"ועכשו, עם עלותנו להתישבות, הם לא יהיו. הם לא יבנו צריפים, לא יחרשו אדמות, לא יזרעו חטת זהב הרת שובע, ונחיריהם לא יתרחבו בשדות רטובים מגשם.
לא יהיו עמנו בשעות שממון, תהיה ובדידות. לא יאהבו עוד נערות, וזאטוטיהם השמנמנים לא יחפזו יחפי רגלים ורודות, בלול, בגן, ברפת, ולא יטרידו את העובדים בשאלות מעמיקות חקר.
פשוט. פשוט משום שהם אינם אתנו ולא בשום מקום אחר בעולם. דיו צליל קול, נעור תלתלים, חגורה אלכסונית למטה מהקורקבן, הטית ראש או ניע־מתנים והנה הם שוב לנגד עיני – ובראשונה אין צער, רק געגועים, ואך בשעה שאתה עומד על ה"לשוא" שבהם – בא הכאב…
וכיצד אעיז לכתוב עליהם? ואיזו זכות יש לי לומר: הנה כזה וכזה היה הנער…? וכי אין בכך משום חלול? ואיך זה לחטט ביומנים כמוסים, מכתבים ובהם רחשי לב סמויים…
מה יתנו ומה יוסיפו לי כתמי דיו על עלים לבנים? מה משמעות יש להם? היחיו שער זהב, שתיקה חכמנית, עינים פראיות או ערמומיות קונדסית?
והרי הם היו, היו, היו – – –"
ה.
נתיב הל"ה 16.8.49 מתוך עלון המשק
… 🔗
הַיינו ארבעה שהתנדבנו ללכת להכין את הבּשר. הבּשר עמד באסם התבואה החשוך, כשהוא מעלה גרה ומתבּוֹנן סביבו בסקרנוּת מתובלת־יראה. מבעד חרכי הדלת פורצים פסי אור, מבהירים כתלי חמר ורצפה מכוסה תבן. משמאל משחימים כמה אדנים משומנים, שעונים אלכסונית אל הקיר. זמזום יחיד של זבובון, חיכּוּך טוחנות על גרה ושממון…
הגענו לאסם. נעלו הבלוּיה של יוסקה כיבּדה את הדלת בבעיטה. זו חרקה משהו וסבה על צידה. שני זוגות עינים בורקות נלטשו מולנו בתמיהה. משרחבו אישונינו, הבחנו במעטה הצמר ובקווי־דמות של הכּבשותיים. האחת גדולה, מסורבלת וצמרה הלבן מצהיב. רעותה הקטנה הימנה, טליה, צמרה מתולתל וצח, רק אזניה צונחות חוּמות בצדי הראש. בואנו עורר בהן ענין, לסתותיהן פסקו מלעוס, נשארו מוסטות ובמבטן משהו שואל, מיתמם.
עמדנו דוממים. אלה מול אלו, הרהורים מול הרהורים…
רעש חפוז בערימת התבן עוררנו. הגדולה ניתרה בבהלה. עכבר שחור חלף נבעת על פני הקש ונעלם.
– את מי מהשתים נקריב?
הזקנה צמרה מזוהם, דבלוליו דביקים ודוחים, גם בשרה ודאי קשה. הצעירה, לעומתה, נעימת מגע, בשרה רך ומגרה, אך מאידך הלב נוקף – טליה.
מפילים גורל. יוסי פס, עלם כבד־גוף הנושא גולגולת עגלגלה, מקמץ מולי שני אגרופים, אבן בכל אגרוף. אני מתקשה להחליט. חושב, מתלבט, ולפתע – מתוך מניע פנימי בלתי ברור – מצביע על הכף הימנית. חרבּוֹן! בה האבן הגדולה. הגורל בחר, איפוא, בכבשה הגדולה. יוסי פס, עוטה ארשת טוב־לב ומציע להגריל שוב. הרעיון קוסם, אך אין איש מעז לתמוך בו בגלוי. פנינו לרחלה. זו כאילו חשה בגזר־דינה, התרחקה לפינת האסם וניסתה למצוא מקלט מאחורי האדנים. יוסקה, האַלים שבינינו, זינק ותפשה באַלייתה בטרם תיעלם. עמדנו לפוש קמעא. היא סלדה מחברתנו ובטשה ממורמרת. דורשת דווקא שנשתקנה במהירות־יתר. נעשה כרצונה. אזניה המדולדלות מתאחוֹת בכפו הרחבה של יוסקה, בעוד הכף השניה מצמידה את צווארה לירכו. הוא מאמץ שריריו וגורר אותה החוצה. אור היום סינוור מעט את עינינו. השמש נטתה, אמנם, מערבה אך עוד כוחה אתה. חרוב־זכר עב־גוף, הבטיח שפע צל, אליו כיוונוּ פעמינו.
עד כה התנהל הכל למישרין. הכבשה נרגעה במקצת, רבצה שוקטת לרגלינו, רק פעם־פעמיים הרימה ראשה בפעיה ממושכת. מה הם הגעגועים הללו שבפעיות הכבשים?…
לפי משך הזמן היה על העריפה להיות מאתנו והלאה, אך אנו עוד עמדנו, ידינו בכיסים ועינינו מפליגות למרחק.
– אולי אחד מכם שחט כבר משהו כזה? – פלט יוסקה לבסוף. איש לא ענה, רק הגוץ מילמל כאילו לעצמו:
– מה הבעיה, לוקחים סכין וחותכים. יתכן שברגע הראשון זה קצת דוקר אבל אחר כך כבר לא מרגישים.
– טוב – אמר יוסקה – אז תוציא את הסכין.
– לא! – מיהר יוסי פס – אני לא, אני לא יכול היום, היום לא…
– מי כן יכול היום?
– לו אפשר היה לתת לה כדורי־שינה – אמרתי – או אולי למצוא משהו שימית אותה בבת אחת…
לא הרחק מאתנו, לרגלי העץ, נמצאה מושלכת טוריה ערבית. יוסקה התבונן בה לראשונה ואחריו כולנו. עד היום אוחזני התמהון איך עלתה על דעתנו איוולת כגון זו. יוסקה לא דיבּר דבר, ניגש, התכופף ושלח ידו לבחון את חדוּתה. הנער הרביעי שהיה עמנו נאחז בשעול פתע, כפותיו לטפו זו את זו במבוכה ורגליו פיזזו על הקרקע בצורה חשודה. לבסוף הודה ואמר, כי בדיוק עכשיו הוא חש צורך לרוץ אל מעבר לחירבּה. אמר, קטף כמה עלי חרוב ורץ.
אודה, גם אני לא הרגשתי בנוח. אמנם כבר מלקנו באוהל ראשיהן של כמה תרנגולות, אבל כאן זה כבשׂ, הוא רואה הכל, יש לו מבט בעינים, אפשר ממש להרגיש עד כמה אין הוא נלהב למות, ודאי לא ירצה לשתף עמנו פעולה, ואילו אנו, חסרי נסיון. לבי ניבּא לי רעות. חשבתי גם אני לרוץ, כאשר השיגני קולו העבה של יוסקה:
– מהר את הרגלים!
הפקודה היתה חדה. תקיפותה לא הותירה מקום לערעורים. תפשתי אוטומטית ברגליה האחוריות של הרחלה. היא היתה סרוחה על צידה, פיה נושף בחזקה ואזניה מרטטות. הטוריה איתנה בידי יוסקה, עולה אט אט מעלה, שוהה. הה, אל אלוהים, מה יבוא עתה? עצמתי עיני…
משפקחתין כעבור זמן מה היתה הטוריה זרוקה על הארץ, הכבשה עומדת על רגליה, ויוסקה בוטש בקרקע וממרמר:
– לא יכולתי, נו, לא יכולתי, נסיתי לפתות את עצמי שזה כאילו שאני עודר בכּרם, אבל זה לא זה. לא הלך, לא הצלחתי, רציתי אבל לא יכולתי…
– אני אוּכל! – לבש הגוץ פתע עוז – אני אעשה את המלאכה!
– ויוסי פס הוציא מכיסו את אולרו הקט, אולר חביב ששימש לנו חליפות למריחת מרגרינה, ולניקוי הציפורנים.
אותו רגע עשתה הכבשה נסיון אחרון להשתחרר, שמטה עצמה מידי ופתחה במנוסה.
– היא בורחת! – זעקתי.
יוסקה ניתק ממקומו בהרף־עין, ובא מוּלה. היא שינתה כיווּנה ונפלה ישר לזרועותיו הקצרות של יוסי פס. הלז מיהר לגחון עליה והצמידה לקרקע בכל כוחו. הסכין נשמט מידו, אך הוא לא שׂם לזאת לב, הכביד ברכו על צלעותיה, מתח ראשה אחורנית וצעק אל יוסקה:
– חתוך כבר! חתוך!
יוסקה שנחפז להרים את הסכין נדבק בסערת הלחימה, כרע במהירות, שלח מיידית שמאלו לייצב את ראש הכבש, ואת ימינו החיש לעבר הצוואר.
הכל ארע בפתאומיות מהירה כל כך שלא הספקתי אפילו לעצום את עיני. למרבית פליאתי לא עורר בי המראה כל סלידה. האמנם – הרהרתי ביני לביני – כל כך מהר השתניתי?
המשך המעשה שוב לא היה כה מהיר. משום מה סירב העור להחתך, ואך טיפּוֹת דם בודדות סימנו את קו החתך. יוסקה המסכּן מתאמץ בכל כוחותיו, כתפיו נעות בלי הרף וחולצתו מתדבקת לגב.
– אולי אתה חותך בצד ההפוך? – הביע יוסי פס דעתו.
– נסיתי את שני הצדדים – ענה יוסקה והתנשם – שניהם הפוכים. האין סכין חד יותר?
כן, נזכרתי. בין דפי פנקס קק"ל שבכיס חולצתי טמון סכין גילוח, בו הייתי משחיז את עפרוני עד שאבד. הסכין הוצא ותפש את מקום האולר שהושלך בבושת פנים ונאסף בחמלה רבה אל כיסו של יוסי פס.
התוצאות עתה משביעות רצון, החיתוך מתקדם ביתר קלות. הסכין מעמיק ומעמיק. הצואר נסדק ונסדק. תודה לאל! קיים כבר פתח בצינור הוושט ובקנה הנשימה. צנור סחוסי־טבעתי משמיע מין חרחור מעצבן. הכבשה נושמת דרך הפתח החדש.
יוסקה מרפה מהכּבשה ומניח לה לפרפר כחפצה. זרם הדם מגביר קילוחו. גופה מפרכס. היא מנסה לקום וכושלת, עיניה נכנסות ויוצאות, לשונה שמוטה חוצה, מעופרת.
– נו כבר! נו כבר! – התריס כנגדה יוסי, ספק בחוסר סבלנות, ספק באי־ניחותא – מותי כבר!
נראה שהחתך לא היה די עמוק, הקץ לא נחפז לבוא. יוסקה רץ לאסם התבואה והביא משם מגל ערבי משונן וחלוד, מאלה שאפשר למצוא כאן כמעט בכל חירבּה.
– חבל על הזמן – התנצל במבוכה.
הצוואר נמתח מחדש, ומגל היד הקטן החל לתרום את חלקו. עוד פעיה אלמת, עוד פרכוס מיותם, ויוסקה זוקף גבו. מצחו נוטף זיעה ובזוויות פיו מלבין הקצף. בצעדים לאים כשל לעבר גזע החרוב וצנח אין־אונים לרגליו. הצטרפנו וישבנו לצדו, ענפי החרוב איוושו קלות ומבעד לעלוותם ריצדו מולנו פיסות שמים מאפירות.
א. השעור הראשון 🔗
היה עלינו להיפגש ליד הברוש אשר ממול למחלבה. יחידים ובחבורות יצאנו את מחנה האוהלים, משכננו, וקרבנו למקום המיועד. קרני השמש המלוכסנות אילצונו לנטוש את העץ ולתפוס מחסה בצל המחלבה. ריח גבינה נחמצת נישא מבעד החלון המרושת ונמסך באויר. הנחיריים רטטו, ולרגע נדמה לנו כי אין טוב בעולם מאשר לטבול יד בתוך כד של גבינה, וְלִמְשוֹתָה עסיסית ונוטפת.
איזו עגמת נפש! איזו דאבה! דבורקה החלבנית, אותה חברת משק קמוטת־לחיים, כבר לא היתה. הלכה ושכחה להשאיר את הדלת פתוחה.
– לו לפחות השאירה את המפתח במקום! מנסה מאן־דהוא להתנחם. אך במקום הידוע, אותו סדק צר אשר משמאל לדלת, לא היה דבר. שוטטנו סביב הביתן, שמא מצאה לה מקום חדש. אך לשוא. מיהרה, כנראה, ונטלה את המפתח אתה, מבלי שתשער איזו אכזבה תגרום לנו.
רק אחד לא השתתף בחיפושים. היה זה נער חדש, מבוייש, שבא אך אתמול. הוא ישב לו, זעיר־גוף, על אבן מרוחקת מעט מהחברה, תלש חרציות צהובות ומרט את עלי פרחיהן בחריצות. חלק פניו העליון היה מוצל על ידי כובע טמבל מחודש. כובע, אשר אף כּי היה מגוהץ – הסגירו שוליו הממורטטים וצבעו הדהוי את גילו. חולצת החאקי אשר לגופו נראתה גדולה ממידת בעליה, ולפי קמטיה הרבים ניתן היה לשער, שיצאה לא מכבר מהמזוודה. בצורת ישיבתו הכפופה, בריכון־ראש, היה משהו מלאכותי, כפוי.
– מי זה? מי זה? – נישאה לחישה מעל קומץ בנות שניצבו במאוגד לא הרחק.
– לא עושה רושם – קבעה אחת דקיקה, בעלת אף סולד ופרצוף מנוקד־נמשים.
– כנראה ביקש לצאת להכשרה ושלחו אותו אלינו.
– כן, תמיד שולחים אלינו את כל התינוקות…
אותה שעה גמר הנער הלא־עושה־רושם לקטוף ולמרוט את כל החרציות אשר בהיקף ידו ותר אחרי עיסוק חדש. עיניו שוטטו סביב והתעכבו לרגע על פני הבנים שכיתרו את המחלבה. משם עברו אל הבנות העומדות מופרשות לעצמן ומשיחות. לשווא ניסה למצוא ביניהן אחת שתלבבהו. במבט ראשון נראו לו כולן מגושמות ומסורבלות. בשלב מאוחר יותר הבחין בגבה של אחת שנשא חן בעיניו. הוא נעץ בו עיניו וציפה.
סבלנותו נשאה פרי, אך אהה, הפרי היה מר. פתאום היפנו כולן מבטיהן אליו, והספיקו לתפוש את מבטו הנעוץ בהן. הוא מיהר להשפיל את ראשו, ותוך־כדי־כך להתרשם ולהתאכזב מאף סולד השמיימה מתוך מיקבץ של בהרות־שמש.
הד צחוקן, שלא אחר להגיע עדיו, חרץ את גורלה של חרצית מיותמת, אשר נשארה משום מה שלמה עד כה. היא נתלשה בחטיפה, על גבעולה ושרשיה. עליה נמרטו, צירה רוסק וקרקפתה שוסעה לחלקיקים זעירים.
מששלמה המלאכה, העיז להרים אט־אט ראשו ולפזול סביבו. הבנים התייאשו מלהקיף את המחלבה והצטרפו בחלקם לבנות. אחרים מצאו עניין ביידוי אבנים בעמוד החשמל.
מרחוק ירדה ובאה דמות רחבת מותנים. מוזר. תמיד ראה בדמיונו את המפקד כאחד ענק בעל קול רועם ושפם־אדירים.
הנער החדש ריתק אליו מבטו ועקב אחריו בהערצה גלוייה. הנה הוא עוצר הליכתו לרגע. שולח אצבע לנעלו, כנראה להשתחרר מגרגר של חצץ. יש להודות כי עכשו, לאור היום, אין למצוא בדמותו הכבדה כל סיבה להערצה, אך אמש, בהתייצבו לפניו, כל־כך התרגש, עד שבקושי הצליח לענות על שאלותיו בצלילות.
ואכן, שמן וכבד היה יוסי פס שלנו מאז ומתמיד.
*
באחד מלילות טבת, ליל סערה וגשם, יצא לאויר העולם בן־זכר ראשון למשפחת פסטנברג. יצור ורדרד, קמוט אברים, בעל גולגולת עגלגלה וגדל־פה. רבץ לו בחיתולים, אפוף ים של סדינים, מבליט כלפי מעלה זוג רגליים שמנמנות, פועה וצועק חמס על תבל ומלואה.
את תכונות אופיו גילה מיד ביום השמיני להיוולדו. קרואים רבים נאספו סביבו. הוא כרכר בגפיו, פער פיו ביבבה קולנית ושלח סילון לח הישר אל פני המוהל, שעה שהלה גחן לעברו ובידו סכין לטושה. בו־במעמד נקרא שמו העברי – יוסף. משמע, כה יתן לו אלהים וכה יוסיף.
בגיל שנה וחצי עורר בלב הוריו תקוות ראשונות, שעה שלמד ללכת על רגליו הפרטיות ולקרוא לכל גבר עובר – אבא.
בן ארבע נחל מפח־נפש ראשון כשנתפס, שעה שעמד על גבי חמישה ספרים עבי־כרס והציץ דרך חור המנעול אל אמו שהיתה טובלת באמבטיה.
שנה לאחר מכן, פתח את סידרת ה"פטנטים" שלו, (אמצאות שלא חדל מהן לאורך כל חייו), ברעיון מקורי ומיוחד במינו: קשר חתול מת בחבל, שלשלו דרך המרפסת ונדנד את גופתו המצחינה מול חלון השכנה שדרה בקומת הקרקע.
בבואו לכיתה א' היה כבר אדם שלם. בעצמו הלך לבית הספר, בעצמו נשא את תיק העור וגילגל בשקיק האוכל. נמוך קצת מהאחרים, אך רחב במבנהו, רציני, מזעים מבט, והצרחן הטוב ביותר בכיתה.
בכיתה ב' התאהב בפעם הראשונה בחייו. לא. למעשה קדמה לכך אהבה אחרת, עוד בגן הילדים. בזכרונו חקוקה דמות פעוטה, בהירת שער ועצובת עיניים. אך לא היתה זו אהבה אמיתית, כפי שהודה אחר־כך. היתה זו סתם תינוקת שלא הבינה כלום, ופרט לסירות־נייר העשויות לשייט במים, לא התירה לו להעניק לה דבר.
הפעם – היתה זו אהבה כנה וגדולה. הוא התאהב במורה, דהיינו, במלכה המורה, אשה כבת ארבעים, טובת לב, מרכיבה משקפיים זהובות־מסגרת ובעלת עור־פנים מכורכם.
בכיתה ג' היה כבר מיואש. החיים נראו בעיניו אפורים בתכלית, החליט לא להתחתן לעולם. טבעו הפעלתני הכריחו לתור אחרי עיסוק אחר. כיאות לבנו של סוחר אמיד ומצליח, פנה לעסקי מסחר. ניסה כוחו באיסוף בקבוקים. לא פעם תהתה אמו אנה נעלם בקבוק השמן. היכן נסתתרו בקבוקי היין והמיץ… הוא היה מריק את תוכנם ואץ לרחוב למוכרם בפרוטות.
עד־מהרה שלח ידו בסחר אחר, משתלם יותר ואף בטוח יותר (בפני מכותיה של אמא). לא רחוק מביתם – טופחה משתלת עצי פרי ונוי. תימני שהוביל לשם עגלת־יד מלאה פחיות ריקות, החדיר בו רעיון מתקבל על הדעת: הן כל מגרשי העיר מלאים פחיות כאלה. לא עבר אלא זמן מועט והוא היה סובב במגרשים, אוסף לתוך ילקוט בית־הספר פחיות ריקות ומקבל מיל שלם עבור התריסר. משרוקנו כל המגרשים בסביבה ובעל המשתלה ביקש עוד, נצנץ בו רעיון גאוני: הוא קרא לחבורת ה’מחבואים' וה’שוטרים־וגנבים', והציע לה מיל שלם עבור כל עשרים פחיות.
לאמיתו של דבר, לא נזקק כלל לכסף. הוריו דאגו לכל מחסוריו. אביו לא חסך ממנו דבר – הלבישו כראוי, האכילו במיטב המאכלים, פיטמו בממתקים. לא ייפלא כי גופו נתמלא כה ונתעגל.
כשהכרנוהו בנוער־העובד כבר קראו לו ‘יוסי השמן’. הוא נלחם נגד תואר זה בכל עוז־רוחו.
שמי יוסף פסטנברג – היה קורא – יוסף פסטנברג…
נכנענו. קראנו לו בקיצור ‘יוסי־פס’. גם לשם זה לא הסכים. דרש שנסתפק ב’יוסי'. רק כשאיימנו עליו כי אם יתעקש הרבה נכנהו סתם ‘שמן’ – נסוג וקיבל עליו את הדין.
עתה הוא יורד ובא מעבר המחנה. כבד גוף, כבד צעד וכבד מבט. ארשת פניו – צירוף מפליא של זעם וטוב־לב. גבות סומרות ולחיים אדמדמות רחמניות.
היום פרצופו זורח ביותר. נראה לכול עד כמה הוא נהנה מעצמו, אין זאת כי עודנו מהרהר בהצלחת תעלולו מאמש. אתמול התפרץ לאהלנו וצעק:
– בא אחד חדש! חדש בא!
– אז מה?
– הוא מחפש את המפקד. אני נכנס לאוהל של לייזר. שלחוהו אלי!
המחזה היה מבדח. יוסי יושב באוהל כמפקד, משים עצמו מעיין בניירות הפזורים על השולחן. “החדש” נכנס בדחילו־ורחימו ומתייצב, רציני־רציני. אנחנו מצטופפים מאחורי האהל, מחליפים זה את זה בהצצה דרך החור היחידי שביריעה וממלאים לחיינו אוויר.
– הבטוח אתה כי אלינו נשלחת?
– כן. יש לי פתק. אמרו לי לבוא לכאן.
– מי אמר לך?
– אורי. אורי שמו, בחור גבוה כזה ובלונדיני. יענקלה הביא אותי אליו. ביקשתי להיות עם יענקלה. הוא לא הסכים. אמר שיענקלה עבר כבר שנה שלמה ועלי להתחיל מהתחלה.
– מי זה יענקלה?
– חבר שלי. החבר הכי טוב. אורי אמר שאולי אחרי כמה חדשים אוכל לעבור ליחידה שלו…
השיחה עם המפקד המדומה היתה שיגרתית למדי. אנו, שהקשבנו מאחורי האוהל התחלנו להשתעמם. יוסי כאילו הרגיש בזאת, ופקד על הנער החדש להתפשט ולהיות מוכן לבוא הרופא. משהתפשט אחרי היסוסים רבים, רץ יוסי לחדר הבנות ואמר, קצר נשימה:
– מי שרוצָה לראות משהו יוצא מן הכלל תמהר לאוהל של לייזר! הזדמנות אחרונה!
צוויחתן של הבנות ש"רצו" עלתה על המשוער. הנער החדש לא עמד במבחן ומיהר למצוא מפלט בתוך מכנסיו. מששככו המצהלות עטה יוסי ארשת רצינית וחזר לאוהל.
המפקד הודיע שלצערו חלה הרופא, לא יוכל לבוא. הבדיקה תיערך בהזדמנות אחרת. הורה לו לגשת אל האחראי על השיכון, למסור לו את הפתק וההוא כבר יגמור אתו את כל העניינים הסידוריים. האחראי עושה רושם טוב. נראה מבוגר קצת מהאחרים. הוא מעיין בפתק, בוחן אותו במבט.
– טוב, תישן הלילה כאן. מחר יוצאים ליום אימונים. נפגשים אחרי הצהריים ליד המחלבה. תיגש לשם. עד אז אתה חפשי להסתדר ולנוח…
*
הנה הוא, המפקד, יורד לאיטו ומתקרב. שוב הוא תמיה למראה הדמות העגלגלה. פניה נראים לו צעירות מדי, אך ליבו אומר לו שאין לשפוט אנשים לפי צורתם החיצונית. כאן נמדד אדם לפי כשרונו.
מישהו מכריז:
– יוסי פס בא!
החבר’ה מפנים מבט לעבר הדמות הקרבה ואחד צועק:
– לסקל אותו!
אבנים קטנות וגושי חמרה, שכוונו קודם אל עמוד החשמל משנים עתה את כיוונם ומועפים לעומת המפקד הגוץ. הלז אינו בוש להרים רגליו ולהימלט אל מאחורי קזוארינה עבת־גזע.
הסתכלתי בפני הנער החדש. סומק עלה בהן. כנראה התבייש במפקדו, שככה נמלט וצווח עם כל פגיעת אבן בגופו. חששתי פן ילבש רוח גבורה ויקום להגן על ‘מפקדו’. קול צופר מכונית מנעהו מעשות זאת. הוא מסב ראשו ורואה את ה’אחראי על השיכון' יוצא מתוך מכונית משא מיושנת.
– דודיק בא!
האבנים פוסקות מעוף. הכל מסתכלים לעבר היוצא מהמכונית.
– הקשב! לפקודת ‘הסתדר’ אתם מסתדרים לפני בשלשות. אתה שם, הוצא את ידיך מהכיסים! מחלקה – הסתדר!
כאיש אחד רצים כולם ומסתדרים לפניו כולם, לרבות ‘המפקד’ שהעז רק עתה לזנוח את מחסהו. חשד מתגנב לליבו של החדש. דומה שהוא מתחיל להבין. הן יענקלה הזהירו, סיפר שאוהבים להשתעשע קצת עם החדשים. איך הסכיל להמתין עירום לבוא הרופא…
– כולם כאן? – שואל דודיק וזורק בנו מבט – אנו זזים מיד. ניסע במכונית הזו. עלו עליה!
– מה?! – נשמע קולה הדקיק של זיוה – בשבר־כלי זה?
תשובתו של יוסי פס, שנוסף לכל היה גם המומחה שלנו לאימרות קולעות, לא איחרה לבוא.
– כל הירא – צעק– ורך־החזה ישוב ויצפור לביתו.
הפעם לא זכה לתשומת־לב. ענן אבק וצריחות קולניות העידו כי הסיבה לכך היא לא קלישותה של ה’חכמה', אלא ההתנפלות ההמונית אל תוך המכונית.
דממה רוויית נשימות כבדות ואנחות משתלטת במכונית. הדחיסות ואי־הנוחות שמות לאל כל רצון טוב לשיר. מפעם לפעם מוצא מישהו לנחוץ להקל על עצמו בהרמת קול זעקה:
– רגלי, רגלי אייכן?…
ומישהו בקצה השני של המכונית משיב:
– הנה הן כאן, מוחצות לי את האף.
נסיעת טלטולים רבת סבל ומכאוב. נחמה פורתא משמשת לנו דמותו הזעירה של הנער החדש. המסכן, עלה אחרון ולא נמצא לו מקום. נזרק מאחד למשנהו, כשפיו ממלמל ‘סליחה’ רפויה כנגד כל קללה, ורגליו תרות אחר רווח כלשהו. לבסוף מצא את עצמו תלוי בין הגלגל הרזרבי לבין הסולם, כשמחציתו מרחפת באויר מעל שערה המדובלל של אותה נערה דקת־כתפיים. פליאה איך החזיק מעמד כל הדרך.
הגענו. אנו ניצבים על משטח מלבני מוקף עצי הדר. המכונית מפנה אלינו את אחוריה ונעלמת. שורה אחת ארוכה מסתדרת אחרי דודיק וחודרת בעקבותיו אל תוך הפרדס פנימה. הקרקע משובצת דפנות עפר של צלחות ההשקאה ועלינו להשגיח פן ניתקל בהן. מאידך, עלינו לפזול למעלה ולהיזהר מבדי ההדרים המנמיכים.
יוסי צועד לפני. אני נאלץ להאזין לריטוניו. הוא כועס על בעל הפרדס שאינו משקה את העצים בהמטרה. ולאו דוקא משום שהצלחות מקשות על ההליכה, לא זו הסיבה – אמר, והשתטח מלוא קומתו ארצה. עזרתי לו לקום.
– אלא פשוט, ההמטרה היא השיטה הזולה ביותר. חוסכת כסף וחוסכת ימי עבודה. אתה מבין?
– כן, אני מבין – אמרתי ומצאתי עצמי חבוט על הקרקע…
הקריאות שפרצו מפי ראשוני השיירה, בישרו לנו, האחרונים, כי הגענו למקום המנוחה. עוד צעדים מספר, ולעינינו נגלו ארבעה קירות־עץ מתחת לגג פח מיושן וחלוד. כאן עתידים אנו לבלות את הלילה. נדחקנו פנימה לתפוש מקומות.
הרצפה עשויה אריחי בטון גסים, מכוסים עפר. גזרי־העץ והמסמרים הפזורים עליה, מעידים על אכסנייתנו כי היא משמשת בחייה האזרחיים סוכת אריזה. מישהו גילה כמה זרדים מחוברים למוט, והחל לטאטא את פינתו. המטאטא עובר מאחד למשנהו. חלל החדר מתמלא באבק סמיך וקריאות חמס.
ארוחת הערב.
כמה מאתנו מלקטים קרשים הפזורים מסביב לסוכה. אחרים מנקים פינת משטח. הבנות מרכזות את האוכל. יוסקה מתנדב להצית את המדורה.
ניירות אריזה מתלקחים ראשונה. בעקבותיהם מתלהטים עלים יבשים, בקול רעש ופציחה. האש אוזרת עוז, שולחת לשונות הססניות אל הענפים הדקים וקסמי־העץ. הקסמים כורעים מיד, אחריהם נאחזים הענפים ובעקבותיהם מתלקחים גם הקרשים.
אור המדורה מגלה מעגל של עיניים. אווירה חגיגית. לא נעים להתנפל על האוכל ולחסלו ככה־סתם. מן הראוי לוֹמר מספר מלים, מלים לבביות, כיאות לערב הראשון מחוץ למחנה. אנו נושאים אל דודיק מבט של תקווה. הוא זוקף מעט ראשו וניכר שיש בפיו מלים.
– שה!… שקט…
דממה. דודיק נועץ מבטו עמוק עמוק במדורה. מחשבות גדולות מרחפות במוחו. גבותיו מתקרבות, עיניו מתעמקות בתבונה.
– הקשיבו, חבר’ה!…
אף לא הגה. אזנינו ולבותינו קשובים במתיחות.
– רציתי להזכיר לכם שוב: את שיירי האוכל אין לזרוק! עליכם לרכזם במקום אחד ולכסותם. בתאבון!
קול פסיעות בשביל. דמות איש קרבה ובאה. דודיק קופץ לקראתה, הושיט ידו, לחץ, אמר מלים מספר. הלז הושיט ידו אף הוא, השיב מלים מספר. דודיק כיבדו בעוד מלים אחדות, ההוא החזיר לו כפל כפליים. דודיק נכנע, שתק ורק את אצבעו זקף כלפי ארגז אריזה הפוך. הלז הבין וישב.
– שימו לב! החבר יצחק שהגיע זה עתה, ירצה לפנינו הערב על מצבה הצבאי והטופוגרפי של ארצנו, תוך שימת דגש מיוחד על בעיות הנגב. בבקשה!
מיני דיבּורים החלו להידרדר ולזרום מתוך לוע המצוי תחת חוטם ענק. תכניות, תפקידים, מטרות, אידיאלים, למה האנגלים רוצים את הנגב, למה אנו לא רוצים לתת…
יד נוגעת בכתפי. הגיע תורי לשמור. יוסי פס ויוסקה אף הם שומרים עמי. אנו יוצאים מכורבלים בשמיכות וחמושים מקלות קפאפ. אויר־לילה קריר, רווי־טל, מסלק כליל את שיירי השינה מעינינו. אנו מסתובבים סחור־סחור מסביב לצריף. הלילה אפל למדי. הלבנה שולחת אלינו שליש אורה בלבד. גם הכוכבים מקמצים בנצנוציהם.
עצי ההדר מסביבנו מקיפים אותנו כגוש כהה ומאיים. אי־שם נערכת חזרת מקהלה של להקת צפרדעים. צרצר יחיד מחפש חברה בשירה רבת מלל. כנגדו נישא קולו של עוף־לילה, הקורע את האויר בצוויחות חדות, פתאומיות.
נלאינו מלסוב הצריף. החילונו לתור אחר מקום ישיבה. משמאל לפתח רומז לנו משהו שחור ומוארך, נראה כגזע כרות. ניגשנו והתיישבנו עליו. מעולם לא נתקלנו בגזע משונה כזה. מדוע הוא נע ורוטן? מסתבר שטעינו – לא גזע הוא, כי אם הנער החדש אשר ‘נרשם’ אמש אצל יוסי. לא נותר לו מקום בפנים, התעטף בשמיכתו ונרדם בחוץ.
משהתברר לנו הדבר, פנינו אליו לאט וּברכּוּת.
– הי, חבר, קום! קום כבר!
– מה יש?
– סיפרו לך כבר מה העניינים?
– לא – ענה ועיניו רדומות עדיין.
– ובכן, שמע – אמר יוסי וטפח על שכמו – כידוע הזמן העומד לרשותנו מועט. לא נוכל להאריך בדברים ולהיכנס לפרטים. נספר לך, איפוא, בקיצור, בקיצור נמרץ ובצורה התמציתית והברורה ביותר, מדוע אין האנגלים רוצים שנקבל את הנגב, מדוע הם רוצים שיישאר בשממותו, וכמו־כן נסביר לך – מדוע אנחנו דווקא מעוניינים בו. עד כאן יש שאלות?
המחזה היה משעשע למדי. הנער היה מעוניין פחות מכל בנאומי לילה, שלא לומר בנאום ציוני. קללה נתמלטה מפיו ועמה מלמול חלוש:
– תנו לישון, באמת, מה אתם רוצים ממני?…
– אנחנו רוצים לתת לך שמץ מושג מהנעשה בארץ מכורתך. הנגב שהנו, לכאורה, מדבר שממה, לא עץ, לא צל, לא סימן־חיים – עלול ליהפך לגן־עדן־עלי־אדמות. ראשית כל, הוא מכיל בקרבו אוצרות קרקע רבים ויקרים. שנית, אנו היהודים, הידועים כעם חרוץ…
– תבינו, אני עייף, אתמול לא ישנתי כמעט כל הלילה.
– ובאמתלה זו אתה רוצה להשתמט מלימוד הנגב?
– לא, אבל אני…
– די, די, חבל על כל רגע. הגיע הזמן שתדע שהנגב אינו מדבר. לא! אתה שומע, בשום פנים אינו מדבר, הוא אוצר. הנגב הוא אוצר, הנגב הוא תקווה, הנגב הוא חיים. משום כך עלינו לשמור עליו, עלינו לטפחו, עלינו לעלות עליו – להתישבות…
– או שאתם שותקים, או שאני מעיף לכם נעל בראש!
– חה, האפרוח הזה מאיים עלינו בנעליים. אותנו, את אנשי הנגב הוא רוצה להפחיד בנעליים. זכור: משימתנו היא ליישב את הנגב, להפכו לחבל־ארץ זב־חלב־ודבש. אנו במרצנו וכשרוננו נוכל להזרים לתוכו מים וזיעה. ואילו האנגלים…
הנעל שזרק, לא פגעה באיש. היא עברה מעל ראשינו ונפלה אל תוך שלולית המים שליד הברז.
– ואילו האנגלים, חוששים פן נצליח להזרים אליו מים ולהחיותו. מפחדים שמא נחפור בו תעלת סואץ פרטית, אולי נרצה אחר כך…
אינני יודע מדוע לא עניין אותו הנושא, מדוע הזדקף ממשכבו, מדוע החל לקלל בקול מתייפח…
דודיק נעור משנתו:
– מי זה צועק שם? זה אתה, החדש? רק אתמול בא וכבר עושה צרות. הלילה תשמור שעות נוספות. לא רוצה לשמוע אותך יותר, ברור? שתוק, אל תענה לי!
שתיקת מוות. צעקתו של דודיק השליטה דממה בכל. דומה כי גם הצפרדעים פסקו מלקרקר, אף הצרצר נאלם. שקט משונה כל כך, ובתוכו רק לחש אחד ויחיד, לחשושו של יוסי אל תוך אזנו של הנער החדש:
– הנפט. בגללו מעוניינים האנגלים בנגב. דע לך, מעט הקידוחים שכבר נעשו בו הוכיחו כי קיימים כל הסיכויים למצוא בנגב כמויות עצומות של נפט. אפילו החבר יצחק יודע שתוך שנה־שנתים יתפתל צנור נפט מהנגב. אך זאת אסור לספר לאיש, אתה מבין, זה סוד…
הנער חדל להגיב. עייף היה ואובד־עצות. הנחנו לו ויצאנו לשוטט מעט מסביב. הן שומרים אנחנו, ויש לוודא אם אין אורבת סכנה, אך פרט לכמה שיחים ואבנים לא מצאנו כל גוף חשוד. המשכנו להסתובב כאשר שאל יוסקה אם ידוע לנו שמו של הנער שעמו שוחחנו הלילה. מסתבר שלא. אין ברירה, מוכרחים לחזור אליו.
קרבנו עדיו, פוסעים על קצות אצבעותינו. הערנו אותו בעדינות. לא טלטלנוהו, לא נערנוהו, לא סתמנו את אפו, אפילו לא משכנו בשערותיו. יוסי החליק ברוֹך על אזנו, מלחש בקול נמוך, מרגיע:
– עורה, גרשון… עורה, שמואל… עורה, קום כבר, נו! נבלה שכמותך! כמה זמן צריך להעיר אותך? קום!
החדש לא ידע להעריך עדינות מהי ופיו נפתח בנהומי רטינות מאוסים. כבר נטינו להניח ליצור הפועה ולעזבו ללא ידיעת שמו, אלמלא יוסי שהתעקש.
הנער נכנע לבסוף והודה:
– שמי יוסף.
לוּ היתה נופלת לידינו פצצה בת מאה טון, לא היינו מזדעזעים יותר. יוסקה ניקה שתי אזניו באצבעו הקטנה וביקש לחזור על השם. הלז לא חזר בו:
– יוסף.
– בטוח?
– כן.
– מה יהיה? – שאל יוסי וגרד במבוכה את פדחתו – הרי לא ייתכן שבעל־חי אשר כזה יעז להתגנדר בשם כה מכובד.
– אולי יש לו איזה כינוי?
– נכון – אמר יוסי – יוסף הוא שם ארוך מדי. איך קוראים לך בשכונה?
– בשכונה נוהגים לקרוא לי יוסקה.
– מה! – נזעק יוסקה שלנו וניתר ממקומו – לך קוראים יוסקה? חילול השם! עוד הלילה נמצא לך שם מתאים. כינויים אחרים אין לך?
– בבית הספר היו קוראים לי…
– איך, איך? – שאל יוסי בחרדה.
– יוסי קראו לי.
– הרגשתי! – פלט הגוץ בקול שבור – לבי ניבא לי. היה לא תהיה. יוסי אחד יש לנו בהכשרה והוא יישאר יחידי. איך קראו לך בבית?
– יוסף.
– ותמיד רק יוסף?
– כן, תמיד. רק לעתים רחוקות יוסיניו.
– יוסיניו… נפלא! נהדר! יוסיניו! הה!
רוחו של יוסי שבה לתחיה. הרים זרד נשור, טלטלו מול פרצופו של החדש, ומלמל במתיקות:
– יוסיניו, יוסיניו, יוסיניו צו צו צו…
– די! – פסק יוסקה – הנח לו, לפני שיפרוץ בבכי.
*
קשה לומר כי שריקת הבוקר ערבה לאזנינו, מה גם כשהיא מלווה בפקודה על ריצת־בוקר.
עם תום הארוחה שכללה ספל תה, סנדויצ’ים, ואת הסיפור הידוע על השחפנים מפי יוסי, מגיעה השעה המקווה. מלאי מתיחות אנו פוסעים בטור אחד מאחורי גבו של דודיק. הוא מוליך אותנו לאט ובזהירות. מבין עפאי העצים מציצים אלינו תפוזונים ירקרקים כעלים עצמם.
נכנסנו לבין עצי אשכוליות, ענפיהם הנמוכים מקשים על ההליכה, ומחזקים את געגועינו אל עצי התפוזים. הגענו לשורת ברושים שוברי־רוח. אנו נעצרים. דודיק ניגש לשלשת האחרונים, אלה עוזבים את השורה ותופסים נקודות תצפית לאורך שורת הברושים. המשכנו ללכת. מפעם לפעם נעצר הטור ושנים־שלושה אנשים נשלחים לנקודות מסויימות לשם הבטחה.
כשהגענו למרכזו של פרדס מנדרינות, נותרנו כיתה אחת. הסתדרנו בחצי־גורן, והתיישבנו בצווארים משוכים כלפי דודיק. הוא עצמו נע אנה ואנה, התכופף מדי פעם וסקר את השטח מסביב. הנה פסק מנוע. נעצר בדיוק במרכז, לפנינו. המתיחות גוברת. דודיק מרים ידו ומכניסה אט־אט לתוך הכיס. היד מפשפשת בתוכו ומתחילה לעלות חזרה. אנו עוקבים אחריה חסרי סבלנות. הכף נחשפת, מתון־מתון היא יוצאת וגוררת עמה שרשרת נושאת מפתחות. בסך הכל שרשרת המפתחות הידועה של דודיק. רואי הנולד שבינינו, מחפשים היכן עלול להימצא כאן חור של מנעול. האחרים ממשיכים לעקוב אחרי השרשרת החגה עתה סביב אצבעו של דודיק.
– טוב, אז שימו לב!
קולו היה כה פתאומי, עד כי חלף בנו רעד.
– זהו למעשה שעורנו הראשון בנשק. מטעמים ידועים, אין שעורי הנשק שלנו יכולים להינתן בקלות ובאותם התנאים של שאר המקצועות. חלק מהמחלקה מבטיח אותנו פן נופתע על ידי זרים בלתי־רצויים. זכרו את הכיסוי. במקרה שאנו נתפשים, הרי אנו בחורים המתעתדים להיות חקלאים, ויצאנו ליום־עיון ללמוד את בעיות הפרדסנות.
– ניגש לעצם השעור. הכלי שהיה עלינו ללמוד היום הוא הפּרבּלוּם הקצר. לצערי חלה כפילות בתכנית. מחלקה אחרת יצאה היום לאימונים והיא הצליחה לקחת את הפרבלום לפני. אך עובדה זו לא תמנע בעדנו מללמדו. הכלי אמנם איננו, אולם נמצא בידי משהו אחר שיש לו קשר לפרבלום. הצלחתי לקבל כדור אמיתי של פרבלום. נלמד עתה על אופן פעולתו, הרכבו ושאר דברים הקשורים בו.
דממת מוות שוררת בינינו. דודיק קורע אותה בשאגת אימים:
– שקט!
איש איש רתוק למקומו. העינים פקוחות למלוא רוחבן, האישונים מקפידים לבל יאבדו אף תנועה משל דודיק. הוא מחדיר ידו לכיס הימני, משאיר בו את שרשרת המפתחות, ומעלה במקומה מטפחת חאקי מכודרת. בידיים רועדות הוא פורם את הממחטה, שולה מתוכה מין חפץ מתכתי זעיר.
והשעור הראשון שלנו בנשק החל…
ב. טיגון של חצות 🔗
חדר־התרבות.
צריף עץ, בודד במקצת במעלה הגבעה, בדרך למגדל המים. חציוֹ האחד מחסן בגדים של ההכשרה, בשני – כך הבטיח המשק – ייכון חדר־תרבות. כאן ניפגש, כאן נרקוד, כאן נשיר, מכאן נעיז להזמין את נערותינו החוצה.
תחילה היינו מעטים וגרנו באהלים – שיכון מעורב, שמח. בערבים השתוללות רבתי בחדר התרבות. לאחר חודש הצטרפו הגימנזיסטים, שסיימו זה־עתה את השמינית. עם בואם – צר המקום. המשק הציע פתרון זמני: שיכון הבנות בחדר התרבות.
היינו ירוקים. מי פילל שהמושג ‘זמני’ במשק, פירושו – אולי לכל החיים? עכשיו אנחנו מתפארים בחדר־תרבות מקורי, יחידי מסוגו בארץ. במסיבות או באסיפות, מסמיכים את המיטות לכתלים ויושבים עליהן. המצאה נפלאה, החוסכת ספסלים למשק.
מישהי רוצה לישון?… בגלל זה צריך להפסיק את הריקודים? תחכה קצת, מה יש? – זמני. מחר־מחרתיים יגיעו האוהלים. כבר הזמינו אותם.
וכך נוקפים שבועות, וחדר־התרבות שלנו נשאר מקורי, יחיד מסוגו בארץ.
הערב – קונצרט תקליטים.
אחד־אחד נכנסים לחדר התרבות ומתישבים על המיטות. המקומות הטובים, ליד הפתח, נתפשים מיד בתחילה. לאיטם מתמלאים גם שאר המקומות.
מוטי, התרבותניק שלנו, האחראי לחיים המוסיקליים של ההכשרה, קם. בחור גדל־גוף, נושא צוואר־שייש ארוך, המסתיים בפרצוף של תינוק וברעמת שער חולת־געגועים לספָּר. קם ומבקש שקט. שקט. במלים קצובות וקטועות, ובמבטא בולגרי מובהק, הוא מסביר מה עתידים אנו לשמוע. שואל אם אין שאלות. אין. הוא מתחיל. מרים בחשיבות את ה’ראש', מסובב בתנועה אצילית את הידית, חריק־חרק, חריק־חרק… עתה הוא מצניח את זרוע־המחט על התקליט, ורחש מוסיקלי, צלילי פסנתר עם תזמורת, משתפך בחדר ומרעיד את עצמותינו.
זר כי יבוא – יראה וישתומם. איש־איש נועץ מבטו בנקודה בלתי נראית, איש־איש עוטה הבעה רבת חשיבות, כולנו אוזן־אוזן. כף היד מונחת על הברך במקום בולט לעין. חמש האצבעות, או לעתים רק אחת נבחרת, עולות ויורדות לפי קצב המנגינה. בעלי הסנדלים, או היחפנים, אינם שוכחים לקצב גם באצבעות רגליהם.
עם חיוגיו של התקליט השני, מתפוגגת המתיחות ומתרפה. איומיו של בֶני הכנר, הנמסרים באמצעות מבטו הזועם, הולכים ומאבדים את תוקפם. דני נחשון שבחבורה, דולה ספר מתוך חולצתו, ספר על שודדי־ים. יהודה מזמין את הספר אחריו. יוסקה אחרי יהודה. מתיקה של זהבה נשלף זוג מסרגות וכדור צמר. האות ניתן. בזה אחר זה מתגלים חצאי סודרים צבעוניים, כדורים צמריריים ומסרגות. אני אינני מוציא את זמני לריק. שולה מכיסי נייר־עתון מיושן, קורעו לפיסות קטנות, מכדרן וזורקן על שערה המתולתל של רינה. לייזר נם, מצליח אחרי מאמצים רבים להידחק אל מאחורי היושבים על המיטה, לשטח עליה את גופו, ולהטמין ראשו בכרית. רק יצור אחד נשאר עדיין מתמיד ברצינותו הקשובה. קוראים לו יוסלֶה.
כן, היה בינינו עוד יצור שנשא את השם המפורסם. מדוע קראו לו כך הוריו? פליאה. סתם בחור ללא כל ניצוץ, ארוך במקצת, יבש, ונוסף לכל – שכננו לאוהל.
הסימפוניה תמה. מוטי מעיף מבט אחרון ברשימה שבידו, קם ואומר:
– נשמע עתה את הסויטה, ‘תרנגול הזהב’ לרימסקי־קורסקוב. כידוע לכולכם חוברה יצירה זו בשנת…
כל הנאמר בקשר ליצירה זו לא נקלט בראשו של יוסי. השם עצמו עורר בו מחשבות מסויימות. לא חלף זמן, ופתק נשלח מידיו ועבר תחת מבטם החודר של עוד ארבעה זוגות עיניים. החמישה החליפו מבטי הסכמה ביניהם, אחד אחד קמו חרש ויצאו מחדר התרבות.
חמש דמויות הטילו צלליהן על דרך העפר בחלקו הדרומי של המשק. נעו בהילוך זהיר, התקדמו בתנועה המעוררת חשד. חלפו בריצה רצועת אדמה מוארת באור חשמל הנשקף מחלון בית, ונעלמו בין עצי השדרה.
לאחרונה נראו נעצרים בצילה של מכונית־משא עמוסה קש, מתווכחים בלחש. הוויכוח הסתיים, שניים נשארו בצל המכונית, שלשת האחרים המשיכו לצעוד.
ניכר היה כי מגמת פניהם – המקום ממנו בקעו מדי פעם קולות קרקור.
היא היתה דומה לאחרות. לבנה ככולן, מהלכת על זוג רגליים ככולן, ומרכיבה ‘משקפיים’ ככל אחת מודרנית. למעלה משנה היא מסתובבת בחצר זו. ותיקה. כאן היא מפיקה את תוצרתה, מקבלת מזונה, חייה ומבלה עם חברותיה. שבעת רצון, ללא תלונות, ועושה רושם כמאושרת.
עם רדת הערב, הרגישה בהצטברות העייפות והעצבנות של יום עמל, והחליטה לתת תנומה לעפעפיה.
לפתע התעוררה. הרגשה איומה של פחד עברה בה. פקחה זוג עיניים, אך הן לא הורגלו לראות בחשיכה. ה’קו־קו־קו' שעמד לפרוץ מגרונה, נבלם על ידי כף זרה, שסגרה על צווארה. כנפיה ניסו לפרפר, אך שותקו בעזרת יד אחרת שהצמידתן לגוף. בצורה זו, חנוקה למחצה, ולחוצה מתחת לחולצה כחולה, הועברה בדהרה מרחק לא רב ביותר, והגיעה למנוחה קצרה, בתוך אוהל ירקרק.
החיסול היה מהיר. בגוף החזיק יוסקה. את הראש תפש יוסי. מחשבתה האחרונה היתה התרנגול האדום, השולט בחצר הסמוכה.
שחקנו מטוב־לב, רק יוסיניו נשאר רציני. התכופף, הרים בעצב שתי פיסות נייר, העלה עליהן את הלשלשת שפלטה עליו התרנגולת בטרם נפחה נפשה, וזרקן החוצה.
שלושה שבועות עברו מאז הצטרף אלינו, אך טרם עמדנו על אופיו. שתקני, ממושמע ורציני, ועם זאת ניכר כי מעטה זה הוא חיצוני בלבד. אין ספק שמטבעו הנו יותר ער ועליז. עיניו השחומות, ממזריות כל כך, וודאי לא נועדו לשאת לאורך ימים רצינות כבדה כזו.
כנראה שטרם שכח לנו את עלבונו. עדיין נוטר הוא לנו איבה על הקרירות, בה הקבלנו את פניו שעה שדודיק הכניסו לאוהלנו. גם לארבעתנו צר היה המקום, והכנסת אדם חמישי נראתה בלתי אפשרית. דודיק אמנם סיפר כי לפנים היה גר עם עוד שבעה באוהל כזה, אך מעולם לא ניסינו להשתוות לדודיק.
אותו ערב ישב לו מכונס בפאת מיטתו החדשה, וספג חסר־ישע את חיצי הארס של יוסי פס.
– אז מה – אמר לו יוסי – החלטת לנטוש את ביתך המרוּוח בתל־אביב, את מיטתך הרכה, את שפת הים הקרירה ואת דוכני הגזוז, כדי לבוא הנה למרר את חייהם של ארבעה חברים טובים, שמעולם לא נגעו בך לרעה. מה איכפת היה לך לו המשכנו לשכון בשלווה ארבעה באוהל…? אינך עונה. ודאי שלא תענה, כי מה אתה יכול להשיב על דברים צודקים כאלה? לוּ הייתי במקומך, לא הייתי יושב כך, מאובן, על המיטה. הייתי קם, ניגש לדודיק ואומר לו: – “אינני יכוֹל לגור באוהל הזה. הוא מלוכלך, קרוע, צר. אין בו מקום לזוז. דייריו אמנם מפצירים בי להישאר, אומרים כי נסתדר איך־שהוא, אבל אני מרגיש כי הם עושים כך רק מתוך רגש חברי. אין לי כל רצון להיות עליהם למעמסה. יש ודאי אהלים אחרים שבהם גרים כבר חמישה או שישה חברים. אלה רגילים לצפיפות ולא ירגישו אם יוסיפו להם עוד אחד. אנא, דודיק – כך תגיד לו – אנא, העבר אותי לאוהל אחר…”
יוסי כילה את נאומו. רבצנו באוהל והסתכלנו סתמית ביריעותיו המשוקעות. הגיע הזמן למתוח שוב את היתרים הנער ישב בקצה מיטתו, ראש תמוך בכפותיו, מבטו נעוץ ברצפה, פיו נעול. ספק אם קלט את משמעות דבריו הנרגשים של יוסי.
במה היה מהרהר?
לעיניו ריחף מן־הסתם ‘ביתו המרווח’. חדר נמוך וטחוב, רהיטים דלים, מיושנים. על הקיר ממולו – תמונה בודדת. תמונתו של אבא. פנים בהירים על רקע שחור. בוקר־בוקר היה פוקח את עיניו וקולט את מבטו השלוח למרחקים. מדוע חיוכו עצוב כל כך… בקיר הנגדי אבא ואמא ביחד ביום חתונתם, אז אהבו כל כך זה את זה…
למה לכל הילדים יש אבא, ולי רק על הקיר? – אמא אומרת שהוא היה חזק כמו סוס. צנום ורזה למראית עין, אך מהיר וזריז כשד. פעם התגבר על שלושה אנשים בבת־אחת. מאז איננו בבית. האנשים הללו היו שוטרים. למה לקחו אותו השוטרים? למה אינו בא? איפה אבא? זמן רב לא רצתה אמא לספר לו כלום. היתה רק מלטפת ראשו, מזהירה אותו שלא ישכח לשתות את החלב, ויוצאת לעבודתה. הוא היה קם, זוכר לשתות את החלב, ויוצא. לא אהב לשהות בחדר. בחוץ היו החיים עליזים יותר.
יחד עם יענקלה היו יוצאים לשוטט ברחובות, לשחק במחבואים, להתבונן בסלילת הכביש החדש ובמכבש הגדול. כשיגדל, החליט, יהיה גם הוא נהג על מכבש כזה.
את בית־הספר לא אהב ביותר. היה שם מורה קנתרן שהיה שואל מתי תגיע חולצתו לגיל בר־מצוה. הילדים היו צוחקים, הוא היה בולע את רוקו וצוחק עמהם. מה יעשה – רק שתי חולצות לו, שתיהן תפורות מחולצת הפסים הגדולה של אבא. למורה היתה עוד ‘חולשה’: היה תופס מתוך חיבה, כביכול, את אזנו ומטיף לו מוסר. כמה שנא מורה זה! בגללו היה בית־הספר עצמו מאוס עליו.
יענקלה הסיתו לנקמה. לפי עצתו מרח את אוזנו בשכבת ווזלין עבה. שבוע תמים היה מורח בבוקר ומדיח בצהריים, עד בוא יום נקם.
המורה היה ניצב ליד דוכנו, אחרוני המאחרים חלפו במרוצה ותפשו את מקומותיהם. מושבו שלו היה ליד החלון. בעוברו מול דוכן המורה, בא הרגע המקווה.
– תמיד אתה מוכ… אח, מה זה?
האצבעות שתפשו בבדל־האוזן החליקו מטה וסחפו עמן שכבה עבה של המשחה הדביקה. הפה שפתח במוסר נבלם בתמיהה. יוסיניו אץ לשבת על מקומו. משם ראה את פני המורה אחוזי־השתוממות ועיניו מתבוננות חליפות באצבעותיו ובאוזן המבריקה. הילדים ניסו תחילה להתאפק, אולם כשראו כיצד הוא מוריד את ידו אל מתחת השולחן ומנסה למחותה בחשאי, אחזם הצחוק ולא הרפה.
אותו יום סולק מבית־הספר בעוון איחור לשיעור. יום זה נשאר בזכרונו כמאושר בימים. גיבור הכּיתה היה אז. גם עכשיו עולה חיוך אל פניו בהיזכרו בפרצופו הנדהם של המורה.
– ואתה עוד מחייך! – נתכעס יוסי פס.
– בא, דחק את מקומם של ארבעה מטובי החבר’ה, ועודו מחייך. חכה חכה, נראה אם תמשיך להרחיב פיך זמן רב. לאן אטיל עכשיו את מכנסי העבודה שלי?… איך אחלוץ את נעלי?… רציתי לעשות לנו ארון באוהל, נמאסו עלי ארגזי תנובה, איפה נעמיד אותו? אם תבוא החברה שלי מחיפה, איפה אשכן אותה?… כבר אינך מחייך. יפה מצדך. אך אין זה מקל על פשעך. כלל וכלל לא! בשום אופן לא! לא! לא! לא!… מה רציתי להגיד, אה כן, שמע! לא איכפת לנו שהצטרפת אלינו, ושבחרת את אוהלנו מכל האוהלים, ואפילו לא ששמך דווקא יוסף. אך דע לך: אין אנו סובלים לכלוך. סדר ונקיון שוררים אצלנו. אל תסתכל עכשיו סביבך. היום זה רק מקרה, היתה רוח. הנקיון הוא החוק באוהלנו. שום גרגר חול, שום פיסת נייר. בוקר־בוקר שטיפת רצפה, סידור המיטות, קיפול הבגדים במקומם. אַל תעיז לזרוק בגדי עבודה מלוכלכים אל מתחת המיטה.
הנאום תם. רוח ערב קלה הרעידה את עץ האורן שבסמוך. צמרתו רטטה והשירה עלי מחט אחדים, שפגעו ביריעות וגלשו מטה לצידי האוהל, שם חיכו להם המחטים שנפלו לפניהם.
יוסקה המשיך לרבוץ אפרקדן על מיטתו, והחריש מהרהר או מנמנם. כנראה חש עצמו נעלה מלהקשיב לדרשתו של יוסי. אני הייתי שקוע, כרגיל, בקריאת ‘מלחמה ושלום’. הייתי במצב רוח עמום. שכבתי ריקני ואטום, אדיש לנעשה סביבי. אז עוד לא ידעתי את סודו הגדול של יוסיניו. הסוד על אביו. רק לאחר ימים רבים, כשיצאנו לחופשה ונכנסתי במקרה לביתו, נתגלתה לי האמת. כשיצאתי משם, המום, חשבתי: – אתה חי עם חבר שנים, גר אתו באוהל, מיטה ליד מיטה, אוכל, עובד ומבלה אתו בצוותא, ומה אתה יודע עליו – לא כלום.
אבל, כאמור, אירע הדבר רק לאחר ימים רבים. רבצתי איפוא על מיטתי, מדפדף בספר בבלי דעת, וחושב מחשבות סתומות.
יוסלה הוציא מתחת המזרון את קרש הכתיבה שלו, ממזוודתו – מעטפות ובולים, והשים עצמו ככותב מכתב. בימים הראשונים תמהנו על ריבוי המכתבים שהוא כותב. הדבר היה חשוד. יוסי חקר בדבר. יום אחד פתח את המזוודה וגילה – יומן. איזו תגלית מרעישה! יוסלה, הבחור היבשן, כותב יומן. מעניין מה בחור כמותו מסוגל לכתוב. קראנו. מדוע לא? הן אנו ידידיו ושכניו הקרובים ביותר. כאות לרעות אמיתית, אף החלטנו לא לגלות סודנו זה לאחרים, לרבות יוסלה עצמו. וכך, מתוך שקט נפשי ומצפון נקי, הרשינו לעצמנו לגשת למזוודה בכל שעת רצון, להוציא את המחברת ולקרוא בה. פשוט מעניין היה לדעת מה הוא כותב עלינו.
למחרת, כשהלך יוסלה להתקלח, פתחתי את יומנו ומצאתי את המלים הללו כתובות בו:
“… זה כרבע שעה שיוסי פוער את פיו ואינו פוסק מלהטיח דברי נבלה בפני החבר החדש. אוזני מסמיקות למשמע המלים. חשק עז תוקפני להרים את אגרופי ולהרביץ בו, בפרצופו המתועב, יצור שמנוני שכמותו… אולי הדרך הנכונה היא להשתיקו במלה שקטה אחת, אולי. אך לא אעשה זאת. אם ידידי החסוד והצבוע מוצא לנכון להתעמק ב’מלחמה ושלום' דווקא עכשיו, מי אני כי אתערב? די לי בצרותי שלי. דליה, דליה, למה אינך אוהבת אותי. היום ראיתיך נכנסת לחדר האוכל, רציתי לגשת אליך…”
דליה היא בת־משק, נמוכה, שמנמנה, גבות עיניה עבותות, ושפתה התחתונה משתרבבת החוצה בצורה מוגזמת. יוסלה מוכה סנוורים מרוב אהבתו אליה. ביומנו תפשה את חלק הארי. לא חשוב שטרם החליפה אתו אפילו מלה אחת.
יוסיניו התעורר מקפאונו. קם, קיפל בזהירות את בגדיו, ונכנס בדממה למיטתו. ערב זה זכור לי כאחד הערבים הקודרים. איש איש רבץ על משכבו והגה בשלו.
ציוץ מוזר הגיע לאוזנינו. הזדקרנו ממיטותינו. הציוץ חזר, בוקע מתוך מיטתו של יוסיניו. מה זה יכול להיות? שמיכת הצמר הדקה כיסתה את פניו, אולם רעד כתפיו הסגירהו. הסתכלנו בתמיהה זה בזה, ויוסי פלט:
– מה הוא בוכה, התינוק הזה?… מה אמרתי לו?… הוא יכול לאסור עלי לדבר באוהל שלי? הרי רק אמרתי שאצלנו נהוג לשמור על הנקיון…
*
מריטת הנוצות והוצאת הקרביים היתה עבודה של מה־בכך. ריכזנו הכל בתוך שק של יוטה. בחלוקת התפקידים הוחלט פה אחד, כי יוסיניו יתכבד בהטמנת הנוצות. הוא, שאזר מעט עוז במשך הימים האחרונים, ניסה לסרב. אך ללא הועיל. אפילו יוסלה מצא שאין בזה כל קיפוח, הרי מישהו צריך לעשות זאת. עד מהרה נכנע, נטל את השק ונעלם באפילת הלילה.
דו־שיח קולני מבחוץ העיד, כי אורחים ממין נקבה קרבים ובאים. עוד טרם הספקנו להסתיר את הביזה ובפתח הופיעו שולה וזיוה, הצמד המעניין של ההכשרה. הראשונה בריאה ומפותחת, מצויידת בקורטוב של חוצפה ובטחון שבאו לה בזכות פניה החינניים, והשניה דקיקה ושבירה ופניה מסכנים. גם אם תחייך יעורר חיוכה רחמים. שיניה סדורות בסירוגין, שן כן, שן לא. יוסי, המומחה שלנו לבנות, היה מחווה דעתו שעיניה הכחולות יש בהן חן ותום, וגם פרצופה עשוי לעורר אהדה, ובכלל – מסוגלת היתה לצוד לבות בחורים על נקלה, אילו רק היתה חולצתה מתקמרת קצת יותר מלפנים. אך שעה שהחולצה משתפלת ישר – אומר המומחה – מה ערך יש לעיניים? הה, אחות לנו קטנה…
פרצופו של יוסקה הועם. לדידו אין הבנות אורחות רצויות.
– למה באתן? – התקיפן מיד.
זיוה נרתעה מעט. על שולה לא עשה הטון שום רושם.
– מה יש? – השיבה בעזוּת – מה אתם, מצורעים, שאסור לבקר אתכם?
רעותה ניסתה לחמם מעט את האווירה.
– חזרנו מקונצרט תקליטים, פגשנו את יוסיניו. שאל אותנו אם אנחנו יודעות איפה יש טוריה, וכששאלנו למה לו טוריה – סיפר על התרנגולת. אז למה שלא נבוא לעזור לכם לבשל?
– ולמה שכן תבואו?
– יוסיניו ודאי הזמין אותן – אמר יוסי פס – כבר שמתי לב לכך שהוא נמשך לזיוה. הה, זיוה, מה דעתך?
– שלא ישלה את עצמו – הצליחה לענות וגופה נצטמרר מעצם המחשבה – ובכלל – הוסיפה ומיד התחרטה – מי תסכים לצאת עם פשפש כזה?
– או! – אמר יוסי – לא ידעתי שיש לך תביעות נכבדות כל־כך…
– מה אתה מתווכח אתן? – התפרץ יוסקה – תן להן ללכת.
זיוה התבלבלה לחלוטין, אך לא כן שולה. זו אינה מאבדת את עשתונותיה בנקל. בפרט מאחר שבטוחה היא כי כל התנהגותו של יוסקה, אינה אלא חיפוי לאהבתו אליה. מהיכן בא להן, לבנות, הבטחון הזה?
– אתה, יוסקה, תשתוק! לא באנו אליך. באנו אל יוסלה ולא נשאל אותך אם להיות כאן או לא. נכון יוסלה?…
– כן כן. – אישר יוסלה ברוב מבוכתו ופמפם את הפרימוס ביתר עוז – היכנסנה! אה, כבר נכנסתן… טוב, אז שבנה! אה, אתן יושבות. אז… טוב נו, טוב.
יוסקה עוד מלמל משהו בעניין הצחוק שישטוף את ההכשרה כשיוודע כי שבעה אכלוּ מבשר תרנגולת אחת, אחד נטל רומן זעיר, השתטח על מיטתו כשגבו אלינו, ושקע בקריאה.
לפעמים אתה תמיה על טיבו של יוסקה. סגור כל כך ומלא סתירות, ואילו למראית עין – עלם חמודות. מין קסם יש לו השובה לבבות. גבוה, מוצק־כתפיים, גוון־פנים שזוף ובריא, פה בעל קווים חדים, מביעים שלטון, אף ישר, תקיף, ומעליו זוג עיני איילה עמוקות, מוארכות ריסים. אין פלא שהבנות שלנו נמשכות אחריו כל־כך. שמעתי פעם את שולה אומרת שהוא יפה כמו אל, וכי כל אימת שהיא רואה אותו חושף את שיניו הלבנות ומחייך, חולף רעד בעצמותיה. ואכן – קסם נסוך בחיוכו. גם אני אוהב לראותו מחייך. מפעם לפעם מצליח אלהים לברוא משהו יפה.
עוד בנוער־העובד היינו מסורים לו בדביקות שבהערצה. ראינו בו דמות של מנהיג. בחרנו בו כמרכז הגרעין. אך הוא הכזיב. הוא לא סרב לנו, אך מאידך היה נטול כל רצון לפעול. איזו אדישות, איזו לא־איכפתיות, מאן אפילו לשמש יו"ר באסיפה. מה אתם רוצים ממני – היה טוען – תנו לי לחיות במנוחה. בשנה האחרונה לא היה עמנו, הוריו שלחוהו ללמד בקיבוץ. טעם הדבר נעלם מאתנו. סברה אמרה, שאביו היה מביא הביתה חיילים אנגלים ושאמו היתה מארחת אותם, וראיה לכך – שלפנים חיו הוריו בדוחק ועתה הפרוטה מצויה בכיסם. אולי זהו שורש תסביכיו, חליפות מזגו, ויחסו הקר לבנות…
הפרימוס שנלקח במשיכה מהמחלבה, ניצב עתה במרכז האוהל והיה מרחש בלי הפסק. עליו נשפת סיר גדול וחדש שהובא כלאחר־יד ממטבח הילדים, ממולא עד מחציתו מים. בתוך המים משתקשקת להנאתנו גופתה האדמדמת של אותה תרנגולת שנפלה לידינו בלול העופות.
יוסלה סיים לפמפם במפוח ומחה ממצחו את אגלי הזעה. ריח דקיק ועדין של עוף המתחיל להתבשל, עלה מן הסיר, ריחף באויר והשרה נעימות בחלל האוהל.
יוסי משך באפו:
– הי, אתם מרגישים?
– כן – אומרת זיוה – הריח באמת עצום.
– לא כל כך עצום – אמרתי אני – עוד מעט יגיע לאוזני החבר’ה ויעוטו לכאן בהמוניהם.
– לא יבואו, עייפים כמו נבלות. הייתם צריכים לראות איך נרדמו בקונצרט התקליטים…
זעזוע חזק הרעיד פתאום את היריעות. העמוד המרכזי נד כשיכור, מאיים להפיל את האוהל על יושביו. חבטה נשמעה מבחוץ. את זיוה ושולה אחזה בהלה, הן החווירו כסיד. אנו, דיירי האוהל לא התרגשנו. פשוט, מישהו נתקל במיתר הקשור לעץ האורן. מתוך הרגל אנו ממתינים לשטף הקללות, העתיד להיפלט מפי אותו מישהו, שעתה לא היה אלא יוסיניו שלנו בכבודו ובעצמו, שחזר ממילוי תפקידו.
– לעזאזל! – נשמע לבסוף קולו עולה מן הארץ, – מי לכל השדים והרוחות קשר את החבל לעץ?! התעצלו לדפוק יתד! מוכרחים היו לקשור דוקא לעץ! מה היו עושים אילו לא היה כאן עץ? פשע! חזירות! זה… זה…
יוסיניו נראה בפתח, מנער עפר ועלי מחט מבגדיו.
– מגיע לך! – ניחמו יוסי – מכאן ולהבא תדע לא לסמוך על אחרים. היה עליך בעצמך לקחת פטיש ולדפוק שם יתד!
יוסיניו לא ענה. עתה ראה את הבנות. עפעף בעיניו לשלום ודחק עצמו על מיטתו של יוסקה. הלז רטן משהו מתחת לחוטמו, אך המשיך להתעמק בספרו.
– נו, הצלחת לקבור את הנוצות? – שאלה שולה.
– לא, לא מצאתי טוריה.
– אז לא קברת? – נעור יוסלה בחרדה.
– זרקתי אותן לפח האשפה.
– אידיוט! – התרגז יוסי – עכשיו יתגלה ששחטנו תרנגולת.
– סימכו עלי – אמר יוסיניו, טופח על חזהו הצר ומצדד מבט לעבר הבנות – זרקתי לפח האשפה של חברת־הנוער.
– טוב! – ציין יוסי, מנענע ראשו בקורטוב ספקנות – לבחור יש שכל.
יוסיניו לא ענה, אולם ניכר כי המחמאה נעמה לו. פניו התבהרו. דממה מוזרה שררה באוהל, ואז ארע הדבר.
דבר נורא. פתאום בא, ואיש לא ציפה לו. באין רואה וללא קול גח ומילא את האוהל. אך בבת־אחת ידענו כולנו כי הוא כאן. היינו מופתעים ונדהמים. איש איש הסתכל במבט חוקר ובוחן לעבר האחרים, לגלות את האשם לפי מבע עיניו. אפילו יוסקה פסק מקרוא. ניתק עיניו מהרומן והפנה אותן לעברנו.
– יוסיניו, זה אתה? – שאל בקול חודר.
– אני? – נעלב יוסיניו – אתה חושב שאין לי מה לעשות?
– אתה, יוסלה?
– השתגעת?
– יוסי?
– איפה!
– אז אתה!
אמר ופנה לעברי. לא התבלבלתי. הפעם היה מצפוני שקט. החזרתי לו מבט ואמרתי כי מימי לא עשיתי דברים כאלה, לא כל שכן בחברת אנשים.
יוסקה העביר מבטו אל הבנות. זיוה השפילה ראשה ונתעסקה בקשירת שרוכיה, שהיו קשורים בלאו הכי. שולה, לעומתה, לא נבוכה כלל. הישירה עיניה אל יוסקה, ושלחה בו מבט תוקפני כל כך, עד כי נרתע מפניה.
– אם כך – אמר לבסוף – עלי להבין שאני הוא.
– מתקבל בהחלט על הדעת – פלט יוסי מיניה וביה, והתכונן לחטוף נעל בראשו.
הנעל התמהמהה מלבוא. יוסקה סב על משכבו ופלט:
– אם כך, אין לי טענות לאיש – וחזר לשקוע ברומנו הזעיר.
עד כה ועד כה והדבר נמוג כולו באוויר הלילה. עמו נמוגה שארית התרעומת על אביו־מולידו, ושתיקה השתררה באוהל. רק הפרימוס המשיך לפלוט להבה כחולה ולהרעיש בקול מונוטוני מטרטר.
יוסלה נטל כף וטעם בה את המרק.
– פוי! – עיווה פניו – שכחנו לשים מלח. שמישהו ירוץ להביא.
– יוסיניו יביא – אמר יוסקה והפך דף – התיישב על המיטה שלי ולוחץ לי על הרגל!
– אבל הוא כבר קבר את הנוצות.
– לא קבר, סתם זרק לפח. יוסיניו, לך!
– אני לא אלך.
– אתה רוצה שבגללך נאכל מרק תפל?
– לא איכפת לי, מישהו אחר יכול ללכת.
– אבל בחרו בך.
– מי בחר? איש לא בחר.
– אינך מאמין? מיד תיווכח. חבר’ה, האם מישהו חוץ מיוסיניו, מתנגד לכך שהוא ילך ויביא את המלח?… אתה רואה, אין מתנגדים. כולנו לטובתך.
– אני לא אלך. גם ליוסקה מותר ללכת להביא פעם אחת בחייו.
יוסקה המשיך בקריאתו. רק מאוחר יותר, משהרגיש שעיני כולם נעוצות בו, פתח את פיו ומלמל משהו על הטיפוסים השליליים של המין האנושי. אנוכיים ממדרגה ראשונה, לעולם לא יעשו דבר למען החברה, רק ירטנו תמיד, יסתכלו באחרים וילחצו לו על הרגל.
– נו, יוסיניו, לך! – האיץ בו יוסי – אבל מהר, המים כבר רותחים כמעט שעה.
– לא איכפת לי, אפילו שתעמדו על הראש ותנפנפו ברגליים אני לא אלך.
– טוב – אמר יוסלה – לא נורא, נסתדר גם בלי מלח.
– מה! – נזעק יוסקה – בלי מלח? איזה טעם יש לקומזיץ כזה! לא ייתכן!
– ובכן, מה אתה מציע?
– אין ברירה. יוסיניו מתעצל לזוז, נשתמש איפוא במלח שנשאר אצלי מהקומזיץ הקודם. חפשו בתא שלי, למטה, מתחת לבגדים, עטוף בנייר עתון.
יוסיניו שלח ביוסקה מבט שוטם. שולה ניגשה לארון, מצאה את המלח והמליחה בו את המרק. יוסלה טעם שוב, ואמר פעמיים כי טוב. נעיצת המזלג בבשר, נתקלה בהתנגדות־מה. הבשר עודנו קשה. זיוה הציעה שנשיר בינתיים. איש לא התנגד, רק יוסי הזהירנו להנמיך את הקול, פן תמשוך אלינו השירה פיות מיותרים.
שרנו את ‘הוי את ערבתי’, ‘בין עופרת לעופרת’, ‘אייה’ ועוד כמה שירים. היתה אווירה נעימה מאד. לזיוה ולשולה קולות ערבים ותואמים. נתנו להן לשיר את העיקר, כשאנו מבמבמים או מטרללים בשקט את הליווי. חבל רק שיוסקה לא הצטרף. יש לו קול נמוך, רווה ומרגיע.
– הי, אתה, אולי תחדל לקרוא ותשיר אתנו!
– רוצה לעשות רושם שמתעניין בספרים! – אמרה שולה בבוז.
– צריך לסדר אותו.
יוסיניו שם אצבע על שפתיו להסותנו. התרומם על בהונותיו וקרב חרש אל ראשו של יוסקה. זה הפך דף מבלי לחוש דבר. יוסיניו נתכופף על אוזניו ולפתע פלט מפיו:
– קו־קו־ריקו!
אפילו אני התחלחלתי, לא כל כך מקול קריאת־הגבר, כמו מההפתעה שבדבר. רק שלושה שבועות הוא כאן וכבר מעיז להתגרות ביוֹסקה. יוֹסקה זנק ממשכבו, תפס את יוסיניו בצוארונו.
– אידיוט! מנוול! חמור! ככה לימדתי אותך לקרוא כתרנגול? אפילו אפרוח בן־יומו מיטיב לקרקר ממך! הקשב: – קו־קו־ריקו… תפסת?
לא חלף אלא זמן קצר והאוהל דמה ללול תרנגולים צעירים. הקריאות בקעו עד למרחוק. הבנות ניסו אף הן את כוחן, אך קריאתן נשמעה עלובה ביותר. עד מהרה התייאשו והסתפקו בקדקוד ממושך:
– קוד־קוד־קו־דה!…
יוסלה אף הוא נתחמם לבו והרים ראשו לקרוא כתרנגול. משום־מה דמתה הקריאה לגעיה של פר. זה הזכיר ליוסי משהו. הוא עלה על המיטה (שלי) רקע ברגלו הימנית, ופלט קולות צהלת סוס צעיר ומיוחם.
לנוכח הצלחתו של יוסי, ביקש יוסיניו אחר רעיון מקורי חדש, ביקש ומצא. תפש את המטאטא של האוהל, עלה עליו בקפיצה, עבר למצב רכיבה, והיה קופץ ודוהר סביב הפרימוס, כשהוא משמיע נעירת חמור מקפיאת דם.
– השתגעתם?…
היה זה קולו של חיים גוטהרץ, חבר משק ותיק. הראשון שהרגיש בו היה יוסקה. הוא התהפך על מיטתו והמשיך לקרוא. שולה, שלא חדלה מעקוב אחרי כל תנועה של יוסקה, הבינה כי משהו קרה. הפנתה את מבטה אל הפתח וראתה את גוטהרץ בפיג’מה התכולה שלו, ובפרצופו המביע תדהמה נואלת. מיהרה לרמוז לזיוה במרפקה. שתיהן פסקו מקדקד והחלו ממשמשות בהתעניינות מרובה בשמיכתו של יוסלה – לראות מאיזה צמר היא עשויה.
יוסיניו הגיע בסיבוב דהירתו אל מול הפתח. שם נעצר, העביר את רגלו הימנית מעל למטאטא, תפש בחוזקה במוט, והתחיל מטאטא בשקידה את האוהל, תוך פיזום חרישי של ‘אווה מריה’.
עכשיו גם יוסלה ואני גילינו אותו. קרקורנו פסק, ובמקומו בא שעול שחפני בלתי פוסק.
רק יוסי ניצב עוד על המיטה, בועט ורוקע וצוהל במלוא עוזו.
– ואתה עוד ממשיך להשתגע! – צעק גוטהרץ, סמוּק ומרוגז. עיני יוסי נפקחו. פרצופו לבש מיד את הבעת שיא־התמימות שלו. ראשו התרומם כלפי מעלה וידיו לטפו את היריעה.
– מרגיז – אמר לבסוף כמו לעצמו – זה כחצי שעה שאני מחפש את החור דרכו דלף עלי הטל הלילה ובשום אופן איני מצליח למצוא אותו.
אחר ירד מן המיטה, התיישב עליה וכמו זה־עתה נתגלה לו גוטהרץ, קרא:
– או, שלום גוטהרץ! ברוך הבא! היכנס!
– הלז לא ענה, המשיך לעמוד בפנים זועמות, באחת ידו נתמכת בעמוד האוהל, והשניה מחזקת בפיג’מה לבל תישור. כשם שגדולה היתה קודם המהומה, כן עמוקה היתה עתה הדממה.
בעצם, די אהבנו את גוטהרץ. צנום כזה, גולגולת מוארכת הסוטה תמיד באלכסון ימינה, ואוזניים גדולות, אדומות. היה לו צחוק מתגלגל שנבע מהעדר מוחלט של חוש־הומור. אולי משום־כך אהבנו אותו. קל היה להוליכו שולל. היה מדבר אתנו ברצינות, מנסה לסחוט מאתנו בעורמה סודות צבאיים. אנחנו היינו משימים עצמנו תמימים ו’מגלים' לו תכניות, פעולות ומבצעים. וכי מה לא נעשה כדי להכניס עניין בשעות העבודה הארוכות בגן־הירק שלו. הוא היה מבטיח לא לגלות את סודותינו לאיש, אלא שבסופו של דבר לא יכול היה להתאפק והיה הולך אל ליבוביץ, עוזרו, ומספר לו מפה לאוזן:
– אח, מה אתה יודע. החבר’ה שלנו פרצו שלשום בלילה למחנה בריטי, סחבו שלושה טנקים עם כל התחמושת. אינך מאמין? אה, שמע! כשאני אומר לך – הרי זה ממקורות מוסמכים…
אחד מחסרונותיו היה קנאותו לרכוש המשק בכלל, ולרכוש גן־הירק בפרט. אך גם חסרון זה אהבנו לנצל. נעים היה להרגיזו סתם כך, מטוב־לב, על ידי פישפוש בתיבת המלפפונים או העגבניות.
– מה אתם מחפשים! – היה צועק – את הכי יפה אתם מוכרחים לקחת, אחרת לא נאה לכם! – או שתקחו מה שבא ליד, או שלא תקחו בכלל… לא את העגבניה הזאת! עזוב אותה! למה לא תקח את זאת…
כך היה צועק, ומתחנן בכל ליבו, ואנו פוקקים אזנינו. בוחרים את העגבניה המוצלחת ביותר, ותוקעים בה שינינו לעיניו. וכי מה יעשה לנו? במפורש נאמר: לא תחסום…
אולם עתה היה מצבנו חמור. לא ירק בידינו, אלא תרנגולת. חברי המשק חוסכים מפיהם כדי לאזן את התקציב, ואנחנו…
– אה! – קרא לבסוף – אה!
עמד בפתח בפנים זועפים, שפתיו מרטטות בעצבנות וגרגרתו עולה ויורדת בתכיפות.
– אה! – הוסיף שוב – השתגעתם?… מה פשר הצווחות השגעוניות הללו באמצע הלילה!… אני שואל שוב: איזו מין השתוללות היא זו? את כל המשק הערתם! חשבו ששועלים נכנסו ללול, או שהסוסים משתוללים…
– והחמור מה? כלב? – שאל יוסיניו, נעלב על כי אל קולו לא הושם לב.
– חמורים כולכם! – זעק גוטהרץ, וליתר תוקף הרים את ידו האוחזת בפיג’מה, הצביע עלינו בעוז, ולא חש שהפיג’מה החליקה בינתיים למטה לאיטה.
– ואתם עוד מחייכים, אה! אינני מבין, איך בחורים גדולים שכמותכם מסוגלים להשתטות כתינוקות! אינני תופס! התנהגות של בלתי שפויים! במה תצדיקו את עצמכם? היש לכם מה לענות? היש לכם מה לומר בכלל? …
קשה היה לענות. לחיינו היו תפוחות. פחדנו לפצות פה פן יתפרץ הצחוק הגדול, ויוציא את גוטהרץ מכליו. יוסי הצליח ראשון להשתלט על עצמו.
– כן. הגד לו, יוסלה.
– הגד אתה.
– בעצם, אין צורך, במשך הזמן ירגיש בעצמו.
– לא. לא – אמרה זיוה בראש מושפל – תגידו לו. זה לא נעים.
יוסקה, שהחליט כי הגיעה שעתו לעשות משהו לטובת הכלל, קם לאיטו ועטה ארשת רצינית.
– טוב, אני אגיד לך.
–נו… – אמר גוטהרץ, אמיץ ודרוך – מה יש לך להגיד?
– שהפיג’מה שלך הגיעה כבר.
גוטהרץ הפך סלק סלוק. לשונו נשתרבבה, הרטיבה את שפתיו בבלי־דעת, וידיו הרימו את הפיג’מה בחפזון. בחפזון רב. מרב חופזה נתפשו שוליה בכפות רגליו, וסרבה לעלות. הוא משך בכוח ונע כשיכור, עד שהצליח להעלותה.
– א… כן, – אמר – זה… זה קורה. זה… פשוט חם היום… כן, אתם מבינים – הגומייה פשוט לא היתה בסדר, אז הפיג’מה נפלה.
– כן כן, מבינים – אמר יוסקה – לילה טוב.
– וליל מנוחה – השיב גוטהרץ.
– להתראות מחר בגן־הירק!
– שלום, שלום! – מוסיפות הבנות.
– כן, שלום גם לכן. א… בהזדמנות זו שאני כבר כאן, אולי אוכל לדעת מה מתבשל עכשיו בסיר באמצע הלילה?
השאלה היתה כמעט מיותרת. כל האהל היה מלא בריח עצום של מרק עוף. אפילו בעל החוטם הזעיר ביותר, אפילו בעל הנזלת הגדולה ביותר, היה תופש מיד מה העניין. מזלנו שהיה עמנו אחד הקרוי יוסי פס, והוא יצור שופע בטחון עצמי, ואינו נוטה ליאוש בשום מצב.
– מתבשל? – אמר, תמיה תמהון גדול – אין לנו מה לעשות! לבשל, ועוד באמצע הלילה!
– אם כך, אז מה יש לכם בסיר?
– סלח לנו, גוטהרץ, אך זהו סוד חמור. המפקד אסר עלינו לספר. הפעם הוכיח גוטהרץ קשיחות בלתי רגילה.
– מה זאת אומרת סוד חמור? ועוד בתוך הסיר! אתם הולכים ומנצלים את המשק שלנו, מרוששים אותו מהמעט שיש בו, ועוד רוצים שהדבר יישאר בסוד! אם אינכם מגלים לי מה תוכן הסיר, אני הולך וקורא לשומרים.
– לך וקרא להם.
– אני באמת הולך.
גוטהרץ סבב על עקבו ויצא בזעם מן האוהל. רק יצא, וזעזוע חזק הרעיד שוב את יריעות האוהל, ובעקבותיו:
– חזירות! בהמות! כלבים!… מי זה מותח חבלים בחוץ?! רוצים להרוג כאן אנשים! אני לא אתן…
והוא חזר לאהל, כשעיניו יורות ברקים והפיג’מה שסועה כמעט לשניים.
– איך אתם מעיזים למתוח חבלים בחוץ! איך זה ייתכן? הרי אפשר לשבור את הראש! ואם תעבור כאן אשה בהריון? האם חשבתם על זה? אסונות! אסונות! אני… אני אחתוך לכם את החבל.
– אז כל האוהל יפול עליך.
– אפשר לקשור אותו ליתד. לא מוכרחים לקשור אותו דווקא לעץ.
– על זה לא חשבנו. מחר נדפוק שם יתד.
– אבל תיכף בבוקר. אני אבוא לראות.
– גוטהרץ, חבל על הזמן. השומרים עלולים להרדם. לך לקרוא להם.
– לא. אני לא אלך. החלטתי. אתם בינתיים תחביאו את הכול. מכירים אתכם. מוטב שתגלו לי מה יש בסיר, ונמשיך לחיות בשלום, כמאז ומתמיד.
אינסטינקטיבית תלינו עינינו ביוסקה. הוא, בכוח אישיותו, עלול להציל את המצב. אך הלה המשיך לשבת אדיש, כאילו אין העניין נוגע לו. לא נותר לנו אלא יוסי פס. יוסי הבין את חומרת המצב, כּיווץ לרגע את גבות עיניו, ומיד התבהרו פניו. אין זאת כי מצא מוצא. בצעדים איטיים זז לעבר גוטהרץ, ומבטו רציני ומהורהר.
– טוב, חבר’ה. למזלנו ניצב לפנינו גוטהרץ, מרכז גן־הירק בכבודו ובעצמו. הוא ולא אחר. משלנו הוא, בפניו אין לנו סודות. אנו מכירים את יושר לבו, אנו בוטחים בו, לא איש כמוהו יסגירנו. נכון?
– כן כן.
– רבון העולמים, מה הוא זומם?
– ובכן, גוטהרץ, זכית באמוננו. אני מעיז להסתכן ולגלות בפניך את העניין שהנו רציני וסודי ביותר. אבל דע: – ובלחש – אם מפקד החטיבה, ידע שגילינו שמץ מהדבר, תהיה אחריתנו מרה…
– יהיה בסדר, יהיה בסדר… מלמל גוטהרץ, מתוח עד להתפקע.
– טוב, קומו, חבר’ה, התפזרו, וצפו היטב. הבטיחו אותנו מכל הפתעה.
עדיין איננו יודעים מה בדיוק זומם יוסי לעשות, אך אנו סומכים על כוח דמיונו. אנו קמים ממקומנו, תופשים עמדות בפינות האוהל, מציצים מבעד לשוליים החוצה. יוסיניו מגדיל לעשות: יוצא, מקיף את האוהל, נופל במקום המיועד, קם, חוזר ומודיע:
– בדקתי את השטח, הכל בסדר.
– ובכן, נתחיל – אומר יוסי ומקריב פיו לאוזנו הנטוייה של גוטהרץ – שמע. מחר בבוקר השכם, מוקדם מאד, בטרם תזרח השמש, בעוד הכוכבים נוצצים והירח מאיר, יוצאת כל הכיתה שלנו – ובהתרגשות קולנית – לג’וב מיוחד…
– שה! שקט! – צועקם אנחנו מהפינות.
יוסי מודה בשגיאתו וחוזר לדבר בלחישה:
– אתה מבין? זה עניין של הליכה וזחילה, הסתננות וגבולות. יש ערבים ויש אנגלים, ויש צורך בהופעה מסודרת כלפי חוץ. הסוואה, אתה מבין? צריך יהיה לתת חיפוי, וצריך להתפרץ…
אנחנו: – שקט! שקט!
– כן – כן, שכחתי. צריך לדעת לשחות, וצריך לדעת לזחול. ייתכן כי ניאלץ למתוח חבל מהאניה ולדעת מתי לצלול ו… אתה מבין?
– כן – מניע גוטהרץ ראשו – אבל מה שייך?
והוא מצביע על הסיר.
– חכה – מרגיעו יוסי – לשם כל הפעולות החיוניות הללו, עלינו לקום מחר בבוקר השכם, מוקדם מאד, בטרם תזרח השמש, בעוד הכוכבים נוצצים, והירח מאיר. ועלינו להופיע מסודרים לגמרי. מגוהצים, מסורקים ומגולחים. מגולחים, גוטהרץ, מגולחים!
– כן כן, מגולחים נו…
– ובכן עכשיו אנו מרתיחים בסיר מים לגילוח.
אפילו אנחנו היינו מוכי תדהמה. רק דמיונו של יוסי יכול לכנס חבורה עליזה, משתוללת, סביב סיר מים לגילוח. גם בעיני גוטהרץ נראה הדבר מוזר.
– לגילוח? – צעק בקול צרוד, מתחלף – מים לגילוח?… אבל הרי לפי הריח הייתי בטוח ש…
לבבנו כמעט נמוג. כל חלל האוהל היה מלא ריח־ניחוח של עוף. אך לא איש כיוסי יתייאש.
– ריח? – אמר, וקולו משתומם כל כך – ריח? מפליא. חברה, מרגישים בריח כלשהו?
איש־איש משך באפו, ומפליא, לא חשנו בשום ריח!
– שום ריח.
– סתם ריח רגיל של מים שמרתיחים לגילוח – אמרה שולה.
– בדיוק ריח כזה! – אישרה אף זיוה.
גוטהרץ משך שוב באפו, הרהר קמעה והודה:
– אכן, גם אני לא מרגיש עכשיו כלום. אבל לפני דקה הייתי מוכן להישבע שאתם מרתיחים בסיר תפוחי אדמה שסחבתם בגן־הירק שלנו.
– נו, כן – הסביר לו יוסי – קראתי ספר מדעי האומר שאם מתעסקים זמן ממושך בגידולי ירקות, בפרט בצל, אפשר לאבד בקלות את חוש הריח.
– אינני מאמין.
– שקראתי ספר מדעי? – נעלב יוסי.
– לא – הבהיר גוטהרץ – שיש לבצל השפעה על חוש הריח. אני מתעסק כבר עשרים שנה בירקות ובבצל, ועד היום אני יכול להרגיש בריח, אפילו ממרחק קילומטר.
– נו, נו – אמר יוסי בעליזות – אז איך תסביר את העובדה שהרגשת פתאום בריח תפוחי־אדמה?
זו היתה שגיאה חמורה. יוסי זה מתמלא הרגשת נצחון בטרם זמן ומאבד את חוש הזהירות.
פניו של גוטהרץ הסמיקו מעלבון:
– ועדיין אין אני בטוח שאין כאן תפוחי־אדמה.
אמר, ניגש בתקיפות לסיר הרים את מכסהו. לעיניו נתגלתה גופתה הצהבהבת של התרנגולת.
– עוף – אמר בקול מתעלף – אתם מבשלים עוף?
יוסי הוכיח באותו ערב את כשרונו לצאת מתוך פחים שטמן לעצמו. על קצות אצבעותיו קרב לגוטהרץ ולחש באזנו:
– בעוף הזה אנחנו צריכים לשחד מחר את הערבי השומר על הגשר…
– ערבי… גשר… – מלמל גוטהרץ.
– שתוק! – התעצבן יוסקה מלאכותית.
טוב שבא לעזרתנו. לולא הוא ותקיפותו, היה גוטהרץ נשאר פה מי־יודע־עד־מתי.
– ואם אתה מגלה זאת למישהו, נמסור את שמך למפקד־החטיבה! ועכשיו – לך.
גוטהרץ סרב להאמין. הדברים נראו בעיניו כל כך מופלאים. בחפץ לב היה נשאר לברר בדיוק את תוכנית הפעולה. אולם טבען של פקודותיו של יוסקה, שאי אפשר להרהר אחריהן, יש להן השפעה אוטומטית.
– ש…שתצליחו! – גמגם בקול רפה – שתצליחו…
ויצא מהאוהל.
רק עתה ראינו כי יוסי נוטף זעה. שולה הציעה לו מטפחתה, הוא דחה אותה ובחר לנגב את פניו בשולי חולצתו.
יוסלה תפש מזלג, ניקה אותו בשמיכתו של יוסיניו, ותקעו בין צלעות העוף. המזלג חדר בקלות. יוסלה ניגב מזלג שני, ונעץ אותו ממול לראשון. העוף עולה מעלה, שוהה מעל לסיר עד נטוף הטיפה האחרונה, ויורד־צונח על גליון ישן של “דבר”.
כשרון מיוחד נדרש כדי לחלק את העוף לשבעה חלקים.
יוסלה מנסה לעשות כמיטב יכולתו. המנה שכל אחד מקבל כמוה כזית. גם המרק שאנו לוגמים מתוך הסיר, בזה אחר זה, אין בו כדי להפיג את האכזבה.
כדי לרומם את הרוחות הנדכאים חזר יוסי לספר את הבדיחה על השחפנים. שולה הרבתה לצחוק וגרפה אותנו אחריה.
– נו – אמר יוסי והסתכל ביגון אל שארית עצם מכורסמת – עלי ללכת לישון. מישהו יצטרך להחזיר את הכלים. אחרי הכל, עוד נרצה להשתמש בהם. מי מתנדב?
שקט דומיה. לא קול ולא הגה.
– איפה רוח ההתנדבות? – שאל בקול לאה – מי מתנדב?
– אני מתנדבת – קפצה שולה ממקומה – בתנאי שעוד מישהו ילווה אותי – ופזלה גלויות אל יוסקה.
הלז פיהק פיהוק ארוך, תחב את אצבעותיו בין שערות קדקדו וגרד את ראשו.
סבלנותה קצרה ועוזה גבר.
– יוסקה, קום – אמרה בתקיפות – אתה לא עשית היום כלום.
יוסקה פיהק פיהוק נוסף ואמר בהטעמת כל מלה:
– אני הולך עכשיו לישון.
– כן, ואחר כך תדבר על טיפוסים אנוכיים שאינם עושים כלום למען האחרים. יוסלה, בוא נחזיר את הכלים.
יוסלה, שכבר חלץ את סנדלו האחד, מיהר לנעלו שוב. אסף את הסיר והפרימוס, ויצא בעקבות שולה.
זיוה נותרה לבדה. ישבה על מיטתו של יוסלה, אינה יודעת אם להמתין לשולה, או לצאת. אנו פנינו לה עורף, והחילונו להציע את מיטתינו. היא קמה ופלטה:
– אני הולכת. שלום!
– חכי, מה את בורחת – אמר יוסי, אביר הנימוסין – הישארי איתנו עוד.
זיוה חזרה לשבת. אנו המשכנו להציע את מיטותינו. לאחר כמה דקות שהיתה בוהה ביריעות, החלה לכעכע.
– אני הולכת – אזרה אומץ וקמה.
– למה? שאל יוסי – שבי עוד קצת.
– לא. אני צריכה לקום מחר מוקדם, משמרת־בוקר. לילה־טוב!
– חכי – הוסיף יוסי – אל תלכי לבד בלילה, שמישהו יקום ללוות אותך. יוסיניו, גש ללוותה לחדרה!
יוסיניו הסמיק וקם נבוך ממקומו.
– לא לא, אל תלכי – קרא יוסי – יוסיניו, קום ולווה אותה, איזה מין פרצוף אתה?
יוסיניו קם ושאל בלחש, מהסס:
– את רוצה שאני אלווה אותך?
– לא. לא צריך. אגיע גם ככה.
– היא לא רוצה – התנצל יוסיניו – לא רוצה…
טפח כפותיו על ירכיו, וחזר לשבת על מקומו.
– טיפש! – אמר יוסי משיצאה – היא כל כך אוהבת אותך, המסכנה, והנה אתה משפיל אותה בצורה כזאת. הרי רק בגללך באה אלינו הערב. לא תארתי לעצמי כי יש בך נשמה של שרץ. רוץ מהר והשיג אותה!
– לרוץ? – שאל יוסיניו נבוך.
– כן כן, רוץ! – עודדתיו – רוץ ופייס אותה!
– הי, זיוה, חכי רגע! – צעק מפתח האוהל – אני תיכף חוזר – אמר לנו ויצא.
– היה ערב יפה – אמר לה אחרי שעברו כברת דרך.
– כן – ענתה משהגיעו לצריפה. זה הצריף המשמש גם חדר־תרבות.
רינה חלפה על פניהם ופערה עיניה בתמהון: את מי היא רואה? לא הפליטה הגה, ונעלמה בפתח הצריף. כמעט ברור שלמחרת תפוץ שמועה אודות זוג חדש.
– לילה טוב! – אמרה זיוה לאחר דקותיים של דומיה.
– וליל מנוחה – החזיר.
שלח מבט אחרון לעבר הפתח בו נעלמה דמותה, סב על עקבו, וחזר לאוהלנו.
יוסלה הגיע לאוהל זמן קצר לאחר שכבינו את האור. התיישב על מטתו והרהר. במה יהרהר? הנפל דבר בינו לבין שולה?
או אולי פגש בדרך את דליה, אהובתו־בסתר?
עודנו מנחשים, והוא מדליק נר, מוציא מתחת למזרן את קרש הכתיבה, ממזוודתו את היומן, ומתוך הרגל גם מעטפות, ויושב לכתוב.
אם כך, חבל לאמץ את המחשבה. מחר נגלה הכל. אנו מתהפכים על משכבינו ומניחים לתנומה לכבוש אותנו.
למחרת בבוקר, שעה שיוסלה יוצא להתרחץ, מזנק יוסי מהמיטה, פותח את היומן ופורץ בצחוק:
– שמעתם! שולה התאהבה ביוסלה…
– בלי פירושים – צעקתי – קרא מהר לפני שיחזור!
"שולה התאהבה בי. הערב לא הצליחה להסתיר זאת. לא התגברה על רגשותיה, נטפלה אלי כמו עלוקה, ועוד בפרהסיה. באה אלי לאוהל, בעצמה אמרה שאלי באה, התיישבה על מיטתי, ואחר ביקשה כי אלוונה.
אני במבוכה, מה אעשה?
בעצם מי היא דליה? סתם בת־משק יהירה, לא יודעת כלום על החיים. גם ילדותית מאד, ודאי אין לה עוד שש־עשרה. בכלל זה לא בסדר שהחברה שלנו רוצים להתחיל עם בנות המשק. יש לנו בהכשרה בנות נחמדות, עלינו לדאוג קודם להן, בנות המשק כבר תסתדרנה. אין לנו מה לחשוש לגורלן.
… אח, היה ערב עצום. בצאתנו מהאוהל כל כך התקרבנו, ידי כמעט נגעו בידיה, והיא אמרה בקולה הרך:
– בוא, לווה אותי קודם לצריף, אחר־כך תחזיר את הכלים.
כך אמרה, וקולה כה ענוג. בדרך סיפרה לי שהבחור הכי חמור בהכשרה, הוא יוסקה. מתנהג עם אנשים כאילו היו חיות. אני חושב שאין היא צודקת. פשוט לא מכירה אותו טוב. הגנתי עליו, פרטתי את כל מעלותיו, אך היא נשארה בשלה.
ליד חדרה אמרה לי ‘לילה טוב’ וחייכה חיוך כזה… התמוגגתי. בדרך חזרה התבלבלתי קצת. הכנסתי את הפרימוס לבית התינוקות ואת הסיר למחלבה. מזל שלפני האוהל שלנו נזכרתי והספקתי לרוץ חזרה להחליף.
עכשיו אני חושב שבעצם טעיתי בפעם השנייה. מילא.
באוהל החברה ישנים, סרוחים כפגרים. מסכנים, אינם יודעים מהי ההרגשה להיות נאהב. ודאי היא מהרהרת בי עתה, ואינה יכולה להרדם.
יוסקה מתחיל לנחור ולשרוק, מפריע לי להתרכז. בחור משונה הוא יוסקה, אבל חזיר גדול, זה מה שיש לי לומר עליו. מתנהג עם אנשים כאילו היו חיות…"
ג. העבודה היא חיינו 🔗
– יוסי, אתה ישן?
– אני כן, אתה?
– גם אני, אבל נדמה לי שהשומר העיר אותנו לפני חצי שעה.
– חצי שעה? איך שהזמן רץ. הייתי בטוח ששתי דקות עברו.
בבת אחת נתיישבו שניהם על המיטות. ממצמצים עיניהם ופוזלים לעבר בגדי העבודה, המוטלים מתחת למיטה.
– המשאית נסעה כבר, אה?
– אני מתאר לי.
– אם כך מה יש למהר, ממילא נלך ברגל.
המרץ שאחזם לרגע, חלף כלעומת שבא. עברה עוד שעה עד שנעורו בשנית. התלבשו, השאירו את המיטות פרועות (מה יום מיומיים?), והריהם צועדים כשמגמתם – הכרם. במשאית מגיעים שמה בחמש דקות, ברגל – בעשרים. הם חצו את השדות בקו ישר, עברו את שטחי גן־הירק, הגיעו לבריכות הדגים השטוחות. ממול – מצהיבים הרי הגלבוע הגמלוניים, לרגליהם – משתרעים הכרמים, רצועת ירק מוארכת המשמחת את העין בגוונה.
מחרוזת ראשים המבצבצת מעל הקורדונים מעידה, כי הבציר בעיצומו. המטפחות, או הרשתות, המכסות את הראשים, מעידות כי זבובוני הברחש הקיצו כבר משנתם, והבוצרים נאלצים להקדיש להם תשומת לב לא מועטה. הנה אחד משליך לפתע את המזמרה, וחובט באגרופיו על פניו ועל ראשו, כמי שמלקה את עצמו מאהבת הסיגוף. נערה גבהת־קומה מושכת בפראות במטפחתה, רוקעת בעצבנות ברגליה, ומנסה להכניס את כל ידה הימנית לתוך אוזנה. ספק אם יש בעולם קללה גדולה מקללת הברחש. דיו זמזום חרישי וקצרצר כדי להעביר בך צמרמורת ולמרוט את עצביך אחד אחד.
– אני אשחוט אתכם! – בוקע קול צרחני – אתלוש את כנפיכם! הסתלקו ממני! ארצח אתכם! את עיניכם אנקר! את עצמותיכם א… חחח.. פו! חחו… פוייה…
והקול נדם לפתע.
העבודה נמשכת בכל־זאת. האשכולות נבצרים והטנאים מתמלאים. אידלקנק, מראשוני החברים במשק, הוא המשגיח על כך. אף כי עבר את גיל הארבעים, ואומרים שעבר בהרבה, הריהו חש עצמו צעיר ברוחו ובגופו. מבלי שים לב לכריסו, שאין החגורה ההדוקה יכולה להסתירה, הוא רץ מבוצר לבוצר, חושש הוא שמא יעשו מלאכתם רמייה, שמא יותירו אשכולות, שמא יקסום להם הנוף וישעו בחלומות. בפרט רעה עינו בבנות. הללו אינן מראות נטייה להעלות את התפוקה.
– מהר שם! – סיסמתו – לישון תספיקו בלילה!
רוצה היה לראותן משתערות על הענבים, בוצרות בחטף אשכול אחר אשכול, ממלאות טנא אחר טנא, והעיקר – שלא יהיה סיפק בידן לזלול את ענבי טיפוחיו. אם כי קשה להאמין לסברה, שהוא סופר כל ענב וענב, צריך להודות שבקנאתו לרכושו, הוא עולה אפילו על הירקן גוטהרץ. גוטהרץ אמנם חרד למלפפוניו לא פחות ממנו, אך סיפור אחד מתוך מסכת ה’מבצעים והפעולות' שלנו, דיו להשכיח מליבו את גן־הירק כולו.
אידלקנק חסר אפילו יתרון קטן זה. יוסי שניסה פעם לספר לו בסוד איך פוצצנו את גשר בנות־יעקב, סיפור שנמכר בהצלחה רבה (פעמיים) לגוטהרץ, נאלץ להפסיק מסיפורו ולהקשיב כמחצית־השעה איך אידלקנק עצמו פוצץ כמה וכמה גשרים, כשהיה עוד צעיר, בפלוגה של טרומפלדור ברוסיה.
כן היו זמנים. לפני עשרים־שלשים שנה, אז היו אנשים, היה עם מי לדבר. אז גם ידעו לעבוד, לא הסתכלו בשעון, אז גם ידעו לבצור ולהפיק תוצרת, לא כמו הדקה ההיא שם, שמדברת ומדברת ומדברת. עודה מדברת, רבון העולמים, על מה יש לה לדבר כל כך הרבה? לא, הפעם ישים קץ לזה. הוא קרב אליה במהירות, אך איחר. היא פסקה מלפטפט ושקעה במלאכת הבציר.
– מה שמך? – שאל, כשהוא מסתיר את זעמו.
– שמי?… זיוה. מה יש?
– לא, לא כלום. סתם שאלתי.
ומכיוון שעתה, מקרוב, הוא רואה שאין פרצופה מביע חוצפה כל־עיקר, להיפך, הוא ילדותי ונבוך, הוא מחליט לעודד את הרוחות בעזרת חוש־ההומור המפורסם שלו.
– זיוה – אמר – שם יפה. יש לנו פרה ברפת שגם לה קוראים זיוה.
ואצלנו בכפר – פלטה כמעט מבלי לחשוב – ישנו פר שקוראים לו אידלקנק.
איזו מפלה! ועוד מאחת פספוסית מההכשרה. הדור החדש בארץ, צריך לשבר את עצמותיו, מניין גדלו לנו שקצים כאלה? איך יצא עתה בכבוד? לו לפחות היתה זוללת אשכול, או לו פסקה רגע מלעבוד… דוקא עכשיו היא עובדת בכל המרץ ואינה נותנת לו כל עילה להחזיר לה כגמולה. הוא מעיף מבט על סביבו, אולי ימצא מוצא אחר להאחז בו. מצא.
– הי, אתם השניים! מה אתם מסתובבים פה?
– באנו לעבוד.
– עכשיו?
– השומר שכח להעיר אותנו.
אידלקנק ממהר לעשות חשבון. איחור של שעתיים, שני אנשים, יחד חצי יום עבודה. בשם אלהים: חצי יום…! לא. אצלי לא ילכו ימי–עבודה לאיבוד. הם יעבדו יום שלם, כרגיל.
– אתה מההכשרה המגוייסת?
– כן.
– תארתי לעצמי. ההיא גם כן משלכם?
– מי, זיוה? כן.
– איך קוראים לכם?
– יוסף
– ואתה?
– יוסף.
– גם כן?
– מה יש, גם שמך יוסף?
– נו טוב, לא נדבר על זה. קחו סלסלות, היכנסו לשורה והתחילו לבצור. בעצם כבר לא כדי, אני רואה שעגלת האוכל הגיעה, ניגש לארוחת הבוקר.
לאכול!
הקריאה היתה מיותרת. העובדים הבחינו בעגלה מיד בצאתה מבין עצי הפרדס הסמוך. איש איש הניח את כלי עבודתו, בחר אשכול משובח, והכל נהרו לעבר סוכת האריזה.
אם כי עברו עליו, על אידלקנק, עשרות עונות בציר, אין הוא מצליח להתגבר על רוח הנכאים התוקפת אותו כשהוא רואה את מיטב האשכולות נישאים בידי הבחורים. עד שגידל וטיפח אותם, והנה – סופם שהם נטבלים ביד גסה בתוך צלחת של לבנייה! לך ותסביר להם שאשכול לאשכול מצטרפים יחד כדי תיבת ענבים שלמה…
– אתה שומע – הוא אומר לברודאי, שותפו לריכוז הכרם, היושב מולו – עברתי אתמול ליד חדרו של מילטשטיין. במקרה הצצתי דרך החלון אל תוך החדר פנימה, ומה אני רואה? מילטשטיין ורבקה שלו יושבים ליד השולחן וממולם אורחיהם, אותם זקנים הבאים בכל הזדמנות, וביניהם בתווך, בתוך צלחת גדולה, אשכולות ‘תמר־בירותי’. לא יכולתי להתאפק. אתה יודע, זהו זן אפיל, עוד לא התחלנו לבצרו, אפילו אני לא טעמתי ממנו. נכנסתי ושאלתי את מילטשטיין בקול שקט ועצור, אם אפשר לדעת מניין השיג את ‘התמר־הבירותי’. הממזר הזה חייך, ואמר בתמימות מעושה כי אורחיו הביאו לו מתל־אביב.
– ואולי באמת הביאו לו?
– שטויות! אני לא מכיר את הענבים שלנו? ממבט ראשון הכרתי, שאשכול אחד הוא מהשורה השלישית מהדרך, זמורה נמוכה משמאל. את השני לא הצלחתי לזהות. אך נניח אפילו שסחבו אשכול אחד ויחיד – ככה מתנהג חבר משק ותיק?
– ובכן, מה עשית?
– מה עשיתי? – צעק אידלקנק ודפק באגרופו על השולחן, עד כמה שכמה רסיסי לבניה נבעו וקפצו מתוך צלחתם – מה עשיתי? לא עשיתי כלום. וכי מה אעשה לו למתנפח הזה?
– אז לא עשית כלום?
– לא! – צעק אידלקנק וזיקים המשיכו לברוק מעיניו – לא! יצאתי כלעומת שבאתי. אך בפנים, בפנים – רתחתי. אני אומר לך – רתחתי…
הצעירים בני חברת הנוער וההכשרה, אינם שועים לסיפורי אלף ענב וענב. הם עסוקים בחיתוך הירקות לסלט, ובמילוי הצלחות בלבניה, לאחר שפרטו לתוכן את גרגרי האשכולות. יוסי מגלה ממולו נערונת צעירה שראשה עטוף מטפחת ירוקה ופיה לועס בתאבון.
– הי, יוסיניו, מי הצפור הירוקה הלזו?
– אני יודע? – בטח מחברת הנוער.
– איך זה לא ראיתי אותה עד כה? חומד של בחורה! הבט איזה גוף! אני אומר לך, יוסיניו, עוד הערב אני נפגש אתה. אחרי הארוחה אני מסתנן לשורה שלה, תוקע לה כמה חכמות, מספר לה בקיצור מי ומה אני, וסמוך עלי – עוד הערב אנחנו יוצאים.
– ומה עם ההיא, החיפאית שלך?
– די. שלש שנים זה מספיק. צריך לגוון קצת את החיים. אינך חושב?
– אני לא יודע, אני בכל אופן לא הייתי מסוגל.
– אתה בכלל, מה אתה יודע על החיים. ישנה בחורה נהדרת בהכשרה, זיוה. משוגעת אחריך, ואתה – קרש. מה יש, מוכרחים להתאהב בה דווקא כדי –
– שתוק! היא יושבת שם. היא יכולה לשמוע.
– זה יפגע בסיכויי החבירות שלכם?
– הפסק, הפסק! אין בינינו כלום, ולא יהיה.
– טוב, אם אתה מתבייש, לא אדבר, אבל היא דווקא נחמדה, מה יש להתבייש…
יוסיניו לא ענה. מאז ליווה אותה לחדרה, אחרי הקומזיץ, לא החליף אתה מלה. גרמו לכך הערות החבר’ה. מתוך ‘דאגה’ ו’חרדה' למצב רווקותו, היו לוחצים את ידו, ומאחלים לו ‘מזל טוב’ בכל שעת לצון.
מתוך הרהורים הוא נושא עיניו ושולח מבט גנוב אל פני היצור המיועד לו לפי דברי החבר’ה. האף, שקצהו זקור קמעה כלפי מעלה, אינו מוצא חן בעיניו, גם לא הניקודים החומים המנמרים את המשטח שמסביבו. אמנם עיניה מלבבות, גם גופה זעיר ולא כבד כשל השאר, אך מה לו ולה… לא! הוא מחליט בפעם האלף – היא לא בשבילו. ההחלטה מקבלת יתר תוקף משהוא נזכר בקולה הרגשני, שהגיע אליו מבעד למחיצת המקלחת:
– מה, עם הטפשון הזה? אין לי כבר עם מי להיות חברה? עוד לא נפלתי על הראש!
ואם כי לא הוזכר כל שם, ואם כי מעולם לא חשב להציע חברוּת למישהי, נפלה עליו רוחו, ודכאון נשתלט עליו לימים אחדים.
– לקום! לקום! – צועק אידלקנק – כבר שתי דקות אחרי הזמן!
כרגיל, אין יוסי מן המזדרזים לקום. אך הפעם קם מיד, השאיר את צלחתו, אם כי נותרו בה עוד כמה גרגרי ענבים, לקח טנא ריק, ואץ אחרי בעלת המטפחת הירוקה. ללא אומר תפס את הצד השני של שורתה, והחל לבצור ממולה. היא שמה עצמה כאינה מרגישה במציאותו, בצרה אשכול אחר אשכול ומלאה את סלסלתה.
יוסי העיף מבט לאחוריו. אוי לאותה בושה: כבר הגיע למחצית השורה, ועדיין לא פתח את פיו. (למען האמת, פתחוֹ זה יותר מחמש פעמים, אך משום־מה ללא קול). הוא מציץ בשעונו. הנה, עתה כשמחוג השניות יצביע על הספרה ה־12 יתחיל לדבר. אך מדוע המחוג רץ מהר כל כך? לא, לא בסדר, לכשיגיע פעם שנייה…
– א…שמי יוסף.
– בבקשה?
– שמי יוסף.
– אין תגובה.
– לך יש שם כלשהו?
– בבקשה?
מענה מעין זה היה מחוץ לגדר השערותיו.
– שוב ‘בבקשה’! הרי לא אמרתי תודה! אם כן מדוע ‘בבקשה’?
– בבקשה?
– לא, לא. זה סתם־ככה פטפטתי לעצמי. רציתי לשאול מאיין את מוכרה לי. נדמה לי שנפגשנו פעם.
– אולי.
– את שיכת לחברת־נוער ט'?
– כן.
– זהו. ודאי ראיתיך מסתובבת אתם, או יושבת על הדשא.
– לא. אני תמיד נשארת בחדר וקוראת.
– אוי לי – נאנק יוסי – איזה מין אגוז!
– בבקשה?
– לא, לא. אמרתי זאת לעצמי…כן. רציתי לשאול אותך. אמרי לי, אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?
– סליחה?
– לא, זוהי שאלה רטורית. עברתי אתמול ליד המועדון שלכם. שמעתי אתכם קופצים וצועקים “אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר”. מה הם באמת יגידו?
– מי?
– אזובי הקיר.
– מה זה אזובי הקיר?
מאז ליל הוויכוח עם גוטהרץ, לא הזיע יוסי ככה. לא זו בלבד שלא הצליח לסחוט ממנה אפילו חיוך אחד, אלא שגם לא עלה בידו להוציא מפיה שלוש מילים רצופות. אפשר שהיה מתייאש ופוסק מהשחית את זהב מילותיו על אוזן ערלה, אך המראה המסחרר של החולצה הגדושה כל־טוב, העולה ויורדת מולו, מבעד עלוות הגפן הדלילה, נוסך בו עוז, והוא ממשיך להתקיף:
– אינך יודעת מה הן אזובי הקיר?… המ..טוב. עכשיו, באמצע העבודה קשה להסביר, בפרט כשאידלקנק אינו מסיר עיניו מאתנו. אבל בערב. נוכל לעשות זאת. נצטרך להיפגש הערב. ניגש אולי קצת לדשא, ואז אסביר לך מה הם אזובי הקיר. מתקבל על הדעת?
אין תשובה. פיה גדוש ענבים.
– דעי לך, אני מוכן לעשות הכל כדי להתפנות למענך בלבד, אם כי יש קושי בדבר, את מבינה, אניית מעפילים…
אין כל אות של הבנה. אה, אה, בנות חברת־הנוער הארורות הללו, כבר שנה בארץ, ועדיין קשות הבנה. מחזור חדש של גרגרי ענבים מגיע אל פיה וסותם אותו.
– את יודעת מה? קשה מאד יהיה לי להשתחרר הערב. מוטב שתגידי לי קודם אם תגיעי לפגישה, ואז אומר לך סופית אם אוכל לבוא. בסדר?
– אני לא יודעת.
יופי, שלוש מלים רצופות! לבבו של יוסי מתרחב.
– אינך יודעת איפה? טוב. נקבע שניפגש מצדו הדרומי של חדר האוכל, במקום שמריקים את פחי האשפה, בערך בשעה תשע אחרי ארוחת הערב, אבל לא יותר מאוחר.
בטרם הספיקה להבין, ויוסי נתן קפיצה ורץ אל יוסיניו לבשר לו את בשורת נצחונו הגדול. איך הצליח לכבוש את ליבה של ירוקת־המטפחת.
ליוסיניו לא שיחק המזל ביותר. זוגתו לשורה היא פסיה, אשתו של גוטהרץ. כמוה כמוהו, זוג מן השמים, שני טיפוסים חסרי לחלוחית, ומלאי התלהבות חלוצית. בדרך כלל היא עובדת כמטליאה ראשית במחסן הבגדים, אלא שנשמתה הצעירה מסיתה אותה להניח למחט מדי פעם, ולצאת לעבוד תחת כיפת השמיים. בבואו לשורה נתקל בה, עומדת וממתינה. ראשה מכוסה מטפחת לבנה, חולצת חאקי דהוייה על חצי גופה העליון, ועל חצי גופה התחתון מתנפחים מכנסי התעמלות כחולים. חלק גופה האמצעי הוא בעל ממדים נכבדים, ועמודי רגליה הצונחים הימנו, נראים מקופחים בהיקפם ביחס למקורם. גוון־מה מוסיפים להם ורידי דם מכחילים, וכמה כפתורי בשר המרמזים בהזדמנות זו על גילה. גם הקמטוטים שהתגנבו אל פניה, ומעמיקים בשעת חיוכה, מגלים כי הניחה כבר תקופת חיים מאחוריה. לא לחינם העריך יוסיניו את גילה בין 40 ל־80. בעומדו נבוך ותוהה באיזו שורה יבחר, שמע את קולה:
– הי, בחור, בוא לעבוד אתי! חברך השמן תפש את בת זוגתי.
יוסיניו הנחית קללה נוספת על ראשו של יוסי וניגש ללא אומר לשורתה, כשליבו מנבא לו רעות. לא עברו דקות מספר וחששו התאמת.
היא החלה:
– הנך מההכשרה המגוייסת?
– כן.
– אם כך, זכות גדולה נתגלגלה לידי לעבוד עמך.
אוי לי, נאנק יוסיניו במעמקי לבו, מה היא רוצה ממני!
– גם לי – פלט לבסוף למראה עיניה הנעוצות בו.
– לך? איני יודעת. איזו הנאה יש לך לעבוד עם בחורה כמותי, שעברה כבר את גיל השלושים וחמש…
יוסיניו השמיע יבבה מקוצרת שנשמעה כקול שעול. מכיון שכך, המשיך להשתעל זמן מה, אחר עבר לכעכוע קל, מכאן לחרחור שלוו אך מתמיד ונדם.
– עבר לך? – שאלה בקול מביע דאגה.
– כן.
– ברוך השם. כבר דאגתי. הצטננות בתקופת הקיץ גרועה מנזלת עונתית בחורף. אין להתייחס בקלות־ראש למקרים כאלה. וודאי קיבלת זאת מעמידה במי־הים. בעלי סיפר לי שכמעט בכל לילה אתם מורידים מעפילים.
– אַת אשתו של גוטהרץ?
– כן.
– אה…
– יודע אתה. לא רציתי לומר לך, אין זה יפה להלל אדם בפניו, אך בכל זאת אני חייבת לך תודה, בזכותך אני חיה.
– מה? לא שמעתי.
– כן כן, בזכותך ובזכות חבריך. אתם הנוער העברי, אתם העתיד שלנו. אתם המניחים את היסוד לחיינו. אתם המגינים עלינו מצר ומבטיחים אותנו מאויב. בזכותכם אנו מרימים ראשנו וזוקפים קומתנו…
יוסיניו מתחיל להרגיש ברע. הוא מנצל הפסקת נשימה אחת שלה ותוקע:
– היש לך סיפוק מהעבודה?
די. שאלה זו חתמה את דבריו. מעתה ואילך הקשיב בלבד, או השים עצמו כמקשיב, והדחיק ‘כן’ או ‘אהה’ כל אימת שנזכר במציאותה.
– אם יש לי סיפוק מהעבודה, אתה שואל? אם אינני מצפה לסיומה, כרבים אחרים, הנך מתכוון? ובכן? –
ליוסיניו נדמה כאילו מכונת בטון, כבדה ועתיקת יומין, סובבת ממולו ובוחשת מלט. פעם נחלשת ומאיטה, ופעמים רבות עולה וגוברת. המלט מתערבב והופך לטיט. נדחס ונדחק בין שיני הברזל ונשפך בסופו לתוך אזניו פנימה. ראשו מתחיל לסוב אף הוא עם המכונה, עיניו מתערפלות ונדמה לו כי עוד מעט תפקע סבלנותו. הוא יתפוס את האשכולות, יטיחם בפניה, יצעק – קחי לך סיפוק! הי לך סיפוק!
למזלו שוסע קולה על ידי קול גבר, קולו של ברודאי.
– מדוע אתם ממשיכים? כבר אחרי אחת־עשרה.
– כבר אחת־עשרה! – אומרת פסיה – הזמן עבר כל כך מהר, לא הספקתי עוד להגיע לעיקר.
ועם שהם פוסעים לעבר סוכת האריזה, היא ממשיכה:
– תוכל לגשת הערב לחדרי, אתה יודע, אנחנו גרים לא הרחק מכם.
– בסדר, בסדר, אני אבוא! – צועק לה יוסיניו ורץ לעבר יוסי, אשר יצא זה עתה מאחת השורות – אני אבוא, אבוא…
יוסי שמח לקראתו, ושלח אותו ללכת לפניו, בקרבת הנערות, כדי שיוכל לקלוט את דברי חברתו החדשה. היא מתגאה בו ודאי ומספרת על פגישתה הערב. ובכלל, מעניין לדעת על מה ישיחו הבנות. לא היה זה תפקיד נעים, אך יוסי אמר את דבריו בקול מפקד, ואף הוסיף חבטת־חיבה בין צלעותיו של יוסיניו, וזו זרזתו לבצע את המשימה.
מכונית־המשא כבר ממתינה ליד הסוכה. הנהג תוקע צפירות זירוז. יוסי מצטרף לרעו המטפס על ארגז המשא.
– נו, מה היא אמרה? – הוא חוקרו בחוסר־סבלנות.
– מה היא אמרה? היא אמרה…
– הי אתם השנים – מפסיקם קולו של אידלקנק – רדו! אינכם נוסעים. אתם נשארים כאן ועובדים יום רגיל.
– מדוע? למה לא נעבוד כשאר הבוצרים?
– לא. אתם אחרתם, תעזרו עכשיו לאסוף את התיבות.
וויכוח עם אידלקנק אינו מהדברים החביבים. השניים קופצים מהמשאית ומצטרפים לצוות העגלה האוספת את הפרי.
צהריים.
העובדים המעטים פוסעים לעבר סוכת האריזה. רובם מאנשי הכרם הקבועים. אידלקנק מספר להם על כינוס הנוטעים האחרון: איך עלה שם על הבמה וכיוון דבריו אל הנוער שאינו מקדיש חייו לעבודת האדמה. מדוע צריכים לעבד את הכרם הזקנים בבד, ללא תוספת דם צעיר? מדוע באים הנערים לכרם רק בלילות, ואילו בימים הם נמשכים רק לטרקטורים ולמכונות. רק הגריז והשמן מושכים אותם, ואילו לאדמה, האם – אין בלבם שום חיבה. צריך לחנך את הדור החדש, לטעת בקרבו אהבה לקרקע, לריח הזבל, לבוץ…
– מי ימשיך להחזיק את מאות דונמי הכרם – זעק – למי נוריש את מיטב גפנינו, לשם מה שפכנו פה זעה כמים?
– לשם מה:… הוסיף בקול רועד ונרגש. נתקל באבן והשתטח על האדמה, האם.
ברודאי עזר לו לקום, טפח על שכמו והזכיר לו כי ועידת הנוטעים נסתיימה כבר לפני כחצי שנה.
אחרי הארוחה מטפסים הוותיקים אל גג הסוכה המוצל, ומשתרעים לשנת הצהרים. השניים הצעירים מצטיידים בנייר אריזה משובח וניגשים לפרדס הסמוך.
*
דקל גורר אותנו למחסן הכלים. לעצמו הוא בוחר את הטוריה הטובה ביותר, מגיש לי וליוסקה שתיים נוספות, ואנו יוצאים. הוא פוסע בראש ומובילנו אחריו. העובדה שגם הוא נושא טוריה, נוסכת בנו תקווה כי העבודה לא תהיה מאומצת ביותר. המרחק עד הפרדס גדול מדי. דקל מתאמץ להחיש את צעדיו, ומזרזנו לבל נפגר.
אם כי שמו דקל, נקל יותר לדמותו לקקטוס. פניו מרובעים ושטוחים ולחייו האדומות עטורות קוצי זקן תמידיים. אומרים שמאז התחתן הריהו מתגלח רק אחת לשבועיים, כנקמה על הימים שלפני החתונה.
עם בואנו לכאן, תמהנו לדעת מדוע אשתו מרשה לו להפגין יחס כזה כלפיה, עד שהתברר לנו כי אשתו היא יהודית הרפתנית, זו המשופמת…
הגענו לפרדס. צריך לחפור תעלות ולתקן כמה גומות שנמחו שוליהן. דקל מראה לנו כיצד הוא עושה זאת במשך מחצית הדקה. הטוריה מעופפת בידיו המאומנות וכהרף־עין הצלחת גמורה. לא התרשמנו ביותר. להדגים עבודה טובה במשך מחצית הדקה, גם אנחנו יודעים.
– אתה נשאר לעבוד אתנו? – שאל יוסקה.
– לא, אני מוכרח להשקות את העצים, אבל אהיה בקרבתכם.
דקל המתין עד אשר התנענו את הטוריות ואז פנה והלך לברזים שלו.
סמוך לשעת הצהרים בא לראות מה הספקנו.
– מה! – צעק – זה כל מה שעשיתם מהבוקר? אני במקומכם הייתי גומר כבר את כל הפרדס!
יוסקה מצית לו סיגריה ואומר לדקל שהוא מתיר לו להיות במקומנו. דקל נתרתח כל כך עד כי פיו נאלם. אני נבהל מעט, תופש טוריה ומתחיל לחבוט בה בקרקע. יוסקה עדיין ניצב על מקומו מול דקל, פותח את קופסת הסיגריות ומציע לו אחת. דקל מזעיף גבותיו לנוכח השוחד הגלוי, שולף ידו מהכיס בתנועה נרגזת, מכווץ את שפתיו, וחוטף בכעס שתי סיגריות.
– עזוב את הטוריה! – הוא צועק עלי. עלי דווקא – זאת עבודה זאת? בואו כבר לצהריים, שמעתי את צלצול העגלה.
אחרי הארוחה הוא ניגש לחטוף תנומה בתוך אחת הגומות שהכינונו. אנו בוחרים לקפוץ לכרם ולטעום מענבי אידלקנק.
בפתח הפרדס, ליד שיטת המושכות פגשנו ביוסי ויוסיניו. ברכנו אלה את אלה בטפיחת־כתף.
אחרי דין ודברים החלטנו לבלות את סעודת הצהריים בסוכת הכרם. בטרם נלך, מציע יוסי להשתיק את קול נחירתו של דקל.
– איך?
– פשוט מאד. מכוונים את זרם המים לגומה בה הוא רובץ.
רעיון אופייני ליוסי. איש אינו מתנגד, בפרט שהממציא מתנדב להוציא לפועל את העבודה השחורה.
זרם המים נוטש את התעלה הראשית, פונה לתעלונת צדדית וממלא את הצלחת שלידה. כשזו תתמלא – יעברו המים את דופנה הדרומי הנמוך, ויפרצו לצלחת שאחריה. בתום שלוש צלחות כאלה, יגיעו המים לצלחת הרביעית, בה שרוע ידידנו דקל ומנחר לו להנאתו.
בצעדים מהירים אנו עוזבים את הפרדס ומתרחקים מנחירותיו הקצרות והקצובות של דקל. במקומן מתחילות אזנינו לקלוט את נחירתו המסולסלת של אידלקנק, המתמזגת בשריקתו העדינה של ברודאי.
יוסקה מסיר את כובעי ושולח את יוסיניו למלאו בענבים מובחרים. יוסיניו, שבטנו כבר תוססת, מסרב בכל כוחו. יוסקה מתמרמר, אך משלים, וסר בעצמו למלא את המשימה.
כדי שהעליה לגג הסוכה לא תעורר רעש, מתיישב יוסי לחלוץ אץ זוג נעליו. יוסיניו מתחיל לטפס לאיטו. יוסי זורק את נעליו למעלה ומתכונן לעלות אחריו.
– אידיוט! מנוול! מי זה החמור הזורק נעלים?! – צווח אידלקנק – איך זה אנשים ישנים ופתאום זורקים עליהם נעלים?!
יוסיניו עמד מנוע ונצמד לסולם. שלב אחר שלב הסיט את רגליו והורידן מטה.
– על יד הראש! חמורים, על יד הראש! אתם משוגעים או מה? על יד הראש! ועוד הראש שלי! חמורים!
– די, די, מספיק – מנסה ברודאי להרגיעו – זה היה בשגגה, הם בטח לא התכוונו…
– אבל מי זה זורק נעליים באמצע היום! פתאום – פצצה! מישהו אחר במקומי היה מרעיש עולמות וצועק! חושבים, אם זה אני, אז מותר לעשות הכל! אסור לשתוק להם! אסור לשתוק! אסור…
יוסיניו הצליח להגיע בשלום למטה. יוסקה חזר עם כובעו הגדוש בידו.
האשכולות חמים קצת – אמר – בחרתי באלה המוסתרים בחיק העלים. רציתי לקטוף עוד, אבל מישהו צעק עלי מהסוכה.
הרגענו אותו. סיפרנו לו כי לא עליו צעקו. התיישבנו לרגלי הסוכה ודחסנו גרגרים לפינו.
– מעניין – אמר יוסי – מה קרה לו, לדקל? השקט בפרדס מעורר דאגה. אולי המים פרצו לגומות אחרות?
– ואולי להיפך – הטביעוהו?
– לא. הוא לא יטבע. סימכו עליו, הוא יצוף.
– כנראה שהמים עוד לא הגיעו אליו.
– או שהגיעו, והוא סידר אותנו ושתק.
– לא – אמר יוסקה – אינכם מכירים אותו. אני מבטיח לכם שעוד מעט נשמע צעקות, ועוד איזה.
ואכן יוסקה לא טעה. רק גמר את דבריו וקוֹל זעקה מרה החריש את אזנינו.
– זו היתה פשוט חזירות! מה הייתי עושה לו נפלו הנעליים ישר עלי? איך הייתי חוזר אל אשתי עם ראש רצוץ? על הרקה…
ברוב חמתו תפס אידלקנק את הנעליים, וזרקן בכל כוחו ממנו והלאה.
– איזה מזל – אמר יוסי – כבר התלבטתי איך אקח אותן! – והוא רץ לאסוף את נעליו.
– באמת שוטה! – חוויתי את דעתי – יכול היה להסתיר אותן אצלו.
אך כשיוסי חזר ונעליו בידו הבנתי למה זרקן הלה חזרה ותחבתי אפי בתוך אשכול ענבים ריחני…
– כמה זמן נשאר עד תום המנוחה? – שאל יוסקה ופהק.
– עוד כרבע שעה – ענה יוסי פס. התפרקד על הקרקע, השעין ראשו על תבה ריקה ושלח את מבטו ההוזה אל שמי התכלת.
– אני חושב שעוד נספיק לישון משהו.
– שנו לכם. אני לא יכול להרדם.
– מה יש? – שאל יוסיניו – עדיין הוגה במטפחת הירוקה?
– במי, במי? – התעוררתי.
– אינך יודע? ליוסי יש חברה חדשה.
– ככה, ומה בדבר הנאמנה שלו מחיפה?
– עזוב אותה, כבר נמאסה עלי. כמה זמן אפשר להתמיד עם אחת?
– ובכן, מי היא החדשה? שווה משהו?
– סמוך עלי!
– מי היא בכל זאת?
– אחת מחברת הנוער. אל תעקם את אפך, יש ביניהן אחדות נחמדות מאד. חכה חכה, עוד תראה אותה ותשתגע.
– מה שמה?
– אם אינני טועה קוראים לה מרים.
– מרים? הוי, הצילו! מרים מהיומן של יוסלה?
כשהגענו להכשרה החל יוסלה לעבוד בקלטור תבואות הקיץ. הוא היה מחזיק בקולטיבטור, ואחת מבנות חברת־הנוער הובילה את הפרד. יוסלה היה חוזר מהעבודה מלא רשמים והתפעלות.
ביום הראשון – מן העבודה. ביום השני – מן הפרד. ביום השלישי – מן הנערה.
ביום הרביעי כבר לימד אותה לקלטר. הוא תפס במוסרות הפרד והובילו. היא הלכה אחרי הקולטיבטור, החזיקה בו ועקרה שורה שלמה של חמניות.
זה בעצם הכל. יותר לא אירע ביניהם כלום, אך היא מלאה כמה וכמה עמודים ביומן…
– לא – אמר עכשיו יוסי – עוד אינני מבולבל כל כך שאתחיל עם אחת שנשאה־חן בעיני יוסלה. טעמי עודנו משובח כשהיה. הייתם צריכים לראות אותה. אין זו סתם אחת רגילה. גוף ושכל שלובים זה בזה בהצלחה.
– ופרצוף?
– המ… המ… גם פרצוף. הכל. חשבה שאני אחד כזה שתוכל לשחק אתו. אמרתי לה ברורות – דעי לך, אין לי פנאי מיותר. או שנפגשים הערב, או שאני מנתק את הקשרים. ומה אתם סבורים? כמו־כלום ניפגש. היום בשעה תשע, ליד פחי האשפה של חדר האוכל. סימכו עלי, אני לא אבזבז כאן לילות ירח. הי, יוסיניו, עוד לא סיפרת לי מה שמעת מפיה–
– לא חשוב.
– כן כן, ספר.
– לא עכשיו.
– כן. ספר רק מה אמרה עלי.
– היא אמרה…
– נו…
– שמעולם לא נפגשה עם יצור טפשי כל כך, המדבר כל כך, הרבה שטויות בזמן כל־כך קצר…
– הוי, צחקתי. אפילו יוסקה לא הסתיר את חיוכו. יוסי הסמיק, אחר החויר, לבסוף הוריק ונשאר בצבע זה.
– לא ייתכן – אמר – אני לא מאמין. ודאי התכוונה למישהו אחר. הייתם צריכים לראות איך זהרו פניה בשעה שקבעתי את הפגישה.
איש לא הגיב. רבצנו אלמים. איני יודע מה חשבו האחרים, אך לי כאילו הוקל. אין זה נאה להרגיש כך, אני יודע, אבל למה ליוסי השמן, שכל גבורתו בלשונו בלבד, תהיה נערה ולנו לא…
ראשי צנח על זרועי, יגע מהרהוריו. יוסקה כבר נשם קצובות, גם עפעפי יוסיניו נראו דבוקות. ריפיתי את שרירי וייחלתי לבוא התנומה.
– הצילו! הצילו! התפרצות!!! שטפון! הצילו! יוסף! יוסף! מים!
– סוף סוף! – מלמל יוסקה בהקלה, והסתובב לצידו השני.
– יוסף! יוסף! מים! טוריה!
– מה הוא צועק שם? – התמרמר אידלקנק בקול נרגז – מה כואב לו לדקל הזה! תמיד מוכרח לצעוק!
– כנראה פרצו לו המים – סבר ברודאי.
– אהה! טוב לו! אמרתי שיחפור תעלות הגונות ולא יחרוץ חריצים.
– יוסף! יוסף! איפה אתם?
– אולי נלך? – הצעתי.
– תן לו קודם להרגע.
– יוסף! המים פורצים!
– עדיין צועק. רק לצעוק יודע – המשיך אידלקנק מלמעלה – אני זוכר איך הרים קולו כשקטפתי בחורף שעבר כמה אשכוליות. מה יש, האין הפרדס שייך לי כמו לו? “אתה מקלקל לי את החישובים” – צעק. הייתי רוצה לשמוע איך יצעק כשיסחבו לו תבות שלמות, כמו אצלי בכרם. קמצן שכמותו! נו, צריך כבר לרדת, חבל על כל רגע.
כשבאנו לפרדס, כבר שככו הקריאות. דקל עמד רכון על הטוריה. מחצית גופו רטובה ממים והשנייה מזיעה.
– היכן הייתם? – שאל בקול מתאונן ועייף.
– בכרם, ישנו קצת. מה יש?
– לא שמעתם שקראתי לכם?
– מה, קראת לנו?
– כן. חשבתי שאני משתגע, המים התפרצו, כמעט הטביעו אותי.
– מה פתאום?
– אתם עוד שואלים מה פתאום, אה? התעלות שלכם! תעלות עשיתם לי? חריצים עשיתים! חריצים! לא איכפת לי שתעבדו לאט. מי רודף אחריכם? אבל עיבדו טוב. אתם יודעים מה היה קורה אלמלא הייתי כאן? עוד מזל שהמים הגיעו אלי והעירו אותי, אחרת מי יודע לאיזה ביצה היה הופך כל הפרדס…
כמעט כל החבר’ה באו לאוהלנו.
שמועה עברה בהכשרה: יוסי מצחצח את סנדליו מרצונו הטוב. הכל מיהרו ובאו לחזות בפלא.
– אכן, מצחצח. אמרו לי ולא האמנתי.
– גם אני לא. חשבתי שמלגלגים.
– מה קרה?
– מי יודע, אולי החיפנית שלו הואילה לבוא סוף סוף…
יוסי המשיך לצחצח בשקידה ולא ענה. הפעמון בישׂר בואה של ארוחת הערב. החבר’ה נטשו את האוהל ופסעו לעבר חדר־האוכל. נותרתי עם יוסי.
– אז מה, יוצאים הערב?
– אלא מה, לישון כמוכם?
– לא לא, אין לי טענות. להיפך, אולי תצליח יותר מיוסלה. שאלתי אותו. גם ההיא שלו היה שמה מרים.
– לא ייתכן. זאת מרים אחרת.
– אדרבא, הוצא את היומן וניווכח.
ביד מאומנת שלף יוסי את המחברת העבה. אצבעותיו עלעלוה, ועיניו ריחפו על פני השורות:
“איזה שמים, איזה נוף…”
– לא. לא זה.
– “…געגועים, געגועים, לבי מלא על גדותיו ונשפך לצדדים…”
– לא.
“ספר נהדר, רוח תנכית מנשבת בין השורות. כל טרקטוריסט טוב חייב לדעתו…”
הלאה:
“…היא חלפה על פני. חשתי נקיפת לב. נדמה לי שאף היא הסמיקה. התבוננתי לאחור. היא הלכה נחפזת. דליה, דליה! למה לא חזרת באותו שביל? שעתיים חכיתי שם בתקווה – אלהים רוצה לנסותני…”
לא. שוב דליה. מעניין מה מצא בה פרט ליהירות?… הוֹ, עכשיו מצאתי:
“ידי אוחזות בקולטיבטור, עיני נעוצות בירכיה. איזה עור עדין, איזו הליכה גאה. ידה התופסת באפסרו של ‘מקבת’ נראית כמחוטבת שייש. אהה, לוּ הייתי אני הפרד! לוּ היתה ידה מחככת כך את לחיי שלי… שערה השחור גולש על ערפה ומציץ מבעד מטפחתה הירוקה. אסור לי להסתכל בה יותר מדי. כבר עקרתי שבע חמניות. חבל שהיא קוראת רק פולנית. הייתי יכול להשאיל לה את ‘המנוע, הטרקטור והמכונית’ שלי. אחר כך היינו נפגשים כדי לשוחח על הספר. הוֹ, יש לי רעיון נהדר: אלמד אותה מחר להחזיק בקולטיבטור. זו תהיה חוויה אמיתית. אוף, מתי כבר יחלוף הלילה האין־סופי הזה…”
– לא – פסק יוסי – המטפחת הירוקה אינה מוכיחה כלום. יש רבות כמוה. גם שערה לא כל כך שחור, וידה לא חטובה משייש. חוץ מזה, אם יוסלה דקדק כל כך בתאור פרטיה, הרי בזו שלי יש סימני־היכר יותר בולטים והוא לא הזכירם.
– נו טוב – אמרתי, בלתי־משוכנע – אולי הצדק אתך, בוא, נלך לאכול.
– כן, נלך. אני צריך עוד להסתרק אחרי הארוחה.
יוסי הסתרק במסרקו של יוסלה, בדק פעם חמישית את לחייו אם הן חלקות כראוי והסתכל בשעונו.
– אני הולך – אמר בבטחון. שינה טובה לכם – הוסיף בארס, מטעים כל מלה.
בדק פעם ששית את לחייו, הקריב שעונו לאוזנו וניגש לפתח. משם העיף בנו מבט מלא רחמים, ויצא, קורן.
– מה דעתכם, היא תבוא? – שאלתי, להפריע את הדממה.
איש לא ענה. יוסקה היה שקוע ב’זאן כריסטוף'. לפני חודש התחיל לקראו, עתה הוא כבר בסוף הכרך השני.
יוסיניו החזיק בידו חוט ומחט ותיקן את גרביו הצבעוניות של יוסי, זה הזוג שהלה הביא מביתו וחשש לתתו למחסן־הבגדים שלנו, פן לא ישוב לראותו.
יוסלה ישב רכון מעל קרש הכתיבה שלו. זה לו כמחצית השעה שהוא מוצץ את עפרונו בפיו ועיניו בוהות בחלל.
נגינה עצובה הגיעה על כנפי הרוח וצליליה פשטו באוהל.
נגינת מפוחית היא. נגינה בוכיה, נרגשת, הבאה מן הליפט.
ליפט שחור הוא זה, מכוסה בנייר זפת קרוע. ליפט ששימש כמחסן שקים והוא עמד לא הרחק ממחננו. בדד גר בו יצור ארוך ולולבי, ששערו דליל, ולחייו שקועות, ועצמותיו העליונות בולטות. בזרועו חקוּק מספר סגול, שאינו נמחק. אומרים שאותו בחור נשאר יחידי מחברת־הנוער שהיתה כאן והתפזרה. לו לא היה לאן להתפזר.
שרידים יחידים, הוא והמפוחית הקטנה שלו. מי האמין שמכלי זעיר זה אפשר להפיק צלילים נרגשים כל־כך.
ערב ערב, באותה שעה ובאותו שביל הוא חוזר לבדו מחדר־האוכל. למפוחית שלו צליל שקט, שקט מאד, ובכל זאת חודר הוא אלינו לאוהל. למה מנגינותיו תמיד עצובות?
הנה דבקה גם בי. דבקה ואני מפזמה בלבי. אולם רק בלבי. מדוע אינני יודע לשיר? מדוע קולי צורם וקשה, ואיני יכול לחשוף את תוכי?…
למה יש בה, במנגינה, כל כך הרבה בדידות? למה, כשאני שומעה אני חש עצמי חדל אישים כל־כך? למה שותקים כולם באוהל וכל אחד כמו מתייחד עם נפשו?…
– די! – אמר יוסלה – אינני יכול לסבול יותר. מחניק כאן באוהל. אני יוצא להתאוורר.
הערב היה קריר. רוח קלה חדרה פנימה מבעד לשיפולי האוהל, ונסכה נעימוּת מרעננת.
יוסיניו סיים לתקן את הגרב, הסתכל בסיפוק בחלק המטולא ונשבע כי זוהי הפעם האחרונה שהוא מתקן את גרביו של יוסי. עתון מיום אתמול העסיקו כמה דקות, עיין בהודעות ובמודעות האבל.
– אין מה לקרוא – קבע – הכל כשהיה. יבש לי בגרון, אני יוצא רגע לשתות.
במרכז האוהל ניצבה ג’רה עם מים, אני עצמי מלאתי אותה בצהריים…
נשארתי עם יוסקה. בידו ‘ז’אן כריסטוף’ חלק ב' ובידי ‘מלחמה ושלום’ ג. מה היה לי שאינני תופס את מובן המלים?
אולי אי הידיעה היכן אעבוד מחר, היא המסיחה את דעתי?
– יוסקה, אתה בטוח שאני עובד מחר במחסן התבואות?
– כן. כך על כל פנים היה רשום בסידור־העבודה.
– אבל הרי ביקשתי לעבוד במספוא…
יוסקה לא ענה, רק הפך דף.
– אגש לראות. לא ייתכן שסדרו אותי למחסן־התבואות.
יצאתי. לוח סידור־העבודה תלוי בפתחו הצפוני של חדר־האוכל. אף־על־פי־כן החלטתי להיכנס בפתח הדרומי, הסמוך למטבח. פתאום נתמלאתי תשוקה מוזרה לקאקאו. בערב לגמתי רק ספל אחד ואילו עכשיו, נדמה לי שאני יכול לרוקן קומקום שלם.
הגעתי לדשא הדקלים.
יוסקה אמר שאני עובד במחסן־התבואות. אמר זאת בטון בטוח. ודאי הוא יודע מה הוא אומר. למה לי להטריח עצמי עד הפתח הצפוני, בפרט שאני כבר כאן, ליד הדרומי, למספוא ממילא לא יקחו אותי. דרושים להם אנשים היודעים להחזיק חרמש. גם למטבח אין טעם להיכנס. ממילא לא נשאר קאקאו לאחר הארוחה.
גמרתי בדעתי להתפרקד מעט על הדשא. כל כך נעים להשתרע עליו. בצידו השמאלי מזדקרים שיחים. אני ניגש וצונח בקרבתם.
המטבח עודנו מואר, כנראה שוטפים את הכלים. מישהו יוצא ממנו, נושא פח בידו ומתקרב לחביות האשפה. מישהו אחר סר מהר הצידה. מיהו זה?
כן, אין ספק – זהו יוסי.
דמותו העגלגלת נעה בשביל, הלוך וחזור. מפעם לפעם הוא קרב לחלון המטבח המואר, ומבּיט בשעונו כנגד האור.
– ‘הביט־וימת’ – אני שומע לחש קללה לצידי.
– הלו, יוסקה! – נשמע קולו של יוסיניו משמאלי.
רק עתה שמתי לב כי ‘השיח’ שמשמאלי צורת אדם לו.
– אצלך יבש? – שאל יוסקה ופסע לעברו.
– אי!… – שמעה צווחה שהכרתי בה את קולו של יוסלה – אתה מוכרח לדרוך דווקא עלי?
– שקט! – לחשתי – הוא יכול לשמוע.
– אתה פה! – אמר יוסקה, משחש במציאותי – אולי תאסוף מעט את רגליך!
– שש! השתיקנו יוסלה – נדמה לי שהיא באה.
דמות נמוכת־קומה ירדה בשביל הבטון. יוסי חש לקראתה. בר מזל, נתפתתה לו על אף הכל.
– לא – נאנח יוסלה ברווחה זו לא היא.
יוסי נראה כממהר מאד. הדמות שנעצרה מולו נראתה דווקא כנוטה להמשיך בעמידתה. יוסי הסתובב סביבה בעצבנות. לבסוף נפנף לשלום, הצביע בידו לעבר אחד הבתים, והלך נחפז מאד לאותו כיוון. היא עוד שהתה מעט במקומה, אחר המשיכה בדרכה. כשעברה לידינו – הבנו. היתה זו פסיה, אשתו של גוטהרץ.
יוסי התבונן לאחוריו בזהירות, וּמשראה שהשביל ריק, פנה וחזר לחביות.
השעה היתה קרובה לעשר. יוסקה הציע שנחזור. לא נעם לו הדבר, ליוסקה, שנתפס בקלקלתו כאורב לפגישות־אהבים. כלום זהו הבחור האדיש, קר־הרוח, המפגין שאט־נפש לבנות בכלל, ולשלנו בפרט?… אכן, צדקו האומרים שהוא סתם בחור רגיל משלנו, ללא כל מסתורין.
– אולי ניקח אתנו גם את יוסי?
– לא. הניחו לו לחכות. חבל שיבזבז ליל ירח כזה…
בבוקר, כשפקחנו את עינינו, מצאנוהו סרוח על מיטתו. נאקות השתחררותנו מהמיטות – עוררוהו. הוא מצמץ בעפעפיו ושאל מה השעה.
– מאוחר. קום לעבודה.
– אוי, לעבוד… – נאנח והזדקף ממשכבו.
– מתי חזרת? שאלו יוסלה.
– מאין?
– מהפגישה שלך.
– אה! – אמר ונעור לחלוטין – אחרי שתים. ישנתם כפגרים.
– איך היה?
– סמכו עלי. בדיוק כפי שתארתי.
– בחורה חמה?
– מה זה חמה? אש! לפולניות הללו דם חם, לא יאומן. לא פללתי לשיתוף־פעולה כזה, וכבר בערב הראשון.
– חכית לה הרבה זמן? – שאלתי.
– שטויות! כשהגעתי למקום, כבר היתה שם. התהלכה מעוצבנת. חששה כנראה שהתלתי בה.
– ועם החיפנית שלך גמרת, כפי שאני מבין.
– …כן. לא. בעצם לא. מה אגיד לכם, אחרי הכל – שלוש שנות חברוּת זה לא צחוק.
– אז תחזור לחיפנית.
– למה אחזור? מתי עזבתי אותה. רציתי סתם להשתעשע לילה אחד, אסור לי?
– מותר, מותר – אמר יוסקה.
ואף אנו הנענו ראשינו לאות הסכמה.
ד. האזינו לקולות הלילה 🔗
בשעה שמונה עלינו להיות מוכנים ליציאה. צריך איפוא לחסל את ארוחת־הערב במהירות. אנו נכנסים לחדר־האוכל, תופשים את השולחנות הראשונים, וממתינים בקוצר רוח לעגלת המנות.
מקום אחד נותר פנוי. איש אינו רוצה לשבת בו. הוא מלוכלך במשהו, ספק אטריות ברוטב, ספק שפך־מרק. גוטהרץ מגן־הירק מופיע, בהול ומפוזר כדרכו, שואל אם הוא יכול לשבת. אמרנו שאין לנו התנגדות, אלא שהספסל מלוכלך.
– מלוכלך? במה מלוכלך? – שאל והתיישב על השלולית.
– אי! – צעק פתאום וקפץ ממקומו – מי שפך מים?
השולחן מזדעזע מקפיצתו הפתאומית. וכל הכלים משיקים ברעדה.
– הי, ברחמנות! עוד תהפוך את כל השולחן.
– איזו חוצפה! – אמר, מנסה להסתיר כעסו – ודווקא את מכנסי־המנוחה החדשים.
אך הנה מגיעה העגלה. המנות מוגשות. אנו תופשים בכלי העבודה ועושים את מלאכתנו בחפזון.
– מה אתם ממהרים כל כך? – שואל גוטהרץ ובוצע לו בנחת פרוסת לחם.
– יוצאים הערב – עונה יוסקה.
– יוצאים לאן?
– לאמוני־לילה – אמר יוסלה. וחטף בעיטה הגונה מתחת לשולחן.
– אי – צרח – תפסיק לבעוט!
– דגנרט! – סינן יוסי – תמיד מוכרח לקלקל הכל! כן, גוטהרץ, מה שאלת?
– שאלתי לאן אתם יוצאים שאתם ממהרים כל כך.
יוסי קירב אצבעותיו לירכו של יוסלה, מוכן לנעוץ בה צפרניו בשעת הצורך.
– לא ידוע לאן. קבלנו הוראה שעלינו להיות מוכנים ליציאה. יש דברים בגו.
מיותר לספר שכולנו ידענו שהערב ממתין לנו שפשוף רגיל בא"ש לילה. אלא שגוטהרץ לא יאמין אם נספר על אמון־לילה רגיל, כי באוהלים שלנו דרו זמן קצר לפנינו בוגרי קורס מכי"ם, והם באמת יצאו פעם לפוצץ משהו. לגוטהרץ סיפרו אז שהם יוצאים לאמון רגיל.
– אומרים – אמר יוסקה – שהערב מפוצצים את אחד הגשרים הגדולים בארץ.
– שטויות – פסק יוסי – שמעתי שהלילה צריכה להגיע אנית מעפילים. מצפים להתנגשות רצינית עם הצבא ולכך דרושה מחלקה מובחרת בעלת אומץ־לב יוצא מגדר הרגיל.
כף השמנת בידו של גוטהרץ נשארה תלויה באויר, ואישוניו החלו להתרוצץ בעצבנות ימינה ושמאלה.
– ואני משער – אמרתי באדישות – שהלילה יהיה משהו רגיל: שחרור עצורים מהמחנות.
אוזניו של גוטהרץ נזדקפו, פיו לעס אוטומטית, עיניו השתדלו לא לאבד אף מלמול־פה אחד.
יוסיניו הביע השערה שתהיה זו פעולת נקמה נגד הכפר השכן, שמעלה את עדרו על אדמת המשק, וכי ללא ספק יישפך דם.
למשמע הדברים האלה. נשרה הכף מידו של גוטהרץ וטפחה על השמנת. הפרוסה שבפיו נתקעה בגרונו והוא החל להשתעל בקולי־קולות.
לבסוף נפלטה הפרוסה מגרונו ועפה לתוך קערת המרק. בעיניים זולגות דמעות ופה מפיק סליחות, הוציאה משם והכניסה לקומקום התה. ביקש סליחה נוספת ורוקן את כל התה לכולבויניק. שלה מכיסו ממחטה והחל לנגב את פניו. לשמחתנו לא הרגיש בטיפה שעל קצה אפו, והחזיר את המטפחת לכיס כשהטיפה עודנה מתנוצצת לראווה.
מובן שאיש מאתנו לא העיר לו על כך. צחקנו כולנו יחד.
– הה! – אמר גוטהרץ וטפח על השולחן – אני מעריץ אתכם בחורים. אנשים יוצאים עוד מעט לפעולה קרבית. אינם יודעים בדיוק מהי, אינם בטוחים שיחזרו ממנה חיים, ולמרות כל זאת יש להם מצב־רוח לצחוק. נוער למופת אתם, נוער למופת!
– הו, אל תגזים! – אמרנו ברוב ענווה – סוף סוף מבצעים כאלה עניין של יום־יום הם לנו…
– דווקא משום כך! – אמר גוטהרץ נלהב – זה הדבר הנפלא ביותר ש… שאתם לא חשים כלל בגודל מעשיכם. גם אשתי מתפעלת מכם.
– באמת, גוטהרץ – אמר יוסי, מטה ראשו בענווה, ומנסה להעלות סומק ביישני בלחייו – חדל לדבר כך בנוכחותנו, אינך רואה שאתה מביא אותנו במבוכה…
מלא רגשי כבוד והערצה מילא גוטהרץ את צלחתו במרק. אותה שעה לחש יוסיניו באוזני שהוא עבר במקרה ליד אוהל־המטה, ראה לצידו אופנוע מאובק, ושמע מישהו זר מודיע לדודיק, כי הלילה צריכות להגיע ארצה 27 אוניות מעפילים.
יוסיניו התאקלם יפה בינינו…
– כמה אוניות? – נבהל גוטהרץ, והמרק בצלחתו עולה כבר על גדותיו. מתוך פיזור־נפש התכונן להוסיף עוד תרווד מלא. יוסקה הספיק לעצרו ברגע האחרון.
גוטהרץ טעם מהמרק ודחהו מעל פניו. נטל את קומקום התה בחפזה. ומתוך כך נשפך מעט תה על השולחן.
– אני עצבני היום – התנצל.
– תן את הספל – אמר יוסי – אני אמזוג לך.
תוך כדי מזיגה הוא טופח על שכמי ומצביע לעבר הדלת. אני מבין שהוא מתכוון לאותו תעלול עתיק־יומין שנכנס לשימוש ביום גילוי מכרה המלח הראשון וממשיך לקצור הצלחה גם בדורנו. אני מסתכל אחורה ושואל:
– הי, מי זה שנכנס עכשיו?
גוטהרץ מסב ראשו. יוסי מריק את כל הממלחה לתוך ספלו.
– מי? – שאל גוטהרץ – זה? זה אידלקנק מהכרם. אינכם מכירים אותו?
– אהה נכון – אמרתי – עכשיו אני נזכר, זה באמת אידלקנק. אותה שעה הגיע אידלקנק לשולחננו ועבר לידינו בראש זקוף מגאווה ובכרס מתנדנדת, יהירה. גוטהרץ לא התאפק ופרץ בצחוק. אידלקנק הפנה פרצוף תמיה וכועס, והמשיך נפגע בהילוכו. תמיד נדמה לו שצוחקים עליו.
גוטהרץ לפף את הספל בכפו הרחבה ואמר: חם!
יוסי החליט למנוע מראש כל חשד. לגם מספלו ואמר:
– נדמה לי שהתה קצת מלוח היום.
– שטויות! – אמר גוטהרץ – מה פתאום יגישו תה מלוח?
– אכן, גם אני חש מין טעם משונה כזה. – טעמתי גם אני מספלי – לא בדיוק מלוח, אך מעין מרירות. מזכיר לי את התה ששתינו במסע האחרון שלנו למצדה ולים־המלח.
ספלו של גוטהרץ שהיה כבר סמוך לפיו, צנח חזרה לשולחן.
– מה? הייתם במצדה? מתי? – והרים ספלו שוב.
– הו, מזמן! לפני שבאנו הנה.
גוטהרץ הניח את ספלו.
– איך שם? שמעתי שזה עצום – ובהרהור נוגה – מי יודע אם אני אזכה להגיע לשם…
– וכי למה לא?
גוטהרץ מחזיק את הספל מול פיו.
– אומרים שהדרך היא מסוכנת, ורק צעירים יוכלו לעבור בה.
שפתיו כבר נוגעות בספל… אך לא. הוא מרחיקו לפתע.
– שמעתי שאם אין מורה־דרך המכיר את הסביבה כאת כף ידו, אפשר בקלות לתעות ולא לחזור לעולם.
גוטהרץ מרים שוב את הספל. חושב על משהו. שישתה כבר! עלינו לצאת עוד מעט! הנה הוא מקרב את הספל. הנה… הנה… ימח שמו!
– נדמה לי שכבר היו כמה מקרים שחברים יצאו לשם במסע, תעו בדרך והתעלפו מצמא. אם לא לוקחים מים בכמות מספיקה – אפשר באמת למות מצמא.
בתנועה חדה הרים את ספלו ולגם לגימה הגונה
– פוי! – ירק – התה מלוח! מלוח באמת! גועל נפש! אין כבר לאן לזרוק את המלח? איפה ציפקה הטבחית?
– שקט! שקט! – החלו להרגיעו מסביב.
– מה שקט? – רתח – תטעמו מהתה! איזה שתיה מגישים לנו, מה אנחנו?
– די כבר!
– מה די! אתם לא תגידו לי די. זהו סקנדל שמגישים בחדר האוכל תה מלוח!
לא חכינו לסוף. בראותנו את גוטהרץ קם ומתחיל לנאום, קמנו אחד־אחד ויצאנו בחשאי מחדר־האוכל. הן מנחם ממתין לנו בחוץ.
השעה שמונה. אנחנו מסתדרים בשורה אחת לפני מנחם, מפקד־הכיתה שלנו. הוא פוקד עלינו, ‘ימינה פנה’ ו’אחרי קדימה צעד'. אנחנו פונים וצועדים בעקבותיו, עוברים את שער המשק, ונעצרים כעשרה מטרים אחריו. מנחם עובר לאורך השורה ופוקד על כל אחד לנתר בתורו. כשיוסי מנתר, נשמע צלצול מטבעות. מנחם אומר לו לחלק את המטבעות בין כולנו, מטבע לכל כיס, ומזהירו שמכאן ולהבא עליו להשאיר את הכסף בבית.
מגיע תורו של לייזר נם. הלה נד אנה ואנה ברפיון.
– יותר גבוה! – פוקד מנחם – ביקשתי לקפוץ ולא להתנדנד.
לייזר עושה מאמץ ומקפיץ את גופו הכבד. עם כך נשמע שקשוק מים במימייתו. מנחם פוקד עליו להריק את המימיה. לייזר טוען שהפקק אינו מסתובב.
– שימו לב, כל הכיתה – פונה אלינו מנחם במלים רבות משמעות – מעתה – משטר לילה. איש אינו מוציא הגה מפיו, פוסעים לאט ובזהירות, אין לעורר רעש. זיכרו – משטר לילה!
קצת משונה לראות את מנחם כמפקד־כיתה. פעם היה הפרחח הגדול ביותר בסניף.
היה מנפץ את כל המנורות החשמל ברחוב.
היה סוחב מ’חפצי בה' כל אשר חפץ בו.
היה מותח חבלים בלילות, להכשיל את העוברים־והשבים.
יום אחד נעלם מהסניף. יצא להכשרה עם הגרעין שלו ‘להבות’, הבוגר מאתנו בשנה. לא ראינוהו עד בואנו הלום. כשנתברר לנו שהוא נשלח אלינו כמ"כ, הופתענו לא־מעט אך עם זאת שמחנו. חשבנו ‘אהלן מנחם’ אך טעינו. הוא שינה את טעמו: 'אף לא דיבור אחד! ‘שתוק!’ ‘הוצא את הידיים מהכיסים כשאתה מדבר אלי!’
נגזר עלינו להיות כיתתו הראשונה. לספוג את כל הקללות והנזיפות שספג הוא בקורס המכי"ם, לשמש שפנים לנסיונותיו כפדגוג…
בצעדים קטנים ככל האפשר אנו פוסעים אחריו. שורה ארוכה נוטה מהדרך הראשית ויורדת בנתיב עקלקל ופתלתול. מיני קוצים ושיחים דוקרניים משאירים ברגלינו את חתימותיהם. זרעי גזר־בר נדבקים לגרבינו ולשער רגלינו. סלעים חלקלקים משופעים, מעבירים אותנו למצב של ישיבת־פתע על אחוריים אחוזי כאב־חבטה.
החשכה אטומה למדי. ירח חיוור בצורת בננה, מציץ ומסתתר חליפות בינות לעננים. אסור לנו להסתכל בו, פן נמצא עצמנו צנוחים על סלע או שטוחים בתוך שוחה צדדית.
הגענו לשטח גבנוני. עצי אורן מכסים אותו ומשווים לו גוון כהה, שחור. הננו פוסעים לאורך החורשה בהליכה מהירה. לעתים נשמע דרדור אבנים, או נקישת נעל בפח (שאריות הפחים שבהם הביאו את שתילי האורן). במקרה כזה עוצר מנחם את כל הכיתה. אנחנו מתכופפים אוטומטית, או אפילו מתיישבים, תלוי באורך נאומו.
מן הנסיון למדנו שנקישת פח גוררת אחריה נאום ארוך ונמלץ, ודרדור אבנים – נאום קצר מזה. בשני המקרים גם יחד, אנו שמחים לקראת דקות המנוחה הצפויות, ומשתדלים להסתדר בצורה המתאימה והנוחה ביותר, וכך לא איכפת לנו להקשיב לצעקותיו של מנחם, היוצאות מלב חם ונרגש, להניד ראשינו בתנועת־’אשמנו' ולהמתין בסבלנות עד בוא השאלה הנוקבת
– הזהו משטר לילה?
למשמע שאלה זו, דוחף כל אחד בצלעו של רעהו ולוחש: ‘הוא גמר’. ואנו קמים וממשיכים ללכת, עד הנאום הבא.
מנחם פונה פניה חדה ימינה, נכנס לבין האורנים. אנו מקללים אותו מעומק הלב, ופונים בעקבותיו. עצי האורן עודם צעירים בגילם וברוחם ומתעללים בנו על ידי ליטופי פתע. אנו משתדלים ללכת לאט, שלא יהפכו ליטופיהם לחבטות. המחשבה שגם מנחם סופג מפעם לפעם ליטוף כזה, יש בה משום נחמה.
הגענו לשביל אש. פס צר ללא עצים. אנחנו מטפסים בו בכיוון הרכס. אם כי עכשיו אנו בטוחים מפגיעת ענפים מנמיכים, אין מחסור בסלעים חלקלקים המקשים על ההליכה.
מפי הראשונים השורה פורצת קריאת שמחה. אנו רצים לברר את הסיבה ונדבקים בצהלתם. לעינינו מתגלה מנחם, שטוח ומקופל בתוך שקערורית עמוקה שבין שני סלעים.
– שלהבא לא ירוץ כל כך – אומר יוסי.
– שקט! – משתיקנו המפקד מתוך הבור – הזהו משטר לילה? חיזרו מהר לשורה, מה נערכתם פה בעיגול!?
קולו נפלט בצווחה – ואנו מציינים לעצמנו בדאבון לבב, כי רק לפני דקות מספר למדנו מפיו תורה, לפיה אסור להקים רעש בלילה. ההולך אחריו מושיט לו יד ועוזר לו לקום על רגליו. הוא יוצא ומזדקף, בריא ושלם, למורת רוחנו.
ושוב אנו צועדים. מנחם נוטש את שביל האש, וחוזר לבין העצים. צעידה ממושכת. האמנם החליט לסרוק את כל היער? הנה הוא נעצר ומתכופף, ואנחנו אחריו.
– ובכן – הוא אומר – אל נבזבז זמן, ניגש ישר לשעור.
– אם חבל על הזמן – רוטן יוסי בלחש – מדוע סחבת אותנו עד הנה?
– מי דיבר? – שואל מנחם.
לא ידוע. על כל פנים אין איש מעיז להפר את משטר הלילה ולענות לו. משמתמשכת הדממה, הוא שואל:
– הזהו משטר לילה? – ומוסיף – ניגש איפוא לשעור.
אנו מתיישבים בסמוך לו, נשענים גב אל גב, ברכינו כפופות, קרובות לבטן ואזנינו כרויות.
– טוב – הוא אומר – קומו כולכם והסתדרו סביבי במעגל.
קולות של התמרמרות וריטון עולים מתוכנו:
– עד שהתיישבנו והסתדרנו…
– קומו! קומו עצלים! חדלו לגנוח! מה אתם, זקנות! ביקשתי לקום ולהסתדר סביבי במעגל! יותר מהר! טוב. עכשיו שימו־לב להוראתי – ‘קדימה’, צועד כל אחד מכם עשרה צעדים ומתיישב במקומו, ברור?
– לא, לא ברור. אנו מתיישבים ומה עושים?
– לא כלום. ברור?
– זה אפשר לעשות גם כאן. כולנו יחד, ובפחות טרחה.
– שקט! לא ביקשתי ממך עצות, יוסי! הסתובבו בגבכם אלי, וקדימה!
אנו מבצעים את ההוראה. מתפרשׂים, מתיישבים, כשמוחנו מנסה לרדת, ללא הצלחה, למעמקי כוונתו של מנחם. כעשר דקות חלפו, עד שנשמעת הקריאה לחזור. אנו חוזרים ומתרכזים סביבו.
– ובכן, אמור לי, יוסיניו, מה שמעת?
– מה שמעתי? לא שמעתי כלום. היה שקט כל הזמן.
– נכון – אומר יוסלה – גם אני הקשבתי, לא שמעתי כלום.
– מי כן שמע?
– אני – אומר יוסי – אבל אינני בטוח.
– מה שמעת?
– נחירות קלות מצידו של לייזר.
– לא נכון. אינני נוחר בשנתי.
– די! – צועק מנחם – חדלו לכם מן השטויות הנבובות. ובכן לא שמעתם כלום.
– לא כלום. רק שקט.
– טוב, אז שימו ־לב: עכשיו אתם מתפזרים שוב כדי להקשיב היטב לשקט הזה. דעו לכם: את השקט הזה עליכם להכיר על בוריו, לדעתו בצורותיו השונות ובכל גווניו. זהו קולו של הלילה. עליכם לדעת להכיר את קולות הלילה.
– בשביל מה?
– אל תשאלו. יבוא יום ותדעו. גם הבחורים שנשלחו לעבוד כנערי־סיפון באוניות זרות לא ידעו לשם מה נשלחו. רק כעבור כמה שנים, משחזרו, והם נוהגים ספינות מעפילים, הבינו.
– אבל מה הקשר בין התרגיל הזה וספינות מעפילים?
– לא דיברתי על קשר. נתתי דוגמא סתמית. יבוא רגע בו תמצאו את עצמכם בלילות חשוכים, חשוכים מזה, בסביבות אויב. אפילה גמורה, לא תראו כלום, ואז תבינו מה צורך יש להכיר את קולות הלילה ולהבחין אם לא משתלבים בהם קולות זרים וחשודים.
– תמיד מותחים אותנו שיבוא הרגע, והוא איננו בא. מתי סוף סוף יוציאו אותנו לג’וֹבּ אמיתי?
– כשתהיו חיילים.
– ומה אנחנו עכשיו? – שואל לייזר נם.
– בכל אופן, עדיין לא חיילים. הנה אני שומע שקשוק מים במימיה שלך. צעד עכשיו עשרים צעדים צעד מאתנו והרק אותה!
– אבל המימיה…
– בלי אבל! לך, אמרתי! – ואתם, האזינו בינתיים לקול צעדיו המתרחקים.
אליעזר מתרחק. אנו רואים את דמותו המיטשטשת באפילה. גופו כבר נמוג כולו, רק כובע החאקי הבהיר שלו מבליח עוד מרחוק. עתה גם הכובע נגוז. דמותו נעלמה כליל. אך צעדיו עדיין נשמעים, פסיעות אטיות וכבדות. רשרוש הקוצים מלמדנו שאין הוא טורח להרים את ברכיו. עכשיו השתתקו גם הצעדים. דממה קצרה. אנו מטים אזנינו במתיחות־מה. הדממה מתארכת יותר מהראוי, אולי הריק את המימיה ואנו לא שמענו? מנחם אף הוא נראה עצבני במקצת, האמנם טעה…? לא! ברוך השם, הנה אנו קולטים בבירור כיצד נשפך סילון מים וניתז על סלע.
– עכשיו אתם מבינים כמה יש להיזהר בליל חושך? הקשיבו לאיזה רעש ענקי גורמים מעט מים הנשפכים מהמימיה… זיכרו תמיד וחירתו זאת על לוח לבכם: בלילה חשוך מעין זה, כל תנועה קלה שאינה נראית אפילו ממרחק של מטר, עלולה להישמע ממרחקי אלפי קילומטרים. הנה גמר להריק את המימיה. עוד מעט נשמע את צעדיו הקרבים. זקפו אזניכם היטב היטב.
אני מנסה לקלוט את קול צעדיו של לייזר נם. ככל שאני מקשיב, איני מצליח להעלות דבר. מפעם לפעם נשמעת אמנם נקישה או שתים, אך קשה לתארן כקול צעדיו של לייזר. אנו ממתינים עוד מעט, אך איננו שומעים כלום.
– אולי תעה בדרך? – מעלה יוסלה השערה.
– אז היינו שומעים את צעדיו.
– אולי נרדם?
– גם זאת היינו שומעים.
– אז מה יכול לקרות לו?
אנו מחכים עוד מעט, מעיפים מבטים לכל הכיוונים, מצמידים אזנינו לקרקע, אך אין קול ואין דמות. מנחם מתחיל לדאוג, שוכח שאנו חיים במשטר לילה וצועק:
– אליעזר, היכן אתה!
– אני כאן – נשמע מיד קולו – עשרים צעדים מכם!
– חזור כבר! – פוקד מנחם, ואנו רואים כי הוא כועס מאד – מה נתקעת שם?
– אבל הרי אמרתי לך…
– מה אמרת?
קול תשובתו של לייזר היה חלש במקצת, אך נקלט ברור באזנינו:
– שבשום אופן אינני יכול לפתוח את המימיה…
צחוק אדירים מתפוצץ מתוכנו. דומה שגם עצי האורן הניעו צמרותיהם ונעו מצחוק.
– שקט! – חדלו לצחוק! הזהו משטר לילה! – צועק מנחם ברוב־כוח.
פרץ זעמו משליט דממה מוחלטת בינינו. מי מנצל דממות כאלה? – יוסי. הוא מלחש בטון דיבורו של מנחם:
"הקשיבו היטב לאיזה רעש ענקי גורמים מעט מים הנשפכים מהמימיה. חירתו זאת על לוח לבכם וזכרו לנצח…
ושוב פרץ הצחוק. השתולל והרקיע, עד כי החריש את קולו של מנחם. ביחוד גבר לנוכח דמותו של לייזר, הפוסע לאיטו, מתכופף מחמת הענפים, ומחזיק בשתי ידיו את המימיה.
צעקותיו החוזרות ונשנות של מנחם עצרו במידת־מה את צחוקנו. הוא נוטל את המימיה מאליעזר ומנסה לפותחה. נושך את שפתו התחתונה מרוב התאמצות, אך הפקק אינו סב. המימיה עוברת מיד ליד, כל אחד מנסה את כוחו, אך לשוא.
– למה לקחת אתך לא"ש מימיה משקשקת?
– לא ידעתי שהיא משקשקת. שכבה אצלי מתחת למיטה, ומעולם לא שקשקה.
– חדל להתלוצץ! – זועם מנחם – אחרי הפעולה תיגש אלי לאוהל.
– אבל מדוע: רק בגלל זה שחסרות בה כמה טיפות?
– אל תתווכח אתי, ברור!
– אבל למה לא להתווכח אם אולי זה יציל אותי.
– שום דבר לא יציל אותך, ואחרי הפעולה תיגש אלי.
– אני רוצה לדעת לשם מה.
– לשם מה? עוד אינך תופש? כדי לפתוח את המימיה. יש לי מפתח צנורות, אולי בעזרתו נוכל לעשות משהו. הרי מוכרחים להריק את המים אחת ולתמיד.
– היית צריך להגיד קודם שזה בשביל זה, אז לא הייתי מתווכח.
– די! – משתיקו מנחם – אל תענה לי. שימו לב, אנו חוזרים לשעור, זמן יקר מדי הלך לאיבוד. אני רוצה שתשרור כאן דממה עמוקה. איש בל יוציא הגה ובל ינוע. הסתדרו שוב סביבי במעגל.
אנו מסתדרים סביבו.
– פנו בגבכם אלי!
אנו מפנים לו גבינו.
– ועכשיו…
– רגע אחד – נשמע קולו של אליעזר – אם זה רק כדי לפתוח את המימיה, אז אינני מוכרח ללכת עד האוהל שלך. אני יכול למסור לך אותה בסוף השעור.
– די! הסתובב חזרה ושתוק. וכיוון שנהגת כך, הריני משנה את הוראתי. אתה תיגש אלי לאוהל ללא המימיה. נטפל בך ולא בה. ועכשיו זכרו, לפקודה ‘קדימה’ צועד כל אחד שלושים צעד. שימו לב – שלושים ולא עשרה כמקודם. פוסע בדממה. בהגיעו לצעד השלושים הריהו צונח על מקומו בשקט…
– אתה יודע מה – בוקע קולו של לייזר – אם כבר – אז מוטב כמו שפקדת בראשונה – שאגש אליך עם המימיה ונטפל בה בלבד.
– שתוק! צורח מנחם.
– אבל…
– תשתוק! וכיוון שנהגת כך – תיגש אלי לא רק הערב אלא גם מחר בבוקר בשעה אפס ארבע, ברור? ובכן מה אמרתי… בהגיעו לצעד השלושים הריהו צונח על מקומו בשקט ומתחיל להאזין לקולות הלילה. ברור? יש שאלות?
– מה? – אומר לייזר – לקום בשעה אפס ארבע אפס אפס, ועוד אחרי תירגול־לילה כזה? אז מוטב שאתייצב רק הערב ותטפל בי, בלבד, אפילו בלי המימיה.
מנחם כובש כעסו במאמץ על־אנושי. הוא פונה אל אליעזר בלשון אבהית עדינה:
– אליעזר, בתור ידיד אני מזהיר אותך: אם תפצה פה פעם נוספת, תקום כל־השבוע, בוקר בוקר, בשעה אפס ארבע אפס אפס, ברור? שקט! ובכן, שימו לב, אנו ממשיכים בשעור. אני דורש דממה מוחלטת, איש לא מעיז לפתוח את פיו. זכרו, אחרי שלושים צעד הנכם צונחים במקומותיכם ומאזינים לקולות הלילה. קדימה!
השעה קרובה לחצות. אנחנו חוזרים ומתקרבים למשק. חדר האוכל עדיין מואר. מפעם לפעם מסתנן מישהו ויוצא מתוכו בפה פעור־פיהוקים. כנראה שמתקיימת שם אספה. מנחם עוצר אותנו בקרבת המטבח ונותן לנו הוראות אחרונות לפני ‘פטורים’. משהוא מסיים, אנו נושאים רגלינו ורצים לאוהל. תוך כדי ריצה עולה יוסי על דמות מוארכת שנתקעה לה באמצע המדרכה, והיתה מתבוננת עמוקות בירח. הדמות משתטחת ארצה וסוחפת עמה את יוסי. שניהם קמים במהירות. האיש מתחיל לבקש סליחות ומחילות. יוסי אינו מאלה הסולחים בנקל. נאום של הטפת מוסר צדקנית כבר נכון לו על קצה לשונו, אלא שלפתע הוא מבחין כי לפניו ניצב גוטהרץ ידידינו, הוא ולא אחר. יוסי מוותר על נאומו ותחת זאת הוא מברכו ב’שלום עליכם' רחב וחביב.
או, זה אתה! – הכירו גוטהרץ – נו־נו, מה נשמע? כבר חזרתם? כל כך מהר? הצלחתם? מה זה היה? כל המשק כבר יודע שהלילה יש משהו. אפשר לדעת מה עשיתם? אני לא אספר לאיש.
– למה לא – אומר יוסי – עליך אני סומך, בוא אתנו לאוהל ונספר לך.
– גוטהרץ מתלווה אלינו בחשק רב ויוסי מתחיל לספר.
– אולי לא תאמין, אבל זו עובדה. מעולם לא היתה לנו פעולה חזקה ומוצלחת כמו בלילה הזה. תאר לעצמך, נסענו אל שפת הים, הרקנו ספינה מלאה מעפילים וחזרנו, וכל זה במשך ארבע שעות בלבד!
– מה אתה אומר, עוד אניית מעפילים? איך זה היה? איך זה היה…
– כרגיל. לא משהו מיוחד. אחת מהספינות הפורצות את ההסגר והעתונים לא מודיעים עליהן, כדי שלא יגבירו את משמרות־הגבול. אני מוכן להתערב אתך שמחר לא תמצא על כך שום ידיעה בעתון…
גוטהרץ לא היה מוכן להתערב. הוא האמין.
– סוף סוף אנחנו במיטות. שוכבים על סדינים צחים, לבושים בפיג’מות ומכוסים בשמיכות.
– לרגע הזה התפללתי – אומר יוסי וסב בהנאה על משכבו.
זעזוע אדיר מטלטל את האוהל, המוטות נעו והיריעות רעדו. מה שוב?
– סוסים! חמורים! אני אראה לכם! כמה פעמים ביקשתי שתקשרו את החבל ליתד! כל פעם אני מוכרח ליפול! מי זה קושר חבל כזה ארוך לעץ? אני אכרות לכם את העץ אחת ולתמיד! אי אי הרגל! יש לכם יוד?
לפי קול בחבטה הכרנו מיד את לייזר נם. כדי לנחמו צעק עליו יוסי כי כמעט הפיל את כל האוהל עלינו. כל־כך הרבה חבלים יש בעולם, ותמיד הוא דורך דווקא על שלנו!
אחרי דו־שיח צעקני קצר – השלמנו. שאלנו אותו מהיכן הוא חוזר בשעה כזו של לילה?
אולי – הטיל יוסי סברה – טיילת להנאתך עם אחת מבנות־המשק?
– עליך ועל ראשך טיול־הנאה כזה – איחל לו לייזר בכל לבו – את מנחם זה אני אדפוק פעם! חושב שאם הוא מ"כ מותר לו הכל. באתי אליו ואמרתי שאיני יכול בשום אופן לקום מחר בארבע בבוקר.
– והוא האמין לך?
– כן.
– נו, אז הוא יותר הגון מכפי שהוא נראה.
– הגון, מה? ימח שמו! פקד עלי לבוא אליו בשלוש, ועכשיו…
לייזר המשיך ודאי במרי שיחו, אך אני לא שמעתיו עוד. עיני נעצמו, וקול נחרתו של יוסקה הילך עלי תנומה כשיר־ערש ערב.
ה. הטבילה 🔗
באספה הבאה נצטרך להחליט מה עדיף: אקורדיאון חדש למוטי – או רדיו למועדון שלנו. כן יהיה עלינו לבחור חבר שיכשיר עצמו לעבוד על טרקטור, ולאחרונה – למצוא מחליף לשולה, שהודיעה על התפטרותה מוועדת־התרבות.
–אני אגיד לכם – אמר יוסי, שעה שעמדנו במקלחת והתקלחנו – אני יודע שכל החברה הם בעד גרשון, אבל אני הייתי מציע את יוסיניו. צריך להכניס אנשים חדשים לפעילות.
–את מי? – שעל יוסיניו, אינו מאמין למשמע אזניו.
–אותך! עכשו, לאחר שהעבירו את הבנות לאוהל ההודי ויש לנו חדר־תרבות לשמו בלבד, צריך לקחת את ענייני התרבות בידים. אל תצחקו, אני מדבר בכל הרצינות.
–אולי תצא כבר מהמים – נהם יוסקה – נעים לשמוע שאתה מדבר פעם אחת ברצינות, אבל אינך צריך לעמוד כאן שעה שלמה.
–מה יש, אתה מתנגד ליוסיניו?
–אמרתי שאני מתנגד? אמרתי שתצא.
–אני לא אהיה בוועדת־התרבות – הצהיר יוסיניו – אני עוד כמעט חדש ואינני רוצה שתצביעו בעדי.
–אצלנו לא שואלים לרצונו של אדם. בוחרים באיש המתאים ועליו לשאת בעול. למשתמטים אין מקום בינינו.
סבלנותו של יוסקה פקעה. הוא תפש בזרועו של יוסי ומשכו החוצה. הרים זרועו אל המשפך, והחל שר את ‘בבקעה שוטפים עינות המים’. מישהי הצטרפה אליו מעבר למחיצה. כשהגיעו ל’ככה, ככה, שיר כזה' היתה כבר כל המקלחת הומה שירה, ואיש לא הטה עוד אוזן ללהגו של יוסי.
האספה נדחתה לשבת השניה, כיוון שדב נאלץ לנסוע העירה ושמואליק סרב לנהל את האספה. כמה חברים חזרו לאוהליהם, והנותרים היו משיחים קבוצות־קבוצות.
יוסיניו, שבדרך מקרה ישב סמוך לזיוה, מצא עצמו מפטפט עמה, זו פעם ראשונה מאד ליווה אותה לחדרה.
–זוהי חוצפה! – אמרה – אחד כמו דוב יכול להרשות לעצמו לנסוע בכל זמן שמתחשק לו. אילו אני הייתי נוסעת, היו מורידים אותי כבר למועמדות.
–ואולי היה לו נימוק חשוב לנסיעה זו?
–איזה נימוק! שום נימוק לא מצדיק יחס כזה. לא מוכרח היה לנסוע ביום שישי, ואם נסע – יכול היה לחזור באותו יום, בפרט שהוא יודע שבשבת יש לנו אספה.
–אבל גם שמואליק במזכירות, גם הוא יודע לנהל אספה. לא תמיד מוכרח דוב להיות היושב־ראש.
–אתה יודע היטב שלשמואליק אין חשק. הוא לא אוהב לנהל אספות ומשתמט מהן בכל הזדמנות, וגם דוב יודע זאת ויכול היה לדחות את נסיעתו.
(כך, כשהיא כועסת ונלהבת, היא מאד נחמדה. עיניה מתמלאות חיים, והרווחים בין שיניה, אינם מעוררים תשומת־לב).
–ואולי זו נסיעה חשובה כל כך שלא יכול לדחותה?
–אני רואה שאינך מכיר את דוב. הוא יודע לדבר יפה ולהטיף מוסר לאחרים. שום סיבה לא תוכל להצדיק את זלזולו באספה.
(לא, היא לא אוהבת אותי. יש לה ודאי חבר במושב שממנו היא באה).
–ולדעתי לא דוב אשם אלא אנחנו. השלמנו עם העובדה שרק הוא מנהל את האספות, והנה זה מתנקם בנו. לוּ הייתי במזכירות הייתי מציע לנהל את האספות לפי תור.
–הוי, אתה מדבר שטויות. לא כל אחד מוכשר לזה. יושב־ראש צריך להיות קצת אישיות, אחרת לא יוכל להשתלט על החברה.
דבריה האחרונים נאמרו בתקיפות שאינה רגילה אצלה. היא קמה ממקומה ולבשה את סודרה הקל.
(אולי כדאי להציע לה לצאת החוצה? שם הרבה יותר נעים ולא רועש כמו כאן),
את רוצה להגיד לי שדוב הוא אישיות? אני אומר לך שזו אחיזת־עינים. בחור רגיל ואולי עוד פחות מזה יודע לדרוש הרבה מאחרים ובעצמו ומסתדר בעבודות הכי קלות.
(לא. היא עלולה לחשוב שאני רוצה להתחיל אתה. אבל אם תקום ללכת, אגיד שברגע זה גם אני חשבתי לצאת).
–נכון. אבל זה ענין אחר. לכל אדם יש חולשות וחסרונות שלו, אבל תגיד מה שתגיד, לנהל אסיפות הוא יודע טוב יותר מכולנו. די, אני רואה שמרבית החבריה הסתלקו, כנראה שלא יהיה הערב כלום. אני הולכת. מחר צריך לקום מוקדם לבציר. שלום!
– ו… ל… שלום שלום.
(איזה אידיוט אני! הרי יכולתי להגיד לה שגם אני צריך לקום מוקדם. בעצם אני עוד יכול להשיג אותה).
יוסיניו קם וניגש לפתח. מרחוק הבחין בה, פוסעת והולכת לאטה. הוא דילג על כל שלש המדרגות ומיהר אחריה. ככל שהתקרב, כן הואטה התקדמותו, לבסוף נעצר, כדי לתקן את אבזם סנדלו. היא המשיכה לפסוע בנחת, ולא הפנתה ראשה לאחור אפילו פעם אחת. מרוב משמוש באבזם, התקלקל זה באמת. החדק השתחרר מהמסגרת.
יוסיניו נשם לרווחה. איך יוכל להשיגה בסנדל פרום? הוא חוזר למועדון, כשהוא גורר את סנדלו על המדרכה.
–אז מה – אמר יוסי שעה שעמדנו בתור בספריה – נותר לך עוד שבוע של מנוחה עד הבחירות לוועדת־התרבות.
–אל תבלבל את המוח – רטן יוסיניו.
–נו טוב, נראה. שלשום כבר עמדתי להציע אותך, חבל שהאספה נדחתה, אבל בשבת הבאה, אני מבטיח לך, לא תימלט.
–יוסי, אני מבקש אותך שוב. אינני מתאים לוועדת התרבות ואל תציע אותי.
–אם אתה מתאים או לא – לא אתה תקבע, ורשותי היא להציע את האיש הנראה בעיני. דיברתי עם כמה חברים, הם תמימי־דעה עמי. מובטח לך רוב. הי, אתה שם! אל תדחוף, אני עומד כאן שעתיים.
יוסי התקדם ופנה לספרנית.
–תני לי את ‘הקלברי פין’. מזמן לא קראתי אותו. מה, אין? תמיד איננו. אז תני משהו אחר. מה עם הספר ההוא שם, לא זהו, זה שעל ידו. ‘רחוב החתול הצד דגים’ לא, לא, השאירי אותו, אינני אוהב דגים. אין לך איזה ספר בשבילי כמו… שיהיה אפילו ‘עלובי החיים’.
לבסוף לקח את ‘גוליבר בארץ הענקים’ ויצא. אני קיבלתי זעזוע קל משהתברר לי של’מלחמה ושלום' יש גם חלק ד', אך החזקתי מעמד ולקחתיו לידי כיאות לגבר. יוסקה קיבל את חלק ה' של ‘ז’אן כריסטוף’ ונשא אותו עמו למועדון. מאז העבירו משם את הבנות, החל לבקר בו תכופות.
שעה קלה התלבטתי אם להצטרך ליוסקה, אלא שנכנעתי להרגשת העייפות שבי ופניתי לאוהל, לקרוא בו בשכיבה. כשקרבתי אליו, עורר בי חשד השקט הבלתי־רגיל ששרר בו. החשתי צעדי, ובפתח נעצרתי. על מיטתו של יוסיניו ישבה אשה זרה, צנומה, לבושה שמלה חומה פשוטה. קשה היה לקבוע את גילה: פנים צעירים אמנם, אך חרושים קמטים. משום־מה נראתה לי מוכרה. האם ראיתיה אי־פעם?
–שלום!
–שלום – עניתי, מניח את ספרי על המיטה ופוזל חליפות לעברה ולעברו של יוסי שישב שקט ורציני עם ‘גוליבר’.
–מי היא? – שאלתיו במבטי.
הוא הצביע על מיטתו של יוסיניו ולחש: ‘אמו’.
עכשיו הבנתי מדוע נראתה מוכרה. אותה צורת־ישיבה רופפת, אותה חדות הפרצוף, אותה שפה תחתונה, והעיקר, אותו מבט אורבני בעינים.
–יוסיניו עוד עומד בתור בספריה – נסתי להפיג את השתיקה הכבדה – תיכף יגיע.
היא הניעה ראש בתודה, והמשיכה לשבת כשידיה שלובות זו בזו. חשנו במקצת אי־נעימות. מדוע היא שותקת? אולי צורתו המוזנחת של האוהל הבהילה אותה? בחשאי הצלחתי להרים שתי פיסות נייר ולבעוט בקליפת בננה אל מתחת מיטתי. יוסלה דחף החוצה את נעלי־העבודה שלו לשולי האוהל וניגש לעשות סדר בארונו. פשפשתי מתחת לכריתו של יוסקה, אולי אמצע ממתקים לכבדה בהם, אך יוסקה לא הסתיר מעולם ממתקים מתחת כריתו. חזרתי למיטתי ופתחתי את ‘מלחמה ושלום’. לאחר דפים מספר התברר לי שלא קלטתי כלום. הפכתים לאחור והתחלתי לקרוא מחדש. רק שההוא לא יתחיל ליבב עכשיו עם המפוחית שלו, חשבתי.
– איך הוא מרגיש? – פצתה פיה לפתע.
פשוט נבהלנו, קולה היה מחוספס. יוסי התעודד ראשון.
– טוב מאד – ענה – טוב מאד, מצויין.
– לא קשה לו?
– קשה? להיפך, קל ושמח. הוא בחור נפלא.
– כן, גם בבית היה ילד טוב. אוהבים אותו כאן?
– מאד – אמר יוסי ולא יכול להתאפק מלהוסיף – ביחוד הבנות. היא לא הבינה.
– הבנות? יש לכם בנות?
– כמובן, ודווקא נחמדות.
– והם אוהבות אותו?
– כן. ביחוד אחת, חמודה מאד.
– הוא לא סיפר לי כלום. מה עושה אביה?
יוסי גרד בראשו, בעצם לא התכוון להרחיק לכת כל־כך, לשונו היא שמשכתהו.
– זה… זה בסדר – ענה – אני לא יודע, אבל זה בסדר. הוא מאה אחוזים. הוא בחור טוב, רוצים אפילו לבחור בו לוועדת־תרבות.
–הוא באמת אוהב קצת דברים כאלה, אבל… אבל אני חוששת לו. עודנו ילד. הוא קופץ בראש לכל תפקיד…
–לא. אצלנו הוא בסדר, לא תכירי אותו.
שוב נשתררה דממה. יוסלה הספיק להוציא ולהכניס את יומנו פעמיים. אני התחלתי לקרוא בשלישית מן הדף הראשון. ההוא שם בליפט – לא איכפת לי מיהו, העיקר שלא יתחיל להשמיע את המנגינות שלו, די לי בפנים העצובות של זו… מה קרה ליוסיניו, הרי אמר לי שתיכף יבוא?
– היכן הספריה? – שאלה – אולי אלך לקרוא לו.
– לא, לא כדאי, ודאי תיכף יגיע.
– אני אגש ואקרא לו – הצעתי.
איש לא התנגד. קיפלתי את פינת הדף השני שבספר ויצאתי.
את דייר הליפט, מצאתי עומד ליד חלונו, ידיו שמוטות לו בתוך כיסיו ומבטו קופא לעומת אוהלנו. עשוי הוא לעמוד כך שעות ארוכות ללא נוע. ושמא מהרהר הוא בתקרית של אתמול?… בעצם לא היתה לנו כל כוונה להרגיזו, אלא שהדברים התגלגלו מעצמם שלא ברצוננו. אם מישהו אשם בדבר, הרי זה רק הגברת נם, אמו של לייזר ששלחה לו, ללייזר חבילת ממתקים. במקרים כאלה מגלה ההכשרה חוש־ריח מיוחד במינו.
כשנכנסנו לאוהלו כּיבּדנו לייזר בעקימת־אף ומתוך נדיבות־לב מאונסת חילק לכל אחד מאתנו ביסקויט ושתי סוכריות חמוצות. רק בחפיסת השוקולד לא נגע. החליט לשומרה להזדמנות אחרת. לא ניסינו לשכנעו. חשבנו: מילא, אינו רוצה לאוכלה עמנו, נאכלנה בעצמנו לכשיסתלק. אלא שכל חיפושינו אחר החפיסה עלו בתוהו. וכי מי יכול היה לחשוד בו, בלייזר, שהוא מטמין את השוקולד בתוך נעלי העבודה המאובקות שלו, מתחת לגרביים?
אותו יום חזר לייזר לאוהלו וכמעט התעלף. החתולה האפורה של מטבח־הזקנים חלפה בבהלה בין רגליו, ובפיה מחצית חפיסת השוקולד. משהתאושש, תפש את המטאטא לרדוף אחריה בצעקות. היא נמלטה ועלתה על עץ האורן שליד הליפט.
לייזר החל ליידות בה אבנים. החברה שהתאספו למשמע הצעקות התנדבו לעזור לו. האבנים פגעו בבדי האורן, החליקו על ענפי המחט וצנחו בנקישה על גג הליפט.
הבחור שבליפט יצא מתוכו זועם, לא הבחין בחתול וחשב שבאנו לשטות בו. רגע אחד עמד דומם, כשלחייו השקועות חוורות מכעס, ואחר צעק:
– ת… ת… תסתקלו1 מפה!
צחקנו. יוסי הגביר את צחוקנו בהשיבו לבחור:
– בסדר, אנחנו מסתכלים.
נער־המפוחית רעד מחימה, נפנף בזרועו וקרא:
– אתם… אתם…
מה רצה להגיד איני יודע. לשונו בגדה בו. הוא קימץ אגרופיו בעצבנות וחזר לתוך הליפט, טורק את הדלת מאחוריו.
אחר כך הצטערנו. בריה בלתי־מזיקה שכמותו, למה ללעוג לו? אך בתוך החבורה שעמדה ליד הליפט לא נמצא גם אחד שיכנס ויסביר לו איך התגלגלו הדברים לידי כך. זה טיבנו: מוכנים למאמץ הפיזי הקשה ביותר, אך בגינונים של טקס אנחנו חלשים מאד.
עתה הוא ניצב ליד החלון ובוהה נכחו. אולי אתעכב לידו ואסביר לו מה קרה?
לא, אני מכיר את עצמי. לא יהיה בי העוז. אני חולף ליד חלונו כשבלבי נחרתת דמותו הנכאה. עיניים אפורות, ספק אם הן נעוצות במשהו ממשי, חוטם מעוך אל השמשה, הבעה אטומה, וידיים שמוטות מטה. רבונו של עולם, כמה זמן אפשר לעמוד כך?
יוסיניו גמר את ענייניו בספריה. הוא סטה מן השביל ופנה שמאלה לעבר הרפתות והלולים. שם, סבר, יוכל להרהר בשקט ולערוך את נאומו שישא באספה, בה יוצע לוועדת־התרבות.
“חברים, אני חושב שיוסי סתם מתלוצץ, כולם יודעים שאני חדש. עדיין איני מכיר היטב את רוב החברים. רבים אינם מכירים אותי, ולפיכך אינני יכול להיבחר לשום תפקיד.”
לא. חלש ולא עושה רושם. אם אני מעיז כבר לפתוח את פי באספה, הרי עלי לשאת נאום חזק.
“חברים! אם רוצים לבחור אדם לוועדת־תרבות, יש להרהר הרבה לפני זה. ועדת־התרבות הנה אחת הוועדות החשובות. צריכים להיות בה חברים בעלי יזמה, חברים מסורים לעניין…”
כך היה פוסע, ספרו תחת בית שחיו והנאום החזק נערך במוחו. עבר בין ערימות החציר, נתקל בחבילה בודדת, זז המנה בכעס וםפנה לעבר הרפת הישנה.
ואם בכל זאת ייבחר, אם יגיעו החַברים למסקנה כי למרות כל הסתייגויותיו הנו המתאים ביותר, יוכיח להם מה כוחו. יקח את ענייני התרבות לידי2, יוציא את המסיבּוֹת משיגרתן הרגילה, מהישיבה הבטלנית ומהשירה העלובה. הוא יכניס גם משחקים למסיבות. ידרבן את החברה לכתוב פליטונים. גם בעצמו יכתוב. יכינו מערכוֹנים, יציגו. אסור לתת לעיפות ולאדישות להשתלט על החברה. כן, אם יבחרו בו לוועדת־תרבות, אז…
– אַי!
בול בול בול… שלפוחיות אויר מבעבעות סביבו, נוזל סמיך מציף אותו. איך שכח שכאן בסביבה מצוי בור השתן, ולמה לא גודרים אותו?
הספר אבד בפרפורים הראשונים. הנוזל רוגש, שולח גלים גלים ומעלה צחנה איומה. מזל שהבור אינו עמוק ביותר. הוא מצליח לעמוד על רגליו ולזקור את ראשו מעל פני השתן. גליו מדגדגים את סנטרו. איזו חזירות של רפתנים! אני אתפוס פעם אחד מהם ואדחוף אותו פנימה, שירגיש בעצמו את טעם הטבילה הזאת…
ידיו מגששות בדופן הבור, תרות אחר דבר־אחיזה. את עיניו הוא ירא לפקוח, שערותיו הדבוקות למצחו מזילות פלגים. גבב קש נצמד לשפתו העליונה והוא מנסה להרחיקו במשב רוח פיו. הדופן חלקלק ללא בליטה. הוא מנתר ושולח ידיו קדימה, אך ברגע שגופו מזדקר מהנוזל, הוא נעשה כבד פי כמה ונמשך חזרה לבור. איזה מזל מטונף. למה מוכרח היה ללכת דוקא לעבר הרפת הישנה? מי הולך לשם באמצע הלילה?
הוא קופץ שוב ונצמד לדופן, אצבעותיו ננעצות שוב באדמה החלקלקה, אך לשוא. גופו צונח ומחליק בחזרה. אחרי כמה נסיונות נוספים, התייאש, ובחר לחרוץ את שולי הבור בצפורניו. אולי יוכל להיאחז בחריץ ולמשוך עצמו למעלה…
משלא מצאתיו בספריה, פניתי לחדר התרבות, אך דם שם לא היה. מישהו סיפר שראהו יורד לעבר הלולים. התלבטתי לרגע אם להמשיך לחפשו, או לחזור לאוהל. אך כשנזכרתי באמו היושבת וממתינה, פניתי לעבר הלולים.
– יוסיניו…
אין קול. קיוויתי למצוא את השומרים, אולי הם ראו אותו, אך הם אינם.
– יוסיניו…
– מו… – נענתה לי עגלה צעירה.
– לא אותך – השבתי, אך הלכתי בכל זאת בכיוון הקול. אולי באמת הלך לרפת לסחוב חרובים טחונים.
– יוסיניו…
– מה יש? – הגיע לאזני קול רפה.
– ברוך־השם! אני מחפש אותך בכל המשק. היכן אתה?
– כאן.
– אז בוא, מה נתקעת שם?
– בוא אתה אלי.
– אל תבלבל את המוח. שם בור השתן.
– וגם אני.
– מה! נפלת לבור?
לא יכולתי להתאפק מצחוק. התקרבתי בזהירות, הגעתי למרחק שתי פסיעות מהבור ואז ראיתיו. ראשו בלט מתוך המדמנה, וידיו צנחו על השוליים.
– חה… חה… איך עשית זאת?
– דחילק, תן כבר יד.
אולי כדאי לקרוא לחבר’ה, לא בכל יום מזדמן מחזה כזה. לא, אי אפשר. דווקא היום באה אמו.
– משוך אותי כבר – התחנן – למה אתה מחכה?
לא רציתי לתת לו את ידי. למה לטנפן? ניגשתי לערמת החציר, פירקתי שתי חבילות ופיתלתי את חוטיהן לחבל אחד מעובה.
– תפוש את החוט!
– אני לא מגיע, התקרב אלי!
– כן, מה? שגם אני אפול! הנה חוט, הנהו על ידך!
– אני לא רואה.
– מה אתה, עיוור?
– לא, אבל אני חושש לפקוח את עיני.
טולטלתי את החבל עד שנגע בידו והוא תפשו.
– הי הופּ!
לרגע דימיתי שהנה גם אני נופל לבור. האדמה היתה חלקלקה, רגלי לא הצליחו להינעץ בה. יצרי פיתני להרפות מהחבל, אולם רגש החובה גבר. היה זה רגע איום. כופפתי ברכי ולכסנתי כפות רגלי.
– נו, צא! – צעקתי.
– אני לא יכול, משוך בחבל!
התאמתי את משיכותי עם תנועות גופו, כמה מאמצים משותפים – והוא יצא.
– פוי, אתה מסריח!
התרחקתי ממנו. רק עכשיו חשתי מה רבה הצחנה. הוא גשש בידיו וגרר רגליו.
– הבא לי מים!
רצתי לרפת, מלאתי דלי חליבה במים ויצקתי אותם בקילוח דק לכפות ידיו. הוא שפשף את עיניו חזק בטרם פתחן.
– הזדרז – אמרתי – אמך מחכה לך באהל.
– מה? אמי?…
דימיתי שהוא מבכר ליפול חזרה לבור.
– מה פתאום באה? לך תגיד לה שתחזור. מה אני, תינוק? אמרתי לה שלא תבוא. שלא תעיז. לך תגיד לה שתחזור.
– אל תקשקש, איך תחזור בלילה? מחר בבוקר תוכל לחזור באוטובוס.
– אני לא רוצה, כל החברה יצחקו עלי.
– די חדל להשתטות. גם אמא של יוסלה היתה פה פעם. רוץ למקלחת ואני אביא לך בגדים.
נכנסתי לאוהל. היא קמה לקראתי.
– נו, היכן הוא?
– במקלחת – אמרתי במהירות – הוא נכנס למקלחת ושכח לקחת בגדים.
– ואני כבר חששתי שקרה לו משהו – אמרה, וחזרה לשבת בהקלה.
בארונו מצאתי זוג לבנים וגופיה העשוייה ככברה. חיפשתי חולצה ומכנסיים, אך לשוא. ניגשתי לארונו של יוסקה (הוא היחידי שלא היה אז באוהל) הוצאתי את חולצתו הרוסית ומכנסי חאקי ארוכים. המגבת של יוסיניו היתה פרושה על כריתו, רטובה – רק לפני שעה קלה התקלח, לקחתיה בכל זאת.
קול צחוק נשמע מתקרב, קולו של לייזר נם.
– חה־חה־חה… – צחק ונכנס לאוהל – איפה הגיבור שנפל לבור? – קרא ונרתע למראה אמו של יוסיניו.
– מי נפל לבור, מי נפל? – נזעקה וקמה ממקומה.
לייזר החוויר ונסוג בבהלה. בהלתו החרידה אותה יותר מכל.
– איש לא נפל – אמרתי להרגיעה – הוא סתם מתלוצץ.
– לא! אני רוצה לדעת מי נפל? מי נפל?
לייזר המשיך בנסיגתו האטית והשיב, מבולבל:
– את לא מכירה אותו, זה… זה בחור אחד…
– יוסיניו! – ספקה כפיה – יוסיניו! איפה הוא! מדוע אתה משקר? הוא לא במקלחת! הוא נפל! היכן הוא, היכן?
עיניה ירו זיקים. לייזר נכווה ומלמל:
– אני לא יודע כלום, רק שמעתי, אני לא יודע, לא יודע…
ופסע לאחוריו, כשידיו מסוככות על גופו מפני קרבתה היתרה.
יצא את פתח האוהל, נסוג עוד צעדים מספר, נתקל ביתד האוהל והתגלגל על גבו. היא הניחתו לשכב ורצה לכיוון בתי המשק. לא הספקנו לנשום לרווחה וכבר חזרה.
– איפה יוסיניו? שקרנים! איפה יוסיניו שלי? מה קרה לו?
– הוא במקלחת, אני רץ להביא אותו.
– אני אלך אתך – צעקה ותפסה בזרועי.
שחררתי את זרועי מידה ורצתי לעבר המקלחת. חסר לי עוד שהחבר’ה יחשבו שהיא אמי. היא לא הניחתני, רצה אחרי כל הדרך כשפיה ממלמל.
ליד פתח המקלחת נעצרתי.
– את לא תיכנסי לכאן. זה לבחורים בלבד.
מבלי שים לב אלי דחפה את הדלת. אותה שעה היה זליג הנגר ניצב ברגלו האחת על הספסל, השנייה תלוייה באויר, מורמת מעט, בשתי ידיו הוא מנסה לעקוף את כרסו ולכוון את רגלו לתוך מכנס התחתונים, וכל זה בזהירות שכפו הרטובה לא תלחלחם.
הקריאה ‘יוסיניו’, שפרצה מפי האם הדהימתהו, הוא הרים ראשו, ולמראה האשה הנכנסת איבד את שווי משקלו. אינסטינקטיבית ניסה להאחז בבגדיו התלוים על הקולב, הצליח לרגע להחזיק מעמד, אך הבגדים נחלצו, ונגררו אחריו אל הרצפה הלחה. דקה שלמה נשאר שרוע כך על הרצפה, כשלצדו מוטלים במים בגדי מנוחתו הנקיים־לשעבר, ובקצות רגליו נאחז זוג התחתונים.
היה שם עוד חבר־משק, שהסתרק מול המראה ויעץ לזליג לקום. זליג גידף בחשאי, הרים את בגדיו ורם, כשהוא מכסה במגבתו את מערומיו.
יוסיניו ניצב אותה שעה תחת אחת המקלחות, מניח לשטף המים לחלוף על גופו. הקריאה החרידתהו. הוא רצה להיצמד לקיר ולהיסתר, אך אמו הקדימה אותו.
– יוסיניו, אתה חי? –
קראה בשמחה וחבקתהו מבלי לשים לב לזרם המים. הוא הדפה מעליו ושאל בכעס:
– למה באת?
היא נבהלה לרגע מקולו הגס, אך מיד התאוששה:
– תן את הסבון, אני אסבן אותך!
– לא! – קרא – צאי מכאן! אינך רואה שזו מקלחת של בחורים?
קולו היה כבר חנוק במקצת, נדמה כי עוד מעט תפרוץ יבבה מקרבו. היא העיפה מבט לאחוריה, וראתה את חיוכם של שני חברי־המשק.
– אני מחכה לך בחוץ – נכנעה.
פינינו לה מעבר. היא פסעה בראש מורכן לעבר הדלת. פסיעות מספר לפני שהגיעה לפתח, נפתחה הדלת וגוטהרץ נכנס, נושא צרור בגדיו בידו.
– הו, סליחה! טעיתי! – פלט כשראה אותה, והזדרז לצאת כלעומת שבא.
אף היא נבהלה מעט, אך עד מהרה נתאוששה ויצאה. כעבור דקה או שתיים נפתחה הדלת בזהירות. ראשו של גוטהרץ מבצבץ פנימה. לבסוף מתגלות גם עיניו כשהן בולשות ומציצות.
– אני כבר מבולבל לגמרי – אמר – נכנסתי לכאן, ברחתי. נכנסתי למקלחת השניה, התנפלו עלי כל הבחורות. פשוט איני יודע מה קרה לי היום…
המתנתי במקלחת עד שיוסיניו התלבש. פחדתי לצאת החוצה ולהיתקל שם באמו.
– את החבר’ה האלה צריך לזרוק – התלונן זליג – קודם נכנס הנה אחד עם סרחון כזה שכל החברים ברחו. ועכשיו הוא מכניס את אמו שתסבן אותו!
– אל נא, אל נא – הרגיעו גוטהרץ – הם בחורים זהב, לא צריך לדבר עליהם ככה – אמר ונכנס לתוך זוג כפכפים וצעד לעבר המקלחת. זליג העיף עלי ועל יוסיניו, שני בחורי הזהב, את מבטו האפור ועיקם את אפו בזלזול.
משהו בלתי־רגיל היה במראהו של גוטהרץ כשנכנס למים. תחילה לא תפשתי מהו, אך מהר מאוד הבנתי.
– איזה אידיוט אני? – שאג מעבר למחיצה. שמעתיו סוגר את הברז – מדוע לא אמרתם לי?! הרי שכחתי להסיר את המכנסיים…
– סך־הכל פעם שלישית בכל החיים שלי – אמר כשחזר אלינו וסחט את מכנסיו.
יוסיניו גמר להתלבש. החולצה יכלה להכיל בתוכה עוד אחד כמותו, ואת שולי מכנסיו של יוסקה היה נאלץ להחזיק בידו לבל ייגררו על הרצפה הלחה. אמו שעמדה ממול המקלחת, שעונה על הפיקוס הזקן, הזדקפה לקראתו. נשאתי רגלי וחמקתי בריצה לאוהל. איש לא היה בו. כנראה הלכו לאכול. הלכתי אף אני.
ישבנו במועדון וחששנו לחזור לאוהל. יוסיניו נכנס ופנה לעברנו.
– עיזרו לי – אמר – היא איננה רוצה לנסוע מחר. החליטה לדבר קודם עם המפקד.
– נו, אז קח אותה לדודיק.
– כדי שאחר כך יצעק עלי?
– אז תגיד לה שהוא איננו.
– אמרתי. היא אמרה שלא תזוז מכאן עד שיבוא.
– אינך יכול להשפיע עליה?
– ניסיתי הכל. היא מסרבת. אומרת שאני ילד ואיני יודע מה שאני מדבר. אולי תוכלו אתם להשפיע עליה?
– אין לנו כבר מה לעשות? – אמרתי, כשלעיני מצטיירת דמותה הצנומה, כפי שנראתה שעה שנמצאה באוהל, והיא גונחת: יוסיניו, יוסיניו!
– יש לי רעיון – אמר יוסי – אני אהיה המפקד.
כן, היה זה רעיון טוב, אולם החלטנו כי יוסקה יתאים יותר.
ניגשנו לאוהלו העגול של לייזר, המשמש מאז ומתמיד למטרות־צדקה כאלה הדלקנו מנורת־נפט והצבנוה על השולחן. כיבינו את החשמל ודאגנו לכך שפניו של יוסקה לא יוארו. על קולו העבר סמכנו. לשם השלמת הרושם, חבש יוסקה לראשו את כובע עובדי־הרכבת של גרשון, ופיזר על השולחן שלפניו כמה דפי נייר.
יוסיניו נכנס עם אמו.
– תלך יוסיניו, תלך. חזור לאוהלך, אני תיכף אבוא.
יוסיניו יצא והצטרף אלינו, שעמדנו מאחורי האוהל.
– כן? – אמר יוסקה והרים ראשו.
– אני אמו של יוסף, אני רוצה… מבקשת לדבר אתו.
– בבקשה.
– הוא המפקד שלו?
– כן, מה העניין?
שאל יוסקה, ולפי רשרוש הנייר הבינונו שהוא עושה עצמו מפשפש בהם. היא התקשתה לפתוח. מראה כובעו ואפלולית החשאין הכניסו בה כנראה מבוכה.
– אני אמו של יוסף… אני לא יודעת איך להסביר לך, אבל הוא עוד ילד. הוא עוד תינוק… הוא עצמו עוד תינוק… הוא עצמו אינו יודע מה הוא רוצה. נדמה לו שכולם חושבים אותו ללא־יוצלח, הוא חולם על מעללי גבורה… אני חוששת פן יקרה לו משהו. הוא תמיד רוצה להיות ראשון, פן יגידו עליו שהוא פחדן. עלול לקרות לו אסון. אני יודעת שזה יקרה, אני מרגישה. ואני בודדה. מה אעשה בלעדיו? הוא לבדו נשאר לי. עודנו צעיר כל כך. כל ימיו סבל. תמיד היה לבדו בבית, ללא אב. רציתי שימשיך ללמוד. הוא לא רצה. אמר שהוא נחנק בעיר, אלמלא הרשיתי לו ללכת, היה בורח. מילא, שיהיה כאן, שיהיה כאן, אבל שלא ישוויץ…
– זה יהיה בסדר – אמר יוסקה.
– לפנים הייתי לו כחברה, ועכשיו הוא מתבייש מפני. אפילו הפסיק לכתוב הביתה. והוא יודע לכתוב. בבית־הספר הצטיין בחיבורים. היה כותב אפילו פליטונים בכל מיני הזדמנויות. כל מה שאני רוצה הוא, שיכתוב רק כמה מלים, – שאדע לפחות שהוא בריא… שיישאר פה, אם טוב לו כאן. אינני רוצה לקחתו, אבל אני רוצה שתשגיח עליו, עוד אין הוא די מבוגר להשגיח על עצמו…
יוסי הצליח לסתום את פיו של יוסיניו בטרם יפליט קללה.
– בבקשה ממך, שים לב שלא ילך יחף. תשגיח שלא יצא בערב בלי סוודר. סרגתי לו שני סוודרים, עכשיו אני סורגת את השלישי. הוא מצטנן בקלות. ובחדר־האוכל תראה שיאכל הכול, אני רוצה שיגדל. הוא סובל מזה שהוא כל כך קטן. אבל חצילים הוא לא אוהב, תסדר שיתנו לו משהו אחר. כאן בטח אוכלים כל היום חצילים…
– זה יהיה בסדר.
– ושלא ישוויץ. אם תצאו לטיולים קשים, אל תקחו אותו אתכם. הוא מקבל יבלות ברגלים ו…
ניכר שהתקשתה בדיבורה.
–…ואל תקחו אותו לכל מיני פעולות, אתה מבין, הרי אתה רואה שהוא עוד ילד…
– בטח – אמר יוסקה – לפעולות יש לנו אנשים מיוחדים. בינינו לבין עצמנו, אני יכול לגלות לך שאיננו לוקחים לפעולות מיוחדות אנשים למטה מגיל עשרים וחמש.
הודעה זו לא הרגיעתה כנראה.
– אבל אתה לא מכיר אותו. הוא עלול להגיד שהוא גם בן עשרים ושמונה…
– אבל אני מכיר אותו, מכיר.
– ואם יחליפו אותך.
– אמסור הכל למפקד שיבוא במקומי.
– תודה – אמרה – תודה. עכשיו אני שקטה. אינך יכול לתאר לעצמך איזה לילות עברו עלי. הוא לא הסכים שאדבר אתך. אמר שאין לך פנאי, שאינך מקבל הורים, אבל אתה הקלת עלי. ודאי גם לך יש ילדים, מה?
– כמובן, כמובן – אישר יוסקה.
– תארתי לעצמי. הרגשתי שאתה מבין ללבי. רק אב יכול לדעת מהו בן לאמו. בן כמה הילד שלך?
– שלש־עשרה – אמר יוסקה מבלי להניד עפעף.
– שלש־עשרה? – תמהה – לא חשבתי שאתה כל־כך מבוגר. יש לך קול צעיר…
(“יוסיניו!” פקד יוסי בלחש, “קרא מהר לאמך! הזדרז! יוסקה מתחיל להסתבך”…)
למחרת, בשעת הפסקת־הצהריים, תפס יוסקה את יוסיניו בעורפו והפילו בתנועת־יד אחת על הקרקע. יוסיניו ניסה לפרפר ולקום, אך ברכו של יוסקה לחצה על גבו.
– מה עשיתי לך? – יילל יוסיניו – מה עשיתי?
– אתה עוד שואל מה עשית? – אני רוצה לראות אותך מעיז ללכת יחף, נראה אם תנסה לצאת בערב בלי סוודר. את עורך אפשיט מעליך, ערום אשאירך! הביתה כתבת? עוד לא? אתה כבר מתחיל להשתמט? לך מיד! ואם יחלוף שבוע ולא תכתוב – אמלוק את ראשך! נו, למה אתה מחכה? לך לאוהל וכתוב. לך כבר!
– מחר… – התחנן יוסיניו.
– לא. אין מחר. היום, ומיד! – פקד יוסקה.
יוסיניו קם לאטו, ניער את גרגרי החול שדבקו לבגדיו ופסע ברוח נמוכה לעבר האוהל.
ו. האספה 🔗
פרוטוקול 15.7.47
נוכחים 29 חברים
יושב־ראש: דב
רושם הפרוטוקול: שמואל
הסעיפים:
1. אינפורמציה
2. הכרעה סופית: רדיו או אקורדיון
3. הכשרת אדם לפלחה (הצעת מזכירות – גרשון)
4. מחליף לשולה בועדת־תרבות.
דב:… האם תמיד אני צריך לצרוח חצי שעה עד שאתם מואילים להשתתק?…כבר רבע שעה שאני ממתין לשקט, האין זה מספיק? אין לי מה למסור. הייתי בשבוע שעבר במזכירות־הקיבוץ בקשר לעשרת היוגוסלבים שרוצים לצרף להכשרה. סיפרתי מה המצב אצלנו והסברתי שעוד עשרה בנים רק יפוררו את הגרעין.
שולה: לא נכון!
דב: שקט! תשמעי עד הסוף. דרשתי שיחד אתם יוסיפו גם כמה בנות. הם אמרו שכרגע אין להם, אך ברגע שתגענה נהיה אנו הראשונים בתור.
יוסי: שמעתי שהיוגוסלביות לא שוות פרוטה.
יוסלה: אני דוקא הכרתי אחת שווה.
דב: חבר’ה, ויכוחים אחר־כך! כמו כן נפגשתי עם ברוך הר־קוץ מוועדת־הלבשה. תיארתי לפניו את מצב ההלבשה הירוד. סיפרתי שהחבר’ה הולכים יחפים וקרועים, שלכל אחד יש רק זוג אחד בגדי־מנוחה, וזוג אחד בגדי עבודה, המשמשים גם לאימונים. הוא אמר שהמשק חייב לדאוג ללבושנו. ניגשתי אתמול לתבן ואמרתי לו בדיוק מה שברוך הר־קוץ אמר לי. בתן לא הכחיש שהמשק חייב לתת לנו בגדים, הוא רק ציין שהנוהג הוא שהם מקבלים את הלבוש מוועדת־ההלבשה ומוסרים אותו לנו, ואילו הפעם לא קיבלו כלום. ביום שלישי אני נוסע העירה ואפגש שוב עם ברוך הר־קוץ. אשתדל להביא אותו הנה ולברר סופית את כל הבעיה. אני מבקש רק מהחבר’ה ללבוש באותו יום את הבגדים הכי קרועים שלהם ולהסתובב סביבו יחפים ובלואים. אני עצמי נוסע אליו בחולצת החאקי המטולאה שלי.
דנה: אני רוצה להגיד, שלפי דעתי צריך לדרוש שאנו נקבל ישר את הלבוש, לא יתכן ש… מדוע המטען צריך לעבור דרך המשק. אף פעם לא… ואני לגמרי לא בטוחה שהם לא מחליפים או סוחבים. ההגיון אומר ש… יש לעמוד על… ולא כמו שתמיד שמתי… (מדברת כל כך מהר. לא הספקתי לרשום).
דב: טוב. ציינתי לי זאת ונראה מה נוכל לעשות בקשר לכך. זאת היא כל האינפורמציה ואם אין שאלות נוספות, ניגש לסעיף הבא. באספה האחרונה לא הגענו לכלל הכרעה בקשר לשאלת הרדיו והאקורדיון. הערב אנו מוכרחים לגמור את העניין. מישהו רוצה להתבטא?… חבר’ה, מה אתכם! האין זה שייך לכל אחד מאתנו? זיוה, אל תתלחשי שם, אם יש לך מה להגיד, אמרי בפני כולם… לא רוצה אז שתקי! נו, אם איש לא רוצה לדבר ניגש להצבעה. מי בעד שנקנה רדיו?
מוטי: רגע, אני רוצה להגיד משהו.
דב: עכשיו נזכרת, זה מאוחר.
מוטי: לא, אני יודע שאתה בעד רדיו ולא רוצה שאדבר. אבל אני רוצה להגיד כמה מלים. אנו מוכרחים לקנות אקורדיון. בזה הקיים איני מוכן להמשיך לנגן.
קריאות: למה? למה?
מוטי: זה אקורדיון מחורבן. אני מקלקל את השמיעה שלי ואת האצבעות. חוץ מזה ארבעים בסים זה לא בשבילי. אי אפשר להוציא ממנו כלום. אני צריך לפחות 120 ואני דורש שיקנו אקורדיון חדש. אם החבר’ה רוצים דוקא רדיו לא איכפת לי, אני באקורדיון הזה לא נוגע יותר.
יוסלה: אני חושב שמוטי צודק. אם אנחנו רוצים לשמוע רדיו אנחנו יכולים ללכת לחדר־תרבות של המשק. יש שם רדיו ואפשר לשמוע כמה שרוצים. חוץ מזה יש לנו פטיפון, ואם החבר’ה רוצים לשמוע מוסיקה, אז אפשר לשאול תקליטים ותהיה לנו מוסיקה, ומה צריך פתאום רדיו?
דני: בכלל, מה יש ברדיו? כלום. תמיד, או קריאות בתנ"ך או בטהובן. מה נעשה בו? מי צריך אותו? למי הוא נחוץ? אני רוצה להגיד שאני מתפלא על הוויכוח. צריך לקנות אקורדיון ודי!
קולות: נכון, נכון!
רנה: ואני אומרת שלא. חש לנו אקורדיון אחד, ואנחנו לא מוכרחים שיהיה לנו האקורדיון הכי טוב בעולם, אני לא חושבת… מספיק בהחלט. זה לא בוער לנו. נקנה רדיו, מוטי יכול להמתין עוד כמה חדשים. נקנה לו אקורדיון חדש. זה לא יברח ממנו.
דב: עד כמה שאני זוכר, החלטנו לקנות אקורדיון. קטן דוקא, כיון שאותו קל לשאת לכל מקום – אם למסעות או למחנות, ולמוטי אף פעם לא היו טענות נגדו, ורק עכשיו כששמע שרוצים לקנות רדיו – עשה צעקות. אני חושב שרדיו חשוב יותר מאקורדיון ואני מציע לחברה להצביע בעדו.
יוסלה: נכון. גם אני חושב שדב צודק. למוטי לא תמיד מתחשק לנגן לפנינו, ואת הרדיו אנו יכולים לפתוח תמיד אם הוא רוצה או לא.
מוטי: אתה, יוסלה, מחליף את הדעות כל רגע.
דב: מוטי, אם אתה רוצה לדבר, תצביע! המשך, יוסלה!
יוסלה: אני לא מחליף, גם עכשיו אני חושב שאקורדיון זה חשוב.
רנה: אז מה אתה רוצה להגיד?
דב: רנה, בלי עצבנות! יוסלה, יש לך עוד משהו?
יוסלה: כן, רציתי להגיד שלמוטי לפעמים אין חשק לנגן, הוא עוזב את האקורדיון והולך לרקוד.
דב: תדבר לעניין, בבקשה!
יוסלה: אז אני חושב שאם לקנות רדיו, אז כבר לקנות רדיו גדול, כדי שאחר־כך לא יבואו החבר’ה בטענות שהם רוצים רדיו אחר, יותר גדול.
רנה: ובכלל אם יש רדיו אז זה יותר מגבש את החברה ו… אחר־כך החבר’ה נפגשים כולם בצריף ביחד וזה יוצר הווי ו… הרבה יותר נעים.
קולות: נכון! נכון!
דב: אז ניגש להצבעה. מיד בעד רדיו?
מוטי: אני רוצה להגיד משהו.
דב: אתה תמיד מצביע ברגע האחרון. לא תדבר עכשיו.
מוטי: אינך יכול לשלול ממני את חופש הדיבור!
דב: טוב טוב, דבר, אבל בפעם האחרונה.
מוטי: אתה לא תגיד לי “פעם אחרונה” ואני אדבר כמה פעמים אחרונות שארצה… אני רואה שיש כאן אחדים שנוטים לבחור ברדיו. הרבה חברים חסרים היום ואני בטוח שהרוב האמיתי הוא בעד אקורדיון. הרדיו לא יברח. אני מציע לדחות את ההצבעה לאספה הבאה. עד אז נוכל גם לחשוב ביתר הגיון.
דב: כבר דחינו את ההחלטה פעמיים.
מוטי: אני דורש להעמיד את הצעתי להצבעה.
דב: מי בעד זה שנדחה את ההחלטה? 7. מי נגד? 5. הי, יוסלה, אתה הצבעת פעמיים!
יוסלה: אבל יש כאלה שלא הצביעו אף פעם.
דב: זה מותר, הם נמנעים.
יוסלה: טוב. אז אני מצביע בעד הפעם הראשונה. לא – השניה. לא לא, אני לא מצביע בכלל, תמחוק אותי.
דב: טוב אז ברוב קולות של 6 נגד 4 אנו דוחים את ההצבעה לאספה הבאה. הסעיף הבא הוא בחירת אדם לוועדת־תרבות…
יוסלה: קודם טרקטוריסט.
דב: את הסעיף הזה נדחה. המזכירות מציעה את גרשון, אבל הוא איננו היום. על כן נחליט בשבוע הבא.
יוסלה: אז מה אם הוא איננו. יש גם אחרים שיכולים להיבחר, כולם יודעים שגם אני רוצה להיות טרקטוריסט.
דב: אבל לגרשון יש נימוק מיוחד והוא צריך להגיד זאת בפני האסיפה.
יוסלה: אין דבר כזה. אני דורש שיצביעו היום.
דב: נחליט קודם אם לדחות את הדיון או לקיימו.
מי בעד דחיה? 5. מי נגד? 2. אם כך אנחנו דוחים את ההחלטה לשבוע הבא. ניגש לסעיף האחרון. כידוע לכם התפטרה שולה מוועדת־התרבות. עלינו לבחור מישהו אחר במקומה. למי יש הצעות?
דני: ששולה תסביר קודם־כל למה היא צריכה להתפטר.
שולה: כבר אמרתי באספה הקודמת. אינני מוכנה להיות בוועדת־תרבות כשמסביב ים של אדישות. אף אחד לא רוצה לעשות משהו, איש לא נוקף אצבע, כל אחד מסתגר לו באוהלו ורוצה שמישהו אחר יפעל. בתנאים כאלה איני מוכנה להמשיך ואני דורשת לבחור אדם בעל עצבים ובעל רצון יותר חזקים משלי. אם למשל אני באה אל יוסקה ומבקשת ממנו שיקרא איזה קטע במסיבה והוא עונה לי: עוד לא נפלתי על הראש, אז אני לא מוכנה להישאר בוועדת־תרבות.
יוסקה: מה היא אמרה?
דב: שקט! אני חושב ששולה צודקת. אני לא יודע מה קרה לחבר’ה, הם נרדמו או מה? בוחרים אנשים ודי. בזה חושבים שסיימו את תפקידם. לא פלא שהמעטים המושכים בעול מאבדים את כל כוח רצונם. אני יודע מעצמי, שלא פעם אני חושב: מה אני מתרוצץ? לשם מה אני משתדל ומזיע, וכי מישהו בהכשרה מעריך זאת בכלל? וכי מישהו בכלל מודה לי? לא פעם מתחשק לי להתפטר ולהשליך את כל העומס מעל כתפי, לקחת טוריה ולצאת לכרם או לשדה. למה לי כל הצרות וההתרוצצויות בעיר? אבל אז אני תופש את עצמי ואומר: לא! אם כל אחד יבחר לעצמו את הנוח לו, לא נוכל להתקיים בתור גרעין. ועל כן אני מציע לשולה: אל תתני למכשלה להשתלט עליך. התעלי מעל אדישות החבר’ה וחזרי לתפקידך, אני בטוח שלא נוכל למצוא מישהו יותר טוב שיצליח למלא את מקומך.
שולה: לא בא בחשבון. גמרתי עם וועדת־תרבות. מספיק סבלתי עד עכשיו. מצאו לכם קרבן אחר. אני לא נוגעת בענייני תרבות. אדרבא, תבחרו ביוסקה, אני רוצה לראות אותו איך הוא מתרוצץ לחפש מישהו שיקרא קטע במסיבה. נראה אותו כשהחברים עונים לו שהם עוד לא נפלו על הראש…
יוסקה: מה היא אמרה?
דב: אז את מציעה את יוסקה?
שולה: כן.
יוסלה: אני גר עם יוסקה באוהל ואני מכיר אותו ואני יודע שהוא לא מתאים לוועדת־תרבות. צריך לבחור אחד עם יותר מרץ.
דני: אני מציע את יוסלה.
דב: יש עוד הצעות?
יוסי: אני רוצה להגיד משהו. אצלנו יש צרה אחת שתמיד בוחרים את אותם האנשים. לדעתי יש אצלנו המון חבר’ה שמתביישים להוציא מלה, אבל אני בטוח שאם יבחרו בהם – יוכלו לעשות הרבה. אני מציע את לייזר לוועדת־תרבות.
יוסיניו: זה… א… רציתי להגיד, אני כאן חבר חדש, עוד לא מכיר את כל החבר’ה, הרבה גם לא מכירים אותי, ואני חושב שיוסי רק התלוצץ א… אני פשוט לא מתאים לוועדת־תרבות ואני מבקש מהחבר’ה שלא יצביעו בעדי.
לייזר: מי הציע אותך בכל?…
(צחוק וצעקות).
דב: חברים, שקט! שקט!
(רעש ומהומה, דב מתרגז ועוזב את האספה. גם אני הולך).
באספה בשבוע הבא:
1. אינפורמציה
2. הכרעה סופית: רדיו או אקורדיון
3. הכשרת אדם לפלחה (הצעת המזכירות גרשון)
4. מחליף לשולה בוועדת־תרבות.
ז. אצבע פטיש 🔗
שריקה חדה וארוכה פולחת את דממת הבוקר. מיד לאחריה נשמע קולו הצרוד של מנחם צועק:
—עשר דקות להתעמלות־בוקר!
אותה שעה אנו רובצים במיטותינו ומאבק קשה בין שני היצרים מתחולל בקרבנו.
היצר־הטוב אומר:
רוצים אתם שייטב לכם, שתרגישו בנעימים, שתהיו בריאים, שלא תצטננו ולא תכלו כוחכם לריק? – ובכן אל תקומו. ראו, כמה טוב עכשיו במיטה. כמה חמים מתחת לשמיכה. טוב, טוב, טוב.
ואילו היצר־הרע מלחש:
לצאת עכשיו מן המיטה – אין רע מזה. קור כלבים בחוץ, האדמה והאויר רוויים טל. כל האנשים ההגונים עודם סרוחים על ערשותם. רע הדבר לעזוב את המיטה בשעה כה מוקדמת. רע הדבר לצאת החוצה ולרוץ כמטורפים. רע, רע, רע.
בין שהראשון מנצח, בין שהשני מנצח – אנו נפרדים באי־חשק ממזרני הקש שלנו, וכשראשו של מנחם מציץ מבעד לפתח, כולנו כבר לבושים ומוכנים לריצה.
אלא שהיום נשאר יוסיניו סרוח על משכבו. כל צעקותינו אין בכוחן להקימו. מה הדבר? הרי תמיד הוא ראשון לקמים? האמנם עודנו מהרהר באספה של אמש?
מנחם נכנס לאוהל וניסה לסלק מעליו את השמיכה, אך ללא הצלחה. יוסיניו החזיק בה בחוזקה.
– קום! – שואג עליו מנחם.
עיניו של יוסיניו מחזירות מבט מרדני, אך פיו פעול3. לרגע נדמה לי שהבחור התמוטט ואין בו כוח להמשיך באורח חיים זה הנוהג בחברתנו.
יוסי סבר אחרת.
– חבר’ה – אמר – נדמה לי שהאפרוח מתגעגע לביצתו.
פרצופו המרדני של יוסיניו התכרכם בין רגע. נראה שהדברים קלעו בנקודה רגישה.
– לא תזכה לכך! – סינן, ונחלץ בתנופה ממיטתו.
– מחלקה, דום!
צווח עלינו מנחם המ"כ בשעת מפקד הבוקר. כל מחלקה מרימה את רגלה השמאלית ומצמידתה לימנית.
– עמוד נוח!
צועק דודיק המ"מ שקיבל זה עתה את המחלקה. אנו מואילים להרים שוב את רגלנו השמאלית ולהחזירה למקומה הקודם. דודיק מברר אי־אלו דברים עם מנחם. מנחם נד בראשו וסר הצידה. דודיק מעביר עינו מקצה המחלקה אל קצה ופוקד:
– לבדיקה, פתוח טורים צעד! חת! חת שתים!
מובן שהתבלבלנו. עמדנו ב"נוח" ודודיק שכח, מתוך פיזור נפש, להעבירנו קודם לדום. התבלבלות זו נותנת לו הזדמנות מצויינת לפתוח את פיו ולהרעיף מתוכו אמרי־מוסר במשך למעלה מחמש דקות. עמדנו בשקט והנחנו לו לצעוק כרצונו. מדבריו נסתבר לנו שאנחנו המחלקה הגרועה ביותר שהיתה לו אי־פעם, ואין בנו אף שמץ מתכונות של אנשי צבא אמיתיים. היה זה באמת נאום נמלץ ונוגע ללב.
עמדנו זקופים ומתוחים, מטים אוזן לקולו ההולך ומצטרד, ופוקחים עין על מנחם שפיו פעור בהערצה. ניכר בו שהוא חורת כל מלה ומלה בזכרונו. מי יודע, אפשר שגם הוא יהיה מ"מ ביום מן הימים.
הנאום בא אל קצו, נסתיים לפני זמנו. דודיק החליט כנראה לשמור כמה חצים באשפתו להזדמנות אחרת. בקול יגע הוא מעביר אותנו לעמידת דום ופוקד עלינו שוב על פתיחת הטורים. הפעם הם נפתחים בצורה נאה, בקצב אחיד וברקיעה נשמעת, מה שמשרה על דודיק הרגשת סיפוק, והוא אומר את ה’אם־יש־רצון־יש־גם־יכולת' המסורתי שלו.
מיהו דודיק?
רחב כתפיים, מתולתל־שער־צהוב, ובעל פרצוף תקיף. מה מוצאו? מהעיר? מהקיבוץ? האם הוא נשוי? היש לו משפחה? הורים? מה מקצועו? – מוזר, אך איננו יודעים עליו מאומה.
הנה הגיע חודש אחד אחרינו. הציג עצמו – ‘דודיק’, וזה הכל. אבל אנחנו אהבנו אותו. התאהבנו בו עוד בטרם הגיע אלינו. ראינו בחוש שעשוי הוא להתקבל על לבנו. משבא ואמר – ‘שמי דודיק’, כבר ידענו שנלך אחריו באש ובמים. ברבות הימים, משהכרנוהו מקרוב, נפקחו עינינו לראות שגם לו חולשות של בשר־ודם, ודבריו, לא תמיד דברי אלהים חיים המה. ובכל זאת, אם לומר את האמת, לא היינו ממירים אותו בשום מפקד אחר.
מנחם ניגש אליו עם נייר ועפרון בידו, ושניהם עוברים על פנינו לבדיקת התלבושת וההופעה. תוך כך, נרשמים כמה בחורים טובים וישרים בפנקסו של מנחם, ומתבשרים מפי דודיק שעליהם להתייצב מחר בשעה אפס ארבע אפס־אפס באוהלו, מגולחים, מצוחצחים ומסודרים. אחרים מתכבדים בניקוי רחבת האוהלים בשעת הפסקת הצהריים, או ב’התראה אחרונה' בלבד.
לייזר נם נראה כשפניו זורחות שלא כרגיל. זו לו פעם ראשונה שדודיק עובר על פניו ללא הערה כלשהי. אין הוא יכול להתאפק עוד, ולוחש ליוסלה:
– סידרתי אותו. לא צחצחתי את הנעלים.
ייתכן שגם הפרעה זו היתה עוברת ללא תגובה אלמלא יוסלה ששאל: ‘איך?’
– פשוט מאד – אמר לייזר – הרטבתי אותן במים.
– מי דיבר? – צעק דודיק – שוב אליעזר? בסדר. גם אתה תתייצב אצלי מחר בשעה ארבע. מנחם רשום אותו…
דודיק מגיע ליוסיניו ונעצר. יוסיניו עומד עמידת דום יפה וגאה. ידיו צמודות בחזקה מאחרי קפלי המכנסיים, גבו זקוף, ראשו מורם והוא מישיר מבטו נכחו… רק הלב, שאין לנו שליטה עליו, מרטט.
מדוע נצמדו רגלי דודיק לקרקע? מדוע נשאר תקוע במקומו, ולמה דווקא מולו, מול יוסיניו?
יוסיניו קטינא ממשיך לעמוד נוקשה וקשוח. גם הזבוב המתעופף מעליו אינו מצליח להרעיד את שרירי פניו.
– אמור לי – שואלו דודיק בניחותא – מאימתי באים למסדר בוקר בסנדלים?
“איזה טמבל אני!” – מחשבתו הראשונה של יוסיניו.
“איך שכחתי להחליף את הסנדלים?” – מחשבתו השניה.
“איזה תירוץ להמציא לו” – השלישית.
– מה אתה שותק, היכן הנעלים?
– א… אינני יכול לנעול אותן.
– מדוע?
– יש לי משהו ברגל.
– יש לך פתק מהרופא?
– עדיין לא.
–בסדר! בעוד רבע שעה אני רוצה לראות אותך באוהל־המטה. עם תלבושת מסודרת ונעלים גבוהות מצוחצחות.
– אבל…
– בלי אבל. עם נעלים מצוחצחות. ברור?
דודיק ממשיך לעבור במהירות על פני הגופות המתוחים, אחר פורד על סגירת הטורים ועומד מול המחלקה.
‘מצב ההופעה והתלבושת, מתחת לכל ביקורת…’
כך מתחיל נאום סוף־המיסדר הקבוע שלו. הנאום מכיל מלים מפוצצות ונמלצות כגון:
“רבב, סחי, רבבה, טוהר הלבוש והמידות, חלק כמו, מבהיק ומבריק, כפתור ופרח, כפתור החולצה, אבזם” ועוד ועוד…
הסיום הוא לרוב בלשון זו:
‘מתי סוף־סוף אזכה לערוך מיסדר־בוקר ללא כל הערה?’
או:
‘עוד הופעה אחת גרועה כמו היום, ואני מרגילכם לכמה מיסדרים ביום’.
או:
‘אני חוזר ואומר…’ והוא חוזר ואומר את כל דבריו מתחילה עד סוף.
לאחר דברי חיבה אלה, הריהו שולח ידו לכיס האחורי, שולה משם פיסת נייר וקורא מתוכה את סדר־היום:
משעה 0800 עד 1000 אימוני־שדה (א"ש הפרט)
משעה 1000 עד 1200 אימוני־שדה (א"ש הכתה)
משעה 1200 עד 2300 ארוחת־צהרים ומנוחה
משעה 1300 עד 1700 חזרה וסיכום על…
– א"ש הפרט – עוזרת לו כל המחלקה.
– שקט! – מרעים דודיק – לא ביקשתי עזרה. חזרה וסיכום על א"ש הפרט, ומשעה 2000 עד 2400…
– א"ש לילה – אנו צועקים שוב.
– אמרתי שקט! – רותח דודיק – א"ש לילה. זהו. ועכשיו, היש שאלות? אין? בסדר. מחלקה דום! לרשות המ"כים – פטורים!
באוהל המטה נשמעת טפיחה. יוסיניו נכנס ומתייצב דום.
– עמוד נוח!
מבטו של דודיק עובר אל כפות הרגלים.
מסתבר שיוסיניו עשה את האסור מכל־איסור. כפותיו נשאו עדיין את הסנדלים מהמיסדר. הפרת הוראה בצורה כה גלויה, יש בה משום חוצפה וטפשות כאחת. דודיק משתדל לשמור על קור רוחו, ואומר ליוסיניו בשלווה לכאורה:
– חזור בדיוק על מה שאמרתי לך במיסדר!
– שעלי להתייצב עם תלבושת מסודרת – ונעלים מצוחצחות.
– נכון, אם כן מדוע לא הופעת עם הנעלים?
דודיק דיבר במתינות, בנעימה חרישית, כאילו מוסבים דבריו על מזג־האויר. יוסיניו ידע כי דווקא שקט זה מבשר סערה נוראה. הוא אימץ רוחו, הישיר מבטו אל דודיק, והשיב לו באותה נעימה מתונה:
– באתי עם הנעלים.
דודיק החל להבין.
– הסתובב! – פקד.
יוסיניו קטינא סב על עקבו. בכל אחת מידיו היתה נעל שחורה מצוחצחת. דודיק מנסה להעלים את חיוכו על־ידי הרמת קול:
– ובכן, החלטת להערים עלי בתחבולות!
מתיחותו של יוסיניו פגה. מן המפורסמות היא באוהלים: “כשדודיק צועק – אין הוא נושך”, והוא מחנחן קולו:
– הנעלים אינן מתאימות לאצבעות הרגלים.
– בשום אופן לא?
יוסיניו נד בראשו.
– טוב. אם כך גש בהפסקת הצהרים אל הרופא והבא ממנו אישור.
לבו הזעיר של יוסיניו החל לפעום בחוזקה. לרגע חשב שמא מוטב להודות על האמת ולבקש סליחה, אך דודיק ישב נוקשה וזקף עליו מבט חסר־חמלה. לשונו של יוסיניו דבקה לחיכו והוא יצא ללא־אומר.
שעה ארוכה יושב יוסיניו כפוף אל אצבעות רגליו, מחטט בהן ומחפש סריטה כלשהי, פצע, או אפילו סתם נקודת־חן שאפשר להיבנות ממנה. מרגיז, דווקא מעל לגרביים המון צלקות ושריטות, באחת פורחת אפילו מוגלה. אך כף הרגל, כמו להכעיס, נקיה וחלקה. כל היבלות התקשו זה מכבר והפכו לסוליה מוצקת.
תוך טיפול באצבעות, עלתה האצבע הקטנטנה שברגל השמאלית על זו שלפניה ונשארה כך, מוגבהת מכל יתר האצבעות.
– יחי אני! – צרח, ורווח לו כאילו ניצל מאסון כבד.
במסדרון ההמתנה של הרופא הוא פוגש את לייזר נם. הלה מתאונן על כאב עינים.
– אבל ד"ר חיימוביץ אינו מומחה לעינים!
– זהו כל העניין – אמר לייזר וגחן אל אזנו של יוסיניו – לכן יהיה עליו לתת לי פתק לרופא־העינים בעפולה. יוסי כבר היה אצלו הבוקר וניסה את הפטנט.
– והצליח?
– למעלה מהמשוער. מחר בבוקר הוא נוסע לעפולה.
– ואתה רוצה לנסוע אתו?
– למה לא. מזמן לא ליקקתי גלידה.
– אני לא יודע – אמר יוסיניו – אבל אני לא הייתי משתמש באותה תחבולה.
– אתה! – אמר לייזר בבוז – אתה לא. אבל אני… אני, סמוך עלי. בענינים כאלה אני מלך.
והוא זקף חזהו בבטחון, קרץ ליוסיניו קריצה רבת־משמעות ונכנס אל הרופא.
– אי!!! – נשמע אחר־כך קול מוכר מבפנים – די! די! כבר לא כואב! אי!
לא חלפו דקות מספר ולייזר נדחף החוצה. על עינו הימנית צמר גפן והשניה דומעת טפין־טפין.
– מה קרה, לייזר?
– החמור הזה… טינופת!
– מה עשה לך?
– חזיר! סנדלר! פרצוף של חוקן!
– העיקר – נתן לך אישור?
– הוא יתן? זה רופא זה?
– מה בדיוק קרה? אם הוא כזה – אז אולי לא כדאי לי להיכנס אליו בכלל.
– אל תיכנס, הוא סתם חזיר. אמרתי לו שהעינים שלי כואבות כמו ליוסי, ושיתן לי פתק לרופא בעפולה. הוא תפס בלחיי, הסתכל לי בעינים ואמר: זה לא כלום. איך זה לא כלום – התרגזתי – תרגיש אתה כאבים כאלה, אז נראה אם תוכל לעמוד על הרגלים, אני לא רוצה להתעוור בגללך. הוא לא נבהל, אמר לי לשבת והתחיל לטפטף לי לעין את הטיפות הכי שורפות בעולם…
– מה יש לך? – שאל ד"ר חיימוביץ את קטינא שנכנס אליו זה עתה בצעדים מהססים.
– אני… אצלי, יש מין דבר מיוחד. אני תמיד סובל באצבעות הרגל. האצבע הקטנה שברגל השמאלית יושבת תמיד על האצבע שלפניה, ואני אינני יכול ללכת בנעלים רגילות…
– אפשר לראות?
– בבקשה.
יוסיניו חלץ סנדלו והגביה רגלו, אך מה זה, האצבע יורדת ומתחלקת והנה היא יושבת שוב במקומה הרגיל. ‘לעזאזל!’ רטן ‘ידעתי שאם ארחץ את הרגל…’
– אתה מבין, דוקטור, לפעמים האצבע חוזרת למוטב. אבל כשאני מנסה לנעול נעלים רגילות, היא נלחצת ועולה על שכנתה.
וליתר רושם תפש את האצבע והעלה אותה על קודמתה, כשהוא מאמץ את כל שרירי הכף.
– זה מעניין מאד – אמר הד"ר – ואיך ברגל השניה?
– בשניה דווקא בסדר. אתה רואה, האצבע מחוברת באופן נורמאלי, ורק כאן התיישבה פתאום בגובה.
למען האמת יש להוסיף, שהאצבע נראתה במידת־מה כיוצאת דופן, משום ששורש מוצאה נראה עמוק במקצת משל יתר האצבעות.
הד"ר הסתכל בה בעיון.
– אפשר למשש קצת?
– כן, אבל בזהירות…
יוסיניו נשך שפתיו, אך לא צעק.
– ואיך הלכת עד כה? בסנדלים בלבד?
– לא. בדרך כלל היו לי נעלים מיוחדות עם הגבהה מותאמת לאצבע, אבל כשיצאנו בפעם האחרונה ל… (למעשה התכונן יוסיניו לספר על איזו התקפה, בה רוטשה סולייתו על־ידי כדור־רובה, אלא שכשלונו של לייזר ריפה מעט את רוחו)… אז כשיצאנו בפעם האחרונה לגן־הירק, הובלתי את הפרד והוא דרך לי כל הזמן על הנעל… גם כך היתה סמרטוטית, אבל עכשיו נקרעה לגמרי ונאלצתי לתיתה לסנדלר. ודודיק רוצה שאנעל נעלים רזרביות למיסדר, אבל אני לא יכול, האצבע נלחצת. הוא לא רוצה להבין ואומר שרק באישור שלך ירשה לי לנעול סנדלים…
ויוסיניו כמעט החל לבכות מרוב רחמים על עצמו.
– ואינך רוצה לנסוע לסנדלר בעפולה?
– מה פתאום? רק אישור בשביל דודיק אני רוצה.
ד"ר חיימוביץ קימט מצחו. אין זאת כי התלבט. העיף מבט אל הפציינט, ראה יצור קטן, פנים תמימות, עינים מושפלות. נטל את העט ורשם:
“החבר יוסף אינו יכול לנעול נעלים גבוהות בלתי מתאימות. הוא סובל באצבע הקטנה (אצבע פטיש). יכול ללכת רק בסנדלים”.
מאושר נטל יוסיניו את הפתק ורץ לאוהל המטה, אל דודיק.
דודיק כיווץ גבותיו. קרא שוב את הפתק ואחר העיף מבט מודאג ביוסיניו. הלה נחרד קמעא, אך ניסה להסתיר את הדבר.
– אתה חופשי! – אמר לבסוף.
– תודה! – פלט יוסיניו וחש לצאת.
ליד הפתח נעצר. דודיק קרא לו לחזור.
– שב!
יוסיניו התיישב בהסוס, תולה בדודיק עינים תמהות.
– בן כמה אתה?
– בן… בן 19.
– האמת!
– בן 18!
– האמת ביקשתי!
– כ…ן, באמת, בעוד כמה חודשים אהיה בן 18.
– כמה חדשים?
– ש… שבעה־שמונה.
– זה כבר מתקבל על הדעת.
דודיק הוציא מכיסו קופסת גפרורים, הריק תוכנה על השולחן, וסידר את הגפרורים טורים־טורים, כשגפרור אחד כפול ראש ניצב מולם. יוסיניו עקב אחריו בתמהון.
– רציתי לשוחח אתך – אמר דודיק, והרס בתנועה אחת את כל מבנה הטורים – מנחם סיפר לי שהתנהגת הבוקר בצורה מוזרה במקצת. מה היה שם?
יוסיניו החריש.
– בדו"חים הנמסרים עליך מצויין שאתה מוכיח רצון טוב והשתדלות, אלא שלעתים הנך מתנהג בצורה משונה במקצת.
יוסיניו זקף עליו עינים תמהות ביותר.
– האם אין החבר’ה מציקים לך לפעמים?… לא בזדון, ככה סתם, מטוב־לב?
יוסיניו משך כתפיו.
– עלה בדעתי שמא מוטב להעבירך לאוהל אחר. נראה לי שבחירת האוהל לא היתה מוצלחת לגביך.
– לא – קרא יוסיניו בחרדה – באמת לא. אל תעביר אותי, שם טוב לי.
עכשיו היה זה דודיק שפקח עינים תמיהות. ידיו הניחו לגפרורים ופנו לקופסה.
– אתה מדבר בכנות?
– כן, טוב לי שם. הם בחורים טובים. כבר התרגלתי אליהם.
– ובמקום אחר אתה חושש שיהיה יותר גרוע? – שאל דודיק ובודד פיסת עץ מהקופסה.
– אני לא יודע, אבל כאן טוב לי.
– ראה – אמר דודיק – היה לי רושם שטרם נקלטת כראוי במחלקה. נדמה לי שעל ידי שיחה נוכל לברר מהו הגורם לכך. האינך חושב?
דודיק לחלח שפתיו זו בזו והמתין.
יוסיניו ישב מחריש, עוקב בעינים מושפלות אחרי קופסת הגפרורים ההרוסה, ההופכת לקסמים דקים־דקים.
אינני יודע מה אמר לו יוסיניו. אינני יודע אם בכלל אמר משהו. אך במו עיני ראיתי באותו יום, לפנות ערב, את דודיק ניגש למחסן ההספקה־הקטנה ומבקש קופסת גפרורים.
ח. סרט בעפולה 🔗
אנו עומדים על הכביש הראשי המוביל לבירת העמק. שלשלת הרי הגלבוע ממולנו מאריכה צלה על פני הכרמים, ומבשרת כי הערב קרב. שטח שעורה מצהיב מעבר לכביש ומסתער בגלים גלים לעבר המרחב. מכוניות־משא חולפות מדי פעם, אלא שנהגיהן מתעלמים מתחנוני זרועותינו.
– נאחר את הסרט – אני מביע חשש.
– וכך נאה – אומר יוסקה וניכר בו שאין הוא מתלהב כל־עיקר לקראת החווייה המעותדת לנו.
לפי תוכניתו המקורית של יוסי, היו הכרטיסים שקנה בעפולה מיועדים לשכניו־לאוהל בלבד, אלא שלשולה נגלה הסוד. היא הצליחה לפתות את יוסי ולשכנעו שגם לה ולזיוה מגיע לראות סרט, ואין זה הוגן להשאירן לבדן במשק הגדול. ליתר תוקף, הסבירה לו שלי וליוסקה לא משנה סרט אחד פחות בחיים.
ראיתם מנוולת כמותה? רצתה שאני אשאר. הוחלט, כמובן, להשאיר את יוסיניו. למעשה רצה יוסי להשאיר דווקא את יוסקה, ולהיפטר על ידי כך ממתחרה רציני, אלא ששולה התנגדה. אמרה שיוסקה הוא יהיר, פלגמט, ומעל לכל, טיפש כמו כפית, אלא שאין זה הוגן להשאיר דווקא אותו במשק.
מה ענין הגינות לכאן, לא הבינותי, אך שתקתי.
היה קצת קשה לצאת מהאוהל. יוסיניו ישב בו ושאל לאן פנינו מועדות.
– לחדר־תרבות – ענה יוסי.
– אז גם אני – ענה וקם.
יוסי עיקם אפו.
– אולי תישאר, יוסלה בטח יבוא תיכף וישאל עלינו.
– שטויות, הוא לא ישאל. יצא לפרדס עם היומן שלו.
הלכנו בצוותא לחדר־התרבות של המשק. חדר גדול, בנוי אבן, שהצד התרבותי היחידי שבו מתבטא בכך שיש בו עתונים.
טוב שקבענו עם יוסקה שימתין לנו על הכביש. הוא בודאי לא היה מניח לנו להחליף את יוסיניו בשולה, והיו מתחילים הסיבוכים.
תוך כדי הליכה לוחש לי יוסי כי הוא מסתלק לקחת את הבנות והביע תקווה שאני כבר אדע איך להיפטר מיוסיניו. רציתי להציע לו שנתחלף בתפקידים אלא שהוא נעלם חיש־מהר.
המשכתי לפסוע עם יוסיניו. הוא שאל לאן נעלם יוסי. הבעתי סברה שנסע לעפולה לראות סרט. יוסיניו צחק כלבדיחה טובה. נכנסנו לחדר־התרבות. שקט נעים שרר בו. כמה חברי־משק ישבו בכורסאות כשהם מדפדפים וקוראים. לקחתי עתון יומי והתיישבתי סמוך לדלת. יוסיניו פשפש בעתונים. לבסוף בחר את ‘במעלה’ והתיישב לידי. ספחת שכמותו. הפכתי את העתון פעמים מספר. קיוויתי למצוא את שם הסרט המוצג בעפולה. לדאבוני הרב לא מצאתי בכל רחבי העתון הגדול זכר למציאותה של בירת העמק.
קיפלתי בנחת את העתון, הנחתיו בצד ויצאתי חרש מחדר־התרבות. הצלחתי. עכשיו צריך למהר. ודאי מחכים לי כבר על הכביש.
במעבר שליד המכבסה שמעתי קול צעדים, הפניתי ראשי – והנה זה יוסיניו, רץ אחרי נושם בכבידות.
– לאן הסתלקת? – שאל ונשף – אני נושא את עיני והנה אינך. מזל שהספקתי לתפוס אותך. לאן אתה הולך?
לא עניתי. קולי נחבא בגרוני. תמיד הוא מוכרח להידחק. אינו מבין כי הוא מיותר כעת. איך אצליח להיפטר ממני.
– אתה הולך לאוהל? – שאל – אני בא אתך. ממילא אין מה לקרוא בחדר־התרבות.
– אני לא הולך לאוהל.
הוא לא הבחין בנעימה הכעוסה ושאל שוב לאן.
– לא איכפת לך – עניתי.
הפעם נפגע והשתתק. צעדנו מחרישים. כשהגענו אל פרשת הדרכים, פניתי לעבר הכביש וקיוויתי שהוא ימשיך בדרכו לאוהל. אך לא, הוא פנה בעקבותי. נעצרתי.
– אפשר לדעת לאן אתה הולך?
– אתך – השיב כדבר המובן מאליו.
– ובכן איני רוצה שתלך אתי.
– אבל אין לי לאן ללכת.
– לך לאוהל.
– אין בו איש. עוד מעט יצלצלו לאכול. אינני רוצה ללכת לבד לחדר־האוכל. אלך אתך.
בדרך כלל אינני חושב שאני יצור רע או חסר־סבלנות, אך הפעם לא הצלחתי לשלוט בעצמי והטחתי בפניו:
– אבל אני אינני רוצה ללכת אתך, אתה מבין? יש לי עם מי ללכת! יש לנו כרטיסים לעפולה, אתה מבין? הגיע זמן שתבין שאפשר להסתדר גם בלעדיך!
שבוע תמים לאחר־מכן הצטערתי על דברי, אך באותו רגע הייתי כה עצבני, עד כי לא שמתי לב שאמרתי לו ממש אותם הדברים שאמר לי חברה של אחותי הגדולה, באחת הפעמים שנסרחתי אחריהם.
יוסיניו נשאר נטוע במקומו, נדהם. הנחתיו לנפשו, ופתחתי בריצה לעבר הכביש. מרחוק ראיתי ארבע דמויות מנסות לעצור מכונית־משא מתקרבת. אכן, חברים נאמנים! לא חשבו כלל לחכות לי. טוב שהמכונית לא נעצרה.
והנה ניצבים אנו, חמשתנו, מול גלי הקמה, וצופים לעבר כלי־הרכב החולפים. יוסקה מקלל את כל העולם ומציע לשולה שתנסה לעצור מכונית על ידי חשיפת רגלה ונפנופה. שולה מקבלת זאת כמחמאה עדינה לגבי כוח משיכתן של רגליה. מצב רוחה משתפר והיא מרשה לעצמה להישען על יוסי. יוסי מתמוגג מרוב נחת וקורץ לי קריצה רבת משמעות.
אני עומד בסמוך לזיוה, סמוך מאד, אך היא אינה מראה כל נטיה לתמוך עצמה בי…
הגענו לעפולה. אמרנו תודה חטופה לנהג ונשאנו רגלינו לעבר הקולנוע. זיוה התחננה שלא נרוץ כל כך, אך איש לא שעה לבקשתה. עוברי אורח עצרו מהלכם והתבוננו בנו בתמהון. שני כלבי־רחוב מנומנמים התעוררו בבהלה והחלו לרדוף אחרינו בנביחות. זאטוט כבן שבע רץ אחריהם בחדוה, כשאמו שועטת אחריו בצווחות: ספי, ספי… והנה הקולנוע!
אנו עולים במדרגות הצרות. המבקר תולש את הבקורת ויוסי מובילנו לשורה הראשונה, שולה מעקמת שפתיה.
יוסי מתנצל:
– היה מקום גם בשורה השלישית, אבל בצד.
אנו יודבים וממתינים. מסתבר שמרוב חפזון הגענו שלושים דקות לפני הזמן.
מוכר גרעיני־חמניות, צרוד־קול, מסתובב בקרבתנו ושולח אלינו מבטים עורגים. אני משתדל להתעלם ממבטיו והשאר עושים כמוני. רק שולה מעיזה, מגניבה מבט מתחת עפעפיה המורדות, ושואלת כמה זה עולה.
– רק חצי גרוש אחד – ענה בקול מאושש והרים גביעון מלא.
– אתם שומעים, רק חצי גרוש – אמרה שולה וטפחה ליוסי על כתפו.
– אני קניתי את הכרטיסים – התגונן.
שולה הפנתה מבטה אלי. לבשתי עוז.
– תן ארבעה – אמרתי למוכר.
הוא חייך, והגיש לי ארבעה גביעים גדושים. העברתים לחבר’ה ושילמתי. לי עצמי לא קניתי.
– למה? – שאלה זיוה שישבה לשמאלי.
– אני לא אוהב. סתם גרעינים מלוכלכים.
היא ניסתה לתחוב לי חופן. סרבתי.
– לא לא, בשום אופן. אינני אוהב אותם.
– קח רק קצת. תטעם.
– לא רוצה.
– רק שנים…
– נו, טוב, שנים…
לקחתי רק חופן קטן. אינני יודע איזה טעם מוצאים בגרעינים המבחילים הללו. אחר כך עוד חופן קטן. ועוד אחד. זיוה הממזרת! אני בטוח שהיא חושבת שאני קמצן.
חושך. מחיאות כפים וצעקות “שקט”.
יומן.
צ’רצ’יל נואם. איני מבין כלום, גם יוסי מפהק. צ’רצ’יל מתרגז ומקיש באגרופו על השולחן. יוסי נבהל ומקפיא פיהוקו. בית־הנבחרים מוחא כף.
גברת דקת־גזרה, לבושה שמלה קיצית עם פרווה, מנפצת בקבוק שמפניה בירכתי אניה חדשה. האניה נרתעת מעוצם המהלומה ומתחילה לגלוש לים.
תקיעת־חצוצרה. שני טורי חיילים מכתפים רוביהם. אשה זקנה פוסעת בצעדי אבל ומניחה זר על קבר.
זיוה לוחשת ליוסי:
– תראה איזה שמלה מצחיקה.
הוא לא צוחק. גם אני לא. מדוע היא לוחשת דוקא ליוסי, הן גם אני יושב לצידה.
התאבקות. שני גושי אדם קרחים מנסים להרוג זה את זה.
התרגום מתחיל לעבוד ומבשר: “נאום צ’רצ’יל בבית הנבחרים”.
אוירון חג מעל שדה תעופה ונוחת. מישהו יורד ממנו, מישהו אחר בא לקראתו, צלמים מצלמים, שניהם מושיטים יד ומתנשקים.
בתרגום: “האבקות על תואר אלוף־העולם”.
סוף. יהיה מיקי מאוז או לא? לא.
“בקרוב”:
שלל פרצופים. אחת מתפשטת. נשמתי כמעט מעצרת. אח, נבזות!
האותיות האנגליות מסתירות הכל.
– גועל נפש! – אומרת שולה.
– למה – אומר יוסקה – דווקא גוף לא רע.
הסרט מתחיל.
שמים, עננים ומרחב. במרחב שביל, בשביל נקודה זעה. הנקודה קרבה, גדלה מרגע לרגע. פרש דוהר על סוסו. הם דוהרים, דוהרים. הנוף מתחלף. הם דוהרים עדיין.
פונדק. פונדק־עץ אופייני עם עמוד פרשת־דרכים מיושן. בדרך אל הפונדק נראית נקודה זעה. היא מתקרבת. פרש דוהר. אותו הפרש. מגיע לפונדק, נעצר וקושר את סוסו. אני מניח ידי על המחיצה שבין שני המושבים. הפרש נכנס ומזמין בירה. זיוה אספה משם את ידה שלה.
הפרש לוגם מהבירה, ומזמין עוד. אף אני מסיר את ידי מהמחיצה, אולי היא תחזיר את שלה.
הפרש מריק את הבקבוק השני. בפינה יושבת חבורת שודדים וצוחקת. אחד משתכר, ניגש לפרש ומטלטל את כסאו. נשלפים אקדחים. יריות, עשן, שולחנות הפוכים, בקבוקים מתנפצים. זיוה מתפחדת. אני כל כך מתלהב עד שאיני מרגיש איך ידי עלתה על כתפה. זיוה כן מרגישה ומרתיעה את גווה.
– קח כבר את הידים!
צועקת שולה בעצבנות. לפי מבטו של יוסי, השקוע פתאום כל כך בסרט, אני מבין שהיא לא התכוונה ליוסקה.
הפרש הספיק להרוג את כל השודדים, פרט לאחד. עמו הוא עורך עתה דו־קרב חרבות. הלז אמנם בקיא במלאכתו, אלא שהפרש שלנו עולה עליו בזריזותו. חרבו של השודד מתרוממת וננעצת עמוק עמוק… בשולחן. הקהל נושם לרווחה, אחדים אפילו מוחאים כף.
הפרש מקרב חרבו מול חזהו החשוף של השודד, הלז מבקש רחמים. הפרש מרחם.
–אידיוט – אומר לשכנתו אחד שיושב מאחורי וראה כבר את הסרט – אידיוט שכמותו, אסור היה לו לרחם עליו, זה יתנקן בו אחרי ההפסקה. תיכף תראי.
בתו של הפונדקאי, בתולה כבת עשרים, שיופיה מתבלט מבעד סמרטוטי שמלתה, חובשת את פצעיו של הגיבור, ומתבוננת בו בהערצה. הפרש אפילו לא שם לב ליופיה, מודה לה כלאחר יד, ויוצא אל סוסו הצוהל באורווה. עולה עליו ומתחיל לדהור. הפונדקאי עולה על סוס לבן ומתחיל לרדוף אחריו. בריחה נהדרת, המרחק בין השנים גדל. אלמלא הנהר, לא היה הפונדקאי משיגו לעולם. עוד הוא ממתין לדוברה, מגיע הפונדקאי מלא חמה וחורק־שן. מסתבר שהוא שכח לשלם בעד הבירה. הוא משלם ומקבל עודף. אני חש עייפות ומתמתח. ידי השמאלית מתרפה, ונופלת, לא בכוונה, על מסעד כסאה של זיוה. היא נבהלת ומכופפת את גווה קדימה. מה קרה לה היום? איזה כוונות היא מייחסת לי? חושבת שאין לי כבר מה לעשות בחיים.
הפסקה.
קנו במזנון!
איש מאתנו לא זע.
יוסקה שואל אם איננו מרגישים במשהו מסויים המרחף באויר.
שולה מתפרצת בצעקת רווחה:
– גם אתה? חשבתי שרק לי נדמה. זה בטח ממנו!
והצביעה על אחד מטורזן שישב בקרבתנו.
עלי להודות שגם אני חשבתי כל הזמן באותו ניחוח, ליתר בטחון אף בדקתי את סוליות נעלי, אך מאחר שלא דבק בהן מאום, חשבתי אולי הטעוני חושי, ובחרתי לשתוק.
יוסקה פונה אל הבחור המטורזן ונוצץ־השער, ומבקשו שיואיל לצאת קצת החוצה ולהחליק את נעלו על שפת המדרכה.
הבחור עושה רושם כנעלב, ואומר שנעליו שלו מבריקות יותר משלנו, וכי נעלינו הן הזקוקות לצחצוח. יוסי חושש, ובצדק, שעוד מעט תתעופפנה מהלומות ומחליט לשכך את הסערה בטרם תתפתח. הוא ניגש לבחור, מסמיך פיו לאוזנו ולוחש:
– דרכת על חַרא!
מחשבתו הטובה של יוסי סולפה.
– אני חרא? – קרא הבחור, הקפיץ את אגרופו ותחבו בתנופה תחת סנטרו העגלגל של יוסי.
יוסי ניסה להתרומם ולרחף קצת באוויר, אלא שגופו הכבד היה בעוכריו. יוסקה, שניסה להידחק ביניהם, חטף נגיחה בחזהו. הוא לא איבד את עשתונותיו והרים אינסטינקטיבית את ברכו, בתרגיל המפורסם המוציא מווועד־ההורים. הבחור פלט אנקה, תפס את מה שתפס, וצנח עמם על הכסא. בין רגע צצו עוד שלושה בחורים.
בעצם לא רציתי להתערב ביניהם. שישברו את הראש! אלא ששולה קיבלה היסטריה והתחילה לצעוק:
– הפרד ביניהם! הפרד ביניהם!!!…
כאילו גורל המאבק תלוי בי. לא היתה לי ברירה. בזינוק הסתערתי על פקעת המתאבקים והחילותי מכה על ימין ועל שמאל, בידים, ברגלים, בשינים, משתדל להפריד ביניהם כמיטב יכולתי.
אינני יודע באיזו מידה הצלחתי במשימתי, אך דבר אחד ברור לי: אלמלא התערב הקהל, הייתי אני עצמי, מתפרד למספר לא קטן של אברים.
את חלקו השני של הסרט אינני זוכר.
למען האמת, איני זוכר אפילו אם ראיתי אותו. במעומעם זכור לי איך עמדנו על הכביש ונפנפנו בידינו. טנדר־הקניות של המשק נעצר לידינו. בין החבילות מצאנו את ידידנו גוטהרץ.
– עוד פעולה? – קרא בחרדה, משראה אותנו נפוחים וחבוטים.
לאיש לא היה חשק לענות לו. זמן־מה עוד ניסה לדובבנו, אך לא עלה בידו. מיואש שקע בשתיקה.
במעורפל אני זוכר איך הגענו לאוהל. לא היה לנו כוח להציע את המיטות, והשתרענו עליהן כפגרים. יוסלה התעורר ושאל היכן היינו. יוסיניו התעורר אף הוא, והשיב במקומנו:
– בסרט בעפולה!
– ואתה ידעת? – שאל יוסלה – אם כן מדוע לא הצטרפת אליהם?
– אה, שטויות – ענה יוסיניו – אין לי מה לעשות רק לבזבז את זמני על הסרטים המחורבנים של עפולה.
– מה יש – אמר יוסלה – לפעמים יש שם סרט טוב. לוּ ידעתי, הייתי נוסע אתם, זה מכבר לא ראיתי סרט.
– לא היו לוקחים אותך.
– מה יש?
– אני לא יודע. סתם נבלות. רצו לנסוע לבדם. פחדו שאפריע להם. הם יזכרו אצלי. עוד יבקשו ממני, עוד יבקשו…
כאן נרדמתי.
רבצנו באוהל במנוחת הצהרים.
– איפה הם? איפה הם? – נשמעה פתאום קריאתו של גוטהרץ. בעוד רגע הופיעה דמותו הכיפחת בפתח האוהל, נוטפת זעה ונושמת בכבידות. באגרופו המכוּוץ החזיק עתון צהרים.
–תארתי לעצמי ששיקרתם. מה זה, בבקשה? – נפנף לעומתנו בעתון שבידו.
בכותרת העתון קראנו כתוב באותיות גדולות:
“הלילה פוּצץ הרדאר בכרמל”.
– נו, מה? – קרא בתרועת נצחון – לא עשיתם כלום, הה?…
באותיות קטנות יותר כתוב היה שהפיצוץ הדהד בכל העיר בשעה שלוש בלילה. גוטהרץ אסף אותנו בטנדר עוד באחת־עשרה. אך הוא ודאי יודע מה שפיו מדבר.
הרכנו את ראשינו בענווה.
ט. קבלת שבת 🔗
תחילת המאורע בוויכוח בין יוסי לשולה.
יוסי פס שלנו, אין הוא מאלה המסתירים את מחשבותיהם. להיפך, אם פוקדות אותו מחשבות – ישׂישׂ מיד לבשר עליהן. על כן שמח גם הפעם להזדמנות נדירה, כששולה התיישבה מולו בארוחת־הערב, ומיהר להביע אמריו:
– אז מה, נואשת כבר מיוסקה, או שאת מקווה עוד לצוד אותו ברשתך!
פניה של שולה הסמיקו כפני עגבניה בשלה. מעט־מעט נרגעה, עטתה הבעת־תמהון ואמרה:
– אני ויוסקה? אינני מבינה כלל מה כוונתך.
– את מבינה בדיוק. כולם יודעים שאת מתה להתחיל אתו, אלא שאינך מצליחה.
שולה דחתה מעליה את צלחת המרק. מעט התאבון שהביאה עמה, פג לחלוטין.
– חה! – אמרה – להתחיל עם יוסקה! אין לי כבר מה לעשות בחיים.
– כן כן – אמר יוסי – את מנסה לחפות על כשלונך. אבל לי יש עינים חדות. אני רואה הכל.
אני, שהסבתי עם יוסי לשולחן, לא התערבתי בשיחה. עיניו היו עוקבות אחרי סמדר, בת־המשק החבובה. רק עתה שמתי לב לכך שעל אף גילה הצעיר, אין גופה מפגר בהתפתחותו, להיפך. גם סינר המטבח, שהיה לבן אי־פעם, אינו מצליח לכסות זאת. צעידתה האצילית בעת הגשת המנות ממלאת את הלב רגשי גאווה לאומית. אשר לפרצופה – אמנם נכון שבראיה כוללת – הבעתו נואלת במקצת, אולם בראיה מדוקדקת יותר נמצא שאין בו מום, פרט לחוטם הבולט לרעה. משאני מסתכל בה, הריני מתחיל להרהר אם לא הגיעה העת שאמצא לי נערונת שאוכל לשפוך לפניה את מרי שיחי.
סיוע למחשבותי הטובות אני מוצא בכך, שמעייניה של סמדר אינם מסורים אך ורק למנות האוכל, כיוון שסה כמה וכמה פעמים תפשתיה בפזילה לעברי. שמתי עצמי כמי שאינו חש במבטיה, והמשכתי לשבת במנוחה, תוך כדי מריטת חתיכות מככר הלחם והפיכתן לקוביות בצק.
הנה היא קרבה לשולחננו. עוד דקה ותגיש לנו את המנות. ערימת קוביות הלחם גדלה במהירות. סמדר משפילה אמנם את עיניה אך אני יודע כי מתחת לריסיהן הארוכים, הן מכוּונות אלי. הנה הגיעה אלינו. לא התרגשתי. קמתי, ישבתי, וקמתי שוב. החזרתי לה מבט נוקב, ושאלתיה באדישות טבעית, כבדרך־אגב:
– אפשר לקבל גבינה במקום שמנת?
היא הסמיקה כפלח אבטיח. ברגע הראשון לא ידעה מה להשיב. במשנהו התאוששה, ובתשישות שבהתרגשות הגישה לי את הגבינה המבוקשת.
מה אומר ומה אדבר? אשרי, שהחיים גומלים לי מפעם לפעם מעט מחסדם. כמה מתוק היה הרגע בו הגישה לי את הגבינה. גבינה צהובה, ריחנית. מה־פתאום ביקשתי גבינה, לכל הרוחות! אם יש משהו שאני שונא, הרי זו גבינה צהובה! שמא אציעה ליוסי? לא. הלה שקוע כל כך בוויכוח הטפשי עם שולה, שודאי לא ישמע אפילו את קולי.
מתווכח, מתווכח, מתווכח. אינני זוכר את הפרטים. זכור לי רק ששולה חזרה כשבע פעמים על טענתה שכל בת יכולה להתחיל עם כל בן אם רק תחפוץ בכך. יוסי תבע ממנה להוכיח את התאוריה שלה. שולה אמרה: תנקוב בשמו של בן ותראה אם למחרת אינני מושכת אותו אחרי. יוסי נוקב בשמות כמה בנים, אף הוא בתוכם. שולה פוסחת עליו ומתחייבת להתחיל עם יוסיניו תוך שבועיים.
בדרך מחדר האוכל לאוהל אנו פוסעים בדממה. איש איש והרהוריו. שולה פנתה ימינה והלכה לחדר־התרבות. כן. היא תתחיל עם יוסיניו. יוסקה יפקח את עיניו ויבער מקנאה, אבל אז תהיה היא האדישה. הוא ילמד אצלה לקח…
– אגב – אומר לי יוסי וטופח על כתפי – מה דעתך על סמדר?
– על מי?
– סמדר.
– מי היא?
– זאת שהגישה את המנות בחדר־האוכל.
– אה כן, סמדר שמה אתה אומר? כן, ככה, לא שמתי לב במיוחד. נערה רגילה.
– חבל – אומר יוסי – חבל, היית צריך לראות. פנים של מלאך. איזו פקחות בעיניה.
– כן – אמרתי – אבל האף לא כל כך יפה, קצת פחוס.
– אח, מה אתה מבין באפים! – אמר יוסי – זהו האף האידיאלי. כך צריך להיות. באף של פיל אתה חושק?
לא עניתי לו. נכנסנו לאוהל. לא היה בו איש. יוסי התיישב על מיטתו וחלץ את סנדליו. עתה יגיע תורה של מלאכת החיכוך הקדושה. כמה אני שונא אותו באותם רגעים, בריה המונית שכמותו! נוכחותי אינה מפריעה לו כלל. הוא דוחק אצבעו בין אצבעות רגלו ומתחיל לפצור בהן בשקידה כשעל פניו עולה הבעת סיפוק תאוותנית.
– אה – אמר יוסי ושלח מבטו העורג אל כוכבים זוהרים – חבל שלא שמת לב אליה. בקלות יכול היית להבחין בכך איך מבטה נמשך אלי. ואיזה מבט! איזה מבט! אני בטוח שהיא מאוהבת בי…
שתקתי. לא גיליתי לו את האמת אודותיה. יבושם לו באשליותיו.
חלצתי את סנדלי והשתרעתי על המיטה. גירוי עצום החל להתפשט בין אצבעות רגלי. החיכוך של יוסי מטמטם אותי לגמרי. ניסיתי להתעלם מן הגירוי ולהתעמק בספר שבידי. תחילה רק קרבתי את כפות רגלי זו לזו. אחר־כך שלבתי את אצבעותיהן, ואז ניסיתי רק להתניען מעלה ומטה… אה, כמה זה טוב! מפעם לפעם אני מגביר את הקצב, ואם כי אין המאמץ קל כל־עיקר, איני חוסך זעה ואני גורף נחת.
– תפסיק, תפסיק! – צועק עלי יוסי – חדל כבר, זה מעצבן אותי!
הפסקתי. לא רציתי להתווכח אתו.
ההוא מהליפט, נטל את המפוחית לפיו. מנגינת הקסם העצובה מרחפת על כנפי הרוח וחודרת לאוהל פנימה…
יום שישי. מסיבת קבלת שבת.
המסיבה תהיה רגילה בתכלית, ואם יוסי ואני מתוחים קצת לקראתה, הרי זה רק בגלל שולה. הערב תם מועד השבועיים. היא קצה בעקיצותיו של יוסי, והבטיחה להוכיח לנו, אחת ולתמיד, מה כוחה של בת.
יוסיניו המסכן, לוּ ידע מה צפוי לו הערב…
לאיטה מתקבצת החבריה. מישהו מביא למוטי את האקורדיון, מוטי מסרב לנגן. זיוה אומרת שהוא רוצה שיפצירו בו. מוטי נעלב ומסרב ביתר תוקף. מישהו צועק שיחדל למתוח את החבריה. מוטי עונה שלא הוא מותח, אלא החברה מותחים אותו. מדוע דוחים את ההחלטה בדבר האקורדיון החדש? על כך קמה זעקה גדולה והכל מזכירים לו שהוא הוא המציע תמיד לדחות את הדיון. מוטי נזכר שבעצם זה נכון ונכנע.
בניחותא הוא מכתף את האקורדיון, מפיק צליל ושניים ועם כך מצהיר שזו לו הפעם האחרונה לנגן על האקורדיון הזה. משמיע כמה מקבצי בסים ופותח ב"עליזים וקלילים".
– תמיד הוא מוכרח להתחיל ב"עליזים וקלילים" – רוטנת זיוה, היושבת לימיני. אני אינני עונה. חושבת ששכחתי לה את התנהגותה בקולנוע. מבעד לחלון אני רואה את סמדר פוסעת בשביל בחצאיתה התכולה. באצבעה הקטנה, אני מבחין, שלובה אצבעו הקטנה של יורם, הבן הבכור של המשק. איזו עגמת־נפש צפוייה עתה ליוסי. אני נוגע בכתפו ומצביע על הזוג. הוא ממצמץ בעיניו:
– מי זאת בכלל? סמדר? אה, כן. סתם תינוקת שאינה שווה פרוטה. שמעתי עליה שהיא מסתובבת עם כל אחד.
– לא עם כל אחד – אני עונה לו, ומזכיר לו בכך נסיון עגום שנתנסה בו כשהציע לה, כמה ימים לפני כן, לצאת עמו לטיול־ערבית, וסירבה לו.
– מה אתה חושב – עונה לו יוסי – שברצינות הזמנתי אותה אז? סתם היה לי מצב רוח טוב ורציתי קצת לצחוק. גם אילו הסכימה לא הייתי יוצא אתה.
הגענו ל"הודו לשולטן יתהלל". שיר זה אנו יודעים לשיר יפה. הבנים מנמיכים קולם, הבנות – מנסות לחקותם, אלא שקולן נבלע ואינו נשמע כמעט. עוד שלושה שירים ומוטי מסיים את מחרוזת השירים הקבועה שלו, סוגר את האקורדיון, ומניע ראשו כלפי שולה. היא מניעה בראשה ומרמזת לו שינגן עוד משהו. הוא מחזיר לה נענוע שלילי.
אין ברירה. שולה קמה. הושלך הס. היא נוטלת ספר וקוראת סיפור כלשהו. הסיפור מעניין מאד, מתובל בתאורי נוף והרהורי טבע, וטבעי הדבר שבהמשך הקריאה מעיזים החבר’ה לפצות את פיהם ולשוחח בכה ובכה, מן הסתם על סגנונו של הסיפור.
שולה קוראת בדביקות גדולה כל כך עד שאיננה מרגישה שפרט ללייזר נם שהרכין ראשו על חזהו, אין איש שומע לה.
הסיפור תם. בני נוטל כינורו, מכוון את מיתריו כמחצית השעה, ובמשך חמש הדקות הבאות הוא מנגן שיר ללא מנגינה למנדלסון. אלי יושב כשכפות ידיו צמודות לאוזניו ורוטן:
– הוא הורג, הוא הורג את כל השיר…
– שלוש משיכות קשת אחרונות ובני מסיים. הוא מוחה את זעת מצחו ושואל אם רוצים עוד.
– לא! – צועקים כולנו כאיש אחד. בני נראה המום, אינו מאמין למשמע אזניו. אלא שבאין ברירה הוא משלים עם גורלו וחוזר למקומו, בסמוך לאלי, כשפיו ממלמל:
– מה הם מבינים במוסיקה…
אלי מוצא צורך מוסרי לעודד אותו, לוחץ את ידו ואומר:
– היה יפה מאד, יפה מאד.
הגיע תורו של דני לקרוא לנו אגדה. תהיה זו אגדה קצרה ויפה, שביאליק עצמו כתבה. לשם האפקט, תלווה הקריאה בנגינת חליל. לא לחינם למד אלי שש שנים אצל קליינשטיין. אינכם יודעים מינהו קלינשטיין? שאלו את אלי. קלינשטיין הוא המחלל הטוב ביותר בכל המזרח התיכון.
הכל ממתינים בסבלנות עד שדני ייזכר לאיזה כיס מכיסי מכנסיו הכניס את גליון הנייר שבו כתובה האגדה. אחרי חיפוש ממושך בכל כיס וכיס נזכר, – הה, איך פרח הדבר מראשו! – שהחליף את מכנסיו לפני המסיבה והגליון נשאר במכנסיים הקודמים. שולה מטיפה לו מוסר. דני מקבל עליו את הדין ורץ להחליף את מכנסיו.
לאלי אין סבלנות לחכות והוא מציע להפריד את הנגינה מהקריאה. החבר’ה מתנגדים. הם מכירים את אלי. שולה דווקא מתלהבת: הרי זו הצעה נהדרת לסתימת החור, והיא משתיקה את החבר’ה.
אלי מתחיל לנגן את השחרזדה. המנגינה יפה ונוגעת ללב. פרצופו של בני מתעקם, פניו מביעות סבל לא יתואר.
–מה הוא עושה, מה הוא עושה? – הוא בוכה – הרי הוא מזייף את כל השיר! הוא הורס אותי, הורס אותי…
אלי מסיים סוף סוף. בני מוחא כף בהתלהבות וקורא “יופי!” אלי מודה לו במבט, ומרים ידו לאות שמחיאות־הכפיים מיותרות.
דני הגיע, נושם ונושף, ונעצר במרכז החדר, מוכן לקרוא. אלי מתכונן ללוות את קריאתו בנגינה. קמה סערת מחאות.
– שקרן! – צועקים אחדים.
– רמאי! – זועק לייזר נם, שהתעורר זה עתה.
– ידעתי שהוא ירצה לנגן שוב! – מכריז יוסי.
שולה רואה שהצדק אתנו, ונכנעת. האגדה תוקרא ללא כל ליווי מוסיקלי. אנו נרגעים. בני זז קצת, מפנה מקום לאלי וטופח על כתפו:
– אל תשים לב אליהם, זה היה חזק, חזק מאד…
האגדה הקצרה של ביאליק עושה רושם ארוך. אני מטה אוזן לוויכוח שניטש אותה שעה בין יוסי וגרשון. נושא הוויכוח הוא זיוה. יוסי אומר שלדעתו אין היא נערה מושכת במיוחד. גרשון נד בראשו וטוען שאף הור סבור כך. המחלוקת בין שני בני־הפלוגתא גוברת עד שלבסוף מסכימים שניהם שאין היא נערה מושכת במיוחד – ואז מסיים דני את קריאת האגדה.
הערב יש חידוש. נוסף קריין על הקריינים. יוסיניו ידקלם את “ראי, אדמה”. ניכר שאף הוא מתרגש מעט לקראת המאורע. לאמיתו של דבר לא הוא, אלא יוסקה, צריך היה לקרוא את השיר.
מעשה שהיה כך היה: לפני המסיבה נכנסה שולה לאוהלנו ואמרה ליוסקה שאם יסרב הפעם, תתפטר סופית מוועדת־התרבות. יוסקה חש מיד שסערה עלולה לפרוץ מגרונה ומיהר להרגיעה. הפעם זה יהיה בסדר, אמר.
נכונות בלתי־רגילה זו הפתיעה את שולה מאד. מרוב תמהון, נאלם פיה הפעור, ויוסקה שאל אם יש לה עוד אי־אלו דרישות. היא הסמיקה, מלמלה משהו על גסות־רוח בהמית, ויצאה.
כשחזר יוסיניו מהמקלחת, מסר לו יוסקה את השיר ואמר לו ששולה חיפשה אותו בכל השטח. היא רוצה שיקרא את השיר במסיבת ערב־שבת, אמר, ולא, תתפטר שוב מוועדת־התרבות.
מי שלא ראה איך זרחו פניו של יוסיניו למשמע הדברים, לא ראה זריחה מימיו. שלוש פעמים שאל “באמת?” ושלוש פעמים אמר “לא ייתכן”. יוסקה עצמו נדבק מאותה התרגשות, עד שדמעות עלו בעיניו למראה שמחה זו שקפצה על יוסיניו. הוא הלך לשולה, סיפר לה על השתלשלות העניינים, ואיים עליה לבל תעיז לגזול מיוסיניו את התפקיד.
שולה נרעשה ביותר מהעובדה שיוסקה בא אליה במיוחד, חייכה בתוך־תוכה על האמתלה הבלתי־משכנעת, ואמרה ליוסקה שהוא רשאי לבקרה גם ללא תרוצים כאלה. יוסקה פקח עליה זוג עיניים, רצה להגיד משהו, אך התחרט ואמר משהו אחר. שולה ענתה לו במשפטים כל כך ארוכים, שבוודאי לא היו מגיעים לקיצם אלמלא זאת שהצלצול לארוחה הפסיקם. באותו ערב צעדו, הפעם הראשונה בחייהם, זה בצד זה לחדר־האוכל.
הצרות התחילו בו בערב.
כשחזרתי מהארוחה, היה כבר יוסיניו עומד במרכז האוהל, בידו ספר השירים של טשרניחובסקי ובפיו קריאה נלהבת:
“ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד למאד…”
– יוסיניו, השתגעת?
תחילה נבהל ונבוך, אך עד מהרה התאושש:
– אני רוצה שהחבר’ה ילמדו שיש להתיחס ביתר רצינות למסיבות שלנו. שידעו שאין לזלזל גם בקריאת שירים. אני אלמדם להבחין בין טוב לרע. יש לי פיליטון, כתבתי אותו מזמן, אני אקרא גם אותו, אקרא תיכף אחרי השיר. לא איכפת לי אפילו אם איננו כל כך טוב, העיקר שהחבר’ה ילמדו אחת ולתמיד שאין בכך כל בושה, ושאם כל אחד יעשה מאמץ קטן, עלולים להיות לנו ערבים נפלאים…
והנה עתה הושלך הס בחדר. ההמולה החרישית שנשמעה כזמזום כל שעת המסיבה, נדמה, הכל כיוונו מבטיהם לעבר המדקלם החדש, ומתחו צווארים סקרניים. יוסיניו חש בדממה הפתאומית והתרגש קמעה. כעכע, נבוך, לאגרופו והודיע:
“ראי אדמה” מאת ש. טשרניחובסקי.
סגר את הספר, הניחו על הספסל, פשט זרועו באלכסון לפנים, הרכין ראשו ופתח בקול נמוך, שהלך ונתגבר:
"ראי אדמה כי היינו בזבזנייים עד למאוד
בחיקך מלון ברכה, מעון סתר, זרע טמנו… לא עוד
פניני זגוגית של כוסמת…"
עד כאן.
הראשון היה דוב. דווקא הוא, שנחשב לבחור הרציני ביותר. שפתיו המחושקות לא עצרו כוח מפני הלחץ שעלה מבפנים. צחוקו שדמה ליללת־נביחה, נתן את האות.
הבולמוס אחז את כולם. איש איש תפס את בטנו וצחק עד לדמעות. אלי ובני הגדילו עשות מכולם. רקעו ברגליהם, תפשו זה את זה והתחבקו מרוב התרגשות.
יוסיניו עמד נטוע על מקומו רגע ארוך, והיה כתר סביבו לגלות את מקור הצחוק. אחר עלה על פניו מין חיוך חיוור וחזר אל מקומו.
בכך באה התוכנית הרשמית על סיומה. בולמוסי הצחוק גוועו לאיטם. שולה רמזה למוטי שיטול את האקורדיון. הוא מתמהמה. בני גומר אחרון לצחוק וצועק:
– שקודם יגמור יוסיניו לקרוא! – ומתפרץ בצחוק.
הפעם הוא צוחק יחידי. סוף־סוף אין בינינו גם אחד שאינו מחבב את יוסיניו.
שולה, שרק לפני מספר דקות צחקה ככולנו, רותחת עתה. גדושה עד להתפרץ, היא קמה לומר משהו. אנו תולים עינינו, נכונים לשמוע. זמן־מה עודה מתלבטת, ואחר פורצת:
– תתביישו לכם! גיבורים גדולים אתם לשבת ולצחוק…
ומכאן ואילך ניתך עלינו שטף כביר. היא מוקיעה את חוסר הערנות שלנו, את חוסר הזיקה התרבותית שלנו. כן, איש אינו מטה שכם! איש אינו מוכן לעזור! ואם מישהו מוכיח קצת רצון טוב, הריהו נעשה מטרה ללעג! מי יהיה מוכן לקרוא משהו אחרי מסיבה כזאת?
– אני! – צועק לייזר.
שולה מתעלמת מקריאת־ביניים זו וממשיכה בדרשתה הצודקת. בהגיעה לאיומה הנצחי, שאם מצב זה יימשך, היא תתפטר מוועדת־התרבות – אנו יודעים כי תמו דבריה ופורצים בשירה אדירה:
“למה לא אמרת זאת מקודם…”
כשמסתיימת שירה זו, מתחילות כמה בנות המכונסות להן בפינה לשיר את “הבה נצא נא במחול”. שתי בנות ובן קמים ונעים כחמש דקות בצעדי הורה במרכז החדר. עוד מישהו מצטרף אליהם. ארבעתם סובבים במעגל ומנסים לצוד רקדנים נוספים. המעגל מתרחב ומוליד מעגל חדש במרכזו. המעגל הפנימי גדל ולוחץ על החיצוני, המתחיל לגלות נקודות תורפה, ולהתפרד לחלקים. החלקים מתחלקים אף הם, ושרידיהם מצטרפים למעגל הפנימי החדש, שנולד זה עתה.
את “הי הרמוניקה” ו"אם הופלנו" רוקדים כבר בפחות מרץ, ובמיעוט משתתפים. כשמגיעים לריקודי זוגות, מסתובבים במעגל כחמשה־ששה זוגות וחצי. החצי הוא יוסיניו, המנסה ללמוד את הצעדים בכוחות עצמו. זיוה מרחמת עליו ומציעה עצמה לשרותו. על פניו של יוסיניו פורחת אדמומית. הוא תופס את ידה המושטה ומתחיל לרקוד. מרוב התרגשות הוא דורך לא רק על רגליו שלו ועל רגליה אלא גם על רגלי. סכנה להימצא במחיצתו. זיוה מתחילה להתייאש, לוקחת אותו לפינת החדר ומראה לו עד כמה הסיבובים הם פשוטים. יוסיניו מנסה לחקותה ומוכיח לה עד כמה הם מסובכים…
– אז מה – אומר יוסי לשולה – אני רואה שנצחוני מובטח.
– פשוט אין לי חשק – אומרת שולה – יכולתי להוכיח לך שאני צודקת, אלא שאני מתה לישון.
– כן, כן, אני מכיר אותך. מתרברבת, מתפארת, אבל כשהדברים מגיעים לידי מעשה – אפס אפסים. גם יוסקה אמר לי שהוא בטוח שלא תצליחי.
– יוסקה אמר? מאין הוא מכיר אותי שהוא מעיז לחוות עלי דעת? טוב, אני אתחיל אתו בכל זאת. סלק רק את זיוה.
יוסי ניגש והזמין את זיוה ל"מגרד לי פה, מגרד לי שם". היא נענתה לו בשמחה גלוייה. יוסיניו נשאר מיותם באמצע הסיבוב.
– תגיד לו שאני קוראת לו – אמרה לי שולה.
עשיתי כמצוותה. יוסיניו ניגש אליה.
– איפה ספר השירים של טשרניחובסקי?
– למה לך אותו?
– אני עייפה ורוצה כבר ללכת לישון.
יוסיניו הביא את הספר ומסר לה.
– לילה טוב! – ברך אותה.
– ואתה, אינך עייף?
– לא, לא ביותר.
– אז אולי תלווה אותי לאוהל. לא נעים ללכת לבד בחושך.
יוסיניו לא היה נלהב ביותר. הוא הפנה מבטו כלפי הרוקדים במעגל, כמהסס. אולם שולה לא המתינה להחלטתו, משכה בזרועו ואמרה:
– בוא, בוא!
שתי דמויות, האחת רחבת ירכיים, והשניה זעירת גפיים, יצאו את החדר המואר ונבלעו בחשכת הלילה.
י. על הקרשים המלבלבים 🔗
פגישתם הראשונה היתה בעפולה.
הוא – יוסלה־איך, חבר הכשרה ידועה עמד ליד לוח־מודעות ואכל כעך.
היא – ללא שם, ללא הכשרה, עמדה לרגליו מתבוננת בו, ספק בהערצה ספק בקנאה. הוא צעק לעברה:
– זוזי!
היא לא זזה. או משום שלא הבינה, או משום שלא ידעה לאיזה צד לזוז.
הרים את שארית הכעך שבידו וזרק לעברה. היא נרתעה מעט, יותר מחמת פחד מאשר מחמת עלבון, אך כעבור רגע לא נותר שריד לשארית. עיניה נוצצו במבט תטסה.
יוסלה התרגש. מי תאר לעצמו שבכלבונת שפלת־רוח זו מסתתרת בינה? הוא פנה לתחנת “אגד” כשהוא מצייץ בלשונו כדי לטהר את פיו מפירורי הבצק. היא סברה שהציוצים מכוונים אליה, והזדנבה אחריו.
באוטובוס שאל המבקר של מי הכלב. איש לא ענה.
– אני אזרוק אותו! – איים המבקר.
איש לא הביע התנגדות.
הנהג עוצר. הכלבונת מצטנפת מתחת לספסל האחורי. המבקר מתכופף למושכה, היא נוהמת מתוך פחד. הוא נפחד יותר ממנה.
– של מי הכלב? אני אזרוק אותו! בכל הרצינות!
– זרוק, זרוק כבר – אומר יוסלה – הכלבה הארורה הזאת נטפלה אלי בעפולה ואיננה רוצה לעזוב אותי.
– כלומר, היא שלך.
– לא שלי, סתם נסחבה אחרי.
– לא משנה, אתה חייב לשלם בעדה.
– לא איכפת לי, אתה יכול לזרוק אותה.
– גם אם אזרוק, אתה חייב לשלם בעדה עד כאן.
יוסלה ניסה להתנגד. המבקר התנצל באומרו שזהו תפקידו, אלו ההוראות שקיבל ועליו למלאן. הנוסעים מתחילים לרטון על העיכוב, יוסלה מתבהל ומשלם. המכונית זזה עם הכלבה.
כשהגיע למחנה, ראינו אותו מתכופף מדי פעם, נוטל אבן וזורק לעבר כלבונת אפורה, ארוכת־שער ונמוכה. היא ממתינה עד שהאבן נופלת – וממשיכה בעקבותיו. אכן, כלבה נבונה.
– מה זה? –שואל יוסי –מצאת לך חברה חדשה?
– נטפלה אלי ולא יכולתי להיפטר ממנה – מתנצל יוסלה.
– ואתה חושב לגדל אותה?
– לא יודע. בדרך־כלל אינני ואהב כלבים, אבל הוצאתי עליה כל־כך הרבה כסף באוטובוס…
– תן לי אותה.
– לא, אם כך אקח אותה בעצמי. עודנה צעירה. אאכיל אותה כראוי ותהיה לי כלבת־זאב אמיתית.
התבוננתי בה. עמדה לה מן הצד שפולת־עיניים ומנמיכת־זנב. כסות שערה כהה ברובה, רק קצה זנבה וקצות רגליה התכוונו במעט לובן, ומעל עיניה שני איים חומים – סימנים מובקעים של כלבה ערבית, דור עשירי בארץ אם לא יותר. עור בטנה רפוי, מדולדל כלפי מטה, וארבע זוגות של פטמות בולטות ממנו. כנראה טעמה כבר אהבה מהי.
יוסיניו חזר מהרחצה ונעצר מולה. עמדו והביטו זה בזה.
– כלבה ערבית – פלט.
– אל תגיד ערבית! – כעס יוסלה – היא תהיה לזאבה אמיתית.
– סליחה, – אמר יוסיניו – סליחה אם פגעתי בך.
הוא צייץ אליה, היא הנמיכה ראשה וקרבה אליו שפלה־שפלה, מטאטאת בעכוזה את הקרקע. הוא שלח ידו אל גרונה ואמר “בוצ’קלה, בוצ’קלה”. היא פסקה מכשכש ותלתה בו עיניה החומות.
– עיניים פקחיות לה – אמר.
משהרים לבסוף את ידו, כבר קפצו בין אצבעותיו שני פרעושים.
– מוכרחים לרסס אותה!
יוסלה הסיר את חגורתו, קשרה לצווארו, והלך עם יוסיניו לרפת. ראשית חכמה – כיבדוה בשני ליטר חלב. יותר לא רצתה. מרסס־הלחץ הגדול היה ריק, אולם המרסס הקטן השמיע קול שקשוק. היא ייללה ונסתה להתחמק, אך ללא הועיל. גופה כוסה כולו באדי החומר המחטא, והגן הזואולוגי ששגשג על גופה – נשמד כליל.
בערב התכנסו באוהל למצוא לה שם. החלטנו כי השם חייב להיות עברי, לבטא את דמותה ואופייה, ועם זאת – קצת תנכי.
ההצעות היו:
שחורקה, חדוה, רותי, חומית, שולה, פישרקה, תרצה, נאוה, שוש, שדה, קדחת, לביאה, יקירה אמיצה, רייזלה, בובה, יוסה, טיפוס, קדימה, אחורה, נורית, ועוד ועוד…
לא נותר שם בעולם שלא הוזכר. הכלבונת עצמה רבצה במרכז האהל, מלקקת עורה ושפתה. יוסקה נכנס זה עתה לאוהל ונתקל בה. הוא גרף רגלו לפנים והרתיעה.
– זוזי!
היא זזה, נבהלת במקצת.
– אולי נקרא לה זוזי. – הצעתי.
ידענו כי אין השם הזה הולם אותה, אך עייפנו מחיפושי השמות והסכמנו לקורא לה “זוזי” לפי־שעה, עד שיימצא לה השם המתאים.
בערב סודרתי לשמירה. תפקידי – להתהלך בין האורווה והרפתות ולשמור על הבהמות. עבודה כלל לא רעה, אפשר לומר אפילו – טובה. חסרונה היחיד – שזמנה בלילה. אלמלא זאת, סבורני שהייתי בוחר בה כמקצוע של קבע. עוד אני מתהלך אנה ואנה, והנה יוסיניו. יצא לו לשוטט עם זוזי. מיהרתי אליו וללא מאמצים יתירים הצלחתי לשכנעו שיבלה עמי שעה קלה.
תחילה ניגשנו לרפת. הרפתנים גמרו זה עתה לחלוב והעבירו את הכדים לארגז הקרור. התנדבנו לשאת כד אחד. אינני זוכר אם הדבר קרה משום שהכד היה כבד מדי, או פשוט משום שנתקלנו באבן. על כל פנים, כשניים־שלושה ליטרים נשפכו ממנו על הרצפה, ואנו קראנו לזוזי לנקותם.
בשעה מאוחרת יותר ניגשנו למחלבה. היה שם מקום נוח לישיבה על האבן שלפני הסף. נשענו בגבינו אל הדלת, כשעינינו אל שדרת הברושים הגובלת עם הדרך. קשה לומר שזוהי נקודת־תצפית אידיאלית. אין רואים ממנה לא את האורווה ולא את השביל בו עלול להופיע שלמה המא"ז, אם יתחשק לו לערוך ביקורת־פתע. אולם נוח היה לשבת כך על האבן ולא להרהר במה שעלול לקרות…
תחילה שוחחנו על המשק, המנצל אותנו ושולח אותנו לכל עבודה שחורה. אחר כך – על האימונים המתקפחים בגלל ריבוי העבודה במשק. לבסוף הגענו לנושא הנדוש. דיברנו על בנות בכלל, אחר כך על הבנות שלנו. יוסיניו טען שמבחינה זו אין לנו במה להתגאות.
– גם לא בשולה? – שאלתי.
– לא. אני לא יודע, אולי היא יפה מהאחרות, אבל לא לפי טעמי.
– אם כן מדוע התחלת איתה?
– אני? – היתמם יוסיניו.
– כן, אתה. סיפרו שראו אתכם יוצאים יחד אחרי המסיבה.
– אה, זה סתם, שום דבר מיוחד.
– בכל זאת…
– לספר לך?
– כן כן, ספר!
לאמיתו של דבר כבר ידעתי את הסיפור. שמעתיו מפי לייזר ויוסי, שחקרו את פרטי הפגישה מיד למחרת היום. שולה עצמה לא הרבתה לדבר. אמרה רק שהיינו יכולים להקים בהכשרה להקת־עץ למופת, ודרשה מיוסי הודאה בכשלונו. הוא טען שיציאה לערב אחד אין בה שום ממש, ודרש ממנה להמשיך עד הסוף. שולה אמרה שעדיין לא נפלה על הראש. יוסי אמר “חבל”, והפעם היו פיו ולבו שווים.
זוזי רבצה לרגלינו, שרועה על צידה, מתמסרת לליטופיו הנוגעים ולא־נוגעים של יוסיניו. מסביב היתה שלווה, שהופרעה לעתים על ידי געיית פרה או צהלת־סוס. ערב יפה היה, ערב קיץ. אצטרובל שנשר מאחד הברושים הזקיף את ראשה של זוזי. היא סקרה במבטה את השטח, הרטיטה אפה וחזרה להתמכר לליטופיו הרכים של יוסיניו. הוא עצמו היה יושב על האבן כשראשו שמוט לאחור, נסמך בקיר המחלבה, ועיניו מפליגות הרחק למעלה, אל המרחב השמיימי הקורץ ברבבות עיניים.
וזה הסיפור אשר סח לי:
“כל העסק התחיל כשבוע לפני המסיבה האחרונה. שולה באה אלי וביקשה שאקרא משהו משל טשרניחובסקי. חשדות מסויימים נתגנבו ללבי: עד כה לא פנתה אלי מעולם. לפני המסיבה ניגשה אלי שוב ושאלה אם יוסקה הוא שביקש אותי לקרוא, או שאני ביקשתי מיוסקה. מה שייך יוסקה לכל הקריאה זאת? לא הבנתי בכלל מה רצונה, אבל באותו רגע לא רציתי לחקור אותה. היא נראתה מבולבלת וחששתי שאם אמשיך לדבר, תתבלבל עוד יותר. אמרתי לה שזה בסדר (אולי היא יודעת מה) והחלטתי כי בתום המסיבה, אגש אליה ללבן את הדברים. וכך עשיתי. ניגשתי אליה וביקשתי ממנה שתצא אתי…”
– כך, פשוט, ניגשת וביקשת?
– כן. מה יש?
– נדמה היה לי ששמעתי אותה מבקשת…
יוסיניו שקע בהרהורים.
– כן – אמר – ייתכן מאד. אבל כשסיפרתי ליוסלה שהיא עצמה הזמינה אותי, שם אותי ללעג ואמר שאין זה מתקבל על הדעת.
– טוב, אם כן ספר עכשיו בדיוק, ואפילו אם הדברים אינם מתקבלים על הדעת.
"טוב, אז יצאנו והתחלנו לרדת לעבר האוהלים. הייתי כל־כך נרגש עד שלא יכולתי לפתוח את פי. גופי רעד מקור ועורי נטף זעה מחום. המשכתי ללכת כך, הלוך ורעוד, ובלבי נתקנאתי באלה שנשארו בחדר התרבות. הוי, הזוגות האומללים שלנו! פעם חשבתי שאין מאושרים מהם.
התקרבנו לאוהלים. אמרתי בלבי: עוד מעט נגיע לאוהל ההודי שלהן, אומר לה לילה־טוב, ואהיה חופשי!
אך לא! שולה, פוסחת על האוהל, ממשיכה בדרכה ופונה ימינה לעבר המדשאה. רציתי להעיר לה על כך, אלא שהייתי מטושטש וחששתי לדבר. מה־פתאום אפתח את פי לדבר, אם עד עכשיו שתקתי. המשכתי לפסוע לצידה, כשאני חש עצמי כשה מובל לטבח. לאחרים סיפרתי שאני הוא שהובלתי אותה, אבל ממך אינני צריך להעלים, נדמה לי שגם לך עוד לא הזדמן להוביל בת לשדרה…"
– נו, נו – התרעמתי – אל תסטה מהנושא!
"המשכנו ללכת. הליכה איטית ומייגעת. נדמה היה לי שאמרה משהו. ניסיתי להתרכז ולהבין מה אמרה, אך לשוא. משהמשיכה למלמל, נוכחתי כי זהו פזמון. הרגשתי שמחובתי לומר משהו. היא עלולה להעלב ולחשוב שלא נאה לי לדבר איתה.
אמרתי כי הפזמון שבפיה מבוסס על שיר משעמם מאד.
זו היתה שטות. לו גם היתה אמת בדבר, אסור היה לי לומר זאת. היא המשיכה לפזם, ורק אחר־כך, כעבור זמן, שאלה אם אמרתי משהו.
–אמרתי כי הפזמון שבפיך מבוסס על שיר משעמם מאד – חזרתי על אותם דברי־שטות עצמם. היא הקשיבה לדברי, המשיכה לפזם, ולפתע חדלה.
הגענו לשדרת הדקלים החשוכה. היא הצביעה על אחד הספסלים שבצד הדרך ושאלה מה דעתי עליו. אמרתי לה את דעתי, דעה אובייקטיבית בהחלט: הספסל אמנם נראה ככליל השלימות ממבט ראשון, אך אם נעמיק־חקור, נבחין כי אינו חזק די צרכו, בפרט מאחר שרגליו עשויות עץ. לו היו יוצקים לו רגלי בטון, היה הספסל נחמד וחזק כאחת, ואילו כך. הנני מסופק אם יישאר ממנו שריד בקרה שתפרוץ שריפה…
רציתי להמשיך בזה, אך שולה זזה עלי באמצע הדברים ונתיישבה על הספסל. נבוכותי. מה עלי לעשות? החלטתי לאזור כגבר חלצי ולשבת על ידה. שולה שאלה אם הפכתי לנציב־עמוד־חשמל. נזכרתי כי עודני עומד. ניגשתי לספסל, בחנתיו, ואחר־כך מצאתי עצמי יושב בקצה־קצהו, כשמחצית ישבני תלויה על בלימה.
שולה היתה ישובה בהרחבה, רגליה מתוחות לפנים ומרפקיה תלויים על המשען. שערותיה הכהות, היו מרחפות ברוח, כמו שאומרים, אלא שלא היתה רוח. אף שפניה וגופה נראים כנוטים להשמין ואפה גבנוני במקצת, היתה אז יפה להפליא בעיני, ולא ידעתי מה מצאה בי להוליכני אחריה.
לפתע פיהקה בפה גדול. היה זה פיהוק כל כך גס, שהזכיר לי את פיהוקה של זוזי. בין־רגע גז קסמה. שוב לא היתה אלא בת־חווה רגילה.
– אני כל כך עייפה – אמרה.
נשאה את ראשה מן המסעד, הרימה מעט את רגליה המתוחות והשתרעה על הספסל.
רציתי להעיר לה שכנראה לא במתכוון הניחה את ראשה על ברכי, אך לשוני דבקה לחיכי. התחלתי שוב להזיע, כשגלי חום מציפים אותי בזה אחר זה.
– אוי, קריר נורא – אמרה שולה בהתפנקות.
לא האמנתי לה. אני מזיע, ולה קר. מוכן הייתי לרוץ לאוהל למענה, להביא לה סוודר או משהו אחר, אלא שהיא לא ביקשה.
חלפו כמה דקות, ואולי שעות. ישבנו לנו מכונסים בתוך עצמנו ודוממים. לבסוף נתעורר בי חשד שנרדמה. עיניה היו עצומות, פיה פעור קמעה וחזה עולה ויורד קלות. איזה חזה גדול! יצר פראי הסיתני לדחוק לתוכו את אצבעי. למזלי הצלחתי להתגבר עליו.
– שולה, את ישנה? – שאלתיה רכות.
היא לא ענתה… הרמתי קולי:
– את ישנה?
היא מלמלה משהו מעין “אני לא יודעת”. לא ידעתי מה לעשות. רגלי הלחוצה תחת כובד ראשה, נרדמה זה מכבר, ועתה היתה משותקת לחלוטין. יראתי להזיזה פן אעורר אותה ואת זעמה גם יחד. אט־אט צנחו עפעפי, אך לא נרדמתי. פשוט ישבתי בעיניים עצומות. ידעתי שאסור לי להרדם, כי מושבי על קצה הספסל היה רופף ביותר. עלול הייתי ליפול וראשה היה נחבט אזי בספסל.
– אתה יודע מה אתה מזכיר לי?
היתה זו שולה. תחילה הייתי סבור שהיא ממלמלת מתך שינה. לא עניתי לה והשתדלתי לנשום יותר בשקט.
– תרנגול – אמרה – אתה מזכיר לי תרנגול.
הגענו לנושא מעניין, אמרתי בלבי.
– תרנגול? מדוע תרנגול?
– כי גם לתרנגול אין ידיים.
זה היה באמת נושא מעניין. מאז ומעולם אהבתי עופות, ובבית־הספר הצטיינתי בטבע. מתחתי את רגלי החופשית הצידה. על ידי כך יכולתי לשחרר את ידי מהמשען. נענעתי אותן קצת, כדי להמריץ את מחזור הדם בגופי, אחר שלבתין והתחלתי ללמדה פרק בתורת בעלי־החיים.
– את מבינה – אמרתי – אין זה מדוייק ביותר לומר שלתרנגול אין ידיים. אמנם נכון שצורתן אינה כשל ידי האדם או הקוף, אולם יש לו כנפיים שהן מקבילות לידי האדם. ואשר לי, אין זה נכון שאין לי ידיים, כיוון שברגע זה ממש, הן שלובות זו בזו על חזי.
שולה קמה באופן פתאומי. הזדקפה, יישרה שמלתה ואמרה שאני בחור גס וחצוף, ואם עד כה חשבה אותי לאדם הגון וטוב – הרי מעתה היא יודעת שאיני אלא נבזה וחדל־אישים, בחור שאינו יודע בלל איך להתנהג עם בנות, ושעלי להיות בן־אדם לפני שאני מזמין בת לטיול, ואיך יכולתי לחשוב שהיא בחורה כזאת, שעה שהיא אחרת לגמרי, ובכלל כל הבחורים הם איומים ואי-אפשר…
משנעלמה מן האופק, לבשתי עוז, זזתי מעט על הספסל והתיישבתי לכל רוחב ישבני. ניסיתי להביא את מוחי לידי צלילות, אך לא עלה בידי. עכשיו אני חושב שכעסה עלי היה בכל זאת מוצדק. באמת לא נהגתי בסדר. למה צריך הייתי להעליבה כל־כך ולומר לה שהפזמון שבפיה היה מבוסס על שיר משעמם מאד…?"
תם הסיפור. רוח מזרחית נשבה קלילות. מחר יהיה חמסין כנראה. יוסיניו שקע בהרהורים. הירח הגביה לעלות ושפתו הציצה מעל שדירת הברושים. זוזי פקחה עיניה וזקפה ראשה – מה הדממה שנשתררה לפתע? מתחה צווארה, ובתנועת פינוק הצניחה ראשה על כף רגלו של יוסיניו. הוא הבין לרוחה ושלח ידו ללטף את גבה.
יא. טיולי לילה 🔗
בית קטן, בודד, בקצה המושבה. כאן נולדה זיוה. פה, על כרי החול המקיפים אותו סביב, טופפו רגליה הקטנות. גדר חיה של תוייה מקיפה את החצר, עץ גויאבות ענק, נטוע בה ומסביבו מחשופי קרקע אדמדמה. כשיהיה לו פנאי, ישתול אבא עוד עצים. בינתיים ריקה החצר ומשעממת. רק העז הלבנה, “עיזה”, הקשורה בחבל ליתד ברזל, מוסיפה לה חיוּת־מה.
לאבא פרדס קטן בן חמישה דונמים. כשאין עבודה בבניין, הוא עובד בפרדס. יום יבוא ויפסיק לעבוד בבניין ויתמסר רק לפרדס. יהיה לו אז פרדס גדול, עם באר משלו, ומשאבה שתעשה תוק־תוק־תוק…
אמא עסוקה בבית ובלול. מאה תרנגולות בפחון חלוד. קוצצת ירק ומכינה דייסה לעופות. כשזיוה תהיה גדולה יתנו גם לה להכין דייסה לעופות. זו תהיה דייסה אמיתית, עכשיו היא עושה דייסה בצחוק, דייסה מעשב וחול, דייסה בשביל אף אחד לא.
בקצה המושבה קצת משעמם, אין חברות. יצחק’לה האח הגדול, הולך למרכז. שם יש לו חברים. שם חפרו תעלת ביוב ארוכה מתחת לכביש. בחריץ למטה זורמים מעט מים. אפשר ללכת שם בקלות ולא צריך אפילו להתכופף. כולם, כל הילדים הולכים שם, רק לה לא מרשים. יצחק’לה לא רוצה לקחת אותה. החברים צוחקים – תמיד אחותו נסחבת אחריו. הוא מרביץ לה שלא תלך. היא קטנה, אסור לה. כשתגדל – תלך אף היא.
היא אוהבת את “עיזה”. כל כך לבנה ויפה. אבל למה יש לה זקן? מצחיק עז עם זקן, זקן כזה – חד כמו של אדון רוזנקרנץ. את הפרחים שהיא קוטפת לה, אין עיזה אוכלת. אף לא מריחה אותם. רק עשב היא אוהבת. כל היום קשורה בחבל ואוכלת עשב. איזה טעם יש לעשב הזה?… פוייה! מר. איך היא יכולה לאכול אותו?…
בערב תחלוב אמא את העז והיא תשתה את החלב, חלב חם וצח. גם היא רוצה לחלוב. למה לה הכל אסור? כשתהיה גדולה תחלוב, עכשיו היא עוד קטנה, קטנה קטנה…למה היא קטנה כל כך הרבה זמן?
בת דודתה מהקיבוץ, דפנה, באה אליה, גם את דפנה היא אוהבת. כשנמצאים איתה לא נחוצים החברים של יצחק’לה. עם דפנה אפשר להידחק בין הסורגים ולרדת בסולם לתוך תעלת הביוב. חושך בפנים: כל מיני תעלות צדדיות ורק מרחוק אור. למה צריכים ללכת כל כך הרבה בחושך כדי להגיע אל האור?
פתאום, והיא כבר בבית הספר, וכבר יש לה חברות והיא יודעת לקרוא ולכתוב. מגיעה גם תקופת המלחמות: “הבנים על הבנות”, “הבנים על החומה והבנות בזבל”. שמח. הזמן חולף. שנה נוגשת שנה. והנה כבר ה"שיחה". כל הבנות נשארות לשיחה עם האחות. הבנים מציצים דרך החלונות. אה, מה הם מבינים, הבנים התינוקיים הללו…
מלחמה. אבא מתגייס. רק היא ואמה בבית. אמא כעסנית יותר מתמיד. את האח כמעט אין רואים. עכשיו לא יצחק’לה שמו אלא איציק, והוא בעל שפם. לעתים רחוקות הוא מגיע הביתה, נשאר יום־יומיים ושוב נוסע. סגור וזר הוא עתה, אפילו צביטות־חיבה אינו מעניק לה עוד.
היא לומדת בחווה של משק־הפועלות שעל יד המושבה. לפני הלימודים היא רצה ללול ומכינה את הדייסה. ירק ותערובת ולחם. ובערב, אחר הלימודים, שוב היא מכינה דייסה לעופות. אמא אוספת את הביצים והולכת לשוק למוכרן. אבא שולח תמונות. הוא חייל. כמה יפה הוא במדים. לכשיחזור, יביא לה מתנות. כל כך עצוב בבית בלעדיו…
בתום הלימודים היא נוסעת לבקר את בת־דודתה בקיבוץ. כבר אין היא זיוה הפספוסית, יחפת־הרגליים. עתה היא בת שבע־עשרה כמעט. בעוד חדשיים תצא להכשרה עם גרעין הנוער־העובד. ומפה לאוזן: להכשרה המגוייסת לפלמ"ח.
גוף צנום לה, מקלוני, זריז־תנועה. עיניים גדולות, שחורות, עטורות ריסים מוארכים. הפה קמור במקצת ובו שיניים שדופות ורווחים ביניהם. גם דפנה כבר אינה דפנה’לה מימי תעלת־הביוב. היא גדלה, גופה כפרי בשל. חבר יש לה וכל ערב היא נפגשת עמו. מלאת רז היא דפנה עתה.
פעם, בשעת ארוחת־הערב, מעורר את תשומת־לבה בחור היושב מולה. שתי עיני איילה אפורות לו, לחיים משופות, קוצניות במקצת, אף ישר, ופה חשוק, תקיף. הבחור גומר לאכול וקם ממושבו. נשימתה נעצרת מרוב התפעלות: איזה גובה! שני מטר לפחות!
ולאחר כמה ימים היא מגלה שמנוחתה נטרדת בשלו. בלילות נודדת שנתה. האם אהבה היא זו? לא ייתכן, הרי לא החליפה עמו אפילו מלה אחת. שלושה ימים היא מצליחה לשמור על סודה זה, וברביעי היא מגלה אותו לדפנה. דפנה מתפלצת:
– מה! בו? השתגעת? ראית אותו מקרוב? הרי יש לו פרצוף זוועתי! סתם עירוני מתוסבך. איך אפשר בכלל לחלום על יצור כזה?
דפנה אינה יודעת מהו יופי. אך מדוע אין הוא שם לב אליה? האמנם אין בה שום חן? כן, אסור לה לאהוב אותו, היא מחליטה לעקרו מלבה, לא לחשוב עליו, כאילו אינו קיים.
אולם מדוע היא עוברת תמיד ליד חדרו? מדוע היא מכוונת את הליכתה לחדר־האוכל לשעה שגם הוא נמצא שם? מדוע היא בכל זאת חושבת עליו?
בעוד שבוע עליה לחזור לביתה. מה יהיה הסוף, התהיה זו אהבה חד־צדדית בלבד?
וערב אחד היא דופקת על דלת חדרו.
(למה אני עושה זאת? למה אני עושה זאת?…)
– יבוא… – נשמע קולו העמוק, המזמין.
(לפתוח, לא לפתוח, לפתוח, לא לפתוח…)
– את יכולה להכנס, זיוה.
איך ידע את שמה? איך ידע בכלל שהיא היא הדופקת? בברכיים כושלות, מלאת היסוס, היא נכנסת.
הוא שרוע אדיש על מיטתו, קורא בספר. אין הוא אומר לה דבר. אילו היה לה אופי, אילו היתה קצת יותר חזקה, היתה סובבת על עקבה, יוצאת וסוגרת את הדלת בדפיקה. אלא היא נוטלת כיסא ויושבת עליו.
– לא!
שמעה את קולו. היא קמה, נבהלת. הוא מושיט את זרועו הארוכה אל הכיסא ומחזירו אל מתחת לשולחן.
– פה!
הוא אומר ומצביע על שפת מיטתו.
והיא נענית לו ויושבת. יושבת במקום שעליו הצביע. האמנם כה חלשה היא ונטולת כל רצון משלה? הוא ממשיך לקרוא. הה, אכזר שכמותו! האומנם לבו ריק ואין לו מה לומר לה? היא נוטלת את העתון המונח על השולחן ושמה עצמה קוראת בו. האותיות מרצדות מול עיניה, ראשה המום.
קומי ברחי! קומי ברחי! קומי ברחי!… – פועם לבה בלי הרף.
בתנועה איטית, עצלה, הוא מניח את ספרו על השולחן. באותה איטיות הוא מושך את העתון מידה ומניחו על השולחן. מה יהיה עכשיו? הידבר אליה? לא, הוא שותק. ורק מרים את ידו למעלה וסוגר את כפתור החשמל. חושך.
– לא! – פרצה צעה חנוקה מפיה, וביקשה לקום.
– הישארי לשבת! – אמר ואפילו לא ניסה לשלוח יד לעכבה.
היא חזרה לשבת, נטולת כל כוח־רצון משלה, אפופת ערפל ומבוכה. מה קרה לה? רצתה לקום ולא יכלה, רצתה לזוז מעט וכאילו נצמדה למקומה. לא יכלה לקום גם כשחשה באצבעותיו הארוכות המחליקות על גבה, ופורמות בעדינות את כפתורי חולצתה.
– לא לא – מלמלה – אני לא…
ולמחרת באה אליו שוב, וכך בכל אחד מחמשת הערבים האחרונים שנותרו לה עד חזרתה הביתה.
שמו היה יוסף, אבל הכל קראו לו יוסקה.
בהכשרה היו הכל מדברים על כך שיוסקה עומד לבוא. יוסקה גמר ללמוד, אמרו, יוסקה הצטרף שוב לגרעין, יוסקה יבוא יחד עם הגימנזיסטים… הכל הזכירו את שמו בהערצה. פשוט סקרנית היתה לדעת מי הוא ומה מראהו של אותו יוסקה.
והנה כשבא – קפץ לבה בתוכה: הוא הוא! אל אלהים! כמה השתדלה למחקו מלבה, והנה…
מישהו עשה הכרה ביניהם.
– יוסף.
– זיוה.
אף לא מלה נוספת. הוא אינו מגלה אף ברמז שהכירה אי־פעם. אף היא מתנכרת.
בערב ניגשת אליה שולה, מלאת התרגשות:
– ראית את הבחור הגבוה? ראית?…
כן היא ראתה, אלא שהפעם היא יודעת לבטח שלא תחזור עוד לעולם אותה פרשה. יותר לא תיפול ברשתו של אחד יהיר ואנוכי. שוב לא תהיה מוכת־סנוורים כפי שהיתה אז.
*
יוסיניו נטל את החבל העבה, קשר לצווארה של זוזי, ויצא לטיול־הערב הקבוע עמה. תחילה אמר לגשת למחסן־הקרור, לצנן את גרונו במי קרח. בדרך, ליד המקלחת, נקרתה לפניו זיוה, חוזרת לאוהלה, ובידה מימיה מלאה מים צוננים. זוזי הכירה אותה וכשכשה בזנבה. זיוה התכופפה ללטף את ראשה. יוסיניוּ שכח את צמאונו.
– את אוהבת חיות? – שאל.
– נורא! – ענתה – יש לנו בבית עז, זקנה כבר, בקושי עומדת על רגליה, אך לקראתי היא תמיד רצה. אני משתגעת אחריה.
זוזי הפכה עצמה על הגב ושיחקה עם ידיה של זיוה, דוחה אותן ברגלה, ומנסה לנשכן קלות.
– די – אמר יוסיניו – יוסלה לא רוצה שהיא תתרגל לכל אחד.
זיוה לא שמה לב אליו, הניחה את המימיה על המדרכה והמשיכה לשחק עם זוזי. יורם, הבן הבכור של המשק, עבר על פניהם כשהוא פוסע מתונות לצידה של סמדר. שניהם יחפים ולבושי מכנסיים קצרים־קצרים. עצרו הליכתם העצלה ועמדו להתבונן בכלבה, עם שהם נוגסים כולרבי טרי ופולטים את שורשי העלים.
– כלבה ערבייה פשוטה – אמר יורם לאחר רוב מחשבות.
סמדר שתקה. עמדה לה כך, זקופה ויפה, כשפיה טוחן את הכולרבי העסיסי.
– בעיטה אחת בראשה – המשיך יורם להרהר לקול – והיא מתה.
סמדר בלעה את הירק הטחון.
– בוא כבר! – אמרה.
השליכה את מחצית הכולרבי שנותרה בידה, תפשה בזרועו של יורם ומשכה אותו אחריה.
יוסיניו הסתכל בכולרבי המושלך. אף זיוה נעצה בו מבט.
– הייתי יכולה לאכול עכשיו חמישה כולרבים – אמרה.
– אני אולי עשרים.
– איפה מצאו אותם, במטבח?
– לא, אינני חושב. בטח בגן־הבית.
– גן־הבית? הרי הוא לא רחוק מכאן.
– כן, על יד משתלת־הפרחים.
– אפשר להגיע לשם בעשר דקות.
– בהליכה מהירה אפילו בפחות.
זיוה הזדקפה ונטלה את המימיה. זוזי אף היא קמה על רגליה. עמדו שלושתם.
– אח, כמה אני אוהב כולרבי.
– כן, גם אני. ביחוד טרי. יש לו טעם עסיסי כל כך!
– כשהיינו קטנים היינו מתגנבים לגן־הירק של בית־הספר וזוללים את כל הכולרבי. השומר לא תפס אותנו אף פעם.
– ובגן־הבית אתה חושב שיש שומר?
– מה פתאום, בקושי הם מוציאים שומר לכרם.
– כלומר, אין כל סכנה.
– אף לא צל של סכנה. אפשר להיכנס ולזלול בלי סוף. גם מלפפונים יש כבר.
– אוי, מלפפונים! אין בעולם דבר טוב ממלפפונים! ביחוד אלו הנקטפים ישר מהשיח.
– וביחוד בלילה. הם בטח צוננים וטעימים.
סבלנותה של זוזו פקעה, היא החלה לנוע אנה ואנה. תחילה רק בטווח החבל, אך חוצפתה גברה, והיא ניסתה למשוך את יוסיניו אחריה.
– אולי תעמדי במנוחה! – צעק עליה.
– בטח רוצה ללכת לגן־הבית.
– את חושבת שלא? אז שמעי, היה לנו ברחוב כלב אחד שהיה אוכל גזר.
– מה? יש גם גזר בגן?
– גזר? המון, כמעט מחצית השטח.
– מזמן לא אכלתי גזר.
– גם אני לא. רק מבושל. אינני יודע למה צריך בכלל לבשל גזר.
– נכון, גזר חי הרבה יותר טעים.
– וגם בריא.
– זאת יכולה להיות חווייה כבירה, לקפוץ לגן־הירק ולזלול שם מכל טוב.
– זה מה שאני טוען תמיד, צריך לאסוף פעם את החבר’ה ולצאת לערוך איזה קומזיץ הגון…
ירח אדום עלה לאיטו, זרח לו מעדנות מעל גבעות כהות, רחוקות. עטה ארגמן יוקד, והקיף עצמו בטבעת לבנונית. זיוה הסתכלה בו מוקסמת. אף בלבו של יוסיניו דמדם משהו.
– לילה נפלא – אמר.
– כביר! – הוסיפה זיוה – בלילה כזה אני מסוגלת להיות ערה עד הבוקר.
– טוב שהזכרת לי – אמר יוסיניו – בבוקר עלי לקום מוקדם להובלת־חציר, לגמרי שכחתי. צריך ללכת לישון. בואי זוזי!
היא לא זזה. דוקא עתה העדיפה לשבת על המדרכה ללא נוע. הוא מתח את החבל וגררה אחריו בעל כורחה.
זיוה עוד המשיכה להסתכל בירח המחוויר והולך. אחר העבירה מבטה אל שביל הבטון וראתה נער וכלבונת, מתרחקים והולכים, גוררים זה את זה חליפות.
יב. הדרישה 🔗
זוזי התקשרה לחברים והיתה סופגת את בעיטותיהם בהכנעה. כלבה צנועה ושפולת־זנב זו – מי יאמין שפעם גרמה כמעט לריב־דמים באוהל?
היה זה בשעה שלאחר העבודה. יוסי לקח נר דולק וערך נסיון מדעי בשערות שהזדקרו מפרצופה. הנסיון הצליח. השערות נשרפו כליל. יוסלה התרגז וקונן כי עתה אבד לה חוש־הריח לעולמים. יוסי הטיל ספק בכך אם אי־פעם היה זה חוש כזה.
– ומלבד זאת – אמר – אין זה נאה לכלבה להתהדר בשפם, ואין לי ספק – הוסיף – כי בעטיו של שפם זה לא זכתה להצלחה מינית. עובדה היא, כי מאז כוסח השפם – החלו לבקרה ידידים רבים והם ממתינים לה בפתח אוהלנו.
והצדק עמו. פשוט סכנה עכשיו להיכנס לאוהל. כמעט כל כלבי־המשק וגרוריהם נאספים סביבו, רובצים ומחכים להסתלקותנו. יוסלה החל לדאוג לטוהר שמה, קשר אותה למוט האוהל, ואף איים עליה לבל תעיז לצאת ולהתפרחח. יוסקה, לעומתו, היה מתירה בכל הזדמנות ומסלקה החוצה באמתלא שהיא מכתימה את רצפת האוהל.
יוסיניו העיד על עצמו שהוא מומחה לתהפוכות־הרוח של המין הכלבי. כבר היו לו הרבה כלבים. לא צריך להתרגש, אמר, זוזי פשוט דורשת.
יוסלה לא הבין, ושאל:
– מה?
– דורשת. – חזר יוסיניו ואמר.
– שמעתי שמעתי – אמר יוסלה – אבל מה היא דורשת?
יוסיניו נהג במתינות, והסביר לו דבר דבור על אופניו מה עשוייה כלבה מתבגרת לדרוש. פניו של יוסלה אורו. הוא נענע ראשו בפליאה ושאל אם אותו חוק־טבע שריר גם לגבי הבנות.
שאלה זו נשארה ללא מענה. בקיאותו של יוסיניו הצטמצמה בגבולות הולכי־על־ארבע בלבד.
המולת נביחות היסטרית עוררה את תשומת לבנו. כלב גדול, אפור־פרווה הגיע זה עתה לגבולות המשק ונתקל בחשיפות־שיניים ובנהמות. הוא לא נתן דעתו על הנוהמים, חידד אפו כלפי מעלה, רחרח, ואחר שם פעמיו לעבר האוהל שלנו.
יוסלה תפש את מוט המטאטא ויצא לפתח בשיניים נוקשות. הכלב התרשם מהמוט המתנופף, נסוג, סובב עוד כמה דקות אנה ואנה, ואחר הצטרף לחבורה הרובצת. רק עתה ראינו כי בצווארו קשורה רצועת־עור שחורה, וממנה נמשכת שרשרת־ברזל קצרה.
לייזר וגרשון זיהו אותו כ"מרץ", כלב האימים של תל־יוסף, וניסו לשכנע את יוסלה שכדאי לשדך אותו עם זוזי. יוסלה שוכנע על נקלה. מאז ומתמיד חלם על גורי־זאב אמיתיים.
נראה שמרץ לא היה כלב כה נורא כפי מראהו. להיפך, לעתים הראה אפילו סימני ידידות. בעזרת כמה מצמוצים ומלים מרגיעות, סייענו לו להתגבר על עיכוביו הנפשיים. והוא החל מתקרב אל זוזי. שאר הכלבים הקימו מהומה. מה פירוש! איזו פרוטקציה! איפה הצדק והתור! הם באו קודם. ראש הצעקנים היה “צרעת”, הכלב המדובלל מהכפר הערבי חומוס.
– חוצפה! – צעק בלשונו – אני מחכה כבר יומיים! האו האו! האו…
לייזר לא הטה אוזן לשוועת הצדק, הרים ענף כרות, ובנפנופים וקריאות – איים על גל הלהקה. “צרעת” נמלא זעם, מלא־חמה התנפל על “נמרוד” כלב־השעשועים העדין של רופא־השינים. נמרוד נמלט במנוסת פחד. צרעת החל רודף אחריו ובעקבותיהם רצו כל הכלבים, לרבות מרץ, בנביחות קורעות לב.
רצה הגורל ואידלקנק יצא אותה שעה מהמקלחת. שמח וטוב לב פסע לו בשביל העולה אל חדרו ופיזם את “הך פטיש עלה וצנח”. עדת הכלבים לא שמה לב לכך שהוא כבר רחוץ ובגדיו נקיים, חלפה על פניו, וכיסתה אותו בענן של אבק. מישהו אחר היה ודאי עובר על כך בשתיקה, אבל לא אידלקנק איש שיראה עוול ויחריש.
בארוחת ערב ישבנו במרחק שלושה שולחנות ממנו, ושמענו קצת מדבריו:
– … באספה הבאה אני אדרוש החלטה ברורה: או אני, או הכלבים! הפקרות לא תהיה כאן. החשבתם על כך מה עלול לקרות אם יחלו הכלבים בכלבת? איזה אסונות יתחוללו אז במשק? וכי תהיה לי זאת נחמה אם תאמרו אז, “כן, אידלקנק צדק”?… לא! הפעם לא אוותר, באספה הבאה אדרוש במפגיע: או אני, או הכלבים"…
אחרי ארוחת הערב יצא יוסלה לשוטט במשק, אולי ימצא את מרץ וישדלו לחזור לאוהלנו. אחרי תשע הוא חזר עייף ייגע, ומלא אכזבה.
– טוב לך – אמר לו יוסי – היית צריך להשאיר את הבחירה בידי זוזי. אתה היית מרוצה לוּ היינו אנו בוחרים לך את אשתך?
– הוי – רטן יוסלה העייף –מה אתה רוצה, להשוות אנשים לכלבים?
– למה לא? – השיב יוסי ושקע בכבדות במיטתו – אני זוכר איך אמי הבריחה בחור אחד שבא אל אחותי ושכח לצאת, למרות שהשעון צלצל שלוש פעמים. ואני מוכרח להודות שהוא נמלט במהירות לא פחותה משל הכלבים הללו. ולמה לספר על אחותי, שמעו מה שקרה פעם לי עצמי. וכאן פתח יוסי בספור ארוך שתחילתו בבית החברה החיפנית שלו, וסופו באותו בית אמנם, אבל איזה סוף!
היה זה ספור משעשע, אני אוהב את יוסי שעה שהוא מספר. הוא עושה זאת בכל גופו. מה שפיו אינו מספר – מגלות תנועותיו. אך הרבה זמן לא ניתן לי ליהנות.
– אולי תספר אתה משהו, אני בטוח שגם לך קרו מקרים כאלה עם החברות שלך.
הדברים היו מכוּונים אלי. שכני לאוהל פרצו בצחוק. הם ידעו שמעולם לא היתה לי חברה, ושאני מסליק ונבוך בחברת בנות. לא השבתי. שיצחקו להם, הרי גם על עצמם הם צוחקים. אותי לא יצליחו לדובב, יש דברים שאיני אוהב לספרם לאחרים.
*
הכרותי עם דינה, תחילתה בעבר הרחוק, בחתונה של בן־דודי. היא ישבה מולי מעבר לשולחן. הוריה הלכו לברך את הכלה, פגשו מכירים בדרך ולא חזרו. היא ישבה נרעשת ומבולבלת. במבט ראשון לא עוררה כל ענין מיוחד, משכו את לבי רק עיניה, שהופנו בלי הרף לעבר הוריה. לבסוף לא יכולתי להתגבר ואמרתי:
– אל תחששי להם, הם לא ילכו לאבוד.
היא הסתכלה בי והודתה בחצי חיוך. יותר מאוחר, כשהתמלאו השולחנות במאכלים, הרהיבה עוז ושאלתני אם לא למדתי בבית־חנוך בצריפים. כמובן שכן. מסתבר שאף היא למדה בו, בכיתה אחת נמוכה משלי. הרגשת נועם חלפה בי. הנה בכל זאת שמים אלי לב.
כשלויתיה אחר כך לביתה (איני זוכר ביוזמתו של מי), הרגשתי את עצמי במרומי האושר. סוף־סוף! ליד ביתה אמרה אפילו ‘תכנס לפעמים’ נעניתי לה בראשי, אך ידעתי שלעולם לא יהיה בי העוז.
מאז נפגשנו עוד פעמים מספר, אך תמיד רק ככה סתם, במקרה, כאילו אין בינינו ולא כלום. פעם אפילו בקשתני להכנס. יתכן כי לוּ היתה מבקשת שוב הייתי נכנס, אלא שלא ביקשה יותר חשבה שאין לי נטיות אליה, שאני סתם ככה משוחח. לוּ רק ידעה כמה פעמים הארכתי את דרכי הביתה כדי לעבור ליד ביתה.
בצאתנו לשלושת ימי החופשה הראשונים, לפני כחצי שנה, הייתי מלא אומץ (פלמ"ח או לא), חסלתי את פקפוקי וחששותי בקלות מפתיעה. התרחצתי, הסתרקתי והלכתי לביתה של דינה. הפעם לא כדי לעבור שם באקראי. החדרתי לעצמי: אני הולך אליה בידיעה ברורה, אני מלצלצ בפעמון ואיני בורח, אני נשאר עד שהדלת נפתחת.
…כן, זהו הבית. אני זוכר אותו היטב, כלומר מבחוץ. בית לבן, שלוש קומות, מרפסות צרות ותריסים בהירים. בקומה השלישית ממשיך סוכך הבד לנפנף בקרעיו. שם היא גרה. החלונות מוארים – היא בבית. נעלה!
היא תפתח את הדלת ותאיר פניה בשמחה. נתישב בחדרה על הספה ונצחק יחד על הביישנות הארורה שלי.
אבל… מה זה? היכן אני! עודני למטה? ליד הגדר? מה קרה לרגלי שדבקו למרצפת? הרי עברו שנים ואיני התינוק של אז.
אני מרים מבטי: אולי תציץ מבעד לחלון, אולי ינבא לה לבה – לשוא. אין ברירה, צריך לעלות. אני בטוח שתשמח לקראתי.
אני בטוח שתשמח…
בטוח שתשמח…
בטוח…
כבקורת אחרונה מחליקות ידי על בגדי; הכל רכוס, הכל ישר. אמי הטובה דאגה ללבוש נקי ומסודר. גם נעלי שהבאתי מאובקות וחוורות, הפכו באורח־פלא לחדשות כמעט, מבריקות ונוצצות.
נו, נעלה, תהיה זו הפתעה נעימה…
רגע, אחיה! יש לה אח, אח גדול. לעזאזל, נזכרתי בו! הוא למד שתי כיתות לפני. בחור גברתן שבלט בהפסקות בקפיצותיו המרחיקות והכבדות על גבי “הסוס הארוך”. מה אעשה אם יפתח לי הוא את הדלת? איך אסביר לו את בואי? ובכלל, כל כך הרבה זמן לא התראינו, מי יודע, אולי מצאה בינתיים חבר, ואולי הוא בדיוק יושב אצלה? מזל שלא עליתי. איך לא חשבתי על אפשרות כזו? טוב שאינני פזיז.
ובכן, למי נלך?
אולי, סתם למשה? הוא נשאר בעיר. הוא יודע, ודאי, היכן נמצאים כל החבר’ה, לאן התפזרו ומה מעשיהם. פעם היינו חברים טובים. נגש אליו.
רגע… ודינה?
תבוסתן שכמוני. נניח אפילו שאחיה בבית, שהחבר שלה יושב אצלה, מה כבר עלול לקרות לי? מרוב מבוכה הרמתי ראשי ושרקתי. לא היתה לנו כל שריקה מיוחדת, סתם שרקתי שריקות שונות. קיויתי שתסתקרן ותציץ ומעד לחלון. לאחר כמה שריקות נדלק פתאום האור בקומה השניה, התריס נפתח בתנופה וראש נער פרוע־שער נפלט מתוכו.
טוב שנטעו כאן פיקוס. הנער חזר על השריקה כמה פעמים. נצמדתי לגזע והודיתי לעץ שככה גדל וצימח נוֹף.
זוג אנשים, בעל ואשתו, הוא צנום וקטן והיא גדולה ומפורכסת, התקרבו שלובי זרוע. הנה הם נכנסים לבית. כן, אני מכיר אותם. אלה הם הוריה. מדוע הם מאריכים אלי מבט סקרני? איזה חוסר נימוס. כבשתי ראשי עמוק במדרכה. הם נכנסו לחדר המדרגות. טוב שלא פנו אלי, הייתי עלול להתבלבל ולאבד את עשתונותי.
זה היה הסוף. בואם חרץ את גורל הערב. שום כוח שבעולם לא יצליח להעלותני עתה אל דינה. בזריזות ובהחלטתיות הרמתי רגלי, ופתחתי בפסיעות מהירות לעבר ביתו של משה. לוּ היתה לי הופעתו הגברית של יוסקה, לוּ אפילו גבה־קומתו של יוסלה – הייתי נכנס. הייתי מצפצף על הכל ונכנס, אך עם דמות כשלי…
נלך לביתו של משה!
משה לא היה בבית. ישבתי שעתיים בחברת הוריו. ראיתי את אלבום התמונות המשפחתי, שתיתי תה, ואכלתי עוגה במזלג. היה ערב נפלא.
*
השחוק באוהל שכח. יוסי מצא לנכון להפציר בי שוב שמא אסכים בכל זאת לגלות להם מקצת מסודותי האפלטוניים. גם הפעם לא עניתי. כנגד התקפותיו של יוסי אין הגנה טובה משתיקה, ואני שתקתי. בדלית ברירה הוחלף הנושא, ואנו כולנו נסחפנו לויכוח החריף, מה עדיף – גילוח בבקר או בערב.
בלילה חלמתי שאני נמצא בביתי בתל אביב. אבא של יוסיניו נכנס פתאום והודיע, כי בא לקחתני עמו לשוק, לקנות דגים. מה פתאום אביו של יוסיניו? ומאין לי לדעת שבאמת אביו הוא? הלא מעולם לא ראיתיו. מוזר מאד.
אחז אותי בידו האחת, ובשניה נשא סל גדול. שאלתי אותו מדוע אינו לוקח את הילד שלו, אך הוא משכני אחריו בכוח. בחנות הדגים פגשנו את אידלקנק לבוש בגופיה המנוקבת של יוסיניו ועליה סינר גומי נגד ברחש. את ידיו השעירות היה טובל בתוך אמבטיית מים, ומוציא מתוכה כלבונים קטנים. מכה על ראשיהם בגרזן ושר: “הך פטיש עלה וצנח”.
אבא של יוסיניו אומר לי להחזיק את הסל פתוח והוא מכניס לתוכו את הכלבים אחד־אחד. אני סופר אותם. כלב אחד נעלם. אבא של יוסיניו חושד באידלקנק ואומר לו להריק את כיסיו. בכיס האחורי נמצא הכלבון. אך אידלקנק מתעקש להשאירו שם. אומר שכך קיבל את המכנסים מהמחסן, וכך עליו להחזירם. אבא של יוסיניו אומר שהוא יביא את הענין לאספה. שניהם מתחילים להתווכח.
אני מסתלק הצידה וסר אל קיוסק הגזוז לשתות כוס מים קרים. פתאום אני מבחין שהמוכרת היא־היא המורה רחל. אני מבקש סליחה על שטרם כתבתי את החיבור על “הגבורה בישראל” ומבטיח למסור לה אותו מחר. היא מלטפת את שערי ואומרת שאני חמוד. אני מצמיד ראשי אל מתניה ובוכה.
אינני חמוד, אני אומר לה, את משקרת, יש לי אף רחב ואוזנים ארוכות. הילדות לא אוהבות אותי ואומרות שאני טמבל. היא מרימה אותי ומאמצת אותי אל חזה. אני מחבק את צוארה הלבן ורוצה לתת לה נשיקה, אך בשום אופן איני מצליח להעיז. לבסוף אני אוזר עוז, ומצמיד שפתי אל צוארון חולצתה התכולה.
יוסלב מציץ דרך חור המקלחת וצועק:
– עם “צרעת”!
– לא עם צרעת – אני אומר לו – עם המורה רחל.
אך הוא אינו שם לב לדברי, חוזר ומכריז:
– עם צרעת!
– תשתוק! – אני מתכעס – תן לאנשים לישון!
אך הוא אינו פוסק. יושב על מיטתו, מורט שערות ראשו ומיילל:
– עם צרעת, עם צרעת…
פקחתי את עיני. חושך. היכן אני? יוסיניו התעורר אף הוא, הושיט ידו ופתח את כפתור החשמל. זוזי הקטנה נראתה עומדת במרכז האוהל, קשורה למוט, כשבהמשכה האחורי, אותו כלב שלוד ונשיר, פניו מופנות לפתח, ומבטו קבור באדמה.
– עם צרעת… עם החרבון המצורע הזה…
המשיך יוסלה ליילל.
“החרבון המצורע הזה” עמד לו עדיין בשקט ובשלווה כשחזהו עולה ויורד תכופות, ועל פרצופו נסוכה דממה פילוסופית, רבת רז.
– אני אהרוג אותה! –המשיל יוסלה בקינתו – אשמיד אותה. חלמתי על שני גורי זאב גזעיים, חלמתי על כלבים מאולפים טהורים. אינני רוצה ממזרים באוהל. אינני רוצה!!!
יג. התמצאות יחידים 🔗
הלילה שוב אנו צועדים בשורה. מנחם צועד בראש ומוליכנו לעבי האפלה. משום־מה נדמה לו כי רודפים אחרינו. הוא מרחיב צעדיו יותר מהרגיל, ואנו אנוסים לרוץ מדי פעם, כדי שלא לאבדו.
עברנו כבר את כל שטחי המשק והוא ממשיך עדיין להובילנו באותו קצב. יוסי מתפלל שתיפער תהום לפני ההולך בראש ותבלענו. הצרה היא שבגלל משטר־הלילה החמור נאמרת תפילתו בקול חרישי מדי ואינה מגיעה לאוזניו הזקנות של אלהים.
– בקול יותר רם – מסיתו יוסקה.
אך יוסי אינו אמיץ כל כך, ולכן אין התפילה מועילה, ואנו אנוסים להמשיך ברדיפתנו אחרי מנחם.
בשלב מאוחר יותר מנסה יוסי פס לשכנע את יוסיניו שיביים איזו התעלפות קטנה. קטינא מהסס. אומר שמעולם לא התעלף ומבקש מיוסי שידגים זאת תחילה. יוסי מתחמק ועלינו להמשיך לפסוע.
פתאום נתרחש נס. מנחם עצר הילוכו. אנו נעצרים עמו ומתכופפים בבת־אחת. הוא סוקר את הסביבה. אף אנו מעיפים מבטים לצדדים, אך כל כך התרחקנו מן המשק, עד שאיננו מזהים את המקום. כנראה שהקפנו את הכפר הערבי חומוס, ועתה אנו נמצאים בפאת שדותיו הצפוניים. עודנו תוהים על סביבנו, ומנחם נושא את רגליו, ושוב אנו צועדים באפלה.
רגלינו נעות עתה על שדה־שלף שגידל שעורה או חיטה. פגיעות הנעלים בגבעולים מקימות רשרוש רעשני. השלף מסתיים בחלקת שדה חרוש. הצעידה נעשית רעשנית פחות, אולם הרבה יותר קשה. הרגבים גדולים וקשים וצריך יציבות רבה כדי לא לאבד את שיווי־המשקל. לגבי מנחם אין הבדל בין השלף לבין הרגבים. הוא אינו מפחית ממהירותו בכלום. אם עד כה התלוצצנו, הרי מעכשיו מתחילה דאגתנו להיות רצינית יותר ויותר.
– מה אנחנו עדר? – לוחש יוסי – ללכת כך מאות קילומטרים בלי לדעת לאן…
מרחוק מסתמן פתאום משהו גדול ואפל. מנחם מכוון אליו את צעדיו. אנו נושמים לרווחה. לבנו אומר להו שהנה אנו קרבים למטרה.
הגוש גדל לעינינו ומסתבר שאינו אלא עץ עב־נוף. מקרוב אנו מזהים אותו כעץ זית עתיק מאוד, ודאי בן כמה מאות שנים.
הזית כבר מאחורינו. מה העניינים? האמנם ממשיכים ללכת? האמנם לא היתה זו הנקודה הסופית? בלב דואב אנו מעיפים מבט לאחורינו: אלהים אדירים, האמנם מסע ללא סוף הוא זה?
הגענו לחלקה תחוחה. הרגבים הקטנטנים מתפוררים תחתינו, אנו שוקעים מעט ומשאירים עקבות בקרקע. כאן הגיע מנחם למסקנה הגואלת. הוא נעצר והורה לנו לשבת מרוכזים לידו. איש אינו פוצה פה. אנו יושבים קצרי־סבלנות, מצפים לשמוע מפיו דברי הסבר והתנצלות.
– ובכן – אמר לבסוף והשתתק.
– ובכן? – שאלנו אנו והשתתקנו.
– טוב –אמר – ניגש לשעור. מטרתנו היום לסכם באופן מעשי את כל שעורי א"ש־הלילה שלמדתם עד כה. למדנו שיש לזכור עצמים בולטים בשטח, אני מקוה שחרתם אותם בזכרונכם תוך כדי הליכה. למדנו איך נמצא בלילה את כיווּן הצפון, למדנו איך לצעוד בלילה, למדנו איך להקשיב בלילה, למדנו איך להתמצא. בסביבה פזורים כמה כפרים ערביים. מי שלא ינצל את ידיעותיו – עלול לתעות ולהיתקל באי־נעימויות. בשעור זה תנתן הזדמנות אישית לכל אחד להוכיח את מידת ידיעותיו. זכרו, דו"ח אישי יירשם וייזקף על חשבון איש איש מכם.
ושוב אנו צועדים, אלא שעתה ניתנת מדי פעם הוראה מפי מנחם אל האחרון שבשורה לפרוש מאתנו.
תוך כדי הליכה אני מציע ליוסי שנקבע פגישה ליד עץ הזית העתיק וממנו נצעד יחד. מסתבר שיוסי הקדימני והציע אותה הצעה ליוסקה ההולך לפנינו. בלית ברירה הם מצרפים אותי אליהם.
יוסקה, לא נעים לו לקפח את שאר שכנינו לאוהל. הוא מעביר להם את הצעתנו ומשאיר בידם את הברירה, אם להצטרף או לא.
נראה שאין איש מהם שאינו שש לרעיון, ואותו פיתוי של מנחם בדבר ההזדמנות הגדולה להבלטת הדוגמה האישית וכו', אינו בגדר של עיכוב.
ליד העץ מצאתי את כולם פרט ליוסיניו. יוסי הציע שנוותר עליו ונמשיך בלעדיו. יוסקה התנגד. דרש אחריות הדדית.
– יוסיניו זה – התמרמר יוסי – אני בטוח שהוא מכוון את צעדיו לפי הירח.
– שיכוון אפילו לפי העננים – ענה יוסקה – נדברנו להפגש כאן חמשתנו ומחובתנו לחכות לו.
– אפילו עד הבוקר?
– אתם יכולים ללכת – אמר יוסקה – אני נשאר לחכות לו.
מובן שאיש מאתנו לא זע. חלפה עוד מחצית השעה, יוסקה החליט לתור את הסביבה הקרובה. אינני יודע בגלל מה, אולי בגלל שיחת־המפקדים עם אמו, אך עובדה היא שיוסקה האדיש והלא־איכפתי, חדל להיות אדיש כל כך שעה שהדברים נגעוּ ביוסיניו, ונראה כאילו קשר של ידידות סמויה קיים ביניהם.
נשארנו שלושתינו והעץ. תחילה עוד הקשבנו לריטוניו של יוסי אך כעבור זמן קצר גם אותם לא שמענו. מלאך התנומה פרש כנפיו עלינו.
התעוררנו לקול צעדים. שתי דמויות התקרבו לקראתנו. באנחת רווחה זיהינו את יוסקה ויוסיניו. התברר שקטינא מצא לו עץ זית משלו, וישב שם להמתין לנו, ואלמלא היה מנוזל, ועל כן נוחר קצת מתוך שינה, ספק אם היה יוסקה מוצאו.
השעה היתה כבר מאוחרת למדי. הצעתי שנישאר במקומנו ונישן על הבוקר. יוסי התלהב לרעיון. היה לילה חמים, ונעים היה לשכב בחוץ. יוסקה התנגד תחילה, אולם משהתיישב לחלוץ את נעליו ולהריקן ממטען מיותר, נתפתה אף הוא ו… כך עברנו לעולם החלומות.
התעוררנו כולנו יחד. מצאנו עצמנו טבולים בטל ורועדים מקור. כאיש אחד קמנו והתחלנו בהליכה מהירה כדי לחמם מעט את הגוף. השעה היתה קרובה לעלות השחר. אחרוני הכוכבים נעלמו אחד־אחד, אפרוריות השמים נעשתה תכולה יותר ויותר, ופאתי מזרח החלו להתבהר. הסביבה, שנראתה בלילה זרה ורחוקה, הסתברה עתה כמוכרת, וקרובה הרבה יותר משנדמה לנו לנקודת מוצאנו. יוסקה שיער שמאחרי חלקת התירס שנתמשכה מימיננו, עובר הכביש הראשי, שההליכה לעברו אמנם תאריך מעט את הדרך, אך במה נחשב חסרון זה לעומת פגעי הצעידה בשדות כשטל הצמחים חודר לנעלינו? לאחר כעשר דקות של הליכה מייגעת בשדה תירס, נתגלה לעינינו כביש אספלט שחור ואנו עלינו עליו ברגשי הודיה לסולליו.
בידים תחובות עמוק בכיסים, ובשריקת “בין הרים כבר השמש מלהטת” פסענו עליו בשורת חזית והתקדמנו לעבר המשק.
תאור מוצלח המביע את עוצם זוהרו של אותו בוקר, מצאתי אחר כך ביומנו של יוסלה:
"היה זה בוקר נפלא. השמש עלתה בדיוק מולנו וכמעט סנוורה את עינינו. עננים דלילים שרחפו פה ושם, השתהו חוצץ בינינו לבינה, והעימו לעתים את אורה. אך גם הם חלפו והותירונו חשופים מולה, האכזרית. מה נעים היה לצפות לעבר המרחב!
אהה, אגלי־טל האהובים שלי התרכזו להם בשפות העלים, נאבקים על חייהם ונוצצים במלא זוהרם. זוהי שירת חייהם האחרונה. עוד מעט יעלו ויימוגו באויר הבוקר המתחמם.
אומרים שאין נשמה לטיפות הטל. אך מי שמסתכל בהן בשעות הבוקר המוקדמות, שעה שהן נאבקות על חייהן, דביקות למקום אחיזתן, מנסות להחזיר לשמש את קרניה ונמוגות בנצנוץ אחרון – הוא היודע כי שקר הדבר. יש נשמה לטיפות הטל!"
באחת מפניות הכביש, נתגלתה לעננינו מכונית משא עומד. זיהינו אותה כמשאיתו של המשק הסמוך, לו אנו חייבים תודה על הענבים והתפוחים שזיכנו בהם בלא־יודעין בעונות הפרי. את הנהג מצאנו כשהוא כפוף על אחד הגלגלים האחוריים ומזיע בתיקונו. הופעתנו היתה לו כגאולה משמים. כל כך שמח לקראתנו, שלא נותרה לנו ברירה אלא לשלוף ידינו מכיסינו, ולהטות עמו שכם בהחלפת הגלגל התקור.
יש להודות שלא בלב שלם עשינו זאת. הציקה לנו המחשבה שהמשאית פונה בדיוק בכיווּן ההפוך מזה שאליו מועדות פנינו. ככל שנמשכה המלאכה, כן הסיתנו השטן לחדול ממנה. כרגיל, יוסי היה שליחו הנאמן.
– בעצם לשם מה אנו מזיעים כל כך? – אמר – האם נקבל תמורה כלשהי בעמלנו?
יוסקה השתיקו בגערה ואמר לו שבין כה וכה הוא עומד מן הצד וידיו תקועות לו בכיסיו.
הגלגל הנקוב נשלף, ועתה עמלנו בהכנסת הגלגל הרזרבי. יוסי התיישב על הגלגל שהוצא ושח לתומו, אך בקול רם:
– אילו הייתי נהג והיה קורה לי תקר באמצע הלילה, והיו מופיעים חמישה נערים ועוזרים לי ללא סירוב־נימוסין אחד – הייתי שואל אותם לאן פניהם מועדות ומובילם לשם…
הנהג, שראה שהגלגל החדש כבר הוקבע למקומו, שם עצמו כאינו שומע ההברגה נשלמה והמנוף הונמך והוצא.
יוסי הואיל לקום מעל הגלגל כדי שנוכל להעמיסו על הקרון. הנהג הודה לנו מעומק הלב, וכולנו מחאנו כפינו לנער מהן את האבק. אפילו יוסי הוֹציא את ידיו מכיסיו ומחאן עמנו כדי שלא לפרוש מן הציבור.
– נו, ועכשיו –אמר יוסי פס כשהוא ממשיך לנער כפיו בחריצות – אתה רוצה בטח לשאול אותנו לאן פנינו…
– הייתי לוקח אתכם ברצון –אמר הנהג הנבוך – אלא שעלי להקדים היום לתנובה…
– ושמא תאמר לנו איך היית מגיע לתנובה אלמלא אנחנו, שהשכמנו קום במיוחד כדי לעזור לך?
– באמת… באמת אני מודה לכם… אם אתם רוצים אני יכול לקחת אתכם עד חיפה.
– יפה מאד מצידך! – אמר יוסי והחל משפשף ידיו באחורי מכנסיו – ומה יאמר על כך דודיק, המ"מ שלנו?
– רגע –התפרץ יוסיניו –זה רעיון לא רע. יש לי דודה בחיפה ויש לה בית מלא כל טוב. נאכל ארוחת־בוקר של ממש ונחזור.
– ואני לא מעוניין – אמר יוסלה – לא רוצה צרות.
– כלב מי שמפחד מצרות – הצהיר יוסי – ארוחה אחת אצל הדודה של יוסיניו שקולה כנגד כל הצרות שבעולם. נאכל ותיכף נחזור.
– ואיך נחזור?
איך נחזור? – זו היתה שאלה שהיה בה כדי לבטל את כל תכניתנו. עמדנו נבוכים בצד הדרך. הנהג גמר לאסוף את כל כלי עבודתו. בלב כואב ראינו איך הוא נכנס לתאו ומתניע את המשאית.
– נו, אז מה החלטתם? – קרא מתוך האשנב.
המשכנו לעמוד במקומנו ולגרד בפדחותנו.
– אז מהרו אם כן, כי בעשר וחצי אני צריך להיות בחזרה במשק.
יוסי היה הראשון שתפש את משמעות הדברים.
– חבר’ה, הוא מחזיר אותנו! – צעק.
רץ ותפש את המקום ליד הנהג.
בתנופת הסתערות עלינו על המשאית.
– ואני אומר לכם אל תסעו! יהיו צרות!
היה זה כמובן יוסלה, שנשאר למטה והזהירנו.
– תרדו! לא כדאי!
המכונית התחילה לנוע לאיטה.
– תרדו, תרדו!… המשיך לצעוק, עם שהוא רץ אחרי המכונית.
– תפוש כאן! תפוש כאן! – הורה לו יוסקה על המעקה. יוסלה נתלה עליו בשתי ידיו והמשיך:
– תרדו! תרדו!
– שים רגל על הוו למטה!
יוסלה הרים את רגלו הימנית השעינה על הוו הבולט והגביה את כל גופו.
– לא כדאי! – המשיך צרודות – לא כדאי! תרדו!
המכונית כבר טסה במלוא מהירותה. יוסקה תפס בידו של יוסלה ובתנופה אחת הרימו למעלה. פניו היו חוורות ושערותיו נתבדרו ברוח.
– עיצרו אותו! – המשיך לייבב – אני אומר לכם שאסור לנו לנסוע! שיעמוד…
לבסוף נשתתק ונשתתקנו גם אנחנו. נדחקנו זה לזה, שיקענו צוארנו בתוך הכתפנים וקרבנו את ברכינו אל החזה, מחמת הקור. בעד לשמשת התא יכולנו לראות את יוסי, יושב לו ליד הנהג שמח וטוב־לב. מפעם לפעם הוא משרבב ראשו מבעד לחלון, מעיף בנו מבט מלא לגלגוג ושואל:
– נסיעה נעימה. לא?
דודתו של יוסיניו אין היא סתם דודה – סיפר תוך כדי נסיעה – כאב וכאם היא לו. בביתה היה אוכל וישן למעלה מחמש שנים. היא אהבה אותו ונתנה לו כל מה שרצה.
– מה פתאום גרת אצלה? – שאל יוסלה, ששכח לרגע את הפגעים הצפויים לנו.
יוסיניו שתק. ישב לו רציני ונבוך ליד כד החלב הגדול, וכסס את ציפרניו. לבסוף סיפר ברול חרישי, כמדבר אל עצמו:
– כשהייתי בן ארבע, עבר אבא ביציקת־גג בבנין והוביל מריצה עם בטון. הוא רץ עם המריצה ופתאום שקעה קורה אחת תחתיו. נפל ולא קם.
– הוא היה אבא טוב – המשיך יוסיניו – אני זוכר איך הייתי מחכה לו עם אמא בקצה הרחוב. הוא היה חוזר מהעבודה, מרכיב אותי על גבו וקורא “שק־קמח”, עד שהיינו מגיעים הביתה. אחר כך היה זורק אותי גבוה, כמעט על התקרה. לא פחדתי. ידעתי שאבא שלי הוא גיבור ותמיד יתפוס אותי. אבל יום אחד באו פתאום השכנים, חיבקו אותי ובכו, ואמא יצאה מהבית, ואחר כך חזרה, חיוורת ושותקת.
– ואחר כך נסעת לדודה הזאת בחיפה?
– לא. היא גרה אז בתל־אביב. היא ובעלה אין להם ילדים והם אהבו אותי. רצו לאמץ אותי. כשהייתי בן תשע עברו לחיפה ואמא רצתה שאני אחזור הביתה. הייתי כבר ילד גדול ויכולתי לחמם את ארוחת־הצהרים לבד…
זה כשעה שאנו סובבים ברחובות חיפה ותרים אחר דודתו של יוסיניו. מסתבר שבשום אופן איננו יכול להיזכר בשם הרחוב שבו היא גרה. לשוא מנינו לפניו שמות רחובות, לשוא איימנו עליו בתליה משולשת, ולשוא ירדנו עמו עד התחנה המרכזית (משם קיווה להיזכר בכיווּן) – את ביתה של הדודה לא גילה.
המשכנו לסרוק את הרחובות. לאחר רוב מחשבות הצליח יוסיניו להיזכר שהרחוב נקרא על שם עץ כלשהו, או על שם איזה מנהיג ציוני מפורסם.
– ואולי על שם איזה משורר עברי?
– אולי, ייתכן מאוד, אינני בטוח…
– גולם שכמותך! – רתח יוסי – ובמה אתה כן בטוח?
– במספר. בית מספר 22.
– חצי נחמה. חשבתי שרק בקומה.
– רגע –התערב יוסקה – כמה פעמים היית אצל דודתך?
– המון פעמים.
– ואיך היית מגיע אליה?
– הגעתי תמיד עם אמי. ירדנו בתחנת הרכבת, הלכנו עד אגד, עלינו על אוטובוס…
– איזה מספר?
– א… אני לא זוכר. אחר כך ירדנו תחנה אחת לפני הסוף, הלכנו קצת חזרה ונכנסנו.
– אולי זה הרחוב שאנחנו הולכים בו?
– יכול להיות, הרחובות כאן כל כך דומים…
– אולי זהו שממול?
– כן, גם כן יכול להיות.
– חתיכת גולם! – התפרץ יוסי – ומנחם המ"כ שלנו, מאבד עליו את ימי נעוריו ושנות חייו היפות ביותר. שמירת כיווּן מלמדים אותו, התמצאות בשטח, זכירת עצמים בולטים בלילה, וזה לא יכול למצוא ביום את בית דודתו. לשם מה מבזבזים עליך כל כך הרבה שעות?…
– די – הפסיקהו יוסקה – חדל! גמרנו. אין ליוסיניו דודה וזהו זה.
– אם כך – אמר יוסי – צריך למצוא תוכנית אחרת. למי יש כסף?… לאף אחד? תארתי לעצמי! נוסעים לחיפה בלי תכנית, בלי כסף, בלי דודה, סתם ככה בלי כלום. אולי תסבירו לי לשם מה נסעתם?
המשכנו לשוטט ולמדוד את הרחובות. כל צעד שעשינו מרר עלינו את טעם הנסיעה. אילו חישבנו את מספר הקילומטרים שעברנו בלילה והיום, לא היינו מתרעמים על רגלינו שאינן נשמעות לנו עוד.
ראש המלינים הוא כמובן יוסי פס.
– די! – אמר – אין לי כבר כוח ללכת. בואו נמצא מקום לשבת.
– אדרבא! –הסכמתי לדעתו – אבל היכן?
– כאן, על המדרכה –הציע יוסלה – כאן נשב וננוח.
– ולזה אתה קורא מנוחה! –אמר יוסי בבוז, ועיניו רמזו כי צץ רעיון במוחו.
עמדנו מול חנות נעלין נושאת שלט “לגבר העדין”. די היה ברמז אחד של יוסי, שהצביע על פתחה, וכבר הבנו את תכניתו. ניצבנו כמה דקות מול חלון־הראוה, ששימש לנו כראי מעולה. מסרק שלוש־השינים של יוסלה, עבר מראש לראש. בהגיעו ליוסקה נשברה בו עוד שן. יוסלה קיללו חרש. הכנסנו את החולצות למכנסים, הטמנו את כובעי הטמבל עמוק בכיסים, נערנו בכמה רקיעות את אבק נעלינו, ונכנסנו.
השעה מוקדמת במקצת. מלבד לקוח אחד שמדד זוג־נעלים ושתי נערות שטיפלו בו, לא היה איש בחנות. התיישבנו בהרחבה על הכסאות וחלצנו מעט את עצמותינו היבשות.
אחת הנערות נפנתה אלינו.
– בבקשה?
ככל שהאריכה להתבונן בנו, כן נפערו עיניה יותר. חמישה נערים שחזותם מעוררת חשד, לבושים בגדי חאקי ויושבים ישיבה בעל־ביתי בחנות מהודרת לגברים עדינים… נשאנו עינינו אל יוסקה, בתקוה שישכיל להסביר לה את המצב. יוסקה בלע רוקו ונתקשה להתחיל. יוסי ניצל את ההזדמנות ופתח:
– א… סליחה, אני רואה שאת קצת לא רגילה לאנשים ב… בצורה שלנו אבל את מבינה, אנחנו כולנו מושבניקים ו… א…
– איזה מושב? – שאלה הנערה, שנרגעה במקצת למראה דבּרנו הראשי, הנבוך יותר ממנה.
– מושב תל… תל… – גילגל יוסי במהירות – בטח לא שמעת עליו, זה רחוק, בגליל. הבאנו ירקות העירה. ומכיוון שהחבר הזה היושב לצדי הוא חרש־אילם ורוצה לקנות נעליים…
הנערה זרקה מבט מלא סקרנות ביוסיניו, והוא אישר את דבריו של יוסי בנענוע־ראש.
–…אז מכיוון שהוא חרש־אילם ואינו יודע להסתדר בעיר, החלטנו ללכת אתו ולעזור לו לקנות. אני מקווה שזה לא מפריע.
– בהחלט לא, להיפך. איזה מספר הוא נועל?
יוסי אמר בכוונה מספר גדול פי־כמה ממידתו. הנערה ניגשה למדפים וחזרה אלינו עם קופסת קרטון מלבנית. התישבה לרגלי החרש־אילם והחלה לחלוץ את נעלו הימנית.
– והוא אמר שגרביו כמעט חדשים… – רטן יוסלה באזני.
הלקוח היחידי מלבדנו, שאותה שעה הי מודד זוג־נעלים לרגליו, מיהר כל־עוד־רוחו־בו להחזירן והסתלק מן החנות כשהוא אוחז בחוטמו. אם הנערות לא דרשו מאתנו להתנדף – הרי היה זה רק משום שהיינו חמישה, ומשום שיוסי החל לשרוק באותו רגע “לא נזוז מפה”.
הנערה השניה עברה אל הדלת ושרבבה את אפה החוצה.
מתנשפת וקצרת־נשימה מדדה הנערה הראשונה את הנעל לרגלו של יוסיניו. ישבנו רציניים וכבדים, מלאי הערצה לגבורתה של הנערה, שראשה היה רכון ממש על כף רגלו של חברנו.
מידתה של הנעל היתה גדולה כמעט כפליים ממידת הרגל. הנערה הביאה נעל אחרת, אולם גם זו היתה גדולה מדי. לאחר שלושה נסיונות נוספים נמצא הזוג המתאים ביותר.
– תגיד לו שינסה קצת להסתובב בהן.
יוסיניו קם מיד לבצע זאת.
– אידיוט! – סינן יוסי לעברו – הרי אתה חרש!
– אוי שכחתי – אמר יוסיניו ומיד בלם את פיו בכף ידו.
הבעת פניה של הנערה היתה תמוהה במקצת.
– נדמה לי שהוא דיבר – אמרה בקול נמוך – לא שמעתם?
– לא, לא שמענו.
היא מיהרה להתנצל על טעותה.
יוסקה הסביר לאילם את הנדרש ממנו, הלה “הבין” והחל מתהלך על השטיח. לאחר כמה סיבובים נעצר מול יוסקה, ונענע מולו בידיו ובראשו. יוסקה הסביר לנערה שהנעלים אמנם נוחות ונעימות, אלא שהאילם שלנו מבקש נעלים שחורות ולא חומות, אין הוא סובל את הצבע החום.
אודם, קל, שהפך עד מהרה לחוורון, כיסה את פניה. מה טוב ש"הלקוח תמיד צודק". היא פנתה מאתנו והלכה למלא את המבוקש. החלטנו שהגיע הזמן לסיים את העיסקה. יוסי הצביע על הזוג שהביאה זה־עתה ושאל למחירו.
– שמונה לירות – ענתה וניגשה לארוז את החבילה.
– מה! – קפצנו בבת־אחת, בהתאם למוסכם בינינו.
ויוסי הוסיף במרירות:
– ועוד נעלים חצאיות…
– אני מצטערת, זהו המחיר הקבוע.
יוסי פשט ידו, הציץ בשעון:
– הי, חברה! כבר אחת עשרה! אחרנו את האוטובוס…
כאיש אחד קמנו ויצאנו במרוצה מהחנות. יוסיניו לא הספיק אפילו לנעול את נעלו השניה, ונטלה בידו. אך לעומת זאת לא שכח לפנות לאחוריו בהגיעו את הדלת ולומר בנימוס:
– שלום ולהתראות!…
נותרה לנו עוד כמחצית השעה עד יציאת המשאית. הצמאון, שנשכח עד כה בשל העייפות, החל מעתה להציק לנו. הברזים המעטים שגילינו בחצרות היו נטולי ידיות. בעצם, לא במים חשקה נפשנו. עוול הוא לשתות מים בעיר זבת גזוז ומיץ. ניערנו שוב את כיסינו, אך אף פרוטה לא נשרה מהם.
– אין ברירה –אמר יוסלה – נשתה כבר במשק.
– אל יאוש! – עודדנו יוסי פס וסיפר לנו על תחבולה מסויימת מימי הילדות. החלטנו לנסותה. אם לא תועיל, לא תזיק (כך קיווינו).
בחרנו בקיוסק העומד ברחוב שקט־יחסית, ובו אשה באה־בימים, רחבת־ממדים אמנם, אך פניה רכים ונוחים. חבורת אנשים בגיל ההליכה עברה במקום. חיכינו עד שיסתלקו, ואז שלחנו את יוסי חלוץ לפנינו.
הוא הילך לו שקוע בהרהורים, פזור־נפש, ולא חש בעמוד החשמל שניצב על דרכו, ממש מול הקיוסק. תחת לסטות מעליו, הרחיב צעדיו לעומתו ו…
– אוי!…
בקע קול צעקה מתוך הקיוסק. העלם היה שרוע על הארץ, לאחר שנוגח בעמוד, ותפש את מצחו בעווית.
ארבעת הנערים שעברו במקרה, חשו מיד אל המתעלף.
נייר עתון מכודר שהוכן מראש, הונח על מצחו של יוסי, ורותק אליו בעזרת ממחטה (שלי).
בעלת־הקיוסק יצאה אל הרחוב בבהלה והסתכלה בבעתה בתפיחה האיומה במצח, שנזדקרה אפילו מבעד למטפחת.
– איך זה קרה? – שאל יוסקה.
– אינני יודעת – ענתה נכאים – הוא הלך ישר אל העמוד, המסכן. צריך לקרוא למגן־דוד, מי יודע אם לא מאוחר…
באצבעות ידינו פיסקנו את עפעפי המתעלף. מתחתם בהו אלינו עיניים זגוגיות. שפתיו אף הן נראו כמרטטות, ודומה היה כאילו הוא ממלמל.
– הוא חי! – קראה האשה בשמחה – הוא חי! הוא מדבר! כהלך תועה במדבר, גווע מצמא, מלמל יוסי:
– גזוז…
– הוא צמא – אמר יוסקה – איפה יש כאן גזוז?
– מיד! מיד! – קראה האשה, נכונה לכל מעשה של הקרבה.
במאמץ מיוחד של שמונה זרועות הרמנו את המתעלף וגררנוהו אל תוך הקיוסק פנימה.
האשה מילאה כוס והגישתה ליוסי ברחמים רבים!
– שתה, מיין קינד, שתה…
יוסי הפצוע, חסר־האונים, תפש את הכוס כגבר והריק את תוכנה הורדרד אל קרבו בלגימה אחת.
– חמור! – לחשתי לו – צריך היית לבקש שקודם אנחנו נשתה.
יוסי התעלם מדברי, החזיר את הכוס, ושפתיו מלמלו:
– עוד…
– הוא רוצה עוד – הסביר לה יוסלה.
– כן – אמר הגווע –הפעם חמוץ־מתוק בבקשה…
– עכשיו בקש בשבילנו! –לחשתי לו בכעס. הוא השים עצמו מתעלף וכאינו שומע. הכוס הוגשה לו והוא לגם ממנה בשלוה מרגיזה, לקלק את שפתיו ואמר:
– אה, טוב…
זיקי הזעם שירו עינינו לא עשו עליו כל רושם, הוא נתן עינו בכוס הריקה שלו ואמר:
– עוד מאותו מין.
– כמה הוא שותה, זה? – אמרה האשה, ספק בהערצה ספק בהשתוממות.
– הפעם זה לא בשבילו – הסביר יוסקה – עכשיו הוא מבקש בשבילנו.
היא מילאה ארבע כוסות.
– נדמה לי שהיא חושבת שנשלם לה – חשש יוסלה.
־ שטויות, מניין ניקח כסף?
לגמנו את הגזוז בלגימות קמוצות, משתדלים להשהות בפה כל טיפה וטיפה. הכוסות נתרוקנו בכל זאת, ואיש לא העיז לבקש עוד.
יוסי ניסה לקום ממקומו.
– יכול כבר ללכת? – שאלתי.
– בקושי.
– נסה, אנחנו נעזור לך.
הנסיונות ארכו במקצת ונמשכו עד שהופיע קונה בקיוסק. בו־ברגע תפסנו ביוסי ונשאנו אותו אל הרחוב. בהתרחקנו, שמענו מאחורינו קול זעקה. שכחנו את כל כללי הזהירות שלמדנו בשיעור החובשות, ופתחנו בריצה מהירה.
כל עוד רוח בנו הגענו למקום המפגש. למראה המשאית –נשמנו לרווחה.
– עלו מהר –אמר הנהג, מלא רוגז –כמה זמן אני צריך לחכות לכם!
עלינו אל הקרון בצנפה אחת. הנהג התניע, לחץ על הדוושה, הכניס למהלך ונתן גז.
טסנו ביעף על פני כביש העמק, מזרחה.
טו. הגמול4 🔗
עצוב.
עצוב מאד.
מדכּא.
הכל הלכו להם ואנו נותרנו לבדנו. השקט בוכה במנגינה נוגה. עצוב.
האחד החוגג כמנצח הוא יוסלה:
– אמרתי לכם לא לנסוע לחיפה! אמרתי או לא? להבא תדעו לשמוע גם בקולי.
איש אינו עונה לו. יוסקה חולץ את סנדליו, מטיל עצמו על המיטה ופותח את ספרו. יוסי שכוב זה מכבר. יוסיניו מנסה לגרד מנעליו את שכבת הבוץ שדבקה בהן בגן־הירק.
רק זוזי רובצת בשלווה, כדרכה. לאחרונה היא מעדיפה שלא לצאת מן האוהל. אומרים שבטנה המתנפחת היא שמניאה אותה מכך, חוששת היא לשלומם של צאצאי “צרעת”, המתפתחים בכריסה.
– רציתם לראות את חיפה, את חיפה רציתם לראות, לא שמעתם בקולי…– חוזר ומרטן יוסלה, שהשתיקה מכבידה על לבו.
לא שמענו בקולו. וכי מיהו שנשמע בקולו? סתם יוסלה־איך, נער שמוט־כתפיים שהצטרף אלינו במקרה. אמנם מקרה מוזר במקצת.
הדבר היה לפני שנה.
משלחת בת חמישה חברים נסעה לסייר בכמה משקים בעמק כדי לבחור במקום הכשרה. נכנסנו לאוטובוס וחכינו עד שיתמלא. נער בן גילנו, שעשה רושם לא רע, נכנס אחרון והתיישב ליד דוב. אחר כך התברר לנו שפניו היו מועדות אל דודו בטבריה. בדרך הצניח ראשו על המסעד שלפניו ונרדם. כשנעצרה המכונית ליד המשק, צעק דוב:
– יורדים!
הלה נעור משנתו, תפס בבהלה את מזוודתו וירד. לאחר שנתרחק האוטובוס ונעלם מן העין, העיף מבט סביבו ושאל:
– מ.. מה? כאן טבריה?
השעה היתה מאוחרת ואי־אפשר היה עוד להגיע לטבריה. בלית־ברירה צרפנו אותו למשלחתנו.
בלכתו עמנו, תארנו לפניו את התענוגות הצפויים לנו בהכשרה, משמע, תענוגות העבודה המפרכת והאימונים המייגעים ומנעמי החיים בצוותא. הוא נכבש כליל ושאל בהיסוס אם נוכל לקבלו אלינו. קיבלנו אותו. משום־מה עשה עלינו מראהו רושם טוב. הוא חזר אתנו לתל־אביב – “ממילא דודי לא סובל אותי” – והחל להופיע לפעולות הסניף.
יד המקרה:
אילמלא היה לו דוד, לא היה נוסע לטבריה. אילמלא היה נוסע לטבריה, לא היה נכנס לאוטובוס. אילמלא היה נכנס לאוטובוס, לא היה מתיישב על יד דוב. אילמלא היה מתיישב ליד דוב, לא היה נמצא כיום עמנו. ואילמלא היה עמנו, מה טעם היה לחייו? היכן, אם לא אצלנו, היה מוצא כר נרחב כל־כך לפיתוח דמיונו הפורה?
בשובנו מחיפה, צעדנו על אוהלו של דודיק דוממים וחפויי־ראש וכל כובד האשמה הנוראה על כתפינו הצעירות. עוד בהיותנו במשאית פיצחנו את ראשינו להמציא סיפורים שיתקבלו על דעתו של דודיק. דמיונו של יוסלה הוליד סיפור שדמה לרומן בלשי:
“כיוונו צעדינו אל המשק. תעינו ונכנסנו לתוך הכפר הערבי חומוס. כשהרגשנו בכך, כבר היה מאוחר. הכלבים גילונו, הקיפונו והעירו את כל תושבי הכפר. הם תפשו אותנו ורצו להרגנו. מזל שהיו שם כמה זקנים שעצרו בעד חמומי־המוח. הכניסו אותנו לחדר סגור והציבו עלינו שוטר. כל הלילה חפרנו מנהרה. לעת בוקר היתה גמורה. יצאנו בזחילה אינדיאנית. חששנו מאור היום כי יסגירנו. מצאנו עץ־זית ענף טיפסנו עליו והסתתרנו בין ענפיו, עד שיצאו כל אנשי הכפר לעבודתם. אז ירדנו ופתחנו בריצה לעבר המשק…”
– דמיוני מדי! – פסק יוסי.
– חלש, לא משכנע.
– מתאים לגיל־הגן.
– יש לי רעיון – אמר יוסי. בעצם, מלכתחילה ידענו שאם עלול מישהו להמציא סיפור שיצילנו, הרי יוסי פס הוא זה. – הניחו לי, אני אספר.
– ומה תספר?
– זה יהיה בסדר, סמכו עלי!
סמכנו עליו.
דודיק נשא אלינו את ראשו. פניו היו חסרי־הבעה. עיניו – כהות־אפורות, כתמיד. יותר מכן הכניסו יראה בלבנו – קופסת הגפרורים המרוסקת שעל השולחן והמאפרה הגדושה זנבות סיגריות.
– באנו – אמר יוסקה בלחש.
הוא לא השיב. יוסקה חזר על דבריו.
– לשם מה? – שאל לבסוף, וקולו חרישי כשל יוסקה.
עכשיו אנחנו לא השבנו.
– היה לנו א"ש לילה – ענה לבסוף יוסי תשובה עניינית־כפשוטה ומנחם הורה לנו שכשנגיע למשק, ניגש לאוהל של דודיק להרשם.
– אה? – פלט דודיק והגביה גבותיו, כנזכר – ובכן באתם פשוט להרשם! יפה־יפה. ואפשר לדעת מאין, בערך, היה עליכם להגיע הנה? ממטולה – או מבאר־שבע?
שוב שתקנו. ההמולה בחוץ גברה, היו אלה חברינו, שהתגודדו סביב האוהל, שמחים לאידנו, וניסו לקלוט את דברי השיחה. דודיק ניגש לפתח להרחיקם. יוסי ניצל את ההזדמנות:
– שיניתי את דעתי – אמר בחיפזון – אספר לו את האמת. את האמת כולה ושום דבר מלבד האמת. ואם יחליט להענישנו שיעניש. מגיע לכם. לא הייתם צריכים לנסוע פתאום לחיפה.
דודיק חזר לשולחננו.
– ובכן…
– טוב – אמר יוסי – אני אספר. אני מודה שאיננו צדיקים גמורים. היינו צריכים לחזור בלילה, לכל המאוחר עם עלות־השחר. אני יודע, אבל מה יכולנו לעשות והעניינים השתלשלו באופן בלתי צפוי? לא נמציא לך סיפורים. נספר את האמת, ותשפוט אתה בעצמך, אם יכולנו לנהוג אחרת.
בדרכנו למשק נכנסנו לחלקת תירס שאשבוליה היו גבוהים מראשינו. איך שלא הלכנו – לא הצלחנו לצאת. חששנו פן נתעה ונגיע לחומוס. החלטנו לחכות עד שיאיר היום. עם בוקר קמנו, הלכנו, והגענו לכביש. היינו כבר קרובים למשק. פתאום ראינו את המכונית של שדה־נחום מפ’ונצ’רת. עזרנו לנהג להחליף את הגלגל. ומה, לא נעזור לו? חשבנו שזה יקח רק רגע. לאות תודה הציע לנו לקחתנו עמו. אמר שהוא נכנס לעפולה, מוסר את כדי החלב וחוזר. במשאית שלו – הבטיח – נגיע למשק יותר מהר מאשר ברגל. איך יכולנו לדעת שהוא ישהה כל כך הרבה זמן בעפולה? חשבנו שאם נסע אתו, נקדים באמת להגיע, וזה היה חשוב לנו, כי לא רצינו שהחברים ידאגו לנו.
באנו לתנובה בעפולה. תור ענקי. חצי שעה עד שפרקו אותו. אחר נזכר שקיבל פנצ’ר, ולא ייתכן שיסע ללא גלגל רזרבי. כל תחנונינו לא עזרו. אמר שזה עניין של שתי דקות. המוסך היה סגור. היתה תלויה שם פתקה “תיכף אחזור”. הנהג השאיר את הגלגל, והלך בינתיים לקנות לו זוג־נעלים. חשב – עד שיחזור – יתקנו לא את הגלגל.
ישב בחנות כמעט שעה שלמה. היתה שם מוכרת חרשת־אילמת, אינני יודע מה פתאום מעמידים חרשות־אילמות בחנות־נעליים, עד שהסביר לה בתנועות־ידים שהנעלים לא מוצאות־חן בעיניו, חשבנו שנשתגע…
דודיק ישב שעון לאחוריו ורגליו מתוחות לפנים, שלובות. צווארו זקוף ועיניו עצומות למחצה, ספק קולטות את המדובר, ספק חולמות.
– …לבסוף לא השתוו על המחיר והנהג יצא בלי לקנות כלום – המשיך יוסי בלהגו – כשהגענו למוסך הגלגל עוד לא היה מתוקן. חצי שעה חכינו עד שגמרו לתקנו. לוּ ידענו שזה יקח כל כך הרבה זמן, היינו עולים על אגד ונוסעים. אבל הנהג אמר בכל רגע שהנה הוא כבר זז…
סוף סוף עלינו על המכונה ונסענו. בדרך נזכר פתאום שהוא מוכרח להיכּנס למרחביה. אמר שעליו לומר רק שתי מלים לאיש אחד וזה הכל. התברר שהאיש לא היה במשק, אבל עד שהתברר –חלפה עוד שעה תמימה…
– אני לא יודע –המשיך יוסי –אני מרגיש שאנחנו אשמים. היינו צריכים לחזור ברגל ולא לסמוך על הנהג. היתה זו שגיאה. אבל לאחר שכבר סמכנו עליו – מה יכולנו לעשות?
– כן – אמר דודיק – עם איום ונורא הם הנהגים, פעם יצאנו לטיול לנגב. צריכים היינו לנסוע המכונית עד עסלוּג'. התקשרנו עם נהג אחד שעבד על הקו…
מה כאן? האם חולמים אנו? –דודיק שכח את מטרת התייצבותנו ומספר סיפורים. מצב רוחו טוב! הוא מאמין לנו!
אני מגניב מבט אל יוסיניו. עיניו מנצנצות שוב בברקן העליז ופניו מאירות וזורחות. אף פרצופו החמור של יוסלה מתחיל להתבהר וגבותיו מתקשות בתמיהה.
– אמרתי שהאמת תציל אותנו. אמרתי שהאמת… – מלחש יוסי, קורץ לי קריצה עטורת נצחון וחולק לי צביטת־שמחה בישבני.
אינני זוכר את תוכן סיפורו של דודיק. זכורה לי רק שמחתי בחושבי על כך איזו אכזבה תיגרם לחבר’ה משיוודע להם כי יצאנו נקיים מלפניו…
– זהו – סיים דודיק את סיפורו – ומהו מוסר־ההשכל: אם ברירה לפניכם –לנסוע במכונית או ללכת ברגל –לעולם תבחרו ברגל. ועכשיו, לכו והצטרפו לשעורו של מנחם. לא נעים לו ללמד א"ש לפני כיתה בת שישה חברים. אתם חופשים.
מאוהלו יצאנו קופצים, רוקדים, מנתרים, מפזזים מחבקים איש את רעהו מעוצם השמחה. בעיניו של יוסי עמדו דמעות התרגשות.
פתאום ראינו את דודיק יוצא אחרינו והולך בכיוון חדר־האוכל.
– אגב – אמר בהשיגו אותנו – באשר לחופשה השנתית, אני מקווה שברור לכם…
ועכשיו נותרנו כאן לבדנו מכל ההכשרה. עצוב. עצוב מאד. יוסלה יושב באוהל, מכרסם את קצה עפרונו ומרפרף על הכתוב במחברתו. העפרון משמיע קול ריסוק, ומיד לאחריו נפלטת חתיכת־עץ מצהיבה מפיו ומועפת לעבר מרכז האוהל. מן המפורסמות הוא שעפרונותיו של יוסלה נגמרים תמיד מלמעלה. גם צפורניו כך. שעות שלמות הוא יכול לשבת ולכרסמן.
אך הנה סוף־סוף נחה עליו הרוח. הוא ירק מפיו עוד פיסת עץ ועט על יומנו. פעם גם אני ניסיתי את כוחי בכתיבת יומן. אחרי שבוע הפסקתי. פשוט לא היה לי מה לכתוב. יום דמה למשנהו, שעה לקודמתה, סוד הצלחתו של יוסלה הוא בכך שאינו כותב על עובדות שהיו אלא יוצר אותן תוך כדי כתיבה, ובמרוצת הזמן הוא מאמין בהן כאילו היו כהווייתן. זכור לי קטע מיומנו המוסב על דליה, אותה בת־משק גאוותנית, אשר כמעט היתה חברתו.
"…מחר אגש אל דליה, אציג עצמי לפניה ואזמינה לטייל לחלקת האפונה. תהיה זו שעת בין־הערביים. היא תלבש את שמלתה הלבנה, אני את מכנסי השבת הכחולים שלי. ניתן יד זה לזו ונפסע יחדיו. אח, מה נעים ללכת כך בין השדות. צעדיה גאים והילוכה זקוף. מראה הנוף הירוק ממלא את לבנו עד לבלי הכיל, עד כי נעתקות המלים מפינו.
הגענו לחלקת האפונה. אפונה ריחנית, אפונה פורחת. פה ושם תרמילים מלאים. התחרינו זה בזו מי יקטוף יותר. אני מלאתי את כובעי ואת שני כיסי והיא – רק חופן. ניצחתי!
בחרנו בפינה מוצלת תחת השיזף, והתיישבנו לכלות את שללנו. פיצחנו את התרמילים ומלאנו פיותינו בגרגרים. גרגרי אפונה מתוקים ועסיסיים. משגמרנו לזלול – עייפנו מאד ורצינו לנוח מעט. הנחתי ראשי על בטנה והיא הניחה ראשי על בטני. נעים היה לשכב כך על הגב, תחת הכוכבים הנוצצים. כן, שכחתי לספר שהכוכבים כבר נדלקו. בטנה נהדרת, שרירית וגמישה. לא שמנה ביותר, ולא רזה. ממש חלום…"
יוסי ננער לפתע ממיטתו.
– יש לי רעיון נהדר. בואו ניסע מחר לסחנה!
– ומי יעבוד במטבח?
לא רק על חטאינו השאירנו דודיק במחנה, אלא גם משום שהמשק דרש שיישארו אנשים לעבודה. אלמלא העונש שהטיל עלינו, היה עליו להפיל גורל כדי למצוא את מספר הקרבנות למיכסה. הקלנו עליו, איפוא, את המלאכה. למחר, לכבוד השבת, סודרנו כולנו לעבודה במטבח.
– ומי יעבוד מחר? – חזר יוסלה על שאלתו.
– עניין זה יסודר! – אמר יוסי בבטחון והחל לנעול את סנדליו – סימכו עלי!
יוסלה הניד ראשו באי־אמון.
לעולם אינו מאמין. לעולם מלא דאגה וספיקות. לכאורה הריהו בחור חסון ומוצק, והנה תוכו רופף, לבו מלא חששות והוא מדיר מעצמו על ידי כך הרבה מתענוגות העולם הזה. ומוזר הדבר שעל אף כל זאת – אינו פחדן מטבעו…
יוסי יצא וכעבור זמן־מה חזר בפנים זורחות:
– אמרתי שאתם יכולם לסמוך עלי. הכל בסדר, אנו עובדים במשמרת ראשונה.
– נהדר! – התלהב יוסיניו – ניסע כולנו אחרי הצהרים, ובערב קומזיץ!
– זהו! נרתום את הכרכרה של אלי, נמלא אותה בכל־טוב ונפליג לסחנה. כן, שכחתי להוסיף שאחד מאתנו יצטרך להישאר למשמרת־השנייה. לא ויתרו על כך בשום אופן. מילא, יוסיניו יישאר, אין ברירה.
הפעם עמדתי לצידו של יוסיניו.
– לא ייתכן – אמרתי – אם גזירה שיישאר מישהו, תישאר אתה, איפוא.
לאחר כמה דקות של דומיה, אמר:
– אתם יודעים מה? נפיל גורל.
על אף הסיכון שבדבר, הסכמנו. יוסי רשם את שמותינו על ארבע פתקאות.
– את שמך שכחת!
– למה שכחתי?
– כלומר, בכוונה לא רשמת?
– כמובן. לשם מה התרוצצתי חצי־יום במשק, כדי שאתם תהנו ואני אסבול?
יוסקה נשא ראשו מן הספר ואמר:
– על מה אתם מתווכחים בעצם? אני אינני מעוניין לנסוע ולא אכפת לי לעבוד במשמרת השנייה. סעו לכם לסחנה אם רצונכם בכך. כל טוב! – וחזר ושקע בספרו.
אלי הוא חבר משק ותיק, האחראי על המים וחלוקתם לענפים השונים. מקצוע זה, אם כי אינו קשה ביותר מצריך עבודת־רגליים רבה.
כיון שברבות הימים נתייגעו רגליו של אלי, פסקה לו האסיפה חמור עיקש ושוטה. כיוון שחמור זה נפח רוחו לאחר זמן בנסיבות חשודות, פסקה לו האסיפה סוסה כהת־צבע. ראשה של זו היה מוטה תמיד באלכסון למטה, ובמצחה כוכב לבן. אחת מרגליה הקדמיות היתה מרתעת באויר לפני נוגעה באדמה. תכונה זו שלה זיכתה את בעלתה בשם “הצולעת”, ובחיי שלוה ונחת ליד האבוס, עד בואו של אלי. הוא גילה שהצליעה אינה אלא תחבולת־ערמה שיסודה בעצלות, וכי בעזרת כמה דקירות בעכוזה, היא מסוגלת גם לדהור. כשהזקינה “הצולעת”, וסימני זיקנה נתגלו גם בבשר־אחוריו של אלי –הצליח לשכנע את האסיפה לאשר לו כרכרה דו־גלגלית. הכרכרה, ששוכללה בצמיגי־גומי, קפיצים רגישים ומושב מרופד, זכתה גם במספר לא מועט של מעריצים צעירים, שהואילו להזמין את מעריצותיהם לסיורי־לילה בכרמים. כשנתגלה הדבר לאלי, מיהר וקנה מנעול ושרשרת, ועם זאת – גם שונאים צעירים בגיל־ההתבגרות.
לדידנו – לא היתה השרשרת בבחינת מכשול, בעניין זה – סמכנו על יוסי. אם הצליח לפרוץ את מחסן־הקרור במפתח־גנבים פשוט, אין ספק שיוכל גם למנעולו של אלי.
ובכן, שבת אחר־הצהרים.
עומדים אנו ליד הכרכרה. יוסלה הולך להביא את הצולעת על רתמותיה. יוסי מוציא מכיסו את מפתח־הגנבים שלו. הגלגל קשור בשרשרת־ברזל אל ברז חלוד סתום־פה יוסי מתכופף עליו ומטפל במנעול.
יוסלה חוזר עם הצולעת כשהוא מוביל אותה אחריו בראשייתה. היא לועסת קומץ־חציר שהצליחה למרוט בדרך, ופוסעת אחריו בבלי־דעת.
יוסי מתחיל להתעצבן. עדיין לא הצליח לסובב את המפתח בחור המנעול אפילו פעם אחת.
– המפתח בסדר –הוא אומר – זה מפתח שהוכיח את עצמו במצבים הרבה יותר קשים, אבל המנעול, המנעול המחורבן הזה של אלי! מי זה קונה מנעולים מחורבנים כאלה?
מה יהיה? אפילו הצולעת מתחילה לרקוע ברגליה מחוסר־סבלנות. מזל שהמשק ישן את שנת־הצהריים השבתית שלו, שלולא כן, היה מישהו מגלה אותנו, הדבר היה מגיע לאוזניו של אלי, ועם אלי לא רצינו להסתכסך.
שכן, את אלי היינו מחבבים. הוא היה אחד משלנו. היה מתרועע אתנו ולא הסתיר ממנו אפילו כמה סודות שבעניינים של בינו־לבינה, כגון שבנה של ציפקה האקונומית אינו דווקא בנו של בעלה, או שאשתו של דוד רותם, יש לה חולשה ללון בחדרו של יעקב המסגר…
אך עיקר אהדתנו לו היתה בשל שפמו העבות, הגס, שקצותיו כבר החלו להכסיף. מי מחברי־ההכשרה לא חלם על שפם רב־רושם כזה? גם מצחו עשה רושם. קמור, גבוה, ושולח שני מפרצים אל תוך ים־השער, שלא היה דליל ומקריח כל־עיקר.
לא התעלמנו גם מחסרונותיו. ככל שהזקין – כן גברה פטפטנותו, ובעיקר אהב לפטפט על עצמו. לעולם לא נלאה מלספר איך ברח מבית־הוריו ברוסיה, איך היה בגדוד־העבודה, ואיך תפש פעם רועה ערבי שעלה עם עדרו על אדמת־המשק וכמעט כפתו לעץ והרביץ בו מכות נאמנות עד שפרחה נשמתו.
– למה כמעט?
משום שלא היה לו חבל, ואותו ערבי היה צעיר והספיק להתחמק עוד לפני שהרים עליו יד…
חסרונו הגדול היה קנאותו לכרכרה, שבשום אופן לא רצה להשאילה לאחר. קנאותו זו היתה גדולה מקנאתו לאשתו, שלא הקפיד ביותר על דרכיה.
יוסי ניסה לפתוח את המנעול בכפות ידיו שעצבנותן הלכה וגברה. יוסלה הספיק כבר לרתום את הצולעת ולהדק את היצולים לצלעותיה. ניסינו להקיש על המנעול באבן, אולי לפתוח בכוח. האבן התפוררה ואילו המנעול לא ארע לו כל רע.
יוסי מצא חוט־ברזל עבה, כפפו לוו וטרח שוב ליד המנעול. לשוא. כנראה שמנעולו של אלי הוא באמת מן המין הגרוע. האמנם אבדה תקווה?
אלא שהפעם הביא לנו יוסיניו את הישועה. רעיונו היה כל־כך פשוט עד שנראינו כשוטים בעיני עצמנו.
– מה יהיה – אמר – אם נסובב את הגלגל עד שהשרשרת תעלה לקצהו העליון, ואז נתפוש כולנו את הכרכרה ונרים אותה?
– מה יהיה? –צווח יוסי וזרק את ברזלו החלוד – מה יהיה? הכרכרה תהיה שלנו! יוסיניו, אתה גאון! גאון!
והוא חיבקו ונישקו וטפח לו טפיחה מזעזעת על שכמו.
"הי הוֹפ! אחד – והכרכרה נשתחררה מאזיקה. עלינו עליה והצטופפנו יחד על מושב העגלה המרופד.
– קדימה, נבלה!
והצולעת נשאה פרסותיה.
טבלנו טבילה ראשונה באגם ושחינו כשעה תמימה. עתה הגענו לחלקה השני של התכנית. יוסלה ויוסי עלו על הכרכרה ונסעו לחפש את המקשה של תל־עמל, ויוסיניו ואני התנדבנו ללקט ענבים בכרמי חפצי־בה. כשנתמלא תרמילנו באשכולות ופסענו חזרה לסחנה, שאל אותי יוסיניו אם הייתי מאוהב פעם.
– תזהר – עניתי – איך אתה מחזיק את התרמיל? עוד תמעך את כל הענבים!
הוא פשט יוד ותפש אץ התרמיל בתחתיתו.
הגענו למקום המפגש.
מקום נחמד למראה. שיטת־משוכות ריחנית־פרחים בוקעת מתוך סלע, מימין, צעדים ספורים מאתנו, ערוץ עמוק ובו צמחייה סבוכה – גומא־הנחלים, חבלבל, סוף ודשא, ממש צמח על צמח.
יוסיניו התפעל, עמד עמידה דרמטית מול הסבך והכריז:
– זו מלחמת הקיום! – ואחר שקע בהרהורים.
פניתי פיסת קרקע והרבצתי עצמי עליה. יוסיניו הוציא את האשכולות מהתרמיל ושטחם על האזוב היבש שבצד. אחר שכב לצדי, כשמרפקיו תומכים את סנטרו. שלח מבטו רחוק לשמיים ושאלני שוב אם התאהבתי אי־פעם.
אהה, מאין יבוא עזרי?
העפתי עין נואשת על פני השטח, בתקווה כי הכרכרה תגאל אותי משאלתו. אגם־מים, צלעו המזרחית של הגלבוע, עציו המוריקים של הקיבוץ – הכל היה שם, חוץ מאותה כרכרה זחלנית.
– המ… מ… מה שאלת?
– אם, אולי… אתה יודע מה בדיוק מרגישים כשאוהבים?
– זה… למה?… למה אתה שואל?
– אני… אני לא יודע. אבל נדמה לי… נדמה לי שזה קרה לי…
– לך? אתה? התאהבת?
יוסיניו השפיל מבטו במבוכה, קטף פרחון צהוב, והריחו במשיכת־חוטם ממושכת.
כנראה שהדבר הגדול מילא את לבו הקטן על לבלי־הכיל.
ידאתי שהוא מחבב את זיוה. כל מי שעיניים לו בראשו ודאי הבחין בכך כמוני. לא מעט התלוצצו על זאת באהלים.
פעם ישבנו באחד האוהלים, במין ערב התייחדות כזה, ושרנו שירים עצובים. במקרה ישבו שניהם על ארגז תנובה אחד. מנורת־נפט דלקה באור תשוש והטילה צללים שחורים על היריעות. הגענו לשיר העגום:
"עלם ועלמה ידעתי
עלם ועלמה טובים
איש את ראהו אהבו
ובכל זאת היו עצובים…"
והם היו עלם ועלמה. והם היו טובים, והם היו עצובים. עצובים כל־כך היו, פניהם היו נוגות כל־כך, עד שלא יכולנו להתאפק ופרצנו בצחוק קולני.
– אז מה אתה רוצה ממני? – אמרתי עכשיו.
– לא, לא־כלום, חשבתי רק ש…
– שאני אגש לזיוה לאדבר אתה?
– לזיוה?… למה לזיוה?
– אתה שואל אותי? הרי אתה המאוהב ולא אני.
יוסיניו החריש, זרק את הפרחון הצהוב, קטף לו אחר, הריחו כמה פעמים, ואז לאט בקול נמוך וחרישי:
– הצרה היא שהמדובר הוא ב… שולה.
אילו צץ לי פתאום אקליפטוס על כף ידי, לא היתה תמיהתי גדולה יותר.
– במי? – שאלתי וקולי צרוד פתאום, משתנה.
– כן – אמר – בשולה… אני יודע שאין זה מתקבל על הדעת. גם אני לא האמנתי. פשט איני מסוגל להבין איך זה ייתכן. לכן שאלתי אותך. אתה מבין, אולי בעצם אין זו אהבה, אולי אני טועה. אינני משוגע אחריה, באמת לא, אבל למה אני חושב עליה? חושב וחושב כל היום?
– אז חדל לחשוב וחסל.
– ניסיתי. אינני יכול. אין זו מחשבה רגילה. זו מחשבה שמנקרת ומנקרת בלי הרף.
– מתי התחיל הניקור? אחרי שיצאתם לגן־הדקלים?
– לא, כמה לילות לאחר מכן. לילה אחד חלמתי עליה. שלא ברצוני. ומאז אינני פוסק מלהרהר בה.
– אם כך עליך להשלים עם העובדה שאתה אוהב אותה.
– אבל זה לא נכון. מעולם לא חיבבתי אותה, תמיד היתה שחצנית וקנטרנית. אינני אוהב כאלה.
– אז בסדר. אינך אוהב אותה.
– אז מדוע אני חושב עליה? מדוע אינה זזה ממוחי מרגע הקיצי ועד הרדמי, ולעתים גם אחר־כך? ואם אני אוהב אותה, מדוע איני משוגע אחריה? מדוע אינני מנסה אפילו לחזר? מדוע אינני כותב שירים? פעם אהבתי ילדונת בשכונה. עשיתי את כל הדברים האלה. מדוע עכשיו אני רק חושב, יושב וחושב ולא יותר…
– יוסיניו נשם בכבידות, זרק את הפרח ממנו והלאה ותקע בי את עיניו השואלות.
– לא – אמרתי בהחלטיות – אין זו אהבה. זוהי רק מחשבה על אהבה. אני מצטער, יוסיניו, אתה אינך מאוהב. זה ברור.
פניו הזעירות אורו. הוא הזדקף מעט, ובעיניו חזר הברק הממזרי.
– תודה – אמר – אני מודה לך. אני שמח. שמח מאד שאינני מאוהב. לא רציתי לאהוב אותה. היא אינה מוצאת חן בעיני. אינני מעריך אותה. אבל מדוע אינני יכול לכוון את מחשבותי כרצוני…? אילו התאהבתי בזיוה, למשל, לא היה איכפת לי. היא דווקא מוצאת־חן בעיני. נכון שאיננה יפה במיוחד, גם לא מושכת, אבל אתה לא תגיד לי ששולה עולה עליה…
– לא, אני לא אומר.
– לא, אתה כן אומר. אני יודע שאתה חושב כך, על כל פנים. ואני אומר לך שזיוה היא הטובה מכל הבנות שלנו. היא היחידה ש…
– יוסיניו, אני מסכים אתך, מסכים בהחלט. גם אני מעריך את זיוה יותר מאשר אל שולה. האמן לי. אני בכלל חושב שהיא אחת הבנות הנהדרות אצלנו, ובאמת רציתי לשאול אותך מדוע אינך יכול להטות את זרם המחשבות אל זיוה. חשוב על זיוה ודי.
ברק עיניו דעך, ומבטו הושפל ארצה.
– זהו, זהו שרציתי לשאול, איך אפשר להטות מחשבות?…
הלמות פרסות נשמע מרחוק. שריקת שוט באויר, מלווה בקריאות זרוז. ליד שיח אפרפר וקוצני, במקום בו מתפתלת הדרך, נראתה הצולעת שלנו, גוררת בשלווה את הכרכרה, אדישה לכל צעקות הזרוז ונעורי המושכות על גבה.
– אוי, אל תשאלו מה קרה! – צעק יוסי מרחוק.
– מה קרה? מה קרה? – שאלנו.
יוסלה צעק “הויס!” ומתח את המושכות. הצולעת נעצרה ומשכה צווארה לרפות את המתח. יוסלה קשר את סרח המושכות אל מוט־הברזל.
– מה קרה? מה קרה?
– השומר תפס אותנו.
– איך?
– לא יודעים. התגנב פתאום מאחורינו. שאל מה אנו עושים…
– ומה אמרתם לו?
– מה יכולנו לומר? הרמנו רגלים וברחנו.
– אז למה זה ארך זמן כל־כך רב?
– ברחנו לכיוון ההפוך, ואחר־כך היינו צריכים להקיף את כל המשק.
– ואבטיחים הבאתם?
־ כמעט.
בלית־ברירה הסתפקנו בעוללות. הגיע השעה לחזור הביתה. יוסיניו התעכב עוד ושלח מבטו אל ההרים, אולי משם יבוא עזרו. נראה שהיה מהרהר איך להטות את מחשבותיו לכיוון חדש, בהיר יותר.
טז. יום ספורט 🔗
לא חלפו שבועיים מאז בוטלה חופשתנו, ויוסי נוסע הביתה. דווקא הוא שהסיתנו לעבירה, יוצא לו ואילו אנו המוסתים, נשארים במשק. דב, יושב־ראש־הועד הקפדן שלנו, הוא שסידר לו זאת. נכנס לאהל ושאלו אם קרא בעתון.
כן, הוא קרא.
– ובכן מדוע תשתוק?
– וכי מה אעשה?
– מה זאת אומרת מה? יש ועד, יש מזכירות, פונים אליהם.
לא. יוסי לא רוצה לפנות. אין הוא מאלה הפונים לועד. הועד הנבחר חייב לדעת את תפקידו ולא להמתין עד שיפנו אליו.
דב דמם דקה או יותר ואחר יצא בתוקף, מבלי לאמר דבר.
בעתון מצאנו כתוב כי בית מסחר־התבואות של פסטנברג ברחוב דרך־פתח־תקוה, עלה באש ונשרף כולו. הבנין לא היה מבוטח, המשפחה נשארה בערום ובחוסר כל.
– יוסי, תסע!
– סע הביתה!
– צפצף על כולם וסע!
– סע מיד!
לא. יוסי לא נוסע, אין הוא ממחרחרי המהומות. למה יסע, מה פתאום, איך יקום איש ויסע על דעת עצמו? מה דמות תהיה להכשרה, מה מסגרת לה אם איש הישר בעיניו יעשה?
– יוסי עזוב “מסגרת”!
– שטויות ה"דמות"!
– שא רגליך וסע!
– סע! סע! סע!
דברו אל העצים והאבנים. יוסי לב אבן לו. יושב לו צדקני ושותק, וממאן לזוז. אכן זו נאמנות. נאמנות להכשרה ולמוסדותיה. הנדע גם אנו, בבוא היום להוכיח יציבות־נפש ונאמנות למופת כזו?
דב חזר כעבור מחצית השעה, בידו אשוּר הסיעה וסכום כסף להוצאות־הדרך. מי אמר שיושב־ראש־הועד שלנו אינו דואג לחברי ההכשרה? כמה שמחנו בו אותם רגעים. ראינוהו כאב טוב ודואג.
שלש פעמים “האח הידד” לכבוד דב! דב נרגש אף הוא – הבעת תודה חמימה כל כך. בכל זאת השתדל להשאר שוה־נפש ורק שפתיו מלמלו:
– לא כלום, לא כלום, חובתי בלבד מלאתי, חובתי בלבד…
אין־אומר לבש יוסי את בגדי השבת שלו, דחס מה שדחס לילקוטו, ופנה בהליכה מזורזת לעבר הכביש הראשי.
יוסי חזר, עליז ושמח, עיניו בורקות מהרגיל, וקומתו כאילו גבהה. שני דברים חשובים יש לו לספר לנו. דברים נהדרים. איך אחותו והחברות שלה סדרו אותו, ואיך נטפלו אליו שתי בחורות.
– והשרפה?
– איזו שריפה?
– השרפה של אביך.
– שטויות.
– איך שטויות? לא נשרף?
– כן נשרף.
– ובכן למה שטויות? היה מבוטח?
– לא היה מבוטח.
– אז מה יהיה?
– איכפת לי?
– רשע מרושע, אביך או לא?
– לא…
ספרו שדב ניפץ כמעט את השולחן בחדר המזכירות. מזל שלא היה שם שוּלחן. איזה חוסר אחריות! עכשו, כשכל יום־עבודה חשוב לנו כמו אויר לנשימה, אנשים מתחננים שבועות לנסיעה הביתה, והנה קם אחד ונוסע לו סתם ככה. איך יוכל עתה להופיע לפני דודיק, איך יעיז לבקש על חברים אחרים? הוא מתפטר!
אל תקווה ושמחה! דב לא יתפטר. הוא אומר זאת מתוך הרגל וחקוי. דרך הגדולים היא להפטר, ודב שלנו, דרך הגדולים דרכו.
על יוסי אין האיומים עושים רושם הוא מניע אפו בזלזלול.
וכי ביקש לנסוע, הבא בדרישות כל־שהן? הרמז במלה אחת?… דב! דב הוא שהתפרץ לאוהל, הוא שתפסו בערפו ופקד עליו – סע! בו, רק בו האשמה. ולא בו בלבד, בכולם. איזו התנפלות! איזו חימה! סע! סע! רוצח, שודד, איך אתה יכול…
ואכן הוא לא יכול יותר – ונסע. ומי אחר במקומו היה עומד מול התקפה כזו? לבש בגדיו ונסע.
עתה רוגזים עליו ומתמלאים חרון. חברים צבועים אכזריים. מוכנים להרגו על כי לא בית־המסחר של אביו הוא שנשרף. לרצחו נפש על כי זה סתם אצל מישהו זר, אף לא קרוב רחוק. במקום לשמוח, ללחוץ את כפו, עוד מקללים.
– ואתה ידעת כי לא אצל אביך השרפה?
ודאי שידע. אין הוא מטומטם עד כדי כך שלא ידע מה יש לאביו. לאביו בית־מסחר לעורות ומקומו בנחלת־בנימין ולא בדרך פתח־תקוה. ובכלל – מה פתאום יתעסק אביו בתבואות? מימיו לא ראה אפילו גרגר־חיטה אחד.
– ובכן, למה שתקת?
– וכי מה הייתי צריך לעשות, לשיר?
– יכולת לגלות זאת לפני שלושה ימים.
– מתי? וכי נתנו לו לפתוח את פיו, רצו לשמוע את דבריו?
הכל עטו עליו, סבבוהו, דחקוהו ולא נתנו מנוח: סע! סע! סע! אילו נשאר עוד רגע היו שוחטים אותו.
– והמצפון? היכן היה המצפון שלך?
במקומו הרגיל. ולמה זה יציק לו? מה פשע אם הוא נוסע לברר את שלום בית־המסחר של אביו? מי יודע, אולי נשרף גם הוא, לא את כל השרפות מכניסים לעתונים. אולי נשרף ולא כתבו.
– אז למה לא חזרת מיד?
יש לכך המון סיבות:
א. קיבל את חופשתו בפירוש לשלושה ימים.
ב. אחותו סדרה אותו וחטף שלשול כזה שלא יכול בכלל להתרחק מהבית.
ג. קיווה שאולי בכל זאת במשך שלושת הימים תארע איזו שרפה.
באהל התחיל לספר לי איך אחותו סידרה אותו, איך כבדתהו במסטיק משלשל ואיך היה נאלץ לרוץ כל חצי שעה לאותו הכיוון…
– ספר קודם על שתי הבחורות!
– לא. קודם על השלשול. לפני שיוסיניו יחזור. הבאתי מסטיקים, היכן הם? לא, לא בכיסים, כנראה בתוך התיק. סידור נהדר. מוכרחים להחדיר אותו אלינו להכשרה. נתחיל ביוסיניו. היכן הוא?
יוסיניו היה על הרחבה. מרבית החברים היתה שם,
בשבת הבאה תחרות כדורגל. אנחנו נגד חברי־המשק. מוכרחים לנצח אותם. להחזיר להם אחת ולתמיד כפל כפליים על כל סבלותינו מידיהם. מוכרחים להרבות באמונים. יש ביניהם כמה שחקנים טובים: ברוך מהמטעים, שלום המוסךְ’ניק, ותלם מהפלחה. בעיקר מסוכן הוא תלם. אומרים שבצעירותו היה אחד השחקנים הטובים ביותר בנבחרת העמק, אותה נבחרת מפורסמת ששחקה נגד מכבי תל־אביב וספגה חמש אפס.
אסור, איפוא, לזלזל בהם. הזקנים הללו עלולים לפעמים להתלהב ולשחק כמו שדים. מוכרחים להתאמן.
מעניין, היזמה למשחק באה דווקא מצד חברי־המשק. אלה כבדי התנועה, שאם אתה רואה אותם יום־יום, נדמה לך שאין להם משהו אחר בחיים מלבד עבודה, וויכוחים ושינה – והנה, דוקא הם היו הוגי הרעיון. היו בחירות, נבחרו מוסדות חדשים, נבחרה ועדת־ספורט…
היו שני חברים במשק, חברים טובים ומסורים. עוד מראשוני הותיקים ולא היתה להם ועדה. אף הם רצו ועדה. מגיע להם, ותיקים.
במזכירות תמיד רותם, אלוני וברוך תבן, תמיד הם. ובועדת תרבות תמיד אידלקנק, רחל טובאי, מתי וידידיה. תמיד הם. ובועדות חינוך תמיד יפה ושמואל ודוד רותם.
דוד רותם כבר היה במזכירות. מדוע הוא שתי ועדות, גם מזכירות וגם־ועדת חנוך? גם הם רוצים ועדה, גם הם ותיקים, עובדים כמו כולם, ואפילו יותר מכולם. דוד רותם, מתי החזיק טוריה בידיו, נגע בקרקע, שקע בבוץ? תמיד בועדות, תמיד עסוק, תמיד בחוץ. עושה חיים, נוסע, רואה סרטים בתל־אביב, כל ערב סרט. למשק מביאים את הסרטים הכי מחורבנים.
“שבלי שמים”! כבר לפי השם רואים שזה לא סרט לצבור של כמה מאות. סרט ירוד, בלי תוכן, בלי ענין ובלי מיקי־מאוז. ובכלל האם לא היה די בכך שראו את הסרט לפני חדשיים? איך זה הולכים ושולחים את אותו סרט פעמיים? זה יחס זה? לדוד רותם לא איכפת, הוא רואה בתל־אביב סרטים יותר טובים. שכח להעביר קו על הסרט. קורה. כל כך טרוד…
דוד רותם יודע לדבר. בשבילו יש כל שנה ועדה, אפילו שתים. הוא יכול לצעוק שאינו רוצה להבחר, הוא יכול לטעון שהוא מתגעגע לטוריה, הוא יכול להכריז שמבחינה משפחתית הוא דורש חופש מכל תפקיד. הוא יודע שאין גזבר, הוא יודע שמוכרחים אותו בחוץ. הוא יודע שהנו מייצג הקבוץ הטוב ביותר. שאין במשק אחר שיוכל לעלות עליו בתאורי הסבל והמאמץ העוברים על הקבוץ בדיוק עכשיו.
והוא נוסע, עושה טובה למשק, מקבל את התפקיד ונוסע לתל אביב. ולא איכפת לו שרבקה’לה שלו הולכת לישון בחדר של יעקב המסגר. לא איכפת לו גם שכל המשק יודע זאת. להיפך המצפון שלו מקבל שיווי־משקל. יודעים שבתל־אביב אינו הולך בטל. יודעים, אחת עירונית כזאת… רק לא יודעים אם אשתו יודעת.
יש דברים הנאמרים בישיבות־מזכירות או באספות. יש דברי הנאמרים במקלחת, בארוחה, ובחדרים. יש דברים שאינם נאמרים. הם מצטברים שכבות שכבות, מתערטלים בקוים, הופכים לחריצים, ההופכים לקמטים ומתכסים אבק השנים.
לגבי הסוג השלישי אין בעיות. אבק השנים אין טוב הימנו. אך הסוג השני, הסוג השני… רבון העולמים!
הלכו והקימו ועדה חדשה, ועדת־סניטריות, מצאו פּתרון לאחד. השני גם הוא לא ויתר, כל כך הרבה שנים הוא במשק. החיו, איפוא, מחדש את ועדת הספורט. והתוצאות לא אחרו לבוא. זה כשבועיים תלויה בחדר־האוכל סיסמה מאירת־עינים:
"אל תאמר כשהייתי צעיר עסקתי בספורט –
עסוק בספורט והיית צעיר!"
וביום השבת תחרות כדורגל נגד ההכשרה. רוצים להראות לנו שאין הם זקנים בלים שתש כוחם. חושבים לנצח אותנו עשר אפס.
חושבים שיצליחו להדבירנו בקלות. לא יודעים שיש לנו נבחרת נהדרת וכי אנו מתאמנים כמעט כל יום, אפילו אם יש גשם. גרשון, ראש הקבוצה שלנו, אינו מפחד מהגשם. מה יש – הוא אומר – לעבוד אתם יוצאים בגשם? גם לשחק תצאו. והוא נכנס לאוהלים ושולח אחד אחד לרחבה. טוב שהימים האחרונים התבהרו ומשרים הרגשה כי גם בשבת, ביום המשחק, יהיה יפה. כשוער הקבוצה, נקבע לייזר נם. תמיד היה שוער. לרוץ על המגרש אין לו כוח אך לעמוד בין הקורות הוא מומחה. התמחה בעשרות משחקיו. שחקן ותיק הוא, ותמיד שוער. בכיתה, בשכונה, ברחוב, חטף כל כך הרבה גולים – עד שהתמחה.
יוסקה ואלי בהגנה. גרשון, דב ויוסלה מתקיפים. דב אינו יודע לשחק. הוא מתנהל בכבדות, מחטיא את הכדורים וצועק יותר מכולם. יוסיניו מת להכנס לנבחרת. אצלם בשכונה היה השחקן הכי טוב. אצלם בשכונה אולי כן, אצלנו לא. קטן כזה ופעוט, אחד מחברי־המשק יגע בו וכבר הוא מעוך. הנבחרת מורכבת מהגדולים והכבדים. הן מוכרחים להוכיח למשק, שגם לנו יש מה לומר ברגלינו.
התחרות נקבעה לשבת בצהרים.
חשבתי שלא יבוא איש. מצות השינה בשבת הנה מהמכובדות במשק. והנה באו המונים, כמעט כל חברי המשק, לרבות הילדים והורי החברים. אמרו שיהיה משחק מעניין, ששלום ותלם משחקים בצורה פנטסטית, שתלם התערב עם אשתו שהוא מכניס לנו עשרה גולים כמו כלום.
דודיק נבחר לשופט. הוא שורק ומתריע על תחילת המשחק. כמה חברי־משק דוחפים את אידלקנק ומסיתים אותו לפתוח בבעיטת־כבוד. הוא מסרב, לא נעים לו. נלחם בכל כובד גופו נגד החבורה. גם בעינינו מוצא הדבר חן, ואנו צועקים:
– אידל־קנק! אידל־קנק!…
עוד מעט וכל ההמון מריע בצהלה ובקצב:
– אידל־קנק!
תן כבר קנַק!…
אין ברירה, הוא נכנע. לקול מחיאות כפים סוערות נגש לכדור המוצב על תלולית. דודיק שורק ומהסה את כל הקהל. אידלקנק מתרגש קמעא. רק עתה תפש כי הכל עוקבים אחריו.
בהליכה מתונה, כיאות למרכז־הכרם ולחבר ועדת־התרבות, הוא קרב לכדור. שלש פסיעות אחרונות. הוא מתפרץ בריצה, ובועט בכל כוחו בתלולית.
עפר מתעופף, אבק מתאבך. אידלקנק שרוע הפוך והמום על הקרקע – לא ברור איך – ואילו הכדור כמעט ולא זועזע. בשלוה אטית, פילוסופית, הוא מתגלגל הצדה ונעצר.
תלם מהפלחה לא נתפס לצהלה הכללית. רץ מיד לכדור ומוסרו לשלום. הלז מחזיר לו את הכדור במסירה קצרה ומדויקת. תלם שועט עמו לעבר השער. בועט. גול. אחד אפס לטובת המשק.
איך? מתי? – הן אידלקנק טרם גמר לנער את בגדיו, הן עוד לא נרגענו מהצחוק הגדול…
– זה לא נקרא! – צועק לייזר – זה לא נקרא. אידלקנק פספס, היה צריך לבעוט שוב.
אין שומע לו, תשואות חברי־המשק רמות. האדמה רועדת מרוב ניתוריהם. אידלקנק כמעט מתעלף מעומס הטפיחות על כתפיו.
דודיק שורק, כדור למרכז. אנו מתחילים. גרשון, השחקן המרכזי – רגל על הכדור, הוא ממתין לאות. שריקה. מוסר את הכדור ליוסלה, יוסלה לדוב, דוב לתלם, תלם לשלום, שלום רץ עמו, רץ רץ, בועט. גול. דודיק שורק. שתים אפס לטובת המשק.
– איפה ההגנה? – זועק לייזר – איפה ההגנה? איזו מין הגנה נתנו לי? אפילו לא מנסים לעצור את הכדור…
חברי המשק צוהלים כמטורפים, אבות מרימים את בניהם, בנים את אבותיהם. חברים מחבקים את נשותיהם, נשיהם את כל הבא לידן, הזדמנות. בגוש שלנו אבל כבד. יוסי מורט כמעט את שערותיו:
– ועם אלה אני צריך לעלות להתישבות…
יוסיניו אף הוא בין המתרגשים ביותר:
– תנו לי להכנס, לייזר לא יודע לעצור בכלל, תנו לי…
בסבוב הבא חלה האטת־מה בקצב ההתקפה של המשק. הכדור עובר מקבוצה לקבוצה, הצעקות רודפות אחריו בעקביות.
– גרשון! גרשון! – צועקים אנו.
– עוד אחד! עוד אחד! – נוחרים חברי המשק.
יוסי מתעיף יותר מכל השחקנים. רץ מקביל לכדור לאורך קו־הגבול, פעמיים כבר התנגש עם דודיק, ופעם עם הצפצפה הבודדת. צועק לגרשון, מקלל את יוסלה, מאיים על דב.
בדקה העשרים זכינו לדפיקת לב נוספת. שלום בעט בעיטה אדירה. לייזר הפגין השתטחות עצומה. הכדור התרומם להפליא, התקשת ועבר כמה מטרים מעל השער.
– אידיוט – קרא יוסיניו – אידיוט! צריך לקפוץ אז הוא משתטח. אין לו עינים בכלל. תנו לי לעמוד בשער. תנו לי…
יוסיניו המסכן, הבטיחו לו שיהיה ברזרבה. והנה הוא עומד מתחילת המשחק בבגדי ספורט וחושש שישאר לעמוד כך עד סוף המשחק.
– שה! שקט! מה הצעקות? אוי! חזירות! תלם הכניס גול. גול נוסף! שלש אפס לטובת המשק.
– למה לא שומרים את תלם? – זועק לייזר – את תלם, את תלם תשמרו!…
– תשתוק! – רותח עליו דב – תשתוק! אתה לא יודע בכלל לעמוד בשער! חבית נבובה!
לא לחנם טעון דב חימה. הוא כבר יודע מה מחכה לו. רנה, היא בקשה אותו לא לשחק, אמרה שזה יהיה מאמץ גדול מדי לגביו. הוא לא נשמע לה, טען שבלעדיו צפויה הקבוצה לכשלון. והנה הכשלון על אף נוכחותו.
הוא רץ במהירות לשער היריב, יוסלה מסר לו את הכדור, הוא רודף אחריו להשיגו, הוא מוכרח להראות לה לרנה. גוטהרץ מנסה לעכב בעדו, וחוסם לו את הדרך. דב עולה עליו ברוב התלהבותו, מתגלגל שני גלגולי סלטה ומשתרע על הקרקע בפישוט אברים.
–תנו לי, תנו לי – צועק יוסיניו – הוא נופל כל פעם. תנו לי! דודיק שורק. רבע שעה מנוחה. להחליף את המגרשים.
מריבות, צעקות, וכוחים. דב מאשים את לייזר, לייזר את אלי, אלי את יוסלה, יוסלה את דב, דב את גוטהרץ. ובכלל, דב לא יכול להמשיך יותר. בנס לא שבר לעצמו את הרגלים. הוא עוד יתפוס פעם את גוטהרץ וישבור לו את כל העצמות, היה מוכרח לעמוד לו באמצע הדרך. אלמלא הוא – היה זה שער בטוח. אם גוטהרץ ממשיך לשחק – הוא מפסיק. עם פראים כאלה אינו מוכן להמשיך. יוסיניו מוכן כמעט לנשקו על כך. הוא נכנס למשחק ויהיה בהגנה. אלי יעבור לשורת החלוצים.
המשחק נמשך. אנחנו מתחילים. גרשון בועט, אלי מקבל את הכדור ומתקדם לשער היריב. ברוך מהמטעים בולם את ההתקפה. מעביר את הכדור למחצית המגרש שלנו. תלם לוכד אותו ברגליו ומגלגלו לעבר השער. יוסיניו יוצא לקראתו ומצליח לשבות את הכדור.
– יוסי־ניו! יוסי־ניו!
צועקים אנו בהתלהבות ומניעים בידינו.
– הראה להם! הראה להם!
וראו זה פלא – הוא מראה. יוסיניו הקטן הזה מצליח לשמור על הכדור ולהגן עליו מפני רגליו הארוכות של תלם. תלם מכרכר סביבו ללא הצלחה. שלום רץ לעזרתו.
– תזהר מאחוריך – אנו צועקים.
יוסיניו נזהר ובועט בכדור הצדה, הכדור מתגלגל לאטו, עובר בין רגליו של לייזר נם ונכנס לשער. ארבע אפס לטובת המשק. יוסיניו הבקיע לנו שער. חברי–המשק כמעט מרטיבים במכנסיהם מרוב צחוק.
שפתיו של לייזר זבות קצף:
– למה הכנסתם אותו להגנה? מה הוא עשה? מה הוא עשה? קחו אותו ממני!…
דב מחולל מהומה בינינו, שכח ששבר את רגלו, שכח שגוטהרץ משחק ורוצה לחזור למגרש. רוצה להראות להם, לצוחקים הללו.
גרשון מוכיח זרוע־ברזל. משליט סדר. שולח את יוסלה להגנה, את יוסיניו לחיל המחץ. ניכר שהחרון ממלא את גרונו.
– אלי על המקום! יוסיניו עמוד כבר! יוסקה נבלה, אל תישן!
אנו פותחים. גרשון מקבל את הכדור, רודף אחריו בחמת רצח. אם עכשיו אינו מכניס שער – אינו מראה יותר פניו בהכשרה. אחריו מדלגים שלושה חברי־משק. אחד מצליח להושיט את רגלו. גרשון נופל ומשתטח מלא אורכו ארצה.
דודיק פוסק מכת עונש. גרשון רוצה לתת את המכה לזה ששם לו רגל. דודיק מצליח להפריד ביניהם. טוב שהספיק להפריד, אחרת היה כל הקהל על המגרש. גרשון נרגע לאטו ונגש לבעוט בכדור. הכדור נמסר לאלי, אלי מחזיר לגרשון, וגרשון בועט ברוב כוח. אנחנו קמים על רגלינו השוער השתטח והדף את הכדור, היה זה רגע של מתיחות.
הכדור מגיע לרגליו של יוסיניו, גרשון רץ לקראתו וצועק:
– אלי!
יוסיניו רוצה למסור לו, אך גוטהרץ מכרכר סביבו יותר מדי. הוא מתבלבל ומחטיא, הכדור מתגלגל מרחק הגון מרגלי גרשון, גרשון מתאמץ להשיגו – אך ללא הצלחה כי הכדור נכנס, לא ברור איך, ומצא לו מחסה בתוך שער היריב.
טרם הבנו את משמעות הדבר וכבר ראינו את יוסי פס רץ ודוהר בתוך המגרש, מתנפל על יוסיניו, מחבקו ומנשקו.
– יוסיניו! יוסיניו תקע גול!…
פרצה קריאת אהדה מעשרות פיות, וכולנו הסתערנו אל תוך המגרש, התערבבנו בין השחקנים, הקפנו את יוסיניו, הרמנוהו, נשאנוהו על כפינו.
– עזבו! עזבו! – גנח – זה לא אני, זה גרשון, הוא בעט. עזבו אותי.
לא רצינו להניח לו. צנום כזה ונחמד. כמעט נחנק מרוב חבוקים וטלטולים.
– עזבו, עזבו! – המשיך – זה לא בגללי, זה התחלק לי.
דודיק בא לעזרתו. אם אין אנו עוזבים את המגרש מיד – הוא מפסיק את המשחק.
נותרו עוד עשרים ושתים דקות. גרשון מציב את הקבוצה על מקומה. ופתאום – – והנה קבוצתנו אחרת משהיתה. עד היום אינני תופש מאין שאבה התלהבות פתאומית זו. גרשון מבקיע שני שערים בזה אחרי זה. ארבע שלוש לטובת המשק, אולם על המגרש ניכרת כבר העליונות שלנו. רוח תבוסנות אחזה את היריב – אנו מנצלים את חולשתם ומצליחים לכבד אותם בעוד שלושה שערים עד סיום המשחק. אחד מרגלו של אלי, אחד מבעיטתו המדויקת של גוטהרץ, ועוד אחד, אחרון, דקה לפני סיום המשחק, של גרשון. לא יאומן – ארבע שבע לטובתנו!
בערב עורכים מסיבה. גרשון גבור היום, הבקיע שלושה שערים. אחריו יוסיניו, הבקיע שנים: אחד לנו, אחד לצרינו. אחריו אלי וגוטהרץ, כל אחד שער. רצינו להזמין גם את גוטהרץ, כה נחמד היה על המגרש. אך הוא היה שבור ורצוץ, בקושי הצליח להגיע, הלוך וכשול, עד צריפו. ספק אם יוכל לזוז מחר לעבודה. פסיה, אשתו המסכנה! הבטיח לה לשטוף את החדר מיד אחרי המשחק.
המסיבה מלאה עליצות. לא הקראות, לא דקלומים, לא מסכתות. פשוט רוקדים, קופצים ומשתוללים. שמח ועליז. ליוסיניו יש הערב הרגשת בטחון מופרזת, לא כל שחקן מצליח להבקיע שני שערים במשחק אחד. הוא מתקרב אלי ואומר:
– כמו שאתה רואה אותי, אני הולך ומזמין את שולה לקרקוביאק.
צעדיו הראשונים תקיפים ומלאי־בטחון. הצעדים הבאים כבר יותר הססניים, אך עדיין מכוּונים אל שולה. האחרונים נמרצים שוב, אלא שהם מוליכים הישר אל לייזר. כן, יוסיניו מזמין את לייזר לרקוד אתו. הלז מסתכל בו בבוז ואומר שעדיין לא נפל על הראש.
חזר אלי ואמר – את המבין – החלטתי לא להזמינה, אינני רוצה שהיא תחשוב שאני מעונין להתחיל אתה.
– מבין, מבין.
כמה זריזים אנו במציאת חיפוי לחוסר בטחוננו העצמי
יז. ליל חורף אחד 🔗
חזרתי עם יוסקה מארוחת הערב. הוא השתרע מיד על מיטתו והשתקע בקריאה. הרמתי כפיס עץ מהרצפה והחילותי לנקות בעזרתו את שכבת הבוץ שדבקה לסוליה. הגשמים האחרונים הפכו את אדמת המשק לדייסת בוץ סמיכה. מכיוון שאת האוהלים שלנו לא הקימו ליד המדרכה, גזירה שתהיינה נעלינו טעונות שכבות עפר לחות בסוליותיהן.
יוסי התפרץ לאוהל.
– חדל כבר לנקות את הנעלים! בעוד רגע ירד גשם כזה – כולנו נטבע! צריך לחזק את היתדות. מחר בבוקר נקום בהקדם ונעשה זאת. אסור להזניח.
הוצאתי ראשי מבעד הפתח. חושך מוחלט, אין לראות דבר ממרחק של צעד. חצי נחמה שאין לנו א"ש הלילה. לפני שבוע יצאנו במזג אויר דומה, גשם קל טפטף, ודודיק אמר:
– לצאת! ענן חולף…
יצאנו. אותו ענן־מטפטף היה באמת ענן־חולף. הוא חלף, ובמקומו בא ענן אחר, מתיך אש וגפרית. עסקנו אז ב"כיבוש" גבעה אחת, הסתערנו עליה משלושה כיווּנים. המטר הסתער עלינו מכיווּן אחד בלבד. מנחם אמר שאין מפסיקים קרב בגלל גשם.
כשחזרנו למשק נראינו כגושי־בוץ מהלכים. לא היו מים חמים והיה עלינו לקפוא תחת זרם מים קרים־כקרח. אין בכך כלום. העיקר שאת הגבעה כבשנו. הסתערנו עליה משלושה כיווּנים בשלוש חוליות וכבשנוה בהפתעה. הכיתה השניה שהגנה עליה, תפסה מחסה בסתר סלע. אנשיה אמרו שרק משוגעים מסתערים בגשם כזה. תפסנו את כולם בשבי. נצחון כביר! חבל שלא כתבתי לאמי שתשלח לי עוד כמה ממחטות־אף.
טוב שהלילה אנו פטורים מלהסתער על גבעות. אמנם מחר בערב שוב אימונים, אולם יהיו אלה אימונים בסכין, ואלה, גם חדר־התרבות יאה להם.
הערב עומד הליפט בחשיכה. קול המפוחית לא נשמע מתוכו. אין איש מועך אפו אל שמשת החלוֹן. אתמול לקחו את דיירו לחדר־החולים. לקה בדלקת־ריאות. יום שלם שכב בחדרו ואיש לא ידע על כך. איש לא ניגש אליו, איש לא הביא לו אוכל. וכי מי יכול היה לדעת שמאחורי מחיצת־עץ זו, מתהפך אדם על משכבו?
רק בערב, כשצעק זליג חמס מדוע לא שלחו לנגריה את האדם שהבטיחו לו, נכנסו אליו לליפט. הוא שכב שם, ירקרק־פנים, עיניו יוקדות ונשימתו מחרחרת.
– מה זה? חולה? – שאל יעקב הסדרן משראהו בכך.
– אני לא יודע – ענה.
– נדמה לי שיש לו חום – אמר זליג.
– מחר לא תוכל לעבוד… – אמר יעקב בעצב־מה, ספק קובע ספק שואל.
– איך יעבוד – אמר זליג, רוגז במקצת – תראה את העינים שלו.
–באמת העינים אדומות. מדוע לא קראת לחובשת?
הוא לא ענה, רק שעול ממושך וצורם פרץ מחזהו.
הבוקר לקחו אותו לחדר־החולים. גוסטה החובשת הקימה צעקות, איך נותנים לבן־אדם לגסוס מבלי שאיש יגש אליו. הרי יכול היה למות, אם לא מהמחלה, כי אז מרעב.
אלא שגוסטה לא ידעה, בעצם, כלפי מי לכוון את צעקתה. תפקידו של מי הוא, בעצם, לעבור בחדרים ולשאול: סליחה, אולי יש לך דלקת־ריאות? בלית־ברירה שפעה צעקתה על ראש החולה המובל באלונקה לחדר החולים.
ועכשיו חשוך שם בליפט. הערב לא נשמע את נגינתו. הערב לא תתגנב אלינו בחשאי הרגשת הבדידות המציקה, ושום מנגינה לא תזכיר את הבית, את אמא־אבא, את זאת שרצינו לאהוב…
– מצאתי! – קרא לפתע יוסי.
התעוררתי מקפאוני, לא הרגשתי כי חלפה כמעט מחצית־השעה.
– מצאתי! – קרא שוב והגביה צרור קטן עטוף בנייר – בכיס החולצה. הייתי בטוח ששכחתי אותו בבית.
– מה זה? – שאלתי.
– מסטיק – אמר ופתח את הנייר – רוצה?
לעיני התגלו חמשת כדורי מסטיק פחוסים, שחיצוניותם לבנה ומסוכרת.
– רוצה?
כמעט והייתי לוקח. אלא שבו־ברגע נזכרתי איך היתלו בי אי־פעם מהתלה מגונה שבעטיה היו מעי מתהפכים.
– מנוול! אותי אתה רוצה לסדר. הן זה המסטיק המשלשל!
– שתוק – מיהר להסותני – שכחתי שאתה יודע. איפה יוסיניו? בטח במועדון, שומע רדיו, לא?
עוד אני מנסה לעצרו והוא תפס את מעילו, ורץ בדרך החלקלקה למעלה, לעבר מגדל המים…
שנתי הופרעה. צעדיו של צמד אנשים. פיו של האחד היה מעלה גרה.
השני אמר:
– תסגור את האוהל טוב, יש לי רושם שעוד מעט ירד מבול כזה שיטביע את כולנו.
הצמדתי ברכי לבטני, צמרמורת עברה בגופי פעם או שתים, ושקעתי שוב בשינה.
חורשת ארנים ירוקה. האדמה מכוסה כולה בשכבה עבה של מחטי אורן, מרמס לרגלי קבוצת נערים הלופתים בידיהם סכינים חדות־להב. ממולם, על העצים, תלויים שקים ממולאי קש.
– שימו לב, בתחתית הגרון, במקום הגובל עם חלקן העליון של החזה מצוי שקע בצורת V, שנוצר במיוחד לשם נעיצת סכין. מששו מקום זה בידיכם ותחושו בו. מטרתנו היא להתמחות בהחדרת הסכין אל גרונו של האויב.
– דקור!
שתים־עשרה זרועות, הלופתות סכינים חדות ועקומות בכפותיהם, עלו למעלה וירדו בתנופה חזקה לעבר השקים. הסכינים חדרו עמוק עמוק לתוך הקש.
– שלוף!
באחת נשלפו כל שתים־עשרה הסכינים מותירות בחלקו העליון של כל שק חתך צר וארוך.
עתה השתנה המחזה. הנערים היו עומדים מול שנים־עשר שקי יוטה ממולאים בחתולים. קול יללת החתולים בקע עד למרחוק. השקים התנועעו, כשהם מבליטים תנועה בתוכם.
– היכון!
כפות הידים עיוותו את לפיתתן וכיוונו את הסכין למקומה הנכון, במקביל להטן ובאלכסון לאדמה.
– דקור!
הפקודה האכזרית נבלעה מיד בייללות חתולים קורעת־לבב. ההתרוצצות בתוך השקים גברה. השקים החלו לספוג גוון אדמדם.
– יוסיניו, מדוע אינך דוקר?
– אני מפחד פן אפגע בחתול.
– זהו מה שאני רוצה. דקור אמרתי!
– מה אתה רוצה? – שאל יוסיניו, מאמץ אוזנו להתגבר על יללת החתולים.
– דקור את השק אמרתי!
– אבל יש חתולים בפנים.
– דקור!
הסכין עלתה לאיטה עד מקום הכתף, שהתה שם שניה אחת, ונחתה, ננעצת בחוזקה בתוך השק. יללת עוד חתול התווספה למקהלת היללות. טיפות דם פרצו דרך השק ונתזו על ראשו של יוסיניו.
מוזר, חשב, כמה קר דמו של חתול. הוא כיסה ראשו בשמיכה. טיפות הדם פסקו אך לרגע, ומיד גברו בעוצמה מתחדשת.
יללת חתולו הדקור נשמעה חולפת במרחב. יוסיניו הרהר בתמיהה עד־מה חסרת כאב היא היללה, כמה היא דומה לשריקתה של הרוח. מדוע אין הדם פוסק מלזרום ומדוע הוא קר כל־כך?
טיף טף, טיף טף… – כך רחשו טיפות הדם באוזניו.
סלק מכאן את החתול!
צעק פתאום יוסיניו והעיר אותי משנתי. הוצאתי ראשי מהשמיכה ורעדתי. עיני נתקלו בעננים קודרים, התלויים ונוזלים־מים ממש עלי
מה זה? איפה אני?
היה זה שוב קולו של יוסיניו. ראיתיו מזדקף מעט, משפשף את עיניו ומגלגל באימה מול העבים הממטירים.
יוסקה! – נשמע פתע קולו של יוסי מתחת שמיכתו.
מה יש? – ענה יוסקה, אף הוא מתחת לשמיכה.
אני עובר למיטה שלך. שלי מלאה מים.
אי-אפשר, גם שלי מלאה. מה קרה כאן?
הי, חברה! – צעק יוסיניו – חברה, קומו! אני רואה את העננים.
לא יכול להיות. הרי סגרנו את פתח האוהל.
רק עתה סרו מעל עיני קורי־השינה, האחרונים.
חברה! קראתי, משהבנתי מה אירע – קומו, גשם יורד עלינו.
חמישה זוגות עינים תקעו מבטים מבועלים באפלה.
היכן האוהל?
הרי אין כל גג מעלינו!
הרחק מאתנו התנופף משהו בהיר וחבט על הקרקע. האוהל עף. נעקר עם הרוח. היתדות לא עצרו כוח להיצמד לאדמה הלחה. מכבר ידענו שצריך לדפקם עמוק יותר פנימה. ורק היתד הקשור לאורן, זה שספג קללות ללא־ספור, היה היחידי שלא בגד. הוא החזיק באוהל בכל סיביו ומנע בעדו להתגלגל הלאה, אותו אוהל שהיה עתה נרבץ מתנער חליפות במטר וברוח.
מה לעשות?
ברור היה שאי־אפשר עוד להישאר במיטות אפילו רגע. הכרח למצוא מחסה.
בואו, נרוץ לאוהל של לייזר, יש שם שתי מיטות ריקות.
השארנו את האוהל במפלתו, ונענו עטופים בשמיכות וסדינים לעבר האוהל הסמוך.
הי, תנו לי יד, הרוח מעיפה אותי,
יוסיניו, לאן אתה הולך? הרי האוהל כאן.
אני לא יכול, הרוח מושכת אותי, עזרו לי.
גם לנו קשה, התאמץ!
טוב אני משתדל…
יוסיניו, היכן אתה?
היכן הוא נעלם?
יוסיניו! יוסיניו!…
אכן היתה זו רוח שטנית, חבטה על פנינו והדפה אותנו בכל כוח מדרכנו. נסינו לחתור נגדה וכל צעד עלה לנו במאמצים. ממעל המו צמרות העצים כשהן מתחככות זו בזו. דומה, עוד מעט ותיפולנה על ראשינו.
יוסיניו! היכן אתה?…
יוסיניו…
מה יש, מה אתם צועקים, הנה אני כאן, שוכב לרגליכם.
השתגעת?
עזרו לי לקום, אני מתחלק.
עוד כמה התחלקויות קטנות והוא הצליח לקום על רגליו. שלחנו אותו לפנינו והתקדמנו לעבר אוהלו העגול של לייזר. הבוץ והגשם מקמקו את השביל המוליך אליו. החושך הטעה אותנו במקצת, ולייזר סגר את אוהלו כך, שלא ענו היכן נמצא פתחו. התחלנו סובבים סביבו, ממששים בידינו את היריעה.
ימח שמו, סגר את הפתח כך, שאי אפשר לפתוח.
רגע, נדמה לי שזה לא הפתח, זהו הטלאי שתפרו על הקרע.
– נכון, שכחתי.
אז איפה הפתח?
נדמה לי שהוא צריך להיות בצד השני.
לך תמצא בליל חושך כזה את פתחו של אהל עגול – רטן יוסיניו, צעד עוד צעד אחד, והתחלק שוב לתוך הבוץ, כשהוא מתיז עלינו.
התחלנו לדפוק על יריעות האוהל ולצעוק לליזר שיפתח לנו. הוא היה בו יחידי לאחר שאלי נלקח לחדר־חולים, ובני נסע לעזרת־הורים.
לייזר, פתח!
לייזר, קום! זה אנחנו!
לייזר! לייזר
צעקנו מכל צד – לשוא, כנראה נטל את השמיכות משתי המיטות הנותרות, ולך־והער יצור כלייזר, שהוא מסתתר תחת רובד כזה.
נואשנו ממנו. החלטנו לחתור לבית־הספר ולהשתרע שם על השולחנות. יצאנו מהחורשה, עלינו על שביל הבטון. אם עד כה הלכנו חבוקים, כגוש מלוכד, הרי כאן נאלצנו לפסוע בטור. הגשם פסק לרגע. היינו כבר קרובים למטרתנו כאשר גוסיניו סטה מעט מהשביל והתחלק לתוך הבוץ שלצדו.
יוסיניו, קום כבר!
יוסקה קרב אליו, התכופף והושיט לו את מרפקו. יוסיניו תפס בו ועלה.
סוף־סוף הגענו לבניין. דחפנו את הדלת ונכנסנו פנימה. בחדר הראשון מצאנו קבוצה לא קטנה של חברים שהקדימו אותנו, והסתדרו כבר לשינה על השולחנות. מסתבר, איפוא, שלא היינו היחידים בהחלטתנו לדחות את חיזוק היתדות למחר.
החדר הסמוך היה עדיין ריק. על הקיר מצאנו תלוייה מפת ארץ־ישראל. יוסי ניגש אליה והסירה.
לשם מה?
כשהשולחן משמש כמיטה, המפה יפד כמזרון.
רעיון לא רע. פרשנו את המפה על כמה שולחנות מחוברים זה לזה והשתרענו עליה כגוש אחד. השמיכות היו ספוגות מים, הכל היה דביק ולח. הדרך היחידה להתחמם היתה – לרעוד בחוזקה. שכבנו צפופים ומכוּוצים ורעדנו בכל כוחותינו.
לא חלף זמן מרובה והיינו מזומנים לשינה. אך לפתע הרגשנו, שיוסיניו קם מתוכנו.
יוסיניו, השתגעת? לאן אתה הולך?
למקום שאפילו המלך מוכרח ללכת.
דווקא עכשיו, באמצע הלילה?
יוסיניו התרחק כשקול נקישת כפכפיו ממשיך להדהד באוזנינו. יוסי פס חייך ברגשה שבא על סיפוקו. מסטיק עשה את שלו ולא הכזיב. אנו היינו עייפים ומנומנמים כדי שניתן לבנו על הדבר.
יוסיניו חזר כעבור עשר דקות. יוסי ממתין לו כל אותה עת.
נו, איך היה? – שאלו בהישמע נקישת כפכפיו.
איך היה? – עליך ועל מעיך שלשול כזה.
מה אתה אומר? – אמר יוסי מתאפק שלא לצחוק – עד כדי כך? רצונך בתרופה בדוקה נגד שלשול? הא לך עוד חתיכת מסטיק, היא תקל עליך.
– או, תודה לך – נטל ממנו יוסיניו את התרופה – אני מקווה שזה יעזור, אני אומר לך: מעולם לא היתה לי מערבולת כזאת בבטן. איזו הרגשה איומה! כאילו תזמורת של מאה חלילים יושבת לי שם…
יוסי התהפך לצדו השני. תוך כדי־כך פגע משהו קשה שלחץ על בטנו.
יוסלה! מה שמת לי כאן לרפד את היצוע? לוח עץ!
לא, לא לוח עץ – ענה יוסלה מנומנם – זאת סתם מחברת…
מבחוץ המשיכה הרוח ליילל והמטר הצליף על החלונות.
קול נפץ אדיר הרעיד את החדר.
התעוררנו בבהלה, נדמה שברק פגע בבניין, אבל יללתו של יוסיניו העמידה אותנו על טעותנו.
איזו שערוריה! למה מניחים את הכסאות באמצע החדר? אני עובר וכל הכסאות נופלים עלי פתאום.
יוסיניו, מה קרה לך?
נפלת מהשולחן?
שתלך לה לעזאזל ציפקה הטבחית עם כל האוכל שלה. אינני מחוייב לסבול בגללה! זאת הפעם השלישית הלילה שאני רץ! ידליק מישהו גפרור שאוכל למצוא את הדלת! ולא…
מצא את הפתח ונעלם בחשיכה הקודרת והרטובה.
כשפקחו עינינו בהשכמת הבוקר, יכולנו להבחין מבעד שמשות החלונות בשמים בהירים לגמרי. שום משב־רוח לא נשמע, והשמש זרחה לה צחה ומתנוצצת מעל ההרים.
אלמלא האדמה הרטובה, המשובשת בשלוליות ובחפצים שטולטלו ברוח, אפשר היה לחשוב שהאביב הוא זה.
עוד אנו משפשפים את עינינו, תמהים למראה היום החדש, דמותו של יוסיניו הופיעה בפתח. דמות שפופה ותשושה, זעירה ומזוהמת בבוץ.
– יש לה מזל לציפקה. יש לה מזל. אילו היה לי כוח במותני הייתי הופך אותה לגל של עצמות. את כל החצילים הייתי מטיח בפרצופה. את כל המרקים הייתי שופך על ראשה. ימח שמה! מה היא תעשה לי, מה היא עשתה לי…
יח. בטרם עת 🔗
חזרנו מן העבודה עייפם ויגעים, נכנסנו לאוהל ולאיש מאתנו לא היה חשק לצאת ממנו. בחוץ קור כלבים. מי משוגע ירוץ עכשיו אל המקלחת?
יוסיניו החזיק בדעה כי הלכלוך הוא אבי כל חטא. יהא מזג האויר אשר יהיה, לעולם אין להחסיר מקלחת. המסכן עבד בגן־הירק, התחלק בבוץ פעמים אין־ספור ועכשיו הוא מוכרח לשטוף מעליו את הזוהמה, אפילו המים קרים כקרח.
דעתנו שונה במקצת משלו. החיים דורשים גיוון. מה טעם להתקלח יום־יום, תמידים בסדרם? יוסי, לא אף טעם נוסף להשתהותו. טרם בוטל מצב “הכן” לפיכך מוטב להימצא באוהל, נכונים לכל קריאה, שאם תימצא במקלחת בהגיע הצו – שמא תרוץ לקרב בתחתונים לעורך?
שמועה שמענו שמכונית הגיעה למשק. סימקה קטנה, ירקרקה. גרשון ראה אותה במו עיניו. מתוכה גח בחור גבוה בעל שפם, שפם של ממש, ונכנס לאוהלו של דודיק. כרבע שעה שוחחו ביניהם. לאחר מכן יצא משם אותו בחור בריצה, נכנס למכונית ונעלם.
הלילה יהיה קרב, אין ספק. כי על מה שוחח אותו בחור עם דודיק כרבע שעה? אין ספק שהלילה ידיע תורנו. הכשרת תל־כף כבר נעדרת מן המשק למעלה משבועיים. לילה אחד יצאו הבנים מאז לא חזרו. הם בדרכים, הם בגבולות ביישובים מרוחקים.
מוזר, לא מרגישים איך רץ הזמן. ומה שרק אתמול שלשום היה קיץ, דומה, רק אמש רקדנו בחדר־האוכל לשמע ההחלטה באו"ם אך מצב “הכן” זה נמשך זה כחודש תמים. מתיחת עצבים ממושכת.
אבל הלילה נצא. הלילה יגיע תורנו. לא עוד נהיה לצחוק בעיני הבנות. הלילה נטעם גם אנחנו את טעם האש. עוד נכונים לנו קרבות. לא נחמיץ את המלחמה. גם לנו יהיה מה לספר לנכדינו…
בדרך לחדר־האוכל הדביקה אותנו שמועה חדשה. דודיק כינס את כל הממ"כפים בפתאום. כל הסימנים הם לטובתנו. מעודדים על ידי שמועה זו אנו נכנסים לחדר האוכל בצוואר נטוי. עוד מעט כל המשק ידע שהערב אנו יוצאים לפעולה.
את הארוחה אנו אוכלים בחטיפה, ללא־חמדה, מסיימים מהר. חבורות־חבורות אנו מתרכזים בכמה אוהלים, רציניים מהורהרים.
לפתע – שריקה.
שרקיה ארוכה ממושכת.
חיוורות על פני הבנות. הלמות מוגברת בלב הבנים. הנה בא היום.
…היה זה לייזר נם.
לייזר נם שלנו רצה לנסות את המרוקית הישנה שלו. מה יש, סוד? המשרוקית היא שלו והוא יכול להפיח רוח בכל עת שירצה.
כמעט שריסקנו לו את עצמותיו
כיון שהיינו כבר בחוץ, נמשכים כמה מחברינו לעבר המועדון ובעקבותיהם – כולנו. מתוכו בוקע אלינו פס אור, בני ניגש אל הרדיו, הרדיו החדש שקנינו, מסובב בכפתוריו ומפיק ממנו צלילים מזרחיים. “קול ירושלים” משמיע הרצאה מפי אחד הרבנים על אמנת ישראל באלוהיו
בנותינו, שעמדו להן מרוכזות בפינה אחת פתחו בשיר מאפס מעשה אחר. מעט־מעט הצטרפנו אליהן גם אנחנו. קולות דקים מעובים נתמזגו עתה יחד במקהלה. שירה עליזה. סוערת. אחר־כך שוככת זו ומגיעה שעתה של השירה החרישית, הנוגה, שירה של דביקות וכיסופים סתומים וצער־שבלב ועצב על מי־יודע־מה…
אינני מבין הרבה בשירה. אומרים אפילו שאני מזייף לא־רע.. אף־על־פי־כן, כשאני רואה את החברה כשהם יושבים צפופים, כמו דבוקים זה בזה, מושכים בשירים כשפניהם עגומות ועורגות למרחקים – תוקפני חשק עז לנשק כל אחד ואחד מהם.
מחזור השירים העגומים מגיע לקיצו. אנו חוזרים לשירים עליזים יותר. הגל גואה. כמאליהן נמשכות הידיים למחוא כף זו אל זו והרגליים – לרקוע ברצפה.
רוח פעלתנות נכנסה בגרשון. הוא יוצא ונכנס, מסתודד עם החבר’ה. אין זאת כי זמם דבר. שקט! הוארוצה לומר משהו. הוא יציג לפנינו מעשה־להטים. יכניס את הבחור השמן ביותר בהכשרה, את לייזר נם, לתוך בקבוק זערער. הוא מכבה את החשמל ומצווה עלינו לכסות איש־איש את עיני שכנו בכפות ידיו. אנו עושים כמצוותו. חושך. אני מכסה בידי את עיני יוסלה, שכני מימין, ודני מכסה את עיני שלי. גרשון ממלמל מילות לחש. לייזר צועק מדי פעם – אוי…
מתחיל ב"אוי" נמוך ועבה ועובר מעט־מעט ל"אוי" גבוה יותר ויותר.
ועכשיו – אור!
אנן מסירים ידינו ופוקחים את עינינו.
שקר, גרשון רימנו. סתם מתיחה אווילית. הבקבוקון נשאר באמצע החדר ושום לייזר אין בתוכו. ידידנו גם חזר וישב על מקומו, בריא ושמן כתמיד. אני מתמלא חימה, לשם זה הפסקנו לשיר?
משיהו פורץ בצחק. אני מצטרף לו, ולא עובר רגע וכל ההכשרה צוחקת, אפילו אני. כן, בכל זאת היהזה מעשה־להטים מוצלח: אלי, שישב מימינו של יוסיניו, לכלך את כף ידו בפיח לפני שכיסה בה את עיני שכנו. למרבה הצחוק, גם יוסיניו עצמו צחק. אין הוא יודע למה, אבל צוחק. כנראה מכיוון שהכל צוחקים. מסכן שכמותו, אינני מבין כי בשלו כל הצחוק. דבר זה מצחיק אותי עוד יותר. יוסיניו אוחז את בטנו מרוב צחוק.
צחוקו של יוסיניו גווע. הוא העביר אצבע על מצחו וחיוכו קופא. עכשיו תפס. משחק עצום! אני נהנה הנאה מרובה.
יוסיניו כבר ליד הדלת.
בוא אתי – הוא קורא לי.
ראיתים? רוצה שארחץ לו את פניו!
לא רוצה! – עניתי – בחור בגילך צריך לדעת להתרחץ בעצמו.
היתה זו תשובה מתוחכמת מאד כנראה כי כל החבריא פרצה שוב בצחוק אדיר. ממש התפתלה מרוב הנאה. מסתבר שאני פיקח. מימי לא הצחקתי כל־כך את חברי. לא יכולתי להסתיר את סיפוקי וצחקתי עם כולם. צחקתי עד אפיסת הכוחות. מעניין, שהחברה ממשיכים עוד לצחוק. נו, כמובן, ממענה לשון מחוכם כל־כך. כזה שיצא מפי זה־עתה, לא במהרה נרגעים. בחורים נפלאים הם החברים שלנו. אני אוהב אותם. בחורים שיודעים לצחוק, אפילו עד אור הבוקר.
חשד מסויים מתחיל לנקר במוחי, למה, בעצם, קרא לי יוסיניו לבוא אתו? למה מרבים כל־כך לצחוק?
אכן, חזירות! באמת חשתי כל הזמן מעין רשת שחורה תלויה מול עיני. משחק נבזי! איך אפשר להמציא משחקים טפשיים כל כך! כבר בראשיתו לא מצא חן בעיני. גועל נפש!
פרצתי החוצה במרוצה, נמלט מלעגם של חברי.
את יוסיניו כבר לא ראיתי. גם במקלחת לא היה. רחצתי את פני. הם היו שחורים לגמרי. איש לא השאיר את מגבתו במקלחת, ונאללצתי לרוץ לאוהל להתנגב. כשהגעתי עד לפני פתחו, שמעתי יבבה. היה זה קולו של הגור של זוזי. לפני כחודש המליטה שלושה גורים. שניים מתו, אחד, הבכייני מכולם נשאר. גור פרפר, מכותם בפסים חומים. כלאיים בין זוזי וצרעת,
אלא שמלבד היבבה, שמע קול דיבורים. קולו של יוסיניו היה זה, אל מי הוא מדבר? – הרי אין איש באוהל! נשענתי על עץ האורן והקשבתי.
– …אל תבכה, צרעון, אל תבכה. בהכשרה אסור לבכות, אתה שומע, אסור! שהייתי פספוס כמוך גם אני בכיתי. אבל לא בכיתי סתם. לי הרביצו. היה לי חבר, אבא שלו היה תמיד לוקח אותו שק־קמח על הגב. והיה זורק אותו גבוה גבונ ותופס. וגם אני רציתי שיזרקו אותי ככה. אבל לי לא היה אבא. לך יש. גם אמא וגם אבא. אל תבכה. אסור!
לא נכנסתי לאוהל. פני כבר יבשו מאליהן. חזרתי אל החבר’ה.
מה הדממה בחדר־התרבות? האמנם הלכו כולם? לא. מישהו קורא. ניכנסתי. לא האמנתי למראה עיני. יוסקה השתקן הגדול, החזיק גליון נייר מקומט קורא… היה זה פליטון על נושא “יום עבודה במשק”. אכן, זה כבר חשדתי בו, ביוסקה, שחולשה יש בו למשוך בעט סופרים.
ואיזה פיליטון מלא־חן הוא זה! אין בו בדיחות מפוצצות, אך כתוב הוא בתמימות מלבבת, הציורים הם נאמנים, מעידים על חוש־הסתכלות חד, התיאורים כולם מעלים חיוך על השפתים…
עם תום הקריאה פורצים הכל בתשואות סוערות ובצעקות הידד,
מעיני שולה זולגות דמעות ממש.
– אמרתי להם שצריך לבחור בו לועדת־תרבות!
איש אינו שועה לה
– עוד אחד! קרא עוד! – צועקים כולנו – קרא עוד!
יופי! הוא מסכים. הכל נרגעים וחוזרים למקומותיהם. משתררת שתיקה. עיני הכל נעוצות ביוסקה.
– אספר לכם סיפור קטן – הוא פותח וקולו נמוך, מלחש, – פעם, לפני הרבה הרבה ימים, היה נער קטן־קומה וחבוב שהכל אהבו אותו. ערב אחד יצא לטייל בחצר המשק ונפל לתוך בור. הבור היה מלא שתן פרות, והנער היה עלוב ומסכן והיה לו רק זוג מכנסיים אחד. מישהו משלנו, בחור הגון ורחום, הראה נדיבות־לב רבה והשאיל לו לשבוע את מכנסי־השבת שלי. כשחזרו אלי המכנסיים, מצאתי בתוכם גליון נייר מקומט. מה שקראתי להם הערב, היה מתוך אותו גליון. אם התשואות הנלהבות מכוּונות למחסר הרשימה, כי אז עליכם להפנותן אל הנער החבוב, האהוב על כולנו, שעתה איננו כאן, כי ברח לרחוץ את הפיח מעל פניו.– יוסיניו! יוסיניו! – קראנו כולנו פה אחד.
– זה יוסיניו! – הצטרפו אחרים – יוסיניו!
– איפה הוא? – קראה שולה – איפה הוא?
– נבחר בו מיד לוועדת־התרבות! – שאג דוב.
– בואו נביא אותו! – קרא גרשון – על כפיים נישא אותו!
– אבל היכן הוא עכשיו?
– באוהל – אמרתי – שקוע בשיחת־רעים עם גדעון, הגור הקטן של זוזי.
– לא! הנהו פה! אלי מצביע על הפתח.
ואכן, יוסיניו עמד שם. זה עתה הגיע, פרצופו נקי ורחוץ ועיניו מבריקות.
דממה השתררה. היה זה אותו יוסיניו מאז ומתמיד. היצור החביב שכה נעם לנו לקנטרו. לא ידענו מה נעשה לו עתה. אף הוא לא שיער מה קרה כאן לפני דקות מספר ותר אחר מקום־ישיבה. מישהו צעק:
– אל יבנה הגלילה!
היה זה מוצא נאה מן המבוכה. בבת־אחת נטשו הכל את כסאותיהם ונשאו רגליהם במחול ההורה.
רק זיוה לא קמה. היא נשארה ללשבת ליד חברה החדש. כן, לזיוה יש חבר חדש.
*
הרשל שמו. בחור רציני, בוגר במקצת מאתנו. גופו ארוך, לולבי, שערו דליל ולחייו שקועות ומבליטות את עצמותיהן העליונות. הוא חי במשק זה כמה שנים, הגיע עם עליית־הנוער. אומרים, בילדותו היה חי ביערות, עם פלוגת פרטיזנים.
חברת־הנוער שאיתה הגיע לכאן, התפזרה לכל עבר. הוא נשאר כאן יחידי. היה עובד, אוכל וישן. יום אחד חלה בדלקת־ריאות. כנראה מחמת צנינות המים בבריכות הדגים. שכב בחדר־החולים על גבי סדינים צחים ונקיים.
בוקר אחד פקח את עיניו, וראה לידו צנצנת פרחים, חשב שמקרה טעות הוא, וביקש שיבררו למי שלחו פרחים. הן לא יתכן כי אליו שלחו. אמרו לנו שאין כאן כל טעות. בחורה אחת מן ההכשרה, העובדת בטיפול חולים, היא שהביאה לו את הפרחים.
הוא קרא לזיוה ושאלה מדוע עשתה זאת.
זיוה התבלבלה. איך תגיד לו שרק מתוך רחמים עשתה זאת. מתוך שראתה שהוא שוכב לו ערירי ואין איש בא לבקרו. איך תספר לו שסחה כל זאת ליוסיניו, וזה הלך וקטף רקפות וצבעונים, ואמר לה לשימם בתוך צנצנת ליד מיטתו?
– למה עשית זאת? חזר בקולו המחוספס.
– סתם ככה – ענתה לבסוף – באמת סתם ככה. פשוט לשמח קצת את העין, הכל כל כך לבן כאן.
דמעות זלגו מעיניו.
הוא בכה.
זיוה לא יכלה לראות זאת, ברחה החוצה, מצאה את דוב וסיפרה לו על כך.
דוב הכירו. האין זה הבחור המלנכולי מן הליפט, שמעצבן את החברים עם המפוחית שלו? מה? לצרף אותו להכשרה? – לא. הוא בחור מבוגר, הוא שונה מאתנו, גדול מאתנו. לא יתאים לנו, חבל עליו, החר’ה יתקלסו בו.
זיוה נפגעה. יוסיניו פגש אותה ודמעות בעיניה. שאל מה קרה. במקום לענות לו, שמטה ראשה על כתפו והתייפחה. היה זה על המדרכה הראשית של המשק. חסר לו, ליוסיניו, שייראה במצב טפשי זה. הוא משכה בעדינות לעבר חורשת הדקלים הסמוכה. כמה דקות עוד שבה בוכיה ואחר שפכה לפניו מרי־לבה.
סיפרה לו איך התרגש אותו בחור למראה הפרחים, איך כבש ראשו בכר ובכה כילד. איך לא יכלה לשאת זאת ורצה לדוב והפצירה בו לצרף את הבחור להכשרה מטעמים של פיקוח נפש. איך דחה אותה דוב בגסות־רוח… וכאן פרצה שוב בבכי וטמנה ראשה בכתפו של יוסיניו. יוסיניו הסתכל סביבו. איש לא היה. רק אז העיז להרים את ידו.שלוש לטיפות ראשונות ריחפו באויר, הרביעית – פגעה כבר בקצת השער, ואילו החמישית החליקה ממש על הראש. יוסיניו ליטף את שערה של זיוה. יוסיניו נגע בשער ראשה…
מרוב התרגשות לא ידע מה לומר לה. איך ינחמה במלים. ובכלל, היש צורך במלים? כל כך טוב לשבת כך ולהחליק על ראשה.
היא הזדקפה פתאום.
– אני יודעת מה אעשה, אגש ליוסקה.
– לא – אמר יוסיניו – חבל על המאמצים. את לא מכירה אותו.
– זהו! – אמרה בלי שים לב לדבריו – אני אגש ליוסקה.
היא נגשה לאוהל וקראה ליוסקה החוצה. יוסקה קם ויצא ללא אומר.
הם דברו ביניהם בחוץ, ליד הפתח.
– תשמע! – אמרה לו בחום – מעולם לא כעסתי עליך. כל מה שעשית לי – נשכח. אבל אם הפעם לא תמלא את בקשתי – אני אשנא אותך, אתה שומע? ודע לך שאני מעודי לא שנאתי איש…
והיא סיפרה לו על הבחור השוכב שם בחדר־החולים.
– אז מה את רוצה, שאני אלך אל דוב ואשפיע עליו?
היא נושכת שפתיה.
– אני רוצה שתקח את כל החבר’ה שבאוהל ותלכו לבקר אותו. עם דוב אין מה לדבר ולא צריך לדבר יותר. אנחנו נראה לו את הדרך, ולא הוא לנו.
יוסקה חזר לאוהל וקרא לנו לבוא עמו. את יוסיניו אספנו בדרך. מצאנוהו יושב מהורהר על ספסל בחורשת הדקלים. קשה לומר שהיינו נלהבים ביותר לרעיון זה. לעזוב את האוהל ולגשת אל הבחור העצוב ההוא… באמת, מה רוצים מאתנו היום?
נכנסנו חרש לחדר־החולים, הבחור שכב במיטתו, הוזה, מבטו נעוץ בתקרה. בפסיעות שקטות, על קצות האצבעותינו ניגשנו ועמדנו סביב מיטתו. מחרישים עמדנו כך ולא ידענו מה לאמר, זירה גחנה אליו, ואחזה בידו.
– הם… – גמגמה זירה – הם באו להציע לך… להצטרף להכשרה שלנו. שתהיה בה חבר. ככל אחד מאתנו…
הוא שתק, כמו לא הבין את דבריה. אחר עלה חיוך חיוור ומוזר על שפתיו ומלמל:
– לא. אני לא מתאים. באמת, אני שונה… – והשתתק.
– כל אחד מאתנו שונה מן האחרים – אמרה זיוה – אני שונה. והוא, הוא… לכל אחד מאתנו עבר משלו, תכונות שלו, איננו דומים זה לזה. ובכל זאת – כאשר כולנו יחד – אנחנו חברים. גם אתה תוכל להיות חבר…
הוא לא ענה דבר, אך פניו הבהירו מעט־מעט והנוקשות הקשוחה שבהן נפשרה כולה. זו הפעם הראשונה שראינו הבעה של מנוחה בפניו.
– אתה… אתה רוצה אולי סיגריה – שאל יוסיניו והגיש לו את הקופה של יוסקה.
הוא הניע שפתיו לענות, אך המלים כמו נשנקו בגרונו.
יוסיניו הניח את הקופסה על הארון שליד מיטתו ונסוג שוב אלינו, עמדנו סביבו כשוטים ולא ידענו מה לעשות ומה לומר. למזלנו הופיעה גוסטה החובשת ופקדה על כל האורחים לצאת. אמרנו לו שלום וברחנו ברווחה.
והערב הביאה אותו זיוה. היא קראה ליוסיניו ושניהם הלכו אליו לליפט להזמינו לשיר עמנו במועדון, הוא סרב, אמר שהוא סתם יפריע, אך הם לא סרו מחדרו עד שנעתר ועתה הוא יושב ליד זיוה ומתבונן בנו בעינים פקוחות.
דוב, מלא חימה, עובר לידה, חורק שינים ומסנן:
– את מי הבאת? השתגעת…
אך זיוה מקשה עורפה, מביטה ואינה שומעת דבר.
*
ההורה שככה. רוצים קרקוביאק. היכן האקורדיון? מוטי מסרב לנגן. – רציתם רדיו, לא רציתם אקורדיון חדש, הא לכם! תסבלו קצת! המהומה גוברת. איך מעיז פרצוף כמו מוטי לקלקל לנו ערב שלם! יש המוכנים לקרעו כדג. ביחוד דוב. סוף־סוף הצליחה רינה ללמד אותו את הריקוד. והנה – אין מי שינגן.
הצעקות הולכות וגוברות. אלא שמוטי הוא בחור עיקש ושום איומים לא יזיזוהו מסירובו. הוא יושב אדיש בקור־רוח צופה במהומה,
דוב מסמיך פרצופו אל מוטי, וצועק בחרי־אף:
– אתה מנגן, או שאתה עוזב את חדר־התרבות!
מוטי ממשיך בשתיקתו העיקשת. אחר – קם לאיטו ומפלס דרכו לעבר הפתח. החבורה נחצית לשניים, חצייה משתדל לעכבו וחציה מפגיע בו שיסתלק. צעקותיהם של אלה ושל אלה נשמעו מכל עבר.
אך הנה משתתקות הצעקות. המהומה זוככת. צלילי מנגינת רועים באויר. מהיכן בא הקול? מי מנגן?
צלילי מפוחית־פה הם אלה. והמנגינה – לא מנגינה עצובה היא, מנגינה משלנו. מלאת חיים וקצב, מנגינת מחול שצלילה עליזים־מפזזים. יש לו גם מפוחית שמחה!
היינו כחולמים. הבחור עמד באמצע החדר, המפוחית בפיו והוא מכסה עליה בכף־ידו ומבטו חרד על סביבו.
רגע – הכל קפא, רק המנגינה מרטטת בחלל. עמדנו כנציבי אבן. הנגינה מהססת מעט, מבט עיניו של המנגן – נבוך…
יוסיניו נעור ראשון מקפאונו. ניגש אל זיוה והזמינה, היא קמה לקראתו בשמחה גלויה. עוד רגע, ואיש איש תפס ביד רעהו או ברעותו –והמחול פרץ. כולם כאיש אחד רקדו, כאשר לא רקדו עוד מעולם. בן עם בן עם בן, בת עם בן, גבוה עם נמוך, רזה עם לייזר, שיודע לרקוד ושאינו יודע. כולם כאיש אחד רוקדים.
ואותו בחור עומד במרכז, לוחץ בשתי ידיו את המפוחית לפיו, ועיניו… מה היה לעיניו שהן מבריקות ככה? האמנם דמעות נוצצות בהן?
דוב מפסיק לרקוד, ניגש אליו וטופח על שכמו, ואילו זה אינו זע. עומד לו כך באמצע החדר וממשיך לנגן.
– אתה שומע! – אומר לו דוב לבסוף, ידו עדיין לוחצת על כתפו – מהיום והלאה אינך ממשיך עוד לגור בליפט. די. אתה עובר לאוהלים שלנו. אתה מצטרף אלינו. משלנו אתה, משלנו. תהיה אחד מאתנו, אני אסדר זאת, אני…
הלז אינו עונה. מצמיד את המפוחית לפיו ביתר עוז, ומשמיע את צליליו המרקידים, ועיניו עדיין נוצצות, נוצצות…
לפתע – הכל נשתתק. הרשל הפסיק נגינתו. נעצרנו דומיה וכל העינים נפנו לכיוון אחד.
בפתח עמד רודיק. לצדו שלושת הממ"כפים. שפתיהם חשוקות, עיניהם קשות ופניהם רציניות.
רגע אחד עמדנו דוממים, אלה מול אלה. הרהורים מול הרהורים. ובמשנהו – כמו הכה בנו הברק: לא כזב היו השמועות הלילה אנו יוצאים.
היינו ארבעה שהתנדבו ללכת להכין את הבשר.
הבשר רבץ לו סרוח על הקרקע, עטוף פרות־צמר מואדמת. שראשו מורחק קמע מהגוף. השמש כבר ירדה ממרומיה והצליחה להחדיר את קרניה אל מתחת לנוף החרוּב הפעם לא נסינו להתחמק מהן. המשכנו לשבת על שרשי העץ, עינינו מעוצות בכבש וגופנו עצל ורגוע. ישיבה בטלנית, חולמנית, גדושת הרהורים.
ובכן, טעמנו אף אנו טעמה של אש. זכינו לבוא במגע עם אותם רגעי החולשה וכאב הבטן מלפני הקרב, ועם אותה צלילות המחשבה שלאחר לחיצת־ההדק הראשונה.
…המכונית כיבתה אורותיה. נוסעת על דרך־עפר. גלגליה מסתובבים לאטם. הנהג מאמץ עיניו, נוסע כמעט בלי לראות. דודיק היושב לידו, משרבב את מחצית גופו דרך החלון ומעודדו:
– בסדר, בסדר, סע!
איסור השירה משרה אווירה מדכדכת. עוד מעט נרד ונתחיל ללכת, ואז – החלוקה לשתי קבוצות, האיגוף והחדירה לכפר, חילופי יריות קצרים, ההתבססות והשמועה שהכיתה השניה תפסה עדר, עדר שרבץ ליד המעיין. אחד משלנו נהרג. מיהו? הרץ לא ידע לספר. אצה לו דרכו לנקודת־האיסוף. מחר יביאו מכוניות לקחת את העדר והגופה.
השכיבה בשוחה שחפרתי אינה נוחה, האדמה לחה וקשה, ואני מנסה לשכב על הגב, עננה שחורה תלויה מעלי, כוכבים מרצדי בשוליה.
מיהו שהנרג בכיתה השניה? מזל ביש שכזה! בדיוק אמש קבעו את הכיתות מחדש. אותי ניתקו מחברתי, מיוסקה, מיוסיניו ומן האחרים. מי יודע, אולי… לא לא! הם בסדר. למה דווקא שכני לאוהל? יש הרבה אחרים. ישנו לייזר גם. השמן הזה תמיד עושה צרות, באימונים היה הגרוע ביותר, כמה שלא נצמד לקרקע היה בולט יותר מכולנו… ואולי דב? הוא אוהב להשוויץ ולשמש דוגמה. ודאי ניסה להוכיח אומץ־לב מוגזם.
שטויות, דב יודע לשמור את עורו, הוא משוויץ רק בפה, אותו אף פעם אי־אפשר לסדר. ובכן מי?… רק לא יוסקה, אסור לו להיהרג, הן התחייב בפני אמו של יוסיניו. עליו לשמור על בנה. אמנם איני מעריצו כאחרים, ידועות לי חולשותיו, אך מי לנו בהכשרה העולה עליו? לא, איני רוצה, אסור שיצור כזה יהפך לגוש בשר מרופט… מוטב כבר יוסי פס. אמנם נעים לפעמים להיות בחברתו, הוא יודע לעורר צחוק, אך בנשמתו הוא חזיר, אוהב להתעלל בחלשים. מגיע גם לו להיפגע אחת ולתמיד.
לא, שוב אני משקר לעצמי. אין הוא כזה. צריך להבין אותו. יש בו משהו הדוחף אותו בעל כרחו: לפעמים הוא מצטער על תעלוליו, מוסר־הכּליות אינו זר לו. יוסלה לא צודק בכתבו עליו, שבמקום לב יש לו אבן. יוסלה השוטה־החביב שונא אותו סתם, אינו אוהב אנשים צוחקים, נוטה לראות שחורות, חושב מחשבות תבוסניות בלבד. גם לפני שיצאנו אמר שיש לו “הרגשה”. לא, איני מאמין בהרגשותיו. היתה לו פעם גם הרגשה ששולה מאוּהבת בו…
הה, מצאתי – גרשון. הוא סתם אחד. חוץ מכדורגל אין לו כלום בראש. עלי להסתכל תמיד מלמעלה. מי שאינו יודע לבעוֹט אינו נחשב בעיניו. אז מה אם הוא בן־יחיד? האם בגלל זה צריך להיפגע מישהו אחר…
לא, לא, לא! בשום אופן! מה אני עושה? מה אני רשע כזה? מדוע תפסתי מחשבות ארורות אלו? הרפו ממני! הי, אתה שם, למעלה, זה המרחף בהנאתו בין הכוכבים, לא מצאת משחק אחר? עזוב אותי!
– לא, מאוחר כבר, קום!
היה זה קול אדם, קול מוכּר. מלמלתי משהו בבלי־דעת. הקול נשנה:
– קום כבר, מוכרחים להתחיל לפשוט את העור, הכבשה מתקררת.
איזה כבשה? על מה הוא מדבר…נזכרתי. צמד הכבשים שהשארנו בשבילינו באסם התבואה. שארית העדר שנתפס אמש על ידי כיתתו של יוסקה. כן, זה היה קולו של יוסקה. הוא חי, טוב לשמוע את קולו העבה. מה קרה לי? נרדמתי או הרהרתי בהקיץ? פקחתי את עיני והזדקפתי. שלוש דמויות הסתובבו לרגלי כשעיניהן נעוצות בקרקע.
– מה אתם מחפשים? – שאלתי.
– בוקר טוב! –נשמע קולו החי של יוסי פס – קמת סוף סוף?
הדמות השלישית היתה קצת יוצאת־דופן. על שאלה היתה עונה תמיד תשובה.
– חוט או חבל – השיבה – יוסקה אומר שאחרת אי אפשר לפשוט את עורו של כבש.
– מצאתי! – קרא לפתע יוסי והתקרב אלי. עיניו נתקלו בחוט שחור הוא רצה לקחתו. התנגדתי. השנים האחרים הצטרפו לדעתו של יוסי והחלו לשכנעני. עמדתי על שלי וטענתי שלעולם לא יזכו לקבלו. אך הם היו שלושה ואני אחד. תקיפותי רפתה ונכנעתי. שלפתי, איפוא, שרוך מנעלי והשאלתיו להם.
תלינו את הגופה על העץ, כשרגליה האחוריות פשוקות למעלה, וצוארה מתנדנד מתחת. בעזרת סכין גלוח חרצנו טבעת בעור הקרסול העליון, וממנה, בקו ישר, חתך לכל אורך הרגל. כדי שלא לקפח את אולרו של יוסי, הוזמן אף הוא והחל להפריד בין הבשר לבין העור, הדבוקים ברקמת חיבור תחוחה.
– אתם יודעים – אמר יוסקה, שעה שידיו פשטו בזריזות את העור – ככה… אני קצת,,, איני יודע מה פתאם, אבל רק לפני יומיים עוד ישבנו באוהל, אתם זוכרים, והוא ביקש שאשיר לו את השיר הספרדי בלי־המלים. אמר שהוא אוהב לשמוע אותי שר. א… אני חושב, אה, לו ידעתי אז באוהל את אשר יקרה לו… ואני לא יודע למה, אך כל הזמן מציק לי הרעיון. מדוע לא שרתי לו, יוסיניו, את השיר שביקש?…
האולר הוחזר ליוסי בלוויית הערה שאם סוחבים משהו מחפציבה, אז מוטב כבר משהו הגון ולא סמרטוטי כזה. עתה היה יוסקה תוקע באגרופו מתחת לעור הצלעות, ומחרחיקו בדרך זו מהבשר.
– תמיד צחק עלי, אמר שאני גבוה, הכדור יפגע בי בקלות, והוא קטן, הכדור אפילו לא יראה אותו. והנה פתאם. הרי בסך הכל דפקו איזה חמישה כדורים, סתם ככה בחושך. איזה מזל מחורבּן, הי, נדמה לי שיש לנו עסק עם עוּבּר.
יוסקה החל למשוך את הצמד כלפי מטה, כשצידו הפנימי של העור פונה החוצה. משנחשפה הבטן – הורגשה בה נפיחות־מה, וניתן באמת לשער שבתוכה מצוי טלה. טלה קטן, שנגזר דינו למות בטרם נולד.
– רציתי לשאול אותו אם לא נמאס לו להתחלק כל פעם, ואז ראיתי שהוא שוכב על הגב וליד ראשו משהו רך ולבן. במצח הבחנתי בחור קטנטן. האם מישהו מכם חשב אי־פעם, שהמוח הנו פשוט חתיכת שומן לבנה כזו?"
משיכה חזקה, העור הוסר כולו מהכבשה, וזו נשארה תלויה במערומיה.
– ואמא שלו אמרה לו: " יוסיניו, אל תצא בערב שלי סוודר, אתה יכול להתקרר, עוד תצטנן ותקבל נזלת". הוא קרץ אלי ואמר שילבש אפילו שלושה סוודרים, אחד על החולצה, אחד מתחתיה, ואת השלישי יחזיק ביד. הי, אמרתי שיש לנו עסק אם עובר!
בתוך שלפוחית של נוזלים התכווץ לו עוברון ורדרד, מקופל רגלים, אדיש למותו ולנעשה סביבו. יוסקה חותך את רקמת החיבּור המחזיקה במעיים ובקיבות, שנפלו לארץ והעלו אל האף ריח זבל טרי.
פנים הכבש נוקה מקרביו. יוסקה החל לחתוך מן הגוף ולהגיש לנו את הנתחים. אנו חתכנום לחתיחות יותר קטנות ואת אלה זרקנו לתוך הפח שמצאנו במקום ונראה נקי מדי.
שאר החבר’ה הדליקו בינתיים מדורה ותפסו מקום סביבה. יוסלה שאב מים מן הבּור והציב את פח הבשר על האש. היתרתי את שרוכי מרגלי הכבש וחזרתי והשחלתיו בחורי נעלי.
רחצנו את ידינו המואדמות, והצטרפנו ליושבים סביב המדורה,
ישבנו סביב האש וחכינו. הבשר החל מתבשל. המים רתחו בשקשוק עליז ואדיהם עלו והפיצו ניחוח ערב. הבטן רטנה מזת־רעב, הפה נמלא רוק ומישהו שאל אם אנחנו מכירים את הבדיחה על השחפנים.
ענני כבשים היו חולפים ועוברים עלינו.
הירח נראה כאילו הוא אץ רץ, ובכל זאת נשאר כל הזמו מולנו.הכוכבים שנתגלו מבין העננים היו יפים ונוצצים, כפי שהיו שעה שיוסיניו היה עוד חי. דממה מוזרה התגנבה בתוכנו ועמה הסתנה מין רוח־נכאים.
אינני יודע מי זה היה, דומני יוסקה, או דודיק המ"מ בעצמו, שהחל פתע לשיר שיר מהשירים שלנו. בלחישה התלווינו אליו ומשכנו זמן יחד. כך ישבנו לנו סביב המדורה, סתם פרצופים רגילים, ושרנו את השירים שלנו..
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
אין עדיין קישוריות מאושרות