אנשים רואים דברים כפי שהם ושואלים: למה?
אני חולם על דברים שמעולם לא היו ושואל: למה לא?
רוברט קנדי
י. והיום ידבר אבשלום על… 🔗
שוסטר, חביב־סבר ומתנשם כדרכו, פותח את השיעור בהקדמה תמציתית ומדויקת למושג האינפורמציה, ומכריז כי תורי לדבר הבוקר. למורת־רוחי אני מבחין בפטר אייכלבורג, חבר הוועדה המדעת של אַלפּבַּאך, מתיישב בכיתה. הוא פרופסור מאוניברסיטת וינה, איש פיקח מאד ובעל חושים פוליטיים דרוכים, מתהדר בתואר אצולה ובשפם מחודד. איך ידע להופיע דווקה הבוקר?
אבשלום, בבקשה.
“היחסים בין הפיזיקה לביולוגיה”, אני מתחיל, “היו מאז ומתמיד מתוחים. הפיזיקאי מחפש פשטות, חוקי־יסוד כלליים שניתן להתאימם לכל מקרה על־ידי הצבת המספרים המתאימים במשוואה הקבועה. מובן שהביולוג, העוסק ברבגוניות העצומה של עולם החיים, יתייחס בחשדנות לניסיון לצמצם את שפע התופעות האלו לחוקים בודדים. קרה פעם שפיזיקאי וביולוג נדונו למוות. לפני ההוצאה להורג שאלו אותם מה משאלתם האחרונה. אמר הפיזיקאי: כבר כמה שנים אני עובד על תיאוריה שמסבירה את החיים, אז אני מבקש לארגן פה סמינר כדי שאציג את התיאוריה שלי. אמרו לו: בבקשה. ואתה, הביולוג, מה בקשתך האחרונה? אני מבקש, ענה הביולוג, שתוציאו אותי להורג לפני שהוא מתחיל את הסמינר שלו”.
הקהל מתמסר לדיגדוג הבלתי־צפוי ברעם צחוק ופתאום אני נזכר בתלמידי בארץ, אותם אני אוהב להצחיק כך, ושכה היטיבו להצהיל את פני בשנה הרעה הזאת. בני־אדם בכל העולם נעשים דומים עד לרַגֵש כשהם צוחקים. פני שוסטר זורחות. אטילה מחייך, אבל עיניו מסגירות מתיחות.
אני מתחיל באיזכור חוקי התרמודינמיקה. מצגת ה"פאוארפוינט" מעלה על המסך את החוק הראשון, השני, השלישי, ו…איך נקרא החוק הרביעי? יפה, ריכארד, החוק הרביעי נקרא “חוק האפס”, כי הוא התגלה אחרי השלישי אבל הוא יסודי יותר מהראשון. עוד כמה הערות דידקטיות ואני מתמקד בחוק השני. הרבה דרכים לתאר את האנטרופיה: זו של האיש ברחוב (סדר), של עקרת־הבית (כל דבר לחוד), של המהנדס (נצילות האנרגיה), של הפיזיקאי (שיווי משקל), של הסטטיסטיקאי (הסתברות) ושל המתמטיקאי (מספר המצבים הפנימיים). המחברים השונים מתווכחים בלהט בשאלה איזו הגדרה מדויקת יותר ואיזו הגדרה רק מטעה. אני מעדיף ללמד את כולן, מהקל אל הכבד, ולהראות איך הן משלימות זו את זו.
הזמנתי את רוח לשיעור והיא יושבת בשורה השנייה, ועכשיו היא מוזגת לעצמה תה מתרמוס קטן.
בשנת 1948, אני ממשיך, הושגה פריצת־דרך תיאורטי כשקלוֹד שאנוֹן, אבי תורת האינפורמציה, הציע לראשונה דרך פשוטה למדוד אינפורמציה תוך שימוש במשוואה הידועה של בולצמן למדידת האנטרופיה. אחרי הכל, הן שתי המשוואות נשענות על מושג ההסתברות: כשם שאנטרופיה נמדדת במספר הסידורים האפשריים של המערכת במצב מסוים, כך גם אי־הידיעה בנושא מסוים נמדדת במספר המצבים שכולם אפשריים מבחינתנו באותה מידה. אינפורמציה פירושה הקטנת מספר המצבים האפשריים, כלומר צימצום בורותנו באותו נושא.
והנה הגדיל שאנון לעשות כשהמשיך והגדיר את הקשר בין אינפורמציה ואנרגיה: כל רכישה, העברה, עיבוד או מחיקה של אינפורמציה צורכים מינימום מסוים של אנרגיה. המודל שלי, אותו פירסמתי לפני כעשור, השתמש בהנחה המשלימה: שימוש באינפורמציה יכול לחסוך באנרגיה. בואו נחשוב למשל על פתיחת דלת בעזרת מפתח: פעולה זו דורשת הרבה פחות אנרגיה מזו שהיתה דרושה לפריצת הדלת. האינפורמציה שבמפתח מאפשרת לנו להשתמש בפחות אנרגיה, אבל במקום או בזמן הנכון.
זה מה שעושה האֶנזים, מעירה הַניָה.
בדיוק. ועולם החיים כולו מלא “מנעולים” ו"מפתחות" כאלה. הביטו לדוגמה בשקף הבא. הטיגריס קוטל את טרפו על־ידי הפעלת כוח אדיר בעוד הקוברה הורג טרף באותו גודל על־ידי יריקת סילון ארס. כל־כך מעט אנרגיה יש בפעולה הזאת אבל הרבה מאוד אינפורמציה: הקוברה “יודע” לכוון את הסילון אל עין הקורבן, העשירה בכלי־דם, ממנה מתפזר הארס לכל הגוף. הארס עצמו הוא מסוג הנוירוטוקסינים, רעלי העצבים. הנוירוטוקסין הייחודי לקוברה קרוי קוברוטוקסין. זו מולקולה הדומה להפליא לאצטילכולין, המפעיל את השרירים שלנו. בשל הדמיון המולקולרי הזה חודר הקוברוטוקסין לאותם צמתים זעירים בגוף הקורבן שבין העצב לשריר ומשתק אותם. האנרגיה המושקעת? מִזערית, אבל בזמן הנכון ובמקום הנכון.
כמובן, האינפורמציה הזאת לא הושגה בחינם, מעיר פטר.
לזה בדיוק דאג דארווין! כל אורגניזם נולד כשבגֶנום שלו מקודדת כמות עצומה של אינפורמציה על הסביבה. בגוף הדג טבוע מידע על תכונות המים ובגוף הציפור מידע על האוויר. מידע זה הושג במהלך הברירה הטבעית. אינספור דורות קודמים שילמו את מלוא המחיר האנרגטי – כלומר, מתו – על השגת האינפורמציה הזאת. הצאצאים יכולים כבר ליהנות ממנה בחינם.
על זה אני חושב בכל פעם שאני יוצא ללקט פטריות עם נכדַי, מעיר שומע מבוגר בחיוך. כמה דורות צריכים היו אבותינו למות מהרעלות, הקאות ושילשולים כדי להשאיר לנו את הידע הנקי איזו פטרייה טובה ואיזו רעילה?
על המסך עולה עתה תמונתו של שרדינגר. המונח שטבע, אנטרופיה שלילית, הכעיס לא מעט תיאורטיקאים. האורגניזם, טען שרדינגר, ניזון מן האנטרופיה השלילית שהוא שואב מסביבתו, וכך נמנע מכניעה לאנטרופיה הכללית. אני לא הולך להגן על שרדינגר, אבל אנסה להראות שהמושג המושמץ של האנטרופיה השלילית משקף עיקרון עמוק בקשר לתפקידן של האינפורמציה והמורכבות בעולם החיים.
שוסטר, עודו מחייך, מרים גבות בהבעת אזהרה, כאילו עברתי פתאום להתיישב על אדן החלון.
השקפים הבאים מראים מה ההבדל בין סדר למורכבות. כאן, הן העקרונות והן המתמטיקה הם פשוטים. האנלוגיה הביולוגית עכשיו ברורה: אמנם, אורגניזם חי הוא הרבה יותר מסודר מאורגניזם מת ובוודאי מגופה מתפוררת, אבל באותה מידה אין ספק שאילו היו החומר והאנרגיה בגופו מסודרים לחלוטין – כל הפחמן בצד אחד, כל החנקן בצד שני וכו', וכל האנרגיה מרוכזת במקום אחד – הוא לא היה יותר חי מסתם גביש. המורכבות, ולכן החיים, נמצאים אי־שם באמצע.
הימהום של הסכמה נשמע מפינתו של אֵוּרש.
עכשיו, גבירותי ורבותי, אני רוצה לשאול אתכם: אם אנו מסכימים שמצב המורכבות עומד אי־שם באמצע סולם האנטרופיה, כשלמטה אי־הסדר המוחלט ולמעלה הסדר המוחלט, מה הדרך הקלה ביותר לגוף החי ליצור מורכבות? במלים אחרות, מאיזה מצב כדאי לו להתחיל?
מלמטה למעלה, אומר ריכארד. מתחילים ממצב לא מסודר. זה מה שהטבע עושה, לא?
זה מתקבל על הדעת מבחינת השקעת האנרגיה, מתערב השומע המבוגר, מצביע על אמצע השקף. לפי הסקאלה שציירת, עלייה אל מצב הסדר מצריכה השקעה גדולה יותר מהעלייה למצב המורכבות.
כמה סטודנטים מתלחשים. על המסך נראה עתה אתר סקי. כדרכי אני טוב יותר באנלוגיות ויזואליות. יש פעמים, אני מזכיר לשומעים, שקל יותר להגיע אל מקום מסוים על ההר לא בטיפוס מלמטה אלא דווקא בגלישה מלמעלה. נכון, כדי להגיע אל המצב המורכב דרושה פחות אנרגיה מאשר להגיע אל המצב המסודר, אבל כמות האינפורמציה שתידרש לשם כך היא כה אדירה עד שהיא תגדיל את חשבון האנרגיה לממדים לא מעשיים.
אז מה בעצם אתה אומר לנו, שואלת הַניָה בטון של יושב־ראש ועדת מבחן, שהגוף החי יוצר מצבים מורכבים על־ידי יצירת מצבים מסודרים תחילה, ש"מתקלקלים" לכיוון המצב הדרוש?
בדיוק כך! מה עושה כל אמן אם לא מסדר קודם היטב את שולחן־העבודה ואת כל החומרים לפני שהוא מתחיל לעבוד? ומה נשאר בחדרו בסוף היום, סביב היצירה, אם לא תוהו־ובוהו?
ואם להשלים את האנלוגיה, ממשיך ריכארד, האורגניזם מתחיל מה"פסגה" של המצב המסודר עם עודפי אנרגיה המאפשרים לו להגיע לכל מקום למטה ממנו, וכל מה שהוא צריך עכשיו זה רק מעט אינפורמציה כדי להגיע למצב המורכבות הספציפי הדרוש לו, נכון?
עכשיו הוא מתלהב. גם אני. זה אחד הרגעים בהם אדם נזכר מדוע בחר במקצועו כשהיה עוד ילד. “נכון, אני מודה לך על הניסוח!”
אני עובר לכמה דוגמות מתחום מדעי־החיים. הרבה מהשומעים הם סטודנטים לרפואה ודיון ער פורץ בשאלה אם אמנם תאֵי הגזע העובריים מייצגים סדר גבוה יותר מאשר התאים הבוגרים שהתמיינו. הַניָה מעירה שהשלבים העובריים הראשוניים מצטיינים בסימטריה מלאה, הנשברת בשלבים הבאים. סטודנטית אחרת מעירה לה על תאֵי־הגזע הקיימים גם בגוף הבוגר. אני מתאמץ לעקוב אחרי הדיון. הם מדברים עכשיו מעל לראשי על פרטים אמבריולוגיים שאיני מתמצא בהם. אבל השורה התחתונה העולה מדבריהם היא שזה בדיוק מה שקורה: התמיינות תאים כרוכה בשינוי בלתי־הפיך, לפיכך האנטרופיה גדֵלה, ואתה גם המורכבות.
שוסטר חושב. רות שותה תה. אטילה, רכון על הדף שמולו, שולח מדי פעם מבט תר־מחפש אל החלון ושב אל הדף, עטו מרצרץ משוואות שורה אחר שורה.
י"א. הכל עניין של תרבות 🔗
הוא יושב בחדר האינטרנט וקורא אימֵילים. אני מתיישב לא הרחק ממנו ועושה אותו דבר. לבסוף אני לוכד את מבטו ומחייך.
“פרופסור מַצוּזַאוָה, אני כל־כך נהנה מהקורס שלך! אוכל בהזדמנות לשאול אותך כמה שאלות?”
“כן, אתה רוצה לדבר עכשיו? רציתי לעלות לשתות משהו”.
מקרוב הוא גבר נעים למראה עוד יותר. בניגוד למרצים האחרים, שכבר השילו את בגדיהם הרשמיים, הוא לבוש חליפה כחולה ועניבה תואמת, אבל מבעדם ניכר חוסן הגוף שכבר בילה עונות רבות בסבך הג’ונגל. מכיון שלא ביקש בעצמו שאקרא לו בשמו הפרטי איני עושה כן. דיבורו ביישני, ולסיום כל משפט נלווה הינהון גולמני בראש, כאילו הוא עצמו נוהג להסכים לדבריו. כבר ראיתי יפאנים עושים את התנועה הזאת הנוגעת־ללב, כנראה קידה סמלית.
אני מספר לו על שיחתי עם הַניָה והוא מקשיב רוב־קשב, עיניו הנודדות מעל ראשי אומרות כובד־ראש.
“אצל השימפנזים שלי אין רצח, גם לא הרבה אלימות”, הוא אומר. “אני כמעט עשרים שנה עובד בבוֹסוֹ, ומורי (כאן הוא מזכיר שם יפאני אחר) עבד שם (כך וכך) שנים לפני, ומעולם לא ראינו רצח”.
“אבל אחרים תיעדו מעשי־רצח רבים, אצל אותו המין!”
“זו תרבות אחרת. אצלנו בכלל השימפנזים כמעט צמחוניים”.
אני מסתכל בו בעיניים מצומצמות, כאילו מישהו מנסה לעשות ממני צחוק. “מה?!”
“השימפנזים שלנו כמעט לא עוסקים בציד. הם מומחים בפיצוח אגוזים מאד קשים באבנים מיוחדות. הם משתמשים הרבה יותר בכלים מאשר שימפנזים בני תרבויות אחרות. זה יֶדע שעובר מדור לדור, כמו בתרבות האנושית, ולא באינסטינקטים. לכן הם מקבלים את כל החלבונים והשומנים במזונם מהאגוזים בתוספת חרקים, זוחלים וביצים. הם לא צריכים לצוד. ועל רצח אין מה לדבר”.
“תאר לעצמך”, הוא מוסיף, “מה היה קורה אילו הגיע חַיזר לכדור־הארץ והיה נוחת דווקא בעיראק. הוא היה חושב שכל בני־האדם הם רוצחים”.
י"ב. ילל־חתולים 🔗
הוא לא רק נתן למכאניקת הקוונטים את צורתה הסופית כמעט במשוואת־הגלים שלו אלא גם השאיר לה פרדוקס התקוע בגרונה עד היום. התיאוריה הזאת סבלה לא מעט מאבותיה. אינשטיין תיעב אותה בכל לבו, ולא סלח לה על כך שדווקה היא, ולא היחסות, הביאה לו את הנובל, ועל כן הוריש לה את ניסוי־המחשבה־המפורסם של אינשטיין־פודולסקי־רוזן. אבל היא נקמה בו אחרי מותו, כשהטכנולוגיה איפשרה להפוך את ניסוי־המחשבה לניסוי אמיתי, ועשתה בדיוק את מה שכולם חששו מפניו: חלקיק אחד משפיע באופן מיידי על חלקיק מרוחק אחר, בהתרסה גלויה כמעט נגד האיסור היחסותי על השפעות מהירות האור. גם שרדינגר התעלל בה אחרי שהעניק לה את יסודה המתמטי. הוא השתייך לקבוצת־הגיל של אינשטיין ונמצא מתאמץ לא לפגר אחרי פרצי הגאוניות של הייזנברג, דיראק, דה־ברוֹיִי ושאר הנערים, ולכן הוסיף ניסוי־חשיבה פרדוקסלי משלו, הוא ניסוי החתול המפורסם.
“כולכם מדברים על סופרפוֹזיציה קוונטית”. אומר אלקס, “ואני עוד לא בטוח שהבנתי מה זה”.
מאוחר בלילה בא אלקס לדבר אתי על החתול. בעקבות הספר שלנו הוא התחיל להתעניין בשאלה אם התודעה ניתנת להסבר טוב יותר במונחים קוונטיים. אני שרוע על המיטה, תשוש מעוד האבָסָה אצל רות, והוא יושב על הכורסה ממול, כמו פסיכואנליטיקאי ותיק, שולח מבטים נוגים אל קופסת הסיגריות והמצית שהחרמתי ממנו בכניסה.
“כל הסיפור הזה על חתול חי ומת כאחד”, מתריס הוד־מעלתו, “נשמע לי ממש טיפשי. אם זרקתי מטבע ולא הסתכלתי על איזה צד היא נפלה, קיימת פשוט הסתברות שווה לגבי כל צד. שום אדם שפוי לא יאמר שמטבע נמצאת בשני המצבים יחד כל עוד לא הסתכלנו בה. במה זה שונה מאי־הוודאות הקוונטית? למה לא לחשוב שגם בעולם החלקיקים יש מצבים אובייקטיביים שפשוט איננו יודעים מה הם?”
“כי המטבע הקוונטית אינה נמצאת באמת על שום צד, אלא במצב ששום דבר אחר בעולמנו לא דומה לו. היא נמצאת בסופרפוֹזיציה, כלומר מצב שהוא ריבוי מצבים. בוא נתחיל מהתגלית של פלאנק: האור, כמו החומר, אינו ניתן לחלוקה עד אינסוף. כשם שלחומר יש חלקיקי־יסוד שלא ניתן לחלקם, כך גם האנרגיה עשויה קוונטים בודדים. לקוונטים של האור קוראים פוֹטוֹנים”.
“ואיך זה מוביל לאותה סופרפוזיציה שלך?”
“בוא נעשה ניסוי. ניקח פנס ונעשה אותו חלש, ויותר חלש, ויותר חלש ויותר חלש… עד שייצא ממנו פוטון בודד כל כמה דקות. נכוון את הפנס אל מחיצה בעלת שני סדקים שמאחריה לוח־צילום. ברוב המקרים ייבלע הפוטון במחיצה, אבל בחלק מהמקרים הוא ישאיר נקודה על לוח־הצילום. נכון? עכשיו הנה הדבר המעניין: הוא ישאיר נקודה רק באותם מקומות שאליהם היה מגיע גל שעבר את שני הסדקים”.
“מה שקוראים התאבכות”.
“יפה. התאבכות נוצרת כששני חלקי הגל שעברו דרך שני הסדקים מתערבבים זה עם זה, ואז הם מבטלים זה את זה במקומות מסוימים ומחזקים זה את זה במקומות אחרים. כשעובר אור (אור מנורה רגיל, כלומר הרבה־הרבה פוטונים) בשני סדקים הוא יוצר תבנית כזאת של פסי אור וצל. והנה, דבר משונה: גם אם פוטון אחד בודד עובר דרך המחיצה הוא ישאיר על לוח־הצילום נקודה רק במקומות שבהם אמורים להיות פסי אור. לעולם לא במקומות ה’חשוכים'. עובדה: כשתצטברנה הרבה נקודות בודדות כאלו על המסך, הן תצטרפנה לדגם המוכר של ההתאבכות”.
“כלומר האור הוא גל”.
“יפה. עכשיו סגור סדק אחד וחכה עד שתיווצר נקודה שחורה בודדת שתעיד כי פוטון בודד נקלט בלוח־הצילום. אחר־כך סגור סדק שני וחכה לנקודה הבאה, וכך הלאה עד שתקבל שני צברי נקודות מול שני החורים. הנקודות האלה, הפעם, לא יצטרפו לדגם התאבכות. זאת אומרת: כל פוטון בודד הרגיש אי־כך אם שני הסדקים פתוחים והתנהג בהתאם. ניסוי הפצצה של ווידמן ושלי מבוסס על העיקרון הזה”.
“בסדר, הבנתי, זה גל”.
“יפה. ולא רק בשני סדקים. יש מאמר שכתבנו, שמוליק מרקוביץ' ואני, ובו הראינו שאפילו במקרה של יותר משני סדקים, נאמר, שבעה־עשרה סדקים ברוחבים שונים ובמרחקים שונים זה מזה, עדיין תופיע כל נקודה בודדת במיקום שהוא תוצאה של מיקומיהם ורוחביהם של כל הסדקים הפתוחים. הפוטון, בדרך כישופית כלשהי, עבר בכל הסדקים”.
“הבנתי. אין צורך בהוכחות נוספות: הפוטון הוא גל”.
“יפה. זאת ועוד: אם נגרום למקור הפוטונים לנוע במהירות קדימה או אחורה, ישתנה דגם ההתאבכות בשל ההתארכות או ההתקצרות של הגלים לפי אפקט דוֹפלר. אתה מכיר את האפקט הזה? כשמכונית צופרת בעודה עוברת על פניך, קול הצפירה נשמע תחילה גבוה ואחר־כך…”
“אבשלום, תקשיב!” מתרומם קולו של אלקס, אולי כהמחשה לאפקט דופלר, מתקרב עתה לזה של זמרת־אופרה בזמן המחזור החודשי שעתה־זה נתקלה בעכבר. “הבנתי! הבנתי היטב: הפוטון הוא חד־משמעית גל”.
“וחד־משמעית חלקיק”.
“סליחה?!”
“בדיוק כך. הרי ראית נקודות בודדות על לוח־הצילום. כמה אנרגיה נספגה לדעתך בכל נקודה?”
“כמה?”
“תזכור שאינשטיין קיבל את הנובל על כך שגילה שפוטון אור בודד יכול להעיף אלקטרון ממסלולו באטום, ממש כאילו היה הפוטון קליע זעיר. כל האנרגיה שלו מתרכזת בנקודה האחת הזאת. כמה אנרגיה נספגה אם כן במקום שבו נוצרה נקודה על המסך?”
“כל… כל האנרגיה של הפוטון?”
“נכון מאד! וגם כל המומנטום שלו, ואם זה היה אלקטרון, גם כל המטען שלו. לא חצי, לא תשעים־ותשעה אחוז – כל הפוטון פוגע בנקודה אחת ושום עקבות שלו לא ייראו במקום אחר. אתה מכיר גל שיכול לעשות דבר כזה? כך עושה רק חלקיק”.
“עכשיו אני לא מבין כלום…”
“סוף־סוף! ברוך הבא אל תורת־הקוונטים. הדואליות הזאת היא לב־לבה של התיאוריה. לואי דה־ברויִי, נסיך צעיר ומוזיקלי שעשה את הדוקטורט שלו אצל לאנז’וון בפאריז, הציע להשלים את המעגל: אם אינשטיין הצעיר גילה שהאור, שכולנו חשבנו מאז מאקסוול שהוא גלים, הוא בעצם חלקיקים, אולי גם ההפך נכון, כלומר, מה שכולנו מכירים כחלקיקים הם בעצם גלים?”
“שאלה יפה!”
“והטבע לא איחר להשיב עליה. תאֵר לך שגם האלקטרון הסובב סביב גרעין האטום הוא גל ולא חלקיק. יש נוסחה ידועה, הנותנת את הקשר בין אנרגיה ואורך־גל. ישב הצרפתי הטוב וחישב מה יהיה אורך־הגל של האלקטרון על־פי האנרגיה שלו. עכשיו נניח שהגל הזה סובב במסלולים שונים סביב גרעין האטום. יהיו מסלולים שבהם הגל הזה יבטל את עצמו, כלומר, ההתאבכות שלו עם עצמו תיצור ‘צל’, ומסלולים אחרים שבהם הגל יחזק את עצמו, כלומר ייצור ‘אור’. והנה התברר שהאלקטרון סובב רק באותם מסלולים שבהם יצרה ההתאבכות ‘אור’. במלים אחרות: החישוב של דה־ברויי תאַם בדיוק את מה שכבר היה ידוע על מסלולי האלקטרונים באטום”.
“Schön (יפה)! כשהטבע מאשר לנו משהו שהסקנו קודם משיקולים תיאורטיים, זה סימן שעלינו על משהו אמיתי!”
“מכאן הוא עשה צעד נוסף והציע לעשות את ניסוי הסדק הכפול לא בפוטונים, כלומר חלקיקי אור, אלא באלקטרונים, או פרוטונים או כל חלקיק שיעלה על הדעת. מיותר לספר לך מה היו התוצאות. מיותר גם לומר לך שכל התעלולים שתיארתי קודם, עם שבעה־עשר הסדקים, אפקט דופלר וכדומה, יתגלו בכל חלקיק שתעביר בניסוי ההתאבכות”.
“וכל זה יצא מעבודת־דוקטורט!”
“אכן, לאנז’וון לא ידע מה לעשות בתיזה הזאת ושלח אותה לשיפוט היישר אל אינשטיין בברלין. בתשובתו התפייט אינשטיין בצרפתית: תלמידך הרים את שוליו של המסך הגדול”.
“כלומר, הוא השתכנע?”
“היתה לו ברירה? הרי הבחור הסתמך גם על הקשר בין מסה לאנרגיה, כלומר על תורת־היחסות! אבל מי שממש התחשמל מהתגלית של דה־ברויי היה שרדינגר. הוא נתן לתופעה הגלית הזאת ביטוי במשוואת־היסוד המפורסמת שלו, שניבאה מה יעשה החלקיק בכל מיני מצבים, וכשעשו הפיזיקאים את הניסויים, אישרו החלקיקים את דברי שרדינגר בצייתנות”.
“אם כך, תורת־הקוונטים מתארת נכונה את המציאות”.
“לא”.
“מדוע?”
“הסתכל סביבך: האם שכחת? העולם היומיומי ממשיך לציית לניוטון. כיסאות, שולחנות ואנשים נמצאים במקום אחד ולא בסופרפוזיציה. אבל העצמים היומיומיים הללו הם עצמם עשויים חלקיקים, שמצייתים כאמור לשרדינגר. היכן אם כן הגבול בין שתי הפיזיקות?”
“כאן, אני מבין, מופיע החתול”.
"החתול הוסיף לשאלה הזאת משנה חריפות. שרדינגר שם (במחשבה כמובן) בקופסה סגורה
1) חתול
2) מתקן להריגת חתולים המופעל על־ידי התפרקות אטום רדיואקטיבי בודד
3) אטום רדיואקטיבי בודד
אתה זוכר שתורת־הקוונטים אינה יכולה לומר מתי יתפרק אטום זה או אחר אלא רק מה ההסתברות שיתפרק כעבור זמן כלשהו. נניח אם כן שכעבור שעה יש לאטום הזה הסתברות של 50% להתפרק. מה יהיה גורל החתול? לו היתה זו הפיזיקה הקלאסית, היתה התשובה פשוטה: בחצי מהמקרים יהיה בקופסה אטום מפורק וחתול מת, ובחצי האחר אטום שלם וחתול חי. אבל תורת־הקוונטים, שהאטום סר למרותה, דורשת שכל עוד לא נמדד האטום הוא יהיה בסופרפוזיציה, כלומר גם שלם וגם מפורק. אבל אז, אם גורל החתול נקבע על־ידי האטום הזה, נגזר גם על החתול להיות חי־ומת כאחד!"
“וכמובן אין דבר כזה”.
“אין דבר כזה כשפותחים את הקופסה, כי אז נעשית מדידה במצבו של החתול והוא ‘קורס’ לאחד משני המצבים. השאלה היא מה היה מצבו לפני פתיחת הקופסה. האם כבר אז היה במצב מוגדר, כלומר חי או מת, לפני שהסתכלנו בו? או אולי היה גם הוא בסופרפוזיציה, כמו האטום, כלומר חי ומת בו־זמנית?”
“שאלה קצת טיפשית, הייתי אומר, ולא ממש מעניינת, כי אין שום דרך לבדוק אותה”.
“אין דרך לבדוק אותה כרגע, אבל השאלה בוערת מאד. הסכמנו שחלקיק יכול לעבור בשני סדקים. האם גם אטום יכול לעשות את זה? בהחלט. הניסויים הוכיחו את זה. הוא הדבר גם לגבי מולקולות גדולות יותר. אם כך חוזרת השאלה: למה איננו רואים את הסופרפוזיציה הקסומה של תורת־הקוונטים מסביבנו?”
אלקס מראה סימני עצבנות, המחסור בניקוטין מתחיל לתת בו את אותותיו. “באמת, למה?”
“שתי תשובות ניתנו לשאלה זו. רוג’ר פנרוֹז מאוקספורד שיער כי עצמים שגודלם יוצר תופעות כבידתיות שוברים את המצב הקוונטי. זאת אומרת: קיים אולי גודל כלשהו שמתחתיו שלטת תורת־הקוונטים ומעבר לו הפיזיקה הקלאסית. מנגד טען ציילינגר, מהאוניברסיטה שלך, כי הכל עניין של טכנולוגיה. החלקיק מציית לתורת־הקוונטים כי הוא מבודד ואינו ‘נמדד’. קשה יותר להדגים התאבכות על אטום שלם כי הוא גדול יותר וקשה לבודדו מהשפעות הסביבה, אבל ציילינגר הצליח לעשות כן והוכיח שהאטום מציית גם הוא לתורת הקוונטים. קשה עוד יותר לעשות את זה במולקולה גדולה כי קושי הבידוד מהסביבה גדול אף יותר, אבל ציילינגר הצליח לעשות ניסוי מתאים גם במולקולה הידועה כ’כדור באקי', המורכבת ששים אטומי פחמן. בשנים האחרונות דוחף ציילינגר את הגבול יותר ויותר כלפי מעלה. לכן הוא אומר: בטכנולוגיה המתאימה, אם נבודד חתול מכל דבר שיכול ‘למדוד’ את מצבו (אבק, אוויר, כוח־המשיכה וכו') נוכל לייצר אפילו חתולים בסופרפוזיציה. גם אנתוני לֶגֶט, שקיבל לא מזמן נובל, הציע מערכת כזאת של שדה מגנטי בסופרפוזיציה, אבל עוד לא מצאו דרך ליישם את זה”.
“מעניין”.
החנון רוצה עכשיו לברוח עם הסיגריות שלו, דווקא כשאני בשיא המרץ. מה הוא חשב, שהוא ישאל שאלה קטנה על קוונטים, יקבל תשובה פשוטה וילך לישון? אני נזכר באברהם לינקולן, שאיש אחד בא והתלונן לפניו על שמֶרי טוֹד העליבה אותו. אמר לו לינקולן: אדוני, אתה סבלת ממנה רק עשרים דקות, ומה אני אגיד אחרי עשרים שנה?
“העניין הוא”, אני מסביר לו בסבלנות, “שיש כאן משהו מפליא”.
“אהה”.
“תשאל מה מפליא!”
“מה מפליא?”
“מה זאת אומרת מה מפליא?! יש פה משהו בקשר לזמן שאף אחד לא מבין. פעם באה אליי סטודנטית בשאלה פשוטה: הרי אפשר להאריך את משך הניסוי לשלושה ימים ואז נוכל לדעת מה קרה בתוך הקופסה לפני פתיחתה; אם נראה גוויית חתול מתפוררת, נדע שהחתול היה מת מזמן, ואם נראה חתול רזה וקערת חלב ריקה, נדע שהחתול היה חי כל הזמן. בין כך ובין כך, לא היתה סופרפוזיציה”.
“יפה, הנה דרך יפה לדעת מה קרה לחתול גם אם לא צפינו בו!”
“זה לא יעבוד, אבל הבחורה הזאת עלתה על דבר מעניין לא פחות. מצאתי את התשובה לשאלתה רק אחרי שנזכרתי בניסוי שהמציא מורי, יקיר אהרונוב, המראה שבתהליכים קוונטיים המדידה משפיעה לא רק על מה שיִקרה באותו רגע אלא גם על העבר! לכן פתיחת הקופסה יוצרת לא רק את מצב החתול באותו רגע אלא גם את כל ההיסטוריה שלו מהרגע שבו אירע האירוע הקוונטי. כלומר, אם גילית אותו חי, בעצם קבעת את ההיסטוריה שלו בשלושת הימים האחרונים. אתה גורם עכשיו שהוא היה חי אתמול ולכן, אם הוא יהיה חי, הוא אמנם יהיה רזה וקערת החלב אכן תהיה ריקה”.
“נו, באמת!”
“ואז באנו, שחר דולב ואני, והראינו מקרים קונטיים שבהם אפילו ההיסטוריה אינה עקבית. אם במקום חתול נשים בקופסה כמה אטומים בסידור מסוים ונניח למערכת להתפתח, נקבל לבסוף מצב אנלוגי למצב שבו מצאנו חתול מת ומתפורר, ובכל־זאת קערת החלב שבקופסה ריקה ומסביב פזורים גללים טריים. במלים אחרות, יש מקרים שבהם שתי היסטוריות סותרות מתערבבות זו בזו”.
“אתה יודע איך אומרים בגרמנית הֶנגאוֹבר?”
“למה, כבר התעייפת מהקוונטים?”
“Katzenjammer”, אומר אלקס, “יללת חתולים”.
“מעניין. הקוֹנוֹטציה היא לא מינית במקרה? אתה יודע, Omne animal triste post coitum, כל החיות עצובות לאחר המשגל”.
הרוזן מנֶמֶט־אוּיואַר עוצם עיניו וגונח חרישית.
“בואו נחזור לנושא”, הוא מבקש. “נניח שכל היקום החל באירוע קוונטי…”
י"ג. שרדינגר עצבני 🔗
מכל התצלומים של אבות תורת הקוונטים זה של שרדינגר הוא הפחות ידידותי. הבן־אדם מסתכל בך מתוך שני חריצי־עיניים סגורים כמעט בהבעה של מי שלא נותרה לו הרבה סבלנות. נילס בוֹר מחייך למצלמה, אינשטיין גם, ושביעות־רצון עצמית נוטפת מפרצופו הנכלולי של הייזנברג (שעל קברו כבר הציעו לכתוב “קיימת הסתברות גבוהה שאיש תם וישר, ורנר הייזנברג, קבור בסביבה זו”). אבל שרדינגר זה סיפור אחר. אפילו כשהוא משחרר חיוך, זה נראה כמו חיוך שעלה במאמץ.
“הוא כתב יומנים”, מספר ארנוּלף, שקוע בכורסתו ורגליו פשוטות לפניו, גביע היין הנצחי בידיו. “אני שומר עליהם בחדר למעלה. יהיה מאד לא פשוט לפרסם אותם”.
מדוע?
“הם מלאים גידופים! לא תאמין, אבל הוא היה צובר לפעמים כמויות כאלו של זעם שהיה מוכרח לשחרר אותן בכתיבה בביטוים ארסיים ומלים גסות. אפילו אינשטיין יוצא רע ביומנים האלה אחרי ששרדינגר ניסה את מזלו בפיתוח תורת שדה מאוחד”.
אני נזכר פתאום ש"נפש וחומר" נושא את ההקדשה “לידידי המפורסם והאהוב האנס הוֹף, בנאמנות עמוקה”. הוף היה פסיכיאטר שטיפל באָנֵמָרי בעת התקפי הדיכאון שלה, ונראה שלצד שני הרופאים האחרים שסעדו את שרדינגר בשנותיו האחרונות בווינה טיפל גם במצבי־הרוח שלו.
זה היה בשנות העשרים, מנדב החתן עוד סיפור, בברלין. שרדינגר חזר מהעבודה בערב, וכשעבר ברחוב שמע מהומה מאחד הבתים. כמה בריונים נאצים בזזו בית יהודי. הוא זיהה ביניהם אסיסטנט מהמחלקה לפיזיקה. הוא ניגש אליו, עמד מולו וירק בפרצופו. למחרת, hell broke loose, שאול פערה פיה. הפורע היה חבר במפלגה הנאצית ונפתחה חקירה. אבל זה היה שרדינגר, ולא העזו לפגוע בו.
אני מציץ שוב בדיוקן שעל הקיר.
עוד יין? שואל ארנוּלף.
כן בבקשה. לחייךָ ולחיי חותנך האלמותי.
י"ד. סקס על העצים 🔗
אֵוּרש נתן היום הרצאה מרתקת. הביולוגים האלה נהפכים לפעמים למשוררים בלי להרגיש. בערב הציג אותי בפני אשתו ובנו. הילדוֹן דומה מאד לאביו וכבר מרכיב משקפיים עבי עדשות. “הוא גם ירש ממנו את השכל”, העירה האֵם בטון ענייני, כאילו היתה זו עובדה גנטית רגילה. ואיך קוראים לו? “גם־כן אֵוּרש”. אז איך היא מבדילה ביניהם כשהיא קוראת לאחד מהם מהגינה? “לקטן אני קוראת אֵוּרשי”.
“צ’ירס”, אמר אֵוּרש בפעם החמישית והרים כוסית. “לחיים” עניתי לשם שינוי, והוא חזר בכובד־ראש על המלה. הסברתי את פשרה ובהזדמנות הוספתי לו עוד קצת יהדות. אין לי מושג איך, אבל הוא שוב הביא את השיחה לענייני מין וסיפר בדיחה די זוועתית על סקס אוראלי. אז לימדתי אותו לומר בעברית “לך תזדיין” והוא חזר על זה שוב ושוב בנעימה חגיגית, נוגה קימעה. מי שלא שמע את זה במבטא הונגרי לא יכול לתאר עד כמה זה נשמע נוגע־ללב. רציתי ללמד בהזדמנות זו גם את אֵוּרשי החמוד אבל האֵוּרשית לא נראתה נלהבת.
חמסין משונה של אמצע הלילה מעיר אותי. אני יוצא למרפסת העץ. דממה באַלפּבּאך. חם לי. היין הזה לא היטיב אתי. הלכה השינה ואין עם מי לדבר. אטילה אולי שקוד על משוואותיו, אלקס הוגה בבהאגוואד־גיטה, האֵוּרשים משמיעים במקהלה נחירות בהונגרית ומַצוּזַאוָה ודאי מיילל מתוך חלום תרועות־ניצחון שימפנזיות. והַניָה? האם הקמט המהורהר עודו בין גבותיה גם בשנתה?
ריבוע אור מעורר תקווה בוקע מהחלון ה"אוֹברשולֶה" (בית־הספר התיכון) ממול. יש שם חדר אינטרנט לסטודנטים. אולי מישהו קיבל שכל והשאיר אותו פתוח? אני חייב תשובות דוא"ל לתריסר אנשים לפחות. אני שם עלי משהו ויוצא לכביש בלבוש מינימלי – ממילא אין פה אף אחד – רק כדי לגלות שגם המזל שלי הלך לישון בשעה הזאת. הבעת פניו של אייכלבורג הנעצר מולי נעה הלוך ושוב בין טרום־שבץ לטרום־קריאה למשטרה. מי היה מאמין שדווקא הוא יסתובב בחוץ בשעה כזאת? אני מחווה קידה וינאית בסבר־פנים קפדני וממשיך בדרכי, ולמרות שאיני שומע אותו ממשיך ללכת אני מתאפק שלא להציץ אחורנית לראות אם לא צנח תחתיו באמת. הנה חדר הצָגים האפלולי. יש! האינטרנט פתוח.
אני לא מוכן להישבע על זה, אבל נדמה לי שמַצוּזַאוָה שכח את האי־מייל שלו פתוח על הצג שלפני. הכתב הזה על המסך יכול להיות יפאנית. אני סוגר בנימוס את ה"חלון" ופותח את החשבון שלי, מנקה דואר־זבל ועונה למי שצריך. תורת הקונספירציה החביבה עלי היא שכמה חבר’ה בארץ קושרים קשר לעשות את הדברים הכי מעניינים דווקא כשאני בחו"ל. הנה מכתב נרגז מעורך לגבי דֶדלַיין מתקרב, דרישת־שלום מחבֵרה מודאגת, התמהוני התורן עם תיאוריה חדשה, ועמית מסור מבר־אילן המעדכן אותי לגבי המאבק המתנהל למעני. אני מדלג על המכתב שלו. הבטחתי לעצמי לשים בצד את הדאגות בשבוע הזה. אני כותב תשובות דחופות ומקלל את המקלדת הגרמנית שמחליפה לי בין Z ו־W.
כמה פיהוקים מבשרים שהעייפות הואילה סוף־סוף לשוב ואפשר לחזור למיטה. אבל לפני כן יש פה עוד כמה חלונות פתוחים על המסך. מה זה? אכן, אתר העוסק בהתנהגות השימפנזים ובו קישור לאתר נוסף על הבונובו. אני מקליק ולפנַי – הללויה! – בונובואים בשלל תנוחות הזדווגות מעוררות־קנאה עד ביזאריות. את עיני לוכדים שני זאטוטים תלויים בזרועותיהם על ענף זו מול זו, חבוקים ברגליהם, משתגלים במרץ ועל פניהם גיחוך טפשי להפליא. לחיצה על Print ובידי צילום צבעוני משובח של האַקט למקרה שיחסר לי מחר (כלומר היום) נושא לשיחה עם הַניָה, שניאותה להזמנתי לארוחת־ערב שקטה בבריקסלג.
ט"ו. שרדינגר מתהפך בעליית־גגו 🔗
“מה שלומך, אבשלום?” פלוריס כהן מושיט לי יד באולם הקונגרסים. “אתה מוכן לפגישה?”
לפני כמה ימים נשבר הקרח בינינו, התיידדנו וסיפרתי לו על היומנים של שרדינגר. הוא נדלק מיד. “חייבים לפרסם את זה! יש מספיק חוקרים מעולים שיוכלו להרים את הפרויקט הזה בצורה אחראית”. שאלתי את רות וארנוּלף אם יסכימו לפגישה משותפת והם נענו בשמחה. אנחנו פונים, אפוא, אל הבית מול בניין הקונגרסים. בגינה הכינה רות שולחן קטן עם כרירים וקנקני תה גדולים. וֵרֵנָה, הבת המקסימה, נוכחת גם היא. פלוֹריס, רהוט וג’נטלמני עד לשד עצמותיו, מציג את עצמו. הוא היסטוריון של המדע, מתמחה במאה השבע־עשרה. הביוגרפיה המקצועית שלו כוללת את ניהול המוזיאון המדעי של לַיידן.
בתור שושבין המִפגש הזה אני מרשה לעצמי לפתוח. אני נמצא כאן, אני אומר, ראשית כידיד המשפחה, ואני ער לרצונה של רות שזכר אביה יכובד ושמורשתו תהיה מוכרת. אני גם לא מזלזל בזכויות הכספיות של המשפחה על מורשתו של האב. מצד שני, כחוקר אני מייצג את הקהילה האקדמית ואני מזדהה עם רצונה שמסמכים כה חשובים הקשורים בשרדינגר לא יישארו גנוזים פה בעליית־הגג. השאלה היא איך אפשר למצוא דרך שתממש את כל הצרכים האלה לטובת כולם.
עניין הזכויות בהחלט חשוב, מעיר ארנוּלף.
את העניין הזה נוכל להשאיר לקמברידג’־יוניברסיטי־פרֶס, אומר כהן, כמו עם כל הספרים האחרים. אנחנו צריכים להגיש להם רק את כתב־היד של היומן הערוך.
מה עושים עם כל הקללות? שואל ארנוּלף. אנשים יכולים להיפגע.
עורך טוב ידע מה להשאיר ומה להוציא, עונה כהן, אבל אני מסכים עם אבשלום שיש כאן אנוֹמַליה. לגבי אינשטיין, הייזנברג ואחרים יש לנו תיעוד עשיר של התפתחות חשיבתם. עם שרדינגר עוד לא התמודד אף אחד בצורה רצינית.
וָרֵנָה מוזגת לי תה, ופתאום מתגנבים הספקות ללבי. האם לא עדיף להשאיר את יומניו של המנוח במקומם ולא לעשות את יצריותו גלויה לעין כל יחד עם הגיגיו המדעיים? אני מציץ ברות. יותר מכל, חשוב לי שהיא תהיה מאושרת עם משפחתה. בשיחה האחרונה שלי עם ארנוּלף, נאבק כדרכי בנחלי היין שהיה מנסה למזוג לי, איחלתי לו “בריאות ואריכות ימים”. בוא נתפשר על בריאות, אמר.
קול מהוסה קורא בשמי מהרחוב. אני מביט לאחור אל השער ולבי ניתר בקרבי. הַניָה! איך שכחתי. היא חיכתה לי ליד בניין הקונגרסים וכשלא באתי פנתה לבית בראוניצר ממול. נבוך ומסמיק, אני נפרד מהנוכחים המחליפים ביניהם מבטים רבי־משמעות. רות, זורחת מהנאה, טופחת בנזיפה על אחורי ודוחפת אותי לכיוון היציאה.
רק בהגיעי לשער אני נזכר שאת המעטפה עם תמונת הקופים השארתי בתוך שאר הניירות על השולחן בגינה. כמו שאני מכיר את המזל שלי, ודאי דווקא כהן ייתקל בה ויפתח אותה בסבר־פנים קפדני לעיני הנוכחים. עוד הצצה בפני הצעירה הממתינה בשער, ולבי אומר לי כי איני צריך להביא אתי דבר.
ט"ז. הסליחה של פראנקל 🔗
אלקס בא להיפרד. עבודה רבה מחכה לנו, כלומר לו, ולי ודאי תהיינה הרבה עצות טובות לתת לו. רמת המאמרים בספר שלנו אינה אחידה והוא החליט לפצל אותו, אחד למאמרים הטובים ואחד, קטן יותר, למאמרים המעולים. זה יקֵל עלינו לעמוד בלוח־הזמנים מול רוב המחברים, בעוד מחברי המאמרים המעולים, שהגיעו רק לאחרונה, וודאי יסכימו לחכות אם נשיג מו"ל טוב יותר לספר בפני עצמו. מה דעתי? לך על זה, אני אומר. אולי אפילו אצליח לשכנע את “שפרינגר” לשקול הוצאת ספר כזה.
אני מספר לו על הפגישה עם כהן והבראוניצרים. הוא מנדב כמה עצות מהפרויקט הגדול האחר שלו: עריכת כתביו של ויקטור פראנקל, הפסיכיאטר הווינאי שפיתח שיטת תראפיה ייחודית ונמצא אנוס ליישם אותה במחנה־הריכוז. אלקס מעריץ את פראנקל. הוא בקשר מתמיד עם האלמנה, והעיסוק במכתביו של האיש אינו חדל מלרגש אותו. הוא גם הוכשר כפסיכותרפיסט בשיטת פראנקל, אבל כשראה שרוב מטופליו אינם חשים בנוח במחיצתו של מטפל הנראה כמו בנם הצעיר עבר למחקר.
לפראנקל, סח לי אלקס, בניגוד לרוב קורבנות הנאציזם, היתה אמירה ייחודית כשהתייצב אחרי המלחמה באוניברסיטת וינה, לסייע לאקדמיה האוסטרית ההרוסה לעמוד מחדש על רגליה. פחות קל להבין את הסלחנות הגורפת שלו כלפי רודפיו מאתמול. קונראד לוֹרנץ, למשל. הוא חזר מהשבי הרוסי והיה מנודה באקדמיה האוסטרית בגלל מאמריו הנאציים. שותפו האוסטרי לפרס־נובל 1973, קארל פון־פריש, התעקש, בכל שנות האַנשלוס, לדבוק ב"גרִיס גוֹט" המסורתי במקום “הייל היטלר”. השותף השלישי לנובל, ההולנדי ניקולאס טינברחן, היה חבר במחתרת האנטי־נאצית, נאסר וכמעט הוצא להורג. כשהציע לורנץ, שהיה כבר חבר במפלגה הנאצית, להתערב למענו, ענה האסיר בסירוב תקיף. ודווקא היהודי פראנקל נטה ללורנץ חסד. בהרצאותיו, כנראה בתיאום מראש עם הזואולוג המנודה, היה אומר “היום נמצא אתנו ד”ר לורנץ והוא ידבר במקומי על…"
והיה איש אס־אס אחד, הופמן, שפראנקל העיד לטובתו במשפט. שתי ניצולות יהודיות החביאו את הקצין מיד אחרי שיחרור מחנה־המוות שבו היו אסירות, והסכימו להסגירו לאמריקאים רק אם יבטיחו שלא יאונה לו כל רע. אחרי המלחמה המשיך הופמן להתייסר על חלקו בשואה, ופראנקל כתב לו מכתבים ובהם ניסה לנחמו. כל־כך התרגשתי כשקראתי את המכתבים האלה, אומר אלקס, ופתאום עומדות דמעות בעיניו.
שתיקה משתררת, אנחנו מחייכים זה אל זה, ואני מבין שזו מִקדמה לפרידה המחכה לנו כשנקום מהשולחן, הראשונה בסבב הפרידות המצפה לי בסופו של השבוע היפה הזה.
י"ז. אי־ודאות 🔗
מוריץ, נכדם בן הארבע של הבראוניצרים, גורר אחריו רכבת־צעצוע בחצר. הוא ילדון ביישן, שאין לו חברים בני־גילו. בימים הראשונים היה מסתתר מפנַי בין ברכי אמו. רק ביומיים האחרונים התיידדנו. כשאני גוחן לנשקו הוא מרים את ראשו בהבעה נוגעת־ללב ללחוץ את לחיו אל פני, עיניו נעצמות מעט כעיני חתול.
“הוא שאל אתמול איפה אתה”.
רות עומדת לידנו עם ספלי לפתן. עכשיו גוברת עלי העצבות. אני מתרפק על הפעוט כאילו הייתי אני הקטן בין שנינו.
“שוב דאגות?”
“זה בסדר, רות. יש ביטוי כזה באידיש, גזונטה צוֹרס, צרוֹת בריאוֹת”.
שרב ירד על אַלפּבּאך ביום שלפני נסיעתי הביתה. אני שרוע על הערסל בחצר, מנסה להתאושש מעוד ארוחת־בוקר של רות. לפעמים נדמה לי שרק בקושי היא מתאפקת מלצבוט את זרועותי לראות אם לא עליתי קצת במשקל הודות לתבשיליה. וכשהיא תופסת אותי מהורהר היא שואלת מדוע אני עצוב (יש לה בן בגילי החי לבדו בקנדה). עכשיו אני גם עצוב וגם מהורהר. אני זוכר מה מחכה לי בארץ, וקשה עלי הפרידה מהרבה אנשים שנעשו יקרים כל־כך ללבי במרוצת השבוע הזה שחלף מהר מדי. ובנוסף לכל, בעוד סוגיה קוונטית ממשיכה להדהד בי מהוויכוח עם אלקס, גם המוח נתקע כמו משאית בבוץ.
לפני שנים רבות, ואני עוד בתחילת הדוקטורט, הוזמנתי לפרינסטון כאורחו של רוברט ג’אן. בערב יצאתי לטייל לבדי בקמפוס ופנטזיה אחת השתלטה עליי: הנה, ברחוב המעגלי ההוא שליד המכון ללימודים מתקדמים, הנושא כיום את שמו, יופיע עוד מעט קשיש מדובלל־שער ועוטה שפם כסוף, מטייל לבדו. אז אגש אליו ואשאל בלב הולם:
“Sir, may I tell you something about quantum mechanics?”
והוא, במבטאו המצחיק, ישב בודאי:
“Of course you may tell me samsing about kvantum mekanics! Vat is on your mind?”
אז אֵלך לצדו, ידיים בכיסים כמוהו, ואומר לו כך:
“אתה מבין, אדוני, כשפונקציית־הגל הזאת מתפשטת במרחב…”
וריאציות אינספור על התסריט הזה התנגנו מאז במוחי בכל פעם שהתעוררה בי שאלה חדשה. בן־שיחי הנערץ שיחק בצייתנות את תפקידו במחזה, אבל ברבות השנים גם שמעתי ממנו לעתים פרכה מפתיעה או פרדוקס, ממש כפי שאהב לעשות לידיד־נפשו נילס בוֹר, שהאריך ימים אחריו אבל המשיך להתווכח עם חברו המת עד הלילה שלפני מותו שלו. זהו שהפסיכולוגים מכנים “הפנמה”, אבל התופעה הזאת עוד לא נחקרה כראוי במישור המדעי, כשוויכוח מתמשך עם מישהו גורם לדמותו הדמיונית לקבל חיים משלה בתוך נפשו של החוקר.
אך דווקה עכשיו הפנטזיה הזאת לא עובדת, כאילו התקלקל השַׁלָט של הטלביזיה הפנימית שלי. אולי כי כאן אַלפּבּאך ורוח־רפאים אחרת שוכנת במקום? אני מזפזף ומנסה שנית: הנה עוד איש חבוש־מגבעת הולך ברחוב.
“Sir, may I tell you something about quantum mechanics?”
מאחרי המשקפיים העגולים ניבטות בי עיניים צרות כמו השפתיים הדקות שמתחתיהן:
“קוונטים, חוצפן? אם עוד פעם אתפוס אותך ליד המצבה שלי אכניס אותך לקופסת חתולים עם שעון שוייצרי ושני מקלות דינמיט לגיבוי, ואז אפילו מִתקן אליצור־ויידמן הטיפשי שלך לא יציל אותך. וחכה־חכה עד שאספר לאייכלבורג מה עוד למדת עם אותה הַניָה שלך. ועוד משהו: המאמר על התודעה שכתבת לספר של באטיאני הוא דואליזם מנוון במסווה אפלטוני. ממך ציפיתי שתעריך יותר את שפינוזה! כן, ועוד דבר: מה שאתה מכנה ‘המצב המורפוטרופי’ במודל שלך ושל גראנדפִּיֶרֵה? זו בדיוק האנטרופיה השלילית שלי! שום דבר חדש, גראניכט! עכשיו מהר תעוף מפה ואל תפריע כי יש לי תכף פגישה עם גברת אחת מאד נחמדה”.
וֵרֵנָה, יפה ואצילית כתמיד, מופיעה בשער ומוריץ שועט לקראתה בצווחת עונג. חינגת הגיפופים והנשיקות בין האֵם לבנה לא היתה מביישת שום משפחה אמהארית או טָמילית מאלו שראיתי בנדודי במקומות אחרים. הערסל חדל מנענועיו. תחושת הבדידות גוברת בי.
לפני מי אשיח היום את לבי? הנה הֵלך נוסף עובר ברחובה של אַלפּבּאך, שקוע בהירהורים.
“Sir, may I tell you something about quantum mechanics?”
אני מתחרט מיד על השאלה כשהוא מסב פניו אלי. את החיוך הציני הזה, המסגיר לא מעט חמלה, כבר ראיתי פעמים רבות בשנה האחרונה בעת גילוח הבוקר.
“למה לא? בבקשה, תאמר לי משהו על הקוונטים, ועל היקום, ועל הנפש, ועל החיים… איזו חידה עתיקה כימות־דור בא לך לפתור היום?”
“אנחנו בקטע של הנבזויות היום?”
“אני שואל מתי תקח לך סתם איזו בעיה כמו כל מדען רגיל, במקום כל השאלות הגדולות האלו, ותכתוב עליה משהו שלא יקפיץ את חצי העולם. אפילו דארווין כתב פעם סתם ספר על תולעי־הגינה. לא בא לך לקחת פסק־זמן מכל המחלוקות?”
“דווקא ניסיתי. כתבתי לא מזמן סקירה שהזמינו אצלי על נושא נורא משעמם. פתאום נתקלתי בפרדוקס וכל השיעמום ברח”.
“לומר לך את האמת? קצת שיעמום לגמרי לא היה מזיק לך! לא משכת די אש עד היום? ושכחת את כל הנושאים האחרים שבהם הבעת דעה ושבגללם יש לך כל־כך הרבה אויבים בארץ?”
“יש לי משהו נורא חשוב לומר על מרחב־זמן”.
“כן, שהזמן עובר. ברור לך שרוב הפיזיקאים רואים בזה בעיה מדומה? ואתה עוד הולך להציג את המודל הזה באפריל בקנדה. תיזהר מסמוֹלין וחבריו שם במכון־פרימטר. הם יעשו ממך קציצות אם יתפסו אותך אומר איזו שטות”.
“אני עובד על המודל עם שחר. במודל הזה, מעבר ל’עכשיו' אין אירועים, ולכן אין אפילו מרחב־זמן ריק, כי אין משמעות למרחב־זמן בלי אירועים. לפיכך ה’עכשיו' הוא גבול המרחב־זמן המתפשט ללא הרף גם בכיוון העתיד. בלא־כלום המוחלט שמעבר לו נמצאת הסופרפוזיציה המאקרוסקופית, כמו החתול. ה’עכשיו' הוא זה שגורם לה לקרוס ולכן אין אנו לעולם רואים אותה. העניין הוא בזה שהקריסה יוצרת לא רק את האירוע אלא גם את כל המרחב־זמן הקשור בו. אתה ודאי רואה את הקשר לגרוויטציה הקוונטית…”
“סליחה, אבל המצב הזה, שום דבר מעבר לעכשיו, לא בעבודה… ולא באהבה… לא קצת מזכיר לך מישהו?”
“תרשה לי לא לרדת לרמה של השטויות שאתה אומר לאדם שעל הגג. כל עוד אני מסוגל לקום בבוקר עם שאלה חדשה יש לי לְמה להסתכל קדימה”.
“ואללה”.
“מה שאתה שומע”.
“האמת? לא הייתי מאחל לאף אחד להיות במקומך”.
“האמת? לא הייתי מתחלף במקומי עם אף אחד”.
רחובות, דצמבר 2005
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
אין עדיין קישוריות מאושרות