אגרת המחבר

הפרקים הבאים נשלחו אלי על ידי הדואר, מאת מחברם עלום־השם, בצירוף אגרת זו:

אישי המכובד, ראיתיך כשר לפני להפקיד בידך צרור־מחברות זה, הוא צרור האפר של חיי השרופים. הרשות נתונה לך, כחפצך, להתייחד עמו לשם עיון־קריאה, לעשותו מקרא־בידוחין באוזני מקורביך, להשליכו לתוך האש, לפרסם את כולו או מקצתו בדפוס, אם יש בו קורטוב ענין לקהל, בתנאי שתואיל, מכובדי, לעבור על הכתוב בקולמוסך המבורך, לשיפור הצורה ולליטוש הסגנון. לא חוננתי בלשון למודים ומימי לא שאפתי לעטרת סופר או פייטן. אהבה כבדה כיד הגורל ניחתה בי וכפתה עלי שפך־שיחי על הגליונות.

כתבתי ולא ידעתי נפשי. הייתי כמו תפוש הזיה או מטולטל חום גבוה. לא אדע אם ההגיון או שגיון הגובל בשגעון הנחני בכתיבתי. לא לי לשפוט. אולם כאשר אחזה לי אני, לא השכלתי להלביש את רגשי במלים ההולמות אותם. לשוני נמלצה, פעמים גם נלעגה, ורבה בה הבליה. תכריכי הירוקים ללא מחלצות הניבים הנאוים, הלא יהיו בלואות ממש. נסיתי את כוחי לבטא את תחלואי־רוחי בשפת התנ"ך, יען כי חליי, כאשר אדמה, חדש הנהו, לא ידעוהו רבים לפני, והתוגה החדשה אך טוב לעטפה בשפתנו עתיקת היומין. אין כשפת עבר כלי חמד לספר קורות איש מצוק ומר נפש.

לא אכחד ממך, אדוני, כי לא למען תגיד לי את משפטך על ילדי־רוחי הריצותי אליך את הצרור הזה. אחת היא לי אם יעלו חן לפניך או לא. איני רואה עצמי חכם־חרשים במלאכת הכתיבה. אף לא אשאף לדעת, אם תמצאני קרוב אליך בהלך הרוח.

איני מחפש לי קרובים ברוח ותמימי דעים עמי. אבחר להיות אדם שוכן לבדד, זר ומוזר, נושא בחובו הגיון סתר, איש לא בא בסודו. היטב אדע כי נפליתי מיתר בני אנוש בכל הגיוני והגיגי, ברגשי ובניחושי. מאז יצאתי אל בין האנשים, ניכרו בי, לעיני הרבים, אותות הנבדל והשונה.

הבחנתי בשעת כתיבתי, כי רבים מן הדברים, הזורמים מתוך קולמסי, עלו במחשבתי לא כהרהורי־לב, כי אם כחלומות בלהות. על אף זאת הריקותים על הגליון, לבל ימלאו את כל מורשי לבי עד למחנק. ולאחרי זאת לא עצרתי כוח לשכנם לאורך ימים במגירת שולחני. אימה אחזתני שמא יזנקו משם מלי האדומות מדם־לבי כעורבים שחורים, לנעוץ בי את צפרניהם ולהעמיק שריטות הטירוף בשכלי הפוזל בין כך ובין כך.

אדוני, כל היישים הם בעלי־חיים הרעבים וצמאים לבשר מן החי וצמאים למשקה הטוב, אשר פינו יקראנו בשם דם. איני סופר, אך שכלי אומר לי, כי כתבי־יד, המונחים לאורך זמן בבית הגנזים של הסופר, אוכלים את בשרו ומוצצים את דמו. כל מגילה כתובה אחד דינה, לבערה לאלתר כחמץ של הנשמה, או להוציאה הפקר לרשות הרבים. אין השילוחים האלה אלא מתן גט־פיטורים לבעליה מלישא את טרחה וריבה, לבל יצטרך עוד לזבלה, לזוּנה ולהשקותה ולטייבה ללא הרף. מבשרי חזיתי זאת, אם כי הנני הדיוט באומנות זו.

לא יכולתי, אדוני, לישב תחת קורת־גג אחת עם הצרור הזה. הערמתי על מחברותי, אשר אורח עלוקות להן בי. העברתין בצרור זה אליך. נתונים הן לך שי לצמיתות, עשה בהן כטוב בעיניך. גלגל בהן ביחידות או במושב־רעים, שום תשים אותן ללעג, השליכן לתוך האש או קרא בהן, קרא בהן, עד שתקראן אחר כבוד אל מתחת למכבש הדפוס.

אך אם תדונן לפרסום, הריני חוזר על משאלתי: אנא, אדוני, ברא להן ניב־שפתים כיד הלשון הטובה עליך, הבר את הבר מן התבן, מחוק, שנה, תקן, הוסף וגרע, אך שמור על נשמת הדברים לבל יבולע לה. האהבה היא נשמתם. האהבה המטורפת, הטורפת, אשר היא בעצם הטירוף אשר התמכר לאהבה. אחת אשאל אותה אבקש ממך, אישי הסופר, אם תמצא את מחברותי ראויות לצאת מתוך אופלן לאור בזכות טוב־טעמך, להרחיק מהן את הסיגים ולהתקין להן בגדי־פאר. אל נא יגע, חלילה, קולמסך המפלא לעשות בגרעיני הטירוף הזרועים בפסוקים ובין השיטין. אנא, אדוני, שמור על הטירוף, שמור עליו שלא יחסר מזגו, כי הוא הנותן טעם בכתוב, טעם כעיקר.

לא אעלים ממך, אדוני, דבר סתר היצוק בי, והוא שגעון מעט, שגעון כפשוטו. אגלה לפניך זאת, מכובדי, ללא כל בושת־פנים. איש ורוחו, כפי שיצאה מתחת ידי הבורא. איש וטבעו בו. כל אחד כפי שהנהו הוא בן חוקי ליוצרו. אין נשמה אסימונית. הנני כפי שהנני. ואל נא אדוני לגלות פנים בדברי שלא כהלכה. איני חולה רוח, היינו, מטורף ממש. שגעון מעט אינו טירוף גמור. משוגע מעט אין כתר המשוגע הולמו כל עיקר. הנני בר־דעת. צרה היא שיש שגעון מעט הקשה משגעון גמור. משוגע מעט הלא ידע מה שפל הנהו ולבו עליו דוי.

אישי הסופר, מאד שפלה רוחי בקרבי בזכרי עד לזאת, כי הגעתי להילכד ברשת האהבה ללא הגיון־לב וללא רגש נכון. מעודי לא התרגשתי עלי אהבה רצופת מכאובים אשר כזאת, לבי לא הלך אחרי נשים. אולם כמכת הגורל ניחתה בי האהבה לבת חוה אחת, אשר גם באהבתי כי עזה לא הוכיתי בסנוורים לאמר על אודותיה, כי היא יפת־חן או כלילת המעלות. הלא כמוה כרבות. לא כל דבר־סגולה בה. הליכותיה ונימוסיה לא הובילו את לבי בשבי.

אך, הכי נאמנה עדות השיכור על טוב היין, אם לטובה ואם לרעה? שיכור אהבה הנני. נפשי אסירת השגיון, רוחי חגה ונעה, הגיוני בועט אורחותיו. אליה, עריצת לבי, ארוץ תמיד בכל מהלכי, אם ער ואם ישן הנני. הלא נפלאת היא, כי כעת, בערוב ימי, דרך בי כוכב האהבה בתעצומותיו. כבר כבדו רגלי משנים, אך כיסופי אל גברת־לבי קלו כנשרים.

בעיני רוחי אראה את מבטיך, אישי הסופר, הבוחנים אותי לנחש גילי. הנני ואגידנו לך ברמזי־מלים ולא בדיבור גלוי ומפורש. הגיל לאמיתו הוא נחלת בעליו ואין לזר חלק בו. אכן, זקן אני מלבי ועול־ימים הנני משכלי, השוכן תמיד בקברים. רוחי רועה בשושנים, אך הגיוני זרוע קוצים. אהה, אחרי אשר האהבה, המחלה הממארת, עלתה בי כפורחת, צמח בי כוח חיים חזק, אשר יכבד ממני לשאתו ונתחדשו עלי כל חשקי העלומים, כמו נער הנני. ואף בלעדי זאת טרם נהייתי בא בשנים.

אולם מה בצע כי הזקנה עודה ממני והלאה וזמננו זקן? דורנו כולו הולך על משענתו. כל באי העולם בזמן הזה בני־זקונים הם למין האנוש. אבותינו ואבות אבותינו, גם בהגיעם לזקנה, היו נערים לעומתנו, בני־דורנו, הזקנים בעצם עלומיהם. לאלה אשר היו לפנינו נאה ויאה היה להתעלס באהבים ולתנות אהבה אל האשה. ההם היו ילדי השעשועים של יוצרם, אך לא לנו, לא לנו, דרך גבר באהבת נשים. זקנו לשפך־רגשות. לא עוד רגשות בנו, בלתי אם יצרים המאיצים אותנו למלא את משאלותיהם. התאוות הנועזות לא עוד תפקודנה אותנו, אף כי לא האהבה, אשר משכבר נכרתה מלבנו.

לכן כרעם ביום בהיר הממני הרגש, אשר בחפזי אמרתי תמיד כי לא עוד ישיגני. את אשר לא יגורתי הנה הוא בא. איתן האהבה אשר השתער עלי יאה להמשיל עליו את דבר הכתוב בירמיהו על נבוכדנאצר מלך בבל לאמר: אכלני, הממני, הציגני כלי ריק, בלעני כתנין, מלא כרשו מעדני, הדיחני. אמן אני אומר לך, אישי הסופר, הפעם לא אדבר במשל ומליצה, כי אם דברים נכונים כדרבונות. האיתן טלטלני טלטלה חזקה והפריח בי את כל עצמותי, סחטני והחליאני, לא נותרה בי כל חלקה בריאה. נקשרתי בעבותות המצוקות והמכאובים אל בת חוה, אשר שנותיה מעטות ממני בעשרים, אפס קור־רוחה גדול עשרת מונים משלי. הבדל־שנים כזה הלא יעמוד כחייץ בין השניים גם כאשר ישיבו אהבה זה אל זה, אף כי בהיות לב האשה חלל בקרבה. ככה נהייתי בן סורר ומורה פי שניים לזמני. באתי בשבי האהבה, אשר לא עוד מהלכים לה בימינו, אף אשאף צל אשה, אשר שנותיה מעטו עד בלי די משנותי. אולי עקב רכותה ממני בשנים, חזק ככה רגש האהבה אשר יפעמני. אשר נבצר מאתנו יהי לרודה בנו.

אדוני רם המעלה, בושתי וגם נכלמתי להוקיע מורשי־רוחי ואף בשפה נמלצה כזאת. מה אעשה ולא אוכל לדבר על זאת בשפת יום ביומו. רוח בטני תציקני, שד או מלאך, ואולי רוח רפאים יכני על ראשי: דבר את אשר עם לבך, ספר קורותיך, גלע פצעיך, השאג מכאוביך. עם זאת, חרפת בושה תעטפני. אוי לי שככה לי לפתוח את שערי לבי בפני זולתי, מודע או בלתי מודע לי. נצור־לב הייתי מעודי, מחריש תמיד בששוני וביגוני, לא שמתי את לשוני או קולמסי מליץ בין גנזי־לבי לזולתי. כל מוצאותי היו נסתרותי. והנה הגעתי עד הלום לחקוק את קלוני במגילת ספר. הכי לא אתה, אדוני, אם אמנם תואיל לשית לבך אל מגילתי ולקרוא בה, תהיה הראשון לשיתני לבוז?

– תאמר על אודותי בלבך את אשר תאמר, תקרא את מגילתי בכובד ראש או במנוד ראש, ואך לא תשימני למשוגע. אמנם, שגעון מעט יצוק בי, אך משוגע כהלכתו אינני. כי אם, חלילה, רוחי בי בלתי נכונה, הלא גם אהבתי חסרת שחר וכל רחשי לבי, הגיונותי והגיגי, הם הבל, הבל הבלים. אך כל עצמותי תאמרנה לא, לא, לא משוגע הנני, לכן כל הגיונותי והגיגי, חשקי העז וכיסופי הנועזים לא מהבל המה. יקרה לי מאד אהבתי. אבחר לתת תמורתה מכאובים גדולים לאין־ערוך מאלה המקננים בקרבי, ואך אהבתי תהיה לי לשלל, לבל יאמרו משוגע האוהב הלזה. ונהפוך הוא, אור גדול, אור השכל הטוב והחושק, נגה עליו להצמיח בקרבו אהבה נואשה זו, לבעבור יהיה אך מאושר באסון אהבתו. היטב אדע, כי דרך כסל או דרך רשע היא באנשים, להכתיר בתואר המשוגע כל איש, אשר נפלה מהם בסגולתו או בגורלו. הכי לא כאחד מוכה שגעון נגלה איוב לעיני חבריו עקב הצרות, אשר השתרגו עליו? בפי אליפז רעו נקרא אויל, בפי בלדד השוחי רב מלל ובפי צופר הנעמתי איש נבוב או עייר פרא. אף סופוקלס, הפייטן הגדול לבית יון, שתה קובעת התרעלה עקב בנו, אשר העליל עליו בפני שופטי העיר, כי רוח שגעון אחזתו, ואך טוב להעבירו מנחלתו, לא תוכל עוד להתנהל על פיו, באין שכל בו. אל נכון היתה אחריתו מרה להיכלא בבית המשוגעים, אילולא הביא הנאשם לפני שופטיו את המחזה “אדיפּוס”, אשר זה עתה נכתב בקולמסו, לאות ולתעודה, כי על אף שמונים שנות חייו טרם חובלה בו רוחו.

אישי הסופר, אל נא תשית את לעגך על בוזך לי, כי המשלתי עלי, האיזוב בקיר, את משל הארז באתונה. מי אני ומה אני להזכיר את שמי יחד עם שם הפייטן הגדול בענקים? אך אין משפט המשל להידמות במלואו אל הנמשל, בלתי אם להיות צל־צלו. לזאת גם הננס יכירנו מקומו על יד הענק במשל ובמליצה. למרבה הפליאה גם אני נגשתי לכתיבת מגילתי, למען יהיה לי מעשה הכתב לאות ולמופת, כי הגיוני טרם נשחת כליל ועוד כוחי עמי להביע משפטים בשים שכל. אולם, אהה, אחרי אשר השלמתיה וקראתיה מהחל ועד כלה, אחזתני האימה, פן המגילה באשר היא מעידה בי, כי רוח השגעון מתנוססת בקרבי. לזאת חיש־מהר שמתיה בצרור ושלחתיה אליך, אישי המכובד, לשית עינך עליה ומלפניך משפטה – לא משפטי, כי את חידת נפשי לא אובה עוד לפתור – יצא, אם שורש הגיון צפון בה כמזכרת לסבל אדם באהבתו הנואשה, או כי תוכה רצוף חזיונות בלהות ולהג הרבה חסר־שחר מתחילתם ועד סופם, רוח חולה מחצבתם.

סלח לי אדוני, למלל הרב הזה במבואי מגילתי, אשר אל נכון תואיל בחסדך הרב לקראו עד תומו – כאשר אחזך לבך נדיב ולא תשפוך את בוזך על המשחרים מרחוק את קרבתך – ואל נא תשאט נפשך בי, על הרהיבי עוז להוסיף עוד דברים מעטים.

היטב אדע, כי צרורי זה הוא צרור עצמות יבשות, אין בהן רוח חיים. אף אני בצלמי ודמותי לא עוד חי הנני. את הנפשי החיה שפכתי לתוך אהבתי ואחרי אשר היתה לי לאכזב, אף חיי חרבו בי ויבשו כמעט כליל. לא עוד אדם חי הנני בלתי אם מצבה על אהבתי הגדולה. אולם לא אשגה באמרי, כי אתה אדוני משוטט רבות בין הקברים ודורש אל המתים. יש לך, מרי ומאורי, בית נכות רב מידות למתים חיים. אחלי, אסוף גם אותי בקהל מתיך החיים וצרור גם את צרורי בצרור הנשמות האובדות, אשר כילו את חייהן להבל ולריק. אך מעט אשעשע את נפשי בתקוה, כי תמצא חפץ בפרקי מגילתי לשבצם באחד מספריך. אך אם כן, אנא, אדוני, זכור את תחינתי, אשר הנני מפילה לפניך שוב, לנדב לי מאוצרך הרב מעט מחלצות־לשון יפות, לעטוף בהן את האהבה בתכריכיה אשר לי. ואולי זהו השם הנאה לצרורי, השלוח אליך כבן בלי שם. תכלית כתיבתי היתה לעשות את מלי תחבשות על פצעי אהבתי. ואשר לא יצלח לתחבשות הלא יצלח לתכריכים.

בטרם אצא מלפניך באגרת עוד מלים מעטות בפי.

קורא אני כמו מעל ספר את הפליאה במבטך בתוך קריאתך לאמר: הלא השתפך כותב המחברות בתהלי־תהלים לבחירת לבו ועל אף זאת לא שירטט בקולמסו אף קו או תג מצלם מראיה, לא מתווי פניה וגיזרתה. הכי יפת־קומה השולמית אשר לו? האם עיניה יונים או שחורות הן כעורבים? הכי קומתה דמתה לתמר, לחייה חכלילות ובת שחוקה נדיבה, או כי החיורון ילין בפניה וארשת הרוגז בהן? האם ערב קולה, כמגדל צוארה, נופת תיטופנה שפתיה ודבש וחלב תחת לשונה, או דקה ורזה וקטנת־קומה הנה ומליה המעטות כמסמרות נטועים? האם כולה יפה ומום אין בה, או כי רק נקודות־חן מעטות בה וכל קסמה צפון במרבית מגרעותיה, המתחברות יחד למכלל יופי? הלא פליאה היא, כי כותב המגילה לא השכיל להציג לפנינו את נערצתו־עריצתו כמו חיה ולהגיד מה נאוותו מכל הנאוות. האף אין זאת?

אכן זאת. לא השכלתי לתאר את האשה, אשר שפכה עלי את קסמיה כמו חיה, יען כי נבוכותי באהבתי אותה עד לבלי לראותה עוד כמו יצור חי. כחזיון־חלום נשקפה לי מאז ראיתיה לראשונה ועד אשר הושלכתי מעל פניה לבל אראנה עוד. גיל ורעדה אחזוני תמיד בבואי בקרבתה ועיני הוכו בסנוורים. אגיד כל אשר בלבי, אדוני, על הדבר אשר יפול בין האיש לרעיית לבו. נוראות נפלאתי על כותבי סיפורי אהבים, בהתיימרם לתאר כל קו או תג בדמות הנאהבה, כמו מן הקו והתג והנסיבה ללהט האהבה הבוער בלב כתנור.

לא הקו או התג ייאהב. כל איש בעוצם אהבתו כמוהו כעיוור. בעיניו לא יראה מאומה אך חושיו ישתוללו. לא יראה אז דבר כאשר הנהו, בהיותו מהומם ונפחד, כאשר יהיה האיש למראה לוע הפעור לטרפו. הוא יראה שמש בתבנית אשה, איתן בהשתערו, מלאך המרחף, כנף רננים המנעימה זמירות בבשרים. אל ילדת חזיונו יביט ולא אל אשה בצלמה ובדמותה. לא יראנה בחומר, אף לא יחושה. צעיף־קסמים פרוש עליה והוא כולו מוקסם. היא תהיה לעיניו הדרה אין על עפר משלה, אף אם לא תואר ולא הדר לה ונפשה תפלצת.

לא את האשה נאהב, בלתי אם את חזיון־רוחנו, אפס לצלמה נשתחוה בתמהון לבב. לכן שפתיים יושק הפייטן הקדמון, אשר חרץ ברוב תבונתו שקר החן והבל היופי. מן האשה לא יבוקשו החן והיופי, אשר אותם ישוה לה דמיוננו הממריא על כנפי נשרים אל פסגות ההוד. החן והיופי למראה עיניים אך שקר והבל הם לעומת מכרה ההוד וההדר הטמון בחביון דמיוננו, ממנו נחצוב תועפות תפארת להגישן שי לבחירתנו. האוהב, לא למראה עיניים ישפוט, כי החן והיופי אשר נחזם בעיני הבשר אך קמטי הנעורים הם, כאשר יהיו הבלייה וסחי המראה קמטי הזיקנה. קוי התואר ותווי הגזרה עננים חולפים בגוויה. אך אנו לא אל העננים נישא את נפשנו, כי אם אל תכלת השמיים, אל הנשמה בת הנצח. את אהבתנו נאהב ולא את בית החומר לאשה.

אדוני, אם תשעה לעלים הבלים אשר לי, אנא חפש בהם דבר שכל טוב, יקוד האהבה, כלות הנפש, כוסף הנשמה, ולא קווים ותגים בגוויה. אשר לשמי פלאי הוא. כאלמוני עברתי כל ימי ושנותי. לא הציבותי לי יד ושם עלי אדמות. רק מעט האפר הזה אשר לחיי השרופים נותר לי לפליטה, הוא חלקי מכל עמלי.

והנני חותם בברכה, ללא צפיה אף מעט, כי תחונני במענה.

הפלאי

פרק א' בעבותות היחש

האזיני לדברי המגילה הזאת, הה, רחוקיה, הקרובה לי מכל נפש חיה. אלי ערוכים אמרי ולא לך, ערלת האזניים. זה הגיון־שיחי על תולדות היחש, אשר בעקבותיו נקשרתי אליך לבלי להינתק עוד ממך עד עולם. זה שפך־שיחי על אוזן לא שומעת. רק אין זאת כי אמרי יפכו אל חיק הבריאה, אשר אליה ישתפכו כל חיינו הניגרים כמים במורד. הלא ניתן הצו על כל איש להשיח, למצער פעם בימי חלדו, את נפשו עד תומה.

עלי ידובר במגילה, ולא עלי, בלתי אם על אחד פלאי, אשר צמח בקרבי עקב התמורה אשר התחוללה בי. הו, כי חדשה נהיתה בי ותהי בי להמיית־רינה ולשוועת־נכאים, לרוממות־רוח ולדכאון נפש גם יחד. יחש לא ידעתי עד כה עברני ויהממני. אני בחפזי אמרתי תמיד, כי מקור מחצבתי בי הנהו; אני שלי וחלומתי שלי ונפשי לשלל לבדי. אך כאשר באתני התמורה נוכחתי לדעת לחרדתי, כי אני לא לי ומקומי לא בי הוא, בלתי אם בך; לא לי אתיחש, כי אם לך. את צורי, מעוזי ומנוסי. אנה משממוני ומתמהוני אברח, אם לא אליך בת היחש?

זאת תורת היחש: נפש כי תערוג על רעותה, עד כי ייצר לה בית־חמדה ואחת תשאל להיות לאחדים עם הנכספה, לא לרגע קטן כי אם לאין קץ ותיכלה, כמו אש־חשק אחזתה – הכי יש אשר שלהבתיה היא או אש זרה? להיות מאכולת לאהבתה. מה שם נשווה לתבערה זו בנפש? יש אשר נקרא לה בשם אהבה ויש אשר נקראנה תאוות הבשרים. אולם ערגת היחש נפלאה מעוצם התאווה וממוקד האהבה גם יחד. יש קצבה לאהבה ותיכלה לכל חמדה. אך האוהב, אשר רותק בעבותות היחש, אסיר הוא לעולמים. אף לרגע לא ישליו מרושי־רוחו. נפשו בו תהיה לגיא־בן־הינום, עקב אשר בחירתו תהיה בדמיונו לגן עדן, אשר גם בהירחקו ממנו לרגע קטן יחוש אובדנו.

זאת לא זאת, כי גם בשבתו לבטח בקרבת יצור החמודות, גו אל גו ולב אל לב, לא ירף ממנו החשק להיצמד רב יתר אליו, לחזות בנועמו ולקרב אליו עוד אחת מעט, עוד, עוד, עוד, עד כי יהיו לנפש חיה אחת כתומה. כליון־נפשו לנצח־יחד. אדיר חפצו להתחבר עם בחירתו בכל מלואו, מהגיון לבו ועד תהום חייתו. הכי היה כדבר הזה לעולמים, כי השניים יהיו לאחד, עד אפס דבר לאיש מהם לבדו? לא היה ולא יהיה אך האוהב ביחש ישאף אל אשר לא היה ולא יהיה. אל הפלא מכל פלא ישא נפשו. בכל דבר יום ביומו ישאט ועל הנצורות יתרפק. על הכל ישקיף בראי הנצח וכל אשר לא נחתם בתו אין־קץ יהיה בעיניו כחזיון־בדים, כמוהו כמחלה ממארת לנפש. אהה, זו רעה חולה באהבה שוחרת נצח, כי מגור החלוף ישים אורבו בקרבה והיא נחרדת תמיד בראותה בעליל הצלם הנאהב את אותות החתף. קובעת התרעלה באהבה ממקור היחש.

על אודותיך אדבר ולא אליך. היטב אדע, כי טפש לבך מלהבין להגיגי. אך אם באמנה רחקת מבינת הנאצל, הלא אהבך על זאת שבעתיים, מהמיית רחמי עליך על אשר נואלת ככה. על כל נטף ונטף איוולת אשר בך, שומה עלי ליצוק נסך לרוב מיין אהבתי, הוא חלבי ודמי, שילומים לך על קוטן־רוחך. אני עם נפשי אמתיק או אמרר שיחי. לא נכחד מעמי, כי רב תבואות מעדנים ומנעמים בכוח היחש. כאשר יפרח היחש בחדרי־לב תעלה תבל כפורחת, כל אשר רוח חיים באפו ייף וישגשג עד למאד ואף ברואים אילמי־שפה יחצבו להבות באמרי־פיהם. בכל ירונן וירועע. הרים ירקדו כאלים והיערות ימחאו כף, ככתוב. הדשא יהיה ירוק שבעתיים והפרח יתן מישנה ריח. המיים ימתקו כיין וטעם הפת החרבה כמן שמיים. כבגד בלה תפולנה העתים, ימי־חול – חגים וזמנים לששון, ואף בנוח רוח התוגה הנפש תתעלס בשמחות. זה משפט כל אהבה להדליק לפידים בשמים ובארץ, אף כי אהבה בת היחש, ממקורה יתברך וישתבח ויתעלה הכל. אשרי האיש עליו צלחה רוח האהבה בת היחש, אף אוי ואבוי לו, כי היא אשר תעניק לו נחלה ללא מצרים ותשית עולם ומלואו הדום לרגליו, תנשלו מעל ציר־רוחו ותעשהו טלטלת תמיד. אף תבל פורחת תהיה לו לכף הקלע, להיקלע בין האושר ופחד פתאום.

אשרי האיש ואוי ואבוי לו שככה לו. אני האיש. שובע שמחות בי ורוב פחדים בקרבי. חדשה מבוהלת נהייתה בי. תענוגות נחלתי ונוראות נפלאתי מן המחזה אשר הוראיתי. שומה עלי לספר כמו את ההוד ומגור אשר באוני. אל חיקך אשפוך שיחי, אך לא אליך אדבר, בחירתי, כי אטמו אזניך לשמעני. עם נפשי אשוחח. אני זאת ראיתי ומצאתי: מן האהבה נחצבו עמודי כל היש. כל עמוד הוא סולם רב־שלבים. ואלה הם: שלב הראיון במטחוי־מבטים; שלב פנים־אל־פני ועין בעין; שלב השרעפים והגיון הלב; שלב כליון־נפש; שלב אהבת־דודים ושלב היחש, העליון בכולם. בבואנו אל מעלת היחש תבאנה גם הנשמות כמו הגוויות בברית דודים. או אז תהיה חתונה ברוח. כברק מכלולות בנצח יהיה חזיון היחש.

בדרכים לאין ספור נצא לחפש אחרי תענוגות הקדומים, ההומים בנפשותינו כיין המשומר מבראשית: דרך מושב רעים ושבת־אחים; דרך נועם הידידות, הנותנת קולה בזמר זה ידידי ואנוהו; דרך הבודד באהלו, החוקר לכל תכלית בהגיונו; דרך חמדת הנוף; דרך תשואות עם והמון חוגג; דרך גבר באשה; דרך מתק השיר והזמר; דרך שבת תחכמוני לאמר לחכמה אחותי את; דרך המפליא להקים מוסדות כמו רמים לחרושת ולתעשיית הון ועושר. אך אני, מאז נגה עלי אור הדעת להבדיל בין אמת לשקר ובין היש לאמיתו לחזיונות־בדים, חמדתי תמיד את האהבה, אשר תוכה רצוף נצח ההוד. חוש פעמני, כי רק ביחש הוד חיים לאמיתם. אשר רותק בעבותות היחש אל נפש אחת, דבק במקור החיים. ביחש בלבדו נפתח לפנינו שער להיכל חי העולמים.

רבים אומרים: כל זוג נאהבים הנהו צמד חמד; השניים תאוותם לבשרים. אך אני דברתי עם לבי תמיד, כי לא בחכמה ידברו זאת. בזרוח שמש האהבה ביחש יגוזו כעננים התשוקות הנקלות והבשרים יבושו אף יכלמו לגשת זה אל זה מקרוב, פּן ישחיתו את אהבתם הנאמנה מטהרה. לעומת זאת, גם בהיותם נפרדים, חבוקים ומדובקים הם בחביון היחש. ואכן, כאשר ראיתיך לראשונה עין בעין, חיש מהר נוכחתי לדעת, כי את כולך בצלמך ובדמותך צללת אל נבכי ישותי והתנחלת בקרבי ותהי לבת משק נפשי. היטב ידעתי, כי גם כאשר פניך לא תהיינה מהלכות עמי, תשבי בחובי ואשבע בשמחות את פניך, אשמח בך רב יתר מאשר אשמח לנפשי. אשמח עמך ואשמח על אודותייך. אוהב אותך ואף את אהבתי לך ואת אהבתי לאהבתי אוהב. חמדתי בך לי סגולת כל חמדה. גם כאשר אלך לבדד בחוצות קריה, את תהיי החולשת על מצעדי. בכל דרכי את לי המוּעדה. אליך אשא עיני, ידי, רגלי, כל כנפי רוחי. אל מרום משכנך אטפס בסולם היחש.

משכיני אחריך, יחידתי, וארוצה. נפשי בי איילה השלוחה אליך מימי קדם. אף בטרם ראיתיך, דמיתיך ובטרם ידעתי נפשי – ידעתיך. לא אורח לי עלי אדמות בלתי אם אליך, כי אַת לי אם כל אורחות. צילך אני לימינך ובאין את עמדי אך צל־צלי הנני. עזה תשוקתי בדברי, כי תשמעיני את, ובאמרי אַת אחוש גם אני. אך אערוך רוחי אליך, פי שניים ברוחי. שויתיך תמיד לנגדי. לזאת בלכתי בדרכי־נוד אליך אגיד בבטחה, שובי נפשי למנוחיכי, כי הודך והדרך שפוכים בעצם הדרך אליך. מלוא כל רוחי כבודך, אף זכרך מלואך ושמך מאודך. חם לבי בהגיגי בך רב יתר מאשר יחוש האיש את חום הגוויה אשר לרעיתו בהידבקו אליה. מה חדל הייתי טרם הכרתיך ומה שוממה תבל לי, אילולא נבראת גם את בידי קונה שמים וארץ. בידך המפתח ליקום, בית־כלאי. לכן אערוך ואצפה לך בכל עת לחלצני משביי. עצם צפייתי לך הוא גאולתי. אף צלילי שמך בפי יהיו לי נעים־זמר המפתח, בחורקו במנעול בית האסיר. כוס תודה אשא לך, עקב אשר ממך לי תעודה, כי הדרך אל המטרה כמוה כחצר המטרה.

הנה שורש דבר היחש. הוא בשורת הדרך. בצילו כל חיינו יאוצו־ירוצו אל מחוז חפצם האחד. הוא דרך, ולא דרך, גבר באשה, בלתי אם דרך בני רשף המגביהים לעוף למרומי הנאצל. בהתיחש האיש אל בת זוגו ברוח, תהיה לו לא לבד לרעיה, כי אם גם לאם ולאחות. לא אשתו היא כי אם אישו וישעו. היא לו והוא לה, לאין קצה ותכלית. בכור היחש תצורף הנפש מכל הגיון הנפרדות והשניים יהיו לאחד, אשר לא תנוה בו עוד דעת השניים, בלתי אם למישנה־סבל ולמישנה־תענוגות. ככה יתלכדו השניים יחד לבלי לשים עוד ביניהם ריווח אף מעט, להיות דרך לזר לעבור שם. הנה כי כן: תכלית היחש בת הדרך להכרית כל דרך.

אשירה נא לאהבה בת היחש מזמור־מצהלות מהול מרי עצבת. אשר ידעה – אך טוב לו ואך רע לו תמיד. גבור חיל הנהו ודלו אוניו. רמה רוחו בקרבו ונפשו שחה לעפר. יש אשר ברגל נכונה יצעד ולבו חג ונע כשכור. כל היבשת לו ים גועש, אם גם האהבה מצודתו. ידיו אמונה, כי את הכל ינחל באפס־יד, אך נחלתו אובדנו. עת התקדש אהבה אשר כזאת, עת התקדש חג היא, חג הולדת רוח גאיונית באדם. גאה יגאה לב אנוש, אשר יחזה בתואר פני אהובתו את צלם הבראשית, אליו נכסף מעודו. במאור פניה אל נפשו יביט.

במשפט יאמרו המושלים, כי במאור פני הרעיה ישתקף כבמחזה משושנו על נפשנו. טובים השניים מן האחד בחביון היחש, לא בגלל אשר בהתלכדם יחזקו רב יתר, כי אם עקב אשר כל אחד לנפשו יחזק פי הרבה. בל הסגולות הטובות, אשר ניתנו למנה לאחד, יגבירו חיילים בהילו עליהן אור היקרות ביחש. נמשל מקדש היחש לשומר שבת מחללו, אשר שכרו הרבה מאד. מי החולין הזידונים לא יפרצו בגבולותיו ולבו ירום מעל להבלי העתים. שבת קודש לו מן המהומה והמרוצה, מרעש גלים בהמון גלגלים ואף משממון הדמי אשר לבודד במועדיו. על פלגי מים חיים גזעו שתול ועלהו לא יבול. בטחון־אמונה יפעמהו, כי הוא בשרשו הקדום שב ונתערה וקול האל מבראשית בקולו באזניו יען, כי טוב, כי טוב, הנה האות כי אור היחש יזהיר כאור שבעת הימים.

אי צלצלי־שמע יערבו לאוזן כצלצלי השם אשר לבת היחש? כי את שמך אשא על שפתי, כל מורשי רוחי בי יעלוזו. ואני את שמך אשא תמיד על שפתותי, יען כל המלים בשפת אנוש תרמוזנה לי בצליל דק מן הדק את שמך. כל המראות יבשרוהו, כל הקולות יקוללוהו, כל הרוחות ירוחחוהו, כל הרחשושים ירחישוהו, כל הסופות יסופפוהו, כל הצפּרים יצפררוהו ובכל התשואות הוא יתשאה. את כל בך, כל בי. אין צלם לא יצלמך ואין דמות לי תדמיך. מדי אביט לאדמה אגיד: מה טובת אדמה למדרך רגליה. אשא עיני לרקיע להביע להם את מהללי על אשר נפרשו כחופת־טוהר מעל לראשה. יום זה בו יעדת לי שעה, ולו קטנה, לראיון עמך, מכובד בעיני מכל הימים, אך יום בו לא תועידיני לבוא לפניך ולראותך עין בעין משנה מועד הוא לי, כי הוא הורה ללדת את מחרו, אשר ישיבני שקוי־געגועים אליך לחזות בתעצומות הכיסופים את פניך. ככה אריץ את כל ימי ושעותי אליך. לוח הזמנים אך לוח האותות הוא לי בדרכי אליך. כל עלה משלכתו מרפד הוא לנתיבי אליך. ככה נהיה לי הזמן לגשר רוקד על תהום פרידותי ממך. כל הרף עין יקרבני הרף עין עליך. היום אומר: תמול ראיתיך או מחר אשוב לאחזך. רק עין בעין עמך אראה את עין החיים בטהרתו, מן הטהרה ההיא יפוצו נהוגות גם על יתר עתותי. לא תשבות בי התכונה אף במעט. אור צח ובהיר ישכון בקרבי תמיד. גם סגרירי יזרח ובכיי יצהל.

לכן זו אמרתי: הוד וגודל ליחש, בו סגולת כל יקר, מנוגה־נגדו יקרן הכל. האזיני נא לשיחי על היחש. צמאה נפשי לספר לך על אודותיו מראשיתו עד תומו, כל אשר יתרגש עלי ממקורו. אדיר חפצי לספר לך לא לבד את הקורות לי, כי גם את הקורות בי וכל אשר נחזה לי בראי המלוטש אשר לי. הכל אפרש לפניך עד לצפונותי. מה הגיון לשיחי, אם לא אגידנו עד תכלית ומה חן לניבים, אשר לא נדלו מבאר הוידויים.

פרק ב' על פי הבאר

ראשית היחש תשוקת הוידוי. אשר נאהב, לפניו נפתח את סגור־לבנו. אגלה גם אני באזניך לראש לכל רז זה צפון בי. הנני איש, אשר יש לו שם חי והוא מת. אני מלפנים איננו עוד, באשר לא עוד אני לי, בלתי אם לך כי לך. לא עוד אשית מעייני בנפשי, כי את ציר כל הגיגי. רק כעת אדע נכונה, כי אדם לנפשו הוא מקסם שוא ובהיותו לבדו אך בדל־יצור הנהו. רק בהידבקו אל זולתו יקום על מלואו. תכלית כל נברא – פעלו למען זולתו. השמש ממרום תאיר לארץ ולדרים עליה, העצים יתנו צל לחוסים בהם. מעיינות ימשכו את מימיהם לרוות כל צמא, המטר ישקה את האדמה והנהרות יהיו משכן לדגים ולתנינים למיניהם, כל זרע פרי יצמיח. אך אני, אנוש חלכה, דמיתי בחפזי לפנים, כי נבחרתי לנפשי וכי בדד שבת היא תכליתי עלי אדמות, מי עוד לי בארץ ומה לי עוד בשמים.

ככה הייתי תעתועים עמי עד אשר הופעת אלי. ראיתיך וחיש מהר נפקחו עיני־שכלי לראות מה דלותי לפני זאת. ראיתיך וזר נהייתי לנפשי ויהי לי כמו אור החיים זרח עלי לראשונה כתומו. ראיתיך וצלחה עלי רוח דעת ובינה, כי מהיום והלאה, תיקר לי נפשי רק בגללך. הטוב כי אדבר אמת עד תומה: לולא אַת לי, כי אז גועתי בעניי. רק כאשר תדרשיני אידרש לי וכאשר תלבביני אילבב לי. תביטי אלי נדבה וכל היקום יקום לי על נדיבות. תזעימי אלי את פניך, הלא אהיה זעום־אלוה. בלעדייך לא תזרח עוד שמש צדקה על ראשי ואף מאור שכלי ידעך. רק בתתי לך את כל אשר לי, אקח מידך שי את נפשי. מאחרי אשר חזיתיך אראה הכל במחזך. את מנת כוסי גורלי. עצבך בי ושמחתי ממקורך תתברך. מכל טובה אחסר נפשי וללא ממך, כי כל חסרון יבואני מידך יעשרני כפלים לתושיה, וככל אשר אמות לפניך כן אקוּם ואחיה.

ויהי דבר המות אלי: קום וחיה לפניה, כי חייך לא עוד לך הם. ויענו בי החיים: קומה אורה, כי בא אורך.

וידבר אלי קול קורא: תן תודה, כי בחסד היחש קמת מעם המתים לזרוח באור החיים.

קול מלבי דיבר אלי לאמר: הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד, גם אם יקטלני, אליו אייחל.

ואען ואומר: יחי, יחי היחש, כי הוא רק את סיגי יצרוף, כל קלוקל בי יבער כסופה, אך את מצבתי לא ישבור. ומה המצבת לי, אם לא אַת, שרשי וגולת־כותרתי?

רזי לי, בחביון היחש התפרחת והשכול ישכונו אחד. כהר געש, בהתלקחו, אשר ישמיד ללא רחמים המון ברואים חיים וכל תפארת עץ ופרי ישחית, אך תחת זאת עורר אונים רדומים בבטן האדמה לצמיחה רבת־עצמה. ככה יזעזע היחש מוסדי הרוח באנוש, ישלח רזון בבשרו וחיורון בפניו, יאכל לשד עצמותיו, אך יבקע בקרב ההפיכה מעינות־חיים חדשים, אשר ילכו ויגאו עד למאד. זה משפט האיש, אשר הכהו ברק היחש ממרומים, לבלי ליפּול מעוצמת המכה. אכן, לא עוד הוא אדון לנפשו אחרי התמורה, אך לא יתעצב אל לבו אף במעט, כי טוב לעבד ביחש עשרת מונים, מאשר למשולח לנפשו בדרור ללא חזיון ותכלה.

לא אוסיף לדבר במליצה ובחידות. אני שבוי־רוחך ואַת הגבירה לי. לא עוד דבר לי, אשר הנהו קניני לבד. אף רעיוני־רוחי אַת הרית והגית. אַת חוננת אותי שמש, ירח, עצי היער, פרחי השדה, כל יפה־נוף, כל שכל טוב ופתגמי־חכמה הכתובים בספרים. כאשר אחזה אני כעת, אך כסיל ובער האיש המתפאר לאמר: אני בכוחי עשיתי את כל החיל הזה, אשר בשדה ואשר ביער, אשר במראות־תבל ואשר בחזיוני הרוח. אשר רק לנפשו אך גולם־איש הנהו, עלה נדף מעץ החיים, מאומה לא יניב. רבות מחשבות אשר בלב איש, מרבית הסגולות הטובות והמידות הנכונות המקננות בקרבו, הם לו תשורה מזולתו, אף רוחו לא תניב דבר, בלתי אם לשעשע את זולתו.

מרוחי אחזה זאת. אף אם נתון יינתן לי כל אוצר הדעת, בוז אבוז לו, אם לא אוכל לתת גם לך ממנו חלק כחלק. לזאת נעמת לי מכל שבת תחכמוני, שפרת עלי מכל אמרי השפר במגילות, יקרת לי מאריסטו ומאפּלטון, מתהילות בן ישי וממזמורי הומירוס. רק עמך אוהב שירים, מנגינות, פסלים, תמונות, דברי חקר ונועם המליצה, ורק למענך ארד לגנים ללקוט שושנים מערוגות הבושם אשר לאגדות ולמעשיות היפות. לשמך אעדור בשדה התבוּנה, להעביר את נטל מושכלותי דרך מנהרות רוחי.

מה דלותי לפנים ועד מה נעשרתי כעת. כל שלי מלפנים, אשר היה חלק בתבנית השלם, הנהו כעת שלם הנחזה כחלק. נעשרתי, כי אושרתי. הכי יש אושר נעלה מחזיון עולם מלא חן ושכל טוב? מידך לי זאת. אַת אצלת טוב־טעם והקנית פשר לכל מראות־תבל, לשמש הצועדת במרום, לגלים בשקשוקם ולגלגלים במירוצם, לרנן הצפּרים ולשריקות העדרים, לצלצלי הפעמונים ולתפתוּף הגשם על החלונים, למצהלות הסוסים וליללת התנים, לבכי העולל ולאנקת הישיש, למשעט הצעדים אשר להמונים בתהלוּכות, לעשן המתאבך מן הארובות ולרצי הדם בעורקי. מעמך גם קצב הגיגי. כל הגיון אשר בי לפניך אביא למשפט. הלא כנשיקות הנאצלות לשפתיים מפכות מחשבותינו מקרבנו. וכאשר לא יאצול אדם נשיקה מפיו אל פיו, ככה לא יצמיח כל הגיון אך לנפשו. רק באהבת־דודים תיזרענה המחשבות ויצמח כל הגיון־לב מדור־לדור.

המעט לאמר, כי אותך אשליט על כל רעיוני וכי רק אליך אהגה ועמך אעמיק חקר ואורה דעה. כל אשר אהרה ואהגה בחובי הוא אתַ. אַת ההוגה ואַת הנהגית, אַת ההוזה בי ואַת ההזות. מדי אראה בפאתי השמים בלדת יום ובין הערביים, ההורים לילה, מוצאי השמש ומבואיה במוקדי־אש, אשוו גם את עינייך אל מול מחזה הפלאות, לבל תיפּול כל היפעה הזאת לי לבדי למנה. כל ההוד וההדר השפוכים ביקוּם, כל חזיון בן־פורת, כל נקודות החן, הרוקדות בין השמים ובין הארץ, כל צבעי הקשת, אך ממסך הוא לי לשיתו משתה־צבעים למענך. רקיע התכלת, ערבות הדשא הירוק, ההרים והגבעות, ערוגות השושנים, מחלצות־פאר הן לגזרתך, הנאוה במחזות היופי. ככה אחזך כהדרה חיה בתועפות מראותיה הדורכת עלי במתי ארץ. כל האדמה במת ישחק לך והמאורות ברקיע שחקת נחת למראיך.

ראיתיך ויהי לי כמו הכל נחזה לי מבראשית. ראיתיך ומאז אראך מדי פעם בפעם כמו זאת הפעם אראך לראשונה. ראיתיך וכל החולפות נראו כנהיות והוות עד בלי די. אחרי אשר נמצאת לי לא אוכל עוד כלכל דבר, אשר עליו ייאמר כי לא יימצא. בחסד היותך נפרש האין־שחר על כל אין והאפס נהיה ליש. הכי מחית לפני את המות לעד, כי על כל בן־חלוף נח גורל החי לעד? צלמך נחזה לעיני ללא הפוגה, כמו נהיית לכפל־יש, יש בבשר לבד ויש ברוח לבד, ואף ישנותך ברוח קמה לעליל. בחיי־עולמים תחיי לפני גם בעת הזאת. תמיד שמך ונצח מכורתך. גם כאשר לא תתראי לפני תיראי אלי. לא אוכל עוד לבלי ראותך. אם פניך לא יהלכו עמי, כל החיים ילכו מעמי.

אמן אני אומר לך, אך חידה פליאה בעיני, כי גם טרם ראיתיך עין בעין כבר נהלכתי בארצות החיים בתבניתי אשר לי. הבן לא אוכל, איככה ראיתי אור יומם ואותך לא ראיתי בעיני בשרי. אין זאת, כי באמנה נהפכתי לאחר, אחרי אשר הופעת לעיני, ואך למראה עינים הנני כאשר הייתי לפנים. אני לפני זאת לא הייתי בלתי אם צל־צלמי ובן־דמותי, איש בוסר, המבשר את מולדי לאמתו. הייתי אבי־הורי, חולם נפשי, מצפּה לבואי. כל חיי עד בואך היו חזיון־שנת. ועל אף זאת דמיתיך טרם ראיתיך. כל התולדות בי כבר פקדו לפנים את רוחי, כאשר כל הקדומים בנו ישכונו. הלא חיינו הם ממשק אבות ותולדות, הוות ונהיות.

אכן, חזיון העתידות גוּנב אל לבי גם לפנים אך סתוּם וחתוּם היה קולו הדובר בי, וכאשר הופעת אַת לעיני נקרעו ביד נעלמה כל קורי הדמיון אשר שזרוני לטווי הדורות, ויהי לי כמו אדמת האבות פצתה את פיה ותוקיעני מקרבה. נותקתי מחוט המורשה ומסבל ההורשה גם יחד. הרחקתי נדוד לאין־דור ונשתלתי שורש באדמת־עד. ולאחרי זאת עליתי ממדבר אין־דור ונעליתי מעל לתמרות העשן אשר לעתים ונשאתי את רגלי אל ארץ הבחירה.

אַת ארצי בחירתי, אַת ישעי וצורי, חבלי וצירי, מזמור שירי, גילי וחילי. בך לבד אעשה חיל. את אשר תצווי עלי, מועדי יום וליל. בלעדיך צחוק לא אדע ולא אבין בכי, עקר הגיוני, כל ענבי יעשו באושים.

היתה ידך עלי ותחרידני עד למצולות. נפער לעיני תהום ואַת עולה מן התהום. ואקרא האח ואבוי שככה לי, כי בי התהום ואַת בה, אני לא את, אך את אני. ויהי בנסוע רכבך מבעד לחדרי נפשי ואפקח עיני ואראה נתחים נקרעו מבשרי. חיש מהר עברתני חלחלה. בושתי וגם נכלמתי, כי חי הייתי עוד טרם ראיתיך. מה נואלתי להיולד שנים לרוב טרם חזית אור השמש. אללי, כי שגיתי בחפזי להכביר שנים לפניך ולא חכמתי לרדת לארצות החיים במועד אחר עמך.

כבגד לא נתפר מראשיתו כמשפטו, אשר האומן עושהו יפרום אותו לתפרו בשנית, ככה בזרוח עלי היחש נקרעו כל לולאותי ונותקו מוסרותי. מבלי דעת נתתי גט כריתות לתמוֹלי, ניפצתי לוחות־הברית אשר לזכרון־אנוש וכחול מאפרו שבתי וצמחתי. מכל מפל ושלכת בי בניתי קרת חדשתא לנפשי. מרחם האולי הגיחו נצורות, נתחולל הפלא והנמנע־יש נהיה לעליל.

פרק ג' למענך, למענך…

למענך, למענך, גם אדבר שיר.

אני האיש, אשר מעודי לא הלך לבי אחרי חכמת הפייטנים. אחרי חכמת הפייטנים, המתאמרים בגאותם, לצקת כל רחשי־רוחם והגיגיהם החולפים, תעתועי חושיהם, בבתי־שיר מוצקים ולעשות להם שם, כמו באמנה נעלו על לכל בני־תמותה, העוברים את חייהם עלי אדמות ללא שם וזכר.

אך למענך, למענך, אנסה את כוחי לדבר גם במליצה ושיר, אשר לא אהגה להם כבוד ויקר. היטב אדע, כי לא תהיה תפארתי ולא אמתי בזאת, וכי כל הגיון על רגשי־לב הוא חילול.

אני זאת אעשה, יען כי אכף עלי ההכרח למלט, ולו מעט מזעיר, ממצוקות לבי, וגם באשר לא שוה עוד נפשי בעיני, בלתי אם למען אגיד שבח והלל לך. זמירות לך אשיר, כי מדי זמרי לך אזמרה נפשי לאל חי.

אני לך אשיר, כי צמאה לך נפשי. כל עת וכל שעה לך אצמא ועליך אערוג. יש אשר אשב בקרבתך ולך אכמה, כמו רחקת ממני עד למאד. אביט אליך ופחדים יהלכו בקרבי, פּן לא אַת היא הנשקפת לעיני. אראך ולא אאמין למראה, אתבונן בכל מאודך ולא אבטח. מגור יאחזני, כי עוד אחת מעט תקומי מעמי ותטשיני או כי לרגע אתחלחל, באשר כבר נטשתיני ורק בחזיון־תעתועים נגלית אלי. עתים אדמה, כי אני הריתיך בחלומי, וכמשפּט החולם, אשר יחוש תפנוקי־עדנים אין על עפר משלם, ועם זאת יפלל מראש, כי בהקיצו ינחיל לו מקסם־שוא זה דאבון־לב ומפּח־נפש. ככה אשתה גם אני מכוס הששונים בך מרי התרעלה, בפחדי פּן הנך נפש־בדים אשר עשיתי לי.

כל חג פגישתנו ישא בחובו חגא פרידתנו. לזאת גם קרבתך לא תהי לי לחבלים בנעימים. חרדה בי, כי אך זאת הפעם אראך ולא אוסיף עוד, או כי גם זאת הפעם לא נגלית אלי בעצם־צלמך, בלתי אם בצלי. הלא גם בשבתנו יחד אירא ואפחד כי איש לנפשו ישב ורק בסודה ייחד. ככה יענני תמיד המגור המשולש, כי לא עמי אַת, לא לי אַת ואַת לא אַת. אף כאשר פניך מהלכים עמי דמה אדמה, כי הם הולכים מעמי. תחת התענג על קרבתך לעת הזאת, ידכאני זכר רחקך מעמי לאחרי זאת. היפלא כי עליך אערוג תמיד וגם בשבתי עמך הנני כמו נדח מעמך?

נסכת בי שכרון והנני כאיש מוכה־שגעון. אמנם, זיק שכל – האם הוא טוב או רע הנהו? – עוד יתלקח בקרבי לעתים לאמר: אך תועה־לבב הנך. כל עתרת היפעה אשר נחזתה לך באשה הזאת, אך חזיון־בדים הנהו, מקסם־שוא, שגיון החושים. הלא תינחם באחריתך על תתך כתר בראש בת חוה, אותה תדמה כצלם תפארה, והיא אך תרבות כווני־חן ותרמית הבשרים. זכור כי כל יפה־נוף, אף בגוויה, כמוהו כצל הפורח. הכי בגלל צל זה תשליך נפשך מנגד ואת כבוד הגבר מאחוריך? וידעת והשיבות אל לבך, כי כל צלמי החן כזבים נאוים הם, להכות את העינים בסנוורים ואת הלב בתמהון. אף כי האשה יעלת החן, אשר היום תמשוך בכוחה האבירים בגברים ולמחרת אולי ייהפך הודה למשחית וכל מאהביה מלפנים ישרקו למראיה. אנא, הבא בלבך חכמה. אסיר קסם־שוא הנך, לכן לא תשפוט נכוחה. והיה בסור מעליך שכרונך, הלא תיבוש ותכלם ואף תשפוך את בוזך לנפשך, על אשר נואלת ושגית. הטוב לך לשוב ממשוגתך בעוד מועד. טובה כל משוגה מן המשוגה באשה.

אך מה שחר לקול השכל המוכיח, בהיות הנפש כמרקחה והרגשות מוקדי־אש? מה כוח ועוז לשבטי מוסר השכל לעומת השפטים, אשר תעשה האהבה בלב הבוער כתנור? שוועת רגשי בי תישגב מכל קול־תוכחה, והיא אשר תשית את דברה בפי להגיד לך בת־יחשי, כי אם צלמך בך דבר־בדים הנהו, כי אז כל צלמי היש הם שוא ושקר וכל הנבראה הבל הבלים. אם באמנה אך מראך־נוף הנך, הלא אות הוא לי, כי גם כל הנופים יהיו חיים וקיימים לעד, כאשר אחזה אותך בתבנית הנצחים. אותך יפת החן בכל אחזה ובך חזוּת הכל. הקדם מעונך ואחרית הימים מחוזך. בך כל התמיד. חותם תכניתך טבעת האמת אשר לאדון כל בשר ולאלהי כל הרוחות. לוּ גם צל הנך אתמכר גם לו. בכל דמות מאז ועד עולם אמצאך, יען כי צמודים אנו בקדומים ועד לאין־קץ. הכי לא נבראנו ממשב־חיים אחד, משחקה או מעוית אלהית אחת, מחולי אחד?

דבקתי בך כצמא למעין, כאסיר לתקוה, כברק למאכלת.

יראתי להביע ולא אוכל להחריש מזאת: יש אשר אקרא בארשת פניך רמזי־תוים לארבעת גנזי־עולם, ואלה הם: גנזי־יצירה, גנזי־חכמה, גנזי־נוף וגנזי־חן. צרור פלאים הנך לי ובצרור הזה נצררו חיי.

ראי גם ראי: אַת לי באר לחי רואי. אַת לי הבחירה והאספּקלריה הבהירה; אַת לי מכל הנאוות נאוה ואַת לי גן רווה; אַת לי המולדת ואַת בי המוקדת. תמחציני וגם תרפאיני. בשלחך בי את לעג חציך ינחתו אל קרבי כקרני־מאודייך. נדיב מבטך, אך לבך עז לשלול שלל ולבוז בז. בהעלותך את נר נשמתך, תגבירי את אורי ותמהירי את שריפתי, וכאשר לא תאירי אלי את פניך, עולם ומלואו ימוגו, או כי כל הברוּאים ינועו יחוגו, אתהלך כשכור, אגווע מקור.

פרק ד' המקסם הוא עצם היש

סבוני גם סבבוני הלילה צללי־מגור.

על הצל ועל צלצלי כל צל וצלם שאגתי אליך הלילה בתמהון־לבב.

הו, כי ילדי הבריאה אך צללים הם, אף כי ילדי הרוח וכל מראות הנוף, כל הערגונות לחין ולתפארת. מה שחר להוד ולהדר, אם אדם יסודו מעפר ואחריתו רימה ותולעה? הנעורים יגוזו והעדנה תהיה לבליה; ברק הגאון ידעך ועל כל תלתל יעלה הכורת; הפרי יבול, אף כי הפרח באשה. הכי לא נולדה האשה רק למען תחלוץ שד להניק ואחרי השלימה את יעודה ינוס ממנה כל לשד ותהי לזקנה נעוות־דמות.

ככה הגיתי במרי רוחי, בידעי נכונה, כי רק למען ספות בך, הרוה את גנך ולכבות בקרבי את צמאוני לך, יצאתי לחרף בקרב רוחי את מערכות החיים והאשה גם יחד. אף זאת אמרתי בשיחי, למען אקטין לוּ במעט את מוקד לבי: אכן, יפה את וכלילת החן. הכי לא אחזך בדמיוני כשולמית משיר השירים? אולם כל עתרת־יפיך נוצרה רק לבעבור תפתי בה את הגבר, אשר כוחו במתניו, להקים ממך זרע. אולם לא אני האיש לשית באשה את זרעי. מעודי מאסתי בכל פרי ופריון ונפשי שאטה מכל הגיון־לב לחרות בצפרני תאוותי המגועלות שם ושארית לי על לוח הדורות. אף עקב זאת, אל נכון, תבוזי לי בסתרי־רוחך, תשקיפי עלי מפעם לפעם במבט זר ומוזר, כמו תראיני הולך תמס לעיניך.

ככה שחותי עם רוחי הלילה, ליל הבהלות, עד כי מרוב פחדי בי מפני מחול הצללים וכל צלצלי הצלמים, קפצתי מעל מיטתי ואף אני נהלכתי כצל. חגרתי עוז בעצם דכאוני ושיועתי אל דמי הלילה, לאמר: יהי אשר יהי. אם באמנה תבל־יה זרועה אך צללים, הלא טוב כי נתרפק גם עליהם ונאצול להם מנשיקות פינו. הלא גם מלכות הצללים היא מלכות שדי וכולנו הברוּאים צללי האל. הכי ייגרע חן האדם עקב היותו לא צלם אלהים, בלתי אם צלו. כל אשר מאלהים נורא הוד.

אני הלילה בהגיון דברתי, ברגש נכון ובשכל טוב. וכאשר שאלני קול מן הלילה, מה אותות החן תמצא בצלם היש, עניתי לאמר: צלם האשה אשר אהבתי, כי היא בחן־מבטה נופי־יפעה תזרע. ובהעמיק הקול לשאלני, מהו הגדול בפלאים אשר ירהיב עיניך, ואענהו שנית לאמר: פלא היות האשה בת היחש בבשר ובדם. וגם בזאת חקרני הקול: במיט תבל ויהי לאל ידך למלט מן השואה הנחרצה נפש רק אחת, על מי מן הנפשות השתיים תחוס עינך, על אשר לך או על האשה? ואענהו בשלישית לאמר: הכי לא נבון־לב הנני או כי חושי בי התבלעו? לעת שואה אשר כזאת שומה תהיה עלי למלט את נפשה לראש לכל: מה בצע בנפשי, אשר תהיה לי לפליטה, באין היא עמי? הלא רק באור פניה אראה חיים.

ויוסף הקול להוכיחני על פני, עקב אשר נתעיתי להיות כהן במקדש האהבה להיות נפשי הקרבן. ואגער במוכיחי לאמר: רב לך לדבר אשר לא כן. בכל מאדי אחשק קרבנו. באין קרבן כל חיינו הבל וריק. בקרבן יכונו מוסדי־ארץ ומוסדי כל רוח באנוש. אשר לא יקריב דבר, לי יינתן לו דבר. הכי יש ברחבי תבל כברת ארץ, אשר לא נועדה מראש ומקדם להיות אוהל מועד לזבחים. רק הזבח יהיה לשבח במלואו. משרפה גדולה תבל־יה. ממזרח שמש ועד מבואו יקטר לאלים הנגלים או לאחד היושב בסתר עליון.

ויוסף הקול להכותני בשבט־לשונו לאמר: רק אין זאת כי השכרון או השגעון יתנו את אותותיהם בדבריך. אף אני השיבותי לו את חרפתי אל חיקו ואקרא בקול ענות עברה וזעם: יהי אשר יהי, שכור או מוכה־שגעון הנני. אך אהבה רבה שמה בי את קנה. כל אשר רוח חיים באפו הנהו הלום־יין או מוכה שגעון. תבל מעון משוגעים הוא, מעון אלהי קדם. נחלים וימים, בגיאות ובשפל, יחוגו כשכורים וכל עצי היער, בהינועם ברוח, אף כי בעת סופה, יתנהגו בשגעון. החיות השואגות לטרף ובני־אנוש, המשחרים מזון־חוקם ונלחמים על לחמם, עדת מטורפים היא. אך היקוּם על מכונו יעמוד וכל הבריאה יש כתומו. זאת לא זאת, כי אשר ייראה לעינינו כמקסם שוא הוא היש במלואו. כל רגשי לבנו והגיגי רוחנו, אף כי רחשי אהבתנו, אשר ימוצו את לשדנו, כל נחשולי־חיינו, אשר לעיני השכל השופט יהיו רק בועות־קצף על פני היקוּם, הם היש לאמתו ובמלואו. אמן אני אומר, אין מאומה בלתי אם לחם־חוק, לחם הפנים, כל אשר נערוג אליו לראותו פנים־אל־פנים. רק בצל אהבה חמדת חיים. ואם האהבה היא אך צל, יחי, יחי, יחי לעדי־עד הצל, כי אם הכל צל, אין עוד דבר אשר לו נאה אף במעט תואר הצל.

כזאת וכזאת דברתי הלילה. אני לא אליך ערכתי את שיחי הלילה. אך אַת בת־יחשי שמת בפי את הדברים האלה, כי אשר יקסום לגו הוא עצם היש.

הכי לא את עצמי, בשרי, רוחי, גאוני, חזוני וחרוני? הכי לא אני את, אם כי את לא אני? הכי לא שאפתי צלך, לו גם היית רק צל? ואת לא צל הנך, בלתי אם צלם־קוני, צור־מעוז, ששוני ושיא יגוני.

אשר תנחית בי כל תחלואי ונדודי־לילותי, הכי מקסם־שוא הוא?

פרק ה' בואי עמי אל העין

בואי עמי אל העין. לא אדע עוד שלום בנפשי עד אם אראך, מדי רגע ברגע, משקיפה עלי כשמש ממרומיה. תניני ואסתכל בך, אסתכל ולא אחדל. בת שחוקך אם־חיי ועינך – עין העולם.

אהבתי כי אשמע את קולך משתפך כרנן באזני וכיין הטוב בעצמותי. אך יש אשר יעברני מגור לשמעו, פן לא נדלה ממעין רוחך, בלתי אם שאוּל הוא עמך, כאשר נדבר עם אחד עובר אורח בקרבתנו. המעט אשר לא תתוודעי בקולך, תתנכרי אלי עמו. אף לא אדע אל נכון, אם אלי שלוח מבטך או כי מבעדי תריציהו אל יצור־חשקך, באהבתו תשגי תמיד, דרכי ילך למסעיו וממני והלאה. מה נורא הרעיון, כי בין בתרי לבי תעשי דרכך אל חתנך, אשר רצתה נפשך בו, וכי כל צירי אהבתי, סבלי ומכאובי עמך ועל אודותיך, רק למתן ולמוהר יהיו לך ביום כלולותיך, עטרת תפארת. כמו כל אבני חן, אודם פטדה וברקת, תביאי להתפאר אל בן־זוגך הנכסף, אשר רק בדמיונך תשוויהו וטרם תדעיהו. לזאת לא אאמין לקולך הרונן, המושך לרגעים חסד לי, אף לא לניבייך הנאוים, אשר כדבש וחלב המה תחת לשונך, לא אכרה אוזן. גם בגילי עמך ארעד. לו ידעתי למצער אל נכון, כי מבטך למישרים ינהר אלי ולא דרך־עקלתון לו. הלא יש, כי מבטך נשקף חף מכל זממה וסלף או צל־כחש.

לכן אשתוקק ככה למבטך החונן ואקרא ללא הפוגה: בואי, בואי עמי אל העין. תניני ואסתכל בך, אסתכל ולא אחדל. בת־שחוקך אם־חיי ועינך לי עין העולם.

אללי לי, מיגון הבלהות, המשתפך כנחל איתן בקרבי, בעצם מועדי שמחותי, כאשר יעברני לפתע פחד הבלימה, אשר אולי הוא ציר כל הנבראה. אולם מדי תשחריני במבטך אדע נאמנה, כי לא מן התוהו חוללנו וכי חי העולמים הוא מעוז צורנו וגאון קיומנו. נוגה־עיניך כור־היתוך לי, בו ימוגו כליל ויהיו לאל כל שפק וטלטלה, פרץ וצוחה, ברוחי. תביטי אלי וכל היקום ישים עלי עינו לטובה. אראך וחיש מהר עולם ומלואו יראוני אות־ישועות. מי יתן וכל עוד רוחי בי ארחץ נפשי בקרני־מאורך.

בואי, בואי, עמי אל העין.

מי יתן ויהיה מבטך ניחת תמיד אל קרבי כציפור הנצורה בכלוב.

מי יתן וזיקי־ברקיך יחדורו אל קרבי, לא כקרנים מן השמש, בלתי אם כפלח־שמש, אשר גם בהיעקרו ממכורתו כל אוניו יצוקים בו.

מי יתן, כי גם בבוא יומי אכרע ואפול על יד באר לחי רואי אשר לעיניך.

בואי, בואי, עמי אל העין.

העין היא המעין, בה מבוע כל הגיון וחקר.

אזכרה ימים מקדם, כאשר טרם נודע לי כי יש את, ויהי לי כל היש. בשתי עיני, שתי משאבותי, משכתי אל קרבי שפע היש. כל צלם־דמות ומראה־נוף, גוף וצל, היו לי אותות וסמלים, אשר הניעו כגלגלים את שרעפי והגיונותי. אף כל חזיון נהיה לעליל בעיני וכל מראה־עינים להלך נפש: הקמה בשדה, ערבות הדשא, עצי היער ומעינות בנחלים, רוכסי ההרים וצבא השמים, המונים צועדים בסך, יושב אוהל בודד וראשו שח על הספר, אֵם חובקת בחיקה את תינוקה, עולל רדום בערשו – כולם היו מליצים ביני ובין אדון כל התעלומות. הייתי האוזן השומעת והיקום – פה ממלל. המעט אשר הים בעיים דכיו שאג באזני, הרוחות שרקו אלי, הצפּרים הנעימו לי זמירותיהן והדשאים בכל ניע וזיע לחשו לי, אף השמים ספרו אלי וכל יום ויום הביע אומר. לא היה חפץ אשר לא המתיק עמי שיח. והגדיל מכולם האדם וצלמו בו, זה הצלם, אשר הנהו ספר התולדות ליקוּם ופתשגן הכתב בשפת כל הבריאה חקוק בו.

ויען כי המראות הולידו רבות מחשבות בלבי, נהיו לי עיני לכלי־הגיוני ולכוח החושב. לפי מחול המראות מסביבי נשזרו במערכי־רוחי חוטי המחשבת, קו לקו: קו רעש הקמה, קו לחש הדשאים, קו שריקות הרוח, קו צהלות הסוס ופעיית השה, יללת החתול והמיית הכנור, זמרת החליל, בכי העולל ומהלומת התוף. מן המראות, הורי הקולות, נוצרו כל הגיון וכל חזיון בי.

אך מה רבה התמורה אשר התחוללה בקרבי בהופיעך אלי. מעת ראיתיך לא ראיתי עוד דבר זולתך, יען כי לא ראיתי עוד דבר בלתי אם בראי־מבטך, כמו יצאו עיני מחוריהן ולא שבו עוד כתומן אל קינן. הכי פרשת כפורת על עין העולם או סכות עלי בענן, מאשר אוכל לראות כל עצם באשר הוא? אשר נשקף לפנים לעיני רם המעלה, מה מאד שפלה כעת קומתו. כל צלם איש או אשה, מלפנים צח כיום בהיר בשחקים, הנה כעת שחר תוארו. לא עוד אראה מחזות שדי במסע העננים על פני הרקיע ובמחול הצללים על פני האדמה, בלתי אם אצעד צלך לימינך. לא עוד אשמע בשיח כל דשא ברוח שיח דרי־מעלה, לא אקשיב לזמרת האדמה ולא ברון יחד להקות־ילדים, בלתי אם קולך הרונן יארח עמהם לחברה. בכל תמונה ובכל קול, אראה ואשמע אותך.

ויהי כאשר ניצבת ביני לבין תבל־יה, ביני לבין הגיון־רוחי, כמו נגוזו מנגד עיני אותות השמים והארץ וכל היקום נהיה לי כספר החתום, לא אדע עוד הגות דעה נכונה, אף נפשי לא אדע עוד. אהה, הגיוני יעשה כעת עקלקלות את דרכו. המעט אשר החכמה לא תהיה עוד שעשועים לי, לא אבין לשכל המלים בפי איש. כהו עיני, טפש לבי, אף שכלי נהיה לאויל. לכן יש אשר אפיל תחנונים לפניך בסתר רוחי: אנא, שלחי את מבטך אלי, שלחי קרנים משתי שמשותיך לשכון באישון בת עיני, אולי תשוב נפשי ותירפא מחליה. גשי נא עמי אל העין. מדי רגע ברגע צאי לקראתי אל העין. אורי לי, אורי לי, בטללי־אורך, כי בהיאסף אורך ממני אף להרף עין יאסף שלומי מעמי לאורך שעה. רגע, רגע שובי אלי ואחזה בך ותחזי בי, ואף עולם ומלואו ישיתו עלי עינם לטובה. לא אוכל עוד החרש מלהגיד לך, כי אַת אורי וישעי, הודי, פידי, ולפידי. הביטי אלי וברצי שחוקך בעיניך תגיהי נתיב־שבותי למקור רוחי ולשלום־שכלי. את הגיוני העקלקל תיישרי, כל עקוב בי תעשי למישור. הביטי אלי ובמחול המחניים אשר לרשפי מבטייך תעודדי שוב את מחול הגיונותי והגיגי להגביר חיילים. הביטי אלי ושוב יחוללו הרים וגבעות, שרעפי רבון העולמים, את גאון מחולם בקרבי.

מכל המעינות, אשר נצפנו בקרבנו בידי בוראנו, נאדר בעוז ובהדר מעיין העין. התהום ברוחנו אביו ובמעמקינו יפלס לו נתיבו. לכן הנשמה אשר תחיינו תרוץ אליו אורח, לרוות בו את צמאונה לכל נאצל. אל נבכי נפשותינו יחדור, כי לרוח תשוקתו והרוח בהם תשכון. העין במרוצתה אל מכמנים ברוח תפלח גם את הגוויה, אך אותה לא תפרה. באין עמה דעת הפריה, לא תיעצר במחוזות הבשרים, כי אם תעמיק חדור ותרחיק נדוד לאפסי המרחקים אשר בישות. אף צמאונה וכיסופיה יעמיקו ללא גבול, כי אין חקר גם למצולותיה. הגוויות תדענה לרגעים אשה את רעותה עד תכלית, לזאת יש אשר אף תגעלנה זו בזו, בטרם תרעבנה בשנית לשוב אל קיאן. אך העין לא תדע בחול ומאתה לא יצא הגועל. לא רעבון, אשר יבואהו השובע, בה, בלתי אם צמאון לאשר לא תיכלה לו. לכן בת בלי תיכלה הנה בכל עת.

רני עין כי את עקרה לא יוּלדה. אף בהתלכד המבטים בצמד לא יזרעו מאומה. לזאת אין מתק כמתק הנשיקות בעינים. כל הנשמה תחמוד שבת בבת־עין, אך אבק הבשרים לא ידבק בה אף במעט. היפלא כי צפה אצפה לחזיון־מבטך בכליון־עינים? תמיד נכספתי אל החיים בהמון תועפותיהם, המתחוללים על סף העין. בואי, בואי, עמי אל העין. קרבי אלי, קרבי אלי, בהשתפך נוגה־עינך עד תומו אל קרבי. קרבי אלי, קרבי אל נפשי וגאליה. בואי, בואי, עמי אל העין.

עין כי תקרב אל עין ועין כי תצלול למעמקי־עין, יש אשר יתלקחו מאתן רפשי־אש משלהבת־יה. או אז תגיח ממצולות הנפשות כמו מהר געש לבת הוידוי. הכי לא בגלל אשר טרם עשיתי לי מעודי דרך במצולות־מבטים עזה כאשר לך, סערני חשק כה חזק לגלות לפניך צפונות־לבי, לקרוע הלוט מעל כל מערכי־רוחי ולדבר אליך אמת עד תום? יש אשר אדמה, כי גם אם אאריך שבת בקרבתך שנים לרוב, לא אשכיל לפתוח לפניך סגור־לבי ולהבינך נאמנה סוד שיחי, הגיון־רגשי ורגשת־הגיגי.

לא אוכל, גם ברוב יגיעת־רוחי, להציג לבי ערום לנגדך, והלא אדיר חפצי, כי תדעיני באשר אני, באשר לי ובאשר בי, ללא כסות וצל־מסוה, על כל המצוקה והמשוגה אשר בי, על רעבי ורהבי, על אופלי וחוליי, על אהבתי העזה ממות ועל שנאתי העזה גם מן האהבה, על חשקי הנקלה לנחול כבוד ותהלה ועל יצרי הרע להמיט קלון על נפשי, על חמדתי לתפארת ועל תאוותי להתכפש בכל סחי וחלאה.

אויה, נפשי נוטפת מתק מהול במרור, משתוקקת לנחת מעט ונוהה אחרי הכעש והרוגש. ומה מאד אשתוקק לספר לך בוידויי כי הכסל, הממלא את בתי נפשי, הוא אולי רב פי שבעים ושבעה מן הרשע המקנן בהם, למען תהיינה עיניך משוטטות בכל משכנות־רוחי. הלא אם כה ואם כה עינך כבר היתה בי, עד אשר ירדה למצולותי. כמנחל בדרך תשת את לשד חיי. לכן כה אכמה למבטך בזרחו לקראתי. והיה בעלות איילת השחר בעיניך ידרוך שחר חדש גם לי ורוחי בי ישוב ויפרח.

בואי, בואי, עמי אל העין, כי באור עיניך לי אור חיים.

אללי לנו מיגון הקדומים, יגון־יגונותיים, המשתפך כנח איתן בנפשותינו. מקדמת אדם הראשון, אשר קורץ מן הבשר והדם, זרמתו. ממרחקי העתים יבוא אלינו ובלבנו מקורו, כי הרחוק עד בלי די הוא הקרוב לנו מכל. חלאת הראשון באדם הלא תצמח בקרבנו תמיד. מן הרקמה האחת נבראנו כולנו, רקמת עור ובשר, גידים ויצרים רעים. כשרף הנוטף מעצי הקטף תיטופנה הגוויות אגלי־סחי. מכל ילדי הבריאה נודפת הצחנה ומן האדם ילד שעשועיה פי שבעים ושבעה. עקב הקיא והסחי המקננים בנו ישתפך בקרבנו יגון קודר, יגון־יגונותיים, על הרקב ועל הכחש גם יחד. מקדמת מוצאנו יזרום אל חובנו. אבוי לנו מיגון־חרפתנו עקב הבליה, אשר נזרעה בכל יצורי גוונו ואף ברוחנו. העין לבדה מקורה זך ואף חלקתה כעצם השמים לטוהר, לא דבק בה מאומה מסיגי החומר. לכן כה יחשקו הלבבות לתנות אהבים בעינים. העין לבדה צוהר לנשמה ומקוה־טהרה לגוייה, בה תתרחצנה הנפשות, למעט תהיינה מזוקקות באהבתן שבעתיים.

ויהי בשפות הבורא את סיר הקדומים על האש, לבשל בו נזיד הנפשות לכל דור ודור עד אחרית הימים, ותבוא רוח עזה להפיח באש בחזקה. ויעל העשן ויהי לקיטור וממנו עלה פיח וידבק בגוויות ובנשמות כאחת. מני אז יבוא ריח הבשרים אל אפינו כתבשיל החרוך, אף כי בהיצלותם יחד על גחלי הרתמים אשר לתשוקות. אויה, כי כל המרקחה הזאת ריחה חרוך וטעמה קיטור. אף בנשמות דבק הקיטור עקב הגוויות, אשר בחשקן להזריח עליהן הוד והדר ירדו לטבול באגן הנשמות, למען תעלינה לאחרי זאת מן הרחצה בהוד נאצל החופף עליהן. אך תחת לקבל שפע אורה מנשמת אל שדי אשר תחיינו, תדליחינה גם את הנשמות. אולם העין לבדה תזהיר לפנינו בחן צחצחות. אין זאת, כי מקור מחצבתה מן הקדומים, בטרם היות נפש כל חי ובטרם נברא האדם.

בואי, בואי, עמי אל העין, כי מעיינה עמוק מכל יש.

לזאת שר החכם מכל אדם, אשר לבו ראה את כל המעשים תחת השמש והנה הבל ורעות רוח, לא יוכל איש לדבר, לא תשבע עין לראות ולא תמלא אוזן לשמוע, לאמר: – הנך יפה רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים. לבבתיני אחותי כלה, לבבתיני באחד מעיניך.

פרק ו' אמת יהגה חכי

לבי ערום לנגדך כאשר אמרתי. לזאת רק אמת יהגה חכי ולא אכחד מעמך דבר מהגותי באשה.

מה חפץ הגבר מן האשה? הלא נשיקות ופרי־בטן. אך אני לא נקלותי לנשיקות ולא אחפוץ בפרי־בטן. היטב אחוש, כי בגעת בשר אל בשר לא יינקו רע ופה הנושק פה, יחלל כבוד הנברא בצלם. ומה רע מן הרוע, אשר לבעבור ימלא האדם תאוות בשריו, יקים מדור לדור זרע אנשים חדשים, לסבל ולמצוקה עד אין קץ? המעט לגבר לעשות את האשה כלי־חמדה לבשריו, יחפש בחיקה גם מפלט משעממונו ובית היוצר לשלות נפשו. איככה לא ייבוש ולא יכלם לבקש באשה את המנוחה כי נעמה והוא אשר יהיה לה למקור כעש ורוגז תמיד, בעוררו מדנים בקנאתו אותה ובקנאתו לה לאין חקר. ואיככה לא יכהו הנוחם על תשוקתו הנואלה למצוא באשה חסות, מעמל־יומו המפרך ומתלאותיו ביגיעת הרוח, בשברו בכל עת את כד האהבה ליד המבוע?

על כן אגיד לך נאמנה, כי לא זו הדרך אלך בה. נפשי יודעת מאד, כי לא באשה המנוחה ולא בה המרגעה. הכי תהיה הסופה משכן השקט? והלא פתיל האושר הקטן, אשר ישזרוהו השניים יחד ימים ארוכים, יקטן מיום ליום, עד כי ייקרע כליל. יש אשר באחד הימים או באחד הלילות, בשכב השניים צמודים ומדובקים, תיפקחנה לפתע עיני־רוחם להשכיל, כי החוט, אשר נחזה בעיניהם עד כה עבה למאד, דק הנהו כשערה.

ומה פשר המעשה, אשר יארש לו האיש את האשה בטבעת הקידושין? הלא למען תהיה בת לוויתו ועזר כנגדו מדי יום ביומו, למלא משאלות בשריו, לבשל לו את נזידו, ארוחתו בכל עת, ולגרש בידי השניים, הטובים מן האחד, את זבובי השממון המציקים לאיש בלבדו. אך אני לא הגיתי מעודי את רעיון הקלוקל, כי תהיה לי אשת התמיד כנר־תשוקות תמיד, ספונה עמי תחת קורת־גג אחת, לבשל נזידי, להנעים שנתי ולהמתיק מנת כוסי בכל עת. אני רק חיים חמדתי בקרבתך לראות אור עולם מאורך, ולהסתופף בצלך ולהביט אליך מרחוק, באשר גם בקרבתך תרחקי ממני עד למאד.

אחת שאלתי, אותה אבקש, לחזות בנועם פניך ולצעוד עמך בשעות בין הערביים על שפת הים, למען אשמע עמך יחד את קצב־צעדינו בין הצדפים ולחוש מפעם לפעם על בשרי את חצי לעגך, הנחיתים בי, בן לוויתך עז השרעפים ורך הלבב, אשר בצעדו עלי אדמות יהגה במרומים ובאהבתו לאשה ישפוך בסתר לבו את בוזו עליה. אכן, אמת היא נכונה עד למאד. אני לא בך אחמד, כי אם בזוך־חינך. הלא היה היה איש חסיד, אשר בחום־לבו ובעוצר־רגשו קרא אל בוראו לאמר: קח נא, רבון העולמים, ממני את גן עדנך ואל נא תתן לי חלק ונחלה בעולם הבא, אך את רוח קדשך אל תקח ממני. לא בכל מתת ממך חפצתי כי אם בך בלבדך. והכי במשפט יבוזו לגבר, בדברו בהתגלות־לב אל האשה רצתה נפשו באור־יקרות אשר יהי לה להילה, לאמר: לא אובה לבוא בגני עדנייך ולא לחמודותיך כמה לבי, כלה בשרי, בלתי אם אל חן־יפיך, אל אוריך ותומיך, אליך, אחותי כלה, כלתי לעד, אשר לא אארשך לעולם לאשה לי. לא שפלה נפשי בקרבי עד ככה, להיות עוגן לך ואת לי תיעגני.

שאי נא לי ברוב טובך וחסדך זו משוגתי, לעשות את פי משפך לאמת, להריץ בו כל מפלי־רגשות וקורי־הגיגים, אשר יהמו יחמרו בי, אשר לא זכו אף במעט ואחד דינם להיטמן במעלה הקברים אשר בלב אנוש. הכי לא תהיה כל אמת לא־נדרשה דבר שקר, ואף רעה ממנו, כי דבר איולת. מה ערך לאמת לה סרח העודף? אך מארה בה, רקב הוא לבשר ולרוח גם יחד. ואולי יצדקו נאמנה שונאי הוידויים, החדים כסכינים. כל סכין משחז, אשר יבוא במחתרת מתחת לכנף השודד, כלי רצח הנהו, אף כי סכין המתנוסס לראוה. ובזאת יסובב את קרבנו בכחש, כי עקב אשר גלוי לעינים הנהו, אל נכון לא ייתקע בבטן. אף אני בדברי, בהוציאי החוצה צפונות־לבי, אהיה בעיני כשודד־דרכים. אך אם פועל השודד בפי, גם ידך עמי בשוד הזה, כי רשפי־אש עיניך, השלוחים כחיצים אל לבי, הציתו בי אש־חשק להריץ בפי מלים מתהום רוחי אליך. הלא שי־ניבי כאין הנהו לעומת חג האורים אשר קדשת בלבי.

כל שלמי־תודתי לך לא יביעו אף במעט את הגמול אשר שומה עלי לתת לך, עקב אשר סמכת את סוכת חיי הנופלת, כמו בקרבתך נבראו לפני שמים חדשים וארץ חדשה. מה מתת יעניק האדם למטיבו, אשר הפריח, ולו לרגעי מספר, את הארץ כגן עדן לפניו? כל אשר לאיש יתן בעד אהבתו, אך מן האהבה, אשר מקורה ביחש, יידרש דבר היקר מכל חפץ וקנין. אף קרבן חיינו באשר הם לא ישווה לערכה.

שפך שיח, המגלה צפונות הנפש, הוא לבדו הקרבן אשר יירצה, כי בוידוי נערה את נפשנו מפעם לפעם ונוסיף לתתה גם לאחר הינתנה פעמים לאין־ספור. נתחים חיים נקרע מנפשנו, המשוועת במכאוביה, נשלח בה את המאכלת ולא נחדל. על כן יאמרו המושלים, כי הוידוי ייחד מן הסכין ונאמנים פצעיו אף מן החרב, כי הוא חוצב ובוקע בשר ורוח, מוח ועצמות, עשתונות ושרעפי־לב, לא ייעף ולא ייגע. וגם אחרי בתקו את הנפש ולגזרים יגזרנה יקום ויחיינה, לקרב נתח אל נתח ולעשותם לאחדים, עד כי שבה ורפא לה, למען ישוב וידקרנה יסחטנה כדבילה. ככה תיענקנה בוידוי נפשות רבות בחסרונן ובקלונן. פעמים לאין־ספור ישליך את נפשו מנגד האיש, אשר יגל מסתרי־רוחו.

לכן זה דברי אליך בראש מגילתי: צמח בי יחש ויהי לי לכליון נפש, אשר דבר אין לו עם התשוקה, אשר בפינו תיקרא בשם אהבה. הלא תכלית כל אהבה דבק הבשרים ועוצם־חשקה לבוא במחתרת אל קרב הגוויה ולקטוף מן הפרי המתוק, ואך בצדיה תשים לה כסות־עינים כחולה ונכאה, המתהפכת בציריה עקב אשר נפשה דבקה בנפש רעותה. אולם משורש היחש לא יצא צפע התענוגות. ונהפוך הוא. האהבה אשר ביחש דרכה סוגה בקוצים וברקנים לרוב, כי כמוה ככליון נפש לאמתו. לא עוד אהבה בתענוגות, בלתי אם אהבה במכאובים, כמו באמנה תצא הנפש באהבתה. האני הישן יצא למען יברא בריאה חדשה.

בדברי בזאת מבשרי אחזה את האותות, כי לאיש חדש נהייתי. אני אשר לי מתמול שלשום נאסף לעולמו ואיננו עוד ועמו ספו תמו כל קורותי הנושנות. כעת אני נצב לפניך ולבי בי כלוח החלק. בידך העוז ולך המשרה לחקוק עליו מן היום והלאה כל הנצורות. נקרעו מעלי הצעיפים ואין לי עוד דבר, אשר היה לקניני טרם ראיתיך לראשונה. מי יתן ולא יהיה בי עוד זכרון־דבר, כי מי לי בארץ בלעדיך ומי לי בשמים, כשאין גם את עמדי. כל המראות וצלמי היש הם כבגד בלה, אשר אכלו העש, באין אַת לי. כאדמה אדמתיך, תכלתיך כתכלת השמים, ברקיע פרשתיך עלי מלמעלה, דשאתיך והנגנתיך, כנהרות נהרתיך וכים ימתיך. בכל הצלמים צלמתיך.

רזי לי, בעקב האור הגדול אשר הזרחת עלי, זרעת בי גם אופל וצלמות, כי עם עוז היקוד יגיחו גם שכול ואבדון. הלא זה משפט האהבה ממקור היחש, להעלות את הכורת על כל נצני התמול ולהציג את הנפש ככלי ריק. כל המקרים אשר היו לפניה נראים כצלמי־בדים, מדוחי הלב, תרמית הבשר והרוח גם יחד. אך האומר לכל מקריו מלפנים לא בי המה, הכי לא יכזב לנפשו, לגורלו ולאלהיו? כל הקורות את האיש מעודו, ילדי־רוחו המה. הכי נתכחש לילדינו ונתאכזר להם? אולם האוהב רם היחש גם את הכחש הזה ישית בנפשו. הוא יאמר לתמולו ולשלשומו, כי לא רוח חיים בהם, עקב אשר התוהו אביהם. ללא מוסר־כליות ובושת־פּנים ישלח ידו בכל רחשיו והגיגיו, חזיונותיו ותשוקותיו, אשר פקדוהו לפנים, להעיד בהם את כחשם.

הכי לא נקלה האיש המפיר את בריתו עם הדברים, אשר לפנים נשבע להם שבועת־אמוניו? אין זאת, כי גם בעת הישבעו לא היה לבו שלם עמהם עד תהומו. ככה ייגלה גם לעיניו כאחד הנקלים. אשר יחלל את מוצא פיו או את רחשי לבו ואת הגיגיו הנסתרים, אף הוא בן־ממר הנהו. גם הנער, אשר שנותיו שש עשרה או העלם בן העשרים, יתיימר בנפשו בעת דברו אהבה אל חמודתו, כי לנצח נצחים יאמצנה אל לבו. זה דרך כסל ורהב באדם, כי את כל שיחו ושיגו ישקול במאזני עדי עד ולא יעשה קטנה או גדולה במחוז הרגשות, מבלי לישא את שם הנצח על שפתיו.

אך האומר אהביתך לעדי עד, כמוהו כאומר שקרתיך לאין קץ. ללא כל דאגה וחרדה לבאות ישחץ המאהב את לשונו באלה ובשבועה לבחירתו, לעבדה בלבב שלם עד אין קץ, מבלי לקחת אשה אחרת על פניה. אף יבטיחה נאמנה, כי לא יהגה בזולתה וכי ברית כרותה לעיניו, לבלי להתבונן עוד על בת חוה. אולם בנקוף אך מועד מעט, בהיפוג חום־תשוקתו ובדעוך רגשו, ישוב לתור אחרי לבבו ואחרי עיניו, לשית מבטו בכל אשה, אשר תיגלה לעיניו כיעלת־חן וכאשת־חמודות. את נדרו ישכח ונאמנותו לאהובתו מלפנים תימוג כענן בקר ביום קיץ או כשלג אשר בחום השמש ונמס. והיה כאשר תעברנו אהבה חדשה מקרוב באה, יעקור את הנושנה אף מזכרונו, ושוב יגיד באלה ובשבועה, כי האהבה החדשה היא ראשונה לו, לפניה לא היתה לו ראשונה אחרת, או כי הראשונה לא היתה בלתי אם תאונה קלה, הנושאת בחובה את בשורת הבאה, היא לבדה אמת ואין בילתה. ככה יהיה פי האוהב לפה דובר שקרים, ללא כל שמץ נוחם. האין זאת, כי גם הרגש, אשר ייקרא בשם אהבה, כמיטב השיר, כזב?

אויה, הכי גם האמת, אשר פי מדבר אליך, תוכה ניחר כדבר השקר, יען כי אולי, ברבות הימים תהיה למאכל לשן הזמן ולא תקום עוד. אך אם היא שקר, מה הדבר אשר חותם האמת בו. אם רגשת־לב, אשר תברא את האדם לבריאה חדשה ותשיש לפניו מאורות חדשים בשמים ובארץ, תוכה כזב, מה תסכון לנו האמת, אשר תשית כל מעשי אנוש לשמצה ותזרע בו ומסביבו חושך מצרים? אם שפת האהבה מליצה, ניתן כבוד ויקר לה, כי היא לבדה תעלנו ותרוממנו מעל לטיט היוון אשר בקורות, מדי יום ביומו, ותיטע בנו עדנים, אשר טועמיהם חיים־עולם זכו.

אם האהבה תפיח כזבים, הלא גם הלבה הפורצת מהר געש היא שוא ושקר; משברי הים השוצפים וגועשים בהתנפצם אל החופים בשאגת פיות למאליפות, הם עדת בוגדים ונוכלים, המרעישים עולם ומלואו ולבם בל עמם; והעצים, הנותנים קולם בזעם לעת סופה, ובחלפה יקום לפתע כל סערם לדממה, ישחקו לפנינו חזיון־תעתועים. ואם ככה, הלא חלל כל היקום הוא פה דובר שקרים וכזבים והתרמית נותנת את קולה על גפי מרומי הבריאה.

אך לא, לא. כאשר תבל־יה לא איש היא ותכזב ועתותי השקט והמרגעה ביקום לא יתנו את כחשם בימי הרעש והזעם. ככה גם האוהב, אשר סערת היחש צררתו והרימתו מעל למשאלות בית־חמדו ותך נחשולים עזים בלבו, עד כי נהיה לים גועש, המשווע מעצמת אהבתו מזמורים והמנונות לכלת־לבו, אך קושט דבר אמת פיו. כי בהעלותו למרומי היחש עת גיאות היא לו. נפרצו כל גבולות האני היושב על מלאתו וכפלגי־אביב יזרומו מפיו דברי שבל והלל. הכי חונף ידברו פלגי האביב? כאשר יהמו וירננו באזנינו מדי שנה בשנה על ראשית חדשה, הלא באמת ידמו האנשים, כי אביב ראשון הנהו עלי אדמות והוא אחרון על עפר יקום, לא יקום עוד כמוהו, ועל זאת יצהל ככה כל לב.

הה, נערצתי, בחירתי לעד ולא־רעייתי תמיד, רק האמת היא נר לרגלי בכתבי את המגילה, כי בלעדי האמת הזאת מוט תמוטנה רגלי כרגלי השיכור הכושל.

פרק ז' חידה לי

חידה לי: מפני מה כלימה תכסה פני בכתבי את הפרקים האלה, כמו איש קושר הנני? האם שיחי בקול רם על האהבה בת היחש, אשר מנעמי החיים נתכנו בה לבדה, הוא שליחת־לשון ושימת־דופי בסדרי חיי האנשים הרבים, אשר ישאו בעמל הימים האפורים תמיד, ללא נגוהות האהבה בת השמים וללא שירי תודה והלל לבחירת לב? או כי הנוחם יכני, על אשר ארים למעלה ראש את לפיד אהבתי ובקשרי זר תהילה לאשה, אשית קוצים לרוב בי, ובזאת אשפיל נפשי? יש אשר אהגה בלבי: הכי באמנה לא יחטא האיש למעלת רוחו, בהתמכרו לאהבתו כעבד לאדוניו? אך אם ככה, הלא שומה עלינו להוקיע לדראון כל רגש אהבה, כי הוא ישים חחו באף כל איש וימסוך בקרבו את רוח העבד או גם ישית בו תו הקלון אשר לגנב.

אכן, כעבד ישאף צל, ככה ישאף האוהב את קרבת בחירתו וכל הגנב יתפעם לבו בהסתופפו בצלה.

הכי לא גנב האיש אשר בצלם אהבתו יראה חזות־הכל, כמו כל חמודות־תבל מידה לו ניתנו לשי, ובהביטו אליה ינחל עולם ומלואו – והנה הוא, אשר יבקש לארוש את חמודתו לו לאשה. לאמר, את העולם ומלואו יחמד לארוש לו לאשה. הלא כל הבריאה תהיה לאשת חיק לו, והיא, אשת החיק, כל הבריאה לו. זה האות, כי כל אוהב גנב הנהו: לעולם האל יתנכל, לעשותו עקרת־ביתו.

זאת לא זאת: גם מרגל חרש הנהו, כי בכל עת ירגל את צפונות לב אהובתו ואף עם צפונות נפשו יתהלך בקרי. עיני האוהב גדולות לגלות מרמה ותרמית בכל. האוהב, צפנת פענח הנהו בעצם תכונתו. הוא באהבתו יעמיק חקר, ולזאת יחקור לכל תכלית. אחת תשוקתו, להגיע עד שורש כל יש, כאשר רוחו תישאהו תמיד לבוא עד שורש אהבתו. באמנה ייאמר, כי לב אוהבים אין חקר, ולזאת ירבו חקר לאין קצה.

אהה, כל אוהב הוא לראש לכל איש, אשר יעשה שקר בנפשו ואשר ישא בחובו את נצני־בגידתו, גם בעת לבו נאמן עד תכלית.

אולי בגלל זאת יתהלך מרדף מנוחה כצל, כי מוסר־כליותיו ירדפהו תמיד, עקב היותו בסתר איש־ברית לכל מפירי־ברית.

חידה לי: הכי אסיר השקר אשר האמת מקורו, או אסיר האמת, אשר תוכה רצוף שקר, אף הוא מקומו יכירנו בין כהני המעל? הכי הכחש, אשר נחצב מקרב לב נענה, אף הוא חטא הנהו? אם ככה, אף אני איש־כל־מום־בו, אחרי אשר האהבה פשתה בי כנגע צרעת.

פרק ח' מעט מזעיר על נפשי

בדברי אליך על אהבתי, שומה עלי לספר לך מעט מזעיר גם על אודות נפשי.

לי לב רע, השוחר טוב; בי רוח עריצה, הנושאת את רחמיה לכל יודעי־סבל; אני נפש חלמישית, אשר תהלך תמס מרוך ומעדנה. אשנא כל רשע כסל גם בקרב הנאצל.

אללי לי, יש אשר אשנא את האדם, לא אוכל להביט אל מראהו ואף את צלמו אבזה. בפרשי את כפי בתחנונים אל הנעלם במרומים, יש אשר אדרוך בעוז, בגאוה ובגאון, על אדמתו. דבקה בי אף האלה המרה והנוראה, כי יש עת אשר קרבת האדם תהיה לי למגינת־לב ולמפח־נפש. שאת לא אוכל שיחו וניבו, ניעו וזיעו, אף אהבתו יש אשר תהיה עלי לטורח. בוז אבוז למשמן־בשרו ולרזון־רוחו, לתפנוקיו ולנפתוליו גם יחד. גלה אגלה לך מעט מזעיר מהגיון־לבי הנסתר, למען תדעי, כי לא לבד עבד אסיר־אהבתך הנני, כי גם עבד ממרה. יש אשר תתנוסס בי רוח גאוה, וגאון ושחץ רב למאד יקנן בקרבי. אכן, עבד, אך גם עבד ממרה.

ולמען אהיה מישרים עמך, הנני להגיד לך גם זאת לפצעי ולחבורתי, כי יש אשר פתאום לפתע תבוא אל קרבי רוח רוגז וכעש, רוח סועה וסער – הכי רוח עועים היא זאת? – וגם עליך, הה, בת־יחשי, אשפך בוזי ושאט־נפשי. הלא גם את קורצת מן העכור־העכור אשר בבשר ובדם. גם אַת נוּגעת בכל תחלואי האנוש ובחלאת בשריו. גם את הנך רקמת עור, גידים ועורקים, מכף רגל ועד ראש אין בך חלקה בריאה וגם עליך תעבור הכוס ובית־חומרך, אשר כעת אראהו הדור נאה, כליל החן ויפה הקומה – הכי לא עיני, אשר הוכו בסנורים, ישוו לו הוד והדר, אשר אותותיהם לא ניכרו בך אף במעט – יהיה לחזיון־קלוקל, לא תואר ולא הדר לו, כסוכה דלה ונטושה, אשר שחה קומתה לעפר. כל העדנה תהיה בך לבליה וכל רואייך ישרקו על מראיך. או אז הלא תהיי עדות חיה נאמנה מאד לזאת, כי גם האל, אשר יצרך, הפיח כזב גדול, כי הוא עשך ויכוננך כצלם החן וכהילל בן שחר. ואיככה שחות ככה ונפלת משמים ארצה, להדאיב לב ולבשר לכל באי עולם, כי חוק האכזב הוא משפט לכל יצור.

אולם סהדי במרומים, כי על זאת, אשר חוק החלוף הונח כשבט הגורל גם על היפעה וההדרה השפוכות בך, אהבך וגם ארמך שבעים ושבע במרומי האהבה בת היחש.

פרק ט' על השנים הנמוגות

אדיר חפצי להגיע למצולות האמת אשר בלבי, לכן לא אירא ולא אפחד להגיד גם זאת: במוֹת אני מלפני מתו עמו כל כל תמולי ושלשומי, כל הימים והשנים, אשר ניחתו בי מאז היותי. איש בראשית הנני כעת, בהיגלות אלי הבריאה כמימי מבראשית. בשמעי את קולך לראשונה, כל היקום כמו נתן עלי בקולו ואתחלחל. מוסדי־רוחי זעו נעו; הררי המקרים וגבעות המעשים, אשר נערמו על ראשי, נעתקו ונידרדרו מעלי. ויהי בהמר הרים וגבעות המרו גם העתים, מועדים וזמנים ניסוגו לאחור. הכי גם שנות חיים כרעו־נפלו עקב הרעש?

אחלי, שמעיני נא בתום־לבב וברגש נכון. אותות ומופתים לא יתחוללו בשמים ובארץ, בלתי אם בלב אנוש. אכן, מרעש־רוחי נחרדו סוסי הימים ונשרי העתים חרגו ממוסרותיהם. בחמת ששוני רוצצתי ראש וקדקוד לדרקון הזמן וכשטף־דמים זנקו מקרבי שנות־חיי מלפנים. פשטתי מעלי מחלצות הימים ולא אלבשן עוד. ניערתי מעלי אבק הדרכים במדבר השעות. אמן אני אומר לך, יצאתי ממעגלי הזמנים ונשרו מעלי תקופות, כהשיר העץ את קליפתו. אין בי עוד ימים ושנים. במו אזני שמעתי קול קורא אלי מבשר ואומר: אני היום ילדתיך, בעצם השעה הזאת דרכת ככוכב עלי במתי ארץ.

מה שנים כי אזכרן ומה ימים ורגעים כי אפקדם? נדמו העתים לגלים הרצים ושבים ומתנפצים אל החוף. מי פתי ימנה מספר להם? קצר חיים ובן־חלוף הגל. אך רגע, כהרף עין, הנהו יש. לא יופיע בלתי אם להיחדל והוא אך זאת יעשה, לילך מראשית למות. הנה־כי־כן, אף ראשית הגל היא אחריתו. אפס בגלל זאת לא ייגרעו מן הים אוניו לחיים. הים במכללו, הוא לבדו, חי וקיים, כי נחלתו רחבה ללא מצרים. אף ים החיים, חזקו לא ימוד בקצבת השנים, הימים, השעות והרגעים, אשר יחלופו על פנינו. חי אשר חי, אך הזמן לנפשו מות בו. לא הימים יגידו חיים ולא בשעות וברגעים השוטפים חותם יש. כל ילדי הזמן בני־כליה הם. אך הנפש המשכלת, אשר תשים את האהבה קן לה, תגביה עוף כבת רשף מעל למעגלות העתים.

על זאת אהגה פעמים בלבי, כי החיים לאמתם בני־אל־מות הם. כל אשר שכל בו הנצח מכורתו. לכן רק בקנה־הצופים אשר לחיי עד נוכל לחדור אל מסתרי כוח החיים אשר יפעם כל איש ואיש. אשר יאהב בעוז ובתעצומות נפש חיה, כל נברא באשר הוא, אם אדם בצלם ואם עץ השדה או כל הגיון נאצל, אות הוא לו, כי עוד שנות חיים רבות נכונו לפניו. לא שבע־ימים האיש, אשר רעב־חיים הנהו. ואני מדי ראיתיך לראשונה צררתני סופת חיים עזה והייתי בעיני כמו אעצור כוח מן היום והלאה להגיח אל קרבי זרמי־חיים נרחבים כים. ויהי הדבר הזה לי לאות, כי באמנה נהייתי איש אין שנים לו.

הנה־כי־כן: מה שנים כי ישתרגו ויעלו עלינו להידבק בנו כעבטיט? אך סיגי החיים הן, מפל ופסולת מתחת מפסלת האל, אותות היגע ברוח וקמטי הרקב אשר בבשרינו. אולם, כאשר תעבור את הנפש סופת האהבה העזה, תטאטא במטאטא השמד את כל המפל בגוויה ואת הבליה ברוח. רק אין זאת, כי העתים הן תחבשות על פצעי הנפש, אך האהבה היא החובשת הנאמנה, אשר את כל התחלואים תרפא. בהתקדש חג האהבה בת היחש בלב אנוש, או כאשר רעיון גדול חודר תהומות יחל לפעמו, חיש־מהר יעניק לנו אלהי כל בשר ואדון כל הרוחות בגד־עיתים חדש, מתנת החג, ושוב נהיה לרכים בשנים, כמו זה עתה חזינו אור שמש.

על דברתי צדק: אין השנים בלתי אם עלים בלים, אשר בנשוב בהם רוח רעננה ממכורת האהבה, יפלו מעל עץ החיים, או כי מראשיתן אך אותות־בדים המה, כתובת קעקע, כתב חרטומים, בצלם־איש וביצורי־גיוו, ככל יתר אותות ההצטיינות אשר יעניקו אותם לתופשי משרה ולנשואי פנים. אשר ירבו להם נכסים, יעשו פימה עלי כסל, יעמיסו על שכמם גם נטל שנים אומר־כבוד. אך אשר מעודו לא שת את מושבו בין נכבדי העדה, לא יצא ממעגל חייו הצר לשער בת רבים ולא שלח ידו בשלל התארים הרמים וכל כבודה אין עמו, אף כבד־שנים לא יהיה ושובל העתים לא ישא מאחוריו. כאשר לא אגר לו הון ועושר ונכסים, ככה לא יאגור לו סרח העודף בזמן. הוא כחול יקום מאפרו בכל שעה ויחיה את הזמן הזה, כמו לא היו לו כל זמנים לפניו. לא במרכבת הזמן יעשה את דרכו עלי אדמות בלתי אם במרכבת יחזקאל, הרתומה לארבע החיות, כנפיהם לא יסבו בלכתן, איש אל עבר פניו ילכו, על אשר יהיה רוחו ללכת ילך שמה, כי רצונו הוא רוח החיה באפנים. לרצונו ילך ברצוא ושוב וינער מעל נפשו את השנים כצפור המנערת אל פיה מעל חרטומה אגלי מים בשתותה.

אמן אני אומר, אשר בן־כנף הנהו יהיה קל כנשר לעוף מעל למהמורות הזמן ולא יעלה על בשרו שומן הזקנה. אכן, הזקנה אך רעה חולה היא, מעשה נואל, ואשר לא טפש לבו, לא יפול בפח אשר תטמון לו. בשגם ידך היתה בי להרימני מעל למעגלות העתים, ובשלחך בי את הסופה, ריפאת את רוחי מחולי הזמן ופדיתיני מרדת שחת הימים.

פרק י' אשרי הנאהבים ואללי להם

אשרי הנאהבים ואללי להם. אשריהם כי מנשרים קלו, לשים במרום קנם. ויען כי לא יאבו מרוב תפנוקים בם להציג כף רגליהם על האדמה המצורעת וימאסו לדבק רוחם במקרי הימים הקשוחים, יעלו בסולם דמיונותיהם לחזות מלאכי אלהים עולים ויורדים. בהינזרם מאדם וממתים יחפשו איש ברעהו כל מוצקי הכוח וסגולות החן, חמדת הבשרים וחיי־נשמות. כל איש לרעהו יקום ובו הרים וגבעות, מצולות ותהומות. כל נפש תשחר ברעותה מעמקיה. ככה יהיו השניים זה לזה משענת וכנף, מחוז חפץ וגם קנה־צופים, דרך הנשר בשמים ודרך האניה בלב־ים, עפר תחת כפות הרגלים ותכלת מרהיבה עינים.

אך אללי להם, כי בהתחברם לאחדים ויהיו לנפש אחת דבוקים ומלוכדים בנשמותיהם, יהיו על אף זאת נפרדים בגוויותיהם. ומה רבה העצבת כאשר גוויות שתיים, הרעבות וצמאות תמיד, אין בהן בלתי אם נשמה אחת, אותה יאהבו, עליה יתרפקו ובה ישביעו את רעבונן לתענוג הנאצל. מה כוח לנשמה האחת להשביע את רעבונן של גוויות שתיים ולרוות את צמאונן? בשגם בהישבעם אמונים איש לרעהו, למען יתקדשו כליל לאהבתם, הלא יתנזרו מכל המנעמים ברוח אשר לא ממקורם. הם יאכלו באהבה: יין לא ישתו, כי היא תהיה שיקויים; כל זמר ומנגינה, אשר לא ממנה, לא יערבו לאזנם, כי היא תהיה מנגינתם כל היום. אם ככה, הלא יאכלו את האהבה בכל פה בכל עת, עד כי במרוצת ימים לא רבים לא יוותר ממנה שריד ופליט.

אשרי הנאהבים ואללי להם. אשריהם כי לחמם ניתן ומימיהם נאמנים. את פג בג האהבה יאכלו, את יין נסכה ישתו ומנחל האפרסמון בדרך האהבה ישתו, על כן ירימו ראש אל ערפלי מרומים, לגבהי האושר ימריאו, עם אראלים ימתיקו סוד, ועקב שבתם במשכן האהבה, מעון אלהי קדם, תהיה השמחה תמיד במעונם. אך אללי להם, כי בבואם אל השיא הדק ואף הדק מן הדק, אשר לפתחו התהום רובץ, הלא תהיה האהבה כמיתר המתוח על פני תהום. ואיככה יכונו יצורי אנוש על גשר דק כמיתר על פני התהום? איכה ישבו, איכה יעמדו או ינועו על פני המיתר הדק המתוח על פני התהום? הלא מרה תהיה אחריתם, כי אחרי אשר נגמלו מכל המעדנים, אשר לא ממקורם, לחם־אהבתם יידל ויין־שמחתם ייגר, לא יהיה להם עוד מנות בבקשם מזון לנפשותיהם ומחיה לרוח־אהבתם, בלתי אם לאכול איש את בשר רעהו ואיש את דם רעהו ישתה. יהיה להם הבשר לנשמה והדם ליין הטוב. במרומי השיא הדק כל צלם־דמות יימק וכל חריץ או נקיק כתהום ישוגשג.

מארה היא בשיאים, כי אך שלבים הם לתהומות. במחבוא השאיפה הנאצלת יקנן החפץ העכור. מידה שת הבורא לסגולות־רוחנו ובמסכנות נאכל את לחם־אשרנו. לכל תכלה יש קץ, ואף על האהבה יקיץ הקץ, יען כי היא פלא־נס, וחוק הושם לפלא לבלי לעבור את גבולות הטבע בלתי אם במעט. ציץ פלאים הוא האהבה ואחרית הציץ, כי נבול יבול לעת מועד. הנה כי כן, שיא הנצחון לאהבה הוא פטר לוע מפלתה. אך מהתלה עמה, באמרה לפרוש סוכת שלום ושלוה על צמד הנאהבים, מהתלה מרה.

אשרי הנאהבים ואללי להם. אשריהם כי הם לבדם יחוגו את השבתון לאמתו ולמצער יתנו את לבם לתור בתוך מהומת המעשים אחרי מנוחה כי נעמה. אך אללי להם, כי אך משוגת־לב היא משאלת השניים, לכונן להם קן שקט ביקום הזה, אשר אדמתו כולה געש, כולה משקה תרעלה. איככה ישליו הברואים בתבל זו, אשר סוב תסוב תמיד במרוצת־שגעונים. סחרחר יקומנו, לכן כל ראש סחרחר. גם העתים חגות נעות כשכורות והזמן בן־כנף הנהו. ומה כוח לצמד אנשים, בשומו רגליו כאיילות לרדוף אחרי הזמן הבורח? הכי לא עקב זאת יהיה כל נשף־כלולות נשף־חשק לשתי בועות קצף בים הזועף?

פרק י"א כים לי היבשת

גמרתי אומר לספר לפניך לא לבד מסתרי הגיגי, כי גם צפונות תחלואי: נוע תנוע האדמה מתחת לרגלי, כמו גם היבשת תהיה לים גועש. בנודי באני־שיט אשר לי, בקרב המשברים, שומה עלי לשית את נפשי בכפי תמיד. הנה שורש חליי: שכור דמי, שכור הגיוני, אף אראלי משתוללים כמצוקים, כמו כל התולדה התפרעה. הכי שמני יוצרי משרוקית פרוצה לרוחות העוברות ושבות בה ויזרעו בקרבה פרעות קולות, אשר יהיו לשפע הגיגים? הו כי עושרתי חזיונות ומאויים, חרדות וצפיות, אשר ישיתוני לטלטלה ללא הפוגה ואחרית רק אחת צפויה לי, לשקוע לאבדון במהומת רוחי, הגואה עד בלי די.

וזה לקח חיי: פגע רע הנני לכל הבא בקרבתי לבעבור נעשה כברת דרך יחד בחיים. ויהי המעט לי לבלי להודיעו מראש שורש רע הצפון בי להתרחק מעמי, לבל ייחבל מרוח קטב מרירי אשר הוא נשמת אפי, אף אפתהו בנועם־מבטי ובחן אשר הוצק בלשוני להתקרב אלי. אדע כל מגרעת ופחתת בי ולא אגידן בקהל, אף לא אגלן באזני מיודעי. ולא כן אנכי עמדך, כי כאשר ראיתיך לראשונה חיש־מהר עברני חשק עז לספר לך כל פרעות־רוחי, תעתועי־הגיוני ומדוחי־נפשי, לבלי לכסות ממך כל רוע וכל נקע בי.

הו לי, כי איש כחש הנני, שכור בקרב רוחי ומסוה הנבון על פני. אדבר בשים שכל ולבי תפוש שגיונות; תחת תו המתעתע על מצחי אשית לי סתר פנים, כאיש השוקל את כל הדברים במאזני ההגיון; רוח התחנונים אשר לאסיר היגון שפוכה על מראי, אך תוכי רצוף מרי וזדון; את לשוני אשמור מדבר איולת, אך מיום אל יום תחזק תאוות נפשי להידבק בנפתולי השגעון העושים בי בלהטיהם. ככה אתהלך עם הבריות כאיש חרש, המתחפש לעיניהם כנשוא־פנים וכבד־רוח, והוא אך הפכפך ופוחז בסתר רוחו. נבדל הנני מכל בהגיון־לבי, אך חברת האדם לרצון לי.

זאת לא זאת, כי גם אנהה אחריה ואארוב לה. אארוב לאיש, אארוב לאשה, אארוב לכל עובר לפני לתומו, אף אארוב לכל סגולה טובה לענדה עטרה לראשי. הנה הגדתי לפניך שורש־חליי, אשר לא אדע פשר לו. הכי בגלל זאת אשתוקק מדי פעם בפעם לעשות לי נפש, יען נפשי לא ישרה בי? האם אשוה רגלי כאיילות להתרומם במעלות הרוח, עקב אשר רוחי לא נכונה בקרבי? האם בגלל זאת אדבר אליך בשים שכל וביושר לב, יען כי שכור הנני?

שכור הנני והיין שוקק תמיד בעצמותי, לכן אדבר אליך בשכל צלול. עקב פיק־רוחי יהיו אמרי פי כה בוטחים. לא כוח בי לדרוך הכן על אדמות, לכן אל הנאצל אשא עיני. אדבר גבוהה־גבוהה, יען כי שפלה רוחי בי. הכי הנני סובב הולך בקרבת מעונך ואארוב לדמותך, אשר אולי תישקף אלי בחלונך, כי דבקה נפשי בנפשך, או עקב אשר מבית החרדות אשר בנפשי אברח אליך למען, בהביטי אל צלמך השקט, אדע גם אנכי, כי האדמה אשר מתחת לרגלינו לא ים גועש? הגידי לי: הכי לא שכור הנני גם למראה עינים. ולמה, הה, למה, אדבר בהגיון סלה?

רק אין זאת, כי באמנה תבל־יה שכורה מאז ומעולם. לכן יישמע מקרב כל התשואות קול ענות הידד, כמשפט הדורכים בגת. פורה דרך לו הבורא וכל נפש חיה אשכול ענבים. לזאת רבה המשאגה ביקום, בחי ובצומח, אף אבן מקיר תזעק. שאגת האריה, נהם הכפיר, יללת התן, המיית המים העזים בדכיים, בכי העולל ושריקות הרוח, אך קולות בכוח הם, סאן הפיות אשר לבוצרים בכרם אלהים. ריח היין יעלה באפי בכל ומכל. יין כל המעינות והנהרות, יין הדם בעורקים, יין המטר היורד ממרום, אף השמש בזרחה ובשקעה אדומה כיין. כל רינה היא על היין וכל קינה עליו. היצורים אך להקות נאהבים המה. הבריאה חולת אהבה, עקב יין הענבים הזורם בעורקיה. שכור כל העולם. לא נפלאת היא, כי גם רוחי בי הומיה, שכורה מן היין, וכים לי היבשת. הדודים ישוקו בעולם ומלואו וכל קול הוא קול חתן וקול כלה. ויען כי חג בכלולות ישכון בחיק תבל, לכן חגו ונעו מעגלותינו תמיד.

שכור הנני, אך אליך אדבר בשכל צלול. בואי, בואי, עמי לקן הצפעונים אשר לי. בואי, בואי, לשבת יחד עמי אל העקרבים אשר בקרבי. התחברי עמי בדבק טוב ושנינו יחד נצא במחול המחניים, על פני אדמתנו מוכת השגעון, ונתעלס במצוקות עדנינו. בואי, בואי עמי השגעונה ובך אחסה תמיד. הכי לא ייאמר לאשה, בפי כל אשר יחשוק בה? אַת מעוז צור ישועתי, אַת היקום לי? וזה האות, כי כל אוהב הוא גבר אשר עברו יין החג ונע כשכור. אך אני לאזנך אגלה רז, אשר גונב אלי, לאמר: כים כל היבשת. שכורה תבל וכל יושבי בה.

או אולי אהבתי לך, אשר האל גדר בעדה מלצאת מסוגר הדמיון, להיעשות גם בעליל דבק טוב בין הגוויות, להעניק להן גם מנעמי הבשרים, היא אשר עשתה את הקריעה ברוחי ונסכה בי רוח שגעון לאמר, כי כים היבשת ואין אדמה מוצקה מתחת לרגלינו. ואולי לא, לא שכורה תבל, אך בי השכרון והמשוגה עמי תלין. הלא יהיה לי לעתים, כמו האדמה תלך תמס מתחת לרגלי ועוד אחת מעט תפער את פיה ויבלעני התהום.

כים לי היבשת; לכן לבי יהמה יחמר תמיד כים.

פרק י"ב האהבה אשר במעלה הקברים

על זאת תאבל הנפש, כי חוק הוא לכל מקדש להיבנות בקרבת קבר, וזה המשפט גם למקדש האהבה.

אשר יקרב לאשת־בריתו, באמו־הורתו בגד. האומר לאהובתו אחותי אַת, את לשונו שלח באחותו בת־אמו. וכאשר יעזוב אדם את אביו ואמו ודבק באשתו, מי לידו יתקע, כי בבקר לא עבות אחד לא יקום לפתע ויעזוב את אשתו בחשקו לאחרת? ככה יהיה כל רחם לאהבה חדשה קבר לישנה. האהבה תצמח ותפרח כתומה רק במעלה הקברים ומאכלה זבחי־מתים. אין זאת, כי רק הלך הרוח העצוב והמרומם, השפוך בבתי הקברות, הוא גן עדן לה.

וזה האות, כי לב־אנוש, כמוהו כארון מתים. עטרה רק אחת ביד הגבר, ובענדו אותה לאשה, לא תהי לו עוד עטרה לשימה בראש האחרת, עד אם יקרענה מעל ראש הראשונה. אולם, הראש אשר נקרעה מעליו העטרה לא יהיה עוד בעיני הגבר גלגולת מתה בלתי אם, הצפה על פני ים הנשיה. לאמר, פגר אשר אין בו רוח־חיים. על משואות הישן נבנה כל חדש במלכות האהבה. אלה תולדות כל אהבה, אף כי בת היחש, אשר תהפוך את כל גיא החזיון אשר בחיים מלפנים לעמק רפאים וכל צלמי אדם בו לפגרים מתים.

רבים המה המקדשים, אשר בהם צללים ירקדו, אם גם תרבינה מסביבם התשואות בהמון חוגג. הכי לא יתנו קול חתן וקול כלה צלצלי שמע באזנינו כזעקת שבר, ובהיוולד העולל, הכי לא נשמע בתרועת בא־גד שוועת־נכאים אשר באבל על המת? כאש וכעשן – כליונם בם. האוּדים, אשר יעשנו מאחורינו, שרשם בקרבנו לשית לנו מחנק. כל ערש התענוגות יהיה לערש הדוי. אין מושבנו איתן עלי אדמות, אף כי לאיש אשר מארת האהבה בת היחש נשתלחה אל קרבו והוא אך נוע ינוע כקנה ברוח.

על זאת תאבל הנפש, כי האהבה גם בדברה אמת, כזבים תפיח במו פיה. המעט לה כי תבטיח על שוא לפרוש סוכת שלום ושלוה על יצורים שניים, אשר זרו איש לרעהו מבראשיתם ואשר גם בעצם חשקם יתאוו תאווה לפרוע בגוויות ולהחריד את מוסדותיהן, עוד תתיימר בגאונה להנחיל לשוחריה תענוגות, לא נפלו למנה לכל נברא בצלמם מלפניהם. לא את העליל לבד תעניק על דברתה להם לשי, כי אם יקר כל סגולה אשר בדמיון יסודו ואשר נעלה מכל דמיון. אכן, אמת ויציב כי בהיות האהבה, אין עוד דבר אשר ישווה לה וכל החמודות מבלעדיה כאין וכאפס הן לעומתה. אך הלא דבר שקר הוא בפי האיש האומר אל נכון, כי האהבה העזה הזאת באמנה נפלה לו למנה.

כל שומר נפשו ממדוחים יען ויאמר: מי יתנני לחזות אף בנועם מעט מן האהבה, אך אפונה אם בי היא ואם ביום מן הימים ירדה לשכון אל קרבי. יצורי־אנוש, אשר לא יספרו מרוב, יחוגו וינועו כל ימיהם על אדמות ויאספו אל עפרם, מבלי לטעום אף מעט מן המעט ממנעמיה. בגפם יבואו וערירים יצאו מן העולם או גם זרע אנשים יקימו להאריך את שרשרת הדורות לאין קץ, ובסוד האהבה ובמנעמיה לא יבואו אף לרגע קטן, כמו לא נגלו אליהם צלם איש וצלם אשה כתומם ואך מחזות שוא חזו להם וכל דמיונם בדים.

על זאת תאבל הנפש, כי כעדת עיוורים נעשה את צרכינו בחיינו, איש נשען אל הכזבון אשר ברעהו. הו, מי יחיה חיים של הגיון נכון ושכל טוב בסנוורים האלה? השניים, אשר יעשו להם אגודת אהבה, הלא יתיימרו לבנות מגדל בבל לנפשם ראשו בשמים, מקדש אהבה לתלפיות, זר לא יקרב אליו להסתופף בו, כותרתו אמונה ורפידתו חמדת עולמים. אך בהיסגרם בקרב מעגלם הצר, ירחיבו אט־אט את גבולותיו, למען לא ישבו לבדם בעולם, אשר לא לתוהו נברא, בלתי אם לשבת בו ולעשותו קן למשפחה.

ככה יהרסו במעשי־ידיהם את אשר בנו בתחבולות־דמיונם. או אז ימלא הבית ריב ומדנים והיתה יד איש ברעותו וידה בו, עקב אשר לא יוכלו ליישר את ההדורים ביניהם, בינם לבין צאצאיהם ובין קן־משפחתם לבין האנשים האחרים אשר יתנכלו להם, בשגגה או בזדון, להרוס את אשרם. בסוככם על גוזליהם מבלהות העולם, יעשו מבלי משים את העולם למעון האימים ואת קן המשפחה למעגל צר וקצר־אונים. את הכל ישליכו אחרי גוום, לקדש בריתם ולהאדירה. אולם הריעות בקידושין כמוה כגט כריתות לכל זולתם. אף כאשר שפר על השניים חלקם, יאשמו בזאת, כי את החלק יפארו כנחלה. אות הוא כי כל קן, אחד דינו להיבנות ממכיתות עולם ומלואו. בהשביע השניים בשמחות את פניהם, לא יראו עוד פנים זולתם ולא יחזו בכל, בלתי אם את צלמם.

על זאת תאבל הנפש: על הפחזות והשגיון אשר באהבה, בהנחיתה בנו גאוה. הרהב יצוק בחובה ואני־ואפסי־עוד חותם־תכניתה. את הכל תשנא, תמורת אהבתה לנפשה. הלא יהיו האוהבים לצמד עויני האדם. על דברתי צדק: ראשית אהבה לאשה היא שנאת נפש כל חי, אף כי האהבה אשר תשת לשכרה ממקור היחש. ואיכה לא תאבל על זאת הנפש ולא תקרא: אללי לי, כי הייתי זוללה. את שנאת כל הנפשות אשתה כמים, אחרי אשר שתיתי לשכרה את יין האהבה לנפש האחת, אין שניה לה.

על זאת תאבל הנפש: על הפחזות והשגיון אשר באהבה, בהחיתה בנו תקוות שוא לרוב. כי לא רק עונג ונחת עמה למחזיקים בה, כי גם שפע חוסן ובטחון, שלות השקט ונאמנות לאין קץ, צפון באוצרה להם. באלה ובשבועה תגזור אומר לבנות את ביתה בנין עדי עד ובידה אין לא חימר ולא חומר, לא לבנה ולא אבן, בלתי אם מכיתות קטנות, רסיסי־דמיונות ופירורי־ערגונות, רצי חן קלים ונחפזים, צללי־רגשות ורשפי־חשקים, חזיוני־שרב וצלמי־בדים, אף לא אש כתומה, בלתי אם תמרות־עשן, ילדי החלוף המה כולם, אותות כהים ונגוהות עמומים, יצורי הרקק, אך מקק מפח ומשב. הכי מערימת השברים הזאת יוקם בנין האהבה כמו רמים, להיות מעון לבני־אנוש? נמשל האושר לכנף־רננים, אשר את קנה תרפד בכל מפל רק למועד הביניים, בין מעוף אחד למישנהו. האהבה נדבת הרגע וחסדו, איככה ירום לבה ויתגאה לדבר נגידים בשפת הנצח?

רעה חולה יצק הבורא בקרבנו, בעשותו את האדם בצלמים שניים: בצלם הזכר ובצלם הנקבה ורווח ביניהם לא ייעבר, לעגון איש בשרשו. מה בצע בכליון נפשם איש לרעותו והמה לא יידבקו, בלתי אם לרגע קטן, בהשתפכם יחד לתוך סערת חשקם, ובעבור הסערה שוב תהיינה פלגות בהם ואף יתנכרו זה לזה רב יתר מאשר לפני זאת.

אמנם, גם במועד הביניים לא ימוש מלבם זכר המענג אשר ברגע האחד. אך הזכר הזה מומו בו, כי לא יתן להם עוד לטעום עוד אף פעם את המרחק במלואו, נושא הברכה, אשר אחריו יתלקח החשק כתומו. אחרי עת ביכורי תאוותם, ממנה והלאה לא יהיו עוד בלתי אם שני פלגים מקבילים, הזורמים תמיד זה מול זה ומייחלים להשתפף זה אל קרב זה עד לבלי היפרד, אך אונים אין בם להתלכד יחדיו עד תום. שני הפלגים יהיו לפלגות, אשר לא יתאחו עוד, קשורים בעבותות אהבה כמו באזיקים, רחוקים השוכנים איש בקרבת רעהו, קרובים־רחוקים או רחוקים־קרובים, שני נפרדים, הצמודים זה אל זה לחבורתם ולמגינתם. שתי נפשות חציוניות תשכונה בקרב כל אוהב.

לא יוכלו אסירי האהבה לעזוב את קינם בית־כלאם, באשר לבם לא יתנם לחרוג ממסגרתם, ואף אם יתנם לא יעצרו כוח להפיק את זממם. המעט להם אשר לא ירחיקו מקינם נדוד, יבנו מסביבו מצודה, לבל יחדור מבעד לנקיקיו משב־רוח ממרחקים, אף אם במצודתם פנימה נפשם עליהם תתעטף בכיסופים.

כליון־נפש לאין קצה הוא מנת חלק הנאהבים. אף שומרי אמונים לריע ולרעיה בצמד לא יהיה לאל ידם לצוות על הלב, לבל ישגה בצלם הנאה, כאשר נחקק בלבו בתור הנעורים או העלומים בביכורי־יופיו וברעננות־חנו. אהה, איש מאשת־חיקו יזנה עם תבנית הכלה אשר לה מלפנים ואשה תשט מבעלה אחרי חתנה. ככה תהיה האהבה נחלת הנאפופים תמיד. זכרון חסד הנעורים על חנו ויפיו הוא ראש כל מכשלה. אף נאמני הלבב לא יוכלו להביט בלי רגשת גועל אל הפנים הנאהבים, אשר עדנתם בלתה ובתוליהם נמוגו. מים רבים לא יוכלו לכבות את אש האהבה, אך אש האהבה נשרפת בעוצר האש אשר לה. אף על זאת תאבל הנפש ויבך הלב, כי לא נוכל לאהוב את אהבתנו בשנית.

האהבה אשר כבר יצאה אל הפועל דינה נחרץ ולא יקום חלדה פעמיים. חג נצחונה חגא לה. רעה חולה היא כי לבנו יחשק תמיד לאהוב את היפה, אך נבצר ממנו לשוות לנגד עיניו תמיד גוויה סגולה אחת, אשר תהיה לו למחוז־חפץ, אין עוד מלבדה. הפכפך לב אנוש ורב נפתולים ושגיונות. את הלבנים לבנין מקדש־אהבתו החדש יקח מעיי מפולת אשר למקדש הישן – המאהב חופר קברים הנהו.

פרק י"ג אני אהבה שכנתי עורמה

רק עורמת חרוצים תשים בפי הנאהבים לשון למודים לאמר לנאהב ולנאהבה: לא אני לי בלתי אם אַת לי, ולא אני ואפסי עוד, בלתי אם אתה או אַת ואפסך עוד, אתה או אַת נר נשמתי, משוש חיי ועטרת ראשי, כי כל בך חיי רוחי, או כי כמוני כמוך וכמוך כמוני. אם לא בלב ולב ידברו השניים, הלא לא עוד שניים המה, כי אם נפש אחת בעליל – ואם ככה, איכה תאהב נפש את נפשה? באין ריווח בין השניים, איככה יתרפקו איש על רעהו ויתאוו תאוה? הכי יחמוד איש בבשריו ואל גיוו תצא נשמתו?

כאשר ראשית אהבה תיעגן בלא־אהבה, בנכר המשתרע בין השניים, ככה אף משך האהבה לא יקום בלתי אם בחלקת הנכר אשר תעמוד ביניהם בעינה תמיד. כאשר יביט הגבר אל אשת חיקו ויראנה לתמהונו זרה ומוזרה לו, לא עזר כנגדו, כי אם בת ממר, המטפחת בחובה שנאת סתרים לו ותאוות נקם, עקב אשר הסיר מעליה את עדיי־בתוליה ורוצץ את כנפי־דרורה, או אז יקיצו בקרבו נחשי־תאוותו ויחדשו את כוחם כמלפנים, לשוב ולהדבירה תחתיו להיותה סרה למשמעתו. אך ככל אשר תיגלה לעיניו כיונה הומיה ונכנעה, כל אומר היוצא מפיו צו לה, כן יפול חינה בעיניו ותהיה עליו למעמסה, כל קרבן מעמה לא ירצה לו.

רק אין זאת, כי רק ממקור תמהון הלבב תצא האהבה ובעקבה צמודה המשטימה. האושר, אשר יפול לאיש למנה, ללא יגיעת בשר ורוח, יכהו בשממון, אך גלגל המרי והזדון יניע בחזקה את גלגליו. כל רסיס־אהבה מהול רסיסי שטנה וקנאה לרוב, ובחביון כל נשיקה ישכון חירוק שניים. לכן רק חלקת הביניים אשר בין קצה הליבוב והמנעמים מזה וקצה הרוגז והגועל מזה, תהיה מקום המשכן לאהבה, כי האדם רק אל הניפלה ממנו לאין־תכלית תשוקתו. הלא זה משפט כל דבר לרוץ אל הפכו, ככד הרץ אל המבוע. כחיים הצומחים מן המות, ככה תצמח האהבה מן השנאה והחמדה מן הגועל. ובדבר הנאהבים איש אל רעהו בשפת־חונף היטב ידעו, כי העורמה תשית את הדברים בפיהם. בידעם זאת לא עוד ישקרו איש אל רעהו.

אולם מה רבה צרת לבי, בהיות נפשי יודעת עד מאד, כי אני לא בחלקות לשון אדבר אליך על אודות אהבתי. הו, כי לבי ערום לנגדי ובחפש מחופש אחקרהו, למצוא בו למצער רוגז מעט, אגלי־שטנה מספר, נטף גועל. באמת ובתמים דבקתי בך, כי בלעדיך גם את נפשי לא אדע ואור החיים אין עמי. בשגם אף בן־רשף מרעיון לא גונב אל לב, לשית את אהבתי הנאצלה תואנה לבוא בגבולותיך כגנב למחתרת. מה מאד אהבך ולא אשנאך אף במעט. אף לרגע קטן רעיון־הבל יעל על לבי, לצעוד אליך בדרך גבר באשה. בושתי מזאת. בזתי לזאת. גועל לי להמשיל לך להחבירה, למען נחל עדנייך תשקיני. רב יותר מאשר אותך, אהבתי מקום משכן כבודך. מרחוק לך אעמוד, אשתחוה ואכרעה.

כחיים הצומחים מן המות, ככה תצמח האהבה מן השנאה וכים בתועפות־גליו ככה תכלכל האהבה בקרבה נחשולים לאין־קץ. לכן רק אשר יאהב בהמון־חליפות, הוא אשר יאהב באמת.

יען כי החלוף הוא נשמת האהבה, ישבעו הנאהבים מפעם לפעם שבועות אמונים זה לזה. האהבה במירמה תשב. לא שפר עליה הרגע, אשר יהיה חלקה. על זאת היא נושאת נפשה לנחלה ללא מצרים. עקב השפק אף במעט הנכון, אשר יכרסמנה, תבקש לה גדולות ותרדוף אחרי אין־תכלית. אכן, רק על עברי פי החדלון קום תקום האהבה.

ואני ביודעי היטב, מה חדל הנני בלעדיך, אוהבך נאמנה, ללא עורמה אף מעט.

פרק י"ד הבי לי ידך

הבי לי ידך, שרביט נשמתך, הבי לי ידך, סנסן עץ חיי, אוחז בה ולא אפול.

ידך הושיטי לי וסמכיני נא, כי נפשי, אשר חלומות תחזה בהקיץ, נאחזה בסבך הבדים ואך תנוע כצפּור מבד אל בד.

סמכיני נא היטב במו ידך, כי רוחי בי ועם רוחי גוויתי הגיוני נוע ינועו וכל הגיוני יתפזרו לכל עבר, כנוצות הצפור השחוטה ברוח.

גלה ממני בטחון־לב, יען כי לא יעברני עוד קולך כקול ענות בטחון ובת־צחוקך לא תישלח אלי כחזיון מישרים. בהיכחד ממני חן המרגוע, השוכן על חזותך, לא ייראה לעיני כל מראה חן ולא יהיה לי עוד דבר, אשר עליו אומר כי הוא זה. השפק יאכלני בכל מראה־עינים, אף כי בהלך־נפש. אך אם ידך תשכון בקרב ידי, תבשרני אל נכון, כי אכן היש חי וקיים לאמתו.

…וכאשר ידי תחבוק את כף־ידך, יתפעם בי לבי, כמו נגע כף ידך בלב־לבי.

ניחתה בי יד האל ותחליאני, לכן תניני ואגע בכף ידך לרפאות לי.

שימי נא כף־ידך בכפי ותהיה לי ככנף רננים, להנעים באזני זמירות תבל. ובהקשיבי לזמירות, נפשי בי גאה תגאה ותתרומם ותתנשא, כמו כנף עשתה לה עד לבמתי ארץ.

קסמים ביד הרכה הזאת, כמו בית היוצר הוא לשפע חיים ותנחומות עוז.

יש אשר אביט אל תבל־יה ואראנה מקום־חרדות ומעון־שודדים. הארץ זבת דם, השמים יורקים אש ועיני האנשים נוטפות רצח. אין שחוק אשר לא יכאיב לב וכל בת־שחוק אך תער לטושה. הכי יש מושב ריעים, אשר לא ייהפך למושב לצים זומם להרשיע? הידיד עקוב ואף כל קטורת־שבח לאיש, כמוה כעשן לעינים. אין מאומה, בלתי אם תעתועים ומדוחים. עוד אחת מעט ואבוא בטלטלת לבי עד עברי פי היאוש. אך הנה יעלה בזכרוני מגע ידך הרכה והענוגה וכל עמק הבכא הלזה ישוב ויפרח ויהי לגן־שושנים.

לכן, אני אך זאת אשאל מעמך: הושיטי נא לי את זה הפרח אצבעותיו חמש, געי בי וינוסו מעמי כל צללי־מגור, שוד וזדון יחלופו כעב. הלא ידך היא אַת במלואך, בתבנית קטנה. שפע חיים בה וריפאות עמה. שיח תמתיק עמי וזמר לי תנעים. קרבי ידך אל נפשי וגאלת אותה.

מקדש מלך עיר מלוכה ידך זו, מקור הברכה לי. כאשר היא תחמול עלי חמלה, תשכן במגעה האחד בי את הבטחון והשלוה בקרבי, למען לא אבוש עוד ולא אכלם במורך לבי ובפחדים המהלכים בי. אשמח עליה משוש, כמו כל רוחך יצוקה בה. היא לבדה תנהלני על מי־מנוחות להשכילני בינה, כי מתוק האור לעינים וכל היקום כגן עדן לאיש, אשר לא יפרוש מעטה הקדרות על כל המראות. וזאת הברכה, אף מכף הרכה והמעונגה אשר לך, תזרום אלי. לזאת אפיל תחינתי לפניך: הבי לי ידך, שרביט נשמתך, הושיטי לי כף ידך, סנסן עץ חיי, אוחז בו ולא אפול, אעלה בו למקור החיים.

הבו גודל לכף יד הקטנה והענוגה, אשר לעתים תחזק מכל שפתי החכמים, לחולל את פלא התחיה בנפש, אשר מעינות החיים דללו בקרבה. אף לא נוכל לשפוט נכוחה על רגשים בלב הזולת, על פי כל האותות האחרים בתארי גופו ובמראה פניו. העינים יש אשר תעשינה בלהטיהן להיישיר במבטיהן את עקלקלות הלב. ארשת הפנים הלא תהיה גם מעטה חן וזוהר על מאויים נתעבים כמוסים. והקול, בצדיה ינעים את האוזן בצלצליו הערבים, לחפאות בהם על מנהם היצרים הרעים. הלשון, האילה השלוחה, תחרץ לבולל בחובה נופת צופים ולענה מרה, חונף מלבב וניבים בוטים כמדקרות חרב, אמרים המצופים מבחוץ זהב המחמאות המתוקות, אשר תוכן מרחשת תולעי השקר. הצחוק דמיוני לעתים כמחול־עוועים, אשר רוחות־פרצים, מן השכל הנבוב כסיד הנפוח, תנצחנה עליו. אף בת השחוק, יש אשר תהיה לאוּדה עשנה מעלה פיח־פיח מארובת הנפש, הרוקמת בקרב אפלה את נכליה.

אך פיסת היד לבדה, הגיונה זך וניבה ישר עד תכלית, לא סתר־פנים לה ולא תככים בה, תוכה נלבב ומגעה נאמן, כל ניע וזיע לה צירים שלוחים מחביוני הנפש, לבשר את רחשיה. קורצה היד מן החומר, אך הגיון הרוח באנוש בה. לא נחבאה לה בקרב הגוויה, אף אין מפקח עליה כלשון, אשר שפתיה הן שני שומריה. על פני חוץ תתהלך, אך היא, החיצוניה, כדלי לשאוב מבאר מים חיים אשר בנפשנו. לזאת רק לה המשפט להיות המליץ בין אדם לרעהו. יד ליד תינקה מכל רוע. במגעה בנו תספר לנו כמו את כל רחשי הלב. לא לשוא ינחשו הידעונים על פי כל קו דק בה, את מעגלי חייו אשר לאיש ומזלו. מעליה ייקרא, כמו מעל ספר הגורלות. בה נחזה כבראי מלוטש מסתרי־נפש. דמות לה כלגבעול הדק והיא אשר לעתים תהיה לנו לעמוד האור בחיינו. יד כי תלחץ יד, תדבר מלב אל לב. העינים, ארשת הפנים, הלשון והגוויה בנענועיה, יביעו לרצונם קושט דבר אמת או יאותתו דברי שוא ושקר, היד לא תשקר.

געי בי במו ידך, געי בי. את שתי ידיך קודש שאי וסמכיני נא.

פרק ט"ו נפקחו עיני רוחי

נפקחו עיני־רוחי לראות עדרי הברואים, הנוהרים בסך כצאן לטבח יובל.

נפקחו עיני־רוחי לראות את היקוּם, העולה מרחצת הדמים, פורש כפיו למרומים בתחנונים, לגאלו משבי החומר ולהורידו למצולות האבדון.

נפקחו עיני־רוחי, אך עיני־בשרי העששות נעצמו, כמו דעך מאורן.

נפקחו עיני לראות הליכות עולם בהמון תהפוכותיהן. הלוך ילך העולם ובכה. הלוך ילך. הלך העולם. ירטה לו הדרך, שׂטות ועבור ממני. אין עולם.

איכה ישבתי בדד. אף לא בכה אבכה בלילה. רעי לא בגדו בי. אויבים לא היו לי ורודפים לא קמו לי. אין איש שם לבו אלי. אין דורש לי.

הו, כי חכמתי להתבונן אל כל המעשים ולדעת תחבולות אנוש.

אשכיל אל דל, אל שקשוק הגל, אל אגל הטל, אל בן־רשף המגביה אל על, אל כל זממה ומעל, אל רהב בן הבליעל. הכל אדע, אך את נפשי לא אדע.

ותצמח בי תשוקה נועזה, לשחר את אין־שחר ולחקור עד אין־חקר בהגיון החיים. אפס החיים באשר הם, מקורם ידלל בי. הם ניגרים ממני והלאה, כמים הניגרים במורד.

ואקום אני, אדם בארץ, הזבוב לשמים, לזמזם באזני בוראי הגיונות ודברי תמהונות.

אויה, כי רעה חולה בי, הרהב הזה לחרוש בשכלי, תבניתו כנמלה, את מעניות היקום. כל תלי התבונה, אשר אגרתי בחובי, נהפכו במרוצת העתים לעיי איולת ושגעון.

אנא, הבי לי ידך, שרביט נשמתך, להשעין בה את כל המכשלה והתמוטה אשר בי.

פרק ט"ז אין רחוק כקרוב אשר רחוק הנהו

מדי אתבונן אל פניך המהלכים תמיד, אחכם מעט קט להבין פשר עינויי: הלא הלוך ילכו ממני והלאה. גם בהיות נהרה בם ושחקה מרחפת עליהם, תתחולל בקרבם מרוצה מבוהלת, כמו גלתה הנחת ממך בשבתך עמי ורוחך תישאך אי־לאן. ממני והלאה תלכי תמיד למסעך, ואולי גם מעצם נפשך.

אל אי־לאן תרוצי, תנוסי, החופזיה? מי זה ימשכך אחריו תרוצי? בשבתך פה מגמתך שם, וגם בשבתך שם תאמרי אל נכון לא פה. כאשר אחזה לי, תשׂט נפשך מכל פה, אך השם הוא מחוז־חפצך בכל עת. הכי עגלה סוררת, חומדת משובה הנך, או כי שוט אל־דמי אשר ברוחך יכך תמיד? הכי עקב אשר רבים יחשקו בך ויחמדו צלך, סבוך גם סבבוך, תהיה כאילה שלוחה לברוח מכל רודפיך, או כי לבך יהמה־יחמר בקרבך, כהמון גלים הנגרשים, ויצר זדונך ישיאך להדריך כרוח רעה את מנוחת כל מבקשי קרבתך?

רגע אדמה: עקב שאט־נפשך בי תגרשני מעל פניך, כי כמוני כבן־עוולה בעיניך, אשר בכל שעה ורגע אערוך ציד עליך; ומשניהו – ילעיז לבי עליך, כי למען ירבו חושקייך תנוסי ולא תחדלי.

לא נפלאת היא, כי הלעג בנפשי לנפשי לא יחדל אף למועד קטן ובקרבי ככה אומר אלי: איככה תחגור עזות להגיד אליה, ולו בסתר לבך, אשר היא לך כי לך, והיא אף לא לה ושלה. עריקה היא גם מנפשה, גולה מעל נחלתה ושואטת בחלקה. ואיככה תעלה רעיון נואל כזה בלבך, כי היא תהיה חלקך ונחלתך.

אכן, רחוקיה, אין רחוק כקרוב, אשר רחוק הנהו, ואין רחוק כאיש אשר רחוק הנהו גם מנפשו. היפלא כי פניך זורחים תמיד, כמו אֵם הנך לכל ויתומה לנפשך. כל רואיך אך יאמרו: הנה מולדת לי. אך את גרה תחת השמים. לבי בן זאת במעוף־מבטי הראשון עליך.

אביט אל מראיך ותיגלי לפני, כמו אחת תשאלי להיות לא־ניבטה, לבל יוגד לך בפי גבר, חפצי בך. לזאת יש אשר אומר עם נפשי: אוי לגבר אשר ישיאהו לבו לשית על ידך את טבעת הקידושין ולהגיד לך בשפת דור ודור, הרי אַת לי. היאחז איש בחפניו את הרוח, היאסוף קרני־ירח באצבעותיו, היצוד במערומי־ידיו דגים ממצולות המים? ככה לא יצלח ביד איש לארשך לו לאשה, כתומך ועד תהומך. איככה תתקדשי לאיש, אחרי אשר קודשת כבר לשליטך העריץ, יופיך בתעצומותיו, בקרב משבריו האדירים תינשאי בטלטלה. רק אין זאת, כי יופיך, הנוסך שכרון בכל רואייך, יהיה גם בקרב רוחך לממסך משכר, ממנו לך זה רעל הפתנים, אשר יפעפע בקרבך. הלא עקב זאת תהיי לרוח עוועים לכל שוחרי קרבתך, כמו בלהטים תעשי להם להשקותם עד לשכרה.

אמן, אני אומר לך, יש אשר אשטמך בכל נפשי ומאדי, על הקסמים אשר הוצקו בך ועל הסנוורים, הזורמים ממך, להכות בתמהון כל לב. יען כי גבירה הנך מבריאתך, תשפכי רוח סער ובער על כל גבר ותשיתיהו לעבד לך. רק אין זאת, כי עשך האל עריצה להדביר גברים ולהפליא מכותיך בכל אשר חונן ברוח בת־חורין.

וכאשר אחזך בחין הדרך, אשר מוראו כחזיון־חלום, ירחב ויפחד לבי, פן עוד אחת מעט אעיף מבטי עליך ולא אראך עוד. אל נכון בצדיה תעשי לי זאת, להימוג מעמי כמקסם, עקב אשר נקעה נפשך מאיש זהום המראה אשר כמוני, החומד שבת בקרבתך, כמו זוך יופייך נועד היות ראי מלוטש לו. הלא נעווה הדמוּת, אשר תשתקף באגם־זוהר, אך תעטה קלון עליו.

אהה, לא בבקר חיי שיוויתי רגלי כאיילות אליך, בלתי אם בצהרי־יומי, אחרי אשר כבר דבקו בי מקרי־חיי ומעשי הנואלים מלפנים, תשוקות ואהבות נכזבות לרוב, ויעשוני לכלי בלה מיושן. לזאת תיסוגי ממני, לבל אדליח את הנהרה אשר בך, ברדתי אל קרבה בבגד העתים הבלה אשר לי. ואולי תרחיקיני מעל פניך עקב פחדך הרב, פן נפשי הנזעמה ורוחי העכורה ישיתו נוספות במדלחה, אשר היא מנת חלק מבריאתך, וכל הרואה אותנו בשבת יחד יאמר: הנה השניים אשר יהיו יחדיו למאפליה. אף רצי החן, המתנוצצים ודועכים חליפות בעיניך הירקרקות, המפיקות רוע נלבב ושחוק מכאיב, יתנו בך את אותותיהם, כי מלא מעמקיך מחשכיך. זה תוארך הנחזה כחולם; זה הגיון־מבטך, אשר רשפי אמונה ושביבי אכזב יעלו בו בלולים יחד; זה הפחז, אשר בברקי בנות־שחוקך; הליכות גיווך, המחפות בהוד השלוה הנסוך בהן על משברי לבך; המשובה הנוגה והחמדה הנזעמה והסוררת, האוצלות לך ארשת הכרוב הרך והענוג בילדי השטן, יעידו בך, כי באמנה את נגידה בת נעוות המרדות, חיה רעה בתבנית בת מלכה, רמש שמימי, העושה במעופו את דרכו בשביל גן העדן בואך גיא בן הינום.

אַת, הרחוקיה, מה מאד קרבת אל נפשי. אַת לי הקדמונה בתבנית האחרונה אין על עפר משלה. אם בת אדם אַת או חית היער, חיה טובה, ואולי רעה, ולא גם רעה מאד, אם כה ואם כה, בך נורא הוד. לא תאבי להיות נצודה, כאשר גם תאבי עד למאד. כחיות יחזקאל אל עבר פני עצמך תלכי אף תרוצי ותרחיקי נדוד.

אזכרה שעת רצון לך, כאשר ישבת לידי וגם עמי, ואני כה היה דברי אליך: גם בשבתך עמי יפעמני בלי הרף החשק, כי יהיה לי אבר כיונה אעופה אליך ואשכונה. הלא קרבתך רחקה ממני רב יתר מאשר רחקתך. לכן כה עגמה עלי נפשי ותתעטף בכיסופיה אליך גם בשבתך לימיני אז שאלתיני במהתלת־שחוק, תוכה רצוף חשקת־דעת: איש לשון־למודים אשר כמוך, אל נכון בהגיון ידבר. האף אין זאת? ומה שכל צפון בדברך, כי גם בשבתך עמדי תכל נפשך לראותני פנים־אל־פנים?

הכי האם לא בנתי לשכל מליך, בהגידי אליך זאת? אכן, חוש נכון הנחה אותך בפשר מלי. אף הקשית אז לשאול: הכי נעלמה הנני לפניך גם בשבתי עמך? רגשי נסערו בקרבי וחושי התבלעו, לכן לא מצאתי חיש מהר דברי־הגיון למענה לך. אולם אמת נכון הדבר, כי אם גם בעיני חידות היו דברי, יענה בי רגשי את צדקתי. כאז כן עתה, גם כאשר אחזך בעיני־בשרי, לא תינווה הביטחה בקרבי, כי באמנה אראך עין בעין. בעיני אראך ולבי לא יאמין, כי סערת־כיסופי אליך לא תשקוט. במו מבטי אמששך, אך נפשי תרוץ למרחוק לחפשך שם. יש אשר אדמה, כי אך בתעתועי חושי נגלית אלי וכי רק דמיוני המתלהלה הסיעך אלי מעבר למרחקים אשר בינינו.

כמשפט המקום, כן הזמן ישית בי את תעתועיו. אף שעת שבתנו יחד תצא לפני במחול, עד כי הזמן הזה יסוג לתמול אשר כבר היה או למחר הרחוק, עקב אשר לבי לא יתנני להאמין, כי באמנה נפל האושר בחלקי, לשבת בקרבת אוצר יקר אשר כמוך. על כן תציקני המשאלה, כי תיגלי לפני, כי תשבי עמי וכי תהיי לי לא בחלום, בלתי אם בהקיץ, לא בחידות, בלתי אם במראה, בשעה הזאת ולא בתמול אשר היה או ביום מן הימים הבאים. אדיר חפצי כי תהיי מיודעה לי בעליל; נכונה עמדי כנכון השחר המגיח מבין ההרים; כי עיני תיאמנה עלי בראותי אותך, כאשר עדותן נאמנה עלי למראה השמים ממעל והאדמה מתחת, למראה העץ והאבן, הענן והצל והצפור הניצודה בפח; כי את חייך, על תועפות חליפותיהם, אשבץ בקרב חיי, למען נתלכד יחדיו כשריקות שתיים ממשב־רוח אחד, כצמד צלצלי שמע מן המנגינה האחת וכשני נחלים, המשתפכים אל הים האחד. אך, אהה, אני בעצם קרבתך אלי, אחריך ארדוף, ארדוף ולא אשיגך, בלתי אם לרגע קטן, אשר חיש מהר יבוא עליו החתף.

הנה־כי־כן, אין רחוק כקרוב, אשר רחוק הנהו.

פרק י"ז אין קרוב כרחוק אשר קרוב הנהו

אוי לאיש, אשר גורל רע מונה לו, לתור במרחקים אחרי הדבר, אשר ישכון בקרבתו. יש ובאין אַת עמי תבואני לפתע מנוחה שלימה וכל מוסדי רוחי ישליו, כמו קרבת אל לבי עד למאד ולבי נכון ובטוח, כי אף במו ידי תפשתיך, חבקתיך, ומן העת הזאת והלאה אוחז בך ולא ארפך.

לא נפלאת היא, כי באין אַת עמדי בבית־חומרך, את צלם־דמותך אשווה לנגדי כמו חי וקסמים בידי להסיעו לחפצי, עד אשר ישביעני נחת לרוב. או אז לא לבד תהיי עמי, אף תהיי לי, סרה למשמעתי. ובאמרי אליך גשי אלי, מיתרים דקים וענוגים כצלילים ועבים כעבותות. או אז, כל בך לי מאדי, אלבבך ולא אחדל, או כי מרחוק אעמוד, אכרעה לך ואשתחוה בהולם־לב ובאדם־פה, ואך אַת תאירי פניך אלי במבטך, תחונני אותי, אותי ורק אותי לבדי, לבל יסור ממני אף לרגע – ככל אשר אצוה עליך, ככה תעשי.

אנא, ביני נא לרוחי. אך בהירחקך ממני עד למאד תקרבי אלי עד בלי די, כי תבניתך החיה, אשר לא בקרבתי, תהיה אבן שואבת לשרעפי לבי. וכאשר תשאביני את עד תומי, ככה אשאבך גם אני, עד כי תבואי אל קרבי כשמש־מרום, אשר תישפך מבעד החלון לבית החימר. באין פניך מתהלכים עמי, אליך ירוץ לבי ולא יחדל. קסמים למרחק, אשר מעמו נמתחים, ממך אלי מיתרים דקים וענוגים כצלילים ועבים כעבותות. או אז, כל בך לי הנהו. אף כל לי ובי שי שלוח אליך לעולמים. בהיותי תמיד דרוך וערוך לקראתך, לא עוד אצעד עקלקלות אליך כאשר בשבתנו יחד, כי אם במישור אעשה דרכי אליך ואף כל עקוב בי יהיה למישור.

או אז אדע עד תכלית משאלת לבי: אליך. מגמת רוחי: קרבתך. ראשית חכמה לי: דעת אותך. חיי לא יהיו עוד אף לרגע קטן ריקים ממשא־נפש, כי אליך ארוץ תמיד, ובכל צעד אשר יעשה דמיוני אליך אדע, כי די צעד נמעט המרחק ביני לבין תכלית־דרכי. אך בשבתך בקרבתי ועם זאת תרחקי ממני עד לאין קץ, מה מגמה נותרה לפני? הלא ראשית אחריתי. שלמה ואל מה תהיה עדו רוחי כעוטיה? תבל־יה נצטנפה בגיווך לצנפה וכל ארבע רוחות העולם נצררו במקום־מושבך. לאן אנוד ואנוע, לאן ירוץ רוחי בי? אי מחוז־חפץ לי ממך והלאה? כל המרחבים והמרחקים בקרבך נצפנו – ואל מה עוד אשא רוחי? מה אחמוד עוד וסגולת כל חמדה בך? אמרתי בקרבתי תשב ורחקת ממני כמו אל אפסי היש.

אין קרוב כרחוק אשר קרוב הנהו ואין רחוק כקרוב אשר ירחק ממך. אין גולה כגר בארצו. אין נדודים מדכאים, כנדודי האיש על ציר הנפש היקרה לו מכל. אין דכאון ללב, ככליון הנפש אל אשר בעליל הנהו. אין מדבר שממה כארץ הבחירה, אשר אך חזיון־חלום הוא.

פעמים שלוש התמודד התשבי על הנער החולה, “ותשב נפש הילד אל קרבו ויחי”. וככה נעשה גם בידי אלישע תלמידו, ככתוב: “ויעל וישכב על הילד וישא פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפו ויגהר עליו ויחם בשר הילד”. אשרי אמיצי הלב, אשר חוננו בשאר־רוח ואף בשאר־כוח וחפץ־חיים אדיר יפעמם, עד כי יחזקו למאד לאצול משפע אוניהם גם על אשר עלפון בו. הלא המה אנשי הפלאות, להם העוז והגבורה להחיות מתים. אך אוי ואבוי לנכאי הרוח, אשר התחלואה בקרבם היא לבדה מקור חיים ומעין השפע להם. ידם לא תושיע לעצמם ובשרם, אף כי לא תוכל לרומם את זולתם במענק אהבתם. לא ידעו הרע, אך גם חכמים להטיב אינם. כושל הגיונם וכל פועל רוחם תוהו. איככה יקשרו באהבתם לב, אם כל עבותות רוחם אך קורי־שוא המה? אף הקרוב יהיה להם לרחוק ומה כוחם כי ייחלו לשפוך רוחם על הרחוק.

פרק י"ח האהבה תיכון רק ברוח נכונה

רזי לי, לא תהיה אהבה נכונה בלתי אם לאיש אשר רוחו בקרבו נכונה.

אשר אהבתו חולה, הלא בדבקו בנפש, ידביק בה גם את חליו האנוש.

לזאת יכני הנוחם תמיד על רחשי אהבה, אשר לבי יהגה לך, וכה יאמר: לאט לך מן הנערה, אשר מלבד שנותיך אשר כבדו ממנה, אף רוחך כבדה רב מדאי והגותך מרה בקרבך.

מה בצע בדברך אהבה בלהט־מליצותך אליה, אם מפיך יהלך רוח קטב מרירי, ומה חן לזמירותיך הלל, אם קולך יתן נכאים? מבטיך חזיזים, אך מראה פניך עב הענן.

אך ביושר לבב תעשה בהרפך ממנה. חדל לך מלשסות בה את הגיגי־אהבתך, אשר מקורם בלבך, משכן היגון והאנחה. אם גם אמריך יזהירו בברקי חציהם השנונים ופיך יטיב נדבה, הלא אתה לא נדיב הנך ובקרב נפשך לא נוחמת, לא רוחמת.

פרק י"ט ויהי בלילה

ויהי בלילה, ליל נדודים לי, ואשמע נפש בוכה תמרורים למראשותי. נפשי היתה הבוכיה. וככה זעקה בהגיון שיחה:

– הכי בגלל חן מעט במראיה ויפי שיחה או כל סגולה יקרה אחרת, אשר בה נודעה לך, עשית אותה גברת חייך, רוממתה וגדלתה עד למאד ואף שרת לכבודה הלל באזני תבל ויושבי בה? הכי ככה יעשה אדם, אשר רוחו לא חובלה בקרבו?

זכור נא, רבות בנות עשו חיל ונשים לרוב תחזינה לנו ביופין, בהיות הוד עלומיהן חופף עליהן. ומה לנאוה זו מנאוות, אשר העלית אותה בחזיונך ובהגיונך מעל לכל סגולת נשים, עד אשר שמת נפשך לעפר מתחת לכפות רגליה.

ויען אלי קול מקרבי לאמר:

– תן תודה, כי דברת ולא לבך. אף לא בחכמה תעשה בשיתך דופי באשה, אשר היא ציר הגיגיך תמיד. הלא יש אשר גם תשטמנה בסתר ותבוז לה. האף אין זאת?

ויהסני הקול בשנית, ולא במענה רך בלתי אם בגערה, לאמר:

– מנע פיך מלדבר רעות בנפשך, כי לא יאות לגבר לעפר בעפר קרנו,

ואשאל בנהמת רוחי:

– האמנם יעלה רעיון בליעל אשר כזה בלבי?

ויוסף הקול לדבר בי ולהוכיחני על פני לאמר:

– אכן, יעלה. ואך אל נא תעשה שקר בנפשך. את כל הון־נשמתך נתת באהבתך לה, ועל אף זאת או עקב זאת, בוז תבוז לה בהגיונך הנסתר ותואנה תחפש לך למצוא בה כל נגע ומום רע. זה דרך גבר באשה, לדבר אליה בראשית חלקות, לקשור לה זרי־מחמאות, לנשאה לגבהי השחקים, למען ישליכנה באחריתה לאשפתות. וזה משפט כל המתחפש במסוה המעונה על קדושת אהבתו, אך מן החרכים במסוה נשקף רהב גבר זד ועריץ, אשר יצר רע יפעמהו תמיד, להיות אלוף לראש נסיכת חלומותיו ולעשותה לשפחה. אחרית כל אשת־חיק עצבת, כי הגבר אשר ישבע את מעדניה, גאונו ישיאהו להכפיש בעפר את כבודה ולהשליכה מעל פניו כנצר נתעב.

ויהי לאחרי זאת ואשמע בשנית את נפשי בוכה תמרורים בצקון־וידויה:

– אודה ואבוש, כי אתי תלין המשוגה הזאת. אפס רק מודה ולא עוזב הנני. היהפוך כושי עורו? ככה לא יוכל הגבר לעקור את חשדו הרע להוריד את האשה מעל כסא כבודה הוקם למענה בידי בוראה, עקב אשר גם היא בוראה את היצור, אשר במעיה תנצרהו, בהיולדו תניקהו, בחיקה תישאהו וברוב יגיעת הבשר ותבונת הרוח תטפחהו ותגדלהו. לכן זה דברי: ארור הגבר אשר ישלח באשה תמיד את חרון־תשוקותיו וחמת־קנאתו, את חצי יצריו השנונים ואת חצי לעגו ובוזו, כל חמת זוחלי עפר התאוות הרעות ישפוך עליה בשקוציו. הה, גבר בן בליעל, רע המעללים אשר… עליו ייאמר בצדק דבר הנביא בתוכחתו: הרצחת גם ירשת? כל גבר יעשה באשתו את אשר עשה דוד המלך לאוריה החתי, כי אחרי אשר יפשוט מעליה את עדיי־בתוליה, ישימנה אל מול פני מלחמת החיים לשאת בכל הסבל הרב אשר בבריאת העולל, ואשר במלאכת אשת החיל הצופיה הליכות ביתה, לשלוח ידיה בכישור, לעשות סדין ולמכור, לבשל את נזידו ולמלא כל משאלות לבו. ארור הגבר אשר גזילת האשה הכבשה בידו. ארור, ארור. כאשר לא נאה לו להכפיש בעפר הבזיונות את זוך החן אשר לאשה. הלא בבוזו לנפשו ימיט קלון שבעתיים על האשה, אשר דבקה בו ואף תרכיבהו אלוף לראשה. כל שמצה אשר ישית הגבר בנפשו, גם על ראש האשה תחול ואף במנה אחת אפים. הנבזה בעיניו מה כוחו לאהוב את האשה ומה ערך לאהבתו אותה? אשר לך, הלא גם פיך יתן בך את כחשך. נשגבות וגם נקלות תדבר באשה. אות הוא, כי כדבריך החלוקים, חלוק לבך. ויען כי פלגות ברוחך, יבואוך כל המכאובים והתחלואים והרפיונות, אשר מהם אל נכון לא תירפא עוד, עד אשר תסיר מעליך קשי־ערפך ותשנה את טעמך.

בשמעי זאת, שח ראשי תחת נטל האמת הכבדה ללא נשוא.

ויהי בעצם הלילה ההוא, ליל נדודים לי, ואני מתהפך על משכבי בחבלי שינה ואחוז צירים ממוסר כליותי, ואראה לפתע עלטה רבה אשר אפפתני וקול משוח חסד וחנינה רבה הדובר אלי בא כשמן בעצמותי. היטב ידעתי, כי לך הקול. ותדברי אלי לאמר:

– אל נא באפך על נפשך, כי אף אני בת־תהפוכות הנני ומשוגות רבות בקרבי תקנינה. אין זאת, כי תואמים אנו בנפשותינו ואחת הסערה הצוררת את רוחותינו. או כי זה משפט הדור, אשר על ברכיו גודלנו, להביא בחוברת אחת אהבה ומכאובים, גאון ושבר, פאר וקיקלון. נבוז לאשר יעורר בנו רחשי־כבוד, נצחק על משבתינו ונבך באשרנו. נאמן הלב אך בוגד הדם. עושר שתוכו צפון ריש ושגב נקלה נפלו בחלקנו.

ויהי בשמעי זאת ותחי רוחי ויצהל הגיוני ואף בשרי ודמי דברו שיר. ואקום מעל משכבי ואקהל קרואים לרוב לחג כלולותינו ברוח ואעלך על דוכן רם, למען אספר את שבחך בקהל רב ואומר:

– המעט כי פיך פתחת בחכמה, גם תורת חסד על לשונך. רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה, כי חכמתך תשית בך נוספות על יופיך, וחינך יגביר את חכמתך כפליים לתושיה. ברוכה אַת לי כרות המואביה, לילית הקדושה ובת שטן הנאדרה בעוז.

אכן, דברי פיך חן. תאומים הננו, צמד בני־מרי, תמימי דעים ותמימי־איולת, טובי־טעם ורעי־לב, צמאי שלוה וחסרי־מנוחה. מראש ומקדם נתחברו לאחדים שתי בדידותינו, שני שכולינו.

יושב בשמים ישחק אלינו בנחת לאמר לדבקנו טוב, כי כמוך כמוני בכל: בגיאות ובשפל, בנחת אשר תוכה רצוף רוגז, בזעם המהול חרטה ובושת־פנים ובחמדת הנשיקות השקויות מכאובים.

ככה נעמיק שנינו שבת במרומי השפל ונשת עד לשכרה מנעמי התמרורים, נרד רק לרגע קטן אל כף התקוה הטובה, אשר רק כברת ארץ קטנה מפרידה בינו לבין שער חירוק־השיניים ונקדש את החג באותו החגא.

ואני, אם לא תעתועים עמי, שמעתי קול עמוק מני שיח־הגיוני:

– כן דברת. כה לדווי.

פרק כ' מערב עד בוקר

יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת, אך יום מלילה ולילה מיום לא יקבלו כל לקח. יש אשר בלילה ילין בכי ולבוקר רנה ויש אשר בלילה רינה לאיש ובקומו בבוקר יהיה בלבו בכי עצור.

ויהי אחרי הלילה ההוא, בו באנו לראשונה בסוד שיח מלב אל לב, בחזיון או בחלום, על כל הרוע והמשוגה אשר בנו ועל חן חסדך ורחמיך עלי, אשר יהיו לי לתנחומות־מעט, אך הקיצותי משנתי זרח עלי אור חרדות, אור קפאון הדם ותמהון הלבב. שבתי וראיתי מה רחקת ממני ומה רחקתי ממך, כמו לעולמים נפרדו דרכינו וכמו לא ארץ אחת תישא אותנו, בלתי אם יקום לך ויקום לי. רק אין זאת כי בוראנו, בהציבו מראש ומקדם גבולות בין עמים, גבולות בין דורות וגבולות בין הגבר והאשה, שת גבול נוסף בין שנינו, לא ייעבר. לזאת אוהבך רב יתר מאשר אשנאך ואשנאך רב יתר מאשר אוהבך; אשתוקק שבת עמך ואברח ממך כמטחוי־מבט; לבי יפעם בחזקה, בבוא מועד ראיוננו, ואפחד להתראות עמך פנים. אך כליון־נפשי לגלות לפניך כל צפונותי, למען יהיה לבי גלוי לפניך עד תום. אהה, תהפוכות בקרבי ואימה ממך מהלכת עלי. רוחי ישיאני להיות עמך לנפש אחת והנוחם יכני, פן במשוגת־דמי אהיה עמך גם לבשר אחד, למען ייחרב המקדש, אשר הקימותי לכבודך בחובי ואנחל קלון עולמים.

ואשב ואכתוב על הגליון, כמו בחרט־אנוש לוחות הברית:

– הנה־כי־כן, כלה ונחרצה מעמי ומעם הגורל גם יחד: עד עולם לא אבוא בגבולותיך. אם גם שנים לרוב נתראה פנים, לא אגלה באזניך אף שמץ דבר, כי מדי הגיגי בך תבער אש חשק בלבי. אף ברמזי־מבטי לא אפענח לפניך את הגיון חשקי הנסתר. לא, לא, לא. רחוקים נהיה תמיד, נפרדים עד למאד. כמו לא נתהלך שנינו על האדמה האחת הזאת ותחת הרקיע האחד הזה הפרוש מעל לראשינו.

פרק כ"א פרידות ולוויות

אין לי עמך בלתי אם פרידות. הלא גם פגישותינו נוהרות אל הפרידות או כי הן פרידות מראשיתן.

לא אראך, בלתי אם ברגע קומך ללכת מעמי, ואף בשבתנו יחד אך הליכות לנו. הכי למען מה תאירי אלי את פניך, אם לא למען תגבירי אופלי בפנותך מעמי, כאשר יהיה לשמש, בהגיחה לרגע קט מבין מפלשי העננים ולאחרי זאת יתקדר היקום שבעתיים. ככה תהיינה גם פגישותינו בני־רשף להגיה לפנינו את המרחקים, אשר חיש מהר יצמחו בינינו.

לא חיים אראה עמך, בלתי אם את המות בתועפות־מראותיו. רק חלחלות המתוקות תהיינה מנת חלקי עמך. מה רבות הנצורות אשר קמו לנו, רק עקב אשר לא נהיו בינינו אף במעט ואשר לא יבואונו עוד. כי רק אשר לא היה ולא יהיה הוא חלקנו יחד.

אימה ופחד יאחזוני כאשר יעברני הרעיון, כי יד זו אשר לי, סגולה בה להישלח בחמודותיך. כלי זמר ענוג שתך הבורא ונפשי יודעת עד מאד, כי לא זכה היא גם בעיניה לפרוט על מיתריו.

אין לי עמך בלתי אם לוויות, יען כי רגע החולף בינינו כמו מת הוא לי, אשר שנינו באנו ללוותו.

לא אכחד בשפתי גם זאת, כי בסתר־רוחי רק אחת אשאל אותה אבקש, כי אראה את המות עמך יחד, רק אותו לראותו עמך לבל תחיי לאורך ימים אחרי, בלתי עמי יחד תמותי ושנינו נעצום עינינו במועד אחד, לבל תוסיפי לחזות בלעדי באור השמש. אך כל עוד רוח חיים בי, אקרב אליך רק למען אמות, מפעם לפעם, מעט קט על ידיך. אחמד קרבתך לחוש בעליל את כליון־נפשי אליך.

הגידי לי, הגידי נא לי: הכי אני לבדי מבקש את המות בקרבתך או כל טועמי מאור־פניך מות זכו?

אבוא בצל קורתך ואלך משם, אבוא ואלך חליפות, למען אמות על פניך פעמים לאין־ספור. דבקתי בך, אך למען היות עמך צמד־שמד. הנה־כי־כן, כל פגישה עמך הרת מות לי וכל פרידה בינינו תהיה להלווית המת.

רק בן־רשף אַת לי באופל הנצח. לזאת אהבתי בת הנצח לא תאיר את אופלי אף במעט.

כה קצרו ימי חיינו וכה מעטו רגעי פגישותינו – ואיככה אוכל לאהבך כאשר יאתה לך?

כבדו ענני המות על ראשי, עד כי לא אוכל עוד לראות חיים באור פניך. פרידות ולוויות תנחתנה בי תמיד ולא אעצור עוד כוח לאהוב אותך.

אויה, בפרידות ובלוויות אכלה את ימי – ומתי אמצא לי עת לאהבך?

מה קצרים ימי חיינו ומה ארוכה דרך תלאותינו. מה עצומה תשוקתי לשאת לך אהבה, ומה קצר־אונים הנני להגידה לך.

פרק כ"ב כה קצרו ימינו

כה קצרו ימינו, כה מעטו רגעי חיינו, ואיככה יצלח חפצי בידי לאהבך, כאשר יאתה לך.

רק רגע רץ־אורח הננו בתוך נצח החדלון.

מים הנצחים הושלכנו אל אגם הזמן הרדוד. מי אפסיים הם שנות חיינו, אף כי מועד אהבתנו. ולו גם לא היה לנו כל משלח־יד בחיינו ולא כל ענין אחר לענות בו, מלבד מלאכת המחשבת אשר באהבתנו, לא היינו עוצרים כוח להשלים את פועל האַהבה, הרחבה מני ים והעמוקה מני תהום־נפשנו.

אך למען האהבה האחת דרוש לנו אורך ימים ושנים לאין קץ, למען נוכל להתהלך שלובי־צעד עם בחיר לבנו – בשדה וביער, בעיר ובכפר, לרדת לגיא ולעלות בהר, לשמוע קול בכוח וקול בהדר, לטעום יחדיו כל מתק ואף את המר מני מר, לרעות בגנים וללקוט שושנים, להקשיב בלילות ליללת התנים, להקשיב יחדיו לשקשוק המעינות ולהנעים זמירות ולארוג שירים ורננות, לישא יחד חלק כחלק בכל סבל, סבל היגונים והששונים, סבל המיית הלב ושפע רגשות, סבל הרוח העולה על גדותיה בפרץ הגיונות והגיגים, סבל החזיונות והשגיונות.

אך אני עמך אתראה פנים רק לרגעים גנובים. נמשלתי לנוסע ברכב מהיר, אשר נעצר לרגע בחניה אחת ולעיניו יתנוסס צלם־אדם הדור נאה, אשר כמוהו נחזה לו רק פעם בחלומו, כנס מן השמים. מה בצע בהיגלות אליו הנס הזה ונבצר ממנו להביט אליו? הלא הרגע הזה עף כחץ מקשת. המעט אשר לא יצלח לשית את מבטו בצלם היפה, לא יוכל גם להדביק את מחשבתו אליו, לא יוכל לעשות בלתי אם זאת, להעלות ברעיונו חזיז־דעת, אשר נבצר ממנו לשית בו את מבטו. לאמר, הוא אחת יראה, אשר נבצר מעמו לראותו. ואולי בעוצם בהלתו עקב התמהורת, אף במחשבתו לא יפקדנו, כי חושיו בו יתבלעו ואף הגיונו יסוג לאחור מן ההדרה הרבה, אשר תכהו בסנוורים. ככה נבוכותי גם אני עמך מפלא היותך. אראך זורחת לקראתי לא כנס להתנוסס, בלתי אם כפלא הבורח. לא תיגלי לעיני בלתי אם תתלקחי לפני באורים למאליפות, כנחשולים העזים אשר יהיו זה אל זה רחם וקבר והאחד ידעך למען משנהו יוצת.

ואעבור על ידך ואראך כאש המתלקחת ודועכת חליפות. ואומר לך: באישך חיי. אך כאש תהיי לתבערה ולתמהורה גם יחד.

חיל ורעדה יאחזוני בהגותי בזאת, פן חייך הנמהרים ימהירו גם את מותך.

כה קצרו ימינו, כה מעטו רגעי־חיינו, לכן מדי רגע ברגע יבואני מגור, פן יבוא עליך המות כחתף. ויען כי אחרד לחייך, אשלח אל קרבך בשרעפי את המות.

פרק כ"ג החזון הוא רחם האהבה

החזון הוא רחם האהבה והעליל – קיברה; המרומים מחצבתה ואת מיץ עדניה תשת ממעין הנצורות. אך אם אגודתה על ארץ נוסדה, תפתח האדמה את פיה לבלענה. לכן עיניה צופיות תמיד קדימה ורוחה ישאנה אל המרחקים. אשר יפול בחלקה, כמוהו כאין, ואשר לא בא עדן הוא יקר־נחלתה. לזאת, אוי לאיש אשר ישלה את נפשו לאמר, על הדבר אשר נפל בקן אשרו, כי הוא זה. אך זה דבר האהבה מעולם ועד עולם: האושר לא בי הוא. תחת זאת יפלו לה חבלים בנעימים מכל מחוז־חפץ וחצר המטרה, אשר רחקו ממנה. האדמה אשר עליה נצבים הנאהבים תרעד תחת רגליהם, כמו בני בלי מקום המה. וכאשר המקום ילך עמהם בקרי, ככה לא יהיה חן זמנם עליהם. רק השניים, אשר יצאו מגבולות העתים והשעות תעופינה מעל לראשיהם כיונים אל ארובותיהם, מבלי אשר יחוש בהן, יטעמו מעט מזעיר ממנעמי האושר. מעדני האהבה יפרחו בחביון הבטרם או במחבואי המחר. אין לאהבה עתים. לכן מרוצתה מן הזה אל מעבר מזה ומן העתה אל הבא.

סחרחר עלי ראשי ועוועים ברוחי. מן העת אשר ראיתיך לראשונה, פער עלי הזמן את לועו. אצות־רצות בי העתים בשגעונות. אביט אל מחוגי השעון ואראם כמו חצים שנונים, אשר ידקרוני, ופעימותיו יהיו לי כדפיקות הפטיש. חיה טורפת הזמן והשעות החקוקות בלוח העתים אך עלי־טרף המה. יש אשר אראה את הזמן בתבנית הצפּור, אשר במעופה תזובנה כנפיה דם. אך כאשר אשב בקרבתך, אומר בתמהון־לב: הנה היא, אשר בצל כנפה איסתר מצל הבלהות אשר לצפור העתים.

ויהיו בי העתים לשגעת ומרוצי – מנוסתי אליך מן המבוכה אשר בי. לא נפלאת היא, כי אהבתי היא חרדתי וששוני עליך היום הוא יגוני למחר. זאת לא זאת, כי גם ללילה הזה.

פרק כ"ד צו אמר לי: צו

ויהי בראותי את הסחרחורת בי ואת התמהורת בך, ותאמר אלי נפשי: בן אדם, צו דבר אחריך, אשר יעמוד לאות.

הלא תדע ותשיב אל לבך, מה אושרת ומה אומללת עד למאד, כי לעת הזאת עוד תתהלך בארץ החיים לחזות בהדר פניה. אך הנה ימים באים ותשובו לזבול הנצח ולא יוודע עוד בין החיים, כי צלם־אשה אשר כמוה התהלך עלי אדמות וכי לעיניך ניגלה בפלאות מראותיו. אתה הלא זקנת הרבה, לא עוד שנים רבות נכונו לך לחיות ותשוב לעפרך, ומי יתנה תוקף הפלא בעצם היותו, ומי יתאר כמו את המכאובים אשר באוך במירוצך אחריו עד אפסי־יש, אף בעת שבתך בקרבתו. אי יד, אשר תרשום את כל הקורות ביניכם בשעה אחת גנובה מעם הנצח, בהיותכם מתהלכים יחד בתבל זו ושמש אחת מאירה עליכם ממרום? בן אדם, צו דבר אחריך, אשר יעמוד ימים הרבה. כתוב את הדברים בספר בכתב יושר.

ואען לנפשי במרי שיחי:

– מה לך מלעיגתני ככה ושלמה תשיאיני לשית את פרשת אהבתי בצרור הגליונות, נוספות על מגילות האהבה למאליפות משנות דור ודור, בהן נחנטו בקרחוני המליצות גחלי רגשות? הכי לא תהיינה האהבות הצרורות במגילות עלים בלים מאכל לעש העתים? הלא העלים הבלים, הטמונים בארונות הספרים, אשר ידים לא תיגענה בהם ועינים לא תבטנה אליהם עוד, יפלו בערכם אף מעלי השלכת בגנים, אשר למצער הרגלים תרשרשנה בם. ומה אדבר באהבה, אשר לא דברוהו אוהבים נאמנים, אשר חכמו ממני לאין ערוך ורוח שירה נשגבה התנוססה בהם, אף חוננו בשפת מליצים נשגבה? הכי אוכל לדבר שיר כרועה לשולמית בשיר השירים, כאמנון לתמר ב“אהבת ציון”, כרומיאו ליוליה, כדפניס לכלואה וכהרמן לדורותיה, אשר דבריהם עמדו במבחן העתים ואולי גם לדורות הבאים לא ינוס ליחם? מה תקותי אני, כי אייחל להקים ציון מזכרת לאהבתי הנזעמה ונעוות הדמות? הכי גם אני בפייטנים?

ותען נפשי חלקה לאמר:

– לאט לך מדברי שכל טוב והגיון. לא בשכל חכמה ולא בהגיון חזיון, כי אם בסערת הנפש. האהבה רוח היא באנוש. כל אהבה אמיצה ונועזת תהיה לרוח סופה וסער, אשר תעקור ארזים גבוהים, תשבר ותמגר גדרות הקימו ראשונים וחומות בצורות, אף חומות הלשון והמליצה. הכי כבר הגידו פייטנים קדמונים את רוח האהבה עד תומה וגילו כל הנצורות במכאוביה ובתענוגיה? השירה אחת היא לרוח השיר? לכל נפש המייתה ורינונה. כל נפש חיה ושפת הודיה בפיה. איש ושירתו. אף אשר לא חונן בלשון־למודים, בנוח עליו רוח האהבה הגדולה, תצררהו רוח השירה בכנפיה. הכי לא שרו כל בני ישראל עם משה כאשר נגלה לעיניהם חזיון־פלאים ונבקע לפניהם הים? אף האשה, אשר אורה בקע עליך, חזיון־פלאים חינה. אנא, צו דבר האהבה אחריך, אשר יעמוד הרבה. רצה – ויהיה. דבר דבר ויקום. הגש את עצומותיך לשר החולש על רגשי לב ומשאלתך תינתן לך לברוא לך ניב־שפתים. אבינו בוראנו, אב רחמן, לא יעשה פדות בין הנפשות ולא יאמר לאחת לא־חפצי בך, נקלה הנך, לא־רוחמה. משפט אחד לפניו לחכמי־חרשים ולאלמי־לשון, בגבור עליהם תשוקתם לנצח קטן. אין לב אלמן מרגשות. ואת האוהבים הנסערים יחון על אחת שבע, לשית דבר בפיהם אשר ליחו לא ינוס לאורך ימים.

ויהי כאשר רוחי בי גאתה עד למאד ותוסף נפשי לדבר בבטחון־צדקה:

– הכי על לא דבר נתרעשו כל מוסדי רוחך, עקב אהבתך? הלא נפלאה אהבתך לרעיית־חזונך מאהבת הרועה לשולמית ואמנון לתמר. בשגם הוד והדר שווית לה, כאשר לא שיווה איש לאשה לפניך. את צלמה חצבת מדמיונות כל חכמי השיר. מבאר התפילות והתחנונים, כרוה כל אוהבי דור ודור, דליתה, ארגת לה זמירות בסתר רוחך, ללא מלים ובאין־צליל, יען כי רז־תוויהן טרם נגלה לאוזן. אמן אני אומר לך, אדיר חפצי כי התעלומה הזאת תצא לאורה, למען כל בשר, כי צלם־אשה אשר כזה הופיע בתבל זו, אתה במו עיניך חזיתו ובמו שפתיך אצלת נשיקות ליקום, יקומנו, אשר מעפרו נבראה. הכי צלם נורא הוד אשר כזה יגווע כצל וכחלום יעוף ללא שם וזכר לו? אשר קם פעם ויהיה לצלם הוד, לתבנית אשר היא לתפארת אשה, לא יבול, לא יגוז, לא ימות לעד. דבר לא ימות, כל חמדה לא תאבד, אף כי אהבה סופת, אשר צררה לב אנוש. הלא צדקה היא לחרותה בצפורן שמיר על לוח היקום.

אמת ויציב הוא: אין מות. לא נולד המות. רק החיים נוצרו. על דברתי צדק: לא נשוב עוד לחדלון, כי אנחנו אהבנו ואת אהבתנו שאגנו לקצוי היש. כל נחשולי הנשיה לא יצלחו עלינו.

פרק כ"ה וזאת התעודה לי

נוצרתי ורעמתי בקולי: הנני.

בת קולי לא תגווע.

גערתי בכוחות החדלון: אל תהינו לגשת אל גבולי. מפני גערתי ינוסו.

את קולי נתתי בהם: חדלו לכם מן האדם.

אנכי האדם אשר הוצאתי אתכם ממצרי־האיין – להיות, להיות, להיות. את דברי זה מצוה אני עד אחרון דור.

בשגם אהבתי, אהבתי, אהבתי עד בלי די.

ויהי בדברי זאת, ואראה אש מתלקחת ועשן מתמר ועולה ואדע, כי הר סיני אשר בלבי התלקח ועשן ממנו יוצא.

ואראה ברקים ואשמע קול לאמר:

– שמע אלהים, אדם אנושך אחד. אותו לא תרצח.

ונפשי בגעשה, ענתה ואמרה: אמן, כן יהי רצון.

פרק כ"ו אשרי שככה לי

ויהי בשבתי דומם לידה ועיני, התועות אחת הנה ואחת הנה, תעיפינה את מבטן לרגע קטן גם על צלם־דמותה, ותשאלני במתק־חן:

– מה לך מחריש הרבה ומביט רק מעט קט אלי? הכי עמי, או בדד, תשב?

ואען לאמר:

– לא בדד, ואולי גם לא עמך, כי לתומי אשב.

– ואתה מחריש הרבה, יען כי שפרה עליך השתיקה?

ואען לאמר:

– לא כי שפרה עלי השתיקה בקרבתך.

ותוסף לחקרני ועל שפתיה מרחפת בת שחוק זבת חלב, דבש ונטפי מרור:

– אכן אראה שחקת נועם על פניך, אך טרם אדע אם נעמתי לך או לנפשך נעמת.

ואען לאמר:

– טוב לי שבת עמך.

היטב ידעתי, כי בדברי זאת עלתה חיש־מהר עננה נזעמה על פני ותתן לשיחי על אודותיך תבל המהתלה, יען כי לא הסכנתי לדבר אל איש, אף כי אליה, בהתגלות־רגש, ולוּ מעטה. ויען כי בושה עטפתני מאמרי־פי, נוקשתי שנית בלשוני והבעתי מלים, אשר בעלותן על שפתי דבק בהן תו האיולת.

– אכן, טוב לי ואשרי שככה לי.

החרישה לרגע קטן ולא הביטה אלי, כמו משתאה הייתה על ניבי הנואל, תוכו רצוף אל נכון שקר, ואחרי זאת הקשתה לשאלני, כאשר נדבר אל איש לא אמון בו:

– מי יתנני להבין לשכל מליך: טוב לי ואשרי שככה לי. הכי תתענג על הטוב באשר טוב לך בקרבתי, או באשר תדמה כי טוב גם לי בקרבתך? הכי תאמר אשרי, באשר נתעה הנך בשוא, כי מקור־אושר בי, או כי לצון חמדת לך לעשותני במלל־פיך נסיבה לנועם אשרך, אשר נפשך מעיינו. הכי באמנה תשימני לחתולה נואלה המתכפשת תמיד בתפנוקיה?

המעט כי רגז קולה, גם פניה לבשו קדרות, כמו היטב חרה לה על העוול שפעלתי לעטרה בסגולה יקרה אשר איננה בה. רק אין זאת, אמרה אל נכון, כי לא לבד חלקות בתום־לב אדבר אליה, אף בכחש אסובבנה. ואני אחרי אשר נסתבכתי ברשת מלי הוספתי למלל, מבלי לשקול את מוצא־פי במאזני ההגיון וטוב הטעם ואומר:

– איככה לא אומר טוב לי, אם באמת אך טוב לי, ושלמה לא אגיד אשרי שככה לי וטעם האושר שמור תמיד בקרבי?

ענתה ואמרה בשחוק שוקק לצון מר:

– טוב גם לי לשמוע מלים כדרבנות מפי איש, אשר הטוב ילין בחובו ואף האושר שמור לו. הלא פלא־איש הנך.

שחוקה וכן מליה היו מרים כלענה ומבטיה חיצי־רוגז שנונים, כמו חטאתי לנפשה בספרי לה על המנעמים הגנוזים בי. אכן, נואלתי לדבר באזניה מלים על הטוב והאושר, אשר כל שומר כבודו לא יעלה אותן על פיו. הלא האושר אי־כבוד הנהו. אך הכי חטאתי לפניה בזאת? אם כה ואם כה, וכאשר נואלתי נואלתי. הגברתי את לשוני לדבר נשגבות על הדברים, אשר הנבון אף אל לבו לא יגלם.

– גברתי הכבודה, אל נא בשחוקך עלי. אשר עם לבי אדבר אליך. באמנה טוב לי ואשרי. איככה לא אאושר בקרבתך? הכי את אשה רבות כמוך? אף באלף ובאלפי אלפים נשים לא תימצא כמוך. אפונה אם מהיות דורות נשים נבראה אחת, אשר תישווה לך. אחת אַת, קדמוניה. חמדת כל סגולה בך. כאשר אַת אַת, בצלם־דמותך, הנך פלא, לא קם כמוהו. ופלא על פלא היות שנינו מתהלכים עלי אדמות בזמן הזה. בנסיבות העתים נקרית לפני להתראות עמך פנים־אל־פנים. הלא אצבע אלהים היא שהביאנו והגיענו לזמן אחד בארץ אחת ואף בעיר אחת. רחבה תבל־יה ואנשים בה לא ייספרו כחול על שפת הים. והנה מתוך המון נשים רב לאין קצה, נבדלת לי. שפר עלי גורלי לראותך עין בעין, להביט אליך מקרוב. הנה בשעה הזאת, אשר אף נטף הוא בים הנצח, נשב שנינו יחדיו, באין זר עמנו. ברגע הזה למצער אין זר עמנו. לא אחפוץ לראות בקרבתנו איש מבלעדיך. טוב לי עמך. הכי אין זה פלא־נס, כי נקרית לפני במקום הזה ובשעה הזאת? צלחתי את הים הגדול אשר לצלמי־אדם ומשם משותי אותך האחת אשר אין כמוה.

דברי לעו, מלי נתבלעו, הגיוני רץ בלי משים. נבוכותי מאד ונואלתי עד בלי די. פניה היפים – הכי יפים הם? – נתעוו ובעיניה ריצדו שביבי־זעם. אף מליה יצאו דחופות ונרגשות עד למאד.

– צלחת לצלוח את הים הגדול אשר לצלמי־אדם ולמשות משם דגה קטנה, אשר כמוני, לא יפי־אשה בה ולא חכמת־אדם לה. דייג בן חיל הנך. אך הבן לא אוכל: למה תדבר אלי גבוהה־גבוהה ותענוד זר־מחמאות לראשי, כמו באמנה בת־סגולה הנני, אשת חן מי ימצא כמוני. ואני אך זחלה קטנה, דלת מראה, בחורה אחת מני רבות, לא חכמה בלבי. רק אין זאת, כי חמדה נפשך לשלוח בי חצי לעגך השנונים. אתה באמנה איש אשר לשון למודים בפיו. הכי נאה לגבר נשוא־פנים אשר כמוך, לסובב במהתלות נערה אשר לא בינות לה, ואשר לא תדע להביע בשפה נמלצה משפט כהלכתו?

ויהי בשמעי את דבריה הנזעמים, אשר פניה הקודרים שתו את מרי־לבה נוספות להם, נאלמתי דום ואשב משמים. נדמיתי לאיש אשר הגיש לרעהו שי מבכורות הגיגיו ומחלבי רגשיו ובא רעהו ואמר, כי אך גנובים המה עמו. החרשתי, כי נעתקו מלים מפי ואף כבודי הושת לחרפה. חיש־מהר שונו פניה, נס מהם הזעם ובמבטיה חוננתי נדבה, אף קולה נהיה רך ורונן, ותאמר:

– פניך יעידו בך, כי הכעסתיך הפעם בדברי אליך. רק אין זאת כי במידתך גמלתי לך. אתה דברת אלי גבוהה־גבוהה להכלימני ואני דברתי אליך שפלה־שפלה להרעימך. אמנם, אין לבי סמוך ובטוח, כי אך תתנכל אלי בדבריך להתל בי. אך אחת אדע נאמנה, כי לא עם פיך לבך. היטב תדע, כי לא לווייתנה אני, לא זחלה, אך רק דגה קטנה הנני. חכמת למדי למען דעת, כי אין בי כל דבר סגולה. אך עקב אשר פתיה אני תטיב עמדי להגיד לי מהלל אשר לא כן. כן, דייג חרוץ הנך. אשר לדגה הניצודה, לא היא תשמח את לבך ולא על מראיה תתענג, בלתי אם בזאת תשמח, כי אתה אשר העלית אותה בחכתך, ככל אשר תדמה בנפשך, ואולי לא במשפט. אך אם שורש אמת יש למצער בדבריך אלי, הגידה לי, הגידה נא לי – ובעיניה ניצתו אורים לראשונה אשר נשקפו לי כתומים – הכי אז, במעוף מבטך הראשון עלי, חיש־מהר אמרת: הנה היא, הקדמוניה, כזאת היא, כאשר דמיתיה… לא אדע להביע כמו. סרת טעם אני ולשון עלגים בפי… לא כמוך אשר בלקחך לשונך תוכל להגיד כל אשר יעלה על לבך… ובמחמאות רב חילך אל נכון.

שוב דוממתי. חיש מהר קמתי ואלך מפניה ברוגז לב. אך בסתר מגילתי רשמתי:

אכן, לווייתנה. אכן, אשת סגולה. אכן, צלם־אשה פלא נס, קדמוניה ואחרוניה היא לי. לא היתה לי ולא תהיה לי אחרת על פניה לעולמי־עולמים. הלא כזאת חזיתיה אף בטרם ראיתיה ובצלמה זה שוויתיה לנגדי תמיד. מתוך ים צלמי־אדם משיתיה. כל נסיבות חיי הדריכוני אליה ובעבותות־גורלי נמשכתי אחריה. משכיני, משכיני, אחרייך ארוצה. איככה לא אגיל ולא אשמח, אם באני הפלא הזה? שבת יחד עמה חוק עולם וחג עולם הוא לי.

אשרי שככה לי, שככה היא, שככה היש, שיש עולם ובו שמים וארץ, הרים וגבעות, ימים ונהרות, כוכבים ופרחים ועצי־פרי נחמדים למראה וספרי השירים ולראש לכל ספר הספרים, והיא… היא… חיה וקיימה.

פרק כ"ז פחדים בפלא

כל דבר יום ביומו מישרים בו. אך הפלא יהיה לנו למקור אימים ובלהות.

אוי ואבוי לאיש, אשר מן הפלא יפך אשרו.

החיים כאשר הם, כמשא לעיפה ירבצו על שכמנו, ומה כוחנו כי נעמיס עלינו גם את משא הפלאות.

אשר האהבה תהיה לו נס להתנוסס, את כל עצמו יתלה על הנס כבמרומי עץ התליה.

אשב לידה ומגור יפעמני: הכי לא בחלומי אראנה? שכור הנני. תבערה בי ומסביבי. הכי באשר לבי גחלי רתמים יבער העולם או באשר יקום ערוך כתנור איצלה על גחליו? יען כי משרפה בי ומשרפה תסובבני, שרופות לי כל שעות שבתנו יחד ועצם־מראיה יהיה לי לחזיון־שרב. אשב עמה ואתייסר בקרב לבי בהגיוני־שפק: הכי זו היא והכי אני זה? הלא בטרם ראיתיה לראשונה, לא ראיתיה אף במעט, אף לא דמיתיה ככל אשר תיראה לי בעליל. לא שוויתיה לנגדי לפני זאת כאשר היא. שקרתי באמרי לה פעם, כי מראש ומקדם חזיתיה בצלם הזה.

כל הוגי־אהבה דוברי־שקרים הם, בלבם או בפיהם. האהבה ממעין הכזבים תשת תמיד. לפני זאת לא ראיתיה, לא דמיתיה אף לא כניתיה. רבות בשנים התהלכתי על האדמה והיא טרם נולדה, ואף אחרי אשר יצאה מאופל האין לאור היש, היתה היא ישה לבדה ואני יש לבדי. היא לה לבד ואני לי לבד. אף שביב־דעת לא נוצץ בי על אודותיה.

איככה אוכל להתכחש אל כל שנות לבדיותי בגלל הימים המעטים, אשר נקפו מאז ראיתיה לראשונה, בהם אשבע בשמחות ורב יתר ביגונות את פניה? הכי לא תקומנה כל שנות חיי מלפנים להעיד בי את כחשי? ומה ערך לפגישותינו הקצרות בימינו המעטים, לעומת הזמנים הארוכים מששת ימי בראשית, בהם טרם נודענו איש לרעהו? בכל רגע קרבתנו אצורים יובלות רחקתנו. לפתח כל פגישה אשר לנו, רובץ תהום פרידותינו. כל נטף שבתנו־יחד יצוף מקרב ים בדידותנו. נקרב למען נמצא לרגע קטן את אשר יאבד לנו לעולמים.

מה מאד יגורתי מן הפלא. פלא הוא דבר היות השניים לאחד, ולא רק עד ארגיעה. מראש מקדם, בהפרד עליון את נולד בצלמו לזכר ולנקבה, יחפשו זה את זה לבלי למצוא איש את רעהו בלתי אם בקרב אבדנם.

פרק כ"ח וההר עשן…

בדמי הלילה אשב ואהגה תמרורים: מה פשר לשחץ לב אנוש, אשר יראה תמיד על הר האהבה את רגלי המבשר חיי עולמים, כמו הנצח יפול לו למנה באהבתו או כי יאהב נצח. לזאת אף יפטיר בשפתיו, בקדשו את האשה, לאמר: וארשתיך לי לעולם. הכי לעולם חיי אדם או כי לעולם חוסן האהבה?

הו לנו מלהג פינו לאין קצה, בדברנו על אהבת עולמים. הלא רק רגעים מספר מים־העיתים נועדו השניים לשבת יחדיו והם יתיימרו לאמר, כי נתונים המה איש לרעותו מראשית ועד אחרית, כמו לא היתה ראשית לפני ראשיתם ולא תהיה אחרית לאין קצה במוצאי־אחריתם. נמשלו נדמו האיש והאשה, אשר המקרה או הגורל יצמדם יחד, לשני כלי־רכב נמהרים, אשר יעברו ביעף, זה אל עבר פני זה, לרגע קטן רק להפיח תמרת עשן עזה. ככה יקיא מקרבו גם הר האהבה, בהגיעו אל שיאו בחג הכלולות, מפח־עשן המסתלסל למרחקים. האדם במלמליו יחצוב להבות אש האהבה, אך ההר ילך ויגביר את סלסוליו עשן.

אולי בגלל זאת אחזה לעיני תמיד, עת אשגה באהבתי, הר עשן ולא יחדל.

מארת קדומים היא באדם פרץ גאוותו, לשבור מעליו את מוסרות הבריאה וחוקותיה, בנשאו רוחו אל אשר נשגב־ממנו, לקטוף מעץ התאוה גם פרי עץ הדעת, למען באחזו בזה וגם בעץ החיים יחיה לעולם. עקב חשקו נצח היות, נצח יהיו מכאוביו ויבואו בו כל המצוקים להכניע את גאונו ומריו. והיה כאשר יחטא לחוקות הבריאה ויעבוט ארחותיה, תחרוג גם הבריאה ממעגלותיה ותלך עמו בקרי. תשקהו יין אהבתו לשכרה, עד כי נוע תנוע הארץ מתחתיו, ההרים כאלים ירקדו והגבעות כבני צאן, יחוגו כל הברואים, תבל כולה כהלומת יין לעיניו, עד כי דמה ידמה, כי הנבראה כולה תלך תמס ולא עוד הליכות עולם בכל יחזה, בלתי אם עולם בסחררותיו ובמשוגת־משובותיו, משלו לסוס שוטף במרוצתו השגעונית בתחתית ההר.

אויה, כי האש תדעך ואך העשן בתמרוריו גאה יגאה לאין קצה. הכי לא משוגע האיש וחסרת בינות האשה, אשר בסחרחורת־אהבתם לא ישיתו אל לבם את חוק החלוף השולט בכל וישלו את נפשם למצוא להם מפלט מדהרת השגעון, אשר תשפוך את שלטונה על כל היש, תחת סוכת־אהבתם הדלה, אשר אף היא נוע תנוע כקנה בסופה. דמה ידמו, כי בשבתם או בשכבם יחד, יפלו להם חבלים בנעימים וכל שואה לא תבואם עוד.

הלא ככה יאמר האיש לרעותו: את מנת־כוסי וחמדת־ששוני, רק עמך אראה חיים. וככה תאמר היא לו: אתה מגיני ומפלטי, מעוז צור ישועתי, בך אבטח ולא אפחד. בלבם ישקרו ובפיהם יפיחו כזבים, על אחת שבע, להישבע איש לרעהו אמונים בנפש ובבשר, בהגיון־לב ובחזיון הרוח, עד קץ כל העתים. אכן, שקר האהבה, כזבון בה מראשית עד אחרית, אשר יתן קולו ממזרח שמש ועד מבואו. רק אין זאת כי רוח אנוש, בהיזבדו אל האהבה, תיהרה ממנו ללדת את הכזב.

אך אני אחת אמרתי ולא אשנה: עשן האהבה לא יכני בסנוורים. בגפי אלך ולא אארוש לי אשה. לא אשגה בשוא, אם גם מוקדי אש אהבתי יכלוני מנפש עד בשר.

פרק כ"ט פחדים בקרבי

לבי בי יפחד באהבתו אותך, באין בטחון עמו, כי באמנה חוננתי בעצמת הרגש, כאשר יאתה לאיש בהגותו אהבה אליך.

אף אפחד, באשר לא אדע נאמנה, אם אעצור כוח ללכת, מיום אל יום מחיל אל חיל, באהבתי אותך. בשגם כל אשר לא יגביר חיילים ברגשו, אך קופא על שמריו הנהו, או כי אחת דתו לרדת מעלות אחורנית.

נוספות לפחדים אשר יאפפוני היא האימה תפעמני, פן בהגיעי באחד הימים לשיא אהבתי, אין רם ממנו, לא אוכל עוד להחזיק מעמד על הר־ההר הזה, ואף מבלי דעת אתגלגל למורד, כמו מלאך רע דחפני ואהי לאחד הנפילים.

היפלא אשר בשבתי אל המוראות בקרבי, לא יעמוד בי רוחי להביע לפניך בניבים אף מעט מזעיר מרגשי. כי מדי דברי בך, לבי יפחד וגם ירחב ולא אוכל לדבר אליך בשים שכל. אפונה מאד, אם לא תחת שפך שיח יזנק מפי פרץ־להג ואם לא תחת הגיגי־לב נאמנים, אגיד מלים אשר יהיו לך כשפת חלקות; או כי תחת שפך שיח יזנק מפי רעש־מלים, כמוהו כפרץ־להג, מפי איש, אשר אין ברוחו נכונה, ותחת כבוד אעניק לך אי־כבוד. הכי לא אי־כבוד הוא לאשה, כאשר נכה־רוח וחסר־דעה יקשור לה אהבה?

זאת לא זאת, כי מגור יבואני תמיד, פן בהעמיקי רב מדאי את אהבתי לך, אף יינה יהיה לחומץ. כל אשר יהמה ויחמר בי בחסדה ישנה את טעמו, ותחת אהבה עזה תשכון בקרבי חימה עזה, עקב אשר בגללך באה בי התמורה הזאת. הלא זה משפט כל רגש באנוש, שמנתו קצובה. כאשר לא נוכל לגרוע ממנו, ככה ייבצר מאתנו להוסיף עליו. לא יבוא שיא לאחרי השיא. והיה כאשר לא אוכל עוד לשפות לך עתרת נוספת באהבה העולה על גדותיה, אשפוך חמת קצפי עליך ואשנאך עד למאד. הלא עין תחת עין יגמול גם הרוח באנוש. בעקב האהבה העזה כמות תבוא השנאה הקשה כשאול, או כי קובעת האהבה היא שנאה מראשיתה…

פחדים בלבי, פן יחטא לנפשך ולנפשו באהבתו אותך.

פרק ל' למה, הה, למה?

למה לא ארחת אלי לחברה, בהגישי את פי לראשונה אל גביע טל כאשר נער הייתי ולבי בי בשל לבכּורת אהבתי, טרם הואלת להציג כף־רגלך על אדמתנו. למה, הה, למה נחפזתי אני לצאת מזבול האין לראות באור החיים ואַת אז עוד היית תפושת תנומה מתוקה בחביון הנצחים? הכי ירטה לי הדרך לעמק הבכא הלזה?

למה לא ארחת אלי לחברה, בהגישי את פי לראשונה אל גביע טל הילדות ולא במועד המשובות הרעננות, לגלוש עמי יחד בסערת החשקים מעל הגבעות המעוטרות דשא ירוק, אשר לעיר מולדתי?

למה לא שמענו יחד לקח טוב בראשית דעת אלף בית ולמה, הה, למה, לא הפעמתיני בשחר־ימינו, בדין־דין צחוקך הזך והחף מכל דעת דבר?

אראך בדמיוני ילדונת רוננת אף בוכיה, צוהלת ומתיפחת חליפות, על כל משגה אשר פעלת את ועל כל עוול אשר פעלו לך; מעווה פניך בצחוקים או בכעסים, על כל אשר רעו אליך או הרעו לך במשחקים. ואני אז למה, הה, למה, לא הייתי בקרבתך? אף לא ראיתיך בהושיטך את זרתך הקטנה, בתום מרי או רוגז, אל הגחלת הלוחשת על הכיריים או אל לבת הנר, וכאשר נכווית מבלי משים נתת את קולך בבכי קורע־לב, כמו לא את ידך הושטת לאש, כי אם אחד זד זומם־רעתך המיט עליך את הרעה הזאת. למה, הה, למה לא שפר עלי חלקי להיות עמך בצרה הזאת? אף לא הבטתי אל יופי מראיך, בהתפתלו בעוית, בכעש ובמפח נפש, נוכח פני אמך, על אשר עמדה במריה לבלי להגדיל את מנתך במטעמים או בממתקים כאשר דרשת. הלא כל תווי־יופיך, אשר נצפנו אז בחביון התולדות, כבר התנוצצו לעין הבוחנת ותום הילדות אשר בך, רוח חן ותחנונים שפוך עליו, שת עליהם נוספות. כל הנלוים אליך ומשחריך ואף כל זר עובר אורח, הביט אליך בהשתאות, אך אני בקרבתך אז לא הייתי.

אויה, למה היתה בחיים חייתי שנים לרוב, טרם אַת רוקמת בבשר? הכי אַת אחרת את המועד או אני נחפזתי לבוא בטרם עת?

למה, הה, למה שנים לרוב היתה השמש זורחת לי, העצים נתנו ריחם באפי, הלחם השביע את רעבוני, המים השקו את צמאוני וכל פרי ערב לחכי, ואַת לא ירדת ממרומי אין־ישנך לישב עמי במסיבי?

למה, הה, למה אחרי אשר אני כבר מדדתי במצעדי שבילים רבים ביער וירדתי לגנים ללקוט שושנים, אַת טרם הצגת כף רגלך על האדמה הזאת?

הכי לא האדמה אמנו תניקנו אהבה?

למה, הה, למה אחרי אשר אני כבר הסיבותי את מבטי שנים לרוב אל הצפרים במעופן והקשבתי רב קשב אל זמירותיהן, אַת עוד נחבאת לך בקנך הנסתר במרומי הרקיע?

איש תמיד הנני, לכן סוב אסוב אליך ואשחרך במעגלות התמיד, במטמונים אחפשך ובכל מראה עינים והלך־נפש. מני עולם ועד עולם, אַת לי העולם.

כי באהבתי אותך עוד יוותר בי זיק־חשק לאהבת העולם.

פרק ל"ב סבוני צללים גם סבבוני

צללי תמול סבוני גם סבבוני. הכי בשלהם נפשי לבשה קדרות?

צללים סבוני גם סבבוני. הכי הצללים אך צללים? ילדי רוחנו ומיתי סודנו, אף מלשינינו ומשטינינו, הם.

תמולנו הוא גם יומנו. אשר היה־היה, ישנו עוד. לא מת החלוף, כי אל תוכנו הוא נאסף. אשר בקרבנו התחולל, הוא אשר יחולל אותנו. כל מקרינו נחקקו בצלמנו וכל דבר הנופל בחיינו, בנו הוא נופל. מעשינו נחרתים בבשרינו וברוחנו ואשר לו אוזן בוחנת ישמע את קולם בדמיו במשאג.

אך רעיון שוא הוא, כי קורותינו כצללים יעברו וכעננים יחלופו. קורותינו הן חיינו וחיינו הם אנחנו. כל משאלות לבנו, אשר יצאו אל הפועל ואשר יצאו לריק, כתובות באותיות אש ודם ורוח בתווי־פנינו וביצורי־גיוונו.

לזאת חרפת בושה תעטפני בקרבתך, בידעי היטב, כי בהביטך אלי תראה עינך הבוחנת גם את כל צללי, אשר סבוני גם סבבוני.

לעתים אשמע קול בסתר, המנחמני לאמר: המבלי אין קברים להטמין בהם את כל בני החלוף, תדרוש תמיד אל הצללים? הכי לא הגיע לשמעך דבר החוזה, יקברו המתים את המתים? אף אני אומר לו: כל התנחומות שוא ידברו. אם יש לאל יד המתים לקבור את המתים, הלא זה האות, כי אף המתים רבי־פעלים המה. לא ימות המת. אשר היה חי, חי הנהו לעולמים. וכמתים החיים ככה הקברים, אך משכנות־אדם, אשר חיים נאמנים רוחשים בהם. ויען כי נפשות חיות פועמות גם מתחת למצבות, לכן ידכאוני עד עפר כל תמולי, אשר יומי הוא מצבתם.

אויה, כי הצללים, אשר סבוני גם סבבוני, יעשוני לעמק־רפאים, לערימת עלי שלכת ולמרחשת תולעים גם יחד.

פרק ל"ג לא זקנתי ממך

יש אשר אדמה, כי לא זקנתי ממך אף במעט. גם בקרב צללי־מגור אשר יאפפוני לא זקנתי ממך… שנים ומסות אגרתי רב יתר מאשר אַת, אך לא זקנתי ממך.

עיני ראו את השמש בזרחה ובשקעה רב יתר מאשר אַת; אזני שמעו פעיות הגדיים וצהלות הסוסים, שירות הצפרים ויללות התנים, לחישות הדשאים ושאגות הרוחות, רב יתר מאשר אַת; ברגלי עשיתי דרכים ומדדתי שבילים עלי אדמות רב יתר מאשר אַת; התעלסתי באהבים עם נופים היוצאים במחול־מחניים, מנה אחת אפיים מאשר אַת; שתיתי מי מעינות ועסיס כל פרי, במכסה רבה ממך כמכסת שנותי אשר גדלתי ממך. אולם לא זקנתי ממך.

החיים הם לא דבר, אשר יימנה או ייספר, בלתי אם אשר יישקל. השנים חזיון־בדים הן. כאשר נעשה פלגות בחיי־אנוש על פי תקופות הנעורים, העלומים והזקונים, נעשה בהגות אנשים מלומדה, אשר לא שורש לה ביצרי לב ולא במערכי־רוח. יש אשר הזקן יהיה כעלם בהגיונות, בתשוקות, בסערות נפש, בפעלי־כפים, ביצורי הרוח ובכל סגולות האנוש. אך תחת זאת, רבים עולי־ימים, אשר הכוח במתניהם, ורוחם נכה או נכאה, לבם שפן ושכלם צב; אף חפץ החיים אשר בהם לאה ובכשרון המעשה כמוהם כנפל בל־חזה אור השמש. השנים הן דבר־שוא ולא על פיהן יוכר או יכובד איש. כל המועדים והזמנים שוא ושקר הם. אך הבלות ברגשות והעלפון ברוח הם אשר יתנו אותותיהם באדם, כי הגיע לתור הזקנה. אשר יטפס בעצלתים במעלות החיים הוא הזקן במלואו. ואני מה קלו פעמי, בהתגלגלי במורד משיא־מצהלותי אל שפל דכאוני ויאושי.

ראשי שח לא מזוקן, בלתי אם מכובד־הגיוני ומנטל־מחשבותי, אך נגדה נא כל שרעפי־לבי יעמוד רוחי ללא חת. רבות הן מחשבותי, אך נמשלו נדמו לסוסים חמי־דם, המגמאים מרחקים, ועל אף זאת הם סרים למשמעת הפרש למוד הנסיון הנוהג בם. מחשבותי תדהרנה אותי, אך לא תנהגנה בי. לא רשפי הגיונותי, המתלקחים ודועכים חליפות, בלתי אם רוחי אש תמיד בקרבי, הוא אשר ינהלני בארחותי. הרוח אש ומים חוברו בו, מבלי אשר יצררו זה לזה. כאש בת הקדומים, ככה מימיה יפכו כנהר איתן מן הגן אשר בעדן, אשר הנהו בן בלי שנים.

מנחל בדרך אין־עתים אשתה. לכן נכונה דברתי, באמרי כי לא זקנתי ממך. בשגם הנפש, בהמריאה אל פסגות המצהלות, הלא יצאו לקראתה מלאכי מרום, לעטרה בנשמה חדשה. ולי אין חפץ במלאכי מרום, אחרי אשר בהביטי אליך אחזך כמלאך עלי אדמות ורוח חדשה תלבישיני בכל עת.

השנים אך להקות־פרפרים הן, אשר תשוטטנה מעל לאדם ואל רוחו פנימה לא תבאנה. הרוח בזרמתה החזקה, אף את שנותינו תשטוף מעלינו. על כן אדרך עוז לאמר: לא, לא זקנתי ממך.

זאת גם זאת, בבוא להקות הפרפרים אל לבי הערוך כתנור, הלא תהיינה חיש־מהר למאכלות אש. לא, לא זקנתי ממך.

פרק ל"ד הנה הוא בא

מדי פעם בפעם, בשבתי בצל קורתך ואשמע צלצלי הפעמון בדלתך, יאחזני מגור: הנה הוא בא, הנה הוא מחמד־לבך, אשר אליו תצפי בקרבתי. כל יד אשר תגע בכפתור פעמונך, אל לבי יגע, להביא אליו את הבשורה המחרידה: הנה הוא בא, הנה הוא בחירך אשר רצתה נפשך בו.

אך יגונב לאזני הד ממצעד רגלים במעלות־ביתך, תבואני חלחלה: הנה הוא האיש, אשר לשמו ולמראהו יתפעם בי לבי בחזקה, כאשר יכני לבי תמיד בשלך ואליך; וכאשר יתנוסס מול חלונך צל־איש משוטט אנה ואנה ייתר לבי מאימה, פן הוא זה אשר קם כאורב לך בסביבות חלונך להוכיחך לאחרי זאת על פניך, על תתך לזר מהלכים במעונך.

רוחי תרדפני תמיד: הנה הוא בא, הנה עוד אחת מעט יופיע בינינו, מראהו רהב ומבטו חץ שנון, לעג מר בבת־שחוקו על אודותי כמו יאמר: מי הוא זה ואיזהו הלזה, אשר ערב לבו לבוא בגבולי? או כי אף זאת לא יעשה לי. הוא אותי לא יראה בזדון־גאונו ואלי לא יביט. הוא אותי לא יראה, אך אני אותו אראה בכל עת. כל צל צלמו אלי ייגלה. כאשר יתקדרו לפתע פניך אדמה, כי כליון־נפשך אליו ישית בך את הקדרות; וכאשר תאירי פניך אלי בחן ובחסד נחש אנחש, כי ממקור־מעיניך בו נזרע האור במראיך. לא ימוש מלבי הרעיון, כי כל בו חיי־רוחך, אורוֹ בך וצלו עליך. הוא אשר ימסוך בך רוח מצהלות או הגיון היגונים. כחומר ביד היוצר הנך בידו. את קרבתי, אשר אל נכון תהיה עליך למעמסה, תוכלי שאת רק עקב אשר תשוי אותו לנגדך תמיד.

כל קול יבשר לי את בואו. הוא באמנה יבוא. אף אם יתמהמה בוא יבוא. בטרם אדעהו, אדמהו. באישון בת־עינך אחזה צלמו. בסתר עיניך, הגואות והבוהות חליפות ישב ויארוב לך, יארוב לי. כן, הוא בוא יבוא. הוא, אשר תואם לך הנהו בכל: בעוז הנעורים ובתום הרהב, בחן הנמרץ ובתפנוק השואט, ביפי התואר ובקסם המראה. הוא תפארת גבר, כאשר אַת הנך תפארת אשה. רוחו לא התליעה בקרבו חזיונות־שוא, הגיונות חסרי־שחר ומאויים נעדרי־גבורה. הוא, אשר הגורל יעדו לך להיות חתנך מבראשית, יהיה משיח־אשרך, גם פודך ומצילך מאיש אשר כמוני, אשר רקב ברוחו ובפרעות אהבתו יהיה בעוכרי כל נפש אשר יחשק בה.

כן, הוא יבוא במהרה בקרוב, יופיע בעוז קוממיות הגבר, יופיע אליך כאשר ירד האדון אל אחוזתו, אשר היא חבל נחלתו. הוא יבוא שלאנן ובטוח, עוטה הוד והדר. כל האותות במראהו יאמרו: בואי כלה, בואי עמי, רעיתי, כי לי נועדת מקדם קדמתה. אף כל העם אשר בשער יהיו עדים, כאשר ייאמר לך כמו לרות מלפנים: אַת והוא אך צמד־חמד הנכם. תהיה לך חתן בראשית בת הדר זו כרחל וכלאה, אשר בנו שתיהן את ביתן. ולא כן אנכי עמדך, כי לא אני האיש אשר רוחו תשיאהו לבנות בית ולהקים זרע אנשים. לא בן בית אנכי, כי אם גר בארץ, ולא לי היות אב לדורות־אדם, אשר כמוני יתהלכו בארצות החיים שבעי רוגז ועמוסי תלאות.

פרק ל"ה אי אז בימים מקדם כבר ראיתיך

אי־אז בימים מקדם כבר ראיתיך. אי־אז. אויה, אי מתי היה אי־אז הלזה?

אני באמנה ראיתיך משכבר העתים. אף כאשר ראיתיך לראשונה, כבר ידעה נפשי עד למאד, כי לא חדשה מקרוב באת אלי, בלתי אם ספונה היית בחזיוני מעת קם חזון לי. כה מיודעה היית לי, עד כי לא נדמית לי אף כחלום־חזיון, אשר רקם לפתע בשר, בלתי אם כצלם־דמות, אשר חי היה תמיד לעיני. זאת לא זאת, לבי סמוך ובטוח היה, כי כבר התראינו פעמים לאין־ספור ואף ראיוננו הראשון לא היה ראשון. ויהי כאשר העיפותי מבטי עליך חיש מהר נהיית לי יצור, אשר כבר היה לעולמים וכל הדברים והמראות אשר מסביבנו נחזו לי, ישנים־נושנים, אם כי גם חדשים עד למאד. אף ראיוננו זה וכל שרעפי והגיגי על אודותיך, כבר היה־היו. בהשקיפי על תבנית־נווך ומערכת־כליו, על רצי קרני השמש בין קפלי וילאותיו, על הזבוב הבודד המזמזם במחבואי־פינה, בתתו תבל הפחז בשיחתנו אשר התנהלה אט־אט, בכובד־פה וכמו בבושת פנים, ואהגה בלבי לאמר: הלא אי־אז לפני רבות בשנים כבר נקרינו אל המקום הזה ובשעה הזאת, הרועה בשושנים, לשבת יחד. זאת לא זאת, כי גם הרעיון אשר עברני כעת, כי כל זה כבר היה לעולמים, פקדני גם אז.

מני אז לא ימוש מלבי הרעיון, כי אַת ואני וכל המוצאות אותנו, לא חדשים עמנו. מני אז כל הגותי בך סובבת־הולכת על ציר היה־היה. אף הנופים הנשקפים אלינו בלכתנו יחד, נחזים לי כמו שבים הם על עקבם מן הדרך, אשר מראש ומקדם הלכנו יחדיו ללוותם אל מחוז־חפצם.

אויה, כל הדברים והמעשים כבר התחוללו פעם – זה רגשי בי מאז. הננו בני־בראשית ללא ראשית. כבר ראיתיך מלפנים. משכבר אהבתיך ולפני רבות בשנים כבר נחליתי בגללך. לא לבד אהבתי, אף חוליי לא חדשה לי עמך. איכה אשא זאת.

פרק ל"ו איכה אשא זאת

איכה אשא זאת, כי במצאי אותך אבדתי נפשי ואת כל המוצאות אותה? הלא אף את העתים שכלתי בעבורך. הרביתי חלקי בלעולמים, אך מה דלותי במכסת הזמן הזה. עקב אשר כבר ראיתיך באז הרחוק, אירא להביט אליך, פן אראך בחזיון הראשית הקדומה ולא בראי השעה הזאת.

איכה אשא בנטל התמיד אשר רבץ עלי? כהולם פטיש יכני הגיון הלב: כבר היה היה. את ואני כבר היינו משכבר השנים. המראות האלה, כל צלמי היש, הנחזים לעיני כעת, אף השעה הזאת במלואה, כבר היו. חיי כעת הם רק שובל החיים ההם, צלם־דמותם וצלם. אם ככה, אף אהבתי לך היא מישנה לאהבתי מני אז, שובלה וצלה. הו לי, כי המישנה לאהבתי היא ראשית התבואה לתחלואה אשר בי.

הגידי נא לי, הלא חכם לבך עד למאד, מה פשר היה־היה זה, הפרוש כצעיף על עין העולם? איפה ירעה ואיפה ירבץ היה־היה זה ומה דמות ותואר לו? הכי יצור חי הנהו, עוף טורף הפורש את כנפיו העבותות על כל היש? הכי צל־בלהות הוא, אשר מראהו ענק? בער וכסיל אנכי מלהבין זאת. או כי לא יצור חי ולא צל בלהות, בלתי אם שגיון, אשר יכני בתעתועים.

שגיון, שגיון, בכל. אחת אדע נאמנה, כי ראשי סחרחר ונפשי בי גחלים תלהט, עקב אשר לא אוכל שאת זאת כי באמנה ראיתיך בשכבר השנים וכי עוד בטרם הבטתי אליך כבר השקפתיך. זאת לא זאת, כי גם אי־אז כבר ערכתי את שיחי על אודותיך בפתשגן הכתב. כן, משכבר חזיתיך, אף יצקתיך במסכת. אוי לאיש אשר כמוני יפרח בשלכת, והבליה אשר בו תהיה לו לעדנת־מישנה ולאש הבוערת בסנה. הלא אַת לי לא רעיה ולא אחות. איכה אשא זאת?

פרק ל"ז חלום חלמתי

הייתי ישן ולבי ער. תנומה רכה כמשי, אשר תלך תמס כשלג בחום היום, אפפתני. תשואה רבתי התחוללה בחדרי־לבי. לא הייתי חתן היוצא לחופתו, אך פלגי ששון ושמחה זרמו בקרבי. רגש־פלאים פעמני, כי מתי מעט קט, אם כי חי, חי הנני. ויהי דבר זה ליקר־סגולתי, כי גם במותי יפכו בי החיים. אפס, כי החיים ישכנו רק בדמיוני ויסובו על ציר הזכרון לבד.

שבתי וראיתי, כי עקב זאת ינהרו כל חיי לעיני, גם אחרי אשר גוועו לריק, וגווי שב אל עפרו. ויהי הדבר הזה לי לאות, כי רוחי בי לא גוועה או כי צו יצא מטעם הגורל, להיותה גוועת לאין קץ ועד אחרית הימים לא תקום עוד להיות בין החיים. אף רעיון היה בי כמסוס נוסס, כי הקיץ הקץ על כל בשר ועוד אחת מעט לא תהיה כל נפש חיה על פני ארץ רבה.

אמרתי בלבי: הנה בא התוהו לפקדני. הכי לא על זאת אשמחה ואגילה, כי לא מגור בלתי אם אפס בי? חיש־מהר ששוני נהפך ליגון, בראותי אותך נשקפת בי מחרכי החדלון, בעיניך המפיקות זעם ותוכחה.

קול שמעתי, אל נכון זה היה קולך, לאמר: הו עוכר היקום ושונא כל נפש חיה. הלא גם אותי תשנא ואת בוזך תשלח תמיד אלי. איככה תחמוד את האין ואלהים את העולם ברא?

ואפול על פני ואדבר אליה בתחנונים: סלחי נא לי על אשר נואלתי ועל אשר חטאתי בלזות־מחשבתי על בריאת האל, לשיש ולשמוח על אפס־יש. חן־וחן לך, על אשר חלצת נפשי מן הבלימה והקימות אותי מן האין.

ואשמע צחוק פי כצחוק האיש, אשר קם מעם המתים לחזות באור החיים. חיש־מהר הקיצותי ומפי התמלטו מבלי משים המלים: כה לחי. מודעת היא, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. אף אותך ואותי ברא. הידד, הידד. יחיו החיים.

ויהי בהקיצי ואפקח עיני לרווחה ואראה, כי באמנה היקום ניצב על מכונו והיש יש במלואו, כל האין נגוז ואיננו עוד. ואקרא לחיים עונג ולכל מראה־עיניים תאוות־נפש. אור זרוע היה מסביב והשמש כמו גדלה מידתה בתועפות־קרניה. ואתבונן אל האדמה ותתגל לעיני בכל מראות־חינה וחמדת־נופיה, כמו הרתה וגם ילדה חן־סגולה לא חזוהו עיני מעודי. וענתה בי האדמה את כחש־דמיוני, כי הכל כבר היה לעולמים.

ואומר: רק אין זאת, כי חג הכלולות היום לכל יצורי תבל. במו עיני ראיתי את השמים ואת הארץ, את ההרים והנהרות, את הים הגדול ואת המאור הגדול ברקיע, את העצים בתפרחתם ואת הדשאים בירקם העז וצלמי אדם לרוב, אשר נחזו לי תמול ושלשום ובכל ימי חיי עלי אדמות. אף צלמי־פנים, אשר כבר נשכחו מזכרוני, ניצבו כמו חיים לעיני. הכל היה יש עד למאד, אך את לא היית לי אף במעט. לא עוד ניצבת לפני כמו חיה ואף צלם־דמותך לעוצם חרדתי נמחה מזכרוני.

ואשתומם על המראה הזה, כי כאשר אפפני האין ראיתי אותך בעליל, מביטה אלי מן החרכים, להפיח רוח חיים בקרבי. אך אחרי אשר היש במלואו החל לפעמני ותבל־יה בחג־כלולותיה ערכה ליצוריה משתה מחזות ונופים, אַת נחבאת לך, כמו לא ייחדוך בין הקרואים. השקפתי אליך מן החרכים אשר לחדרי־לבי ולא ראיתיך, לא בהר ולא בגיא, לא בשמים במרום ולא על הארץ מתחת, לא נוצצת אלי מכל קרן־אור ולא המתקת עמי שיח בצקון לחש הדשאים ובשקשוק הגל. כמו בצדיה תעשי לי לסמכני בשכולי ולנטשני בשמחת־מחולי. ואקרא מנהמת־לבי:

– אוי לי, כי זה אות לי, אשר בת־מרי הנך. אך תתהלכי עמי בקרי להכלימני ולהרעימני, למען ייהפך כל ששון ליגון לי וכל אבל – למספד. רק אין זאת, כי נפשך נקעה ממני ונכרי הנני לך מעולם ועד עולם. לזאת אף חוקי הבריאה יתנכרו לי, כי חזיון התוהו יצמיח כנף לי ויבשר לי אך טוב סלה, ובהיות משתה־שמנים ביקום אהיה אני נדח וגווע. ככה יאיר לי האין כיש, והיש יחשיך עלי את מאורות השמים והארץ, כי באין אַת לי, רק החושך יעטפני.

פרק ל"ח תכריכים ירוקים

עין הירק לתחלואה אשר בי. לכן לא נאוו לה לובן הנייר ושחור הדיו. בלתי אם צבע הדשא הירוק. המת טרם יוטמן בעפרו ילבש תכריכים לבנים, למען יבדל בלובן־לבושו מן האדמה השחורה, אשר תהיה משכן לגיוו. אך חוליי הירוק והרענן לא ימצא משכן לו במגילה הזאת, ואף מגילות לרוב לא תכלכלנה אותו, כי חי יהיה בי תמיד. לכן, רק מדים ירוקים נאים לו, כי המדים הירוקים הם צלם דמות החיים. הכי לא טוב כי ייקרא למגילותי בשם התכריכים הירוקים?

היטב אדע, כי אהבתי לא תצא עד עולם מזבול החזון, כי אם תרד עמי אל קברי. לכן זה הצו אשר לי: בבוא יומי, אל נא יעטפוני בתכריכים לבנים, כי אם ישרפו את גיווי יחד עם מגילותי הירוקות ויהיו הם לבושי לנצח.

אדמה כי אף רוחי בי יוריק כעין הדשא וכל עוד נשמת באפי אדשא ולא אחדל.

הלא כאשר יבדלו צלמי אדם במראיהם, ככה תיבדל כל נפש בצבעה אשר לה. עין הוורד לזו, צבע ארגמן לשניה, השלישית אדמוניה ורעותה הטובה ממנה כתכלת השמים לטוהר. כנפשות לאין־ספור רבו הגוונים לאין־מספר. ואני בוראי שת את הירקות בי, למען תפרח אהבתי אליך תמיד כדשא. הכי לא תהיה הנפש הירוקה, כדשא אשר יחדש ירקותו בכל אביב? אם ככה, הלא אביבי לא יגוז, כל עוד רוחי בי.

אמן אני אומר לך: אהבתי אליך לא תבוא בזקונים כל עוד רוחי בי, יען כי לא תעשה פרי, ואשר לא פרי לו, יהיה לפרח הנותן ריחו תמיד. האושר הוא הפרי לאהבה.

אך אני עמך לא אאושר. הבליה היא הנזיד בסיר האושר. ויען כי לא אאושר, לא יבוא בי רקב הזקנה. אלמן הנני מן האושר, לכן חתן־האהבה אהיה כל עוד רוחי בי.

פרק ל"ט יען וביען…

יען וביען אגודתנו לא על ארץ נוסדה, לכן לא תשכון אהבתי לעפר עד עולם.

יען וביען לא נשלח פארות הצאצאים במעלה הדורות, לכן יכה גזע אהבתי שרשים חזקים בעמקי הקדומים.

יען וביען לא ארתקך אלי בטבעת הקידושין ולא אפרוש על פניך את צעיף הכלה, ניצמד יחד בקישורים אשר לקרנים, היוצאות משמש כליון הנפש, ואפרוש על פניך כצעיף את רקיע החזיונות.

יען וביען לא הדבקתיך בארצות החיים, ארוץ ארדוף אחריך במצולות רוחי להשיגך; מבאר רגשי אמשך, מנבכי שגיונות אדלך, כחזיון ארימך, כאלילה אקדשך, כבבת עין היקום אנצרך.

יען וביען ילד לא תלדי לי, להניקו מדמך ומחלבך, תהיה תבל־יה ילדי אשר יצא לי ממעייך, כי אור גדול הזרחת לי על עולם ומלואו, אשר תם לגווע לפני עד אשר ראיתיך לראשונה.

פרק מ' בין החזיון לעליל

על דיברתי צדק: יש בחזיון דבר, אשר נעלה הוא מן העליל. הדור נאה זיו היש, אך הדור נאה ממנו שבעתיים שפריר הערפל, שם ישכון הנעלם, אשר רק בדמיון נשיגהו.

הלא זה דרך גבר באשה, כי יחדיו יבואו בסוד בריאת האדם; יחדיו יעבדו את האדמה, ישפתו את הסיר על האש; הוא יצא לפעלו להביא לחם לפי הטף והיא צופיה הליכות ביתם, תדרוש צמר ופשתים; הוא יגיד לה רעייתי, יונתי, תמתי, והיא תקרא לו אישי, מגיני ועטרת־ראשי. אך אנו שנינו נברא חדשה, לבלי לעשות יחדיו את הבריאה. את כלולותינו נחוג לא על אדמת האל, בלתי אם במרומי־שמיו. את בית־חיינו נבנה בקרב הטמיר והנעלם, למען נקים משפחתנו אין־דור לעולמי־עולמים.

על דיברתי צדק: לא רק הכסף והזהב ואבני החן יהיו למוהר ולמתן, אשר תפארת היא לאשה. יש אשר יענדו לה עדי עדיים ויש אשר יתנו לה חייהם למוהר ונאמנות־עולמים – למתן. ואני אך למען זאת אחפץ בחיים, כי אלבישך בשלל־נופים ואקשטך בעדי זריחות ושקיעות, אשקך מיין הרקח אשר באהבת אפלטון ואנעים לך זמירות והגיונות. שובי, שובי אלי בחזיון הרוח ובדמיון החלום. שובי, שובי אלי, ושנינו יחד נצא לגני החלומות ונלקוט שושני השחוקים, שרידי הזמנים הקדומים, כאשר תחת בני אדם התהלכו אלים במרומי ההרים ורחצו את רוחותיהם בנחלי אפרסמון, אכלו מן השמים ושתו יין שמורים מבראשית.

על דיברתי צדק: לא חוק הוא לבוראנו, כי האדם בריאתו יחבק אשפתות החומר עד קץ הימים, להיות מאכל לתולעי התאוות אשר בבשרים מעיינן.

על דיברתי צדק: נעלה האדם מהיות רק בשר ודם, רק כלי התשוקות הניקלות. בשגם מרום מחצבתו וחזיון הנצח לא יישגב ממנו.

על דיברתי צדק: לא לעולם תשח קומת איש ורוחו תשפל בקרבו, להוציא כל רוחו במלאכת הזורעים להצמיח דורות.

על דיברתי צדק: מותר האדם מן האדם, ככל אשר נחזהו בעליל. הכי לא בישר הנביא הקדמון, כי יום יבוא וגר זאת עם כבש? שובי, שובי אלי, עמי אל זבול החלום ויחדיו נשא את נפשותינו אל היום לא יהיה עוד הגבר זאב טורף לאשה הכבשה, כי הזאב והכבש יאכלו באהבתם מן־שמים וירוו את צמאונם בטל ממעל.

פרק מ"א בצדיה עשית לי זאת…

הכי צחוק אעשה לך באמרי, כי בצדיה עשית לי זאת, להיוולד שנים מספר לאחרי? אך גם בשחוקך יכאב לבי. כאשר הוסעתי במרום, במרכבת הבורא, על פני משכן הנשמות, לבחר לי משם רעיה כרוחי, להתהלך עמה על פני ארץ רבה, אל נכון נחבאת לך, הזידונה, ורק מן החרכים נשקפת אלי מסתר מפלטך, למען תראיני ואני לא אראך, כאשר תהיי עמדי על האדמה מתחת.

הנה־כי־כן, על אף זאת שחפשתיך ואַת לא נגלית אלי, גונב אלי מבין המפלשים אשר לעב הענן בו סכות עליך בן־רשף מחין־שחוקך, ויהי בלבי כסנה הבוער ולמקור כליון נפש לי לעולמים. חושי יגיד לי, כי מבטך המשוח נועם סורר ומפתה, אשר שלחת אלי בשבתך במחתרת, ניחת אל לבי כחץ משוח רעל מתוק, אשר לא ישבות מני אז בקרבי להחליאני ולהחלימני חליפות. וזאת היא הנסיבה לחלחלת־תמיד, אשר תאחזני בקרבתך. בכל עת, גם כאשר תשבי עמי ולא אייחל בקוצר־רוח אל הראיון הצפון בחיק הבאות, תהיי לי לתוחלת ממושכה. יען כי מלבד צלמך בעליל המתנוסס לעיני, תשכון בקרבי גם דמותך כזכרון דק וענוג ליפעה נאצלה.

מדורה ערכת אז בקרבי וכל הגיגי מאז נהיו ללבת־געגועים וכליון־נפש. במשובת־לבך או בזדונו המטרת עלי גשם־אש, כמו סדום ועמורה הנני. מני אז ועד קץ כל עתותי, אך אייחל ואצפה לדבר, אשר עד עולם לא יתחולל. הלוך אלך תמיד אל חצר המטרה לא אדע כנותה והנהיה תהיה כמסוס בקרבי. פחד־תמיד ירדפני פן לא אגיע אל המועדה ופן אגיע. אם כה ואם כה, אך מרה תהיה אחריתי. ככה הפלאת את מכתי מאז ומקדם. הכי צחוק אעשה לך באמרי, כי אך בצדיה עשית לי זאת, להיוולד שנים מספר אחרי?

אך אם לבך טוב אלי, ולו לרגע קטן, למען תשמעיני, הנה זה לחשי לך לאמר:

– לא רבו שנותי משנותיך, עקב אשר באמנה לא ראיתי חיים מלפניך. בטרם ראיתיך לראשונה, לא נכונו רגלי על האדמה הזאת. ותהיה נא עדותי נאמנה עליך, כי ברגע ראיתיך עברני חיש־מהר הרעיון: את יום ילדתיני. רק עמך לי חיים. עמך על האדמה ועמך בשמים, עמך בארצות החיים ועמך בצל כנפי שדי; עמך לחזות באור השמש ועמך להקשיב להמיית גלים כהמון גלגלים, ברון יחד כוכבי בוקר וכל להקות כנפי רננים. עמך אומר כי טוב האור ומתוק לעינים ולכל שעת־חיים: מה טוב ומה נעים שבתי אתה יחד. אחותי השעה, היי לי לאלפי רבבה. עמך אאצול מנשיקות פי, גם לכל ענן השט במרום ולכל גבעון אשר שחה נפשו לעפר.

פרק מ"ב אַל יבוא זר בקרבתנו

וזאת התפילה אשר לי: אַל יבוא זר בקרבתנו בשעה הקטנה הזאת, בה אסתופך בצל קורתך. אל נא תלחץ יד בכפתור־פעמונך, בעת פניך מתהלכים עמי.

ואם לפתע תסוב דלתך על צירה וזר יתיצב על ספך לדרוש לנווך, תאמרי לו: שוכנת המעון הזה הלכה ואיננה פה כעת.

וכי ישאלך: מה פשר לשיחך ונפשי יודעת מאד, כי את גברת המעון? אף את פיך תפתחי בחכמה לאמר לו: אמת ויציב היא, כי אני כעת לא גברת המעון הזה הנני. אחרת, שונה ונבדלה מן ההיא, תחזינה עיניך כעת.

ואם הזר במריו יעמוד ויעמיק לשאול: סתומים לי דבריך, גברת. הכי ישית אדם כחשו בנפשו לאמר, כי הוא הנהו לא הוא? אנא, עני לו מפורש ושים־שכל לאמר: הבט אל האיש הזה היושב לימיני ותבין פשר מלי. בעת שבתו לידי, לא אדע נפשי, את רוחי אמיר ואיהפך לאחרת. ככור מצרף הוא לי עד כי כל מערכותי תשודדנה בקרבי, יען כי כשמש ימסוך חומו בי.

ואם הזר לא זר הנהו בלתי אם מודע לך וכמוני שואף צלך, ובאפו כי עז לא יצא מן הסף החוצה, כי אם לפנים מעונך יבוא, בעזות־מבטו יתבונן אלי ובעקשות־פה יאמר: הכזהו שמש? הלא קודם הנהו כפלח־ענן. מה רגז מבטו, מה זעו גביניו וכעין החומץ מראה־פניו. כבכור שטן אדמהו.

הלא חכם לבך למדי להגיד לו במתק שפתייך: הה, אדון רב הזוהר, אל נא תביט אל המראה הקודר אשר לשכני מימין, ששזפתו שמש אהבתו הגדולה אלי. רק שכבת עננות דקות תעטפהו, אך בקרב לבו תזרח השמש. הכי לא תדע, אדון רב הזוהר, כי שמש במרום, המאירה לארץ ולדרים עליה ואת זהרה תשפוך על כל הנבראים ללא פדות, אך אחת הינה. אפס, שמשות־אדם רבות ושונות הן ללא ספור. יש בני־איש, אשר שמשם שפוכה על פניהם לעין־כל וכל רואם אף במעוף־מבט ראשון יאמר: האח, חמותי ראיתי אור. יען כי עיניהם לנוכח יביטו ובמבטיהם ילבבו כל עובר ושב, ימשכו כנהר חסד וטוב לכל. אך לא כן עמהם האישים הנאורים בקרב נפשם, אשר שמשם תשב בסתר לבם ופניהם ילבשו קדרות, כי הם לא יאירו לכל ולא יפזרו את קרני־רוחם לכל אשר יקרה להם בדרכם. רק אל המעטים בחירי־לבם יתוודעו בעתרת סגולותיהם היקרות. רק אל האיש, אשר אליו יתקשרו בעבותות היחש, ידברו בהתגלות הלב וללא הסתר־פנים. זאת לא זאת, כי אף בבואם בקרבת מיודעיהם, אשר נפשם דבקה בנפשם, יקרעו מעליהם את מסוה הענן הקודר, בלתי אם ברגעי מספר, בנוח עליהם רוח הרגשה העזה. או אז תהיה שמשם כגבורת השמש בצהרים. אך כאשר תחזה, אדוני רב הזוהר, טרם הגיע מועד הצהרים לאיש היושב לימיני ספון בעב הענן. אחלי, עזוב נא את שנינו לנפשותינו, למען נשב לבדנו בצפייתנו אל מועד הצהריים אשר לנו.

פרק מ"ג חידה לי

חידה לי: מה הנסיבה לחשקי העז לקרוע לפנייך הלוט מעל כל צפונות־רוחי ולהביע באזניך גנזי־נסתרות אשר ברעיוני ובקרבתך להשאיג את כל סופותי? האין זאת עקב אשר כל ברקי מחשבותי הם חזיזי־מבטיך וכל הגיוני אַת הגדת אותם תחילה אלי באפס קול? האין זאת עקב אשר לבי נחש ינחש, כי גם את כמוני, נסערה תמיד בקרב נפשך ואין שלום בך?

יש אשר אדמה, כי לא יצור־אדם הנך, בלתי אם מלאך בתבנית האשה. אכן, מלאך את, כי ציר שלוח הנך מן המצוקים, לצרור ברוחך צירים ומכאובים למכביר ולזרעם בנפש כל שוחר קרבתך. את המלאכוּת הזאת תעשי, כאשר אחזה אני, בנפש חפצה ובחן טורף.

חידה לי: הכי לא מלאך הנך, אשר נשלח ממרום, למען יפקידו בידך כל מאהביך את רוחותיהם ולגלות לפנייך את כל הגיגיהם ורגשיהם עד תומם? הכי לא אשת חרש הנך, לרגל לבבות מטעם האדון אשר בשמים?

חידה לי: הכי לא עשך האל תיבת פנדורה בתבנית חיה, להמטיר כל צרה ותחלואה על כל אשר יפתח את דלת נווך לעמוד על ספו? הכי לא עשך האל אבן שואבת לברקי החכמה ולחזיז החולאים הרעים גם יחד.

פרק מ"ד פעמים רבות ראיתיך מרחוק

פעמים רבות ראיתיך מרחוק, בלכתך נחפזה ברחובות העיר, כי ירטה לך הדרך. קלו רגליך, אך רוחך אל נכון כבדה למאד וכל חזותך תעיד בך, מה רחקת מעיר וממתים, כמו דבר אין לך עם האדם ולא חפץ לך בו. הבן לא יכולתי: מי הוא זה אליו תרוצי או איזהו מפניו תברחי? מי זרע בך את המרוצה המבוהלה הזאת? הכי מפני האורב לך תשווי רגליך כאיילות, או כי אל אשר את צלו תשאפי תרחיקי נדוד?

יש גם אשר אראך מרחוק צועדת בכבדות, כמו עמוסה משא לעיפה, מסבה את מבטך מכל עובר ושב, למען לא תראיהו; אף לא תשיתי אל לבך אל כל מראה באשר הוא, כמו נקעה נפשך מן היש ואדיר חפצך לשית לך סתר־פנים, לבל יבואך כל מבט. אל נכון אחת תשאלי, כי ממרומים ירדו עליך, על כל מדרך כף רגלך, צעיף אחרי צעיף, לעטוף בהם את צלמך, למען יהיה צעיף מכסה צעיף להסתיר גם את חשקך להיסתר.

או אז אהגה במרי־רוחי: מה פשר הדכאון הזה אשר ירבץ על רוחך, מה תשתוחחי ומה תהמי? הכי איילה נרדפה הנך או כי זאבה אורבת? האם סרה רוחך ואובדת עצות הנך, עקב אשר תראי רוב עמל ותלאה, צער ומכאובים, כל חלאה וסחי, אשר ישיתו אותותיהם על פני ארץ רבה ואַת בקסמי־חינך לא תעצרי כוח לעמוד בפרץ ולגרש את ענני היגון העוטפים נפש כל חי? או כי מבשרך תחזי את כל הרוע והגועל, הבלהה והתחלואה, המקננים בגוויה וברוח גם יחד, וידך לא תוכל הושע, ולזאת הנך נשקפה עניה אובדה ולא נוחמה?

אף יש אשר אראך כעוטיה ודמות לך כצפור הנמלטה בכף. הנה אַת כאיש נכה־רוח, בשובו מקבורת מתו, או כי על עברי פי קברך תרוצי אורח, והנה את נחזית לי כלולה בהדרך ככלה בלכתה אל החופה. הנה כנשרה אחזך, ברחפך מעל לכל, או כיצור אשר לא יכירנו מקומו בעולם הזה, ואשר כבודו לא ייחד בקרב משפחת האדם הזאת. בצלמים רבים ושונים תיגלי אלי מדי אחזך מרחוק ברחובות הקריה, ואני רוחי לא יעמוד בקרבי לגשת אליך או לצעוד בעקבותיך מקרוב, אחרי אשר כל ניעך וזיעך יתנו אותותיהם בך, כי גדרת בעדך לבל יפרצו את סוגר הבדוד, אשר עשית לך. אף אפחד פן אהיה גם בעיני לשוטר־חרש ומרגל האורב לך.

לעתים אראך ברחובות העיר, דורכת על האדמה באפס חשק מנקר כל עין, כמו היטב תדעי כי לא מחוז־חפץ ולא עוגן לך, ואחת היא לך אם פה הנך או שם תהיי. אפס פניך מועדות לשם, לבעבור לא תהיי פה, תשט גם משם, אחרי אשר השם ייהפך לפה. ואם כי דבר לא תבקשי לנפשך, יעברני בכל זאת הרעיון כי תחפשי אחרי דבר, אשר אולי תבקשי אותו, אפס תשיתי לך כסות־עינים, כאיש אשר נפשו נקעה מכל.

הנה־כי־כן, תיגלי אלי בתועפות־דמויותיך, עד כי לא אדע עוד נפשך ולא נפשי. תם אני ולא אדע: מי אַת ומה הדמות, אשר עליה ייאמר אל נכון, כי זו את? הכי כרוּב זך הנך או שדה משחת? רוח נכאה או רוח סוררה תקנן בך? האם את באה תמיד אי מזה או אל אי לאן תלכי? הכי עניה סוערת לא רוחמה הנך, או בת נעוות המרדות? מי יגלה לי קושט דבר אמת על אודותיך? לעתים ישיאני רוחי להאמין, כי תחוגי ותנועי בחוצות העיר, עקב אשר תמאסי בחומדיך הרבים הצובאים על דלתות נווך. ולעתים אומר עם לבי, כי בחוצות הקריה תחפשי אחרי חושקיך, אשר מהם תברחי בצל קורתך.

סתומים וחתומים הדברים ממני. אולי בגלל זאת צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, להסתופף תמיד בצלך ולרדוף אחריך במרוצך, בחביון־נווך ובקרב ההמון הסואן ברחובות, למען אוכל להביט אליך מקרוב וגם מרחוק, לראותך פנים־אל־פנים ולב־אל־לב, להיות ריע לך ואַת ריעה לי, לחבר לאחדים את רוגזינו ואת חליינו, את תמהונותינו ושגיונותינו.

תם אני ולא אדע: הכי שני חלאים, בהתחברם יחד, יהי לרפאות אחת ושני שגיונות, אשר ייעשו לצמד, האם יהיו לשכל טוב אחד?

פרק מ"ה לא אדע הגיונך

צלמך כי אחזה, היקום יהיה לי לספר החתום. לא אבין עוד פשר דבר, יען כי הגיון לבך סתום וחתום מעמי. נפלאו ממני כל שיחך ושיגך. אם תצהילי אלי את פניך ותהיי לי לשמש צדקה, ואם תלבשי קדרות כיום סגריר בעונת הסתו, ילבבני מבטך או יזעימני, תנעימי לי את בת־שחוקך ותשאי את שמי על לשונך במתק־קול או תדברי אלי מהתלות ותנבאי לי אחרית רעה – כל אשר תאמרי או תעשי, לא אדע אל נכון פשר לו, אם כוס ישועות או כוס יגון ואנחה תמזגי לי, אם רוממות רוח תאמרי למסוך בקרבי או כי אל שפל המדריגה תדיחיני. לא אדע אף במעט מה רמז־דבר יצוק מאומר היוצא מפיך, במעוף מבטך, בניע או בזיע אשר לתוי־פניך, אם רחם תרחמיני או לבך פתן אכזר לי. כל מתק לשונך יהיה לי למרור ועת תקטליני במבטך השואט, לך אייחל, כי ישוב ויזרח אורך אלי אף תשובי ותנחמיני. לא אדע הגיונך, לא אתכן רוחך.

פרק מ"ו הקנאה תאכלני תמיד

הקנאה תאכלני תמיד, לכן אף מנעמיך מררו לי מאד.

היטב אזכור בשבתי לידך, כי רק אל קרב השעה האחת הזאת, אשר תכיל את ראיוננו, יזל נועם־מתקך, אך כל יתר השעות בחיי תהיינה כבית יד אשר לגדם, ריקות מכל לשד. לא נפלאת היא, כי גם על השעה שקויית העדנים אשפוך את חמת קנאתי לכל יתר שעותי השדופות, בהן אלך ערירי. תחת לשמוח כעל כל משוש על שעת הסגולה הזאת, אעורר בלבי קנים, הגה והי על כל ימי אין־חפץ, בהם אהיה מושלך מעל פניך. הנה־כי־כן, בשבתי עמך בקרב השעה האחת, אשב גם בקרב כל יתר השעות בלעדיך.

קנאת האביון תהיה בי כמסוס תמיד, לכן לבי ידאב בי על השעות האביוניות, בהן גלמוד אהיה.

כאשר יהמה יחמר יין־אשרי בי בשבתי עמך, יהלכו בי הפחדים פן השעה הזאת, הרת־אשרי, תעבור חיש־מהר כצל.

הכי לא תהי שמש־אשרנו צל עובר?

עקב שעות אין־חפץ אשר לי, אקנא בשעה הנבחרת הזאת, ומדי שמעי את רנן־שמי בפיך, אקנא לו את כל שמותי, אשר נישאו על השפתים האחרות מעודי ועד היום.

פיות רבים נשאו את שמי על לשונם: בלבב־אם, בנופת שפתי האחות, בצעקת המשובה לרעי בני גילי מנוער, בצו הנגיד והמפקד אשר למורי ורבי בתורה, בלחש ישישים נבונים, בצלצלי־שמע שוחרי כבוד לי כמצות אנשים מלומדה. אך רק כאשר אשמעהו מפיך, אדע נאמנה כי אני לשמי ושמי לי. אדמה כי טרם נקראתי בו בפי איש. יערב לי ככלי השיר וכשירת־שרפים, כמו לא את שמי לבד, בלתי אם כל נפשי בי, תשאי על לשונך.

אך למה כה תעמיקי ותמתיקי את שמי בשעה הזאת, והוא בכל יתר השעות אך צליל ריק ונבוב? למה תקראיני בשמי בקולך, אשר יפך מראשית קדומה, וכמו לא אחד הוא בלתי אם להקת קולות – קול האֵם, קול האחות, קול הרעיה, קול הקדמונה, קול הקולות, כמוהו כנעים הזמן בתהילות וכמרי הקינות באיכה? למה תמסכי קסמים ללבי בקולך, אשר אקנא אליו את כל שעות חיי?

פרק מ"ז קינה על התמורות אשר בך

אם לא תעתועים עמדי, יפיפית עד למאד. אך כאשר אחזה, יש אשר הודך יגוז ותהיי לפתע סרח־חן. הנך יפה, הנך יפה, אך גם לא יפה. יען כי התמורות תתחוללנה ללא הפוגה במראה־פניך, לא יעמוד בו כל קו או תג בעינו אף למועד קצר.

לכן אפונה, אם באמנה הנך היפה בנשים, יפה כלבנה וברה כחמה, כולך יפה ומום אין בך, או כי רק קולך ערב ומראיך נאוה, אך כל חן נאמן לא הוצק בתוארך. זאת לא זאת, כי אך בלהטים תעשי, ללבוש הוד כשלמה, אפס כל קו ותג לנפשו הוא חסר־חן ואף קלוקל וניקלה. אביט אליך ואראך נדיבה, רכה, ענוגה וזוהרת, אף זאת קומתך דמתה לתמר. ולפתע אעיף עליך מבטי ותיראי אלי קודרה, קשוחה, חלכאה ומדוכאה, סרת־לב וחדלת־חן וכמו שחר משחור תוארך. רק אין זאת, כי אראלי היפעה ומצוקי הניקלות יערכו תמיד קרבות במראה־פניך ואף בתוארך. כל צבעי הקשת, צבעי הגועל בקהלם, ישחקו בפניך. אות הוא גם להפכפכות אשר בלבך ולתמורות הנמהרות ברוחך.

לזאת לא אשבע את פניך, לא בשמחות ולא ביגונות. אצהל רק מעט קט על האביב הפורח במראיך ועל צחוקך אשר ישתפך כפלגי־אביב בפיך, והנה בא הסתו כחתף אליך והסגריר נשקף ממבטך. יוני עיניך, אשר פקדתן התכלת, תהיינה לעורבים שחורים. יש אשר עיניך תטופנה שרב וניביך ישליכו קרחם כפיתים. מה בצע בקולך החם, אשר זה עתה כמו עלה מן הרחצה בגלי־אפרסמון, ימשכני נדבה, אם מבטך העויין יתנכר אלי? איכה אשא ואיכה אסבול את שטף תמורותיך? ברצי אורך וצלך הנמהרים הוכיתי בסנוורים ולא אראה עוד קו או תג בך, אשר עליו ייאמר כי הוא זה. כל בך הוא זה ולא זה. לזאת אף המראות הנגלים בך כספר החתום המה לי. אך זה הספר החתום ספר הגורלות לחיי הנהו. ממך שימשך יעל, אך את במרבית עתותייך תשכני בקרב האופל. הצללים הם רעייך והעננים מיודעייך. רק לרגעים מעטים תישקפי אלי מבין מפלשיהם.

אימה בי. אור־בוקר ואופל־לילה חוברו בך יחד. מאז ראיתיך לראשונה, נהיו לי ערב ובוקר לבליל אחד. לכן אומר בבוקר, מי יתן ערב, ובערב אערוך ואצפה לבקרך. חם לבי בקרבי בהגיגי בך, אך גם סופה קרה תעברני. לכן פחד ורחב לבי עמך וככל אשר אערוג עליך, ככה אברח מעמך.

רק אין זאת, כי יפעתך וחינך הן בידך כחומר ביד היוצר. לרצונך – תדליקי את מנורת יופיך בפניך ותעניקי במבטך חן וחסד ביד נדיבה לכל רואיך; ולרצונך – תצוי על שמש־חינך דומי אף את נוגה־מבטך תמדדי באיפת רצון זעומה. יש אשר כסכין מנדנה תשלפי את הדרך לתקוע אותו אל לב. ויש אשר רוע־פניך תשסי ככלב נזעם. עקב אשר עינך צרה בזולתך, לא תחפצי יפה היות. אם כה ואם כה, תעשי נקמות, אם ביקר־חינך ואם ברוע־לבך, אם בהודך והדרך ואם בקדרות־מראיך ובמבטך הקלוקל.

לא נפלאת היא, כי לעתים יפעמני רעיון לא ירפה ממני, כי אף הדר חינך, אך שבט־אפו של אל קנא ונוקם הנהו. אוי לי, כי ממך קניתי דעת יופי, אשר יהיה לא לברכה, בלתי אם לקללה, לא לשובע־רצון, בלתי אם לאיפת־רזון, לא לצדקה בלתי אם לרעה חולה.

רזי לי, נגידה ועניה לא־רוחמה יחמדו שבת בקרבך בד בבד. לכן אראך חליפות ברוב מראות ודמיונות, אך אותך, כאשר הנך, לא אראה. הנה את גאיונה והנה אביונה, הנה בת־קוממיות הנך והנה חלכאה ומדוכאה, אלמנה חיה לאלוף נעוריך, אש נטשך או אבלה על חין יופיך אשר שודד מעמך. אשה הומיה ואף חרישית עד למאד, תועת־לב וברת־לבב, יפה כירח ואף מוכת־ירח, רבת־שכל וחולמת בהקיץ. האם אל נשף־חשק פניך מועדות תמיד או כי הלוך תלכי לקראת שכולך?

כתווי־פניך כן מקרי־חייך, ירוצו תמיד בתועפות חליפותיהם. אראך כלה ורעיה, עולת־ימים ובת־קדומים, אחות ונכריה, חזיון־בדים ומפל־חיים עז, בו גל ירדוף גל. אך לא אשה אַת הנקדשת ונארשת: לא אשת־איש, בלתי אם אשת־אש. עמך לבנות בנין עדי־עד, אך לא עמך שבת במעון־משפחה. לא לך מושב ולא עמך משכב, כי רק הליכות בך. כאיש נפעם ונחרד למראה ארי טורף, אשר נפשו ישית בכפו, ככה תשיתי בעוצר פחדיך תמיד בכפך את היפעה אשר בך וכל יקר סגולותיך, כי היקום באשר הוא יפיל עליך את חתיתו. וכאיש אין ברוחו נכונה, אשר בחמת זעמו יחבל בנפשו לעשות נקמה בקרוביו, ככה תקרעי לעתים, בסערת־רוחך או בזדון־לבך, את מחלצות חינך ויופיך לכלות את נקמתך בחושקיך.

רבות יגעתי בהגיגי, להבין פשר שביבי הרוע, המתלקחים לעתים במבטיך, אי מוצא להם. למה, הה, למה, תאהבי לעשות מפעם לפעם את כבודי לכלימה ותחת לתת שמחה בלבי תזרעי בו אך יגון ואנחה? הכי יצר זר זה ממצולות רוחך יגיח, או כי ממרחק תביאיהו, כלי־שרת לך להפיק בו את זמם־תעלוליך? הכי תחשקי להתעלל בזולתך, עקב שנאתך לו, או בגלל משטימתך לעצמך ולבשרך? יש אשר אביט אליך ואתחלחל למראיך: הלא פתאום לפתע, כל הדלוחה בך תזרום ממחבואיה ותכסה כירוקה תפלצתית את חלקת פניך הנהדרה. הכי רוח נכאה צמחה בקרבך, אשר אך חולי עובר הנהו, או סופת־דכאון עזה, כמוה כשגעון המקנן בסתרי־לב, היתה בך לעשות כל זהבך לסיגים וענביך לבאושים?

או אז אהגה ברוחי הקשה: מה מאד נפלאת ממני. המעט אשר לא אדע מה היה לך, לא אוכל לבוא עד תכונתך. הכי את או מנת גורלך הפכפכה? האם שגיון או שגעון בך. הכי איתך משוגתך תלין, או כי רוח מרי תעברך רק למועד קצר, להתהלך בקרי עם מבקשי קרבתך? הכי תדעי בסתר לבך לשמוח על גיל, או כי ששונך הוא דכאונך? נבוכותי עד למאד על אודותיך, יען כי דבר לא אדע בך אל נכון ואף לא אדע אם יש ברוחך נכונה. אך אחת אדע אל נכון, כי כל קו במראיך וכל תג בהלך־רוחך לא יעמוד בעינו בלתי אם עד ארגיעה. אין בכל תוי־פניך אף אחד, אשר עליו ייאמר כי הוא זה. לכן לא אוכל אף לרגע קטן לאמר עליך, כי את היא זאת. כל מוסדי רוחך התבוללו והתפרעו. את היונה והנץ, הכרוב ובת־השטן, גן העדן וגם הגיהנום.

יען כי תיגלי אלי בתועפות־מראיך, אנהה אחריך תמיד ואמצא לך. צמאה לך נפשי, צמאה ולא תחדל. הכי יש שרב מרווה צמאון? אַת שרב. הכי תכבה אש חשק את התבערה בלב? אַת התבערה. צמאתי מאד, ולא למים אצמא, בלתי אם לאש תמיד, אשר תאכלני עד כלה. הו כל צמא לכו למים, אשר יזרמו לרוב במעינות ובנהרות ואשר ימתקו לחיך. הו כל מצוק ומר־נפש, מוכה שממון, לכו לתענוגות, אשר יזרמו לרוב כמים במעינות ובנהרות. אך מה תקוה לאיש אשר יצמא למוקדי־אש.

הו לי, כי צמאה נפשי לך, אשת האש.

פרק מ"ח שני שערים

שני שערים אראה, והמה רחוקים זה מזה ללא חוק, ואף קרובים זה אל זה עד בלי די: שער העדנים ושער חירוק־השיניים. והיה כל הבא באחד, יתענג על כל טוב סלה או כי למצער ישעשע נפשו במנעמי התקוה, אשר היא צרי לבב. אך אשר יבוא בשער השני, אל העקרבים ישב תמיד ואף יעמיס על שכמו את נטל האכזב ללא נשוא.

שני שערים המה ואך כפשע ביניהם, כאשר רק חיץ דק כשערה יבדיל בין אהבת עולם לשנאת היש, בין השחוק לבכי ובין התוחלת למפח הנפש.

שני שערים ושערה דקה אחת.

ככה נקים את אשרנו ושלומנו, את כל מאדנו, על השערה הדקה האחת.

שני שערים המה. ליד האחד ניצב כרוּב וליד השני להט החרב המתהפכת. אך רק שערה דקה אחת בין הכרוב לחרב.

שני שערים המה ושערה אחת למצער מבדילה ביניהם.

אך לא כן את, כי כולך בליל וערב רב. וגר בך זאב עם כבש והחרב המתהפכת תשכון ביד הכרוּב. בעקב עדניך – ממרוריך, וקובעת התרעלה תתן את תבלה גם בשצף יינך הטוב.

פרק מ"ט הוד והדר ומורא הוד

התזכרי את שבתנו יחד בבית משתה הקפה הסואן, בשלישי בשבוע בין־הערביים? רבות פגישות הועדנו בקרב ההמון הרועש בבתי המשתה, אך מושבנו בבין־הערביים ההוא הפעימני עד בלי די. עליצותך עלתה פלאים, ואולי בגלל זאת נתעטפה נפשי ביגון כבד, עד כי כמעט באתי עד דכא.

זאת לא זאת, אף יופייך עלה כפורח. אַת לבשת הוד והדר ואני ראיתי חינך והוא נורא הוד. הלא זה משפט האהבה, הרתוקה בעבותות היחש, כי פרץ השמחה באחד יהיה למקור רוגז למשנהו, עקב הרגש אשר יגונב ללב, כי אך זמורת־זר ואסופת־חוץ היא השמחה הזאת אשר גאה תגאה, בזרמתה מנפש האוהב והלאה, לעגוב על קהל הצופים הזרים, אף ממקורם תתברך.

ויהי בהביטי אליך ואראך כלולה בהדרך, כאשר לא נשקפת אלי אף פעם עד השעה ההיא. התזכרי את שבתנו יחד בשעה ההיא? אך אפונה אם תזכרי אותה. היטב ידעתי את סגולתך לשכוח דברים – הכי רק דברים אשר יפלו בינינו – או כי קצר המצע בזכרונך מלהשתרע לכל המוצאות אותך? הכי בשגגה תשליכי למצולות הנשיה את הקורות או בזדון תעשי זאת, לבלי לתת משכן בלבך לכל אשר יתרפק עליך? – את כל הדברים, את כל המקרים אשר באוך, או אשר באו לזולתך ומאתך היתה הנסיבה להם, למען לא תביאי את לבך שואף הדרור באזיקים, ולא יהיו כקורים דקים. אך אני לא תורגלתי לשכוח דברים ואף כל המוצאות אשר ברוחי, יחקקו כמו בצפורן שמיר על לוח לבי. לכן היטב אזכור את ראיוננו בשער בת רבים בשעה ההיא.

אַת אז יפיפית עד למאד ותקחי כפלים בכל מנת חן ויפעה. לבי לא נתעה בשוא לאמר, כי זה חינך אין־משלו, ממקור אהבתי לך צמח ונתברך. נעלה מכל שפק היה הדבר בעיני, כי נוגה־נגדו אשר לקהל הזר הוא בך. רק אין זאת, כי על כל צופיך תעגבי ותאוות נפשך היא להיות אבן שואבת לגברים רבים וכן זרים. ובאמנה, עינים לרוב נלטשו נכחך ולא נגרעו מעליך.

היפלא כי בהיותך נפעמה למאד, מסגולתך למשוך גברים בכוחך ולמסוך בהם קסמים, גבה יופיך ורמה קרנו? הלא כפטיש יפוצץ סלע, ממנו ניתזים רסיסים לכל עבר, ככה ניתזו ממך שביבי־חן על כל סביבותיך, תחת פטיש המבטים אשר נחת עליך.

ואני אז דברתי עם לבי לאמר: לא נפלאת היא, כי יופייך עלה מעלות לרוב, בשגם הוא חרב רב־פיפיות. לא חן יחיד לך, כי אם חינים למאליפות. או אולי מספר צופייך – מספר חינייך. וזה האות, כי בעצם תכונתך, לא אשה הנך לגבר אחד בלבדו. לא תוכלי להיעגן אל האחד ולהתקדש לו, כי האל הקדישך מבטן, לכל אשר ישאו בחובם חזון היופי הנערץ. שבתי וראיתי, כי סגולת כל יופי עז היא להיות ככלב הרודם, אשר אך בעבור הזר בקרבתו יקום מתרדמתו ויפתח פיו בנבח־רב. אך לאנשי הבית ולקרוביהם לא יחרוץ כלב לשונו. רק אין זאת, כי כל יופי בן בלי־אמון הנהו. עגוב יעגוב רק על הנכרי, בידעו היטב, כי יפה רק אשר חזון בלתי נפרץ הנהו, אך בהיותו דבר יום ביומו, הלא נבול יבול לעינים.

כזאת וכזאת הגיתי בהגיוני, אך לבי בל עמי. השכל, זו הדרך לו, ליישר כל ההדורים ולשית פתח תקוה, אף בקרב עמק עכור. אפס לבי התחמץ בקרבי בשעה ההיא וכל חושי בי לעו. גם עיני שכלי נפקחו בשעה ההיא, לראות את אשר ניחש לבי משכבר, כי לא לבד לא תשעי אלי ואל המיית רוחי באהבתי אותך, כי גם כל אהבת האחד מאפע היא לך.

זאת לא זאת, כי בבוא האחד והוא בחור וטוב, תפארת גבר, עוז נגיד ולו וגדל תושיה, כמוהו כמלך בגדוד מעריציך, אשר ישבו למעצבה בקרבתך ואשר ידפקו על דלתך במורך־לב ובאפס־כוח־שלטון, כן, בבואו, אל נכון ידבירך בגאון־מבטו ובדבר־שלטון אשר בפיו ויקשור את לבך אליו בעתותות חזקות. אך עקב אשר הוא טרם בא, ואולי גם אחרי אשר בוא יבוא, תכתירי את הקהל הרב הזה, המון צופייך, למלך עליך. רק על הוד מלך תעגבי ואחרי בני מרום המעלה תסטי. אך לב איש אחד מעם, אשר ישגה באהבתו אליך, במה נחשב הוא?

אהה, לא מלך, לא גבור ולא בן מרום המעלה אני. הנני אשר הנני. לא עני וגווע, אך תחת זאת עשיר וגווע, כי בעושר רגשי ובעוצם הסופות אשר תתחוללנה בקרבי אגווע. נפשי תתעטף ביגונים ואף בששונים, אשר אף המה יהיו כמדקרות ללבי. לא שם לי על פני חוץ ולא ארשת עוז ותעצומות במבטי. יש אשר אהי למראה עינים דל־אונים. היפלא כי לא שוה אני בעיניך, להראותני את כל סגולות חינך ויופיך, הספונות בחביון בוזך ורוגזך? אולם כאשר ראיתיך קורנת וזוהרת בקרב קהל הצוהלים מסביב, בנתי, כי בוראך לא שת לך חולות כגבול למשברי יופיך העז והחוצף. את כל מאורות חינך הדלקת ותהי כמנורה הדולקת בכל קניה ופניך הטו כנהר אהבה ואהבהבים לכל. נפשי ידעה אז עד למאד, כי אַת בכל מאודך, הלכת שבי אחרי הקהל הרב הזה, ובתתך אהבה לרבים, לא תזכרי אף בירכתי־רוחך את האיש, חולה אהבתך, היושב עמך.

הבטתי הלוך וניבט, אל התמורות הרבות עד לדקות מן הדקות אשר במראיך, ואבין, כי יש אשר תהיי לפלג זך כבדולח, לשקף כל המראות מסביבך. רבים היו צלמי האנשים מבין הקהל הרב הזה, אשר נחזו בך כבראי מלוטש, אך את צלמי לא נטרת בחובך. נמשלת בעיני למחזה, אשר יוצג על במת משחק ובו נפשות רבות תצאנה למערכה, והנפש הראשית לא תיחד בקהלן לפעלה. באין הראשית, הלא כל הנלוות אליה יחוגו וינועו כצללים ואף אחת לא תדע אי מזה תבוא ואל אי לאן תצא.

בשעה ההיא עברני הרעיון, עד מה נואלתי להשלות עד כה את נפשי, כי גם לי חלק, ולו קטן כגרגיר, במחזה ההיתולים אשר לך. אך לא כן עמך. כל יצורי גיווך העידו בך, כי כאין וכאפס נהייתי בעיניך במקום הזה. המעט אשר לא תביטי אלי, אף מחה מחית אותי מעל לוח־זכרונך, ואהי כמו לא ארחתי לך לחברה, לא פה ולא כל מקום באשר הוא. נישאת על פני המשברים העזים אשר למבטי הזרים וכים הנגרש, אשר בגיאות נחשוליו יגרוף ממנו והלאה פגרי יצורים, דשא עשב, גזר־עץ, כל צדף למינהו וכל מפל – ככה השלכת אותי כנצר נתעב מעל פניך.

על דיברתי צדק, משכבר פעמני השפק, פן לא בת־נדיב הנך, בלתי אם בת למשפחת קטני־אדם, ולזאת לא תשכילי אל כל רגש נאצל. אך בשעה ההיא ראיתי בעליל, כי יש אשר באמנה תהיי ליצור לא בינות לו, ערל־לב וקטן־רגש, אף כי לא חוננת בשאר־רוח. ואולי אף לא תישאי את פניך אל גבר בעוז, אשר גובה לו וייראה לו, עוצמת הכובש במבטו ואותות יחיד הסגולה חקוקים על מצחו, כי אם תפזרי את מבטיך לכל עובר ושב, ורוחך הנבוכה והמבוהלה תהיה כעוטיה על קהל עם רב באשר רב, לאמר, רב־פנים, הנהו. ויען כי כל רב־פנים כמוהו כחדל־דמות, לכן תשטי אליו, אל האלמוני, באשר לא תדעי להבדיל בין פלוני לאלמוני ובין הרם והשפל, ואך יהיה חדש מקרוב בא, אשר לא נודע לך מתמול שלשום.

לא אכחד מעמך גם רעיון־פחדים, אשר עברני בשעה ההיא, כי כל עוד רוחך בך לא תוכלי להיות אשה לאיש נקוב בשם, כי מעצם תכונתך יעודה את לאלמוני, החדש, הזר, הנכרי, אשר כל מעייניך בו. אך חיש־מהר הכני הנוחם על רעיון כסל או רעיון רשע, אשר לבי נהיה למשכן לו, ולוּ לרגע קטן. הכי לאשה סרת־טעם אדמך, אשר תשפיק רק בילדי נכרים?

אף זאת לא אכחד ממך, כי גם אחרי אשר הקיץ בקרבי מוסר־כליותי, לא שכך כעשי עליך. בזתי לך אף חרפתי בסתר־רוחי את מערכות אהבתי. אמרתי עם לבי: לא שווה אשה אשר כזאת בנזק יסורי ומכאובי. אף שפכתי את חמת זעמי על כל בת־חוה באשר היא, עקב אשר היופי באשה, אך אבן נגף הוא לכל איש חם הלב ועז הרגש. כמוהו כעגל הזהב, כפסל וכמסכה, להדיח ישרי־דרך.

הה, אשת תלפיות אשר כמוך. הלא כל אבן־חן בך אבן־תועים הנה. הה, אשת פרזות אשר כמוך, אך שער בת רבים מכורתך. כזאת וכזאת הבאתי דיבתך רעה אל נפשי. וכאשר גאה קול שיטנתי לך, לא מצאתי בך עוד כל חמדה טובה ומידה נכונה ותהי לי אך מארת ופחתת, תרמית עינים ואשת־תככים. מי יתנני, הגיתי במרי־רוחי, ואפגוש ארי ברחוב ולא תפארת רמיה זו בצלם האשה. כל יגון, כל מחלה וכל דאבון־לב ימתקו לי, מאשה נצורת־לב אשר כמוך. לוּ כוח ושלטון בידי, גרשתיך אל מחוץ למחנה, בבית כלא הושבתיך.

יען כי קנאתיך, שנאתיך, ועקב זאת אהבתיך על אחת שבע. אחרי אשר שבתי לאהבך, חמלתיך עד בלי די וכן חמלתי על נפשי. ויהי אחרי אשר אמרתי כל מום בך, שבתי לדבר נכבדות ונשגבות בך ואומר:

– שאי נא לי, כי מרוב כעשי הרביתי להג על אודותיך. אני לא שנאתיך אף לא חפצתי הכעיסך, כי אם אהבתיך בחזקה, עד כי האהבה לבדה לא יכלה שאת את הנטל אשר לה ותקרא לשנאה, צרתה, לישא מאחוריה את שובלה הארוך, למלט מעליה מעט ממשאה.

לא, לא שנאתיך, בלתי אם עקב אהבתי הנאמנה לך, אשר נהייתה ללפיד הבוער משני קצותיו, לא פחדתי עוד פחד, פן השנאה תכבה את שלהבתה. שרקתי לשנאה לבוא, למען ספות מגחלתה על היקוד אשר באהבה. משנאתי לקחה אהבתי את המרתחה אשר בה, את עוז החשק, את האל־דמי אשר לה, את המעפל ועזות המצח. לא, לא שנאתיך, אך דמיתי באיולתי הרבה, כי זאת חמלתי לך כמוה כמשטימה. כן, רחמתיך ועוד אוסיף ואחמול עליך חמלה ללא מצרים.

צר לי מאד, אחותי, שככה לך להיות יפה עד בלי די, להיות למוקש ולמפגע לכל. אל נכון, רבים חלליך. אך לא ידיך, בלתי אם היד הנעלמה, אשר אצלה לך הוד והדר לאין קצה, שפכה את הדם הזה. הכי יאשם הפרח אשר נרדו יתן ריח עז ומשכר? טובה את, טובה עד למאד. לא עליך חמסי או חמס כל איש, על כי האל עשך תרבות מעשי משובה וזרע בך מעדנים ומחמדים לאין קצה. הנך באר הששונות והיגונות, חפורה ביד גורל נעים ואכזר. כזאת הנך: מעשה משזר שחוקים וכעשים, פלאי־אורות וצללי־מגור, טוב טעם ודעת ושכל טוב, אשר תוכם רצוף שגיונות ומדוחים לרוב. איככה ארשיעך, אם אגלי־דמע, הנוצצים במשובת מבטיך, יעידו בך את טוהר־לבך וזוך־רוחך?

ככה יצאתי, מבלי משים, מעמק יהושפט אל עמק השושנים. ויהי אחרי אשר סר הרוגז מלבי, שילמתי לך כגמולך והסיבותי את פני ממך כאשר עשית לי, למען אתבונן במחזה כאחד דייג־נשמות, השולח את חכת־מבטו בקהל אנשים גועש. לא עוד ישבתי עמך, כי אם לבד, כאשר גם אַת ישבת לבד. היינו כשניים זרים, אשר יד המקרה הושיבתם אל השולחן האחד, והמה זרים זה אל זה רב יתר, מאשר לפני כן. עלץ בי לבי, שמח עד למאד, כי אף אני עליתי למעלה, להשכיל להסב בקרבתך את רגשי ממך ולהתמכר בלב ונפש לבינה באנשים אשר לא ידעתים מתמול־שלשום. אך מה מאד נדהמתי חיש־מהר, כי לפתע דעכה כל הנהרה אשר שפעה ממך ואף מראה־פניך שונה לרוע, כמו אשרך ושמחתך נקרעו מעליך ביד חזקה ורוח עצב צררתך. ואשאלך בסתר־רוחי בתמהון: למה זה ועל מה זה סרה מעליך רוחך הטובה? הכי תתעצבי אל לבך עקב אשר הייתי עוד אסיר־יגון כמו לפני כן?

פרק נ' בצל השפק המכרסם

יש אשר יכרסמני השפק, פן צלמך העוטה הוד והדר לא ראי הוא לנפשך, בלתי אם חלון־ראוה למראות ולתשואות מסביבך. לאמר, הוא לא אַת וגם אַת לא אַת הנך. חזותך היא רק אדרת היקר, אשר פנימך, שאולי דל ונקלה הנהו, יתעטף בה למראה עינים לתפוש לב רואיך.

הכי באמנה אהגה בחרדת־לב, אך ראווה הנך ויפעתך גנובה עמך, תרומת חושקיך ועוגביך. אם ככה, הלא לא אשת־סגולה הנך, בלתי אם כלי שרת בידי שטן התאוה. ואת לנפשך, בת בוקה ומבוקה, שדופה עד תהומך. נמשלת לאשה באה בשנים ושבעת־רוגז, קשת־רוח, מסורבלת בשר וכבדת־צעד, אשר בהציגה כף־רגלה על קרשי הבמה ייערה עליה רוח ממרום, הוא כשרון המשחקים המקנן בקרבה, לנער מעליה את אבק שנותיה ולמחוק מעל פניה ומעל כל יצורי־גיווה אותות כובדה וסבלה וכל הבליה אשר בה תהיה כמו לא היתה, כהשר עץ קליפתו ונחש עורו, והיא תצעד על הבמה גבוהה, תמירה, נאדרה בכוח ובהדר, בקולה הרענן תמסוך קסמים לכל לב. אויה, הכי גם את אך שחקנית הנך עלי במתי תבל, כי תשחקי את יעלת החן רבת היפעה? מה בצע היופי, אשר לא הלב הרך והענוג מקור מחצבתו? הלא אך אסופי הנהו, נוכל ורע־מעללים. לא נר נשמה, בלתי אם אש זרה. הכי לא בחכמה אעשה לשטות ממך ולעקור את זכרונך מלבי?

אכן, אך טוב כי אשט ממך, עקב אשר יופיך לא שלך הנהו ואף את לא שלך. אפונה אם יש אחד בקהל הגברים, אשר באמרו לך שלי אַת, לא יעשה שקר בנפשו. קהל צופייך הוא חתנך תמיד והמון העם ברעו יהיה שמן למשחה בגלגלי כשרון המשחקים אשר לך. רק אין זאת, כי אך שודדה הנך, כמשפט כל חכמי החרשים על במת ישחק. מכל אשר סביבותיך תשדדי ותשימי בכליך למען תתיפיפי: אורים מברק המבטים הלטושים אליך; תומים ממכאובי מאהביך אשר יבואו עליהם כתומם; ענות־חן מגאון שמחתך, בהדבירך רגשות שואפי צלך; ארשת־פנים נדיבה מן המחמאות, אשר יחלקו לך בנדיבות. ככה תשאבי מלוא פנים את התשוקות והצמאונות, את הששונים והיגונים, את השחוקים והצפיות, אף את החרדות והפחדים, השופעים מן הלבבות והמבטים מסביבך, לצקת מהם אודם פטדה וברקת, מכלול עדיים לחזותך.

לכן, יש אשר השפק יכרסמני, פן לא חוננת בכל סגולה אשר היא שלך במלואה וכל חמודותיך אך שלל־בז הוא. רגשות הזרים לחם־חוקך, מדוויהם – שקוייך, אנקת מסלדיך – הימנונות לך.

פרק נ"א האם חלום היה זה?

האם חלום הבלהות היה בשנתי, או כי בהקיץ הזיתי אותו?

ראיתיך במחט התופרים עושה במלאכה. ואשאלך: מה המלאכה אשר בידך?

ותעני לי במתק־לשון: שמלת פאר אתפר לי, להליט בה כבצעיף את צלם דמותי, אשר אין כמוהו לרוע.

ואשאלך בתמהון: איככה תעלי רעיון בליעל כזה על שפתיך, לשית שימצת הרוע בדמותך הנאוה?

פיך פתחת בצחוק לעג שנון ואף מבטך שפך בוז לכסיל ותם אשר כמוני ותאמרי: שוגה בדמיונות אתה, מעריצי הנואל. אך למראה עינים תשפוט לתתני כאחת מנשות החן. הטרם תדע, כי אשה יפה אף אחת לא תמצא גם בקרב אלף יפהפיות, אשר גם מספרן זעום למדי. שקר החן אשר למרבית הנשים היפהפיות, אך תרמית עינים היא. אף כי אני, אשר תוארי משחת עד לבלהה ורק מבטיך, וכן מבטי הגברים האחרים, יחזו בי מחזות שוא ומדוחים. בשגם אני אעשה בלהטי הזדונים לגנוב לבבות. אך בושת תכסה פני בזכרי, מה נמהרי־לב הגברים לתור אחרי עיניהם המוכות בסנוורים וליפול בפח, אשר תטמון להם כל אשה סוררה רבת־תככים. הגברים הפתאים אך זאת יעשו, כי ישגו בזרה ואדיר־חשקם לחבק חיק נכריה, אשר תחכם לעשות בתחבולות את פניה הנעווים למסכת־חן. פתאים הנכם כל הגברים כאחד, ואף אם תנחמו באחריתכם, לא תקחו מוסר. מבשרי אחזה זאת. למה רגשו גברים רבים, אתה בקהלם, בקרבתי, ואני אך ברוב ערמה אשית כווני חן לי? באין צופים בי, לא תואר ולא הדר לי. אני אף זאת אגל לך מפה לאוזן – ובאמנה הגשת את פיך אל אזני, עד כי נשימת־אפך באה אל קרבי כנשיקת־שפתיים חמה – הבליה כבר הרקיבה את הבשרים אשר לי. בשגם זקנה הייתי גם בנעורי. אין בי לשד רגשות אף מעט. בסתר־לבי לא אתאו כל תאוה, לא אוהב איש או אשה, עקרה הנני ברוחי, ועם רוחי אל נכון גם בגוויתי. יבשה נפשי, לא כל חזון או כוסף בי. בת בליעל אנכי, לא לי להיות רעיה ואֵם. מדבר שמם הייתי מעודי, השממה תקנן בי עד אחרית ימי.

ואני בשמעי את מלל־פיך חרדתי חרדה גדולה ואשאג בהמיית־רגש: הה, למה תשיתי את השמצה הזאת בך להכאיב לבי. ואם אמת יהגה חכך, הלא אך רשע או כסל הוא להביע אמת מרה ואכזריה כזאת על אודות נפשך. הו, כי נהממתי בדברך ולבבי נעכר. ללא רחמים תקטליני. היטב אבין, כי מרוגזך על נפשך השמעת דברים כדרבנות. אך הכי לא שומה על האדם, כי בדברו סרה בנפשו עקב רוגזו, גם רחמים יזכור. לא אוכל לשמוע שיחך זה. הסי ואל תוסיפי לדבר בזאת. הכי לא נמשלה האמת לדבש? אך גם אכול דבש הרבות לא טוב. האמת טובה במנה קטנה, ככל אשר יוכלו אוזן האנוש ולבו לכלכלה, ולא באיפת שובע גדושה. אפס, את שלחת אלי מבט נזעם, אף נתת עלי את קולך בגערה, לאמר: ואני כלכל לא אוכל בדל־אמת, אשר אך מס־שפתים הוא ותוכו מירמה; אמת הצולעת על ירכה, המשוחה שמן זית זך החמלה, אם החמלה לזולת או חמלת האדם על נפשו. אמת אשר ייטיבו את עיניה בפוך, יישרו את הדוריה וימתיקו בנופת צופים כל מר בה. אמת מוגת־לב, אך נאה היא למוגי הלב ולפחדנים למיניהם, לבלי להכאיב, חלילה, אף במעט, אם לזולתם ואם לנפשם.

הבה ואגיד לך את אשר עם לבי: אשר לי, אבחר בשקר קשה עורף ועז־מצח, אשר גיוו חסון ורגליו אמיצות. יתירה על זאת, אשר כנפים לו להגביה עוף, הנותן קולו ברמה, מאשר באמת רכה ומצניעה לכת, כאוב מארץ קולה. תכלית שנאה אשנא מותק וחונף ושפת חלקות בכל פה, אף כי בפי גברים המתאוים תאוה.

בדברך זאת, צמחה בפניך עווית הגועל עד אשר נהיו נעווים במלואם, זועה לעינים, כמו נוגעו בצרעת הזקנה והבליה. הבט אלי, הבט אלי, נתת עלי בקול הנשים ההומיות בשוק השפחות, וראני כפי שהנני, בתבניתי אשר לי, ללא כל כסות־עינים וסתר־פנים. כזאת אני. אשה הומיה וסרת טעם. כעת הקשב נא, נערי רב השנים, העוגב עלי, לשחוקי הנקלה והמר כלענה. כזאת הנני, באין עינים חושקות צופיות בי ובאין אזני השועים אשר בגברים בוחנות אותי. אשת־שוק הנני. כזאת הנני. ואַת הרעמת עלי בשחוקך, כמו שוחקת על מישבתי, בהבטיך אלי בשאט־נפש.

חגרתי עוז ושאלתיך: אם באמנה לאמת תכמה נפשך, למה תשלח ידך במלאכה הזאת לתפור לך שמלת־יופי כצעיף על פניך, אשר חלאתם בם. אם אביונה את, איכה לא תיבושי ולא תיכלמי לאסוף אגורות־חן מן הקהל הרב הזה ולעיני כל הקהל תשבי לתפור לך שמלת הוד והדר. הלא שפלת אף מן התולעת, אשר תטוה את משיה בסתר. הכי לא ככה יעשה כל חכם־חרשים, בבואו חדר לפנים מחדר, לשבת שם על האבניים, למען לא יראהו זר? אך אַת בקרב קהל רב תשבי לעשות ברקמת־יופיך. רקמי, רקמי, כי אך רוקמת מזימות הנך.

ותגבירי את שחוקך ותאמרי אלי: הס מלדבר ככסיל ובער. אסיר הזיות הנך והליכות עולם נסתרו ממך. זה דרך גבר באשה, מאז ומקדם, לעשותה רעה וסוררה, בוגדת ונוכלה, שפלה ובזויה. הכי יבקש לו הגבר אשת־ברית ורעיה נאמנה? אל השגל ישא את מבטיו, ואם בגבורת הרוח, אל המאהבת. את האשה ברת הלב, אשר זוך רוחה שמור בה, יתעב. אך על הזרה והנכריה, אשר שבע תועבות בלבה ובגוויתה, יעגוב. כחומר ביד היוצר היתה האשה ביד הגבר מקדמות העתים והוא עשה אותה בצלם מאווייו הנתעבים. פועל ידו שולם לו. הלא במשפט תאמר כל בת חוה: שחורה, אני, ששזפני הגבר בלהט תשוקותיו הגועליות. גועלית אני. כזאת הנני. ואתה אל נא תהיה פותה חסר דעה, לשים שפחה אשר כמוני גברת לך ולהיאנח בקרבתי באנחות גבר בא בשנים, אשר לבו נער. לא אוהבך, אך אחמלך. מי יתנני ואפזר ענני הזיותיך ומשוגותיך על אודות האשה.

ויהי בהקיצותי מחלום הבלהות, אשר נחזה לי בשנתי או בהזייתי בהקיץ, ואזכור עת שבתנו־יחד בבית משתה הקפה הסואן בשלישי בשבוע ההוא, ואתחלחל ממדקרות לבי, אשר לא חלום ולא חזיון היו, בלתי אם מצוקים בעליל. אכן, לא במליצה ובחידות דברת אלי בחזיון בחלומי.

פרק נ"ב לא בך בלתי אם בי המשוגה

אללי לי, כי ארשיעך ללא משפט. לזאת לא אכחד ממך, כי גם באין אַת לי, לא לך, לא לכל איש באשר הוא, אני לך, כי לך תמיד. גם ברוגזי עליך אוהבך נדבה. כפלי כפלים אוהבך עקב רוגזי עליך. אך שמחה לי לרחוץ את נשמתך בנקיון מכל דבר אשמה. בשגם לא בך, בלתי אם בי, המשוגה. אני הוא אשר שמתי מסביבך את ענן האור ואת ענן האש. לפידים אדליק תמיד לכבודך. ומה לי כי אלין עליך?

למה אריב עמך, אם צו־קדומים הוא לך לשתות שפע נחת מבאר יסורי? ולמה ידון בך רוחי, אם תולעת גבר הנני, לטוות צעיף משי לך שגיא־יפעה, מן הצירים והחבלים אשר לאהבתי?

הנך יפה לא־רעייתי, הנך יפה. וזה משפט היופי, לשתות כל זיו וזוהר מבאר חפרוה המאהבים המעונים.

את הזהב נכרה מן העפרות, את הפנינים נדלה מעמקי המצולות, את היין הטוב נסחוט מדם הענבים ואת היופי נחצוב ממכרות המכאובים. הלא פקודת הגורל היא, כי תעקדי את אוהביך על מזבח אהבתם.

אַלה היא הרובצת עליך, כי יהיה חינך נוצץ בברק הסכין בידי השוחט.

בוראך נתן בידך את המאכלת ויצוה עליך: שחטי. ואי פתי אשר ישאל: איה השה לעולה?

פרק נ"ג הרעיון בחיק האהבה

בחיק האהבה הנאמנה ילין הרעיון האמיץ. לכן זה דברי, אשר האהבה פקדתני כסופה עזה, לעשות בי כטלטלה את כל מוסרי־רוחי. אשר יאהב בחזקה, כל שרעפיו יגעשו בקרבו וקול הדוד ידפוק לא לבד מהגיון לבו, כי גם ממשכן שכלו הבוחן והשופט.

האהבה תחשל את הרוח באנוש להיות כעשת מוצקה, בעלותה מתוך כבשן האש; ואף שכלו בו יהיה לכור המצרף, לבער כל הסיגים במחשבתו. אשר לא אוהב הנהו, אך חרש הוא לכל הקולות השוקקים ביקום – לקול צפּור, לקול שיר ולקול בכי, לשקשוק הגל, לנהם הרוח ולהמיית לב. לבו ערל ואזניו אטומות ואף שכלו יתהלך בצעדי־צב והגיונו עצל. אך האוהב, אשר לבו ידפוק בחזקה, אף כל רעיוניו ידפקוהו וחושיו ימריצוהו, להתבונן אל כל אשר מסביבו. או אז יחזה פלאים בכל ויקשיב רב קשב לצללי שמע, אשר לא יגיעו לאזני רבים וכן שלמים. הנה־כי־כן: בחיק האהבה החזקה ילין גם הרעיון האמיץ. כי אשר יאהב ללא גבול, לא ידע שובע גם בתשוקות הרוח.

לכן זה דברי: הידד הלב, ההוגה מחשבות ויחי השכל, ההורה רעיונות. כל הגיון רם אשר יצמח בלב, יניאנו מלשגות בתאוה שפלה. ואשר יאטום את לבו לאהבה רבה, ישית את כל מעייניו באהבים קטנים ואך יחפש לו תענוגות קלים, למען יחשוך מעמו ביגיעת הבשרים כל עמל ברוח.

הלא למען זאת אתייגע כעת ברוח, להעלות על המגילות האלה כל דברי הגיון וחקרי־לב, לתנות את תוקף תלאותי באהבה ועצמת מאבקי בכל השגיון בהגיוני, ולצרורם בצרור אחד. אך צרור אחד הוא לי, צרור המור וצרור המר. עלים אקשור לאגודה אחת, עלים נידפים מעץ החיים ומעץ הדעת, אשר יעלו בי בד בבד. עלים הם מעצי. יען כי עברת על פני וברוחך החזקה נשבת עלי, נהייתה בי כל השלכת הזאת.

כרוח נשבת בי וככוכב דרכת לפני. ויהי בדרוך כוכבך על לבי, ויהי לי כמו נפצע לבי ומן הפצע יזוב הדם. ויהי כל רסיס דם בי לאגל רעיון, ושכלי התפעם לקראתך כמו לבי.

הנה־כי־כן, בשכל ישר ולא בשכל אדבר אליך, כי גם שכלי כסוס שוטף ידהר עד לתהום השגיון. בהגיון ולא בהגיון אדבר אליך, כי גם הגיוני תוכו רצוף המיית רגש, ובעקב כל הגה אשר לי ייאחזו גם הי ונהי ובכי.

פרק נ"ד כה דברי אליך…

כה דברי אליך כדם; כה שיחי עמך כאש; כה מעייני בך, כמו את לי עם; כה שיגי עמך כמו הנך לי בית אב ואם, ארץ מולדת וכל היש.

כרעתי אף נפלתי באהבתי לך. לא עוד דרך תקומה לי, וככה בבושתי אשכב, בחיקך כל צקון־לחשי אלהג וסוד שיחי אגל. כי נפשי נגרשה כים וגל רודף גל. והגיתי בך יומם ולילה ובהגותי תבער אש ותאחז בכל בתי נפשי. זאת עשה לי האל בבראו אותי, לעשותני גחלת השטה על פני רחצת־דם. שמני להט ובן־רשף ואהי לשרף. ואף כל מפל אשר לי נהיה למפל־אש.

פרק נ"ה וארשתיך לי ברעיוני

האשה אשר נאהב, נבקש לקדשה גם ברעיון ולארשה בכל הגיגי־רוחנו. ממקור הרוח יפך הרעיון וברוחנו צפונות קדמוניות נפשנו. לכן, לא ינוח ולא ישקוט האוהב הנאמן, עד אשר יביא רעיית־רוחו בסוד רעיוניו. הכי יינתן לנאהבה דבר, אשר טועמו חיים זכה, ושרשו לא בחביון מחשבתנו? דבר אמת ומוּת! – זה הצו לאיש ממעמקי־הגותו, בגשתו אל רעיית־לבו. איש לרעהו לא יגלה אף שמץ מצפונות־לבו ואף את קורותיו הנגלות לא יספר כמו. אך סערת תשוקה תאחזהו תמיד בשיחו עם הרעיה, אשר נפשו רצתה בה, לקרוע את כל קשקשי הרמיה מעליו, לבקע את בשריו למען יעבור בין בתרי־לבו, לחפור במטמוניות רוחו ולהביא לה שי, כל קושט דבר אמת, אשר נצרהו מאוזן הזר.

החשק להתגלות הלב באהבה חזק רב יתר מן היצר להתגלות הבשרים. הנה־כי־כן, האמת תאווה עזה היא, אשר תהיה לצרבת בעצמות. הגוויות אך חיות טרף הן, אשר תבאנה במחתרת לארוב; הדמים יזרמו באפיקי המעל; החשקים, חרב־פיפיות היא לחבל ולהשחית גם בנפשם.

אך הגיוני־לב יצעדו יחדיו מעדנות, אין פרץ ואין צוחה בהם. כל הגיוני אמת, אשר יעברו מפה לאוזן בשוועת הדודים, יהיו לברקי־נצחים, להרוס כל חיץ בין לב ללב.

לכן, רק הקידושים ברעיון יהיו לדבק טוב בין הנאהבים, אשר לא יפרדו עוד לעולמים. רק כאשר יתלכדו השניים בהגיון אחד, תתאחדנה גם נפשותיהם. אך אשר לא הביא את רעייתו בסוד מחשבתו, טרם הביאה לארץ הבחירה אשר לאהבה.

פרק נ"ו עמך יחד

אדיר חפצי כי ארחק נדוד ממך ואך אהיה עמך יחד תמיד. עמך יחד, למדוד בשעלי את האדמה ולמלא פי צחוק ואת עיני בכי. עמך יחד – לחזות בנופים, לקטוף כל פרי־מגדים תאווה לעינים וטוב למאכל ולרעות כתאומי צבאים בנאות דשא, אשר לערבות הדמיון והשכל העליז. עמך יחד, גם באין אַת עמי, נקביל מוצאי שמש ומבואיה, ננעים זמירות ושירים נארוג, נתעלס במקרא ספרי מחקר והגות, אף נשב באפס מעשה לחזות בנועם היש. עמך יחד, נקרא בפינו או רק בלבנו, מה רבו מעשיך ה' ומה גדלו מאד.

נפשי יוצאת בהגיגי בך, כי רק עמך יחד אוכל לשיש על משוש וליליל כתן על גורל האנוש לענוּת־עולמים. רק עמך יחד, יחזק בי רוחי להשכיל אל הבריאה, כמו חזיון אגדה הוא לי.

אדיר חפצי, כי נהיה תמימי־דעים ותמימי־רוח בכל. עמך יחד, לשיר ולאהוב, להתפלל ולהזות. הה, להיות נפרדים עד למאד ומאוחדים לאין־קצה. כליון נפשי, כי תהיי אך כלה לי. מראש ומקדם ועד אחרית נתונה בי, ולא נתונה לי. כי תהיי אוזן ולב דופק ואוצר הזכרון לי, למען אפקיד בידך למשמרת כל מורשי־לבי והגיגי־רוחי, ואך את ידי לא אשלח אל גיווך לנגוע בו.

יש אשר רעיון יבואני, כי בששת ימי בראשית, בעבור בוראנו, בבוא יום הדין הגדול, בכלי־רכבו על פני תבל ארצו, להעניק לכל נברא עד קץ כל העתים את מנת הגיגיו ורחשיו, להפקיד על כל יצור ויצור מלאך ממרום לצברם בזכרונו ולהביאם אל כסא כבודו, שתך אוזן קשבת ואוצר הזכרון לכל שרעפי. לזאת אדיר חפצי, כי כל הגיוני יהיו ערוכים אליך, לבל יפול מהם אף גרגיר, אשר לא ימצא בך את מחבואו.

אויה, הכי בהגיון אדבר אליך או רוח משוגה תפעמני? הלא כל אשר ייבצר מהישג לב אנוש, על פי כל חוקות השכל הישר, הוא אדיר חפצי. אחת אשאל אותה אבקש, כי אהיה עמך יחד בלעדיך; כי נהיה שניים אשר המה באחד; כי אהיה ריע לך ואת לא רעיה לי; כי תבל־יה תהיה לנרד הטוב, אשר יתן ריח אחד לאפינו, וכי אהיה כל ימי חיי ועד אחרון יומי חתן ההולך לחופתו.

אני אליך לא לבד בהגיון אדבר, כי גם הגיוני זרוע שגעונים.

פרק נ"ז אל נא ידון רוחך בי

שלחי בי כל הצירים והחבלים, ואך אל תמדידיני בחבל השנים. מה פשעי ומה חטאתי, כי שנותי רבו משנותיך?

הביאיני בפלילים על כל חטאת מדוחה בי, ואך אל תבואי עמי במשפט על אשר באתי בשנים, אשר טרם הגיעו עדיך.

ירטה הדרך לי להגיח לאור העולם, תחת לצפות לתורך כי יבוא לרדת מזבול המרומים, למען נופיע שנינו יחד בבתי־חמרנו עלי אדמות.

אך מה הם שני עשורי השנים המפרידות בינינו, לעומת מועדי אין קצה, הצוררים את שנינו לצרור אחד בחיי העולמים?

נואלתי עד למאד, בשוותי את רגלי כאיילות אל ארצות החיים, כי בסערת־מרוצתי אליך נשאוני רגלי ממך והלאה, ובחצפי כי עז, הרחקתי נדוד ממך מחוז־חפצי. רק אין זאת, כי יד חזקה משתתני ממצולת האין בטרם עת והדיחתני להיוולד בצלמי באין את עמי. הכי יען כי לא היית אז עמי, לא תהיי לי עוד לעולמים?

כלבה מן הגעש פרצתי למגינתי ולחבורתי, אך מעמך לא נותקתי. ויהי להיפך, כי דבקתי בך בלב ובנפש. חי רוחי, כי לא אביתי רדת לבדי לעמך העכור. קראתי לך, שיוועתי אליך בלשונות דממה למאליפות, ליארח עמי לחברה. אותות רבים אותתתי לך לאמר: בואי עמי, אחותי כלה. אך אַת לא הופעת להילוות אלי. רק אין זאת, כי לרגע קטן הסיבות את פניך ממני והרגע הקטן אשר במרומים קם עלי אדמות לעשרים שנות חיים. ואולי הסיבות את פניך אלי לרגע קטן, אך אני, אשר הוכיתי בסנוורים מהדר־חינך, לא הסיבותי את לבי להביט אליך ועברתי ממך והלאה. אם כה ואם כה, אל נא תשיתי עלי חטאת, על אשר לא הארכתי רוחי לצפות לך.

אל נכון אורת לי עד בלי די ותמשכי אלי כנהר את נהרתך, עד כי ענני־זהרך שתו עלי, סבוני גם סבבוני. שקעתי למצולות־זהרך ואותך לא ראיתי, אף לא שמעתיך בקראך, אולי, אלי בחין־קולך, לעמוד ולצפות לך. רעה חולה בי, כא אהבתי לך תחזק ממני, שוועתי אליך תשכך בגעשה גם את קולי, להט־רוחי ירוממני וינשאני גם מעל לנפשי, ומרוצתי אליך תגבר חיילים, עד כי תעבור תמיד ממך והלאה. ככה תהיה אהבתי בעוצמתה לחיץ בינותינו.

אהה, לרגע קט במרום נעצרת ולי צמחו פה למטה שנים מספר, אשר הן חלקי לבדי. אך מה הן שנים מספר אלה בלעדיך? הן נגעו בי ולא דבקו בי אף במעט. הגיעו עדי ולא ניחתו אל קרבי. או כי הן באו בי ואני לא באתי בהן.

אל נא תאמרי, כי לעומתך הנני בא בשנים. לא, לא, אל נא ידון רוחך בי. גם בחפזי במרומים ללכת, אליך חפזתי. החישותי פעמי למטה, למען אשא גם בשמך שלום לתבל ויושבי בה.

כאז כן עתה, אף במרוצי ממך, אליך ארוץ, בהיותנו שניים אך אחד הננו. אחד פתיל־חיינו, אחד צור־מחצבתנו, כור אחד כבשננו, עולם אחד מעוננו, נצח אחד מעוזנו. אחד נר־נשמתנו, אך למראה עינים הננו כמו אורים שניים. מנת גורלנו אחת היא, אם כי שתי מנות־חיים מונו לנו.

פרק נ"ח חידה פליאה את לי

חידה פליאה הנך לי. מכף רגל ועד ראש ועד תהום רוחך נפלאת ממני.

זאת קומתך דמתה לתמר, אך יש אשר לפתע אראך והנה קטנה קומתך, קטנה עד למאד, כמו שחה לעפר נפשך.

חן רב הוצק בהליכותיך ואור זרוע בפניך. אך יש אשר לפתע תיראי כמו אשה סרת טעם, ענני־עצב יקיפוך, מבטך יתקדר, כל ניע בך יהיה לעווית וכל היפעה, אשר חוננת בה, כמו מאפע. איכה הועם אורך ונס חינך?

רק אין זאת אשר כוח החיים ניתן לך למנה כצפור ואת קנה. לרגע תשכון הצפור במעונה וחיש־מהר תעוף משם. או אז יצאו ממך כל הודך והדרך, חשק החיים ידעך בקרבך, ולאחרי זאת יגיעו לך רגעים או גם שעות אין לך חפץ בהם. הכי יש אשר היופי הזוהר ייהפך לפתע לחזיון־שממה, מבטן האורה יבקע האופל, ובאר מים שוקקת תיעשה עד ארגיעה למקור אכזב? המעט לך, אשר יפעתך גלתה מעמך, גם יפי חינך שינה את טעמו ויהיה למראה מפלצתי. לא לבד אשר אני לא אכירך בהישנות מראיך, גם את תהיי זרה ונכריה לך, כמו נקעה נפשך ממך. או אז תדברי באין קול, תשבי בעצלתים, תצעדי באפס רצון, תביטי אין־רואה, תהיי כמו אין רוח חיים בך, מוות תזרעי על סביבותייך. איכה הודלח כל זוך בך וסר צלמך מעליך?

נוראות נפלאתי בראותי אותך כזאת. הזאת אַת? כמוך כנעמי אשת אלימלך מלפנים, אשר יצאה מבית לחם ושמה נעמי, אך בשובה לשם השתוקקה להיקרא מרה. אך התמורה, אשר התחוללה בנעמי בתקופת שנות עשר, יש אשר תתחולל בקרבך ברגע כהרף עין. כושי לא יהפוך עורו, אך את נהפכת פתאום לאשה אחרת בנפש ובבשר, אחרי אשר תצלח עליך רוח אחרת.

הבן לא אוכל: איכה ישונה טעמך לפתע מן הקצה אל הקצה, כי תחת הגיונך, אשר יפך במתק־לשונך בשקשוק עליז, כפלג זך בין חלוקי אבנים, תהיי לכבדת־פה ואף לכבדת־שכל. הכי קסמים בך לפרוץ לרצונך את גבולות צלמך ותכונתך ולהיברא לבריאה חדשה, או כי יצורים שניים חוברו בך יחדיו, הנבדלים זה מזה מן הקצה אל הקצה? בעת ששונך יקנן בך רוח עצב וברוממות רוחך נכאים יהלכו בקרבך, ואך כפשע בך בין הגאון לדכאון. הלא הנך רכה ומעונגה, ואיככה תהיי גם קשת לב וסוררה? יפיפית מאד, ואיכה העוועים ישכנו במראיך? הנה תפצחי פיך ברינה והנה תשתוחחי ותהמי. יש אשר אדמה, כי בסתר רוחך אין בך כל חפץ וכל כליון־נפש. אך לפתע אראך כגביע מלא יין השוצף ועובר על גדותיו. נפשי יודעת עד מאד, כי נעלית לאין ערוך בחזון־רוחך מדמותך. לא נבראה אחת הנך, כי פי שניים בך ופי שניים ברוחך. אף פלא היותך, מישנה־פלא הוא לי. אחזך כפלא בקרב הפלא.

יען כי נפלאת ממני עד למאד ואביט תמיד אל התמורות אשר בך, אחזה את חליפותיך ואותך נבצר ממני לראות. ואולי מזאת הנסיבה, כי אף בהיות לעתים מיתרי רוחך ערוכים לנגדי את כמו חומקת ועוברת ממני.

פרק נ"ט חזון הכפל

כה אמר חכם אלמוני, אשר שמו נשכח מעמי, בספרו על אחדות היש: בגשתי אל המלאכה לכתוב את ספרי, אקריב את שני כסאותי אל שני שולחנותי ואשלח את שתי ידי למשוך בצמד עטי.

הגיון דבר החכם הוא, ככל אשר יורני רוח מבינתי: אף האחד צמד הנהו, כי מלבד חומרו, רוח תשכון בקרבו. את הגוויה תחיה הנשמה ובכל תבנית יצוק רעיון. השולחן הוא עץ וגם דבר שכל, על פי מתכונתו נעשה. סוף דבר, כל יש הוא פי שניים. לעצם צלמו, לתמונה תכניתה, לתבנית הגיונה ולכל מסכת מתכונתה. הכפל הוצק בכל. ועל אף זאת, כל יש נבדל לנפשו ואך אחד הנהו. אם ככה, אף בקרב מכלל הברואים תשכון רק נפש אחת והאחד חותם התכנית כל יש. החכם האלמוני העמיק חקר בסוד הכפל, עד אשר בא להוציא משפט, כי עקב אשר כל דבר נחזה כפול וגם אחד, כל מראה היש הוא אך חזיון־בדים. לא כן אנכי עמדי. למראה הפלגות והתמורות הנמהרות בך אחרוץ משפט, כי היש הוא יש עד למאד. ויען כי נכפלה אַת, הנה זאת התפילה אשר בפי: אחותי, היי לאלפי רבבה. אשת חידות הנך לי. אך היי לי גם אשת־מידות, ימין ושמאל תפרוצי, הרחיבי מוטות כנפייך ומלאי בשולייך את כל ההיכל, אשר פינו יקבנו תבל־יה.

פרק ס' קול אומר שמע

צלחה עלי הרוח ואשמע קול אומר אלי: שמע.

ואען לאמר: הנני ואשמע.

ויוסף הקול לדבר בי: מה הדבר אשר תשמע?

ואען לאמר: מתק קול מן הדשא הרוחש במשב הרוח אשמע.

ויגער בי הקול ויאמר: לא כי, מתק קול בת היחש תשמע, כי כמוה כדשא הירוק.

צלחה עלי הרוח ואשמע קול אומר אלי: שמע.

ואען לאמר: הנני ואשמע.

ויוסף הקול לדבר בי: מה הדבר אשר תשמע?

ואען לאמר: שקשוק פלגים זכים, בפלסם להם נתיב בין הסלעים הרמים, אשמע כמו רנן.

ויגער בי הקול ויאמר: לא כי, קול בת היחש תשמע, כי כמוה כפלג זך.

צלחה עלי הרוח ואשמע קול אומר: שמע.

ואען לאמר: הנני ואשמע.

ויוסף הקול לדבר בי: מה הדבר אשר תשמע?

ואען לאמר: קול מלב היקום אשמע, והוא מזמור שיר או נהם אדיר. הנה הוא פעיית הטלה והנה הוא שאגת אריה; רגע ישתפך ללבי כהמיית נכאים ומשנהו יהיה למצהלות פראים. עוד בו קול דממה דקה, ולפתע יחריד את הנפש עד דכא.

ויגער בי הקול ויאמר: טפש לבך מלהבין, כי זה קול בת־יחשך, אשר יפך מלב היקום וכים בהמון דכיו יהיה לקולות למאליפות.

ויהי בשמעי זאת ואדבר ברתת:

– הלל לארץ והלל לשמים, הלל לעולם והלל לבוראו, הלל לאראלים והלל למצוקים. הלל, הלל לך בת־יחשי, כי את לי כל הקול וממך לי הכל. כי היית לי לדשא הירוק, לתכלת במרום, לפלג הזך ולכל קול אשר מלבי יך.

פרק ס"א חמסי על הגבר

חמסי על הגבר, אשר זה דרך לו באשה לאמר לה, הרי את מקודשת לי. הכי יקדשה למען אשר יטמאה לאחרי זאת? והכי למען זאת יגיד לה במו פיו וארשתיך לי, כי תהיה מקנה לו כנחלת שדה וכרם?

חמסי על הגבר, אשר האשה תהיה לו כאדמה אם כל חי, לתקוע בה את מחרשתו. בין בתרי־בשרה יקים את המזבח לכרות עמה ברית.

הגבר אך צייד הנהו. כל כלבי־תאוותיו יילוו בדרכו אל האשה. את כתונת הפסים יקרע מעליה, כי אך חיה טורפת הנהו.

תכלית שנאה אשנא זאת. לכן, אף בסתרי־רוחי, לא יעברני הרעיון, כי ילד יולד לנו. לא לנו, לא לנו, לחבק ילד. היקום הוא ילדנו, אשר נחבקהו בזרועותינו באהבה.

לא לי ערש הדודים, כי ערש הדוי נועד למעני מאז ומקדם לשכב עליו למעצבה.

לא מצאתי כתוב בספר גורלותי, ויהי לילה ויהי בוקר יום אחד. אך ילדי יום ולא ילדי לילה לי. רק בוקר בוקר אערך לך ואצפה.

חמסי על הגבר, אשר כדבר באופל יהלך אל האשה. אך אני רק בנתיב האור הזרוע אצעד עמך ואליך.

בנתיב האור בואך אין־דור אלך אליך; החושך עד עולם לא יאספנו יחדיו.

חמסי על הגבר, אשר ישלח את חיציו השנונים באשה בחביון הערפל. אך אני אכרע ואשתחוה לאל, אשר אמר לאור כי טוב. אור תמיד ישכון במושבותינו. אור בנו מסביבנו. אהבתי כי אהיה מואר לפניך עד מעמקי.

ואם ישאלני לב פותה: מה מלילה?

ואען לו: אין לילה תחת שמי האהבה הגדולה.

ואם ישאלני לב פותה: מה ממשאלות הבשר הנחרצות?

ואען לו: כלה ונחרצה מעמי לשמור אמונים לנאצל גם בבית־חומרי. נפלאה לי האהבה ברוח, מכל מנעמי הבשרים.

חמסי על הגבר אשר יהרוס תמיד אל הבשר, ואף שיר הבשר יהיה בפיו. אך אני לא אשיר שירת הדודים.

פרק ס"ב שיח קצר בדמי הליל

בדמי הליל ערכתי שיחי הקצר אליך לאמר:

אני האדם הראשון, אשר צלחה עליו רוח האהבה הגדולה, אשר לא תבוא בבשרים ואין לה מצרים.

אני האיש אשר יחרות את צעדי עקבותיו במסכת הנצחים, יען כי נצח אהבתי לך.

לא אמות כי אחיה, כאשר עד עולם לא תכבה גחלת אהבתי ואף קברי יעשן באש אהבתי.

לא ימות האיש, אשר לא קם כמוהו מאהב מקדמות העתים.

כל ילדי הבריאה ימותו, אך ילדי־רוחי באהבתי לא ימותו עד עולם, עקב אשר אהבתי בי לא עשתה כל בריאה.

פרק ס"ג אזכרה

אזכרה כל אומר אשר יצא מפיך בעת לכתנו יחד, כאשר אשמור בחובי כל צלמי הנוף, אשר ניקרו לעינינו בלכתנו יחד.

אזכרה כל ניביך השנונים, אשר ניחתו אל קרבי כמדקרות, כאשר נחקקו בלבי כל מבטיך, אשר הרהיבוני והזריחוני עד עמקי צפונותי, עד כי נהייתי שקוף כגן בעתותי השלכת. ברקי עיניך זרעו בי שביבים למכביר, עד כי נהייתי לכבשן הבוער, לצרף בי את כל סיגי. ואחרי אשר נצרפתי בכור־אישך, טוהר לבי, אף פחד ורחב ויהי להיכל רחב ידים, אשר פעמוני קולך ישתפכו בו בצלילים ערבים. ותהי נפשי בי היכל הזמירות.

אוי, כי גם להיכל החרדות ולמעון החלחלות נהייתי, עקב אשר קולך הכה על כפתור לבי והרעיש בו את כל הספים.

אזכרה כל אמרי־פיך, צלילי־קולך ושביבי־מבטיך, כמו ידעתיך לאין מצרים. אך את נפשי לא עוד אדע, כי לא עוד נפשי לי, בלתי אם לך.

וכאשר נהייתי בידך לבית משרפות וארום ואתנוסס כלפיד האמת. אפס, אַת אז, בעת לכתנו יחד, היית בוטה כמדקרות חרב במשפטך אשר חרצת לאמר, כי כל האדם כוזב וכי אף אני אך אדם חלכה הנני. יתירה על זאת, אשר יתייגע ברוחו ויתיימר בלבו לשמור פיו ולשונו מכל שמץ שקר, הנהו השקרן במלואו, כי הוא אך עקב יעקב לתפוש בני אדם תמימים בלבבותיהם. נגידים ואף משפטים דברת אלי.

ואני באיולתי עמלתי בניבים חסרי־שחר, לרחוץ את נפשי מן השימצה אשר שת בי, באמרי, כי אם אמנם כל האדם כוזב, הלא אני לא כאחד האדם הנני, דבר אין לי עמו ונידח הנני מחברתו. אף זאת אמרתי לך במרי־שיחי: למה שׂשׂה את ככה להרע לי ולשפוך את בוזך על כל נקודת־חן, אשר אמצא בחזון רוחי? למה תקרעי ללא רחמים קורי הדמיונות, כמו לא תאהבי כל משק־כנף?

– לזרא לי מלאך בתבנית אדם. מלאכים עלי אדמות, אך שטנים הם – דברת אלי במרי־רוח, כמו היטב חרה אפך בי.

אזכרה גם רוגזך וכעסך עלי, עקב אשר פתחתי את פי להיות מליץ יושר למלאכים ולהגיד, כי אף המלאכים לא לתוהו נבראו בדמיון אנוש. יען כי טוהר המלאך, חינו יופיו, תנופתו העזה בכנפיו לשוט עד אפסי ארץ ובמרומי הרקיעים, הוא מרום תשוקת האנוש. ממנו ילמד וכן יעשה, להתרומם מעל לעבטיט ימי החול, ללבוש עוז ותעצומות לעלות למעלה למשכיל, להבקיע את שריון החומר העוטף את רוחו, חלק אלוה ממעל, ולישא את נפשו לכל נאצל. כזאת וכזאת דברתי באזניך בסערת־רוחי, למען תביני מרמזי־מלי, כי גם אהבתי אליך חפה מכל חלאת יצר רע, ואך אחת משאלתי, כי לא בזרועות הבשרים, בלתי אם בכנפי המלאך, אחבקך.

אך אַת ענית לי לא במשל וברמזים, כי במלים נמרצות: שבעתי את הלהג הזה. הגדתי לך לא אחת, כי לא אחשק במלאכים וכל אנשי־סגולה לא לרוחי הם. אני לא אשת־סגולה הנני, לא כרובה, אף לא יעלת חן רכה וענוגה, כאשר תחזני בדמיונך. אך כאחת הנשים הנני, חפזיה וריקה. ראוונית אני וצמאת־תענוגות. וכאשר אהיה לאיש אהיה עקרת בית פתיה, ואל נכון גם נקלה, כמו רבות. הכי יש אשה לא נקלה?

אזכרה זאת, יען כי כל ניביך נחקקו כחותם על לבי. הכל זכור אזכור. אך תם אני ולא אבין: למה, הה, למה דברת אלי אז ככה? הכי באמנה תבוזי למלאכים ולדמיונות וכל נאצל הוא לך למחסור, או כי תשיתי את הדופי הזה בנפשך, באשר תאהבי לעשות שפטים בה ולהכלימה?

חידה היית לי בכל הליכותיך, אך מדי אזכרה את דבריך אלה אלי, על כל חן וכל נאצל, תהיי לי למישנה־חידה. רבות אהגה בך ולרוחך לא אבין אף מעט. הכי לבך ערום לנגדי או בתחבולות עורמה תדברי אלי, לשית סתר־פנים לך ובי להנחית חיצי־לעגך?

פרק ס"ד שבי לימיני

שבי לימיני, אחותי כלה, ואשא את כפי בשיר תודה והלל לאמר:

ברוך שיצרך ועשך בצלם־תבנית זה, אשר למראהו יתפעם לבי בחזקה. ברוך שהחייני והגיעני לזמן הזה, בו נשב שנינו כמו אדם וחוה בגן עדן. וברוך אשר שת שני עשורי השנים חיץ בין מועדי־הולדתנו, למען לא נוכל שבת יחד כצמד־חמד, אשר בתום מועד הדבש לאהבתם יפרשו חופת השממון מעל לחופת כלולותיהם.

שבי לימיני, אחותי כלה, ואפתח פי בקול רם לאמר:

– הידד והאח, כי לא נבנה לנו בית לשבתנו יחד, לא נאכל יחד לחם חוק מדי יום ביומו ליד שולחננו הערוך, לא נקים לנו ערש־דודים במעלה קברות התאווה נשפות לנו כל נזיד על גחלת הקודש אשר לאהבה.

שבי לימיני, אחותי כלה, והגידי לי בחין־שכלך פשר לחידתי:

למה ועל מה זה, כאשר אשב בדד תהיי ניצבה כמו חיה לפני. בעיני־בשרי אראך ובמו מבטי אמששך, אף אחוש את נשמת החיים אשר באפך, וכמו לפועם לבך אקשיב. ותחת זאת, יש אשר בשבתך לידי, ולא בחזיון־חלום, בלתי אם בעליל, לא אאמין למראה עיני ודמה אדמה, כי אך חושי בי יתעתעוני. זאת לא זאת, לעתים יהיה לבי סמוך ובטוח, כי אך בחלום־חזיוני אראך. עיני תבטנה אליך ואזני תשמענה קולך, אך לבי לא יאמר כן. ואף אם אפת להאמין למראה עיני ולמשמע אזני, הלא אפונה עד למאד, אם את תשחריני במבטך אשר יש ויסוב אלי, ואם תשיתי אלי את לבך אף במעט, או כי לא תראיני אף בהביטך אלי, כי כמוני כאין בעיניך?

ואולי לא לבך רחק ממני, כי אם לבי צר מלהכיל בקרבו את כבודך והדרך, כאשר הם בעליל. עששו עיני־בשרי מלראות וערלו עיני מלשמוע. מתי למען היש וחי הנני רק למען ילדי הדמיון. אורך השפוך מסביבי יכני בסנוורים, אך אל אורך הגנוז אתבונן. הכי איש נכה הנני ונידח מכל קנין, ולזאת אין לי בלתי אם הדבר אשר איננו לי?

אהה, כאשר אחזה לי אני, רק אשר נבצר ממני הוא קניני.

פרק ס"ה על זאת אתפלל תמיד

על זאת אתפלל תמיד, כי תיפקחנה עיני לרווחה לראותך גם בעליל, כאשר הנך בצלמך הנכון.

כי אראך לא כחולם וכתועה־לבב, כי אם כאחד גבר המתבונן אל אשה ולא בעיני חג ומועד, בלתי אם בעיני ששת ימי המעשה.

לבל ארימך עוד על נס להתנוסס במרומי ערפלי־טוהר כצלם כלול בהדרו, כי אם תתיצבי לפני על האדמה בתבנית האחת מבנות חוה הרבות, למען אדע אל נכון מי את לנפשך ובקרב רוחך ואף בצלם־פניך, באין הוד חזוני חופף עליו.

הו, כי עיור בקרבתך הנני. מדי אביט אל פניך תזהרנה ותדלקנה עיני, כמו מבעד למוקדי אש תחזינה אותך.

לזאת כבר ראיתיך ברוב דמיונות וחזיונות, אך אותך כאשר ישך טרם ראיתי.

על זאת אתפלל תמיד, כי לא אחפשך עוד בגבהי־מרומים, בלתי אם על האדמה הזאת; כי תשבי או תלכי עמי ולא תרחפי לפני; כי לא אסלדה בחילה ממגע ידי בבית־חומרך; כי תיראי לי היום בצלם דמותך, שנחזה אלי תמול ושלשום; כי לא תחדשי מראיך לרגעים למען אוכל להגיד אל לבי: הנה זאת היא, אשר נשקפה אלי רגעים מספר לפני כן.

אך, אהה, בשבתי בקרבתך, עיני כמו תצאנה מחוריהן, כאשר נפשי יוצאת אליך, ולא אוכל לשית את מבטי בך כיאות. לכן ארדוף אחריך בכל עת ולא אשיגך. אף קרבתך היא לי רחקה ללא מצרים. ככסיל אשר עיניו משוטטות למרחוק, ככה אני אהיה עמך לחפש אחריך. עד לאפסי מרחקים אנוד ואנוע. עיפה נפשי לנדודים האלה. לא אעצור עוד כוח לראותך מדי פעם בפעם, כמו לראשונה אראך.

על זאת אתפלל תמיד, כי תתני לי אות ומופת, אשר באמנה הנך היום כמו תמול ושלשום והרגע הזה כמו כל הרגעים לפני כן.

לבי יימר לי מאד בדעתי, כי אחרי אשר כבר בחנתי כל תג ותו במראיך, כל ניע וכל זיע במבטך, וכל הליכותיך נודעות לי מראש, הנה צלם דמותך במלואו אך כספר החתום לפני. אף כי לא תיכנתי את רוחך. לא אדע אם בת נדיב הנך או כי אך אשה נצורת לב, אם יעלת חן או סרת־טעם, אם תשאטי נפשי בי או כי תלכי עמי בקרי למען אגביר את אהבתי לך.

אף על זאת אתפלל, כי אשכיל לדעת, אשר לא עקב אשר את אשת־חידוש לי, כי אם בגלל אשר, באמנה, הנך אשת חמודות לי, הלך לבי שבי אחריך.

האל חקק את דמותך בשפת החרטומים. לא אבין עד מה בפתשגן הכתב, בדמות הרזים אשר לך. לזאת אתפלל תמיד, כי אדע למצער זאת: הכי תבוזי לי, עקב אהבתי לך או בגלל שנאתך לי.

פרק ס"ו אלף חידות ואחת חדת לי

אלף חידות ואחת חדת לי. מי יתנני ותפענחי לי למצער את האחת: ענני היגון המקדירים את פניך בשבתי עמך, האם בי, בארשת־פני הנזעמה תמיד, הנסיבה להם, או כי ילדי־רוחך הם, באשר גם הנאוה והבהירה למראה עינים שחורה בגנזי־נפשה.

אלף חידות ואחת חדת לי. מי יתנני ותפענחי לי למצער את האחת הזאת: למה גם כאשר אחפש בעמל־רוחי אותות קרבתי אליך בארשת־פניך ובראי־מבטיך, לא אמצא כל רסיסי זכר לי. אכן, לא שמתיני כחותם על לבך. אך האם גם לא תשקפיני בארשת־פניך, כמו גם כאשר ישני לידך הנני כמו אינני.

אלף חידות ואחת חדת לי. מי יתנני ותפענחי לי למצער את האחת הזאת: הכי לא יהיו הפנים, השערים בהם תבאנה הנפשות לראיון? ולמה לא מצאתי אות או מופת בתוי פניך, כי נפתחו, ולו לרגע קטן במתכונת הראיון, שערי־לבך לפני.

אלף חידות ואחת חדת לי. מי יתנני ותפענחי לי למצער פשר החידה האחת הזאת: הכי לא תהיינה העינים ראי מלוטש לכל הנופים, המראות, המקרים והמעשים אשר באו אל לב אנוש? ולמה, הה, למה, בהביטי אל עיניך אבין בחלחלה, כי אני טרם נקריתי לך בדרכך, טרם נראיתי לך, כמו לא חי וקים הנני.

פרק ס"ז שאנן לו הייתי לרגע קטן

לו רגע שאנן נפל בחלקי בשבתי עמך, כי אז אולי עצרתי כוח לכונן מבטי נכחך ולחזותך מישרים, בעצם צלמך ובתכונתך כאשר היא.

אהה, אף רגעי שלוה מעטים לא פקדוני עמך. בהגיגך תבער בי אש רוגז ובהחרישך יאכלני קרח הזעם. פניך כי תסבי ממני אופל יאפפני, ובשיתך מבטך בי ברק יפלחני. לבי אש ורוחי פחז כמים. אביט אליך ומבטי ישובו כהרף עין על עקבותיהם, כמו לא ניבטו אליך, או כי הם יצמדו בך ולא ישובו אלי להריק אל לבי את הרסיסים אשר דלו ממך. לזאת אביטך ולא אראך, אראך ולא אכירך.

קרבת אלי נפשי רב מדי, מאשר אוכל להקריב גם את מבטי אליך. הכי נוכל עוד לקרב אל הקרוב מכל? דבקתי בך, גם בטרם אליך אגש. צרורה הנך בצרור חיי, לכן נבצר ממני לראות חיים עמך. אפס, לא אוכל לחיות גם בלעדיך. כמוך כמוני. נפשך בי ובך נפשי. הכי יחוג אדם כלולות עם נפשו? איככה תהיה לו למחוז־חפץ? הכי איש בנפשו יחשק?

איככה אהיה שאנן עמך אף לרגע קטן ואת נפש לי וכליון הנפש אשר בי. אלך תמיד אליך ממך וממך אליך.

שאנן לוּ הייתי לרגע קטן, כי אז לבי בן, אשר אך לריק אכתת כל ימי את רגלי אליך, למצוא מרגוע מעט בקרבתך. הכי ישכון המרגוע בחביון הסופה? והכי לא תוחלת־שוא היא, כמוה כמחלת לב, לקבל מפי נדודי אין־קץ לקח בתורת ההליכות הנעימות.

פרק ס"ח התזכרי

התזכרי את שאלתך, אשר השמעת אותה בנועם־לשון ובארשת־פנים מפיקה חן רב, לאמר: למה תביט אלי ולא בי, כמו לא תראני אף פעם? הכי לא גוויה לי, בלתי אם צלם־בדים הנני?

נעתקו המלים מפי, כמו נאלמתי דומיה, באשר רעה חולה היא בי לאבד עשתונותי, בעת ישאלוני על ענין בו חיי רוחי. אך אילולא נבוכותי ככה, היה זה המענה אשר בפי, כי בהביטי אליך יבצר מעמי להביט בך, עקב אשר כל מעייני לך תמיד, גם באין עיני עליך. תאוות נפשי להידבק בנפשך, ללא כל רווח ופדות בינינו, וכי כל רוּחי עם גוויתי תהיינה עין הצופיה בך. לא נפלאת היא, כי בהיותי אני ומלואי עין, לא תהיינה עוד עיני השוקפות כלי שרת לי, כל סגולת מבטי תהיה לריק ואך חשרת אופל תסובבני.

התזכרי שאלה עוד אחת, אשר השמעת אותה בחין שפתיך, לאמר: הכי לא בחכמה היא, כי תשמח עמי ולא להיות ענן קודר בחברתי?

ואף בפעם ההיא עניתי לך בשפת עלגים, מעוצם מבוכתי, תחת להגיד לך בשים שכל, כי השמחה באמנה תשכון בלבי בשבתי עמך. אפס, עקב אשר שוש אשיש עליך עד בלי די, יתקדר רוחי ויגון יעטפני מדאגה, פן לא אַת מקור ששוני הרב, בלתי אם אשמח גם על כי שמח הנני ואף אשמח על שמחתי לשמחתי, אך עליך, באשר אַת, לא אשמח כיאות לך. בשגם הקדרות, אשר למראה עינים תכסה את פני, רק על פני תשכון ולמעמקי נפשי לא תרד. כמוה כענן בוקר ביום קיץ.

התזכרי אף את השאלה ההיא, אשר גלשה מפיך כמחמאה רכה ולי היתה מדקרת ללבי, באמרך: הטרם תדע, כי אך נערה פתיה הנני, יצור אין שכל לו. ולמה תפזר למעני פתגמי־חכמה כה רבים מאוצרך? כנזם זהב באף חזירה, ככה הם לי אמרי־שפר, הזורמים מפיך כממעיין לא אכזב ויהי לך המעט כי הכית אותי בלשונך השנונה, אף דברת אלי מהתלות לפזרן כמלח על פצעי, לאמר: רק אין זאת, כי לא תלבבני אף במעט, אם ככה תחכם עמי. בעקבות כל רגש נלבב תבוא סכלות מעט ללב. ואתה לבך לא טפש אף במעט. וזה האות, כי פיך יהגה חכמה תמיד, מליצות תפזר לרוב, גבוהה גבוהה תדבר. לשון למודים לך. איש אשר כמוך גם לא יאהב אף מעט, בלתי אם באהבת גברים מלומדה. אל נכון, כל סערת־רגש אין בך. האף אין זאת?

נהממתי עד למאד בשמעי את לעג פיך, ואך טוב מצאתי לפני להחריש בבושתי ובזעמי גם יחד. אך בסוד־שיחי עמך, באין אזניך שומעות, הוצאתי את כל רוחי לאמר:

– תם אני ולא אדע, אם באמנה תשימיני לאיש, אשר אין בו סכלות אף מעט, או כי לצון חמדת לך. אני עד ויודע, כי סכל הנני עד תכלית. ותהי גם החכמה, הניגרת מפי לאין קצה, תעודה בי, מה מאד רבה הסכלות אשר תקנן בקרבי. חוק עולם הוא, כי לא לחכם אמרי־בינה. אף כי לא יהיה פיו כמעיין הזורם חכמה. יודע חכם לשמור פיו ולשונו לבל יחכם רב מדי. אך הכסיל לא אדון הוא ללשונו. הוא אך יורה דעה, יביע רעיונות. החכמים לנפשם יחכמו ואת שכלם ירתקו, כמו את הכלב העז והנועז, בשרשרת. לא ידברו, בלתי אם יאכף עליהם הכרח הנסיבות, למען תת תוקף בדבריהם למעלליהם. רק כאשר המקרים יחודו להם חידות, יהיו הם בפותרים. ועל זאת נשאו הקדמונים את משלם לאמר, כי החכם ישכיל לעוות דבר. אך הכסיל או החכם בעיניו יטחן מלים, גם בעת אשר לי יידרש, ופיו יהיה כמעיין הנובע ללא הפוגה. מה בצע בפתגמי חכמתו, אשר יבואו לא במקומם ולא בעתם? וזו היא הנסיבה לנשגבוּת המליצות, הזורמות מפי בחברתך, כי בסערת־אהבתי נהייתי לכסיל, אשר אין מחסום ללשונו ורוחו כים נגרש. כל אבני הברקת המידרדרות מפי אך צדפי־איולת הן.

כזאת וכזאת הגיתי בסוד־שיחי עמך. ויען כי החשיתי דום, הוספת למחצני בניביך, אשר רתת ועתק עלו בהם בד בבד, לאמר:

– אני רק אחת אדע אל נכון, כי כסילה אני בעיניך, נבערה ולא נחשבה, אף לצחוק תשימני. האף אין זאת? אתה על זאת תשעשעני הרבה בדברי חכמה והשכל, למען אראה בעליל, מה דלותי בשכל לעומתך. לו הגית לי כבוד מעט ולא לבבתני למצער באחת מעיניך, לא היית מפזר פניני־חכמה כה רבים באזני. ואני, מסכנה כאשר הנני, אף לא אבין לשכל מליך. אף כי לא אדע אל מה ירמזו משפטיך הסתומים, אשר גם אם תשית עליהם נוספות מלים ברורות להבינני, יהיו נשגבים ממני. כמוך כאיש אשר ישיר שירים על לב רע. בדברך אלי נשגבותיך, ורב יתר תשימני ללעג בדברך נכבדות על אודותי.

רק אין זאת, כי רב בוזך אלי, בהשחיתך את אמרותיך הנשגבות על אזני בערה אשר כמוני. ואני לא אובה להיות פתיה לך – הפטרת במראה־פנים נזעם למדי – לא אובה להיות לך למועד קטן תמורה לאשה משכילה באמת, אשר טרם מצאת לך להמתיק עמה שיח. הה, עיפתי – הוספת לדבר במרי־רוח, אשר הלך וגבר – לא אוכל עוד להיות אוזן שומעת לך. לא יכולתי אף פעם. אדיר חפצי כי תדע זאת… כי תדע. לא אובה לסובבך בכחש. כזבים לרוב אפיח בפי, אך כחש אין בי… אתה היום, ופעמים רבות לפני כן, מאד הרגזתני.

הבטתי אליך וראיתיך קודרה מאד. נשקפת כאיש אשר עוול גדול נעשה לו והוא אין עוול בכפּו.

פרק ס"ט ימים בלעדיך

ימים בלעדיך, מה רב השממון בהם. ימים בלעדיך גם אותי יבלעדו, עד אשר אהיה גם אני שוכן בלעדי.

ימים בלעדיך אשמע רק רעש גלגלים. לא אבין פשר המשק לגלגלים. לאן ינועו, יסובו, ירוצו? ימים בלעדיך, גם ראשי סוב יסוב כגלגל במירוצו, סובב ובועט ארחותיו. שכלי וכל חושי בי, כמו בשגעון יתנהגו.

ימים בלעדיך, נפלים המה לי, נפלי בקרים ונפלי ערבים. ימים בלעדיך, אף אני חולה נופל וכל הדברים כמהלומות על ראשי יפלו.

ימים בלעדיך, כל מערכי רוחי אליך ערוכים. לך אצפה ובך אהגה. אליך אלך ואף במהלכי רץ הנני, כמו איש עתי שלוח אי־לאן, מקום משכנך. כל כלי העתים יהיו כלי־רכב לי: הימים, השעות, הרגעים. בדד אשב במרכבת הזמן, כמו לא אורח לי עוד בימים כאחד האדם. תחת להועיד לך ראיון בחיק העתים, אחפשך אי־שם מעבר ומחוץ לו.

ימים בלעדיך, תהיי אַת כל דברי ימי ואף קורות העולם בזמן הזה בך תישקלנה, עקב אשר כל המקרים והמעשים אשר יתחוללו אז בחיי אדם וגוי יהיו לי רק תמרורי־דרך במרוצתי אליך.

ימים בלעדיך, אך נמלות זוחלות הן לי. רגע קטן נמלה. רגעיים נמלותיים. שעה נחיל. יום ערימת נחילים. כה תפל וחסר שחר נחזה לי הכל. אף כי שבועות, כאשר ינקופו, ואני אותך לא אראה. או אז, הערימות תהיינה כהר על ראשי. איככה אעמוס את הנטל הזה על ראשי ולא אכרע?

ימים בלעדיך, איכה אחיה, איכה אשא את השממה הזאת?

ימים בלעדיך, לא אקרא עוד ויהי ערב ויהי בוקר, ככתוב, כי אם ככה אומר: ויהי לא ערב ויהי לא בוקר יום אחד. אף לא אשנן את פתגמי החכם מכל אדם, וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם, כי אם ככה אהגה בסתר רוחי: לא זרח ולא בא השמש ולא אל מקומו שואף זורח הוא שם, כי רק חושך וצלמות ישופוני.

ימים בלעדיך, ארגז אצעק חמס על נפשי, אך לא אדבר סרה בימים אשר אין לי חפץ בהם. הלא חפץ לי בהם, כי חיש־חיש ילכו להם, למען אבוא חיש־מהר אל יום ראיוננו. ויען כי הימים ינהרו להסיעני כרפסודה אליך, לכן אוהב את הימים, את כל הימים, אף את הימים בלעדיך. אפס לא אכתירם בשם ימים, כי לא תמימים הם, בלתי אם בדלי־ברואים, קרועים ובלויים, מכתות וגרגירים קטנים מהר־הור העתים. ימים בלעדיך, ימחו לפני מספר העתים.

פרק ע' כל קורא הוא קול קורא אליך

לא משכתיני, ואני אחריך ארוצה. לא קראת לי, ואני אשמע תמיד קול קורא אלי: לך, כי צוּוית. כל קול ביקום הוא קול קורא אליך.

שכוי בקראו לבקרים מבשר ואומר לי: חלף הלילה, יום חדש הנה הוא בא. יום ועוד יום, עוד ימים מספר, ותור הראיון בוא יבוא. ככה ינקר התרנגול גרגיר אחד מערימת הימים, החוסמת בעדי את הדרך אל ראיוננו. כאשר יפוח היום ושומר הלילה ידפוק בפטישו, יגידני כל צלצול, כי חיש־מהר יעבור הלילה ויום חדש יולד. וכאשר ישמיע מורה השעות מזמור השעה, אדע אל נכון, כי מעט קט מן הנטל העמוס על שכמי ירד מעלי. כל הברואים את פעמיהם ישיתו אליך. כל עובר אורח בצעדו, יקרבני צעד אליך וכל נטף חלב הניגר לפי העולל משד אמו, יקל מעלי מעט קט מנטל סבלי. תלמיד בית הספר, בהשלימו את פרק לימודו, הפרה הגועה בדרך לאבוסה, הסוס במצהלותיו, הכלב בנבחו, כל קול צחוק וקול בכי, אשר יישמעו לאזני, אך קולות מבשרים המה לי, כי קרב והולך מועד ראיוננו.

פרק ע"א במעגלים שניים

במעגלים שניים נשב, נלך ונבוא. מעגל סגור לאיש. הו, כי סגר עלי האל את עולמו. והיה בזרוח השמש במעגל האחד, תשקע במשנהו, וכאשר יישמע רנן־מצהלות באחד, ישתפכו במשנהו קינים, הגה והי.

לא ידע שוכן במעגל אשר מזה מה מיום, מה משעה, מה מרגע במעגל אשר מזה. מעגל זה לעומת זה. כל אחד מהם יקוּם לבדו. אַת יקוּם לנפשך, ואני לנפשי.

הכי חלמתיך בחלום שנתי? הכי בהקיץ אחזך? הכי בחיים אחשק או כי למות תשוקתי? לא אדע נפשי ולא אבין מעגלי. אף כי נסתרו ממני המוצאות במעגלך. כאשר יהיה יום במעגלי, יהיה לילה במעגלך. אני ואַת נהיה חשכת מצרים ואור בהיר בשחקים חליפות. הכי יהיה המעגל האחד איכה ומשנהו שיר השירים, או כי שנינו נשיר שיר השירים במנגינת איכה? איש בער אני ולא אדע מאומה מן המוצאות אותי, אף כי מן המוצאות אותך. כמוך כמוני. שנינו נוצרנו ממקור התהפוכות. לא נתראה פּנים־אל־פּנים, בלתי אם עוית־פנים אל עוית־פנים. הגאון והשבר כלולים יחד בלב כל איש מאתנו. עת שחה לעפר נפשי תעמדי נכחי קוממיות וכאשר אקרא האח, תשוועי את אבוי.

שניים אנחנו, שני מעגלים, שני יקומים. לכן דבר בינינו לא יפול ודבר לא יקום. אַת מעגל. מעגל אני. כסוס כפרד אין הבין, אעמוד בתוך מעגלי. לא אוכל עמוד. אך לא על פני אפול. למרומים אפול.

פרק ע"ב פלאיה את

נתתי אל לבי וראיתי, כי בכל הגליונות, אשר כבר כתבתים במגילתי על אודותיך, לא הזכרתי אף פעם את שמך, כמו לא נודעה אַת בשמך או מלאכה את, בת־מרום. לך יאה, כדבר מלאך ה' אל מנוח, לאמר: למה זה תשאל לשמי והוא פלאי?

אך איככה אקרא לך בשם, אשר בהגידי אותו אהיה כמתימר להריק אל קרבי את יקר חינך ועושר רוחך? ואני אף לא העליתי מעודי רעיון בליעל זה על לבי. כי חוננתי בסגולה לתכן את רוחך ולבוא בסוד נפשך. בשגם כל מגיד שם – מחללו. הכי יהיה לשם אורח כלמזלג, אשר מדי נתקעהו בדבר מאכל יגישהו אל פינו, למען נלעסהו להשביע בו את קיבתנו?

זה משפט השם ותכליתו, להיות כחכה לצוד בה את הנפש. אך אני לא במזלג ובחכה אבוא בקרבתך. לזאת לא אעלה את שמך על ראש אהבתי. אף לא אדע לכנותך. גם אם אחפש בחפש מחופש שם, אשר יהיה עטרת תפארת למהללך בפי, לא אמצאהו. וכאשר לא אדע לכנותך בשמך, ככה לא אשכיל לשוות לך את תוארך כיאות לך, עליו ייאמר כי ראי מלוטש הוא לדמותך במלואה. בשגם תמורות לאין קצה תתחוללנה במראיך מרגע לרגע. והיה כאשר אשוו לך את הדמות האחת, תיהפכי חיש־מהר כחומר חותם לשונה ממנה. לזאת כלה ונחרצה מעמי, לבלי לשיתך בסוגר הדמות באשר היא, פן אעשה בדמות האחת אשר יצקתי לך כחש בדמותך החדשה מקרוב באה.

לא נפלאת היא, כי כאשר לא אדע שמך ודמותך, ככה לא אדע תכונתך ולא אבין לרוחך. יש אשר תהיי לי לסגולת כל חמדה ויש אשר תיראי לעיני כבת נעוות המרדות. אדמך יעלת חן ואכנך גם סרת־טעם. הנה אומר כי אחות רחמניה את, ולפתע יגיד לבי, כי אך נצורת־לב הנך. פלאיה את בעיני. פלאיה בשמך ובכל המוצאות את מערכי רוחך.

פרק ע"ד¹ קול הנוחם

יש אשר הנוחם יתן בי את קולו בחזקה לאמר: מה לך, כי פיך יהגה על אודותיה אמרי־חכמה, אשר תוכם צפון איולת רבה, ואולי האיולת הוא יסוד מוסדם? ואם באמנה חכם הנך, למה תחכם ככה למענה? הכי לא טוב תעשה בדברך אליה כסל לרוב, כמשפט כל הגברים, בבואם בחברת נשים פותות, לשעשע אותן במהתלות נואלות וגם נקלות, או כי נופת תטופנה שפתותיהם ובחלקות ישיתו להן. לא תמצא האשה חפץ בהגות כבדה ואזניה תיאטמנה לדברי בינה והשכל. היא אל בינתה לא תישען, אף כי אל בינת הגבר.

לעתים, הנוחם אשר בי יקשה לשאול: מה לך כי תזכור כה רבות בקרבתה? מקרים אשר היו לפנים ומעשי קדמוניות תעביר לפניה כבני מרון. לא תאהב האשה לזכור ראשונות. היא אל השעה הזאת תישא את רוחה תמיד. בשעשועי העתה תשגה וזרו לה תפנוקי תמול ושלשום. לו לעצתי תשמע, שכח למענה הרבה, שכח הכל. שכח חכמה ודעת, הגיון וחזיון; שכח מסות ומריבות נושנות; שכח אורח החיים העולה למעלה למשכיל; שכח קורות כל דור ודור; שכח תורות וכל סממני החן אשר במלאכת מחשבת; שכח גם מוסר ואמת, כל משא־נפש רם, בושה והצנע לכת; שכח גם כליון־נפש לאהבת־נפש; שכח חזון אדם המעלה ותפארת אדם. היה כאשר הנך בבית־חומרך, בבשרך ובדמך היה חבור יצרים נקלים; היה כאחד הריקים והפוחזים, איש לא בינות, גבר כאשר הוא. ולראש לכל, השלך מאחרי גיווך המתאוה תאוה, כל נטל הנימוסים, אשר אגרת לך למגינתך. היה כסוס וכפרד או כאיש בער, אשר מאומה לא יחפוץ בלתי אם למלא משאלות לבו. היה אדם, אשר זה עתה קם ויהי, נברא חדש, אדם הראשון. הכי לא ראשון באדם אתה באהבתך לה?

כזאת וכזאת ידבר אלי הנוחם להפליא את מכותי. אך אני לו במענה פי לאמר:

– הה נוחם, נוחם, גם אתה, תחת להיות אוויל כדת אך תתחכם עמדי. הכי חסר־בינות הנך להבין, כי אני השוגה באהבתי, כל קרבן לא יקר לי למענה, אעמוד במריי לבלי להביא על מזבחה גם הגיון והגות, אף להפשיט מעלי כל מדי הכהונה אשר רכשתי לי בבתי שבת תחכמוני? מי יתן ואדע, כי הקרבן הזה יירצה לה. אך אפונה עד מאד, אם לא כאשר תראני במערומי בערוותי, לא תבוז לי שבעתיים. ולאחרי זאת, כאשר אפשוט מעלי את כתונת הפסים, איככה אלבשנה?

הה, מגור בי, פן לא תרצה הפלאיה לקחת ממני גם את מנחת הדעת בי אשר, כאשר אפילה לרגליה.

פרק ע"ה אשרי ואללי לי

מדי אראך פנים־אל־פנים, אשא כוס ישועות בסתרי־רוחי ואומר: כי טוב, כי טוב. אפס, בהסיבך עיניך מנגדי לרגע קטן, חיש־מהר אחוש, כי נפוגותי ונדכיתי עד למאד, כמו לבי עמד דום. לכן יפקדוני חליפות האח ואבוי, אשרי ואללי לי. אשרי, כי מרואי פניך הנני, ואללי, כי לא בכל עת פניך מהלכים עמי.

אשרי, כי מועדי ראיונותינו יהיו לי חגים וזמנים לששון. ואללי לי, כי כל נטף משמחתי מהול נטפי־יגון לרוב, ואך לרגע קטן ישכך הראיון את סערת רוחי, כמו תשקיני מים מלוחים במבטיך.

אשרי, כי גם בשבתי לבדד, את עמדי אחזה צלמך כמו חי לידי, אשמע קולך, אחוש לבב־מבטיך, לך אערוך שיחי והגיגי בך ידבקו. ואללי לי, כי גם בקרבתך אשב למעצבה, כמו רוחי סרה מעלי ולבי בל עמי, נבצר מעמי להישיר מבטי נכחך, לא אוכל דברך בהגיון נכון ובלב שקט, אף הכרת פני תען בי כי איש זועף הנני.

אשרי, כי ימים על ימים ישאני רוחי לשעת הראיון, ויש אשר שבועות לרוב ינקופו עלי בתוחלת הממושכה למראה פניך, והיא אשר תתן אותותיה בכל מערכי־רוחי ובהולם לבי, בהגיונותי ובהגיגי, כל מיתרי־נפשי ערוכים המה לנגדך. ואללי לי, כי משברי הצפיה לך ללא הפוגה ככה יהמו יחמרו בקרבי, ירעישו את מוסדי, עד כי גם בבואי אל הראיון אוסיף ואינשא על משברי הצפיה, כמו טרם הגעתי עדיך, עודני גולה וסר מעמך. לא עוד אחוש את קרבתך, בלתי אם את משא נפשי אליה. לא עוד חיים אראה באור פניך, בלתי אם את הטוב מהם, הלא היא התקוה.

אשרי, כי בשיחי עמך אחצוב תמיד להבות בלשוני, כמו צלחה עלי רוח המתנבאים, לא יהיה עוד דבר אשר יפול בינינו או יעלה בזכרוננו על כל ענין תחת השמש, אשר לא יוציא מפי שצף מלים נרגשות, כחצים שנונים וכחזיזים נמהרים ונמרצים. ואללי לי, כי רוחי הנסערה במורא הוד מראיך, תשית בפי מלים, אשר לא כן ואשר לא חן בהן; כי האמת והחן לא יתנו אותותיהם בלבה, אשר תפרוץ מן הגעש להשמיד על כל סביבותיה כל נפש חיה, כל צמח וכל רמש למינהו. לא תשכון האמת, בלתי אם ברוח טובה ונדיבה המשבבת נפשות, ולא ברוח סער ובער אשר שכול והשמד עמה.

רק אין זאת, כי ממך בי כל החמדה לטוב־טעם וממקורי שצף הזעם; עמך אדרוך בכוכב ובכל־עדיך אשקע במאפליה; את תהרי לי את הששונות ואני אהגה לך את היגונות; בקרבתך ישתרע עמק השושנים, אך בבואי לשם ייהפך לעמק עכור. כאשר תטי אלי מבטך חסד, יפרצו מפי אמרי־שפר כממעיין הנובע. אולם, כאשר לרגע קטן תקניטיני בלא־לב, אקניטך בלא־שכל.

פרק ע"ו והיה כאשר תחזינה עיניך

והיה כאשר תחזינה עיניך מעטה־דשא ירוק אמרי נא: אף הוא אל הדשאים יתבונן, כי בירקותם הרעננה יראה כבראי מלוטש את נעורי החוגגים בחן אביבם.

כאשר תחזינה עיניך את הים רחב הידים בדכי משבריו הרצים ושבים בהתנפצם אל החוף, אמרי נא: אף הוא ירדוף במבטיו אחרי כל גל וגל, ירדוף ולא ישיג, כאשר ירדוף ולא ישיג אחרי מבטי המתנחשלים ללא הרף מלב הגועש כים על פני חלקתו, וכים הוא שקט במצולותיו.

כאשר תחזינה עיניך המון שוקק סואן בחוצות העיר, בעתרת־צלמיו ובתועפות־מראותיו, אך כמו עשוי מקשה אחת, צועד בשצף־חשק אי־לאן, בצו מפקד נעלם החושל עליו, איש את רעהו ידחוף בצד ובכתף, אמרי נא: גם הוא מתבונן במחזה רב הפנים הזה, בזכרו את צלמי האחד בעתרת מראותיו ובתמורותיו הנמהרות, כמו לא נפש אחת בי, בלתי אם קהל נפשות, הצוררות אשה את רעותה וכולן יחד סרות למשמעת רצון עז ונמרץ רב תהפוכות, אשר לא ידע מועדו וחוקו.

כאשר תחזינה עיניך פלג זך, מתפתל בינות לחלוקי אבנים בהר התלול, ובעצם לכתו למסעותיו לקק את רגבי העפר מסביבו וישיר את מזמורו המרנין לאדמה־חמודתו, כמו לא למנעמי־נפשו יפזז וידלג וינהר במירוצו, בלתי אם להרנין את לב האדמה־חמודתו, אמרי נא: כמוהו כפלג הזה, רוחו תישאהו תמיד בכל שיחו ושיגו לשיר תהילתי.

כאשר תחזינה עיניך צל בן־ערביים, יעשה כמו זד מעשהו לקפץ ולדלג בנענועים ללא שחר, כמו רוח עוועים עברתו, אמרי נא: כמוהו כצל המתלהלה הזה, ינוע וינוד ללא דעת וחשבון, כמו בשגעון יתנהג, כי אף הוא מתהלך כצל באהבתו לי.

וכאשר תחזינה עיניך פלגי־אור פולחים במרוצתם את ערימות החשכה, אמרי נא: אף הוא פלג־אור הנהו, אשר צלמי־אופל השגעון סבוהו גם סבבוהו.

פרק ע"ז אז ועתה

אז, בטרם ראיתיך, כניתיך. אך עתה לא אכנך עוד בשמך, אף לא אומר לך אַת, כי גם אני אַת.

אז, בטרך הכרתיך, הייתי אני לי. אך עתה, לא עוד אני לי כי אַת אני ואפסך עוד.

אז, בטרם אהבתיך, היו חיי חלקי וכל היקום נחלתי. אך כעת חיי הם לך כי לך, אף נושלתי מעל נחלתי, כי אַת היקום ולא שלי אַת.

אז היה כל העולם נתון בלבי וכל מלואו לי: צבא הכוכבים, מרבדי הדשאים, ערוגות הפרחים, עצי השדה, כל עץ נותן פרי, המעיינות, הנחלים, הקמות המרהיבות עין, הכל הכל, היה שלי. עך עתה, הה, שודדה, הכל עשקת ממני, את כל עדיי קרעת מעלי. שלחת את ידך ולקחת בשבי את הכוכבים, הפרחים, העצים, המעיינות, הנחלים, הכל, הכל. לא אשמע עוד כל קול, קול צחוק וקול בכי, באזני אשר לי. לא אצחק עוד, בלתי אם עמך, ולא אבכה עוד, בלתי אם על אודותיך. לך אחיה ובך אמות.

אז, נשאתי עיני תמיד אל הבאות. אך עתה, לא עוד באות לי. הכל כבר באני עד תומו.

פרק ע"ח טענה ומענה

הכי בתום לבב או בעורמה מעט שאלתיני פעם: מה לך תהיה לעתים במבטיך, כמו חודר לכליותי, ולעתים, כמו נכלם ונבוך עד למאד? רק אין זאת, כי תחפש במראה־פני זכר רחוק לחזיון המרחף לפניך, או כי בת־דמות הנני ליצור מאד קרוב, אשר היה קנינך ואבד לך בענין רע.

וזה היה מעני־פי:

– אכן, חפש אחפש בצלם תבניתך את בת־חזוני, אשר נהיית בך לעליל, הקרובה לי מאד והרחוקה ממני עד בלי די, החקוקה כחותם על לבי והנעלה מעמי לאין קץ. חפש אחפש בך את אור ששת ימי בראשית ואת כל אשר ערפל חתולתו. חפש אחפש בך את הכלה, אשר עד עולם לא תהיה לי לאשה. חפש אחפש בך את נפשי, אשר לא אדענה עוד. ואולי חפש אחפש בך את אבדן הדבר, אשר לא היה לי מעוד.

פיך פתחת בצחוק־מהתלות ותאמרי:

– אף אני אטה אוזן בוחנת לשיחך ואף נבוכה הנני מאד בדברך. יש אשר גם לא אבין לשכל מליך. אכן, גבוהה גבוהה תדבר. מליץ נשגב הנך ואף חומד לצון אל נכון.

אף הוספת לחקרני:

– מה לך מסב עיניך מעמי, ככל אשר תחתור לבחנני במבטים עקלקלים, לתכן את רוחי, כמו תטיב להביט באין עינים? הצופה במבטים גנובים, הכי לא כמוהו כגנב?

וזה היה מענה־פי:

– את עיני־בשרי אגרע ממך, למען אוכל לשית בך עיני־רוחי, אשר לא אוכל לפקחן כיאות, כל עוד השוקפות אשר במצחי סובאות את מראיך. אני את צלמך אראה לא לבד כמראה עינים, אף כהלך־רוח. כל עליל בך הוא גם חזיון לי, חזיון עוטה הוד ויקוד. איככה אוכל ואביט למישרים במוקדי־פניך?

עוד מלותי על לשוני ושאלתיני גם זאת:

– ולמה פניך יחוורו בשבתך בקרבתי, כאיש אשר מוסר כליותיו יכהו על חטא בו, או כי רגש משטימה יפעמהו, או כי אין ברוחו נכונה? הכי אדע מה הדבר אשר יעיק עליך למראה פני, כמו אני נוכלה אשר כזאת, רעה עד למאד, זדוניה, מפלצתיה ואולי אני… אני… אויבה לך. מה?

וזה היה מעני פי:

– אכן, אויבת את לי, באשר אהבך. הכי לא אחרית אהבה איבה? וזה האות, כי גם ראשיתה, תוכה צפון משטימה מעט. לא אעשה שקר בנפשי לאמר, כי לא אשנאך. לא יפלא כי גם את תשלמי איבה תחת איבה, אם כי לא תאהביני אף במעט.

ותשאליני בהשתאות:

– הכי חוק עולם הוא, כי בעקב האהבה תבוא האיבה?

ואען ואומר:

– אכן ואכן, חוק בל יעבור הוא. הלא בנפשנו נביא את אהבתנו ואיבתנו והנפש היא דם. האוהב והאויב, אנשי־דמים הם. דמים ישתו ודם ישקו. אם כה ואם כה, דם יישפך. האוהב ישפוך דמיו אשר לו והאויב ירחץ פעמיו בדם קרבנו. הלא על זאת גם באהבתנו וגם בשנאתנו יחוורו פנינו ויחמרו דמינו. היין אשר בגביע האהבה אדום הנהו כדם. אף השקוי אשר בכוס הנקמה אדום הנהו.

הקשית לשאול באמרך:

– הכי גם אתה תשקני באחריתי מכוס הנקמה?

ואען ואומר:

– ברית כרתי לשפתי, לדבר אליך אמת גם על כל נעלם, אם טוב ואם רע. יושר לבי – אמרי, ושפתי ברור תמללנה: באמנה, אשטום ואנקום. את אשר נאהב אותו נשנא ואת אשר נקדש אותו נחלל, לחבורתנו ולפצענו. סגולת אהבתנו קוצבה לנו במכסה זעומה. וכאשר נגיע אל שיא־סגולתנו ולבנו לא יכלכל עוד אהבה נוספת בגבורתה, נרד מבלי משים מעלות מספר אחורנית. או אז תשפל רוחנו בקרבנו שככה לנו, לבלי לקום בהר האהבה, אשר בו עלינו. לא יפלא, כי ככל אשר יפלו ידות מאהבתנו, כן תבאנה תחתיהן ידות־שנאה במספר כזה. את נפשו ישנא האיש בשפל אהבתו ואת האשה, ציר אהבתו, ישנא רב יתר, כי ממנה הנסיבה לבוזו לנפשו. כל שנאה, אחריתה לרחוץ פעמיה בדם.

ותשיתי עלי את מבטיך, הנחרצים וגם נפחדים ותאמרי בחן רועד:

– הלא תפחידני בדבריך מאד אירא ואפחד, פן תעשה לי רעה באחריתי, כמו הבטחתי לך דבר או זרעתי בך תקוה, או שקרתי לך כה או כה. אני באמנה שקרנית, אך אל נכון לא תמיד ולא עמך. אף לא פיללתי שתדבר אלי נקם ותבוא עמי בדמים. הכי גם כמוך כאחד האדם? ואני דמה אדמה, כי לא דרך גברים לך וכי כל אשר באשה, אך רעות־רוח היא בעיניך. בשגם אני לא אשה כערכך. הכי מי אני? קנטת־דמות ולא חכמה אף במעט. אוילה אני. אולי גם נקלה. אך לא כן אתה עמדך, כי איש מרום המעלה הנך. שאר רוח לך ובגדולות תתהלך… הכי לא במרומים, מעל להבלים אשר בין גבר לאשה, תרחף תמיד – ובדברך זאת שפכת עלי מבטי־בוז – או כי גם אתה… גם אתה שפל־נפש הנך, כמו יתר הגברים, תשית לך כסות־עינים כמלאך, אך בקרבך יקנן הרוע.

ובדברך זאת, הצמדת את מבטך, השואל והמהתל חליפות, אלי כאבן השואבת. ויהי לי כמו נשאבתי עד תהומי וכל אשר יהמה בבשרי החומדים פרץ אל פי והמלים גלשו מעל לשוני, כמו שכור הייתי, ואומר:

– לא, לא. לא מלאך הנני, אף לא אדם ישר… לא אדם אני… אף כי לא שטן. אולי שד הנני, הנופל אף מן השטן, כי השטן המשחית יסית וידיח את הסרים למשמעתו, לשפות על אש תאוותם נזיד הזדון או מרקחת העגבים. לכן עובדי השטן ימלאו למצער את משאלות־לבם. אך השד לא ירקח כל מרקחת, לא ירקום מזימה, אך קורי־בדים יארוג. אפונה אם גם אני לא סוכסכתי בקורים אשר כאלה, לאחז עיני ועיניך. אך למה תועה לבב אשר כמוני נהייתי לעלוקה לך, למוץ לשד נעוריך ולזרוע רעל באביבך הירוק? אוי לי כי נהייתי זולל. ואת כה יפה, רעננה, ברה וזכה.

ויהי בדברי זאת וצחוק־מהתלות מר פרץ מפיך:

– אני… אני… ברה… זכה?…

צחוקך זה היה כמדקרות ללבי. הבן לא יכולתי, אם על מישבתי, או על מישבתיך, תשחקי, או כי גם שחוקך זה תיחבלת להדיחני מעל פניך, לבל אוסיף לסכסך את לבך בתעתועי־אהבתי, אשר לא שורש ולא ענף לה, אם בבשרך ואם ברוחך.

פרק ע"ט גדולי חקרי לב

גדולים חקרי לב. יש אשר אדמה, כי כל מערכי הרוח במיודעי, ובכל זר העובר ושב לעיני ברחובות העיר, נודעים לי, כמו אקרא מעל הפנים כבספר הפתוח. אך למה לא אוכל לתכן את רוחך אף במעט, כמו מעיין חתום הנך לי.

גדולים חקרי לב. יש אשר אביט אל פני איש ולא מודע לי, אל כל איש אשר אראהו לראשונה בכלי־רכב או אל שולחן הקרואים אל המשתה, ואשמח עליו משוש, כמו מאור פניו ישא אלי בשורת־חיים חדשה, או כי הכרת פניו תען בו, כי בקרב רוחו ילבבני. ולמה זה בשבתי לידך, יש אשר גם מאור פניך יחשיך עלי את יומי בצהרים, כמו המחשכים אשר ינוו בקרבך, יזרמו אלי על כנפי מבטיך הזוהרים? אף ברוב עמל לא אוכל לפענח את האותות בפניך, אם יפיקו אלי רצון או אפס־רצון, כליון־נפש או שאט־נפש, שמחה או עצב, חסד או משפט, חנינה או לעג.

זאת לא זאת, עם רבים מן הזרים לי, יש אשר תהיה לנו שעת רצון להרוס לרגע קטן את חיץ התמיד אשר בין הנפשות, למען שבת יחד. ולמה אני ואת נהיה נפרדים ללא הפוגה ואיש לנפשו ישב? הכי חוק עולם הוא, כי ארובות הנשמות לא תיפתחנה להמטיר אשה לרעותה את מן האמת? הכי קרובי־רגש לא ידעו מה צפון במצולות הלבבות? הכי הנפש, אשר היא מאור חיינו, תוכה צפון מחשכים?

גדולים חקרי לב הזולת. בשגם אף מאויי־לבנו סוד כמוס הוא לנו. ככה לא אדע גם אני, אם אוהבך עד לבלי די או אשנאך לבלי קץ. או כי למען זאת אתן לך את תעצומות אהבתי, לכפר בהן על עוצם שנאתי לך.

פרק פ' יהי נא לרצון לפניך שי קטן זה

יהי נא לרצון לפניך שי קטן זה, הוא משא עושר אהבתי, משא שגיונות. לא אוכל עוד לחיות, בלתי אם כנושא שי לך.

נמשלתי לשכיר־יום, אשר כל משא לא יכבד עליו להטריף לחם חוקו. ואני הלא שכיר־נצח הנני, להטריפך לחם חוק אהבתך ותהילתך.

כל פרי מגדים מן הרוח באנוש, מרחשי־לב, מן השכל הטוב ואף מן השגעון הנלבב. כל הגיון טמיר ונעלם, כל מתק שיר, ואף כל מרי כאב אשר בי, שומה עלי להביאם שי לך.

את ילקוט המסות והתלאות תניני להניחו לרגלך.

כל שהגיתי, כל ששרתי, כל אשר צערתי ואשר מרתי וזהרתי, לך כי לך הוא.

קחי נא ממני את משא עושרי ברוח, הרובץ עלי כמארת הדלות. פדיני נא מרדת שחת אל תוך תהומי.

יהיה נא לרצון לפניך עושרי הדל. פחדים בקרבי, פן אף אבני החן, החצובות במכרות החכמים אשר מעולם, תהיינה נבלי־חרש בעיניך.

למה אכחד מלפניך? כל צקון שיחי אך לבליל שגעון ייהפך בי, אם לא אליך אערכנו.

פרק פ"א מה טוב ומה רע שבתנו יחד

מה טוב ומה רע שבתנו יחד לעתים, בערבים או בבקרים. הלא יש אשר נשב ללא אמרים, כמו שני זרים, שני הרים, שני מרים, שני צרים, שני יסעורים, שני ערערים.

מה רע ומה טוב שבתנו יחד לעתים, בערבים ובבקרים. הלא יש אשר נשב ללא אמרים, כמו שני פרפרים, שתי צפּרים, צמד אשרים.

מה טוב ומה רע שבתנו יחד לעתים בגנים, כמו כל השעות העפות, הנוהרות למעדנים, סוגות בשושנים. אך יש אשר גם הרגעים ינחתו בנו כמו חוחים וכל העצים מסביבנו המה אך אלונים בוכים.

מה טובו שעות שבתנו יחד ומה דלו. יש אשר מנשרים קלו, ויש אשר כשורים כבדים יצעדו בעצלתיים וללא הדים. הנה משק כנפי מלאכים מעל לראשינו נשמע, והנה לא נדע עד מה, אם צלם אנשים לנו או מראה פני שדים.

אהה, איכה אשא כי טוב על לשוני אף בשבתנו יחד, בזכרי, כי פגישותינו נאות־דשא צרים המה במדבר פרידותינו הנרחבות? ואיכה אומר כי טוב, אם גם בימים בלעדיך תאיר השמש לארץ ולדרים עליה, הירח והכוכבים יפיצו את נוגהם המשובב נפשות? ימים בלעדיך אך שלכת עלים המה. אפס, גם בשבתי בקרב ערימת השלכת אשמע את צלצלי מורה השעות, אשר יביא במספר, כבשורות, את השעות, אשר תבואנה אל קרבי כדלף שממונות ויגונות. זאת לא זאת, כי גם כנפי־רננים תגדנה זמירות, פסנתרין ירנינו מנגינות, חלב הפרות יתן קול־זמר בשקשקו אל הדלי וחלב האמהות ייגר אל פי העוללים בקול ענות שמחה וששון. איכה אשא זאת, אם גם בימים בלעדיך תבל בל־תימוט, המעינות שוקקים בנחלים, אניות תפלסנה את נתיבן על פני הימים, האדמה תלבש מעטה הדשא הירוק, הקשת תשחק בשלל־צבעיה, ילדי־חן ישתובבו בככרות ובגנים, המוני־אדם יצעדו בחוצות, בנשפי־חשק ירונן אף ירועע והחכמים בקתדראותיהם ישבו בגאוה ובגאון להפיץ תורות, אשר בדו להם מלבם, ולפענח חידות כל דור ודור, כמו לא יקום דור על דור לשים לכחש את רובי תורותיו.

מה רבו השמחה והיגון בשבתנו יחד. ואיכה אבין בעתותי־פרידתנו פשר לחיי, אם לא את תכליתם?

פרק פ"ב חלחלה לי

אל תמונת אמך המתה, המתנוססת על הקיר בחדרך, הבטתי ואתחלחל: הלא כמוך כמוה, אחד צלמכן קו לקו, כמו בוראכן עשכן במתכונת האחת. עד ככה תואמות הנכן, כי לרגע קטן נסתם ממני אם לא התמונה על הקיר, כמוך רכה בשנים, אך צלמך הוא, או כי אך משוגה היתה מעם היוצר לברוא את האם בשנית בתבניתך, לבלי לעשותך בריאה חדשה אף במעט. לא אביתי, כי תהיה לי עוד אחת כמוך על פניך, ולו זו אמך הורתך.

לא יצור אדם הנך לי, בלתי אם חזיון־חלום. לא טוב החלום בהישנותו. אך אשר אין משלו, נשגב הנהו. כל רם ונישא ראשיתו בו. לא אוכל כלכל את הדעת, כי במועד טרם־דור, התהלכה עלי אדמות אחת אשר כמוך. אני ככה אחזך: אחת אין שניה להמשיל לה ולהחבירה, מראשית הימים ועד אחריתם. לא אוהב את הסובב הולך ועל עקבותיו שב. רעה עיני באשר כבר היה לעולמים.

ויהי כאשר הוספתי להביט אל התמונה ולהתחקות על תוויה ואראה, כי לא לבד תואמי־תואר הנכן, כי אם גם אל נכון תמימי־גורל. אף היא, ארשת פניה לא תשבות אף לרגע ורוחה ישאה תמיד אי־לאן, עקב אשר ירטה לה הדרך. אף בפניה תתן התאפקות נחפזה את אותותיה, כמו שמה רסן ביצר־חייה, לבל יוציא דבר אל הפועל, למען אשר אל נכון רק את תהיי פעלה אין־שני־לו. בשגם גם בפניה תראה העין הבוחנת את שאט הנפש לכל, לאמר, לחיים באשר הם.

אמי מתה בדמי ימיה, רכה בשנים, כאשר היא נשקפת בתמונה. אני אז עוד עוללה, לא גדלתי על ברכי אם. לכן אפסיה אני אשר כזאת. נפשה לא חשקה בחיים – הגדת לי, ואני אז מביט אל התמונה, כמו בחנת את מחשבותי למראיה.

אף הגדת נוספות: יפת־חן היתה אמי. אך לא אהבה לשוות לפניה יתרון חן ויופי. נקעה נפשה מהיות יפה. שמלות יפות היו למורת־רוחה. בתפרה לה שמלה חדשה לא לבשה אותה, עד אשר אחת מרעותיה או מבנות־משפחתה לבשה אותה ימים על ימים, למען לא יכירו בה, כי חדשה היא לה. בושה וגם נכלמה להופיע בקרב האנשים במחלצה חדשה, אשר תמשוך כל עין. הכי אין זה אות, כי היא בושה בחייה?

כזאת וכזאת דברת אלי ואני משיחך זה בנתי היטב, מה מאד קרובה אַת לאמך ברוחך. צאצאה נאמנה הנך לה, שאריה לה. ועל זאת לבי עלי דוי. כאמך הנך יונה הומיה להיחבא בחגוי הסלע בסתר המדריגה, למען תכלאי את החיים בקרבך, לבל יהיו להם מהלכים על פני חוץ.

בתמונת אמך המתה המתנוססת על קיר חדרך התבוננתי ואראה, כי אף היא טל ילדות ילון במבטה וצעיף הבתולים פרוש על פניה, כמו עלתה לזבול הנצח בטרם דבק בה אבק הדרכים אשר לגבר באשה. איתן מושבה במחבוא האביב הפורח לעד. הלא נשקפה היא כיצור, אשר רק צלם בת־תמותה לו. אך עוד אחת מעט תעשה לה כנף ותמריא הרחק מפה.

בהצמידי את מבטי אל התמונה, היתה היא לי ראי מלוטש להביט בו אל צלמך החי, כי רוחי לא יעמוד בי לשית עיני בך. שבתי וראיתי, כי כמוה כמוך פניכן מועדות לעוף מזה והלאה. אך הבן לא אוכל: אל אן תלכו למסעיכן? הכי קול דוד ידפוק על לבכן מאפסי־מרחקים, לשית אליו את פעמיכן, או כי מפלט תחישו לכן מן הדוד אשר מקרוב או מרחוק יארוב לכן. שתיכן איילות נרדפות, בקרבכן הטלטלה, נפשכן כף הקלע. לא תוכלו שאת נטל יפיכן. שתיכן תאמרו אל נכון בלבבכן, כי היפעה באשה אך קללה היא לה.

אל תמונת אמך המתה, המתנוססת על קיר חדרך, הבטתי ואתחלחל. לפתע נפקחו עיני־שכלי להבין פשר מבטיך, אשר היה סתום ממני עד כה. למרחקים ישוטו, לשחר את הצפון ברחם הבטרם. אף במראיך כבמראה אמך חקוק אות בטרם: בטרם הקדושים, בטרם הכלולות, בטרם אהבה, בטרם כל מתת וחמדה. אשר בטרם בא, הוא היש במלואו. ויען כי שתיכן הטרמתן ונעצרתן לעמוד על הסף, לכן תתחולל בכל חזותכן מרוצה רבתי, כמוה כרדיפה אחרי הדבר, אשר מפניו תברחו אל סתר המדריגה. אך הכי לא יהיה בטרם הכל כמו ככלות הכל? הבלימה היא מחוז־חפצכן. אך מרוצתכן היא גם קפאונכן. נמשלתן לצפור על שרעף, אשר רק השרעף ינוע במשב הרוח, אך הצפור לנפשה תעמוד לבטח ללא נוע. ככה גם אתן במעופכן, על כל שרעף דק מן הדק, כמו קפאה הגותכן, יען כי העתים תעמודנה דום מסביבכן.

אל תמונת אמך המתה, המתנוססת על הקיר, הבטתי ואתחלחל בראותי, כי את והורתך אחת לכן המולדה והמוּעדה. כמו גם מותה ניגר אל קרב חייך, עד כי כל מנת חיים אשר בך מהולה מנת מות אשר לה. לזאת, ששונך מהול עצב ושחוקך דמעה. רק אין זאת, כי במחבוא גווך הרענן יקנן החולי אשר בכליון־נפש.

פרק פ"ג לא אחת את לי

לא אחת את לי, בלתי אם כפל־דמות, לכן אהבך כפליים. אהבך בך ובאמך הורתך, בגזע ובענף גם יחד. כאיל נאחזתי בסבך הענף.

מנה אחת אפיים את לי. לכן אפיים אכרע ואשתחוה לפניך.

ותהיינה עיני צופיות בך ובאמך, ותישיר גם היא את מבטיה נכחי ותאמר לי: בני, אני היום ילדתיך.

ואחרד ואשמח, כי פי שניים רוממתי באהבתי. האהבה האחת הרתה ללדת את השניה. אך את לא תאהביני אף במעט. זה משפט האיש והאשה, כי מגמת פניהם מהוריהם והלאה, למען ישובו לשזור את פתיל החיים בדור בא. לא כן את עמדך, כי לא בת דורך הנך. חייך וחיי הורתך מעשה משזר, יחדיו נשקו, לא תוכלי עוד להינתק ממנה, לבעבור תדבקי באיש. עמקת שבת בקרב מכורתך, נצמדת לאהבת־אם, עד כי לא תוכלי עוד לכלכל אהבת גבר. הבן והבת ישאו את רוחם מן ההורים והלאה, למען לא יביטו אל פניהם הבלים מזוקן. אך את הבת לאם, אשר עלומיה קמו בה גם במותה וכל בתולי־יופיה נצררו במראיה. לכן תיעגני לנצח באמך ולא תאהבי עוד איש.

ככה דמיתי, ככה הגיתי, בהביטי אל תמונת אמך המתה, המתנוססת על קיר חדרך. אך מי יתנני ואדע, אם כל ההגות הזאת אשר תפעמני על אודותיך, לא תהיה בלתי אם משוגה עמי ותעתועי־לבב. הלא שיכור הנני, גבר הלום יין האהבה. אם לא אשגה בדמיונות, אך איש בער ופותה הנני, או כי חושי בי התבלעו.

פרק פ"ד חשקה נפשי

חשקה נפשי לספר לך את כל סוד־שיחי עם נפשי. אך, אהה, תהום בי לא אוכל חקרנה.

חשקה נפשי לפתוח את כל סגור לבי, למען אוקיע לפניך את כל יצרי הנתעבים. אך, אהה, תהום כרויה בינינו, לא אוכל עברנה.

חשקה נפשי להגיד לך קושט דבר אמת מכל אשר יהרה ויהגה הגבר בסתר רעיונו על אודות האשה. אך, אהה, תהום יפריד בין הגיון הלב, לשיח הפה לא אוכל גשרנה.

חשקה נפשי להביע לך במלים נאמנות עד תכלית, את הפחדים המהלכים בקרבי, פן עורער עד היסוד מוסדי־שכלי ואך איש חסר־בינות הנני. אולם, אהה, נפשי יודעת עד למאד, כי אף מתהום שגעוני ידלק בי לפיד השכל הטוב, לא אוכל כבותו.

פרק פ"ה כבשת הדוי

שיח קצר היה לנו ואני אזכרהו, כמו ארוכה היתה מידתו עד למאד. את אמרת:

– כאשר אחזה לי אני, מועקת־סתרים רובצת על רוחך. הכי הזכות לי לשאול מה פשרה?

ואען לאמר:

– אף אני לא אדע פשרה. אך אחת אדע, כי לא ספיח הוא מענבי הזעם אשר גדלו בכרם הדורות, בלתי אם ראשית הגז מכבשת הדוי, אשר טרם היתה לעולמים.

ותאמרי אלי בלעג מעט:

– הבאמנה תדמה בנפשך, כי הכבשה הדוויה הזאת בת־משק נפשך היא וטרם יצאה עד כה לרעות בנשמת אנוש? הכי ראשון באדם אתה?

ואען לאמר:

– באמנה ראשון הנני להאכיל מבשרי את הכבשה הזאת. כל נוצר באדם ראשון באדם הנהו. אכן, ספר היגונות עתיק לימים. אך כל נבון־לב יכתוב פרשה חדשה בספר הזה. מודעת היא, כי כל לב צמא־דעת, אשר תוכה צפון מכאובים, יביא עמו בהיולדו זן־יגונים חדש מצרור המור המר, טרם בא כבושם הזה.

ותאמרי במרי היתול:

– הבאמנה תתיימר לאמר, כי המועקה הזאת, אשר תהיה בך כמסוס נוסס, חדשה היא מראשיתה ועד אחריתה? אשרי המאמין, ולו גם על שוא, כי בחיר הנהו.

ואען לאמר:

– לא בחיר ולא בכור, אך יורש נאמן הנני לסבל המורשה מאבות־אבותי. אפס, בקרב לבבותיהם פרחו רק הנצנים ובי הם עשו פרחי לענה ורוש. לא ראשון הנני ועם זאת ראשון. אבות־אבותי אכלו בוסר, אך נפשי תקהה והממארה אשר בי גאה תגאה. ותהי לנגע רע.

ותוסיפי לחקרני:

– ומי נטע בלבך גאוות־דלים זו להאמין בבטחה, כי בך לבדך דבק הנגע הרע הזה? בשגם אף לא תדע לקראו בשם כמו.

ואען לאמר:

– אכן, פלאי הוא כאבי לי, כאשר את הנך פלאית לי. אך אשר לא יוודע לי בשמו חי וקיים הנהו על אחת שבע, כאשר את תחיי לפני עד לאין קץ.

פרק פ"ו על הזכרונות ועל הצפרים

אף אומר אחד לא נשכח מעמי, מכל שיח אשר נפל בינינו. לא ייפלא, כי נחרתו בזכרוני גם פרקי הדברים על הזכרון, אשר נהיו לציר המריבה בינינו. אני, בהול על רוחי, פתחתי לדבר נגידים על הענין ההוא, כאחד שופט מגבוה לאמר:

– נאמני הרוח לא ישכחו דבר. כל המקרים אשר התרגשו עליהם או התחוללו בקרבם, שמורים בזכרונם, כל עוד הנשמה בקרבם. נמשלה נפשם לנהר איתן, אשר גם בזרמו כי עז לא יאבד אף נטף.

אך יצאו המלים מפי ופניך לבשו קדרות רוגז ומבטייך הנפחדים הפיקו השתאות. חיש־מהר ניחשתי, כי בפחזותי הבעתי מלים, אשר נהיו כצנינים ללבך. בשגם לא אחת הוכחתיך על פניך ברמזי־מלים, על תכונתך לשכוח כל מעשה אשר התחולל וכל דע אשר חווינו, אַת ואני, תמול ושלשום, כמו אין זכרון בלבך לראשונות. הכל נמחק שם, וכל רגשתך נתונה רק לרגע הזה, האחד. ואם כי עיני ראו ולבי בן, כי היטב חרה לך על אשר חרצתי את משפטי במלים כמסמרות נטועים, הוספתי איולת כאיש, אשר בבקשו לחלץ נפשו מן הפח יפול באפס יד אל הפחת. ואמרתי:

– אכן, זו דעתי הנחרצה. אנשי המעלה ואצילי הרוח לא ישכחו דבר. כל מוצאותיהם יחיו לפניהם ובקרבם תמיד. רוחם הוא אוצר־זכרונם. האצילים אנשי־יחש הם ואל כל המקרים אשר יפלו בגבולות־רוחם יירתקו בעבותות היחש. הכי מה הוא האדם? מכלול־מקריו. אשר לבו תמים, כל הקורות בו ומסביבו נחרתות כתומן בזכרונו ונחקקות על לוח־לבו, לא תמושנה משם. אך אשר לבו חלל בקרבו, כל המקרים והמעשים יהיו חיש־מהר לפגרים בקרבו, לא כי הם יפלו מראשיתם חללים אל קרבו. נפשו לא תהיה בית גנזים לחיי־רוחו, בלתי אם עמק רפאים, ולא ספוג, כי אם משפך. דבר לא יבוא אל קרבה, אך דרכה יעבור; כל ענין אשר תחת השמש לא יהיה בה תושב, בלתי אם הלך. הכי לא בזאת יתהלל איש, כי אוצר־זכרונו מלא מזן אל זן וחדרי לבו רבים הם, חדר לפנים מחדר, בכולם שולחנות ערוכים כל מטעמי חיים? אך הנבוב ריק מן הזכרונות ואף נווהו דל, רק חדר אחד בו, אשר יהיה לו למעון־מגורים, לחדר המשכב ולמקום התנור והכירים ואף כל אורח נכבד יובא לשם. אין בו אוהל מועד להגיגי־לב, אין בו משכן לחולפות. דברי תמול ושלשום לא יזכרו ולא יפקדו. כל חיי הרוח באנוש יהיו כציץ נובל וכצל הפורח. דבר לא יכה בו שורש למעמקים. איש־אין־זכרון, כמוהו כחתולה הלזו, אשר כל מקריה הם ילדי הרגע, הכל בה חלוף. אשר לא יזכור דבר, גם לא יוקיר מאומה, ואשר לא ישית כל ענין כחותם על לבו, אך חסר־לב הנו. אשר לא תמול ושלשום לו, יחשו לא יחש וניבו לא ניב. כל מחשבותיו ורגשיו אך בועות־קצף הן. איכה ישמור אמונים לזולתו, אם לא נאמן הוא לחיי רוחו?

ויהי בדברי זאת וידאב בי לבי על כי הכאבתי לך ככה. שבתי וראיתי, כי ענני הרוגז הקלים בפניך נהיו לעבים כבדים וההשתאות במבטך נשקפה כתמהון מחרדת־לב. ואחשוב כי עוד אחת מעט תתני עלי בקולך גערת זעם ובוז גם יחד. אפס את עצרת ברוחך ותאמרי בנחת, כמו מדקרות דברי לא נגעו אל לבך אף במעט. אף קולך היה כמו חוגג נצחונך:

– דבריך נכוחים עד למאד. אשר לא יזכור דבר לא יאהב דבר, ואשר לא יאהב, כמוהו ככלי ריק. החיים ימותו בקרבו. אף אני כחתולה קצרת־זכרון. לזאת כמוה כמוני. אשה קטנה אני. רפת־שכל. אין בי כל תמול ושלשום… כל… כל… חוחיה אני. קיקיונית אני. כזו אני. אפסיה. הבן לא אוכל, איככה איש חי אשר כמוך, זוכר הכל, יודע ומבין הכל, מוציא שעות לריק בחברת אפסיה אשר כמוני. לא אזכור דבר ומאומה לא אדע.

מלייך עברו כחרבות בין בתרי לבי. אכן, הפלאת את מכותיך בי. רק אין זאת אמרתי, כי תחת להוכיחני בלעג ובבוז נגלים, על אשר דברתי בך נקלות ונשאתי עליך את משל החתולה, אשר אור הזכרון לא יגיה את מחשכי חייה, בחרת לייסרני באמרך חן־חן והידד לשיחי הנואל, המשפילך.

חכם לבך עד למאד. היטב תדעי, כי בהשפילך נפשך אישפל אני שבעים ושבע. הכי מה סגולה נותרה לי בחיי, אחרי אשר שלחתי את פי בנפשך, אשר היא יקר־סגולתי, כל בה חיי רוחי? ועם זאת הלא רב יתר ממענה פיך העיד בך קור־רוחך, בשמעך את רמזי־גידופי לך, כי באמנה מארת החשכה מקננת בך וכי כל קשרי היחש זרו לרוחך. לא שורש ולא ענף לך על אדמת הבחירה אשר לאהבה העזה כחיים וכמות. אף לא תביני לרוח האיש, אשר באהבתו, כל עצמותיו תאמרנה אש־אש ולבו כים נגרש, האדמה תרעד תחת רגליו וכל היקום יהיה לו למדבר שממה, באין אור פני הנאהבה עמו. והנה לך, לכזאת כאשר הנך, השלכתי לרגליך את גאון הגבר אשר בי, את כבשן רגשי, את הימנונות שרעפי, את ההוד והיקוד אשר לנשמתי. הה, שוד, הה, שבר.

חמתי בערה בקרבי ואני בחמתי, אף על אפי ועל חמתי, הוספתי לדבר אשר כן ואשר לא כן, אשר הגיוני שת לפי ואשר מראש ידעתי, כי אך משוגה עמי. נשאתי את משאי בבטחון־משנה כמשפט האנשים, אשר השפק יכרסם את לבם, לאמר:

– אחת דברתי ולא אשנה. יקרת לי מאד בחינך כי רב. הנך היפה בנשים וכליל כל הסגולות הנעלות. אפס, תחסרי אך מעט מהיות שולמית, לאמר, כלילת השלימות, גולת הכותרת אשר לגזע הנשים… והמעט הזה הוא רב מאד, כי הוא זה כל האדם, חלק אלוה ממעל. אלהים השלהבת; האדם בן־רשף ממנה. וכאשר אלהים השלהבת זוכר כל הנשכחות, ולזאת חיי־עולמים בו, ככה גם האיש בן הרשף יכובד לפי מעלת זכרונו ולפי מכסת החיים אשר נצררה בקרבו. אשר לי, אוכל לאמר זה איש ואנוהו רק לאיש, אשר חונן בסגולת הזכרון הטוב. אהבתי כי יזכור אדם כל קורותיו, אף כל נופיו, אשר ניקרו לפניו כל ימי חייו עלי אדמות, כל קול וכל דמות, כל צחוק וכל בכי, כי יהיו חקוקים בלבו אביו ואמו, שארי־בשרו, רעיו ומיודעיו, כל פרק אהבה וכל דבר אכזב, כל מאמר החכם וכל הגות בנפשו. פתיל הזכרון כמוהו כפתיל החיים.

לא צפור דרור האדם, ללא כל מוסרות ועבותות. וכאשר אחזה לי אני, אוצר הזכרון בצפור, מידתו רחבה אף מבאדם. כי היא תחקוק על לוח־לבה לזכרון את כל מבואות היקום ומוצאותיו, מרחקיו ומרומיו, כל הארחות אשר עברה בהם וכל התלאות והמסות אשר השתרגו עליה. הצפור זכור תזכור הרבה. הצפור קלת הכנף, כבדת הזכרונות, אולי יותר מכל היצורים האחרים. עקב זכרונה הנמרץ תדע רבות: תדע מועדי בוקר וערב, תדע לשיר ולעוף. לה אוזן בוחנת צלילים ואף עין צופיה לה. הלא לזאת נכנה בשם צפור, כי תקום עם שחר בהיות הצפירה ובזכרונה תחרות את כל מקריה ומעשיה כמו בצפורן… הצפור… קרנים יוצאות מזכרונה, כאשר קרני־אור תצאנה מן הצפירה… הצפור… רבות תזכור, אם כי כה מעטות משאלותיה. תני לצפור חופן קש, רגבים מעט, בדל־ענף, נוצות מספר, ומצא לה לבנות את קנה, לה ולגוזליה. ובני אדם הלא לא צפרים הננו…

לפתע הבטתי אליך ואראה בפניך לא אותות רוגז או השתאות, אף לא תמהון, בלתי אם אימה ומגור. מבטייך שאלו בעליל: הכי לא משוגע האיש? כן, כן, הכרת פנייך ענתה בך, כי כמשוגע הנני בעיניך. ככה באימה, המהולה, אמנם, בתיאבון דעת, יביטו אנשי השכל הטוב אל פני חסרי־דעה. ככה הבטת, לא כי הפעם התבוננת אלי, אף שאלת וקולך הפיק רחמים רב יתר מאשר רוגז?

– הבן לא אוכל למליך על הצפרים. אי מזה באו הצפרים אל פיך? הכי היו הצפרים בראש שיחנו?

– לא – עניתי לתומי – ראש שיחנו היה אוצר הזכרון ודבר הצפרים היה בפי רק משל.

– ואני לא שמעתי מפיך מאומה בלתי אם קול דברים על הצפרים ושוב צפרים – אמרת במראה תם, אשר עורר בי חלחלה והעטה את נפשי בבושת וכלימה.

נדכאתי עד למאד. ראיתי בעליל, כי לא לבד היום ישכיח מלבך כל מקרי התמול. אף בשעה הזאת שכחת באחרית שיחתנו את ראשיתה, או כי אף בעת שמעך אותה לא נתת אוזן קשבת לה. את כל מלי נשא הרוח ורק צפצוף־צפרים עלה באזניך מפי.

פרק פ"ז בדד ישבתי בחדרי

בדד ישבתי בחדרי ולא הייתי בדד. את היית בקרבתי, ניצבה כמו חיה לפני. לרגע קט עברני הרעיון: הבה אושיט ידי ואגע בך. נוסגותי מפחד, פן עוד אחת מעט אפת לדמיוני הנעווה, לשוות גם לבדים את תואר העליל, ואחבק צל־צלמך, כמו גוויה היא לי. ומי לידי יתקע, אם לא, ברבות הימים, אתנהג בשגעון גם לעיני האנשים וצללי־תוהו ישפכו עלי את שלטונם.

קמתי עד מהרה לברוח מנווי הבודד ולצאת לרחובות הקריה, להתערב עם המוני אדם בשאונם. אך גם שם ארחת לי לחברה, כי נחזית אלי בכל תבנית אשה עוברת ושבה, אף בכל צלמי הדברים אשר אין בהם רוח חיים: בניד ענפי העצים, בנפנוף הוילונות בחלונות הבתים, ברצי כלי רכב האצים ורצים, כמו אצלת תווי מראיך לכל דמות באשר היא. בכל נשקפת אלי.

זאת לא זאת, כי כל אשר חושי הגידו לי בעליל, אשר לא כמוהו כמוך, נסך בי את קסמיך על אחת שבע, בתתי אל לבי, כי אך נפש חיה אחת שוכנת בכל ולזאת העניק הבורא לכל נברא את צלמו האחד לשית פדות בינו לבין יצר הברואים אשר נפשם קשורה בנפשו. הנה כי כן, שוויתיך לנגדי בכל הרף עין, גם כאשר היטב ידעתי, כי לא אראך עין בעין. אהה, יען כי קרבת לי עד למאד ופניך התהלכו לפני ולא חדלו, היטב חרה לי, כי על אף זאת לא תצאי ולא תבואי עמי. רק אין זאת כי רחקת ממני לאין גבול, נטשת אותי והלכת לך אל קצוי־תבל.

מבלי משים פעמני רעיון, כי יען אשר גם בהעדרך לידי הנך עמי, הלא גם כאשר תהיי שוכנת עפר, חייך יעמדו בך. את לא תמותי. את לא תמותי עד עולם, כי העולם נתון בך. אם ככה, לא אמות אף אני ורוח אפיך תחייני תמיד.

ויהי בהגותי בזאת ואתחלחל לאמר: הכי לא משפט משוגע לאיש, אשר יעלה רעיון חסר־שחר כזה על לבו? אמרתי: אם ככה, לא אוסיף להגות בזאת, לאמר, בך. אפס, לא יכולתי להבריח את הרעיון מלבי. לכן שבתי וברחתי אל נווי הבודד עמך ואפלס לי נתיב בקרב קהל העוברים והשבים חיש־חיש, כאיש הנושא בזרועותיו אוצר יקר לחסות עליו מפני רודפיו. רבים לטשו את מבטיהם עלי במרוצתי וכמו התחקו על עקבותי.

אף אחרי אשר באתי במחבוא־חדרי לא מצאתי מפלט לי. היה היה לי כמו הקהל הסואן, בהתבוננו אל האוצר היקר אשר בידי, רדף אחרי והשיגני גם בין ארבעת קירותי, להוציא את שללי מידי. אף בסתר־נווי הוצגתי לראוה וכדג בחכה פרפרתי בקרב הקהל הרב, אשר לטש עלי את מבטיו לתכון את המשוגה אשר ברוחי. לזאת ברחתי בשנית מנווי הנבדל, לחפש לי מחבוא מכליון־נפשי אליך, בקרב הקהל הסואן ברחובות הקריה.

פרק פ"ח דבר הפליט

אוי לי, כי לפליט נהייתי. אין לי עמך בלתי אם הבריחה ממך או כי הרדיפה אחריך. אך הכי לא יהיה גם הרודף כפליט הבורח?

אנה מפניך אברח? גם במרוצתי ממך, אלייך ארוץ. אך טלטלה לי וטלטלה בי. גולה הנני תמיד. אף בצל קורת ביתי אערוך גלות וגולה אהיה בקרב ערב הרב בחוצות. הכי את הבל אחי הרגתי כקין, כי נטל עלי להיות נע ונד? האין זאת כי נתמכרתי כעבד לקסמי יופיך והבל היופי? רוחי לא יעמוד בי להגות כל רעיון עד תומו, פן ייהפך לרועץ לי להעיד בי, כי אין ברוחי נכונה. ולא על זאת לבי דווי כי הרבים, אשר יראוני נישא כרוח עוועים על פני חוצות לחפש את שאהבה נפשי, ישימוני למשוגע. כי אם על זאת, כי אין מהם יודע, אשר לא לי, כי אם לך, משוגע הנני.

סלחי נא לרעש־מלי. סלחי נא לשאגתי, אם לא סלחת למשוגתי. אשווע אליך לאין קץ כי קרובה הנך לי ללא גבול. כל מעייני בך, כל הגיגי לך. אשפוך שיחי תמיד באזניך, ואת כמו לא תשמעיני. לכן אשאג: האזיני. יש אשר אתן את לבי לדבר אליך בקול דממה דקה ומבלי משים אתן קולי בצעקה. הבן לא אוכל: למה כל לחש בי, יקום לרעש בהגיגי בך? אפס גם רוח חרישית, בפלסה נתיבה בנקיקי הסלעים, תישמע כפרץ צווחה. ואני מבין נקיקי־לבי אדבר אליך. לא חטאתי היא, אשר קולי יהיה לעתים כרעם בגלגל. אהבתי לך תרעימני אף תכעיסני כעס. איככה זה נפלתי אני, היליל בן שחר, ממרומי לנשק עפרות רגליך. סער אחוש ודממה אף לא מעט. מפחד פתאום אצעק. אך בעקב צעקתי, יגבר פחדי רב יתר. אימה בי, פן יום יבוא ולקול זעקתי יתקהלו רבים משער בת רבים אל שער בת יחיד אשר לי לקשרני בחבלים, לנהלני ולהביאני אל בית מועד לחולי נפש.

וי לי, וי, מדמיוני הרוקד ומלבי היוקד ומזכרוני הפוקד. שיכור בי דמי. רוחי יזוב דם. שכלי סחרחר. מר חלקי אף מן השיכור, אשר את מנת־רעלו ישתה מן הכוס דרך פיו אל קרבו, ואני אשת את רעלי מקובעת התרעלה אשר בנפשי. את דמי אסבא ואתלעלע. גפן פוריה עשאני יוצרי והאל דרכני בגת. אל תגידי בגת. הגידי, הגידי בגת: לא באר מים חיים אני, כי אם באר מים מות. איכה אחיה מרוח הפרצים אשר בי?

רבים אומרים: הישמר לך ממשאלות הגוויה, אשר לא תדענה שבעה. ואני אומר: הישמר לך מן הרוח אשר כעלוקה תאמר תמיד הב־הב.

רבים אומרים: לא תתורו אחרי לבבכם, קן היצרים הרעים, אשר יורידוך למטה להיות כמוך כבהמה. ואני אומר: לא תתורו אחרי רוחכם העולה למעלה, כי הלמעלה ברוח הוא אך תהום רבה.

רבים אומרים: הגוויה היא בת נעוות המרדות. ואני אומר: כל רוח באנוש הוא רוח־עוועים.

וי לי, וי, מכל יצר רע בי הנותן בי אשר זרה. אך גם וי לי, וי מכל יצר טוב בי, השולח אש קודש בעצמותי. כאבי לעתים זך ולעתים נעכר עד למאד. באזני מי אשפוך את מרי שיחי, אם אַת לא תהיי אוזן קשבת לי? אדברה אל אחי ורעי והמה כנכרים לי. לא אבין עוד לרוח איש, ואיש לא יבין לרוחי. אראה צלמי־גוויות אצים רצים ואדם אין. ואני אל נכון אהיה בעיני האנשים כאחד מקהל הרפאים. אהיה מת לעיניהם ואך אהיה חי לפניך. הכי לא פליט הנני מקהל אדם והמונו, למען איסתר מהם עמך?

פרק פ"ט ברתוקות היחש

שברתי את כל החרצובות אשר רתקוני לעולם ומלואו, קרעתי את כל הלולאות אשר חברוני למשפחת האדם, למען אתן דמי לרוחי. אך נפשי לא שבה למנוחות, כי היא נקשרה בך, בת־אל־דמי. הסירותי מעלי כל עול, ניתקתי מוסדות כל דור ודור, למען אהיה בודד בכל מועדי על פני ארץ רבה. אך לא קרבתי אל נפשי לגאלה, כי את ניצבת כחיץ ביני לבין נפשי יחידתי. עד עולם לא ייקרא לי עוד דרור, אחרי אשר הובאתי ברתוקות היחש עמך. אך לשוא אעשה שקר בנפשי, כי נפשי לי. היא לך כי לך. חיים לא אראה עמך, אך גם מות לא אוכל לראות בלעדיך. אמרתי בחפזי לשלוח את ידי בנפשי, להיאסף אל האין. אך איככה אמות ואני חי בך. לא יבוא בי האין כל עוד את ישה. בהודך ובהדרך בת אל־מות הנך. איככה אמות, אחרי אשר דבקתי בך לעולמים?

משכנך בי, אורי בך. צחוקך לי ודמעתי לך. את לי חזות הכל וחיות הכל. טוב לי טעמך מכל מטעם ואין לי ממך יפה־נוף. אלהים נתנך שבת לי. שקר החן והבל היופי, זולתי החן והיופי אשר בך. אך ראיתיך לראשונה פג לבי, ומני אז לבי בל עמי. בלילה לאחרי זאת נדדה שנתי, ומני אז לא תמתק לי עוד שנתי. על משכבי בלילות יהמה רוחי בי: נפש כל חי נמה לה, ומדוע אין תנומה בי? גדולה הארץ ונרחבה עד למאד ולי אין מקום בה, להישען עליו ראשי למנוחה מעט.

ויראוני העצים והאבנים, הדשאים והעננים, הנהרות וההרים, הימים והנחלים, כי חרגתי ממסגרותם ויאמרו עלי: רק אין זאת, כי בן־חורג הנהו, מזל בודד, לא מכורה לו בארץ ובשמים.

ואען להם לאמר: לא כי בת יחשי היא מכורתי.

ויקנאוני קנאת אלהים חיים ויחרצו את משפטם עלי לאמר: לא יבוא הלזה בקהלנו וכל צרי ומרפא לא ימצא בנו לחוליו. יען כי רוחו גאה גאתה ונפשו עליו כעוטיה, תעב נתעבנו ולחרם נתנהו. ארור יהיה לנו, נבדל מקהל אדם, כצל יתהלך וכערער בערבה יהיה, עלהו יבול, ליחו ינוס וכמשוגע יהיה למראה עיניו.

פרק צ' השעה האחת

אמש ישבתי בקרבתך שעה תמימה, ללא רוע וללא רוגז, ללא עצב וללא תלונה אף מעטה בחביון הלב, אף עב קלה מן החרדה או הפחדים לא שכנה על נפשי, כמו ספו תמו השכינים, הברקנים והצנינים מקרב נשמותינו. את שחקת אלי כתבל המשחקת בכל עת. מבטיך נשאו שלום לעולם ומלואו ואף אני בקהלם. תתברך ותשתבח השעה ההיא.

רק אין זאת, כי בשעה ההיא נהיינו לאחדים בהגיון־רוחנו. הלא אות הוא, כי בקרב השעה ההיא נהיה שנינו צמודים לעד ואני ואת כתאומי צביה נרחף עד קץ העתים. אכן, את חג כלולותינו כבר חגונו בשעה ההיא וכל הררי היובלות לא יעמדו עוד בינינו.

מעתה ועד עולם נחיה ולא נמות, כאשר השעה ההיא לא תמות.

החרשנו הרבה, אך גם הבענו ניבים הנובעים מן הלב. על הכל נשאנו את משלנו: על ענן ועל צפור, על החן ועל הקן, על כל מתוק וכל מר, על אהבת אמנון ותמר, על אגל הטל ועל חלק אלוה ממעל, על הצל ועל החלום, על רום ותהום, על מלחמת דור בדור ועל התשוקה לדרור. אפס לא גלינו אף במעט את הלוט מעל המוצאות אותנו בסתרי לבבותינו ובחיי רגשותינו. כל מעשי העולם נצררו בשיחנו ולא מעשינו. אנו היינו כמו לא היינו, או כמו היינו אך רוחות המרחפות מעל לבשרים.

מה טובה השעה ההיא ומה מתקה לי. אשמור את זכרה בלבי כקול מפעמון הנצח. הכי לא יהיה כל שפך־שיח, אשר האמת תתן בו את אותותיה, שפך־נפש. ואשר נפש הנהו, הכליון לא ישיגהו.

החרשנו הרבה, אך גם רבות דברנו. ישרו מלינו. אף שמץ כזב לא דבק בהן. הכי יש טבעת הקידושים טהורה וצרופה מן האמת? באמת נארשת לי, כמו באמנה נהיינו לנפש אחת בשעה ההיא. האמת בשעה, היא אמת לעד. נצמדנו. לכן לא עוד נפרד.

יעופו ימינו, אך לא יגוזו. נמשלו לעללינו לנוצות, אשר תימרטנה מצפור הקסמים, אשר נכנה בשם חיים. הנוצות תהיינה לרגשות, להגיונות, לחזיונות ולדמיונות, לשירים ולכל מלאכת מחשבת. ואף אם נבול יבולו מעללינו, הלא הצפור – היא חיינו – בת אל־מות היא.

תבורך השעה האחת ההיא, אשר הורתני את הלקח הזה.

פרק צ"א והיה כאשר ישאלוני

והיה כאשר ישאלוני: מי היא בחירת לבך באמת ובתמים, לה תאמר אחותי את, אגיד ללא רתת: את, את, את.

את, כי עמך לי חיים לעד ובך אשא כבוד לנפשי, גם אם תקרעי מעלי את אדר היקר, בו עטפני בוראי.

את, יען כי ממך לא אכחד דבר ומלפניך לא איבוש ולא איכלם להרים כל עטרה מעלי, להוריד כל מסוה מעל פני ולהוקיע כל זדון ומשוגה איולת ושגעון בי.

את, יען כי רק בקרבתך ארחק ממקור־פחדי ועמך אוכל, ללא אימה, גם בדד היות.

את, יען כי רק אותך לבד אחמד ללוותך במסע־נדודים לאין קץ, ללכת, ללכת עמך ללא תכלה, הרים לעלות ובקעים לרדת, מבית לבית לשוטט ולבקש נדבת לחם, מארץ לארץ לכתת את רגלי למצוא מנוח לכף רגלי. עמך כל נכר לי מכורה.

אך אם ישאלוני: מי היא ואיזו היא האשה, אשר בה תחשק להיות עמה לבשר אחד, לשכך ברצח תומה את רעש דמיך הנגרשים, לעשותה אגן הסער למאווייך הנקלים, לארוג עמה יחד מארג הדורות, הלא אען ואומר: לא את, לא, לא.

יען כי רק בנאצל ארצך, ברוח אחשקך ובתום־תמיד אהבך. אך תחת להדליח עמך כל זוך, הלא אשאג ולא אחדל: השאול בלעני, ילדי השטן איספוני בקרב קהלכם, הרי־חושך כסוני ואל אראה בהפוך גאוני לקיקלון.

ארור האומר, כי היד אשר נשתלחה באשה מאז ומקדם מן הגבר, תנחת גם בך.

ארור בוזה הנשים, כי חצי־בוזו גם אל קרבך יבואו וכל פרעות גבר באשה בך הן.

פרק צ"ב זכריני נא

זכריני נא, לא כאשר הנני למראה עינים, בלתי אם כאשר הנני בהלך נפש. זכריני בי וזכריני בך.

זכריני נא בעמוד־אורי ובעמוד־שחורי, החופפים חליפות על פני. זכריני במריבותי הזונקות מפי כנסכי־דם ובשגיונותי המתמלטות מעל שפתי ללא דעת וחשבון, ברוח הזלעפות אשר יצררני לרגעים להכות בשרפון כל שבלי הנועם והששון ובשביבי התחנונים, הרחמים והחסד, הנשקפים לרגעים מבין מפלשי ענני. זכריני בהגיון המרי והמארה אשר בי, בתורו על כל סביבותיו לבקע לב ובשר, מוח ורוח, ולרדת עד לעמקי השרעפים והעשתונות במסתרי לב, וזכריני בדומיית הנחושה, אשר תקפיא לא אחת את שפתי, כמו נעתקו המלים מפי ואף מבטי ישליכו את קרחם כפתים להקפיא את החיים מסביב. זכריני בענן החושך האופף אותי ואף בקשת אשר תיראה לרגע בענן. זכריני נא בי וזכריני בך.

זכריני נא בלכתי חוגג ועליז לימינך, חוגג ועליז עקב לכתי לימינך; בחצבי מפי אמרי־שפר, יען כי לך נאה ולך יאה כל מליצה נשגבה, עקב אשר הנשגב הוא שפת אם לך. וזכריני נא בצעדי לידך נכא־רוח ואף קומתי תישח, עד אשר תהיה לה דמות כאות השאלה, באשר מדי אהיה בקרבתך נפשי תמיד בשאלתי. זאת לא זאת, כי אף קולי נחבא, כמו לא אדע דבר. זכריני נא בצלמי הרבים והשונים. זכריני נא בי בי וזכריני בך.

זכריני נא בגעש מלי וביקוד ניבי, כי מנפשי הגעש ומדמיוני היקוד, וזכריני נא גם בעקשות הדומיה, אשר תאכף אלי את אכפה, ובמבטי הבוטים כמדקרות. את תתני כל הגה היוצא מפי ואף ציר דומיתי עליך יסוב. כל נהי ונהי ודמי אשר בי, בך מעיינם. כל מנאם וכל דום אשר בי, לך הוא. זכריני נא בי וזכריני בך.

זכריני נא במארג הדק למרבית שיחותינו, אשר גם הקוצים המעטים הזרועים בו, השורטים את הבשר ואת הנפש, דקים הם כצעדי הנמלה בין קמטי מרבד הפלוסין. וזכירני נא בברד ניבי הנועזים, אשר גם המה, כדלף המייגע את הנפש, צופנים בחובם חשק עז לחפות בניבי השחץ אמרי נועם ותחנונים. הלא תדעי, אשר בסתר לבי אייחל, כי גם אבני הקלע אשר לי תיהפכנה לאבני־חן, אשר תישבצנה בסתר בעטרה אשר אעשה לך. נמשלתי לרוכל אריגים יקרים, בבואו לבית יעלת החן לערוך לפניה את מרכלתו, אשר בחזיון דמיונו יפרוש על גזרתה בזה אחר זה את תועפות־אריגיו בשלל־צבעיהם למען דעת, מי מהם ישווה לה יתר לווית־חן. ככה אשווה לך בכל שיחי ושיגי כל סגולה ותכונה אשר בי, הטובות והרעות, הנכבדות והנקלות, הגיוני ושגיוני, אור יקרות ואור קפאון אשר בי, מנעמי שחוקי וממרורי רוגזי, ששוני ויגוני, כל הדרות וכל קדרות אשר בי, רעש מלי ונטל דומייתי. הכל אשלח בך, יען כי היטב אדע, אשר כל המאורות והקדרונות יזהירו בך כאודם פטדה וברקת.

זכריני נא עתה וזכריני נא לאחר המועד הזה. או כי, זכריני נא למצער אך הפעם, כאשר לבי הולם פעם. זכריני נא מפעם לפעם. זכריני נא מעט, יען כי אזכרך לעדי עד.

זכריני נא למען אוכל אני לשכוח את נפשי מעט קט.

זכריני נא בכל יש ובאפס־דבר, בקול חתן ובאנקת התן, בשקשוק המעיין וברשרוש הסנסן, במצהלות כלי־שיר ובהמון סואן בחוצות העיר, באגל הטל ובלחש הגל, ביפה נוף ברוכסי הר ובמחול הפרפר, בבן־רשף עף ובאיבחת החלף, בשחקת מבט העולל ובאנקת כל מצוק ומר־נפש, בתוגה הנוטפת מעיני השב ובצעד הכושל אשר לטף, בארשת התחנון בפני הכלב ובדלף בעת סגריר, בדלף, בדלף. זכריני נא בכל חזיון ודמות, בעמק השושנים ובאלון בכות.

פרק צ"ג אני אליך בשים שכל אדבר

אני אליך בשים־שכל אדבר: עץ התאוה לא עץ היחש הנהו. דביקות הגוויות פיגול הוא לנפשות. בשגם רק עד ארגיעה תתלכדנה יחד. הכי עד ככה שפל האדם, כי לא יהיה בו שמן התשוקה למאור, בלתי אם די רגע כהרף עין? מה חן ושגב לבני־רשף, אשר לא יתלקחו עד עולם ואך נשקפים הם כפרחים חסרי־לשד מן הביצות, אשר חיש מהר יקמולו. אך זה המשפט לתשוקת הבשרים, כי צו הכרת רובץ עליה. קרבת הגוויות אך קרבן עוני הוא. מנות זעומות תעניקנה אשה לרעותה, בדל־חשק תחת בדל־חשק וכל בדל בודד במועדיו, צולע ונדח. ויהי דמיונו כפרי אשר הבשיל עד בלי די, אשר גם באין יד תקטפנו ישור מעל העץ, בנשוב בו הרוח. ככה גם הגבר והאשה לא יקטפו במו ידיהם את פרי תאוותם, בלתי אם יפלו איש בזרועות מישנהו, ללא דעת וחשבון וללא כוסף היחש.

אני אליך בשים שכל אדבר: יש אהבה רבה, אך תאוה רבה לא תמצא. אפס, רק האהבה הרבה תהיה כאש תמיד על המזבח, תבער ולא תחדל. האהבה ברוח מקורה והנצח מעגנה. כל מתת בה היא ביד רחבה, מלאה ופתוחה בלב… כעץ אשר אדיר חפצו להכות שרשיו במעמקי האדמה ולשלוח פארותיו אל גבהי־מרומים, יפרח וישגשג לאין קצה, אף יעשה פרי הילולים לשמח עין ולהרנין לב, ככה האהבה ממקור הרוח תפרח ותפריח, תרבה את תשורותיה, תתן, תוסיף ותתן ולא תאמר די. נתון תתן, כי לזאת נוצרה ובזאת אשרה ומשושה, אף כוחה ועוצמתה. חינם תעניק, ללא כל צפיה לגמול.

ולא כן הגוויות, אשר תתרפקנה אשה על רעותה, רק עקב אשר כל אחת לבדה תחוש במחסורה, בכל מגרעת ופחתת אשר בה. לזאת תרוץ אל רעותה, ככד אל המבוע וכצמא אל המעיין. מה אכזב המעיין! לא ירווה את הצמאון, כי אם ישית את הכחש בו כמו לא היה גם בראשיתו, בלתי אם חזיון בדים. ככה תהיינה הגוויות בתאוותן עוטיות על הבדים, מבד אל בד, על יד על יד, כמו כנפיהן שומו בסד, לא תידבקנה אחת אל אחת, כי אם ימוצו לשד מעט.

אני אליך בשים שכל אדבר. לזאת לא אכסה ממך גם את החרפה, אשר תעטה נפש הגבר בתום סערת תשוקתו. יהיה בעיניו כאיש שותה לשכרה, כאשר יתפכח מיינו וקם וראה מה חדל הנהו. או אז יתרגז ויתקצף, אף ישלח את אגרופיו מסביבו לעשות נקמות במי אשר שת בו המדוחה הזאת, כמו לא הוא אשר המיט על נפשו את הצרה, בלתי אם אחד זר ועויין לו. לא יעלה אדם על לבו את הרעיון, כי יש אשר הוא לבדו יהיה בעוכרי־נפשו. ככה לא יכה הגבר על לבו על חטא, כי אם על לב האשה. אותה יביא בפלילים על אשר הסיתתו והדיחתו, כמו אדם הראשון אשר הביא דיבת חוה רעיתו. ועל אשר היא תיאשם לו, סרה ידבר בה לשמצה ישימנה.

אני אליך בשים שכל אדבר ובלב דוי, שככה לה לאשה להיות לצנינים בעיני הגבר עקב אשר בסערת חשקו יבוא בגבולותיה.

אני לך בשים שכל אדבר. נמשלה האהבה לים רחב הידים, כל בה והכל תכיל. הכל תדע, הכל תזכור, על הכל תערוג, אך בדבר לא תחפוץ. לא תחשק להוציא דבר אל הפועל וללידה תאמר לא בי היא. מה בצע לה בנהיות, אחרי אשר עושר רב צפון לה, גם באשר לא היה ולא יהיה לה לעולמים? במשא־נפש תישגב ובקרב קהל צלמי הבדים תתהלך מעדנות, כמו בהמון חוגג. לא תברא כל יצור, כי את היקום כולו תעשה לבריאה חדשה; לא תלד נפש, באשר כל בה כליון־נפש. בשגם תפיח נפש חיה גם ברגבי העפר ואבני השדה. העולם יהיה כגן עדן לפניה. וכאשר התהלכו אדם וחוה בימי בראשית, אחד הוא ואחת היא, תבל־יה קנינם לבד, ונפשותיהם רחצו בעדנים עד בלי די, מבלי להתאוות כל תאווה לעשות להם נפש נוספת, יען כי נפש כל חי היתה משכנה בקרבם ולא ידעו כל מחסור ומשאלה. ככה תהיה האהבה, אשר נתקדשה ביחש, חפה מן החשקים. רק אחרי אשר גורשו אדם וחוה מגן העדן נפקחו עיניהם לראות, כי נפשות כל הברואים לא נצררו בנפשותיהם, כי הארץ ומלואה לא להם היא ולא בם, כי לא כל עלי העצים ודשאי האדמה לבושיהם לבשרם ואך שני יצורים בודדים במועדיהם וערומים המה. או אז השתוקקו לעשות להם נפש נוספת להפיג את הבדידה הרבה, אשר אפפתם בהיותם רק שני יצורי־אדם בקרב קהל בהמות וחיות למכביר. סערת־תשוקתם, אשר חלצה אותם לרגע קטן מבדידותם, העטתה אותם במוצאיה חרפת־בושה. אך לפני זאת היו שניהם, ככתוב, ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו. ממקור האהבה לא תבוא הבושת.

אני אליך בשים שכל אדבר. האהבה כתומה תלך מחיל אל חיל. למרומי הצוקים תעלה ולא תפחד מן המצוקים, כי האראלים ילווה בדרכה תמיד. אין בה שגב, אשר לא תוסיף להישגב ממנו. תעלה הרים, תרד בקעים, גם כי תלך בגיא צלמות לא תירע רע, כי אך טוב וחסד ירדפוה תמיד. אך יש שיא בתשוקת הבשרים אין גבוה ממנו. כל שיא בתשוקה הוא אך לוע מן התהום.

פרק צ"ד בנפול מסוה הרמיה

מי יתן ולא אעשה שקר בנפשי אף במעט. אדיר חפצי האמת ואף אם תקטלני לה אייחל. היטב אדע, כי לא תאהביני אף לא תכבידני, ולעתים חברתי תהיה גם עליך למשא. אכן, במרבית העתים בת נדיב הנך בכל שיחך ושיגך, הליכותיך נאות ואת פניך תאירי אלי, כנהר תטי אלי חסד, לעודד את רוחי הנכאה. יען כי רכה וענוגה הנך, לכן יהמו רחמיך עלי. אך הטוב כי אומר, אשר לא כנהר תטי אלי חסד, בלתי אם כנחל, אשר לרגע קטן יעבור על גדותיו ומשנהו ייבש. והיה בנפול מעל פניך מסוה הנדיבות גומל החסד, לא עוד אשלה את נפשי אף לרגע, כי תאהביני מעט או כי למצער לא תשנאיני בלבך, כאשר תשנא השושנה את הקוץ המונד.

היטב אזכור שבתנו יחד יום אחד, בבית הקפה החדש בקרב האנשים הרבים, אשר התקהלו ובאו לראות בחמודות מראהו ובהדר שטיחיו ורהיטיו. ואני, בהביטי אל מראיך החוגג הכלול בהדרו, דמיתי, כי כל הקהל הרב הזה בא להכתירך למלכה ביום חנוכת היכלך מרהיב העינים. לבי רחב ופחד למראיך. אכן, דמיתיך ביקר־חינך למלכה, אך לרגעים נשקפת כשפחה חרופה להמון הסואן הזה. רבות החרשת. ואני באיולתי לא שמתי לאורך שעה מחסום לפי, אם כי הייתי עד ויודע, כי נפשך פזורה עד בלי די ורוחך כעוטיה על הגברים הרבים, אשר הסבו אל השולחנות בקרבתך ואת מבטיהם לטשו עליך בתשוקת־יצר.

את לא הסיבות את פניך מהם. ונהפוך הוא, כי במבטים גנובים תרת אף את אחריהם. נדמית לרגעים כמכמורת, כן חזיתיך, במשובת־תאוותך לישא חן ולצוד נפשות הגברים. אך לא לבד דייגה היית, כי גם הדג, אשר יפול אל תוך החכה. תחת זאת הסיבות את לבך מעמי, כמו לפתע נהלכתי תמס מלנגד עיניך ולא עוד חי וקיים הנני. בגאון הארשת אשר במראיך שמת אותי לאל, כמו לא שוה אני אף להיות לברות במכמרתך.

לאפס עשיתיני. בגודל איולתי לא עצרתי כוח לעצור את לשוני בפי. לרגעים נשאתי דעי על כל מראה עיני ועל מקרים רבים ושונים אשר זכרם עלה על לבי. היית כחרש אין שומע. ויש אשר גם עווית דקה, באי רצון או במורת־רוח רבה, נתנה את אותותיה בפניך, על דלף מלי בעת הזאת, בה כל צופיך יענדו לך עטרת המלכה במבטיהם. לא טפש לבי עד ככה, לבלי לחוש ביצר העז, הסוכן בך ומושכך בכוח־אבירים אל המון האנשים. אכן, מלכה. במה נחשב בעיניה אחד רב־דלף לעומת קהל נתיניה הרב? את צלחת ורכבת על במתי הגיאות אשר ליופיך, ואני שלחתי אחריך את ניבי הלא נדרשים, כנוצות הנמרטות מצפור רוחי השחוטה.

בשעה ההיא צנח מעל פניך מסוה החסד ואראה בעליל מה מאד ישאך רוחך אל תשואות ערב הרב ומה מאד תשאט נפשך באגלי הטל אשר לאהבת האחד. אכן, יבשה נפשך ואני לא ידעתי. או כי ידעתי ואך הסיבותי את לבי מן הדעת הזאת, וככה אעשה אל נכון גם בבאים, למען לא יבולע לי. המעט לך, כי לא שמת אוזן קשבת אף להגה אחד היוצא מפי, הוכחתיני על פני במהתלה רכה, אשר כמוה כשבט לגו כסילים: רבות מחשבות בך. תמיד תהגה מחשבות. את כל החיים תעלה בעשן המחשבות. ורב יתר מן האומר אשר בפיך הממתני ארשת־פניך, אשר הפיקה לעג לרש אשר כמוני.

די בזיון היה בלעגך לי וקצף רב על המשוגה אשר בך, לעשות את הגיון הלב לקלסה, כמשפט כל האנשים הריקים. אפס רק הנבערים מדעת יחשבו, כי לשכל אין כל משמרת פקודה בחיי האנוש וברון־רגשותיו, כמו באמנה עקר השכל וכל פרי לא יעשה לו. דמי נגרשו בקרבי אז בהגותי ברעה חולה זו, אשר דבקה גם בך. וזה האות, כי אכן קטנת־נפש וצרת־לב הנך. לא מותר בך מכל אשה אשר בהמה היא לה, אסירת תשוקותיה הנקלות. הכי לא השכל נר נשמתנו? הכי לא הוא בית היוצר לרגשינו? הכי לא בו נאהב עולם ומלואו, אשה, יופי, כוכבים ומעיינות, בני צאן ובני איש, מלאכים ושרפים ואת האל השוכן במרום, אשר כבודו מלא עולם? הכי לא האל בחכמה יסד ארץ והחכמות בחוץ תרונה? והכי לא השכל יעמוד לאדם, לשמור על צלמו ולהצילו מקלון? אשר שקע אור־בינתו, הלא ישט לדרכים נלוזות, ירוץ בחוצות קריה ערום ויחף ויהיה אך משוגע, לא תואר אדם עוד לו. באין שכל, אין לב, אין רוח באנוש, אין רגש, אין חן, אין מוסר, אין תואר ואין הדר. אך הבוערים בבני אדם יגמלו לשכל רעה תחת כל הטובות אשר העניק להם, ולראש לכל ישפכו עליו בוז.

הכי גם לבך טפש עד ככה, להוריד קרן השכל עד למעלת העשן? הלא השכל הוא עץ החיים, כל שמחה וכל תענוג בו. רב־שכל אף רב־חיים הנהו. השכל הוא העדן והלב הגן היוצא ממנו. היטב חרה לי, כי לפתע נגלית אלי כאחת הריקות וגם כעת, בכתבי פרק קצר זה במגילתי, יעשן בי חרוני. בשגם היטב אדע, כי גם ברוגזי עליך אהבתי לך אזכור. זאת לא זאת, כי מדי אשפות סיר אהבתי על אש רוגזי יהיה לבי כמרקחה שבעתיים.

פרק צ"ה יפיפית מאד

יפיפית מאד. חן עולמים הוצק במראיך, אף מדי רגע ברגע תעלי כפורחת. אך אויה, את הפורחת נהיית לרקב ברוחי ולתרעלה בנשמתי. את ים החיים גמעת אל קרבך ולא עוד חיים לי בלעדיך. את לי עין כל היקום. לזאת, כאשר לא תשיתי עינך עלי, יתרעשו בי כל מוסדי רוחי והארץ נוע תנוע תחתי.

ממקור שפע העדנה אשר בך צמחה בי כל הבליה. אין לי חיים בלתי אם עמך, ואשר לא אַת, אך מות בו. אהה, אַת כף התקוה אשר לי, נהיית למקור החרדות בי. מדי יום ביומו אפחד פחד על אודותיך. שמועה רעה כי תעבור במדינה על אוייב, הצועה בחמת זעמו לבוא בגבולותיה, חיל ורעדה יאחזוני, פן יגע בך לרעה. כי אראה מסגרת שחורה, אות אבל, באחד ממכתבי העתים, אפחד לשית את מבטי בשם המשובץ בקרב המסגרת, פן שמך הוא זה. מחלה כי תשתולל במושבותינו, אסלדה בחילה, כי לא תגיע עדייך.

רעיון־חרדות אחד יפעם תמיד את דמיוני, כי רעה נשקפת לך. הכי לא הוכיתי בדמיון־תעתועים כי אך שבט העקידה ינוח על גורלך? לכל חולי ולכל צרה, את בעיני חצר המטרה. כל מועקה ומצוקה אענוד לראשך כזר־קוצים. יען כי יקרת לי מכל נפש חיה, עולם ומלואו לא ישוו לך, תהיי בעיני כאבן השואבת לכל פגע רע, אשר מנבאי הרעות יבשרו לאמר, כי כלה ונחרצה מעם הגורל לשיתו בימים הקרובים בלב העולם.

את קנה־הצופים אשר לי, בו אחזה כל צרה ויגון. מלח העולם הנך לי, לכן בך אמלח הכל, וכחותם אשיתך על לבי, בלכתי לחקור ארחות תבל ומסתרי היצרים הרעים אשר בלב אנוש. בינת תעלומות רבות ושונות בך אמצא. אקחך עמי, למען תצללי אתי לנגנזי נסתרות, למצולות הרוע, למדמנות העוני והסבל, להתכפש עמך בכל הבאשים ולשתות עמך יחד את קובעת כוס התרעלה. כי רק הלקח, אשר אקבל בחברתך, בבית התחכמוני אשר לחיים, הוא אשר יחקק על לבי בצפורן שמיר.

עמך אעלה לפסגות האושר ועמך ארד לתהומות הצער. אל כל תמוטה, שממה ומפולת אנהגך אביאך, למען נמוד יחדיו בשעלינו כל תהום. הלא באין דעת גיהנום, אף גן העדן יהיה כספר החתום. לזאת אהבתי רדת עמך גם לעמק הבכא. הכל עמך אשחר, כי בלעדיך אין לי דבר, אשר יהיה לו שחר.

צוהר לי בראך האל. לכן אליך אביט תמיד. בכל אחזך. וכאשר אלבישך שני עם עדנים, ככה אלבישך דשאים, שבלי השדה, ערוגות בושם, צמרות העצים, מוקדי העננים ברקיע ואף בלואי הסחבות אשר לעניים ואביונים, למען תהיי לי מכלול הכל: כל האנשים, כל השמלות, כל הנופים. חליפות אעשך פאר וקלון. אלבישך מחלצות הכלולות ואף מדי המתים. אנעים לך זמירות וקינות אארוג לך.

פרק צ"ו קול השכל

הו לי, כי אל עקרבים אשב, אל העקרבים אשר בי, אל מוסר־שכלי. וכך ידבר קול מוסרי:

– הטוב אשר תתן אל לבך, כי רק מות בסיר האהבה. הלא נפשך תשית בכפך, בכל שעה ורגע, באהבתך אותה, לגדלה ולרוממה מעל לנפשך ומעל לנפש כל חי. נואלת עד למאד. הלא נמכרת לעבד לאשה הזאת. בנפשך תביא אהבתך לה. היא לבדה תהיה לך ענין לענות בה וכל יתר הברואים, אף אתה בקהלם, אך סרח העודף הנכם לה. המעט אשר תחבל בנפשך, אף תשדוד את כל החמודות ותשית בכלי־אהבתך. כמוך כשודד. גנב אתה. מחלל כל הקודש. בקדשך את הנאהבה, תאמר לא־קדוש לכל יתר היצורים.

בין נא לשכל מלי. הכי לא שגעון הוא להרים אשה אחת על נס, כמו באמנה אשת־תרומות היא, לא קמה כמוה? הכי לא תדע כי כל שיר הלל ליצור הוא הבל ורעות־רוח? ליוצר נריע בתהילות. אך מה אשה כי נהללנה וניתן לה כבוד אלוה? ומה אנוש כי נזכרנו? הלא אך בית־חומר הוא, בשר ועצמות, דם, ליח, גידים, צפרניים, חבור־עצבים, ריר וקי, ומעל לכל אי־כבוד – זה פרוש מעטה־חן אשר לברק־עינים ושחקת־פנים. אף כי לא נאה לגבר להשתפך בשירים וזמירות לאשה. בשגם האהבה תעוור עיני פקחים לשוות מראה־חן אף לנעוות הדמות. הכי לא תהיה כל נקודת החן באשה רק עווית־חמדה?

יתירה על זאת, אתה גם את חינה לא תאהב, בלתי אם אהבתך לה, אשר היא תאוות נפשך, תאהב. לאמר, לא אותה, בלתי אם את נפשך תאהב בה, או כי תאהב את אהבתך לאהבתך. ככה תהיה האהבה לאשה מעגל בקרב מעגל, עד מעגלות לאין קץ אשר לאהבת־נפשו. לא הנפש הרעיה היא ציר האהבה, כי אם האהבה היא ציר לאהבה. ציר יסובב ציר וציר ירדוף ציר עד אחרון הצירים, אשר נפשנו לא תשיגנו.

הלא תחכם להבין, אשר לא טוב להתרפק על אין־קץ. אין־קץ לוע האבדון הנהו. רעה רבה לאדם בהתרפקו על אין־קץ, כי לא יוכל עוד להסב את לבו אל אלפי הדברים הקטנים, אשר רק בהם יכונו חיי־אדם עלי אדמות. הכי לא תדע, כי החלוף הוא נשמת החיים וכי רק התמורות והחליפות תיתנה תבל במנעמי חיינו? אשר ידבק בנפש רעיה אחת לצמיתות וישית כל מעייניו בה לבדה, חייו יצמתו ומעגלו ייצר, עד כי תכבד עליו נשימתו.

ידוע תדע, כי רק אשר יארח לחברה עם נפשות רבות יבוא בסוד החיים הנרחבים ויחבוק בזרועותיו חלקות־עולם נרחבות וכן שלימות. אך אשר יתמכר לנפש אחת ואין לו עוד בלתה, הלא אך גר יהיה בארץ וחלק ונחלה לא יהיו לו בקהל־אדם. אכן, אהבת הנפש האחת ואהבת עולם אך תצרורנה אשה את רעותה. המשליך נפשו מנגד למען נאהבתו האחת, הלא ישליך אחרי גיוו את העולם וחטא מות יחטא לתבל־יה, אשר זרועותיה פתוחות לקראת כל באי־עולם.

אף הוסיף שכלי לייסרני לאמר:

– המעט לך להלל ולרומם את האשה מעל לכל חזיונות ודמיונות, כי שמת אותה גברת גם על נשמת שדי אשר תחייך. הלא תאמר ככה בלבך: לו שקול ישקלו אוצרות החכמה, כל החמודות, ואף חיי נצחים, לעומתה, אבחר בה. האף אין זאת? איככה לי תיבוש ולא תיכלם, קרוץ מחומר, קיקיון־יש, נפל הבורא, לשקול את אהבתך הדלה לעומת חיי עולמים. בשגם האהבה היא אך ציץ נובל. ואיככה תתיימר, אשר אתה, יצור־אין־אונים, תחולל את הפלא לעשות את האהבה, תוכה רצוף בליה, כגן רטוב הפורח לאורך ימים? הרף מדברי הרהב האלה. השכח מלבך כל התעתועים והשגיונות, כי לא לכבוד הוא לך.

הה, שכלי הנואל. בער הוא ולא ידע, כי כל להג־מליו הוא לא להועיל ולא לעזר לי. נמשל האוהב לשיכור או למוכה־ירח, אשר כפתן חרש הוא לקול התבונה. מה מני יהלוך, כי גלה כבוד ממני, אם היא עמי? היא לי חזות הכל. היא לי כל חמדה וכל סגולה טובה. היא לי באר לחי ראי הנצח. לה אומר: את גדלת מאד, הוד והדר לבשת, אשר לא נפלו למנה לאשה מימות עולם. אמן אני אומר, לא מות ולא חיים, לא חוק ולא משפט, לא יושר ולא הגיון, לא רום ולא עומק, לא יעמדו עוד ביני ובינה. נפלאה לה מחיי עולם. הקץ גם לדבריך, הה, שכל טוב, שכל ישר. האהבה נעלה בעיני מכל; כל הון לא ישווה לה, לא הון־ימים, לא הון־דמים, לא הון־חיי־עולמים. תמורתה אתן הכל, אף אותך, שכלי הטוב והמורה לא להועיל. עמה אף השגעון לא יפחידני.

ויהי בשלחי מעל פני את השכל הטוב, ויפתח אי־שכל את פיו וידבר אלי לאמר:

– אף אני אין־שכל, זה דברי לך: הסכלת עשה בגרשך מעל פניך את החכם תמיד, אשר לא ינום ולא יישן להנחיל לאדם חיים טובים. הכי לא החיים הקופאים על שמריהם מקור הטובה? ותחת זאת האהבה תתן לנפש הריון תמיד, אשר עמו סער ורוגז. האהבה הורה סופות, הורה הרי־געש, הורה רעמים וברקים ומצוקות וחזונות ושגעונות לאין קצה. ויען כי האהבה תתן הריון תמיד, לכן אשר תשכון בתוכו יאחזוהו צירי־יולדה ויתהפך בחבליו, אין נחת ברוחו ולא שלום בעצמותיו. הוא גם חי וגם מת הנהו. הוא חי, אשר כמוהו כמת, או מת, אשר חי צפון בקרבו. הנכון הוא, כי איש־הבינים הנהו, המרחף בין היש והחדלון. כצל יתהלך או נוע ינוע כאני שיט קטן בים גועש. יען כי רק באור פני נאהבתו יראה חיים, תעניק לו בכל הרף עין חיים חדשים, תחייהו ותמיתהו חליפות. ברצותה תשפות לו שלום רב וברצותה – תנענעהו בכף הקלע. לעבד נמכר לה.

ואען לאמר:

– מה מאד חכמת אין־שכל. מי יתן ויקבל שכלי הטוב לקח מפיך בכל דבר־חכמה. אתה אמת וכל ניביך אמת. אכן, רק האהבה הורה ללדת חיים חדשים, לאמר, חיים כהלכתם. אך החיים אשר לא באהבה בדים המה. והלא זה דברי תמיד לבת־יחשי, כי חיי בלעדיה הם שוא ותוהו ועד אשר ראיתיה לראשונה לא ראיתי חיים. וזה האות, כי לא גדלתי ממנה בשנים, עקב אשר לא היו לי כל ימים מלפניה. זאת לא זאת, היא רבת־שנים ממני, כי יום ראיתיה לראשונה ראשון היה לחיי. זה היום אשר קויתו לו. יום זה מכובד לי מכל הימים אשר היו לפניו.

ככה זרמו מפי מלים חסרי־שחר. אמן אני אומר, אילולא חוורו פני עקב מצוקות אהבתי, כי אז הלא יחוורו אל נכון עקב השקרים והכזבים, אשר אפיח במו פי גם בשיחי עם נפשי.

פרק צ"ז לא תגנוב

פתחתי ספר הגורלות אשר לאהבה, למצוא שם כתוב לא תגנוב. לא מצאתי שם זכר לו. גנב נועז הוא האוהב. כל חמדה וכל סגולה טובה יגנוב וישית בכליו, לשימן עטרה לראש נאהבתו. פועל־אוון הנהו וכל הגיגיו ומעלליו מעשקות הן. בעשותו לו נפש, ישלם עבורה כופר עולם ומלואו. מאז היות אדם וחוה לא ישבו שני נאהבים לבטח, ללא ריב ומדנים. רק אין זאת, כי פועלי רשע הם ואין שלום לרשעים. אך כפשע באהבה בין מנעמי גן העדן למצוקות הגיהנום. רק אין זאת, כי האוהבים רשעים הם ואחרית רשעים לגיהנום.

רזי לי, כל אוהב גנב הוא. לזאת נחרץ משפטו לשלם כופר פי הרבה, ככתוב: כי יגנוב איש שור או שׂה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השׂה. ככה ייעשה לגונב שור או שׂה. אף כי לגונב שמש, ירח וכוכבים, הרים ונהרות, כל ערבות הדשא וגני הפרחים. הלא זה משפט האוהב, לקחת מבכורות האדמה ומחלב השמים, להביא שי לבחירת־לבו. לכן נקה לא יינקה.

פרק צ"ח בשולי מגילתי

בשולי מגילתי רשמתי גם את הדברים האלה.

בכל מאסתי אחרי אשר חמדתיך; זנחתי ידידים וריעים, אשר עמם ארחתי לחברה לפנים; מחיתי כל אשר נחקק על לוח לבי, לכל התכחשתי, לבעבור יהיה לבי ערום לנגדך, כאשר יצאתי מבטן אמי. הכל רצחתי, למען תחיי את. והיה גם האשם הזה רובץ עלי, כי לא ידעתי להחריש באהבתי אותך. כתבתי על המגילה הזאת את פרשת אהבתי להגיד, כי אַת כל דבר אשר ישמח את לבי, אַת הדבר אשר עליו אשמח אלי גיל, וכי שוש אשיש עליך כמשוש חתן על כלה, אם כי עד עולם לא תשבי כלה לימיני, יען כי מידך היתה זאת לי, כי תבל־יה תעטה לעיני הוד הכלה.

והיה גם האשם הזה רובץ עלי, כי לא הגדתי לך קושט דבר אמת, אשר אני, אני, בראתיך; מדמיוני חצבתיך; מתהום הבדידה אשר לי העליתיך. ויהי כאשר הסיבותי את לבי אל נווי הריק והשומם, ציירתיך כתמונה חיה לפאר בך ארבעת קירות חדרי. ויהי בראותי עולם כמדבר ריק לעיני, ציירתיך כתמונה לפאר בך ארבע רוחות העולם.

באין לי אחות – אחותיך, ובאשר לא גברת לי – גברתיך, כי תהיי לי לא עקרת בית, בלתי אם עקרת הבריאה.

ואשר אמרתי לך, כי בלעדיך אין לי עוד חיים, כי כל החיים ימותו לי באין אַת עמי, אף בזאת חיכי לא יהגה אמת. אין מות. לא אמות כי אחיה גם בלעדיך. כאשר נולדת אַת, מתה בדידותי לעולמים. גם אם תטשיני ומעל פניך תגרשיני, אחרי אשר היית עמי פעם, עמי תהיי לעולמים.

אפס, את האמת הזאת לא אוכל להביע כמו. דלו ניבי לדלות מתהום נפשי את הגיגי בך. ורבץ גם האשם הזה עלי.

פרק צ"ט המיה…

ימים על ימים מנגינה בי הומיה, לא אדע הביעה אף לא אוכל להחרישה. משברי הימים שוועוה נא; הרוחות, שרקוה נא.

ימים על ימים מנגינה בי הומיה. לא אוכל תננה בקולי. בה דרורי וגם עוּלי, היא חגי וחולי, גן־עדני ושאולי.

ימים על ימים מנגינה בי הומיה בלב נהיה, מגדי פעיה, מזאב נהמיה או נפשי הבוכיה?

כל הגיגי אך בני־רשף הם מן המנגינה, כי אַת החליל בו תרונן, כאשר אַת תהיי לי קנה הצופים לכל המראות והנופים וציר כל ההגיונים והשרעפים.

יש אשר חזיז־רעיון יעברני, כי אך למען זאת נזרמתי ממרומים ארצה, כי אהיה לך עמוד־מחשבת להביע באזניך דע על גוי ואדם. בשגם את לי כל הגוי וכל האדם. יש אשר אדמה בשגיוני, כי אך למען זאת נזרחתי ממרומים פלח־אש מאריאל המשרפות, כי אקרין לפניך את בוזי לבשרים, קברות התאוה, כבשני הבאשים.

ימים על ימים הומיה בי מנגינה, בכי בה וגם רינה, יען כי תמיד אהגה רק בך, הרכה והעדינה. כאשר אחזה חתן וכלה על פני ערבות הדורות, נוהרים אל חופותיהם לאור לפידי האהבה, אשר ידעכו כליל בטרם יתלקחו אף מעט; כי אקונן על ירושלים היופי, האמת והצדק, אשר נצח גאונה ונצח חורבנה; כאשר תתעטף עלי נפשי ביגון על מקימי המזבחות לשפוך דמי העמים במריבי המדינות; כאשר תעברני לפתע רוח חסד וחנינה למראה המוני אדם, הנושאים משך הזרע אשר לחיים עלי אדמות, על אף עמלם וסבלם הרב ופגעיהם לאין ספור, בכל הגיון רוחי ורגשת שרעפי אשמע המיית המנגינה אשר את בה תתני את קולך. כי אַת מאורי ומגורי, מזמורי וכנורי, אַת נשמת־אפי וחרון־אפי, אַת תוי ואלפי.

פרק ק' התזכרי?

זכרונות אפפוני בעת שבתנו ולכתנו יחד בירושלים עיר הנצח. רבים הדברים השמורים בלבי ואת אולי לא תזכרי עוד אותם, או כי מבראשיתם לא הסיבות את לבך אליהם, ויש שגם אני לא אדע אל נכון, כי באמנה הם נהיו ויאתיו או כי צמחו מתעתועי־דמיוני. אכן, העליל והשגיון חוברו בחזיוני יחדיו. אך אני לא אשית פדות בין המראות והדמיונות, בידעי נאמנה, כי גם יצורי הבדים הם מעללינו וכי אף משאות השוא לא בנים חורגים הם לנו. בשגם גם הבדים אשר ברוחנו נותנים את אותותיהם בהליכותינו ובפעלינו.

זכור אזכור טיולנו בירכתי הקריה, בקרבת נאות הדשא. נער נהג במלמד אשר בידו עדר־צאן. אמרתי: הנער הלזה אך למראה עינים רועה הנהו לעדר, אשר בעיני הבשר נחזהו כבני־צאן. עוד המלים על לשוני ותגידי לי במענה רך: מלבי דברת. כרעיון הזה הגיתי גם אני הרגע.

לאחרי זאת החרשנו שנינו, כי אך למותר המלים בהיות הלבבות ערוכים זה אל זה והגיון אחד לשניהם. אדמה כי לא אשגה באמרי, כי גם שעה רבה אחרי זאת היינו תמימי־הגיגים, כאשר היינו גם תמימי־צעדים, בלכתנו תואמים אל מקצב הצאן. דומם הלכנו צעד בצעד, ואל נכון, הגיון בהגיון. רוח הדמיון צלחה עלי. הכי צלחה גם עליך?

הצאן והרועה, אמרתי בחפזי, אך מחזה קסמים הוא. אין עליל בלתי אם משחק מראות ומסכות, הפרוש כלוט על פני תעלומה רבה. היה היה לי, כי היקום הוא אך במת ישחק וכל הברואים בני צאן, הנוהרים אל אין מחוז־חפץ ובאיולת ידמו, כי זאת התעודה להם ללחך את העשב אשר ימתק לחיכם. אכן, צאן. צאן־אדם, צאן שמש וכוכבים, צאן־עצים. גם הימים והשעות הם עדרי־צאן בדרכם להיאסף אל שוקת הנצח. ככה ינהרו החיים מדור אל דור. ככה ידורדורו כל הברואים והזמנים מבראשית ועד אין קץ. ככה ינהרו עדרי עמים ורועיהם ויעברו בסך.

שבתי וראיתי, כי אף קול החיים בריעם אך פעיית הצאן היא. החכמים פועים אמרי חכמה והפייטנים פרקי־זמירות, המורים לתלמידיהם פועים אמרי־יושר וכל לקח טוב, נביאים ומוכיחים פרקי זעם ואף ישועות ונחמות. ואבקש לקרוא בקול: אויה, מה הצאן האלה פועות ואי אוזן שומעת לפעיה הזאת, המשתפכת מאז ומעולם בחלל היקום? ואולי יש אוזן – שאגה רוחי בקרבי – יש אוזן שומעת, ובאחרית הימים תקום הפעיה הזאת למנגינה גדולה, אשר תרונן ותרוע במקהלות אנשים ומלאכים וכל הברואים ואף עצי היער ירננו לאמר: הלל לצדק, הלל לחזון כל דור ודור, הלל לאמת, לדרור לקוממיות האדם, הלל לאל אשר מפי עוללי הצאן ויונקי חלב הרזים יסד עוז. הלל לתפארת אדם וליפעת האשה. הלל לבת לווייתי היפה בנשים.

היטב שמרתי את פי, לבל אביע באזניך את הגיגי, פן תצחקי ותבוזי לי. אזכור נאמנה, כי גם בשעה ההיא, כאשר נהיינו כמו קרובי־נפש, לא מש מלבי השפק, פן נכריה את לי וגם כאשר תטי אלי חסד בלבב־מבט תהיי לי כמכמורת, לדלות מקרבי את הבלי־דמיוני וגאון־שגעוני.

עודני פוסח על שתי השעפים ובוחן במבטי ארשת פניך, הסיבות את עיניך אלי במבט־מישרים ותאמרי: שיר הלל בלבך לכל מראה עיניך מסביב וגם לי, אשר כמלאך ממרומים תשימני לרגעים. ואני אך אשה פותה ונבובה. הכי לא שגיתי בניחושי?

לבי רחב ופחד בשמעי זאת. אכן קרבת אל נפשי בשעה ההיא וכמו נגשת עד סף לבי להאזין למחשבתי. אז ידעתי, כי באמנה לב חכם לך ובעת־רצון לפניך, יש אשר תטי אוזן קשבת גם למערכי־רוחי. אפס, בכתבי עתה את הדברים במגילה לא אדע, אם המעשה ההוא התחולל בעליל, או כי צמח זה עתה בפרעות־דמיוני. הלא היטב אזכור וללא שמץ שפק, כי פעם באחד יום, בשובי מטיולנו בירכתי הקריה אל סתר מעוני, קפצתי ודלגתי כבני־צאן וקראתי בצהלת־רגש: אשרי שככה לי.

התזכרי יום בו שבנו עייפים עד בלי די מדרכי־נוד בחוצות הקריה אל נווך, לנוח בו מעמלנו לשעה לא רבה, בטרם אלך לפעלי הדחוף. השרב אשר הכה אותנו בחוצות העיר בשבט עברתו, נשף בנו בלהטו, גם בין ארבעת הקירות האפופים צינה נעימה. השרב הרתיח גם את רוחי וטלטלני בתשוקה עזה למלט מעלי את משא רחשי־לבי, בהיותי נפעם מאד מן המראות בקריה אשר אווירה בעתותי הלהט נסוך חשקים וכליון־נפש, כמו אש השרפים, אשר ירדו מן השמים ארצה, מתאבכת בתמרות־עשן בתשוקות השמימיות. נפעמה היית גם את. מפאת עייפות לאטו קולותינו כמו נחבאו להם.

אמרתי לך בשגיון משובתי: הראית את השרפים. ותעני לי בדברנו, לאמר: אף אנו לשרפים נדמינו.

שאלתיך: למה קולותינו כה לאוטים, כמו נחבאו? ותאמרי: הכי לא נשחק תמיד במחבואים גם אנו?

אמרתי: לא תמיד. אך מי יתן ואוכל להיחבא ממך לו לרגע. אמרת לי: לא אבין לשכל מליך.

אמרתי: לא אוכל להיחבא ממך, כי את תמיד עמי. אמרת: הבה ונשחק באמת ובתמים במחבואים, כמו שני ילדים קטנים, כי מפעם לפעם יהיה אחד משנינו כמו איננו, כמו עשה כנף ועף לו.

אמרתי: ואני לא אחפוץ, כי תאבדי לי אף לרגע קטן. לא אובה להיות אף הרף עין בלעדיך, לא למטה על האדמה ולא במרומי השמים. אדיר חשקי, כי עד עולם לא יעמוד בינינו לא אדם, לא מלאך, לא חזיון או הגיון. אויה, אמרת, וחזותך היתה נפחדה מאד, יש אשר תפחידני.

שאלתי: במה אפחידך? ותעני לאמר: במראיך, בדבריך… בכל הליכותיך… יש בך… יש בך מותר מן האדם ואף חסרת מעט ממנו. אדמה לעתים כי אתה… אתה… לא אוכל לעלות זאת על לשוני… האני יודעת?… אתה רב־דעה… וגם… אולי… חסר דעה… שכלך נלוז… יש שהוא תועה בתוהו לא דרך. או כי… פחדים בי להגיד זאת. יש אשר תדבר אלי ואני כמו משוגעה למשמע אזני.

לאמר, שאלתי, שכלך יגיד לך, לעתים, כי כמוני כחולה־רוח אשר מקומו יכירנו בבית המשוגעים. האף אין זאת? פניך האדימו והחוירו חליפות ותאמרי אלי בלאט, כמו קולך נחבא כליל: אמת נכון הדבר… יש אשר לפתע יעברני רעיון, כי לא איש בין האנשים אתה… הנה אגיד ולא אכחד… באמנה אחשוב לעתים, כי נגע השגעון מקנן בקרבך ואך מתחפש הנך כאחד נבון וחכם למאד… או אז אפחד מפניך, אף נפשי שואטת בך ואלעג לך בלבי. הבן לא אוכל: למה אתנך להילוות אלי, אם בטיולנו בחוצות העיר ואם בשבתך בקרבתי בחדרי? ומה לך ולי? ואם רוחך, לא כאשר אחשוב, נכונה בקרבך, הלא זרה ונכריה אני לך על אחת שבע. מי אני ומה אני? אך אשה חסרת־שכל וסרת־טעם. יש אשר גם לא אבין לשיחך עמי. לא אוכל להכירך, לכן גם לא אוקירך כיאות לך… כן, נוהה אני לעתים אחרי כל משל ומליצה מפיך ואחרי כל מהתלה, אשר תשית בי כמו בלב תמים ובהגיון כבד. מה מני יהלוך אם תחמוד לצון בי?

חיש־מהר שב אלי קולי אשר נחבא ואני דברתי בעוז רוגז, צעקתי: הרפי מלדבר על לצון בך… מנעי פיך מלדבר בזאת. מנעי לבך להעלות זאת במחשבתך. אני, אני, לץ המתלוצץ?… משוגע אני… כאשר תתניני. כן… כן…

חיש־מהר קמתי לברוח ממעונך, למען איחבא ממך ולא אהיה עוד בקרבתך. הוספתי וצעקתי: כן, משוגע. אפס גם ברגע ההוא השכלתי לשית סתר־פנים לי ולקולי הגיון השלווה. תחת להפגיע בך את זעמי לאמר, כי בורח הנני ממך, על כי תשיתיני למשוגע, לאטתי אליך: שומה עלי ללכת הרגע לרגל ענין דחוף.

פרק ק"א ארכה מגילתי אליך

ארכה מגילתי אליך רב יתר מאשר פיללתי. קול דופק בי: דבר עד תום. דבר עד תהום בך. ספר באזניה כל אשר תהרה ותהגה בחובך על גוי ואדם, איש ואשה, חזון ואמת, הכל הגד עד תכלית.

לא־נודע אהיה לך עד עולם בבשרים, לכן אדיר־חשקי להתודע אליך במלוא רוחי.

לא אאזין בלילות על משכבך אל דופק לבך, לכן ידפקני קול מלבי לדבר אליך בהתגלות לב.

תמיד אראך עטופה בבגדי־פאר – יען כי אין שמלה לבשרך, אשר לא תהיה מחלצה לך – לכן אשתוקק לקרוע לפניך הלוט מכל העריה אשר ברוחי.

לא יעדך הגורל להיות עקרת־ביתי, באור פניך יחסה קהל הקרואים אל שולחני, להתעלס בשיח בוטח וחרישי על מנעמי היש. לכן נכספה אף כלתה נפשי להפוך את שבתנו יחד, בשעות המעטות והנמהרות, לבית תחכמוני, לשעשע לבך באמרי־שפר אשר בפי קהל החכמים בכל דור ודור.

לא אענוד לראשך זרי־פרחים, כי לא לי, תועה הלבב, איש ריב ומדון גם עם נפשי, הצדקה להגיש לך שי ציצי התום, נושאי דגל השלום והשלוה. לכן תציקני רוחי, להביא לך בתשורה, מפעם לפעם, עלים מעטים, אשר אקטוף משושנת האמת. מה בצע כי אכחד בלשוני שורש דבר בי, ולשוני דבוקה לשרשי? איככה אשית מסוה על פני, אם גם כל מסוה אשר לי ייעשה בצלם פני? ואיככה אלמד את לשוני לשקר באזניך, אם בקרב לבי אדבר אליך אמת תמיד?

אך לשוא אעשה בדי עמל לסובבך בכחש מעט, ועמלי הוא אשר יען בי את כחשי. אך לריק אשוח עמך בלב ולב ואַת לב־לבי. כל שפת רמיה בפי תחטא לא לבד לך, גם לי, כי נפשי קשורה בנפשך. לא בידי, כי אם בידיך, ההגה לאני־שייט אשר לחיי, כי בך אהגה תמיד.

אהבתי כי אדבר אליך אמת כתומה, אשר לחישתה כעקרב, עינה דם, הגיונה מצולה רותחת ונשמת אפה אש אוכלה; אף כל משב קל בה כסופת בער לשבר ולמגר ארזי הכזבים, אשר יצמחו מאדמת כל דור ודור.

משתה שמנים הוא האמת, ברית בין הבתרים לנפשות, זבח משפחה, שי האוהבים. אשר נקשר בעבותות האהבה ביחש, הוא הכהן, ונפשו השה לעולה.

משתה שמנים האמת. מי יתנני ותבואי גם את להיות בין הקרואים אל המשתה אשר לי. בואי, בואי עמי אל המשתה. הנה ערוך השולחן גחלי רתמים מכבשני. נורא הוד לאמת. צדקתה ואף רשעותה הן תהום רבה.

רעיוני כמוהם כצפרים, אשר בכנף כל אחת נחקק בכתב הגורלות מקום מעונך. כל צפור תעוף מבלי משים אליך, כי את קינה.

כנחלים הזורמים אל הים, כי יזרמו אליך רעיוני ורגשי, ככה יהיו רעיוני ורגשי צמודים בך יחד.

פרק ק"ב על התשואות

תשואות קמו בי מאז ראיתיך, ולא עוד ידומו בקרבי סלה. המזבח ערוך לנגדי מאז ראיתיך, ולא עוד ישבות. ויהי בגשתי אל הזבח ואראה מה רבו קרואי, הלא אני לבדי רב הנני, כי יש לי רב.

אני לבדי המון סואן, העם בריעה לכבודך: הידד, הידד! אני לבדי ים גועש, יען לבי ירון לך שבח והלל, עד כי יתמלא שירה כים.

חמת אלהים ניתכה על ראשי, באשר נפל לי למנה עושר־רגשים, לא אוכל כלכלו לבדי.

ממקורך בא העושר אשר הממני, בך רמה קרן השפע אשר לי. ויהי בעברך בדהרות מרכבתך על פני ערבות חיי השוממות, ויעופו אל קרבי רשפי־אש מתחת לפרסות־אש אשר לסוסיך, ויהיו בי לחזיזי שגעון בעיני ומן החזיזים יוצאים הניבים המתמלטים מפי כתשואות המון.

תשואות קמו בי מאז ראיתיך, כי בקסם מראיך נתת ניב שפתים לכל הגיגי־לבי הרדומים ותדובבי גם שפתי הדשאים והעצים האלמים. כל דממה בי הקימות לסערה, כל כלי נהיה לכלי זמר וכל קול למזמור שיר ביקום, ויהי לי כמו כל הבריאה היא חליל האל ואני חלילך.

אך מה עיפה נפשי לתשואות, אשר בי ומסביבי. מי יתנני מחריש באהבתי אותך או כי אלמד את לשוני לדבר אליך במלים תמות לא מלומדות, אשר טרם גורסו בשנים לאין ספור, למען תדעי, כי בלעדיך אין לי דבר בארץ. האירי לי את פניך וכל הבריאה תהיה לי כגן הפורח. אך אם תסבי עיניך מנגדי וכל נאות הדשא יהיו למדבר שממה.

פרק ק"ג ויהי בלילה ההוא

ויהי בלילה ההוא ואראה בחזוני את דוד מלך ישראל מרקד לפני ארון הקודש ומיכל בת שאול רעיתו נשקפת מבעד החלון במבטיה הבוזים על המלך, אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהיגלות אחד הריקים. ותתיצבי אַת לנגדי כדמות מיכל, הנשקפת מבעד צוהר העתים אל הרגע הזה, כמו אחות תאומה לה. אך עלי לא קרנה אף נהרה מעטה מרוח־קדשו, אשר לדוד הרועה המלך האדמוני עם יפה עינים, הגבור משסע הארי ונעים זמירות ישראל, המכרכר ומפזז בכליון־נפשו אל אל חי בקרב קהל נתיניו, הנושאים כבוד והערצה לו.

אני בלילה ההוא אך בן חורג הייתי, לא חלק לי באלוה ממעל ולא נחלה בחברת האדם. שכבתי למעצבה ללא רגשי קודש וללא רחשי תפילה. בי השלך הס ורק לבי עלי דווי. בושתי וגם נכלמתי, כי כל חזיון זך לא יפקדני, עקב אשר כאבי נעכר. מיטתי רעדה מתחתי כמו אמרה להרקידני במחול־עוועים, תחת אשר לא השכלתי אל המחול הקדוש.

ככה טולטלתי בכף הקלע עד אשר תנומה אל נכון אחזתני. שמעתי קול דופק בלבי והוא לא לבי. הקשבתי רב קשב ואשמע קול: זה לבה.

בנתי כי קרבת לי לאין קץ ולזאת רחקת ממני עד בלי די.

רצתי אחריך ואת הרחקת נדוד ממני. גששתי בעלטה עד אשר הגיח הירח מבין מפלשי העננים. ראיתיך, אך את לא היית את, בלתי אם אחרת, תאומה לך. נשקפת בעד הצוהר ולא התבוננת בי, או כי הבטת אלי וכמו זר נחשבתי לך. אותתי אליך ולא הסיבות עיניך אלי. קראתיך בשמך והיית כחרשה לא שומעת. דמיתי לרגע, כי אך דמיוני יצא לשחק לפני לשוות את צלמך לעיני וגמרתי אומר לשטות מן הדמות הזרה הנחזית לי בצלמך.

לפתע נתת בי את מבטך הבוחן, כמו תשיתי עצות בנפשך, במה תדעי מי אני. אף אני פסחתי על שתי הסעפים, עקב אשר לפי הכרת־פניך לא את היית ניצבת לפני, בלתי אם אחרת. בשגם היית רעת־מראה וסרת־חן. לבי דפק בחזקה.

לפתע פתחת פיך לדבר בקול, אשר באמנה היה קולך, ותאמרי: בוא עמי והיה צלי לימיני, בדרכי אל חופתי עם בחיר־לבי, אהובי, מחמדי.

שאלתי: ומי הוא אישך?

ותעניני בקול נלבב: אמת אגיד לך, לא אתה. בלתי אם אחר.

לאחרי זאת נתת בי עין חומלת ותאמרי: הלא תלמידה מקשיבה אני לך. תמיד הטפת לי לקח לדבר אליך אמת. מורה להועיל היית לי בכל עת, אף מופת לי בכל שיחך ושיגך עמי, להיות לבך ערום כנגדי. ואני אף כי כזביה אני לעתים ושקרים אדבר אף ללא דעת, אותך לא אסובב בכחש, יען כי אכבדך כערכך. לזאת אגיד לך אמת נכונה, כי לא חתן אתה לי ואני לך לא כלה. אתה ידידי ורעי. לא כן? ואם אתה חבר ועמית לי, הלא תלווני אל חופתי. אמרת לי לא פעם, כי חבר תהיה לי בכל התמיד. לא כן? ואל תעשה לי רוגז. וגם ברוגז אהבתך אלי תזכור, הכי לא דברת אלי אהבה?

שאלתי: מי הוא חתנך ומה שמו כי אדע?

ותעני לי בקול קשוח לאמר: שמו פלאי. לא אגלהו לך, עד אשר תלך עמי, אנהגך אביאך אל חתני, בעיניך תראנו. או אז בשמו אכנהו לך.

ואוסיף לשאלך: האם חתן ביופיו תחזינה עיני?

ותעניני לאמר: יפה אף נעים הוא חתני, בחור־חמד וגם חכם מאד. חכם הרבה ממך, כאשר תחכם השמש מן הבור העמוק ומן המערה האפלה. ויתר על שחכם הוא, טוב הנהו, טוב הרבה ממך, כי הוא לא כמוך, אשר רע הנך גם בהיותך טוב. כילי אתה והוא נדיב, על נדיבות יקום תמיד. הוא חכם גדול לאהוב אותי. לא כמוך. אשר אהבתך היא כשושנה בין החוחים. אך חתני הוא כזה חמוד. אתה אף בחלומך לא תאהב בטוב־טעם וחן כמוהו. לכן בו חמדתי, כי יהיה לי לאיש. לזאת נבראה האשה כי תהיה לאיש. טוב כי יהיה לאשה איש. האיש הוא תכלית האשה, אין לה תכלית בלתו.

הבטתי אל רוע־פניך ואל מבטיך הנקלים ונחרדתי. אפס שתי לי סתר פנים, כמו שקט הנני במכוני, ואשאל כאחד, אשר לא לנפשו ישאל, כי אם לקח יבקש על דבר אשר לא יגע אל לבו אף במעט: ולמה תבקשיני ללכת עמך אל חתנך. הלא אך זר אני לך.

ותעני לי במתק־קול: הכי זר אתה לי? לא זר. ובהביטך אלי בעין בוחנת: גם אתה כמוך כחתן. אך אתה תהיה חתני בנצח ולא בעת הזאת. בוא, בוא, עמי אל חתני. ולפתע שונו מראייך וכל יופיך בך התלקח כשמש בגבורתה ותאמרי בקול נרגש: אם לדבר אמת עד תום, הלא יום כלולותי הוא חג מישנה לי: חג וחגא. וזה אשר מינה לי הגורל: ליל דודים אשר הוא לי ליל חרדות. בוא, בוא, נערצי, למען תובילני לשתי החופות עם שני חתני.

ויהי באמרך זאת, ותצלח עלי רוח שלוה והשקט ואשאלך בנחת: שניים אמרת, ואף לא אחד שמעתי. הכי מי מהם נבחר: אשר בעת הזאת ואשר לעולם ועד?

ויהי מענה פיך, כמו תדברי אלי באפס־מחשבה ומתוך שנתך: האני יודעת? בערה אני ושכל אין בי. ואף מעט השכל אשר בי רץ וגולש במורד ואני עצמי מורדה הנני, סביבונית, כמו לא כל מוּעדה לי, לא אדע עד מה… אם בכה ואם בכה. פלגות בי ופלגיה אני. לולא אתה לי מורה ומדריך, האוחז בימיני, כי אז ירדתי מטה מטה עד אין עוד מטה… סחרחרנית אני כזאת…

ויהי בדברך ואביט אליך ואראה ארשת נעלה בפניך, כמו דבר סתר יצוק בך, ולו נגלו לי צפונותיך הייתי בכל רע. מה פשר מטה־מטה אין עוד מטה? שאלתי בחלחלה.

ואף את ענית לי בנחת: אתה חכם, חכם, ואך כסיל. אתה חכם, כאשר תשית פיך במרום לדבר על כל נאצל ונשגב אשר בשמים… אך מה טפש לבך בכל ענין אשר על האדמה. מאומה לא תבין, מאומה לא תדע בילדי האדמה. הכי תדע מי אני, אשר תתן לי כבוד כמו לאלוה. הלא אשה כאחת הנקלות הנני, קלוקלנית אני. הנה מי אני…

היו לי דבריך כמטר־קוצים, אשר ניחת בבשרי. מבטך לא נגרע ממני ולא ניכר בו כל אות חמלה או רתת. ותוסיפי להרעימני בדבריך, כמו אחד מבוקשך לדכאני כליל, ותאמרי: שׂה תמים אשר כמוך. איכה לא תשכיל אלי להבין, כי כל הנקלות המקננות במעמקי־לב כל אשה, הן גם מנת חלקי. פגולה אני. הנה מה שהנני. לא ילך לבי אחרי הצדקה, בלתי אם אחרי כל נתעבה. אף את הגבר לא אוהב, כאשר יצדק או יחכם מדי. אתה גם צדיק וגם חכם. לזאת הנך גם טיפש מאד. הנך איש אין־אשה, לכן לא תבין לרוח האשה ואך תשימה לפרח, לכרוב ולמלאך, לתמונה או לפסל. אהבתי כי אהיה חשוקה כאשר הנני ובכל אשר בי, כי הגבר ישיש עלי על כל החמודות ועל כל הגועל אשר בי. ואתה לא חשקן הנך. לשמוח באשה להתעלס עמה לא תדע, כי בשגם עם אשה גועלית אשר כמוני. שמחה אין בך. לזאת עצובה אני עמך. לא תשמח אף מעט, אף לא מעט מן המעט. ונהפוך הוא. שמחה לך בעצבון. חכם אתה כקרח, כרקיע זרוע כוכבים, אשר מדי אביט אליו וצמרמורת תאחזני. חכם של בלימה אתה. כזה הנך. את האדם לא תאהב, אך המלאכים הם חברים לך. אגיד לך מי אתה. רב החובל אשר לאני־שיט ריק מאדם ומבהמה ומכל דבר, ורק אפס בו. חכם האפס אתה. חכמתך היא כמו בטן נפוחה לך בראש. תמיד אשנאך כאשר תדבר אלי גבוהה־גבוהה, כמו לא אשה אני, בלתי אם אראלה. ואני גם מפתגמי החכמה אשר הגדת לי למדתי להבין, כי לא חמודי אתה לי בעת הזאת, בלתי אם לאחריה… לאחר, לאחר כל הימים אשר לי. באחריתי, אשוב לחפשך בשמים למעלה ואך שם אל תגרשני מעל פניך עקב אשר קטנה ונקלה הייתי שם על האדמה.

ואען ואומר: צדקת ממני, אשה. אני הדחתי את לבך מעלי ואת עווני אשא. לכי לך אל בחיר־לבך וראי עמו חיים בנעימים. עמו תחיי ועמי תמותי, למען תקומי בחברתי לחיי־עולמים. ממנו אלי תמותי. הוא חתן דמים ובשרים יהיה לך, ואני לך חתן ברוח, כן, ברוח הקודש. הוא בבשרך יתעמר ואל נפשך לא יקרב לגאלה. אל תדמי כי הכעסתיני בדבריך. היטב אדע, כי לא אראלה את, בלתי אם אשה רפת־כוח ורבת חמדה ומדוחים, אשר אחת משאלתה כי גבר ימשול בה והיא תהיה לו שפחה חרופה. היי, היי לו שפחה לערוך את שולחנו ואת מצעו ולהעניק לו פרי בטן והלוך עמו בחוצות קריה שלובי־זרועות ובערוב ימיך לצעוד על ידו מסורבלת־בשר בכבדות ובעצלתים. רק אין זאת, כי אף הרכה והענוגה בנשים תשתוקק לזאת, כי יהיה לה בנעוריה אלוף לראשה ובערוב ימיה מטה עוז לידה. לא אחרי מטיף־לקח בחכמה, בלתי אם אחרי מטיף זרע לה תנהה, ולכל לראש אדירה תשוקתה, כי ייקרע מעליה ביד גבר אמיצה מעטה תומה. לכי לך, לכי לך, אל בחירך בדודים. לא אני אהיה לך גבר פתן אכזר. אשה את והצדקה לך להיות כאחת מאלפי רבבות אחיותיך. ובדברי זאת דחפתיך מעל פני.

ויהי בלילה ההוא, בהקיצי מחלום הבלהות, ואקח עט בידי הנחשלה מן החזות הקשה ואכתוב על הגליון את הדברים האלה:

… אין מנוס מן השקר ואף אני במרבית פרקי־מגילתי ובדברי אליך פה אל פה, אך כזבים הפיחותי, בעשותי פלגות בך, כי אך ברוח אחמדך וכי אחפוץ לראות חיים עמך רק בגן העדן. הכי כמוני כאם הזרה במשפט שלמה, אשר נאותה לגזור את הילד החי לשניים? אהה, שקרתי במו פי ובמו עטי. זאת לא זאת, גם שקר עשיתי בנפשי. אהבך בארץ כבשמים בעת הזאת ובאין קץ העתים. מראשון אדם ועד אחרון דור דבקתי בך, להופיע עמך בקהל עם רב ועמך יחד ללכת לקראת המשיח. והיה לקץ הימין תצעדי עמי רגל ברגל או תעופי עמי כנף בכנף, בקרב צמדי הנאהבים אשר ינהרו אל כסא הכבוד לאדון כל הרוחות, להתפקד לפניו, למען דעת, כי תבל הרתה וילדה אותנו מאז ומקדם צמודים. צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי מאז ומעולם. כי אַת האשה אשר אויתי לי ואַת רעיתי בחירתי. קדשתיך לי באהבה, ביגונים ובמכאובים וכוס ישועות הרימותי לכבודך. תבל הגביע, אמת הגפן, חכמה היין. במו פי גמעתי מן היין. הו כי שיכור הנני. אך לריק הצעידנו הגורל האכזר בשני נתיבות נפרדים על האדמה. אפס, לבדנו בעת הזאת, מה מצער הוא לעומת יחדנו לעד.

זכרי נא זאת: שמי־מרום הם חופתנו וקול דממה דקה בלב היקום הוא קול־חגגו. אכן, בדד אשב, אך את עמדי. בדידה אני ובדידה את, ושתי בדידיות, כי תתחברנה יחד, הלא משנה עוז ותעצומות להן.

גם אם תלכי מעמי עד לאפסי מרחקים, בכל הרקיעים אשוטט ואחפשך עד אשר אמצאך. בזמנים אצפה לך ובמשוך יובלות לא איעף ולא איגע לחקור מפי כל שרף עף ושב: הראית את שאהבה נפשי? אי מקום־כבודה במרומים כי אשיגנה?

ויהי בלילה ההוא ויתחברו כל מכאובי בגוויה וברוח לתחלואה אחת, כמו נהייתי נחיל מדווים ותבל ערש־דווי. ואבוש מנפשי כי חולה היא ככה ואשמע בתנומתי, או כי בחלומי בהקיץ, שאגת אוי ואבוי, ולאחרי זאת שמעתי קריאת הידד ואשרי.

ואשאל: למי אוי ואבוי ולמי הידד ואשרי?

ויען הקול לאמר: לך הגאון ולך השבר, הכל לך, כי לך, אף לך. אוי ואבוי לך, כי כל מחלה באה אל קרבך. אך הידד ואשריך, כי את חוליך שמת בכל אשר חי וקיים הנהו והבריאה כולה באה עמך עד שבר ועד משבר. וזה האות, כי חותם כל היש בך ובצרתך גם לו צר.

ואען ואומר: אמת נכון הדבר. המעט כי עקב חוליי נזדעזעו כל מוסדי רוחי ואין מתום בבשרי, אף לא תום ברוחי, ושכלי נוע ינוע כאני־שיט בלב ים, הנה גם האדמה מתחתי תרעד וכל קול ביקום, אף פעיית הגדי, כמו זעקת שבר לי באזני ובשמעי צחוק באדם, אדמה, כי בכי הוא זה. הבאמנה תאמר, כי כאבי לא יתום הנהו וכליון־נפשי לחיי־נצחים יקנן גם בנפש כל חי.

ויענני הקול לאמר: אמת נכון הדבר. אין נפש חיה אשר משוגת הנצח לא תהיה בה למצוקה מכלה נפש ובשר. לא אתה לבדך חלית, כי צירים וחבלים הם מנת־חלק לכל נברא. כל בשר חציר ורקב בכל רוח, כל היקום בית־חולים. אפס בזאת תתנחם, כי בית־חולים הלזה, הנהו גם בית היוצר לחיים המתחדשים לרגעים. לא יגווע דבר בלתי אם דבר יוולד. כל הצירים אשר בנפש האדם, צירי־לידה המה. כל תפארת, מן הסחי תצמח. הכי לא תהיה האדמה הדום לשמים? ככה יהיו ילדי האדמה רק צלמים דלים מיצורי־מרום. אף כל ילדי הדמיון, השקרים והכזבים, אך מדרגות הן ליצורי האמת הנשגבים, אשר כמוהם לא קמו עדיין לעולמים. אכן, האמת תצעד מלפנינו ולא מאחורינו. על זאת אוּשרת, כי את פניך תשית אל אמת האחרית, אשר מרום הוא לעת הזאת מן האדם, ולא אל האמת מתמול שלשום, אשר מק שרשה בבשרים וכבר אבד עליה כלח. צעק, צעק אוי ואבוי מקירות־לבך, למען תאושר רב יתר. אהבתי כי אשמע את קינתך. הלא בשוועתך – נחמתך ובאנקתך – רפואתך. אשריך כי עוד לב לך, אשר לו הסגולה להתחמץ ורוח הומיה וגם נכספה לך לחדשה, אשר תיברא באחרית הימים. בוא תבוא החדשה. הנה בשורתי לך: בוא תבוא. ירום איש וינשא. כל ילדי הבריאה ילבשו הוד והדר, הקוצים יתיפיפו כשושנים, ומלאה הארץ אושר. לא תהיינה עוד חמדות נמהרות, אשר תעמודנה רק עד ארגיעה, כי גם הבשר יהיה לרוח סוערת ללא הפוגה. או אז יחפשו בנרות את האכזב ולא ימצאוהו; הדמעה מחה תימחה ונסו יגון ואנחה; כל תענוגות הדודים יהיו צפונים לכל איש ואיש בקרב נפשו והאשה לא תהיה עוד לאיש כלי־חמדה להרוותו ולהשביעהו חיש־מהר עד לגועל, כי אם מקור תענוגות לאין קצה, כהגיון הלב, כברק הרעיון וכצהלת הנפש על אין דבר, אשר לא נדע ראשיתה ואחרית לא תהיה לה. וכאשר יהיה לעת הזאת, כי רק בקציר ובבציר ובשתי או בהביאנו אל פינו מאכל תאוה, נצהל, כן תצילינה לעת אחרית כל האזנים מקולות האח והידד אשר ינשאו מאיש לרעהו ומגוי אל מישנהו, בהר ובגי, בכל עת ובכל שעה, כל הימים חגים וזמנים לשמחה ולששון ולכלולות. וימלא צחוק כל פה. הרוח בנשבה תפיח צחוק, גל אחרי גל ישקשק צחוק, הזאבים ילילו צחוק, הכבשים יפעו צחוק, הצרצר יצרצר צחוק, הזבובים יזמזמו צחוק והכלבים ינבחו צחוק, נפש כל חי תרנין צחוק וכל נשמה תהלל יה.

ויוסף הקול לדבר בי ויאמר: אכן שמח ופרח, כי אך טוב לך. הנך אמנון ובך תמר מקננת. הכל לך ובך וממך. כל ציר וציר בך הוא אף שיר, שיר האדם, אשר אף לרגע לא יהיה בגפו, כי אהבה עזה תשכון בקרבך וקנאה אף לא מעט. אל נא תהיה כשלמה חומד הנשים, אשר מפעם לפעם יאמץ אל לבו שולמית חדשה מקרוב באה; אל נא יהיה חלקך עם אוטילו, איש הקנאות, אשר באיולתו בנפשו יחבל; ואל יחד כבודך בקרב קהל המאהבים הנואלים, אשר יתנו חילם לזרות. היה חתן־דודים לנפשך, אחותך כלה. או אז תשפות לך שלום רב ואושר ללא מצרים.

אני אל נכון הקשבתי אל השיח והשיג הזה בהיותי תפוש תנומה. אפס, הפעם הזאת לא נאמנתי גם לנפשי, אם באמנה התנומה אפפתני. ואפחד מאד, פן הגיוני הלהג האלה פקדו את שכלי בהקיץ. ואם ככה, הלא אות הוא, כי טרוף טורף שכלי ובשגעון יתנהג.

קמתי, העליתי אור בחדרי וישבתי אל שולחני לכתוב במגילתי את מזמור השיר לדון קישוט הלמנשי, אשר זה ימים רבים הנני שוגה בו במחשבתי ועד כה לא צלחה עלי הרוח להלבישו ניבים כיאות לו, למען במו עיני אראה ובמו שכלי אבין, כי טרם יצאתי מגבולות השכל, אשר לא הוכה בשגעון אף מעט.

פרק ק"ד מזמור שיר לדון קישוט

קצתי בשירי אהבים ועגבים, הנותנים את קולם בכל בתי היין ומעל כל במות ישחק ואף הפיטנים יתהלכו כמתגנבים.

זרו לרוחי גם ניבי מוסר השכל, מגידי מישרים ומטיפי אמונים באהבת דודים, ככתוב בספר משלי שלמה, על דבר אשת החיל בטח בה לב בעלה.

לא אובה להסתפח על קהל המברכים ברינה, על כל גמיעה מגביע הקידושים, ממנו ישתו עדרי החתנים והכלות.

כלכל לא אוכל אהבות הנושאות פרי בטן, אשר בהן תעלינה בלולות יחד ברכות לראש בן פורת יוסף, קדקוד נזיר אחיו, כדבר האמור בפרשת “ויתן לך”, ברכות שמים מעל וברכות תהום רובצת תחת עם ברכות שדים ורחם.

אי לזאת, אתן את זמרתי לדון קישוט הלמנשי. אני לדון קישוט הלמנשי אשירה, כי אותו חנן הבורא דמיון־יוצרים, לעשות נפשות רבות וחסרונן.

כבוד ויקר לדון קישוט הלמנשי, כי לא כדורכי ענבים בגת ידרוך את כרם אהבתו.

הבו גודל לדון קישוט הלמשי, סולל נתיב לאהבה לא ידעוהו ראשונים לפניו, מיום היות אדם וחוה. לא כאדם הראשון, ביצרו את החוה מן הצלע, היה קישוֹט האדם השני. כי הוא חצב את חוה ממעמקי חזונו ותהי לו לא עזר כנגדו בקברות התאוה, כי אם בת לווייתו במסעותיו בספירות הנאצלות.

גדול הלמנשי וגדול שמו, כי תנופת מלכים לו ואשר יאהב יושיב על כס המלכה, גם בהיותה שפחה.

לא כיצחק בן אברהם, בשלחו אליעזר עבדו לחפש אשה למענו, עשה הלמנשי, כי הוא במו נפשו הרחיק נדוד לחפש לו את הרעיה. אך ככל אשר הרחיק, לא הרחיק עד מעבר לגבולו. בחזונו יהרה הכל, אף רעיית אהבים. בחביון דמיון הלמנשי נצפנה לו רבקה בת בתואל. הכל יביא הלמנשי בנפשו. הכל יברא בלהט רוחו ובקסמי להטו. את נסיכת היופי יפיק לו אף מבת נעוות הדמות. עבד נושא בסבל כי יראה, ימליכהו במעוף חזונו למלך. רוח בת דרור ונושאת דרור לכל נוססה באשף הלזה – ולכן יברא מלכים ברוח פיו. לא יוכל לראות עבד על פני ארץ רבה.

העוז והמשרה לדון קישוט הלמנשי, כי בכוחו לבד יעשה לו את כל החיל. איש חיל ואף איש רב־בינות הנהו – לכן בן רוחו, כי הקרב הוא אבי כל יש. לזאת הנהו תמיד ערוך לקרב. לא איש הוא דון קישוט, אשר אחת יהגה במחשבתו ואחרת יפעל.

פתאים ילעגו לו על קדשו מלחמה בטחנות הרוח. אם הקרב חוק־חיים הוא, הלא במשפט נלחם עם כל ובכל, לבלי לשים פדות בין אויב אשר בבשר ובדם לבין אויב אשר לא בעליל הוא, בלתי צלם חזוננו בצאתו להתגרות בנו. טחנות הרוח כי יקומו על אדם, מה הן להיסוג מפניהן מבלי להשיב להן מלחמה? הלמנשי מתקדש למלחמה בכל על ובכל שעה, כי קדוש הנהו ונאמן־רוח, נאמן לרעיונו עד קצהו. והיה בהוציאו חרבו מנדנה לא עוד יירף ממנה, כי אם יגזור על ימין ועל שמאל, עד אשר יוציא את מלוא רוחו בחמתו ויעשה נקמות באויביו כליל. אנשים וגם רוחות לא זכו בעיניו ונקה לא יינקה, למען ידעו לכבד כערכו את האיש הנושא להבות האהבה בקרבו ולמען ישמעו וייראו.

איש חיל רב פעלים, הנלחם בצבאותיה של האהבה הגדולה, הנהו דון קישוט הלמנשי. לבו תנור. דמיונו הר געש. רוחו סופה. רגליו כאיילות. אף עשתונותיו כצפרים הנפחדות. את אשר יבין, אותו ירגיש. את אשר ירצה, אותו יפעל ולא תישכך סופת לבו עד אם ישלים את פעלו. יען כי הוא מורדף־מנוחה, הנהו גם מורדף גורל ובכל אשר ילך ויפנה, יקומו עליו מפריעים. כמו כל אויבי חוץ וכל אויביו, השמים ארבם בקרב נפשו, קשרו עליו להכשילו, בעשותו קטנה או גדולה. לא נפלאת היא, כי תמיד יעשן חרון אפו וסביבו נשערה מאד.

לא לבד חכם־עלילה הנהו דון קישוט הלמנשי, גם חוקר נפש עד תכלית ומבין באותות המעשים המתחוללים מסביב. לכן ידע עד למאד, כי כל נברא, אף כי האדם, יצור ריב ומדון הוא לכל הארץ. כל רואיו מתנכלים לבלעו. כל המצוקים, אף מצוקי הבדים, זוממים להרע לו. ואך לכסילים נהיה בשיתנו לקלסה יצורי הבדים.

אין בדים. ואם יש בדים, הלא כמוהם כעליל. כל אשר נחזהו בדמיוננו, חי קיים, כי גם אשר יש הנהו למראה עינינו, אך בקרבנו שרשו. אף מקרי החיים בקרב נפשנו נקרים. לא בחוץ ישכון ארי שכול, כי אם בקרבנו פנימה מקומו יכירנו. לא האבן תחבל, לא החץ יפלח ולא האש תשרוף. כל המפגעים בקרב האדם ישכונו. אף משברי המים ישטפונו רק עת לבנו בקרבנו כים זועף. כל נפש ידה תהיה בה לראשונה ובשלהבתה תישרף.

כאשר ניפלה דון קישוט הלמנשי מיצחק בן אברהם בגאון רוחו, כן נבדל הנהו מיעקב בן יצחק² בתום מפעלו.

יעקב בן יצחק לא נלחם בלבן על אודות רחל. בהשלימו את שבע שנות עבודתו למען רעיית לבו, החל את השביעיה השניה. נעים־הליכות היה יעקב בן יצחק ואף עם הרועים התהלך בחן ובענווה רבה, לגול את האבן מעל פי הבאר, מבלי להתברך מראש בכוחו. עקב אהבתו לחיי־מנוחות, דבר שלום גם לעשיו אחיו, רודפו ומשנאו.

אך על אף חפצו העז לשלום, נאלץ לעמוד בקשרי־קרב. אחרי אשר נשמר לנפשו מלהתגרות באדם, ניטל עליו להתאבק עם המלאך. ככה נמלט מן הפח, אשר טמנו לו אנשים, ונפל בפחת המלאך. אין זאת, כי אין עצה ואין תבונה כנגד הקרב אשר הוא ציר חיינו עלי אדמות. כל נברא קרוא מהיוולדו אל שדה הקטל. הכי לא אך טוב הוא, כי יתרגל אדם את נפשו תמיד, עם אויביו המשתערים עליו, אם בצלם אנשים ואם בדמות מלאכים או שדי שחת. ותהי זאת צרה ליעקב, כי בבקשו להתחמק מן הקרב פנים־אל פנים יצא צולע ממערכתו עם המלאך.

אין שלום אשר מוסדותיו לא הושתתו על אדני הקרב. לא כן דון קישוט הלמנשי, אשר הבורא חננו רוח דעת, רוח בינה והשכל, כי לא עת־מנוחות היא מועד־חיינו עלי אדמות. קרואי־מלחמה אנו בהגיחנו מני רחם. ויען כי נפקחו עיני־שכלו של דון קישוט להבין זאת בעוד מועד, לכן לא נשא כיעקב את נפשו מעודו אל השלוה ורחקה ממנו אהבת המנוחה. ונהפוך הוא: אל הסערה תשוקתו, כמו אמו הורתו היא ובה יחזה כל נועם ואף השקט בה. לא איש כדון קישוט יאמר שלום־שלום, באשר אין שלום. הקרב אבינו וגם הקרוב איש־קרב הוא ואויבנו. אי לזאת, חגר את חרבו להכות את כל אויביו אשר מבין ילדי הבריאה, אם ילדי היש ואם ילדי הדמיון. אחד אויב לאדם בכל מראות הבריאה ותועפות צלמיה.

תנו כבוד לדון קישוט הלמנשי, החובש קובע אבירים לראשו והוא לו כובע ישועות, מבצר עוז וכתר הכבוד גם יחד. לא ייפלא, אם עקב היותו איש הכבוד, גלה כבוד ממנו בגלל דולציניה אהובתו. הכל פזר נתן למענה. עליה הוכה ועבורה סבל חרפות ודראונות. מי כמוהו העניק מתן ומוהר לאשה? את כל גאונו נתן לה, את מרום שאיפותיו, מבלי לבקש בתמורה דבר וענין. לו נאה תואר הכוהן הגדול, כאשר לו יאתה קדושת הקרבן. הוא אברהם ויצחק בגוף אחד ונפשו העקידה. אדירי הלהג, מה לכם כי שתם סביב הלמנשי לעשותו לגולם? הכי יען אשר שפחה דולציניה, יפזר דון קישוט את אהבתו לרוח? הכי באהבתו את המלכה, לא נזרע סופה לבעבור נקצור רוח? מי אוהב לא יאהב את יצור דמיונו לבד?

הנה־כי־כן: כל גבר, אשר האהבה תשטפנו בשפע משבריה, כמוהו כדון קישוט הלמנשי. נאהבתו תעלה כיונק מתהום נפשו. ככבשת הרש היא לו: מפתו־בשרו תאכל ומחלבו־חזונו תשת. אך דון קישוט הלמנשי הגדיל מכל האוהבים אשר לפניו, ברוממו נגדה נא כל באי תבל, ללא בושה כוזבת, את חזון גבר על דבר האשה.

רבות נשים, אשר צלמן נחזה בארץ, קסמו לגבר מדור־דור: יעלת חן, תמה וברה, כלה נכלמה המתרפקת על חתנה, אֵם רבת בנים, אשה טובת שכל אשר לבה בן לחקרי לב גבר ולהאזין למוצא פי חכם, אף בת נעוות המרדות אשר בנכלי תהפוכותיה תלהט חשקי היצרים ותעשה חיי גבר כתופתה ערוך. אולם אתה, דון קישוט הלמנשי, נפלית מיתר הגברים, בעשותך לך בחזיון־רוחך אשה, אשר צלמה לא יתהלך בארצות החיים וגם כי נחפשה בלפידים בקרב בנות האדם, לא נמצאנה. כי היא פלאית. חומרה, ואם גס הוא, אך מסך עבה הוא כעבי העננים המקדירים את זוהר הרקיע. צלם דמותה, ואם נקלה הוא, אך מסכת תעתועים היא לאחז החושים הנרפים. היא נחזית בת־אדמה רק לעיני הבשר. אך בחביון נפשה ישכון יצור רם ונשא, האשה במעלתה הנאצלת, הנסיכה אשר כל פעמיה יתנו בה את האות, כי בת נדיב הנה, ותארה הנעלה בתארים היא הגברת.

בהיות דון קישוט גבר הוקם אל על, אביר בגבורים, יפה־הליכות ונגיד הנימוסים, אשר התפארת היא חותם תכניתו, לכן לו יאתה הגברת.

ובזאת שפר חלק האשה הרבה מונים מחלק הגבר. כי הגבר לא יעלה במעלות האבירות, עד אם יתקדש במעשי גבורה נועזים, ואף בפעלי־צדקות רבה, למעמד רם זה. לא כן האשה, כי בעצם היותה בת למינה רב העדן, בחותם הנאצל אשר שתה בה המוֹלדה, בתבניתה אשר קורצה באצבעות הענוגות אשר ליד הבורא, בשפע רוך וחן וענגה נלבבה הזורם מיצורי גיווה, כמו נועדה להתנוסס בתבל כיצור־תרומות, אשר לו יתרון מעלה ויתרון הכשר לצוות ולפקד על הגבר. ככה תהיה כל אשה נוצרה מבראשיתה במעלת הגברת ולא תוכר בת היחש על בת דלת העם. כמלכה כשפחה, גברת ייאמר להן.

בראשית ברא אלהים את הגבר. וירא היוצר כי לא היטיב לעשות את הנברא הזה, לחן ולתפארת ולחמדה טובה. ויאמר אלהים: הבה ואיצור נברא בן פורת ממנו. ויעש את האשה. ויען כי מותר לאשה על הגבר, לכן הגבר יעבוד את האשה, יצא בצבאותיה, יילחם לרום־מעלתה ויערוך קרבות למען כבודה. וככל אשר יוסיף להודיע לה כבוד ויקר ויהיה שומר ראשה לגוננה ולהצילה, כן אף הוא ייאצל ויעודן ויזוקק בכור התלאות אשר יעבור בו למענה.

הנה זאת תורת דון קישוט, זאת אמונתו, זאת צדקתו, זאת חכמתו. חיים אשר לא נתקדשו במלחמה למען הנאצל, אך תפלות ורעות־רוח הם. ומה נאצל מן האשה? לא ייפלא, כי כל חוטר מגזע הלמנשי לא ייוואל ולא ירשיע לעשות את הגברת עזר כנגדו, בעסקי הימים הקטנים דלי המעש, או להעבידה בעמל פרי־בטן, למען לא יינתק חוט הדורות, אף כי להשפילה להיות לו לטבחת ולמבשלת ליד התנור ולהתגאל עמה ולהגעילה בתאוות בשרים. לא יעשה ככה האביר לאשה אשר חפץ ביקרה, כי ירוממנה וינצרנה ויפנקנה כבבת העין. אף יחוש רתת באהבתו, כי גם באהבה יועם זהרה מבראשית, אחרי אשר ילקקוה בריר לשונות רבות.

הגברת לא נאהבה היא בלתי אם נערצה. לה יודו, אליה יתפללו, לפניה ישתחוו. אכן, היא הגברת. אך לא הלמנשי עבד. הכי עבד הוא חכם־חרשים, אשר השכיל לתאר ברוב יגיעת בשרים ועמל הרוח תמונה נאדרה בהוד או להקים כמו רמים פסל הדור נאה, חזיון־תלפיות לכל עין. כל הצופה בתמונה ובפסל ישיש רב משוש, ישאף רוח צח, כהלך המתרומם במעלה ההר, אך הוא האיש, אשר תיכן ועיצב את מלאכת המחשבה, מה רבו מאמצי הכוח, אשר פזר נתן בעבודתו. עובד הוא ולא עבד. יוצר הוא ולא עובד. נשמה נתן בבית־חומר. והוא לא לתמונתו או לפסלו יעבוד, כי אם לחזיון־רוחו, אשר שם לו צלם דמות במעבדו. ככה יעבוד האביר את האשה הנוצרה מרוחו. בה בחר, אותה יצר, רוממה וגדלה לשוות לה כוח עליון וחן נשגב.

אך למה אדבר על הלמנשי הנעלמי, אף הוא רק חזיון המשורר, אשר טרם קרם עור ובשר? כל אומר, אשר אביע בחזיון דון קישוט, על אודותי אדבר. אני האיש. אני אשר לא צלם הנני, כי אם בשר ודם חי. אני אשר קפצתי מתוך דמיון היוצר, חוזה הלמנשי, לתוך החיים האלה. אני, אשר הנני מתהלך על שתיים, ושמי אדם בעולם. אני כותב המגילה הזאת. אני, אני אשר בעורקי נוזל דם חי ובלבי זורם ירדן הצער. אני אשר נולדתי מאב ומאם ועשר אצבעות בשתי ידי וכל אצבע היא ענף שלוח אליך מעץ חיי.

אני בקול אקרא לומר: את לא את הנך, כי את אני. אני בראתיך. ולכן לי את, כי לי את. לי את, כמו חלומי אשר הנהו כולו שלי. לא היה גבר שני בארץ, אשר לו הצדקה, כמוני, לאמר לנאהבתו: אחותי, רעייתי, כלתי. מיום ניתנה לאדם לשון למודים, להביע את המלה “שלי” לנפש קרובה, טרם הובע “שלי” מלא וגדול ונאמן כ“שלי” אשר לי. וארשתיך לי לא לבד באהבה, כי אם גם באמת, אשר לא נאמתה עוד כמוה.

ובטרם איפרד מדון קישוט הלמנשי אגיד עוד זאת: אשריך הלמנשי, כי אתה לבדך, בקהל האוהבים מאז ומעולם, נקרא לך דרור מן האימה, פן אהובתך תסובבך בכחש. אתה לבדך נמלטת מגורל האוהבים המרוּמים. אשריך הלמנשי, כי אתה לבדך שמרת על טוהר דגל האהבה אשר בידך, לבל ידבק בו אף שמץ מעל. הלא אהבת את הלא־נבראה, אשר לא בגד לבשרה ולא מעל בה.

פרק ק"ה אותות

רבים המה האותות, המבשרים לי את הרעות אשר נגד פני.

קמתי אשמורה בלילה לשכך מעט קט את סערת־רוחי, בכתיבת פרקים במגילתי – אות הוא, כי לא אהבך בתום נאמן. הלא הלב, אשר כל סערת רגשות לא תעברהו עוד, הוא האוהב התם והנאמן.

לילות רבים אתהפך על משכבי ללא שנת, עקב כליון נפשי לך – אות הוא, כי אהבתי לך לא קמה על נדיבות. הלא הנדיב את כל נפשו יתן באהבתו, עד כי לא תהיה לו עוד נפש, אשר תכל.

אף ימים מספר, אשר יעמדו בין ראיונותינו, יהיו לי כרוכסי הרים נישאים, לא אעצור כוח לדלג ולקפץ עליהם – אות הוא, כי לא רמה נישאה למדי אהבתי לך, למען תרומם ותנשא גם את רוחי, להדהירני מעל למחסומי הימים וחתחתיהם.

אחזך בצלמים למכביר ואדמך בעתרת גוויות, העוברות ושבות בחוצות הקריה, בתבניות החיות ואשר אין בהן רוח חיים, בכל מראות הנוף מלמטה ובשלל צבעי הקשת בענן במרום, בבני־רשף, העורכים נשפי־חשק באורים ובלפידים על גפי מרומי קרת ואף במחול הצללים אשר בחדרי אמצא אותות תוארך – אות הוא, כי לא אהבך בכל מאדי עד שרשי בי, כי האהבה החודרת עד לשרשים לא תתן עוד לנפש להתפתות על שוא, להמיר את צלם הנאהבה בכל צלם־בדים.

נתתי אל לבי וראיתי, כי מכאובים רבים אשבע, כאשר את לא תאירי אלי את פניך, ולו רק לרגע קטן – אות הוא לי, כי לא נגה על אהבתי אור שבעת הימים מבראשית. הלא האהבה, אשר תינק מיטב לישדה מן האור הזרוע בקדומים, לא תראה עוד אופל אף אם תלך בגיא צלמות.

איככה איאמן לנפשי באהבתי לך, אחרי אשר היטב אדע, כי נפשי תתעטף קדרות בזכרה, כי את לא תהגי לי רחש־אהבה. הלא אשר יאהב נאמנה, לא לבד את נאהבתו יאהב, כי גם ישא שפע אהבה לעולם, אשר הוא משכן לה. מה ממנו יהלך, אם נאהבתו לא תשיב אהבה אל חיקו, והוא בחיק העולם ישב, אותו יאהב.

אין שמחה בלבי, באין פניך מהלכים עמי – וזה האות, כי לא אהבך עד בלי די. אשר יאהב עד בלי די, הלא יאמר די לי באהבתי ומהגיון אהבתו ישאב עוז ותעצומות לאין חקר.

דבקתי בך ויהיו לי כל ניע־גיווך וזיע־מבטך, כל ארשת בת חלוף בפניך ושחקת נחת על פיך, כמו סנסן מעץ החיים אשר אוחז בו או עלה ממנו לתרופה – אות הוא, כי אבקש לי מפעם לפעם תרופה למחלה, יען כי חולה אהבתי בי. אך הכי לא פחתת היא להגיש לך אהבה חולה כזאת, אשר תקנן בי?

פרק ק"ו גבוהה גבוהה אדבר

עמך אני בכל, עמך אהיה תמיד. כאשר ראיתיך לראשונה, פלחני רעיון כברק: לך אני ועמך בכל תמיד.

עמך אני בכל עת ועד לאין עת; עמך בגן עדן ועמך בגיהנום. אך מה רע צפון בגיהנום, אשר את שוכנת בו?

חי האל, ככה אמרתי בלבי, כאשר הבטתי אליך רק אחת ולא הוספתי עוד, עקב מורך רוחי, כי אראך תמיד, אוחזך ולא ארפך. הלא האל לא יעשה את העוול הזה לקחתך מעמי.

ככה אמרתי בלבי אז, וזה דברי תמיד: קורא הדורות ציוה עלינו מאז ומקדם את יחדנו עד אפסי־זמן. בעת הזאת תקראיני ובנצח אענך. הולך אל דרום וסובב אל צפון, סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח. ומה לחש בפי הרוח בסובבו? הנה זה לחשו: כאשר אני סוב אסוב ושב על סביבותי, ככה סוב יסוב כל גבר ברחבי העתים לחפש את רעייתו, אשר נבראה לו מאז ומקדם, ועל כל סביבותיו אליה ישוב.

ראיתיך באחד רגע והרגע ההוא נחרת בלבי לעד. הכי לא יצורי האל הננו? זה אשר אין לו תכלה לא יברא דבר, אשר יש לו תכלה. הוא אשר ברא את אהבתו בי, חיי־עולם נטע בקרבי.

יד האל נתנך לי. הכי לא תהיה יד האל גדולה, מלאה ורחבה עד בלי די? הכי לא למען זאת חנני האל בלב הורה דמיונות, למען אשית משקפת אין קץ על עיני לעשותך בה אשת־מידות, גברת רבת־יפעה.

עמך אני בכל, עמך תמיד. אל נא תשיתי בי חטאת, על אשר גבוהה־גבוהה אדבר. לא אני אשית לך נוספות, אשר לא תהיינה בך. גבוהה־גבוהה אדבר, יען כי גבה האל אשר בראנו והקננו דמיון מרקיע שחקים ונטע בלבנו חשק הנצחים. יש אשר שקרים אדבר בך. אך האם לא קול האמת האחרת דובר בי, האחרת, אשר אין על עפר משלה, אך במרומים שם לה המלוכה?

אשר כזב הנהו על האדמה, הלא יהיה לחוסן־אמונה בשמים ממעל.

שם בשמים, עמך אהיה בכל עמך תמיד. לא ייפלא, כי גם פה ובעת הזאת יש אשר תהיי לי לאלפי רבבה ואת צלמך אחזה בכל.

גבוהה־גבוהה אדבר, יען כי גבה מאד האל אשר בראנו.

השקר מארץ יצמח. אך האמת ארוכה מארץ מידתה וגובהה עד לשמים יעל.

פרק ק"ז אמנון ותמר

ויהי בלילה בנדודי־שנתי ואומר אל לבי: אפתח את ספר הספרים ואקחהו לקרוא בו זעיר שם וזעיר שם, כי רבים בו העלים לתרופה לכל מצוק ומר־נפש, והוא באר לחי רואי, לכל תוגה העוטפת את הנפש. ואך במשפט ייאמר: הו, כל צמא לחזיון־תנחומות, לכו אל מימיו. וייפתח הספר לפני מבלי משים בשמואל ספר ב' פרק י"ג, בו ידובר על קורות האהבה אשר מאמנון בן דוד לתמר אחותו, והיא אחות אבשלום בן דוד. ויהי לי כמו לראשונה אקרא את הדברים וכמו אך זה עתה נגלה לפני פּשרם במלואו. ואחרד. עשרים פסוקים בפרק ובהם נשקפים כבמחזה כל היגונות והכליונות, המדוחים והכזבונות, באהבת הבשרים ובסיבוכי העלילות, אשר יפלו בין הגבר והאשה. בשגם מלבד המפורשות נרמזו בסיפור המעשה דברים סתומים למכביר, אשר לא נוכל להביעם כמו.

בראש הפרק ייאמר: “ולאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר ויאהבה אמנון בן דוד”. מה מעטו דברי הכתוב על אודות תמר, אשר שמה שובץ בין שני אחיה, והמקרה הרע במלוא־כבדו עליה רבץ: אחות יפה. רק אין זאת, אשר בהגיון הכתוב לא אהב אמנון את תמר באשר היא, בלתי אם את יופיה. אהבתו אליה לא צמחה ממקור היחש, אשר יסודתו ברגש־קדומים, הקושר נפש אחת לרעותה לעולמים והמחדש מפעם לפעם את דודיו כנשר את נעוריו, עד לאין קץ ותכלה. אמנון חשק ביופיה של תמר, כאשר יחשק העובר בגן ליד עץ, וראה פרי נחמד לעינים ותאוה למאכל, לקטפו מעליו.

לא ילך לב האיש אחרי הפרי, בלתי אם עקב אשר חדש הוא לעינים וטעמו כבכּוּרה תמשוך את לבו ואף תסלידהו. רגע ישיאהו לבו למשוך ולקחת, ומשנהו יסוג מלבצע את זממו, עקב אשר כל דבר חמדה יניא את האדם מלשלוח אליו ידו. מרחוק ירהיב עינים ואף ישמח לב, אך כאשר יחזיקהו ביד יגוז ממנו כל הוד המרחקים, אשר חפף עליו.

לב אמנון, אל נכון, היה פוסח על שתי הסעיפים מבלי לדעת, אם נדבה יאהב את תמר ובתום־לבו, או כי רק תשוקה בת־חלוף עברתו. לזאת נאמר בכתוב השני: “ויצר לאמנון, להתחלות בעבור תמר אחותו, כי בתולה היא ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה”. שני רגשות התרוצצו בקרבו. מחשבת בליעל עלתה בלבו להתחלות, אך צר היה לו לעשות זאת. הוא לא יכול היה לעשות לה מאומה. ויפלא בעיניו. לאמר, נפלאה היתה אהבתו לה. ואולי בלב אמנון לא היה כל שפק בדבר מקור אהבתו לתמר, כי אך תשוקה חולפת היא. אך היש אוהב יודע נפשו? אם כה ואם כה, ואמנון נבוך היה בגששו במחשכים בין האהבה הזכה לבין התאוה, אשר כמוה כנגע צרעת בנפש.

הכי יש ריע לצרה? והכי יש ריע לעצה? לו אמנון היה נשען אל בינתו, והנכון יותר, אל רגשו, היה אולי, במרוצת הימים, יוצא מן הסבך הזה. אולם “לאמנון ריע ושמו יונדב בן שמעה אחי דוד ויונדב איש חכם מאד”. והוא אשר חרץ את משפטו להתחלות.

הטוב הוא טוב. אך הטוב מאד הוא המות. ככה גם החכם הוא חכם, אך חכם מאד אולי אף הוא אויל יחשב. ואולי החכם מאד שפט באמנה בחכמה, באמרו לאמנון “שכב על משכבך והתחל”, ואף יעץ לו נוספות, כי אחרי התחלותו יבקש מאביו לשלוח אליו את תמר אחותו לעשות לעיניו את הבריה, לאמר, ללבב לעיניו שתי לביבות ותברהו לחם.

סתומים הדברים וחתומים. מה פשר הבריה והלביבות אשר תעשה תמר והוא יאכל מידה? הכי דבר המאכל הזה היה רק תחבולה להביא את תמר אל בית אמנון, או כי סמלים ורמזים מופלאים מעורפּלים במעשה הזה? הקורות תצמחנה פה אט־אט וכמו בנחת ובהשקט, אך אוזן מלים תבחן, תחוש בסערה העזה הצרורה בהם. הכי יאשמו הארזים בהישברם בסערה?

הכי ייאשם אמנון? הוא טוב, ואולי גם חכם, מרעהו יונדב החכם מאד. הוא למען הפג את תאותו ביקש להמר את עצם המעשה במראה אשר כמוהו כסמל לו. תמר את הבצק לשה ולבבה ובשלה את הלביבות ואת המשמרת לקחה ותצוק לפניו. אך תקותו נכזבה. סערת־רוחו לא שככה עקב הסמל. אם ככה, אמר אמנון, הלא נתעיתי בשוא לאמר, כי אהבתיה נדבה. רק אין זאת, כי עשיתי שקר בנפשי. הוא החזיק בה.

יש שפק, אשר יכרסם לאורך ימים לב איש. אך יש שפק אשר כל מעשה, אשר יבוא בעקבו, יקרע חיש־מהר את הלוט מעל צפונות הלב. לוּ אהב אמנון את תמר באמת ובתמים, היה לאחרי זאת שונא את נפשו עקב חללו את הקודש. אך אמנון לא היה קשור בה בעבותות האהבה ממקור היחש, לזאת שנאה, כעדות הכתוב, “שנאה גדולה מאד, כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה”.

תמר הרכה והענוגה “לקחה אפר על ראשה וכתונת הפסים אשר עליה קרעה”. אחרי אשר נקרע מעליה צעיף הקודש אשר לבתוליה, מה חן עוד לכתונת הפסים אשר עליה? רק אחד הוא יום הכלולות בחיי האשה, אם כי אולי לא אחד הוא בחיי הגבר. ובתום יום הכלולות, הלא יבואו ימי קטנות, ימים אשר עינם כעין האפר.

נאמר בכתוב על תמר: “ותלך הלך וזעקה”. תמר היפה, אחות אמנון ובחירת כל אמנון באשר הוא, מדור אל דור תלכי הלוך וזעקה. אשמע את בכייך תמיד. בכה תבכי בסתר ודמעתך על לחיך, אין לך מנחם מכל מאהביך, אשר בראשיתם יתחלו למענך, ולאחרי זאת יחליאוך.

פרק ק"ח אזכרה ימים מקדם

אזכרה ימים מקדם, טרם ראיתיך לראשונה, מה רבו אז מראות תבל בתועפות תפארתם ומה שונו הימים איש מרעהו. הנה יום צח בהיר בשחקים, כמו תבל חיק־אם לי; והנה יום קודם, השמים והארץ ופני כל יצורי־אדם יתעטפו בענני־בלואות. יש יום כחתן יוצא מחופתו וכל הארץ זבת שמש ונופת צופים; ויש יום נכה וצולע, כמו היקום כולו הולך על משענתו. הנה יום הלב מלא שירה כים והים מלא שירה כלב ומכל חלון בבתים נשקפת לך בשורה לא תדע שחרה, מסביב ירונן וירועע; והנה יום קינים, הגה והי ישתפכו מסביב וכל העינים כמו תטופנה שממון־עולמים.

כן, היו ימים בתועפות חליפותיהם, אם במראה־עינים ואם בהלך־נפש. אך הנה הופעת את וכל המראות גזו מלנגד עיני, אף ברוחי שבתו הליכות כי רק פניך מהלכים לפני. לא אראה עוד רום ולא עומק, לא שחור ולא תכלת, בלתי אם אותך אראה בכל המראות. את עין הבריאה תלביני או תשחירי לרצונך. תאמרי – והשמים לא עוד יתכילו, לשמש במרום תגידי דום ועל ענן תצוי צלח ורכב. בידך המושכות לרוחי ואף את נפשי לא אדע, בלתי אם להשיתה בכפי למענך.

אזכרה ימים מקדם, כי ימים כמשפטם היו לי, כל יום למינהו וכל דבר בעתו. המחזות נהרו לפני בסך. חלפו הימים, חלפו כל הימים, ויהיו לי כל הערבים וכל הבקרים אך יום אחד, הוא יומך.

ככה מתו לי כל הימים ואלמן נהייתי בזמן, כי לך אערוך רוחי ואצפה תמיד.

פרק ק"ט במעגלות המחול

זכרונות אפפוני מימי שבתנו ולכתנו יחד בירושלים עיר הנצח. ציר שיחנו נסב על המחול ותכונתו. פי פתחתי באיולתי לדבר רתת על חילול קדושת המחול, אשר רבים יתנכלו אליו לרמסו במטילי־גיוום הכבדים, ללא חרדת־לב וללא תבונת רגלים אף מעט.

איככה, דברתי מנהמת לבי, יעזו רבים, אשר לא שאר־רוח להם, לא קלות התנופה ולא כובד־רגש, להתערב עם הרוקדים. מי ביקש מהם רמוס חצרות המחול, אשר מחצבתו רמה ונשאה? כלכל לא אוכל פרעות הריקודים אשר לגלמי־רגלים, כמו המחול אך משובת־בשרים היא, התלעלעות היצרים הנקלים, ולא מלאכת מחשבת. הכי עיר מבוקעת או מאורת־פריצים המחול, להיותו דבר־שעשועים בכל נשף חשק? אוי לנו מן המחוללים האלה, הכבדים כפילים בפשקם את רגליהם, כי אך מחללים המה את הקודש.

הבאמנה ידמו הבוערים האלה, כי אך מן הרגלים מוצא למחול. הלא ראשית המחול בראש אשר על הכתף ובמוח בקדקוד מקורו. מה אנוש כבד־גוו וכבד־שכל, כי יצא במחול? רק אשר יעשה כנף לו להמריא מעל לבית חומרו, להשיל מעליו את בשריו כהשיל הנחש את עורו, ולנער מעל נפשו את האבק אשר דבק בה, מהליכות עולם בדרכים האבלות אשר למאוויים הנקלים – הוא אשר יבוא בסוד המחול ואך לו הצדקה לכרכר ולפזז.

המחול רב־פנים הנהו: אשר בכוח ואשר במורך, אשר בקוממיות ואשר בשפלות הברך, אשר בדעה והשכל ואשר ברוח קטב מרירי, אשר בחן ובתחנונים ואשר בקשיות־עורף וכעש. אך יסוד מוסד לכל המחולות למיניהם הוא כליון הנפש, לאשר מרום ונאצל מן האדם. והיה כאשר הנפש תגעל בסוגר אשר לה ותחשק לשבר ולמגר את מוסרותיה, לבל תצלול עוד כעופרת במי התאוות הזדונים, או אז תקרא דרור לה מכל המצוקים ותינשא בעוז אל אראלי־מרום, תחוג ותנוע כשיכורה, כל עצמותיה תאמרנה האח והה, מר לי מר ואך טוב לי, לא אוכל עוד כלכל את גווי אשר לי. אחת אשאל, אותה אבקש, לחזות בנועם זיו אשר אין לו גוף ולא דמות הגוף. לא בגיוונו, כי אם ממנו והלאה נרקד, כדבר האמור על דוד מלך ישראל ברקדו לפני ארון הקודש “ודוד מכרכר ומפזז בכל עוז לפני ה'”.

כל מחול הוא המראה אל על ואל אל. לפני האל. כל מחול הוא עד כלות הנשמה. אפס, מוצאו הוא מכלות הגוויה. כאשר יהיה האדם קל, מנוער מכל כובד, קל כנשר, לא כי קל כשרף, עד אשר ישכח כליל את בשרו ודמו, או אז יעלה על הר המחול אשר לה' ויקום במקום־קודשו.

כלה ונחרצה: במחולו יקפוץ האדם מתוך עורו וגיוו ועל עיי האנכי אשר לו ידרוך. לא יאבה עוד היות יצור נבדל, נפש אחת, יחידה לה, בלתי אם להשתפך עם כל חייתו בו אל קרב היקום כולו. חכם החרשים במחולו יתן גט כריתות לכל, לכל. לא עוד הוא לו, לא עוד דבר לו, לא חפץ ולא קנין, לא אב הוא לצאצאיו ולא בן או בת להוריו, בלתי אם רוח עוטיה על אפסי מרחקים.

ומה מאד נקעה נפשי מן המכרכרים והמפזזים בנשפי־חשק, אך למען לגרות בחמוקי הגוו את החשקים, לעשות סחר ומכר בנענועי פנים ואחור, אף יהיו מגנבי מבטים וקורצי־עינים ויעשו כווני־חן לתפוש לבבות פותים. כל מסחר וקנין במחולותיהם. איככה נישא ואיככה נסבול בראותנו, כי המחול, זה הסנסן הרך והענוג בעץ הדר המחשבת, נהיה לנצר נתעב ולבית־נכות לכל יצר שפל.

כזאת וכזאת דברתי בנהמת־רוחי ואהי גם אני בדברי, כמו נישאתי במחול המליצות, לעשות בסלסלות ובמלמלות, מבלי להשקיף על כל סביבותי. אף אליך לא הבטתי. לא נפלאת היא, כי כמו הלום־רעם נהייתי, כאשר לפתע קראת בקול קשוח ורע לאמר: הרף להרעימני. הלא נשף מחולות ישביעני עונג ללא מצרים. הלא תפחידני בדבריך – הוספת לדבר ועיניך הפיקו חלחלה חרישית כעיני השחפים, הנשקפות בנחשול שוצף וסוער – כמו אך איש לא־בינות אתה… ולי מה יקרו שעות מחולי בסחרחורת הגוויות… בצמדים נכרכר ונפזז… יד גבר אמיצה חובקת את מתני ואני אחוש את נשימתו החמה, להט־חשקו, כמו שיכורה אני ומסביבי המון סואן מקפץ ומדלג וכולנו יחד נושמים ונושפים בסופת־מאוויים… אוהבת אני ערב רב הגוויות, כמו נצררו כולן ברוח תאוה עזה… או אז אחוש כי רעננה אני וכי מעגלות חיי־יגאו. הכי למען זאת נצא במחולות, כי נחיה ולא נמות? ולא כן אתה עמדך… כי אל המות, אומר אתה, המחול סוב יסוב… אתה אל המות תמשכני.

אוי, אוי – קראת בקול נבעת – הנה מי אתה… איש רע. צר־עין. לא תוכל לראות באנשים כאשר ייטיבו מעט לבם בחיבוקים ובתפנוקים – לרגע קטן עמדת תפושת מחשבות, החרשת ולאחרי זאת הפטרת – רק אחת לא אדע מי אתה: נזיר כהלכתו או רשע כמשפטו.

אני רק במו אזני שמעתי את מליה האחרונות ואת לבי טרם שתי אליהן, ותחת זאת הוספתי להביע בשטף־שיחי את רעיוני על דבר מחולות החשק אשר ירגיזו את רוחי תמיד.

– ואני זה הגיוני, כי חטא אשר אין לו כפרה הוא לסובב במחול אשה, אשר זה עתה היקרה אותה המקרה לפניך, כאשר פשע הוא לאשה להיחבק בזרועות גבר זר, בטרם הלך הלב שבי אחריו לאהבו. הכי לא דבר חילול הוא, כי הגוויות תלפפנה אשה את רעותה, תגענה ברך אל ברך ובטן אל בטן תישען, באין לשניים לב אחד והגיון־רוח, אשר יחברם לאחדים? המעט לאדם וחוה, כי בסתר חדר־משכבם ישיתו את השמצה בבשרם ובנפשם, כי זדון־לבם ישיאם להפר חוק וחן ומוסר גם בקרב קהל־עם. הלא כמונו כעובדי אלילים הקדמונים, אשר זבחו לאשרות על כל הבמות ועל הזבחים עשו בריקודי התזנונים. זר מעשיהם בבתי מקדשיהם ותחת כיפת השמים ותהי להם כל כיפת־עץ לחופת־גילולים וכל עזרה להיכל למקום־הילולים. רק אין זאת, כי ברוב עם הדרת שמצה וכי על ראוות המערומים נערוג.

שיסעת את דברי בעצם דברי ותקראי בקול נרגש, בעיניך נוצצו זאת הפעם, לראשונה מאז ראיתיך, אגלי־דמע, כאשר יהיה לילד, אשר אביו או מורו שבר לעיניו את צעצועו־חמודו, למען הענישו:

– מנע פיך מלדבר סרה בכל דבר טוב ונעים, יפה אף נחמד, פן אגיד, כי באמנה רע־לב וצר־עין הנך, אשר כל תענוגות בני אדם לצנינים המה בעיניך. כל דרכי חייך אבלות הן ולא תדע שמחה בלבך, לכן כל דבר יופי תגזור לנתחים עד אשר תמצא בו שמץ דופי. זה משפטך לקרוא רק רע רע כל היום. נפשך תקוץ בכל ואדיר חפצך לדבק גם בי את רגש הגועל, לשית את הרעל בנשמתי, לבל אמצא לי עוד אף נחת מעט בחיים. ואני אחת אמרתי לך ולא אשנה, כי אך טוב ונעים כרכר ופזז יחד לשתי גוויות, הלוך וסבוב במחול בסחרחורת עד לבלי דעת עוד נפשך, ולבלי דעת, כי גבר זר יחבקך, יגפפך, ינשאך, כמו לא זר הוא לך בלתי אם אהובך, חתנך, בחירך… אפס, תכלית דבריך אלי להבזות כל דבר־חן בעיני ולשית את הפיגול בכל תענוג אשר נפשי תחמוד בו, למען לא אהיה עוד מה שהנני, נערה רכה בשנים, אשר רבים חושקיה… אם לקולך אשמע, הלא אהיה עוד אחת מעט נבונה, נבונה, אך נפש יבשה, בתולה זקנה גועלית. הו, למה היקרה אותך הגורל לפני?… למה, למה? מאז הכרתיך נהפכתי לאחרת… לא אוכל עוד התעלס בחיי, לתור אחרי מראה עיני וללכת בשרירות לבי. אתה בחכמתך הקרה ככפור… הלא תעשני לאשה בלה… לערימת עצמות יבשות… לפיגול אהיה בעיני כל גבר.

דמעות פרצו מעיניך. הכרת־פניך ענתה את השבר אשר ברוחך. בשעה ההיא אומללת מאד. אך בקירות לבי נבעה מעין השמחה.

פרק ר' נעילה לשער הזכרונות

כאשר ראיתיך לראשונה דבקה נפשי בך, עד כי לא יכולתי עוד שאת חיי, בלתי אם בצפיה לראיונות, אשר נפלו לי מפעם לפעם למנה. אפס, אחרי אשר ראיתי לראשונה בעיניך טל הדמעות, לא עמדה בי רוח עוד לבוא בקרבתך ולהיות לך למזכרת חיה לכל הבליה והרוע אשר בלב אנוש. רחקתי ממך, למען תקרבי אל נפשך ותשובי לשאוב את שמחותיך ממקור החמודות, אשר חוננת בהן ביד כה נדיבה בידי בוראיך. אפס, בטרם אצא משער הזכרונות לנעלו כליל, תניני להתעלס עוד אחת מעט בזכרון המנעמים בימים ההם, בהם הייתי מרואי־פניך.

מה טובת ונעמת לי גם אז, כאשר הריעות והמרת לי רב מדאי. רעיון־ניחומים ישעשעני לעתים, כי לרגעים גם נפשך לא נקעה מעמי. זאת לא זאת, אולי גם נעמה לך חברתי. גם כעת, אחרי אשר שנים נקופו מפגישתנו האחרונה, יש אשר אדמה, כי ממקור אחד נחצבו רוחותינו ואך גוויותינו נפרדו בגזר הגורל או במשגה המקרה. הכי לא היינו תמימי־דעים ותמימי־רגשים במרבית הענינים? חיים ראיתי באור פניך ואף בקדרותך הנזעמה. פתיל חיי נשזר אל קרב עבותות היחש, אשר קשרוני אליך, ואם גם לא קרבתי אל גיווך אף פעם, הלא שוקקו מבטיך אלי ככוורת נשיקות ואף אני אצלתי לך נשיקות למאליפות בנשמתי.

אכן, אהבתיך. אף לעתים שנאתיך. ובשנאתי לך צמאה לך נפשי רב יתר. אהבתיך בך ובכל נפש חיה, בך ובכל הגיון־לב, בך ובכל ענין אשר תחת השמים. ומה מאד צלצלו פעמוני־צחוקך לעתים בדברי אליך. רק אין זאת, כי היטב שעשעוך הגיגי, אשר כמו זרים ומוזרים היו בעיניך. הכי לא שחות לי פעם, כי הזר מושך? אף אני משכתיך אל נכון בעבותות היחש, אשר עד תכונתו לא באת. זר הייתי לך, אך לא לרוח זריתי את מרבית דברי. אוזן קשבת היית להם. ועל זאת קבלי נא תודתי מקרב־לב.

מכל המתות אשר תהיה לאל יד האשה להעניקן לגבר, אבחר באזנה הקשבת. ברוחך המאזינה לי קדשתיך, ארשתיך לי לעולמים, ואת רוחי נתתי לך מוהר ומתן. אזכור את מבטך הנבוך והבוחן, אשר הסיבות אלי בהשמיעי באזניך ניב חסר־שחר, כמו בו תחקריני עד שרשי, והוא לי האות, כי את ניבי לא זרעתי בך לריק וכי נטעתי בלבך את הכוסף לחיי־עולמים. והיה זה שכרי. והיה זה שכרי עד בלי די. לא אבקש כל גמול ושלם אחר לי. אזכור ארשת תאבון הדעת, אשר נחרתה בפניך למשמע שיחי. והיא לי לאות, כי אחרי אשר משכתיך בהגיון־שיחי, גם נפשך רצה אלי.

רק אשר יאהב נפש, יחשוק ככה לשחר את תהומותיה, כאשר שיחרתיני לעתים. אשר לא יאהב, מבטיו ירוצו אורח מן הדובר והלאה ללא כל חשק־דעת. הכי לא בקשתיני מפעם לפעם לחוות לך דעי על כל מקרי החיים והליכות בני אדם, על כל הדברים, אשר יפלו בין איש לאשה ובין אדם לרעהו ובין נזר הבריאה לכל נפש חיה? אף שאלת במה יזכה איש את ארחו בפני אלהיו, אם יש חיים לאחר המות, אם רק פעם אחת יחיה האדם ולא יוסיף להיולד עוד ואם הצדקה טובה מן החטאה או אם השניים טובים מן האחד, אם יש אל בשמים ועוד רבות היו השאלות אשר בפיך, תוכן רצוף תאבון דעת, מה יהגה לבי על דבר תכלית החיים. והלא זה אות נאמן לי, כי דבקת ברוחי וכי המשפט אשר אחרוץ על כל ענין תחת השמש הוא לך לקו ולמשקולת.

רק השניים, אשר אחד מבוקשם להיות לנפש אחת ולשבת יחד, ירבו ככה חקר על כל המוצאות את הברואים כולם, למען דעת אם שווה בעיניהם תבל לעשותה מכון לשבתם, כאשר יבחנו הנאהבים השניים את מעונם אשר חמדוהו לשבת בו, אם כליו ערוכים כהלכתם. אהבתיך ואת אל נכון אהבת את אהבתי לך. את העולם אהבתי בשלך. אהבתיו עקב אשר האל כרה לך אוזן להבין לרוחי ולכל משוגה אשר בי.

אכן, תמימי־דעים ותמימי־רגשים היינו במרבית הענינים. נאחדנו בכל שיח ונפרדנו בכל שיג אשר בין גבר ואשה. קרבנו ברוחותינו ורחקנו בלבבותינו. ולזאת, כספר החתום נהיית לי ואני לך נהייתי לגולם־איש, גם אחרי אשר ימים רבים נקשרנו יחד בעבותות היחש ברוח.

לא נפלאת היא, כי גם אחרי אשר גמרתי אומר לצררך כתעודה במסתרי־רוחי ולהחריש מהיום והלאה באהבתי לך, לבל אוסיף להחרידך בכל טענה ומענה אף בהגיגי, לא נבצר מעמי לכלוא את סערת־הגיוני, עד אשר אכתוב על הגליון את קינתי על האשה, אשר זה ימים ושנים תהמה בקרבי. זאת לא זאת. כי גם אבדיל את הקינה. לפרק לבד במגילתי, אשר זה יהיה שמו:

פרק ר"א קינה על האשה

אויה כי איש במולדתו יתעמר ובאדמת־מכורתו יתקע עאת מחרשתו. הכי לא האשה מולדה לנו? והכי לא תיקראה חוה אמנו, כמו האדמה, אֵם כל חי?

עוד יבוא דור, עוד יבוא יום, והגבר באחריתו ינהם ממכת הנוחם אשר בו, לאמר: אבוי ואללי, שככה הרעותי לאשה. או אז יקשור מספד מר: הו רעייתי, הו אחותי, הו כלתי, הו הורתי ומכורתי. תניני, לא רוחמה, ואפיים ארצה אשתחוה לפניך, אך אליך לא אקרב.

רק אין זאת, כי נצח־אשה לא יבוא עד תכונת נצח־גבר, וחוק עולם הוא, אשר לא ידע הגבר את האשה מעוצם תשוקתו לדעתה.

אשה כירושלים עיר הקודש תהיי לי. ירושלים הרים סביב לה. ואף את, תאוות גבעות עולם שתו מצור עליך.

ירושלים בית מקדש לכל העמים ושממות כל הגויים בה. אף אותך, אשה, יקדש הגבר, למען ישית בך את השמצה. והכי לא למען זאת ישתאה וישתומם על יקר־חינך, למען יעשנו לשממה?

מה מאד מעטו לירושלים ימי שלומה ושלותה, בהיותה רבתי בגויים ושרתי במדינות, לעומת ימי עניה ומרודה, עליהם יקוּנן איכה ישבה בדד. ככה גם אַת, אשה, גברת יאמרו לך, בשירים ובזמירות יובילוך אל חופת־אשרך, למען ייהפך לאחרי זאת מעון כלולותיך לבית־כלאך, בו תרצי את עוון יופייך בימי הזוהר המעטים אשר נפלו בחלקך.

ירושלים הרים סביב לה. אף את, אשה, כירושלים, הריונך הוא תו סבלך. עוול, עוול משווע עד למרומים, כי לגבר החזק נועד עמל מעט מזעיר בבריאת היצור, אשר הוא קנין השניים. מקץ רגע קטן יפטיר בלב שמח “ויכולו” כבורא העולם, אשר שבת וינפש בבוא השבת. אך האשה, מני אז לא תשבות. שלם תשלם בעד עונג למועד קטן ירחי־הריון ושנות סבל רב לגדל את פרי בטנה, אשר רק לב אם יכלכלהו. לגבר יתרון־חבל בנעימים ולאשה יתרון־חבל במרומים, לגבר מזרע ברינה ולאשה משך הזרע בדמעה ובחרדת־צפיה.

כל עיר על תלה בנויה, אך את, אשה, כעיר אלהים, מושפלת עד שאול תחתיה. לגבר היד החזקה לפשוט מעליך את עדייך, אף לו הרגלים הקלות לקום ולעזבך אחרי שבעו אותך. אפס, את לא תוכלי עוד לקום וללכת מן האיש, אשר בשכבו עמך שת את צלמו בנפשך, ואולי גם תבניתו חקק בבשרך. לא מנוס לך עוד לעולמים מן הגבר, אשר אוניו ניחתו בך. הה, אשה, דרכי עוז ושאי ברמה את מבטך, הוא לפיד בוזך, לזה אשר ככה הרשיע לך.

כאשר לא קם מקרב גויי הארצות מושל חסד אף אחד לירושלים הנענה, להשיב את שבותה באמת ובתמים ולחוננה נדבה, תחת הרעות הרבות אשר שבעה משנות דור ודור, ככה לא קם לך, אשה, מקרב עם הגברים גואל נאמן אף אחד, להתוודות לפניך בלב שלם, לאמר: חטאתי, העויתי והאשמתי לך, בגדתי בך, עשקתיך, שקרתיך. נכבדות ונשגבות דברתי בך ולבי בל עמי. דמיתיך לשמש, לירח, לכוכבים, לערוגת הבושם ולכל פרי מגדים, אך לתולעת, הנרמסת על עפר הארץ, עשיתיך בחיי מדי יום ביומו. בחרבי ובקשתי ארבתי לך ממחבוא השירים והזמירות, אשר קשרתי לכבודך.

יתירה על זאת, אף העמקתי הרשע, כי תורות יצרתי לי, הנושאות בחובן משטימה עזה וחמת־נקם לאשה, עקב היותה דלה ושפלה, עגלה סוררה, חסרת שכל וסרת טעם, אף רעה וזוממת, הפורשת רשת לרגלי הגבר התם, ככתוב בספר “משלי” לחכם מכל אדם. הביאו את דיבתך רעה, כי רבים חללים הפלת ועצומים הרוגיך, תחת לרוממך על נס ולהושיבך על כסא הכבוד, ולא במליצות מלומדות אשר תוכן ניחר, על חן־גזרתך ורוך־לבך, על סבלך הרב ועל עוצם־מתקך. המעט אשר לא יכבדוך כערכך, עוד יעלילו עליך כל מכתבי־אליל, אשר פינו יכנם בשם חכמי הדורות מימי קדם ועד ימינו, כי שרשך רע, מקורך דלוח ורוחך קטב מרירי. כולך, כאשר הנך, אך חיבור יצרים נקלים הנך. אפס, הגבר שׂה תמיד, נקי אובד. רק אין זאת, כי כל החכמים בגברים ישיתו בך דופי, לבעבור ירחיקוך ממעינות הדעת והחכמה ולאחרי זאת יצדקו בעיניהם על בוזם לך.

עוול משווע לרקיעים הוא הדבר, אשר מיום היות אדם וחוה ועד היום, לא פרצה זעקת־שבר מפי הגבר לאמר: אוי לי, וי לי, אחותי, כי עכרתיך ועשקתיך עשרת מונים. בתופים ובחצוצרות אובילך אל החופה לנהגך ממנה אל ערש הדודים ומשם אל חדר המבשלות, עד אשר אסחבך אל שער האשפות. הלא כצבוע הגבר. את מוסרו יטיף על כל המקרים והמעשים, ואף לבהמה ולחיה יהמו לעתים רחמיו לדרוש צדק וגמול להם. ואך למען האשה יחריש, פן בעיניו יראה ובלבבו יבין, כי אך חוטא ופושע הנהו לנגדה. אף ישעיהו בן אמוץ אחד לא קם מקרב הגברים לאמר לאשה: נחמו, נחמו, אמי, אחותי, רעיתי. אף פייטן אחד בדורות לא הופיע להיות מליץ יושרך, לתנות את ענותך כיאות ולשיר לך שירה חדשה, שירת הדרור והפדות, שירת מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה, רב לך שבת בעמק היולדה, קומי ונתקי מוסדות דור ודור, התנערי מעפר, לבשי בגדי בתוליך, אחותי. כלה תהיי לי לעולמים.

הנה היא הקינה אשר נשאתי על האשה, על כל אשה, ולראש לכל לך, בת־יחשי, לך כי לך. כירושלים את לי. בדמות ציון האבלה אחזך תמיד. אראה את האותות מראש, כי את תהיי כירושלים באחריתך. לא רחוקה העת ואף את בכה תבכי בלילות, דמעתך על לחיך, לא יהיה לך מנחם מכל אוהביך, ידו יפרוש צר גבר על כל מחמדיך. תבל זו גברים בעלוה והיא נחלתם לעד.

בממלכת הגבר צץ מטה הזדון הזה, כי אח אחות יעקוב לדרכנה כמו בגת. בשפת חנף ילכו אל הנערה לשית לה בחלקות, אף אין מגיד צערה, לתנות עומק שברה.

את התענוגות בך כבר ספרו בשיר השירים, אך מגילת־צערך טרם נכתבה. אף היד אשר כתבה בספר פרשת קין הורג את הבל אחיו, לא רשמה קושט דבר אמת על המעשק באשה, אשר בעת היווצרה כבר שתה את מתק החלום באדם הישן בשממונו. אפס, אחרי אשר נעשתה לנפש חיה בעליל, חיש־מהר בן לבה, כי היא על זאת נוצרה מן הצלע, כי לצלע נכונה תהיה תמיד, אחרי אשר תיארח לחברה עם אדם. ויהי בהתחמץ לבה בקרבה ותגמור אומר להיגאל מכלא בדידותה עם אדם, בכרתה ברית הידידות עם הנחש.

פרק ר"ב דברי המגילה האחרונים

הכי לא גמרתי אומר לכלות את מגילתי בקינה הזאת? אך איככה אוכל לצאת מעל פניך בנכאים אשר כאלה? אכן, דרך עצב באיש, ויש אשר תצלח עליו רוח נכאים, אשר לא יהיו עוד בפיו בלתי אם קינים, הגה והי. אפס, גם בעת צרה ויגון, בדברנו עצבונות ולא עוד, אך נשקר לנפשנו ולזולתנו. היגון והאנחה יהיו רק כענני חלוף השטים על שמי נפשנו. במסתרי⁻רוחנו, מתחת לכל נחשולי הדאגה והתוגה, יפך תמיד פלג⁻שמחה זך. לזאת, לא במשפט ובצדקה אעשה בהיפרדי ממך בקינה מרה זו. בשגם לא אוכל עצור ברוחי מלהגיד לך עוד מלים מעטות, על הרוח אשר צררתני בעת כתבי את פרקי המגילה הזאת. הלא היא רוח הבושה והכלימה.

בושתי וגם נכלמתי בדברי אליך בהתגלות⁻לב אשר כזאת. אכן, מגילותי העפות לא תגיעינה עדיך, אך גם באין את קוראה בהם יהיו לי כמו נקראו ממך. אני יודע ועד, כי נקראו ממך. הלא בכתבי אליך, לשמך ובשמך, כתבתי כל מלה ומלה על הגליון, כי חותם רוחך בהם כאשר חותמי בם.

אמת נכון הדבר, בושתי וגם נכלמתי בכתבי את הדברים האלה, כבושת האם, אשר שומה עליה להניק את עולל הזקונים אשר לה לעיני זרים. הכי לא אנשי⁻זקונים יהיו רבים בדורותינו לאהבה כתומה. יש אשר לא ידעו בעת הזאת להגות אהבה תמימה אף בסתר לבם, אף כי להניק לזולתם חלב האהבה. צמקו מאד עטיני האהבה בימים האלה, ואף אם יתן איש הון ניבים באהבה ויחצוב להבות במליו, בוז יבוזו לו, לא יאמינו כי יש אהבה, באשר לא ייאמנו.

רק אין זאת, כי נמלאה החזות הקשה, אשר ראה בן אמוץ לאמר: וישח אדם וישפל איש. ויען כי שפלה קומת איש, לא יוכל עוד לבו הצר להכיל חזון גדול, לא חזון אהבה רבה, לא חזון כוסף הנפש בעצמתו ולא חשק עז להיות קרבן עולה לכל משא נפש רם ונאצל. אף כי נהיה נבוכים ונכלמים, כאשר תציקנו רוחנו להביע את רגשינו בקול, פן זר לא יבין זאת, בהעלותנו את הגיון⁻לבנו על שפתנו, נהיה כזרים גם לנפשנו. אכן, חלחלה תאחזני בזכרי, כי אליך, הזרה לי, ערכתי את טורי על הגליון. ובאמנה, כל הימים בהם ערכתי את מגילתי, לא מש מלבי הרעיון, כי אך זרה הנך לי, אם גם שמתיך כחותם על לבי. מדמי תשתי, אך עד תכונתו לא באת. אַת לי חזות הכל, אך אני לך רק חזות⁻צלמך. הנך בת יחשי ולבי, אך גם צרת⁻לבי, כי היחש אך מחלה ממארת היא. על הגבול אשר בין אהבת⁻עולמים לבין משטימת⁻נצחים נטוע עץ היחש. על עברי פי השכרון ישגשג. אך אם שיכור אני, הכי לא יהיה הקיא אחרית השכרון בי?

אם כה ואם כה, אני אליך אגיד בדברי האחרונים אמת עד תום. דרך גבר באשה לרצחה נפש. אף אני אשימך מהיום והלאה במשבצת⁻אבל, לבל תתהלכי עוד לפני בארצות החיים. גזרתי אומר, כי תהיי לי מתה. רק אין זאת, כי מראש מחקתיך מספר החיים, למען תיכתבי לי במגילתי. כרתיך מן הבשר, למען אחרטך ברוח.

בדברי זאת פתחתי לפניך את שער החמשים מגנזי⁻לבי: חתן דמים הנני לך. בזמן אמיתך, למען תחיי לפני לעולמים. תרומה עשיתיך, כי רוממתיך מעל לבשרים אשר שרשם מק, ואך בליה וחדל בם, אל הרוח אשר אין בה לא באשים, לא תחלואים ולא כל נעווה ומשחת. פדיתיך מן התמותה. אני אליך אמת מתהום⁻רוחי אדבר. כבוד הכלה פנימה בתוך הקבר.

מה נואלו כל בני⁻אדם לדורותיהם, להלביש את הכלה ביום חופתה שני עם עדנים, אשר צבעם ארגמן או תכלת השמים. הלא אך טוב, כי נתפור לנאהבה מדים ירוקים כעין הדשא או לבנים כתכריכי המתים, למען תצמח האהבה כדשאים ותרעה בנצח כמתים. והיה לילה לילה יצאו הנאהבים אל הקברים, ללמוד אל מעשי שוכני עפר האוכלים עשב כגדיים… אויה, אמת יהגה חיכי. יען אהבתיך רב יתר מאשר את נפשי. לכן שלחתי ידי בנפשך.

מתה – כן חזיתיך. לכן אומר כי טוב. הלא טוב מאד זה המות. ויען כי לא תהיי לי עוד בלתי אם הגיון הרוח, לכן כרוח תיגלי אלי בכל ומכל: בראי נפשי ובבאר לחי רואי, באגל טל ובתמרת עשן, בסנסן ובכל זן וזן. בנאות שרב כבין שדיך אלין.

הלא אחטא בשפתי אם אומר, כי לא ראינו חיים יחדיו. מבראשית אלי נגלית ברחל האם, בשולמית השחורה ונאוה, בתמר האחות ובכל תמונת אשה יעלת חן, אשר צויירה במכחול חכם⁻חרשים. בצפירות אלי זרחת, בחלב שתיתיך ובדשא הירוק במו עיני לחכתיך.

יחד עמך עליתי הרים וירדתי בקעות ואת פי הצמדתי אל כל מעיין בצמאוני. יחדיו צמחנו איים מתוך שצף מי הימים ובשעלינו – מדדנו עפרות תבל בקדומים. תאומי צביה היינו בחיק⁻תבל, אני צבי ואת צביה. או כי אני גדי ואת גדיה, אני לביא ואת לביאה, אני אראל ואת אראלה, אני סמואל ואת סמואלה. עם נחליאלים שתינו מים בנחלים ועם גחליאלים נגוהות זרענו בלילות. בנקיק⁻סלע אחד נחבאנו מפני מי המבול ובחוצות ירושלים רצתי אחריך בלילות, מפחד שומרי הלילה לבל יכוך.

מני אז ראשי נמלא טל חשק עולמים וקווצותי רסיסי זמירות נצח. היתה לי הבריאה עמך כגן עדן ויהי לי אך טוב בקרבתך. טוב לי גם כעת. מה טוב ומה נעים חלקי. מנחל בדרך לנצח אשתה, על כן ארים ראש ואת כפי אשא אל על ובפי אקרא: הללויה.

ויהי בכתבי את הדברים האלה ותרדימה עטפה את עפעפי, או כי אף לא ישנתי ואך בהקיץ דברתי אליך מתוך חלום שנתי לאמר: תפילה לי.

פרק ר"ג וזאת התפילה אשר לי

כי תהיי לי סנה התפארה וכי תהיי לי לעד סנה האהבה; כי תלבשי הוד והדר, אשר יעמדו בך תמיד; כי הזיקנה לא תבואך וכל תחלואה לא תהיה בך. אמרי לאלהים: אתה בחרתני להיות לשם ולחן ולתפארת עד עולם.

הה, לילית בתבנית הכרוב וסמואלה בצלם האראלה, תהי נא לי פסל העדנה והעלומים עד עולם. התשמעיני? פי המדבר אליך. לא בחלום ולא בתעתועי⁻לבב אדבר זאת.

וגם למלאך המחבל אגיד הרף. יען כי אלהים עשך כלילת יופי, לכן גם לו יינתן הצו: בל תשחית. את לעולם תחיי, כי היופי כמוהו כאש אוכלה, אשר גם את המות תעשה למאכלת אש.

פרק ר"ד הפטרה

תמה ונשלמה המגילה אשר כתבתיה, להיות לי למקרא עונג ולמקרא משנה⁻סבל. אך כאשר שבתי לקרוא בה מראשיתה ועד אחריתה, לאכלה מהחל ועד כלה, באה אל קרבי כתרעלה ואהי כשיכור השב אל קיאו. שבתי וראיתי, כי בדברי גבוהה⁻גבוהה בפרקיה על כל רם ונאצל באהבה ועל עוז⁻חשקי להתעלס עמך בנצח, למען תהיה אהבתי בעת הזאת טהורה וצרופה מכל יצר נקלה, אך שפלה היתה רוחי בקרבי.

חוק הוא לאיש, משפט לבן⁻תמותה מאז ומעולם, כי את יין אהבתו ישתה בגביע החומר. הנה⁻כי⁻כן, רוב שיחי במגילה, על כליון נפשי אל הנאצל, אך שקר וכזב הנהו. אמת היא ברוחי, אך כזב בבשרי, אשר יתעטף במכאובי החשקים אליך, אחרי אשר ברעיוני שלחתי בך את המות.

הו לי, כי באו מי הכזבים עד נפשי, בדברי נכבדות בנפשי. ואני אך אנוש חלכה, בשר ודם, תשוקות ודמעות. מר לי מר, כי אך אדם הנני. אפס, בבואי בין האנשים, לא אהיה עוד כאחד האדם, בלתי אם כצל אתהלך. אדם הנני רק לישא בסבל ובכלימה.

אמרתי, כי לא עוד אהגה בך, למען לא ארדיף עוד עליך את ענני מחשבותי הקודרות. ואני כל מעייני בך. גם ברן יחד כל שרעפי, בהתהלכי הנה והנה בגן החכמה, כל דמי יבכו על אודותיך. מה מאד עצמו געגועי עליך, עליך בצלמך ובבשרך, ובמראה ולא בחזיון, בעת הזאת ולא לכל מועד אחר, עליך בגזרתך התמירה ובחן החמוקים אשק בגיווך; עליך אשר שחקה⁻נוגה תפוז על שפתיים; עליך במבטך השלאנן התועה למרחקים; עליך בפחזות תנודותיך הנסוכה עצלתיים; עליך בעצבונך הזורח ובפרעות⁻תומתך; עליך בעדנתך הקשוחה ובעלומיך הנפחדים.

ויען כי צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, אבכה לעתים בדמעות על לחיי. היטב אדע, כי לא עת בכות לאנשים בדורותינו, כי כל מעייני הדמע כבר נהיו לאכזב בנו וכי מאז ומקדם נתעטפה נפש הגבר בבושת⁻גנב, בראות האשה את בכיו. אך אני לאובד⁻בושה נהייתי. אבך על אשר הפכפכה בי נפשי, לתעב כל אשר בו אחשק ולהתנכר אל הקרוב לי גם מנפשי. האל יצרני עקלתון.

ועתה, אחרי אשר בך שלחתי את נפשי, גם את חיי הובלתי לקברות, בטרם נהייתי לשוכן⁻עפר. כאשר שכלתי אותך, ככה שכלתי בי גם את אמי ואחותי, את ידידי ורעי ונתיתמתי מן האל. לא עוד דבר לי. בכל אשלח את הגיוני לשבר ולמגר. מי יתן ואוכל לשבר ולמגר גם את העט אשר בידי, לבל אוסיף לכתוב בו עוד פרקי⁻מגילות. מי יתן ואוכל לדום סלה וכי גם סערת רוחי תקום לדממה, לא אהרה ולא אהגה עוד כל רעיון. ורבצה בי אַלת הדמיה עד אחרית ימי.

היטב אדע, כי אך חוטא ופושע הנני. לא אביתי היות כאחד האדם, לא שמעתי קול הרגש הישר, לכן סר מעלי גם צל השכל הטוב והישר. בזתי לדרך כל בשר והשליתי את נפשי, כי אירום ואינשא מעל לדרך גבר באשה, ביקשתי לחכום מן החומר, לכן נהייתי לטיפש עד למאד. התיימרתי להתרומם למעלת איש הרוח, כמוהו כשׂה תמים, לכן נהייו חיי שׂה לעולה. הו, כי הושברתי. והיה שברוני זה לקח לרבים, כי אך מסכן הרוח בעשותו לו שבתון לבד. הכי לא יתרון לחומר העכור מן הרוח הזכה עד בלי די?

זה דרך כסל באדם, להצדיק תמיד את נפשו בעיניו. ואף אני אמליץ מעט על יושר בינתי. נאלצתי לכתוב את הפרקים האלה וההכרח לא יגונה. כתבתי אותם, למען אאחה בניבים את הקרעים אשר נהיו בנפשי, למען תהיה המגילה הזאת רעיה לאיש אשר כמוני, המתהלך תמיד בגפו, ולמען יהיו עליה עלים לתרופה לי. והיה בשבתי על האבנים לצקת את סערת רגשי בסוגר הניבים, אשר טעמם טוב, יעמוד אולי שכלי בי, ואף הוא לא יצא ממסגרותיו אל פרעות השגעון.

א

רם ויעל רחש לבם הגיון טוב לעזוב למועד קצר את נוום בקריה ההומיה ולבחור מעון לשבתם בחיק הכפר השקט או בסתר היער, בקרן בן⁻יפה⁻נוף, הרחק מתשוּאות אדם ומתהפוּכות המקרים בפלגות⁻עם, לישב לבדד על מלאת אהבתם.

ויהי בלכתם לתוּר בארץ וימצאו חורש מצל על גבעה רמה ונישׂאה צופיה פני נחל זך. ובמרומי החורש ניצב בית⁻חומה נטוש והוא רחב⁻ידים ועליו שומר אחד זקן שׂבע⁻ימים הולך על משענתו.

ויחמדו רם ויעל בלבם את המקום ויאמרו: אך טוב הוא לשים בו את משכננו להיחבא משאוני תבל, לבעבור נראה איש את רעוּתו עין בעין, באין זר בקרבתנו, על כל המוצאות את רוחנו ועל כל מסתרי מחשבותינו וצפונות הגיגינוּ, לבל ידח ממשקפת אהבתנו אף שרעף אחד ממורשי לבנו.

ויעמדו רם ויעל משתאים ומחרישים עת לא מעטה, למראה ההוד השפוך על פני המקום ועל כל סביבותיו, ויהיו כאנשים אשר עברם מקסם, כי לא ראו מעודם חן כזה כלול בהדרו. וכאשר ראו בעיניהם כן תמהו בפיהם לאמר: מה זה ולמה זה נעזב מקום יפה⁻רואי זה מאדם, עד כי לא יישמעו בו לא מצהלה, לא אומר ודברים ולא כל קול אדם בריעו, ואך צפרים תהגינה ותצפצפנה פה לאין⁻קץ?

ורם בלבו ענה ואמר: – אין זאת, כי נהדר המקום רב מדי מלשבת בו.

ואף יעל הגידה אל נפשה:

– לא יוכל לב לכלכל יופי בשפע רב, כי היפה לבלי⁻חוק אחריתו סבל לבלי⁻נשוא.

ורם אשר רוח תבונתו תישאהו תמיד הרחק מכל חזיון נבדל למרומי ההגיון הכולל נבדלות לרוב, שיוה חיש⁻מהר למראה היופי הזנוּח צלם⁻חוק, באמרו בסוד שיחו עם נפשו, כי צו⁻עולם הוא להיות כל דבר אשר נעלה הנהו, הטוב מאד והיפה מאד, החנון מאד והנאצל עד בלי די, נאצל מעם האדם ונטוש מכל המונו. אף שב וזכר בתי⁻חמד רבים מתנוססים ביפה⁻נוף, אשר תחזינה עיני התייר על פני ארץ רבה, ואף הם שוממים, באין יושב בהם. וזאת היא אל נכון הסיבה: יופי הסגולה השפוּך על פני מראיהם אך זה משפטו למסוך אימים באנשים, אשר במו ידיהם או במחיר רכושם עמלו להקימם, עד כי לא יקום בהם רוח לגור בצל קורתם.

היטב ידע רם, כי היופי במכללו, יען כי הוא מחזה⁻תלפיות, יעלה תמיד בלב הצופה זכר התל אשר בקרבו יטמן עפר כל אדם בבוא יומו. ולא לשוא יאמרו המושלים, כי היופי כמלאך המות מרבה⁻עינים הוא, אשר מכל עין ועין בו נשקפת אימה גדולה ורם גבר חילים לדכא הגיון רע זה, אשר צץ ופרח בלבו כמטה⁻זעם, אף לעקרו כליל משרשו, לבל ייוודע ליעל בניד פניו ובארשת מעט כי בא אל קרבו. הכי לא מטה⁻זעם זה מקל⁻חובלים הנהו ליעל הנאוה והמעונגה, אשר בכל חזוּתה שפוך חן אין משלו?

וישו רם למראהו דמות תם ובוטח, אשר אין בלבו שמץ הגיון⁻עקלתון וחקר⁻מופלא. אך יעל ניחשה בין כה וכה, כי רבה התכונה בהגיוני רם, כי עין בוחנת ליעל וחוש מבין להתחקות על צפוני מחשבותיו ורגשיו. בשגם משכבר עשו אמנה ביניהם, אם גם בלי אומר ודברים, כי אם רק ברחשי⁻לבב, לכונן במרבית השעות והרגעים, ככל אשר יהי לאל ידם, את מערכי רוחם על הציר האחד.

ויען כי לכל תיכלה יש קץ, הקיץ הקץ גם על הזות התדהמה, אשר צללו בה לראשונה, ויתנו את לבם לדבר את השומר הזקן על אודות הבית, אשר חמדו אותו לשבת בו, וישאלו מעמו לנקוב את שכרו ולהגיד להם את סדרי הבית וחוקותיו. ויגד להם השומר הכל באר היטב. וימהרו לשקול על ידו את מכסת הכסף אשר שאל מעמם, ויבואו לגור בבית יפה⁻נוף.

ויהי אחרי אשר ערכו את משכנם כיאות, לשים סדרים במערכת כליו ורהיטיו בטוב⁻טעם ודעת ולשית עליו נוספות כל עדי ומקשט, אשר הביאו עמם מן הקריה, למען רבות חן על פאר וברק על זוהר, הלא הם המרבדים הרקומים ביד⁻חרוצים, התמונות והפיתוחים מעשה ידי ציירים וחכמי חרשים – כי רם לא חסך כל עמל מנפשו לפרוש חופת⁻תפארת על ראש יעל, אשר נחזתה לו כעצם התפארת בצלם אדם – ויראו כי ארכה עליהם המלאכה רב מדי, עד כי עוד אחת מעט ירד עליהם הלילה ויאמרו איש אל רעהו: הלא עת היא לנו לצאת מן החדרים האלה בטרם יפוח היום וינוס כליל, להשקיף על כל מראה⁻עינים בהר ובגיא במועד בין הערבים. ורם אשר זה חפצו תמיד להעליס את לב נאהבתו בלשון⁻למודים אשר בפיו ולהלביש את יפי חנה גם במחלצות ניביו הנאוים, בשגם היטב ידע כי יעל, אשר נפשה קשורה בכל סלסלה ומלמלה, תנהה גם אחרי המלמול המסולסל להפליא, הפטיר בשפתו לאמר:

– מה טוב כי נחזה עוד היום, בטרם נערנו מעל כפות מנעלינו את אבק הקריה, הרחוקה למדי ואף הקרובה רב מדי, כמו ניצבה היא עודנה מאחורי כתלינו, מה טוב כי נחיש את פעמינו מהר⁻מהר לחזות הליכות השמש – זו העקרת אשר לבית⁻אל, אשר פינו יקבנו תבל, זו הגברת לאדון הכל, יוצר העולם – בצאתה למסע הכלולות נאפּדה מוקדי⁻אש, בדעתה היטב כי הלך תלך לגווע. ובעת לכתה תצוה עת⁻דודים לסהר במרום להתרפק עלי תבל, אם גם עוד תיאבק שמש על שׂרידי אש וחיים בה ותחגור מפעם לפעם חגורות⁻אש לבשרה לשלוח אש בקמתה, אשר תצער מפעם לפעם עד כי תלך תמס כליל. מה ייף המאבק במרומים עת תשכון שלות⁻השקט על פני ארץ רבה מתחת.

אך רם ויעל לא צלחו לבוא אל המוקד במועד הנכון ולהרוות את רוחם המשחרת מאבק⁻איתנים בקרב מוקדי⁻אש במרומים. כי היה דבר רם אליה.– וכל דבר⁻פיו הוא חוק ליעל – ללבוש את מעילה הדק יפה⁻רקם, שי לה מעמו בטרם עזבם את העיר. ונסיבות שתים לזה הצו: כי לא יפוּח בבשרה רוח בין⁻ערבים קרה. אף זאת: מעיל⁻עדי⁻עדיים זה תאוה הוא לעיניו. המעט ליעל נסיבות שתיים? עוד אחת לו בפיו: עז חפצו כי עיני תבל וכל מלואה תחזינה בהדר החן כמראה המלכה אשר ליעל בצאתה בין הערבים, השקויים יגונים ואש המתלקחת ודועכת חליפות, והיא, יעל, צועדת בהוד כמו לא נבראה בבשר ובדם היא, בלתי אם מטוה דק עשוי כעין קשת הגוונים הבוערים אשר לא ידעכו עד עולם.

ותחפּש יעל בקרב מלתחותיה את מעיל רב הגוונים ובוששה למצאו, אך נמצא לה לקץ מועד והם נחפזו לצאת.

ובין כה וכה אחרו למועד גויעת השמש ולא ראו עוד במאבק. ויהי הדבר הזה אות⁻דאגה ליעל, כי לא הצליח חפצם הראשון במקום החדש הזה. ותרגז מעט בלבה על רם, כי לא ידע עת לכל חפץ. אך לא נתנה את לבה לרגוז גם באומר⁻פה. ויהי להיפך, כי לבשה חן רב והתרפקה בתחנוּנים גדולים על רם מחמדה. אף הגידה בשחקת⁻נחת:

– שׂים עינך, רם, מה נאה המקום הזה בשעה הזאת. שלות השקט תשכון במרום ממעל ובארץ מתחת. לא פרץ, לא צווחה ביקום. אף העננים במרומים לא עוד ירעו זה לזה ולא ירדפו איש אחרי רעהו לבלעו חיים. השמש לא עוד תתפלש בדמיה, הס השלך גם בכל עצי השדה, אף עלה נוע לא ינוע, חופּת⁻שלום פּרוּשׂה על הכל. אף אתה, רם, שים שלום לי ותהיה הבטחתך נאמנה לי, כי תמיד⁻תמיד, תמיד שהוא עד עולם, ישכון שלום⁻אמת בינינו, ואף אם אכשל פעם בלשוני, יען כי לא נכונה תהיה רוחי בי, אתה, רם, תחכם ממני לבלי לענות לי כאוולתי, כן, רם? הלא אתה חכם גדול תמיד.

היה עם לב רם לענות אף הוא חלקו על כל אשר השמיעה יעל באזניו, אך עיניו אשר תרו על סביבותיו נשאו גם את רוחו, עד כי הביט על כל המראה בעיני נפשו, וירא והנה מעטה חלום פּרוש על הכל. ויפן אל פני יעל וירא כי גם לה דמות אשר נצודה ברשת החלום. ויבן כי גם שיחה בפיה נבע ממקור החלום, ולא קם בו עוד רצון להוכיח לה באמרים, אם את צדקתה ואם את משוגתה. כי מה הגיון להשמיע דברים מתלהמים באזני איש תפוש⁻תנומה? ומי לידו יערב, כי אף הוא לא נסוך⁻חלום הנהו? ובבואו לדבר לעת הזאת, הלא תתמלטנה חלילה משפתיו דברים אשר לא כן. על זאת הבליג על חשקו להגיד ליעל מענה⁻פיו ויעצור בלשונו. אך לא עצר את רגשו להשיב ליעל בחרדת מגעיו כפליים אהבה, תחת אותות האהבה אשר הוכיחה לו זה עתה ביצורי⁻גווה המתרפּקים עליו.

ויעמדו שניהם מעט⁻קט ויהיו כחולמים. ואף בלכתם לאחרי זאת לא נכונו להם צעדיהם. כמו החלום אפפם בקוריו ללא הרף. ויהגה רם בסתר נפשו: אכן, חלום⁻מקסם שפוך בכל. והכי בהקיץ נהיתה לי יעל, או כי רק בחלום נודעה לי? אפונה אם באמנה יעל היא ויעל לי. הלא ייפלא כי תהיה יעל כזאת בעליל וכי היא נוצרה ביד האל.

ויאמר רם בקול דממה דקה, כדבר אל נפשו:

– מה נפלאת תבל זו, אשר תעמוד תמיד בבתוליה, כמו טרם ידעה איש. ואתה ראשון אדם נוצרת בה. הביטי, יעל, וראי: הלא דמה אדמה, כי ששת ימי בראשית קמו ונהיו לעיני, וכי כל הנוצרה הזאת אך זה עתה הגיחה מרחם האל.

– ואף אהבתנו נהיתה זה עתה לאגודה, אשר נוסדה על פני ארץ רבה – ענתה יעל בלחש⁻אין⁻קול⁻ כמעט, כמו נפשה יצאה בדברה. אך עוד אחת מעט ותשב ותתעודד ותפטיר בקול עז ובוטח – אהבתנו נהיתה זה עתה ומעתה ועד עולם.

אך התמלטו המלים האחרונות מפיה וראשה שח בחרדת⁻חפזון, כמו עמו שחה גם נפשה תחת כובד מליה, אשר יצאו מבלי משים מפיה. חיש מהר אפפתה בושת, כמו לא משפתי פיה ניגרו ניבי הרהב האלה, כי אם לב זדון אשר עמה פּער תהומו, למלט משם רחשיו הנסתרים אשר ישוקו בהמון גאותם. ולאחרי זאת צעדה יעל נכלמה לה תחת מכות הנוחם, אשר לחש⁻פתן לו לאמר: איככה נועזת לדבר ככה לא בחכמה, כי תבקשני לך אהבת עולם, ואף מעולם ועד עולם? ואם גם הרית את רעיון המשוגה הזה, איככה הגית אותו? בשגם לא בשכל הוא לבטא הגות נסתרה בטרם עת. הכי לא תדעי, הכי לא תביני, כי אשר נהגה בטרם זמן, אף אם תוכו רצוף שכל טוב, אך דבר⁻איולת הנהו?

אפס נכונה היא כי הגיון⁻עד⁻עולם, ואף מעולם ועד עולם, היה רעיון⁻שימורים, אשר שניהם יחדיו, רם ויעל, הרוהו ונצרוּהוּ בסתרי⁻רוחם איש לנפשו, ואל לבם נתנו לבל יעבירוהו חלילה על דל שפתם. הלא למען זאת הרחיקו את משכנם מהמון הקריה אל נאות⁻שדה, לבעבור תהיה אהבתם נבדלה להם ובחביון הדממה, אשר תוכה רצוף עמקי צפוּנות ונצוּרות, תכה גם אהבתם שורש למעמקים עצומים – מעמקי שרעפים ומעמקי ימים ושנים – תפרח ותשגשג ותשלח פארותיה עד לקצוי הנצח. כי דבר שבתם בקריה הגדולה בתוך ערב⁻רב ולכתם תמיד בין מפלשי ענני⁻אדם, הנוהרים בחוצת ובשווקים, היה להם למקור מבוכת לב ושממון נפש גם יחד. כי לא לנאהבים שאון תבל ושעט מצעדים. בשגם לא דבר להם עם כל האדם הרב הזה, אשר כל מעייניו בעמל יומו ובטרפו לפיו.

כי הם לאחת יחרדו בכל עת, כי תהי כוס אהבתם תמימה ומלאה על כל גדותיה ולזאת לא יישפך מקרבה אף נטף אחד. הנכון הוא, כי הם יהיו תמיד שניים, רק שניים, שניים לבדד, בקרב כל הקהל הזה. הם שניים וכוס אהבתם אף היא כמו נפש חיה שלישית, אשר תארח עמהם לחברה ומבלעדיהם לא יחיו עוד כל נשמה על כל סביבותם. ויען ככה, הלא משפּטם בעיני כל עובר ושב, אשר יחדור אף במעט לצפוּנות לבם – והנאהבים הלא יגלו בכל עת את סודם הכמוס אף לאלה אשר לא חוננו בעינים בוחנות, כי מעצמת רגשם לבם שפוך להם על פניהם – כמו צמד⁻קושרים הם, אשר לא יתערבו עם שונים, ואף בהתערבם למראה עיניים יפעלו את מעשיהם במחשך ובמחתרת ילכו ויבואו. ככה יעשה זר מעשהו ויצעד כגר וכנכרי בקרב⁻המון⁻עם ועדה איש אשר חרך ברמיה את צידו או אשר יחזיק בכיס בגדו אבן טובה אין על עפר משלה, אשר יען כי אחת ויחידה הנה בתבל ארצה ונפלה לו, לו לבדו, לקנין, הלא כמו גנובה היא אתו.

אכן, כצמד⁻גנבים נחזו רם ויעל לעיני רבים בלכתם יחד בחוּצות הקריה ההומיה, וככה נהיו גם בעיניהם. לא עבודה קלה, כי אם עמל כבד עד למאד הוא להעביר בשער בת רבים אהבת צמד⁻נאמנים, אשר כבודה פנימה. הייפלא הדבר, כי פחדם לאהבתם וחרדתם לה ממורא העיניים הצופיות כמדקרות חרב, השוקקות בקריה, מוטטו לעתים גם את בטחונם בה, כי היא כצור⁻סלע בלב המים הזידונים תעמוד איתנה ללא חלחלה מעט וללא שמץ שׂפק. ויען כי לא בטחו באשרה לא בטחו גם באמתה ומפעם לפעם ניתכו על לבבותיהם מכות הנוחם, פן לא תשכון בקרבם האהבה במלואה, פן לא נכונו לה ימים ארוכים, פן יעשו רק שקר בנפשם, ואיש את לבו וגם את לב רעהו יסובב בכחש. על זאת רחש לבם אחרונה את ההגיון הטוב לעזוב עיר ומתים ולהקים להם, ולוּ למועד לא ארוך, משכן מעט בנוה⁻דשא או בחביון היער, להימלט עם שללם, אהבתם, זה טרף⁻בן⁻נצח, או זה הנצח הקטן, אשר פינו יקבנו אהבה, זה אבן⁻חן, אשר ידי⁻אנו תמשינה אותו ממצולות הזמן הבוגד, להימלט עם השלל הזה אל מקום מסתר ולהסתופף בצל אוהל תם, למען תהיה גם האהבה תמימה כאוהל התם.

זאת כי גם זאת. נמשלה האהבה בקריה לצדף צף על פני געש גלים, אשר לא תבחן אוזן בהמיתו בעיים דכי המשברים. ולא כן בקחתנו את הצדף מן הים והלאה לשימו ליד בדל האוזן, כי אז יתן הצדף קול המיה רבה כים ברעשו. או אז יהיה הצדף ים לנפשו, ים קטן, כי קול הים עולה מקרבו כריעו, לאמר: אף הוא בקטנו הנהו הים במלואו. כמישנה⁻חם זה תהיה להם האהבה, אחרי אשר ימלטוה מסאון הקריה ומהמונה.

ככה דימו רם ויעל. ולזאת גמרו אומר לעזוב ים הקריה הסואן ולחפש פינת⁻מיקלט לצדף אהבתם, למען יוכלו בשבתם לבדד לשים עליו את עינם הצופיה ואת אזנם הבוחנת, להשקיף על כל ברקת צבעיו ולהאזין לכל צלצלי המיותיו, או אז תישקל אהבתם במאזני האמת והיקרה מפז. וכאשר ישקיפו עליה בעיניהם הפקוחות לרווחה, ככה יכרו לה אזנים נרחבות להקשיבה עד חקרי הגיוניה, אם טרם נהיתה להם למצות אנשים מלומדה, לדבר יום ביומו וללחם⁻חוק. כי כל אשר החוק חותמו, אך יכה את הנפש בשממון ויוביש בה כל לשד, ואשר חוק הנהו לא יכירנו עוד החג, כי החול יאכלנו עד כי יהיה תוכו ניחר. ורם אשר רוח⁻תבונות תפעמהו תמיד לבטא לחפצו בניבים בהירים כל הגיון⁻לב סתום ומעומעם, השׂכּיל לישא את דעו בדברים נמרצים גם על האהבה, באמרו, כי הטוב וכל נאצל נמשלו לעץ, אשר מדי יום ביומו יצמיח את פּריו. אך גם מדי יום ביומו נכונו לו מוראי השלכת. לא ישכון הבטחון בלב העץ עד עולם, כל עוד יהיו בארץ ברקים ורעמים ומטרות⁻עוז.

עוד הם מתהלכים ברגש, מחרישים בלב הערב, הפורש עליהם כנפי חלום, ויעל הפריעה בחפזה את האלם, אשר יהיה לעתים מראה לנפש, ותביע במו פיה מלים, אשר בהיותן ספונות בקרב לב יהיה זהרן כזהב החכמה, אך בעברן מבעד לשפתים תהיינה למרום האיולת, מעתה ועד עולם. אף זו: מעולם ועד עולם.

אהה, אשר לבש קול לא עוד ישוב לבטן הדמי. ויעל היתה נבוכה ונכלמה מאד.

ותשם יעל כף בקרב כף ותהי כסופקת כף על פּחזוּתה וגודל איולתה לנער שיח פיה, בטרם נהיה לעץ נושא פרי בשל. אך תחת שים לאַל בחמדת לצון את כשל⁻פיה או להשכיח במתק אמרים חדשים את טעם המרי והמרורים אשר למליה הנושנות, הגבירה יעל את מכשלתה בהוסיפה לדבר בזאת כמעט בלא דעת, ואל נכון באפס⁻רצון. נמשלה לאיש אשר בהימעד רגלו אך מעט יוסיף להימעד מעצמת הבהלה, עד כי יכרע יפול וישבור לו זרוע אף קדקוד. כי המשוגה אחת דתה להביא גם מדחה. אף יעל הוסיפה לדבר בגמגום⁻פה על המצוקה אשר תקנן בנפש אוהבת. באין היא יודעת אל נכון פשר רגשיה. זו דרך כסל בנפש האוהבת, אשר לא תדע מה דבר יצוק בה, ועל מה ולמה היא הומיה ככה. זאת לא זאת. כי גם לא תדע אם אור או אופל ישכון בקרבה. אתה תלין תמיד מצוקתה, באין היא יודעת מה מיום מה מליל. מה הקיץ ומה עליל מה חזיון⁻חלום ומה תעתוּעי⁻חושים, מה אמת נכונה כאור הזורח ומה צל⁻בלהות או דמוּת בדים, סנוורים בכל, תרמית לאין קץ. ואך הכאב המציק הוא לבדו כמסמר נטוע, דבר כדרבן, אות ומופת לא ימושו. ומה הוֹיה לה לאהבה, כי ככה תרבץ כמשא כבד על הלב ותדריך את מנוחתו תמיד? הלא יש רגעים ירד בהם עמוד⁻ענן כבד על כל מורשי לב ושכל אנוש יקשה לשאול: מה דמוּת נשווה לאהבה כי נדע? הכי בת השמים היא או כי בת⁻תפתה? האם תביא לנו את הברכה או את הקללה? ולראש לכל: האם היא פרי מעץ החיים לעד או כי רק דבר קיקיון הנהו ומבואיה הם גם מוצאיה?

כזאת וכזאת הגידה יעל ברוב הגיון, אך במעט חכמה, בערב הראשון אשר ירד על מיקלט אהבתם במקום החדש. נשפּכו מליה מפיה והיא לא ידעה, אף לא יכלה לעצור ברוחה. היה היה לה כמו לא היה נהגה בלשונה, כי אם לשונה נהגה בה, או כי יד נעלמה הסירה בחזקה את הרסן מפיה, או כי הנעלמה הזאת הוציאה את מליה מקרבה במלקחים. חמדה את פרץ מליה ולא יכלה לעמוד בפרץ⁻געלה בהתגלות⁻רוחה, אך על אפה ועל חמתה קרעה הלוט מעל שׂפוּני רעיוניה. לא פיה כי אם לבה שׂח. כּלכּל לא תוּכל כל אשר כמוהו כעלה נדף וכציץ נובל. כל אשר לא שורש לו בלעדי⁻עד, אשר לא הנצח חותמו, אשר כל רוח תחלוף ותטלטלהו בטלטלה, אף תעקרהו מני שורש, אשר כל שן כושלת ממלתעות הזמן הבוגד תכרסמנו ותעשהו כאין וכאפס, יען כי מק שרשו. כל עוד רוחה בה תשנא מוץ ואבק ועפר חוצות וכל שצף⁻קצף אשר החלקה היא מכורתו וערשו קברו. רק אשר ינוב ויפרח בגן אַל⁻בלי אותו תאהב ובו תבחר.

ורם לא הביט אל יעל בדברה את הפּחוזות, כמו את בשתה נשא, ובמשׂים גרע ממנה את מבטו, לבל יהי לה כמוכיח. ויהי דמיונו לאיש תפוּשׂ⁻שׂרעפים, אשר כל קול⁻מלים לא יבוא לאזניו. אך לאחרונה לא עצר עוד רוחו מלהגיד לה בעומס⁻קל ובשחוק⁻פה; הכי עת לנו, יעל, לדבר בזאת וטרם הסירונו מעלינו את אבק הדרך לטהר את לבנו ולרחוץ את רוחנו בטל הדמי הזה ובחן הצחצחות השפוך על סביבותינו? הלא יש כי תכבד רוח אנוש מכובד הדרך אשר יכתת בה רגליו בבואו למקום⁻מגורים חדש. ואנחנו רק אל הנחלה באנו ואל המנוחה טרם הגענו. לאט לנו מלבוא חשבון. עוד המיית הקריה משוועת באזנינו והדי⁻רעשיה ירדפוּנוּ גם פה. יעל, יעל, הטוב כי נישא עינינו להשקיף ונטה אזנינו להקשיב. הלא השעה הזאת, המראה הזה, יפה⁻נוף הלזה, כל החמודה הזאת, טרם היו לעולמים. כי קרא האל למועד גדול. בכל השלך הס ובכל התקדש חג. נהיה גם אנו חרשים בחגנו ואף… ביגוננו.

– הה, רם, רם, לאט לך מלדבר על יגון, הגם אתה תתן את פיך להחטיא את לשונך באמרי יגון? אתה,רם, נס השמחה ולפיד הבטחון, לאט לך, רם! – קראה יעל בצווחה נרגשה ותשׂם את כפּה על פיו להסותו.

לא אבתה יעל להביט כל אות⁻חלחלה ולהקשיב לכל צליל נכאים ברם בחירה. הגיון נכאים אשר יסולח לאשה הכושלה, אך לצנינים הוא בעיני יעל בצאתו מפי רם גבר הגאיונים. לא תתן לרם להתגאל בכל כשל⁻פה. רם כאיש גבורתו ולו יאתה להיות איתן ובוטח תמיד. הלא בדבר רם כזאת אך עדות נאמנה היא, כי גם רם ויעל, אשר טרם באו בימים ואף אהבתם אשר טרם שבעה ימים אף במעט, כבר באו בעשתונות הנוגות וכבר נשקו למדי הגות עכורה, אשר תפרוץ מפעם לפעם מפיהם במלים נכאות וכושלות.

ורם התאושש חיש מהר ויצק אל תוך קולו זהב הצהלה הבוטחה ויאמר:

– אף אַת יעל, לאט לך מחרדת⁻פתאום על כל מוצא⁻שפתים, כי המלים במה נחשבות הן? כמוהן כמוץ מתבואה וכעלים הנדפים מעץ⁻חיים.

ובדברו זאת נישא ראשו אל על במחי⁻תנופה אחד, כמו הראש בגפּו המריא את נתיבו למרום. ויעל הגתה ברוחה; למרום יתנשא כי שם מחצבתו. אף זו תכונתו בו חלק היא ממעל. כי לא אנוש כערכי הוא רם, בלתי אם אחד מבני⁻מרום.

– ואַת, יעל, אַל תשיתי עלי חטאת על מוץ מלי – הפטיר רם בשחקת⁻נחת.

אך יעל היסתה שנית את פיו בכפה ותאמר בקול חוגג ונמהר, כמו כל תג בה אץ דרכו לעבור:

– ואתה, רם, אַל תביא אלי כל דיבה רעה על אודותיך. כי לא תיאמן לי בזאת. והכי לא אדם עץ וניבו פריו? בשימנו דופי בניבינו הלא נשלח את הנאצה בנפשותינו. אך לא, רם, רם, מרום אתה ונשגב לי בכל אומר, בכל הגה, בכל הגיג ורחש טמיר בלבך.

ורם אמר, לבעבור ישכיח מלב יעל מדבר⁻עצב:

– הביטי וראי, יעל, מה רבו צללי הליל אשר סביב שתו עלינו. כל עץ, כל שיח, כל גבע, כל נברא באשר הוא, יתרום מני עצמו ובשרו תרומת⁻צל להלביש בו תבל יה כתונת⁻לילה, בטרם תעלה על יצועה לשנת הלילה. אך ככל אשר יזרח אור היום כן תימוג ותלך כתונת הליל. ככה ימוגו מאתנו גם ענני⁻יגונים בזרוח הצפירה. כי גם היגון אך כתונת הוא ולא עצם הנפש. וכמשפּט בוקר היום הוא בוקר הנשמות. האור הזורח בנשמות הוא אשר יגרש את צללי היגונים. אכן, לבוקר משפט. בוקר אמת והגיונו אמת. הלילה אך בּער ופותה הנהו. והבקרים לחכמים נדמוּ. כל בוקר ראשית חדשה.

ותצחק יעל בכל פעמוני צחוקה ותאמר:

– אתה, רם, בוקר התמיד אשר לי וחכם להשכיל אשר עמי. בבקרך אף אני השכם הנני ובאורך אאיר: בחכמתך אחכם ובשמחתך אצהל. אתה המרפאה החיה המהלכת עמדי. בהגיונך תחייני, כי מרום משפּטך כהר האל, אך נפשי בי תהום רבה.

ותאנח יעל בעצם צחקה. אך נכאיה גוועו ונמוגו חיש⁻מהר בחום פיו ובלהט מגע בשרו. ותאמר יעל ותתרפק על רם בחן קולה וברתת גווה:

– שכחתי לך, רם, אף משוגה מעטה בך שכחתי לך, רם. כמו לא מאומה דיברת אלי על יגון⁻יגונותיים. שכח אף אתה, רם, לי את המשוגות הרבות אשר יפקדוני מפעם לפעם. זו דרך כסל בי לדבר לעתים ולא רוחי.

ויהי ברדת הלילה על הארץ וירדו גם השמים זרוּעי הכוכבים עד מטה ויקרבו כמעט על הראשים. ורם ויעל שבו לצל קורתם לפקוד בה את התנומה, אם הנשיה.

ב

וכמו השחר עלה הקיצו רם ויעל משנתם ויקומו וילבשו בחפזה את בגדיהם ויצאו מפתח משכנם לראות ביום אביב צח ובהיר בשחקים, בזרעו את אורו וחינו על כל הר וגיא. ויהי בהשקיפם על סביבותם ולא האמינו למראה עיניהם, כי רב היה המקסם השפוך בכל, כמו ערך להם האל משתה⁻צבעים בתפארה רבה לא שזפתה עין.

וישתאו אל נפשם בדממה; הלא תמול בין⁻ערבים היו כחולמים – ומה המחזה הזה אשר הרהיבם כעת והוא עולה גם על כל דמיון מתמול? הכי כחלום בתוך חלום תראה להם כעת ארץ רבה? ויוסיפוּ להתבונן במחזה ויראו, כי היופי הרב, השפוך בתבנית הבריאה, עמוד יעמוד ביצורי גווה, אף נוע ינוע כעין הצלם הנע או כעין הצפור, בנתרה מבד אל בד. ככה עשה לו גם היופי כנף, או כי נדמה יופי לצבי ולעפר האילים בקפצו על ההרים ובדלגו על הגבעות, אשר כל יד לא תשיגנו ואף מבט העין לא יוכל להדביקנו עוד.

אף רם ויעל החישו את פעמיהם, וכן את מבטיהם, לרדוף אחרי היופי המעופף ולהשיג פאר⁻בן⁻כנף. ורוחם היתה אף היא פּחז ככנף, פן תפסח עינם על קו או תג מן הברקת אשר לנוצה האחת מן היצור המעופף. ויבצר מהם להשיג אף את קצה חפצם. ורם ראה ליעל כי רוחה נפעמה עד למאד, על אכזב הנסוך ביקום, ויחכם למלט מעל הלב משא אכזב בניבי⁻חמד, אשר תוכם רצוף לצון מעט ויאמר:

– זו תבל רבה משחקת לפנינו הבוקר השכם, לשעשע את נפשותינו ברוב דמיונות וחזיונות. כי כל החזיונות על פני ארץ רבה אך ילדי דמיונותינו הם. אף הנבראה כולה בת משק נפשנו היא. זה חלום אדם יברא תבל בצלמו ובדמותו, כאשר יהיה משפט הלילה להרות וללדת יום. ולזאת איש איש יראה את יומו בראי לילו. ככל אשר הראה בחלום חזיונו בשנתו. היפלא כי גם אנחנו נחזה את העליל והנה הוא צל החלום, הפורש עלינו תמיד את כנפיו? כי רק בנפול תרדמה על אדם יהיה גלוי⁻עינים ושערי רוחו יפתחו לרוחה לראות כל חמדה במקומות חדשים, אשר לא יחזה אותם בהקיץ, בעיני בשרו. וכאשר נפשנו תדלג ותקפץ בקרבנו מעוצר רגש ככה תבל תתעופף לעינינו כעוף.

ורם השׂכּיל את ניביו כמשפטו תמיד לבלי הביע את דבר אהבתם, כי אם ברמזי⁻מלים פּן יחללה.

אך יעל הגידה מפורש ובשים שכל, אף כי הכרת פניה ענתה בה, כי דוברת היא כאיש אשר עברו שכרון:

– לא כי חדשה נהיתה בין לילה בארץ והאל ציוה לעולם חדש כי יקוּם ויהי. הוד⁻בראשית נסוך בכל ואנו אנשי⁻בראשית. שניים ראשונים באדם אנחנו. זה פשר המקסם הזה. זה הפשר. זה.

והיא הפטירה ברגשת⁻נפש ובקול נמרץ רב מדי, כאיש אשר רוחו תדחפנו לבטא הגות נעלמה העצורה בעצמותיו, אשר הגד יגיד וגם יפחד להגידו, ולכן ירים קול:

– כן, בראשית. בראשית ברא אלהים את האהבה. ועם אהבת⁻בראשית תבוא גם ראשית השמים והארץ.

ורם לא ענה חלקו בזאת, כי אם החריש על זאת, ויהי כעונה אמן ללא מלים. ויוסיפו לצעוד יחדיו ברגש, ברדפם אחרי כל פסל וכל תמונה, אשר יתנו את אותותיהם זעיר שם וזעיר שם. קלוּ כעת צעדיהם, כמו לא רגליהם, בלתי אם רעיוניהם ורגשיהם דרכו על האדמה, או כי פלא קם ויהי ותחת רגלים צמחו להם כנפים. ויען כי במבטיהם המגביהים לעוף התרפקו על המרומים דימו בנפשם לרגעים, כי אשר ממעל הוא מתחת והשמים במרום הוא הדום רגליהם. וישתאו רם ויעל על כל המעשה. אף דבר היותם הם נבראים נחזה להם פלא על כל פלא.

וההדרה הרבה אשר מסביב נחה על פניהם ותהי שם לשחקה רבה. ויאמר רם אל יעל:

• על מה תשחקי, יעל?

ויעל אף היא לאטה אמריה באזני רם:

• מה פשר זה שחוקך?

ושניהם לא ייחלו לכל מענה, כי היתה השאלה בפיהם רק תרומת⁻שפתים, אגלי⁻טל מעטים להשקות בהם את הדממה, לבל תהי לאלם. היטב ידעו שניהם, כי הרונן בשחוקים הוא השחוק אשר לא פשר ולא חקר לו. כי במפל⁻מים רץ אורח ממרומי⁻הר, ככה יפך שחוק ממרומי⁻אושר. אך האהבה חפזיה תמיד ורוחה תדפקנה לחפּש פתרונים גם לחידות, אשר לא⁻מצרים בן הוא טוב⁻טעמן ומלוא חינן. ובמשוך ההפוגה מללו שניהם גם את המענה אשר לא יפתור מאומה, ככל אשר לא יידרש למאומה.

– הכי אדע, על מה שחקתי?

– הכי לי לנפשי, יעל, נודע פשר שחוקי?

למרבה הפליאה נהיתה יעל לפתע כמפגיעה וכמתחננת גם יחד ותאמר:

– אחלי, רם, הגד לי נאמנה פשר שחוקך, כי מאד מאד תאבה אני לדעת. אתה רם, הלא רם אתה, חכם לבך ואין לפניך כל סתום, לא בך ולא מסביבך. ולא כן אנכי עמדי, כי אך פתיה הנני, אוילה מעט ואף קצרת⁻שכל לעתים. לא אדע נפשי, לא אדע הגיוני, אף רגשי בי לעתים כספר החתוּם בעיני. אך אתה, רם, משכיל אל כל דבר, כל הגיג ורחש נסתר לא נעלמו ממך. מי אני ומה אני לעומתך, לכל חכמה? פתח פיך, רם, והגד לי פשר שחוקך.

ויחריש רם ולא הגיד מאומה, כי ירא לפצות פיו, פן יכשל בלשונו להוכיח את יעל על פניה. ולוּ בתוכחה רכה עד למאד, בגלל אשר ככה תרים מעלת ערכו וככה תשפיל נפשה לעוּמתו. לא יכול רם לכלכל בסתר נפשו מותר הערצתה לו, כי תדבר בו נכבדות ונשגבות כה רבות. והוא הלא ידע נאמנה, כי לא כמהללו בפיה כן הוא ולא נעמה לו על אחת שבע שפלוּתה לה, אשר תביע לעתים באזניו. המהלל עד בלי די לאחד ותשוּמת דופי ללא חוק בעזר כנגדו, אך זה משפטם להיות באחריתם מקור⁻תרעלה ופתח⁻מכשלה באהבת איש ואשה, ואל נכון אף בראשיתם הם פטר מדון.

ותרא יעל כי רם מחריש הנהוּ ותאמר אליו בריגשת⁻קול, מהוּלה רוגז מעט:

– רם, רם, אני בזאת אדע כי יקרתי בעיניך, ולוּ במעט, כאשר תגיד לי אמת על מה ולמה רחף השחוק על שפתיך. הכי למראה⁻עינים או לזכרון⁻חלום שחקת או כי עברך רעיון⁻סתרים על נלעגה אשר ראית בי? הגד, הגד, רם. מה שמץ נלעג או נקלה מצאת בי זה עתה, בהרף⁻עין הלזה? הכרת פניך ענתה בך, כי רעיון⁻סתר חלף עבר בהגיונך. אראה ולא אשגה, רם, רם, יהיה לבך גלוי לפני. אמת תדבר אלי, אמת ומלואה.

ויבט רם אל יעל ויראנה בתבנית ילדונת חכמת⁻לב, אף שובבה ועיקשה לא במעט. אשר גם בבקשה מאוּמה קטנה תהיה כמו כל נפשה בשאלתה. והיא אף לא תבקש, כי אם תפציר חיש⁻מהר, ובהפצירה תבוא עוית מוּזרה בכל שריגי פניה. ועוד אחת מעט ואותות רוגז רב יצמחו בכל חזותה. לא כי גם תתקצף בשצף רב. וכאשר לא ינתן לה מבוקשה ברגע קטן או ברגעים שנים יפרוץ בכי מפיה. ורם הביט שנית אל יעל ויפקח את עיניו לרוחה ויבט וירא והנה ילדונת קטנה היא בעליל, אשר אף שנותיה מעטות למאד. כמו טוהרה ורוחצה ממרבית שנותיה ולא נותרו בה בלתי אם שנים מצער, ויען רם לאמר:

• אני לזאת שחקתי, כי לפתע ראיתיך חדשה, נפלאה, ראשונה עד למאד, בתבנית הילדונת, אשר טרם לבשה ימים לבשרה אף במעט.

ותען גם יעל לאמר:

– אף אני ככה חזיתיך זה עתה: ראשון אדם. וחיש⁻מהר עברני הגיג: מי יתן ואהיה אף אני לך כחוה ראשונה לאדם, אשר אשה אף אחת לא קמה לנגדו בטרם היותה לו ואשר לזאת לא היתה לו אשה אחרת על פניה, אף בסתר⁻רעיון ובחביון⁻לב. והלא על זאת אהב אדם את חוה נאמנה, כי לא קמה לו אשה אחרת לשחק לפניו. ויען כי האהבה סוככה תמיד בכנפיה על חוה, לכן לא היתה נושנה בעיני אדם בעלה אף פעם, כי גם חדשה מאד תמיד נולדה לו מדי יום ביומו. אכן, אהב אדם את חוה נאמנה – הפטירה יעל חרישית כמו אל נפשה.

עב קטנה ככנף⁻צפור דקה נחה על פני רם. הביטה יעל אל רם ולא כמעט אור פני רם בדברה על האהבה? כמו יחרד לדבר בזאת ואף להקשיב ראתה אותה, או כי ראתה את צלמה בעיני בשרה, אך את עיני רוחה הסבה מנגדה. בחביון הגיגיה השתאתה אף נדהמה יעל: למה זה ועל מה זה ידעך לזאת. אך אף היא לא אבתה להגות, ולו לרגע קטן, בחרדה, אשר אולי תהלך בלבו למשמע מליה על האהבה. לא בעקב חרדה, כי אם בעוז חכמתו יעצור פיו מלדבר באהבה. בשגם היטב ידע כי היא כל מעיניה באהבה. והוא הלא יבחן כל מעיניה וכל מחשבותיה לפניו לא נסתרו. ותאמר יעל, לבל תוסיף להשכין עצב בלבה בגלל רם, אשר יחריש באהבתו:

– רם, רם, מה מאד השכלת בדברך על הימים והשנים, אשר יפלוּ מעל בשרינו, כי זה משפט האהבה לקצור כבמגל כל תבואות השנים. האהבה אך מגל היא, מגל, מגל. והיא גם ראי מלוטש, ראי, ראי, אשר בו כמים הפנים לפנים כן לב אל לב. ויען ככה, לכן דברת גם אתה על קציר הימים, אשר בו הגיתי אף אני זה עתה. רם, רם, המעט כי חכם אתה, אף נביא הנך. כי תבוא תמיד במסתרי לבי ואשר יהרה לבי יש אשר יהגה פיך. רם, רם, הגד לי, הכי באמת נביא אתה כי תדע את מחשבותי? נביא אתה וחכם לפתור כל חידה, האף אין זאת?

– לא אני, כי אם אהבתנו, היא אשר תחכם לפתור חידותינו. אף זאת, כי בעמל שנינו יבוא כל פתרון. אשר יבצר מן האחד יעשה על נקלה בידי השנים – ענה רם.

– אשר להם לב אחד – הפטירה יעל בקול⁻רננים צוהל עד למאד. כי היטב שוקקה נפשה בקרבה למשמע דבר האהבה בפי רם.

ורם, אחרי אשר החל לדבר באהבה, הוסיף להגיד את מהללה לאמר:

– וזה משפט האהבה, כי תתן עוז תעצומות לנאהבים שניים להרים בתנוּפת⁻נפש אחת תבל⁻יה עד למרומיה ועד לערפלי⁻טוהר, לרחצה מכל חלאתה ולצרפה מכל סיגיה ולשוות לה דמות הצחצחות, כאשר תחזינה אותה עינינו הבוקר, במקום החדש הזה.

ותפקח יעל את עיניה לרווחה ואף לחלחלה בהקשיבה לדבריו, אשר מאד⁻מאד היו חדשים באזניה, כי לא הסכינה לזאת כי ידבר רם על האהבה, אף כי ברגש רם אשר כזה. ותרגש ותתעלס ותרגז גם יחד. היתה כאיש מוכה⁻תמהון, אשר כל מראה⁻עינו ומשמע⁻אזניו, הטובות כרעות, יהלכוּ עליו פחדים ויהיו לו אותות מבשרי⁻רעות, כי הנה פי רם ידבר אליה אהבים כה נגלים ומפורשים. הכי לא התחוללה תמורה ברוחו? ויעל אף לא שתה אל לבה, כי היא אשר השיאתו בכל נידי⁻גווה ובתחנוני⁻מבטיה ובארשת⁻שחוקיה לדבר אליה אף הוא רמזי אהבתו. ותאמר יעל:

– רם, רם, דבש וחלב תחת לשונך. אך לא אובה בדבש הרבה. ואולי אובה גם אובה – אמרה חרישית כמתודה מבלי דעת – אהבתי כי אשמע אף אני רמזי מלים המתמלטים מפיך, אשר יסודתם באהבה. רם, רם, האם גם לבך סמוך ובטוּח, כי האהבה כל⁻יכולה? הגד לי זאת, רם, ולא בלב ולב.

– אמת ויציב – ענה ואמר רם, כתלמיד מקשיב, אשר ידבר ככל אשר ישים רבו בפיו. אך הנה סוּכת⁻נצרים בקרבתנוּ נבוא בה ונשב מעט – הפטיר רם בקול נבוך מעט. כמו נקטה רוחו בנפשו, על כי נמשך אחרי יעל לבטא מלים, אשר לא הסכין בהן, ויתן את לשונו בחפץ הראשון אשר נקרה לפניו.

ויבוא אל הסוּכה וישבו בה והדלת סובבה על צירה ותיסגר אחריהם. והסוּכה בדרך למעלה ההר והיא רחבת⁻ידים וכסאותיה עשוּיים דשאים קלועים ועל קירותיה פרושים משטחי⁻בד מעשה⁻חושב בצלמי⁻תמונות משעשעי⁻עין ומרהיבי⁻לב ביגונים הנסוכים במצהלותיהם. ויהי הדבר בעיניהם לפלא, כי גם כל צלם⁻דמוּת מן הקיר יזעק אליהם את שמחת⁻נכאיהם הצפונה בקרב לבבותיהם. ויהי להם כמו ידים נעלמות רבות עמלו למעניהם, לערוך לפניהם בית⁻מגורים על הגבעה למרגלות ההר וסוּכת⁻נופש במעלות ההר, כאשר שפת להם האל כל מחזה יפה⁻נוף מסביב, להנעים להם ארחם ושבתם, מהלכם ונפשם ולתת להם על כל מדרך כף רגל ענין לענות בו.

ויהיו רם ויעל נבוכים מעט במושבם, כי אף שולחן ניצב לידם וספה קלועת⁻נצרים בירכתים. כמו שקדה היד הנעלמה לכונן להם מישנה⁻משכן גם בחיק ההר, לבל יחסר להם כל מנעם וכל אשר תבקש נפשם בהינפשם לא יאצר מהם. ותאמר יעל בלבה: קטנתי מכל הטוב הזה! ואף רם לא אמר כי טוב לטוב הרב מדי. כי הוא בסתר לבו לא בטח בטוב. אם כי מאד חפץ בו. רוחו נבוכה כאשר שפר חלקו רב מדי. ויצחקו שניהם איש לנפשו ואיש אל רעהו ויציצוּ מן החרכים אשר לסוּכה למרחבים הנשקפים. וישמחו על זאת כי תבל ומלואה לא רדפוּ אחריהם אל הסוּכה פנימה, כי לא לו כל הסוּכה להכיל בקרבה את הנבראה במלואה. וישבו מחרישים, כאשר יהיה לאנשים נפעמי⁻חדווה, אשר לא יעצרו עוד חפץ להאזין לקול מלים, כי יאמרו די בהאזינם לפועם לבבותיהם.

אך יעל לא עצרה כוח לידום לאורך שעה, ותפתח פיה ותאמר:

– רם, רם, לא נכונה דברתי, כי ראשון אדם אתה לי כאדם לחוה. זאת לא זאת. לא אדם אתה לי בלתי אם ילדי. ואני היום ילדתיך.

ויתעצב רם אל לבו בשמעו את מליה האחרונות, כי מעודו לא שלם לבו עם זו המשאלה המוזרה באשה, אשר אף קרא על אודותיה רבות בספרים, להיות לגבר לא לבד הורה ליוצאי⁻חלציו, כי גם הורה לו. הכי יאתה לגבר, כי נאהבתו תהיה הורתו? והכי לא כזבים תפיח האשה בשפתיה באמרה, אשר עז חפצה להיות אם לבעלה והיא כל עודה בכל מאודה לזר תשוקתה? אף לא נוּכל להבין זאת בשׂכל, כי האם והרעיה תהיינה בנפש אחת, אחרי אשר לא נצררו שתיהן בצרור⁻עתים אחד. אין זאת, הגה רם בתוגה מתוּקה, אשר היא גם מרה, כי זה דרך כסל באהבה לשתות לרויה מכוס השגיונות ולמצוץ אל קרבה כל שורש כזב ושקר. אין שגיונה ותהפוּכה אשר לא תהיינה לה למאכל. וככל אשר תאכל כזבונות, אם קשים כדורבנות ואם רכים כערגונות וככליונות אשר לנפש, כן תזעק בחבליה: הב הב, הלעיטוני⁻נא תרמית ובדים וכל מקסם, כי רעבה וצמאה אנכי!

זו האהבה וזו תכוּנתה בה: רעבה וצמאה היא עד בלי די. רעבה לחמוּדות הגוויה וצמאה למנעמי החזון. בשרים תאכל, נשמות תשתה; כל יצרי⁻לבב אך רקיקים דקים הם בפיה. אשר תבלעם ולא נודע כי באו אל קרבה. כל הנהיות הן לה לברות, תופעות הרים וגבעות תבלע ולא תאמר די. כל מטעמי⁻לשון וחלקות באמרים לא ישביעוה וכל נהרות המליצות השוטפים לא יכבו את צמאונה. כי היא ביש כמשפטו וכהלכתו לא תתעלס אף במעט, אך אשר בכזיב בלידתו והבדים מכורתו, הוא אשר ישכך מעט⁻קט ורק לרגע קט את המיית ערגונותיה. אין זאת, כי בצל האהבה בצל המשוגה והיא והתבוּנה לא תכלכלנה זו את זו עד עולם, כי אם תצרורנה אשה את רעותה.

והכרת פני רם לא ענתה בו את עצבונו, בלתי אם בארשת נוגה זכזכה וצחצחה, אשר שכנה עליו. אפס העין הבוחנת היטיבה לראות, כי גם התוגה המעטה תשאב אל קרבה את מלוא עצבונו, כאשר תשת עננה רכה אחת במרום את חלקת הים במלואה. ויעל לא התחקתה הפעם כמשפטה תמיד אחרי רעיוניו הנסתרים, אשר ישתקפוּ במראהוּ, כי אם מעוצר ששון ושמחה שתה נוספות על דבריה הראשונים:

– אני ילדתיך, אך אתה, רם, הריתני ובחזיון⁻דמיונך אצרתני ועשיתני כזאת אשר הנני. פתיה ובוערה עד למאד הייתי טרם הכרתיך, נואלה לאין קץ, עד אשר הופעת אלי. ויהי אך טעמתי את מדברך ויערב לחכּי. ובהקשיבי רב קשב לשיחתך ואחכם מעט. כפרי עץ הדעת היה דברך לי. אך בטרם פקחת עיני להבין מעט מזער, מכל מראה⁻עינים ומשמע⁻אזנים, מה חדלה הייתי, אפסה עד לגועל. לולא אתה שהיית לי, רם, אזי מי האיולת שטפוני, אזי עברו על נפשי המים הזידונים, כלה היו עושים בנפשי. אתה אשר נתת מעט חכמה בלבי ועוררת את שכלי הרודם למעצבה. אתה נפחת בי רוח⁻חיים, עודדתני והשכלתני. וכעת, רם, אחרי אשר נגלית אלי כעץ הדעת ואוחז בסנסיניך, לא עוד ארפה ממך. אני שלך ואתה שלי. לאחדים נהיה. לנפש אחת. לשכל הוגה אחד. ללב מבין ומרגיש אחד. כמוך כמוני וכמוני כמוך. אחרי אשר מצאתי את שאהבה נפשי, אוחז בך ולא ארפך. כי רק בצלך אחמוד שבת ורק עמך לי חיים. שלובים ומדובקים נהיה. מששת ימי בראשית נאחזנו יחדיו וכמים הניגרים מן המורד מפכים חיינו באשד אחד מצור הקדוּמים. לאל נדמינוּ⁻נמשלנוּ. כי האל כל תמולו יומו ויומו עם מחרתו בלולים יחד בבליל העתים, אשר הנהו אל⁻עת. ככה אף אנחנו נשליך מעלינו את בגד העתים לבעבור רק התמיד יקוּם לפנינו.

ומפי יעל התמלטה המלה תמיד, אשר חוּש נכון הנחה אותה בכל עת לבלי להעלותה על שפתיה, באשר יהלך עליה מגור. ויעל אשר כל מורשי רוחה היו דרוּכים ללא הפוגה להאזין לכל ניב⁻שפתי רם, לכל צלצלי הגיגיו, אף לכל אין⁻קול בו, התבוננה משכבר, כי אף רם שומר פיו ולשונו לבלי להגיד תמיד. ויהי לה הדבר לאות, כי אף בלבו יהלך התמיד את אימתו. ורם ראה לרוחה והבין כל הגיגה ויתן חיש⁻מהר צו לצפור הרננים, אשר תשב בחביוני נפשו, להרנין את קולו ולקדש חג השמחה והששון במכלל מראהו, כמו אמר לפרוש את נפשו הנעלסה ככפורת נחת והשקט על החרדות אשר בלבה. ויאמר רם:

– גדול לנו היום הזה כי טוב.

ותצהל גם יעל לקראתו ותאמר:

– האח, מה אהבתי זה קולך, זה שחוקך. זה ברק הששון בעיניך. אשר שצף⁻חצף לו כעין הקצף אשר ישחק על פני היין הטוב, הירקרק בשחורו המעט. רם, רם, כל בך דבר⁻סגולה הנהו. רם שמך ומוּרם אתה מעל לכל. דומה אתה לצבי. כל רציך לא ישׂיגוך, אף היגון לא ידביקך. אל נכון לא ילין בך עצב עד עולם. ולכל לראש אוקיר את שחוקך זה. כי זה דרך כסל בבני⁻אדם. כי בשחוקם אך ילעגו, יען כי ישחקו איש על משבתי רעהוּ. ולא כן עמדך. שחוקך לא למשבת בלתי אם לשבת, לשבת חייך, לשבת אהבתנו. אתה רק לנפשך תשחק לך ולא על דבר. אהבתי כי אראה שחוקך. או אז דמה אדמה כי הרים וגבעות יפצחו לפנינו שחוק ורינה, יערות ירקדו כאילים ותבל רבה תנעים לנו את זמירותיה.

ויען רם לאמר:

– אכן, נמלץ שחוקי באזניך, אך מה נמלצה שפתך בפיך. הלא בשפת חכמי⁻קדם תדברי הפעם.

ותפטיר יעל בשחקה נוגה:

– יען כי באהבי אותך יעלו ויבואו אלי כל חמוּדות הקדוּמים, ואני ואתה אך אנשי⁻קדם הננו.

ולא יספה לדבר עוד, כי חיש מהר ירד העצב אל לבה וישכן בו לאורך רגעים. אך תבטא יעל הראשית והקדוּמים חיש מהר יבוא יגון ויפקדנה, בדעתה היטב מה מאד רחקה בכל יצורי גווה ומורשי רוחה מן הראשית והקדומים. כי היא רכה ומעונגה, שוחרת כל ריח ניחוח דק מן הדק, אשר יעלה לאפה מקטורת החיים החדשים רבי הרגשות ומעטי החדוה, עתירי העקלתונות והתהפוכות ושכחי⁻מישרים. שדי המר לה מאד בשתלו אותה ואת רם בחירה בימים האלה ובמקריהם הרעים תחת לטעת אותם בימים מקדם, אשר כגן⁻עדן היתה אז תבל רבה, גן⁻עדן לתום⁻רגש ולארחות יושר, גן⁻עדן לברכת שדות ולדמי היערות. גן⁻עדן אשר בו יתהלכו על פני ארץ רבה אנשים מעטים אשר יספרוּ לאלפים, ולוּ גם לרבבות, אך לא לאלפי רבבות, כמשפטם בימינו אשר רבים הם, רבים ללא נשוא, כחול אשר על שפת הים.

הלא אך בושה וחרפה היא להיות אשה בעולם לעת הזאת, אשר מי ימנה ומי יספור את נשי⁻תבל. יעל דמה תדמה כי אך נאה ואך יאה לאשה להיות אחת מני מעטות ולא אחת מני רבות, כי יהיה זה צלם האשה יקר ונכסף מאד למראה עיני הגבר. כי חפש יחפש הגבר אחרי האשה במטמונים בעוצם הכוסף ועד כלות נפשו, ברוב דמיונות וחזיונות, כאשר הופיעה חוה אל אדם רק בחלום שנתו. יעל אדיר חפצה להיות היא בנפשה לאלפי רבבה, כאשר זה היה מנת חלק האשה בשנות⁻קדומים. אך בימים האלה ובזמן הזה,מה דמות ישוו לאשה ומה חן יערכו לה? אכן, זרים לה פני תבל בזמן הזה, אשר האל שתל אותה לחיות בו. עולם כמו נכרי לה והליכות כל באי⁻עולם ורוב מעלליהם פיגול הם בעיניה.

הכי גם רם יחוש כל מראה⁻עינים פה נכרי לו? הכי גם הוא כמוה גר בארץ? לא תדע אל נכון. טרם תכנה את רוּחו. ואוּלי לא תתכנהו גם עד אחרית. שתי נפשות – מחשכים שניים. היא אך זאת תדע, כי אף הוא כמוה יבחר לדבר בשפה נמלצה אשר קדומים יסודה. באין אומר היתה כלה ונחרצה מעמם לתת גט כריתות לשפת ששת ימי החול ולהלביש רוב שיחם מחלצות שפת השבת, השפה אשר בה דיברוּ אנשים מקדם, עת כל הארץ כגן⁻עדן היתה לפניהם. היה היה לה כמו בצאתם מסוגר השפה, אשר מהלכים לה בפי אנשים בזמן הזה, תעשה כנף לה להמריא אף בנפשה אל ירחי⁻קדם בטרם נבנוּ הקריות ההומיות, השוקקות צאן אדם, המון עם רב. העולים מן המדבר אשר בחוצות כתימרות⁻עשן, כנבראים לא נבדלים כמעט, כי אם כבליל⁻גופים, יסודו בבבל העיר. חשקה נפש יעל לצאת לא לבד מסוגר השפה החדשה, כי אם גם מסוגר הזמן החדש הסואן על ריק. ויעל, תחת להחריש את הגיגיה עד תומם, פתחה לפתע את פיה ותגל את רוחה במלים אין כמוהן לרוע, כמו בקשה לעשות שפטים בנפשה:

– הכי לא נדבר, רם, גבוהה⁻גבוהה מפחד פן נרד מטה⁻מטה? הכי לא נדבר שיר מפחד לדבר בשפת כל⁻האדם?

אך חיש מהר התנחמה על כשל⁻פיה ותאמר:

– סלח לי, רם, מחל לי על איולתי, על זו משוגה בי לשלוח לשוני בנאצל בנו. זה החלום עברני לשים לשים בפי דברים אשר לא כן. לא אדע נפשי, אף כי לשוני, יען כי כחולמת הנני. וזה דרך כסל לחלום, אשר יבוא ברוב ענין ואף ברוב דברים חסרי⁻שחר.

ג

חוק הוא לחלום להימוג בהקיץ, כמשפט האד להתאבך בשרב והעשן להלך תמס במרחבי⁻מרום. אפס בעקב כל פכחון יפקדנו שנית שכרון החלום; וכאשר תהיינה התקופות במועדי השנה רצות ושבות על עקבן, ככה סובב סובב הרוח באנוש, בהמון תמורותיו וחליפותיו, ועל סביבותיו שב הרוח. החלום, האד, העשן וכל מורשי⁻לבב, יעלו וירדו חליפות לאין קצה.

אף רם ויעל התעוררו מקץ ימים מעטים מתנומה⁻מעט, אשר אפפתם לראשונה בחיק משכּנם החדש, הצופה יפה⁻נוף, עד כי אף עיני בשרם נפקחו לרוחה להשקיף על מראות⁻תבל. ויד יעל היתה ראשונה לקרוע לרגעים קרוע היטב את קורי השנת, אשר מלאכי החלומות ארגו מסביבם חדשים לבקרים ולבין הערבים, קסמי⁻יום במוצאיו וקסמי⁻לילה במבואיו. היטב חרה לה ליעל על תו הקיקיון החרות בכל חזיוני הבריאה, כאשר חקוק הוא בכל הגיוני⁻אנוש. הנה יקוּם לעינים עמוד⁻אור גדול והנה יתיצב לקראתנו עמוד⁻ענן כבד. הנה יום צח ובהיר בשחקים והנה יתקדרו פני השמים. ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון. ויהי ערב ויהי בוקר יום שני, יום שלישי. הנה בין⁻ערבים ישפוך את רוחו על כל עץ ושיח ארובת⁻גג, והנה מצהרים יקום חלד, תבל במלואה נשקפת בראי המלוטש אשר לצהרים, כמו מקדמת ימות עולם ערכה האל להתיצב לפניו עד חרון יום בתבנית הצהר. אך התעוף עינך בה וכל תארה הצהרי פג גז וחלף כמו לא היה בה מעודה. אהה, תהגה יעל ברוחה הקשה, שלמה תרוץ ככה תבל אורח? ומה מחוז⁻חפץ להליכות⁻תבל כי תדע? ושלמה לא תעמוד תבל מעט⁻קט על עמדה, להיות כל עצם בה כאשר הנהו בצלמו כדמוּתו? אך דבר לא יעמוד בעינו אף לרגע קט. הכל אץ ורץ. כחלום יעוף וכצל יפרח. אשר היה זה עתה עד ארגיעה שוב לא יהיה עוד. מה המהומה והמרצה הזאת בלב היקום? וכלב היקום לב אנוש. אף בו מורשים יעוּפוּ בבזק ורגשים יחפזו. אין לבם שלו אף לרגע קט. לא יהי בו אף בטחון מעט, לא תדע נפש מה ילד בה מחר, מה היום ומה כל רגע ורגע. ים גועש לב אנוש. ובקרב ים גועש זה, בין משברי⁻גליו והנעים ונדים ללא הרף, נקים מבצר אהבתנו? במשברי הגלים משברי⁻לב. כל באנוש ובארץ, אך שברים, שברים.

אהה ליעל! נכספה אף כלתה נפשה לאהבה תמימה. בחזיונה תדמה תבל לעולה תמימה – ואך פלגות בה. לא יש תם ונשלם, בלתי אם קו לקו ותו לתו. ואהה, הנפרדה הזאת, אשר תשים את אותותיה בכל. לא ירד הר לעמק ועקוב לא יהיה למישור; חוק וגבול לים, לבל יעבור את היבשת ועד עולם לא יאמר עץ לפרח אחי אתה. כל חי למינהו וכל יצור אל עברי נפשו יהלך, גם פה בלב הדממה, בחיק שדה ויער, בהיות סוכת⁻שלום פרושה על הכל למראה⁻עינים. אהה, כי כל המצוּקות, אשר סביב שתו על נפשה שם בקריה ההומיה, המלאה עדרי⁻אדם, נתקהלו והשתרגו עליה על אחת שבע פה, בערבות⁻שדה הריקות מאדם ובין רוכסי ההרים, העוטים שלות השקט. הכי זה משפט כל מצוקה, רובצת על הלב בתוך תשואות⁻עם, לגבור חיילים בקרב הדמי? ואם ככה, מה בצע במנוסת רם ויעל מרעש העיר? מה מאד תשתוקק לשאול את רם אם גם הוא נתן את לבו לחקור בזאת, אם גם רוּחוֹ בו תתקומם לנפרדה, הנותנת את אותותיה בכל, אם גם נפשו בו תהמה, תחמר כים גועש. רבות יש עם לבה לשאול את רם, אך לא תהין לגלות את רוּחה לפניו, לא תחפוץ בהתגלות לפניו סוד שיחה וחביון מצוקתה. לא תחפוץ, כי מוראו עליה. לא תחפוץ, כי רם ידע את כל המכשלה אשר בה, כי הוא יבין מה רקב בנפשה ומי הוא זה ואיזהו התולע אשר יכרסמנה בסתר⁻לב. לא תאבה, כי הוא יחוּש בעליל מה חדלה היא, מה אפסיה עד למאד, מה נמוג בה רוחה מפאת הדעת, כי לא חיה אחת שוכנת בלב תבל, בלתי אם חיות רבות ושונות, אשר אף כי אשה אל מול רעותה תיסוב וחוברות הן אשה אל אחותה, כל אחת אל עבר פניה תלך. ולזאת אף רם לא יהיה עמה לנפש חיה אחת, גם בהיותו עמה לבשר אחד.

ורוח התבוּנה, אשר ניתנה ליעל במנה נכונה, הגידה לה, כי אך טוב תעשה בשוותה תמיד לתואר פניה מראה יפה⁻נוף, לבעבור תכסה גם מעיני רם על כל מצוקת⁻לב. כי אף באשה ידבק האיש רק בתענוגות אשר יצררום יחד, ולא במכאובים, כי אף האיש לא יהיה לאשה עזר כנגדה בתחלואיה הגלויות ובמצוקותיה הנסתרות. אך, ראה זה פלא, ככה עשתה יעל להסתיר בקרבה מכאובי⁻לב, בטרם גמרה אומר להיבדל לה למצוקות⁻נפשה אף מעם רם. אפס אחרי אשר שמה גם את חותם הגיונה בתכנית זו, לא קמה בה עוד רוח לסובב את אלוף אהבתה בכחש ולהסתיר מפניו את מורשי רוחה, אשר כולם גם יחד קניניו הם, נתונים לו מאז ומקדם אף בטרם נוצרה היא, מאז נערכו מוסדי⁻תבל. לא יכלה להעלים ממנו כל הגיג, ואף לו יכלה לא חפצה בזאת. ואף לוּ יכלה וחפצה בזאת, הנה מבלי דעת, אף בטרם היתה נחרצה מעמה לקרוע מעל פניה כל מסכה, התמלטו מפיה דברי רוגש ורוגז גם יחד:

– שמע,רם, חמסי על האל, אשר ברא בעולמו צלמים לרוב, תחת צלם⁻דמות אחד אשר קם ויהי לעולמים. היטב חרה לי על זאת… שככה לנו… שיצוּרים רבים לאין מספר חיים ומתהלכים על פני ארץ רבה, חיות קטנות עם גדולות, בני אנוש לאין קצה, בהמה רבה, אף חגבים ורמשים… מיני ברואים משונים ורבים ככה. ומה טוב ויפה היה, לוּ בורא העולם עשה בחכמתו רק יצור אחד, רם ונשא, שגיא⁻כוח, ענק⁻יש, אריאלי או אראלי ואולי הריאלי אשר כזה. היה עם לבי להגיד אישאלי. איככה אבטא זאת ומה דמוּת אערוך ליצור אשר כזה ומה שמו כי אדע? רם, רם, הגד אתה, מה תואר ודמות ושם לו. רם, אתה החכם תמיד תיטיב ממני להגותו, לדמותו, לכנותו. הגד, רם – דברה אליו יעל בתחנוּנים הנותנים קול הצו ותחבקהו ותלחצהו בזרועותיה ותהי כשוחקת וכרוגזת גם יחד.

– ואת אל נכון היה עם לבך לקרוא ליצור בן⁻רהב אשר לך, לזה אנוש⁻מימי⁻קדם בשם רמיעלי. האף אין זאת, יעל? – ענה ואמר רם בשפת הבינים אשר לו, בזו השפה הפוסחת על שתי השעפים, אשר הגותה הכבדה מהולה תמיד בחמדת⁻לצון, בה ידבר רם כל עת, אשר לא יאבה להתודע אליה בהתגלות רעיונו. ובדברו ככה נהיו גם פניו אטומים ומעומעמים, לבל תען הכרתם בו כל ארשת אשר היא זאת.

יעל לא אהבה ברם זה הקול בן בלי רוּח חיה, זה סתר⁻פנים חשוך הארשת, זה ההגיון הסתום השקוי לצון⁻מעט, אשר תוכו ניחר או כי הוא מלא תככים, תוך אחד מעבר מזה ותוך אחר מעבר מזה. היא קראה לזאת שפת בין⁻הערביים. לא אהבה כל בין⁻ערביים, לא במועדי הזמן ולא במערכי הרוח. היא פחדה מפני בין הערביים, יען כי נחזה לה אות וסמל לכל התעתועים והבדים אשר ביקום ואשר בנפש חיה, אף כי לא יכלה לכלכל כל צלם⁻בדים ביד מחמדה. רק כפשע בין צלמי⁻בדים ובין צללי⁻בלהות. חיל ורעדה אחזוה בהגותה בכל בלהה אשר בחיים. וזו משובה רעה היא ביד בחירה, כי אך תפתח פיה להגיד לו שמץ⁻מה ומצוקה בה, רק תקרע מעט⁻קט את הלוט מעל מסתרי⁻רוחה, חיש מהר יעטה הוא על שפתו כסות הלצון, כמו בצדיה יעשה זאת להקים חיץ בין לבבותיהם. חיץ בל יעבור, לשים פדות ונכר ביניהם, להגיד ולהודיע לה באותות ובמופתים, כי הוא, רם, זה חשקו לדבוק בבשרה, אך כמטחוי⁻חץ יברח מכל מורשי⁻לבה וילדי⁻רוחה, אף מילדי⁻רוחה, אשר תהרה אותם במכאובים גדולים ובעצבון להחריד.

הכי יכלה יעל לעצור את פלגי הדמע, אשר פרצוּ את גבולות נפשה⁻חיתה, בראותה עד מה יתנכר לה נזר ראשה ברגע צרה ומצוקה? אך את פלגי הדמע עצרה בחוזק⁻לב, ולא את האגלים המעטים, אשר נטפו על לחייה על אפה ועל חמתה. במחי אצבע ענוגה שתתה מצצה אגל מזה ואגל מזה, לבל יראנה רם במורך⁻לבה ובכשלון⁻גאונה. בחן החכמה החרוצה אשר חופף עליה הפכה חיש מהר כל אגל⁻בכי לרסיס⁻צחוק משמח⁻לב ומשובב⁻נפש. ותדבר אף היא במהתלה⁻מעט לאמר:

– אף אני לא לקחתי את לשוני בלתי אם להתעלס מעט⁻קט באהבים עם תועפות המראות, אשר הן כה רבות ושונות. שור, רם, מה תיף תבל בחליפות חזיונותיה. השמים פרושים על ראשינו והארץ הדום רגלינו. זה גבע וזה גיא, הנה עץ והנה שיח, ארובה וענן. פה חסידה ניצבה על האדמה ברגלה האחת ושם צפור בודדה על גג. ואשר היה זה עתה פה והנה הוא שם, כל ביקוּם הלך ילך, בן⁻חלוף, תבל רבה – נצנצה לאין קצה. מאפליה ואוריה יחדיו בה התבוללו, או כי יוצר העולם יגולל אור בלי הרף מפני חושך וחושך מפני אור. ככה ירדוף דבר דבר ויש יברח מפני יש, אך רם לבדו לא יברח מפני יעל, כי רם ליעל עד עולם. כאשר אני לך, רם, לנצח⁻נצחים, לך כי לך. כי אתה ארשתני לך לעולמים ואני אותך הושבתי בין פתחי לבי, כחותם חקקתיך על לוח לבי. אדיר חפצי כי אחזיק בך ולא ארפך עד אחרית הימים. כי לא תלך ולא תפן מעמי אף לרגע כהרף העין בכל מהלך העתים, או כי זאת תעשה לי – שינתה לפתע את הליכות לשונה מן הגדולות לאין⁻ערוך עד הענוה במשאלות – כי תושיבני לרגע⁻קט למצער בין פתחי לבך. כי תושיבני עתה, עתה, בזה הרף⁻עין, בין פתחי⁻לבך, למען אדע מה מחשבה צמחה בך ברגע הלזה, מה הגיג, מה, מה? אחפצה לשבת פעם אחת, פעם אחת, בין שרעפיך,לארוב לך שם, שם, להגיג נסתר אחד, אשר אל נכון תנצרהו בחובך מכל משמר, לבל יגלה אף לי. לא, לא, לא אבקש לי אף את זאת, כי גדולה היא לי – שינתה בשנית את טעמה ומשובתה גברה חיילים – לא אנסה ולא אשאל מעמך כזאת, אני רק אחת אשאל, אותה אבקש לדעת: האם תאהבני, רם, מעט מזער?

ורם ענה בדבוּר נמהר, כמו הכין את מענהו אף בטרם נדרש:

– אכן, מעט מזער אשר רב הנהו.

ותצחק יעל ברננה, לבל תמרר בבכיה, כי לא ישר בעיניה מענהו הנמהר. ולאחר זאת צללה לתוך דממה נמרצה, אשר היתה גם נמלצה מאוד, נסוכה הגות כבדה ורבת⁻שרעפים. ולא הביטה יעל אל רם, בשגם אף רם לא הסב כעת פניו אל יעל, כי מבטיו שוטטו אי⁻שם הרחק. ויעל הגתה ברוחה הקשה, כי הנה אף רם הלוך ילך לו למרחוק, ואף בשבתו עמה בקרבתה פניו לא יהלכו עוד עמה, אף כי לבו, על אחת שבע לב⁻לבו. ותצחק יעל ותשאל בנחת ולא מלב:

– לאן הלך לו אישי ואלופי מעמי? הכי בדרך למרחוק? אל נכון שת, רם, את עינך בעין הארץ הטובה, הרחבה והנאוה, הנאוה לאין ערוך מיעל. האף אין זאת? קום, רם. לכה נא ונלכה – אמרה יעל וקמה חיש מהר מעל הסלע מקום מושבם בסתר המדרגה אשר בצלע ההר.

ורם חבק בחפזו את יעל בקומו ממושבו. אך יעל נחלצה חיש מהר מזרועותיו ותשם שריון לגוויתה ורסן למבטה ותלבש פני⁻אבן תחת פני⁻בשר. ותאמר בסוד שיחה עם נפשה:

– אמות לרגע קט לרם לבעבור ישוב ויחייני, ישוב לפצותני, ישוב ויראני בעין האהבה עד אשר אהי חדשה לו.

ויתהלכו לרוח הבקר ברן יחד כל צפריו את הזמירות אשר לתקופת האביב בשנה, וירדוּ אל הנחל ויראו רפסודה שטה בתוך מימיו אי משם אל אי⁻שם ובה אנשים לא נודעים להם מני אז ועד קץ⁻עולם את פניהם לא ישוּבוּ לראות. ויבינו כי תוך זה החלוף רצוף סוד כמוּס עד למאד, כי נראה פנים אל פנים את אשר פניו לא יתהלכו אתנו לעדי⁻עד. ולאן מועדות פני אלה הנוהרים לעינינו לוטי⁻פנים? לא נדע, לא נדע. אף לא נדע ולא נבין: על מה ולמה הקרה לפנינו המנחה הנעלם צלמי⁻פנים אלה ולא את זולתם? מאומה לא נדע מן הקורות אותנו – וכל הנראות והנהיות, אף הנגלות מאד, אך נסתרות המה. ועם זאת נחוש היטב, כי הנעלמים ההם, אשר מרחוק ולמרחוק פניהם מועדות, גם ברחקם מאתנו קרובינו הם, בשרנו, עצמנוּ במלואו. ככה כל נעלמותינו אך נגלינו הם, ומדי פעם בפעם, בהשקיפנו על מרכבות או אניות עוברות מוּלנוּ, מאתנו והלאה, נוהרות קדימה ומסיעות עמהן אנשים רחוקים מאתנו, זרים לנו עד למאד, והמה לבנו בעצמת רגשים ונפשנו תכל, תכל. כמו עם הזרים הרחוקים ההם יסעו ינהרו יחד קורי⁻חלומותינו, שלהבות⁻מאויינו, בתרי⁻נשמותינו. על מה ולמה ככה נקשרו נפשותינו בכל הנע והולך, החולף ונמוג? חידה היא ותהי לחידה, הכי לא אות נאמן, כי החלום הוא הנפש, כי ההולך הנה הוא בא וכי כל בן⁻חלוף קיים לעד?

כה הגתה יעל בסתר רוּחה. ככה היה אולי הוגה גם רם לולא נתן אל לבו להגות רב יתר בקרוב מאשר ברחוק. ונפש רם נצמדה אל הקרוב⁻קרוב, יען כי בקרבתו חש נשמת יעל, נשימת אפה, נשימת פיה, נשימת כל יצורי גווה. יעל היתה ציר מאוייו, יעל היתה לו הגיון כל חזיון. ביעל הנעימה לו את הזמר הצפור ממרום, בה המתה חרישית הרוח בין עפאי העצים. ביעל היתה לרם חזות הכל ועזוז הכל. ויען כי כל בה והיא כל לא עוד נשאהו רוחו למרחקים, כי גם המרחקים שכנוּ ביעל.

שומר הבית הזקן עבר לאטו והוא נשען הפעם יתר על רעיתו מאשר על משענתו. נפלאת היתה בעיני יעל, עד מה נשתנו קוי פני הרעיה וכל מראיה בקרבת אישה ואדונה. כבר ראתה את פניה גם תמול וגם שלשום, בצעדה לבדה במשעולי החצר בקרבת הלול או בהתנהלה עם שעיר הכלב בין ערוגות הפרחים. אך עתה, בלכתה צעד בצעד עם בעלה, נשתנו קוי⁻תארה ומראה פניה לאין ערוך. כמו ניערה מעליה בקרבתו עשור שנים למצער, או כי רב מזה.

רם ויעל, אשר גם בהיותם צמודים יחד לאהבה לא יכלו כלכל לאורך רגעים את האלם, פן יבוא הנכר ביניהם כמתגנב מבעד לאלם או יציץ מבין חרכּיו, נתנוּ הפעם את לבם ברגש⁻ששון לסובב את שיחתם על ציר השומר הזקן ורעיתו, הצועדת עמו בגאון הרעיה, המהוּל בוז⁻מעט אשר לאשת⁻חיק. רבות ניחשוּ ברמזי⁻מלים על אודות בני הצמד הזה, אל נכון צעירה היא ממנו בעשור שנים כמעט. ורק עתה, בצעדה בקרבת האיש, תען בה הכרת פניה את גילה הנכון. כמו בצדיה תעשה להגיד לאלופה ונגדה נא כל הזרים, כי לא כמוהוּ כמוה. כי רכה היא ממנו בשנים, אך לא כן היא עמדה בהיותה לנפשה באין בעלה עמה, או אז תשים את מותר השנים אשר לו גם בארשת פניה. כי חוק הוא לאשה לפרוש את כל בעלה על מנת שנותיו, על ארחותיו והליכותיו, כפורת על נשמתה. אף זאת ניחשו רם ויעל וכן ראוּ בעליל, כי אשת השומר תשתרר על בעלה וכי היא נוכלה מעט. אך לבה לא רע. והוא, הזקן, רק למראה⁻עינים יכפוף שכם. אך יש אשר יתנער לפתע ויתגבר כארי זקן, או אז יקח את המושכות לידו ואף יראה לה את נחת זרועו.

כזאת וכזאת נדברו ביניהם רם ויעל, נחשוּ אותות, שפטו נרמזות, שמו נסתרות כנגלות. אף מבלי דעת צללו בשיח⁻שיג, אשר סבב הלך על ציר שתי הנפשות הנכריות, כמו שניהם יחד ששו אלי גיל להשכיח מעט את כל רגשם ושיגם וסוד שיחם, אשר לא ידום אף לרגע ביניהם, בקרב הגיון⁻חיים אשר לא להם. כי אך משא לעיפה הוא להטות תמיד, תמיד, שכם לצרור⁻חיים, אשר אין בו מאומה מן העולם ומלואו מלבד חיי נפשך האחת וחיי הנפש היקרה לך מכל. בשגם אין משא כבד ממשא האהבה, אשר לא הפוגה לה.

תרנגול אדום⁻כרבולת, אשר נצב מחריש וצולל בשרעפיו על פני מרום תל הדומן, ורגלו, כמו נבדלה לה, תעשה במלאכה לחפור במטמונים גרגיר שם וגרגיר שם טרף לנפשו, קרא לפתע בקול עז ובוטח, קול ענות השכוי ברעו, לבשר ברוב עם: הנני! זאת לא זאת: הנני רק אני, כי אני ואפסי עוד! אין זאת כי קול⁻קנאות היה זה הקול, בהיגלות לפתע לעיני התרנגול הליכות שעיר הכלב בחברת האדם והוא נלבט בין רגלי המהלכים על שתים, כמו יצור כערכם הוא. ותתלקח בו אש קנאתו ויתן את קולו כשופר בשועה פולחת⁻לב, לבעבור לא ישכח מני לב. ושעיר אף הוא לא אבה להיות נשכח או נדח אף במעט ויפליא את להטיו בזנבו זה, אשר בו יחולל את רצי נפלאותיו, כי יהיה לו כיד ענוגה וכלשון חדה וכרגל מהירה וחרוצה וכשפה רכה לחבק בו את בעליו, ללקקו, לטופף ולכרכר לעומתו ולאצול לו ממנוּ נשיקות כאשר יעשה פה אוהב. ושעיר לא אמר די בשפת זנבו הנמלצת וישלח גם את פיו ולשונו לישא את מדברותיו⁻נביחותיו, אשר רבו בהן הסלסלה והמלמלה, נועם השיר ושגב המליצה, גם יחד. אך גם התרנגול לא אמר נואש בתחרות מירוצו עם הכלב, האמון על תפנוקים והמתהלך בגדולות מעודו, וישא את קולו וישוע באדיר. וילך קולו ויגאה עד למאד, להחריש נביחות הכלב. ומה נאווּ רגלי התרנגול בצעדו מעדנות עלי תל הדומן, בפיו ילקט את מאכלו ובכרבלתו ינענע בגאוה ובגאון וכל חזותו תאמר: הבו גודל לי, כי מי ידמה ומי ישוה לי. המעט לו כי לבש מסוה הגאון, אשר ידיו רב לו בכל הליכות עולם, כאשר נחזה אותן למראה⁻עינים, שם לו סתר⁻פנים אשר לאחד ידעוני היושב בשבת תחכּמוני וכל רז לא סתום לפניו. זאת לא זאת, כי כל קול בו אך מבשר נצורות הנהו ובכל הנף רגל מבעד לאשפתות אך יגלה גנזי⁻נסתרות אשר צפן האל בחיק תבל ארצו. זאת אף זאת, לו לבדו, תרנגול בן תרנגול, ניתנה התעוּדה ועליו הושמה המשרה לבשר כל פלא⁻רז בקהל עם רב.

ורם ויעל נצבו רגע על עמדם להביט במחזה. ותעבור בת⁻צחוק על שפתי רם. ויעל אף היא חשקה בלבה, אך פניה סרו מעט⁻קט. כי רעיון עצב עברה: למה זה ועל מה זה תו הגאון והשבר גם יחד חקוּק על מצח כל נפש חיה? אכן, כל יצור למינהו נפשו בשאלתו ודבר אין לו עם כל נברא זולתו. בגפו נוצר כל נברא ולבדד ישכון. לבדד יחיה, לבדד ימות ולבדד יאהב. בודד הוא בכל מועדיו, ואף במועד אהבתו וברגעי⁻אשרו. אך רם, רם, אל נכון לא יחוש ולא ירגיש חוּבּוֹ אף לרגע קט את הגיון הגלמוד. כי הוא רם, רם הנהו, מרום וחזק, רוחו איתנה בקרבו ונפשו יושבת על מלאת. מחסור לא ידע, אפס זה מחסורו בו, כי יש לו רב, שפע רב מכל סגולות היופי והחכמה, אשר חננו בהן האל, ולזאת תציקהוּ רוּחוֹ תמיד לתת, והוא לא נתון יתן את כל הארץ הזאת הטובה והרחבה, עולם ומלואו מידו הם לה באהבתו אותה. אך כאשר יסיר מעליה את אהבתו, לא עוד חיים יכונו לפניה, כי באין פני רם בתועפות שחוקיהם מהלכים עמה, כל היקוּם יגוע לעיניה.

ככה הגתה יעל עד כי נפעמה רוּחה ולבה דפק בחזקה מפחד פתאום. לרגע קט ראתה בעליל, כי נחטף מעמה רם בחירה, משוֹש נפשה, מחמד⁻עיניה. הלך רם ממנה ולא שב עוד. חלחלה אחזתה, והיא לא העלתה עד כה רעיון מר ונמהר זה על לבה, אשר יש ופתאום לפתע לא עוד יארח רם עמה לחברה, לא עוד יצעד לימינה, לא עוד תשב במסיבתו, לא עוד יצהלו פניו לקראתה. אף בקריה ההומיה המון עם רב, המלאה דגי⁻אדם ורבים המה צידי⁻דגי⁻אדם וגדולה המהוּמה עד למאד, אף שם לא הממה רעיון אשר כזה.

אהה. כל הנבראים נפרדים המה, אך המצוּקות הן חוברות אשר אל רעותה. אף הגיגי⁻לב, אשר רוב עצב בם, יצאו תמיד בקהל מרעים. ויהי כאשר עבר את יעל רעיון הנכאים הלזה ותישא עיניה ותרא, כי באמנה אין פני רם אליה היום כתמול שלשום ולא עוד ישכון עליה מבטו השוחק תמיד כבימים מלפנים. ויהי לה אף הדבר הזה לאות מבשר לא⁻טובות. ותתבונן יעל ותרא, כי עיני רם משוטטות בכל, אך אליה, אל יעל, לא יפן כעת אף במעט. הכי לא רב מדי שת את מבטו בתרנגול זה האויל? ומה יתרון חן וחכמה מצא בשעיר הטפש המטופּש, שככה הרהיבו להצמיד אליו את מלוא רגשו? המבלי אין לו עוד ביעל כל ענין לענות בו, יתור אחרי עיניו לכל ארבע כנפות הארץ? היפלא הדבר, כי גם אל העצים יביט במשוש⁻חשק, כמו יראה זאת הפעם לראשונה מראה⁻עץ, ובמי הנחל יתבונן בעינים רעבות וצמאות, כמו לא נחו מבטיו מעודו על מימי הנחל? שור, גם על מעוף כל צפור במרומים יתחקה, ורק לה לא יפן ובה לא יתבונן. נפשו תכל לכל, אך אותה שבעה רב מדי.

והוא העמיק עלילה מבישה, כי גם בהסבו אליה את עיניו יגלוש מבטו על פני חלקתה ואל קרבה לא יביט, או כי גם ראה לא יראנה, יחזה ולא יתבונן. אל כל חפצי⁻תבל יביט לא מבעד יעל, כי אם מעמה, לא כמשפטו מלפנים. אות הוא כי לא עוד תהיה לו חזוּת הכל. וכאשר לא יראנה, ככה לא יקשיבנה. לכל רנן והגיג ביקוּם יקשיב רב קשב, אך למליה יקשיב מעט קשב, מעט מדי, מעט מדי להחריד, וזה דמיונו בצעדו עמה כאיש אשר רוּחוֹ נפזרה וכל מעיניו נעוּ נדוּ למרחקים. רק גוויתו תשוטט בקרבתה, אך כל מורשי⁻לבו יפכוּ ממנה והלאה.

מה זה ועל מה זה נפשו כה שוקקת ורוּחו סרה מעליו? זכור תזכור יעל בהמיה ובכליון⁻נפש ימי לכתם יחד בקריה רבת השאונים, כי שם לא הרע לה רם ככה. כי שם, אף בהיותו משרך מבטיו לכל עבר, הלא החזיק זרועה בידו, החזיק בה ולא הרפה ממנה ותמורת כל מבט אשר פזר ונתן לזרים שלם לה כופר⁻נפש במגע⁻יד חם ולוהט ובלחש⁻שיח תומך גורלה. והלא זה משפט הקריה וזו תעודה בה לשית צמד⁻אדם בחיקה כדוגית הקטנה בקרב משברי ים זועף. כי שם הכל ישתקשקו יהמיו, ירוּצו, יתפרדו לגרגירים דקים, עד אשר לא תכילם עוד העין, כאשר לא תקשיב עוד האוזן כל תמונת⁻קול בשאון⁻אדירים הנישא מסביבה, כי כל קול אשר הוא יגוע אל תוך ההמוּלה השגיאה. אך מה נפלאת היא כי גם פּה בערבות השדה, בחיק השאנן, בקרב הדממה הדקה, תהיה יעל לרם כנכריה, רחוקה ככה. ואם קרובה, הלא רק כרחל נאלמה, אשר תלך אחרי אדוניה והיא נשכחה ממנו. כל חזיון⁻נוף, כל צלם⁻דמות, כל קול ענות חלושה מפי כל מהלך על ארבע וכל הגה רך מפי בן⁻כנף, יהיו לרם כדבר בשורה, אך מן יעל לא תפן אליו עוד כל בשורה. כל נוצר ביקום עלה יעלה פלאים בעיניו, פה בדמי השדה, אך יעל תרד פלאים.

ותינחם יעל בלבה על נטשם במצותה את הקריה הסואנת. הטוב לה לישב בדד עם רם בקהל אדם מאשר להיבדל לה עמו ומעמו בנאות⁻דשא הריקים מאדם. אמור אמרה שם לחפש מקלט לאהבתם באוהל⁻תם, והנה גז ותם גם אוהל⁻תם. הנכון הוא, כי אוהל⁻תם אך מקסם⁻שוא הנהו. לא יקום ולא יהיה אוהל תם, עקב אשר לב⁻אדם לא תם הנהו. אף אדם באהבתו לא תמים הנו. את שאהבה נפשו אותו ישבע חיש מהר.

למרבה התדהמה, נשא לפתע רם את רגליו לרדוף אחרי שעיר הכלב, אשר עבר לפניהם במרוצו, להשיגו, להדביקו. וכאשר תפשו במחי⁻מרוּצתו אחזו בחזקה, הרימו במו ידיו, חבקו ולטפו חליפות, התרפק עליו ברוב שעשועים, שת בו מבט שקוי אהבה נאמנה ורחמים גדולים, עוד אחת מעט וישקנו במו פיו. זנה רם ביעל ודבק בכלב, כל נפש תיקר לו מאשר נפשה. הישמע כדבר הזה, כי יזנה האיש מעם האשה אחרי הכלב? אין זאת, כי נקעה נפש רם ממראה תבל, אשר צלם יעל נחקק בו ולזאת יחשק לשית את צלם הכלב בפני ארץ רבה להפיג במעט את שממונו.

ותזעק נפש יעל בקרבה זעקה מרה על העול אשר חולל רם לה, בתתו כחשו בה להמירה בצלם הכלב. אהה, עובדי אלהים נכרים הם הגברים מאז ומעולם. חדשים לבקרים ימירו מחוז⁻חפצם ומשא⁻נפשם. והם יעשו ככה עקב אשר יתימרו בלבם להיות אף הם אלי האדמה כאלים אשר בשמים. אין גבר אשר לא יתן את לבו כאל, ועל כן אין גבר נאמן עלי⁻אדמות. ואם האל בשמים אש אוכלה, האל על האדמה פחז כמים הנהו. כל רגש נכון לא יעמוד איתן בו, במבטו ימיר, בנשימתו⁻פיו יבגוד. בכל ני וניד אשר ליצורי⁻גיוו יזנח ויזנה.

אך יעל רק עד ארגיעה תכעס, ואף בכעסה תבונה תזכור, כי זה דברה לה לנפשה, בקרב נפשה: מה גבר כי אשית עליו חטאת? הלא אך ילוּד⁻אשה הנהו. בחטא יחמתו אמו. לא גבר ילד אשה, כי אשה תלד גבר. ואם רשע הגבר, הלא מבטן האשה יצא, דמה מצץ וחלבה ינק. האשה – מחצבת. וכל אותות המחצבה נחקקו בצאצאה. אף זו. לא רחם לגבר, לכן לא ידע רחם. ואשר לא ירחם איככה ידון דין צדק? אך נואלה האשה אשר תשב כסא למשפט הגבר, אשר תרגז על מַעל דין צדק? אך נואלה האשה אשר תשב כסא למשפט הגבר, אשר תרגז על מַעל הגבר, אשר תצעק חמס על הגבר, אשר כפתן חרש הנהו וכשאול לא ידע שבעה. חמוץ⁻יצרים הוא הגבר, רגשו ערוך כתנור תמיד. אם תתן לו מלוא הארץ נשים, כי תהיינה לו לשפחות למלא תאוותיו, לא יאמר רב לי. ומה לה כי תרגיז את מוסדי רוחו לשוא, על כל בגד וחטאת בגבר? אחרית כל אשה, השומרת עברה לגבר ובאה עמו בריב⁻דברים ובכל טענה ומענה, כי תהיה כנאד נפוח מלא רוגז⁻עצבים, כעס ומכאובים. וככל אשר תהיה מרת⁻נפש ככה תהיה סרת⁻טעם וחשוכת⁻שכל. הזקנה תבוא אליה כחתף, כל עדנה בה תהיה לבליה ובעצם עלומיה תהיה נעוות⁻פנים, אשר לא חן ולא תואר לה. כי שקר החן באשה, אשר אין לה תבונה, והבל היופי בה אם יצא ממנה שכלה הטוב. אך טוב לאשה, כי תמנע כעס מלבה ומדנים מפיה, כי אשר במאור פניה תחיה, בשחוקה תצוד לב ובשמחת⁻לבב תפרח.

חיש⁻מהר הבליגה יעל על אנקת רגשה ונכאי⁻הגיגיה. ותאמר: לאט לך כוס היגונים. ותעש בחין תבונתה להעלות אש טובה, אש⁻מרפא, בכל מושבות⁻רוחה ואף למראה פניה שיותה חן⁻צחצחות וחמדת⁻משובה. את קולה החליקה, משחתו בשמן הטוב, שמה דבש וחלב תחת לשונה ותנגן את מליה, כמו פורטת היא על המיתר הרך ונפשה כגן רטוב היוצא מעדן נשמת כל חי, ותאמר:

– אל נכון עיפת, רם, כאשר עיפתי גם אני משוט בערבה ומרוב הליכות בהר ובעמק. הטוב כי נפוש מעט ליד הנחל להביט במימיו הזכים, הזכים אולי אף מנשמת⁻אנוש – הפטירה בלצון מעט – והיה בשבתנוּ אל מול זוך המים נהיה אף אנו אולי זכים וטהורים כעצם החלקה אשר למי⁻מנוחות.

– או אז תשובנה אולי גם נפשותינו למנוחתן – אמר רם בארשת⁻ רזים, ויהי כאיש אשר יקלע את ניביו אל מחבואי לב, כמו בא בסוד המחשבות אשר בלב זולתו.

ויגשו אל הנחל וישבו על שפתו, ושניהם החרישו לראשונה בשבתם אל המים. כי זה משפט המים לנטוע אלם בשפתים, באשר הם, המים, ישוקקו אף יהמיו תמיד, או כי יפכפכו למצער מלל עמוּם. ואך טוב ונעים לאנוש כי ישב מחריש, בהביטו אל רצי הגלים, להקשיב לסוד⁻שיחם, אשר עמק מאד. נמשלוּ המים להרים: כמוהם רבי⁻עשתונות ואף חלקתם תאמר תהומות.

– ומה לך מחרישה, יעל? – שאל רם אחרי אשר החרישו הרבה.

ותען יעל בנחת⁻חן:

– הכי מחרישים אנו? רק הדיבר אין בפינוּ. אשר לי, הלא אימרתי תיזל תמיד כטל לך, אליך אף כל הגיגי יפכו. אך אתה, רם, שלמה תהיה כמחריש? החדלת לאחרונה את מתק שפתך מעמי, כמו לא תמצא בי עוד רוב ענין לענות בו.

באין דעת כשלה לשון יעל ותדבר אל רם קשות ונמרצות, תחת אשר אך זה עתה גמרה אומר להאיר אליו את שחוקה ולדבר אליו ברוך ובנועם. לזאת הפטירה באומר רך:

– רם, הגד לי מלים מעט לשמח בהן את לבי. דבר אלי אהבה מעט.

ויעל נקטה בנפשה על אמרה זאת, כי זה דרך כסל לה להתחנן אל רם כי יגיד לה אהבה. ומה בצע באמרי⁻אהב, אשר יצאו מן הפה כאמרים מלומדים, מתנת שפתים, שי הרחמים? ומה שחר לניבי⁻רגש דלי⁻אש? וכבר היתה כלה ונחרצה מעמה להתאפק מלבקש זאת. אך היא, מפעם לפעם, תשוב לאוילתה ותדבר תחנוּנים. מבלי משים ובאפס דעת ורצון, תעשה זאת. רעה חולה בה, כי כאיל תערוג על מעדני לשונו. יהיו ניבי⁻אהבה בפיו קרים ככפור, יהיו לה באזניה כאש צרבת, אף בקור מליו ייחם לה: ניב⁻שלגו עליה אהבה. לא תוּכל יעל לכלכל דממת אהבתו אף לרגעים מספר. אחת תשאל אותה תבקש, כי ישגה רם באהבתו אותה תמיד, כי לא ישבות ולא ינפש מלדבר אליה אהבים.

ורם היה כלא⁻שומע. לא אבה בהתגלוּת לב תמיד. לא יאמן כי יסוּפר, אך אמת נכון הדבר, כי בוּשה תכסה את רם מלדבר אהבה אל יעל. האהבה במערומיה, אף כי בלבשה ניב⁻שפתים, נחזתה לו כפועל אשר לא יאה הנהוּ לגבר. לא ידע רם פשר רגשו זה, אשר הניאו מוידויי⁻אהבים ומכל רמזי מבט וארשת, אשר יתנו בו אותות כי אוהב הנהו. אוּלם רגש עוצר זה תקע בו יתד נאמן אף בתוך המולת הקריה, אשר זה דרכה להחריש מורשי לב רכים וענוגים. וביתר עוז ותעצומות הכתה בו רגשת⁻בושת זו את שרשיה בימי שבתם יחד לבדד בקרן בן⁻יפה⁻נוף זה. לא עוד רגש עוצר, כי רגש⁻מרי קוממו על יעל, אשר בפיו תדרשנו להגיד לו נאמנה, כי דבקה נפשו בנפשה. והוא הלא נפשו נקשרה בנפשה. אך חלילה לו להחטיא את פיו ולהגיד זאת בלשונו. לא יוּכל דבר במו שפתיו. לא יוּכל ולא יאבה אף לעשות את ארשת פניו ומבטי⁻עיניו מליץ בינותם. ככל אשר תפציר בו יעל, כן יהיו פניו לאבן ומעיניו יצר קור. הכי יהי כדבר הזה, כי השרב יאכל את הנפש ובעצם העת הזאת תשתולל קרה במראה הפנים והמבטים ישליכו קרחם כפתים?

ותז יעל נטפי דם מנפשה הנשחטה אל קולה, ואת הדם מהלה בחלב מעט לטבול בו את לשונה ותאמר:

– רם ולמה תחשה ולא תחדל?

אך מבטי רם תרוּ אחרי רצי המים בנחל,השוקקים חרישית, צללו אל קרבם, כמו יחפש בם רז⁻עולמים, אשר שגב לאין ערוך מרז האהבה.

חיש מהר פג החלב מפיה ונס הדם ותחש כמו ניחרה לשונה. ועל אף זאת דברה אליו בעקשות⁻לב:

– אחפוץ כי תגיד לי רם, כי תגיד לי אך זאת הפעם בפה מלא ובלב נכון, בל תעלים דבר, כי יהיה יפה⁻נוף זה, זה מקוה המים הזך, זה המראה יפה התואר, עד בינינו, אשר באמת ובתמים תדבר אלי הפעם, כי תאהבני נאמנה. והיה אם תגיד לי זאת אך הפעם, לא אוסיף עוד לענותך, לנסותך ולשאלך. לעיני תביט ותגיד לי: הבאמת תאהבני?

–באמת – ענה רם באומר מהיר. את עיניו הישיר נכחה, אך השכּיל בערמתו לחסוך מעמה את מבטו, אף בהישירו את עיניו נכחה, ויהי כמו יביט לא אליה, בלתי אם מעליה.

רם זה כוחו וזו סגולתו להיות כל תנוּדות מראהו ופעלי חושיו ורגשיו בידיו כחומר ביד היוצר. הוא הנגיד והמצוה גם על ארשת פניו ומבעי עיניו. אף את בת⁻שחוקו ומאור פניו יערוך כיאות לרצונו, כאשר יעשה לאור המנורה להקטין את אש פתיליה או להגדילו. ככה תדמה יעל על אודות רם, רב⁻מג הנהו וכל⁻יכול. לרצונו יכלא רוּחו בקרבו לבל תסער אף במעט, לרצונו יעצור את מאוייו ויגער בכל רעיוניו להטותם לחפצו. יעל לא יכלה להבין זאת. פחדה להגות בזאת. לא איש רם בלתי אם אל קטן או בכור⁻שטן. התכסה יעל מנפשה? לא תוכל לעצור את רוחה מלתת לעתים דופי ברם, דופי רב, תרגז עליו, אף תשטמהו לא במעט. כעוצם אהבתה אותו תהמה תחמר משטמתה לו. שקץ תשקץ את נפשה בגלל זאת ולא תוכל לצוות על רגשיה. בסתר תחרוק שן על נפשה, כי היא תעשה כזאת לרם אלוּפה, כי תיטור לו שנאה בלבה, והלא היא לרם, כל בה לרם, בשרה ודמה, רוּחה עם גוויתה. הכי היא תוכל לשים סתר⁻פנים לה עם רם? אך היא תוּכל.

ורוח יעל נעכרה בקרבה בתתה אל לבה עד מה שונוּ דרכי רם מדרכיה, ואל נכון גם מחשבותיו ממחשבותיה ורגשיו מרגשיה; עד מה שליט הוא ברוּחו לכונן כל הליכותיו וידיו רב לו להיות שורר בבית⁻נפשו כאחד תופש⁻שלטון. והיא לא כן עמדה, כי כיונה שבוּיה היא ביד נעלמה, אשר תנהג בה לשבט או לחסד, תשים חליפות ברוּחה ותמוּרות בהגיוניה, ששון ועצב, גאות ושפל, חמדה ורוגז, גאון ושבר, ורוּחה אשר תצוה עליה ולא היא על רוּחה. הלזאת תקרא אהבה, אשר תצמיד את השניים ולא למנת⁻גורל אחת? הלזה יקרא ריע⁻לב, ידיד⁻נפש, עזר כנגדה, תומך חייה וסומך גורלה מששת ימי בראשית? הלזאת יקרא ברית נאמנה, קשר⁻עולם, בנין⁻עדי⁻עד?

עוד היא הוגה ברוּחה הקשה את שבר⁻לבה ובחוזק⁻רצון תכלא את בכיה, לבל יפרוץ סוגר עיניה, וקול רם עונה בשנית על קריאתו הראשונה לאמר:

– באמת, באמת, יעל.

ובהישנות קריאתו תצא מפיו במנה אחת אפיים, והוא אף את עיניו יישיר הפעם נכחה ולא יגרע את מבטו ממנה עת רבה. כמו יגיד לה בזאת נאמנה את דבר המכות אשר הכהו מוסר⁻לבו, עקב אשר דבר אליה תחילה ללא הבט.

אך יעל במחי⁻ניד חזק תסב את פניה מנגדו לבל יביט אליה ולבל יראנה. כי לא הצדקה לו לחזות את פניה בכל אשר יחפוץ, אחרי אשר הרע לה ככה לכלוא ממנה את מבטיו לפני זאת. הכי זה משפט הראיון אשר להם כי הוא יתשיר לה עין וינדב לה ברחמיו הרבים מבט, בנוח עליו רוח⁻נדיבוּת? לא כי מלפניה משפטו יצא, אם לשבוע בשמחות את פניה ואם יחדל. כי רק לרצונה, ואחרי אשר יתקדש לזאת בעצמת רגשו וכליון⁻נפשו, תנחילו את העונג לשים בה מעט⁻קט את מבטו. למען ידע ויבין, כי אף תואר פני אשה נאהבה לא עיר פרוצה היא, אשר יבוא בה האוהב תמיד באין מכלים. בשתי כפיה תכסה את פניה, בשתי כפיה אשר לזאת נוצרו, כי תהיינה לה לכפורת בכל עת מצוא, לגונן ולהציל גם מפני מאהבה. את ראשה הורידה אל בין זרועותיה ובשתי כפיה תליט את פניה, ככה תשב רגעים מספר. תשב שוממה לה, נפרדה לה. עוד אחת מעט ותריד בבכיה ותשוע אללי, או כי תיליל: עבים כסוני!

ורם הרואה בעבים ישב מעט⁻קט מחריש ומשתאה עד למאד. מה עול עשה לה? והוא בעיניו ישאל, בימינוֹ יתמוך ראשה ובשמאלו יחבקנה. יעל, יעל, מה לך כי נרגזת? אם חטאתי לפניך אנא סלחי נא, כפרי נא. לוּ אך אדע במה חטאתי ובמה פשעתי. ואם את היודעת, הגידי גם לי למען אדע, מה קרבן חטאת אביא לפניך. הגידי יעל, ואל תכסי מעמי. אם בזדון עוללתי, נכון הנני לשאת בכל עונש אשר תשיתי עלי. ואת, אשר חוננת בחכמת⁻לבב, הלא תאמרי לי סלחתי. אף כי רק שגגה יצאה מלפני.

בחוזק⁻יד יקרע את כפיה מעליה. יביט והנה כמו השחר פרוש על קצות פניה, אפס בין שפתותיה ישכנו חיל ורעד ומבטה טרם יהל באור טהור כמשפטו תמיד. חזיון בין⁻ערבים חופף על כל תארה וארשת פניה, תפסח, אחת הנה ואחת הנה, כמו תשאל בעצת כליותיה, הלקרוא לאור גדול כי יזרח בפניה או כי תגולל אור מפני חושך ותתכס בעלטה, וכן לא תדע אם לשמוח אלי גיל בשחקת⁻נחת או כי תמרר בבכי. ויען כי רם ישית בה את מבטיו כמסמרות נטועים וישו לנגדה דמות מראהו כאיש עז⁻מצח, אשר בטחון ילין עמו ומי הקשה אליו וישלם, לכן תכביד אליו את לבה ואף היא תשו לה דמוּת לא לה ותאמר בעוית שאט⁻נפש:

– מה לך, רם, כי תען לי באמת פי⁻שניים? אני באמת אחת שאלתי ממך ואתה באמת פעמים ענית לי. הכי טובות השתים מן האחת? הכי לא נגרע בזאת ככל אשר נוסיף? אכן, נגרע, כי רק אשר יבקש להתעלל ברעהוּ ישמיע באזניו משנה אומר. אשר טוב הנהו, רק פעם אחת נגידנו ולא נשנהו, אף כי דבר⁻סגולה כאהבה. אך אתה פעמים הבאת, פעמים – קוראה היא במרי⁻רוּח, בשצף⁻עצבון ואף מבטיה יהלכו נכאים נוגים, קורעי⁻לב, כמו באמנה קריאת המשנה אשר בפי רם היא אשר נגעה ככה עד לבה ותשת בה פלצות – אך לא טובות השתים מן האחת. לא טובות.

שחוק נפש חפצה בשלות⁻שלום וצופיה לטוב רחף לפתע על פניה. כמו המלים “לא טובות” נהיו לה למקור טובה וברכה, אחרי אשר בתום מליה אלה הישירה את מבטיה אל מוּל פני רם.

הגבר אשר זה משפטו לעמוד על דם האשה בצאתו מרחמה עם פרי בטנה, לא שקד גם הפעם להבין לסוד שיח האשה, לנסיבת רוגזה ולמרי צרתה, אשר כולם יחד יפכוּ ממקור דמיה הנרגשים והנסערים מדרך גבר באשה, מהתנשאוּתו עליה בגרמי⁻גיוו המוצקים ובבטחון רוּחו, בהיותו בכל עת נקי לנפשו בכל מכל כל ואך האשה אשר תשב או תשכב בבשתה עניה סוערה לא⁻רוחמה או כי תהיה כעוטיה כשיה נדחה. ולזאת בכל אשר יגיד או יעשה הגבר, אף באשר לא יגיד כי אם יחריש מאד, הלא פרעות יעשה באשה, ישפילנה מאד, אף יבזנה הרבה, ישפילנה ויבזנה אם כי יהללנה או בעקב זאת. ככה עמד רם גם זאת הפעם על דם יעל, הניגר בסתר לבה, וישו לכל מדברה ואף למענהו דמוּת מהתלה קטנה, ויאמר:

– את, יעל, אמת אחת שאלת ואני שתים עניתי. כי אמת במלואה יהגה חכי, היה עם לבי להגיד אמת⁻פי⁻שניים. אמת ליום הזה ואמת ליום המחרת, כי הימים הבאים לקראתנו, אשר פינו יקבם בשם מחרת. כי בשתים תקום האהבה: בשעה הזאת ובמחר.

ותשחק יעל ברעדה ויהי שחוקה כברק וכרוּח טהורה, אשר פזרה חיש מהר את שארית הפליטה מן העננים, אשר הקדירו תחילה את שמיה ותאמר במאור⁻רצון:

– הנה כי כן, אף אתה, רם, הגדת במו פיך זאת. זאת.

ויעל נדמה לרגע קט כמו נעתקו המלים מפיה, עקב אשר חזקו ממנה לבטאן בנשם המהיר והנחפז. ורק אחרי אשר מלאה פיה צחוק, להינפש מעט⁻קט מעמל רוּחה, עצרה כוח לבאר את הגיונה באר היטב ותאמר:

– אמרתי זאת, היה עם לבי להגיד זאת, לאמר: כי גם לך, רם, נגלתה זאת אשר אהבתנו נוסדה לא על היום הזה לבדו, היום הזה הקטן, כי גם על יום המחר הארוך. האם תבין לרעי, רם? ליום המחר הארוך… הארוך… עד למאד. כי אני בו אחשק, אליו אשא עיני אשא כפי.

מחאה כף אל כף ברגשת⁻לב, ולאחרי זאת הושיטה יד אחת ויד שניה אי⁻לאן, ומבטיה המלוהטים אף הם אצו⁻רצו אי⁻לאן בחמדת⁻משובה, כאשר יעשה ילד⁻חמודות, אמון עלי תפנוקים, אל מול חפץ⁻יקרות, אשר יחזיק איש לעומתו, אף יושיטו אליו, אך נתון לא יתננו לו.

ויאמר רם בארשת⁻תום:

– הבן לא אוכל, אל מה ירמזון מליך על אודות המחר הארוך.

ותען יעל ותאמר:

– הו, גולם⁻חמוּדות אשר כמוך. מאומה לא תבין בשפת החכמה. המחר הארוך גדול לאין ערוך מן המחר הקצר, וגדול הנהו אף מפעמיים מחר, משלוש פעמים מחר, ממאה ומאלף פעם מחר. ואם נאמר אלף פעם אלף מחר, טרם הבענוּ את המחר הארוך במלואו, כי הוא ללא מצרים. הוא התמיד, בנת?

פני יעל הלבינו והאדימו חליפות, ותהי כאיש אשר לאחרונה מלט מעל נפשו משא כבד, בהביעו במלים מפורשות רעיון⁻סתר עצוּר בעצמותיו, אשר לא יכול עוד הצפינו.

אי מזה שב והגיח אליהם שעיר הכלב, כי זה דרכו להופיע במפתיע כמו צמח מתחתיו. אפס בעמדו לעינים ינבח אחת ושתים בנבח מהיר ונמרץ, כמו יגיד בשפת⁻נבחו: הנני! וזאת אחרי אשר עצם מראהו הוא בשורתו ודבר שפתיו אך למותר הנהו. רם ויעל, אשר כבר למדוּ להבין ארחו זה, אם גם מרבית הליכותיו עוד היו בעיניהם כספר החתוּם, צחקו הרבה על מעשהו המשונה הלזה. ובצחקם על אודות שעיר שכחו לרגעים את נפשם – ותהי שכחה⁻מעט זו לחמדת⁻לב להם. ושעיר הרבה, הגדיל נבחו, כמו הגיד בזאת, כי נכלם הנהו ורוחו מרה עליו בעקב בני⁻אנוש, אשר לא השכילוּ אל אורחותיו ולא יבינוּ את שיח⁻שפתיו. אחרי אשר רק אחד מבוּקשו, כי יבוא בקהל האדם כיצור כערכם להתעלס עמהם בשיח מני לב ולראות בקרבתם חיים בנעימים. ויוסיף שעיר לנבוח באזני האנשים השניים, אשר כל האותות יעידו עליהם כי תפושים הם שרעפים מוזרים ומשונים, לא בהם חלק כלב. ויהי משך נביחותיו ערב תחנון ומרי, נועם⁻שיח ושצף⁻רוגז, פיוּס ואיוּם גם יחד. ושעיר אף זאת עשה בתבוּנת⁻נכליו, כי פעם החליק לשון בנבחו ופעם חרץ את לשונו, פעם שחק ופעם רגז, פעם היה כוּלו אומר הלל ופעם כולו אומר עברה וזעם, כמו בהיולדו נצבר עפרו מהרים שנים, גריזים ועיבל, ולכן רגע יתן קול גריזים מפיו לברך ורגע בעיבל יקלל. אפס קול ברוך ישא לעומת האשה, ותחת זאת ברוגזו ארור יסב פניו מנגד האשה אל מוּל הגבר, ויהי הדבר לאות, כי לבו טוב לאשה מאשר לגבר. ולא נפלאת היא, כי זה הגבר בעצם מראהו ובכל הליכותיו הביא מורך⁻רוח ומורת⁻רוח בלב שעיר, כי זה הגבר גובה לו ויראה לו, ואליו, אל שעיר, לא יביט כמעט. ולו שעיר למוד⁻לשון כי אז יגיד ולא יכחיד, כי אף משפט הגבר עם האשה לא ישר בעיניו, כי הוא כמו ממרום יביט עליה, ישחק רק מעט, אף מליו ספורות. בכל יעטה גאוה וגאון, יצעד כמו ידרוך עלי במה. חן אך זעום חופף עליו. אך לא כן האשה כי תשחק אליו לעתים, במאור פניה תלבבהוּ, בכפה הרכה תלטפהו, תשית אצבעה בבשרו ויפוג רוּחו. לזאת ינבח נכבדות וצחצחות לאשה ויזעיף קולו לגבר.

– רם, תביט אליו, אל שעיר, הראה לו אות לטובה. ראה, הוא צופה ומייחל לך. הכרת פניו ענתה בו, וזה נבחו רב הרגש – דברה יעל אל רם מעדנות.

ויעש רם כמצותה. ויקח את הכלב בידו ויושיבו על ברכיו ויחבקו במלטפות ידיו וידבר אליו טובות ונחוּמים. ואף שעיר שינה חיש⁻מהר את טעמו ויבט נדבה אל זה הגבר רחב⁻גרם, אשר רגעים לפני כן הודיעו כעסו ורוגזו. ויהי הדבר כמו לפתע נהפך לב שעיר לטובה על הגבר, עקב אשר בא בסוד נפשו ונגלו בה לפניו סגוּלות⁻חמדה אשר בגללן ייאהב.

אך יעל הזעימה פניה עד מהרה, כי לא אמרה טוב לדבק רם ושעיר. ותגד ברוגז⁻מעט:

– הלא שאלתיך, רם, אם בנת לרעי בדבר מחר התמיד? – ומה תחשה?

– אדמה כי בנתי – ענה רם ללא מאור⁻פנים ושפתו בפיו כמו נשפה רוח קרה. אך עד ארגיעה לבשו פניו אורה וחמלת⁻לבב נתנה את אותותיה בתויהם, כמו ניחם מאורח⁻מדברו והפטיר – אכן, בנתי לרעך, יעל. ואף אני על מחר התמיד נסבוּ דברי.

עיני יעל התלקחוּ ויהיו לשני לפידי ששון ושמחה. אף כי לראשונה דבר רם אליה הפעם על אודות התמיד, תדמה יעל, כי תמיד נשא רם באזניה את מדברותיו על התמיד, ובמצהלתה כי רבה לא ידעה עוד נפשה. נבקעוּ ברוּחה מעינות אמוּנה ותהי הומיה ושוקקת עד למאד. אף בפיה נכרה ביד חזקה מעין הזמירות. ויעל בהנעימה זמירות תדמה כי רם ידבר אליה שיר. ותאמר יעל:

– במו פיך הגדת לי זה עתה, כי אגודת אהבתנו נוסדה על התמיד. האח, מה אושרתי! אשרי שככה לי, שככה אתה לי שאתה תמיד לי, הה, רם, כל בך לי תמיד הנהו, ואני לך תמיד הנני, תמיד אהיה לך כאשר לך הייתי מאז ומקדם. הכי לא אנשי⁻קדם אנו, רם? הכי לא לעולמים ארשתני לך, רם? מי לי בשמים, רם, בלעדיך? ועמך לא חפצתי בארץ לא אדם ולא אל ואתה, רם, הגם אתה ככה נקשרת בי לאהבה?

ויען רם בעוצר⁻קול וברפיון⁻ניב:

– אני זאת אדע, כי יעל אשר כזאת אין משלה בארץ. לא היתה ולא נבראה כזאת מיום היות תבל, אף לא תישנה עוד יעל אשר כזאת עוד עולם, לחן, לחכמה ולתפארת ולכל סגולה טובה.

ותתבונן יעל ברם מדי דברו ובעיניה נוצצו שביבי גיל מפיקים אגלי דמע, ותלט את פניה בכפיה, כמו נחרדה למשמע אזניה ואף לא האמינה לשמע אוזן, ותאמר:

– אם לא לצון חמדת לך לשחק בי הלא אחת אדע כעת כי נוסף לך על כל סגולותיך כשרון המליץ אשר בפיך.

ויהי מקץ רגע קטן ושביבי הגיל דעכו כליל בעיני יעל. ותחת זאת נקווּ אגלי הדמע ונהיו כמו נחל⁻זעם שוטף, שטוף ועבור על כל צלמי⁻פניה הרצים ושבים, מבטיה ואף שחוקיה. נמשלה לילד ענוג, אשר בחמדת⁻לצון נלקח מעמו חפץ⁻שעשועים אשר לו, והוא טרם ידע אל נכון, אם כלה ונחרצה מעם היד הלוקחת להציגו ריק או כי שוב ישוב אליו החפץ בתום לצון. ותאמר יעל בכובד⁻פה ובכובד⁻הגות ולבה בה רחב ופחד:

– דברת אלי, רם, טובות ואף נמלצות. ואנכי בהקשיבי לנשגבות אשר בפיך על אודותי אפחד רב פחד, פן דברת דברים ולא מלבך, דברים אשר לא כן, אכן, לא כן. ולא יאתה לך, רם, לדבר אלי בלשון מדברת גדולות אשר כזו… לשון תוך ומרמה – ובדברה זאת קדרו פניה מנחשול זעם, אשר עברם לפתע, ואף עיניה ירו חצי עברה וזעם.

וישחק רם נדיבות ויאמר:

– לא אדע עוד, יעל במה אזכה את שיחי לפניך. לא תאבי בלשון מדברת גדולות, אך גם על אודות לשוני המדברת קטנות תזעפי עלי מפעם לפעם, אנא, יעל, היי נא את עם לשוני והורינו איך אדבר בך.

ותשחק אף יעל נדיבות ותען:

– אתה, רם, זאת עשה, לו לעצתי תשמע. אל תמריא עמי למרומי⁻נצחים, כי אני אשה רפת⁻אונים לא אוּכל לארח לחברתך שגיא⁻כוח עד שם. אך גם אל תשפטני רק במאזני החלוף ואל נא אהיה בעיניך כציץ נובל עד ארגיעה. כי אם תשפות לי מנת⁻אהבה לא גדולה רב מדי ולא קטנה למדי, אחפצה כי תאהבני בתמיד הקצר.

ורם הגיד ולא כחד:

– אך תם אני ולא אדע תמיד קצר מה דמות אשוה לו, אחרי אשר יגעתי למדי ולא מצאתי פשר נכון לתמיד הארוך.

ויעל אף כי רוחמה היתה גם נסערה מעט, ותשב בחלקות⁻לשון ובחמדת לצון:

– יען כי גם בך חוברו יחד חכמה רבה וסכלוּת מעט, לכן לא תדע ולא תבין מה זה תמיד רחב⁻ידים ועד מה נפלה ממנוּ התמיד הקצר. הלא כל איש אשר לו שכל מעט ישכיל להבין, כי התמיד הארוך הוא רב⁻מועדים, אך התמיד הקצר הוא מועד מצער קטן⁻עתים, אשר ארכו כמידת שנים מספר, שנות חיינו הקצרות, או גם מעט מכל שנות החיים, לאמר, רק כמחצית משנות החיים. והיא המחצית הטובה, השמחה, הרעננה, באביב ימינוּ, כאשר תהיה האשה בעצם עלוּמיה ותעל כפורחת, או גם מעט מן המחצית, מעט⁻מאד מן המחצית, לאמר, תמיד קטן אשר כמוהו רק כשנה אחת, אפס כי השנה הזאת היא תמימה ומלאה. ויש אשר מידתו לא תארך בלתי אם כחודש אחד או כשבוּע ימים, ואף כיום אחד, היה עם לבי להגיד אף רק כבדל⁻יום, מנת⁻שעה אחת. אך כי תהי השעה הזאת סגולה לנו, כולה מקרא קודש לאהבתנו, רם, רם, אחפצה כי למצער בשעה קטנה אחת תהיה לי תמיד גדול ומלא, כי בה, בשעה הקטנה, יהיה לבך שלם עמי, נתוּן לי במלואו על כל רעיוניו והגיגיו ורגשיו ורחשיו ומורשיו, לבל יהיה בו מקום אף קטן כזרת ריק מעמי ולבל יעברך אף הגיג⁻בן⁻הגיג אשר לא בי הנהו. זו משאלתי כי ברגע אחד קטן למצער יהיו כל מעיניך בי, בי לבד, ולא בכל דבר זולתי. בנת, רם?

ותזרח שחקת⁻ששון בפני רם, והיא אשר הסבה אל נכון לעצבת הרכה, אשר אפפה את מבטו. כי זה משפט רם לעתים: בלבוש פניו חדוה תפקנה עיניו יגון צרוף. ויאמר רם בלשון מהירה ונעלסה, אשר עיניו הנסוכות⁻תוגה ענוּ בה את כחשה:

– אם כזהו התמיד הקצר, אשר שאלת מעמי, הלא נתוּן הוא לך על אחת שבע.

ויעל לא גרעה את מבטה ממנו ותהי כפוסחת על שתי הסעיפים, לדבר אליו שלום או לקדש עליו מלחמה. אך חיש מהר נגוֹזוּ ממבטיה רצי השפק. ותצהל את פניה וגם קולה ותאמר:

– כעת אושרתי עד למאד, יען כי דברת אלי ככה.

ואחרי אשר התבוננה אליו עוד אחת מעט, כמו תתחקה על צפונות לבו אם דבר נאמנה אליה, מחאה כף אל כף מעוצר רגשי ששון ושמחה. נמשלה לילד החמוּדות, אשר חפץ השעשועים שב אליו לאחרונה מיד עושקו וקם ונהיה לקנינו. ותאמר יעל:

– כעת ידעתי ונוכחתי כי תאהבני נאמנה. הלא פיך, רם, דיבר אלי. אחת דברת ולא תחלל מוצא פיך, לא איש רם ויכזב. לא איש אתה, רם, כי אם אישאלי – דברה ברון⁻רגשות, אשר עברה לפתע כנחל שוטף – רם, רם, אות נפשי מני אז לבל אהיה אשה לאיש, אך אתה לא איש לי. הגיון⁻סתר יפעמני תמיד על אודותיך: זה אלי ואנוהו, רם, רמיאלי – שׂחה יעל בסערת⁻רגשים חרישית ותהי כלואטת אמריה אל נפשה.

כעת הסה רם את פיה במלטפות כפיו ויאמר:

– לאט לך, יעל, לדבר כזאת. ולמה תדברי כזאת, יעל, לרוממני על לשונך אשר לא כמצות התבוּנה? – דיבר אף הוא בקול חרישי ולואט ויהי כמתחנן ואף כמתלונן מעט– הטרם תדעי כי לא ירום אדם? כי חציר כל בשר ותולעה איש. כי גם מרומי התכוּנה באדם יש כי יהיו נקלים, אף כי עדת הגברים, אשר מאוייהם שפלוּ ככה לעתים. ואני הלא אחד מהם ומהמונם הנני.

ותקרא יעל ברגשת⁻נפש ועיניה דהרו⁻דלקו, כעיני החתולה הנזעמה בגעת יד גסה בגוריה הרכים:

– ואני לא אובה כי תדבר סרה ברם אשר לי, ברם אישי ואלוּפי משושי וכבודי, הגאון באדם אשר עמי. לא אובה ולא אתן כי תתן שמצה ברם אשר לי, להגיד אשר לא נפלה הוא מכל קהל הגברים לתרומת⁻לב ולרגש נאצל.

ויבט רם אל פני יעל, אל רצי מבטיה המביעים עתק, וישתאה על התמוּרה הגדולה אשר התחוללה בה, בנוה הדשא השקט, לרעה ולא לטובה. כי שם בהמון הקריה ובשאונה היו לה עיני⁻יונים נוטפות ענוה לאין קץ, שוקטות עד למאד. והנה תהמינה תחמרנה ככה לפתע בעיים דכי חשק עז ועוצם⁻שלטון. ורם תמה אף נחרד לקול ענות הגערה אשר בקולה ולהדי המדנים הממלאים אותו. והוא, זה הקול, הלא נתן תמיד באזניו, שם בעיר ההומיה, צלצלי רוך ותפנוקים, כמו נשזרו משי עשוּי למשעי, לא פרץ קל ולא צוחה מעטה בו. לא האמין רם למשמע אזניו, הכי קול יעל הוא זה, הנודע לו מתמול שלשום.

ויוסף להביט אל פני יעל ותהי בעיניו לפתע כנכריה. הכי יעל היא זאת, אשר לפנים נשקפה לו ככנור רך⁻מיתרים, אשר יד⁻מנגן ענוּגה פורטת עליו? ורם בחן שנית באזניו את צלצלי קולה ויחש לפתע, כי קול ענות רוע עולה מהם, קול אשה נגידה אשר תאמץ לה את הגבר להיות נושא גדולה לה, להתנוסס לעיניה כפסל רם כלול בהדרו ובגאיונו, אף אם נמנעו מעמו מתנות הכשרון וסגולות הכוח, העוטרות את החכם המחונן. אל תעשה לה האשה מן הגבר בחירה לבעבוּר ישחק לפני רום⁻גדלות, אל יהי לה אישה⁻אלופה גם אם יחסר הרבה מאל, וגם אם קטן⁻אדם הנהו. והיה כאשר לא ימלא הגבר משאלה זו, הלא תבך, תרגז, תחרוק שן ותגער בו לרגעים: חמסי עליך, כי לא ניאות להיות לי לפסל רם. הה, הכזה הקול אשר ליעל? קול עז ונמהר. הלא אך כפשע בינו ובין קול הנגידה בחרפה את שפחתה, קול המבשלת המצעקת מאחרי הסיר.

נכלם רם אל אדות יעל, ובהיכלמו השח ראשו ויכלא כל אומר מפיו לאורך רגעים.

ויעל ראתה כי רם מחריש הנהו, ותיאלם אף היא דום. היטב תכיר כל ארחות רם. רק ישח ראשו לא עוד ישיח פיו מלה אף אחת. כמו בראו האל להיות פיו מגיד מלים רק בראש מורם, ובאין קוממיוּת לראשו לא יהיה עוד הדיבר בפיו. ויעל דוברת בלבה במפלאות ובמהתלות גם יחד: מה זה לרם, כי לשונו כמו קשוּרה בעבותות אל רום ראשו, וזה ראשו יאחז את מושכות פיו? ולמען תשלם לו כגמולו סגרה אף היא פיה ועצרה את לשונה, לבל תתן הגה אף אחד. ותאמר בלבה: אייסרהו באלם⁻פי. עד כי ישוּב ויינחם מדומייתו והפצר יפציר בי לחוננו באומר אחד. אך אחרי אשר ייחלה לשוא לשבר את עקשוּת לבו, לא יכלה עוד לעצור כוח לעמוד בתחרוּתה עמו. ותפתח פיה ותתחנן אליו לאמר:

– רם, דבר אלי. פתח פיך והגד לי מלה לו אחת. הבט אלי, רם, אל ירע לבך עלי, אם השמעתי באזניך דברים מעט אשר לא כן. לא אוכל ואראה אותך מחריש הרבה. רם, טרם קרבוּ נפשותינו ככה, כי נוכל לישב מחרישים יחד שעה לא מעטה – תשנה לפתע אורח⁻שיחה לרוגז קטן. אף תוסיף הגיון לאמר – הכי אני חטאתי לפניך בלשוני? ונהפוך הוא. כי אתה נאצת אותי, באשר דיברת סרה ברם אשר לי. אך מה לך, רם? – תקרא יעל נחרדה פתאום והיונים תצאנה מארובות עיניה, נלבטות להן, הומיות, עוד אחת מעט תפצחנה בכי מר – מה מחשבה רעה הגית בחובך על אודותי? אביט בך ואראה, כי רעה חשבת זה עתה על אודותי, בסתר מחשבתך הרית לא טובות אודותי. לא תכסה מעמי דבר, אף מגנזי מחשבתך. רואה אף אני לסתרי רעיוניך. רם הרם ראשך ואביט בפניך.

רם רוּחו נעכר בקרבו. ראשו השח ולא ירום, אף את מסתרי רעיוניו תבחן יעל? מה יאמר ומה ידבר? היגיד לה קושט אמת? היכחיד מעמה? הידבר אליה בלהגי⁻שפה או ידום כליל? נבוך הוא עד למאד. קולה היה זה עתה לצנינים באזניו, אך חלילה לו להגיד לה זאת. ויען כי לא ידבר אליה אמת במו פיו, לכן אף במאור⁻פניו ישקר לה. היטב יאיר פניו אליה ובמבטיו ילבבנה עד תכלית, אך רוּחו נפעמה, כי כליותיו תייסרנה אותו על סובבו בכחש את יעל הנאהבה, בלבבו אותה כעת ולא לבו. שמחה אחזתו למראה שעיר, אשר לפתע הגיח אי מזה אליהם לשחק לפניהם בזנבו רב התנוּדות ועתיר המבעים. ויקרא מתוך עוצם מבוכתו וכמעט באין פועל מחשבתו, בצהלה חסרת⁻שחר, ויהי כנותן קול בשורה לחלל⁻תבל:

– בא גד, הכלב בא.

אך יעל קראה לעומתו בקצף עצור:

– אל תפן לכלב, לאשה הבט, ליעל המסכנה, אשר את פניך הסיבות מנגדה, כמו פגה יעל מן היקום ואיננה עוד.

וידמה רם, כי יעל בוכיה לה מעט⁻קט בבכי חרישי.

ד

ולאחר זאת פצחה יעל בשחוק חם, בשחוק טוב, כמו פרץ הבכי המעט, אשר על אודותיו חבקה רם בזרועותיו להטיף באזניה טובות ותנחומות⁻נועם לרוב, היה נטף היגון האחד בכוס השמחות אשר לה. ואחרי אשר הוא ניגר והלך לו, לא נותרו בה בלתי אם נחשולי שמחה וששון, אשר גאה גאו בקרבה. כי כל נטפי⁻יגוניה קמוּ לפתע לאגלי⁻שמחה, ואף עננת הרוגז אשר אפפתה תחילה, נאספה אף היא לתוך מנת אשרם ושתה נוספות על תיכלת אהבתם. ויהי הדבר ליעל לאות, כי נכונה רוחה בקרבה בבטחוֹנה לעתים, אשר תקוּם לעדנה וכל אחרית נדחה תהי לראשית חדשה.

ותאהב יעל את רם בשעה הזאת אהבה ראשונה וחדשה, כמו טרם נודע לה רם במראהו עד כה אף בתשומת⁻מבט. ורם אף הוא הודיע לה זאת הפעם אהבה גדולה, אשר משלה לא נשקפה מעמו ליעל תמול ושלשום. ולבות שניהם רחשוּ חשק עז לבשר לכל הנבראה את אהבתם בם, כי הארץ וכל ברוּאיה והשמים וכל צבאם יביטוּ אליהם וישישו במשושם, כי גם מימי הנחל הזך ישציפו עדיהם מקרב תהומם. ויאהבוּ רם ויעל זה את זה וזה מקרב זה בשחוקם חמדה, במבטיהם כליון⁻נפש, ברעד⁻מגע⁻יד, בצפיה האצורה בכל תנוּדת⁻גיו, בחזיון רם המעולף בכל הגיון. וירא רם את יעל כסנה⁻תפארת הבוער בלב תבל ומאיר לארץ ולדרים עליה, ויתמה אל לבו על אשר לא ראה אותה עד כה כלולה בהדרה ככה. ויעל התבוננה אל רם היוקד בתמהון אשרו ויהי בעיניה כאחד מני מצוקי⁻ארץ, אשר בלעדיו לא תיכון תבל.

ותשאל את נפשה בחרדה: מה חיים נכונו לה, לוּלא פני רם מתהלכים עמה בתבל זו? הלא אך מדבר שמם היא לה ארץ רבה בלעדי רם. ואיככה תוכל ותראה אור עולם בלעדיו? איככה תשאף רוח אף מעט. לוּלא רם אשר בקרבתו תסתופף ואת צלו תשאף? היא רק כעת תראה בעליל, כי עמו בלבדו לה נחת ובלעדיו לא תוּכל לראות באור החיים. ורם אף הוא נפעם⁻נסער מהגיוניות אשר כאלה, כמו בהגיגי יעל תבער אש, אשר תשים תבערה גם בנפש רם. ותהי שם לאש אוכלה. ויען כי קצרו ניבי⁻שפתם ורחשי⁻בשריהם להביע עוצר רגשיהם, לזאת שמו יחדיו את מעיניהם בנבראה כוּלה, בכל אשר בה מן החי למינהו ועד כל אשר יצמח ויפרח בה ואשר יבער ויעשן ויתאבך כאד, אשר באור, אשר בצל ואשר בענן, לקחת מעמם קו או תג לחבקו בצלם אהבתם.

וידברו זה אל זה ללא אומר: יש במרום על אהבתנוּ שומר. ומבטיהם הביעוּ אף הם דומם: מיום ברוא האל ארץ ושמים לא קמה עלי אדמות אהבה כאהבת רם ויעל. טרם היתה אהבה אשר כזאת מיום היות עולם, כאשר טרם היו היום הזה והשעה הזאת ביקוּם.

ולא יכלה יעל להחריש עד בלי די, כי לא כוח גבר כוחה לשבת דומם עד אין קץ, ותפתח את פיה ותאמר:

– סלח, רם, מחל נא לי, בהוסיפי היום להלאותך בשאלה עוד אחת, אחרי אשר כבר נואלתי היום לדבר אליך על תמיד אהבתנוּ. אכן, לא עוד אבקש תמיד לי ולא אכל עוד את נפשי אליו – דברה, במנעה בדי עמל את קולה מיבבה נואשה. ויהי משלה לילד הרך והמענג, אשר הנוחם יכהוּ בבכיו על לא דבר והיטב ישתוקק לשים קץ לבכיו, אך מפעם לפעם ישוּב ויגעה ודמעתו ניגרת על לחיו. כי אף באפס רצונו ועל אף רוגזו על בכיו יבך לבו בקרבו, ואף את משפטו הנחרץ “לא אבכה עוד” יביע בבכי עצוּר. ככה נשאה גם יעל את דברתה בקול שוקק ושקוּי⁻דמע לאמר – לא עוד ישאני רוחי אל התמיד. מה בצע לי בתמיד? אבחר לראות אהבה עמך ברגע אחד, אשר תמים ומלא הנהו, ללא כל בקע או מגרע קטן בו. רם, רם, עשה זאת לי, כי יהיה לבך שלם עמי לרגע אחד למצער, כי תהיה אתה לי ברגע האחד הלזה, לי כי רק לי, בכל נפשך תהיה לי, בכל מאד⁻מאדך, בכל הגיג אשר בך. ולא תתור בזה הרגע מעמי אחרי לבבך, אחרי עיניך ואף לא אחרי כל רעיון⁻בן⁻חלוף, אך תדבק בי בלב ונפש ובכל חוש וחוש, אם בחוּש אשר בעליל יסודו ואם בחוּש חוזה, כי אהיה אני לך ברגע ההוא לא לבד נשמת אפך, כי גם נשמת כל היקוּם. הכי גדולה היא המשאלה אשר לי?

ובדברה לא גרעה ממנוּ את מבטה, כמו תתחקה על כל מסתרי מחשבותיו. ורם גם בתעצוּמות אהבתו לא יכול להבליג על רגש מרירי אשר עברו בשנית ואף גבר חיילים בקרבו וישטפהו כנחל איתן. שטוף ועבור כל מורשי⁻לבו, כי לא יכול לכלכל בהביט אליו יעל ככה עד קצות ישותו ועד מוסדי⁻רוּחו, לבחון כל מעמקיו ומחשכיו כבעיר פרוצה אין חומה. ורם בהגיונו יחזק ולא ירף, כי אף האהבה זה דברה תמיד: חומה אני לנאהבים, כי לא ירגלו בקרב נפשותיהם, ואף הם השנים לא יבואוּ איש אל לב רעהו כמתגנב. כי כאשר שת הבורא גבוּל לים, לבל יעבור אל היבשת, ככה הושמו גבוּלות למסתרי לב אנוש, לבל ישטפו חוּצה ולא תשורם עין זר, אף לא עין הקרוב למאוד, עין שאר הבשר וידיד הנפש. כי לא להסיג גבוּל רזי⁻לב במבואי נפש חיה כבמבואי עיר מבוקעה. לא אבה רם לשים את צוארו בעבותות, אף לא בעבותת הפּז אשר לאהבה. ויען רם בשפתו מחמדים:

– אמור אמרתי, כי דברך יהיה לעתים פּחז כמים, כנחל⁻מים איתן, והנה שוטף הוא כנחל⁻יין עז ושוצף. הו, מי יחיה משימו אל האהבה את מלאכו בפי יעל לדרוך שם את ענביו יין, לבעבור ירדוּ משם פלגי⁻יין אל קרבי להשקותני לשכרה.

ובהיות ראש דבר בפי רם נעים ונחמד, כשמן הטוב וכיין המתוק, לא עוד נתחלחלה יעל לשמע אחרית משפטו, אשר היתה מרה למדי. הלא כה הגיד לה באחרית:

– אכן, שכר תשכריני וכל חוּשי חגים נעים כשכורים בקרבתך. לכן לא אוכל להגיד לך דבר⁻שכל, אשר תוכו רצוף גם קושט⁻אמת, אם אעצור כוח לאהבך, ולו לרגע קטן אחד, בלב תמים ומלא ושלם עד תכלית, ללא כל בקע ומגרע כשאלתך.

ויעל לא התחלחלה לשמע אוזן, אך רגשה מרה כלענה פעפעה ובאה אל קרבה ותרד עד תהום נשמתה לכרסמנה בסתר ללא הפוגה. אף כי יעל רכה בשנים ומספר אביביה מעט בשלושה מאביבי רם, אשר שנות עשרים וארבע כבר מלאו לו, שכלה לא עוד רך הנהו, כי אם חד וממורט. כסכין ישחוט וכחנית יעקור לעתים כל ניבי⁻מלל, אשר לא נוסדו עלי הגיון מוצק ואשר האמת הנחרצה לא שמה בהם את חותמה. כי אוזן יעל מלים תבחן, על כל רצי הגיגיהן ורמזיהן. לזאת, בשמעה משחק מלים בפי רם, בחרה יעל גם כן בלשון ערמה ותדבר אליו מעדנות, כמו לא נגע שיחו בלבה אף במעט. ותצחק הרבה, ותחמוד לה נועם⁻שיח על אותות רבים ושונים אשר בשמים ואשר בארץ. אפס בעצם דברה על הענינים הרחוקים קמה ותור, כמו מבלי משים, חצי⁻בוז⁻ושטנה בנפשה. והיא בזאת אמרה לעשות שתים רעות לרם ולקחת מעמו את נקמתה: לקרוע נגד רם את כל חוּפת הכבוד הפרושה עליה ולהעמיק רדת לעיניו אל מערת המשפלה, כי לא תהיה עוד גברת נאהבה לרם, בלתי אם שפחה נמבזה. והמעט כי תציג את רם ריק מיעל הנאוה, כי רק בחפזו ידמה, אשר אשה יפת⁻תאר הנה, עוד מישנה⁻רעה תשית לו בשוותה לה סתר⁻פנים, כמו בוזה לנפשה לא ירע לה אף במעט, ונהפוך הוא. כי שוש תשיש על אשר היא חדלה ככה ונמאסה. ותאמר יעל במענה רך, תוכו רצוּף עזות, דברים כדרבנות:

– הו, כי פתיה הנני, חדלת⁻תכונה, נפעמה תמיד, דלת⁻שכל עד לרחמים, נפש שבורה ורצוּצה עד לגועל, לב זקן ברא לי אלהים והבליה תקנן בכל מסתרי רוּחי. מי אני ומה אני, אשר ימלאני לבי לדרוש כזאת, אשר אתה רם תאהבני, ולוּ רק לרגע אחד קטן, בלב תמים? אך אשה קטנה אנכי, אחת מני אלפי רבבות, אשר תתהלכנה על פני ארץ רבה. רבות עד בלי די הן הבנות ביער אשר יפיפו ממני פי שנים ואף פי שבעים ושבעה. אני לא בלב ולב אדבר אליך הפעם. לא שוה אני מנזק שנת⁻אהבה אחת לרם, אף לא בנזק ירח⁻דבש אחד שי לי מיד רם, אף לא בנזק שעת⁻דבש אחת מידי רם לי. אף לא זכיתי בעיני, כי רם יאהבני לרגע קטן אחד. היטב ידעתי מה חדל מראי ועד מה נעוות הדמוּת הנני. קטנתי ממך בכל, נקלותי מאד. רבות בנות עשו חיל בכל תארי⁻חן, בחכמה או במלאכת⁻מחשבת. אחת יודעת⁻נגן, רעותה תיטיב שיר, אשר חליל בקולה ואשר אזור הכוח והבטחון למתניה. יש אשה אשר קסם הוצק בשפתותיה ומדברה נאוה: יש אשה אשר האל שתל בקרבה עבותות לקשור אליה גבר באהבתו, לבל יפרד ממנה כל עוד רוּח⁻חיים באפו. ומה מאד אקנא באשה אשר ברכה האל ביתרון⁻סגולה להתהלך עלי במות ולשחק לעיני הצופים צלמי⁻אדם מרהיבי⁻עינים ושובי⁻לב כמחזה. והיא תחכם אף תצלח לצוד לבות גברים רבים ברוב חזיונות ודמיונות, כי תופיע לעינים חליפות בדמוּת הרעיה וכעין הכלה ובתואר שגל, אשר תתעלס בעגבים בשער בת רבים, או האחות הרחמניה. ויש אשר זאת קומתה דמתה למלכה בהדרה או כי תשפוך קסמיה על רבים בפעמי בת⁻נדיב או בחן הנעוה החופף עליה או בכל חן הנסוך בהליכותיה. אשרי האשה הזאת, אך טוב ונועם לה, כי היא כאילה שלוחה לדלג על הררי שכול אשר בחיי יום ביומו ולקפץ על גבעות הכשלונות וכמו כנף תעשה לה במחול⁻להבים, להכות בה על לבבות גברים רבים להדליק אש⁻יצר במושבות נפשותיהם, יצרים גדולים, אשר תבער בם ולא תבכה.

וזאת התעודה בקהל הגברים, כי גם אשר בהם תם וישר יאהב אשה נודעה בשערים, אף אם לא זכו ארחותיה אף במעט. ואף אם אשה פרוּצה היא לא יבוז לה, לוּ רק תהי ראוה לעינים ואל נוו תבוא משוט עלי במות לא יאהב גבר ולא יחון אשה ישרת⁻הליכות, תמת⁻לב, נאמנת⁻רוּח ושומרת⁻אמוּנים לו. לא תיאמן אשה לגברים, כי לנפשם הם לא יאמנוּ. לא חן ולא שכל טוב עיני הגבר לאשה אשר כבודה פנימה, כי אם בזו יחשק, אשר ביוצאות הנה, אשר תמיד היא הומיה, סרה, מרה וסוררה.

ועל זאת אקרא אללי, כי לא חוננתי אף בסגולה אחת מכל סגולות הרהב והראוה. לא אדרוך עלי במות, נגן לא אדע. לא חליל או כנור עם לשוני, לא אשת⁻סגולה אני אף במעט. בת ערב⁻רב אנכי, אין בי יתרון⁻הכשר, לא כל תכוּנה להפליא, וכאשר אחזה לי אני אף לא תואר ולא הדר לי. לא, לא, לא יפה הנני, לא יפה, כעורה עד למאד, מאד מאד חסרת⁻חן – קראה פעם ופעמים ברוע⁻עקשוּת ותנענע את ידיה בעצבון נואש ותיטלטל בטלטלה כמו אחזה עוית. ויהי דמיונה לילדה עקשת⁻לב, אשר תאחז בידה צעצוע אחד ואת ידה השניה תושיט אל הצעצוע השני אשר נכלא ממנה, והיא תייבב ותיליל ותזעק מרה ותנוּע אחת הנה ואחת הנה בתנוּדות⁻גוו מסוערות וכל חזוּתה תען בה, כי עוד אחת מעט, כאשר לא תינתן לה משאלתה, תשליך בחמת⁻זעמה אף את הצעצוע האחד, אשר הוא חלקה, ובו לבדו לא שפר עליה חלקה, תשליכנו אף תפצפצנו לרסיסים לעשות נקמות באיש אשר ימנע ממנה את חפצה במלואו.

אך יעל, גם ברוגז הרב אשר עברה וברוב דכי רוּחה אשר געשה עד למאד ועד לפלצות כמעט, זכרה היטב לעצור את מקור דמעתה, לבל תיגר מעינה דמעה אף קטנה. חוק שמה לה למנוע, ויהי מה, מעם הגבר את מחזה האשה הבוכיה לעיניו על נפשה. לא אחת עברה רעיון, כי קהל הגברים יאהבו לראות בבכי האשה, כאשר ינעם לאזניהם רנן⁻בכי הילד בתפנוּקיו. והלא זה משפט האהבה מאז ומעולם, לרחוץ פעמיה בנחלי⁻דמע אשר לאשה. ויש אשר יגונב אליה רעיון מר ונמהר, כי הגבר, ברהב גאונו ובחמת המציק אשר תפעמנו תמיד, אך זו תשוּקתו להביט אל האשה בהשתפך חיתה בדמע, למען יקום הוא לאחר זאת על נדיבוּת לעודדה ברחמים רבים, לפרוש עליה את חסוּתו כיד האדון, לאמצנה אל לבו בגרמי⁻גוו המוּצקים ולהודיע לה את נחת כוחו ונדבת⁻רחמנוּתו, כי הוא אשר עמו עוז ותושיה. לזאת גמרה יעל אומר לעשות את לבה קשה כסלע ולהכבידו על אחת שבע בפרץ כעשה ומכאוביה אשר כל מטה זעם וצער לא יבקענו להוציא ממנו נטף⁻דמע אף אחד. והיה בהשפך לב יעל במכאוביו – או אז יהיה יבש עד בלי די; ובקדוח אש מדויה בקרבה יקיר מראה⁻פניה קור רב.

והיא, בשבתה פה בדמי שדות, דמה דמתה, כי מלטה נפשה ונפש רם מן העיר רבת הרעשים וכי לא תראה עוד בצלמי⁻בכות הרבים, אשר פינו יקבם בשם פני אנוש, אשר ינהרוּ עדרים⁻עדרים בחוּצות העיר ההומיה. כי שם בעיר כל פנים בכיה רבה. אכן, בכיה אשר לא למראה⁻עינים, כי קפואה הנה, אך מלאה העיר דמעות⁻עשוקים, אף כי לא לחות הן הדמעות, בלתי אם יבשות. וכמרזבים השוקקים נטפים עזים מעל הגגות בהיות מטר סוחף, ככה תטופנה מכל העינים בקריה דמעות כבדות, אם גם הכרת פני האנשים למודי הליכות⁻חן לא תען אותן בם. בכה תבך הקריה ללא הפוּגות, אך אין דמעתה על לחיה. אפס יעל שמה לה חוק בל יעבור, למנוע פיה מבכי ועינה מדמעה, ותחת תנובת⁻עינים תתן לעתים תרומת⁻שפתים בניבים חדים, כתער לקרוע לב. אף כעת, אחרי החלה לדבר סרה בנפשה להשחית הודה ולהפיל חנה בעיני רם להכאיב לבו ולהציק לו בחמת עברה וזעם, לא חסכה עוד מפיה אמרים רעים ונזעמים, להפליא את מכותיו ולקרקר כל חוסר בטחונו, אשר ישעשע רב מדי את רהבו הגברי, כי נפלה לו למנה רעיה נאוה ונהדרת, היפה בנשים, כאשר יתפאר באזניה לרגעים להחליק לה מחמאות ולשית חמאת⁻חונף אל תוך נזיד הרהב אשר בלב גבר. ותפטר יעל בקשח⁻קול וברוע⁻פנים:

– אהה, כי לא יפה הנני, אף כעורה למאד. אין בי קסם אף מעט, אשר יתנני כחותם על לבך. ידוע אדע כי עד מהרה תמאס בי ותשאטני, אם גם לא יקוּם אולי בך רוּח לנתק כליל את מוסרותינו ואחרי גווך להשליכני.

ורם אף הוא יחזק לבו אל יעל להקשיב בעוצר רגש ובמאור פנים גם לפרץ⁻רגזיה ולשפך⁻תלוּנותיה, אשר ישימוּ בפיה לעתים דברים לא נכונים אף במעט, אכוּלי⁻שפק ושקויי פחדי⁻שוא. ויש אשר ישכיל לשוות בחכמתו לכל שיח נרגז בפיה הגיון המהתלה. אך הפעם לא יכול עוד רם לכלוא רוּחו ויקרא בקול⁻חרדות כמעט:

– הרפי, יעל, מלתת שמצה בך. אין זאת כי נעים לך עד למאד לייסר נפשך, יען כי בזאת את נפשי תדושי בעקרבים. יעל, לא אשה את, אשר יכזב לך הגבר, כי מלאך השמים הנך. מכאוב ללא נשוא הוא לי בשמעי, כי מלאכי ישים במלאכי תוהלה. יעל, לא יצור בשר ודם את לי, בלתי אם שמש במרום. הבן לא אוכל איככה שמש חיי תשלח עלי עננים כה קודרים, להחשיך לו רק רגע אחד מאשרנוּ הזוהר. יעל, בת נאות המרדות אשר לי, מה תשתוחחי, מה תהמי ככה, ואת גאוני ומעוזי. לוּלא את שהיית לי אזי מה ענין לי בחיים ומה דבר לי עם אדם? אני רק פגר חי הנני, צל ללא גוויה, או גוויה ללא נשמה. יעל, לא אתן לך לשלוח את לשונך בנפשך היא נפשי, להפוך את הוד עודי ומאודי למשחית. יעל – נתן קול עז ונכנע גם יחד, ראשיתו שאגה מרה ואחריתו יבבה עמוּמה וכל צלצלה בו רצוּצה ושבוּרה, עד כי לפתע גוע בעצם הישמעו. ויהי כאיש כבד⁻פה ואף רב מזה, כאיש אשר לשונו נתונה בסד והגיונו נלבט. המעט לו כי נלעג⁻שפה הנהו, כל חזוּתו כגבר אין⁻איל.

ותרא יעל כי רם מחמדה, זה רם אשר כל מראהו תפארת⁻אדם ורוממוּת⁻גבר, נצב לעיניה רפה⁻שכל וחסר ניב⁻שפתיים, חסר⁻ישע להצחיק, ותמלא פיה שחוק על אודות רם. ולא באשר שחקה על משבתיו. זאת לא זאת. לא אבתה יעל לראות ברעת רם. אך היטב אהבה לראותו ברפיונו, במבוּכת רוּחו העשוּיה תמיד לבלי חת, בזה המלל העמוּם אשר בפיו, אשר ישו לו דמות ילד ענוג, בן⁻תפנוקים, אשר ירטה לפניו דרך והוא כרע, נפל כושל, סופק כפים ומטלטל רגלים, מתמוגג בבכיו ומשווע לעזרה. או אז תגש אליו אמו האוהבת והרחמניה, תרימהו, בידיה תשאהו, תלבישהו, תפנקהו מנשיקות פיה. ועל זאת צחקה יעל רב צחוק, כי אף רם אשר לה אך ילד⁻תפנוקים הנהו.

עד מאד חפצה, השתוקקה יעל, לראות את רם בתבנית הילד. תאהבהוּ נדבה על כי רם אישה ואלוּפה הנהו. אך תאהבהוּ על אחת שבע בהיותו גם ילדה, עוללה, פרי בטנה. כי לא יכיל לב אנוש אהבות⁻שתים, לכן גם אהבת⁻דודים לא תהיה תמימה באין תוכה רצוף גם אהבת אם. רם במכשלתו, בלהגי⁻שפתו, במחנק אשר בפיו, באבדן⁻עצות אשר למראהו – ככה תאהבהו, תחשקהו, תחמדה וכחותם על לבה תשימהו. באמור לה רם, כי בלעדיה אך צל הנהו, תאמר יעל אל לבה: זה אישי ואנוהו.

התכסה יעל מנפשה רעיון נכון, אף כי אולי תכוּנתו שפלה עד למאד? אמת נכון הדבר: את רם תאהב רב יתר באין⁻אילותו, כאשר עוד אחת מעט ויהלך תמס ויהי ליצור⁻בדים – או אז תקחהו ותשימהו בכור המצרף אשר לאש אהבתה להתיכו כראשית חדשה ולהפיח בו רוּח⁻חיים, לבעבור יהי פועל⁻כפיה וכן יקוּם לעיניה. והכי לא דבר צחוק הנהו, אשר רם, רמיאלי אשר לי, הכל⁻יודע, הכל⁻יכול, הכל מבין לבטא בשפה נאמנה, הנה נעתקוּ מלים מפיו והוא כגולם יעמוד? האח, גולם⁻חמוּדות אשר לי! – תהגה יעל בלבה, ועוד אחת מעט תשמיע זאת בקול. נוראות נפלאה יעל למראה רם הנכלם, אשר שפתו התחתונה מלאה רתת וענן המבוּכה ישכון על פניו. עיניו המפיקות תמיד רויה לאה, אשר תעלסנה ואף תעציבנה – באשר זה הגיגן כאשר יורה לה חוּש⁻תבוּנה: הה, מה שבענוּ רוב חן ונחת, בימים מקדם שתינוּ מצינוּ את כוס השמחות וקובעת התענוגות באדם, נחלי⁻טובה גמענו אל קרבנו, עד אשר לא נוּכל עוד להכיל טל⁻צמאון אף די נטף אחד. לזאת כה לאות ונוגות הננו, כי רוינוּ ושמחנו מדי – והנה עיניו תרוחצנה לפתע מן הרויה ודממתן תקום לסערה, להיותן כבאז בראשית שוקקות, רוגשות, צמאוניות עד למאד, ותחת ליאות יבוא בהן הלוה אשר יפלל לגשם⁻אהבה, כי בו הברכה. ויעל בראותה חזיון צמאון בעיני רם, כל מחסור ועצבת בו, אך תשמח אלי גיל, תשיש תרנן וגיא בן הנום אשר בנפשה יפרח כגן⁻עדן. הששון והשמחה יתלקחו בעיניה כמוקדי⁻אש.

וכאשר תאהב יעל את רם בעצבונו, ככה יאהב רם את יעל בששונה מישנה⁻אהבה, כי תהיה לה אז דמוּת כילדה אשר הקיצה משנתה ותפקח עיניה ותרא והנה כל חפצי⁻שעשוּעיה, מכמני⁻אשרה, נתוּנים בקרבתה כוּלם יחד, לא נגרע אף אחד. זאת לא זאת, כי בפקחה עיניה לרוחה להתבונן בחפצי⁻משושה, תחזה גם עין תבל בתועפות חמוּדותיה, תחזה אור⁻יום, ברן יחד קרני⁻שמש בבוקר השכם על ערשה, תחזה פני⁻חמוּדות אשר לכל קרוביה, חומדי תפנוקיה. ויהי באהוב רם את יעל בשמחתה ותרב השמחה גם במעונות נפשו. כי בטוב לב יעל טוב גם לב רם עליו. לא יכול רם לשאת את קדרות פני יעל וכל אות עצבת בה, אם כי אף הוא חמד לעתים את מחול הביעוּתים בעיניה. אך קדרותה החרידתו ותהי בעיניו כזבוב להבאיש את תירוש חינה והדרה. ואכן, בדבר אליו יעל משפטים כמתלהמים על שפל מעמדה בקרב נשות החן, אשר חוננו בסגולות⁻יקר אין בה משלן ובדעת כל מלאכת⁻מחשבת, ינענע רם בידו אחת הנה ואחת הנה כמו יגרש מעמו זבוב רע⁻מעללים. ככה עשה רם אף הפעם, בשפוך עליו יעל את מרי שיחה ושטנת⁻נפשה. ויעל ראתה בנענע רם את ידו אחת הנה ואחת הנה ומראהו כאיש אשר רוּחו סרה מעמו ושכלו לא יבין ולא יתבונן בנענועי⁻ידיו, כמו לא תדע נפשו פועל⁻כפּו, ותאמר ברוגז מעוּשה לכסות בו כבכפורת על עליצוּת נפשה:

– לא אוהב לראותך בצלם הגולם, אשר כל ניע וניד בו חסר⁻דעה הנהו. ולתנוּדת היד מה זה עושה, גולם⁻חמוּדות אשר לי? – הפטירה בצחקת⁻גערה, אשר לא נודעה תכונתה, הטובה אם רעה היא.

ורם חשבה כרעה. מכל תארי הלבב, אשר עטרה יעל לראשו בלעג⁻צחוקה ובחמדת⁻משוּבתה, אם נעימים ואם מרירים, לא מתק לו אף במעט זה תואר הגולם. ולכל לראש, עקב אשר יעל, בבטאה אותו, תשלח לשונה מעט ללקק את שפתיה, כמו ייבש פיה בהגידה גולם. יעל נחזתה בעיני רם כמצוּדת⁻חן כלוּלה בהדרה. ולכן כל עננת אַל⁻חן דקה מן הדקה אשר תעברנה, ולוּ לרגע קטן, לשכון על פניה, נהיתה לו למקור תוּגה, בהגידה נאמנה, כי יופי תמים, כלוּל בהדרו, ללא שמץ דופי לא יקוּם על פני ארץ רבה ולא ישכון באדם באשר הוא. כי יעל היתה לרם ארץ רבה וכל האדם, כל האשה, גולת הכותרת אשר ליפי הבשרים ולהדרה ברוּח. זאת לא זאת. כל ניד וניע ביעל, אשר לא שת נוספות על יפיה, שת גרעון בה. כי זה משפט רם על אודות יעל: אשר לא לוית⁻חן הוא לה, אך לוית אל⁻חן הנהו. היפלא כי זה לקק לשונה בהגידה גולם לא ישר בעיניו?

ויעל הבינה לרוּחו ברגע הלזה, כאשר תכנה כליותיו מדי רגע ברגע וכל מחשבותיו לא נסתרוּ ממנה. ותרא בעליל, כי רם יתעצב אל לבו על לקק לשונה ועל כי בזאת תגרע מעמו את מנת⁻יפיה, כמו כלה ונחרצה מעמו, אשר מצות יעל להיות יפה תמיד, יפה עד בלי די, יפה במלואה לבל יחסר המזג. ותרגז יעל בלבה ותרגז גם במראה פניה, נתנה צו לשפתיה להיאָלם דום לאורך שעה. ואוּלי בעקב הצו הנמרץ הזה כשלוּ פּיה ולשונה להפירו חיש מהר. ופיה פתחה לא בחכמה לחדש את שיחה כמבתחילה, אחרי אשר גם נפשה נקטה בו. ותאמר:

– הבאמת תדמה בנפשך, רם, כי אני היום ביקשתי ממך נדבת אהבה, אם לאורך⁻ימים ואם לקוצר⁻רגעים? מעודי לא חפצתי בנדבה. הכי אני דיברתי זאת אף השמעתיה? – תקרא לפתע ברגש⁻זעם, כמו זה הוא, רם, שם לה עלילת⁻דברים לטפול עליה חטאת⁻ניבים, אשר לא היתה ולא נבראה – אם באמנה יצאוּ המשפטים הנואלים האלה מפּי, לא לבי הרה והגה אותם ואף לרוּחי אני זרוּ עד למאד. אין זאת כי אחד נעלם אשר בי, או אף לא בי, שם את להגי המלים האלה בפי – את עיניה תשית בפני רם, כמו היטב תחקרהו ובמבטיה תשחררהו לקום ולהתודות, כי משחתה אך בו הנה. יהמוּ יחמרוּ מבטיה וחזותה כמשתוממת, כאשר יהיה לאיש אשר בעת תנוּמתו נשאתו הרוח, נשאוהו רגליו, לדלג על קצות גגות, להשמיע דברים חסרי⁻שחר ואף לעשות זר מעשהו. ולאחרי זאת תשאג בקול – לא, לא, אני אף לא שאלתיך דבר, אף לא דיברתי מאומה קטנה, אף לא עלה על לבי רעיון נואל אשר כזה. אני רק אחת אבקש ממך, כי במהרה בקרוב אל תשכחני למחרת⁻יום… אחרי אשר…

– אחרי אשר מה? – שאל רם בעוצר⁻קול.

– אחרי אשר… הלא שפתי ברור תמללנה… אחרי אשר… אחרי אשר – השחה ראשה, פרשׂה כפּיה ונדמה מעט⁻קט, כמו ביקשה לאסוף רוּח לנשום בה – לא אתהלך עוד בארץ החיים, כי לא לאורך ימים אתהלך בחיים…. אני… אמוּת במהרה בקרוב – ופיה נתן לפתע קול צוהל, קול נעוּת בשׂורה עליזה ושמחה.

ורם התחלחל רב יתר למראה עיניו מאשר למשמע אזניו, כי פניה הלבינוּ מאד ועיניה כמו נעתקוּ מקניהן ויצאוּ לעופף, כמו חמדוּ היונים את כליונן עד ארגיעה ולא נאותוּ עוד לצפות בסתר הקן עד בוא מועד.

ה

אף שעיר הכלב זכוּר לטוב, כי זה משפטו לבוא במועד הנכון אל בני האדם לפקוד את שלומם או לבשר להם דבר נחוּץ או דחוּף. ובבואו אך יהיה כמפתיע, אם גם יכונן את מצעדיו היטב, בטרם גשתו, לצפות מעט קט בעת זינוקו האחרון, לבל יהיה בעיני בני⁻איש אורח לא קרוּא ולא נדרש רב מדי. יש אשר תהיה לו דמוּת הולך⁻חרש, אשר דבר⁻סתר יצוק בו, ויש אשר אורח לו כנכלם על עשותו המזמתה להיות נלבט בין רגלי האנשים. אך אם כה ואם כה את מלאכתו יעשה נאמנה להריח ולגשש סביבו, לשוטט הנה והנה כאחד חוקר לכל תכלית, אשר רוּחו ישאהו תמיד לשחר נסתרות. כי זה משלח⁻ידו וזאת המשרה אשר הושׂמה על שכמו. וככה עשה שעיר גם כעת. ודעת לנבון נקל, כי שעיר הכלב לא אמר די ביגיע⁻אף, כי גם שקד לחרוץ לשונו ולהביע בשפת⁻נבחו את הגיון⁻רוחו, אשר הפעימו כעת, אם לשים שלומו לבני⁻אדם או להביא אליהם את בשורתו.

אכן, כל האותות הגידוּ אשר כלב⁻עתי הביא הפעם דבר דחוּף לבני האדם, כי שעיר לא פעם אחת, כי אם פעמיים ושלוש, הריץ את נבחיו לקראת האנשים השניים היושבים מחרישים, אף נבוכים לא במעט, ככל אשר תעיד עליהם חזוּתם. ושעיר נבון־דבר ניחש, כי נפל דבר ביניהם. ועד מהרה זאת עשה, כי יצא לכרכר ולפזז לפניהם ולהתהפך בתחבולותיו ביצורי⁻גיוו אחת הנה ואחת הנה, לשעשע את לבם ולהשכיחם את דכאונם. ולאחרי זאת קפץ ועלה על ברכי האשה להריץ לה אל תוך אזנה נבח נמהר. ויהי זה לאות, כי הדבר הנחוץ אשר בפיו, סובב הולך על דבר מאכל. היטב ידע שעיר, כי בכל אשר לאוכל משפט הבכורה לאשה, כי היא אשר תפקח על התכונה ליד השולחן, תשים משטר במערכת הכלים, תחלק את המנות כדת, מידה יבוּקש פירור וממנה יקום כל מתת. היפלא הדבר, כי במועד האוכל לא יגרע מבטו מן האשה ויחרוץ אליה את לשון הלמוּדים אשר בפיו במיטב צלצליו ומנגינותיו?! ורוח תבונתם הורתה לאנשים, כי הגיעה עת הצהרים ובא מועד ללכת אל השולחן לאכול מן המשמנים והמטעמים, אשר תכין להם מדי יום ביומו בלהה אשת השומר לסעודת הצהרים, כיד חכמתה הרבה לבשל ולאפות בטוב⁻טעם. ושעיר אף הוא חכם מבין, כי ככל אשר ירבו משמנים לאדם באכלו, כן ירבוּ ויפרצו הפירורים אשר יפלו אל תוך פיו מעל השולחן.

וירא שעיר כי פני האשה לא טובו אליו, אף נזעמו מאד. ויתעצב אל לבו ויעמיק חקר. הבן לא יוּכל – למה זה ועל מה זה לא תצהיל אליו האשה הזאת את פניה הפעם? תחת אשר בבית בעליו תהיה בו יד האשה לראשונה בכל לטף טוב ומתת והיא אשר תדבר אליו מחנפות ותתן לו תפנוּקים. אך שעיר לא שילם לאשה כגמולה להתנכר אף הוא אליה, כאשר תהיה היא אתו. ונהפוך הוא, כי הראה לה אותות אהבה רבה וישקוד הרבה לחפש את קרבתה, וישלח אליה לשון ברצי⁻חן ויפצח פיו בנהמת⁻הידד ויכרכר ברגליו ויכשכש בזנבו וכל הכרת⁻פניו ענתה בו מתק⁻שיח והגיון⁻חונף. ואחרי אשר כל תחבולות⁻טלטלותיו לא צלחו בידו להפיק מאור מפני האשה, הפליא לעשות בלהטיו לשוות למראהו חליפות ארשת ממרר בבכי וגועה בצחוק. ולכל לראש יזיל רירו מפיו, אות לגירה העולה מפיו בזכרו את האוכל אשר נכון לו. ואחרי אשר גם התחבולה הזאת היתה לו לא לעזר ולא להועיל, פתח פיו בנבח עז רב⁻רוגז ורב⁻נשך אל מול האשה ויהי כמהלך אימים עליה לאמר: והיה אם לא תשמעי, אשה, בקולי, אפליא את נביחותי עליך עד בלי די. אפס באשה יאחז, וגם מן האיש לא ינח את נבחו ובמבטו אליו תחנוּנים ידבר להיות לו עזר כנגדו, להעיר ולעורר את האשה לקום וללכת אל השולחן הערוך.

וזו דרך⁻תבוּנה באשה, כי לא תתקצף לאורך שעה. יעל אשר בראשיתה לא הביטה אל הכלב פצחה לפתע בפרץ צחוקה למראה משובותיו אשר רבו גם רבו. ואחרי אשר נתנה דרור לחשק צחוקה לא חדלה עוד משפך צחוקה, כמו נפתח מקור חדותה ויגאה עד למאד ויהי לאשד חזק, לצחוק המעלות, אשר גאה יגאה בגרם המעלות. וישמע רם לצחוק יעל ויצחק אף הוא הלוך וצחוק. ויהי להם יום זה יום ראשון לצחוק⁻מעדנים, דשן ורענן, שוקק עד למאד, תוכו רצוּף זמרת צפּרים רנן עצי היער, משק גלים, נהמת החיה ביקוד חיתה.

ותאמר יעל בשחוק פּיה:

– אדמה בצחקנו כי שנינו יוצאי שבט צחקיאל הננו, אשר עליו יאמר במשל הקדמוני, כי האל בראו מאז ומקדם לבשר ברעמי⁻צחוקו לכל ברואי⁻אנוש, כי הצחוק מתנת שדי הוא, חלק אלוה ממעל, חמדה גנוזה אף לעתות בצרה, כי רפאות בו לכל תחלוּאינו ונחומים עמו בכל רעה אשר תמצאנו. זאת לא זאת. היה עם לבי להגיד, כי אף בכי אנוש יתן קולו כצחוק, כי כבכי כשחוק. איככה אוכל ואגיד זאת? מלי לעו ולשוני תתנהג בכבדות, כאשר יבוא בי החפץ להביע את הגיגי⁻לבי כבדת⁻פה אנכי. ולא כן עמדך, רם, כי שפתך אתך ולשונך צלחה תמיד כאשר תצלח רוחך.

ויהי אף מדברה זה נסיבה להגביר צחוק רם. ואחריו החרתה החזיקה גם יעל לצחוק רב צחוק. כי אמר רם:

– אכן, אך צחוק תעשי לי, יעל, בדברך ככה. מי ידמה ומי ישוה לך להביע במלים קטנות בלתי נכבדות למשמע⁻אוזן את הגדולות אשר ירחש לבך. אך תחת זאת, יש אשר אדבר אני רמות ונשגבות על כל הגיון⁻קלוקל. ועל אודות הצחוק אשר דיברת, יעל, מה נאוה מדברך, היטבת אשר הגדת כי מרפּא לנפש הנהו וכי הוא מעוז צור ישועתנוּ בכל עת צרה ומצוּקה רב יתר מן הבכי. כי הבכי בדמעותיו לא ישפוך מקרב הנפש את מדויה, כי אם רק ירחצם היטב היטב בפלגי⁻מימיו למען היות להם ברק. אך הצחוק לא פלגי⁻מים ינהוג, בלתי אם מוקדי⁻אש, אשר צרפו בנוּ כל סיגי הרוע והמצוּקה. ובהקיר לבנו את צחוק המעמקים, אשר ממקור תהום נפשנו יתברך, הלא ינוסו יגון ואנחה ואף אם תאדמנה צרותינו כתולע וכשני תלבנה חיש מהר כשלג ותיטהרנה כצחוק ילד תמים. לזאת אך טוב כי נצחק את חיינו עד למעמקינו וכי נתן בצחוק את קולינו עד למרומינו. ואך רעה חולה היא כי יש אשר נאבד את צחוקנו בענין רע, ותחת להיות עצי⁻רנן נהיה אלוני⁻בכות.

ותאמר יעל:

– אהבתי כי אשמע את ניבך השנון, רם, כבד⁻פה שלי. כי מלבי תוציא תמיד דברים, ותחת זאת תתן בלבי חיים, שמחה ובטחון. הבה נגילה, רם, אשרינו כי טוב חלקנו, אשרי יעל אשה לרם.

– ואשרי רם כי יעל נפלה לו למנה.

הגידו שניהם את המלים התמימות, אשר לא נועזו להביען לולא צחוקם בם ולולא לוית⁻צחוק אשר שתו לכל ניב בצאתו מפיהם.

ושעיר אף הוא שם חלקו עם בני⁻אנוש להרבות את מצהלותינו לעומתם במרבית נבחיו. ויהי במראהו כחכם⁻חרשים בתום פעלו, אשר יביט ויצהל וישחק רב מדי בראותו היכל התלפּיות אשר הקים בטוב⁻טעם ודעת, והנה כלוּל הוא בהדרו. וכטוב לבו לא יוכל עוד להביע במלים את שובע⁻רצונו, כי אם בלשון בלולה ומבוללה יבטא לנפשו ואף באזני זולתו את עצמת משושו ואשרו בלשון ערב⁻רב הלשונות, הלא היא שפת כל חי למינהו. כחמור ינער, כסוס יצהל, כאריה ישאג, כחתול ייליל, כצפּור יצפצף, כצפרדע יקרקר. ורב יתר ינבח ככלב. כי מכל הבהמה והחיה נבחר הכלב בעיני האדם לאהבו נדבה, להגיד לו אחי אתה ושפתך שפתי. ככה אף שעיר צהל בבליל קולות ומשאגות בחמדת⁻ששונו שככה לו, כי הוא היה המליץ בין האיש והאשה להשיב לבו עליה ולבה עליו ולקרבם ולהצהילם בצחקת⁻נחת אחת. ויהי כל אומר ואומר אשר לו מבשר שובע⁻רצון רב וכל קול בו יתן הד לאמר: כה יאושר חלק היצור אשר ירבה שלום בעולם להגדיל צחוק ולהאדירו. ונבחו הצוחק לא השתפך במלוא תומו אל קרב צחוק האנוש להיות עמו לאחדים בחן מקצבו, כי צחוק האדם מרנין רב יתר בצחוקו. ועל זאת התעצב שעיר לראשונה, ואף ענן⁻קדרוּת כיסה לרגע קט את פניו. הוא על שתי רגליו כרע נפל לרגלי האנשים וישלח אליהם את לשונו בתחנון רב⁻אלם לאמר: מה דלותי נגדכם, בני⁻אדם, ויען בי לא לבד צלמי הנקלה, כי גם נבחי אין כמוהו לרוע ולזרוע חרדות בלב כל שומע. כי אני לשלום ולששון אנבח והמה למלחמה ולעצבון, ואף לחלחלה בהישמע קולי.

אך לא לאורך רגעים תשכון עננת העצבת בפני שעיר, כאשר גם לא יבך רב בכי, כי עד מהרה יתאושש מעצבו ורוחו הנעכרה תפוג ממנו כליל. ואכן, חיש מהר צלחה על שעיר רוח משובה וצהלה רבה ויקם לפזז ולכרכר על אחת שבע ולהתהפך בתחבולותיו⁻מקפצותיו, כמו שלח כל רסן הבושת מעל פניו. הנה יעמוד קוממיות על שתי רגליו האחוריות להראות נגדה־נא בני⁻אנוש כי אף הוא כמוהם מהלך על שתים לרצונו. והנה יתגלגל ויתהפך אחת למעלה ואחת למטה ועל בטנו יגחון, יכרכר, ידדה, יעשה זר מעשהו, כמו יש עם לבבו להפיק אשדי⁻צחוק מן גרמי⁻גיוו, אחרי אשר לא חונן בסגולה הטובה כבן אנוש להרנין לבבות במצחקות פיו. ובטוב לב שעיר עליו תלבשהו לרגעים רוח עזת⁻מצח ורבת⁻חוצף לפרוץ בתנופת⁻רגל לתוך חיק האשה, לבצר בחיקה את מושבו, לבעבור יוכל לשלוח משם כאות נפשו את לשונו ללקקה גם לקק. הוא לגבירה יאצול מפיו נשיקות לחות וחמות על כף ידה ועל סף פיה. בין ריסי⁻עיניה המארכים ישים את משק לשונו, ויש אשר ירחש לה מנעמי⁻נשק בתנוך אזנה. והיה בנגוע קצה לשונו בבשר הערום אשר לגבירה חיש מהר יפרוץ מפיה שאג⁻רצון או צוח⁻נואש, ידוע לא ידע שעיר האם תרגז או תצהל למעשהו. נפשו בו נבוכה.

אכן, גם צהלה וגם חלחלה חוּברוּ יחדיו בקול האשה ובארשת מראיה. שעיר נחש ינחש כי חמודות וחרדות גם יחד יהיה מראהו בעיני האשה וככל אשר תלבבהו תשאטהו. מחשבות רבות בלב שעיר על דרך התהפוכות באשה, אך לא עת מחשבות היא לשעיר כי עת האוכל הנה היא באה ורב רעבונו אף צמאונו, מי יתן וישימו האנשים קץ לשעשועים וילכו אל הלחם.

יצר לב האדם רע, רע תמיד, כי לא יתבונן אל הכלב בלתי אם לענגו ולרוחתו. אך יקשיח לבו אליו בעת אשר לא יהי לו חפץ בו. שעיר ברעבונו ובערגונו, שולח לשון בקוצר רוּח, קורא מנהמת לבו הב⁻הב. והאנשים לא יבהלוּ ולא יחפזוּ, ירבוּ שיח כבתחילה. ויאמר רם:

– מה יפית ומה נעמת, יעל, וענתה זאת בך גם רגשת הכלב, אשר יהמה אף יכרכר לקראתך, לקראתך, ולקראתי אף לא במעט. כי אוהב האל את יעל וכל יצורי האל יתנו לה כבוד ויקר. כי אשר יגיד שעיר ליעל במלקקות לשונו הוא דבר כל היקום ליעל.

וזאת לדעת: בחפשׂ תבל ומלואה אחרי ציר לשלחו במלאכות לבשר דבר לכל נבראיה או ליצור⁻סגולה אחד אשר לה, לא תבחר באדם לילך לפניה, כי אם בכל חי למינהו, אם בצפור⁻כנף ואם באילה שלוחה, אם בעורב המקרקר או ביונה ההומיה. כי מותר הבהמה והחיה וכל עוף⁻כנף לתום⁻לבב ולאמונת⁻אומן מן האדם, להביא את דבר המלאכות ללא מעצור וללא שמץ⁻מעל לאשר נועד לו. והנאמן אף ביצורי לא⁻אדם הוא הכלב. בשגם כלב בכל אורחותיו נעלה ונאצל מן האדם. כי אדם יעשה רק לנפשו. בכל ומכל יקח את מנת⁻חלקו לנפשו. אך הכלב לבדו יחכם להתמכר בלב ונפש אל אשר לא לו, להביא בנפשו טרף להאכיל זולתו. לזאת אדם ישא את מדברותיו רק בעבור נפשו. אך הכלב, יש אשר נפש כל היקום דוברת מפיו ונשמת כל חי תפעמהו בהשמיעו את מצהלותיו. ויען כי ככה יאהב שעיר את יעל, יכרכר ויפזז לעומתה ויביא אליה את תבואות נשיקותיו למכביר, אות הוא כי בחזיון הכלב ישא כל היקום את מדברות אהבתו אל יעל.

ותוסף יעל לצחוק עם רם, הגבירה האדירה את צחוקה למשמע אמרי החונף הערבים, היוצאים מפיו דחופים ונחפזים כלהקות צפּרים. ותצחק עד כי נוצצו אגלי⁻דמע בעיניה. ולבל תצחק רב מדי ועד לפרץ⁻בכי – כי זה משפּט הצחוק בגבורתו להשתפך בפלגי⁻דמע, מעצמת קרני האושר, כאשר יהיו גם קרחונים לפלגי⁻מים בגבורת השמש ובשפך קרניו הנלהטות – קמה יעל חיש⁻מהר ממושבה, ותמשוך אחריה בתנופת⁻ידה גם את רם ותאמר:

– לכה ונלכה, כי כבר הגיע מועד אכלנו. אף הכרת פני שעיר תען זאת.

ויקם גם רם, ויצעדו שניהם מחרישים וגאיונים באלם⁻אהבתם. ויהי מראיהם איתן ובוטח בין עצי החורש, ושעיר מקפץ מלפניהם ומאחוריהם, פעם בכה ופעם בכה, או כי יזנק הרחק מלפניהם. יש יחבא בין העצים, כמנסה את רעיו מבני⁻אנוש בלצון⁻מעט, אם יתבוננו בהליכותיו ואם יחפשוהו במבטיהם לראות איהו. אך מכל ארחו נראה בעליל, כי זו בטנו תציקהו לגמא ארץ מקוצר⁻רוח ומרעב קשה, להחיש את פעמיו אל שולחן המעדנים. ואל נכון לא לבד רוחו, כי גם שכלו יקצר בו מלהבין, איככה ילכוּ האנשים השניים מעדנות, ללא חפזון⁻רוח וללא להט בעצמות, בעת הנזיד הטוב יתן ריחו מבית המבשלים ועד רמת החורש אשר פה. אפס אדם באולתו יקטין מפעם לפעם צעד, הלוך ילך ויתמהמה, כי לא ירטה לו הדרך אף במעט אל מאכלו. לכן גם שעיר יעצור במרוצתו זעיר שם וזעיר שם. ויהי כמשחק.

אך יש אשר גם במשחקו ינהה אחרי דבר אשר ישחר אותו בעצם דרכו. או אז יהיה מראהו כמו חפץ⁻דעת או פחד⁻פתאום עברו, בנחיריו יריח רב מדי, בזנבו יכשכש בתכונה רבה, ייגע בדי עמל לחפור ברגליו ובנחיריו במטמונים, כמו גונב אליו הבשור על אוצר טוב קבור במעמקים. לרגעים יעמוד תחתיו משתאה ומשתומם, לא ינוח ולא ישקוט, כמו נצורות רבות נכונו לפניו. ככה יריץ שעיר כל עצמותיו וכל חיתו בו ללא הרף לבלי לתת מנוח לנפשו, ישא אוניו ללא הפוגה לאשר לא⁻הוא ולאשר לא⁻פה, כמו צרה לו כל הארץ הגדולה והרחבה ומקומו לא יכירנוּ לא פה ולא שם. וכאשר כל הרחוק קרוב לו, ככה כל הקרוב לו ואשר ניתן בידיו הוא ממנוּ והלאה. מדי רגע ברגלו יחפור, אף אפו יהיה לו רגל לחפור בו, להעתיק רגבי⁻עפר לאין קצה הנה והנה, לשית פרצות בכל, לפענח ולקרוע הלוט. הו, כי ברא האל עולם רחב⁻ידים והיצור לנפשו אך אחד הוא ולא יוכל להיות ברגע אחד קטן גם פה וגם שם. אך בכל עוצם פחזותו יש אשר יעמוד פתאום על עמדו, לרגלי האנשים השניים יתיצב בחזקת נביחה, כמו זה נבחו להם: ראו גם ראו, בני⁻איש, עד מה ארבה לחפש דבר בחפש מחופש. ואני הלא אך למענכם אשקוד ככה למצוא במחפשים דבר⁻ערך אשר יקר הנהו מאד. מי יתנני ואוכל למדוד בשעלי עפר⁻ארץ בעבורכם.

ויעל ראתה בשעיר ובמרבית יגיעו ועמלו, כי את כל נפשו יוציא בלהטו, אף כי רק רוח יאסוף בחפניו, ותעמוד להתבונן בו בלב דואב. כי יעל נשאה תמיד בחובה רעיון עצב, אשר היה בה כחולד לכרסמנה, לאמר: אך כליון⁻נפש ללא מרפא הוא גורל כל חי למינהו. כי שקר התקוה והבל משא הנפש, אשר יפעמו כל יצור לצאת לעת מעטה מתוך סוגר בית⁻חמרו, כלאו⁻גיוו, ולהתחבר בלב ונפש עם נפש חיה אחרת בצלמה כדמותה, למען תדע כי באמנה נתמלאו משאלות לבה. אהה, כי לא תמלאנה. כי כל יצור לבדו נוצר ולבדו יחיה, בגפו יבוא ובגפו יצא.

ותגד יעל בהמיה חרישית אל נפשה: הכי אף אני לא אשגה בחלום⁻שוא את אהבתי אל רם? הכי לא תעתועים גם עמדי? אני על זאת ככה אשתוקק כי יהיה רם פרי⁻בטני, ילדי אשר לי, עקב אשר אמת ונכון כי הוא מילדי⁻רוחי הנהו? ככל אשר אחזהו, אך מקסם⁻כזב הנהו, כי לא בעיני⁻בשר, בלתי אם בעיני⁻רוח אביט בו. ואולי עם רוחו גם גויתו אך מראה⁻כזבים הנהו? – תהגה לפתע יעל בחרדת⁻לב. לזאת תשׂתער עליו לפתע במחי⁻גיווה, בזרועותיה תחבקהו, תנענעהו, תקרא באזניו: רם, רם, הראני את מראיך, השמיעני את קולך! למען תדע נאמנה כי רם חי וקיים הנהו, בעליל ולא בחזיון הרוח. הנה, הנה, בימינה תחבקהו ובשמאלה תפרוט על מיתרי גיוו, לדעת ללא שמץ⁻שפק, כי הוא, הוא ולא אחר, רם בעצם אמתו, יצעד עמה רגל ברגל וידו שלוּבה בידה. אף את רם תשאל בחרדת⁻קול:

– הגד, רם, ואל תכחד: הכי סמוך לבך ובטוח כי אני היא זו יעל אשר לך, אני לאמתי. עם לבי להגיד: אני ולא חליפתי, לא צל אשר צלמו כצלמי ושמו כשמי. רם, רם, הגד לי נאמנה, אם לא תהיה אף אתה בעיניך כמתעתע?

ובתום מליה אלה צחקה רב מאד. כי זה משפט יעל לצחוק ללא⁻פשר בהגידה מלים ללא⁻שחר.

וישאל רם:

– על מה צחקת זה עתה, יעל?

ותען יעל ותהי בקולה כנבוכה ואף כחולמת:

– לצחוקי תשאל, רם… מן מה הוא… הלוא מן הכלב… מן הכלב יצא לי צחוקי כל העת. שור, עד מה זר יעשה מעשהו.

ויעל השתאתה על דברה אל רם דברים אשר לא כן, וכליותיה יסרוה על סובבה בכחש בפיה את רם, תחת אשר בלבה תדבר אליו אך אמת תמיד. ויען כי מפי רם פרץ גם כן צחוק⁻משובה רב⁻משך שאלתו יעל:

– ואתה, רם, מה לך כי צחקת ככה?

ויען רם בטוב חן ונחת:

– שמים וארץ וכל עצי היער ישחקו ירננו בקול בטוב לב יעל בצחוק ואיככה לא אצחק אני עמהם?

– רם, רם, למה תשקר לי? אמרה יעל ופניה כיונה תמה.

ו

ויהי בשבתם יחד אל השולחן ותצלח על יעל רוח צוהלה ובוטחה, כמו נמוגו לפתע כל עצבה ורוגזה ולא נותר בה אף שמץ יגון ואנחה. כי יעל אהבה שבת עם רם אל השולחן הערוך, הוא מעבר מזה והיא מעבר מזה, כשתי גדות המקבילות זו אל זו אשר לנחל⁻עדנים, אשר גם נחל איתן בזעפו הנהו לעתים. ויהי השולחן כתבל המשחקת לפניהם וכל מאכל או משקה, אשר יעלו יהיו טעמם בפיה כחמודות תבל, כמן⁻שמים וכיין⁻שמורים, אשר נועדו להם מששת ימי בראשית. וזאת עקב אשר גם רם יושב נכחה, ועיניה צופיות בו ברוב נחת ועדנים. מפתה יאכל ואחד השקוי הניגר מן הכוס לעצמותיהם. וכה היה משפטה תמיד, גם בעיר ההומיה, לשמוח אלי גיל בגשתה עם רם אל הלחם, כי זה השולחן הוא לפניה מזבח אשרם.

אך משוש⁻רוחה גדל על אחת שבע בסעדה את לבה בחברת רם פה בנוום השאנן. בחיק הדמי, באין זר יושב בקרבתם, באין כל זר ניגש אל מזבח⁻קדשם, כי גם בלהה אשת הזקונים אשר לשומר, תעזבם חיש מהר לנפשם, אחרי אשר תערוך את שולחנם ותשים עליו את כל המטעמים, כמו חוש נכון רב עדנים ינחה אותה לבלי התמהמה בחברת הנאהבים השניים אף רגע אשר אין חפץ בה. עיניה המפיקות תבונה זכה תענינה בה, כי טובת⁻שכל היא להבין, אשר שתי נפשות צמודות אשה אל אחותה כמוהן כצמד קושרים לא תוכלנה לכלכל כל עין צופיה, כי לרצונה ואף לא לרצונה תתור בהם ותרגל אותם. ופי שבעים ושבעה התקדש עליה חג שמחה וששון היום בבואם אל השולחן מעת הרוגז אשר שבעה תחילה, בבשרה לרם בפרץ זעמה את דבר מותה הקרוב, לבעבור הכעיסו והעכר את רוחו. אכן, פרץ זעם עד ארגעה, כסל או כשל בן⁻חלוף, ענן דק אשר בא ביעף לכסות מעט קט את התכלת, למען אשר יגבר חן הצחצחות אשר לה אחרי עברו. וכעת תבוא השמחה אל קרבה כתומה תחת הרוגז אשר עברה, שלומים לה.

מה מאוד לא שפר עליה חלקה שם בעיר הרעש, המלאה צאן⁻אדם בחוצות ובשוקים בכל בתי⁻אוכל ובתי⁻מועד. ככה תהגה כעת יעל בהמיה נאלמה. כי זה משפּטה להעלות בראש כל שמחת⁻לב תוגה מעט. זכור תזכור מה רבו המבטים אשר נהרו מכל עבר אל שולחנם מבין הסועדים, הגברים והנשים גם יחד, כי אלה ואלה יבחנו חליפות במבטים קורצים ושוקקים אותה ואת רם. יש אשר תדמה כי כל הזרים יתחקו על כל ניע וניד בם וכמו ירגלו אותם בסתר. למה רגשו מבטים תמיד מסביבם? אף הנשים צופיות הליכות רם ויעל. אך הגברים ישחצו רב יתר את מבטיהם לעומתה. כמו ימודו אותה, ישקלוה ויעריכוה ויבקשו תרומה להם מכל חמודה וחמודה אשר בה. לרגעים רעד יאחזה וחיל יעברנה, כל גוויתה וכל רוחה קודש הן לרם, ואך משאלה אחת לה, כי לא ישכון כל מבט עליה מבלעדי מבטי⁻רם. הו לה ממגנבי⁻מבטים בעיר ערב⁻רב. לוּ יכלה לכלוא את מאור פניה מכל עין, כי אז תאמר אושרתי. אף כי נבזה נמאס היה בעיניה לשים אכלה בפיה לעיני צופים, אף נבצר מעמה להשביע את נפשה בשמחות פני רם בעת אכלו, מפאת ההמון הרב השוקק מסביב.

רז לה ליעל. האוכל באשר הוא דבר⁻פיגול הנהו. כי ימלא אדם פיו, כי ימלא בטנו, כי יבלע כטורף אל קרבו כל דבר אשר ייאכל – אך מקור⁻חרפה הוא. לו זכו בני⁻אדם כי אזי שבעו באהבתם. עד כי כל אוכל תתעב נפשם: כי בהיותם מדושני עונג אהבתם ורוחם מלאה אשרם, לא עוד ידעו כל מחסור וכל תענוג אחר לא ישוה להם. אך לזאת ירעבו האנשים למאכל, כי לא יאהבו. לכן סעודת הנאהבים יחדיו תהיה למצער קרבן ככל אשר חטאת הנה, כי האוהב דבר לא יטרוף, אף לא יאכל למלא קיבתו בלתי אם לשמח בחזיון המשתה את בחיר לבו. כי כל פעלי האוהבים הם מנחה שלוחה מאיש אל רעהו, לא יאכלו ולא ישתו, לא יחזו יפה⁻נוף ולא יריחו כל ריח, בלתי אם לחיי רעהו, להרבות שלומו, אשרו, שמחתו, להגיד לו בטעם כל פּרי מזמור שיר והלל לטוב⁻טעמו וליפי⁻חינו. בכל אשר יאכלו, כי בכל אשר יעשו, יחושו אהבה, וכל מעייניהם רק אהבה. הירק, הפרי, הצמח, הלחם, כל דבר⁻תנובה, יהיה להם גרגרי⁻אהבתם, רסיסים משמש אשרם יאכלו אהבה, ישתו אותה, ישאפו אוירה, ירחצו את גוויותיהם ויזככו את נפשותיהם בטלליה. מנחל בדרך האהבה ישתו, על כן ירימו ראש ללא בושת לעשות כל פועל, אשר עשותו ללא אהבה היא הדראון לכל הנברא בצלם האדם. ועל זאת שבת ממנה משוש במרבית הימים, שם בעיר השאונים, במועדי הצהרים. אך לא כן עמדה פה, פה, בשבתם לבדד. האח, מה טוב ומה נעים שבת רם ויעל גם יחד.

ויעל זכרה ולא שכחה גם זאת, כי היום תאכל עם רם יחד לא לבד מקערת האהבה, כי גם בצלחת המות. כל מורשי⁻רוחה שקקו מצהלה בתתה אל לבה, כי היום, לראשונה, קרעה את סגור לבה לפני רם ותגד לו ולא כחדה, כי בשורת המות תפעמה לעתים. היא תמות במהרה בקרוב מעצמת אהבתה את רם – ועל זאת תגיל ותשמח, כי תאהבהו בחייה, ואדיר חפצה לאהבו גם במותה, להתשיר לו את מותה, כאשר כל חייה קודש הם לו. יעל הגישה את כף המרק אל פיה, הגיעתה אל שפתיה הביאתה אל חכה, אך לפתע כמו מחנק אחזה. לא יכלה לגמוע אל קרבה את הכף במלואה. הנוחם הכה על אודות רם, כי בשבתו לבטח עמה לא ידע רעיון בליעל אשר עלה בקרבה זה עתה למות אליו, למותת נפשה באהבתה אותו, לשלח את מותה אל קרבו כרקב בבשרו. עדנים לאין קץ תחוש במות נפשה על קדושת אהבתה. ואליה יגונב שמץ עונג גם בזאת, כי יכאב לב רם במותה ונפשו תתעטף עליו באבל ללא מצרים. הה, בליעלית כאשר הנני! בת⁻מרי, סוררה, רעת⁻לב, רעה, רעה אנכי!… תהגה יעל במרי בשתה. אך לא תוכל לכלוא את דמיונה מלשלח גם ברם את מלאך המות, למען נסות את אהבתה אליו. על אפה ועל חמתה יעברנה רעיון לרגעים, כי תחפוץ במות רם למען תרד במעלות המות לנבכי אהבתה. לדעת מה דמוּת לארץ החיים באין רם בחיים, מה תואר והדר לעולם ומלואו, לכל יצורי⁻אנוש ולנבראים כולם באין פני רם מתהלכים עמה.

ככה תשב יעל נוכח רם, תשבע בשמחות את פניו עד ארגיעה וחיש מהר תעטוף את נפשה באבל כבד על מותו, תמיתהו ותחיהו חליפות, תאכילהו מעדנים ותשים בו ממרורים. את המות תשים בצלחתו ובכנפי הנצח תסוכך עליו, תאבדהו למען תשוב ותמצאהו מפעם לפעם. לא תאבה כי יהיה לה רם לחם התמיד ודבר יום ביומו, בלתי אם לחם אשר פניו חדשות תמיד ודבר⁻חפץ אשר אין על עפר משלו. כי תשית את רעיונה ברם ישן ובא בימים, הלא אך תחללהו. אך רם חדש ורענן עמה תמיד, זה עתה עלה מן הרחצה לשטוף מעליו כל הימים והשנים, רם בן⁻בלי⁻ימים, חף מחלאת העתים, כל דופי⁻זמן אין בו. רם בן⁻יומו, בכל עת ובכל שעה.

– מרצחת כאשר הנני! הו כי איש הרגתי לאהבתי וילד למען הנעם את חברתנו – הגתה ברוחה בעוצר⁻יגון. ועוד מעט ופרצה מפיה זעקת⁻שבר או דבר⁻ודוי למצער, כי ידע גם רם מה נשחת לבה בקרבה. אך היא לא יכלה להרשיע את נפשה רב מדי. ותשקוד חיש⁻מהר להעביר את חטאה מעליה באמרה אל לבה לצדקתה, כי הלא אך בחזיון⁻דמיונה תרצח נפש את אשר תאהב, למען ישוב ויחיה לפניה באור⁻חיים גדול ועז שבעתים. אך לא מות⁻דמים תתן לו, כי אם ענן המות תעביר עליו להגביר בחלפו את טוהר הצחצחות אשר לתארו. כאשר יהיה משפט העננה, אשר תכס לרגע את זוהר היקוּם, ויהי בנסוע ענן, לו קטן ככף⁻איש, אף כי גדול וכבד, הלא תיף אף תצהל תבל בחמדת⁻חן. כי כל פאר ביקוּם יקח לו תרומה גם מן הענן, כי הענן במופעו שת נוספות על ההדרה השפוכה מסביב ובהימוגו יהיה אף הוא לזהרה רבה להעלות פלאים כל חזיון הוד והדר. ושבעתים ליפעה בבוא עם הענן רוח⁻סער ומטר⁻נדבות ירד ארצה. כי גשם⁻בכות הלזה, המעט כי יפזר ענני⁻קדר במרום, ישלח רוח חדשה על פני רחבי תבל כל בה ירוחץ ויזורה, ולאחר זאת כל בה ירונן וירועע, אות כי תבל פשטה מעליה את בגדי אלמנותה וכל צפורי⁻כנף ישובו בתום הסער להרנין לה שיר הכלולות וכל עצי היער ירננו וימחאו כף. אף יעל פשטה במהירות הבזק את בגדי אלמנוּתה, כי לא מת עוד היה רם לעיניה, בלתי אם חי, חי מאד, חי לעדי⁻עד. ויעל לפתע, מבלי דעת נפשה, מחאה כף אל כף.

וישאל רם:

למה זה ועל מה זה תמחאי, יעל, כף אל כף?

ולא ענתה יעל אל רם לאמר, כי היא מחאה כף אל כף עקב אשר מחתה מעמו את עב המות, כי היא לא אמרה דבר. ותהי כמשתאה וכמשתוממת אף היא על פועל כפיה. ולאחר זאת צחקה על מעשה⁻כסיל זה באזני רם.

וישאל רם:

– ולצחוק זה מה עושה, יעל?

ותען יעל:

– זכר הכלב המתהפך בתחבולותיו וברוב להטיו עלה בזכרוני לפתע ואצחק רב צחוק.

ויצחק אף רם עמה.

ותשאל יעל:

– ואתה, רם, על מה צחוקך?

ויען רם חיש⁻מהר, כמו מענהו נכון היה עמו בטרם נשאל:

– לצחוקך, יעל, לבי יען תמיד את צחוקו.

ולא ידעה יעל בלב נכון אם הגיד אליה רם את מענהו במלוא תומו או כי אף הוא שם לו סתר⁻לשון וכמוה יצחק לרעיון⁻סתרים אשר יפעמהו בזה הרגע ולה לא יגיד. והיא לא אהבה אשר רם יסתיר ממנה מאומה או כי יכחד אף רמז קט תחת לשונו. ותאמר בלבה בתלונה מרה: הצדקה לי לסובבו מעט⁻קט בכחש שפתי, כי אשה רפת⁻אונים אני ולא לי העוז והתעצוּמות לדבר תמיד אמת במלואה. אך הוא הגבר בעוז, רם החסון והאמיץ אשר לי, הלא לו נאה ולו יאה כי יהיה לבבו תמיד ערום לנגדי. ותרגז בסתר לבה על אודותיו. אך על לשונה לא העלתה תוכחה אף מעטה.

– לכה ונלכה, רם – אמרה יעל, אחרי אשר בין כה וכה שלמה סעודתם. כי לא אבתה יעל לשבת עוד אל השולחן. פן יתן לה ברמזי⁻מליו, הסובבים על ציר הצחוק, פתחון⁻פה לרמזי⁻מדון.

ויקומו מעם השולחן ויצאו מחדר⁻אכלם אל בין עצי החורש, אשר בצלי עפאיהם יחסו כל צפרי⁻כנף מיטיבי⁻שיר. ושעיר אף הוא ארח עמהם לחברה וילך לקפץ על הגבעות ולדלג על כל תל, כמו נישא הוא במרוצתו במלאכות חשובה לבשר לכל הנבראה, כי צמד בני⁻איש מדושני⁻אהבה יצאו לשוח לרוח היום. יש ויתיצב ליד יעל ללקק בלשונו רגל יעל, כמו יעלוז לבו וירנן רוחו על אודות יעל, אשר לה פעמי בת נדיב ובלכתה תשחק תבל לעומתה. באפו יחפור שעיר, יעמיק רדת בנבכי האדמה, כמו עם לבו לבשר גם למצוקי⁻ארץ, כי יעל הנה היא הולכת, הנה היא באה.

אך יעל הפעם לא אל מצוקי⁻ארץ תביט, בלתי אם אל אראלי⁻רקיע. יעל בצעדה לימין רם למרומי השמים תביט. הכי יען אשר תחשק אף היא להיות בת⁻קוממיות כרם? או כי בלכתה עם רם תביט למרום, למען תדע מה מספרים לה השמים במרומיהם על מעמקי האהבה ומסתריה, מה ילדי⁻ענן יופיעו, יצמחו למרבה החן והתפארת?

וזאת ליעל, כי אחרי נחשים תלך ונחש תנחש תמיד אף תשאל לאותות, אם לאותות השמים ואם לאותות הארץ. אין בטחון בלב יעל. אין חדוה מוצקה בה. אין לה אמונת⁻אומן באושר בל ימוט, הכי גם כל רגש נכון ובוטח באשר הוא אין בלבה? בושה ונכלמה היא לעיני רם שכבה לה. רך לבה ורוחה נמסה לרגעים כהיות השלג בחום השמש. אהה, כי קור הצער וחום האושר, שניהם גם יחד יעשו שמות בנפשה. לא תוכל עמוד לא בקרה ולא בשרב, כמו לא מעפר תבל זו נוצרה היא. לולא רם מעוזה לא יכלה להתהלך בארצות החיים. רוחה נדה ונעה תמיד כשכורה. רם לבדו מחזיק אשיותיה ותומך רוחה ועם רוחה גוויתה. והיא תפחד רב פחד על זאת כי ברם לבדו תראה חיים וכל משענה בו.

וענני⁻מרום הדקים והרזים הרו ללדת עבים כבדים ושמנים. ותבט יעל ותרא עננים גועים, גוועים, בוכים, מצחקים, לובשים צלמי⁻דמות לאין קצה. נוהרים כעדרי⁻צאן וכאורחות⁻גמלים וכלהקות⁻צפרים וכעדת⁻כלבים וכקהל בהמות⁻שדה וחיתו⁻יער. כבודה רבה ותכונה גדולה בה, וכל אשר חיים בו אף המות יעטרהוּ, כי העננים חייהם הוא מותם. אף גם בלכתם למות יצוו דבר⁻מה, דבר⁻בשורה, אף כי לא בכל עת יבשרו את הגשם. או כי יען ישאו עמהם בשורת הגשם, לכן את הכל יבשרו.

ותשא יעל את ראשה למרום, למרום, ותשאל בעננים על רם ויעל, על כל המוצאות את רם עם יעל ואת יעל עם רם. ויעל ככה העמיקה הגותה ברם עד כי נשכח כליל מלבה, באשר הוא נהיה לב מלבה ועצם מעצמה. ותרא יעל עננה קטנה ראשיתה ככף איש והנה היא גאה ותהי כעין העוּגה בצלמה. וכאשר ראתה את העוגה במרום קמה וגם נצבה לעיניה כמו חיה עיר רבתי. כי העיר אף היא מעטירה כעוגה וחזות העוגה בכל תועפות מראותיה. לחם נוציא מן הארץ. כל ירק וכל פּרי למינהו בלב הגן והשדה הם. אך הקריה היא מחצבת העוגה וכל מלאכת⁻מחשבת למעשה התופינים והמגדנות בה מקורה. ויעל הביטה אל העוגה בשמים ותדמה בנפשה, כי כל עיר הרעשים באה ביעף למרומי השמים ותשכון שמה. ותעצב יעל אל לבה, כי הקריה במחלפותיה תרדוף אחריה גם אל הגולה אשר פה. ואחרי אשר ברחה מעמה למטה קמה והמריאה שם למרומים. ובעקב עננה⁻עוגה רבצו עננות אחרות ויפרצו וירבו עד למאד.

ותבט יעל ותרא והנה עננה כבשה וענן שור וענן גדי וענן פר וכלב וחתול וסוס בן רעמה ותרנגול אשר כרבלתו אדומה באודם עז, ואין קצה ליצורי⁻עננים. וכל היצורים יחד פשטו על עננה⁻עוגה ושתו סביבותיה לאכלה חיים, פרוסה אחרי פרוסה. אך ככל אשר יאכלוה בכל פה כן תגדל ותפרוץ ותהי לאלפי רבבה. כמו זה דברה לכל: יאכלו ענוים ישבעו מבשרי, ולי לא יבולע. ואחרי אשר כל המתאוים תאוה אכלו מעוגת הפנים אשר בשמים, קמו זה על זה לבלוע איש את רעהו חיים או לטרוף ממנו טרף. ותאכלנה כל הבהמות והחיות אשה את רעותה ותהיינה כזוללות ולא אמרו די. וברבות המאכולת יצאו אנשים מעם הבהמות והחיות לשחק, ופני רבים מהם כצלמי⁻אנשים מבני הקריה, החקוקים בזכרונה.

היטב זכרה יעל יום בטרם הכירה את רם והיא יושבת לנפשה בבית⁻מטעמים ומן העוגה תאכל. היא אז טרם ידעה כי רם חי וקיים על פני ארץ רבה. ועל זאת עוד היו עיניה פקוחות לרווחה בצלמי⁻אנשים, כמו דבר לה עם כל אדם. ותשת את מבטיה בכל היושבים והעומדים על סביבותיה. איש ותופינו בפיו. רבים ושונים למראה⁻פנים ולמספר שנות⁻חיים היו הנאספים: גברים, נשים, בני נעורים, באים בימים ואף שבעי ימים. מה נפלאו בני⁻אנוש באכלם ממתקים וכל מעדנים. אם בסדר מאכלם ואם בארשת פניהם, אשר תען בם טוב טעמם וחושם הבוחן. כי הילד ינחש בטעם העוגה את כל הנצורה, והבא בימים יאכל בה את קובעת הזכרונות. הנערה תמצוץ מקרב מיץ מתקה רון נשיקות אהבים. אפס איש יגיע⁻כפים יעמוד נכלם מעט באכלו אותה בחפזון, כמו לא יאתה לו איש השרירים, המוצקים, למשוך נפשו בטובה, אשר תוכה צפון עדנים ותפנוקים. אך אשה צעירה תשרוף בחמת⁻פיה באכלה את אש הנעורים אשר תחסוך לה גחלת אחת היום ואחת מחר, לה לנפשה, מעם השלהבת הגדולה אשר תחברה באש⁻חשק עם אישה ואלופה. ותהי בעיניה כמו עוגה זו גנובה היא אתה מעמו לאות ולתעודה אשר עוד נותרה בה קוממיות מעט. לזאת תמתיק לה בפיה לא לבד מאכל⁻משמן כי גם סוד שיח תמתיק לה עם נפשה, סוד⁻שיח אשר לה, לבדה, באין אלופה לנגדה. היפלא הדבר כי הנער השובב, אשר סר אולי אל בית המגדנות בחפזו, בברחו מבית אביו או מבית⁻ספרו, לסעוד את לבו כמתגנב, יחוש בעוגה את טעם המים הגנובים רב יתר מאשר את מתקה, או כי תחת שטנה להוריו ולמוריו יאכל בעוגה את אהבתו לנפשו או את אהבתו לדרורו.

ככה יאכלו האנשים תמיד באשר יאכלו רק את האהבה. כי האהבה היא מלח הכל, היא הלחם, היא הבשר, היא הדם, היא הנפש, נפש כל חי. בראשית היתה האהבה, ורק זו תיקרא בשם אהבה אשר היא ראשית וטעם⁻בראשית לה. אכן, בכל מאכל יאכלו את האהבה, אף כי במאכלי⁻מעדנים, בכל עוגה וממתק. כי הלחם הוא לחם⁻חוק. אך אין עוגת⁻חוק. לזאת גם הבהמות והחיות והאנשים וכל יצורי⁻מרום, אשר דמוּת עננים להם יאכלו בכל פה את העוגה: אש תצא מפּיהם לשרפה את הטובה, היפה, המתוקה, “הוי כי בית משרפות גדול היא תבל…” – תהגה כעת יעל בבכי חנוּק. הכל ייאכל ויישרף עד תום. את אשר יאהבוּ היטב אותו יאכלו בכל פה. וכל אשר ינעם לחיך יהיה בכור⁻קרבן ובחיר⁻עולה. אף יעל אך עוגה הנה, עוגה מתוקה, להיאכל ולהישרף. ומה היה לו לרם, כי לפתע אף הוא הביע דברו, בשיתו מבטו ביעל לאמר:

– מה נעמת ומה יפית לי זה עתה יעל, כה מתוקה את לעינים, יעל. מה לך, יעל, כי יפיפית ככה ואת מתקך אחוש הפעם, כאשר לא חשתי אף פעם? – קרה רם בעוצם⁻רגש ובלהט⁻שפה, לא הסכינה בהם.

ויעל בשמעה לפתע את מהלל מתקה בפיו, בעת הגותה אף היא במתק תופינים ומגדנות, נתחלחלה, ותרא בזאת אות לא לטובה, אות כי מתקה חיש⁻מהר חלוף יחלוף וכי יהיה מר לה מר. ותסב פניה מעם רם ללא הגה מפיה. ותבט אל המרומים ותרא כי כל הבהמה והחיה אשר שם קמה שנית לתחיה אחרי כלותה מעל השמים, ואף האנשים קמו מעם המתים. וכל יצורי⁻אנוש והבהמה והחיה ערכו להם משתה במרומים, משתה⁻שמנים, משתה⁻דמים, משתה אש ויין וכל טוב סלה. אדם בהמה וחיה מבוללים יחד, ישחקו ברוב נחת, יעוו פנים, יבראו צלמים למכביר. ושעשע יונק על חור⁻פתן וגדי ירבץ ליד הזאב, ואדם לאדם הנה הוא זאב, הנה פני אריה לו, הנה תארו כגדי. “גד גדוד יגודנו” – תלחש אל נפשה מקרא מפורש אשר תזכרהו מלקח טוב בנעוריה, והשמש התלקחה לפתע ותהי שריפה גדולה בשמים, ויהי שם הרג רב וימוגו כל היצורים ויהיו המרומים למהפכת אלהים. ויבוא נץ ביעף כחץ שחוט וידא על כנפיו אל הצפור אשר צמחה מתחתיה. אך הנץ את הצפור לא בתר.

ותפול על יעל חרדת אלהים, לצפור או לנפשה נחרדה כליל. וזאת ליעל. כי תתחלחל על נפשה לא תגיד מאומה לרם. כי רק את אהבתה תתן לו ולא את חלחלתה. מה ידע גבר ומה יבין לחקרי לב האשה ולחמוקי רגשיה? מכוס התענוגות ישתה עמה יחד, אך את קובעת התרעלה אשר בתענוגות תשת האשה לבדה. חיים יראה גבר עם האשה אך לא יחפוץ לראות עמה מות. ויעל אדיר חפצה לבלי הפרד מעם רם בששונה וביגונה, בחייה ובמותה. ויען כי תצחק תמיד תחת בכי, לכן להגה בשפתה תחת לדבר אליו מפורש בשום שכל. ותאמר:

– מה טוב ומה נעים לחיות עמך עד עולם, אך אנו נמות, נמות.

וירגז רם ויאמר:

– זו רעה חולה בך להפוך כל חג לחגא. היטב חרה לך כי כה טוב לנו היום, כי כה אושרנו. אך מה לך, יעל, נחרדה ככה?

שאל רם ברתת, כי לפתע שת מבטו בה ועד למצולת רוחה.

ותישיר יעל את מבטיה אליו ושני אישוניה נרעדו כשתי שלהבות בסופה בדעת יגון וחטאת גם יחד. ותען לאמר:

– סלח נא, רם, מחל נא לי…על אשר כה נחרדה אנכי. עזה כמות אהבתי לך, וככל אשר אהבך נאמנה ככה לא יאמין לבי בי כי אראה עמך בטובה רבה.