פנימה לביתו.

– תשב – אמר לו אחרי שנכנסו – תקרא, ותגיד מה דעתך.

– אני בחיבורים חלש מאד. – אמר דשדש בתמימות ערמומית.

– לא בחיבורים כאלה. זה מכתב אהבה שהוגנב לתוכם, אבל איפה הוא, רק קודם היה על השלחן. תכף תקרא ותשתומם כמוני. עד עכשיו אני לא מאמין – הוסיף בספק הומור – שאחרי בלותי היתה לי עדנה.

– עדנה! – קרא פתאום דשדש בהברקה פתאומית – מתחיל ב"עין".

– אתה חושב שזאת עדנה? – שאל שמיליק בנימה של הפתעה נעימה – דוקא מהיפה בבנות הכתה?

– אף פעם אי אפשר לדעת.

– ולמה לדעתך היא תכתוב לי מכתב כזה?

– באמת אינני מוצא סיבה – אמר המדריך ברוע לב – ואני לא מוציא מכלל אפשרות שלפנינו מעשה קונדס כתתי.

– לא! לא! – טען שמילקיהו בכל תוקף – בעצם אני בטוח כי זהו מכתב אמיתי, יש בו יותר מדי כנות, ולו רק ידעתי מיהי הכותבת, יכולתי להסביר לה עד כמה מגוחך מצדה להתאהב בגבר שעבר לא מכבר את גיל הבגרות. גבר שהוא אמנם הרבה יותר מנוסה ונבון מאותם בני כתתה הילדותיים וחסרי החן, אך בכל זאת קיים הפרש גילים היוצר פער, שאולי איננו בעצם כה רב, אך בכל זאת מהווה בעיה.

– כן – אמר דשדש – הצרה היא שאין אנו יודעים מיהי הנערה, האם לא עולה על דעתך אף שם?

– כשאני מהרהר בדבר – אמר המורה וקימט את מצחו – הרי נדמה לי שזו יכולה להיות כל בת.

– ולמה לדעתך היא שלחה לך פתק שתבוא עכשיו לברזים? – שאל דשדש בערמומיות עמוקה.

– את זאת לא אוכל להסביר עד שלא אראה אותה פנים אל פנים – השיב שמילקיהו בתום לב.

– עד כמה שאני מבין, אז אשתך עכשיו מסוגלת לגשת לברזים ולפגוש אותה.

– מכך אני חושש – הודה המורה – אך אינני רוצה לסור לשם פן היא תפרוץ בדין ודברים שהדיהם יגיעו לאזני כל הכפר, ויסבו לנו אי נעימות.

– יש לי רעיון – אמר דשדש אחרי שהרהר במשך דקותיים.

– מהו?

– היא הרי מזמינה אותך גם לפגישה נוספת מחר בהפסקה הגדולה ליד הברזים, אז למה שלא תגש לשם ותראה מי מהבנות היא הניגשת אליך.

– לא נעים – אמר שמיליק – ככה בפרהסיה לעיני כולם.

– וכי אין זה טבעי שתלמידה תדבר עם מורה בהפסקה?

– בעצם כן – הסכים שמילקיהו – אבל אתה תהיה לי לעד, כי אני עושה זאת רק מתוך ענין בצד החינוכי של הדבר.

– ברור. אני אעיד על כך. ועוד משהו – נזכר דשדש אחרי שקם לצאת – הערב בפגישת הכתה בביתך, אתה לא מספר לתלמידים אפילו במלה אחת על המכתב, כאילו אינך יודע דבר.

– מובן מאליו.

– אז אני הולך – אמר דשדש בשביעות רצון, פתח את הדלת, ולפני שיצא נזכר בעוד פרט אחד – וכמובן שרצוי מאד שגם לאשתך לא תגלה את פרטי התכנית, כדי שהיא לא תגלה את סודותינו לאחרים, ותכשיל אותנו.

– חס וחלילה – אמר שמיליק – ואף בך אני מפציר לבל תגלה לה כי אני עומד להפגש עם הנערה ליד הברזים. היא קצת, איך להסביר לך, קצת מיושנת בענינים אלו.

– כמו כולן – אמר דשדש כשהוא נזכר בסבתו – שלום וּלהתראות! אולי אבוא גם כן לפגישת הכתה הערב בביתך.

בכבוד רב! – אמר שמילקיהו, סגר את הדלת ונשאר תקוע במקומו.

“רגע אחד – אמר לעצמו כשמין חוש בלשי מוסתר, שעד כה טרם פיעם בו, החל פתאום סואן בעורקיו – אם אני הוא שגיליתי למדריך את דבר המכתב, ואם לא סיפרתי לו את תכנו, כיצד איפוא הוא יודע שהיא הזמינה אותי לפגישה בהפסקה הגדולה?”

שקוע בהרהורים עמוקים פנה והלך בלי להרגיש לעבר חדר השינה כדי להסתכל בראי ולראות אם הוא יפה. זקף גבו, מתח צוארו והסתכל בשביעות רצון בעיניו החומות והעמוקות ופתאום קפא שוב:

“ואיך הוא ידע מה שהיה כתוב בפתק!”

“לא ולא! – הוסיף ואמר לעצמו כשהוא מחליק את מעט שערותיו מול הראי – אסור לי לחנוק את חשדותי בקרבי. אני חייב בזה הרגע לגשת אל המנהל ולפקוח את עיניו!”

והוא גמר להחליק את גלגלתו, תלש מנחיר חטמו השמאלי שערה אחת שיצאה יותר מדי, ופנה בצעדים נמרצים לעבר ביתו של חגב.

 

פרק ארבעה־עשר: יומו השחור של המנהל מר חגב    🔗

המנהל מר חגב, ורעייתו צפרירה עדינת ההליכות והרגישה לנקיון, ישבו בנימוס רב בדירתה המסודרת של ברכה הצרודה, עקבו בענין מה אחרי כוסות התה שהונחו על השלחן, ובלעו את פיהוקיהם באדיבות חינוכית. ברכה יצאה למטבח, וחזרה חגיגית כשהיא נושאת מגש עץ מבריק, ועליו עוגה המכוסה במכסה פלסטיק ירקרק. פעולת ההגשה התנהלה כל כך יפה, עד ששני האורחים ולרבות נחום גואייבה בעלה של ברכה, לא הבינו מדוע פלטה עקרת הבית קריאה: “אוי וי!” ברגע שהורידה את המכסה הירקרק, ויצאה מהחדר בפתאומיות.

מר גואייבה, מנהל המטעים של הכפר, לא איבד את עשתונותיו, אמר שברכה בטח נזכרת במשהו, נטל את הסכין, פרס את העוגה והגיש שני משולשים יפים לאורחים הנכבדים. זה כמעט כשנה שאשתו ברכה מפצירה במנהל ואשתו שיבואו לדירתם לתה של מנחה, ויתפעלו בהזדמנות זאת מהוילונות החדשים שקנתה לסלון, והנה הם כאן סוף סוף, אפילו הביאו בונבוניירה יפה, והכל הלך עד כה כל כך יפה.

– אולי כדאי שתגש לראות מה קרה? – הציעה צפרירה.

– אין דבר! – הרגיעה נחום – ודאי נזכרה במשהו הקשור לערן.

ואכן ניחש נכונה.

– אכלתם את העוגה! – פלטה ברכה קריאת בהלה כשחזרה סוף סוף לחדר, עם ערן המיבב הנגרר אחריה אחוז זרוע.

– טעימה מאד! – שיבחה אותה צפרירה העדינה וניגבה במפית נייר את קצוות פיה.

– אבל ערן ליקק מלמעלה את כל הקצפת! – קראה ברכה במרי לבה ופנתה לבעלה: – למה הגשת להם, למה?

– אני יודע? את נעלמת פתאום, והתה כבר היה על השלחן. האם ערן לקק בלשונו, או הוריד בכפית?

– אני בכפית! – מהר ערן להצדיק את עצמו – רק מיה וגדי עם הלשון.

– גם אותם הזמנת?

– אני לא הזמנתי. מיה באה לחפש את החתולה המלוכלכת שלה.

– הכנסת הביתה את החתולה של מיה? – זעמה ברכה.

– אני לא הכנסתי – בכה ערן – היא בעצמה הלכה אחרי.

– העיקר שהיא לא ליקקה מהעוגה – ניסה מר חגב להשקיט את הרוחות בעזרת החוש הדיפלומטי המובהק שבו.

– היא דוקא ליקקה הכי הרבה! – אמר ערן בבכי גואה, אם בגלל הצער על הקצפת, או בגלל הידיעה על המצופה לו ולאחוריו.

– באמת ברכה – אמרה צפרירה בנועם, כשהיא מרגישה איך מעיה מתהפכים בקרבה – הרי ידוע כי החתול היא חיה נקיה מאד.

ברכה לא ידעה מה לענות מרב עצמת הכאב. היא בלעה דמעותיה ואמרה לערן בקול הכי מאופק שלה:

– עכשיו אתה הולך לחדר שלך, ובתור עונש לא יוצא ממנו במשך שלשה ימים.

– יופי – אמר ערן כשהוא מנסה להחזיר לעצמו את כבודו – אז אני גם לא אלך להסתפר!

– את זה נראה! – אמרה ברכה, הדפה את ערן לחדרו וסגרה אחריו את הדלת. היא כמובן שכחה לקחת בחשבון את החלונות הפתוחים וחבל, שאלמלא כן לא היה דשדש נפגש עם ערן ליד הברזים, לא היה נותן לו להכניס את הפתק האומלל, ולא היה נכנס לתוך צרות צרורות שמי יודע איך יוכל לצאת מהן.

המנהל חגב ואשתו צפרירה עדינת הנפש נפרדו בלחיצות יד חמות ממארחיהם האדיבים, ולא שכחו לחזור ולהלל שוב את הכיבוד הטעים, ואת הוילונות החדשים בני השנה המעידים על טוב טעם יוצא מהכלל. ברכה הצרודה התנצלה שוב ושוב על העוגה המלוקלקת וליוותה את השנים עד חדר האוכל של הכפר, בעוד נחום גואייבה בעלה, מוריד בינתיים את הכלים מהשלחן, ומביא אותם למטבח לרחצה.

– אתה יודע מה? – נזכרה פתאום צפרירה שעה שהיו סוף סוף לבד – מרוב שמיהרתי לעזוב את הצרכניה, שכחתי לקנות קפה ומרגרינה לארוחת הערב, אני תכף באה.

– בסדר – אמר חגב, ששמח שהיא לא שולחת אותו – ולמה אגב מיהרת לעזוב את הצרכניה?

– למה? כי המורה שמילקיהו הגיע לשם והתחיל לבלבל לי את המוח?

– מה יש לך נגד שמילקיהו הטוב?

– אין לי כלום, גם אני חושבת שהוא גדוש ומלא בתורה, אך כשהוא מתחיל לספר לי על שירי המדבר והמקהלות שלו, אני באה במבוכה ואיני יודעת אם לצחוק או לבכות. חוץ מזה הוא ביקש שנבוא אליו הערב.

– והסכמת? – נבהל המנהל.

– רק זה היה חסר לי.

– מזל! – אמר חגב כשרוחו שבה למנוחתה – לא שאני לא מחבב אותו – הוסיף – אבל את צפורה אשתו הצודקת אני לא יכול לשאת. צורת הדיבור הקנטרנית שלה, והחיוכים שלה המלאים שני זהב, מורידים אותי תמיד ביגון שאולה…

*

אחרי שצפרירה פנתה לעבר הצרכניה, החיש המנהל את צעדיו והחל פוסע במהירות לביתו בגלל לחץ כליות שאחז בו עוד בביתה של ברכה, ועתה התגבר.

אותה שעה היתה הגברת שמילקיהו עומדת ומקישה על דלת ביתו של המנהל, כשכל כולה מטען של חומר נפץ כלפי בעלה הבוגדני. כבר אמרה להתיאש ולחזור אל ביתה כאשר הבחינה בצללית גבוהה הנדחקת בין שיח הבוגונביליה וקיר הבית. ברגע הראשון נבהלה, אך תכף זיהתה את המנהל ונפשה שבה למנוחתה.

– כאשר אבדתי אבדתי – אמר בלבו החגב המיואש ויצא מתוך מחבואו – יש כאן קן יונים – הסביר – שמעיר אותי בכל בוקר, ואני בשום אופן לא מצליח למצוא אותו.

– באתי לדבר אתך! – אמרה צפורה כשהיא קונה את הסברו – אתה מוכרח לעזור לי, אולי נכנס לביתך?

המנהל שחשש שאחר כך מי יודע מתי היא תצא, הציע לה לשבת בחוץ, באויר החופשי על ספסל העץ שבסוכת הגפנים. היא קיבלה את ההצעה ופסעה אחרי המנהל, אל הפינה הכי יפה בגנו.

– אתה יודע שאני לא אוהבת להתלונן ולהטריד אחרים בבעיותי – החלה אשת המורה בנאומה כשהיא מצמידה את ידה לחולצה, ואומרת לעצמה כל הזמן: “לא לשכח שהכפתורים עפו!”

– אני יודע – אמר חגב בנימוס.

– אבל הפעם הגיעו מים עד נפש, ואני חושבת שרק התערבות מגבוה תוכל להציל את בעלי מקיום יחסים עם תלמידותיו.

– מה!!! – קפץ המנהל ממקומו.

– אני מתכונת ליחסי מכתבים – הסבירה האשה – גיליתי אצלו מכתב אהבה מתלמידה.

– לא יתכן.

– ולא זו בלבד. תפשתי עכשיו פתק שלה בו היא מזמינה אותו לברזים.

– לאן?

– לברזים. זה מקום המפגש שלהם.

– והוא בא?

אני לא יודעת מה קרה לוֹ! – אמרה האשה בקול מעורר רחמים...

– לא. לא נתתי לו. אני הלכתי בעצמי.

– ותפשת אותה?

– כן. שמה עדה. והיא הודתה בכל.

– עדה? שנה רביעית?

– לא, אליפית. הוא נתן להם חיבור על הגבורה, אז היא קיבלה אומץ ושלחה אליו מכתב.

– רגע רגע – ניסה חגב להבהיר את עירפוליו הנפשיים – את רוצה להגיד לי שמר שמילקיהו קובע פגישה בחצר עם תלמידה, ועוד משנה ראשונה?

– בדיוק כך, וגם מטלפנות אליו כל מיני מורות והוא מזמין אותן לספריה של בית הספר, והיום הוא הזמין את כל הכתה לפגישה אצלנו בבית. אני לא יודעת מה קרה לו! – אמרה האשה בקול מעורר רחמים, הוציאה ממחטה מתחת שרוולה ומחתה את אפה בתרועת נכאים ממושכת ותוך כך שכחה להסתיר את מרווח חולצתה שגדל והתרחב מרב רטט הנשיפות וחשף מול עיניו הנדהמות של המנהל את מיצרף המשי הוורוד שלה, ואת קידמת החריץ העליון.

 

פרק חמישה־עשר: סוכת הגפנים הרומנטית    🔗

הגברת צפרירה חגב, החזיקה ביד אחת את סל הירקות שקנתה, ביד השניה שני דגים מלוחים עטופים בניר עתון לועזי, ושאלה את עצמה באיזו יד לפתוח את הדלת.

– אני יכול לעזור לך? – שמעה פתאום את קולו של המורה שמילקיהו מאחורי גבה.

מרב בהלה כמעט הפילה את הסל שבידה, אלמלא הזדרז המורה ותפשו ברגע הנכון, אותו ואת שני הדגים.

– תודה! – אמרה לו בנימוס, הכניסה את המפתח לדלת, אך פתאום עצרה, מתוך טכסיסיות מחושבת.

– אם אתה מעוניין לראות את המנהל – אמרה לנושא הכלים – חבל על הטירחה, הוא בטח ישן.

– לא טוב – אמר בלי להרפות מהמצרכים – יש לי לספר לו דבר שאינו סובל דחוי, חוששתני שאאלץ להעירו.

– מה הענין?

– איני יודע אם אני רשאי לספר לך. מין פרשה מוזרה בין אחד מעובדי הכפר הבוגרים וילדונת קטנה.

– למי אתה מתכוון?

– אני לא יכול לספר. זאת בעיה יותר מדי עדינה.

– ומאין נודע לך עליה? סיפרו לך?

– לא! הייתי שותף לשתי פגישות נסתרות…

צפרירה הבינה כי הפעם הדברים חשובים באמת ואין מנוס מהכנסת המורה הביתה. הם נכנסו פנימה, אך להפתעתם לא מצאו את המנהל.

– אני מוכן לחכות. – אמר שמילקיהו וכבר היה בדרכו אל כורסת האורחים שבסלון.

– רק זה חסר לי! – אמרה צפרירה בלבה ומהרה לחסום את דרכו.

– לא כדאי, הוא עלול להתאחר – הסבירה – חבל על זמנך. אני מציעה שתחזרו הביתה, ועם בואו אשלחו מיד אליך.

– למה להטריח אותו?

– אין דבר, זה תפקידו. – אמרה כשהיא הודפת את המורה בעדינות הרחק מהכורסה.

– בסדר – נכנע הדגול ונסוג – אגב, אני לא יודע אם ספרתי לך שהערב מתקיימת בביתי פגישת כתה.

– סיפרת סיפרת.

– נכון. ובכן הזמנתי עדיין פתוחה לפניך להצטרף. אני יודע כי הנך נמנית על חובבי שירת המדבר הבודדים שבכפר.

– כן כן – אמרה המנהלת, והרחיבה את מפתח דלת הכניסה – אם אוכל לבוא, אשמח בהחלט.

– טוב, אז שלום! – אמר המורה ופנה לביתו בלב קל, בלי להרגיש שהוא עדיין נושא עמו את מצרכי המכולת של אשת המנהל.

גם צפרירה לא חשה בכך. מהרה לסגור את הדלת אחר היוצא, כדי ללכת למקלחת להתקלח. בתוך כיור המקלחת מצאה גיגית עם כביסה ששכחה לתלות, והיא החליטה לצאת ולתלותם לפני שהשמש תשקע. יצאה דרך דלת המטבח, ופנתה אל מתקן החוטים, הסמוך לסוכת הגפנים.

אותה שעה היתה הגברת שמילקיהו יושבת בסוכה, כשהיא מקנחת את אפה בפעם השלישית, בעוד מר חגב מנסה להרגיעה ולשכנעה שאין השד נורא כל כך, וכי אין ספק כי היא רואה את הדברים מתוך הרהורי לבה, אחרי הכל הרי אין להעלות על הדעת, שהמורה הנכבד ביותר בבית הספר ילך שולל אחרי איזו תלמידה מטופשת.

– אה! – פלטה צפרירה קריאת בהלה למראה הזוג המוזר היושב בתוך הסוכה הרומנטית – נורא נבהלתי! – מהרה להתנצל על קריאתה בפני האשה פתוחת החולצה שקמה ממקומה מבוהלת לא פחות.

היתה מבוכה משולשת.

– בעלך היה זה עתה אצלנו! – נתקה המנהלת את הדממה.

– ומה הוא רצה? – שאלה אשת המורה בקול רפה.

– הוא רצה את המנהל. אמר שיש לו לגלות לו משהו אישי.

– באיזה ענין?

– לא רצה להגיד לי. אמר שהמדובר בדבר עדין. ענין של אהבה בין אחד מבוגרי הכפר וקטינה.

– אתה רואה! – צרחה צפורה והפריחה לשמים בולבול שחור זנב שהסתתר בתוך עלי הגפן וחשב שאף אחד לא רואה אותו – הוא עצמו בא להתוודות לפניך!

– לא התרשמתי כך – אמרה המנהלת כשהיא מופתעת מעט מהתרגשות שכנתה – נדמה לי שהוא בא לספר על מישהו אחר.

– מה פתאום על מישהו אחר. הוא עצמו קיבל מכתב אהבה מתלמידה שלו.

– מי? שמילקיהו? – תמהה צפרירה, כשדמותו של המורה הנרגש מתחילה לקבל בעיניה מימד חדש.

– הרגעו! הרגעו! – פתח סוף סוף גם חגב את פיו. – אני בטוח כי כל הענין מקורו באי הבנה. אני עצמי אגש לדבר עם המורה, ואבהיר את כל הענינים.

– הלואי! – אמרה פתוחת החולצה.

– עכשיו אני נזכרת – נזכרה צפרירה – שכאשר שאלתי אותו אם הוא יודע על הדבר מתוך השמועה, אז הוא הודה לפני שהוא עצמו היה שותף לשתי פגישות נסתרות, אלא שבאותו רגע נראה היה לי כאילו הוא היה שותף שעמד בצד וראה את הפגישה.

– מה פתאום! – אמרה הפתוחה – הוא דיבר על עצמו. יש לו מוסר כליות. טוב שתפסנו אותו בעוד מועד. מי יודע אם לא הרחיק לכת. איפה הוא עכשיו?

– אני חושבת שהלך הביתה. הוא אמר שעוד מעט יגיעו תלמידיו.

– אני כבר אקבל את פניהם. – אמרה אשת המורה כשהיא קמה מהספסל.

– אנא הגברת שמילקיהו – אמר המנהל ותפס בזרועה – אנא, בלי סקנדלים. הניחי לי לטפל בפרשה בשקט. למה להביאה לידיעת הכפר?

– בסדר – נכנעה האשה השבורה – אני הולכת הביתה ואיני מוציאה הגה.

היא יצאה מהסוכה והחלה צועדת בין שבילי הגן לעבר ביתה.

– מה זה צריך להיות? – שאלה צפרירה והצביעה על גבה המתרחק של הגברת שמילקיהו.

– מה זאת אומרת? – הופתע המנהל מהלהט העצור בקולה של אשתו – הלוא בעצמך שמעת מה מטריד אותה.

– כן – אמרה צפרירה כשהיא שומרת בכל כוחה על שלוות רוחה – אבל זה לא מסביר מה עשית לחולצה הפתוחה של הצעקנית ההיסטרית הזאת.

– אני עשיתי? – נעלב חגב – אני הרי לא ידעתי היכן לקבור את עצמי מרב בושה. איך אשה דגולה כאשת המורה שמילקיהו יכולה לבוא אלי בצורה כזאת. הרי זאת שערוריה חינוכית העוברת את כל גבולות הטעם הטוב.

– ככה היא הגיעה אליך?

– כן. כלומר למען האמת בהתחלה לא הבחנתי בזאת, אבל אחר כך כשהיא התחילה לקנח אפה, נתקלתי בדבר ולא ידעתי אנא אני בא. חסר היה לי כי מישהו מתלמידי יבוא וימצאני במצב מביך זה.

– ולמה לא רמזת לה על כך?

– כיצד יכולתי להלבין פניה ברבים?

– אז שתקת.

– כן. וכבשתי ראשי באדמה.

– אתה חושב שהקנאה העבירה אותה על דעתה, עד אשר הסתערה בצפרניה על בעלה המסכן, וכתוצאה מהמאבק נתלשו כפתוריה?

– זהו גם ההסבר היחידי שעלה על דעתי. עכשיו איני יודע מה אעשה. לא די כי בזבזנו זמן אצל ברכה ונחום גואייבה, הנה אני חייב עתה ללכת ולחקור את המורה שמילקיהו.

– ולמה שלא תעשה זאת מחר?

– ואם בינתיים תחול הסלמה נוספת?

– אני סומכת על הגברת שמילקיהו שתעמוד בפתח.

– נעשה כדבריך – אמר המנהל והחל פוסע לביתו – אני בעצם די עייף.

המנהל נכנס לסלון דירתו, משם לחדר הנוחיות, משם לחדר השינה, משם לתוך מטתו, וממנה לתוך עולם החלומות, אך לא יותר מאשר למשך חמש דקות. חמש דקות לאחר מכן היה כבר מישהו מקיש על הדלת בעצבנות.

 

פרק ששה־עשר: החוש הבלשי המתעורר בקרבה של הגברת שמילקיהו למראה הצמר הכתום באבזם החגורה של בעלה    🔗

צפורה שמילקיהו מצאה את בעלה יושב ליד עריסתו של יקותיאל הקטן, כשהגיטרה הישנה בידו, ופיו מזמר לו שירי מדבר.

– למה אתה מעיר את קותי! – נזפה בו האם הנכנסת.

– אני מעיר אותו? – נעלב המלחין – להפך, אני מרדים אותו. היית צריכה לשמוע את בכיו. נדמה לי כי שכחנו להאכילו.

– אוי וי! – אמרה צפורה והסתכלה בשעונה – כבר אחרי שבע!

גחנה על הפעוט הקטן, הרימה אותו בידיה הגדולות, והתישבה עמו על מטתה הרכה כדי להעניק לו מחלבה השופע. שמילקיהו רצה לנצל את ההזדמנות כדי להסתלק לחדרו, אך צפורה שלא יכלה לשלוט ברוחה, פנתה אליו בזעף.

– אפשר לדעת אילו סיפורים סיפרת לגברת חגב?

– אילו סיפורים?

– אתה שואל אותי?

– לא סיפרתי לה סיפורים. להפך הסתרתי ממנה את הדבר.

– אהה. יפה. אז אם הסתרת, איך היא יודעת?

– מה היא יודעת?

– הכל. היא סיפרה למנהל בנוכחותי.

– שמה?

– שהיו לך שתי פגישות סתר.

– לי?

– ככה סיפרת לה.

– מה פתאום? אני תפסתי את עודד… אוי לא רציתי לנקוב בשמו.

– המשך, איזה עודד? המדריך?

– כן, אבל ראי חשדות אלו שלי הן בבחינת השערה בלבד ולא רציתי כי הדבר יופץ ברבים בטרם יוכח. האם המנהל בביתו?

– כן. אבל אינך צריך ללכת אליו, הוא עצמו יבוא הנה עוד מעט.

– למה?

– תשמע ממנו.

– צפורה מה עוללת הפעם?

– אני עוללתי? אתה עוללת. מי קיבל מכתב אהבה, אני?

– אבל הרי אמרתי לך, זאת בעיה שולית שאפתור אותה בשיחה אחת.

– על יד הברזים…

– כן – אמר שמילקיהו כשהוא חושב שהיא מתכוונת להסכם הסודי שלו עם דשדש להמתין לאלמונית בהפסקה ליד הברזים – איך את יודעת?

– אני באה משם.

– מאיפה?

– מהברזים. היא חיכתה לך.

– מי?

– מי? החברה שלך, עדה.

– עדה? – אמר שמיליק כשאל קולו מתגנבת נימת אכזבה – העגולה הזאת?

– הנה אתה יודע.

– אבל מאין לך שזאת היא?

– היא סיפרה לי בעצמה.

– מתי דיברת אתה?

– לפני כחצי שעה.

– על מה?

– עליך. היא הודתה לפני שאתם חברים.

– אנחנו? אני והיא? ה"מספיקית־בקושי" הזאת! אבסורד!

– אתה מספר לי… רגע רגע בוא הנה!

– מה עוד? – אמר שמיליק כשהוא מתקרב אל אשתו בהיסוס.

– מה זה? – אמרה והצביעה על חגורת מכנסיו.

– מה זה? – אמר המורה והתבונן על קידמת כרסו.

האשה המשיכה להיניק את פעוטה כשהוא אחוז בידה האחת בעוד ידה השניה נשלחת אל אבזם החגורה הנושמת מולה וחולצת מתוכה גוש קטנטן של צמר כתום.

– מאיפה הצמר הזה? – שאלה כשהיא תמהה לגלות בתוכה חוש טבעי לבילוש – אתה יכול להגיד לי עם מי התחבקת?

– אם² אף אחת! – הודה המורה הנבוך.

– אז מי הדביקה לך את הצמר הזה?

– אני לא יודע – אמר שמיליק וניסה לקחת מידה את החומר.

– לא! זה לא! – אמרה חדת העין ואספה את ידה בחזרה – זה ישאר אצלי.

– כרצונך אמר המורה ומשך בכתפו – אני בכלל לא צריך את זה. אני כבר יכול ללכת לחדרי?

במקום תשובה הרימה האם המינקת את בנה הקטן ומסרה אותו לשמיליק כדי שידפוק בעדינות על גבו, עד שיואיל לפלוט שיהוק. שמילקיהו הניח את הפעוט על שכמו הגדולה, והחל סובב עמו בחדר תוך קריאות עדוד: “נו כבר קותיל’ה – תן לאבא גרפצ’לה!”…

– מה זה! – נשמעה פתאום קריאת חרדה במטבח, שהבהילה כל כך את קותי עד שפלט שני שיהוקים בבת אחת. שמיליק מהר לרוץ למטבח ומצא את אשתו מחזיקה בידה את ארנקה הסלי של הגברת חגב ויורה ברקים בעיניה.

– אוי וי – גנח – לקחתי בטעות את הדברים של צפרירה והיא בטח מחפשת אותם!

– ובאיזו טעות הם הגיעו אליך?

– עזרתי לה להחזיק.

– כמובן. אין בחורה בכפר שלא תרוץ לעזור לה. כולן כבר יודעות “שמילקיהו הוא הכתובת” אפילו המורות של בי"ס “לימון־בר” כבר שמעו עליך…

– צפורה וכי אין את יכולה לערב דבר בדבר, ומה פסול בכך שאני מושיט יד לשכנתנו.

– לא כלום. יפה מאד. אבל כשאני מבקשת פעם אחת לצאת קצת מפה ולנסוע לחיפה לסרט, אז כבר אין לך זמן וכבר אתה מוצא לך סיבות.

– אבל את יודעת שהערב באה אלינו הכתה.

– כן, מוטב שלא תזכיר לי את הצרה הזאת…

הניחה את הסל על השלחן, ולקחה אליה את קותי הקטן שנשכח על כתפו של המורה והחל לבכות.

– הוא עשה גרפץ? – שאלה בעת הלקיחה.

– כן – אמר המורה־האב – ונדמה לי שעוד משהו.

– כמובן – אמרה האם שגם מנחיריה לא נעלם הדבר – כשאתה מכריח אותי לצעוק כל כך, אז איך אתה רוצה שלא יבהל…

שמיליק שהשתחרר ממשאו, אסף את הסל וצרור הדגים ועמד לצאת כדי להחזירם לבעליהם.

– רגע אחד – אמרה עקרת הבית – גם הדגים המלוחים הם שלה?

– כן – אמר המורה – את שלנו שמתי במקרר.

– אני רוצה לראות.

שמיליק פתח את המקרר ופרש לפני אשתו את זוג הדגים שהתפתה לקנות אצל אברמוביץ במקום חבילת מקלות מלוחים שלא היו.

– כמובן – אמרה הדגולה – תראה איזה דגים יפים הוא נתן לה. לך הוא נותן את כל הפסולת.

– זה אני בחרתי את שלנו.

– לפי מה?

– לפי שום דבר. הם כולם דומים לא?

– אם הם דומים, אז הבה נחליף.

– לא. זה לא הוגן. אנחנו צריכים לשאול את רשותה.

– כמובן… – מלמלה אמא שמילקיהו ויצאה מהמטבח בלי להוסיף אפילו מלה אחת.

המורה שמילקיהו המתין עד צאתה, אזי לקח את סלה של הגברת חגב ביד אחת, בידו השניה אסף בבלי דעת את כל ארבעת הדגים המונחים על השלחן ופנה ויצא לעבר ביתו של המנהל, הישן מזה שלש דקות.

 

פרק שבעה־עשר: מהומות בחדר השנה של המנהל המת לישון    🔗

– כמה את חכמה! – שיבח מר חגב את אשתו, אחרי שחלץ את נעליו והתמתח על מטתו – תתארי לך שהייתי צריך לשבת עכשיו עם המורה שמילקיהו ולהאזין להגיגיו הנעלים.

סגר את הוילון שמעליו במשיכת יד אחת, אפלולית ירדה על החדר, עצם עיניו, ולא חלפו יותר מחמש דקות וכבר נשמע צלצול בדלת. כנראה שבאמת היה עיף מאד אם תבונתו לא הצליחה לעצור בעד קריאת ה"יבוא" שפרצה אינסטינקטיבית מפיו, ובעד ימינו שפתחה את מתג החשמל.

– טוב שאתה בבית!

היה זה קולו של מר שמילקיהו שחצה את הסלון ונכנס לחדר השנה עם הסל והדגים המלוחים, בעוד המנהל ממצמץ עיניו בגלל האור, ואשתו נטועה במטבח מעצמת ההפתעה.

– תשמע – אמר המורה הנמרץ שהתישב על שפת המטה בלי לשאול, והניח את דברי המכולת לצדו – יש דברים שעלינו לגדעם בעודם באיבם, בטרם יתפתחו ויהיו לנו לרועץ. לכן מהרתי לחוש אליך כדי שתעוץ לי עצה ותאמר לי אם יתכן הדבר, או שמא אני טועה.

– כאשר אבדתי אבדתי – אמר חגב לעצמו והזדקף מעט ממטתו.

– הענין הוא כל כך רגיש ועדין, עד כי מצאתי לנכון לא לספר עליו לאיש, פרט לאשתי שהוציאה את המלים מפי בשגגה.

– מפיך? – קטע המנהל את הנואם – אז אולי כדאי לדייק ולספר שהיא גילתה זאת במקרה בעת בדיקת החיבורים.

– איזה חיבורים?

– על הגבורה בישראל.

– מר חגב – אמר שמילקיהו במבוכת מה – אף על זאת רציתי לדבר עמך, אם כי סבורתני שאין הענין שוה את הטרדתך. רציתי באמת לבקש את סליחתך על כך שאשתי גזלה את זמנך, וסיפרה לך דברים של מה בכך.

– מה בכך? והרי אתם קובעים פגישות.

– אנחנו? מה פתאום אנחנו? האם החלפתי מימי מלה עם הקטנה הזאת? המדריך עודד הוא המתחבק עמה בחוצות הכפר!

– על מה אתה מדבר! – אמר חגב שהבהלה כמעט הקפיצה אותו ממטתו.

– על כך שמדריך האליפים בן העשרים ושתים אינו בוש להסתודד עם פעוטה בת שבע, על זאת אני מדבר! על ההפקרות שפרצה גדר והרחיקה לכת, מעל ומעבר למשוער.

– ואני חשבתי שבאת לספר לי על עצמך.

– על עצמי? מה יש לספר על עצמי? אני בקושי מכיר אותה.

– ובכן מהו הפתק שנפל בידי רעיתך?

– לא יודע. בטוחני שמקורו באי הבנה מוחלטת. עלילת שוא גמורה.

– אבל כל העובדות הן נגדך. תחילה המכתב בין החיבורים. אחר כך הפתק בתבת הדואר, ולבסוף הודאתה של הנערה עצמה בפני אשתך.

– זה לא יתכן. אף אשתי טוענת זאת ואיני יודע למה.

– התתנגד לכך שנקרא לנערה ונשאל את פיה?

– להפך. חשבתי על כך בעצמי. אפילו אהיה מעונין להיות נוכח בפגישה זאת.

– לא, בהתחלה לא. נוכחותך אולי תביך אותה. אני כבר אקרא אותה מחר לחדר ההנהלה, ואדבר עמה בצורה פדגוגית אבאית, מבלי להחרידה.

“יש טעם בדבר” הודה שמיליק בלבו וכבר קם ללכת, כאשר נזכר שבעצם לא זאת היתה מטרת בואו החפוז לכאן.

– מר שמילקיהו! – היה זה קולה של הגברת חגב שהחליטה לחרף נפשה, להכנס לחדר השנה ולבקש מהמורה שיתן לבעלה קצת לישון – מר חגב עיף מאד, עבר עליו יום קשה. אולי תדחה את השיחה למחר.

– או אני מצטער – הצטער המורה – לא ידעתי שהוא עיף, חשבתי שהוא רק נח.

– לא, אני ממש עיף והייתי על סף השינה כאשר הופעת – העיז המנהל להתנער מגלימת הנימוס.

המורה הנבוך מצא את עצמו ממלמל דברי התנצלות מבולבלים, שהגבירו את עוזה של המנהלת שהחלה הודפת את שמילקיהו באדיבות ובטקט אל עבר הדלת. שמיליק שהיה תמיד מתבלבל מול עיניה החמות של הגב' חגב, מצא את עצמו צועד צעד אחרי צעד אחורה, בעוד פיו ממשיך במלמוליו חסרי השחר. כשהגיע עד אמצע הסלון נעזב על ידי בעלת הבית שזרקה לו “להתראות מחר!” וחזרה בצעדים מהירים אל בעלה המת לישון.

– הגד לי יהושע, ממתי אתה מבולבל כזה! – קראה הגברת חגב אל בעלה עם כניסתה לחדרו.

– אני מבולבל אני? – תמה המנהל – אני הרי אחד המנהלים המסודרים ביותר באזור. זה ידוע גם במחלקת החינוך.

– כן, זה נכון. אז אולי אינך מבולבל, אלא פשוט עיוור.

– אני עיוור? למה?

– למה? לא שמעת שאני שואלת ומחפשת את הסל שלי והדגים המלוחים?

– לא.

– נו, שככה יהיה לך מזל טוב, אז אתה גם חרש.

– צפרירה באמת! – קרא המנהל בעלבון כשהוא יוצא כליל מתוך חבלי תנומתו – אני לא יודע מה קרה לך היום? מדוע את מתעללת בי כל כך, וכי הכל רק בגלל שהגברת שמילקיהו באה אלי עם חולצה קרועת כפתורים?

– למה אתה מזכיר לי את המכשפה הזאת! האם אני דיברתי עליה בכלל?

– אז על מה את מדברת?

– על זה! – אמרה בצריחה שעצרה את המורה שמילקיהו שעמד כבר על מדרגת הבית. הרימה את סל המצרכים, נפנפה בחבילת הדגים המלוחים וקראה אל בעלה הנבעת – אני הופכת את כל הבית, משתגעת מרב חיפושים, ואתה נכנס יחד עם כל הדברים למטה ולא פוצה פה ומצפצף!

– כי פשוט לא ראיתי אותם. לך לא קורה שאת עייפה ואת לא מסוגלת לראות כלום?

– והריח?

– עכשיו אני באמת מרגיש שהחדר מלא בריח של דגים מלוחים, אבל קודם חשבתי שזה הריח של שמילקיהו…

– גל של אהדה ורחמים שטף פתאום את לבה של צפרירה למראה בעלה העיף והאחוז מבוכה, חייכה אליו את חיוכה העדין, היטיבה את כסותו, החליקה על שערותיו הדלילות, ולפני שיצאה עם הסל והדגים, אפילו גחנה ונשקה לו על מצחו הרם.

*

הרוח הצוננת שנשבה על פּניו של המורה שמילקיהו, שנשאר על סף ביתו של המנהל ריעננה אותו והבהירה את מחשבותיו: “לא מספיק שבאתי והערתי את חגב – חשב – אז בסוף אפילו לא הספקתי להגיד לו מה הבהילני ככה אליו…”

צפרירה היתה כבר בחזרה במטבח, כאשר ידידנו הגוץ חצה מחדש בצעדים החלטיים את הסלון ונכנס לחדר השינה.

– תסלח לי מר חגב! – אמר לאיש הפוקח מולו עינים מתעלפות – אבל אני מבטיח כי לא אגזול ממך יותר משתים שלש דקות, אם תרשה לי במשפט אחד לגלות לך את המעיק על מצפוני, והעלול לחזור ולהציק לי יותר ויותר.

– בסדר בסדר – קטעו המנהל – שפוך, שפוך כבר!

– המדובר הוא במדריך עודד המכונה “דשדש”. ראיתי אותו מתחבק עם תינוקת בת שש מילדות הכפר.

– לא יתכן!

– פעמיים ראיתי.

– מי היא?

– איני רוצה לנקוב בשמה פן תנוזק.

– האם הערת לו על כך?

– בהחלט.

– ומה ענה?

– בפעם הראשונה אמר שהוא משחק במחבואים, ובפעם השניה בתופשת.

– ואולי באמת שיחקו? – ניסה המנהל לערער את בטחונו.

– אפילו אם כן – עמד המורה על שלו – אז למה מאחורי השיחים?

– הם ממש הסתתרו מאחורי השיחים? פשוט קשה לי להאמין – הוסיף למראה תנועת ראשו של המורה – אני מכיר את דשדש עוד מאז הגיע לכאן כילד קטן. הוא לא כזה.

– אז אתה מציע לי לשכוח את הדבר? – שאל המורה כשהוא שמח להסיר את האחריות מעל שכמו.

– לא – אמר המנהל – זאת לא, אל תדבר עמו על כך, אבל תעמוד הכן, ואם יצוף בך חשד אחד נוסף תרוץ ותודיעני, אף אם אישן.

– סמוך עלי! – אמר המורה ויצא מהחדר בהרגשת הקלה, הגיע עד מפתן הסלון ונתקל בגברת חגב שכמעט התעלפה למראהו וקראה:

– הוי אתה עוד כאן?! אשתך היתה בזה הרגע ואמרתי לה שאתה לא אצלנו. היא אומרת שכל בית הספר בא אליך הביתה…

– אוי הכתה! כמעט שכחתי! – והוא מהר ורץ אל ביתו כל עוד רוחו בו, כשהוא שוכח לשאול את צפרירה, אם אולי בכל זאת היא רוצה לבוא אליהם להאזין לשירי המדבר שלו.

 

פרק שמונה־עשר: ערן יוצא לפעולה    🔗

ברכה־ככה האליפית הצנומה התפרצה לחדרן של עדינה ורבקה, כשעננה כבדה רובצת על פניה.

– אני משתגעת – קראה – אני ממש מתפוצצת.

– מה קרה? – שאלו עדנה ורבקה כאחת.

– אני כבר שעה מחליטה ותכף מתחרטת, מחליטה ותכף מתחרטת.

– באיזו בעיה?

– אני ממש אובדת עצות לגמרי.

– באיזה ענין?

– שמיליק.

– הרי אמרת שאת לא הולכת.

– כן, אבל אני רואה שבסוף כולם הולכים, אז החלטתי גם כן.

– נו אז בסדר – אמרה עדנה היפה – אז כן החלטת.

– זה כן – אמרה ברכה ומשכה במכנסיה הקצרצרות – אבל לא זה מה שמבלבל אותי.

– אז מה מבלבל.

– זה שאני לא יכולה להחליט מה ללבוש, רציתי לבוא במכנסים, אבל אני רואה שכולן הולכות בשמלות, אפילו אתן.

– אז תלבשי גם את.

– כן? ואם ישבו על הארץ?

– מה יש? – תמהה רבקה העצובה – אין לשמיליק כסאות?

– בטח שיש – אמרה ברכה־ככה – אבל תמיד הבנים מתישבים עליהם ראשונים, ואחר כך אנחנו הבנות צריכות לשבת על הארץ.

– אז תמיד תוכלי לבקש ממישהו שיפנה לך את מקומו – הציעה עדנה חלקת השער.

– והם תכף יקפצו ממקומם – אמרה ברכה במרירות.

– אז בואי במכנסים האלה ודי.

– אבל אתן לא רואות את הכתם הזה? מה תחשוב עלי אשתו של שמיליק?

– אז מה תעשי?

– זה מה שאני אומרת. אני מתפוצצת.

– אז אולי תוציאי את החולצה שתסתיר לך את הכתם? – אמרה רבקה וניסתה למשוך את שולי חולצתה של ברכה מתוך המכנסים, אך ברכה הצנומה מהרה ועצרה בעדה.

– לא! – אמרה – גם החלק התחתון של החולצה מלוכלך. קקטוס ופרא השתוללו בארוחת הערב ושפכו את המרק על השלחן שעמד בשיפוע, ולא הרגשתי איך הכל נוזל דוקא לצד שלי…

ברגע זה הגיעה צהלה שבקעה מתוך המסדרון הארוך של הפנימיה, ועד מהרה היה כל המסדרון מלא באליפים ובצריחותיהם, שפתחו את דלתות חדרי הבנות וזרזון בקריאות של: “ילה! הולכים לשמיליק!” קקטוס ופרא היו הראשונים שהגיעו לחדר של עדנה.

– אתן באות? – שאל קקטוס בתרועה.

– רצינו – אמרה עדנה – אבל אתם סותמים את כל הדלת.

– ילה זוזו מהדלת! – צעק פרא – והדף אחורה בחזהו השרירי טור של חמישה אליפים.

– אני אלך כבר ככה – החליטה ברכה־ככה, והצטרפה אל הבנות היוצאות.

*

ערן הקטן ישב ואכל את ארוחת הערב שלו, כשראשו כמעט מתפוצץ מרב מחשבות. יום כל כך עשיר בחוויות מזמן לא עבר עליו. תחילה איך הצליח להתחבא מאמו מתחת המטה של פרא, אחר כך איך היא תפסה אותו. אחרי זה איך הכניס ענפים לתבת הדואר של שמיליק, ואיך קרע לאשתו את כל הכפתורים של החולצה שלה, ואיך ברח ממנה ואיך נכנס הביתה דרך החלון בחזרה בלי שאמא תרגיש בכלל, ועוד המון דברים שהוא לא זוכר. אך מה כל אלה לעומת ההרפתקאה העולמית המחכה לו הלילה. הוא כבר יראה לאליפים איך הוא, ערן, יודע לפתוח את הלול של שמיליק ולגרש לו את כל התרנגולות. הם כבר יראו וידעו שהוא הגרשן הכי טוב בכפר ותמיד יקחו רק אותו…

– למה אתה לא גומר את תפוחי האדמה! – צעקה ברכה הצרודה וניתקה את פתיל מחשבותיו.

– אין לי תאבון – הסביר הקטן.

– נו בטח! אם זללת את כל הקרם והקצפת של העוגה, אז מאיפה יהיה לך תאבון.

– אבל זה לא רק אני.

– אני יודעת ואל תזכיר לי שוב! אם עוד פעם תכניס את החתול של מיה אלינו הביתה, אני אסגור אותך בבית לא לשלושה ימים, אלא לשבוע, ועכשיו אתה הולך לרחוץ את הרגלים, משם לחדר שלך, וסוגר את החשמל וישן עד הבוקר…

ברכה הצרודה קצת השתוממה להווכח כי בנה המרדן אינו מביע כל קריאות התנגדות, וממלא אחר הוראותיה בלי לפצות פה. היא עקבה אחריו עד שנכנס אל מטתו, התכסה בשמיכה הדקה, והסתובב כשפניו אל הקיר. “כנראה שהוא סוף סוף מתחיל לכבד אותי!” אמרה בלבה והחלה יוצאת מהחדר כשרוחה משתפרת עליה.

– הי מבולבלת אחת! – צעק אחריה הזאטוט – שכחת לכבות את האור!

– חשבתי שאולי בכל זאת תרצה לקרוא קצת – אמרה האם הרחמניה.

– אני רוצה, אבל יש לי עונש, לא?

– כן – אמרה ברכה בהרגשת סיפוק רוחני רב מאין כמוהו – אני רואה שאתה באמת מתחיל להיות ילד טוב.

גחנה כדי לנשקו במצחו, אך הוא החל מתפתל בעוד מועד, והיא ויתרה והלכה לכבות את האור.

– תסגרי גם את הדלת – קרא הזאטוט הערמומי – האור במטבח מפריע לי…

כעשר דקות המשיך לשכב ולעשות עצמו ישן, אחר כך לא יכול היה יותר. קפץ מהמטה, התלבש, הוציא מהארון חבילת בגדים והניח אותם מתחת השמיכה כאילו הוא ממשיך לישון. כתחליף לראשו הניח על הכרית את כדור הרגל המשופשף והמרופט שלו, והצטער מאד שאינו יכול לקרוא לפרא שיבוא לראות שגם הוא יודע לסדר את אם הבית המשותפת שלהם. היציאה מהחלון היתה ענין של מה בכך. ליתר זהירות נתלה על החלון וגלש מטה אט אט כדי שאמא לא תשמע את הקפיצה. תחילה רץ למועדון הפנימיה, אך הוא כבר היה ריק. בדלית ברירה רץ לעבר בתי הכפר. כדי לקרוא לגדי החיוור ולמיה הג’ינג’ית שיבואו לעזור לו לראות כמה יפה הוא מגרש את התרנגולות.

*

דשדש המדריך היה צועד יחד עם חבורת האליפים הסואנת לעבר ביתו של המורה שמילקיהו. למרות שההשתתפות לא היתה חובה, הופתע לראות את ההיענות וציין לעצמוֹ בצער שדווקא באספות שלו, החלו להתרבות לאחרונה המשתמטים. “ממש קשה להבין את הנוער של היום – חשב – אלא אם כן נובעת הנהירה מתוך משיכה אחר ממתקים.” משהתקרבו לבית צץ במוחו רעיון מבריק. למה לו להכנס פנימה ולהדחק עם כולם, כשסכויי ההסתכלות נתונים בספק. הרי מטרת בואו העקרית היא כדי לבחון את פני הבנות ולגלות לפי מבען מי היא המאוהבת שכתבה את המכתב. יהיה איפוא יותר נכון מצדו אם ישאר מחוץ לבית וישקיף על הנעשה פנימה מבעד לחלון. בצורה זו כשהיא סבורה שהיא משוחררת מכל השגחה תהיה המאוהבת, יותר חופשית בתגובותיה, ותיפול ביתר קלות בפח.

דשדש האט את צעדיו, נתן לחבורת הנערים לחלוף על פניו, ועד מהרה מצא עצמו צועד יחיד בסוף החבורה. כשהגיע אל קרבת הבית, ספר בלבו “חת שתים שלוש” ובזינוק מהיר חצה את ערוגת הדליות הטובענית (בדיוק אותו יום השאירה הגברת שמילקיהו את הממטרות פתוחות כשלש שעות למעלה מהצריך) ונצמד אל קיר הבית. זריזותו הטבעית, וניסיונו בצבא, סייעו בידו, והוא הצליח למלא את משימתו זו בלי שאיש ירגיש בכך.

 

פרק תשעה־עשר: אזמייש הקטן מתחבק לא בכוונה עם הגברת שמילקיהו    🔗

ממקום מחבואו, אשר מאחורי החלון יכול היה דשדש לראות היטב את הנעשה בסלון המורה שמילקיהו ובכניסה אל ביתו. הוא הספיק לראות את התלמידים הנדחקים אל הפתח, והבחין במבוכה שאחזה בם למראה פניה הזועמות של הגברת שפתחה להם את הדלת והודיעה להם שהמורה איננו.

– אבל הוא הזמין אותנו! – צפצף אזמייש הקטן שנדחף קדימה ומצא עצמו בראש הטור מול חזה השופע של צפורה, שלמזלה החליפה את חולצתה בחלוק בית.

– אני יודעת, הוא סיפר לי – אמרה האשה בטון רווי ארס – אבל הוא אמר שהזמין רק כתה אחת ולא את כל בית הספר.

– אנחנו רק האליפים! – קראה עירית בעלת השער הפשתני שהלחץ הגובר מאחור הלחיץ אותה אל גבו של אזמייש.

– אני מצטערת – פסקה בעלת הבית – אבל תאלצו להמתין בחוץ.

צערה של אשת המורה היה קצת מוקדם, מאחר שהעומדים בסוף הטור. פרא, קקטוס ועוזי שוורץ, שרצו לדעת מה פשר העיכוב, דחפו ונדחפו קדימה, עד שאזמייש המסכן מצא עצמו מטפס על צוארה של הגברת שמילקיהו נגד רצונו. זו נסוגה אחורה מעט ועל ידי כך חשפה את האגפים, והעומדים לצדם נלחצו פנימה. מעמדתו אשר מעבר לחלון המרושת, יכול היה דשדש להבחין באשה העומדת צמודה לאזמייש בעוד המוני הכתה זורמים מימינם ומשמאלם ומשתלטים על סלון האורחים. עקרת הבית היתה כל כך המומה, מהתפרצות הפתע הבלתי צפויה, עד שלא הרגישה איך היא מחזיקה ביאושה את אזמייש הקטן ומאמצת אותו אל לבה, כאילו היה יקותיאל בנה הקטן. רק משניסה זה להחלץ, נעורה מעלפונה הרגעי והבחינה לראשונה בזוג העינים הכחולות, של הג’ינגי הקטן החבוק בזרועותיה.

– מה אתה עושה כאן? – קראה מופתעת.

– אני לא יודע – מלמל אזמייש המופחד – את מחזיקה אותי בכח.

– אני מחזיקה אותך? אתה טיפסת ועלית עלי בלי רשות.

– כי דחפו אותי מאחורנית.

– אז תרד כבר!

– אבל את מחבקת אותי!

הגברת שמילקיהו פרשה את זרועותיה לצדדים, אזמייש נשר מטה כפרי בשל ומהר להדחק אל בין מרעיו. צפורה שפנתה עתה לעבר הסלון ההומה, כמעט קבלה התקפת לב, למראה עשרים האליפים הנלחמים לתפוש מקום על ספת האורחים.

– תעזבו את הספה! – צעקה בקול נורא שהקפיא את דמם של האליפים.

בלי לחכות לתגובה, עזבה את המקום מלאה חמת רצח ורצה את ביתו הסמוך של חגב כדי לעקור משם את בעלה. משאמרה לה אשת המנהל, כי שמילקיהו אמנם היה, אך יצא מכבר, חשבה כי האדמה מתמוטטת תחתיה.

דשדש שעקב בעין אחת על הנעשה בתוך הסלון, הצליח לראות בעינו השניה את אשת המורה החוזרת ויוצאת לבדה מבית המנהל, לרגע נעצרה על פרשת דרכים, ואחר במקום להמשיך לעבר ביתה, פנתה בתנועה פתאומית לכוון חדר האוכל והפנימיה. היה בתנועותיה החדות כל כך הרבה מן האיום והרצח, עד שדשדש לא חשב פעמיים, עזב את החלון, ובצעדים מהירים וחשאיים החל עוקב אחרי האשה הרותחת, כשהוא שואל עצמו: “את מי היא הולכת לרצוח?”

כשהגיעה לחדר האוכל, אמר העוקב בלבו: “לא לשם היא ממהרת, היא לא נראית לי רעבה.” ואכן כך היה. היא השאירה את המבנה והמשיכה בצעדים נמרצים הלאה. הדרך בה צעדה עכשיו הובילה לשלושה כוונים, בית הספר, הפנימיה, והים. דשדש מחק את האפשרות האחרונה: “אין להניח שהיא תלך להתרחץ עכשיו. אמנם היא מסוגלת להתאבד, אך מי הולך להתאבד במרץ כזה?” נותרו ביה"ס ובתי הפנימיה. את מי היא יכולה לפגוש עכשיו בפנימיה? האליפים אינם, את ברכה הצרודה היא בקושי מכירה, ועם שאר הכתות אין לה מגע. "אמנם אין לשלול כליל את אפשרות ההליכה לפנימיה – קבע הבלש – אך אין כל ספק כי פניה מיועדות לבית הספר, מאחר שהיא מקוה לפגוש את בעלה בחדר המורים. כן אין להוציא מכלל אפשרות פגישת סתר שלה עם מאהב אלמוני, וכמו כן יש תמיד לזכור שדווקא האנשים הפחות מתאימים למראית עין, הם הם המתאימים ביותר לשמש כסוכני אויב, וכל בלש רציני חייב לחרוט זאת על לוח לבו. דשדש חש איך רגשות סיפוק ממלאים את קרביו, לנוכח כושר הניתוח ההגיוני המתפתח בו, והוא שאל את עצמו, מה היה אומר עליו הבלש הפורטוגזי המהולל סלוודור אינקזה, אשר עליו נכתב כה רבות בסידרת המתח העולמית “מסתורי תעלומת ההרפתקאה העלילתית”.

הגברת שמילקיהו עברה בשלום את השביל המסתעף לעבר הים, ובהתאם לשיקוליו של דשדש, אכן לא נכנסה בו. עתה הגיעה לעבר ההצטלבות השניה, ובלי להסס אף לרגע, פנתה לעבר בתי הפנימיה. "טעות מוחלטת – הגה הבלש – תכף בטח תעצר ותחזור לבית הספר. משלא עשתה זאת נזכר דשדש בסיפוק שבכל זאת אמר שאין לשלול כליל את אפשרות ההליכה לפנימיה, והוא המשיך לעקוב אחריה בסקרנות מוחלטת. עתה יש להודות, היה קצת נבוך, ואיזמל הניתוחים הטבעי שלו לא הצליח לגלות לו אל מי היא הולכת בקצב הליכה מטורף זה. חלפה על פני הכניסה הראשית של פנימית האליפים ולא נכנסה אליה, הגיעה אל הדירה הקיצונית בבנין, דירתה של ברכה הצרודה ואף בה לא נכנסה, המשיכה לעבר חלקת עצי רימון נמוכים, חצתה אותה ופנתה לעבר ביתן קטן הניצב בשוליה.

“הצילו! – צעק דשדש במעמקי לבו – היא באה אלי! מה פתאום אלי?”

האשה נקשה על הדלת באגרופה. משלא נענתה, פתחה אותה בכח. הדלת שהיתה פתוחה לא התנגדה כלל. דשדש שתפס מחסה מאחורי אחד משיחי הרימונים שמע את קולה הקורא בהיסטריה: “עודד!”

“לענות לה או לא? לענות לה או לא?…” שאל הבלש את עצמו, והמשיך לשאול גם אחרי שעזבה את הביתן וחלפה במרחק של חצי מטר מהשיח שבו הסתתר.

“אני אענה לה – החליט – אחרי שכמעט נעלמה מעיניו – אבל לא כעת, יותר מאוחר, אחרי שתרגע. היא בטח גילתה שאני הוא זה שכתב את הפתק של ערן בדבר הברזים ורוצה לנזוף בי”.

דשדש עלה בניתור אחד על שלש מדרגות ביתו. סגר את הדלת שצפורה השאירה פתוחה ומהר לחזור אל בית המורה, כדי לתפוס מחדש את עמדתו שמאחורי החלון המרושת.

 

פרק עשרים: סודות על המדרכה    🔗

לחבורת האליפים שפרצה לבית המורה לא היתה כל כוונת השתוללות. להפך, רובם באו במיטב בגדיהם, כשהם מצוידים בהכנה נפשית לשבת שעתיים בנימוס ולאכל כל מה ששמיליק יגיש. התקרית שבה טיפס אזמייש על צואר עקרת הבית היתה בהחלט מקרית, וגם התמונה הנוראה בה דימתה האשה לראות 20 אליפים מסתערים על ספת האורחים היתה בהחלט מוגזמת. הנכון הוא שהספה היתה מוקפת תלמידים, שחיפשו מקום ישיבה, אבל רק קקטוס השמן היה זה שניסה לתפוס מקום בתוך סדק של 5 סנטימטר שנשאר בין פרא ועוזי שוורץ, ואם הוא התפתל מעט יותר ממה שהנימוס מרשה, היה זה רק בגלל שעוזי נעץ באחוריו מלוי של עט גלובוס כדי לשכנעו שההתדחקות לא משתלמת, ואילו פרא היה תוקע מרפקים בצלעותיו, כדי שיפסיק להתפתל.

צעקתה של הגברת שמילקיהו היתה כל כך מפחידה, עד שאפילו אחרי שנעלמה לא העזו האליפים לפצות פה, והמורה שהתפרץ פנימה, היה גאה לראות את תלמידיו המחונכים, יושבים או עומדים בחדרו, בשתיקה שכולה חינוך.

– סליחה שאחרתי! – אמר שמילקיהו – היתה לי שיחה חשובה עם המנהל חגב, ונבצר ממני להקדים. התלמידים, שבדרך כלל הם אלה הרגילים להמציא תרוצים על אחוריהם, קיבלו את התנצלותו של המורה בהבנה מלאה, ולא ניסו לערער על דבריו.

– למה לא כולם יושבים? – שאל המורה והשיב – אני מבין, לא הספיקו הכסאות, אם כך אני מציע שתרגישו עצמכם כמו בבית, ואלה העומדים, אנא הצטרפו לאלה שהתישבו על השטיח. לא צפיתי לנוכחות כל כך מלאה, ולכן לא הלכתי להביא כסאות…

אחרוני העומדים קיבלו את עצת המורה והתישבו על הארץ.

– מזל שבאתי עם מכנסים – לחשה ברכה־ככה לרבקה.

– אז למה לא אמרת גם לי – החזירה לה העצובה, והתישבה לצדה ברגלים צמודות היטב כדי לא לצלם.

היה שקט והכל חיכו למוצא פיו של המורה שנזכר פתאום במשהו וביקש סליחה.

– הוא בטח יוצא להביא ממתקים! – לחש קקטוס בשקיקה.

הלחישה הגיעה לאזניו המאומנות של שמיליק, שבעצם רצה להציץ לחדר השינה לראות אם אשתו בבית – הוא נזכר בגוש הסוכריות שקנה אצל אברמוביץ, שינה כיוון ועד מהרה יצא מהמטבח ובידו צלחת מרק שבתוכה מתנדנד גוש הסוכריות הצבעוניות.

– תעבירו! – אמר ומסר את הצלחת לידיו המושטות של קקטוס.

קקטוס משך סוכריה אחת שאליה היו דבוקות כעשר נוספות, והעביר את הצלחת לעדנה שתעביר הלאה. אחר ניסה לחלוץ בצפרניו סוכריה אחת, ומשלא הצליח הזעיק לעזרה את שניו, אלה נגסו בגוש והצליחו לפרק ממנו, את הירוקה ועוד שתים ורודות. את שבע הנותרות מסר ליגאל הצנום, שעקר מהן בשניו זוג צהובות, והעביר את השאר ליואב. יואב יש ניסה לפצח את הגוש הקטן, בשניו העכבריות, אלא שכל הסוכריות התחלקו לפיו, ולא היה לו נעים להעביר הלאה מפה לפה, לפיכך המשיך למצוץ את כל הערמה, למרות שכמעט נחנק. עדנה, שקיבלה את הצלחת בצד השני, התיאשה עד מהרה מלהפריד לה סוכריה בודדת, והיא מסרה את הצלחת לפרא. זה הוציא גוש של ארבעים סוכריות הניח אותו על מסעד הספה, ובמכת אגרוף אחת פיצח אותו לארבעים יחידות שהתפזרו בכל החדר.

– סליחה – מלמל פרא למראה סוכריה אחת אדומה, שעפה לתוך צוארונו של המורה – לא התכוונתי.

– אני יודע – אמר שמיליק – זאת אשמתי. הייתי חייב לקנות סוכריות עטופות.

בין כה וכה וכל הכתה גמרה לאסוף את הסוכריות שהתפזרו בחדר, עדיני הנפש שבין האליפים, נשפו פעם או פעמיים בממתקים בטרם הכניסום לפיהם, ואילו האחרים סמכו על יצר הנקיון של עקרת הבית, ולא עיכבו את הסוכריות בחוץ, אפילו שניה אחת מיותרת.

– ובכן – אמר שמיליק משהושלך בחדר הס ממוזג בקולות מציצה – מתפלאים הנכם שקראתיכם לבוא אלי. אם לומר את האמת התלבטתי בכך רבות, ורק לבסוף החלטתי שטובת הזמר העברי דורשת זאת ממני…

התמהון שירד על החדר פער פיות רבים שנפתחו ללא אומר, אך רק לשניה.

– אתם מבינים – המשיך המורה – אתם מכירים אותי רק מבית הספר, משעורי הספרות והתנ"ך. רק לבודדים שבכם גליתי את סודי, את סוד מלחמתי למען הבלדה המדברית. הן לא יתכן, אמרתי בלבי, כי אומה עתיקת יומין כשלנו תהיה כה דלה באוצרות רוח נצחיים, כשירי עם מדבריים אנונימיים. לפיכך שאלתי את עצמי אם לא אני, מי יקום לה לשירת קדומים זו?…

– אף אחד – לחש גמגם לתוך אזנה הקרובה של עדנה.

– הנה למשל כתבתי בלדה עממית נעימה. נשב נא הערב בצוותא, אני אלמדכם לשיר אותה, אתם תשירוה להוריכם, הוריכם להוריהם וכך הלאה וכך הלאה, עד שנמצא כל העם ניצל, וארצנו נגאלת מחסרון רוחני זה של בלדות מדבריות המרחפות על פני שדמותיה הירוּקות…

ההקשבה לדברי המורה הנרגשים והמוזרים היתה כה רבה, עד שאיש לא שמע בהפתח דלת הכניסה, ואיש לא הבחין בשתי הדמויות המסורבלות שבאו בעדה, והחלו מתקרבות בסקרנות לעבר הסלון ההומה.

*

הגברת שמילקיהו רצה לחדרו של עודד משתי סיבות או אולי אפילו שלש. אלף, כדי לראות אם בעלה לא הגיע אליו במקרה, ואם לא אז לשלוח את הבלש קל הרגלים הזה לחפש אותו. ובית, כדי להראות לו את הצמר הכתום שגילתה על אבזם החגורה של בעלה, לשמוע ממנו את המשמעות החמורה של הדבר, ולהביע לפניו את דעתה הפרטית. כזכור היו לדשדש השגות אחרות לגבי מהות ריצתה אליו, לפיכך העדיף להצמד ביתר דבקות אל שיח הרימון שבתוכו הסתתר, ואף פסק לרגע לנשום שעה שחלפה לידו בדרכה חזרה. משהתרחקה האשה, שב אל דשדש אומץ לבו והוא החל עוקב מחדש אחריה. העייפות שהחלה לתת אותותיה ברגליה השעירות של צפורה, אילצו את דשדש להצר את צעדיו לבל יתנגש בה בטעות. כשהגיע ליד הצטלבות חדר האוכל, נעצר לחלוטין למראה דמות גוצה היוצאת מפתח המטבח. היתה זו הגברת מלכה אברמוביץ, שהלכה לחפש את פולה האקונומית כדי להציע לה לנצל את ההזדמנות שבעלה השיג שתי חביות דגים מלוחים בחצי המחיר, ולקנות חבית אחת לחדר האוכל.

– אולי ראית במקרה את בעלי? – שאלה צפורה.

– בעלך? – תמהה הגברת אברמוביץ – האין הוא בבית? ענת סיפרה לי שכל הכתה הולכת אליו לערב שירי מטבח…

– מדבר! – תיקנה לה צפורה באדיבות.

– אהה מדבר, ואני התפלאתי מה פתאום מטבח – אמרה כשפניה מתבהרות – אגב אני מוכרחה להגיד לך שבתי ענת ממש מוקסמת מבעלך, היא אומרת שעוד אף פעם לא היה לה מורה שיודע להחדיר כל כך הרבה אהבה לנוף הארץ ולגבוריה הקדומים, ואני רוצה להגיד לך שענת היא דווקא בקורתית מאד לגבי מורים, ולמרות שהיא בת חמש עשרה היא הרבה יותר מבוגרת ממה שהיא נראית…

“זהו זה – אמר דשדש בלבו שעה שהדברים הגיעו לאזניו – עתה הכל ברור, ענת היא זאת ששלחה את מכתב האהבה, פגישת השנים ליד הצרכניה לא היתה מקרית, היא גם יודעת לכתוב במכונת כתיבה, ואף שמה מתחיל ב”ע", לא צריך להיות בלש גאון כדי לחבר אחד ועוד אחד. מפליא שהגברת שמילקיהו אינה תופשת זאת…"

– כן – אמרה צפורה – אני יודעת שגם בעלי מעריך מאד את כשרונותיה. האם את בטוחה כי היא נמצאת עתה בביתנו?

– בהחלט. ענת שלי אף פעם לא משקרת. האם הבנתי נכון שבעלך אינו בבית?

– אכן כך. הזמין את כל הכתה והוא עצמו נעלם. בכלל אל תשאלי איזה צרות יש לי ממנו. הוא התחיל לקבל מכתבי אהבה מתלמידותיו.

– לא!!! – קראה מלכה אברמוביץ בהפתעה שהיתה בה מין עליצות נעורים שלא לפי גילה – ואיך נודע לך הדבר, האם הוא עצמו סיפר לך?

– לא, אני עצמי גליתי את המכתב חבוי בין החיבורים, אבל אל תספרי לאיש, הבטחתי למנהל לשמור את הדבר בסוד.

– הגברת שמילקיהו! – נעלבה אברמוביץ – לי את צריכה להגיד דבר כזה? הרי את יודעת שאפילו אם יתלו אותי, לא יצליחו להוציא הגה מפי. האם סיפרתי לך שצפרירה אשתו של חגב היתה בנעוריה מאורסת למפקח בדולח. כשהיה עוד מורה לזימרה ולציור?

– לא, – אמרה האשה – פעם ראשונה שאני שומעת זאת.

– ובכן תתארי לך שסוד כזה אני שומרת בקרבי כבר עשרים שנה ואיני מתכוננת לספר עליו לאיש. אגב אם אנו כבר מפטפטות, למה שלא תבואי לביתי ללגום תה בצוותא?

– צר לי – אמרה צפורה – אבל אני חייבת לחזור ולראות אם הבית שלי עדיין עומד על תילו, ואם בעלי חזר. אבל למה שלא תסורי את אלינו לכוס תה?

– ברצון – הסכימה המוזמנת – ובהזדמנות זאת אציץ ואראה אם אכן ענת נמצאת בביתכם, את יודעת, כשבת מגיעה לגיל חמש עשרה, מתחילים לצפצף לה כל מיני צפרים בראש, ואי אפשר להאמין לאף מלה שלה…

שתי הנשים פנו והלכו אל בית המורה, לפי תנועות ידיהן הבין הבלש הצעיר כי הן לא פסקו מלדבר, אלא שמתוך זהירות יתרה העדיף להגדיל את הפער שבינו לבינן ועל ידי כך איבד לבטח כמה פּרקי הווי מקומיים, שאולי היו יכולים לעזור לו במחקרי הבלשות שלו.

כנגד הפסד זה, זכה לפצוי אחר שעה שנצמד מחדש לחלון המרושת, הציץ לתוך חדרו של המורה שמילקיהו וזכה להיות עד לאחת מתמונות ההווי הנדירות ביותר של חייו, אולי אפילו הגדולה שבהן.

 

פרק עשרים ואחד: לידה במדבר    🔗

אדם פ. המכונה פרא היה בין ראשוני האליפים שהבחינו בשתי האורחות שצצו בפתח. היה זה שעה שפזל לעברה של עדנה מלכת הכתה, כדי לראות אם היא מסתכלת עליו, והופתע לראות את עיניה הפונות לפתח. בתנועה חדה הפנה ראשו לאותו כיוון, בעקבותיו חלה תפנית כללית באולם, ועד מהרה היתה כל הכתה מתבוננת בפתח בדממה שהבליטה את קימתה המבוהלת של ענת ממקומה, תוך קריאת הפתעה, שלוותה מתוך הרגל בהרמת אצבע:

– אמא! קרה משהו?

– לא. – הרגיעה אותה אמא אברמוביץ – שום דבר.

– אז למה באת?

– סתם הוזמנתי לביקור של כוס תה. תשבי ענתי’לה, תשבי!

בעוד ענת חוזרת למקומה מבוישת במקצת, היה המורה שמילקיהו מעיף מבטים נבוכים באשתו, ומושך בכתפיו כמענה למבטה הזועם.

– אתה רוצה לצאת לרגע? – אמרה לו בשיא ההתאפקות.

המורה קם כמהופנט ויצא אחריה לעבר פינת האוכל, במרחק לא רב שהניח בהחלט את אזנה של הגברת אברמוביץ.

– אתה יכול להגיד לי איפה היית? – שאלה החוקרת.

– אני כאן כל הזמן.

– כל הזמן, אה? וכשהתלמידים הגיעו?

– אה, אז עוד הייתי אצל המנהל. הן אמרתי לך שפני אליו.

– כן, בטח שאמרת. אני לא מכחישה. לכן הדבר כואב לי פי כמה…

– אה נכון – נזכר הנאשם – צפרירה אמרה לי כי אכן שאלת עלי, והיא ענתה לתומה כי יצאתי מאחר שלא ראתה כי חזרתי…

– צפרירה אה? המופקרת הזאת שהתארסה עם בדולח והתחתנה עם חגב, היא זאת שהתחילה לסוֹבב גם אוֹתך, עד שאתה יוצא וחוזר, יוצא וחוזר, יוצא וחוזר חלילה…

– צפורה האמיני לי – חינחן שמילקיהו קולו – את חושדת בכשרים, את עושה עוול לעצמך ולי. הגברת חגב חשבה שיצאתי מפני שבאמת יצאתי, אבל אחר כך חזרתי מפני שנזכרתי ששכחתי להגיד למנהל מפני מה בעצם הערתי אותו משנתו…

– את מבינה – אמרה שמילקיהו לאברמוביץ שעשתה עצמה כלא שומעת – הוא הולך למנהל מעיר אותו משנתו, ולא אומר לו בשביל מה. עכשיו את מאמינה לי כשאני אומרת לך שדעתי עומדת להטרף עלי…

– הגברת שמילקיהו עצרי ברוחך! – לחשה אברמוביץ בקול צדקני והצביעה בחשאי לעבר פתח הסלון שהיה חסום בראשיהם המשורבבים של האליפים.

לזכותה של אשת המורה יאמר כי אכן הבינה כי אין זו השעה המתאימה לעריכת חשבונות משפחתיים, היא טפחה קלות על גבו הכפוף של בעלה ורמזה לו לחזור אל תלמידיו. אלה סרו מהפתח, וחזרו למקומותיהם בדממה ונימוס הראויים לשבח. המורה חזר למקומו ליד ארון הספרים, החליק מתוך מבוכת מה את עיניו וקרחתו, ואחר שאל בקול מלחשים היכן בדיוק הפסיק.

כרגיל היה זה גמגם הראשון שנזכר ואמר:

– המורה אמר שתכלית חייו היא הפצת הזמר המדברי הקדום מעל השדמות הירוקות של ארצנו.

– כן כן – נזכר אזמייש הקטן – ושאנחנו נשיר את כל השירים להורינו והם לסבתות, עד שכל העם ילך ברחובות ויגיל.

– לא ברחובות – תקנה אותו ענת והצביעה – אלא בלבבות, ולא יגיל אלא יגאל, ובזאת היתה כוונת המחבר להביע את תקותו לגאולתם הנפשית של המוני בני ישראל.

– יפה אמרת! – שיבח המורה את המפרשת – אך הבה נחדל מדיבורים, וניגש למלאכה עצמה.

בעוד הכתה מנסה לנחש באיזו מלאכה מדובר, התרומם המורה על קצה בהונותיו ושלח ידו את מרומי ארון הספרים הניצב מאחוריו. עיני הכתה שהתרוממו יחד עם היד ראו איך הוא מושך מלמעלה מין גוף מוסיקלי בעל מבנה מוקטן של גיטרה עטופה בבד וילון פרחוני. היושבים סמוך לארון מצמצו עיניהם מרוב האבק שנשר עליהם, אך השתדלו שלא לעצמן לגמרי כדי לראות מה יצא מתוך הוילון. שמילקיהו פרם את השרוך הסוגר את הבד, ושלה מתוך הנרתיק מין גיטרה עתיקת יומין שהיתה בעצם שילוב של מנדולינה שהתמזגה עם בלליקה והולידה משהו מעין בנג’ו גבנוני. במתח רב עקבו הכל, כולל דשדש הניצב מאחורי החלון, אחר הכלי היוצא מנרתיקו. היו לו לכלי שלושה מיתרים שלמים, ואחד קרוע שלא נחשב. שמיליק נשף על בטן המנדולינה והעלה מתוכה ענן חדש של אבק, אחר פרט מספר פעמים על המיתרים, וניסה לכוון לפי השמיעה הפרטית שלו. היה משהו מושך ותמהוני במראה האיש הגדול המחזיק בחיקו את הכלי הקטן, ואיש מהנוכחים לא ניסה לפצות פה, או לחייך.

– ובכן נתחיל בקטע מתוך סידרת שירי המדבר הקדמון, קטע א' הנושא את השם “ההלך אנא ילך” ובו ארבעה עשר פרקים. הפרק הראשון הוא “המדבר הנגמר” שבו שבעה עשר חלקים, שם החלק הראשון אותו נלמד עכשיו הוא “השיח הצחיח” או “ישימון תלאובות” טרם החלטתי סופית. אשיר לכם תחילה את השיר כולו ואחר נלמד אותו קטעים קטעים. שכחתי לציין שאם כי המלים והמנגינה הם שלי, הרי עצם הרעיון לקוח מהתנ"ך מספרי “שמות” “ויקרא” במדבר"…

– האם זה יהיה בבחינה? – נבהלה ברכה־ככה.

– חס וחלילה! – אמר שמילקיהו בחיוך מרגיע – את השירה שלי לומדים מתוך רצון שבלב, ולא מתוך הכרח. ובכן הטו אזנכם והקשיבו.

ושוב נשמעו כמה צרצורי פריטה לצורך כיוון, אחר היה הס בחדר, ודממה רבת מתח. המשורר הדגול עצם עיניו, שמט ראשו אחורה, פשט רגליו לפנים, ופתח במספר צלילי מדבר מונוטוניים המבטאים את מיטב ההרגשה המדברית של גמלי המדבר. משהיתה ההרגשה של חולות האין סוף, החל נמזג לתוך החדר קול גרוני מסתלסל בעל גוון מיותם, קולו המזמר של המורה שמילקיהו. רבים מהיושבים עצמו עיניהם וניסו להמחיש לעצמם את מר גורלם של הולכי המדבר הבודדים, היוצאים בצוותא אל משטחי הישימון הגדולים, לחפש את גאולתם הנפשית. וכך שר וסילסל המורה:

נלך המדברה

זקן, טף והרה

צוקי ישימון, חלחלה.

ילדה שם ההרה

אורחה אזי שרה

צוקי ישימון, ערס לה.

לה לה לה…

אויה אוי…(7 פעמים)

אויה לי

או הוא הה הה. – (29 פעם)

תחילה היה עוד שקט. הכל כבשו ראשיהם והחרישו בכל כוחם. רק סוכריה אחת נתנפצה בקול רעש מחריש, בדיוק כאשר ההרה כרעה ללדת, אך הכל הצליחו להתעלם ממנה בכוחות מאוחדים. שמילקיהו המלחין הנרגש, היה כל כך שקוע בשירו, עד כי לא ראה כלל איך לחייה של ברכה־ככה הצחקנית מתנפחות בהדרגה. איך גמגם מהדק את שניו ואיך קקטוס מחבק את פיו בזרועו השמאלית. יתכן כי כל ההופעה היתה עוברת בשלום, אלמלא עדנה שניסתה לכווץ את לחייה בכל כוחה, כרעה תחת הלחץ הפנימי הגובר, ומבין שפתותיה נמלטו כמה משאבי אויר מלווים במעין תרועת שופר מדברית, שאילצה אותה להטמין את ראשה עמוק עמוק בתוך ברכיה.

– עדנה מה קרה? – נבהל המשורר שירד משמיו והופתע לראות את כתפיה הדקיקות של מלכת הכתה כשהן אחוזות רטט בלתי פוסק.

– היא פרצה פתאום בבכי! – חש גמגם להצילה.

– למה? – תמה שמיליק ושלח יד מלטפת כדי להרגיע את זוג הכתפיים המרקד – הן זה דווקא לא שירי העצוב ביותר…

מתוך כל הכתה לא היה איש שישיב לשאלת המורה, רובם ככולם היו מסתירים את פניהם בתוך כפות ידיהם, ומנסים לשוות לצחוקם הכבוש, אנחות של בכי קורע לבבות. שמיליק שהתבונן באי אמונה בתמונת תלמידיו הנרגשים, נפעם למראה של רבקה העצובה שהרימה פניה לרגע, כדי לנגב את ים הדמעות שנבע וזרם מתוך עיניה ונחיריה כאחת.

– תלמידי תלמידי! – רחש המורה – הרגעו נא! השיר נוגה אמנם, אך מלא אופטימיות האזינו לסופו…

הדברים הללו הרקידו פי כמה את הכפיים המרקדים של האליפים, ומי יודע מה סופה של הכתה אלמלא באה אליה ההצלה מעבר החלון.

תחילה נשמעו שלושה קרקורי תרנגול מזוייפים, ולאחר מכן קריאת ילד צלולה ורועמת:

– התרנגולות ברחו!!!

“אוי וי – נאנח פרא ולחש לעוזי שוורץ בבהלה – שכחתי להגיד לערן שכבר לא צריך לפתוח את הלול…”

 

פרק עשרים ושנים: מפחידים את אמא של גדי    🔗

ערן היה מלא אחריות, הוא לא יאכזב את פרא ואת הכתה שלו, הוא כבר יראה להם איך מגרשים תרנגולות כמו שצריך. יכול היה אמנם לגרש את התרנגולות לבד, אבל כבר הבטיח לגדי ומיה לשתף אותם במבצע והוא חייב לקיים את הבטחתו.

אמו של גדי שפתחה את הדלת, השתוממה לראות את ערן בחוץ בשעת ערב מאוחרת.

– קרה משהו? – שאלה.

– שום דבר. באתי לקרוא לגדי.

– בשביל מה?

– כולם הולכים למורה שמילקיהו לשיר, אז גם אנחנו צריכים להיות שם.

– מי זה כולם?

– כל האליפים.

– האליפים, אבל לא אתם.

– לא חשוב. אנחנו במילא לא נכנסים, אנחנו שומעים בחוץ.

– ואמא הרשתה לך לצאת כל כך מאוחר?

– אמא בעצמה אמרה לי שהיא רואה שאני מתחיל להיות ילד טוב.

– אני מצטערת, גדי עוד לא. הוא כל היום רץ ומתרוצץ ובערב צריך לנוח.

גדי ששמע מחדרו את כל השיחה, התגנב אט אט, ונצמד אל שמלתה של אמו, תחילה בלי לנסות להתערב, אך כששמע אותה אומרת “לאו” לא הצליח להתאפק ופרץ ביבבה:

– למה לערן תמיד מרשים הכל, ורק לי אומרים להשאר בבית?

– גדי מה אתה עושה כאן! – קראה מרים אמו הקפדנית של גדי – תחזור מיד למיטה!

– אבל גם אני רוצה ללכת עם ערן לגרש את התרנגולות.

– איזה תרנגולות?

– פס… פס… – הזהיר אותו ערן במצמוצי פה – זה סוד!

– אתם הולכים למטבח לסחוב עופות? – נבהלה האמא.

– לא לא בכלל לא! – ענו השנים כאחד.

– אז בסדר – נרגעה מרים – אזי אתה ערן רשאי ללכת, וגדי יצעד ישר למיטה!

סגרה את הדלת בתקיפות מול חטמו של ערן, וגררה את גדי המייבב בחזרה לחדרו.

אצל מיה היה ערן יותר זהיר. הוא הקיף את הבית ונקש על חלון חדרה. מיה ששכבה על השטיח ושיחקה עם החתלתול שלה, הרימה ראשה ושאלה: “גדי?”

– לא! – לחש ערן – לגדי התינוק לא מרשים לצאת. זה אני ערן. תפתחי את הרשת!

מיה עלתה על המטה ופתחה את החלון המרושת.

– אפשר להכנס? – שאל ערן, כשהוא מרים את גופו הקטן על משקוף החלון ומתגלגל פנימה לתוך המטה – את רוצה לבוא אתי לגרש את התרנגולות של שמיליק?

– בטח – אמרה הקטנה – והבטחת גם לי וגם לגדי לגרש תרנגולת אחת.

– כן, אבל לגדי לא מרשים לבוא.

– יופי, אז אני יכולה לגרש גם את שלו.

– ואם הוא לא ירשה לך?

– אז בוא נלך לשאול אותו.

– בסדר – אמר ערן, וכבר נתלה מחדש על החלון וניתר החוצה. מיה קפצה אחריו, ואחריה החתלתולה. כשהגיעו השלושה אל קרבת ביתו של גדי, נעצר ערן והכריז בתקיפות:

– אני לא נכנס יותר לבית של גדי, אמא שלו כל הזמן צועקת עלי. תכנסי לבד.

– גם עלי היא תמיד צועקת. לא רוצה. בוא נקרא לו מהחלון.

– נכון, – אמר ערן, שכחתי בכלל.

השלושה רצו מסביב לבית, עד שהגיעו אל חלון חדר השנה של מרים הספרנית, שמתוכו בקעו קרני אור וצלילי רדיו. החלון היה קצת גבוה וערן לא יכול היה לראות את אמא של גדי החיוור ששכבה במטתה מאזינה לרדיו וקוראת ספר מרתק. ערן ומיה מצאו בחצר אבן גדולה וגילגלו אותה ביחד אל קרבת החלון. בעזרת האבן וניתור קל, הצליח ערן להתלות בשתי ידיו על אדן החלון.

...והאירה ישר לתוך עיניו הממצמצות של ערן התלוי.

– גדי! – לחש ערן – גדי…

מרים הספרנית לא הבינה בתחילה מה פתאום קוראים את השם של בנה ברדיו. היא סגרה לרגע את המכשיר, והתפלאה לשמוע בכל זאת את הקול המיסתורי הקורא: “גדי בוא כבר!” קפצה מהמטה, נטלה פנס מהמגירה הסמוכה, והאירה ישר לתוך עיניו הממצמצות של ערן התלוי.

– מי זה! – צעקה בבהלה.

ערן היה מבוהל לא פחות, לא חשב כלל להגיד שזה רק הוא, ובעוד היא מזעיקה מהמקלחת את שמואליק החצרן, בעלה, נשר ערן ארצה והחל רץ בעקבות מיה, שהתחילה לברוח לפניו. הפחד מאמו של גדי, היה כה גדול עד שהשנים המשיכו לרוץ גם אחרי שיצאו מאזור בתי הכפר, ולא פסקו עד אשר הגיעו אל אזור המים הקרים של חדר האוכל. גדי הגיע קודם ושתה ראשון, מיה היתה כל כך נושמת בכבדות כשהגיעה, עד כי היתה מוכרחה לחכות כמה רגעים, לפני שנצמדה לברז.

– איזה צחוק! – אמרה מיה כשרוחה החלה שבה אליה – איך הפחדנו את אמו של גדי.

– ואיך היא צעקה עלי “מי זה?” – נזכר ערן כשאומץ לבו החל חוזר אליו.

– היא בטח חושבת שאלה היו גנבים! – צחקה מיה והביטה בערן בהערצה – אתה ערן תמיד יש לך כל מיני המצאות.

– בטח – אמר הקטן הגאה – אפילו דשדש ופרא תמיד באים אלי שאני אמציא להם. זה אני המצאתי לפרא איך לגרש את התרנגולות.

– איך? – שאלה מיה.

– זה יהיה ככה – הסביר הממציא הצעיר – כל האליפים ילכו אל שמיליק, כדי לשיר אצלו ולעשות רעש, ואז הוא לא יוכל לשמוע איך אנחנו נכנסים לחצר, ופותחים את הלול. אני אפילו קיבלתי רשות לעשות כמה קוקוריקויים.

– איזה כיף! – התלהבה מיה – אז בוא נלך כבר לגרש.

– בסדר – אמר ערן – מה את חושבת שאני מפחד?

אט אט, כשהם אוחזים יד ביד, חזרו השנים על עקבותיהם, ופסעו לעבר ביתו של שמיליק. בזהירות הראויה לשבח, התגנבו בין שיחי הנוי, ולא פלטו כל קריאות הפתעה, גם כששקעו מעט בתוך ערוגות הדליות הרטובות. היה זה מזלם משום שבמרחק כמה פסיעות מהם היה עומד אותה שעה דשדש המדריך, כשכל ישותו עוקבת אחר הנעשה בחדרו של שמיליק. עיניו של דשדש, שלא חסר היה חוש הומור, נצצו מול בולמוס הצחוק החשאי שתקף את האליפים, ולבש מסווה של בכי קורע לבבות. לזכותו של דשדש יש לציין שעל אף הענין הרב שגילה בהווי המוסיקלי המיוחד, הנרקם בסלון של המורה, לא שכח את יעודו בחיים, ועיניו החדות גילו שתי עובדות מפתח חשובות מאד העתידות אולי לעזור בפיענוח תעלומת מכתב האהבה. האחת, שעדה בריבוע הנמנית עם החשודות, איננה נמצאת בין האורחים. “היתכן – שאל הבלש את עצמו – שלא באה במתכוון כדי להפגין אדישות כלפי המורה? ושמא עשתה זאת כדי להמנע מפגישה עם אשתו של שמיליק?” והשניה, שהתלמידה הטובה של הכתה, ענת בעלת שתי אלומות הקוקו, תולה במשורר עינים קשובות כל כך, עד שאינה חשה במתרחש בחדר הצוהל, ונשארת יחידה בהקשבתה לשירת המשורר. “אין ספק – ציין הבלש לעצמו – שאמה צודקת והיא נראית הרבה יותר מפותחת מכפי גילה, ולפי מבטי עיניה הרי היא היחידה המסוגלת להתאהב בשמיליק, ולכתוב לו מכתבי אהבה, ואכן אין ספק שזאת היא…”

ברגע זה שמע דשדש לראשונה את קריאות הקוקוריקו ואת צעקתו הנרגשת של ערן “התרנגולות ברחו!” הוא סובב ראשו אחורה, והספיק לראות שתי דמויות זעירות, רצות מכיוון הלול של שמיליק, וחולפות במרחק כמה צעדים ממנו. דשדש לא היסס אפילו שניה אחת, זינק ממקומו בניתור מרהיב, והצליח להשתטח לתוך ערוגת הדליות הבוצית, כשידו אוחזת בשמלתה של הדמות שהיתה יותר קרובה אליו.

“עזוב אותי!” קראה מיה הקטנה, שעה שמעדה בעקבות התפישה והתגלגלה לצדו של דשדש. דשדש מהר לסתום בידו האחת את הפה הקטן שניסה לצרוח, ובזרועו השניה לפת ושיתק את הגוף החמקמק של מיה שלא פסק מלהתפתל. כך קרה שהמורה שמילקיהו שמיהר לצאת החוצה כדי לתפוש את התרנגולות, מצא לתדהמתו את עודד המדריך שוכב חבוק עם מיה הפעוטה, בתוך ערוגת הדליות. היה זה, לפי חשבונו של שמיליק, החיבוק השלישי של אותו יום. “מענין מה יגיד עכשיו המנהל!” אמר המחנך הותיק בלבו. עזב את תרנגולותיו, את הזוג ההמום, את האליפים שהחלו מצטופפים ליד החלון, ורץ כל עוד רוחו בו אל ביתו של המנהל חגב.

 

פרק עשרים ושלושה: בעיות של דג־מלוח…    🔗

המנהל מר חגב שכב על מטתו וניסה להרדם. זה כשעתיים שהוא מנסה להרדם. תחילה היה זה המורה שמילקיהו שנכנס ויצא בחדרו ואחר כך אשתו.

צפרירה העדינה היתה נרגשת אותו יום במיוחד, שפע כזה של אירועים בלתי־נעימים מזמן לא היה לה. תחילה חשה בחילה בביתה של ברכה הצרודה, כשנודע לה שהיא והחתול של מיה אכלו יחד אותה עוגה. אחר כך הרגישה בושות וחרפה מול אשת המורה, שישבה פתוחת־חולצה עם בעלה בתוך סוכת הגפנים, ולבסוף, לא מכבר, סבלה מנוכחותו החוזרת ונישנית של המורה שמילקיהו שלא ירד לעמקם של רמזיה השקופים ומצא לנכון להטריד בלי סוף אותה ואת בעלה בחדר השינה. אם לא די בכל אלה, הנה בא ענין הדגים המלוחים והעכיר את רוחה מחדש.

– אתה מבין מה פירושה של המלה “נשמה של סוחר”? – אמרה לבעלה שעה שנכנסה מחדר המקלחת אל בעלה, השוכב במטתו ומנסה להחזיר לעצמו את רשת קורי השינה.

– את מדברת על בדולח? – מלמל המנהל.

– לא, מה פתאום? על אברמוביץ. אני לא יודעת אם הוא מצליח לפתות את כולם, או רק אותי.

– מה קרה שוב?

– הייתי קודם בצרכניה לקנות כמה דברים לארוחת הערב, אז הוא מציע לי פתאום לקנות דג מלוח. אמרתי לו מה פתאום, אתה יודע שאני לא סובלת את הריח. אמר לי: לא בשבילי, בשבילך, שאתה כביכול אוהב.

– אני באמת אוהב – אישר המנהל.

– אני יודעת, אז החלטתי להתגבר ולקנות דג אחד, ביחוד כשאברמוביץ שיכנע אותי שהדגים שהשיג הפעם הם כמעט בלי ריח. טוב, אמרתי לו שיתן אחד, אז הוא אומר לי: מה זה אחד? אפילו שמילקיהו קנה שנים. אמרתי בלבי בסדר, אם כבר ממילא מסריח, אז מה זה משנה מכמה. נו טוב. אני פותחת במטבח את העתונים, אז כמה דגים אתה חושב שהוא שם לי?

– שלושה?

– לא. ארבעה.

– ולא הרגשת לפי המחיר שהוא הכפיל את הכמות?

– אני מסתכלת בחשבון אני? אמרתי לו “תרשום” וזהו.

– זהו – כעס המנהל – אני יכול להגיד לך עשר פעמים ביום לא לקנות בהקפה, ואת בשלך. מאין לך כמה רשם?

– בענין כספים אברמוביץ נאמן עלי.

– גם עלי. אבל טעות יכולה לקרות. את סבורה שזאת בעיה להוסיף את התאריך לסכום הכללי?

– צפרירה לא ענתה יותר. אם היתה זקוקה לעוד נופך צרות, הנה העניק לה זאת בעלה. החליטה שביום ביש מזל שכזה, מוטב לה לא לעשות דבר יותר, ועל אף השעה המוקדמת, החליטה להוריד את מעיל האמבטיה וללבוש את פיז’מת המשי השקופה שלה, וללכת לישון לצדו של בעלה.

– את יודעת במה אני חושק עתה? – אמר המנהל שעה שהרימה את השמיכה והצטרפה אליו.

– וכי מאין לי לדעת? – אמרה צפרירה בחמימות וכיבתה את האור.

– נו טוב – אמר המנהל, והסתובב אליה עם גבו – בעצם זה לא כל כך חשוב.

– לא לא, תגיד! – אמרה צפרירה וחיבקה את כתפיו.

– לא לא! – אמר המנהל – אין השעה כשרה לכך, מוטב כי אכבוש את יצרי.

– יהושע, באמת! – אמרה האשה בקול מתפנק ורחרחה ברוך־חושני את שערותיו הדלילות של בעלה – ממני אתה מתביש?

– טוב – אמר המנהל שנשבר לנוכח גינוניה הנשיים של אשתו – אני לא יכול להסביר את זה, אבל נפשי חושקת לפתע באיזה נתח הראוי להתכבד של דג מלוח…

– את יודעת במה אני חושק עתה? – אמר המנהל שעה שהרימה את השמיכה והצטרפה אליו.

– בחיי שידעתי – אמרה צפרירה בקול שבור והסתובבה בבת אחת במאה ושמונים מעלות – אתה תמיד מחכה עד שאכנס למטה, ואז צצים בלבך רעיונות משונים.

– וכי לא היית זאת את שעוררת את תאבוני בספוריך?

– בסדר – אמרה צפרירה – בסדר גמור, אני אקום עכשיו מהמטה, אטרח ואכין לך את הדג המגעיל, אתה תזלול אותו בכל פה, ואחר כך בתור תודה תרדם לי עם לוע פעור ותמלא את החדר בצחנת דג מלוח.

– בסדר – אמר המנהל הנכנע – בסדר, שכנעת אותי, אני לא רוצה יותר דג. אני לא רוצה יותר כלום, אני לא צריך שום דבר. רק תני לי רק לישון, שלוש שעות אני מנסה להרדם וכל פעם בא מישהו ומעיר אותי…

– אז אתה כבר לא רוצה דגים?

– לא! – אמר חגב כמעט בצריחה.

– תארתי לעצמי – אמרה צפרירה בטון דיבור של אדם הנאלץ להשלים עם גורלו המר – הפכפכנותו המקובלת של השליט. לילה טוב.

– ליל מנוחה! – החזיר המנהל הנכבד ועצם את עיניו העייפות.

– די – אמרה צפרירה כעבור חמש דקות – אין כבר נשיקות בעולם, לילה טוב וזהו, לנחור.

המנהל מר חגב נאנח בלי להוציא קול, התרומם בכבדות, הסתובב ונשק לאשתו על מצחה, אחר הסתובב, הניח ראשו חזרה על הכרית וכמעט נרדם, כאשר נשמעו הנקישות בדלת. עוד לא הספיק להגיד “יבוא” וכבר היה הזר לוחץ על הידית בעצבנות ומטלטל אותה למעלה ולמטה.

– מי זה יכול להיות? – אמרה צפרירה שהתישבה בבהלה על מטתה.

– בואי נתערב שזה המורה שמילקיהו – אמר חגב, שהיה הרבה יותר שקול מאשתו.

– מי שם? – צעקה צפרירה שקמה והחלה לובשת את חלוק האמבטיה על פיז’מת המשי השקופה שלה.

– זה אני, שמילקיהו. פתחו!

– אולי קרה איזה אסון! – התעצבנה האשה מול שלוותו היחסית של בעלה – תפתח לו כבר!

– בסדר בסדר – אמר המנהל – את לא רואה שאני מחפש את נעלי הבית?

– מר חגב! מר חגב, עורה! – נשמע שוב קולו של המורה שעדיין אחז בידית.

– עוד רגע! – צעק המנהל, שמצא נעל בית אחת והחליט לוותר על השניה.

– אל תשאלו מה קרה! – קרא שמילקיהו שעה שנפתחה סוף סוף הדלת.

– ספר ספר! – אמרה צפרירה בקוצר־רוח, בעוד היא רוכסת את אחרון הכפתורים בחלוקה הפרחוני.

– אמרתם לי להעיר אתכם אם זה יקרה שוב…

– על מה אתה מדבר? – שאל המנהל – שטרם תפס במה המדובר.

– על עודד המדריך.

– מה עשה שוב?

– הוא מתחבק.

– מתחבק?! – קראו המנהל ואשתו כאחת.

– כן. עם הקטינה הזאת! הג’ינג’ית! אתם חשבתם שאני בודה דברים מלבי. הפעם ראיתיה היטב. אצלי בגינה, בין הדליות. פעם שלישית היום…

חגב ואשתו הביטו זה בזו בתדהמת־מה ולא ידעו איך להגיב. צפרירה היתה הראשונה שנעורה.

– אני רוצה לראות!

– גם אני בא! – אמר חגב ששכח שלרגליו רק נעל בית אחת. השלושה יצאו מהבית כשהם משאירים אחריהם את הדלת פתוחה ופנו במצעד נמרץ לעבר ערוגת הדליות של המורה שמילקיהו.

כשהגיעו סמוך לביתו של המורה, פגשו את הגברת אברמוביץ, שגמרה את התה ונזכרה שבעלה מחכה בבית לשמוע את תוצאות שיחתה עם פולה האקונומית.

– מה קרה? – נבהלה ונעצרה למראה השלישיה הצועדת.

– שום דבר! – אמר המנהל שהחליט לשמור את הפרשה בסוד.

– אבל לאן אתם ממהרים ככה בפיז’מות?

– הגברת אברמוביץ! – אמר המנהל בתקיפות, משהבחין פתאום שהאשה הבלתי־קרואה מתכוננת להצטרף אליהם למצעד – אבקשך להניח לנו. לפנינו בעיה פנימית חינוכית, אנא חזרי לביתך ואל תספרי לאיש את אשר ראית.

– מר חגב! – נעלבה האשה – האם אני הוצאתי פעם מלה מיותרת מפי?

– ובכן – שלום!

– שלום! – ענתה הגברת מלכה אברמוביץ ופנתה לעבר ביתה בהרגשת מרירות מתוסכלת.

שלושת האנשים החשובים לא שעו לרגשותיה של זו, וחידשו את מצעדם הנמרץ, כשהמורה שמילקיהו מוביל בראש.

 

פרק עשרים וארבעה: אוי, התרנגולות!    🔗

הלול של המורה שמילקיהו היה בראשיתו כלוב שפנים של גן הילדים המקומי. אחרי שהילדים הצליחו להרעיל את כל השפנים במסטיקים ובמיני עוגות חשודות, עמד הכלוב ערירי במשך שנה תמימה, עד שבא המורה שמילקיהו וגאלו. עתה ניצב לו על ארבע רגלי ברזל זויתיים, בפאת החצר, כשפלטת אזבסט חדשה מהווה לו גג ושלושה פחי נפט מרופדים משמשים קיני הטלה. דלת לא היתה ללול, אבל פינת הרשת הסמוכה לפחים היתה עשויה כך שניתן היה להרימה על ידי שיחרור חוט ברזל אחד, ואז נוצר מרווח שהספיק כדי להכניס פנימה את מחצית גופה העליון של הגברת צפורה. גם שמיליק יכול היה להכנס במרווח זה, אלא שאצלו תמיד היתה נתפסת החולצה ואשתו העדיפה ללכת ולהאכיל את העופות בעצמה, מאשר לשבת בערבים ולתקן חולצות.

ערן ומיה סובבו בחשאי את הלול, כשהם מנסים ללא הצלחה למצוא את הפתח.

– מה יהיה? – שאל ערן – שמיליק שכח לעשות ללול דלת. עכשיו התרנגולות יכולות למות מרעב.

– אז איך הכניסו אותן? – היקשתה מיה.

– כשהן היו קטנות – הסביר ערן – היה אפשר להכניס אותן דרך החורים של הרשת.

– אז ממה הן גדלו אחר כך, אם אי אפשר היה להכניס להן אוכל?

– אולי הן פשוט הטילו ביצים ואכלו אותן. – הסביר ערן אחרי שחשב קצת.

– אותי זה היה מגעיל לאכול כל היום רק ביצים. – הרהרה מיה בקול.

– גם אותי – הסכים ערן – אני הייתי עושה מהן חביתות…

מי יודע אם כל התכניות והמאמצים של ערן לא היו יורדים לטמיון אלמלא גילתה מיה את חוט הברזל הפותח.

– הי! – קראה מיה – נדמה לי שכאן פותחים את הלול!

לאורו של פס האור שבקע מסלון דירתו של המורה אישר ערן את גילויה של מיה, עד מהרה מצא את סוד פתיחתו של הלול, והרים את הרשת הנפתחת.

– תחזיקי כאן את הברזלים – אמר – ואני הולך לצד השני כדי להעיר את התרנגולות שיברחו.

– ואחר כך נתחלף – ביקשה מיה.

– בסדר, אז תשאירי לך תרנגולת אחת ואל תתני לה לברוח.

התרנגולות שנעורו למשמע הרחש וטלטולי הרשת, לא הבינו בדיוק מה ערן לוחש, ליתר בטחון הצטופפו בפינת הלול ונדחקו זו לתוך זו. מאחר שהן לא קראו, החל ערן לטלטל את הרשת בשתי ידיו הקטנות ולצעוק “קו קו ריקו! התרנגולות ברחו!”

כשמיה שמעה שהתרנגולות ברחו, וראתה איך ערן מרפה מהרשת וממהר לברוח אף הוא, הרפתה את חוט הברזל ורצה בעקבות השדון הקטן. כאשר דשדש נפל עליה מהשמים חשבה תחילה שזאת תרנגולת שהחליטה להתנקם בה, אך עד מהרה הבחינה במשקפיו של עודד והרגשתה שופרה במקצת. רצתה להגיד לו שזאת היא, מיה, אך הוא החזיק בפיה ולא נתן לה לפתחו. ביאושה החלה להתפתל כדי להשתחרר אך אז הרגישה כי הזרועות הלופתות אותה מתחזקות, כבר רצתה לנשוך את הזרוע השמאלית שהיתה קרובה לפיה, אבל אז פתאום הרפו ממנה הזרועות. היפנתה ראשה למעלה ונבהלה לראות את עיניו הנדהמות של המורה שמילקיהו, נראה היה כאילו אחז הקפאון את כל השלושה, במשך דקה תמימה. הראשון שנעור היה דוקא המורה שבלי להגיד מלה אחת, סב על עקבותיו ודהר אל בית המנהל.

– מה את עושה כאן? – שאל דשדש כשהוא קם ממקומו ומושיט יד עוזרת למיה.

– שה! ששמיליק לא ישמע – אמרה לו הג’ינג’ית הקטנה – גרשנו את התרנגולות מהלול.

– בשביל מה?

– זאת היתה המצאה של ערן.

– השני היה ערן?

– כן – אמרה מיה בלי להרגיש כי היא מלשינה – הוא לא ידע שזה אתה, אז הוא ברח.

– לאן?

– בטח הביתה, הוא הבטיח לאמא שלו לא לצאת יותר מהבית, וגם אני צריכה כבר ללכת, שכחתי לספר לאמא שאני יוצאת דרך החלון…

לא חיכתה להסכמתו של המדריך, הרימה רגליה הדקות ורצה במהירות לביתה כשהיא משילה מגופה קליפות קטנות של בוץ.

בין כה וכה, וחלק מהאליפים פתחו את רשת החלון, הסתכלו החוצה לעבר הלול, ראו את המורה שמילקיהו הנרתע מול דשדש, ואת השנים הקמים מתוך ערוגת הדליות.

– דשדש! – קראה עדנה, אחרי שמיה נעלמה – מה קרה כאן?

שום דבר חשוב – אמר דשדש באדישות מעושה – רק חשפתי את מזימת גרוש התרנגולות ותפשתי את הנאשמים.

בגופו של פרא שניצב אף הוא בין העומדים ליד החלון חלף רעד קל. באילו אמצעי כישוף משתמש המדריך הנערץ שלהם, שהוא יודע תמיד להיות במקום הנכון. הרי רק חמישה שישה אליפים ידעו על מזימת התרנגולות, ואף אלה חשבו כי היא בוטלה. עכשיו אין ספק שדשדש גם יודע, שהוא פרא, היה בין יוזמי הרעיון אלא שאין הוא רוצה לבייש אותו לפני כולם.

– אגב – שאל דשדש והתקרב לחלון – יש לכם מושג מדוע ערן גרש את התרנגולות?

עירית וברכה אשר לא היו בחדרו של פרא שעה שתוכננה המזימה משכו כתפיהן ופסקו “לאו”, כל האחרים, לרבות פרא, קקטוס וגמגם, החרישו.

– בסדר – אמר דשדש – לא חכיתי שתענו לי. בינתיים אבקש מכולם לצאת החוצה, לאסוף את כל התרנגולות שברחו ולהכניס אותן חזרה ללול. מי יודע כמה תרנגולות היו?

– אפשר לשאול את הגברת שמילקיהו! – הציע גמגם.

– טוב טוב לא חשוב – אמר דשדש משנזכר בהבעתה של הגברת שעה שדפקה על דלת חדרו – לא כדאי להטריד אותה…

– אבל היא כבר כאן! – אמר קקטוס שהבחין בה, שעה שהפנה ראשו אחורה לראות אם נשארה עוד איזה סוכריה בצלחת.

– טוב – אמר דשדש שהבין שאין מנוס מהפגישה הבלתי רצויה, אך רצה לפחות שהאליפים לא יהיו נוכחים כאשר יספוג את המנה – אתם תלכו בינתיים לאסוף את מה שאמרתי. כן הגברת שמילקיהו האם חיפשת אותי במקרה?

– במקרה? – אמרה האשה בקול שכמעט מוטט את רגליו הארוכות של המדריך – עד אליך לחדר רצתי. שמע ידידי הצעיר…

– רגע רגע – קטע אותה דשדש – קקטוס מה אתה עושה כאן? עדנה וברכה לכו גם אתן לחפש! כן, גם הבנות! כולם! אני לא רוצה לראות כאן אף אחד ליד החלון. בבקשה הגברת שמילקיהו אני לרשותך…

– אולי תכנס פנימה – הציעה אשת המורה בקול מתקתק שנשמע לאזניו הרגישות של הבלש כחשוד מאד – הדברים שבפי הם לא לשיחה על רגל אחת.

– אבל אני מאד מלוכלך – ניסה דשדש להתחמק.

– אין דבר, אחרי שהיה כאן כל האספסוף הזה, שום דבר לא יכול ללכלך יותר את הבית…

דשדש הבין כי אין לפניו כל מנוס, ברוח נכאה ובברכיים כושלות נכנס אל ביתה של האשה קשוחת הפנים והובל הישר אל פינת האוכל הקודרת אשר במטבחה הצר.

 

פרק עשרים וחמישה: מפנה חדש בחקירה    🔗

דשדש היה יושב בפינת האוכל הצרה, על אותו שרפרף צולע שקודם לכן שימש את הגברת אברמוביץ, והטה את אזניו העייפות לעבר האשה המפחידה שממולו.

– יש לי כל כך הרבה ידיעות למסור לך – אמרה – עד שאיני יודעת באיזו מהן להתחיל. אולי אפתח באשר קרה ליד הברזים של בית הספר…

“ידעתי!” – גנח דשדש במעמקי לבו אך עד מהרה חדל. בעיניו ריצדו ניצנוצי הפתעה. במקום להטיל עליו את אשמת כתיבת הפתק המטופש, סיפרה לו אשת המורה סיפור מופלא ששום דמיון שבעולם לא היה יכול לבנותו טוב יותר מאשר עשה זאת המקרה עצמו.

–…ובכן אני לא יודעת אם ידוע לך, אך בנוסף למכתב האהבה תפשתי היום את בעלי כשהוא מחזיק פתק חדש בחתימת ידה של “ע” המסתורית, ובו הוא הוזמן לבוא בדחיפות לברזים של בית הספר. נסיתי לתפוס את הילד שמסר את הפתק, אך הוא חמק ממני…

– ברוך השם! – אמרו עיניו של דשדש ובקול כמעט רועד שאל:

– אם זהית לפחות מי הוא?

– ודאי! – אמרה האשה, ולא הרגישה איך לבו של היושב מולה צונח ויורד ממנו – זה אותו פרחח שפעם לקח ממני את תיק התוים של שמילקיהו. נדמה לי שקוראים לו ערן, והוא הבן הפושע של ברכה גואייבה.

“כאשר אבדתי אבדתי!” אמרה לדשדש הרגשתו “כעת הקטן הזה יגלה שאני כתבתי את הפתק. אני חייב לתפוש ולהזהיר אותו בעוד מועד!” ובקול רם שאינו מגלה את הנעשה בקרבו אמר:

– את אל תחקרי אותו. אני אעשה את העבודה. אני מכיר טוב את הפרחח הזה ואדע איך להוציא ממנו את הסוד בשיטות פסיכולוגיות־מודרניות.

– כבר אין צורך – אמרה האשה בגאווה – כבר גליתי זאת בעצמי.

– זה הסוף שלי! – בכה דשדש בתוך תוכו וכמעט רצה לנעוץ בלבו את סכין המטבח שהיה במקרה על השלחן, אך עד מהרה זקף את ראשו ובעיניו חזרו וריצדו ניצנוצי הפתעה.

– גיליתי מיהי הכותבת ואף תפשתיה והיא הודתה בפני על הכל.

– לא יתכן! – אמר המדריך בהפתעה אמיתית.

– יתכן ויתכן, בעצמי אצתי אל הברזים ותפשתי אותה. שמה עדה והיא תלמידתו של בעלי.

– עדה בריבוע? – פלט עודד בתדהמה – זה לא מתקבל על הדעת.

– נכון – אמרה האשה – גם אני חשבתי שלבעלי יש טעם מעודן יותר, אך מה לעשות והנערה הודתה בפני.

– האם אמרה בפירוש שהיא מחכה למר שמילקיהו.

– לא. היא לא נקבה בשמו מתוך זהירות, ואף אני לא רציתי ללחוץ עליה בשלב זה. די לי שהצלחתי להוציא מפיה שהוא כבד בשר ומבוגר ממנה בשנים.

אנחת רווחה עמדה לפרוץ מחזהו של דשדש. בחושו הבריא הבין מיד כי עדה התכוונה לשריף ידידה השמן, ורק מתוך צרוף טעויות מוצלח הסיקה האשה אשר הסיקה. אין ספק שאלמלא ידע הבלש המבריק שלנו כי למחרת בלילה הוא עתיד לגלות את המורה שמילקיהו הולך חבוק עם עדה בריבוע על חוף הים, הוא היה נוטה לשנות את דעתו, אך בשלב זה דימה כי מקור הטעות מובן לו, ומסיבה ברורה לא היו לו כל יומרות לפקוח לאשה את עיניה.

– בסדר גמור – אמר דשדש כשהבטחון העצמי שלו חוזר אליו – מחר בבקר אני מדבר עם העדה הזאת ומעמיד אותה בעדינות אך בתוקף על מקומה.

– אין צורך – אמרה הגברת בקורת רוח – חסכתי לך גם זאת. מר חגב המנהל הבטיח לי בעצמו לשוחח עמה מחר בחדר ההנהלה.

“כאן תהיה קבורתי!” בכה דשדש בלבו “המנהל השנון יגלה מיד את מקור הטעות. צריך לדבר גם עם עדה בעוד מועד, אולי עוד אפשר יהיה להציל משהו”.

הגברת שמילקיהו ראתה בשתיקתו של הבלש כעין תודה אילמת והמשיכה בחדשותיה המפתיעות:

– ואל תחשוב ש"הצדיק" שלי עוסק רק בקבלת מכתבים ופתקאות. באבזם חגורתו גליתי גוש צמר כתום. ואיך לדעתך הגיע צמר זה לשם אם לא תוך כדי חיבוק.

– מצויין! – זרחו עיניו של דשדש – אני מוכרח להגיד לך גברת צפורה שחוש הבחנה כמו שלך לא היה מבייש אפילו את העלמה כריסטינה הופ, הבלשת החרשת־עיוורת המהוללה.

– את מי? – נחרדה צפורה.

– אין דבר, אין דבר – הרגיעה המדריך – שכחתי שאין את עוסקת בספרות מקצועית. העלמה כריסטינה הופ שהכל ניבאו לה כשלון מחלט בקרירה הבלשית שלה, החליטה להוכיח לעולם שגם לעיוורים החרשים יש מה לומר בשטח זה, וכשהתחילה את עבודתה בתור כתבנית בשיטה עיוורת אצל הבלש העולמי אינקזה, קנתה את עולמה על ידי זה שפיענחה תעלומת רצח שאינקזה עבד עליה שתים עשרה שנה ללא הצלחה, וזאת הודות לחוש הריח הנדיר שלה שידע להבחין בריח אודיקולוני מיוחד שנדף משערותיו של ברנש אחד שעלה עמה במקרה יחד עם עוד עשרים איש במעלית של גורד השחקים הידוע אמפייר סטייט בילדינג, כדי להשקיף על הנוף מלמעלה. העלמה הופ תכף נזכרה שאותו ריח אודיקולוני מיוחד נדף ממכתבה האחרון של הנרצחת מלפני 12 שנה. בעזרת חוש הריח שלה המשיכה לעקוב אחרי הרוצח עד שהגיע חזרה לביתו, ואז טילפנה לאינקזה, שלא נותר לו אלא לבוא ולהניח את האזיקים על ידי הברנש.

– וזה מעשה שהיה? – שאלה צפורה שסוג זה של ספרות היה זר לה לחלוטין – או זאת רק המצאה של סופרים.

– מעשה שהיה בהחלט! – קבע דשדש – איזה סופר ילך ויבחור לו בלשת עיוורת דווקא?!

– רגע, ואם היא היתה עיוורת, מה פתאום עלתה על הבנין הזה להשקיף על הנוף?

לרגע נראה דשדש כמהסס, אך ברגע הבא נזכר.

– כן. נזכרתי. זה היה בטעות. היא רצתה להגיע לבית אחר, אך בגלל שהיתה עיוורת התבלבלה.

לפי פניה האטומות של אשת המורה, לא יכול היה דשדש לדעת אם היא מקבלת את ההסבר אם לאו. נפלה ביניהם דממה של דקה שלמה, שבה חזרו השנים לעולמם הם.

– אז איפה עמדנו? – שאל עודד – אה כן בצמר. זאת נקודת מפתח יוצאת מהכלל, אם תתני לי דוגמה אוכל תוך 24 שעות לגלות של מי הסוודר שממנו הוא נתלש.

הגברת שמילקיהו החלה לפרוש על השלחן את ממחטת האף שלה שבתוכה הסתירה את חוטיטי הצמר.

– עבודה יוצאת מהכלל – שיבח אותה דשדש – ברור שצבע כתום מעין זה, אינו נלבש בדרך כלל על ידי גברים…

– ותגלית נוספת – אמרה האשה כשבקולה משום מה נימת נצחון – תפשתי אותו משוחח בטלפון עם מורה צעירה אנגליה מבית־ספר לימון בר.

– לא?!

– כן. אף אני שוחחתי עמה תחילה.

– ומה היא רצתה?

– תחילה ביקשה דוגמאות של בחינה בהיסטוריה, והוא קרא לה כמה שאלות לדוגמה, ואחר כך אפילו הזמין אותה לפגישה בספריית בית הספר. אגב אתה יודע מה שמה? הגברת ענתבי.

– ענתבי! – קפץ דשדש – ב"עין" אם כך הרי ברור כי היא אשר כתבה את מכתב האהבה. אני נוסע מחר ללימון־בר בבקר, ומבטיח לך למצוא אותה ואת הסוודר הכתום…

דשדש עוד רצה להמשיך בהבטחות, אך לפתע הבחין באזניו הגדולות של פרא שעמדו במרכזן של עוד איזה עשרים גולגלות נוספות שתפשו עמדה בפתח המטבח.

– מה אתם עושים כאן? – צעק.

– אנחנו באנו להגיד שחיפשנו את התרנגולות ולא מצאנו – אמר אזמייש שגלגלתו היתה סמוכה לזו של פרא.

– אז למה לא אמרתם?

– רצינו, אבל אתם כל הזמן דיברתם. או שגנבו אותן, או שטרפו, או שהגמילים עושים קומזיץ…

– אז מה יהיה? – נעורה הגברת שמילקיהו ביללה – יקותיאל מוכרח לאכול כל בוקר ביצים טריות…

– גברת שמילקיהו – אמר דשדש כשהוא עצמו משתומם לדעת מה מקור הבטחון המלווה את קולו – אני מבטיח לך שעד מחר בבוקר יהיו כל התרנגולות בחזרה בלול…

 

פרק עשרים וששה: ההנהלה הרודפת    🔗

המנהל חגב בפיז’מת פסים ובנעל בית אחת, צפרירה אשתו בחלוק בית פרחוני שקוף למחצה, והמורה שמילקיהו כמות שהוא, הצליחו לבסוף להתגבר על המעצור שקם להם בדמותה של מלכה אברמוביץ, והרחיבו את צעדיהם הנמרצים כדי לא לאבד יותר זמן. הספיקו להגיע אל פינת ביתו של המורה, ושם הבחינו לפתע בדמות זעירה הרצה לעברם. תחילה לא זיהו מי היא הקטנה, אולם משחלפה לידם והמשיכה הלאה במנוסתה נעור שמילקיהו והחל צועק:

– זאת היא! זאת היא!

ובלי לערוך התיעצות עם המנהל ואשתו, שינה כיוון והחל רץ בעקבות הקטינה כשהוא קורא:

– עצרי! עצרי! עמודי!

מלכה אברמוביץ בעלת הצרכניה, שהספיקה להתרחק מעט מהחבורה, הצליחה לשמוע בכל זאת את הקריאה הנואשת ונעצרה על המקום, ואילו מיה, הג’ינג’ית הקטנה, הגבירה ריצתה פי כמה, חלפה לידה כמו רוח, ונעלמה בחצרו של אהרון המחסנאי.

– מה רציתם? – שאלה מלכה את שלושת הקטרים הכבדים שהגיעו אליה נושפים ונושמים.

– שתרדי מהשביל! – זרק לה המנהל הפיג’מתי מבלי שנעצר.

הגברת אברמוביץ לא היתה מן הנעלבים על נקלה, והפעם החליטה לא להחמיץ את ההזדמנות הנפלאה שחזרה ונקרתה לפניה, והיא הרימה רגליה ורצה כרביעית בשורה.

משהגיעו אל ביתה של מיה, ניסתה צפרירה לעצור בעד בעלה מלהכנס בטענה שאין זה מוסיף כבוד למנהל המתפרץ לבית אנשים בפיג’מה.

– הניחי לי! – גער בה המנהל הנושף – אנו חייבים להכות בברזל בעודו חם!

והוא מהר ונעמד לצדו של שמילקיהו שכבר נקש בדלת שלש פעמים.

אמה של מיה כמעט התעלפה כשראתה בפתח את ארבעת האנשים המתפרצים אליה, ושמעה את קולו של שמיליק השואל ישירות: “איה מיה?”

– בחדרה! – ענתה בטון המובן מאליו – למה?

הארבעה לא ענו, רק חצו את המסדרון הרחב, פתחו את דלת חדרה של מיה, וגילו את הג’ינג’ית הקטנה המעופרת בּבוץ, שעה שהיא עולה על החלון, ונופלת מבוהלת על המטה שמתחתיו.

– מיה! – נזעקה מרים – את בריאה?

מיה לא ענתה. הפחד שיתק את קולה ורק מספר יבבות חנוקות נפלטו מפיה.

– עכשיו תאמין לי? – לחש שמילקיהו לתוך אזנו הוורודה של המנהל.

מה היא עשתה? – שאלה האם את מלכה אברמוביץ שהתקרבה לעזור לה לבדוק את עצמותיה של הקטינה, אם לא נשברו או משהו כזה.

– אני לא יודעת. – אמרה אברמוביץ והצביעה על המנהל שבפיג’מה. הם לא רוצים להגיד לי.

– תגידו לי כבר מה קרה! – הזדקפה האשה הנרגשת ושאלה בתוקף את סגל ההנהלה האילם – אני רוצה לדעת מה היא עשתה?

– הגברת מרים – פלט המנהל לבסוף כשהוא מנסה לשוות לדבריו הבעת קול מתונה ומרוסנת – אנו כולנו מקווים שהיא עוד לא עשתה כלום, וכי תפשנו את האפרוח שלך בעוד מועד…

– אני באמת לא גרשתי את התרנגולות! – התעוררה פתאום מיה לחיים – זה היה דווקא ערן שגרש כל הזמן, אני רק עזרתי לו לעשות קו־קו־ריקו אחד…

כל הנוכחים הביטו זה בזה במבטים רבי משמעות, בעוד המורה שמילקיהו מצא אפילו לנכון להתקרב אל הקטנה, ולהחליק על ראשה תוך מלמולי הרגעה חינוכיים כגון:

– התגברי מיה התגברי, זה יעבור, אנחנו נעזור לך, לא קרה שום דבר, לא קרה, אנחנו נבער את הנגע באיבו, נשמיד את ניצוץ התרעלה, נצמית לעד כל רמץ מתנשא…

– חושבתני – לחשה באותו זמן צפרירה לבעלה – שהדחוף ביותר הוא למהר ולתפוש את המדריך המסתתר בעוד מועד. הוא עוד עלול לעשות דברים נוראים פי כמה.

– הוא שחשבתי! – אמר חגב ובהיותו עמוס הרהורים פנה ויצא פתאומית מהחדר בלי להגיד “שלום” או לקרוא “אחרי!”

למרות זאת הבינו שלושת האחרים שאכן אין טעם לבזבז בחדר זה אפילו דקה נוספת, והם מיהרו ללכת ולהשיג את חגב שצעד נמרצות לעבר חצרו של מר שמילקיהו.

הרגשתו המרוממת של דשדש שעה שיצא מפגישתו עם הגברת שמילקיהו לא נפגמה ברגעי התקלותו הראשונים עם המנהל חגב. הוא היה בטוח כי הזעם הניבט מעיני המנהל יתרכך לחלוטין שעה שידווח לו על הפיענוח הכמעט גמור של תעלומת המכתב, ועל תפישתם המוצלחת של שני מגרשי התרנגולות. אפס המנהל לא היה מוכן להאזין לדברי המדריך.

– מה אתם עושים כאן! – זעק לעבר האליפים שהחלו מקיפים אותו ואת דשדש ובעיניהם התפעלות בלתי מוסתרת למראה פיג’מת הפסים שלו.

– יש לנו ערב שירי מדבר. – הסביר אזמייש שכרגיל נדחף קדימה.

– שירי מדבר תשירו אצל האמא שלכם ולא כאן! – צעק המנהל הנרגש והדף הצדה את מר שמילקיהו שהגיע למקום ורצה להסביר לו – כולם לפנימיה! אבל תכף ומיד! מי שישאר כאן עוד דקה אחת יעוף מהכפר לנצח, לא אתה עודד! אתה נשאר כאן! אתה בא עמי!

בעוד האליפים פונים מאוכזבים לעבר חדריהם, פנה דשדש בצעדים חפוזים אחרי המנהל שהכניסו לחדר השינה שלו וסגר את הדלת, כדי שאיש מאנשי הכפר שהחלו להתקהל למשמע ההמולה לא יאזין לשיחה.

תחילה לא היה כלום. דשדש התישב על קצה המצע הפרוע ואילו חגב הסוער, המשיך ללכת הלוך ושוב בפס הצר שבין ארון הקיר והמטה.

– ובכן מה יש לך לומר! – חתך לבסוף המנהל את הדממה.

– אני חושב – אמר דשדש בחגיגיות מה – שאנחנו בדרך הנכונה.

– מה!!! – קרא המנהל ונעצר מול הראי של אשתו – עודך מעז לומר שהנך פוסע בדרך הנכונה?

– בהחלט. אני מושך בכל החוטים המוליכים לפתרון התעלומה. גילינו צמר כתום באבזם של המורה שמילקיהו וכן הוא נמצא משוחח טלפונית עם “ע” המסתורית, כלומר כנראה שאין הוא תמים כל כך כפי שחשבתי בהתחלה.

– על מה אתה מדבר על מה! – נזף המנהל שלא הבין במה מדובּר. הבאתיך לכאן קודם כל כדי לדעת מה מעשיך עם מיה הקטנה. אני תופש את שערותי אני תופש, הריני מכירך עוד מתקופת היותך תלמיד אצלנו, והדברים המיוחסים אליך הם לא יתכנו בעיני.

– יתכנו גם יתכנו – זרח דשדש – ואני תפשתי אותה!

– ובכן מה יש לך לומר! – חתך לבסוף המנהל את הדממה.

– מה!!! – צעק המנהל בקול כל כך חד עד שאותם מאנשי הכפר שהתישבו בסלון של המנהל כדי להמתין לסיום הברור, קמו ממקומותיהם מרב בהלה.

– כן – אמר דשדש שהיה היחידי שנשאר שלו באותו בית – גיליתי את זוג הפושעים שגרשו את התרנגולות של שמיליק, ואת אחת מהם, את מיה של מרים הצלחתי אפילו ללכוד במו ידי.

– אז אתה מודה איפוא בהאשמותיו של מר שמילקיהו!

– איזה האשמות?

– שלכדת בקסמיך את הקטינה הנ"ל.

– מר חגב! – נפגע דשדש עד שרשי שערותיו – האם נטרפה עלי דעתי? ראיתי שתי דמויות נמלטות ממקום הפשע, זינקתי ותפשתי אחת מהן שהיתה במקרה הקטינה הנ"ל.

– ואיך אתה מסביר את שני חיבוקיך עם אותה ילדה באותו יום?

– איזה חיבוקים?

– אני מדבר רק על אלה שמר שמילקיהו חשף. לאחד מהם קראת “תופסת” ולשני “מחבואים”?

זעה קרה שטפה פתאום את גופו של הבלש הזוהר, רק עתה תפס סופית באיזו אשמה איומה הוא מואשם. איך זה שהוא אשר יצא לפתור ולגלות את קלונם של אחרים, נמצא פתאום לכוד וסבוך בתוך רשת הוכחות שהוא עצמו ארג שלא באשמתו. אך האם לא היה זה גם גורלם של גדולי הבלשים בעולם – ניסה דשדש לנחם את עצמו – שתמיד נמצאו חשודים על ידי המשטרה, ורק בדף האחרון עם נפילתו של הרוצח לתוך התהום, נתגלה נקיון כפיהם בתוך מכתב שרוף למחצה שנמצא לעוס בפיו המרוסק של הפושע הגוסס!?

 

פרק עשרים ושבעה: מי כאן דון קישוט?    🔗

דשדש הבין כי רק בקור רוח ודברי הגיון שקולים יוכל להפריך את חשדותיו של המנהל. הוא נשם נשימה ארוכה ופתח את נאום הסניגוריה העצמי שלו:

– תן לי רשות דיבור של שתי דקות ואסביר לך בדיוק איך התגלגלו הענינים, איך הסתבכה העלילה, איך השתרבבו לתוכה בעיות משניות, ואזי תבין בעצמך ותשוכנע שרק במקרה יצא לי להתחבק עם הילדה הזאת שלש פעמים…

– ורק במקרה – קטע המנהל את דבריו – היה זה מר שמילקיהו שנתקל בשלושת החיבוקים הללו…

– בדיוק – אמר דשדש שלא הבחין בנימת הלגלוג. זה היה בהחלט צרוף מקרים אומלל, ואני מוכן להסביר כל מקרה ומקרה לחוד. בפעם הראשונה עקבתי אחרי המורה החשוד שנפגש בסתר עם אחת מבנות הכתה.

– עם מי?

– ענת אברמוביץ.

– ענת? הבת הטובה של אברמוביץ מהצרכניה?

– בדיוק, אך אבקש לא לפרסם זאת ברבים.

– היכן בסתר?

– תחת עץ הברכיכיטון של הצרכניה.

– והרי זה במרכז הכפר.

אכן כך. עכשיו אני יודע כי היה זה חשד שוא, אך באותם רגעים, כשהסתתרתי מאחורי הליגוסטרום בהשפעת חשדותיה המופרזים של הגברת שמילקיהו, נראה לי הכל אפשרי…

– עודד יקירי – נכנס המנהל לדברי המדריך כשהוא משתדל לבלום את סערת רוחו הפנימית – לא הגברת שמילקיהו היא המפריזה כאן, אלא אתה הוא המעורר בה את יצר הבילוש המגוחך שדבק בך בהשפעת ספרים קלוקלים שנתפשו אצלך מתחת השלחן עוד בהיותך תלמיד אצלנו. אתה חושב את עצמך לדון קישוט בשטח הבילוש, בעוד הנך לא יותר מאשר סנצ’ו פאנסה העוסק בגלוי תעלומות שאינן קיימות. האם לרגע קט אתה מעלה על דעתך שהמורה הדגול שמילקיהו ימצא ענין באיזו אליפית זבת חוטם? נכון שהגברת שמילקיהו הנאורה טוענת שאחת התלמידות נועדה להפגש עם המורה, ובכן האם על כך תתמוטט הארץ? האם אני כבר חייב לקנות את דבריה, למרות שברגע זה ממש אני נזכר שאותה תלמידה מסויימת נסגרה לא מכבר עם המורה במקלט בית הספר, בטעות כביכול, אך אם נצרף לזאת את העובדה שאותה תלמידה הודתה בקיום פגישות נוספות עמו, נוכל אולי להוכיח כי אותו מפגש במקלט היה בכל זאת לא מתוך טעות…

– זה במקרה כן. בררתי אז את כל פרשת תעלומת הילקוט לפריטיה ומצאתי שהפגישה במקלט היתה פרי בלבולו של ערן, שכתוצאה מכך נפגש שם המורה עם עדה בהחלט מתוך טעות.

– טעות שמטות – אמר המנהל – אף אני סברתי כך, אך כשאתה מתחיל לצרף עובדה לעובדה, כגון זו שאותה תקופה, היתה אשת המורה בבית החולים והוא היה בודד, אתה מתחיל לפקוח עינים, מה גם שאותה נערה שמטעמי חינוך איני רוצה לנקוב בשמה הודתה בפני הגברת שמילקיהו בפירוש, כי הנה חברתו של המורה…

– אני בטוח כי היה זה רק מתוך אי הבנה.

– אהה – אמר המנהל – עכשיו אתה הוא המתחיל להזים את חשדותי!

– חס וחלילה! – התנצל המדריך בנימת סלחנות של מומחה לדבר – אך הנך צועד על המישור הלא נכון. הנערה הנ"ל שאיני רוצה לציין את שמה מטעמים מקצועיים, אינה מאוהבת כלל במורה שמילקיהו…

– אז מי המאוהבת במורה? – רעם המנהל בקוצר רוח כשהוא שוכח כי רק לפני דקות ספורות עמד לקרוע לגזרים את המדריך המבולבל הזה בגלל חשדותיו המופרזים.

– את זאת אני מתחייב לגלות לך תוך 24 שעות ממחר בבקר.

– ממחר? למה ממחר?

– כי בינתיים נתגלו לי נקודות מפתח חדשות שעלי לפתרן. קיימת שיחת טלפון מסתורית, ונמצא גוש צמר של סוודר כתום בחגורה של שמיליק, שלא לדבר על חשיפת מכונת הכתיבה המעורבת, ועל חקירתן של מספר תלמידות ששמן מתחיל ב"ע" ולפחות שתים מהן חשודות במאה אחוז אם לא יותר…

תוך כדי שיח המדריך, תפש המנהל כי מבלי להרגיש נסחף אחרי להגו של זה בצורה שאינה מוסיפה כבוד להנהלת המוסד, והוא מהר לקטוע את הבלש הנלהב בעוד מועד.

– די! – צרח והקפיא את דשדש – שפע כזה של גיבוב הבלים מזמן לא שמעתי. כשאני חושב כי באת לכאן כדי להדריך את הנוער שלנו, ולכוונו לחיי חקלאות וכפר שלווים, אני שואל את עצמי מה בעצם אתה עושה כאן? ובתוך תוכי מתחילה להתגבש ההרגשה כי שומה עלי לבקשך לטול את ילקוטך ולעזוב את הפנימיה מחר עם שחר, בטרם תהפוך את כל הכפר לבלשים ומבולשים. השׂמת לב איך הצלחת להחדיר לראשם של אנשים חשובים ונכבדים את יתוש הבילוש הקלוקל? ואני לא מדבר רק על המורה שמילקיהו, אלא גם על אשתו הנאורה. אני דורש ממך עודד להפסיק מיד את כל החקירות והברורים, ולהחזיר את הסדר בפנימיה על כנו. לכל השאר אדאג אנכי.

– אבל עוד ברור או שנים – התחנן עודד – ואני פותר את התעלומה.

– אפילו לא חצי ברור.

– אבל תוך 24 שעות אני מתחייב…

– אפילו לא תוך שעה. ועתה לך לישון למען אספיק גם אני לעצום עיני לפני שיעלה השחר.

– ואם אגלה את התעלומה בלי ברורים? – המשיך עודד להתחנן.

– זה דבר אחר. – נכנע המנהל התקיף.

– אבל איך אני יכול לחשוף אותם בלי שאלה או שתים…

– זאת הבעיה שלך! – אמר המנהל והדף את דשדש באדיבות תקיפה אל דלת היציאה.

כשהאליפים חזרו לפנימיה, אחרי שמר חגב גרש אותם בחרפה ולא נתן להם להמשיך להסתכל בפיג’מת הפסים היפה שלו, היה פרא הולך כל הזמן וחושב. משהו הציק לו והוא לא ידע מה. רק כשחלץ את נעליו ועמד להכנס למטה, נזכר פתאום וכמעט קפץ עד התקרה. השיחה! השיחה שבין דשדש והגברת שמילקיהו! הרי היא בפירוש סיפרה שאיזו מורה טילפנה לבעלה ובקשה לדעת מה שואלים בבחינה בהיסטוריה. אין ספק שלכך התכוון דשדש³ הערמומי כשרמז שיש שיטות רבות להעתקה, כמו הטלפון למשל.

עוזי שוורץ וקקטוס שכמעט נרדמו, לא הבינו מה פשר קפיצתו הפתאומית של פרא, ומה הוא מסתובב בחדר בראש מלא מחשבות.

– קרה משהו? – שאל עוזי.

– בטח – אמר פרא – גמגם טילפן לשמיליק ושאל אותו איזה שאלות יהיו מחר בבחינה בהיסטוריה.

– לא יכול להיות. מה פתאום?

– לא שמעתם את השיחה בין דשדש והשמיליקית?

– איזו שיחה? – שאל עוזי שלא נמנה עם אלה שתחבו גלגלתם למטבחה של צפורה.

– אחרי שלא מצאנו את התרנגולות וחזרנו להודיע – הזכיר לו פרא.

כן – אמר קקטוס – אני זוכר שהם דיברו שם, אבל לא שמעתי כלום מפני שאזן אחת שלי היתה סתומה בלחי שלך, והשניה בשערות הארוכות של עדנה.

– עדנה! קרא פרא – היא בטח שמעה. נשאל אותה, ואם היא תגיד שכן אז אני הולך ומחטיף לגמגם מכות כאלה שהוא כבר יזכור מה קורה לו כשהוא גונב ממני רעיונות ואחר כך הולך ומעתיק לבדו…

כשפרא הגיע לדלת שמע מאחוריו רחש. הפנה ראשו וראה את עוזי וקקטוס עומדים על רגליהם.

– גם אנחנו באים! – הודיעו קקטוס ועוזי כאחת וכבר עמדו יחפים ובתחתוני־התעמלות־ליליים ליד מנהיגם.

– אנחנו קודם הולכים לעדנה. – הזכיר להם פּרא.

– בסדר – ענו השנים.

– אז בבקשה לא בתחתונים!

השנים הורידו ראשם ואחר מהרו ולבשו את מכנסיהם הקצרות, כשפעולת ההרמה והרכיסה נעשית כבר במסדרון הארוך תוך כדי הליכה בעקבותיו של פרא.

 

רק עשרים ושמונה: גמגם מציע “סידור”    🔗

כשעדנה ורבקה הגיעו לחדרן אחרי פיצוץ ערב שירי המדבר, מצאו את עדה שוכבת במטתה ומנסה להרדם.

– למה לא באת לשמיליק? – שאלה רבקה.

– התכוננתי לבחינה בהיסטוריה. הפעם אני מוכרחה להצליח. אם אני מקבלת פחות מ־80, אתם יכולים לקרוא לי “עדה־בריבוע” אפילו בלי עדה.

אמרה. הסתובבה על משכבה, ונרדמה.

– מה יהיה? – נזכרה רבקה להתחיל לדאוג – מרוב בילבולים שכחתי בכלל את הבחינה בהיסטוריה. אפילו לא הכנתי פתק עם תאריכים.

– ואם תכיני תאריכים, מה זה יעזור לך? הרי את כל כך מתרגשת עד שאת לא זוכרת אחר כך איפה שמת אותו, כמו שיואב הכין את כל החומר והתישב עליו וחיפש חיפש ולא מצא, עד ששמיליק אמר לו לצאת מהכתה…

– מה השתתקת פתאום? – תמהה רבקה למראה הדממה שנפלה על רעותה באמצע הסיפור.

– כי בא לי פתאום רעיון לכתוב עוד בית אחד לשיר המעתיקים של מקהלת האופרטה שלנו…

עדנה פתחה את המחברת הכללית שלה, ורבקה שהתישבה לצדה, הספיקה לקרוא את כותרת השיר, ואת הבית הראשון והבית החוזר שצצו ועלו בין המון שורות מחוקות:

שיר המעתיקים

…איך שפרא העתיק מתוך הסדק

לא שורה אחת כי אם את כל הפרק

אז המורה נתן לו פליק

אז מה עושה תלמיד ותיק

הוא בולע חיש את כל הפתק.

כי להעתיק איש לא רוצה

אנחנו לומדים בכובד ראש

אך אם המורה יוצא

איך אפשר שלא ללחוש…

– מה פתאום המורה יוצא באמצע הבחינה? – שאלה רבקה שלא הבינה כלום בעניני שירה.

– הוא מוכרח להיות “יוצא” – הסבירה עדנה בסבלנות – אחרת לא היה לו חרוז ל"רוצה". תני לי עכשיו רגע שקט בשביל הבית השני לפני שאשכח מה רציתי לכתוב.

הרגע נמשך למעלה מעשר דקות, אך בסיומן היו לעדנה שני בתים נוספים:

…איך שיואב התישב על המחברת

בצורה נוחה מאד וגם מוסתרת

אך לא היה מספיק אמיץ

ולא העז כלל להציץ

אז הוא קיבל בלתי מספיק וגם יבלת.

…איך שעדה קישקשה בירכים

עם פירוש והסברים על הברכיים

אך הויה מרב ששון

קרה לה פנצ’ר וחרבון

…היא באה לכתה במכנסיים.

– יש לך אולי איזה רעיון? – שאלה עדנה עם גמר שני הבתים החדשים.

– כן – אמרה רבקה ופיהקה – שנלך לישון.

– רעיון בעצם לא רע. את חושבת שהנוחיות כבר ריקה?…

השתים יצאו, ודקותיים לאחר מכן נקשו בעדינות על הדלת פרא ורעיו. משלא זכו למענה, פתחו את הדלת אט אט, מצאו שתי מטות ריקות, ושלישית הממולאת כל כולה בעדה־בריבוע הישנה ונושמת עמוקות.

– עדה! – קרא פרא וטילטל בעדינות מפוקפקת את כתפה הימנית – עדה, שואלים אותך משהו!

– מה יש – מלמלה המרובעת תוך כדי שינה – אני לא העתקתי!

השלושה הביטו בתמהון זה בזה ופרא כבר התכונן לטלטל גם את הכתף השניה, כאשר נפתחה הדלת ובפתח הופיעו עדנה ורבקה.

– אל תעירו אותה! – קראה רבקה – היא נורא עייפה. כל הערב התכוננה לבחינה בהיסטוריה.

– ככה היא מספרת – אמר פרא בנימת לגלוג – בטח ישבה כל הערב עם שריף שלה בסוכת המציל.

(אכן סוד גלוי היה דבר התחמקותם של שריף ועדה לים, כדי למצוא מחבוא בתוך סוכת המציל הניידת).

– לא לא! – אמרה עדנה – הפעם היא באמת למדה. היא התערבה אתנו שהיא תקבל לפחות שמונים.

– זה לא קונץ – אמר פרא – אני בטוח שחצי ההיסטוריה רשומה אצלה על פּולקה אחת, חצי על השניה, ובטח עוד נשאר לה גם מקום בשביל ביולוגיה, אבל לא בשביל זה באנו. עדנה, רצינו לשאול אותך אם שמעת את השיחה בין דשדש והשמיליקית?

– מתי שהם היו במטבח ואנחנו הצצנו?

– כן, כשהיא סיפרה על הטלפון.

– ככה ככה.

– אז את זוכרת שהיא סיפרה שהמורה ההיא טלפנה וביקשה דוגמת שאלות של בחינה בהיסטוריה?

– יכול להיות, אז מה?

– אז מה? אז זה היה גמגם. הוא שינה את הקול שלו לקול של בחורה, כל אחד יכול אפילו אני, והוציא משמיליק את השאלות, את לא זוכרת שהוא שאל בשביל מה יש טלפון?

– הו!! – קפצו רבקה ועדנה כּאחת, ועדנה הוסיפה: – אז למה הוא לא סיפר לנו?

– למה! – קרא פרא וכמעט צעק – בגלל שהוא נבלה, תמיד אמרתי. למה אתם חושבים הוא תמיד מוציא בעצמו טוֹב־מאודים בבחינות?! אם אני לא הולך עכשיו ושובר לו את השנים אז שמי לא פרא.

– לא לא! – אמרה עדנה וחסמה לפניו את הדרך – יותר טוב שהוא יתן גם לנו את השאלות, ונשאיר לו את השנים.

– נכון! – הסכימו גם קקטוס ועוזי.

פרא נכנע וחמשת האליפים יצאו בדרכם אל חדרו של גמגם כשהם משאירים מאחוריהם את עדה המרובעת הישנה שנת מרמיטה, ואינה חשה כלל בדברים הגדולים המתחילים להתרחש.

החמישה מצאו את גמגם שוכב במטתו על סדין נקי ובפיג’מה מגוהצת, קורא את הכרך השני מתוך כתבי צ’רצ’יל. נמרוד ואזמייש שכניו כבר היו מודעים לנטייתו להאריך בקריאה, ומתוך כך היו רגילים להרדם באור. אף עתה היו ישנים, אך במשך הזמן, כשפרא התחמם וכמעט הסתער על גמגם שעה שצעק: “אם אתה לא טילפנת, אז מי!”

התעוררו שניהם, התישבו ושיפשפו עיניהם מול האורחים הבלתי קרואים.

– אני לא יכול להגיד לך מי טילפן – אמר גמגם בלי להתרגש מהצעקה – זה יכול להיות מישהו זר לחלוטין, ואם מהכתה שלנו, אז רק עדה בריבוע, מפני שהיא היחידה שלא באה לערב השירה, ומפני ששריף שלה הוא טיפוס ערמומי ומסוגל בהחלט להמציא את שיטת הטלפון הזאת, שאגב מצאה חן בעיני.

– אז אתה אומר שזאת עדה? – אמר פרא וכבר היה נכון לשים פעמיו לדרך.

– כן, קפצה רבקה – זאת בטח עדה, הרי היא אמרה שהיא תקבל 80.

– כך היא אמרה? – שאל גמגם וזקף גבותיו.

– כן – אישרה עדנה – גם אני שמעתי. אני מציעה שנלך אליה ונוציא ממנה את השאלות.

– זהו זה! – קראו נמרוד ואזמייש וקפצו בתחתוניהם מהמטות.

– אתה לא בא? – שאלה עדנה למראהו של גמגם שפתח מחדש את ספרו.

– בשביל מה? אתם כבר שבעה.

– ולא תרצה לדעת את השאלות?

– כן, אבל חשבתי שאם תמצאו אותם, אז במילא תבואו אלי לשמוע את התשובות.

– אתה יכול להשאר במטה – אמר פרא שקצת נפגע מעליונותו של זה – אנחנו נסתדר בלעדיך.

גמגם הספיק לקרוא בשקט עוד רבע שעה, ואחרי זה היתה החבורה בחזרה בחדר, כשהיא מאשימה זה את זה ומביעה השערות ותיאוריות.

– היא מכחישה הכל? – ניחש גמגם מששככו הקולות.

– עד הפרט האחרון. – אמרה עדנה – אפילו הרשתה לנו לחפש בילקוט שלה, כדי שנאמין לה שהשאלות לא רשומות בשום מקום

– אם הייתם נותנים לי לעשות לה תפישת נלסון, כבר הייתי מוציא ממנה. – קרא פרא, אך איש לא התיחס לדבריו.

– אולי אתה תדבר אתה! – הציעה עדנה.

– לא כדאי – אמר גמגם שהיה לו חבל על הזמן – אני מציע שמחר נבקש משמיליק לדחות את הבחינה, ואז יהיה לנו זמן לחקור אותה, או אם אתם רוצים, אפשר להכין לה ולשריף שלה איזה “סידור” יפה, מזמן לא טיפלנו בהם.

– כן כן! – קפץ פרא – נלביש עליהם שמיכה ונחטיף להם גילגולים ובעיטות!

– לא! – אמר גמגם – אני מציע סידור קצת יותר עדין ומחוכם. מה דעתכם לראות מחר בלילה הצגה שכזאת…

כאן הנמיך גמגם קולו, ולפי ניצנוצי עיניהם של שבעת המצטופפים, ניכר היה שהסידור מוצא חן בעיניהם מאד מאד מאד.

 

פרק עשרים ותשעה: דשדש מגלה את המורה ותלמידתו הולכים חבוקים על החוף    🔗

אם ליל שירי המדבר בביתו של המורה היה מטורף ומלא אירועים, נראה היה שהלילה הבא אחריו, עתיד לעלות עליו. דשדש עצם ופקח עיניו חליפות. ליתר בטחון אפילו נשך את זרועו הימנית בחזקה כדי שעקבות שניו יעידו בפניו כי אינו חולם. לא הרחק מהסלע, אשר מאחוריו הסתתר, במרחק אולי של עשרה צעדים ממנו, בשביל העולה מהים, פסע לו בכבדות המורה שמילקיהו, כשהוא הולך חבוק והדוק אל עדה בריבוע, תלמידת כתה ט' של ביה"ס החקלאי חושחש.

אם כך מה ערך לכל חקירותיו ושיקוליו, מה ערך לחוק הבילוש מס. 1 של סלווטור אינקזה האומר: “ההגיון אבי העובדה”, אם לפניו עובדה שאין בה אפילו שמץ אחד של הגיון. איך אחרי שהוכיח למנהל חגב שלא עדה היא זו שכתבה את הפתק שערן מסר לשמיליק, אלא ערן בעצמו, ואיך אחרי ששכנע אותו שהחבר השמן והמבוגר עליו סיפרה עדה לגברת שמילקיהו, הוא לא בעלה אלא יאיר רוזנבלום משנה ג' המכונה “שריף”. אז איככה יתכן כי הוא רואה במו עיניו את הזוג המשונה הולך חבוק והדוק בדרך העולה מהים?

עתה גם התחוורה לו פשר ריצתו של שריף, שחלף לידו 5 דקות קודם לכן. אין ספק ששריף עקב אחרי עדה שלו, עד שגילה אותה להפתעתו, ואולי לא, יחד עם המורה ואז מסיבה בלתי ברורה החליט לקום ולהמלט, או שמא היו אלו השנים, שגילו את שריף במחבואו, והוא קם וברח מבושה. תהיה הסיבה אשר תהיה, דשדש שיבח את עצמו על אשר השכיל לעצור את רגליו שרצו לעקוב אחר ריצתו התמוהה של שריף, והודות לכך חזה עתה באחד מפלאי העולם, בצמד הבלתי רגיל של המורה ותלמידתו. הוא נתן לשנים להתרחק, כבש ראשו בזרועו הנשוכה וגזר על עצמו עשר דקות של ניתוח ומחשבה.

רק אמש חשב שהכל אבוד. אחרי ששמיליק תפש אותו רובץ עם מיה הקטנה בערוגת הדליות, ואחרי המקלחת הצוננת שספג מהמנהל שלא אבה לתת לו להמשיך בחקירותיו, חשב שהנה הוא מאבד את עולמו ומשאיר אחריו תעלומה מסתורית פתוחה, שאיש מבלעדיו לא ידע לעולם איך לפתור. והנה עתה הכל ברור ופשוט – עדה היא המאוהבת. גם הפרטים החדשים שחשף במשך היום הובילוהו לאותה מסקנה. אמנם המנהל אסר עליו להמשיך בחקירות, אך במקרה פגש בבוקר את הגברת שמילקיהו בליתה ולקח ממנה את המכתב. אחרי שבמקרה בדק ומצא כי למכונת הכתיבה של בית הספר אותיות קטנות ושונות מאלו של המכתב, פגש במקרה את מרים הספרנית בביתה, כדי לקבל את המפתח של הספריה, והיא סיפרה לו אחרי שחקר אותה במשך רבע שעה, שעדה־בריבוע היתה הספרנית התורנית של האליפים והיתה לה גישה למכונת הכתיבה של הספריה. במקרה הוא הלך לספריה לבדוק מכונה זו וגילה שאכן בה נכתב מכתב האהבה. במקרה הוא גם נסע היום אחרי הצהרים לחפש את המורה ענתבי וגילה שאין שם בכלל מורה כזאת, וכל חוקר נבון יבין עתה לאור “הזוג הצועד” שהיתה זו עדה שהופתעה לשמוע את קולה של אשת המורה, וכדי לא לפול בפח, בדתה לה שם של מורה מבי"ס לימון־בר.

“זהו”, אמר דשדש בלבו כשראשו עדיין כבוש בזרועו הנשוכה. "פתרתי את התעלומה אך מה יצא לי מכך? אל השמיליקית הן לא אלך, למה לספר לה ולגרום להרס משפחתה, בגלל חולשה רגעית של מורה שאחרי הכל הנו בעל תכונות אנוש ככל אחד. לאליפים לא אספר כדי לא לגרום להם זעזועים ובושות, וגם למנהל לא אוכל לספר, בגלל שאסר עלי להמשיך בחקירות, וחוץ מזה במילא לא יאמין לספורי. וכי אני הייתי מאמין אלמלא ראיתי במו עיני?

אהה, לו היתה לו מצלמת הפלא הלילית של הבלש אינקזה שהיתה יכולה לצלם בחושך מוחלט כשהיא מוסתרת בתוך כפתור המכנסים, ופולטת תמונה צבעונית תלת ממדית עם פס קול תוך 12 שניות…

מרוב שהרבה לחשוב ולהרהר לא שם לב כי עברו כבר למעלה מ־15 דקות. היה יכול אולי להמשיך ולהגות עוד זמן ממושך אלמלא נעור למשמע צלילי דיבור. הרים ראשו מעל הסלע ותמה לראות דמויות חשודות הצצות מאחורי סלעי החוף שמהעבר השני של השביל, מתקבצות יחד ומתקרבות בהמולה קולנית לעבר השביל. דשדש נתן להם להתקרב, כשהוא משער שאלה הם לא אחרים מאשר האליפים שלו, ואכן לא טעה. החבורה היתה הולכת ומדברת בקולניות רבה. משהגיעה אל השביל קם פתאום למפתיע, נעמד מולה וצעק:

– טוב, תנו עכשיו גם לי לדבר!

האליפים היו כל כך מופתעים ובהולים, עד שדשדש אפילו לא היה צריך לחזור על בקשתו ואם כי קרא: “שקט כבר!” היה מובן שעשה זאת רק מתוך הרגל.

– אתם יכולים להגיד לי מה פשר ההתקהלות הלילית הזאת על שפת הים!

בין רגע נבלע שאון הים וגליו בהדי קולותיה של החבורה שכל אחד ממנה ניסה להסביר למדריך מה הפשר.

– די! – צעק דשדש – לא ביקשתי שכולכם תדברו יחד! אני מבקש עכשיו שרק ועד הכתה ישאר אתי, וכל האחרים ילכו לפנימיה ויכנסו למטות. מי שלא יהיה במטה תוך חמש דקות, תהיה אחריתו מרה!

האליפים הוכיחו משמעת ופנו לפנימיה. במקום נשארו אנשי הועד: גמגם, עדנה, פרא ונמרוד. ענת היתה חסרה משום שהקדימה לעזוב את חוף הים. דשדש נתן לתלמידים להתרחק, ואחר החליט לקחת את אנשי הועד אליו לחדר, כדי להיות קרוב לפנימיה במקרה של התפרעות כלשהי.

פרא הלך אחרי דשדש כשרגשות הערצתו הולכים וגוברים עמו. בלבו לא היה כל ספק שהמדריך שלו ניחון בכח עליון. תמיד נמצא במוקד כל פעולה ברגע המכריע, מבטיח לקיים את הבלתי אפשרי ומקיים. הנה רק הבוקר כשנעור בטרם שחר כדי לצאת לרפת לחליבה החליט לעבור דרך הלול של שמילקיהו כדי לראות אם התרנגולות מסתובבות בחוץ, ואם אכן כן, אזי לתפשן ולהכניסן ללול, ומה עיניו רואות? התרנגולות כבר בפנים. רצה לספור ולדעת כמה הן, אלא שאז שמע את אשת המורה מבעד החלון, והוא החליט לברוח לפני שיחשדו בו בתוכניות לקומזיץ. מתי לעזאזל הספיק דשדש להחזיר את העופות? מאין לו כל הכוחות הנעלמים האלה, ולמה הוא בכלל לוקח את הועד אליו, מה יש לו לשאול, הרי הוא יודע את כל הדברים עוד לפני שהם קורים?

אנשי הועד הגיעו לחדרו של דשדש, הוא פתח לפניהם את הדלת, נתן להם להכנס ראשונים ורק אחר כך נזכר במהפכה הבלתי חינוכית הנמצאת בו.

– טוב – אמר דשדש אחרי שהרים מהארץ את שמיכת הקיץ שלו וכיסה בה בזריזות את מטתו הפרועה – לא נבזבז הרבה זמן. אני רוצה לדעת הכל מהתחלה. מה בדיוק קרה כאן, ואיך כל זה התחיל.

איש מאנשי הועד לא העז לפצות את פיו. דשדש העביר מבט לעבר הראשים הכבושים ושאל:

– נו, מי יתחיל?

– פרא! – לחש גמגם.

– למה דוקא אני? – קפץ הבריון.

– טוב – אמרה עדנה שאזרה אומץ – אני אספר.

הכל הרימו ראשיהם בהרגשת רווחה, והמתנדבת פתחה לדבר בשטף:

– הכל התחיל בגלל הבחינה בהיסטוריה. שמיליק דחה אותה כל כך הרבה פעמים עד שלא היה לנו כח ללמוד, אז בסוף החלטנו שבתור ספורט ננסה להערים על המורה ולהעתיק, כי אם כל הכתה מעתיקה אז זה לא נחשב. אז פרא הציע שמתי שנשב אצל שמיליק, נגרש את התרנגולות, וכשהוא יצא לאסוף אותן, נציץ לו בילקוט ונקרא את השאלות של הבחינה…

– אהה – אמר דשדש שחישב אחד ועוד אחד – ואת משימת הגירוש הטלתם על ערן, המתנדב הקבוע. כעת מובן לי מה אירע באותו ליל פרעות. המשיכי!

– לא – המשיכה עדנה – גמגם הזכיר לנו ששמיליק מחזיק את השאלות בתוך פתק שבארנקו האחורי, ולא היה טעם לבצע את התכנית. אז ביטלנו אותה ורק שכחנו להגיד את זה לערן.

– כמובן – אמר דשדש בטון ארסי כשהוא מבחין איך עיניו של פרא כמעט קודחות שני חורים בשולחן מרב בושה.

– ואז – המשיכה עדנה – גמגם הציע לנצל את הטלפון ולפרא צץ תכף רעיון שמישהו יטלפן ויקרא לשמיליק בבית ספר אחרי שיתן לנו את השאלות. אבל זה היה אחר כך. בינתיים הלכנו לערב של שמיליק והיה די נחמד, עד שפתאום ערן המטומטם הזה הלך וגרש את התרנגולות…

– כן! – קפץ פרא שלא יכול להתאפק – מתי הספקת להחזיר אותן ללול?

– אני? – תמה דשדש – הרי אתה הוא שעשית זאת. השמיליקית סיפרה לי שראתה אותך בבוקר שם.

– נכון. הייתי. אבל כשהגעתי התרנגולות כבר היו בּפנים.

– אולי המורה שמילקיהו הכניסן? – הביע גמגם סברה. –

– לא. בררתי. המורה מכחיש זאת. גם מעצמן לא נכנסו כי הפתח היה מורד, אך לא זאת הבעיה המטרידה אותי כרגע, אף כי גם נקודה זאת אחקור ואפתור. כרגע אני רוצה להגיע לפשר המחזה התמוה והמדהים שראיתי על החוף, ואתם מבלבלים לי את המוח בספורי סבתא שאינם שייכים. עדנה את יכולה לספר לי בקיצור ולענין, או שאת לא יכולה?

– בטח שאני יכולה – אמרה עדנה בקול ספוג עלבון – אבל אתם לא נותנים לי.

– בסדר – אמר דשדש – אז עכשיו רק את מדברת, ואני לא רוצה לשמוע אף הגה נוסף. השעה מאוחרת ומחכה לי עבודה רבה הלילה, שלא לדבר על כך שעלי עוד לגשת למנהל חגב ולדווח לו על תגלית חשובה, ואין לי כל כוונות להעיר אותו בחצות, אחרי כל מה שעבר עליו בלילה שעבר.

 

פרק שלושים: קונכיות נדירות    🔗

זאת אשר סיפרה עדנה חומת העינים בעת הישיבה הלילית עם ועד האליפים בחדרו של דשדש, אחרי שרשרת הפגישות המוזרות על חוף הים:

"…אז איפה הפסקתי? אה כן. אז אחרי אותו לילה מבולבל עם שמיליק והשירים שלו והתרנגולות שברחו, ישבנו לנו בחדר כשפתאום פרא בא להגיד לנו שהוא חושד בגמגם שטילפן למורה בקול של בחורה וביקש את השאלות בהיסטוריה. אז תכף החלטנו ללכת לגמגם לבקש אותן כדי שגם אנחנו נדע, ושלא תמיד רק הוא יקבל את כל הטוב־מאדים. אז גמגם אמר שהוא בכלל לא טילפן, ופרא כמעט רצה להרביץ לו, אבל החזקנו אותו, וכל הזמן שאלנו את עצמנו מי זה יכול להיות ואז נזכרתי שעדה לא היתה בפגישה אצל שמיליק, וגמגם נזכר שהיא שמעה כשהוא אמר פעם שאפשר להשתמש בטלפון, ואז היינו בטוחים שהיא הלכה וסיפרה את זה לשריף שלה, שהוא טיפוס ערמומי מאד, ובטח השתמש ברעיון. טוב, אז תכף הלכנו להעיר את עדה שתתן לנו את השאלות, אז הקמצנית הזאת עשתה את עצמה כאילו היא לא מבינה על מה אנחנו מדברים ובכלל לא רצתה לתת לנו, בטח מפני ששריף אמר לה שלא תתן. אז פרא רצה לעשות לה תפישת נלסון אבל החזקנו אותו, וגמגם אמר שחבל סתם להרביץ לה אם אפשר אולי להמציא סידור יותר נחמד שילמד גם את שריף לקח, ואז הוא סיפר לנו בסוד איזה “סידור” הוא מציע וזה נורא מצא חן בעינינו, אבל הבטחנו לו לא לספר לאף אחד מטעמי בטחון.

“אחר כך הלכנו לישון למרות שכבר לא נשאר הרבה זמן. נו טוב, אז היום היתה צריכה להיות הבחינה בהיסטוריה, אז ביקשנו משמיליק שידחה אותה מפני שבגלל “ערב שירי המדבר” לא הספקנו להתכונן, ורק עדה התנגדה ואמרה שהיא כבר מתפוצצת מרב דחיות”…

– לא רק היא – נזכר פתאום נמרוד – גם ענת התנגדה, ואכן בהזדמנות זאת שהועד התכנס אני רוצה להגיד שלדעתי צריך לתת לה נזיפה…

בן רגע נשכחה מטרת הישיבה והחדר החל קולט גלי דיבורים וגידופים שנשארו תלויים בחלל, מאחר שהכל היו מדברים בלי שאף אחד יאזין, לרבות דשדש שהחל ברב עצבנותו אפילו לדפוק בשולחן. לזכותו של השלחן יאמר כי למרות שהיה צולע מעט, כנראה עוד מיום הוולדו ועל אף שהקומקום החשמלי המונח עליו, היה כמעט תמיד עולה על גדותיו בעת הרתיחה, הנה כלפי חוץ לא ניכר היה הרקבון שאחז בעץ, והשלחן לא חשב מעולם להשבר. אך הפּעם, משהגביר המדריך את דפיקותיו, כרע השלחן תחת אחת המהלומות והקומקום המונח עליו בין המחברות ושאריות הלחם מהשבוע שעבר כולם כרעו ונפלו למרגלותיהם של אנשי הועד, שלרגע נפלה עליהם תדהמת שקט, ורק פרא מלמל מתוך הרגל:

– זה לא אני…

אף דשדש עצמו הופתע למראה מפלת השלחן, אך בחוש שישי של מדריך נוער, מיהר לנצל לטובתו את השקט ואמר:

– אני רואה שרק ככה אפשר להשתלט עליכם. עד שאתם לא שוברים משהו, אתם לא יודעים לשתוק. אתם חושבים שאין לי מה לעשות, אלא לשבת אתכם דווקא עכשיו כשכל רגע יקר מפז, ולשמוע את ויכוחיכם הטפשיים על הבחינה ההיסטורית בהיסטוריה. השעה היא חמש דקות לפני עשר. אם מישהו מכם יכול לתמצת לי את הסיפור תוך 5 דקות מוטב, ולא – אני מוותר.

– גמגם! – אמרה עדנה.

– גמגם! – הסכימו הכל.

– ננסה. – אמר האליף הגבוה בן החמש עשרה, שגופו הארוך והדק ומשקפיו צהובות המסגרת שיוו לו מראה של תלמיד חכם, תאור שבמקרה התאים לו מאד.

– דבר! – אמר דשדש והדף ברגלו את השלחן הקורס אל פינת החדר, כשפרא משלים את המלאכה ובועט בכמה ספרים וצלחות פלסטיק שהתגלו מתחתם.

וזה אשר סיפר גמגם:

“מאחר שידעתי שאם פרא ירביץ לעדה, לא תצמח מכך תועלת לאיש, הצעתי לכתה לחפור בור גדול בחוף, לכסות אותו בענפים, ולארוב לעדה ושריף ההולכים כמעט מדי לילה להקשיב לרחש הגלים מעל סוכת המציל. כשיהיו למעלה נתפוס את הסוכה הניידת, ובכוחות משותפים נגרור אותה עד פתח הבור ונסתלק. השנים שיראו שהלכנו, ירדו למטה ויפלו לתוך הבור, ואז נחזור ונצור עליהם ולא ניתן להם לצאת מהבור, עד אשר לא יגלו לנו את השאלות של שמיליק. הצעתי נתקבלה גם על דעתו של פרא, שלמרבית הפלא הציע אפילו שיכלול בהחלט הגיוני”…

– למה למרבית הפלא? – קפצה עדנה שנעלבה את עלבונו של פרא, מבלי שהוא עצמו יחוש בכך.

– סליחה – תקן גמגם – רציתי להגיד, שבאופן טבעי הציע פרא הצעה מתקבלת על הדעת, והיא למלא את הבור בעגבניות רקובות. מאחר שאותו יום היה יום גיוס לאסוף עגבניות, אמרנו לאורזות שלנו בסודי סודות לשם מה אני⁴ זקוקים לעגבניות הפסולות וקקטוס שהיה צריך להוביל את העגלה עם הפסולת למזבלה, הביא את כל העגלה אל הבור שכבר היה חפור.

– האם זאת הסיבה שחמישה תלמידים נעדרו היום משעור הטבע של המורה חלמיש? – קטע דשדש את התאור השוטף.

– טוב – מלמל גמגם – האמת היא שחמשת המתנדבים חשבו שאולי ימצאו בחוף קונכיות נדירות, ויביאום כשי לחדר הטבע, אבל כנראה שלא חיפשו במקום הנכון.

– כנראה – “הסכים” עמו המדריך הנבון – המשך!

– ובכן הכל פעל כשורה, אפילו עדה שעבדה בברור העגבניות נדבקה בקצב הברור והטיבה לבחור עגבניות רקובות ולזרקם לערמה הכללית בלי לדעת בשביל מה. יש לציין שיוסיפון מנהל המשק היה נוכח במקום ואמר שמכל הכתות שעבדו עד כה באיסוף וברור, אנחנו האליפים היינו הטובים ביותר, ואף הבטיח למסור זאת למנהל.

– אני מתאר לעצמי – אמר דשדש – שעה שאתם עוסקים במעשה חבלה אין כמותכם חרוצים וזריזים. בכל אופן המשך בסיפורך כי עדיין איני תופש מה הקשר בין כל זאת, והזוג המוזר שהלך חבוק בחוף.

– אני עוד מעט מגיע – אמר גמגם – אני רק חייב קודם להצדיק את עצמנו ולהוכיח לך שאת הטלפון למורה שמילקיהו ביצעו באמת המרובעת ושריף שלה.

– את זאת מאד הייתי רוצה לדעת – אמר דשדש – משום שבמקרה חקרתי את פרשת הטלפון הזה, ומצאתי שבבית ספר לימון־בר אין אף מורה להיסטוריה ששמה הגברת ענתבי.

– טוב – אמר גמגם – אז היום בתשע היתה צריכה להיות לנו הבחינה בהיסטוריה, אבל שמיליק קיבל את טענתנו ואמר שהוא דוחה הבחינה ביום, אז עדה קפצה ואמרה שהיא למדה כל הלילה ואם הבחינה תדחה היא יכולה לשכוח את כל מה שלמדה. אז שמיליק אמר לה שאם כל מה שהיא לומדת, נשכח ממנה למחרת, אז מוטב שלא תלמד כלל.

– כך הוא אמר לה? – התפלא דשדש.

– בערך.

– ולא היתה שום נימת רוך בדבריו?

– מה פתאום? הוא היה נרגז עליה מאד.

– והאם לא קרץ לה קריצת סתר?

חברי הועד הנידו ראשם בשלילה, ורק נמרוד בעל האזנים המקופלות קדימה, קפץ ואמר שנדמה לו שהוא בטוח ששמיליק אולי כן קרץ לה ואולי לא.

– אתה בטוח או נדמה לך? – חקרו המדריך.

– אני בטוח במאה אחוזים – אמר נמרוד בטון מהסס והולך – ששמיליק ככה מצמץ לה בעינים.

– איך ראית אם הוא מרכיב משקפיים? – קפץ אליו פרא.

– אז איך אתם ראיתם שלא? – ניסה נמרוד להתגונן.

– טוב – פסק עודד – נעזוב את זה. אני רוצה לדעת בדיוק מה שיכנע אתכם להחליט שאכן עדה ושריף היו אלה שטילפנו לשמילקיהו בשם הגברת ענתבי כביכול.

גמגם התחיל לדבר, פרא התפרץ לדבריו ותיקן אותו, עדנה ניסתה להעמיד את הדברים על דיוקם המוחלט ונמרוד כל הזמן חזר וטען שהוא לא שיקר אף פעם בחייו. דשדש לא ניסה הפעם להתערב בתוך קלחת הדברים, רק עצם את עיניו, הקשיב רב קשב, ובדמיונו ראה בדיוק איך התנהל אותו שעור היסטוריה רב מעללים.

 

פרק שלושים ואחד: הדחיה התשיעית של הבחינה בהיסטוריה    🔗

וזאת צורת השעור בהיסטוריה כפי שנצטייר בראשו של דשדש מתוך תאורם של אנשי הועד בעת החקירה בחדרו:

– שיהיה שקט! – צעק שמיליק בקול רפה – תנו גם לי להגיד משהו.

– ש… שה! – התפשטו קולות החרשה בכתה – ובכן טענתכם הפעם מוצדקת בעיני ואם כי לדעתי זו שטות לדחות בחינה כל כך קלה, אני מקבל את הטענה שלא ערב שירי המדבר הוא שגרם לכם לטשטוש זמני של הידיעות אלא התסבוכת הבלתי צפויה שנוצרה כתוצאה מבריחת התרנגולות. עדה אני מבקש ממך לא להתפרץ לדברי. לא די כי אחרת, הנה את עוד מפריעה!

– אבל המורה, אני כל פעם מקבלת שילשול לפני הבחינה ואני לא יכולה יותר…

איש לא שמע מה עדה לא יכולה יותר, משום שדבריה גרמו לסערת צחוק והשתעלויות.

– מה אתם צוחקים! – צרחה עדה – אפשר לחשוב שאצלכם זה לא אותו דבר. חוץ מזה כל הלילה ישבתי ולמדתי, אז עד מחר אני אשכח הכל.

– שקט! – צעק שמיליק – גמרנו לדון בבחינה, אנו מתחילים בשעור. ואת עדה אם את שוכחת אחרי יום כל שלמדת, מוטב אולי שלא תלמדי בכלל!

אחר כך התחיל השעור ובמשך כעשר דקות דיבר המורה וסיפר בצורה יפה ומרתקת על אותם קנאים יהודיים שלא אבו להכנע לרומאים והסתתרו במערותיהם וצוקיהם של הרי יהודה. תוך כדי הרצאה צדה עינו של המורה המנוסה, תנועה עצבנית ומוגברת של עדה בריבוע.

–…הוא התקרב אליה – נטל פרא את רשות הסיפור – ואז כולנו ראינו איך היא נבהלת ומושכת אליה חוט שאליו היה קשור פתק, ומהצד השני שמענו קול חבטה, אז תכף הצצתי דרך החלון וראיתי את שריף מתגלגל על הארץ מעל בלוק אבנים שעליו עמד ושכנראה נשבר מהכובד. אז שמיליק צעק לו “עמודה!” אבל הוא מרוב בהלה עשה עצמו כלא שומע וברח מהמקום. ומתי שכולנו הצצנו דרך החלון אז קקטוס היה לו שכל והוא הלך וחטף מהידים של עדה את הפתק שניסתה לשלוח לשריף, והוא פתח את הפתקה ובה היה כתוב בדיוק מה שחשבנו שיהיה.

– מה היה כתוב? – שאל דשדש ופקח את עיניו והישירן אל פרא.

– היה כתוב – ציטט גמגם שהיה בעל הזכרון החזק של הכתה – “כל המאמץ היה לחינם, שמיליק דחה את הבחינה!”

– אז זה לא סימן שהם היו אלה שהתאמצו וטילפנו למורה? – קפצה ושאלה עדנה.

דשדש גרד את פדחתו, ושלח כמה קמטי מחשבה אל מצחו. ניכר היה שהוא מתאמץ להזכר במשהו ואינו מצליח.

– אז עכשיו אתה מאמין שהם טילפנו? – חזרה עדנה ושאלה בנימת נצחון.

– תרשו לי לשמור בלבי מה שאני חושב. – התחמק דשדש בצורה דיפלומטית – במעט הזמן שארשה לעצמי עוד לבזבז עמכם הרשו לי לשמוע מכם על המשך המאורעות, ואני מתכוון לדברים המוזרים שקרו הלילה על החוף.

– טוב – אמר פרא שקיבל בטחון עצמי – אני לא הייתי צריך לעבוד בעגבניות, מפני שעבדתי משמרת ראשונה ברפת, בכל זאת עזרתי לקקטוס לשפוך את העגבניות הרקובות, ומלאנו כמעט יותר מחצי בור. כסינו את הבור ביריעת ניילון שמצאנו בגן הירק, ועליה פיזרנו חול. הבור היה מוסתר כל כך טוב, עד שאם לא היינו מסמנים סביבו עיגול, אפילו אנחנו לא היינו מצליחים למצוא אותו אחר כך. טוב אז אחר כך בערב לא ידענו מה לעשות, כדי שנוכל ללכת לים ולארוב לשני השמנים. ביחוד פחדנו – אמר פרא והשפיל את עיניו – שאתה תרצה לתת לנו הרצאה על תולדות התנועה הקיבוצית…

– למה פחדתם? – נעלב דשדש.

– לא, לא בגלל הנושא – הסבירה עדנה – אבל זה היה מקלקל לנו את התכניות.

– אהה! – נאנח דשדש בהבנה.

– אז גמגם הציע שנכריז שבגלל שהערב הקודם של שירי המדבר הופרע מסיבות טכניות, אז שמיליק עורך ערב נוסף, והפעם על חוף הים. כמובן שלעדה לא סיפרנו שהערב הוא על חוף הים כדי שהיא לא תפחד ללכת לשם עם שריף. היתה עוד סכנה אחת שאולי אתה תפריע לנו, ותלך לשמיליק לברר, אבל היה לנו מזל שנעלמת אחרי הצהרים…

– לא נעלמתי – תיקן דשדש – אלא נסעתי לבית ספר סמוך מתוך מניעים אישיים. המשיכי!

– טוב, אז הכל התנהל לפי התכנית. עדה אמרה שהיא לא השתגעה ללכת שוב אל המורה שמילקיהו עם המדבר שלו, והיא מעדיפה להשאר וללמוד היסטוריה. עשינו את עצמנו מאמינים לה, יצאנו מהפנימיה כאילו לשמיליק, אבל התחבאנו בתוך חלקת הרימונים, ואחר כך היה בדיוק כמו שחשבנו. אחרי שעדה ראתה שהסתלקנו, אז היא יצאה וציפצפה לשריף שלה והם יחד הלכו לים, ואנחנו כל הזמן הלכנו אחריהם בשקט מרחוק וכשהם טיפסו על הסוכה, אז פרא רצה כבר ללכת ולגרור אותה עד לבור, אבל גמגם אמר שיהיה יותר נחמד, אם נעשה עצמנו כאילו אנחנו לא יודעים שעדה ושריף נמצאים למעלה, ונשב ונשיר שירי מדבר סביבה, כאילו אנחנו מחכים לשמיליק.

“ובינתים נוכל לזרוק פצצות חול על הסוכה למעלה!” הציע פרא.

“זה כן – הסכים גמגם – אך רק כאילו אנו משחקים כדור סל, ובלי סלעים”.

– טוב – המשיכה עדנה – אז עשינו עצמנו כאילו אנחנו מגיעים לים והתחלנו לקרוא:

“המורה שמילקיהו!… המורה שמילקיהו!…” וכך עד שהגענו קרוב לסוכה. קם קקטוס אמר: “הוא בטח עוד לא הגיע, אני מציע שנשב ונחכה לו!” וענת אמרה: “כן, ונוכל בינתיים לשיר עד שהוא יבוא”…

דשדש היה כל כך מרותק לסיפור עד כי לא הרגיש ולא שמע את הדי הקולות המתחילים לעלות מבנין הפנימיה הסמוך, ואת האורות הנדלקים בו מחדש, חדר אחר חדר, רק משנפתחה דלתו, וברכה הצרודה נתפרצה פנימה ואחריה עוד כמה אליפים לבושים למחצה, רק אז נפקחו עיניו לנעשה מסביב.

מסתבר שהצרודה בטרם הלכה לישון, הרגישה במשב רוח קר והחליטה לגשת לחדרו של ערן כדי לראות אם הוא מכוסה היטב. נכנסה וראתה שהוא מכוסה יותר מדי טוב, עד למעלה מראשו. הסירה מעט את השמיכה כדי שיהיה לו אויר לנשימה, וכמעט נפלה מתעלפת כשראתה שבמקום ראש יש לו לערן כדור הרגל הישן שלו. הסירה בתנופה את כל השמיכה, ומצאה מתחתיה את מנורת השלחן, ילקוט בית הספר, ועציץ האספרגוס היפה שלה. תחילה חשבה שמא נחטף, אך נחום גואייבה בעלה, שמיהר לרוץ לפנימיה חזר וסיפר לה שהאליפים שהגיעו לא מכבר מערב של שירים על הים, אמרו לו שגם ערן השתתף אתם, אלא שאיש מהם לא זכר אם חזר יחד עמם או לא בגלל הבלגן שהיה בסוף. נחום רץ מיד עם פנס גדול לים, והיא ברכה רצה מיד לכאן. יש לה מוסר כליות על שצעקה על ערן בגלל שליקק שלשום את העוגה, ובגלל שאתמול כשהעירה אותו לבית הספר, מצאה אותו ישן במטה, כשהוא מלא בוץ ואדמה, למרות שהבטיח לה להתרחץ טוב טוב לפני שילך לישון.

ברכה גואייבה סיימה את סיפורה וכמעט פרצה בבכי. דשדש ניסה להרגיעה והבטיח לה שערן לא טבע ואפילו לא ברח להתאבד, ושתוך חצי שעה הוּא בּטח ימצא, אם לא קודם. אחר כך, כדי לא לחכות לניסים, הורה לכל האליפים שנתקהלו בפתחו לצאת ולעזור בחיפושים. חלקם נשלחו חזרה לים, אחרים שלח לסביבות הפנימיה והמתבן ואת הנותרים לבתיהם של גדי ומיה. רק לפרא אמר להשאר, ואחרי שברכה יצאה לחדרה כדי לראות אם הוא אולי חזר, אמר לו ללכת לחדרו ולחפש טוב מתחת המטה שלו.

– זה באמת מה שחשבתי לעשות בעצמי! – הודה פרא לפני שיצאו.

דשדש נשאר לבדו. תחילה אמר לצאת גם הוא ולהשתתף בחיפושים. אחר כך חשב שמן הראוי לגשת קודם אל המנהל חגב, ולספר לו כי פתר את התעלומה וגילה כי עדה־בריבוע היא זו שכתבה למורה את מכתב האהבה. משום מה לא עשה זאת. אולי מפני שבתוך תוכו חש עוד את אותם פחדים ידועים של תלמידים ממנהלי בית ספר. “מוטב לחכות ולשמוע את סוף ההרפתקאות בים”, אמר לעצמו, כשהוא מתישב על מטתו ומשעין סנטרו בתוך כפו הימנית. נקישה נשמעה בדלת. הדלת היתה פתוחה ודשדש לא היה צריך להגיד “יבוא”. הפנה ראשו לפתח והופתע לראות את ענת, התלמידה הטובה של הכתה.

– אמרו לי שהזמנת אליך את כל הועד, אז באתי.

– רק בגלל זה?

– לא. גם שאפתי לספר על דברים להם הייתי עדה הערב, וסברתי כי מן הראוי לגלותם לך.

– ראוי מאד – אמר דשדש – ביחוד אם גם את היית נוכחת בערב השירה בים.

– הייתי.

– ידוע לי, והייתי רוצה לשמוע ממך בקיצור מה היה שם מהתחלה ועד הסוף!

למעשה היה דשדש יכול לקצר את הדיווח ולבקש לשמוע את המשך הדברים מאותו קטע בו התפרצה הצרודה לחדר, אך כבעל חוש בילוש מלידה, הבין כי לפניו הזדמנות נדירה לבדוק את אמיתות סיפורם של אנשי הועד, על ידי השוואתו עם מקור נוסף. כאותו מקרה קלסי ידוע בתולדות הבלשות העולמית בו חקר הבלש סלווטור אינקזה בנפרד את 7500 נוסעי ספינת השעשועים “מריה” כדי לגלות את סוד העלמות כלב השעשועים של הקפטיין, שאח"כ הסתבר כי התחלק מהסיפון וטבע בתום לב.

 

פרק שלושים ושנים: לאן נעלם המורה שמילקיהו?    🔗

ענת כעכעה פעם ופעמיים, משכה משיכת חוטם קצרה, ופתחה את סיפורה בקולה הצלול והמהוקצע, כשגומת החן השמאלית שלה צצה ונעלמת מול עיניו החוקרות של דשדש.

"…תחילה אני חייבת הסבר קל. מאחר שאין אני גרה בפנימיה, אלא עם הורי בכפר, לא ידעתי דבר על תכנית הערב. איתרע מזלי ופגשתי במקרה את עדה בצרכניה, שעה שבאה לקנות חבילת וופלות. היא שאלה אותי אם אני הולכת לערב שירי מדבר. אמרתי לה כי איני יודעת על כך, וכי איש לא הודיעני דבר. בכל אופן ברור כי החלטתי ללכת. אני מגיעה אל בית המורה והנה שקט. הופתעתי כי הגעתי לשם באיחור והייתי בטוחה שאשמע קול שירה. קצת היססתי אם לנקוש בדלת אם לאו, והנה נקרה לפני ערן הקטן. שאלתיו אם ידוע לו היכן כל האליפים והוא ענה בטח, יש ערב שירי מדבר עם שמיליק על הים וגם הוא רץ לשם עכשיו. היה רוצה לקחת אתו גם את מיה וגדי, אבל ההורים שלהם לא הרשו להם לבוא, אז הוא הולך לבד. בקשתיו איפוא שיורה לי את הדרך, והוא נאות בשמחה. עוד הספקתי לחזור הביתה, כדי לקחת סוודר ולהודיע לאמי כי הערב מתקיים על הים.

"כשהגענו לחוף לא ראינו תחילה דבר, אך משהמשכנו להתקדם שמענו פתאום את הכתה הקוראת: – המורה שמילקיהו! הבינותי כי המורה טרם הגיע, ושמחתי שלא הפסדתי כלום. קקטוס הציע שנשב ליד סוכת המציל ונחכה שם למורה. ההצעה נראתה לי סבירה והבעתי דעתי שכדאי שנשיר בינתיים, כדי שנקל על שמיליק למצוא אותנו. בהתחלה היה די נחמד, עדנה שרה לנו שיר שחיברה על המעתיקים והתחלה של שיר אחר על המורה שמילקיהו, אבל אחר כך לפרא לא היתה סבלנות, והוא התחיל לזרוק אצות ופצצות של חול על הסוכה, ואחר כך כולם קמו והתחילו לנסות את כוחכם בקליעה למטרה, למרות שנזפתי בהם והערתי את אזנם שלפנינו רכוש צבורי. לבסוף מישהו הציע לגרור את הסוכה כדי לראות אם היא תזוז. להפתעתי הסוכה זזה, אלא שלאחר כעשר עשרים צעד אפס כוחם של הבנים והם הפסיקו.

"טוב, השעה התחילה להיות מאוחרת, וגמגם הציע שנלך לישון כי מחר עוד מחכה לנו בחינה בהיסטוריה. גם דעתי היתה כדעתו, אולם כשהגענו אל נפתולי הדרך, אל אזור סלעוני הכורכר, הביעו הכל דעתם כי עייפו וכי כדאי לנוח. מאחר ואני לא השתתפתי במשיכת הסוכה, או זריקת החול, לא הייתי עייפה כלל. גם חזקה עלי מצוות אמי לא לאחר, לכן העדפתי להמשיך בדרכי הביתה, למרות שקצת חששתי ללכת בגפי. משספרתי לאמי כי הערב בוטל, מאחר שהמורה שמילקיהו לא הגיע לים, אחזה בה התמיהה, והיא סיפרה לי כי פגשה את המורה, וזה אישר בפניה כי אכן פניו מיועדות לים לעריכת ערב שירי מדבר. הדבר היה מאד תמוה בעיני, ובעצתה של אמי החלטתי לגשת אל בית המורה, ולספר לאשתו על העלמותו.

“הגברת שמילקיהו היתה מאד עצבנית למשמע סיפורי והיא בקשה ממני להשאר לרגע בביתה ולהשגיח על יקותיאל, מאחר שברצונה לגשת אל המנהל חגב ולספר לו על השתלשלות הענינים, ועל כך שהמורה יצא בשליחותה לצרכניה, ולא חזר. והנה מגיעה אליה תלמידתו ומודיעה לה כי היה צריך להיות בים ולא הגיע. לפני שיצאה שאלה אותי פתאום אם עדה היתה נוכחת אתנו, ובאמת נזכרתי שעדה סיפרה לי שהיא נשארת ללמוד, ואמרתי לה שלא, אז היא אמרה לי “אהה!” ורצה אל המנהל. והמנהל כנראה כבר ישן, כי הוא הגיע אלי כשהוא לבוש בפיג’מה, והוא שאל אם כך הם פני הדברים, אני אישרתי הכל והוא שאף מיד לקום וללכת לים או אליך, אך אשתו עצרה בעדו, ואמרה לו ששוב לא תתן לו לצאת לילה אחר לילה לשוטט עם פיג’מה בחוצות הכפר וביחוד לא כשפניו לעבר הפנימיה”…

– את רוצה להגיד שהוא בדרך אלי? – קפץ דשדש ופתח את פיו בפעם הראשונה מאז החלה ענת בסיפורה.

– סבורתני.

– רק זה חסר לי! – אמר דשדש וכבר היה בדרכו לדלת – המנהל הזה יותר גרוע מהסקוטלנד יארד שתמיד היתה אוסרת את הבלש אינקזה בדיוק כשהיה על סף פיענוח התעלומה.

– לאן אתה הולך? – שאלה ענת שלא הבינה בדיוק על מה דשדש מדבר.

– לא חשוב – אמר המדריך – ברגע זה אני יוצא קודם כל כדי להעלם מנגד עיניו של חגב.

עבר את הפתח, דילג על שלש המדרגות של המפתן ונפל הישר לתוך זרועותיו של המנהל שניצב בתווך בין אשתו המסורה מימין ובין הגברת שמילקיהו המודאגת שהחזיקה בחיקה את יקותיאל הקטן הישן שנת ישרים.

– איה שמילקיהו! – קרא המנהל שמרוב מתח והתרגשות שכח להוסיף את התואר “מר”.

– אני… אני… – גמגם המדריך שהיה נרגש לא פחות – ב… בדיוק יצאתי לחפש אותו.

– מי סיפר לך שנעלם?

– ענת אברמוביץ, רק עכשיו.

– מתי ראית אותו לאחרונה?

– לפני כשעה.

– איפה?

דשדש רצה לספר כי ראה אותו הולך חבוק עם עדה בחוף הים, אך מול עיניה הבוערות של צפורה שמילקיהו המחבקת את בנה הפעוט, העדיף להעלים פרט זה כרגע.

– האם אוכל לדבר עמך ביחידות? – שאל.

– לא! – רעם המנהל הסוער – אין לי דבר להסתיר מאשתי. כל שתמסור לי רשאית גם היא לדעת.

– כן – מלמל דשדש ופזל בחשאי לעבר אשת המורה היוקדת – אבל… אבל לא הייתי רוצה ש… שהקטן ישמע.

צפורה כמעט התעלפה למשמע טון דיבורו ההססני של המדריך, לפתה את יקותיאל הנם בחזקה והתקרבה אל דשדש בעינים מזרות אימה:

עבר את הפתח, דילג על שש המדרגות של המפתן ונפל הישר לתוך זרועותיו של המנהל.

– אתה תגיד לי היכן הוא! – צעקה – אתה לא תסתיר מפני! איפה הוא? איפה ראית אותו?

– ב… בים.

– ידעתי – מלמלה צפורה חלושות ולפי הבעת פניה אפשר היה להבין כי גופת בעלה נמצאה צפה על פני הגלים.

– בתוך המים? – חקרה הגברת חגב חדות, בלי להתחשב בבהלה הנוספת שאחזה באשת המורה.

– לא לא! – מהר דשדש להרגיעם – על החוף, הוא היה על החוף.

הוא אפילו צעד לעבר הכפר, מר חגב אני חייב לדבר עמך ביחידות…

– האם שאלת אותו לאן פניו? – המשיך המנהל לחקור בלי להתחשב בבקשת המדריך.

– לא.

– למה?

– הנסיבות לא איפשרו לי לדבר עמו.

– אילו נסיבות?… – מלמלה צפורה ונראתה כעומדת להתמוטט, חגב ואשתו, תמכו בה משני צדדיה, ואילו דשדש מהר לחדרו כדי להביא לה כסא. עם כל סבך הבעיות המבולבלות עדיין עמד לו שכלו, מלהזמין את האורחים אל חדרו הנראה כלאחר פוגרום. בעוד הוא מחפש בחדר אחר השרפרף הטוב ביותר, הגיע אליו קול שבר נוסף, ועד מהרה זיהה את קולה של ברכה הצרודה, שבאה בקולות זעקה לשאול אם מצאו כבר את ערן הקטן שלה. דשדש הוכיח תושיה מידית ולקח עמו כסא נוסף, כשהוא מבקש מענת היושבת רועדת ונבוכה, לעבור לשבת על המטה.

– מה הולך כאן? – קידם המנהל את פניו בשאגה – האם ערן היה עם המורה שמילקיהו?

– לא, הוא נעלם לחוד. אבל אותו אני בטוח שנמצא תכף.

– ואת שמילקיהו?… – זעקה הגברת צפורה והפעם באמת נראתה במצב נואש, עד שאפילו ברכה התגברה על צרותיה שלה וחשה לתמוך בה, בעוד דשדש מנסה לדחוף מתחתיה את השרפרף.

– חרפה! – צעק המנהל שנראה כעומד לאבד את עשתונותיו – אני לא יכול לעבוד בהיסטריה כזאת סביבי. צפרירה עשי עמדי חסד והוליכי את הגברת שמילקיהו לביתה!

צפרירה שילבה זרועה בזו של אשת המורה שנראתה עתה רפויה לחלוטין, ברכה התגברה על עצמה והוציאה מידיה את יקותיאל הקטן שכמעט נשר מעצמו, ולרווחתו של המנהל וגם של דשדש נראו הנשים פוסעות ומתרחקות מהמקום.

– עתה משנותרנו סוף סוף לבדנו – אמר המנהל – ספר לי מיד מה הולך כאן!

– בהחלט – אמר המדריך – אבל עדיין אין אנו לבד. ענת!

ענת שנשארה כל הזמן בחדר מבלי לדעת מה תעשה, התגברה על פחדה הטבעי מפני המנהל, ופלטה “הן” חלוש.

– בואי הנה! – אמר דשדש – אני רוצה שתרוצי עתה לפנימיה. תראי אם עדה נמצאת ואם כן, שלחיה מיד לכאן!

ענת ירדה בּצעדים אטיים ומהססים את שלש המדרגות. עברה בזהירות בין המנהל ובין אחד הכסאות המושלכים, ואחר פתחה בריצה ולא חדלה עד אשר נעלמה בתוך הכניסה לפנימיה.

 

פרק שלושים ושלושה: מי נפל לבור העגבניות הרקובות?    🔗

בקול נרגש וחדור גאווה סיפר דשדש למנהל כי גילה את עדה הולכת על החוף מחובקת עם המורה שמילקיהו כשהיא לבושה בסוודר הכתום הידוע. היש הוכחה גדולה מזאת שהיא היא המאוהבת שכתבה את מכתב האהבה למורה?! המנהל הביע ספקות למסקנה נמהרה זו, מאחר שהיתה לו הבוקר שיחה ארוכה עם עדה בחדר ההנהלה, והיא הכחישה כל קשר אישי אל המורה, ונשבעה שמעולם לא כתבה אליו כל מכתב אהבה.

– אני בטוח מאה אחוזים, שעדה היא זאת שכתבה! – הרהיב דשדש להכריז.

מר חגב החליק בידים נרגשות את גלגלתו הדלילה, ואחר בלי אומר ודברים פנה פתאום והחל צועד לעבר הפנימיה. עודד מהר לרוץ אחריו, כשבגלל צרות המדרכה הוא נאלץ ללכת כשרגלו האחת על הבטון הכבוש, והשניה על השוליים. כשהתקרבו לשער הבחינו בכמה דמויות חולפות ובקריאות לחש מפוחדות! “המנהל בא!”

– ענת! – קרא דשדש משהבחין פתאום במכנסים המשובצות שלה – איפה עדה?

– היא רק עכשיו הגיעה לחדרה כשהיא בוכיה, ואי אפשר כלל לדבר עמה.

המנהל והמדריך החליפו זה עם זה מבטים רבי משמעות, ואחר פנו בצעדי ריצה נמרצים לעבר פנימיית הבנות. דשדש פתח את הדלת המבוקשת לפני המנהל, זה פסע צעד אחד וקפא מול צריחותיה של עדנה היפה שבדיוק הסירה את חזייתה והתכוננה ללבוש את חולצת הפיז’מה. חגב מהר לעצום את עיניו ולסגת חזרה. כל דלתות הפנימיה שנפתחו ושלחו ראשים מציצים לעבר המסדרון, נסגרו מחדש למראה קפיצתו החוזרת של המנהל. דשדש סגר בנימוס את הדלת, ונקש בה.

– לא!!! – נשמעה צריחת אימים. הפעם מפיה של רבקה העצובה.

– ובכן חושו! – קרא המנהל שהחל להתאושש.

אחרי שהות של דקותיים, קיבלו השנים היתר להכנס. הם מצאו את עדנה ורבקה מכוסות עד צואר בתוך מטותיהן, ואת עדה בריבוע שרועה על מטתה בבגדים מוכתמים ובסוודר כתום, כשראשה כבוש במזרון וכתפיה מרטטות.

– עדה! – קרא דשדש כשהוא מנסה לשוות לקולו רוך אבאי – מר חגב רוצה לדבר עמך!

למשמע השם חגב הכפילו הכתפיים את רטוטם ומפיה של עדה החלה להפלט צפירת אזעקה מתמשכת.

– עדה! – אמר המנהל לאחר שהאזעקה הפכה לצפירות מקוטעות – את זוכרת את שיחתי עמך היום, ואת אשר הבטחת לי. אני דורש ממך לענות בכנות על שאלותי. הנכון כי היית הערב בים?

– כן… כן. – נשמע קול חנוק שבקע מתוך כרית רטובה.

– דשדש טוען כי ראה אותך פוסעת בחוף בצוותא עם המורה שמילקיהו. הנכון הדבר?

תחילה החרישה הכרית ולא פלטה דבר פרט לאוסף של נשימות, אך משחזר המנהל על שאלתו ביתר תוקף, השמיעה “הן” רפה.

– ואיפה המורה עכשיו?

– במרפאה. אצל מרים החובשת. אני חושבת ששבר את הרגל… מהעגבניות…

מאחר שעדה הותקפה באותו רטט המלווה צפירות, הפנה המנהל את מבטו התמה אל המדריך ודרש הסבר. דשדש התקרב אל אזנו הימנית של המנהל, ומסר לו את השתלשלות הדברים, כפי שחזה אותם בדמיונו, כשהוא משתדל להנמיך קולו ככל האפשר לבל יגיע הסיפור אל אזני הבנות:

“…אני מתאר לי שזה היה ככה. האליפים חפרו בור ומילאו אותו בעגבניות, כי רצו להתנקם בשריף משנה ג'. הם כנראה לא יכלו לנחש שעדה מבלה למעלה בסוכה עם המורה שמילקיהו. וכשהוא ירד מהסוכה, הוא נפל ישר לתוך הבור…”

עדה בריבוע שׂרוּעה על מטתה בבגדים מוכתמים...

המנהל תלה בדשדש זוג עינים בוחנות חסרות אמונה, אחר טפח על כתפה הרוטטת של עדה ושאל תקיפות:

– האם המורה שמילקיהו נפל לבור העגבניות?

– כ… כן. – אמרה המייבבת ביבבה גוברת ועולה.

– ואת?

– אני לא.

– אז למה את בוכה?

– בגלל הסטירה שהשמיליקית נתנה לי, וגם קראה לי מופקרת…

– מי זאת השמיליקית? – שאל המנהל בלחישה.

– כך הם קוראים לאשתו של שמילקיהו – החזיר לו דשדש והוסיף ביתר לחש – כנראה גם היא תפסה אותם הולכים חבוקים. אתה רואה שלא בדיתי את הדברים מלבי.

המנהל לא שאל אף שאלה נוספת. בתנועה פתאומית פנה לעבר הדלת, פתח אותה בתנופה וכמעט התעלף לנוכח ערמה של אליפים ואליפיות שנפלו פנימה. בן רגע הבין בחושו כי הללו הטו אוזן לדלת, אך מאחר שהחליט לחוש למרפאה כדי לצוד את המורה שמילקיהו, לא אבה לבזבז עתה זמן על תקרית זו. הערמה הנופלת מהרה לעמוד על רגליה, ולהעלם בריצות בזק בתוך החדרים. דשדש שקל רגע בדעתו אם עליו לכנס עתה את התלמידים, לנזוף בהם על חוסר נימוסם, ולהגיד להם עד כמה אין זה יפה לשמוח על שהמורה שבר את רגלו, אך עד מהרה החליט כי מוטב לו להצטרף אל המנהל, כדי לשמוע במו אזניו את גירסתו של שמילקיהו.

במרפאה היה עוד אור. מרים החובשת עמדה בדיוק להסיר את סינורה הלבן ולחזור לחדרה. היא סיפרה למנהל שקראו לה למרפאה מפני ששמילקיהו שבר את רגלו. היא החלה חובשת אותו, ואז באה למקום אשתו וסטרה לתלמידה שהביאה אותו, ולקחה אותו חזרה הביתה.

– עם שבר ברגל? – תמה המנהל.

– איזה שבר? סך הכל סיבוב קל של הקרסול. אני סבורה שהוא היה זקוק יותר למקלחת, מאשר לחבישה. הוי כמה נבהלתי כשראיתיו מגואל בדם, אך עד מהרה הבחנתי כי זהו מיץ עגבניות. אמרו כי מעד ונפל לבור עגבניות, ממתי יש בים בורות של עגבניות?

חגב לא ענה על השאלה, זרק לחלל המרפאה “שלום” חטוף ומהר לצאת לבית המורה כשהוא סוגר את הדלת מול חטמו של דשדש. זה מהר לפתחה ולהשיג את המנהל. השנים מצאו את המורה יושב בפיג’מה נקיה על כורסת הסלון כשרגלו הימנית החבושה, מונחת הישר לפנים על שרפרף קטן. הגברת שמילקיהו היתה עומדת מעליו, ומשקה אותו בכוס תה עם לימון.

– טוב שבאתם! – קראה לעבר הנכנסים – מה תגידו על זה?

– הניחי צפורה הניחי! – ביקש שמיליק וניסה לקום ללא הצלחה.

– לא! – אמרה צפורה – לא. הפעם זה השיא. רק בנס הוא לא שבר את הרגל. אולי תוכלו להסביר לי מה עושה בעלי הנכבד לעת ערב בים?

– וכי מה המורה אומר? – שאל המנהל בצורה דיפלומטית.

– הוא מספר לי כי הלך לערב שירים בים. לי הוא רוצה למכור אגדה זו. לא די כי הנו פועל נגדי בסתר, הנה גם מתיחס אלי כאל מטומטמת. הלכתי למרפאה ואת מי אני מוצאת שם עם בעלי, אם לא את המופקרת הזאת בעלת הסוודר הכתום. רק בקושי הצלחתי לעצור בעדי מלסטור לה יותר מפעם אחת.

– אסור היה לך לסטור לה ולקראה כאשר קראת! – אמר שמיליק בחומרה וניסה להזדקף.

– עיניכם הרואות! – אמרה צפורה ולחצה מטה את הכתפיים המתרוממות – עודו עומד לצדה.

– צפורה – אמר המנהל כשהוא פונה אליה בשמה הפרטי בלי להרגיש – שמא נשב כולנו בקור רוח ונשמע בנחת את סיפורו של המורה. הרי אין ספק כי הוא יטיב ללבן לפנינו את כל הפרשה.

– אדרבא – אמרה האשה – הרי הוא הדבר אליו אני חותרת. אך הלז, בעלי, ממלא פיו מים.

– כי את מתקיפה אותי בלי ליתן לי פתחון פה.

– הסו! — קרא המנהל כאילו הנו ניצב בפני עדת התלמידים. השנים חתמו פיותיהם מופתעים.

– אני אוזן! – אמר המנהל.

– אף אני! – הכריזה האשה והתישבה מול בעלה בידיים שלובות.

דשדש רצה להגיד שגם הוא אוזן אחת או שתים, אך משום מה הרגיש כאילו אין איש מתיחס אליו, והעדיף לעמוד ולהקשיב בצד תוך שתיקה מוחלטת.

המורה שמילקיהו כח שלש פעמים רצופות, ואחר פתח בסיפורו המרתק:

 

פרק שלושים וארבעה: כמעט קוראים למשטרה    🔗

“ובכן כך היה הדבר – פתח המורה הדגול שמילקיהו – אני צועד לי לעת ערב בשליחותה של אשתי לעבר הצרכניה וממנה, והנה נקרה לרגלי ילדה הקטן של הגב' ברכה־גואייבה, דומני כי ערן שמו. מאחר שיומיים קודם לכן תפשתיו מחטט בתבת הדואר שלנו שאלתיו בחומרה לפשר מעשיו בסביבתנו בשעת ערב מאוחרת זו. הוא טען בפני כי הנו מחפש את רעיו גדי ומיה הג’ינג’ית…”

(כאן הפנה המורה מבט מהיר לעבר דשדש שמיהר לכבוש פניו ברצפה).

“…ובכן שאלתיו מה צורך לו עתה בשני פרחחים אלו, והוא ענה לי בעזות מצח, כי הם מצטרפים אל האליפים לים כדי להמשיך בערב של שירי המדבר אשר נקטע אמש. אמרתי לו הכי איככה יתכן ערב שירי מדבר, בעוד אני הנמנה על יוזמיו ומארגניו לא הוזמנתי. הקטן החל מגמגם ומאחר שדימיתי כי בדה את הסיפור מלבו, יעצתיו ללכת לביתו לישון. הנחתי איפוא את הקטן לנפשו, ופניתי לביתי כדי לסיים את בדיקת חיבורי הגבורה בישראל, מאחר שהבטחתי לתלמידי להחזירם עד מחר. אודה על האמת כי בתוך נפשי כרסמה המצוקה. מין יתוש עופף בקרבי וזמזם שמא יש אמת בדברים, שמא החליטו הנערים להפגש עמי בים, ואפשר כי הטילו על אחד מהם לבוא לקראני, והלז שכח, הלא רק נער הוא, אלא שחששתי לגלות את הגיגי לאשתי פן תשימני ללעג…”

“ובצדק!” – פלטה צפורה חדות.

"יתכן – השיב המורה בקול עיף – בכל אופן לא הייתי אמור לצאת כלל מביתי, אלמלא פתחה אשתי את סל המצרכים, וגילתה כי נשאתי עמי בטעות שקית קמח, במקום סוכר, ומאחר שעמדנו לפני שתיית הקפה, דרשה ממני בתוקף לחזור לצרכניה. משחזרתי תמהה הגב' אברמוביץ לראותני, מאחר שבתה ענת, שלעולם אינה משקרת, יצאה מביתה בתואנה כי מתקיים עמי ערב שירי מדבר בים. קצת בושתי להודות בפני הגברת כי שכחוני ועניתיה כי אכן ידוע לי הדבר וכי אני עתה בדרכי לים. ואמנם חשבתי לסור הימה כדי לנזוף בנערים שהחליטו לערוך עמי ערב נוסף בלי לשאלני. מובן שלא התכוונתי כלל להשאר ולשהות במחיצתם. אחרת הייתי סר קודם לאשתי להודיעה כי אתמהמה…״

ובכן כך היה הדבר – פתח המורה הדגוּל שמילקיהו...

– סיפור משכנע מאד ומתקבל על הדעת! – פלטה הגב' שמילקיהו בעוקצנות גלויה.

– גם לי זה נשמע מצוץ מהאצבע. – לחש דשדש באזנו של המנהל.

– המשך! המשך! – אמר חגב כשהוא מתעלם מהנאמר לו בצד.

– ובכן הגעתי הימה… – אמר שמיליק ולא יסף.

טפיחה נשמעה על הדלת ואחר התפרצו פנימה הגב' חגב כשהיא אוחזת בכתפיה הגדולות של ברכה הצרודה המחזיקה ממחטה צחורה על אפה והמבליטה את לחייה האדומות כאש.

– לא הצלחתי להחזיקה יותר! – התנצלה אשת המנהל – היא רק רוצה שנקרא למשטרה, שתחפש את ערן עם פרוז’קטורים והליקופטרים, אני לא יודעת מה לעשות, אולי כדאי לטלפן?…

– לא לא! – נעור דשדש במקומו – אני יודע איפה למצוא אותו. חכו רק רבע שעה ואני מביא אותו!

כאשר דשדש הגיע לפנימיה, עדיין דלקו האורות ברב החדרים. הידיעה על דבר רגלו השבורה של שמיליק עברה במהירות מחדר לחדר, ועוררה תקוות בלב כל אלה שעוד לא הספיקו להתכונן לבחינה בהיסטוריה. דשדש הלך לחדרו של פרא. להפתעתו ערן לא היה במקומו הקבוע מתחת המטה, גם פרא לא היה, אבל קקטוס אמר שהוא מחכה לדשדש בחדרו.

– איפה הוא? – קרא דשדש אל פרא היושב עייף על מטתו הפרועה.

פרא לא ענה, אלא הצביע באצבעו אל מתחת המטה ודשדש בתבונתו הפנימית, הבין מיד כי הפעוט הערמומי, החליף את מקום מחבואו, והסתתר כל אותו ערב אצלו מתחת המטה, וכנראה אף היה עד לפגישתו עם ועד הכתה, אם כי יש לתמוה איך הצליח שלא לפצות את פיו. דשדש התישב לצדו של פרא ושאלו בתנועת יד מה הענינים? פרא הצליח למצוא בכיסו עפרון שחוק וכתב בו על אחד מרגלי השלחן ההרוס:

“הוא אומר שלא יצא עד שלא יכניסו את אמא לבית הסוהר. להוציא בכח?”

דשדש הניד ראשו בשלילה, אחר קרץ לפרא קריצה רבת משמעות והחל לדבר בערמומיות מחושבת:

– אתה שומע פרא, נפגשתי עכשיו עם ברכה. היא אמרה שרק היא אשמה שערן ברח. לא היתה צריכה להרביץ לו בגלל שליקק קצת עוגה, או לכלך את המטה. והיא הבטיחה שאם ערן יצא בעצמו, היא לא תצעק עליו בכלל, ואפילו תאפה עוגה חדשה עם קרם במיוחד בשבילו ובשביל האליפים…

– וגם בשביל מיה וגדי! – צעק ערן מתחת המטה.

– בטח שגם בשבילם.

– וגם שלא תתן לי נשיקות. רק אם אני ארשה… – אמר ערן והחל מזדחל החוצה מאובק ומטונף.

דשדש הוכיח תושיה רבה, בהחליטו לשלוח את פרא לביתו של חגב, כדי לבשר את הבשורה, וכדי שיוכל להשאר לבדו עם ערן.

– טוב – אמר המדריך – סוף סוף נשארנו לבדנו ורציתי קצת לדבר אתך לפני שאמא תבוא. אתה בטח יודע על מה אני רוצה לדבר.

– בטח – אמר הפעוט הפקח – אבל אין דבר, תדבר בעצמך.

– טוב, אתחיל אולי במכתב שכתבת למורה שמילקיהו ליד הברזים, אז אם ישאלו אותך למה, תגיד שזה היה בצחוק, סתם מין משחק כזה שהמצאת.

– נכון. ואם ישאלו אותי אם אתה אמרת לי מה לכתוב, אז אני לא אגיד כדי שינחשו לבד.

– טוב, אבל אתה אל תגיד להם מה לשאול. כעת הגד לי מי אמר לך להגיד לשמיליק שיש פגישה בים?

– אף אחד. שמיליק תמיד מתחיל אתי בעצמו. אני לא עשיתי כלום, רק הלכתי לקרוא למיה וגדי, מפני שחשבתי שאם האליפים יורדים לשיר בים, אז בטח תהיה שם מדורה וקומזיץ, אז כשעברתי על יד הבית שלו, אז הוא היה בטוח שבאתי לסחוב מהגינה שלו כרטופלך, אפילו שבכלל לא ידעתי שיש, הוא בכלל לא האמין לי, וגרש אותי הביתה, אז היה לי מזל שפגשתי את ענת והיא הסכימה לקחת אותי לים, ואל תשאל איזה כיף היה שם למה שזרקנו כל הזמן פצצות של חול למעלה, בעד זה אני מפחד לבוא הביתה מפני שהכל נפל עלי בחזרה, אמא אמרה לי שאם אני אכניס עוד פעם אחת חול למטה, היא תסגור אותי בבית שימוש וגם את החלון, אבל נכון שלא תרשה לה?

– בטח בטח – אמר דשדש שהרגיש שהזמן מתחיל להיות קצר – ספר לי כעת מה היה בים.

– טוב, אז כשנגמר החול סחבנו את הסוכה הצדה, למקום שיש חול חדש, אבל הבנות לא עזרו, אז לנו הבנים כבר לא היה כח והתחלנו ללכת לפנימיה, ובאמצע הדרך אל תשאל איזה צחוק, פתאום שמענו את שמיליק צועק שיצילו אותו וכולם אמרו שהוא נפל לתוך העגבניות…

– רגע רגע – קטע דשדש את הפעוט – מאיפה שמיליק הגיע לבור, האם הוא ירד מהסוכה עם עדה?

– מהסוכה? – החזיר ערן בשאלה ותלה בדשדש זוג עינים תמהות – אז אם הוא היה על הסוכה אז למה הוא לא אמר לנו שנפסיק לזרוק עליו אבנים לשם?

– אולי הוא לא רצה שתדעו שהוא למעלה עם עדה?

– אהה! – אורו עיניו של הפעוט המשכיל – עכשיו אני מבין. הוא רצה שננחש בעצמנו שלש פעמים…

– ערן! – נשמעה לפתע קריאה ברמה וכבר היתה ברכה הצרודה בתוך החדר, וכבר ערן לחוץ והדוק אל חזה.

בדקה הבאה התפרץ גם נחום גואייבה פנימה וניסה לחלץ את בנו הקטן.

– ברכה את חונקת אותו! ברכה! – קרא האב הנרגש.

– וגם הבטחת שלא תנשקי אותי! – צרח הפעוט מבין ים הזרועות השלוחות אליו.

– ומה עוד? – קראה ברכה שמאחר ומצאה את פעוטה בריא ושלם, החלה הדאגה שבקרבה לפנות את מקומה לכעס החינוכי – תכף תרצה שאני גם אאפה לך עוגת קרם…

– דשדש הבטיח לי… – בכה ערן והחל בועט באויר.

– גם פרא סיפר לי – אמרה אם הבית כשהיא מפנה מבטה החותר אל המדריך הנבוך – מה פשר הדבר?

– אחרת הוא לא היה יוצא ממחבואו לעולם.

– ואיפה המחבוא הזה? – שאל נחום גואייבה שנעליו וגרביו היו עוד רטובות ממי הים.

– אל תגידו! אל תגידו! – צרח הפעוט – למה שאם תגידו אז אני אף פעם לא אספר מי המציא את המשחק הזה של המכתב שכתבתי על יד הברזים…

– איזה מכתב? – שאלה הצרודה.

– זה סתם שטויות – מלמל דשדש, שהחויר פתאום אך ניסה להחזיק מעמד בכל מחיר – אין דבר ברכה אין דבר. קיבלתי אתמול משכורת, אז אני כבר אקנה לאליפים עוגת קרם ענקית. מגיע להם אחרי שרצו בים והפכו את כל הכפר כדי לחפש את ערן.

– לא לא! – התרגש נחום גואייבה – אנחנו נכין את המטעמים. אני אביא גואייבות מהמטע.

– ואני אפלח קרטושקס – צרח ערן שהצליח סוף סוף להחלץ מידי אמו והחל מנתר בשמחה על מטתו הרעועה של דשדש – מצאתי מקום חדש…

 

פרק שלושים וחמישה: פרא קופץ על השלחן של המורה    🔗

כתה ט' שניה של בית הספר החקלאי חושחש עמדה ליד מעקה המרפסת והסתכלה אל החצר. ההפסקה שבין השעור הראשון והשני היתה בת 5 דקות בלבד ולא היה כדאי לצאת החוצה. אם השמועות על רגלו השבורה של המורה נכונות הרי נכון להם רווח כפול. גם יהיו פטורים עתה מהמבחן וגם עתידה להיות להם שעה חופשית. אלא שהשמחה לא ארכה זמן רב. עם השמע הצלצול נראתה דמותו הכבדה של שמילקיהו יוצאת מחדר המורים, כשהיא נושאת תחת בית שחיה ילקוט חסר ידית, והולכת ישירות אפילו ללא צליעה.

– איפה עדה! – התרגז פרא – הבטיחה לנו שהוא שבר את הרגל!

בן רגע התלכדה כל הכתה והטילה על הועד לפנות אל שמיליק בדרישה לדחות את הבוחן. רק ענת התנגדה. ואמרה שהיא כחברת ועד לא מוכנה ליצג הפעם את הכתה, והכתה יפתה את כוחו של גמגם להיות דוברה. עד ששמיליק הגיע הספיקו אנשי הכתה לתפוס את מקומותיהם, ורק חמשת אנשי הועד, עמדו והמתינו לו בפתח. בהתקרבו הבחינו כי הנו צועד ברכות על רגלו הימנית, וכי מדי פעם מציצה תחבושת לבנה בין הגרב והמכנס.

– הזקן הזה! – לחשה עדנה לאזנו הסמוכה של פרא – אפילו אם יגסוס עם שתי רגלים שבורות, לא יוותר על שיעור.

– למה אתם בחוץ? – קידם שמיליק את אנשי הועד. אלה הצביעו על גמגם, שליווה את המורה עד לשלחנו, חיכה עד שיניח את תיקו על השלחן ואז החל בנאומו:

– המורה, אנשי ועד הכתה יצאו לקדם את פניך כדי לאחל לך בריאות והחלמה מהירה מאחר שהגיע לאזנינו דבר האסון שנגרם לך אמש עם נפילתך לבור עזוב בפאתי הים. הועד אף התכונן לבוא לבקרך בבית, אך עתה אנו רואים כי חששותינו היו מוקדמים וכי אתה בריא ושלם, בהתאם לכך יש לנו בקשה נוספת קטנה והיא קשורה לשעור. מאחר שהלכנו לישון בהרגשה מוטעית, לא הספקנו לערוך חזרה כללית ואחרונה של לפני הבחינה, ומאחר שהבחינה היתה צריכה להתקיים לפני חדשיים, הרי רבים מאתנו הספיקו לשכוח את החומר, אי לזאת, הרינו מבקשים לדחות את הבחינה.

– לא בא בחשבון!

– אבל המורה – התפרצה עדנה – מחרתיים יש לנו בחינה בטבע ואי אפשר להתכונן לשתי בחינות בשבוע אחד.

– לבחינה שלי לא צריך להתכונן. זהו מבחן פתע.

– אבל כולם יודעים עליו.

– אכן כך. בכוונה הדלפתי את הידיעה למען תלמדו.

– אז שהמורה ידחה רק הפעם!

– כבר דחיתי פעמיים.

– תשע. – תקנה אותו ענת.

– בבקשה?

– אמרתי תשע, ואם המורה ידחה שוב אני לא אלמד יותר. איני יכולה לעמוד בלחץ המתח החוזר ונשנה.

המולת מחאה עלתה בכתה, אך גמגם השתיקה בתנועת יד ולהפתעת הכל החל לדבר בגנות הדחיות, ואמר שאלמלא היה אפשר לבטל את הבחינה בכלל היה הוא ראשון המריעים, אבל לדחותה שוב ושוב לאין קץ, אין בזאת מן התבונה, וכמובן שאין הועד כופה את דעתו על איש, אך הוא מציע לערוך הצבעה ומי שבכל זאת בעד זה שהבחינה תדחה שיצביע.

אזמייש, ברכה, ועוזי הצביעו. ברכה העיפה עין ימינה ושמאלה וראתה שהיא במעוט ומהרה להוריד את ידה. גם עוזי החל מוריד אט אט את ידו, משראה שקקטוס נשאר עם חצי יד באויר. רק אזמייש המשיך להצביע בעוז משום שלא הסתכל לצדדים.

– טוב – אמר גמגם – ברוב קולות נגד אחד הבחינה מתקיימת.

– נדחית! – תקן אותו אזמייש.

– מתקיימת! – חזר גמגם – אתה היחיד המצביע!

כאן הפנה יואב־יש הקטן ראשו אחורה ולמראה הידים המורדות כולן כמעט התעלף, בכל זאת מהר להכריז שבעצם הוא בעד קיום הבחינה, מפני שאם דוחים אותה עוד פעם אחת, הוא יהפך לחולה עצבים.

– ובכן – אמר המורה הדגול והוציא מכיסו האחורי את פתק השאלות – לא נבזבז יותר אף דקה נוספת וניגש לבחינה, למרות שעוד אמש הספקתי לסיים את בדיקת חיבוריכם על הגבורה, ואני חייב לציין את התרשמותי מאחדים מהם, למשל הוּפתעתי לקרוא את חיבורו של אדם פנחסי שהוכיח מקוריות רבה בהביאו כדוגמה גיבור ישראלי קדום כיפתח הגלעדי. תמיד ידעתי שבתוך ראשו הפרוע של הפרחח הזה מתחככת נשמה של משורר…

פרא כבש ראשו בשלחן בעוד כל הכתה מפנה אליו מבטים משתאים.

– המורה! – קרא נמרוד שלא חיבב ביותר את פרא – אם הוא יתחיל לדבר על החיבורים לא ישאר לנו זמן לבחינה.

– אמת וצדק – קרא שמילקיהו – את החיבורים אחזיר בסוף השעור. הוציאו דפים. אהה הוצאתם. שלפו עטיכם! אהה הם שלופים. ובכן נערוך עתה מבחן פתע בהיסטוריה. היש בקשות?… אין ובכן שאלה ראשונה. ענה בקיצור בתכליתיות ובלי להרבות במלים שאינן קשורות לענין על השאלות הבאות: נקודותיים. אלף, נאמר על הורדוס כי מלך כשועל, שלט כארי ומת ככלב. הסבר, באר, נמק, פרש, תאר, קצר…

כאן נקטעו לפתע דברי המורה על ידי שלש נשיפות ברמקול. הכל הפנו מבטים של מורת רוח לעבר תבת העץ הקטנה וחיכו קצרי רוח לסיום ההודעה.

– המנהל בטח רוצה להגיד שאסור לחטט באף באצבע מלוכלכת. – לחשה לימור ישעיה.

– או שאסור לזרוק קליפות לכיסים של המורים. – הוסיפה עדנה.

– פו… פו… – המשיך הרמקול והוסיף – אחת… שתים…

– שלש ארבע חמש… – המשיכה כל הכתה.

– שימו לב! – נשמע בברור קולו של המנהל.

– שמים! – ענתה הכתה במקהלה מדברת.

– המורה שמילקיהו!

– כן? – קרא שמיליק בהפתעה.

– אני חוזר – המשיך הרמקול – המורה שמילקיהו, נא לגשת בדחיפות לחדר ההנהלה!

נשמע צליל סגירת הכפתור ואחר היו כמה שניות של שקט בכתה, עד שנעור המורה ואמר:

– סלחו לי, נקראתי באופן דחוף. הואילו בינתיים לענות על שאלה ראשונה זו…

יצא במהירות את החדר, ושכח על השלחן את הפתק הנושא את שאר השאלות. בן רגע היתה כמעט כל הכתה ליד הלוח, אך הזריז והמהיר מכולם היה פרא שתפס ראשון את הפתק ועתה החזיקו סגור ומעוך בתוך כפו.

– אתה תכננת את זה? – שאלה עדנה בעינים מעריצות.

פרא לא ענה רק השתדל להדוף את העולים עליו.

– עזבו אותו! – צעק קקטוס – תנו לו לקרוא לנו את השאלות.

– נכון נכון – צעקו רבים והחלו לסגת אחורה כדי להשאיר לפרא אויר לנשימה. אך זה המשיך להתמהמה, וענת ניצלה את ההפוגה כדי להביע דעתה הידועה שאין זה הוגן לגנוב ולהעתיק.

– זאת גניבה ולא העתקה – הזעיפה מולה עדנה – זה הכל מתוכנן. פרא תכנן את הרמקול בתור ספורט. נכון פרא?

– בטח! – קרא קקטוס – הרי אמר שצריך לסדר שיטלפנו לשמיליק בשעור.

– אבל זה לא בטלפון – קרא נמרוד הספקן – זה המנהל בעצמו צריך אותו.

– כי עם המנהל זה דופק יותר טוב. ראיתם איך שמיליק רץ, ושכח את הפתק?

– אז תקרא אותו כבר! – צעקה ברכה בקוצר רוח וקפצה קדימה כדי להוציא את הפתק הקמוץ ושוב היו מסתערים על הבריון פרוע השער, עד שזה לא מצא לו מנוס וניתר ועלה בקפיצה אחת על השלחן של שמיליק.

– שקט! – קרא פרא לבסוף והכל השתתקו כאיש אחד תוך לחישת תקוה “הוא קורא”!

פרא הניע שפתיו, תחילה בלי קול, כי ידע שאין הוא נחשב לנואם גדול כמו גמגם שמצליח תמיד להעביר את דעתו אל הכתה, אך לבסוף השתלט על מיתרי קולו, ואמר בלי להציץ בפתק:

“מה שרציתי להגיד לכם, זה שאני לא חושב כמו ענת שאסור להעתיק, אני חושב שקצת מותר לפעמים, אבל מה, לא אצל שמיליק. למה שאם הוא משתדל כל כך בשבילנו, ועושה לנו ערבים, ודוחה לנו את הבחינה מתי שאנחנו מבקשים, ואפילו אומר לנו תענו בינתיים על השאלה הראשונה בלי לפחד שנפתח ספרים, אז זה סימן שהוא לא רק מורה שלנו, הוא גם חבר שלנו, וחבר לא יפה לדפוק…”

תחילה היתה שתיקת הפתעה קצרה, שלאחריה קרא נמרוד:

– זה רק בגלל שהוא אמר שיש לך נשמה של משורר.

– כן – הסכימה ברכה – אז החלטת להתחנף אליו.

– אז תן את השאלות ואני אקרא – קרא עוזי – אם לך אין מצפון.

ושוב התחילו קולות וצעקות הסתערות על השלחן, כשפרא ממשיך להחזיק מעמד תוך קריאות התנגדות פראיות. ואז נפתחה פתאום הדלת ובפתח הופיע המורה כשפניו נראים אדומים למעלה מהרגיל, וחזהו עולה ויורד בכבדות. בדממה שירדה על הכתה נשמעו דבריו הרועמים:

“ואת קולו של מי אני שומע מגיע עד חדר ההנהלה! ואת מי אני מוצא עומד ברגליו על שלחני ומחזיק את דף הבחינה, אם לא כמובן את מלך פרועי הכתה, את אדם פנחסי. ובכן מר פנחסי, הריני מודיע לך סופית ורשמית כי גמרת את חייך לא רק בכתתי, אלא בכל בית הספר, ולא רק בבית הספר, אלא בכפר כולו. אבקשך עתה לקחת את ספריך ומחברותיך ולהעלם מנגד עיני ללא הגה אחד נוסף!…”

 

פרק שלושים וששה: עדה־בריבוע פותחת את פיה    🔗

שאשא, שרת בית הספר, דפק על דלת חדרו של דשדש. משלא נענה, פתחה והציץ פנימה. דשדש שהיה ישן על מטתו הבלתי מוצעת ברגל אחת יחפה ואחת מסונדלת, פקח את עיניו העייפות ושאל איפה הוא. לפני למעלה משעה העירה אותו ברכה הצרודה, שיבוא לעזור לה להעיר ולהוציא את האליפים ממטותיהם כמדי יום. הוא מלמל לה: “תתחילי להעיר, אני כבר בא!” נעל סנדל אחד שמצא במטה, ונרדם מחדש כשהוא ממשיך לחלום, במקום בו הפסיקה אותו ברכה. בחלומו היה הוא הבלש אינקזה שהתחפש למורה שמילקיהו ויצא עם עדה בריבוע אל סוכת הכרם כדי לקטוף גואייבות למסיבה של ערן. כששאשא החל לטלטל את כתפיו, חשב שזה דשדש הבלש המחונן שגילה אותו מתחבק עם עדה, והחליט להתחפש לעגבניה רקובה שהתחפשה למורה.

– עודד! – צעק שאשא – עודד, המנהל קורא לך!

אנחת הקלה עצומה השתחררה מפיו של דשדש משפקח עיניו סופית, ונוכח שהוא לא המורה שמילקיהו.

– מה הוא רוצה? – מלמל תוך חיפושים אחר הסנדל השני.

– אני לא יודע – אמר השרת שפנה לצאת – הוא אמר לי לקרוא לך וגם לעדה זילברמן…

“אהה – אמר דשדש בלבו – סוף סוף גילה את אשר ידעתי עוד ביום הראשון, שעדה היא הכותבת. חבל שאתמול לא הספקתי לשמוע את סוף הסיפור של שמיליק, איך הגיע לים, ומה תרוץ השמיע למנהל בדבר הליכתו המחובקת עם כותבת מכתב האהבה. אין ספק שעכשיו המנהל קורא לו כדי להודות לו, ואולי אף להתיעץ עמו מה יעשה בשנים”.

דשדש התישב מול המנהל, שהיה רכון ליד שלחנו תוך עיסוק מרוכז בהשחזת עפרון. היו שלש דקות של דממה בּהן לא העז המדריך לפצות את פיו, כדי לא להוציא את המנהל מריכוזו.

– טוב – אמר חגב לבסוף, אחרי שכמעט הגיע לאמצע העפרון – תגיד לי מה עשית אתמול בצהרים?

דשדש חשב שהוא נופל ישר מהשמים. מה ערך למעשיו אחרי הצהרים, לעומת אותם מאורעות כבירים שאירעו לאחר מכן על שפת הים. נכון שהמנהל אסר עליו להמשיך בחקירה, אך איך יכול היה שלא לנסוע ללימון־בר כדי לברר את זהותה של המטלפנת האלמונית.

– אהה – אמר המנהל אחרי ששמע את התשובה – עכשיו אני מבין שבגלל אותן שלש שעות העדרותך, נעלמה ממך כל אותה תכונה שהיתה בפנימיה לקראת התעלולים בים. ומה העלית בחקירתך בלימון־בר?

– ובכן בררתי ומצאתי שאין שם אף מורה אחת להיסטוריה ששמה הגב' ענתבי.

– אתה רואה לו שאלתני, הייתי אומר לך זאת מיד. יש שם אמנם אחד עם שם דומה, אך שמו ענתבי והוא מורה למתימטיקה. ובכן אם כך, אז מי היא המטלפנת האלמונית.

– עתה אני נוטה לקבל את גירסת ועד הכתה שטוען כי עדה ושריף ביימו אותה כדי להוציא בערמה מפי המורה את השאלות לבחינה.

האמנם! – קרא המנהל ובפעם הראשונה נראה כיוצא משלוותו – והרי בשעור זה, כידוע לי, אכן מתכונן המורה לערוך את המבחן.

עוד בטרם סיים המנהל את משפטו האחרון, וכבר לחץ על מתג הרמקול, והזמין כזכור, את המורה לבוא בדחיפות לחדרו.

– לא!!! – זעק שמילקיהו, אחרי שחגב גילה לו שהטלפון המסתורי לא היה אלא תחבולת תלמידים – לא יתכן! תלמידי לא יעשו לי כזאת. לא לי!

– יתכן – אמר המנהל בספקנות גלויה – אך מצאתי לנכון למסור לך זאת בטרם בחינה…

אחרי שהמורה הסעור מהר לחזור אל כתתו, העיף המנהל מבט חקרני אל המדריך המחריש ושאלו אם עודו מאמין שהמורה הדגול והתמים הזה מסוגל להתרועע בחשאי עם תלמידתו.

– אלמלא ראיתי במו עיני – הודה דשדש – לא הייתי מאמין. צריך לקרוא לעדה ולחקור אותה. אני טוען שהיא הנה כותבת מכתב האהבה אל המורה. האם שאלת אותה?

– טרם. היא נעדרה היום מבית הספר בטענה של כאב ראש, אך ביקשתי משאשא להביאה בלי תרוצים.

שאשא השרת המנוסה, הלך אל עדה עם מודד חום בידו, וכשהכניסו אל פיה, לא גרע ממנה עין לבל תנסה לשפשפו בשולי השמיכה. עדה אמנם אמרה אחר כך שהמדחום מקולקל, אחרת איך אפשר להסביר שהכספית לא התרוממה אפילו במעלה אחת, אך את שאשא אי אפשר לסדר בקלות, והוא נתן לה להבין שאם לא תתלבש, יקח אותה למנהל על גבו, בפיג’מה כמות שהיא.

מר חגב התיחס אל הבאה באדיבות, שאל מה שלומה, איך היא מרגישה, והתנצל על כי הנסיבות אילצוהו לעקרה ממטתה. עדה קצת נרגעה לאור היחס החם, אך כשהמנהל החל לחקרה על דבר המכתב או תחבולת הטלפון, הכחישה הכל וטענה שאולי היא קצת חלשה בלימודים, אבל לא מטומטמת עד כדי שתתאהב בשמיליק. דוקא חגב, בעל הניסיון הפדגוגי הרב נטה לקבל בכנות את הכחשותיה של החשודה, אך דשדש נשאר איתן בדעתו, ובאישורו של המנהל, ביקש מעדה לתאר ולספר את כל מאורעות ליל אמש. עדה ניסתה תחילה להתחמק מזאת, בטענה שהיא רוצה לשכוח את כל מה שקרה אתמול, אך משדשדש המשיך לעמוד על שלו, השתעלה פעמיים שלש, והחלה לספר:

...לא גרע ממנה עין לבל תנסה לשפשפו בשולי השמיכה.

“…טוב אז כל הכתה אמרה ששמיליק עורך עוד ערב שירי מדבר, אבל אני העדפתי לא ללכת אלא להתכונן לבחינה בהיסטוריה. יש לי במקרה ידיד טוב בשנה השלישית שהסכים לעזור לי, אז חיפשנו מקום שקט, ונזכרנו שבלילה המציל לא עובד, אז החלטנו לשבת אצלו בסוכה, אבל בחיי שבכלל לא חשבנו להתרחץ בים. טוב, עלינו על הסוכה והתחלנו ללמוד…”

“בחושך?” שאל עודד והפנה אל חגב מבט רב משמעות.

– כן – ענתה עדה בהיסוס מה – אני הייתי מספרת לו על מה למדנו, והוא היה שואל אותי שאלות ותשובות. פתאום אנחנו שומעים את החברה באים ומתקרבים וצועקים: “שמילקיהו!”. אז שריף אומר לי: – “תשתקי, אל תעני להם. הם מחפשים את המורה. אז תני להם שיעברו ויחפשו”. אבל במקום לעבור הלאה, הם דווקא התקרבו, וענת אמרה: “בואו נשב ונשיר בינתיים בעצמנו עד ששמיליק יבוא!” אז שאלתי את שריף מה יהיה עכשיו, אז הוא אמר לי: “תשבי בשקט, הם ישירו קצת וימאס להם”. היה לי נורא לא נעים, ואמרתי לשריף אולי בכל זאת כדאי לנו לרדת, אבל הוא אמר לי שלא אעז ושאם אשב בשקט אז הכל יעבור בשלום. טוב אז בהתחלה הכל עבר בשלום, עד שפרא החליט פתאום לזרוק אבנים על הגג של הסוכה, וכולם התחילו אחריו לזרוק חול וצדפים ואצות. אמרתי לשריף מה יהיה? הרי עוד מעט יהרגו אותנו. אז הוא דוקא התנהג כמו גיבור, וניסה לכסות אותי בגופו, כדי שרק הוא יקבל את כל הסלעים. בסוף חשבתי שאני משתגעת מכל זה, ואמרתי לו שהם עוד יכולים לקבור אותנו חיים, אך הוא ניבא לי שהזריקות תכף ימאסו להם, ובאמת הוא דיבר כמו ישעיהו הנביא, והם הפסיקו, אבל פרא הבריון אמר: “בואו נראה אם אנחנו יכולים להזיז את הסוכה!” חשבתי שאני מתעלפת, אבל שריף אמר לי: “אל תפחדי, היא תקועה עמוק. לא יצליחו להרים אותה!” אז להרים הם באמת לא הצליחו, אבל להזיז הם הזיזו כמו כלום, ואם שריף לא היה תופש אותי, הייתי עוד מתגלגלת להם על הראש. כמעט שרציתי לצעוק מרב פחד, אבל שריף חיבק לי את הפה, ואמר שהם בטח תכף יפסיקו וילכו הביתה, מפני שעוד מעט יגמר להם הכח. ובאמת הם התחילו ללכת ואני כמעט נישקתי את שריף מפני שעם החול על הראש, ועם הפנס על העין, ועם הרעדה שהיתה לו על הכתף השמאלית, הוא היה כל כך קרבי כזה ואמיץ.

"טוב, בקיצור ראינו שהתנאים לא מאפשרים לנו ללמוד בסוכה ורצינו כבר לרדת כששמענו פתאום את קולו של שמיליק הצועק: “עדנה! אדם! עוזי! עירית!…” ועוד כל מיני שמות מהכתה, אפילו את השם שלי. רציתי לענות לו, אבל שריף אמר שלא אעז ושאתן לשמיליק להסתלק. אבל המורה דוקא התקרב אלינו, כנראה רצה לעלות על הסוכה כדי להסתכל מסביב, אז שאלתי את שריף מה יהיה עכשיו, אז הוא התבלבל בפעם הראשונה, ואמר לי: “תוציאי מהר את ספר ההיסטוריה!” למרות שידע ששכחתי להביא אותו, ואז פתאום שמענו “טרח!” וצעקה של שמיליק: “אי! שברתי הרגל!”.

"הסתכלנו למטה ולא האמנו. שמיליק נפל לתוך בור שהיה על יד הסולם. אז שריף אמר לי: “חכי, אולי יצא לבד!” אבל אמרתי לו: “לא שמעת שהוא שבר את הרגל? עוד מעט יבואו לחפש אותו!” אז הוא אמר שאני צודקת. התחלנו לרדת בסולם, ושמיליק סיפר לי אחר כך בדרך, שהוא חשב שאנחנו המלאכים מסולם יעקב. שריף רץ לקרוא לחובשת, ואני עזרתי לשמיליק לצאת, והוא ניסה ללכת, אבל הרגל כאבה לו, אז הוא נשען עלי וככה הצלחנו ללכת לאט לאט עד המרפאה. שם באה אחר כך הגברת שמילקיהו ונתנה לי סטירה במקום להגיד לי תודה שעזרתי לו ללכת בלי להתחשב בריח העגבניות הרקובות שנדף ממנו.

“אחר כך באתי לפנימיה, וגם אתם באתם והתחלתם לשאול אותי שאלות, ולא יכולתי לדבר מפני שהיה לי עצוב נורא, וכל הזמן בכיתי, מפני שאם אני גרה עם עדנה ורבקה בחדר אחד, אז הן יכלו לפחות להזהיר אותי, וככה לא מתנהגות חברות…”

כאן פרצה עדה בבכי שוטף ונוגע ללב, וקשה היה להמשיך ולשמוע את דבריה. דשדש דוקא רצה עוד להמשיך ולשאול, אך חגב אמר “די” ושלח אותה עם פתק לשמילקיהו, כדי שיקבלה לשעור.

– שטויות – אמר דשדש עם צאתה – אני לא מאמין לאף מלה שלה. על אף הכחשותיה אני טוען שהיא זאת שכתבה את מכתב האהבה.

– ואני טוען כי דיברה אמת. דבריה תואמים בדיוק לסיפורו של המורה שמילקיהו מאמש.

– אבל הצמר – נאחז דשדש בקנה הקש האחרון – לא ראית את הסוודר הכתום שלה? אני בטוח שזה מאותו סוג שנמצא בחגורה של שמיליק.

– זה נכון – אמר המנהל בשלוות רוח – אף שמילקיהו מודה בכך, בררתי גם זאת אצלו. הוא סיפר כי שלשום בעת עמדו בפתח הכתה, התפרצה עדה פנימה, ומתוך שנלחצו יחד בפתח הצר, נתפס סוודרה באבזם חגורתו, ושעה שניתקו מגע, נותרו כנראה מספר אניצי צמר באבזמו. הגיוני לא?

– בהחלט. בתנאי שיש לכך עדים.

– יש כארבעים עדים. כל הכתה.

דשדש החריש לרגע ואחר התפרץ:

– אבל המכתב נכתב, ראיתיו במו עיני, הרי לא יתכן כי נכתב מעצמו. מישהי כתבה אותו.

– נכון – אישר המנהל – ואתה הבטחת לגלות את זהותה תוך 24 שעות.

אינסטינקטיבית התבונן הבלש המתחיל בשעונו, אחר העיף מבט יגע אל המנהל, ומלמל בקול חסר תקוה:

– יש לי עוד שעה אחת…

 

פרק שלושים ושבעה: שמיליק רודף אחרי פרא    🔗

כשהמורה שמילקיהו פסע מחדר המנהל בחזרה לכתתו, שמע כבר במסדרון את הצעקות הבוקעות ממנה, כשעל כולם עולה וגובר קולו של פרא. מענין, כשקרא לראשונה את חיבורו על יפתח הגלעדי, התיחס אליו כאל גיבוב הבלים שאינם שייכים לענין, אולי בעיקר בגלל השם אשם פ. שהיה חתום מלמעלה, אך אמש, בקריאה שניה, התחילה דרך מחשבות של הכותב למצוא חן בעיניו, והסברו האוריגינלי על יפתח שגבורתו באה לו מתוך רגשי נחיתות עמוקים, הפתיעה אותו בדקות ההבחנה שבה, אין ספק שחבויים בו כשרונות סמויים, רק חבל שהנם מופנים אל אפיקי בּריונוּת וחבלה, וקרוב לודאי שהיתה לו יד באותה תחבולת טלפון שפלה.

משנכנס לכתה לא האמין למראה עיניו. פרא היה עומד על שלחנו, כשהוא מחזיק בידיו את פתק הבחינה, ומחריש בצעקותיו את שאר הקולות. אכן הפעם הוגדשה הסאה!

בקול מאופק ככל האפשר, אך מלא עוצמה, ציווה עליו לקחת את ספריו ולעזוב את בית הספר לעד. פרא צנח מהשלחן, ולהפתעת הכתה והמורה, החל אורז את ספריו ללא מלת התנגדות אחת. משהגיע לדלת החלה עולה נהמה מתוך הספסלים, כשהסניגורים הקבועים מתחילים לבקש: “שהמורה יסלח!” “כולנו צעקנו!” “דוקא הוא לא אשם!” “יותר לא נעשה את זה!”…

– הסו! – צרח שמילקיהו – איני רוצה לשמוע יותר אף לא הגה! ליתר תוקף הלך וסגר את הדלת אחרי פרא היוצא בדפיקה עזה מאין כמוה.

– ומי שעכשיו יוצא הגה – אמר אל תוך השקט הבהול שנפל על הכתה – יצא בעקבות היוצא האחרון. ענת הורידי את אצבעך איני רוצה לשמוע יותר אף מלה על נושא זה. מזימת הטלפון שלכם, שאדם פנחסי היה ללא ספק אחד ממארגניה עוררה בי ממש בחילה. לא נמשיך עתה בבחינה בהיסטוריה ואת השאלה שנתתי תענו בבית בתור שעורי בית. ענת בקשתי להוריד את האצבע! את מותר הזמן אנצל להחזרת החיבורים על הגבורה בלווית הערות. ענת ביקשתיך להסיר את אצבעך, ואם אינך מסוגלת לעשות זאת על אף שחזרתי ובקשתי שלש פעמים, את רשאית לקחת את ספריך ולצאת.

הפתעת הכתה היתה כפולה. גם על כך שהמורה איים על החביבה שבתלמידותיו, וגם על כך שענת התלמידה הטובה החלה אורזת ילקוטה ומתכוננת לצאת.

– טוב – נשבר שמיליק כשהגיעה אל הידית – מהו שרצית להגיד?

– המורה – אמרה ענת והתקרבה אל שלחנו – אני מעולם לא דיברתי כשלא רצו לשמוע אותי, אך הפעם הרגשתי שאני חייבת להגיד למורה, מה שהכתה רצתה להגיד ולא העזה. כשהמורה יצא לחדר ההנהלה, אז כולם התנפלו על הפתק שנשאר על השלחן, כדי להעתיק את השאלות. אבל התלמיד הראשון שתפס אותו, החזיק אותו חזק, ולהפתעתנו לא נתן לאף אחד להציץ, על אף דרישת הכתה…

– מי זה היה? גמגם? – אמר המורה יותר בטון של קביעת עובדה, מאשר שאלה.

– לא. הפעם לא. היה זה דוקא אותו תלמיד ביש מזל שמאז ומתמיד ספג את מרבית הצעקות של המורה, ועתה אפילו נתבקש לעזוב את בית הספר לנצח.

– פרא? – קרא המורה באי אמונה – אדם פנחסי? – לרגע התקמט מצחו הגבוה, אך מיד התישר מחדש – מובן מאליו כי התנגד להצצה, הוא לא זקוק לשאלות, הן שמע אותן ממני בטלפון…

למראה הבעת התמיהה שצצה על פני הכתה, הוסיף:

– וכי אינכם יודעים? אני בטוח כי היה זה הוא, או אוּלי אחת מחברותיו, שהציגה עצמה גב' ענתבי והוציאה ממני את השאלות…

– זה לא הוא! – קראה עדנה פתאום – זה היה שריף עם עדה!

– לא נכון! – קפצה המרובעת כבר אמרתי לכם שזה לא נכון.

ברגע זה נשמעה נקישה בדלת, ולאחריה נראה ראשו של שאשא השרת:

– גברת אחת רוצה את המורה שמילקיהו, גברת ענתבי…

– מלימון־בר? – הופתע שמיליק.

– כן. היא מחכה אצל המנהל…

שמיליק לא האזין להמשך ההודעה, חלף על פני שאשא והחל רץ לעבר החצר.

– היא לא שם! – קרא שאשא כשהוא מנסה לרוץ אחר המורה.

– הוא לא רץ לחצר – קרא אחריו גמגם שקם יחד עם כל הכתה וניגש לפתח – הוא רץ לפנימיה.

– אני חושבת – אמרה עדנה שנסחפה יחד עם כל המתקהלים בפתח – שהוא רוצה לתפוס את פרא ולסחוב אותו באזניים ולגרור אותו בכח לכתה…

המורה ענתבי לא התכוונה להיום באותו יום בחושחש, אך תלמיד אחד מסר לה כי מר שמילקיהו חיפשה אתמול בכפר, ומאחר שהיתה בדרכה לחיפה, החליטה להכנס בדרך אל בית הספר המתחרה. אותה שעה היה דשדש עוד יושב בחדר ההנהלה, ומאזין בלב כבד למסקנותיו של מר חגב:

“…ועתה הרשה לי עודד להגידך את אשר בליבי. כשהופעת אלינו כמדריך הוּפתעתי ברגע הראשון, אך מיד אמרתי לעצמי, מי כמו זה שהיה ראש וראשון למחבלים, יוכל לרכוש את לב חניכיו? ואכן את אמון חניכיך קנית, אך לצערי לא את שלי. במקום לפתח את דמיונך בכיוון חקלאי – חינוכי – אידיאולוגי, אתה מתמסר לעניני בלשות וריגול, שאינן מקומם אצלנו. ראה איך הפכת את כל הכפר, בגלל פתק מבולבל של תלמידה חולמנית, שאיש אינו יודע אם היא קיימת. אמש, אחרי שיחתי הארוכה עם מר שמילקיהו, הלכתי לביתי, והגעתי למסקנה על משכבי, שאלמלא ניפחת את פרשת המכתב, היה הוא נשכח ונעלם. אף הגב' שמילקיהו הודתה כי עד אשר אתה הופעת ואמרת לה לעקוב בחשאי אחר בעלה, לא חשבה אלא לגעור בו, ולהזכיר לו מי הוא ומי תלמידותיו…”

אותה שעה היה דשדש עוד יושב בחדר ההנהלה, ומאזין בלב כבד למסקנותיו של מר חגב...

“להפך! – קפץ דשדש – אני הוא שאמרתי לה להחריש, וכי כל הענין הוא לבטח מהתלת תלמידים. אבל היא הביאה לי כל מיני הוכחות כמו הטלפון והצמר…”

– די!!! – קרא המנהל והכה באגרופו על השלחן במכה עזה שהפתיעה את העפרון המחודד להפליא, שקפץ למעלה וירד ונחת על חוד הגרפית וישטחהו – לא נמשיך ללקט פירורים. דע לך את אשר החלטתי אמש על משכבי. מאחר שלא יכולתי לשית עצות בנפשי ולהחליט היכן מקומך, החלטתי ליתן לך להנות מהספק. כלומר, והיה אם תמצא צודק בהאשימך את אותה תלמידה מבולבלת – תשאר עמנו, אך אם יסתבר כי נוסף למהומות שהקימות, גם העלית חרס, נבקשך בכל האדיבות להשתחרר מאתנו. ואכן עודד מאחר שהתשובה הסופית הסתברה עתה לשנינו, אני רוצה להגיד לך שהתפטרותך מתקבלת בהבנה, אבקשך רק להשאר כאן עוד חודשיים כמקובל, עד אשר ימצא מדריך חדש במקומך…

המנהל חגב שליווה את דשדש ברב אדיבותו עד הפתח, נשאר לפתע עומד פעור פה ואחר פלט בהפתעה:

– ברברה!

אשה דקת גיזרה, בעלת ראש קטן עטור תלתלים בהירים, וזוג משקפיים ענקיות, שנראתה מתלבטת במסדרון הפנתה פניה בהפתעה, ואחר צעקה במבטא אנגלי מובהק: “חרגולובסקי!” ונפלה על צואר המנהל.

המומחיות של דשדש בשפה אנגלית, הספיקה לו לעבור את בחינת הגמר בציון הנכסף “מספיק מינוס” אך לא כדי להבין את שיחת השנים. רק לאחר מכן תוך שאלות וברורים, למד לדעת שמר חגב שימש בנעוריו כשליח הסוכנות בארה"ב, ואותה ברברה, היתה חניכתו החביבה בתנועת החלוץ בה הדריך. אחרי שחזר לארץ נותקו מעט הקשרים. היא נשארה ללמוד היסטוריה באוניברסיטה היהודית של לוס אנג’לס, ורק לפני כמה חדשים עלתה ארצה, ונשלחה להיות מורה להיסטוריה בלימון־בר, במקומו של מורה ותיק שנשלח לאישפוז באמצע השנה. את ד"ר ענתבי, המורה למתמטיקה הכירה בחדר המורים ולא מכבר חזרה מירח הדבש, שנערך לשמחת התלמידים לאו דוקא בחופש. השבוע רצתה לערוך לתלמידיה בחינה בשיטה האמריקאית כפי שהורגלה, אך המחלקת החינוך, אמרו לה שאין הדבר מקוּבּל בארץ, ויעצו לה להתקשר עם המורה שמילקיהו. ואכן מר שמילקיהו ענה לה בחמימות רבה, ואף הזמינה לעיין בספריית בית הספר. אילו רק ידעה שמנהל “חושחש” הוא חרגולוביץ מהסוכנות היתה באה לכאן הרבה הרבה קודם…

– לא חרגולוביץ – תיקן לה המנהל – עכשיו חגב.

– לכן לא מצאתיך – אמרה המורה – אמרו לי חגב, ולא קישרתי, אגב, באמריקה אמרת לי שתחליף את השם לחרגולי…

– נסיתי – אמר המנהל כשצל של עגמה חולף על פניו – אך מיהרתי להחליף אחרי שתלמידי פרועי הדמיון, החלו לשחק בצרוף האותיות “חית” ו"ריש" של תחילת שמי.

הגברת ענתבי לא כל כך הבינה, אך השכילה להחליף את הנושא.

– אגב – שאלה את המנהל – האם ידוע לך מדוע המורה שמילקיהו חיפשני אתמול אחה"צ בלימון־בר.

– מה! – קרא המנהל המופתע – האם הוא היה אתמול אצלכם?

– אני לא ראיתיו. אך אמרו לי כי חיפשני.

– שאשא! – צעק המנהל לעברו של השמש שעבר בחצר ואסף נירות – גש והבא הנה מיד את המורה שמילקיהו. אמור לו כי הגב' ענבי מלימון־בר מחכה לו…

שאשא נשא רגליו לעבר הכתה א' שניה, ונכנס לשעור כזכור באחד הרגעים הדרמטיים שלו.

 

פרק שלושים ושמונה: דשדש פותר את התעלומה ברגע האחרון    🔗

בעוד שאשא השרת עושה דרכו אל המורה שמילקיהו, הסיט המנהל את עיניו והבחין בדשדש שנשאר עומד כל אותה עת בחצר.

– תכירי – אמר לגב' ענתבי – עודד. אחד המדריכים המעולים שלנו.

עודד שלח ידו ולחץ בבושה את היד הדקיקה שהושטה לקראתו.

– אגב – אמר חגב – הרי גם אתה היית אתמול בלימון־בר – האם לא נתקלת במקרה במורה שמילקיהו?

דשדש השפיל ראשו בצורה חשודה שהבהירה לחגב את הכל.

– אהה – נזכר המנהל – נדמה לי שגם הבלש המהולל סלוודור אינקזה, הציג פעם את עצמו בתור לואי החמישי כשהלך לחפש את המרקיזה המדומה פרנצסקה די־לה־גרוסה. האם החזרתי לך את הסמרטוט הזה שהוחרם אצלך בכתה?

– לא חשוב – אמר דשדש בדאבון לב – כבר קניתי חדש.

– ובקשר למר שמילקיהו?

– זה היה שיקול מוטעה שלי. חשבתי שאם אגיד לאותו תלמיד שאני המורה שמילקיהו, אצוד 2 צפרים בבת אחת, אבל זה לא היה במקרה תלמיד חדש בלימון־בר והוא הטעני שלא באשמתו.

– וחוץ מזה – הזכירו חגב – הן אתה שאלת על הגברת ענתבי.

– נכון – הודה הבלש המבויש – כל אחד שוגה לפעמים.

מר חגב שהבין של כּדאי להרחיב את הנושא בנוכחות האורחת, התבונן בשעונו, והביע תמיהה על המורה המתמהמה. אחר החליט שבעצם אין לו כבר צורך, הוא עצמו יוליך את הגב' ענתבי לספריה, והא ביקש מדשדש לגשת לכתה ולהגיד לשמיליק שלא יבוא. דשדש מצא את הכתה א' שניה, עומדת הומיה בפתח. לשאלתו הסבירו לו הכל במקהלה, כי שמיליק צעק וגרש את פרא מבית הספר לנצח, אז עכשיו הוא רץ כדי להחזיר אותו.

המורה שמילקיהו לא הרחיק לרוץ. ליד הממטרה של הדשא הגדול נתקל בצינור בולט והשתטח מלא אורכו על הארץ. התלמיד שהגיע אליו בריצה ועזר לו לקום – היה פרא.

– למה אתה בחוץ! – נזף המורה.

– אתה גרשת אותי באופן סופי. – התגונן הבריון.

– מי אמר סופי מי? – צעק שמיליק – תחזור מיד לכתה! ואם עוד פעם אחת תעלה על השלחן שלי, תהיה יותר קרוב לשמים מאשר לארץ. מדוע מנעת מהכתה מלהציץ בפתק?

פרא חרש בעיניו את הדשא ולא עמה.

– למה דוקא אתה? – חזר המורה ושאל בטון יותר רך, ותוך כדי כך הניח ידו על ערפו של פרא וכיוונו חזרה לעבר הכתה – האם בגלל שנעורו בך רגשי מצפון נעלים והכרה לאומית ביעוד הנוער לחתירה אחר האמת והצדק?

– ב… בערך – מלמל פרא שלא היה לו נעים להגיד שבעצם רצה בעיקר להרגיז את עדנה מלכת הכתה. שמיליק טפח על שכמו של פרא וקרבו אליו בחיבה:

– רגעים כגון זה הם הגדולים בחיי מורה – אמר – ברגע זה אני יודע כי כל אותו מאמץ ועגמה כה רבים שהשקעתי בכם כל השנים, לא היו לשווא…

פרא לא ענה, אך כל אותה טפיחת כתף וחיבה ששפעה אליו במפתיע מפי המורה הדגול ריככה את לבו יותר מאלפי נאומים, והוא נלחץ אליו כאילו היה אביו מולידו. בין כה וכה והשנים הגיעו אל פתח הכתה והופתעו לשמוע אותה שקטה. פרא כבר רצה להגיד שבטח כולם הסתלקו לים, אך שמיליק הקדים אותו והביע את סיפוקו הרב על כך שהכתה סוף סוף למדה לשבת ולעבוד בשקט גם כשהמורה איננו. פרא הניח ידו על הידית, אך בטרם הספיק להניעה, נשמעה לפתע שאגתו של דשדש מבפנים:

–…זהו! ומי שעכשיו יעז להוציא הגה נוסף, יעוף אחרי קקטוס! השנים שמיהרו להכנס פנימה, מצאו את כל הכתה יושבת דוממת, את דשדש ניצב אדום פנים ליד השלחן, ואת קקטוס עומד ואורז ספריו.

– רגעים כגון זה הם הגדולים בחיי מורה – אמר.

– היתה קצת אי הבנה ביני ובין הכתה – התנצל המדריך – אז הייתי מוכרח לשלוח מישהו למנהל כדי שיבינו שזה לא שעור חופשי. אגב, המנהל ביקשני להודיע כי אין צורך שתבוא אליו עכשיו.

– או בכלל שכחתי. האם הגב' ענתבי עודה אצלו?

– כן, אבל הוא לקח אותה לספריה.

מתוך הכתה עלתה נהמת אכזבה חרישית על שהמורה אינו צריך לצאת שוב. שמיליק לקח את רסן השלטון, החריש את הנהמה בקריאת “הס!” אחת, שלח את פרא למקומו, צעק על קקטוס שישב ויפסיק לעמוד כגולם והציע לדשדש מתוך נימוס להשאר כאורח בשעור.

– אבל אולי אפריע? – אמר דשדש בהיסוס מה.

– לא לא! – אמר המורה – במילא הזמן הנותר לא יספיק אלא להחזרת החיבורים.

דשדש התישב, והרים ראשו לעבר הכתה הלומדת. לפתע נראו לו כולם כעדת מלאכים תמימים וטהורים והוא החל לחוש בצער הפרידה. איך יוכל להודיע להם כי נגזר עליו להתפטר, הן רק עכשיו החל להכירם כמות שהם. אולי יגש למנהל ויבקשו לתת לו ארכה נוספת. יבטיח לו לחדול מענייני הבילוש ולהתחיל עוד הערב בסידרת הרצאות על התנועה הקיבוצית. אה, הערב אי אפשר, הצרודה הבטיחה להכין עוגת קרם ופירות, לא יהיה נעים לקלקל את החגיגה, אך כנגד זה תהיה זו הזדמנות נאותה לבשר על הפרידה הקרובה… מתוך שהיה שקוע בהרהורים, לא שם לב למורה העוסק בהחזרת חיבורים, עד שנשמע הצלצול.

“…עוד שלושה ארבעה חיבורים – אמר המורה כתשובה לדברי הפעמון. הכתה הטובה המשיכה הפעם לשבת בלי להפריע – לימור ישעיה, חיבור לא רע, שימי לב להערותי. ברכה, כרגיל ככה ככה. פתיחה מבטיחה ותו לא. כנראה שאינך יכולה לחשוב יותר מאשר על המשפט הראשון. יעקב קטוביץ, איפה הוא?”

קקטוס קם והושיט ידו.

"…הרעיון שלך לבחור בשמשון הגיבור כאב טיפוס, היה יכול להיות הרבה יותר טוב, אלמלא החלפת את הנושא, ובלי להרגיש כתבת בעיקר על דלילה. גמגם מדוע הצבעת?

– המורה כתב לי הערה שאני לא מבין.

שמיליק נטל את החיבור המוגש אליו, הציץ ואמר:

“אה, כן. אתה כתבת שאם אבותינו בחרו למות חופשיים, פרוש הדבר שאנו החיים כיום הננו למעשה בניהם של כל אלה אשר בחרו בעבדות, נכון?”

“נכון” אישר גמגם.

“לא!” נזדעק שמיליק וגמגם נרתע אחורה מפחד. “האם כולם נפלו ביד הרומאים? האם חסרו לנו בארץ גבעות נשאות וצוקים ומערות? האם אנחנו, שאבותינו נטשו את סיר הבשר וצעדו ארבעים שנה במדבריות סיני השוממים, שיצאו ממנו חסונים ומחושלים כששירי מדבר על שפתיהם, לא נדע להתגבר על מדבריות שבאדם ובתבל?… מה זה? צלצלו?”

– כן – קראה הכתה.

– להפסקה? – שאל המורה.

– לא. –שאגה הכתה – לשעור.

– טוב – אמר שמיליק והציץ בילקוטו – בדיוק גמרתי למסור את הכל.

– והחיבור שלי! קפצה עדה ורצה אל המורה.

– שלך? – תמה שמיליק – האם מסרת לי?

– בטח – אמרה עדה בקול בוכים – בשביל מה כתבתי אותו אם לא כדי למסור?

ברגע זה הגיע לחדר המורה לטבע מר חלמיש, כשהוא נושא עמו גולגולת צהובה של פרה חסרת שניים, וזוג לסתות של סוס. המורה שמילקיהו הביע כמה דברי התנצלות, והבטיח לכתה להחזיר לה את ההפסקה בשעור אחר. רצה ללכת לחדר המנהל, אך דשדש עיכב אותו דקה נוספת במסדרון, כדי לשאול אם הוא בטוח שלא קיבל מעדה את החיבור, ואחר ביקש ממנו ליתר בטחון, לערוך חיפוש נוסף בילקוטו.

שמיליק סרב וביקש מדשדש אחת לתמיד, להפסיק את חקירותיו הילדותיות. כן יעץ לו לא לקבל כדברי אמת את תרוץ שיגרתי ומקובל של תלמידה עצלה שלא הכינה את שעוריה, ורוצה ליצור בלבו של המורה כאילו איבדה את חיבורה. לבסוף אף מצא לנכון להזהיר את המדריך לבל יעז לנפח ת הפרשה הזעירה הזאת ולהפכה ל"תעלומת החיבור שנגנב".

– שום תעלומות יותר – אמר דשדש כשהזריחה הממלאת את פניו עולה ומסנוורת את עיניו הממצממצות של שמיליק – להפך, גמרתי אתן, ואני יכול להרגיע אותך שעכשיו אני יודע לבטח שאף תלמידה לא כתבה אליך שום מכתב אהבה.

– לא? – אמר שמיליק בלי להסתיר את האכזבה המלווה את קולו – אתה בטוח?

– מאה אחוזים.

– אבל הרי קיבלתי את המכתב. אפילו אשתי ראתה אותו.

– אני יודע, ואני יכול להסביר לך גם בדיוק למה ואיך. אבל לא עכשיו.

– מתי?

– בפרק הבא. בזה כבר אין מקום.

 

פרק שלושים ותשעה: סודו של המורה שמילקיהו    🔗

מסיבת עוגת הקרם של ברכה הצרודה, שנערכה במועדון האליפים, הפכה למסיבת סיום פרשת מכתב האהבה, כשהמורה שמילקיהו, אורח הכבוד, יושב על כסא שלם בין ברכה ונחום גואייבה. המנהל מר חגב שהוזמן אף הוא לבוא, הופיע לרגעים ספורים בלבד. ברגעים אלו הוא נזף בכתה על תעלוליה הבלתי חינוכיים, אך יחד עם זאת החליט לסלוח לה הפעם משום שיוסיפון מרכז המשק, סיפר לו על חריצותה הרבה באיסוף ואריזת העגבניות. עובדה שצויינה לשבח גם על ידי תנובה בחיפה, שמצאה לנכון להדגיש שזה המשלוח הראשון בעשרים השנים האחרונות, שלא נמצאה בו אפילו עגבניה אחת בעלת סימני רקבון. לבסוף התנצל שהוא חייב להקדים וללכת, מאחר שבשני הלילות האחרונים, לא עצם אפילו עין אחת.

בחלק השני של המסיבה, נטל דשדש את רשות הסיפור, וסיפר לאליפית בצורה בלשית מרתקת איך ידע מהרגע הראשון שעדה היא זאת שכתבה את המכתב, ואיך נאלץ להרחיב את חקירותיו, בגלל הכחשותיה הנמרצות של הנאשמת.

– אבל אני בעצמי לא ידעתי ששלחתי לשמיליק את המכתב! – התנצלה עדה.

– זהו – אמר דשדש – אז אם את כזאת מבולבלת, אל תכתבי מכתבי אהבה!

כאן חזר וסיפר לאליפים היושבים פעורי פה, איך קפץ ממקומו כששמע את עדה שואלת: “ואיפה החיבור שלי?” איך רץ אחרי שמיליק, כדי לודא שאכן המורה לא קיבל את החיבור, ואיך חיכה בסבלנות לסוף השעור לטבע, כדי לפשפש יחד עם עדה בתיקה. איך הבחין שעדה מנסה להעלים ממנו דף מחברת תלוש המקופל להרבה קיפולים, ואיך אחר כך סירבה לתתו לו, בטענה שזהו מכתב פרטי שלה.

"מובן שלא איבדתי את עשתונותי – המשיך דשדש – ולנוכח תקיפותה העיקשת אמרתי לה, בסדר, אני לא אסתכל, אבל לכי את בעצמך לפינת החדר והסתכלי. עדה סירבה גם לזאת. אין לה מה להסתכל היא יודעת בדיוק מה כתוב בו. אך לא ויתרתי, עד שהיא נכנעה, וחלק מכם שנשאר בכתה, שמע בעצמו איך פרצה מפיה קריאת הבהלה: – אוי! זה החיבור על הגבורה! הרי מסרתי אותו לשמיליק! ואז כזכור הסברתי לה בשלוה כי מה שמסרה למורה היה לא אחר מאשר מכתב האהבה המיועד ל “ש”, הוא יאיר ברקוביץ, המכונה שריף. אגב, מדוע לא כתבת את שמו המלא, הרי כולם יודעים שאתם חברים, אז מדוע הסודיות?!

עדה כבשה ראשה ושתקה, אך משפרא עורר אותה בלחיצת מרפק קלה, הרימה ראשה ואמרה בקול לחשני:

– אני לא כל כך יודעת לכתוב במכונת כתיבה, אז חצי שעה חיפשתי את האות “ר” ולא מצאתי, אז החלטתי לכתוב רק “ש”, אפילו שאחר כך ראיתי שהריש בכל זאת היתה…

דשדש נאנח אנחה עמוקה ואחר אמר:

– חשבתי על כל האפשרויות רק לא על זאת. ראי מה גרמת בגלל עצלותך: המורה שמילקיהו כמעט התגרש מאשתו, אני כמעט סולקתי מהכפר, המנהל חגב רץ בלילה בפיג’מה לעיני כל…

– ואני גרשתי את התרנגולות של שמיליק!

צעק פתאום ערן הקטן, שעד כה היה עסוק בתחיבת אצבעות לעוגת הקרם של אמו ומציצתן.

– אוי באמת! – נזכר פרא – לא סיפרת לנו מי הספיק להחזיר את התרנגולות ללול?

דשדש גרד בראשו כשהוא מחפש מוצא לשאלה מטרידה זו. המציל היה הפעם דוקא ערן.

– אני יודע – קפץ הקטן – הכל מיה אשמה, כשאמרתי לה להחזיק את הרשת למעלה, היה לה קשה מרחוק, אז הפסיכית הזאת נשענה עם הכתפיים שלה על החלון וסתמה את היציאה, עד שלתרנגולות לא היה בכלל מאיפה לברוח, אפילו שאני גרשתי אותן הכי טוב שאפשר…

– אוי לי – אמר פרא וגרד ראשו – ואני חיפשתי אותן בכל הכפר, רק לא בלול עצמו…

דשדש השתיק את המיית התגובות שהחלה לבעבע במועדון ושאל אם יש עוד שאלו ותשובות. נמרוד הרים את היד, אבל קקטוס הוריד לו אותה תוך רטינה: “אתה רוצה שאף פעם לא נגיע לעוגה?” נמרוד הסכים כי הבחין שערן כל הזמן שולח אצבעות אל הקרם של העוגה, המונחת לשמירה על ברכיה של ברכה הצרודה.

– טוב – אמר דשדש – אם אין יותר שאלות נוכל לגשת…

– לעוגה! – פלט קקטוס בשפתיים שוקקות.

– לא – אמר דשדש – את העוגה נשאיר לסוף. יש לנו הפתעה הערב. עדנה כתבה שיר לכבודו של שמיליק. מקהלת האליפים תשיר אותו, ואני מקוה שיהיה בו שמץ של פצוי למורנו הדגול, על כל הצרות שעוללנו לו, לא בכוונה.

מקהלת האליפים כללה בגלל קוצר הזמן, רק ארבע בנות, עדנה, ברכה, עירית וענת ששרו מתוך פיסות נייר את השיר החדש על המורה שמילקיהו:

אהבנו את שמיליק המורה ההיסטוריה

מורה שתמיד מחייך.

ואם גם צועק, או מלא קטגוריה

הוא קודם כל אדם, ועוד איך.

כי מירמיהו ועד ישעיהו

לא קם עוד מטיף כמורה שמילקיהו…

היתה לו קרחת, היתה לו גם כרס

ותיק עם ידית חסרה.

את פיו אם פתח, הוא הזכיר לנו ברז

שאין בו סידור של סגירה.

כי מירמיהו…

טוב לה הוא היה וחבר וגם רע

דיבר על אחוה ורעות

לכן דן היה מעתיק אז מלאה

וקקטוס מעדה ורות.

כי מירמיהו…

למדנו היסטוריה עברית וחשבון

גם דקדוק ואנגלית ותנ"ך

שכחנו חשבון ודקדוק ואנגלית אך –

את שמיליק לעד לא נשכח.

כי מירמיהו…

המורה שמילקיהו שישב כל הזמן חרישי לצדה של ברכה הצרודה, האזין לשיר בתשומת לב כשהוא חש במין משא כבד, המזדחל ונדחק לתוך גרונו מבפנים. היה זה לאו דוקא בגלל המלים החמות שבשיר, אלא בגלל מנגינתו שהושאלה מתוך אותו שיר מדבר קסום, שלימד אתה כתה בביתו. השיר הזכיר לו את ההתרגשות שחלפה אז על הכתה למשמע הנעימה העצובה, שכל כך נגעה ללבה, עד שעוררה בה סערת בכי בלתי משכחת.

– הביטי! – לחש פרא לעדה היושבת לידו – נדמה לי ששמיליק בוכה.

עדה עיפה מבט מעמיק לעבר המורה היושב טמון ראש וקבעה:

– שטויות. הוא צוחק. אתה לא רואה לפי הכתפיים שלו שהוא מתפיצץ מצחוק…

שירה של עדנה לא עמד על רמת ביצוע גבוהה, אך בכל זאת זכה למחיאות כפיים רבות, וכששמיליק פלט את ראשו מבין כפותיו, כדי שיוכל אף הוא למחוא, היו כבר עיניו יבשות לחלוטין, ועד היום נטוש בביה"ס החקלאי חושחש, ויכוח סוער, האם המורה שמילקיהו בכה העת השמעת השיר שלו, או צחק?

ואין איש יודע…

כי דשדש המומחה לפתרון תעלומות־הרפתקאה־מסתוריות נדר בלבו לחדול מעיסוקים אלו ולהתחיל לפתור יום יום תרגילים במתימטיקה עד שיעבור סוף סוף את בחינות הבגרות.