פרק א. קול החליל וקול הצאן

דויד שכב על הגבעה הצופה בית לחם, עיר מגורי ישי אביו, והשתפך בזמר עצוב, הנודע בשערי יהודה ובנימין, לקול ענות־חלילו: בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, בנות צעדה עלי שור וימררוהו ורבו וישטמוהו בעלי חצים. היתה עת צהרים בגבור השרב. צאן מרעיתו לחכה בעצלתיים את העשב, אך לא כן יגונו, אשר לחכו כעת בעוז־משנה, כמו גם רוח הקדים בתעצומותיו היה רוח עצב, ציר שלוח מעם היקום, הניחת אל קירבו לשית נוספות על נכאיו. לכן הקשה הפעם לשאול: למה ועל מה ישטמוני ככה אחי? הכי שמוני רועה צאן אבינו עקב אשר הנני הצעיר ביניהם או כי יען אוהב־זמר אנוכי והמה לתומם ידמו, כי יודע נגן לא יצלח עוד לכל מלאכה נכבדה בבית או בשדה, בלתי אם להתהלך מאחרי הצאן? נורא נפלא דוד בהגיגיו: למה אחיו לא יוכלו דברו לשלום? הכי בגאוה ובגודל לבב ינהג או רהבים בפיו? בדד יתהלך, עם נפשו ישוחח, את הצאן ירעה ישמור אל מי מנוחות ינהלן. חלילו רעו. בכל ריב־אחים על מסחר וקנין לא יתערב. מה פשר שטנתם לו?

דוד כמשפטו העמיק חשוב. ויאמר אל נפשו: נמשלתי ליוסף הצעיר בבני יעקב, כי גם אותו שנאו כל אחיו, אפס מיוסף רחק לב אחיו עקב אשר נפש אביהם היתה קשורה בנפשו, ואני גם אבי לא יהגה לי אהבה, כמו זר אני לרוחו. לראשונה היה משלו ליוסף לנחמה מעט לו באמרו: אכן נתיב הוא מששת ימי בראשית, אשר האחים ישטמו את בן הזקונים לאביהם. אך חיש מהר הכהו הנוחם על שיתו נפשו כיוסף בן הפורת, והוא לא תואר לו ולא הדר לו. מה קטנה קומתו, והוא אף אדמוני, נבזה בעיניו נמאס. כליותיו יסרוהו על אשר בנפשו ישית תמיד מעיניו לסלסלה ולרוממה ולהמשילה לאחד יקר בעם, רב עליליה אשר שמו יהלך לפניו מדור אל דור. הכי באהבת נפשי אשגה בעת אשר כזאת, עת צרה לשבטי ישורון ולשאול המלך, בהגיח עלינו אויבים מסביב לפשוט בגבולותינו, לחבל ולהשחית בשדות־ישראל ובכל עמלו? טרם הניח לנו האל מן הפלשתים והנה עמון ומואב ואדום עלינו, והאחרון, זה העמלקי, הכביד להתגר בנו מלחמה. הלא חרפה תעטפני בזכרי, כי כל בחור וטוב יצא אל המערכה, ואני בילדי־רוחי אשתעשע ואחרי שרעפי־לבי אתור, זמר אנעים ועל חלילי אתרפק. מי יתנני – הוסיף דוד להגות בנהמת רוחו – כדבורה אשת לפידות, אשר בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ארגה שירה נשגבה לאל, עד כי ארץ רעשה גם שמיים נטפו אש להבות. דוד נמלט מן הפח אל הפחת. ברוגזו על נפשו עקב שיתו את יוסף משל לה, השיא את הגיונו אל דבורה אשת לפידות, נביאה בישראל ונעימת זמירותיו. הוא בהגיגיו רק עם אנשי השם הגדולים אש בארץ יתרועע. הטוב כי יעקור כל הגיון מלבו על אודות נפשו, אשר גאותה היא אות לנקלותה.

לא הסב עוד את לבו בלתי אם לענות עמו. רבו קמיו וצריו. נחלי־בליעל יבעתוהו בכל דור, סביבו יתהלכו רשעים לבלעו וֹלהשחיתו. כבימי משה ויהושע, דבורה וברק בן אבינועם ככה בימי שאול בן קיש רבים זוממים להכחידנו מגוי. יעוצו עצה כל שונאינו,וֹהיא תופר. כאשר קמים עלינו בכל דור ודור לכלותנו, ככה מפיח האל בכל דור ודור רוח גבורה באחד בחיר מבני ישראל להושיע את עמו מכף אויביו. וזה האיש שאול משיח ה', מלך ראשון על ישראל, נתן מלוכה לעמנו. אלולא הוא חגר את חרבו לעזור לבני יביש גלעד מפני נחש העמוני, אשר זמם לנקר כל עין ימין מבני ישראל, היינו לחרפה בגויים. שאול גאוננו ומעוזנו. יחי שאול – קרא דוד בקול – באשר הסכין בבדידותו כי רבה להביע מפיו לאזניו את הגיגיו הנכאים והצוהלים גם יחד.

רחש לב דוד דבר טוב להגיד מזמור שיר לשאול בן קיש, אשר לכד את המלוכה על ישראל, ויפתח את פיו במצהלות לאמור: יפיפית מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך, על כן ברכך אלוהים לעולם.

מפי רבים שמע דוד שבחי־שאול, אף מפי שועי־יהודה ומפי אחיו, העוינים אותו בסתר. הכל יאמרו כי יפה־תואר המלך, משכמו ומעלה גבוה מכל העם, וכי באהבתו הרבה לזמירות יקרב בימינו כל מנעימי־זמר הנודדים בדרכים, אשר ייטיבו לנגן בנבל ובכל כלי שיר, יש אשר יהיו אורחים קרואים אל שולחנו להנעים לו את משתהו ביום החודש. אף דוד ידבר לעתים בהגיגיו מזמור שיר והלל אל שאול לאמור: מעשי למלך, לשוני עט סופר מהיר. חגור שאול חרבך על ירך, גבור הודך והדרך. והדרך צלח, צלח רכב על דבר אמת וענות צדק. כסאך אלהים עולם ועד. אהבת צדק ותשנא רשע, על כן משחך אלהים שמן ששון מחבריך.

הנערים הרועים בהמון סואן ועדריהם לפתע נתקהלו ובאו למקום מרבץ צאן דוד. לראשונה אמר לאסוף את עדרו וללכת מזה והלאה. היטב ידע, כי גם הנערים הרועים לא יבקשו את קרבתו ואף ישטמוהו בלבם אל נכון עקב אשר לא יתערב בחברתם ובמשחקיהם ובלהגם הנואל לא יקח חבל. אפס לבו לא נתנו ללכת מן המקום הזה והלאה, כי הגבעה הזאת, אשר צאנו נטושות עליה, עוד מאמש יעודה מעמו ליואב בן צרויה אחותו לבוא אליה בצהרי היום ולספר לו את החדשות משדה הקרב עם העמלקי.

יואב בן צרויה אחותו, הצעיר ממנו בארבע שנים – הוא כבן שתים עשרה – היה ריע לדוד ונאמן־רוחו. ויואב אף הוא יושב בבית ישי אבי זקנו עם צרויה אמו האלמנה, אשר בעלה נהרג בידי פלשתי ממארב, והוא הבכור לאמו משלושת בניה, חרוץ ונבון־דבר, קל רגלים וטוב־רואי, המשכיל להתהלך עם כל איש כלבבו, אין נסתר ממנו בכל שיח ושיג אשר בין הבאים בשנים, גם בני ישי הגדולים, המתהלכים עם דוד אחיהם הצעיר בקרי, יחבבוהו ויקרבוהו, לא יגערו בו בהטותו אוזן קשבת לשיחם על כל המוצאות, בבית, בשדה או במערכות הקרב. בשגם צרויה אמו, אשת חיל ואמיצת הלב, היא עקרת הבית תחת אשת ישי המתה ואף כל דבר קנין ומסחר ישק על פיה, והיא ליואב בכורה תודיע משנה־אהבה. יואב, אשר בעיניו יראה ביום ובאזניו ישמע מכל אשר יתלחשו האחים הגדולים, יביא אל דוד בשובו מעם המרעה לעת הערב. אולם חזקה עליו מצות דוד, כי כל שמועה ממערכות הקרב יביא אליו למקום המרעה בעצם היום. לזאת יקראהו דוד בנוח עליו רוח המהתלה בשם האיש אשר על חדשות המלחמה. לכן לא יכול היה דוד למוש מהר מן הגבעה בצפייתו אל יואב.

מבלי משים שינה דוד הפעם את טעמו ובלבבו את הנערים במבטיו דיבר אליהם בשפת־חן כיד המליצה הטובה עליו על כל ילדי־יום בקרב הצאן, הנבדלות אשה מרעותה בכל ארחן ורבצן באכלן מן הדשא ובשתותן מן האגם ואף במנת העצלתיים הנסוכה בהן בחום היום. אף הנערים גמלו לו מאור־פנים ונדיבות־ניבים, כמו לא נטרו לו מעודם איבה בלבם והביאו אליו את הבשורה הנפוצה בעיר כי אגג מלך עמלק נתפש חי בידי שאול. ואחרי אשר עם אגג ניגף בקרב נפל שלל בידי בני ישראל בקר וצאן לרוב. מי פילל ומי מילל שלל מלחמה רב אשר כזה? אלפי גלגלות צאן ובקר.

– אך כסיל ובער הנך, חושי, בתתך מספר האלפים לגלגלות הצאן והבקר. לו חכמת כי אז אמרת רבבות ואף רב מזה – קרא נער רחב־גו וקצר־ראש אל הנער הגבוה מכולם ושמו חושי הארכי.

– ואני אומר לכם, כי לא אלפים ורבבות, בלתי אם צאן ובקר לאין קצה… באזני שמעתי… לא, כי אחי הבכור שמע באזניו את פעיית הצאן הרב. ואחי הבכור אומר כי רב מספר הצאן אשר נשבה בידי שאול מעם העמלקי ממספר הענבים אשר בכרמי גילה ועין גדי גם יחד – התריע בעוז נער אשר מידת קומתו לא עלתה הרבה על מידת ילקוטו על שכמו.

– אף אתה דום, חמור־חמורותים. מה לך ספור את הצאן והן רבו כפליים מיוצאי מצרים ומהכוכבים בשמים – קרא נער רביעי – הלא כאשר הובילו את הצאן בדרך מעמלק עד גבעה, שם בית המלך, געו הצאן בצעקה כה עזה, עד כי לקולה נעקרו ארזים והארץ התבקעה וסלע בכרמל התפוצץ ורבים מבני החיל נהיו לחרשים מפאת השאגה והם יהיו חרשים תמיד.

– ואני שמעתי מתלחשים כי שמואל הנביא בבואו אל הגלגל שמע את קול רעש הצאן אף בטרם ראה בעיניו כל דמות שה או טלה, כי את העדרים כבר הובילו חמש או עשר או עשרים פרסאות הרחק ממנו. אך את הקול הסואן אשר לצאן שמע שמואל הנביא מרחוק – שח הנער אליעם בקול חרישי כאחד מגלה־סוד, הנושא את דברו בחרדת־לב – אז שאל שמואל הנביא את המלך שאול: מה קול הרעש אשר אזני תצלינה ממנו? והמלך שאול ענה דבר אל שמואל הנביא, אך שמואל הנביא לא שמע את דברי המלך שאול. כה גדול היה רעש הצאן. לכן התקצף מאוד הנביא הזקן על המלך: למה לא יענהו מאומה על שאלתו?

– ואני אגיד לכם – קרא נער מהיר־מבטים ומהיר־לשון ואף מהיר־חימה – כי שמואל הנביא הוא זקן מאוד ואזניו חרשות. לכן לא שמע את מענה המלך. כל הזקנים חרשים וכל הנביאים זקנים. על כן יאמרו המושלים: מי חרש כעבד ה'.

– הרף מן הנביא וֹזכור את הצאן הרב – קרא נער אשר פניו עגלגלים ולו קול בוטח וכאיש מבטו והגיונו – הלא חדשה נפלאה היא זאת כי יהיו בגבולות ישראל עדרי־צאן לרוב ובקר לאין קצה ונערים רועים יבוקשו בנרות ובלפידים והחזיקו שבעה אנשי־עדרים בנער אחד וֹיאמרו לו: מלמד לך, רועה תהיה לנו. על זאת יפליאו משכרתנו הרבה מונים. בחכמה עשה המלך שאול לקחת מאת עמלק את כל הצאן – ובהשפילו את קולו הפטיר – ואני גם זאת שמעתי, כי היטב חרה לנביא הזקן על המלך עקב אשר לא הכה את כל הצאן לפי חרב. אך כסיל הוא הנביא הזקן, וֹלזאת פקד להמית את כל הצאן.

– הלא על זאת אמרו המושלים משוגע איש הרוח – קרא הנער מהיר המבטים ומהיר הלשון.

– לא נכון… אני במו אזניי שמעתי זקן אחד שח לרעהו, כי שאול המלך הוא משוגע – ענה חלקו הנער אליעם בלחש מלוחש, כאחד המגלה סוד כמוס.

דוד, אשר גם הפעם לא נתן לנערים המשוחחים מרבי הלהג בלתי אם את אזנו השומעת ולא את ניב שפתיו, לא יכול עוד להתאפק וקרא בזעם אל הנער האלמוני דק הקול:

– בלום פיך פושק־שפתיים ואל תתן לשונך במלכנו משוח ה'. ואם תוסיף לדבר אודיעך את נחת זרועי.

דוד בהגיגו אש ואף ידו כפיו שלוחה אל הנער מחרף את המלך. אל נכון היתה ניחתת בערפו או בשוקו, לולא להקת נערים נצבה בינו ובין דוד הנאפד בזעם. אחרי אשר חבר הנערים עמד כחומה מסביב לו חגר עוז הנער המדבר בשאול להשיב לדוד כגמולו.

– פושק־שפתיים תקראני. אך מודעת היא, כי לך לשון המדברת גדולות ובגדולות תתהלך תמיד, יהיר ומתרברב אשר כמוך. הלא תשא את נפשך לעשות לך שם בגיבורים בסיפורי הבדים אשר בפיך… דובר־שקרים הנך.

– אמת נכון הדבר. דוד אך כזבים יפיח תמיד על מעשי תקפו וגבורתו בשסעו את האריה. סיפור־מעשה אשר לא היה ולא נברא, בדה מלבו, למען יעשה לו שם בגבורים. ואנו כולנו על זאת נשנאהו – קרא הנער מהיר החימה בעזות־מצח וחיש מהר בקע אל קרב מעגל הנערים, למען יעמדו מסביבו כחומה. ואכן, הנערים, אשר סביב שתו עליו לסוכך עליו באגרופיהם השלוחים, געו כולם בצחוק רע וזדוני ולטשו מבטי איבה על דוד.

– כולכם זרע מרעים ועדת נרפים ועצלים. סורו מעלי ולא… – אמר דוד ולא השלים את דברו וגם לא הנחית את ידו באיש מהם.

הנערים נסוגו מעט קט מעמו. מוראו היה עליהם, כי אשר תהיה בו יד דוד נקה לא ינקה. אגרוף דוד על אף קוטן־קומתו עז וחרוץ, אם כי לא מהיר. הלא זה משפט הגבור, אשר ידו אמונה, להוקירה מזולתו, פן יחבל בו מכה אחת ללא רפאות. אפס הנערים בידעם את תכונת־דוד כי ארך־אפים הנהו ולא על נקלה ישלח יד במתגרים בו, פן יהיה דמו בראשו, הוסיפו להזעים את דוד ברוע־מבטיהם ובעוית־שפתותיהם. אל נכון היה פטר הריב למדון מתלקח לולא הנער חושי, אשר קסם בפיו לשכך כל ריב במענה רך מהול במהתלה מעט. ויאמר חושי:

– הנערים, אל נא בחפזכם. אך לשוא שתם כולכם על דוד להרעימו, כי מספר בדים הנהו. והוא לא כן עמדו. אחת אדבר ושתים תשמעו. לא דובר־שקרים דוד, כי הוא מעודו לא סיפר לאיש את מעשה האריה. לא מפי דוד כי אם מפי עוף השמים, אשר הוליך אלינו את הקול, נודע דבר האריה, אשר ידי דוד באמנה, כדברי השמועה, שסעו כשסע את הגדי.

הנערים געו הצחוק מהול לעג, באשר גם בדבר חושי הארכי בשפה נאמנה היה קולו כמהתל ומראהו כמשחק וכל שומעיו לרצונם השלו את נפשם לאמור, כי כמוהם יחמוד לצון בדוד. מעשה האריה היה למשל ולשנינה בפי רבים מקרובי־דוד ומיודעי־שמו, אף כי בפי הנערים הרועים, אשר היֹ עוינים את דוד עקב התרחקותו מקהלם ועקב חשדם כי בלבו אך יבוז להם. לכן גם בתום דברי־חושי הוסיפו להתגרות בדוד. אולם תחת לדבר אליו במישרים חרפות השכילו את לשונם להשליך בו שיקוצים בשיחם על אודותיו בחברתו וכמו לא אליו, בלתי אם אל נפשם.

– הכי דוד “קטונתי” זה שסע את האריה – שח הנער השמן בקולו הרזה אט־אט ובנחת – אל נכון היה זה כלב מת ולא אריה חי.

לא כי פרעוש אשר התחפש כאריה – התריע הנער, אשר גבהו לא עלה הרבה על גובה־ילקוטו

– הוא אדמוני ועיניו אש. מראהו כמו שותה יין־ענבים למכביר. לו נאה ולו יאה ללגום מן האדום האדום הזה. מר־נפש הוא והמשל הקדמוני אומר תנו יין למרי נפש – הגיד הנער אחיתופל, רם המצח, אשר לא הוציא עד עתה הגה מפיו. אפס גם בהחרישו נחזה בארשת־פניו כממלמל וכאומר חן־חן לכל דובר בעתו אם בכה ואם בכה.

אחרי אשר הנערים דברו איש באזני רעהו סרה בדוד פתח הנער מהיר הלשון להתקלס שוב בשאול. היטב ידעו הנערים כי דוד יתן כבוד ויקר למלך שאול, אשר רבים משועי יהודה בזוהו והתלחשו עליו בסתר. לכן שלחו לשונם בשאול להרעים את דוד. אחיתופל פתח וכל הנערים קראו אחריו פה אחד את הפזמון, אשר היו לו מהלכים רבים ביהודה: מה יושיענו זה שאול האיש זה בן הקיש. הכתר מעל ראשו יעוף חיש־חיש אל בין הרי־בתר. הכי לשוא שאול שמו? והוא שאול ישאל ואף יעשוק, כחוק וללא חוק, יבוז בז. את איש ישראל ישים למס.

רבים מאנשי יהודה השמיעו את הזמר הזה בסתר מפחד מרגלי המלך, אך הניאו את הנערים להגיד בקול רם. לכן הנערים הרועים בשדה, באין מורא הוריהם עליהם, שיננו אותו ואף למען הדאיב לב דוד, אשר באיולתו כי רבה יוקיר את המלך שאול עד בלי די.

דברי הנאצה בפי הנערים העציבו מאוד את דוד ופחד אחזו, פן בהתחמץ לבו בקרבו ינחית מהלומה באחד הנערים המתקלסים במלך, אשר ממנה לא יירפא על נקלה. אולם הוא שת מחסום לרוחו הנסערה והזעיק חיש חיש את עדרי־צאנו להסיעם מזה והלאה להיבדל מעדת הנערים השובבה. וֹדוד בהסיעו את עדריו לא נחם הפעם כמשפט כל הנערים הרועים במעלה הכרמים בדרך הסלולה למבואי העיר, כי אם תר לו נתיבות נפתלים ושבילים נדחים ורחוקים, לבל יקרהו המקרה לבוא היום בשנית בקהל הנערים. וגם בהרחיקו נדוד מהם לא סרה מעליו כל היום ההוא רוחו הרעה. עם לבו אמר: כשבילים האלה, ככה נפתלו דרכי אנוש. אכן, יצר לב האדם רע גם מנעוריו. הנערים האלה למה ככה ישטמוני וירדפוני? אני לשלום והמה למלחמה. מה און פעלתי להם להתנכל לי? דוד הוסיף להגות נכאים: לא נפלאת היא כי הזרים ישטמוני אחרי אשר גם זר הנני גם לאחי וכנכרי לבני אמי. וקול מלבו ענה לו לאמור: את חולי־מלכך תישא וֹזעם חורפיו נפל גם עליך. רק אין זאת, כי פרוע העם ביהודה לשמצה. למלכו יבוז, לנביא יקרא משוגע איש הרוח. על גאון ישראל המובס לא ידוה לב. באין חזון יפרע עם.

ככה התנהל דוד כל היום אחרי צאנו והגה נכאים חליפות בשאול ובמנת הגורל אשר לנפשו. בפיו שינן את המלים בן פורת יוסף ועליהן שת נוספות מנגינת החליל, הנוגה כשריקות הרוח בין שיחי הגיא, החוצה את הדרך לבית לחם בעתותי הבציר; כיללת התן בין כרמי־חברון בלילות אין־ירח וכפעיית הטלה אשר רגלו ניגפה באבן ודם־פצעו יזוב ולא יחדל.

פרק ב. מטה ישי

ביום ההוא אחרו פעמי דוד לבוא עם העדר בשעת בין הערביים לבית אביו, כי בשבילים הנפתלים קשתה עליו המלאכה להתנהל עם עדריו ולשית כיאות עין פקוחה עליהם, לבל יהיה בהם כושל ונדח. בשגם יואב לא נלוה אליו הפעם כמשפטו תמיד בערוב היום לעזור על ידו באיסוף הצאן ולהעבירן עמו בחתחתי הדרכים ועד למכלאה, באין יואב יודע, כי דוד שינה היום ממהלכו בין הכרמים. החושך כבר כיסה את הארץ בהגיע דוד עם צאנו אל המכלאה בחצר וֹהוא שעמד לו לבוא כמתגנב, לבל יראהו איש באחרו לבוא. וישכן לבטח את הצאן לשנת הלילה. בבואו אל הבית פנימה מצא את כל בני המשפחה מסובים אל השולחן הערוך לאכול לחם הערב. ומושב בני בית ישי מסביב לשולחן כחוק. ישי בראש ושבעת הבנים עוטרים אותו, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו, אף צרויה ושלושת ילדיה, יואב, עמשי וֹשמעי, עמהם.

אך הסב דוד אל השולחן וירא כי פני כל אחיו נזעמים לו ואף ישי אביו לא הביט אליו. אכן, ישי מאחרי מות נצבת אשתו התהלך תמיד קודר בלחץ יגונו ויש אשר לא יביט אל פני אדם, כמו לא יוכל לגרוע עין מצלם אשתו הנצב נכִחו ולא ימוש. לכן הביעו עליו בניו בלחש־סתרים את האומר, אשר יסודתו בזמר עתיק, אך בצלם יתהלך איש, לאמור, אך בצלם אשתו יתהלך ישי. רק את דוד הקטן בנעריו, יש אשר יחונן במבט־נדבה. אפס הפעם הסב מבטו גם מדוד וביד שמאלו גרד ללא הרף את זקנו הארוך היורד על מדיו. ויהי הדבר לאות, כי אף הוא יזעף לבו על הנער הרועה, אשר ישגה בחזיונותיו תמיד וֹלזאת יתמהמה לעתים והיום אחר לשוב עם הצאן עד רדת הלילה. אשר הגה אולי ישי בחביון מחשבתו הביע הבכור באחים הוא אליאב במלים כדרבנות: הכי רועה־צאן הוא דוד הלזה? אך רועה־רוח הנהו. היטב חרה לכל בני ישי על דוד עקב זנחו כל חוק ומשטר, בהתמהמהו לשוב עם הצאן במועד הנכון. בשגם מלחמה היא בשערים והפלשתי עוכר ישראל אורב בהר ובגיא, ובאשר נקיק סלע להיחבא שם הוא.

דוד לא שת לבו לשיח לבו אל שיח־אחיו ואל מראיהם הנזעמים. הוא כמנהגו ישב בקצה השולחן תפוש שרעפים וֹחזיונות, כמו דבר אין לו עם המסובים. אולם לא כמראה־עיניהם היו מערכי־רוחו. בהגיונו הרבה חקר בהליכות אחיו ובתכונותיהם ועם לבו אמר: אליאב בחור כארזים, גובה לו ויראה לו. לו משפט הבכורה לא רק עקב אשר הוא הבכור באחים, כי אם גם עקב אשר הנהו גבר בעוז וקול נגיד ומצוה לו. אף אבינו ישי יתן גודל לכל אומר היוצא מפיו. שנותיו עשרים ושתיים וטרם ארש לו אשה. לבו חלמיש ובגאוותו כי רבה לא ישפיל להביט אל אשה. אבינדב שני לו, אף הוא גבור־חיל וקשה־עורף, אך בדברו יהיה כנדיב. לאחיו הקטנים ממנו יבוז ועלי יבקש להשתרר ולשיתני לנושא־כליו. שמעי אוהב קשב. והוא דברים לא ירבה. לזאת יאהבוהו רבים. רדי איש חסיד חרד עם אל, בענוה יתהלך וראשו מורד לארץ, כמו באמנה שפל־רוח הנהו, אך רבות מזימות בלבו ועז חפצו להיות רודה באחיו. את שפלות־הרוח יעשה כסות־עיניים לו ועיניו יוריד ארצה לחפש שם כל דבר מציאה ואף להינצל ממוקש אשר אולי נטמנו על ידי האויב, כי ראשון הוא להזעיק אחיו מפחד פתאום או גם מפחד־שוא אשר יבדהו מלבו למען השתרר על כל אחיו. אף שמה ועמיחי וגדי כולם אנשי־תואר וארשת פניהם כאישים ממרומי העם. אף כי נתנאל חסון הגיו, אשר קולו רך וחם כגיזת הצאן ובת־צחוקו אומרת חן וֹחסד, כמו משוש לבו לחלק מתנות לכל, והוא כילי מאין כמוהו. חן הוצק גם בפני אוצם, אשר שנותיו שבע־עשרה, ואם כי הכרת פניו לא תען בו את מלוא שנותיו כי מראהו רך והוא רזה, כמו לא יביא אוכל אל פיו בלתי אם במנות זעומות, על אף זאת כל הרואה אותו יאמר, כי גם זה כאיש גבורתו. ואכן, חרוץ הנהו, ידו רבה לו בכל מלאכה ועל פני כל אחיו יכבד. אחרי אשר העביר דוד תחת תער הביקורת את כל אחיו, איש למראהו ולתכונתו ולסגולות־רוחו, נתן בפעם המאה או האלף את לבו אל רוע־מראהו ואל נכות־ תכונתו. היטב ידע את נגע־לבו, כי נופל הוא מכל אחיו לחן ולטוב־רואי. קטן קומה ואדמוני הנהו. אותות הגאון אין במראהו ולשונו נלעגה, אף רוחו נכאה תמיד. אכן, כוחו במתניו, ואשר ישית בו את אגרופו, נקה לא יינקה. אך הכי בגבורת־אגרופיו יתהלל איש. הבל חוזק השרירים, כאשר שקר הסוס לתשועה. הדרת הפנים היא אשר תתן מהלכים לאדם בקהל־עם, אויה, צלמי משחת למראה־עיניים. לא לחינם ישטמוני גם הנערים. הלא אשר יתנהו האל לחן, לו יגמלו האנשים חסד.

לרגע קטן נחלץ משרעפיו והביט על סביבותיו כמשתאה ומשתומם. נורא נפלא בתתו אל לבו, כי זה מועד ארוך תשכון דומיה רבה מסביב, כאשר יהיה בבית משפחה, בבוא איש זר ביניהם בעת שבתם במועצה בדבר סתר. דוד שאל בלי משים כאיש אשר לא ידע נפשו:

– למה תשתקו כולכם? הכי מעלי שתקתם? אל נכון חרדתם לצאן בהתמהמהי לשוב.

צחקו האחים לשאלת דוד, אשר התמלטה מפיו לתומו, בצחוק אומר בוז. אף רדי, אשר זה משפטו להתנשא על שלושת אחיו הקטנים ממנו, כאשר יתנהג אליאב הבכור ברהבו עם כל אחיו, הגיד בשפת נועם, כי לא לבד לשלום הצאן חרד. גם גורל דוד נגע עד לבם, פן היתה בו יד הפלישתי.

– האיש ישראל יפחד מפני הפלישתי ובגבעה יושב בן קיש איש ימיני, המתיימר למלוך גם על יהודה – קרא אבינדב להגיד, כי גם הוא לשונו שנונה לשלחה בשאול, אשר נלקח בדבר הנביא תועה הלבב מאחורי האתונות אל המלכות, תחת לתת שרביט המלכות בידי איש משבט יהודה רם המעלה. בדברו קרץ בערמה עינו לאליאב, האח־הבכור אשר עזה קנאתו בשאול.

ישי, אשר בין כה וכה נאחז בחבלי־תנומה, כי הוא מאז התאבלו על נצבת אשתו שת לעתים במצוקת לבו את מפלטו בתרדימה כמו אף היא כיין רפאות בה למרי־נפש לשכוח כל ריש ועמל, הקיץ מן התנומה בתתו קול גערה בבניו לאמור – לאט לכם לשאול, כי הוא המשוח.

ככה יעשו כל נכבדי יהודה להסות את בני הנעורים המדברים סרה בשאול, אם כי בסתר לבם יענו אמן אחרי כל לעגם וזעמם.

– כן, הוא המשוח, כל עוד ישב על הכסא הנע ונע תחתיו כקנה ברוח – סלסל שמעי את מליו, בשלחו מבט לועג אל אבינדב, אשר החרה החזיק אחריו בקריצת עין אל אליאב. אף שמה ועמיחי, אוצם ורדי ענו את חלקם במבטי שאט־נפש וכולם יחד פצחו בזמר מה יושיענו זה בן קיש.

– הסו, בחורים – קרא ישי בקול נגיד ומצוה ובדברו קם על רגליו ועמד נטוי־גרון וזעום־פנים כאיש השלטון, כמו מורך־זקנתו ויגון־אבלו סרו מעליו במטה־קסמים.

המעט אשר קריצת מבטי־ערמה היתה שנואת נפש ישי, רע היה עליו המעשה, כי אנשי ביתו ידברו סרה באיש, אשר הנביא הושיבו על כס המלכות. בשגם רינת רבים היתה, כי בית ישי אך קנא יקנא בשאול לבית בנימין והוא שבט דל אשר לא שם לו על פני חוץ. ולא כן בית ישי רב היחש, כי ישי הוא בן עובד בן בועז איש גבור חיל לבית אלימלך אשר מוצאו מגור אריה יהודה.

– ואני לא אשית לפי מחסום – קרא אליאב בקול ענות זעם, אחרי אשר היה כל העת כמחריש, כי לא לו להתערב עם הנערים המהגים והמצפצפים. היטב חרה לאליאב על ישי אביו, הנוהה אל נכון בסתר אחרי שאול, אשר הוכתר בדבר הנביא למלך ולאחרי זאת שת את מושבו בגבעה והיכל לתפארה בנה לו כאחד ממלכי קדם – הלא את העם – קרא בקול גובר והולך – שם למס עובד, כל דל ונקלה בשבטו יפקיד על משרה רמה. זאת לא זאת, כי אף אל הכהונה ישלח ידו כמעשהו בגלגל להקריב שם את הקרבן. המעט לו להיות מלך, אף עם המתנבאים ישית חלקו. וכעת הוא בא הכרמלה להציב לו יד ושם, מצבת אבן גבוהה יקים לו, כפרעה מלך מצרים, ועוד ידו נטויה לעשות למכון־ממשלתו, אשר בגאוותו יאמר כי יכון לדור־דורים. ככה ירומם וינשא נפשו מעל לכל שבט ישורון.

אף יתר האחים, אשר זה דרכם לאמר טוב על כל אשר ייטב בעיני אחיהם הבכור ולשית שמצה בכל אשר ישנא הוא, מלאו אחריו בדברים כמתלהמים להבזות את שאול.

– מודעת היא, שח אבינדב, כי לב העם סר מאחרי שאול וכי הכל ילעגו עליו לאמר הגם שאול בנביאים?

– וכעת, אחרי הקריבו את הקרבן בגלגל, עוד ייאמר: הגם שאול בכהנים? – הגיד שמעי.

– זאת לא זאת. – בבוא העת ייאמר: הגם שאול במלכים? – ענה רדי את חלקו.

– נחבא אל הכלים אשר כמוהו – הנעים נתנאל בקולו הרך והחם כגיזת הצאן – הלא זו השמועה שהעבירו עליו משרתיו וחונפיו לגנוב את לב העם והוא אך יתיימר להשתרר על עם ה'. הלא בלבו ידמה, כי כסא המלכות נחלתו היא, אשר אותה יוריש ל…

– לבנו יהונתן מלקק הדבש, אשר מראהו כפלישתי – הפטיר רדי – ולזאת יש אשר בהתחפשו בבגדי פלישתי יצליח להתגנב אל מחנות הפלשתים לרגל אותם או גם להתנפל עליהם במחשך.

דוד, בשמעו את דברי השטנה האלה, אשר נגרו בשצף חזק, כמו מי־מעין בגבורתם, לא יכול עוד להתאפק ויקרא בעוז־רגש לאמר:

– אחי, אל נא תרעו לדבר סרה במלך המשוח ולשית כבוד גיבורים לקלון. הכי לא שאול לכד את המלוכה על ישראל והכי לא החיש עזרה לאחינו ביבש גלעד? אין טוב משאול ואין בן־חיל מיהונתן. נאמן רוח וענו הוא מלכנו, כי מעל כסא מלכותו ירד מפעם לפעם לחרוש בבקרו, כמשפט כל איש ישראל. לב אמיץ לו בשדות הקרב ולב חנון ורחום בכל שיחו ושיגו עם אנשי־ביתו ועם הסרים למשמעתו. אהבתי את שאול ומשנה אהבה אהגה ליהונתן.

ישי, אשר לפני זאת היסה את בניו הגדולים, בחרפם את שאול המלך, הקיץ בשנית מתרדימתו ועיניו הנפקחות הפיקו אי־רצון למשמע דברי־דוד, תוכם רצוף אהבה רבה אל שאול וביתו. ויאמר ישי בגערה נזעמת מאהבה מסותרת: – לאט לך, דוד, לישא דיע על מערכות החיים הגדולות, בטרם נוסית אף במערכת־קרב קטנה, כי רק במלחמה תיבחן תבונת־אנוש וכל תכונתו תצורף. בשגם אתה הצעיר בבנים.

– רק אין זאת, כי ישי אשר ראשו כבר שח תחת נטל־שנותיו ועיניו העששות ניצודו מפעם לפעם בחבלי התנומה, לבו בן היטב לרוח בניו הגדולים ולקשי־ערפם, ואף הדממה אשר קמה ליד השולחן, בתום דברי דוד הנועזים, בישרה לו את הסערה הקרובה. בשגם לא הסכינו בני ישי עד כה לראות את דוד מתערב בשיחותיהם. לכן שב להפליא את תוכחתו אל דוד ולהשפיל את קרנו

תוכחתו אל דוד ולהשפיל את קרנו בערמת־דברים ואך למלטו משוט הלשון אשר לאחיו.

ויוסיף ישי לדבר אל דוד בזעם לא מלב:

– הלא תיבוש דוד והלא יחורו פניך לחוות דיעה על מעשי המלך והשרים ועל כל היושבים ראשונה במלכות, על פיהם ישק כל דבר בעדת ישורון, ואתה אך נער רועה הנך. בסוד גדולים טרם עמדת, מעודך תלך בעקבי הצאן, אף לא לשון למודים לך להביע רעיוניך בטוב טעם ודעת… כבד פה הנך ורק בחלילך תתן לעתים אמרי־שפר. לא ליודע נגן משפטים להביע על הליכות עולם. אני כאשר אחזה לי אני… אם לא אשגה בהישפטי…

ישי לא השלים את שיחו, אם בגלל אשר נפשו העיפה מכובד השיח גלשה בלי משים אל עמק התנומה ואם בגלל אשר גם הוא לא חונן במתת השפה הזכה והברורה ולשונו, תחת לרוץ אורח, אך תתנהל בכבדות. אל נכון לעו דבריו גם עקב אשר תוכחתו לדוד לא הובעה בלב שלם. אכן, בסתר לבו שפע אהבה רבה אל דוד והוקירו מכל אחיו, כי בן־זקונים הוא לו וצלם אשתו נצבת המתה, מחמל נפשו, חקוק בפני צעיר־בניו קו לקו, ומידי הביטו אל דוד זכור יזכרנה בהמית־יגונים. לזאת היטב יכסה בפנים נזעמים ובדברי־מוסר בוטים כמדקרות, אשר ישיתו נוספות על כל טענה ותלונה, אשר יביאו לפניו על אודות דוד. אפס הפעם לא צלחה מזימתו לשכך בתוכחתו מלב ולב את כעס־בניו. ונהפוך הוא, כי עוד יצק בדבריו שמן על מדורת זעמם. אך תמו דברי ישי על דוד, הרעים אליאב בקולו – בלום, רועה נקלה, את פי האתון אשר לך.

גערת האח הבכור היתה כקול אזעקה למחנה האחים הזועמים, אשר נדהמו וזועזעו למשמע דברי העזות בפי הרועה הקטן.

– צוה, אליאב, ואלמד את הכסיל הזה בינה בנחת זרועי – שח רדי אמיץ האגרופים.

– לא כי אני אשכילו להטיב – אמר נתנאל בקולו הרך והחם והרים שני אגרופיו בנחת, כשני משוטים על פני מי־מנוחות.

– כסיל תקראהו והוא חכם, מפי הצאן ילמד חכמה, כמאמר המשל הקדמון: מאלפנו מבהמות השדה – שח שמעי, אשר פתגמי קדמונים נישאים מפעם לפעם על לשונו.

– ואולי עוד יגלה ידיד בית שאול זה למרגלי המלך את שיחתנו על אודותיו – הביע רדי בשפת־חרדות.

אשר הגיד רדי כדבר־שפק שתה אותו צרויה כמסמר נטוע, כי צרויה, אשר לבה חזק כצור, לא למדה מעודה לדבר כשואלת. ותאמר צרויה:

– מודעת היא, כי רבים הנערים ממרומי היחש ביהודה אשר הם שכירי המלכות להביא אל בית שאול כל שיח תמים בחיק המשפחה.

למשמע דברי הבלע בפי צרויה קם ישי על רגליו נאפד־זעם, ותחת לשכל את לשונו חדל להיות לו אורח כפוסח על השעיפים וידבר ברורות ונמרצות:

– למה שתם כולכם על הנער כמו תאמרו לבלעו חיים? ואני זאת אומר לכם, בנים סוררים, כי אותי, אותי, תורידו חיש־מהר שאולה בטרחכם ובריבכם… ואני זאת אשאל: מי האדון פה בבית הזה? – דיבר הזקן רתת וגיוו נע וזע, כמו נשלח ממנו הרסן להבליג על זעמו, אשר הלך וגבר – ואיפה המטה אשר לי, המטה אשר עליו אשען? – קרא בזעם, אשר בעצם־גבורתו נתן בקולו את אותות הרפיון בבית חמרו ואף גיוו המתנודד כקנה ברוח ענה בו את חוסר־אוניו – מי זה שלח ידו אל המקל אשר לי? לו נצבת חיה לפני, כי אז היתה עינה צופיה על המטה להיות נכון בידי תמיד. צרויה הבת, איפה מטה הראש אשר לי?

לא צרויה בלתי אם אליאב הגיש לישי את מטעו, זה משען העוז והשררה, עליו גאות כל ראש בית־אב ביהודה. אכן, המטה היה נתון לימין ישי, אפס הזקן בפרץ־זעמו לא זכר, כי רובץ הנהו לידו בינו ובין אליאב הבכור היושב לימינו. בשגם גם בינתו התבלעה מעט קט בהשמיעו בסערת־רוחו באזני בניו מלים, אשר עם לבו היה להסתירן. ישי הנמהר בזעמו הנהו גם אץ להתרצות, לכן געה חיש־מהר בשחוק־מהתלות כשוחק על משבתיו, ויאמר בשחקה קלה,

– זה המטה אשר לי כמוהו כשרביט המלכות, אשר לא יינתן לאיש בעת־חפצו בו ולא לאשר יחמוד אליו בלב ונפש. רק אין זאת, כי כל כלי־חמדה ישחק עמנו במחבואים.

ויען כי ישי דבר אל בניו מהתלות שחקו המה אליו נדיבות. אפס על פני צרויה לא שכנה שחקה אף הפעם, כמו נסתם מעודה מקור השחוק בלבה וכל רגשי־חנינה לא יגונבו אליו אף בעת־רצון. כאשר קמה דממה דקה לרגע קטן אחרי שחוק הבנים פתחה צרויה את פיה בגערה על יואב הקטן, המאחר שבת עם הגדולים, תחת לעלות על משכבו במועד הנכון לו.

ישי, שהמהתלה היתה בפיו תמיד תחבולה מנוסה ליישר הדורים בין בניו ולפלס דרך לאני השיט המשפחתי במי המריבות הגועשים, הפטיר הפעם בשחוק־חן מלב טוב לאמור:

– אכן, עת לישון לא לבד לנכד הקטן, כי אם גם לראש בית האב אשר לא יוכל עוד במעט־אוניו וברוב־שנותיו לאחר שבת עם הנערים.

פרק ג. והטלה איננו

ישי שת את יד יואב בידו ולפתהו בנועם־שיחו לעזוב את השלחן וללכת עמו אל משכבו. אולם יואב, אשר גם לבו חזק כלב אמו צרויה, הגיד ללא־רתת, כי לא יעזוב את השולחן עד אשר דוד ילך עמו להביאו אל משכבו. ויואב בערמה אמר זאת, כי דבר נחוץ היה לו ללאוט אל דוד וכאשר ניאות דוד ללוותו אל יצועו לחש לו יואב על אזנו בפחזות־מליו, כי למחרת בבוקר השכם, בצאתו עם צאנו אל השדות יעמוד מעט קט במוצאי־העיר עד אשר יבוא אליו לגלות לו דבר־סוד. ולב דוד בן, כי מאשר התלחשו אחיו על אודותיו או על כל עניין נכבד בהתמהמהו לשוב עם העדר הוא הדבר אשר ייגלה אליו למחרת בבוקר, כי יואב איש־סודו בכל.

דוד שב אל השולחן לשבת בין אחיו, אשר טרם קמו מלחם הערב, כמשפטם להנעים שיח וכל זמר אחרי הסעודה, בהיבדל מהם אביהם הזקן לשנת הלילה, לבל יאמרו אחיו, כי בגאותו כי רבה יתרחק מחברתם בערבים. התקוה שעשעתו, כי אחרי כל דברי הבלע, אשר השמיעו על שאול וביתו, כבר הוציאו את כל רוחם עד עת מצוא ולא יוסיפו עוד הערב לשלוח במלכם השנוא את חציהם השנונים. אך לא כאשר קיוה כן היה. האחים חרצו כעת את לשונם מנה אחת אפיים. ויהי ראשית שיחם בשאול רודף התענוגות, המלביש את בנותיו שני עם עדנים, ולמען מלא אוצרותיו כסף ימצוץ את לשד העם ואף ישלח מרגלי־חרש ביהודה לחקור מקורות העושר אשר לכל שוע ונכבד בעם. כל ההון והעושר אשר בביתו ואף כתר המלכות מעטו בעיניו ויתאו עוד לאדרת הנביא. זאת לא זאת, כי הוא יתן את חסותו לכל עדת המתנבאים הגדולה בישראל ובאפרים להאכילם מפת־בגו ולהזיל אגורות לכיסם.

– הלא ראש פתן המתנבאים מבנימין מוצאו – שח שמעי, שדברי הקורות היו, כאשר דימה, פתוחים לפניו כספר וחרוטים בזכרונו כפתגמי חכמים.

– הלא זו רעה חולה בישראל מאז ומקדם, כי כל בן נעוות המרדות, כל רועה נקלה וכל שוגה בדמיונות, אשר לא יצלח לכל מלאכה, מתיימר להיות בין המתנבאים – קרא נתנאל בלעג שנון, כי אף הוא עשה לו שם יודע־ספר, הבא בסוד חכמי בינה לעתים.

דוד בשמעו את דברי השטנה אליו בפי אחיו ניחם בלבו על אשר הזעים ככה את פניו אל הנערים בשדה. אם בני אביו ירשיעו ככה מה לו כי יתלונן על הנערים הזרים, אשר גם שכל אין להם? רק אין זאת כי כל האדם כוזב וגם אח את אחיו עקוב יעקוב. למרבה תמהונו המעט אשר רעיון נואש זה לא השביעו ממרורים אף זרע נחומים בנפשו, באמרו אל לבו, כי על אף זאת צדיק באמונתו יחיה ואל נכון גם מן העז יצא מתוק. הכי יכונו חיי אנוש עלי אדמות, אם עד עולם יהיה איש לרעהו כאריה טורף? וכאשר צלחה רוח אמונה ובטחון על דוד, כי שמש הצדקה תזרח ברבות העתים על כל בשר, ולשון שנונה כחץ משוח ברעל תיכרת מן העולם, יצאה לשחק לפניו תקוה נאמנה, כי גם תשועתו בוא תבוא בקרב הימים וכל שוטניו ורודפיו לא יוסיפו לקלוע בו את חציהם השנונים. הלא חף הוא מכל פשע ואין עוול בכפיו. הכי לא יבקש האל את הנרדף על לא דבר? קרוב האל לכל דורשיו, והוא, דוד, בדורשי האל, מאז נגה עליו אור דעת עליון.

ויצהל דוד בסתר־שרעפיו ויאמר: לא עוד קינה לדוד בלתי אם מזמור לו. וזה חלילי אשר לי, אף לו נאה לשיר תחת נכאים זמר־מצהלות.

דוד שת לו את הקדרות מסכה על פניו, פן יראוהו אחיו בנוח עליו רוח שמחה חרישית, הנושאת אהבה לכל, וירעימוהו רב יתר כמשפטם תמיד, בדמותם על־שוא, כי אך למען הכעיסם ישמח אלי־גיל. הלב, אשר הובא במסות רבות, יודע מרת נפשו. רוב ימים למדוהו בינה, כי ככל אשר יאיר פניו לאנשים, אף כי לאחיו, כן יגבירו חשדם אותו, כי רבות מזימות בלבו. לכן עקב אשר צלחה עליו רוח נדיבה וחנינה, הקדירו פניו וענה עזות לאחיו, בהוסיפם להבזות את שאול במענה־לשונם. ויאמר דוד:

• הלא אך בקנאתכם בשאול כעשכם עליו. הנכון הוא, כי הוא אהוב העם.

אך יצאו המילים מפיו ובית ישי נהפך לחרדת־אלוהים. כל האחים וצרויה עמהם שתו עליו בחרפות ויהי שמותם בפיהם נבזה ונקלה, שכיר המלך ועוכר־יהודה, יהיר ומתרברב, פרעוש וכלב אדמוני, אדום ודואג, על שם דואג בן הנכר, אשר שאול קרבהו וישימהו בין אוכלי־שולחנו ויועציו. אף רבים באפרים ובנימין חרקו שן על מעשה שאול לנשא את דואג מבני אדום ולהטות לו כנהר חסד, עד כי נהיה דואג האדומי מקור משטימה רבה לבית שאול בלב העם. דוד שמע את קלונו מפי אליו באפס רוגז וכמו אף ללא מורת רוח. ונתנאל בראותו, כי דוד לא ישיב לחורפיו דבר, אף לא ינוע ולא יזוע, רגז עד מאוד. ויאמר בלבו: בחיק הכסיל ינוח בטחון רב, או כי רהבו הנקלה הוא מקור־שאננותו. הנוכל הלזה אך בוז יבוז לכל אחיו ואל נפשו יאמר אני ואפסי עוד, אין מחרפי שווים בנזק מילי המעטות. לכן הוציא מאשפתו חץ לטוש, אשר היה אל נכון שמור עמו מראשית הערב, לקלעו אל הנער הממרה במועד הנכון, ויאמר במילים נמשכות אט־אט ומשוחות רוך ונועם:

– והטלה איננו.

בדברו זאת קפץ אבינדב בזעם־פיו ושיסע את נתנאל בדברו. בשגם נתנאל שת בחפץ לב ריוח בין משפט למשנהו. ויאמר אבינדב ברתת:

– אהה לאזנים השומעות זאת, הטלה איננו. מה פשר דבריך, נתנאל, באמרך, כי הטלה איננו, הכי זה טלה מצאן ישי תעה מן העדר בשגיון לב הרועה?

נתנאל שב לסלסל בלשונו את המילים “והטלה איננו” בזמר, אשר בו יסלסלו ביהודה מאז ומקדם את המילים בפרשת יוסף “והילד איננו”.

– רק אין זאת כי כבוד הרועה שיכל בחפזו בדרכו מן המרעה טלה. אמת נכון הדבר. טלה והוא עקוד ונקוד, היטב אזכרהו מתמול שלשום, חיפשתי בקרב הצאן והטלה איננו – שינן נתנאל את המילים בזמר, אשר הד קינה יען לו.

– אהה, טלה שלם, טלה כהלכתו טלה חי וקיים, טלה מצאן אבינו ישי, אבד…

– בפחזות נער תועה־דרך אבד הטלה.

– אוי לשמועה כי באה. אשר טפחנו ורבינו בעמל־ישרים אבד לנו ביום רע ואפל.

– אלה תולדות נער פותה עיקש ופתלתול השוגה בדמיונות.

קראו האחים במקהלה איש כלשונו וכעוית־שפתיו. אף צרויה ענתה חלקה, בהשחיתה בשצף־רוגזה את מראה־פניה עד להיותו צורה נעוה:

– טלה אחד במה נחשב הוא לצעיר בבני ישי, הנוהה אחרי בית שאול, אשר שכיריו החונפים מפיחי הכזבים העבירו את השמועה, כי זה בן־קיש נחל במלחמה שלל רב בצאן ובבקר לא ייספרו מרוב?

דוד, אשר גם לפני כן לבש עזות, ענה ואמר:

– אחותי צרויה, לא שכירי שאול החנפים העבירו את השמועה הזאת. מודעת היא, כי גם באזני שמואל הנביא עלה קול הצאן בגעש רב, והוא שאל לתומו: מה קול הצאן העולה באזני? זאת לא זאת, כי אחרי אשר העשיר מלכנו עושר רב, הלא יהיה העושר הזה שמור לטובת כל בית ישראל וקרן שאול תרום…

– לא, דוד, כי קרן שאול תשפל עקב זאת – קרא יואב, אשר לפני זאת שולח מאצל השולחן לשנת הלילה, אפס בהקשיבו מחדר־משכבו לשיח הנסער, לא יכול עוד להתאפק במכונו ובהגיעו במרוצה אל השולחן נתן קולו כשופר להשמיע באזני דוד את הדבר הכמוס, אותו הועיד לספרו לו למחרת השכם בצאתו עם העדר, כי הנביא שמואל התאנף מאוד בשאול עקב אשר לא הכה את צאן עמלק לפי חרב וכן לא ייעשה לחמול על צאן הערלים. לזאת קרע מעל שאול בסכין את כנף בגדו לאות, כי המלכות תיקרע מעליו. פני דוד חוורו כסיד וחיש־מהר האדימו. היטב ידע כי מפי הנער יואב לא יצאו דברי־בדים וכי שכל לו להביא בפלס כל שמועה לבור את הבר מן התבן. האחים צחקו למראה דוד הנרגש, כמו נבעו לפניהם צפונות־לבו עד מה נער נקלה זה מתרפק על שנוא העם ביהודה. ואך נתנאל לא צחק, כי אם שח אל דוד בשצף־זעם:

– הה, עוכר עדר בית ישי. הכי טרוף טורף הטלה או כי נלקח ממך באפס יד? אף לא ידעת אף לא שמעת ואף לבך לא נתת. באין דואג וחולה על עמל בית אבינו, כל בית ישי אך אחריתו לבוא עד פת לחם, מוט יתמוטט, שרשו יכרת ובבאים לא ייזכר ולא ייפקד עוד.

ויתחנן דוד אל נתנאל ויאמר: – הרף מלקונן על אובדן הטלה, הכי בשל טלה אחד ישולח רזון במקנה ישי הכבד?

מענה דוד הרך נגע אל נכון עד לב נתנאל, אשר לא הוסיף עוד להכותו בשוט־לשונו, אך תחת זאת פתח את פיו במוסר השכל כמורה להועיל ויאמר:

– עליך חמסי, יען כי על הטלה חמלתי. היה טלה לבית ישי ואיננו עוד. הכי טרוף טורף? נפש כי תאסף מארצות החיים יאבל הלב. כל נפש, גם נפש הטלה והכבשה, כי לא תהיה לה עוד תמורה עד עולם. אכן, האדם במותו תהיה לו שארית כי נשמתו תעל אל על כבן־רשף ותיאסף אל חיק האל ככל אשר הגידו לנו זקני חכמינו. אפס הטלה המסכן במותו בטרם עת, הלא ילך לאבדון ונרו יכבה לעולמים. על זאת הלב דוי.

פרק ד. כמים הפנים לפנים

– שמעו נא, ילדי הצאן, הישירו צעד, אל נטה למשעולים – שח דוד אל בני הצאן כדבר אל בני אנוש.

זה משפטו תמיד בהיותו תפוש־שרעפים לדבר אל צאנו על כל המוצאות אותן ואף להשיח באזניהן מורשי־רוחו.

דוד היה תפוש רוב שרעפים. דברי החרפות, אשר התמלטו מפי אחיו אמש בשטנת־איתנים, הסעירוהו עתה בלכתו בדד בשדות עד למאוד והכו גלים ברעיוניו. למה רגשו אחיו ולמה יהגו אליו לריק שנאה ובשם נקלה יקראוהו? הכי באמנה שפלה נפשו ככה? כאשר יחזה הוא אין עולתה בו ונפשו ישרה בקרבו. הוא לא עשה מעודו לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו. אין עמו קנאה, כזבים לא יפיח. אפס החרפה תשבור את לבו בזכרו, כי פעם אחת נוקש בלשונו, כמו רוח־כסל עברתו ויושר־לבו עזבו במפתיע, להתפאר על דבר שקר באזני הנערים הרועים, על דבר שסעו אריה, אשר התנפל על צאנו והוא מעודו לא קרה מקרהו לפגוע ארי בשדה. אכן, סיפור־בדים זה, אשר התמלט מפיו, חטא הוא, אשר לא יכופר לו. ועל זאת יכהו הנוחם תמיד. אפס הוא לא למען גדל שמו לשוא נשא שקר זה על שפתותיו, כי אם נפשו תכמה עד למאוד לפועל־גבורים וכל חיי רוחו במעללי הגבורה, אשר נעשו מאז ומקדם. כבוד ויקר יתן לכל אשר רוחו עשויה ללא חת ואשר יחרף נפשו למען עמו. על המתנדבים בעם ולא יאמר אלה גדוליך ישראל. על זאת עלץ לבו במלך שאול ורמה קרנו ביהונתן בנו, כי הם אשר פעלו גדולות ונפלאות לעינינו החיים היום הזה. שאול הכה את פלשתים במכמש, בהתאספם שלושים אלף רכב וששת אלפים פרשים ועם כחול אשר על שפת הים. והוא, שאול, שש מאות איש עמו, כולם אנשי־חיל אמיצים וארון־אלהים לפניהם. כשאול כיהונתן לעוז ולגבורה. בהיות העם נחבא במערות, בחווחים, בסלעים, בצריחים ובבורות, מפחד חיל הפלשתים העצום במכמש, חגר עוז יהונתן לבדו לעלות כמתגנב בלוית נושא־כליו על שן הסלע בוצץ הנישא מצפון מול מכמש ולשלוח את חציו מכלי הקלע אל מול האוייב ולהביא מהומה רבה במחנהו. לאחרי זאת גם העם, אשר ראה מעשי יהונתן הנועזים, נזעק כולו כאיש אחד אל המערכה והאוייב ניגף מפניו. כזאת עשה יהונתן. שמחה תלך רצוא ושוב בלבו מעת מעללי יהונתן רבו ויעצמו למאד. “מי יתנך יהונתן כאח לי אמצאך אשקך ולו יבוזו לי”. עברו לפתע רעיון אשר שעשעו וגם החרידו, חיש־מהר בושה עטפתו שככה לו לתת את נפשו מפעם לפעם תחת אחד מאנשי המופת, הנודעים בעם לכבוד, לגדולה ולתפארת, יוסף בן יעקב או שמשון בן מנוח, גדעון ושלוש מאות המלקקים אשר עמו ודבורה אשת לפידות, אם בישראל, אשר ארגה את שירתה הנשגבה ובפתח דבריה חצבה להבות לאמור אנכי לה' אנכי אשירה, אזמר לאלהי ישראל. וכעת השיאו רום־לבו להתהלך כאח וכריע עם יהונתן בן שאול בן קיש המלך על ישראל.

דוד נתן את לבו לעצור זרמת רעיוניו, פן ישכח לרגע קטן את הצאן ויבולע להן. משכבר פקדו הרעיון, כי לא לבד בשדות הקרב נטושה המלחמה, כי המלחמה תשתולל, אם גם באפס דמים, בכל השדות ובכל משכנות אנוש. כל חי למינהו טורף הנהו, אף הצאן התמימות תדחקנה אשה את רעותה בצד ובכתף ועל גבעול קש תפשע גם כבשה. לזאת אך טוב כי עיני הרועה תהיינה צופיות בכל עת על צאן־מרעיתו, לבל תהיה בה כושלה ונדחה גם בכל המוצאות אותן בעת אכלן ושתותן. אפס זו רעה חולה בו, כי יש אשר הגיגיו יזרומו בקרבו כנחל איתן, לא יוכל לשית סכר לו, או כי יתנשא על כנפי דמיונותיו וחזיונותיו עד כי ישכח עולם ומלואו. אכן, צדקו אחיו ממנו. לא לאיש, אשר ישוה רגלי דמיונו כאילות, היות רועה לקטני הצאן הרכים. רק אשר רוח אומן־פדגוג יפעמהו להשכיל אל כל טלה ולבלי לגרוע עין מן הרעבה, הצמאה והעיפה, לו נאה ולו יאה היות חולש על עדרי־צאן. אהה, שרעפיו אשר יבואו אליו בהמון סואן, יש אשר יהלכו עליו מגור וחזיונותיו, אשר ישטפוהו כמים הניגרים במורד, אך ידריכו את מנוחתו. לכן יתפלל לעתים, כי דומיה תשכון גם בקרבו פנימה וכל מורשי־רוחו יאלמו דום סלה, כי יהיה כחרש לא ישמע, כאלם לא יפתח פיו וכאיש בער, אשר כל רעיון לא יפקדהו. הלא אך טוב, יאמר בלבו, לשכון ארץ, לרעות אמונה ולהשליך על האל יהבי, כי הוא ישלח אלי אורו ואמיתו, המה ינחוני, יביאוני אל משכנותיו ולבל אהלך בגדולות ואל נפלאות ממני בל אשא רוחי. רב יתר ייסרוהו כליותיו בזכרו, כי עקב המיית־שרעפיו יש אשר יעשה מלאכתו רמיה ואת הצאן לא ישמור כיאות. והכי לא היה אתמול האות הזה, כי בהנשאו על כנפי־דמיונו שכח נפשו ואת צאנו, עד כי טלה אחד נבדל לו מעדת הצאן והוא לא ידע ועקבותיו לא נודעו לו עוד.

דוד שת אל לבו, כי בין כה וכה משברי הרעיונות שוב שטפוהו עברוהו וכי גם הנוחם, אשר יכהו על שצף החזיונות, כמוהו כחזיון. ראה בעליל, כי אין להלך נגד הרוח. אכן, כל הגיון וכל דמיון הן ראשית חטאת לאדם. רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. ומה בצע בהמון הרעיונות והרגשים, הסואן במערכי רוחו? אפס האדם בגובה אפו בל ידרוש אלהים. אשרי האיש אשר לבו תמים עם האל והוא בכל דרכיו תם וישר. ואני הכי בתום אהלך? הלא במשפט יקראוני אחי בשם נער־נקלה. משחתה נפשי. התמים עשוי ישר ולא יבקש חשבונות רבים, אף כי לא ישתעה בדמיונות.

לשוא היה עמל דוד לכלוא את הגיגיו, אף כי את הגותו ביהונתן בן המלך. לבו השיאו להאמין כי אם יקרהו המקרה להתיצב לפני יהונתן יאהבו היטב ובאהבתו ליהונתן תתחדש רוח נכון בקרבו לאהוב מעט קט גם את נפשו. אכן, המקרה כבד־צעד הנהו. ולא כן הדמיון אשר לדוד, כי הוא כנשר יעוף אל המועדה ולא יחטיא את המטרה. בדמיונו יתרפק על בן במלך ואף לעיני־בשרו הנה כבר נגלה, ביעף בא אליו, מחגוי הסלע אשר אי בזה הופיע נכחו, עין בעין יראהו, בזרועותיו יחבקהו ובפיו ידבר אליו יהונתן לאמור: הכי אתה דוד? אכן, אתה. זה הנער, אשר אליו התפללתי ולו ציפיתי לשיתו נושא כלי ולהתהלך עמי בקרבות. זה עתה ראיתיך וכבר אהבתיך. נפלאה אהבתי לך. כעב קל טס דוד על כנפי־דמיונו מעל לנאות השמחה הנישאות ונפשו שבעה מעדנות לרוב. אהה, השמחה זרעה בו כמשפטו בכל עת פחדים. היטב ידע תכונתו, כי במוצאי כל צהלה תתעטף נפשו ביגון עז, כמו חוק שם האל, כי על אדמת השמחה תנוה התוגה, אשר היא כמסוס נוסס או כי השמחה תוכה רצוף חטא, ולזאת כל הנופל ברשתה אחריתו מוסר־כליותיו.

גרש דוד מלבו עדרי־הגיונותיו ונתן כל מעיניו בעדרי הצאן. לקח טלה אחד לבן־חום, אשר זה דרכו להתרשל באכלו, כמו כל אוכל תתעב נפשו, או כי בתפנוקים יתנהג לשית רוב עצות בנפשו, בטרם יגמר אומר לשית את פיו בדשא מזונו, ובין כה וכה יאכלו מרעיו כל חלקה טובה אשר לפניו, מבלי הותר לו מאומה, וילטפהו וֹילבבהו וימשכהו חסד וידבר אליו בנועם־שיח לאמור:

– הטלה, מה לך מתרפה במלאכתך ותחת להיות חרוץ ומהיר כיתר בני הצאן באכלך, תלחך את הדשא זעיר שם וזעיר שם באפס חשק? הכי לא תדע, כי לקלים המרוץ, ולמהירים כל נתח טוב כאשר לגבורים המלחמה? אכול, אכול, מחמל־נפשי. או אז תשבע. אהבתיך, יצור עניו, ומה ארחמך. כאשר תגעה יהמו מעי לך. היטב אבין לרוחך וכל הגיג בך לא נסתר ממני. תחת זאת מה זרו לי אחי בני־אדם. מי יתנני במשפחת האדם נפש חיה קרובה לי.

אחרי אשר האכיל את הטלה לשבעה, בראותו כי עוד לא יביט אל הדשא, כמו באמנה רחק לבו ממנו, קרבה אליו כבשה נקודה וטלואה, אשר חושו הגיד לו כי לא שתתה היום דיה, באשר חמדה תנומות לרוב, וישקנה מעט מים מנאד המים אשר בידו, אף אליה דיבר מעדנות לאמור:

– שתי, שתי, כבשה חמודה, עניה סוערה לא רוחמה, וגמלי לי אהבה תחת אהבתי לך. הכי לא תדעי את משל החכם הקדמוני, אשר כמים הפנים לפנים ככה לב איש אל רעהו.

לאחרי זאת הביט אל עיניה העששות האפופות תנומה וידבר אליה במהתלה קלה:

– פקחי נא עיניך, כבשה, שובי שובי השולמית, שובי שובי ואחזה בך מה עתידות תנחשי לדוד בסתר־מחשבתך ומה הגורל אשר מינה לו האל ברבות הימים. הכי רועה־צאן יהיה כל עוד רוח־חיים באפו, או כי נצפנו לו עלילות אחרות?

געה בשחוק מכאב־לב. זה עתה גמר אומר להיגמל מהגיוני־רהב, אך אין מעצור לרוחו ושוב ישוב אל קיאו לשגות בדמיונות. קרא ברוגז־קול:

– רועה קטן ונקלה, הרף ממשאות־שוא וממדוחים. לא תהיה תפארתך על הדרך הזאת. שכח גור אריה יהודה, מוצא משפחתך הרם. כל כתבי היחש שוא ידברו. זה אליאב אחי ישנן תמיד בפיו את המזמור לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, אשר מורשה היא במשפחתנו מדור אל דור ועליו יתגאה בכל עת. אך אני היטב אדע מה חדל אני. לא שבט מושלים, כי אם מלמד הבקר בידי.

השמש הגיחה מבין ההרים ושלחה את קרניה ככידונים. אות הוא, כי כבר הגיעה עת הצהרים. דוד הוציא מילקוטו את פת הלחם ופלח הגבינה ויערוך את הכרה. בהתמו לאכול שח אל נפשו:

– כעת, רועה קטן, שתה, גם לצאנך תשקה.

הזעיק את צאנו להנחותן אל תעלת המים בעוד מועד, בטרם יתקהלו יתר הנערים עם עדריהם הרועים, לבעבור גם היום לא יתערב בהמונם הסואן. אולם חפצו לא צלח בעדו. עוד הוא עושה כה וכה להזעיק את צאנו ומעל כל הגבעות מסביב גלשו הנערים עם עדריהם בדרך בואכה אל תעלת המים. וירא דוד, כי לא יוכל למלט נפשו מהם, ויאמר בלבו: אצבע אלהים הוא ללמדני לקח, כי לא טוב לאדם התבודד במועדיו. אף נקט בנפשו על אשר עם היצורים האלמים תינה היום אהבים ומעם האדם, אשר נברא בצלם אלהים, נזר בריאתו, יסב את לבו ואף יקדר אליו פניו. ויהי בזכרו את שיחו היום עם הטלה והכבשה וייחם לבו בקרבו ויהי לו כמו בעיני־בשרו יראה, כי מראהו לבש אור כשלמה ורוח הנדיבות, אשר תפעמהו בחביוניו, השתפכה על פניו. וידע כי בנפשו מקור־זמרתו וכל קרביו יאמרו שירה ורינה. ויתן את חלילו בפיו לבשר את מצהלותיו וילך הלוך ורנן עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה.

בין כה וכה והנערים עם עדריהם גלשו מעל הגבעות ויתקהלו יחדיו בקרבת התעלה. והנערים נערים, אשר יעשו את דרכם במשובה רבה ובקול סואן, עד כי תיבקע הארץ לקולם, כמו אדיר חפצם להפוך גם את שדות־יהודה השאננים להיכל מלא תשואות, למען תעבור הדממה הדקה מעל כל הר וגיא. כעדרי הצאן כרועיהם יתלכדו יחדיו, ידחפו זה את זה בצד ובכתף. הנה יתגודדו והנה יפרדו, חבר קטן מזה וחבר קטן אי בזה, ובשנית יתקבצו יחד לעדת גויות הנפתלות אשה אל קרב רעותה. גם הפיות הרבים יהיו לרגע קטן חבור־פיות אחד רב־מלל. והנערים בראותם את דוד באור־פניו הקורן גם מרחוק ובשמעם את נועם־זמרתו, אשר שבה את לבם רב יתר מתמול ושלשום, צלחה אף עליהם רוח נדיבה וענוה רבה עטפתם. המעט אשר כמו בצו אשף נאלמו כולם דום, כאשר יהיה לאנשים, המשתאים לזמרת כנף־רננה נעלסה לא שמעו משלה. אף הם הקשיבו אליו רב קשב. הכרת פניהם הפיקה לא רק שובע־רצון, אלא גם רגשי חן־חן ואהבה רבה, כמו נעקרו מלבם רגשי המשטימה אל דוד, אשר נצפנו בהם, וגם דגלו, דגל היחש החרות במצחו הגאה, כאשר דיברו עליו תמיד במהתלותיהם באזניו ושלא באזניו, עליהם אהבה. אף מלב דוד נכחד זכר הפתגם למה רגשו אחים ונערים יהגו לי שנאה על ריק, אשר צף בזכרונו תמיד למראיהם.

לא ייפלא, כי הפעם לא לבד הראו לו כולם אותות אהבה, גם בפיהם דברו אליו שלום ואף יעדו לו מושב בראשם, בשבתם יחד במעגל מסביב לצאן השותות, לשעשע את לבם באגדות מני־קדם, כאשר אהבו בנוח עליהם רוח ההזות. חושי הארכי הנהו כמשפטו הראשון בשיחות על מקרי הימים מלפנים, יען כי ידיעתו היתה רבה בדעת קורות העתים. הפעם נסבה השיחה על המעלל הנועז אשר לגדעון בן יואש אבי העזרי, חובט החיתים מגת, הזעיר באחיו. והיה כי הופיע אליו מלאך ה' לאמור לך והכית את מדין, ה' עמך, גבור החיל, ויעש כן. ויהי חיל מדין ועמלק וכל בני קדם, אשר שכנו בעמק, כארבה לרוב ולגמליהם לא היה מספר, כחול אשר על שפת הים. ולגדעון רק שלוש מאות איש ושופרותיהם בידיהם וכדים ריקים ולפידים בתוך הכדים. ויהי בתקוע הוא ואנשיו בשופרות ויכו את החיל הרב אשר לאויב אחת ושתים. ביד שמאלם החזיקו בלפידים וביד ימינם השופרות.

– טוב תעשה, אם תספר לנו גם את החלום, אשר חלם איש אחד וספרו לרעהו בדבר גדעון – אמר הנער דק הגיו וארוך האזניים, אשר הקשיב לסיפור בעיניים שלוחות, אות לרוחו הדרוכה, כמו טרם גונב אליו עד כה אף מעט מזעיר ממנו. אפס נענועי־גיוו ורחשושי־שפתותיו אשר עלו בד בבד עם קצב המקרים, המתחוללים ברקמת הסיפור, ענו בו, כי נודע לו משכבר פרטי המעשים דבר דבור על אפניו. זאת לא זאת, כי חסרון פרט קטן בפי המספר חיש־מהר יימנה על ידו בדיבור נמרץ ומפורש, למען תהיה התמונה שלימה כהלכתה. והוא אך לבעבור זאת יבקש הישנות הסיפור על החלום לטעום שוב ושוב את מנעמיו.

חושי נעתר לבקשת הנער ארוך האזניים ושח בעוצם־ חשק וברוב־עניין את דבר המראה, אשר נגלה לאיש בחלומו, בהתהפך לחם שעורים במחנה מדין, ויבוא עד האוהל ויכהו ויפול, ויהפכהו למעלה, ונהפך האוהל, וגם את הפשר אשר נתן רעהו לו בשמעו את החלום, כי חרב גדעון בן יואש הוא הלחם אשר הכה את האוהל, יען כי נתן אלוהים בידו את כל המחנה.

– רק אין זאת, כי רעהו הפותר היה איש, אשר רוח הנביא התנוססה בקרבו ולו נגלו עתידות – קרא נער מתולתל שיער בלשון מסולסלת, אשר נתנה בו את אותותיה, כי מליצתו תרוה אותו עדנים. אף אצה לו הדרך בשיחו, פן ירוץ חבר אורח לפניו ויגיד אשר בפיו.

– נביא, אל נכון – צפצף נער גבה־קומה וחסון בקול דק, אשר מרוב רגשו בקרבו צעד אחת ואחת הנה והתנודד כצולע – מודעת היא, כי בקום איש גבור חיל, אם חרב המושל ואם שרביט מלך בידו למשול בעם, יעמוד בכל עת לימינו אחד נביא כשמואל להדריכו בעצות טובות ולהגיד לו את דבר האל, אשר ייראה אליו בחלומו או בחזון.

– נביא או חכם ויועץ פלא, כי כנביא כחכם – שח חושי הארכי, ואחרי אשר העמיק חשוב ושקל אל נכון במאזני שכלו את אשר יצא מפיו, הפטיר – והלא יש אשר לחכם כפליים לתושיה, מאשר לנביא, כי רק החכם יבין היטב לרוח הגבור, לבל יתהלך עמו בקרי. החכם לא ידבר אל השליט, אשר יצא ויבוא לפני העם, כאחד נגיד ומצוה. אף כי לא יוכיחנו על פניו בדברים כמתלהמים. בנחת ובמישרים יוכיח לו את צדקת־משפטו – חושי שיוה לפניו ארשת נבון וחוקר לכל תכלית כאחד בא בשנים – לא יתגדל על איש רב הפעלים כדבורה אשת לפידות, אשר בהתנשאה על ברק בן אבינועם שר הצבא אמרה עד שקמתי אני, דבורה כמו היא לבדה עשתה את כל החיל הזה ולברק לא היה כל חלק במעללי הגבורה.

– דבורה הגידה מעללה לנפשה, כי זה משפט האשה להתנשא על כל גבור־חיל ולצודו ברשתה, כאשר עשתה דלילה לשמשון – שח נער אשר בא היום לראשונה בקהל הנערים הרועים וטרם נודע שמו.

דוד הקשיב לשיחה המפכה בנחת ובשים־שכל ולא האמין למשמע־אזניו, כי אלה הם דברי הנערים, אשר תמול ושלשום אך הרבו להג ועזות וכל מעיניהם בשובבות ובתחרות לאין־קצה, איש את רעהו יעפר בעפר או יקלע בו גירי־אבנים, וכולם יחד ישלחו חיצי לעד ובוז בדוד שנוא־נפשם. איככה לפתע שינו הנערים רעי התכונה את טעמם ונהיו לעדת שופטי־מישרים? אכן, גדולים חקרי לב. רוח היא היא באנוש ותהפוכות בה. כל איש יתהפך כחומר חותם על פי הרוח אשר תנוח עליו. הנה יהיה כפרדה סוררה בבקעה או כסוס משתולל, ידו בכל וברגלו יבעט בכל אשר יקרהו המקרה לפניו, ירגיז, ידאיב, יתנהג ברשע או בכסל ואף בשניהם יחד, והנה רוח נדיבות תסמכהו והנוחם יכהו על רוע־מעלליו, שמש הצדקה תזרח בפניו ואך טוב וחסד ידבר לכל. או אז יש אשר בנוח עליו רוח האהבה והשלום יהיה גם לשכלו מקור תבונות שופע, אשר לא תחדל ואף לשונו בפיו תעלה כפורחת לחצוב נשגבות, כמו איש לשון למודים הוא מעודו. אל נכון גם מעמי היתה הנסיבה, בהאירי אליהם פני, לרוח בינה והשכל אשר עטפם היום. אף הנערים זה משפטם לגמול לכל איש כגמולו. עם חסיד יתחסדו, ועם נדיב יתהלכו כעם אח וריע ואל בודד ומר נפש יזעימו פניהם, ריק ידברו באזניו למען הרעימו והכעיסו.

פרק ה. החלומות לא שוא ידברו

עוד דוד מבקש חשבונות בקרב נפשו וחושי שת נוספות לדבריו ואך את קולו השפיל רב מידי ויאמר:

– כאשר אחזה לי אני, לא אלמן ישראל גם בימינו מאנשי־החיל, אשר ידם רבה להם להושיע לעמנו. והיה כאשר יקום באחד הימים גבור מקרבנו, אשר תפעמהו רוח האל, גם אליו ידבר המלאך, כאשר אל גדעון, אשר יורהו את הדרך להכות את אויבנו. הגבור הזה אם יקום מקרבנו, אף הוא יוקח מאחרי הצאן. הלא כזאת היתה תמיד בישראל, כי רועי הצאן נהיו לרועי העם.

חושי שח כאחד מגלה־סוד, אפס ארשת־פניו הפיקה, כאשר חשב דוד, ערמה מעט. לא ידע דוד אם לצון יחמוד חושי בקהל־שומעיו או כי אליו לבדו ישלח את רמזי־לצונו. היה היה לו לדוד כמו בדבר חושי אל הנערים, במליצה־חידות ידבר אליו לאמור: לבך ערום לנגדי, דוד, היטב אדע את מסתרי־מחשבותיך.

חלחלה אחזה את דוד. תכונת חושי היתה נודעה לו לאשורה. חושי הנבון יתהפך בתחבולותיו, את אשר ירומם גם ישפיל, כחומר ביד היוצר יהיו לו הניבים ואך כפשע בשיחו בין הגיון נכון ובין הלצון. ויען כי חושי הוא הרוח החיה בכל שיחות הנערים במשחקיהם ובמשובותיהם גם יחד, לכן גם שיחת היום, אשר דמתה במהלכה לסוד חכמים ונבונים, חסרה אך מעט להיהפך למושב לצים, אשר דוד ימאסנו בכל עת. לב דוד ידע מרת־נפשו, כי לעתים יעברוהו רעיוני־רהב להגיע למעלת גבורים, למען ייכבד על כל העם. חושי הבוחן כליותיו ובין שרעפיו ילין, הכי לא בצדיה שת את מעשי הגבורים מימי־קדם ציר שיחו היום, מזכרת לדור המתהלך בגדולות?

אם כה ואם כה והגיון־חושי נעם מאוד לדוד בדברו כמבשר, אשר לא עם גבורי־קדם מתה הגבורה, כי אין גבור בישראל אשר לא יקום נביא להיות עזר כנגדו, וכאשר נגלה מלאך האל לחובט החטים מגת, כן ייגלה לכל איש בישראל, אשר רוח הגבורה תפעמהו. הרעיון, אשר נגלה משכבר לציר־הגיגיו, פקדו הפעם בחזקה רבה, הלא הוא, כי האל, אשר ענה ליוסף שנוא־אחיו והעלהו מבור כלאו להיות משנה למלך פרעה, יענה גם לדוד שנוא־אחיו להביאהו עד לשאול להיות משנה לו.

על אף בוזו לנפשו על השתעשעו ברעיון הבליעל על רעיון המלכות אשר לא יכול לשכך בקרבו את סערת חמדתו לכתר אשר ייענד לראשו ברבות הימים. הוא שנא את השוא. אך הכי לא נשא לשוא את נפשו? המעט אשר בהקיץ יהגה בו יפקדהו גם בחלום־שנתו, אף כי בנדוד־שנתו. הוא לשאול יזמר נפשו ועם בנו יורש העצר יהונתן, הנודע ביפי־תארו ובחן מראהו, יתהלך בדמיונו כעם אח וריע. החלומות לא שוא ידברו והחלום על דבר גדעון הוא אות נאמן, כי יש אשר ביד החלום ידבר האל אל האדם.

בהגותו בתכונת החלום ובמקריו, צף ועלה בזכרונו החלום אשר פקדו פעם ומאז נהיה כצרבת בעצמותיו, הלא הוא, כי דוד הרועה הקטן נהיה לחתן המלך בהיארסו את מיכל ביתו לו לאשה. החלום ההוא יהיה לו תמיד מזכרת הרשע והכסל, המקננים בקרבו. איככה יעיז האזוב אשר בקיר להידמות לארז אשר בלבנון, ולו גם בחלום־שנתו?

רק אין זאת, כי החלום אשר בלילה הנהו ציר שלוח לכל הגיגי הבלע, אשר ישא האדם בחובו בהקיץ. רוח קטב אוילי יהלך בו להכותו בשגיונות. הנה כי כן, אף במיכל בת המלך כבר שלח את דמיונו חסר הרסן.

– חנני ה' כי אומלל אני, רפאני ה' כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאוד – שח דוד עם נפשו את זמר הבוכים, אותו ינגן בחלילו בכל עת צרה ויגון. נבצר ממנו להביע את המילים בקול ואף נבצר ממנו להינזר מהגיון עלי זמר במיכל בת שאול, אשר קמה וניצבה גם אמש בחלומו כלולה בהדרה, נשקפה כמו שחר, יפה כלבנה וברה כחמה. מני אז לא ימוש תארה מלפניו לא לבד בהלך נפש, כי אם בעליל. שוקקה בי נפשי, נסערה רוחי, בהגיגי בתפארת־נשים ובחן־בתולות – עברו לפתע רעיון, אשר מנעמים וחרדות נשקו בו, כצו לא מחובו הגיח, בלתי אם מעמקי־מרחקים בא ביעף לסכסך את קרביו.

עוד דוד שוקל בפלס־הגיונו אככה ימלט נפשו מרעיון הרהב, אשר שת בו את ארבו, ועתניאל בן קנז, אשר ניתנה לו לאשה עכסה בת כלב חלף פעלו הנועז להכות את קרית־ספר. ויהי לדוד גם הדבר הזה לאות, כי כל צפונות־נפשו ומסתרי־מחשבותיו נגלו לפני חושי ולבו באמנה ערום לנגדו לקרוא בו כמעל ספר. לכן בצדיה יתאם ספורי ימי־קדם אל מחשבתו ולהלך הגיגיו ותשוקותיו. פרץ העיני, הנער רב הקשב, אשר דברי חושי הם לו כאורים וכתומים ובהאזינו להם ירים וישפיל ראשו ככבשה צמאה, המנענעת את זקנה מעלה־מטה בשתותה מן המים, להגיח אל קרבה את האגלים מבעד לצוארה, קרא בסערת־נפש לאמר:

– ואולי גם שאול מלכנו יעשה ככלב לפנים להודיע בשער בת רבים, כי האיש אשר יכה את הפלשתי, תנתן לו מיכל בתו היפה לאשה.

חושי הארכי, הנוהג לרוב את לשונו בכבדות, למען היות לו לשון כאחד הזקנים משיבי הנפש, השוקלים כל אומר בפלס, החיש הפעם את מענהו, כמו השתוקק להראות לעדת מרעיו, כי גם לשונו תשכיל לרצונו לרוץ אורח. ויאמר:

– ואני אף לא אפונה, כי ככה יעשה המלך שאול לעת מצוא. ואני אחת אדע, אבותינו סיפרו לנו זאת, אף חכמי־קדם הנחילונו את הדעת, כי אשר היה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש. יש דבר שייאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעולמים.

דוד השח ראשו והשפיל מבטיו, פן ישית חושי את עיניו החודרות בו. פניו אשר בפתח השיחה קרנו ומבטיו זכו עד למאוד, כמו נמשחו שמן ששון, שונו לרוע ולקדרות. נפשו עיפה עד בלי די בעמלו הרב לשית שריון השאננות למראהו. ואך מקרה שוחר־טוב עמד לו למלט נפשו מנטל פחדיו וחרדותיו. שיה רכה ונמהרת־רוח, אשר שתתה מן המים די והותר ולא חדלה לגמוע גם אחרי אשר החלה לזורף, והמים נתזו לה מפיה כמו עוד אחת מעט תבוא עד מחנק, צנחה לארץ ותהי כמעולפת. אפס הנערים הרועים לא ראו אף לא התבוננו, אף לא הביטו לעברה, כמו לא היתה הנפש המסכנה הזאת שווה בעיניהם בנזק הניבים הנאוים המעטים אשר יזלו עליהם כטל מפי חושי רב־מג השיחה. ולא כן דוד, אשר קפץ כחץ מקשת אל השיה וינטלה וינשאה בידו וינענעה אחת הנה ואחת הנה ואת רוח אפו השיב עליה לשובב את נפשה, עד אשר שבה רוחה אליה, קמה וניצבה חיה לפניו. ומה מאוד השתומם דוד למראה, כי כל הנערים, אשר לראשונה לא הסבו את לבם אל השיה, הביטו אליו כעת בעיני זעם מהול בבוז, כמו גם המעשה הזה שהוא חשבו לטובה, נקעה נפש הנערים לאות לרהבו ולחשקו להשתרר על כל קהלם למען יעשה לו שם חונן ונותן, גונן ומציל, עם כל נפש נענה הוא בצרה. הנער הגוץ, אשר גובה־קומתו לא עלה הרבה על אורך־תרמילו, קרא בשצף־לצון – הביטו בדוד הלזה המתיימר להיות חונן־דלים וסומך־נופלים בכל עת. בלבו אל נכון ידמה, כי הוא מכלכל חיים לכל.

– אחי ורעי – קרא הנער השמן בקולו הרזה – עת עבור מזה והלאה עם הצאן, כי חום היום גבר להשחית וצל פה אך מעט. נקומה ונלכה מזה. אל נכון כבר עיפה נפש דוד להמולה הרבה אשר סביב שתה עליו – הגיד חושי אם כמליץ יושר ואם כמהתל – נקומה ונלכה.

– הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו כל אשר לא אונתה כל רעה לשיה – שח אליאב בקול דממה דקה, כי השיה הכושלה היתה בת־עדרו ועל זאת נשא תודה לאל.

הנערים הרועים קמו כאיש אחד להסיע את עדריהם למקום־צאלים והמה נוהרים בהמולה רבה, כי זה משפט הנערים הרועים: ברעש יבואו וברעש ילכו. רק אין זאת כי מפאת אשר בני הצאן המה יצורים אלמים וקולם לא נשמע כמעט, לכן הנערים הרועים יהגו ויצפצפו ללא הרף בקול ענות חזקה, לבל יהיו מוכי־דממה. זאת לא זאת, כי יחקו את מעשי בני הצאן כבהצטופפם יחד להיות גם המה כעדר בהידברו. גם על זאת נקעה נפשם מדוד, כי הוא במרבית העתים לבדד התנהל בעקבי־צאנו, למען יוכל להעמיק בהגיגיו כאות נפשו ואין מכלים. דוד גם כעת התמהמה עם צאנו ליד תעלת המים, עד אשר נפוצו הנערים איש לעברו ולעדרו. למוד־נסיון היה דוד. רק כאשר ישב לבדד ישת לרויה תשואות־עם, ורק כאשר יתהלך כחולם יראה בעליל חיים במנעמיהם. הלא יש אשר לא יבין לרוח בני אדם וכל שיחם ושיגם זרו לו. עמל וכעס יביט בהם. שפתם כמו זרה לו והם לא יוכלו דברו לשלום. אך תחת זאת תאות־נפשו להמתיק שיח עם הצאן ולהביאם בסוד הגיגיו ומשאלותיו. והיה בדברו אליהם ושב ורָוח לו. יש אשר יגיד אל נפשו במהתלה מעט, כי רב קדם משיחות מני קדם ינעם לו שיח עם מני צאן.

הצאן שרכו רגליהן בכבדות. ככה כבדו גם עשתונות־דוד. השרב הלך הלוך וחזק, כמו כלה ונחרצה היתה מעם השמש לשרוף בחררים כל נפש חי או להמס באשה כל הגיון וחשק. הצאן היו לֵאות עד מאוד במראיהן, מעוצר צמאונן. ותתיצבנה מפעם לפעם על עמדן אפופי תנומה מעט.

וזאת תורת בני הצאן בצמוח בהם חשק התנומה, כי לפתע כולם יעמדו חבוקים ומדובקים יחדיו, ראש מאחורי בטן רעותה, באפס תנועה, כמו גועו החיים בקרבם, לא יתנו אוזן קשבת לגערת הרועה ואף בהכותו במלמד אשר בידו את האחת לא תנוע ולא תזוע, כמו המהלומה ניחתה לא בה בלתי אם במכה. לא יתעוררו בני הצאן בלתי אם לשריקה עזה ולמנגינה עריבה, נעלסה או נוגה. ומה השתומם דוד, כי הפעם לא עמד לו אף חלילו מטיב הנגן, אשר הוא בכל עת כלי־שרת בידו להחריד או להצהיל את הצאן מרבצן. ודוד אשר שת לבו תמיד אל רמזי המראות בשדות ואל החליפות בנופים אף אל המלים, אשר תתמלטנה בשגגה מפי איש, לשוות להם הגיון לאותות המבשרים את המוצאות אותו בשעות או בימים הקרובים, ראה אף בקשי העורף אשר לצאנו בחום היום בשעה ההיא אות מבשר, כי דבר מה יפול בחייו בימים הבאים עליו, לטובה או לרעה, לשבט או לחסד. הכי על חנם נהיו בני הצאן לבנים סוררים לבלי הישמע אף לקול־חלילו, אשר קסמים הוצקו בו להנחותם לכל אשר יהיה רוחו ללכת. רק אין זאת, כי גם בני הצאן צללו, כעופרת במים אדירים, לחלום־חזונם. אמת נכון הדבר, נפש כל חי תצמא לא לבד למים, גם לחזון. מבשר הצאן יודע מצוקת־לבו. כי הוא לא לבד בעתותי־חררים תתעטף עליו נפשו בצמא. הצמאון הוא לחם־חוקו כמו ארץ תלאובות מכורת־נפשו. כאיל תערוג נפשי על… הכי לא אדע על מה? צמאה נפשי לאל חי. אפס כלה בשרי לחמודות אשר בבית החומר. כאשר ענן כבד יעטפני… שכור הנני מיין תענוגות. הכי הלום־יין הנני גם כעת? ראשי עלי סחרחר. אחוש פיק־ברכים. עיני עששות. לא אוכל עוד לצעוד. הכי תפוש תנומה אני וחולם הנני?" השרב הלך הלוך וגבור ונהפך לנד רם ואביך, העוטף את עין היקום. האור נהיה לאור קפאון, וידמה דוד כי עוד אחת מעט ויקפאו החיים כולם. הצאן עמדו דום וכמו מעולפות. ויאמר דוד: אין זאת כי לא יראו עוד יה בארץ החיים. פזמון מן המזמור העתיק “ברכי נפשי” צף בזכרונו לאמור: תסתיר פניך יבהלון תאסוף רוחך יגועון. לפתע שמע קול קורא אליו בשמו ויבט כה וכה ולא ראה את הדובר בו. לאחר זאת שמע בשנית ובשלישית קול קורא בשמו ויאמר: הנני. וישאל את נפשו: הכי לא כמוני כשמואל אשר שמע קול קורא אליו מן ההיכל ולאחרי זאת נגלה אליו כבוד האל? אך, אהה, לא קם לו כמו עלי לשמואל מורה דבוק מאב, אשר יורה לו את הדרך ילך בה אל האל לאמור לו: דוד בני, ה' הוא הטוב בעיניו יעשה. ויעמוד דוד לבדו עם צאנו בחום הזלעפות ללא מחסה, ללא מורה להועיל. ויאמר: אך עני בודד וגווע הנני. ויחגור דוד את שארית אוניו לדבק נפשו במקור החיים לעמוד בחוסן־דעת על רגליו ובל ימעד בפיק־ברכיו. ויבט אל הרי חברון הנישאים ואל הצוקים המוצקים המתנוססים נכחו לעשותם איזור למתניו. עוד הוא עושה כה וכה והנה – בלהה! טלה אחד לבנבן־כתום מחמל־נפשו נעדר מן העדר. דוד נחרד. איככה היה הדבר הזה? אהה, איככה? שוב אבדן על טלה בא… אחרי המעשה מתמול… אנה אני בא? והוא בהגותו בזאת באימה ובפחד ובשוותו לנגדו את זעם־אחיו, צעקותיהם וחרפותיהם, צלחה עליו רוח עוז ותעצומות, נמוג בו רפיונו כליל, כמו אף חרדותיו ופחדיו נהיו למקור־גבורות וירחף בחפזה את מבטיו על כל סביבותיו וירא מרחוק כעין לבנבן־כתום מתנוסס בשביל הנפתל מנגד בו ירד לפני כן עם צאנו, ויתבונן וירא כי הטלה הלבנבן־כתום, אשר אל נכון נאחז בשבך השיח הדוקר בחפשו שם אחרי הצמח הרך הנחבא בקרבו, והוא מרחף על עברי פי מהמורה עמוקה. והיה בהיכשלו הלא ידרדר ויצנח תהומה וכל עצמותיו תתפזרנה לכל רוח. ודוד השכיל לכלכל ברוחו כהרף עין את כל המוצאות את הטלה, אשר חייו תלויים לו מנגד, ואף לקדם את פני הרעה בתחבולה נמהרה. חיש מהר נטה במרוצתו למשעול שני עקום ופתלתל הנטוי על פני החורשה העבותה, לא יבואו בקרבתה הנערים הרועים מפחד חיות הטרף, השוכנות שם, כדבר השמועות המתהלכות על אודותיה מפי זקני־יהודה יודעי־דבר. וירץ כל עוד כוחו בו, וידלג ויקפץ ויעף כחץ מקשת. וככל אשר קרב אל השביל אשר אל עברי פי המהמורה העמוקה כן כונן ודרך נכחו את מבטו השנון אשר קרני־תעוזה נאצלו ממנו עד למרחוק ובעוד מועד, בהרף־עין אחרון, בהיותו כפשע בין הטלה ובין מותו, תפסו בידו ולחיקו אספו…

לפתע שמע נהם עז ותסמרנה שערות ראשו. פחד קראו ורעדה. יצור הגיח לקראתו. יעמוד נכחו ולא יכיר מראהו. אל נכון דמות חיה לו, רגע כהרף־עין ראה אותו פנים אל פנים… גובה לו ויראה לו. אפס טרם ידע מי הוא ומה שמו. כי הוא גם את נפשו לא ידע… עוד אחת מעט ימס לבו כמים. אולם גדולים חקרי־לב. לפתע אזר גבורה במתניו, כמו מקרב עמקי המגור פרץ כח־איתנים. בשגם עיניו כבר ראו ונוכחו, כי הוא זה בן השחץ, מלך חיתו היער, הוא ולא אחר, נצב נגדו במורא־הוד ובחמת־זעם, בחדרי־מבטיו תהלך אימה. עוד עיניו קמות בחוריהן וידו נשלחה מהר כבזק אל איזור העור העוטה את מתניו ותתפוס בסכין התקועה שם, בה יקלוף שיחי העצים לעשות לו חלילים, ובמחי־יד תקע את להב הסכין עד הניצב בבטן האריה, אשר כרע רבץ לרגליו ודמו זב.

דוד עמד נדהם. לא האמין למראה עיניו. בשגם לא זכר עוד את העלילה לפרטיה. היטב ידע, כי חושיו התבלעו לרגע לא קטן. אל נכון המעשים כתומם הלמו גם את בן השחץ, אשר נחרד והשתומם לעזות האדם ולגאונו. ואולי קפאו אוניו בקרבו רב יתר ממבטיו השנונים, אשר ניחתו בו, מאשר המכה במלמד הבקר אשר בידו, אשר גם הוא פעל נמרצות, אם לא ישגה בזכרונו. אך היטב יזכור, כי להב הסכין בא עד הניצב אל בטן האריה, ואחרי אשר פרפר אחת ושתים צנח על האדמה מתבוסס בדמו.

פרק ו. ההלך הזקן

עוד ראש דוד עליו סחרחר ושכלו כמו מבולע ולעיני בשרו קמה ונצבה דמות איש־מידות. ולא יכול דוד להביט אל פניו לראותו עין בעין עקב קומתו הרמה אשר כמו הלכה והתנשאה אל על מרגע לרגע. נעד בלי די, אדרת שער לבשרו, והוא רזה, בידו האחת ינהג עגלת בקר, וביד שניה יישען אל מטהו, הוא מטה היחש בידי זקני־יהודה. ויפתח הזקן את פיו ויאמר: – ה' עמך גבור החיל. כה יעשה לך אלוהים וכה יוסיף, לעמוד לימינך בכל עת, כאשר עשה היום בהצילך אותי מכף האריה. לך בכוחך זה, בני, והושעת את עמנו מיד הפלשתי.

הזקן בדברו הרעיד ממורא, גיוו התנודד מאפס־כוח, כמו חשב למעוד. ולב דוד בן, כי עוד אחת מעט יפול על פניו ארצה בעלפונו. ויתבונן וירא מעין זך מפכה וישאב בכפיו ממי המעין ויגישם אל פי הזקן, אשר לפתע שחה קומתו ורוחו שבה אליו, עיניו אורו ופניו זרחו באור־יקרות. והזקן שח אל נפשו במהתלה מעט:

– מה לך, זקן, כי חרדת ככה למראה האריה, כמו לולא השתער הנער עליו כי אז חיית לעולמים. הכי לא ידעת אשר נערי־יהודה גבורי־חיל הם, הנפוצים בכל הדרכים להושיענו מן הפלישתים ואף מכף האריה? לא פחד ביעקב ולא מגור בישראל, אם נערים כאלה לנו. אל תירא עבדי יעקב, עוד ישכון ישראל לבטח, נצח נחלתו לא תמות.

ובדברו אל דוד ליבבו במבטיו והתבונן אליו בעין חודרת, העמיק חקרו, כמו מודע הוא לו מתמול־שלשום, אפס נשכח ממנו המועד בו ראהו לראשונה. ודוד הפטיר בשפתיו לאמור:

– כדבר המלאך אל גדעון, ככה ייאמר לאיש ישראל: שלום לך, אל תירא, לא תמות. ויוסף הזקן לשחר את דוד במבטיו ויאמר:

– בני, חכם לבך ועל זאת ישמח לבי גם אני. התדע, נערי, אי בזה הדרך לבית־לחם?

– ידוע אדע וגם אגיד, כי מנערי בית לחם הנני – ענה דוד והביט בהשתאות אל ההלך, אשר רגליו מועדות לבית־לחם – בי אדוני… הואילה נא לשים פעמיך לנתיב ההוא, לשם, שמאלה, בינות לכרמי גילה, היא דרך העדרים… אל נכון תפגוש שם בדרך את הנערים הרועים. מי יתן ויכולתי לנטוש את הצאן על איש לשעה מעטה, למען אורה לך את הדרך הקצרה. הלא עייפת עד מאוד, אדוני, ועוד רבה הדרך לפניך. אהה, כי טרם בא אלי הנער הקטן יואב, העוזר על ידי לשמור על הצאן… הוא יבוא רק בנטות היום, עת האסף הצאן.

דוד הכביר מילים באזני ההלך, כי נפשו דבקה בו לאהבה, עקב אשר ליבבו במבטיו והכרת־פניו ענתה בו כי אף הוא ירחש אהבה לו. גם עקב זאת הטה אל הזקן כנהר חסד, כי הוא אשר ראה אותו במעללי גבורתו, בשסעו את האריה כשסע את הגדי. דוד, אשר חונן בסגולה לצרור במחשבתו רגע קטן פרקי־מעשים רבים, הגיונות וחזיונות ושרעפים רדומים בחביון־זכרונו, כמו כולם יחד נצבים לעיניו כתומם חיים ושוקקים, העביר גם עתה בזכרונו ברגעים מספר חיש־מהר כבזק מצוקות רבות, אשר פקדו את נפשו בעתות השפל. הכי לא אמר כבר פעמים רבות: יבש כחרש כוחי, נפשי ריקה, נגזרתי לי, ואנכי תולעת ולא איש, כל רואי ילעיגו לי יפטירו בשפה, יניעו ראש. בשגם גם אחי בני אבי ואמי יבוזו לי. אחריתי כי כל שנותי אדדה על מר נפשי. אך הנה ההלך הזקן הזה, מה מאוד ילבבהו וישחרהו נדיבות… הכי רק יביט אלי? הוא בי יתבונן… יבחנני במבטיו, על נפשי יתרפק, נחש ינחש, כי דבר סתר הוצק בי… אלי יביט, כמו היטב יכיר את תכונתי… וכבר הקרהו המקרה אי אז משכבר הימים לראותני פנים אל פנים. וזה האות, כי באמנה צפון בי דבר סגולה. במבטיו עודדני ואף בשפתיו שח: לך בכוחך זה, בני, והושעת את בני עמנו מיד הפלישתי.

דוד בעתותי השפל בנפשו היתה רוחו יורדת עשר מעלות אחורנית ועד דכא, תחת זאת בבוא עת רוממות לו גאה גאתה בו רוחו וכל רגשיו יהמיו שיר הלל לעולם ומלואו, אף נכבדות ונשגבות ידבר לנפשו לאמר עוזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. לכן צלחה עליו גם עתה רוח ששון ושמחה וחמדת נדיבות והיטב חשק לדבר אל הזקן בהתגלות־רוחו על מקרי הימים ולראש לכל על פלאי המעשים, אשר התחוללו בקרבות אגג, ועל המלחמה אשר תהיה נטושה אל נכון בין ישראל ובין הפלישתים. אף הפעם למד דוד לקח מה נכונו דברי הפתגם, צדקו כולם יחד, כמים הפנים לפנים כן לב איש אל רעהו. חשק השיח אשר לו דבק גם בהלך הזקן ואף הוא האריך למענהו על כל שאלה, אשר הושמעה באזניו מפי דוד: היטב חמד להמתיק שיח עם נער החמודות. זאת לא זאת, כי הזקן ההלך שח לו בקול דממה דקה, כאשר ידובר בענין, אשר הוא עודנו סוד כמוס למעטים יחידי סגולה, שמועה, אשר גונבה לאזניו, כי במערכת הקרב החדשה, אשר תתחולל בימים הקרובים, עם הפלישתי, ייחלץ כל בחור וטוב בישראל ואף גבורי־יהודה, אשר לפנים היו עוינים את שאול המלך, יתנו כעת את ידם לו ויסתפחו על צבאותיו. יתרה על זאת עבר הרינה במחנה לאחרונה, כי גם הבנים האמיצים לבית ישי ממרומי היחש אשר ביהודה, כל שלושת האחים הגדולים אליאב, אבינדב ושמעי, כבר גמרו אומר להתפקד במלחמה עם הצבא ואת שלושת אחיהם הצעירים נתנאל, רדי, ואוצם ישיתו לנושאי־כליהם.

לב דוד פחד ורחב אל השמועה על אודות אחיו, אשר שינו את טעמם וגמרו אומר להתפקד עם הלוחמים, והוא לא ידע, כי הצפינו ממנו את סודם. ויהי לו הדבר למקור שמחה ויגונים גם יחד, כי הנה מעמו, הצעיר הבנים, הרועה הנקלה, שנוא־אחיו, הצפינו את דבר היחלצם לצאת בצבאות־שאול. רק אין זאת, כי עד ככה נבזה נמאס הוא בעיניהם, עד כי לא שווה הוא לשיתו אף בין נושאי הכלים.

תכלית כל שיחה לרוץ אורח אל קצה. תמה גם שיחת דוד על ההלך הזקן, אשר נפרד ממנו בברכת־שלומו ולמרבה הפלא לא שאלו לשמו ולא לבית־אביו. ודוד אך מעט קט התעצב אל לבו, בהיותרו לבדו על אודות אחיו, אשר בשאט־נפשם בו, המעט אשר לא יוכלו לדבר אליו לשלום, יכסו מפניו כל דבר אשר יפול בחיק המשפחה. חיש מהר הסב את לבו מעם אחיו ואף על ההלך הזקן לא התרפק עוד במחשבתו, תחת זאת ניצב לעיניו מראה הטלה החמול, אשר רק כפשע היה בינו ובין האבדון. נורא נפלא בתתו אל לבו, כי רבים המקרים בעת התחוללם לא ייראו לעיניים בלתי אם באפס קציהם, אף כי המקרים מרעישי הלב. רק אין זאת, כי ברית כרותה לאדם לבל יביט בעיניים פקוחות אל כל מטה־זעם, אשר יקום עליו, פן יבולע לו. לזאת גם לא יראה בעליל כל סכנה הנשקפת לו כתומה, וכאשר החרב תתהפך על ראשו לא יראנה. רק לאחר זאת, בחלוף המוראים הגדולים, שוב ישוב לחזותם בעיני־רוחו, יען כי לא עוד יקננו בו בלתי אם ממנו והלאה. ככה גם הוא כאשר נידרדר הטלה אל פי התהום, כיסה עב־ענן את עיניו, ולא זכר את נפשו, כאשר השתער בן השחץ עליו ועוד אחת מעט יתקע בו את מלתעותיו. ורק עתה, בחלוף המגור, נמוג גם הערפל, אשר עטף את עיניו וכל פרטי שתי התאונות הרעות מגיחים לעיניו אחד לאחד. רב יתר נחרת בזכרונו מראה הטלה, אותו יראה בעליל בצעדו תמים וללא־חת אל עברי פי האבדון, לאחרי זאת שלח אליו מבטי תודה על אשר חלצו מן הצרה, ובהילחצו אליו באהבה היתה שפוכה בחזותו רוח־חן ותחנונים, אליו, פודו ומצילו, הביט ולא חדל. אכן, כל נפש חיה, אמר דוד אל לבו, חוננה בדעת והשכל. אף שה לא יאבד בתוהו, אף כי האדם נשמת־שדי תחיהו.

דוד היה נסער מאוד בלכתו עם צאנו בערוב היום אל בית־לחם, באין הוא יודע לשית עצות בנפשו, אם לספר בבית־אביו את דבר האריה ואם לחדול. עז היה חשקו, כי מעלל גבורתו יסופר ברבים, למען לא יוסיפו אחיו להבזות את צלמו. אפס רוח־מבינות הגיד לו, כי אך טוב לו להחשות פן יתנוהו לדובר־שקרים ולמתהלל על־שוא. לא ייאמן לאחיו, ואם ייאמן, הלא ישטמוהו רב יתר. הוא גמר אומר לכסות מפני אחיו ואף לא לגלות את אוזן יואב בן צרויה על מקרהו, פן הוא ישיחנו לאמו צרויה ומפיה יגיע הסיפור לאזני האחים ותחת להנחילו כבוד ישביעוהו קלון. זאת לא זאת. המעט לו לשית מחסום לפיו. שומה עליו גם לשית סתר־פנים לו, לבל יענו הם את פעלו הנועז. לב דוד בן, כי אשר לא ייאהב, גם כל סגולה טובה בו תהיה למום רע. אם יתהלך קודר בלחץ־יגונו וקולו כאוב מארץ, ואם פניו ילבשו עוז וחדוה ובקולו יצהל, אם כה ואם כה אחיו יטפלו עליו עלילת־דברים, כי רוח־עועים מקננת בקרבו להוליך במראהו שולל את כל רואיו. אחיו ירשיעוהו תמיד ויגדיל מכולם אליאב, באמרו, כי זה הרועה הצעיר אל הגדולות ישא נפשו וכי מתנשא הוא עד לשגעון. זה אליאב הבכור, אשר דבריו הם כאורים ותומים ליתר אחיו, קשר לו תואר המשוגע. והיה בנוח עליו רוח־עצב או שמחת פתע תפעמהו, בהתמלט מפיו מלים מן המזמור השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, או כי בחלילו ינגן צלילים ללא פשר, חיש מהר יחרפהו אליאב כאחד הריקים לאמור אך משוגע הנהו הנער הרועה, המתהפך בתחבולותיו ועושה זר מעשהו לבשר בדברים, כי צלחה עליו רוח גדולה, רוח סער והמית־רגשות. אחת מזימתו, כי יחד כבודו בקהל המתנבאים.

לזאת היטב שקד דוד לכונן את מערכי־רוחו על שביל הבינים בין התקוה והפחד, בין השמחה והעצב, בין הרוממות והשפל, ולבל יהיו פניו כראי מלוטש לשקף את רחשי־לבו ואת המוצאות אותו בקרב נפשו. כזה היה משפטו כל הימים.

אפס היום בשובו עם הצאן לא היתה רוחו נכונה בקרבו ולבו לא היה סמוך ובטוח, כי באמנה ישכיל לשית סתר־פנים לו ורוחו כה נסערה ונפשו הומיה עקב מעללו הכביר, כי הוא שרה אל האריה וגם יכול לו. אם גם יצלח לעצור בלשונו, הכי יוכל למחוק מעל פניו אותות מצהלותיו הנסתרות?

ארכה לדוד הדרך עם צאנו לבית־לחם רב יתר מבכל הימים, כי נפעם ונסער היה ממוצאותיו היום ותחת נטל המחשבות אשר בראשו נשתרכו רגליו בכבדות. עיני רוחו התרפקו ללא הרף על ההלך הזקן והדר־מראהו, ולכן עיני בשרו נתעו ללא דעת וחשבון לכל עבר, כמו לא היה עוד חולש עליהן להדריכן כיאות. נמשלו לבני־צאן אשר באין עין הרועה דרוכה אליהם לנהלם בדרכים הסלולות ולשית משטר בכל הליכותיהם, איש לעברו תועה. הלא זה משפט דוד תמיד לתור אחרי עיניו בכל יפה־נוף להתבונן בכל חזיון ביקום ולשעות אל מעוף הצפרים ואל כל רחש עובר ושב בין השיחים, ואך בדי־עמל יפקיד את רצונו להיות הרוח המושל על פזורי הגיוניו וחזיוניו ולשוות לפניו פני נגיד ומצוה, כי רק בזאת יחדש רוח נכון בקרב בני הצאן להיות סרים למשמעתו וללכת צעד בצעד עם קצב־מאוייו. ולא כן היום, אשר חזיון ההלך הזקן נסך בו רוח הזיות ותפנוקים וערגה ללא־פשר, עד כי לא היה אדון לרצונו, כמו נפשו נמוגה בקרב חזיון ההלך הזקן ולא נותרו בו בלתי אם חושיו הנמשכים אל המראות הנפרדים ואל קרבם יבלעו עדי רגע. והמראות מה רבו. כרמים וגפני־פרי, כרים עוטפי־בר, גבעות עוטי־דשא, יבלי־מים מפכים. הנה עלטה דקה תעטוף את עין היקום, עד כי העין לא תשית עוד פדות בין הר לגיא, והיה העקוב למישור והפלגות תהיינה למסכת עשויה מקשה אחת. אף יש, כי זמר יישמע מכנף הארץ, כשוועת נפש אחת, אשר היא נפש כל חי. כל הנשמה תהלל יה. אף לב דוד נשא שיר ורננה שככה לו ורוחו גאה גאה בקרבו.

פרק ז. מפלאות

למועד הערב הגיע דוד עם הצאן לחצר אביו וכמתגנב הכניסן למכלאה, לבל יראהו איש מן האחים בהתמהמהו שוב לשוב מן השדה. לאחר זאת שת את פעמיו נכלם אל חדר האוכל לאכול את מנתו והגיון מוצק יפעמהו לבלוע את מזונו ליד השולחן בעוז־חשק, לבל יכירו אחיו בפניו את מורשי־רוחו הנסערים. ואם כי כלה ונחרצה מעמו להסתיר מאחיו את סודו בהשכל ובדעת, היה תחת זאת פוסח על השעפים, אם להצפינו גם מישי אביו או להבדילו לרגע קטן בתחבולה נאותה ולגלות את אזנו בסתר אולם מה השתומם לראות, כי בחדר האוכל אין עוד איש מאחיו, לא צרויה וישי אביו. בתום האוכל יצא לשוטט בחצר לחפש את אביו ולא מצאו. למרבה התדהמה כבר נמצא יואב שוכב על משכבו תפוס שינה עמוקה. נורא נפלא ממנו: מה דבר נפל היום, כי הסעודה תמה ונשלמה בטרם עת וישי אביו, העולה כל ערב על משכבו בתום הסעודה, אף הוא איננו בביתו. ויקרא דוד בתמהונו: מדוע באתי ואין איש, אף אין מגיד, אף אין משמיע קול או הגה? אפס גם באין מגיד לדוד הגיד לו לבו, כי דבר נכבד נפל היום בקריה והוא אשר יתן לזקני העדה, ולישי אביו ביניהם, ענין לענות בו, כי רק עצרת זקני העדה, עליה שומה לטכס עצה בענין רם, בו תלויים לשבט או לחסד חיי הלאום, יכלה להטות לב ישי הזקן מארחו לעלות על משכבו במועדו, הוא מועד צאת הכוכבים.

רבות שקל דוד במאזני־שכלו עד אשר פקדו הרעיון, כי עצרת הזקנים אל נכון יסודתה במועצה, אשר נקראה מטעם ההלך הזקן, מראהו נורא־הוד, בבואו בשעריי בית־לחם. היטב זכר את אשר סיפר לו פעם אביו על דבר העצרת הנכבדה הראשונה, אשר נועדה לפני שנים רבות בעירם, הוא אז טרם נולד, בדבר שמואל הנביא, טרם הכתר שאול למלך. כי בית־לחם היא עיר ואם ביהודה ולפני זקניה יובא על ידי הנביא כל דבר קשה, אשר יפול בקורות הלאום. בעצרת ההיא נחרצה לראשונה משאלת העם להמליך עליו מלך. הכי לא יהיה המלך גם ציר העצרת השניה? אם ככה, דעת לנכון נקל, כי הזקן ההלך הוא שמואל הנביא.

רעיון זה פלח כבזק את לבו, אולם לא נמוג חיש מהר כבזק. נהפוך הוא, כי היה בו כמסוס נוסס. כל האותות העידו, כי ההלך הזקן הנהו שמואל הנביא, הוא ולא אחר, ומעמו הנסיבה למועצת הזקנים, אשר נקראה כמעשה נחוץ ודחוף. אכן, השעה הזאת הרת מעשים גדולים בקורות המלכות.

דוד עלה על משכבו ועיניו נעצמו, אך לבו ער וראשו נחיל־הגיגים. דבר היגלות אליו שמואל הרואה בדמותו ובצלמו, היה לו מקור לא־אכזב בהגיון, בסערת־רגשות וברוממות־רוח. עלץ לבו, רמה קרנו בעיניו, עקב ראותו נביא פנים אל פנים, עד כי דבר שסעו את האריה נשכח כמעט מלבו.

ויאמר דוד: אכן, היום התקדשתי לאיש. אות הוא, כי נתכנו לי עלילות גדולות ונכבדות. הכי לא בשפת האותות ידבר האל אל בחיריו? כמראה מתוך הסנה הבוער ואינו אוכל אל משה, כדבר המלאך אל הרשע, כטל על הגיזה אל גדעון, ככה נגלה אלי האל בחזיון ההלך הזקן נביאו. ואם באמנה נכונה השמועה, כי נבאש שאול בעיני שמואל, הכי יבצר הדבר כי…

דוד לא הגה מחשבתו עד תומה מעוצר אימה ופחד, ויען כי לא יכול לשית רסן לה, נהיה לא לרצונו מליץ־יושר לנפשו, כי לפני אלהי ישראל ישוו הקטן והגדול, כי הוא את דכא ישכון. הלא מפעם לפעם יבחר אלהים אחד הקטן והדל באלפי ישראל לשימו נגיד מצוה על עמו, מאשפתות ירים אביון להושיבו עם נדיבים. ואחרי אשר מאס נביא האל בשאול, הכי ייבצר מעמו לשית את כתר המלכות בראש אשר יבחר בו? ואם עלי יפול הפור…

נחרד דוד עד יסוד בו מרעיון הרהב, אשר לפתו כמו בצבתות. ויקרא במרי־רוחו: אהה, כי לא ישרה נפשי בי, במלכי אמעול את המעל. מי יתנני וחבלי התנומה יאחזו את עפעפי ואשכב כגולם איש או כי אישן המותה ואך אטוהר מרעיון בליעל זה.

דוד, אשר רבות נוסה בנדודי־שינה בלילות, כבר בא עד חקר התנומה ולמד לקח, כי כאשר לא תפקדנו על נקלה, לא ינצל ממרורי אי־שנת, בלתי אם בצקון־תפילה, כי נדודי־שנת לעינים כמוהם כבצורת לשדות. וכאשר בעתותי־חררים יתפללו גשם־נדבות, ככה כאשר יבוא עוצר ברסיסי־טל השינה, הטוב לנפש, כי תייחל לקונה, תבכה ותתחנן אליו לאמר: הרעף אלי, קוני, טל־תנומה מעט, כי יבש כחרש כוחי ונפשי בי חררים. רק אין זאת כי התפילה, כשינה, היא כליון־נפש.

ויהי בהתפלל דוד על נפשו ותרד עליו תנומה ערבה ועמוקה.

הגיון־דוד שפט נכוחה. ההלך הזקן היה שמואל הרואה, והוא אשר קרא לעצרת הזקנים להתיעץ הלילה על דבר המלכות. שמואל טכס מעשהו בסתר, לבל יוודע הדבר לאיש בטרם־מועד, מלבד הקרואים אל העצרת. אפס לדוד נודע בעצם הלילה הזה פשר העצרת, אחרי אשר לראשונה ירדה עליו תנומה ערבה ועמוקה עט אליו שר החלומות וסכסך את רעיוניו לזרוע בהם מרורים ומנעמים גם יחד. עקב זאת התהפך על משכבו נסער ונפעם עד למאד, נרדם ומקיץ חליפות: נבהלו כל עצמיו כמו נשלחה אש בעצמותיו. לא נפלאת היא, כי גם בעצם שנתו היה קשבו ער ודרוך לבחון באזניו צעדי אביו בשובו אל משכבו. ולא כן אחיו, כי הם העמיקו כמשפטם שנת על משכבותיהם. אך הגיע לאזני דוד צעדי־אביו הלאוטים בדמי הלילה קפץ מעל משכבו ויגש אל אביו ויעצרהו בלכתו ויאמר אליו בקול מתלחש, לא כי בקול דממה דקה, ומפיו התאבק להט־חשק, כמו אש עצורה בעצמותיו, לאמר:

– אבי, מה מלילה? אי מזה אתה בא באישון הלילה ומה דבר נפל הלילה?

למרבה הפלא לא דחפו ישי מעל פניו אף לא שח לו הס־הס, כי אם לאט על אזנו לאמר:

– בוא, בני, ולך אחרי.

דוד בן לרמזי־מליו והלך בעקבותיו עד אשר יצאו בלאט מן הבית הרחק בחצר. ויאמר ישי:

– דוד בני. הנני ואגיד לך את דבר העצרת, אליה נקראתי ואך אל תגל שמץ דבר מאשר תשמע מפי עד מועד ומועדים. שמואל הרואה, אשר הכתיר במועדו את שאול למלך, גמר אומר בצו האל לקחת מעם שאול את המלכות ולתתה לטוב בעיניו…

ישי נדם לרגע קטן עקב אשר נפשו שאלה נופש מעט. נפעם מאד היה בשיחו כמו גחלים יחתה מפיו ורוחו נסערה עד בלי די. אחרי זאת הוסיף לדבר:

– וזאת לשמואל עקב אשר המלך שאול נגלה לעיניו בקלונו, כי אך רך־לבב הנהו, לא קמה בו רוח לעשות לעמלק אויבנו הקדמון, ככל אשר עשה רשע אכזר זה לעמנו. תחת לרדוף אחרי העמלקים ולגרשם הרחק מגבולותינו, לבל יפשטו עוד על שדותינו וערינו, לשדוד ולרצוח, ולבל ישלחו עוד את סוסיהם, גמליהם וחמוריהם אלינו להשחית כל חלקה טובה בקמתנו, הניח להם שם כמאז ומקדם במחנות ישראל, בקחתו מהם כופר־נפשותיהם בבקר ובצאן, אותם הסיע אל מכלאותיו. וישמן שאול ויבעט. ויהי בהתעשרו הרבה ממלקוח הבקר והצאן ויתנשא לבו להסב אליו מלבד המלכות גם את הכהונה, אשר מורשה היא לזרע אהרן הכהן. וזה החלו לעשות, כי במו ידיו העלה את הקרבנות על מזבח בגלגל, בטרם יבוא שמואל להקריב כמשפט. שמואל סיפר את דבר השערוריה הזאת אשר לא נהיתה כמוה מיום היות ישראל לגוי וקהל הקרואים, זקני יהודה ונכבדיה, קראו פה אחד:

הטיב שמואל עשה, במאסו במלך אשר מאס בה'.

דוד, בשמעו את דברי ישי אביו, אשר שח אליו, כדבר איש אל רעהו וכממתיק עמו סוד, היה נדהם למשמע־אזניו ונפעם לאין־קצה. ויאמר בלבו: מה גדול היום הזה ומה רבו הפלאות אשר התחוללו בו. פלאי ההלך הזקן אשר נגלה אלי פנים אל פנים. פלאי־מעשים התחוללו הלילה בסוד זקני יהודה ונכבדיה. פלא על פלא זה שיח אבי עמי הלילה לעשותני איש־סודו, תחת לגלות אותו על אזני אליאב אחי הבכור אשר לו העוז והגבורה ובידו התושיה, ולזאת לו הצדקה להיות אוזן קשבת לשיח אבי. זאת לא זאת, כי הנוחם הכה את דוד על אשר שת כל הלילה ארבו לישי אביו, אשר אולי עקב כובד־שנותיו וכובד־רוחו לא יעצור כוח לכלוא את פיו לבל יגלה לצעיר בניו רב מדי אשר נדברו זה אל זה זקני־יהודה במועצתם. ויאמר דוד אל ישי אביו:

– אבי, לו לעצתי תשמע תכלא את דבריך אלי לעת אחרת על פרשת המועצה. הלא עיפת למדי ולא ככוחך לפנים כוחך עתה… כבר ארכה השעה מאז צאת הכוכבים. יחכם היום מן הלילה לכל שיח ושיג. רק על אלהי העולם נאמר במשל הקדמון, כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וכאשמורה בלילה. ותחת זאת האדם, אשר אך בשר הנהו, כאשר אחר לעלות על משכבו ושנתו עקב זאת תרד ממנו, יש אשר תהיה אשמורה אחת בעיניו כאלף שנה.

מפלאות רבות ראה דוד היום ושמע באזניו וכעת נוספה לו עליהן עוד מפלאה אחת, כי ישי בשמעו את דברי דוד הצעיר בבניו, אשר תוכם רצוף שכל טוב וחרדה לאב זקן אשר הנהו עייף עד למאד עקב המולת הדברים והמעשים במועצה, ככל אשר שפט בהגיונו וגם על פי האותות בקולו הנחשל ובגופו השחוח עד בלי די תחת נטל המקרים, תחת לאמר לו חן־חן על דאגתו וחרדתו לו, נתן עליו בקולו כגוער ויאמר:

– הרף, בני, מהבל מליך. הכי יונק שדים יאלף בינה גבר בעוז? הבאמנה תאמר רועה קטן, כי לזקנים כשל וכי לכובד־שנים אך יאה כובד־שנת? וכי השנים יאהבו תפנוקים וזה דברן תמיד כעצל: עוד מעט תנומות, מעט חבק ידים לשכב. אך לא לבאים בשנים שנת ואפס־מעשה. בשגם טרם בטלו טוחנותי בני ועדן לא חשכו רואותי אף בעצם הלילה.

דוד נקט בנפשו על אשר חטא ועל אשר נואל להיות יועץ ומדריך לאביו אשר בין מרומי המעלה ביהודה יחד שמו, ורבים המה אשר ידרשו לשכנו לשמוע מפיו דברי חן ושכל טוב. לכן יעצוהו כליותיו לשנות את טעמו חיש מהר ולהגיד לאביו בדברים כמתלהמים, מה מאד חשק לשמוע מפיו פרשת כל המקרים וכל השיח והשיג, אשר נרקם בין שמואל ושאול, ומה הגידו נכבדי־יהודה אחרי שמעם את סיפור הקורות מפי שמואל במועצתם, מי מהם דבר במליצה ובחידות, מי בדברים כדרבנות ומי שם מחסום לפיו או שיכל את מליו ללא שיח ברור, ואחז בזה ואף מזה לא יניח את ידו. היטב יחשוק לדעת כל דבר דבור על אפנו ללא כל חסרון. נפשו גחלים תלהט לדעת הכל, קו לקו ותג לתג. וזה האות, כי הלילה, מאז עלותו על משכבו, לא ראה בעיניו שינה כמעט… כצרבת היתה בעצמותיו.

ישי, אשר לראשונה שמע מפי הנער הרועה שיח נמהר ולוהט והוא לא הסכין עד כה לראותו מתערב עם הגדולים, אף כי מחוה דעה במדברותיהם, נפעם עד מאד ומליו נעתקו מפיו, כמו פגה רוחו. אך חיש מהר התאושש ובהרימו את מטהו ונפנף בו אחת הנה ואחת הנה, כאשר יעשה ראש לבית־אב פתח פיו ואמר:

– לא טוב בעיני אשר כאיש שיחך… לא כי כאיש נסער ברוחו… בדברך פיך גחלים ילהט. לא טוב המעשה הזה. דוד, הבן יקיר לי, הטרם שמעת את דבר החכם הקדמון לאמר: אל תבהל על פיך ואל תבהל ברוחך. אל נא, דוד, בחפזך. כל חפזון הוא אך לרזון – שח לא אחת בועז אבי עובד אבי. השלוה והנחת רפאות לנפש. אף פתגם זה הוא דבר בועז אבי־אבי. והוא על זאת הטה כנהר חסד והודיע אהבה נאמנה לרות זקנתנו, כי היא בשלות השקט הלכה אחרי הנערים הקוצרים, לא נחפזה בלכתה ולא נשאה נפשה אל הרב כי אם אמרה די לי במעט. והיה במצאה אחרי הקוצרים שתי שבלים תלקט אותן, אך שלוש לא תלקט. וכאשר ישבה בצד הקוצרים ובועז זקננו צבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר. לראש לכל היתה רגועה בכל עת, כמי השלח, אשר בעיר היבוסי עליהם ייאמר, כי ילכו אט אט. אכן, ה' המר לרות בהילקח ממנה כליון מחמד־לבה, אך לא היתה מרת־נפש כנעמי חמותה. הנה כי כן, דוד בני, בזאת יבורך גבר, כי ידע לגבור על סערת־רוחו ולהשכיל אל כל ענין במועדו. כן, עת לכל חפץ. אפס אתה, בני כראובן בן יעקב פחז כמים. אהה, לא תהיה תפארתך על הדרך הזאת, דוד. ומה פשר המלים אשר השמעת באזני, כי נדדה שנתך הלילה? אשר לא יישן שנת־ישרים על משכבו, אות הוא, כי נפשו לא ישרה בקרבו. תמימי־דרך אך תיערב להם שנתם. דוד, דוד, יען כי נבהלת לדעת שורש כל דבר ופרטי המקרים ושיח זקני־יהודה במלואו, זה יהיה ענשך מעמי, כי מעתה אשית לפי מחסום ולא אספר לך עוד מעט מן המעט… לא כי עוד אספר לך מעט מזעיר כ… עוד שניים שלושה גרגרים בראש אמיר…

ישי נדם מעט ודומיתו ארכה רב יתר מאשר לפני כן, ויהי כאיש, אשר ישית עצות בנפשו הלדבר או לחדול. ובהניפו את מטהו אל דוד כמו יושיט את שרביטו אל הסר למשמעתו הפטיר:

– הנה כי כן, שמואל הגיד בזעמו כי רב אל שאול: יען כי לא שמעת קול ה' ותעט אל השלל ואת דבר ה' מאסת וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל. ובדברו זאת קרע בסכין את כנף הבגד אשר לשאול לאות, כי הממלכה תיקרע מעליו. ושאול המעט אשר נהג לא בחכמה, כאחד תועה־לבב, נגלה לעיני שמואל גם כמוג־לב, כי בשמעו את תוכחת הנביא נמס לבו כדונג, בגעת בו האש, ועיניו נהיו פלגי־מים. בכה המלך ויתחנן אל הנביא לסלוח לו את חטאו. אך הנביא באחת ולא ישיבנו. ויהי בשמוע זקני־יהודה את פרשת שאול ויביעו כולם שאט־נפש למלך, אף המעטים ביהודה, אשר לפני כן נהו אחרי שאול סר לבם מעליו ויענו ויאמרו כולם כאיש אחד, כי לא יאתה המלוכה לשאול, הבן לשבט הקטן באלפי ישראל, וכי מהיום והלאה הצדקה ליהודה, כי יסבו עליה את המלכות. בשגם לא הבין שאול לפשר תכונת המלך בישראל, כי לא למען רדות בעם כמשפט כל מלכי הגויים, ובלתי אם למען ישרת עם סגולה וישא את טרחו וריבו להיות המוציא והמביא בכל עת וצרה, כאשר התהלכו משה ויהושע לפני עמם, ניתן בראשו כתר המלכות. ולא כן שאול, כי לא התבונן בקורות דור ודור בעדת ישורון וימלא ביתו כסף וזהב שני ועדנים ויתן משרות לרוב לשרי־נכר, אשר לא ממעי ישראל יצאו ואשר כל מזימתם לחבל בעמנו. והיה כאשר תקראינה מלחמה ונוספו גם הם על אויבינו. הנה כי כן, כלה ונחרצה, כי האיש אשר יבוא תחת שאול אל המלכות יהיה מבני־יהודה להקים את ברכת יעקב אבינו לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו.

ישי דבר ברוח נפעמה ומליו יצאו דחופות מפיו, כאיש אשר אמריו רבים ורגעיו מספר, וחרדה תעטפהו, פן לא יוכל לכלכל את כל שיחו. ואכן, לא יכול, בעצם דברו נעתקו מליו מפיו, כמו עולפה לפתע נפשו בקרבו, ואחרי דומיה מעטה שב והתאושש להגיד בשארית־כוחו, כי לא יוסיף לדבר בזאת, יען כי רבו הדברים ולא עוד הלילה גדול ועת לישון… לא לישישים לילה, בני.

בכבדות שרך ישי את רגליו מן החצר אל חדר־משכבו ודוד היה לו לעזר, בתמכו אותו בזרועו. ויהי גם הדבר הזה לפלא בעיני דוד, כי אותו, הצעיר בבניו, קטון הרועים, מצא אביו נאמן לפניו לגלות באזנו בעצם הלילה את הגדולות והנצורות, עליהן סובב ציר המועצה אשר לזקני יהודה והנביא שמואל בראשם.

עוד ישי צועד אט־אט ובאפס־כוח, ודוד משען לו, אל חדר־משכבו ולב דוד רחש דבר טוב לגמול לאביו הזקן כגמולו. תחת אשר גילה לו את דבר העצרת ואף שח אליו בהתגלות הלב כדבר איש לרעהו, גמר אומר להסיר לפניו את הלוט מעל מעשה האריה, אשר חשב לראשונה להעלימו מכל איש. וידבר אף הוא ברוח נפעמה ויאמר:

– ואני, אדוני אבי, שיסעתי תמול אריה… בסכין אשר בידי שיסעתיו… כשסע את הגדי. אמת הגה חכי ואין שקר בלשוני. אף הלך זקן הצלתי מכף האריה…

ויהי בדבר דוד וייעצר ישי במהלכו ואת זרועו חלץ בחזקה מיד בנו ויישר גיוו ואת מטהו הניף אל על, כשר־צבא אשר יניף את חרבו, ופניו נחזו לאור הירח, אשר הגיח ברגע ההוא מבין מפלשי העבים, עוטי עוז ושלטן, כמו כל הבליה בו נהייתה לעדנה ואף קולו לבש חוסן, כי לפתע נתחוללה תמורה נחרצה ברוחו ובגיוו גם יחד. ויאמר:

– בני, בני, לא אאמינה למשמע אזני, יען כי נאמנת עלי מאד… לא אתה תתהלל על שוא. נתת שמחה בלבי על כי לב אמיץ לך… אך גם מאד אחרד לך. עקב גבורתך אחרד. אהה לשמועה אשר באתני, כי אריה הרגת בעצם כוחך וכי גבור־חיל אתה. לא טובה הגבורה לאיש, אשר לא ארך־רוח הנהו ונפשו שוקקה בקרבו, חזיונות ודמיונות ירדפוהו תמיד. בני, את רוחך תיכנתי מאז ידעת לבטא מלים ולשרוק בחליל, בני, בני, לא לבני־ישי מעלל גבורה. לא לנו הוא. הטוב כי יהיה מאתנו והלאה, פן יעשו הבנים זר מעשיהם וינחמו באחריתם. אשר נפשו מסוערת, הטוב כי יהיה גם מורך ברוחו ושריריו לא מוצקים ומטילי־ידיו כמו שומים בסד. בני ישי ונצבת, אך טוב להם, כי ילכו אט־אט, נחבאים אל הכלים. קטני־אדם שם אותנו האל ולא גבורים הששים אלי קרב. דוד, בני, הבאמנה במו ידיך הרגת את האריה? פחד בי ורעדה. – ובהישמע מקולו בכי עצור הפטיר – לא אחפוץ בבן גבור. מנוחות אהבתי מעודי.

שוב נעתקו המלים מפיו וקומתו שחה. רק אין זאת כי עייפות־משנה אפפתו. כבדו צעדיו עד למאד בפיק־ברכיו. ויקח דוד בשנית את זרועו בידו ויוליכהו אל חדר־משכבו.

פרק ח. סוד זקני יהודה

אשר לא כילה ישי לספר אל דוד בשיח הלילה נודע לו בימים הקרובים לאחר זאת משמועות שונות, אשר גונבו אל אזניו מפי הנערים הרועים בלהגם כי רב, ורב יתר מפי יואב, אשר עוף השמים הוליך אליו כל קול, אף מרמזי־מלים אשר התמלטו מפי צרויה. פירור לפירור, כאשר יחברו הנערים בחורשה גרגר לגרגר באמיר העץ, לקט דוד מן הסיפורים הרבים והמסובכים, אשר הופצו ברבים על אודות מועצת הזקנים, ויצק אותם למסכת אחת. וזה דברה: בתום דברי שמואל על שאול, אשר האל מאסו ממלך, פרץ חיש־מהר ריב־דברים בין נכבדי־חברון ובין נכבדי בית־לחם מי הוא זה ואי זה הוא אשר לו יאתה המלוכה תחת שאול. ותהי עצת אנשי־חברון לאמר: לאחד מבני עירנו משפט המלוכה, כי חברון היא עיר האבות, מקום מערת המכפלה, אשר הוד־קדומים חופף על מבואיה ומוצאיה. ולעומתם ענו ואמרו אנשי בית־לחם, כי הצדקה לענוד לראש אחד מבני בית־לחם את כתר המלוכה. כי מבית לחם יצאו כל האישים הדגולים, אשר עשו להם מאז ומקדם שם בגבורים וכל אצילי בני ישראל בית־לחם מכורתם. בשגם מודעת היא, כי גם בימינו אלה איש בית הלחמי מפיל את חתיתו על כל סביבותיו וגם הפלשתי הנועז לא יהין לבוא בגבולות העיר. ויקומו החברונים ויגידו דברים כמתלהמים, כי חלילה להסב את המלכות מעמהם, כי חברון היא עיר האבות. ואחד הזקנים קם על רגליו ויאמר: שאל את קברות אבותינו ויגידו לכם, כי בהם נטמנו עצמות אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. ולעומתם ענו בית־הלחמיים דברים כדרבנות: לא המתים יהללו יה ולא בקברות ישגב עם, בלתי אם במפעלי הגבורים החיים. עוד אלה ואלה לוטשים את לשונם כחצים ויפתח גד ראש למשפחת הארכי את פיו ויאמר: ולי הגיד אבי אשר שמע מפי אביו ואביו שמע מפי אביו, כי אמונה מורשה היא מפי אחד נביא, כי המלך אשר יכונן לאורך ימים את המלכות בישראל יהיה חוטר מגזע בועז, אשר נשא לאשה את רות המואביה בהסתפחה על עדת ישראל להידבק באלהיו.

ויהי בכלות גד את דבריו, השלך הס מסביבו. למוצא פי גד ייחלו רבים, כי לא יגיד דבר בלתי אם ישקלו במאזני האמת והצדק. לאחרי זאת נפנו כל העיניים אל שמואל הרואה, אשר דבריו הם כאורים וכתומים ואין כמוהו יודע דת ותעודה בישראל. ותהי הדממה כבדה וארוכה. ולאחרי זאת קם שמואל על רגליו ויישען אל מטהו וידבר בנחת ובתוקף־שלטן לאמר: שמעו נא זקני חברון, ואתם, נכבדי בית־לחם, האזינו לאמרי פי. במגילת ספר שמורה עם עלי הכהן אשר היה אומן לי כדבר ה', נמצא כתוב לאמר: ואלה תולדות פרץ בן זרח בן יהודה בן יעקב. פרץ הוליד את חצרון וחצרון הוליד את רם ורם הוליד את עמינדב ועמינדב הוליד את נחשון ונחשון הוליד את שלמון ושלמון הוליד את בועז ובועז הוליד את עובד ועובד הוליד את ישי בית הלחמי.

ויהי ככלות הנביא לדבר ותקם בקרב הנאספים דממה רבה, כבדה, דממת אי־רצון גלוי לעין כל. אפס הנביא שלח את מבטיו הדולקים כלפידים אל עבר פני ישי. ואף עיני כל הנאספים נסבו אליו. וישי נפשו נבהלה מאד וכל עצמותיו כמו רחפו מפחד. אחרי אשר התאושש מעט קט פתח את פיו וידבר לאמר:

– אל נא, אחי, תשימו עלי את המשרה הרמה הזאת. זקנתי מהיות מלך לצאת ולבוא לפני שבטי ישורון ולנהל את העם הכבד הזה. רק משה נביאנו, אשר גם לעת זקנתו לא רפה כוחו ולא נס ליחו, חגר עוז להיות אומן פדגוג לעמנו בכל עת. ולא כן אנכי, אשר מעת נצבת אשתי מתה עלי, כוחי עזבני ואף בטחון־לב אין עמי. ואם מצות האל היא ביד הנביא לשית את המשרה הזאת על ראש אחד מבני ישי, הלא אליאב בני הבכור הוא רם־קומה ויפה־תואר וכאיש גבורתו…

פני הנביא התקדרו בשמעו את דברי ישי ועיניו התלקחו באש־זעם ויאמר כשואג:

– ישי בן עובד, לא בחכמה דברת, כי המלכות תינתן שי לאיש רק עקב היות רם־קומה ויפה־תואר. אשר לזאת, הכי לא בן־קיש הנהו תפארת אדם, משכמו ומעלה גבוה מכל העם? הלא בכל גבול ישראל לא יימצא איש אשר ישוה לו בגובה־קומתו. אך כה אמר אלי האל על שאול: אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיהו. וזה האות, כי לא כאשר יראה אדם כן הוא. האדם יראה לעיניים ואך ה' יראה ללבב. אף לא הצדקה לך באמרך כי אך לבן הבכור משפט המלוכה. לא תהיה כזאת בישראל. אשר הבן הבכור יבוכר על החכם והישר הולך. איש התרומות הוא הבכור לכל. גם מבשרי אחזה זאת. אף יואל בני בכורי נפתה להאמין, כי לו הצדקה להיות שר ונגיד על ישראל, אחרי אשר זקנתי. אפס לא מצאתיו כשר לפני. לא רויתי נחת גם מבני הצעיר אביה, אשר הפציר בי לעשותו שופט בבאר שבע ואחרי אשר נעתרתי לו ניחמתי על זאת. אהה, שני בני סטו מן הדרך הישרה ולא לצדק ישפוטו, כי אחרי הבצע ילכו והשוחד יעוור עיניהם. לכן הדיחותים מעל כנם והציגותים דלים וריקים כאביונים, לבל ישתררו על ראשי עם קדוש. אף זכות בועז ורות המואביה לא תסוכך על אשר יקרא מזרע־זרעו למלכות, אם לא ינהג בצדק ובמישרים. לא לפי מראה העינים, בלתי אם לפי פעלו, יישפט גבר, אם זך וישר הנהו, ורק אחרי אשר יצורף בכור הנסיונות, כאשר היה לאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, אשר הובאו במבחן ובמסה ואך אם יצא טהור ונקי מכור הנסיונות, הוא אשר הקדש מבטן להיות נגיד על ישראל. אחי בני עמי – וקול שמואל גבר חילים – הכפלשתים או כעמונים הננו, אשר מלכיהם ישתעשעו באלילי כסף וזהב ובתפארת־שוא? הכי נער ישראל למשוך לבו במעשי משובה? הכי שוב ישובו אלינו ימי בני עלי לפנים, אשר רדו בעם, שדדו ועשקו את רכושו, למען מלא בטנם ולשבוע תפנוקים?

דברי הנביא כתומם לא נמסרו בפי מספריהם השונים בשפה אחת ובדברים אחדים. אך הכל סיפרו בהשתאות, כי מראה הנביא בדברו היה נורא הוד. עיניו ירו זיקי־אש: שפתיו נעו והתחוגגו גם כאשר נעתקו המלים מפיו; גיוו התנועע אחת הנה ואחת הנה כקנה ברוח. כל הנאספים נחרדו, פן יבולע לנביא הזקן רפה האונים מעוצר־רגשו. רבים מן המסוערים ברוחם פצחו בשאגה עזה לאמר: חן חן לשמואל הרואה. ככל אשר יצוה עלינו נעשה לא נמרה את פיו. אף צרור לא נפיל מכל אשר יגיד לנו… ידבר שמואל ואנחנו נעשה ככל העצה היעוצה לנו מפיו. אחד הנערים הביא גם השמועה הזאת, אשר כל הנאספים הריעו לקראת הנביא וקראו בתשואות קול אחד כמו לפנים בישראל בעת הר סיני עשן לאמר: נעשה ונשמע. אפס הנביא שמואל היסה לפתע את הקהל בתשואותיו, במטהו נפנף ובפיו דבר ככה: אל נא תדמו, אחי, בלבכם, כי יעדתי את העצרת הזאת למען קדש בעצם הלילה הזה את המלחמה על בית שאול ולקרוע מעליו את המלכות מעתה והלאה. בעשותנו ככה, אך נרבה פלגות ומדנים בישראל. אנכי למען אחי ורעי אדברה נא גם כעת שלום אל שאול. הלא במלוך שני מלכים בישראל ייחלק העם לשני מחנות, מחנה בנימין לבד ומחנה יהודה לבד, והקרבות ביניהם יאכלו את ישראל בכל פה. אז יבוא גם האויב מבחוץ להפליא את מכותינו ואת היתר מריב אחים יאכל הוא. לזאת צו יצא מעם האל לאמר: כל עוד שאול מלך ויוצא בראש צבאותינו, הוא משוח האל ועל פיו ישקו כל דברי המלכות, אשר ימרה את פיו או יחרוש עליו רעה דמו בראשו, עד עת קץ וחזון. אפס בבוא יום פקודת שאול, אחת דברתי ולא אשנה, כי לא בן מיוצאי־חלציו יירש את המלכות, בלתי אם איש מבית יהודה, אשר קורא מראש ומקדם לכונן את מלכות עמנו לעולמים. הוא ירא האל ואשר מצוותיו ישמור ישב לבטח על כסא המלך.

בכלות שמואל הנביא לדבר דעכו הלהבות בפניו והוא צנח מלוא קומתו ארצה. נבהלו האנשים למראה וידמו, כי כבר נפח את נשמתו. ויספקו כף אל כף ויגעו בבכי. אולם גם בקום הנביא ממקום־נפלו לעמוד על רגליו, טרם שככה סערת־רוח הנאספים וקול הנהי אשר בפיהם לא נדם, כי גם אחרי אשר נפקחו עיניו להביט הוסיפו עוד יצורי־גיוו לנוע ולזוע, כמו אחזתו עוית. הלא טרם ראו עד כה ביהודה נביא במתכונת המתנבאים מבני בנימין. אשר בנוח עליהם רוח הנבואה יתעוו, יתפתלו בגיוום, יחרקו שן, יזעקו כיולדות, יתופפו בכלי זמר, יקפצו וידלגו כצבאים, ואת קולם יתנו בשיר או בבכי. אפס לא לאורך שעה ניכרו בנביא אותות העוית. ונהפוך הוא, כי פניו לבשו לפתע שלות השקט והוא שח בנחת:

– כליתי את דברי. עת לי ללכת. ואתם, אחי, אל תריבו על דבר המלכות, כי עוד חזון למועד. ויהי נועם ה' עליכם ושלום על ישראל.

כל מגידי השמועות לא ידעו לספר ברור ומפורש מי ומי מבין קהל הנאספים היו בין המלוים את שמואל בצאתו מבית לחם, רבים או מעטים, ואולי אף אחד לא. אף לא נודע אם עוד בעצם הלילה עזב שמואל את בית לחם או נטה ללון לבית איש ממיודעיו הזקנים ואך בבקר אור יצא מן העיר. אפס יואב, אשר כל רז לא נסתר ממנו, לחש על אוזן דוד, כי גונבה אליו שמועה, אשר באמנה נפרד הנביא שמואל מעם קהל הנכבדים בתום העצרת ובדברים כדרבונות ציוה על הקהל הרב לבל ילווה אליו איש בלכתו. אף הפטיר יואב כסוד כמוס, כי מקץ ימים מעטים בא רץ בסתר אל ישי אביו מטעם הנביא שמואל להגיד לו דבר סתר.

דוד האמין ולא האמין לשמועה אשר בפי יואב. הוא האמין בידעו היטב, כי יואב הנער הוא אך רך בשנים, אפס לבו קשה כצור ושכלו כחרב חדה. והיה כאשר יפעמהו החשק לדעת לשורש דבר, אשר הבאים בשנים יכסוהו מעיני הכל, לא ינוח ולא ישקוט וכל מורך לא יבואהו, עד אם יגלה הלוט מעל התעלומה. זאת לא זאת, כי לא יתן לאיש להוליכו שולל בדברי משל ומליצה או נפתולי לשון להגיד אליו דברים אשר לא כן. היטב יבחון וישקול כל אומר בטרם יאמצהו אל לבו. בשגם חוש חד לו להבין דבר מדבר ואף כל רמז יפענח כיאות לו.

דוד בהגותו בזאת כל מורשי־רוחו געשו בקרבו ויהי בעיניו כחולם וכהלום יין. ויאמר בנהם ובמרי:

–כן, צדקו דברי ישי אבי גם יחד: קטני אדם שת אותנו האל. לא לנו הגבורה. לא לנו המלכות. הכי לא אורך־רוח עטרת מלך? ואני רוחי תמיד כים נגרש. בעת צרה תיבהל נפשי ויפחדו כל עצמי. אף כי תאחזני הבהלה, בעת אשר רוחי בי גאה יגאה מעוצר־שמחה ומשפע־אושר. מה בצע בכוחי ובגבורתי לשסע את האריה, אם בקרבי ישית אריה את ארבו לטרפני? אללי לי, כי חוטר מגזע ישי הנני.

כמוני כישי אבי, אשר גם השמועה על הגדולה תהלך עליו מגור. רק אין זאת כי חוק הוא, אשר כל איש ידבק בשורש אביו מולידו ואף לא ירחק מתכונת אחיו לשכל ולאי־שכל, לרגש נכון, או לנעוה, לרוח נדיבה או לקשיחות־לב. והכי אין בני־ישי כולם יחד אך רעי־לב המה ואל רהבים יפנו? רק אין זאת, כי כמוני כמוהם. או כי נפשי משחתה מנפשם, כי המה עזי פנים, כאשר עזי־נפש המה; גאות ילבשו, בגאון יתהלכו, ברגל נאוה ידרכו על אשר יעמוד להם בדרכם; על כל איש יתנו בקולם. אדיר חפצם לשמוע בפי הכל מהלל תקפם ועשרם. ולא כן אנכי עמדי, כי אשית מעטה־ענוה על פני ואף אתיימר להאמין, כי רוח השיר תתנוסס בקרבי. זמירות אנעים ושירים אארוג בחלילי, כמו באמנה אורח לי כאחד מענוי־עולם ומקטני־ארץ. מי יתנני ואדע אשר הטומאה לא דבקה בשולי שירי וכי לא שבע תועבות בנפשי.

פרק ט. ישי בחרדותיו

סיפור יואב אודות הרץ אשר בא אל ישי מטעם שמואל, לא היה יסודו שוא. אכן, רץ מטעם שמואל הופיע מקץ ימים לא רבים אחרי העצרת בסתר אל ישי והגיד לו, כי לא רחוק המועד והנביא יופיע אליו בטרם עלות השחר ליד שער ביתו לענות עמו בענין נכבד, אשר שומה עליו להצפינו בקרבו עד בוא עת. לב ישי רחב ופחד בצפייתו ללילה ההוא. הרעיון אשר גם לפני זאת פקדו לעתים כי אולי נכונה המלכות לאחד מבניו, נהיה עתה כמסוס נוסס בקרבו והשביעו מעדנים אשר טעמם כממרורים. השפק, אשר קנן בקרבו, הכה כעת גלים חזקים, פן אך למען זאת קרא הנביא לעצרת בית־לחם, לשכך מעט את זעם הנכבדים ביהודה על שאול מלכם ולשדלם בדברים להתכחש למסורה, אשר הובעה בפי גד, כי אחד מצאצאי בועז יגיע אל המלכות, לאמר, אחד מבני ישי, והמה כולם לא יצלחו לה. ישי ידע את מוך־ערכו ושפל־מצבו. לא מבניו יקום מלך בישראל ולא לו נאה היות אב לנושא־כתר. הכי לא הוא הדל באלפי יהודה?

ישי היה שפל־רוח ומצניע־לכת, נחלתו בשדה ובכרם היא הקטנה בבית לחם. אמנם, בין נכבדי העדה יכירנו מקומו, בנים לו שבעה וברוב בנים הדרת בית־אב, אך מעודו לא היה מן המדברים בשער. נפשו שאטה בכבוד־אנשים, ורב יתר יתעב אי־כבוד. אולם אחרי אשר בעצרת דברו, אם כי רק ברמזי מלים, נכבדות בבית־ישי, והן לא תבאנה, הלא ינחל קלון תחת כבוד, כי כולם ילעיגו אף יפטירו בשפה לאמר: הגם בני ישי במתמלכים? אף גד אל נכון בצדיה העלה בראש העצרת את המסורה על חוטר מגזע בועז, למען יראו כל הנאספים, והנביא שמואל בראשם, מה נקלים הם צאצאי בועז בעיני נכבדי יהודה. הלא לזאת בתום דברי גד קמה דממה כבדה מסביב וכל המבטים נסבו מעם ישי

בהגותו בזאת גמר ישי אומר להשכיח מלבו את הרעיון הנואל על המלכות, אשר תקום ביד אחד מבניו, לעקרו מלבו כליל. אהה, המעשה הזה נבצר מעמו. איולת הקשורה ללב איש לא על נקלה תיעקר ממנו. היא תוסיף לסכסך את רעיוניו על אפו ועל חמתו, בימים תדריך את מנוחתו ובלילות תדיר שנתו מעיניו. ישי בוש מנפשו. הכי לא הוא הטיף לקח טוב לצעיר בניו, כי ישרי־לב שנת ישרים חלקם – והנה הוא מתהפך אחת הנה ואחת הנה על משכבו ומנוחה אין בעצמותיו. בלילות האלה נוספו על הדוי בנדודי־שנתו מכאובי־שכולו, אשר לא יתנו דמי לנפשו מאז מתה עליו נצבת רעיית־חייו הנאמנה. רבות נשים עשו חיל בבינה לעתים ונצבת עלתה על כולנה. אשת חיל כמוה מי ימצא. בטח בה לבו בכל עת, כאשר פיה פתחה בחכמה להורותו לעשות או לחדול. כל עצותיה נאמנו עליו מאד, כי לה דעת ועמה תושיה. אך נצבת איננה עוד. מי יורהו דעה ומי יבינהו שמועה? כל בניו יחד כמוהם כגמולי מחלב וכעתיקי משדים. הכי בחכמה עשה כאשר דיבר אל דוד בהתגלות־לב? אכן, נער רב בינות הנהו, אך גם רב רגשות ודמיונות ורוחו סערה עד למאד. “והיה אם כשגגה היוצאת מלפני הפוחז תתמלטנה מפיו מלים באזני אחיו, כי אותו לבדו מצאתי נכון לפני לספר לו על דבר העצרת עם הנביא, הלא רב יתר מאשר עד כה ישנאוהו” – הגה ישי ברוחו הקשה. עז היה חפצו לשכן את השלום בביתו ולהרחיק ממנו קנאת־אחים.

יש רעיון, אשר כמוהו כקוץ לנפש. אפס רעיון, אשר תוכו רצוף שפק, אשר זה דרכו להתהפך אחת הנה ואחת הנה והאחד יהיה עקב זאת לרבים, הלא ידמה לצרור קוצים מסובכים יחד, אשר בהישלח היד אל תוכו לא תוכל עוד להימלט משם. קוץ אל קוץ יאמר חזק ואחוז ביד. או אז תהיה כאיש הנס מן הפח אל הפחת. ככה היה ישי בהתהפכו בלילות על משכבו. הגיון אחד בלבו והוא סובב על צירים לאין קצה וחבלים רבים עמו. יש השופט תמיד מישרים ואין נפתלה בהגיניו, נהפך ביד מקרה לא־טהור כאחד העמוס שרעפים כבדים, כמו כל המישור בו נהיה לעקוב. לא נפלאת היא, כי לב ישי ההולך תמים היה נגרש כים. לא בן אחד לו, בלתי אם בנים שמונה ולב נביא אין חקר. אולי באמנה נתן עינו לטובה בבית ישי, אם אליאב לא יזכה בעיניו גם ברום־קומתו וביפי־תארו, אולי יתן את ברכתו לאבינדב השני לבכור, לנתנאל, אשר בקולו הרך והחם ישבה כל לב, או לשמעי, אשר כל קורות־עמנו פתוחות לפניו כמו ספר… אפס הכי יעשה כדבר הזה להעביר את הבן הבכור מן הנחלה המיועדה לו ולתתה לצעיר ממנו?

רבות דאגות וחרדות פקדו את ישי מפעם לפעם ובלילות גזלו את מנוחתו על אחת שבע. ויהי כאשר עת רבה לא יכול לשית עצות בנפשו ויגמר אומר לגלות לבנו אליאב הבכור בבניו מעט מזעיר מן הדאגות והחרדות, המציקות לו יומם ולילה. אכן, לא ישמיענו דברים, אשר כבודם הסתר, בלתי אם בלילה, בעת כל יתר בניו תפושי שינה עמוקה על משכבותיהם. הלילה והסוד אך תאומים המה. ואיככה יבדיל את אליאב מכל אחיו בלילה ועמו יחד בחדר־משכבו ישנים אבינדב ונתנאל, כאשר יתר ארבעת האחים יישנו בחדר השני, זולת דוד, אשר משכבו נכון לו במלונה ליד המכלאה לשמור על הצאן. והיה בהקיץ אליאב משנתו יחרו יחזיקו גם יתר אחיו לצאת בעקבותיו.

הגיגים אלה העיקו על לבו כפלים לדאבה, אחרי אשר בא אליו רץ להודיעו כי הלילה בטרם עלות השחר עליו להתיצב ליד שער־חצרו לצפות לנביא שמואל, אשר בוא יבוא אליו ולא יתמהמה לבשר לו נצורה. לראשונה גמר ישי אומר לבלי לעלות על משכבו, פן בהירדמו לא יקיץ למועד הנכון. לאחרי זאת נחם ממחשבתו באמרו בלבו, כי לא בחכמה יעשה זאת לשנות מארחו וכל בניו יראוהו כאיש אשר דבר־סתר יצוק בו. לזאת שכב כמשפטו בכל ערב ושת לו סתר־פנים כתפוש שינה. אולם אחרי אשר כל בני ביתו צללו לשינה עמוקה יצא בלאט מחדר משכבו והתיצב ליד השער. עוד ארכה השעה עד ראשית השמורה השניה, לכן שב ועלה על משכבו, ואחרי אשר נקפה שעה מעטה הציקתו רוחו לקום ולצאת אל השער. בעמדו ליד השער צמח בלבו חשק עז להעיר את אליאב משנתו ויהי־מה ולהיועץ עמו מה יענה לנביא בדברו נכבדות בביתו.

עשה ישי כן. ניגש בלאט אל אליאב והעירו מתרדימתו העמוקה ויצוהו ללכת אחריו דומם החוצה. נחבא לו ישי עם אליאב בסתר הסוכה ליד הגורן בהביטו בחרדה מסביבו, אם אין בולש אותם בין השיחים. ישי שח לאליאב בעתרת־מלים ובמעט־סדרים את פרשת העצרת עם הנביא ואת דבר הרץ, אשר הועידו הלילה לראיון עם הנביא בראשית האשמורה השניה, את דאגותיו וחרדותיו מאז העצרת, לבל יבולע לו בנו בכורו, אם באמנה נועדה המלוכה לבית ישי, וכי רבות מחשבות בלבו כדת מה לעשות אם מפי הנביא יצא צו לשית את הכתר לא על ראש הבכור… דברי ישי יצאו דחופים וסבוכים, משפט את רעהו יהדוף בצד ובכתף, או כי יען את כחשו בפניו. לא יכול עוד אליאב לשאת את סבך המלים בפי אביו והפכפכות־הגיונו ויפתח את פיו ויאמר:

– דעת לנכון נקל, כי בית־לחם היא עיר ואם בישראל ובית ישי הוא רם היחש בבית־לחם, אין משלו, ואני הבכור בבני ישי, לאמר, אני הכי נכבד בישראל, עליון על כל, אין כמוני בחור וטוב, ולי יאתה המלכות. הידד, אני האיש, אותו יבחר הנביא להיות נגיד ומצוה על כל שבטי־ישורון. בהיות הצו נתון מעם הנביא לעשותני מלך על ישראל, הלא את פיו לא אמרה.

כיפת השמים הזרועה כוכבים וירח חצי החודש שפכו נגוהות מסביב. אפס אליאב לא ראה, כי חוורו וחמרמרו חליפות פני־אביו למשמע דבריו, אשר בטחונם העיקש עלה בד בבד עם מצהלות קולו. הוא לא ראה, יען כי לא הסב אף במעט את לבו להביט אל אביו. משאלותיו השוקקות לבשו בחפזו צלמי־מעשים ויהי בעיניו כאחד, אשר כבר הושת כתר המלכות בראשו. רוחו גאה גאתה, גיוו נהיה כעמוד נצב, ועיניו, אשר נישאו למרומים, כבר ראו אולי שמים הזרועים לא כוכבים, בלתי אם ספירים ויהלומים כהלכתם, אבני־חן, אודם פטדה וברקת, אשר ישובצו לרוב בכתרי המלכים.

עוד ישי ואליאב נצבים במחבוא הסוכה כבדי־שרעפים חופזי־מלים ונבוכי־שיח, הופיע במרוצה אבינדב בתמהון־מראהו ובמבטיו המשוטטים, כמחפש מסביבו דבר, אשר נלקח ממנו בשנתו ללא משפט. ויקרא ברגש מהול רוגז:

– מה הענין עליו תתלחשו בעצם הלילה?

– שיחנו סוב יסוב על ענין לא נכבד – ענה אליאב.

– על ענין נכבד רק במעט – שיסע ישי את דברי אליאב.

– כן, נכבד אולי במעט – שיסע אליאב את דברי אביו – כשמועות אשר נפוצו לאחרונה על אודות עצרת נכבדי־יהודה ואבינו בתוכם, אשר נקראה על ידי הנביא שמואל.

– על אודות שאול אשר נמאס מהיות מלך תתלחשו – קרא שמעי, אשר פתאום לפתע צץ אף הוא בסוכה, כמו מתחתיו צמח – וכתרו יינתן אליאב אחינו־בכורנו או לכל אחד מבני ישי, אשר ייבחר על ידי הנביא.

– דום, מלהג אשר כמוך – קרא אליאב בזעם־קולו, אשר מלבד גבורת הבכורה נתן בו הפעם את אותותיו גם הגיון השלטן – הכי נקרא שמך שמעי? כי אזנך חדה לצוד כל קול, אף אשר רק עוף השמים יוליכו, ויסודו כזב. שמעי שמך ואך ציר שלוח הנך לכל שמועת שוא ושקר, אשר הכסילים והבוערים בעם יתנו לה כנפיים.

חיש מהר נתקהלו ובאו גם כל יתר בני־ישי, כמו רוח ממרום קבצה אותם יחד לישא דיע ולהתעבר על ריב, איש כתכונת־שיחו וכיד השמועה אשר בפיו, איש לרעהו יצרו, יכחשו, כמו החדשה על דבר הרץ, אשר נפוצה מפה אל פה, ניתקה את כל מוסרות המסורה בבתי־אב בישראל, לבלי שסע בן את דברי אביו ובנים צעירים את דברי אחיהם הבכור, בלתי אם לדבר איש כמשפטו, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו.

– מה לכם בנים, כי נקהלתם כולכם יחד ואיש את רעהו יצרור – קרא ישי בזעם אין־אונים – הכי בעקב חזון המלכות ייפרעו הבנים? ואולי הפלשתי כבר פשט בגבולותינו, כי נזעקתם ובאתם כולכם יחד?

– האיש־יהודה יפחד מפני הפלשתי ובגבעה יושב בן־קיש בן־ימיני מלך הצאן והבקר, אשר צבר לרוב? – ענה אליאב עזות, בתתו את השמצה בשאול בעצם קולו, אשר תוכו רצוף בוז ומשטימה.

התחנן ישי אל אליאב ויאמר:

– אל לך, בני, לדבר סרה בשאול, אשר כל עוד כסא המלכות מושבו הוא המשוח ועל פני כל העם ייכבד.

ויפתח אליאב את פיו ויבקש לענות עזות אל אביו. אפס רדי ברוח־פיו, האומר ענוה, נתנאל בקולו הרך והחם כגיזת הצמר, הנותן אמרי שפר, הניאוהו מלעשות זאת ואף שקדו להשכין שלום בין האב והבן הבכור. אכן, עמלם הרב לשכך את רוגז אליאב יצא לריק, אחרי אשר פתאום לפתע הגיע גם הצעיר בבנים אל הסוכה, כי מרעש השיח הקיץ גם הוא משנתו במלונה ובלכתו אחרי הקולות בא עד הסוכה. אמנם, דוד כמשפטו לבלי התערב בשיחות האחים ובמריבותיהם, לא חקר גם הפעם לשיחם ולשיגם. אולם עצם מראהו העלה חמת אליאב אשר גער בו לאמר:

– מה לך, רועה קטן, פה בעצם הלילה?

– לרועה עול־ימים יאה שנת בלילות לקום טרם בקר אל הצאן – שחרו מוסר גם אבינדב, אשר זה משפטו להוכיח נגדה נא כל אחיו בדבר־שפתיים או בפועל־ידיים, כי הוא משנה לאחר הבכור לדבר נגידים אל קטני־אחים, להשכילם ולהדריכם. אף יתר האחים גערו בדוד, איש בשנוני־לשונו ובמדקרות־רמזיו…

– לך לך מפה עול ימים.

– הביטו נא אל בן הזקונים, אשר בא בכתונת הלילה ושפתיו עוד נוע תנוענה כמו משנתו. אל נכון עודנו תפוש חלומו, אשר ראה זה עתה.

– הכי לא נקרא אל שאול בחלומו להיות בין נערי המלך? הביע שמעי בלצון רעיון, אשר הפעים את ודוד בכל עת לעתים בהקיץ ולעתים בחלומותיו.

דוד נתחלחל לשמע אזניו וישאל את לבו: מי גילה לשמעי רז זה מהגיגי־לבי? רק אין זאת, שח עם נפשו, כי שמעי חד האזנים לכל אומר חוש נכון לו לצוד גם הגיגי־לב ואך בוחן־מחשבות הנהו.

דוד, אשר מעודו לא ענה עזות לאחיו, הבליג כעת על רוגזו על אחת שבע, בידעו נאמנה, כי צדקו דברי שמעי. אפס ישי, השומר במרבית העתים את פיו לבלי לגונן ולהציל את דוד מחרפות אחיו, פן יאמרו, כי אותו, בן זקונים, אשר תוי נצבת רעיתו חקוקים בפניו, יאהב על כל אחיו, לא עצר הפעם כוח לעמוד מנגד לצעיר בבנים, אשר כל אחיו יפגיעו בו את לעגם, ויען ויאמר:

– לאט לכם, בני, טובי השכל אל הנער הזה, אשר טרם ידע להלך נגד החיים. הלא עודנו נער. אף קומתו לא עלתה כפורחת. וזה תארו ביניכם, בחורי החסונים והאמיצים, כחליל קטן בקרב כלי־שיר החצוצרות והתופים שגיאי הכוח. בכתונת הלילה יצא אל אחיו… כי אך קטן רועה הנהו. והכי כתונת פסים לו?

לשון ישי התנהגה בכבדות וללא סדרים, יען כי שיכל אותה לדבר חמקמקות ולזרעה כלאים, הילולים וחילולים גם יחד, כמשפטו תמיד בדברו אל בניו על אודות דוד, לבל יגביר קנאתם בו. לכן נוקש בלשונו ושיחו היה לרגעים בליל חסר־שחר בגלותו צפונות מלבו, אשר אותן שקד להסתיר. לכן גם הפטיר לאמר:

– רועה קטן תקראוהו, בני. אך מי לידכם יתקע כי זה הקטן לא יהיה ברבות הימים לגדול? צלמו לא רב, אך רב אשר עמו. לשון למודים בפיו וזמירות ינעים. בגיוו הדל תשכון רוח, אשר זה כוחה לאלהיה להגיד הלל לו. כחלילו בפיו כן הוא חליל בפי האל. לא דעת לו בהליכות־עולם ובבינה לעתים לא שפר חלקו.

השתאה דוד לשמוע את תהילתו מפי אביו, אשר עד כה מנע ממנו כל מהלל. ויתר האחים, בשמעם כעת שיח אביהם אשר לא בעל־דברים הנהו מעודו, אף כי לא איש לשון למודים, השתוממו עד למאד, ככל אשר רגזו. אכן ברומם ישי אביהם את דוד על לשונו גם ישפילו חיש־מהר. אך בין כה וכה עשה קטון־אדם זה ענין לענות בו. ועל זאת חרה אפם עד למאד. אף הכרת פני ישי העידה, כי נחרד מאד ממענה־לשונו. לא נשכח מלבו אף לרגע קטן, כי בהתנבאו גדולות לדוד הקטן שומה עליו לשקול בפלס כל אומר היוצא מפיו. אך הנה לא השכיל לכונן כיאות את כפות המאזנים. לכן נדם במבוכתו כי רבה. אף האחים כולם יחדיו נדהמו משיח־אביהם הלא־צפוי, עד כי נעתקו מלים מפיהם. וישי, בראותו כי הסערה נעצרה לרגע חגר עוז כיאה לראש בית אב ויגזר אומר:

– בני, איש למשכבו, כי עוד הלילה גדול.

ואל אליאב לחש על אזנו לאמר, כי שוב ישוב אליו בראש האשמורה השניה. אף אליאב עזר על יד אביו לפקד על יתר אחיו לשוב למשכבותיהם. וישאו כל האחים את רגליהם, ואליאב עמהם, וילכו. מקץ שעה לא רבה ירד אליאב בשנית מעל משכבו והתחמק בלאט לצאת אל מבואי השער לצפות עם אביו אל שמואל הרואה.

לפתע צלחה על ישי רוח המושל ויאמר אל אליאב בקול נגיד ומצוה:

– לך מזה והניחני לבדי לקדם את פני שמואל הרואה, כי רק לראש בית ישי נאה לעמוד ליד השער, בבוא אליו לשחרו איש האלהים.

אליאב לא המרה את פי־אביו ושב אל משכבו.

פרק י. קרן השמן

עוד פרוכת־אופל דקה היתה פרושה על פני היקום, כאשר ניגש שמואל אל שער בית ישי אמתחתו על שכמו. מטהו הרם בידו האחת ובשניה ימשוך אחריו את עגלת הבקר. חיל אחז את ישי למראה הנביא הנצב נכחו ואיש אין עמהם. היה היה לו, כמו שונתה דמות הנביא מאז ראהו לאחרונה מן הקצה אל הקצה. לא עוד רם־קומה וחסון־גו, בלתי אם שחוח וכמו בא הרזון בבשרו. אז בהתיצבו לפני הקהל יקדו עיניו, כל מראהו אמר רוח בגבורתו, מי הקשה אל דבריו וישלם, כל ניע בפניו צו ומכלל־תנועותיו אשר הן צו אל צו נותן בו אותות שר וגדול. אך בעלטת טרם בקר היה מראהו כהלך זקן, עני ושפל־רוח עייף מעמל הדרך, אשר עוד אחת מעט יבקש לו נדבת־סתרה להימלט מרודפיו מבקשי־נפשו. הוא אף שח כעת בקול ענות חלושה, בתחנון:

– ישי, בוא עמי למקום־סתר, למען נוכל לדבר את דברינו אין־שומע.

ויען ישי ויאמר:

– נביא ישראל, אם על אדוני טוב, אביאהו אל חדר מועד לאורחים רמי־מעלה, ושם אין־איש אתנו…

טרם כילה ישי את משפטו, פתח הנביא את פיו וידבר בקול, אשר הלך הלוך וחזק:

– ישי, לא בצל־קורה אבקש לנו חסות, כי זה מחבוא אשר אבחרהו לי, תחת כיפת השמים, לעיני האל הצופיות, ואך עיני־אדם לא יראוני.

ויען ישי ויאמר:

– נביא ישראל, אם על אדוני טוב, אביאהו אל הגורן, הנשקפת אלינו, לא הרחק מפה, לקרני הצפירה העולה, בקרבתה נצבת אלה עבותה, ענפיה הסבוכים יהיו מחסה לנו.

– אף לא האלה העבותה תהיה לנו למסתור, ישי – ענה שמואל – אשר אדבר בשם האל לא בסתר אדבר. אך הטוב, כי נצא לשדות בית־לחם הקרובים ואגיד לך את דבר האל להוציא לפעולות עוד היום.

– לפעולות עוד היום – שח ישי בפיק־שפתיים – הנביא, הכי כבר כלה ונחרצה? – הוסיף בקול מרעיד.

איש אין־חפץ־רב וירא־מעש היה ישי מעודו. חלקת־אדמתו מורשת אבותיו, אשר נתנה יבול טוב בעמל בניו והכבודה המעטה אשר לו היו בעיניו נחלה ללא מצרים. אל הגדולות לא נשא נפשו. כל דבר, אשר עליו נאמר ראה זה חדש, אף חנוכת סוכה או מלונה חדשה, כל תכונה נוספת בגורן או ביקב, היו לו למקור־חרדות. אפס הכרת פני הנביא, אשר לבשו עוז ורוממות בזרוח עליהם נגוהות השמש העולה ענתה בו תוקף־רצון לכונן פועל נאמן ונכבד עד למאד. “הנה כי כן, הגה ישי ברוחו הנחרדת, עוד אחת מעט ויהי הדבר למעש… יקום ויהיה הדבר, אשר אדמהו ולא אדעהו. פחד לי… רעד בי… לולא זקן אני ושער לראשי כי אז הלא תיסמרנה שערות ראשי מן החדשה אשר לא אבין תכונתה”.

ישי עמד דום. שמואל רגע שחרו במבטיו ומשנהו לטש את עיניו ממנו והלאה או כי מבעדו אל מקריו בבאים.

– כן, ישי. כלה ונחרצה – שח שמואל, אשר למשמע אוזן לא יצא הקול מפיו בלתי אם הריע ממעל לו וממרחק בא – בוא ונלך לא הרחק מן הגורן… אל מקום האבן הרמה בקרבת המערה, שם את דברי אגיד לך.

– הלא זו האבן הקדומה מקום מזבח לפנים – שח ישי כאחד כבד־פה, בהתאוששו מעט קט מתמהונו ומדכאונו – ואשר יזבח גם עתה, יש יבוא אל האבן ההיא. – ישי, כן דברת. אל האבן הקדומה נלך. בלאט נעבור את הנתיב… במשעול הצר המתפתל ליד הגיא… הרחק מן האלה – דיבר שמואל כאחד מתושבי המקום, אשר אין נסתר ממנו בנתיב או במשעול.

שמואל שם את פעמיו לדרך. ישי צעד מאחור אט־אט ובאפס־רצון ויהי כמגשש בסבכי החורשה, ושמואל מורה דרכו. בהגיעם אל מקום האבן כבר האירו פאתי השמים באור בוטח ונכון ומנוגה־נגדם צמחו ענבי־אורה בירכתי ההרים וטללי־אורות נוצצו בדשאים מלמטה. שמואל פתח את אמתחתו והוציא משם כביר־עזים ופרש אותו על הארץ, כרע עליו פניו למזרח השמש ושפתיו לחשו תפילה חרישית. בכלותו להתפלל אצל מנשיקות פיו אל העשבים. גם על ישי צלחה רוח התחנון בהביטו אל הוד מראה הנביא בהתפללו לאל ופיו ישפך צקון לחש ללא מלים. ויאמר שמואל לאחרי זאת בקול תעצומות:

– ישי בן עובד, עמוד על רגליך.

עזוז הקול, בפי הנביא נסך חוסן־בטחון גם בישי, אשר עמד על רגליו ללא־רתת ויאמר:

– נביא ישראל, הנני ועמדתי, כדבריך.

עלה שמואל על האבן בעמדו עליה קוממיות אמר:

– הסכת ושמע, ישי בן עובד, לדבר אלהים. כה אמר האל: עד מתי אתה מתאבל אל שאול ואני מאסתיו ממלוך על ישראל. מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בבית הלחמי כי ראיתי בבניו מלך לי.

עוד מלותיו על לשונו וצפחת השמן עם קרן השור לנסכו נמשו בידו מתוך כיס־אדרתו אשר עליו ונוצצו בנגוהות השמש. לב ישי הכהו בחזקה. הנה כי כן, לא חלום חזיון הוא… עוד אחת מעט ויהי הדבר למעש… יוצק השמן על ראש אחד מבניו ומבית ישי הדל באלפי יהודה יקום מלך על ישראל.

– הנה קרן השמן ואיה הבן? – הרעים הנביא בקולו ומבטיו שוטטו במרומי ההרים, כמו לחפש שם אחרי הדבר אשר מקומו לא יכירנו עלי אדמות. ישי אשר עיניו שולחו גם כן מבלי משים אל המרומים, כמו קסמים היו בנביא למשכו אחריו ולאצול עליו אם ממבטיו ואם מכל ניע וזיע אשר בו, הגה ברוח נרגשה: נמשל כיצחק בשאלו איה השה לעולה. ככה שאל גם הנביא איה הבן למלכות?

– הבן… הכי אדע אדוני הנביא מה שם לבן כי אקראהו. הכי לא עוד חזון למועד? – פיו הריץ מליו, יען כי לשונו כבדה.

– הבא את הבן, ישי, את הבן… הבא אלי. את הבן – קרא הנביא שלוש פעמים, כמו נהיה המעשה לפתע נחוץ אף דחוף מאד.

ישי עמד נבוך, נטוע למקומו. דבר הישלש הקריאה בפי הנביא המעט אשר לא המריצו לרחש־שפתים או לכל רחש וניע, אף נסך מורך ברוחו ורפיון בגיוו. לא עצר כוח למוש ממקומו.

– ישי, בן עובד, עושה, חושה, הבא את הבן בבנים. מה לך נצב? הבא אלי את הבן לבעבור אשית עיני עליו ואבחנהו אם אמצאהו כשר לצאת ולבוא לפני העם, כי כלה ונחרצה מעמי להדיח את שאול מעל המלכות. הכי לא אני אשר הקימותיו למלך? מאחרי הצאן הבאתיו. וכעת אשליכנו מעל פני כנצר נתעב. כה אמר האל: בית־שאול ירד מטה מטה ובית־ישי יעלה מעלה מעלה. אכן, יארך הקרב בין בית בן־קיש ובין בית־ישי ולישי הנצחון. כי בנו הוא אשר יבנה בית נאמן לישראל.

ישי, אשר בין כה וכה התאושש מעט קט, קרא בקול בוכים ויהי כמחנן על נפש ביתו ויאמר:

– אהה לשמועה, הנביא. מי אני ומה ביתי כי תשית על שכם אחד מבני את המשרה הכבדה הזאת לערוך קרב עם בית־שאול ולכונן בית מלוכה?

– ישי בן עובד, ראה צויתיך, הבא אלי את הבן בבנים – קרא שמואל כגוער. ויהי הנביא בגערו כמו קצף לבן, כמוהו כריר, זרם מפיו. פאתי השמים האדימו. זקן השיבה הארוך, היורד על אדרת הנביא, נע וזע וטללי־אורה רצדו עליו. ישי נחרד עד למאד ובהביטו אל הנביא התחלחל, כי מראהו שונה לפתע, כמו קפאו החיים בקרבו, מאור־פניו גז, הוא נצב כצלם־קפאון.

– הנני ואלך, הנביא – קרא ישי בקול קפוא אף הוא. אפס רגליו לא מלאו אחרי צו־קולו. ויעמוד עת מעטה ללא ניע. לאחרי זאת, בנשאו את רגליו לכת, היו סובבות הולכות אחת הנה ואחת הנה וממקומן לא משו.

–אדוני הנביא, הנני ואלך… עוד אחת מעט אשא אלך – קרא ישי בקול רם להמריץ בצלצלי־קולו את נפשו לצעוד קדימה ויהי מה. אכן, הוא לא לבד נשא את רגליו בצעדה, כי גם אזר את מתניו לרוץ כל עוד כוחו בו בצו הנביא להביא בן בבנים.

מקץ שעה לא מעטה שב ועמו אליאב בנו בכורו. ואליאב רם ונישא בקומתו, הדור בלבושו, מצעדו איתן ומרום־גבהו יביט אל הנביא כמו אך בא להתחקות על מראהו ולבחנהו אם הוא איש המעלה. אפס שמואל, אשר עיניו שוטטו במרומים אף לא שת עליו את מבטו ויקרא בשאגה כמעט:

– ישי בן עובד, למה זה הבאת את הלזה? כה אמר ה' אלי: אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו, כי מאסתיהו. כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים וה' ללבב.

פני ישי חוורו ופני אליאב האדימו ביקוד עברה וזעם.

– העוד בן לך, ישי? – שאל ולא גרע את מבטו ממרומי הרקיע.

– יש ויש – ענה ישי והוא נאפד לפתע חוסן־בטחון ושובע־רצון – הנני ואביאהו.

אף הפעם לא שיוה ישי רגליו כאילות. ונהפוך הוא. כי תחת לצעוד קדימה ניסוג לאחור, כמו חלק עליו לבו ופוסח הוא על שתי השעפים, אם ללכת ואם לחדול, ובין כה וכה יסוב לאחור, למען יוסיף לשית עצות בנפשו. ואולי לאחר עת מעטה ינחם הנביא וישיב את הגזירה, אשר יצאה מלפניו, להשפיל קרן הבכור בבנים. ויהי מדדה ברגליו, מורא הנביא על ראשו ולבו נפעם מחמלה על בנו בכורו, אשר נחל מעם הנביא קלון תחת כבוד. ויצפה עד בוש וישנה את טעמו וישא בשנית את רגליו לדלג ולקפץ חיש־חיש בדרכו אל ביתו, להעיר ולעורר את אבינדב, משנה לבכורו, לבוא ולהיראות לעיני שמואל הנביא. אולם בשובו עם אבינדב הסב ממנו הנביא את מבטו כאשר עשה לאליאב הבכור והרעים בקולו לאמר:

– לא כן, ישי, כי גם בזה לא בחר ה', הרחיקהו מעל פני – הפטיר שמואל ויור בידו פעם על אליאב ופעם על אבינדב, אשר לא משו ממקומותיהם ואת מבטיהם לטשו אליו כאשר יביט העשוק על גוזלו.

אליאב ואבינדב ניסוגו ובאו בנקרת הצור להשקיף משם היחבא.

– ישי, העוד בן יש? – שאל שמואל בשנית.

– יש ויש – ענה ישי בקול חוגג וצוהל עד בלי די, כמו גם עליו צלחה רוח שוקקה וחומדת־נצורות, אשר הפעימה את הנביא בגברה חילים ללא־הרף – הנני וארוץ כחץ מקשת.

ישי נישא במרוצה, כמו לפתע נמוגו חרדותיו ואף שנותיו נסוגו, חיש־מהר שב ועמו נתנאל. שמואל המעט אשר לא חוננו אף במבט שואט, לא הביע גם במלים מספר, כי לא לרצון הוא לו. אך נתן על ישי בקולו.

– ישי, העוד בן לך יש?

– יש ויש – קרא ישי בקול מבשר – הנני להביאהו.

ישי הזקן כמו נהפך לפתע לאיש אחר, כמו צמחו לו כנפים והוא כנשר יעוף על גוזליו לנטלם ולנשאם ולהביאם אל הנביא. ככה יגיל וירנן לב איש בהביאו לפני המלך בחור וטוב, אשר ישא את בתו לאשה, אכן, לא שומה היתה על ישי להרחיק נדוד בכנפיו, כי כל יתר בניו, זולת דוד, נקהלו ובאו מאליהם אל המערה, כיונים אל ארובתם, אחרי אשר גם אבינדב, המשנה לבכור, נקרא אחר כבוד להופיע לעיני הנביא. בין כה וכה השמועה על הנביא אשר הופיע בקרבת המערה וקרן השמן בידו, כבר הגיעה לאזני כל הבנים.

ישי העביר כבני־מרון לפני שמואל את כל שבעת בניו זה אחרי זה, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו, אך הנביא לא שעה אליהם, כי אם הוסיף לשחר את ישי במבטו הדרוך למרומים ובקולו הרעים: העוד בן לך? ויען ישי בקול־אפס־חשק למשמע־אוזן ובמבוכה רבה:

– עוד אחד שאר והוא רועה קטן. הכי בבואו עד הלום ומצא לך אדוני הנביא? – ישי אף הפעם שיכל את לשונו לשוות לצעיר בבניו דמות קטן־אדם, אשר לא יצלח בלתי אם היות רועה־צאן אך מעטה התושיה בו בהליכות־עולם, לבל יתאנפו בו בניו, כי גם ידו עם הנביא לעשות אבן מאסו כל אחיו לראש פינה.

– הביאוהו הנה – שח שמואל בקול שקט ובוטח.

ישי עמד מחריש. ראשו שח תחת נטל־דאגתו. שוב עברו רעיון, כי אך לצון יחמוד לו שמואל הרואה בבית־ישי למען הודיע ברבים, מה נואלו כל הרוגנים על שאול בקנאתם לגאון־יהודה, אחרי אשר כל בני־ישי מספרם שבעה הובאו בפקודים ואף אחד מהם לא זך בעיני הנביא. רק אין זאת, כי קטן יהודה ורוח המושל לא תתנוסס אף באחד מבני השבט הזה. אף רע היה בעיניו המעשה להביא לפני הנביא את דוד, בעבור יעביר גם עליו את תער הבקורת במבטיו השנונים, הדרוכים למרום, פן ישית גם בו עינו לרעה, ותחת כבוד יעטה עליו קלון במשפטיו כדרבונות. ישי הבין לתכונת הצעיר בבניו מה שפלה נפשו בעיניו ומה מאד יציקוהו רעיוניו לעתים, פן אך עץ יבש הנהו ולא בינת־אנוש לו, אך תולעת ולא איש הנהו. והיה כאשר יראה בעליל, כי לא נשא חן בעיני שמואל, תרד הגיאות ברוחו עשר מעלות אחורנית. מי יודע אם לא יבוא עד דכא ויאמר: נגזרתי לי, לא תואר ולא הדר לי, והנה גם הנביא הנחית את בוזו בי. הלא חלילה יתגלגל הנער הרך תחת שואה. עמד ישי שעה לא מעטה נדכה ומשמים, אובד עצות. ולאחרי זאת פתח את פיו לאמר:

– איש אלהים, שא נא לי עזות פי בדברי אליך לאמר: הרף מבית־ישי, כי לא ממנו יצא מלך, כאשר אחזה אני. מודעת היא, אשר אין נביא ביהודה. אי לזאת אפונה, אם יימצא איש בכל גבול יהודה, אשר הוד מלך חופף עליו. בני יהודה אמיצים בקרב וחרוצים בעבודת השדה. ידם רבה בכל מלאכה. אך לא מקהלם יצא זה, אשר ישא חן בעיניך איש אלהים, לצוק על ראשו שמן המשחה. ככה גם לא יחכם איש יהודה לחצוב להבות בלשונו במליצה חידות ולהגיד חזון. את אשר עם לבי אגיד לך, הרואה, ולא אכחד. לרגע אדמה, כי אך צחוק תעשה לנו בבואך אל בית־ישי לאמר הבה לי בן להמליכו על ישראל.

– צחוק, אכן צחוק – קראו כל בני־ישי פה אחד בהגיחם לפתע ממחבואיהם או כי אך משוגע איש הרוח.

ששת בני ישי לא לבד דברו צחוק, אף מלאו פיהם צחוק. הכי לא יגעו בני־ישי בצחוקם המשולח אחרי כל דברי הלהג והלצון, אשר טפלו תמיד על הנביאים טרם ראו אותם בעיניהם, והנה נצב כעת נביא חי לעיניהם קפוא כפסל ויעשה זר מעשהו לישא את קולו כמו ממרום ולחוות דיע גם ללא מראה־עינים, כמו האל בשמים יתן בפיו דברו. הלא באמנה בשגעון יתנהג. הכזהו שמואל הרמתי, אשר שמו נודע לתהילה כשופט בישראל ובחורים רבים יצקו מים על ידו, לחם על שולחנו יאכלו וחזון מפיו יקבלו? הלא אך בשגעון יתנהג ויעשה זר מעשהו. הנה הוא בא אל שער הבית אשר לאיש יהודה, הוא ועגלת בקר עמו וקרן המשחה בידו, לבחור לו מלך, אך תחת להביט אל פני אדם, למרום ישא עיניו, אל אותות השמים ידרוש, על פיהם יחרוץ משפט על תכונות האיש לפניו יובא למבחן. ויהי כאשר צלחה רוח הצחוק על בני ישי נצררו כולם יחד בצחוק משולח סורר ומורה, אשר טלטלם בטלטלה עזה ונהיה ללבת־איולת להדביק ברעלה גם את ישי. אפס לישי הנרעד והנפחד היה הצחוק כחזיון־פלצות ואף נשמע בפיו כנהי־תמרורים. שמואל עמד דומם עוטה הוד הגאון, כולו אומר עליון על בני אנוש אני ונעלה משאונם והמונם, לא שמע את צחוקם, כאשר לא שעה אל מראיהם. ושוב נתן על ישי בקול אדיר:

– הכי תמו כל הנערים? הבא את הרועה הקטן, ישי, כי לא נסב עד בואו פה.

– הלוך אלך הנביא – ענה ישי בשפה רפה וברוח חרדה – אפס לא בזה הוא בלתי אם אי בזה, הרחק בשדות. זקן הנני, אדוני הנביא, כבדו רגלי לרוץ אחריו בשדות… אולי אחד מבני או שניים מהם יפשטו על השדות לחפש אחריו – דבר ישי כאיש אשר לא עוז בפיו להגיד חפצו בלב בוטח – אוצם, נתנאל, רדי, שמעי, אבינדב ו… – ישי ביקש אל נכון לבטא גם את יתר השמות אשר לבניו, אפס מליו התבלעו, אם בגבורת־רגשו ואם במורך־לבו – מי מכם אשר ידבנו לבו לצאת בעקבות הרועה הקטן?

– לא לי ללכת – קרא אליאב בקול שואט.

– לא לנו ללכת… לא לנו… – ענו כל ששת בני ישי פה אחד.

– הנני ואלך לקרוא לדוד – נשמע קול צוהל עז ומהיר מפי ער רך בשנים, אשר כל מראהו אומר קשי־עורף.

זה היה קול יואב בן צרויה, ריע לדוד.

פרק יא. כי זה הוא

הדממה אשר קמה למשמע דברי־יואב, אשר נדרש ללא שאלוהו ונמצא ללא בקשוהו, הופרעה חיש־מהר בדברי נתנאל, אשר שח בקולו הרך והחם כגיזת הצאן ואף רועד כרסיסי הטל, הנוצצים על פני הגיזה בבקר השכם, וכל שומעיו לא ידעו אם צחוק לועג או בכי מריר עצור בו, כאשר גם לא נדע פשר לאגל הטל אשר על הגיזה הנשקף כאגל־דמע, אם יגון או גיל בו. ויאמר נתנאל:

– אם במאזני השכל נשפוט, הלא עלינו שומה היטב לשקול אם בחכמה נעשה, בהריצנו שליח אל דוד לקחתו מעם הצאן בעצם הבקר. על מי ניטוש את מעט הצאן? והצאן הן צאן. השכם בבקר אך רעבות וצמאות הן ובבהלתן כי רבה תידחפנה לאכול מכל הבא אל פיהן. באין דוד הרועה אותן מעודו אשר אך הוא הסכין אליהן לבוא עד חקר התכונה אשר לכל אחת לנפשה עין מי תהיה צופיה עליהן לבל תשלחנה את לשונן לכל קוץ ודרדר, לבל תינגף אחת מהן באבן ולבל תיפול לתוך הפחת או תתעה בדרך, אשר ממנה לא תשוב עוד. מה רבו המכשולים האורבים לכל כבשה עניה לא־רוחמה ומה רבו שונאי בית־ישי להתנכל לכל אובדה ונדחה מאתנו. הלא בית ישי הדל באלופי יהודה בצאן ובבקר. חלקת־אדמתנו אין כמוה לרוע בבית־לחם והיא אשר תכלכל את הנפשות הרבות אשר בבית־ישי. הלא גם צרויה אחותנו האלמנה ושלושת גוריה יאכלו לחם על שולחננו. אך טוב כי נשמור כבבת־עין אף את הקטנה בכבשותינו. הכבשה האחת תתן מזון לרבים מאתנו.

– נתנאל – ענה ואמר ישי – שפתים תישק הגיון פיך צדק. אכן, בשכל יזכה הגבר ארחו ויד חרוצים תמשול. אשר יפלס כל דרכיו בתבונה, אך ישבע ולא ירעב, כאשר יאמר משל קדמוני: באורח צדקה חיים. ואף זה דבר החכם: בני, אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. אפס לא יכון אדם בשכל לבדו. בשגם עת לכל חפץ. עת כנוס הצאן ועת נטוש הצאן. לא כי נוקשתי בלשוני. באין־צאן, הלא ישולח במשמנינו רזון, כפתגם החכם אשר בלבי זכור אזכרנו ובפי לא אבטאנו, כי נשכח ממני…

שיח־ישי נעצר, דבריו לעו והגיונו התבלע. זה משפטו תמיד להרחיק בקצה־לשונו את אשר יקרב בהגיונו, כי בקרב שבעת בניו, הנצים לעתים ואיש לרעהו יאמר הס והרף מהבלים, שומה עליו להיות בכל עת המליץ ביניהם ולכלכל בתבונה, אשר היא לעתים בעוכרי נפשו, את כל שיחו ושיגו, להצדיק כל איש מהם מעט ואף להרשיעו מעט מזעיר, להיות תמים דעים עם האחד, אשר רבים שתו עליו ולשמור על כפות מאזני־הגיונו להיותן ערוכות כיאות ולבל תבעטנה ארחותן. כל חליפת־מלים לישי עם בניו היא בפיו עבודת־פרך ומראהו כאיש בא בין המצרים. אף כי נבוך בהגיונו, כאשר שומה היה עליו לעות דברו בקרבת הנביא. אל נכון נאחז בסבך יתר בלהגי־מליו לולא חש לעזרתו יואב, אשר לשונו כעט מהיר, והוא אשר נתן את מענהו הנועז לנתנאל. ויאמר יואב:

– חי אנכי, כי אך לשוא חרדת, נתנאל, את החרדה הגדולה לצאן בית ישי. הלא בלכת דוד אני אמלא את מקומו לפקח על בני הצאן, לבל ידח מהם נדח ולבל יהיה ביניהם כל כושל. משכבר למדני דוד את מלאכת הרועה. היטב אוחז במלמד הבקר להיות לדוד עזר כנגדו. כאשר יעמוד דוד תפוש־שרעפים, כי תצלח עליו רוח השיר או חזיונות יחזה ובחלילו ינגן עד כלות נפשו בו, או אז אני אהיה תחת דוד לכלכל את בני הצאן במאכל ובמשקה, את הכושלה אחזק, את הנופלה אקים, את החולה ארפא את הנדחה אשיב. אני אשוה רגלי כאילות לקרוא לו. והיה בלכת דוד אני ארעה את הצאן, אשמור, כל בן־צאן אנכי אערבנו ומידי תבקשוהו. אין כמוני משכיל אלי צאן בהיות דוד מורה ומדריך לי.

יואב בן השתים עשרה נראה בגובה־קומתו כבן שש עשרה, נבון ואמיץ במראהו, מבטיו וכל תנועותיו נמהרים וכן גם שיחו. יש אשר יעמוד רק על רגלו האחת והשניה, המורמה אל על, תשוה לו דמות החסידה, אשר עוד אחת מעט תגביה־עוף. ואכן, אמו צרויה תכנהו לעתים יועף תחת יואב, לאמר, כשמו כן הוא, עוף אשר זה משפטו לעוף. בדברו קרץ מבטיו אחת אל ישי ואחת אל בניו ופניו הפיקו שובע־רצון נוכח הגדולים ממנו בשנים, המקשיבים, אם כי לא לרצונם, רב קשב לדבריו. אל נכון שפרו עליו שפתו הנמלצה ולשונו הרצה אורח. לזאת שב להגיד תהילת דוד, אשר בה היה גם מהללו, לאמר, כי בשמירה על הצאן לא יפול בתבונתו אף מדוד. ולא כן בחכמת השיר, כי דוד הנהו נעים זמירות. אל נכון היה דולה ממכמני־רוחו מליצות נוספות למכביר לשבח ולהלל את רוח השיר אשר תתנוסס בדוד, לולא קם עליו אליאב להסותו בגערתו:

– דום, פושק־שפתים. הקץ ללהגך, בן־שחץ.

אף יתר האחים גמלו לו לבן השחץ בגמול אליאב, מי במלים כדרבונות ומי בשאט־מבטים. וישי נספח על עדת בניו להוכיח את הנער, אשר לשונו שלוחה באמרי־שפר כי לא לנער יאה מלל. ברוב דברים לא יחדל פשע, אף כי איולת. בן כסיל תוגת אמו ופי אויל מחתה קרובה, קורץ עין יתן עצבת והסכל ירבה דברים. אף כי לא יאה לנער הפח מליצות באזני הגדולים. בשגם אתה יואב שכלך טוב ולבך נדיב. הלא לזאת נדרשת ללא נשאלת להיות רץ מבשר אל דוד. אכן, לשונך תרוץ אורח. לכן אך טוב לך לשאת את רגליך ולרוץ אל שדות המרעה לחפש אחרי דוד.

ישי השכיל אף הפעם לשית את לשונו כמרחפת על פני חתחתים ומהמורות, לקרב את אשר ירחק ולהתרצות אל אשר יגער בו, להפיק את זממו, מבלי לגלות את כל לבו.

אך יצאו המלים מפי ישי ויואב כעוף התעופף אל דוד. חיש מהר ביצע את אשר זמם. רגליו היו משכבר מלומדות לדלג ולקפץ על הגבעות ועל הפחתות, כאשר מבטיו היו דרוכים כחצים לקלוע בהם אל נקרת־צור ואל כל פינת־סתר, כמו יגמאו מרחקים. אך יצא לדרכו הלוך ופזז וכרכר, דלוג ופסוח, ובעין איה אשר לו בחן את הצאן החונה אל נכון בקרבת כרמי גילה, מהלך כשלוש פרסאות מן המערה. בידעו היטב אי בזה נתיב או משעול פתלתול בסביבות בית־לחם, השכיל להימלט גם מסבכי השיחים ולהקטין את דרכו עד בלי די. והוא עוד מרחוק הכה בקולו העז והצח גלים חזקים, אשר פלחו מרחבים וישת עליהם נוספות שריקות מרעישות, אשר לו אזנים בשדות הלא תצלצלנה.

– חיש־חיש, דוד, אל בן קיש, כי קרוא הנך אליו בדבר שמואל…

דוד לא התחלחל, בשמעו קול יואב מן המרחק על דבר היקראו אל שאול בצו הנביא. אל הקול הזה יחל משכבר ואותו פילל. כקול הזה עלה אליו לעתים מעמקי־הגותו. הכי לא בשאול מעייניו בכל עת? בשדות בית־לחם ירעה את צאן ישי, אך את צאן־חזיוניו ירעה מקדמת נעוריו בשדות־שאול. הוא לשאול וכל הגיגיו בו.

בהגיע יואב במרוצה ובדהרה אל דוד נצב לידו פנים אל פנים, עמדו שניהם לרגע קטן נפעמים ומחרישים כמו נבצר מעמם להבין פשר־מבוכתם. אך גם בהחרישם התרפקו איש על רעהו. יואב דבר אליו בלבב־מבטים, בסובבו אחת הנה ואחת הנה על מקומו ליד דוד יפוזז יכרכר, כאומר להתמודד עמו בקומתו, לבעבור יחבק את צוארו בזרועותיו ולאצול לו מנשיקות פיו. ודוד תחת זאת השפיל כפות ידיו לסלסל בהן תלתלי־יואב, אשר עינם כעין פשתן ואך ברקם עז ונמרץ, ובנשוב בהם רוח־שפיים יתנועעו בטלטלה חזקה וכמו יתפזרו לעברים. אשר יביט אליהם מרחוק יראם כבני־צאן הנפוצים. יואב הדהיר גם את לשונו ויאמר:

– דוד, חיש־חיש אל בן קיש. יום זה גדול הוא לך, נכבד לאין קץ, נקראת אל המלך. אשר לצאן, אל תירא, דוד, ואל תפחד. אני ארעה, אנכי אשמור. כל רעה לא תאונה אף לכבשה רוחמה קטנה.

יואב דיבר בעצמת־רגש, כאומר לדפוק את צעדי דוד בקול־מליו ולהחיש לכתו, ודוד, הנפעם עד למאד מן הבשורה, לא שאל את פי יואב ולא חקרו אף במעט. היה היה לו כאיש, אשר בראותו בשנתו חלום רב מנעמים ומעדנים, על אף אשר ידע כי חולם הנהו, יהגה ברוב חשקים, אשר אך טוב להאריך שנתו, למען יוסיף לרחוץ רוחו בנחל העדנים והתפנוקים. וגם בדעתו כי אף בהקיצו ירוה נחת מן התענוגות אשר פקדוהו בשנתו, יבקש לנפשו אורך־שנתו, לבל יחסר מזג הטובה, אשר יפול רק בחלק החולם. אכן, ההקיץ יפיג הרבה ממתק החלום. ככה הסב גם דוד את לבו מקול יואב הדובר אליו, למען יקשיב היטב לקול הדובר בו, אשר יסודתו בחזיון בית־שאול, בו תחזינה עיניו מלך ביפיו במעמד שולחנו, אשר נגלה לעיני־רוחו מאז ומשכבר. הוא אף את הגיונו מנע מחקור ושאול את יואב לדבר דבור על אפניו, פן אשר שמע באזני־בשרו יגרע מחין־ערך המראות, אשר נצבו תמיד לעיני־רוחו. או אז יקום בו דבר המשל, רבות יהגה בו לעתים, כי יש אשר הפרות רעות המראה ודקות הבשר אשר בעליל, תאכלנה את הפרות יפות המראה ובריאות הבשר אשר בחזון.

גדולים חקרי־לב האיש, אשר הבשורה תפקדהו כרעם ביום בהיר, כי הוא בסערת־רגשו ובחפזות־רוחו יש אשר אף לא יקשיב למשפטי פי הדובר כיאות, או כי ישמע ולא יבין, לאמר, אף ימאן להבין, פן בשמעו יווכח לדעת, כי לא נאמר לו בבשורה הדבר, אשר אותו ציפה ואליו ייחל ולכן תחת לשמוע את דברי המבשר ישית את נפשו תחתיו, כמו הוא הדובר, יאזין לכל אשר יעלה על רוחו. אף דוד לא שאל ולא חקר איככה זה ולמה זה ובפי מי זה הוא נקרא אל המלך. הוא היה חולם וכל מעיניו במירוץ־רגליו בלהט־רגשיו ובהגיגים מבולעים, אשר שטפוהו עברוהו. אכן, יואב בעינו החדה כמו תיכן את רוחו ויקח את לשונו לדבר אליו ברורות, כי ביד הנביא קרן המשחה למשחו למלך. אפס דוד הניאו בתנופת־יד עזה להוסיף שיח. כמו חוש הגיד לו, לבל ישמע פשר הסתום מפי הרץ המבשר, בלתי אם מפי המעשים אשר הנה הם ניגלים לפניו. וידבר גם הוא אל נפשו: חיש־חיש אל בן־קיש. וירץ כחץ מקשת וכבזק ויואב מאחריו מצעק: אל המערה, אל המערה, ליד אבן המזבח. דוד במרוצתו נפשו הומיה וברוחו הגה:

הנה כי כן, קם ונהיה הדבר, כיוסף בחלומו: אלומתי קמה וגם נצבה. רבות נסבו הגיגיו על בן פורת יוסף. כמוהו כיוסף בן יעקב. הבן לא יוכל: למה זה ועל מה זה נקרא אל שאול ומי גילה אוזן־שאול, כי לישי בית הלחמי נער ושמו דוד? ולמה זה ייקרא אל המלך, רועה קטן, רועה נקלה?

כפשע בין הגיאות לבין השפל ברוח דוד. לפתע רוחו גאה גאתה וחלילו בפיו פצח בזמר־שמחות וכל עצמותיו תרועות תודה והלל שככה לו. אף מקל הרועים, המקפץ לפניו וילקוטו, הנע וזע מאחוריו, יצאו במחולות מחניים. דרכו היתה סלולה, אם גם נפתלה, אל חלקת הגורן, אל האבן הקדומה, אשר על יד המערה, לשמוע פשר המעשים ולהבין חזון.

– האח, אל המלך נקראתי – קרא דוד בקול־מצהלות והוא עוד רחוק מן האבן כמטחוי־קול – אשר פיללתי הנה הוא בא ואני אל המלך נקראתי – קרא דוד בשנית, בגשתו קרוב אל האבן נגדה נא אחיו הנצבים, כלילי משרב היום ומלהט־דמו, עיניו יוקדות ומראהו דרוך, כה נלעג בעיניהם, עד כי לא שווה היה להם בנזק גערה או ניב־חרפות. ותחת זאת נעו כולם בלעגי־צחוק. לא יכול אף ישי מעצור בפיו שחקה נעלסה מהולה קלסה. ויאמר ישי:

– בני, בני, אין כמוך תם – ולאחרי זאת הפטיר בקול דממה דקה, כמו לנפשו – תם וישר.

הכי גם אבי במתלוצצים? הגה דוד בעצב ועוד אחת מעט רוחו נעכרה בקרבו. אפס בהסבו את מבטיו אל האיש, הנצב על האבן הקדומה ליד המערה ומטהו בידו, עוטה גאון ועיניו נשואות למרומי השחקים, שב וראה, כי בגבולות איש מרום המעלה הזה אל נכון לא יבוא הלצון. עוד רוחו בקרבו נע כקנה בסופה וישמע קול נאדרי בכוח:

– כי זה הוא!

שמואל כבתחילה לא נע ולא זע בדברו אל פני־אדם לא התבונן. אך קולו הולך הלוך וחזק:

– האזינו בני בית־ישי וישמע כל ישראל – כה אמר ה', קום משחהו, כי בבוא העת הוא יהיה למלך על ישראל.

שמואל בכלותו לדבר הוציא מאמתחתו את פך השמן ואת הקרן ובתנופת־יד נמרצה יצק מן הקרן את השמן על ראש דוד, וידבר בקול חרישי, נושא־תפילה: – ואתה, דוד, לך בנתיבך ותעמוד לגורלך. הנה משחתיך למלך וזאת לך תעודה בישראל בבוא העת להעלותך על כסא המלכות. אשרי המחכה ויגיע לימים בם תרום קרנו, כי תושת המשרה על שכמו לכונן בית ישראל לעדי־עד.

שמואל אף ברדתו מעל האבן, אחרי כלותו את מעשהו, לא הביט אל איש ולא הביע הגה, כי אם הלך לו לדרכו ועגל הבקר מאחוריו. ויהי דמיונו כאחד מרום מאדם, אשר הופיע לרגעים מספר לעיני קרוצי־חומר לחולל פלא־מחזה, בטרם יעלה בסערה אל חביון־משכנו. בני־ישי לא שעו אל הפלא, בלתי אם אל המחזה, אשר נגלה להם כחזיון־מהתלים והמה צוחקים בקול או חרישית. ואך ישי עמד משתאה ונפשו מרחפת בין השמחה והפחד. דוד לא פחד ולא רגש. הוא לא ידע נפשו ויהי כישן, אשר בחלומו יראה והנה חולם הנהו.

פרק יב. מנחה לשאול

ישי, אשר בתחילה לבו חלק בין גיל ורעדה, נתעטף דאגה וחרדה ללא־מצרים אחרי היעזבו מעם הנביא, פן יודיעו מרגלי־סתר לשאול, כי בנו נמשח למלך. אף כליותיו יסרוהו, כי הוא ישי הדל באלפי יהודה, אשר מעודו לא שת ידו עם קושרים, נפתה להביא את הצעיר בבניו אל האבן, עליה עמד שמואל הזקן, אשר שכלו אולי כבר התבלע, ועשה זר מעשהו. המעט אשר בזאת עורר עליו זעם כל בניו, עשה את מעלו בשאול מלך ישראל וגבור חיל. “איכה טפש לבי מלהבין מי אני ומה ביתי לעומת שאול?” – הגה ברוחו הקשה ונפשו התעטפה אימה עזה.

רדי היה הראשון להביע בקול הגיגי ישי הנסתרים באמרו:

– אם אמנם שגיתי, אתי תלין משוגתי, אך אני פחד פתאום יבהלני.

זה רדי וזה שיחו. יש אשר יביע אומר, אשר קצו רץ לפני ראשיתו ואיש לא יבין לשכל־מליו אך כל הגה־פיו כמוהו כברק, בעקבותיו יתגלגל רעם הפחד.

– אכן, אשרי אדם מפחד תמיד – שח בקול כאוב מארץ שמעי, גנזך לפתגמי חכמי־קדם.

– שואה היא, אשר התחוללה על בית ישי, ותהי לשואה – ענה נתנאל חלקו – בן־קיש הנהו קנא ונוקם. ואף הוא מלפנים היה בין המתנבאים וכמוהם בשגעון יתנהג.

– מודעת היא בישראל, כי שאול הפכפך הנהו. הנה יצחק והנה ירגז, הנה יקרב אליו אחד מקטני־אדם להיות מאוכלי־שולחנו ואף ישימהו לשר המאה או לשר אלף, לפתע יהפוך לבו לשנוא אותו ולשפוך עליו לעגו ובוזו. אין כמוהו קנא ונוקם, כאשר דמיונו ישיאהו להאמין, כי יש קושר עליו – הודיע אבינדב בבטחון־קול ומראהו כאיש, אשר רב יתר מאשר יגיד, ינצור בלבו.

אף אוצם שילם מס־שפתיים ויאמר:

– ואני שמעתי, כי איבה נטושה בין שאול לבין שמואל וזה ימים ושנים, אשר הנביא לא יבוא עקב זאת בגבולות גבעת־שאול והמלך לא יעלה אל שמואל הרמתה כמשפטו מלפנים. הלא בלכת שמואל מפעם לפעם לסובב בערים לשפוט את בני ישראל יעשה את דרכיו רק בלילות, לבל יראוהו שוטרי החרש אשר למלך, המתחקים על עקבותיו, אף עגלת־בקר יקח עמו למשכה אחריו, בעבור תהי לו כסות־עינים, כי הולך הוא לזבוח לאלהי ישראל ולא תוכל יד אנשי המלך לנגוע בו בלכתו לעשות מצות האל. וכבר עברה הרינה במחנה כי המלך והנביא מתנכלים איש אל רעהו וכל אחד מהם מחבל תחבולות למצוא דופי במשנהו, להביאו בפלילים ולהדיחו מעל כנו. אך אין יודע אף אין מגיד מי ממי יאמץ – שח אוצם, אשר אף כי כל עתותיו נתונות לעבודה בשדה ובכרם, כל רז משיחת יושבי־קרנות ומושבי־לצים בערים ובכפרים לא נסתר ממנו.

אליאב עמד כל העת מחריש וזועם. בהביע איש איש מאחיו את רחשי־פחדיו לטש האח הבכור גם עליו את מבטי זעמו. היטב חרה לו על דברם בנביא הזקן המשוגע, אשר כל מעשיו המה מאפע. ותחת זאת הפנה את חמת־זעמו אל מול דוד ויאמר בשצף קצף:

– מה לזה עוד בינינו? על מי נטשת את מעט הצאן ההנה במדבר? פנה ולך לך למלאכתך.

– הנני ואלך – אמר דוד ללא רגזה ורגשה, וילך לו בחפזה, אך ללא בהלה, מצעדו בוטח ומבטו חף משמץ־רהב. לעת הערב נתקהלו כל בני בית־ישי וצרויה ביניהם למועצה על אודות מעשה הנביא הזקן, אשר עקב האיבה הנטושה בינו ובין שאול אמר בשגעונו להמיט שואה על בית־ישי. ותהי העצה היעוצה מעם צרויה, וכל האחים הביעו חן־חן לדבריה, כי ישלח מבית ישי אגרת להביע בה רחשי־שלום ואהבה נאמנה אל שאול המלך, אשר כמוהו כמלאך אלהים, ככוהן וכנביא. וזה האות, כי שלושת בני ישי הגדולים, הלא המה אליאב, אבינדב ושמה, אדיר חפצם לצאת בצבאות המלך ולשרת לפניו בלב שלם. צרויה בתבונתה כי רבה שתה נוספות לאמר: הטוב כי לאגרת, אשר תיכתב בלשון־למודים כיד המליצה הטובה על שמעי, תילוה גם מנחה לשאול, כל פרי למינהו אשר בנחלת ישי וכל דבר מאכל טוב ומשקה משמח־לב. וזאת לדעת, אמרה צרויה, אשר גם בקשי־לבה השכילה רב יותר מכל אחיה להתהלך עם החיים, טובה המנחה לכפר פני כל אדם, אף כי פני־מלך, כי מלכים לוקחי־מנחות הם מעודם, ואשר לא יותן להם ברצון יקחו בחזקה במסים הכבדים, אשר ישיתו על העם ואך לנצל את עדיי נתיניהם יתאוו תאוה. לזאת אך בחכמה יעשה בית־ישי, בשלחו אף הוא ברצונו הטוב מנחה לשאול, ולו דלה הנה. ואכן באגרת ייכתב לאמר, כי לא שמן חלק בית־ישי בהון ובנחלה, לכן אשכר קטן רק שלוח מאתנו. אך הקטנה למלך, הלא גדולה היא לבית־ישי. אחלי, הוד מלכנו, ככה באמנה ייכתב. אחלי, אדוננו המלך, לחונן דלים כמונו לקבל מאתנו את מתנתנו הקטנה. הלא מלכנו העשיר בבקר ובצאן לא חסר כל ולא בתשורה הגדולה תיבחן האהבה, בלתי אם ברגשי הלב. אחרי שיח ושיג לא רב נקבה צרויה בשמות הדברים, אשר יישלחו אל המלך, הלא הם: חמור, לחם, נאד־יין וגדי עזים אחד, אשר בהם יכבד את המלך כל אשר לא יימנה בקרב העשירים הגדולים ומקומו לא יכירנו בקרב דלת העם. הגיד נתנאל בדברים כמתלהמים, כי לבו לבו לחמור אשר בו יישלח פן יוקח מדוד בידי משרתי המלך, וכי גם המלך יישתאה וישתומם למראה גדי העזים, שי נכבד אשר כזה, אשר יובא אליו מבית עניים ביהודה, ואך יעורר בלבו חשד, כי שולחיו בקשו לגנוב בזאת את לבו, לבל יחוש במזימתם הרעה, אשר הם חורשים עליו. והלא החמור – הפטיר בנהמת־לנו – אשר ילך אל בית המלך להסתפח על הכבודה הרבה אשר לו לא ישוב עד עולם אל בית־ישי. אפס דברי נתנאל לא נשאו פרי. כל האחים הגידו ולא כחדו, כי הסרת החשד מעל בית ישי בעיני המלך שווה אף בנזק חמור אחד. אף ישי הזקן, אשר עפעפיו נאחזו בחבלי־שינה אחרי ליל־שמורים, אשר עבר עליו אמש, אמר כן־כן בנענועי ראשו, אשר עליהם היה מנצח בהפוגות הקצרות בין התנומות. וכאשר הובעה השאלה, אשר יצאה מלב כולם, בפי רדי על מי מן האחים תושת המשרה להוביל את המשאת אל המלך, לדפוק על שער ביתו ולדרוך בעזות־מצח על סף־היכלו, הקיץ ישי בחרדה רבה, ועיניו, אשר נפקחו לרווחה, לא נעצמו עוד. הכרת־פניו ענתה בו את פחדיו. לרגע קטן שררה דממה כבדה. ורדי שנן את דבריו לאמר:

– מי ומי יהיו ההולכים עם המשאת?

– הרועה הקטן ילך עם המשאת. הלא גם הוא במתמלכים – חרץ אליאב ברמזי־לעג וקרץ במבטו אל אבינדב.

– הוא ולא אחר, שח אבינדב וקרץ במבטו אל נתנאל – הכי לא ינהה לב הרועה הקטן אחרי שאול? לו המשפט להביא אליו את החמור וגדי העזים ונבל היין לאשכר.

חיש מהר החליפו גם יתר האחים קריצות־מבטים זה עם זה איש לפי תור גילו.

ישי לראשונה שת מחסום לפיו. לאחרי זאת התעשת ואמר בשפה רפה:

– לאט לכם, בני, מדוד לשית עליו את המשרה הכבודה הזאת והוא עודנו רך בשנים ושפתו אינה אתו לדבר בה צחות. והיה כאשר יתאנף בו שאול, אשר בין כה וכה כבר הגיעה אליו השמועה על דבר הימשחו למלך, הלא יתן צו לכלאו בצינוק…

ישי בדברו קם על רגליו לשוות יתרון־עוז למראהו ולמליו, ואם כי נשען על מטהו בעמדו, נראה כמתנודד.

דממה קמה בתום דברי־ישי, בהשיחו את דאגתו באזני בניו, אך היא פגה חיש־מהר בפתוח דוד את פיו בדברי־נגידים לאמר:

– מי יתנני ואישלח בצו אבי ואחי אל המלך. הלוך אלך, אבטח ולא אפחד. אל נכון כל רעה לא תבואני. הכי יירע לב המלך על רועה קטן? הכי לא קם מלכנו על נדיבות ברחמיו על הצאן ועל אגג מלך עמלק? הנביא אך לצון חמד לו בו למשחני. את בן־קיש אוהב. נפשי קשורה בנפשו. שלחוני נא ואלכה.

ניבי דוד התמימים, קולו השאנן, מראהו הבוטח ומבטיו החפזיים, כמו נבדלו לנפשם וכבר יצאו למסעיהם אל קרית מלך רב, הפיגו את הפחד מלב ישי. למרבה הפלא אף שינו את מחשבת האחים על אודותיו, אשר זה עתה היו לרעה, והנה נהפכה לטובה, באמרם בלבם, כי דוד הנער האדמוני, לו נאה ולו יאה להוביל את המשאת אל המלך ולכפר את פניו במנחת־עוני זו. ישי נשא את קולו והגיד ללא־רתת:

– לך, בני, בכוחך זה, צלח ורכב על הדבר, אשר צדק ושלום בו נשקו. הלא כמוך כבנימין הצעיר בבני יעקב, אשר נשלח מאת יעקב אבינו אל יוסף במצרים.

פני דוד חוורו מבושת, ואולי גם מפחד נסתר, בזכרו כי גם על בנימין יצא הקצף לפני יוסף לשיתו עבד לו. הרעיון, כי גם אביו כמוהו בדברו ישווה לעיניו בן פורת יוסף, זרע בלבו פחד פתאום.

דוד שינה את טעמו וייעצר בלכתו ויאמר בקול ענות נכאים:

– ואולי לא תהיה תפארתי על הדרך הזאת, בבואי אל המלך
אני צעיר ודל, לא תואר ולא הדר לי…

מראהו ענה בו את רגשי־לבו הנסערים ועננת־עצב שכנה על פניו. אפס אליאב שח בקול נגיד:

– אל תהיה כמיתמם. הלוך תלך, עזה תשוקתך לזאת.

אף יתר האחים ענו חלקם איש בשפתו אשר אתו להמריץ את דוד לסור למשמעת המועצה ולצאת לדרך.

– אשר דל מראהו, לו יאתה להביא מנחת־עוני – שח אבינדב.

ונתנאל אמר:

– הלא זה דבר חכם קדמון: חמת מלך מלאכי־מות ואיש בפתח המלך. אכן, גדולה המשרה, אשר הושמה על שכמך להרים במשאת אשר בידיך קרן שאול – דבר שמה מהתלות.

– הלא זה דבר חכם קדמון חמת מלך מלאכי־מות ואיש חכם כפרתה – ענה ואמר שמעי והפטיר חמדת־חן – אף פתגם זה מורשה היא לנו מחכמי־קדם: גם במדעך מלך אל תקלל. ומי כדוד יתרפק באהבה רבה על שאול?

– והיה בנוח על שאול רוח רעה, בעמדך על סף היכלו, כאשר יהיה לעתים באחוז בו עוית־רגשיו, הלא תתן עליו בקול החליל אשר בפיך חיש־מהר יטה אליך כנהר חסד. – שח נתנאל בלצון.

– הלא גם אוזן מלך צלילים תבחון.

– בשגם משכבר עברה הרינה במחנה, כי שאול אוהב לשמוע אל הרינה ואל כל כלי־נגן.

– זמר לעני, כי תתעטף עליו נפשו, תדשן עצם מלך.

ענו ואמרו גם שלושת האחים הקטנים, אשר זה משפטם להיות שלושה הדים לארבעת הקולות.

לא נפלאת היא, כי גם ישי נלוה אל בניו בשיחו הנלבב ויאמר:

– הלוך תלך בני, עשה תעשה וגם תוכל לישא חן וחסד בעיני שאול. כה יעשה אלהים וכה יוסיף לצוות את מלאך השלום ללוותך בדרך, כאשר הראה נסים ונפלאות עד כה בקומך על האריה…

ישי עצר את לשונו, מבלי להביא את בניו בסוד גבורת־דוד, בשסעו את האריה, פן עקב זאת יוסיפו שנאה על משטימתם לו עד כה.

היטב חרד לבו לשלום בנו הרך בשנים ואשר אולי מלך הנהו, בצאתו לדרך הזרועה אימים.

צרויה הכינה את ככר הלחם, אשר אפתה במו ידיה כלולה בהדרה. רק אשת חיל, אשר יד חרוצים לה ולחם־עצלות לא תאכל, תצלח לעשות כמתכנתה. אשר על היקב הלא הוא שמה, מלא את הנאד יין ואבינדב עשה בהדרכת אליאב את גדי העזים לצלותו בטוב טעם ודעת. אשר לפתשגן האגרת אל המלך, הלא דעת לנבון נקל, כי שמעי, אשר לשונו כעט סופר מהיר זכרונו כביר תקר מימיה כן יקר מליצות חכמים וחידותיהם, אף יודע־ספר הנהו, הוא האיש אשר עליו המשימה לעלות על האבנים ולערוך את דברי המגילה באמרי־שפר כהלכתם. אכן, גם אבינדב ונתנאל שפתם אתם, אף כי אליאב, אשר יש ויתן אומר המבשר צבא־הגיגים רב. אפס מודעת היא, כי לשמעי ידות לרוב בחכמת הלשון. לזאת גמרו אומר, כי איש איש יביא את תרומת מליצתו לאגרת, המרבה ירבה והממעט ימעיט, אך שמעי יהיה המנצח על המלאכה והוא אשר יבצענה. אף דוד הרועה הקטן, אשר לא פתחון־פה לו בכל מועצת בני־ישי, נלקח הפעם אחרי כבוד לקחת חבל בסוד האחים בכל מליצה אשר תישא חן בעיניהם.

רבות עמלו האחים גם יחד לחבר משפט אל משנהו ומליצה אל רעותה, אשר ייעשו למקשה אחת ביד שמעי המאסף לכל מחנות האמרים. אשר נערכו על גליון ללא סדר ומשטר, וברכה רבה לא ראו בעמלם. אכן, מאת ה' היתה זאת, והיא נפלאת מאד בעיני ישי וכל בניו, כי אבני המליצות תרומת־דוד אשר מאסו בהן כל אחיו, נהיו לראש־פינה במגילה, אחרי אשר כל האחים קרבו לאחרונה על אפם ועל חמתם את אשר הרחיקו בתחילה. וזה פתח דברי המגילה.

זאת האגרת שלוחה מאתנו בני־בית ישי הלחמי אל המלך שאול בן־קיש אדוננו, צבי ישראל והדרו, תיבנה ותכונן מלכותו לאורך־ימים, כן נחזהו בקודש. רחש לבנו דבר טוב. אומרים אנו למלך אהבתנו ופרי־עמלנו, מנחלתנו הקטנה בשדה ובכרם במרעה־צאננו, לו. יפיפית שאול מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך, על כן ברכך אלהים, אמן, כן יהי רצון סלה. חגור בן קיש חרבך על ירך, גבור הודך והדרך, צלח רכב על דבר אמת וענות־צדק ותורנו נוראות ימינך שבט מישור, שבט מלכותך, אהבת צדק תשנא רשע. על כן משחך אלהים שמן ששון.

ואף אלה הם המשפטים אשר דוד שת נוספות על דברי האגרת:

אלהים משפטך למלך שאול תן וצדקתך לבן מלך, ליהונתן, יורש הנזר, אשר לשמע מעשי גבורותיו יגיל לבנו וישמח. ישאו הרים שלום למלך, כי כל העם דובר שלום לבן־קיש. ברוך המלך שאול מעולם ועד עולם אמן סלה.

לאחרי זאת נכתב במגילה נפרדה קורות הגדי הלבן ויחשו לבית אבותיו ועל מה זה ולמה זה נשלח בידי בן הזקונים אשר לישי אל המלך, כי אות ברית הוא בין בית־ישי ובין בית־שאול לאהבת־עולם.

פרק יג. על אם הדרך

ויהי השכם בבקר ודוד יצא לדרך עם כבודת החמור, הלחם, נאד היין וגדי העזים והאגרת הצרורה בחגורתו. חיל ורעדה אחזוהו, בעשותו את צעדיו הראשונים כאיש המלאכות הנכבדה מטעם בית־ישי אל בית־שאול המלך. לא האמין למראה־עיניו, כי חזונו לבוא בחצרות שאול נהיה לעליל. לרגעים דימה בנפשו, כי גם עתה אך חולם הנהו או הלום־יין, אשר חיש מהר יתפכח משכרונו. אולם בהביטו על סביבותיו כי היקום עומד על מכונו כתמול־שלשום, תבל עוטה אור כשלמה ובחיקה הרים ועמקים ישכנו, לבשו כרים הצאן, אמר אל לבו: הלא את הצאן, אשר אנכי רועה מעודי, תחזינה עיני, אט־אט תהלכנה ובעצלתים תתנהלנה כמימים ימימה, אשה בעקב רעותה, בצד ובכתף תהדפנה, עשב תלחכנה, כולם יחד כמו תעמקנה הגות, בהקיץ ולא בחלום תשרכנה את דרכן. כמוהן כמוני לא חולם הנני, בלתי אם בעליל אעשה את דרכי, בארצות החיים אתהלך. אני דוד, הבן לישי, ואל בית שאול המלך שלוח הנני. אכן, נפל דבר בחייו, לא ייאמן. לא עוד יתנהל הפעם לרגל הצאן הנטושות בהרים ובעמקים. הוא אל המלך פניו מועדות, אל המלך, אל המלך. אל המלך הלוך נהלך – קרא דוד במצהלות־קול, בלטפו בידו את עור הגדי – הכי לא תשמח אלי גיל, גדי, גדיי. ויען כי הגדי לא נע ולא זע למשמע־קולו, בלתי אם הביט אליו בעיני־תום, כמו לא גבה לבו ולא רמה קרנו אף במעט, בקחתו חלק במלאכות הרמה, אשר הושתה גם עליו, ניסה דוד להחליף דברים עם החמור ולפקוח עיני־שכלו להבין מה טוב חלקו ומה נעים גורלו להישלח שי אל בית המלכות ולהיות מרואי פני המלך. אפס גם החמור לא הראה כל אותות שמחה וששון שככה לו להיספח על עדת חמורי המלך במהרה בקרוב. ויהי בראות דוד, כי היצורים האלמים האלה לבם טפש מלהבין אשר קרואים הם אל הגדולות, אמץ אל פיו את רעו משכבר הימים, הוא חלילו, לזמר בו נפשו ולספר את שמחת־לבו באזני הארץ והשמים וכל צבאם. ודוד שת אל לבו תמיד, כי הארץ והשמים וכל צבאם אך מעשה ידי האל, קונה השמים והארץ וכל אשר פעל למענהו עשה. ויקרא דוד ברנן:

עוזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. כבוד ועוז למלך. אך אתה צורי וקוני מלך מלכי המלכים. ויאמר דוד: הנה אל מעוז צור ישועתי, בך אבטח ולא אפחד. אתה סלעי ומצודתי. וכאשר עמדת לימיני, בזנק לקראתי בן השחץ, מלך החיות, ככה תנחני ותביאני לפני מלך ישראל ותפדה בשלום נפשי, לבל איכשל בדרכי ולבל אינקש בלשוני.

בסערת־רגשותיו קצרה רוחו להתנהל לאטו על אתונו. ויאמר: מי יתן לי אבר כיונה אעופה אל גבעת שאול. אך כנפים צמחו רק לדמיונו ולא לגיוו. לא יכול עוד דוד להתאפק, פן לא יצלח החמור לכלכל את משא־גיוו, כאשר רוחו לא תוכל לכלכל את משא־שמחתו. וירד וילד ברגל, חמורו לפניו והגדי מאחוריו. יש אשר באמנה תנוח עליו רוח עוז ותעצומות להמריא חיש־חיש על כנפיו. הנה עוד אחת מעט ויינשא ויובא לפני המלך. מה יאמר ומה ידבר אליו? איכה יפתח פיו? הוא ככה יאמר אליו: שא נא, המלך, מידי מנחת בית־אבי. קטנה היא תשורתנו, אך אהבת בית־ישי אליך אדוננו המלך מה גדולה. לא כי ככה יאמר אל שאול: אהבתיך, מלכנו, משוח אלהים. אני דוד הרועה הקטן אהבתיך. רחש לבי אך טוב למלך. צלח ורכב, המלך, על דבר אמת ותורה נוראות ימינך. כזאת וכזאת ידבר אל שאול. או כי בדממת־אלם יבוא לפניו, יכרע וישתחוה וינשק את כפות רגליו. ואולי לא יגיד מאומה ואף לא יכרע, כי אם זמר ינעים לפניו. כזה הזמר. בחלילו אשר בפיו ישתפך בזמר, אשר את צליליו שיוה למלות השיר, הגיון־רוחו, צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. היה היה לו, כמו לא מפיו יצא הזמר, בלתי אם מכנף הארץ ישמע: אף ההרים והגבעות יפצחו לפניו רינה.

– עמוד, נער יפה־נגן – שמע לפתע קול נלבב דובר אליו והוא צלם־איש טרם ראה בעיניו – קסמים בחלילך. מי אתה נער ולאן פניך מועדות?

עיני דוד שוטטו ללא מגמה ובאפס דעת. ואף רעיוניו בו היו פזורים ומפורדים. וישנה הקול הדובר אליו – הכי לא היה הקול דובר בו, ממעמקיו חוצב? – אך לא, נלבב ומודע לו הקול, והכי נלבב האיש לנפשו?

דוד הסב את פניו הנה והנה, מבטיו כמו כהו. עיניו נעצמו. אך תחת זאת נכרו לו אזנים לרוחה. ויקשב אל הקול, כמו טרם נדם או כי כמוהו כרעם, אשר אחרי החרישו עוד יתגלגל הדו. ויתן אל לבו ויאמר: קול ענות־נכאים, אך תוכו רצוף עוז מהול בחמלה; רנן־מצוקים בו. קול נגיד ונדיב גם יחד. מקץ רגעים מספר שבה אליו רוחו ונפקחו עיניו להתבונן אל הדובר בו. חלחלה אחזתו. לרגע צינה חדרה אל קרבו ומשנהו נחשול חם ושוקק עברו. איש רם־קומה, מראהו עוטה הוד, נצב לידו. חן נשקף ממבטו ובחין־שחוקו העצור יתנכר, כי ממרומי המעלה הנהו.

אולם לבושו יען בו, כי אחד מן החורשים או החרשים, העושים בכל מלאכה הנהו, אשר יכתת את רגליו בדרכים לחפש אחרי עבודה להחיות בה את נפשו. ילקוט בד כעין השק על שכמו ובו קרדום ופצירה־פים, אשר תהיה למחרשה ולאת ולשלש־קלשון, ייראו מחוצה לו, למען יגידו ברבים את משלח־ידו. לולא צחות־לשונו בשפת עבר, בה יתנכר איש ישראל, יאמרו כל רואיו, כי הוא פלשתי.

– מי אתה, נער, ולאן פניך מועדות? – נשנה הקול. דוד ניסוג מעט־קט מעם הדובר, אשר מבטו דרוך נכחו כמו יחקרהו על צפונותיו.

– מילדי העברים אנכי, מבית־לחם יהודה, ואל גבעת שאול פני מועדות – ענה דוד וחיש מהר חוורו פניו. היטב יסרוהו כליותיו על פחזות־לשונו לספר להלזה בהתגלות־לב את מגמת־דרכו. אך רגע קט היה בחוורונו ועד מהרה שככה סערת־רוחו, כי כן ציוה דוד בעוז־רצונו על נפשו להשליט עליה את המגרעה. בלבו הגה: דרכי עוז, נפשי, אל תשתוחחי ואל תהמי מפחד פתאום. הכי מוג־לב ונכא־רוח יובא לפני המלך? אל נכון גם הדובר אליו, אשר בחנו במבטו החודר, ראה את החלחלה אשר פקדה אותו ואת מבוכתו, האיר אליו את פניו ויאמר אליו בשחוק רך ונעים:

– הכרת פניך ונועם־זמרתך ומדברך הנאוה בשפת־עמנו יענו בך, אשר לא פלשתי רוגל הנך.

– לא פלשתי הנני, בלתי אם איש ישראל, עבד נאמן למלכנו שאול משוח אלהים, כל בני בית אבי יהגו לו כבוד ויקר ללא מצרים – שח דוד בשפת יתר מבלי דעת למה ועל מה יכביר מלים, אם לא עקב אשר ינהה לבו אחרי איש־חמודות זה, אשר למרבה הפלא חזותו כאחד העם. היה היה לו, כמו כוח־אדירים ימשכהו אל הזר להרבות עמו שיח ויוסיף לדבר ויאמר – אכן, רבים הפלשתים המתחפשים כבני ישראל לשוטט בגבולותינו לחבל בנו ולהשחית את שדותינו ולזנב כל נחשלה ונדחה בצאננו. עד מתי לא ישב ישראל לבטח בארצו? – הפטיר דוד, בהביטו לראשונה בעינים פקוחות לרוחה בזר, אשר לא גרע מבטו ממנו.

אף הזר שח בחפזו ומליו, אשר יצאו דחופות מפיו, נתנו בו אותותיהן, כי חשק השיח יפעם גם אותו ויאמר:

– פיך יהגה חכמה, נער. רבים הם הפלשתים המרגלים במושבותינו ובשדותינו, בהרים ובגיאיות ישוטטו, אלה ברגל ואלה רוכבים על אתונות. יש אשר ימשכו אחריהם גדי או עגלת־בקר לשית להם סתר־פנים, למען יוכלו להוציא את זממם לפעולות. אשר לעגלת הבקר, אשר ימשכו אחריהם, הלא אך יחקו את מעשה הנביא בישראל אשר יובילה עמו לכל אשר ילך, למען יאמרו כל רואיו, כי הולך הוא לזבוח לאל.

בהתמו לדבר פרץ לפתע שחוקו הרך והעצור את גבולות־מעצרו ויזנק ברחף על פניו. ויהי לו לדוד, בהשקיפו על הזר, כמו לראשונה, לאור שחוקו הזורח, נחזו לו פניו בחין־הדרם. אפס המלים המתלהמות בפיו על מזימות הפלשתים המתחפשים, ירדו ללבו כמדקרות. בשגם שיחו על דבר עגלת הבקר, המובלה ביד הנביא בישראל, שת עליהן רמזי־נוספות. שחקת החן והנחת השתפכה על פני הזר והפיגה מלבו כל פחד ואף עודדתו להוסיף שיח. ויאמר דוד:

– את הלחם אפתה אחותי, היין הוא מעשה ידי אחי, אשר על הכרם, והגדי הלבן אותו ניהלתי אל המרעה ימים רבים ואל מי־מנוחות, טוב היה לי כעשרה רעים. אל נכון, אדוני, איש בנימין הנך. הלא בנחלת בנימין רגלינו עומדות. האף אין זאת? הרחוקה עוד הדרך לגבעת שאול? עזה אהבתי לשאול מלכנו – קרא דוד ברגשת־נפש, אשר צלחה עליו והמריצתו להיות בהול על פיו.

– לא אוכל להגיד אל נכון, אם הדרך לגבעת שאול היא רחוקה. אכן, היא רחוקה, אך לא רב מדי. לאיש קל־רגלים היא, כאשר אדמה, קרובה למדי ענה הזר ויהי כשוקל כל אומר היוצא מפיו במאזנים, לבל יחטיא אף שערה קטנה מן הדברים כאשר הם בעליל. – הלא אורך הדרך יעלה בד בבד עם אורח האיש במהלכו. איש ומצעדו. אכן מבני בנימין הנני, אחד מן המשרתים הקטנים אשר למלך שאול. וזה הנער נלוה אלי בדרכי – הפטיר בהסבו את פניו אל נער חוגר־חרב, אשר הופיע לפתע בקרבתם, כמו מתחתיו צמח, באשר לא נראה לפני כן בגשתו אליהם וגם קול צעדיו לא נשמע.

דוד השתומם על המעשה בראותו כי הנער נצב כמטחוי־מבט מהם, אחד נושא־כלים, אשר לא יהין לעמוד ליד אדוניו רם המעלה. אפס לא עת חקור ודרוש היתה לו. מוכה תמהון היה למשמע־אזניו, כי הזר, אותו יראה פנים אל פנים, הוא אחד ממשרתי המלך.

ויאמר דוד בנהם־רגש:

– אשרי שככה לי לראות עין בעין אחד מרואי פני המלך. הלא את המלך ביפיו תחזינה עיניך בכל עת ואתי, נער חלכה, תדבר כעם איש כערכך. אל נכון הנך אחד מגבורי החיל בישראל ועמך הנער נושא־כליך, אל הפלשתי המרגל תארבו. נעמת לי מאד, איש־בנימין.

דוד השתחווה לפני הזר בהדרת כבוד ולבו פעם בחזקה מעוצר רגשות ושרעפים גם יחד.

– אף אתה נעמת לי, הנער. צח ואדום הנך ויודע־נגן. רק אין זאת, כי רוח השיר תתנוסס בך. לא אפונה, כי גם לבך אמיץ בהתנהלך לבדך בדרכים האלה ומגור הפלשתי לא יבוא עליך. איש בוטח הנך ומשכיל אל הדרכים. רחק מלבך השפק – שח איש־בנימין, כמו יהגה לנפשו בקול. הוא שלח את מבטיו מן הנער והלאה, כמו בדברו אליו טובות יחסוך ממנו את מבטיו המלבבים, לבל יביאהו באמרי־פיו ובמבטי־עיניו במבוכה פי שניים. – אך טוב כי תבוא לפני המלך שאול. ואולי ישאל ממך זמר.

אזני־דוד צללו למשמע הגדולות, אשר הוגדו לו בפי איש־בנימין, כי לא ייבצר הדבר, אשר הוא, הרועה הקטן, יילקח אחרי כבוד אל המלך להנעים לו זמר. ראשו שח, לבל יראהו איש־בנימין בחיוורון, אשר כיסה את פניו. את עיניו עצם, כמו קסמים במעשה הזה לשית כסות־עינים לאיש־שיחו לבל יראה בחלחלתו. חרדה אחזתו לפתע, פן אך לצון חמד לו איש־בנימין עליו ועל תשורתו הדלה, אותה יביא ברוב תכונה אל המלך, אשר מכלאותיו הומות צאן, הון ועושר בביתו ואסמיו מלאים מזן אל זן. הלא אך ינחל קלון תחת כבוד, בדרכו על סף בית המלך, או כי רגליו לא תדרוכנה שם ואך יגרשהו בחרפה, בדפקו על השער. אימה אחזתו. לרגע דימה, כי כל חושיו התבלעו ומשנהו גמר אומר לשית עצות בנפשו היוסיף ללכת בדרכו, או כי שומה עליו לשוב על עקבותיו, לבל ינחיל קלון לבית אביו. דוד שיוה לנגדו תמיד את מכות הערך אשר לבית אביו. בית־ישי היה הדל בקרב שועי בית לחם. אכן, הוד היחש חופף עליו. אפס על אף זאת, או עקב זאת, אך טוב לבני בית־ישי לשכון בסתר המדריגה, לבלי התהלך גדולות ולטפס באין אונים אל רום המעלות, פן יכשלו ויפלו וישברו זרוע אף קודקוד, עד כי תהיה מפלתם שלימה. בהתאוששו מעט ממבוכתו אמר, ראשו שח ורוחו פזורה:

– איש בנימין, הרף מלעגך לי. מי אני, רועה קטן להנעים זמר באזני המלך. אך איש דל ונקלה הנני. טרם עשיתי גדולה או קטנה למען עמנו. כל פועל גבורה אין עמי ואך פעם אחת צלחה עלי רוח הגבורה לשסע אריה במו ידי. רק אריה אחד ולא עוד.

– רק אריה אחד ולא עוד – קרא איש בנימין ומעל שחוקו העצור שולח הרסן ויהי לצחוק־מצהלות – רק אריה אחד ולא עוד – ובחבקו את דוד בזרועותיו אמצו אל לבו – אלה גבוריך ישראל מאז ומקדם. מאחרי הצאן הובאו. אף שאול בן־קיש היה רועה מעודו. רועה־צאן היה משה בהתיצבו לפני פרעה. רועים היו יעקב ובנו יוסף, בן פורת יוסף, אשר נהיה משנה למלך.

לב דוד רחב ופחד בשמעו מפי איש בנימין את המלים בן פורת יוסף, אשר בו הגה רבות. יוסף, אשר צלם דמותו ירחף לפניו בחלום־שנתו ובחזיונותיו בהקיץ, הנה גם איש־בנימין ימשילהו אליו. איכה תיכן איש בנימין את הגיגיו הנסתרים? רק אין זאת, כי איש בנימין לא לבד אורב הנהו בדרכים, אף למסתרי לבבות יארוב.

ויבקש דוד להביע באזני איש בנימין את השתאותו על שכלו הטוב, על מבטיו החודרים כליות ולב ועל נועם־שיחו. אפס בגודל־מבוכתו עמד מחריש. ראשו שח רב יתר ועיניו שפלו, כאחד אשר בחלומו היפה אף ערב ידע, כי אך חולם הנהו ועקב זאת ימאן להקיץ, לבל יבולע למנעמים אשר אין משלם בעליל.

– העת ללכת איש לדרכו – שיסע איש בנימין את הדומיה – השלום לך הנער מיהודה וכה לחי – ובהביטו אליו בעיני חמלה הפטיר – התדע לפלס לך דרך במשעולים הרבים והנפתלים בואך גבעת שאול? לא לבדך תלך. את נערי אשלח עמך ללוותך בשבילים העקלקלים לאין־ספור, עד כי תעמודנה רגליך במישור משם מסילה הישרה אל הגבעה אם גם רב עוד המהלך. והיה בבואך עד בית שאול תגיד אל האיש אשר על השער, לבל יביאך אל אבנר השר, אשר אל נכון יגרשך מעל פניו, כי אם ככה תאמר: חפצי לראות את עדריאל אשר על האורוה. ובבואך אליו תאמר לו… לא כי ככה אעשה לך. הא לך מעיל ארגמן אשר עלי – הוא הסיר מעליו את בגדיו הבלויים ובהתפשטו ממעיל הארגמן אשר מתחתיהם נתנו לידי הנער – והיה בידך אות לעדריאל, כי שמתי עליך עיני לטובה וכי בעצתי באת לפניו כי ידי עמך והוא יביאך לפני המלך, אשר אל נכון יגיל למראה הנער יפה העינים אשר נקרה לפניו, אף ישאלך אם הנך יודע־נגן. ואתה אל תתנכר אליו ותאמר לו, כי באמנה תטיב לנגן. אוהב המלך שאול כל נער טוב־מראה ואמיץ־לב, אף כי בהטיבו לנגן.

בכלותו לדבר לקח מאת הנער את חרבו ויצוה עליו ללוות את נער בית הלחמי במשעולים הנפתלים עד הדרך הראשית בואך גבעתה, אף יעד לו מקום פלוני בקרבת מזבח האבנים העתיק למצאו בשובו אליו.

דוד ונער איש בנימין צעדו בשבילים הנפתלים עת רבה בדומיה. כל האותות העידו בנער איש בנימין, כי כלה מעמו לבלי הוצא הגה מפיו. ויאמר דוד בלבו: רק אין זאת כי אמון נושא הכלים מטעם אדוניו לבל ידבר עם איש זר קטנה או גדולה. וישמור אף הוא פיו ולשונו. בשגם תפוש היה רוב־שרעפים בזכרו עד מה נואל במבוכתו כי רבה להסב כל העת את מבטיו מעם איש בנימין הדובר בו. הלא, הגה ברוחו הקשה, המעט אשר פני לא הארתי למטיבי, אף לא הבטתי אליו ואל צלמו לא התבוננתי. הכי אדע מה מראהו ותוי־פניו מה הם? והיה כאשר יקרב לפני בשנית אי שם בדרך, לא אכירהו. ויען כי נער איש בנימין הוסיף ללכת עמו לידו ללא אומר, כמו אך חרש ואלם הנהו, פצח דוד בזמר עליז והוא שיר אשרי שככה לי, כי הקרה האל לפני בדרכו איש חמודות הלזה. ובלבו חשב: אות הוא, כי אצליח בדרכי.

פרק יד. ליד השער

כאשר נער איש בנימין הביא את דוד עד בואך הגבעתה באלם נפרד ממנו ללא הגה. ודוד דימה, כי אך כברת דרך קצרה בינו ובין הגבעה הנשקפה אליו. אולם זה משפט מקום רם ונישא, אשר ממרחק ייראה אלינו קרוב וככל אשר נקרב אליו, כן ירחק מאתנו. עוד עת רבה כיתת דוד את רגליו, וככל שקצרה רוחו, כן ארכה לו הדרך עד הגיעו לגבולות העיר. בבואו אל הגבעה, כבר נטה היום לערוב. אפרוחי־עננים עלעו דם השמש השוקעת במרומים ורוח לחה מן הים השיבה חום בין הערבים. עיפה נפש דוד לחום, לצמאון ולענויים בדרך, עד כי דימה כי יבש כחרש כוחו ולשונו כמו דבקה לחכו. חרדה אחזתו, פן בבואו אל בית המלך אך ייראה כגולם־איש, יהיה כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו. אולם בהביטו מסביבו צלחה עליו רוח ששון ובטחון ואף ליאותו פגה כמעט. מראה־עינים חולל תמורה כבירה בהלך־נפשו. לא כבית לחם הנדחת גבעת־שאול העולה כפורחת בגני־חמד, העוטרים את בתיה הבנויים לתלפיות. מרכבות רתומות לסוסים אמיצים שקשקו ברחובותיה הסלולות למישרים. חילים חגורי חרבות עברו בסך. בנות יפות־חן וחטובות־גיו כעמודי היכל עוטות מחלצות פאר הלוך וטפוף תלכנה. דוד בראותו את התכונה הרבה אשר בחוצות ואת היפעה השפוכה על הכל ידמה, כי על יום טוב בא אל הגבעה והאנשים הרבים הנוהרים בחוצות, אלה ברגל ואלה ברכב, כולם אנשי מרום המעלה, קרובי המלך ורואי־פניו, הקרואים בליל התקדש חג אל שולחן המלך וחופת־כבוד פרושה על כולם. לעומתם מה נקלה היה בעיניו ומה נלעגה זו לכתו אחרי חמורו העמוס לחם ונאד־יין ועמו הגדי הלבן. הלא אך לצחוק ולקלסה יהיה בהופיעו ליד שער המלך במנחת־עוני זו אשר עמו. הכי לא טוב לו לשוב על עקבותיו?

אף לולא גמר אומר לעשות זאת, שומה היה עליו להיסוג מדרכו ולנטות מן הרחוב ההומיה, אשר היתה אל נכון הראשית בגבעת שאול, קרית מלך רב. מפחד הנערים הרעים והנקלים, מקומם יכירם בקרב ילדי האספסוף, אשר אחרי אשר הודלקו האורים בפנסים סביב שתו עליו בצחוק משולח ובלעגי שפה לאמר: מי הוא הלזה קטון־רועה בבגדי הדלים, הוא אדמוני ועמו חמור לבן וגדי צחור? אי מזה בא ולאן ינהר בדרך בואכה אל בית המלך? אל נכון משאת ישא, שי קלוקל, אל אחד השועים. וזה מעיל־ארגמן אשר בידו, הכי לא גנוב עמו? סובו עליו, סובו על הלזה, עצרוהו, תפשוהו. אך טוב כי נחקרהו מי הוא, אי מזה הוא בא ולאן פניו מועדות? אל נכון היו הנערים בפרעות צחוקם במליהם הבוטות כמדקרות־חרב, שולחים בו גם את ידיהם להראותו נחת־זרועם. אפס דוד נכא הרוח היה מעודו שש אלי קרב בקום עליו אויב. אכן, לבו היה נשבר בו לעתים, אך תחת זאת היה שלם עם נפשו ובוטח באמתו, רגליו קלות וידו אמונה ואף רצונו חזק לחרף נפשו מנגד בכל עת צרה. זאת לא זאת, כי גם מהיר ונמרץ היה להוציא את זממו לפעולות. לא אחת שח אל נפשו, בבקשו לעודד את רוחו, לאמר: דוד, קום ופעל, גם עשה תעשה וגם יכול תוכל. כבזק במרוצתו שלח לראש לכל את ידיו אחת הנה ואחת הנה, הלוך וסוב, כרוח זה, אשר סוב יסוב ועל סביבותיו שב, בעדת הנערים, אשר חיש מהר נפלגה לבדלי־מחנות, למען יקיפוהו מכל עבריו ולחסום לפניו את הדרך למנוסה. אך הוא גבר חילים והפליא את מכותיו בכל פלגה ופלגה לבדה, נפלה חיתתו על כל הריקים והפוחזים המתגרים בו ואחד אחד נסו על נפשם, עד כי היתה תבוסתם שלימה. אולם גם אחרי אשר התעשת מקרב האחד עם הרבים, שב ונתן אל לבו, כי מלבד אשר ידו הושיעתו, אך בחכמה יעשה, אם ירתום לעזרתו גם את רגליו לשוותן כאילות, למען יעשה מעתה והלאה את דרכו לא ברחובות ההומיות, בלתי אם בירכתי העיר אשר לא ירבו בהן העוברים והשבים. הלא בין כה וכה הלוך יהלך אל חצר המלך, כי אם שוב ישוב על עקבותיו אל בית־אביו והכבודה עמו, מבלי למלא את מלאכותו, הלא ידאיב את לב אביו הזקן, אשר תקותו לכפר את פני המלך במנחה נשארה מעל, ואף אחיו יתגרו בו לאמר, כי אך גבר לא יצלח הנהו, מוג־לב וחדל־תושיה וכדי בזיון וקצף. אכן, המסה, אשר הובא בה זה עתה, נתנה לו לקח טוב, כי מעתה והלאה שומה עליו לצעוד בדרכו לבטח ולהביט נכחו, תחת אשר עד כה העיף מבטיו אחת הנה ואחת הנה וכל מראהו כאחד נבוך המחפש דרך. דעת לנבון נקל, כי כל רואיו הכירו בו, כי אך גר הנהו פה, המוכה־תמהון למראה־עיניו ואשר בשגעון יתנהג, ואולי אך פלשתי מתחפש, אשר לקח עמו לדרך חמור וגדי לתפוש לב האנשים, למען יעשה לאחרי כן את מעשיו במחשך וירגל את מבואי העיר ומוצאיה. וכאשר שומה עליו להלך קדימה בעוז ובבטחון, ככה אך בחכמה יעשה לבלי שאול מפי איש למקום בית־שאול, פן יעורר עליו חשד כי חורש־רעה הנהו, ואך הלוך ילך ויכתת את רגליו עד אשר יקרהו המקרה לבוא עד השער לבית־שאול.

אך נטה לירכתי הרחוב נגלה לעיניו צריח, המתנוסס על בית־אבן רם־קומה ורחב־ידים. חושו הגיד לו, כי זהו בית המלך. בשגם מראהו כהיכל, אשר עמודים המה משענותיו. אבן כבדה נגולה מעל לבו ורוח־בטחונו שבה אליו. מוקדי האש בפאתי השמים טרם דעכו ודוד, אשר עיניו היו נשואות למרום, ראה לפתע כעין אבק־אש עולה למרום. ויתבונן על סביבו וראה לתדהמתו, כי אבק אשר מראהו כעין האש מיתמר ועולה מלמטה. וישאל את נפשו כדבר המשל הקדמוני: מי זאת העולה מן המדבר כתמרות אבק? למרבה תמהונו ראה, כי תמרות האבק תבאנה מן הצאן, לאמר, מן הצאן אשר בעליל, צאן ככל בני הצאן בצלמם ובדמותם, אשר הנה הן שבות מנאות המרעה במסבי הגבעה. לבו עלץ, אף קרנו רמה בעיניו, ויאמר אל לבו: הנה כי כן, גם במסבי קרית מלך רב יתהלכו רועים ועדריהם. למבואי כל עיר יתנהלו בני הצאן. על פני ארץ רבה ישוטטו בני הצאן ומשדות האל, בם ערוך שולחנם הדשן, יצאו לשוב אל מכלאות מעשה ידי אדם. אשר רוחו שפלה ונפשו נכלמה, אשר יראה עוני בשבט עברתו ואשר לבו מתחמץ בקרבו למראה עמל ואון אשר מסביב, כי רשע יכתיר את הצדיק ופועלי־רע יגברו אף יעשו חיל, אך טוב כי יביט אל בני הצאן, אשר לא ירעו ולא ישחיתו וכל און לא יפעלו, את סבלם הרב, אשר מינה להם גורלם, ישאו בלב שקט וכל מראיהם שלות השקט, כמו מעודם לא אונה להם רע וכל יצורי הטרף לא באו בגבולותם לחבל בהם ולשפוך את דמיהם כמים.

ויוסף דוד להגות ברוחו הקשה ויאמר: לכו חזות מפעלות־אלהים ופלאי־מעשיו. האריה הטורף מפיו יז קצף תמיד, כמו בטנו אך תחסר, אף ערימת הבשר אשר ישיתו לפניו לא תשכך את חמת־זעמו, כמו מקדמות הימים עוללו לוֹ עוולה, אשר לא תכופר עד אחרית הימים; כפירים רשו ורעבו, כל גבה־לב תועה־רוח אך יקרא הב־הב. הנה ירעב, הנה יצמא, הנה יתעצב אל לבו וילך קודר בלחץ יגונו; הנה ירגז על לא דבר; והנה מחסורים לאין־קצה יסובבוהו, אין נחת ברוחו, לא שלוה בעצמותיו. ולא כן הכבשים, העזים, הגדיים וכל בני־צאן למיניהם, אשר יד כל בם, הטורף יטרוף, המחבל יחבל והשוחט ישחט, כל אשר מלתעות לו יתקע בהם את שניו ולא יחמול. ועל אף זאת לא ניכרו בהם כל אותות רוגז ועצבון. אט־אט ולבטח יצעדו. בענוה רבה יסורו למשמעת המפקד עליהם, אף אם אך נער קטן נוהג בם וארשת־פניהם בלחכם את העשב ובשתותם את המים, כמו יאמרו: הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו. רק אין זאת, כי האל עשה אותם ישר ונסך בלבם שלות השקט, אשר תהיה כשמן ששון בעצמותיהם. לא נפלאת היא, כי הטוב באדם, כל איש חיל ורב פעלים, אשר עשה ישועות בעמו, היה בשחר־נעוריו רועה־צאן, אל צאן־מרעיתו הביט, אליהם התבונן ומהם למד לקח טוב בכל ארחו וטרחו, שיחו ושיגו, להיות גם הוא כמוהם תם וישר, מצניע לכת וענו־הליכות, שש על מנת חלקו. בגדולות לא יתהלך ואת הרהבים ישנא. אברהם יצחק ויעקב, משה ויוסף, כן, יוסף בן־פורת, רועי־צאן היו. אף אתה, דוד, הנך גבר אשר הוקם על לשוטט בשדות המרעה בעקבי הצאן. הרף מדרך עוצב, מנע ממך רוגז ודכאון. אמור כי טוב. הרם ראשך, שא עיניך, שא רגליך אל אשר מועדות פניך. אל חרדה ובושת. דרוך עוז בבואך לפני המלך וללא מעיל ארגמן, אשר לא לך הנהו כי שאול הוא לך מאיש בנימין. לא במעיל הארגמן תבוא לפני מלך ישראל, משוח אלהים, בלתי אם בחוסן אמונתך ובטחונך.

את מעיל הארגמן שת מתחת לאוכף החמור ובנשאו את רגליו ללכת לא גרע את מבטו מן הצריח המתנשא למרומים. מקץ מועד לא גדול נגלה לעיניו מן המרחק מראה איש, הסובב הולך ומעיף מבטיו מבעד לאשנב הפתוח על כל סביבותיו. לבו בן, כי אכן זה בית המלך והאיש המשקיף ממרומיו הנהו צופה לבית המלך. ויאמר דוד בצקון לחש, כמו לחשו מלמטה יינשא אף הוא למרום: הצופה לבית שאול, אל נא תשים עינך בי לרעה. אני דוד לבית ישי, אוהב המלך. בהגיעו עד שער בית המלך כבר ירדה על העיר חשכה רבה ורק אורים מעטים נוצצו ממרומי הצריח. נורא נפלא כי בית המלך עוטה אופל, תחת להפיץ על כל סביבותיו אור־יקרות. הכי לא משפט המלך היות מקור־אורה ונחל נובע ששון ושמחה לכל החוסים בצלו? במקל הרועים אשר בידו דפק על השער אחת ושתיים.

– מי שם? – קרא קול זועם מבפנים לשער.

– אני בן ישי מבית לחם יהודה, הבאתי שי אל המלך – ענה דוד וחלחלה אחזתו למשמע קולו בדברו ליד שער המלך. ויען כי נבהל עד מאד דפק בשנית, כמו מבלי־דעת, על השער.

– סוב ולך לך מפה, בן נעוות המרדות. הרף מלדפוק – נשמע קול מבפנים והוא זועף מבתחילה – אחת היא לי אם שמך ישי, שישי או אבישי. צו ניתן מעם שר הצבא אבנר, לבל יפתח השער לאיש בלילה. ברח דודי.

– אני מדרך רחוקה באתי, מבית לחם יהודה, ועמי חמורי, נבל יין, לחם וגדי עזים, תשורה למלך, להגיד כי בית אבי רחש טוב למלך שאול – דיבר דוד תחנונים בקול בוטח, נוגש כמעט.

– יד לפה, בעל־לשון. שא רגליך מפה, בן־בלי־שם. פנה ולך לך עם גדי העזים אשר לך. חמוק ועבור. מצח נחושה. איש־חמסים אשר כמוך. השמעת בית לחמי? והיה כאשר לא תישמע לי – המטיר עליו שומר השער גערות כברד.

– הנני ואלך – קרא דוד בקול רועד ונכלם ובפנותו ללכת עם כבודתו לכל אשר תישאינה אותו רגליו, קרסוליו כמו מעדו.

עצבת עטפה נפשו. מי לו פה בעיר הגדולה לאלהים ולמלך? איפה ירבץ הלילה? אך טוב לו לעזוב למועד הלילה עיר ומתים ולחפש לו מחסה בנקיק סלע או באחת המערות אשר בשדה. הכי לא זרועים שדות ישראל נקרות ומערות לאין ספור להיחבא בהן גם לאור היום, אף כי באופל הלילה? כמוך כפלשתי, דוד בן ישי, לחפש לך מסתור, עד אשר יפוח הלילה ויאיר היום ולבקר משפט. הוא התעצב אל לבו, אך רוחו לא נפלה עליו. ונהפוך הוא. גם היגון, אשר פקדו, היה לו למקור־נחת ושובע־רצון. אכן, גר הוא פה ולא בארץ נכריה. בודד הנהו, אך לא גלמוד. מבית־אביו רחק, אך תחת זאת כמו קרב אל נפשו. אף שומר הסף בחרפותיו השביעו עדנים. מה טוב להיות מגורש מני גו ונשוא חרפה על לא דבר. ואף עונג לנפש התהלך כגר בארץ, איש בגפו עד תכלית, עזוב. בבית־אביו כל אחיו ישנאוהו, אך לנפשו לא יעזבוהו. גם בלכתו בשדות בעקבי הצאן עיניהם פקוחות עליו, במבטיהם יבחנוהו תמיד לרגל את מחשבותיו, לנפשו לא יעזבוהו אף לרגע. מתק הבדידות ומלואה לא פקדו אף פעם עד עצם הלילה הזה, בו יתהלך לבדו עם נפשו ושיח ימתיק עם הארץ השמים וכל צבאם, בחיק קונה שמים וארץ ישפוך צקון־לחשו.

בנשאו את מבטו למרומים ראה לתמהונו, כי כבר הרחיק נדוד מגבולות הקריה ובערבות השדות יצעד. בלכתו לבדו במרחבי השדות עברו רעיון, כי אך למענו יצר האל תבל בריאתו ונתן את המאורות בשמים. הירח והכוכבים קרצו אליו לאמר: למענך, דוד, סוב נסוב במסילותינו, לכבודך ולשמך נזרע את אורנו. אתה תכלית מעשה השמים והארץ. דוד נחרד לרעיון הזה וכל עצמיו נבהלו. הבן לא יכול הלך־רוחו. הכי ככה יחשוב הוא, אשר הענוה ציר הגיגיו והיטב ידע, כי אך תולעת ולא איש הנהו? איככה ישכנו בו יחדיו הענוה והרהב, השפל והרוממות, הרוח היורדת מטה־מטה והרוח העולה מעלה־מעלה, הדכאון והתעצומות.? מי יתנהו ורעיוני הרהב לא יפקדוהו עוד מעתה ועד אחרון יומו. אך הוא לא יכול להלך נגד נחשול העוז והגאון, אשר סביב שתו עליו. בצעדו יחיד ובודד על פני השדות בלילה הזה כל עצמותיו תאמרנה לא בודד אני, כי עמו האל. אביו ואמו ואחיו עזבוהו, אך האל יאספהו, יאמצהו ויהיה לו לישועה, בו יבטח ולא יפחד. בלילה הזה שמע בעליל את השמים מספרים את כבוד האל ומכנף הארץ זמירות. לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה. ה' רועי לא יחסר. בנאות דשא ירביצהו ועל מי־מנוחות ינהלהו. גם כי ילך בגיא צלמות לא ירא רע.

בלילה ההוא צץ ופרח מטה הדמיון אשר לדוד בן־ישי. עלה הרים וירד בקעות, הביאו במסות עזות ונוראות והגביר את אוניו לחולל פלאי־מעללים. הוא הרועה הקטן לצאן אביו יהיה אביר הרועים בעמו לאחד את כל שבטי ישראל ולהרחיב את גבולות־ארצו. כהתהלכו הלילה לבדו בשדות ללא מגור מפני הפלישתי, אשר אולי יארוב אי פה, ככה ישכיל בכל הליכותיו בקרבות עם אויבי־עמנו להכותם שוק על ירך ולגרשם מן הארץ. רק אין זאת, כי הוא מלך משוח ה', הוא יהיה מלך על ישראל במלכו וילך בראש צבאותיו בכל עת ביום ובלילה. לא כשאול, אשר ברדת הלילה ייחבא בסתר ארמונו ושער־ביתו סגור ומסוגר, אין יוצא ואין בא, הוא במלכו. ביתו יהיה לכל, לאיש־ישראל כלאיש־יהודה, לבני־אפרים וליוצאי שבט דן, והאל הרועה אותו מעודו ינצרהו מפחד פתאום, כאשר ישמרהו הלילה הזה.

המיית־מעיין באה לפתע אל אזניו. דוד שמח עליו כעל שלל רב. מה ערב לו געגע הגדי, בשתותו מן המים בדמי הלילה, כמו זו לו הפעם הראשונה להרוות צמאון־גדי. לבו עלץ ואף החמור צהל בקול לריח המים. ויהי במלא הגדי פיו מים ומלא דוד פיו רינה. אך מה זה היה לחלילו, אשר ינעים כעת את זמירותיו, כמו רוח חדשה צלחה עליו להפליא את רנניו, לזעזע מוסרי הלב ולמסוך בו עדנים לאין קץ? לא עוד לבד ענות־נפש וכליון־נפש, תפילה לעני כי יעטוף, שוועת החי עלי אדמות, ישיר חלילו, כי אם קול־ענות, אשר לשמחת עולם ולתעצומות הרוח באנוש, דבר הגבר אשר הוקם אל על, ממנו יישמע. לרגע דימה, כי כל משאלותיו ניתנו לו וחלומותיו וחזיונותיו נהיו לעליל. מהלילה הזה והלאה דבר לא ייבצר ממנו וכל אשר יעשה יצליח, כי ה' עמו. הוא יהיה מלך ונעים־זמירות, עשוי ללא־חת ושופט־צדק, גויים יוכו לרגליו, המשל ופחד עמו, כיוסף, אשר בנות צעדו עלי שור להביט אל הודו והדרו, ככה יעשה חיל גם בחמדת־נשים. הכי לא בחכמה יעשה בנשאו את נפשו לתמורה רבתי אשר תתחולל בו ובכל מראהו, כי ייהפך לאיש אחר, לא כי לאגד־אישים, רב־פנים וחבור־נפשות, כי יהיה דוד וגם לא־דוד; כשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם וכשמואל נפשו כתנור ערוך אש דת קודש; כיעקב תהיה לו לאשה יפת־חן וטובת־מראה כרחל, כיוסף יהיה אהוב־אחיו, אשר בכבודו יתימרו? בלילה ההוא עמד דוד עת רבה ליד המעין עוטה בחזיונו צלמי־דמויות לרוב. רבות חזה, רבות הגה, רבות אהב. כאהבתו לאל רוכב ערבות שחקים, ככה נקשר בעבותות־אהבה לאשה פלונית אלמונית, אשר לא צלם ולא דמות לה, חמדת כל סגולה בה; כטל יזלו אליו מבטיה וגשם נדבות מנשיקות פיה ירד למצולות נפשו. האשה התרפקה עליו בכל מאדה ותטלטלהו טלטלת גבר ותנשאהו מעל להליכות העתים, עד כי השעות נקופו עליו כרגעים. נמשל נדמה ליעקב, אשר באהבתו לרחל נהיו בעיניו השנים כימים אחדים. וכאשר לא הביט אל מקרי העתים, ככה לא התבונן אל מראות־תבל ולא שת לבו אל מוצקי־ארץ, כמו כל־מרחבי היקום נהיו לכנף־זמירות. אד עלה מן האדמה והוא זמר; חיי־נשמות כל האויר, הבריאה כבשן וחלילו גחלי־אש. כל עצמו ובשרו חליל.

גם בנגוהות השמש העולה לא נדם חלילו. אט־אט וללא־רתת התנהל עם כבודתו ומפיו לא מש הזמר. בשמחה יצא מן השדות ובלב שוקט ובוטח הלך הלוך וקרוב אל בית המלך. אף בעמדו ליד השער נשא קולו במצהלות הזמר.

– הרף, המנגן, מזמר הנכאים אשר בפיך. הלא ידאיב לב – קרא הפעם קול מבפנים מעבר לשער, אשר לא נגידים עמו בלתי אם תחנונים. – מי אתה המנגן ואי מזה תבוא?

– הכי זמר עצוב בפי ולבי יגיל שמח? – ענה דוד בתום־לב – אני בן־ישי מבית הלחמי. שי הבאתי למלך שאול. אות אהבה רבה מבית ישי.

– עצוב, עצוב – קרא הקול מבפנים – כחצים שנונים יבואו רנוניך אל לבי, את בטני יפלחו. הלא דמעתי תיגר על לחיי. הרף המנגן. אך אל תרף. זמר, זמר. שירה לי שיר. אהבתי שירים אשר כאלה, אם גם לא שירים המה, בלתי אם צירים, אשר יאחזוני. טוב ונעים זה הזמר אשר בפיך. כל השומע אותו יבך וגם יצהל. אכן, גם כסוס תצהל. מי יתן וישמעך השר עדריאל אשר על האורוה, אוהב הזמירות, כי אז אולי ינהגך ויביאך אל שאול מלכנו, אשר נפשו תצא לנועם הזמר. והיה כאשר ינגן לפניו המנגן, יש אשר תסור מעליו רוחו הרעה. אך הנה השר עדריאל הופיע ובא – נשמע קול חרד. אל נכון היטב נתבהל שומר השער בהעלותו מבלי משים על פיו את שם השר, בהתיצבו לידו.

– מי הוא מנעים הזמר הלזה? קסם הוצק בחלילו. מה שמו כי אדע, השומר? – שאל קול רך ומלבב.

– אדוני השר. פלאי הוא, קסמים בחלילו. מעבר לשער הוא ניצב. עוד אמש בואו. מנחה הביא למלך על דברתו. אמש לא נעתרתי לו לפתוח לפניו את השער, כי הצו ניתן מאת השר אבנר לבל ייפתח בלילה השער לאיש.

– כעת בקר. פתח השער – נשמע צו נמרץ.

השער נפתח.

פרק טו. בן פורת יוסף

– הבאתי עמי מנחה אל המלך מבית אבי ישי בית הלחמי, אות־אהבה למלכנו… זה גדי עזים, נבל יין – אמר דוד בקול חרד ונכלם.

עדריאל אחזו בידו ובחוננו אותו במבט־נדיבות שח:

– מנחה למלך… הלא אתה תהיה המנחה למלך.

– אני… מנחה… לא אבין פשר – אמר דוד בהשתאות – הנה חמור לחם אשר עמי.

– הרף מהחמור ובוא עמי – אמר עדריאל במענה רך.

– לא אדוני. לא אלך בלעדי החמור וגדי העזים. מי אני ומה אני, כי אבוא בלעדי השי אשר עמי אל המלך. אך איש נקלה ורש הנני – ענה דוד בתחנונים.

– לא כי את הכבודה אשר לך תתן לשומר השער, ואתה הנער, בוא עמי – שח עדריאל נמרצות, לא לבדך; עם חלילך תבוא.

דוד במבוכתו כי רבה קרא בעקשות־לב:

– ואני איככה אבוא לפני המלך בלעדי החמור לבית אבי וזה גדי העזים מחמל נפשי, יחד עברנו בדרכים מבית לחם יהודה ובאנו עד הלום? מלאכות שמו עלי בני בית אבי אל המלך, להביא מנחה לו. חלילה לי לעזוב את הנלוים אלי בדרכי ולבוא לבדי אל המלך.

שומר השער געה בצחוק לשמע תום־שיחו. עדריאל גער בנער בקולו הרך והנלבב לאמר:

– יהי לבך סמוך ובטוח, הנער לבית ישי, כי משאת בית אביך תובא אף היא אל המלך, דבר לא ייגרע ממנה, אות אהבה מבית ישי אל המלך. אך אתה, הנער אל נא תתמהמה עוד. לך עמי אל המלך כי הדבר נחוץ. לטובה אביאך, פלא מנגן. לב המלך אך יצהל לבואך. אך הנה השר שאלתיאל בן צדוק – קרא עדריאל לקראת שוע לבוש הדר, אשר הופיע ובא מן השדירה בגן והפטיר בקול חרישי ודואג – הכי היתה עליו הבקר רוח אחרת בבוא אליו המנגן?

– לא כי רוחו הרעה לא סרה מעם המלך. נהפוך הוא, כי עוד כבדה עליו ותהי לרוח־דכאון, עד כי ראשית מעשהו היתה לגרש מעל פניו את תופש הכנור ואף נתן עליו צו, לבל יוסיף עוד לדרוך על סף חדרו – ענה שאלתיאל בקול חרדה ודאגה.

ענה עדריאל ואמר:

– אך ראה, אדוני השר שאלתיאל, הנער הלזה… אשר נקרה לפני, אם גם אין נבל בידו, אך הוא אל נכון ינעים זמר, כאשר יפליא לנגן בחלילו. לא אפונה כי זמרתו תערב על אדוננו מלכנו. אם על השר טוב, ינהגהו ויביאהו אל המלך.

לו יהי כן – אמר שאלתיאל והוציא את הנער המנגן מידי עדריאל, כמו אך חפץ הוא אשר יוקח מיד אל יד.

דוד נפעם ואף נהמם. חרפה שברה לבו בהגיגו, כי מיד אל יד לוקח, כמו אך כלי הנהו או בהמה בבקעה. חשק עז עברו להינתק מן היד האוחזת בו ולחמוק מפה, להימלט על נפשו. הכי לא אחריתו תהיה להיגרש מעל פני המלך בבושת־פנים, ככל אשר נעשה למנגן בנבל הלא יצלח? אפס המקרים אצו רצו רב יתר אף מרעיוניו. היה היתה לו כמו נישא הוא בסופה, אשר הגיחה ממצולות־רוחו. אף שרעפיו דפקוהו ורננות הרקידוהו ואם כי חושיו התבלעו, לא בעט שכלו ארחותיו. ונהפוך הוא. הוא שפט כעת את הליכותיו בהגיון בוחן ויאמר: הנה כי כן, דרכי רצה לפני אל האיש המורם מעם, אל המלך בישראל. עין בעין אראנו. טרם אדע איככה אתייצב לפניו, מה אומר אליו בבואי? האשתחוה לפניו אפים ארצה? האם חיש מהר אקום אחרי כרעי או כי אצפה לאות ממנו, אשר יצוני לקום? כי אגיד לו את דבר השי במלואו, דבר דבור על אפניו, או כי אדבר אליו רק בהישאלי?

כל רעיון זרע בו מצוקה, אשר נהפכה לאימה. והנה פגה גם האימה, כל הצלמים נגוזו, ואך צלמי־דמיונו קמו וגם נצבו. מאור־עיניו כמו דעך, לא ראה עוד דבר לאשורו. לא ידע את נפשו. ורק לאחרי זאת, בעזבו את בית המלך, צמחו בזכרונו ספיחי המראות והמקרים. היטב זכר בצעדו על סף החדר אשר למלך בהשתחוותו ובכרעו ובקומו לצו לפצוח בזמירותיו. והוא אז לא עוד בשר, אף לא עוד רוח באנוש, בלתי אם כלי־נגן אשר מנצח פלאי ישית בו את זמירותיו. כן, נבל הושת בידו והוא על מיתריו יפרוט, כמו למוד־נבל הנהו מעודו. יש אשר שמע צו לאמר נגן עוד והוא מילא אחרי הצו מבלי דעת מי הקול הדובר אליו. זאת לא זאת, כי הוא גם את פני שאול לא ראה, כמו עלטה אפפתו. למרבה תמהונו הנה ישמע את הקול בדברו אליו לאמר:

זמר נא, הנער, את השיר הנודע בשערי יהודה ובנימין בן פורת יוסף בן פורת עלי עין.

דוד התחלחל למשמע הקול אשר היה אל נכון קול שאול ולא קול נגיד בוקע בחזקה, בלתי אם קול ענות חלושה בפי אנוש חלכה, תוכו רצוף אנקה חרישית ותחנון לעזרה. השתאה והשתומם על אשר המלך המשוח יתחנן לפניו. זאת לא זאת, כי ישאל מעמו את הקינה הנודעה, בה יביע גם הוא במרי־רוחו את רחשי השכול והאבדון, אשר יפעמוהו לעתים, בלכתו אחרי בני הצאן תפוש שרעפי־יגונים ולבו עליו דוי. הכי יש אשר גם למלך המשוח יהיה אורח־עצב, כמו לרועה קטן ואף הוא קודר יתהלך ומשמים? אכן, פלח רעיון חרדות את לבו: דוי לכל. כמלך כאחד העם. כשוע וכאביון, כולם ישתו קובעת התמרורים אשר ליגון־אנוש. נשמת כל חי תהמה ותקונן ותריד בשיחה. או כי איש מרום המעלה בהתגלגלו תחת מצוקי יגוניו, הלא תהיה צרת־לבו גדולה שבעים ושבע כאשר גם קרנו רמה שבעים ושבע מעל לקטני־הארץ. אוי לילוד־אשה ושבעתים אוי ואבוי לגבר הוקם על, לשר ולמלך, לכל עוצר בעם, אשר הרבים יבואו אליו להחיותם באור־פניו והוא לנפשו החושך ישופהו. הלא מכשלת הרבים תחת ידו.

לא נפלאת היא, כי אהבת דוד לשאול מלכו גאה גאתה, אחרי אשר החמלה שתה עליה נוספות. ותהי כעת החמלה על שאול רוח החיה בזמירותיו, תחת אשר עד כה זימר את נפשו למלך. וידבר דוד שירת בן פורת יוסף לא כזמר, בלתי אם כקינה עזה, קינת היגון והאבל, השכול והמרי; קינת האדם אשר נברא בצלם והוא מעפר לוקח ואל עפר ישוב; קינת הנקם והשלם לאויבי העם; קינת האהבה העזה כמות והקנאה הקשה משאול; קינת הגאון באדם, הממריא שחקים ואחריתו רדת לשפל המדריגה; קינת התפארת אשר לראשונה תצעד עלי חומות ותקרקר מצודות ולאחרונה תהיה בה חמת זוחלי־עפר להורידנה לירכתי־בור; קינת כתונת הפסים, אשר למועד קטן ילבשנה האדם בימי־חרפו, כאשר תבל תשחק לפניו בשלל צבעי החן והתקוות תהמינה מסביבו כדבורים, ואך למען תיקרע כריב־אחים לגזרים ואף יטבלוה ככתונת יוסף בדמים הנשפכים.

דוד בנגנו שמע קול סובב הולך ועל סביבותיו שב לאמר:

דרוך עוז, הנער המנגן. נגן עוד ואל תחדל. נגן, נגן. ויהי קול הדובר כקול שופר חורש רעה ומחריד לב. בנפשו דימה, כי אך תעתועים עמו ובחלום־שנתו בתרועות־תחנוניו, אשר חיש מהר תיהפכנה ליללה עזה יאזין לקול. אולם לפתע נהפך התחנון לגערה ויאמר הקול:

– צא, צא, מכשף רע, אשר כמוך; לך לך בכור־שטן. הרף מזמרתך. שלחו מעל פני שד משחת זה. או כי אטאטאהו מפה במטאטא השמד.

דוד, אשר כל שרעפיו צללו למנעמי הקינה ולממרוריה, היה כחרש לא ישמע, כמו תרדימת־אלהים נפלה עליו וחושיו התבלעו. רק חוש המנגן, אשר לא שבת בקרבו, נהיה לו לדרבן. לא נפלאת היא, כי נבצר ממנו להבין למה זה ועל מה זה תפשוהו לפתע ידים והעתיקוהו ממקומו. כבכף הקלע הוא נקלע עד מעבר לשער הבית. חמורו הוגש אליו ביד שומר השער. עצוב עד מאד צעד דוד ליד חמורו. לרגע קטן שעשעו דמיונו לאמר, כי אך בחלום־בלהות נחזו לו מקרי תמול והיום. אך אם בחלום או בעליל נקרו המעשים, פלגי דמע ניגרו מנפשו. אך באחת נדמה ליוסף בן פורת, כי גם הוא כיוסף הושלך לתוך בור אפל, כאשר גם אותו, כמו את יוסף, מררו אחיו וישטמוהו בעלי חצים. רק אין זאת, כי אך למען זאת נקרא לנגן לפני המלך, להעטות קלון־עולמים על נפשו.

ויהגה דוד בתמהון־לבב:

– למה ועל מה זה כל אוהבי צלם החן אשר ליוסף בן פורת סוב יסובו אותם נחלי בליעל המשטימה?

פרק טז. דוד בגבורתו

אחרי אשר דוד הכה את גלית הפלשתי באבן, שתקעה במצחו, ובלקחו מעמו את חרבו המיתו וכרת בה את ראשו, עקב אשר חרף את מערכות אלהים חיים, קמו אנשי ישראל ויהודה וירוצו וירדפו את הפלשתים עד גיא ועד שערי עקרון. ויהי בבואם מהכות את הפלשתי ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל בשירים ובמחולות לקראת שאול המלך, והנשים המשחקות ענו ואמרו: הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו. ותרא מיכל בת שאול היפה בבנות את דוד בן ישי בית הלחמי, הנער האדמוני עם יפה העינים, אשר נטש את צאן אביו לבוא אל המערכה לקראת הפלשתים בעמק האלה, ותאהב אותו אהבה עזה. ותדבר על לב אביה להביא את הנער הגבור אל ביתם, למען יספחהו אל אחת הכהונות. ויעש שאול את חפץ־בתו וישלח אנשים אל דוד, בשובו מעם המלחמה אל בית־אביו בבית לחם יהודה לאמר: קרוא אתה אל בית המלך לבוא ולשרת לפניו. אפס דוד אמר בלבו, כי אך לצון יחמדו להם האנשים, כמשפט אנשי המלך, בדברם אל קטני־אדם. לזאת ענה ואמר להם: קטונתי מן החסד הזה לתת לי מהלכים בבית המלך ובין היושבים ראשונה במלכות. גם אחרי אשר הפצירו בו האנשים לא נעתר להם, כי נכבד ונערץ עד בלי די היה שאול בעיניו, והוא אך איש רש ונקלה. מקץ מועד קטן שבו השליחים מטעם המלך בשנית אל דוד ויגלו את אזנו בלאט לאמר: כה אמר המלך, קום ונטוש את צאן אביך, כי חפץ בך המלך וכל עבדיו אהבוך, וזאת לא זאת, כי בשתיים תתחתן במלך, את בתו יתן לך לאשה ואף המלכות תסוב אליך לעת קץ.

ולשאול בנות שתיים. האחת מרב, והיא הבכורה, המיועדת לעדריאל המחולתי בחיר־לבה, והצעירה מיכל, רכה וענוגה ויפת־חן, נכבדות ידבר אליה פלטי בן ליש, אשר את צלה ישאף ועמו רוב מוהר ומתן. אולם שליחי שאול לא דברו אליו מפורש, אם הבכירה או הצעירה תינתן לו לאשה כי כן ציוה עליהם המלך לשכל את לשונם ולשוות לכל אומר היוצא מפיהם הגיון אשר ללצון מעט. דוד בשמעו את דבר השליחים היה כהלום־רעם ויען ויאמר:

מי אנכי ומה חיי משפחת אבי בישראל, כי אהיה חתן למלך? הלא רבים הבחורים מבני היחש, אשר ינהו אחרי בנות המלך.

בשנית שבו האנשים אל המלך לאמר לו: כדברים האלה דבר דוד. בין כה וכה והשמועה על גבורת דוד הכתה גלים חזקים בכל ערי ישראל ובמושבותיו וכל פה היה מלא תהילתו. המעט אשר הכל נתנו יקר למעשהו הנועז, בקנאו קנאת ישראל מאת הפלשתי מחלל כבודו, רחש לו כל לב אהבה רבה עקב חין־מראהו ונועם־הליכותיו ורבים קראו אחריו לאמר: אין כדוד נחבא אל הכלים ומשכיל בכל דרכיו. רק אין זאת, כי האיש, אשר הרבים יודעי־שמו מרחוק יאהבוהו, יהיה אבן שואבת אהבה על אחת שבע לקרוביו ולאשר יבקשו קרבתו כי זה משפט האנשים לאהוב את אשר ייאהב. אף אהבת מיכל לדוד הלכה הלוך וגבור, ככל אשר תהילת דוד נפוצה ברבים, כמו נחשולי האהבה העזים, אשר פרצו מן הלבבות זנקו בשלוחותיהם אל לב מיכל ושתו נוספות על דכי־רגשותיה עד כי נהיה לים גועש. לכן דיברה ללא הרף על לב שאול להריץ שליחים נוספים אל דוד.

ושאול רק בפיו דבר טובות אל דוד, ובלבו לא חשב כן. היטב חרה לו המעשה כי הנער הרועה, אשר תמול לא היה לו שם על פני חוץ, נחל תהילה כה רבה והעם מריע לקראתו בתופים ובמחולות. ומי לידו יתקע, אם הגבור הנודע בשערים הלזה לא יסב אליו אף בטרם מועד את המלוכה? בשגם זה פעמיים עורר עליו זעם הנביא שמואל להכותו עקב זאת בשוט־לשונו ולנבא לו חזות קשה, כי האל ימאסו ממלך. לראשונה הוכיחו הנביא על פניו, כאשר הלך במצותו אל הגלגל לחכות לו ימים שבעה ודברו חזק עליו לבל יעלה שם עולה עד בואו ואחרי אשר ייחל לו שבעה ימים ושמואל לא בא למועד הנקוב, היה העם כמתלונן. ויען כי לא יכול היה לצפות עוד, כי ירטה לו הדרך לצאת לקראת הפלשתים לערוך נגדם את הקרב, קם להקריב במו־ידיו את העולה ולהגיש את השלמים. בראות שמואל, כי שאול הקריב לבדו את הקרבן, העיר עליו את חמתו ויגזר אומר, כי כעת ממלכתו לא תקום. בשנית כילה בו הנביא את כל חמתו עקב אשר חמל על אגג, אשר נתפש בידו חי, ולא המיתו, ואף על הבקר והצאן ריחם ולא הכם לפי חרב. גערתו השניה הכבידה מן הראשונה, כי שפתי הנביא אז ברור מללו לאמר: קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך. לא נפלאת היא, כי מאז שחה נפש שאול ורוחו נעכרה. יש אשר מגור יעברהו, כי לא מעוצר־זעמו התמלטו מפי הנביא דברים כמתלהמים, כי אם היטב שקל בפלס את שיחו, בטרם שפך עליו את חמתו, ובדברו על רעהו הטוב ממנו חזה מראש, כי על כן רואה הנהו, את המעלל הנועז, בידי רועה מיהודה בן־בלי־שם אשר יקימהו כגבור חיל, על פני כל העם ייכבד. חוש בוחן הגיד לשאול, כי זה קטון־רועים לגדולות נוצר ובסתר מחשבתו כבר קרא לו בשם גור־אריה מיהודה. רבות שבעה נפש שאול מרורים מתהילת דוד, אשר האירה את כל ערי הארץ כברק, ואחרי זאת נהיה שמו כרעם, המתגלגל מלב אל לב. ושאול מר הנפש עברו רעיון מר ונמהר לאמר: אך טוב כי אביא צעיר רודם זה אל ביתי ואתן לו אחת מבנותי לאשה ולאחרי זאת אשלחנו אל המערכה ואשיתהו אל מול פני המלחמה ותהי בו יד פלשתים ולא יוסיף עוד להיות מפגע לי ולביתי.

דוד לא שעה אף בפעם הזאת אל דברי השליחים ואל הפצרותיהם בו מטעם שאול. אף הוא חוש נאמן הגיד לו, לבל יתנשא עד בית המלך, פן יעורר עליו קנאת רבים, אם קרובים ואם רחוקים. למוד מסה ומריבה היה ומנעוריו ראה את הקנאה בשבט עברתה. הכי לא שטמוהו אחיו תמיד על לא־עוול בו? הכי לא הפטירו עליו בשפה, כי אך גא ומתיהר הנהו, והוא בושה תעטפהו תמיד והיטב ידע מה שפלה רוחו בקרבו? הכי לא באו מבטי־אחיו כמדקרות בלבו אז ביום ההוא, ברדתו אל המערכה להסיר מעל ישראל את חרפת הפלשתי, בקללו את עמנו ואת אלהיו? כל אחיו בזו לעגו לו והגדיל מכולם אליאב, בחתותו במבטיו גחלי־שנאה עליו לאמר: למה זה ירדת ועל מי נטשת את מעט הצאן? במרי־משטימתו אף הפטיר לאמר: אני ידעתי את זדונך ורוע־לבך, כי למען ראות את המלחמה ירדת. והוא לבו התחמץ בקרבו על הפלשתי הערל אשר שלח את לשונו בעם ה', ועל כן גמר אומר לחרף את נפשו בקרב, למען יכה את האויב בשער. אך זה משפט אחיו מאז, כי כל אשר יחשוב לטובה, יחשבוהו המה לרעה ולזדון־לבב ומקנאתם ישיתוהו תמיד ללעג ולקלס. אכן, קשה כשאול קנאה. המעט לו שתותו לעג כמים בבית־אביו, כי עוד יסתפח על בית המלך לשאת לאשה את מרב או את מיכל האפרתית, בת נעוות המרדות, אשר כרוב יפיה כן תירב אל נכון משובתה ובתפנוקים כל מעיניה?

דוד בתתו אל לבו, כי כל משרה רמה כמוה כשושנה בין החוחים הרבים עד בלי די, כל שומר נפשו ירחק ממנה, ענה גם בפעם השלישית אל השליחים דברים כדרבונות לאמר:

חי נפשי, כי בתום לבי אדבר אליכם. אחת גמרתי אומר ולא אשנה, לבל אבוא להסתופף בבית המלך, כי הוא מקום־מושב למרומי המעלה. ולא כן אנכי עמדי. רועה־צאן הייתי מעודי ובעקבי הצאן אלך גם מעתה והלאה. לא אמיר את ארחי וגדולות לנפשי לא אבקש.

דיבר וכן עשה. הוא שב לרעות את צאן אביו כמשפטו מימים ימימה. אולם לא רק מיכל חמדה בלבה את דוד ובפיה סיפרה את מהללו. אף יהונתן הגה אהבה רבה אל הנער הרועה, אשר הראה את נחת־זרועו לפלשתי ומעמו היתה נסיבה לרוח הגבורה, אשר צלחה על כל איש ישראל ויהודה להניס מן המערכה את הפלשתים, אשר זה שנים רבות המה כשפיפון עלי דרך לבית ישראל. ויאמר יהונתן: זה גבורי ואנוהו. רך בשנים ולבו חלמיש. אך פעם אחת קלע את האבן ולא החטיא. עוד תמול שלשום לא שם לו בגבורים, לא מדים לבושו ולא חרב בידו, אף לא למוד־קרב הנהו. אכן, הוא הגבור כמשפטו וכהלכתו, לא מצות אנשים מלומדה היתה לו הגבורה, בלתי אם רוח, אשר תתנוסס באמיץ הלב כרוח השיר אשר תמשול בנעים הזמירות וכרוח הנבואה אשר תפעם את החוזה.

יהונתן, הבכור בשלושת בני־שאול, היה אף הוא גבור חיל ונלווה אל אביו בכל מלחמותיו עם הפלשתים ועם עמלק, צר ואויב לישראל מקדמות הימים. והוא הדבר אשר נתנו לחן ולאהבה בעיני כל העם. המעט אשר יהונתן היה גבור ברוחו ושש לכל קרב, לימד לבני יהודה קשת והדריך כל בחור וטוב לזרוע בו חוסן־בטחון עשוי ללא חת, והוא החושל על כל המתנדבים בעם לעשות בסתר חרב וחנית. בעת ההיא לא נמצא חרש בכל ארץ ישראל, כי אמרו הפלשתים, פן יעשו העברים חרב או חנית. והיה ביום מלחמה ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם ותמצא רק לשאול וליהונתן בנו. וכאשר איש מישראל יבקש ללטוש את מחרשתו ואת אתו ואת קרדומו, הלא ירד אל הפלשתים. גדול היה שם יהונתן בעמו, אף גדל על אחת שבע בהיות המערכה בגבע בנימין והפלשתים חונים במכתש. יהונתן לבדו והנער אשר עמו נושא־כליו עברו בימים ההם בסתר אל מצב הפלשתים, ויהי יהונתן מטפס ועולה בידיו וברגליו ונושא־כליו אחריו להפיל ממחבוא פלשתים לרוב ונושא־כליו ממותת אחריו, עד כי נסו כל האויבים מפניהם והארץ רגזה ותהי לחרדת־אלהים. אלה תולדות מעשי הגבורה אשר ליהונתן. אולם גם בעשותו חיל רב במערכה הפליא את מכות־אויביו לא התיימר יהונתן בלבו לאמר גבור חיל הנני, אשר בי ישראל יתפאר. אף כי לא השלה את נפשו לאמר, כי אחד הוא גבור בישראל אין כמוהו. היטב ידע, כי גבור הנהו רק לעת־מצוא, בעת צרה גדולה לעם ולארץ, בבוא מים הזדונים עד נפש, כאשר להט החרב מתהפכת על גוי קדוש ואין מושיע, או אז ישית את האמונה, ולא את הגבורה, אזור למתניו, ואת נפשו ישליך מנגד לגונן ולהציל. ולא כן הוא עמדו בימים תמידים כסדרם. לבו רך ונדיב, אף מפונק הנהו מנוער. רבות יפסח על השעפים, בטרם יגמר אומר לחולל פועל נועז, ויש אשר לאחרי זאת יהמו מעיו לחלל אשר יפול מידיו. לא אחת ישמע יהונתן מתלחשים על אודותיו, כי חן ענוג שפוך במראהו או כי רוח חן ותחנונים פרושה על כל חזותו, כמו אורח־נשים לו. רבים אף יגידו, כי כמוהו כמיכל אחותו לרוך ולעדנה וגם במצעדו יוכרו האותות לפעמי בת נדיב. לא איש יהונתן ויכזב בקרב רוחו. ישב כסא למשפט ונפשו הנאשמה, בהקשותו לשאלה: לא אחת תפעמך הגבורה והשפק בך כמסוס נוסס? יש אשר רוחו נוע תנוע כקנה בסופה. תמורות וחליפות לאין קצה בו. לכן בטרם יוציא דבר הרה־גורל לפעולות, נחש ינחש וישאל באותות לעשות או לחדול. ככה שת עצות בנפשו, אם להתגנב בסתר אל מצב הפלשתים, בהגידו אל נערו נושא־כליו לאמר: אם כה יאמרו הפלשתים אלינו דומו עד הגיענו אליכם ועמדנו תחתינו ולא נעלה עליהם, ואם כה יאמרו עלו אלינו ועלינו, כי נתנם ה' בידינו וזה לנו האות. הנה כי כן, יהונתן לא יבצע זממו עד אשר ינסה וינחש אם כה יעשה ואם אחרת יעשה. אם כה ואם אחרת הנני – שח יהונתן לנפשו, בידעו היטב, כי תחת כבוד־גבורים יאה לו אי־כבוד, כי לא זה גבור אשר רוחו תיקלע בטלטלה, בלתי אם זה אשר רצונו דרוך ללא חת וללא שפק, רוחו עם גויתו כאריות גברו וכנשרים קלו, לא ישאל ולא ינסה ומפני האותות לא יחת. ולא כן קטון־רועים, אשר כמוהו כחץ מקשת במירוצו וכנבון־לחש לתושיה. אך רב־מג הנהו. קסמים בו וכל פעלו מקסם, אפס הוא לא בקוסמים חלקו.

ויאמר יהונתן: רק אין זאת, כי קטון־רועים הוא כוכב, אשר דרך ממרום להושיע לבני ישראל מכף אויביהם תשועת עולמים. כפלים לו לתושיה אף מגדעון, אשר הציל את בני ישראל מכף מדין ועמלק, לימין גדעון עמדו שלוש מאות המלקקים, כולם גבורי־חיל. אך הוא הנער הרועה ידו לבדה עשתה את כל החיל הזה. ומה מאד נקט יהונתן בנפשו על כי ביום ההוא, בו חולל דוד את מעשה גבורתו, לא היה הוא במקום המערכה. אמת היא ולא יכחדנה בלבו כי בעלות איש הבינים גלית הפלשתי להתגרות בישראל ובגובה־לבו לאמר מי האיש אשר יהין לבו לעמוד נגדי במערכה וכל ישראל נסו מפניו, בראותם כי גובה לו ויראה לו, נפלה חיתת הגבור הפלשתי גם עליו יהונתן ואף הוא ברח על נפשו. לאחרי זאת, כאשר נפוצה השמועה, כי אחד נער אמיץ־לב הופיע להשיב מלחמה שערה והתיצב מול הגבור, לא קמה בו עוד רוח לעשות כיתר האנשים, אשר לפני זאת ברחו מן המערכה ולאחרי כן שבו אליה להתבונן במחזה ולהתענג על גבורת קטון־רועים או על תבוסתו. הוא בעיני־בשרו לא ראה את הנער הגבור, אך תחת זאת יחזהו בעיני־רוחו, מי יתנהו כאח לו ימצאהו וינשקהו.

לא ייפלא, כי גם יהונתן דיבר אל אביו טובות על אודות הנער הרועה ועל כל מהלל אשר בפי מיכל באזני שאול, שת אף הוא נוספות לגדלו ולרוממו כאשר יאה לו. לא ידע יהונתן, כאשר גם לא ידעה מיכל, כי כל מהלל אשר בפיהם לדוד הנהו מדקרה בלב אביהם. שאול אהב אהבה עזה את יהונתן, כי הוא הבכור בבניו ואף שמו ילך לפניו כאיש־חמודות. הכרת־־פניו תען בו הוד מלכות; בחין־תארו, בגובה־קומתו ובנועם־הליכותיו יתנכר, כי הקדש מבטן להיות מלך בישראל. גבורות בימינו אך תורת חסד על לשונו. כל תנועות־גיוו יעידו בו, כי הוא על נדיבות קם. משכבר הועיד אותו שאול ליורש־עצר לו בהתברכו בלבו, כי אחרי אשר שמואל משחו למלך ולנגיד על עמו, לא עוד יסור שבט המלוכה מזרעו אחריו. ושאול מרוב אהבתו את יהונתן ישאל עצה מפיו בכל ענין אשר ישית פלגות ברוחו. לא נפלאת היא, כי היטה אוזן קשבת גם אל יהונתן במהללו על דוד. יתירה על זאת, הוא שפת משנה־אהבה ליהונתן עקב זאת באמרו לו: ברוך אתה, בני, וברוך טעמך, כי לב נדיב חננך האל. המעט אשר לא תרע עינך בנער, מחולל מעשה הגבורה ועל כל העם ייכבד, עוד תקשור לראשו זר תהילות ותשבחות. אכן, לפי מהללו לזולתו יוכר איש, אשר שאר־רוח חננו האל לרומם ולנשא את הגבור, אות הוא, כי גם בו תתנוסס רוח־גבורה ואף הוא נועד לגדולות. קטני־נפש צרי־לב המה וזוחלי־עפר תפעפעתם תמיד החימה, אך אשר תמסכו רוח נדיבה, אות הוא, כי הגדולה היא חותם־תכניתו.

ויהונתן יענה אל אביו בשחקת־נחת:

לבבתני, אבי, בנועם־מדברותיך. אך טובות תדבר בי. ואני לזאת אשתוקק בכל מאדי, כי אהיה איש־טוב ותפארת־אדם יקראו לי.

דברי שאול במהללו מתקו מאד ליהונתן, כי מעודו אהב את ההלל לנפשו, אף כי חשק לבו להתהלל בפי אביו, אשר בכבודו התיימר. פאר־אב עטרת־בנים. ושאול מלבד היותו יפה־תואר היה מלך ולבושו שני עם עדנים. עיני כל אפרתי וכל בת שוע תבטנה אל שאול לחזות מלך ביפיו, ממנו יראו וכן יעשו להתעטף במחלצות־חן. ורב יתר ממחלצות לגיוו אביו ינעמו ליהונתן מחלצות המליצות, העוטות את לשונו. לכן זה משפטו להטות אוזן קשבת לסיפורי הזקנים על הליכות מלכם מלפנים, בהיות אף הוא בין המתנבאים ובלשונו יחצוב אמרי־שפר. ויהונתן הפטיר אל אביו:

יקרו לי אמריך מדבש ומהללך מנופת־צופים.

שאול צחק מטוב־לב ושח בלצון מעט:

ואתה, בני, את הדבש לא שנאת מעודך.

עוד מלתו על לשונו והנוחם הכהו, כי מי כליהונתן אוזן מלים תבחן. בדברו על הדבש, הלא תרמוזנה מליו אל המקרה הלא־טהור בבית־און, בהשביעו את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאויבי. ואכן, העם לא טעם כל היום לחם. אך יהונתן, אשר לא שמע את השבועה, שלח את ידו אל קצה המטה אשר בידו ויטבול אותה ביערת דבש. ושאול בהיודע לו מעשה־יהונתן ציוה להמיתו. לולא העם, אשר לבו דבק לאהבה בבן המלך, בצעקתו היהונתן ימות אשר עשה את הישועה הגדולה הזאת בישראל, חלילה, חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה, כי אז נקה לא ינקה ומשפטו נחרץ למות.

שאול נתעצב מאד אל לבו לזכר המעשה ההוא ופניו נתעטפו בענן קודר. בזיון וקצף גם יחד עברוהו, כי רעיון בליעל כזה פקדו, ולו לרגעים מעטים, וכי בגלל מעט דבש בקצה המטה אך כפשע היה בין בנו בכורו אהובו ובין מותו. הכי לא מזכרת־חרדות היא לו, כי יש אשר בינתו תתבלע עד כי לא ידע נפשו? ואולי מבריאתו רוחו לא נכונה בקרבו? אף על זאת לבו עליו דוי, כי יהונתן, עליו חרץ משפט־מות, לא צעק חמס ולא התרעם אף במעט, כי אם הצדיק עליו את דינו והפטיר בענות־חן: הנני ואמות. הכי לא יאה לבן־שאול, יורש העצר, רוח גאון ומרי? הכי לא ביהונתן לו מבטח, כי לא יאבד לו ניר וכי המלכות תכון לבית שאול מדור לדור?

פרק יז. שאול בעצבונו

אבנים ישחקו מים ונפש האדם ישחק העצב. בשגם העצבון, אף אם ראשיתו מצערה, הלא יהיה כנגע הפושה עד כי ישגא עד למאד ויאכל כל חלקה בריאה ברוח ובגו גם יחד.

מאז מעשה הדבש יכרסם את שאול העצבון, חרדות ופחדים יפקדוהו מפעם לפעם. לשלום־רוחו יחרד ואף בטחונו בחוסן־ממלכתו אין עמו. גורל רע מינה לו האל. הוא הכה את כל אויבי ישראל, את עמון ומואב ואדום, את מלכי צובה ואת הפלשתים, אך קצרו אוניו להכות את אויבו היושב בסתר נפשו, הלא הוא המגור אשר יהלך בקרבו ולא יחדל. רעה חולה היא בו: בכל אשר יעשה לא יצליח גם כאשר יצליח ועקב אשר יצליח. זאת לא זאת, כי יעורר עליו חימה עזה, כמו בכל אשר יעשה אך ירשיע. והלא גם כאשר הכה את עמלק ותבוסתו היתה שלימה ואת אגג מלכו תפס חי, ויען כי חמל עליו ועל מיטב הצאן והבקר, יצא עליו חרי האף מאת הנביא הזקן, כמו עוכר־ישראל הנהו וחטאתו כבדה מאד. לא על חטאו התקצף הנביא הזקן, בלתי אם עליו, על שאול באשר הוא, לבל ינח לו ממגורו. זה חלק שאול: גם בדרכו על ראש אויביו כמוהו ככושל. מה בצע ברדפו את אויביו, והוא פחדים ירדפוהו תמיד, אין מנוחה בעצמותיו. גלה ממנו אשרו, לא ידע נחת מעודו, אף הגדולה ניתנה לו אך למען ידע מה חדל הנהו ואחרית גאונו שבר. המלוכה, אשר נפלה לידו עקב אבדן האתונות, אף היא תאבד מעמו, כי אשר בא מן האבדן אליו ילך. אין בטחון באושר, אף כי באושר אשר יבואנו בחתף ומבלי משים. ולא כן זה קטון־רועים, אשר את מעללו הנועז חולל ברוח נכונה ובלב בוטח. גבור הנהו ללא חת וללא שמץ־שפק. כל הליכותיו תתנינה בו את האותות כי הגיונו ערוך ורצונו דרוך, בצעדו אל המועדה אשר לו. קול המון כקול שדי. לזאת יריעו עליו בתשואות ויקראו פה אחד דוד משכיל בכל דרכיו. רק אין זאת כי לא רק הנביא, אף האספסוף, יתכן את רוח הגבור אם לב חלמיש לו, או כי נתון הנהו תמיד בכף הקלע אשר לשפק.

כזאת וכזאת הגה שאול בנהמת־רוחו, בעמוד לפניו בנו־בכורו יהונתן, אשר תו מלך חרות בתארו, להתחנן אליו על אודות צעיר הרועים לאספו אל ביתו, למען יעמוד לשרת לפניו, מבלי אשר יפקדהו אף חשד מעט, פן הרועה הקטן ישלח ברבות הימים את ידו אל כסא המלכות. שאול זרע בפניו שחוקי־נועם רכים, כי במאור־פנים הדרת־מלך. לא היה לו לרצון, כי הכרת פניו תענה בו נגד בנו רוח עצב המתנוססת בקרבו. אפס מבוקשו לפרוש על מראהו מעטה־שלוה לא צלח בידו. רוחו העכורה שתה גם לא לרצונו את אותותיה בכל תארו. חושו הגיד לו, כי צעיר הרועים, אשר כבר עשה לו שם בגבורים, בא כשודד אל נחלתו. אכן, תמים הנהו למראה־עינים ואולי הוא גם בר־לבב, לא יעשה למלך רעה וחרפה לא ישא על בית המלכות, אך עקב זאת תגבר אולי הרעה שבעתיים, כי תום־לבו ונקיון־כפיו יפלסו לפניו כמרוצת הסוס השוטף את נתיבו אל כסא המלכות. אשרי שומר־נפשו מן התמים, אשר יש ויהיה כשור נגח, אם גם לא בצדיה. בשגם כל האותות יגידו אשר התהילה תקום לכל לראש ביד האיש, אשר לא ייחל לה וגם לא שיווה אותה לנגדו אף במעט. ולא כן אנכי עמדי, כי התשוקה לה היא כצרבת בעצמותי ואותה אבקש לארשנה לי ולזרעי ולזרע־זרעי. הכי לא אדיר חפצי, כי בני יהונתן יעלה למעלה למשכיל ושם הגבור יהלך לפניו בכל עת, על פני כל העם ייכבד כמלך בן מלך, מזרעו ומזרע־זרעו יקומו מלכים בישראל, עד כי שם שאול לנצח ינון וככה ייאמר לדור דורים: שאול מלך ראשון בישראל וכל המלכים אחריו היו יוצאי־חלציו.

צינה אחזתו בהגותו בזאת ורעיון־חרדות עברו: עוז חשקי לתהילה הוא אשר יהיה בעוכרי. כדבר החכם: בוטח בעשרו הוא יפול, תועבת ה' עקשי־לב ואת תמים הולך ישכון, בשגם יהונתן בני…

שאול לא הגה את רעיונו עד תומו, כי לפתחו רבצה אימה גדולה: לא ליהונתן המלוכה, כי השלטן איננו אזור למתניו. אכן, בן־פורת הנהו ועלם־חמודות, רוח חן ותחנונים שפוכה על פניו. נדיב הנהו וגבור לעת־מצוא, יפה אף נעים. אפס לא בסגולות אלה יזכה המושל בעם את ארחו. רק אשר לבו לב ארי וידו אמונה להכות אויב ולא לחמול, נוחם אין בו, המשל ורוע עמו, הוא אשר יסכון לנגיד ושליט. לא לנדיב שׂרור ולא לחומל דרוך עלי במות. אף הנביא עובד האל ימאס באיש, אשר ידו לא אמונה לשסף מוכה ונכנע ואשר שחוק־נעימות הזורח בפניו וצעדו מעדנות יעידו לשבוי, כי סר מעליו מר המות. אשר תשכל נשים חרבו הוא יכונן כסאו לאורך ימים. אך יהונתן בני הכי יכה נשים לפי חרב וחן־נשים הוצק במראהו ובכל הליכותיו? אף באהבתו לנער הרועה יתנכר, כי רך וענוג הנהו.

היטב חרה לשאול מהלל הרועה בפי יהונתן בנו, והוא אשר הוסיף מכאוב על יגונו. לבל יראהו יהונתן בעצבו וברוגזו הסב פניו ממנו ובצעדו אחת הנה ואחת הנה תפוש בהגיוניו שח אליו נמהרות, כמו אך תרומת־שפתיים יתן לו ובלבו יקנן הגיון־סתר, אשר דבר אין לו עם יהונתן. ויהי כזורק מלים מבלי משים:

הלא זה ימים מספר, אשר לא שוטטת עם נערך בשדות להביט אל השמים, המספרים כבוד אל, ולהתבונן בכרים עטפו בר. את השדות אהבת מעודך וכל יפה־נוף יבוא כשמן בעצמותיך. אהבת יפה־נוף, כאשר אחזה לי אני, רב יתר מאשר את הדבש – העלה שאול בשנית על ראש־שיחו את דבר הדבש, להגיד כי בדברו על הדבש לא תרמוזנה מליו בלתי אם זאת, אשר אוהבי חן־שפה וכל יפעה ירוממו תחת לשונם את הדבש, כי זה דרך הממשלים מאז ומקדם לשבץ את הדבש בחן־מליצותיהם. הכי לא תהיה כל מליצה בפינו כדבש למתוק?

אף מעיני יהונתן לא נעלם הדבר, כי זה ימים, או כי רב יתר, שבועות, התחוללה תמורה ברוח־אביו ופניו אינם מאירים ושמחים עוד כאשר לפנים. אפס אמר עם לבו, כי אל נכון אך תוגה קלה צמחה בקרבו וחיש מהר תהיה כלא היתה. מבשרו יחזה, כי כאשר תפקדהו לפתע שמחה על לא־דבר וכפלגי־אביב תשתפך בקרב ולב, ככה יש אשר תגונב אליו רוח־יגונים ללא־פשר ותזרע בו תמהון, כמוהו כרוגז מעט. חליפות ברוח־אנוש. יש אשר יהגה כבוד לנפשו ועדנים ישוקו בקרבו, כמו הוא הגבר אשר בצו עליון הוקם על, ויש אשר נפשו תשתוחח ותהמה, כי גלה כבוד מעמו ואין נחת בעצמותיו. היטב ידע יהונתן כי גם באין הוא תמים־דעים בכל עת עם אביו, תמים־רגש הוא עמו תמיד. לכן לא נפלאו עד כה בעיניו הפלגות ברוח־אביו, אשר לרגע ישחק ויצהל בחן ובנדיבות ומשנהו ירגז ויתמרמר ויכעוס גם כעס. אך לא כן היה משפט שאול בהקשיבו למהללו על אודות דוד. ענן כבד נפרש על פניו ואף שחקת הנחת, אותה זרע כמו במשים בקרב הענן, לא יכלה להסתיר מרת־נפשו. רב יתר נכרו אותות־דכאונו בדברו על הדבש במתק־לשון רב מדי, כמחפה בלשונו השנונה על הגיגים מרים המדריכים את מנוחתו. ויאמר יהונתן עם לבו: הלא מדברי אבי על הדבש ועל המליצה אשר נמשלה לדבש, יוצא עז נסתר, ולא כבמשל שמשון, אשר רדה מתוק מן העז. לב יהונתן בַּן, כי עצבת כבדה שתה את קנה ברוח אביו ולבו נשבר מצער. כלכל לא יכול ראות פני־אב־ומלך עוטים בענן קודר. נורא נפלא, כי גם הנצחון הגדול, אשר נחל נער רועה על אויבי ישראל נהיה מקור לדאבון־לב אביו, ותחת לשיש אלי גיל על הישועה והפדות יתהלך קודר ומשמים כמו לא נושע ישראל באלהיו, כי אם נתגלגל תחת שואה.

פרק יח. יהונתן משוטט בדרכים

יהונתן הסב את לבו מהגיגיו הנוגים, כי ירטה לו הדרך עם נערו נושא־כליו אל השדות. את השדות אהב מאד והשוטטות בהר ובגי משושו. כמוהו כצבי וכאיל השדה בדרכים ביהודה, בשדות־שומרון ובהררי־אפרים, למדוד בשעליו את המקומות, בהם דרכו גבורי ישראל בקרבות מימי־קדם ועד הזמן הזה. הלא המה יהושע עבד משה, אשר נחל את הארץ והוריש את הכנעני, את האמורי, את היבוסי ואת כל יתר העמים בעבר הירדן מזרחה ובעבר הירדן ימה; דבורה וברק בן אבינועם, הנודעים לשם בנצחונותיהם בקרבות ובחין־שיריהם, בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם, חדלו ארחות והולכי־נתיבות ילכו ארחות עקלקלות; שמשון בן מנוח הנזיר בישראל, אשר פעל נקמות בפלשתים, בעשותו זנבות השועלים לפידים לשלחם בקמותיהם ולבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית, ולאחר זאת הכה בלחי החמור אלף איש מהם. בקהל גבורי ישראל יחד גם שאול אביו, אשר בצלוח עליו רוח האל הפיח רוח גבורה בשבטי־ישראל, צמד בקר נתח ושלחו בכל גבול ישראל בידי מלאכים לאמר: אשר איננו יוצא אחרי שאול ואחרי שמואל, כה ייעשה לבקרו. שמע העם בקולו ויצאו כאיש אחד בבזק בני ישראל שלוש מאות אלף איש ואיש יהודה שלושים אלף ויכו את נחש העמוני אשר אמר להעטות חרפה על ישראל ביבש גלעד לנקר כל עין ימין.

משפט יהונתן בצאתו לשוטט בשדות לפשוט מעליו מחלצותיו ולהתחפש בבגדי אחד העם כרועה המחפש את צאנו או כהלך לתומו. כסוס יצהל, כגדי יקפץ, על כנפי דמיונו ימריא לערפלי־תשוקות ולחזיונות־אהבים ולהגיון־שעשועים במעללי־גבורים. והנער גדי, אשר ילווהו בדרכים ואתו כלי החצים ואבני הקלע, אף הוא בחור־חמד ונבון־דבר, צעדיו קלו ועיניו חדו להתחקות על כל יפה־נוף על סביבותיו, כל שביל נפתל לא נסתר ממנו ועלילות הגבורים מקדם הכתובות בספר או אשר יסופרו מפה אל פה חרותות בזכרונו. ללב אדונו ורעו יבין ולכל פטר־רמז בהלך־רוחו יתבונן, אם לשעשעו בסיפורים או לחדול, אם לבוא עמו בשיח ושיג או למנוע ממנו מענה־לשונו ולעזבו לנפשו לשגות בהגיוניו ובחזיוניו… אחת ידע הנער גדי החרוץ והנבון, כי רוח יהונתן לא תכלכל גלמי־דברים וקטני־מעשים, אשר הוד־חזיון איננו חופף עליהם. כל אשר רק בשר הנהו ורוח אין בו, אך פיגול הוא לו. אף הרגבים, אשר לא הושקו טללי האגדה, לא זכו בעיניו. לכן כה ידבר אליו גדי מפעם לפעם בהתנהלם בדרכים, בנוח על יהונתן רוח הקשב, לאמר: הנה פה תומר דבורה אם בישראל, אשר ארגה מזמור שיר, יסודתו במערכות הקרב, בצאת האל משעיר, בצעדו משדה־אדום, ארץ רעשה גם משמים נטפו עבים מים על המתנדבים בעם רוכבי אתונות צחורות יושבי על מדין, ועל ברק בן אבינועם ועל יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך, אשר הלמה סיסרא, מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקתו, מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם, נלחמו עם סיסרא, כן יאבדו כל אויביך ה'. הנה פה תקעו בני ישראל בשופר בהר אפרים, כאשר אהוד בן גרא בן הימני, אף הוא אל נכון מוצאו, כמלך שאול, משבט בנימין, תקע את חרבו בבטן עגלון מלך מואב, בשבתו בעליה המקרה ולאחרי זאת רדפו בני ישראל אחרי מואב ולכדו את מעברות הירדן. והנה קרקור, שם חנו זבח וצלמונע ומחניהם עמם כחמשה עשר אלף איש, כל הנותרים מכל מחנה בני־קדם והנפלים מהם מאה ועשרים אלף איש שולפי־חרב וגדעון הכה אותם מכה ניצחת. והנה תמנה בה נשא לו שמשון הגבור אשה מבנות הפלשתים וליד כרמי תמנה נקרה לו כפיר־אריות וישסעהו שמשון כשסע הגדי ומאומה אין בידו. מה גדלה ענוות לב הגבור הזה, אשר את מעשה גבורתו הסתיר אף מאביו ומאמו. והנה נחל קישון וכל יתר המקומות, בם נתחוללו עלילות גדולות, אין מדרך כף־רגל אשר לא נחרתו בו עקבות הגבורים או החוזים והמתנבאים. על כל הר וגיא שפכו אישי המעלה את רוחם. ככה ידבר גדי, אשר כמשפט רבים מבני הנעורים בזמן ההוא, נפשם שאפה לגדולות ורוחם חזתה נצורות, אהב לחצוב להבות המליצות, כמו המליצה היא גנזך למעלל הגדול, או כי קסמים בה להפיח רוח גבורה בדובריה ובשומעיה גם יחד. לא אחת יהגה יהונתן בסתר־רוחו, כי זה הנער גדי, אשר לשונו תרוץ אורח בכל משל ומליצה, אל נכון הוא בן לשבט זבולון, ממנו יצאו מושכים בשבט סופר ככתוב בשירת דבורה. לכן לשונו עט סופר מהיר. אפס הנער גדי, אשר לבו חכם, השכיל אל רוח אדוניו בכל עת, בידעו היטב, כי לא לבד בצלמי־רוח ובנופים יפים ישתעשע יהונתן ולא לבד אחרי האגדות ילך לבו שבי, בשוטטו בהרים ובעמקים. הוא יחקור את הנתיבות והשבילים ויתור אחרי הגיאיות ונקיקי הסלעים אליהם יט ובהם יבוא הפלשתי לארוב משם לעברים ולזנב כל נחשל בהם, אף להסתתר שם מאיש ישראל, אשר עינו פקוחה על המבואים והמוצאים. לזאת יש אשר יגלה על אוזן יהונתן ברמזי־מלים או בקריצות־מבטים על כל מקום מסתור ומחבוא, אשר נקרה להם בדרכים.

תשוקת הקשב לא נתנה הפעם את אותותיה בפני יהונתן אף במעט. עיניו שוטטו למרחוק, כמחפשות אי־שם אחרי דבר, אשר ייאמר עליו כי הוא זה ואשר אף בדמיונו יתרפק עליו. אכן, רוחו נשאתו, מבלי לגלות זאת לאוזן גדי, אל שדות בית־לחם, מקום מרעה הצאן אשר לישי, למען יראה בשנית בעקבי הצאן את דוד הנער הגבור, עין בעין יראהו ועל ארחו יתבונן. צעיר הרועים אל נכון לא יכירהו. והיה בדברו אליו כאחד זר בן בלי שם, אולי יצליח חפצו בידו לתכן את רוחו ולבחון את כליותיו, למען דעת מקור־כוחו, ממנו שאב את העוז והגבורה לחולל מעשהו הכביר לא היה משלו בקורות. בהגותו בזאת שת עצות בנפשו איככה ירחיק את גדי ברגע הנכון ממקום הראיון. אדיר היה חפצו להתראות עם הנער הרועה פנים אל פנים, באין זר עמהם, כמו סוד קדוש הוא ביניהם. רגשו סערו, היה לו הדבר כמו דרכו נטויה אל אחד פלאי לראותו עין בעין, למען יערוך נפשו וישוה לו. לרגעים נתן אל לבו לשית סדרים בשיחו עמו קו לקו, מה יאמר לו ומה ישאלהו ומה יהיה ציר־שיחו. האם ידבר על לבו לבוא אל בית המלך, אליו הוא קרוא, או יחדול? הילבבהו במבטיו, יאיר אליו את פניו, כמנורה המאירה בכל קניה, ויתהלך עמו כאח וריע, או כי ילאט לו מן הנער ויקרבהו אך מעט, פן בהיודע לו לאחרי זאת מי הוא וייראה בעיניו כצבוע ומתחסד, אשר בפחזותו כי רבה הריק מפיו אמרי־חסד ולבו בל עמו. כזאת וכזאת שקל יהונתן במאזני שכלו וכמשפטו תמיד לפסוח על השעפים, בטרם יוציא דבר לפעולות, כמו כל מעשה קטן או גדול הנהו הרה־נצורות, היה גם הפעם מאכל לשפק, אם לחפש אחרי הנער הרועה ואם לחדול, פן לא תהיה תפארתו על הדרך הזאת ובאחריתו יכהו הנוחם.

בין כה וכה והדרך נטתה והלכה והתקרבה לשדות בית־לחם. יהונתן נקט בנפשו על מורך־לבו ועל משברי השפק, אשר יעברו עליו מפעם לפעם. למען עשות לבו חזק כחלמיש, העמיק הגותו בקורות שאול אביו, אשר בחפשו אחרי האתונות הוקם אל על להיות נגיד על ישראל. וזאת האות, כי הגדולה משכנה בלב. אשר חונן בה תרום קרנו ויעלה למעלה למשכיל. ומדוע לא ישמח אלי גיל ולא תרום קרנו בשאול אביו שככה לו. כן, הוא שמח, יבטח ולא יפחד. אולם שמחתו נמהלה תוגה, באמרו אל לבו: אשרי שאול, אשר לא שאול המלך אביו הורו, בלתי אם קיש, בן שבט קטן בישראל. שאול לא לקח עמו מאומה מן המורשה. מתחתיו צמח. שפע עליון, כשמן אשר נוצק על ראשו, ירד עליו ממרום. בכור נסיונות רבים הובא ויצא צרוף ומזוקק. לא כן אנכי עמדי, כי לא לבד לחמי ניתן ומימי נאמנים, אף אותות הכבוד ורחשי־אהבה מהמוני בית ישראל נכונו לי, כמו בצו מלכות. אף בנות ישראל אלי יביטו בסערת־חשק עקב אשר יורש הכתר הנני ולבושי שני עם עדנים. טוב היה לשאול, בלכתו לחפש אחרי האתונות, כי נפשו לא ידעה כי בעקבות אשרו הוא צועד. אך מה הדבר בעקבותיו ילך יהונתן ואחריו יחפש, כאחד המגשש למצוא את אבידתו? הכי לא אחרי השלוה יחפש אשר לא נפלה לו למנה? אך אם אותה ישחר, לא ימצאנה עוד. אשר לא ניתן לאדם מהיולדו, לא יבואנו עוד לעולמים.

עוד יהונתן דוהר ברגליו הקלות על הגבעות בשדות בית־לחם והנער גדי, הנוהג אתונו הצחורה, מחרה מחזיק אחריו, וזמר ערב משתפך מפי חליל נשמע אי מזה. גדי חד האזנים שמע לראשונה את הזמר ויאמר גדי:

חי אני, כי זמר יפה אף נעים להפליא אשמע משתפך ובא אי מזה, כה קרוב ללב אם כי מקומו אולי רחוק הנהו. רק אין זאת, כי אחד יודע־נגן, השוכן אי־שם באחת הפחתות, יעשה בלהטי־חלילו לפתות עוברי־דרכים במתק־רנניו לגשת אליו מקרוב, למען יתנפל עליהם לעשוק את רכושם או לעשותם מס עובד. ואולי אחד מן המתנבאים, אשר רעיו התאנפו לו והוציאוהו מקהלם, חמד לו נועם־זמר תחת בכי־תמרורים. לא ייאמן, כי רועה, המהלך בעקבי צאנו, הוא אבי הזמר הזה.

גדי האריך שיחו אחרי אשר זה שעה רבה נאלץ לשית מחסום ללשונו בצו האלם אשר לארשת פני אדוניו. אשר עינה בצום־נפשו ברעבונו ללחם, יאכל בחפזון כל נתח הבא לידו, ואשר עינה את לשונו בצום מועד קטן או גדול, ייבהל על פיו להכביר אמרים ברוב ענין וללא־סדרים ואך ישביע את רעבונו למלל. הכי לא על פת מליצה יפשע גבר ברוב דברים? אולם יהונתן הזעים אליו את פניו, כמו טרם ניתנה הדת לו לפרוץ את גדר הדומיה, ויאמר במלים כדרבונות:

ואני לא אפונה, כי יש אשר גם בקרב נערי הרועים יתהלך אחד יפה־קול ויודע־נגן, אשר ללא צדיה זמרתו שבה כל לב. האף אין זאת,גדי? –

יהונתן, אשר בראשית הביע נגידים, נהיה בתום־שיחו כשואל. לבו לא נתנו להשמיע מפיו בטוחות אף בדברו אל הסרים למשמעתו.

אמת ונכון עד למאד, אדוני – ענה גדי חיש־מהר את חלקו, כמו המלים הראשונות התמלטו מפיו אך בשגגה. אף הפטיר בהתבוננו באדוניו במבט בוחן, כאומר לנחש את רצונו – הכי לא נטיב עשה בלכתנו לקראת הקול?

לכה ונלכה – הגיד יהונתן בשפה רפה ובאפס־חשק.

בהתקרבם אל הקול שמעו גם את מלות השיר לאמר: מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית, מלאה הארץ קניניך. יהונתן השתאה על נועם הקול, על עוז־רגשו וחן הסגולה השפוך על ניב־שפתיו אשר כל אומר בו נובע ממעמקים. המעט אשר הרננה תוכה רצוף ענות האנוש ושוועת הנפש לפדות, זרועה היא גם טללי־אורה, התקוה והבטחון וכשקוי האמונה תזל ללב. ויאמר יהונתן: מה נאוו המלים לזמר ומה ייף הרנן לניבים, כמו נולדו תאומים יחדיו. והיה בפרוט הזמר על מיתרי הלב בטוב־טעם וברצי־תפנוקים, ירהיבוהו הניבים בשכל טוב ובחקר לכל תכלית, הצפונים בם, כדבר המשל הקדמוני: כאשר יסלסל הזמר את המלים, ככה תרוממנה המלים את חין יקר הזמר.

יהונתן ונערו האטו את צעדיהם ואת מבטיהם שלחו למרחוק, לבל ייראו כאורבים, עד אשר ניגשו בקרבת העלם, מראהו כפני נער בבגד הרועים, נצב תפוש־שרעפים, כמוהו כהוזה, בקרב עדת צאנו הנטושות מסביב, רגע ינגן בחלילו ומשנהו יאלם דום בגיאות־רגשיו. יהונתן עמד שעה לא מעטה דומם ונכא־רוח. לבו לא נתנו לגשת קרוב, לבל יפריע את הזמר החוגג ואת אלם הקודש, את עיניו השפיל, לבל יביט אל הנער המשתפך בזמרה רכה וענוגה, בנוח עליו רוח השיר, פן יהיה כאיש המתגנב בסתר להביט במחזה שדי, בהיגלותו בתבנית איש חי. חושו הגיד לו כי הנער הלזה הנהו אל נכון דוד בן ישי מכה גלית הפלשתי, והנה בזמרתו יכה גלים בלב. אכן, בן חיל הנהו וה' עמו. ויאמר יהונתן אל גדי:

סוב ולך מפה לתור בסביבי המקום, אם אין פלשתי עובר ושב אי בזה ואל נא תשוב הנה עד אם נקראת מעמי.

פרק יט. דוד ויהונתן נפגשו

יהונתן נעצר בלכתו ואף עיניו כמו נעצרו בחוריהן, לבל תבטנה מהן והלאה, לא נע ולא זע, לבו דרוך לקראת הנער אשר נחלץ מהזיונו. ויהי בנשוא הנער את מבטיו אל הזר נשא אליו גם את רגליו ויתיצב לקראתו. מאור־פניו רץ לפניו ובהשתחוותו בענוות־חן שח:

ה' עמך, אדם ביקר, וברוך בואך, ההלך. בי אדוני, שא נא לעזות־פי בשאלי אותך אי־מזה תבוא ולאן פניך מועדות ואם יש דבר אחריו תחפש בסביבי המקום הזה? ואני בחפזי אף לא הבעתי לך את ברכת־שלומי.

המלים נעתקו מפי יהונתן בסערת־רגשיו ואך פניו שלחו קרני־אורה אל מול הנער הרועה, כמו מודע הוא לו מתמול־שלשום. אחרי אשר התאושש ממבוכתו התבונן בפני הנער ואת עינו לא גרע ממנו. את פיו פתח בהגיון־מעדנות ויאמר:

חן חן לך, אדוני, על דברך אלי שלום. ואשר תשאלני אי מזה אני בא, הלא מעיר קרובה לגבעת שאול אשר בבנימין. אפס לא אוכל אגיד כמו אחרי מה או מי אחפש, באשר לא ידע האדם את האובדות, כאשר לא ידע את המוצאות, אשר לו.

עוד שיחו בפיו וכליותיו הכוהו על דברו כאחד חכם הרזים. לב יהונתן לא הלך אחרי אמרי־שפר, פן אך רהבים בם. הכי לא אחד המקור לרהבים ולכזבים, מקור לא טהור. ויוסף יהונתן לדבר בשפל־קול, אך רוחו בו רמה גם רמה. ויאמר:

אם לא אשגה, היית תפוש־שרעפים, ואת נפשך זמרת לאל. אחלי, סלח לי על בואי עד הלום כמטחוי־מבט ממך, ולא ייעשה כן. הלא חטאתי לך.

לא כי משכתני חסד – ענה ואמר הרועה – תחת לאמר לאדוני סלחתי, הלא טוב כי אביע תודות לך על אשר חננתני בנדיבות מבטיך ועל כי הואלת לדבר אלי הרועה, כדבר איש אל רעהו. בזאת הראתני אות לטובה. כה מעטו האנשים המאירים אלי את פניהם. אהבתי קרבת־אדם.

וישחק יהונתן מטוב לב ויאמר:

ריע תקראני ואף אתה בצלם הריע אלי נגלית. באמנה אדמה, כי מודע ישן הנך לי, כמו ראיתיך כבר פעם בעליל או כי בחלום־חזיוני הופעת אלי. בשגם לבי סמוך ובטוח, כי עוד רבות נתראה ונשתעה יחדיו. זאת לא זאת. לרגע אדמה, אשר אי־פעם כבר עמדנו שנינו בצהרי־יום תחת שמי בית־לחם הבהירים והשמש במרומים שפכה את זהרה במשבצות־זהבה. כאז כן עתה, קו לקו, על דשא עשב הלזה, אשר ירקותו עמדה בעינה אז כעתה. הכל היה אז כמראה הזה ואף עדר הצאן במתכנתו עתה כמו אז והגבעות האלה בצלמו, כל האותות והקוים אשר בשמים מלמעלה ובארץ מלמטה, דבר לא נגרע. אף השיר מה רבו מעשיך ה' השתפך אז מן החליל. יום בהיר בשחקים היה גם אז וקול דממה דקה ניגר מסביב, רנן החליל, כל אשר במראה־עינים ובהלך הנפש נתחולל אז כמו עתה ועתה כאז. לאמר, הכל כבר היה לעולמים, ואף שנינו כבר נצבנו פנים אל פנים ואיש אין בינותינו. גבוהה־גבוהה אדבר ולא לרוחי. להג הרביתי. האף אין זאת?

ויען הנער הרועה ולשונו התנהלה בכבדות, כמו כבד־פה הנהו, ויאמר:

נלעג לשון הנני, כאשר לא תואר הדר לי. ואתה, אדוני, צחות תדבר. רק אין זאת, כי אפרתי הנך ולשון־למודים בפיך. ולמה תעמוד מרחוק? גשה אלי מקרוב… נעמת לי. ראיתיך דוהר על הגבעות… רגליך קלו ככה. גובה לך ולא יראה לך. הנך רך וענוג. לא כלבושך כמוך. הכרת פניך תען בך, כי הנך ממרומי היחש. אף אני אדמה כי אחד אשר כמוך כבר נגלה אלי בחלומי או בחזיוני בהקיץ. יש אשר לא אדע נפשי ומרוב חזיונות ודמיונות לא יבואני העליל. אליך אביטה ולבי נחש ינחש, כי הנה עליתי למרום ושביתי שם שבי מתנה באדם… תפארת אדם. לא סדרים בשיחי. נרגש הנני…

גם לולא הגיד זאת הרועה הצעיר, העידו עליו רצי־מליו הדחופים והמבולעים כי נרגש ומסוער הנהו. הוא היה בהול על פיו וגם על הגיונו להביע בהתגלות רגשות, אשר כמוהם יוגדו רק באזני ידיד־נפש או למצער מודע מתמול־שלשום. יהונתן הקשיב בארשת משתאה ויאמר:

אם לפי ניב־שפתים נשפוט, הלא אתה שוע, המתחפש לרועה. יודע נגן הנך ואף מדברך נאוה. כאשר תשכיל אל כל חזיון, ככה ידך אמונה לקלוע ולבל תחטיא… אביט אליך ולא אאמין למראה־עיני כי אתה הוא זה אשר…

יהונתן בסערת־רגשו לא הוסיף לדבר. לא היה עוד שמץ־שפק בלבו, כי הוא זה הנער הרועה, הגבור, אשר קדש שם ישראל כנגד גלית מחרף מערכות אלהים חיים, הוא ולא אחר. בטחונו האמיץ כי הוא זה הממו עד אשר נעתקו המלים מפיו לקראהו בשמו. בשגם לא היה שחר לבטא בשפתים דבר ברור עד תכלית, כי הוא זה, כאשר לא יבוא אדם להעיד במלל־פיו, כי השמש באמנה היא השמש. בכל מראהו התנכר הרועה הקטן, כי שגיא־כוח ויקר־סגולה הנהו, אשר לו נתכנו עלילות גדולות, לו דומיה תהילה. אף הנער הרועה עמד דומם. המבוכה הרבה, אשר נתנה את אותותיה בפניו העידה עליו, כי היטב יחוש באיש־שיחו המשתאה ומשתומם עליו. לא לאורך־רגעים מבוכה. חיש־מהר התאושש הרועה והישיר את מבטיו המלבבים אל מול ההלך הזר ושחוק־נהרה זרח על שפתיו, רחב ונסב אל כל קצוי פניו ושינה את צלמו בו. תוי־פניו הנוקשים והעקלקלים, לבשו רוך וענגה, יושרו וכמו זוככו. הכי תעתועים עמו? הנער לא היה עוד כמעט אדמוני. הוא פתח פיו והשכיל ניביו בלוית לצון מעט כאחד ממשיבי טעם ויאמר:

בי אדוני, התכבד ושב מעט עמי, אחרי אשר באת בצל־קורתי… לא צל־קורה לי, בלתי אם שמש־קורה, השופכת את חומה, השמים כיפה מעל לראשינו ואדמה הדום האל מתחת לרגלינו. הטוב כי נשב יחד על הדום האל. אך דאבה לי, כי אין לאל ידי להגיש אל אדוני מטעמים כיאות לו. אך דבלה באמתחתי, לחם קלוי ואגוזים מעט.

בשנית הביט יהונתן אל פני הנער הרועה והנה הם שונו מן הקצה אל הקצה וכל העקוב בהם נהיה למישור שקוי חן ועדנה, כמו נבראה ביד אשף בקרבו רוח חדשה, על כנפי נשרים תדאה לגבהי החזיונות. יהונתן התחלחל באמרו אל לבו, כי אך תעתועים או כי חולם הנהו, ואת נפשו שאל: הכי החלום איננו רוח החיה ביקום ואך כחולמים נתהלך בארצות החיים? מה בצע בכל פעלי אנוש ולמה רגשו גויים ולאומים יהמו גוי אל גוי ישא חרב ואיש את רעהו יצרור אם הכל ממקור החלום יפכה והכל כחלום יעוף? ויאמר יהונתן:

רב תודות לך על אשר תקרבני אליך להושיבני לימינך. מה טוב ומה נעים שבתנו גם יחד אף באין אומר ודברים. הכי לא חולם הנני? הלא כל מראה־עינים הוא אך הלך־נפש.

יהונתן בהביעו את משפטו האחרון, תוכו רצוף שכל טוב, נתן אל לבו, כי לא בחכמה יעשה בהשמיעו הגיון חוקר לכל תכלית באזני נער רועה לא מודע לו ואף לא נודע לו בשמו. לרצונו ישאלהו לשמו. והכי לא תהיה שאלתו נלעגה מדי, אחרי אשר גם בלי דעת שמו ארח אליו לחברה, הטה אליו אהבה והעתיר עליו דברי ידידות, הלא בשאלו אותו לשמו כעת, ייראה בעיניו כפוחז או כתועה־לבב, לא כי גם כרועה, לאמר כרועה־רוח. בשאלו אותו לשמו, הלא גם יישאל ממנו מי הוא ומה שמו והוא לא ידע להגיד או לחדול. אך טוב לו לבל ישאל ולבל ינסה דבר אליו על אודותיו ולחקרהו על כל קטנה או גדולה מקורותיו.

יהונתן שת עצות בנפשו וישב מבלי משים על הדום האל הירוק ליד הנער הרועה. עת לא מעטה החרישו כמו נבצר מהם לבוא בכל שיח, אחרי אשר הם שועים שניים, לא יוכלו לדבר זה אל זה בלתי אם גבוהה־גבוהה. ויען כי כעת השפילו לשבת, לכן לא יאה להם לדבר רמות. הדומיה באה אל קצה כאשר יהונתן מצא נכון לפניו לבוא עם הנער הרועה בחליפת־דברים על מקרי היום, אשר גם השניים הלא נודעים זה אל זה מתמול שלשום ישיתו אותם ענין לענות בו. ויאמר יהונתן:

משוט בארץ אני בא. הלכתי להתחקות על הפלשתי, אם גם בסביבי המקום הזה יארוב לאיש ישראל. הלא זה משפט הפלשתי לרגל מוצאי הערים ומבואיהן, חפצי לדעת אם יבוא הפלשתי גם בגבולות בית לחם יהודה ואם אורח פה גם ליבוסי ולעמלקי…

אך פתח יהונתן את פיו לדבר בזאת והנער הרועה שח אף הוא בעוז־רגש לאמר:

זה אורח הפלשתי לשלוח את פרסותיו בכל בית ישראל ביהודה, בערבות־שומרון ובהרי אפרים. על כל גבעה ובכל בקעה ונקיק־סלע שם ירגל ויארוב, יחבל וישחית, אין מסתור מפניו. בשוד כל מעיניו. לא יישן עד אם ירשיע. עוד אחת מעט כבימי דבורה ויעל יחדלו ארחות בישראל. הכי זה גורלנו וזה חלקנו להיות למשיסה תחת רגלי הערלים? הצרה הזאת באתנו, עקב אשר לא עוד נזנק כגורי־אריות אל מחנות־אויבינו למלחמת־תנופה להכות בהם, בטרם יגיחו כארבה לפשוט על שדותינו. איש ישראל נרפה הנהו, נרפה. איש־איש ישב לו תחת גפנו ותחת תאנתו, את חלקת שדהו יחרוש, ואך במשוך קול השופר למלחמת־מגן מפני צר ואוייב, אשר יבוא בשערינו, יתקהלו אנשינו להשיב מלחמה שערה. והיא לא תצלח. אשר לא יקדם את הרעה, מביתו לא ירחיקנה. הלא כה דבר החכם הקדמון: באין תחבולות יפול עם ותשועה ברוב יועץ. העצלות היא אם כל חטאת ואנחנו יושבי אהלים, אשר התמהמנו ללמד לבני יהודה קשת ואף חרש לא יימצא בכל ארץ ישראל לחרב ולחנית מפחד הפלשתים, אך אל העקרבים נשב ומספר שכנינו מספר אויבינו, המתנכלים לאבדנו. והפלשתי הגדיל, כי הוא ראש לכל צוררינו. הוא קטב מרירי, שן־בהמות לו עם חמת זוחלי עפר. כפתן יארוב לנו בכל הדרכים ואת אכפו ישית עלינו מאז המלחמה על יד אבן העזר, בה ניגף ישראל מפני צבאות הפלשתים וארון האלהים נלקח בשבי והעיר שילה, מקום מועד לעם, חרבה כליל. אילולא שאול מלכנו, אשר כרוב גבורתו רוב חכמתו, משוח האל, חרב נוקמת בידו והוא אשר לכד את המלוכה על ישראל, כי אז נכחדנו מגוי. אפס גם שאול, בו רמה קרננו, לא יפעל כיאות ביד־חרוצים להבקיע את ערי האויב ולהביא את המלחמה בשערי גת וצדון ורבת עמון, לשלוח את הבערה בקמות־שדותיהם, להחריב את עריהם ולעשות את מצודותיהם לעיים, למען ישתו גם הערלים את כוס התרעלה, תבכינה נשותיהם ויתומיהם יזעקו מר, כאשר תאבלנה נשות ישראל בהתגלגל עמנו תחת שואה ואת עוללינו ינפצו אל סלעי־ארצנו. הלא חרפה תשבור את לבנו, כי עד היום הזה יד הפלשתי רוממה בכל ארץ החוף מעזה ועד עכו, צור וצדון. ושם בעיר יבוס, המוקפת מצודה, יושב היבוסי, עם חזק ומלומד־מלחמה, בלב־יהודה הקים הנוכל הלזה את מבצרו, למען תיחלק יהודה לבתרים. בין בתרי יהודה בא הצורר.

בושת ומרי־זעם אחזו חליפות את יהונתן, בהקשיבו לדברי הרועה עול הימים, אשר כאחד זקן, השכיל אל המקרים כמו נפלה לו מנה אחת אפיים בבינה לעתים. אף פלא יועץ הנהו באמרו, כי ישראל לא ייושע לעולמים עד אשר יאסור את הקרב בערי האוייב. זה גם הגיונו תמיד וטרם קמה בו הרוח להעלותו על לשונו. רב יתר מאשר השתאה יהונתן על השכל הטוב, בו חונן הרועה הקטן, לשפוט נכוחה על הטובה אשר תצמח לישראל, בערכו את הקרב בגבולות אויביו, השתומם על מרוצת־לשונו וסערת רגשו, ולכל לראש על בטחון־קולו ומראהו הנחוש וארשת־מבטו, אשר יתנו בו אותות הגבר בעוז, רצונו ברזל ולבו חלמיש. נורא נפלא יהונתן על התמורות המתחוללות בפני הנער הרועה. הכי לא היה לראשונה זועם וקודר וכל תוי־פניו נוקשים? לאחרי זאת התהפך כחומר חותם ושחוק־נהרה זרח במראהו ויהי כעלם רך ומפונק מנוער. ולא כן עתה בשיחו על מקרי העתים, כי פניו להבים, בהגיגו תבער אש, מראהו נגיד ומוכיח, חוזה ויועץ־פלא. קצף יז מפיו, רירו יגר, אך נאפד־נקמה הנהו, קנאת בית־ישראל תאכלהו.

ויאמר יהונתן בשפה לאה כמו באפס־חשק:

אכן, תשפוט נכוחה על התקומה והפדות בישראל. ואף לי מלים להביע בזאת. אפס אחשוך דברי לעת אחרת. עוד חזון למועד. גדולים חקרי המקרים. וכאשר ביד המקרה התראינו כעת פנים, ככה אולי עוד יעשה ועוד יוסיף לנו המקרה להביאנו בצל־קורה יחדיו.

יהונתן עצר את לשונו, כי לא הסכין לדבר בבית אביו המלך על מקרי העתים בדברים כדרבונות, אף כי להוציא את כל רוחו. אל למלכים שפת יתר. היטב קנא בנער הרועה, אשר אחד העם הנהו ולו הצדקה לדבר על כל ענין במלים ברורות ונמרצות. רב יתר קנא בו על אשר חונן ברוח כנחל שוטף ופיו כסוס דוהר להביע ללא שפק וללא רתת כל מורשי־רוחו. לכן גמר אומר להיפרד ממנו חיש־מהר, בטרם יתמלטו מפיו מלים, אשר לאחריהן יכהו הנוחם. לבו לא נתנו להיפרד מן הנער הנלבב בסתר־פנים, כאשר בא אליו מבלי להיוודע אליו בשמו. אולם בפתחו את פיו להגיד את שמו נעצרה לשונו בבושת־פנים. מה נלעג יהיה מראהו, בהתוודעו כעת בשמו כאיש, אשר השכיל עד כה להצפין היטב דבר נכבד, עליו גאותו. הכי מה יגיד לו? יגיד לו: אני יהונתן. ומה אם שמי יהונתן? מי הוא יהונתן ומה הוא? הלא יבושו ויחוורו פני יהונתן בן המלך לעומת הרועה הלזה. יהונתן לעומת דוד במה נחשב הוא? אך כמר מדלי וכשחק מאזנים הנהו לעומתו. בלבו חשב ככה ומפיו התמלטו מבלי משים המלים:

כבר שוחחנו רבות וטרם נודעת לי בשמך, אף לא שאלתיך עד כה. – הנער הרועה לא ענה, כמו השאלה לא באה עד אזניו. מבטו היה ערוך ודרוך אל יהונתן וכמו צמוד אל פניו, אך הוא אל נכון על אף זאת, ואולי עקב זאת, לא ראהו, או כי היטב בחנו במבטו, עד כי כל חושיו יחדיו נקבצו ובאו אל קרב המבט ונהיה לערל־אזנים. מה נפלאו דרכי הנער, הגה יהונתן, ומה מוזר הוא בכל שיחו ושיגו. הנה יוציא אליך את כל רוחו, במבטיו ילבבך ויפיק אליך אהבה עד בלי די, והנה פניו ילבשו אור קפאון, יעמוד נגד ולא יראך, או כי יבוא אל קרבך כאל עיר מבוקעה, נבכיך ישחר, יוביש לשד־נפשך כרוח קדים. ויוסף יהונתן לשאלו:

– ומה שמך כי אדע?

פני הנער הרועה החווירו, גיוו התנודד, כאיש הנחלץ מתנומתו, ומליו לעו, כמו אך לשון עלגים בפיו:

אני בן לישי בית הלחמי, שם אחי הבכור אליאב והצעיר ממנו אבינדב. עוד ארבעה אחים לי… ושם אחותי צרויה… אני… שמי? דוד הצעיר לבית ישי. ולי ריע יואב… בן אחותי. עול־ימים, אך כאיש תבונתו. רוחו אמיץ. ואולי זה הקטן גדול יהיה בישראל. את אויבינו ימחץ.

יהונתן צחק מטוב־לב והביע בקול צוהל:

אחת שאלתיך ואתה רבות השמעתני. אחד אחד הוצאת בפקודים את אחיך ואף את בן אחותך הזכרת לטובה. לב נדיב לך. אך מה אזני שומעות. דוד אמרת. דוד לבית ישי. דוד צעיר הרועים, אשר הכה את גלית… דוד… לא אאמין למשמע אזני…

יהונתן השתחווה אל דוד, בקראו ברגשת־נפש:

אשרי שככה לי. פנים אל פנים ראיתי איש גבור חיל אשר ה' עמו ובכל דרכיו משכיל כדבר העם. קול המון כקול שדי.

יהונתן חד האזנים שמע מבין ענפי האלה המתנוססת אי בזה רחש צעדים, אשר הסכין לשמעו מפעם לפעם. הבין כי כבר קצרה רוח גדי לצפות עד היותו קרוא אליו. לכן חולל את הרחש בין השיחים מזכרת לו, כי באה העת להשיבו מגלותו ולהביא גם אותו בסוד־שיחתו עם הנער הרועה. אולם הדבר לא היה לרצון יהונתן, לכן נפרד בחפזון מעל דוד, כאיש אשר דבר נחוץ עלה בזכרונו במפתיע, ולא עוד עתותיו בידו להתמהמה במקום אף כהרף־עין. אפס גם בחפזונו הרב לקח את לשונו ויאמר:

צפה לי, דוד, למחרת במקום הזה, בשעה הזאת, לבי מלא דברים אליך.

בהתמו לדבר חמק ועבר חיש־מהר לבקע את דרכו בין השיחים לקדם את פני נערו קצר הרוח.

דוד עמד נפעם, הלום־יין, בהביטו אחריו כמו הוא מלאך ממרום בצלם אדם.

פרק כ. למחרת

נפש דוד היתה מרה עליו על אשר לא שאל לשם האיש, כמוהו כמלאך ממרום בעיניו גם אחרי אשר רבות שוחח עמו ואת כל אחיו הוציא אליו לשמותיהם. ויאמר: אך גולם־איש הנני. אולי אחכם הרבה בקרב צאני, אך בעמדי פנים אל פנים עם איש, כל האותות יעידו עליו כי נכבד הנהו, אך כסיל ובער הנני. למרבה הפלא גם למחרת, בבוא אליו ההלך מתמול במועד הקצוב, לא קמה רוח בדוד לשאלו לשמו, באמרו: עוד היום גדול. ותחת זאת פתח ההלך את פיו חיש־מהר ויאמר:

אם נא מצאתי חן בעיניך, דוד בן ישי, אשאלך דבר, אחרי אשר תמול בשיחך עמי בהתגלות־לבך הואלת להראות לי אותות־ידידות. רק אחת אשאל, אותה אבקש, לשמוע מפיך… אם לא לחטא יחשב לי הדבר… האם לב אחיך טוב עליך… היהגו לך כבוד ויקר כגודל ערכך, כאשר רבים, אף הרחוקים יודעי־שמך, או אף אשר יראוך רק לראשונה יטו לך אהבה… כן, אהבה… האם יש עם לבך להגיד לי?

דוד ענה בענות־חן לאמר:

־ אגיד אם אגיד, בנפש חפצה אדבר אליך, אך ראיתיך ולבי נפתח לפניך… ערום הוא לנגדך… אגיד ולא אכחד. לא זכותי בעיני אחי. המעט אשר לא יאהבוני, אף ישטמוני. כולם יפטירו בשפה עלי… ישיתוני ללעג. ואולי צדקו ממני. יהיר וגיא הנני בעיניהם. רק אין זאת, כי גבה לבי, רמו עיני ואתהלך בגדולות ובנפלאות ממני. או כי הפלגות בין שבטי ישראל הן חטאנו הקדמון. מימי יצחק וישמעאל,ויעקב ועשיו, בני־לאה ובני־רחל, לא חדלו להשתולל מדנים בין אחים.

ודוד בהעלותו על לשונו זכר הפלגות בישראל, רוחו נעשתה כנחל שוטף זעם ויוסף לדבר בזאת לאמר:

הפלגות הן מאז ומקדם רקב בישראל, יען כי אין שלום־אמת בין שבטינו, לכן לא מנוחה לנו מאויבינו מסביב. יהודה עויין את בנימין, בנימין יצרור את יהודה וגבורי אפרים עינם צרה ביתר שבטי־ישראל. המדנים בין אחים יאכלונו בכל פה. עוד נער ישראל בימי יהושע בן נון נבדלו שנים עשר שבטי ישראל איש למחנו ולדגלו. אפרים ומנשה גבה לבם, באשר אדמתם, אשר נפלה בגורלם, ברוכה ופוריה, כולה משקה, ארצם מבורכת ממגד תבואות שמש וממגד גבעות עולם וממגד ארץ ומלואה, שכם עיר בירתם. יששכר וזבולון ואשר, אף כי נפתלי, אשר שובע־רצון עמו, תקעו את יתדם בעמק יזרעאל עד למסבי הררי הלבנון צפונה והם ישבו אל הכנענים אשר רכב ברזל להם וכחומה להם מסביבם המואבים והעמונים החזקים ועזי הנפש. ראובן, גד וחצי שבט המנשה, היושבים בארץ עבר הירדן, לבם סר מעל יתר אחיהם, אף כי ראובן, אשר בישבו בין המשפתים ישמע שריקות עדריו כדבר האמור בשירת דבורה, ולאנקות בני ישראל מתגרת יד־אויביהם נאטמו אזניו כבני מרוז, אשר מלאך ה' אמר אורו מרוז, ארורים יושביה, כי לא באו לעזרת ה' לעזרת ה' בגבורים. אף בנימין ישכון לבטח על רצועת ארצו הקטנה בין יהודה מנגב ואפרים מצפון. כל שבט לעברו תועה. בין כה וכה והפלשתים מכים בנו, העמלקי מזנב את הנחשלים, היבוסי משקיף עלינו ברהב־גאונו ממרומי־מצודתו ובני עמון ואדום מתגרים בנו. כבוד ויקר לשאול מלכנו, אשר לכד את המלוכה, אפס את מצודות האוייב טרם לכד ואת מרבית אויבינו לא גרש מגבולות ארצנו. אכן, על שאול גאותנו ובו רמה קרננו, ולולא הוא שעמד לנו, מרה היתה אחריתנו. מי יתן ויהיה בלבו להתגרות מלחמה באויבינו, תחת להתגונן מפניהם בערינו. אהבתי את שאול מלכנו משוח אלהים, כי בו ייושע ישראל.

שחקת־נחת זרחה בפני יהונתן וחכלילות־בושה היתה לוית־חן לה. ויאמר יהונתן:

רבות תדבר באהבתך לשאול. אף אני ברית־אהבתי נתונה לשאול מלכנו. אולם אני כעת לא במלך מעיני, כי אליך אביט ובך אתבונן. אך נער רועה הנך ולך נאה כי יאה לחגור חרב על ירכך, כי כגבור הודך והדרך. אף הוצק חן בשפתותיך ולשונך עט סופר מהיר. יפיפית מבני אדם. ברוך־אלהים הנך. אחמלך וגם ארחמך. ידך אמונה וענוה לבושך. עודך נער ולבך בן רבות. חולה הנך על שבר עמך ובצרתו לך צר. אך הגידה, דוד, הכי יש דואג לך והכי לב קרוב לך וחומל? אתמול בדברך על בני־ישי קראת את כולם בשמותיהם ואת שם־אמך לא הגדת לי. רק אין זאת כי…

ניחשת גם ניחשת, ענה דוד במרי־שיח, אמי מתה עלי בשחר־ילדותי ואף מראה־דמותה לא נחקק בזכרוני. אשר לא גודל על ברכי־אם תו היתמות חקוק בנפשו עד אחרית־ימיו. אולי בגלל זאת יש אשר עצבת ללא־פשר תבואני וקודר אתהלך לעתים. הלא כה יאמר המשל הקדמוני: אהבת אם תרומם אדם. אף זה נאום החכם: בחיק האם ישכון השלום ושלוה בזרועותיה.

אף יהונתן ענה ואמר ברגש־נפש:

לבי הגיד לי, כי יתום הנך מאם. עוד אחת אשאלך: הכי לא אחותך אשר זה שמה, אם לא ישגני זכרוני מתמול, צרויה, לא תהיה לך תחת אם לחוננך נדבה ולאהבך, להיות משגב לך בעת־צרה, לסומכך ולעודדך ולסוכך עליך מפני כל הקמים עליך, ולראש לכל לחדור במבטה החומל לנבכי־נפשך ולתכן רוחך, למען דעת, כי רוח גאיונה, השואפת לגדולות, מתנוססת בך. אשרי הגבר, אשר חננו האל אחות טובה ורחמניה, ככרוב תסוכך עליו, והיא אשר תמריצהו לעלות למעלה בגבורה ולחולל מעללים נועזים.

ויענהו דוד בקול־נכאים:

אהה, כי לא שפר חלקי בזאת. המעט אשר אחי ירגנו עלי ויתהלכו עמי בקרי, אף אחותי צרויה לבה רע עלי ואך תואנות תבקש ממני להבזותני. קשת־לב היא וחזון תשנא. אשר לשיחך על אודות האיש, אשר ברצות האל דרכיו יתן לו אחות תהיה עזר כנגדו לרומם אוחו ולעודד פעלו, אך בחכמה דברת – קרא דוד לפתע בקול צוהל – אשר לא אחות לו, טובת־שכל במאור־פניה תסמכהו ומתבונת־לבה תאצול עליו, אם יתום הנהו מאם, הלא יתום־כפליים הנהו. ואתה, אדוני, אל נכון חננך האל אחות יפת־חן וטובת־שכל… כאשר אחזה לי אני… לבי נחש ינחש. כאשר נדיבות־אדם תאיר פניו, אות הוא, כי אחות יפה אף נעימה לו, אשר תמסוך בפניו את אורה ומרוחה תאצול עליו.

דברי דוד האחרונים התמלטו מפיו ללא דעת וחשבון, כמו צלחה עליו רוח ודובבה את לשונו.

ויענהו יהונתן לאמר:

רק אין זאת, כי לא לבד תמימי־דעים הננו על כל מקרי הימים, גם תמימי־רגשות נהיה לעתים. כמוך כמוני. כאשר אחזה תאהב גם אתה לנחש ועל פי אותות תשפוט, אף לא שגית בהישפטך. אחות לי טובת שכל וגאיוניה, חן הוצק במראיה ובחזיונות תשגה. באהבתה לי תמסוך בי רוח גבורה לקום על אויבינו, אם במערכות הקרב ואם מן המארב בסתר, ולעשות בהם נקמות על העטותם חרפה על אחיותינו בפרעם פרעות בישראל. אהבתי את אחותי, דוד, נפשי קשורה בנפשה. לבי ילך שבי אחרי חין־יפיה וגם עקב אשר בגאון־לבה תבוז לבחורי־בנימין הריקים והפוחזים, משחרי התענוגות, הנרפים מלהשיב מלחמה שערה. לא אהבתי מעודי איש או אשה כאשר אהבתיה.

ראה יהונתן כי פני דוד נתקדרו לפתע, אמר בלבו, כי אל נכון דבריו על אהבתו העזה, אין משלה לאחותו, העציבוהו, ויקרא בחרדת־קול:

אך מה לך, דוד, כי נעצבת לפתע, כמו תקנאני לאחותי? חי אלהים וחי נפשך, כי לא צר לבי בי מלהכיל שתי אהבות עזות. ואולי גם נפלאה אהבתי לך מאשר למיכל אחותי…

דוד בשמעו את השם חוורו פניו וחלחלה אחזתו ויאמר:

אהה, כי אך כסיל ובער אנכי… טפש לבי וכל חושי בי התבלעו. אני בשיחי אריד ואהמה, כמו כל מעיני… ואיככה לא ניחשתי ולבי לא הגיד לי, כי אתה אתה… יהונתן בן שאול מלכנו, משוח אלהים, האח למיכל… אתה לא הגדת לי ואני אף לא שאלתיך מי אתה ומה שמך.

לא יכול עוד יהונתן להתאפק ויאמר בשפל־קול וחכלילות הבושת עטפה את פניו:

אכן, אני יהונתן בן שאול בן קיש.

אשרי עיני הרואות אותך – קרא דוד והשתחוה אפים ארצה – יהונתן, מה נעמת לי. בן־מלך ביפיו תחזינה עיני. אהבת צדק ותשנא רשע, על כן ימשחך אלהים שמן ששון ואף ימשחך היות יורש הכתר…

יהונתן כרע על ברכיו לפני דוד ויאמר בקול ענות שמחה:

לא לך בלתי אם לי כרוע, כי אתה הגדלת עשה. בן־חיל אתה כצאת השמש בגבורתו ולך עצה ותושיה במלחמה… ככוכב דרכת עלי במות וה' עמך…

שניהם קמו על רגליהם ובעמדם איש מול פני רעהו ללא הגה, לאורך־רגעים, היו, כמו איש איש ישית את כל מעיניו ברעהו לחדור לא לבד למורשי־רוחו, בלתי אם גם לכל מוסדיה ולצלול עד תהומה, למען יידבק בשורש נפשו וישת ממקור־חייו. יהונתן ראשון הפריע את הדומיה ויאמר:

אביט אליך וכמו חזיתיך משכבר… מקדמת הימים, בטרם הורדו נשמותינו לבתי־חמרנו, בטרם הוצבו גבולות ליצורי־אנוש וכל נפשותינו נצררו יחד באדם הראשון, ממקורו חוצבנו.

אף דוד ענה את חלקו לאמר:

ואני בהביטי אליך אדמה, כי אני ככה… במבטי זה… איצמד אליך עד קץ הימים ובצרור אחד ייצררו חיינו לעולמים.

יהונתן אמר בשחקת נחת:

לבי ינחש, כי שתי נפשותינו שכנו יחד בעדן מקדם. לכן שנינו מבטינו ישוטטו למרחוק. אך תחת אשר אני אביט לאחור ואקרא את הדורות מראש, מראש צורים, מראשית ברוא אלהים אדם, אתה, דוד, הגדלת, כי את מבטך תשלח למרחקי העתידות עד לאין־דור ולחיי־נצחים.

ויען דוד לאמר:

אך נאה לנו, כי נשית מבטנו בנצח. אשר לא הנצח המועדה אשר לו, אף רוחו בת־חלוף ושרשו מאפע. בנים אנו לישראל עם סגולה, אשר חיי־עולם נטע האל בתוכו, בבקר יאכל עד ולערב ישית מעיניו בלעולמים. ישראל יוושע אך בהיות תשועת־עולמים חותם תכניתו.

נשק יהונתן לדוד מנשיקות־פיו ויאמר:

אך בחכמה דברת, דוד, כי עמנו אל השמים ישא ידו ויאמר חי אנכי לעולם. ויען כי הננו בני עם־עולם, אך טוב כי נכרות בינינו ברית־עולם.

ויען ויאמר דוד בענוה:

מי יתן ויהיה לבך, יהונתן, טוב עלי תמיד ואף בהגיעך אל המלכות לא תשכחני ואהיה עבדך, המשרת לפניך לצאת בצבאותיך. האם הבטחתך נתונה לי, יהונתן?

נתונה גם נתונה – ענה ואמר יהונתן במהתלה מעט – כי אהיה עמך בכל עת וככל אשר תצוה עלי רוחך הגדולה כן אעשה… אך מה פי דובר? אתה גאון ישראל ומעוזו ועמך העוז והמשרה… – דבר יהונתן כמו נחה עליו רוח הוזה – לבי יגיד לי. נחש ינחש זאת. ואך אתה דוד לא תכרית את חסדך מעם ביתי.

ויהס דוד את יהונתן בגערה מהולה שחוק:

אל תדבר אלי כזאת… לא יהיה כזאת. אני דוד עבדך הנאמן. כאם וכאחות הנך לי.

נפלאה אהבתי לך מאהבת־נשים – שח יהונתן בעוז־רגש. ודוד דיבר כנכלם ויאמר:

וזכות אהבתך תעמוד לי, כי גם שמי, הרועה הקטן, יישמר בזכרון, כשם שאול, אשר ביתו ימלוך בישראל לדור־דורים. והיה כאשר יחפשו המושלים אחרי אהבה למופת בין נפשות שתיים יאמרו: כיהונתן וכדוד, אשר התרפקו איש על רעהו באהבה.

גדי הופיע ובא בחפזון לקול שריקת יהונתן ואתונו עמו להרכיב עליה את אדוניו. וילחש יהונתן על אזני דוד לאמר:

לעת מועד אשוב לפקדך ולהמתיק עמך שיח. אל נכון דבר נחוץ יהיה לי אליך.

פרק כא. גאון ושבר

ויהי ממחרת הנצחון הגדול, בהכות דוד את גלית באבן וימיתהו והפלשתים נסו מעמק האילה בדרך שערים ועד גת ועד עקרון מפני צבאות ישראל, ושאול התהלך בחדריו הפנימיים סר וזועף. היטב חרה לו לשאול על דלות־אוניו לשכך בקרבו את סערת־רוחו ולהבליג על דכאונו, אשר גבר עליו ביתר שאת לאחרי הישועה הגדולה, אשר באה על ישראל ותבוסת אויביהם היתה שלימה.

רבות יסרוהו כליותיו על אבלו בעת חג לעם ועל אשר התשואות לגבור החיל, אשר הסב את הנצחון, באו בלבו כמדקרות. בשגם מועצת המלך נועדה להיקרא בצהרי היום ומשפט המלך להופיע בחברת שריו ויועציו במאור־פנים, בו חיים, אך מלך קודר ברוב־עם הוא אך סר־טעם. עוז בחדוה ובשמחה הוד.

פעמון הצריח השמיע שבעה צלצלים – אות הוא, כי שעה שבע נקופה. שבעה צלצלי־חרדות ענו לעומתם בלב שאול. הליכות העתים היו לשאול מעודו מקור־אימה, בתתו אל לבו, כי לא לבד היצורים, אשר נשמת חיים באפם, נוע ינועו. אף החיים כאשר הם, בראי־שרעפינו ייגלו אלינו כמסכת־זמן, הלוך ילכו, או כי ייגרו כמים במורד. לחיינו אין מעמד. בהתהלכנו בארצות החיים אך נצעד במורד. הארץ נוע תנוע. היקום ומלואו ירוצו על גלגלים.

המגור אפף את שאול בהגותו בזאת, כי עולם־חיינו, אך כף הקלע הנהו. יש אשר בקול הצלצלים, המבשר את השעות, ישמע שוועת החי, נפש בענותה, בכי העתים, העושות את דרכן על פני חתחתי הנצח. אהה, היום עורר בו בכי הזמן חלחלה כתומה. הנה כי כן, הגה ברוחו הקשה, יום ירדוף יום, ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. לא לאורך־ימים חוסן הצעד ובטחון היד, בהכותה את אויביה. גבור חיל תמול שלשום יש אשר יהיה לזקן כושל היום. שאול, תן תודה, זקנת. לא ככוחך אז כוחך עתה. נס ליחך. לא עוד תפיל מגור על אויביך. לאחר, הטוב והחזק ממך, הגבורה. בו, ולא בך, נושע ישראל. בעיני העם, אשר יקרא האח והידד לגבור חיל זה מקרוב בא, הלא נקלות עד למאד. לא עוד בחור וטוב, כאשר זה היה שמך מאז, אשר אין איש מבני ישראל טוב ממנו, בלתי אם זקן כושל, קלונו נגלה לעיני כל העם.

שאול התהלך לבדו בכל חדריו כמשפטו תמיד, ורק שמעי בן גירא נאמן־ביתו, בן־משפחתו, עמו. לא יבוא איש אל המלך, בלתי אם נקרא אליו. אפס יהונתן, בנו־בכורו, בלעדיו לא יעשה אביו גדולה או קטנה, יבוא אל משכן המלך פנימה בכל עת.

שאול ניגש אל החלון והשקיף על שדרות העצים בגנו. למרבה תמהונו היה מעטה־עצב פרוש גם על רבות מחלקותיו, אם כי היה זה יום בהיר בשחקים, מן הימים האחרונים בירח זיו. העצים במרביתם היו בעצם פריחתם. פרחה הגפן, פותח הסמדר, הנצו הרמונים. אך רבים מן השיחים, הרותם והאחי־רותם ואחרים כבר נשלחה בהם הבליה, ואך כפשע בינם ובין השלכת. רב יתר ניכרו אותות השכול בשיח הקידה, הצומח בשפע בהרים ומשם הוסע ושותל בגן שאול המלך המלא מזן אל זן שיחים למיניהם. רבות עשה שאול בדרכים בהרים, ברדפו אחרי הפלשתים ובארבו להם ממחבואיו והשיחים הרבים והשונים היו לו למקור בינה ושעשועים. היטב חקר את תכונותיהם וריחותיהם, ארחות־מחייתם וכל שיחם ושיגם, אורך־ימיהם ושלל־צבעיהם. הוא זה ראה ומצא, כי שיחי התפארת, אשר ישמחו לבבות במראיהם, הנם קצרי־ימים עד בלי די. ימים מעטים תעיף עיניך אליהם והנה באה כמישתם. שיח אשר גובה לו וירקות רעננה בו אם גם קץ האביב טרם בא, עליו הירוקים כבר נשרו ממנו אחד אחד. אמת נכון הדבר, רבים המה העצים ירוקי־עד, אשר מזונם ניתן להם בכל מועדי השנה ומימיהם נאמנים. אפס לב־אנוש לא ילך שבי אחרי הטוב, החי והרענן למראה־עינים, בעת אשר פגרי־מתים יתגוללו לפניו. הלב בבכיו, כל צחוק משולח, אך ישרוט בן שרטת. רבו החוחים מן השושנים על פני ארץ רבה. המתים משכבר הימים וההולכים למות עולים שבעים ושבעה מונים על המתהלכים בחיים. מה רבו החלקות החולות, ראוות השלכת וכל אשר כבר יצא משפטו להישלך. גם עליו כבר נחרץ משפט השלכת. כמוהו כציץ נובל. הוא השקיף ממרום־נוהו על העצים הרבים, העוטים בירח־זיו את הודם והדרם, ואך הגה נכאים, כי בהביטו על החן, כל מעיניו המה באי־חן. רק אין זאת כי יגונו העמיק לאחרונה שבת בקרבו ויהי בו כמסוס נוסס.

פתח דלתו האחורית, הפונה אל הגן, ויצא חרש לבל יראהו שמעי בצאתו. כי שמעי, מתחקה תמיד על הלך־רוחו וגנזי־מחשבותיו לא נסתרו ממנו, הוא הלא יכיר במעוף־מבטו עליו, כי רוח רעה תבעתהו היום. שפי התהלך בשדרות הגן ומשם שת פעמיו אל המכלאות ואל האורוות להתבונן אל היצורים האלמים שלומי‏־אמוניו מנוער, אין שמץ רמיה בארשת־פניהם ולא נטף־ערמה במבטיהם, לא אורח־אדם להם לטכס מזימות רעות ולהיות בקושרים, חונף לא ידברו ואין תהפוכות בקולם. כאשר יהגו, יהמו, יגעו, ינהמו, יצהלו או ישוועו, מקרב לבם יתנו כל קול, אשר יפרוט גם על מיתרי לב שומעיו להפיק מקרבו קול ענות חדוה או דאגה נאמנה. יש אשר בהאזין אדם לשיח האלם ונאמן הרוח, אשר בפי החמור והסוס, הגדי ועגלת הבקר, את מרי־רוחו ישכח לרגע קטן. אפס הפעם גם מראה הבהמה הרכה והמעונגה, טובת העין ותמימת הדרך, לא החרישה בלב שאול את המיית־נכאיו. לראשונה נתן הפעם אל לבו, כי העצב אשר יגונב אליו לעתים, לא רוח קלה היא, אשר אי מזה תבוא ותעברהו, כמוה כעב קטנה ככף איש, בלתי אם רוח כבדה, אשר מקרבו תצמח, ענן כבד אשר יעטפהו ויש אשר תהי לרוח רעה, רוח עועים, למקור רוגז ודאבה לנפשו ולכל אשר לו שיח ושיג עמו. המעט אשר העצבון יסכסך את חושיו, יקשיח לבו ויקדיר פניו לראות מסביבו אך אוון ובגד־בוגדים, ישחת גם את פני הבריאה לעיניו, לשית עליה מעטה־זעם ולמסור שממון בכל צלמיה. פני היקום ישונו לרוע, ואנו ואבלו העצים, אף שמי התכלת לא יזכו עוד ובושה החמה וחפרו הדשאים, כמו נעשתה חדשה על הארץ מתחת ובשמים ממעל, ויש אשר ידמה, כי כל החי הוכה בתמהון ובשגעון יתנהג. הארץ אך בוקה ומבוקה ומבולקה. אין דבר, עליו ייאמר כי הוא זה.

היה לו לשאול, כמו בהתהלכו קודר בלחץ־יגונו בקרב ההוד וההדר השפוכים מסביב, לעיני היצורים טובי המזג, אשר לא ירעו ולא ישחיתו, יהיה אף הוא לענן כבד המקדיר כל זוך בתבל־יה, לאיש משחית ולרקב לבית ישראל. הנה גם געיית בני הצאן, מחמל־נפשו משחר־ימיו, תזרע בקרבו אך רוגז וחרדה בזכרו את חמת הזעם אשר לשמואל עקב חמלו עליהם. הנה כי כן, גם רפאות מעט, אשר ביקש בצאן, נהייתה לו לאכזב. חיש־מהר שב על עקבותיו לבוא אל סתר־חדריו, למען לא תראהו עין היקום באבלו. לא האמין עוד שאול ביושר לב־אנוש, אף כי לא שת את מבטחו ברגש הרחמים, אשר יהי למושעות לאשר יותן בצרה או יתגלגל תחת שואה, אחרי אשר גם נביא האל לא העיר רחמיו על גוי מוכה ומבוסה ואף העיר את כל חמתו עליו, על אשר לא ציוה לשסף את אגג. לזאת לא מצא שאול פתח־תקוה וצרי־נחמה מעט לנפשו לא מבני אדם אוחזי־חרב ולא מן הנביאים המטיפים דבר האל. לא נפלאת היא, כי לאחרונה הסכין לדבר אל נפשו ניחומים לא לבד בהגיגי־לב, כי גם בדבר־שפתיים, להקל מעליו לרגע משא מעל הלב. ככה עשה גם הפעם, בחפשו תחבולה לשכך במעט את יגונו ורוגזו. הוא עלה על כסא מלכותו, עליו ישב רק בסוד שריו ויועציו או בחברת אורחיו רמי המעלה, אם שועים בישראל ואם צירי הגויים, ובלקחו לידו את חניתו פתח את פיו וידבר בקול רם לאמר:

– מה לך, שאול, כי נעצבת אל לבך? הכי לא אתה מלך על ישראל, משוח האל, איש גבור חיל בכל מערכות הקרב עם אויבי־ישראל, אשר התחולל, עד תמול? נפשי, מה תשוחחי ומה תהמי?

ויען שאול את שאול ויאמר:

– אמת נכון ויציב. אני שאול הייתי מלך על ישראל, הנני מלך ואהיה מלך. מי ידמה לי ומי ישוה לי בין מלכי הגויים? נצחונות רבים נחלתי על אויבי־עמי. בחרבי ובקשתי עשיתי את כל החיל הזה. את שבטי ישראל הפזורים קבצתי יחד ועשיתים לעם. אף יהונתן בני גבור חיל וכמוני שמו נערץ בעם. הוא יהיה יורש העצר אחרי. הכי קטנה היא היות מלך ראשון על ישראל, עם סגולה? גם זרע־זרעי ישב על כסאי, כי בית ישראל נאמן יהיה לבית שאול. הלא אושרתי. מה מאד נואלתי בעצבוני.

לא אחת שבה אליו רוחו ועוז־בטחונו שוב צלח עליו, בהביעו בקול הלל למעלליו הגדולים, אשר פעל אחרי עלותו משפל־מדריגתו להיות נגיד על עמו. אולם הפעם דבריו שבו אליו ריקם. נפשו היתה לא־נוחמה. נורא נפלא שאול, שככה לו להתעצב ולא לחדול. הקשה לשאול: הכי דבר נפל בחיי או בחיי העם והארץ להקדירני ככה? חוש שח לו, כי אך טוב להתחקות על מקרי הימים האחרונים בלב ער ובהגיון צלול, להגיע עד שורש־דבר, אשר נהיה לו למקור־עצבון. או אז יקום ויעקור שורש פורה רוש ולענה הלזה ורוח לו. ולוּ שמע בקול חושו, היה אל נכון מוצא את הנסיבה במעשה הנער, בן־בלי־שם, אשר הכה את גלית הפלישתי והעם הריע אליו בתשואותיו, רעיון אשר לא אחת צץ בהגיונו. אפס לא קמה בו רוח להתודות אל נפשו, כי עינו צרה בנער בן־בלי־שם.

לשוא שקד להגיע עד חקר־יגונו. אכן, הוא נאחז בסבך דאגות רבות לשלום העם והארץ, אשר גם הנצחון על גלית ומנוסת הפלישתים עד עקרון לא הפיגו אותן. כל נצחון על האוייב יקטין רק את עולו, אך לא יקטין אף במעט את המורא מפניו. ונהפוך הוא, כי האוייב אחרי מפלתו חיש־מהר יתאושש מתבוסתו, יאגור עוז ומשטימה ואף יאגור חיל כבד מן הראשון לנקם ושלם. ותחת זאת בני ישראל אך יתרפו מאז והלאה במלאכתם, הן בשדות התנובה והן בשדות הקרב. נוסף על כל טרחו וריבו עם הגויים השתרגו ועלו עליו צרות רבות עקב המריבות בביתו, מריבי־נשים ומריבי שואפי השררה ושלטון. אך הכי המלחמות בחוץ והמדנים בבית הם מעשים חדשים מקרוב באו? כל מדינה תוכה רצוף מדון. כל בית מלא ריב. נתיב הוא מימי בראשית. אויבי־איש אנשי־ביתו. אוון ועמל לרוב ראה מעודו. אולם בזאת התנחם תמיד, כי הרוע והרוגז הם אך שצף־קצף ורוח־עצב באנוש כמוהו כענן־בקר, אשר רק לרגע קטן ישבית את שמי התכלת מטהרם. אם ככה, לעצבת־אימים זו, אשר תדריך את מנוחתו ולא תחדל, מה זו עושה? מה יום מימים? אף דברי הנביא הזקן, שמו לפנים הרואה, וכעת הנהו כמו עיור אין־עינים, אשר הכעיסוהו עד בלי די, לא נמצאו לפניו כשרים דים להביאו עד דכא ולהדריך את מנוחתו כליל. כל נביא זקן הוא רעה חולה, אך זו היא רעה עוברת. אף הנביא איננו בן־אל־מות. ככל שישבע ימים, יגבר רעבונו לשלטון. לא נפלאת היא, כי כשובע־ימיו שובע־רוגזו. והיה כאשר יעברהו הזעם כרוח קטב מרירי, תתמלטנה מפיו מלים כמדקרות־חרב, שוצפות חרפות וגדופים, וכאשר לשונו מלומדה לחצוב להבות־מליצות, ככה תשיש לחצוב להבות־משטימה ולזרוע רוגז ברוח־פיו. זה האיש שמואל וזה שיחו להלך אימים על המלך, כי עויין הוא את המלכות מעודו. משוגע איש הרוח, אף כי בהגיעו לשיבה. ככל אשר יזקין שמואל, כן יתאוה תאוה לשית חוח באפו ולנהלו למען על פיו יישקו כל עסקי המלכות. אפס על אף זאת, שח עם לבו, לא מעט שמואל היתה הנסיבה לעצבת הכבדה, אשר שתה בלב את קנה, עד אשר אהיה לעתים כאיש אשר צלו סר.

רבות חקר שאול, רבות עצות שת בנפשו וצלל ברוב־שרעפיו לנבכיו. והנה דלה מתהום־רוחו רעיון, אשר בא כשמן ששון בעצמותיו. ויאמר שאול: כאשר אחזה לי אני נעצבתי עד־בלי־די, עקב אשר שמחתי אלי־גיל רב מידי בנצחון האחרון על אויבי עמנו. כאשר יהיה נוה־דשא בשממה להלך, אשר יקרא האח והידד, ככה נהיה הרעיון הזה לבשורה משמחת, רבים ישישו אלי גיל. אך שאול ישיש רק אלי עצבות מעט. שאת לא יוכל את השמחה בתעצומותיה ואת הששון בסאונו. קול העם ברעו היה לו מעודו למקור־חרדות. הכי לא היה נחבא אל הכלים מיום ידעו את נפשו? כאשר לראשונה הביאו שמואל אל העם ברמה וירעו העם ויאמרו יחי המלך, קם עליו מקרב לבו נחשול־תוגה ואך בדי־עמל עצר את נחשול הדמעות, אשר אמר לפרוץ מעיניו, פן יראוהו האנשים ויבוזו לו. וכאשר בני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו, היה כמחריש ולא נטר להם איבה. ויהי ההיפך מזאת, בי בסתר־לבו הודה להם על הטובה, אשר עשו עמו, למסוך נטפי־תרעילה לתוך כוס־תענוגותיו. היטב פחד, פן שמחתו הרבה מדי תהיה לו אך לרועץ. יתירה על זאת. אחרי אשר שמואל צק על ראשו את פך השמן וישקהו ויאמר, כי האל משחו על נחלתו לנגיד, וגם האתונות אשר לאביו נמצאו, גברה בלבו סערת־שמחתו, עד כי היטב פחד פן יבולע לו. ויהי זה מפלטו, כי פגע חבל נביאים מתגודדים המייסרים נפשם בשוטים ובחבלים לשית בגיום כל כאב וברוחם כל דוי, ואף הוא עשה כמעשיהם, למען השכיח מלבו את אשרו הנועז, מדאיב הבשר והרוח גם יחד. ביום ההוא הגדול והכי נכבד בחייו, כאשר הוא וכל העם אשר אתו נזעקו לראשונה ויבואו עד המלחמה עם הפלשתים ויושע ה' ביום ההוא את ישראל והמלחמה עברה את בית און, הלא נבהלו כל עצמיו מפני עצמת השמחה, אשר השתרגה ועלתה עליו ועל כל העם. לכן הוציא צו לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאויבי ולא טעם כל היום לחם ואף הניא את כל העם מלטעום אף מעט דבש אשר ביער. הוא אך למען זאת ציווה על נפשו ועל העם את הצום, כי לא ישתו לסבאה מכוס התענוגות. נמשלה השמחה לדבש. דבש מצאת אכול דייך, ולא עד בלי די. לא תוכל הנפש לכלכל שמחה אשר גאה תגאה. רק אין זאת, כי השמחה בשיאה כמוה כשואה. לפתח כל שיא רובץ האבדון. אך כפשע בין המשוש ובין האבל.

אזני שאול תצלצלנה בשמעו קול העם בריעו והמון חוגג אך יהלך עליו אימים. הכי לא יהיה כל חג לחגא? והוא טרם שמע מעודו פרץ־מצהלות כבתרועות העם במות גלית. העם היה פרוע לשמחה. הלא אחרית שמחה תוגה ולפני שבר גאון.

שאול ירד מעל כסאו הרם, הציב את חניתו בפינת החדר, ישב לארץ על מרבד־אטון, נשען על כביר העזים מאחוריו, והכה במקל הזהב על לוח הכסף. חיש־מהר בא שמעי והשתחוה לפני מלכו אפים ארצה. ויאמר שאול:

– ספר, שמעי, מעט מן השמועות החדשות, אשר העבירו תמול הולכי רכיל בקהל על אודות מערכות הקרב. אך הטוב כי לא תספר לי מאומה – שינה לפתע את טעמו – ואתה זאת עשה: הבא לי עוגת־צימוקים וגביע־יין.

שמעי הביא באגן את עוגת־הצימוקים, היא אשפר, אשר שפרה מאד על המלך, ואת גביע היין, אשר יכונה בפי שאול אשישה, כי בו יתאושש מפעם לפעם מרפיון־רוחו ובו יפיג מעט את רוגז־עצביו. עמד עוד שעה מעטה בעינים מיחלות לדעת, אם עוד יבקש המלך ממנו דבר. אולם שאול הסב את פניו ממנו, ויהי לו הדבר לאות, כי עליו לסוב וללכת.

שאול בטעמו מן העוגה נפלא עד למאד, כי לא היתה ערבה לחכו, ואף מגביע היין לא לקח אל פיו בלתי אם גמיאה קטנה. המעט אשר היין לא שמח את לבו כמימים ימימה, שת נוספות על יגונו. ויאמר שאול: רק אין זאת, כי העצבת אשר תפעמני לא עוד רעה חולה עוברת היא, אף לא אחד ממרי הנפש, להם יינתן יין, הנני, כי כאב נעכר בקרבי יקנן. אך מה שרשו כי אדע? הלא לא ייאמן, כי תשואות העם לצעיר הרועים ישביעוני מרורים אשר כאלה. לא אל גיל העם אתעצב. לא. לא. ומה לי כי רוחי סרה מעלי? עצב לא אדע שחרו באני.

שאול לא עשה שקר בנפשו. עצבת־פתאום לא חדשה היתה עמו. משחר־נעוריו בא בסוד חלחלות אשר פקדוהו לרגעים והותירו אחריהן עצבונות קלים בנפשו ללא דעת־פשר. אחת ידע, כי רעה נשקפת לו אי מזה עקב חטא כבד אשר ירבץ על לבו אי מאז ומשכבר. אפס החלחלות ההן היו קלות־כנפים ואף שלוחותיהן – היגונות אשר בשוליהן – היו קצרי־רגעים.

אורחים־פורחים היו ברוחו, כחלומות יעופו, ולא מכון להם בלבו. אחרי לכתם מעמו ויהיו כלא היו, לא נודע כי באו אל קרבו. ואף המה נסוחו ונגוזו ממנו כליל בהיבחרו למלכות. הכי רק בגלל אשר לא היו עוד עתותיו בידו לשגות ביגונות, אחרי אשר נחשולי המקרים והמעשים סביב שתו עליו, או כי באמנה נהפך לאיש אחר על כסא המלכות הרם? אם כה ואם כה והנה שוב נתגלע, ואף ביתר שאת מאשר לפנים, חגו הסתרים אשר בנפשו לכל משב צנה נעלמה, כמוה כרוח קטב מרירי, המהלכת עליו אימה ודכאון. לא עוד תוגה זכה רכה וחמקמקה כמלפנים, בלתי אם יגון קודר, עכור ושחור, כמוהו כצל־בלהות.

צל־בלהות נהיה עד מהרה לצלם־אדם. רגע כגלית מראהו הבא עליו בחרב, בחנית, ובכדון, ומשנהו גובה לו ויראה לו כאחד מהנפילים אשר קם מעם הרפאים. שאול נתחלחל ויך במקל הזהב על לוח הכסף אחת שתים ושלוש, כמו דבר נחוץ עד למאד. שמעי בא במרוצה ויקרא עוד בטרם כרעו לפני:

– הנני, אדוני המלך.

שאול הביט בעינים קמות, כמו לא יראה את העומד נכחו. נפל שמעי אפים ארצה ושאל בהשתאות:

– אדוני המלך, הכי לא נקראתי?

– הכי קראתיך, שמעי? – שאל שאול בתמהון – אכן, קראתיך. חפצי באשישה, אשר תביא לפני בשנית. אך לא. לא אחפוץ עוד בה – הפטיר שאול ומבטיו, אל נכון גם שרעפיו, שוטטו למרחוק – ספר שמעי מעט מן השמועות החדשות מתמול… מה היה קול המון ברעו בבוא הנצחון? לא, שמעי. לא ילך לבי אחרי שאון העם והמונו. נמשלו תשואות העם במקהלותיו לשריקות העדרים במשפתים ולקול הסירים תחת הסיר. אני על זאת אשאלך, שמעי, ואתה ענה לי בטוב טעם ודעת. חידה אחוד לך: מי יכבד ממי: היגון אשר יפקדנו, בבוא עלינו צרה, או העצב, אשר יפעמנו על לא־דבר?

שמעי נבון־דבר, איש רוח נמהרה ובעל לשון למודים, אשר ישכיל את מענהו אל חפץ לב אדוניו, משפט שאול לעתים לנסותו בחידות. גם עתה פתר שמעי את חידתו פחז כמים. ויפתח את פיו ויאמר:

– כאשר אחזה לי, אדוני המלך, יכבד העצב על לא־דבר מן היגון עקב כל ענין רע. הכאב אשר יינק את לשדו מן הצרה, הלא בחלוף הצרה ומקור־מחיתו ייבש, יהיה גם הוא לאכזב, לא ייזכר ולא יפקד עוד. לא כן היגון על לא־דבר, ממקורו יתברך, כי הוא כמעין הנובע וכנחל השוטף, אין קצבה לו, ויש אשר יהיה כמסוס נוסס בלב בעליו לכרסם את הבשר והרוח גם יחד.

שמעי, שיכל תמיד את לשונו לרפד את אמריו בערמה מעט, לבל יעשה את דבריו כמסמרות נטועים, הפטיר:

– אשר יחוש לרגע קטן תוגה מעט, מי לידו יתקע, כי באמנת בת־בלי־פשר היא? הכי ידע אדם את מקריו? יש אשר צרה לו והוא ידמה, כי אך רחוקה היא ממנו. אף כי לא יראה אותות מראש, אם כי יש אשר נחש ינחש את הרעות.

שאול בשמעו את דברי שמעי על הנחש, מלא פיו שחוק ויאמר:

– הכי יש נביא באדם מלבד שמואל וגד וחבר הנערים המתנבאים, היוצקים מים על ידיהם?

– אמת נכון הדבר – ענה שמעי והביט אל המלך בעזות־מצח, ואך קול־דבריו היה כמתחנן – כאשר אחזה לי אני אין אדם בארץ, אשר איננו נביא מעט. כאשר יאמר המשל

הקדמוני יודע לב מרת נפשו, ככה נאמר במשפט יודע לב את הבאות. ולזאת אך טוב כי יקשיב אדם לקול־לבו.

שאול צחק במלוא־פיו, כמו לפתע סרה מעליו הרוח הרעה כליל ויאמר במהתלה מעט:

– כאחד מן החכמים אשר בארץ תפיק בפיך אמרי־שפר. רק אין זאת, כי היטב תיכנת לב אנוש וכל מקריו לא נסתרו ממך. הטוב כי תספר לי מעט גם ממקרי תמול ושלשום בהליכות ההמון בתשואותיו. הלא שאלתיך.

שמעי לא גרע את מבטו מעם המלך שאול ושת עצות בנפשו מה יגיד לבל יכשל בלשונו. שנות־עמדו לשרת לפני שאול למדוהו בינה, אשר לב מלך אין־חקר, כי ש אשר יבקש להוציא מפי איש־שיחו מלים, אשר לאחרי זאת ישטמהו עקב הגידו אותן. ויענהו שמעי, בשקלו בפלס כל האומר היוצא מפיו, ויאמר:

– העם הריע אף הריע בשאג־מצהלותיו כרעש עצי היער וכמשק־גבים. דעת לנבון נקל, כי העם בכל תרועותיו תרועת מלך בו. על מלכו יצהל ועל נצחונו על אויביו, אשר זאת הפעם היה שלם, תחת אשר מנוסת האויב היתה לחרדת־אלהים.

– חג גדול היה לעם, כמוהו לא היה. האף אין זאת, שמעי? – שאל שאול בהישירו את מבטו אליו.

– חג־נצחון כמוהו לא היה. כל חג בו ירונן וירועע על הנצחון, ייאמר עליו כי לא היה כמוהו. לא יאהב העם דברים, אשר כמוהם כבר היו לעולמים. לכן ישוו לכל מקרה ומעשה, אם במערכות הקרב ואם בהתקדש חג הנצחון, דמות חזיון אשר לא קם כמוהו, להגדיל ראווה ולהגביר שגב ותפארת.

שאול הסב בעוז־משנה את מבטו אל שמעי, צמדו אל פניו ויהי כמחקרו.

ויאמר שאול:

– הכי היטב שמעת, שמעי, את המלים אשר יצאו מפי המקהלות, בהריען לקראת המנצחים בקרב?

ויען שמעי ויאמר:

– אל נכון שמעתי. אך מי יתקע לידי כי באמנה שמעתי את הדברים לאשורם? קול המון קול אריה. אריה שאג מי ישמע את מענה־לשונו? רק קולות נשמע ולא כל דבר ברור. הרעש יחריש את האזנים. המו־רגשו האנשים גם תמול גם שלשום בהמון סואן. הלא יאמר המשל הקדמוני: קול העם ברעו כמוהו כים גועש. כל הלשונות הכו גלים אדירים. גל אל גל קרא: יחי שאול וכה לחי המלך שאול. גל רדף גל. ולאחרי זאת, כאשר הנשים יצאו בתופים ובמחולות לקראת המלך שאול, ותבקע הארץ לקול שאול, שאול.

שחקת־נחת זרחה לרגע קטן על שפתי שאול בדבר שמעי. ושוב כונן את מבטו כחץ דרוך אל מול שמעי ויאמר:

– הכי רק לקראת שאול צהל העם ואת שמו לבד נשא על שפתותיו, לא שם יהונתן, לא שם אבנר השר, לא כל שם אחר מגבורי החיל?

שמעי לא יכול עוד לחזק מול מבטי־שאול החודרים אל קרב ולב. אחרי אשר פני המלך אספו נגהם, הם הקדירו עד בלי די. ויען שמעי בשפת־עלגים, אשר ענתה בו את תרמיתו:

– אדיר חפצי לדבר אל אדוני מלכי אך נכונה, לבל אכחד מעמו אף מעט מזעיר, אף לא כמר מדלי וכשחק מאזנים, כי אגיד אל מלכי את האמת במלואה. הנה כי כן, אגיד לאדוני מלכי גם זאת. אכן, לראשונה בפרוץ תשואות העם שמעתי רק רעש מלים, סאון סואן, ללא כל משפט ברור, אשר אוכל לאמר עליו כי הוא זה. אפס לאחרונה קלטו אזני למרבה הפליאה מתוך ההמולה הרבה מחרישת האזנים גם שם איש לא־נודע לי לא מאז ומשכבר, ואשר גם כעת לא אזכרהו… ולזאת לא אדע אם באמנה עלה השם הלא־נודע עד כה על השפתים, או כי… מעודי לא היה משפטי להישען אל אזני, כי עבדך, אדוני המלך, חרש מעט הנהו.

– הכי לא צללו אזניך, שמעי, לשם בן ישי, הרועה הקטן, עליו הריע העם בתשואותיו לאמר, כי הכה ברבבותיו, תחת אשר שאול הכה רק באלפיו? – הביע שאול לפתע באזני שמעי את הדברים המחרידים, אשר אותם מנע אף מהגיגיו, כמשפט האיש המום־אימה, אשר תחת להיסוג מפחד אורבו לאחוריו, יזנק לקראתו להחיש את השואה על נפשו.

– אכן, זאת לא זאת. ואולי כן, זאת – ענה שמעי בפחזות, כמו אץ הוא לדלג ולקפץ על פני מהמורות אחרי אשר התנהל תחילה לאטו מפחד הערוצים הקטנים – הלא אגיד לאדוני מלכי דבר לאשורו. לפתע הנה צף ועלה בזכרוני, כמו זה עתה שמעתיו. לפתע הנה צף ועלה בזכרוני, כמו זה עתה שמעתיו. אמת נכון הדבר, כי הקהל בהמוניו הריע לקראת שאול. אולם הנשים המשחקות, אשר תשרתנה לפני הכהנים בנוב ואשר תשתופפנה בחצרות בני הנביאים בנוות אשר ליד רמה והן שוגות עמהם בחזיונות, ענו ואמרו בקול ענות חזקה, כמו בצו מפקד נעלם: הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו. יכני הברק, יהממני הרעם, אם כיחדַתי שמץ דבר מעם אדוני מלכי. רק אין זאת כי אם…

שמעי לא כילה את משפטו ואך שת עליו נוספות בקריצות־עיניו, לכן שאל שאול ברוגז עצור:

– אל מה ירמזון מליך, “רק אין זאת כי אם?”

נפש שאול געלה ברמזי־מלים, אף כי בקריצות המבטים הנלוות אליהם.

שמעי, אשר זה משפטו בשיחו להתנהל אט־אט, החל מלהטי־רמזים ועד לדברים הבוטים כמדקרות, פתח כעת את פיו וידבר ברורות לאמר:

– רק אין זאת, כי יד הכהנים בנוב ובני הנביאים בנוות היתה עם עדת מקהלות הנשים להריע לכבוד הרועה הקטן ולהרים על נס את מעשהו, בקלעו את האבן בגלית מבלי להחטיא. אך יד המקרה היא, אשר האבן נתקעה במצח גלית. הכי זה גבור, אשר יצלח וירכב על המקרה? ברצות המקרה גם החלש יאמר גבור אני וגם גבר לא־יצלח יחולל גבורות ונפלאות. אפס משפט הכהנים המתקדשים והמתנבאים רועי הרוח להיות עוינים בסתר את המלך – ענה שמעי בלשון נמהרה, כמו היו כל המלים ערוכות ושמורות בלבו ומשוננות בפיו משכבר.

– אך כזבים תפיח, שמעי – קרא שאול בכעס לא־עצור ואף פניו הזעימו – אך עלילת־דברים אתה שם על הכהנים והנביאים, אשר לא ינטרו לי איבה אף במעט, באשר שלום־אמת ישכון ביני וביניהם, שמעי, אל תשלח את לשונך באשר לא נשאלת.

– לא, לא אדוני המלך, חלילה לי לשלוח את לשוני באנשים תמימי־דרך, אשר לא עוול בכפם – ענה ואמר שמעי בתום־פנים, כמו אך תורת־חסד בפיו – מעודי לא רגלתי על לשוני. ואך בשגגה התמלטו מפי מלים אשר לא כן. הלא כה יאמר המשל הקדמוני: ברוב דברים לא תחדל איולת. אני בחפזי דברתי. אף אפונה אם באמת שמעתי תרועות לבן־ישי מפי הנשים המשחקות. אני אדוני המלך איש־תהפוכות הנני לא לדבר, בלתי אם לשמוע. רגע אזני פקוחות לרווחה ומשנהו כמוני כחרש חליפות. הנה אשמע מעט מזעיר והנה אשמע עד בלי די. יש אשר אשמע מלים לא במו־אזני, בלתי אם אחרים יעידו ויגידו לי, כי המלים ההן נאמרו, ולאחרי זאת אדמה, כי במו־אזני שמעתין. דמיוני מתעמר בי, אדוני המלך. לעיתים כל אמרי־פי אך ילדי־רוחי המה.

שאול הקשיב לדברי־שמעי במרי־רוח, אך ללא תמהון. בוחן לבבות היה מעודו. אף כי מאז עלותו על כסא המלכות ורבים ממבקשי־קרבתו, המדברים אליו בשפת־חונף למדוהו בינה, כי כל איש עקוב יעקוב וכל בעלי־לשון אך רבי־תככים המה. בתום דברי־שמעי הסב שאול את פניו ממנו. שמעי חיש מהר נשא את רגליו ויצא מן החדר. אך יצא ושאול קרא לו בצלצלי מקל הזהב לשוב על עקבותיו. ויאמר אליו שאול:

– הכי לא ראית, שמעי, הבקר את דואג האדומי עובר אי־בזה בקרבת הבית?

– אפונה אם אוכל להגיד לאדוני מלכי נאמנה, אם ראיתי במו עיני את האדומי הבקר אי־בזה עובר ליד הבית – ענה שמעי, בפשקו את ידיו כמו הן כפות־מאזנים בהן ישקול כל אומר היוצא מפיו.

–אני לא לדואג – שח שאול בארשת שאט־נפש כמתנחם על שאלו לדואג – אני לאבנר. לך, שמעי, וקרא לאבנר השר לבוא אלי.

פרק כב. ושאול נהפך לאיש אחר

שאול ציפה לבוא אבנר ובקוצר־רוח דימה, כי מועד ארוך כבר עבר מאז שלח את שמעי לקרוא לו. נורא נפלא על כי פעמי אבנר אחרו לבוא ואף שמעי נהיה לזעום־נפשו. שמעי הלזה, הגה ברוחו הקשה, חרוץ הנהו אך למלל ולשונו תרוץ אורח לחרפות, ותחת זאת רגליו תתנהלנה בעצלתים, כאשר נרפה הנהו לכל מלאכה. אחרי רוגזו דיו התעשת ונתן אל לבו, כי אך לשוא יתקצף על אבנר, אשר אך בשר ודם הנהו ולא כנפים לו לעוף. “נפעם הנני רב מדי. לבי יהלמני בחזקה, ברגעים אדפוק להחיש את מהלכם. יען כי כל חפצי לקפץ ולדלג על הזמן, לכן יארך לי על אפי ועל חמתי. כגמולי ישלם לי. איש תהפוכות אשר כמוני. הכי לא זו משאלתי תמיד, כי הזמן ינהר אט־אט ולא ידהר בשצף־קצף כסוס שוטף?”

עוד הוא הוגה על התהפוכות ברוחו ובשוט־לעגו ייסר את נפשו על חליפותיה הנמהרות ולאזנו בא זמר מעבר לחלונו המשתפך במצהלות: שאול הכה באלפיו ודוד ברבבותיו. לא כזב בפי האדומי. שיר־עם הוא זה. גם היום וגם מחר יתן העם את קולו בשיר זה. לרגע נדמה היה לו, כי לא קול בעליל הוא, בלתי אם יצור־דמיונו. הכי לא הוכה גם הוא לפנים בתעתועי־רוח לשגות בחזיונות? רעה חולה היא בישראל, אשר כל איש, כנער כזקן, כעם ככהן, יחזו חזיונות ובילדי־רוחם ישפיקו. ויען כי ביקש לדעת נאמנה, כי בדים עמו, שת פעמיו אל החלון מנגד, הפונה אל הגן, בלתי אם אל הקריה, לבעבור בעיניו יראה ובאזניו ישמע, כי אך נתעה בשוא. אך, אהה, אזניו לא לבד שמעו את הקולות, אף בחנו נכונה את המלים היוצאות בקול ענות חזקה מפי המון חוגג ועיניו ראו את המוני האנשים הנוהרים בסך, חגים ונעים כבליל גוים נעוים הוללים ומשתוללים כשכורים מיין. שאול קרא כמעט בקול רם אל נפשו הבט, הקשב. אך הוא גם מקולו נפחד, פן אך בדמיון מקורו. היטב זכר, כי אף לפנים התערב בקהל המתנבאים לעשות כמוהם זר מעשהו, ואילולא נמשח למלך היה גם אל נכון צולל לשגיונות ומתמכר לצלמי־תוהו. אכן, המלכות היתה לו סם־מרפא למועד לא־ארוך ממשאות השוא. “ואם כעת שבתי למשוגתי, הלא אות הוא, כי במהרה תילקח ממני המלכות, כדבר שמואל, ותינתן לאחר” – פלח רעיון את לבו.

למרבה תמהונו לא החרידו הרעיון, כי אם העציבו. זאת לא זאת, אף עודדו לא במעט, באמרו לנפשו, כי מעתה והלאה לא עוד שאול במלואו הנהו, בלתי אם שאול וגם לא־שאול, כאשר הנהו מלך וגם לא־מלך, מלך התלוי על בלימה. הנכון הוא, מלך התלוי על קצה הזמר לשבט או לחסד. הכי לא יבוא יום, בו יאבד שאול לשאול?

ויחד שאול בהגותו בזאת. נעמה לו הדעת, כי אבדן הכתר הצפוי לו הוא אשר יעציבהו היום, כמו טובה היתה בעיניו דעת־אבדנו כפשר לעצבונו מאשר הדעת כי עצבונו הוא ללא־ פשר, באשר יגון על לא־דבר אך חולי ממאיר הוא. ולא כן הנפש אשר תתעטף ביגונה על אשר אבד לה, כי כמוה כעץ אשר ישוב ויפרח בחלוף־גזעו. אם ככה יאבד שאול לשאול ומצא לו. באבדן האתונות מצא את הכתר, וכעת באבדן הכתר ימצא אל נכון דבר־סגולה רב מזה. ואולי ייהפך לאיש אחר, אשר אין בלבו לא חרדה, לא שפק, לא מגור, לא הגיון־חשד, לא שאט־נפש לקרוביו ויועציו. “הכי לא דיבר אלי הנביא אז, כאשר הוצק שמן משחה על ראשי, לאמר: ויהי בבואך שם העיר ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה ולפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והמה מתנבאים וצלחה עליך רוח ה' והתנבאת עמם ונהפכת לאיש אחר”. הנה כי כן, יש אשר לפתע ייהפך אדם לאיש אחר. לא עוד שאול הנני כעת, בלתי אם איש אחר. אבד שאול לשאול.

פחד אחזו, כי לא עוד שאול הנהו. ניסוג מן החלון ובצעדו אחת הנה ואחת הנה קרא לאמר: אכן, שאול הנני. גם בצעדי אתנכר. וזו החנית אשר לי. אות הוא כי אני המלך – שח ושלח את ידו לקחת את החנית. במששו במו־ידיו את יצורי־גיוו כבר ידע אל נכון, כי שאול הנהו, שאול ולא אחר.

אולם, לא כבטחונו בנפשו היה בטחונו במראה־עיניו. לפתע נחזו לו כל הדברים, אותם יראה ובידו ימששם, כמעשה פלא, כיש לא־ייאמן. הכי יש עולם? – שאל את נפשו בתמהון – תבל זו, השמים האלה, העצים, האנשים, מי בראם, יד מי חוללם? דימה שאול, כי אך ברגע הזה נפקחו עיניו לראות את היש כתומו ואת הדברים לאשורם. ויבט וירא והנה זרים כל הדברים וגם מוזרים. ומי זה אמר ויהי שאול למלך? הכי הוא מלך? והכי לא שח לו הנביא הזקן וחסר הדעה את הדברים האלה לאמר: קרוע תיקרע מעליך המלכות ותינתן לרעך הטוב ממך?

אחרי אשר שאול נתן אל לבו, כי אל נכון כלה ונחרצה מעם הנביא בדבר האל להורידו מעל כסא המלכות, צמח בקרבו בשנית ובעוז־משנה השפק, אם לא דבר הנביא להדיחו מעל כסאו אך תעתועים עמו. זה לו ימים רבים, אשר במרבית המקרים לא ייאמן לנפשו. אפס לאחרונה יכרסמהו השפק ולא יחדל. אין מראה או משמע, רגש או הגיג, בו, אשר תולע השפק לא יאכלו בכל פה. הכי באמנה שמע במו אזניו את דבר הנביא ההפכפך, כי האל מאסו מן המלוכה או כי אחרים הגידו לו זאת בשם הנביא? לא ידע אל נכון. יש אשר לא יאמין למשמע אזניו, אף כי לשמועות, אשר המעטים יעבירו אותן בקרב הרבים, אם בשגגה ואם בזדון־לב. זה גורל המלך להיות אבן השואבת למרכלים ולמתעתעים למיניהם. סביב המלך שקרנים יתהלכו, משטינים ומלשינים יתאוו תמיד תאוה לפרוש רשת לרגליו ולסכסך בינו ובין הנביא, בינו ובין שריו, בינו ובין אנשי־ביתו. הכי יש דבר אשר המלך ידעהו נכונה מכל הנקרות בגבולות מלכותו? “כל אנשי סודי במחשכים יושיבוני, במשאות שוא ומדוחים יקיפוני”.

חוש הגיד לשאול, כי לא ידע עוד לשפוט נכונה על כל דבר באשר הוא, אם בשמים ממעל ובארץ מתחת ואם אשר בקרבו פנימה. אך פלגות ברוחו ופלגות בכל. לא נפלאת היא בשורת הנביא, כי מלכותו תיקרע מעליו. קרעים גם בנפשו ולבו חלוק, חציו בוטח וחציו נוע ינוע; מזה ישמח ומזה יאבל; האהבה והמשטימה תפעמנה אותו יחדיו. הכי לא נחצה גם צלמו להאיר ולהחשיך בד בבד? הכי לא תען בו דמותו הנעוה את הגיוניו העקלקלים?

ניגש אל ראי הבדולח, הנצב ליד הקיר מנגד, ורוחו שבה אליו, בראותו, כי מאור־פניו לא דעך ותארו לא שונה לרוע אף במעט, כמו אין פרץ ברוחו ולא צווחה בנפשו. ויאמר בשחקת־נחת: אכן, הוד מלך בי, לא נגרע אף קו או תג מחין־יפיי מני אז, בהימשחי למלך בדבר שמואל, אשר זה היה דברו לעם: הראיתם אשר בחר ה', כי אין כמוהו בכל העם. שאול התיצב קוממיות ושח בשים־שכל: הנה כי כן, מלך ביפיו תחזינה עיני. חזק, שאול, יפיפית עד למאד. אל יפול רוחך ואל תתעצב אל לבך. דרוך עוז. חזק, חזק. בשגם היום אחרי הצהרים יתקהלו כל השרים עמי למועצה, אחרי אשר זה שבועות רבים, עקב רעש המלחמה, לא נועדנו יחד להיועץ על מעשי הממלכה, כולם יבואו, איש לא ייעדר. ברוב עם הדרת־מלך ובמאור פני־מלך הדרת־עם. לא נאה למלך דרך עוצב בסוד שריו, כאשר לא ייף השמש במסילותיו כאשר הקדרות תכסהו.

בשקפו את מראהו בראי דלה ממצולות־רוחו כל שביבי החן וטללי האורה הצפונים בהן לזרעם בפניו ולהשקות כל פאת־חררים בם. מה עלץ לבו ורמה קרנו בעיניו, בראותו, כי אכן שמש צדקה זרחה בצלמו וכעת יפיץ על סביבותיו שפע נדיבות, חוסן, בטחון ושמחה. כן, הוא שמח אלי גיל ורעד אלי עצב. מי יתנהו קם על נדיבות לתת ולא לחדול, ומי יתנהו נגיד זועם, אשר המשל ופחד עמו. אהה, הוא שנא את השררה. אך הכי יש שלוֹט ללא שרוֹר? היטב ידע, כי אשר יחצה נפשו, אחת דתו אבדון. אך גם היטב בחן, כי החציון במלכותו כבר נתחולל. הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו – הנה דבר הזמר בפי העם. נצח זמר־עם לא יכזב. אם ממרחקי הקריה ואם ממצולות־נפשו דלה את המלים אשר בזמר, אך נכון הוא כנכון היום, כי מעתה והלאה לא יאמרו עוד, כי רק לשאול הגבורה, התהילה והתפארת, לא יאמרו עוד שאול ואין כמוהו בכל העם. יש כמוהו והוא אף טוב ממנו. היה היה שאול, משכמו ומעלה גבוה מכל העם, והנה הופיע ובא רועה קטן, אשר חלק כחלק, ואולי חלקו גם יגדל, יקח עמו בתהילה. זאת לא זאת, כי גם את המלוכה יחלק עמו.

ככל אשר הוסיף להגות ברועה הקטן, כן נעכרה עליו רוחו, וכל עמלו לדלות מתהום־נפשו את שביבי החן והחסד ולזרעם בפניו, היו לאכזב. רע היה עליו המעשה, כי הוא, שאול, מעודו קם על נדיבות, יטור עברה וקנאה לעול־ימים. שאול לא שנא דבר עד תכלית, כאשר שנא את השנאה. אף את זעמו על שמואל, אשר ייגלה אליו מפעם לפעם כמתעתע ובשגעון יתנהג עמו לטפול עליו כל עלילת דברים ולערוך לפניו עצומות מוזרות, עצר שאול, לבל יעבור על גדותיו. אף כי שמר על רוחו, לבל תעכרהו השטנה לשמואל. הוא בכל עת, תחת להשיב לשמואל מחרפו בדברים כדרבונות, שח אליו בנועם ובנחת, ויש אשר גם דבר אליו תחנונים.

ואיככה ירגז על עול־ימים, אשר חרף את נפשו להתיצב מול המלחמה עם גלית? הלא ייבוש ויכלם לעשות את לבו כנאד נפוח שנאות?

שאול, הבחור הטוב, גער בשאול המלך הקנא ויאמר: חמסי עליך, מלך, כי לבך גבה ככה, עד כי תשוה לך דמות איש מורם מעם. מי זה שתל בלבך את הרהב הזה לדמות בנפשך כי גדלת מאד, ואף תאמר אני ואפסי עוד, אין כמוני, מי ידמה ומי ישוה לי? ראה גם ראה, שאול המלך, אני שאול בן קיש, בחור וטוב, אך אשלח לשון לעומתך, לשון ארוכה אשר תתנועע אחת הנה ואחת הנה, למען אשית לעגי בך. הבאמנה תדמה, המלך, כי רמה קרנך עלי, בן־קיש? הבה נא ונתיצב זה מול זה. אתה אחד ואני אחד. כן, כן, אחד מול אחד כבמחזה. בשגם אין זר בינינו. אין איש עמנו. אף לא יבוא איש, כי חוק הוא, אשר אין לבוא אל המלך בלתי אם הקרוא אליו. הלא זה דברי, אני בן־קיש: אשרי המלך, אשר הכוח בידו להרחיק מעליו כל איש ולהיות שוכן לבדד ככל אשר תאוה נפשו, למען יחולל פנים אל פנים עם נפשו, למען יחולל פנים אל פנים עם נפשו כל מעשי־משובה זרים ומוזרים ואין מכלים. ולא כן איש העם, אשר עיני זרים צופיות עליו בכל עת, אין מקלט לו להיחבא בו מקהל־צופיו. אין מנוס לו מרואי־פניו. על אפו ועל חמתו יזכה ארחו ושיחו, ישמור נימוסי האנשים, יכלא בקרבו כל חשק־משובה. אשרי המלכים, כי הם לבדם יעשו כל הישר בעיניהם. בסתר־אהלם ישתובבו, ישתוללו, ישתגעו, ומי יאמר להם מה תעשו, אכן, המלך מורם מעם בראשי הומיות, אך נקלה הוא מעם, באין איש עמו.

עוד שאול נצב מול הראי ומעווה את פניו בעוית מוזרה, ראה לפתע כי יש איש. שמעי צעד על בהונות רגליו וניגש אליו. זה האיש שמעי וזה מצעדו: חרישי ולא נשמע כמעט. אף כי בבואו כמתגנב.

– זה אתה, שמעי, וקול צעדה לא שמעתי – שח שאול ובפניו השתפכה שחקה נרחבה, בורקת, מרירה, אשר הילכה אימה על שמעי.

שמעי כרע על ברכיו ודבר ברתת:

– בי אדוני המלך, אל נא ישית בי אשם עקב צעדי חרש. ראיתי את המלך תפוש ברוב־שרעפיו כאשר לא ראיתיו מעודי כמו הרחיק נדוד מזה והלאה ודבר אין לו עוד עם אי בזה, לא קם בי רוח לתת את קולי בצעדי ולהפריעו רעיוניו. מענה בפי מעם אבנר השר, כי עוד אחת מעט בוא יבוא אל המלך.

– קום, שמעי, על רגליך והשפל את עיניך, לבל תתור תמיד אחריהן לחקור מסתרי־רעיונות זולתך – אמר שאול ויהי כמהתל וכגוער גם יחד – אך לא, הישר מבטיך, אל יפן מבטך ימינה או שמאלה. שית עיניך רק בי.

שמעי קם על רגליו ויעמוד קוממיות, אפס לא עצר כוח להישיר את עיניו אל המלך. לא הסכין מעודו להישיר עיניו אל איש. מבטיו נלוזו גם מבלי־דעת. אף כי אל שאול, אשר היה משכמו ומעלה גבוה מכל העם. אולם היטב ידע אורח שאול ושיחו, כי בעת תסור מעליו רוחו יחמוד בלשונו לצון מעט. לכן אך טוב לו בשעה הזאת למלא אחרי מצות המלך כתומה. בדי־עמל ערך את מבטיו, דרכם כחצים אל מול פני שאול, והמה גלשו, נסבו וחמקו אל מעבר לו. ויהי כאשר חזקה עליו פקודת־שאול להביט ולא לחדול ויהי מה, חגר שמעי שארית־כוחו להיות חולש על מבטיו ולהדריכם כיאות, עד אשר גם שאול אמר כי טוב. ויאמר שאול אל שמעי:

– הלא תגיד לי שמעי, הכי עוד איראה לעינים בתור אדם המעלה?

שמעי נחרד לדברי־שאול, אשר לפי כל האותות רחק מהם הלצון, ומקורם אל נכון בנפש יגעה וברוח נעכרה. הוא אהב את שאול אהבת נפש, כי קרוב־משפחה הוא לו, על המלך גאותו ובו רמה קרנו, באור פניו לו שמחה ובשמחתו לו אור. ויאמר שמעי אל לבו: אל נכון נעכרה רוח שאול עד למאד אם כזאת ישאלהו ואף מבטו דרוך אליו, כמו באמנה למשפטו ייחל. עמד כגולם והדבר לא היה בפיו. אולם שאול האיץ בו בצו נגיד לאמר:

– הגד שמעי, ואל תכחד, הכי לא צמח בפני קו או תג אשר יתן בי אותות הרוח השוגיה וההומיה? הכי לא נהייתי לאיש נעוה הדמות? אל פני התבוננתי וראיתי, כי אינם כתמול־שלשום. נס חני וכל הוד, כאשר אחזה אין עוד בם.

נבהל שמעי מבלי־דעת מה יאמר ומה ידבר אל המלך, אשר רגשת־קולו ענתה בו את כובד־הגותו. הוא לא ראה אף תמורה מעטה בפני־שאול, לא נגרעה אף כשערה מהודו ומהדרו. אולם היטב בחן במבטו את שאול, כי לא נחמה, בלתי אם שכול, יבקש לנפשו. ויענהו לאמר:

– מה אומר ומה אדבר, אדוני מלכי? מי אנכי להבין אל האותות בתואר ובמראה הפנים? כסיל ובער אנכי. כאשר לב־מלך אין־חקר, ככה גם תואר פני־מלך כמוהו כים גועש לחליפות וכקשת בתוך הענן לשלל־צבעים. אף כי פני שאול מלכנו, אשר הם כראי מלוטש לרגשות ולהגיגים רצים ושבים אשר ישוו להם חנים למאליפות. נמשל מלכנו ליפה־נוף ארצנו רב החליפות, אשר כל קו או תג בו יעמוד בעינו רק עד ארגיעה.

שאול דיבר בעוצר־זעם:

– איש מהיר חרוץ בלשונך הנך, שמעי. חלקות תדבר, אך אמת אין בפיך. אין אדם בארץ דובר אמת אל המלך. אף אתה תפיח כזבים באזני תמיד.

פני שמעי התקדרו ואך עיניו נוצצו בשביב שכל טוב, ויען את שאול לאמר:

–אכן, כזבים אפיח לעתים, באשר כל האדם כוזב, כדבר המשל הקדמוני. רוח היא באנוש, הדוברת שקרים. סובב הולך רוח השקר ועל סביבותיו שב הרוח. אל שולחן אחד כזב ידברו. רוח השקר הוא ציר אשר עליו יסובבו כל שיח ושיג בין איש לרעהו, אף כי יסובבו כולם בכחש את המלך. אך אנכי לא כן עמדי ובהתיצבי לפני אדוני מלכי, אך אמת אדבר אליו, אמת בפי ואמת גם בלבבי. אשר לפני אדוני המלך, הלא מודעת היא בכל הארץ, כי הוד נעלה נסוך עליהם ותפארת מלך בם. אף לא אוכל לכלוא את רוחי מלהגיד לאדוני מלכי, אשר הודו והדרו אותות נאמנים המה, כי אך שלות השקט תשכון ברוחו והיא אשר תאצול מרוחה לפניו המאירים והשמחים, עד כי כל הרואה את אדוני מלכי יהיה אך שמח ויקרא האח והידד.

צחק שאול מטוב־לב ואמר:

– אכן שקרן־חמודות הנך, שמעי, אין כמוך. בפיך תפיח כזביך ובפניך ילין התום. כל אשר יביט אליך, אך יאמר הנה איש הולך־תמים, פועל־צדק ודובר־אמת בלבבו, לא רגל על לשונו. אולם כאשר אחזה לי אני מלאת תככים. האף אין זאת שמעי?

שאול נתן את מבטו הבוחן בשמעי, כמו יחקור צפונות־לבו. ענה שמעי ומפיו התמלטה אנחה נאמנה.

–אכן, זאת, אדוני מלכי.

שאול צחק בשנית כאיש אשר לבו טוב עליו ויאמר:

– פיך יען בך, כי גם לשונך תהגה רמיה. לא אמון באדם. אשר לא יפיח כזבים בפיו, צלמו יהיה לו לפה דובר־שקרים, יכזב במבטיו, תנועות־ידיו ותנודות־גיוו תהיינה לו כלי־שרת לנכליו. עד עולם לא נבוא עד חקר לב־אנוש. איש יפרוש רשת לרגלי רעהו. כדבר באופל יהלך המרגל מבני הפלשתים בארצנו ואף איש ישראל יארב למלכו. הכי לא רבו עויני־שאול בעם, החורשים עליו רעה ובנפלו ישמחו עליו כולם יחד, שמעי?

שאול געה בצחוק רם ואף שמעי צחק עמו ולבו פחד בצחוקו רב יתר מאשר רחב. ויאמר שמעי:

– לא אוכל למלט לבי מן ההגיון, כי אדוני מלכי אך ילעג לי בדברו על עוינים לו, החורשים עליו רעה, ומלכנו הוא אהוב העם. מלוא כל הארץ כבודו ובפי רבים תהילתו. כמו לשמש צדקה ייחלו כולם למוצא פיו. הלא במקהלות יתנו את תוקף גבורתו ומעלליו, בעשותו נקמות באויבי־עמנו הפלשתים. כל בני עם ה' יריעו וישירו לקראת שאול מלכם.

–ולקראת גבורו החדש.

– אשר לרועה הקטן – ענה ואמר שמעי ולשונו רצה אורח כאיש המדבר ולבו בל עמו – הלא אך תמול בא ולמחר לא ייזכר ולא ייפקד עוד שמו. הכזהו גבור? הוא אף במדים לא יכול ללכת, כי לא נוסה באלה; חרב לא יחגור ואך האבן תהיה לו לכלי בקרב. לא גבור חיל הוא, בלתי אם עגל קטן, כעגלת הבקר אשר ביד הנביא הזקן, עמה יתהלך לאחרונה… עגל קטן, אשר עשה לו האספסוף לרקוד לפניו. לא גובה ולא יראה לו. במו עיני ראיתיו. לא תואר ולא הדר לו. גם אדמוני, אשר לי, הלא אמאסהו מלשימו על עדרי הצאן אשר למלכי. ימים אך מעטים ינקפו ושמו יישכח מכל לב. מודעת היא בכל הארץ, כי אדוננו מלכנו הוא לבדו גבור־חיל בעמו, בו ייושע ישראל תשועת־עולמים ולנצח ינון שמו. אדוני מלכי, אך אמת יהגה חכי, חונף לא דברתי אליו מעודי. אל נא באפו עלי, בהגידי לו את מהללי, אדוני מלכי.

– על מהללך לי לא אזעם, שמעי. יהיה לבך סמוך ובטוח – ענה שאול בשחקת־חן – אין אדם בארץ אשר לא יאהב חונף מעט. אף מלכים לא ימאסו בו. אך הנה קול צעדים אשמע. הכי לא עבר אי בזה דואג האדומי?

שמעי יצא המסדרונה לראות אם לא עבר אי בזה דואג האדומי, אשר המלך שאל לו היום זו הפעם השלישית. חיש־מהר שב להודיע למלך, כי אבנר השר צועד ובא.

ויאמר שאול אל שמעי:

– צא אל אבנר ואמור לו כי יתמהמה רגעים מספר במסדרון, עד אשר אתן לו אות לבוא לפני.

ויעש שמעי כן. ושאול בין כה וכה אזר עוז לגרש את העצבת מלבו, ולפרוש על פניו מעטה־מנוחות וכפורת־שמחה נאמנה. אבנר ריע לשאול מנעוריו ובראש צבאותיו יתהלך בכל עת; על פיו ישקו כל הקרבות, הוא האמיץ בגבורים, ולמשמעת שאול יסור בנפש חפצה. הלא לא בחכמה יעשה שאול בהיגלותו לעיני אבנר סר וזועף, תפוש־שרעפים ומודרך־מנוחה. הכי לא כמים הפנים לפנים לב איש אל רעהו? בשגם אבנר מראהו בוטח וכל הליכותיו תאמרנה עוז והדר. אך נאה כי לעיני השר הגדול ילבוש גם המלך הוד שקט וגאה. חפצו הצליח בידו גם הפעם ובבוא אבנר נהפך שאול לפתע לאיש אחר, לאיש אשר עלי במות הקרב ידרוך ברגל גאוה ובהיכלו הדרת מלך לו.

פרק כג. בסוד אבנר

אבנר השתחוה לפני שאול ויאמר:

– השלום לאדוני המלך, נועם האל עליו.

אף שאול ענה לאמר:

– השלום לך, השר אבנר, ה' עמך, גבור החיל.

ויוסף אבנר וידבר אל המלך לאמר:

– השלום גם לביתך, מלכי, לגברת המלכה אשת החיל ולפילגשותיך הנאוות. ישפות האל שפע אהבה ושלום לרצפה בת איה הרכה והענוגה.

ויענהו שאול לאמר:

– חן־חן לך, אבנר השר. את כל הנאהבים והנעימים אשר לי פקדת בברכת־שלומך. אך טוב ושלום לי ולכל אשר לי.

נהרה רבה השתפכה בפני שאול ואף רוחו עלצה בקרבו, בשמעו מפי אבנר את מהלל רצפה בת איה, היפה בפלגשיו, אשר לפני חדשים מספר אספה אל ארמונו וביפיה יתיימר. מה נעמו לו חין־מראיה, לבב־מבטיה ונועם־צחוקה בו תגרש את נכאיו. ויתמה שאול עד למאד בסתר־רוחו, כי הבקר, בנוח עליו עצבונו לא עלה לפניו זכר־רצפה, כמו נשכחה מלבו כליל. ויהי לו גם הדבר הזה לאות עד מה פשה בקרבו עצבונו עד כי נהיה לנגע ממאיר, כמוהו כדכאון.

שאול ישב על מרבד האטון הפרוש על הרצפה, כמו בהיותו לבדו בחדריו הפנימיים ויצו בתנופת־ידו על אבנר לשבת לידו, כי הוא התהלך עם אבנר ריע־נעוריו בתום־הליכות כעם איש כערכו. אין עוד כאבנר, אשר יזכרהו חמדת־בחורותיו, בהלו נר הששון והשמחה על ראש שניהם, יחדיו התהלכו חוגגים וחולמים להמתיק סוד באהבת־נשים ולהרבות מעשי משובה.

עת מעטה ישבו מחרישים, כי שאול זה משפטו לשבת דומם רגעים מספר עם רעהו מנער, בטרם ידבר אליו או ישמע דבר מפיו, למען בקרב הדממה הדקה תתרפקנה הנפשות אשה על רעותה ותשתעשנה מעט־קט בחסד הנעורים. היטב ידע, כי המלים יש אשר תהיינה לרגשות כעננים לשמש או גם תקמנה חיץ בין ידידי־נפש. אך כאשר ידומו הפיות ימתיקו הלבבות סוד־שיח, אשר יכרה להם אזנים להקשיב לאחרי זאת גם לארשת השפתיים. אף כי טובה שבת דומם יחד לעת קצרה, בבוא השניים להתיעץ על כל פעולה נכונה, כי הדממה הדקה תהיה להם כרוח חמדה טובה ללטפם וללבבם ולצוררם בצרור אחד, כמו אך לב אחד להם. שאול ואבנר היו אנשי־סגולה, אשר פי שניים ברוחם: החזון והמעש, הרגש הסוער והשכל הבוחן, יחדיו בהם נשקו. אדיר חפצם היה להגדיל תושיה בארצם ולהכין מערכות־ישראל לקראת הבאות; ללכוד את המלוכה על ישראל, למען תעמוד ממלכת ישראל איתנה בסערות הגדולות הנשקפות לה; אף נהו שניהם בחביון לבם אחרי חיי התום והשלוה, אשר היו פרושים כחופת־טוהר על הקדומים בישראל, בהיות כל שבט שוכן לבדד ודורך לו ככוכב במסילתו.

ויהי אחרי החרישם דיים ויאמר שאול:

– אל נכון תדמה, אבנר, כי הבהלתיך לבוא אלי הבקר השכם, יען כי דבר נחוץ לי אליך. האף אין זאת? ואתה אולי טרם כלית את מלאכתך אשר לפניך.

הד־נוחם עלה מקול שאול בדברו, כמו היטב חרה לו על אשר נתבהל על רוחו לשלוח רץ אל אבנר.

– ראות פני מלכי הוא דבר נחוץ לי בכל עת – ענה אבנר בשחוק נלבב – ואשר למלאכה אשר לפני, הלא כבר השלמה. כל פרקי הדברים, אשר יובאו לפני מועצתנו לאחר הצהרים, ערוכים ושמורים עמי כתומם. עוד תמול ושלשום צויתי על דואג אביר הרצים להריץ שליחים אל הערים אשר בבנימין ואשר ביהודה ובכל יתר ערי ישראל להקהיל את כל הנקובים בשמותם מן היושבים ראשונה במלכות, איש בל ייעדר, כי רבים ודחופים הדברים אשר שומה עלינו לבררם וללבנם היום.

אבנר דיבר אט־אט ללא־ריגשה אף מעטה וכל מראהו כאיש שוקט על שמריו, אשר אין בלבו דאגה או חרדה. אף קולו, אשר בכל עת הנהו חם ושקוי צוף כטעם הדבש, נהיה בדברו על עסקי המלכות קר ויבש. אפס לב שאול בן, כי בשיחו האטי והלא־נרגש נצררה סערת הלב, ההולם בחזקה. זה האיש אבנר לא כשיחו שיגו ולא כרגשו הנמהר שכלו השוקל בפלס. המעט לאבנר כי רצי־מעשיו יחזקו מרצי־מליו, הנה רק אחת יחרוץ משפט ולא ישנה, כי חיש כבזק יוציא כל זמם לפעולות ולא עוד ינחם אף לרגע קטן. הגיונו יתנהג במישרים, ידו אמונה ודרכים נפתלות יתעב ובכל מערכה יעמוד גלוי־פנים ועז־רצון, את נפשו יחרף ולא ישא חרפה על קרוביו. אל נכון, הגה שאול, זו היא הנסיבה, אשר לא יעברהו רוח עצב ונכאים לא יפקדוהו. הכי לא תפך העצבות ממקור הנוחם? ככה יהיו גם הנכאים ילדי השפק, אשר יכרסם כתולע את הנפש. ולא כן אבנר, אשר האל עשה אותו ישר, שתול הוא על פלגי־מנוחות, שכלו לא יצרור את רגשו ולבו לא ייחלק עליו. זאת לא זאת, כי בבוא הסער יישקט כפלים, כמו הסערה היא אשר תדריכהו במעגלות השלוה והכאב והוא אשר יזרע בפניו שחוק טוב ורוגע. שאול קנא באבנר עקב סגולת־חמדה זו, אשר תעטרהו כגולת הכותרת לחין־תכונותיו, אף נקשר אליו עקב זאת מנעוריו במשנה־אהבה. אף יאמר שאול על אבנר: זה גבורי ואנוהו. בצרה לא יבהל על רוחו ובעת נצחון לא יתפעם רב מדי. שבט המקרים לא ינוח עליו לא לטובה ולא לרעה ובמעשים לא ידפוק. ככל אשר יחפז לדרכו כן יקטין צעד.

לראשונה הקשה שאול המלך לפשר התהום, החפורה בינו ובין אבנר במערכי הרוח. והלא הם דבוקים לאהבה איש ברעהו וצמודים ילכו בכל מעלליהם. הכי לא יבעתו גם את אבנר לעתים רעיוני־בלהות? הכי לא יעמוד גם אבנר לעתים כמוהו מול הראי לשלוח לשון לנפשו? הכי יש אשר גם את אבנר יעבור חשק עז בשבתו בקהל־עם לפעות כגדי, לצהול כסוס, לנהום, לשאוג, לגעות בצחוק עז, ליליל כאיש אשר השכול והאבדן באוהו כתומם? הלא כה יאמר המשל הקדמוני: אח לא פדה יפדה איש. אף ריע־נעורים דבוק מאח לא יעמוד לאיש, אשר רוחו נעכרה, הגיונו יבעט ארחו ויחמוד מעקשים.

היטב ידע שאול, כי גם את רעו זה כאח לו לא יביא בסוד הבלהה אשר ברוחו. הוא לבדו ישא ויסבול את השגע, אשר פשה כנגע בקרבו. לא נפלאת היא, כי חיש־מהר נחם על הבהילו את אבנר בבקר השכם. הלא בין כה וכה לא ישיח באזניו את צרת־לבו, עד אשר אבנר יעלה על לשונו את דבר הרועה הקטן. אולם אבנר לא זכר ולא פקד את מעשה הרועה הקטן, כמו לא היה ולא התחולל. הכרת־פניו לא ענתה בו אף שמץ דעת המעשה, אשר הכה גלים עזים בלבבות ואף הרנין את הפיות בזמירות חדשות.

בדי־עמל שת לשאול מחסום לפיו, לבל ישאל ולבל ינסה לבוא עמו בשיח על הדבר, אשר ידריך את מנוחתו ובלילה גזל גם את שנתו. ויאמר שאול לנפשו: הכי רק מלך אני על העם ולא גם מושל על רוחי? הסכת שאול: הנה ניתן לך צו־מלך, לבל תדבר על זאת אף עם אבנר בהתגלות הלב. דומי, נפשי, דומי סלה – שח שאול בקרב רוחו. אכן, לא כבד היה הדבר ממנו לעשותו בהיות אבנר עמו, כי מראה פני אבנר, שר־צבאו, אשר יצא עמו תמיד במערכות הקרב, נסך בלבו משנה־עוז ושיוה לנגדו ללא הפוגה את מעמדו הרם כמלך ישראל, אשר הגאון הוא רוח־אפו וחוסן הבטחון אזור למתניו. לעומת שאול המלך ואבנר שר צבאו מי הרועה הקטן ומה כוחו, אשר עליו יתלחש עם אבנר גבור החיל?

– כן השר אבנר – שח שאול אחרי דומיה לא־קצרה – רבים הדברים אשר שומה עלינו לבררם וללבנם היום במועצתנו. לבי סמוך ובטוח, כי הרצים נשלחו אל כל נכבדי העדה וזקניה. לא איש אבנר להתרפות במלאכתו או לשכוח דבר. ידוע אדע, כי בכל אשר תפנה גם עשה תעשה וגם יכול תוכל. איש־מעש היית מעודך ובחזיונות־רהב לא שגית, בקהל המתנבאים לא נועדת ואחרי המשתגעים לא הלך לבך, הפורעים כל חוק והגיון ואך יעשו להם שם כאנשי־רוח ורבי־סגולה, כאשר יש אשר ישליכו נפשם מנגד לחולל פעלי־גבורה נועזים לעשות להם שם כגבורי ימי קדם.

עוד מלתו על לשונו וכבר הכהו הנוחם על הסבו מבלי משים, אם כי רק ברמזי־דברים, את שיחו אל הרועה הקטן, אשר במעשהו הנועז עבר כל חוק והגיון להתיצב מול איש־חיל, גבור בענקים, נאפד חרב כידון וחנית, ובידו אין מאומה בלתי אם גירי־אבנים קטנים ואך להפליא כל לב ולהודיע בקהל־עם, כי דרך כוכב חדש מיעקב והוא עז ונועז לא קם כמוהו. הנוחם הכהו על הגידו ברמזי־מלים את אשר גמר אומר להצפינו בקרבו. אך רב יתר מן הנוחם הכהו זעמו על דוד. אימה אחזתו, פן יוסיף ויגלה את רוחו לפני אבנר ויגיד מלים, אשר ינחם עליהן באחריותו. אולם אבנר, הרואה ללבב ובתבונתו כי רבה ישית לו סתר־פנים, כמו לא יראה ולא יחוש בלתי אם אשר ייגלה אליו בעליל או אשר יגיד לו איש־שיחו מפורש ושים־שכל, שיוה גם עתה לפניו דמות־תם, אשר לא יתן את לבו בלתי אם אל מראה־עיניו ומשמע אזניו. אפס למען חלץ את שאול מחמל־נפשו ממבוכתו הסב את השיח בתחבולות־חכמה אל הענין, אשר היה לעתים סלע המחלוקת בינו ובין שאול, הלא הוא דבר איש הרוח המתנבא, אשר בעיניו נחשב תמיד למשוגע. ולא כן שאול, כי לפנים נהה אחרי חבר הנביאים. ויען כי גונבה אליו מרמזי המלים אשר בפי שאול הדעת, כי כעת סר לב שאול מהם ואולי אף יבוז ללהטיהם, לכן פתח גם אבנר את פיו ויאמר:

– כאשר אחזה לי אני שבת ונחמת על תתך לפנים כבוד ויקר למתנבאים. כה לחי, אדוני מלכי. מי יתן וירחק לבך מהם כל הימים ולא תט אוזן לאמריהם ולדרכיהם העקלקלות אל תשט עוד. הלא זה דברי מאז, כי הרוח המפעמתם אך רעה חולה וכרקב הם לבית ישראל. הם כה ילהגו תמיד: רוח האל דוברת בנו. משא משא יקראו כל היום. היה היתה עלינו יד האמת, יצפצפו וילהגו ללא הרף. כמו עליהם לבדם אצל האל מרוחו וכמו רק אותם ולא את זולתם בחר לשלוח על ידיהם את דברו. הבאמנה אלהי האמת אתם לבדם עשה חוזה לבשר לעולם את נצורותיו? הכי נביאי האמת הם? לא כי נביאי השקר.

– אכן, נביאי השקר – קרא שאול בקול נכלם ואי־בוטח, כי אהבה רבה היתה צפונה בלבו גם עתה למתנבאים, אשר בנוח עליהם הרוח ישכחו נפשם ועולם ומלואו, ירקדו, יצעקו, יתהוללו, יזילו ריר מפיהם, ויש אשר אף את בגדיהם יקרעו מעליהם, ערומים ויחפים יתהלכו ורק איזור עור למתניהם כחדלי אישים. גם בלבו התעוררה מפעם לפעם תשוקה עזה לצאת ממעגלות המצוות המלומדות וארחות החיים, אשר הם חוק ולא יעבור לכל נכבד בעם, לנתק כל המוסרות, לעזוב עיר ומתים ולהיהפך לפרא־אדם, פורע־חוק – אכן, נביאי השקר רבו גם רבו והמה לו לגועל, לגועל. – פעמיים הביע את הגועל, יען כי לבו לא היה עמו. היטב ידע אבנר, כי בדבר אדם את אשר עם לבו יגיד אחת ולא ישנה. אך באין לבו בשיחו יביע כל מלה אחת ושתיים ואף ישלש. אכן, שאול הביע בשלישית – לגועל לי המתנבאים. אך נביאי שקר הם.

– וכנביאי השקר אף גבורי השקר המה לגועל – החרה החזיק אבנר אחריו.

אחרי דומיה מעטה הפטיר:

– הכי הגבורה, אשר חוללה אותה יד המקרה, איננה התהללות על דבר שקר? ואף אם תחת המקרה יושת הנס, הלא לא על נסים ונפלאות יכון עם, בלתי אם בזאת יושע עם, השכל וידוע תכסיסי־קרב, עצה ותושיה.

ושאול בשמעו את דברי־אבנר, והם כמו מלבו יצאו, ויחזק לגלות באזני אבנר קצה הלוט מעל הענין, אשר סכסך את הגיוניו. ויאמר:

– הלא לעינינו צמחה אגדת־פלאים בדבר הישועה הגדולה, נעשתה בישראל על ידי אבן קטנה, אשר רוצצה ראש גלית. והיה כאשר תוסיף לעשות לה כנפיים אך תמסוך רוח שכרון בעם להטות את לבו ממלאכת המלחמה, אשר תיעשה ברוב־תחבולות ובשכל טוב אשר ליועצים נאמנים ומנוסים בקרבות. ותחת זאת אך ישגה בנסים ובנפלאות ויחזה משאות שוא ומדוחים.

– אף יפנה אל האובות והידעונים, אשר פשו ורבו בישראל, והמה לפוקה ולמכשול בעמנו – ענה גם אבנר חלקו – כמוהם כרופאי־אליל, אשר אך יעמיקו כל חולי. לא לכוח נגבר ואת התבונה לא נשית אזור למתנינו. על קוסמים ומכשפים נשליך את יהבנו. זקנינו יצפו לאותות ולמופתים בשמים ובארץ ונערינו יתהלכו כחולמים, אף חכמינו אך מאשרים מתעים המה. כאוב מארץ ידברו ונכאים יהגו, או כי אל חכם יתנו שופר לבשר בראשי הומיות גדולות ונצורות. הלא אך טוב, כי ישחקו מעט הנערים לפנינו ויתענגו בבחורותיהם על מנעמי החיים, תחת לתת את ידם לכל חבר־מתנבאים המתהולל על שוא. אשר חונך מנוער על פלאים, לא יסכון עוד לעמוד בקשרי־קרב עם אויבים במערכות יום ביומו. הלא רבו צרינו, אשר סביב שתו עלינו להשחיתנו ולבלענו, מואב ועמון ואדום, מלכי צובה, הפלשתים והעמלקים. ואויבנו פלילים.

קול אבנר, המפכה אט־אט ומראהו השוקט, לא התאימו אף במעט להגיון־דבריו, תוכו רצוף בינת־חרדות בתכונת העם ודאגה לבאות הקרובות. היה היה לו לשאול, כמו שר־צבאו ישא דעו על מעשים רחוקים ועל קהל־אדם, אשר דבר אין לו עמהם. אולם חושו הגיד לו, כי אין כאבנר חכם מושל ברוחו, המשכיל לפרוש מעטה־שקט על מראהו גם כאשר לבו נגרש. היטב ידע שאול גם זאת, כי רובי הדברים אשר בפי אבנר ירמזו אל שמואל. מאהבתו לשאול, אשר קיבל מידי שמואל את המלכות, לא העלה אף פעם בשיחתם את שם הנביא הזקן שנוא־נפשו. רע היה לב אבנר על שמואל, אף כי על חבר תלמידיו המסתופפים בחצרו, אשר מיום ליום יגבירו חיל לשפוך את רוחם על כל קצות העם. מעיר לעיר ומנוה־שדה אל משנהו יכתתו את רגליהם ואף אל מערכות הלוחמים יבואו להטיף את משוגותיהם ומדוחיהם. מכת המתנבאים כבר היתה לשאול ולאבנר ענין לענות בו לא אחת, בשבתם לבדד, ובחתרם בדי־עמל להשכיל אל השורש הפורה רפיון־ידים בישראל, גמרו אומר, לבל יביאו בטרם מועד את הדבר לפני מועצת השרים והזקנים, פן יעוררו את חמת־זעם המתקדשים והמתחסדים.

– השר אבנר, האם יובא היום הענין אל המועצה? – שאל שאול ולא הוסיף כל פשר לרמזו.

– כן, אדוני מלכי – ענה אבנר בקציר האומר.

תכונת הענין נודעה היתה לשניהם בלי אומר ודברים. אולם שניהם החרישו על אודותיו פן בדברם במועצה על הענין בשפה אחת ובדברים אחדים יבינו כל הקרואים, כי המלך ושר־צבאו נועדו לפני כן לנטוע את דעתם כמסמרות, מבלי לצפות לחוות־דעת יתר הקרואים. שאול לא חקרו עוד בענין ההוא ולא בכל ענין אחר, העומד היום למשפט המועצה. רוחו היתה נסערה מדי להביע כל רעיון בשפה ברורה ונאמנה. בשגם אימה אחזתו פן בהגידו עתה את כל רוחו באזני אבנר, יסוכסכו רעיוניו גם בבואו לדבר בסוד השרים והנכבדים ורגשיו ישאוהו מן ההגיון והלאה. לבו היה סמוך ובטוח באבנר, אשר ידע לכלכל את עניני המועצה בתבונה רבה, כי לא איש אבנר יכשל בהגיוניו או ינוקש בלשונו, אף כי לא יפסח על שעפיו. נמשל אבנר בעיניו ליום צח בהיר בשחקים, במראה־פניו ובכל שיחו ושיגו. אין פלגות ברוחו. אשר נפשו תקוץ בו, ישט ממנו ללא שמץ תאבון־דעת וללא חמדת־סתרים. ולא כן הוא שאול, כי יערוג גם על דברים, אשר בוז יבוז להם בסתר־רוחו ואשר נפשו תשאט מהם. גם אהבתו למתנבאים לא תקטן משנאתו להם ואת הרועה הקטן על אפו ועל חמתו יאמץ אל לבו ויאהבהו נדבה.

מבלי משים, וכמו למען עשות נקמות בנפשו המשוסעה והמבוקעה התמלטו מפיו דברים, אשר כלה ונחרצה היתה מעמו להצפינם גם מאבנר. ויאמר שאול:

– אף זו דרך כסל לעמנו, בעשותו לו מפעם לפעם עגל מסכה, פסל־איש, לרקד לפניו במקהלות עם ולקדם אותו בתופים ובמחולות. דמיונו בצאתו לשחק לפניו לא ידע כל רסן ואף בצלמי־בדים יפיח רוח־חיים וכל סיפור, אשר מקורו דמיון־שוא יהיה כעיניו בתעודה ערוכה וכתובה, אשר האמת חותם־תכניתו. זאת לא זאת. יש אשר גבור הבדים יעבור במורשה גם לבאים אחריו, דור לדור ישבח מעשהו, אשר לא שורש ולא ענף לו בגבורה הנאמנה. אף ישית על סיפור הפלאים שמץ־כזב ללוית־חן. ככה אל נכון גם משפט האבן, אשר נקלעה במצח גלית ולא החטיאה, להיות נס להתנוסס מדור אל דור ולמסוך רוח־שכרון בלבבות, להרחיק את עמנו מן המישרים ומאורח־חיים נבון.

ושאול הפטיר בקול לא־בוטח, כאיש אשר יביע מבלי־דעת את הגותו:

– אשריך, אבנר השר, כי חוננת בלב שקט ובשכל טוב. איש אתה ומי כמוך בישראל. מעודך לא גלה השלום מעמך ואך מתום ברוחך.

שאול נתן אל לבו, כי אך מבלי־דעת התמלטו מפיו מלים, אשר תגלינה הלוט מעל צפונות־רוחו. כל אוזן מלים תבחן, אף כי אוזן אבנר הפקוחה עד בלי די, ואשר יקשיב לשיחו זה ידע נאמנה, כי שכלו נלוז וחושיו סוכסכו, ידע כי אין עוד נכונה ברוחו. לפתע קם שאול ממושבו וגם אבנר קם אחריו ויתיצב נכחו. אך בטרם השתחווה לפניו בברכת־שלום עמד עוד רגע קטן בעינים צופיות לשמוע מפי המלך מה דבר נחוץ בפיו, אשר למענו נקרא לבוא אליו. לאחרי זאת השתחווה אבנר וישם פעמיו אל הדלת ושאול מלווה אותו. ויהי בהגיע אבנר אל הסף וישאלהו המלך בשפה רפה ונמהרה, כאיש אשר ישאל את פי רעהו לפשר־דבר, אשר לבו רחוק ממנו עד תכלית:

– השר אבנר, הכי הוגד לך בן מי זה הנער, אשר הקרהו המקרה לקלוע את האבן בגלית ולא החטיא?

אבנר ענה בחפזו ובאפס־חשק, כמו לא שווה המקרה לשחת עליו מלים מעט. ויאמר:

– חי נפשך, המלך, אם ידעתי ואם הוגד לי.

ובאצלו למלך בקידה את ברכת־שלומו פנה והלך לו.

פרק כד. יהונתן הנה הוא בא

אך נמוגו צעדי־אבנר ושמעי בא דחוף ובהול אל שאול ויאמר:

– אדוני המלך, הנה דואג האדומי, אשר שאלת לו הבקר לא פעם, צועד בקרבת הבית. האביאהו פנימה?

– בוא יבוא – ענה שאול בחפזו ובין רגע שינה את טעמו ויאמר – אך לא. רוץ אליו בדלת האחורית, למען לא יראך אבנר השר בצאתך… ואמור לאדומי,כי אך מקץ שעה מעטה ייקרא לבוא אלי.

שאול השתוקק מאד מן הבקר לשמוע מפי דואג שר הרצים, אשר כל רז לא עלום ממנו, על מקרי הימים האחרונים במערכות הקרב ובמצהלות המקהלות הסובבות הולכות בערים והזמירות אשר בפיהן. אפס נבצר מעמו להביאהו לחדריו הפנימיים בבקר השכם, בטרם בא יהונתן, כמשפטו מדי בקר בבקר לשחר את שלומו, פן יוועדו יחד. יהונתן לא יכול לכלכל את דבר היות דואג הנכרי איש־סוד למלך ישראל. אף שאול לא רחש אהבה לאדומי. לא היה האדומי משלומי־אמוניו, אך גם לא־לרצונו נקשר אליו בעבותות ההכרח אשר לא יגונה. האדומי היה העין הצופיה לשאול, המשוטטת למרחוק וגם מקרוב לרגל את כל הקושרים על המלך ומבקשי־רעתו. היטב חרה ליהונתן, כי מסתרי המלכות ישוקו על פי האדומי רע המעללים וקשוח הלב. אדיר היה חפץ שאול להסתיר מעיני־זרים, אף מעיני־שמעי, אף כי מעיני־דואג, את שיטנת יהונתן בנו, יורש העצר, לאיש, אשר על עינו הפקוחה יישען בית המלכות לשאול. אפס זה גורל שאול לחשוף את הגיגי־לבו, אשר היטב ישקוד עליהם להצפינם. בחפזו קרא בשנית לשמעי בעצם מרוצתו אל הדלת האחורית ויאמר אליו:

– זכור ושמור להגיד לדואג, כי צו הוא מעמי להרחיק רגליו מעם הבית, לבל יראהו יהונתן בבואו אלי, ולצפות הרחק מזה עד אשר אקראהו לבוא לפני. אפס בל יתרחק רב־מדי.

שמעי הנמהר בצעדיו, כהיחפזו במבטיו, אשר גם בעת יחנו ילכו למסעיהם ואף כאשר יסעו ייעגנו זעיר־שם וזעיר־שם עד ארגיעה, שב חיש מהר על עקבותיו. אך זה עלה ובא לחדרי המלך העלה בחכת־מבטיו את מראה יהונתן, הנצב ליד שער הבית, על עמדו יעמוד רגעים מספר ולא ימוש ואף מבטיו הלאים כמו קמו, כמשפטו בכל עת, בבואו אל השער, לא ימשוך בפעמון, בטרם ישית עצות בנפשו הלעשות או לחדול.

קרא שמעי בקול חוגג, להגיד נאמנה, כי בשמחת המלך על יהונתן בנו ישמח לבו גם הוא:

– האח, יהונתן, הנה הוא בא.

שאול, ככל אשר שמח על בוא יהונתן, כן התעצב אל לבו למשמע צעדיו הלא־נכונים, כי לא בוטחים, אשר מפעם לפעם ידמו, כמו בעליהם ישית רסן להם מפחד פתאם, פן יאמרו עליו, כי ברגל גאוה ידרוך. ויהגה בעצב: גם במצעדו יתנכר איש, אם רוחו תישאהו לגדולות ורצונו עז ודרוך או כי נכא־רוח הנה, ואך הענוה תעטרהו. אך הכי תכון המלכות ביד איש אשר לא מצח נחושה לו ולבו איננו כלב הארי, אשר אין עמו מזימה וערמה? אה, רך וענוג יהונתן, והרך לא יצלח להיות משוח האל למלך.

הצדקה היתה ליהונתן לבוא בכל עת אל אביו המלך ואביו אף נכון היה לשבוע בכל שעה בשמחות את פני בנו. אולם הבקר הוא קידם את פני בנו במשנה־שמחה ובמאור־פנים גדול שבעתיים. ככל אשר הרבו ענני היגון להקדיר נפשו, כן שקד שאול להסתיר במצהלות־פיו את נגע־לבו מעיני בנו־בכורו, מחמל־נפשו. הבקר היתה צפיתו לבנו דרוכה ביתר שאת. בעת צרה קרובה, הכי יש מעוז נאמן לאיש מאשר בנו־בכורו, עצם מעצמו ובשר מבשרו, אשר לאביו ידמה וישוה גם ברוחו וגם בסערת־רוחו? לרגע עברו חשק להתוודע אל בנו ביגונו ובדכאונו, לפתוח לפניו את סגור־לבו ולהודיע כמו, עד מה תתעטף עליו נפשו מצרה ומיגון, עקב תרועות ההלל לרועה הקטן. אפס המלך מלך לכל, אף לשארו הקרוב, לבנו־בכורו, ואל למלך גלה סוד כאשר אל למלך שתה יין, פן ישתה וישכח, כי הנהו בתור אדם המעלה. הכי יאמרו חן־חן למלך, בהופיעו בשער בת רבים ערום או יחף, ללא כל מחלצותיו, או גם ללא חניתו בידו? ככה יגרע מכבוד המלך, ותחת כבוד ינחל אך אי־כבוד לא לבד בעיני הזר אף בעיני אנשי־ביתו, בהיגלותו לעינים נכא־רוח ודואג. תחת זאת היה עם לב שאול להועיד במו־פיו את יהונתן לבוא היום אל המועצה, אשר תחרוץ את משפטה על דברים רבים ונכבדים, באשר לאחרונה משפט יהונתן להוקיר את רגלו ממועצת השרים, כמו אין לבו לה, או כי נקעה נפשו מכל מקרי המלכות. שאול קדם את פני בנו במאור־פנים מלב שמח ויאמר:

היטבת עשה, בני, לבוא השכם בבקר בצל־קורתי. חג לנו היום, אחרי אשר הבסנו את אויבינו בקרב וגבולות־ממלכתנו רחבו ונסבו. על יום טוב באת, יהונתן בני.

ויהי קול מוסר־כליותיו אליו לאמר: הכי גם לעיני בנך־בכורך תשית לך סתר־פנים להיות כמהתל וכמשחק? אולם על אף זאת נתן בסתר־רוחו קול נגיד ומצוה על שפיפון־עצבונו להיחבא בקרבו פנימה, ולבל יהין לתת אותותיו בקו או בתג אשר במראה־פניו. ויהי המעט לו להצהיל פניו, כי אף את לשונו הצהיל ויפק ממנה אמרי־שפר:

– מה נכבד היום הזה לנו, בני, יום אחרון לחג נצחוננו על הפלשתים אויבינו ויום ראשון למפעלות הגדולים לממלכתנו המרחיבה את גבולותיה. והעם אף הוא הריע בעוז מצהלות – הפטיר שאול בקול ענות נכאים, אשר פרץ מפיו באפס־דעת וכמו אך למען הדאב את לבו על אחת שבע – ככל אשר הוגד לי, על הישועה ועל הפדות ואף שר בשירים והנשים יצאו במחולות לכבוד מלך ישראל… אדמה, כי גם לכבוד המלך בישראל – הוסיף שאול במרי־מהתלה והנחית ביהונתן מבט בוחן – האף אין זאת, יהונתן?

– אכן, העם הריע לקראת מלכו ואף לקראת הנער הרועה דוד בית הלחמי, גבור החיל – ענה יהונתן בתום־לבב.

– הנער הרועה… גבור החיל – קרא שאול בקול רועד, כמו נלווה אליו חירוק שניים. אף פניו הביעו רוגז ושאט־נפש.

יהונתן הביט אל אביו ברתת ובהשתאות. לראשונה חשב כי אך לצון מעט יחמוד לו אביו, בשיתו את פניו כזועם, או כי ינסהו כמשפטו לעתים להתנכר לו בחוותו דיע, למען יחקרהו היטב, אם באמנה מלבו יצאו הדברים בעוצם־אמונתו באמתו, או כי אך מליצת אנשים מלומדה היא בפיו, כאשר יעשו כל בני הנעורים, אשר באי־חשקם להעמיק הגות ישננו בפיהם כקופים את אשר ישמעו מפי הגדולים בעם.

יהונתן הביע בשנית את דיעו על אודות הרועה הקטן בקול עז ונאמן־רוח, לא דבק בו אף שמץ־שפק, לאמר:

– אמת נכון הדבר, כי בן־ישי בית הלחמי הנהו גבור־חיל, לבו אמיץ כלב האריה, אותו שיסע במו ידיו, כשסע את הגדי… מודעת היא בכל הארץ, כי אין כדוד משכיל בכל דרכיו.

– דום, יהונתן, עצור לשונך. הכי פיך, יהונתן, מדבר אלי? גם אתה, יהונתן, הגם אתה? – קרא שאול, זעק מנהמת־לב. מראהו היה כאיש אשר אחזתו עוית – הכי גם אתה, יהונתן, תעווה את הישרה ותדמה בנפשך, כי כל יהיר ומתרברב, אשר קרהו המקרה לקלוע אבן מבלי להחטיא, הנהו גבור בעמו? הטרם תדע להבדיל בין מעשה נועז, אשר לגבור מלחמה, למעשה נואש אשר לכל פוחז וריק. אכן, זה וזה קסמים בו למשוך אחריו המונים נבערים… אולם אתה, יהונתן, אשר שכלך טוב ורוחך ישרה, איככה גם אתה לא תשפוט נכוחה? ואני הלא מצאתיך תמיד נאמן־לב, אשר גם רוחו נכונה, הגם אתה תנהה בלבך אחר גבור אליל זה… בן־שחץ זה? – אמר שאול ובחן במבטו את בנו – הלא כה יאמר המושל: בן כסיל תוגת אביו.

שאול קם ממושבו נאפד־זעם. עיניו ירו זיקים כאיש אשר ניתק כל מוסרות השכל הטוב.

יהונתן הרך והענוג, אשר נתן כבוד ויקר לאביו ומעודו לא המרה את פיו, נבהל למראה אביו הזועם על־לא־דבר. אף כי נחרד לשמע מליו האחרונות, הנושאות עליו חרפה. והוא לא הסכין לזאת. בשגם אביו הראה לו תמיד אותות אהבה, לא יעשה דבר גדול או קטן בטרם גילה את אזניו. וישאל יהונתן לתומו:

– מה פעל זה הנער הגבור, כי המלך יזעף עליו ככה?

יהונתן אף בטרם ראה את דוד פנים אל פנים, ואך את מהללו שמע מפי רבים, הגה אליו אהבה ועזה היתה תשוקתו, כי גם אביו יחונן את הנער הגבור ויאהבהו נדבה. הלא זו משאלת כל לב תם וישר, כי האיש, אשר הוא יחפוץ ביקרו גם אהוב־נפשו יאמר לו חפצי בך, ונפש יהונתן היתה קשורה בנפש אביו. ואולי עקב אהבתו הרבה לאביו ומחמלתו עליו, כי הוא מלך ישראל, אשר שלות־הרוח כבודו, ידבר רתת וחרון־אפו יעשן עקב מעשה־גבורה בידי נער רועה, עברתו כעת רוח־מרי וגמר אומר לשנות הפעם מארחו ולהוכיח לאביו את משוגתו, כי לא צדק במשפטו על הנער הרועה. ויאמר יהונתן:

– שא נא לי, אבי ומלכי, בהגידי לך את אשר עם לבי. כאשר אחזה לי אני, לא בן־שחץ הנהו הנער הרועה. מפי רבים וכן שלמים שמעתי את תהילתו. לבו אמיץ וגם עניו. בגדולות לא יתהלך, אם כי, לפי דברת רבים, נועד לגדולות. כל רואיו בצעדו מן המערכה יעידו עליו נאמנה, כי בעת תרועות ההמונים לו לא גבה לבו אף במעט. ונהפוך הוא, כי מעם לפעם נשא את קולו ב“הידד” וב“יחי” לכבוד מלך ישראל המהולל בגבורתו. ככל אשר גבר קול העם ברעו לקראת מכה גלית, כן גברו במראהו האותות, אשר נתנו בו יגונו וכלימתו. הכרת־פניו ענתה בו, כי אך שפל־רוח הנהו ולא יוכל כלכל את התכונה הרבה מסביבו ואת הקטורה אשר ישימו באפו. היה היה לו כמו לא בזרי־שושנים, בלתי אם בזרי־קוצים יעטרוהו. אף ענוותו, אשר כל פה יגיד תהילתה, היא אות נאמן לגבורה המפעמתו. הכי לא הגבורה עטרתה ענוה? מי יתן וירבו כמוהו בני חיל בישראל. או אז… ינוח ישראל מאויביו אשר סביבו שתו עליו ואך שלוה תהיה בארמונותיו. אל נא יחטא המלך בעבדו הנער הרועה, כי לא חטא לך ואך כבוד וגדולה יתן לך.

יהונתן בדברו בסערת־רגשו טובות על הנער הרועה, לא שת לבו אל פני אביו, אשר חמרמרו מיגון ומשממון, כאיש אשר בשורה רעה הממתו. ויאמר להוסיף דברים נמרצים על אודות הנער הרועה להגיד ישרו. אפס שאול הסה אותו בנהם־קולו ויקרא:

– בלום פיך, בן נעוות המרדות.

אך יצאו המלים הנזעמות מפי שאול ובין רגע שינה טעמו ויאמר:

– אך לא, לא. דבר, בני, כי שומע אנכי. ואם טוב לבך, בני, ישמח לבי גם אני. אכן, לבך טוב, יהונתן, בתתך שבח והלל לנער אלמוני, אשר חולל מעשה נועז בעמו. המעט כי תחבוש לראשו כובע הגבור, תענדהו גם עטרת העניו. לב נדיב לך, בני. רק אין זאת, כי גם בך תתנוסס רוח הגבורה ועמה שפע נדיבות. לכן תברא גבורי־חיל ברוח־פיך ותפזר שבחים לאין־חקר – הפטיר בקול מר ונזעם, אשר ענה באמרי־פיו את כחשם או הגיון המהתלות הצפון בהם. מאת הקול היתה אולי הנסיבה לקדרות הנזעמה, אשר נפרשה על פניו והוא אשר שיוה לו מראה איש, אשר כאבו נעכר ורוחו נשברה.

יהונתן נתחלחל מהקדרות, אשר כיסתה את פני אביו, אשר הנהרה ועוז־בטחון ילינו בהם תמיד. ויאמר:

– לבבתני, אבי ומלכי, בהרימך על נס את נדבת־לבי. את הנדיבות אוהב, יען כי הנני בן לאיש, אשר קם על נדיבות. מי יתן ותהיה תפארתי תמיד על הדרך הזאת, לבל אעשה מדחה להעטות אות הנקלה על בית־אבי. מי יתן ולא יגרע חלקי בכל סגולה טובה, בה חונן אבי רם המעלה תפארת אדם. יקר לי מהללך היום, עד אשר נהיה בפי כדבש הטוב.

– ואתה, בני, את הדבש לא שנאת מעודך – אמר שאול בשחקה נעימה, אשר לא הפיגה אף במעט את קדרות־פניו, כמוה כקרן אור, אשר תבקע עד ארגיעה את חשרת הענן להגביר בהיחלפה את מעטה השחור.

אך התמלטו המלים מפי שאול ופני יהונתן הלבינו. הדבש היה ליהונתן מזכרת המקרה הלא־טהור, אשר אביו ביקש להמיתו, עקב אשר שלח את ידו אל קצה המטה אשר בידו ויטבול אותו ביערת הדבש. ולולא זעקת העם “היהונתן ימות” היה מוצא להורג בצו אביו. מעשה אביו, אשר מנע את רחמיו מבנו בגלל מעט הדבש, היה בעיני יהונתן חידה פליאה, אשר הדריכה את מנוחתו. הכי יש אב מתאכזר ככה לבנו? – שאל את נפשו בתמהון ורבות עמל לבוא עד חקר הדבר, אך פשר לא מצא. רק אין זאת, אמר עם לבו, בחפצו למצוא זיק שכל טוב בצו האכזרי הזה, כי משפט האב לרחם על בניו, ולא כן משפט המלך, אשר בעת־פקודה לא יחוס גם על יוצאי־חלציו, למען יעמיד במשפט ארץ. האב גם ברוגז רחמים יזכור, אך המלך גם ברחמיו לא יתן חנינה לאשר המרה את פיו, לא ישא פני־בן ולא יהדר פני־קרוב, כי דבר שלטן אין להמיר, והוא אך במישרים ישפוט. אפס בראותו כעת את אביו המלך הנסער על־לא־דבר בענני־קדרותו ובהגיגו תבער אש הזעם, עברו לראשונה רעיון, פן רוח רעה תבואהו לעתים להביע בפיו כל משוגה ולעשות זר מעשהו. או אז לא תוקף השלטון ינחהו, בלתי אם תעתועי־לבו יהיו הכוח המושל עליו.

דומיה נרחבה עמוקה ומעיקה צררה לפתע את שניהם. אף שאול בזכרו את הדבש רגשו כל מורשי־רוחו בקרבו והנוחם הכהו. לא אחת הגה בנהמת לבו: מה זה ועל מה זה יצא מעמי הקצף על בני־בכורי, מחמל־נפשי, אשר לא חטא בלתי אם בשגגה? הלא עוד אחת מעט וכלתה מעמי הרעה אל בני אהובי לרצחו נפש על מעט הדבש. ויהי אף המעשה ההוא אות נאמן לפניו, כי רוח היגונים, אשר עטפתו לאחרונה, קננה בלבו משכבר, ואך עתה נהייתה בקרבו לרוח־עועים ולקטב מרירי. היה לו הדבר, כמו לא אז משכבר, בלתי אם זה עתה חרץ על בנו משפט־מות. צלל לנבכי רוחו לדלות משם שמן ששון, למשוח בו את פניו ולכפר את פני־בנו במנחת שחוק נעים, אשר יפך מקרב לב. אולם כל עמלו לפרוש מעטה השלוה על סערת־רגשיו היה לשוא. ויהי גם הדבר הזה לו למקור דאגה רבה. הכי לא השכיל בכל עת לשית על פניו מסכת־זוהר, כמו אך עוז וחדוה במקומו, לבל יראהו איש בעצבונו ולבל תגלינה צפונות־רוחו לזולתו. לעתים ידמה, כי רגשיו הם בידיו כפלגי־מים להטותם לכל אשר יחפוץ. אפס התחבולה הזאת, כאשר יחזה, לא תצלח לפני בנו. רק אין זאת, כי גם חכם חרשים למזימות־לב, אך לשוא יתהפך בתחבולותיו לגנוב לב־בנו. כל בן יבוא ללב־אביו כמבואי עיר מבוקעה, כי נפשו לו ראי מלוטש לשקף כל הגיגי־אביו. כל בן ירגל את אביו. אין מנוס לאבות מן הרשת הפרושה לרגליהם בידי בניהם. אף יראה כל אב בצלם־בנו חזות־נפשו. “הכי לא נכתבו בפני יהונתן כל נגעי־לבי, אשר מאליהם ייקראו, כמו במגילת ספר? אל נכון כל הטלטלה אשר ברוחי היא גם מנת־חלקו”.

המעט לשאול רוחו הנעכרה, אף על אודות יהונתן יאחזוהו כעס ומכאובים. היטב חרה לו על יהונתן, אשר בשמעו מפיו את משפט־מותו לא רגז, לא צעק אוי ואבוי, אף תלונה לא עברה על שפתיו, אף כי לא התחנן אליו להעביר את רוע הגזירה. הוא אך זאת הגיד: טעום טעמתי בקצה המטה אשר בידי מעט דבש, הנני אמות. בנפש חפצה הלך למות כמו שוש ישיש על אבדנו. שאול בזכרו זאת עטפה חרפה נפשו ולבו חשב להישבר. הכזהו יהונתן יורש הכתר אשר לי? ככבשה נאלמה ילך אל מותו. כליון־נפש בו. רק אין זאת, כי מרוך ומהתענג עיפה נפשו לחיים ואל המות יערוג. תם וישר הנהו, חן התפנוקים בכל הליכותיו, אך האם לא תהיה לו עדנתו הרבה לפוקה ולמכשול, בבואו לרשת את המלוכה ובשבתו על כס המלכות בהמר העתים, בבוא יום־פקודה?

הפחדים החרישיים, המתהלכים תמיד בקרבו, נתנו בו כעת קול־חרדות, בזכרו את יום הפקודה, אשר יגזול את שלותו תמיד. מאז התהלכו עם חבר המתנבאים הפעימו בחביון־נפשו מגור יום הפקודה, יום ה' אשר היה לכל בני הנביאים ציר הגיגיהם ושיחתם. בוא יבוא יום־הפקודה, יום ה' לכל בשר, יום צרה ומצוקה, יום ענן וערפל, יום עברה, יום מר צורח, יום בוקה ומבוקה ומבולקה ולב נמס ופיק ברכים וחלחלה בכל מתנים. היום ההוא בוא יבוא, בצעדי אט־אט או כשואת־פתאום, אך בוא יבוא. אין בטחון גם לגבורים בעם לעמוד ביום המר והנמהר ההוא, כי לא לעולם חוסן. והכי יכון כס שאול לאורך־ימים, אחרי אשר רבים שונאיו ומקנאיו? אם אליו לא תכלה הרעה, הכי לא תתחולל השואה על ראש יהונתן? היעצור יהונתן כוח לעמוד בכל מסה ומריבה? אהה, יום הפקודה בוא יבוא, כי חוק לעמים, משפט לבני־אנוש, אשר בהמר העתים יפלו המושלים כעמיר אחרי הקוצר, נפול יפלו, אם בתגרת האויבים מבחוץ ואם כמות נבלים ימותו, בנפלם לפני בני עולה מבית. אין יושב לאורך־ימים לבטח על כסאו, אף כי יהונתן הרך והענוג. הכי תושיעהו ידו ביום צרה נגד כח אויביו? הכי יסכון למלוכה האיש, אשר איננו שש אלי קרב ותחת מקל־חובלים אך מקל־נועם בידו, בשבט לשונו לא יכה איש וכטל תיזל אמרתו? נגיד הנהו, יהונתן, אך לא מצוה. איש־חמודות וזה מומו בו. גבה־קומה ולא גבה־רוח, יפה תואר, אך את התואר לא ישא ברמה. לא ימלוך הנדיב לאורך־ימים, כי העם ישפוך את בוזו על נדיביו. הלא הביטו אחרי משה, קראו מלא אחרי גדעון ויפתח, את שמשון הסגירו בידי הפלשתים. היטב אשר המשיל יותם בדבר הגפן, התאנה והאטד. אשר טוב הנהו, חן ושכל בו ולקחו כיין המשמח לב, אותו ימאסו האנשים, בו ימאס גם הנביא הזקן, אשר אור־שכלו אולי כבר דעך בשובע־ימיו. לא בסגולות הרוח הנאצלות יזכה מלך ארחו. אשר ידיו אמונה להכות אויביו ולא לחמול, אשר לא ידע נוחם ומגור השכול אין בו, אשר לבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל, הוא יעלה למעלה להצליח ואשר לא תשכל נשים חרבו ישוכל. אפס יהונתן בני, הכי יכה נשים לפי חרב ולב חומל לו כאשה? כמוהו כמיכל אחותו. רך ומפנק הוא מנוער.

ויהי אחרי אשר שאול שתה מצה כוס התרעלה בהגיגיו ויאמר בלבו:

– כוס היגונים, הרפי לאט, הלא חג העצרת היום ומחר חודש ולא עת התעצב. מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי? לא משל מלכי כל הגויים משלי. לא בחוזק־יד כבשתי את השלטון על עמי. ביד הנביא, בדבר האל, נמשחתי אל המלוכה, וכאשר הייתי מלך ראשון על ישראל עם סגולה, ככה לא יסור שבט המלכות ממני ומושל מבין זרעי. עד אחרון דור ינון שם בית שאול. מה גדלו פלאי האל, אשר אני לבדי נמשחתי למלוכה. משה ויהושע, ברק וגדעון כל שופט אחר, לא נמשחו למלכות. אברהם יצחק ויעקב, יוסף ויפתח, עלי ושמואל, לא ישבו על כסא המלכות בישראל, עד שקמתי אני שאול מלך על ישראל. על כסא המלוכה אשב ולא ארד מעליו. גם בני בכורי אחרי מלוך ימלוך.

פרק כה. מה נעשה למיכל ביום שידובר בה

שאול, אשר רוחו בו נהיתה לאחרונה לטלטלה לנוע אחת הנה ואחת הנה, רגע כארז בלבנון ישגה ומשנהו תשוח לעפר נפשו, הנה יעלה בצעד בוטח למרומי השמחה והנה יבוא באבלו ויגונו לשער חירוק השניים, חגר את שארית־כוחו לדכא את מצוקיו ולשכן בלבו שלות השקט. ויאמר בסוד שיחו עם נפשו:

– אבטח ולא אפחד, כי האל ינחני במעגלי־צדק, לכן לא אירא רע. בשגם כל פחד לא יפחידני עוד, אחרי אשר כבר הסכנתי אל הפחדים המהלכים בחובי. נמשלתי לאדם, אשר במגורו מפני הרעה, הצפונה לו אולי בחיק הבאות, יצלול בדמיונו אל קרב הרעה בטרם בואה, לשתות את קובעתה במו־שפתיו, לשלם שפתיו את חיתו־יחידתו, ימצוץ היטב את הלענה ואף ישת ממנה נחמה מעט, כי הנה כבר עברה עליו הרעה כתומה ולא הממתו. אות הוא, כי גם כאשר תבואנו בעליל, לא תפצפצנו. ויאמר שאול אל יהונתן בחן־מהתלה בלשונו השנונה והנמלצה, אשר קנה לו בהתהלכו עם בני הנביאים החוצבים להבות המליצה:

אך נעזוב נא את יערת הדבש, יהונתן, ונסב את שיחנו על מיכל אחותך המתוקה מדבש, בת נעוות המרדות הלזו. האם כבר שיחרת את שלומה הבקר, החלפת עמה אמרים מעט? הכי גונב לך בשיחך עמה היום מה גמרה אומר, ואם כבר גמרה אומר, על הנכבדות אשר ידוברו בה?

המיית־רגשות, בה חוברו יחדיו רוך ורוגז, עלתה מקול שאול, בהעלותו על שפתו את השם מיכל, הצעירה בבנותיו, אשר לה רחש לבו אהבה פי שניים, כאשר גם יהונתן בכור־בניו עורר בלבו אהבה מנה אחת אפיים. בדברו במיכל השתפכה בפניו רוח חן ותחנונים ומבטיו הפיקו עליצות מהולה דאגה. מיכל היתה לשאול מקור חרדה רבה, אחרי אשר זה חדשים מספר מלאו לה שמונה עשרה שנה, והיא טרם הגידה אל מי מן הבחורים הרבים, הנוהים אחריה, תתן ידה. לא אחת חקרה את אביה בענין הזה, אך כל עמלו להציל מפיה דבר ברור עלול בתוהו. היא ענתה על כל שאלותיו בעמקי־שפה ובמליצה־חידות כמו בשפת חרטומים תדבר אליו. רק אין זאת, אמר בלבו, כי כל הבחורים יחדיו יהיו בעיניה אהובים וברורים, מפיצים זיו ומפיקים נוגה או כי אף אחד מהם לא מצא מסילות ללבה.

– הכי לא שמעת, יהונתן, הכי לא הוגד לך, אם למצער לא תשאט נפשה בפלטיאל, השואף את צלה, והוא בחור וטוב, בן־ליש, רם היחש?

שאול הגיד את מליו, למען יהיה לו ענין עם יהונתן לענות בו, אשר צירו לא יסב על מערכות הקרב. אפס היטב תיכן את לב בתו הגאיוניה והסוררה, יפת התואר וקשוחת הלב, כי אין בחור בישראל, אשר ישא חן בעיניה, אף כי יימצא כשר לפניה לחוג עמו את כלולותיה. המעט אשר לא תתן לפלטיאל, הבן לאחד השרים היושבים ראשונה במלכות, את דברתה אהבה, לא תתן לו גם את דברתה נאמנה לשבט או לחסד, לא תקרבהו אליה באמרי־שפר ואף לא תרחיקהו מעליה במלים כדרבנות. רגע תמשכהו אליה במאור־פניה ובנועם־שיחה, ומשנהו תתקדר לעומתו ותשאטהו. הנה תלבבהו במבטיה והנה תשפוך עליו ברמזי־מליה בוז וקלסה. ככה תעשה לפלטיאל, אשר למראה־עינים תמשכהו חסד, אף כי ליתר הבחורים שוחרי־אהבתה. חמודות רבות אצל האל למיכל, רבות עד בלי די. הכל שפת לה האל עד בלי די. חן וקדרות, גיל ועצב, רוך וזעם, תושיה וגם עצלות. כאשר תשמח אלי גיל, נחל־עדנים יפרוץ מלבה שטוף ועבור כל גבול. או אז גם מעיין־חכמתה גאה יגאה ושפתיה תטופנה חן ושכל טוב. אפס בעצבונה תינזר מכל שיח ושיג, כמו תמאס בקרבת אדם. או אז גם יועם חנה ומראיה ישונה לרוע, תהלך קודרה ושוממה, כמו כל הדברים יגעים בעיניה וכל המעשים אשר תחת השמש הבל ורעות רוח. זאת לא זאת, כי יש אשר תגיד ולא תכחד שאט־נפשה בכל הטובה והרעה גם יחד, ואף סגולות החן ויפיפיותה הן עליה למעמסה. לא נפלאת היא, כי עקב התהפוכות ברוחה ועקלקלות־הליכותיה נבצר מאיש לבוא עד חקר משאלותיה.

יהונתן החריש עת מעטה, שת עצות בנפשו לדבר או לחדול. מעיני אביו הבוחנות לא נסתר, כי הוא פוסח על השעפים. וזה האות, כי ישקול במאזני־שכלו, אם לגלות לפניו דבר אשר נכבד הנהו, או להסתירו ממנו.

– דבר, יהונתן, ואל תסתיר דבר – שח שאול בקול כמתחנן, למען לא ייראה כמצוה. זה משפט שאול להתהלך עם אנשי־ביתו בנועם ובענוה, באמרו כי הליכות המפקד הן הכרח לא יגונה רק בשדות הקרב, ותחת זאת כל השורר בביתו הוא עוכר־ביתו. זאת לא זאת, שוחר־טוב יבקש רצון ולא יהיה כנוגש אף לקרוביו. ויען כי הכרת פני יהונתן ענתה בו, כי שומר־סוד הוא וכי טרם גמר אומר למוש ממעגל הדומיה, אשר שת מסביב לו, הביע שאול בשנית את משאלתו באזניו ובצמאון־דעת נמרץ לספר לו את הדבר כמו. ויאמר:

– הגד, יהונתן ואל תכחד דבר. בשגם עוד אחת מעט יגיע המועד, אשר נקבע מראש.

וזה דבר המועד האחרון אשר בפי שאול. בפרוס המלחמה עם הפלשתים בעמק האלה והיה דבר שאול אל מיכל לאמר: הנה אתן לך מועד, והוא אחרון, להגיד לי, אם פלטיאל בן ליש, אשר מצאתיו טוב מכל הבחורים אשר בארץ, טוב גם בעיניך, הלא הוא קץ המלחמה הזאת עם הפלשתי. והיה בתום המלחמה הזאת בחג החודש הראשון, שומה עליך לחרוץ משפט, מי מן הבחורים הנהו בחיר־לבך. אשר לי אחת אגיד ולא אשנה: מי יתן, כי גם את, מיכל, תאמרי טוב לאיש, אשר אביך ואמך יאמרו כי טוב הנהו. רך היה שיח־שאול באזני־בתו הצעירה, כאשר רך היה תמיד מענהו ליהונתן בנו־בכורו. בשגם היטב ידע את תכונתה ההפכפכה ואת קשיות ערפה, אשר כל חפץ להטיף לה מוסר אך יגביר את מריה. מיכל הישירה נכחו מבטיה ותהי כמקשיבה נאמנה, אך כל הגה לא הוציאה מפיה, ואף הכרת־פניה לא ענתה בה מאומה. לא הוסיף עוד שאול לדבר אליה, כל ימי המלחמה, אשר ארכו למדי, לא ניסה לחקרה בזאת, ואף עתה במוצאי המלחמה לא קם בו רוח לקרוא אליו את מיכל ולשאלה למשפטה הנחרץ, פן ישמע מפיה דברים נטועים כמסמרות אשר ישמו לאל את חפצו העז לתתה לאשה לפלטיאל בן ליש, אשר רק אותו מצא כשר לפניו להיות חתן למלך ולכונן נוה־אושר לבתו הנאוה והמעונגה. שאול שח בשלישית אל יהונתן, אשר טרם הסיר את המחסום מעל פיו:

– דבר, יהונתן, אלי, דבר ברורות, מה בפי מיכל הסוררה? הכי הוגד לך, הכי גונב לאזניך דבר, הכי יט לב מיכל אחרי פלטיאל בן ליש?

ולא יכול עוד יהונתן למשול ברוחו ויען אל אביו, ועיניו שפלו לארץ, כמו נפשו נעטפה בושת, בהתוודותו על חטא אשר לו:

– ראה זה חדש, אדוני אבי. מיכל זאת הפעם הגידה אל פלטיאל בן ליש בדברים ברורים כי לא תהיה לו לאשה עקב אשר…

יהונתן נדם בעצם־דברו, המלים נעתקו מפיו. מראה שאול לבש עוז קודר ובבחנו את יהונתן במבטו החודר, הזעים אליו את פניו ונתן עליו את קולו בנהם:

– הגד את דבריך כתומם, הגד ואל תכחד, הגד תגיד ויהי מה. עקב אשר מה לא תהיה לו לאשה?

– יען כי לב מיכל דבק באהבה לנער הלזה, הגבור הרועה, מכה גלית, אשר לשמו יריעו ובמקהלות יהללוהו – שח יהונתן והוא בוטה כמדקרות חרב. בחפצו העז ובעוצם־יגיעו להגיד אל אביו על אודות מיכל אף כי על אודות דוד מעט מדי, נוקש בלשונו להביע רב מדי, עד אשר הוא בן מקשיב ורך הלבב, אשר נפשו קשורה בנפש אביו, גילה על אזנו את הדברים המחרידים כתומם, אשר שמעי ואבנר שקדו ברוב־תבונה להסתירם ממנו.

בשמוע שאול את דברי יהונתן קפץ ממושבו, נענע בראשו בחזקה אחת הנה ואחת הנה, כמו יבקש למלט גוו ממהלומה, אשר נועדה לו. ויקרא בקול חרדות כזעקת־שבר:

– הגם היא… הגם מיכל בתי אשר לי, מיכל, מחמל נפשי, הגם היא החמודה, הגאיונה, לבה עם המון העם ברעו, עם האספסוף הלזה, אשר יריע אף יצריח, גבורים יברא בלהט־דמיונו, כזבים יפיח במהללו לכל גבור אליל… הגם היא… היא…

קולו נדם, כמו ניתק, פניו חפרו, ראשו שח ומבטיו קמו. יהונתן נהמם. מעודו לא ראה את אביו, המלך על ישראל, גבר אין־איל אשר כזה. רגעים מספר עמד שאול כמו קפוא. ולפתע זנק, דהר קדימה ונסוג, כאיש הנס ממערכת־דמים ולא ידע עוד לשפוט נכוחה הירוץ לפנים או יסוב לאחור.

רגעים נצב על עמדו ללא נוע, ויהי דמיונו בעיני יהונתן כצבי פצוע, אשר בעצם מרוצתו מרודפיו יעמוד עד ארגיעה, למען יקשיב רב קשב לדכי־רוגזו ולאגור כעס ומכאובים, אשר יריצוהו ביתר שאת הרחק ממבקשי־נפשו. לפת את ראשו בידיו וישא מספד תמרורים כמו על המת:

–מיכל בתי אשר לי, איכה הועם זהב שכלך הטוב ושחה גאותך… אף שפלה רוחך בקרבך. הכי לא היה כל יהיר ומתרברב לגועל לך? הכי לא שאטה נפשך בכל גבור בעיניו? גם אנשי רום היחש לא זכו בעיניך. והנה נפתה לבך ללכת אחרי בן בלי־שם, רועה קטן, אשר צלחה ידו לקלוע אבן בפלשתי מבלי להחטיא. הלא אך יד המקרה היתה בדבר… יד המקרה. מיכל בתי אשר לי, הכי כמוך כאחת השפחות, אשר קול העם ברעו יחריש את תבונתה. וי לי וי, כי נגזרתי לי.

יהונתן השפיל את מבטיו בבושת־פנים, כמו מאתו היתה הנסיבה לצירים אשר אחזו את אביו. והוא בחפשו בהגיונו אחרי צרי־ניחומים לשכך מעט את מכאובי־אביו, הביע מבלי משים דברים, אשר זרו מלח על פצעיו. ויאמר יהונתן:

הלא כזאת היא מיכל בתך ואחותי: סוערה לא־נוחמה מעודה. רק אין זאת כי כאב נעכר יקנן ברוחה. אין דבר שובה את לבה עד תום ואשר תתמכר אליו במלואה, או כי תאמר למצער ראה זה מצאתיו טוב לפני. נכונה אמרת, כי גם בקרב מרומי העם אין איש, אשר תאמר עליו כי טוב. הלא לזאת תשנה את טעמה לרגעים. רגע תאיר פניה ומשנהו תלבישם קדרות. כשמש בבקר עבות היא אהבתה. ימים יגידו, אם תלך בלב שלם אחרי בחירה זה. – הפטיר יהונתן לאחרונה, כתתו אל לבו, כי כל דבריו עד כה, המעט אשר לא מלטו מעל לב אביו את משא־יגונו, אף הוסיפו עליו – כאשר אחזה לי אני ירחק לב מיכל גם ממכה גלית. עוד חזון למועד.

בתום דברי יהונתן האחרונים צלחה רוח חדשה על שאול. חרונו ודכאונו נגוזו, נמוגה קדרות־פניו וכל מראהו לבש גאון שלו ובוטח. ויאמר אל יהונתן בקול שקוי מרגעה:

– הלא תבוא, יהונתן, אחרי צהרי היום אל מועצת השרים והנכבדים מזקני ישראל ויהודה. רבים הדברים הנחוצים אשר יובאו לפניה. ראה, בקשתיך.

– כן אעשה, אדוני מלכי – שח יהונתן ברגש עצור.

חיש־מהר קם שאול ממושבו, ויהי ליהונתן האות כי עליו לעזוב את המלך לנפשו.

פרק כו. דואג האדומי

שאול הכה במקל הזהב על לוח הכסף ובא שמעי. ויאמר שאול:

– הראית, שמעי, זה עתה את דואג האדומי עובר אי בזה ליד הבית?

– אדוני המלך, ראה ראיתי זה עתה את האדומי עובר ליד הבית, אם לא אשגה, ואולי אך משוגה עמי. לא כי אל נכון ראיתיו. לא אפונה, כי אם לא ראיתיו זה עתה, הלא עוד אחת מעט יעבור אי בזה, כי הוא את הבית סוב יסוב יאמר המשל הקדמוני: סביב רשעים יתהלכון.

שאול הזעים את פניו אל משרתו ויאמר כגוער:

– שמעי, מהיות טוב אל תהיה רע להרשיע אדם בלשונך.

שמעי, ולו פני תם, ענה ברגע כהרף⁻עין:

– בי אדוני המלך אל נא בזעפו עלי. לא אוכל העלם עיני מראות ברע ועצור לשוני מלהוקיע עושי הרע. כאשר יאמר המשל הקדמוני: ישרי⁻לב יחזו ישרות והעקש ימצא רק מעקשים. לשוני היא מטה⁻זעמי ובה אכה כל איש, ואף כי שנואי נפש אדוני ומלכי.

שאול הסב את פניו מעם שמעי, לבל יראהו ברוגזו. היטב חרה לו, אשר בשחצנותו הרבה יתחקה על מסתרי⁻לבו ואף את צפונות⁻מחשבותיו ירגל. אכן, הוא לא אהב את האדמוני ואך בדי⁻עמל הצליח להסתיר מפני משרתו הנאמן את רגשי הגועל, אשר יחוש בכל עת, בבואו עמו בשיח ושיג.

– שמעי, אמר שאול ואת פניו לא הפן אליו, סוב ופנה לעמוד על משמרתך, ואם יעבור אי בזה האדומי תאמר לו, כי קרוא הוא אלי.

ואלה תולדות דואג האדומי. איש נכרי הוא בישראל אסופי מהיולדו בבית קיש אבי שאול, אין יודע מוצאו ולא מי היו הוריו. מודעת היא בגבעה, כי לא מילדי העברים הנהו. אך אין מגיד, כי באמנה אדומי היה אביו. רבים יפטירו בשפה לאמר, כי רק עקב אשר פניו אדומות ועיניו להבות הסבו את שמו לאדומי, ויען כי קיש אספו אל ביתו ויאמצהו לעבד לו ודאג לכל מחסוריו, קראוהו בשם דואג. קיש גידל את דואג עם ילדיו והעמידו לשרת לפניהם, לרעות את צאנו ולעשות בכל מלאכה בבית, כי אוהב⁻עבודה וחרוץ היה מנעוריו. המעט אשר חונן בתבונת⁻כפיים והוא מהיר וחרוץ במלאכתו, התנזר משפת יתר, מכל מלל אין בו מועיל, אשר זה דרך העבדים לשחת עליו זמן לרוב. מנעוריו התנכר, כי הוא שומר פיו ולשונו וכל מראהו כאיש אשר דבר⁻סתר הוצק בו. לא נפלאת היא, כי בהמשח שאול למלך קרב אליו את דואג וישיתהו אביר הרועים ולאחרי זאת הפקידו על הרצים המשוטטים בערי המלכות הקרובות והרחוקות, להביא אל הנציבים המושלים את אגרות המלך וכל פתשגן הכתב אשר ערוכים בו צו לצו, ולקחת עם הנציבים המושלים דברים, לאמר, חשבון המעשים ופרטי הקורות אשר התחוללו בנפות הסרות למשמעתם. ויהי בנקוף ימים לא רבים ודואג הפקד מטעם שאול לשר על מאזיני המלך, הלא המה מרגלי⁻חרש, האוגרים חדשות ושמועות על מזימות⁻קושרים ותחבולות רוגנים ועוינים, המתנכלים לשלום המלכות או לשלום המלך והשרים. בשגם רבים הנכרים היושבים במדינה, האורבים בסתר, ואף בקרב העברים, היושבים ביהודה ואף בבנימין ובנפות הרחוקות מקרית המלך, אנשי⁻חמסים, אשר לא ישנו אם לא ירעו ונגזלה שנתם אם לא יסכסכו בין איש לרעהו ובין העם למלכו.

בשם אביר הרועים ייקרא דואג גם כעת אך סוד מודע לרבים, כי הוא החולש על חבורות המרגלים המשוטטות ברחבי המדינה, איש⁻ציד הנהו האורב בכל עת לטרפו ומעת לעת יביא מלוא חפניים חדשות אל המלך, למען ידע לעות דבר ולהניא את המחבלים ממזימתם. ודואג בדברו אל המלך על הצפונות, אשר נבעו בידי ציידיו הסרים למשמעתו, אף הוא מראהו לא כאיש⁻בשורה, אשר בפתחו את פיו יתבררו ויתלבנו הענינים בלתי אם כאיש⁻חרש, אשר דבר לא יגיד במלואו ואך יביע רמזי⁻מלים. תחת להאיר אך יאפיל ויענן, יקדיר, יערפל ימתח פה ויקצר שם, יצמיא ולא ירווה אף במעט, להגיד אשר טרם הגיעה העת לפרוש הכל כשמלה ועוד חזון למועד. זאת לא זאת, כי בטרם יפתח את פיו לדבר ישב מועד קטן דומם, כמו היטב ישקול במאזני⁻שכלו אם לדבר או לחדול, פן יעוות את הישרה או יגיש אל המלך בצידו פרי⁻בוסר אשר טרם בשל ותחת להועיל אך יזיק. אף הגה לא ישמיע, עד אם יותן לו אות מטעם המלך, ולאחרי זאת יגיד חצי דבר ויש אשר אף עד החצי לא יגיע. ובשיתו מחסום לפיו יצפה בשנית לאות מעם המלך. היטב יבין שאול לרוח דואג, כי אך רשת⁻כלים יפרוש מסביבו, יקיפהו בעמוד הענן, יסבכהו ומים מלוחים ישקהו. אפס אין לו עוד מנוס מסבכי⁻דואג אשר סביב שתו עליו. כל חוטי הרשת בידו נתונים, לרצונו יעשה אותם כעבות העגלה ולרצונו כדוק דק. הוא האיש אשר רב יתר מכל רואי פני שאול קרוביו ויועציו הפך את כסא המלכות בישראל לכלוב⁻זהב או לכלא כתומו, בו יילבט המלך, יחוג, ינוע, תפוש דאגות וחרדות לאין חקר, עד אשר כל עלה נדף מעץ המלכות יהלך על שאול אימים, פן עוד אחת מעט ייגדע גזעו והכל מוט ימוט. היטב ידע שאול, כי הוא משחק בידי דואג וכי בידו שלומו, ואולי גם חייו. על זאת ישטמהו בלבו ועל אף זאת נקשר אליו בעבותות ויוקירהו עד בלי די. בין כה וכה והוא איש⁻סודו ויועצו הפלאי.

דואג בא והשתחוה אפיים ארצה. שחוק החונף, המפזז תמיד על שפתיו בהתיצבו לפני המלך, נחזה עתה לשאול בהתרפסותו מנקרת העינים נבעתה לאין חקר. שחוקו נשא אור⁻קפאון מחריד המלאה את הנפש כרצי קרני⁻ירח על פני מדמנה. פניו הקשוחים הפיקו חן מוזר, מלבב אך נעוה. בפשקו מעט את שפתיו המצומדות נראה פיו כלוע הפעור אשר לחיה טורפת. בעיניו נוצצה אבחת השכין. כל חזותו אמרה מבשר⁻רעות הנני.

שאול ישב לארץ נשען אל כביר העזים ונתן לדואג אות לשבת לידו. אולם דואג לא נחפז למלא אחרי צו אדוניו. כל מראהו היה כמצפה בשפלות⁻רוחו לאות שני מטעם המלך, למען יהיה לבו סמוך ובטוח, כי באמנה ימשחהו המלך חסד להושיבו עמו. אפס גם בעמדו נכנע ומייחל היו שפתיו נעות ובעיניו המשחרות נוצץ שביב יהיר ומתגרה, כמו מחקר הוא את אדוניו אם יעצור כוח להאזין לדבר הרה הגורל אשר בפיו. שאול הסב מעמו את מבטיו, הנוטפים בוז לעבד המרגל. חושו הגיד לו, כי בפי דואג ענין נכבד לענות בו והוא אל נכון סוב יסוב על הרועה הקטן. ויען כי עז היה חפצו לשמעו מפיו, שת על פניו מעטה אין⁻חפץ, לבל יראה בן שחץ נקלה זה, כי בהול הנהו על רוחו, כי מגור הרועה הקטן עליו.

שאול נתן לדואג בשנית אות לשבת, אפס טרם נתן לו צו לדבר, כי אם ישב מחריש ומשמים. נמשל לאיש, אשר הובאה אליו בידי רץ אגרת ובה תעודה כתובה וחתומה, אך לא תקום בו רוח לפתחה פן תהממהו בבשורה רעה. עוד הוא פוסח על השעפים לפתוח את האגרת או לחדול יצא דמיונו לשחק לפני בלהות, אשר אולי תחזקנה רב יתר מן המוראות האצורות בפתשגן הכתב. ויען כי יש אשר הבדים יכילו רעות, אשר אין משלן בעליל, הלא ככל אשר יארך המועד, בו יינזר מן הקריאה באגרת, כן תגביר עליו את מוראותיה, עד כי לבו ימס ויהי למים. אולם דואג בהחרישו היה לא רק ספר החתום, בלתי אם גם ספר הפתוח, הכתוב קצתו בשפת חרטומים וקצתו במליצות ובחידות.

– דבר, דואג, כי שומע אנכי – שח שאול ולא הסב את פניו אליו.

– אהה, אדוני המלך, לצרה כי באה – געה דואג ביבבה, אשר בין רגע נהפכה לנהם החיה. רב⁻קולות היה דואג, אך לא היה בו קול אשר יצא מגרון⁻אנוש. ביללתו היה תן, בצהלו סוס ומצחוקו נשמע נבח הכלב

– צרה – שאל שאול בקול כאוב, אשר החרישו במשים למנוע ממנו ארשת אשר לרגשת⁻נפש ותחת זאת עלתה מקרבו ביתר שאת ארשת המגור.

– כן, אדוני מלכי, הה, צרה… החרב נלקחה… החרב אשר לגלית… אשר היתה לוטה בשמלה אחרי האפוד… בנוב..

לא כילה דואג את דבריו, כי היללה העתיקה מלים מפיו.

שאול התבונן לראשונה בדואג וירא את פניו הנעווים, את הזעם והאימה השפוכים בהם כמו באמנה שואה גדולה התחוללה על ראשו, על ראש⁻מלכותו ועל ראש כל בית ישראל, בהילקח החרב אשר לגלית ויתן עליו בקול מורם, שקוי שאט⁻נפש ובוז לאיש ולבשורתו, אף היה בדברו כמתלוצץ ויאמר:

– כבר ראיתי צרה גדולה מזאת בימי חיי, בהיות עלי הזקן יושב על הכסא בדרך מצפה ולבו חרד לארון האלהים. ואני איש בנימין רץ מן המערכה מדי קרועים ואדמה על ראשי, רץ אל עלי. ועלי זקן מאד, בן תשעים ושמונה שנה. עיניו קמו ולא יכול לראות. ויהי בהגידי אל עלי הזקן לאמר: אנכי הבא מן המערכה ואני מן המערכה נסתי היום, ויאמר עלי הזקן: מה היה הדבר, בני? ואען לאמר: נס ישראל לפני הפלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם שני בניך מתו, חפני ופנחס. הזקן עלי, אשר שתי עיניו קמו ושתי אזניו אולי כבר כבדו מעט, לא נתחלחל משתי הבשורות הראשונות. שבר בת עמו ואבדן בניו לא נגעו עד לבו אשר כבר יבש כחרש מעוצר רעה ויגון ומכובד שנותיו. אפס בהשמיעי לו את הבשורה השלישית, כי גם ארון האלהים נלקח בידי הפלשתים, אך יצאו המלים מפי ועלי הזקן, אשר ישב עד כה על כסאו כנציב⁻אבן, רעדה אחזתו ויתנודד אחת הנה ואחת הנה, כמו לפתע נתחדשו בקרבו החיים, פניו התלקחו, ובשפקו כפיו זעק זעקה גדולה ומרה: אהה לצרה כי באה וארון אלהים נלקח. לאחרי זאת נפל מעל הכסא אחורנית בעד יד השער ותישבר מפרקתו וימת.

שאול, לבו היה כים נרגש, אך נחזה שקט ושאנן בדברו אל דואג, אף בספרו לפניו קורות עלי וארון אלהים בעת המלחמה עם הפלשתים באפק, אשר זעזעו את מוסדי⁻רוחו וכאז כן עתה יהיו לו מזכרת צרה ויגון. אז היתה המכה גדולה מאד, כי גברה יד הפלשתים ומישראל נפלו שלושים אלף רגלי, נפלא היה הדבר בעיני שאול, כי כוחו עמו להבליג על רגשותיו ובהיותו נסער במצולות⁻רוחו תעטהו השלוה למראה⁻עינים ולמשמע⁻אוזן. ויהי גם הדבר הזה אות מבשר⁻רעות לו, כי קרעים בלבו ופלגות ברוחו. לא עוד הוא אחד ושמו אחד, בלתי אם חבור⁻שניים הנהו, שאול מזה ומלך מזה וכל אחד מהם אל עבר פניו יהלך. שאול שחה לעפר נפשו והמלך ילבש גאות; שאול יהמה אף יאבל, יכוף כאגמון ראשו והמלך… תרועת מלך בו וקוממיות יהלך, כארז בלבנון ישגה; לב שאול יבכה במסתרים. אך המלך ישכון בשפריר⁻חביון השלוה. המלך הטיף גם את דבריו האחרונים בשובה ונחת ויאמר:

– מה החרדה הזאת, דואג, לחרב הפלשתי, אשר נלקחה מאתנו? הלא כבר נפח הפלשתי את נפשו ועם הרפאים חלקו. שלמה ידאיבנו אבדן החרב?

פני דואג חרגו לרגע קטן מתוך סוגר הקשיחות. דוק הרזים כבר נקרע מעליהם ותחתיו צצה האימה ופשה כנגע צרעת. אפס חיש מהר שבו לקפאונם ונהיו לנציב⁻אלם, אשר כל שביב שכל דעך בקרבו, לולא עיניו השוקקות חרדות ותבערת הדמים בהן, כי אז היה מראהו כגולם. שאול הביט בחנינה ובלעג גם יחד אל האדומי, אשר יפיל חתיתו על הכל, ובבוא עליו מגור יאבדו כל עשתונותיו ופניו לא יחפרו בהיגלותו לעיני מלכו מוג⁻לב התפוש⁻פחדים.

– פתח פיך, גולם⁻איש, והגד על מה נחרדת ככה לחרב אשר נלקחה – גער בו שאול בשחוק⁻מהתלות. קולו הנרגש נתן בו אותותיו, כי האימה אחזה גם בו, פניו שונו לרוע ועטו יגון קודר. או כי בחמלתו על דואג, האריה הטורף, אשר לפתע נהפך לכבשה נחרדה, שינה אף הוא את טעמו ואת מראהו, לבל יהיה איש סודו ויועצו גלמוד בפחדיו. שאול היה מעודו איש חומל וגומל⁻טובה לדורש⁻טובתו. חליפות נמהרות ברוחו. לזאת יש אשר יהמו מעיו לדואג איש⁻אמוניו אביר הרועים, המפקד על הרצים, אשר רבות יעמול לרוחתו ולישועתו, למען שאול מלכו לא ינוח ולא ישקוט, עד אם יוקיע את כל הזוממים רעה לו והמקרקרים את קירות מלכותו. ויש אשר יהגה אך בוז ומשטימה לו עקב אשר לבו תמיד תנור ערוך חמת⁻נקם ובעיניו החוצבות להבות יראה קן⁻קושרים בכל מקום בו נחתים עניים מרודים או מרי⁻נפש. רע על שאול המעשה, כי זה האיש דואג, הנוכל וזעום הנפש, נהיה לעמוד התווך במלכותו. שרעפי⁻לבו הרעים מתאבכים מקרבו כאדי⁻צחנה. אך מזימות תשרוצנה בחובו. כשפיפון יתפתל עלי דרך המלכות.

מקץ דומיה כבדה וארוכה, צופנת⁻אימים, שבה הרוח אל דואג ובהתאוששו נתן את קולו בנהמה ממושכה, אשר נהייתה להמולת⁻דברים. ויאמר דואג:

– אהה לצרה כי באה, אדוני מלכי בהילקח מאתנו חרב גלית כי אין כחרב באוייב, אף כי אוייב אשר הנהו גבור⁻חיל נודע לתהילה. אין כמוה מזכרת עוז ועצמה. והיה צאתה בראש צבאותינו אך קסמים בה להנחיל להם נצחונות בקרבות, אשר עוד נכונו לנו בבאים רבות וקשות. אהה לחרב גלית, אשר נלקחה ואיננה. החרב אשר קסמים בה – הפטיר דואג בקריאה נואשה וספק כפיו כמתאבל על מת.

יהסהו שאול בגערה נלבבה ובשחקה נדיבה ויאמר:

־ אל נא, דואג, לעורר קנים הגה והי על חרב אשר נלקחה. אשר לקסמים הצפונים על דברתך בחרב האויב, מלקוח המלחמה, אל נא תדרוש לקסמים. ישראל לא יפן לקסמים. לא נחש ביעקב.

עוד שאול שוקד לפזר ענני האימה בדואג וכל פחדיו הרדומים במצולות⁻רוחו צפו ועלו משם, נתקהלו ובאו כעדת צרעות, סביב שתו עליו. צירים ומכאובים אחזוהו. הלא באמנה אות מבשר⁻רעות הוא, כי החרב אבדה לבית שאול בענין רע. החרב, החרב איה? היא נלקחה. מי האיש ואיזהו האיש, אשר שלח ידו אל חרב הגבור הנופל, אשר אך נחלת המלך המנצח היא? הלא דבר הוא. רק יד קושרים, אנשי⁻בליעל, במעשה הזה. נכון הדבר כנכון היום. אף יד בני הנביאים, המכשפים והידעונים למיניהם, במעשה הזה, כי מי כמוהם שוגים בהבלי⁻שוא ונתעים להאמין, כי קסמים צפונים בחרב הגבור להנחיל נצחונות במערכות חדשות. ולא הנביאים והמכשפים לבד ילכו אחרי התוהו, אף הכהנים מאשרים מתעים המה, לזרוע זרע ההבל בעם ולעוור עיני השכל, למען יפסעו על ראשי עם קדוש. הגדילו להרע הכהנים בנוב יוצאי בית עלי, אשר המלכות הדיחה אותם מלקחת בזרוע שלמים ומעשרות והמה עוינים מאז את בית⁻שאול. הם אשר החביאו את חרב גלית בארון⁻קדשם בנוב לשמרה לעת מצוא ולמסרה בידי הטוב בעיני האל, כדבר שמואל הזועם. כולם עשו אגודה אחת לעכרני. הלא המה אשר שמו בפי הנשים המשרתות לפני בני הנביאים, ורבות ביניהן אובות וידעוניות, את השיר הכה שאול באלפיו…

למרבה יגונו נסבו שוב רעיוניו על דבר הרועה הקטן מכה גלית, אשר גמר אומר להשכיחו מלבו. אכן, בנביאים ובכהנים ידון רוחוֹ, כי המה יריביו ועויניו רמי היחש, צאצאי אהרון הכהן, בני שבט לוי, ה' הוא נחלתם, בשם האל ידברו אף באין רוחו דוברת בם ובלבבם יתברכו, כי אך להם נאה ולהם יאה להשתרר על ישראל ואף על מלכו. אפס הרועה הקטן מי הוא ומה הוא, כי מלך ישראל ישית בו את מעיניו,? הלזה הוא אך כקצף על פני המיים, ולא יחד כבודו בקרב אנשי החיל ורבי הפעלים בישראל, ואף מסילה קצרה לא יפלס בתולדות⁻עמנו. אך טוב כי אשכיחו מלבי ואמישו מזכרוני.

חפץ שאול לא הצליח בידו אף הפעם. הרועה הקטן, אשר אך לרגע קטן נגלה אליו לעיני⁻בשרו בשדה הקרב, והוא את מראהו לא יזכור אף במעט, ורק זאת ידע, כי אדמוני הנהו, התיצב לפתע נכחו וחרבו, חרב גלית, שלופה בידו, אם גם גובה אין לו, יראה בו, המשל ופחד עמו. שאול נתחלחל למראה. ראשו שח, לבל יתבונן האדומי אל פניו ןוחדור לצפונות־לבו. אפס האדומי כבר התבונן ואף מבלי התבונן ידע מסתרי מחשבות. הלא זה משפטו לבלי הבט נכחו, בלתי אם לירכתיים, ואף בלטשו עיניו אל נגדו יקפא מבטו אל קרבו, כמו אין דבר תחת השמש אשר שווה הוא במבטו. תחת זאת, כאשר עיניו תסובנה אל מעבר לדבר או תשוטטנה למרחוק, תהיינה לאבנים שואבות, אשר תדלינה ממצולות איש⁻שיחו כל רז בו. וכעיניו כן אזניו, אשר תקשבנה רב קשב, באין הוא נוטה כל אוזן לדובר אליו.

– לא נחש ביעקב. ואם יש מנחשים זעיר שם וזעיר שם בגבולות ארצנו הלא נכריתם ואת התרפים והבלי השוא נשבית מישראל – שח המלך בדבר שלטן לשכך רגשת נפש שאול – הבאים ולא ימצא בכל גבולות בנימין ויהודה וביתר מושבי ישראל כל קוסם ומעונן ושואל באובות וידעונים לא יבוא עוד בקהלנו. ותהי זאת לתעודה בישראל, כי מלכות שאול רפאה את עמנו מנגע הצרעת הלזה. והיה באחרית הימים ויבוקשו בישראל חוזים ומתנבאים ומתגודדים ולא ימצאו, וחולמי החלומות יהיו כלא היו. או אז יהיה עמנו לגוי חכם ונבון, אשר ידיו רב לו בכשרון המעשה ובתבונת כפיים, ולא עוד ירדו כל ישראל אל הפלשתים ללטוש איש את מחרשתו ואת אתו ואת קרדומו, כי יהיו לנו לוטשי⁻חרבות ומשחיזי⁻סכינים. או אז גם חרב גלית הגבור או כל גבור אחר מאויבינו, אשר יפול בקרב, לא תהיה עוד אוצר סגולה יקר מפז, אשר עדת קושרים תארוב לה לשיתה עמה למשמרת. ואחרי אשר נגרש את הפלשתים מן השפלה ונשכון לחוף הים מקצהו ועד קצהו, ולא נשלח אניות סוחר למרחקים להביא אלינו ממיטב מרכולת הגויים, אטון ורקמה, שני עם עדנים, ובנות ישראל תלבשנה מחלצות אין משלן לחן ולפאר בבנות הגויים.

שאול מבלי⁻דעת כמעט שח, בהתחמץ עליו לבו, בשפה המשובצת אודם פטדה וברקת אשר למליצה, הנושאת את חזונה למרחוק, למען יהיה חין⁻שפתו פרוכת על רוחו הקודרת. בשגם לפנים גם לו היה אורח כמתנבאים. הכי היתה המליצה אשר בפיו אך מצוות מתנבאים מלומדה, אשר דבקה בשיחו, או כי הוא כאז כן עתה בסתר רוחו שוגה בחזיונות, נוהה אחרי הקוסמים והידעונים אשר באמרי⁻פיו שת בהם דופי ואת משפטם חרץ לאבדן? לב מלך אין חקר. לא אחת כבר עברו לחרדת לבו ולמגינתו הרעיון, כי חלק לב שאול ותחת חיתו⁻יחידתו תשכונה בקרבו נפשות שתיים, הצוררות אשה את רעותה. אהה, כאשר יחזה לו, לא ייחצה עוד לשניים, אשר אחד מהם שאול ומשנהו מלך, בלתי אם גם בקרב ולב חצוי הנהו, שאול אחד מזה ושאול שני מזה; כל שאול אל עבר פניו יהלך. אשר יקרב האחד ירחיק השני. האחד יבנה ומשנהו יהרוס. זה יבכה והלזה יצחק על משבתיו. אשר יטע האחד כמסמרות, אליו יתכחש השני. הכי לא ירוץ גם עתה כמו לפנים אחרי אדרת הנביא שנוא⁻נפשו? דמים ישנא, קרבן השור והשה לפיגול בעיניו, על צאן עמלק חמל. אפס רוחו תישאהו מפעם לפעם לעמוד ככהן על הדוכן ולברך על הזבח. ככה אדיר חפצו לבער אחרי כל גילולי השוא והבלי התוהו אשר בסתר רוחו יתרפק עליהם.

– אדוני מלכי, לא לחרב גלית חרדתי, בלתי אם לחרב גלית ביד… הרועה הקטן הוא… בן⁻ישי, אשר אל נכון גם רעיוני המלך סוב יסובו, אם לא אשגה, לעתים עליו – שח דואג בנהם ועיני העשת אשר לו ירו זיקי משטימה עזה – אני הגבר ראיתי את הלזה בצעדו קוממיות מן המערכה לקול תרועות העם והנשים המשחקות לפני הכהנים תצאנה לקראתו בתופים ובמחולות, בפיהן השיר…

– הרף, דואג, מלדבר… או כי… דבר תדבר. האם במו⁻עיניך ראית אותו צועד בגאוה ובגאון ובמו⁻אזניך שמעת את השיר בפי הנשים? – קרא שאול, אשר לבו רחף בין צמאון הדעת ובין המגור לדעת את הדברים כתומם.

דואג דרך את מבטו השנון אל מול פני שאול ואף מליו נהיו כחצים שנונים ויאמר:

– אמת אגיד ולא אכחד: במו עיני ראיתי ובמו אזני שמעתי, לאמר, בעיני הרצים ובאזני המרגלים פקודי.

שאול געה בשחוק נזעם ויאמר:

– רק אין זאת כי ראית זאת, דואג, לא למראה⁻עינים בלתי אם בהלך הנפש ולא שמעת זאת בלתי אם באזנים אשר לקיר. אכן, רבו גם רבו פושקי השפתיים, אשר יהגו ויצפצפו הבל וריק על אודות הרועה הקטן לזרוע מבוכה ולהגדיל מהומה, אך שקר הן כל השמועות גם יחד.

– דברי פי המלך חן ושכל טוב – ענה דואג את חלקו, הנהם אשר בקולו נהפך לשריקה חדה ויבשה וארשת⁻פניו נגולה כמגילה הכתובה במלים צפופות וכתמי⁻רמזים רבים זרועים בין שורותיה – הלא אף אם לא נוכל לאמר נאמנה, כל כל השמועות שוא תדברנה, לא נוכל גם להגיד בבטחון, כי כל משמע⁻אוזן יסודו אמת. רק הפתי יאמין לכל דבר, לכל שמועה עפה. אפס שומה על דואג, החרד לשלום המלכות לגלות את אוזן המלך על כל דבר אשר יפול ברחבי⁻מלכותו, על כל שמועה אשר יביאו אליו הרצים הסרים למשמעתו, כמו במו עיניו ראה ובמו אזניו שמע. הלא לעתים מקרה אחד לשמועה הנכונה והלא⁻נכונה. בעסקי הממלכה יש אשר השקר יהיה למבצר⁻עוז והאמת למכשלה.

הוא טרם כילה לדבר ושאול נתן לו אות לקום וללכת.

פרק כז. במועצת השרים

במועצת השרים, אשר נועדה לאחרי הצהריים, ישב שאול כמשפטו בראש על כסא רם, הכתר לראשו ובידו חניתו; לימינו אבנר ומשמאלו אבימלך הכהן הגדול; לידו כוש בן ימיני, שאר⁻בשר לשאול, חכם ונבון בקורות ישראל ויודע דתי העמים השכנים ונימוסיהם. מעבר מזה ליד אבנר מושב יהונתן הבן הבכור לשאול, בלעדיו לא יעשה אביו דבר גדול או קטן, אף הוא חנית בידו, כדת ליורש העצר. ליד כוש בן⁻ימיני יושב מעדנות עזריקם המחולתי, שר האוצר, שוע רם היחש, הון ועושר בביתו, ושאול נתן עינו בעדריאל בנו לתת לו את מירב בתו הבכירה לאשה. אף ליש, אשר לא שר הנהו בלתי אם בעל נכבד בעמיו, בין הקרואים, הוא אבי פלטיאל, המנסה מפעם לפעם דברים אל מיכל בת שאול הצעירה להטות אליו את לבה להשיב לו אהבה לחיקו תחת אהבתו אותה, העזה כמות. אלה המה ראשי הקרואים היושבים ראשונה במועצת המלך וכל אומר היוצא מפיהם יושת על כף המאזנים, כאשר יבואו לטכס עצה על חוק חדש או על כל ענין נכבד ממנו תוצאות להליכות המדינה. אף נלוו לקרואי הראש יועצי המשנה לחוות דיעם על כל עניין אם גם דברם לא יכבד רב⁻מדי על כפות המאזנים, כי לא על פיהם ישקו המשפטים הנחרצים לאחר השיח והשיג. ואלה המה יועצי המשנה: שרי האלף אשר על הצבא; מזכירי המלך וסופריו; נציבי הגלילות והערים הרחוקות מגבול ישראל; דואג האדומי, אשר לא שר ייקרא ולא אורח לו כשר בשיחו, כי הוא לא יורה דעה ואך יקשיב רב קשב לכל אומר והגה, כמו לא איש⁻דברים הנהו, בלתי אם איש⁻אזניים לצוד אמרים כמו בחכה, ואיש⁻אזניים לשלחן על כל סביבותיו, למען תצמדנה חליפות לכל דובר בעתו, לבחון את צפונות⁻מחשבותיו, אם לא בלב ולב ידבר. עין בוחנת תראה, כי דואג לא יביט אל האנשים בלתי אם אל צפונותיהם.

אל מועצת המלכות ממחרת חג הנצחון באו כל השרים ויועצי המשנה, איש לא נעדר, כי רבו אף נכבדו הדברים, אשר נועדו מאת אבנר ראש השרים להביאם לפני הקרואים. ראש לכל שומה היה לחרוץ משפט מה דמות ישוו למשטר בגלילות החדשים, אשר נכבשו כעת ביד צבאות ישראל מעם הפלשתים: הלהפקיד עליהם נציבים מבני ישראל או לשית גם בימים הבאים מושכות השלטון בידי סרני הפלשתים, אשר פיהם, ואולי גם לבם, נאמן עם ישראל. אף חלוקת המשרות החדשות בין שבט בנימין ובין שבט יהודה נהיה עתה למקור דאגה רבה, כי שני השבטים האלה הם ראשי המתחרים על הבכורה במנהל לשכות המלוכה למחלקותיה, ואם ייגרע חלק האחד מהם אף במעט, הלא יפרדו הלבבות, ותחת שבת אחים גם יחד יבואו הרוגז והקנאה. מלבד עסקי השררה והפקידות שומה היה על מועצת⁻היום לענות בענינים אחרים, אשר הובאו לפניה מפעם לפעם וטרם נחרץ כל משפט עליהם, עקב אשר היועצים נפלגו בדעותיהם על אודותיהם ובמבוכתם כי רבה לא קמה בהם רוח לחרוץ את גורלם עד לעידן ועידנים. הנה מעט הדברים הרבים, אשר היו זה מועד ארוך לסלע המחלוקת בין השרים, הלא הוא דבר העברים הגרים בקרב הפלשתים, הם לרוב מבני שבט דן, אשר מורא עם הארץ עליהם ורבים ביניהם דבקו בדרכי הפלשתים ואת בנותיהם יקחו להם לנשים. והיה כאשר תקרה מלחמה בין הפלשתי לבין איש ישראל ונוספו גם המה על צוררי⁻עמנו ויעזרו על יד הפלשתי להכות את בני⁻ישראל, אך בגבור יד ישראל ויסתפחו גם המה על לוחמיו בפלשתים מנדינו. לזאת יהיו המה, אנשי הביניים, מקור מכשלה לישראל וכרקב לבית יעקב. עד אחרית המלחמה לא יוודע אם לנו המה או לצרינו. ויען כי על אף זאת ישיתו בני⁻ישראל בהם את מבטחם, הלא יהיו למשענת קנה רצוץ ואף לרועץ. אפס בבוא השרים לטכס עצה כדת מה לעשות לעברים הבוגדים כנחל, לא ישכילו לבוא לידי עמק השווה. אלה יאמרו לרדותם באף ובחימה ולנהלם במקל⁻חובלים, ואלה יאמרו כי לא תהיה תפארת בני ישראל על הדרך הזאת, ואך טוב לנחותם במקל⁻נועם, להעיר למוסר אזנם וללבות בדברים את גחלת האהבה למקור⁻מחצבתם, אשר אל נכון טרם דעכה בלבם. ככה ייפלגו השרים והיועצים בדעותיהם גם כאשר ידון רוחם בתעתועי בני הנביאים ובדרכיהם הנלוזות בעתותי שלום, ועל אחת שבע בפרוץ מלחמה בין ישראל לבין אויביו הקמים עליו לבלעו ולהשמידו מני גוי, כי לא למישרים יגברו בלתי אם לתהפוכות. הנה יצאו ויבואו לפני צבאות⁻ישראל להפיח בהם רוח⁻גבורה וחוסר להשליך נפשם מנגד בקרב עם האוייב, ולפתע ישנו את טעמם לחזות משאות⁻שוא ומדוחים, ללטוש עיניהם לאותות השמים, ליבב וליליל כאשה יולדה ולעשות זר מעשיהם במחולות המחניים, כף ימחאו בתמהון ובשגעון יתנהגו, יעוררו קנים הגה והי ובשאגותיהם המחרישות אזניים ימשכו אחריהם רבים מן הלוחמים להניסם מן המערכה. ככה יזרעו מהומה ומבוכה בעם, ימסכו בו רוח עועים ויטעו על תלמי⁻לבו זרע הכשל והמשוגה. המעט אשר ברבות הימים ייבצר מן העם, השומע לקח מפי מאשריו⁻מתעיו, להתייצב במערכה נגד כל צר ואויב, אשר יבוא בשעריו ולהלחם בו עד רדתו, כי גם ידיו תרפינה בכל עבודה בביתו ובשדהו ולא יצלח עוד לכל מלאכה המחיה את בעליה ואשר יסודתה ברוח נכונה ובנפש בוטחת. גדולים חקרי לב השרים והיועצים, כי גם בזאת לא יקרבו זה אל זה בהגיונם. אך מות בסיר הנביא ורעה חולה במתנבאים, כל דרכם שוא, שיחתם תוהו ואחריתם שכול וכשלון – יקראו אלה מזה. אך אלה מזה יגידו כי לא בחכמה נעשה לחרף את כל מערכות הנבואה, מבלי להפלות בין הנִבאים לבין המתנבאים בין שוחרי האמת, אשר רוח האל דובר בם, למתעתעים, המדיחים והמהבילים; בין עובדי האל לבין עובדי⁻נפשם הלא לא ייאמן, כי כל עדת הנביאים היא אך תרבות אנשים רעה, אין מתום ברוחם, אין בהם אף אחד שוחר⁻טוב ומשמיע⁻נצורות. בשגם רבים מן העם נוהים אחריהם באמת ובתמים, תורה יבקשו מפיהם ואל משמעתם יסורו.

אבנר, המנצח על השיח והשיג במועצה, פרש בפתח דבריו כשמלה בקול שאנן ובוטח את הענינים כמשפטם וכהלכתם, אשר יתבררו ויתלבנו היום לפני השרים והיועצים עד תומם, כי אין להלינם עוד עד עידן ועידנים. אשר לחלוקת המשרות חיוה את דעתו, כי אך טוב להוציאה לפעולות לא במושב כל השרים והיועצים, בלתי אם לתתה על ידי סגל⁻אנשים קטן, נבחר מטעם המועצה, לפעול בצדק וביושר ולבל ישא פנים לאיש ולשבט, כי התשועה בפעולות כאלה היא לא ברוב⁻יועצים, כי אם בסוד חבר יודעי⁻דבר, חכמי תושיה וכשרון המעשה. הלא, שח אבנר בטוב⁻טעם והגיון, מלאכה, אשר תיעשה בידי מעטים, אם הרבים יעשוה, אך יזיקו תחת להועיל. ואם חבר⁻יועצים גדול ישית לו לחוק לפקח על כל הקטנות, הלא אך נבול יבול. אכן, דברי אבנר הראשונים האלה עוררו קריאות חן⁻חן מפי כל הנאספים. אף בדברו על העברים, אר הם כקוץ מונד לעמם, לא זרים אך כמו צרים, כעצם בגרוננו, לא לבלוע ולא להקיא, הביעו רבים מן הנאספים בתשואות, כי אך תמימי⁻דעים המה עמו, אם כי לא⁻מעטים שיסעו את דבריו באמרם, כי אין לבם עם פיו גם כעת, במוצאי המלחמה האחרונה, כי אם ילך עם העברים בקרי, הלא אך נכביד את לבם ותחת לעשות במחשך את מעשיהם יתווספו גם המה על צרינו, לא במוצאי המלחמה, בלתי אם מראש ואף לא בסתר, במצח נחושה יעמדו נגדנו. אפס גם אשר לא אמרו כן להגיוני⁻אבנר על אודות העברים, לא קמו עליו בקולות ובדברים כמתלהמים לשית את שיחו לאל. ולא כן בפתחו את פיו להביע דיע על הנביאים, כי חיש מהר נגלו בפני רבים מן הנאספים אותות מרי ומורת⁻רוח. אכן, גם אבנר לא עשה את דבריו כמסמרות נטועים. ונהפוך הוא, כל מהלך⁻שיחו נתן בו את אותותיו, כי נוע ינוע בו הגיונו כקנה ברוח, כי פוסח הוא על שתי הסעיפים וכי אין לבו שלם עם כל אומר היוצא מפיו. לראשונה הודה במו⁻פיו, כי לא טובה השמועה, אשר מעבירים בעם על אודות בני הנביאים, כי לא מישרים בלתי אם עקלקלות בם. גם הטובים בהם יסלפו ארחותיהם. ירבו להג ויהבילו לאין קצה. בפתחם את פיהם יאירו דבריהם לא באור⁻יקרות, בלתי אם באור⁻קפאון אשר יש ויהי לאור⁻בלהות. תחת לשובב את הנפשות ישיתו בהן תמהונות ונכאים, יזרעו רוח ויקצרו הבל, לא לחכמה יגבירו רעש ויעמיקו דממה, יהרסו ולא יבנו, משורש⁻אורם יצא אופל. אחרי אשר חרץ את משפטו לשבט שב והזהיר, כי בצאתנו נגדם ביד חזקה המעט אשר לא נועיל אף נזיק, כי נלבה את אש המחלוקת בישראל. יתירה על זאת, נעווה את הישרה, בדבקנו ובמעשיהם לרדפם באף ובחימה ולהיות קנאים ונוקמים כמוהם. הלא כה יאמר המשל הקדמוני: לא ברעש ה'. וכן ייאמר: חנוך לעם על פי דרכו. ישרי הלב אשר מקרב הנביאים אך טובת העם לנגד עיניהם. טוב נעשה באמרנו אליהם לכו נא וניוכחה למען נוכיח להם בשים שכל ודעת, כי לא טובה הדרך אשר הם הולכים בה.

לא נפלאת היא, כי דברי אבנר האחרונים הרגיזו רבים וכן שלמים מן הנאספים אשר לא יכלו כלכל את שיח אבנר, המפכה בשקט רב מדי גם בדברו על מעשים, אשר לשמעם תצילינה אזניים ויתגעשו הרוחות. חיש מהר קמה מהומה ורבים מבין הנאספים פתחו כולם יחד את פיותיהם להוכיחו על פניו, עד כי לא נודע עוד מי הוא הדובר הראשי ביניהם.

– לא ייאמן כי יישמע דבר והפכו מפי השר, היוצא ובא לפנינו בכל מערכות החיים בימי⁻מלחמה ובעתותי⁻שלום. הכי ייאחז החבל בשני ראשיו? הכי יאמר ישר הלב אוחז בזה וגם מזה לא אניח ידי? המעט אשר תעלולי הנביאים הם צרה גדולה, כי תחת להדריך בני ישראל בארחות השכל הישר, ללמדם קשת ובינה לעתים, כשרון המעשה ותכסיסי⁻קרב, יטיפו להם חזון, כל היום יקראו חזון, חזון, ידלגו ויקפצו לפניהם כאילים יצאו במחולות⁻שגעון, למען יראו בני הנעורים וכן יעשו, עד כי יהיו מהירי⁻מחול וכבדי⁻לכת, הנה יצאו ממקורם המכשפים והידעונים, הקוסמים ויתר התועים והמתעים, השואלים בתרפים ובאובות, המשחיתים כל חלקה טובה בישראל. הלא הגיעה משכבר העת ובא המועד לבער ללא⁻רחם את גילולי הכשפים אשר מרבית העם תנהה אחריהם בסתר.

קריאת המרי כנגד הנביאים, אשר מהם יתד ומהם פינה למכשפים למיניהם והם שורש פורה ללענת האובות והידעונים, השכילה להסות את אבנר בעצם דברו, כמו נהיה לאיש חיל אשר לפתע פורק מעליו כלי⁻זינו, באשר כל הנספים היו תמימי⁻דעים, כי הכשפים בישראל זמורת⁻זר הם, כל פיגול ותועבה בם. ותחת זאת נפלגו דעותיהם בדבר פותרי החלומות, אשר על דברת רבים מן השרים אין בהם כל דופי, כי מודעת היא אשר החלומות לא שוא ידברו או כי גם ממקור קדוש יהלכו. לכן כאשר רגשו הלבבות התלקחו הפיות בדברי ריב ומדון בין הנאספים, אם שורש⁻רע או שורש⁻טוב צפון בחלומות. ותהי מלחמת השפתיים כבדה ביניהם, כמו אך זה ענין לענות בו בעת הרת גורל לישראל וכמו אך למען חרוץ משפט על תכונת החלום נתקהלו ובאו זקני העדות וראשיהן מכל ערי⁻ישראל. אחרי אשר כולם דברו יחד וברעש גדול לא השכילו עוד להביע דעותיהם דבר דבור על אפנו, כי אם בוללו את כל הענינים יחד וזרעו את דבריהם כלאים. והיה בדבר האחד על החלומות יענהו רעהו בקול על המכשפים, ובדבר זה עתק על הידעונים ישית זה על דבריו נוספות את חרפותיו ונאצותיו לנביאים, אשר אף המה מאחזי⁻עינים ומגנבי⁻לבבות, הממוטטים מוסדי הממלכה ואם גם זעיר שם וזעיר שם יש אחד נביא קדוש הולך לתומו עובד האל ביושר⁻לבב, הלא התמימים האלה נער יספרם. ותחת זאת המון בית ישראל נואל מלהבדיל בין טהור לטמא ובן קדוש לקדש… לא כי זרע מרעים הם כולם, אין אף אחד ישר⁻לבב, אין מהם מגיד, אף אין מהם משמיע אמרי⁻יושר.

לולא אבנר אשר שפתו אתו ולבו חכם להתהלך עם החיים ונגד החיים ולעות דבר, כי אז נהפכה המועצה מסוד חכמים ונבונים לעצרת רועי⁻רוח, הטחים טיח תפל וטוחני הבל וריק. אולם אבנר ראש השרים, אשר היטב ישקוד לרפא כל שבר בישראל, נתן אל לבו ללכד בהשכל ודעת גם את שברי האמרים ואת רסיסי המשפטים למסכת אחת, אשר תצורף בכור התבונה. חושו הגיד לו, כי בעת רצון הזאת, במוצאי חג הנצחון, בהיות תבוסת האוייב שלימה וקרן המלך ושריו רוממה, יצליח חפצו בידו ללכד את הלבבות ולחבר הגיון אל משנהו, עד כי יהיה לב אחד לכל הנאספים וכולם יאמרו ויגידו הנה זה היום קוינו לו, בו נביע את דעותינו על כל ענין באשר הוא בשובה ונחת. והיה כטוב לב השרים יאמרו טוב לכל אשר יאמרו המלך ואבנר שר צבאו טוב ונכון.

אבנר בשיחו שיכל את לשונו לנגוע רק ברמזי⁻מלים במעשה הרועה, אשר הכה את גלית. רוח⁻מבינתו השיאו אל הענין הזה, בידעו היטב כי בו יהגו כעת רבים מן הנאספים. אף לא נסתר ממנו, כי לא מעטים כל מעיניהם נתונים לו לבדו, ויאמר בלבו: אך טוב כי אגע בענין בקצה⁻לשוני, למען אביע מעט מזעיר מהגיגי האנשים, ותחת זאת לא אעמיק למעניתי בו, כי אך קצף הוא על פני המים. והיה בשלמי מס⁻שפתיים לדבר, אשר הנהו לרבים ראש⁻הגיגם, אוכל לשטות ולעבור ממנו והלאה ולהסב את כל השיח והשיג לדברים, אשר מהם תוצאות להליכות המדינה לשבט או לחסד. אולם אך פתח אבנר את שיחו במעשה הרועה מכה גלית, בדברו חלקות וכמו מגבוה על ענין אשר מקומו יכירנו בירכתי השיח והשיג, שסע כושי בן ימיני את דבריו בחרון⁻אף וזעם ויאמר:

– הנה הוא הענין, אשר שומה עלינו לשיתו בראש⁻מעינינו במועצה הזאת, הוא ולא אחר, ולא בלב ולב ובחלקות⁻לשון ידובר בו. הלא זו היא שערוריה לא נשמעה כמוה בישראל לרומם קרן פלוני אלמוני, בן⁻בלי⁻שם, על ראש המלך ושריו אשר ערכו את הקרב בעמק האילה והנחילו לנו את הנצחון על אויבינו מדור דור, שאול מלכנו ועמו שר⁻צבאו אבנר, הם אשר נצבו בראש המערכה עם הפלשתי בעמק האילה, בעצרם ברוב תבונות במחנה ישראל ארבעים יום אל ההר מעבר מזה, לבל יהרסו אל מחנה הפלשתים בטרם מועד, עד אשר תקצר רוח הפלשתים ויהרסו המה מחנה ישראל. עקב זאת הוכו על ידי צבאותינו שוק על ירך במרומי ההר, כי לא הנקל הוא לסול בהר מסילה לכלי⁻רכב, אשר יגברו רק בשפלה, ומי זה אשר הצמיח את השמועה הנבערה, כי רועה קטן עשה את כל החיל הזה? רק אין זאת כי יד זדים ואנשי⁻בליעל בדבר להסיר את עטרת הכבוד והתהילה מעל ראש שאול מלכנו, גבור החיל ומשוח האל, ומעל אבנר שר⁻צבאו, לשית אותה על ראש נער מתחפש כרועה תמים, אשר בערמה ובתחבולות הסב אליו את עלילת הגבורה ולא במשפט.

אבנר השכיל לעצור באמרי⁻חן את שטף השיח אשר בפי כושי בן ימיני ואף לזרוע אור המהתלה על כל שיחו, להגיד, כי לא נאה למועצה נכבדה אשר כזאת לענות במקרה דל⁻ערך כזה. אולם חפצו להסב את הלבבות מן הענין במלואו לא הצליח בידו. עוד כושי מדבר במרי⁻רוחו ובחמת⁻זעמו וגם רבים מבין הנאספים החרו⁻החזיקו אחריו ברעש⁻מליהם ולאורך⁻שעה לא שככה עוד סערת הרוחות. אות הוא, כי כושי בן ימיני הוציא את דבריו מלב רבים וכי הריגון כבר פרץ מסתר הארמונות אשר לשועים אל שער בת רבים. מלל רב מר ונמהר המה⁻געש בחדר המועצה רחב הידים, ואך יהונתן בן המלך ואבימלך הכהן הגדול, אף כי שאול, אשר הוד השלוה חופף עליו תמיד בשבתו בעדת שריו ויועציו, לא נצררו בסופת הזעם והמרירות לא הוציאו הגה מפיהם בהמולת הדוברים הנרגזים. אף דואג האדומי ישב דומם עוטה שלות השקט, כי זה משפטו תמיד להיות שוקט על שמריו בעת הרוחות מסביבו יהמו יחמרו ויהיו למצולה נסערה. זאת לא זאת, כי הוא אז יתעטף מנה אחת אפים במעטה קור⁻רוח ואך את מבטיו הקרים והחדים ידרוך כחצים שנונים ומארכים כעל כל סביבותיו, או כי יפתלם כתבנית החכה המעוגלה ברדתה אל תוך המצולה הדלוחה לצוד ציד, להעלות מלים או רמזי מבטים ושחוק בפי המחרישים, אשר יהיו בידו כחומר ביד היוצר ללוש מהם תחבולות⁻שטנה, להלוך רכיל ולחרחר מריבות ושנאת אחים. דואג הוא איש חרש. חרש יהלך, חרש ישב, חרש יביט, אפס לא יוציא מפיו אף הגה⁻חרש. הוא שומר לשונו ושומר גם ארשת⁻פניו, למען לא יבואו עד חקר⁻מזימותיו. בכל עת ובכל שעה ישב על האבנים לארוג נכלים ורעיוני⁻בליעל, אף כי שפר עליו חלקו בהתיצבו ליד סלע המחלוקת. לכן התקדש היום חג גדול לדואג, כמוהו כחגא, כי הוא במרקחה ובמרתחה נמשל לרב החובל למוד⁻מסעות, אשר בגיאות הגלים יעשה את מלאכתו כפליים לתושיה. מבטי דואג במועצה הזאת כרכרו ופזזו בלי⁻הפוגה מאיש אל משנהו להחקות על צפונות כל לב, למען דעת מי מקנא את קנאת שאול, מי רק חונף ידבר ומי אולי נוהה בסתר אחרי הגבור מקרוב בא, אשר העם יגיד את תהילתו במקהלות. רב יתר ירגל את שומרי⁻לשונם, אשר לא יקחו כל חבל בשיח ושיג באמרו בלבו ביום פקדי, אותם אפקוד הראשונים.

המעט אשר אבנר לא צלח להוציא את סופת הזעם ממפרשי הנאספים ולשכך את קצפם, היה לריק גם עמלו להניאם מן המלל הרב עד בלי די ולהניעם לשיח קצר וברור, השוקל בפלס ההגיון כל אומר היוצא מן הפה, הנואמים המו, רגשו, רגזו ונתבהלו על פיהם להוציא את רוחם ולתאר בלהגי⁻לשון את הקורות במערכות הקרב ובתהלוכות החוגגים קו לקו ברוב ענין ובמעט טוב טעם ודעת. בין כה וכה ונהייתה השערוריה, אשר עברה כבזק מפי כושי אל כל פה ממלל, הציר הראשי אשר למועצה ולא נותרה עוד שעה אף לא אוזן קשבת לענות בכל ענין אחר באשר הוא. איש אחרי רעהו קמו לספר כמו את אשר ראו במו עיניהם או שמעו במו אזניהם וכולם יחדיו הביעו את חרדתם למעשה הנורא, לא קם כמוהו בישראל, לשוות לדמות⁻בדים חזיון⁻פלאים בידי האספסוף, הנה קצות פלאי המעשים, אשר נפוצו בקרב המון העם, אותם חולל בזרוע⁻עוזו הגבור החדש, אשר זה מקרוב בא, כל השומע אותם תצלנה אזניו וכל אשר בדא אותם מלבו דמה ידמה לאחרונה, כי לא דמיונו הרה והגה אותם. הנער הגיבור, אשר במחי⁻אבן הכריע את הפלשתי, לא רק את גלית הכה, כי בחרב גלית אשר בידו זנק כארי מסובכו אל מחנה האוייב, הלוך והכה, הכה וכרות ראשים לאין ספור, והוא אשר הפיל את חתיתו על הפלשתים עד אשר כולם יחדיו ברחו מן המערכה מנוסת⁻בהלה. עוד זה סוער ומדבר ובא רעהו לקרוא בקול נרגש: הלא עוד בנעוריו התנכר הנער הרועה, כי גבור⁻חיל הנהו. הוא במו ידיו שיסע את הדוב ואת הארי כשסע הגדי. מודעת היא, יענהו השלישי, כי לא קם גבור כמוהו מימי⁻שמשון. היפלא הדבר, ישיח הרביעי, כי המלך שאול קרב את הנער הגבור עוד בטרם היות המלחמה האחרונה, אל ביתו הביאהו וישימהו בין יושבי⁻שולחנו. והחמישי יעתיר דברים לאמר: הכי רק בין יושבי⁻שולחנו שתהו מלכנו, הוא בחר בו להיות חתן המלך. הששי יען אף הוא חלקו לאמר: לא ככה, בלתי אם ככה, היה המעשה. המלך הודיע מראש בקהל⁻עם: כה ייעשה לאיש, אשר יכה את הפלשתי הלז והסיר חרפה מעל ישראל, כי אעשרנו עושר גדול ואת בתי אתן לו לאשה ואת בית אביו אעשה חפשי בישראל. וטרם תמו כל שמועות הבדים, כי הנה על עדת המשוחחים נספח אחד לספר להם קושט דבר אמת, אשר נודע לו לבדו ולא לכל איש זולתו. המעשים קרו ויאתיו ככה. בבוא הנער הרועה אמיץ הלב להתיצב במערכה מול הפלשתי הניאו לראשונה מלכנו מן המעשה הזה ויאמר לו: לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו, כי נער אתה, והוא גבור חיל מנעוריו. אפס הנער דרש במפגיע להעמידו אל פני הענק גלית, באמרו אל המלך: אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב, הוא יצילני מיד הפלשתי הלזה. לאחרי זאת נעתר לו המלך ובמו ידיו הלבישו את מדיו ונתן קובע⁻נחושת על ראשו וילבישהו השריון. והנער לא יכול ללכת ויאמר אל המלך: אדוני מלכי, לא אוכל ללכת באלה, כי לא ניסיתי, זאת לא זאת ככֹל אשר נודע לי ממקור נאמן, חונן הנער הרועה לא לבד בלב אמיץ כאחד מן הגבורים אנשי השם, אף לשון למודים בפיו. אין כמוהו מליץ נשגב, מהירה לשונו להשיב בדברים כמתלהמים למחרפי מערכות אלהי ישראל חיים. הלא כה היה דברו אל הפלשתי לפני אשר הכה אותו נפש: אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות; אלהי מערכות ישראל, אשר חרפת. היום הזה יסגירך ה' בידי והכיתיך והסירותי את ראשך מעליך ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה לעוף השמים ולחית הארץ וידעו כל הארץ כי יש אלהים לישראל.

ויהי אחרי אשר ליש השר וכן רבים משרי האלף ומן הנציבים בגלילות הקרובים והרחוקים ענו ואמרו כולם, כי אכן אמת נכון הדבר אשר שמועות כהנה וכהנה נפוצות במדינה מקצה ועד קצה, קם עזריקם המחולתי על רגליו וידבר בקולו העז והנמרץ, אשר גם בשיח⁻לחשו קול ענות לו כשאגת אריה, ויאמר:

– אחי בני עמי, שמעתי וארגז וכל קרבי חמרמרו. הכי לעת הזאת נחשה, כאשר שמועות⁻הבל, כמוהן כאגדות⁻פלאים, נפוצות בישראל. היטב אראה ואתבונן, כי גם רבים מבין נכבדינו הנאספים פה יתמהו תמוה בלבם לאמר: מה כל הרעש הזה בפינו ועל מה נרגז? מה ממנו יהלוך, אם העם ישתעשע בסיפורי⁻נפלאות? הלא אך אגדות הן. ומה רעה צפונה בכל אגדה באשר היא? הכל יאמרו: אך אגדה היא ותהי לאגדה. אפס אך לריק יהגו זאת ועל שוא יתנחמו. אחי ורעי, האגדה היא עניין מייגע לענות בו, היא רעה חולה, שורש פורה רפיון⁻לב ופיק ברכיים. היא תטע בלבנו את האמונה הנואלה, כי בנסים ובנפלאות ניושע ולאידנו תושיענו. בשגם אגדה על פלאי⁻גבורה כאלה, כמוה לא נשמעה מן העת, אשר משה חולל נפלאותיו במצרים ויהושע בן נון העביר את בני ישראל את הירדן וציוה על שמש בגבעון לעמוד דום. ואני עד ויודע עד מה רבות עמלו שאול מלכנו ושר צבאו אבנר לכונן את המערכה האחרונה כמשפטה וכהלכתה ברוב תבונה וביתרון הכשר אשר לחכמים, הרואים אותות מראש. אכן היטב אשר שח נכבדנו השר כושי בן ימיני, כי שערוריה נעשתה בישראל

בתום דברי עזריקם המחולתי הרים שאול את חניתו אל על כמשפטו בחפצו להסות את הדובר, ויאמר אל אבימלך הכהן, אשר עד כה טרם הוציא הגה מפיו, כי לא ידבר הכהן הגדול במועצה בלתי אם הוא נשאל:

– ואתה, אדוני הכהן הגדול, מזרע אהרן הכהן, חוה דיע גם אתה. הלא שפתי כהן ישמרו צדק ורוב תבונה בן.

קם אבימלך על רגליו ובהרימו את שולי⁻אדרתו מעל הארץ, פתח את פיו לאמר:

– אדוני המלך רב החסד, שרי ישראל ונכבדי העדה, ברכת האל תחול על ראשיכם. נדרשתי לאשר שאלני מלכנו ירום הודו ואחוה דיע גם אני. שוש ישיש לבי להגיד שיחי, אפס לא לכהן היות בהול על פיו, מפי אבותינו שמענו וחכמי⁻קדם אלפונו בינה, כי פלגי מים לב מלך ביד ה', על כל אשר יחפוץ יטנו. אך הטוב, כי גם ההגיון יהיה נר לרגלי⁻מלך. אכן השכל יורנו מה נאמנו מאד דברי שר הצבא אבנר, כי לא תהיה תפארת עמנו על דרך המתנבאים, אשר בשגעון יתנהגו, רעות⁻רוח יזרעו והבל יקצורו. מודעת היא: עצלות תפיל תרדימה ונפש רמיה תרעב. אשר יתנשא על כנפי הדמיון אך יחוש פיק⁻ברכים ורגליו תמעדנה. נמשלה הגות⁻לב המתנבאים לשכר הומה ולתירוש בקצפו, אשר כל שוגיהם בם לא יגברו לחכמה. לא נשגה אולי בהישפטנו, כי כל פלאי המעשים, אשר טפלו על הנער הרועה שרשם הדמיון הכוזב למתנבאים, אשר רב חשקם לבדות מלבם דברים אשר לא כן. במשפט נשא השר כושי בן ימיני את דברו לאמר, כי עוול נעשה למלכנו שאול ושר צבאו אבנר להסב את הלבבות ממעללי⁻גבורתם, אשר נעשו על ידיהם בהשכל ובדעת בקרבות, אשר היו נטושים בעמק האילה, ולענוד כתר הגבורה לראש נער רועה, אשר אינה לו המקרה למותת את גלית באבן, אשר קלעה אל המטרה ולא החטיאה. הכי ביד המקרה יעוז גבר? רק אין זאת, כי עדת רודפי⁻שקרים היא אשר רקחה את המרקחה הזאת, לכן עצתי בדבר כהן צדק: משפט יהי. מפי אבותינו שמענו וחכמי⁻קדם הורונו דעה, אשר אך עד ארגיעה לשון⁻שקר ומפיח⁻כזבים נקה לא יינקה. לכן שומה על מלכנו לשבת כסא למשפט, כי לכהן דבר הצדק ולמלך משפט הצדק. יתן המלך צו לחקור היטב מפי עדים נאמנים יד מי היתה במזימה להפיץ סיפורי⁻בדים אלה, ככתוב בספר קדשנו: ושמעת וחקרת ודרשת היטב והנה אמת נכון הדבר, נעשתה התועבה הזאת בישראל. והיה אחרי אשר יתבררו ויתלבנו הדברים ענוש ייענשו החטאים בנפשותם, לבעבור ישמעו רבים וירחקו מדבר⁻שקר, כי לא יחפוץ הכסיל בתבונה, בלתי אם בהתגלות⁻לבו. אדוני המלך רב החסד, שרי ישראל ונכבדי העדה, הנה זאת העצה היעוצה מעמי – הפטיר הכהן הגדול בשנותו את טעמו פתאום מן הקצה אל הקצה – אך טוב כי נחשב היטב את דרכנו בטרם נחרוץ דבר, כי החפזון לא למועיל וכל בהלה אך למחסור. הלא לזאת השכילו חכמי ימי⁻קדם לאמר: שומר תבונה ימצא טוב ושוקל בפלס אך יאושר. בשגם לא נעשתה חלילה עולה למלכנו לדבר סרה בו. אף טרם נדע אל נכון אם רשע או אך כסל היה בפי מפיחי הכזבים. לא ייאמן כי נמצא בינינו איש⁻בליעל, אשר בצדיה אמר לשית דופי במלכנו גבור החיל ורב הפעלים בכל מערכות הקרב, אשר באור⁻פניו לנו חיים. אם במאזני השכל נשקול הלא נבין, כי כמוץ לפני הרוח ככה הם סיפורי הבדים אשר בזרוח עליהם אור האמת ימוגו ויהיו כלא היו. נחפשה דרכינו ונחקורה, אם באמנה כצעקתנו. אין כמלכנו שאול נערץ בעם ולא תפול חלילה מכבודו הרם אף שערה ארצה עקב סיפורי הנפלאות אשר לפושקי השפתיים. הטיב אשר הגיד החכם: הפכפך דרך איש וזר, אך יש אשר פעלו זך וישר. לא לפי מלל⁻שפתיו בלתי אם לפי פעלו יישפט איש.

אך כילה הכהן את דבריו והשר בן ימיני קרא בשצף⁻קצף לאמר:

– אדוננו מלכנו, עוד מלים לי. דבר נחוץ בפי… לא דבר ריק הוא. חי המלך, כי לא עלילת שקר טפלו על הנער הרועה ועל כל הנלוים אליו. אך עדה רעה היא עדת⁻קושרים. אך בטרם אפתח פי אבקש מכבוד המלך, כי יתן צו על רבים מן הקרואים, אשר לא שרים המה, לצאת מפה. דבר סתר בפי ולא אוכל להגידו בלתי אם אזני המלך והשרים היושבים ראשונה.

– אולם בטרם אמלא את משאלתך השר כושי בן ימיני – ענה שאול בקול נחושה – חפצי, כי יהונתן בני, יורש העצר, יחווה דיעו גם הוא תחת החרישו עד כה – ושאול בדברו הביט אל יהונתן בעין שוחרת. לא נסתרו מעיני יהונתן גם מבטי⁻דואג, אשר ניחתו בו כעדת⁻צרעות.

ענה יהונתן ואמר בקול נרגש:

– אדוני מלכי, אדוני השרים ונכבדי העדה, יראתי בפצותי פי. לא אוכל דבר. אפס גם להחריש לא אוכל. איככה אחוה דעה בטרם אראה פנים אל פנים את הנער בן⁻ישי ופה אל פה אדבר עמו, למען אבוא עד חקר⁻תכונתו. אך לשמע⁻אוזן שמעתי את תהילתו ועין בעין טרם ראיתיו. נורא נפלאתי, כי רבים מן הנאספים פה ישיתו עלילת דברים על נער, עקב אשר השליך נפשו מנגד, בהכותו את הפלשתי מחרף מערכות⁻ישראל. הלא דעת לנבון נקל, כי אשר לו זרוע עוז וידו אמונה לחולל גבורות, אף רוחו נאמן ונפשו ישרה, ולא איש⁻מזימות הנהו. מודעת היא, כי אמיץ הלב הוא אשר ילך בתום ורב⁻כוח ינצור חסד.

שחוק נדיב רחף על שפתי⁻שאול, בהקשיבו לדברי יהונתן, ולאחר זאת שח:

דברי פי יהונתן חן. אכן, עטרת זקנים תבונה, אך תפארת בחורים רגש נכון. לא בזעם נוציא לאור משפט. רק הלב הטוב הוא יועץ טוב.

פרק כח. השמועה הנוראה

אחרי אשר כילה שאול את דבריו קמה דממה נכלמה, כמו במוצאי תגרה ממושכה, כאשר לפתע ייודע לנצים, כי המה הרבו מהומה על לא⁻מאומה. עיני הכל שפלו לארץ ואך השר כושי בן ימיני ודואג לטשו מבטים גנובים איש אל רעהו. מקץ רגעים מספר שיסע שאול את הדומיה ויאמר אל כושי בן ימיני:

– ואתה, השר כושי בן ימיני, הכי עוד דברך נחוץ לך עתה?

ויען כושי בן ימיני ויאמר:

– כן, אדוני מלכי, נחוץ גם נחוץ. אך חטוא אחטא למלכי ולעמי אם לא אגידנו… לא אוכל עוד הצפינו. אחת שאלתי אותה אבקש גם עתה להוציא מעלינו את אלה אשר מקומם לא יכירם בין היושבים ראשונה במועצה.

שאול נתן צו על כל יועצי המשנה להתכבד ולצאת מחדר המועצה. לאחרי זאת פתח כושי בן ימיני את פיו ויאמר:

– אדוני המלך והשרים היושבים ראשונה במועצה, שמעוני ואספרה. הגד הוגד לי מפי איש נאמן⁻לב, והנכון לאמר, כי לא במו אזני שמעתי את הדברים מפי האיש, בלתי אם איש מפי איש שמעתים. לאמר, השמועה, גונבה אלי מבלי אשר אזכור מי לראשונה הביאה אלי. אך אחת אדע נאמנה, כי לא עוף מן השמים הוליך אלי את הקול, בלתי אם יצור אנוש, אשר נפש חיה בו ונשמת⁻שדי תחיהו. הנקל להבין, כי כל שמועה, אשר תעשה לה כנפיים, נכונו לה למצער רגליים ללכת. אף נודע בשער בת רבים, כי אין צל הרים, אשר לא יהיה הר בקרבתו, ואין טיח תפל, אשר אין תוכו רצוף עליליה קטנה או גדולה.

– אך הקץ לשיח תפל – קרא שאול בהיתול מהול רוגז מעט – דבר, השר כושי בן ימיני, כי שומעים אנחנו – הפטיר שאול בקול נרגז וכמו נוגש, כי קרוב⁻משפחה היה לו כושי ורך בשנים ממנו ושאול לא מנע לשונו מלדבר קשות.

ויוסף כושי בן ימיני לדבר ולשונו התנהגה בכבדות, כאיש אשר נפשו נבהלה מפני הרעה אשר נגד פניו. ויאמר:

– אנא, סלחו לי, אדוני המלך והשרים היושבים ראשונה במועצה, את רוב מלי ועלגות⁻לשוני. כי לא אוכל לדבר בזאת בנפש שוקטה. מגור בי. רעדה תעברני. שערותי תיסמרנה אל השמועה. לא טובה השמועה, נוראה היא, מאשר אוכל להביעה כמו. הלא זה דברה. הרועה הקטן מבית לחם אשר ביהודה, ימים רבים בטרם הכותו את הפלשתי, נמשח, אללי לי, נמשח בשדה אביו, בסתר נמשח, בידי הנביא הזקן תועה הלבב, נמשח למלך תחת שאול אדוננו מלכנו. מי יתן אלם לשפתי ואך לא אדבר בזאת. אוי ואבוי לי מן השמועה הנוראה ולו גם רב בה התבן מן הבר. הלא גם שמועת⁻שקר יש אשר תפיל חללים לרוב, או כי שמועת⁻שקר תחזק רב יתר לסכסך עם. אמרתי לא אזכרנה ולא אדבר בה, והיתה בלבי כאש עצורה בעצמותי.

פני כושי בן ימיני חוורו עד בלי די בדברו ובתום⁻שיחו התנודד גיוו וצנח, כמו אפסו אוניו, על מסעד הכסא, בכפיו לפת את ראשו. אף שומעיו פניהם הקדירו וכל מראיהם כמו משתאים המה עד למאד. ואך פני שאול אורו. אחרי אשר מלא פיו שחוק רב, אשר צלצולו היה זר ומוזר לאזניים, שח בעליצות:

– לאט לכם, שרי ישראל ונכבדי⁻עמנו, להטות אוזן לכל שמועת⁻שוא ולחש⁻סתרים וחלילה לכם להצמיח במו פיכם כנפיים לכל אשר ידובר במושבי⁻ליצים ומפיחי⁻קריה. זה דרך מלשני בסתר, אשר כל דבריהם שוא ושקר. אכן, החיים והמות ביד הלשון, יאמר המשל הקדמוני, ולשון חכמים מרפא. ועל דבר הרועה הקטן מבית הלחמי… הנה גמרתי אומר ואגידנו לא בסתר, בלתי אם לאזני כל אנשי⁻מועצתנו אחרי אשר ישובו לתפוש את מקומותיהם בחדר הזה.

אף אבנר החרה החזיק אחרי שאול למלא את דבריו ויאמר:

– לא בכל עת יהיה קול המון כקול שדי, כי יש אשר קול המון העם ברעו, אך תרועת שקר בו וכל געשו ורעשו כקצף על פני המים. יש אשר למועד קצר יעשה לו העם עגל הזהב או עגל הגבורה להשתחוות לפניו ולרקד מסביבו; בחפזו יברא גבורים במאמר⁻פיו, יקח לשונו אגדות לחבר. אך לא לנו, השוקדים על שלום העם וטובת המלוכה, להטות אוזן אל כל שמועות ההבל. שומה עלינו לנהל את העם ברוח נכונה ובעצה טובה לבל נהיה נמהרים במשפטנו. היטב אשר דיבר הכהן הגדול, כי החפזון לא להועיל והבהלה אך…

שאול, אשר פני הפיקו ארשת, כמוה כקוצר⁻רוח, או כמורת⁻רוח כאשר נשא את דבריו בטוב⁻טעם ובשים⁻שכל, כמו לא יכול עוד כלכל כל ניב⁻שפתיים, נתן אות ליהונתן להכות במקל הזהב על לוח הכסף. ויעש יהונתן כן. ויהי בבוא שמעי ויצו עליו יהונתן לקרוא לכל יועצי המשנה לשוב אל החדר. ויאמר שאול:

– שוב נתקהלנו למועצה שבת אחים גם יחד, וכעת הקשיבו לאמרי. כלה ונחרצה מעמי להביא את הנער בית הלחמי לעמוד ולשרת לפני. והיה אם אמצא בו אף מעט מזעיר מסגולות היקר, בהן יהולל בקהל רב, קרב אקרבהו ואשיתהו נושא⁻כלי. ואם באמנה רוח גבורה תתנוסס בו ארימהו לשר האלף, למען יראה כוחו וגבורתו במלחמות עם אויבי⁻עמנו.

אך יצאו הדברים מפי שאול והמולת חן⁻חן עברה בין הנאספים, איש לאיש ישבחו עצת המלך. יהונתן הראשון קרא בעליצות: הידד, אבי מלכי. ליש השר הזקן, איש⁻חמודות ראשו עטור תלתלי שיבה, זקנו הלבן יורד על מדותיו ועדנת⁻נעוריו נשקפה מעיניו יונים, שח בבת⁻שחוק רכה לרך בשנים:

– אך חכם לב מלכנו. אף כי בשכלו יחכם, כדבר המשל הקדמוני: מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה. כפלים לתושיה בעצת שאול להביא אליו את הנער בית הלחמי לשית עליו את עינו. הלא טוב מראה⁻עינים משמע⁻אוזן. נמשלה האוזן לדלי, אשר בשאבו ממעמקים יעלה לא לבד מים זכים, כי גם קצף על פני המים כל דוק דלוח וחצץ רץ, רגבי⁻עפר ופרפר, כל זרע עשב למינהו ואף גירי⁻אבן, העין לבדה תבחן את המראות לאשורם תשית ריוח ביניהם, אף תפריד בין קו לקו, תזרה הלאה כל סרח העודף ותינזר מן הערב רב והשעטנז. יש דבר אשר יאמרו עליו כי הוא זה, אך התעיף עין חודרת בו והנה זה לא זה. כענן בבקר צח בהיר בשחקים ימוגו לעינים כל מראות⁻שוא וחזיוני שרב, צלמי⁻בדים למיניהם. הלא במחשך אך יגברו כל זוחלי העפר ומורדי האור למיניהם ובזרוח השמש ימוגו או ינוסו למאורותיהם.

שמעו השרים והיועצים דברי⁻ליש ויאשרום ויהללום. ואך פני כושי חפו. ולא כן דואג האדומי, אשר פניו קפאו ועיניו קמו, כמו חומה שת בסביבו לבל תחדור כל עין לצפונות⁻לבו.

לאחרי זאת צלחה על כל הנאספים רוח השקט והשכל. עד כה התנהלו השיח והשיג במועצה בעצלתיים ובמלל רב מייגע⁻נפש ומלאה⁻אזניים, ותחת לזרוע אור על הדברים, הנתונים למשפט המועצה, שפכו עליהם אופל. ולא כן עתה, אשר כל הדוברים השכילו לחרוץ את משפטיהם במלים ברורות, בקציר האומר ובהגיון מלוטש, ללא שמץ שפת יתר. בשגם לא הרבו עוד לתמוך את יתדותיהם במשלים קדמונים, כי שיחתם התנהלה לרגל המעשים, ואך כשרון המעשה היה לרוח החיה בפיהם. לא נפלאת היא, כי בעצם היום הזה השכילו להביא את שיחם ושיגם עד תומם, לחרוץ בתבונה ובהשכל את משפטם על כל הענינים הנכבדים, אשר היו בראש דאגתם. בתום המועצה עטפה רוח טובה, רוח שובע רצון, את כל הקרואים ואיש לרעהו אמר חן⁻חן וכה לחי, כולם יחד שפתו רוב ברכות לשאול ורוב תודות לו. ליש זקן⁻החמודות, אשר כטל תיזל אמרתו, נשא קולו לאמר: ה' בעזרך ישמח מלך ובישועתך מה יגיל מאד. לאחרי זאת קמו כל הנאספים ונפרדו מעם המלך שמחים וטובי⁻לב, פניהם מפיקים תודה והלל למלך שככה לו ואיש לרעהו אף התלחשו לאמר: זה שאול מלכנו וזה שיחו. נדיב הנהו ועל נדיבות קם בכל עת. לא רגל על לשונו וחרפה לא נשא על איש.

פרק כט. דבש אדוני המלך, דבש

ויהי בצאת כל הנאספים מחדר המועצה וייותר דואג לבדו עם המלך. מבטי דואג דרוכים כחצים אל לב המלך ושפתיו נעות חרש, כאיש אשר דברו עצור כאש בעצמותיו ואך בחזקה יכלוא את מליו. רגעים לא מעטים עמד דואג מחריש ומשמים. לאחרי זאת עיניו שפלו כמו מבלי משים. לפתע שבו והורמו ולוטשו בעזות מצח אל מול פני שאול, הביטו בו נמרצות. היטב חרה לו לשאול זה המבט המפגיע אשר לאדומי. ויאמר אליו שאול בקול קר חשוך⁻רצון:

– דבר, דואג, כאשר אחזה בטנך מלאה מלים.

ויהי שאול בדברו כאיש אשר נפשו מלאה בוז עובר על גדותיה.

– דבש, אדוני המלך, דבש – געה דואג בנהם עז ועיניו ירו זיקי⁻אש וזיקי⁻דם, כמו נהפך הדם במפוח⁻זעמו לרשפי⁻אש.

השתאה שאול עד למאוד לשיח הדבש, אשר בפי דואג טעמו היה מר כלענה. ויאמר בשחוק⁻חן, תוכו צפון זעם:

– הגד, האדומי, מה היה לך, אשר פיך זב דבש לפתע

עיני המלך הפיקו תמהון וחשד גם יחד.

שאול בן, כי דואג במליו ירמוז לדבש. אשר על אודותיו שח הבוקר בלי משים אל יהונתן וחיש⁻מהר לבו הכהו על זאת, אפס נבצר ממנו להבין איזה הדרך הגיעו דבריו לאזני⁻דואג והוא אז לא ישב עמהם בחדר. הכי אזנים לקיר או כי עוף השמים יוליך את הקול כדבר כושי בן ימיני, ואולי האדומי אך מכשף הנהו להאזין למלים ממרחק.

שאל בהגותו רעיון ההבל על סגולת הכשפים הצפונה בדואג נחרד בראותו הגיון זה אות לשגיון ברוחו. אפס התנחם חיש מהר בזכרו עד מה הפליא היום את כל שומעיו בשיחו, אשר טוב⁻טעם וזוך⁻בינה חוברו בו יחד.

– דבש, אדוני המלך, דבש – הוסיף דואג בנהמו, כמו קולו היה שופר בפה לא לו, אשר יתקע מקרבו אף על אפו ועל חמתו.

– הגד, האדומי, ואל תכחד, הכי ארבת הבקר השכם מעבר לחלוני בדברי אל יהונתן? – שאל שאול וקולו היה כגוער.

דואג ענה עזות.

– אדוני המלך, אל לדואג ארוב מעבר לחלונות. לדואג אוזן מלים תבחן גם מבעד לקירות. רבים הדברים, אשר יגונבו לאזני דואג אף באין הוא שומעם. בוחן לבבות הנהו. גם בידעו דבר באפס קצהו, הלא ידעו עד תומו.

שאול נחרד מדברי דואג, כי זאת לו הפעם הראשונה אשר האדומי השמיע באזניו בניבים ברורים וישרים ללא עקלקלות ומרמה בשפת אנוש מלומדה, לא בנהם ולא כמתרפס וחונף, בלתי אם כאיש השלטן ולו מצח נחושה. היה לו לשאול, כמו אתון פתחה לפניו את פיה. דואג רוחו הציקתו אל נכון לדבר בהתגלות⁻לב ולא כמשפטו מימים ימימה. דואג הוסיף לדבר אל שאול בעזות ויאמר:

– אך איש אדומי הנני בעיני מלכי ואדוני, וכמו נכרי נחשבתי לו. יען כי איש⁻חרש הנני, אשר יפעל במחשך, המלך ימאס בשיחי, ויש אשר יבזה את צלמי. אך אני זאת אגיד לאדוני מלכי: בין כל רואי⁻פניו אין אף אחד כמוני דורש⁻טובתו, הדואג לשלום המלך. הכי יש חולה על אדוני המלך? אני לבדי חולה עליו לשמור נפשו מכל רעה וצרה. ימים ידברו מה מאד נאמנתי למלך. בבוא העת, כאשר אויבי המלך יגבירו ויעשו חיל, אף הנביא והכהן יהיו בקושרים ורבים משריו אל שולחן אחד כזב ידברו, אני לבדי האדומי אשמור אמוני לו ואשרתהו נאמנה עד אחרון יומי. ישמעני הפעם אדוני המלך. אני זאת אגידה למלך… אני זאת..

דואג לא הגיד, כמו לפתע נעתקה מפיו שפת⁻אנוש ושב להיות לו אורח כחיה בנהמה. הרעים בפיו:

– דבש, אדוני המלך, דבש.

שאול נתן קולו בזעם על דואג ויאמר:

– אל נא בנהמך. דבר בשפת⁻אדם, אביר הרצים אשר לי.

דואג התנודד אחת הנה ואחת הנה, לשונו הושטה מפיו הפעור כשל כלב בשרב; עיניו כמו יצאו מחוריהן. יגיעת⁻בשר רבה נתנה את אותותיה במראהו, כמו נאבק במועקה אשר כבדה ממנו. בדברו נשמעו מחרקות⁻שניו.

– דבש, אדוני המלך, דבש. בגלל מעט הדבש בבית און אליו שלח יהונתן בנך בכורך את ידו ונגע בקצה המטה, חרצת אדוני המלך משפט⁻מות על בנך בכורך, מחמל נפשך. אפס הלזה, זכור תזכור דברי זה, אדוני מלכי, לא אל מעט דבש ישלח ידו, בלתי אם אל כסא המלכות, אל כסא שאול אדוני מלכי יתנכל הלזה… האתה אדוני המלך עליו תחוס, אותו תחמול, אחרי אשר לא חמלת על בנך עצמך ובשרך?

שאול נתחלחל בשמעו רמזי פי האדומי. כעס ובושה אחזוהו בהגותו כי חדל⁻אישים זה ילמדהו בינה. הכי עד ככה שחה לעפר נפשו לשמוע עצה מבזוי⁻אדם זה, נצר לגוי מתועב, אשר כחיה רעה יארוב לנפשות. בעזותו כי רבה ידבר אל מלך ישראל סרה במרומי היחש אשר לעם ישראל, אף בכהן ובנביא יתן דופי. המעט לו למלך ישראל לבלי געור בשטן זה ולהשליכו כנצר נתעב מעל פניו, עוד יקח דעה ושמועה יקבל מפי בן בליעל זה. ויהי המעט לו לשאול להתאנף בדואג, כי אף בנפשו קצה נפשו. הלא גם ברוגזו העז ישלח את מבטיו את האדומי לחקרהו פן יגלה מפיו חדשות ונצורות על מסתרי הקושרים וכמו יתחנן בארשת⁻פניו להתחקות גם מעתה והלאה על כל צעדיהם, ולחשוף את צפונותיהם. ויאמר שאול בשוותו לקולו אפס⁻חשק:

– מלים הכברת. אך רמזיך עמקו ממליך. הלזה… הלזה… תלהג בלשונך. הלא תגיד לי מי הוא הלזה, אשר ישלח את ידו אל הכסא, למען אדעהו.

–בן ישי הוא הלזה, אדוני המלך…הרועה הקטן בן ישי… במו⁻עיני ראיתי ובמו⁻אזני שמעתי בהימשחו למלך בשדה אביו. אני שם הייתי. התחקיתי על צעדי הנביא הזועם. אף הלזה זד ומתרברב, אשר לחש⁻פתן בפיו באזני הכל, כי הנביא הזקן חסר הדעה משחו למלך על ישראל תחת שאול. אם אתה אדוני מלכי תשית רק עיניך עליו ולא גם את ידך… בעוד מועד… ראה, הזהרתיך, אדוני המלך… או אז…

שאול געה בצחוק משולח, כמו הוד⁻מלך נקרע מעליו ביד רשעה ויאמר:

– אך פחדים תאמר להלך עלי, דואג, ואני לא אירא ולא אפחד. כאשר נביא זקן לא יפיל חתיתו עלי, ככה לא יביא בי מגור נער רך משוח. אני את דברי היום במועצת השרים לא אשנה וכאשר דברתי כך יקום. צו יצא מעמי להביא לפני את בן⁻ישי ואם רוח גבורה תתנוסס בו וכדברת רבים ה' עמו, לשר⁻אלף אשימהו.

דואג נפרד מעם המלך בנהם⁻זעם, והכרת⁻פניו ענתה בו ברורות לאמר: אף אתה אדוני מלכי תנהם באחריתך.

פרק ל. חזון האבדן

אחרי אשר יצאו כל הקרואים נבדל שאול לנפשו בצנחו על הדרגש לעשות חשבון המעשים, אשר התחוללו היום בגיא החזיון, הוא מועצת המלכות. ויאמר אל לבו בשובע רצון:

אכן, השכלתי היום לכלכל את שיחי בטוב טעם ודעת. את צפונות⁻רוחי לא גליתי אף במעט לזולתי, ותחת זאת קמתי על נדיבות, באמרי, כי אצווה להביא לפני את הרועה הקטן לשית עיני עליו ולקרבהו אלי, להיות נושא⁻כלי ואף לשימהו שר האלף, אם יכשר בעיני. לא אפונה, כי השרים יאשרוני והיועצים יהללוני וככה יאמרו: אין כמלכנו שאול, אשר לו נאה היות עוצר בעם, כי אין כמוהו חכם לעצור בלשונו. אף טוב עין הנהו, ולזאת יבורך. כדבר האמור במשל הקדמוני: ארך⁻אפים רב⁻תבונה וקצר⁻רוח מרים איולת. מי יתן ויהיה לי מעשה היום לקח טוב גם בבאים, לבל אהיה פחז כמים ואכלא את רוחי, אם ברוממות ואם בשפל, אם בתעצומות רגשי האהבה ואם בפרץ הרוגז והמשטימה אשר יפעמוני ולבל יהיו הגיוני כמים הניגרים במורד או כסופה, אשר תקלעני בטלטלה. נפשי, נפשי, שובי נפשי למנוחיכי – הביע שאול בקול, בידעו היטב, כי ארשת⁻שפתיים תחזק רב יתר מהגיון הלב להדריך את הלך הרוח ולנהלו באפיקי השלוה. והוא, אשר רגשיו נגרשים תמיד, מה מאד נכספה אף כלתה נפשו להצטנף לעת לא⁻מעטה בחיק המנוחות, לישב דומם ורוגע, לא עצוב ומשמים, אף לא אך שמח, בלתי אם אך בוטח. לעזוב את מערכות הקרב ולהתכנס בגו ובנפש תחת סוכת השלום. כי יהיה ה' עמו גם במאבקו בקרב נפשו עם נחשולי רעיוניו ורגשיו וכי מעתה והלאה יצעוד לבטח ללא מורא האויב מבחוץ וללא מגור מפני האורב השוכן בקרב לב.

עוד שאול שוכב על הדרגש מתהפך בהגיוניו וליאות כבדה אחזתו ודוק עלפון עטפו, לא ידע מורשי⁻רוחו, אף גרמי⁻גיוו לא נודעו לו עוד. הכי תרדימה אפפתו או כי היה הוזה ולא נרדם, או כי הוא ישן ולבו ער ובו רבות מחשבות? לא יֵדע דבר. אשר לא יֵדע נפשו. רבות מחשבות שוטטו בלבו ואף לא אחת בהירה עד תכלית. לרגע ידמה כי הוא באמנה יטווה מחשבות אך ידו קצרה לאחוז אף בחוט אחד מן הטוי. היטב יסרוהו כליותיו ולבו הכהו בחזקה, עקב אשר נלאה ואף נרפה הנהו לשלוח ידו אל החוט, אל החוט הראשי, הוא חוט התווך, אשר עוד אחת מעט הנה יאחז בו ובמחי⁻שגיון אחד יגלוש מידו, יאבד. אהה, האבדון הנחרץ.

כל לב יפוג, ימוג, יבך, באבוד ממנו חפץ יקר בעליל או בחלום שנתו. כל אבדן הוא שכול וגם כשלון. בוא יבוא בחתף, תמיד נמהר, לכן הוא כה מר ומביש. היה היה והוא קנינך, והנה נעשק ממך ואיננו עוד. באבוד חפץ לאיש, הוא ישכל לא לבד אותו, כי גם חלק מעט או רב מנפשו. אשר קנינו לנו הוא לא לבד לנו, כי אם גם בנו ואנו. הנפש קשורה בכל חפץ אשר לה כמו לה הוא לעולמים. אך מי הוא זה זד בליעל, אשר בא כעיט, לטרוף את הדבר, אשר אמרת לו חפצי בך? הלא הוא יד הגורל האכזר. מעתה אשר היה לך איננו עוד לך. תרדוף אחריו ולא תשיגנו עד עולם. תחפשו בכל חור וחגו, תנער עפרות לאין קץ, תמדוד בשעלך ארץ לחפש אחריו, ולא תמצאנו. האבדן חרוץ. למרבה התדהמה החפץ היקר אשר היה לך ואיננו עוד, אתה לא תמצאנו, אך הוא מצוא ימצא אותך, אל קרבך יחדור, כאבן כבדה ירבץ עליך. הוא איננו ומה מאד ישנו. בלב שאול, המרחף בין התנומה ובין ההקיץ, נתגלעה לפתע מכה לא⁻חובשה, אשר ידעה מאז ומשכבר, אם גם לא השכיל לכנותה בשמה, והיא אשר תכרסמהו ללא הרף. הלא היא… היא. עתה ידע גם לקראה בשם, אימת האבדן, הצפוי להתחולל עליו. כאשר יחזה עתה נהיה האבדן למסוס נוסס בקרבו מאז אבדן האתונות אשר לאביו. הוא אז בשחר⁻ימיו, טרם⁻מלך, או גבור חיל רב פעלים. הוא טרם קנה לו בעמלו כל חפץ יקר ודבר⁻סגולה, וכבר פקדו האבדן. אז ביום ההוא, כאשר אבדו לו האתונות אשר לקיש אביו המופקדות בידו, לא היה כמוהן, לחן ולתפארה בידי כל שוע מישראל. מה מאד המה בו לבו ונעכר כאבו בהיודע לו, כי נלקחו ממנו פתאום אתונות המעלה ההן, פאר בית אביו מקור⁻קנאה לכל רואיהן. מלבד דאבון⁻לבו רב היה הבזיון, בהילקחן ממנו בשגיונו ביד נעלמה, יד הגורל האכזר, אשר משכה ולקחה אותן. כמו הוכה בסנורים ודעתו התבלעה עליו. היה לו הדבר, כמו באמנה מכשף רע עשה לו בלהטיו ובלל את רואותיו והגיוניו גם יחד. לולא זאת, הבן לא יכול, איככה הסב את לבו, ולו לרגע קטן, מיצורי⁻סגולה אלה, איככה לא נצרן כבבת⁻עינו. הנוחם הכהו אז על פחזותו ושגיונו להתעלם מחוק ולא יעבור, כי היקר מכל יקר שומה לשמרו מכל משמר. היטב יזכור עד מה הדאיבה האבידה ההיא את לבו ושברה את רוחו. המעט אשר שבע כעס ומכאובים עקב האבדן, עטתה חרפה את נפשו וממנה נסיבה לכפל דאבון על אשר תמרורים רבים באו אל קרבו בגלל אבדן אתונות מעטות. הלא אות הוא, כי קצר⁻רוח וקטון⁻נפש הנהו, בהתאבלו על קטנות אשר כאלה. אם כה ואם כה לא עצר כוח להמיש את מחשבתו מעם האתונות, עד כי נעשו לו למקור כליון⁻נפש ומפח⁻נפש גם יחד. האתונות בהילקחן מעמו היו לקנינו עשרת מונים מאשר לפני כן. ויען כי נבצר ממנו למששן במו ידיו ולאמצן אל לבו, היה ממששן בלי הרף בזכרונו ומאמצן אל דמיונו. ברוב חזיונות ודמיונות הופיעו לעיניו, כמו בעליל התיצבו נכחו והביטו אליו בחמלה ובערגה רבה, ורעיון חרדות עברו לאמר: היה היו אתונות יפות צחורות, רוח חן ותחנונים שפוך עליהן, נפשך קשורה בנפשן ונפשן בנפשך, בברית⁻אהבה באת אתן, לך היו כי לך, והנה נכרתו הנפשות ההן ממך, נכרתו מארצות החיים, נהיו לך כמו לא היו. אפס חיש מהר ניחתה בו מהלומת הנוחם: איככה תצעדנה אחת הנה ואחת הנה? ושוב יכהו הגיונו לאמר: הלא אבחר במות האתונות וברדתן שאולה, מאשר תהיינה אלמנות חיות נעות⁻נדות הרחק מעמי, לענות את נפשי בשפק על שפק, אם אשוב לראותן במו עיני ואם אחדל.

ככה עינה שאול את נפשו באבל מהול בערגה. לרגע ייאש את לבו מהן לבל תוספנה להדריך את מנוחתו ומשנהו שוב ישוב להתרפק עליהן בכליון⁻עיניו להן.

מן העת ההיא בה ראה את האבדן בשבט עברתו שתה מצה את קובעתו גם כאשר כל שכול לא בא עליו בעליל ואך המגור מפניו התהלך חרש בחדרי⁻לבו. מני אז ראה ונוכח לדעת, כי אדם לצלע נכון והאבדן צפוי לו בכל שעה ורגע, בוא יבוא כהלך, או כי בקרבו ישב כאורב. אשרי האיש אשר יתקדש אליו מראש ולא בסתר, ויאמר אל נפשו תמיד: אסוני, הנני! נמשל שאול לאיש, אשר בפחדו מפני האריה יחפש לו מפלט בלועו. הוא אמר לאבדן אחי אתה, כאשר יעקב קרא לאחיו עשו, לעורר רחמיו עליו, את כל מעיניו שת באבדן למען בזאת יפיק אותו ממעגל האפס והאין ויעשהו לאורח⁻חיים, ליש במלואו. כי אם האבדן הנהו אין ואפס, הלא לועו פעור כתהום ומי יעמוד על עברי פי התהום ולא ימעד. ולא כן בשוותנו לאבדן דמות יצור חי, ולוּ כמוהו כפתן כערפד, הלא נוכל לעמוד על נפשנו במאבק עם נפש חיה. מני אז היה ערפד האבדן שוכן בקרב שאול, לעתים יצטנף לצנפה מוכה תרדימה, ולעתים יקיץ לשלוח בו את מלתעותיו; לעתים ינוח ולעתים ינוע רגע ילחש כפתן ומשנהו ינוס ככבשה. ומה זה היה לו עתה, הה, מה זה היה לו עתה, אחרי אשר נגלה היום במועצה כגבור ומשכיל בכל דרכיו הוד מלך חופף על ראשו, הנדיבות תפעמהו והשלוה תעטרהו. אהה, מה לו עתה, כי לפתע עולפה בו רוחו ומגור האבדן יצא להתעמר בו ולא יחדל ולא עוד עקב האתונות האובדות, בלתי אם עקב שאול האובד? אבד שאול לשאול. תועה⁻לבב ותועה⁻דרך הנהו. אין שאול. אין עוד שאול. איפה אתה שאול, מלך בעוז? בן קיש, לאן הלכו כבודך והדרך, גאונך ובטחונך. לא ידע שאול איפה שאול. לא ידע אם ער או ישן הנהו, אם ירגז או יצהל, אם כעס ישבע או הנדיבות תסמכהו.

קם מעל הדרגש לנסות את כוחו, אם יעמוד איתן על רגליו או כי בהתיצבו יהיה ראשו עליו סחרחר. זאת לא זאת, אם גם ישכיל להתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה ללא כשל, ברכיו פקו וראשו סוב יסוב. יש אשר ידמה כי אין שאול.. לבו פג וכל חושיו התבלעו. אין עוד שאול. “שאול אייך?” קרא בקול נואש. באין־דעת ובאפס־כוח צנח על מרבד הארגמן הפרוש על הרצפה. ובוא גם בשכבו דימה בנפשו, כי הלוך יהלך, חג ונע כשכור, הכי ער או חולם הנהו? והנה בא גם שר החלום לסכסך את רעיוניו ושת בידיו שתי כוסות, כוס מצהלות מזה וכוס יגונים מזה. שתה חליפות מן הכוס האחת ומן השניה. שאול נחצה, צוהל מעבר זה וגועה ביבבה מעבר מזה..וכמוהו כן נחצתה העת: נד־זמן מזה ונד־זמן מזה והוא בתווך. הזמן ניגר במורד. או כי עמד דום. סוב תסוב העת כמרכבה הרתומה לסוסים ומגמאה מרחקים. מועדים התבוללו ומעל לכל טלטלה רצה ושבה. טחנה תזרה מסביבה רסיסי־אבדן.

הכי עת רבה נקופה עליו בעלפון? לא ידע שאול. לוט פרוש עליו. הזמן קפא, לפתע נחרד לקול צעדים קרבים. הכי הקיץ משינה עמוקה או כי זה עתה תאחז התנומה את עפעפיו? זיעה קרה כסתה את מצחו, כאשר יהיה לשתוי⁻יין, בהתפכחו משכרונו, ככה היה לו לשאול בגשתו קרוב אל נפשו המגועלה. ניתק בחזקת היד והרצון את חבלי⁻תנומתו ובהביטו נכחו שח:

– האתה זה, שמעי?

שמעי הוא, שלוח מעם המלכה אחינועם, הנצב מאחורי הדלת, להגיד למלך את משאלתה להתיצב לפניו.

פרק לא. אחינועם המלכה

דבר בוא המלכה לא היה לרצון לשאול. עיפה נפשו והדכאון, אשר פקדו, טרם מש מרוחו. אחינועם אשה וגם מלכה. לכן פי שניים בקוצר⁻רוחה בהשתוקקה לדעת כל נצורה וחדשה בקורות המלוכה. אף עינה החודרת צופיה תמיד על שאול להתחקות על מערכי⁻רוחו ועל הנחשולים הרבים, אשר יבואו חליפות במורשיו. שאול טרם הקיץ כהלכתו מעלפונו ולא אבה לראות את המלכה, כי גם באצבעותיה הענוגות, בהן תגע בנגעי⁻לבו, תשית כאב נוסף על מכאוביו הנסתרים. הכי יש בוטה כמדקרות חרב כאשה אוהבת? במוצאי המועצה היה עם לבו לשלוח בפי שמעי אל המלכה לאמר, כי עקב התייגעו היום רב מדי בעסקי המלכות לא יוכל לפקדה הלילה כמשפטו תמיד, בליל לפני החודש, אף אין עתותיו בידו להמתיק עמה שיח על כל ענין באשר הוא, כי רבים המה עסקי המלכות אשר לפניו, לשית בהם את מעיניו עוד הלילה. כזאת וכזאת היה עם לבו להגיד לה בפי שמעי. אפס לא מצא את לשונו למנוע בצו קצר ודחוף את בוא המלכה אל חדרו פנימה, לכן לא העלה עוד את הצו על שפתיו לאחר רגעי מספר, לבל יהיה בעיני שמעי כאיש, אשר שת עצות בנפשו בטרם השיב את פני המלכה ריקם. ויאמר אל שמעי:

– תבוא המלכה.

אחינועם טובת⁻מראה וחסונת⁻גו כבת ארבעים ומעלה, אשר עקבות יפיה מלפנים טרם נמחקו מעל פניה, אך זיום כבר הועם, ואך כפשע בדשן⁻בשריה בין העדנה ובין הבליה, צעדה מעדנות בבואה החדרה כמשפט הגאיוניה, אשר גם אחרי אשר היו לו לפנים למשיב נפש ולמקור⁻מרגעה, אף עוז ובבטחון ואך נגידים בלשונה. ויאמר שאול:

– ברוך בואך, המלכה.

ותען אחינועם לאמר:

–ברוך גם אתה אדוני מלכי. השלום לבעלי, נזר ראשי?

שאול ישב על כסא⁻מלכותו ובהצהילו את קולו בדברו ציוה על אחינועם לשבת על הכסא לימינו. אחינועם ישבה דומם ולא גרעה ממנו את מבטה הדואג, כמעשיה תמיד בבואה אליו לשחרו שלום אחרי שובו ממערכת⁻דמים בשדות הקרב או במוצאי שיח ושיג הרה⁻נצורות בסוד שריו ויועציו היא במבטיה החודרים תחקרהו לפשט הקורות ואף תארב לרצי⁻שרעפיו. ארכו למלכה רגעי הדממה, כי רק על פי מוצא פי המלך תפתח אף היא את פיה לדבר: אך הוא לא קדם את פניה במענה⁻לשונו ובהביטו אליה היה כאיש, אשר ישתאה או גם יתחלחל למראה עיניו. אכן, שאול נחרד ואף נהמם למראה. במרי⁻רוחו הגה: הזאת אחינועם? אל נכון זאת היא ולא זאת. שכלו הגיד לו, כי זאת היא ולבו בל עמו. תוי⁻פניה נשקפו לעיניו זרים ומוזרים, כמו לא⁻נודעה היא לו מתמול שלשום. אשת⁻נעוריו, אשר ילדה לו בנים שלושה, יהונתן בנו⁻בכורו אהובו, ובנות שתיים אך נכריה היא לו. פניה שונו לרוע ויצאו מהם הודה והדרה. ככל אשר הלכו חמודותיה הלוך ודל, כן דללו בה מעינות החן והשכל הטוב, אשר היו לו לפנים למשיב נפש ולמקור⁻מרגעה, אף עוז ותעצומות בהם לשכך בכל עת את רוחו הנסערת. איככה תחונן ותרגיע אשה אשר גם מלבה גלתה הנחת. בשגם מאז התהפכה בציריה ללדת את מלכישוע בן הזקונים שונו לא לבד מראיה לרע, אף שונה טעמה והועם חנה, ולעתים יאחזוה כעס על לא⁻דבר ורוגז⁻עצבים, אשר ישוו לה דמות נעוה. אף תפארת השוא, אשר תשית לה בקרעה בפוך עיניה ובמשחה את לחייה בצבע חכלילי, רבת⁻תמרוקים ומקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל, מעוטפה במחלצות⁻יקר, טבעות ונזמי⁻אף וקשורים רבים יעטרוה, נפשו תשאט בה, כי היא תהיה לו אך למזכרת השכול והפחת, אשר ניחתו בכל חמודותיה. אף ריח בשמיה הנודף ממנה, אשר תזיל על גיוה במנה אחת אפים כיד המלכה, פיגול לאפו. היטב האדיב את שאול הרזון, אשר שולח בחן⁻אבינועם ובימי⁻תארה, אך רב יתר מזאת התעצב אל לבו על הנכר, אשר פשה כנגע צרעת בפני⁻אחינועם. הגה ברוחו הקשה לאמר: הכי ייאמן כזאת, אשר בהביט גבר אל אשת נעוריו, האם לבניו ולבנותיו, עמו חילקה את יצועה שנים רבות, יראה לפתע כנכריה לו, כמו מעודו לא היה לו שיח ושיג עמה ואף לרגע קטן לא בא בגבולותיה? עוד היא אחינועם, המלכה, האשה, האם, יושבת לימינו והוא אל לבו ידבר, כמו אך בגפו הוא. לא נפלאת היא שככה אתנכר לה. הלא נכרי הנני גם לנפשי. כאשר איהפך לעתים לאיש אחר ושאול השני ישכון בקרב הראשון כאופן בתוך אופן, ככה גם אחינועם נחצתה לשתיים. האחת היא מלכת ישראל, הנודעה בשערים, והשניה, האשה לשאול, אשר המק כבר בא בבשרה, תמה לגווע. גם אני הייתי היום במושבי במועצה לאיש, אשר פנים שתיים לו. כמלך ישראל ישבתי על כסאי עוטה⁻גאון, כתרי בראשי וחניתי בידי, שחוק⁻נדיבות שפוך על שפתי והבעתי אמרי⁻חכמה בשלות השקט. אפס שאול בן⁻קיש, שאול השני, נחבא לו את קרבי פנימה, מורדף מנוחה ואין שלום לו.

אחינועם לא יכלה עוד עצור ברוחה ותאמר:

– אם על המלך טוב אפתח פי להגיד שיחי המעט באזני אלופי בעלי אשר אל נכון עוד יזכור לי חסד⁻נעורים.

שאול רגז למשמע⁻קולה, אשר תחנונים ונגידים חוברו בו יחד ואף להגיון⁻שיחה. בפתח⁻דבריה כבר השמיעה רמזי⁻תלונה על אלופה, אשר לפי כל האותות לא שמר לה חסד⁻נעוריה. היה לו לשאול כמו ארשת פניה, קולה וניביה, לא היו ערוכים יחדיו בתואם הנאות. ונהפוך הוא, כי ערכו קרב זה בזה. מאז ראה אותה שאול לראשונה בעיר גבעה ליד המעין עם רעותיה, בבואו לחפש אחרי האתונות האובדות, לא שפר עליו אי⁻התואם, אשר שת את אותותיו בין ארשת⁻פניה לקולה ובין צלצלי⁻קולה הנוגשים לחין מבטיה הרכים. אפס אשר היה אז כשרטת קטנה בצלם⁻תבניתה, החטוב כפסל הדור נאה, נשקף לו עתה כמום רע ביצורי⁻גיוה וכאות⁻חרדות למכשלה אשר בנפשה. אף היא בלתה מזוקן.

– דברי, אחינועם, ואני אל נכון אשמע – שח שאול באפס⁻רצון ואף קולו הלאה ענה בו, כי לא אל נכון ישמענה.

אחינועם פתחה לדבר בקול רווי⁻עזות ואף היתה כמתחננת:

– שאול אישי ומלכי, דבר אלי, הגד לי דבר, ספר לי, ולוּ מעט מזעיר מן הקורות היום. נפשי יודעת מאד, כי נכבדה היתה המועצה הזאת לכם במוצאי המלחמה הגדולה, בה אתה, שאול, בראש⁻צבאותיך נחלת נצחון כה רב להפליא את מכותיך באויבי⁻עמנו. הלא חג לך היום, אדוני ומלכי. האף אין זאת?

שאול, אשר באזנו הבוחנת מלים וגם צלצלי הקול, הקשיב הפעם גם להד מרירי מן הרהב אשר עלה מקולה, בדברה אליו כמו היה עם לבה להגיד לו, אשר רק ברוחה הנדיבה ובחמלתה עליו תעלה על ראש שיחה את נצחונו הגדול, תחת אשר במקהלות יספרו תהילת זולתו. והיא בצדיה שתה הפוגה בין כל הגה היוצא מפיה למשנהו, למען ישית את לבו לרווחים אשר בין אמריה, כי אך צדקה תעשה עמו בכחדה תחת לשונה את תרועות הקהל לגבור, אשר זה מקרוב בא. כאזניו הבוחנות היו גם עיניו דרוכות לדלות כבמשאבות את מסתרי⁻מחשבותיה. ויען במרי⁻רוח עצור:

– הקשית לשאול, אחינועם, לא אוכל דבר הפעם. לא אוכל לספר לך כמו… לא את פרשת המעשים ולא אפס קצהו מן השיח והשיג אשר במועצה. לא אוכל דבר. אדמה כי עיפתי מעט, אחינועם.

– אכן, עיפת מלכי – שחה אחינועם, בלטשה את מבטה החומל אל מול פני שאול – אך לי לבדי עיפת, אלופי – הוסיפה בקול רווי⁻לצון – לי לאחינועם בחירת⁻לבך מלפנים, אשר לא כחין⁻יפיה אז חנה עתה. לא עוד יפיפיתי בעיניך – הפטירה ברוגז עצור בקול שנון ומלוטש – האח, מה גדול היום הזה למלכי, אשר מקרים כה נכבדים נתנו לו ענין לענות בהם ומעשים כה גדולים רבצו עליו במועצת שריו ויועציו, משא לעיפה עד כי לא יוכל עוד שעות מקוצר⁻רוח ומעבודה קשה אל אשת⁻בריתו. זאת לא זאת, כי רוחו אף תקצר עליו לקדם את המלכה, בבואה לשחרו בצל⁻קורתו, במאור⁻פנים ובשחוק נעים. אף כי לשוחח עמה מעט. כן, עייף מלכי. עייף מאד.

שאול בדבר אליו אחינועם זה משפטו, כי יוסר כמו ביד נעלמה הכתר מעל ראשו וייקרעו מעליו עטרותיו כמו לא עוד גבור⁻מלחמה הנהו ושר השרים, לא עוצר בעם, איש אשר קם על נדיבות ומלך על כל ישראל, ינופצו כל צלמי הגדולה המשחקים לפניו, ואך ייותר מצבתו בו, הוא צלם האיש, אשר ארש לו אי⁻בזה אשה להיות עזר כנגדו וללדת לו בנים. לכן גם הפעם הרחיק נדוד בהגיוניו מעל כסא⁻מלכותו ומעל מערכות הגבורה ולא היה עוד בלתי אם איש לאשת כלולותיו, אשר גם באין עוד תשוקתו אליה, קול⁻שיחה, המתחנן והרוגז גם יחד, מבטיה הנכלמים וריגונה הנסתר על עדיה אשר הוסר מעליה מלפנים, והוא דרך גבר באשה, ישיתו מגור בלבו. אף שאול התחנן באזני אחינועם לאמר:

– הרפי מלדבר בזאת.

רק אין זאת, כי שאול נוקש בלשונו, אף כי בקולו, בדברו אליה תחנונים. תחת לשכך את זעמה ולרכך את לבה, העלה בתחנוניו את חמת⁻זעמה רב יתר. רק עתה בהתבוננה אל המורך, אשר נתן את אותותיו במראהו והכה אל נכון שרשיו בלבו, פתחה את פיה בקול כמתקלס ותחת זאת לבבתו במבט רך ומשוח⁻מנעמים, כמו קולה ומבטה עשו ברית ביניהם, לבל יעלו בד בבד וככל אשר ירך זה יקשה השני. ותאמר אחינועם כרוגזת:

– אך לא כן היה משפטך עמי בימים מקדם – בשחרך לשכני בכל המועדים והזמנים לשמחה ובכל עת צרה ויגון, לחלק עמי את כל מנעמי⁻נצחונותיך וממרורי⁻תבוסותיך. מכל מערכותיך אלי שבת לחסות בצלי, להינפש בחיקי מסערות המקרים ומעמל הימים, מפי נהנית עצה ותושיה, רוגזך פג וכל יגונותיך ואנחותיך נסו בקרבתי. הלא כה קראתני יפתי, יונתי, תמתי, יחידתי, מחמל⁻נפשי ונחמתי בכל עת. אז, בהלו נר האהבה על ראשינו ואני אך אחת הייתי לך, לא עברתך ליאות בהיותך עמי בכל ליל טרם⁻חודש ואף לא בכל ליל אחר. חדשים אף רעננים היינו שנינו. ולא כן עתה. יען כי זקנתי לך ללא עת, עייפת לי בטרם מועד. אך הכי לא אוצר כל חן וסגולה הייתי לך בטרם ארשתני לאשה, בטרם את עדיי הורדת מעלי. הלא אם זקנתי, זקנתי לך ובשלך – הפטירה בשצף קצף – זה דרך גבר באשה. דרך כל גבר… עדת הגברים…

שאול לא פתח פיו. לא יכול לכלכל את השיח הזה, תוכו רצוף צעקת⁻חמס בפי האשה על בעל⁻נעוריה, אשר מליה קולה ומבטיה אך יאמרו: חמסי עליך, הגבר, עושק חיי, אשר את הודי הפכת למשחית. המעט אשר שלחת בי את משלחת מלאכי הזקנה, עוד שטום תשטמני. בכל מענה רך או קשה בפי אחינועם אליו, כאב וחרפה ישברו את לבו, בידעו היטב מה מאד נאמנו דבריה ומה רבה גזילת האשה בידי הגבר. אמת נכון הדבר, כי כל גבר אך עקוב יעקוב לאשה. כל הגבר כוזב. אך קן⁻תשוקות הוא לב כל גבר. באשה יתעמר וחמול לא יחמול עליה. אפס האמת הזאת, אשר מעודו לא התכחש לה, תכבד ממנו כעת. כל אמת היא משא לעיפה, אף כי עתה לו, אשר אם יביט לעיני האמת ללא חת, בעיניו יראה ובלבו יבין, מה חדל מלך ישראל בעת הזאת, אשר קרנו ירדה ככה פלאים.

מבלי משים התמלטו מפיו דברים כמתלהמים, כמו לא אדון לשפתו ואף לא מושל הנהו על ארשת⁻פניו. בראי הדמיון ראה את הקדרות אשר תתן בפניו אותות העועים אשר ברוחו. אמנם, היטב ידע, כי פתחון שפתיו ראשית מדון ואך טוב לו לשית מחסום לפיו. אולם על אף זאת קרא בחמת⁻זעם:

– שאת לא אוכל בדברך אלי על עדת הגברים, ואני בה, כמו כמוני כאחד הגברים. הכי כמוני כאחד הגברים ולא מלך על ישראל, איש אשר משכמו ומעלה גבוה מכל העם ככל אשר יהללוני בשערים מאז נהייתי למלך על ישראל?

אחינועם נהממה לשמע⁻מליו, בהללו את נפשו, והיא לא הסכינה לזאת, כי ענו ושפל⁻רוח הוא מעודו. שיחו, שצפו וקצפו, בפי שאול המלך נעים ההליכות, אשר חן הוצק תמיד בשפתיו, הלכו עליה פחדים, פן דבר נפל בחצר המלכות, אשר העכיר את רוחו, העווה את הלך⁻הגיונו במעט ואף סכסך לרגע קטן את רגשיו. ותאמר בשיח נלבב ומתחנן:

– מה לך, הודי והדרי, אשר כה תתנכר היום לי? אף לא תואיל להגיד לי דבר וחצי⁻דבר מן הקורות. אולי נפל דבר במלכות והוא לך מקור⁻דאגה, אף לא תביט אלי, אף לא תחון אותי בשחוקך… זה שחוקך הטוב, הנדיב, אליו אייחל תמיד. שאול, שאול, מה היה לך היום? הכי לא עוד מלכת⁻ישראל הנני, לא עוד הגברת אשר לשאול מלך על ישראל. או כי… או כי… – הפטירה בקול⁻חרדות – אם לא המשוגה עמי, הלא התחוללה תמורה ברוחך ולא עוד שאול אתה מתמול⁻שלשום.

ויען שאול ויאמר בקול⁻קפאון ועיניו קמו בחוריהן, כמו לא רוחו, בלתי אם רוח זרה, אשר שתה את קנה בו, תדובב את שפתיו:

– נכונה אמרת, המלכה, לא עוד שאול מתמול⁻שלשום הנני… לא עוד שאול איש⁻חיל ורב⁻פעלים, כאשר היה נודע לפנים בשערים.

עוד מליו על לשונו והוא געה בשחוק⁻משובה משולח ויאמר בקול רווי⁻נחת:

– ואת, המלכה, מה לך כי רגשת לשמוע ואני אך לצון חמדתי לי. לבי טוב עלי היום. לא נפל דבר במלכות, אף לא הוגד במועצה דבר, אשר שווה הנהו לשננו בשפתי. רק קול⁻דברים והמולה רבה נשמעו במושב השרים כמשפטם תמיד. אך המשפט לא להם הוא, בלתי אם לי. הכי לא נודע לך דבר זה משכבר, יונתי?

אחינועם בדבר אליה שאול היו פניה ערוכים נגדו, ולא דרוכים אף במעט. ונהפוך הוא, כי היו אטומים כפני חרשה ואילמת. אך לפתע זעה ונעה בחלחלה ומפיה פרצה יבבה ממושכה ותהי כאיש אשר לא יאמין למשמע אזניו:

– אמרת… אם לא שגיתי… אמרת. במו פיך הבעת את המלה, אשר כל רבות יחלתי לה… יונתי קראת לי… הוא שמי בפיך מאז… אות הוא כי עוד תשוב אולי לחדש אהבתך אלי כבשנים קדמוניות.

אחרי אשר אחינועם בכתה דיה נמוגה עננת הרוגז בפניה וזרחה בהם נהרה. פתחה את חריטה, הוציאה משם קרן הפוך ותתיפיף ותאמר:

– מחמל נפשי, נזר⁻ראשי, נכונה אמרת, כי לא להם המשפט. לא להם. המה אך ירבו להג, חורצי⁻לשון אשר כמוהם. והגיון⁻רוחם אך שוא וריק. המשפט למלך הנהו. מקור⁻חיים פי⁻מלך ושפתי המושל יהגו תבונה. אפס לשרים וליועצים כל דבר⁻שפתיים אך למחסור. הלא זה דברי לך מאז, כי גורל הדברים ייחרץ בדבר המלך ועל פי יישקו כל עניני המלכות. למען זאת נמשחת בדבר האל, כי אתה תכלכל כל המעשים ותשית סדרים ומשטר בכל מעגלות החיים.

המעט אשר שאול בדבר אחינועם היה כחרש לא ישמע, גם פניו קדרו וזעמו וענו את שאט⁻נפשו לה או לשיחה, ואולי לשניהם גם יחד. פני אחינועם חמרמרו בראותה אותו מחריש ונזעם. ותבקש להבליג על רוחה הנסערה ולשית מעטה⁻שקט על פניה, כמו אך נחת בעצמותיה, ואף לזרוע שחוק⁻מצהלות בשפתיה. אולם לא צלח חפצה בידה. זאת לא זאת, כי נהפך עליה לבה ורעיוניה לעו ומפיה התמלטו דברים אשר בשכלה שקדה לכלאם בקרבה ותאמר בקול בוכים:

– הבן לא אוכל, שאול, על מה ולמה כה רחק לבך ממני. או אולי אציק לך בדברים. אמור, שאול מחמלי, ואל תכחד ממני. הכי הציקותי לך?

שאל נשקף כאיש תפוש מחשבה נסתרה או דאגה כבדה. פניו נתעוו. ובפתחו את פיו בצו ההכרח אמר בתחנון:

– אל נא תוסיפי לחקרני ברמז⁻מליך. לא תציקי לי, בלתי אם בבחנך אותי במליך. או במבטיך.

ותען אחינועם בתלונה מרה:

– הנה גם דופי זה תשית בי לאמר, כי מציקה אני לך בחקרי מבטים, במלים. הכי גדולות אבקש ממך, שאול? הלא אך זה המעט אשאל, כי תפתח לפני סגור⁻לבך, למען אביט אל מעמקיך ואת נבוכיך אשחר לדעת מה שורש⁻דבר, אשר נפל בך או מסביבך. הכי עיוורת אין⁻עיניים הנני לבל אראה את התהפוכה אשר ברוחך?

תהפוכה אשר ברוחי?… מה הלהג הזה בפיך, אחינועם – קרא שאול בקול רגז, לא⁻לו.

ותאמר אחינועם בקול⁻חרדות ופניה המבוהלים נהיו כראי למגור באנוש:

– מפי התמלטה המלה תהפוכה… ואם לא תהפוכה, הלא דאגה תקנן בך, אימה תתהלך בקרבך. נפעם אתה מאד, כאב נעכר תישא בחובך. כאיש אשר מנוחתו הודרכה אראך. אולי לא שנת לך. כאשר אחזה אני, יש אשר יהיו רעיוניך כעדר טלאים, אשר יפוצו לכל עבר באין עין הרועה צופיה עליהם. הכי תוכל להגיד, לוּ שאלתיך, שאול מחמלי: מה הציר עליו סובבים הגיגיך ברגע זה, מה הגיג פקדך בהרף⁻עין הלזה? אפונה אם תוכל. כאשר אחזה לי אני, תפוש הנך שרעפים לרוב וללא שרעף; עשתונותיך רבו לאין ספור והנך אובד⁻עשתונות. לידך אשב ואתה לא תראני, כמו הלכת לך למרחוק ממני או כי אני נמוגותי מלנגד עיניך… מתי לך, שאול. כמתה נשכחתי מלבך. בהביטך אלי תמיתני, את עצמותי תפזר. לזאת ככה נבהלה נפשי בי בשבתי בקרבתך. רק אין זאת, כי דמה תדמה, אשר רק רוח⁻אפך תחייני. עמך גן⁻עדנים לי ובלעדיך תפתה לי ערוך. אך אנכי לא כן עמדי. לא עליך לבדך אחיה. מקור⁻חיי בי הוא ועל נפשי גאותי. עודני אחינועם היפה בנשים, עודני מלכה בישראל, רע ומר היה חלקי לוּ רק לחסדיך צפיתי. הכי בימים ההם, בעלומי, כאשר יפיי עלה פלאים וכל רואי השתאו והשתוממו ועל אודותי כל הבחורים התלחשו, איש לרעהו יספרו יקר⁻חני, אתה אלי לא השגחת כמעט, את לשונך הוקרת מלהגיד לי את מהללי, אם גם הלבשתני שני עם עדנים להרהיב כל עין ולהפליא כל לב. כל מעיניך היו תמיד בנפשך. אמרת בלבך: אני ואפסי עוד. איש⁻תהפוכות היית מעודך.

שאול לא יכול לכלכל בכל עת את השיח הדולף בפי אחינועם, הזרוע תלונות לאין קץ על החלק המר, אשר מינה לה הגורל, להיות אשת⁻מלך אשר כל מעיניו נתונים בעם ובארץ ואך מעט מזעיר בה. מה שפר עליה חלקה לוּ היתה אשה לאחד ממרומי עם הארץ או רק לאחד העם אשר כל חיי⁻רוחו בה, כי אז הלא על כפיים נשאה ועליה שקד כל הימים להגדיל ולהאדיר את יפיה להיות כגן רטוב. הלא כפלגי⁻מים חן האשה ביד בעלה. אפס בכל שיחה ורוגזה על אודותיו לא שתה בו את הדופי לאמר איש⁻תהפוכות הנהו או כי תהפוכה התחוללה ברוחו. רק אין זאת, כי עיני האשה תחדורנה למעמקי לב הגבר ואין נסתר ממנה. אכן, נתהפכה בו רוחו וכל מורשיו סובכו, אין מתום בהגיונו. וענו בו גם מבטי⁻אחינועם, אשר בדברה אליו התלקחו חליפות באור⁻יקרות ובאור בלהות בשביבי⁻אהבה ובזיקי משטימה.

שאול בחפצו לכלוא את פרץ⁻זעמו, פן יגיד במרי⁻כעשו דברים, אשר יענו בו את שגעונו הכמוס, שת מעטה השקט על פניו ובקולו לאט כמו בסוד חכמים ונבונים ויאמר במהתלה דקה:

– אך טוב כי לא ירבו חקרי⁻לב ולא יערכו ציד על שרעפים נסתרים האשה והגבר, אשר באו בברית⁻אהבה ובמעגל הכלולות ישבו יחדיו. אשר נהיו לבשר אחד, הלא גם אחת הרוח המחיה אותם. הכי לא לבי ערום לנגדך? מה הגיון בי ולך לא נגלה? לא עוד כל סוד כמוס לי. פרזות אשב בקרבתך.

אחינועם, אשר כל העת שפכה את שיחה באזני שאול ודמעה אף אחת לא זלגה מעיניה, געתה לפתע בבכי⁻תמרורים ובקפצה מעל מושבה קראה בחמת⁻זעם:

– מה מאד שנאתי את מהתלותיך הרעות. איככה תדבר אלי בלצון אשר כזה. הכי כמוני כאחת הפילגשות, אשר תדבר אלי נקלות כאלה. הכי ככה ידבר מלך אל מלכה? רק כל ריק ופוחז יעשה את אשת⁻חיקו ללעג ולקלס בלהגי⁻מלים אשר כאלה. וידעת היום והשיבות אל לבבך, כי לא פילגש הנני לך. אני אחינועם בת אחימץ, שוע נשוא⁻פנים. גברת הנני. אני הגברת ולא אחרת. אל נא תשכיח את הדבר הזה מלבך אף לרגע, כי אני המלכה, גודל למלכה, כבוד לה…

עוד מלים רבות היו אל נכון על לשונה, אך שאול גער בה להסותה. ויאמר:

– אכן, זכור אזכור זאת בכל עת, כי את המלכה. אולם אני לא עוד אדע, אם עודני מלך בישראל. מי נביא ויגיד לי, אם עוד מלך הנני, מי חכם ויבינני⁻דעה. ואם היום עודני מלך. הכי אדע אם גם מקץ מועד גדול או קטן…

לא ידעה אחינועם הלהתקצף על שאול על הוסיפו לדבר אליה מהתלות עקב בוזו לה, או לחרוד לשלומו ולחמול עליו עקב אשר נפל דבר בעם וארץ, אשר הנהו מקור דאגה ואימים לו. הביטה אל שאול ולא קם בה רוח לבחנו במבטיה, רגשה וגם רגזה והיטב פחדה להתבונן אליו ולמדוד בהגיונה את מצולותיו. השפילה את עיניה לארץ, ובאין מוקדי⁻מבטה חודרים אל לב שאול, נהיה גם קולה רך כמיתר, אשר עליו יפרוט מנגן ענוג. ותאמר אחינועם:

– שאול, אישי ומלכי, חרדה אחזתני, חלחלה בי. הבן לא אוכל לפשר⁻מליך. אמרת כי לא תדע אם הנך עוד מלך בישראל. פליאה נשגבה ממני דברך זה. איככה הוצאת מפיך משפט מעוקל כזה? לא אהבתי כי אשמע מלים כאלה מפיך, מלך משוח, לוכד המלוכה על ישראל, היוצא בראש צבאות⁻ישראל. נבוכותי, מלכי. לבי פג. בראש⁻שיחך אמרת, כי לא נפל דבר במערכות הממלכה, אך מגור בי, פן נפל דבר במערכי⁻רוחך. הלא תגיד, שאול, לאשת⁻נעוריך, מעט מן הקורות לאחרונה. לבי יגיד לי, כי דאגה כבדה מקננת בך ולא עוד שאול מתמול⁻שלשום הנך. אדמה כי לא משוגה עמי. הגד לי, שאול: מה החרדה המהלכת בך ומה הדבר המדריך את מנוחתך?

ושאול ענה בחן⁻נחת:

– אין בי חרדה.

– ומה פשר התוגה השפוכה על פניך?

– לא תתורי אחרי עיניך, אחינועם – ענה שאול. נבצר ממנו לכלוא את רוח הלצון אשר דבקה בו.

ותען אחינועם ותדבר בקול בוטח ונמרץ:

– שאול, שאול, התכסה מאשת⁻נעוריך, כל רז בך לא נסתר ממנה, את הדבר הזה, אשר הכרת⁻פניך תען בך? אך סר וזועף הנך. שאול, לבי מנחש… לבי נחש ינחש. שאלתי את פי אחת המכשפות והיא הגידה לי נאמנה כי…

–הסי, אשה… נבלה עשית להסגיר גנזי⁻רוחי ביד מכשפה וידעונית. הגידי לי שמה. בת⁻מות היא. – קרא שאול בקול נמרץ, לא תרועת⁻מלך בו בלתי אם שמצת הגבר, אשר נחרד ויתגל. אך חיש⁻מהר זרחה בפניו נהרה ושחקת⁻חן נזרעה בשפתיו. שאול הפטיר – לא תהיה ידי באשה אשר נעתרה אל המלכה להוקיע בשער בת רבים רחשי⁻לב המלך. אך כלה ונחרצה מעמי לבער מן הארץ את כל המתנבאים אחוזי הרוח הרעה, את המכשפים והידעונים, אשר כשודדים בסתר יארבו למערכי לב אנוש ולגנזי מחשבותיו ולהוקיעם לעין השמש אשר כבודם הסתר דבר אף כל חלאה, נסתרה בלבבות, והמה אשר יסכסכו איש ברעהו ופלגה ברעותה, ריב יחרחרו ומדנים יזרעו בקריה. רק אין זאת, כי כל עוד ישכנו באהלי⁻קדר ובמאורות האובות והידעונים, אשר כדבר באופל יהלכו וחמת זוחלי⁻עפר בפיהם לחזות אותות מראש, משאות שוא ומדוחים, להגיד לאדם מה הגינו ומה דבר סתר יצוק בו, להטיף מוסר כריר מפיהם, ולהתיימר, כי צרי⁻פלאים הפקד בידם לרפא חולי ולקדם פני כל צרה, המון⁻עם ככסיל בחושך ילך ואחרי רופאי⁻אליל ינהה, כל לקח טוב לא ילמד ושלום⁻אמת לא יכון בארץ לא בין איש לרעהו ולא בין עם לעם, הידענים האלה אך במים דלוחים ידוגו…

פני אחינועם הפיקו ליאות עכורה, כאשר יקשיב אדם לנואם המדבר גבוהה גבוהה על ענינים אשר לא יגעו אף במעט אל לבו. שיסעה אחינועם את דברי שאול בטרם התימו לדבר ותאמר בשחקת⁻משובה רוויה חמדת⁻בשרים ובפניה השתפכה נהרת⁻רבה, כמו חידשה את עלומיה לפתע וכל בלואות הימים ומקריהם גלשו מעליה:

– האם תפקדני, שאול, הלילה? הלא למחר חודש.

לרגע קטן נועץ במחשבתו הלהיעתר לה או למאן. אולם בהביטו אל פניה הקורנים, אשר לפתע פתאום היתה להם עדנה כבימים מקדם, התחדש עליהם שחר⁻אשרה וחן⁻עלומיה עלה פלאים, שב ונתן אל לבו, כי כאשר אחינועם עשתה חיל להיות במחי⁻רצונה העז אחינועם כתומה ולאשורה, ככה שומה עליו להיות שאול במלואו וכמשפטו, לאמר, שאול המלך,שאול הגבור העשוי ללא חת, חזק כרעם וקל ומהיר כברק. צלחה עליו רוח⁻נעורים רוח משובה ומרי⁻רוח, חוסן⁻דעת ועזות מצח, רוח השיח הנאמן, אשר יפך מלב תמים, רוח המושל. ויען בשפה ברורה לאמר:

– לא אוכל לפקדך הלילה, אחינועם, כי לא ילך לבי כעת אחרי תפנוקים.

אחינועם לא הזעימה פניה בחמת⁻רוגז ולא נשקפה כנכלמה, כי אם אמרה בחן רך וענוג:

– יש אשר מלך וגבור⁻חיל ייעף מעט אחרי אשר ידו חוללה מפעלות גדולות בעמו. אל למלכים שתה יין⁻אהבים בעת לעשות ישועות בארץ. אכן, צדקת ממני שאול – הפטירה אף היא בלצון מעט – בשגם המלך זקן.

פרק לב. שאול בקצפו

אך יצאה הגברת המלכה ושאול נשם לרווחה. זה לו יום תמים לשיח ושיג עם אנשים, ללא הפוגה אף מעטה, והוא מה עזה תשוקתו לבדידה הטובה, למען ימתיק שיח עם נפשו, אף ישקול במאזני⁻שכלו את המקרים והמעשים ולהעביר תחת תער הבקורת את כל האמרים, אשר התמלטו במועצה, אם מפיו ואם מפי כל אחד מן השרים והיועצים. שאול לא אהב לשוחח עם איש על חקרי⁻לבו, אף כי עם אחינועם אשר כל אמריה לו סוב יסובו רק על ציר האהבה והאהבים בין האיש לאשה, וכל יתר הדברים, אשר לא נוסדו על דרך גבר באשה או בעלמה, יהיו בעיניה אך ריק והבל. אולם שאול אהב בדוֹד והחרש, למען יעמיק חקר בסתר⁻רוחו. אף כי חמד את הדממה במוצאי ההמולה. הוא היה מלך בעוז אך בשבתו על כסאו לעיני שריו ויועציו או יתר קרואיו ורואי⁻פניו, במקהלות⁻עם, בשדות הקרב, בכל עצרת⁻חג, בעברו במרכבתו רבת הפאר ברחובות הקריה, לשוות הוד⁻רוממות לכסא המלכות. אולם בחביון⁻לבו לא צלח ורכב על דבר המלכות, אך היה איש נחבא אל הכלים אשר השררה היא למורת⁻רוחו. מה מאד השתוקק להתהלך בענוה ובתום כאחד האדם, לא לשמוע קול מחצצים בתהילותיו ובתשבחותיו, להיות צופה הליכות⁻ביתו, הליכות העצים הנטועים בחצרו והפרחים בערוגות⁻גנו. לשחר את שלום הצאן, הבקר והאתונות הצחורות אשר במכלאותיו והם שעשועיו, משיבי⁻נפשו. רב יתר אהב לשבת בדד ודומם ולהעמיק חקר במקרי גוי ואדם. מעודו היה מבקש חשבונות רבים, חשבון האדם באשר הוא וחשבון העם, חבור שבטים נפרדים, אשר יצררו תמיד זה את זה ואך בקום עליהם אויב, יש אשר ישובו ויתלכדו לגוי אחד להשיב מלחמה שערה, למען אחרי זאת יוסיפו לדחוק זה את זה בצד ובכתף ולהצר איש את צעדי רעהו. היפלא כי בימים אלה, אשר גורל כתר⁻מלכותו נתון בכף המאזנים ובתום המועצה, אשר נערכה ברוב דברים ובמעט תבונה, השתוקק עד מאד להיחבא בסתר חדריו ולשקוט במכונו.

אהה, השלוה גלתה ממנו, ולא כאשר דימה בבקר, כי רוגזו ועצבונו אך חולי עובר המה. זה ימים רבים אך נתעה בשוא הנהו, כי הנהי הזה, השוקק בנפשו, תוכו רצוף רנן, או כי קצתו המיית⁻נכאים וקצתו דכי⁻מצהלות, ערב רוממות⁻רוח וכליון⁻נפש, תקוה וגם פחד. אך שוא היתה נחמתו, כאב נעכר מקנן בקרבו והגיונו קודר עד בלי די. כל עמלו להסב את הגיגיו מנגעי⁻לבו ולשחר בהגיונו את מקרי הימים ואת תכונות האנשים שיחם ושיגם במועצת היום, לא נשא כל פרי. הוא בצרת⁻נפשו העמיק חקר. מה היה לו, הה, מה היה לו, כי ככה יזעף, ככה יאבל, כמו על מת יבך לבו במסתרים? אכן, ידוע⁻יגונים הוא מעודו, אך תחת אשר לפנים היו יגוניו כעננים קלים, יעטפו כעת את נפשו כענן כבד. מכאוב בן בלי⁻שם ובלי⁻הגיון יכרסמהו, דוי מוצץ את לשדו, חשרה שורה תסובבנו. יש אשר אימה תאחזהו, פן עוד אחת מעט תסתתר בינתו והוא אך בשגעון יתנהג, יפער פה בצחוק אין⁻שחר, לשון ישלח כמתלהלה. הכל יפטירו עליו ויתלחשו על אודותיו לאמר: זה שאול לפנים מלך על ישראל והנה לא עוד מושל על רוחו הנהו. שאול הראשון הלך ואיננו עוד, שאול השני יריבו ועוינו, כי לכל אשר יאמר שאול הראשון אור, יאמר השני חושך, ולאשר יגיד האחד טוב יחרוץ משנהו משפט, כי כל מום רע בו.

קם ממושבו והתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה לגרש ברעש⁻צעדיו את רעיוניו הקודרים ולשכך את סערת⁻רוחו. אך המייתו גברה וחשק⁻משובה אחזו, בהתהלכו אחת הנה ואחת הנה, להתנדנד אנה ואנה, כמו שאול האחד כבר נחצה ופי⁻שנים לו בגופו וברוחו, אשר בעשות שאול הראשון אחת יעשה שאול השני את הפכה. וידדה שאול ברגליו ויכרכר ויפזז כסוס כבול⁻רגליים באחו, המקפץ אחת הנה ואחת הנה. ויאמר שאול: ככה אדדה מעתה והלאה על מר נפשי ללא שלום⁻אמת בי, יען כי רוחי נעה ונדה בקרבי, אין דמי לה. פלגות בי, איש ריב ומדון הנני לנפשי – הנה שורש כל הרעה אשר באתני. אובד⁻עצות הנני, אובד⁻בטחון אובד⁻שכל. לבדד חמדתי לי שבת באין מחריד, אך אני נחרד עקב רוחי הפתלתלה. הכי לא הוצאתי היום משפט מעוקל באמרי בגובה לבי, כי את הרועה הקטן אביא אל ביתי ואעשהו לנושא⁻כלי… שגיון⁻רוחי הוא, שהניעני להודיע בקהל שרי יועצי, כי כלה ונחרצה מעמי לקרב אלי את הרועה הנוכל. שגגה היא, אשר יצאה מלפני השליט, ודבר המלך אין להשיב.

איולת היא ותהי לאיולת, ואך אנהם על זאת באחריתי – הגה שאול במרי⁻רוחו. תחת לתת צו להוקיע את זדון לב הנביאים, אשר מהם נסיבה לתהילות ותשבחות הנפוצות בפי רבים לרועה הקטן, ואך למען הבאישני בעיני העם, הייתי היום פחז כמים, בתתי את הצו לקרב את הרועה הקטן אל כסא⁻מלכותי, והוא אשר ירים את קרן המתנבאים לגמול להם חסד תחת הטובה אשר גמלו לו. נמשלתי לאיש אשר שונאו בנפש הנחית מהלומה על לחיו בקהל עם והמוכה הלזה יושיט למכהו את לחיו השניה, אף יעניק לו שחוק נעים שלמי⁻תודה.

ככה הגה, ככה רגש שאול ברוגזו ובעצבונו. אהה, גם מעט המתק אשר בכל המיית⁻רוגז וקובעת העצבון לא נפל לו למנה. מריו לא היה תם ושלם, כאשר לבו לא היה שלם. כל רגש לא בא עליו כתומו, כי אם חצוי ושסוע. עוד הוא מתייסר במכאובי הנוחם על אשר קם היום על נדיבות להביא את הפתן אל ביתו, יקום עליו הגיון שני, אשר יוכיחהו נאמנה, כי לא משוגה עמו ואך צדק במשפטו באשר נדבת⁻לב עטרת⁻מלך. בזאת יזכה השליט את ארחו, בהיותו מושל גם ברוחו ועושה חסד תמיד, ללא סערת⁻רגש וללא רוגז⁻עצבים. הכי המלך איננו מורם מעם? מרום בהגיונו וברגשו, בשיחו ובשחוקו, בששונו ובעצבונו. חלילה לו היות קנא ונוקם. הנביא הזקן, אשר לבו כים נגרש תמיד ואדיר חפצו להפיל חתיתו על הכל, הוא אשר שסף את אגג. אך מלך בישראל נוצר חסד, חנון ורחום, סלחן בכל עת.

למרבה יגונו היה גם הרעיון, אשר יארוג מזמור שיר לרוממות המלך, שקוי⁻תרעלה. נבדל המלך לרוממות⁻רוח, כי לא כאחד האדם הנהו. דבר אין לו עם מקרי היום הקטנים ולא עם יצרי⁻לב הנקלים. המלך, לך נאה גאון. לא כי הגאון שמך. הלא כה ייאמר המשל הקדמוני: לב מלכים אין חקר.אין חקר לו, כי לא אחד הנהו, בלתי אם שניים: לב רך ונדיב ולב עשוי ללא חת, חולש על צבאותיו בעת קרב, עוצר בעם בעתותי השלום ומושל ברוחו בכל עת. אשר לבבות שניים לו, אף שכלים שניים מתרוצצים בקרבו ורצונות שניים יערכו בו את הקרב.

נעצר בלכתו, ישב על כסא⁻מלכותו, אשר נהיה לו כעת כסא למשפט ויאמר אל נפשו: כעת הבה אתבונן במוצאות אותי בשים שכל ובטוב טעם ודעת:

שעטנז עשני יוצרי. שני שאול מתרוצצים בקרבי, המלך שאול מזה ואחד האדם מזה. שאול עויין את המלך והמלך יצרור את שאול. לא נפלאת היא, כי הנביאים והכהנים לבם לא ילך אחרי המלך שאול, אחרי אשר גם לב שאול רחק מן המלך. זאת לא זאת, כי אך צר ומשטין הוא לנפשו. “אות הוא כי מאור⁻שכלך, שאול, ילך הלוך ודעוך ועוד אחת מעט בינתך תסתתר כליל. זכור ושמור, שאול, לבל תמיט קלון על נפשך. הישמר לך כי תמוטתך קרובה. אתה עד ויודע, כי חושיך כבר התבלעו. עינים לך ולא תראה, אזנים לך ולא תשמע. זה ימים, אשר בן⁻ישי נמשח למלך בידי הנביא הזקן ואל נכון כבר עברה הרינה על המעשה הזה בכל ערי הארץ, ואך אתה ככסיל בחושך הלכת”. המלך, הראש והראשון במלכותו, הנהו האחרון לדעת כל חדשה, אשר תפול בגבולותיה. והוא גם עתה אל נכון לא ידענה לאשורה, כי אליו יגונב רק אפס קצה. מי עיוור כמלך ומי חרש כמוהו? “רבות הללוני, כי גבוה אני מכל העם, אך נפשי יודעת מאד, כי אף מודח הנני מכל העם. בתוך עמי אשב, אך נכרי הנני לעמי. כמוני כדואג האדומי, אשר רבים ישטמוני על אשר הבאתיו בקהל ישראל. הכי זר הנני בעמי ועקב זאת לא יבינו לרוחי ולא ידעו דרכי? הו כי סבבוני מלשינים או חונפים”. זה משפט המלך, אשר כארי יושת בתוך סוגר, או כפושע בצינוק, מרוחק מעיר ומתים, לשית חייץ בינו ובין קהל אדם, למען לא יבוא בסוד החיים והמונם. כמצורע כמלך שניהם מגורשים משער בת רבים ואך הבדידה מנת חלקם. גורל המלך שבעתיים מר מן המצורע, כי אשר נגע צרעת בבשרו, רוחו טרם נוגעה בו. לכל איש הצדקה לקרוא דרור לרגשיו ולהיות אדון לרעיוניו, לאהוב כאות נפשו ולשנוא ככל אשר ישיאהו לבו, לשמוח ולהתעצב ככל אשר יעלה על רוחו, לשבת ימים ואף ירחים בדד או להתערב בהמון⁻עם ולהיות חבר למשכימי שתות שכר ולמאחרים על היין, לנהוג בחכמה או לאחוז בסכלות, ללכת לבית האבל או לבית המשתה לרצונו ואין שואל אותו מה תעשה ומה ראית על ככה להתרפק על אשר נפשך חפצה ביקרו או לזעום על אשר תשטמהו. אשריכם קטני⁻ארץ, כי לכם הצדקה לתור אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ולכל לראש לשמוע בקול⁻לבבכם. אולם אוי למלך המסכן, כי נגרע חלקו אף מן החכם המסכן. זאת לא זאת, אף מן המסכן, אשר לא חכם הנהו. כל איש ילחם את לחמו, יראה חיים אשר הם חייו, יחלה את חליו ואם ישתגע, לנפשו ישתגע. מלך הוא על כל מוצאות חייו. ואך המלך איננו מלך. אכן, הוא מלך על עמו, אך איננו שורר בביתו, אף כי לא בנפשו. הוא יאכל, ישת, ירגז יצחק, יבוא בקהל⁻עם, ישב בדד, יבחר לו רעים או יקים לו אויבים לפי הצו. מלך אסור ברהטים, כל הליכותיו מעשי⁻להטים, יעמוד קוממיות, יהלך נטוי⁻גרון, ידבר נכבדות, יהגה רק חכמה; אף אם לבו יבך במסתרים, הוא באחת: יאיר פניו. חלילה לו למשוך ביין את בשרו, לשתות לשכרה או להגיד מלים בהתגלות⁻לבו, אף כי לכרכר ולפזז כאשר תצלח עליו רוח המשובה וההוללות. שומה עליו להיות נעים⁻הליכות ושמור פיו ולשונו משיח⁻אמת. כל מושל דובר⁻שקרים ומקשיב רק על דבר שקר, פיו מלא חונף, אף כי ישמע רק חלקות ומהלל⁻שקר. הכי יש מגיד מישרים באזניו? אף אשת⁻חיקו ויוצאי⁻חלציו יסובבוהו בכחש, אף כי שריו, יועציו ומשרתיו. מרגלים שכירים והולכי⁻רכיל למיניהם סוב יסובבוהו. כל אנשי⁻ביתו יארבו לו בסתר לרגל צפונות⁻לבו. קצתי בחיים על כסא המלכות. עיפה נפשי לשיח המייגע והמשעמם הלזה. אך השגעון חלקי מכל עמלי, שגעון הסתרים אשר בי, אשר כתולע יאכלני חיים וכפתן ישכני. כל ימי כעס ורוגז ומזימה. רע עלי המעשה. רע. רשת פרושה לרגלי, רשת, רשת בכל עת.

עוד שאול עושה חשבון⁻נפשו וחשבון אנשי ביתו וכל הנלוים אל בית המלכות ורעיוניו נשאוהו בנהם⁻זעם אל השמועה, אשר הגיעה אליו הבקר בפי יהונתן על מיכל בתו קשת העורף, אשר תמאן היות לאשה לפלטיאל בן ליש השוע נשוא הפנים, ושמעי בא להודיע אל המלך, כי המלכה שלחה לו ביד ציבא הנער את סעודת הערב ואף ציותה עליו להגיש במו ידיו את המטעמים אל המלך, למען יביט במו עיניו ואליו יתבונן לראות השלום למלך ואם הכרת פניו תען בו כי פגה מעט קט העיפות, אשר אפפתו בתום היום, מלאכתו בו היתה כה רבה. היטב חרה לשאול על משפט המלכה לשלוח אליו מפעם לפעם את הנער החרוץ ושנון המבטים להתחקות על מראהו ולבחנהו בעיניו החודרות אם רוחו טובה עליו או רעה, למען ידע, כי עינה צופיה עליו תמיד, כי היא אשת⁻חיקו, האם לבניו ולבנותיו, עקרת הבית ועקרת בית המלכות, אשר כל מעיניה בשלום בעלה ואך לה הצדקה לדעת את צפונות⁻רוחו. זו דרך כסל באחינועם, מאז באה עמו בברית הכלולות, לתכון בכל עת את הלך⁻רוחו, כמו חוק הוא מעולם ומשפט מששת ימי⁻בראשית, אשר לב הגבר יהיה תמיד כספר הפתוח לאשת בריתו והיא לרצונה תרוץ בו מדף אל דף. אולם בימים האחרונים הרחיבה והעמיקה את הרשת הפרושה לרגליו, ואף העמידה עליו את הנער הנוכל לשחר את מסתריו, בשלחה אותו אליו מפעם לפעם בכל מלאכות אשר היא. היה עם לב שאול לגרש את הנער מעל פניו, אך שב ונתן אל לבו, כי לא ככל האנשים מלך. לא יאה למלך להמרות פי המלכה אף כי להגלות זועם ורוגז לעיני נער נקלה. לכן נעתר לבקשת המלכה וציוה על שמעי להביא אליו את הנער צובא ובבואו הצהיל את פניו אליו ואף שאלו לשלום המלכה, בידעו היטב כי אחינועם תחקרהו, אם שאל המלך לשלומה ולמעשיה הערב. אולם אחרי אשר הנער התמהמה מעט קט בטרם לכתו, למען יוסיף לבחנו במבטו השובב והמשוחץ גם יחד, נתן עליו המלך מבלי משים את קולו בגערה לאמר: צא צא לך, נער פוחז, מפה. מה לך לוטש מבטים על מלך ישראל? הכי לרגלני באת?

ככה נוקש המלך בלשונו והוציא מפיו בשצף⁻קצף מלים אשר ענו בו לעיני נער שובב את המשוגה בהגיונו, ואת התהפוכות ברוחו אשר זה ימים רבים השכיל בדי עמל להסתירן מעיני כל רואי⁻פניו, אף כי מקהל⁻עם.

פרק לג. רבות מחשבות בלב שאול

חיש מהר היכה הנוחם את שאול על גרשו מעל פניו בזעם אין־חן את שליח המלכה ועל הקשיחו לאחרונה את לבו אל אחינועם אשת נעוריו, אשר השנים נתנו את אותותיהן במראיה ועשקו ממנה את חנה ועדנתה. אם על גבה חרשו השנים, מה חטאה כי ישפוך עליה את בוזו? לבו לבו לאשה, אשר שדי המר לה להיות אך כלי־תענוגות לגבר חמדן ואחרי אשר יבלענה כתנין, ימלא כרשו מעדניה ואת תאותו ישביע בדשן־בשריה, יציגנה ככלי ריק ויבחל בה. ולא כן האשה, אשר כל בגבר עליה אהבה. לא לבד על אוניו תתרפק, כי רוחו עם גויתו ישיתו בה את קסמיהן ויקשרוה אליו בעבותות. תחת אשר האשה בתום אביב־חייה, יש אשר תהיה לגבר אך עלה נדף מעץ־חייו, יהיה הגבר לאשה גם במועד־שלכתו עץ־חיים לה, סמל הכוח ונזר־תפארתה, אליו עיניה נשואות בכל עת, בו רמה קרנה ובו עלץ וגם עצב לבה. יען כי אליו נשואות עיניה, לכן הן צופיות עליו בכל עת מאהבתה ומחרדתה לו. כל אשה תאהב נדבה את אלוף־נעוריה ובעיניה תבחנהו לדעת, אם לא יחסר מזג־אהבתו לה ואם לא סערה פקדה אותו להדריך את מנוחתו. לא נפלאת היא, כי המלכה, אשר מלבד עיניה אשר בראשה רבות הן עיני משרתיה ושפחותיה להיות לה לעזר, תשסה במלכה עינים לאין ספור לרגל את צפונות־לבו, למען דעת אם לא נהיה מעיין־חייה למקור אכזב.

אכזב, אכזב. שאול נהיה לאכזב. הוא אך משענת קנה רצוץ לכל החוסים בו, אף כי לאחינועם, אשר הבליה כבר פשתה כנגע צרעת בבשרה. אהה, קרא שאול בנהמת־רוחו, הבאמנה אין רחמים בלב־גבר או כי רק לב־מלך ניחר וכל לשד אהבה וחמלה אין עוד בו? כן, לב מלך חלל בקרבו. למוד־תפנוקים הנהו. כאשר ישלמו לו מס עובד בצאן ובקר ובסוסים, ככה יעניקו לו תענוגות ללא משפט וצדק. שאול בתתו אל לבו את המנה הזעומה אשר לאשה, מעיו המו לה, אפס לא השכיל להעיר ולעורר את האהבה לה. ונהפוך הוא, כי מרוב חמלתו עליה עלתה גם שנאתו לה כפורחת. היטב פחד פן כל חרדתה לו והמארב אשר תשית לו בכל עת, הם אך למען תספור את צעדיו בהליכותיו עם רצפה בת איה פלגשו. לוּ שקול תשקלנה במאזניים אהבת אחינועם לשאול וקנאתה ברצפה, הלא תכבד הכף השניה רב יתר מן הראשונה.

שאול זה משפטו, כי בהיות רוחו עכורה יישמר מלשית את מעיניו ברצפה, מעיין־תענוגותיו, לבל יידבק מן הדלח אשר בנפשו בדמות־זהרה. אותה ישוה לנגדו רק בנוח עליו רוח טובה, רוח רוממות ושמחה. אפס אחינועם ורצפה נשזרו יחד בהגיונו ללא הינתק אף לרגע אשה מרעותה. לכן שומה עליו להשכיח מלבו גם את אחינועם למען יפן אותו גם מעם רצפה. ויאמר שאול: אך טוב כי לא אהגה שעה מעטה בנשים, בלתי אם בשאול. ויען כי שאול היה לא לבד שאול, כי אם גם מלך על ישראל, עלה וישב על כסא מלכותו ונשא את דברו לאמר: ־ שמע, שאול, האזינה עדי בנו קיש: חזק! הלא מלך אתה, משוח האל, ועליך הושתה המשרה להיות גבר בעוז, אדון מפקד על כל הרוחות, אף כי על רוחך. אמת נכון הדבר, מלך ואדם לא יעלו בד בבד עד עולם, כי המושל ורוח באנוש אך יצררו זה את זה. למלך אין לב וכל רגשיו הם בידו כחומר ביד היוצר. יתהפך כחומר חותם ככל אשר יידרש ממנו בצו המקרים והעלילות. הוא איש לא־אימון בו ואשר לא ייאמן. משפט המלך להיות חליפות רך־לבב וקשה־עורף, נדיב ואכזר, גבה־לב וענו, לאמר, חדל־אישים. לא יאהב דבר עד תום ולא ישנא עד תכלית. למראה עינים יהיה נגיד ומצוה, אך בסתר יסור למשמעת עבדיו ומשרתיו. גם בהלו על המלך נר האושר ולא ישב בקהל עמו אל העקרבים, לא תזרח לו אף לרגע שמש הצדקה אשר למושב־רעים ואיש לא ידבר עמו כדבר איש אל רעהו. לכן אין כמלך תועה־דרך ואובד־עצות. "אף כי אתה, שאול, אשר שכלך נחבל, וברוחך אין עוד נכונה. עקלקלות ונפתולים בך והתהפוכה, אשר תפקדך לעתים, כל באיה לא ישובון עוד. אין לך מנוס מן השגעון, אין לך מנוס. מה בצע כי תבקש מישרים ותשאל את נפשך לשלום, והנה מר לך מר. לא נחת בהגיונך ולא שלום במערכי־רוחך. מאז הושם כתר המלך על ראשך, חדל להיות לך אורח כאדם. כן, מפלתך קרובה. הכהנים והנביאים, הנערים והמרגלים אשר לאחינועם והרועה הקטן, גם יהונתן בנך ומיכל בתך הסוררה, כולם יחד בקושרים עליך. וכל הצרה הזאת באתך עקב האתונות האובדות אשר אחריהן הלכת לחפש ומצאת את המלוכה.

ירד מעל הכסא, שם את הכתר על ראשו ואת החנית לקח בידו, שב ועלה על הכסא ויאמר: למי אוי, למי אבוי, למי מדנים, הלא למלך, אשר שבתו תמיד בקרב רוגלים ורוכלים. מה רע ומר היות מלך תמיד, מלך ביום ומלך בלילה, מלך ברוב־עם ומלך בסתר החדר, מלך לכהן ולנביא, לשר וליועץ, למרומי העם ולדלת העם, מלך לאחינועם וליהונתן ולמיכל הסוררה ולכל האמהות והשפחות. בשדות הקרב יפחד ולא יבטח, אף בביתו לא ישכון לבטח. אוי למלך על כל עם באשר הוא; אך אבוי שבעתיים למלך על ישראל, עם קשה־עורף ויקר־סגולה; אשר פינו יקבנו לעתים עם חכם ונבון, אך יש אשר יהיה לגוי נבל ולא חכם; עם מפוזר ומפורר לשבטיו, אשר אויבים רבים גדולים ועצומים ממנו סביב ישיתו עליו והוא מוסר לא יקח, כי חוזיו ינבאו לו שוא ונביאיו יחזו לו מדוחים, קוסמים ומעוננים ישרצו בו לרוב ומרבית שריו הם אך חונפים מוגי־לב וחומדי־מנוחות. אחד הוא אבנר השר חכם וישר ומלבדו אין מגיד־עצה ומשמיע־ישועה.

שאול כמשפטו יהגה דעה יחרוץ משפט ועד ארגיעה ישוב ממחשבתו, אף כליותיו ייסרוהו. גם עתה סלד בחילו ונקטה נפשו בדברו סרה על עמו. ויקרא כמעט בקול: ארור האיש אשר ישלח את לשונו בגוי קדוש, זרע אברהם יצחק ויעקב, בו בחר האל לרשת את הארץ זאת לעולמי־עולמים, ואני מלך ראשון, משוח האל בעמי. מה טובו אלהיך יעקב ומשכנותיך ישראל. אך אבוי למלך היושב ספון בארמונו, הרחק מעיר ומתים. מלך אסור ברזים, אני אשר חטאתי, עויתי ופשעתי. וי לי, וי, כי לא עוד אחזה שדי כמו לפנים, אף לא אחזה עוד אדם, נס ליחי, יבש לשדי.

עוד הוא מייסר נפשו בשוטים ומעמקי־שגיונו יצאה תבנית, אשר כמו קרמה עור ובשר ונהייתה ליצור חי, המתהפך בצלמי־אדם רבים ושונים. לרגע מראהו כשמואל הזקן, הלבוש אדרת־שער, ומשנהו מראה כהן לו כתבנית עלי אשר מאכלת בידו, בעשותו את הזבח. התעיף עינך בו והנה הוא נער אדמוני, קטן־קומה, תרמיל הרועים על שכמו ובמקלו אשר בידו יבחר לו חלוקי־אבנים או כי את ידו ישלח אל הכלי לקחת משם אבן לקלוע בפלשתי. אף הנער האדמוני לא יעמוד בעינו, בלתי אם לרגע קטן וממנו יצמח, כמו מתחתיו, איש צבא, חרבו שלופה, אותה יתקע בגיוו, בו, בשאול. לא כי הוא אל נושא־כליו ילאט, בעת כוחו יעזבנו, לאמר: שלוף חרבך ודקרני בה. לאחרי זאת יפול על חרבו וימות.

התחלחל שאול עד למאד מפני מחזה הבלהות, אשר קם ונצב לפניו. ויאמר: רק אין זאת, כי נבהלו כל עצמי מפני יצורי הבדים, אשר רוחי החולה הורה והוגה אותם, לשחק בי ולהמיט עלי מדוחים, מהם לא אמיש עוד את לבי ואחריתי אך לרדת למצולות השגעון. ויפתח שאול את פיו לישא את משלו במליצת בלעם הנשגבה לאמר: נאום שאול בנו קיש, נאום המלך שתום העין, אשר מחזה שדי לא עוד יחזה, אך הוא נופל וגלוי עינים. הזכור תזכור את דבר הנביא הזקן בקצפו עליך לאמר מאוס מאס בך האל? מה מאד התעצבת אז אל לבך ובמרי־רוחך אמרת: אוי לי כי נגזרתי, לא אראה עוד יה בארץ החיים. אהה, צרה גדולה מזו עוד נכונה לך, כי גם אל אדם לא תביט עוד, באשר לא תהיה עוד כאחד האדם, אשר אור שכלו יגיה דרכו לפניו. רוח עועים דבקה בך ומשוגע תהיה באחריתך.

זרק את חניתו מידו, כמבקש לקלעו באויבו בנפש, אם בנביא וכהן ואם באדמוני זה, בכור שטן ושד משחת. עלה על ערשו ונפל על פניו. הכי עלפון אפפו או כי אך הוזה הנהו בהקיץ? הוא יצלול ללא הרף למצולות המשוגה ובית חמרו עוד אחת מעט ימוג. היקום לא עוד יחבקהו בזרועותיו. חייו תלויים לו מנגד על פתיל דק. נורא נפלא, כי טרם נפח נפשו ואף הגיונו טרם ישבות. היטב ידע, כי הוא תלוי מעל לתהום, אך אין יד תורידנו לתהום. חזיזים אצו־רצו לעיניו והמה רסיסי־עתים. נקרעה מסכת הזמן ונפשו מרחפת בין הזמנים. ראשו עליו סחרחר, אור־שכלו ידעך אט־אט. לרגעים יתלקח מאור־שכלו ואל לבו יאמר: מי יתנני ימים מקדם אשר תחת רוח עועים צלחה עלי רוח החזיונות, כאחד המתנבאים, אשר כל טועמיה תפנוקים רוו. למרבה הפליאה יהגה בשם שכל מה שפר עליו חלקו אז, כאשר חזיוניו הרקידוהו על במתי־ארץ והשקוהו טל השמים. אשרי הנופלים וגלויי העיניים, יודעי משוגה, אשר תהיה להם מקור עדנים. חיי עולם נטועים בה, אף תהיה להם תחת אשת־חיק לתנות עמה אהבים לאין קצה, בנפשם יחזו חזות הכל, כל חמדה טובה ותענוג־סגולה, אהבת־בשרים וחיי נשמות חוברו בה יחד.

שאול התאושש לרגע קטן מעלפונו וכמו חרג מהזיונו, אך גם בהתפכחו ממשוגתו זכר את העדנים, אשר עברוהו, כאיש, אשר בחלום־שנתו ישת יין טוב וגם בהקיצו לא יפוג מחכו הטעם הטוב. שאל בתמהון את נפשו: אם ככה, למה ארדוף באף ובחימה את ההוזים והחולמים ובשיחי עם אבנר אשית לשמצה את השוגים בחזיונות? רק אין זאת, כי הפכפך הנני ותהפוכה בי, כדבר אחינועם, אשר מבטיה כחצים שנונים חודרים בכל עת אל לבי, אין מסתור לי מפניה. היא אשר תיכנה את רוחי, וכאשר אמרה כן הוא. יען אשר רחקתי מנביא ולכהן בזיתי, זנחני האל, את חסדו הסיר מעלי ולא עוד ימשחני בשמן ששון, כי לא יתוודע האל אל אנשים בלתי אם בפי בחיריו הכהן והנביא. רק באלהיו יחזק גבר ובשמעו מכנף האל את זמירותיו ירון גם לבו בו. אולם בשכחת האל, אך נוע ינוע רוח האנוש כקנה בסופה, מצעדו מוט ימוט וכל מוסדי־רוחו יהיו למק, כמוני היום בשכבי פגר איש. נעזב שאול מאל ומשאול גם יחד.

אימה אחזתו, פן עוד אחת מעט יתם לגווע ואחרי אשר כוחו עזבו, אף כל הגיגיו יסופו יתמו מן בלהות. ויהי כאיש אשר יאזור עוז כל עוד שארית־כוחו בו להימלט מעברי פי פחת, קפץ מעל משכבו, עמד על רגליו והתהלך אנה ואנה, למען דעת, כי עוד חי הנהו. צעד מקיר אל קיר, עמד פעם פניו אל קיר זה ופעם אל משנהו, בהישמרו לבל יתמהמה אף הרף עין ליד קיר אחד יתר מאשר ליד משנהו, באמרו צדק צדק תרדוף ואל תישא פני הקיר הזה או את פני משנהו. ובלבו חשב: הכי לא רעיון משוגה הוא לשפוט מישרים גם בין קירות שניים? אהה למלך כסיל, אשר ישגה בהבל וריק. לוּ גונב הקול אל אזני העם, כי מלכו מתהלך בדמי הלילה בחדריו תועה־לבב וחסר־דעה, כי אז גם אליו כאיש אחד לשבר ולמגר את כסאו. “הלא בינתי הסתתרה ולכל הליכותי אין שחר. אין שחר. הדברים יגעים. ואחרית כל המעשים אך יגון וכעס אין־אונים. אין זכרון לראשונים ואף אשר יחולל נפלאות בגבורתו, יש אשר ישכח כמת מלב”. שאול ערך קרבות רבים עם הפלשתי, את הקרב בעמק האילה הרה והגה ואף הכינו. אך הנה בא רועה קטן, את האבן אשר בידו קלע אל הפלשתי ולא החטיא, כל פה יהלל את מקלע האבן. פנה הוד שאול וגז זיוו.

ביקש שאול להתיפח ולא יכול. השתוקק לדמע מעט, אך לבו יבש כעשב השדה מוכה־שרב. שקד לחמול על נפשו, אך גם מעיין־רחמיו דלל. אמר שאול: מי יחונך אם אתה על נפשך לא תחוס? הכי לא נגמלה לך רעה תחת כל הטובה אשר עשית מעודך. לריק זכית לבבך ומעודך מנעת את ידך מבוא בדמים על־לא־דבר. אף על אגג העמלקי חמלת, ואך הנביא הזקן, אשר לבו חלמיש, שספו במו ידיו. במלחמות רבות חרפת את נפשך ללכד את המלוכה על ישראל ולחבר שבטיו הנפרדים לגוי אחד. אולם עמך אשר יצרת אך נקלות בעיניו, עד כי המירך ברועה קטן לתת לו את הרבבות ולך רק את האלפים. משפט המון־עם להיות בוגד כנחל. אחרי צלמי־בדים יזנה וספורי־בדים תאוות־נפשו. שקר החן לשאול, הבל יפי תארך ורום־קומתו. שקר התבונה אשר תפעמהו. שקר האמת אשר למענה יחרפו את נפשם כל שוחריה. אין עצה כנגד האיולת, כאשר אין רפאות לרשעות. “אף זה כעסך וזעמך הבל וריק. נפול תפול, שאול, ואחינועם נבול תבול. רוחך כבר נפלה. אף אתה כתומך נפול תפול”.

פרק לד. בלילה ההוא נדדה שנת שאול

שאול התפשט בגדיו, עלה על משכבו, עצם את עיניו להירדם. עת רבה התהפך על משכבו, אך קורי התנומה נקרעו מעליו, כמו בחזקת יד נעלמה. גם נדודי־שנתו, אשר ארכו לו לאין ערוך יתר ממידת הזמן, בה התחוללו, היתה לו למזכרת־חרדות, כי לא עוד רוח האל תשכון בקרבו. הלא בנפול תרדימה על אדם, ישקהו האל מנשיקות־פיו. המעט אשר ישכיחהו עוני וריש, צרה ושבר, כל דאגה וחרדה, יגאלהו גם מן המתלאה אשר בזרמת־העת הנוהגת בשגעון. הנה יהיו הימים או גם השבועות והירחים כמים הניגרים במורד, ידהרו כסוסים משולחים מגמאי־מרחקים, להפוך את ימי־חיינו לטלטלה מדאיבה־נפש. והנה רגעים ושעות יתנהגו בעצלתיים, יזחלו כצבים או כגמלות העוברות בסך, העת תהיה סד לרוח ועבטיט על הנפש. מה טובה השינה ומה נעמה בה ינוח האדם מן העצלתיים ומחפזון הבלהות גם יחד. מתוקה שנת העובד – כל המתהלכים בארצות החיים יעבדו בפרך, כי החיים כאשר הם תוכם רצוף עמל לאין־קצה. ולא כן שאול, אשר לא עוד בקהל העובדים יכירנו מקומו, באשר כבר יצא ממעגלות החיים.

מתוקה שנת העובד, כי השינה תהיה לו כמסע על מי־מנוחות. והיה אחרי אשר ישן דיו ושב ורפא ורווח לו. אך בלילה ההוא לא היתה עוד רווחה לשאול. המעט אשר שנתו נדדה ממנו, אף ההקיץ גלה ממנו, כמו נוע ינוע בין ההיות והחדול. לא היה עוד חולה על שבר ואך כל חושיו בו אפופים ליאות, כמו הובאו במלקחיים. אין עוד שאול עוטה בית־חמרו כתומו ועל אף זאת הנהו עייף עד דכא. עייף למוצאות אותו, עייף לקורות, עייף למלחמות, עייף לשריו וליועציו, עייף לאחינועם, ליהונתן, למיכל הסוררת, עייף גם לשאול.

ראה את המנורה הדלוקה על שולחנו. שחק על משבתיו. איככה לא שת לבו לזאת לפני כן. מודעת היא, כי מלאך השינה אך באופל יהלך. אולם בהושיטו את ידו לכבות את המנורה אחזתו אימה, פן באופל, אשר יושת מסביב, תנחת בו יד נעלמה לחנקו. קפץ ממשכבו לברוח מן היד, אשר עוד אחת מעט תשית לו מחנק. שכלו הגיד לו כי אך משוגה היא לפחד מפני יד נעלמה. אולם הגיונו שח לו נאמנה, כי מעתה והלאה לא יקום בו עוד רוח לשבת או לשכב באופל. ויאמר שאול: טוב האור בלילה על משכבי, למען במו עיני אראה כי גם המלך ערום במיטתו. ערום לא לבד מכתנתו לעורו, אף מכל כתונת־אור. אולם שב ונתן אל לבו, כי האור בחדר המלך באשמורת התיכונה בלילה יהיה מקור השתאות לרבים. או אז תעבור הרינה, כי דבר נפל במערכות המדינה, אשר יגזול את שנת המלך. ראה שאול את האור כי לא־טוב כיבה אותו. אולם אחרי התהפכו עת רבה על משכבו ללא־שנת הבין כי גם החושך לא טוב הוא שב והדליקו. הדליק וכיבה שאול את האור חליפות פעמים רבות. ארך לו הזמן ורוחו מה קצרה, הרגעים התנהלו בעצלתיים ונדמו לו כאבני־ברד, המכות את נפשו בשממון, או כי כחיילים הנוהרים בסך באפס־חשק אל המערכה והוא המפקד עליהם. התפלל על נפשו לאמר: מי יתנני וייעקר מזכרוני כליל הזמן הצורר זעום־נפשי. וידבר שאול לאמר: ארור היום בו נולד הזמן בששת ימי בראשית, ארור הזמן לעד ולעולמים. הזמן שורש פורה מכאוב באנוש. כל נגעי־לב ופגעי־שכל ממקורו חוצבו. “זמן, זמן, לא גוף ולא דמות הגוף לך. כמוך כאינך. אך אין עוד דבר אשר כמוך ישנו בעליל. השמש במרום תשקע, נחלי־מים יהיו לאכזב, עצים ייגדעו, ההר יהיה לעמק והעמק להר, יש קצבה לחיי־אנוש, אך אתה, זמן, לא תכלה לעד, דמותך לא תמיר ואת טעמך לא תשנה. הה, זמן, קוץ מונד. מצור שת על הרוח באנוש”. היטב חרה לו לשאול, כי אין הוא אדון אף על רגע קטן לאמר לו: עמוד, עצור את מהלכך. מה מלך ולא שליט הנהו אף על רגע קטן? ויאמר שאול: הבה ואערוך את הקרב בילדי הזמן הסוררים. ויקרא בקול: המלטו מלפני, לכו לכם. ניתן הצו: אוצו־רוצו. פי שאול המלך המדבר אליכם. פליאה נשגבה ממנו כי בצאתו בראש צבאותיו יישמע קול העם בריעו ומוסדי הקריה רעשו. אך בהשמיעו על משכבו קול מפקד לא ירונן ולא ירוע ואף קול תוף וחצוצרה לא יישמע. שאול המפקד במיטתו תבוסתו שלימה. השלך הס מסביב. תשואות־עם כזב בן, ואך הדממה תדבר אמת סלה.

אחרי אשר התהפך עת רבה בתוחלת ממושכה על משכבו אמר: מה בצע כי אדדה לאין קץ על מר נפשי? הטוב כי אייאש את לבי מן השינה, אעזוב את משכבי, ערש־דוי לי, ואצא החוצה לשאוף אויר צח. אמר וכן עשה. לבש את בגדיו וצעד על בהונות־רגליו אל הדלת האחורית לבל יישמע קול־צעדיו לשמעי, שומר־ראשו, היושב בחדר מעבר לדלתו. לבו השיאו להאמין, כי בליל טרם־חודש, באין ירח להאיר, יצלח להתהלך לרוח הלילה בשדרות הגן באין־רואה אותו. אולם שב ונחם ממחשבתו זו בידעו היטב, כי גם הלילה לא יהיה מסתור לו מעיני משרתי המלכה, השומרים את צעדיו תמיד, אף כי בלילה הזה. והיה בראות איש מן המתחקים על צעדיו, כי בעצם הלילה הזה, אשר השיב את פני המלכה ריקם, שוטט בשדרות הגן בעשותו אל נכון את דרכו אל רצפה בת איה, הנאהבה בפלגשותיו, הלא יעלה עליו את חמת אחינועם ואף היא תיוסף על שונאיו בנפש.

שב על עקבותיו ועלה בשנית על משכבו. עצם את עיניו בחזקה, אך צפייתו העזה וכליון־נפשו לאגלי־שינה אך הוסיפו ללב שממון על מכאוביו. הרגעים זחלו בעצלתיים, ולא כחיילים נרפים, הנוהרים בסך אל שדה הקרב, בלתי אם כעדת חיילים הזוחלים פצועים, מן המערכה. ראה כי אך לשוא יתיגע לפרוץ מסוגר הזמן, הרה רעיון לצאת מסוגר שאול, לשכוח מקרי־ימיו, לשכוח נפשו, למחוק מזכרונו את שאול. התחנן שאול לאמר: שכח, שאול, כי מלך הנך בישראל, שכח שרים ויועצים, שכח נביא וכהן, שכח אדום ומואב, עמון ועמלק, החיתי והיבוסי, שכח עבדים ומשרתים, שכח את הרועה הקטן, שכח אחינועם, שכח קוסמים ומעוננים, ידעונים ומכשפים, שכח בוגדים וקושרים, כל אנשי הבליעל, אשר לא נגע אלהים בלבם, אשר גם אז, זה עתה הוצק שמן המשחה על ראשך, כבר נעו ונדו לך ובשפתם הפטירו לאמר: מה יושיענו זה? המעט אשר לא הביאו לך מנחה, אף חרקו שן עליך. שכח, שאול, את השמצה אשר שתו בך, שכח גם את הכאב הנעכר, את המגור המהלך בקרבך בפני רוח העועים אשר יפקדך לעתים ואך כפשע בינו ובין תמוטת השכל כתומה. שכח את כל המתלאה והיה גולם־איש. הצטנף לצנפה והשלך אחרי גיוך הכל… ואך אחת תבקש: תנומה מעט, צרי לנפשך הדוויה. ראשי, ראשי, הה, רוחי הנכאה. מגור בי. חוס נא, רחם עלי, אלהי אברהם יצחק ויעקב, היה נא בעזרי. הכי גדולות אבקש לנפשי, האל הגומל עלי? אך שי קטן אבקש ממך: תנומה מעט. עייפתי. הה, מה עייפתי.

רק אין זאת, כי נתמלאה משאלתו, עיניו נאחזו למועד קטן בקורי־תנומה, והמראות הזרים והמוזרים, אשר נגלו לפניו, צמחו מתוך שגיון־חלומו. אלמוני נצב נכחו, מראהו ענק והוא אדמוני, קובע חבוש לראשו, מפיו יז קצף. עין הקצף כעין הדבש. בחניתו רדה דבש מעל שפתותיו ובהגישו אותו אל פי שאול, נתן עליו כרעם בקולו לאמר: אכול, שאול, מעט דבש. השתאה שאול על המחזה ושאל את הענק: מי אתה ומה מעשיך? מה הדבש הזה ומה החרב השלופה בידך, הכי צר ואוייב הנך לי? ענהו הענק ברעם־קולו לאמר: הכי אוייב אני לך ואני שאול, עצמך ובשרך. ובדברו זאת שפלה קומתו לעיניו ואף האדמומית אשר בפניו סרה מעליו. שאול מוכה־תמהון נתן עליו בגערתו ואמר: הס, נוכל. לא שאול הנך, כי אני שאול. ענהו האלמוני, אשר קומתו גבהה שוב ואמר: אכן, אתה שאול ואף אני שאול. כמוני כמוך. אתה שאול הראש ואני שאול־משנה. עוד מלתו על לשונו והענק גהר על שאול להתמודד עם גויתו, נלחץ אליה בחזקה, כל עצמותיו חשבו להישבר. ויבקש שאול להשליך מעליו את הנטל הכבד, אך ידיו כמו רותקו בנחושתיים. שקד בדי־עמל על עיניו העצומות לפקחן ולא יכול. וידבר אל הענק ברתת וישאל: הנכון הוא, כי לא לי אתה, בלתי אם לצרי? הגם אתה ידך נתת לקושרים עלי? מה פשעי ומה חטאתי כי כולכם תשטמוני ואת נפשי תבקשו? עוד הוא מדבר והענק הניף עליו את חרבו השלופה. התחלחל שאול ואמר: הכי לא גלית הפלשתי הנך ותאמר להכותני נפש? ענהו הענק לאמר: לא כי אני יהונתן וחרב גלית בידי. ויבט שאול וירא, כי לא חרב בידי יהונתן, בלתי אם מטה ודבש בקצהו. ויאמר יהונתן, וקולו משוחץ כקול גלית בחרפו מערכות אלהי ישראל: דבש הבאתי לך, אבי, בקצה החנית. אכול, אבי, מן הדבש. ויהי בעצם דברו ופני הענק לא היו לו עוד. שאלו שאול בשנית: מי אתה? ענה יהונתן ואמר: אני בן־ישי. רגז שאול מאד על הענק, המשנה מראהו לרגעים. השתער עליו להוציא ביד חזקה את החרב השלופה מידו ולמחוץ בה ראש־גלית. אך ידו לא עשתה חיל, רגליו מעדו לנפול. אמר שאול אל יהונתן, אשר לפתע הופיע נכחו אי־מזה והוא יהונתן כתומו: יהונתן הבן יקיר לי, שלוף חרבך ודקרני, פן יאמרו כי הפלשתי הזה מבני הערלים ידו גברה בקרב עמי. יהונתן הביט אליו בעינים קמות כלא שומע אותו בדברו אליו. חיש־מהר נשא את רגליו וברח על נפשו. עוד הוא מביט אחרי יהונתן, המשווה את רגליו כאילות במרומי ההר, נתקעה החרב בבשר־שאול ותעבור עד הנצב.

הקיץ משנתו והשתומם על הדבר, כי עודנו חי הנהו אחרי אשר החרב באה בבשרו. שכלו שב והתאושש, אך בלהות החלום רבצו עוד כנטל כבד על מערכי־רוחו. היה לו כמו צר ואוייב פרץ בגבולות־נפשו ועשה שם זר מעשהו לשקצה ולחללה ולהמיט עליה חרפת־עולמים. טעם הדבש אשר אכל בשנתו היה בפיו מר כלענה. למרבה תמהונו עמד נכחו האלמוני כמו גוש־בשרים, גולם־איש, כמבקש לשלוח אליו את ידו ולהממו במהלומה חזקה. אך ידיו קפאו ואף רגליו לא יכלו למוש ממקומן. פתח את פיו לדבר נגידים אל גולם־איש ולאמר לו: לך לך, ואם לא אראך את תנואתי. לשונו נתונה בסדר. אך אל גולם־איש דיבר תחנונים, לבל תשבת לשונו בפיו, ויאמר אליו: אנא, הגד לי ואל תכחד: מי אתה, חי או מת, אדם או רוח־רפאים, אתה או אני? ואם אתה אני, אם כן למה זה אנכי? ואולי לא עוד שאול הנני, בלתי אם הצל אשר לי. צחק גולם־איש בצחקו מרושע ואמר: הכי עוד שאול אתה וכבר נפוגות? ידעוני הנני. רב־מג ועושה בלהטים. קסמים בי להיות רגע חי ומשנהו מת או חי ומת גם יחד. אהיה אשר אהיה, אך ענק הנני. מעם רפאים קמתי. ועל זאת אדבר כאוב מארץ קולי. ויוסף. הענק לדבר אליו ויאמר: קום, שאול, ועמוד על רגליך, עמוד, עמוד. ויבקש שאול לקום ולעמוד על רגליו ולא יכול. ויאמר: רק אין זאת כי גבר אין־איל אנכי. ויגער שאול בשאול ויאמר: קומה, שאול, ויפוצו משנאיך ואויביך ינוסו מפניך. הכי לא מלך על ישראל הנך? דרוך עוז, פקח כוח ותהי כאיש גבורתך. חגר שאול עוז ויהי לו מתנער הוא מקורי־שנתו והוא קם מעל משכבו, איתן יעמוד על רגליו ואת ידו ישלח להעלות אור במנורה לגרש ענני החושך ועמהם ינוס גם גולם־איש. ויהי בעלות האור ויקרא במצהלות: האח, ראיתי אור. אפס מצהלתו פרצה בטרם עת, כי גם האור הזרוע לא הבריח גולם־איש. ויהי להיפך, כי תוי־פניו וגרמי־גיוו נהיו מוצקים וברורים רב יתר בקרב האורה, עד כי היה חסר אך מעט מן האדם אשר רוח חיים באפו. בהיותו כאחד האדם, נהיה חיש־מהר לכפל־דמות. צמד־אדם נהיה ליצור, רב־ראשים ורב־פנים, לקהל־אדם, אשר כמוהו כאחד, כי לב אחד לו, ואך פניו יתהפכו מפעם לפעם כחומר חותם. נורא נפלא שאול, כי הדמויות הרבות והשונות, החוברות אשה אל אחותה, תיפרדנה לרגעים וכל אחת אל עבר פניה תלך. רגע תאצלנה נשיקות אשה לרעותה ומשנהו תדחקנה זו את זו בצד ובכתף וזיקי משטימה ניתזים מעיניהן. יש אשר תבעטנה ברגליהן ותשלחנה לשון, ויש אשר תגעינה בצחוק־מצהלות, ירבו קנים הגה והי. נפל פחד האספסוף רב הפנים על שאול ותהי האימה לו למקור־כוח. התאושש ויקץ משנתו ויפקח את עיניו לרווחה. לבש את בגדיו, ובצעדו שפי יצא מחדר־משכבו על בהונות רגליו, עשה את דרכו מבעד לדלת האחורית אל שדרות הגן. ראה כי הירח לא יהל בליל טרם־חודש. עננים כיסו את פני השמים. הלך כמתגנב בין העצים. אמר שאול: אך טוב כי קמה בי רוח לרדת מעל משכבי ולצעוד ברגלים בוטחות בשדרות הגן. גם לבו היה בוטח. גולם־איש, אשר צעד מאחוריו, לא הפחידו אף במעט, כי אמר שאול: הלא לא זר הוא לי, בלתי אם עצמי ובשרי, המשנה לשאול. לרגע קטן אחזתו אימה עזה, בראותו כי גולם איש, תחת לשרך דרכו מאחוריו, הדביקו ועברו והתיצב נכחו כמו בחלום־שנתו וחרבו שלופה בידו. אפס התנחם ואמר: הכי לא קל־רגלים הייתי לפנים כיהונתן בני עתה? ארוץ גם אני אורח וההוא לא ישיגני. שאול שם את פעמיו במרוצה. היטב ידע, כי גם בברוח אדם מפני נפשו לא עוד העוז בידו לשוב על עקבותיו, כי אם שומה עליו לרוץ קדימה, קדימה, ויהי־מה. אל נכון היה משרך עוד מועד רב את דרכו באופל ונאחז בסבכי העצים, כי לבו היה נפעם מאד ובינתו הסתתרה כמעט, לולא פקדו קו־אור, אשר האיר לרגע קטן את נתיבו ושב ונמוג כמו לא היה.

פרק לה. רצפה בת איה

אך יצא שאול מסבכי העצים שת פעמיו באופל בדרך נוה רצפה בת איה, השוכן בירכתי חצר המלך. לב שאול נכמר ורוחו שבה והתאוששה למראה קו האור, אשר בקע אליו מן האופל. היטב ידע, כי בשורה היא השלוחה אליו מעם רצפה בת איה. אור השכל הישר אשר זרח עליו לפתע, פיזר את ענני־יגונו הכבדים וכמו מבלי משים שם לאל את התהפוכה והמרקחה אשר ברוחו. הוא שפט נכוחה: כמים הפנים לפנים כן לב אשה אל הגבר מחמד־לבה. היא האוהבת לא תחקרהו ולא תשלח מרגלי־חרש לגלות את צפונותיו, אך תחת זאת תדלה בחושה הנכון ממעמקיו מדוי־לבו ויגוניו הנסתרים. אף רצפה אל נכון קדמה כמוהו אשמורה בלילה להיות עמו בנדודי־שנתו, בצירים ובחבלים אשר אחזוהו. היפלא כי לבה הנרגש הגיד לה, אשר שאול נאחז כעת באופל הלילה בסבך העצים, ולזאת הריצה אליו קו־אור עד ארגיעה ואך לא הוסיפה מפחד העינים האורבות. רצפה בת איה, הצעירה בפלגשיו, אשר ילדה לו שני ילדיו, ארמוני ומפיבושת, היתה מאורו ומשושו, בקרבתה תשוכנה מעט קט סערות־רוחו ובחיקה יש אשר ישכח כל עצבו ורוגזו, לה לבדה צמאה נפשו כמה בשרו. והיא שנואת נפש אחינועם וכמו זמורת זר בכל בית־נשיו, כי אביה נכרי ואמה ישראלית. בצעדי־חרש הלך שאול ואט־אט עד הגיעו לנוה־רצפה ובמפתח הצפון בכיס־מעילו פתח את דלתו ויבוא פנימה.

רצפה ישבה על ערשה בכסות הלילה, העשויה שני, האוצלת חן נוסף ליפי־מראיה. צמיד הזהב, שי־שאול בליל־תענוגותיהם הראשון, לידה ומחרוזת האלמוגים לצוארה. את לבושה זה תעט ואת קשוטיה אלה תענוד בלילות אשר נועדו לה מעם שאול לחלק עמו את יצועה. גם ראשה המורד עד לברכיה, הצפיה השפוכה בפניה ובכל יצורי־גיוה, נתנו בה את האותו, כי כל חושיה ועשתונותיה דרוכים לבוא אלופה. מבטי־שאול רחפו ברתת וגלשו ללא עוז מרצפה והלאה, כאומרים דלונו מלהביט במישרים אל היפעה הרבה החופפת עליה, אל תום־חנה. אחרי אשר התעשת שח בעוצר רגש:

– השלום ליעלת החן השומרת אל נכון בדמי הליל לבקר אור.

ותען רצפה בקול דממה דקה ומבטיה שפלו ללמטה, כמו לא קם בה רוח לתת על מלך ישראל בקולה ולהדריך נכחו את מבטיה ותאמר:

– השלם גם למלך ישראל.יהי נועם האל עליו ואך טוב וחסד יבואוהו סלה.

עמד שאול רגעים מספר דומם, כמו הדממה לבדה היא אשר תהיה שער הכבוד לכל הגה היוצא מפי אנוש באזני בן־שיחו רם המעלה. ויאמר:

– על מה זה רחקה ממך שנתך הלילה, מחמל נפשי?

ותען רצפה בצקון־לחש, רווי סערת־חשק ותחנון זך גם יחד, ותאמר:

– רחקה ממני הלילה שנתי, בצפייתי כי אתה מלכי ואלופי תקרב אלי.

שוב שאלה בקול שלאנן, שקוי לצון מעט:

– הכי זה עתה הקיצות, יחידתי, או כי טרם פקד מלאך השנת את נווך הלילה?

– לא כי מן הבקר אערוך לך ואצפה, הודי ודודי – ענתה אף היא בשחקת־משובה.

אמר שאול ברוגז נלבב:

– הכי לא זה דברי לך מאז למעט צפיה ולהקטין תוחלת, כי הטוב יבוא תמיד כאורח לא צפוי והמנעמים יפקדונו אך דחופים ומבוהלים באפס דעת.

ותען רצפה אף היא בחפזה ותאמר:

– אך התולים היו עמי אדוני מלכי, באמרי, כי עיני טרם נעצמו להילה. ולא כן אנכי עמדי. מתקה לי מאד שנתי באשמורת הלילה הראשונה. אפס פתאום לפתע שמעתי קול דודי מלכי דופק לי מלבי ואיקץ, כמו נקראתי בשמי. לא אדע מה היה לי ופתאום לפתע עברה רינה בנפשי, כי מלכי יאשרני הלילה. מאז לא נתתי עוד שנת לעיני ואשב על ערשי לצפות לך, משוש־חיי. הבן לא אוכל איזה הדרך עברה עלי הרוח לקום ולהעלות לרגע קטן אור להגיה לך את הדרך, כמו לבי הגיד לי, כי עוד אחת מעט ותיאחז בסבך העצים… רק אין זאת, כי בשנתי ראיתי עצים בסבכיהם, כן, היטב אזכור, כי ראיתי איש מבקיע לו דרך בעליל בין סבכי העצים ואחד ענק נצב נכחו חרבו שלופה בידו. צחקתי ואף בשחוקי כאב לבי בראותי, כי האיש המתפתל בין העצים והאלמוני איש האימים, הנצב נכחו וחרבו שלופה בידו, עולים בד בבד, כמו אך אחד הנהו, אשר דמויות לו שתיים.

צחוק שוקק, אשר גאה יגאה, פרץ מפי רצפה בת איה כצחוק הפוסח על השעפים, אם תוכו רצוף מצהלות או חרדות. ככה יצחק איש למראה־עיניים, אשר לא ייאמן בהלך הנפש או להגיון־לב, אשר העליל ישלח בו חצי לעגו. ככה יצחק לעתים איש, אשר לבו יבך במסתרים. אף שאול, אשר ענה לה בצחוק צוהל, לא השכיל לדכא את הנכאים אשר עלו מבלי משים מצהלתו. כל עצמותיו אמרו אשרי שככה לי בחמלת האל עלי למצוא מפלט לי בערוב יומי מסערת־יגוני בקרבת רצפה הנאוה והמעונגה, אשר מעטה השלוה פרוש בכל עת על הודה והדרה, היא לי עמוד־אור באופל הלילה ובמרירי יום. אהבתה נר תמיד ובאורה לי חיים. אולם ממקור־שמחתו על רצפה, נר נשמת אהבתו, הגיח חיש מהר יגון רך משוח רעל. שני ילדים כבר ילדה לו רצפה, אך גם בה עוד ילון טל הילדות ושנותיה עשרים. והוא שאול לא ירחק יום ויהי לבן־חמישים. אהה, לא ירחק יום ויהי זקן. הכי לא שנת החמשים, שנת היובל, סף הזקנה? עוד אחת מעט ומקומו יכירנו בין זקני־ארץ, אשר כבוד ויקר יתנו להם רק בסוד המועצה, ולא במערכות הקרב, אף לא במערכות האהבה.

רעד עברו. עתה לראשונה עלה הרעיון על לבו, כי הוא זקן, רקב הזקנה יבוא גם בבשרו. שאול בן־קיש יומו נוטה לערוב. רבות הגה בגלגל הזמן הסובב הולך, ויש אשר יחוש כמו פעמי העת יעברו בין בתרי־לבו וכעקרבים ידושו את הגיונו. מרוצת השעות והרגעים היתה לו רק מקרה זר ומוזר, המתחולל בכל זולתו, ממזרח שמש ועד מבואו, במראות הארץ ובאותו השמים, ואך לא בגרמי־גיוו ובמערכי־רוחו. המאורות במרום יחוגו במסילותם, מועדי השנה הלוך ילכו, יום ירדוף יום ולילה ירכב על משנהו כגל על גל. אך מה מאנוש יהלוך בהלך העתים? כל איש כבן־רשף יגביה עוף מעל לזרמת הזמנים, רצי הימים אליו לא יגיעו. אף כי שאול, אשר מוסדי־גיוו אמיצים, משכמו ולמעלה גבוה מכל העם ורוחו ישאהו הרחק מילדי הזמן. בסתר־לבו דבר אין לו עם מקרי הימים. אך הנה עתה ניחת גם בו חץ הזמן וכמו פלח קרביו. שאול בן־קיש עוד אחת מעט יהיה זקן. כאשר החושך יגביר אוניו, כאשר נדמהו לעומת האור והרשע יכביד אכפו, כאשר נערכהו לעומת הצדקה, ככה תהיה הבליה לשואת־כפליים בקרבת העדנה. נבול יבול שאול שבעתיים בקרבת רצפה העולה כפורחת. לא ערב את לבו לגשת קרוב אליה, לשלוח את ידו. אשר לפתע נשקפה בעיניו כמושה, ולנגוע בגויה הרכה והענגה.

– מלכי, עטרת ראשי, עליך גאותי, אל נא תעמוד מרחוק לי – שחה רצפה בשחוק־חמדה וכמו שלחה אליו את מבטיה החומדים חלוצים לפני רגשי־לבה הנסערים – גש נא, הבט אלי – הפטירה ברתת־קולה, כמשק־כנפיים סוער וחרד, אשר יישמע מן הרנן המתוק בפי הצפור במעופה, כן דבקה דאגה נסתרה בשולי־משושה. עוד מספר רגעים לא מש שאול ממקומו, לבו לא נתנו לשית את רוחו העכורה בחוברת עם הדר־זיוה. נועם־חנה נצב כעמוד־אור בינו ובין רצפה ובהרסו לבוא אל העמוד פנימה, יחלל את הקודש. גם אחרי אשר שת פעמיו לגשת אליה קרוב נעצר בשנית. רצפה שלחה לקראתו את זרתה, כמו הושיטה לו שרביט הזהב אשר לאהבה, ותעש לו בלהטי־כפה למשכהו אליה. אמר שאול אל נפשו: חזקי ואמצי. וצעדיו קלו, כמו נגול מעליו משא־שנותיו ונהרס חיץ העתים בינו לבין רצפה, ובשלכת שנותיו צנח מעליו גם עומס המקרים והמעשים, במנעמיהם ובממרוריהם, אשר רבץ עליו. ויאמר שאול, ואף בנועם־לשונו נבצר ממנו לכלוא מרי־רגשו:

– הנה כי כן, ערבה לך שנתך באשמורת הלילה, החמודה, ורוחך לא נעכרה אף במעט.

שח בשמחה נאמנה ובקנאה מסותרת גם יחד. ובסתר־רוחו הגה לאמר: גדולים חקרי־לב. שאול אוהב את רצפה, כל בה חיי־רוחו, ורצפה אף היא תאהבהו נדבה. אפס בעצם ליל־מצוקותיו, כאשר נפשו באה עד דכא ושכלו נפתל במוראי השגעון, התרפקה רצפה על מנעמי השינה, מבלי דעת, כי הוא, שאול, יתהפך כעת על משכבו אפוף מצוקי־שאול וכמעט אמר נגזר מארץ החיים. מה גלמוד האדם. בגפו ילך, בגפו יבוא, בגפו ישכב גם בזרועות האשה. מה נאמן המשל הקדמוני: אח לא פדה יפדה איש, אף לא תפדהו האשה ממכאוביו. כאח כאחות וכרעיה. לב מלא ירחק גם כאשר הגויות תצטנפנה לצנפה אחת בסערת־חשק. לרגע קטן יהיו השנים לבשר אחד, אך ללב אחד ולהגיון אחד לא יהיו אף עד ארגיעה. איש עם איש לא ישב בצרה אחת ואין איש חולה על איש. אכן, שאול כמשפטו בכל עת נקט גם כעת, ועל אחת שבע, בנפשו על שיתו את הממרורים בכל שיח ושיג ולא יחסוך את השמצה גם מרעיית־לבו. ויפתח את פיו לכפר על ממרורי־הגותו, ויאמר:

– רצפה יחידתי, חמלי עלי.

רצפה בשמעה את שיחו התחלחלה בחביון־לבה, אפס פרשה מעטה השלוה על פניה, ותאמר בנועם־חן – אף ספקה במהתלה כף אל כף – לשוות למליו הגיון הלצון:

– הה, מלכי, אל נא תהלך עלי אימים במהתלותיך. אהובי, לא יאה הגיון העצב לנגיד העם אשר נזר המלכות בראשו, אף בשפת־לצון. הכי יחמול אשר יאהב? לא רחמי לך, כי כל לבי ונפשי לך, כל מערכי־רוחי לך, ועם רוחי גויתי. יאשרני נא המלך בשבתו לידי.

ישב שאול נכחה וראשו מורד. אמרה רצפה מעדנות:

– מי יתן ויחונני מלכי במבטו, כי באור פניו לי חיים.

הביט שאול אל רצפה, בה התבונן, במאור־פנים ובשחוק־חן־חן. כל מראהו אומר: אשרי שככה לי, כי את לי ופניך.

ותצהל רצפה בת איה לקראת המלך ותאמר:

– אור יקרות זורח בפניך הלילה, כאשר לא ראיתיך מאז נפלו לי חבלים בנעימים להיות אחת אמהותיך המשרתות לפניך, כאשר הובאתי אליך לשיתני בין פלגשיך. שמן ששון הוצק במראיך. יפיפית, מלכי, מבני־אדם, כמו מרום הנך מיצורי־אנוש. רק אין זאת, כי רוח הגדולה והתפארת צלחה עליך הלילה. עלץ לבי בקרבי בהביטי אליך כעת ואתה עוטה שלוה, חוסן־בטחון במראיך. בך אביט, אליך אתבונן, אדמה כי מלאך השלום ילווך ועליך יסוכך.

– חן רב הוצק בשפתך ולשון למודים בפיך, כמו לא מלכה את למלך, בלתי אם בחצרות הנביאים תסתופפי, הלוקחים את לשונם לדבר גבוהה גבוהה – שח שאול בשחוק חרישי מהול עצב למשמע תום־שיחה על השלוה אשר נפלה לו למנה הלילה והוא ליל־מצוקותיו. ויהי לו הדבר הזה לאות נאמן עד מה ישכון בדד לב־אנוש, עד כי כל מכאוביו ומצוקותיו הם כספר החתום גם לנפש אשר נפשו קשורה בה.

עננת־רוגז קלה, ושחקת־לבב בתוכה כקשת בתוך העננה, עלתה בפני רצפה ותאמר ברגשת־לבב:

– למה תכנני בשם מלכה. הכי מלכה הנני לך? ואני רק אחת מפלגשיך.

– לא כי את המלכה, רצפה בת איה, אם כי לא נודעת כזאת בקהל־עם – ענה שאול נמרצות.

רצפה באהבתה מישרים ובעוז־רצונה להעמיד כל דבר על כנו, הביעה לא אחת את משאלתה לפניו, לבל יענוד לראשה כתר לא־לה. שאול לא יכול לכלכל ריב־דברים על אשר יסודתו ברגשי־לב, גמר אומר לבלי הרבות שיח עמה על זאת כי אם להגיד לה דברים כדרבונות.

– אולי מלכה אני לך בלילה, אך לא הלילה יחוה דעת, כי לבקר משפט – הכתה אותו רצפה בלשונה השנונה, כי לא כמחשבותיו מחשבותיה על אודות מלחמת השפתיים. היא דברה תמיד באזני שאול: אך טוב כי כל דבר יתברר ויתלבן על אפנו.

ראה כי לא בידו הגה השיח וכי על אף רצונו שומה עליו ללכת לכל אשר תטנו רצפה החוקרת לכל תכלית ולשוא לא תישא נפשה, ענה לה כמשפטה ויאמר:

– אכן, אבין לרוחך, רצפה, את לכתר המלכות לא תשוי כל ערך, כי מה כתר המלכות לעומת כתר החן וכל סגולה טובה, אשר שת האל בראשך. אפס גם אני זאת משאלתי לך, כי לא תקראיני בשם מלכי. לא מלך אני עוד…

רצפה התחלחלה למשמע המשאלה המוזרה בפי שאול. אגלי־דמע נוצצו בעיניה הירקרקות השקויות תום־חמדה, ובנופפה בכפות־ידיה לעומתו כילד, הדוח, בכפותיו את שקוי הרפואות, אמו תבקש להשקותו על אף רצונו, קראה בשחוק, אשר עוד אחת מעט וייהפך לבכי ותאמר:

– לא כי אך לצון חמד לו מלכי בדברו זאת.

– כן, אך היתולים היו עמדי… לאמר, מלים לא כן התמלטו משפתי. אני אך זאת שאלתי ממך, כי לא תקראיני עוד אדוני מלכי, בלתי אם בשמי אשר לי. לא מלך, כי אם שאול אהיה לך מעתה והלאה. שאול בן־קיש. כמוהו כמוך, רצפה בת־איה.

רצפה בשנית נופפה בכפות־ידיה לגרש את שקוי הרפאות ותאמר בחן־תפנוקים:

– מלכי הגדול, אדוני המרומם, לא אוכל להעלות על דל שפתי את שמך, אף כי את שם אביך. אתם רמי היחש בישראל, ואני אך אחת מפלגשיך, הצעירה בהן… הילדים, אשר נולדו לנו, לא יגיעו עד כס המלכות… לא להם המלוכה. אני אותך מלכי לא אקרא בשמך… יראתי עד למאד לעשות זאת. אך אמת אדבר לך ולא אכחד – שחה לפתע מאוששה גם בקולה – הלילה בשמעי קולך דודי דופק מלבי ובחלומי נשקת לי, רעד עברני ובטרם הקיצותי קראתי מבלי־דעת בשמך… שאול מחמד לבי, קרב, אמרתי לך. ואני גם בחלומי בושתי ונכלמתי כי כזאת אבטא בפי. אני אמרתי לך: גש אלי, שאול, מחמד־לבי. לא אליך דברתי, בבטאי את שמך, כי אם לי, בסוד־שיחי עם נפשי. לי אתה מלך בכל עת, מלך תמיד, מעתה ועד עולם וכן אחזך בחלומותי. אף הלילה ראיתיך בחלומי ככה… ככה.

– איך ככה חזית אותי הלילה – שאל שאול.

– ככה, מלך ביופיו, רוכב על אתונך הצחורה, חרבך חגורה על ירך, וכל בית ישראל מריע לך בתשואותיו: יחי המלך שאול, הידד, המלך. אני לבדי קולי נחבא מעוצר־רגשי, אף נחבאתי לי בקרב ההמון, לבל יראוני, פן יאמרו, כי עיני נשואות על מלכי בעזות־מצח למען יכבדני נגדה נא כל הקהל. לבי המה לך והלם בחזקה. איפה חרבך, מלכי, איפה חרבך? – קראה רצפה לפתע בקול־חרדות ובעיניה הירקרקות נוצצו שביבי־אימה.

זה אורח שאול להופיע בנוה־רצפה אף בעתותי הלילה הדור בלבושו וחרבו או חניתו בידו, כי רצפה אהבה כן לראותו גבר בעוז, אשר המשל וחוסן־בטחון עמו. זאת לו הפעם הראשונה להופיע ואין חרבו עמו בנוה.

– שלמה אחגור את חרבי גם בלילות? לא רחוק היום ולא אהיה עוד מלך בישראל עמי – שח שאול לגלות אפס קצה הלוט מחזיוני־בלהותיו. בשגם חוק שם לו מאז הביא את רצפה בת איה אהובתו על בית־פלגשיו לבל יכסה ממנה כל דבר, אשר כבר נודע לאחינועם מפיו, לבל יגרע חלק בת איה במאומה מן הגברת המלכה.

רצפה בת איה למהתלת המלך געתה בצחוק ובחמדה גם יחד. לא יכלה עוד לכלוא בחובה את חשקה השוקק ולפתה את ראש המלך, הביטה אליו בתפנוקים ואמרה בסערת־משובה:

– אהבתיך בהוד־מלך החופף עליך ושבעתיים אהבך ללא כתר על ראשך. לא כי שבעים ושבע. כאשר אתה מלך, מה מאד אפחד בגשתך אלי. מי אני ומה אני קטנת־ארץ, כי שמאלך תהיה תחת ראשי וימינך תחבקני? אך אם אתה רק אתה, אתה כאשר הנך, לא מלך, אף לא שר, בלתי אם אתה כשמך ולא עוד, כי אז מי ידמה ומי ישוה לי ביקר־אשרי. כי אם אתה רק אתה, לא עוצר בעם, לא נגיד ומושל, בלתי אם אתה, כי אז גם אני אתה… סלח נא לעלגי־שפתי… נפשי יוצאת בדברי אליך. לכן כה פתיה אני בדברי… היה עם לבי להגיד לך, כי אני לך, נפשי לך וכל הבשר אשר לי לך הוא.

רצפה שאגה בעצמת רגשיה, אשר אחזוה כאשה בציריה ותאמר:

מה מאד יקרת לי ומה מאד אהבך ואחמדך ואחשקך, כי אשרתני אושר רב עד בלי די. אדיר־חפצי, כי גם אתה תאהבני, ולוּ רק לרגע קטן, בכל נפשך, שאול, בכל מאדך. כי תהיה שאול אשר לי מכף רגל ועד ראש. לא עוד שאול המלך, לא עוד שאול איש אחינועם, אבי מיכל ויהונתן וריע אבנר שר הצבא, בלתי אם שאול אשר לרצפה בת איה, לה כי לה, כולך לה, ללא שריד.

בחן מלתה ובלהבות־מחבקותיה נמוגו רגזי שאול ופחדיו ונס ממנו יגון. כל חושיו אמרו לו, כי אך אחת שמש מרפא לו מעצבונו ומדכאונו, והיא רצפה, אשר היא אוהבת וגם אומנת לו. כטל על נפשו הדוויה יזל כל אומר מפיה ונשיקותיה לו סם־חיים ומקור־רוממות ושמחת עולמים. שח עם לבו, כי לא במשפט יעשה, בהעלימו ממנה את סודו הכמוס, והיא תערה לו כל מכמני־רוחה ומעדני־בשרה. ויאמר אליה בשיח רך וכבד־הגות גם יחד:

– מה נפלאה אהבתך לי, אשר גם נדבת־לב לאין־חקר תהיה עטרה לה. הלא כגשם־נדבות אמרי־פיך ירדו עלי, כגשם־אש אשר צרוף יצרף בי כל סיגי, את חרדותי ומוראותי אף זה המגור אשר יקנן בי, לא גונב לאוזן איש, ואך ממך לא אכסנו, כי את, כדברך, אני, כמוך כמוני, זה המגור, פן עוד אחת מעט תבוא המארה בי… לאמר, בשכלי הבחון… פן…

רצפה היסתה אותו בחין־צחוקה:

– הס, הס, ואל תדבר בזאת… בזאת…

– מה בזאת? – שאל שאול, בחקרו אותה במבט־חרדות.

ותענהו רצפה בצחוק גואה והולך ומראיה כנכלמה מעט:

– הלא זאת היתה עם נפשך להגיד, כי מגור יהלך בך, פן באהבתך אותי עד בלי די, תבוא המארה בהגיונך הזך, לבל תוכל עוד בעוצם־חשקך אלי לשפוט נכוחה מה קטונתי ומה דלותי לך, אשה חלכה אשר כמוני, לא הדר לה ולא יחש בה.

לב שאול עלץ בו ואת פיו מלא שחוק תמים, שככה לו להימלט מן המשוגה, אשר עברתו לרגע להוקיע לפני האשה המתעלסת עמו בתענוגות את צרעת השגעון, אשר פשתה ברוחו, ממנה לא יירפא עוד. געה בצחוק רם וגועש, אשר פי שניים פשרו: צחוק השמחה על השכילו באחרית־דבריו להימלט מן הכשל בהתגלות הלב, וצחוק על משבתיו, כי המארה הזאת, אשר כלאה בשפתיו, באמנה באה בו כתומה.

רצפה שמעה את צחוק המצהלות אשר בפי שאול ואמרה בסוד־שיחה עם נפשה: בשמחת לב המלך, יגיל גם לבי. ואך טוב כי בטוב לב המלך עליו, אדבר עמו הלילה גם על הדבר, אשר רבות השתוקקתי לגלות את אזנו עליו ואך יראתי להגיד לו זאת. זה ימים רבים אשר המלך לא שאל בבואו אל נוה לשלום שני ילדיו, ארמוני בן החמש ומפיבושת בן השבע, אשר ילדה לו, כמו שכחם ולא יזכרם עוד. אכן, רבות הדאגות אשר השתרגו עלו על ראש המלך לאחרונה במערכות הקרב אשר רבו מספור. והוא עקב זאת לא הופיע כמשפטו לפני כן בנוה לעתים המזומנות. אל נכון גם לבו דאב עליו על אשר נאלץ בתגרת המקרים להוקיר רגליו מנוה. אף לא פעם אחת בחודש אינה לו המקרה שעה חפה מכל עמל לבוא ולהתעלס עמה כנפשו שבעה. לא יפלא, כי בבהלתו הרבה לא הסב את לבו בשיח החפזון עמה אל יוצאי־חלציו לחקור למקריהם. הדרך ירטה לו לעסקי המלכות. אך הנה גם הלילה, במוצאי מערכות הקרב, אשר הנחילו לעם ולמלכו נצחון חרוץ, לא הפן שאול את לבו אל ילדיו הרכים, אשר מפעם לפעם ישאלו בתשוקת־לב לאביהם. נפש רצפה התעטפה עצב, בזכרה זאת. אפס זה משפטה לבלי דבר אל המלך על כל ענין באשר הוא, עד אם יפתח המלך הראשון בשיחו על אודותיו.

רצפה הגתה ברוחה הקשה על גורל שני עולליה, אשר בכתב ילדי המלך לא יבואו כמעט, כי רק ילדי המלכה הגברת יהיו שיחת האנשים ומנגינותם תמיד, בהם יתיימרו, לשלומם יחרדו, על כל חלי קטן, אשר ידבק בהם. העם כבוד יתן רק לשמם ואותם ישבחו במקהלות. ולא כן ילדי הפלגש, אשר על אודותם לא ידברו, בלתי אם יתלחשו והרבים אף ירגנו, כמו חטא לא יכופר הוא ללדת בנים למלך, אשר כל העם חפץ ביקרו.

בין כה וכה ושאול פתח את פיו ויאמר בשחוק־מהתלות: ־ ואני לשוא צפיתי, כי מלכת־לבי תמתיק עמי שיח על הבן יקיר לי מפיבושת, אשר אל נכון בכור שטן הנהו, ועל ארמוני הצעיר בבנים, אשר ככל אשר אחזה, יתיימר להיות רב.

פרק לו. מלב אל לב

רצפה שמעה את המלך שאול שואל לשלום ילדיו פרי־בטנה ואף משזר נכבדות ומהתלות בפיו בדברו על אודותיהם ולבה גאה גאה. לזאת לא הסכינה עד כה. רוח אהבת־אם צלחה עליה ותחזקנה לדבר באזני המלך כאות־נפשה, כמו לפתע הודברו בקרבה רגש קטנתי ובושת פנים אשר שתו עד כה מחסום לפיה בקרבת המלך. ותאמר רצפה בצחוקה הפעמוני:

– היטב השכלת לתכן בגודל בינתך את הליכות בניך, אשר גם בעמלך הקשה צופיות עליהן עיניך. מפיבושת הבן יקיר אך בכור־שטן הנהו, כי מלחמות יחרחר תמיד עם אויבים וקרבות יערוך. הוא הראש והראשון להתיצב אל מול פני המלחמה, יזעיק את אנשי החיל, יפקד עליהם, אף הוא גבור חיל להשליך את נפשו מנגד. במעללי הגבורה מעיניו כל עת, צבאותיו, אשר הוא יצא לפניהם, יהיו כל אשר נפש חיה בו ואשר אין רוחה חיה בו, ילדי השפחות, מהלכי על ארבע, כל בעל־כנף למינהו, אשר ירד ממרומיו, העצים ואף צלליהם. ולעומתם מה רבו האויבים, אשר סביב שתו עליו ועל פקודיו הסרים למשמעתו. אשר לא לו, הוא לצריו. ילד אשר לא יסתפח על אנשי־חילו כמוהו כאויבו בנפש. סוסה ממרה, אתון עיקשת, עגלה סוררה, כל אגמון אשר יכוף ראשו בנשוב הרוח, גם צל יארך רב מדי, יש יפילו עליו חתיתו, כמו אך יתגרו בו… ביהונתן הגיגיו תמיד ואחת ישאל: היות גבור כיהונתן. בגדולות יתהלך. ולא כן ארמוני, כאשר אחזה לי אני, אך בקטנות יתהלך. חלקה קטנה יבחר לו בכל ובה יידבק. הריב והקטטה הם שנואי־נפשו, בכל מלחמה קטנה, אשר יערוך אחיו הבכור, יסוג. הוא אך שלום שלום ירדוף. בשכבו בערב ובקומו בבקר שיח אחד בפיו: שלום לאבי, שלום לאמי, שלום לאחי מפיבושת, שלום לסוסים ולעצים, שלום לארץ ולשמים ולכל העולם וגם לארמוני. ואני בשמעי אותו דובר שלום לכל, אירא וגם אפחד, פן לבו רך מדי ורוחו איננה אמיצה. המעט אשר לא יוכל לדבר עם אויבים בשער, לא ישכיל גם לדבר עם כל איש כערכו וכלשונו, להתפתל עם עיקש ולגעור בזד ויהיר. נפש נכנעה לו. מרי אין בו ובטחון אין עמו. ואך בזאת יתנכר, כי אף הוא בן לאביו הגדול, כי גם לו רוח נסערה והפחז יפעמהו ללא הרף. היטב דברת כי הצעיר יתיימר להיות רב. הלא זה חפצו תמיד לרדוף אחרי אחיו ולהשיגו ברום־קומתו. נקטה נפשו בקומתו הקטנה, כמו קוטן־קומתו יפיל עליו אימים. אם לא אשגה בהישפטי ירטה לו הדרך מן הילדות והלאה. תקצר עליו רוחו עול־ימים היות. מפעם לפעם יגש אל אחיו למדוד את קטנו בגדלו. אגיד לך ולא אכחד מלפניך, מלכי… בראות ילד־טיפוחי משוה רגליו כאילות לברוח מגן עדן הילדות אי־לאן רחוק, נשבר לבי מצער ומחמלה ומפחד, פן לא נכון אורך־חיים לילדי, לכן תדפקהו רוחו תמיד לרוץ מזה והלאה, לעבור במרוצה את חלקת החיים הקטנה, אשר מינה לו הגורל, ולהגיע לזקנה בטרם עת…

שאול מעודו לא יכול לכלכל שיח ברוב מלים, גם לשיח רצפה לא הקשיב במלואו. אולם דבריה האחרונים באו אל נכון באזניו, כי אורח היה לו כאנשים אשר אזניהם אטומות למלל ואך בהגיע השיח אל תומו ידלו מתוך הדממה מלים מעט ממנו, כי רק הדממה נמלצה באזניהם והיא אשר תהיה המליץ והמתוך ביניהם ובין הדוברים אליהם, כאשר השבתון לגלגל הריחיים יכה על תוף האוזן אשר לטוחן להקיצו משנתו. ובשמעו קול מליה על הזקנה שח אף הוא לאמר:

– ואני זקן.

ותתחלחל רצפה לשמוע את דברי מלכה ואלופה אליו תכלה נפשה ויכמה בשרה, ותקרא בקול חרד מבלי־משים:

– אהה, כי אומללתי בדברך זאת, מלכי ואלופי.

ויען שאול בשחוק נעים ויאמר:

– העת לנו, יחידתי, לדבר בהתגלות הלב. היטב חקרתיה ואדע, כי המלך שאול זקן. מה בצע כי אכחד תחת לשוני את הדבר, אשר כל עצמותי תאמרנה אותו: תור עלומי חלף ואיננו עוד. יומי נוטה לערוב ואת כגן רטוב, רעננה בעשרים שנותיך. יפה את כלבנה וברה כחמה, מבטך ממתקים וכולך מחמדים. אחותי, יותני תמתי, כבדו שנותי, והן חמשים, אף כבדה רוחי. לא ירחק יום ואהיה זקן. בנות לא תצעדנה עוד על החומות להביט אלי, להתבונן בי. ואולי גם את…

רצפה, אשר חרדתה וגם יגונה נמשלו נדמו כעננת בוקר קיץ, אשר התעיף בה עינך ואיננה, התאוששה בין־רגע ברוחה ותדבר אל שאול שאננות לאמר:

– אך צחוק עשית לי, אדוני מלכי, בנכאיך. אדוני זקן? בין כל בחורי־ישראל מי ישוה לך ומי יערוך לך להוד ולגאון, לתהילה ולתפארת? זאת קומתך דמתה לדקל, שער ראשך כרעמת האריה. צח ואדום הנך, מלכי. מה נהדרת הלילה בבואך אל נוי. ראשך נמלא טל וקווצותיך רסיסי־לילה, אש־חשק במבטך ובחזותך גאון־נעורים. יפיפית מבני־אדם וחן־שיחך אין על עפר משלו. על כן ברכך אלהים לעולם. ולוּ אלף שנים אחיה, לא אומר די מלקרוא לך שאול הודי ומאדי, מנת כוסי ותומך גורלי. מיום ברוא אלהים תבל טרם אהבה אשה גבר כמוני אותך. עד לנצח נצחים אני לך נתונה. מי יתן וגם אתה תאמצני אל לבך ולוּ לרגע קטן תדבק בי להיות עמי לנפש אחת: ולוּ רק לרגע קטן לא תהיה לך כל אשה אחרת על פני וכל הגיון אחר לא יהיה בך בלעדי; לוּ רק לרגע קטן יהיה לבך עמי, רק עמי, ולא דבר לך עוד עם זולתי, לא עם מלכת ישראל ולא עם איש ישראל, לא עם איש ולא עם אשה. שאול אלופי, נעמת לי מאד. סגולת כל חמדה בך. תפארת אדם נתנך האל, כולך יפה ומום אין בך, לא שמץ־דופי, לא חולי מעט, היגון לא יבואך וכל פגעי בני־אדם ממך והלאה. מי יתנני ואהיה לך לרגעים מספר יחידה לך, כי אז אאושר עד למאד ואף אדמה, כי אתה בחיקי תשב לעולמים. אהבתי לך שאול מוקדי־אש יבערו בי ואין מכבה. אהבתי כי אשבע בשמחות את פניך, ממקורך לי חיים ואף מותי אחשק לקחת מידיך.

אף בלב שאול בערה אש בהגיגי־רצפה ורוחו התעטפה יקוד־חשק ושפע רגשי־נועם. היה לו, כמו אהבת־יחד היא כור־מצרף, בו כל מורשי־רוחו יעברו במשרפה אשר בנפשו, לטהרה מכל סיגיה, להפיג את ממרוריה, ולפזר את ענני־יגוניה, לשית לאל את עצבו ורוגזו ולרפא כל חלקה חולה אשר בבשרו וברוחו. נפלא ממנו לדעת: למה זה ועל מה זה יש אשר יעברהו כאב נעכר עד למאוד ונפשו שחה לעפר? מי הרע לו ומי המר לו ומי זה האיש, מלבד הנביא הזקן, בינתו כבר הסתתרה בו, אשר יתנקש בכתר המלכות אשר בראשו? אין זאת, כי רק רוח רעה תבעתהו וכל פחדיו הבל וריק. אין רודף אותו ואין קושר עליו. בשגם לבו לא ילך אחרי המלכות וחרקו ממנו משאות השוא לכונן לעד את בית שאול על כסא המלוכה. מה בן־חלוף ולחלום על עולם ועד, מה אנוש כי יעיז מצח להכות שרשים בנצח? הלא כה יאמר המשל הקדמוני: וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה, כי הוא קנאת איש מרעהו, גם זה הבל ורעות רוח. ואף זה מאמר החכם הקדמון: טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל, באשר לא ידע להיזהר עוד. ושאול בהגותו בזאת צלחה עליו רוח בינה דעת והשכל, כי כל טרחו ועמלו, אם בשדות הקרב ואם בעסקי המדינה, אשר יכלכלם בחוק וכמשפט, ובכל שיח ושיג אשר בין שבטי ישראל לפלגותיהם, הם רק פרי הגיונו ורצונו ולבו בל עמו. לבו לא לקרב; בנצחון תשאט נפשו, הוא בסתר רוחו יעגוב על השלום ולשלוה כליון־נפשו. כמוהו כילדו הקטן, ארמוני, אשר יקרא תמיד שלום שלום, שלום לקרוב ולרחוק, שלום לארץ ושלום לשמים, שלום גם לכל אויבי־נפשו. הוא אחת ישאל: נפש אוהבת לו, תמה וישרה, לא מרמה ורהב בה, אשר תדבק בו באמת ובתמים, על נפשו אשר לו תתדפק ולא על כסא המלכות ועל כתר המלך, לאהוב את שאול באשר הוא, אותו בצלמו ובתבניתו, ללא התכונה הרבה אשר מסביבו והכבודה הגדולה אשר לו. על אהבת אשה יערוג, כי רק בשלהבתה ייחם לו. בלעדיה אך צנה וקרה תתהלכנה בבתי־נפשו וסופות עזות תשתוללנה בחדרי־לבו. מן החדרים ההם אימה.

ויהי כאשר קרבו שניהם לב אל לב, נקשרו גם גו אל גו בעבותות חזקות, לא ידעו עד כה משלן, עד אשר לא היה עוד כל ריווח בינותם לאורך־שעה, ותחת להיות צמד־חמד נהיו לנפש חיה אחת, וגם בעבור שכרון החמדה לא נותקה אף שערה מן החוט אשר קשרם לאחדים. היה להם, כמו רק החמדה שככה מעט־קט, אך השכרון לא פג אף במעט. וידבר שאול בשכרונו, כאיש אשר יינו מתרונן בקרבו, ויאמר:

– אמן אני אומר לך, רצפה יחידתי… לא עוד אהיה מלך… לא עוד מלך הנני. שאול אני ולא עוד. שאול איש רצפה בת איה. אליך, רצפה, נכספתי מעודי, אותך שחרתי מנעורי מעל הרי ישראל ובעמקיו ואך למענך יצאתי למערכות הקרב. כעת מאסתי… מאסתי כל אשר לא לך ולא בך הנהו. לזרא לי כסא המלכות. חפצי בי באחד יום נתרחק שנינו מתשואות הקריה, מכל עיר הומיה ומקהל־אדם, ונתור לנו מעון־מבטחים בפינת־סתר הרחק מכל עין צופיה, כי ניחבא שנינו אל כלי החמדה אשר לאהבתנו, כדבר המשל הקדמוני: טוב מלוא כף נחת ממלוא חפניים עמל ורעות־רוח. רק בקרבתך, רצפה, אראה חיים טובים. את לבדך חבל־מלכותי. רק עמך ישליו מורשי־רוחי הנסערים.

רצפה צחקה בצלצלי־פעמונה העליזים, אשר בלילה ההוא נשאו לשאול את הבשורה, כי כל המכאובים ספו תמו ונסו יגון ואנחה. ותאמר:

– שאול, נזר ראשי, מה לך היום, כי תרבה לצון עמי? לא אשה כדת הנני לך, כי תיסתר עמי בקן־מבטחים הרחק מקהל־אדם. לא אשת־חוק ולא אשת־חיק יחידה הנני לך, בלתי אם אחת מפלגשיך. אחינועם היא הגברת המלכה ויהונתן בנך־בכורך יורש־העצר לך. עיני כל העם נשואות אליך, מלכי, לצאת ולבוא גם מעתה והלאה לפניו בכל מערכותיו. אני אך לזאת אתפלל תמיד, כי לא יגרשוני מחצרך, מלכי, וכי גם לשני ילדי יהיה חלק קטן ונחלה מעטה עמך. אני אך זאת בשאלתי, כדברתי לך לפני כן, כי תהיה לי מפעם לפעם ולוּ רק לרגע קטן, לי במלואך, לי באין עוד איש בינינו. והיה כאשר הרגע הזה יפול לי חבל בנעימים, אחזיק בו ולא ארפנו, עד זקנה ושיבה איצמד לו, כחותם על לבי אשיתנו, כל מעיני בו עד אחרוני־ימי.

רצפה מחאה לפתע כפיה ברוממות רגש וצהלה. כמו זה הרגע ראתה לראשונה את שאול, העמיקה את מבטיה בו, ותאמר:

– אביט בך ולא אשבע מראיך. צמאה רוחי, כמה בשרי לך. מה יפית ומה נעמת הלילה הזה. אור־יקרות ישכון בפניך וכולך אומר יהי אור. אות לי, כי עדניך נהיו בך לנחל איתן, נפשך שטה על מי־מנוחות והשלום השוכן ברוחך הוא עוזך והדרך.

פרק לז. שיח בדמי הליל

גם אחרי אשר שבעו תענוגות, לא אמרו די למצהלות, ויחמדו צחוק ומשובה גם יחד. ויאמר שאול:

– מה טוב ומה נעים שבת נאהבים גם יחד בדממת הלילה והמתק שיח בקול דממה דקה על כל המוצאות אותנו… אותי… בשגם נפל דבר לי, לאמר, אשר טרם נודע לאיש.

עיני רצפה התלקחו כשני אורים מעל למגדל צוארה, בהישמע צלצלי פעמון־צחוקה מעל למגדל. אולם חיש מהר פתיל צחוקה נקפד והועמו זהרי־מבטיה. ארשת דאגה שתה לוית חן־פלאים למראיה. ותקרא בקול־חרדות לאמר:

דבריך נשגבו מבינתי. הכי מה המה המוצאות אותך, במלכות אל נכון, ומה הדבר אשר נפל בך, טרם, כדברך, נודע לאיש?

ויען שאול בנועם, תוכו רצוף נהי עצור:

– אני בשיחי עמך לא על המוצאות אותי במלכות, בלתי אם במסתרי־רוחי. אני עם לבי הלילה בסוד־שיחנו לספר את צרת־לבי, אחרי אשר כבר גליתי את אזניך ברמזי־מלים לפני זאת. זקנתי מהיות עמך תמים־גו ותמים־רוח. לא עוד ככוחי אז, כוחי עתה. לא עוד אשמח אלי גיל כאשר לפנים. עצב מעט גונב אל לבי, תוגה, ולוּ רכה, תעטפני. יש אשר לבי עול־ימים הנהו, אך גיוי זקן. הנה כי כן, אני ולבי לא עוד נעלה בד בבד. רצפה חמודתי, למה אחרת להיולד ולמה אני ירדתי בטרם עת מזבול המרומים להתהלך בארצות החיים? למה לא קדמת את פני אז, בבואי אל קרית שמואל הרואה למועד המזבח, לשאול לאתונות, ותחתיך נקרתה אלי אז אחינועם עם חבר הנערות, והיא אשר שתה אלי בחלקות־לשונה ואת קסמי־בתוליה מסכה בי, עד כי נפתיתי להאמין, אשר אין כאחינועם ליופי בכל בנות הארץ? כל נערה בטרם תהיה לבעל, אך כשפים בה להיראות לעיני־חושקיה יפה בבנות. אין להשיב את גלגל העתים אחורנית, לו יכולתי לחולל את הנפלאה, כי אחדש נעורי כקדם ומעתה והלאה יהיה מועד־עלומים אחד לשנינו ובצרור אביבך אהיה צרור גם אני. אהבתי כי אראה חיים בקרן־חזות אחת עמך, כי גם רגשינו יכרתו ברית לעולמים, יחדיו נגביה עוף כבן־רשף אחד, שתי נשמותינו תהיינה לנר אחד, אשר יחדיו נתלקח ויחדיו נדעך. אהה, נפשי יודעת מאד אשר לא כמוני כמוך. גלגל העתים במרוצו אך יפריד בינינו. העדנה והבליה לא תתרועענה עד עולם. הגן הירוק אך בוז יבוז לעץ היבש. אהה, באתי בימים.

ותהס רצפה בצחוקה קול־שאול ובנשיקותיה שתתה־מצצה את נכאיו ותאמר:

– רב לך להתל בי, אדוני מלכי. הכי אתה באת בימים? הלא הימים רחקו ממך ככה. נעלית מעל לזמנים ומרום הנך מן העתים, כאשר גבוה הנך משכמך ומעלה מכל העם. אף לא אובה לשמוע מפיך עוד פעם דברים חסרי־שחר אשר כאלה. מעמי מלכת הלילה ניתן הצו, לבל תוסיף דבר כזאת. השמעת? כאשר עמים יפלו תחתיך מחציך השנונים, ככה תפולנה מצודות השנים לקול מצעדיך הגאיונים וכל הימים אך יעופו מעל לראשך כבני־כנף, אשר לא ישיתו כל אותות בנתיב המרומים במעופן. כל פה מלא תהילתך, אלופי מלכי, כאשר ידובר ביום הימשחך למלך. מה מאד יפיפית אז, הרך והמשוח. כולם הגידו פה אחד: אך זה בחור וטוב, אין כמוהו בכל העם. שנים לא מעטות נקופו מני אז, אך גם היום כל רואיך יאמרו: הנה בחור וטוב אין כמוהו. רך ומשוח הנך גם עתה כאז, כי מדי יום ביומו ימשחך האל למלך ומחדש יצוק על ראשך שמן ששון. חדש הנך בכל עת, אלופי. אראך כמו ילד לי. ילדי אתה ואני היום ילדיתך. ילדי אתה – שחה בצקון־לחש במצולה רותחה, ־ יש אשר באין אתה עמי, בחיקי אשכיבך וכילד בערשו אנענעך ואליך אשיח: שכב והירדם, בני ובר־בטני. היטב אבין לרוחך הענוגה רך ומשוח הנך, אך על שכמך הושמה המשרה, אשר אין כמוה לכובד: היות מלך בישראל, מלך עליו לצוות ולפקד ולהדביר; להכניע אויבים מרחוק יבואו ועוינים אשר בקרב העם; להיות עז וזועם, אף קנא ונוקם. אפס אתה, מחמלי, לא כן עמך, כי רחמן וחנוך וסלח הנך. אדיר־חפצך היות מלך חסד. שאול מחמלי, בכל דרכיך תשכיל, אך זו דרך כסל בך לדמות, כי החסד והמלכות יתואמו יחדיו. לא כי, אלופי, המלך והחסד רק יצררו זה לזה. עייפת מעט־קט, מלכי. כל בית ישראל עליך נשען; שבטי ישראל המפורדים בין כתפיך ישכנו; מערכות הפלשתים למראשותיך תשתערנה. שכב והרדם, שאול בני, ותיערב לך שנתך. אל תחרידינה אותך יללות החצים בשנתך ואף לא תגיענה לאזניך שריקות העדרים. יהי נועם האל עליך ואך שלום ושלוה במכוניך, צויתי והנה השלך הס מסביב. הס, הס. מלך ישראל עלה על ערשו, הצדקה לו לנוח מעמלו הרב. עייף מעט קט, מלכי. נביאים הוגיעוהו, כהנים הלאוהו והוא נושא את כולם. ככה אשיח עם לבי לעתים בלילות, בחיקי תשכב, נערי. היטב אדע, ילדי, כי חזק אתה כצור ורוחך השאננה מעודך לא תעזבך עד זקנה ושיבה.

שאול בהקשיבו לרנן־קולה ולמתק־אמריה, אמר בלבו, כי רק מחמלתה עליו תרוממהו בפיה, ובלבה לא כן תחשוב. או כי בתום תדבר, יען כי טחו עיניה מראות את נגעי־לבו. לא נחת בו ולא שאנן הנהו אף במעט. רק קרבתה היא אשר תגרש ממנו רוח העועים, אשר יפקדהו מפעם לפעם. לכן גם בפניו זרוע אור שלו ובוטח. מה מאד יחשק לגלות לה למצער ברמזי־מלים, עד מה יחיש את פעמיו אל עברי פי השגעון. ויאמר שאול:

– אמרת, רצפה, כי בין כל בחורי ישראל אין דומה ושווה לי לגאון ולתהילה. הכי לא הבטת אל גבור־ישראל זה מקרוב בא, זה בן־ישי, בשובו מן המערכה וזר־נצחון על ראשו, אדמוני ויפה־עינים, בחור־חמד, כדברת רבים.

– מי הוא בן־ישי זה, את שמו אשמע לראשונה? – שאלה רצפה בתום־תמהון ועיניה בריכות ירוקות ושאננות התכסו בעננות כהות.

– הלא זה בן־ישי בית הלחמי, מכה גלית הפלשתי באבן, אשר קלע במצחו ולא החטיא, כל הארץ מלאה תהילתו… כמו דבר גדול נפל בישראל. נסים ונפלאות יספרו על מעשי־גבורתו – סח שאול בחפזון. בהול היה על רוחו למלט את הדברים מעל לבו, פן בהתמהמהו לא עוד יגידם.

עיני רצפה כוסו בדוק שחור מגודל השתאותה ובמבוכתה הרבה קראה בעלגי־שפה:

– דבר אשר כזה נפל בישראל ואני אף לא ידעתי, אף לא שמעתי, אף לא הוגד לי.

– אף לא הגיעו לאזניך דברי השירה, אשר תרונן ותרועע במקהלות בכל הארץ, לאמר: הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו? – שאל שאול בארשת רוגז עצורה, בשיתו בה את מבטו הבוחן והמייסר כאחד.

– חי מלכי, אשר לא שמעתי מאומה ודבר לא הוגד לי, כי לא אשאל דבר מאיש על כל הקורות בישראל, ואך למוצא פי־מלכי אצפה לשמוע את אשר ימצא כשר לפניו לספר לי על אודות הקורות בישראל – ענתה רצפה ברתת במצות־לבה, אשר הגיד לה, כי מענה־לשונה זה יפיק רצון משאול. אולם תחת זאת נתנה מורת־רוחו אותותיה בפניו, כמו היטב חרה לו על הרחיקה מעמה כל שמועה לא מפיו. רצפה השתוממה על ארשת הרוגז אשר צמחה בפני שאול. הבן לא יכלה: למה רגש ככה ולמה שונה לפתע מראהו לרוע ולמה הה, למה, הוא נשקף סר וזועף? מעודה לא ראתה את מלכה קודר ככה, כמו יגון אנוש ילחצהו, גם יתעצב וגם ירגז. ואכן, שאול שח בקול רגז:

– הכי באמנה לא הגיעה אליך השמועה על זאת? הכי לא תשבי בגבול ישראל או כי הקורות בישראל לא יגעו עוד לבך? הכי לא שבתך בבית המלך? בשגם אמך ישראלית.

פני־רצפה חוורו ועיניה שפלו מבושה. גיווה התמיר שח, כמו צמד־עיניה היה החלוץ להישפל ולמשוך אחריו בכוח־אבירים כל יצורי־גיווה. רק אין זאת, כי נכלמה עד למאד מרמזי־שאול בדבר אמה הישראלית על אודות אביה החתי. מעודה לא שמעה מפי מלכה ואלופה דבר או חצי־דבר, כי בת היא לאב נכרי. בגודל־מבוכתה נעתק המענה מפיה. שאול שינה לפתע את טעמו ואמר בקול כמתחנן:

– הגידי, רצפה… אל נא תחרישי. אל ירע לבך עלי עקב רוגז פני ומבטי הבוחן, לא בחכמה הוכחתיך.

ותען רצפה במשובה מעט:

– לא אובה, כי מלכי ידבר אלי, כמו לי הצדקה. אני אך אשה קטנה… האמה אשר למלך, הנגיד והמצוה עלי. אם חטאתי לפניו, את עווני אשא. הגד לי, אדוני ומלכי, מה חטאי כי אדע. למה ככה תבחנני במבטך, כמו לא עוד נאמנתי עליך?

אף עיני שאול שפלו בדבר אליו רצפה, כמו עיניה יונים היו כאבן השואבת למשוך אחריהן אל כל אשר תלכנה גם עיני המלך על כל שבטי ישראל. ויאמר שאול בשחוק נוגה:

– כל עוון אין בך, מלכתי, בלבי אין רוגז, לא שמץ־שפק על אודותיך. אולם אשמע וכן אתמה, כי עד היום טרם הגיעה אליך השמועה על הגבור החדש, זה מקרוב בא, מכה גלית הפלשתי. אך זה גבורי ואנוהו – יקרא אחריו כל העם. בתופים ובמחולות יקדמו את פניו בכל ערי ישראל.

רצפה הרימה מבטיה ואת ראשה הגביהה אל על, קמה על רגליה, נצבה קוממיות כעץ, אשר צלם־אדם לו ותפארת־אשה בו, ובפתחה את פיה דברה נגידים:

– הלא זה היה דברי לך לפני זאת, כי אך ילד, ילד־פינוקים הנך, ילדי אשר לי. מלך גדול ונערץ, גבור־חיל בשדות הקרב, חכם מאד, אך ילד, ילד רך וענוג. תם אתה ולא תדע למה לא קלטה אוזן־רצפה מאומה מן הקורות, כמו לא תשב בגבול שאול. אין כל קורות לרצפה בלעדי הקורות לשאול. כאשר לא תשית מבטה באיש, ככה לא תטה אזנה לאיש ולא תאמין לשמועה כי באה, לא תאמר על דבר כי הוא זה, בטרם תשמע מפי שאול את משפטו עליהם. הנה הגדתי לך, אלופי, ואתה דע לך. דבר אין לי עם אדם ודבר אין לי עם דבר, רק עם שאול לי דבר, וכל אשר יגיד לי כן הוא. באמור שאול שמש, עץ, כוכב, פרח, שמחה או יגון, השכל ודעת או עמל והבל, בכל תען רצפה אחריו אמן. לכן זה דברי, שאול, אך ילד הנך ולא תבין לרוחי – הפטירה רצפה בקול ענות רוגז ותלונה. ובדברה פרשה כפיה אל על והשפילתן חליפות כענפי העץ בהיות הסער, ועליו אשר כל אחד מהם יהיה לו לפה, יהמו, ישאגו אם בנכאים, תוכם רצוף מצהלות, אם בנהי מהול שובע־רצון. ככה גם רצפה, זו קומתה דמתה לתמר או לכל עץ הדר, אשר היוצר חקק בו תפארת אשה, המתה, געשה במרבית פיות ותהי כצוהלת וכזועפת גם יחד – שאול מלכי ואדוני, אישי ואלופי אתה עמי, ארצי ומולדתי. לזאת ברית כריתי לעיני ולאזני, ללשוני ולכל הגיוני, לבל אראה, לבל אשמע, לבל אגיד או אחוש דבר בלתי אם מעם שאול. בעיניו אביט, באזניו אשמע ומבשרו אחזה חזות הכל. אהבתיך. שאול. מאד יקרת ונכבדת, אף נעמת לי.

שאול השתאה למראיה והשתומם על מדברותיה. כמו גבהה בקומתה ותיף לאין ערוך, רחבה ונסבה בתועפות־חניה. נמשלה כאלה עבותה, בעתרת־פארותיה תחבק מרחבים ובסופה תינשא אל על, עוד אחת מעט תיעקר בעליל מבטן האדמה ותגביה עוף, או כי תשוה רגליה כצבי וכעופר האילים בהרים ובעמקים. שאול אהב את חן־שיחה ואת לשונה הנמלצת והשנונה בפארה כמשפט בני עמי הנכר רב יתר מן העברים את שפת עבר במליצות צחות. אך היא בלהבים אשר בפניה נחזתה לו עתה לא כפה מפיק אמרים, בלתי אם כרוח דוברת, הנישאת על כנפי מליצותיה הנשגבות הרחק מהגיון הבשרים. ויתמה שאול בהגותו הקשה: איזה הדרך תרגלה נכריה זו את לשונה לדבר צחות ונשגבות והיא מעודה לא באה בסוד הנשים המשחקות לפני הכהנים והנביאים, אשר זה דרכם לדבר גבוהה־גבוהה, אף לא יצקה מים ליד המתנבאים, השוגים במחזות־שוא ואך יקראו תמיד רוח האל, רוח האל. ויאמר שאול בלבו: רק אין זאת, כי רוח האהבה הרבה תשית את תעצומות־מדברותיה בפיה והיא אשר תחצוב להבות בקולה ותמסוך להבות בפניה. רחקו דרכיה מדרכי המתחכמים והמתקדשים, הלוקחים לשונם לדבר נשגבות, כי בפיה שפה תמה וזכה, שפת הנפש בהתעטפה בערגוניה, שפה חיה וחרדה אשר בפי האם, המתנה אהבים עם ילדה ובשיח הנאהבים השניים, וכאשר תישמע באזני הזר תתן קול־ענות המליצה. ולא כן המתנבאים והידעונים, אשר אך יחללו במליצותיהם כי השפה אשר בפיהם לא חיה הנה. הם אל המתים ידרשו ואל קול החי לא יאזינו. קרבנות מתים יעלו לאל השוכן בחביון־ערפל ועל הצאן והבקר הגועים לא יחמולו. אללי לי מרצפה בת איה, אשר כמוה כקרבן עולה על מזבח האהבה לעם זר, לארץ זרה ולשאול העושה זר מעשהו, כאשר יעברהו רוח העועים – הגה שאול בחמלתו על רצפה, אשר לבה דבק לאין מרפא באיש חולה־רוח.

עוד רצפה פורשת את כפיה, שולחת את פארותיה רגע אל על ומשנהו אל שאול לחבקו ולאמצו אל לבה, והוא נחלץ בחזקה מסוגר־זרועותיה, ניסוג בחיל ורעדה ממנה ופניו המתעוים ענו בו המיית־רוחו ושאט־נפשו. היה היה לרצפה כמו חמודותיה נהיו לו לזרא ובו אך נטל ללא נשוא, בהעתירה עליו מנעמיה, אשר לא נרצו לו. היטב דאב לבה ורחמיה נכמרו על נפשה. ותבקש לבכות, אך מנעה את עיניה מדמעות, לבל תדאיב לב שאול. ותחת זאת פצחה בצחוק על שככה לה הנכריה לדמות באיולתה, כי לה המלך שאול ומעיניו בה. הלא אף זו רעה חולה בה, בשחצה את לבה להידבק במלך ישראל משוח האל. כמוה כאטד, אשר ידבק בגפן, יינו ישמח אלהים ואנשים. ותאמר רצפה בהמיית־רגש:

– שא נא, מלכי, לפשע אמתך, סלח נא, מחל נא, כפר נא לה, כי ככה נאמנה תאהבך וכי תחצוב להבות בלשונה בדברה אליך אהבה… מי אני ומה אני כי אעלה על שפתי אהבה למלך? לא תואר ולא הדר לי. אף גוי המתפתל ופני הנעוים יענו בי, כי אך חסרת־חן הנני. אהה, לא בידי הגיוני ושיח־פי. אך רוח־אהבתי תציקני.

שאול בהביטו אל נפתולי־פניה ראה, כי באמנה פנה הודה ופג חנה. ויאמר: רק אין זאת, כי בגודל־אהבתה אלי לא תחסוך גם את הקרבן הזה מעמה לשוות לה דמות נעוה ולהשליך אחרי גיוה כל חמודות־גיוה, לבל תהיה עוד יצור־בשר, בלתי אם רוח עוטיה. ויהי לו הדבר לאות, כי יש אשר רוח באנוש תעזוב את בית־חמרה ואך למען תידבק בנפש הנאהבה, יקרת־סגולה ממנה. אך מה נפשו החולה ורוחו, אשר צרעת השגעון פשה בה, כי רצפה הנאוה, אך מישרים בה, להידבק בו לאהבה? לולא הוא מלך בישראל, כי אז געה בבכי מחמלתו על נטע רך ורענן זה, השתול בתגרת הגורל ליד נפש שאול הצחוחה והחולה. נפשו שאלה בכי גם על זאת, כי הוא הנאהב יעמוד ככלי ריק לפני היפה בנשים, לא עוד מלך וגבור בעמו, לא עוד מלך בחביון־נפשו, לא כל עטרה לראשו, אף לא עטרת העלומים, כי אך עני וגווע, זקן נכא־רוח ומר־נפש.

בלילה ההוא נבצר מעם שאול לעצור את דמעותיו. הוא שח במהתלה מעט:

– ראי גם ראי, רצפה, יש אשר גם מלך יבך. בכה יבכה בלילה ודמעתו על לחיו. לא מן העינים ניגרות הדמעות, בלתי אם מן הלב, וכאשר ברא האל את האדם לא שת פדות בין לב ללב, אם ישכון בקרב אחד העם או יתפעם בחביון המלך בעוז. בשגם לא כל בכי הוא בכי על מרי הגורל ועל צרת־לב. הבכי יזל לעתים גם ממקור המנעמים. דמעות גיל ניגרות מעיני. גיל על אהבתך לי, אשר יקר כל סגולה בה והיא לי מקור־חיים. אבך יען כי שמחה לי – הפטיר שאול בבכי ללא הפוגה.

רצפה פקדתו במנעמי־שחוק והרעיפה עליו ששון־מבטיה, צחקה ולא חדלה, כמו את שמש לבה הוציאה אליו להוביש בקרניה את דמעותיו, ואחרי אשר ניגרו ולא חדלו מחתה במטפחת השני, מתנת שאול לה, את אגלי־דמעותיו ובשפתותיה שני שתתה־מצצה אותן.

ויהי כאשר נעצר בכיו ופניו אורו ויאמר בשחוק נעים:

– דמעות גיל אלה בשלך הן, יחידתי. אף עיפתי מעט הלילה.

המאור הגדול בשחוק־פיה והמאור הקטן במבטיה הנעלסים התלקחו בפניה ודלקו שניהם יחד, כמו כל רשפי־אש אהבתה יצאו דחופים להעלות אור במושבות־רוחו. ותאמר רצפה בשחקת־נחת:

– אכן, עייפת, מלכי ואלופי, עייפת, גאון ישראל. משא כבד מדי הושם על שכמך, משא הגבור במערכות הקרב ומשא העוצר לפלגותיו; משא שגיונות הנביא ומשא מריבי כהן, משא השכל הטוב והעדנה אשר לא תהיה לה בליה. עייפתי, מלכי… נלאית מעט, ילדי. כבר תמה אשמורת הלילה השניה וטרם נתת תנומה לעפעפיך לנוח מעמל־יומך הקשה במועצת השרים. נוחה עמי, ילדי, שכב לידי והירדם. לא כי אתה תשכב ואני אשמור על שנתך מפחד בלילות – הפטירה בלצון־מעט.

לא ידע שאול אם גונב אליה שמץ דבר מן המצוקה אשר ברוחו ומן הפחדים המהלכים בקרבו, או כי אך שפת־אם מלומדה בדברה שיר אל ילדה השוכב בערשו בפיה. בשגם הכרת־פניה לא ענתה בה אף שמץ חרדה או דאגה לשלומו.

שאול נרדם. שנתו מתקה לו. לא ארכה. רצפה שמרה עליו בשנתו, לבל יזרח השחר בטרם יקיץ, כי לא למלך הסתופף בנוה הפילגש בליל טרם־חודש. והיה כאשר יראוהו נעלי המלכה, מרגלי החרש אשר לה, הלא יביאו את דבתו רעה אליה. התנומה המעטה היתה לשאול לסם מרפא ובטרם־שמש קם ברוח טובה ללכת להיכלו. ויהי בצעדו בין העצים חרש בנתיב־סתרים וישמע אי מזה קול־צעדים בלאט. לבו הגיד לו, כי זה ציבא, נער המלכה, המתחקה על עקבותיו.

פרק לח. ברן יחד צפרי בקר

שאול בשובו אל חדריו הפנימיים, לא עלה עוד על משכבו. הוא התהלך הנה והנה ברגש ושת עצות בנפשו, איככה יחזק לבו לעמוד בקרב לא לבד עם עויניו, המבקשים להרע לו, כי אם גם עם הרוח הרעה, אשר תפקדהו לעתים ותהליך עליו אימים, אשר אולי לא שורש ולא ענף להם לא במקרי הימים ולא במזימות האנשים. בשוותו לעיניו את רצפה, חן־מראיה ונועם־תפנוקיה, בלילה, גברו בו אוניו וששוניו והגיון הזקנה, אשר פשה בו לפני כן כנגע צרעת נגלה לו כחלום־בלהות, אשר עברו פעם ברגע־שגיון, אשר כבר גז ללא שוב. כל עצמותיו אמרו: עוד כוחי עמי במלואו וליח־עלומי לא נס. אף שכלו ענה בו, כי לא כמוהו יזקן. רק השאננים נבול ינבלו בטרם עת ובקדמת־נעוריהם יש אשר ידללו מעיניהם ויבואו אליהם ימים אין להם בהם חפץ. ולא כן הנפעמים והנסערים אשר סופות תכינה על נפשותיהם הלוך והכה, את מוסדי־רוחם יזעזעו, עם רוחם גם גויותיהם ישובו לפרוח, כל בליה לא תנחת בהם ואך דשנים ורעננים יהיו תמיד בגיום וברוחם. מה רחוק היה מלבו כעת הגיון הזקנה. חושו הגיד לו, כי מארת הזקנה לא תבוא בו עד אחרון־יומו, לא לא תבוא בו. היטב אשר דברה אליו אמש רצפה בת איה, כי תקצר יד השנים להכביד עליו את אכפן באשר מרום הנהו מפגעי העתים. חכמת רצפה, חמודתי. אף ממקור אהבתך תפך חכמתך. ואל נפשו אמר: אשרי שככה לי, כי בערוב ימי הוכיח לי האל נפש חיה הקשורה בנפשי. בחום־אהבתה ימוגו פחדי.

התעטף במעיל הבקר ויצא אל גנו רחב הידים לקדם פני השמש, בצאתו בגבורתו השכם בבקר לשלוח את קרני אורו, כאצבעות שלום ואהבה השלוחות מיד רחבה גדולה ופתוחה אל כל חי למינו אל כל עץ למינהו ואל כל צמח על פני האדמה. היה היה לו לשאול, כמו לראשונה יחזה פני היקום עין בעין והנה הוא עוטה אור־יקרות, כולו צחצחות, עוז וחדוה בו, זה עתה עלה מן הרחצה בטללי־אורות אשר לקונה שמים וארץ ואף הוא יתרפק על יוצרו בתועפות נגוהותיו ושחוקיו. ויאמר שאול כי טוב וצפרי מרום ענו לו במקהלות מצפצפות ומהגות טוב טוב. ויפתח שאול ויאמר באזני כל השרות והנוגנות מבנות־מרום: ברכי נפשי את ה' אלהי גדלת מאד. ושאול כאשר בעצבונו יראה רק עמל ורעות־רוח וקדרות בכל, ככה בצלוח עליו רוח אומרת חן־חן לא יראה עוד רע ולא יזכור יגון. ויאמר: מה יתאונן אדם ומה יתלונן איש ותבל לבשה אור כשלמה, הוד נצחים חופף עליה. כל היש לעד יהיה והחיים יחיו לעולם. שלכת לעץ, אך מצבתו בו תקום. הגויה בת־חלוף היא והרוח באנוש שוב ישוב אל מחצבתו בנצח. הכי מגור לנו עקב מותנו, אשר בלבנו לא נחושו ואף בשכלנו לא נשיגהו: כל האימים אך ילדי הדמיון המה. הארץ לעולם תעמוד וכמוה אדם בארץ. שוא חזיון המות. אף הזקנה, נושאת שובל המות, מקורה הבדים. לא ימותו ולא ימוטו מוסדי־תבל והזקנה לא תבואם. עולם־יה, יצור־שעשועיו, אך ילך מחיל אל חיל וייף מדור אל דור, לאין קץ יגבר לחן וליפעה עד אשר יתעטף בהוד עליון ובחן המשומר לו מיום הבראו ביד האלהים עד לאחרית הימים. זאת תורת הבריאה: לחדש את פניה תמיד, כאשר הירח יחדש אורו, ועל כן ייקרא לירח חודש. גם האדם, נזר הבריאה, נכונו לו חיים חדשים מפעם לפעם. לא ימות אנוש, כי חי חי הנהו בהתהלכו בארץ החיים, אף כי בעלותו למרומים אל ארצות החיים הרבות לאין ספור.

ריחות ניחוח לרוב עלו באף שאול מעצי הגן אשר ברכם אלהים. ויאמר שאול: היגון אך דבר איולת הוא. כל דרך עצב הוא דרך כסל. כל תוגה נלעגה. ואני מה נואלתי להתהלך קודר בלחץ־יגוני, כמו כבר התקדרו השמים לעד ואנה ואבלה הארץ וכל כנפי רננה נאלמו דום ורצפה לא תאהבני עוד. שאול עשה היום את מלאכתו בגן ביתרון־חשק להשקות את צמחי הגן ואת ערוגות הפרחים. לאחרי זאת שב אל חדריו להשקות גם את בשרו במרחץ המים הקרים ולסוך את רגליו בשמן. בהביטו אל ראי הבדולח ראה, כי שב אליו הוד־פניו וחן השלוה חופף על מראהו, כמו לא היה כל פרץ בנפשו ושברון ברוחו. התאושש עד למאוד, בתתו אל לבו, כי את אשר יגור לא יבואהו והוא ישב היום לסעודת החודש אמיץ ובוטח וירווה נחת את כל אנשי־ביתו, הקרואים אל הלחם, הגברת המלכה, בניו ובנותיו. אף כל רואיו יאמרו אך טוב למלך, עוז וחדוה בו.

התעטף במחלצות החג והלך אל הגברת המלכה לשחר את פניה בברכת החודש ולקראה לבוא אל הלחם לעת הצהרים. בדרכו אל המלכה נלוו אליו מקהלות־צפרים במנגינותיהן ואף הוא ענה להן בשיר המעלות לאל, לתבל בריאתו ולנפש כל חי. ותאמרנה לו הצפרים: לנו, הצפרים, קול רינה צפצוף ולך, המלך על ישראל, קול הצו.

גם בעת התקדש החג, חג החודש וחג התקומה ברוחו לא נגוזו בו פחדיו. לפתע אחזו מגור, פן תזעים אליו המלכה את פניה, עקב אשר לא עשה אמש חפצה ללון עמה בליל טרם־חודש, כמשפטו מימים ימימה. בשגם נערי המלכה, וציבא בראשם, אל נכון ארבו לו בלכתו באישון הלילה אל רצפה ובשובו בטרם בקר מעמה.

פליאה נשגבה משאול: למה לבו יתחמץ בקרבו בהיאסף ממנו מאור־פני המלכה? הלא לבו כבר רחק ממנה וקרבת־בשריה אך תנחילו אכזבה ותשביעו ממרורים, אך על אף זאת יכמה למאור־פניה, ובהודיעה לו אותות אי רצון ורוגז מעט, תתעכר עליו רוחו והשלום יגלה מנפשו. הכי עקב היותה אם צאצאיו וגברת־ביתו, היא גם גברת־לבו. לרגע עברו חשק לשוב על עקבותיו, אך הוא ניחם ממחשבתו, באמרו אל נפשו, כי חוק הוא לו מאז הגיעו אל המלכות לסור מדי חודש בחדשו בבקר אל נוה המלכה ולקראה ללחם החודש. והיה אם יפר הבקר את החוק הזה, אות הוא, כי פרעות תבאנה בכל ארחות־חייו. שאול דרש אל האותות, אשר היו שנואי־נפשו. אכן, בסתר לבו נהה אחריהם, כי הם הבשורות לטובה או לרעה.

שאול לאחרונה היה משוחח עם נפשו בקול, כמו תועה הוא במאפל הלילה ביער ואת קולו ישמיע לנפשו להפיג מעט את מגורו המרחיף עצמותיו. גם הפעם שידל את נפשו להמריצה, כי תיחלץ מדכאונה ויאמר: מלך אתה ולך נאה לצוות עליה, לבל תהיה כקנה הנע ונד ברוח. דרוך עוז, סוב ופנה אל המלכה. לא דרך הצפור בשמים, דרך הגבר באשה. הצפור תמריא במרום לבנות את קנה בצמרת העץ או בשן־הסלע, ולא כן הגבר, אשר ישפיל לתחתיות לכונן בהן את קן־תאותו. ואך בזאת נמשל הוא לצפור, כי היא תעש לה כנף למלט נפשה ממקור הטורף, ואף הוא יחיש לו מפלט ממלתעות העתים הטורפות בחיק האשה, אשר בו יחריש את נהמת־לבו ואת הסאון אשר לגלגל הזמן. לזאת הלוך תלך, שאול, אל הגברת אחינועם. אל פחד מפני רוגזה ועצבה. לא עוד חקוקה היא על לבך. היא אך אשת־בריתך כדת. עבותות אהבתך לה כבר נהיו לחוטים דקים, או כי לקורי־עכביש. אולם גם בהגותו את הרעיון הזה חלק לבו באמרו, כי אך יסובב את נפשו בכחש לדמותו, כי אחינועם כבר נמוגה בלבו כליל. אך דמיון־שוא הוא. אשר נוטע בלב בקדמת הנעורים לא ישורש משם עד אין קץ. אין אהבה עזה ונאמנה כאהבת־נעורים. כאשר רק אחד מועד הנעורים לו, רק אחת היא האהבה לגבר הלא זו אשר תפקדהו בנעוריו. כי רק אז יפתח לב את שעריו לרוחה ללב זולתו, והנאהבים אז קשרם לא יינתק עוד, כאשר יאמר המשל הקדמוני הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, לאמר, גם בנעוריהם ובזקנותם. אם ככה, הבין לא יוכל: למה תהמה נפשו ככה לרצפה בת איה וכל מעיניו בה בלבדה? למה ישמע צקון־קול לרצפה מכל הגה וצפצוף לכנפי־רננה? למה כל קול בכוח או בהדר, בזמר או בבכי, במצהלות או בחרדות, יתן באזניו צלצלי הקול אשר לרצפה בת איה?

שאול צעד במשעולי הגן בואך נוה המלכה אחינועם ברגש חוגג ובחמדת נפש, באמת ובלב תמים. הגה מפי יונה, שנון וחד, אחד כמו שסוע, השתפך בנהי מהול־צהלה. לא ידע שאול אם היו אלה נכאים נעלסים ליונה או לצפור אחרת לא נודעה לו בשמה בצלם היונה. אך הקול ירד כשועת־אבל לכל בתי נפשו. רק אין זאת כי נגע עד לבו השסע אשר בו. לא יכלה רוח שאול כלכל אשר פלגות בו ואשר כפל־דמות לו. נכספה נפשו אל התום, אל התם וישר, אל האחד, אשר הוא אחד ושמו אחד. הוא נתן כבוד ללב הסובב הולך במעגלות היושר, אין בו פלגה, לא שפק, לא מורך ולא פסיחה על השעפים. נשא את נפשו אל הלב התם והשלם, אל הגיון האחד. אך הוא לבבות שניים לו, לב יצרור לב ולב מלב יאמץ. תרועת מלך בו ודרך ענוה לו כאחד העם. על הכתר יתרפק ונפשו תשאט בו. לרצפה בת איה תאוותו אך אחינועם היא גברת־רוחו. לא יוכל שאת רוגז־מראיה ורמזי־תלונותיה, אשר יבואו אל לבו כמדקרות. אין מתום בבשרו ואין תום ברוחו. תאומים בו. איש־תאומים, הכי לא יהיה האחד איש ומשנהו צלם־איש?

דברי שמואל הרואה, בהטיפו אליו תוכחות־מוסרו, עלו באזניו. כה אמר שמואל: אך בצלם יתהלך איש, אך הבל יהמיון, יצבור ולא ידע מי אוספם. כן־בצלם־איש, בצלם־איש – שינן שאול את המלים להדאיב נפשו. שאול, אתה צלם־איש, צל־איש. צל.

לולא כוחו ללכת בקרי גם עם הגיונו אשר לו ולהוכיח לו תמיד את הפכו, כי עתה היה נואש מנפשו השסועה והדוויה. למען שכך סערת־רוחו, חרחר ריב עם שכלו הישר והוכיח לו באותות ובמופתים, כי חוק האחד לא יסכון בחיי אנוש, אף כי בחיי האהבה. נמשלה האהבה לחית הפלאים, עליה יסופר באגדות מני־קדם, כי ארבע פנים לה וארבע כנפים לה ופניה וכנפיה פרודות מלמעלה. היא אחת אשר כמוה כשתיים. כל אחת אל עבר פניה תלך. ככה גם האהבה תלך אל עבר פניה מזה ואל עבר פניה מזה. לא אשה אחת הוכיח האל לגבר בימי־חלדו, כי אם נשות־חיק שתיים או רבות לו. כאשר רבות המנגינות בפי הצפור במרום, ככה רבות האהבות באדם וכולן יחד האמת חותם־תכניתן. ולא כן האשה כדת, כי רק אחת היא, אשר נועדה לו מקדמות הבריאה, היא חלקו ממעל, מנת־כוסו וגורלו על פני ארץ רבה. אכן, לא כל אשת־חיק תהיה־לאשת חוק, אך אשת החוק, האם ליוצאי חלציו מנעוריו, היא החולשת על גורלו, היא ואין בלתה, ואך ממקורה שלומו ושלותו.

נגש עד סף הנוה אשר למלכה, אך התמהמה לבוא פנימה, לשכך בין כה וכה את סערת רעיוניו ורגשיו. עין חודרת לאחינועם המלכה, ובהעיפה את מבטה עליו, תקרא מעל פניו כל צפוני־הגיגיו, כמו מעל ספר הפתוח. נחש תנחש כל תמורה ברוחו, כמו בחובו שתה לו את ארבה. לא נפלאת היא, עינה צופיה תמיד על הליכותיו ואף על הלך־רוחו, היא אשר תכוננהו ותדריכהו בכל עת, תבחון כל עוית בפניו וכל כשל בשיחו. אף על זאת מאס שאול באחינועם, על שחרה אותו תמיד במבטיה ועל אשר תחוה לו דעה על כל ענין מעניני המלכות. רק אין זאת, כי תדמה בנפשה, אשר הבעל לאשתו הוא אך עיר מבוקעה לבוא אליה בכל עת ואין מכלים. הכי למען זאת ישא גבר אשה, כי ירכיב לו גברת לראשו? אך שאול כבר הסכין כי תהיה אחינועם גברת לו ואת שלטונה תשפוך עליו. הנה זה גורלו: פלגות ברוחו. את אשר יירצה לו, נבזה בעיניו ואשר יאהב, אותו ישנא.

– חזק, שאול, לא למלך שכון שפק ומורך הלב אך יהיה לו לרועץ בכל דרכיו – שח שאול עם נפשו, לחץ על כפתור הדלת והתיצב קוממיות בעוז־מלך.

– האח, אדוננו המלך – קראה פועה, נערת המלכה, בפתחה את הדלת, והשתחוותה אפים ארצה.

– השלום לגברת המלכה? הבביתה הגברת המלכה? – שאל שאול, ושנן את המלה גברת, כמו לחקותה היטב על לוח־לבו – העת להופיע אל הגברת המלכה.

– כן, אדוננו המלך. המלכה מאז הבקר תצפה למלכה ואלופה – השיבה פועה ומבטיה שוטטו בתום נועז על פניו. אף צוויתי מעמה לאמר לאדוננו מלכנו בבואו, כי יבוא אל חדריה, לו צפה תצפה.

פרק לט. שמלת ארגמן

אחינועם טרם עשתה את שערה בתועפות־סלסלות וטרם שתה את כל עדיה עליה. פניה חוורו מאמש והליאות שתה בהם את אותותיה. הכרת־פניה ענתה בה את נדודי־שנתה בלילה. אך לצחוק היה הדבר בעיני שאול, בהביטו אל מראהו בראי אשר במלתחת המלכה, והנה נשקף הוא מדושן ושבע־נחת ולחייו חכלילות. רק אין זאת, אמר בלבו, כי מצוקות אי־שנת, אשר באוני בליל אמש, חרתו עקבותיהן לא בפני, בלתי אם בפני המלכה.

אחינועם קדמתו בשחוק־נדיבות ובברכת־שלום נחפזה, בחפזון הלכה אל חדרה הפנימי להתם את מלאכת־תמרוקיה, קראה בקול הרה־תפנוקים, אך נרפה למדי, אשר היה אל נכון רק הד דל מקול תפנוקיה העזים והחוגגים בשנות־עלומיה:

– שאול מחמדי, אל נא תביט בי ואל תתבונן אלי, לבל תראני בפרעות־שערי ובדוק אי־חן, אשר דבק בי, לא אדע למה ומדעו, בליל אמש. בשגם טרם השלמתי את מלאכתי לשית עיני בפוך, למען אשא חן וחסד לפניך כמו בשנים קדמוניות.

שאול גם מבלי דרוך את מבטיו אליה, ראה את הבלואה אשר בה, ורב יתר מאשר תמול ושלשום נהיו לצנינים בעיניו הפימה אשר לה, שומן־בשרה ושביבי החמדה, הנוצצים ללא רתת וללא בושת בעיניה. השער הלא־עשוי נתן דרור לבדל־שער אשר הפך לבן להיחשף לעינים, כמו הלובן המעט הציץ מן החרכים אשר לעתרת השער השחור העוטה את ראשה. משפט הזקנה להציץ מן החרכים. העתרת אשר באחינועם, עתרת שערותיה ועתרת בשריה, היא אשר הרהיבתו מאז ראותו אותה לראשונה בקרב הנערות אשר יצאו לשאוב מים. והנה בעתרת הזאת באה המגרעת, כי השחור בשערה לא עוד עז הנהו ובשרה כמו רוטפש.

בצפייתו לאחינועם, אשר ארכה למדי, הגה שאול ברוחו הקשה: הנה זה קץ כל חן להיהפך לאי־חן. הלא כה יאמר המשל הקדמוני: שקר החן והבל היופי. אכן, טוב החן ומתוק לעינים בעתו, אך מה קצרה עתו. כלילת־יופי היתה אחינועם, בהלו עליה נר עלומיה ועד היום ילך לפניה שמה, כי היא היפה בנשים, באשר קסמים בה להרהיב כל עין בחן הצחצחות אשר לה, בבואה בקהל־עם ובשבתה אל סעודת החודש, מקושטת בעדי־עדיים, מקוטרה מור ואהלות וכל מיני בשמים ומחצלותיה שני עם עדנים. או אז יקראו כל רואיה: מלכה ביפיה תחזינה עיניה. אך מראה־עינים זה הוא אך חזיון־שוא וברק־רמיה. מה בצע ביופי מעשה חושב, פרי תבונת־כפים ויגיע הרוח, אשר תוכו כבר אוכל?. כמוהו כמעשה־צדקה בידי איש, אשר לבו חלל בקרבו. שקר החן, אשר לא תום בו והבל היופי, אשר ידיים חלו בו לעשותו למשעי. כל מלאכת מחשבת אך להטים ולא רוח חיה בה. אפס זה דרך כסל בבני אדם להיות נפתים אחרי השוא ולתעות אחרי ההבל. כל הגבר כוזב, אף כי כל האשה. ואולי האשה לא תסובב בכחש כה מנקר עיניים את הגבר, כאשר יעשה הגבר לה – פלח רעיון את מחשבתו – וזה האות, כי אשר תוליך שולל את הרבים לאמר היא היפה בנשים, לא לאורך־ימים תשית את קדמי־תרמיתה באלוף־נעוריה. ברבות הימים יראנה בצלמה ובדמותה ללא כל מעטה שוא, אשר ישיתו עליה התמרוקים. היא אף לא תתייגע לאחז את עיניו ולגנוב את לבו בכווני־חן, אשר תוכם רמיה. האשה אשר תרסק לבבות גברים רבים בחלקלקות־חמודותיה, לא תצלח עוד אף בנופת אשר תטופנה שפתיה לפתוח את לב בעלה, כי ישגה אך באהבתה. ולא כן הגבר, כי הוא בכל עת שת לו סתר־פנים ואת סגור־לבו לא יפתח לאשת־חיקו, אם גם לבו ירחש אהבה לה. רק אין זאת, כי לבבות שניים לגבר ואחד מהם צפון לו לבדו.

שאול רגש, רגז. לא חדש היה עמו הרעיון על לבבות שניים ועל התאומים אשר בבטן כל איש ואשה. גם מן הרעיון הזה היתה נסיבה לביעותי־ימיו ולמרירי־לילותיו.

אחינועם שבה מחדר המשכית אשר לעדייה ותמרוקיה הדורה בלבושה ופניה הפיקו חן־עלומים כמעט. רוח חנינה היתה שפוכה על כל מראיה. שאול הביט אליה והשתומם. נמשך אליה בעבותות אהבה. היה לו, כמו כל חנה והדרה גנוזים במסתרי־גיוה ולרצונה תדלה אותם מן המעמקים לשיתם לה מעטה הוד והדר. אכן, לזאת אשה יפה תיף לכל זר ואך לא לבעלה, כי היא רק לזרים תתן יפיה אחרי אשר תדלהו ממעמקיה.

ותאמר אחינועם במנעמי־שיח:

– קדמת היום, מלכי ואלופי, לשחר את נוי בטרם ערכתי את לבושי כחוק לסעודת החודש. רק אין זאת, כי הבקר השכם אחזוך צירי הערגה אל המלכה.

אחינועם שכלה את לשונה עד כי כל אומר נהיה לדבר־פיפיות, פה אחד נוטף נופת צופים ומשנהו רעל הלעג למורך־רוחו. אחרי אשר מיאן אמש לפקדה בליל טרם־חודש ניחם בלבו אל נכון על פחזותו וקשיות־ערפו. ושאול היה כמו לא ישמע לרמזי־קלונו בפי אחינועם, פן הכשל במענה־לשונו יהיה מקור לפטר־מדון ולדאבון־נפש בעצם חג החודש. ויאמר שאול:

– ואני טרם הבאתי לך את ברכת החודש… חודש טוב לך המלכה, חודש שמח. ישפות האל שלום רב לך, המלכה, ושפע טוב, אמן סלה.

– ישפות האל שפע טוב גם לך, מלכי, ויהיו אך השלום והשלוה מנת־חלקך, כי הוד שלו עטרה למושלים ובו המלך ישגב – ענתה אחינועם בשחוק נעים, אשר קרניו חדרו אל לבו כמדקרות. בשגם אף הפטירה בשחקה, אשר חן מרירי יצוק בה: ויהי נועם המנוחה עליך, מלכי.

חושו הגיד לו, כי בדברה אליו שנן ודבר על מנעמי המנוחה תחרוץ את לשונה להגיד לו, כי לבו ערום לנגדה, וכי כל צפוני־סערותיו נגלו לפניה. אפס לא אבה שאול בהתגלות נכאי־רוחו לאיש, אף כי לאחינועם. לא אחת הגה במחשבתו, כי לוּ נאלץ להסיר קצה הלוט מעל עצבונו ושגיונו, היה בוחר לשפוך שיחו באזני כל קרוב או רחוק ואך לא באזני אחינועם. היטב יחרד, פן ייודע לאחינועם פחתת ומגרעת בו ולוּ גם כשל קטן, כמו ברית כרת עם אשת־נעוריו, כי תראהו תמיד כלול בהדרו ובגאיונו, מוכתר בכל סגולות־רוחו, משכיל בכל דרכיו ונוחל נצחונות לאין קצה, איתן ובוטח, צוהל וחוגג, כאשר הסכינה אליו בהופיעו אליה לראשונה ליד העין ובשבתו בעת זבח לעם בבמה ליד הרואה. אף מבלי־דעת כלה ונחרצה היתה מעמו להסתיר מאחינועם כל חלקה חולה ברוחו ושמץ־דופי בנפשו. אך מה בצע בהתהפכו בתחבולותיו להסתיר נגעי־לבו בקרבתה, והיא בוחנת כליותיו ותנחש כל תמורה ברוחו בטרם־בואה. אכן, היא עד כה מנעה את לשונה מלהשמיע באזניו כל דבר ברור על התהפוכות המתחוללות בו. אך הנה אמש הגידה דברים ברורים על אודות התהפוכה.

החריש עת מעטה, לאחר כך פתח את פיו ושח בלצון־מעט כמשפטו בכל חודש:

– אני גם הפעם כמשפטי בכל חודש אפיל תחינתי לפניך, המלכה, כי תכבדיני נא נגד זקני־עמי ושרי ישראל לבוא אל לחם החודש לשבת לימיני בראש הקרואים אל השולחן.

אף אחינועם ענתה בשחקת־לצון כמשפטה תמיד:

– חן־חן לך, אדוני מלכי, על בואך לקראני אל הלחם ולהושיבני לימינך בראש הקרואים. כן אעשה, כאשר צויתני, מלכי.

שאול הקשיב למענה המלכה ללא שחקה אף מעטה. כבר קצה נפשו בשיח מלך ומלכה המלומד ובכל הליכות הנימוס ובמעמד שולחנו בחצר המלכות עד כי לא יכול עוד להעלות אף שחקה מעטה על שפתיו, כאשר ידובר בם. אחינועם, אשר הגיונו זה לא נסתר ממנה, רגזה על מעטה הקור אשר ישכון על פניו, בהקשיבו למענה־לשונה ולא יספה לדבר אליו. אף הוא עצר לשונו ושת עצות בנפשו אם לדבר או לחדול. הכרת פני אחינועם ענתה בה את זעמה העצור וזיקי־מבטיה, היורים כחצים, העידו נאמנה, כי ששה היא אלי קרב והיא אך תייחל לתואנה קטנה, לשמן מעט, אשר יגביר את המדורה.

– הכי רק למען זאת השכמת הבקר לבוא אל נוי, כי תקראני אחר כבוד אל לחם החודש, בלעדי זאת אין בפיך דבר אלי, ולכן תחריש? – שאלה אחינועם במרי־קול אחרי אשר הדומיה ארכה למדי.

– לא אחד, בלתי אם רבים הדברים, אשר בפי אליך, אחינועם – ענה שאול בחמקמקות.

– דברים רבים וגם נכבדים מדברי הימים האחרונים או רק קטני־דברים, אשר הגבר רם המעלה יביא אף את האשה החלכה בסודם?

– דברים רבים ושונים. הכי לא יעלו כל המקרים בחיי עם ואדם, הגדולים והקטנים, בד בבד – ענה שאול בלשון־חרוצים למלט את הניב מאפיק הריב.

ראתה המלכה, כי שאול אך ישכל את לשונו כאילה רדופה, אשר תשכל את צעדיה להימלט מן הפח, התיצבה כנגדו כלביאה נאפדת־זעם והשמיעה באזניו דברים כדרבונות:

– אכן, לא שווה מלכה זקנה בעיני המלך הגדול, הנערץ על כל עמו, לדבר אליה על המעשים הגדולים, המתחוללים במדינה. אך הכי לא לכבוד לו כי למצער ימתיק עמה שיח על הקטנות אשר בחצר המלך, על כל דבר אשר יפול בבתי הפלגשות הצעירות, ממנו נסיבה לרוח הטובה או הרעה, אשר תצלח על מלך ישראל? כאשר אחזה לי אני נהייתי לאחרונה אך מלכה לשפחות ולא גם מלכה לפלגשים.

אחינועם קלעה את מליה כחצים שנונים ביד קשת חרוץ ומהיר במלאכתו. ושאול לעומתה שח בשפת־עצלתים כאחד כבד־פה, אשר את הגותו ישלוף במלקחיים מפיו:

– אשר לי… הלא כאשר אחזה לי אני, אך כבדו יתן המלך למלכה במנעו מעמה שיח אין מועיל בו על עסקי המדינה, אשר רבים בהם המדנים חסרי השחר ואשר יהיו אך כקצף על פני מים. בשגם אך מי־זדונים המה. תחת זאת רבים הדברים, אשר לא ידובר על אודותם בסוד שרים ויועצי המלכות, כי לא נכבדות בהם, לא על פיהם יישקו המערכות הגדולות בעם… אך המה אשר יתנו תבל בחיינו עלי אדמות. הנה העלית על לשונך, אחינועם, את בית המבשלות, כמו אשר יבושל אך דבר קלוקל הנהו, ללא ענין לענות בו. אך אני לך אגיד ולא אבוש, כי לאחרונה ערב רב יתר לחכי אשר יוגש אל השולחן. רק אין זאת, כי יד נאמנה תעשה את המטעמים ובטוב־טעם, האף אין זאת? הנהו. הוא הביע דברים למכביר, ואך לסתום את לוע הדממה.

שאול נתן את לבו למענה־לשונו מה חסר־שחר ונואל הפעור. אולם תחת זאת הגיח מבין גזרי־מליו שפיפון המריבה, אשר ממנו ביקש לו מפלט.

אחינועם געתה בצחוק סורר ותאמר:

– רק אין זאת, כי גם בטוב־טעם המאכל תוציא משפט מעוקל. אשר לי, הלא אדמה נכוחה, כי טעם כל מאכל, אשר יוגש לאחרונה אל שולחן המלך, ירד פלאים ואך תפל הנהו. הצלי כמוהו כנא. יש אשר יחרך הנזיד עד כי יהיה טעמו כריר חלמות. וזאת עקב אשר חדלו ארחות הנימוס בחצר המלך וירדה עשר מעלות אחורנית המשמעת למלכה, החולשת על כל סדרי הבית ומעמד השולחן אשר למלך. זה משפט השפחות, הרקחות והטבחות לענות אך עזות למלכה. כאשר יגונב להן שמץ־שמועה, אשר לב המלך איננו עוד שלם עם גברת הבית. לכן אף הן ימרו את רוחה ולא ימלאו אחרי פקודותיה. כל משרתת את הישר בעיניה תעשה ולגברת המלכה בוז תבוז. הלא כמים הפנים לפנים, כן יחזו המשרתים את פני המלכה בראי המלך. והיה כאשר המושל יהגה אהבה לרעיתו, אף כל המשרתים והשפחות ישאו את שובל המלכה בנפש חפצה ויתנו לה כבוד ויקר… אפס אם לב המלך…

שאול אף הפעם שת לו סתר־פנים ואף סתר־אזנים ויהי כלא שומע את מרירי־מליה ומדקרותיהן לא באו אל לבו. תחת זאת השכיל להטות את לב אחינועם לשיח ושיג על הענין, אשר חושו הנכון הגיד לו, כי גם היא תחוה עליו דעה בנפש חפצה וממנו והלאה תהיה דרך סלולה לפניהם לאם־ארחות אשר להגיוני־אנוש, השתולים על מי מנוחות, בהם ידבר איש אל רעהו ללא שמץ־רוגז וללא תלונה מעט. שאול לא אחת שאל לעצת המלכה כדת מה לעשות למען הגדול את כבוד יום החודש, לשית הוד־נוספות לו, למען יהיה ליום מכובד מכל הימים, יום התקדש חג לעם ולזבח־משפחה, עת־הקהל לכל רואי פני המלך ושוחרי טובת־ביתו, גדולתו ותפארתו, חג לששון ולשמחה, לרינה ולתפילה במקהלות, כמשל להקות השרים והנוגנים אשר תעלינה על במות ישחק אשר לגויים בנשפי חשק ומסכות אשר להם. אכן, בכל שיחם ושיגם על הענין הזה נפלגו בדעותיהם. כי אחינועם נפשה נכספה אך ללהקות שרים ונוגנים, לעדת משחקים ולמחולות המחניים, לאורים וללפידים, כי רק בהם ירהב החג לעם, אף כי חג ליושבים ראשונה במלכות. ולא כן שאול, אשר אמר לעשות את יום החודש גם ליום מקרא קודש, יום השיר והמליצה הנשגבה, יום הגיון והגות לאצילי העדה, יום התבונה החוגגת במנעמי־שיח על חקרי־לב ועמקי־רגש, יום בו רוח האדם יעלה למעלה למעלה בדעת ובהשכל, תחת לרדת למטה למטה בחזיונות הבדים ובמשאות־שוא ומדוחים ממקור המתנבאים, הלוקחים לשונם לסכסך לבבות ולעוור עיני השכל. רבות נועצו שאול ואחינועם בענין הזה ולא באו אל עמק השוה, כי לא כמחשבות שאול מחשבות אחינועם על ארחות הרוח באנוש ועל הדרך אשר עליה תפארת אדם שוחר טובת העם להדריכו במעגלות הטוב והיושר. והיה כאשר יאמר שאול, כי אך התבונה היא סם חיים לעם ואדם, באשר היא תרפאהו מכל מצוקה בת־חלוף וחולי עובר ותרוממהו מעל לילדי־יום ומקרי העתים הרעים, תען אחינועם לעומתוף לא כי רק השעשועים הם מקור חיים וסם־רפאות, באשר רק בם ישכח איש את רישו והעם ימצא בהם נחמה גם ברעות הגדולות והנוראות, אשר תשיגנה. זאת לא זאת, כי השעשועים ירפאו כל חולי וישמחו לב גם כאשר כל הדברים יגעים. אך מה בצע לאדם, כאשר לבו יראה הרבה חכמה ודעת ואף יוסיף חכמה על כה אשר לפניו? הכי שן חולה או אהבה נכזבה וכל נגע־לב יירפאו בחכמה? מותר החכם מן הכסיל אין לשמחה ולתענוגות. שמחה, שמחה. והיית אך שמח, שאול. ראה זה מצאתי: אין חמדה טובה ויקרה כשמחה, כי היא כל האדם. כזאת וכזאת הביעו בשיחם דעה והפכה אל משפט החג, ולא קרב איש אל רעותו. אולם שאול השכיל בפעם הזאת לתת תודה באזני־אחינועם, כי לא כדעתו אז דעתו עתה. הוא שב וראה, כי אין תושיה רבה בחכמה. לא על השכל לבדו יחיה האדם ולא בו יישגב עם. אך טוב לאדם, כי לא ימנע את לבו מכל שמחה וכי ירבה שיר ומחול. באמנה, אין יתרון לחכמה מן הסכלות, כי יש אשר אף החכם כל ימיו כעס ומכאובים. אכן, לא לחכמים לחם, כאשר לא לגבורים המלחמה. בשגם חכמת המסכן בזויה. טוב בחור מסכן ושמח ממלך זקן ועצוב. צדקת ממני, אחינועם.

דברי שאול אשר נתנו צדק לאחינועם, עוררו את מיתר האהבה בלבה ורמזי־מליו על המלך הזקן עוררו את מיתר הרחמים ואף הצמיחו שחקת חן־חן בשפתיה וארשת אושר בפניה. אם לפני עלץ לבה בשאול הרך והמשוח מלבד מלכות גם חן־עלומים, רמה קרנה כעת בשאול המלך הזקן. אך טוב לאשה כי יגה אור הדעת בלב בעלה, אשר כבר חלפו ימי־עלומיו והגיעו לו ימים, אשר חפץ לו בקן בטוח, להידבק מעתה והלאה באשת־נעוריו, למען יהיה מקורו ברוך ואל ישגה באילת אהבים זולתה.

בראות שאול, כי אחינועם האירה אליו את פניה, שאל בשחוק נדיב ושוחר־טוב:

– ומה שמלת־פאר תעטי היום ללחם החודש? תיטיבי עמי, בהופיעך היום בקהל הקרואים בשמלת הארגמן.

פני אחינועם קרנו לשמע משאלתו. זה ירחים רבים לא שמעה משאלה זו מפי שאול, אשר שת לבו תמיד לחין־לבושה, בבואה בקהל הקרואים, בהיות משא־נפשו לראות את הגברת המלכה עוטה הוד והדר, כי תהיה כשמש צדקה לשפוך אור וחום על כל הקרואים וכי קסם יוצק בשפתיה להנעים שיח עם כל איש. הלא זה דברו תמיד: מראה עינים הוא אשר יתן את אותותיו בהלך הנפש ומתק־שפה יקנה כל לב, באשר אין אדם בארץ אשר לא יאהב חונף מעט, אף כי חונף בפי מלך ומלכה, שר ושוע. אולם זה לו ירחים רבים לא שחר ללבושה ואף לא לנוה, כי אם שלח לה את דברו בבקר החודש בפי שאלתיאל בן צדוק בן אבינדב מקרית יערים, קרוב־משפחתו, אשר הפקד על חן ההליכות בחצר המלך. אכן, בבוא המלך הבקר אל נוה לקראה אל סעודת החודש, לא נפעמה אף במעט, בידעה היטב, כי הוא בא הפעם אך למען כפר את פניה על המשוגה מאמש, במאנו לפקדה בליל טרם־חודש כמשפט. אולם כל שיחו היום, אף כי משאלתו מעמה כי תתעטף בשמלת הארגמן, עוררו בה המיית רגש והשיבה את לבה עליו לאהבנו נדבה. שאול נהה אחרי הארגמן מאז ראה את אחינועם לראשונה בארץ צוף ליד העין. הוא אז לבבה במבטיו ושת לה בחלקת־לשונו לאמר: מה נאוו פעמיך בת נדיב, זו קומתך דמתה לתמר, זה מבטך הגאיוני, זה חן־מראיך… אך נאה לך כי יהיה לבושך ארגמן. או אז תהיי לחזיון־אשה אין על עפר משלו. מאז נהיה הארגמן מזכרת אהבתם ואות לטובה משיב־חימה.

– משאלת מלכי צו הוא לי. בוא אבוא היום אל לחם החודש בשמלת ארגמן – ענתה אחינועם בשחקה רכה, בה הראתה לשאול מאז את נדיבותה במלאותה חפץ־לבו, אשר היה רב מזה חפץ לבה. כל עוד עמדה לה יפיה לשחק בשלל־צבעיו גם ברוגזה ובעצבה כקשת בתוך הענן, היה לבה נועז לשוות לפניה דמות גומלת־טובה לשאול גם כאשר תרומתו לה יירצה בעיניה. למרבה הפלא התנהגה ברהב הנדיבה גם עתה, בהידלל מעיין־יפיה. אכן, הוא לא דלל כליל. כמו ביד־אשף נעשה הדבר וחין־מראיה נתחדש עליה, כמו לא נס ליחו וזיוו לא הועם אף במעט. שאול השתומם בשנית על התמורה, אשר תתחולל עד מהרה בתארה לחן וליפעה. הכי בכשפים תעשה לפארה הגנוז במעמקיה ולחפצה יידרש לה, תשרוק אליו ויצא ממחבואיו כרוח מעמק הרפאים? הגה ברוחו הקשה לאמר: מה בצע בחן הספון במעמקים, אשר קסמים בו לאחז־עינים ולא כל עליל בו? הלא זה יופי, אשר רגע כמו נחזהו ומשנהו כמוהו כאין. זה יופי אך בשגעון יתנהג, חן־לא־ייאמן. התעיף עינך בו ואיננו. מבלי משים שיוה לעיניו – למען יחלץ נפשו מן השגיון בחזיון־בדים – את חוסן הגיו הרענן אשר לרצפה, את דשן־בשריה, את נועם־גזרתה, ריח־שערה אשר כמו זה עתה עלה מן הרחצה, את תומה הנכון כנכון היום, את יפעתה המזהירה כעצם השמים לטוהר ביום בהיר בשחקים. כולה כגן רטוב וכריח השדה אשר ברכו האל.

ותשחק אחינועם בחן ותאמר בשכל טוב:

– אכן, שאול הנך כאז כן עתה. אתה אחד והגיונך אחד בכל הימים, את רוחך לא תמיר אף בהמר העתים וטוב־טעמך לא שונה. אדיר חפצך תמיד להגדיל חן ולהאדיר יופי. אפס, אדוני מלכי – הפטירה אחרי דומיה מעטה ובהתבוננה אליו במבט בוחן שיותה לשיחה כבד הרוח נועם המהתלה הקלה, אותה למדה משאול לעשות כמתכנתה – העת לנו לשחק במחבואים עם נפשנו ולשית את כל מעינינו בכווני־חן ובמנעמי־יופי? כבר זקנו, אדוני מלכי, שנינו כבר זקנו. זקנת מלכי מהיות בן פורת. לא עוד אורח בחורים לך, אם כי עוד כאיש גבורתך. אף אני כבר חלף תור־עלומי ולא עוד עדנה בי כאשר מלפנים. אכן, קומתנו טרם שחה, אך ניצני הזקנה כבר נראו בכל יצורי־גיונו ובמערכי־רוחנו. הזקנה תעמוד אחר כתלנו, משגיחה מן החלונות ומציצה מן החרכים כמשפטה בבואה לפרוץ את גבולות הנעורים.

הכי לא ראתה אחינועם את החיוורון, אשר כיסה פני שאול בדברה אליו על אודות הזקנה, או כי באמנה התנכלה אליו להלבין פניו כסיד? אם כה ואם כה ושאול לא יכול עוד לכלוא את סערת־יגונו. אימה אחזתו, פן עוד אחת מעט תבוא רוח העועים לנענעו בטלטלה חזקה לעיני המלכה. כלה ונחרצה היתה מעמו, כי גם כאשר שכלו יתבלע כליל, עוד יצלח חפצו בידו לשית על פניו כפורת השכל הטוב. אם מינה לו הגורל, כי צרעת השגעון תצמח בקרבו, יהיה משוגע לכל ואך לא לאחינועם, אשר עמה ראה חיים טובים בימי־עלומיו ואשר היא לבדה היתה עמו לבשר אחד במועד־בחרותו. בשגם הנסיבה הנכבדה למדוחי־שכלו, הלא הוא מגור הזקנה, אשר היה לו מעצם נעוריו מקור־פחדים. הכי לא יהיה פשר הזקנה יגון האבדן? אשר יזקן יאבד נעוריו, לאמר, ישכל יקר כל סגולה בו. עוד חיים בזכרונו כצרבת הנכאים, אשר מלאו את נפשו בימים ובלילות בהם כיתת את רגליו לחפש אחרי האתונות האובדות. אבדן האתונות נהיה למשל בעיניו לכל שכול ואבדן. הוא אז הגה ברוחו הקשה, בלכתו קודר בעקבות האתונות, מה רבה המכשלה בחיי־אנוש, כי גלגל העתים הסובב־הולך מניע את כל האבדנים. בבוא היום נשכל את התמול והשעה הזאת תעלה את הכורת על רעותה, אשר הלכה ואיננה עוד. המחר יחפור בור להיום. כמים הניגרים במורד הם ימי־חיינו. כל רגשינו, הגיונינו ופעלינו הלוך ילכו לאבדון, יצללו לתהום הנשיה ואין אומר השב. תהום, תהום. לפתח חיינו רובץ תהום.

שאול דימה תמיד, כי רק עיניו נפקחו לרוחה להביט אל התהום הפעורה בלב הזמן. אף השתאה עד למאד על דרך כסל באדם להתאונן על כל ענין רע אשר תחת השמש, מבלי דעת, כי רע מכל ענין רע אשר תחת השמש הוא חזיון האבדון, העושה את דרכו ממזרח שמש ועד מבואו. השמש בזרחה, היא אשר תגיה את נתיבנו בצעדנו אל האופל והיא אשר תקרא באזנינו: אבדן לכל ובכל. כל אשר יזרח ישקע. רק אין זאת, כי מרחם האבדן ייולד הכל ולזאת אליו הכל ישוב. אדם יסודו תוהו ומחצבתו הבלימה. מחוגי הזמן, אשר יחוגו וינועו תמיד כשכורים, יהפכו את כל ימי־חלדנו למחול משתולל. אך אדם לא יראה ואנוש לא יתבונן. נורא נפלא שאול, כי גם אחינועם סוב תסוב כמוהו במעגל האבדנים. רק אין זאת, כי עמה לבדה כרת אמנה נאמנה לחיים ולמות, לנעורים ולזקונים, לרוממות ולאבדן. לראשונה אמר שאול לצעוק חמס על אחינועם המלכה, אשת־נעוריו, גברת־ביתו ואם־צאצאיו, אשר תחת לדבר אליו ניחומים ולפזר במאור־פניה ובחן־בינתה את ענני־יגוניו, עוד תשית עליהם נוספות, בדברה אליו דברים כמתלהמים על תור הזקנה, אשר עוד אחת מעט בוא יבוא אליו, זאת לא זאת, אשר כבר בא. תחת להיות העזר כנגדו ולרפא בדברים ערבים ובמבטים מלבבים את חליו, תמחצהו באמריה ותשסה בו את חית הטרף, אשר פינו יקבנה בשם זקנה. אם גחלת האהבה כבר דעכה בלבה, הכי גם לא תחמלהו? אכן, האשה, בהתנדף אהבתה לגבר כעשן, לא עוד תחמלהו ואך תתאכזר אליו. על זאת, אשר גם החמלה גועה בקרבה, המו מעיו לה. אות נאמן היה לו הדבר הזה, כי באמנה כבר נס ליח־עלומיה. רק העלומים יחמלו. הזקנה תקשיח לב. ויאמר אליה שאול ברחמיו כי רבו:

– אכן, צדקת ממני, אחינועם, בכל, אף בדברך על ניצני הזקנה, אשר כבר ניכרו בי. אפס לא תיכון דעתי עמך באמרך, כי אף בך כבר שתה הזקנה את חותמה. הגברת המלכה כיפיה אז, יפיה עתה. הארגמן כאז כן עתה יעטרך הוד והדר. לזאת הבעתי את משאלתי לך, כי תבואי אל לחם החודש בשמלת־ארגמן, למען תכסי בארגמן־הודך על חרפת זקנתי.

פרק מ. רוגז ורחמים בלב שאול נשקו

ויהי בטוב לב שאול עליו בהצליחו חפצו בידו לכלכל את שיחו עם אחינועם ולכפר את פניה באמרי־נועם ואף למלט נפשו מכל ריב־דברים עמה, למען תבוא המלכה היום אל סעודת החודש בלב שמח, מפיקה־זיו כבשנים קדמוניות, ויאמר בתום־נדיב בטרם היפרדו מעמה:

– כעת אפן ואלך לי אל בנותינו מיכל ומירב להביא אליהן את ברכת החודש ולקראן אל הלחם.

אך יצאו המלים מפיו ועיני אחינועם התלקחו בחמת־זעם, פניה התקדרו והתעוו ומליה ניתזו מפיה כריר־קצף:

– כלכל לא אוכל דרך נואלה בך לקרוא בשם הבת הצעירה לפני הבכירה.. לא ייעשה כן. הלא למירב הבכירה משפט הבכורה להיקרא הראשונה. היטב אדע, כי לבך לא ירחש אהבה לה. ולא כן הצעירה, עליה תתרפק, כי היא בצלמך נוצרה ובכל סגולה בך, הטובה וגם הרעה, חוננה גם היא. אך לא כן אנכי עמדי, כי את מירב אוהב פי שניים, אותה הריתי וילדתי בהיותי בעצם זיוי, כלילת־יופי, כל הבחורים נהו אחרי, ואתה אז כרעת והשתחוית לפני, כל בי חיי־רוחך…

– גם בזאת אתן תודה… צדקת ממני אחינועם. יש אשר תתמלט במשוגתי מלה מפי, אשר לא כן… או כי לא אשית משטר בשיחי – ובדברו נחזה בעיני אחינועם כמתודה וכמתנצל גם יחד.

– על משוגותיך לא אחריש – קראה אחינועם בזעם גובר ועיניה ירו זיקי־משטימה, כמו נפשה ירעה עליה עד בלי די – ואני שגיאות לא אבין. לא ישגה אדם ולא לבו. הכי לא תהיה הלשון ציר נאמן לשולחיה? אשר יחבא בחדרי־לבו, הוא אשר יתמלט מבלי משים מעל לשונו. מיכל הצעירה, אף היא הפכפכה כמוך, באהבתה תשגה תמיד ולמירב תתנכר, כמו לא בת היא לך, יוצאת־חלציך, וכמו לא היו לי צירי־יולדה בהגיחה מרחמי. איפה ואיפה בידך בכל שיחך ושיגך עם שתי בנותיך. אל נכון תדמה, כי מיכל הצעירה נולדה לך לא ממני בלתי אם…

שאול התחלחל לשמע רמזי־מליה ולמראיה, אשר שונה לפתע לרוע, כמו בא החתף על כל הודה והדרה. וישאל בקול־חרדות:

– בלתי אם… בלתי אם מה? הבן לא אוכל, אחינועם, על מה את נזעמת ככה? שתי הבנות בנותי ואהבתי לשתיהן עולה בד בבד.

– לא כי את מיכל תאהב מנה אחת אפיים. היא לבדה מחמל־נפשך ומדי דברך בה רחם תרחמנה. או אז עיניך מפיקות זיו ופניך להבים. עליה תתרפק ובזרועותיך תחבקנה, כמו… כמו… קראה אחינועם וקולה הזועם נהפך לקול נהי וקינה בפי אשה קשת־רוח ומרת־נפש.

– כמו… כמו מה? – נתן עליה שאול בקולו ודרך עליה את מבטו אשר נהיה כדלי להעלות ממצולות־לבה את הדבר אשר נעצר בלשונה.

– כמו אך אהבים תתנה עם בתך היפהפיה ו… הסוררה, אשר בכל גבולות ישראל לא מצאה לה בחור כרוחה מלבד…

שאול בהביטו אל אחינועם המתעוותת בזעמה ובצירי־קנאתה, כמו עוד אחת מעט בינתה תסתתר עליה, אזר עוז להיות כחרש לא ישמע את המלל חסר השחר אשר בפיה, אף הסב את מבטו ממנה לבל יוסיף לראותה בשגיונה הנואש. בשגם אדיר היה חפצו להימלט מן הפח, אשר טמנה לו ברמזי־מליה על אדות מיכל, אשר נפשה חשקה בבן ישי בית הלחמי. ויוסף לדבר אליה בהשקט ובבטחה:

– ולוּ גם נכונו דבריך, כי אוהב רב יתר את מיכל, לא נאשמתי בעיני. אין אדם מושל ברוחו ורגשיו לא יהיו כפלגי־מים בידיו להטותם כחפצו – הפטיר בקול מתחנן – אל נא תריבי עמי, אחינועם, על לא־דבר. בשגם היום חג החודש.

– אך עלילת דברים תשים לי באמרך, כי אשת ריב ומדון אני – קראה אחינועם ברוגז גובר, כמו את אוניו שתה ממקור מענהו הרך.

– לא אמרתי לך, כי הנך אשת ריב ומדון – ענה שאול תחנונים.

– אולי אמור לא אמרת, אך בלבך תהגה זאת. הלא תשיתני תמיד בחביון־מחשבתך לאשת־מדנים, לאשה רעה וסרת־טעם. אל נכון תאמר בלבך, כי כמוני כמפלצת. הגד, הגד, אדוני המלך, הכי לא עלתה ברגע הלזה, כן, ברגע הלזה, מחשבת בליעל לבך, כי אשה אשר כמוני, אשר כמוני… זקנה בלה אשר כמוני, אך טוב לה כי תמות… הלא במותי תחפוץ. הנכונה דברתי?

שאול געה בצחוק גועש לשמע מליה חסרי הדעה והוא את צחוקו לא עצר, פן בחדלו לצחוק תפרוץ מפיו זעקה מרה. ויאמר:

– בדברך על אודותי, כי אחפוץ במותך, הכי לא אצדק באמרי, אשר אל נכון כבר גמרת אומר בלבך, כי אך חסר־דעה ומשוגע הנני. לולא זאת איככה קם בך הרוח להוכיחני על פני על חפצי במותך. גם זו היא עלילת־דברים אשר תשיתי לי – הפטיר שאול ברוגז עצור ושחקת המגן, אשר חיפתה לפני זאת על מרי־רוחו סרה מעל פניו כליל.

– ואני הכי אוכיחך על זאת, או כי ארגז אף מעט, עקב אשר תחשוב עלי ככל אשר תחשוב, או עקב אשר תתנכר אלי בלבך? לא ידון רוחי במסתרי־לב – שינתה אחינועם לפתע את קולה מרוגז לנועם – אפס לא בחכמה תדבר באמרך, כי לא אדון אדם לרגשיו. אשר לא יצווה על רוחו, מה נגיד ומצווה הנהו? כאשר אחזה לי אני לא ברא האל את האדם בצלמו להיותו משחק לרגשיו ומאוייו. בתורו אחרי לבבו ואחרי עיניו אנה הוא בא? אך לאבדון יט דרכו. שומה על כל איש, אף כי על מלך, לשקול בפלס את רגשיו. המלך זה כוחו לאלהיו, לעמו ולארצו, לשמוע בקול שכלו הישר. ברוב תבונה ולא ברוב יצרי־הלב הדרך מלך. שאול – הפטירה אחינועם בעוז רגש וכעת היה קולה כמתחנן והיא אף במבטיה לבבתו – לא לך ללכת אחרי רגשיך כצאן בבקעה. לא אחד האדם הנך, בלתי אם מלך בישראל. אל למלך היות דואג ושפל־רוח. לו נאה ולו יאה דרוך בעוז ובקוממיות.

– ואני זה דברי: לא איש מלך ויתגאה וירומם נפשו. משרת המלכות על שכמו, אך לא לו השלטון. הוא אך שפל ונכנע הנהו. ויש אשר המלך יתהלך כגנב בחדריו הפנימיים, כמו אסיר הנהו, כאשר יאמר המשל הקדמוני: מי עבד כמלך ומי עיוור וסר למשמעת כל כהן ונביא כמשוח האל.

אחינועם לטשה עליו את מבטיה הנחרדים, כמו נבהלה לשמוע, ותתן עליו בגערת־קולה:

– הרף ממשליך הקדמונים ומנע פיך ממליצה. שנאתי מעודי את דברך במשל ומליצה. עוצר בעם ומושל הנך ולא ממשל משלים. לשלטון נוצרת ועד אחרון דור יצאו מלכים מחלציך. לא אחד האדם הנך… לא אדם אתה, שאול. מלך הנך ואליו נשואות עיני כל העם. הכהנים והנביאים אחת דתם לסור למשמעתך. כל מוצא פיך צו וכל אומר אשר לך ייכתב בספר לזכרון. שאול, אך בחכמה תעשה בשמרך פיך ולשונך, כי רבים האורבים לך. אף כי לאחרונה אחרי אשר…

– מה אחרי אשר… – שאל שאול במרי־רוח גובר והולך – ומה הלהג הזה בפיך, כי יש אורבים לי? מי הם אורבי ולמה יארבו לי?. מה חטאי ופשעי כי ישטמוני?. הכי כתר המלכות גנוב עמי, כי יועידוני עליו למשפט? שור מי לקחתי ושה מי עשקתי, כדבר שמואל הנביא?

– לוּ לעצתי תשמע, אך טוב לבל תעלה בשפתך את דברי הנביא הזה או כל דבר נביא אחר, אשר כולם יחד ישטמוך ואף אתה לא תאהבם, אם לא אשגה במשפטי. לא תאהב את הנביאים ההוזים. לא ילך לבך אחריהם. עזה שנאתך להם. הכי לא נכונה אדבר? – הגד, שאול, הגד. ואל תדמה בנפשך, כי תוכל להעלים מעיני כל הגיון נסתר בך. הטרם תדע כי רבים מצפוניך נגלו לפני? הגד, שאול, הגד.

– נגלו צפוני לך, או לא, אך איככה אוכל ואגיד לך, אחינועם, דבר על אודותי, אשר גם אני לא אדענו? לא אוכל להגיד לך נאמנה, אם אוהב אני את הנביאים או אשנאם – ענה שאול ברוח נכאה ומבטיו שפלו בלחץ־מבטיה.

– לא תוכל להגיד נאמנה… אך מה הוא הדבר, אשר אותו כן תוכל להגיד נאמנה? – קראה אחינועם בפרץ־זעם חדש – אך אני אגיד לך נאמנה את הגיגיך הנסתרים על אודות הכהנים. בסתר־לבך תטור להם איבה. מודעת היא בקהל רב, כי לבך לא יט אחרי שומרי כלי הקודש. מודעת היא. ואני הגברת המלכה מזרע הכהנים מוצאי – קולה לבש עוז־נגידה ועיניה ירו זיקי־שטנה – אני הנני אחינועם בת אחימעץ בן אבינדב מקרית יערים, שומר על ארון הקודש בביתו, מעת היחרב שילה, זה בית אבינדב השומר על גחלת הקודש. הוא אשר ירה אבן הפינה לבית ישראל וממנו יתד למלכות ישראל. זה בית־אבי עמד בפרץ לכונן בית לישראל, אשר יעמוד איתן גם בצוק העתים נגד כל צר ואויב בבואו בשערינו. זה בית אבי מעמו שורש למקדש מעט, הוא אשר גונן וסוכך על עמנו עד ייבנה שילה מחדש. בבית אבי הוקם הבסיס לממלכת ישראל ולא בבית קיש אביך. אבי מזרע הכהנים היה, שומר על כלי הקודש, אך קיש אביך רק שומר על אתונות היה, ואף עליהן לא השכיל לשמור בעין פקוחה. שתי האתונות הצחורות, גולת הכותרת למשפחת האתונות אשר לו, אבדו בענין רע ולולא הנביא הרואה שנוא־נפשך, אשר עמד לך למצוא אותן כי אז היה בית־אביך בכל רע.

על אפו ועל חמתו נגרף שאול בשטף־זעמה לקחת חבל בשיח הרוגז בעצם יום החדש יום בו ישא את נפשו להתהלך שוקט ובוטח ומאור־פניו כראי מלוטש לשקף לעיני כל רואיו את המרגעה אשר בחובו, למען ישבעו הכל בשמחות את פניו ויחזו מלך ביפיו ובהוד־שלותו. לא אחת עוררה אחינועם לפניו את ריב המשפחות הנושן, אשר נהיה משכבר לסלע המחלוקת בין בית קיש ובית אחימעץ, מי מהם הגדיל את פעלו להרים קרן שבטי־ישראל ולבנות עבורם מעון־מבטחים. שאול שמר את נפשו תמיד מריב־דברים זה, אשר לא חן ולא שכל בו. והנה אשר יגור מפניו בא לו בעצם יום החודש, אשר שבת היא לו מהתעצב ומכל מרי־שיח. כלה ונחרצה היתה מעמו לשים יד לפה כעת. זאת לא זאת, כי גם יגיד לה במלוא הפה את תהילת בית־אביה, אם כי בלבבו לא כן יחשוב. אפס נבצר ממנו לדבר בלב ולב, אף כי לעשות שקר בנפשו. לוּ הכוח בידו, כי אז נפרד ממנה חיש־מהר ללא הגה בפיו. אולם גם נבצר ממנו ללכת מעמה בעצם דברה אליו ברוע וברהב. רע היה עליו המעשה אשר במלים “אף כי עתה” אחרי אשר רמזה כמשפטה תמיד לדבר־סתר, אשר גונב אליה, והיא טרם גמרה אומר להביעו בשפה ברורה. אל מה תרמוזנה מליה? שכלו יעצו לסטות מן הענין, אשר אל נכון רע הוא ולעבור, אך רוחו הקשה נגועת החולי לא נתנה דמי לו. חושו הגיד לו, כי אך טוב לו להגיע עד חקר הענין מפי אחינועם, הגברת, המלכה, אשת־בריתו ואם־צאצאיו, כי היא תומכת גורלו, לבחון את הדברים לאשורם. ויפתח את פיו ויאמר:

– הכי לא שאול אני המלך על ישראל? לכן זה צו המלך לך, המלכה: הרפי מרמזיך ודברי אלי ברורות מה פשר מליך “אף כי עתה אחרי אשר”? ראי, צויתיך.

ותען אחינועם בשפת־נגידה לאמר:

– הבאמנה לא תדע, שאול, אל מה תרמוזנה מלי “אחרי אשר” או כי תם ומיתמם הנך? מי בעל בעמיו בגבולות ישראל ולא ידע מה דבר נפל כעת אחרי אשר… הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו? הכי לא שמעת את הזמר והכי לא הוגד לך מאומה על אודותיו? אל נכון שמעת אף הוגד לך והיטב חרה לך על בית הלחמי, אשר בגובה־לבו יאמר, כי אשר יקלע אבן באוייב ולא יחטיא, הצדקה לו לעשות לו שם גבור. הנכונה דברתי? – ובדברה קלעה בו מבטי לעג לאיד.

– לא דברת נכונה. לא חרה לי אף במעט – ענה שאול בקול שקט ובוטח, אשר הפליא גם את לבו, בלמדו לקח, עד מה ישכיל איש לשית מסכה על פניו ולסובב בכחש את אשת־בריתו וגם את נפשו.

– לא חרה לך אף במעט, הקנאה לבן־ישי לא תאכלך ואף איבה לא תטור לו? – קראה אחינועם בנהם־זעם ובבכי עצור בקולה.

– לא חרה לי אף במעט, לא אקנא ברועה הקטן, לא אטור לו עברה ולא אשנאהו.

פני אחינועם חוורו וראשה שח, כמו מכובד־מהלומה. לרגע לא קטן עמדה דומם עד אשר פרצה שאגה נואשה מפיה:

– מה לך, שאול, אוי מה לך, כי גם הקנאה וגם השנאה כבר גלו ממך ואף נקם אין בלבך למבקשי־נפשך? הכי גבר אין איל הנך? הכזהו שאול המלך על העם? הכזהו גאון ישראל והדרו? ואולי אך בכחש תסובבני וגם בנפשך תעשה את השקר. הכי יש נפש, אשר שבתה תמיד בתוך מרמה? חרפה תשבר את לבי, בראותי עד מה נהיית ככה סלחן וחנון.

הבכי ניגר בקולה ללא־דמע. אך קול שאול נשמע באיתן ובהושיטו כל אומר כשרביט אל אחינועם שח:

– חדלי, אחינועם, מרוגז, מנעי נפשך מבלהות־שוא, לבל ייהפך היום לחם החודש ללחם עצבים.

ואל נפשו אמר: מי היא אחינועם ומה תכונתה כי אדע? זה כשלושים שנה לשבתה עמי בחצרות־ביתי, אם־צאצאי, אך אל חקרה לא אבוא. הכי לשלומי ולכבודי תחרד, או כי תאוות נפשה אך להרע לי ולשיתני לשמצה? כל שיחה ושיגה והליכותיה נפלאו ממני. התאהבני נדבה או תשטמני עד חרמה? נסתרו ממני יצרי־לבה, אף לא אדע מה תארה: הטובת־מראה היא או נעוות הדמות? לרצונה תיף ולרצונה ישונה מראיה לרוע. אך יצור־מוזר היא. השסע יקנן ברוחה וגם בגיוה.

פרק מא. לחם עצבים

היה עם לב שאול לקום וללכת, אך אחינועם שלחה בו מבט עויין כחץ שנון ותתן עליו בגערתה:

– לאט לך מלשמרני מלחם־עצבים וכל ימי־חיינו אכלתי אתך אך לחם־עצבים. הרוגז היה לחם־חוקי. אף שעה אחת לא ראיתי עמך חיים טובים ואת רוחי העכרת תמיד. הכי מעודך הסיבות את לבך אלי או עינך היתה טובה עלי? הכי כבוד ויקר נתת לי? אף פלגש לא הייתי לך, בלתי אם כאחת השפחות נחשבתי בעיניך.

דברה קשות, אף היתה קשת־פנים ומבטה שואט ועויין גם יחד. לכן צלחה גם עליו חמת־משטימה לאשה הנצבה נכחו כנכריה וכאוייבת בנפש, אשר אך תתנכל לו להוקיע את קלונו ולשיתו ללעג, לאידו תשמח ובשם גבר אין־איל תכנהו. היא תשנאהו, אף תחקרהו ותרגלהו ללא הרף. ומי יאמר לו אם באמנה עוד תאהבהו או כי מעודה הגתה אהבה אליו? רק אין זאת, כי זה משפט האשה לבוא אל חדרי לב הגבר כמתגנבת, למען תשפוך עליו לאחרי זאת את שלטונה אם ביד חזקה ואם ביד הערמה. מי יתן ויעצור כוח להגיד גם לה ברורות, כי כעת אך זרה ונכריה לו. אשת־בריתו היא ולא עוד אשת־סודו. בשגם לא לאורך ימים חוסן האהבה וכל רגשי־אנוש בני־חלוף המה. כן, היא גברת המלכות ולא גברת־רוחו. עוד הוא שוקד במחשבתו על איזהו אומר יבחרהו להביע לה בדברים כדרבונות, מה מאד נקעה נפשו ממנה ונחשול חמלה עזה עברו ושת מחסום לפיו. למה יכנה בלשונו אחרי אשר כבר המר לה שדי עד בלי די, בהכותו את יפיה בשדפון והיא טרם באה עד סף הזקנה, כי צעירה היא ממנו בשנים מספר. היא במיטב־עלומיה ולא עוד במיטב־חנה. טרם תדע אל נכון צרת־נפשה ולא תבין למה זה ועל מה זה סר קסמה ופג מדברה תוקף־שלטון. גורל אחינועם הוא ראי מלוטש למנת־גורל כל אשה, אשר גם בהיותה אשת חיל לא תגבר חילים כגבר, כי מעגלות חילה ותנובתה ינועו חיש מהר אל קצם מאשר מעגלות הגבר. האשה בטרם שלפה יבשה ואף באבי־ימיה יש אשר תבוא הזקנה כמארה בבשרה. וי גם לגבר, כי יזקן, אולם וי שבעתיים לאשה בערוב־יומה. הגבר, ככל אשר יוסיף שנים יוסיף חכמה וכמספר הידות, אשר תאבדנה לו באונים, ימצא בתבונה ואף בתום מועד־בחורותיו, עוד כאיש גבורתו להיות רב־פעלים. רבים גברים הם חכמים נודעים לתהילה, שופטים, כהנים, נשואי העדה, היושבים ראשונה בסוד יועצים במלכות. לא אומלל הגבר אף אם דורו נסע ממנו, כל עוד יכובד על פני העם. זאת לא זאת, כי הזקנה תהיה עטרת לו. כל ימי הגבר חגים, וכאשר יבוא הנער השובב תחת הילד חסר הישע ובעקבות הנער יופיע העלם בגאיונו בצפייתו לשוות לו מראה הגבר בעוז והבעל בעמיו, ככה יבואו החכם, היועץ ונשוא הפנים תחת גבור החיל. אולם לאשה לא יקום מצהרים חלד ומשנה־עלומים לא יפקדנה בצבא־שנותיה. המעט כי שלכתה תגדל מאשר בגבר לא תינתן לה כל תמורה בהיעשק ממנה בתגרת השנים פטורי הציצים אשר ליפיה ולחנה. על היפעה בה יעלה הכורת וכל העדנה בה תהיה לבליה. חמודותיה, עליהן היתה גאותה לפנים, תגוזנה, כמו לא היו. כל אבדן באשה הוא אבדן כתומו. המעוות, אשר תשית בה מחרשת העתים, לא יותקן וכל חסרון בה לא יוכל להימנות. בהישחת תארה לא עוד הדר לה ולא עוד יופע עליה חשק־גבר. אף היפה בנשים מלפנים לא ירונן וירועע לכבודה ולא יוקטר לשמה, אחרי אשר לא תצא עוד חמושה בנשק־חמודותיה, אף כי אומללה האשה, אשר לא חוננה בסגולות היופי, כל ימיה דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה, בבוא לה ימים אין־חפץ־בה. ואם אשה היא לאחר ממרומי הארץ, הלא ידאב עליה לבה שבעתיים, כי בעלה נודע בשערים בשבתו עם זקני ארץ והיא אשת חיל מלפנים מקומה יכירנה כעת מאחורי הכיריים או על מחצלת הקש במלונה. היטב יזכור שאול, כי בעלותו על כסא המלכות גמר אומר להרים קרן האשה בעמו, להלבישה שני עם עדנים ולהושיבה עם נדיבים למען יצא שם האשה כשם האיש בישראל לתהילה בגויים. והנה כעת גם על המלכה לא יחוס, עקב אשר פנה הודה וסר זיוה. לא נפלאת היא, כי נפש אחינועם ירעה לה ואך ערוכה היא לקרב כנגד הגבר אויבה הקדמון. בדמותה כי עוד כלביאה גבורתה ישיאה לבה לעשות בי נקמות ולהכעיסני גם כעס. נמשלה כילד דל האונים, אשר בחמת־זעמו על האיש, אשר כוחו במתניו, יחרוק עליו שניו, ישרטהו בצפרניו, יזעק, יבך ואף ימטיר עליו חרפות וגדופים.

וישחק שאול ברגשת־נפש ויאמר אל אחינום בשחקה נדיבה:

– ואולי גם זאת הפעם צדקת ממני, אחינועם המלכה, בדברך על הקנאה, אשר רוח היא באנוש, הכרח אשר לא יגונה. אכן, העם הנתעה על שוא מריע לקראת הרועה הקטן, זמירות ינעים ושירים יארוג לו. זה אורח המון העם לעשות מפעם לפעם פסל ומסכה, אם צלם־עץ ואם גולם־אדם.

– ואתה לאט לך מלהבזות את העם, אשר ממנו מקור שלטון – החרישתו אחינועם בעצם דברו. – אף לא אומר טוב לתהפוכה זו ברוחך, אשר לרגע הדכאון יתן בך את אותותיו ומשנהו תתגדל ותתנשא על הכל. עזה קנאת גבר, אף כי קנאת המלך בפחדו, פן ימירהו העם באחד הטוב ממנו.

– איככה נועזת איככה… איככה… להביע כזאת? מה רבו רוע לבך וזדונך… מה… מה…? – לשונו התנהלה בכבדות ועיניו ירו רשפי־זעם, אשר נשקפו לאחינועם כרשפי שגעון בשוטטן מסביבו, כמו מחפש אחרי דבר. אחינועם ניסוגה מעמו בחלחלה בעוצם פחדה, פן אחרי חרבו, אשר איננה בידו, יחפש, להכותה נפש – מה… מה? – הוסיף לשנן לאין־קצה עד אשר התאושש ועצר כוח להפטיר – איככה נועזת בת־בליעל להגיד, כי העם, עמי ישראל, אשר אנכי כוננתיו, את שבטיו חברתי ואת מלוכתו לכדתי, כי הוא העם, עמי, עמי ישראל, ימירני באחר?

אף אחינועם נהמה בזעמה ובחירוק־שניה וקלעה בו חציה לאמר:

– הכי לא שמעת, הכי טרם הוגד לך, דבר הרואה הזקן, כי האל מאס בך ואת האחר משח?

– דומי ואל תדברי… אך דבה רעה היא מפי מלשינים… קצתי מפני כל משטין ומלשין. אף נעריך, אשר תשלחי לשמור צעדי ולרגל אותי, נבזים נמאסים בעיני – קרא שאול בפני־להבים. למרבה הפלא דעכו חיש מהר להביו. אות הוא, כי זעמו שכך. שחוק נעים שכן על שפתיו. ויאמר שאול:

– אך להבל נריב. חודש היום. באתי אל נוך על יום טוב ולא על דברי ריב ומדון. הלא אל מירב בתנו אלך כעת. אל נכון אמצאנה בנוה.

לא אדע אל נכון – ענתה אחינועם בקול רך וחרישי, כמו אף רוגזה פג לפתע – אף בתנו הבכירה מירב, יש אשר אדמה, כי כמוה כאביה, רוח אחת לשניכם והיא רבת חליפות. לעתים תעזוב את נוה בבקר השכם ותצא לנוע על השדות הקרובים לשבת על השפיים ולשוחח עם נפשה, תאהב בדוד והעמק חשוב. רבות מחשבות בלבה. והיא כמו הוזה תמיד. גם לה דרך־עצבון, מורשה לה מאביה.

אחינועם גם בטוב לבה עליה תדבר עם שאול בשפת־פיפיות, שפה נאמנה ונוכלה גם יחד. בפי שאול תכונה בשם שפה חציונית. מתק ומרור בה, מדקרות וגם רפאות בה. היא התהפכה בלשונה, אך למען הגידו ברמזי־מלים כי לבו ערום לנגדה, אין דבר בו אשר נסתר ממנה, אף לא עצבונו ודכאונו, אשר יהיו כעש בנפשו ולרקב בבשרו. אולם בדברה על בתה האהובה החליפה את לשון התהפוכות אשר בפיה בתורת חסד על לשונה והפטירה בשחקה נעימה:

– אך מה מגרעת או פחתת קטנה ביצור כליל הסגולות הטובות? אשרי הגבר, אשר מירב בתנו, אין כמוה לחן וליופי, תפול לו חבלים בנעימים.

שאול חשב לטוב לו, כי יתחרש גם למהללה הנפרז למירב, אשר תוכו רצוף רמזי־דופי למיכל וגם לנכבדות אשר ידוברו במירב אף על אודותיהן נפלגו דעותיהם. אכן, שאול אהב את מיכל משנה־אהבה, כי היא דמתה בתארה ובקומתה ובכל תוי־פניה לאחינועם, כאשר היתה עמו בתור־עלומיה. מדי יביט אל מיכל נשקפים בראי חנה והדרה לעיניו, עלומיו ועלומי אחינועם, אשר גזו כחלום, תום־רוחו וטהרו אז בלכתו אחרי המחרשה.

– העת לי ללכת, המלכה – אמר שאול, בקומו בחפזון מעל מושבו. הבקר הנה עוד מעט יחלוף ועוד רבה לי התכונה לסעודת החודש.

פרק מב. קסמים, תרפים ושחוק גואה

מעכה, שפחת מירב, פתחה את הדלת אשר לנוה מירב גברתה, השוכן באגף השמאל לבית הנשים אשר בחצר. בראותה את המלך כרעה לפניו על ברכיה ותאמר: – עוז והדר לכבוד מלכנו ואך טוב לו סלה.

ויען שאול לאמר:

– שלום לך, הנערה. המירב בבית?

מעכה, אשר לחייה חכליליות ושפתותיה שושנים, הפילה את מליה מפיה כעלים הנקטפים מן השושן ותאמר:

– את דברתי אגיד צדק למלך. לא אדע עד מה אנה הלכה גברתי מירב. זה רגעים מספר יצאה מחדר־משכיתה, לא אדע לאן פעמיה היו מועדות, אם כי משפטה תמיד לגלות את אזני על המועדה אשר לה ואך הפעם לא הגידה לי.

– תאמרי, נערה, בשפתיך שושנים שלום למירב גברתך וכי באתי לקראה אל לחם החודש – אמר המלך שאול, אשר בלבו החומל האיר פנים לכל אשה מדלת העם.

שאול כבר הסב פניו ללכת, אך מעכה עצרתו במענה־לשונה ותאמר:

– אדוננו המלך רב החסד, אני אך אמת אדבר אל אדוני. אין בפי להגיד דבר ברור על אודות מגמת פני גברתי בצאתה הבקר השכם מהבית, יען כי לא הגידה לי אף דבר או חצי־דבר… אך אדע שמץ דבר מאשר לבי נחש ינחש. ואולי לא תהיה תפארתי על הדרך הזאת להיות כמנחשת. נבוכה אני, אדוננו המלך. לא אדע האדבר או אחדל.

– אשר לא ידע דבר ברור, אך טוב כי ימנע שיחו. ברוב דברים לא יחדל להג – אמר שאול בשחוק מלך נדיב.

מעכה השתחוותה בשנית לפני המלך נכלמה ונבוכה ותאמר:

– עוד מלים מעטות בפי אל אדוננו המלך. הישא לי אדוננו המלך את עזותי בהוסיפי לדבר אליו על אודות גברתי מירב?

ויאמר המלך:

– דברי, חכלילית הלחיים, כי שומע אנכי.

ותאמר מעכה:

– הנה אחרי אשר הואיל הוד מלכנו לשמעני, אגיד גם זאת לאדוננו המלך. אך אעשה שקר בנפשי, כי לא נודע לי לאן פני גברתי מירב היו מועדות הבוקר. שמץ־דבר גונב אלי. הליכות מירב כתומן לא נסתרו ממני. אני עליהן אתחקה בצו המלכה.

שחקה נוגה עלתה על שפתי־שאול ובלבו רגז על השפחה החורצת לשונה להביא אליו ברצי מלים ובקריצות־מבטים את דיבת בתו רעה. נפשו שאטה ברשת הריגול הפרושה מעברים בחצר המלך ואף יד המלכה אחינועם חולשת עליה. כל משרת עקוב יעקוב וכל שפחה רוגלת. אל נכון גם כל שר הוא צר ועויין למלך. זו מנת הגורל אשר למלך לשבת באופל. מסביב שתו עליו מרגלי־חרש. השר והיועץ, משרת ומשרתת, כל נאמן־ביתו ולראש לכל המלכה, הטומנים פחים לו. כל רואי פני המלך, אחת תשוקתם לראות כי רעה נגד פניו וכל הרצים לפניו אחד חפצם לנשכו עקב. הכי חוק עולם הוא כי כל אנשי בית המלך יהיו אויביו? אולם שאול לא נתן לבו לשאט־נפשו והוסיף להאיר פניו אל המשרתת פושקת השפתיים ויאמר:

– הכי תגידי בצו המלך מה שמץ־דבר גונב אליך על מירב בתי אשר על הליכותיה תתחקי כדבריך?

מעכה שוב השתחוותה אפיים ארצה ואמרה בתחנונים:

– אחרי צו המלך אמלא… אכן, אמלא. ואף לולא ניתן הצו מעם המלך, נחרצה היתה מעמי לספר לאדוננו המלך קושט דבר אמת. כולנו, גם משרתות הגברת המלכה וגם השפחות לבנות המלך, אך סרות אנחנו למשמעת המלך וחלילה לנו להמרות את פי אדוננו מלכנו. לזאת הנני ואגיד לאדוננו המלך שורש־דבר… אמת לאשורה אדבר. מירב המעונגה והגאיוניה, חדשה נעשתה עמה, כי היא נהה תנהה אחרי הקוסמים והידעונים. גם הבקר השכם יצאה מחדר־משכיתה ללכת לקראת הקוסמת, אשר נקרתה עוד אמש בגבולותינו לקבל מפיה עצה. אני לאדוננו המלך אספר את הדברים כתומן. גברתי מירב הלכה אל הקוסמת, אשר באה אי מזה, למען תנחש לה עתידות ומעמה יצאה משפטה התלך אחרי עדריאל המחולתי, אשר זה ימים רבים יבקש את קרבתה ואת צלה ישאף ובאהבתו העזה אליה ידבר על לבה, כי תהיה לו לאשה. אך מירב גברתי טרם גמרה אומר אם להשיב לו אהבה אל חיקו. מירב גברתי, בלכתה הבקר השכם אל הקוסמת ציותה עלי, לבל אגלה את אוזן המלך על זאת, כי אדוננו המלך, אשר חכם הנהו כמלאך אלהים, בוז יבוז למנחשים ולקוסמים ואף כלה ונחרצה מעמו לבערם מן הארץ.

– הכי ניתן צו אשר כזה מעם המלך? – שאל שאול בהשתאותו הרבה, כי הדבר אשר הובא לפני סוד השרים ומשפטו טרם נחרץ, אם להילחם בנגע הכשפים במקל־חובלים או במקל־נועם, כבר נודע בקהל הרב וכי דינו יצא לשבט.

– כן, מודעת היא – אמרה מעכה ואף פניה הפיקו השתאות תמימה – ולשיחה היא בפי הכל, אשר אדוננו המלך עויין את הקוסמים והמכשפים למיניהם וכי לא רחוק היום והמלך יצווה לבער את האובות והידעונים מגבול ישראל. ואני אף שמעתי זאת מפורש מפי מירב גברתי. לא אחת הגידה לי, כי אדוננו המלך לבו רע על הקוסמים והמנחשים ועל כל החוזים משאות־שוא. אדוננו המלך הוא אויבם בנפש.

– לא אוייב בנפש אני להם ולא לאיש מישראל – אמר שאול, אשר לאחרונה גם בדברו אל זולתו, היה כמו שח עם נפשו – אף אשר ימרה את רוחי, ידי לא תהיה בו להכותו נפש – ובהגידו זאת אמר עם לבו: הכי לא לרועה הקטן תרמוזנה מלי?

– מודעת היא בכל הארץ, אשר לב מלכנו טוב ורוח נדיבה תסמכהו תמיד – אמרה מעכה בשיח נמהר, עננת המבוכה, אשר היתה פרושה על פניה, נמוגה לפתע ועיניה, אשר שפלו לפני כן, הורמו. אף נקרא דרור לרשפי־אש הירקרקים, אשר נקלעו מהן ללא רתת אל מול פני המלך – לב חכם לאדוננו המלך, לכן עינו לא תהיה רעה באיש ואף יבין למשאלת כל לב, אף כי איננו קנא ונוקם. מודעת היא, אשר בני מרום עם הארץ לא ישאלו בעצת המנחשים ולקוסמים לא ידרושו, אף בוז יבוזו להם. אנשי־בינות הם ושכלם יגיד להם מה לקרב ומה לרחק, אף דעת־עתידות לא נצפנה מהם. ולא כן בני דלת העם וכל קטני־ארץ, אשר לא יחכמו להבין לאותות ודרכם נסתרה מהם, אין גם מגיד אף אין משמיע לקח טוב להם. לכן ישאלו עצה מעצם הקוסם והמעונן ואף יפנו לעתים אל בעלת האוב – השפילה מעכה את קולה כדוברת סוד – אני אדוננו המלך, אמת אדבר ומאומה לא אכחד תחת לשוני. יש אשר גם נבונים לא ישעו אל בינתם וילכו לבקש אל הכהן לשאול בעצת האורים והתומים, באשר אין אדם בארץ היודע דעת עליון. האף אין זאת, אדוננו המלך? אף החכמים יש אשר יגששו כעורים באפלה.

אחרי אשר המלך ענה אף הוא חלקו, כי אין איש חכם בארץ, אשר כל רז לא סתום לפניו, שתה מעכה נוספות לדבריה ותאמר:

– אף כי אין אשה, אשר תפלס בכל עת דרכה למישרים. לב פותה לאשה, אדוננו המלך. נוע ינוע. פעם הוא בכה ופעם בכה. לא בינה רבה לה ולא עין צופיה למרחוק. והיה בעת צרה לה והיא לא תדע מה לעשות ואם לעשות או לחדול, או כי חלום רע תראה וכל חלום אשר לא תדע פשרו, אף מבלי רצון תלך אל אחד מתנבא או מכשף להורות לה את הדרך, לפתור לה את החלום ולהגיד לה פשר דבר. גם אני יש אשר אפן למכשף או לידעוני… הרביתי להג, אדוננו המלך, אחרי אשר הואיל להקשיב לדברי נערה פתיה אשר כמוני, אחת משפחותיו הקטנות… אערוב לבי לשאול מה הצו בפי אודננו המלך אל גברתי מירב?

– כי תבוא היום אל לחם החודש – ענה שאול ופנה ללכת אל נוה מיכל השוכן באגף הימין אשר לבית הנשים.

בדרכו אל מיכל היה עם לבו להימנע מכל שיח עמה אחרי ברכת החודש, פן יסובו הדברים מבלי משים אל ענין פלטיאל בן ליש, אשר זה ימים לא־מעטים נהיו לו למקור דאגה רבה והוא נפשו עיפה היום עד למאד מריב הדברים עם אחינועם. שאול יכול היה לכלכל ברוח שקטה כל מריבה בביתו, ואך לא ריב־דברים עם מיכל האהובה בבנותיו. כבר גונב אליו תמול בבקר מפי יהונתן, כי מיכל עודנה פוסחת על השעפים אם תהיה לאשה לפלטיאל בן־ליש או לא, והוא אדיר־חפצו כי תמשכהו חסר ותרצהו. פלטיאל נכבד וגם יקר בעיניו ומאד יירצה לו כחתן לבתו האהובה.

הוא סר אל נוה בהצנע, כמתגנב, כמשפטו תמיד, להביא עליה צהלת־פתאום מהולה בבהלה מעט. על אחיפז, המשרתת לפני מיכל, אשר פתחה לפניו את הדלת, ציוה לבל תודיע לגברתה את דבר־בואו. לאחרי זאת צעד על בהונות רגליו לפנים החדר. אך תחת להבהיל מעט קט את מיכל מחמל־נפשו, נבהל הוא לא במעט, עקב המחזה המוזר, אשר נגלה לעיניו. מיכל הגאיונה, בת המרי, אשר נטוית־גרון תלך, עוז ומרי בפיה וכל הליכותיה חוסן־נגידה, לא תישא פנים לאיש ולכל מצות אנשים מלומדה אך תלעג, עמדה נכאה והוזה בחדר השוכן בעלטה – כל וילאותיו הורדו ואך שני נרות דולקים על השולחן, הנצב בסתר־פינה – שחוחה ואחוזת־רעד, כמו הובאה פלילים בצו שופט עליון, ולידה התרפים, שני צלמי־עץ כמראה אנשים, חלולים ומנוקבים, והיא תנשוף בהם בעצמה רבה, באגרופיה תתופף על לחייה הנפוחות כשתי נאדות. רק אין זאת, כי את חית־נפשה תבקש להפיח בצלמים המתים.

שאול עמד בעוצר־נשימה והתבונן אל המחזה המביש. מיכל, תפושת־הזות לא ראתה בבואו, השאיגה אל בטן הצלמים מלים מלוהגות וחסרי־פשר ברגשת־נפש, כמו ביקשה לברוא לצלמים גם ניב שפתיים במאמר־פיה. אכן, מבטן הצלמים עלו הדים קלים, אשר מיכל אספה אותם בחפניה, לגלגלם אחת הנה ואחת הנה, למען תשפכם מבעד לעיניה ואזניה אל נבכי־נפשה כשי ממרום. היטב התבונן שאול וראה כי על פניה השתפכה מפעם לפעם חרדת־אין־אונים ומראיה כמעורפלת או כמתמוגגת מעוצר רגש וחזון. הנה פצחה בהמייה, אשר נהייתה ליבבה חרישית, או כי תקרא בשאגה כמעט “הידד” רגע ו“האח” ומשנהו “אוי” ו“אללי” ואת כל קולותיה השונים תפיח אל קרב הצלמים. שאול עמד עד בוש נחבא לו להתבונן אל המעשה הזר והמוזר עד תומו. אחרי אשר מיכל הוציאה מפיה קולות לאין ספור ומלאה את בטנה הדים לרוב, פתחה את פיה לפחת בשני הצלמים חליפות “כן” לזה ו“לא” לזה ובשאגות ללא ספורות כן ולא, לא וכן, עד אשר גרונה ניחר וקולה נדם. ארשת פניה לא נדמה אף להרף עין להביע ששון ושמחה או קנים והי. ויתמה שאול עד למאד על מיכל טובת השכל והגיאיוניה, אשר אף היא כעחת מבנות ההמון תתגאל בעבודת האלילים ותתמכר אל רעות־רוח, אשר היא איולת ושגעון גם יחד. נפשו ירעה לו ורוחו נעכרה, ואך למען לא יתן על בתו הנאהבה בקול־זעמו, געה בשחוק רם. הוא על משבתיו שחק כי גם בתו הנאהבה, עצמו ובשרו, תנהה אחרי הדבר, אשר פיגול הנהו בעיניו. אכן, השגיון אורב לכל. אדם יסודו תוהו והשגעון אביו. השגעון הוא מלך העולם, מי הקשה אליו וישלם. אף החכם באדם לא ימצא מגן ומחסה מפניו. יצר לב האדם משוגע מנעוריו. בחביון כל נפש יקנן חוסר־דעה.

שאול בהגותו בזאת אימה אחזתו, פן עוד אחת מעט, עוד רגע כהרף עין, ושפיפון השגעון יגיח אליו אי מזה, אם מבטן הצלמים ואם מבטן־הגיונו וינשכהו עקב. בבקשו להיחלץ מן האימה געה בשחוקו ולא חדל לאורך רגע.

ויהי גם צחוקו חסר השחר מזכרת־חרדות לו, כי קרוב היום והשגעון בוא יבוא אליו כהלך. לא לשוא יאחזהו לעתים בלילות פחד פתאום, פן תסתתר בינתו.

פרק מג. שיח שאול ומיכל

לכל תכלה יבוא קץ ואף הזות מיכל ועלפונה גוועו בפרוץ שחוק שאול, אם כי גם לאחרי זאת לא שבה רוחה אליה להתאושש עד מהרה.

– השלום לך מיכל בתי? – שאל שאול בשחקה נעלסה, אשר שכנה על פניו תמיד בקרבת מיכל, ויהי כאיש אשר לא הביט אל סביבותיו ולא התבונן בלתי אם במיכל מחמל־נפשו.

מיכל אשר בין כה וכה התאוששה כליל, לבשה ארשת המרי, בה תקדם בכל עת את פני־אביה, אשר על אף האהבה הרבה אשר תהגה אליו או כי בגללה, אך תאהב להתגרות בו במריה ובקשיות־ערפה ותאמר:

– השמת לבך, אבי מלכי, אל המחזה, אשר נגלה לעיניך בבואך אל נוי? הכי לא מוזר המעשה אשר עשיתי?

– זר ומוזר – ענה שאול במהתלה קלה – כמוהו כחלום, אשר לא נדע פשרו. אכן, דור חדש קם בישראל, בו יהיו רבים כחולמים ואנחנו זקני העדה יש אשר נראה אך דברים זרים ומוזרים. אכן, זקנתי, בתי.

מבטי מיכל התרפקו על אביה. הוא הרהיב אותה בכל עת ברום קומתו ובחין־יפיו, אשר שתו הוד המלכות נוסף לו. ותקרא בעוז־רגש:

– אבי, הודי והדרי, אל נא תאמר זקנתי. יפיפית עד למאד. אין אף בחור בישראל, אשר ידמה ואשר ישוה לך לעוז־גבר. לא זקן אתה, אבי. אך זר אתה לכל חזיון וחלום. אכן, זר לא יבין זאת. לכן אך מוזר המעשה הזה בעיניך.

מיכל מדי דברה אל אביה תרוממהו ותנשאהו וגם תעקצהו בשנינות־לשונה למען היטב יבין, כי באמנה תתן כבוד ויקר לו, אך תתימר רק בכבודה ובהגיון־מחשבתה תתברך ממקורה. הכי לא למען זאת תשאל בתרפים לבשר לכל, כי אין היא סרח העודף למלך שאול הגדול, כי היא לבדה תשב כסא למשפט, בבואה לחוות דעה על כל ענין באשר הוא? לב שאול היה סמוך ובטוח, כי מיכל לא תנהה בלבה אחרי צלמי־תוהו ומעשי־בדים, ואך למען התגרות בו תפן גם אל השוא. ויאמר שאול בשחוק־חן:

– הכי זר אני לך, מיכל בתי? מי יתן ותלמדי גם תועה אשר כמוני בינה, למען אחכם גם אני.

– למען תחכם גם אתה – שחה מיכל בקול עמום, כמו לא על נקלה הקיצה משגיון ההזות וטרם שבה כתומה לגבולות השכל – אני זאת אגיד לך, אבי. אל נא תאמר לתכן את רוחי, כי היא לא תצלח. יש אשר האבות לא יבואו עוד עד חקר רוח הבנים והבנות. איככה אוכל ואגיד לך זאת, אבי? – אמרה מיכל ברנן רך, אשר יפעם לעתים את קול אחינועם אמה, בהתעטף מראיה בדוק חמדת־בשרים, ותחת שביבי המרי צמחו בעיניה רשפי־צדקות, אשר הענוה והתאוה חוברו בהם ונהיו לאש קודש ולאש זרה גם יחד ומן האש התאבך עשן החלום – הכי לא ידעת אבי, הכי לא שמעת, כי יש אשר פתאום תצלח רוח זרה ומוזרה על אדם, רוח אשר תהפוכות בה, או כי לא תהפוכות עמה, בלתי אם… רוח באנוש… רוח תמהון… רוח… רוח, לא אדע אכנהו והוא אשר ישית פרעות בנפש… רוח, רוח… נפלאה היא ממני, אך בי היא. ובבואה יתהלך האדם כחולם… לא כי כצל. אתה אבי, לא תוכל לבוא בסוד הרוח הזאת. זקנת למדי, אבי, וסערת העלומים כבר רחקה ממך. לא תבין עוד לרוח באנוש, אשר יש והיא תצמא לדבר, תתדפק על דבר, תערוג תצמא, ואין דמי לה. כי היא…

– את, בתי, כאשר אחזה לי אני – ענה שאול בשחוק נעים – לא על רוח באנוש, בלתי אם על רוח עועים באנוש תאלפיני בינה, או כי על רוח אהבה רבת החתחתים תרמוזנה מליך…

אך יצאו המלים האחרונות מפיו ראה שאול, כי אך בשגגה העלה על שפתיו את אהבת מיכל, אשר היטב שקד למנוע מנפשו את השיח על אודותיה ביום החודש. אולם את הנעשה לא יכול עוד להשיב. מיכל מחאה כף לדבריו וקראה במצהלות:

– ניחשת, ניחשת. אות הוא, כי טרם זקנת עד בלי די, אבי, ועוד שכל לך להבין, כי יש אשר רוח האהבה תהיה לסופה עזה להביא טלטלה בנפש עד כי… עד כי גם הנבון יהיה כמו משוגע למראה־עיניו… לא משוגע… לא, לא, אך עצוב מאד… עצוב וגם שמח, נפעם. נפשו תתעטף ביגון אין־אונים. בזרועות־דמיונו יחבק את החמוד, אשר כה קרוב הוא לו כהלך־נפש, אך מה רחוק ממראה־עינים. איככה אוכל ואגיד לך זאת, אבי? חכם לבך, אך התבין לסערת־רוח בתך, הנושאת אותה אל אשר כה רחק ממנה?

בדברה שח ראשה אל אביה, כמבקשת מגן לה באיש הנצב לידה כה קרוב ומלבה הוא רחוק, מפני אשר כה קרוב ללבה והוא רחוק ממנה – רוח עצב בי, אבי.

לא ידעה מיכל, עד מה אביה בן לרוחה. עזה היתה אהבתו לה והאהבה הלא תפתח את שער הבינה. לבה גבה מעודה ומשחר־ילדותה מנעה מזולתה, גם מאביה, את התגלותו. אף בחיק־אמה לא שתה את ראשה בלתי אם להסתיר בו את דמעתה הניגרת על לחיה. אך הנה נוצצו אגלי־דמע בעיניה. הכי לא אות הוא עד מה גברה צרת־לבה? ויאמר שאול מלך בצו אב, תוכו חמלת־אם:

– אל תגורי מפני העצבון, בתי, כי אך שקוי ללב הנהו. הן גור תגורי אפס משממון הנפש. יצר לב האדם עצוב מנעוריו. בעצב תחבל האם את עוללה. מאז ומקדם תהיה התוגה בת־לויה נאמנה לאהבה. תחת זאת תהי האהבה רפאות לנפש הנכאה. הכי אעמיק שאלה, בתי, בשאלי ממך, מי הוא זה ואיזהו האיש, אשר הגורל מינה לו חבל בנעימים להיות בחיר־לב מיכל היפה?

מיכל הרימה את ראשה השח, כמו הוסע לפתע ביד חזקה והישירה את מבטיה אל מול פני אביה, הנחיתה אותם אל קרב־לבו. פניה הפיקו עוז־רצון, כאיש אשר תשוקה נועזה עברתו להביע קושט דבר אמת ויהי־מה. ותען לאמר:

– הלא תדע, הלא תבין, אבי, מי הוא ואיזהו בחיר לבי. בן־ישי בית הלחמי הגבור הנערץ בעם הוא. בו נקשרה נפשי לעולמים. אך הכי אדע, אם לבו גם הוא ילך אחרי או אך בוז יבוז לי?

לשונה חפזה עד למאד, כמו לא האמינה למשמע־אזנה, כי היא בפיה תגלה לזולתה את רחשי־לבה, ולמען לא תשית עד מהרה רסן ללשונה, גמרה אומר להביע את כל מערכי־רוחה והפטירה:

– אני לזאת ניחשתי בתרפים לדעת, אם גם לבו יט אחרי, כן או לא. והיה כאשר יגבר קול הכן היוצא מפי, או אז אדע, כי באמנה יאהבני. ואם יגבר קול הלא, אות־חרדות הוא לי, כי אבדה ממני כל תקוה לישא חן בעיני…

– בעיני הרועה הקטן? – שאל שאול.

– אל נא תקראהו, אבי, בשם הרועה הקטן. זה הקטן גדול יהיה – קראה מיכל בתחנונים וברוגז גם יחד – אפחד גם פחד, פן המעט אשר לא יאהבני, אף ישנאני.

– גם ישנאך? על מה? – שאל ברוח נכאה ותמהון עז נחרת בפניו.

– כן, ישנאני – ענתה מיכל ונדמה לרגע קטן, תפושת־מחשבות, כמו רבות הן הנסיבות לשנאתו אותה, והיא ברוחה תתייגע למצוא את הראשה בהן – אף עקב אשר יפה אני רב מדי. גם יופי רב מדי הוא אך למחסור. לא טוב היות יפה עקב אשר…

– לא טוב? למה ועל מה? אך מה לך, בתי, מדברת גבוהה־גבוהה? אל נכון גונב אליך הרעיון הזה ממשל קדמוני לא נודע ברבים – הפטיר שאול בלצון מעט.

לא אבה שאול, כי מיכל בתו הרכה בשנים והמעונגה תביע באזניו רעיון כמסמר נטוע. בשגם תוכו רצוף הגיון קודר. למיכל כבר מלאו שמונה עשרה שנה, אולם בעיניו נשקפה עוד כילדה רכה, אשר טרם באה בסוד התבונה. אף לשאול היה אורח כלכל ההורים, אשר את צאצאיהם האהובים יוציאו ממעגלות העתים ואף ישוו אותם לעיניהם תמיד בדמות הרכה והענוגה משחר־ילדותם בטרם נפקחו עיני־שכלם להתבונן בכל עמל ואוון אשר תחת השמש, כמו לא באו עד כה בימים, אשר ילמדום אף לקח מעט ובתום־ילדותם יעמדו גם בעלומיהם. אכן, סובב הולך גלגל הזמן, אפס בצאצאיהם לא יגע והם יתהלכו כאדם וכחוה בגן עדן מקדם בטרם ידעו רע. לזאת בשמעו בתו מיכל מביעה דעה עמוקה כאיש החוקר לכל תכלית, נחרד עד למאד וישאל¹ את נפשו: הכי לא תועה הנני בדרכי הזמן?

ומיכל אף היא אל נכון גמרה אומר להוציא במחי־לשונה את אביה ממעגל התועים בזמן ותדבר אליו בתעצומות־בטחון, כאיש אשר כבר הגה רבות מחשבות בלבו:

– אבי, משלי הקדמונים לא אהבתי מעודי. אני אך אל שכלי אשען. את אשר עם לבי אותו אגיד. וראה זה מצאתי: האשה היפה, כל ימיה אך רעים. היופי שתול על עברי פי הבליה. אכן, ראשיתו ישגה, אך אחריתו מה מצערה ומרה. אבי, היופי הוא אשר…

– היופי מה הוא אשר? – שאל שאול במורת־רוח עצורה, כי דרך מיכל לנתק את פתיל־שיחה כמו מבלי משים, תחת להגיד דבריה כתומם, לא ישרה בעיניו ואף נתנה דאגה בלבו, פן אף היא כאחינועם אמה לא תעצור כוח לכלכל שיח נכון ותמים ללא רמזי־מלים, אשר תוכם רצוף גניבת־לב, להגיד כי דבר־סתר יצוק בה, אשר עד עולם לא תגלה לאיש שיחה. – הכי לא לזאת תרמוזנה מליך כי היופי הוא אשר יהיה בעוכרי האדם, עקב אשר יגדל את לבו וינשאהו לשפוך בוז על זולתו?…

ותען מיכל ותאמר ברגשה וברוגזה:

– אתה, אבי, חכמת עד בלי די, ולזאת לא תבין מלי אשר כל חכמה איננה צפונה בהן. אני אך זה דברי, כי היופי שמור לבעליו אך לרעתו, כי הוא מקור־דאגה, כי יאבד לו בענין רע, כפרח וכציץ נבול יבול. הכי למי אוי ולמי אבוי ולמי מכאובים לאין קצה? לאשר יצוד כל עין ויפליא כל לב בחנו, לאשר כולם יקראו אחריו מלא־חן הנהו. איככה אוכל ואביע לך, אבי, את הגיוני בשים שכל? היפה ימשוך בכוח־אבירים אחריו עיני כל והעינים אך רעות הן. רעה תמצא את האיש, אשר עיני־רבים נשואות אליו אף כי דבוקות בו. ואני אף לא אחפוץ, כי יאהבני בחירי־לבי עקב יפיי. אשר ייאהב עקב יפיו, אחת דתו להישנא ברבות הימים, כאשר מעטה־חנו ייקרע מעליו. ובלעדי זאת, אבי, יפיי אך יפיל מגור עלי, אם גם לא אוכל אבטא כמו פשר המגור הזה. אני אחת אדע אל נכון, כי כל המשתאים על חן־סגולה אך יארבו לו לעשות בו נקם… מפח־נפש ביופי, לזאת אשנאהו ואף שנואה אני לנפשי. לא אוכל כלכל עצמי ובשרי.

שאול נחרד מהגיוני הנכאים אשר בפי בתו, ויהי כאיש, אשר בהתהלכו על שפת פלג־מנוחות שלו ובוטח, יראה לפתע, כי הפלג גאה יגאה בגעשו ועוד אחת מעט וייהפך לנחל איתן, אשר ישטפהו במימיו הזדונים, יבלעהו מכף רגל ועד ראש. היטב בן, כי בתו הרכה והמעונגה היא אך קן־חרדות. ויבקש להחריש בדאבונו או להסב את השיח למהתלה מעטה. אך תחת זאת נוקשה לשונו במבוכתו הרבה להשמיע באזניה את הדברים אשר אותם חשב להצפין בלבו ויהי מה:

– הנה כי כן, כאשר אחזה לי אני, גמרת אומר, בתי, למלא אחרי הנאמר במשל הקדמוני: הוי לעוזבים באר מים חיים לחצוב להם בארות נשברים. ואת הלא תעזבי את פלטיאל בן ליש ותנהי אחרי בן־ישי בית הלחמי. האף אין זאת?

– אכן, זאת – ענתה מיכל נמרצות, בהישירה את מבטה הנועז אל מול פני אביה להגיד לו מפורש ובעוז־נפש, כי לא עוד תייחל למשפט אביה על כל המוצאות אותה, כי היא אדונה לנפשה.

מבטי־שאול השפלו ובדברו רפו מליו לאמר:

– הלא תבואי, מיכל, אל סעודת החודש היום.

– בוא אבוא – ענתה מיכל ואחרי דממה קצרה הפטירה:

– אשר למשל הקדמוני, אשר המשלת עלי הפעם, אבי, בדבר הבאר והבארות, אני זאת אומר לך: שוא המה כל המשלים והממשלים אך להבל ימשלו. זה אורח כל פתגם שנון ומלוטש, אשר מבחוץ הוא נוצץ בברק השכל הטוב ותוכו ניחר. המתנבאים במליצותיהם, אשר תפל בן, ולוטשי הפתגמים בשכלם הנבער. לא אוהב, אבי, כל משל ומליצה.

– אף אנכי תמים־דעים הנני עמך, בתי, בזאת. תכלית שנאה אשנא את הלוקחים לשונם לדבר גדולות ונשגבות.

פרק מד. סעודת החודש

מה טוב ומה נעים היה שבת יחד אל שולחן המלך שאול לסעודת החודש, אשר זבח־משפחה ועצרת־עם בתבנית קטנה חוברו בה. פני המלך ופני כל הקרואים אך יפיקו שמחה וששון ויקר וכמו יאמרו: זה היום עשה לנו ה', נגילה ונשמחה בו.

בימים ההם, ימי מלך ראשון לישראל, טרם היה בית המלכות היכל שוכן לבדד, אשר דלתותיו פתוחות רק לבני מרום עם הארץ, לשרים, לשועים ולקועים, וכל זר לא יבוא בשעריו. בשגם אף נימוסי בית המלך לא נבדלו ברב מנימוסי כל בית נכבד בישראל, כי משפט אחד ללוי ולכהן, לשר ולכל בעל בעמיו. העם ישכון למשפחותיו. כל בית־אב והנלווים אליו לעשות אתו בעבודת השדה ובכל מלאכה, כמוהו כשבט קטן היושב על נחלתו ושומר על כבודתו, פרי עמלו או מורשה לו. הכי רק המלך נגיד ומושל? כל איש שורר בביתו, על פיו יישק הכול והוא המפקד העליון על צבאות צאצאיו משרתיו וקרוביו וכל הנספחים על משפחתו. המלך הוא אך ראש־ראשון ולא ראש יחיד במדינה; חצר המלכות היא אך מחנה המאסף לכל המחנות. הנכון להגיד, כי אף שאול המלך, הגבוה משכמו ומעלה מכן העם, רק אחד העם הנהו ובכל שיחו יהיה כדבר איש אל רעהו, תם ומצניע לכת שאול וכמוהו גם שריו. אמנם, כבר ניכר שוע לפני דל, ולכן לא מעטו גם מרי־נפש בישראל, אשר ראו עוני בשבט עברתו. אך הם ניכרו רק בלבוש ובהליכות ולא הוקם חייץ רם ביניהם ובין האנשים, אשר הון ועושר בביתם. כבר נפלו פלגות בין האנשים לנכסים ולתענוגות, אך לא לכבוד האדם באשר הוא נברא בצלם אלהים ובאשר הנהו בן לעם סגולה, אשר האל בחר בו להוציאו ממצרים מבית עבדים ולהביאו אל הר סיני, לתת לו את תורתו, תורת חסד ואמת. למותר להגיד, כי בימים ההם טרם למדו בני ישראל אל חוקות הגויים ואל תכונותיהם לשפוך בוז על העניים, לשית את הדל לעפר ואת האביון לאשפה. רק בצאת העם למחולות בחגים ובמועדים יהיו למחניים, אשר יפרדו ויתחברו חליפות, למען אשר יתלכדו באחריתם למעגל אנשים, אשר לו מחוז־חפץ אחד. הלא על זאת היו גם מחולות המחניים בימי חג הבכורים ובכל חג ומועד אות־ברית בין בני־ישראל, כי כולם הם עם אחד, זרע אברהם יצחק ויעקב, כזקן כנער, כעשיר כרש, כשר וכשומר הסף, בנים הם לאל אחד.

אף חג החודש בבית שאול, אליו נקראו רק בני ברית המלך וקרובי המשפחה, השרים והיועצים וכל אורח רם המעלה, אשר אינה לו המקרה לבוא ביום הזה אל קרית־שאול, שטף ועבר את גבולות חצר המלכות וגרף בזרמת־מצהלותיו המון עם רב, אשר התיצב בקרבת חצר המלכות ועל הגבעות הצופות בית המלך, להתבונן אל מחזה החג ואל כל התכונה אשר מסביבו, לשמוח אלי גיל עם כל מקורבי המלך. גבעת שאול, מקום מושב בית המלכות, טרם היתה אז קרית מלך רב, בלתי אם עיר מצערה, היושבת בגנים, הרים סביב לה, במרומיהם נטועים כרמים ועצי תאנים וזיתים לרוב. נמשלה גבעת שאול לנוה שדה, כל בית־אב בו ישב תחת גפנו ותחת תאנתו לשבות את שבתו ולחוג את חגו בקהל קרוביו ורעיו. אפס בחג החודש יעזבו רבים את נויהם וינהרו אל בית־שאול, על מבואותיו ושעריו יצבאו, לקחת חבל, אם גם רק מרחוק, בשמחת בית המלך, ואף לא כצופים יעמדו האלמים, כי גם הם יענו חלקם בתרועות ובתשואות “הידד” ו“יחי” ובתשואות חן־חן למלך. הנה יקראו: עוז ותעצומות למלך, שפע ששון ושמחה על ראשו. כה לחי שאול ושריו העורכים את צבאותינו. ובגבור העם ברעו יש אשר לא ישוב געשו לדממה, עד אשר המלך ברום קומתו וביפי־חנו יופיע על מעקת־ביתו לעיני כל הקהל לקחת ברכה מפיו, ברך יקח וברך ישיב לקול מצהלות העם הרב. אף כי גאה יגאה העם בנחשולי־שאגותיו בפתוח שאול את פיו לישא דעו על המקרים והמעשים, אשר יהיו לאחרונה ציר לכל השיח אשר בין איש לרעהו.

וזה מעמד השולחן אשר לשאול ביום התקרב חג החודש. המלך בראש; לימיני הגברת המלכה; לשמאלו אבנר שר־צבאו. ליד אבנר מושב יהונתן יורש העצר וליד אחינועם המלכה מירב הבת הבכירה. מזה ומעבר מזה ישבו יתר צאצאי המלך, בנים ובנים, הבכור כבכירתו והצעיר כצעירותו, כל יתר בני משפחת המלך והשרים היושבים ראשונה במלכות, אשר על האוצר, אשר על הכספים, אשר על השדות ואשר על הליכות בית המלך. אף נציבי המחוזות, אשר יבואו בפרוס יום החודש אל קרית שאול להתייעץ על כל דבר נפל בגבולותיהם. לא נפקד ליד השולחן גם מקום אביר הרועים, הוא דואג האדומי, אשר מבטיו, המשוטטים ברצוא ושוב, לא ישבותו גם ביום חג ומועד, בשבתו בקהל הקרואים. אף כי ישחר במבטיו את היושבים אל שולחן נבדל, הנצב בירכתי האולם הגדול, הלא הן פלגשי המלך ורצפה בת איה הצעירה ויפת החן בראשן. וזאת תורת השולחן אשר ייערך בחג החודש. כהן הראש יברך על ה??? כדת ושאלתיאל בן צדוק בן אבינדב מקרית יערים, הצופה הליכות בית שאול, הוא החולש גם על סדרי השולחן להיותו ערוך הדור־נאה מדושן בכל המטעמים למיניהם ולבל יחסר בו מזג היין לשתיה כדת. אבנר החכם ונעים ההליכות, הוא אשר יאחז מושכות השיח בידו, כי אין כמוהו טוב־שכל, אשר לשונו תהגה חכמה ומפיו יתמלטו אמרי־שפר בשפע רב כעמירים אחרי הקוצרים. אכן, רק במערכות הקרב אבנר הנהו אמיץ־לב ועשוי ללא חת, אך בכל שיח ושיג בין איש לרעהו אין כמוהו משכיל אל מענה רך, כטל תיזל אמרה מפיו. אף כי יגבר חילים בנועם־שפתיו בקהל־נשים להגיד לכל אשה את מהללה ולשיר באזניה שיר המעלות כאחד הבחורים בהמתיקו סוד־שיח עם בחירת־לבו. על כן עלמות יהללוהו וכל נשות־חן תחמודנה את קרבתו. כמלכה כפלגשות תייחלנה למוצא־פיו ולמאור־פניו. בשגם קסמים בו לאצול מרוחו ומהגיונו על המלך. האיש והאשה, אשר אבנר ישבח באזני שאול, אף המלך יטה אליהם חסד ויחפוץ ביקרם. אך רצפה בת איה לבדה לא תסב את מבטיה אל אבנר ולשיחו לא תשית אוזן קשבת, כי היא אל איש לא תתבונן, כמו לא דבר לה עם איש.

אכן, אבנר בחכמתו כי רבה לא יביא את שיח החודש רק באפיק הנבדל אשר לפתגמי־חכמה, לא שורש ולא ענף להם במקרי הימים האחרונים, למען לא יאמרו האנשים, כי משפט ההליכות בבית מלך ישראל, כמשפט ההליכות בבתי המלכים אשר לכל הגויים, אשר יכלכלו את עסקי המלכות בסוד יועצים קטן, הנחבא לו חדר לפנים מחדר, וכל אשר מקומו לא יכירנו בסוד היועצים הצר לפניו לא יסירו אף קצה הלוט מעל כל אשר ידובר בו במועצת הנכבדים יחידי הסגולה. ותחת זאת כאשר היושבים ראשונה במלכות הגויים יתקהלו יחדיו אל השולחן הערוך, אך יזללו ויסבאו, יתהוללו וישתוללו, יהגו ויצפצפו בלהג רב ושריקות העדרים בפיהם. ולא כן השולחן הערוך בחג החודש אשר למלך ישראל, כי גם לפני הרבים, אשר אין להם חלק במועצת המלכות, יביאו דברים מעטים אשר מהם תוצאות למעגלות החיים במדינה, לבל יאמר העם, כי אין לו חלק ונחלה בעסקי המלכות. אכן, השיח על אודותם לא יתנהל בכובד־רוח ולא ישוקלו רב מדי במאזני ההגיון, כי לכל זמן ועת לכל חפץ, עת משתה לא עת דין ודברים. על אף זאת תיעשה מפעם לפעם בקרה גם לדתי המלכות ולחוקים החדשים, אשר צמחו לאחרונה בחלקת המחוקק וטרם יצאו מזוקקים בכור הנסיון במעשי יום־יום. אכן, השיח ליד השולחן הערוך לא יביא ברכה רבה, כי לא נתכנה לו כל עלילה ולא על פיו, ייחרץ משפט אחרון. אולם יש אשר תהיה תושיה גם בו, בי קסם במטעמים הערבים לחיך לשית לוית־טעם גם להגיון באנוש ולהגביר את הכוח החושב והכוח השופט גם יחד, אף כי קסמים ביין המשמח לבב אנוש להגביר חיל השכל הטוב להבין לאשורם מקרים ומעשים, אשר נשגבו לפני כן מבינתו. מודעת היא בכל גבול ישראל, כי רבים מן הפקודים הטובים והישרים והנימוסים הנאוים, אשר נפוצו בעם, נהרו ונהגו במושב הקרואים אל סעודת החודש. אף רבים מן הפתגמים המחכימים, אשר עשו להם כנפים מקצה הארץ ועד קצה, הזמירות, אשר תישמענה במקהלות בחגי הבציר במחלות המחנים בכרמים, היו נטעי הנעמנים אשר בסעודת החודש ליד שולחן המלך. מקרים ראשונים ואחרונים, שמועות מני קדם, סיפורים משעשעי־לב, פלאי הגבורה אשר בכל דור ודור, תאורי ארחות הגבורים וצלמיהם בחשפם זרוע־עוזם במלחמתם עם אויבי העם ואלהיו, היו לראשונה שיחת נכבדי העדה בסעודת החודש. לא נפלאת היא, כי גם רבים מהמון בית ישראל היו צופים ומייחלים לחג החודש לראות במחזה המלך והשרים, בשבתם יחד אל השולחן הערוך, לשמוע אל השירה והזמרה ולשבוע, ולוּ מרחוק, שמחות על כל נתח טוב מן המטעמים ועל כל דבר שכל טוב, אשר יינשא כמו על כנפי נשרים מעדת הקרואים הנכבדים אל המון העם הצובא על הגדרות ונצב על הגבעות, איש לאיש יגיד את שבחו.

על אחת שבע גברה הפעם הצפיה אל החודש, אחרי אשר עקב המלחמה עם הפלשתים לא נערך זה ירחים רבים החג בבית המלך כמשפטו. בשגם שמועה עשתה לה כנפים כי החודש ייעשה החג ברוב פאר וברוב קרואים לכבוד הנצחון הגדול על גלית הגבור הפלשתי. זאת לא זאת, כי גם חדשה תיעשה, הלא היא מקהלת שרים ונוגנים, אשר תובא אל בית המלך ביום החג להגביר את השמחה ולהגדיל את הפאר בחצר המלכות בישראל, למען לא תפול בהודה ובהדרה מכל חצרות המלכים אשר לגויים, בהן לא יחדל משוש וכלי זמר לא ישבותו בכל חג ומועד. אכן, איש לא ידע מוצא לשמועה מאין, אך הכל ידעו נאמנה, כי שאול המלך הוא אשר הרה והגה את רעיון המקהלה ואחד השרים נצטוה להוציאו בסתר לפעולות. אף מעם השמועה הזאת היתה נסיבה להקהל המון צופים במחזה החודש, לא היה משלו עד כה, על הגגות ובגבעות. כל יושבי הקריה באו ואף מן הערים הקרובות נהרו רבים. אבנר הרוח החיה במשתה החודש, בראותו, כי העם נוהר הפעם בהמוניו אל החודש, חמד לו – רק אין זאת, כי כבר נפוצה השמועה בעם, אשר החודש תיעשה חדשה והיא מקהלת שרים ונוגנים. ואנחנו הלא אמרנו לבשר את בואה רק בעצם יום החודש להפליא לב הקהל. אשר ידובר בסוד השרים בקול דממה דקה חיש מהר יכה הדים חזקים בשער בת רבים. לא בחכמה יאמר המשל הקדמוני, כי עוף השמים יוליך את הקול. רבים המה עופות הארץ, אשר יעבירו שמועות. אין דבר נסתר לא בארץ ולא בשמים. אשר יתלחשו עליו השניים היום יהיה מחר לשיח־עם.

פרק מה. המלך עייף

כגבור הצפיה, ככה גבר מפח הנפש לקרואים ולהמון הצופים. המעט אשר לא הופיעה מקהלת השרים והנוגנים, לא נשמע קול־זמר ומראשית המשתה כבר ניכרו האותות, כי שבתה השמחה ליד שולחן המלך. פליאה היא ותהי לפליאה, גם קהל הצופים מרחוק חושם הגיד להם חיש מהר, כי היום לא תהיה השמחה שלימה בבית המלך. גם אשר לא ידעו שורש דבר, ראו וכן תמהו כי תוגה עמוקה שפוכה מסביב וכמו אימה מתהלכת בחדרי ההיכל. רבים מן הקרואים התחקו על פני שאול ולמרבה הפליאה לא מצאו בהם כל אותות חרדה או דאגה. ונהפוך הוא. אור יקרות היה זרוע, שופע נועם ונחת. אף פני אבנר קרנו כמימים ימימה. ואבנר הלא איש־סוד לשאול וראי מלוטש לו, אל מראהו יביטו לשפוט על פיו על מערכי הרוח לשאול. על אף זאת רק עיני עיורים לא ראו, כי פני המלך ואבנר שר צבאו אינם היום כתמול שלשום. ואשר לא עינים בוחנות להם לראות, הלא היטב שמעו את הדממה המעיקה, אשר נתנה מפעם לפעם את אותותיה. הכי לא תהיינה הדממות הבאות ושבות חליפות בעת משתה מקור־חרדה? אשר ישב בדד ידום. אף השניים יש אשר ינעימו שיח ללא מלים. אולם קהל הקרואים אל המשתה, איככה יצלול מפעם לפעם לעמקי הדממה ללא חרדת־לב ובושת־פנים? אך נאים למשתה־רעים קול משוש, צווחת עליזים, משך אמרים מפוצצים, צחוק ומצהלות, רעש מלים ללא הפוגה, קריאות הידד והאח ויחי, אומר ירדוף את משנהו, כגל ירדוף גל בים גועש, איש אל רעהו יאמר דרוך עוז ואכול, אמור גבור אני לשתי.

אכן, מעם שאול היתה הנסיבה לדממות הבאות ושבות חליפות. המעט אשר לא אחז בידו את מושכות השיח להמריצו כמשפט, אף ענה באי־רצון ובשפה רפה בהישאלו דבר מאיש, ובאין המושל מקשיב בעינים שוקקות על דברי קרואיו והסרים למשמעתו, הלא תיעתקנה המלים מכל פה. אבנר לבדו עמד בפרץ הדממות, אשר כבר רבצו משא לעיפה על רבים.

אך פתח אבנר את פיו אורו דבריו, אף אורו פני כל הקרואים. זה האיש אבנר וזה שיחו. בהגידו מלים מספר, חיש מהר ינוסו יגון ואנחה ואף המספד ייהפוך למשוש. אף בלעדי מליו ישפיע קולו שמחה בלבבות, כי שקוי הוא חוסן הבטחון, אותו ימסוך גם בלבבות חוגרי הנשק בקרבות. כל צליל בקול אבנר יתן אומר: אל פחד ואל יגון, אל מורך־לב ואל קוצר־רוח, אל דאגה לבאות. הלא זה דבר אבנר תמיד: תבל יה היא אך שחקת־בוראה וכל חיי־אנוש הם אור כי יזרח. הכי לא יבשר האור בזרחו את שקעו? אנחנו על זאת נאמר לאור כי טוב, באשר הגיח מן האופל ובקע את האופל. אור כשמו כן הוא, חור, כי הוא אך חור באופל. לולא האופל, אשר הנהו מקור־מחצבתו, לשמחה על האור מה זו עושה? ומה יתאונן אדם חי על מותו? אילולא המות, מוצא לחיים מאין? הכי נתאבל על המות, אשר ממקורו החיים? זה האיש אבנר וזה הגיונו. הוא אך שמח. שאול בטוב־לבו עליו שח פעם במהתלה: הכי רק שר צבא הלוחמים הנהו אבנר? הוא גם שר צבא השמחות. כל אומר אשר לו יבשר צבא־שמחות.

אולם הפעם לא עמדו לאבנר כוחו וגבורתו לשמחות ולמנעמים. אט־אט הקדירו פני־שאול והקשיחו מבטיו, ויהיה כאיש, אשר נס ליחו ורוחו סרה מעליו. לא היה כד’בר הזה מאז עלות שאול על כסא המלוכה להופיע לעיני רואי־פניו סר וזועף ככה, כמו באמנה נהפך לאיש אחר. דומיתו היתה נחרצה ומן האוכל לא טעם כמעט. כהינזרו מן האוכל ומן השיח, ככה התנזר מן השחוק ומלבב־מבט. למרבה התדהמה ענתה בו הכרת־פניו, כי לא לרצונו ייבדל לנפשו. נבדל הנהו ואף לא ידע. הכי תפוש הנהו שרעפים אשר יעמדו כחיץ בינו ובין זולתו? הנכון להגיד, כי גם מחשבותיו ספו־תמו, לבו בל עמו ואת נפשו לא ידע. נשמת אנוש היא שמש המפיצה אור על כל סביבותיה. אך הנה שמש שאול עמדה דום. לא כי שקעה כליל ותחת עמוד האור יעטוף עמוד הענן את מראהו. ראו הקרואים וכן תמהו, אף נבהלו. גדולים חקרי לב מלך. לפתע בעצם המשתה, בחג הגדול לעם ולארץ, תעברהו רוח זרה ומוזרה אשר כזאת. הכי לא כמוה כרוח עצב ודכאון עזה מלהכיל? השרים וכל הקרואים ראשיהם שחו כמו יבושו להביט איש אל פני־רעהו, שככה להם לראות את מלכם אבל בעת משתה וסר־רוח ביום זה, המוני העם קיוו לו לחזות את מלכם במאור־פניו ואת בית המלך בפארו. אנה גז מאור פני־שאול, זיוו לאן נס, את שחוקו הנלבב מי עשק? – ישאלו הקרואים זה את זה בשפת־אלם, אך מענה אין. הכי תוגה עזה או דאגה כבדה העכירה את רוח המלך? הנה מראהו כאיש אשר אף צרה ויגון לא יחוש, באשר דבר אין לו עוד עם כל הסובב אותו, אף לא עם רגשיו ורעיוניו. הנאספים בהביטם אל המלך, אשר אף מבט לא יסב אליהם, חרדו ככה לשלומו. עד אשר לא קם בהם רוח לחרוד. יש אשר למען השכיח מעט קט מלבם את עצבון המלך, יצהילו מעטים או רבים את פניהם, יגעו בצחוק, אשר יגווע חיש מהר או ישמיעו דבר לצון, אשר טעמו תפל, כמוהו כלעג לנפשם.

חקרי לב מלך שאול אין יודע. אף נסתר פשרם משאול. לא ידע שאול על מה ולמה ככה נעכרה רוחו. נשגבה מעמו הדעת, אם מחשבות רבות וקודרות תדרכנה את מנוחתו, או כי שבתה בלבו כל מחשבה; אם רק רוחו סרה, או כי גם הגיונו סר; אם רק חושיו התבלעו, או כי גם בינתו הסתתרה. אכן, מגור השגעון התהלך בנפשו תמיד, אך נפלא ממנו לדעת, אם כבר נאחז בחבלי השגעון, או רוחו הרעה היא אך חולי עובר. קול שריקות עדרים עלה באזניו. רוכסי הרים נפתלים נשקפו לעיניו. על השולחן צעד מעדנות אגג, אשר גם מעם רפאים. מבטיו שוטטו אל עבר פני רצפה בת איה, היושבת אל השולחן בירכתי האולם. זכור יזכור, כי לראשונה שמע את קולה ברון יחד צפרי בקר. לפתע יחזה צלמים לרוב, גלמי־תרפים. אחינועם, רצפה בת איה ומיכל תנחשנה בהם ללא רתת ובושת. בין צלמי־עץ הופיע לעיניו גם צלם־אדם, השולח אליו לשונו ובחרבו ינופף עליו. חיש מהר צף ועלה בזכרונו החלום, אשר פקדו אמש בשנתו הקצרה. צלם־איש אשר לרגע גבהו כגלית ומשנו כמוהו כגמד, אדמוני ובידו ילקוט־אבנים. הגמד לא יקלע בו אבן, אך תחת זאת יספר באזניו בקול רע וקשח פרשת כל המקרים, אשר התרגשו עליו תמול והיום, את כל שיחו ושיגו עם יהונתן אוכל הדבש; עם אחינועם, אשר במדקרות־לשונה בשרה לו, כי כבר חלפו עלומיו והוא אך זקן הנהו. ושאול השתאה על נפשו, כי אל חלום־בלהות יסב כעת את לבו, תחת להגות בכל מקרי־חייו מאז עלותו על כסא המלכות, אשר היו לו מראשיתם ועד היום אך חלום־בלהות. רבות צררוהו מנעוריו מאז שאלו בני־בליעל מה יושיענו זה ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה, אך הוא היה כמחריש, עד דברי הלעג והבוז, אשר שפך עליו הרואה הזקן שמואל, ההפכפך הזה, אשר אך בשגעון יתנהג ואך אחת יבקש לשית חוח באף המלך להיותו כדור־משחק בידיו.

עוד הקרואים יושבים תמהים ומשתאים ועל אף היותם אחוזי דאגה וחרדה לשלום המלך, ישתלו שחוק מעט בפניהם ולצון באמריהם, ואבנר הוא החולש עליהם בחן־מליצותיו ושחוקיו, ורוח שאול הלכה מדחי אל דחי ואף לבכי־סתרים, לבכי על נפשו, שככה ירדה פלאים, ומן הבכי למרי בזעם האל, אשר המר לו לראות בשקוע שמשו עליו בטרם ערוב יומו. היטב ידע שאול, כי ערבו כבר בא. לא עוד מלך הנהו בישראל, אם כי מעמד שולחנו עודו כיד המלך. המעט אשר לא עוד מלך הנהו, אף לא עוד שאול הנהו; שאול, אשר באור־פניו שמחה לכל ואשר בנדבת שחוקו יזרע אהבה על כל סביבותיו; שאול אשר נשים חמדו יפיו וגברים הללוהו ויאשרוהו. שאול כעת הוא אך נאד נפוח איבה וקנאה ובנפשו ישמע לא תרועת־מלך, בלתי אם תרועת־זעם וחמת־נקם. הוא הלא אך לזאת נשא נפשו מעודו, כי לא יפגל את לבו ברעל השנאה ולא יטמא את נפשו בלענת הקנאה, כי אך על נדיבות יקום ויהיה נוצר חסד לכל. אהה, אי רפאות למכאוב הדעת באדם, כי כבר דעכו בו כל האורים והתומים אשר לאהבה ותחת רגשי הנועם, בהם חונן מבריאתו, אך רע ומר יהיה מעתה והלאה. שמש האהבה אספה בקרבו את נגהה, גלה ממנו שחוק והשמחה כתומה לא עוד תפקדהו עד אחרית ימיו. מעתה והלאה אך החושך יהיה חתולתו ועב הענן מכסהו. הנביא הזקן, הגבור הנער, הבן הבכור, אשת הנעורים אחינועם, מיכל האהובה בבנות, כולם יחד עשו ברית לקרוע מעליו את עטרתו, להפוך את המתק אשר בנפשו לממרורים ולעשות את שמו לדראון מדור לדור. הכי לא דרך שאול ככוכב בישראל? לא כי כשמש זרח על עמו. מלך חסד היות היה משא־נפשו, למען יתנשא וירומם שם ישראל בגויים. אך עמי לא אהבו כן. כולם כאחד, כנביא ככהן, המה מורדי־אור; בערפל יחמדו, השוא משא־נפשם. ואחרי סיפורי־בדים יזנו. בדים יאהבו; צלמי־בדים, חכמי־בדים, נביאי־בדים וכהני־בדים. הכי לא תבל יה דבר־בדים?

חיל ורעדה אחזוהו בהגותו בזאת. היה היה לו, כמו רעדה האדמה תחתיו. רוחו בטלטלה, תמוטה בשכלו. עוד אחת מעט ייגלה לעין כל, כי חסר־דעה הנהו.

שאול געה ביבבה ומעיניו ניגרו פלגי־דמע. גם בתוך הערפל, אשר עטף את הגיונו, נתן אל לבו, כי יעשה זר מעשהו וכי אל למלכים בכות וספוד. הכי היה כזאת לעולמים, אשר מלך גדול בעמו, גבור ונערץ בשדות הקרב, יבך לעיני שריו ויוצאיו וקרואיו כאשה בציריה? אך עיני־שאול נהיו למקור־דמעה ויבבותיו הלכו הלוך וגבור. עד מהרה נהיה אולם הקרואים למהפכת אלהים. האנשים קמו מבוהלים ודחופים ממושביהם, חגו ונעו זה בכה וזה בכה ורבים סביב שתו למלך, מנגד לו ומרחוק נצבו בחיל ורעדה. גדולה גדולה היתה המבוכה. אף אבנר, המשכיל בכל עת, היה אובד־עשתונות. אימה גדולה נפלה על הרבים אשר יאמינו באותות, באמרם אל נפשם: המלך לא כאחד האדם הנהו. הוא משוח האל, כל המוצאות אותו, אך אותו ומופתים המה לעמו, בשורת־שמחה או אות־חרדות לו. כאשר המלך יימר בבכי, כמוהו כאלון־בכות הנטוע בלב העם.

עוד השרים וכל הקוראים סובבים והולכים, אצים־רצים בבהלה הנה והנה, ללא הגיון ודעת, נשמע מעבר לקירות ההיכל קול העם בהריעו בעוז־מצהלות, מעל הגגות ובגבעות הנישאות: הבו לנו שרים ונוגנים ביום זה קוינו לו, הבו לנו ששון ומחול, הבו לנו מחזות ושעשועים, הבו לנו את המלך שאול, למען תחזינה עינינו אותו בהוד־יפיו. יצא נא המלך שאול אל העם על המעקה וישא אלינו את מדברותיו. קול העם נהיה לסאון סואן ולמענה־לשונות מצלצלים כפעמונים לאין קץ: צא אלינו, שאול, חיש חיש צא אלינו בן־קיש, שובה שובה, שאול, אלינו ונחזה בך. העם העלה כעת על לשונו זמר נשכח על שאול, אשר היה מנגינת הרבים בימים הראשונים למלכותו, בהלו עליו הוד עלומיו. הללוהו לשאול, הללוהו בחנו והללוהו בחסדו, הללוהו בגבורותיו והללוהו בנדיבותיו, הללוהו בצלצלי־שמע והללוהו בצלצלי־תרועה. היה היה לו לשאול, כמו בערוב שמשו התלקחה בשנית צפירתו.

השרים הקרואים וכל אנשים בית המלך היו נבוכים, כמו סרחה בינתם. אלה נצבו על עמדם כגולמים ואלה נעו אחת הנה ואחת הנה כחסרי־דעה או שתויי־יין. לא היה אף אחד משכיל אל העם להשיבו דבר למה זה ועל מה זה בוששו צעדי המלך לבוא. ולמה אבנר, המשכיל בכל עת, לא לקח את לשונו וכיד המליצה הטובה עליו לדבר אל העם דברי טעם ודעת? מי ידע פשר? יש גבור במערכות הגדולות, אשר יכרע ויפול תחתיו כאשר יפרשו לרגליו רשת המדנים הקטנים. ככה יכשל ביום־קטנות החכם, אשר יחבק בזרועות־שכלו תבל ומלואה. אפס על רצפה בת איה, הצעירה בפלגשי המלך, אשר בסוד־יועצים לא הובאה מעודה, צלחה רוח בינה והשכל, כאילו שיוותה רגליה לטפס ולעלות על הצריח ואף משכה בכוח־אבירים אחריה את יהונתן. בבואה נתנה צו על שומר הפעמון להכות בפעמון ולהזעיק את העם. ובפי יהונתן הנבוך והמבוהל שמה את הדברים האלה לאמר:

– שליח אני מטעם אבי אדוננו המלך לאמר לכם, כי עייף המלך מלצאת אל העם ולהגיד את דברו. עייף המלך מן הנצחונות הגדולים אשר נפלו בחלקו במערכה האחרונה עם הפלשתים. עייף הנהו גם מן המועצה הגדולה בה ישב תמול ואמש כל הלילה על דבר המעשים הגדולים והנכבדים המצפים למשפטו, אשר יתחוללו בימים הקרובים. עייף אדוננו שאול המלך. אך לבו לא עייף לאהוב את עמו ישראל, אשר כה אהב, כל עוד רוחו בו.

תרצ“ו– תשכ”ז