המשבר אשר פקד את רומי אחרי התאבדותו של נירון קיסר

(ביוני 68 לספירה, ואשר נמשך עד אשר נכון השלטון בידי אספיסנוס (בדצמבר 69), היה משבר משולש. את מקורותיו ניתן להגדיר כדלקמן:

א) היעדר כל שליטה חוקית בקביעת יורשי הפרינקֶפס. ב) אנטאגוניזם גובר והולך בין יחידות הצבא השונות ברחבי האימפריה – בינן לבין עצמן, ובין הצבא אשר חנה בפרובינציות לבין המשמר הפרטוריאני. ג) אי־שקט בפרובינציות במערב (בשתי הגרמניות ובגאליה) ובמזרח (יהודה).

קצו של נירון קיסר עורר רגשות מרגשות שונים לא רק ברומי עצמה – בלב הסנאטורים או העם, או בחיל־המצב בעיר – אלא גם בקרב כל הלגיונות והמצביאים. מעתה נודע ברבים סוד השלטון: “ניתן להעמיד פרינקפס מחוץ לתחומי רומא”¹.

לאחר חיסולו האַלים של גאַלְבַּא, לא היה מנוס ממלחמת־אזרחים עקובה־מדם. לגיונות הריינוס לא רצו להשלים עם שלטון הפרטוריאנים של אוֹתּו, ולגיונות המזרח מיאנו לקבל על עצמם את שלטונו של ויטֶליוס. ואכן, “בקרב תופשי נשק השונאים זה את זה שנאה עזה כל כך” לא יכול השלום להאריך ימים². לעתים הובעה התמיהה: מדוע לא גרם משבר שנת 69 להתמוטטות האימפריה כולה? ניתנת האמת להיאמר: המשבר היה חמור למראית־עין בלבד. הסיבות לכך הן:

א) שקט שרר בגבולות החיצוניים של האימפריה. פרט להתנפלות (בלתי־רצינית מבחינה צבאית) של הרוקסולנים³, התנקשות בין הוויטליאנים לבין ההֶלווטים והתפרצות אחת של הדאקַים (אשר נבלמה בהצלחה על ידי מוקיאנוס בדרכו מן המזרח לאיטליה) – לא איימה על האימפריה הרומית שום סכנה חיצונית. הגבול המסוכן בצפון־מערב היה שקט, וההסדר (שהושג עוד בימי נירון) בגבול הפרתי נשאר בתוקפו. כשעלה אספסינוס על רומא, יכול היה לסמוך לא רק על נאמנותם של סוהֶמוס נסיך סופֶנאָ, אנטיוכוס מקומאֶגנה ואגריפס⁴, אל

א גם על ולוגסס מלך הפרתים – שהבטיח לבוא לעזרתו עם 40,000 קשַׁתים⁵ - ועל הסארמאטים היאזוגיים⁶. אספסינוס התחמק אמנם מקבלת עזרתם של הפרתים והסארמאטים⁷ והתגבר על ויטליוס בכוחותיו־שלו, אך לא קשה לתאר את גורלה של רומי, לוּ היתה מלחמת־האזרחים מלוּוה התנפלות עזה של עממים שונים מן המזרח ומן הצפון. השקט בגבולות איפשר למצביאים הרומיים לחשוף את החזיתות השונות ולהכריע את המאבק על השלטון באיטליה.

ב) השלטון הרומי היה מקובל, בדרך כלל, על השכבות העליונות והבינוניות במרבית הפרובינציות. אחרי מלחמות האזרחים בסוף הרפובליקה, היה ה"פּאקס רומאַנַה" בעל משמעות רבה עבור השכבות הללו. שקט יחסי שרר בדרכים הימיות והיבשתיות, העסקים חזרו למסלולם הרגיל והסַחר הבינלאומי שיגשג. אין אמנם להגזים בהישגי המינהל הפרובינציאלי הרומי בתקופת הפרינקיפאט הקדום⁸. שחיתות, סטיות ומעילות לא חסרו; אבל בדרך־כלל (ובמַסה מעין־זו אין מנוס מהכלָלָה) קיבלו תושבי האימפריה האמידים את השלטון הרומי כרע במיעוטו. בצר להם, יכלו תמיד לסמוך על הצבא הרומי, שיעזור להם בדיכוי כל מרידה של איכרים שקועים־בחובות ושל עבדים⁹. כשנלחמו הלגיונות הרומיים זה בזה, לא הוצרכו לחשוש מפני התקוממות כללית של תושבי הפרובינציות נגד רומי (המרד ביהודה אינו אלא יוצא־מהכלל המאשר את הכלל)¹⁰. זוהי סיבה נוספת המסבירה, מדוע המשבר בשנת־ארבעת־הקיסרים לא גרר את האימפריה הרומית לעברי פי־פחת.

ג) והסיבה השלישית (ואולי העיקרית) למיתוּנו של המשבר – עצם העובדה, שאיש ברומי לא רצה לשנות את המשטר מיסודו. זו לא היתה מלחמה מלוּוה עקרונות נשגבים או אידיאלים מנוסחים¹¹. השאיפה העיקרית, התבטאה ברצון להחליף קיסר בקיסר; ומשהצליח אחד הכוחות היריבים להעמיד בראשו קיסר מתאים יותר, בא המשבר לקצו¹².

מיהוּ, איפוא, הקיסר המתאים? מסתבר, שנצחון צבאי בשדה הקרב אינו מספיק. ויטליוס ניצח, ואף־על־פי־כן הופל כעבור זמן קצר. במאמר זה נתחקה על תקופת מנהיגותו של ויטליוס, נעריך את פעילותו הפוליטית ונברר מה הסיבות לכשלונו המהיר. אך תחילה נגדיר את הבעיה ביתר בהירות.

את כשלונם של גאלבא ואוֹתּוֹ לא קשה להסביר. הבסיס השלטוני של שניהם היה צר מדי. גאלבא נתמך על־הסנאט. לא כל הצבא עמד לצדו, ועם שאר שכבות הציבור הסתכסך חיש־מהר¹³. אוֹתּוֹ היה קיסר הפרטוריאנים, ועם לגיונות אסיה ואיליריקום לא הצליח לרקום קשרים. גייסות ויטליוס מיגרו את אנשי אוֹתּוֹ עוד לפני שהגיעו לגיונות הדנוּבה לשדה המערכה. מעמדו של ויטליוס היה איפוא מצוין: הוא נהנה מתמיכתם הבלתי־מסויגת של צבאות הריינוס. לאחר הנצחון תמכו בו סנאטורים, פרשים וההמון העירוני ברומי. הקוֹהוֹרטות שבעיר עברו לצדו. לגיונות־המזרח בפיקודם של אספסינוס, טיטוס ומוקיאנוס נשבעו לו אמונים.

אחרי הנצחון של ואלֶנס וקקינָא, ערך ויטליוס מסע־נצחון מפואר דרך צפון איטליה והגיע לבירה באמצע יולי 69; אבל עוד בראשית יולי התמרד הצבא במזרח, ומעמדו של ויטליוס נתערער מיום ליום. אנטוניוס פרימוס כבש בסערה את צפון איטליה (בניגוד לדעתו המפורשת של אספסינוס, שהעדיף להרעיב את איטליה ולהכניעהּ ללא שפיכות־דמים). קקינא, שר־הצבא של ויטליוס, בגד בו ועבר אל אספסינוס; סנאטורים ופרשים זנחוהו, ורק החיילים הפשוטים וההמון העירוני נשארו נאמנים לו. אלה העדיפו מלחמה עד־חרמה על כל פשרה. אך כשפרצו כוחותיו של אנטוניוס פרימוס לרומא, נתפס ויטליוס והוּצא־להורג לקול תרועות ההמון. אומר טאקיטוס: “וההמון דיבר בו סרה לאחר מותו – בהּ־בנוולוּת שהתרפס לפניו בחייו”¹⁴. כיצד הגיע לידי המפנה החד הזה אצל מרבית שכבות הציבור? האם יש לתלות את הקול בראש־וראשונה בתבוסה הצבאית של השליט? זוהי הבעיה שתעסיק אותנו כאן¹⁵.

אילו הסתפקנו בהסבריהם של דיון קאסיוס וטאקיטוס, ניתן היה לפתור את הבעיה הזאת בנקל: זה דרך הבריות. אין דבר יציב אצלם¹⁶. כך שינו דעתם ועברו מצד אל צל בימי הנצחון של ויטליוס על אוֹתּוֹ¹⁷, וכך בימי הנצחון של אוֹתּוֹ על גאלבּא. טאקיטוס מתאר את המצב ששרר אז: “העם או ההמון לא פצו פיהם, אך פניהם אמרו תמהון ואזניהם היו קשובות לכול; לא רעש היה זה, אף לא שקט, אלא שתיקה שבפחד גדול ובחימה גדולה”¹⁸. זוהי תופעת־לווי טיפוסית למלחמות־אזרחים¹⁹, ואין טעם לבקש הסברים נוספים.

ההיסטוריונים העתיקים ניצלו נימוק זה של “הפכפכנות ההמון”. זה נעשה אצלם טופוס ספרותי; ובכל מקום שהמון מילא תפקיד כלשהו, היו הקדמונים מדביקים לו תוויות שיגרתיות: “התשואות והקריאות של ההמון היו מופרזות וכוזבות כמשפט החנופה”²⁰; אין לסמוך על העם, שתכונתו העיקרית – mobilis animus populi²¹; והדברים שהתרחשו בימי ויטליוס אינם אלא הוכחה ניצחת כי־אמנם כך נוהג המון.

ואולם, התנהגות ההמון היא הפכפכנית וחסרת־שחר למראית־עין בלבד. חקירה מדוקדקת מוכיחה, כי ההמון נשאר נאמן למנהיגיו במקרים רבים²², וכשהוא משנה את טעמו – יש דברים בגוֹ²³. אין להכחיש כי מאורעות מסוימים בהיסטוריה “פותחים ביצר לב שאין עמו שיקול־הדעת, תחילתם נמרצים ועם ארוך הזמן הם נעשים יגעים”²⁴, אך במקרה־ויטליוס חל מפנה חד לאו־דווקא אצל פשוטי־העם, אלא בראש־וראשונה ובעיקר אצל אנשי השכבות העליונות. מפקדי הצבא של אוֹתּוֹ – ליקיניוס פרוקולוס וסווטוניוס פאולינוס – ניערוּ חצנם מאדונם הקודם מיד לאחר נצחון ויטליוס והעדיפו להופיע בפני ויטליוס כבוגדים²⁵. התנהגות האחים האֶרוואַליים מעניינת עוד יותר: מכל אנשי הקולגיה נשאר ברומי, ב־14 במארס 69, רק איש אחד: לוקיוס מקיוס פוֹסטוּמוּס (כל האחרים נתלוו אל אוֹתּוֹ שיצא להילחם בוויטליוס). הוא התפלל למען שלומו ושיבתו של אוֹתּוֹ, אבל הדבר לא נחרט על אבן עד חודש אפריל אותה שנה. בינתיים נודע על נצחון ויטליוס. אף־על־פי־כן לא טרחו לשנות את התאריך והסתפקו בהחלפת השמות. אחרי מפלת ויטליוס, נמחק גם שמו. נביא את הכתובת במלואה:

Isdem co (n) sulibus pr (idie) idus Mart (ias) vota numcupata pro s (al) ute et reditu [Viteili] Germanici imp (eratoris)… promag (istro) Maecio Postumo, coll (egi) fra (trum) Arval (ium) nomine. etc.²⁶

אך משהוברר ל"ראשוני העיר" כי אנטוניוס פרימוס מתקרב לשערי העיר, היו הם הראשונים לזנוח את ויטליוס ולהתחנף אל פלאוויוס סאבינוס²⁷. ויטליוס נעזב איפוא על־ידי כל שכבות הציבור; והדבר אומר דרשֵׁני. שמא יש לתלות את האשם באישיותו המפוקפקת? אין ספק שדמותו הושחרה בהיסטוריה על־ידי חסידי השושלת הפלאווית²⁸; אך אם גם נדחה כמה הגזמות בולטות - כגון שכּל ימי שלטונו של ויטליוס לא היו אלא שורה ארוכה של השתכרויות וסעודות²⁹ - יש לקבל כעובדה שהיה זה אדם תאוותן ורודף תענוגות³⁰, שביזבז על כך כסף לא־מעט³¹. אף־על־פי־כן, אין בתכונות אופי אלו כדי להסביר את כשלונו נמהר, מה־גם שיש להיזהר מאוד בהכללות כגון “קצרה ידו מִכַּלכּל עניינים קשים”³². לוּ הסתמכנו רק על הכללות טאקיטוס וסווטוניוס, היינו חייבים להעריך את קלאודיוס קיסר כשבוי בידי עבדיו המשוחררים ונשותיו³³, אולם חקירה מעמיקה במפעלו של קלאודיוס קיסר מגלה מצב שונה לחלוטין³⁴.

על־כן נדון את ויטליוס על־פי מעשיו ולא על פי הערכות היסטוריונים. וכך יתברר כי ימי שלטונו הקצרים היו אמנם רצופים שגיאות סטראטגיות וטאקטיות, אך מה שהכשילוֹ במיוחד היה – חוסר העקביות במדיניותו. היה עושה דבר והיפוכו בעת־ובעונה אחת, ולא הבחין כלל שהחלטותיו ומעשיו סתרו אלה את אלה. התנהגותו זו היא שהכשירה את הקרקע למפלתו הצבאית. נמנה את שגיאותיו אחת־אחת וננתח אותן³⁵.

א) שגיאתו הראשונה היתה – עריכת מסע־נצחון מפואר, בזבזני ואיטי לעבר איטליה, למרות שרק חלק זעיר מנאמָניו של אוֹתּוֹ הוכו ממש בשדה־הקרב. צבאות הדנובה הנאמנים לאוֹתּוֹ לא נוצחו, ושלטונו של ויטליוס בכל האימפריה לא הובטח כל־עיקר.

נתאר בקצרה את עלייתו לשלטון של ויטליוס וכיצד כבש את איטליה. הוא נתמנה על־ידי גאלבּא “לגאטוּס אַוּגוסטי פּרוֹ פּרטוֹרָה” בגרמניה־תחתית, לאחר רצח פונטיוס קאפיטו³⁶, ומיהר לצאת לפרובינציה, כי באותו זמן היה שקוע בחובות והשתדל להימלט מנושיו. את ביתו הִשכּיר – כדי שיהיה בידיו הכסף הדרוש להוצאות הנסיעה – והשאיר את בני משפחתו בדירה שכורה³⁷.

אין בכך כדי להתמיה: ויטליוס לא היה הראשון ולא היחיד שיצא לפרובינציה כדי לאזן את תקציבו האישי. על־כל־פנים, אין להעלות על הדעת שתיכנן את תפיסת השלטון עוד לפני צאתו מרומא. אך בהגיעו לפרובינציה השיג את כל מבוקשו בקלות יתירה. היה כנראה אדם נוח־לבריות, והתחבב עד־מהרה על החיילים. הוא ביקר במחנות ושאל לשלומו של כל אחד ואחד. התאור הבא של סווטוניוס נראה מהימן:

“לאחר שנכנס ובא לתוך המחנה, לא מנע מאיש את מבוקשו, ואף בלי שיבקשוהו ביטל את תווי־הקלון לנזוּפים. מחק את ההאשמת מעל הנאשמים ואת העונש מן הנידונים. לפיכך לא עבר כמעט חודש אחד והחיילים, בלי לשים לב ליום או לשעה – כי כבר ירד הערב באותו יום – חטפוהו פתאום מתוך חדר־השינה שלו, ובאותו לבוש־הבית, שהיה לבוש בו, קידמוהו בברכה כקיסר”…³⁸

התנהגותו תאמה בפירוש את כל תכונות “חביב ההמון”. על־כן צדק טאקיטוס בכוֹתבו: “וכשם שהמַחמירים ראו בוויטליוס איש המשפיל־עצמו, כך כינו תומכיו כּנעימוּת וטוב־לב את דרכו לתת את רכושו שלו ולבזבז את רכושם של אחרים ללא שיעור וללא שיקול־דעת”³⁹. לוּ נכתבה ההיסטוריה של ויטליוס בידי אחד מאנשיו, היו השיחודים שלו זוכים לכינוי Liberalitas.

האמת פשוטה היא: החיילים שנאו את גאלבּא, והמצביא פאביוס ואַלנס ניצל הלך־רוח זה ששרר בקרבם והכריז את ויטליוס לאימפראטור ב־2 ביאנואר 69. הצבא קיבל את ויטליוס בזרועות פתוחות, מתנה מאֵת האֵלים; ובשלושה ביאנואר הכירו בו כל לגיונות הריינוס. הוא היה איפוא קיסר צבאי מובהק, והמטבעות שהוטבעו בין החודשים יאנואר לאפריל 69 עם consensus exercituum (הסכמה כללית של הצבא) ו־fides exercituum (אמון הצבא) מעידות על כך⁴⁰.

ומיד החל המסע על רומא. ויטליוס עצמו נשאר בקלן. על איטליה עלו בשני טורים נפרדים פאביוס ואלנס וקקינא. בדרך נודע להם שבינתיים הופל גאלבּא והפרטוריאנים המליכו את אוֹתּוֹ. ידיעה זו הסעירה את חיילי ויטליוס; ואין להתפלא אם משלחת אנשי אוֹתּוֹ שיצאה לקראתם, כדי לשכנעם לזנוח את ויטליוס, חזרה כלעומת־שבאה⁴¹. ואלנס צעד עם לגיונותיו דרך Augusta Taurinorm (טורינו) לטיקינום⁴² (פאוויה), ואילו קקינא חדר לאיטליה דרך סט' ברנארד ועלה על מדיולאנום (מילאנו). מטרתם העיקרית הושגה: לכבוש את קרמוֹנה ופלאקנטיה, כדי לנתק את אוֹתּוֹ מלגיונות הדנובה. ב־14 באפריל 69 נוצחו צבאות אוֹתּוֹ (שנפלו בהרבה במניינם)⁴³ בבֶּדריאקום, ליד קרמונה⁴⁴. אוֹתּוֹ התאבד ב־17 באפריל בבריקסלום, והפרטוריאנים שלו הכירו בעל־כרחם בוויטליוס⁴⁵. הסנאטורים, שליוו את אוֹתּוֹ במסעו, נסוגו לבונוניה (בולוניה); אך כעבור ימים־מיספר “נטו כל הלבבות אחרי ויטליוס”⁴⁶. פרפקט העיר, פלאוויוס סאבינוס, אחיו הבכור של אספסינוס, השׁביע את חיל־המצב שבועת־אמונים לוויטליוס⁴⁷. ב־15 באפריל הכיר בו הסנאט.

ברומא עצמה לא היתה שום חרדה, והעם חזה כמנהגו במישחקים הקֶריאליים. טאקיטוס מספר: “משנודע בתיאטרון מפי אנשים נאמנים כי אוֹתּוֹ שבק־חיים ופרפקט־העיר, פלאוויוס סאבינוס, השביע את כל החיילים אשר בעיר שבועת־אמונים לוויטליוס, הריע הקהל לוויטליוס. העם עטר בדפנים ובפרחים את צלמי גאלבּא ונשאָם סביב המקדשים, וכן ערם נזרים לערימה מעין מצבת קבר ליד אגם קורטיוס במקום שגאלבּא הגוסס גיאלו בדמוֹ. בסנאט ניתנו מיד לוויטליוס כל שמות־הכבוד שהותקנו בימי הפרינקיפאט הארוכים של הקיסרים האחרים. וכן החליטו הסנאטורים על דברי שבח ותודה ל’צבא גרמניה' ושליחים שלחו להביע את שמחתם”⁴⁸. ביוני אותה שנה נודע לוויטליוס מפי שליחים, כי גם המזרח נאמן לו⁴⁹. אכן, ויטליוס השיג את נצחונו בקלות יתירה. זו אולי אחת הסיבות העיקריות לכך, שלא עשה כל מאמץ כדי לשמור על הישגיו. מיד לאחר שנודע לו הנצחון בבדריאקום, החל במסע־נצחונו לעבר איטליה. אך עוד בהיותו בגאליה נתן הוראה לפטר את כל הרפטוריאנים של אוֹתּוֹ, וציווה עליהם למסור את כל נשקם לטריבונים שלהם.

לא נמסר על שום נסיון ראוי־לשמו מצד ויטליוס לרכוש את לב המנוצחים. שום אידיאל לא קשר את אויביו־מתמול אל אוֹתּוֹ. כשם שסווטוניוס פאולינוס, מאריוס קלסוס וליקיניוס פרוקולוס מוכנים היו מייד לשרת את ויטליוס⁵⁰, כך ניתן היה לרכוֹש גם את הפיקוד הנמוך יותר. אך ויטליוס היה בטוח בנצחונו ולא החשיב את העניין הזה כלל. את ה"קלמנטיה" הפעיל אך־ורק כלפי אנשים רמי־מעלה וכלפי חיילי־השורה⁵¹, ואילו את הקנטוריונים – חוט־השדרה של הצבא הרומי⁵² – הזניח לחלוטין. יתר־על־כן, הוא ציווה להוציא להורג 120 פרטוריאנים, שהשתתפו ברצח גאלבּא⁵³, ואת “עַזי הקנטוריונים שבחיל אוֹתּוֹ”⁵⁴. בצדק מרגיש טאקיטוס, כי “דבר לא הסיר את לב הצבאות של איליריקום מעל ויטליוס כמעשה זה”⁵⁵. היתה זו טעות מכרעת מצדו של ויטליוס, לא לנסות לקשור קשרים עם הלגיונות באיליריקום, אשר לא הוכו בעצם בבדריאקום, באשר אחרו־לבוא ולא השתתפו כלל במערכה. כשהגיעו אליו ידיעות כי לא נשברה רוח החיילים המנוצחים, הסתפק בהעברת יחידות ממקום למקום⁵⁶ (אמצעי יעיל, לעיתים, אך שטחי למדי), ולא הביא בחשבון כי “מנוצחים” אלה ינצלו כל פירצה כדי להצטרף למורד כלשהו (הם לא רצו, ולא יכלו, לראות בשוויון־נפש את הריאורגאניזציה במשמר הפרטוריאני). ואכן הפכו אוֹתּוֹניאנים אלה ל־robur Flavianarum partium⁵⁷. צבא־הריינוס היה אמנם גדול וחשוב, אך היו עוד צבאות באימפריה הרומית, ומנצח חכם חייב לתת לכולם הרגשת שותפות בשלטון החדש. ויטליוס לא שעָה לכך וזילזל כנראה בעצם העובדה ש"חמת הצבאות כולם בערה על חוצפת החיילים של ויטליוס, שהיו פראי־אדם במראיהם, גסים בלשונם ולועגים לאחרים כפחוּתים־מהם"⁵⁸.

השליט החדש גם לא עשה כל מאמץ כדי לרכוש את אהדת האוכלוסייה האזרחית. במקום למהר לרומא ולכוון משם את הממשל החדש, לא רק בעיר אלא באימפריה כולה, הוא נע באיטיוּת בלתי־רגילה ונתן לחייליו לבזוז, לשדוד, ולהרוס מוניקיפיות וקולוניות. והרי תאורו של טאקיטוס: “אך עתה באה על איטליה פורענות גדולה וקשה מן המלחמה, אנשי ויטליוס שנתפזרו במוניקיפיות ובקולוניות שדדו, בזזו ובחמס וזימה השחיתו. חומדים היו את כל המוּתר והאסור ונקנים בכסף, ולא משכו ידם אם מן הקודש ואם מן החול. היו גם שהתחפשו בבגדי חיילים ורצחו את אויביהם שלהם. החיילים עצמם, שידעו את הארץ, נתנו את עיניהם בשדות המלאי ובבעלי־הבתים העשירים לשדוד אותם. ומי שיעמוד בפניהם יהרגוהו. המצביאים היו עושים את רצונם ולא העזו לעכב בעדם. קקינא, יותר משהיה רודף־בצע, היה להוט אחר חיבת החיילים. ואלנס נודע־לשמצה בבהילוּתו אחר הממון והריווח, ולפיכך העלים עין גם מאשמת אחרים. ואיטליה, אשר זה ימים רבים נתרוששה, נלאתה־נשוֹא כל אותו חיל רגלים ופרשים, כל חמסו, נזקיו ופגיעותיו”⁵⁹.

ויטליוס לא ריסן את חייליו, וכמה סימנים מובהקים של חוסר משמעת בצבא נשארו ללא תגובה מתאימה⁶⁰. הוא היה עסוק בחגיגת נצחונו הגדול, ושרי־צבאו הפכו לאמרגניו הראשיים: קקינא בקרמונה⁶¹ וּואַלנס בבונוניה⁶². אין פלא אם מסע־ויטליוס נשאר זכוּר־לשמצה בקרב רוב בני איטליה. הערה חסרת־טעם של ויטליוס נשתמרה אצל סווטוניוס. בראותו את גוויות ההרוגים בשדה־הקרב בבדריאקום, אמר כאילו:⁶³ “הריח הנעים ביותר הוא זה של האויב ההרוג, אך של האזרח – עוד טוב ממנו”. יש להניח כי מתנגדיו ניצלו הערה זו (אם גם לא נאמרה), כדי להשחיר את דיוקנו בציבור

כך המשיך באיטיות את מסעו⁶⁴. כשחצה את האפנינים, ערך משתה גדול לחייליו ליד מקדש יופיטר אפנינוס. הוא נכנס לרומי רק באמצע יולי ואחֵר את המועד. בראשית יולי התמרד המזרח נגדו, והוא לא ידע כלל. ניתן איפוא לסכם ולאמור: את מסעו של יוליוס קיסר על רומי איפיינו ה־celeritas וה־clementia (מהירוּת ונטיית־חסד); את מסעו של ויטליוס – torpor ו־saevitia⁶⁵. ולא זו בלבד, אלא שמדיניותו בכללה היתה בלתי־עקבית ובלתי מובנת לאיש. על כך – בסעיף הבא.

ב) לאחר שהוכרז אימפראטור על־ידי צבאות־הריינוס, הסכים לקבל את התואר גרמאניקוס, “אך אסר לכנותו בשם קיסר גם לאחר נצחונו”⁶⁶. משנודע לו על נצחון בֶּדריאקום והוא שם פעמיו לעבר איטליה, “שלח ידיעה לרומא, בה הישהה את קבלת השם אוגוסטוס ומיאן לקבל את השם קיסר”⁶⁷. אחד מגדולי המלומדים גורס שוויטליוס התכוון בצעד זה להינתק ניתוק גמור מן השושלת היוּליוֹ־קלאוּדית⁶⁸. השערה זאת מתקבלת על הדעת. נשאלת רק השאלה – cui bono?. על מי רצה להשפיע? את רצונו של מי רצה להשׂביע על־ידי־כך?

ניתן להניח כי רצה בראש־וראשונה להתחבב על הצבא. נירון קיסר לא היה מקובל על החיילים ועל הקצינים. העסקת חיילים בעבודות פיזיות⁶⁹ וחיסולו של קורבולו עוד הגדישו את הסאה. גאלבּא נתמַנה על־ידי גייסוֹתיו מחוץ לרומי ופתח על־ידי־כך דף חדש בהיסטוריה הרומית (ר' למעלה ע' 167). ויטליוס לא היה אלא פרי ההתפתחות הזאת. כיוון שגאלבּא קיבל את התואר קיסר, רצה אולי ויטליוס לעשות מחווה חדש כלפי הצבא, כאילו אין בינו לבין המסורת היוּליו־קלאודית ולא־כלום. ואולם אם היתה זו כוונתו, לא עמד בה עד הסוף. מיד לאחר שהוכרז אימפראטור – “מחזיק היה בחרב השלופה, החרב של יוליוס האלוהי, שנלקחה ממקדש מארס ונמסרה לו על־ידי מישהו בתחילת הברכות שקידמוהו בהן”⁷⁰.

אם התואר קיסר פסול – מדוע כשרה חרבו של יוליוס קיסר? אך לא היה זה הצעד הבלתי־עקיב היחיד של ויטליוס. הוא לא רצה לוותר על פופולאריוּת בקרב הפלבּס־אוּרבּאנה. כשנכנס לרומי ביולי 69, נתקבל בהתלהבות על־ידי העם. טאקיטוס מספר, כי “ההמון, שאינו יודע דאגה ואינו מבחין בין אמת לשקר, השמיע בקול הידד ותרועה את דברי החנופה השכיחים בהם לוּמד. וכשמיאן ויטליוס להיקרא אוגוסטוס, אילצוהו ליטול שם זה, ודבר זה כזב היה כשם שכזב היה מיאונו”⁷¹; שהרי עוד לפני־כן כיבד ויטליוס את אמו בשם אוגוסטה⁷². אין ספק שמחווֹת אלה באו כדי לרכוש את אהדת הפלבס הרומי, אשר נשאר נאמן לזכרו של נירון ובית גרמאניקוס בכלל. כשנעזב ויטליוס על־ידי הסנאטורים והפרשים, ורק פשוטי־העם עודדוהו להמשיך במאבק נגד אספסינוס – “הוא ביקש להיקרא קיסר, אף־על־פי שמאַס בתוֹאר זה בעבר”⁷³.

זה גורלם של שליטים חסרי־עקרונות המנסים להיות חביבים על הכול, אך מאבדים בסופו של דבר את תמיכת הכול. שוויטליוס עשה דבר והיפוכו – בזאת ניווכח אם נבחן את מדיניותו כלפי הסנאטורים והפרשים. שתי הקבוצות הללו (“אורדו” – אין משמעותו “מעמד”) לא כיבדו את זכרו של נירון קיסר “חביב ההמון” מכיוון שהלָה לא כיבד את הסנאט ואילץ בני־טובים להופיע כמתגוששים בזירה. הן לא רצו להחזיר את הרספובליקה הישנה, אלא שאפו להעמיד בראש המדינה פרינקפס בעל gravitas, אשר יקיים, לפחות, את הסַממנים החיצוניים של משטר חוקי מסורתי. ואכן, ניסה ויטליוס בצעדיו הראשונים לעורר את הרושם הזה, כשנכנס בגשר המולווי על סוס אביר, “והוא עוטה אדרת מצביא וחגור חרב, והעם והסנאטורים שלוחים לפניו”, יעצו לו ידידים אחדים לבל ייכנס העירה בצורה זאת, העלולה להתפרש כאילו נכנס הוא לעיר כבושה ולא לבירה שלו־עצמו. ויטליוס קיבל את דעתם. הוא לבש טוגה פרייטֶקסטה (ששוּליה ארגמן) ונכנס אל העיר ברגל⁷⁴. יש להניח שהסנאטורים והפרשים קידמו מחווה זו בברכה. כן קיבלו באהדה את דחיית התואר “קיסר” ואת הסתפקותו בתואר קונסול־תמיד ובתפקיד הפונטיפֶקס מאקסימוס⁷⁵.

ויטליוס ערך בחירות המגיסטראטים לעשר השנים הבאות⁷⁶, ולבחירת הקונסולים בא עם מועמדיו כדרך אחד האזרחים; ואף־על־פי שבחירתם בטוחה היתה, השתדל למענם אצל הבוחרים וביקש את תמיכתם⁷⁷. כמו־כן רכש את אהדת “ראשוני האזרחים”, על־ידי־כך שקִיים בידי השבים מן הגלוּת את זכויותיהם בעבדיהם־המשוחררים⁷⁸. הוא השתדל, בדרך כלל, לשמור על כבוד הסנאט, לפחות למראית־עין: “ביקר בסנאט בקביעוּת גם כאשר דנו בעניינים של מה־בכך; ופעם כאשר הלווידיוס פריסקוס, המיועד לפרטור, הביע דעה שלא התאימה עם דעתו של ויטליוס – אף־על־פי שרגז עליו, הסתפק בקריאה לטריבונים של הפלבס שיתמכו בסמכוּתו [של ויטליוּס] שהושפל כבודהּ”⁷⁹. ממש מדיניוּת אוגוסטית, שהבליטה את תוקף הטריבונים מעל לכל הסמכויות האחרות של הפרינקפס⁸⁰.

גם את לב הפרשים השתדל לקנות. מאז ימי קלאודיוס נדחקו לקרן זווית, ועבדים־משוחררים תפסו עמדות חשובות ביותר במינהל הקיסרי. ויטליוס החזיר את הפרשים לתפקידים מרכזיים⁸¹: ministeria principatus, per libertos agi solita, in equites Romanos disponit (“המשרוֹת האימפריאליות, שהיו בדרך־כלל בידי עבדים־משוחררים – הוא חילק אותן בין פרשים רומיים”).

יתר־על־כן, הוא אסר עליהם לטמא את עצמם בבתי־אולפנה של לודרים ובזירה. “הפרינקיפס הקודמים דחפום לכך בממון, והרבה פעמים באונס, וערי־שדה רבות ומושבות רבות התחרו בהם ובשׂכר השיאו את המושחתים שבצעירים למעשים אלה”⁸². מובן מאליו שכל הצעדים הללו היו בגדר מחוות. ויטליוס לא גרע מאומה מכוח שלטונו הממשי⁸³, אך גם מחוות עלולים לרכוש לבבות סנאטורים ופרשים בתקופת הפרינקיפאט. לוּ נשאר ויטליוס עקבי במדיניות זו של קיום תדמית הרספובליקה למראית־עין, לפחות – לא היה איש מערער על סמכויותיו הממשיות. הסנאטורים והפרשים לא נתאווּ, כאמור, להחזיר את הרספובליקה אבל רצו ב"דֶנירוניזציה"; ואכן היתה – בכמה מצעדיו של ויטליוס שתוארו לעיל – תפנית חדה ממדיניותו של נירון. אך לא איש כוויטליוס יישאר עקבי. הוא הרס במו־ידיו את אשר התחיל לבנות. תחילה נמנע אמנם מלהקיף את־עצמו עבדים־משוחררים. “כשדרשו הגייסות שיתן לעבדו־המשוחרר אסיאתיקוס מעמד של פרש, הוא בּלַם חנופה מבישה זו; אחרי־כן, כיד רוחו ההפכפכה עליו, העניק בסֵתר המשתה את אשר מנע קבל־עם וכיבד בטבעת את אסיאתיקוס, זה העבד הנקלה שביקש לקנות לו חסד בתחבולות רֶשע”⁸⁴. גם אם נדחה את הערכותיו של טאקיטוס, עלינו לציין את העובדה שכעבור זמן קצר הפסיק ויטליוס לתת אמון באנשי השכבות העליונות והקיף עצמו יותר ויותר עבדים־משוחררים נאמנים לו. הדבר היה למורת רוחם של הפרשים⁸⁵. סנאטורים ופרשים התאכזבו מוויטליוס. חיש־מהר התברר להם שה"דֶנירוניזציה" היא אחיזת־עיניים בלבד⁸⁶.

ויטליוס לא היה שליט בעל gravtas, הוא גדל בחצרות קאליגולא ונירון, ובעוּמקי לבּו העריץ את נירון⁸⁷, ואף לא נמנע מלשבּחוֹ בפומבי והחל מחקה אותו על כל צעד ושעל⁸⁸. הוא לא ביטל את המטבעות שנטבעו בימי נירון, ואשר נשארו בתוקפם גם בימי אוֹתּוֹ שהיה חסיד מובהק של נירון⁸⁹. קל היה לוויטליוס ללכת בדרכי נירון – באורח חייו הציבוריים – כי מעצם טבעו היה הוא levissimus. הוא אהב פשוטי־עם, וכשנישק חיילים מן השורה ונהגי־פרידות⁹⁰, עשה כך מתוך דחף פנימי ולא בהעמדת־פנים (אין פלא שבדרכו לאיטליה הצטרפו למסעו שחקנים, להקות סריסים וכל מיני בריות מחצרו של נירון)⁹¹. לכן אהבו אותו פשוטי העם והריעו לו בקרקס ובתיאטרון, באשר כל התנהגותו הזכירה את נירון⁹². “וכדי שלא ישאיר ספק בלב איש איזו דוגמה בחר לו בהנהלת המדינה, ערך קרבנות־אזכרה לנירון בעיצומו של שדה־מארס בהשתתפות המון כוהני־המדינה; במשתה שערך לכבוד החג דרש מאת המנגן־בקתרוס, שמצא חן בעיניו, לקרוא דבר־מה ‘משל האדון’; וכאשר פתח הלז בשירי נירון, היה הוא הראשון שקם על רגליו, ואף מחא כּפּיים”⁹³.

לא נותר לטאקיטוס אלא לסַכם ולומר, כי הבאת זבחים לרוח נירון היתה “לשמחת כל בן־בליעל ולרוגז הטובים באזרחים”⁹⁴. כל המכיר את הסמאנטיקה הטאקיטִית לא יתקשה לפרש את המשפט הזה⁹⁵. סנאטורים ופרשים שאולי תלו תקוות בוויטליוס בראשית שלטונו – התאכזבו ממנו וזנחוהו. הם היו הראשונים שעברו למחנה אויביו. אך העם הפשוט נשאר נאמן לו עד הרגע האחרון. העם והעבדים תפסו נשק, רובם חטפו מכל־הבא־ליד, כי רק למעטים היו שלטי־מגן⁹⁶. היתה נכונות להילחם למענו עד האיש האחרון. אולם ויטליוס – אשר אי־יכולתו לנהל מדיניות עקבית היתה לו לרועֵץ בקרב הסנטורים והפרשים – “הצליח”, בגלל מנהיגותו הכושלת, לאכזב ברגעים הקריטיים ביותר גם את שארית נאמניו מקרב פשוטי־העם. אך בטרם נעבור לתיאור מפורט של המאורעות שהביאו למפלתו הסופית, נעמוד על עוד משגה העובר כחוט השני בכל ימי שלטונו הקצרים.

ג) ויטליוס לא הצליח לגבש את כוחותיו ולהקים לו צוות עוזרים מלוכד. תומכיו היו מסוכסכים זה עם זה, וצבאותיו לא היו מאוחדים. סכסוכים חריפים פרצו בין היחידות השונות, ובמיוחד – בין הלגיונות לבין כוחות העזר⁹⁷. אך הניגודים הללו לא היו הבעיה היחידה שממנה התעלם ויטליוס. חיילי גבול הריינוס לא היו רגילים לחום הקיץ שבדרום איטליה. תנאי מגוריהם היו עלובים, מי שתייה לא היו מצויים, והיו שותים ממי הטיבּר, כך פרצו בקרבם מחלות רבות. את מקום מושב מפקדיהם לא ידעו, והם שוטטו בעיר הזרה – בה התייחסו אליהם כאל זרים בלתי־קרואים – ללא סדר, ללא משמעת וללא כל חובות⁹⁸. הבטלה והמחלות גרמו לדמוראליזציה מוחלטת; וכשנקראו לנשק, כדי לצאת נגד כוחותיו של אנטוניוּס פרימוס, כבר לא היה זה הצבא המזהיר אשר גבר על צבאות אוֹתּוֹ בבדריאקום: “שונה תכלית שינוי היה מראה חילות גרמניה בצאתם את העיר משהיה לשעבר. גופות תשושים ורוחות נרפים, שדרה קלושה המתנהלת בכבדות, נשק רָפוי וסוסים כושלים”⁹⁹.

אמנם לא מחובתו של הקיסר לטפל ב"קטנות", אך מחובתו לדאוג שעוזריו יעשו כן. לזכותו של אוגוסטוס תירשם העובדה, כי ידע להפעיל את אגריפא. ויטליוס היה תלוי בוואלנס וקקינא. הם זכו לשבחים וכיבודים לרוב ואף ישבו בצדי כסאו הקוּרוּלי¹⁰⁰, אך שלום וידידות לא שררו בני שניהם. ואלנס זקף לזכותו את הנצחון על כוחותיו של אוֹתּוֹ¹⁰¹, וקקינא לא סלח לו זאת. המגע בין שניהם נתרופף, וקקינא החל מבלה את רוב זמנו בחברת הפרו־פלאוויאנים. ויטליוס התעלם מן הקרע שבין שני מפקדי־צבאו העיקריים, ואף העמיק אותו (בשיטת־הפּשרה שלו) עד לדרגות נמוכות יותר: הפרפקטים של המשמר הפרטוריאני נתמנו לפי “מַפתח”: אחד מאנשי ואלנס, שני – מאנשי קקינא¹⁰². לרוֹע המזל חלה ואלנס כשפרצה המלחמה, ועל קקינא הוטל לצאת לקראת אנטוניוס פרימוס. הוא יצא צפונה מתוך כוונה ברורה לבגוד באדונו, ולא התקשה למצוא בעלי־ברית ממורמרים בקרב הפיקוד הוויטאֶליאני. לוקיליוס באסוס, מפקד הצי בראוונה, קיווה כי יתמנה למפקד המשמר הפרטוריאני. משנכזבה תוחלתו, הצטרף למחנה אספסינוס. ה־perfidia dueum¹⁰³ (בגידת המַצבּיאים) היא שהכשילה לא־במעט את ויטליוס והקלה את המלאכה על אנטוניוס פרימוס¹⁰⁴. כי מבחינת יחסי־הכוחות לא היה נצחונו של פרימוס בלתי־נמנע, ולוּ תקף קקינא את הוסטיליה, לא היו סיכוייו מבוטלים כלל־וכלל. אמנם, החיילים מן השורה¹⁰⁵ לא קיבלו את דעתם של קקינא וסגניו. משהו מן ה־sprit de corpsé עוד נשאר בצבאות הריינוס. Gloria exercitus Germanici¹⁰⁶ מילאה כאן תפקיד חשוב יותר מאשר הנאמנות לוויטליוס. הצבא לא היה מוכן להיכנע ללא קרב. קקינא הושם באזיקים¹⁰⁷, ומפקדים אחרים נבחרו במקומו. אולם היציאה לקרב באווירת בגידה ועם מפקדים בלתי־מנוסים לא הבטיחה הצלחה נגד גדודיו של אנטוניוס פרימוס, אשר קִיים בכשרון רב אוורית־צוות בקרב חייליו¹⁰⁸. אור ל־25 באוקטובר נפלה קרמונה בידי הצבא הנאמן לאספסינוס.

בינתיים הבריא ואלנס (שנשאר נאמן לוויטליוס) ויצא אף הוא צפונה עם כמה קוהורטות פרטוריאניות (גדודיו יצאוּ כבר לפני־כן עם קקינא). מסעו היה איטי מדי, בהתחשב במצב החמור שנוצר בחזית. אחרי נפילת קרמונה לא העיז ואלנס לעמוד בקרב עם הכוחות שעמדו לרשותו. הוא יצא לגאליה נארבוננסיס לגייס צבא חדש, אך נתפס על ידי ואלריוס פאולינוס והוצא להורג באורבּינו¹⁰⁹.

בעצם, ניתן היה להפסיק כאן את סיפור קוֹרותיו של ויטליוס, כי לאחר מפלת צבאותיו אין צורך להסביר את תבוסתו הסבר נוסף. בדעתנו להבהיר נקודה אחת בלבד: כיצד קרה הדבר, שההמון העירוני – אשר נשאר נאמן לויטליוס עד הרגע האחרון – בז לו כל־כך אחרי מותו? תיאור מפורט של ימיו האחרונים עשוי להוכיח, כי יותר משבגד העם בו, בגד הוא בעם. על כך בסעיף האחרון.

ד) עד ה־31 באוקטובר לא ידע ויטליוס על תבוסת קרמונה. אמנם גם לפני־כן לא עשה הכנות נמרצות לקדם את פני הרעה, אך ניתן להצדיק במידת־מה את רפיון־ידיו במחלתו. הוא חלה מאוד בסוף קיץ 69¹¹⁰, ועוד באוקטובר ישב ב־אריקיה שבלאטיום, כדי להתאושש ולהחלים¹¹¹. אי־נוכחותו ברומא גרמה אי־שקט בין מקורביו, מה גם שהפלבס רצה את הפרינקפס בקרבו¹¹² (אחת הסיבות לאי־פופולאריותו של טיבריוס קיסר בקרב ההמון העירוני היתה הסתלקותו לקאפרי)¹¹³. שמועות־משמועות שונות פשטו בעיר, ונדמה שאחת הפעולות הראשונות של ויטליוס היתה – סילוק האסטרולוגים מן העיר¹¹⁴ כדי למנוע חוסר־בטחון ובהלה. ב־27 באוקטובר נודע לו על בגידת לוקיליוס באסוס וקקינא. ב־28 באוקטובר הופיע ויטליוס לראשונה בפני העם, שיבח את נאמנות החיילים וגינה את בגידתו של קקינא¹¹⁵. אך על תבוסת קרמונה (שנפלה 3 ימים לפני־כן) נודע לו, כאמור, רק ב־31 באוקטובר. טאקיטוס טוען, כי ויטליוס לא התייחס ברצינות למצבו האנוש, אלא המשיך בחיי ההוללות, ערך משתאות והתענג בסעודות דשנות. בסך־הכל התנהג הוא – טוען טאקיטוס – כמו בהמה עצלה: “לא הכין נשק, לא חיזק ידי החיילים בנאומים”¹¹⁶ וכו'. אבל ייתכן גם פירוש אחר להתנהגותו: ויטליוס היה רגיש מאוד לדעת־הקהל ורצה בכל־מחיר לפנק את תושבי העיר. הוא לא הזהיר אותם מפני הבאות, לא גייסם למאבק ממושך, אלא ניהל מדיניות של בת־יענה, מתוך רצון עז למנוע מן הציבור ומעצמו כל בשׂוֹרה רעה מן החזית. לכן גם לא האמין לקנטוריון יוליוס אגרסטיס, אשר מסר דין־וחשבון יבש וענייני על הנעשה בקרמונה¹¹⁷. אגרסטיס לא נותרה לו ברירה אלא להתאבד. ויטליוס עוד האמין, בימים ההם, כי יוכל להתגבר על אויביו, כשהוא מעוּדד מנאמנותם של החיילים מן־השורה ושל המון־העם בעיר רומא¹¹⁸. גם טאקיטוס מודה, כי לפתע “נעור ויטליוס משנתו”¹¹⁹ וציווה על יוליוס פריסקוס ועל אלפֶנוס וארוס לצאת עם קוהורטות פרטורִיות ועם כל גונדות הפרשים, כדי לתפוס את מַעברות־האפנינים. בעקבותיהם בא גם לגיון של אנשי־צי¹²⁰. בכוחות אלה עוד אפשר היה לחשוב על התנגדות ראויה־לשמה, אך ויטליוס ביזבז גם אפשרות אחרונה זו. הוא לא שעה לעצות הקנטוריונים שלו¹²¹, אשר ידעו את המצב לאמיתו¹²², וסמך על אנשים בלתי ראויים לתפקידם.

קנטוריון אחד (קלאודיוס פאווטינוס) העביר את הצי שבמיסֶנום מוויטליוס לידי אספסינוס, ובגידה זו פתחה לוויטליוס חזית חדשה בקאמפאניה. הוא שיגר לשם את אחיו לוקיוס ויטליוס עם שש קוהורטות, ובעצמו נשאר ברומא מעוּדד על־ידי פשוטי־העם וגם על־ידי כמה פרשים רומיים, שהציעו לו את עזרתם ואת כספם. אילו יצא ויטליוס לחזית, כדי לעמוד בראש לגיונותיו במעברות־האפנינים, יכול היה אולי עוד להפיח בהם רוח קרב; אך נדמה, כי אחרי בגידת הצי במיסנום הוא איבד את עשתונותיו. “ראשוני האזרחים” החלו לוחצים על פלאוויוס סאבינוס להיכנס לפעולה ולמנוע שפיכות־דמים מיותרת. ואכן, נפוצה שמועה כי סאבינוס שיכנע את ויטליוס להתפטר מרצונו החופשי. ההסכם הושג במקדש־אפולו, ועדים לכך היו קלוביוס רופוס סויליוס איטַליקוס (המשורר בעל הפוניקה)¹²³. הובטחו לוויטליוס מאה מיליון ססטרציות¹²⁴, שעשויות היו להעניק לו חיי־דימוס שלווים בקאמפאניה. המשך המאורעות מוכיח, כי אכן קיים היה הסכם כזה; שכן ב־18 בדצמבר ירד ויטליוס מן הפלַטין לפורוּם והודיע לחיילים שעמדו סביבו, כי הוא מתפטר מהתפקיד, שקיבל בשעתו שלא־בטובתו¹²⁵. הכול היו המומים והתנגדו בחריפות להתפטרותו¹²⁶. ויטליוס נכנע למחאות וחזר לפלטין. הוא לא קשר מגע עם פלאוויוס סאבינוס – אשר הודיע בינתיים, כי ויטליוס פרש מן השלטון (בהתאם להסכם במקדש־אפולו). כשנודע לסאבינוס כי ויטליוס חזר לפלטין, שלח אליו את קורנליוס מארטיאליס לקבול על הפרת ההסכם¹²⁷. ויטליוס נבהל, כנראה, ירד בבוקר שוב לפורום והתפטר סופית. הפעם קרא מן הכתב בבכי את דבר התפטרותו¹²⁸. אך התמונה מן ה־18 בדצמבר חזרה ונשנתה. העם והצבא לא נתנו לו להתפטר, ביקשוהו לאזור עוֹז והבטיחו לו תמיכה ונאמנות עד הרגע האחרון: “העם והחיילים חזרו ושיסעו דבריו ודיברו על לבו שלא יתייאש, והגדילו איש על רעהו בהבטחת עזרה ככל יכולתם”¹²⁹.

אפשרויות רבות לא נותרו לוויטליוס. הוא יכול היה לעמוד בתוקף על התפטרותו ועל־ידי־כך לא היה מוליך שולל את נאמניו והיה מקיים את הבטחתו לסאבינוס. הוא גם יכול היה להתכחש בפומבי להסכם עם סאבינוס, אבל אז היתה זו חובתו המוסרית לצאת בראש תומכיו לקרב האחרון. ואילו ויטליוס לא עשה דבר מן השניים. הוא נעתר לבקשת חייליו וההמון שהתאסף סביב הרוֹסטרָה, חזר־בו מהתפטרותו ושב לארמונו. ההמון נשאר ללא מנהיג והסתער בשצף־קצף על אנשי סאבינוס, שהתרכזו בקאפיטולים ושלא נקטו אמצעי־הגנה מיוחדים, מתוך אמונה שלימה שבעוד רגעים ספורים תיוודע רשמית התפטרותו של ויטליוס. את התוצאות לא קשה לנחש. אנשי סאבינוס מוגרו וסאבינוס עצמו היה לטרף בידי ההמון: גופו שוסע, ראשו נכרת ואת גווייתו המשוּחתת גררו אל מעלות־גֶמוֹניה¹³⁰. בקושי רב הציל ויטליוס ההמום את חייו של הקונסול קווינטוס אתיקוס¹³¹. עתה נסתם הגולל על כל אפשרות למשא־ומתן עם הפלאוויאנים¹³². כל זה התרחש ב־19 בדצמבר; וב־20 בוֹ חלה ההסתערות הסופית על רומא. ויטליוס אמנם התפטר בפעם השלישית¹³³, אך איש לא קיבל אותו ברצינות. הוא מסר את פגיונו לקונסול, אולם הלה סירב לקבלו. גם איש מן הסנאטורים לא רצה לקבלו. ויטליוס היה אבוּד. חייליו הנאמנים נלחמו בגבורה, אך העם הסתלק ממנו. איש לא יכול היה לסמוך על הבטחותיו ועל הצהרותיו. הוא ניסה תחילה לברוח לטאראקינה, אך בהגיעו לאוונטין שינה את דעתו שוב וחזר לפלטין. מה הניע אותו להחלטתו האחרונה – קשה לדעת. הוא לא יכול היה לצפות לחסדי המנצחים. הם תבעו את ראשו, כי מאחוריו לא עמד שום כוח, שכדאי היה לכרות עמו שלום. ויטליוס הוּבל תוך עלבונות וגידופים אל מעלות גמוניה (המקום בו היתה מוטלת לא־מכבר גווייתו של סאבינוס) ושם נרצח¹³⁴.

הפכפכותו של ויטליוס ב־18 וב־19 בדצמבר היא שגרמה כי העם דיבּר בו סַרָה אחרי מותו. בימים האחרונים הוא “לא היה שליט, כי־אם עילת המלחמה”¹³⁵. טאקיטוס יכול היה לסיים את סיפורו על ויטליוס בדברים שאמר במקום אחר: Nihil rerum mortalium tam instabil ac fluxum est quan fama potentiae non sua vi nixae. (Ann. XIII. 19) (אין במעשי אנוש רופף וחולף מרוֹשמהּ של גדוּלה אשר אינה נשענת על כּוחה שלה).