חברי המערכת: דוד ויטל, אסף ענברי, עליזה ציגלר, יהושע קנז, אמנון רובינשטניין, ש. שפרה
הצילום על העטיפה, וכן הצילומים המלווים בגוף החוברת: יוּג’ין לויט
אֲנִי מַאֲמִינָה בִּתְפִלַּת הָאִמָּהוֹת
לַבָּנִים שֶׁבַּמֶּרְחַקִּים
תְּכֵלֶת זַכָּה וּבָרָה כְּמוֹ הַמַּיִם הַטְּהוֹרִים
כְּמוֹ חַיָּל הַצָּמוּד אֶל נִשְׁקוֹ
אֵינֶנִּי נִפְרֶדֶת מִשָּׁעוֹן שֶׁנָּתַן לִי בְּנִי
הַשָּׁעוֹן שֶׁנָּתַן לִי בְּנִי הוּא מִכֶּסֶף טָהוֹר
מְעֻטָּר בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָחִים מֻזְהָבִים
מְשֻׁבָּץ בְּאֶבֶן טוּרְקִיז כִּתְכֵלֶת שְׁחָקִים
הַשָּׁעוֹת וְהַמְּחוֹגִים מְסֻמָּנִים בִּנְגִיעוֹת שֶׁל זָהָב
אֲבָל קָשֶׁה לְהַבְחִין בַּזְּמַן
זוֹ הָיְתָה מַתָּנָה בְּלִי אָב
יוֹם הֻלֶּדֶת, סְתָם בְּיום חוֹל
בִּירוּשָׁלַיִם בָּהּ הִרְגַּשְׁתִּי תָּמִיד שֶׁהַשָּׁמַיִם
גְּבֹהִים יוֹתֵר מִבְּכָל מָקוֹם אַחֵר בָּעוֹלָם.
הַיּוֹם כְּשֶׁהֵכַנְתִּי אֶת הַתִּיק לִיצִיאָה
רָאִיתִי פִּתְאֹם שָׁלֹשׁ מִמְחָטוֹת
נִזְכַּרְתִּי שֶׁפַּעַם מִזְּמַן
לָקַחְתִּי חָמֵשׁ מִמְחָטוֹת
כִּי חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶבְכֶּה הַרְבֵּה
אוֹ שֶׁנָּסִיךְ מֵהָאַגָּדוֹת יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאַחַת מֵהֶן
כְּדֵי לְחַזֵּר אַחֲרֵי נְסִיכָה
אִם מְחַבְּרִים אוֹתָן חָמֵשׁ מִמְחָטוֹת הֵן יְכוֹלוֹת גַּם
לִהְיוֹת טַלִּית –
מִפְרָשִׂית עַל הַמַּיִם
אוֹ מִטְפַּחַת אַחַת גְּדוֹלָה שֶׁיְּכוֹלָה לִסְפֹּג אֶת הַדָּם
הקדמה שנכתבה באוגוסט 2006 למהדורה האיטלקית של הספר מבט מעין הסערה – טרור ותבונה במזרח התיכון1
אירופה יקירתי,
במזרח התיכון יש ארץ־קודש אחת זעירה, שבמידה רבה היתה ערש ערכי המוסר, האתיקה והדת שלך, ושתמיד היתה בעין הסערה. הכתמים האפלים ביותר בהיסטוריה שלך, אך גם אחדים מענקי־הרוח שלך, מתייחסים לעם שמוצאו מן הארץ הזא. כידיד־אמת, המכיר היטב אותך ואת תרבותך, הרשיני לפנות אליך בתערובת של ניסיון, רגש ותקווה: ניסיון שקנתה לה משפחתי, שחיתה ב"עין הסערה" מאז ימי ילדותו של ג’וזפה גאריבאלדי; רגש של אדם המאמין כי יש לה לציביליזציה המערבית הרבה מה להציע לעולם ושישראל יש לה הרבה מה להציע לשכנותיה; תקווה של אופטימיסט נצחי, היודע שאת ואנחנו נתגבר, אלא שהוא מעדיף שיקרה הדבר במוקדם ולא במאוחר.
אירופה יקירתי, כשאדם חולה יכולה תסמונת של הכחשה להיות מסוכנת, אפילו קטלנית. התעלמות מן התסמינים של מחלה קשה, גם כשהיא מתפשטת ומתקדמת במהירות, יכולה להרוג כל אדם. גילוי מוקדם וטיפול החלטי יכולים להציל את חייו, כמו גם את חייהם של אחרים העלולים להידבק. בשם הציביליזציה המערבית: אל נא תחכי עוד. פקחי את עיניך. התעוררי!
האם את מחכה עד שיוכל אדם לטוס ממקום למקום רק כשהוא לובש את בגדיו התחתונים וכפוּת למושבו בגלל מזימות טרור חדשות ומחליאות? האם אין די בהרגלים החדשים של פישפוש בחפצים, הסרת נעליים, מניעת מטען־יד מן הנוסע, איסור על נוזלים ושעות של המתנה בתורי־ביטחון? האם את מחכה עד שבעת ובעונה אחת יתפוצצו קנאים בשטחי הבידוק הצפופים בעשרה נמלי־תעופה אירופיים שונים, בשיא העונה של טיסות הקיץ, ואלפים ייהרגו? האם את מחכה עד ששגרירות איראן תביא טילים בדואר הדיפולומטי שלה, תסתיר אותם ממש תחת מיטותיהם של אחדים מאזרחייך המוסלמים ותתחיל להפגיז את ערייך מחצרות של שכונות שרוב יושביהן מוסלמים, או מתוך מסגדים, כנהוג בעזה ובלבנון? האם תחכי עד שתיאלצי להקיף בחומות גבוהות שכונות רוחשות טרוריסטים בערייך ובארצותייך? מה עוד צריך לקרות עד שתתעוררי?
ואם את סבורה שאני היסטרי, אנא שימי לב: כאשר חזיתי בספרִי רציחות־התאבדות באירופה לפני מעשי־הזוועה של יולי 2005 בלונדון סברו כמה מידידַי האירופים שאני היסטרי. טעות היתה בידם. רציחות־ההתאבדות בלונדון קרו גם קרו. כאשר תיארתי בספרי מעשה היפותטי באדם הלובש מעיל ביום קיץ חם ואנשי־ביטחון הורגים אותו מחשש שהוא חוגר חגורת־נפץ, חשבו כמה מקוראי שאני משוגע. אך כעבור חודשים אחדים נהרג בלונדון בראזילי אחד חף־מפשע בתקרית כזו בדיוק. כשהתלוננתי על תצלומים מפוברקים בכלי־התקשורת תייגו אותי כבעל דעה קדומה, אבל עכשיו יש לנו עדות ברורה על תצלומי־השקר של רויטר ועל מיסקרי־ראווה תיאטרליים מבוימים של גופות ילדים מול צלמי תקשורת, הן בעזה והן בלבנון. כאשר כתבתי שבחירות דמוקרטיות חופשיות בחברה מוסתת וחסרת־חינוך, הנטולה הן עיתונות חופשית והן מערכת שיפוט תקינה, יכולות רק להנחיל ניצחון ליסודות הקנאיים והרצחניים ביותר, אמרו לי ש"עלינו להאמין בדמוקרטיה", עד שכעבור זמן ראינו את נצחון החמאס הפלשתיני ואת הישגי האחים המוסלמים בבחירות במצרים. כשדיברתי על שיגור טילים משכונה מוסלמית בפאריז אל הלוּבר ראו בי אדם התלוש מן המציאות. אכן, הדבר הזה לא קרה עדיין. אבל מאות מכוניות נשרפו מאז בחוצות פאריז, והטילים עוד יגיעו, מן הסתם באמצעות שגרירותה של איראן או של סוריה. בראשונה אולי יקרה הדבר בבריסל, אמסטרדם, קופנהאגן, רומא או לונדון ולא בפאריז דווקה. אבל אחת היא איך תסתכלי בדבר, היסטרי אינני.
אנו רואים איך צבא־טרור מצטייד ביותר מעשרת־אלפים טילים קטלניים בלבנון הריבונית (וכי אמרתי “ריבונית”?), המעמידה פנים שהצבא הזה לא היה ולא נברא, בעוד שני שרים המייצגים את הצבא הזה הם חברים בממשלת לבנון. קבוצות־טרור של הצבא הזה עוברות הלוך ושוב באין מפריע את מחסומי־הגבול בין לבנון וסוריה, אל מחנות־האימונים שלהן באיראן ובחזרה. ממשלת לבנון אינה משמידה, כמובן, את הצבא הפרטי גם אין היא מבקשת מן הקהילייה הבינלאומית שתעזור לה לפרקו. הצבא הזה מקבל את מלוא המימון והחימוש משתי מדינות ריבוניות אחרות, חברות האו"ם, שעודן מקיימות יחסי מסחר ודיפלומטיה מסועפים עם כל מדינות אירופה. אבל אירופה אינה מכריזה על הצבא הפרטי שהוא ארגון־טרור ואירופה טוענת שאין לה ראיות ברורות לכך שמאיראן ומסוריה מקבלים הטרוריסטים את מימונם ואספקתם. אולי מימונם בא להם מחייזרים בני כוכב־לכת אחר. אולי עסקי־הסמים הפורחים של חיזבאללה הם המייצרים את הטילים כפעילות־לוואי עסקית. “אין בידי אירופה ראיות”, אומרים דוברי מדיניות־החוץ שלה. אירופה יקירתי, את אינך רואה כל רע, אינך שומעת כל רע, אבל פיך דובר רעה בהחלט. מה עוד צריך לקרות עד שתתעוררי?
ידוע שעשרת־אלפי הטילים בלתי־מדויקים עד כדי שבדרך־כלל הם מחטיאים ערים שלמות. לא די שאי־אפשר לכוונם לבניין או מיתקן ספציפי, אי־אפשר אפילו לכוונם לעיר ספציפית. מכוונים אותם לעיר העברית כרמיאל בגליל, ולעתים קרובות הם פוגעים בעיירה הערבית־הישראלית מג’ד אל־כרום, מרחק קילומטרים משם. מכוונים אותם לשדה־תעופה של חיל־האוויר הישראלי, והם הורגים ערבים־ישראלים בנצרת. מכוונים אותם לעיר הגדולה חיפה, ועל־הרוב הם נופלים לים או לשדות ריקים מחוץ לעיר. ישראל קטנה עד כדי כך שאחדים מן הטילים עפים מעליה ונופלים בקצה הצפוני של הרשות הפלשתינאית. אולם חמישה אחוזים מאלפי הטילים האלה פוגעים בכל־זאת באזורים מיושבים ואחדים מהם הורגים זקנים וטף, יהודים וערבים. אין אף צל של ספק שמערך הטילים העצום הזה מכוון אך ורק להריגת אזרחים במחשבה־תחילה ובלא הבחנה. איש אינו טוען אחרת. אבל אירופה סבורה שאין ראיות לכך שזהו ארגון־טרור. האם ישכנעו אותך 100,000 טילים, אירופה יקירתי? שמא מיליון? מה עוד צריך לקרות עד שתתעוררי?
בשבוע הראשון למלחמת־לבנון בקיץ 2006 רצח חיזבאללה סבתא יהודיה עם נכדה בן החמש, באחד הטילים שלו. אין בזה שום דבר יוצא־דופן. אחרי הכל, זוה המטרה המוצהרת לקיומו של חיזבאללה. קוראים לו “התנגדות”. אמנם כן, התנגדות נמרצת לקיומם של יהודים בעולם. אבל כעבור יומיים רצחו טילי חיזבאללה במקרה שני ילדים ערבים־ישראלים, מרחק קילומטרים אחדים מאותו מקום. מנהיג חיזבאללה הופיע בטלביזיה וביקש סליחה על הריגת הילדים הערבים, והכריז עליהם קדושים. שאר הילדים היו יהודים, משמע מטרה לגיטימית. ועדיין אירופה טוענת שאין בידה ראיות לכך שחיזבאללה, שתחת שליטתה של איראן, הוא ארגון־טרור. אחרי הכל, נשיאה של איראן מכחיש שהיתה שואה, ממליץ על השמדת ישראל, ובריוני חיזבאללה שלו החריבו את המרכז הקהילתי היהודי בבואנוס־איירס. האם הם אנטישמים? לא ולא, רק אנטי־ישראלים. אירופה יקירתי, הרי את יודעת בכל־זאת אם אירעה השואה או לא, נכון? איך את יכולה לקבל שמדינה חברת־או"ם קוראת במפורש לשואה שנייה? היכך קולך, ובפרט היכן פעולתך? מה עוד צריך לקרות עד שתתעוררי?
פעילי חיזבאללה וחמאס מוציאים גופות מקבריהן ומציגים אותן לראווה בהפקות תיאטרליות מבוימות היטב לנוכח צלמיה של התקשורת המערבית. הדמויות מופיעות בכל מקום, מהן מבוימות ומהן מזויפות דיגיטלית, מעובדות אלקטרונית. צעצועי ילדים, שלמרבה הפלא תמיד הם מבהיקים ונקיים מאד, נמצאים “באקראי” בתוך עיי־המפולת המגובבים והמזוהמים של בנייני חיזבאללה הרוסים, וצוותי־תקשורת בינלאומיים מצלמים אותם שוב ושוב. מי היה מנחש שמיתקני חיזבאללה מכילים דובונים מתוקים שכאלה? אבל עובדה היא זו. צוותים של CNN, BBC ושאר רשתות טלביזיה מתרוצצים בתוך עיי־המפולת של מפקדות חיזבאללה בביירות, מובלים בגלוי על־ידי איש קשרי־ציבור של חיזבאללה, ותמיד הם מוצאים “באקראי” אותו אלבום־תצלומים נקי־למשעי של אותה משפחה מאושרת מטופלת בילדים בתוך עיי־המפולת המזוהמים. התמקדות. תקריב. תשואות. תודה רבה. כַּתבים בכירים של CNN מודים במפורש שהם מראים לציבור רק מה שחיזבאללה רוצה שיראו לו, אבל וידוייהם נשמעים רק ב־CNN בארה"ב ולא ב־CNN באירופה. מה עוד צריך לקרות עד שתתעוררי?
ישראל נסוגה כליל מרצועת עזה, ומיד אחרי־כן היא סופגת מטח מתמיד של טילי קסאם פרימיטיביים המכוונים לאזרחי ערים בישראל (המכונה “פלשתינה הכבושה” בפי נשיא איראן ובפי מנהיגי חיזבאללה וחמאס). ישראל נסוגה כליל, בברכת האו"ם, מלבנון, ובמשך שש שנים מתקיף אותם לסירוגים ארגון־ה"התנגדות" חיזבאללה (אכן, התנגדות לכל דבר שהעולם התרבותי מאמין בו). דמשק מארחת את מנהיג החמאס ומספקת שירותי נמל־תעופה ומטען לחיזבאללה. שגרירים אירופים יושבים שם בנחת ומסתכלים. וכשהאמריקאים, על־פי דרכם המגושמת והחזקה, מנסים לעשות משהו בעניין זה, לא תמיד בחוכמה, לא תמיד בהצלחה, הרי השמאל הקיצוני האירופי והניאו־פאשיסטים האירופים חוברים יחד, כתמיד, במקהלה אנטי־אמריקאית ואנטישמית משולבת. מה עוד צריך לקרות עד שתתעוררי?
אלפי עיראקים נרצחים על־ידי מוסלמים אחרים ומאות־אלפי סודאנים נטבחים על־ידי ערבים מדארפור, אבל אירופה מתרגשת בעיקר בגלל אלף לבנונים מתים, שכמחציתם טרוריסטים אנשי חיזבאללה. לא המתים הם החשובים לאירופה. חשוב לה מי הרג אותם. אם המדובר במוסלמים אחרים, נא לפרסם בעמוד 10. אם זו ישראל הפועלת מתוך הגנה עצמית, הרי זה “פשע־מלחמה” לעמוד הראשון. קיראו את האו"ם למושב־חירום! ביום מן הימים מרצח־מתאבד סוני רוצח שלושים עיראקים בנג’ף השיעית. למחרת היום נהרגים עשרות עיראקים בחוצותיה של שכונה סונית בידי שיעים. ועדיין יש אירופים המאמינים שהדבר נעשה נגד האמריקאים, או על־ידי האמריקאים, או שיש לו איזה קשר לישראל! וכי לא היו מנסים להרוג אמריקאים, לו זאת היתה המטרה? כנגד כל אמריקאי שנהרג בעיראק נרצחים מאות עיראקים ללא סיבה סבירה בידי עיראקים אחרים. כנגד כל ניסיון לפגוע באמריקאים יש עשרות התקפות על עיראקים תמימים. מניין המימון? מי דואג לכלי־נשק, חומרי־נפץ, סיור מוקדם ומודיעין? לא העיראקים המסכנים. מניין המימון לרציחות השיעיות בעיראק, סמוך כל־כך לגבול האיראני? מניין המימון לרציחות הסונים בעיראק? אינני יודע. אבל אין לי ספק ששירותי הביון האירופים יודעים. ידוע לי שהגי’האד האסלאמי הסוני הפלשתינאי מקבל את כל מימונו מן החיזבאללה השיעי, ואני יודע מי מממן את חיזבאללה. אבל שר־החוץ הצרפתי מבקר בביירות ומצהיר שאיראן ממלאה תפקיד קונסטרוקטיבי ומר פּרוֹדי האיטלקי מבקש עזרה מאיראן. מה עוד צריך לקרות עד שתתעוררי?
צעיר איטלקי תועה־דרך, אך אידיאליסט, מחליט לבלות את ימי חופשתו באירגון מחנה־קיץ לילדים פלשתינאים במזרח־ירושלים. טרוריסט פלשתינאי (או “לוחם־התנגדות”, בידך לבחור את המלים) רוצח אותו בדקירות סכין באמצע הרחוב. מתנדבים אנשי רפואה ועובדים סוציאליים, שמנסים לעזור לעיראקים, נחטפים ונערפים. כסף הנתרם באירופה לסיוע לנפגעי רעידת־אדמה בפאקיסתן משמש למימון מזימת־ההתאבדות האחרונה נגד טיסות מבריטניה לארה"ב. ישראל מפנה את עזה ומשאירה חממות שלמות שתוכלנה לתת תעסוקה להרבה והרבה פלשתינאים מובטלים. את החממות הורסים, בפיקוח החמאס, ואת חלקי המתכת שלהן מוכרים כגרוטאות או שהם משמשים חומר־גלם לעוד טילים פרימיטיביים. שטח החממה הופך להיות מישטח־שיגור לטילים לתוך יישובים ישראליים. אחרי הכל, השכר המשולם בעד רצח ישראלים גבוה מהריווח המתקבל מגידול תות־שדה או פרחים. והאיחוד האירופי משתדל למצוא דרכים לשלוח כסף לאנשים האלה. מה עוד צריך לקרות עד שתתעוררי?
אולי ראוי לאותם ארגונים בינלאומיים המכונים ארגוני זכויות אדם שיגיבו? הו, כן, הם מגיבים, בשורה של גילויי־דעת המוקיעים את ישראל. המזכיר־הכללי של האו"ם מותח ביקורת על ישראל, הן בעזה והן בלבנון. אף לא מלה על אלפי טילים המשוגרים בכוונה־תחילה משני האזורים הללו אל אזרחים ישראלים, שעה שאין ישראל מחזיקה אפילו בשעל אחד מאדמתן. “המועצה לזכויות אדם”, ארגון חדש וטרי, שהוא הגירסה המשופרת החדשה של “הוועדה לזכויות האדם” של האו"ם הישן (כן, הגירסה המתוקנת של הגוף הנלעג שבעבר בחר ביו"ר לוּבי), מתכנסת לישיבת־חירום כדי לגנות את ישראל בהקשר הלבנוני. “מועצה זו מסמלת סיכוי חדש גדול לאומות המאוחדות, ולאנושות, לחידוש המאבק לזכויות האדם” אומרת הנהגת האו"ם. אבל בהיסטוריה הארוכה בת ששת השבועות (חזור: ששה שבועות) של מועצה חדשה זו הרי זה כבר מושב־החירום השני היוצא־מן־הכלל. המושב האחרון כוּנס כדי להוקיע את ישראל בקשר לטרור הפלשתינאי. האם שמעתי מחאה מפי מישהו באירופה? האם הודיעה אירופה שלא יהיו לה חלק ונחלה במהתלה הזאת ב"מועצה לזכויות אדם"? מדוע שומעים אנו על סיוע כספי הומאניטארי של האיחוד האירופי ללבנונים ולא לאזרחים הישראלים שאת בתיהם ובתי־ספרם החריבו הטרוריסטים? אולי מחכים אנו עדיין לראיות שטרוריסטים הם אלה. אירופה הנקייה ממשוא־פנים, אולי תוכלי בבקשה להסביר מדוע אזרחים לבנונים יקרים לך יותר מישראלים? אולי, כך טוענים, משום שנהרגו לבנונים רבים יותר מישראלים. הה, אך במלחמת־העולם השנייה עלה מספר החללים הגרמנים בהרבה על מספר חללי הבריטים והצרפתים גם יחד. היטלר ודאי צדק! וכי ברור היה לך שכאשר ממשלת לבנון מודיעה יום־יום על מספר האזרחים המתים היא כוללת בהם את מאות הטרוריסטים של חיזבאללה שנפלו חללים, משום שאינם חיילים? האם הבחנת בכך שכאשר קופי ענאן מדבר על קורבנות פלשתינאים בסיכסוך עם ישראל הוא כולל במניינם תמיד את המרצחים המתאבדים? האם יש מי שעמד על כך באירופה? מה עוד צריך לקרות עד שתתעוררי?
ראש־הממשלה הלבנוני, שותף ברור לחיזבאללה, באי־עשייה ובכניעה, אם לא במעשה ממש, שופך דמעות בפומבי, לעיני התקשורת העולמית ושרי־החוץ של הליגה הערבית, על ארבעים האזרחים שעתה־זה נרצחו בלי הבחנה בידי ישראל, אלא שכעבור שעות אחדות הוא מודה בבושת־פנים שבעצם לא ארבעים נהרגו באותה התקפה אלא איש אחד. אבל העולם כולו צפה שוב ושוב במחזה של דמעות־הכזב, שחזר והוצג פעמים רבות בכל הרשתות, זמן רב לאחר שיצאה האמת לאור. מעטים טרחו לקרוא את האותיות הקטנות של ההודאה שהיה זה פיברוק גמור. אבל את הסרט הזה ראינו כבר, לפני שנים אחדות, ב"מחנה הפליטים" של ג’נין, שבו החזיקו האו"ם והפלשתינאים במתכוון בני־אדם משך ארבעה דורות (!), כפליטים, מרחק נהיגה של חצי שעה בלבד מן המקומות שבהם חיו אבות־אבותיהם לפני ששים שנה. רשתות־לוויין ערביות חוזרות ומשדרות תמונות של גופות מעונות, קצתן אמיתיות, קצתן המוצגות במתכוון מול המצלמות וקצתן הנשלפות מקברים ישנים. גופה קטנה מהפכת־מעיים של ילדה קטנה, שנהרגה בעזה כשנפלה מנדנדה, מוצגת מול מצלמות של שידורי־חדשות, מופיעה שוב ושוב סביב העולם כקורבן של פצצה ישראלית. מניות חיזבאללה, החמאס ואיראן עולות בשוקי־הרחוב המוסלמיים ואילו מניותיהם של משטרים ערביים מתונים יורדות. האם אנו שומעים על כך בתקשורת האירופית? מה עוד צריך לקרות עד שתתעוררי?
איך תתגונן מפני טיל קטלני, המשוגר לתוך מרכזים של אוכלוסייה אזרחית מן המרפסת של בניין־דירות, בלי להרוס את הבניין ולפגוע ביושביו? אולי עליך פשוט להצהיר: “אינני רשאי להתגונן”. איך תוכל להשמיד את הטיל הבא קודם שיגורוֹ אם הוא מסותר בתוך דירה של משפחה עם ילדים, אם אם הוא מובל במכונית משפחתית בלתי־מסומנת? ואם תתגונן בצורה כלשהי, האם בכך אתה נעשה פושע־מלחמה, מפני שאזרחים נספו יחד עם הטרוריסטים? כאשר דנתי בספרי בצורך לשכתב את החוק הבינלאומי, לעגו יפי־נפש ומשפטנים כאחד למדען התמים המחווה דעות בעניינים של חוק ומשפט. אני הראשון המצהיר על בורותי ואי־כשירותי בענייני המשפט הבינלאומי, אבל ענו לי בבקשה על שאלותי: האם מותר להרוס את הבניין שבו הטילים מסותרים בחדרי־מיטות וממרפסתו הם משוגרים, או שאסור להתגונן בכלל? האם תוכלו להמתיץ על חלופה? האם עלי לקרוא בכל יום בעיתוני אירופה האשמות נגד ישראל המפרה את החוק הבינלאומי כל עוד אין איש משיב על השאלה הפשוטה הזאת? איך תגיבי את, אירופה יקירתי, כאשר ישוגרו הטילים נגדך? בקוסובו, בלי טילים, הזמנת את המפציצים האמריקאיים לבוא ולפתור את הבעיה. הרבה והרבה אזרחים חפים מפשע נהרגו, לפקודתך. את לא הרבית להתלונן. האם תזמיני את האמריקאים להגן על ערייך כשיגיעו הטילים? האם אז תיהני מהגנתם ותאשימי אותם בפשעי־מלחמה, כאשר יפוצצו בניין מלא טילים ואגב כך יהרגו אזרחים חפים מפשע? מה עוד צריך לקרות עד שתתעוררי?
אירופה יקירתי, את חיה בתוך בקבוק נחמד ונקי, שסביב־סביב לו רעל קטלני. הבקבוק שקוף. יכולה את לראות בבירור מה קורה בחוץ, אבל לשם כך את חייבת ליטול קורה מבין עינייך. ברגע זה איתרע מזלה של ישראל והיא הפקק של אותו בקבוק. עין־הסערה הפכה להיות פקק הבקבוק. המטאפורה השתנתה, אך לא התפקיד. הרעל דולף לתוך הבקבוק ובפנים אין איש מכיר בכך. והפקק מותקף משני הצדדים: בכלי־נשק קטלניים מבחוץ, ובמלל ותצלומים קטלניים מבפנים. אמריקה התעוררה ב־11 בספטמבר 2001. מאז עשתה טעויות קשות, אבל היא ערה בתכלית. יש בחברה שלה חוגים שגם הם מכחישים, אך אפילו הם ערים. בספרי כתבתי בהערה גיאוגרפית פשוטה: “כשאמריקה מתעוררת, אירופה עסוקה בארוחת־הצהריים שלה”. אירופה יקירתי, הפסקת־הצהרים שלך נמשכת יותר מדי, ועכשיו את מאריכה אותה לכדי סייסטה. יש מלחמה בחוץ ואת עתידה להיות חלק ממנה. ככל שתקדימי לפעול כך ימעטו קורבנותיה, הן באירופה והן בעולם המוסלמי. פייסנות איננה בחירה אפשרית, גם לא הססנות. מובטח לך שתהיי בצד המנצח, למען הציביליזציה וגם למען מיליוני מוסלמים ישרים וחפים־מפשע, שבסופו של דבר ישלמו את המחיר הנורא ביותר בעד טירופם של מנהיגיהם. אבל את לא תוכלי לנצח בעודך מכחישה, ובוודאי לא לפני שתפקחי עיניים. מה עוד צריך לקרות עד שתתעוררי?
אירופה, קיץ 2006
-
Haim Harari: A View From The Eye of The Storm / Terror And Reason In The Middle East; 10 Regan Books / Harper Collins Publishers, 2005 ↩︎
צַר לִי לִכְתֹּב
אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים
שֶׁהֲרֵי מְשַׁחֵר אֲנִי אֶל אוּרַי
אֶל הַטּוֹב אֲנִי מְשַׁחֵר
מִשַּׁחַר נְעוּרַי.
אַךְ אֲנִי הוּא הַזּוֹכֵר
שְׁלשׁ מֵאוֹת הֵם לֵאוֹנִידֶס
מַלְכָּם עִמָּם
אֶחָד אֶחָד נָפְלוּ
בְּמֵצַר
תֶּרְמוֹפִילַי
אֵי שָׁם
לֹא נִבְצַר מִנַּפְשָׁם הַצְּעִירָה הַבְּהִירָה
לַעֲשׂוֹת כֵּן
לֹא מִפְּנֵי הַצָּר עֲלֵיהֶם
וְאָכֵן צַר וְאוֹיֵב הוּא
לֹא מִפְּנֵי הַסְּפַּרְטָנִיּוּת הַיְּתֵרָה בָּהּ נֵחֲנוּ.
סְפַּרְטָנִים אֵלֶּה
אֵין רַבִּים כְּמוֹתָם
לֹא מִפְּנֵי אַהֲבַת עַמָּם
וְאָכֵן לֹא עָמַם לֹא כָּהַה בָּהֶם חֵן
מְקוֹמָם
אֶחָד אֶחָד הֵם נָפְלוּ
מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה עִמָּם
לִנְהֹג בְּעַצְמָם
אַחֶרֶת
הִנֵּה כָּךְ כָּתַב בָּהֶם סִימוֹנִיסֶד אִישׁ קוֹס
הַזָּר בַּשֵּׂר לִבְנֵי סְפַּרְטָה
הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ
נֶאֱמָנִים לְמִצְוָתָם
לֹא בָּגַדְנוּ
אַתֶּם הַכּוֹתְבִים בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ
לֹא אַתֶּם הַנּוֹתְבִים דָּבָר
דְּעוּ רוּחַ אַחֶרֶת בּוֹחֶרֶת בָּכֶם
לְנִצְּחוֹן הָרוּחַ
דְּאוּ דְּאוּ בָּרוּחַ
מִכֹּחַ צַוִּים שֶׁל לֵב צַוִּים אֱלֹהִיִּים
הֱיוּ נִצָּבִים בַּמַּעֲרָכָה עַל נִצְחוֹ
שֶׁל עוֹלָם
הַטּוֹב הָאֱמֶת הַיָּפֶה
מֵצַר הוּא הָעוֹלָם
וְאֵין שָׁלוֹם מִן הַצַּר
1
האיש הזר לא היה זר. משהו בדמותו דחה וגם ריתק את אריה צלניק כבר ממבט ראשון, אם אכן היה זה מבט ראשון: כמעט נדמה היה לאריה צלניק שהוא זוכר את הפנים האלה, את הזרועות הארוכות כמעט עד הברכיים, זוכר במעומעם, כמו מלפני חיים שלמים.
האיש החנה את מכוניתו ממש לפני שער החצר. היתה זו מכונית מאובקת בצבע בז', ועל שמשתה האחורית ואף על השמשות הצדדיות היה תשבץ שלם של מדבקות צבעוניות, כל מיני סימני־קריאה, הצהרות, אזהרות וסיסמאות. הוא נעל את דלת המכונית אך התעכב לבדוק, בטילטול נמרץ, דלת אחר דלת, אם אכן כולן נעולות היטב. אחר כך טפח וחזר וטפח קלות על מכסה המנוע, כאילו לא מכונית היתה זו כי אם סוס ותיק שקושרים אותו אל עמוד הגדר ומסמנים לו בטפיחות־חיבה כי ההמתנה לא תארך. ועוד אחר כך הדף האיש את השער ופסע לעבר המרפסת הקדמית שסוכת־גפנים הצלה עליה. הליכתו נראתה קופצנית וגם קצת נכאבת, כאילו פסע יחף על פני חול חם.
ממקומו במושב־הערסל שבפינת המרפסת, רואה ואינו נראה, צפה אריה צלניק באורח מרגע שהחנה את מכוניתו. אבל ככל שהתאמץ לא הצליח להעלות בדעתו מי הוא הזר־לא־זר הזה? היכן פגש בו, מתי פגש בו? באחת מנסיעותיו לחו"ל? במילואים? במשרד? באוניברסיטה? או אולי עוד בשנות בית־הספר? פני האיש היו ערמומיות וצוהלות, כאילו הצליח באיזה תעלול ועכשיו הוא שמח־לאיד. מאחרי הפנים הזרות או מתחת להן נרמז רישום עמום של פנים מוכרות, מעיקות, פנים טורדות־מנוחה: פני מי שכבר הרע לך אי פעם? או להפך, אתה עשית לו איזה עוול שכוּח?
כמו חלום שתשע עשיריות ממנו שקעו ורק קצהו עדיין מבצבץ.
אריה צלניק החליט אפוא לא לקום ממקומו לכבוד הבא כי אם לקבל אותו כאן, במושב־הערסל שלו על המרפסת שבפתח הבית.
הזר ניתר והתפתל בחיפזון לאורך השביל המוליך מן השער אל מדרגות המרפסת כשעיניו הקטנות מתרוצצות בלי הרף ימינה ושמאלה, כמו חושש להתגלות לפני הזמן או להפך, כמתיירא מפני כלב זועם העלול בכל רגע לזנק עליו מתוך סבך שיחי הבוגונוויליאה הקוצנית שצמחה משני עברי השביל.
השׂער הצהבהב המקליש, הצוואר האדום שעורו הקמוט־מדולדל הזכיר זפק של תרנגול הודו, העיניים המימיות־הדלוחות שהתרוצצו כמו אצבעות חטטניות, זרועות־השימפנז הארוכות, הכל עורר איזו מועקה עמומה.
מתצפיתו הנסתרת במושב־הערסל בצל דליות של גפן מטפסת הבחין אריה צלניק בכך שהאיש גדל־גוף אך רופס קצת, כאילו עתה־זה החלים ממחלה קשה, כאילו עד לפני זמן־מה היה אדם עב־בשר ורק בזמן האחרון קרס פנימה, התכווץ בתוך עורו שלו. אפילו הז’אקט הקיצי שלבש, ז’אקט שכיסיו נפוחים וצבעו בז' עכור, נראה רחב מדי, והיה תלוי לו ברפיון על כתפיו.
למרות שהימים היו ימי סוף הקיץ והשביל היה יבש, התעכב הזר לחכך היטב את סוליות נעליו בשטיחון שלרגלי המדרגות. כשסיים, הרים רגל אחר רגל וחזר ובחן, בזו אחר זו, את נקיונן של סוליות נעליו. רק כאשר נחה דעתו עלה במדרגות ובדק את דלת־הרשת שבראש המדרגות ורק אחרי שדפק עליה בנימוס כמה פעמים ולא נענה הסב סוף סוף את עיניו וגילה את בעל הבית צומח לו במנוחה בערסל שהיה מוקף עציצים גדולים ושרכי־אדניות בפינת סוכת־הגפן שהצלה עליו ועל כל המרפסת.
מיד העלה האורח חיוך רחב וכמעט גם קד קידה, וכיחכח וניקה את גרונו לפני שפתח בהצהרה:
“מקום יפהפה כאן אצלכם, מר צלקין! מהמם! זאת ממש פרובאנס של מדינת ישראל! מה פרובאנס! טוסקאנה! והנוף שלכם! החורשה! הכרמים! תל־אילן הוא פשוט הכפר הכי מקסים בכל המדינה הלבאנטית הזאת. נחמד מאד! בוקר טוב מר צלקין. סליחה. אקווה שאני לא, במקרה, קצת מפריע?”
אריה צלניק החזיר בוקר־טוב יבש, ותיקן ואמר ששמו צלניק ולא צלקין, וציין שהוא מצטער, אצלנו לא נוהגים לקנות שום דבר מסוכני־מכירות.
“צודק מאד! בהחלט צודק!” הריע האיש בעודו מוחה בשרוולו את זיעת מצחו, “הלא מניין לנו לדעת שלפנינו סוכן ולא סתם נוכל? או חס ושלום אפילו פושע שבא לבדוק את השטח כהכנה לכנופיה של פורצי בתים? אבל אני, מר צלניק, במקרה אני בהחלט לא סוכן. אני מפציר!”
“מה?”
“מפציר. וולף מפציר. עורך־דין מפציר ממשרד עורכי־דין לוטם־פרוז’ינין. נעים לי מאד מר צלניק. אני בא אליך אדוני בנושא, איך נאמר זאת, או אולי מוטב לנו שבכלל לא ננסה להגדיר את הנושא אלא ניגש ישר לעניין. מותר לי בבקשה לשבת? זה יהיה בירור פחות או יותר אישי, לא אישי שלי חלילה, הרי בעניינים אישיים שלי בשום פנים ואופן לא היית מעז לפלוש ולהטריד ככה בלי שום הודעה מוקדמת, אמנם אנחנו ניסינו, בהחלט ניסינו, כמה וכמה פעמים ניסינו, אבל הטלפון שלך חסוי ועל מכתבנו כלל לא הואלת להשיב. לכן החלטנו לנסות את מזלנו בביקור בלתי מתואם מראש, ואנחנו מתנצלים מאד על ההפרעה. בהחלט אין זה מקובל עלינו, להתפרץ אל תוך פרטיותו של הזולת, מה גם שהזולת הזה יושב באתר היפהפה ביותר במדינה כולה. כך או כך, כאמור, בהחלט אין זה רק עניין אישי שלנו. לא לא. בשום פנים ואופן לא. אם כבר, אז בדיוק ההפך: הכוונה היא, איך ננסח זאת בעדינות, אולי נאמר ככה, הכוונה היא לעניין אישי שלך אדוני. עניין אישי שלך ולא רק שלנו. יותר נכון, זה בעצם נוגע למשפחה שלך. או אולי למשפחה באופן כללי, ובאופן מיוחד – לבן־משפחה אחד שלך, מר צלקין, בן־משפחה מסוים. לא תתנגד שאנחנו נשב ונשוחח כמה רגעים? אני מבטיח לך להשתדל כמיטב יכולתי שכל העניין לא יקח יותר מאשר עשר דקות? אם כי בעצם, הלא זה תלוי רק בך מר צלקין”.
אריה אמר:
“צלניק”.
ואחר כך אמר:
“שב”.
ומיד הוסיף:
“לא כאן. כאן”.
כי האיש השמן, או השמן־לשעבר, נחת תחילה על מושב־הערסל הזוגי, ממש לצד המארח, ירך נוגעת בירך, ענן ריחות סמיכים אפף את גופו, ריחות של עיכול של גרביים של אבקת טַלק ושל בתי־שחי. על כל הריחות האלה פרושה היתה רשת דקה של ריח מי־גילוח חריפים. אריה צלניק נזכר פתאום באביו, שגם הוא היה מכסה תמיד על ריחות גופו בניחוח חריף של מי־גילוח.
ברגע שאמרו לו לא כאן כי אם כאן, קם האורח והתנודד קצת, זרועות־הקוף תומכות את הברכיים, והתנצל ושינה מקום והניח את אחוריו שבמכנסיים הרחבים ממידתו במקום שסימנו לו, על ספסל־עץ מעברו השני של שולחן־הגינה. היה זה שולחן כפרי עשוי לוחות־עץ מהוקצעים רק למחצה, דומים לאדנים שמתחת לפסי הרכבת. חשוב היה לאריה שאמו החולה בשום אופן לא תראה מבעד לחלון שלה את האורח הזה, אף לא את גבו, אף לא את צלליתו על רקע סוכת־הגפנים. על כן הושיב אותו במקום שאינו גלוי למבט מן החלון.
ואילו מפני הקול החזני־השמנוני תגן עליה חירשותה.
2
לפני שלוש שנים נסעה נעמה, אשתו של אריה צלניק, אל חברתה הטובה תלמה גרנט בסאן־דייגו, ולא חזרה. היא לא כתבה לו במפורש שהחליטה לעזוב אותו, אלא רמזה תחילה בעדינות: בינתיים אני לא חוזרת. כעבור עוד חצי שנה כתבה: אני עדיין נשארת עם תלמה. ועד אחר כך כתבה לו: אין צורך שתמשיך לחכות לי. אני עובדת עם תלמה בסטודיו לחידוש הנעורים. ובמכתב אחר: לי ולתלמה טוב ביחד, יש לנו קארמה דומה. ושוב כתבה: המורה הרוחני של שתינו מוצא שנכון לנו לא לוותר זו על זו. אתה תהיה בסדר. נכון שאתה לא כועס?
הבת הנשואה, הילה, כתבה לו מבוסטון: אבא אני מציעה לך, לטובתך, אל תלחץ על אמא. תמצא לך חיים אחרים.
ומפני שבינו לבין בנו הבכור אלדד נותק כבר מזמן כל קשר, ומפני שמלבד משפחתו זו לא היתה לו שום נפש קרובה, החליט בשנה שעברה לחסל את הדירה על הכרמל ולחזור לגור אצל אמו בבית הישן בתל־אילן, לחיות על ההכנסה מהשכרת שתי דירות בחיפה ולהתמסר לתחביב שלו.
כך מצא לו חיים אחרים, כפי שהציעה בתו.
בצעירותו שירת אריה צלניק בקומנדו הימי. כבר מילדותו המוקדמת לא פחד מפני שום סכנות, לא מפני אש אויב ולא מפני טיפוס על מצוקים. אבל עם השנים התפתחה אצלו חרדה חריפה מפני החושך בבית ריק. על כן בחר סוף סוף לשוב לחיות ליד אמו, בבית הנושן שבו נולד ובו גדל, בקצה הכפר תל־אילן. האם, רוזאליה, היתה ישישה כבת תשעים, חירשת, כפופה מאד וממעטת בדיבור. רוב הזמן הניחה לו לטפל בצורכי הבית בלי להכביד עליו וכמעט בלי להעיר או לשאול. לפעמים עברה במחשבותיו של אריה צלניק האפשרות שאמו תחלה, או תזדקן עד כדי כך שלא תוכל עוד להתקיים ללא טיפול צמוד, והוא ייאלץ להאכיל לנקות ולחתל אותה. או להכניס הביתה עובדת סיעודית, שאז תתערער מנוחת הבית וחייו יהיו חשופים לעיניים זרות. ויש שדווקה קיווה, או כמעט שקיווה, לדעיכתה הקרובה של אמו: תהיה לו ההצדקה ההגיונית והרגשית להעביר אותה למוסד מתאים וכל הבית יעמוד לרשותו. לרצונו יוכל להביא לו אשה חדשה ויפה. או לא להביא אשה כי אם לארח שורה של בחורות צעירות. אפשר יהיה אפילו להרוס קירות פנימיים ולחדש כאן את פני הבית. חיים אחרים יתחילו.
אבל בינתיים חיים היו שניהם, הבן ואמו, בבית האפלולי, המיושן, בשלום ובשתיקה. מדי בוקר באה עוזרת, הביאה עמה מצרכים על פי הרשימה, סידרה ניקתה ובישלה, ולאחר שהגישה לאם ולבן את ארוחת־הצהריים הלכה בשתיקה לדרכה. רוב שעות היום ישבה האם בחדרה וקראה בספרים ישנים בעוד אריה צלניק מאזין בחדרו לרדיו או בונה מטוסים מעץ קל.
3
הזר חייך פתאום חיוך ממולח, חנף, חיוך דומה לקריצה: כמו מציע למארחו בוא נחטא קצת יחד? ועם זאת – גם כמו חרד פן הצעתו תמיט עליו עונש. ושאל בחמימות:
“סליחה, אולי ברשותך מותר לי לקחת קצת מזה בבקשה?”
ומפני שנדמה היה לו שהמארח הינהן בראשו, מזג האיש מתוך קנקן־זכוכית שעמד על השולחן מי־קרח עם פלח לימון ועם כמה עלי נענע אל תוך הכוס היחידה שעמדה שם, כוסו של אריה צלניק, והצמיד את שפתיו הבשרניות אל הכוס, וכילה את כולה בחמש־שש לגימות קולניות רחבות, ומזג לו עוד חצי כוס ושוב לגם בצימאון רעשני, ומיד גם פתח והצטדק:
“סליחה! פשוט מאד, כאן אצלך על המרפסת היפהפייה הזאת ממש לא מרגישים כמה חם היום. חם היום מאד. מאד! ובכל זאת, למרות החום הכבד — המקום הזה בכל זאת מלא קסם! תל־אילן הוא ממש הכפר היפהפה ביותר בכל המדינה! פרובאנס! לא פרובאנס! טוסקאנה! יערות! כרמים! בתי־איכרים מלפני מאה שנה, גגות אדומים וברושים גבוהים כאלה! ועכשיו מה דעתך אדוני? יהיה יותר נוח לך שאנחנו נשוחח בינינו עוד קצת על היופי? או שאתה תרשה לי לגשת בלי שום סחור סחור אל הסדר־יום הקטן שלנו?”
אריה צלניק אמר:
“אני שומע”.
“משפחת צלניק, צאצאיו של ליאון־עקביה צלניק, הלא אתם אם אינני טועה הייתם כאן ממש בין ראשוני הכפר? מן המייסדים הראשונים ביותר? לא? מלפני תשעים שנה? אפילו כמעט מאה?”
“שמו היה עקיבא אריה, לא ליאון עקביה”.
“בוודאי”, התלהב האורח, “משפחת צלקין. מאד אנחנו מכבדים את ההיסטוריה הדגולה שלכם. לא סתם מכבדים. מוקירים! בהתחלה, אם איני טועה, באו שני האחים הגדולים, בוריס וסמיון צלקין, שהגיעו הנה מכפר קטן בפלך חרקוב כדי להקים מושבה חדשה לגמרי כאן בלב הנוף הפראי של הרי מנשה השוממים. כלום לא היה כאן. ערבת־קוצים שוממת. אפילו כפרים ערביים לא היו בבקעה הזאת אלא רק מאחרי הגבעות. אחר כך בא גם אחיינם הקטן של בוריס וסמיון, ליאון, או, אם אתה דווקא עומד על כך, עקביה־אריה. ואחר כך, לפחות על פי הסיפור המקובל, אחר כך קמו סמיון ובוריס וחזרו בזה אחר זה לרוסיה, ושם הרג בוריס את סמיון בגרזן, ורק הסבא שלך — הסבא? או האבא של הסבא? – רק ליאון עקביה התעקש ונשאר כאן. לא עקביה? עקיבא? סליחה. עקיבא. הקיצור, זה ככה: במקרה יוצא שאנחנו, המפצירים, אנחנו גם כן מפלך חרקוב! ממש מן היערות של חרקוב! מפציר! אולי שמעת? היה לנו אחד חזן ידוע, שעייה לייב מפציר, והיה אחד גריגורי מויסייביץ' מפציר, גנרל גדול מאד בצבא האדום. גנרל מאד מאד גדול, אבל סטלין לקח והרג אותו. בַטיהורים של שנות השלושים”.
האיש קם וסימן בשתי זרועותיו השימפנזיות עמידת רובאי בכיתת־יורים, השמיע קולות טירטור של מטח־אש, וחשף בתוך כך שיניים קדמיות חדות אך לא לגמרי לבנות. וחזר והתיישב מחייך על הספסל, כמו מרוצה מהצלחת ההוצאה להורג. לאריה צלניק נדמה היה שהאיש אולי מצפה למחיאות־כפיים, או לפחות לחיוך, בתמורה על חיוכו הממותק.
המארח בחר בכל זאת שלא להחזיר שום חיוך. הוא הרחיק מעט הצדה את הכוס המשומשת ואת קנקן מי־הקרח שעל השולחן, ואמר:
“כן?”
עורך הדין מפציר לפת אפוא את כפו השמאלית בכפו הימנית ולחץ אותה בחדווה, כאילו זה זמן רב לא פגש את עצמו וכאילו הפגישה הלא־צפויה מצהילה לו את רוחו. מתחת לשפע המלים הרהוטות שבפיו פיכפך בלי הרף איזה קילוח־מעמקים של עליצות בלתי־נדלית, זרם־גולף של זחיחות מתענגת על עצמה:
“טוב. בוא נתחיל אולי לשים קלפים גלויים על השולחן, כמו שאומרים. זה שאני הרשיתי לעצמי לפלוש אליך היום, זה בנוגע לעניינים האישיים שבינינו, וחוץ מזה, אולי זה גם בנוגע, עד מאה ועשרים, לאמא היקרה שלך? כלומר, לגברת הישישה המכובדת מאד? כמובן, כמובן, רק בתנאי שאתה לא מתנגד לפתוח קצת את הנושא העדין הזה?”
אריה צלניק אמר:
“כן”.
האורח קם ממקומו, פשט את ז’אקט־הבז' שלו בגון של חול לא־נקי, כתמי זיעה גדולים הסתמנו סביב בית־השחי של כותנתו הלבנה, תלה את הז’אקט על מסעד הכיסא, חזר והתיישב ברחבות, ואמר:
“סליחה. אני מקווה שלא אכפת לך. פשוט, חם מאד היום. אתה תרשה לי להוריד גם את העניבה?”
וכשהמארח שתק, הסיר האיש במשיכה אחת את עניבתו, תנועה שהזכירה לאריה צלניק את אלדד בנו, והציע:
“כל עוד אמא שלך יושבת לנו על הראש, אנחנו הרי לא נוכל לממש את הנכס”.
“סליחה?”
“אלא אם כן נמצא לנו שנינו סידור במוסד מצוין מאד. ויש לי מוסד כזה. כלומר לא לי כי אם לאחיו של השותף שלי. צריך רק לקבל את הסכמתה. או אולי יהיה לנו קל יותר להוציא אישור לכך שאנחנו ממונים להיות אפוטרופוסים שלה? ואז כבר אין שום צורך בהסכמתה?”
אריה צלניק הינהן פעמיים שלוש, גירד בציפורני ידו הימנית את גב ידו השמאלית, אכן באחרונה יצא לו להרהר פעם או פעמיים בשאלת עתידה של אמו החולה, מה יהיה עליה ועליו כאשר תאבד לה עצמאותה הגופנית או השכלית, ומתי יבוא הרגע להחליט החלטה, היו רגעים שבהם מילאה אותו האפשרות להיפרד מאמו עצב ובושה, אבל היו רגעים אחרים שבהם כמעט קיווה לדעיכתה הקרובה של אמו ולאפשרויות שתיפתחנה לפניו עם העברתה מן הבית. התקוות החנוקות האלו עוררו בו רגשי אשמה ואף סלידה מפני עצמו. אבל מוזר היה בעיניו שהאיש הדוחה הזה כמו קורא משהו מתוך חרפת מחשבותיו שלו. הוא ביקש אפוא ממר מפציר לחזור לרגע אל ההתחלה, את מי בדיוק הוא מייצג? מטעם מי הוא נשלח הנה?
וולף מפציר הצטחק:
“מפציר. תקרא לי פשוט מפציר. או וולף. הלא בין קרובים מיותר לגמרי להשתמש במר”.
4
אריה צלניק קם ממקומו. הוא היה אדם גדול ורחב וגבוה הרבה יותר מוולף מפציר וכתפיו היו עבות וחזקות, אף כי לשניהם היו זרועות ארוכות שהגיעו כמעט עד לברכיים. בקומו פסע שתי פסיעות, נעמד מלוא קומתו מעל לאורח ואמר:
“אז מה אתה רוצה”.
בלי סימן שאלה אמר את המלים האלו, ובתוך כך רכס כפתור אחד בכותנתו שמבעד למִפתח שלה הציץ חזה אפור שׂעיר.
וולף מפציר צייץ בקול קטן, פייסני:
“מה יש לנו למהר אדוני, הלא את העניין שלנו ראוי לגלגל בזהירות ובמתינות, מכל הצדדים, שלא נשאיר שום פירצה ואפילו לא סדק. אסור לנו לטעות בשום פרט”.
האורח נראה לאריה צלניק מדולדל או רופס קצת. עד לפני זמן קצר היה כנראה אדם שמן ורק לאחרונה, אולי באשמת מחלה, התכווץ וקרס פנימה. נדמה היה כי עורו שלו קצת גדול עליו. הז’אקט שלו נראה רחב מדי והיה תלוי לו ברפיון על כתפיו, כמו מעיל של דחליל בגינה. ועיניו היו מימיות וקצת גם דלוחות.
“העניין שלנו?”
“כלומר, בעיית הגברת הזקנה. כלומר הגברת האמא שלך, שהרכוש שלנו עדיין רשום על שמה ויהיה רשום על שמה עד סוף ימיה ומי יודע מה בכלל עלה בדעתה לרשום בצוואתה. או עד שנצליח שנינו להתמנות אפוטרופוסים שלה”.
“שנינו?”
“את הבית הזה אפשר יהיה להרוס ולהקים במקומו סנטוריום. חוות־בריאות. אנחנו נוכל לפתח כאן אתר שאין דומה לו בכל הארץ: אוויר צח, שלווה פסטורלית, נופי־כפר שאינם נופלים מפרובאנס וטוסקאנה, עשבי־מרפא, מסאז’ים, מדיטציה, הדרכה רוחנית, אנשים ישלמו כסף טוב בעד מה שהמקום שלנו יוכל להציע להם”.
“סליחה, ממתי בדיוק אנחנו מכירים?”
“הלא אנחנו כבר מכירים וידידים. לא רק ידידים, יקירי: קרובים. ואפילו שותפים”.
אולי התכוון אריה צלניק בקומו בממקומו להביא לכך שגם האורח ייאלץ לקום ולהסתלק לדרכו. אבל האורח לא קם כי אם הוסיף לשבת במקומו ואף שלח את ידו ומזג לו עוד כוס של מי־קרח עם פלח לימון ועם עלי נענע אל תוך הכוס שהיתה כוסו של אריה צלניק עד שהזר הפקיע אותה לעצמו. הוא נשען לאחוריו בכיסא. עכשיו, בכותנתו עם כתמי הזיעה בבתי־השחי, ללא הז’אקט והעניבה, דומה היה וולף מפציר לסוחר שעתותיו בידיו, סוחר־בהמות מיוזע שבא אל הכפר לשאת ולתת עם האיכרים, בסבלנות ובעורמה, על איזו עסקת־בקר שממנה, בכך הוא משוכנע, ירוויחו שני הצדדים. מין שמחה כמוסה לאיד היתה בו, מין עליצות חשאית, והשמחה הזאת לאיד לא לגמרי זרה היתה למארח.
“אני”, שיקר אריה צלניק, “חייב להיכנס עכשיו פנימה. עלי לטפל באיזה עניין. סליחה”.
“אני”, חייך וולף מפציר, “לא ממהר. ברשותך, אני אשב ואחכה לך כאן. או אולי מוטב שאכּנס אתך ואעשה הכרה עם הגברת. הרי עלי לרכוש במהירות את אמונה”.
“הגברת”, אמר אריה צלניק, “אינה מקבלת אורחים”.
“אני”, התעקש וולף מפציר וקם אף הוא ממקומו, מוכן ומזומן להתלוות אל מארחו אל תוך הבית, “אני לא בדיוק אורח. הלא אנחנו, איך נאמר, קצת קרובים? ואפילו שותפים?”
אריה צלניק נזכר פתאום בעצתה של בתו, הילה, לוותר על אמא, לא להתאמץ להשיבה אליו, ולנסות לפתוח בחיים חדשים. והלא האמת היא שהוא כלל לא התאמץ הרבה להשיב אליו את נעמה: כאשר קמה ונסעה אל חברתה הטובה תלמה גראנט בעקבות ריב מר ביניהם, ארז אריה צלניק את כל בגדיה וחפציה ושלח אותם לכתובתה של תלמה בסן־דיאגו. כאשר ניתק אלדד בנו כל קשר עמו, ארז ושלח לאלדד את ספריו ואפילו את צעצועי ילדותו. טיהר כל זכר, כפי שמטהרים את מוצבי האויב עם תום הקרב. כעבור חודשים אחדים ארז גם את חפציו שלו, חיסל את הדירה בחיפה ועבר לגור בבית אמו כאן בתל־אילן. יותר מכל מבקש היה לעצמו מנוחה גמורה: שיהיו הימים דומים זה לזה והשעות פנויות.
לעתים היה יוצא להליכות ארוכות סביב הכפר ואף מחוץ לו, בין הגבעות המקיפות את העמק הקטן, במטעי הפרי, בחורשות האורנים האפלוליות. או יש שהיה משוטט כחצי שעה בחצר, בין שרידי המשק של אביו שחוסל כבר לפני שנים רבות. עדיין היו כאן כמה ביתנים מתפוררים, לולים, סככות של פח, מתבן, רפת עזובה לפיטום עגלים. האורווה הפכה להיות מחסן שבו נערמו כל רהיטי הדירה שפורקה על הר הכרמל בחיפה. שם, באורווה־לשעבר, העלו אבק הכורסאות והספה והשטיחים והשולחן הסלוני מחיפה, כולם הולכים ונקשרים ביניהם ברשתות דקות של קורי־עכביש. גם מיטת הזוג הישנה שלו ושל נעמה נלחצה שם, בעמידה על צדה, בזווית האורווה. והמזרן נקבר מתחת לערמות של כסתות מאובקות.
אריה צלניק אמר:
“סלח לי. אני עסוק”.
וולף מפציר אמר:
“כמובן. סליחה. אני לא אפריע, יקירי, בשום אופן לא אפריע. להפך. מרגע זה אני לגמרי שותק. לא מוציא אף הגה”.
ובכך קם וצעד בעקבות מארחו אל תוך הבית, שהיה אפלולי וקריר וריח קל של זיעה וזיקנה ריחף בו.
אריה צלניק התעקש:
“אתה תחכה לי בבקשה בחוץ”.
אף כי בעצם התכוון לומר, ואפילו במידה של גסות, שהביקור הזה הסתיים ושהזר מתבקש להסתלק.
5
אלא שהאורח אף לא חלם להסתלק. הוא ריחף לו פנימה בעקבות אריה צלניק ובדרכו, לאורך המסדרון, פתח דלת אחר דלת וסקר בניחותא את המטבח, את חדר הספרייה, את חדר התחביבים של אריה צלניק עם דגמי המטוסים הקלים מעֵץ־בלזָה הקשורים בחוטים חזקים אל התקרה ומתנועעים קלות ברוח כמו מתכוונים לנהל ביניהם קרבות אוויר אכזריים. בכך הזכיר לאריה צלניק את הרגלו שלו, הרגל מילדות, לפתוח כל דלת סגורה ולבדוק מה מסתתר מאחוריה.
כאשר הגיעו שניהם אל עומק הבית אל קצה המסדרון נעמד אריה צלניק לחסום בגופו את הכניסה לחדר־השינה שלו, שהיה פעם חדרו של אביו. אבל וולף מפציר כלל לא התכוון לפלוש לחדר השינה של מארחו אלא הקיש בעדינות על דלתה של הזקנה החירשת ומפני שלא באה שום תשובה הניח את כפו כמו בלטיפה עדינה על ידית הדלת ופתח ברוֹך ונכנס וראה את האשה רוזאליה שוכבת מכוסה עד סנטרה בשמיכת צמר באמצע מיטת הזוג הרחבה, ראשה עטוף בשביס עיניה עצומות ולסתותיה הגרמיות, נטולות־השיניים, נעות כמו טוחנות בלי הרף.
“כמו שחלמנו”, הצטחק וולף מפציר. “שלום לך גברת יקרה, מאד מאד התגעגענו אליך ומאד שאפנו לבוא אל קרבתך, הלא את בוודאי שמחה מאד לראות אותנו?”
ובכך גהר עליה ונשק לה פעמיים, שתי נשיקות ממושכות על שתי לחייה והוסיף והדביק לה עוד נשיקה על מצחה, עד שהזקנה פקחה את עיניה העכורות ושלפה יד שלדית גרומה מתחת לשמיכתה והחליקה לוולף מפציר על ראשו ומלמלה משהו ועוד משהו וגם ידה השנייה הגיחה מתחת לשמיכה ובשתי ידיה משכה אליה את ראשו והוא נענה לה וגהר עוד והשיל את שתי נעליו לרגלי המיטה ורכן ונשק לה על פיה נטול־השיניים ונשכב לידה במיטה ומשך אליו את שולי שמיכתה והתכסה בה גם הוא ואמר “הנה, ככה”, ואמר עוד: “שלום לך גברת יקרה מאד”.
אריה צלניק היסס רגע או שניים, נשא את מבטו אל החלון הפתוח שמבעדו נשקפה אחת מסככות המשק הנטושות וכן ברוש מאוּבק שעליו טיפסה באצבעות בוערות בוגנוויליאה כתומה. הוא עקף את מיטת הזוג והלך והגיף את התריס וסגר את החלון וסגר גם את שתי כנפות הווילון ובעודו סוגר ומחשיך את הכל התיר את כפתורי כותנתו ושחרר את חגורת מכנסיו וחלץ אף הוא את נעליו והתפשט ושכב במיטה לצד אמו הישישה, וכך הם שוכבים שלושתם, הגברת בעלת הבית בין בנה המחריש לבין האיש הזר שאינו חדל מללטף ולנשק אותה ופיו מלמל רכות, הכל עוד יהיה כאן בסדר גברת יקרה מאד הכל עוד יהיה כאן יופי, אנחנו נסדר כאן הכל.
ערד, יולי 2006
בְּאוֹתוֹ לַיְלָה כָּתַבְתִּי עַל קִירוֹת הַסִּפְרִיָּה מִבִּפְנִים
מִלִּים שֶׁל פְּרוֹפֵסוֹר זָקֵן לְקַבָּלָה: "אֱלֹקִים לֹא
יִוָּתֵר אִלֵּם בַּשָּׂפָה שֶׁבָּהּ הִשְׁבִּיעוּ אוֹתוֹ אַלְפֵי
פְּעָמִים לָשׁוּב וְלַחְזֹר אֶל חַיֵּינוּ". הַסְּפָרִים פָּעֲרוּ
פִּיּוֹת וְאִיְּמוּ לְהוֹצִיא מִתּוֹכָם מִלִּים אֲיֻמּוֹת וּלְחָשִׁים
קָשִׁים, וַאֲנִי הִבְטַחְתִּי לָהֶם שֶׁאֱלֹהִים לֹא יִשְׁתֹּק
בְּשָׂפָה בָּהּ יָשְׁבוּ דּוֹרֵי דּוֹרוֹת שֶׁל חֲכָמִים
וּגְאוֹנִים וּמְקֻבָּלִים וְסוֹפְרֵי סְתָ"ם לִכְתֹּב לְפָנָיו. הַדְּלָתוֹת
נָעֲלוּ אֶת עַצְמָן בֵּין הַחֲדָרִים וּבִקְּשׁוּ לִכְלֹא
אוֹתִי, וַאֲנִי הִבְטַחְתִּי לָהֶן שֶׁאֱלֹהִים לֹא יִשְׁתֹּק
בַּשָּׂפָה בָּהּ דִּבְּרוּ נְבִיאָיו אֶל הָעַם עַד
שֶׁפָּתְחוּ פְּתָחִים מִבַּעַד לְעָרְלַת לִבָּם. רֹאשִׁי נִרְדַּם
עַל הַסְּפָרִים שֶׁשָּׁאַלְתִּי בַּבֹּקֶר וְנִסָּה לְיַשֵּׁן גַּם
אוֹתִי, וַאֲנִי הִבְטַחְתִּי לוֹ שֶׁאֱלֹהִים לֹא יִשְׁתֹּק
בַּשָּׂפָה בָּהּ דִּבֵּר הַלֵּב הָעֵר אֶל הַגּוּף
הַיָּשֵׁן אַלְפַּיִם חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. בְּאוֹתוֹ לַיְלָה
כָּתְבוּ קִירוֹת הַסִּפְרִיָּה בְּתוֹךְ הַסְּפָרִים אַלְפֵי מִשְׁפָּטִים
מְבֻלְבָּלִים עַל אֱלֹהִים, וּבְאוֹתוֹ לַיְלָה מָחֲקוּ הַסְּפָרִים
בִּמְחָאָה אֶת הַמִּשְׁפָּט שֶׁכָּתַבְתִּי עַל קִירוֹת הַסִּפְרִיָּה,
בְּאוֹתוֹ לַיְלָה יָשַׁנְתִּי כְּפִי שֶׁלֹּא יָשַׁנְתִּי בְּחַיַּי.
וְאִם הִתְעוֹרַרְתִּי וְלֹא שָׁמַעְתִּי אֶת אֱלֹהִים שׁוֹתֵק
הִצְטָרַפְתִּי לְצַעֲקוֹת הַסְּפָרִים שֶׁבִּקְּשׁוּ לְהַחְרִישׁ אֶת קוֹלוֹ.
בַּבֹּקֶר הַסַּפְרָנִים מָצְאוּ אוֹתִי מַכֶּה כֹּתֶל עָלָיו
כָּתְבוּ הַסְּפָרִים בִּמְקוֹם דְּבָרָיו: עַכְשָׁו זוֹ שְׁעַת
מְנוּחַת הַצָּהֳרַיִם שֶׁל אֱלֹהִים, נָא לֹא לְהַפְרִיעַ".
גרשם שלום במכתב לפרנץ רוזנצוויג:
"אלוקים לא ייוותר אילם בשפה
שבה השביעו אותו אלפי פעמים
לשוב ולחזור אל חיינו".
ירושלים, ז' בטבת תרפ"ז, 26.12.1926
אנשים רואים דברים כפי שהם ושואלים: למה?
אני חולם על דברים שמעולם לא היו ושואל: למה לא?
רוברט קנדי
י. והיום ידבר אבשלום על…
שוסטר, חביב־סבר ומתנשם כדרכו, פותח את השיעור בהקדמה תמציתית ומדויקת למושג האינפורמציה, ומכריז כי תורי לדבר הבוקר. למורת־רוחי אני מבחין בפטר אייכלבורג, חבר הוועדה המדעת של אַלפּבַּאך, מתיישב בכיתה. הוא פרופסור מאוניברסיטת וינה, איש פיקח מאד ובעל חושים פוליטיים דרוכים, מתהדר בתואר אצולה ובשפם מחודד. איך ידע להופיע דווקה הבוקר?
אבשלום, בבקשה.
“היחסים בין הפיזיקה לביולוגיה”, אני מתחיל, “היו מאז ומתמיד מתוחים. הפיזיקאי מחפש פשטות, חוקי־יסוד כלליים שניתן להתאימם לכל מקרה על־ידי הצבת המספרים המתאימים במשוואה הקבועה. מובן שהביולוג, העוסק ברבגוניות העצומה של עולם החיים, יתייחס בחשדנות לניסיון לצמצם את שפע התופעות האלו לחוקים בודדים. קרה פעם שפיזיקאי וביולוג נדונו למוות. לפני ההוצאה להורג שאלו אותם מה משאלתם האחרונה. אמר הפיזיקאי: כבר כמה שנים אני עובד על תיאוריה שמסבירה את החיים, אז אני מבקש לארגן פה סמינר כדי שאציג את התיאוריה שלי. אמרו לו: בבקשה. ואתה, הביולוג, מה בקשתך האחרונה? אני מבקש, ענה הביולוג, שתוציאו אותי להורג לפני שהוא מתחיל את הסמינר שלו”.
הקהל מתמסר לדיגדוג הבלתי־צפוי ברעם צחוק ופתאום אני נזכר בתלמידי בארץ, אותם אני אוהב להצחיק כך, ושכה היטיבו להצהיל את פני בשנה הרעה הזאת. בני־אדם בכל העולם נעשים דומים עד לרַגֵש כשהם צוחקים. פני שוסטר זורחות. אטילה מחייך, אבל עיניו מסגירות מתיחות.
אני מתחיל באיזכור חוקי התרמודינמיקה. מצגת ה"פאוארפוינט" מעלה על המסך את החוק הראשון, השני, השלישי, ו…איך נקרא החוק הרביעי? יפה, ריכארד, החוק הרביעי נקרא “חוק האפס”, כי הוא התגלה אחרי השלישי אבל הוא יסודי יותר מהראשון. עוד כמה הערות דידקטיות ואני מתמקד בחוק השני. הרבה דרכים לתאר את האנטרופיה: זו של האיש ברחוב (סדר), של עקרת־הבית (כל דבר לחוד), של המהנדס (נצילות האנרגיה), של הפיזיקאי (שיווי משקל), של הסטטיסטיקאי (הסתברות) ושל המתמטיקאי (מספר המצבים הפנימיים). המחברים השונים מתווכחים בלהט בשאלה איזו הגדרה מדויקת יותר ואיזו הגדרה רק מטעה. אני מעדיף ללמד את כולן, מהקל אל הכבד, ולהראות איך הן משלימות זו את זו.
הזמנתי את רוח לשיעור והיא יושבת בשורה השנייה, ועכשיו היא מוזגת לעצמה תה מתרמוס קטן.
בשנת 1948, אני ממשיך, הושגה פריצת־דרך תיאורטי כשקלוֹד שאנוֹן, אבי תורת האינפורמציה, הציע לראשונה דרך פשוטה למדוד אינפורמציה תוך שימוש במשוואה הידועה של בולצמן למדידת האנטרופיה. אחרי הכל, הן שתי המשוואות נשענות על מושג ההסתברות: כשם שאנטרופיה נמדדת במספר הסידורים האפשריים של המערכת במצב מסוים, כך גם אי־הידיעה בנושא מסוים נמדדת במספר המצבים שכולם אפשריים מבחינתנו באותה מידה. אינפורמציה פירושה הקטנת מספר המצבים האפשריים, כלומר צימצום בורותנו באותו נושא.
והנה הגדיל שאנון לעשות כשהמשיך והגדיר את הקשר בין אינפורמציה ואנרגיה: כל רכישה, העברה, עיבוד או מחיקה של אינפורמציה צורכים מינימום מסוים של אנרגיה. המודל שלי, אותו פירסמתי לפני כעשור, השתמש בהנחה המשלימה: שימוש באינפורמציה יכול לחסוך באנרגיה. בואו נחשוב למשל על פתיחת דלת בעזרת מפתח: פעולה זו דורשת הרבה פחות אנרגיה מזו שהיתה דרושה לפריצת הדלת. האינפורמציה שבמפתח מאפשרת לנו להשתמש בפחות אנרגיה, אבל במקום או בזמן הנכון.
זה מה שעושה האֶנזים, מעירה הַניָה.
בדיוק. ועולם החיים כולו מלא “מנעולים” ו"מפתחות" כאלה. הביטו לדוגמה בשקף הבא. הטיגריס קוטל את טרפו על־ידי הפעלת כוח אדיר בעוד הקוברה הורג טרף באותו גודל על־ידי יריקת סילון ארס. כל־כך מעט אנרגיה יש בפעולה הזאת אבל הרבה מאוד אינפורמציה: הקוברה “יודע” לכוון את הסילון אל עין הקורבן, העשירה בכלי־דם, ממנה מתפזר הארס לכל הגוף. הארס עצמו הוא מסוג הנוירוטוקסינים, רעלי העצבים. הנוירוטוקסין הייחודי לקוברה קרוי קוברוטוקסין. זו מולקולה הדומה להפליא לאצטילכולין, המפעיל את השרירים שלנו. בשל הדמיון המולקולרי הזה חודר הקוברוטוקסין לאותם צמתים זעירים בגוף הקורבן שבין העצב לשריר ומשתק אותם. האנרגיה המושקעת? מִזערית, אבל בזמן הנכון ובמקום הנכון.
כמובן, האינפורמציה הזאת לא הושגה בחינם, מעיר פטר.
לזה בדיוק דאג דארווין! כל אורגניזם נולד כשבגֶנום שלו מקודדת כמות עצומה של אינפורמציה על הסביבה. בגוף הדג טבוע מידע על תכונות המים ובגוף הציפור מידע על האוויר. מידע זה הושג במהלך הברירה הטבעית. אינספור דורות קודמים שילמו את מלוא המחיר האנרגטי – כלומר, מתו – על השגת האינפורמציה הזאת. הצאצאים יכולים כבר ליהנות ממנה בחינם.
על זה אני חושב בכל פעם שאני יוצא ללקט פטריות עם נכדַי, מעיר שומע מבוגר בחיוך. כמה דורות צריכים היו אבותינו למות מהרעלות, הקאות ושילשולים כדי להשאיר לנו את הידע הנקי איזו פטרייה טובה ואיזו רעילה?
על המסך עולה עתה תמונתו של שרדינגר. המונח שטבע, אנטרופיה שלילית, הכעיס לא מעט תיאורטיקאים. האורגניזם, טען שרדינגר, ניזון מן האנטרופיה השלילית שהוא שואב מסביבתו, וכך נמנע מכניעה לאנטרופיה הכללית. אני לא הולך להגן על שרדינגר, אבל אנסה להראות שהמושג המושמץ של האנטרופיה השלילית משקף עיקרון עמוק בקשר לתפקידן של האינפורמציה והמורכבות בעולם החיים.
שוסטר, עודו מחייך, מרים גבות בהבעת אזהרה, כאילו עברתי פתאום להתיישב על אדן החלון.
השקפים הבאים מראים מה ההבדל בין סדר למורכבות. כאן, הן העקרונות והן המתמטיקה הם פשוטים. האנלוגיה הביולוגית עכשיו ברורה: אמנם, אורגניזם חי הוא הרבה יותר מסודר מאורגניזם מת ובוודאי מגופה מתפוררת, אבל באותה מידה אין ספק שאילו היו החומר והאנרגיה בגופו מסודרים לחלוטין – כל הפחמן בצד אחד, כל החנקן בצד שני וכו', וכל האנרגיה מרוכזת במקום אחד – הוא לא היה יותר חי מסתם גביש. המורכבות, ולכן החיים, נמצאים אי־שם באמצע.
הימהום של הסכמה נשמע מפינתו של אֵוּרש.
עכשיו, גבירותי ורבותי, אני רוצה לשאול אתכם: אם אנו מסכימים שמצב המורכבות עומד אי־שם באמצע סולם האנטרופיה, כשלמטה אי־הסדר המוחלט ולמעלה הסדר המוחלט, מה הדרך הקלה ביותר לגוף החי ליצור מורכבות? במלים אחרות, מאיזה מצב כדאי לו להתחיל?
מלמטה למעלה, אומר ריכארד. מתחילים ממצב לא מסודר. זה מה שהטבע עושה, לא?
זה מתקבל על הדעת מבחינת השקעת האנרגיה, מתערב השומע המבוגר, מצביע על אמצע השקף. לפי הסקאלה שציירת, עלייה אל מצב הסדר מצריכה השקעה גדולה יותר מהעלייה למצב המורכבות.
כמה סטודנטים מתלחשים. על המסך נראה עתה אתר סקי. כדרכי אני טוב יותר באנלוגיות ויזואליות. יש פעמים, אני מזכיר לשומעים, שקל יותר להגיע אל מקום מסוים על ההר לא בטיפוס מלמטה אלא דווקא בגלישה מלמעלה. נכון, כדי להגיע אל המצב המורכב דרושה פחות אנרגיה מאשר להגיע אל המצב המסודר, אבל כמות האינפורמציה שתידרש לשם כך היא כה אדירה עד שהיא תגדיל את חשבון האנרגיה לממדים לא מעשיים.
אז מה בעצם אתה אומר לנו, שואלת הַניָה בטון של יושב־ראש ועדת מבחן, שהגוף החי יוצר מצבים מורכבים על־ידי יצירת מצבים מסודרים תחילה, ש"מתקלקלים" לכיוון המצב הדרוש?
בדיוק כך! מה עושה כל אמן אם לא מסדר קודם היטב את שולחן־העבודה ואת כל החומרים לפני שהוא מתחיל לעבוד? ומה נשאר בחדרו בסוף היום, סביב היצירה, אם לא תוהו־ובוהו?
ואם להשלים את האנלוגיה, ממשיך ריכארד, האורגניזם מתחיל מה"פסגה" של המצב המסודר עם עודפי אנרגיה המאפשרים לו להגיע לכל מקום למטה ממנו, וכל מה שהוא צריך עכשיו זה רק מעט אינפורמציה כדי להגיע למצב המורכבות הספציפי הדרוש לו, נכון?
עכשיו הוא מתלהב. גם אני. זה אחד הרגעים בהם אדם נזכר מדוע בחר במקצועו כשהיה עוד ילד. “נכון, אני מודה לך על הניסוח!”
אני עובר לכמה דוגמות מתחום מדעי־החיים. הרבה מהשומעים הם סטודנטים לרפואה ודיון ער פורץ בשאלה אם אמנם תאֵי הגזע העובריים מייצגים סדר גבוה יותר מאשר התאים הבוגרים שהתמיינו. הַניָה מעירה שהשלבים העובריים הראשוניים מצטיינים בסימטריה מלאה, הנשברת בשלבים הבאים. סטודנטית אחרת מעירה לה על תאֵי־הגזע הקיימים גם בגוף הבוגר. אני מתאמץ לעקוב אחרי הדיון. הם מדברים עכשיו מעל לראשי על פרטים אמבריולוגיים שאיני מתמצא בהם. אבל השורה התחתונה העולה מדבריהם היא שזה בדיוק מה שקורה: התמיינות תאים כרוכה בשינוי בלתי־הפיך, לפיכך האנטרופיה גדֵלה, ואתה גם המורכבות.
שוסטר חושב. רות שותה תה. אטילה, רכון על הדף שמולו, שולח מדי פעם מבט תר־מחפש אל החלון ושב אל הדף, עטו מרצרץ משוואות שורה אחר שורה.
י"א. הכל עניין של תרבות
הוא יושב בחדר האינטרנט וקורא אימֵילים. אני מתיישב לא הרחק ממנו ועושה אותו דבר. לבסוף אני לוכד את מבטו ומחייך.
“פרופסור מַצוּזַאוָה, אני כל־כך נהנה מהקורס שלך! אוכל בהזדמנות לשאול אותך כמה שאלות?”
“כן, אתה רוצה לדבר עכשיו? רציתי לעלות לשתות משהו”.
מקרוב הוא גבר נעים למראה עוד יותר. בניגוד למרצים האחרים, שכבר השילו את בגדיהם הרשמיים, הוא לבוש חליפה כחולה ועניבה תואמת, אבל מבעדם ניכר חוסן הגוף שכבר בילה עונות רבות בסבך הג’ונגל. מכיון שלא ביקש בעצמו שאקרא לו בשמו הפרטי איני עושה כן. דיבורו ביישני, ולסיום כל משפט נלווה הינהון גולמני בראש, כאילו הוא עצמו נוהג להסכים לדבריו. כבר ראיתי יפאנים עושים את התנועה הזאת הנוגעת־ללב, כנראה קידה סמלית.
אני מספר לו על שיחתי עם הַניָה והוא מקשיב רוב־קשב, עיניו הנודדות מעל ראשי אומרות כובד־ראש.
“אצל השימפנזים שלי אין רצח, גם לא הרבה אלימות”, הוא אומר. “אני כמעט עשרים שנה עובד בבוֹסוֹ, ומורי (כאן הוא מזכיר שם יפאני אחר) עבד שם (כך וכך) שנים לפני, ומעולם לא ראינו רצח”.
“אבל אחרים תיעדו מעשי־רצח רבים, אצל אותו המין!”
“זו תרבות אחרת. אצלנו בכלל השימפנזים כמעט צמחוניים”.
אני מסתכל בו בעיניים מצומצמות, כאילו מישהו מנסה לעשות ממני צחוק. “מה?!”
“השימפנזים שלנו כמעט לא עוסקים בציד. הם מומחים בפיצוח אגוזים מאד קשים באבנים מיוחדות. הם משתמשים הרבה יותר בכלים מאשר שימפנזים בני תרבויות אחרות. זה יֶדע שעובר מדור לדור, כמו בתרבות האנושית, ולא באינסטינקטים. לכן הם מקבלים את כל החלבונים והשומנים במזונם מהאגוזים בתוספת חרקים, זוחלים וביצים. הם לא צריכים לצוד. ועל רצח אין מה לדבר”.
“תאר לעצמך”, הוא מוסיף, “מה היה קורה אילו הגיע חַיזר לכדור־הארץ והיה נוחת דווקא בעיראק. הוא היה חושב שכל בני־האדם הם רוצחים”.
י"ב. ילל־חתולים
הוא לא רק נתן למכאניקת הקוונטים את צורתה הסופית כמעט במשוואת־הגלים שלו אלא גם השאיר לה פרדוקס התקוע בגרונה עד היום. התיאוריה הזאת סבלה לא מעט מאבותיה. אינשטיין תיעב אותה בכל לבו, ולא סלח לה על כך שדווקה היא, ולא היחסות, הביאה לו את הנובל, ועל כן הוריש לה את ניסוי־המחשבה־המפורסם של אינשטיין־פודולסקי־רוזן. אבל היא נקמה בו אחרי מותו, כשהטכנולוגיה איפשרה להפוך את ניסוי־המחשבה לניסוי אמיתי, ועשתה בדיוק את מה שכולם חששו מפניו: חלקיק אחד משפיע באופן מיידי על חלקיק מרוחק אחר, בהתרסה גלויה כמעט נגד האיסור היחסותי על השפעות מהירות האור. גם שרדינגר התעלל בה אחרי שהעניק לה את יסודה המתמטי. הוא השתייך לקבוצת־הגיל של אינשטיין ונמצא מתאמץ לא לפגר אחרי פרצי הגאוניות של הייזנברג, דיראק, דה־ברוֹיִי ושאר הנערים, ולכן הוסיף ניסוי־חשיבה פרדוקסלי משלו, הוא ניסוי החתול המפורסם.
“כולכם מדברים על סופרפוֹזיציה קוונטית”. אומר אלקס, “ואני עוד לא בטוח שהבנתי מה זה”.
מאוחר בלילה בא אלקס לדבר אתי על החתול. בעקבות הספר שלנו הוא התחיל להתעניין בשאלה אם התודעה ניתנת להסבר טוב יותר במונחים קוונטיים. אני שרוע על המיטה, תשוש מעוד האבָסָה אצל רות, והוא יושב על הכורסה ממול, כמו פסיכואנליטיקאי ותיק, שולח מבטים נוגים אל קופסת הסיגריות והמצית שהחרמתי ממנו בכניסה.
“כל הסיפור הזה על חתול חי ומת כאחד”, מתריס הוד־מעלתו, “נשמע לי ממש טיפשי. אם זרקתי מטבע ולא הסתכלתי על איזה צד היא נפלה, קיימת פשוט הסתברות שווה לגבי כל צד. שום אדם שפוי לא יאמר שמטבע נמצאת בשני המצבים יחד כל עוד לא הסתכלנו בה. במה זה שונה מאי־הוודאות הקוונטית? למה לא לחשוב שגם בעולם החלקיקים יש מצבים אובייקטיביים שפשוט איננו יודעים מה הם?”
“כי המטבע הקוונטית אינה נמצאת באמת על שום צד, אלא במצב ששום דבר אחר בעולמנו לא דומה לו. היא נמצאת בסופרפוֹזיציה, כלומר מצב שהוא ריבוי מצבים. בוא נתחיל מהתגלית של פלאנק: האור, כמו החומר, אינו ניתן לחלוקה עד אינסוף. כשם שלחומר יש חלקיקי־יסוד שלא ניתן לחלקם, כך גם האנרגיה עשויה קוונטים בודדים. לקוונטים של האור קוראים פוֹטוֹנים”.
“ואיך זה מוביל לאותה סופרפוזיציה שלך?”
“בוא נעשה ניסוי. ניקח פנס ונעשה אותו חלש, ויותר חלש, ויותר חלש ויותר חלש… עד שייצא ממנו פוטון בודד כל כמה דקות. נכוון את הפנס אל מחיצה בעלת שני סדקים שמאחריה לוח־צילום. ברוב המקרים ייבלע הפוטון במחיצה, אבל בחלק מהמקרים הוא ישאיר נקודה על לוח־הצילום. נכון? עכשיו הנה הדבר המעניין: הוא ישאיר נקודה רק באותם מקומות שאליהם היה מגיע גל שעבר את שני הסדקים”.
“מה שקוראים התאבכות”.
“יפה. התאבכות נוצרת כששני חלקי הגל שעברו דרך שני הסדקים מתערבבים זה עם זה, ואז הם מבטלים זה את זה במקומות מסוימים ומחזקים זה את זה במקומות אחרים. כשעובר אור (אור מנורה רגיל, כלומר הרבה־הרבה פוטונים) בשני סדקים הוא יוצר תבנית כזאת של פסי אור וצל. והנה, דבר משונה: גם אם פוטון אחד בודד עובר דרך המחיצה הוא ישאיר על לוח־הצילום נקודה רק במקומות שבהם אמורים להיות פסי אור. לעולם לא במקומות ה’חשוכים'. עובדה: כשתצטברנה הרבה נקודות בודדות כאלו על המסך, הן תצטרפנה לדגם המוכר של ההתאבכות”.
“כלומר האור הוא גל”.
“יפה. עכשיו סגור סדק אחד וחכה עד שתיווצר נקודה שחורה בודדת שתעיד כי פוטון בודד נקלט בלוח־הצילום. אחר־כך סגור סדק שני וחכה לנקודה הבאה, וכך הלאה עד שתקבל שני צברי נקודות מול שני החורים. הנקודות האלה, הפעם, לא יצטרפו לדגם התאבכות. זאת אומרת: כל פוטון בודד הרגיש אי־כך אם שני הסדקים פתוחים והתנהג בהתאם. ניסוי הפצצה של ווידמן ושלי מבוסס על העיקרון הזה”.
“בסדר, הבנתי, זה גל”.
“יפה. ולא רק בשני סדקים. יש מאמר שכתבנו, שמוליק מרקוביץ' ואני, ובו הראינו שאפילו במקרה של יותר משני סדקים, נאמר, שבעה־עשרה סדקים ברוחבים שונים ובמרחקים שונים זה מזה, עדיין תופיע כל נקודה בודדת במיקום שהוא תוצאה של מיקומיהם ורוחביהם של כל הסדקים הפתוחים. הפוטון, בדרך כישופית כלשהי, עבר בכל הסדקים”.
“הבנתי. אין צורך בהוכחות נוספות: הפוטון הוא גל”.
“יפה. זאת ועוד: אם נגרום למקור הפוטונים לנוע במהירות קדימה או אחורה, ישתנה דגם ההתאבכות בשל ההתארכות או ההתקצרות של הגלים לפי אפקט דוֹפלר. אתה מכיר את האפקט הזה? כשמכונית צופרת בעודה עוברת על פניך, קול הצפירה נשמע תחילה גבוה ואחר־כך…”
“אבשלום, תקשיב!” מתרומם קולו של אלקס, אולי כהמחשה לאפקט דופלר, מתקרב עתה לזה של זמרת־אופרה בזמן המחזור החודשי שעתה־זה נתקלה בעכבר. “הבנתי! הבנתי היטב: הפוטון הוא חד־משמעית גל”.
“וחד־משמעית חלקיק”.
“סליחה?!”
“בדיוק כך. הרי ראית נקודות בודדות על לוח־הצילום. כמה אנרגיה נספגה לדעתך בכל נקודה?”
“כמה?”
“תזכור שאינשטיין קיבל את הנובל על כך שגילה שפוטון אור בודד יכול להעיף אלקטרון ממסלולו באטום, ממש כאילו היה הפוטון קליע זעיר. כל האנרגיה שלו מתרכזת בנקודה האחת הזאת. כמה אנרגיה נספגה אם כן במקום שבו נוצרה נקודה על המסך?”
“כל… כל האנרגיה של הפוטון?”
“נכון מאד! וגם כל המומנטום שלו, ואם זה היה אלקטרון, גם כל המטען שלו. לא חצי, לא תשעים־ותשעה אחוז – כל הפוטון פוגע בנקודה אחת ושום עקבות שלו לא ייראו במקום אחר. אתה מכיר גל שיכול לעשות דבר כזה? כך עושה רק חלקיק”.
“עכשיו אני לא מבין כלום…”
“סוף־סוף! ברוך הבא אל תורת־הקוונטים. הדואליות הזאת היא לב־לבה של התיאוריה. לואי דה־ברויִי, נסיך צעיר ומוזיקלי שעשה את הדוקטורט שלו אצל לאנז’וון בפאריז, הציע להשלים את המעגל: אם אינשטיין הצעיר גילה שהאור, שכולנו חשבנו מאז מאקסוול שהוא גלים, הוא בעצם חלקיקים, אולי גם ההפך נכון, כלומר, מה שכולנו מכירים כחלקיקים הם בעצם גלים?”
“שאלה יפה!”
“והטבע לא איחר להשיב עליה. תאֵר לך שגם האלקטרון הסובב סביב גרעין האטום הוא גל ולא חלקיק. יש נוסחה ידועה, הנותנת את הקשר בין אנרגיה ואורך־גל. ישב הצרפתי הטוב וחישב מה יהיה אורך־הגל של האלקטרון על־פי האנרגיה שלו. עכשיו נניח שהגל הזה סובב במסלולים שונים סביב גרעין האטום. יהיו מסלולים שבהם הגל הזה יבטל את עצמו, כלומר, ההתאבכות שלו עם עצמו תיצור ‘צל’, ומסלולים אחרים שבהם הגל יחזק את עצמו, כלומר ייצור ‘אור’. והנה התברר שהאלקטרון סובב רק באותם מסלולים שבהם יצרה ההתאבכות ‘אור’. במלים אחרות: החישוב של דה־ברויי תאַם בדיוק את מה שכבר היה ידוע על מסלולי האלקטרונים באטום”.
“Schön (יפה)! כשהטבע מאשר לנו משהו שהסקנו קודם משיקולים תיאורטיים, זה סימן שעלינו על משהו אמיתי!”
“מכאן הוא עשה צעד נוסף והציע לעשות את ניסוי הסדק הכפול לא בפוטונים, כלומר חלקיקי אור, אלא באלקטרונים, או פרוטונים או כל חלקיק שיעלה על הדעת. מיותר לספר לך מה היו התוצאות. מיותר גם לומר לך שכל התעלולים שתיארתי קודם, עם שבעה־עשר הסדקים, אפקט דופלר וכדומה, יתגלו בכל חלקיק שתעביר בניסוי ההתאבכות”.
“וכל זה יצא מעבודת־דוקטורט!”
“אכן, לאנז’וון לא ידע מה לעשות בתיזה הזאת ושלח אותה לשיפוט היישר אל אינשטיין בברלין. בתשובתו התפייט אינשטיין בצרפתית: תלמידך הרים את שוליו של המסך הגדול”.
“כלומר, הוא השתכנע?”
“היתה לו ברירה? הרי הבחור הסתמך גם על הקשר בין מסה לאנרגיה, כלומר על תורת־היחסות! אבל מי שממש התחשמל מהתגלית של דה־ברויי היה שרדינגר. הוא נתן לתופעה הגלית הזאת ביטוי במשוואת־היסוד המפורסמת שלו, שניבאה מה יעשה החלקיק בכל מיני מצבים, וכשעשו הפיזיקאים את הניסויים, אישרו החלקיקים את דברי שרדינגר בצייתנות”.
“אם כך, תורת־הקוונטים מתארת נכונה את המציאות”.
“לא”.
“מדוע?”
“הסתכל סביבך: האם שכחת? העולם היומיומי ממשיך לציית לניוטון. כיסאות, שולחנות ואנשים נמצאים במקום אחד ולא בסופרפוזיציה. אבל העצמים היומיומיים הללו הם עצמם עשויים חלקיקים, שמצייתים כאמור לשרדינגר. היכן אם כן הגבול בין שתי הפיזיקות?”
“כאן, אני מבין, מופיע החתול”.
"החתול הוסיף לשאלה הזאת משנה חריפות. שרדינגר שם (במחשבה כמובן) בקופסה סגורה
1) חתול
2) מתקן להריגת חתולים המופעל על־ידי התפרקות אטום רדיואקטיבי בודד
3) אטום רדיואקטיבי בודד
אתה זוכר שתורת־הקוונטים אינה יכולה לומר מתי יתפרק אטום זה או אחר אלא רק מה ההסתברות שיתפרק כעבור זמן כלשהו. נניח אם כן שכעבור שעה יש לאטום הזה הסתברות של 50% להתפרק. מה יהיה גורל החתול? לו היתה זו הפיזיקה הקלאסית, היתה התשובה פשוטה: בחצי מהמקרים יהיה בקופסה אטום מפורק וחתול מת, ובחצי האחר אטום שלם וחתול חי. אבל תורת־הקוונטים, שהאטום סר למרותה, דורשת שכל עוד לא נמדד האטום הוא יהיה בסופרפוזיציה, כלומר גם שלם וגם מפורק. אבל אז, אם גורל החתול נקבע על־ידי האטום הזה, נגזר גם על החתול להיות חי־ומת כאחד!"
“וכמובן אין דבר כזה”.
“אין דבר כזה כשפותחים את הקופסה, כי אז נעשית מדידה במצבו של החתול והוא ‘קורס’ לאחד משני המצבים. השאלה היא מה היה מצבו לפני פתיחת הקופסה. האם כבר אז היה במצב מוגדר, כלומר חי או מת, לפני שהסתכלנו בו? או אולי היה גם הוא בסופרפוזיציה, כמו האטום, כלומר חי ומת בו־זמנית?”
“שאלה קצת טיפשית, הייתי אומר, ולא ממש מעניינת, כי אין שום דרך לבדוק אותה”.
“אין דרך לבדוק אותה כרגע, אבל השאלה בוערת מאד. הסכמנו שחלקיק יכול לעבור בשני סדקים. האם גם אטום יכול לעשות את זה? בהחלט. הניסויים הוכיחו את זה. הוא הדבר גם לגבי מולקולות גדולות יותר. אם כך חוזרת השאלה: למה איננו רואים את הסופרפוזיציה הקסומה של תורת־הקוונטים מסביבנו?”
אלקס מראה סימני עצבנות, המחסור בניקוטין מתחיל לתת בו את אותותיו. “באמת, למה?”
“שתי תשובות ניתנו לשאלה זו. רוג’ר פנרוֹז מאוקספורד שיער כי עצמים שגודלם יוצר תופעות כבידתיות שוברים את המצב הקוונטי. זאת אומרת: קיים אולי גודל כלשהו שמתחתיו שלטת תורת־הקוונטים ומעבר לו הפיזיקה הקלאסית. מנגד טען ציילינגר, מהאוניברסיטה שלך, כי הכל עניין של טכנולוגיה. החלקיק מציית לתורת־הקוונטים כי הוא מבודד ואינו ‘נמדד’. קשה יותר להדגים התאבכות על אטום שלם כי הוא גדול יותר וקשה לבודדו מהשפעות הסביבה, אבל ציילינגר הצליח לעשות כן והוכיח שהאטום מציית גם הוא לתורת הקוונטים. קשה עוד יותר לעשות את זה במולקולה גדולה כי קושי הבידוד מהסביבה גדול אף יותר, אבל ציילינגר הצליח לעשות ניסוי מתאים גם במולקולה הידועה כ’כדור באקי', המורכבת ששים אטומי פחמן. בשנים האחרונות דוחף ציילינגר את הגבול יותר ויותר כלפי מעלה. לכן הוא אומר: בטכנולוגיה המתאימה, אם נבודד חתול מכל דבר שיכול ‘למדוד’ את מצבו (אבק, אוויר, כוח־המשיכה וכו') נוכל לייצר אפילו חתולים בסופרפוזיציה. גם אנתוני לֶגֶט, שקיבל לא מזמן נובל, הציע מערכת כזאת של שדה מגנטי בסופרפוזיציה, אבל עוד לא מצאו דרך ליישם את זה”.
“מעניין”.
החנון רוצה עכשיו לברוח עם הסיגריות שלו, דווקא כשאני בשיא המרץ. מה הוא חשב, שהוא ישאל שאלה קטנה על קוונטים, יקבל תשובה פשוטה וילך לישון? אני נזכר באברהם לינקולן, שאיש אחד בא והתלונן לפניו על שמֶרי טוֹד העליבה אותו. אמר לו לינקולן: אדוני, אתה סבלת ממנה רק עשרים דקות, ומה אני אגיד אחרי עשרים שנה?
“העניין הוא”, אני מסביר לו בסבלנות, “שיש כאן משהו מפליא”.
“אהה”.
“תשאל מה מפליא!”
“מה מפליא?”
“מה זאת אומרת מה מפליא?! יש פה משהו בקשר לזמן שאף אחד לא מבין. פעם באה אליי סטודנטית בשאלה פשוטה: הרי אפשר להאריך את משך הניסוי לשלושה ימים ואז נוכל לדעת מה קרה בתוך הקופסה לפני פתיחתה; אם נראה גוויית חתול מתפוררת, נדע שהחתול היה מת מזמן, ואם נראה חתול רזה וקערת חלב ריקה, נדע שהחתול היה חי כל הזמן. בין כך ובין כך, לא היתה סופרפוזיציה”.
“יפה, הנה דרך יפה לדעת מה קרה לחתול גם אם לא צפינו בו!”
“זה לא יעבוד, אבל הבחורה הזאת עלתה על דבר מעניין לא פחות. מצאתי את התשובה לשאלתה רק אחרי שנזכרתי בניסוי שהמציא מורי, יקיר אהרונוב, המראה שבתהליכים קוונטיים המדידה משפיעה לא רק על מה שיִקרה באותו רגע אלא גם על העבר! לכן פתיחת הקופסה יוצרת לא רק את מצב החתול באותו רגע אלא גם את כל ההיסטוריה שלו מהרגע שבו אירע האירוע הקוונטי. כלומר, אם גילית אותו חי, בעצם קבעת את ההיסטוריה שלו בשלושת הימים האחרונים. אתה גורם עכשיו שהוא היה חי אתמול ולכן, אם הוא יהיה חי, הוא אמנם יהיה רזה וקערת החלב אכן תהיה ריקה”.
“נו, באמת!”
“ואז באנו, שחר דולב ואני, והראינו מקרים קונטיים שבהם אפילו ההיסטוריה אינה עקבית. אם במקום חתול נשים בקופסה כמה אטומים בסידור מסוים ונניח למערכת להתפתח, נקבל לבסוף מצב אנלוגי למצב שבו מצאנו חתול מת ומתפורר, ובכל־זאת קערת החלב שבקופסה ריקה ומסביב פזורים גללים טריים. במלים אחרות, יש מקרים שבהם שתי היסטוריות סותרות מתערבבות זו בזו”.
“אתה יודע איך אומרים בגרמנית הֶנגאוֹבר?”
“למה, כבר התעייפת מהקוונטים?”
“Katzenjammer”, אומר אלקס, “יללת חתולים”.
“מעניין. הקוֹנוֹטציה היא לא מינית במקרה? אתה יודע, Omne animal triste post coitum, כל החיות עצובות לאחר המשגל”.
הרוזן מנֶמֶט־אוּיואַר עוצם עיניו וגונח חרישית.
“בואו נחזור לנושא”, הוא מבקש. “נניח שכל היקום החל באירוע קוונטי…”
י"ג. שרדינגר עצבני
מכל התצלומים של אבות תורת הקוונטים זה של שרדינגר הוא הפחות ידידותי. הבן־אדם מסתכל בך מתוך שני חריצי־עיניים סגורים כמעט בהבעה של מי שלא נותרה לו הרבה סבלנות. נילס בוֹר מחייך למצלמה, אינשטיין גם, ושביעות־רצון עצמית נוטפת מפרצופו הנכלולי של הייזנברג (שעל קברו כבר הציעו לכתוב “קיימת הסתברות גבוהה שאיש תם וישר, ורנר הייזנברג, קבור בסביבה זו”). אבל שרדינגר זה סיפור אחר. אפילו כשהוא משחרר חיוך, זה נראה כמו חיוך שעלה במאמץ.
“הוא כתב יומנים”, מספר ארנוּלף, שקוע בכורסתו ורגליו פשוטות לפניו, גביע היין הנצחי בידיו. “אני שומר עליהם בחדר למעלה. יהיה מאד לא פשוט לפרסם אותם”.
מדוע?
“הם מלאים גידופים! לא תאמין, אבל הוא היה צובר לפעמים כמויות כאלו של זעם שהיה מוכרח לשחרר אותן בכתיבה בביטוים ארסיים ומלים גסות. אפילו אינשטיין יוצא רע ביומנים האלה אחרי ששרדינגר ניסה את מזלו בפיתוח תורת שדה מאוחד”.
אני נזכר פתאום ש"נפש וחומר" נושא את ההקדשה “לידידי המפורסם והאהוב האנס הוֹף, בנאמנות עמוקה”. הוף היה פסיכיאטר שטיפל באָנֵמָרי בעת התקפי הדיכאון שלה, ונראה שלצד שני הרופאים האחרים שסעדו את שרדינגר בשנותיו האחרונות בווינה טיפל גם במצבי־הרוח שלו.
זה היה בשנות העשרים, מנדב החתן עוד סיפור, בברלין. שרדינגר חזר מהעבודה בערב, וכשעבר ברחוב שמע מהומה מאחד הבתים. כמה בריונים נאצים בזזו בית יהודי. הוא זיהה ביניהם אסיסטנט מהמחלקה לפיזיקה. הוא ניגש אליו, עמד מולו וירק בפרצופו. למחרת, hell broke loose, שאול פערה פיה. הפורע היה חבר במפלגה הנאצית ונפתחה חקירה. אבל זה היה שרדינגר, ולא העזו לפגוע בו.
אני מציץ שוב בדיוקן שעל הקיר.
עוד יין? שואל ארנוּלף.
כן בבקשה. לחייךָ ולחיי חותנך האלמותי.
י"ד. סקס על העצים
אֵוּרש נתן היום הרצאה מרתקת. הביולוגים האלה נהפכים לפעמים למשוררים בלי להרגיש. בערב הציג אותי בפני אשתו ובנו. הילדוֹן דומה מאד לאביו וכבר מרכיב משקפיים עבי עדשות. “הוא גם ירש ממנו את השכל”, העירה האֵם בטון ענייני, כאילו היתה זו עובדה גנטית רגילה. ואיך קוראים לו? “גם־כן אֵוּרש”. אז איך היא מבדילה ביניהם כשהיא קוראת לאחד מהם מהגינה? “לקטן אני קוראת אֵוּרשי”.
“צ’ירס”, אמר אֵוּרש בפעם החמישית והרים כוסית. “לחיים” עניתי לשם שינוי, והוא חזר בכובד־ראש על המלה. הסברתי את פשרה ובהזדמנות הוספתי לו עוד קצת יהדות. אין לי מושג איך, אבל הוא שוב הביא את השיחה לענייני מין וסיפר בדיחה די זוועתית על סקס אוראלי. אז לימדתי אותו לומר בעברית “לך תזדיין” והוא חזר על זה שוב ושוב בנעימה חגיגית, נוגה קימעה. מי שלא שמע את זה במבטא הונגרי לא יכול לתאר עד כמה זה נשמע נוגע־ללב. רציתי ללמד בהזדמנות זו גם את אֵוּרשי החמוד אבל האֵוּרשית לא נראתה נלהבת.
חמסין משונה של אמצע הלילה מעיר אותי. אני יוצא למרפסת העץ. דממה באַלפּבּאך. חם לי. היין הזה לא היטיב אתי. הלכה השינה ואין עם מי לדבר. אטילה אולי שקוד על משוואותיו, אלקס הוגה בבהאגוואד־גיטה, האֵוּרשים משמיעים במקהלה נחירות בהונגרית ומַצוּזַאוָה ודאי מיילל מתוך חלום תרועות־ניצחון שימפנזיות. והַניָה? האם הקמט המהורהר עודו בין גבותיה גם בשנתה?
ריבוע אור מעורר תקווה בוקע מהחלון ה"אוֹברשולֶה" (בית־הספר התיכון) ממול. יש שם חדר אינטרנט לסטודנטים. אולי מישהו קיבל שכל והשאיר אותו פתוח? אני חייב תשובות דוא"ל לתריסר אנשים לפחות. אני שם עלי משהו ויוצא לכביש בלבוש מינימלי – ממילא אין פה אף אחד – רק כדי לגלות שגם המזל שלי הלך לישון בשעה הזאת. הבעת פניו של אייכלבורג הנעצר מולי נעה הלוך ושוב בין טרום־שבץ לטרום־קריאה למשטרה. מי היה מאמין שדווקא הוא יסתובב בחוץ בשעה כזאת? אני מחווה קידה וינאית בסבר־פנים קפדני וממשיך בדרכי, ולמרות שאיני שומע אותו ממשיך ללכת אני מתאפק שלא להציץ אחורנית לראות אם לא צנח תחתיו באמת. הנה חדר הצָגים האפלולי. יש! האינטרנט פתוח.
אני לא מוכן להישבע על זה, אבל נדמה לי שמַצוּזַאוָה שכח את האי־מייל שלו פתוח על הצג שלפני. הכתב הזה על המסך יכול להיות יפאנית. אני סוגר בנימוס את ה"חלון" ופותח את החשבון שלי, מנקה דואר־זבל ועונה למי שצריך. תורת הקונספירציה החביבה עלי היא שכמה חבר’ה בארץ קושרים קשר לעשות את הדברים הכי מעניינים דווקא כשאני בחו"ל. הנה מכתב נרגז מעורך לגבי דֶדלַיין מתקרב, דרישת־שלום מחבֵרה מודאגת, התמהוני התורן עם תיאוריה חדשה, ועמית מסור מבר־אילן המעדכן אותי לגבי המאבק המתנהל למעני. אני מדלג על המכתב שלו. הבטחתי לעצמי לשים בצד את הדאגות בשבוע הזה. אני כותב תשובות דחופות ומקלל את המקלדת הגרמנית שמחליפה לי בין Z ו־W.
כמה פיהוקים מבשרים שהעייפות הואילה סוף־סוף לשוב ואפשר לחזור למיטה. אבל לפני כן יש פה עוד כמה חלונות פתוחים על המסך. מה זה? אכן, אתר העוסק בהתנהגות השימפנזים ובו קישור לאתר נוסף על הבונובו. אני מקליק ולפנַי – הללויה! – בונובואים בשלל תנוחות הזדווגות מעוררות־קנאה עד ביזאריות. את עיני לוכדים שני זאטוטים תלויים בזרועותיהם על ענף זו מול זו, חבוקים ברגליהם, משתגלים במרץ ועל פניהם גיחוך טפשי להפליא. לחיצה על Print ובידי צילום צבעוני משובח של האַקט למקרה שיחסר לי מחר (כלומר היום) נושא לשיחה עם הַניָה, שניאותה להזמנתי לארוחת־ערב שקטה בבריקסלג.
ט"ו. שרדינגר מתהפך בעליית־גגו
“מה שלומך, אבשלום?” פלוריס כהן מושיט לי יד באולם הקונגרסים. “אתה מוכן לפגישה?”
לפני כמה ימים נשבר הקרח בינינו, התיידדנו וסיפרתי לו על היומנים של שרדינגר. הוא נדלק מיד. “חייבים לפרסם את זה! יש מספיק חוקרים מעולים שיוכלו להרים את הפרויקט הזה בצורה אחראית”. שאלתי את רות וארנוּלף אם יסכימו לפגישה משותפת והם נענו בשמחה. אנחנו פונים, אפוא, אל הבית מול בניין הקונגרסים. בגינה הכינה רות שולחן קטן עם כרירים וקנקני תה גדולים. וֵרֵנָה, הבת המקסימה, נוכחת גם היא. פלוֹריס, רהוט וג’נטלמני עד לשד עצמותיו, מציג את עצמו. הוא היסטוריון של המדע, מתמחה במאה השבע־עשרה. הביוגרפיה המקצועית שלו כוללת את ניהול המוזיאון המדעי של לַיידן.
בתור שושבין המִפגש הזה אני מרשה לעצמי לפתוח. אני נמצא כאן, אני אומר, ראשית כידיד המשפחה, ואני ער לרצונה של רות שזכר אביה יכובד ושמורשתו תהיה מוכרת. אני גם לא מזלזל בזכויות הכספיות של המשפחה על מורשתו של האב. מצד שני, כחוקר אני מייצג את הקהילה האקדמית ואני מזדהה עם רצונה שמסמכים כה חשובים הקשורים בשרדינגר לא יישארו גנוזים פה בעליית־הגג. השאלה היא איך אפשר למצוא דרך שתממש את כל הצרכים האלה לטובת כולם.
עניין הזכויות בהחלט חשוב, מעיר ארנוּלף.
את העניין הזה נוכל להשאיר לקמברידג’־יוניברסיטי־פרֶס, אומר כהן, כמו עם כל הספרים האחרים. אנחנו צריכים להגיש להם רק את כתב־היד של היומן הערוך.
מה עושים עם כל הקללות? שואל ארנוּלף. אנשים יכולים להיפגע.
עורך טוב ידע מה להשאיר ומה להוציא, עונה כהן, אבל אני מסכים עם אבשלום שיש כאן אנוֹמַליה. לגבי אינשטיין, הייזנברג ואחרים יש לנו תיעוד עשיר של התפתחות חשיבתם. עם שרדינגר עוד לא התמודד אף אחד בצורה רצינית.
וָרֵנָה מוזגת לי תה, ופתאום מתגנבים הספקות ללבי. האם לא עדיף להשאיר את יומניו של המנוח במקומם ולא לעשות את יצריותו גלויה לעין כל יחד עם הגיגיו המדעיים? אני מציץ ברות. יותר מכל, חשוב לי שהיא תהיה מאושרת עם משפחתה. בשיחה האחרונה שלי עם ארנוּלף, נאבק כדרכי בנחלי היין שהיה מנסה למזוג לי, איחלתי לו “בריאות ואריכות ימים”. בוא נתפשר על בריאות, אמר.
קול מהוסה קורא בשמי מהרחוב. אני מביט לאחור אל השער ולבי ניתר בקרבי. הַניָה! איך שכחתי. היא חיכתה לי ליד בניין הקונגרסים וכשלא באתי פנתה לבית בראוניצר ממול. נבוך ומסמיק, אני נפרד מהנוכחים המחליפים ביניהם מבטים רבי־משמעות. רות, זורחת מהנאה, טופחת בנזיפה על אחורי ודוחפת אותי לכיוון היציאה.
רק בהגיעי לשער אני נזכר שאת המעטפה עם תמונת הקופים השארתי בתוך שאר הניירות על השולחן בגינה. כמו שאני מכיר את המזל שלי, ודאי דווקא כהן ייתקל בה ויפתח אותה בסבר־פנים קפדני לעיני הנוכחים. עוד הצצה בפני הצעירה הממתינה בשער, ולבי אומר לי כי איני צריך להביא אתי דבר.
ט"ז. הסליחה של פראנקל
אלקס בא להיפרד. עבודה רבה מחכה לנו, כלומר לו, ולי ודאי תהיינה הרבה עצות טובות לתת לו. רמת המאמרים בספר שלנו אינה אחידה והוא החליט לפצל אותו, אחד למאמרים הטובים ואחד, קטן יותר, למאמרים המעולים. זה יקֵל עלינו לעמוד בלוח־הזמנים מול רוב המחברים, בעוד מחברי המאמרים המעולים, שהגיעו רק לאחרונה, וודאי יסכימו לחכות אם נשיג מו"ל טוב יותר לספר בפני עצמו. מה דעתי? לך על זה, אני אומר. אולי אפילו אצליח לשכנע את “שפרינגר” לשקול הוצאת ספר כזה.
אני מספר לו על הפגישה עם כהן והבראוניצרים. הוא מנדב כמה עצות מהפרויקט הגדול האחר שלו: עריכת כתביו של ויקטור פראנקל, הפסיכיאטר הווינאי שפיתח שיטת תראפיה ייחודית ונמצא אנוס ליישם אותה במחנה־הריכוז. אלקס מעריץ את פראנקל. הוא בקשר מתמיד עם האלמנה, והעיסוק במכתביו של האיש אינו חדל מלרגש אותו. הוא גם הוכשר כפסיכותרפיסט בשיטת פראנקל, אבל כשראה שרוב מטופליו אינם חשים בנוח במחיצתו של מטפל הנראה כמו בנם הצעיר עבר למחקר.
לפראנקל, סח לי אלקס, בניגוד לרוב קורבנות הנאציזם, היתה אמירה ייחודית כשהתייצב אחרי המלחמה באוניברסיטת וינה, לסייע לאקדמיה האוסטרית ההרוסה לעמוד מחדש על רגליה. פחות קל להבין את הסלחנות הגורפת שלו כלפי רודפיו מאתמול. קונראד לוֹרנץ, למשל. הוא חזר מהשבי הרוסי והיה מנודה באקדמיה האוסטרית בגלל מאמריו הנאציים. שותפו האוסטרי לפרס־נובל 1973, קארל פון־פריש, התעקש, בכל שנות האַנשלוס, לדבוק ב"גרִיס גוֹט" המסורתי במקום “הייל היטלר”. השותף השלישי לנובל, ההולנדי ניקולאס טינברחן, היה חבר במחתרת האנטי־נאצית, נאסר וכמעט הוצא להורג. כשהציע לורנץ, שהיה כבר חבר במפלגה הנאצית, להתערב למענו, ענה האסיר בסירוב תקיף. ודווקא היהודי פראנקל נטה ללורנץ חסד. בהרצאותיו, כנראה בתיאום מראש עם הזואולוג המנודה, היה אומר “היום נמצא אתנו ד”ר לורנץ והוא ידבר במקומי על…"
והיה איש אס־אס אחד, הופמן, שפראנקל העיד לטובתו במשפט. שתי ניצולות יהודיות החביאו את הקצין מיד אחרי שיחרור מחנה־המוות שבו היו אסירות, והסכימו להסגירו לאמריקאים רק אם יבטיחו שלא יאונה לו כל רע. אחרי המלחמה המשיך הופמן להתייסר על חלקו בשואה, ופראנקל כתב לו מכתבים ובהם ניסה לנחמו. כל־כך התרגשתי כשקראתי את המכתבים האלה, אומר אלקס, ופתאום עומדות דמעות בעיניו.
שתיקה משתררת, אנחנו מחייכים זה אל זה, ואני מבין שזו מִקדמה לפרידה המחכה לנו כשנקום מהשולחן, הראשונה בסבב הפרידות המצפה לי בסופו של השבוע היפה הזה.
י"ז. אי־ודאות
מוריץ, נכדם בן הארבע של הבראוניצרים, גורר אחריו רכבת־צעצוע בחצר. הוא ילדון ביישן, שאין לו חברים בני־גילו. בימים הראשונים היה מסתתר מפנַי בין ברכי אמו. רק ביומיים האחרונים התיידדנו. כשאני גוחן לנשקו הוא מרים את ראשו בהבעה נוגעת־ללב ללחוץ את לחיו אל פני, עיניו נעצמות מעט כעיני חתול.
“הוא שאל אתמול איפה אתה”.
רות עומדת לידנו עם ספלי לפתן. עכשיו גוברת עלי העצבות. אני מתרפק על הפעוט כאילו הייתי אני הקטן בין שנינו.
“שוב דאגות?”
“זה בסדר, רות. יש ביטוי כזה באידיש, גזונטה צוֹרס, צרוֹת בריאוֹת”.
שרב ירד על אַלפּבּאך ביום שלפני נסיעתי הביתה. אני שרוע על הערסל בחצר, מנסה להתאושש מעוד ארוחת־בוקר של רות. לפעמים נדמה לי שרק בקושי היא מתאפקת מלצבוט את זרועותי לראות אם לא עליתי קצת במשקל הודות לתבשיליה. וכשהיא תופסת אותי מהורהר היא שואלת מדוע אני עצוב (יש לה בן בגילי החי לבדו בקנדה). עכשיו אני גם עצוב וגם מהורהר. אני זוכר מה מחכה לי בארץ, וקשה עלי הפרידה מהרבה אנשים שנעשו יקרים כל־כך ללבי במרוצת השבוע הזה שחלף מהר מדי. ובנוסף לכל, בעוד סוגיה קוונטית ממשיכה להדהד בי מהוויכוח עם אלקס, גם המוח נתקע כמו משאית בבוץ.
לפני שנים רבות, ואני עוד בתחילת הדוקטורט, הוזמנתי לפרינסטון כאורחו של רוברט ג’אן. בערב יצאתי לטייל לבדי בקמפוס ופנטזיה אחת השתלטה עליי: הנה, ברחוב המעגלי ההוא שליד המכון ללימודים מתקדמים, הנושא כיום את שמו, יופיע עוד מעט קשיש מדובלל־שער ועוטה שפם כסוף, מטייל לבדו. אז אגש אליו ואשאל בלב הולם:
“Sir, may I tell you something about quantum mechanics?”
והוא, במבטאו המצחיק, ישב בודאי:
“Of course you may tell me samsing about kvantum mekanics! Vat is on your mind?”
אז אֵלך לצדו, ידיים בכיסים כמוהו, ואומר לו כך:
“אתה מבין, אדוני, כשפונקציית־הגל הזאת מתפשטת במרחב…”
וריאציות אינספור על התסריט הזה התנגנו מאז במוחי בכל פעם שהתעוררה בי שאלה חדשה. בן־שיחי הנערץ שיחק בצייתנות את תפקידו במחזה, אבל ברבות השנים גם שמעתי ממנו לעתים פרכה מפתיעה או פרדוקס, ממש כפי שאהב לעשות לידיד־נפשו נילס בוֹר, שהאריך ימים אחריו אבל המשיך להתווכח עם חברו המת עד הלילה שלפני מותו שלו. זהו שהפסיכולוגים מכנים “הפנמה”, אבל התופעה הזאת עוד לא נחקרה כראוי במישור המדעי, כשוויכוח מתמשך עם מישהו גורם לדמותו הדמיונית לקבל חיים משלה בתוך נפשו של החוקר.
אך דווקה עכשיו הפנטזיה הזאת לא עובדת, כאילו התקלקל השַׁלָט של הטלביזיה הפנימית שלי. אולי כי כאן אַלפּבּאך ורוח־רפאים אחרת שוכנת במקום? אני מזפזף ומנסה שנית: הנה עוד איש חבוש־מגבעת הולך ברחוב.
“Sir, may I tell you something about quantum mechanics?”
מאחרי המשקפיים העגולים ניבטות בי עיניים צרות כמו השפתיים הדקות שמתחתיהן:
“קוונטים, חוצפן? אם עוד פעם אתפוס אותך ליד המצבה שלי אכניס אותך לקופסת חתולים עם שעון שוייצרי ושני מקלות דינמיט לגיבוי, ואז אפילו מִתקן אליצור־ויידמן הטיפשי שלך לא יציל אותך. וחכה־חכה עד שאספר לאייכלבורג מה עוד למדת עם אותה הַניָה שלך. ועוד משהו: המאמר על התודעה שכתבת לספר של באטיאני הוא דואליזם מנוון במסווה אפלטוני. ממך ציפיתי שתעריך יותר את שפינוזה! כן, ועוד דבר: מה שאתה מכנה ‘המצב המורפוטרופי’ במודל שלך ושל גראנדפִּיֶרֵה? זו בדיוק האנטרופיה השלילית שלי! שום דבר חדש, גראניכט! עכשיו מהר תעוף מפה ואל תפריע כי יש לי תכף פגישה עם גברת אחת מאד נחמדה”.
וֵרֵנָה, יפה ואצילית כתמיד, מופיעה בשער ומוריץ שועט לקראתה בצווחת עונג. חינגת הגיפופים והנשיקות בין האֵם לבנה לא היתה מביישת שום משפחה אמהארית או טָמילית מאלו שראיתי בנדודי במקומות אחרים. הערסל חדל מנענועיו. תחושת הבדידות גוברת בי.
לפני מי אשיח היום את לבי? הנה הֵלך נוסף עובר ברחובה של אַלפּבּאך, שקוע בהירהורים.
“Sir, may I tell you something about quantum mechanics?”
אני מתחרט מיד על השאלה כשהוא מסב פניו אלי. את החיוך הציני הזה, המסגיר לא מעט חמלה, כבר ראיתי פעמים רבות בשנה האחרונה בעת גילוח הבוקר.
“למה לא? בבקשה, תאמר לי משהו על הקוונטים, ועל היקום, ועל הנפש, ועל החיים… איזו חידה עתיקה כימות־דור בא לך לפתור היום?”
“אנחנו בקטע של הנבזויות היום?”
“אני שואל מתי תקח לך סתם איזו בעיה כמו כל מדען רגיל, במקום כל השאלות הגדולות האלו, ותכתוב עליה משהו שלא יקפיץ את חצי העולם. אפילו דארווין כתב פעם סתם ספר על תולעי־הגינה. לא בא לך לקחת פסק־זמן מכל המחלוקות?”
“דווקא ניסיתי. כתבתי לא מזמן סקירה שהזמינו אצלי על נושא נורא משעמם. פתאום נתקלתי בפרדוקס וכל השיעמום ברח”.
“לומר לך את האמת? קצת שיעמום לגמרי לא היה מזיק לך! לא משכת די אש עד היום? ושכחת את כל הנושאים האחרים שבהם הבעת דעה ושבגללם יש לך כל־כך הרבה אויבים בארץ?”
“יש לי משהו נורא חשוב לומר על מרחב־זמן”.
“כן, שהזמן עובר. ברור לך שרוב הפיזיקאים רואים בזה בעיה מדומה? ואתה עוד הולך להציג את המודל הזה באפריל בקנדה. תיזהר מסמוֹלין וחבריו שם במכון־פרימטר. הם יעשו ממך קציצות אם יתפסו אותך אומר איזו שטות”.
“אני עובד על המודל עם שחר. במודל הזה, מעבר ל’עכשיו' אין אירועים, ולכן אין אפילו מרחב־זמן ריק, כי אין משמעות למרחב־זמן בלי אירועים. לפיכך ה’עכשיו' הוא גבול המרחב־זמן המתפשט ללא הרף גם בכיוון העתיד. בלא־כלום המוחלט שמעבר לו נמצאת הסופרפוזיציה המאקרוסקופית, כמו החתול. ה’עכשיו' הוא זה שגורם לה לקרוס ולכן אין אנו לעולם רואים אותה. העניין הוא בזה שהקריסה יוצרת לא רק את האירוע אלא גם את כל המרחב־זמן הקשור בו. אתה ודאי רואה את הקשר לגרוויטציה הקוונטית…”
“סליחה, אבל המצב הזה, שום דבר מעבר לעכשיו, לא בעבודה… ולא באהבה… לא קצת מזכיר לך מישהו?”
“תרשה לי לא לרדת לרמה של השטויות שאתה אומר לאדם שעל הגג. כל עוד אני מסוגל לקום בבוקר עם שאלה חדשה יש לי לְמה להסתכל קדימה”.
“ואללה”.
“מה שאתה שומע”.
“האמת? לא הייתי מאחל לאף אחד להיות במקומך”.
“האמת? לא הייתי מתחלף במקומי עם אף אחד”.
רחובות, דצמבר 2005
אָדָם בּוֹדֵד מִתְיַדֵּד עִם חֲפָצָיו.
הוּא קוֹרֵא לָהֶם בִּשְׁמָם הַפְּרָטִי,
זוֹכֵר אֶת רִגְעֵי
הַחֶסֶד וּמַכִּיר לָהֶם טוֹבָה.
הוּא נוֹגֵעַ בְּחִבָּה בְּמִכְסֶה הַסִּיר
שֶׁתַּחְתָּיו מְבַעְבֵּעַ הָאֹרֶז
וְגַרְגְּרָיו תּוֹפְחִים.
רַעַד הַמִּכְסֶה מֵעַל הָאֵדִים
מַזְכִּיר לוֹ דְּבָרִים
וְצַוָּארוֹ מַאֲדִים מֵחֹם הַכִּירַיִם.
אָדָם בּודֵד נִפְרַד בְּצַעַר
מֵעִתּוֹנֵי הָאֶתְמוֹל וְשַׂקִּית הָאָבָק הַמְּלֵאָה
וַעֲלֵי הַחַסָּה הַכְּמוּשִׁים.
הַגַּעְגּוּעִים מְלַוִּים אוֹתוֹ מֵהַדֶּלֶת
אֶל הַפַּח בֶּחָצֵר
וְשָׁם הֵם מַרְפִּים.
אָדָם בּוֹדֵד חָשׁ קִרְבָה לַמַּגֶּבֶת הָעוֹטֶפֶת אוֹתוֹ.
גַּם סִיבָיו שֶׁלּוֹ מִתְפַּזְּרִים בְּחָלָל הַבַּיִת
וּבְדִידוּתוֹ נַעֲשֵׂית מְחֻסְפֶּסֶת וְקָשָׁה
עִם הַשָּׁנִים.
גְּלִימַת מַלְכוּתוֹ נָעָה מֵחֲדַר הָאַמְבַּטְיָה
לַחֲדַר הַשֵּׁנָה
וְנוֹשֶׁרֶת מֵעָלָיו
לְמַרְגְּלוֹת הַשִּׁדָּה.
אָדָם בּוֹדֵד עוֹבֵר בַּלַּיְלָה מֵחֶדֶר לְחֶדֶר
בְּמַקְּלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ
וּמְכַבֶּה
אֶת הָאוֹר.
כֻּרְסָתוֹ הַיְּחִידָה מַמְתִּינָה בִּזְרוֹעוֹת פְּתוּחוֹת
וְרַגְלַיִם פְּשׂוּקוֹת
שֶׁיָּבוֹא אֵלֶיהָ.
אָדָם בּוֹדֵד מַאֲזִין לַמַּנְגִּינָה
בִּשְׁתֵּי אָזְנָיו וּמַרְפֵּקָיו הַנְּעוּצִים בַּשֻּׁלְחָן
וְאֶצְבְּעוֹתָיו הַבּוֹחֲשׁוֹת בִּשְׂעָרוֹ.
הַצְּלִילִים מְזַהִים אֶת
רֹאשׁוֹ הַמֻּרְכָּן
וְלִבּוֹ הָרוֹעֵד
בַּחֹשֶׁךְ
וּּמִתְקַבְּצִים סְבִיבוֹ
כְּמוֹ גַּמָּדִים טוֹבִים.
כַּף רַגְלוֹ הַיְּמָנִית
מִצְטָרֶפֶת בִּתְנוּעָה קְצוּבָה
אַךְ כַּף רַגְלוֹ הַשְּׂמָאלִית מְאֻבֶּנֶת.
אָדָם בּוֹדֵד מַבִּיט בְּעֵינַיִם כֵּהוֹת בִּסְפָרָיו.
שַׁעֲרֵיהֶם סְגוּרִים בְּפָנָיו
וּסְבַךְ הַקּוֹצִים מְכַסֶּה עַל עַמּוּדֵיהֶם.
לְפָנִים הָיָה מַפְלִיג בִּקְרִיאָה
לַמֶּרְחָק
עַכְשָׁו תֵּבוֹתֵיהֶם מְשִׁיטוֹת
אֲנָשִׁים אֲחֵרִים.
השוק לשני האוספים האלה מצומצם למדי: אני אוסף שמות של סיפורים שלא אכתוב; אנה אוספת תשבצים פתורים. אם כי, חייבים להודות שאפשר ללמוד דברים רבים מהתשבצים האלה. כך, הגלקסיה הקרובה ביותר לשביל החלב, שמונה אותיות? אנדרומדה. וכוכב הלכת הקרוב ביותר לכדור הארץ, חמש אותיות? מאדים. בירת בלגיה, שבע אותיות? כמובן, ירושלים. תשבצים שנפלו בהם טעויות דפוס היא שומרת בקלסר נפרד. כך גם תשבצים שלא נפתרו עד הסוף, תהיה הסיבה לכך אשר תהיה: הגדרות קשות מדי, זמן קצר מדי; האוסף שלה מכיל כבר יותר משבע מאות פריטים, בשפות שונות: רוסית, צרפתית, ערבית, איטלקית, אנגלית ועוד; אחד התשבצים, כך לפחות היא מספרת, הוא בשפה שאיש אינו יודע את מקורותיה, באסקית. תשבץ אחר שיקר ללבה של אנה במיוחד הוא תשבץ שפתרה סבתה, ב־1931, והוא נגזר מהעיתון האידי “דא שפיל”, שיצא לאור בריגה, בירת לטביה.
ועוד: אחת מספינותיו של קולומבוס, חמש אותיות… פינטה. שליש של שליש, שש אותיות… תשיעית. סיבת מותם של רומיאו ויוליה, ארבע אותיות… אהבה. בחו"ל חבריה של אנה תמיד מחפשים לה תשבצים בעיתונים ובחוברות שהושארו ברכבת. עלי לנסות לחבר יום אחד סיפור על אנה; עלי לספר שבסנט פטרבורג, עיר הולדתה, בסוף שנות השבעים, היא למדה כימיה. כיום היא מוכרת קוסמטיקה ברשת גדולה. בילדותה גימגמה. בשנת תשעים ואחת, אחרי שלמדה עברית, נעלם הפגם הזה.
פילים הם אמני הימלטות בינוניים ברמתם. נכון, הם מבקרים את גופת המת גם אחרי שהיא נרקבת. ובעמדם שם, הם ודאי שואלים את עצמם: במה שונה הפיל הזה מפילים אחרים? האם עשה בחייו דבר־מה הראוי לציון? מדוע גם אותו איננו מצליחים לשכוח?
אחד הפילים אומר: אולי, כשהיה בשבי, ביקר בשלושים ערים שונות. ופיל אחר, זקן מאד, מוסיף: אולי, במנוסתו מבני האדם, עבר בלילה אחד מאתיים מילים. ואז כולם נזכרים, בחיוך קל: הרי דרכו הביתה היתה רצופת סכנות. הים היה גבה גלים. כשקפץ מהסיפון ריחף שט ירח מלא בשמיים…
הפילים מאמינים שמושג המוות פשוט למדי – הם מאמינים שהאשמה תמיד בהם.
בניגוד לדעה הרווחת, בשעת הצורך פילים יכולים לנתר קלות, כך שארבע כפות רגליהם באוויר.
יש ברשותו כמה ציורים נאיביים שצייר אביו, הם יקרים לו יותר מכל ספרי הפיזיקה והמתמטיקה שאיכזבו אותו פעמים רבות בעבר. איני חושב שהסיפור הזה יהיה על הציורים האלה. בניו לא הסתדרו כאן וחזרו לסנט פטרבורג; במקרה או שלא, שמה של נכדתו, אלכס, זהה לשמי… לפי התצלומים היא גבוהה מאִמה בראש. היא לומדת, כך סיפר לי בגאווה, רוקחות באוניברסיטה במוסקבה. לפני כמה חודשים, כשהיה חולה – שפעת קלה, אך בגילו, כמובן, רצוי להיזהר מסיבוכים – שאל אם אוכל לבדוק בשבילו את תיבת הדואר; אולי יש מכתב ממנה.
כשגילה שפרט לחשבון החשמל זרקתי את כל דואר הזבל שהצטבר בתיבתו – תפריטי משלוחים של מסעדות מהסביבה, בעיקר – חייך קלות ומיהר להסתיר את אכזבתו; אחר כך הודה, בחיוך רחב יותר, שלפעמים הוא שומר אחדים מעלוני הפרסום האלה.
ברוסיה, כך סיפר, עבד במפעל בטחוני מסוּוג; אך בשנות התשעים, כמו רבים אחרים, לא התקשה לקבל אשרת הגירה: הרי פרש לגמלאות כבר באמצע שנות השמונים. את מחקרו העצמאי על המסע בזמן השלים אחר כך, בארץ. הגילוי המרכזי שלו – אם הבנתי נכון – הוא שהזמן דחוס וכאוטי באותה מידה. כדי לחזור לאחור – בעתיד, לדבריו, אף פעם לא התעניין – צריך לדייק עד הפרט האחרון.
כשסיפר לי על עבודתו הודה שלמעני הוא מפשט הכל לרמה 'פופולרית’ – “למשל”, אמר לאחר שסיפרתי לו שאני כותב, “דמיין שאתה חולם לילה אחד שניתנת לך האפשרות לשנות מלה אחת בסונטה אחת שנכתבה בסוף המאה השש־עשרה. הרי אי אפשר לדעת כמה אנשים בדיוק כבר קראו את הסונטה הזו בארבע מאות ומשהו השנים שחלפו מאז, כיצד השפיעה כבר על חייהם, או, וזה מסבך את העניין עוד יותר, לא השפיעה עליהם כלל… יש כאן מורכבות בלתי נתפסת, וזו רק סונטה, ומלה אחת, או דימוי אחד, ובכלל, אל תשכח, רק חלום…”
“…ועכשיו נסה לדמיין ילד בן שש או שבע, אולי במרסיי, במאה החמש־עשרה, הוא רודף אחרי פרפר… האם ילכוד אותו? אתה ודאי אומר, מה זה משנה, הרי יש מיליארד פרפרים כאלה, אבל איך אפשר לדעת היום אם לא משק כנפי הפרפר הזה הוא שיחולל בסופו של דבר סופה בלב האוקיינוס האטלנטי, שם מפליגות באותם ימים שלוש קרוולות שיצאו מנמל קטן באנדלוסיה, בדרכן להודו, ויהיה עליהן לפנות מערבה, להודו החדשה…”
כיום חי הממציא הזקן של מכונת הזמן בדירה קטנה ברחוב ירוק בתל אביב. בקצבת הפנסיה שלו הוא קונה מעט פירות וירקות, ושולח אותם לשנת 1942, ללנינגרד הנצורה, לנערה שחומת־עיניים שלימים תהיה אשתו.
זְהַב חֶמְדָּתָהּ הַמִּשְׁתַּכְשֵׁךְ בַּחוֹל,
צִיצוֹת חִשְׁקָהּ, וְהַמַּקּוֹר שֶׁלָּהּ,
הַמִּתְחַפֵּר בְּתוֹךְ גֻּמּוֹת הַשְּׁבִיל,
יָשָׁר מוּל חַלּוֹנִי; וְהִדְהוּדֵי
קוֹלָהּ הַמִּתְמַשֵּׁךְ בַּאֲוִיר הַבֹּקֶר
הַקֵּיצִי הַזֶּה; בָּאִים אֵלַי
עַתָּה, וּמְעִיפִים אוֹתִי לְפֶתַע,
הַרְחֵק אֶל יַלְדוּתִי: גֻּמַּת
הַחוֹל שֶׁצִּיצָתִי נִזְקֶפֶת בָּהּ
פִּתְאֹם; וּמְקוֹר הַבֹּסֶר הַיַּלְדִּי
שֶׁלִּי מַרְטִיב אֶת מֶתֶק
הָעוּגָה, שֶׁנָּעוֹגָה חַמָּה לַחָה
וּמַקְצִיפָה; יָשָׁר אֶל בֵּין
רַגְלֶיהָ הַדַּקּוֹת שֶׁל הַיַּלְדָּה
הַהִיא, אֲהוּבָתִי שֶׁלֹּא הְָיְתָה,
מוּשַׂא חֲלוֹמוֹתַי, זֵעַת אַהֲבָתִי,
הַדּוּכִיפַת הַזְּהֻבָּה, צִפּוֹר זִכְרוֹנוֹתַי.
הַשֶּׁמֶשׁ הַיָּרֵחַ וּצְבָא הַכּוֹכָבִים
כֻּלָּם לְפִי עֵדוּת הָרַעַד
שֶׁל הַיָּד שֶׁלִּי בִּמְכוֹנַת אֱמֶת
הַיְּקוּמִית כְּמוֹ
שִׁכּוֹרִים סָבִים.
וְלוּ הָיוּ יוֹדְעִים כֻּלָּם
שֶׁתְּנוּעָתָם כְּסִיל וְכִימָה,
מוּנַעַת שָׁם הַרְחֵק
מַמָּשׁ בְּכָל הַמַּצָּבִים,
בְּהַשְׁפָּעַת הַזִּיו הַדַּק אֲשֶׁר מוּפָץ
כָּאן בֵּין הַחֵיק וְהַפִּטְמָה,
שֶׁל שְׁנֵי הָאוֹהֲבִים.
הקדמה
במאמר זה אנסה להציג לפני הקורא את כברת הדרך הראשונה שעשיתי בחיפושי אחר דגם רעיוני שיגשר בין שני עולמות המדע: כלומר עולם מדעי־הטבע, ועולם מדעי־הרוח. בחיפוש זה אני עוסק זה שנים רבות מאז התחלתי בחקר עולם הסלעים (והמים הזורמים בחללים שבהם) וכן בחקר התפתחות עולם החי הקדום המאובן בסלעים אלה, ובנוסף לכך התפתחות הכלים של האדם הקדמון שנמצאו בשכבות הקרקע הצעירות. במקביל למחקרַי בתחומי הגיאולוגיה השונים במשך ששת ימי החול, ניסיתי בשבתות לעמוד על התפתחות הבנתו של האדם את העולם הסובב אותו, החל בתקופה שבה ייצגו אלים וגחמותיהם האנושיות את כוחות הטבע ומשחקיהם. אלים שתמורת ריח קטורת, דם קרבן (של ילד, או לחילופים של טלה) מלוּוה בריקוד, היו מוכנים להפעיל לטובת האנוש המקריב את כוחו הטבע שעמדו לפקודתם, לתקופה בה נאגדו כוחות האלים לכוח אחד מופשט (פחות או יותר) והלאה, עד לתקופה שבה התחיל האדם לחקור את תופעות העולם בלי להיתלות בכוחות או כוח מסתורי אלא לנסות להבינם כמערכת חוקים שאפשר לחשבה מראש.
לעזר רב היתה לי העובדה שעבודתי כחוקר מי־תהום במדבריות העולם חייבה נסיעות ארוכות במרחבים העצומים של מדבריות אלה. בשלב מוקדם למדי התברר לי שנסיעה בדרכים־לא־דרכים בג’יפ או במכונית לנד־רוֹבר אינה מאפשרת קריאה, והנוף החדגוני מביא לידי טימטום המחשבה. לפיכך חייבתי את עצמי בתחילת כל מסע לנסח לעצמי שאלה שבה דנתי עם עצמי במשך הנסיעה. חלק נכבד מן הנסיעות החל בשעות הלילה, כדי שנספיק להגיע למחוז־חפצנו בשעות הבוקר המוקדמות ונבצע את המחקר בשעות שבהן עדיין אין חום המדבר מעמעם את מראה הנוף ואת כושר החשיבה. הן בשעות הנסיעה והן בשעות שלפני השינה בחניות המדבר המזדמנות למדתי לחווֹת את התלת־ממדיוּת והעומק האינסופי של שמי הלילה המכוכּבים מעל המדבר. אני זוכר את הלילה שבו אמרתי לעצמי, “הרי אתה יודע שהשמיים שמעליך הם תלת־ממדיים. נסה לראות שאמנם כאלה הם”. ואכן, ריכזתי את מבטי בשמיים המכּוכבים תוך שאני אומר לנפשי: “הנה, אותם כוכבים שהם קטנים רחוקים הם ואלה הגדולים קרובים”. ובעודי מתרכז בידיעה זו נפתחו פתאום שמי־הלילה במלוא עומקם התלת־ממדי האינסופי. תרגיל דומה של הפעלת הידע על תפיסת־העולם תירגלתי גם למראה השמש השוקעת, כשאמרתי לעצמי: “הרי אתה יודע שזה כדור־הארץ הסובב על צירו, שהולך ומסתיר את השמש הנייחת”. ואכן, לאחר כמה תרגילים יכולתי לצפות בשקיעה ולהרגיש בסיבוב האדמה שאני עומד עליה כלפי מעלה מול השמש הנייחת.
הידיעה החווייתית הקובעת איך אנו רואים את העולם שסביבנו היתה נדבך חשוב בפיתוח הדגם הרעיוני שאותו אציג בהמשך.
את שלד הדגם הזה, שעיקרו היה הוספת המידע כממד והאנטרופיה כשדה־כוח ביקום, ניסיתי לפרסם כספר לקראת סוף שנות ה־80. אך כל המאמצים למצוא מו"ל ישראלי שיהיה מוכן להסתכן ולהביא לקהל קוראיו רעיונות שלא מן העולם הזה עלו בתוהו. למזלי (ונושא המזל, כלומר האירוע האקראי והלא־צפוי־מראש, תופס מקום חשוב בדגם הרעיוני שלי), יצא אז העורך של סדרת “אפקים” של “עם עובד”, אהוביה מלכין, לגמלאות ונתמנה עורך כתב־העת “אלפיים”, ובעידודו סיכמתי את ספרי במאמר אחד שהתפרס בכתב־העת הזה.1 בעקבות פירסום זה נערכו ארבע תוכניות במסגרת “חוגה” בהנחייתו של בני הנדל ברשת א' של “קול ישראל”. שאלותיו החכמות של מנחה התוכנית תרמו לא מעט לעיצוב התשובות ולניסוחן בצורה שתהיינה מובנות לקורא המשכיל במדעי־הרוח.
בעת שהותי במסגרת שבתון בארצות־הברית בסוף שנות השמונים מצאתי בחנות ספרים משומשים ספר שתורגם מרוסית2 ועסק בקשר שבין ממדי מרחב־זמן לתופעת האבולוציה של החיים. עקב כך התפתחה חליפת מכתבים עם עורך הספר, הפרופסור (אז כבר אמריטוס) לפילוסופיה של המדע, רוברט קולודני מאוניברסיטת פיטסבורג בארצות־הברית.3 לבקשתו שלחתי לו טיוטה של ספרי בשפה האנגלית. ההצעה לראות במדע ממד ובאנטרופיה שדה־כוח הלהיבה את פרופסור קולודני. הוא הציע לערוך את הספר ולהוסיף לו הקדמה ופרק סיכום, והמליץ לשלוח אותו להוצאת־ספרים המתמחה בספרי פילוסופיה של המדע. הספר התפרסם בשפה האנגלית, בהוצאת־ספרים מכובדת המתמחה בספרי פילוסופיה, בשם From Primeval Chaos to infinite Intelligence.4
התפתחויות במדעי המחשב, הפיזיקה, הביולוגיה ושאר המדעים וכן נסיעות ארוכות נוספות במרחבי מדבריות בעולם, איפשרו לי להמשיך ולפתח את הדגם הרעיוני שלי. אני מתכוון לנסות שוב ולפרסמו בקרוב, בתקווה שהפעם יימצא לו מו"ל ישראלי. להצעת העורך הראשי של “קשת החדשה” אנסה להציג בפני הקוראים כמה מרעיונותי, לא בשפת הגיאולוגים אלא בשפת הסופרים.
פרק א. שאלת השאלות: מה זה ידע?
הרעיונות שאני מעלה במאמר זה יגיעו לעיני הקורא בצורה של גלי אור, מעיניו הם יועברו למוח בצורת זרמי חשמל, ומשם לחלקים שונים של המוח בעזרת קשרים אלקטרו־כימיים שייצרו קשרים בין עצבי המוח שיהוו רישומי זיכרון, וכן הלאה וכן הלאה. כיום יודעים חוקרי המוח לתאר במפורט את התהליכים הכימיים והפיזיקליים המתרחשים במוחנו כשאנו מתרשמים מאירוע מסוים והוא נחרט בזכרוננו, אך כאשר נשאל אותם: האם הכרת כל הזרמים והקשרים במוח תאפשר לי לדעת מה האדם יודע? מה השקפותיו הדתיות? הפוליטיות? או מה התיאוריה הפיזיקלית שאותה פיתח? אנשי חקר המוח ישתמטו מתשובה בטענה ששאלה זו חורגת מתחום עיסוקם ויש להפנותה לפילוסופים. אנו נוותר על פנייה כזו משום שמנסיון העבר ידוע לנו שהפילוסופיה אינה מסוגלת לתת תשובות חד־משמעיות. לדוגמה, שנים רבות התלבטו הפילוסופים והתפלפלו בשאלות מהו המרחב (או החלל)? ומהו הזמן? ולא הגיעו לכלל תשובה, עד שבאו הפיזיקאים ופסקו שזמן ומרחב הם ממדים שלפיהם אנו מודדים את עולמנו; את המרחב בעזרת המֶטר ואת הזמן בעזרת השעון. לכן קתדרלה היא מבנה על ממד המרחב שאת גילה, מרגע הנחת אבן־הפינה, נמדוד על־פי ממד של זמן.
אבל איך נמדוד את הידע של האדריכלים והמהנדסים שבעזרתו נבנתה הקתדרלה? הרי ללא ספק הוא מרובה מזה הנדרש לבנות חוּשה מלִבני בוֹץ. וברגע שאמרנו “מרובה” אמרנו שמדדנו משהו ביחס למשהו אחר, ובכן איך מודדים יֶדע?
טענתי היא שידע הוא מבנה כמו קתדרלה, אך אין מודדים אותו לא לאורך ממדי המרחב ולא ממדי הזמן אלא לאורך ממד נוסף אשר לו אני קורא “מידע”, או “אינפורמציה”. וכדי להבהיר לקורא שאין כאן משחק־מלים סתם אוסיף את ההגדרה המעשית האומרת שבעוד אשר את המרחב אני מודד בעזרת מטר ואת הזמן בעזרת שעון, הרי את מספר הצעדים על ממד המידע אני מודד בעזרת המחשב, כשם שאני מודד את מספר המטרים לאורכה, רוחבה וגובהה של הקתדרלה. ואילו את הארכיטרטורה שלה, כלומר את מורכבות המידע המושקע בה, אני מודד בעזרת המוח.
מחשש שרוב הקוראים יתקשו להשלים עם הנאמר למעלה, אפליג אתם בחזרה על ממדי הזמן והמרחב ואספר על סיורַי במדבר סיני. כשהייתי שואל את מורה־הדרך הבדואי שלנו מה המרחק מאתר לאתר היה עונה לי במספר הסיגריות שצריך לעשן מרגע שיוצאים עד לרגע שמגיעים. במלים אחרות: הבדואי הזה יכול היה למדוד את ממד המרחב רק בפעולה אנושית מסוימת. על המרחב כממד מופשט לא ידע. שבטי המאסאי באפריקה מודדים את הזמן לפי מספר חליבות הבקר שצריך לבצען עד שעה מסוימת.
וכי אין אף אנו עצמנו נמצאים באותו מצב התפתחות המחשבה של הבדואי או בן שבט המאסאי כשאנו מתבקשים לענות על השאלה מהו ידע?
כשאני לעצמי התחלתי לעיין בשאלה בדבר יסודות הידע האנושי מתוך התעניינותי בכלי־צור, אלה כלי־העבודה של האדם הקדמון שאותם אספתי בקשר ללימודי הגיאולוגיה שלי. התחיל הדבר במחקר שערכתי לאורך מישור־החוף של ישראל במסגרת עבודת־הדוקטורט שלי על משאבי המים של אזור זה, והוא נמשך בשנים הרבות של מחקרַי במדבר הנגב.
הקמפוס של המכון לחקר המדבר בשדה־בוקר, המקום שבו גרנו למעלה מעשרים שנה, נמצא בקצהו של צוק הנשקף אל הגיא העמוק של אגן נחל צין. לקראת שקיעה נהגתי לרדת בדרך המתפתלת שמביאה אותך אל מעיינות עבדת, היוצרים נווה־מדבר קטן בגיא צר מאד המוקף צוקים גבוהים ותלולים. אגב הליכה אפשר לפגוש בעדר יעלים, להקות של חוגלות ושאר ציפורי־המדבר בניתוריהן משׂיח לאבן.
בחורף, אחרי כמה ימים של גשם, פורחים הרבה סוגים של פרחים, וכל המדבר מנומר במגוון של צבעים. זה גם הזמן שבו אני בוחן את שכבות הקרקע, החצץ והחלוקים שנשטפו מהצוקים, כי זו ההזדמנות למצוא כלי־צור שהניח אחריו האדם הקדמון שהתגורר ליד המעיינות האלה.
ערב אחד, בדרכי לאורך המצוק, מצאתי כלי מיוחד עשוי אבן־צור. ייחודו נבע מכך שהוא היה שלב־מעבר מן השימוש שעשה האדם הקדמון בחלוקי־נחל טבעיים לצרכיו אל כלי שאפשר להבחין בו בסימני עיבוד. זאת אפשר היה ללמוד מן העובדה שחלק מהכלי היה עדיין חלוק־אבן בצורתו החלקה הטבעית ואילו צדו השני עוצב לכלי חיתוך על־ידי מספר הכאות, כל אחת בפּן הנגדי של אותו קצה של החלוק. הכאות אלו שיוו לקצה החלוק צורת להב גלי.
כשחזרתי למשרדי שמתי את כלי־הצור על שולחני וישבתי להפעיל את המחשב שלי כדי לרשום ולתאר את המִמצא. תוך כדי כך עלה על דעתי שבזמנו היה בעצם כלי־הצור הזה המצאה חשובה ממש כמחשב בימינו, ובעצם עברו המחשבים אותו תהליך של פיתוח ככלי־הצור. זכור לי שהמחשב הראשון שנבנה בישראל במכון־וייצמן ברחובות וכונה “הגולם” הופעל עדיין על־ידי שימוש בשפופרות קתוֹדוֹת חשמליות, ונזקק לחדר גדול. עם זאת, בזכרונו ובמהירות פעולתו נופל היה מן המחשב שנמצא עתה על שולחני במשרד. משמע שלאחר ההמצאה הראשונית באה סדרת המצאות ופיתוחים כמו ההמצאה של שבב הטרנזיסטור, שהקטינו את נפחו של המחשב והגבירו את יעילותו. התהליך הזה נמשך כחמישים שנה, אך עקרונית אינו שונה בהרבה מן המעבר מהכלי המחוספס והמגושם שעל שולחני אל כלי־הצור המעודנים יותר ויותר, ולאחריהם ללהב הנחושת, הברונזה הפלדה וקרן הלייזר, פיתוח שנמשך כ־2.5 מיליון שנה ותקופת המעבר משלב לשלב מתקצרת בו ככל שעולים בסולם הפיתוח.
נניח לרגע שבעוד מאה־אלף שנה ימצאו צאצאינו, או אורחים מאיזו גלקסיה אחרת, מחסן של מוזיאון כלשהו שבו מאוחסנים מחשבים מיושנים שנאספו במשך כמה מאות־שנים. נניח גם שהארכיאולוגים העתידיים האלה ימצאו גם אוסף של כלי־צור שיוצרו במהלך חמש־מאות אלף השנים האחרונות. קרוב לוודאי שיגיעו לכלל מסקנה שהתפתחות האדם של תקופת־האבן והאדם של תקופת־המחשבים התבטאה בגודל הכלים. אנו צוחקים על המסקנה המוטעית, כי יודעים אנו את המאמץ העצום של כושר־המצאה ותבונה מדעית המושקע כדי לייצר את המחשבים האלה ולפתח אותם מ"גלמים" מגושמים למחשבי־על מתוחכמים, למחשבים ניידים. מאחר שיודעים אנו את גודל המאמצים האינטלקטואליים המושקעים במחשבים, הבה ננסה לעשות תרגיל שׂכלי שיקפיץ אותנו במהירות בחזרה לתקופה שלפני 2.5 מיליון שנים ונדמיין לעצמנו קבוצה של אנוֹש־קוֹפיים (הומינידים), כלומר בני משפחת האדם, המייצרים כלים כאלה. נראה אותם מחפשים בין חלוקי־הנחל חלוק־צור שיתאים לצורכם. שימו לב: הם יודעים כבר להבדיל בין חלוק אבן־צור לחלוק אבן־גיר, והרי זה כבר הישג שרבים מחברי הטובים ביותר שאינם גיאולוגים עדיין לא הגיעו אליו. לאחר שמצאו את הסוג של חלוק־האבן, הנכון בסוגו ובמידתו, יחפשו חלוק אחר שישמש להם פטיש, וקרוב לוודאי שיהיה גם הוא חלוק אבן־צור, ואז יתכופפו ליד אבן גדולה שתשמש להם סדן ויכוונו את תנופת המכה לקצה של אבן־הצור עד שיקטמו פיסה מהאבן, ואז יסובבו את חלוק־האבן ויתיזו ממנה פיסה נוספת עד שהכלי העשוי מחלוק־אבן מגושם יתחיל ללבוש צורה. אם נתקדם עוד כמה מאות־אלפי שנים נראה התפתחות המתבטאת בכך שהכלי נעשה עדין ומחוכּם יותר ויותר. זאת מפני שהתפתחות פירושה שכל דור ידע את הטכניקות הבסיסיות לייצור הכלים שיוצרו בדורות הקודמים, ולא היה צורך להתחיל את כל התהליך מחדש מנקודת־האפס.
איך עבר ידע זה של ייצור מדור לדור קשה מאד לומר. אפשר להניח, קרוב לוודאי, שבשלב הראשון של ההתפתחות ידע כל פרט כיצד לייצר את כליו שלו, אבל ככל שנעשה הייצור מחוכם יותר היו בכל משפחה או שבט אנשים שנעשו המומחים בשטח זה. בשלבים הראשונים להתפתחות האדם הועבר המידע מן הסתם בדרך של הדגמה, ובשלב מאוחר יותר בדרך של תקשורת מילולית. אך אפילו בשלבים המוקדמים של ייצור הכלים יכולים אנו לתאר לעצמנו קבוצה של הומינידים צעירים כורעים בצד ומסתכלים איך פרט מבוגר יותר יושב ויוצר את הכלי שלו. לימים, משגדלו הצעירים הללו והיו צריכים לייצר את הכלי בעצמם, הסתמכו על המידע שנאגר במוחם, שהיה רצף תמונות של התנועות שעשה המבוגר שיצר את הכלי. עם זאת צריכים היו להבחין ולהבדיל בין חלוק אבן־הצור הקשה לחלוק אבן־הגיר הפחות קשה. כך אנו מגיעים למסקנה ששמרו בזכרונם לא רק את רצף התנועות שעשה המורה שלהם אלא גם את המידע הקשור למונחים המופשטים של המידה, הקושי ואפשרויות השימוש בחלוקים שונים. ברגע שהכלי נעשה מתוחכם יותר ומתייחד לשימוש מסוים, התרבו המונחים המופשטים והמכלילים שהרי היו כלים מיוחדים לציד, לדיג, או לטחינת גרעינים וכדומה. באוספים מאתרים ארכיאולוגיים אפשר לראות שככל שהתפתחו הכלים האלה כן גדל המִגוון, ללמדנו שככל שהחוכמנות גדלה כך גדל גם מרחב ההמצאה. הוא הדין באוסף של כלי־חרס או כלי ברוזה עתיקים, עד שאנו מגיעים לעידן המודרני של כלי הפלסטיק והמחשבים. עם כל זאת, אפשר לתאר את התפתחות הכלים כביטוי של ידע האדם. בן תקופת־האבן ידע על הקשיות של אבן־הצור, על שבירותה ופריכותה, ואיש תקופת־הברונזה ידע על הרכב העפרה או המחצב שעסק בהם, והמהנדס הרומי ידע את כוח־המשיכה המושך את הקימור שאותו הוא מתכנן. מי שהשיגו את כל ההישגים האלה במרוצת הדורות לא היו מסוגלים לבטא אותם בשפה מתימטית, אבל המידע המופשט כבר היה ונמסר מדור לדור, בתחילה בדרך של הדגמה, לימים בסיפור ותיאור, ולבסוף בכתיבה.
אפשר אפוא לסכם שהיסודות לידע המדעי החלו לצמוח בצעדים האלמנטריים של קוף־האדם הלא־מפותח יחסית, שמדגים באמצעות כליו כושר־המצאה המבטא אינטליגנציה ומחשבה מופשטת ואת העברתה, כלומר העברת מידע. אבל מה בדבר שאר הדורות המרובים שקדמו לאדם וכבר התחילו ליצור כלים? וכי רשאים אנו לומר שעד אז לא היתה מחשבה מופשטת, רק משום שלא שרדה עדות חומרית לכך? הפסיכולוגים החוקרים את התנהגות החיה ודאי ישיבו בשלילה על שאלה זו, ואני מסכים אתם בלב שלם. מכל־מקום, האדם משתכנע יותר כשהוא עצמו עד לתופעה של ידע בעולם בעלי־החיים. למזלי, היתה לי ההזדמנות להיווכח בתופעה זו. שוב קרה הדבר באחד מטיולי־הערב שלי לנחל־צין. כשעליתי במעלה הדרך התעופפו לקראתי שתי סלעיות קטנות מן הזן המצוי במדבר שלנו, מנופפות בכנפיהן הקטנות ומצייצות ציוצי אזהרה כמנסות לעורר את תשומת־לבי. הבינותי שאולי אני מתקרב מדי לקן שלהן כשהסתכלתי לצד הדרך וראיתי גוזל, שעתה־זה החל לצמח נוצות, רץ בקצה הדרך. מאחר שלא היה מסוגל להתעופף ניסה לטפס על קיר תלול, נכשל והמשיך לרוץ. הלכתי אחריו, בעוד הוריו חגים סביבי ומצייצים בעצבנות. הגוזל הגיע סמוך לשיח קטן בשולי הדרך ונכנס לתוכו. הזזתי בזהירות את השיח, אך לא יכולתי למצוא את הגוזל. הסתכלתי שוב, ואז ראיתיו מכוּוץ ללא תנועה וזיע, מתחפש כאבן נוספת במצבור האבנים שבמקום, ובנוצותיו המנומרות חום־בהיר אכן היתה כפיסת אבן. הוצאתי אותו מתוך השיח, וכשנמצא מסותר בכף ידי עדיין העמיד פני מת, ורק פעימות לבו הקטן העידו על ההבדל בין יצור חי לאבן. שמתי אותו על קצה קיר הסלע, וכעבור שנייה או שתיים החל לברוח בלוויית הוריו.
מלכתחילה ידעתי שהתנהגותו של הגוזל היתה פועל־יוצא מן האינסטינקטים שלו. פירושו של דבר שההתנהגות לא באה אחרי לימוד התורה הזאת בקורס מיוחד כפי שאנו נוהגים להדריך את צעירינו לשרוד במדבר. גם הציוץ של הוריו לא הכיל הוראות מדויקות מה הצעדים המיוחדים שעליו לנקוט. אך מהתנהגותו אפשר היה ללמוד שהוא פעל לפי סדרת הוראות המוטבעת מראש בצופן הגנטי שלו, שמכּוחן חיפש לו היצור הקטן הזה מקום מקלט. לשון אחר: האינסטינקט הוא שמילא פה את התפקיד המרכזי במאמץ לשרוד.
כאן אני מגיע לאבחנה של הפסיכולוג פרופ' ביטרמן,5 שבאה לאחר מחקרים רבים על התנהגותם של בעלי־חיים. הוא הגדיר את האינסטינקט כנטייה מוּלדת להגיב בצורה מסוימת על דחף מסוים. מצד שני, הגדיר תבונה בבעלי־חיים כאפשרות ללמוד בדרך של תצפית והתבוננות, של ניסיון ושגגה, ובהתאם לכך להתאים או לשנות התנהגות שמכתיב האינסטינקט. והנה, בהנחה שהגוזל הזה אכן התנהג באופן אינסטינקטיבי אך גילה כבר סימנים ראשונים של תבונה־אינטליגנציה, היתה התנהגותו למעשה שרשרת ארוכה ומורכבת של פקודות והכילה שפע מונחים מופשטים שלגבי הגוזל לא היו מופשטים; למשל, חשיפה פירושה לחוּש קור ולא להימצא מתחת לכנפי האם, בעוד שמקלט יכול להיות כל דבר הדומה לכפני האם, כגון שיח. לשון אחר: המידע הזה היה מאוחסן במוחו הקטן כדי לעזור לו לשרוד, והוא פעל כשהתעורר. אך המידע לא כלל את סוג המסתור: אם אלו כנפי האם, או חגו־סלע או שיח. כאן בא השיקול שפרופ' ביטרמן היה מקטלג אותו כתבונה.
אני בא וטוען עכשיו שהכללים העיקריים שמאחרי התנהגות החיות אינם שונים מן הכלליים העיקריים העומדים מאחרי הייצור של כלים, שאינם שונים מבניית תיאריה מדעית. כל השלבים מבוססים על צבירת מידע; בשלבים הראשונים הם מוטבעים ביצור החי כאינסטינקט, ובשלב מאוחר יותר כתבונה (אינטליגנציה) שמבטאת אפשרויות של בחירה חופשית, או דרגות של חופש בהתאם לניסיון, כלומר, מידע שצברנו.
אבל מהו מידע?
כמו שראינו למעלה, הפעולות המודעות של יצור חי הן תגובה של סדרות של פקודות (אלגוריתמים) שנותן המוח (ביצורים נמוכים זוהי מערכת עצבית) אם כפעולה תבונית־אינטליגנטית, כמו ייצורו של כלי מאבן־צור, ואם כסדרת פעולות אינסטינקטיביות, כמו בריחה ומחבוא מתחת לשיח. עקרונית, דומות תגובות אלו לתגובת המחשב שלי, שברגע שנגעתי בלחצן מסוים הגיב בסדרה של פעולות המבוצעות בהתאם לסדרת הפעולות ההגיונית, כלומר אלגוריתם שהוטבע בו מראש. כל הפעולות האלו נבנו ויצאו לפועל על־פי בסיס של משפט הגיוני, שמכתיב פעולה מסוימת ברגע שנוצר מצב מסוים. המשפט ההגיוני הזה במסגרת של “אם קיים מצב איקס… תנהג בדרך זו או בדרך אחרת”. המשפט: אם…אז… הוא למעשה הבסיס לכל דרך המחשבה ההגיונית שלנו, ואפשר לומר שהוא הלבֵנה של כל מבנה של ידע במוחנו, ואחת היא אם מדובר במוח של אפרוח או שימפנזה, או להבדיל במוחו של אינשטיין.
השאלה הבאה תהיה מה הממד שעליו נמדוד את ממדי הלבֵנה הזו ואת המבנים שנרכיב ממספר רב של לבֵני־ידע? ברור לנו שכאשר מדובר במבנה הבנוי לבנים רגילות, בין שהוא בית פשוט עשוי בוץ ובין שהוא קתדרלה, נמדוד אותו על ממד המרחב, אבל מה בנוגע למבנה של ידע? וכי אפשר למדוד מידע בעזרת מטר או שעון?
זמן־מה דגרתי על השאלה, והתשובה הופיעה בצורת שאלה אחרת: האם לא ייתכן שהמחשבה כשלעצמה היא ממד ויש למצוא מטר שימדוד מורכבוּת של מחשבה? בעודי שוקל אפשרות זו הזדמנתי לספרייה של סמינר־המורים שהיה אז בקמפוס של שדה־בוקר, ובחנתי בקפידה את המדפים. חיפשתי ספרים הדנים בפסיכולוגיה של הלימוד, בתקווה למצוא שם משהו שיעזור לי להבין את תהליכי המחשבה. כך עד שהגעתי לספר “המוח והמחשבה” או Brain and Mind, דיון שערך פרופ' סמיתיז (J.R. Smythies). עיינתי בספר זה עד שהגעתי למאמר של פרופ' לורד בריין (Brain), שסיכם את דבריו בזו הלשון:
אני חושש שהקשיים שלנו בהבנת המוח נובעים מכך שאנו בנויים לתפוס את האירועים במערכת־ארבעת־הממדים של מרחב־זמן. יכולים אנו לתאר לעצמנו אירועים רק בדרך זו, ובעצם אנו נאלצים לעשות כן בגלל המבנה הביולוגי שלנו עצמנו, אבל אני משער בנפשי שיש אירועים שלא נצליח להבינם כל זמן שלא נצליח לתאר גם במונחים שיכללו ממדים נוספים.6
המשפטים הללו מפיו של מומחה עודדו אותי וחיזקוני בדעתי שאני צועד במסלול הנכון, אך עדיין היה עלי להשיב על השאלה כיצד אני מודד על ממד זה, בלי מטר ובלי שעון?
כאן בא הצעד השני של בניית הדגם הרעיוני כאשר שאלתי את עצמי: “מדוע לא נמדוד את ממד המחשבה על־ידי חישוב מספר הצעדים הבסיסיים ההגיוניים של אם…אז?” לשון אחר: לפי מספר פעולות החיבור והחיסור של פעולות השיקלול שבעזרתן אני בונה משפט הגיוני.
צירוף הרעיון, שהידע הוא מבנה על ממד חדש, לרעיון שמספר צעדי החשיבה ההגיוניים הם מידותיו של מבנה זה, איפשר לו פתאום להסתכל בהתפתחות האנוש במכלול ראייה (פרספקטיבה) חדש. האנוש התפתח על ממדי מרחב־זמן מצורתו הקופית כבעל מוח קטן עד לצורתו וגודל מוחו הנוכחיים, ובתוך כך על ממד המידע מרמת הידע שהיתה לו כאשר ייצר את כלִי־הצור הגמלוני לרמה של היום, שממנה הוא שולח טלסקופ לחלל לחדור אל ממדי מרחב־זמן של היקום, כדי להמשיך ולבנות את בניין הידע האנושי על ממדי המידע, וחוזר חלילה.
כמו שיוכל הקורא להיווכח, החלטתי לקרוא לממד זה “ממד המידע” (אינפורמציה) ולא “ממד המחשבה”, מחשש שאנשים יירתעו מלאמץ את השם הזה באשר הרעיון של מחשבה מקובּע במוחנו כמשהו שקשור באישיותנו וקשה יהיה לשכנע את יצור האנוש, המתגאה כל־כך במחשבותיו וארוג בהן, לוותר על המשפט “עלתה במוחי המחשבה” ולומר “ראיתי תמונה חדשה על ממדי המחשבה”. ככל שאני חושב על כך יותר, כך אני משתכנע שהיתה זו בחירה טובה. אבל רשאי כל אחד מהקוראים לקרוא לממד הזה בשם שיחפוץ, כי לדעתי שם או כינוי הוא בסך־הכל תווית או תג־צופן הבאים להבטיח שכולנו מדברים פחות או יותר באותו דבר ובאותו עניין. החשוב באמת הוא שיהיה הקורא משוכנע שמחשבות, רעיונות, תיאוריות, אלגוריתמים ושיטות חישוב, כולם אמנם מבנים הבנויים לאורכו של ממד המידע, שהוא עצמו ממד בסיסי כמו ממדי זמן־מרחב. אמור מעתה: מחשבות, רעיונות, תיאוריות הם צירוף של משפטי אם…אז שבנויים על צירופים של משפטי אם…אז.
בדיקה נוספת תעלה שמבנה רעיון כלשהו בנוי מצירוף של מושגים לכלל משפט הגיוני וצירופם של המשפטים לכלל רעיון או תיאוריה. משמע: כשם שבממד המרחב יש לנו שש דרגות חופש, שהן קדימה ואחורה על כיווני האורך, הגובה והרוחב, ואילו על ממד הזמן יש לנו רק דרגת חופש אחת, מתוחה לעתיד, כך על ממד המחשבה יש לנו ארבע דרגות חופש שהן צירוף וחיסור ו"אם…אז" קדימה ואחורה, כלומר סינתזה ואנליזה.
אך המושג של ממד המידע חשוב לא רק בקשר להבנת פעולתו של המוח אלא גם כשאנו מסתכלים במולקולה של ה־DNA וקוראים על כמות המידע העצומה האצורה בה. גם במקרה זה עלינו להרגיל את עצמנו להסתכל בה בחינת מבנה הבנוי לאורך ארבעת הצירים של ממד המידע, כאשר השפה, כלומר המושגים והמשפטים הבונים אותה, בנויים ממולקולות כימיות. לְמה הדבר דומה? לקתדרלה שבנויה לאורך צירי המרחב של רוחב, אורך וגובה אך מורכבת לִבני חרס או קוביות אבנים.
עכשיו הקורא מוזמן להסתכל בשפה האנושית כשירטוט קולי או כתוב של מבנה הרעיון על ממד המידע. במקביל, במקרה של מולקולת התורשה, השפה שבה משורטט המבנה על ממד המידע היא כימית, בעוד השפה שבה משורטט מבנה המידע במחשב היא אלקטרונית.
המסקנה היא שבעצם, אף שכּל השפות בעולם בנויות גלי קול בעלי גון שונה לאותם מושגים, הרי עם זאת הן בנויות כולן על צירי ממד המידע, שהם הגיוניים בבסיסם. לשון אחר: עם כל השוני הקיים בין שפה לשפה, לכולן משותף בסיס המבנה ההגיוני המאפיין את מערכת הצירים של ממד המידע. לדוגמה: ציר הצירוף והחיסור, שמביא לכך שבכל השפות 1+1 יהיה 2, וציר המשפט ההגיוני הבסיסי “אם…אז” שבכל השפות, אם א' משמעו א' ולא ב' הרי ב' אין משמעו א'. לכן אם ‘לא’ הוא ‘לא’ הרי ‘לא’ הוא השלילה של ‘כן’, ולהפך. הוא הדין גם בצפנים המזהים עצמים או חיות בטבע שטבועים בכל שפה. לכן ברגע שעצם מסוים או בעל־חיים מסוים מזוהים על־ידי קול או סדרה של קולות, הזיהוי נהפך למשפט הגיוני של ‘אם–אז’ ומהווה לבֵנה לשונית. מכאן שקיים מכנה משותף לכל השפות של בני־אנוש, שהוא תוצאה מן העובדה שהמבנה ההגיוני של השפות טבוע בבן־האדם, וגם התחביר של כל השפות בעיקרו של דבר יש לו מכנה משותף שהוא חוקי־היסוד של ההיגיון. לכן ברגע שמתפענח הצופן של זיהוי מלים עם מושגים ועצמים אפשר לפענח גם את השפות. והוא הדין בכתיבה, מקום שדמויות וצורות מרחביות תופסות את מקומם של הקולות, דבר שאיפשר את פיענוח המצבות והכתבים של מצרים העתיקה לאחר שנמצאה כתובת רוזֵטה.
משעה שפיתחתי את קו המחשבה הזה ביחס לשפות כמבנים על צירי ממד המידע נמצאתי למד שהגעתי לאותה מסקנה שאליה הגיע הבלשן נועם חומסקי,7 הטוען שכל בני־האדם נולדים עם “דיקדוק אוניברסלי” הבנוי על חוקי ההיגיון הבסיסיים, לתוכו הם משלבים את המושגים והמונחים שהם לומדים. לאחר־מכן למדתי לדעת שקבוצה של מדענים בראשות לואיג’י קאבּאלי־ספוֹרצה גילתה שאילן ההתפתחות של השפות דומה במבנהו לאילן התפתחות ה־DNA של דוברי אותן שפות.8 נמצא אפוא שכיוונתי לדעת גדולים, אך עם כל הצניעות נדמה לי שהדגם הרעיוני שפיתחתי עומד על מדרגה גבוהה יותר של כוללנות שכּן במסגרתו אפשר לתאר לא רק את היסוד המשותף לשפות ואת מהות הצופן הגנטי אלא גם את מפת התפתחות הידע של האדם: מידיעה בסיסית של החומר, שאיפשרה יצירת כלי־צור והעברת ידע זה לצאצאים, ועד לידיעה המורכבת של מבנה החומר של קוואנטים ואטומים והבנת היווצרות החומר והתפתחותו מן המפץ הגדול עד למחשב.
לפני כחמשת־אלפי שנים, בשוּמר או אולי בבבל העתיקה, עמדה לו לאנוש בינתו לתפוס שיש מחיר שעליו לשלם בעד הבנת עולמו והמתרחש סביבו. הוא חיבר את הסיפור על גן־העדן וכיצד גורש ממנו לאחר שהוא ואשתו אכלו מפרי עץ־הדעת. מנקודת־המבט של הדגם הרעיוני שהוצג במאמר הזה, חשש אלוהים, ובצדק, שהאכילה מפרי עץ־הדעת תאפשר לאנוש להפליג למרחבי ממד המידע. צפה אלוהים כנראה מראש שהפלגה כזו תביא לבסוף לעירעור שלטונו המוחלט על מוחו של אנוש, והוא ניסה למנוע זאת. הוא גירש את אדם וחווה מגן־עדן ובכך הציל אותם מגורל האורנג־אוטנג, הגורילה והשימפנזה. ללמדנו שגם תוכניותיו של המתכנן הבראשיתי משתבשות.
לאחרונה קמה סערה בקרב אנשי מדעי־הטבע בארצות־הברית בתגובה על הטענה של קבוצת ביולוגים שהמורכבות והרבגוניות של החיים, דוגמת מנוע־התנועה של הסנדלית הזעירה והמורכבוּת האוֹפטית של העין, מחייבות מתכנן תבוני עליון.
האומנם?
(המשך יבוא)
-
“על היקום, על האנטרופיה ועל התבונה”, כתב־העת אלפיים (חוברת מס. 1), הוצאת עם עובד, 1990. ↩︎
-
Nalimov, V.V. (1985) Space, Time and Life, The Probalistic Pathways of Evolution, ISI Press, Philadelphia U.S.A ↩︎
-
סיפור תולדות חייו של פרופסור קולודני (1915–1997) מעניין כשלעצמו ונודע למחבּר לאחר פטירתו. הוא היה ממתנדבי הבריגדה הבינלאומית שלחמה בספרד נגד הפאשיזם, נפצע אנושות אך החלים, והתנדב שוב במלחמת־העולם השנייה. הוא כתב את אחד הספרים המוסמכים ביותר על מצור מדריד, שבּו היה בין הנצורים. בעת המסע האנטי־קומוניסטי של מקארתי הואשם בריגול, והיה חשש שיפוטר מאוניברסיטת פיטסבורג, אך עמדתו הנחושה של כל הסגל של אוניברסיטה זו, שהודיע שאם פרופסור קולודני יפוטר יתפטרו כולם כאיש אחד, מנעה זאת. ↩︎
-
Arie S. Issar & Robert G. Colodny (1995), From Primeval Chaos to Infinite Intelligence On Information as a Dimension and on Entropy as a Field of Force, Avebury ↩︎
-
Bitterman, A. (1965), The Evolution of Intelligence, Scientific American, January, pp. 92–94 ↩︎
-
Brain, L. (1968), In Smythies, J.R. (ed.). Brain and Mind, Routledge and Kegan Paul, London ↩︎
-
נועם חומסקי, 2003: שפה ושאלות — על הידע, הוצאת רסלינג, תל־אביב. ↩︎
-
L. Cavalli-Sforza, 2000. Genes, Peoples, and Languages. University of California Press ↩︎
בְּעֵינֵי פִילִיפִּינִיּוֹת אַחֲרֵי הַתְּפִלָּה
יֵשׁ כֹּחַ שֶׁיָּכוֹל לְהָנִיף דְּקָלִים,
אוֹ לִסְבֹּל שְׁבוּעַ הַחְלָפַת חִתּוּלִים
שֶׁל זְקֵנוֹת. בְּעֵינֵיהֶן הוֹד הַקְּמִילָה
שֶׁל יֵשׁוּ. כְּנֵסִיָּה עַתִּיקָה בְּיָפוֹ
מְאָרַחַת אוֹתָן לְמִיסַת שַׁבָּת בָּעֶרֶב,
וְהֵן בָּאוֹת לָשִׁיר, לִיצוֹר שַׁרְשֶׁרֶת
יְפֵהפִיָּה עַל חָזֶה עֵירֹם. תְּרוּפוֹת
הָאֵל בִּלְתִּי־נִרְאוֹת. קוֹל הַכֹּהֵן
מְלַטֵּף כְּאָב. שִׁירָתָן צְלוּלָה כְּצִפֳּרִים
נוֹדְדוֹת. הָעוֹלָם יָכוֹל לִהְיוֹת אַכְזָרִי
כַּצְּלָב, וְהֵן תַּמְשֵׁכְנָה לְהִתְפַּלֵּל, לְהַמֵּר
עַל הַטּוֹב. הַסֵּבֶל נִכְנַע לָרֹךְ
כְּשֶׁיָּדַיִם אוֹחֲזוֹת זוֹ בְּזוֹ. וּבְמוֹנִית־שֵׁרוּת
הֵן עֲדַיִן מְהַמְהֲמוֹת לְעַצְמָן, כְּשֶׁזָּרוּת
הַתַּחֲנָה־הַמֶּרְכָּזִית מַגִּיעָה מַהֵר כְּאֶגְרוֹף.
הַצִּפִּיּוֹת
הוֹרְגוֹת אוֹתָנוּ
לְאַט וּבְעֲקִיבוּת,
כְּמוֹ סִיגַרִיּוֹת.
הַכְּמִיהָה מְדַבֶּרֶת רַק בִּשְׂפַת הַכְּאֵב.
אַהֲבָה הִיא מִלְחָמָה
עַל אַהֲבָה.
כְּמוֹ בִּקְרָב עַתִּיק, פְּרִימִיטִיבִי,
עִם רֹמַח וְכִידוֹן,
נָשִׁים וּגְבָרִים נֶעֱרָכִים זֶה מוּל זֶה
כָּל יוֹם, כָּל יוֹם.
צַלְּקוֹת קִרְבָה
כְּמוֹ חֹרֵי־נִקּוּב שֶׁל נַרְקוֹמָנִים.
מִילְיוֹנֵי יָדַיִם כּוֹאֲבוֹת
דּוֹפְקוֹת עַל דְּלָתוֹת
שֶׁאֵין מֵאֲחוֹרֵיהֶן דָּבָר.
הַקִּדְמָה פָּסְחָה עַל רִגְשׁוֹתֵינוּ.
אָבָק רִגְשִׁי מְעַרְפֵּל אֶת הָרְאִיָּה.
הַצִּפִּיּוֹת
דּוֹרְסוֹת אֶת הָאַהֲבָה
בְּלִי לְהִתְכַּוֵּן,
כְּמָטוֹס אֶת הַצִּפּוֹר.
חַסְכֵי אַהֲבָה
פּוֹרְצִים אֶצְלְךָ
דַּוְקָא בַּקַּיִץ
כִּשְׁבִילֵי קוֹצִים
בְּצַד כְּבִישׁ מָהִיר
בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ
יֵאוּשׁ צָהֹב
מְחַכֶּה לָרֶגַע
בּוֹ יִבְעַר הַכֹּל
פְּתָקִים נוֹפְלִים
מֵחֲרַכֵּי הַכֹּתֶל
כְּמוֹ עָלִים
מֻכֵּי סְתָו
נִרְמָסִים תַּחַת
סַנְדָּלֵי מִתְפַּלְּלִים
מֻכֵּי שֶׁמֶשׁ
אֲדִישִׁים לִתְפִלָּה
בְּיָדוֹ הַמּוּשֶׁטֶת
שֶׁל קַבְּצָן נוֹטֵף
פרק ראשון של רומן
יודפת, היא אומרת ומתיישבת אל השולחן בבית הקפה. המלצרית ניגשת אליהן והיא מזמינה קפה הפוך ומבקשת שיהיה חם חם ומחייכת חיוך קורן לעברה של המלצרית היעילה והקופצנית שהספיקה בחצי פרופיל להחזיר חיוך חזרה ונעלמה מיד בתוך בית הקפה הקטן.
מיקה מסתכלת עליה בהערצה מיידית. משהו בהילוך הבטוח, בגוף שאוהב את עצמו ומרגיש במקום. יודפת אוספת את החיוך שלה עם שתי הגומות, ועור פניה הכהה מתיישר ונמתח, אולי בכל זאת היא חוששת, אבל מיקה לא רואה את החשש, ובעיניים כלביות היא מביטה בה ומתחננת לחיוך הזה עם הגומות. והיא לא צריכה הרבה, רק לשבת שם ולאלף את המבט אולי. עיניה של מיקה חומות ירוקות, גדולות וחכמות ושערה מבריק וריחני כל־כך שכל מי שעובר שם על המדרכה שמשמשת מרפסת לבית הקפה נושם נשימה גדולה, בית החזה מתרחב והאף מחפש את מקור הריח, מרחרחים, מרחיבים נחיריים, וכבר נמצאים מעבר לעננת הריח וממשיכים הלאה.
עורכת דין, אומרת יודפת, איזה מין שם זה חושבת מיקה, משחקת בו על לשונה, מקפיצה אותו מצד לצד; עובר זמן עד שהיא מעיזה להשתמש בו בקול רם. עורכת דין יודפת, אם כן, אולי תספרי לי על מי את מגינה היום? יודפת מסתכלת עליה וצוחקת, לא מתחשק לה לדבר על עבודה; היא יודעת שאם תתחיל לא תוכל להפסיק ואין לה כוח לכל התככנים והמזימות במשרד, אין לה חשק לדבר על המתמחה הגבוה השזוף גידי שהיא יוצאת אִתו כאילו, ועל נוֹפר שמנסה בכל דרך להכשיל אותה, אבל בגמלוניותה השמנמנה היא מצליחה ליפול לכל הפחים שהיא טומנת בדרכה. חוסר־החן שלה עם הפרצוף הזה של גברת ממורמרת בת חמישים־ושבע יכול לדכא אפילו נצחונות גדולים.
מיקה ניחשה כמובן, החליפה הגברית השחורה, הז’קט תלוי על המזוודה עם הגלגלים, החולצה הלבנה משתרבבת מעל למכנסיים, היא מנחשת, יוצאת מאולם המשפט, הולכת לשירותים, אחר־כך לא טורחת להשיב את החולצה למקומה. יש משהו מתגרה במראה הפרוע הזה, עם השׂער החום המלא החלק הארוך כל־כך שלה שאסוף בקוקו נמוך ונח על גבה, כמה קווצות שער צונחות לה סביב פניה. דימיינתי אותך אחרת, היא אומרת למיקה; אחרת טוב או אחרת רע, שואלת מיקה, כוס הקפה שלה כבר לקראת סיום. יודפת איחרה או שמיקה הקדימה או רק הגיעה בזמן כמו תמיד. המלצרית שומטת את כוס הקפה המהביל על השולחן; יודפת עוטפת את הכוס בידיה למרות שלא קר ומביטה בעקימת אף על צלחת עוגיות שהוגשה להן לניסיון על חשבון המקום, עוגיות תוצרת־בית חדשות בתפריט. מיקה מושיטה מיד שתי אצבעות לבנות אל הצלחת ובוחרת לה עוגייה ספירלית בשחור ולבן. דווקה טעים, היא אומרת וטובלת בשארית הקפה. היא כל־כך יפה, חושבת יודפת ולא מעיזה לגעת בעוגיות, לפחות לעוד כמה דקות. היא לא יכולה שלא להביט בשפתיים הבשרניות כל־כך של מיקה מוצצות את הקפה מן העוגייה הרכה שטבלה בו.
משמאל להן יושבים שניים, על שולחנם שתי מנות ענקיות, קוסקוס וירקות וסלט נבטים וטחינה ירוקה. הם אוכלים בריכוז, כמעט שאינם משוחחים ביניהם. הם רעבים או רק שתקנים. מדי־פעם המלצרית הקופצנית עוברת אצלם ושואלת אם הם מרוצים והם מרוצים. זה עם הפנים אל מיקה מסיים את מנת הקוסקוס שלו ונמתח לאחור ונאנח ושותה מכוס המים שלו ובעד לזכוכית העבה נתקלות עיניו בחזה הגדול של מיקה. הוא בוחן את החזה ואחר־כך את הפנים ובפנים את השפתיים הבשרניות. נוכחותה של הבחורה בחליפה מעצבנת אותו מיד. זה עם הסלט אומר לו משהו על קפה ועוגיות. כן כן, הוא אומר לו, בוא נזמין. העיניים שלו חוזרות ונמשכות אל מיקה שריח שערה עוטף גם אותם. המלצרית מגיעה שוב, הם מזמינים משהו.
באיזו שלווה היא יושבת לה שם ואוכלת עוגיות ומחייכת לעצמה יותר מאשר אל יודפת. גבה שמוט מעט אולי מכובד החזה שמושך אותו מטה, רק קצת.
ואת, שואלת יודפת. כמעט כלום, עונה מיקה. פה ושם כל מיני עבודות בכל מיני נושאים לכל מיני סטודנטים עצלים. רוב היום קוראת ספרים. משהו משתנה בישיבתה הלחוצה של יודפת, איזה מין שם זה? מיקה מתקשה לבטא אותו, אבל מרגישה בבירור איזה חוסר שביעות רצון בפניה של עורכת הדין יודפת. ומה את רוצה להיות כשתהיי גדולה? היא מוסיפה ושואלת. מיקה לא יודעת. לא רוצה להיות גדולה. זה בטוח. היא לומדת עוד ועוד ובולעת ספרים ממש כמו בתיכון, כאילו כלום לא השתנה. ואיזה צל נשקף בעיניים החכמות שלה, ויודפת מלטפת אותה לרגע ולבה נכמר, רגע אחר־כך היא נעה בכיסאה וכמעט הופכת את כוס הקפה, מה אני עושה כאן בכלל? מיקה רואה, העיניים של יודפת נעות עכשיו בעצבנות ימינה ושמאלה וכל הביטחון של הגוף הלכוד והארוך שלה מתערער והיא מזהה את ההבעה. העצב בעיניה נעשה עמוק וביצתי, היא לא תתן לה לחמוק. מיקה רוצה את הגומות האלו שלה שיחייכו אליה עכשיו, ויודפת בהיסח הדעת נושמת את הניחוח המשכּר של שערה ומחייכת אל מיקה חיוך לא רצוני.
בכל פעם אותו הדבר, יודפת חושבת לעצמה, כשהיא גוררת את המזוודה אחריה על גלגל אחד, הגלגל הימני תקוע כבר שבועות, והיא לא טורחת לתקן אותו למרות שהוא מכביד עליה. את המפתחות היא משליכה לקערה הצבעונית העשויה עיסת נייר שקיבלה מדודה שלה שבשנים האחרונות לשה חומר, חותכת זכוכיות ומחלקת את מעשי־ידיה מתנות בחגים. יודפת פותחת את המזוודה ומוציאה משם את הקלסרים המשרדיים, עטופים נייר מוכתם בשחור ולבן. המזכירה בכתב־יד מסודר ועגול בטוש כתום כתבה את שמות התיקים. היא עורמת את הקלסרים על השולחן, מעוררת את מסך המחשב מתנומתו בלחיצת כפתור, אחר־כך הולכת אל המטבח ושופתת את הקומקום ומדברת אליו. קומקום מפעם אדום עם פרחים ופקק מצחיק ומִכסה דמוי פיטמה שקנתה באחד מימי־הששי בבזאר שמתחת לכיכר דיזנגוף מבת של זקנה שכבר מתה וכל חפציה ערומים שם על שולחן העץ – קופסת־תפירה טרפזית מעץ משובצת פרחים נפתחת כמו אקורדיון; יודפת פותחת וסוגרת אותה ופותחת שוב. מעבירה אצבעה על פמוטים שחורים וכבדים מברזל עבה ומעובד בלי הקפדה, ובוחנת פסל ברונזה דקיק ועדין של כנר ארוך ורזה. בקופסת תכשיטים מרופדת לֶבד אדום דהוי כתם כהה ומרובע, סימן היעדרם של מכתבים שהיו מונחים שם שנים. וכאילו היא מסתובבת בסלון של הזקנה הרוסייה, כבר כבדת־שמיעה ומסורבלת בתנועתה, ובוחנת את מדפי הספרים. אותיות קיריליות מעטרות את רוב כריכות העור המהוהות. הבת שרה לה את שמותיהם הרוסיים ואחר־כך מתרגמת אותם לעברית כבדה ונטולת סנטימנטליות. היא מנפנפת בספרים העבים הריחניים בציפייה שיִישר פתק או מכתב או דף שנפרם, אבל כל הדפים מהודקים היטב. היא מלטפת אותם ואור קלוש חודר אל הדירה המגובבת והזקנה עומדת לידה נשענת על מקלה והבת מצביעה על מסגרת עץ מעוטרת ציורי פרחים צבעוניים ומנצנצים ויודפת מסתכלת על המסגרת ושומעת את הזקנה אומרת – וזה בוריס, בעלי זכרו לברכה, הוי, היא נאנחת, אך קולה החזק של הבת מעיר אותה מהירהוריה, ובמרכז המסגרת היא רואה את הקומקום עושה פרצופים מול מצלמה, מדמיין את עצמו בתמונה שבתוך המסגרת, יודפת מחייכת אליו ולוקחת אותו אתה, רק עשרים שקלים ובוריס של הזקנה יהיה שלה. כמה משמח. שריקה צורמנית הולכת ומתגברת מעירה אותה ומפתיעה אותה. קשה להתרגל לשריקה העקשנית. כבר כמה שבועות שהיא מרתיחה בו את עשרות כוסות הקפה שלה ועוד לא התרגלה לשריקתו. טוב, טוב בוריס, היא אומרת ומכבה את האש, לא יעזור לך שתשרוק לי, אני לא בעניין, היא מוזגת את המים לכוס ומחייכת ורואה את עצמה חולפת על פני המראה ומואסת בגינוני הבדידות המִתעבים סביבה כחומה. סוף־סוף היא מתיישבת אל מול מסך המחשב ופותחת את התיקיות הגדולות ובוחנת את מה שעשתה אתמול ובודקת מה עוד יש לעשות היום ומעדכנת את כל שהתרחש בדיונים בבית־המשפט. פותחת את הקלסר ושותה את הקפה שעשתה לעצמה בלגימות קטנות כי הוא חם חם. רק כמה דפים היא קוראת וקולות בית־המשפט מתגלגלים סביבה, תיקתוקי ההקלדה הלא פוסקים וקולה הצונן של השופטת וקולו הפדגוגי של הסנגור המיופייף שמפלרטט עם המזכירה של השופטת שמחייכת אליו ולא חדלה לנוע ולזוע בכיסאה רוקדת ריקוד־חיזור למולו, אבל בין קולות בית־המשפט היא שומעת את קולה הרגוע של מיקה, ורואה את העיניים האלו, נכון, כלביות, אבל עמוקות כל־כך. כמה זמן לא שחיתי ואיזה שקט איום משתרר בבית הזה, אפילו רעשי הרחוב עמומים בדירה העורפית באזור מרכזי, אבל מרכז זקן ובורגני ושקט. ובתוך השקט הזה הקולות בראשה של יודפת נשמעים צלולים וברורים כל־כך. הקלסר מונח על הברכיים שלה, אבל היא מתיישרת ומורידה את משקפי־הקריאה מעל עיניה. למה הלכתי לפגוש אותה בכלל, היא שואלת את עצמה, מעסה את הרקות והמצח ואת העיניים, מה זה אומר, היא שומעת את עצמה תוהה בקול רם, כל היום מרַפה את שריריו ומתיישב ונופל עליה במלוא כובדו ומשתק אותה, והיא נשכבת על הספה שבסלון ומסתכלת על הבית שלה, ממש בית, רוב החברים שלה היו מתים לבית כמו שלה, לבית בכלל, והיא מנחמת את עצמה בקול רם, ואולי אחר־כך מלטפת ביד את הרצפה ומוצאת את השלָט של הטלביזיה במקום שנפל שם אתמול כשמתוך שינה כיבתה את הטלביזיה, מושכת עליה את שמיכת־הקיץ המשמשת כיסוי לספה שלא יישארו כתמים על הבד הבהיר. בלחיצת כפתור חודרים קולות משונים וצעקות ומלים בשפות שונות והתקרה מוארת עכשיו בריצודי אורות צבעוניים. עד שקריינית החדשות מתיישבת מולה ומדברת אליה ומספרת לה את כל הדברים שעשתה במהלך היום עיפעופיה מתארכים. בחלום באה מיקה אל הבית. יודפת פותחת לה את הדלת אבל לא מזמינה אותה להיכנס. מיקה דוחקת את חזהּ בינה לבין הפתח ועומדת באמצע הסלון מול הטלביזיה שצועקת. רעש המקלט עומד ביניהן, מפריע להן לשמוע זו את זו. מיקה מסתכלת על הדירה והולכת בה לאט ומתבוננת בציורים שעל הקירות ומתעכבת מול התמונות ומרימה בידה את אחת התמונות במסגרת, זו התמונה שעל המערכת השחורה, היא מאובקת, וזה מטריד את יודפת כי לעולם אין אבק על החפצים שלה ובטח לא על המערכת ובטח ובטח שלא על התמונות ובטח ובטח שלא על התמונה הזו, וגם לא על חזיר הפוֹרצלן הקטן הוורדרד שעומד לידה; היא רוצה להגיד לה משהו, לכעוס על החדירה הזאת לתחומה, אבל קולה נבלע ברעש של מקלט הלטביזיה והיא מתעוררת גם בשלו ובעיקר בגלל האבק.
היא מחפשת את השׁלָט, הוא דבוק לה ללחי ולחצניו משאירים בעורה סימנים עגולים אדומים, הוא רטוב, הזילה עליו ריר, כנראה. יודפת מכוונת שעון מעורר שהעבירה מחדר־השינה לשולחן שליד הספה ומכבה את הטלביזיה. מעט אור מפנס־הרחוב חודר בעד חלונה ומשחק בווילון. עוד הרבה זמן תשכב כך מתבוננת בפלירטוט המתמשך ביניהם, ריקוד חיזור אין סופי. היא חושבת על מיקה, למה לעזאזל אני חושבת על מיקה, היא בזה לעצמה על הכמיהה, על הרוך הפתאומי. האפלולית מתעבה, יודפת מפללת לחושך מוחלט, לשינה וכבר היא עוצמת את העיניים, אבל פוקחת אותן כי היא לבד והיא חושבת על מיקה ושוב אור הרחוב חודר פנימה וקרן ארוכה מגיעה למרגלות הספה והיא אינה יכולה לישון כך, ועל כל פנים אין לה כוח לקום וללכת למיטתה, וכבר שבועות היא חושבת לא ישֵנה שם, והנה שוב חושך אבל היא לא נרדמת והיא כמעט מתפתה לשיטה הישנה להרדים את עצמה, אבל גם לזה אין לה כוח. יודפת ממשיכה לשכב על הספה ולחבוט בכל כדור שמיקה משליכה אליה, כמה היא אינטליגנטית וכמה שהיא מתוסבכת ואיך היא אוהבת את הסבכים הללו ואיך שהיא יפה ורגועה, וקצת מן הרוגע הזה יכול להועיל לה, והיא הודפת, הודפת כל ניסיון של מיקה להציג את עצמה באור חיובי. היא לא עושה כלום, אין לה קריירה, מה היא רוצה להיות, האשה הקטנה בבית? וחוץ מהשׂער הזה הריחני, היא לא חושבת שצריך קצת להשקיע? כמה עוגיות היא זוללת ואיך אפשר לזלול ככה? בסוף, כבר לפנות בוקר, הווילון מוותר, האור משתלט על החדר במהירות שמרמזת על בוא הקיץ. נרדמה.
מיקה קוראת את אורלנדו, כמעט שלא מניחה אותו מידה, בדרך חזרה מבית הקפה, בכל רמזור, וגם קצת תוך כדי הליכה, למה לא אם אפשר? כשהגיעה הביתה ישבה שעה בשירותים כדי להיפטר מהסלט והפיתות האורגניות והטחינה הירוקה שזללה אחרי שיודפת הלכה, וגם מהעוגיות. יופי של חילוף חומרים, היא צוחקת, הכל הולך לחזה היפה שלי, היא עומדת רגע לשטוף ידיים והיא מתבוננת על עצמה מתוך פרץ של אהבה עצמית והרגע חולף ורק היא מלטפת לעצמה את החזה ומושכת את החולצה ההדוקה עליו ומקללת את הכובד של שני אלה שהשיגו לה יותר זיונים מאשר לכל שרמוטה מצויה לסבית או סטרייטית שהיא מכירה. וכשהיא זוקפת אותם מול המראָה לא רואים שם שום דבר אחר חוץ מהם, אז מה באמת חשוב כל השאר. היא מורידה את החולצה ומחלצת אותם בנגיעה מתוך הסד המושיע, אפשר לומר שבאיזו דרך מעוּותת הם עדיין זקורים, מגעילים שכמותכם, היא נועצת אצבע בשדהּ הימני. אתם חושבים שהיא תתקשר? מממ? מה אתם אומרים? היא מביטה בהם ככה, לא באהבה גדולה, אבל אם היא תתקשר אז לא אחתוך אתכם, היא אומרת להם. לוקחת את הטוש הכחול מהכוס של מברשות־השיניים ושוב משרטטת את סימני החיתוך, אפשר להבחין בקווים הדהויים שהיא מחזקת. עכשיו רק צריך לחכות, ואני אחכה?
מיקה מחייכת חיוך ציני ורע אל שני אלה ויוצאת מן המקלחת לחזור ולשכב על הגב ולהמשיך בקריאה.
עוד כמה עמודים ייגמר לה הספר, היא לא אוהבת להתחיל מיד ספר נוסף, תמיד צריך לעשות משהו בין הספר הזה לספר הבא. אבל אם אין מה לעשות זאת לא סיבה לעצור את הבולמוס. על הרצפה בכניסה לחדר בסל־נצרים נערמים ספרים שעוד לא קראה; היא קונה אותם בכל הזדמנות וזורקת לסל. ביום שנגמר לה ספר, אם אין מה לעשות, או ביום שלמחרת שנגמר לה ספר, אם מצאה לעצמה מה לעשות, היא מכניסה את ידה אל הסל הגדול ובלי להביט מושכת משם את אחד הספרים; את המיון כבר עשתה בחנויות ואת כל אלה היא ממילא רוצה לקרוא אז מה משנה הסדר? אבל לעתים אחד מהם קורא לה, או שחיפשה אותו זמן רב והיא כמהה כבר לפתוח אותו ולהריח את העמודים הישנים או החדשים לגמרי.
מיקה גמרה את אורלנדו, גאוני, היא אומרת לעצמה כמעט בתרועת ניצחון, מתקשה להיפרד היא דוחפת אותו אל מתחת לכרית שלה. מתהפכת על הבטן, מושכת את עצמה לעבר הפינה הימנית מורידה את הטלפון מן המתלה שעל הקיר ובודקת אם יש צליל חיוג. יש צליל חיוג. ברור שיש צליל חיוג. איזו עייפות נופלת עליה, אבל היא מתעשתת ומתרוממת והולכת ככה חשופת חזה אל המטבח להכין לה משהו. לא אכפת למיקה בכלל אם יכנס עכשיו אֶפי, השותף שלה. היא חושבת על זה שוב ובלי רצון רב זורקת על עצמה חולצה. מה תכין לה לאכול? היא פותחת את הארונות, כל העמידה הזאת על שתי הרגליים מעייפת אותה ומעצבנת אותה. היא פותחת את כל הדלתות של כל ארונות־המטבח, שלושה ארונות כפולים, כזה בלגן שורר בהם שממש אין לה מושג מה יש בכל אחד ואחד מהם. ובכל אחד ואחד מהם עומדים כלים שלא נפתחו מזמן ובהם קמח שתאריך תפוגתו לא ידוע, שעועית מלפני חצי שנה בערך, אולי רק שלושה חודשים. סוגים שונים של פסטה, זו עם התלתלים טרייה, גם זו הדקיקה, אבל שאריות ספגטי ארוך בצנצנת גבוהה חלקם צבעוניים וחלקם חלולים עומדים שם כבר זמן רב. מיקה לא זוכרת את השמות השונים של סוגי הפּסטה, והיא אומרת לעצמה שצריך לבדוק באחד הימים את האריזות בסופר ולקטלג שלא יהיו טעויות. ועל כל פנים לא בא לה לאכול פסטה בכלל. יש גם אורז בסמָטי שאינה אוהבת, מי קונה אורז לבן ותפל שכזה, לא היה אחר וממילא אני לא אוהבת אורז, היא אומרת לעצמה. חוץ מכל אלה יש בארון צלחות גדולות וקטנות ועמוקות עומדות בלי סדר, וכוס אחת או שתיים וגם קערות המרק האהובות עליה, קערות חרס כחולות מבפנים וחומות מבחוץ עם ידיות משולשות סמוך לפתח, כך שאפשר להחזיק בהן ולמזוג את המרק היישר לתוך הפה. עוד כמה קעריות קטנות יותר וזהו. היא עוברת לארון האמצעי. ושם קופסות רבות מפלסטיק ומזכוכית שהיא אוספת שנים רובן ריקות או מכילות פירורי מזון שעמד בהן פעם. באחת הקופסות גרגרי תירס להכנת פופקורן, ובאחרת גולות־משחק, מיקה נזכרת בחלב מבעבע, במהומת התנגשות הגולות בתחתיתו של סיר, בצחוק מצטלצל, בריבה שהפכה גוש לא־אכיל, והיא מסיטה את מבטה מהן. שמן־זית מסוג אחד, שמן־זית מסוג אחר, של השותף, נראה די ריק, אבל למה להוציא מהארון אם אפשר להשאיר אותו שם עד קץ הימים. גם שמן־סויה וגם רוטב־סויה שאמור לעמוד במקרר, אבל היא לא מתכוונת להרים את היד כדי להעבירו לשם. מחצלת לגילגול סושי, ארבעה מקלות צבעוניים תואמים לאיסוף השער בפקעת שהפכה אותם למקלות־אכילה, חומץ־אורז ודפי אצות. כל מה שצריך לסושי, אבל למי יש כוח להכין סושי; היא מסתכלת טוב טוב לתוך הארון כי אם יש במבה אז היא בטח שם, אבל אין שום במבה בארון. בקומה התחתונה כמה וכמה סוגי כוסות זכוכית ארוכות וצרות מאד לא נוחות לשתייה, קטנות ונמוכות, קטנות ממש של ערכת הקפה שלה וכמה כוסות יין רובן ללא בת־זוג. היא עוברת אל הארון האחרון שם מגובבות קופסות קפה מסוגים שונים, כמה סוגים של נס־קפה וקפה שחור ואבקות להכנת אייס־קפה, וקופסה ישנה של קפה שעיצובה השתנה מזמן. מיני תבָלים שונים בצנצנות קטנות ארוכות, סוכר לבן, סוכר דמררה, סוכר ונילין, אבקת אפייה, סודה לשתייה. אין מה לאכול, היא מכריזה תוך שהיא טורקת את דלתות הארון בזו אחר זו. המקרר ריק, יש כמה תפוחי־אדמה מקומטים בסלסלה שבסלון. מיקה פותחת את צווארון חולצתה ומסתכלת בשניים, נו, אם הגעתם כבר לגודל הזה לא תשנה עוד מנת צ’יפס בינונית. היא מקלפת את התפוחים וחותכת אותם ומורחת אותם בשמן, מפזרת תימין ומלח ושמה בטוֹסטר הקטן החבוט. אבל היא כבר רעבה כל־כך שרק כדי להרגיע את הרעב היא צובטח לעצמה מן החלה שנשארה מששי שעבר, שרובה כבר ירוקה.
היא מרימה את שפופרת הטלפון ומחייגת וכבר כשהיא מחייגת היא מצטערת, אבל הטלפון בצד השני מצלצל, וגלית עונה לה והן מדברות על כל מה שקרה בחודשיים האחרונים, כי לא דיברו מלא זמן ולמיקה אין סבלנות בכלל, היא שומעת ובעיקר משמיעה קולות, נאקות, ציקצוקים, אנחות, אבל היא קשובה ודרוכה לוודא שאין שיחה ממתינה או שיש שיחה ממתינה; אבל אין שיחה ממתינה, וגלית לא מפסיקה לדבר על הילדה שנולדה לה, לפני כמה זמן זה היה? מיקה לא זוכרת, איזה צער עמום היא חשה על הקשר הזה, אבל באמת אין לה על מה לדבר עם גלית ולגלית אין הרבה עם מי לדבר, היא שמחה בכל פעם שמיקה מתקשרת, היא מחכה בקוצר־רוח שמיקה תספר לה על מעשה כיבוש נועז, אהבה חדשה ומרעננת, או לפחות תקציר ספר טוב שקראה. ואז הילדה שלה, תמר, נעלמת וגם הבעל שלה, גיורא, והן חוזרות אל ימי האוניברסיטה העליזים, לקלות־הדעת ולסבל, שכבר כשחשו בו ידעו שיתגעגעו אליו. אבל ההינהונים העצבניים של מיקה מעידים שהיא אולי במהלכו של אחד מאלה, מעשה ללא מחשבה. היא עצבנית מכדי לספר עליו. טוב, צריכה לגמור, ארוחת־הערב שלי נשרפת, מיקה אומרת, וגם גלית נעשית עצבנית כשלא נותנים לה מספיק תשומת־לב. וכך גם גיורא, היא צוחקת אבל איזו ארסיות זולגת מקולה; למיקה אין כוח לדון בזה עכשיו וגם מין שמחה לאיד היא מרגישה. הן מנתקות את הטלפון ומיקה מוציאה את הצ’יפס שנשרף קצת, ככה הוא הכי טעים. חבל שלא היה בצָל. מעל הספר ששלתה מן הסל היא יושבת על המיטה וגבה אל הר הכריות. מכיון שזרקה את עצמה על המיטה והחמיצה את הכריות חטפה חבטה הגונה בראש. עבר רגע עד שהתאוששה וכבר היא אוכלת ומתבוננת בכריכת הספר שדגה לה, אהרן מגד שטוב לה בדרך־כלל כשקשה לה להתרכז; היא פותחת את הספר ומביטה במלים ואוכלת ונהיה לה חם ואגלי זיעה קטנים מופיעים לה על אפה. היא טובלת את הצ’יפס ביוגורט־עזים מלוח שהיא אוהבת ומלקקת את האצבעות. הרגלים של בדידות, היא מסתכלת על עצמה בבעתה. מסיימת את הביס ומשאירה את כל היתר בצד היא קמה להסתכל על עצמה במראה אבל לא רואים שום שינוי, ממש כאילו לא אכלתי את הצ’יפס, היא צוחקת על עצמה, מפזרת את השׂער ומסתכלת שוב. והנה העיניים האלו, היא נלאית מן הנסיונות לא להיגעל מעצמה, עדיין מופתעת כיצד היא לא שמנה בכלל רק החזה הזה גדל כל הזמן. ולמה היא לא מתקשרת?
כשיודפת פוקחת עיניים מכווצת כולה ועייפה מחוסר שינה השעה כבר שתים־עשרה בצהרי יום־ששי. היא שונאת להתעורר מאוחר ומתיישבת מיד, אבל הגוף שלה, אחרי הלילה הזה שהיו בו יותר שעות ערוּת מאשר שעות שינה, מתרגל לשגיונות הספה המחולקת לשלושה חלקים, החלק האמצעי שבה שקוע יותר מן האחרים, אולי מכובד התחת שלה, מסעד הידיים מובנה וגבוה מכּדי לשמש כרית והספה קצרה מאד. היא מותחת את הרגליים ואת הידיים ומתרוממת בתוך כך וחורקת חריקת התמתחות ואיזה מצב־רוח חגיגי תוקף אותה. היא מנסה לזכור מה היה אתמול, מה זה שמרגש אותה ככה, היא אפילו לא כועסת על שקמה בשעה כזאת למרות שבדרך־כלל יקיצה מאוחרת כזו משבשת את יומה ומעיקה עליה.
חמסין בחוץ אבל הבית קריר; היא פורשׂת את הווילונות על חלונותיה והבית מאפיל. בעודה מסתובבת בדירה היא מתכוננת ומסתדרת ולובשת איזה בגד קל שתוכל לרדת לרחוב לקנות לה חלה לשבת ועוד משהו לאכול, היא צריכה להחליט מה בא לה. המקרר ריק צריך ירקות, רגע, היא אומרת לעצמה, קודם־כל קפה, ולמלא את הבית רעש; פותחת את הדלת ומוצאת שם כצפוי את עיתון יום־ששי שאותו היא הכי אוהבת, את עיתוני השבוע בין כך אין לה זמן לקרוא. היא תנקה את הבית מן המסד ועד הטפחות. למרות שיש המון עבודה לסוף השבוע; היא מביטה אל שולחן המחשב העמוס ספרי דין וקלסרים פתוחים, גם אתמול לא עשתה שום דבר. עם הקפה היא מתיישבת רגע על הספה, וכאילו עצם הישיבה במקום שמשמש אותה לשינה גורמת לה לפהק ולהתנמנם, אבל ניחוח הקפה נהדר ומעורר. היא מרימה את השלָט מן הרצפה, מניחה אותו על שולחן־העץ הנמוך שלפניה, מרימה עליו את רגליה ופותחת את העיתון, מחפשת שם את מוסף התרבות, אולי נותנת מבט שטחי בכותרות הראשיות; את שאר העיתון אפשר להשליך כבר עכשיו. מכיון שזכרה שלא הדליקה את המערכת, הורידה את רגליה מן השולחן ורכנה אל הארונית לבחור דיסק נעים ולא עצוב או יפה מדי; היא בוחרת את שוסטקוביץ', רביעיות לכלי קשת. בקולי־קולות סובבת המוזיקה בדירתה ומתחברת לסערת דמהּ ומשחקת בין עליות מסוכנות למורדות תלולים, ויודפת כבר איזה שמץ של הכרה מחלחל לתודעתה על סיבתה הנואלת של השמחה הזאת אבל היא מתעלמת, בינתיים היא נושמת את אוויר ההתרגשות הטרי כל־כך, עמוס ניחוחות שמזמן לא הריחה, נוטף עסיס של הבטחה, הבטחה ואיום. היא שומעת הד לתחושותיה בחיתוכים החדים של הכנר ובתשובתו העמוקה והאפלה של הצ’לן לחידודיו. אבל היא דוחה מעליה את המחשבות הללו בהדיפה נחרצת ושבה לתכנן את יומה.
בסדר מופתי היא קובעת שעות של עבודה, כמה שעות של ניקיון יסודי והפעם גם בתוך הארונות. צריך להוציא הכל ולנקות זה יקח בערך ארבע שעות. היא מתלבשת תוך שהיא עוברת שוב על סדר היום כדי שלא תמצא שלא הספיקה משהו מכל תוכניותיה והשעה כבר עוד מעט אחת בצהריים והיא חשה צביטה מאוחרת על ביזבוז הזמן. במכולת היא עומדת מול מדפי הלחם וכבר אין חלות, מאוכזבת, היא קונה שני קרטוני חלב וצידה נוספת של קפה וירקות לסלט ועולה בחזרה לדירה. הכל מסודר ומתוכנן ויהיה בסדר, היא ממלמלת לעצמה, אספיק הכל.
בין ערמות של כלים מבריקים מניקיון ומטלית ריחנית בידה היא שומעת את פעמון האינטרקום. מי זה עכשיו? רגע היא מתלבטת אם להניח את המטלית, או להמשיך ולאבק את הכלים ולהתעלם מהצילצול כי אולי זו טעות. אבל היא הולכת אל הדלת ולוחצת על כפתור האינטרקום ולא שומעת כלום היא פוחתת את הדלת למי־שלא־יהיה ומנקה תוך־כדי את שפופרת האינטרקום ועריסתו, מציצה בעינית ומנקה גם אותה, ואחר־כך את הידית ואת הדלת כולה והולכת להחליף מטלית ריחנית, אבל אז כבר נשמעת דפיקה בדלת, יודפת מציצה ומחייכת לוקחת את המפתח מן הקערה ופותחת את הדלת, ויוליה נכנסת ורוח עזה מלווה אותה ופורעת את שערה. יוליה מסתכלת סביב, צריכה עזרה? היא שואלת, ומחייכת אליה וכבר מתחילה לספר לה. את לא תאמיני מה קרה לי אתמול, ובעצם למה שלא תאמיני, ודאי שתאמיני, היא מדברת באותה סערה שמקיפה אותה, יודפת שמחה לביקורה, ממשיכה לנקות את הארונות תוך שהיא מקשיבה לה וצוחקת מתיאוריה החיים כל־כך, ושופתת את בוריס על האש. יוליה לא שותה קפה רק תה ורק מעלי מרווה, יודפת מחזיקה אותם בהקפאה במיוחד בשבילה. אבל תוך כדי דיבורה יודפת חוזרת לחשב את הזמן, לחשב את השעות. כל עוד היא יכולה גם לנקות וגם לדבר אז לא נורא אבל אחר־כך, טוב יוליה אף פעם לא משתקעת לזמן רב. תשפוך את לבה ותיעלם בסערה כמו שהגיעה. היא מסתכלת בהיסח־הדעת על השעון, עכשיו כבר שתיים ורבע, איך שהזמן רץ, למה קמתי כל־כך מאוחר, היא מלקה את עצמה. יוליה קולטת את המבט ואת הקמט הארוך ההולך ומעמיק במצחה של יודפת ואומרת לה, אל תדאגי, אני הולכת, לא באתי להשתקע. לא לא תשתי תה לפחות, מבקשת יודפת כמעט בתחינה, העיקר שיהיה לה תירוץ לא לעמוד בסדר־היום הזה, אולי תוכל להתחמק מכל העבודה שלקחה הביתה, הלא שבת היום. יוליה תשתה את התה, יודפת מניחה את המטלית ושוטפת את ידיה ומגישה לה את התה בכוס האהובה עליה. עם סוכר דמררה כי יוליה שותה רק דמררה, ויוליה הזאת כולה רוח חיים ובריאות, פעמים מעטות ראתה אותה לאה ומותשת. כוחותיה אינם אוזלים לעולם. נו, ומה עם גידי? שואלת יוליה. גידי בסדר, גידי הוא גידי. מפלרטט בלי סוף, יצאנו ביום רביעי לאיזה בַר שיש בו הופעות ג’ז שרק לא נצטרך לדבר חלילה, כל שיחה עם גידי מתגלגלת תמיד לעבודה ומזל שיש עבודה כי אין לנו שום דבר אחר במשותף. הוא מלהג על החבר’ה שלו, הצבא שלו, האקסיוֹת שלו ואני מפהקת, אומרת יודפת. יוליה צוחקת, מה יהיה עלייך יודפת, המלים האלו עם הצחוק הזה מחזירים את יודפת לתיכון. איזו עגמומיות נופלת עליה, היא עוצרת את האוויר בריאותיה, מנסה לדחות מעליה את הבדידות הזאת המבוצרת בשקרים והסתרות. ויוליה האהובה עליה כל־כך נעשית זרה ומרוחקת ובדיוק מסיימת את התה ומנשקת אותה על מצחה והולכת לה בקול תרועה רמה.
אחרי שיוליה הולכת יודפת חוזרת לארונות במשנה מרץ; היא מנקה אותם מליכלוך קיים וליכלוך דמיוני, לא משַנה העיקר לא לחשוב. היא שמה לב שהמוזיקה נדמה ולוחצת על כפתור ההפעלה ודואגת שהפעם הדיסק יתנגן שוב ושוב. היא מצליחה לברוח מן המחשבות על התיכון ועל מה שקרה מאז ועד עתה ואיך שהיא מפוחדת בדיוק כמו פעם. שום דבר לא השתנה. מיקה דומה ליוליה, היא חושבת פתאום. והמחשבה עליה מנערת ממנה את המועקה, את כאב הבטן הזה עם הבחילה, את הפחד הזה שלָפת אותה פתאום. היא תתקשר אליה הערב, היא אומרת לעצמה, תתקשר אליה. הלב שלה פועם בחוזקה, היא כבר לא בכושר אפילו הניקיון קשה לה, היא צוחקת על עצמה. ושוב הששון הזה הברור כל־כך. אבל קודם הקלסרים. בטח בטח קלסרים, בכל עשר דקות היא קמה ומסתובבת ומסדרת עוד משהו ומנקה אבק ממקום ששכחה, שוב ושוב מעבירה את המטלית על המערכת, התמונה שעליה ועל החזירוֹן הוורוד ומחליפה את המצעים ואחר־כך היא הולכת למטבח וחושבת מה להכין לאכול ומחליטה לפרוס לעצמה פרוסת חלה, אבל אז נזכרת שאין לה. פותחת את המקרר ומוציאה לה עגבנייה אחת ומתקשרת לאמא שלה ומוצצת לה את העגבנייה לתוך האפרכסת ואמה עונה מרוצה לשמוע אותה כך, שמחה ועליזה. מעט מאד היא מחייכת הבת שלה הזאת, עורכת הדין יודפת, היא אומרת לה, מה קרה לך היום? אבל את יודפת השאלה הזאת מרגיזה והיא סונטת בה, מה אסור להיות שמחה סתם כך, למה תמיד משהו צריך לקרות, מה לא מספיק כל מה שאני כדי להיות שמחה? או שאת מעדיפה אותי עגמומית? וכבר היא מצטערת על המלים האלו ושונאת את עצמה ויודעת שאמא שלה, שהיא אשה חכמה כל־כך, יודעת בדיוק מה אומרות המלים האלה עליה, והיא מתביישת ושואלת אותה מה שלומה ומה שלום אבא ולא מקשיבה לסיפוריה ומסיימת את השיחה הכי מהר שאפשר. ומנסה להמשיך ולקרוא את חומרי החקירה שלפניה. השעה ארבע וחצי היא אומרת לעצמה, ומרשה לעצמה להפסיק וללכת להתקלח ושוב נזכרת שעדיין לא אכלה כלום, אבל היא לא רעבה בכלל, לוקחת את הטלפון האלחוטי ומתיישבת במקום המועדף עליה בבית, מתחת לכיור השירותים הקטנים, קריר שם ונעים ומוגן, היא מחייגת אליה.
מיקה נכנסת למקלחת ומשפשפת את החזה שלה, מנסה להעלים את הסימנים. ברור שלא יירדו בבת אחת. היא מפחדת להשתמש בטרפנטין, כי זה נראה לה לא כל־כך בריא ובטח לא תצליח להיפטר מהריח. לא רעיון טוב, ממש לא רעיון טוב, היא אומרת לעצמה, וממשיכה לשפשף, מוודאת שאין איש בבית ויוצאת אל המטבח להביא סקוטש, אין ברירה. הולכת בזהירות שלא להחליק ומשאירה אחריה שלוליות בצורת כף רגלה וטיפטופים רבים מסביב. היא משפשפת והסקוֹטש משאיר סימנים אדומים על עורה, אבל לפחות הצבע יורד כמעט לגמרי. המים רותחים והמקלחת דחוסה אדים והיא בקושי מצליחה לנשום והיא מזיעה תחת המים. מיקה פותחת את הדלת בתקווה שאֶפי לא ייכנס פתאום. ומאווררת את המקלחת ומפסיקה לשפשף, כי הציצי שלה שורף כבר. שוב ניצלתם, היא צוחקת אליהם ומעמיסה מרכך על שערה ומברישה אותו היטב, אחר־כך פיסה אחר פיסה היא עוברת על גופה בספוג הסגול, בודקת כל מילימטר בגוף הזה ומטהרת אותו משערות שצמחו על רגליה או בבית־השחי, אין לה הרבה שערות ולרוב היא לא טורחת להתעסק בהן, אבל משהו ביודפת משדר סדר מופתי כל־כך שאפילו החולצה המשתרבבת מעל למכנסיים נראתה פרועה לגמרי עליה. שוב היא שמה מרכך על שערה ושוב היא מברישה אותו; הפעם היא משאירה את המרכך כדי שייספג בשער כמה דקות לפני שהיא שוטפת אותו תחת המים ומשפשפת טוב טוב את קרקפתה. את השמן הריחני שהוא סוד הסודות שלה היא שמה על קווצת שער אחת שיורדת בדיוק מקדקודה לעורפה כשהשער עדיין רטוב, כך הוא נספג טוב יותר. כך לא יהיה אפשר להתעלם ממנה בכל פעם שתניע את ראשה וגם כשלא. היא מחייכת אל עצמה ומתנגבת במגבת בכל צבעי הקשת ויוצאת מן המקלחת כמעט עטופה. מול ארון הבגדים היא מנסה למצוא לה איזה בגד לערב, מתכופפת שומטת את השער מראשה מַטה ומגלגלת אותו בתוך המגבת שיתייבש. מול חלון לא מוגף היא עומדת ומתלבטת איזו חולצה לבחור ואם תלבש חצאית או מכנסיים ואיזה מין היא היודפת הזאת. והיא נזכרת בהילוכה הבוטח, בנינוחות שבה היא נושאת את גופה. מיקה לא הספיקה להביט בתנועותיה לאורך זמן, אבל כבר בהתקרבה אל השולחן היתה איזו גמישות בתנועותיה. לא איילה קלילה ומהירת תנועה אלא נמר בוטח בעצמו, חרישי, צועד צעדים ללא הד. עוד יש הרבה זמן עד השעה היעודה אבל כבר אין לה סבלנות. שוב ושוב היא עוברת על הבגדים מתלבטת בין חזיית תחרה לבנה לשחורה לאדומה ונועזת. אחרי שהיא בוחרת בשחורה, כי הלא היא הוזמנה לארוחת־ערב אצל עורכת דין יודפת, היא מחפשת את החולצה השחורה עם המחשוף הרחב ושרוול של שלושה רבעים שלא להיות נועזת מדי, וחצאית צבעונית מאד, פרחונית ומפוספסת מורכבת מחתיכות בדים שונים ומשונים שאהובה עליה מאד. היא מביטה בעצמה ואפשר לומר שהיא אפילו נהנית מן המראה, היא מתירה את שערה מן המגבת ופורשת אותה על מתלה־הכביסה מחוץ לחלון שם היא מתנפנפת כמו דגל. ריח השער חזק ומשכר. לאט לאט יתנדפו עודפי הניחוח והריח יהפוך עדין ומחוצף ונהדר ואי־אפשר יהיה להתעלם ממנו. עכשיו צריך להעביר את הזמן ומיקה יושבת ומדפדפת בספר הלוך ושוב ורק נדמה לה שהיא קוראת, אבל ברגע של ריכוז היא שמה לב שאינה יודעת מי זו שרה לוינשטיין ודמו של מי לא נגאל והולכת למטבח לחפש משהו לזלול ללא רעב, מפילה את קופסת הפח של העוגיות שצלילה מהדהד עוד רגע ארוך אחרי שהרימה אותה ופתחה ולקחה לה משם שלוש עוגיות, לטבול בכוס קפה חם חם עם מעט מעט חלב שהכינה לעצמה. גם במטבח היא פוזלת אל המראה בוחנת את התנועות שלה בעת הכנת הקפה, נוגסת בעוגייה כדי לראות איך היא נראית כשהיא אוכלת, אבל הפזילה גורמת לה להיראות מגוחכת למדי. היא מסתובבת אל הראי ובוחנת את אכילתה אבל יודעת שלא כך היא אוכלת כשאין מראָה למולה. היא נזכרת שיודפת ראתה אותה אוכלת בפגישתן הראשונה, אפילו עוגיות אכלה, ואפילו טבלה אותן בקפה וכנראה לא נראתה רע כל־כך אם התקשרה. משהו ביודפת הזאת עם השם המוזר הזה מטריד את שלוותה הטבעית את בטחונה הידוע בנפלאות שדיה.
היא נזכרת פתאום במרפקים, מחשבה מטרידה ביותר שהסעירה את מוחה באחד הימים, היא התבוננה במרפקים של אנשים בעודם הולכים לפניה ברחוב. יש מרפקים מושלמים של ידיים רזות אבל לא רזות מדי, לא מקומטים ולא קבורים תחת גלי שומן שיורדים מהזרוע, אבל ישנם האחרים, היבשים, המכוסים שכבה לבנה שבורה או אלה שבאופן מפתיע כהים יותר מעור היד, ואלה שאפשר רק לדמיין מתחת לשכבת פוך עגולה ורוטטת, וישנם אלה שידיהם רזות רזות ובנות שבעים שנה ויותר, שהמרפק שלהם נראה כמו אבן שהושלכה לתוך שלולית. היא מסובבת את גבה אל המראָה ומנסה לבדוק אבל היא לא יכולה להחליט איך נראה המרפק שלה. היא מנסה להיזכר איך נראה המרפק של יודפת אבל כנראה לא הסתכלה בו, היא לא זוכרת בכל־אופן, ובטח על־פי שאר נתוני הגוף הארוך הזה שלה המרפקים שלה יהיו מושלמים.
מיקה רוכנת להוריד את הנעליים שמדדה ושוב מחרידה אותה המחשבה שאינה יודעת איך היא נראית בכל מיני תנועות יומיומיות, לעתים היא בוחנת אנשים. הם לא יודעים איך הם הולכים, ולא איך נראית צדודיתם בשעה שהם עומדים בתור לכספומט, ולא איך הם נראים מלמעלה כשהם יושבים על הספסל באוטובוס והיא מסתכלת על השביל בשׂער ועל הקרחות. והם לא יודעים איך הם נראים כשהם רואים משהו יפה למולם, או כשהם נגעלים באמצע הרחוב, או כשהם מחטטים בתיק ונדמה להם שהארנק נעלם. או כשהם מוצאים אותו סוף־סוף. וכשהם מדברים אל עצמם, וכשהם שרים לעצמם תוך כדי האזנה למוזיקה בווֹקמן. וכל המחשבות האלו שמסתחררות בראשה מעייפות אותה ורק לרגע היא מניחה את ראשה על הכר ועוד יש לה קצת זמן היא אומרת לעצמה לפני שהיא נרדמת.
אף פעם היא לא מאחרת, אבל עכשיו היא ישנה שנת מדחיקים, שינה שהדרך היחידה להתעורר ממנה היא בעתה כשהזיכרון חוזר ותוקף את המוּדעות בהולם שוט מהיר ושריקת בהלה מעבירה אותה לישיבה זקופה ורועדת באותו הרגע ממש. שנייה לוקח לה לחדד את הבהלה לסיבה עצמה והחצאית שעליה עוזרת לה להגיע לחדות מרבית, היא בודקת מה השעה וכבר שמונה וחצי והן קבעו בשמונה אצלה. ומיקה אף פעם לא מאחרת. היא נושמת רגע ארוך. המרחק מכאן לשם לפחות עשרים דקות הליכה מהירה; אם תקח מונית יקח לה בערך אותו הזמן והיא לא רוצה להתקשר אליה ולהודיע שהיא מאחרת, כי מה הטעם בכלל וכבר היא זועמת על עצמה ומַלקה את עצמה ומפחדת.
מיקה יורדת בריצה במדרגות במִפעם קבוע של דהרת סוס שמשמיעים עקבי העץ של נעליה האופנתיות. בצומת הרחובות היא ממתינה למונית, עוברות שלוש, כולן תפוסות, היא מאבדת את סבלנותה אבל מרגיעה את עצמה מנסה למצוא סיפור, מה קרה למה איחרה, ושוב רטט עובר בה, הנה מונית נעצרה לידה בלי שהרימה את ידה והיא כבר בדרך, מרוץ נגד השעון, שלא תאחר ביותר משעה, שעה אחת זה לא נורא, היא אומרת לעצמה, היא תסביר לה, כמה לא נעים. אמא שלה התקשרה ולא רצתה לרדת מהקו, לא טוב, פתאום באו אורחים והיתה צריכה לסלק אותם, לא לא, מה תגיד? נרדמתי? אוף, היא אומרת לעצמה, אוף.
מיקה עומדת בפתח בניינה של יודפת, רצפות בגוונים שונים של חום יוצרות תבנית בכניסה לבניין. במדרגות־שיש שנראות כמו תוספת של שיפוץ מאוחר היא מטפסת אל הקומה הרביעית; חדר־המדרגות מלא צלילים לא בטוחים ומקוטעים של פסנתר, מישהו מתאמן, שוב ושוב הוא חוזר על אותו הקטע על אותם הצלילים. עד הקומה הרביעית הצלילים נחלשים, ומיקה עומדת לפני דלתה ומאזינה ולא נשמע משם קול. היא מרימה את ידה לצלצל בפעמון, אבל בדיוק באותו הרגע הדלת נפתחת ויודפת שואלת אותה אם יש לה הסבר מתקבל על הדעת לאיחור הזה נשענת על המשקוף וחוסמת את הפתח וידיה משולבות על החזה ומיקה חושבת על קרב־תרנגולות ולא יכולה להתאפק ומחייכת. נבוכה היא עומדת מולה ומצפה שתתיר את קשר הידיים שלה ותצמצם את עצמה ותזמין אותה להיכנס, אבל היא באמת מחכה לתשובתה, ומיקה מנערת קלות את ראשה ומחכה שהניחוח המשכר יפעל את פעולתו. יודפת לוקחת נשימה מלוא ריאותיה ובדל חיוך בלתי נשלט נפלט מבין שפתיה.
כך הן עומדות על מפתן הבית. ומיקה מביטה מאחרי גבה של יודפת בסקרנות וגם חושבת על תשובה ולבסוף מרחיבה את חיוכה ומביטה בה בעיניים שלה הכלביות ואומרת שפשוט נרדמה והיא לא יודעת איך זה קרה כי היתה כל־כך לחוצה מהמִפגש הזה משום־מה. אין כמו הכֵּנוּת הזו לפתוח דלתות, מיקה מחייכת לעצמה מרוצה כשיודפת נסוגה מהפתח ומאפשרת לה להיכנס ונועלת את הדלת אחריה.
וְשׁוּב הוּא בָּא
חֲרִישִׁי מִקְּצֵה הֶחָצֵר
לְבַלְבֵּל לַעֲנָה בִּתְאֵנָה
לְהַלֵּךְ עָלַי קֶסֶם
וּתְנוּמָה עַל עַפְעַפַּי
לִזְרוֹת נְשִׁיקוֹת עַל תְּנוּכִים
וְחוֹל בֵּין הַבְּהוֹנוֹת
הַכֹּל כְּדֵי לֹא לִרְאוֹת
לְבַל אַשְׁאִיר מִחוּץ לַמַּיִם
שְׁתֵּי בְּרֵכוֹת רֵיקוֹת
וְאֶשְׁמֹט מִן הַיָּדַיִם אֶת הַמַּפָּה הַטּוֹפּוֹגְרָפִית
אֶת הָרְשׁוּמוֹת שֶׁל הַנַּרְקִיסִים
וְשֶׁלֹּא אַבְחִין אֵיךְ הִתְרַחַקְתִּי,
הֲרֵי
זֶה תָּמִיד מַרְעִישׁ אוֹתִי מְאֹד.
23.7.06
את מכירה את אי־היכולת להירדם?
את הלילות הארוכים האלה בהם נשכבים בחושך, ולא נרדמים? והרי נעשו כבר כל הסידורים וההכנות לקראת שנת הלילה. כבר נרדמתי על הכורסה בסלון מול כתמי השלג שמרצדים בטלביזיה, וקמתי ועברתי בין כל החדרים והחללים לוודא שכל המנורות כבויות, והשתנתי ושתיתי מים קרים ובלעתי כדור טישטוש וכוסית אלכוהול, אלכוהול מן הסוג המשובח, שלא ממש זכור לי אם קניתיו פעם לעצמי או קיבלתיו מחבר, ובתום כל המסע הזה, ההזוי ומלא התקווה והצללים וההתרגשות והתשוקה לשינה, נשאבתי אל תוך השמיכה, והדלקתי את מנורת הלילה.
זו מנורה ישנה, בעלת בסיס נחושת עגול ומוצק שממנו נמתחת רגל נחושת קרה וישרה. בקצה הרגל, כמו ראש מורכן של חמנייה בשדה, זכוכית עבה בגון ירוק חלבי. פעם קראו למנורות ממין זה מנורת בנקאי והיום, בכל מקום שאני מחפש מנורה כזו, בחנות עתיקות או בחנות לדברי תאורה או ברשתות הגדולות, אף אחד לא מבין על מה אני מדבר, וככה אני חוזר ונשבע שפעם־פעם, כשיהיה לי הרבה כסף וזמן פנוי, אני אטוס לאמריקה ומשדה התעופה אסע במונית צהובה ישר לספרייה העירונית של ניו יורק ואשאל היכן אפשר להשיג מנורות כאלה, כמו שלהם.
אבל גם אחרי שהדלקתי את המנורה ואור רך האיר את דפיו של ספר, את ההבטחה הגדולה לשינה המירה ערנות מפתיעה, ושוב אני משלים עם לילה חשוך וערני נוסף, וזו השלמה מסוג ההשלמות עם תבוסות קטנות כאלו, לא תבוסות מן הסוג הנדיר אלא מן הסוג היומיומי, המתסכל והמכעיס ועם זאת נסבל, כמו למשל אוטובוס שרציתי להספיק לתפסו וכל מה שנשאר מן הרצון ההוא זה עשן שחור ורועש, או גילוח גרוע שבמקום בוקר צלול וטרי גרם לי עיסוק מעצבן וקדחתני ולא ממש יעיל בלחי מדממת וחתיכות טישו שמטנפות את הכיור.
את מכירה את אי היכולת להירדם? אני כל כך רוצה להירדם, לישון, לשכוח, לחלום, אבל במקום להירדם ולישון ולחלום ולשכוח, אני גוף ער ועצבני, גוף סרבן שדוחה את תשוקת השינה, גוף דרוך ורעב ומגורה ועקוץ שזולתו אין שום קיום בלילות, לא אשה עירומה ששוכבת לצדו, שדיה גדולים ורכים, עולים בקצב תואם לנשימותיה, שערה פזור כמו חוטים פרומים של נול על תווי פניה, ולא כבשים לבנות שפעם־פעם, כשהייתי קטן, דמיינתי שהן מרחפות כמלאכים קרוב לתקרה, וככה נרדמתי, סופר אותן.
שום דבר חוץ מגוף ערני אינו מתקיים במרחב הלילי שלי, של חשכה וערות, קמרה אובסקורה, חדר חושך מלא חיים שבו מתבצע תהליך פיתוח תשלילים לצורה מוחלטת, גמורה, של תמונה, אמבטיות מלאות נוזל כימי, צילומים צפים בהן, תלויים מעליהן, לכודים באטב, חיים שלמים צפים, מטלטלים, משתקפים, מתרחשים, מתגבשים, מתלכדים.
הכל נעשה בדממה מוחלטת. אני איש שלא שומע. האוזניים שלי פגומות מסיבה לא ידועה, בלי ממצא פתולוגי, צוין בתיק הרפואי שלי בנייר שפעם ראיתי ומאז לא שבתי אליו.
במהלך ההכנות לקראת השינה אני מסיר את מכשירי השמיעה מאוזני, אביזר שביר, גמיש, דוחה, מסריח, מטונף מזוהמה שנאספה אל דופנותיו בעומק תעלת השמע, שולף אותם בתנועה מיומנת ומניחם בקופסה, ממש באותה דריכות ועדינות שמניחים תינוק ישן במיטתו, ועכשיו אני פתאום נזכר, ממש באותו האופן שמניחים עכבר לבן קטן בכלוב שלו, עכבר מבועת ועלוב, בפינת הטבע של בית הספר היסודי, שומטים אותו בעדינות, משחררים אותו, שינוס על נפשו, וייעלם בתוך מצע הנסורת.
ומפני שמכשירי השמיעה ישֵנים בקופסת העץ שלהם, קופסה עם ריח חריף ונעים שבבטנה מצע ודופן קטיפה אדומים שלפני זמן שנראה כמו חיים שלמים קניתי בדוכן קטן וצפוף בעיר זרה, ובחדר חשוך ושחור בצורה כזו שאפילו העין עיוורת, נותר רק הגוף. גוף עיוור וחירש, גוף שמרגיש כמו תשליל בהתהוות, צף במים הכימיים, תלוי על אטב, ער, גוף נגטיבי, שלילי, לא במובן של עולם הצילום, המודפס, פילם צילום ארוז בקרטון צהוב שניתן לרכוש בפרוטות בכל קיוסק, אלא במובן האנושי, הממשי. חדר־חושך, עלטה, דימוי של צילום ונגטיב שמפקיע את עצמו מן הדימוי והופך מתשליל לשלילי, פס דק וצר של חומר פלסטי, שוליים רבועים נמתחים משני צדיו, תכונות של התפתחות ושיכפול והגדלה, כל אלה אינם אלא דימוי מהופך לשלילה המוחלטת של הגוף הער שלי, גוש בשר נטול כושר ציפה והמְרָאה, שבניגוד לתשליל מהמצלמה שוקע במי המדמנה של חדר החושך.
את מכירה את אי־היכולת להירדם? את הגוף השכוב במיטה, גוף שפניו אל התקרה, פניו קבורות, מרוסקות, בבטן הכרית, כתפיו קפוצות וגבו מתוח, גוף קר קשה ורועד בחורף, רפוי מיוזע ודביק בקיץ. גוף שלא שומע ולא רואה, רק חושב ומרגיש ומריח ונתקל ומחזיק והוזה, גוף בחושך.
אני יושב עכשיו בחדר־המתנה קטן ומרובע. בסמוך לו עומד כיסא ריק, וקצת הלאה ממנו שולחן ברזל שבמרכזו חרציות צהובות בכוס מים גבוהה, פשוטה, מן הסוג הזול שקונים ברשתות הגדולות. בפינה אחרת של חדר ההמתנה ניצבת עמדת שתייה. מכל מים מפלסטיק כחלחל, בועות צפות בכל פעם שלוחצים על הברז שבתחתיתו. אבל הם שכחו לשים כוסות חדשות, אני חושב, כועס על הזילזול, אז אין בכלל שום ערך למתקן המים הזה. בפינה שממול למתקן המים, מעט נמוך יותר, יש סלסלת מגזינים, והרי זה כל כך ברור וצפוי ומובן מאליו, בחדר המתנה אני יושב, ושום דבר מפתיע או מעורר התרגשות אין בו זולת כל הדברים ההם, הבנאליים, שמצופה למצוא בחדר המתנה. אני יושב לבד בחדר ההמתנה. אני שונא לשבת לבד בחדרי המתנה, זו הרגשה מן הסוג הנרדף, הפרנואידי, שגורמת לי להתכווץ, לזוז בחוסר שקט, להתפתל, מנוי וגמור לחלוטין שיש ועדה שלמה של אנשים בחליפות כהות מעבר לקיר או אולי בבניין רחוק מכאן, צופה בי באמצעות טלביזיה במעגל סגור. אבל אין שום ראיה שתחשוף את דבר הימצאותה של מצלמה, אפילו לשבור משהו בכעס או לברוח מעדשת המצלמה באמצעות כיסויה בבד או נייר אני לא יכול.
את רוב שטחו של אחד מקירות החדר מכסה ציור קיר. טיפות של זיעה חמה גולשות מכתפי במורד הקימור של עמוד השדרה ועד הישבן. הן נבלמות בגומי של המכנס, נקוות אל מין שלולית חמצמצה וכהה. משעמם לי, אבל גם מבוכה ועצבנות מצטרפות, ומרוב שאני מחפש ומשתוקק לדבר אובייקטיבי, הכל חוץ ממני, מרוב שאני רוצה להתנתק, להתרחק מעצמי, מרוב עצב, העיניים מתמקדות בציור, מבט חד, פולח, ממוקד, מבט שמונחה בכוח צו פנימי האומר, תתרכז רק בציור, רק בציור, ובשום פנים ואופן לא במחשבה, לא בך.
על פי מה שרשום באותיות דפוס זעירות בשולי הפספרטו, אני לומד שהציור נקרא שדות יבנאל והוא צויר בידי הצייר יהושע ברנדשטטר. בפינתו הנמוכה הימנית של הציור עצמו, העין לוכדת את חתימת שמו הפרטי של הצייר, באות אנגליה הוא חתם, ולצדה ספרות שמציינות משהו, אולי את השנה בה צויר. אבל האם זו שנת אלף תשע מאות שישים ושמונה או שישים ותשע או שבע או שתיים? הספרה הימנית מטושטשת, לא לגמרי קריאה, ומחייבת מבחינתי בירור נוסף, אולי בקטלוג של הצייר שנמצא בחדר האמנות של ספריית האוניברסיטה או באוספים אחרים. מכל מקום, חתימתו של הצייר נתפסת בעיני כפרט לא טבעי, לא שיייך, פרט שהודבק על הציור לאחר שהושלם. גם זאת אני חושב: מפני שחתימתו של הצייר ממוקמת על מין תלולית עפר קטנה, האם זה יהיה נכון לחשוב שחתימה זו אינה אלא פרט משלט זמני על תל קבורה, כאילו כוסה יהושע באדמה, מת ונקבר ונאסף אל אבותיו ונרקב והתפורר ונטמע באדמה, אותה אדמה אשר שימשה אובייקט לציורו? האם הצייר ומושא הציור מעתה אחד הם, צייר מצייר ואדמה מצוירת, שבאמצעותה פעולת ההדבקה הזו, של חתימת הצייר, התאחדו?
אבל חתימתו של יהושע אינה אלא פרט אחד בציור, ומתוך חדר ההמתנה המרובע אני ממריא בטיסה מדומיינת ממעמד של איש שיושב על כיסא בחדר המתנה אל עבר משרדו של האחראי על ספירת המלאי של פרטים בציורי נוף, משרד גדול ומואר וצפוף מרוב מדפים וקרטוניות כתומות שנמצא בבטנו של בניין משרדים גדול. אין נפש חיה במשרד, זה רק אני והמשרד המדומיין שלי, חולש על שולחן עץ גדול ומוקף בערמות של כרטיסיות לבנות ותיקיות בצבע כתום דהוי ומתפורר. אין מחשב במשרד, וגם לא סלסלה קטנה לכלי כתיבה ומגרות ומנורת שולחן ומגש לסיכות ומהדקים ומחקים ומחדד. אפילו שידת מגרות נוסעת אין במשרד, רק שולחן ושעון קיר ומדפים ותיקיות ומנורת ניאון אחת, מאובקת, מזמזמת. מבעד החלון הגדול לא נשקף דבר זולת שמיים, ואני חושב, האם חסרונו של ציוד משרדי וחסרונם של החיים בכלל, של עציץ חמר גדול או אדנית גרניום וצילומים משפחתיים ספורים, הוא חיסרון מכוּון? האם כאחראי על ספירת המלאי של הציור מחדר־ההמתנה נגזר עלי לעבור בסביבה מינימליסטית, פונקציונלית, המאפשרת ציות ונאמנות מוחלטת לעבודתי?
אני רושם לפני את נתוני ספירת המלאי של הציור מאת יהושע. כמובן, הכל נרשם בצורת מסודרת, בכרטיסיות נפרדות, מפני שאין שום הגיון ברישום עצי הברוש, למשל, שמופיעים בציור, עם עץ האלון, או עצי הפרי, ואותו חוק כוחו יפה כמובן גם בנוגע לרישום השדות, בגלל שזה לא מדויק לרשום שדה חמניות באותה הכרטסת של השדות החרושים.
הצטברה על השולחן הרבה עבודה, ערמות קטנות של כרטיסיות ובהן רישום מלאי הפרטים בציור, רישום מיכני, לא על פי כלל שרירותי מסוים אלא על פי סדר קליטת הנתונים בעין, ורישומו המיידי. שדה חמניות ושדה חרוש ושדות חיטה שרשמתי לעצמי לברר אם נקצרו כבר, ושיחי צבר קוצניים ושדה לא מעובד ומספר לא ברור של עצי פרי ותשעה עצי ברוש, ואחר־עשר בתים שסיד לבן משוח על קירותיהם וגגותיהם צבועים אדום, שרשמתי לעצמי בכרטסת הבירורים לבדוק מאיזה סוג הגג, רעפים או עץ.
כאחראי לספירת המלאי אני מרגיש שמוכרחים לדייק ברישום הפרטים ולא להניח בשום פנים ואופן לנוכחותו של פרט יוצא דופן להפר את כוונת הדיוק. אדם הממונה על ספירת המלאי של פרטים בציור נמנה עם סוג האנשים שעוסקים בתחום העובדות ובשום פנים ואופן לא בתחום השאלות. הדיוק, אם כן, הוא פועל יוצא של החלטה מהירה, כואבת, חד־משמעית, נטולת התלבטויות מיותרות. אם משהו בפרטי הציור מציק לי אני מיד מפריד אותו באמצעות אזמל דמיוני ומאפסנו בצנצנת פורמלין, דמיונית אף היא, עד לבירור עניינו.
למשל, הפרפר. הפרפר הוא ענק! ואני לא מצליח להבין את תפקידו בציור. אני חושב שאולי במקור זו היתה תמונה שצולמה במצלמה, והצייר העתיקה במשיחות מכחול, אולי זה בכלל היה צילום שצולם בפנטאקס ישנה מחוברת לחצובה, וזה לא שהפרפר ענק אלא שהוא פשוט נדבק, הוטח, נקלע בצירוף מקרים נדיר אל לב המצלמה, ממש באותו הרגע שהצלם לחץ על כפתור הצילום. וכך קרה, שבמקום צילום נוף פשוט ונאיבי, נוצרה, שלא במכוון, תמונה מעוּותת, לא פרופורציונלית, פנטסטית.
בציור אפשר לראות שתי דמויות אנושיות זעירות. אני חושב שבתור קריטריון ראשוני לסיווּגן של הדמויות ולרישומן בכרטיסיות, יהיה קריטריון מיקומן הפיזי בגוף הציור. דמות אחת תהיה הדמות העילית, משום שהיא נמצאת בחלק גבוה יותר בציור מן הדמות השנייה, שתירשם מיד כדמות תחתית. בכרטסת של הדמות העילית, נרשום כך: פניה, אם כי לא תווי פנים ברורים אני רואה אלא מעין כתם צבע, וגופה, פונים אל המתבונן בציור. הצבע הבולט והחזק של דמות זו הוא טורקיז. היא לבושה חולצה בגון טורקיז ומכנס שחור. ידיה פשוטות קדימה, מעט לצדי גופה, ואני מיד נשאב לתוך מחשבות שאינן שייכות כלל וכלל לתחום העיסוק בו הוסמכתי ואליו נדרשתי כעת, לרשום נתונים מיידיים עבור ספירת המלאי של הציור. אני מנסה להבין את משמעות הידיים הפשוטות. האם עוסקת הדמות בהטלת זרעים לאדמה, כפי שאולי מתבקש מן האופן בו ידה השמאלית מורמת מעט, קמוצת אגרוף כאוחזת בחופן זרעים, ואילו ידה הימנית פשוטה קדימה יותר, מעט נמוכה מן השמאלית, ואצבעותיה פתוחות, מושטות ליידוי מהזרעים הנשמטים? ואולי זו דמות מופתעת, דרוכה, שמתוך עיסוק כפוף ומרוכז כניכוש עשבים או סיקול אבנים התרוממה לעברה של הדמות השנייה, הלא־מוכרת? או, דמות שיצאה מביתה בזרועות פתוחות, כבמין אקט של קבלת פניה של הדמות האהובה, המוכרת, שנראית מתקרבת עם צרורותיה? וייתכן שכלל וכלל אין קשר בין הדמות העילית והדמות התחתית, וכל מובנה של פשיטת הידיים של הדמות העילית אינו אלא ביטוי של גאווה, המכוּון כלפי הצייר, או הצלם, ואומר, הנה, תראה, זה אני, וזה הכל כאן שלי, הבית והשדה והמטע?
הדמות התחתית, לעומתה, עומדת בגבה אל המתבונן, ומכאן שלולא צורתה האנושית הייתי נוטה לחשוב שאין זו אלא מערכת של כתמי צבע לבנים אפורים ושחורים. גם פניה מוסתרות, והפרט המעניין ביותר שכאחראי על ספירת המלאי רשמתי לפני הוא אותו דבר־מה שניתן לנחשו כנאד מים או שק מלא תבואה, אבל אפשר שאלו אבנים או תפוחי־אדמה, וזאת אני מנחש בהיסוס זהיר, אולי בהשראת תנועת הגרירה בה מוצבת הדמות בציור.
נוסף על כל הנתונים האלה שכאחראי על ספירת מלאי אני נדרש לרושמם כגון חי ודומם, אסור לי לשכוח את הקריטריון שהוכנס לא מכבר על ידי מנהל המשרד, קריטריון הצבעים. אני חושב שהדבר אירע, ולא במקרה אני בוחר במלה אירע כדי לתאר את אופן ההחלטה על קריטריון חדש וזאת מפני שבמשרדנו העלוב והמשעמם עניין כזה ראוי בלי שום ספק לתארו כמאורע או אירוע. מכל־מקום, דומני שהדבר אירע בראשית השבוע שעבר. השעה היתה סמוך לשעת הפסקת הצהריים, הפסקה שאני נוטל לעצמי חירות להגדירה כל יום מחדש ובמועד שונה. מנהל המשרד היה אלמן בשנות החמישים לחייו שאופן לבושו וצורתו הכללית הזכירו לי את דסטין הופמן כווילי לומן ב"מותו של סוכן" אבל בו־בזמן גם את תמונתו הקטנה של האיש הגבוה בעולם כפי שמופיעה בספר השיאים של גינס שזה אחד מן הספרים הראשונים שאבא ואמא קנו לי פעם, אבל ממש פעם, כאשר הייתי ילד שרק במאמץ עליון הצליח לאחוז בספר כה כבד, ולהביאו לבית־הספר, שכולם יראו ואולי גם יקנאו. “אני רוצה להביא לידיעתך קריטריון חדש”, אמר אז המנהל, והוא אמר את זה בנימה המשעממת הזו שלו, נימה שהיתה מנוגדת למשמעות החידוש שבפיו, והרי מדובר בהתארגנות חדשה, בהכנסת כרטסת בעלת מידה חדשה וכותרת חדשה וסוג אות שונה, וייתכן שאף אדרש לצאת אל הרחוב ולפנות אל יצרן הכרטסות ולהביא לו את המידה המדויקת משום שאין די במקרה זה להנחותו באמצעות הטלפון.
נדרשו לי ימים ספורים בלבד על מנת להפנים את הקריטריון החדש, ולהתחיל ביישומו בצורת רישום בכרטסות. תהליך ההפנמה היה כרוך ברכישת מידע, וזו היתה כרוכה ביציאה מאולצת אם כי חיונית אל מחוץ למשרד ושלא יהיה שום ספק, בשעות שמחוץ לשעות העבודה.
במשך שלושה או ארבעה ימים, ברגע שמחוג השניות של שעון הקיר הגדול השלים את הסיבוב ונגע נגיעה חטופה בשנייה האחרונה של השעה ארבע אחר־הצהריים, הפסקתי את פעולת רישום הנתונים בכרטיסיות וקמתי. זו היתה קימה חפוזה, בהולה, ההולמת יותר תיאור של איש שנכווה ממי קפה רותחים או פקיד שהתפרצו למשרדו, קימה שלאחריה עמדתי רכון על השולחן, נושף אוויר, מנסה להסדיר הלמותו הפראית של הלב, ורק משזו הוסדרה פניתי אל היציאה מהמשרד, פתחתי את הדלת, סגרתיה אחרי והתחלתי ללכת.
בימים כתיקנם, הכיוון הכללי היה הבית, או אם להיות כן עם עצמי הדירה בה התנהלו חיי, ומפני שהוכנס קריטריון חדש ונדרש תחקיר קטן, פני מועדות היו לספרייה העירונית. וכך, במשך שלושה או ארבעה ימים, לאחר שנסגרה מאחרי דלת המשרד, חציתי במהירות את הפרוזדור המוביל למעלית, פרוזדור צר שקירותיו עשויים טפּט בגון ירקרק, עכור, עגום, וכעבור רגעים ספורים כבר דחפתי בכיוון הרחוב את דלת הזכוכית המסתובבת והכבדה שבכניסה לבניין.
הנה תקציר ממה שרשמתי בפנקסי במהלך ימי התחקיר: צבעים הם צורות, עצמים, דוממים, נוזלים, דמויות, משמעויות, זכרונות, אסוציאציות, נסיבות. צבעים הם כל מה שיצור אנושי מחזיק בבטן ובלב ובראש. אדום וכתום וצהוב וכחול וירוק וטורקיז ולבן וצהוב ושחור וחום וורוד ואפור וכל מיני וריאציות של אותו צבע, דהוי ומוכתם וחזק וכהה ומהול. צבעים זו התנסות, לנסות אותם, לדעת אותם בצורה הגופנית, לקרב אליהם את הנחיריים ולהריח ולשאוף, לטבול אצבע במגש העץ של הצבעים ולגלגל על הלשון טעם של צבע, לבלוע ולגרגר ולירוק, לתת לצבע להידבק אל השיניים ואל בין החניכיים, וגם לשמוע אני מנסה, לשמוע את הצבעים, להקשיב לצליל ולמנגינה ולקצב שלהם, פיכפוך וגלישה ונזילה וטיפטוף והתקשות.
מה אני מרגיש כאשר אני נפגש עם צבעים? בחילה, הנאה, סלידה, אי נוחות, מתח, משיכה, זקפה, שאט נפש, ניכור, שלווה, אדישות?
שאלתי פעם מישהו אם יש דבר כזה צבע ניטרלי, כלומר, צבע שלא מסעיר ולא משעמם? צבעים זה אסוציאציות חופשיות שמסתובבות בראש, דשא ואבק ודם ודלי של צבע קירות במחסן שמאחרי הבית ורוטב צ’ימיצ’ורי ירוק בצתי, צבעים זה פצע מדמם ברגל, נקניקייה וחרדל ודליי סיד באתרי בנייה וסימנים בכביש ובקבוקי מים מינראליים מסודרים כמו חיילים במקרר מלבני עומד בקיוסק.
אבל כל מה שתואר עד כאן אינו אלא דמיון בלבד, תעתוע, המְרָאה, תיעוד של חלום בהקיץ, סרט קולנוע שמוקרן בראשו של איש שיושב לבדו בחדר המתנה ובמרכז עלילתו מככב ממונה על ספירת המלאי בציורים. וכמו קליע אבן שנורה מרוגטקה, הקצתי באלימות, ובמקום כרטיסיות ומדפים וקרטוניות בגון כתום דהוי ופרוזדור ירקרק עכור ומנהל שדומה דמיון רב לווילי לומן אבל גם לאיש הכי גבוה בעולם, אני רואה שולחן ברזל ופרחי בר בכוס מים וכיסא ריק ומכל מים שתכולתו חמישה ליטר וריק גם הוא ואת הציור של יהושע ברנדשטטר, שדות יבנאל, שלפתע, מתוך היקיצה האלימה, נראה כציור נאיבי, משעמם, ציור נחמד ותו לא, מן הסוג שמשמש כקישוט או ככיסוי קיר בבתים כשל בית הורי ובכך למעשה מסתכם תפקידו, בלי לעורר שום זעזוע או מבלי שיזמין מבט שני וליחשוש צרוד, מחשבה בקול.
אני מסתכל על השעון. המחוגים לא זזו הרבה. חיים שלמים במשרדו של הממונה על ספירת המלאי הסתכמו בלא יותר מתריסר דקות של ישיבה בחדר ההמתנה. בכל זאת, ולא מתוך סקרנות אלא מרוב שיעמום, אני מסתכל שוב בציור. המלים מתאמללות כל כך כשהן מבקשות למסור עובדות ציוריות, וגופי מוצף רחמים, נכמר בחושבי על הממונה על ספירת המלאי של הציור, הציור הזה בפרט אבל גם כל ציור. דרושות מיומנויות רבות לאיש שעוסק בספירת מלאי של פרטים בציור, אני חושב בעייפות, דרושה מיומנות של היסטוריון ובלש חשדן וחוקר אמנות ופסיכולוג על מנת להיות מסוגל לשאת ולתת עם ציור, לנהל עמו דיאלוג יוצא דופן, תהליך של התבוננות, חקירה צולבת, עינויים קשים, הפשטת מלבושיו או פירוקו של אותו שותף דומם לדיאלוג. האם אפשר לומר בוודאות, שכל מערכת היחסים הזו, הדיאלוגית לכאורה, בין האחראי על ספירת המלאי לבין הציור, אינה דיאלוגית כלל ועיקר אלא ביטוי מונולוגי מובהק של יצריו, הגותו ורגשותיו של האחראי על ספירת המלאי? האם זו פעולה של אונס, מציצנות, שאותה נוקט צופה פעלתן ופולשני וקורבנו הוא ציור חסר ישע, מצע חשוף, יריעה פרושה הממתינה לביתוקה? או שאולי יש בכל הדרמה הזו אלמנט כפול של הצצה, כמו בחדר מלא מראות, ומתוך פעולת ההבטה בציור, משתקפת, משתברת, גם דמותו של המביט? האם כאחראי על ספירת מלאי הפרטים בציור, מותר לעשות שימוש ביותר מאשר חוש הראייה? האם המבט הוא סך כל האמצעים העומד לרשות האחראי? מדוע לא לבקש היתר לגעת, למשש, להריח, להפשיט, להסיר עוד ועוד מחיצות באמצעות החושים האחרים, דבר שמן הסתם יסייע באיתור ורישום ותיעוד פרטים נוספים בציור, מדוע לא לבקש היתר להתמזג עם הציור, לא רק להביט בו מרחוק ולספור פרטים אלא ממש להתקרב, ולהתאחד, להיות לא איש וציור אלא להיות אחד, אישציור או ציוריש?
בערך עוד חמש דקות אשמע קול פתיחת דלת. כף יד תונח על ידית הדלת, תסגור עליה באצבעותיה ותפעיל לחיצה קלה, צירים יחרקו, בהתחלה תיפתח הדלת כדי מרווח צר, מהוסס, ואחר תיפתח לרווחה, ודמות נמוכה, עיוורת, צולעת, תצא מן החדר בעזרת מקל נחייה, פניה בהירות, מדויקות, רקות ולחיים ואף סימטריים וחזקים, שפתיים בשרניות, צבען סגול מהוה. הייתי רוצה לנשק אותה, לא בשמה של אהבה או משיכה כלשהי אלא מתוך סקרנות, שיעמום, רק לטעום ולדעת, לדעת איזה טעם יש ללשון שלה, לעיוורון שלה, להנחות אותה אל הלשון שלי, החירשת, חסרת השינה, ולא לתת לשום מגבלה או פגם של הגוף להכשיל את תביעותיו של הגוף. כבר תשעה חודשים אני פוגש אותה, מדי שבוע, באותו היום ובאותה השעה, העיוורת אני קורא לה, העיוורת, ודבר לא השתנה במהלך תשעה חודשים, דבר לא נולד מן הזמן הזה, שהוא כמו זמן ההיריון, אותו אופן פתיחת הדלת, אותה רגל שמאל שיוצאת ראשונה, מתגנבת, ולאחריה מקל הנחייה, ופנים. יודגש מיד, אין זה עיוורון מן הסוג המעוּות, הנחות, כפי שאולי אפשר לזהות בציור “משל העיוורים” של ברויגל, אלא עיוורון יפה, ממש כאותן עיניים נטולות אישונים שניבטות מפסלי שיש קלאסיים ובוהקים. ומפני שאני יודע שהיא עיוורת ומפני שאני יודע שאני חירש, ומפני שבחיים הרגילים, הנורמליים, נדירות מאד הן ההזדמנויות שמפגישות שני בעלי־מום בפרוזדור צר של חדר המתנה, ומפני שבושה וחרפה וכלימה עצומות מנפחות את חזי לנוכח המופע הזה, הגרוטסקי, של שני אנשים לא שלמים, אני משפיל את עיני. והרי מפני מי אני משפיל את עיני, עיוורת יוצאת מן החדר ואינה רואה את פגמי, עיוורת וצולעת ועם זאת זקופה ובוטחת, פניה ישירות, שדיה אווירודינאמיים, מופנים אל עבר נקודה באופק, בדומה לדמויות השיש העתיקות. אחרי שהעיוורת עוזבת, ודבר זולת אד מתפוגג של בושם וקולות נקישת מקל־נחייה שהלכו ונעלמו מכיווּן חדר המדרגות לא נותר ממנה, אני נשאר עוד רגע ארוך בכסאי שבחדר־ההמתנה. דרושה השהיה בין תמונה לתמונה, דרושה השהיה, ואני משתעשע במחשבה על כך שהנה נולד כאן משחק מלים, והתמונה שאני מתכוון אליה עכשיו היא לא אותה התמונה או הציור שהתבוננתי בו, שדות יבנאל, אלא תמונה מתוך מחזה שמוצג בתיאטרון, ואם עד לפני רגע הייתי מין צופה פאסיבי בציור־קיר הרי עתה אני שחקן שנוטל חלק בחזרות על תמונה ממחזה.
בין רגע עזיבתה של העיוורת לרגע שאני קם מכסאי ופוסע לעבר החדר ממנו יצאה, עוברות שניות ספורות, במהלכן, כאמור מדי שבוע במשך תשעה חודשים, אני לא כאן ולא שם, לא בציור ההוא של יהושע ולא בלשון ההיא של העיוורת. אני נתון בעיצומה של ההשהיה, רגעים של השהיית הקיום, אני פוסק מלהיות קיים, חי, לא במובן של התודעה ולא במובן של הגוף. כל הגותי והזייתי על אודות ממונה על ספירת מלאי וכל תשוקתי אל לשון עיוורת נמוגות באחת.
“אבל אתה לא יכול להניח רגע לעיוורון הזה?.. אתה לא יכול לנסות, אולי, לספר לי על הצלם? מי מצלם את התמונות האלה, שהן עדיין לא תמונות אלא תוצאה ראשונית, גרעינית, של לחצן הצילום?..” הסתכלתי על גליה. גליה היא האשה שממונה על חקירת הלילות שלי במעבדה לחקר השינה. אני לא מצליח לישון כבר המון זמן. אנחנו נפגשים כבר קרוב לתשעה חודשים, כמו היריון. בהתחלה היינו נפגשים בטכניון, שם נמצאת המעבדה המקורית אולם די מהר, בגלל כל מיני אילוצים שלא ממש קשורים בי אבל גם לא בגליה, עברנו לקליניקה הפרטית שלה בכרמל, דירה שנמצאת בקומה השנייה של בניין בן ארבע קומות ברחוב ליטניס. בדירה זו נמצא חדר ההמתנה עם ציורו של יהושע ברנדשטטר. הכניסה לבניין נורא עצובה. בכל פעם שאני מגיע לדירה אני מצפה לכניסה יותר אופטימית, עציץ גדול או קירות צבועים ותמונה שמלווה את גרם המדרגות הקצר והמעוקל, אבל במקום כל הדברים האלה יש עלים שנשרו מהעץ בגן ושטיח־רגליים סבוך וקשה וחום, ומעקה בטון ותאי דואר קטנים ומכוערים מעליהם לוח מודעות, וכולם מחפשים עבודה או אשה או איש או חשמלאי או גנן או מטפלת או מנקה, כולם מבקשים ומחפשים ומתחננים, ורק אני לא מפרסם מודעה, לא תורם את חלקי לקולאז' החיפוש האומלל הזה, וממשיך ועולה בגרם המדרגות הקצר והמעוקל, שבע או שמונה מדרגות בסך הכל, ונכנס לחדר־ההמתנה.
ובכל פעם שגליה הביאה את הדימויים האלה, של הצלם והמצלמה, אני חשבתי, זה הרי בעצם לא דימוי, בשבילי זו ממשות מוחלטת, וגליה לא יודעת את זה, שפעם הייתי צלם חובב. אולי בגלל השמיעה הפגומה, אולי בגלל העיוות הנוראי הזה, העלוב, של קונכיית אוזני, שבמקום תעלות שמע מבהיקות בנקיונן עלול מי שנקלע אל תוכן לפגוש בטומאה דביקה ורירית, הפרשה דמית וירקרקה, אולי בגלל שאני לא שומע, נהגתי לצלם, אולי בגלל שאני לא שומע, רציתי לתפוס את המציאות באמצעי אחר, לתעד אותה ולהפנים אותה ולחוות אותה ולחיות אותה, לחיות, לקלל ולכאוב ולצחוק ולשמוח ולרוץ ולהרגיש ולמולל ולאחוז ולעסות, ובעיקר להגיד לכל האנשים השומעים והמושלמים והנורמלים והשפויים, תראו, אז מה אם אני לא שומע, תראו אין אני רואה מצוין, תראו את עיני הרגישה ואת ידי הזריזה שלוחצת על לחצן הצילום, יד של אקדוחן מהיר וקשוח ומלא זיפים וצלקות על הפנים וסיגריה נצחית כמו קלינט איסטווד במערבונים של סרגיי ליאונה.
גליה רוצה לדעת על הצלם. על העין והראש והלב והתודעה שמתחבאים באיש שאוחז במצלמה. הביוב המתבונן, זו נקודת המבט שלי, ריבוע המים העכור שבקרקעית האסלה, אינו אלא העין שלי, המבט שלי, זו הווייתי וזה קיומי וזו נשמתי ואלה חיי וזה אני, תעלת ביוב צרה ומפותלת, אשר קיומה נמתח בתחום המעופש והקריר שבין שפת הים לבין פני המים באסלה. אלה הדברים שהעין רואה, זה העולם שהמבט קולט, מצלם, מתעד, מקליט, סופג. ישבנים נפתחים בעת צניחתם על דופן האסלה, מין מצב ביניים, בין קרני אור שמפלסות דרך בעד חרכי הגוף המתכופף לבין עלטה גמורה שיורדת על חלל האסלה, ועם העיוורון הזמני הזה מגיעים בלילים של רחשים וריחות ומגעים שהגוף שמעליך מפיץ. כמה חוסר אונים וחוסר מוצא קיימים במצב הזה, הנצחי, של הקיום בתעלת הביוב, ובכל יום וכל שעה וכל דקה וכל שנייה, כל רגע ארור בחיים הרטובים והלחים והקרים האלה, רוצה לצאת מן המים האלה, לצאת מעצמי, כמו גוזל שבוקע מסדקים של ביצה, למתוח את הידיים עד דופנות האסלה החלקות, להיאחז בהן בכוח רב, ואז להתרומם, בבת־אחת לזנק, להתנשא, ולצאת מהתעלה. ואחר כך לחזור במדויק על הפעולות שהאיש או האשה עשו. להתרומם ולהתנתק מדופן האסלה ולהתכופף ולהרים התחתונים ולהרים המכנסיים ולרכוס את הרוכסן ולשטוף ידיים בכיור הסמוך ולנגב, לנגב היטב באוויר חם או מגבת נקייה, ולצאת מחדר השירותים, ולטרוק את הדלת, ולנשוף, לנשום, לחיות.
“על מה אתה חושב כל כך הרבה זמן?..” גליה שואלת פתאום, ואני נבהל, נזכר היכן אני נמצא, “אתה כאן, אתה אתנו?…” היא שואלת, ומסמנת לי באצבעות הארוכות והרזות שלה, שעכשיו אני יודע מהיכן הן נראו לי כל כך מוכרות, מהציור של פיקאסו שנקרא איש עם גיטרה, שהחבר שלי שעובד במחשבים אמר עליו, “אני הכי מתרשם מאצבעות הידיים והרגליים, הן חדות וארוכות במיוחד”. ואני השבתי לו אז שכל אצבע של האיש עם הגיטרה בציור של פיקאסו נראית כמו דמות בפני עצמה, עם מבנה ואישיות וחיים משל עצמה, ממש כאותן דמויות רזות ושבריריות שג’אקומטי הפסל בונה. אדם מורה באצבעו, אני נזכר עכשיו, אדם מורה באצבעו, זו הדמות שג’אקומטי פיסל, אבל אלו הן האצבעות של גליה שמסמנות לי עכשיו ובשום פנים ואופן לא פרט מציור של פיקאסו או דמות אנורקטית שג’אקומטי פיסל, אלו האצבעות של גליה, שעכשיו זזה בכורסה, ואני ממשיך וחושב, זה אלבטרוס ארוך צוואר ומנומנם זז שם, בכורסה, ולא אשה גבוהה ורצינית.
לוקח לי רגע ארוך לשוב אל המסלול שגליה התוותה בשאלה הזו, עם הדימוי של המצלמה. ומתוך הירהור על מקום וזמן רחוקים, אבל גם מתוך רפלקס שמגיב לשאלה של גליה, אני אומר:
“היתה תקופה שצילמתי רק מדרכות. היתה תקופה שצילמתי רק מדרכות או שבילי הליכה. אני גם צילמתי אינטואיטיבית, בלי לתת את הדעת על זווית המצלמה ותנוחת הגוף. כמו שהפילם הוא מין קרביים של המצלמה, ככה התמונות שיוצאות מחדר החושך, מהפיתוח, הן הקרביים של הנפש, שלי. צילומים מרוסקים, מקוטעים, צילומים במצב של ורטיגו או מצב של רוח נמוכה ומבט ברצפה, מבט מדוכא, מושפל, צילומים של מדרכות ומרצפות וטינופת ושבילים ועלים שנשרו בשלכת, כי ככה היה המבט שלי, זו היתה זווית הראש שלי, באדמה… זווית ראייה של תינוק בן כמה שבועות שעדיין קשה לו להרים את הראש בשוכבו על הבטן או, אם את רוצה תיאור טוב יותר של הדברים, לטאה או רמשׂ או כל יצור אחר שזוחל על גחונו, יצור מתועב ונחות ואומלל שנדון לזחילה נצחית על קרקע לוהטת בקיץ וקרקע קפואה ורטובה בחורף…”
בעצם רציתי להגיד משהו אחר, רציתי להגיד, כמו זווית הראייה של הזונה שזיינתי אתמול, מאחורה, הזונה שכרעה על ארבע כמו חיה ועיניה היו בפוקוס על המזרן, משוטטות כמו מישהו שנפלו לו עדשות המגע, רציתי לזרוק משהו פרובוקטיבי, מניפולטיבי, סנסציוני, אבל נשארתי רק עם הדימויים האלה, של התינוק והרמשׂ.
גליה מתרוממת קצת, אני חושב שהיא זזה בכורסה שלה בגלל שדברים בחדר הזה התחילו לזוז, בגלל שהתחלתי לדבר. כבר כמה שבועות שאני לא מדבר, רק היא מדברת, וגם זה בקושי, כי גליה היא לא מסוג החוקרים האלה שידובבו אתכם לדבר, לפעול, אלא להפך, תשתף פעולה עם הפאסיביות הזו, ואני יודע שכל זה אינו אלא תחבולה שתכליתה לעצבן אותי, להוציא אותי מן האדישות הקשוחה והסרבנית ולגרום לי להגיד משהו, אפילו משהו חסר ערך כמו למשל בפעם האחרונה שדיברתי, שזו היתה בכלל הערה על העיצוב של החדר.
אבל עוד הרבה לפני שבכלל ישבתי בחדר־ההמתנה ובהיתי בציור ונכנסתי אל חדרה של גליה, ישבתי על ספסל בגן־האם, ממש מול מלון דן פנורמה. בדרך־כלל אני מתחיל את המסע הזה, המטאפורי, בחדר־ההמתנה ובשדות יבנאל ובחדרו של הממונה על ספירת המלאי ובחדרה של גליה, במסע אמיתי, רגלי, ברחובות של הכרמל. אני מגיע לכרמל במונית־שירות מתחנת המוניות הסמוכה למעבר התת־קרקעי המצחין והצפוף של הדר, פרוזדור צר שמציג גלריה של עיוותים אנושיים, קבצן עיוור ואשה בכיסא־גלגלים שמוכרת סבונים וסיכות ראש וקטוע־יד וקטוע־רגליים, כולם מנגנים בכלי נגינה, מישהו באקורדיון ומישהו בקסילופון ומישהו במפוחית ומישהו שר, וכל הפוליפוניה הזו בעבור מטבעות ספורים שנזרקים אל מזוודת כינור פתוחה ובעלת מצע קטיפה אדום, פה פעור, שפתיים אדומות, כמו עבודה של אנדי וורהול.
מתחנת המוניות מתחילה המונית לטפס במעלה הדר לכיוון הכרמל. זו נסיעה קצרה, כרבע שעה, במונית ממוזגת ונעימה. זו עלייה תלולה, מדרך בלפור עד הרמזור של ארלוזורוב, לאחריה ממשיכה המונית בעיקול מתון העולה לעבר הגן הבאהאי. קצת לפני הגן הבאהאי, במפגש הרחובות ארלוזורוב והס, עולה איש עם שקיות מכולת, זה אותו האיש, בכל שבוע, באותה השעה שלי. האיש עם השקיות יורד לא רחוק משם, בהמשך העיקול העולה, מעט אחרי בית־החולים רוטשילד, שזה בית־החולים בו נולדתי אני ובו נולדה בתי. בזמן שהאיש עם השקיות יוד מהמונית, אני מנסה לנחש את מסלולי ההמשך שלו. דקה ארוכה חולפת עד שנהג המונית טורק את הדלת וממשיך בעלייה, אבל הזמן תמיד נראה לי ממושך בהרבה. אני מדמיין את האיש עם השקיות. הוא יורד מהמונית ונבלע באחת הכניסות לבניינים הצמודים מזרחית לכביש. הוא חוצה את הכביש לצד המערבי ויורד במדרגות. אני רוצה לרדת פעם מיד אחריו, ולעקוב אחריו, או, אולי לתפוס אותו במעילו, ולשאול: לאן אתה הולך? וגם זאת לשאול: אולי אדוני זקוק לעזרה עם השקיות? רוצה לשאול אותו שאלות, ולקוות שיהיה מסוג האנשים נעימי־הסבר. כמובן, עלולה להתרחש סצנה מכוערת. האיש עם השקיות יפנה לאחור, מבטו ינעץ בי, מופתע, כועס, הוא ינער את ידי ממנו בתנועת טילטול גסה. תזמין אותי ללכת אתך, אני לוחש לעצמי, תהיה איש טוב, אני רוצה להיבלע עמו בבניין, ללוות אותו במדרגות עד דלת דירתו ולהגיד, תן לי את השקיות, איש, תתעסק אתה עם המפתח, ואז בעדינות אני אניח את השקיות על מרצפות השיש, אמתין לראות את האיש מסובב את המפתח, ואכנס אחריו.
אבל במקום להתלוות אל חייו של איש עם שקיות אני ממשיך ועולה לכרמל. הים פרוש למטה, כחול אפרפר, אוניות משא עוגנות, גם חומת עכו העתיקה נמצאת בטווח ראייה, פסי כסף מסתלסלים עם תנועת הגלים. אני אוהב את הנסיעה הזו.
החדר של גליה נמצא, כאמור, בבניין עצוב ברחוב ליטניס. הפגישות שלנו מתקיימות בשעה שמונה בבוקר, אבל אני מגיע הרבה יותר מוקדם, יורד מהמונית לא בליטניס אלא על ציר מוריה ומתחיל ללכת בכיוון מקרי. לפעמים אני הולך במעגלים, ולפעמים במסלול ישר, הלוך וחזור. ליטניס וקלר ושמשון ויותם ופינסקי ואלחנן ומוריה וודג’וד ושדרות הנשיא וכבאביר, את כל הבתים אני מכיר במסלולים האלה, את הרמזורים ואת המועד המדויק בו מתחלף האור הירוק באדום, את כל החנויות והדוכנים והאנשים שעובדים בהם אני מכיר, ואת העצים, עצי אורן גבוהים ומברשתיים שמעניקים לעיר מראה של מנהרה לשטיפת רכב.
הדבר שבאמת אני הכי אוהב בכל הזמן הזה, הפנוי, של לפני החדר של גליה הוא להיות מוסע, להיות מובל, מין הוויה של פאסיביות, להשתלב בתנועה של הרחוב, בזרימה של הרוח, להבין שלמרות שאני הולך באמצעות הרגליים על האספלט, אני בעצם נמשך, נדחף, מוסט, מועף, מנויד, לשבת במושב בבטן המטוס, לשבת על ספסל רך בקרון רכבת בין־עירונית, לעמוד צפוף ודחוק ומיוזע ומפויח בין אנשים מזיעים וריחניים ועייפים ברכבת תחתית, לקפל את הרגליים באוטובוס, לשבת, להשעין את הראש אחורה, למצוא תנוחה מתאימה, ולהביט, להתבונן, לצפות, לקלוט רשמים באופן סביל, לתת לרחוב לחלחל אל תודעתי, תמונות תמונות, משבי רוח, צלילים, ריח.
בגן־האם ישנם כמה ספסלים. שלושה או ארבעה בחלקו הפנימי של הגן, עם הפנים לדשא ולבמה שיש לה גג בצורת אוזן ולעצי האורן והשירותים הציבוריים. כמספר הזה יש בחלקו החיצוני, העילי, של הגן, עם הפנים לרחוב, כאשר בין הספסלים לכביש עובר שביל להולכי־רגל. ובכל פעם שאני יושב עליהם, אני חושב, זה כמו הספסלים של גאודי, זה ממש כמו הספסלים של גאודי, והמחשבה נהפכת פתאום לקול, גאודי בכרמל! ובכל פעם שאני יושב עליהם אני זוכר סתיו בספרד, ברצלונה, פארק גואל, חתיכות קרמיקה ושברי זכוכית, הכל היה כל כך מזמן, מזמן, הכל היה הרבה לפני שהפסקתי לישון, ומאז החיים שלי הפכו למשהו ערני ועייף.
על הספסלים האלה אני יושב מדי שבוע, נח משוטטוּת סבילה ברחובות, בדרך לחדר של גליה. אבל אני מכיר את הספסלים האלה עוד הרבה לפני שהכרתי את גליה, הייתי מגיע לכרמל כילד וכנער וכאיש צעיר ובשנים האחרונות כאיש. פעם היו שם ספסלי עץ פשוטים, מהסוג שמקובע לאדמה באמצעות בורג פלדה עבה בכל רגל, ולפני שבע או שמונה שנים מישהו בעירייה החליט שאין די אמצעים לתחזק אותם, כלומר לדאוג לשלוח מישהו בכל פעם שהעץ דהה ודורש משיחות גסות של מברשת טבולה בלכּה ומפני שנגמר התקציב לאיש עם מברשת טבולה בלכה, הוחלפו ספסלי העץ בספסלי בטון מצופים קרמיקה וזכוכית. זה כמו גאודי, הספסלים האלה בהשראת גאודי, אמר לי עופר בלילה שהסתובבנו שם עם האשה שלו, גוררים רגליים כבדות בדרך מפילם נוּאַר בקולנוע סינמקפה עממי אל האוטו. מי זה בכלל גאודי, הפטרתי לעברו, אין לי מושג בכלל על מה אתה מדבר. זה היה לפני הסתיו בספרד, ובדרך בחזרה מהכרמל הביתה ישבתי במושב הקדמי, עופר נהג וסיפר לי על אנטוניו גאודי, שלפי גרסה אחת שהוא מכיר נהרג בזמן שעבד על הסגראדה פאמיליה שלו, פשוט איבד שיווי משקל וצלל אל תוך אחד הצריחים שבעצמו תיכנן ובנה ולפי גרסה אחרת, נהרג באמצע רחוב בברצלונה, מפגיעה של טראם או חשמלית כמו שקוראים לזה בעברית.
אני נזכר בקול של עופר ובקרחת שלו ובריח חמוץ של סיגריות וכל מיני סוגים של אלכוהול שהוא הגיר אל הלוע שלו, ובאשתו שישנה במושב האחורי, מכוסה במעיל עור. היתה גם לחות עבשה בחלל הסקוֹדה הקטנה, ורציתי כבר לצאת, ובמיוחד להתקלח, ולישון. כאשר עוד היה בכלל דבר כזה בחיים שלי, לישון.
לפני שעופר סיפר לי את הדברים האלה, לא ידעתי מי זה אנטוניו גאודי, וכל מה שהיה שאפשר לסכם בנוגע לספסלים בגן האם לא היה קשור בשום דרך לתולדות הארכיטקטורה או האמנות הקאטאלנית. כאשר הייתי יושב על הספסלים האלה בקיץ, הם היו לחים ודביקים וחלקים. המכנסיים שלי היו נדבקים לקרמיקה והתחתונים היו נרטבים לגמרי, נשאבים אל לוע חריץ הישבן. בחורף לא היה יותר נעים לשבת עליהם. הקרמיקה היתה קרה ומטונפת, דקר לי בתחת ובירכיים בגלל מחטים של אורנים ואחרי שקמתי גם גיליתי במכנסיים כתמים של מיץ שחור של פרי שנשר מעצי הפיקוס. בסתיו האחרון הייתי בספרד, ואחד הדברים הראשונים שהלכתי לברר היה כיצד נראים באמת הספסלים של גאודי. הם מתחת לכיפת השמיים, כתבתי בפנקס שקניתי רגע אחד לפני העלייה למטוס, הם מתחת לכיפת השמיים של ברצלונה, שמיים תכולים, נקיים.
נגמר לנו הזמן, אני שומע פתאום, נגמר לנו הזמן, ואני נבהל קצת, נזכר היכן אני נמצא, בחדר של גליה. עכשיו אני מרים את הראש, ומסתכל עליה. אצבעות של ג’אקומטי משחקות עם ריבוע טישו. מדגדג לי באצבעות כף הרגל, היא נרדמה בגלל צורת הישיבה שלא השתנתה במשך קרוב לשעה. לא כל כך בוער לי לקום. אני לא רוצה לקום, למרות שאני יודע שמעבר לדלת, בחדר ההמתנה, מישהו יושב ומחכה לתורו, מסתכל על הציור של יהושע ברנדשטטר.
החדר של גליה זה המקום היחיד וגם הזמן היחיד שבו אני מצליח לישון קצת. עכשיו אני נזכר בשם של התופעה הזו שאני סובל ממנה, אינסומניה. לגמרי במקרה צילצלתי ערב קודם לחברה שלי ודיברנו על כל מיני דברים. מזמן לא נפגשנו בבריכת השחייה, היא אמרה לי, הבעל שלי ואני אף פעם לא ראינו אותך בלי חולצה, ובמקום להתייחס לעובדה הזו שהיא הציבה, אמרתי: את יודעת שאני לא ישן כבר הרבה זמן? ובצד השני של הקו שמעתי אותה אומרת, אינסומניה, ככה קוראים לזה, אינסומניה, ואני בכלל לא ידעתי שזה פירוש המלה, מחלה של חוסר שינה, אני בכלל הכרתי את המלה מהסדרה הזו שמשדרים כל יום אחר־הצהריים בערוץ השני, היפים והאמיצים, שפעם הייתי צופה בה כל יום אבל מאז שהחליפו את השחקן שמשחק בתפקיד האח של רידג', ת’ורן, עברתי לערוץ אחר. בשבילי אינסומניה זה פאב, אמרתי לחברה שלי, כמו הפאב שכל הדמויות מהיפים והאמיצים נפגשות בו, ועכשיו כאשר אני חושב על זה, זה נשמע לי הגיוני שיש פאב בשם כזה, כי בדרך כלל בפאבים נמצאים גם אנשים שלא ישנים בלילה.
זה לא ביזבוז, שאל אותי פעם מישהו, זה לא ביזבוז? לא כל כך הבנתי את השאלה שלו בשמיעה ראשונה אבל אחרי שהוא המשיך ואמר, אתה כל השבוע לא ישן, אתה מחכה לפגישה הזו עם חוקרת השינה או איך שאתה קורא לה, ובסוף אתה נרדם דווקא אצלה, בפגישה?
אבל אני בכלל לא חושב שזה ביזבוז, ואחרי שאני קם מן הכורסה, אני מיישר בתנועות מהירות את המכנסיים והחולצה ופונה אל עבר היציאה מן החדר, מוודא שלא שכחתי שום דבר על הספה, ארנק או משקפי שמש שעלו 700 ש"ח וטלפון נייד. בדרך אל היציאה מן הקליניקה אני חוצה את חדר־ההמתנה, פותח את הדלת הראשית, ויורד במדרגות, נשאב בבת־אחת אל הרחוב.
עכשיו שוב יש לפני שבוע שלם של ערוּת, ואני מתחיל אותו בפסיעת איטיות, מליטניס אל קלר ומשם פונה בחדות שמאלה במעלה פינסקי, רחוב קטן ומלא עצי אורן המסתיים בהמולה הסואנת של מוריה. על ציר מוריה אני נעמד סמוך לדוכן פרחים, מחכה שהרמזור יתחלף לירוק. בזמן ההמתנה, ריח של בושם מדגדג לי בנחיריים ואדים לחים עולים מן האספלט. משקים שם את העציצים יותר מדי, עולה מחשבה בראשי, בכל פעם שאני עובר ליד דוכן הפרחים, אשה עומדת מחוץ לסככה ומשקה בעזרת צינור את הפרחים והעציצים. פעם חשבתי שזו מזרקה אנושית, ממש כאותם פסלים שמים יוצאים מהם בכל מיני ערים באירופה, ביד אחת מחזיקה האשה סיגריה, בידה השנייה צינור מים, ראשה מורכן, נוטה אל כתפה השמאלית, היא מדברת בטלפון נייד, שערה ארוך, גולש, שחור, בכל פעם אותה זווית אחיזה, אותה נטייה של הראש. ממול, מעבר לכביש, בית־קפה ומרפאה פרטית ומסעדת דגים וחנות מוזיקה. אחרי שאני חוצה את הכביש, אני נעצר מול בית־הקפה, מנסה בכל פעם מחדש להתגבר על הפיתוי להיכנס פנימה. חלונותיו של בית־הקפה פונים אל הרחוב וקירות זכוכית בחצרו הקטנה. בחורף נעים לשבת בפנים. זיכרון של אספרסו מר נדבק אל שפתי היבשות, הסדוקות, ואדי נשימה מכתימים את החלון. אבל הרגליים מוליכות אותי הלאה משם, אל עבר מרכז הכרמל. אני הולך בצד המזרחי של ציר מוריה, אורנים מטילים צל גדול על שביל ההליכה. כעבור מאתיים צעדים אני מגיע שוב לרמזור, בהצטלבות שבין פיצה מֶטֶר והבנק לבין האודיטוריום המשופץ. אני חוצה במהירות את הצומת, גולש אל תוך שדרות הנשיא, חש במגען של החנויות, פלאפל וגלידה איטלקית ואופטיקנה וקיוסק, ועוצר ברמזור שבין הבנק לדוכן הספרים המשומשים של גולדן. זה רמזור ארוך במיוחד, רואים את העצבנות מתוחה על פניהם של האנשים, אני חושב שזה בגלל הפּצצות שהשהידים מפעילים, ובינתיים רוסי מבוגר מנגן בסקסופון, צלילים עמוקים ממלאים את האוויר, ואני חושב, זה לא ענני פיח מאגזוזים של אוטובוסים, זה ענני ג’אז מתערסלים באוויר הרחוב. אני זורק אל בטן המזוודה שלו מטבעות זהובים של 10 אגורות, לא בגלל שאני דואג לאיש המלא והעבה שלחייו סמוקות ממאמץ אלא בגלל הנהמות שיוצאות מבין שפתי הסקסופון הפעורות, נהמות שמעניקות לי כמה שניות של תחושה נעימה, ביתית, של כורסה ומנורה עומדת וערימה של דיסקים על כוננית עתיקה. מעבר לפסים הלבנים והרחבים של מעבר החצייה מנופף לי בידו גולדן מהספרים. הוא יודע שאני אעצור אצלו, בדוכן, שלמעשה אינו דוכן בלבד אלא מין פרוזדור המוביל אל קיטון צר וגבוה של ספרים, אלפי ספרים, מגובבים בערמות, בלי שום סדר והיגיון. זה כמו שוק של אוכל, חשבתי פעם בעמדי שם, אבל במקום ירקות ופירות ונתחי בשר וגבינות גולדן מציע למכירה עותקים ישנים ובלויים של אלכסנדר בלוק ואנה אחמטובה ואוסיפ מנדלשטם ובוריס פסטרנק בגבבה אחת עם ספר שמן וכחול כמו לווייתן של כתבי בן־גוריון ואנציקלופדיה מקראית צהובה, מסודרת כמו בתים בעיר מדברית. גולדן שואל מה חדש, ואני רק מחייך, מפטיר שאין שום דבר חדש, ואז אני שומט את הספרים, ובוחן שוב את המשפחה הזו, שעומדת מעבר לדוכן. גולדן הוא איש עבה עם משקפיים גדולים, שערות ראשו מקורזלות ותווי פניו גסים, בולטים, שמנמנים קצת, מערות־אף רחבות ואוזניים גדולות שדומות לפחזניות או ממתקים מרוקאיים. מימינו עומד איש צעיר, רזה וגבוה, מין סולם אנושי שמוריד ספרים שנמצאים למעלה ומימינו עומדת אשה מבוגרת מאד, עור גופה משוח בגון לכה דבשי ושערה צהוב וארוך, מין וריאציה מקומטת וזקנה של אלה קארי הילדה מלפּלנד.
בכרמל אני אף פעם לא נוסע במונית. רק בעלייה מהדר לכרמל אני נוסע במונית. את המסלול היורד בחזרה להדר אני עושה בדרך כלל ברגל. אני הולך במסלול מדרגות מסומן בחץ כתום ובדמות מצוירת של איש עם מקל ותרמיל גב שמתחיל בדיוק היכן שרחובות שער הלבנון ויפה נוף מצטלבים. יש שם פאב שאני מבלה בו לפעמים. בדרך אל ההצטלבות הזו, אני עוצר סמוך להצטלבות של דרך הים ושדרות הנשיא ומביט בחלונות ראווה.
גם בפעם האחרונה שיצאתי מן החדר של גליה, ואני לא זוכר אם זה היה אתמול או שלשום, הלכתי ברחוב ועצרתי מול חלון ראווה. בדרך כלל אני רואה כל מיני בובות בגודל אנושי, ספרים, כלי בית ובכלל, דברים שמוצגים מאחורי חלון ראווה. אבל אתמול או שלשום, במקום את הדברים הרגילים, אני ראיתי את עצמי משתקף מן החלון. אני ראיתי איש עומד ומביט בחלון, מאישוניו נפלו טיפות גדולות כמו אגם. בזמן שעמדתי והסתכלתי בחלון הראווה, התחיל לרדת גשם. אנשים נעצרו ופתחו את המטריות שלהם, מישהו מיהר להכניס את ערימת העיתונים שעמדה בכניסה לקיוסק שלו, באוויר עמד ריח חריף ולח שהתערבב עם עננים של שמן־טיגון. הרגליים שלי נרטבו לגמרי. הרגשתי קבוצה של נערים עוברת לידי, נעצרת ליד רמזור, ומישהו פתאום אמר, הנה גאודי, גאודי בכרמל.
מַעֲדִיפָה
תַּךְ מַכְלִיב מִתַּחַת לַבֶּרֶךְ
וְעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה גִּידִים פְּרוּמִים
לְזֵכֶר יָמַי הַמְּאֻשָּׁרִים
עֶבֶד לַגּוּף
לְדַחְלִיל הַמְּכַשֵּׁפוֹת הַפְּרוּמוֹת
לְמָרָתוֹן הָאַדְרֵנָלִין
וְאֵיךְ שֶׁהִכְאִיב לִי הַחֲלוֹם הַזֶּה
כְּשֶׁהִתְגַּשֵּׁם
וְעוֹד יוֹתֵר
כְּשֶׁנָּמוֹג
וְלֹא גָּלוּת שֶׁל קֹדֶשׁ
לְתוֹךְ הַחֹם הָרוֹעֵד
אֵיפֹה שֶׁהָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלִּי מֵתוֹת מִשְּׁתִיקָה
נְמַסּוֹת מֵהַחִבּוּקִים הַמְּהֻסִּים
מִתְכַּוְּצוֹת
כְּמוֹ בֹּטֶן
הוּא הָאֹשֶׁר הָעִלָּאִי הַמְּחַכֶּה לִי
כְּשֶׁיִּפָּתַח הַמָּסָךְ
וְאוּכַל לִתְפֹּס אֶת
הַפִּנּוֹת שֶׁל הַחוֹר
שֶׁנִּמְתַּח בִּי
כָּל פַּעַם שֶׁהַשָּׁחֹר
מַבְטִיחַ עִנְבָּרִים
הַמְּנוּסָה הַזּוֹ אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַשְׁתִּיק
אֶת תְּהוּדַת צְלִילֵי הַמַּמְבּוֹ וְהַפוֹקְסְטְרוֹט
בַּמַּרְתֵּפִים וְעַל רַחֲבוֹת הָרִקּוּדִים
שֶׁבְּתוֹךְ רֹאשִׁי
מִתְבּוֹסֶסֶת
מְאַנְפֶּפֶת בִּזְהִירוּת
סְבִיב טִכְסֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת
בְּעֵין הַיַּנְשׁוּף הַמְּדֻמֶּה שֶׁלִּי
מְחַכָּה לְהִשָּׁלֵף
כְּמוֹ גֶּחָלִים
אֵיזֶה חָרִיץ חוֹצֶה אֶת פְּנֵי הַקַּיִץ שֶׁלְּךָ
בַּאֲפֻדַּת נְמֵרִים זוֹ
הֲזוּיָה וּמְהַבְהֶבֶת
מַקְשִׁיבָה לְקוֹלוֹת הַנֵּפֶץ הַתּוֹךְ גִּידִיִּים
לִפְרָקִים מְחַלֶּצֶת אֲנָחָה
מִבַּעַד לְרַגְלֵי הָאֲנָפָה שֶׁלְּךָ
מַשִּׁילָה אֶפְשָׁרֻיּוֹת
וְאֶת תְּחוּשַׁת הָעוֹר הַחַשְׁמַלִּי
קוֹצָנִי כְּמוֹ דְּמָמָה