א. “יברכך אלוהים!”    🔗

עמק ארוך מבתר את רכס הטירול בדרום אוסטריה ובתחתיתו זורם האַלפּבַּאך, הוא “פלג האלפים”, נחל עתיר־יובלים, קופצני וסואן, שהרבה פינות־חמד בין פיתוליו כבר נהירות לי היטב, ומעליו הכפר המצועצע הקרוי על שמו. מפלי גראניום באדום ובוורוד גולשים ממרפסות בבתי־העץ של המקום, משרים על המבקר הרגשה כאילו נכנס לאגדת ילדים. “גרִיס גוֹט (יברכך אלוהים)!” היא ברכת השלום המסורתית באזור זה, שלא כ"גוּטֵן טַאג" הנדוש או ה"הלוֹ" האנמי הרווּחים יותר בגרמניה. נשים קשישות מתהלכות כאן במכנסיים קצרים בקיץ, ובעדם ניתן לראות שרירי ירך מוצקים, עדות למאמץ הכרוך בכל הליכה ברחובות התלולים בכפר זה שעל צלע ההר.

אבל זוהי אוסטריה, וגם זכרוונת פחות לבביים ניעורים מדי פעם. “הֶרן” מכריז השלט בפתח שירותי הגברים, ולמראהו מתחשק לי לשאול את העומדים מול המשתנה אם פירוש הדבר שגם יהודים שכבר התקבלו ל"הֶרן ראסֶה" (גזע האדונים). ולמשמע ה־r במבטא המקומי, הנֵהגה, שלא כזה הגרמני, בקצה הלשון, עולה בזיכרון הערתו של אבא קובנר בערך “היטלר” באנציקלופדיה העברית על ה־r ההוא בנאומיו הצרחניים של הצורר, שהיה נשמע כדירדור חצץ.

“מיין הֶר?” סטודנטית מנסה להדביק אותי במעלה הרחוב התלול. “אבשלום” אני מתקן אותה. “כן, מה שאלתך?” מתי יהיה הקָמין־גֵשפּרכֵה (שיחה ליד האח)? האם יודע אני שמחר בערב מתקיים קונצרט והסטודנטים לא היו רוצים להחמיצו? “לא, לא ידעתי. תודה שהערת לי על כך. אנחנו עדיין מחפשים מסעדה מתאימה לקיים את המפגש. ומה שלומך, הַניָה? האם את נהנית מהקורס?” כן, אוהבת היא מאד את השיעורים. שלושת המרצים שונים כל־כך ובכל־זאת משלימים יפה זה את זה.

זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה, כשבעלות־הברית עוד שלטו כאן והמזון עוד היה מוקצב, באו לאַלפּבַּאך שני אחים, יוצאי המחתרת האנטי־נאצית, והקימו בו בית־ספר שהוציא את שמו בעולם. שרדינגר, הייזנברג, פוֹפר, אקלס, האייק – כל מאוֹרות המדע והפילוספיה, כמו גם ראשי־מדינות מרחבי העולם, באו לכאן מדי קיץ להורות קורס או להשתתף בסימפוזיון. גם משה דיין הוזמן לכאן פעם, מספר לי אחד המקומיים בטון נזפני מעט, והמשטרה האוסטרית נקראה אז למִבצע ענק לחסום את כל העמק.

לכן, לפני שנתיים, התרחב הלב כשהגיעה ההזמנה מאנטון ציילינגר, אחד הפיזיקאים הבולטים בעולם, ללמד אִתו כאן קורס על תורת הקוונטים. זכיתי להיות תלמיד וגם מורה לצדו, ולא התקררה דעתי עד שפיתיתי אותו אל בית־הקברות הקטן בחצר הכנסייה המקומית, שם הוצאתי חתול־צעצוע עוטה פרווה יפהפייה מהסוג הנמכר כאן בחנויות המזכרות, ויחד הצטלמנו ליד אחד הקברים שעל מצבתו נחקקה משוואת־היסוד של תורת הקוונטים. מאז מתהדר עמוד־הבית שלי באינטרנט בתצלום עם כיתוב מחוצף: “סימפוזיון בתורת הקוונטים, אַלפּבַּאך 2003: א. ציילינגר (חי), א. אליצור (חי), א. שרדינגר (מת), וחתולו של שרדינגר (בסופרפוזיציה)”.

 

ב. רות    🔗

עכשיו חזרתי לכאן עם הזמנה נוספת, ללמד קורס על יישומיה הביולוגיים של תורת האינפורמציה יחד עם פטר שוסטר, כימאי מווינה, ואֵוּרש סַאטמָרי, ביולוג מבודאפשט. שוב ניצב דגל כחול־לבן בין דגלי האומות ברחובה הראשי של אַלפּבַּאך, ושוב חוזרות ומתגמגמות בי מעט המלים הגרמניות שלמדתי בנסיעותי הקודמות. רק פרקתי את מזוודתי וכבר פניתי אל הבית עוטה הירק מול בניין הקונגרסים. האשה המקבלת את פני בנשיקות נעשתה יקרה מאד ללבי מאז ביקורי האחרון כאן. את רות בראוּניצר הציג בפני אנטון לפני שנתיים, וכשסרתי אליה באותו ערב לכוס תה, שנהפכה לארוחת ערב, ראשונה בהרבה ארוחות כפריות לבביות, התוודעתי אל המורשת הקשה שנשאה סבתא צחקנית זו למען אביה, ארווין שרדינגר, האיש שנתן לתורת הקוונטים את צורתה הנוכחית במשוואת הגלים המפורסמת.

בין מייסדי הפיזיקה החדשה מתבדל שרדינגר כדמות לעצמה. תורת הקוונטים ברובּה נוסדה בידי חבורת צעירים בשנות העשרים שלהם. הייזנברג ודיראק, למשל, שקיבלו את הנובּל יחד עם שרדינגר, הגיעו לטכס הנובל בשטוקהולם מלוּוים באִמותיהם, והייזנברג פרץ פעם בבכי במהלך ויכוח קשה עם בוֹהר. לעומתם היה שרדינגר בגיל הנחשב גריאטרי בין הפיזיקאים – שלושים־ושמונה – כשגילה את משוואתו. מצד שני, חייו האישיים יכלו לפרנס כרך של בוקאצ’ו: הוא שכב כאחוז־בולמוס עם נשים מכל הגילים והסוגים, עם חיבה מיוחדת לנערות מתבגרות. מצד שלישי, שרדינגר, האוסטרי הפרוטסטנטי שכבר עוּטר בפרס־נובל, בחר מרצונו לעזוב את גרמניה הנאצית, ושילם על כך מחיר אישי יקר. אבל מצד רביעי, הוא חזר ללמד לתקופה קצרה בגראץ ולשם כך פירסם התנצלות מאולצת על התנגדותו לנאציזם, פתחון־פה נוח ליריביו הרבים שהאשימוהו באופורטוניזם. כשפוּטר שרדינגר מגראץ כבר היה מישהו שרק חיכה להזדמנות זו: אמון דה־וָלֵרָה, ראש־הממשלה המיתולוגי של אירלנד ולימים הנשיא שלה, היה לא רק מנהיג ולוחם־חירות אלא גם מתימטיקאי, קלאסיקן ואיש־חזון. התקנא האיש באמריקאים שהקימו בפרינסטון את המכון ללימודים מתקדמים, שם הושיבו את אינשטיין וגמר בלבו להקים מכון כזה אצלו בדאבלין, שיתהדר בפליט מפורסם משלו. כך קיבל שרדינגר משרה בארץ חדשה, אליה נסע עם שתי נשותיו, החוקית והידועה בציבור, ועם רות הקטנה, שרק בגיל שבע־עשרה גילה לה “דוד ארווין” בהערת־אגב כי הוא בעצם אביה.

ועוד דבר ריתק אותי באיש: הוא היה פיזיקאי, אבל כתב ספרון מפורסם מאד שנתן את ההשראה לווטסון וקריק בגילוי הדנ"א, ואחריו ספרים על טבע התודעה, על הפילוסופיה היוונית, על ה"אוּפַּנישַאדות" ההודיות וכן שירים רבים. רב־צדדיות זו קנתה את הערצתי. בתחילת דרכי המדעית הרגל היה לי לעסוק בו־זמנית בכמה נושאים ולעבור מפיזיקה לפסיכולוגיה ומשם לביולוגיה וחוזר חלילה מדי כמה חודשים. “הוא לא רציני, אוטודידקט, מתפזר על הרבה תחומים” היא ההערכה החשדנית הרודפת אחרי עד היום בוועדות המינויים. בהזדמנויות כאלו, זכרוֹ של שרדינגר זה מעודד בהחלט.

זכר הענק רב־הפנים שב אלי לפני שנים אחדות בהיותי בווינה, כשצעיר אנגלי גבוה ומגודל־שׂער, טרי רודולף, הציג עצמו לפני במעבדתו של ציילינגר ובפיו סיפור לא־ייאמן: הוא למד פיזיקה לתואר הראשון, בחר לעשות דוקטורט בתורת הקוונטים, ואחת מעבודותיו הראשונות עסקה – הללויה! – בניסוי אליצור־ווידמן. אז החליטה אמו שהגיע הזמן לספר לו משהו. אתה יודע מי היה הסבא שלך? אני נולדתי מאחד הסטוצים של שרדינגר!

עננה חולפת על פני רות כשאני מזכיר את הסיפור. באהבת נפש מסורה היא לזכר אביה, והביוגרפיה שכתב וולטר מור גרמה לה עוגמת־נפש רבה. בעלה של רות, ארנולף, מנדב סיפורים משלו על שרדינגר. הוא אוסטרי חסון, גילו קרוב לשמונים, מדבר אנגלית במבטא בריטי מושלם, עוטה שׂפם־קולונלים וגינונים אריסטוקרטיים, ולא הייתי מתפלא אילו ציווה על האסיאתי השחום היושב מולו לקום ולהביא לו עוד בקבוק מהמרתף. אבל תחת זאת הוא חוזר ומוזג לגביעי יין אדום עז ואני איני ערב את לבי לומר לו שמעולם לא אהבתי אלכוהול. הרבה זכרונות יש לו על חותנו, שנעשה בערוב ימיו זקן רטנני ומר־נפש. הוא מספר לי איך חצה פעם שרדינגר את הכביש שלא במעבר־החצייה, טיפס על הגדר המפרידה בין שני צדי הכביש ושם נתקע בלי שיוכל לרדת. סטודנט שהבחין בפרופסור הנאבק באמצע הרחוב להשתחרר מהמצב המביך ניגש לעזור לו. שרדינגר, עודו משוּפד על הגדר, גירש אותו במקלו! שנינו צוחקים ברשעות על הסצנה, מתנודדים כשני בריונים שתויים, עד שאני מבחין במבט הנזפני על פניה של רות. בוא, אבשלום, אראה לך את הספרייה למעלה.

אלה המתמצאים מעט בהיסטוריה של המדע המודרני מכירים ודאי את מעמדו המיוחד של הספרון המפורסם, What is Life?(מה הם החיים?), בתולדות המחשבה המדעית. בסדרת הרצאות שנשא בדאבלין בעיצומה של מלחמת־העולם השנייה ניחש שרדינגר, בעיקר על סמך אינטואיציה ושיקולים תרמודינמיים, כי המידע התורשתי בתא אצור במולקולה יחידה, שלימים תיקרא הדנ"א. הרבה מניסוחי הספר התבררו כמוטעים ברבות הימים, אבל הרעיון העיקרי הוּכח כנבואי. את הספר הזה לא ניתן למצוא כיום כמעט בשום ספרייה אוניברסיטאית בישראל אף שהוא מופיע בכל הקטלוגים. זהו, בפשטות, ספר “גניב” מאד, קטן דיו להיכנס לכיס מעיל, שחובבי היסטוריה רבים (בעיקר, אני חושד, פרופסורים מהדור הקודם) לא התאפקו וצירפו אותו לספרייתם הפרטית. רות קופצת משמחה לשמע הדבר. היא אספנית ספרים נלהבת, ובספרייתה ספרים רבים שירשה מאביה ומאביו שלו, בנוסף לספרים המפורסמים שכתב בעצמו. “קמברידג' יוניברסיטי פרס” שולחת לה עותקים מכל מהדורה חדשה. האם רוצה אני את המהדורה המהודרת של מה הם החיים? ומה באשר לחומר ונפש? והטבע והיוונים? ואולי כדאי שאקרא גם את הביוגרפיה שכל־כך ציערה אותה? וגם…

“אבל רות”, אני מנסה למחות למראה האשה הטובה המטפסת בזריזות על המדפים, “אלה ספרים יקרים, הניחי לי לרכוש אותם!” בחיוך היא פותחת כל כרך ורושמת עליו הקדשה לבבית. “מדף שרדינגר” בחדר־העבודה שלי הוא עדות לרוחב־לבה של בת הגאון.

 

ג. ההוני    🔗

הטלפון הזעיר מצרצר בדירתי ב"האוז לוננדורף" המרווח. אטילה גראנדפִירה על הקו. הוא הגיע לפני שעה לאַלפּבַּאך. מתי נוכל להיפגש? בוא לכאן לארוחת־צהריים, אני מציע, מבלי לנחש לאיזה קטע הזוי אני נכנס.

מעולם לא נפגשנו קודם, אבל ידידותנו התפתחה מרחוק. היא החלה בבקשה שהגיעה בדואר האלקטרוני לקבל עותק של מאמר שפירסמתי לפני כמה שנים. המכתב הבא הביא תגובות נלהבות לצד שאלות ודברי ביקורת רבים, ודיאלוג ער החל. פניתי ל"אורים ותומים", הוא ה"גוּגל" הכל־יודע, לברר מיהו בן־שיחי החדש. עמוד־הבית האקדמי שלו הציג אותו כאסטרופיזיקאי, אבל לצדו עלו על המסך גם אתרי “פּאנק” מהונגריה וגם תמונה של האיש, פלג־גופו העליון עירום, במופע “פּאנק” פומבי. ברנש קצת מוזר, אבל כל השאלות ששלח לי רציניות ונוקבות, ולעתים גורמות לי לחשוב שנית על טענותי. כעבור כמה חודשים פירסם מאמר ובו התייחסות מפורטת למודל שלי, ומאמר נוסף נמצא עתה בהכנה. סוף־סוף, אמרתי, יש לי תומך רציני. כשסיפרתי לו שהוזמנתי ללמד באַלפבּאך הודיע כי יבוא אף הוא ויירשם לסמינר כתלמיד מן המניין. אני מקווה להוכיח שאני ראוי למחמאה הזאת.

הוא מאחר בכמה דקות, נושא עמו שׂקית ישנה. לחיצת־היד חמה והאנגלית ספוגה מבטא הונגרי כבד. אני מביט בתימהון בפנים הרזות שקועות־הלחיים ובבגדים הישנים העוטפים אותו בכמה שכבות, ותוהה אם קר לו ביום החמים הזה. כמה מלות־נימוס גששניות עוברות בינינו עד בוא המלצר. אני מזמין לעצמי משהו ומַפנה את המלצר אל אורחי אגב הודעה על מספר חדרי, כרמז על כך שאני המזמין. תודה, עונה אטילה וחיוך מוזר על פניו, אבל הוא הביא עמו ירקות. משהו לשתות? שוב החיוך הזה. לא, הוא הביא אתו מים מסוננים באוֹסמוֹזה הפוכה. המלצר מהנהן בנימוס ועוזב.

דיאטה? אני שואל בעודי בוחן שוב את פניו. מתוך העיניים התכולות מציצים בי אישונים זעירים כראשי סיכּה. כן, הוא אוכל רק פירות וירקות אורגניים בלי בישול. עיבוד המזון היחיד שהוא מרשה לעצמו הוא אידוי תפוחי־אדמה. האם גם משפחתו נוהגת כמוהו? כן, ילדתו הקטנה סבלה ממחלה קשה, שמתוך תיאורו איני מצליח לעמוד על טיבה, והחלימה בעקבות שינוי התזונה. האם נועץ ברופא? לא, די לו בכך שהוא חש בטוב במשטר הזה, וראיה היא שכבר הרבה זמן אין לו חלומות רעים.

הפסוק מספר שמואל עולה כמאליו באזני: “וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר־נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר”. ההתנסות הזאת מוכּרת לכל מדען המפתח מודל או רעיון שנוי במחלוקת: במקום תמיכת עמיתים רציניים באים לעזרתו כל מיני תמהונים, ולפעמים מטורפים ממש, המנסים לנצל אותו כדי לנגח את המִמסד מסיבותיהם שלהם. הגם בעל־בריתי זה, שבהתכתבותנו נראָה לי שנון ומלומד כל־כך, עומד להתגלות בסופו של דבר כאחת הנשמות התועות הללו?

הוא מספר לי על נושאי מחקרו השונים: כתמי השמש, מורכבות ביולוגית, וכן על רוחניות וטלפתיה. אשר יגורתי בא לי. ומהיכן השם הצרפתי של משפחתו? אבותיו היו אנשי־צבא שבאו מצרפת. הוא גם זמר, נכון? כן, יש לו להקה המחיה שירים הונגריים עתיקים. הוא מצא דמיון מפתיע בין ה"פאנק" למוזיקה השמאנית הקדומה והוא חוקר אותה. הוא גם מתעניין בהיסטוריה העתיקה של הונגריה ולאחרונה כתב מאמר בנושא. על איזו תקופה בדיוק? “ההוּנים.” שנינו מצחקקים.

הארוחה הגיעה ואורחי מוציא את פירותיו וירקותיו וגם אולר ובקבוק מים. המלצר רב־הטאקט הביא לו סכו"ם וצלחת ריקה, והוא מכין לעצמו בנחת סלט על השולחן המהודר. אני מציע שאעלה למעלה להביא את רשימת השאלות ששלח לי בדוא"ל. זה בסדר, הוא אומר, כבר הדפסתי אותן בעצמי. הוא מוציא מהשקית שני דפים מודפסים ועוד דף כתוב בצפיפות, וגם עט ודף ריק בשבילי. פתאום אני רעב מאד, ואני מתחיל לאכול בעודי דן אתו בכתוּב ורושם הערות.

השאלות הראשונות קלות, ומצריכות הבהרה של מושגים מקובלים. הוא אינו מתבייש לשאול כשאינו מבין מושג כלשהו, ומתעכב עליו, לפעמים בעיניים עצומות, עד שווידא כי הבין אותו היטב. אבל אחרי שביררנו את המושגים הללו הוא מתחיל להתקיל אותי בשאלות פחות ופחות טריוויאליות. אין ספק שהוא מתמצא היטב בתחומים שעליהם הוא מדבר. מקובל שיש יחס חליפין בין אינפורמציה לאנרגיה – כל רכישה, העברה, עיבוד או מחיקה של אינפורמציה צורכים אנרגיה, וכן להפך: שימוש באינפורמציה יכול לחסוך באנרגיה – אבל רוב החוקרים רק מציינים את יחס־החליפין הזה וגם אני התבססתי עליו כדבר נתון, שעה שהוא טרח וחישב אותו למקרים הרלוונטיים לדיוננו. השיחה נעשית מאומצת. כמעט שעה עברה ורשימת השאלות מתארכת. מדי פעם עלי לבקש שהות לחשוב. עוד כחצי שעה והעייפות פשוט מפילה אותי. אבל אטילה שופע־מרץ. אישוניו דוקרים בי במבט תובעני, נוברים בקפלי מוחי בעוד עיני שלי חוזרות ונעצמות.

הארוחה שאכלתי היא לרועץ לי עתה. אני מעז לבקש ממנו בקשה מוזרה: זה בסדר אם אעלה לתנומת צהריים קלה? בבקשה, הוא אומר, לך שַן. יש לי כמה מאמרים לקרוא עד שתחזור.

בחלומי מתריס השׂר (?) יוסף לפיד בבוז גלוי נגד החוק השני ואני לא בטוח אם הוא (או אני) לא מתבלבל בינו לבין החוק הראשון. אני מתעורר ומציץ בשעוני. כמעט שעה עברה! ממש חזירוּת. אבל כשאני נזכר במה שמחכה לי למטה אני נכנע לפיתוי של מקלחת־בזק ושועט במדרגות אל חדר־האוכל.

הוא יושב באותו מקום, שקוע בקריאה בעודו מכרסם לאִטו גזר ארוך ביסודיות כארנב אפוף־הגיגים. בתנועה בהולה אני רומז למלצר להביא לי אספרסו ומתיישב אל השולחן. הוא מרים עיניו אלי בשלווה ומגיש לי את הדף שלי, מצביע על המקום שבו הפסקנו. הוויכוח מתחדש ואתו המאמץ. מול החיוך הדק של בן־שיחי מאיץ הקפה את פעולת מוחי ומול אישוניו הצרים מתרחבים נחירי כסוס השׂשׂ אלי קרב. הוויכוח מתחזק ואתו המאמץ, ועם המאמץ באה שמחה, שמחה־בחלקי והכרת־טובה. מי שׂמני לאיש שׂר ושופט לתייג אנשים על־פי אמונותיהם? עוד שתיקה משתררת כשאני מחפש תשובה לפירכה חדשה שעלתה בדעת הבר־פלוגתא שלי בעת שישנתי, לוגם בשקיקה מן המשקה החזק שהוא לא היה מסכים אפילו להריחו. אשרי שזכיתי, חבר. ברוך בואך.

 

ד. ברכת כהן    🔗

באולם הגדול עם קירות הזכוכית נערך ערב קבלת־הפנים למרצים. אני מתוודע אל שני עמיתי לקורס. פטר שוסטר הוא איש גבוה ורחב, בן ששים ומשהו, פנים עגלגלים וסמוקים, לובש בגדים שחורים כדרכם של שמנים המנסים להצניע את ממדי גופם, וכשהוא מדבר נשמעת נשימתו הכבדה, המאומצת. אבל החיוך המאיר את פניו כשהוא מפליג בסוגיה כלשהי משַווה לו יופי שובה־לב. הוא אינו חושש מגיל הפרישה, הוא אומר. יש הרבה מה לעשות. כשאני מזכיר את ארנסט מאייר המנוח שנפטר לאחרונה, פעיל עד יומו האחרון בגיל מאה, הוא מספר על פרופסור באוניברסיטת וינה שהגיע לגיל מאה ואחת־עשרה! ראיתיו שנה לפני מותו, הוא מספר, והוא עדיין התאמץ ללכת כל יום ברגל. שוב נוהרים הפנים בצחוק.

אֵוּרש סַאטמָרי, בשנות הארבעים שלו, הוא היפוכו של פטר. קטן־קומה וינשופי, מרכיב משקפיים עבים ועוטה זקנקן־סנטר קוצני. הוא מבודאפשט, היגויו ההונגרי הכבד נשמע כמו לקוח ממערכון של הגששים, וכל־אימת שאני מבטא את שמו החד־הברתי, הנהגֶה כמין הכלאה של צרה ושורוק, אני חייב לעצור ביצר החיקוי שלי, שכבר סיבך אותי לא פעם, לבל אפתח בהרצאה במבטא הונגרי מאנפף. הוא שופע בדיחות גסות הנשמעות כניסיון של “יורם” להראות שגם הוא יכול להיות פרחח קשוח. שניהם מזכירים באוזני בהערכה את מורי האהוב שניאור ליפסון ממכון ויצמן, שנפטר בשׂיבה טובה לפני שנים אחדות. אֵוּרש היה תלמידו של האנגלי ג’ון מיינארד־סמית', שהגיע אף הוא לגיל מופלג. אנחנו משתפים זה את זה בחוויות החברוּת עם איש זקן. מה שהכי מרגיז, אומר אֵוּרש בקול נרגן, זה שהבני־זונות האלה מתפגרים לך ככה פתאום בלי לשאול אותך. חוצפה!

נכן, אני עונה, צריך שיהיה חוק נגד דברים כאלה.

חלק חשוב מהעבודה בכל כינוס מדעי נעשה במסדרונות, בחדרי האוכל ובבריכת השחייה. הפוליטיקה המדעית כמוה ככל פוליטיקה, רווּיה יצרים, תככים ו"קומבינות", ואני איני מחמיץ הזדמנות להתחנף למישהו העלול להיות השופט האלמוני של מאמר שלי או להזמין מישהו חשוב שיקשט בנוכחותו כינוס שאני מארגן. “פלוריס כהן”, אומר איש בעל מבטא הולנדי ומושיט לי את ידו. “אבשלום”, אני מצביע על שמי הקשה להגייה בתווית שעל דש חולצתי. כהן? אני מגחך, האם אתה יכול לעשות ככה? ובידי אני מפשׂק את האצבעות כנהוג בברכת הכוהנים בתפילת שחרית. “מעולם לא ניסיתי”, באה התשובה ביובש. “מה, אף פעם לא…” אני עוצר בשאלתי למראה המבט הקפדני הננעץ בי מבעד למשקפיים הגדולים. אין ספק ששאלתי נשמעת לו חטטנית ומחוצפת. מעצבּנים הישראלים האלה, הוא ודאי אומר לעצמו. מעצבנים היהודים האלה, אני אומר לעצמי. אלך להציק לאיזה גוי לשם שינוי.

 

ה. דם כחול    🔗

“אבשלום?” ידיים אוחזות בכתפי ומסובבות אותי לאחור. בחור דקיק כבן שלושים, חיוך כובש־לב ורוך נשי כמעט נסוכים על פנים נרגשות עד סומק, מאמץ אותי בכוח אל לבו. “סוף־סוף!”

“אוֹירֶה מַאיֵסטֶט (הוד מעלתך!)” אני ממלמל בקול חנוק מתוך צלעותי הנלחצות. “התגעגעתי אליך! בוא, אכיר בינך לבין כמה חבר’ה פה”.

“אלכסנדר בַאטיַאנִי דה־נֶמֶט אויוַאר”, אני מציג אותו בפני אֵוּרש. כבר הייתי עד לתופעה הזאת בעבר, ובכל זאת אני משתאה עתה שוב למראה המדען הנודע שהבעת פניו הליצנית מרצינה בן־רגע לשמע השם, מרכין ראשו ביראת־כבוד בפני חברי בעודו ממלמל במַדיארית כמה מלים חרישיות, נרגשות בעליל. כמוהו נוהגים כל ההונגרים בחבורה. האוסטרים, לעומת זאת, מנופפים “נו־נו־נו” נזפני בפני הרוזן הצעיר, הפורשׂ ידיו בהבעה מתנצלת. כבר בראשית ידידותנו פניתי ל"אורים ותומים" ברשת כדי לברר מה פשר המהומה שמעורר השם הזה נעים־הצליל. תולדות משפחת בַאטיַאנִי שזורות בהיסטוריה של הונגריה מימי־קדם ומתהדרות במנהיגים ואמנים ידועים. לאיוש בַאטיַאנִי, אחי־סבו של אלכס, הנהיג את מלחמת השיחרור של הונגריה נגד האימפריה האוסטרו־הונגרית תחת בית האבסבורג ונעשה ראש־ממשלתה הראשון. האוסטרים תפסו אותו והוציאוהו להורג. סבו של אלכס, לאזלו בַאטיַאנִי־סטראטמן, הוא “לדיסלאוס המבורך”, היה רופא שהקים בית־חולים בחינם לעניים, פיזר ממונו לצדקה והוכרז קדוש על־ידי האפיפיור יוחנן־פאולוס השני. גם בנו, אביו של אלכס, נטל חלק בשיחרור ארצו, הפעם מידי העריצים שקמו עליה מבפנים: הוא הצליח לשים יד על רשימת של כוהני־דת וראשי כנסייה בהונגריה שקיבלו בסתר משכורת מהמפלגה הקומוניסטית ובמסמך המרשיע התייצב לפני הכס הקדוש, ידידם הגדול של עמי מזרח־אירופה. גם כבשה שחורה יש בין הבַאטיַאנִים, אשמאי קשיש שהפך את טירתו לבית־בושת לחובבי הסאדו־מאזו, ועצם הזכרת שמו מעלה סומק בפני הצעיר הבתולי. נדמה לי שקצת מהתכונות של סבו הקדוש עברו אליו. הוא מתעמק הרבה בכתבי פרבאופאדה, מייסד תנועת ה"הארי קרישנה" העולמית, והמוזיק היחידה הנשמעת במכוניתו או בדירתו אפופת־העשן היא מוזיקה כנסייתית או הינדית.

“נו אלכס, מה על הספר האומלל שלנו?” בחודשים האחרונים עברו דוא"לים נרגזים בינינו בעניין הזה. אלכס, מרצה באוניברסיטת וינה, הזמין אותי לערוך אתו ועם חברו ספר על “גישות לא רדוקציוניסטיות להבנת התודעה”. תרמתי מאמר, כתבתי הקדמה וסייעתי בעצות טובות, אבל אלכס נעלם לכמה חודשים והמחברים החלו להתמרמר עלינו. כשאיימתי לפרוש מהפרויקט הודיע שיבוא אלי לביקור פיוס באַלפּבַּאך. עכשיו אנחנו יושבים בבית־קפה קטן וניגשים לעצם העניין. “ככה מתנהגים?!” אני נהנה להציק לבחור הכנוע, “מתחילים עבודה ולא גומרים?”

“אוי ידידי, אל תשאל”, הוא מליט פניו בידיו, “עברה עלי שנה קשה, כל־כך קשה!” והוא מתוודה, וגם אני נפתח, והסיפורים יוצאים בקול נהי ותאנייה. בשנה שחלפה עברנו שנינו פרידה מלאת־ייסורים מאשה אהובה, וכך, לא ייאמן, קרה גם את שותפנו האמריקאי, ששברון־הלב שפקד אותו גובל עתה בדיכאון קליני ממש. ועל כל אלה נוסף הסיוט שעברתי אני באוניברסיטה שלי, כשראש־חוג אכול־שנאה החל מתנכל לי ולמשרתי. עוד ספלים נערמים על השולחן בעודנו מתַנים צרותינו זה באוזני זה. אותךרוצים לפטר? שואל אלכס כלא־מאמין. באיזו טענה? הוא טוען שאני מרצה גרוע, אני מספר, ואלכס, בלי בושה, צוחק בקול רם. אני מסתכל עליו באיום – ועכשיו משתנק החוצפן בצחוקו וטופח בידו על מסעד הכורסה. אותי זה לא מצחיק. עדיין לא.

 

ו. מלקק המים    🔗

בעיניו של ישראלי יש במראה של שפע מקורות המים בארצות אירופה לעורר קנאה קשה. שם, בבית, נחל זוטר מהסוג השכיח כאן היה משנה באופן ניכר את משק המים הארצי, ואולי היינו אף קוראים לו נהר. כזה הוא אחד מיובליו של האַלפּבַּאך המתנפץ אליו בשאון אחרי עוברו בין כמה מאחוזותיה העיליות של העיירה. אני שומע את נהימתו המתריסה מתחת לגשר קטן ובעקבות הקול אני יורד מהכביש. דפנות תלולות לנקיק הסלע הזה, ובעדן נראים שורשי עצים ענקיים לופתים בכוח את אמא־אדמה לבל תתפורר ותיסחף תחתם. היער שב וגדל במשנה־עוז בנקיק הזה ומעליו, ומסדרון רחב של נוף־פרא מזמין את הזר הקרב: בוא לראות ולחוש, אותי ואותך עצמך. אני מתחיל בצעידה מאומצת למעלה.

מחרתיים תהיה ההרצאה העיקרית שלי בקורס ואני עדיין מתלבט. מזה כעשר שנים אני משתעשע במודל חדש על היחס בין אנטרופיה למוּרכבוּת, בעיקר במערכות חיות. לא משהו גאוני, לא פריצת־דרך מרעישה, פשוט דרך חדשה להסתכל באופן שבו יצורים חיים יוצרים את המצב הזה הקשה־לאיפיוּן, הקרוי בפיזיקה “מורכבות”. אני רוצה להציג את המודל כאן בסמינר ולשמוע את דעתם של שני חברי. אבל האם בכלל מותר הניסיון הזה? מתכונת הסמינרים כאן, כך נראה לי, מיועדת להעביר לשומעים את הידע הקיים ולא השערות פרטיות של המַרצה.

שׂיחי הפטל עוטים פירות אדמדמים. אני טועם אחד וראה זה פלא: בארץ, וגם במקומות אחרים באירופה, הפטל האדום הוא “ירוק”, כלומר בוסר חמוץ, ורק בהיותו שחור הוא נעשה מתוק. אבל הפירות הסמוקים האלה שופעים מתיקות, אולי זה זן או תת־מין אחר של הפטל? אני קוטף מלוא היד ומתמכר לטעם הממתקים. ובכן, לוותר ולהיצמד לכּתוב בספרים? לתת לסטודנטים את מה שכבר ידוע ולא להעיר על השאלות הפתוחות? העלייה הולכת ונעשית תלולה והיער מתרחב. אנו כבר מחוץ לעיירה, אני והפּלג.

עכשיו משתלט עלי הדיכדוך. את מי אני מנסה לרמות בשבוע הזה בכפר הטובל בפרחים? הלא מקומי בחיים, הקריירה שלי, העתיד – כולם מוטלים עתה בכף מול המאבק האכזרי הצפוי לי עם אוניברסיטת בר־אילן. חמישה מאמרים חדשים כתבתי בשנה החולפת, המוצלחת ביותר בחיי האקדמיים. גם ספר שערכתי, ובו מאמריהם של שני חתני פרס־נובל, יצא לאור בהוצאת “שפרינגר” היוקרתית, שמיהרה לצרף אותי אל סגל עורכיה, ונהפך מיד לרב־מכר. אבל רק מי שאיתרע מזלו להיות כפוף למרותו של איש צר ואויב שכל עתידו מאחריו יכול להבין את הפורענות שהמיטו עלי כל אלה. כל הצלחה, כל פירסום חדש וכל הבעת התלהבות מצד הסטודנטים רק גררו עוד מכתבי איום חדשים על “תיפקודי הלקוי” כמורה וכחוקר. מי יכול לעמוד בפני כיתה, ומה עוד בנוכחות עמיתים ידועי־שם, כשזכר דברי שטנה כאלה עוד מצלצל באוזניו?

תתעודד, אני אומר. זוכר איפה היית לפני עשר שנים? אי־אז בתחילת שנות התשעים, ואני עדיין זר מקרוב־בא בתורת הקוונטים, קראתי על אחד מ"ניסויי־המחשבה" בהם נהג אינשטיין להקניט את חברו בוֹהר. הניסוי היה פשוט להפליא, חלקיק בודד “מתפצל” בזמן תנועתו לשנים על־פי ההיגיון המשונה של תורת הקוונטים ושב ומתאחד עם עצמו, ושני גַלאים אמורים לגלות באיזו דרך עבר. כמה ימים של משחק דמיוני עם הניסוי הפשוט כל־כך ובמוחי עלתה מחשבה: ומה אם יהיה הניסוי פשוט עוד יותר? שים רק גלאי אחד ותראה מה יקרה! היטב אני זוכר את המחשבה שבאה מיד אחר־כך: לא, אי־אפשר שאיש לא חשב על כך קודם! הרי אינשטיין ובוהר טחנו את הסיטואציה הזאת עד דק, וגם פיינמן בהרצאותיו המפורסמות שיחק באינספור וריאציות על ניסוי שני הסדקים ושני גלאים. וכי יעלה על הדעת שאיש מהם לא העלה על דעתו מצב פשוט יותר? הלכתי ללב ויידמן והראיתי לו את התוצאה המשונה, שממנה השתמע כי תורת הקוונטים מאפשרת לבדוק את תקינותה של פצצה בעלת המרעום הרגיש ביותר בלי לפוצץ אותה. הוא הציע מיד שיפור, כתבנו את המאמר וחיש־מהר שלחנו אותו לכתב־עת יוקרתי – שחיש־מהר שלח אותנו לכל הרוחות. כמוהו עשו כתב־העת השני והשלישי, עד שכתב־עת הנחשב בינוני פירסם אותו, ואז מיהר ציילינגר לעשות את הניסוי בצורה חלקה ואלגנטית. רוג’ר פּנרוֹז מצדו עשה לניסוי פירסום עולמי בשלושה מספריו, כולל ספרו הענק (תרתי משמע) “הדרך אל המציאות”. כיום, למעלה מעשור אחרי אותו מאמר, “ניסוי אליצור־ויידמן”, או בשמו הפופולרי “ניסוי הפּצצה” מובא כמעט בכל קורס־מבוא לתורת הקוונטים להמחשת התנהגותו הפרדוקסלית של חלקיק בודד, והוא הניסוי היחיד בתולדות הפיזיקה המעלה חיוך על שפתי השומע.

אבל אני אינני מצליח לחייך עכשיו. מועקת ההווה איננה מתפוגגת בפני זכרונות העבר. זוג נחליאלים נוחת בציוצים נרגשים על גדת הנחל. אולי עשו את החורף בירושלים או בשפלת החוף, אבל כאן בקיץ מתהדר הזָכר בלבוש־כלולות שחור. הערפל הקל שרבץ במורד הנחל נמוג עתה ושמש אחר־צהריים צובעת בנדיבות את הנקיק.

ומה היה לפני חודש בסידני שטופת־השמש? לראשונה בחיי העזתי להציג בפומבי “אקדמות” לתיאוריה על התפתחות המרחב־זמן העשויה (אולי) להביא את האיחוד הנכסף בין תורת הקוונטים לתורת היחסות. כן, אני יודע, זו טענה שאפתנית ומחוצפת מאין כמוה, בנושא שטובי המוחות בעולם מתחרים בו, והסיכוי שפיזיקאי בינוני שאין לו מושג בתורת־השדות יצליח לומר משהו חדש במקום שבו כשלו דורות של חוקרים הוא אפסי. אבל השנה היא 2005, מאה שנה ל"שנה המופלאה" שבה פירסם אינשטיין הצעיר את ארבעת מאמריו המיתולוגיים, וכל מה שהציגה הקהילה המדעית הבינלאומית לציון המאה הזאת הוא, עם כל הכבוד, תשפוכת של נוסטלגיה. לי, בכל הצניעות, יש לפחות כמה שאלות חדשות. לכן, כשקיבלתי את ההזמנה להרצות בכנס יוקרתי באוניברסיטת סידני, החלטתי להקדיש את ארבעים הדקות הראשונות להצגת החלק ה"ריגורוזי" של עבודתי, שכבר פורסם במקומות מכובדים, ואילו את עשר הדקות האחרונות השארתי לתיאור המודל החדש. בין המשתתפים היה ג’ון קראמר מוושינגטון, שעבודתי גם הסתמכה וגם חָלקה עליו. גם טרי רודולף, עתה פיזיקאי בזכות עצמו, היה בקהל, מתנשא בקומתו כלוחם ויקינגי קדמון. בבוקר ההרצאה בא לחדרי ג’ף טולאקסן ועמו תדפיס מהאינטרנט של מאמר חדש של קראמר ובו כתב שבוודאי יש משהו נוסף במהותו של הזמן שלא מצא עדיין את ביטויו בפורמליזם היחסותי והקוונטי. חיבקתי את ג’ף ומיהרתי לתקן את ההרצאה שעמדתי לשאת בעוד שעתיים. אני זוכר את פוֹל דייויס מזנק בסוף הרצאתי לשאול שאלה קשה, ואיני מצליח לזכור עתה מה היתה השאלה ומה עניתי לו. אבל בזכרוני נחקק מראהו של חתן פרס־נובל טוני לֶגֶט. הזקן יפה־התואר מחא כפיים ו… צחק בכל לב.

דקירה פתאומית בירכי מחזירה אותי אל העכשיו. הסבך אינו מקל על המטייל בו במכנסיים קצרים. אני מחפש מקום רדוד וחוצה את הנחל אל גדתו השנייה. ציפור כהה גדולה דמוית שׂכווי מתרוממת ברעש גדול מתוך העשב. גאון הנחל כמו מתריס כנגד עצבון נפשו של ההלך המשׂרך דרכו במאמץ בתוך המעבה שוקק־החיים. לראשונה בחיי צריך אני להתמודד בחזית כפולה, עם הנבָלה מבחוץ ועם הספקות מבפנים.

הגרון יבש, מעייפות וממועקה גם יחד. בכף ידי אני חופן מהנחל וגומע והמים ניגרים על בגדי, ורק אז אני מבחין במעשי. למה שתיתי הפעם מהיד ולא היישר מהנחל? זיכּרון עולה בי… האין זה החינוך הדתי מימי הילדות השב עתה לחלחל בחילוני המופקר, להזכיר לו נחל אחר שם בבית, בעין־חרוד? וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל גִּדְעוֹן: כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת. וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל גִּדְעוֹן: בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדֶךָ. האסוציאציה המיליטנטית הזאת, כאן בכפר השלֵו שקשישוֹתיו מתהלכות במכנסיים קצרים ו"גריס גוט" בפיהן, מעלה על פני, סוף־סוף, חיוך. עוד גמיעה מלוא־חופניים, עוד שטיפת פנים באנקת־רווחה, ואני מתנער ומזדקף ושב על עקבי. יופי של הרצאה תהיה פה בעוד יומיים. כולם מוזמנים.

 

ז. איש הקופים    🔗

“טֶצוּרוֹ מַצוּזַאוָה”. לפיתת היד איתנה מאד. הוא נראה כבן ארבעים אבל כשהצצתי מאוחר יותר באתר־הבית שלו התברר שגילו חמישים־וחמש, לבוש חליפה ועניבה, ומבעד למשקפיו ניבטות אלי עיניים טובות, סקרניות. השם אינו מוכּר, אבל הפנים הללו, הנעימים ונוסכי האמון, והקול הרך הזה, היכן פגשתי בהם? “אני מלמד כאן קורס על התנהגות בעלי־חיים”, הוא לואט בביישנות. עכשיו אני זוכר. “כן, אתה פרימאטולוג, נכון? ראיתי אותך כמה פעמים בטלביזיה. מתי הקורס שלך? אני רוצה לבוא”.

תלמידי מפַנים לי מקום ביניהם כשאני מופיע באיחור לכיתתו של היפאני. האנגלי שלו עילגת, הוא מבטא את השורוק כהימהום עמום, וסדר המלים במשפט מתהפך לפעמים. אבל דבר מאלה אינו גורע מהקסם שהוא מהלך על שומעיו בספרו להם על שמורת השימפנזים בבוסו שבגיניאה, מדינה במערב אפריקה, שאליה הוא נוסע כל שנה זה כעשרים שנה, ועל השימפנזים במרכז־המחקר שלו באוניברסיטת אוֹסאקה. את אורחם־ורבעם הוא חוקר, את כישוריהם הקוגניטיביים, ובעיקר את שפתם. הוא מספר לנו על תרועת הזיהוי שבה הם מודיעים זה לזה בג’ונגל על מקום הימצאם. “אוה, אוה, אוה”, הוא מתחיל בגניחות רכות המזכירות משגל סוחף עד שהוא מסיים ב"הואאא! הואאא!" מקפיא־דם הממלא את חלל הכיתה. דממה משתררת בעודו חוזר בשלווה לדיבורו הרך. כמה סטודנטיות שהחווירו מצחקקות חרש. הוא מראה כמה תמונות של אם ותינוקה ואחר־כך מספר על צעיר מהלהקה שתעה בדרכו ושב ומצא את חבריו. “אוה, אוה, אוה, הואאא! הואאא!” ושוב חולפת בי צמרמורת בראותי את הפנים העדינים מפיקים שאגה אדירה כזאת. סרט וידאו מראה עתה תינוקת עם גור שימפנזים. מַצוּזַאוָה ואשתו, כמו בני הזוג הייס ובני הזוג גארדנר לפניהם, גידלו עם בתם הפעוטה קוף באותו גיל. הוא מדגיש בפנינו שהמעשה אינו אֵתי. שימפנזה זקוקה לאם בת מינה ולא לבית אנושי, אך למרבה הצער, מחצית מלידות השימפנזים בשבי מסתיימות בנטישה, ועל כן אסף אחד התינוקות הנטושים אל ביתו.

שימפנזים בשבי חייבים לקבל זריקות מדי פעם. אבל השימפנזה הוא חיה מסוכנת מאין כמותה. מקרה כזה קרה בארץ, ב"חי כף" בראשון־לציון, כשנער הציק לשימפנזה צעיר וזה הצליח לנשוך את פניו וכמעט הרגוֹ. לכן נהוג לתת להם את הזריקה באמצעות רובה־חִצים מידי וטרינר שאינו מאנשי הצוות המטפל, לבל יפַתחו הקופים שנאה אל מטפליהם. אני לא עושה ככה, אומר מַצוּזַאוָה. אני ניגש לשימפנזה ואומר – כאן הוא מצמיד את שתי כפות ידיו – “בבקשה, הרשה לי להזריק לך”. זה עובד, אבל רק אצל המבוגרים, הוא מצחקק. הצעירים משתוללים, אבל אצל המבוגרים – כאן חוזר מחווה הידיים הנוגע־ללב – “בבקשה, הרשה לי להזריק לך!” די בו להרגיעם. כמה נערות בכיתה התאהבו באותו רגע באיש שהשמיע את הבקשה הזאת?

הַניה, הסטודנטית החמודה שלי, לא נראית מאוהבת בטֶצוּרוֹ אבל אפשר לשמוע את שאון גלגלי מוחה כשהיא מתלווה אלי אחרי השיעור. האם שמעתי על ה"טרימאטיות"? כן, אני צוחק, מופתע שוב מתלמידת־הרפואה הלמדנית הזאת. Trimates הוא משחק־מלים המשלב “פרימאטים” עם המספר שלוש. כך מכוּנות שלוש נשים מיתולוגיות במדע המודרני: ג’ין ואן־לואיק גוּדוֹל, שהקדישה את חייה לחקר השימפנזים בטנזניה, דיאן פוֹסִי, שחקרה את הגורילות ברוּאנדה עד שנרצחה בידי ציידים, ובירוטה גלדיקַס שחקרה את האורנג־אוטאנגים בבוֹרניאוֹ וסומטרה. הַניָה, מסתבר, קראה את עבודותיהן, ומה שלמדה על אורחות חייהם של בני־דודנו מעסיק אותה מאד. האם גם אני מתעניין בנושא?

“כן, אבל יש לי פגישה עוד מעט. מחר, אחרי שנת הצהריים, חשבתי לעלות אל היער שעל צלע ההר ממזרח. רוצה לבוא אתי, ואז נוכל לדבר בנחת?”

כן, רוצה היא. מחר אחרי הצהריים, אם יהיה יום יפה.

 

ח. שרדינגר והאשה בשחור    🔗

אצל שרדינגר סקס טוב היה כנראה אמצעי חיזוק חיוני להתמודדות עם חידות הפיזיקה. הוא הגיע להישגיו הגדולים, העיד הרמן וייל, “במשך התפרצויות אירוטיות מאוחרות בחייו”. ואם היו התפרצויות אלו מאוחרות, הוא עשה הכל כדי לפצות את עצמו על האיחור. נישואיו לאַנֵמָרי היו כושלים מתחילתם, ובגידותיו נעשו עד־מהרה בידיעתה. את השנה הדרמטית ביותר בחייו המדעיים החל בחופשה באתר־הנופש ארוֹזה שבאלפּים השווייצריים בחברת צעירה אלמונית. וולטר מור, הביוגרף שלו, מלתבט בקשר לזהותה: ודאי לא היתה זו לוטה או אירנה, וכנראה גם לא פליסי. לבסוף, בפרפראזה על אשה אלמונית בחיי שקספיר, הוא מכנה אותה “האשה בשחור”. במהלך אותם חוֹדשים שבילה עם אהובתו פירסם את מאמריו פורצי־הדרך שבהם התגבשה “משוואת שרדינגר” המפורסמת, המתארת את מצבו של החלקיק, והיא מקבילתה הוונטית של F=ma המפורסמת של ניוטון בפיזיקה הקלאסית, המתארת את מצבו של גוף גדול. כעבור זמן קצר פיתה את אֵתי בת השבע־עשרה, שאחרי ההפלה שעשתה לא הצליחה עוד ללדת ילדים.

כמה שנים אחר־כך באה שעתה של הילדֶה מארץ', אשת עמיתו מאינסבּרוּק ולימים אמה של רות, שעברה להתגורר עמו ועם אַנֵמָרי.

בשנת חייו האחרונה, כאן באַלפּבַּאך האהוב עליו, כתב מאמר קצר ושמו “סקיצות אוטוביוגרפיות”, הפותח בווידוי מוזר: רוב חיי גרתי הרחק מחברי הטוב ביותר, למעשה החבר הקרוב היחיד שהיה לי. ובסוגריים הוא מוסיף: אולי בשל כך האשימו אותי בפלרטטנות במקום בידידות אמיתית. הוא מספר באריכות על החבר הזה וגם על שני אחיו ועל אחיינו, שגם אתם התיידד אחרי מות החבר. ולעומת כל אלה: “אשתי, הִילדֶה, רות ואני נסענו לבלגיה”. האיזכור האגבי הזה, הִילדֶה ורות, כאילו כבר אמור הקורא לדעת במי מדובר, הוא ההתייחסות היחידה לידועתו־בציבור ולבתו. את האוטוביוגרפיה הוא מסיים בהערה יבשה כי השמיט ממנה את פרשת יחסיו עם נשים, ראשית כדי למנוע רכילות, שנית מפני שהנושא אינו מעניין איש ושלישית מפני שאין איש יכול להיות אמיתי דיו בנושאים האלה.

מי היה אותו חבר? שרדינגר מזכירו רק בשם־החיבה שלו, פרנצל, מצטער על שלא בילה יותר במחיצתו כשעוד היה בחיים, ומציין את מקצועו: בוטנאי. במקרה או לא, מחקר הצמחים היה גם אהבתו הגדולה של שרדינגר־האב, שאֵרווין, הבן היחיד, העריץ ואהב, ושמותו הותיר בו רגשות אשמה על שלא סעד אותו בימי מחלתו. ספרו על טבע החיים היה, אם כן, גם מחווה לשתי הנפשות החסרות הללו.

אל דאבלין, שהעתירה עליו כבוד תחת חסותו של דה־וַלֵרָה האופורטוניסט (שהוריד את הדגלים לחצי התורן אחרי מות היטלר), בא עם שתי נשותיו והבת שלא ידעה עדיין שהיא בתו. אנמרי והִילדֶה היו לפעמים פורצות במריבות כה קולניות עד שסטיבן, הסטודנט הנאמן, היה מוציא את רות הקטנה לגינה. לאן יברח מלומד עדין־נפש כשביתו מתמלא שאון צווחות בין אשה וצרתה? אל זרועות האהובה הבאה, כמובן. בתקופה שבה פירסם את מה הם החיים? התאהב בשילה מיי גרין הצעירה. “מה הם החיים?” כתב ביומנו, “כך שאלתי ב־1943. ב־1944 שילה מיי ענתה לי. השבח לאל!”

במה הם החיים? נאחז שרדינגר ברמז שכבר נתנו לו חופריה הקדחתניים של מנהרת־התורשה שהיו מתקדמים אל נקודת המפגש המיוחלת, אלה מכיוון הגנטיקה הקלאסית ואלה מכיוון הביוכימיה. קוונט אחד של קרינת רנטגן די היה בו לחולל מוּטציה תורשתית באחד האתרים בכרומוזום. שרדינגר, שלמזלו כבר חקר בצעירותו את הפיזיולוגיה של ראיית הצבעים, החל לחשב את גודלה של מולקולה המסוגלת להיות מושפעת בצורה כה דרמטית מכמות כה זעירה של קרינה. צעד אחר צעד החל לצייר לו בעיני רוחו את תכונותיו של “הגביש הלא סדיר” – זה השם שנתן לאותה מולקולה שאמורה היתה להסביר את שתי תכונותיה הסותרות של התורשה: יציבות משך אינספור דורות מכאן, ודילוגי מוטציות פתאומיים מכאן. לימים יספרו ווטסון וקריק איך נקרָה על דרכם הספר הזה, על ניחושיו הגאוניים, בדיוק בזמן הנכון בחייהם.

מכאן המשיך שרדינגר והעיר על העובדה שהגוף החי אינו נכנע לחוק השני של התרמודינמיקה והאנטרוֹפיה שלו אינה עולה. ההסבר שלו לכך היה שהאורגניזם ניזון מ"אנטרוֹפיה שלילית" במזון. רבים ליגלגו על ניסוח מוזר זה, והוא תיקן אותה בציינו כי בנוסף לאגירת האנטרופיה השלילית הגוף גם מסלק החוצה את האנטרופיה החיובית המצטברת בו. אבל עד היום, לעניות דעתי, לא זכתה תובנה זו לחקירה מדוקדקת. דווקה פנרוז, הוא ולא אחר, בהקדמה למהדורה המודרנית של מה הם החיים?, מעיר בליגלוג כי יש עדיין מדענים הסבורים שאנחנו אוכלים כדי לקבל מהמזון אנרגיה. לוּ כך היה לא היינו זקוקים לחילוף חומרים, שהרי פשוט יותר לשמור על חומרי גופנו ולקבל אנרגיה בצורת חום. שרדינגר הוא שהבין כי האנרגיה המיוחדת שבמזון, “אנרגיה חופשית” בלשון הפיזיקאים, פועלת על הגוף החי כצורה שלילית של אנטרוֹפיה.

בפרק האחרון של הספר הוסיף שרדינגר כמה הירהורים לגבי הסתירה בין הדטרמיניזם הפיזיקלי, שעל־פי המודל שלו הוא תקף גם בגוף החי, לבין תחושת חופש הרצון האנושי. את יישוב הסתירה חיפש באוּפַּנישַאדות ההודיות האהובות עליו: נפש האדם היא נפש היקום, ובעצם האלוהות עצמה. Deus factus sum (נעשיתי אל), ציטט את המיסטיקאים הקדומים. האירים הקתולים התרתחו למשמע דברי כפירה אלה והמו"ל המקומי סירב לפרסם את הספר, לשמחתה ולמזלה של אוניברסיטת קמברידג'. האחדות הזאת, המשיך שרדינגר, מוכרת לאוהבים המביטים זה בעיני זו ומרגישים כי במחשבותיהם ובשמחתם הם אחד, אחד ממש, כמו המיסטיקאי המתאחד עם האלוהות.

ובעוד מה הם החיים? יוצא לאור התברר כי שילה הרתה. שרדינגר שמח שוב להיות אב, אבל אהבתו לאשה ההולכת ומתעגלת התפוגגה כפונקציית־גל אחרי מדידה. “במשך חודשיים התקיימה הנפש המשותפת”, כתבה לו המסכנה, “אבל הבוקר ראיתיה גוועת… יכול אתה לאהוב אותי ברכות, בנאמנות, כל חיי, אבל אנחנו שניים עכשיו”.

שניים? והיצור האנושי החדש, שהחל את חייו כתוצאה מאיחוד אלוהי זה? מילא שרדינגר אינו מצטיין בספירה בנסיבות אלו, אבל שילה?

אני סוגר את הספר וכל קנאתי במאהב הדגול מתפוגגת בחמלה.

 

ט. אחורי אשה    🔗

הר נישא, מיועד וחמור־סבר, נשקף אלי בכל יום מחלון חדרי. הדפיקה המיוחלת בדלת נשמעת בשעה היעודה. די בהצצה בהַניָה כדי לדעת שהטיול הזה יביא לי שיעור חשוב בצניעות. נעלי־ההרים המעולות, המכנסיים הקצרים החושפים שרירי ירך חסונים ועם זאת נשיים עד חמדה, והיציבה הבטוחה של כפות הרגליים, כל אלה מעידים כי הגוף הזה כבר ידע הרבה צוקים ופסגות. אם רציתי להרשים מישהו ביכולת הטיפוס שלי, הַניָה לא תהיה זו.

ואכן, שיחתנו המתחדשת מיד מהמקום בו הפסקנו אתמול הופכת עד־מהרה מבחן סיבּולת קשה בעוד הכפר הולך ונפרשׂ לרגלינו מתחת. אני מתנשם בכבדות בעוד היא מדברת בשלווה, מתאמץ לטפס לצדה אבל שוב ושוב רואה את אחוריה המוצקים המתריסים כנגדי בגובה עיני ממש ומבלבלים את מחשבותי אף יותר ממפוח ריאותי המעוּנות. פה־ושם מסתובבת הניה אחורנית להציץ בי כשהניסיון לגמוע עוד קצת אוויר גורם לי להתמהמה בתשובתי. באחד הנקיקים אף הושיטה לי יד לעזרה אבל מבט נזעם שנעצתי בה גרם לה להשיב ידה בציחקוק, ושוב מדלגת היא על הסלעים לפני. “אחורי ארי ולא אחורי אשה”, אומר ר’ יוחנן בתלמוד. אבל אין אריות פה בטירול, ואינני רואה אף אחד מהם עכשיו לפני. הניה, שקועה כולה בסוגיה, מקשה על השיעור מאתמול. סדר הדברים התהפך, היא מדברת ואני מקשיב.

והיא מזכירה לי את התגליות המטרידות על שכיחות הרצח והקניבליוּת בין השימפנזים. ג’יין גוּדוֹל בילתה קרוב לעשרים שנה בשמורת גומבּה בלי לדעת על כך דבר, עד שהלהקה שאותה חקרה התפצלה לשתיים. אז ראתה מדי־פעם כמה זכרים בני הלהקה הצפונית יוצאים בשקט חשוד אל הנחלה הדרומית. היא עקבה אחריהם, ומה שראתה היה מקפיא־דם ממש: שוב ושוב התנפלו הפושטים על שימפזה בודד, הכו אותו עד מוות, ריטשו את גופתו ולפעמים גם אכלו את מוחו או חלקים אחרים. בסופו של דבר נשמדה כל הלהקה הדרומית. וכאילו לא די בכך היו גם מקרים של רצח תינוקות בין הצפוניים עצמם. שתי נקבות, אם ובתה, התמחו בחטיפת תינוקות מאמהות נחותות־דרגה כדי לאכול את מוחותיהם. בסך־הכל חיסלו כעשרה תינוקות. גוּדוֹל שיערה שהשתיים היו פסיכופתיות: האֵם התעללה בבתה כשהיתה גורה וגם זו היתה אם גרועה לצאצאיה, וכשנולדו להן תינוקות משלהן חדלו מהמנהג הזה. אבל צוותי־מחקר אחרים חשפו את התופעה במקומות נוספים באפריקה, והמקרים שתועדו היו גרועים אף יותר. כהנה וכהנה מספרת לי הניה, ואני שומע אותה נקרעת בין אהבתה לבעלי־החיים לבין החלחלה מהמעשים הללו, שסבורה היתה כי שכמותם מסוגלת רק החברה האנושית להציג.

אבל רצח תינוקות מקובל בטבע, אני מעיר, נאחז באגודת שרכים בצד השביל כדי להדביק את בת־שיחי התזזנית. כיום ברור שלורנץ טעה בעניין זה ושהעכבות נגד רצח בתוך המין לא תמיד פועלות. כשזכר חדש משתלט על הלהקה, החשבון הסוציוביולוגי אכזרי ופשוט: כל הגורים בלהקה הם צאצאי קודמו; אמותיהם לא תתייחמנה כל עוד הם יונקים; וגם הקדנציה שלו כמנהיג מוגבלת בזמן. לפיכך, אם הוא רוצה להשאיר את חותמו הגנטי, כדאי לו ביותר להרוג את כל הגורים כדי שאמותיהם תוכלנה להתייחם מחדש למענו.

לא, מתריסה הניה, מקרי הרצח בין השימפנזים אינם עומדים אפילו במבחן ההיגיון הסוציוביולוגי: אין פה זָכר שליט יחיד אלא חבורת זכרים חזקים, והיו מקרים שזכרים השתתפו ברצח תינוקות שהיו, קרוב לוודאי, יוצאי־חלציהם!

כבר מזמן עזבנו את השביל, שיפוע ההר נעשה תלול יותר, וכנגדו נוטה זווית יציבתנו לצד ההפוך עד שאנו נאלצים להיאחז בידינו בכל בליטה ואגודת־עשבים שתוכלנה לסייע. מעל מותני הניה מתרוממת החולצה וחושפת גב תמיר ובוהק. אני תשוש, ארבע גפי כואבות ופרקי אצבעותי חבולים, אבל אני הומו־סאפיינס ולא שימפנזה, ומלבד הבּי־פֵּדאליות והאגודל הנגדי נתנה לי אמא־אבולוציה גם כמה שיכלולים תוך־גולגלתיים, ועל כן בולשות עיני ללא הרף במעלה השביל, משני עברי גווה של בת־שיחי. הנה, בדיוק מה שחיפשתי. מימין, בין שני סלעים, שיפוע ארוך, הרבה פחות סלעי, העוקף את מדרגת הסלע שהניה, שקועה במחשבותיה, מתקדמת היישר אליה. אני אוזר כוחות ומתקדם במהירות בשיפוע הצדדי. כמה שיחים מושיטים לי את ענפיהם לעזרה. אני משׂתרע על הקרקע הסלעית. כמה דקות חלפו והניה, שלא הבחינה בתעלול, התקרבה אל מדף הסלע שגובהו כמעט כגובה קומתה. יש לי כדקה או שתיים להחזיר את נשימתי המתאמצת ולתפוס עמדה נוחה לישיבה.

“הֶר אבשלום?” הניה מסתובבת לאחור, תוהה שמא שכחה אותי באיזה נקיק.

אני שותק והיא שבה וקוראת לי בקול רם יותר, דאוג. כמה מתוק לאוזני “הֶר אבשלום” זה!

בשקט אני עובר לעמידה, ממש מעל לראשה.

“כאן, העלמה הניה. ומה דעתך לוותר על ההֶר וגם אני לא אקרא לך פרויליין?”

נבוכה היא מביטה למעלה, ואני מוכן להישבע שלרגע עמדה להציץ שוב אחורנית, לראות אם לא שני הֶר אבשלומים מסתובבים כאן בטירול. בחיוך זדוני אני מושיט לה יד. ברכי הכואבות נדרכות לקלוט את משקל הגוף הנוסף כשהיא אוחזת בידי, מעיפה רגל באלכסון עד מעל לכתפה כדי להיאחז בצלע המדרגה, ובזינוק מרהיב מקפלת תחתיה את רגלה השנייה על הסלע. יד שמאלי נשלחת כמאליה לתמוך בה מאחור. רק קוטוב מריח שערותיה עובר על פני כשהיא מתייצבת בן־רגע וחוזרת להליכתה הרגילה. “השאלה הגדולה היא איך מפרידים בין דפוסי התנהגות נלמדים לכאלה שמכתיב הגנום של הקוף”.

לרגע אני נשאר נטוע במקומי, הדם אוזל מפני. כבר ראיתי אנשי־שררה מתייחסים אל יצור־אנוש כאילו היה בול עץ, אבל איך מתיישבת ההתעלמות הזאת ממני עם הקריאה ששמעתי רגע קודם? אין הרבה זמן למחשבות כי עֵז־ההרים הזאת כבר התקדמה כברת־דרך ניכרת. עכשיו היא מדברת על בּבּונים. ספולסקי מדד את הפרשת הטסטוֹסטרוֹן בזכרֵי בבוּן דומיננטיים ונשלטים. כשבבון נשלט חוטף נשיכות, הפרשת הטסטוסטרון בגופו דועכת. למי יש חשק לסֶקס במצב כזה? אבל כשבבון שולט מוכּה, הפשרת הטסטוסטרון בגופו רק עולה, ואת עודף המתח הוא פורק בהתנפלות על קוף אחר. לא עשו מחקר כזה על הומינידים, אומרת הניה, ספק לי ספק לעצמה, אבל אין לה ספק שהתמונה תהיה דומה.

אני מנסה לשנות קצת את נושא השיחה. לפני שנה לימדתי קורס על מיניות בבר־אילן והצד הזה של חיי הפרימאטים קצת מוכר לי. “לא שכחת, הניה, דודן נוסף שלנו? הרי קיימים יותר משלושה הומינידים. גם אם יש מחלוקת אם גורילת־ההרים היא מין נפרד, הרי ברור שהשימפנזה הוא שני מינים. הקטן והנדיר יותר קרוי בונובו. זהו יצור מטריארכלי בעיקרו, שלהקותיו מונהגות על־ידי נקבה שלטת. לא נצפתה שם רצחנות כמו בשימפנזים אלא תכונה אנושית אחרת: עוררוּת מינית…”

“כן, גַלדיקַס תיעדה מקרה אונס של הטבּחית שלה בידי אוּרנג־אוטאנג מתבגר. זה תיאור מבעית. שתיהן הכו אותו שוב ושוב, אבל הוא רק גילגל עיניים והמשיך באַקט. לבסוף, אמרה לה הטבחית המסכנה עצמה: עזבי אותו, זו רק חיה”.

“אבל את שוב מדברת על אלימות! אצל הבונובו קורה משהו לגמרי אחר. המשגל הוא המטבע השכיח ביותר במשאם־ומתנם על מזון, שליטה וטיפוח הגוף. אפילו תנוחת ההזדווגות האנושית השכיחה, פנים אל פנים, מככבת אצלם לצד המשגל האחורי”. אני מציץ בגנבה בהניה כשאני מתאר את המשגלים הבלתי־פוסקים שנצפו בין קופי־האדם הללו, חוצים גבולות מִגדר וגיל, אפילו בין בני אותו מין ואפילו גורים תובעים חלקם בהילולה. “אם אנו מייחסים חשיבות כה גדולה לאבולוציה בהתנהגות האדם, צריך להביא בחשבון גם את הדודן ה’היפּי' הזה שלו, לא כן?”

הניה מקשיבה מוטרדת, אולי נבוכה. האם רוצה אני לנוח קצת בצל האלון?

“אם את עייפה – בוודאי”.

שוב עוברת ההקנטה ללא מענה. מתרמילה היא מוציאה כריכים ובקבוק מיץ. האם אני צמחוני? אוֹמניבוֹר (אוכל־כל), אני משיב לה בידענות כאילו סַחנו במין חדש של פרימאטים. אני טורף את פרוסות הנקניק בלחם חוּם מיד השיקצה הנאווה. אוי ויי מיין שיינה הניה, וכי לא על אחת מאמותייך בירך רבן גמליאל “ברוך שכך ברא בריות נאות בעולמו?”

“אבל מה אתה אומר, הֶר… מה אתה אומר, אבשלום, על יצורים כל־כך אינטליגנטיים הטורפים תינוקות מבני להקתם?”

“מכל ההסברים שניסיתי לחשוב עליהם”, אני עונה לאחר שתיקה, “נראה לי יותר מכל שהדודן הזה שלנו פשוט מתחיל לעשות את הדרך בה התחיל אבינו, “הומו אֵרֶקטוס”, לפני כשני מיליון שנה: הופעת החשיבה המופשטת מגלה שוב ושוב דרכים חדשות לסיפוק יצרים מיידי, כאלו שעדיין לא הביאתן האבולוציה בחשבון, וזו אינה מספקת לפַתח הגנות מתאימות נגדן. כך היה, למשל, כשאחד מקדמונינו גילה שענבים מותססים יוצרים מיץ שעושה מצב־רוח טוב. הפטנט החדש התפשט מיד בחברה האנושית לא בהתפתחות גנטית אלא בלמידה פשוטה, הרבה לפני שתספיק האבולוציה ליצור מנגנוני הגנה מתאימים נגד נזקי האלכוהול. מאז אנחנו עסוקים בסיפוק ישיר יותר ויותר של הצרכים שלנו בלי קשר להזנה או לרבייה, והאבולוציה אינה מספיקה להדביק אותנו, ומכאן התפוצצות האוכלוסים, הסמים, ההשמנה ושאר מחלות השפע האוכלות בנו. אולי גם השימפנזה, בחשיבה רציונלית, גילה שרצח תינוק, עד כמה שזה לא נעים, מביא סיפוק מיידי בתור בשר זמין ללא מאמץ, ולמד לדכּא את העכּבה נגד רצח הטבועה בו? אני לא באמת יודע, הניה, אני רק חושב בקול”.

צללי ערב ניגרים לאטם מרכס ההרים הנגדי בדרכּם לעטות באפלה את העמק כולו על קומץ כפריו. אני מציץ שוב בהניה. הקמט התוהה הזה העובר תמיד בין גבותיה, כאילו אינה חדלה אף רגע מלחשוב, והעובדה שכמעט לא ראיתיה מחייכת, אפילו כשכל הכיתה היתה צוחקת מבדיחה שלי, מצטרפים לחידה מטרידה. הרשמיות והיובש האלה עומדים בסתירה כה בולטת לגילה, לצבע לחייה ולצליל האיטלקי של שם־משפחתה. שוב אני מציץ בבגדים הפשוטים שעל הגוף והנהדר הזה, הנטולים כל גינדור נשי, ובשׂער הארוך שנחפף רק כלאחר־יד. אפילו בישיבתה התמימה לידי, קרוב עד לבלבל, בלי ניסיון למנוע מהחולצה ומהמכנסיים לפנות בכיוונים נגדיים, אין שום פתיינות. סתם חוסר מוּדעוּת.

“תרשי לי, הניה, לשאול אותך שאלה אישית?”

בוודאי, מרשה היא.

“למה בעצם את מתעניינת כל כך בקופי־האדם? את לומדת רפואה, נכון? ולמה נושא האלימות כל כך מעסיק אותך?”

“מה שמַצוּזַאוָה אומר פשוט לא מתאים למציאות! למה הוא מתעלם מהצד האפל של החיות הללו?”

הפעם לא נפגעתי, הניה, רק התעורר בי רצון לחבק אותך עם הסוד שבך, בשבתך כך בגבך אלי ופנייך אל העמק שלרגלינו.

“את יודעת מה עלינו לעשות? הגיע הזמן שנשאל את מַצוּזַאוָה עצמו”.¹

מיכל חלבּין: בלי כותרת