רקע
אריה איסר
מסוד ייצורם של כלי הצור לסוד תבונת האנוש [חלק ראשון]
בתוך: קשת החדשה – גיליון 17: סתיו 2006

 

הקדמה    🔗

במאמר זה אנסה להציג לפני הקורא את כברת הדרך הראשונה שעשיתי בחיפושי אחר דגם רעיוני שיגשר בין שני עולמות המדע: כלומר עולם מדעי־הטבע, ועולם מדעי־הרוח. בחיפוש זה אני עוסק זה שנים רבות מאז התחלתי בחקר עולם הסלעים (והמים הזורמים בחללים שבהם) וכן בחקר התפתחות עולם החי הקדום המאובן בסלעים אלה, ובנוסף לכך התפתחות הכלים של האדם הקדמון שנמצאו בשכבות הקרקע הצעירות. במקביל למחקרַי בתחומי הגיאולוגיה השונים במשך ששת ימי החול, ניסיתי בשבתות לעמוד על התפתחות הבנתו של האדם את העולם הסובב אותו, החל בתקופה שבה ייצגו אלים וגחמותיהם האנושיות את כוחות הטבע ומשחקיהם. אלים שתמורת ריח קטורת, דם קרבן (של ילד, או לחילופים של טלה) מלוּוה בריקוד, היו מוכנים להפעיל לטובת האנוש המקריב את כוחו הטבע שעמדו לפקודתם, לתקופה בה נאגדו כוחות האלים לכוח אחד מופשט (פחות או יותר) והלאה, עד לתקופה שבה התחיל האדם לחקור את תופעות העולם בלי להיתלות בכוחות או כוח מסתורי אלא לנסות להבינם כמערכת חוקים שאפשר לחשבה מראש.

לעזר רב היתה לי העובדה שעבודתי כחוקר מי־תהום במדבריות העולם חייבה נסיעות ארוכות במרחבים העצומים של מדבריות אלה. בשלב מוקדם למדי התברר לי שנסיעה בדרכים־לא־דרכים בג’יפ או במכונית לנד־רוֹבר אינה מאפשרת קריאה, והנוף החדגוני מביא לידי טימטום המחשבה. לפיכך חייבתי את עצמי בתחילת כל מסע לנסח לעצמי שאלה שבה דנתי עם עצמי במשך הנסיעה. חלק נכבד מן הנסיעות החל בשעות הלילה, כדי שנספיק להגיע למחוז־חפצנו בשעות הבוקר המוקדמות ונבצע את המחקר בשעות שבהן עדיין אין חום המדבר מעמעם את מראה הנוף ואת כושר החשיבה. הן בשעות הנסיעה והן בשעות שלפני השינה בחניות המדבר המזדמנות למדתי לחווֹת את התלת־ממדיוּת והעומק האינסופי של שמי הלילה המכוכּבים מעל המדבר. אני זוכר את הלילה שבו אמרתי לעצמי, “הרי אתה יודע שהשמיים שמעליך הם תלת־ממדיים. נסה לראות שאמנם כאלה הם”. ואכן, ריכזתי את מבטי בשמיים המכּוכבים תוך שאני אומר לנפשי: “הנה, אותם כוכבים שהם קטנים רחוקים הם ואלה הגדולים קרובים”. ובעודי מתרכז בידיעה זו נפתחו פתאום שמי־הלילה במלוא עומקם התלת־ממדי האינסופי. תרגיל דומה של הפעלת הידע על תפיסת־העולם תירגלתי גם למראה השמש השוקעת, כשאמרתי לעצמי: “הרי אתה יודע שזה כדור־הארץ הסובב על צירו, שהולך ומסתיר את השמש הנייחת”. ואכן, לאחר כמה תרגילים יכולתי לצפות בשקיעה ולהרגיש בסיבוב האדמה שאני עומד עליה כלפי מעלה מול השמש הנייחת.

הידיעה החווייתית הקובעת איך אנו רואים את העולם שסביבנו היתה נדבך חשוב בפיתוח הדגם הרעיוני שאותו אציג בהמשך.

את שלד הדגם הזה, שעיקרו היה הוספת המידע כממד והאנטרופיה כשדה־כוח ביקום, ניסיתי לפרסם כספר לקראת סוף שנות ה־80. אך כל המאמצים למצוא מו"ל ישראלי שיהיה מוכן להסתכן ולהביא לקהל קוראיו רעיונות שלא מן העולם הזה עלו בתוהו. למזלי (ונושא המזל, כלומר האירוע האקראי והלא־צפוי־מראש, תופס מקום חשוב בדגם הרעיוני שלי), יצא אז העורך של סדרת “אפקים” של “עם עובד”, אהוביה מלכין, לגמלאות ונתמנה עורך כתב־העת “אלפיים”, ובעידודו סיכמתי את ספרי במאמר אחד שהתפרס בכתב־העת הזה.1 בעקבות פירסום זה נערכו ארבע תוכניות במסגרת “חוגה” בהנחייתו של בני הנדל ברשת א' של “קול ישראל”. שאלותיו החכמות של מנחה התוכנית תרמו לא מעט לעיצוב התשובות ולניסוחן בצורה שתהיינה מובנות לקורא המשכיל במדעי־הרוח.

בעת שהותי במסגרת שבתון בארצות־הברית בסוף שנות השמונים מצאתי בחנות ספרים משומשים ספר שתורגם מרוסית2 ועסק בקשר שבין ממדי מרחב־זמן לתופעת האבולוציה של החיים. עקב כך התפתחה חליפת מכתבים עם עורך הספר, הפרופסור (אז כבר אמריטוס) לפילוסופיה של המדע, רוברט קולודני מאוניברסיטת פיטסבורג בארצות־הברית.3 לבקשתו שלחתי לו טיוטה של ספרי בשפה האנגלית. ההצעה לראות במדע ממד ובאנטרופיה שדה־כוח הלהיבה את פרופסור קולודני. הוא הציע לערוך את הספר ולהוסיף לו הקדמה ופרק סיכום, והמליץ לשלוח אותו להוצאת־ספרים המתמחה בספרי פילוסופיה של המדע. הספר התפרסם בשפה האנגלית, בהוצאת־ספרים מכובדת המתמחה בספרי פילוסופיה, בשם From Primeval Chaos to infinite Intelligence.4

התפתחויות במדעי המחשב, הפיזיקה, הביולוגיה ושאר המדעים וכן נסיעות ארוכות נוספות במרחבי מדבריות בעולם, איפשרו לי להמשיך ולפתח את הדגם הרעיוני שלי. אני מתכוון לנסות שוב ולפרסמו בקרוב, בתקווה שהפעם יימצא לו מו"ל ישראלי. להצעת העורך הראשי של “קשת החדשה” אנסה להציג בפני הקוראים כמה מרעיונותי, לא בשפת הגיאולוגים אלא בשפת הסופרים.


 

פרק א. שאלת השאלות: מה זה ידע?    🔗

הרעיונות שאני מעלה במאמר זה יגיעו לעיני הקורא בצורה של גלי אור, מעיניו הם יועברו למוח בצורת זרמי חשמל, ומשם לחלקים שונים של המוח בעזרת קשרים אלקטרו־כימיים שייצרו קשרים בין עצבי המוח שיהוו רישומי זיכרון, וכן הלאה וכן הלאה. כיום יודעים חוקרי המוח לתאר במפורט את התהליכים הכימיים והפיזיקליים המתרחשים במוחנו כשאנו מתרשמים מאירוע מסוים והוא נחרט בזכרוננו, אך כאשר נשאל אותם: האם הכרת כל הזרמים והקשרים במוח תאפשר לי לדעת מה האדם יודע? מה השקפותיו הדתיות? הפוליטיות? או מה התיאוריה הפיזיקלית שאותה פיתח? אנשי חקר המוח ישתמטו מתשובה בטענה ששאלה זו חורגת מתחום עיסוקם ויש להפנותה לפילוסופים. אנו נוותר על פנייה כזו משום שמנסיון העבר ידוע לנו שהפילוסופיה אינה מסוגלת לתת תשובות חד־משמעיות. לדוגמה, שנים רבות התלבטו הפילוסופים והתפלפלו בשאלות מהו המרחב (או החלל)? ומהו הזמן? ולא הגיעו לכלל תשובה, עד שבאו הפיזיקאים ופסקו שזמן ומרחב הם ממדים שלפיהם אנו מודדים את עולמנו; את המרחב בעזרת המֶטר ואת הזמן בעזרת השעון. לכן קתדרלה היא מבנה על ממד המרחב שאת גילה, מרגע הנחת אבן־הפינה, נמדוד על־פי ממד של זמן.

אבל איך נמדוד את הידע של האדריכלים והמהנדסים שבעזרתו נבנתה הקתדרלה? הרי ללא ספק הוא מרובה מזה הנדרש לבנות חוּשה מלִבני בוֹץ. וברגע שאמרנו “מרובה” אמרנו שמדדנו משהו ביחס למשהו אחר, ובכן איך מודדים יֶדע?

טענתי היא שידע הוא מבנה כמו קתדרלה, אך אין מודדים אותו לא לאורך ממדי המרחב ולא ממדי הזמן אלא לאורך ממד נוסף אשר לו אני קורא “מידע”, או “אינפורמציה”. וכדי להבהיר לקורא שאין כאן משחק־מלים סתם אוסיף את ההגדרה המעשית האומרת שבעוד אשר את המרחב אני מודד בעזרת מטר ואת הזמן בעזרת שעון, הרי את מספר הצעדים על ממד המידע אני מודד בעזרת המחשב, כשם שאני מודד את מספר המטרים לאורכה, רוחבה וגובהה של הקתדרלה. ואילו את הארכיטרטורה שלה, כלומר את מורכבות המידע המושקע בה, אני מודד בעזרת המוח.

מחשש שרוב הקוראים יתקשו להשלים עם הנאמר למעלה, אפליג אתם בחזרה על ממדי הזמן והמרחב ואספר על סיורַי במדבר סיני. כשהייתי שואל את מורה־הדרך הבדואי שלנו מה המרחק מאתר לאתר היה עונה לי במספר הסיגריות שצריך לעשן מרגע שיוצאים עד לרגע שמגיעים. במלים אחרות: הבדואי הזה יכול היה למדוד את ממד המרחב רק בפעולה אנושית מסוימת. על המרחב כממד מופשט לא ידע. שבטי המאסאי באפריקה מודדים את הזמן לפי מספר חליבות הבקר שצריך לבצען עד שעה מסוימת.

וכי אין אף אנו עצמנו נמצאים באותו מצב התפתחות המחשבה של הבדואי או בן שבט המאסאי כשאנו מתבקשים לענות על השאלה מהו ידע?

כשאני לעצמי התחלתי לעיין בשאלה בדבר יסודות הידע האנושי מתוך התעניינותי בכלי־צור, אלה כלי־העבודה של האדם הקדמון שאותם אספתי בקשר ללימודי הגיאולוגיה שלי. התחיל הדבר במחקר שערכתי לאורך מישור־החוף של ישראל במסגרת עבודת־הדוקטורט שלי על משאבי המים של אזור זה, והוא נמשך בשנים הרבות של מחקרַי במדבר הנגב.

הקמפוס של המכון לחקר המדבר בשדה־בוקר, המקום שבו גרנו למעלה מעשרים שנה, נמצא בקצהו של צוק הנשקף אל הגיא העמוק של אגן נחל צין. לקראת שקיעה נהגתי לרדת בדרך המתפתלת שמביאה אותך אל מעיינות עבדת, היוצרים נווה־מדבר קטן בגיא צר מאד המוקף צוקים גבוהים ותלולים. אגב הליכה אפשר לפגוש בעדר יעלים, להקות של חוגלות ושאר ציפורי־המדבר בניתוריהן משׂיח לאבן.

בחורף, אחרי כמה ימים של גשם, פורחים הרבה סוגים של פרחים, וכל המדבר מנומר במגוון של צבעים. זה גם הזמן שבו אני בוחן את שכבות הקרקע, החצץ והחלוקים שנשטפו מהצוקים, כי זו ההזדמנות למצוא כלי־צור שהניח אחריו האדם הקדמון שהתגורר ליד המעיינות האלה.

ערב אחד, בדרכי לאורך המצוק, מצאתי כלי מיוחד עשוי אבן־צור. ייחודו נבע מכך שהוא היה שלב־מעבר מן השימוש שעשה האדם הקדמון בחלוקי־נחל טבעיים לצרכיו אל כלי שאפשר להבחין בו בסימני עיבוד. זאת אפשר היה ללמוד מן העובדה שחלק מהכלי היה עדיין חלוק־אבן בצורתו החלקה הטבעית ואילו צדו השני עוצב לכלי חיתוך על־ידי מספר הכאות, כל אחת בפּן הנגדי של אותו קצה של החלוק. הכאות אלו שיוו לקצה החלוק צורת להב גלי.

כשחזרתי למשרדי שמתי את כלי־הצור על שולחני וישבתי להפעיל את המחשב שלי כדי לרשום ולתאר את המִמצא. תוך כדי כך עלה על דעתי שבזמנו היה בעצם כלי־הצור הזה המצאה חשובה ממש כמחשב בימינו, ובעצם עברו המחשבים אותו תהליך של פיתוח ככלי־הצור. זכור לי שהמחשב הראשון שנבנה בישראל במכון־וייצמן ברחובות וכונה “הגולם” הופעל עדיין על־ידי שימוש בשפופרות קתוֹדוֹת חשמליות, ונזקק לחדר גדול. עם זאת, בזכרונו ובמהירות פעולתו נופל היה מן המחשב שנמצא עתה על שולחני במשרד. משמע שלאחר ההמצאה הראשונית באה סדרת המצאות ופיתוחים כמו ההמצאה של שבב הטרנזיסטור, שהקטינו את נפחו של המחשב והגבירו את יעילותו. התהליך הזה נמשך כחמישים שנה, אך עקרונית אינו שונה בהרבה מן המעבר מהכלי המחוספס והמגושם שעל שולחני אל כלי־הצור המעודנים יותר ויותר, ולאחריהם ללהב הנחושת, הברונזה הפלדה וקרן הלייזר, פיתוח שנמשך כ־2.5 מיליון שנה ותקופת המעבר משלב לשלב מתקצרת בו ככל שעולים בסולם הפיתוח.

נניח לרגע שבעוד מאה־אלף שנה ימצאו צאצאינו, או אורחים מאיזו גלקסיה אחרת, מחסן של מוזיאון כלשהו שבו מאוחסנים מחשבים מיושנים שנאספו במשך כמה מאות־שנים. נניח גם שהארכיאולוגים העתידיים האלה ימצאו גם אוסף של כלי־צור שיוצרו במהלך חמש־מאות אלף השנים האחרונות. קרוב לוודאי שיגיעו לכלל מסקנה שהתפתחות האדם של תקופת־האבן והאדם של תקופת־המחשבים התבטאה בגודל הכלים. אנו צוחקים על המסקנה המוטעית, כי יודעים אנו את המאמץ העצום של כושר־המצאה ותבונה מדעית המושקע כדי לייצר את המחשבים האלה ולפתח אותם מ"גלמים" מגושמים למחשבי־על מתוחכמים, למחשבים ניידים. מאחר שיודעים אנו את גודל המאמצים האינטלקטואליים המושקעים במחשבים, הבה ננסה לעשות תרגיל שׂכלי שיקפיץ אותנו במהירות בחזרה לתקופה שלפני 2.5 מיליון שנים ונדמיין לעצמנו קבוצה של אנוֹש־קוֹפיים (הומינידים), כלומר בני משפחת האדם, המייצרים כלים כאלה. נראה אותם מחפשים בין חלוקי־הנחל חלוק־צור שיתאים לצורכם. שימו לב: הם יודעים כבר להבדיל בין חלוק אבן־צור לחלוק אבן־גיר, והרי זה כבר הישג שרבים מחברי הטובים ביותר שאינם גיאולוגים עדיין לא הגיעו אליו. לאחר שמצאו את הסוג של חלוק־האבן, הנכון בסוגו ובמידתו, יחפשו חלוק אחר שישמש להם פטיש, וקרוב לוודאי שיהיה גם הוא חלוק אבן־צור, ואז יתכופפו ליד אבן גדולה שתשמש להם סדן ויכוונו את תנופת המכה לקצה של אבן־הצור עד שיקטמו פיסה מהאבן, ואז יסובבו את חלוק־האבן ויתיזו ממנה פיסה נוספת עד שהכלי העשוי מחלוק־אבן מגושם יתחיל ללבוש צורה. אם נתקדם עוד כמה מאות־אלפי שנים נראה התפתחות המתבטאת בכך שהכלי נעשה עדין ומחוכּם יותר ויותר. זאת מפני שהתפתחות פירושה שכל דור ידע את הטכניקות הבסיסיות לייצור הכלים שיוצרו בדורות הקודמים, ולא היה צורך להתחיל את כל התהליך מחדש מנקודת־האפס.

איך עבר ידע זה של ייצור מדור לדור קשה מאד לומר. אפשר להניח, קרוב לוודאי, שבשלב הראשון של ההתפתחות ידע כל פרט כיצד לייצר את כליו שלו, אבל ככל שנעשה הייצור מחוכם יותר היו בכל משפחה או שבט אנשים שנעשו המומחים בשטח זה. בשלבים הראשונים להתפתחות האדם הועבר המידע מן הסתם בדרך של הדגמה, ובשלב מאוחר יותר בדרך של תקשורת מילולית. אך אפילו בשלבים המוקדמים של ייצור הכלים יכולים אנו לתאר לעצמנו קבוצה של הומינידים צעירים כורעים בצד ומסתכלים איך פרט מבוגר יותר יושב ויוצר את הכלי שלו. לימים, משגדלו הצעירים הללו והיו צריכים לייצר את הכלי בעצמם, הסתמכו על המידע שנאגר במוחם, שהיה רצף תמונות של התנועות שעשה המבוגר שיצר את הכלי. עם זאת צריכים היו להבחין ולהבדיל בין חלוק אבן־הצור הקשה לחלוק אבן־הגיר הפחות קשה. כך אנו מגיעים למסקנה ששמרו בזכרונם לא רק את רצף התנועות שעשה המורה שלהם אלא גם את המידע הקשור למונחים המופשטים של המידה, הקושי ואפשרויות השימוש בחלוקים שונים. ברגע שהכלי נעשה מתוחכם יותר ומתייחד לשימוש מסוים, התרבו המונחים המופשטים והמכלילים שהרי היו כלים מיוחדים לציד, לדיג, או לטחינת גרעינים וכדומה. באוספים מאתרים ארכיאולוגיים אפשר לראות שככל שהתפתחו הכלים האלה כן גדל המִגוון, ללמדנו שככל שהחוכמנות גדלה כך גדל גם מרחב ההמצאה. הוא הדין באוסף של כלי־חרס או כלי ברוזה עתיקים, עד שאנו מגיעים לעידן המודרני של כלי הפלסטיק והמחשבים. עם כל זאת, אפשר לתאר את התפתחות הכלים כביטוי של ידע האדם. בן תקופת־האבן ידע על הקשיות של אבן־הצור, על שבירותה ופריכותה, ואיש תקופת־הברונזה ידע על הרכב העפרה או המחצב שעסק בהם, והמהנדס הרומי ידע את כוח־המשיכה המושך את הקימור שאותו הוא מתכנן. מי שהשיגו את כל ההישגים האלה במרוצת הדורות לא היו מסוגלים לבטא אותם בשפה מתימטית, אבל המידע המופשט כבר היה ונמסר מדור לדור, בתחילה בדרך של הדגמה, לימים בסיפור ותיאור, ולבסוף בכתיבה.

אפשר אפוא לסכם שהיסודות לידע המדעי החלו לצמוח בצעדים האלמנטריים של קוף־האדם הלא־מפותח יחסית, שמדגים באמצעות כליו כושר־המצאה המבטא אינטליגנציה ומחשבה מופשטת ואת העברתה, כלומר העברת מידע. אבל מה בדבר שאר הדורות המרובים שקדמו לאדם וכבר התחילו ליצור כלים? וכי רשאים אנו לומר שעד אז לא היתה מחשבה מופשטת, רק משום שלא שרדה עדות חומרית לכך? הפסיכולוגים החוקרים את התנהגות החיה ודאי ישיבו בשלילה על שאלה זו, ואני מסכים אתם בלב שלם. מכל־מקום, האדם משתכנע יותר כשהוא עצמו עד לתופעה של ידע בעולם בעלי־החיים. למזלי, היתה לי ההזדמנות להיווכח בתופעה זו. שוב קרה הדבר באחד מטיולי־הערב שלי לנחל־צין. כשעליתי במעלה הדרך התעופפו לקראתי שתי סלעיות קטנות מן הזן המצוי במדבר שלנו, מנופפות בכנפיהן הקטנות ומצייצות ציוצי אזהרה כמנסות לעורר את תשומת־לבי. הבינותי שאולי אני מתקרב מדי לקן שלהן כשהסתכלתי לצד הדרך וראיתי גוזל, שעתה־זה החל לצמח נוצות, רץ בקצה הדרך. מאחר שלא היה מסוגל להתעופף ניסה לטפס על קיר תלול, נכשל והמשיך לרוץ. הלכתי אחריו, בעוד הוריו חגים סביבי ומצייצים בעצבנות. הגוזל הגיע סמוך לשיח קטן בשולי הדרך ונכנס לתוכו. הזזתי בזהירות את השיח, אך לא יכולתי למצוא את הגוזל. הסתכלתי שוב, ואז ראיתיו מכוּוץ ללא תנועה וזיע, מתחפש כאבן נוספת במצבור האבנים שבמקום, ובנוצותיו המנומרות חום־בהיר אכן היתה כפיסת אבן. הוצאתי אותו מתוך השיח, וכשנמצא מסותר בכף ידי עדיין העמיד פני מת, ורק פעימות לבו הקטן העידו על ההבדל בין יצור חי לאבן. שמתי אותו על קצה קיר הסלע, וכעבור שנייה או שתיים החל לברוח בלוויית הוריו.


מלכתחילה ידעתי שהתנהגותו של הגוזל היתה פועל־יוצא מן האינסטינקטים שלו. פירושו של דבר שההתנהגות לא באה אחרי לימוד התורה הזאת בקורס מיוחד כפי שאנו נוהגים להדריך את צעירינו לשרוד במדבר. גם הציוץ של הוריו לא הכיל הוראות מדויקות מה הצעדים המיוחדים שעליו לנקוט. אך מהתנהגותו אפשר היה ללמוד שהוא פעל לפי סדרת הוראות המוטבעת מראש בצופן הגנטי שלו, שמכּוחן חיפש לו היצור הקטן הזה מקום מקלט. לשון אחר: האינסטינקט הוא שמילא פה את התפקיד המרכזי במאמץ לשרוד.

כאן אני מגיע לאבחנה של הפסיכולוג פרופ' ביטרמן,5 שבאה לאחר מחקרים רבים על התנהגותם של בעלי־חיים. הוא הגדיר את האינסטינקט כנטייה מוּלדת להגיב בצורה מסוימת על דחף מסוים. מצד שני, הגדיר תבונה בבעלי־חיים כאפשרות ללמוד בדרך של תצפית והתבוננות, של ניסיון ושגגה, ובהתאם לכך להתאים או לשנות התנהגות שמכתיב האינסטינקט. והנה, בהנחה שהגוזל הזה אכן התנהג באופן אינסטינקטיבי אך גילה כבר סימנים ראשונים של תבונה־אינטליגנציה, היתה התנהגותו למעשה שרשרת ארוכה ומורכבת של פקודות והכילה שפע מונחים מופשטים שלגבי הגוזל לא היו מופשטים; למשל, חשיפה פירושה לחוּש קור ולא להימצא מתחת לכנפי האם, בעוד שמקלט יכול להיות כל דבר הדומה לכפני האם, כגון שיח. לשון אחר: המידע הזה היה מאוחסן במוחו הקטן כדי לעזור לו לשרוד, והוא פעל כשהתעורר. אך המידע לא כלל את סוג המסתור: אם אלו כנפי האם, או חגו־סלע או שיח. כאן בא השיקול שפרופ' ביטרמן היה מקטלג אותו כתבונה.

אני בא וטוען עכשיו שהכללים העיקריים שמאחרי התנהגות החיות אינם שונים מן הכלליים העיקריים העומדים מאחרי הייצור של כלים, שאינם שונים מבניית תיאריה מדעית. כל השלבים מבוססים על צבירת מידע; בשלבים הראשונים הם מוטבעים ביצור החי כאינסטינקט, ובשלב מאוחר יותר כתבונה (אינטליגנציה) שמבטאת אפשרויות של בחירה חופשית, או דרגות של חופש בהתאם לניסיון, כלומר, מידע שצברנו.

אבל מהו מידע?

כמו שראינו למעלה, הפעולות המודעות של יצור חי הן תגובה של סדרות של פקודות (אלגוריתמים) שנותן המוח (ביצורים נמוכים זוהי מערכת עצבית) אם כפעולה תבונית־אינטליגנטית, כמו ייצורו של כלי מאבן־צור, ואם כסדרת פעולות אינסטינקטיביות, כמו בריחה ומחבוא מתחת לשיח. עקרונית, דומות תגובות אלו לתגובת המחשב שלי, שברגע שנגעתי בלחצן מסוים הגיב בסדרה של פעולות המבוצעות בהתאם לסדרת הפעולות ההגיונית, כלומר אלגוריתם שהוטבע בו מראש. כל הפעולות האלו נבנו ויצאו לפועל על־פי בסיס של משפט הגיוני, שמכתיב פעולה מסוימת ברגע שנוצר מצב מסוים. המשפט ההגיוני הזה במסגרת של “אם קיים מצב איקס… תנהג בדרך זו או בדרך אחרת”. המשפט: אם…אז… הוא למעשה הבסיס לכל דרך המחשבה ההגיונית שלנו, ואפשר לומר שהוא הלבֵנה של כל מבנה של ידע במוחנו, ואחת היא אם מדובר במוח של אפרוח או שימפנזה, או להבדיל במוחו של אינשטיין.

השאלה הבאה תהיה מה הממד שעליו נמדוד את ממדי הלבֵנה הזו ואת המבנים שנרכיב ממספר רב של לבֵני־ידע? ברור לנו שכאשר מדובר במבנה הבנוי לבנים רגילות, בין שהוא בית פשוט עשוי בוץ ובין שהוא קתדרלה, נמדוד אותו על ממד המרחב, אבל מה בנוגע למבנה של ידע? וכי אפשר למדוד מידע בעזרת מטר או שעון?

זמן־מה דגרתי על השאלה, והתשובה הופיעה בצורת שאלה אחרת: האם לא ייתכן שהמחשבה כשלעצמה היא ממד ויש למצוא מטר שימדוד מורכבוּת של מחשבה? בעודי שוקל אפשרות זו הזדמנתי לספרייה של סמינר־המורים שהיה אז בקמפוס של שדה־בוקר, ובחנתי בקפידה את המדפים. חיפשתי ספרים הדנים בפסיכולוגיה של הלימוד, בתקווה למצוא שם משהו שיעזור לי להבין את תהליכי המחשבה. כך עד שהגעתי לספר “המוח והמחשבה” או Brain and Mind, דיון שערך פרופ' סמיתיז (J.R. Smythies). עיינתי בספר זה עד שהגעתי למאמר של פרופ' לורד בריין (Brain), שסיכם את דבריו בזו הלשון:

אני חושש שהקשיים שלנו בהבנת המוח נובעים מכך שאנו בנויים לתפוס את האירועים במערכת־ארבעת־הממדים של מרחב־זמן. יכולים אנו לתאר לעצמנו אירועים רק בדרך זו, ובעצם אנו נאלצים לעשות כן בגלל המבנה הביולוגי שלנו עצמנו, אבל אני משער בנפשי שיש אירועים שלא נצליח להבינם כל זמן שלא נצליח לתאר גם במונחים שיכללו ממדים נוספים.6

המשפטים הללו מפיו של מומחה עודדו אותי וחיזקוני בדעתי שאני צועד במסלול הנכון, אך עדיין היה עלי להשיב על השאלה כיצד אני מודד על ממד זה, בלי מטר ובלי שעון?

כאן בא הצעד השני של בניית הדגם הרעיוני כאשר שאלתי את עצמי: “מדוע לא נמדוד את ממד המחשבה על־ידי חישוב מספר הצעדים הבסיסיים ההגיוניים של אם…אז?” לשון אחר: לפי מספר פעולות החיבור והחיסור של פעולות השיקלול שבעזרתן אני בונה משפט הגיוני.

צירוף הרעיון, שהידע הוא מבנה על ממד חדש, לרעיון שמספר צעדי החשיבה ההגיוניים הם מידותיו של מבנה זה, איפשר לו פתאום להסתכל בהתפתחות האנוש במכלול ראייה (פרספקטיבה) חדש. האנוש התפתח על ממדי מרחב־זמן מצורתו הקופית כבעל מוח קטן עד לצורתו וגודל מוחו הנוכחיים, ובתוך כך על ממד המידע מרמת הידע שהיתה לו כאשר ייצר את כלִי־הצור הגמלוני לרמה של היום, שממנה הוא שולח טלסקופ לחלל לחדור אל ממדי מרחב־זמן של היקום, כדי להמשיך ולבנות את בניין הידע האנושי על ממדי המידע, וחוזר חלילה.

כמו שיוכל הקורא להיווכח, החלטתי לקרוא לממד זה “ממד המידע” (אינפורמציה) ולא “ממד המחשבה”, מחשש שאנשים יירתעו מלאמץ את השם הזה באשר הרעיון של מחשבה מקובּע במוחנו כמשהו שקשור באישיותנו וקשה יהיה לשכנע את יצור האנוש, המתגאה כל־כך במחשבותיו וארוג בהן, לוותר על המשפט “עלתה במוחי המחשבה” ולומר “ראיתי תמונה חדשה על ממדי המחשבה”. ככל שאני חושב על כך יותר, כך אני משתכנע שהיתה זו בחירה טובה. אבל רשאי כל אחד מהקוראים לקרוא לממד הזה בשם שיחפוץ, כי לדעתי שם או כינוי הוא בסך־הכל תווית או תג־צופן הבאים להבטיח שכולנו מדברים פחות או יותר באותו דבר ובאותו עניין. החשוב באמת הוא שיהיה הקורא משוכנע שמחשבות, רעיונות, תיאוריות, אלגוריתמים ושיטות חישוב, כולם אמנם מבנים הבנויים לאורכו של ממד המידע, שהוא עצמו ממד בסיסי כמו ממדי זמן־מרחב. אמור מעתה: מחשבות, רעיונות, תיאוריות הם צירוף של משפטי אם…אז שבנויים על צירופים של משפטי אם…אז.

בדיקה נוספת תעלה שמבנה רעיון כלשהו בנוי מצירוף של מושגים לכלל משפט הגיוני וצירופם של המשפטים לכלל רעיון או תיאוריה. משמע: כשם שבממד המרחב יש לנו שש דרגות חופש, שהן קדימה ואחורה על כיווני האורך, הגובה והרוחב, ואילו על ממד הזמן יש לנו רק דרגת חופש אחת, מתוחה לעתיד, כך על ממד המחשבה יש לנו ארבע דרגות חופש שהן צירוף וחיסור ו"אם…אז" קדימה ואחורה, כלומר סינתזה ואנליזה.

אך המושג של ממד המידע חשוב לא רק בקשר להבנת פעולתו של המוח אלא גם כשאנו מסתכלים במולקולה של ה־DNA וקוראים על כמות המידע העצומה האצורה בה. גם במקרה זה עלינו להרגיל את עצמנו להסתכל בה בחינת מבנה הבנוי לאורך ארבעת הצירים של ממד המידע, כאשר השפה, כלומר המושגים והמשפטים הבונים אותה, בנויים ממולקולות כימיות. לְמה הדבר דומה? לקתדרלה שבנויה לאורך צירי המרחב של רוחב, אורך וגובה אך מורכבת לִבני חרס או קוביות אבנים.

עכשיו הקורא מוזמן להסתכל בשפה האנושית כשירטוט קולי או כתוב של מבנה הרעיון על ממד המידע. במקביל, במקרה של מולקולת התורשה, השפה שבה משורטט המבנה על ממד המידע היא כימית, בעוד השפה שבה משורטט מבנה המידע במחשב היא אלקטרונית.

המסקנה היא שבעצם, אף שכּל השפות בעולם בנויות גלי קול בעלי גון שונה לאותם מושגים, הרי עם זאת הן בנויות כולן על צירי ממד המידע, שהם הגיוניים בבסיסם. לשון אחר: עם כל השוני הקיים בין שפה לשפה, לכולן משותף בסיס המבנה ההגיוני המאפיין את מערכת הצירים של ממד המידע. לדוגמה: ציר הצירוף והחיסור, שמביא לכך שבכל השפות 1+1 יהיה 2, וציר המשפט ההגיוני הבסיסי “אם…אז” שבכל השפות, אם א' משמעו א' ולא ב' הרי ב' אין משמעו א'. לכן אם ‘לא’ הוא ‘לא’ הרי ‘לא’ הוא השלילה של ‘כן’, ולהפך. הוא הדין גם בצפנים המזהים עצמים או חיות בטבע שטבועים בכל שפה. לכן ברגע שעצם מסוים או בעל־חיים מסוים מזוהים על־ידי קול או סדרה של קולות, הזיהוי נהפך למשפט הגיוני של ‘אם–אז’ ומהווה לבֵנה לשונית. מכאן שקיים מכנה משותף לכל השפות של בני־אנוש, שהוא תוצאה מן העובדה שהמבנה ההגיוני של השפות טבוע בבן־האדם, וגם התחביר של כל השפות בעיקרו של דבר יש לו מכנה משותף שהוא חוקי־היסוד של ההיגיון. לכן ברגע שמתפענח הצופן של זיהוי מלים עם מושגים ועצמים אפשר לפענח גם את השפות. והוא הדין בכתיבה, מקום שדמויות וצורות מרחביות תופסות את מקומם של הקולות, דבר שאיפשר את פיענוח המצבות והכתבים של מצרים העתיקה לאחר שנמצאה כתובת רוזֵטה.

משעה שפיתחתי את קו המחשבה הזה ביחס לשפות כמבנים על צירי ממד המידע נמצאתי למד שהגעתי לאותה מסקנה שאליה הגיע הבלשן נועם חומסקי,7 הטוען שכל בני־האדם נולדים עם “דיקדוק אוניברסלי” הבנוי על חוקי ההיגיון הבסיסיים, לתוכו הם משלבים את המושגים והמונחים שהם לומדים. לאחר־מכן למדתי לדעת שקבוצה של מדענים בראשות לואיג’י קאבּאלי־ספוֹרצה גילתה שאילן ההתפתחות של השפות דומה במבנהו לאילן התפתחות ה־DNA של דוברי אותן שפות.8 נמצא אפוא שכיוונתי לדעת גדולים, אך עם כל הצניעות נדמה לי שהדגם הרעיוני שפיתחתי עומד על מדרגה גבוהה יותר של כוללנות שכּן במסגרתו אפשר לתאר לא רק את היסוד המשותף לשפות ואת מהות הצופן הגנטי אלא גם את מפת התפתחות הידע של האדם: מידיעה בסיסית של החומר, שאיפשרה יצירת כלי־צור והעברת ידע זה לצאצאים, ועד לידיעה המורכבת של מבנה החומר של קוואנטים ואטומים והבנת היווצרות החומר והתפתחותו מן המפץ הגדול עד למחשב.

לפני כחמשת־אלפי שנים, בשוּמר או אולי בבבל העתיקה, עמדה לו לאנוש בינתו לתפוס שיש מחיר שעליו לשלם בעד הבנת עולמו והמתרחש סביבו. הוא חיבר את הסיפור על גן־העדן וכיצד גורש ממנו לאחר שהוא ואשתו אכלו מפרי עץ־הדעת. מנקודת־המבט של הדגם הרעיוני שהוצג במאמר הזה, חשש אלוהים, ובצדק, שהאכילה מפרי עץ־הדעת תאפשר לאנוש להפליג למרחבי ממד המידע. צפה אלוהים כנראה מראש שהפלגה כזו תביא לבסוף לעירעור שלטונו המוחלט על מוחו של אנוש, והוא ניסה למנוע זאת. הוא גירש את אדם וחווה מגן־עדן ובכך הציל אותם מגורל האורנג־אוטנג, הגורילה והשימפנזה. ללמדנו שגם תוכניותיו של המתכנן הבראשיתי משתבשות.

לאחרונה קמה סערה בקרב אנשי מדעי־הטבע בארצות־הברית בתגובה על הטענה של קבוצת ביולוגים שהמורכבות והרבגוניות של החיים, דוגמת מנוע־התנועה של הסנדלית הזעירה והמורכבוּת האוֹפטית של העין, מחייבות מתכנן תבוני עליון.

האומנם?


(המשך יבוא)


  1. “על היקום, על האנטרופיה ועל התבונה”, כתב־העת אלפיים (חוברת מס. 1), הוצאת עם עובד, 1990.  ↩︎

  2. Nalimov, V.V. (1985) Space, Time and Life, The Probalistic Pathways of Evolution, ISI Press, Philadelphia U.S.A  ↩︎

  3. סיפור תולדות חייו של פרופסור קולודני (1915–1997) מעניין כשלעצמו ונודע למחבּר לאחר פטירתו. הוא היה ממתנדבי הבריגדה הבינלאומית שלחמה בספרד נגד הפאשיזם, נפצע אנושות אך החלים, והתנדב שוב במלחמת־העולם השנייה. הוא כתב את אחד הספרים המוסמכים ביותר על מצור מדריד, שבּו היה בין הנצורים. בעת המסע האנטי־קומוניסטי של מקארתי הואשם בריגול, והיה חשש שיפוטר מאוניברסיטת פיטסבורג, אך עמדתו הנחושה של כל הסגל של אוניברסיטה זו, שהודיע שאם פרופסור קולודני יפוטר יתפטרו כולם כאיש אחד, מנעה זאת.  ↩︎

  4. Arie S. Issar & Robert G. Colodny (1995), From Primeval Chaos to Infinite Intelligence On Information as a Dimension and on Entropy as a Field of Force, Avebury  ↩︎

  5. Bitterman, A. (1965), The Evolution of Intelligence, Scientific American, January, pp. 92–94  ↩︎

  6. Brain, L. (1968), In Smythies, J.R. (ed.). Brain and Mind, Routledge and Kegan Paul, London  ↩︎

  7. נועם חומסקי, 2003: שפה ושאלות — על הידע, הוצאת רסלינג, תל־אביב.  ↩︎

  8. L. Cavalli-Sforza, 2000. Genes, Peoples, and Languages. University of California Press  ↩︎

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 67271 יצירות מאת 4207 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־35 שפות. העלינו גם 22248 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!