א    🔗

רם ויעל רחש לבם הגיון טוב לעזוב למועד קצר את נוום בקריה ההומיה ולבחור מעון לשבתם בחיק הכפר השקט או בסתר היער, בקרן בן⁻יפה⁻נוף, הרחק מתשוּאות אדם ומתהפוּכות המקרים בפלגות⁻עם, לישב לבדד על מלאת אהבתם.

ויהי בלכתם לתוּר בארץ וימצאו חורש מצל על גבעה רמה ונישׂאה צופיה פני נחל זך. ובמרומי החורש ניצב בית⁻חומה נטוש והוא רחב⁻ידים ועליו שומר אחד זקן שׂבע⁻ימים הולך על משענתו.

ויחמדו רם ויעל בלבם את המקום ויאמרו: אך טוב הוא לשים בו את משכננו להיחבא משאוני תבל, לבעבור נראה איש את רעוּתו עין בעין, באין זר בקרבתנו, על כל המוצאות את רוחנו ועל כל מסתרי מחשבותינו וצפונות הגיגינוּ, לבל ידח ממשקפת אהבתנו אף שרעף אחד ממורשי לבנו.

ויעמדו רם ויעל משתאים ומחרישים עת לא מעטה, למראה ההוד השפוך על פני המקום ועל כל סביבותיו, ויהיו כאנשים אשר עברם מקסם, כי לא ראו מעודם חן כזה כלול בהדרו. וכאשר ראו בעיניהם כן תמהו בפיהם לאמר: מה זה ולמה זה נעזב מקום יפה⁻רואי זה מאדם, עד כי לא יישמעו בו לא מצהלה, לא אומר ודברים ולא כל קול אדם בריעו, ואך צפרים תהגינה ותצפצפנה פה לאין⁻קץ?

ורם בלבו ענה ואמר: – אין זאת, כי נהדר המקום רב מדי מלשבת בו.

ואף יעל הגידה אל נפשה:

– לא יוכל לב לכלכל יופי בשפע רב, כי היפה לבלי⁻חוק אחריתו סבל לבלי⁻נשוא.

ורם אשר רוח תבונתו תישאהו תמיד הרחק מכל חזיון נבדל למרומי ההגיון הכולל נבדלות לרוב, שיוה חיש⁻מהר למראה היופי הזנוּח צלם⁻חוק, באמרו בסוד שיחו עם נפשו, כי צו⁻עולם הוא להיות כל דבר אשר נעלה הנהו, הטוב מאד והיפה מאד, החנון מאד והנאצל עד בלי די, נאצל מעם האדם ונטוש מכל המונו. אף שב וזכר בתי⁻חמד רבים מתנוססים ביפה⁻נוף, אשר תחזינה עיני התייר על פני ארץ רבה, ואף הם שוממים, באין יושב בהם. וזאת היא אל נכון הסיבה: יופי הסגולה השפוּך על פני מראיהם אך זה משפטו למסוך אימים באנשים, אשר במו ידיהם או במחיר רכושם עמלו להקימם, עד כי לא יקום בהם רוח לגור בצל קורתם.

היטב ידע רם, כי היופי במכללו, יען כי הוא מחזה⁻תלפיות, יעלה תמיד בלב הצופה זכר התל אשר בקרבו יטמן עפר כל אדם בבוא יומו. ולא לשוא יאמרו המושלים, כי היופי כמלאך המות מרבה⁻עינים הוא, אשר מכל עין ועין בו נשקפת אימה גדולה ורם גבר חילים לדכא הגיון רע זה, אשר צץ ופרח בלבו כמטה⁻זעם, אף לעקרו כליל משרשו, לבל ייוודע ליעל בניד פניו ובארשת מעט כי בא אל קרבו. הכי לא מטה⁻זעם זה מקל⁻חובלים הנהו ליעל הנאוה והמעונגה, אשר בכל חזוּתה שפוך חן אין משלו?

וישו רם למראהו דמות תם ובוטח, אשר אין בלבו שמץ הגיון⁻עקלתון וחקר⁻מופלא. אך יעל ניחשה בין כה וכה, כי רבה התכונה בהגיוני רם, כי עין בוחנת ליעל וחוש מבין להתחקות על צפוני מחשבותיו ורגשיו. בשגם משכבר עשו אמנה ביניהם, אם גם בלי אומר ודברים, כי אם רק ברחשי⁻לבב, לכונן במרבית השעות והרגעים, ככל אשר יהי לאל ידם, את מערכי רוחם על הציר האחד.

ויען כי לכל תיכלה יש קץ, הקיץ הקץ גם על הזות התדהמה, אשר צללו בה לראשונה, ויתנו את לבם לדבר את השומר הזקן על אודות הבית, אשר חמדו אותו לשבת בו, וישאלו מעמו לנקוב את שכרו ולהגיד להם את סדרי הבית וחוקותיו. ויגד להם השומר הכל באר היטב. וימהרו לשקול על ידו את מכסת הכסף אשר שאל מעמם, ויבואו לגור בבית יפה⁻נוף.

ויהי אחרי אשר ערכו את משכנם כיאות, לשים סדרים במערכת כליו ורהיטיו בטוב⁻טעם ודעת ולשית עליו נוספות כל עדי ומקשט, אשר הביאו עמם מן הקריה, למען רבות חן על פאר וברק על זוהר, הלא הם המרבדים הרקומים ביד⁻חרוצים, התמונות והפיתוחים מעשה ידי ציירים וחכמי חרשים – כי רם לא חסך כל עמל מנפשו לפרוש חופת⁻תפארת על ראש יעל, אשר נחזתה לו כעצם התפארת בצלם אדם – ויראו כי ארכה עליהם המלאכה רב מדי, עד כי עוד אחת מעט ירד עליהם הלילה ויאמרו איש אל רעהו: הלא עת היא לנו לצאת מן החדרים האלה בטרם יפוח היום וינוס כליל, להשקיף על כל מראה⁻עינים בהר ובגיא במועד בין הערבים. ורם אשר זה חפצו תמיד להעליס את לב נאהבתו בלשון⁻למודים אשר בפיו ולהלביש את יפי חנה גם במחלצות ניביו הנאוים, בשגם היטב ידע כי יעל, אשר נפשה קשורה בכל סלסלה ומלמלה, תנהה גם אחרי המלמול המסולסל להפליא, הפטיר בשפתו לאמר:

– מה טוב כי נחזה עוד היום, בטרם נערנו מעל כפות מנעלינו את אבק הקריה, הרחוקה למדי ואף הקרובה רב מדי, כמו ניצבה היא עודנה מאחורי כתלינו, מה טוב כי נחיש את פעמינו מהר⁻מהר לחזות הליכות השמש – זו העקרת אשר לבית⁻אל, אשר פינו יקבנו תבל, זו הגברת לאדון הכל, יוצר העולם – בצאתה למסע הכלולות נאפּדה מוקדי⁻אש, בדעתה היטב כי הלך תלך לגווע. ובעת לכתה תצוה עת⁻דודים לסהר במרום להתרפק עלי תבל, אם גם עוד תיאבק שמש על שׂרידי אש וחיים בה ותחגור מפעם לפעם חגורות⁻אש לבשרה לשלוח אש בקמתה, אשר תצער מפעם לפעם עד כי תלך תמס כליל. מה ייף המאבק במרומים עת תשכון שלות⁻השקט על פני ארץ רבה מתחת.

אך רם ויעל לא צלחו לבוא אל המוקד במועד הנכון ולהרוות את רוחם המשחרת מאבק⁻איתנים בקרב מוקדי⁻אש במרומים. כי היה דבר רם אליה.– וכל דבר⁻פיו הוא חוק ליעל – ללבוש את מעילה הדק יפה⁻רקם, שי לה מעמו בטרם עזבם את העיר. ונסיבות שתים לזה הצו: כי לא יפוּח בבשרה רוח בין⁻ערבים קרה. אף זאת: מעיל⁻עדי⁻עדיים זה תאוה הוא לעיניו. המעט ליעל נסיבות שתיים? עוד אחת לו בפיו: עז חפצו כי עיני תבל וכל מלואה תחזינה בהדר החן כמראה המלכה אשר ליעל בצאתה בין הערבים, השקויים יגונים ואש המתלקחת ודועכת חליפות, והיא, יעל, צועדת בהוד כמו לא נבראה בבשר ובדם היא, בלתי אם מטוה דק עשוי כעין קשת הגוונים הבוערים אשר לא ידעכו עד עולם.

ותחפּש יעל בקרב מלתחותיה את מעיל רב הגוונים ובוששה למצאו, אך נמצא לה לקץ מועד והם נחפזו לצאת.

ובין כה וכה אחרו למועד גויעת השמש ולא ראו עוד במאבק. ויהי הדבר הזה אות⁻דאגה ליעל, כי לא הצליח חפצם הראשון במקום החדש הזה. ותרגז מעט בלבה על רם, כי לא ידע עת לכל חפץ. אך לא נתנה את לבה לרגוז גם באומר⁻פה. ויהי להיפך, כי לבשה חן רב והתרפקה בתחנוּנים גדולים על רם מחמדה. אף הגידה בשחקת⁻נחת:

– שׂים עינך, רם, מה נאה המקום הזה בשעה הזאת. שלות השקט תשכון במרום ממעל ובארץ מתחת. לא פרץ, לא צווחה ביקום. אף העננים במרומים לא עוד ירעו זה לזה ולא ירדפו איש אחרי רעהו לבלעו חיים. השמש לא עוד תתפלש בדמיה, הס השלך גם בכל עצי השדה, אף עלה נוע לא ינוע, חופּת⁻שלום פּרוּשׂה על הכל. אף אתה, רם, שים שלום לי ותהיה הבטחתך נאמנה לי, כי תמיד⁻תמיד, תמיד שהוא עד עולם, ישכון שלום⁻אמת בינינו, ואף אם אכשל פעם בלשוני, יען כי לא נכונה תהיה רוחי בי, אתה, רם, תחכם ממני לבלי לענות לי כאוולתי, כן, רם? הלא אתה חכם גדול תמיד.

היה עם לב רם לענות אף הוא חלקו על כל אשר השמיעה יעל באזניו, אך עיניו אשר תרו על סביבותיו נשאו גם את רוחו, עד כי הביט על כל המראה בעיני נפשו, וירא והנה מעטה חלום פּרוש על הכל. ויפן אל פני יעל וירא כי גם לה דמות אשר נצודה ברשת החלום. ויבן כי גם שיחה בפיה נבע ממקור החלום, ולא קם בו עוד רצון להוכיח לה באמרים, אם את צדקתה ואם את משוגתה. כי מה הגיון להשמיע דברים מתלהמים באזני איש תפוש⁻תנומה? ומי לידו יערב, כי אף הוא לא נסוך⁻חלום הנהו? ובבואו לדבר לעת הזאת, הלא תתמלטנה חלילה משפתיו דברים אשר לא כן. על זאת הבליג על חשקו להגיד ליעל מענה⁻פיו ויעצור בלשונו. אך לא עצר את רגשו להשיב ליעל בחרדת מגעיו כפליים אהבה, תחת אותות האהבה אשר הוכיחה לו זה עתה ביצורי⁻גווה המתרפּקים עליו.

ויעמדו שניהם מעט⁻קט ויהיו כחולמים. ואף בלכתם לאחרי זאת לא נכונו להם צעדיהם. כמו החלום אפפם בקוריו ללא הרף. ויהגה רם בסתר נפשו: אכן, חלום⁻מקסם שפוך בכל. והכי בהקיץ נהיתה לי יעל, או כי רק בחלום נודעה לי? אפונה אם באמנה יעל היא ויעל לי. הלא ייפלא כי תהיה יעל כזאת בעליל וכי היא נוצרה ביד האל.

ויאמר רם בקול דממה דקה, כדבר אל נפשו:

– מה נפלאת תבל זו, אשר תעמוד תמיד בבתוליה, כמו טרם ידעה איש. ואתה ראשון אדם נוצרת בה. הביטי, יעל, וראי: הלא דמה אדמה, כי ששת ימי בראשית קמו ונהיו לעיני, וכי כל הנוצרה הזאת אך זה עתה הגיחה מרחם האל.

– ואף אהבתנו נהיתה זה עתה לאגודה, אשר נוסדה על פני ארץ רבה – ענתה יעל בלחש⁻אין⁻קול⁻ כמעט, כמו נפשה יצאה בדברה. אך עוד אחת מעט ותשב ותתעודד ותפטיר בקול עז ובוטח – אהבתנו נהיתה זה עתה ומעתה ועד עולם.

אך התמלטו המלים האחרונות מפיה וראשה שח בחרדת⁻חפזון, כמו עמו שחה גם נפשה תחת כובד מליה, אשר יצאו מבלי משים מפיה. חיש מהר אפפתה בושת, כמו לא משפתי פיה ניגרו ניבי הרהב האלה, כי אם לב זדון אשר עמה פּער תהומו, למלט משם רחשיו הנסתרים אשר ישוקו בהמון גאותם. ולאחרי זאת צעדה יעל נכלמה לה תחת מכות הנוחם, אשר לחש⁻פתן לו לאמר: איככה נועזת לדבר ככה לא בחכמה, כי תבקשני לך אהבת עולם, ואף מעולם ועד עולם? ואם גם הרית את רעיון המשוגה הזה, איככה הגית אותו? בשגם לא בשכל הוא לבטא הגות נסתרה בטרם עת. הכי לא תדעי, הכי לא תביני, כי אשר נהגה בטרם זמן, אף אם תוכו רצוף שכל טוב, אך דבר⁻איולת הנהו?

אפס נכונה היא כי הגיון⁻עד⁻עולם, ואף מעולם ועד עולם, היה רעיון⁻שימורים, אשר שניהם יחדיו, רם ויעל, הרוהו ונצרוּהוּ בסתרי⁻רוחם איש לנפשו, ואל לבם נתנו לבל יעבירוהו חלילה על דל שפתם. הלא למען זאת הרחיקו את משכנם מהמון הקריה אל נאות⁻שדה, לבעבור תהיה אהבתם נבדלה להם ובחביון הדממה, אשר תוכה רצוף עמקי צפוּנות ונצוּרות, תכה גם אהבתם שורש למעמקים עצומים – מעמקי שרעפים ומעמקי ימים ושנים – תפרח ותשגשג ותשלח פארותיה עד לקצוי הנצח. כי דבר שבתם בקריה הגדולה בתוך ערב⁻רב ולכתם תמיד בין מפלשי ענני⁻אדם, הנוהרים בחוצת ובשווקים, היה להם למקור מבוכת לב ושממון נפש גם יחד. כי לא לנאהבים שאון תבל ושעט מצעדים. בשגם לא דבר להם עם כל האדם הרב הזה, אשר כל מעייניו בעמל יומו ובטרפו לפיו.

כי הם לאחת יחרדו בכל עת, כי תהי כוס אהבתם תמימה ומלאה על כל גדותיה ולזאת לא יישפך מקרבה אף נטף אחד. הנכון הוא, כי הם יהיו תמיד שניים, רק שניים, שניים לבדד, בקרב כל הקהל הזה. הם שניים וכוס אהבתם אף היא כמו נפש חיה שלישית, אשר תארח עמהם לחברה ומבלעדיהם לא יחיו עוד כל נשמה על כל סביבותם. ויען ככה, הלא משפּטם בעיני כל עובר ושב, אשר יחדור אף במעט לצפוּנות לבם – והנאהבים הלא יגלו בכל עת את סודם הכמוס אף לאלה אשר לא חוננו בעינים בוחנות, כי מעצמת רגשם לבם שפוך להם על פניהם – כמו צמד⁻קושרים הם, אשר לא יתערבו עם שונים, ואף בהתערבם למראה עיניים יפעלו את מעשיהם במחשך ובמחתרת ילכו ויבואו. ככה יעשה זר מעשהו ויצעד כגר וכנכרי בקרב⁻המון⁻עם ועדה איש אשר חרך ברמיה את צידו או אשר יחזיק בכיס בגדו אבן טובה אין על עפר משלה, אשר יען כי אחת ויחידה הנה בתבל ארצה ונפלה לו, לו לבדו, לקנין, הלא כמו גנובה היא אתו.

אכן, כצמד⁻גנבים נחזו רם ויעל לעיני רבים בלכתם יחד בחוּצות הקריה ההומיה, וככה נהיו גם בעיניהם. לא עבודה קלה, כי אם עמל כבד עד למאד הוא להעביר בשער בת רבים אהבת צמד⁻נאמנים, אשר כבודה פנימה. הייפלא הדבר, כי פחדם לאהבתם וחרדתם לה ממורא העיניים הצופיות כמדקרות חרב, השוקקות בקריה, מוטטו לעתים גם את בטחונם בה, כי היא כצור⁻סלע בלב המים הזידונים תעמוד איתנה ללא חלחלה מעט וללא שמץ שׂפק. ויען כי לא בטחו באשרה לא בטחו גם באמתה ומפעם לפעם ניתכו על לבבותיהם מכות הנוחם, פן לא תשכון בקרבם האהבה במלואה, פן לא נכונו לה ימים ארוכים, פן יעשו רק שקר בנפשם, ואיש את לבו וגם את לב רעהו יסובב בכחש. על זאת רחש לבם אחרונה את ההגיון הטוב לעזוב עיר ומתים ולהקים להם, ולוּ למועד לא ארוך, משכן מעט בנוה⁻דשא או בחביון היער, להימלט עם שללם, אהבתם, זה טרף⁻בן⁻נצח, או זה הנצח הקטן, אשר פינו יקבנו אהבה, זה אבן⁻חן, אשר ידי⁻אנו תמשינה אותו ממצולות הזמן הבוגד, להימלט עם השלל הזה אל מקום מסתר ולהסתופף בצל אוהל תם, למען תהיה גם האהבה תמימה כאוהל התם.

זאת כי גם זאת. נמשלה האהבה בקריה לצדף צף על פני געש גלים, אשר לא תבחן אוזן בהמיתו בעיים דכי המשברים. ולא כן בקחתנו את הצדף מן הים והלאה לשימו ליד בדל האוזן, כי אז יתן הצדף קול המיה רבה כים ברעשו. או אז יהיה הצדף ים לנפשו, ים קטן, כי קול הים עולה מקרבו כריעו, לאמר: אף הוא בקטנו הנהו הים במלואו. כמישנה⁻חם זה תהיה להם האהבה, אחרי אשר ימלטוה מסאון הקריה ומהמונה.

ככה דימו רם ויעל. ולזאת גמרו אומר לעזוב ים הקריה הסואן ולחפש פינת⁻מיקלט לצדף אהבתם, למען יוכלו בשבתם לבדד לשים עליו את עינם הצופיה ואת אזנם הבוחנת, להשקיף על כל ברקת צבעיו ולהאזין לכל צלצלי המיותיו, או אז תישקל אהבתם במאזני האמת והיקרה מפז. וכאשר ישקיפו עליה בעיניהם הפקוחות לרווחה, ככה יכרו לה אזנים נרחבות להקשיבה עד חקרי הגיוניה, אם טרם נהיתה להם למצות אנשים מלומדה, לדבר יום ביומו וללחם⁻חוק. כי כל אשר החוק חותמו, אך יכה את הנפש בשממון ויוביש בה כל לשד, ואשר חוק הנהו לא יכירנו עוד החג, כי החול יאכלנו עד כי יהיה תוכו ניחר. ורם אשר רוח⁻תבונות תפעמהו תמיד לבטא לחפצו בניבים בהירים כל הגיון⁻לב סתום ומעומעם, השׂכּיל לישא את דעו בדברים נמרצים גם על האהבה, באמרו, כי הטוב וכל נאצל נמשלו לעץ, אשר מדי יום ביומו יצמיח את פּריו. אך גם מדי יום ביומו נכונו לו מוראי השלכת. לא ישכון הבטחון בלב העץ עד עולם, כל עוד יהיו בארץ ברקים ורעמים ומטרות⁻עוז.

עוד הם מתהלכים ברגש, מחרישים בלב הערב, הפורש עליהם כנפי חלום, ויעל הפריעה בחפזה את האלם, אשר יהיה לעתים מראה לנפש, ותביע במו פיה מלים, אשר בהיותן ספונות בקרב לב יהיה זהרן כזהב החכמה, אך בעברן מבעד לשפתים תהיינה למרום האיולת, מעתה ועד עולם. אף זו: מעולם ועד עולם.

אהה, אשר לבש קול לא עוד ישוב לבטן הדמי. ויעל היתה נבוכה ונכלמה מאד.

ותשם יעל כף בקרב כף ותהי כסופקת כף על פּחזוּתה וגודל איולתה לנער שיח פיה, בטרם נהיה לעץ נושא פרי בשל. אך תחת שים לאַל בחמדת לצון את כשל⁻פיה או להשכיח במתק אמרים חדשים את טעם המרי והמרורים אשר למליה הנושנות, הגבירה יעל את מכשלתה בהוסיפה לדבר בזאת כמעט בלא דעת, ואל נכון באפס⁻רצון. נמשלה לאיש אשר בהימעד רגלו אך מעט יוסיף להימעד מעצמת הבהלה, עד כי יכרע יפול וישבור לו זרוע אף קדקוד. כי המשוגה אחת דתה להביא גם מדחה. אף יעל הוסיפה לדבר בגמגום⁻פה על המצוקה אשר תקנן בנפש אוהבת. באין היא יודעת אל נכון פשר רגשיה. זו דרך כסל בנפש האוהבת, אשר לא תדע מה דבר יצוק בה, ועל מה ולמה היא הומיה ככה. זאת לא זאת. כי גם לא תדע אם אור או אופל ישכון בקרבה. אתה תלין תמיד מצוקתה, באין היא יודעת מה מיום מה מליל. מה הקיץ ומה עליל מה חזיון⁻חלום ומה תעתוּעי⁻חושים, מה אמת נכונה כאור הזורח ומה צל⁻בלהות או דמוּת בדים, סנוורים בכל, תרמית לאין קץ. ואך הכאב המציק הוא לבדו כמסמר נטוע, דבר כדרבן, אות ומופת לא ימושו. ומה הוֹיה לה לאהבה, כי ככה תרבץ כמשא כבד על הלב ותדריך את מנוחתו תמיד? הלא יש רגעים ירד בהם עמוד⁻ענן כבד על כל מורשי לב ושכל אנוש יקשה לשאול: מה דמוּת נשווה לאהבה כי נדע? הכי בת השמים היא או כי בת⁻תפתה? האם תביא לנו את הברכה או את הקללה? ולראש לכל: האם היא פרי מעץ החיים לעד או כי רק דבר קיקיון הנהו ומבואיה הם גם מוצאיה?

כזאת וכזאת הגידה יעל ברוב הגיון, אך במעט חכמה, בערב הראשון אשר ירד על מיקלט אהבתם במקום החדש. נשפּכו מליה מפיה והיא לא ידעה, אף לא יכלה לעצור ברוחה. היה היה לה כמו לא היה נהגה בלשונה, כי אם לשונה נהגה בה, או כי יד נעלמה הסירה בחזקה את הרסן מפיה, או כי הנעלמה הזאת הוציאה את מליה מקרבה במלקחים. חמדה את פרץ מליה ולא יכלה לעמוד בפרץ⁻געלה בהתגלות⁻רוחה, אך על אפה ועל חמתה קרעה הלוט מעל שׂפוּני רעיוניה. לא פיה כי אם לבה שׂח. כּלכּל לא תוּכל כל אשר כמוהו כעלה נדף וכציץ נובל. כל אשר לא שורש לו בלעדי⁻עד, אשר לא הנצח חותמו, אשר כל רוח תחלוף ותטלטלהו בטלטלה, אף תעקרהו מני שורש, אשר כל שן כושלת ממלתעות הזמן הבוגד תכרסמנו ותעשהו כאין וכאפס, יען כי מק שרשו. כל עוד רוחה בה תשנא מוץ ואבק ועפר חוצות וכל שצף⁻קצף אשר החלקה היא מכורתו וערשו קברו. רק אשר ינוב ויפרח בגן אַל⁻בלי אותו תאהב ובו תבחר.

ורם לא הביט אל יעל בדברה את הפּחוזות, כמו את בשתה נשא, ובמשׂים גרע ממנה את מבטו, לבל יהי לה כמוכיח. ויהי דמיונו לאיש תפוּשׂ⁻שׂרעפים, אשר כל קול⁻מלים לא יבוא לאזניו. אך לאחרונה לא עצר עוד רוחו מלהגיד לה בעומס⁻קל ובשחוק⁻פה; הכי עת לנו, יעל, לדבר בזאת וטרם הסירונו מעלינו את אבק הדרך לטהר את לבנו ולרחוץ את רוחנו בטל הדמי הזה ובחן הצחצחות השפוך על סביבותינו? הלא יש כי תכבד רוח אנוש מכובד הדרך אשר יכתת בה רגליו בבואו למקום⁻מגורים חדש. ואנחנו רק אל הנחלה באנו ואל המנוחה טרם הגענו. לאט לנו מלבוא חשבון. עוד המיית הקריה משוועת באזנינו והדי⁻רעשיה ירדפוּנוּ גם פה. יעל, יעל, הטוב כי נישא עינינו להשקיף ונטה אזנינו להקשיב. הלא השעה הזאת, המראה הזה, יפה⁻נוף הלזה, כל החמודה הזאת, טרם היו לעולמים. כי קרא האל למועד גדול. בכל השלך הס ובכל התקדש חג. נהיה גם אנו חרשים בחגנו ואף… ביגוננו.

– הה, רם, רם, לאט לך מלדבר על יגון, הגם אתה תתן את פיך להחטיא את לשונך באמרי יגון? אתה,רם, נס השמחה ולפיד הבטחון, לאט לך, רם! – קראה יעל בצווחה נרגשה ותשׂם את כפּה על פיו להסותו.

לא אבתה יעל להביט כל אות⁻חלחלה ולהקשיב לכל צליל נכאים ברם בחירה. הגיון נכאים אשר יסולח לאשה הכושלה, אך לצנינים הוא בעיני יעל בצאתו מפי רם גבר הגאיונים. לא תתן לרם להתגאל בכל כשל⁻פה. רם כאיש גבורתו ולו יאתה להיות איתן ובוטח תמיד. הלא בדבר רם כזאת אך עדות נאמנה היא, כי גם רם ויעל, אשר טרם באו בימים ואף אהבתם אשר טרם שבעה ימים אף במעט, כבר באו בעשתונות הנוגות וכבר נשקו למדי הגות עכורה, אשר תפרוץ מפעם לפעם מפיהם במלים נכאות וכושלות.

ורם התאושש חיש מהר ויצק אל תוך קולו זהב הצהלה הבוטחה ויאמר:

– אף אַת יעל, לאט לך מחרדת⁻פתאום על כל מוצא⁻שפתים, כי המלים במה נחשבות הן? כמוהן כמוץ מתבואה וכעלים הנדפים מעץ⁻חיים.

ובדברו זאת נישא ראשו אל על במחי⁻תנופה אחד, כמו הראש בגפּו המריא את נתיבו למרום. ויעל הגתה ברוחה; למרום יתנשא כי שם מחצבתו. אף זו תכונתו בו חלק היא ממעל. כי לא אנוש כערכי הוא רם, בלתי אם אחד מבני⁻מרום.

– ואַת, יעל, אַל תשיתי עלי חטאת על מוץ מלי – הפטיר רם בשחקת⁻נחת.

אך יעל היסתה שנית את פיו בכפה ותאמר בקול חוגג ונמהר, כמו כל תג בה אץ דרכו לעבור:

– ואתה, רם, אַל תביא אלי כל דיבה רעה על אודותיך. כי לא תיאמן לי בזאת. והכי לא אדם עץ וניבו פריו? בשימנו דופי בניבינו הלא נשלח את הנאצה בנפשותינו. אך לא, רם, רם, מרום אתה ונשגב לי בכל אומר, בכל הגה, בכל הגיג ורחש טמיר בלבך.

ורם אמר, לבעבור ישכיח מלב יעל מדבר⁻עצב:

– הביטי וראי, יעל, מה רבו צללי הליל אשר סביב שתו עלינו. כל עץ, כל שיח, כל גבע, כל נברא באשר הוא, יתרום מני עצמו ובשרו תרומת⁻צל להלביש בו תבל יה כתונת⁻לילה, בטרם תעלה על יצועה לשנת הלילה. אך ככל אשר יזרח אור היום כן תימוג ותלך כתונת הליל. ככה ימוגו מאתנו גם ענני⁻יגונים בזרוח הצפירה. כי גם היגון אך כתונת הוא ולא עצם הנפש. וכמשפּט בוקר היום הוא בוקר הנשמות. האור הזורח בנשמות הוא אשר יגרש את צללי היגונים. אכן, לבוקר משפט. בוקר אמת והגיונו אמת. הלילה אך בּער ופותה הנהו. והבקרים לחכמים נדמוּ. כל בוקר ראשית חדשה.

ותצחק יעל בכל פעמוני צחוקה ותאמר:

– אתה, רם, בוקר התמיד אשר לי וחכם להשכיל אשר עמי. בבקרך אף אני השכם הנני ובאורך אאיר: בחכמתך אחכם ובשמחתך אצהל. אתה המרפאה החיה המהלכת עמדי. בהגיונך תחייני, כי מרום משפּטך כהר האל, אך נפשי בי תהום רבה.

ותאנח יעל בעצם צחקה. אך נכאיה גוועו ונמוגו חיש⁻מהר בחום פיו ובלהט מגע בשרו. ותאמר יעל ותתרפק על רם בחן קולה וברתת גווה:

– שכחתי לך, רם, אף משוגה מעטה בך שכחתי לך, רם. כמו לא מאומה דיברת אלי על יגון⁻יגונותיים. שכח אף אתה, רם, לי את המשוגות הרבות אשר יפקדוני מפעם לפעם. זו דרך כסל בי לדבר לעתים ולא רוחי.

ויהי ברדת הלילה על הארץ וירדו גם השמים זרוּעי הכוכבים עד מטה ויקרבו כמעט על הראשים. ורם ויעל שבו לצל קורתם לפקוד בה את התנומה, אם הנשיה.

 

ב    🔗

וכמו השחר עלה הקיצו רם ויעל משנתם ויקומו וילבשו בחפזה את בגדיהם ויצאו מפתח משכנם לראות ביום אביב צח ובהיר בשחקים, בזרעו את אורו וחינו על כל הר וגיא. ויהי בהשקיפם על סביבותם ולא האמינו למראה עיניהם, כי רב היה המקסם השפוך בכל, כמו ערך להם האל משתה⁻צבעים בתפארה רבה לא שזפתה עין.

וישתאו אל נפשם בדממה; הלא תמול בין⁻ערבים היו כחולמים – ומה המחזה הזה אשר הרהיבם כעת והוא עולה גם על כל דמיון מתמול? הכי כחלום בתוך חלום תראה להם כעת ארץ רבה? ויוסיפוּ להתבונן במחזה ויראו, כי היופי הרב, השפוך בתבנית הבריאה, עמוד יעמוד ביצורי גווה, אף נוע ינוע כעין הצלם הנע או כעין הצפור, בנתרה מבד אל בד. ככה עשה לו גם היופי כנף, או כי נדמה יופי לצבי ולעפר האילים בקפצו על ההרים ובדלגו על הגבעות, אשר כל יד לא תשיגנו ואף מבט העין לא יוכל להדביקנו עוד.

אף רם ויעל החישו את פעמיהם, וכן את מבטיהם, לרדוף אחרי היופי המעופף ולהשיג פאר⁻בן⁻כנף. ורוחם היתה אף היא פּחז ככנף, פן תפסח עינם על קו או תג מן הברקת אשר לנוצה האחת מן היצור המעופף. ויבצר מהם להשיג אף את קצה חפצם. ורם ראה ליעל כי רוחה נפעמה עד למאד, על אכזב הנסוך ביקום, ויחכם למלט מעל הלב משא אכזב בניבי⁻חמד, אשר תוכם רצוף לצון מעט ויאמר:

– זו תבל רבה משחקת לפנינו הבוקר השכם, לשעשע את נפשותינו ברוב דמיונות וחזיונות. כי כל החזיונות על פני ארץ רבה אך ילדי דמיונותינו הם. אף הנבראה כולה בת משק נפשנו היא. זה חלום אדם יברא תבל בצלמו ובדמותו, כאשר יהיה משפט הלילה להרות וללדת יום. ולזאת איש איש יראה את יומו בראי לילו. ככל אשר הראה בחלום חזיונו בשנתו. היפלא כי גם אנחנו נחזה את העליל והנה הוא צל החלום, הפורש עלינו תמיד את כנפיו? כי רק בנפול תרדמה על אדם יהיה גלוי⁻עינים ושערי רוחו יפתחו לרוחה לראות כל חמדה במקומות חדשים, אשר לא יחזה אותם בהקיץ, בעיני בשרו. וכאשר נפשנו תדלג ותקפץ בקרבנו מעוצר רגש ככה תבל תתעופף לעינינו כעוף.

ורם השׂכּיל את ניביו כמשפטו תמיד לבלי הביע את דבר אהבתם, כי אם ברמזי⁻מלים פּן יחללה.

אך יעל הגידה מפורש ובשים שכל, אף כי הכרת פניה ענתה בה, כי דוברת היא כאיש אשר עברו שכרון:

– לא כי חדשה נהיתה בין לילה בארץ והאל ציוה לעולם חדש כי יקוּם ויהי. הוד⁻בראשית נסוך בכל ואנו אנשי⁻בראשית. שניים ראשונים באדם אנחנו. זה פשר המקסם הזה. זה הפשר. זה.

והיא הפטירה ברגשת⁻נפש ובקול נמרץ רב מדי, כאיש אשר רוחו תדחפנו לבטא הגות נעלמה העצורה בעצמותיו, אשר הגד יגיד וגם יפחד להגידו, ולכן ירים קול:

– כן, בראשית. בראשית ברא אלהים את האהבה. ועם אהבת⁻בראשית תבוא גם ראשית השמים והארץ.

ורם לא ענה חלקו בזאת, כי אם החריש על זאת, ויהי כעונה אמן ללא מלים. ויוסיפו לצעוד יחדיו ברגש, ברדפם אחרי כל פסל וכל תמונה, אשר יתנו את אותותיהם זעיר שם וזעיר שם. קלוּ כעת צעדיהם, כמו לא רגליהם, בלתי אם רעיוניהם ורגשיהם דרכו על האדמה, או כי פלא קם ויהי ותחת רגלים צמחו להם כנפים. ויען כי במבטיהם המגביהים לעוף התרפקו על המרומים דימו בנפשם לרגעים, כי אשר ממעל הוא מתחת והשמים במרום הוא הדום רגליהם. וישתאו רם ויעל על כל המעשה. אף דבר היותם הם נבראים נחזה להם פלא על כל פלא.

וההדרה הרבה אשר מסביב נחה על פניהם ותהי שם לשחקה רבה. ויאמר רם אל יעל:

• על מה תשחקי, יעל?

ויעל אף היא לאטה אמריה באזני רם:

• מה פשר זה שחוקך?

ושניהם לא ייחלו לכל מענה, כי היתה השאלה בפיהם רק תרומת⁻שפתים, אגלי⁻טל מעטים להשקות בהם את הדממה, לבל תהי לאלם. היטב ידעו שניהם, כי הרונן בשחוקים הוא השחוק אשר לא פשר ולא חקר לו. כי במפל⁻מים רץ אורח ממרומי⁻הר, ככה יפך שחוק ממרומי⁻אושר. אך האהבה חפזיה תמיד ורוחה תדפקנה לחפּש פתרונים גם לחידות, אשר לא⁻מצרים בן הוא טוב⁻טעמן ומלוא חינן. ובמשוך ההפוגה מללו שניהם גם את המענה אשר לא יפתור מאומה, ככל אשר לא יידרש למאומה.

– הכי אדע, על מה שחקתי?

– הכי לי לנפשי, יעל, נודע פשר שחוקי?

למרבה הפליאה נהיתה יעל לפתע כמפגיעה וכמתחננת גם יחד ותאמר:

– אחלי, רם, הגד לי נאמנה פשר שחוקך, כי מאד מאד תאבה אני לדעת. אתה רם, הלא רם אתה, חכם לבך ואין לפניך כל סתום, לא בך ולא מסביבך. ולא כן אנכי עמדי, כי אך פתיה הנני, אוילה מעט ואף קצרת⁻שכל לעתים. לא אדע נפשי, לא אדע הגיוני, אף רגשי בי לעתים כספר החתוּם בעיני. אך אתה, רם, משכיל אל כל דבר, כל הגיג ורחש נסתר לא נעלמו ממך. מי אני ומה אני לעומתך, לכל חכמה? פתח פיך, רם, והגד לי פשר שחוקך.

ויחריש רם ולא הגיד מאומה, כי ירא לפצות פיו, פן יכשל בלשונו להוכיח את יעל על פניה. ולוּ בתוכחה רכה עד למאד, בגלל אשר ככה תרים מעלת ערכו וככה תשפיל נפשה לעוּמתו. לא יכול רם לכלכל בסתר נפשו מותר הערצתה לו, כי תדבר בו נכבדות ונשגבות כה רבות. והוא הלא ידע נאמנה, כי לא כמהללו בפיה כן הוא ולא נעמה לו על אחת שבע שפלוּתה לה, אשר תביע לעתים באזניו. המהלל עד בלי די לאחד ותשוּמת דופי ללא חוק בעזר כנגדו, אך זה משפטם להיות באחריתם מקור⁻תרעלה ופתח⁻מכשלה באהבת איש ואשה, ואל נכון אף בראשיתם הם פטר מדון.

ותרא יעל כי רם מחריש הנהוּ ותאמר אליו בריגשת⁻קול, מהוּלה רוגז מעט:

– רם, רם, אני בזאת אדע כי יקרתי בעיניך, ולוּ במעט, כאשר תגיד לי אמת על מה ולמה רחף השחוק על שפתיך. הכי למראה⁻עינים או לזכרון⁻חלום שחקת או כי עברך רעיון⁻סתרים על נלעגה אשר ראית בי? הגד, הגד, רם. מה שמץ נלעג או נקלה מצאת בי זה עתה, בהרף⁻עין הלזה? הכרת פניך ענתה בך, כי רעיון⁻סתר חלף עבר בהגיונך. אראה ולא אשגה, רם, רם, יהיה לבך גלוי לפני. אמת תדבר אלי, אמת ומלואה.

ויבט רם אל יעל ויראנה בתבנית ילדונת חכמת⁻לב, אף שובבה ועיקשה לא במעט. אשר גם בבקשה מאוּמה קטנה תהיה כמו כל נפשה בשאלתה. והיא אף לא תבקש, כי אם תפציר חיש⁻מהר, ובהפצירה תבוא עוית מוּזרה בכל שריגי פניה. ועוד אחת מעט ואותות רוגז רב יצמחו בכל חזותה. לא כי גם תתקצף בשצף רב. וכאשר לא ינתן לה מבוקשה ברגע קטן או ברגעים שנים יפרוץ בכי מפיה. ורם הביט שנית אל יעל ויפקח את עיניו לרוחה ויבט וירא והנה ילדונת קטנה היא בעליל, אשר אף שנותיה מעטות למאד. כמו טוהרה ורוחצה ממרבית שנותיה ולא נותרו בה בלתי אם שנים מצער, ויען רם לאמר:

• אני לזאת שחקתי, כי לפתע ראיתיך חדשה, נפלאה, ראשונה עד למאד, בתבנית הילדונת, אשר טרם לבשה ימים לבשרה אף במעט.

ותען גם יעל לאמר:

– אף אני ככה חזיתיך זה עתה: ראשון אדם. וחיש⁻מהר עברני הגיג: מי יתן ואהיה אף אני לך כחוה ראשונה לאדם, אשר אשה אף אחת לא קמה לנגדו בטרם היותה לו ואשר לזאת לא היתה לו אשה אחרת על פניה, אף בסתר⁻רעיון ובחביון⁻לב. והלא על זאת אהב אדם את חוה נאמנה, כי לא קמה לו אשה אחרת לשחק לפניו. ויען כי האהבה סוככה תמיד בכנפיה על חוה, לכן לא היתה נושנה בעיני אדם בעלה אף פעם, כי גם חדשה מאד תמיד נולדה לו מדי יום ביומו. אכן, אהב אדם את חוה נאמנה – הפטירה יעל חרישית כמו אל נפשה.

עב קטנה ככנף⁻צפור דקה נחה על פני רם. הביטה יעל אל רם ולא כמעט אור פני רם בדברה על האהבה? כמו יחרד לדבר בזאת ואף להקשיב ראתה אותה, או כי ראתה את צלמה בעיני בשרה, אך את עיני רוחה הסבה מנגדה. בחביון הגיגיה השתאתה אף נדהמה יעל: למה זה ועל מה זה ידעך לזאת. אך אף היא לא אבתה להגות, ולו לרגע קטן, בחרדה, אשר אולי תהלך בלבו למשמע מליה על האהבה. לא בעקב חרדה, כי אם בעוז חכמתו יעצור פיו מלדבר באהבה. בשגם היטב ידע כי היא כל מעיניה באהבה. והוא הלא יבחן כל מעיניה וכל מחשבותיה לפניו לא נסתרו. ותאמר יעל, לבל תוסיף להשכין עצב בלבה בגלל רם, אשר יחריש באהבתו:

– רם, רם, מה מאד השכלת בדברך על הימים והשנים, אשר יפלוּ מעל בשרינו, כי זה משפט האהבה לקצור כבמגל כל תבואות השנים. האהבה אך מגל היא, מגל, מגל. והיא גם ראי מלוטש, ראי, ראי, אשר בו כמים הפנים לפנים כן לב אל לב. ויען ככה, לכן דברת גם אתה על קציר הימים, אשר בו הגיתי אף אני זה עתה. רם, רם, המעט כי חכם אתה, אף נביא הנך. כי תבוא תמיד במסתרי לבי ואשר יהרה לבי יש אשר יהגה פיך. רם, רם, הגד לי, הכי באמת נביא אתה כי תדע את מחשבותי? נביא אתה וחכם לפתור כל חידה, האף אין זאת?

– לא אני, כי אם אהבתנו, היא אשר תחכם לפתור חידותינו. אף זאת, כי בעמל שנינו יבוא כל פתרון. אשר יבצר מן האחד יעשה על נקלה בידי השנים – ענה רם.

– אשר להם לב אחד – הפטירה יעל בקול⁻רננים צוהל עד למאד. כי היטב שוקקה נפשה בקרבה למשמע דבר האהבה בפי רם.

ורם, אחרי אשר החל לדבר באהבה, הוסיף להגיד את מהללה לאמר:

– וזה משפט האהבה, כי תתן עוז תעצומות לנאהבים שניים להרים בתנוּפת⁻נפש אחת תבל⁻יה עד למרומיה ועד לערפלי⁻טוהר, לרחצה מכל חלאתה ולצרפה מכל סיגיה ולשוות לה דמות הצחצחות, כאשר תחזינה אותה עינינו הבוקר, במקום החדש הזה.

ותפקח יעל את עיניה לרווחה ואף לחלחלה בהקשיבה לדבריו, אשר מאד⁻מאד היו חדשים באזניה, כי לא הסכינה לזאת כי ידבר רם על האהבה, אף כי ברגש רם אשר כזה. ותרגש ותתעלס ותרגז גם יחד. היתה כאיש מוכה⁻תמהון, אשר כל מראה⁻עינו ומשמע⁻אזניו, הטובות כרעות, יהלכוּ עליו פחדים ויהיו לו אותות מבשרי⁻רעות, כי הנה פי רם ידבר אליה אהבים כה נגלים ומפורשים. הכי לא התחוללה תמורה ברוחו? ויעל אף לא שתה אל לבה, כי היא אשר השיאתו בכל נידי⁻גווה ובתחנוני⁻מבטיה ובארשת⁻שחוקיה לדבר אליה אף הוא רמזי אהבתו. ותאמר יעל:

– רם, רם, דבש וחלב תחת לשונך. אך לא אובה בדבש הרבה. ואולי אובה גם אובה – אמרה חרישית כמתודה מבלי דעת – אהבתי כי אשמע אף אני רמזי מלים המתמלטים מפיך, אשר יסודתם באהבה. רם, רם, האם גם לבך סמוך ובטוּח, כי האהבה כל⁻יכולה? הגד לי זאת, רם, ולא בלב ולב.

– אמת ויציב – ענה ואמר רם, כתלמיד מקשיב, אשר ידבר ככל אשר ישים רבו בפיו. אך הנה סוּכת⁻נצרים בקרבתנוּ נבוא בה ונשב מעט – הפטיר רם בקול נבוך מעט. כמו נקטה רוחו בנפשו, על כי נמשך אחרי יעל לבטא מלים, אשר לא הסכין בהן, ויתן את לשונו בחפץ הראשון אשר נקרה לפניו.

ויבוא אל הסוּכה וישבו בה והדלת סובבה על צירה ותיסגר אחריהם. והסוּכה בדרך למעלה ההר והיא רחבת⁻ידים וכסאותיה עשוּיים דשאים קלועים ועל קירותיה פרושים משטחי⁻בד מעשה⁻חושב בצלמי⁻תמונות משעשעי⁻עין ומרהיבי⁻לב ביגונים הנסוכים במצהלותיהם. ויהי הדבר בעיניהם לפלא, כי גם כל צלם⁻דמוּת מן הקיר יזעק אליהם את שמחת⁻נכאיהם הצפונה בקרב לבבותיהם. ויהי להם כמו ידים נעלמות רבות עמלו למעניהם, לערוך לפניהם בית⁻מגורים על הגבעה למרגלות ההר וסוּכת⁻נופש במעלות ההר, כאשר שפת להם האל כל מחזה יפה⁻נוף מסביב, להנעים להם ארחם ושבתם, מהלכם ונפשם ולתת להם על כל מדרך כף רגל ענין לענות בו.

ויהיו רם ויעל נבוכים מעט במושבם, כי אף שולחן ניצב לידם וספה קלועת⁻נצרים בירכתים. כמו שקדה היד הנעלמה לכונן להם מישנה⁻משכן גם בחיק ההר, לבל יחסר להם כל מנעם וכל אשר תבקש נפשם בהינפשם לא יאצר מהם. ותאמר יעל בלבה: קטנתי מכל הטוב הזה! ואף רם לא אמר כי טוב לטוב הרב מדי. כי הוא בסתר לבו לא בטח בטוב. אם כי מאד חפץ בו. רוחו נבוכה כאשר שפר חלקו רב מדי. ויצחקו שניהם איש לנפשו ואיש אל רעהו ויציצוּ מן החרכים אשר לסוּכה למרחבים הנשקפים. וישמחו על זאת כי תבל ומלואה לא רדפוּ אחריהם אל הסוּכה פנימה, כי לא לו כל הסוּכה להכיל בקרבה את הנבראה במלואה. וישבו מחרישים, כאשר יהיה לאנשים נפעמי⁻חדווה, אשר לא יעצרו עוד חפץ להאזין לקול מלים, כי יאמרו די בהאזינם לפועם לבבותיהם.

אך יעל לא עצרה כוח לידום לאורך שעה, ותפתח פיה ותאמר:

– רם, רם, לא נכונה דברתי, כי ראשון אדם אתה לי כאדם לחוה. זאת לא זאת. לא אדם אתה לי בלתי אם ילדי. ואני היום ילדתיך.

ויתעצב רם אל לבו בשמעו את מליה האחרונות, כי מעודו לא שלם לבו עם זו המשאלה המוזרה באשה, אשר אף קרא על אודותיה רבות בספרים, להיות לגבר לא לבד הורה ליוצאי⁻חלציו, כי גם הורה לו. הכי יאתה לגבר, כי נאהבתו תהיה הורתו? והכי לא כזבים תפיח האשה בשפתיה באמרה, אשר עז חפצה להיות אם לבעלה והיא כל עודה בכל מאודה לזר תשוקתה? אף לא נוּכל להבין זאת בשׂכל, כי האם והרעיה תהיינה בנפש אחת, אחרי אשר לא נצררו שתיהן בצרור⁻עתים אחד. אין זאת, הגה רם בתוגה מתוּקה, אשר היא גם מרה, כי זה דרך כסל באהבה לשתות לרויה מכוס השגיונות ולמצוץ אל קרבה כל שורש כזב ושקר. אין שגיונה ותהפוּכה אשר לא תהיינה לה למאכל. וככל אשר תאכל כזבונות, אם קשים כדורבנות ואם רכים כערגונות וככליונות אשר לנפש, כן תזעק בחבליה: הב הב, הלעיטוני⁻נא תרמית ובדים וכל מקסם, כי רעבה וצמאה אנכי!

זו האהבה וזו תכוּנתה בה: רעבה וצמאה היא עד בלי די. רעבה לחמוּדות הגוויה וצמאה למנעמי החזון. בשרים תאכל, נשמות תשתה; כל יצרי⁻לבב אך רקיקים דקים הם בפיה. אשר תבלעם ולא נודע כי באו אל קרבה. כל הנהיות הן לה לברות, תופעות הרים וגבעות תבלע ולא תאמר די. כל מטעמי⁻לשון וחלקות באמרים לא ישביעוה וכל נהרות המליצות השוטפים לא יכבו את צמאונה. כי היא ביש כמשפטו וכהלכתו לא תתעלס אף במעט, אך אשר בכזיב בלידתו והבדים מכורתו, הוא אשר ישכך מעט⁻קט ורק לרגע קט את המיית ערגונותיה. אין זאת, כי בצל האהבה בצל המשוגה והיא והתבוּנה לא תכלכלנה זו את זו עד עולם, כי אם תצרורנה אשה את רעותה.

והכרת פני רם לא ענתה בו את עצבונו, בלתי אם בארשת נוגה זכזכה וצחצחה, אשר שכנה עליו. אפס העין הבוחנת היטיבה לראות, כי גם התוגה המעטה תשאב אל קרבה את מלוא עצבונו, כאשר תשת עננה רכה אחת במרום את חלקת הים במלואה. ויעל לא התחקתה הפעם כמשפטה תמיד אחרי רעיוניו הנסתרים, אשר ישתקפוּ במראהוּ, כי אם מעוצר ששון ושמחה שתה נוספות על דבריה הראשונים:

– אני ילדתיך, אך אתה, רם, הריתני ובחזיון⁻דמיונך אצרתני ועשיתני כזאת אשר הנני. פתיה ובוערה עד למאד הייתי טרם הכרתיך, נואלה לאין קץ, עד אשר הופעת אלי. ויהי אך טעמתי את מדברך ויערב לחכּי. ובהקשיבי רב קשב לשיחתך ואחכם מעט. כפרי עץ הדעת היה דברך לי. אך בטרם פקחת עיני להבין מעט מזער, מכל מראה⁻עינים ומשמע⁻אזנים, מה חדלה הייתי, אפסה עד לגועל. לולא אתה שהיית לי, רם, אזי מי האיולת שטפוני, אזי עברו על נפשי המים הזידונים, כלה היו עושים בנפשי. אתה אשר נתת מעט חכמה בלבי ועוררת את שכלי הרודם למעצבה. אתה נפחת בי רוח⁻חיים, עודדתני והשכלתני. וכעת, רם, אחרי אשר נגלית אלי כעץ הדעת ואוחז בסנסיניך, לא עוד ארפה ממך. אני שלך ואתה שלי. לאחדים נהיה. לנפש אחת. לשכל הוגה אחד. ללב מבין ומרגיש אחד. כמוך כמוני וכמוני כמוך. אחרי אשר מצאתי את שאהבה נפשי, אוחז בך ולא ארפך. כי רק בצלך אחמוד שבת ורק עמך לי חיים. שלובים ומדובקים נהיה. מששת ימי בראשית נאחזנו יחדיו וכמים הניגרים מן המורד מפכים חיינו באשד אחד מצור הקדוּמים. לאל נדמינוּ⁻נמשלנוּ. כי האל כל תמולו יומו ויומו עם מחרתו בלולים יחד בבליל העתים, אשר הנהו אל⁻עת. ככה אף אנחנו נשליך מעלינו את בגד העתים לבעבור רק התמיד יקוּם לפנינו.

ומפי יעל התמלטה המלה תמיד, אשר חוּש נכון הנחה אותה בכל עת לבלי להעלותה על שפתיה, באשר יהלך עליה מגור. ויעל אשר כל מורשי רוחה היו דרוּכים ללא הפוגה להאזין לכל ניב⁻שפתי רם, לכל צלצלי הגיגיו, אף לכל אין⁻קול בו, התבוננה משכבר, כי אף רם שומר פיו ולשונו לבלי להגיד תמיד. ויהי לה הדבר לאות, כי אף בלבו יהלך התמיד את אימתו. ורם ראה לרוחה והבין כל הגיגה ויתן חיש⁻מהר צו לצפור הרננים, אשר תשב בחביוני נפשו, להרנין את קולו ולקדש חג השמחה והששון במכלל מראהו, כמו אמר לפרוש את נפשו הנעלסה ככפורת נחת והשקט על החרדות אשר בלבה. ויאמר רם:

– גדול לנו היום הזה כי טוב.

ותצהל גם יעל לקראתו ותאמר:

– האח, מה אהבתי זה קולך, זה שחוקך. זה ברק הששון בעיניך. אשר שצף⁻חצף לו כעין הקצף אשר ישחק על פני היין הטוב, הירקרק בשחורו המעט. רם, רם, כל בך דבר⁻סגולה הנהו. רם שמך ומוּרם אתה מעל לכל. דומה אתה לצבי. כל רציך לא ישׂיגוך, אף היגון לא ידביקך. אל נכון לא ילין בך עצב עד עולם. ולכל לראש אוקיר את שחוקך זה. כי זה דרך כסל בבני⁻אדם. כי בשחוקם אך ילעגו, יען כי ישחקו איש על משבתי רעהוּ. ולא כן עמדך. שחוקך לא למשבת בלתי אם לשבת, לשבת חייך, לשבת אהבתנו. אתה רק לנפשך תשחק לך ולא על דבר. אהבתי כי אראה שחוקך. או אז דמה אדמה כי הרים וגבעות יפצחו לפנינו שחוק ורינה, יערות ירקדו כאילים ותבל רבה תנעים לנו את זמירותיה.

ויען רם לאמר:

– אכן, נמלץ שחוקי באזניך, אך מה נמלצה שפתך בפיך. הלא בשפת חכמי⁻קדם תדברי הפעם.

ותפטיר יעל בשחקה נוגה:

– יען כי באהבי אותך יעלו ויבואו אלי כל חמוּדות הקדוּמים, ואני ואתה אך אנשי⁻קדם הננו.

ולא יספה לדבר עוד, כי חיש מהר ירד העצב אל לבה וישכן בו לאורך רגעים. אך תבטא יעל הראשית והקדוּמים חיש מהר יבוא יגון ויפקדנה, בדעתה היטב מה מאד רחקה בכל יצורי גווה ומורשי רוחה מן הראשית והקדומים. כי היא רכה ומעונגה, שוחרת כל ריח ניחוח דק מן הדק, אשר יעלה לאפה מקטורת החיים החדשים רבי הרגשות ומעטי החדוה, עתירי העקלתונות והתהפוכות ושכחי⁻מישרים. שדי המר לה מאד בשתלו אותה ואת רם בחירה בימים האלה ובמקריהם הרעים תחת לטעת אותם בימים מקדם, אשר כגן⁻עדן היתה אז תבל רבה, גן⁻עדן לתום⁻רגש ולארחות יושר, גן⁻עדן לברכת שדות ולדמי היערות. גן⁻עדן אשר בו יתהלכו על פני ארץ רבה אנשים מעטים אשר יספרוּ לאלפים, ולוּ גם לרבבות, אך לא לאלפי רבבות, כמשפטם בימינו אשר רבים הם, רבים ללא נשוא, כחול אשר על שפת הים.

הלא אך בושה וחרפה היא להיות אשה בעולם לעת הזאת, אשר מי ימנה ומי יספור את נשי⁻תבל. יעל דמה תדמה כי אך נאה ואך יאה לאשה להיות אחת מני מעטות ולא אחת מני רבות, כי יהיה זה צלם האשה יקר ונכסף מאד למראה עיני הגבר. כי חפש יחפש הגבר אחרי האשה במטמונים בעוצם הכוסף ועד כלות נפשו, ברוב דמיונות וחזיונות, כאשר הופיעה חוה אל אדם רק בחלום שנתו. יעל אדיר חפצה להיות היא בנפשה לאלפי רבבה, כאשר זה היה מנת חלק האשה בשנות⁻קדומים. אך בימים האלה ובזמן הזה,מה דמות ישוו לאשה ומה חן יערכו לה? אכן, זרים לה פני תבל בזמן הזה, אשר האל שתל אותה לחיות בו. עולם כמו נכרי לה והליכות כל באי⁻עולם ורוב מעלליהם פיגול הם בעיניה.

הכי גם רם יחוש כל מראה⁻עינים פה נכרי לו? הכי גם הוא כמוה גר בארץ? לא תדע אל נכון. טרם תכנה את רוּחו. ואוּלי לא תתכנהו גם עד אחרית. שתי נפשות – מחשכים שניים. היא אך זאת תדע, כי אף הוא כמוה יבחר לדבר בשפה נמלצה אשר קדומים יסודה. באין אומר היתה כלה ונחרצה מעמם לתת גט כריתות לשפת ששת ימי החול ולהלביש רוב שיחם מחלצות שפת השבת, השפה אשר בה דיברוּ אנשים מקדם, עת כל הארץ כגן⁻עדן היתה לפניהם. היה היה לה כמו בצאתם מסוגר השפה, אשר מהלכים לה בפי אנשים בזמן הזה, תעשה כנף לה להמריא אף בנפשה אל ירחי⁻קדם בטרם נבנוּ הקריות ההומיות, השוקקות צאן אדם, המון עם רב. העולים מן המדבר אשר בחוצות כתימרות⁻עשן, כנבראים לא נבדלים כמעט, כי אם כבליל⁻גופים, יסודו בבבל העיר. חשקה נפש יעל לצאת לא לבד מסוגר השפה החדשה, כי אם גם מסוגר הזמן החדש הסואן על ריק. ויעל, תחת להחריש את הגיגיה עד תומם, פתחה לפתע את פיה ותגל את רוחה במלים אין כמוהן לרוע, כמו בקשה לעשות שפטים בנפשה:

– הכי לא נדבר, רם, גבוהה⁻גבוהה מפחד פן נרד מטה⁻מטה? הכי לא נדבר שיר מפחד לדבר בשפת כל⁻האדם?

אך חיש מהר התנחמה על כשל⁻פיה ותאמר:

– סלח לי, רם, מחל לי על איולתי, על זו משוגה בי לשלוח לשוני בנאצל בנו. זה החלום עברני לשים לשים בפי דברים אשר לא כן. לא אדע נפשי, אף כי לשוני, יען כי כחולמת הנני. וזה דרך כסל לחלום, אשר יבוא ברוב ענין ואף ברוב דברים חסרי⁻שחר.

 

ג    🔗

חוק הוא לחלום להימוג בהקיץ, כמשפט האד להתאבך בשרב והעשן להלך תמס במרחבי⁻מרום. אפס בעקב כל פכחון יפקדנו שנית שכרון החלום; וכאשר תהיינה התקופות במועדי השנה רצות ושבות על עקבן, ככה סובב סובב הרוח באנוש, בהמון תמורותיו וחליפותיו, ועל סביבותיו שב הרוח. החלום, האד, העשן וכל מורשי⁻לבב, יעלו וירדו חליפות לאין קצה.

אף רם ויעל התעוררו מקץ ימים מעטים מתנומה⁻מעט, אשר אפפתם לראשונה בחיק משכּנם החדש, הצופה יפה⁻נוף, עד כי אף עיני בשרם נפקחו לרוחה להשקיף על מראות⁻תבל. ויד יעל היתה ראשונה לקרוע לרגעים קרוע היטב את קורי השנת, אשר מלאכי החלומות ארגו מסביבם חדשים לבקרים ולבין הערבים, קסמי⁻יום במוצאיו וקסמי⁻לילה במבואיו. היטב חרה לה ליעל על תו הקיקיון החרות בכל חזיוני הבריאה, כאשר חקוק הוא בכל הגיוני⁻אנוש. הנה יקוּם לעינים עמוד⁻אור גדול והנה יתיצב לקראתנו עמוד⁻ענן כבד. הנה יום צח ובהיר בשחקים והנה יתקדרו פני השמים. ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון. ויהי ערב ויהי בוקר יום שני, יום שלישי. הנה בין⁻ערבים ישפוך את רוחו על כל עץ ושיח ארובת⁻גג, והנה מצהרים יקום חלד, תבל במלואה נשקפת בראי המלוטש אשר לצהרים, כמו מקדמת ימות עולם ערכה האל להתיצב לפניו עד חרון יום בתבנית הצהר. אך התעוף עינך בה וכל תארה הצהרי פג גז וחלף כמו לא היה בה מעודה. אהה, תהגה יעל ברוחה הקשה, שלמה תרוץ ככה תבל אורח? ומה מחוז⁻חפץ להליכות⁻תבל כי תדע? ושלמה לא תעמוד תבל מעט⁻קט על עמדה, להיות כל עצם בה כאשר הנהו בצלמו כדמוּתו? אך דבר לא יעמוד בעינו אף לרגע קט. הכל אץ ורץ. כחלום יעוף וכצל יפרח. אשר היה זה עתה עד ארגיעה שוב לא יהיה עוד. מה המהומה והמרצה הזאת בלב היקום? וכלב היקום לב אנוש. אף בו מורשים יעוּפוּ בבזק ורגשים יחפזו. אין לבם שלו אף לרגע קט. לא יהי בו אף בטחון מעט, לא תדע נפש מה ילד בה מחר, מה היום ומה כל רגע ורגע. ים גועש לב אנוש. ובקרב ים גועש זה, בין משברי⁻גליו והנעים ונדים ללא הרף, נקים מבצר אהבתנו? במשברי הגלים משברי⁻לב. כל באנוש ובארץ, אך שברים, שברים.

אהה ליעל! נכספה אף כלתה נפשה לאהבה תמימה. בחזיונה תדמה תבל לעולה תמימה – ואך פלגות בה. לא יש תם ונשלם, בלתי אם קו לקו ותו לתו. ואהה, הנפרדה הזאת, אשר תשים את אותותיה בכל. לא ירד הר לעמק ועקוב לא יהיה למישור; חוק וגבול לים, לבל יעבור את היבשת ועד עולם לא יאמר עץ לפרח אחי אתה. כל חי למינהו וכל יצור אל עברי נפשו יהלך, גם פה בלב הדממה, בחיק שדה ויער, בהיות סוכת⁻שלום פרושה על הכל למראה⁻עינים. אהה, כי כל המצוּקות, אשר סביב שתו על נפשה שם בקריה ההומיה, המלאה עדרי⁻אדם, נתקהלו והשתרגו עליה על אחת שבע פה, בערבות⁻שדה הריקות מאדם ובין רוכסי ההרים, העוטים שלות השקט. הכי זה משפט כל מצוקה, רובצת על הלב בתוך תשואות⁻עם, לגבור חיילים בקרב הדמי? ואם ככה, מה בצע במנוסת רם ויעל מרעש העיר? מה מאד תשתוקק לשאול את רם אם גם הוא נתן את לבו לחקור בזאת, אם גם רוּחוֹ בו תתקומם לנפרדה, הנותנת את אותותיה בכל, אם גם נפשו בו תהמה, תחמר כים גועש. רבות יש עם לבה לשאול את רם, אך לא תהין לגלות את רוּחה לפניו, לא תחפוץ בהתגלות לפניו סוד שיחה וחביון מצוקתה. לא תחפוץ, כי מוראו עליה. לא תחפוץ, כי רם ידע את כל המכשלה אשר בה, כי הוא יבין מה רקב בנפשה ומי הוא זה ואיזהו התולע אשר יכרסמנה בסתר⁻לב. לא תאבה, כי הוא יחוּש בעליל מה חדלה היא, מה אפסיה עד למאד, מה נמוג בה רוחה מפאת הדעת, כי לא חיה אחת שוכנת בלב תבל, בלתי אם חיות רבות ושונות, אשר אף כי אשה אל מול רעותה תיסוב וחוברות הן אשה אל אחותה, כל אחת אל עבר פניה תלך. ולזאת אף רם לא יהיה עמה לנפש חיה אחת, גם בהיותו עמה לבשר אחד.

ורוח התבוּנה, אשר ניתנה ליעל במנה נכונה, הגידה לה, כי אך טוב תעשה בשוותה תמיד לתואר פניה מראה יפה⁻נוף, לבעבור תכסה גם מעיני רם על כל מצוקת⁻לב. כי אף באשה ידבק האיש רק בתענוגות אשר יצררום יחד, ולא במכאובים, כי אף האיש לא יהיה לאשה עזר כנגדה בתחלואיה הגלויות ובמצוקותיה הנסתרות. אך, ראה זה פלא, ככה עשתה יעל להסתיר בקרבה מכאובי⁻לב, בטרם גמרה אומר להיבדל לה למצוקות⁻נפשה אף מעם רם. אפס אחרי אשר שמה גם את חותם הגיונה בתכנית זו, לא קמה בה עוד רוח לסובב את אלוף אהבתה בכחש ולהסתיר מפניו את מורשי רוחה, אשר כולם גם יחד קניניו הם, נתונים לו מאז ומקדם אף בטרם נוצרה היא, מאז נערכו מוסדי⁻תבל. לא יכלה להעלים ממנו כל הגיג, ואף לו יכלה לא חפצה בזאת. ואף לוּ יכלה וחפצה בזאת, הנה מבלי דעת, אף בטרם היתה נחרצה מעמה לקרוע מעל פניה כל מסכה, התמלטו מפיה דברי רוגש ורוגז גם יחד:

– שמע,רם, חמסי על האל, אשר ברא בעולמו צלמים לרוב, תחת צלם⁻דמות אחד אשר קם ויהי לעולמים. היטב חרה לי על זאת… שככה לנו… שיצוּרים רבים לאין מספר חיים ומתהלכים על פני ארץ רבה, חיות קטנות עם גדולות, בני אנוש לאין קצה, בהמה רבה, אף חגבים ורמשים… מיני ברואים משונים ורבים ככה. ומה טוב ויפה היה, לוּ בורא העולם עשה בחכמתו רק יצור אחד, רם ונשא, שגיא⁻כוח, ענק⁻יש, אריאלי או אראלי ואולי הריאלי אשר כזה. היה עם לבי להגיד אישאלי. איככה אבטא זאת ומה דמוּת אערוך ליצור אשר כזה ומה שמו כי אדע? רם, רם, הגד אתה, מה תואר ודמות ושם לו. רם, אתה החכם תמיד תיטיב ממני להגותו, לדמותו, לכנותו. הגד, רם – דברה אליו יעל בתחנוּנים הנותנים קול הצו ותחבקהו ותלחצהו בזרועותיה ותהי כשוחקת וכרוגזת גם יחד.

– ואת אל נכון היה עם לבך לקרוא ליצור בן⁻רהב אשר לך, לזה אנוש⁻מימי⁻קדם בשם רמיעלי. האף אין זאת, יעל? – ענה ואמר רם בשפת הבינים אשר לו, בזו השפה הפוסחת על שתי השעפים, אשר הגותה הכבדה מהולה תמיד בחמדת⁻לצון, בה ידבר רם כל עת, אשר לא יאבה להתודע אליה בהתגלות רעיונו. ובדברו ככה נהיו גם פניו אטומים ומעומעמים, לבל תען הכרתם בו כל ארשת אשר היא זאת.

יעל לא אהבה ברם זה הקול בן בלי רוּח חיה, זה סתר⁻פנים חשוך הארשת, זה ההגיון הסתום השקוי לצון⁻מעט, אשר תוכו ניחר או כי הוא מלא תככים, תוך אחד מעבר מזה ותוך אחר מעבר מזה. היא קראה לזאת שפת בין⁻הערביים. לא אהבה כל בין⁻ערביים, לא במועדי הזמן ולא במערכי הרוח. היא פחדה מפני בין הערביים, יען כי נחזה לה אות וסמל לכל התעתועים והבדים אשר ביקום ואשר בנפש חיה, אף כי לא יכלה לכלכל כל צלם⁻בדים ביד מחמדה. רק כפשע בין צלמי⁻בדים ובין צללי⁻בלהות. חיל ורעדה אחזוה בהגותה בכל בלהה אשר בחיים. וזו משובה רעה היא ביד בחירה, כי אך תפתח פיה להגיד לו שמץ⁻מה ומצוקה בה, רק תקרע מעט⁻קט את הלוט מעל מסתרי⁻רוחה, חיש מהר יעטה הוא על שפתו כסות הלצון, כמו בצדיה יעשה זאת להקים חיץ בין לבבותיהם. חיץ בל יעבור, לשים פדות ונכר ביניהם, להגיד ולהודיע לה באותות ובמופתים, כי הוא, רם, זה חשקו לדבוק בבשרה, אך כמטחוי⁻חץ יברח מכל מורשי⁻לבה וילדי⁻רוחה, אף מילדי⁻רוחה, אשר תהרה אותם במכאובים גדולים ובעצבון להחריד.

הכי יכלה יעל לעצור את פלגי הדמע, אשר פרצוּ את גבולות נפשה⁻חיתה, בראותה עד מה יתנכר לה נזר ראשה ברגע צרה ומצוקה? אך את פלגי הדמע עצרה בחוזק⁻לב, ולא את האגלים המעטים, אשר נטפו על לחייה על אפה ועל חמתה. במחי אצבע ענוגה שתתה מצצה אגל מזה ואגל מזה, לבל יראנה רם במורך⁻לבה ובכשלון⁻גאונה. בחן החכמה החרוצה אשר חופף עליה הפכה חיש מהר כל אגל⁻בכי לרסיס⁻צחוק משמח⁻לב ומשובב⁻נפש. ותדבר אף היא במהתלה⁻מעט לאמר:

– אף אני לא לקחתי את לשוני בלתי אם להתעלס מעט⁻קט באהבים עם תועפות המראות, אשר הן כה רבות ושונות. שור, רם, מה תיף תבל בחליפות חזיונותיה. השמים פרושים על ראשינו והארץ הדום רגלינו. זה גבע וזה גיא, הנה עץ והנה שיח, ארובה וענן. פה חסידה ניצבה על האדמה ברגלה האחת ושם צפור בודדה על גג. ואשר היה זה עתה פה והנה הוא שם, כל ביקוּם הלך ילך, בן⁻חלוף, תבל רבה – נצנצה לאין קצה. מאפליה ואוריה יחדיו בה התבוללו, או כי יוצר העולם יגולל אור בלי הרף מפני חושך וחושך מפני אור. ככה ירדוף דבר דבר ויש יברח מפני יש, אך רם לבדו לא יברח מפני יעל, כי רם ליעל עד עולם. כאשר אני לך, רם, לנצח⁻נצחים, לך כי לך. כי אתה ארשתני לך לעולמים ואני אותך הושבתי בין פתחי לבי, כחותם חקקתיך על לוח לבי. אדיר חפצי כי אחזיק בך ולא ארפך עד אחרית הימים. כי לא תלך ולא תפן מעמי אף לרגע כהרף העין בכל מהלך העתים, או כי זאת תעשה לי – שינתה לפתע את הליכות לשונה מן הגדולות לאין⁻ערוך עד הענוה במשאלות – כי תושיבני לרגע⁻קט למצער בין פתחי לבך. כי תושיבני עתה, עתה, בזה הרף⁻עין, בין פתחי⁻לבך, למען אדע מה מחשבה צמחה בך ברגע הלזה, מה הגיג, מה, מה? אחפצה לשבת פעם אחת, פעם אחת, בין שרעפיך,לארוב לך שם, שם, להגיג נסתר אחד, אשר אל נכון תנצרהו בחובך מכל משמר, לבל יגלה אף לי. לא, לא, לא אבקש לי אף את זאת, כי גדולה היא לי – שינתה בשנית את טעמה ומשובתה גברה חיילים – לא אנסה ולא אשאל מעמך כזאת, אני רק אחת אשאל, אותה אבקש לדעת: האם תאהבני, רם, מעט מזער?

ורם ענה בדבוּר נמהר, כמו הכין את מענהו אף בטרם נדרש:

– אכן, מעט מזער אשר רב הנהו.

ותצחק יעל ברננה, לבל תמרר בבכיה, כי לא ישר בעיניה מענהו הנמהר. ולאחר זאת צללה לתוך דממה נמרצה, אשר היתה גם נמלצה מאוד, נסוכה הגות כבדה ורבת⁻שרעפים. ולא הביטה יעל אל רם, בשגם אף רם לא הסב כעת פניו אל יעל, כי מבטיו שוטטו אי⁻שם הרחק. ויעל הגתה ברוחה הקשה, כי הנה אף רם הלוך ילך לו למרחוק, ואף בשבתו עמה בקרבתה פניו לא יהלכו עוד עמה, אף כי לבו, על אחת שבע לב⁻לבו. ותצחק יעל ותשאל בנחת ולא מלב:

– לאן הלך לו אישי ואלופי מעמי? הכי בדרך למרחוק? אל נכון שת, רם, את עינך בעין הארץ הטובה, הרחבה והנאוה, הנאוה לאין ערוך מיעל. האף אין זאת? קום, רם. לכה נא ונלכה – אמרה יעל וקמה חיש מהר מעל הסלע מקום מושבם בסתר המדרגה אשר בצלע ההר.

ורם חבק בחפזו את יעל בקומו ממושבו. אך יעל נחלצה חיש מהר מזרועותיו ותשם שריון לגוויתה ורסן למבטה ותלבש פני⁻אבן תחת פני⁻בשר. ותאמר בסוד שיחה עם נפשה:

– אמות לרגע קט לרם לבעבור ישוב ויחייני, ישוב לפצותני, ישוב ויראני בעין האהבה עד אשר אהי חדשה לו.

ויתהלכו לרוח הבקר ברן יחד כל צפריו את הזמירות אשר לתקופת האביב בשנה, וירדוּ אל הנחל ויראו רפסודה שטה בתוך מימיו אי משם אל אי⁻שם ובה אנשים לא נודעים להם מני אז ועד קץ⁻עולם את פניהם לא ישוּבוּ לראות. ויבינו כי תוך זה החלוף רצוף סוד כמוּס עד למאד, כי נראה פנים אל פנים את אשר פניו לא יתהלכו אתנו לעדי⁻עד. ולאן מועדות פני אלה הנוהרים לעינינו לוטי⁻פנים? לא נדע, לא נדע. אף לא נדע ולא נבין: על מה ולמה הקרה לפנינו המנחה הנעלם צלמי⁻פנים אלה ולא את זולתם? מאומה לא נדע מן הקורות אותנו – וכל הנראות והנהיות, אף הנגלות מאד, אך נסתרות המה. ועם זאת נחוש היטב, כי הנעלמים ההם, אשר מרחוק ולמרחוק פניהם מועדות, גם ברחקם מאתנו קרובינו הם, בשרנו, עצמנוּ במלואו. ככה כל נעלמותינו אך נגלינו הם, ומדי פעם בפעם, בהשקיפנו על מרכבות או אניות עוברות מוּלנוּ, מאתנו והלאה, נוהרות קדימה ומסיעות עמהן אנשים רחוקים מאתנו, זרים לנו עד למאד, והמה לבנו בעצמת רגשים ונפשנו תכל, תכל. כמו עם הזרים הרחוקים ההם יסעו ינהרו יחד קורי⁻חלומותינו, שלהבות⁻מאויינו, בתרי⁻נשמותינו. על מה ולמה ככה נקשרו נפשותינו בכל הנע והולך, החולף ונמוג? חידה היא ותהי לחידה, הכי לא אות נאמן, כי החלום הוא הנפש, כי ההולך הנה הוא בא וכי כל בן⁻חלוף קיים לעד?

כה הגתה יעל בסתר רוּחה. ככה היה אולי הוגה גם רם לולא נתן אל לבו להגות רב יתר בקרוב מאשר ברחוק. ונפש רם נצמדה אל הקרוב⁻קרוב, יען כי בקרבתו חש נשמת יעל, נשימת אפה, נשימת פיה, נשימת כל יצורי גווה. יעל היתה ציר מאוייו, יעל היתה לו הגיון כל חזיון. ביעל הנעימה לו את הזמר הצפור ממרום, בה המתה חרישית הרוח בין עפאי העצים. ביעל היתה לרם חזות הכל ועזוז הכל. ויען כי כל בה והיא כל לא עוד נשאהו רוחו למרחקים, כי גם המרחקים שכנוּ ביעל.

שומר הבית הזקן עבר לאטו והוא נשען הפעם יתר על רעיתו מאשר על משענתו. נפלאת היתה בעיני יעל, עד מה נשתנו קוי פני הרעיה וכל מראיה בקרבת אישה ואדונה. כבר ראתה את פניה גם תמול וגם שלשום, בצעדה לבדה במשעולי החצר בקרבת הלול או בהתנהלה עם שעיר הכלב בין ערוגות הפרחים. אך עתה, בלכתה צעד בצעד עם בעלה, נשתנו קוי⁻תארה ומראה פניה לאין ערוך. כמו ניערה מעליה בקרבתו עשור שנים למצער, או כי רב מזה.

רם ויעל, אשר גם בהיותם צמודים יחד לאהבה לא יכלו כלכל לאורך רגעים את האלם, פן יבוא הנכר ביניהם כמתגנב מבעד לאלם או יציץ מבין חרכּיו, נתנוּ הפעם את לבם ברגש⁻ששון לסובב את שיחתם על ציר השומר הזקן ורעיתו, הצועדת עמו בגאון הרעיה, המהוּל בוז⁻מעט אשר לאשת⁻חיק. רבות ניחשוּ ברמזי⁻מלים על אודות בני הצמד הזה, אל נכון צעירה היא ממנו בעשור שנים כמעט. ורק עתה, בצעדה בקרבת האיש, תען בה הכרת פניה את גילה הנכון. כמו בצדיה תעשה להגיד לאלופה ונגדה נא כל הזרים, כי לא כמוהוּ כמוה. כי רכה היא ממנו בשנים, אך לא כן היא עמדה בהיותה לנפשה באין בעלה עמה, או אז תשים את מותר השנים אשר לו גם בארשת פניה. כי חוק הוא לאשה לפרוש את כל בעלה על מנת שנותיו, על ארחותיו והליכותיו, כפורת על נשמתה. אף זאת ניחשו רם ויעל וכן ראוּ בעליל, כי אשת השומר תשתרר על בעלה וכי היא נוכלה מעט. אך לבה לא רע. והוא, הזקן, רק למראה⁻עינים יכפוף שכם. אך יש אשר יתנער לפתע ויתגבר כארי זקן, או אז יקח את המושכות לידו ואף יראה לה את נחת זרועו.

כזאת וכזאת נדברו ביניהם רם ויעל, נחשוּ אותות, שפטו נרמזות, שמו נסתרות כנגלות. אף מבלי דעת צללו בשיח⁻שיג, אשר סבב הלך על ציר שתי הנפשות הנכריות, כמו שניהם יחד ששו אלי גיל להשכיח מעט את כל רגשם ושיגם וסוד שיחם, אשר לא ידום אף לרגע ביניהם, בקרב הגיון⁻חיים אשר לא להם. כי אך משא לעיפה הוא להטות תמיד, תמיד, שכם לצרור⁻חיים, אשר אין בו מאומה מן העולם ומלואו מלבד חיי נפשך האחת וחיי הנפש היקרה לך מכל. בשגם אין משא כבד ממשא האהבה, אשר לא הפוגה לה.

תרנגול אדום⁻כרבולת, אשר נצב מחריש וצולל בשרעפיו על פני מרום תל הדומן, ורגלו, כמו נבדלה לה, תעשה במלאכה לחפור במטמונים גרגיר שם וגרגיר שם טרף לנפשו, קרא לפתע בקול עז ובוטח, קול ענות השכוי ברעו, לבשר ברוב עם: הנני! זאת לא זאת: הנני רק אני, כי אני ואפסי עוד! אין זאת כי קול⁻קנאות היה זה הקול, בהיגלות לפתע לעיני התרנגול הליכות שעיר הכלב בחברת האדם והוא נלבט בין רגלי המהלכים על שתים, כמו יצור כערכם הוא. ותתלקח בו אש קנאתו ויתן את קולו כשופר בשועה פולחת⁻לב, לבעבור לא ישכח מני לב. ושעיר אף הוא לא אבה להיות נשכח או נדח אף במעט ויפליא את להטיו בזנבו זה, אשר בו יחולל את רצי נפלאותיו, כי יהיה לו כיד ענוגה וכלשון חדה וכרגל מהירה וחרוצה וכשפה רכה לחבק בו את בעליו, ללקקו, לטופף ולכרכר לעומתו ולאצול לו ממנוּ נשיקות כאשר יעשה פה אוהב. ושעיר לא אמר די בשפת זנבו הנמלצת וישלח גם את פיו ולשונו לישא את מדברותיו⁻נביחותיו, אשר רבו בהן הסלסלה והמלמלה, נועם השיר ושגב המליצה, גם יחד. אך גם התרנגול לא אמר נואש בתחרות מירוצו עם הכלב, האמון על תפנוקים והמתהלך בגדולות מעודו, וישא את קולו וישוע באדיר. וילך קולו ויגאה עד למאד, להחריש נביחות הכלב. ומה נאווּ רגלי התרנגול בצעדו מעדנות עלי תל הדומן, בפיו ילקט את מאכלו ובכרבלתו ינענע בגאוה ובגאון וכל חזותו תאמר: הבו גודל לי, כי מי ידמה ומי ישוה לי. המעט לו כי לבש מסוה הגאון, אשר ידיו רב לו בכל הליכות עולם, כאשר נחזה אותן למראה⁻עינים, שם לו סתר⁻פנים אשר לאחד ידעוני היושב בשבת תחכּמוני וכל רז לא סתום לפניו. זאת לא זאת, כי כל קול בו אך מבשר נצורות הנהו ובכל הנף רגל מבעד לאשפתות אך יגלה גנזי⁻נסתרות אשר צפן האל בחיק תבל ארצו. זאת אף זאת, לו לבדו, תרנגול בן תרנגול, ניתנה התעוּדה ועליו הושמה המשרה לבשר כל פלא⁻רז בקהל עם רב.

ורם ויעל נצבו רגע על עמדם להביט במחזה. ותעבור בת⁻צחוק על שפתי רם. ויעל אף היא חשקה בלבה, אך פניה סרו מעט⁻קט. כי רעיון עצב עברה: למה זה ועל מה זה תו הגאון והשבר גם יחד חקוּק על מצח כל נפש חיה? אכן, כל יצור למינהו נפשו בשאלתו ודבר אין לו עם כל נברא זולתו. בגפו נוצר כל נברא ולבדד ישכון. לבדד יחיה, לבדד ימות ולבדד יאהב. בודד הוא בכל מועדיו, ואף במועד אהבתו וברגעי⁻אשרו. אך רם, רם, אל נכון לא יחוש ולא ירגיש חוּבּוֹ אף לרגע קט את הגיון הגלמוד. כי הוא רם, רם הנהו, מרום וחזק, רוחו איתנה בקרבו ונפשו יושבת על מלאת. מחסור לא ידע, אפס זה מחסורו בו, כי יש לו רב, שפע רב מכל סגולות היופי והחכמה, אשר חננו בהן האל, ולזאת תציקהוּ רוּחוֹ תמיד לתת, והוא לא נתון יתן את כל הארץ הזאת הטובה והרחבה, עולם ומלואו מידו הם לה באהבתו אותה. אך כאשר יסיר מעליה את אהבתו, לא עוד חיים יכונו לפניה, כי באין פני רם בתועפות שחוקיהם מהלכים עמה, כל היקוּם יגוע לעיניה.

ככה הגתה יעל עד כי נפעמה רוּחה ולבה דפק בחזקה מפחד פתאום. לרגע קט ראתה בעליל, כי נחטף מעמה רם בחירה, משוֹש נפשה, מחמד⁻עיניה. הלך רם ממנה ולא שב עוד. חלחלה אחזתה, והיא לא העלתה עד כה רעיון מר ונמהר זה על לבה, אשר יש ופתאום לפתע לא עוד יארח רם עמה לחברה, לא עוד יצעד לימינה, לא עוד תשב במסיבתו, לא עוד יצהלו פניו לקראתה. אף בקריה ההומיה המון עם רב, המלאה דגי⁻אדם ורבים המה צידי⁻דגי⁻אדם וגדולה המהוּמה עד למאד, אף שם לא הממה רעיון אשר כזה.

אהה. כל הנבראים נפרדים המה, אך המצוּקות הן חוברות אשר אל רעותה. אף הגיגי⁻לב, אשר רוב עצב בם, יצאו תמיד בקהל מרעים. ויהי כאשר עבר את יעל רעיון הנכאים הלזה ותישא עיניה ותרא, כי באמנה אין פני רם אליה היום כתמול שלשום ולא עוד ישכון עליה מבטו השוחק תמיד כבימים מלפנים. ויהי לה אף הדבר הזה לאות מבשר לא⁻טובות. ותתבונן יעל ותרא, כי עיני רם משוטטות בכל, אך אליה, אל יעל, לא יפן כעת אף במעט. הכי לא רב מדי שת את מבטו בתרנגול זה האויל? ומה יתרון חן וחכמה מצא בשעיר הטפש המטופּש, שככה הרהיבו להצמיד אליו את מלוא רגשו? המבלי אין לו עוד ביעל כל ענין לענות בו, יתור אחרי עיניו לכל ארבע כנפות הארץ? היפלא הדבר, כי גם אל העצים יביט במשוש⁻חשק, כמו יראה זאת הפעם לראשונה מראה⁻עץ, ובמי הנחל יתבונן בעינים רעבות וצמאות, כמו לא נחו מבטיו מעודו על מימי הנחל? שור, גם על מעוף כל צפור במרומים יתחקה, ורק לה לא יפן ובה לא יתבונן. נפשו תכל לכל, אך אותה שבעה רב מדי.

והוא העמיק עלילה מבישה, כי גם בהסבו אליה את עיניו יגלוש מבטו על פני חלקתה ואל קרבה לא יביט, או כי גם ראה לא יראנה, יחזה ולא יתבונן. אל כל חפצי⁻תבל יביט לא מבעד יעל, כי אם מעמה, לא כמשפטו מלפנים. אות הוא כי לא עוד תהיה לו חזוּת הכל. וכאשר לא יראנה, ככה לא יקשיבנה. לכל רנן והגיג ביקוּם יקשיב רב קשב, אך למליה יקשיב מעט קשב, מעט מדי, מעט מדי להחריד, וזה דמיונו בצעדו עמה כאיש אשר רוּחוֹ נפזרה וכל מעיניו נעוּ נדוּ למרחקים. רק גוויתו תשוטט בקרבתה, אך כל מורשי⁻לבו יפכוּ ממנה והלאה.

מה זה ועל מה זה נפשו כה שוקקת ורוּחו סרה מעליו? זכור תזכור יעל בהמיה ובכליון⁻נפש ימי לכתם יחד בקריה רבת השאונים, כי שם לא הרע לה רם ככה. כי שם, אף בהיותו משרך מבטיו לכל עבר, הלא החזיק זרועה בידו, החזיק בה ולא הרפה ממנה ותמורת כל מבט אשר פזר ונתן לזרים שלם לה כופר⁻נפש במגע⁻יד חם ולוהט ובלחש⁻שיח תומך גורלה. והלא זה משפט הקריה וזו תעודה בה לשית צמד⁻אדם בחיקה כדוגית הקטנה בקרב משברי ים זועף. כי שם הכל ישתקשקו יהמיו, ירוּצו, יתפרדו לגרגירים דקים, עד אשר לא תכילם עוד העין, כאשר לא תקשיב עוד האוזן כל תמונת⁻קול בשאון⁻אדירים הנישא מסביבה, כי כל קול אשר הוא יגוע אל תוך ההמוּלה השגיאה. אך מה נפלאת היא כי גם פּה בערבות השדה, בחיק השאנן, בקרב הדממה הדקה, תהיה יעל לרם כנכריה, רחוקה ככה. ואם קרובה, הלא רק כרחל נאלמה, אשר תלך אחרי אדוניה והיא נשכחה ממנו. כל חזיון⁻נוף, כל צלם⁻דמות, כל קול ענות חלושה מפי כל מהלך על ארבע וכל הגה רך מפי בן⁻כנף, יהיו לרם כדבר בשורה, אך מן יעל לא תפן אליו עוד כל בשורה. כל נוצר ביקום עלה יעלה פלאים בעיניו, פה בדמי השדה, אך יעל תרד פלאים.

ותינחם יעל בלבה על נטשם במצותה את הקריה הסואנת. הטוב לה לישב בדד עם רם בקהל אדם מאשר להיבדל לה עמו ומעמו בנאות⁻דשא הריקים מאדם. אמור אמרה שם לחפש מקלט לאהבתם באוהל⁻תם, והנה גז ותם גם אוהל⁻תם. הנכון הוא, כי אוהל⁻תם אך מקסם⁻שוא הנהו. לא יקום ולא יהיה אוהל תם, עקב אשר לב⁻אדם לא תם הנהו. אף אדם באהבתו לא תמים הנו. את שאהבה נפשו אותו ישבע חיש מהר.

למרבה התדהמה, נשא לפתע רם את רגליו לרדוף אחרי שעיר הכלב, אשר עבר לפניהם במרוצו, להשיגו, להדביקו. וכאשר תפשו במחי⁻מרוּצתו אחזו בחזקה, הרימו במו ידיו, חבקו ולטפו חליפות, התרפק עליו ברוב שעשועים, שת בו מבט שקוי אהבה נאמנה ורחמים גדולים, עוד אחת מעט וישקנו במו פיו. זנה רם ביעל ודבק בכלב, כל נפש תיקר לו מאשר נפשה. הישמע כדבר הזה, כי יזנה האיש מעם האשה אחרי הכלב? אין זאת, כי נקעה נפש רם ממראה תבל, אשר צלם יעל נחקק בו ולזאת יחשק לשית את צלם הכלב בפני ארץ רבה להפיג במעט את שממונו.

ותזעק נפש יעל בקרבה זעקה מרה על העול אשר חולל רם לה, בתתו כחשו בה להמירה בצלם הכלב. אהה, עובדי אלהים נכרים הם הגברים מאז ומעולם. חדשים לבקרים ימירו מחוז⁻חפצם ומשא⁻נפשם. והם יעשו ככה עקב אשר יתימרו בלבם להיות אף הם אלי האדמה כאלים אשר בשמים. אין גבר אשר לא יתן את לבו כאל, ועל כן אין גבר נאמן עלי⁻אדמות. ואם האל בשמים אש אוכלה, האל על האדמה פחז כמים הנהו. כל רגש נכון לא יעמוד איתן בו, במבטו ימיר, בנשימתו⁻פיו יבגוד. בכל ני וניד אשר ליצורי⁻גיוו יזנח ויזנה.

אך יעל רק עד ארגיעה תכעס, ואף בכעסה תבונה תזכור, כי זה דברה לה לנפשה, בקרב נפשה: מה גבר כי אשית עליו חטאת? הלא אך ילוּד⁻אשה הנהו. בחטא יחמתו אמו. לא גבר ילד אשה, כי אשה תלד גבר. ואם רשע הגבר, הלא מבטן האשה יצא, דמה מצץ וחלבה ינק. האשה – מחצבת. וכל אותות המחצבה נחקקו בצאצאה. אף זו. לא רחם לגבר, לכן לא ידע רחם. ואשר לא ירחם איככה ידון דין צדק? אך נואלה האשה אשר תשב כסא למשפט הגבר, אשר תרגז על מַעל דין צדק? אך נואלה האשה אשר תשב כסא למשפט הגבר, אשר תרגז על מַעל הגבר, אשר תצעק חמס על הגבר, אשר כפתן חרש הנהו וכשאול לא ידע שבעה. חמוץ⁻יצרים הוא הגבר, רגשו ערוך כתנור תמיד. אם תתן לו מלוא הארץ נשים, כי תהיינה לו לשפחות למלא תאוותיו, לא יאמר רב לי. ומה לה כי תרגיז את מוסדי רוחו לשוא, על כל בגד וחטאת בגבר? אחרית כל אשה, השומרת עברה לגבר ובאה עמו בריב⁻דברים ובכל טענה ומענה, כי תהיה כנאד נפוח מלא רוגז⁻עצבים, כעס ומכאובים. וככל אשר תהיה מרת⁻נפש ככה תהיה סרת⁻טעם וחשוכת⁻שכל. הזקנה תבוא אליה כחתף, כל עדנה בה תהיה לבליה ובעצם עלומיה תהיה נעוות⁻פנים, אשר לא חן ולא תואר לה. כי שקר החן באשה, אשר אין לה תבונה, והבל היופי בה אם יצא ממנה שכלה הטוב. אך טוב לאשה, כי תמנע כעס מלבה ומדנים מפיה, כי אשר במאור פניה תחיה, בשחוקה תצוד לב ובשמחת⁻לבב תפרח.

חיש⁻מהר הבליגה יעל על אנקת רגשה ונכאי⁻הגיגיה. ותאמר: לאט לך כוס היגונים. ותעש בחין תבונתה להעלות אש טובה, אש⁻מרפא, בכל מושבות⁻רוחה ואף למראה פניה שיותה חן⁻צחצחות וחמדת⁻משובה. את קולה החליקה, משחתו בשמן הטוב, שמה דבש וחלב תחת לשונה ותנגן את מליה, כמו פורטת היא על המיתר הרך ונפשה כגן רטוב היוצא מעדן נשמת כל חי, ותאמר:

– אל נכון עיפת, רם, כאשר עיפתי גם אני משוט בערבה ומרוב הליכות בהר ובעמק. הטוב כי נפוש מעט ליד הנחל להביט במימיו הזכים, הזכים אולי אף מנשמת⁻אנוש – הפטירה בלצון מעט – והיה בשבתנוּ אל מול זוך המים נהיה אף אנו אולי זכים וטהורים כעצם החלקה אשר למי⁻מנוחות.

– או אז תשובנה אולי גם נפשותינו למנוחתן – אמר רם בארשת⁻ רזים, ויהי כאיש אשר יקלע את ניביו אל מחבואי לב, כמו בא בסוד המחשבות אשר בלב זולתו.

ויגשו אל הנחל וישבו על שפתו, ושניהם החרישו לראשונה בשבתם אל המים. כי זה משפט המים לנטוע אלם בשפתים, באשר הם, המים, ישוקקו אף יהמיו תמיד, או כי יפכפכו למצער מלל עמוּם. ואך טוב ונעים לאנוש כי ישב מחריש, בהביטו אל רצי הגלים, להקשיב לסוד⁻שיחם, אשר עמק מאד. נמשלוּ המים להרים: כמוהם רבי⁻עשתונות ואף חלקתם תאמר תהומות.

– ומה לך מחרישה, יעל? – שאל רם אחרי אשר החרישו הרבה.

ותען יעל בנחת⁻חן:

– הכי מחרישים אנו? רק הדיבר אין בפינוּ. אשר לי, הלא אימרתי תיזל תמיד כטל לך, אליך אף כל הגיגי יפכו. אך אתה, רם, שלמה תהיה כמחריש? החדלת לאחרונה את מתק שפתך מעמי, כמו לא תמצא בי עוד רוב ענין לענות בו.

באין דעת כשלה לשון יעל ותדבר אל רם קשות ונמרצות, תחת אשר אך זה עתה גמרה אומר להאיר אליו את שחוקה ולדבר אליו ברוך ובנועם. לזאת הפטירה באומר רך:

– רם, הגד לי מלים מעט לשמח בהן את לבי. דבר אלי אהבה מעט.

ויעל נקטה בנפשה על אמרה זאת, כי זה דרך כסל לה להתחנן אל רם כי יגיד לה אהבה. ומה בצע באמרי⁻אהב, אשר יצאו מן הפה כאמרים מלומדים, מתנת שפתים, שי הרחמים? ומה שחר לניבי⁻רגש דלי⁻אש? וכבר היתה כלה ונחרצה מעמה להתאפק מלבקש זאת. אך היא, מפעם לפעם, תשוב לאוילתה ותדבר תחנוּנים. מבלי משים ובאפס דעת ורצון, תעשה זאת. רעה חולה בה, כי כאיל תערוג על מעדני לשונו. יהיו ניבי⁻אהבה בפיו קרים ככפור, יהיו לה באזניה כאש צרבת, אף בקור מליו ייחם לה: ניב⁻שלגו עליה אהבה. לא תוּכל יעל לכלכל דממת אהבתו אף לרגעים מספר. אחת תשאל אותה תבקש, כי ישגה רם באהבתו אותה תמיד, כי לא ישבות ולא ינפש מלדבר אליה אהבים.

ורם היה כלא⁻שומע. לא אבה בהתגלוּת לב תמיד. לא יאמן כי יסוּפר, אך אמת נכון הדבר, כי בוּשה תכסה את רם מלדבר אהבה אל יעל. האהבה במערומיה, אף כי בלבשה ניב⁻שפתים, נחזתה לו כפועל אשר לא יאה הנהוּ לגבר. לא ידע רם פשר רגשו זה, אשר הניאו מוידויי⁻אהבים ומכל רמזי מבט וארשת, אשר יתנו בו אותות כי אוהב הנהו. אוּלם רגש עוצר זה תקע בו יתד נאמן אף בתוך המולת הקריה, אשר זה דרכה להחריש מורשי לב רכים וענוגים. וביתר עוז ותעצומות הכתה בו רגשת⁻בושת זו את שרשיה בימי שבתם יחד לבדד בקרן בן⁻יפה⁻נוף זה. לא עוד רגש עוצר, כי רגש⁻מרי קוממו על יעל, אשר בפיו תדרשנו להגיד לו נאמנה, כי דבקה נפשו בנפשה. והוא הלא נפשו נקשרה בנפשה. אך חלילה לו להחטיא את פיו ולהגיד זאת בלשונו. לא יוּכל דבר במו שפתיו. לא יוּכל ולא יאבה אף לעשות את ארשת פניו ומבטי⁻עיניו מליץ בינותם. ככל אשר תפציר בו יעל, כן יהיו פניו לאבן ומעיניו יצר קור. הכי יהי כדבר הזה, כי השרב יאכל את הנפש ובעצם העת הזאת תשתולל קרה במראה הפנים והמבטים ישליכו קרחם כפתים?

ותז יעל נטפי דם מנפשה הנשחטה אל קולה, ואת הדם מהלה בחלב מעט לטבול בו את לשונה ותאמר:

– רם ולמה תחשה ולא תחדל?

אך מבטי רם תרוּ אחרי רצי המים בנחל,השוקקים חרישית, צללו אל קרבם, כמו יחפש בם רז⁻עולמים, אשר שגב לאין ערוך מרז האהבה.

חיש מהר פג החלב מפיה ונס הדם ותחש כמו ניחרה לשונה. ועל אף זאת דברה אליו בעקשות⁻לב:

– אחפוץ כי תגיד לי רם, כי תגיד לי אך זאת הפעם בפה מלא ובלב נכון, בל תעלים דבר, כי יהיה יפה⁻נוף זה, זה מקוה המים הזך, זה המראה יפה התואר, עד בינינו, אשר באמת ובתמים תדבר אלי הפעם, כי תאהבני נאמנה. והיה אם תגיד לי זאת אך הפעם, לא אוסיף עוד לענותך, לנסותך ולשאלך. לעיני תביט ותגיד לי: הבאמת תאהבני?

–באמת – ענה רם באומר מהיר. את עיניו הישיר נכחה, אך השכּיל בערמתו לחסוך מעמה את מבטו, אף בהישירו את עיניו נכחה, ויהי כמו יביט לא אליה, בלתי אם מעליה.

רם זה כוחו וזו סגולתו להיות כל תנוּדות מראהו ופעלי חושיו ורגשיו בידיו כחומר ביד היוצר. הוא הנגיד והמצוה גם על ארשת פניו ומבעי עיניו. אף את בת⁻שחוקו ומאור פניו יערוך כיאות לרצונו, כאשר יעשה לאור המנורה להקטין את אש פתיליה או להגדילו. ככה תדמה יעל על אודות רם, רב⁻מג הנהו וכל⁻יכול. לרצונו יכלא רוּחו בקרבו לבל תסער אף במעט, לרצונו יעצור את מאוייו ויגער בכל רעיוניו להטותם לחפצו. יעל לא יכלה להבין זאת. פחדה להגות בזאת. לא איש רם בלתי אם אל קטן או בכור⁻שטן. התכסה יעל מנפשה? לא תוכל לעצור את רוחה מלתת לעתים דופי ברם, דופי רב, תרגז עליו, אף תשטמהו לא במעט. כעוצם אהבתה אותו תהמה תחמר משטמתה לו. שקץ תשקץ את נפשה בגלל זאת ולא תוכל לצוות על רגשיה. בסתר תחרוק שן על נפשה, כי היא תעשה כזאת לרם אלוּפה, כי תיטור לו שנאה בלבה, והלא היא לרם, כל בה לרם, בשרה ודמה, רוּחה עם גוויתה. הכי היא תוכל לשים סתר⁻פנים לה עם רם? אך היא תוּכל.

ורוח יעל נעכרה בקרבה בתתה אל לבה עד מה שונוּ דרכי רם מדרכיה, ואל נכון גם מחשבותיו ממחשבותיה ורגשיו מרגשיה; עד מה שליט הוא ברוּחו לכונן כל הליכותיו וידיו רב לו להיות שורר בבית⁻נפשו כאחד תופש⁻שלטון. והיא לא כן עמדה, כי כיונה שבוּיה היא ביד נעלמה, אשר תנהג בה לשבט או לחסד, תשים חליפות ברוּחה ותמוּרות בהגיוניה, ששון ועצב, גאות ושפל, חמדה ורוגז, גאון ושבר, ורוּחה אשר תצוה עליה ולא היא על רוּחה. הלזאת תקרא אהבה, אשר תצמיד את השניים ולא למנת⁻גורל אחת? הלזה יקרא ריע⁻לב, ידיד⁻נפש, עזר כנגדה, תומך חייה וסומך גורלה מששת ימי בראשית? הלזאת יקרא ברית נאמנה, קשר⁻עולם, בנין⁻עדי⁻עד?

עוד היא הוגה ברוּחה הקשה את שבר⁻לבה ובחוזק⁻רצון תכלא את בכיה, לבל יפרוץ סוגר עיניה, וקול רם עונה בשנית על קריאתו הראשונה לאמר:

– באמת, באמת, יעל.

ובהישנות קריאתו תצא מפיו במנה אחת אפיים, והוא אף את עיניו יישיר הפעם נכחה ולא יגרע את מבטו ממנה עת רבה. כמו יגיד לה בזאת נאמנה את דבר המכות אשר הכהו מוסר⁻לבו, עקב אשר דבר אליה תחילה ללא הבט.

אך יעל במחי⁻ניד חזק תסב את פניה מנגדו לבל יביט אליה ולבל יראנה. כי לא הצדקה לו לחזות את פניה בכל אשר יחפוץ, אחרי אשר הרע לה ככה לכלוא ממנה את מבטיו לפני זאת. הכי זה משפט הראיון אשר להם כי הוא יתשיר לה עין וינדב לה ברחמיו הרבים מבט, בנוח עליו רוח⁻נדיבוּת? לא כי מלפניה משפטו יצא, אם לשבוע בשמחות את פניה ואם יחדל. כי רק לרצונה, ואחרי אשר יתקדש לזאת בעצמת רגשו וכליון⁻נפשו, תנחילו את העונג לשים בה מעט⁻קט את מבטו. למען ידע ויבין, כי אף תואר פני אשה נאהבה לא עיר פרוצה היא, אשר יבוא בה האוהב תמיד באין מכלים. בשתי כפיה תכסה את פניה, בשתי כפיה אשר לזאת נוצרו, כי תהיינה לה לכפורת בכל עת מצוא, לגונן ולהציל גם מפני מאהבה. את ראשה הורידה אל בין זרועותיה ובשתי כפיה תליט את פניה, ככה תשב רגעים מספר. תשב שוממה לה, נפרדה לה. עוד אחת מעט ותריד בבכיה ותשוע אללי, או כי תיליל: עבים כסוני!

ורם הרואה בעבים ישב מעט⁻קט מחריש ומשתאה עד למאד. מה עול עשה לה? והוא בעיניו ישאל, בימינוֹ יתמוך ראשה ובשמאלו יחבקנה. יעל, יעל, מה לך כי נרגזת? אם חטאתי לפניך אנא סלחי נא, כפרי נא. לוּ אך אדע במה חטאתי ובמה פשעתי. ואם את היודעת, הגידי גם לי למען אדע, מה קרבן חטאת אביא לפניך. הגידי יעל, ואל תכסי מעמי. אם בזדון עוללתי, נכון הנני לשאת בכל עונש אשר תשיתי עלי. ואת, אשר חוננת בחכמת⁻לבב, הלא תאמרי לי סלחתי. אף כי רק שגגה יצאה מלפני.

בחוזק⁻יד יקרע את כפיה מעליה. יביט והנה כמו השחר פרוש על קצות פניה, אפס בין שפתותיה ישכנו חיל ורעד ומבטה טרם יהל באור טהור כמשפטו תמיד. חזיון בין⁻ערבים חופף על כל תארה וארשת פניה, תפסח, אחת הנה ואחת הנה, כמו תשאל בעצת כליותיה, הלקרוא לאור גדול כי יזרח בפניה או כי תגולל אור מפני חושך ותתכס בעלטה, וכן לא תדע אם לשמוח אלי גיל בשחקת⁻נחת או כי תמרר בבכי. ויען כי רם ישית בה את מבטיו כמסמרות נטועים וישו לנגדה דמות מראהו כאיש עז⁻מצח, אשר בטחון ילין עמו ומי הקשה אליו וישלם, לכן תכביד אליו את לבה ואף היא תשו לה דמוּת לא לה ותאמר בעוית שאט⁻נפש:

– מה לך, רם, כי תען לי באמת פי⁻שניים? אני באמת אחת שאלתי ממך ואתה באמת פעמים ענית לי. הכי טובות השתים מן האחת? הכי לא נגרע בזאת ככל אשר נוסיף? אכן, נגרע, כי רק אשר יבקש להתעלל ברעהוּ ישמיע באזניו משנה אומר. אשר טוב הנהו, רק פעם אחת נגידנו ולא נשנהו, אף כי דבר⁻סגולה כאהבה. אך אתה פעמים הבאת, פעמים – קוראה היא במרי⁻רוּח, בשצף⁻עצבון ואף מבטיה יהלכו נכאים נוגים, קורעי⁻לב, כמו באמנה קריאת המשנה אשר בפי רם היא אשר נגעה ככה עד לבה ותשת בה פלצות – אך לא טובות השתים מן האחת. לא טובות.

שחוק נפש חפצה בשלות⁻שלום וצופיה לטוב רחף לפתע על פניה. כמו המלים “לא טובות” נהיו לה למקור טובה וברכה, אחרי אשר בתום מליה אלה הישירה את מבטיה אל מוּל פני רם.

הגבר אשר זה משפטו לעמוד על דם האשה בצאתו מרחמה עם פרי בטנה, לא שקד גם הפעם להבין לסוד שיח האשה, לנסיבת רוגזה ולמרי צרתה, אשר כולם יחד יפכוּ ממקור דמיה הנרגשים והנסערים מדרך גבר באשה, מהתנשאוּתו עליה בגרמי⁻גיוו המוצקים ובבטחון רוּחו, בהיותו בכל עת נקי לנפשו בכל מכל כל ואך האשה אשר תשב או תשכב בבשתה עניה סוערה לא⁻רוחמה או כי תהיה כעוטיה כשיה נדחה. ולזאת בכל אשר יגיד או יעשה הגבר, אף באשר לא יגיד כי אם יחריש מאד, הלא פרעות יעשה באשה, ישפילנה מאד, אף יבזנה הרבה, ישפילנה ויבזנה אם כי יהללנה או בעקב זאת. ככה עמד רם גם זאת הפעם על דם יעל, הניגר בסתר לבה, וישו לכל מדברה ואף למענהו דמוּת מהתלה קטנה, ויאמר:

– את, יעל, אמת אחת שאלת ואני שתים עניתי. כי אמת במלואה יהגה חכי, היה עם לבי להגיד אמת⁻פי⁻שניים. אמת ליום הזה ואמת ליום המחרת, כי הימים הבאים לקראתנו, אשר פינו יקבם בשם מחרת. כי בשתים תקום האהבה: בשעה הזאת ובמחר.

ותשחק יעל ברעדה ויהי שחוקה כברק וכרוּח טהורה, אשר פזרה חיש מהר את שארית הפליטה מן העננים, אשר הקדירו תחילה את שמיה ותאמר במאור⁻רצון:

– הנה כי כן, אף אתה, רם, הגדת במו פיך זאת. זאת.

ויעל נדמה לרגע קט כמו נעתקו המלים מפיה, עקב אשר חזקו ממנה לבטאן בנשם המהיר והנחפז. ורק אחרי אשר מלאה פיה צחוק, להינפש מעט⁻קט מעמל רוּחה, עצרה כוח לבאר את הגיונה באר היטב ותאמר:

– אמרתי זאת, היה עם לבי להגיד זאת, לאמר: כי גם לך, רם, נגלתה זאת אשר אהבתנו נוסדה לא על היום הזה לבדו, היום הזה הקטן, כי גם על יום המחר הארוך. האם תבין לרעי, רם? ליום המחר הארוך… הארוך… עד למאד. כי אני בו אחשק, אליו אשא עיני אשא כפי.

מחאה כף אל כף ברגשת⁻לב, ולאחרי זאת הושיטה יד אחת ויד שניה אי⁻לאן, ומבטיה המלוהטים אף הם אצו⁻רצו אי⁻לאן בחמדת⁻משובה, כאשר יעשה ילד⁻חמודות, אמון עלי תפנוקים, אל מול חפץ⁻יקרות, אשר יחזיק איש לעומתו, אף יושיטו אליו, אך נתון לא יתננו לו.

ויאמר רם בארשת⁻תום:

– הבן לא אוכל, אל מה ירמזון מליך על אודות המחר הארוך.

ותען יעל ותאמר:

– הו, גולם⁻חמוּדות אשר כמוך. מאומה לא תבין בשפת החכמה. המחר הארוך גדול לאין ערוך מן המחר הקצר, וגדול הנהו אף מפעמיים מחר, משלוש פעמים מחר, ממאה ומאלף פעם מחר. ואם נאמר אלף פעם אלף מחר, טרם הבענוּ את המחר הארוך במלואו, כי הוא ללא מצרים. הוא התמיד, בנת?

פני יעל הלבינו והאדימו חליפות, ותהי כאיש אשר לאחרונה מלט מעל נפשו משא כבד, בהביעו במלים מפורשות רעיון⁻סתר עצוּר בעצמותיו, אשר לא יכול עוד הצפינו.

אי מזה שב והגיח אליהם שעיר הכלב, כי זה דרכו להופיע במפתיע כמו צמח מתחתיו. אפס בעמדו לעינים ינבח אחת ושתים בנבח מהיר ונמרץ, כמו יגיד בשפת⁻נבחו: הנני! וזאת אחרי אשר עצם מראהו הוא בשורתו ודבר שפתיו אך למותר הנהו. רם ויעל, אשר כבר למדוּ להבין ארחו זה, אם גם מרבית הליכותיו עוד היו בעיניהם כספר החתוּם, צחקו הרבה על מעשהו המשונה הלזה. ובצחקם על אודות שעיר שכחו לרגעים את נפשם – ותהי שכחה⁻מעט זו לחמדת⁻לב להם. ושעיר הרבה, הגדיל נבחו, כמו הגיד בזאת, כי נכלם הנהו ורוחו מרה עליו בעקב בני⁻אנוש, אשר לא השכילוּ אל אורחותיו ולא יבינוּ את שיח⁻שפתיו. אחרי אשר רק אחד מבוּקשו, כי יבוא בקהל האדם כיצור כערכם להתעלס עמהם בשיח מני לב ולראות בקרבתם חיים בנעימים. ויוסיף שעיר לנבוח באזני האנשים השניים, אשר כל האותות יעידו עליהם כי תפושים הם שרעפים מוזרים ומשונים, לא בהם חלק כלב. ויהי משך נביחותיו ערב תחנון ומרי, נועם⁻שיח ושצף⁻רוגז, פיוּס ואיוּם גם יחד. ושעיר אף זאת עשה בתבוּנת⁻נכליו, כי פעם החליק לשון בנבחו ופעם חרץ את לשונו, פעם שחק ופעם רגז, פעם היה כוּלו אומר הלל ופעם כולו אומר עברה וזעם, כמו בהיולדו נצבר עפרו מהרים שנים, גריזים ועיבל, ולכן רגע יתן קול גריזים מפיו לברך ורגע בעיבל יקלל. אפס קול ברוך ישא לעומת האשה, ותחת זאת ברוגזו ארור יסב פניו מנגד האשה אל מוּל הגבר, ויהי הדבר לאות, כי לבו טוב לאשה מאשר לגבר. ולא נפלאת היא, כי זה הגבר בעצם מראהו ובכל הליכותיו הביא מורך⁻רוח ומורת⁻רוח בלב שעיר, כי זה הגבר גובה לו ויראה לו, ואליו, אל שעיר, לא יביט כמעט. ולו שעיר למוד⁻לשון כי אז יגיד ולא יכחיד, כי אף משפט הגבר עם האשה לא ישר בעיניו, כי הוא כמו ממרום יביט עליה, ישחק רק מעט, אף מליו ספורות. בכל יעטה גאוה וגאון, יצעד כמו ידרוך עלי במה. חן אך זעום חופף עליו. אך לא כן האשה כי תשחק אליו לעתים, במאור פניה תלבבהוּ, בכפה הרכה תלטפהו, תשית אצבעה בבשרו ויפוג רוּחו. לזאת ינבח נכבדות וצחצחות לאשה ויזעיף קולו לגבר.

– רם, תביט אליו, אל שעיר, הראה לו אות לטובה. ראה, הוא צופה ומייחל לך. הכרת פניו ענתה בו, וזה נבחו רב הרגש – דברה יעל אל רם מעדנות.

ויעש רם כמצותה. ויקח את הכלב בידו ויושיבו על ברכיו ויחבקו במלטפות ידיו וידבר אליו טובות ונחוּמים. ואף שעיר שינה חיש⁻מהר את טעמו ויבט נדבה אל זה הגבר רחב⁻גרם, אשר רגעים לפני כן הודיעו כעסו ורוגזו. ויהי הדבר כמו לפתע נהפך לב שעיר לטובה על הגבר, עקב אשר בא בסוד נפשו ונגלו בה לפניו סגוּלות⁻חמדה אשר בגללן ייאהב.

אך יעל הזעימה פניה עד מהרה, כי לא אמרה טוב לדבק רם ושעיר. ותגד ברוגז⁻מעט:

– הלא שאלתיך, רם, אם בנת לרעי בדבר מחר התמיד? – ומה תחשה?

– אדמה כי בנתי – ענה רם ללא מאור⁻פנים ושפתו בפיו כמו נשפה רוח קרה. אך עד ארגיעה לבשו פניו אורה וחמלת⁻לבב נתנה את אותותיה בתויהם, כמו ניחם מאורח⁻מדברו והפטיר – אכן, בנתי לרעך, יעל. ואף אני על מחר התמיד נסבוּ דברי.

עיני יעל התלקחוּ ויהיו לשני לפידי ששון ושמחה. אף כי לראשונה דבר רם אליה הפעם על אודות התמיד, תדמה יעל, כי תמיד נשא רם באזניה את מדברותיו על התמיד, ובמצהלתה כי רבה לא ידעה עוד נפשה. נבקעוּ ברוּחה מעינות אמוּנה ותהי הומיה ושוקקת עד למאד. אף בפיה נכרה ביד חזקה מעין הזמירות. ויעל בהנעימה זמירות תדמה כי רם ידבר אליה שיר. ותאמר יעל:

– במו פיך הגדת לי זה עתה, כי אגודת אהבתנו נוסדה על התמיד. האח, מה אושרתי! אשרי שככה לי, שככה אתה לי שאתה תמיד לי, הה, רם, כל בך לי תמיד הנהו, ואני לך תמיד הנני, תמיד אהיה לך כאשר לך הייתי מאז ומקדם. הכי לא אנשי⁻קדם אנו, רם? הכי לא לעולמים ארשתני לך, רם? מי לי בשמים, רם, בלעדיך? ועמך לא חפצתי בארץ לא אדם ולא אל ואתה, רם, הגם אתה ככה נקשרת בי לאהבה?

ויען רם בעוצר⁻קול וברפיון⁻ניב:

– אני זאת אדע, כי יעל אשר כזאת אין משלה בארץ. לא היתה ולא נבראה כזאת מיום היות תבל, אף לא תישנה עוד יעל אשר כזאת עוד עולם, לחן, לחכמה ולתפארת ולכל סגולה טובה.

ותתבונן יעל ברם מדי דברו ובעיניה נוצצו שביבי גיל מפיקים אגלי דמע, ותלט את פניה בכפיה, כמו נחרדה למשמע אזניה ואף לא האמינה לשמע אוזן, ותאמר:

– אם לא לצון חמדת לך לשחק בי הלא אחת אדע כעת כי נוסף לך על כל סגולותיך כשרון המליץ אשר בפיך.

ויהי מקץ רגע קטן ושביבי הגיל דעכו כליל בעיני יעל. ותחת זאת נקווּ אגלי הדמע ונהיו כמו נחל⁻זעם שוטף, שטוף ועבור על כל צלמי⁻פניה הרצים ושבים, מבטיה ואף שחוקיה. נמשלה לילד ענוג, אשר בחמדת⁻לצון נלקח מעמו חפץ⁻שעשועים אשר לו, והוא טרם ידע אל נכון, אם כלה ונחרצה מעם היד הלוקחת להציגו ריק או כי שוב ישוב אליו החפץ בתום לצון. ותאמר יעל בכובד⁻פה ובכובד⁻הגות ולבה בה רחב ופחד:

– דברת אלי, רם, טובות ואף נמלצות. ואנכי בהקשיבי לנשגבות אשר בפיך על אודותי אפחד רב פחד, פן דברת דברים ולא מלבך, דברים אשר לא כן, אכן, לא כן. ולא יאתה לך, רם, לדבר אלי בלשון מדברת גדולות אשר כזו… לשון תוך ומרמה – ובדברה זאת קדרו פניה מנחשול זעם, אשר עברם לפתע, ואף עיניה ירו חצי עברה וזעם.

וישחק רם נדיבות ויאמר:

– לא אדע עוד, יעל במה אזכה את שיחי לפניך. לא תאבי בלשון מדברת גדולות, אך גם על אודות לשוני המדברת קטנות תזעפי עלי מפעם לפעם, אנא, יעל, היי נא את עם לשוני והורינו איך אדבר בך.

ותשחק אף יעל נדיבות ותען:

– אתה, רם, זאת עשה, לו לעצתי תשמע. אל תמריא עמי למרומי⁻נצחים, כי אני אשה רפת⁻אונים לא אוּכל לארח לחברתך שגיא⁻כוח עד שם. אך גם אל תשפטני רק במאזני החלוף ואל נא אהיה בעיניך כציץ נובל עד ארגיעה. כי אם תשפות לי מנת⁻אהבה לא גדולה רב מדי ולא קטנה למדי, אחפצה כי תאהבני בתמיד הקצר.

ורם הגיד ולא כחד:

– אך תם אני ולא אדע תמיד קצר מה דמות אשוה לו, אחרי אשר יגעתי למדי ולא מצאתי פשר נכון לתמיד הארוך.

ויעל אף כי רוחמה היתה גם נסערה מעט, ותשב בחלקות⁻לשון ובחמדת לצון:

– יען כי גם בך חוברו יחד חכמה רבה וסכלוּת מעט, לכן לא תדע ולא תבין מה זה תמיד רחב⁻ידים ועד מה נפלה ממנוּ התמיד הקצר. הלא כל איש אשר לו שכל מעט ישכיל להבין, כי התמיד הארוך הוא רב⁻מועדים, אך התמיד הקצר הוא מועד מצער קטן⁻עתים, אשר ארכו כמידת שנים מספר, שנות חיינו הקצרות, או גם מעט מכל שנות החיים, לאמר, רק כמחצית משנות החיים. והיא המחצית הטובה, השמחה, הרעננה, באביב ימינוּ, כאשר תהיה האשה בעצם עלוּמיה ותעל כפורחת, או גם מעט מן המחצית, מעט⁻מאד מן המחצית, לאמר, תמיד קטן אשר כמוהו רק כשנה אחת, אפס כי השנה הזאת היא תמימה ומלאה. ויש אשר מידתו לא תארך בלתי אם כחודש אחד או כשבוּע ימים, ואף כיום אחד, היה עם לבי להגיד אף רק כבדל⁻יום, מנת⁻שעה אחת. אך כי תהי השעה הזאת סגולה לנו, כולה מקרא קודש לאהבתנו, רם, רם, אחפצה כי למצער בשעה קטנה אחת תהיה לי תמיד גדול ומלא, כי בה, בשעה הקטנה, יהיה לבך שלם עמי, נתוּן לי במלואו על כל רעיוניו והגיגיו ורגשיו ורחשיו ומורשיו, לבל יהיה בו מקום אף קטן כזרת ריק מעמי ולבל יעברך אף הגיג⁻בן⁻הגיג אשר לא בי הנהו. זו משאלתי כי ברגע אחד קטן למצער יהיו כל מעיניך בי, בי לבד, ולא בכל דבר זולתי. בנת, רם?

ותזרח שחקת⁻ששון בפני רם, והיא אשר הסבה אל נכון לעצבת הרכה, אשר אפפה את מבטו. כי זה משפט רם לעתים: בלבוש פניו חדוה תפקנה עיניו יגון צרוף. ויאמר רם בלשון מהירה ונעלסה, אשר עיניו הנסוכות⁻תוגה ענוּ בה את כחשה:

– אם כזהו התמיד הקצר, אשר שאלת מעמי, הלא נתוּן הוא לך על אחת שבע.

ויעל לא גרעה את מבטה ממנו ותהי כפוסחת על שתי הסעיפים, לדבר אליו שלום או לקדש עליו מלחמה. אך חיש מהר נגוֹזוּ ממבטיה רצי השפק. ותצהל את פניה וגם קולה ותאמר:

– כעת אושרתי עד למאד, יען כי דברת אלי ככה.

ואחרי אשר התבוננה אליו עוד אחת מעט, כמו תתחקה על צפונות לבו אם דבר נאמנה אליה, מחאה כף אל כף מעוצר רגשי ששון ושמחה. נמשלה לילד החמוּדות, אשר חפץ השעשועים שב אליו לאחרונה מיד עושקו וקם ונהיה לקנינו. ותאמר יעל:

– כעת ידעתי ונוכחתי כי תאהבני נאמנה. הלא פיך, רם, דיבר אלי. אחת דברת ולא תחלל מוצא פיך, לא איש רם ויכזב. לא איש אתה, רם, כי אם אישאלי – דברה ברון⁻רגשות, אשר עברה לפתע כנחל שוטף – רם, רם, אות נפשי מני אז לבל אהיה אשה לאיש, אך אתה לא איש לי. הגיון⁻סתר יפעמני תמיד על אודותיך: זה אלי ואנוהו, רם, רמיאלי – שׂחה יעל בסערת⁻רגשים חרישית ותהי כלואטת אמריה אל נפשה.

כעת הסה רם את פיה במלטפות כפיו ויאמר:

– לאט לך, יעל, לדבר כזאת. ולמה תדברי כזאת, יעל, לרוממני על לשונך אשר לא כמצות התבוּנה? – דיבר אף הוא בקול חרישי ולואט ויהי כמתחנן ואף כמתלונן מעט– הטרם תדעי כי לא ירום אדם? כי חציר כל בשר ותולעה איש. כי גם מרומי התכוּנה באדם יש כי יהיו נקלים, אף כי עדת הגברים, אשר מאוייהם שפלוּ ככה לעתים. ואני הלא אחד מהם ומהמונם הנני.

ותקרא יעל ברגשת⁻נפש ועיניה דהרו⁻דלקו, כעיני החתולה הנזעמה בגעת יד גסה בגוריה הרכים:

– ואני לא אובה כי תדבר סרה ברם אשר לי, ברם אישי ואלוּפי משושי וכבודי, הגאון באדם אשר עמי. לא אובה ולא אתן כי תתן שמצה ברם אשר לי, להגיד אשר לא נפלה הוא מכל קהל הגברים לתרומת⁻לב ולרגש נאצל.

ויבט רם אל פני יעל, אל רצי מבטיה המביעים עתק, וישתאה על התמוּרה הגדולה אשר התחוללה בה, בנוה הדשא השקט, לרעה ולא לטובה. כי שם בהמון הקריה ובשאונה היו לה עיני⁻יונים נוטפות ענוה לאין קץ, שוקטות עד למאד. והנה תהמינה תחמרנה ככה לפתע בעיים דכי חשק עז ועוצם⁻שלטון. ורם תמה אף נחרד לקול ענות הגערה אשר בקולה ולהדי המדנים הממלאים אותו. והוא, זה הקול, הלא נתן תמיד באזניו, שם בעיר ההומיה, צלצלי רוך ותפנוקים, כמו נשזרו משי עשוּי למשעי, לא פרץ קל ולא צוחה מעטה בו. לא האמין רם למשמע אזניו, הכי קול יעל הוא זה, הנודע לו מתמול שלשום.

ויוסף להביט אל פני יעל ותהי בעיניו לפתע כנכריה. הכי יעל היא זאת, אשר לפנים נשקפה לו ככנור רך⁻מיתרים, אשר יד⁻מנגן ענוּגה פורטת עליו? ורם בחן שנית באזניו את צלצלי קולה ויחש לפתע, כי קול ענות רוע עולה מהם, קול אשה נגידה אשר תאמץ לה את הגבר להיות נושא גדולה לה, להתנוסס לעיניה כפסל רם כלול בהדרו ובגאיונו, אף אם נמנעו מעמו מתנות הכשרון וסגולות הכוח, העוטרות את החכם המחונן. אל תעשה לה האשה מן הגבר בחירה לבעבוּר ישחק לפני רום⁻גדלות, אל יהי לה אישה⁻אלופה גם אם יחסר הרבה מאל, וגם אם קטן⁻אדם הנהו. והיה כאשר לא ימלא הגבר משאלה זו, הלא תבך, תרגז, תחרוק שן ותגער בו לרגעים: חמסי עליך, כי לא ניאות להיות לי לפסל רם. הה, הכזה הקול אשר ליעל? קול עז ונמהר. הלא אך כפשע בינו ובין קול הנגידה בחרפה את שפחתה, קול המבשלת המצעקת מאחרי הסיר.

נכלם רם אל אדות יעל, ובהיכלמו השח ראשו ויכלא כל אומר מפיו לאורך רגעים.

ויעל ראתה כי רם מחריש הנהו, ותיאלם אף היא דום. היטב תכיר כל ארחות רם. רק ישח ראשו לא עוד ישיח פיו מלה אף אחת. כמו בראו האל להיות פיו מגיד מלים רק בראש מורם, ובאין קוממיוּת לראשו לא יהיה עוד הדיבר בפיו. ויעל דוברת בלבה במפלאות ובמהתלות גם יחד: מה זה לרם, כי לשונו כמו קשוּרה בעבותות אל רום ראשו, וזה ראשו יאחז את מושכות פיו? ולמען תשלם לו כגמולו סגרה אף היא פיה ועצרה את לשונה, לבל תתן הגה אף אחד. ותאמר בלבה: אייסרהו באלם⁻פי. עד כי ישוּב ויינחם מדומייתו והפצר יפציר בי לחוננו באומר אחד. אך אחרי אשר ייחלה לשוא לשבר את עקשוּת לבו, לא יכלה עוד לעצור כוח לעמוד בתחרוּתה עמו. ותפתח פיה ותתחנן אליו לאמר:

– רם, דבר אלי. פתח פיך והגד לי מלה לו אחת. הבט אלי, רם, אל ירע לבך עלי, אם השמעתי באזניך דברים מעט אשר לא כן. לא אוכל ואראה אותך מחריש הרבה. רם, טרם קרבוּ נפשותינו ככה, כי נוכל לישב מחרישים יחד שעה לא מעטה – תשנה לפתע אורח⁻שיחה לרוגז קטן. אף תוסיף הגיון לאמר – הכי אני חטאתי לפניך בלשוני? ונהפוך הוא. כי אתה נאצת אותי, באשר דיברת סרה ברם אשר לי. אך מה לך, רם? – תקרא יעל נחרדה פתאום והיונים תצאנה מארובות עיניה, נלבטות להן, הומיות, עוד אחת מעט תפצחנה בכי מר – מה מחשבה רעה הגית בחובך על אודותי? אביט בך ואראה, כי רעה חשבת זה עתה על אודותי, בסתר מחשבתך הרית לא טובות אודותי. לא תכסה מעמי דבר, אף מגנזי מחשבתך. רואה אף אני לסתרי רעיוניך. רם הרם ראשך ואביט בפניך.

רם רוּחו נעכר בקרבו. ראשו השח ולא ירום, אף את מסתרי רעיוניו תבחן יעל? מה יאמר ומה ידבר? היגיד לה קושט אמת? היכחיד מעמה? הידבר אליה בלהגי⁻שפה או ידום כליל? נבוך הוא עד למאד. קולה היה זה עתה לצנינים באזניו, אך חלילה לו להגיד לה זאת. ויען כי לא ידבר אליה אמת במו פיו, לכן אף במאור⁻פניו ישקר לה. היטב יאיר פניו אליה ובמבטיו ילבבנה עד תכלית, אך רוּחו נפעמה, כי כליותיו תייסרנה אותו על סובבו בכחש את יעל הנאהבה, בלבבו אותה כעת ולא לבו. שמחה אחזתו למראה שעיר, אשר לפתע הגיח אי מזה אליהם לשחק לפניהם בזנבו רב התנוּדות ועתיר המבעים. ויקרא מתוך עוצם מבוכתו וכמעט באין פועל מחשבתו, בצהלה חסרת⁻שחר, ויהי כנותן קול בשורה לחלל⁻תבל:

– בא גד, הכלב בא.

אך יעל קראה לעומתו בקצף עצור:

– אל תפן לכלב, לאשה הבט, ליעל המסכנה, אשר את פניך הסיבות מנגדה, כמו פגה יעל מן היקום ואיננה עוד.

וידמה רם, כי יעל בוכיה לה מעט⁻קט בבכי חרישי.

 

ד    🔗

ולאחר זאת פצחה יעל בשחוק חם, בשחוק טוב, כמו פרץ הבכי המעט, אשר על אודותיו חבקה רם בזרועותיו להטיף באזניה טובות ותנחומות⁻נועם לרוב, היה נטף היגון האחד בכוס השמחות אשר לה. ואחרי אשר הוא ניגר והלך לו, לא נותרו בה בלתי אם נחשולי שמחה וששון, אשר גאה גאו בקרבה. כי כל נטפי⁻יגוניה קמוּ לפתע לאגלי⁻שמחה, ואף עננת הרוגז אשר אפפתה תחילה, נאספה אף היא לתוך מנת אשרם ושתה נוספות על תיכלת אהבתם. ויהי הדבר ליעל לאות, כי נכונה רוחה בקרבה בבטחוֹנה לעתים, אשר תקוּם לעדנה וכל אחרית נדחה תהי לראשית חדשה.

ותאהב יעל את רם בשעה הזאת אהבה ראשונה וחדשה, כמו טרם נודע לה רם במראהו עד כה אף בתשומת⁻מבט. ורם אף הוא הודיע לה זאת הפעם אהבה גדולה, אשר משלה לא נשקפה מעמו ליעל תמול ושלשום. ולבות שניהם רחשוּ חשק עז לבשר לכל הנבראה את אהבתם בם, כי הארץ וכל ברוּאיה והשמים וכל צבאם יביטוּ אליהם וישישו במשושם, כי גם מימי הנחל הזך ישציפו עדיהם מקרב תהומם. ויאהבוּ רם ויעל זה את זה וזה מקרב זה בשחוקם חמדה, במבטיהם כליון⁻נפש, ברעד⁻מגע⁻יד, בצפיה האצורה בכל תנוּדת⁻גיו, בחזיון רם המעולף בכל הגיון. וירא רם את יעל כסנה⁻תפארת הבוער בלב תבל ומאיר לארץ ולדרים עליה, ויתמה אל לבו על אשר לא ראה אותה עד כה כלולה בהדרה ככה. ויעל התבוננה אל רם היוקד בתמהון אשרו ויהי בעיניה כאחד מני מצוקי⁻ארץ, אשר בלעדיו לא תיכון תבל.

ותשאל את נפשה בחרדה: מה חיים נכונו לה, לוּלא פני רם מתהלכים עמה בתבל זו? הלא אך מדבר שמם היא לה ארץ רבה בלעדי רם. ואיככה תוכל ותראה אור עולם בלעדיו? איככה תשאף רוח אף מעט. לוּלא רם אשר בקרבתו תסתופף ואת צלו תשאף? היא רק כעת תראה בעליל, כי עמו בלבדו לה נחת ובלעדיו לא תוּכל לראות באור החיים. ורם אף הוא נפעם⁻נסער מהגיוניות אשר כאלה, כמו בהגיגי יעל תבער אש, אשר תשים תבערה גם בנפש רם. ותהי שם לאש אוכלה. ויען כי קצרו ניבי⁻שפתם ורחשי⁻בשריהם להביע עוצר רגשיהם, לזאת שמו יחדיו את מעיניהם בנבראה כוּלה, בכל אשר בה מן החי למינהו ועד כל אשר יצמח ויפרח בה ואשר יבער ויעשן ויתאבך כאד, אשר באור, אשר בצל ואשר בענן, לקחת מעמם קו או תג לחבקו בצלם אהבתם.

וידברו זה אל זה ללא אומר: יש במרום על אהבתנוּ שומר. ומבטיהם הביעוּ אף הם דומם: מיום ברוא האל ארץ ושמים לא קמה עלי אדמות אהבה כאהבת רם ויעל. טרם היתה אהבה אשר כזאת מיום היות עולם, כאשר טרם היו היום הזה והשעה הזאת ביקוּם.

ולא יכלה יעל להחריש עד בלי די, כי לא כוח גבר כוחה לשבת דומם עד אין קץ, ותפתח את פיה ותאמר:

– סלח, רם, מחל נא לי, בהוסיפי היום להלאותך בשאלה עוד אחת, אחרי אשר כבר נואלתי היום לדבר אליך על תמיד אהבתנוּ. אכן, לא עוד אבקש תמיד לי ולא אכל עוד את נפשי אליו – דברה, במנעה בדי עמל את קולה מיבבה נואשה. ויהי משלה לילד הרך והמענג, אשר הנוחם יכהוּ בבכיו על לא דבר והיטב ישתוקק לשים קץ לבכיו, אך מפעם לפעם ישוּב ויגעה ודמעתו ניגרת על לחיו. כי אף באפס רצונו ועל אף רוגזו על בכיו יבך לבו בקרבו, ואף את משפטו הנחרץ “לא אבכה עוד” יביע בבכי עצוּר. ככה נשאה גם יעל את דברתה בקול שוקק ושקוּי⁻דמע לאמר – לא עוד ישאני רוחי אל התמיד. מה בצע לי בתמיד? אבחר לראות אהבה עמך ברגע אחד, אשר תמים ומלא הנהו, ללא כל בקע או מגרע קטן בו. רם, רם, עשה זאת לי, כי יהיה לבך שלם עמי לרגע אחד למצער, כי תהיה אתה לי ברגע האחד הלזה, לי כי רק לי, בכל נפשך תהיה לי, בכל מאד⁻מאדך, בכל הגיג אשר בך. ולא תתור בזה הרגע מעמי אחרי לבבך, אחרי עיניך ואף לא אחרי כל רעיון⁻בן⁻חלוף, אך תדבק בי בלב ונפש ובכל חוש וחוש, אם בחוּש אשר בעליל יסודו ואם בחוּש חוזה, כי אהיה אני לך ברגע ההוא לא לבד נשמת אפך, כי גם נשמת כל היקוּם. הכי גדולה היא המשאלה אשר לי?

ובדברה לא גרעה ממנוּ את מבטה, כמו תתחקה על כל מסתרי מחשבותיו. ורם גם בתעצוּמות אהבתו לא יכול להבליג על רגש מרירי אשר עברו בשנית ואף גבר חיילים בקרבו וישטפהו כנחל איתן. שטוף ועבור כל מורשי⁻לבו, כי לא יכול לכלכל בהביט אליו יעל ככה עד קצות ישותו ועד מוסדי⁻רוּחו, לבחון כל מעמקיו ומחשכיו כבעיר פרוצה אין חומה. ורם בהגיונו יחזק ולא ירף, כי אף האהבה זה דברה תמיד: חומה אני לנאהבים, כי לא ירגלו בקרב נפשותיהם, ואף הם השנים לא יבואוּ איש אל לב רעהו כמתגנב. כי כאשר שת הבורא גבוּל לים, לבל יעבור אל היבשת, ככה הושמו גבוּלות למסתרי לב אנוש, לבל ישטפו חוּצה ולא תשורם עין זר, אף לא עין הקרוב למאוד, עין שאר הבשר וידיד הנפש. כי לא להסיג גבוּל רזי⁻לב במבואי נפש חיה כבמבואי עיר מבוקעה. לא אבה רם לשים את צוארו בעבותות, אף לא בעבותת הפּז אשר לאהבה. ויען רם בשפתו מחמדים:

– אמור אמרתי, כי דברך יהיה לעתים פּחז כמים, כנחל⁻מים איתן, והנה שוטף הוא כנחל⁻יין עז ושוצף. הו, מי יחיה משימו אל האהבה את מלאכו בפי יעל לדרוך שם את ענביו יין, לבעבור ירדוּ משם פלגי⁻יין אל קרבי להשקותני לשכרה.

ובהיות ראש דבר בפי רם נעים ונחמד, כשמן הטוב וכיין המתוק, לא עוד נתחלחלה יעל לשמע אחרית משפטו, אשר היתה מרה למדי. הלא כה הגיד לה באחרית:

– אכן, שכר תשכריני וכל חוּשי חגים נעים כשכורים בקרבתך. לכן לא אוכל להגיד לך דבר⁻שכל, אשר תוכו רצוף גם קושט⁻אמת, אם אעצור כוח לאהבך, ולו לרגע קטן אחד, בלב תמים ומלא ושלם עד תכלית, ללא כל בקע ומגרע כשאלתך.

ויעל לא התחלחלה לשמע אוזן, אך רגשה מרה כלענה פעפעה ובאה אל קרבה ותרד עד תהום נשמתה לכרסמנה בסתר ללא הפוגה. אף כי יעל רכה בשנים ומספר אביביה מעט בשלושה מאביבי רם, אשר שנות עשרים וארבע כבר מלאו לו, שכלה לא עוד רך הנהו, כי אם חד וממורט. כסכין ישחוט וכחנית יעקור לעתים כל ניבי⁻מלל, אשר לא נוסדו עלי הגיון מוצק ואשר האמת הנחרצה לא שמה בהם את חותמה. כי אוזן יעל מלים תבחן, על כל רצי הגיגיהן ורמזיהן. לזאת, בשמעה משחק מלים בפי רם, בחרה יעל גם כן בלשון ערמה ותדבר אליו מעדנות, כמו לא נגע שיחו בלבה אף במעט. ותצחק הרבה, ותחמוד לה נועם⁻שיח על אותות רבים ושונים אשר בשמים ואשר בארץ. אפס בעצם דברה על הענינים הרחוקים קמה ותור, כמו מבלי משים, חצי⁻בוז⁻ושטנה בנפשה. והיא בזאת אמרה לעשות שתים רעות לרם ולקחת מעמו את נקמתה: לקרוע נגד רם את כל חוּפת הכבוד הפרושה עליה ולהעמיק רדת לעיניו אל מערת המשפלה, כי לא תהיה עוד גברת נאהבה לרם, בלתי אם שפחה נמבזה. והמעט כי תציג את רם ריק מיעל הנאוה, כי רק בחפזו ידמה, אשר אשה יפת⁻תאר הנה, עוד מישנה⁻רעה תשית לו בשוותה לה סתר⁻פנים, כמו בוזה לנפשה לא ירע לה אף במעט, ונהפוך הוא. כי שוש תשיש על אשר היא חדלה ככה ונמאסה. ותאמר יעל במענה רך, תוכו רצוּף עזות, דברים כדרבנות:

– הו, כי פתיה הנני, חדלת⁻תכונה, נפעמה תמיד, דלת⁻שכל עד לרחמים, נפש שבורה ורצוּצה עד לגועל, לב זקן ברא לי אלהים והבליה תקנן בכל מסתרי רוּחי. מי אני ומה אני, אשר ימלאני לבי לדרוש כזאת, אשר אתה רם תאהבני, ולוּ רק לרגע אחד קטן, בלב תמים? אך אשה קטנה אנכי, אחת מני אלפי רבבות, אשר תתהלכנה על פני ארץ רבה. רבות עד בלי די הן הבנות ביער אשר יפיפו ממני פי שנים ואף פי שבעים ושבעה. אני לא בלב ולב אדבר אליך הפעם. לא שוה אני מנזק שנת⁻אהבה אחת לרם, אף לא בנזק ירח⁻דבש אחד שי לי מיד רם, אף לא בנזק שעת⁻דבש אחת מידי רם לי. אף לא זכיתי בעיני, כי רם יאהבני לרגע קטן אחד. היטב ידעתי מה חדל מראי ועד מה נעוות הדמוּת הנני. קטנתי ממך בכל, נקלותי מאד. רבות בנות עשו חיל בכל תארי⁻חן, בחכמה או במלאכת⁻מחשבת. אחת יודעת⁻נגן, רעותה תיטיב שיר, אשר חליל בקולה ואשר אזור הכוח והבטחון למתניה. יש אשה אשר קסם הוצק בשפתותיה ומדברה נאוה: יש אשה אשר האל שתל בקרבה עבותות לקשור אליה גבר באהבתו, לבל יפרד ממנה כל עוד רוּח⁻חיים באפו. ומה מאד אקנא באשה אשר ברכה האל ביתרון⁻סגולה להתהלך עלי במות ולשחק לעיני הצופים צלמי⁻אדם מרהיבי⁻עינים ושובי⁻לב כמחזה. והיא תחכם אף תצלח לצוד לבות גברים רבים ברוב חזיונות ודמיונות, כי תופיע לעינים חליפות בדמוּת הרעיה וכעין הכלה ובתואר שגל, אשר תתעלס בעגבים בשער בת רבים, או האחות הרחמניה. ויש אשר זאת קומתה דמתה למלכה בהדרה או כי תשפוך קסמיה על רבים בפעמי בת⁻נדיב או בחן הנעוה החופף עליה או בכל חן הנסוך בהליכותיה. אשרי האשה הזאת, אך טוב ונועם לה, כי היא כאילה שלוחה לדלג על הררי שכול אשר בחיי יום ביומו ולקפץ על גבעות הכשלונות וכמו כנף תעשה לה במחול⁻להבים, להכות בה על לבבות גברים רבים להדליק אש⁻יצר במושבות נפשותיהם, יצרים גדולים, אשר תבער בם ולא תבכה.

וזאת התעודה בקהל הגברים, כי גם אשר בהם תם וישר יאהב אשה נודעה בשערים, אף אם לא זכו ארחותיה אף במעט. ואף אם אשה פרוּצה היא לא יבוז לה, לוּ רק תהי ראוה לעינים ואל נוו תבוא משוט עלי במות לא יאהב גבר ולא יחון אשה ישרת⁻הליכות, תמת⁻לב, נאמנת⁻רוּח ושומרת⁻אמוּנים לו. לא תיאמן אשה לגברים, כי לנפשם הם לא יאמנוּ. לא חן ולא שכל טוב עיני הגבר לאשה אשר כבודה פנימה, כי אם בזו יחשק, אשר ביוצאות הנה, אשר תמיד היא הומיה, סרה, מרה וסוררה.

ועל זאת אקרא אללי, כי לא חוננתי אף בסגולה אחת מכל סגולות הרהב והראוה. לא אדרוך עלי במות, נגן לא אדע. לא חליל או כנור עם לשוני, לא אשת⁻סגולה אני אף במעט. בת ערב⁻רב אנכי, אין בי יתרון⁻הכשר, לא כל תכוּנה להפליא, וכאשר אחזה לי אני אף לא תואר ולא הדר לי. לא, לא, לא יפה הנני, לא יפה, כעורה עד למאד, מאד מאד חסרת⁻חן – קראה פעם ופעמים ברוע⁻עקשוּת ותנענע את ידיה בעצבון נואש ותיטלטל בטלטלה כמו אחזה עוית. ויהי דמיונה לילדה עקשת⁻לב, אשר תאחז בידה צעצוע אחד ואת ידה השניה תושיט אל הצעצוע השני אשר נכלא ממנה, והיא תייבב ותיליל ותזעק מרה ותנוּע אחת הנה ואחת הנה בתנוּדות⁻גוו מסוערות וכל חזוּתה תען בה, כי עוד אחת מעט, כאשר לא תינתן לה משאלתה, תשליך בחמת⁻זעמה אף את הצעצוע האחד, אשר הוא חלקה, ובו לבדו לא שפר עליה חלקה, תשליכנו אף תפצפצנו לרסיסים לעשות נקמות באיש אשר ימנע ממנה את חפצה במלואו.

אך יעל, גם ברוגז הרב אשר עברה וברוב דכי רוּחה אשר געשה עד למאד ועד לפלצות כמעט, זכרה היטב לעצור את מקור דמעתה, לבל תיגר מעינה דמעה אף קטנה. חוק שמה לה למנוע, ויהי מה, מעם הגבר את מחזה האשה הבוכיה לעיניו על נפשה. לא אחת עברה רעיון, כי קהל הגברים יאהבו לראות בבכי האשה, כאשר ינעם לאזניהם רנן⁻בכי הילד בתפנוּקיו. והלא זה משפט האהבה מאז ומעולם, לרחוץ פעמיה בנחלי⁻דמע אשר לאשה. ויש אשר יגונב אליה רעיון מר ונמהר, כי הגבר, ברהב גאונו ובחמת המציק אשר תפעמנו תמיד, אך זו תשוּקתו להביט אל האשה בהשתפך חיתה בדמע, למען יקום הוא לאחר זאת על נדיבוּת לעודדה ברחמים רבים, לפרוש עליה את חסוּתו כיד האדון, לאמצנה אל לבו בגרמי⁻גוו המוּצקים ולהודיע לה את נחת כוחו ונדבת⁻רחמנוּתו, כי הוא אשר עמו עוז ותושיה. לזאת גמרה יעל אומר לעשות את לבה קשה כסלע ולהכבידו על אחת שבע בפרץ כעשה ומכאוביה אשר כל מטה זעם וצער לא יבקענו להוציא ממנו נטף⁻דמע אף אחד. והיה בהשפך לב יעל במכאוביו – או אז יהיה יבש עד בלי די; ובקדוח אש מדויה בקרבה יקיר מראה⁻פניה קור רב.

והיא, בשבתה פה בדמי שדות, דמה דמתה, כי מלטה נפשה ונפש רם מן העיר רבת הרעשים וכי לא תראה עוד בצלמי⁻בכות הרבים, אשר פינו יקבם בשם פני אנוש, אשר ינהרוּ עדרים⁻עדרים בחוּצות העיר ההומיה. כי שם בעיר כל פנים בכיה רבה. אכן, בכיה אשר לא למראה⁻עינים, כי קפואה הנה, אך מלאה העיר דמעות⁻עשוקים, אף כי לא לחות הן הדמעות, בלתי אם יבשות. וכמרזבים השוקקים נטפים עזים מעל הגגות בהיות מטר סוחף, ככה תטופנה מכל העינים בקריה דמעות כבדות, אם גם הכרת פני האנשים למודי הליכות⁻חן לא תען אותן בם. בכה תבך הקריה ללא הפוּגות, אך אין דמעתה על לחיה. אפס יעל שמה לה חוק בל יעבור, למנוע פיה מבכי ועינה מדמעה, ותחת תנובת⁻עינים תתן לעתים תרומת⁻שפתים בניבים חדים, כתער לקרוע לב. אף כעת, אחרי החלה לדבר סרה בנפשה להשחית הודה ולהפיל חנה בעיני רם להכאיב לבו ולהציק לו בחמת עברה וזעם, לא חסכה עוד מפיה אמרים רעים ונזעמים, להפליא את מכותיו ולקרקר כל חוסר בטחונו, אשר ישעשע רב מדי את רהבו הגברי, כי נפלה לו למנה רעיה נאוה ונהדרת, היפה בנשים, כאשר יתפאר באזניה לרגעים להחליק לה מחמאות ולשית חמאת⁻חונף אל תוך נזיד הרהב אשר בלב גבר. ותפטר יעל בקשח⁻קול וברוע⁻פנים:

– אהה, כי לא יפה הנני, אף כעורה למאד. אין בי קסם אף מעט, אשר יתנני כחותם על לבך. ידוע אדע כי עד מהרה תמאס בי ותשאטני, אם גם לא יקוּם אולי בך רוּח לנתק כליל את מוסרותינו ואחרי גווך להשליכני.

ורם אף הוא יחזק לבו אל יעל להקשיב בעוצר רגש ובמאור פנים גם לפרץ⁻רגזיה ולשפך⁻תלוּנותיה, אשר ישימוּ בפיה לעתים דברים לא נכונים אף במעט, אכוּלי⁻שפק ושקויי פחדי⁻שוא. ויש אשר ישכיל לשוות בחכמתו לכל שיח נרגז בפיה הגיון המהתלה. אך הפעם לא יכול עוד רם לכלוא רוּחו ויקרא בקול⁻חרדות כמעט:

– הרפי, יעל, מלתת שמצה בך. אין זאת כי נעים לך עד למאד לייסר נפשך, יען כי בזאת את נפשי תדושי בעקרבים. יעל, לא אשה את, אשר יכזב לך הגבר, כי מלאך השמים הנך. מכאוב ללא נשוא הוא לי בשמעי, כי מלאכי ישים במלאכי תוהלה. יעל, לא יצור בשר ודם את לי, בלתי אם שמש במרום. הבן לא אוכל איככה שמש חיי תשלח עלי עננים כה קודרים, להחשיך לו רק רגע אחד מאשרנוּ הזוהר. יעל, בת נאות המרדות אשר לי, מה תשתוחחי, מה תהמי ככה, ואת גאוני ומעוזי. לוּלא את שהיית לי אזי מה ענין לי בחיים ומה דבר לי עם אדם? אני רק פגר חי הנני, צל ללא גוויה, או גוויה ללא נשמה. יעל, לא אתן לך לשלוח את לשונך בנפשך היא נפשי, להפוך את הוד עודי ומאודי למשחית. יעל – נתן קול עז ונכנע גם יחד, ראשיתו שאגה מרה ואחריתו יבבה עמוּמה וכל צלצלה בו רצוּצה ושבוּרה, עד כי לפתע גוע בעצם הישמעו. ויהי כאיש כבד⁻פה ואף רב מזה, כאיש אשר לשונו נתונה בסד והגיונו נלבט. המעט לו כי נלעג⁻שפה הנהו, כל חזוּתו כגבר אין⁻איל.

ותרא יעל כי רם מחמדה, זה רם אשר כל מראהו תפארת⁻אדם ורוממוּת⁻גבר, נצב לעיניה רפה⁻שכל וחסר ניב⁻שפתיים, חסר⁻ישע להצחיק, ותמלא פיה שחוק על אודות רם. ולא באשר שחקה על משבתיו. זאת לא זאת. לא אבתה יעל לראות ברעת רם. אך היטב אהבה לראותו ברפיונו, במבוּכת רוּחו העשוּיה תמיד לבלי חת, בזה המלל העמוּם אשר בפיו, אשר ישו לו דמות ילד ענוג, בן⁻תפנוקים, אשר ירטה לפניו דרך והוא כרע, נפל כושל, סופק כפים ומטלטל רגלים, מתמוגג בבכיו ומשווע לעזרה. או אז תגש אליו אמו האוהבת והרחמניה, תרימהו, בידיה תשאהו, תלבישהו, תפנקהו מנשיקות פיה. ועל זאת צחקה יעל רב צחוק, כי אף רם אשר לה אך ילד⁻תפנוקים הנהו.

עד מאד חפצה, השתוקקה יעל, לראות את רם בתבנית הילד. תאהבהוּ נדבה על כי רם אישה ואלוּפה הנהו. אך תאהבהוּ על אחת שבע בהיותו גם ילדה, עוללה, פרי בטנה. כי לא יכיל לב אנוש אהבות⁻שתים, לכן גם אהבת⁻דודים לא תהיה תמימה באין תוכה רצוף גם אהבת אם. רם במכשלתו, בלהגי⁻שפתו, במחנק אשר בפיו, באבדן⁻עצות אשר למראהו – ככה תאהבהו, תחשקהו, תחמדה וכחותם על לבה תשימהו. באמור לה רם, כי בלעדיה אך צל הנהו, תאמר יעל אל לבה: זה אישי ואנוהו.

התכסה יעל מנפשה רעיון נכון, אף כי אולי תכוּנתו שפלה עד למאד? אמת נכון הדבר: את רם תאהב רב יתר באין⁻אילותו, כאשר עוד אחת מעט ויהלך תמס ויהי ליצור⁻בדים – או אז תקחהו ותשימהו בכור המצרף אשר לאש אהבתה להתיכו כראשית חדשה ולהפיח בו רוּח⁻חיים, לבעבור יהי פועל⁻כפיה וכן יקוּם לעיניה. והכי לא דבר צחוק הנהו, אשר רם, רמיאלי אשר לי, הכל⁻יודע, הכל⁻יכול, הכל מבין לבטא בשפה נאמנה, הנה נעתקוּ מלים מפיו והוא כגולם יעמוד? האח, גולם⁻חמוּדות אשר לי! – תהגה יעל בלבה, ועוד אחת מעט תשמיע זאת בקול. נוראות נפלאה יעל למראה רם הנכלם, אשר שפתו התחתונה מלאה רתת וענן המבוּכה ישכון על פניו. עיניו המפיקות תמיד רויה לאה, אשר תעלסנה ואף תעציבנה – באשר זה הגיגן כאשר יורה לה חוּש⁻תבוּנה: הה, מה שבענוּ רוב חן ונחת, בימים מקדם שתינוּ מצינוּ את כוס השמחות וקובעת התענוגות באדם, נחלי⁻טובה גמענו אל קרבנו, עד אשר לא נוּכל עוד להכיל טל⁻צמאון אף די נטף אחד. לזאת כה לאות ונוגות הננו, כי רוינוּ ושמחנו מדי – והנה עיניו תרוחצנה לפתע מן הרויה ודממתן תקום לסערה, להיותן כבאז בראשית שוקקות, רוגשות, צמאוניות עד למאד, ותחת ליאות יבוא בהן הלוה אשר יפלל לגשם⁻אהבה, כי בו הברכה. ויעל בראותה חזיון צמאון בעיני רם, כל מחסור ועצבת בו, אך תשמח אלי גיל, תשיש תרנן וגיא בן הנום אשר בנפשה יפרח כגן⁻עדן. הששון והשמחה יתלקחו בעיניה כמוקדי⁻אש.

וכאשר תאהב יעל את רם בעצבונו, ככה יאהב רם את יעל בששונה מישנה⁻אהבה, כי תהיה לה אז דמוּת כילדה אשר הקיצה משנתה ותפקח עיניה ותרא והנה כל חפצי⁻שעשוּעיה, מכמני⁻אשרה, נתוּנים בקרבתה כוּלם יחד, לא נגרע אף אחד. זאת לא זאת, כי בפקחה עיניה לרוחה להתבונן בחפצי⁻משושה, תחזה גם עין תבל בתועפות חמוּדותיה, תחזה אור⁻יום, ברן יחד קרני⁻שמש בבוקר השכם על ערשה, תחזה פני⁻חמוּדות אשר לכל קרוביה, חומדי תפנוקיה. ויהי באהוב רם את יעל בשמחתה ותרב השמחה גם במעונות נפשו. כי בטוב לב יעל טוב גם לב רם עליו. לא יכול רם לשאת את קדרות פני יעל וכל אות עצבת בה, אם כי אף הוא חמד לעתים את מחול הביעוּתים בעיניה. אך קדרותה החרידתו ותהי בעיניו כזבוב להבאיש את תירוש חינה והדרה. ואכן, בדבר אליו יעל משפטים כמתלהמים על שפל מעמדה בקרב נשות החן, אשר חוננו בסגולות⁻יקר אין בה משלן ובדעת כל מלאכת⁻מחשבת, ינענע רם בידו אחת הנה ואחת הנה כמו יגרש מעמו זבוב רע⁻מעללים. ככה עשה רם אף הפעם, בשפוך עליו יעל את מרי שיחה ושטנת⁻נפשה. ויעל ראתה בנענע רם את ידו אחת הנה ואחת הנה ומראהו כאיש אשר רוּחו סרה מעמו ושכלו לא יבין ולא יתבונן בנענועי⁻ידיו, כמו לא תדע נפשו פועל⁻כפּו, ותאמר ברוגז מעוּשה לכסות בו כבכפורת על עליצוּת נפשה:

– לא אוהב לראותך בצלם הגולם, אשר כל ניע וניד בו חסר⁻דעה הנהו. ולתנוּדת היד מה זה עושה, גולם⁻חמוּדות אשר לי? – הפטירה בצחקת⁻גערה, אשר לא נודעה תכונתה, הטובה אם רעה היא.

ורם חשבה כרעה. מכל תארי הלבב, אשר עטרה יעל לראשו בלעג⁻צחוקה ובחמדת⁻משוּבתה, אם נעימים ואם מרירים, לא מתק לו אף במעט זה תואר הגולם. ולכל לראש, עקב אשר יעל, בבטאה אותו, תשלח לשונה מעט ללקק את שפתיה, כמו ייבש פיה בהגידה גולם. יעל נחזתה בעיני רם כמצוּדת⁻חן כלוּלה בהדרה. ולכן כל עננת אַל⁻חן דקה מן הדקה אשר תעברנה, ולוּ לרגע קטן, לשכון על פניה, נהיתה לו למקור תוּגה, בהגידה נאמנה, כי יופי תמים, כלוּל בהדרו, ללא שמץ דופי לא יקוּם על פני ארץ רבה ולא ישכון באדם באשר הוא. כי יעל היתה לרם ארץ רבה וכל האדם, כל האשה, גולת הכותרת אשר ליפי הבשרים ולהדרה ברוּח. זאת לא זאת. כל ניד וניע ביעל, אשר לא שת נוספות על יפיה, שת גרעון בה. כי זה משפט רם על אודות יעל: אשר לא לוית⁻חן הוא לה, אך לוית אל⁻חן הנהו. היפלא כי זה לקק לשונה בהגידה גולם לא ישר בעיניו?

ויעל הבינה לרוּחו ברגע הלזה, כאשר תכנה כליותיו מדי רגע ברגע וכל מחשבותיו לא נסתרוּ ממנה. ותרא בעליל, כי רם יתעצב אל לבו על לקק לשונה ועל כי בזאת תגרע מעמו את מנת⁻יפיה, כמו כלה ונחרצה מעמו, אשר מצות יעל להיות יפה תמיד, יפה עד בלי די, יפה במלואה לבל יחסר המזג. ותרגז יעל בלבה ותרגז גם במראה פניה, נתנה צו לשפתיה להיאָלם דום לאורך שעה. ואוּלי בעקב הצו הנמרץ הזה כשלוּ פּיה ולשונה להפירו חיש מהר. ופיה פתחה לא בחכמה לחדש את שיחה כמבתחילה, אחרי אשר גם נפשה נקטה בו. ותאמר:

– הבאמת תדמה בנפשך, רם, כי אני היום ביקשתי ממך נדבת אהבה, אם לאורך⁻ימים ואם לקוצר⁻רגעים? מעודי לא חפצתי בנדבה. הכי אני דיברתי זאת אף השמעתיה? – תקרא לפתע ברגש⁻זעם, כמו זה הוא, רם, שם לה עלילת⁻דברים לטפול עליה חטאת⁻ניבים, אשר לא היתה ולא נבראה – אם באמנה יצאוּ המשפטים הנואלים האלה מפּי, לא לבי הרה והגה אותם ואף לרוּחי אני זרוּ עד למאד. אין זאת כי אחד נעלם אשר בי, או אף לא בי, שם את להגי המלים האלה בפי – את עיניה תשית בפני רם, כמו היטב תחקרהו ובמבטיה תשחררהו לקום ולהתודות, כי משחתה אך בו הנה. יהמוּ יחמרוּ מבטיה וחזותה כמשתוממת, כאשר יהיה לאיש אשר בעת תנוּמתו נשאתו הרוח, נשאוהו רגליו, לדלג על קצות גגות, להשמיע דברים חסרי⁻שחר ואף לעשות זר מעשהו. ולאחרי זאת תשאג בקול – לא, לא, אני אף לא שאלתיך דבר, אף לא דיברתי מאומה קטנה, אף לא עלה על לבי רעיון נואל אשר כזה. אני רק אחת אבקש ממך, כי במהרה בקרוב אל תשכחני למחרת⁻יום… אחרי אשר…

– אחרי אשר מה? – שאל רם בעוצר⁻קול.

– אחרי אשר… הלא שפתי ברור תמללנה… אחרי אשר… אחרי אשר – השחה ראשה, פרשׂה כפּיה ונדמה מעט⁻קט, כמו ביקשה לאסוף רוּח לנשום בה – לא אתהלך עוד בארץ החיים, כי לא לאורך ימים אתהלך בחיים…. אני… אמוּת במהרה בקרוב – ופיה נתן לפתע קול צוהל, קול נעוּת בשׂורה עליזה ושמחה.

ורם התחלחל רב יתר למראה עיניו מאשר למשמע אזניו, כי פניה הלבינוּ מאד ועיניה כמו נעתקוּ מקניהן ויצאוּ לעופף, כמו חמדוּ היונים את כליונן עד ארגיעה ולא נאותוּ עוד לצפות בסתר הקן עד בוא מועד.

 

ה    🔗

אף שעיר הכלב זכוּר לטוב, כי זה משפטו לבוא במועד הנכון אל בני האדם לפקוד את שלומם או לבשר להם דבר נחוּץ או דחוּף. ובבואו אך יהיה כמפתיע, אם גם יכונן את מצעדיו היטב, בטרם גשתו, לצפות מעט קט בעת זינוקו האחרון, לבל יהיה בעיני בני⁻איש אורח לא קרוּא ולא נדרש רב מדי. יש אשר תהיה לו דמוּת הולך⁻חרש, אשר דבר⁻סתר יצוק בו, ויש אשר אורח לו כנכלם על עשותו המזמתה להיות נלבט בין רגלי האנשים. אך אם כה ואם כה את מלאכתו יעשה נאמנה להריח ולגשש סביבו, לשוטט הנה והנה כאחד חוקר לכל תכלית, אשר רוּחו ישאהו תמיד לשחר נסתרות. כי זה משלח⁻ידו וזאת המשרה אשר הושׂמה על שכמו. וככה עשה שעיר גם כעת. ודעת לנבון נקל, כי שעיר הכלב לא אמר די ביגיע⁻אף, כי גם שקד לחרוץ לשונו ולהביע בשפת⁻נבחו את הגיון⁻רוחו, אשר הפעימו כעת, אם לשים שלומו לבני⁻אדם או להביא אליהם את בשורתו.

אכן, כל האותות הגידוּ אשר כלב⁻עתי הביא הפעם דבר דחוּף לבני האדם, כי שעיר לא פעם אחת, כי אם פעמיים ושלוש, הריץ את נבחיו לקראת האנשים השניים היושבים מחרישים, אף נבוכים לא במעט, ככל אשר תעיד עליהם חזוּתם. ושעיר נבון־דבר ניחש, כי נפל דבר ביניהם. ועד מהרה זאת עשה, כי יצא לכרכר ולפזז לפניהם ולהתהפך בתחבולותיו ביצורי⁻גיוו אחת הנה ואחת הנה, לשעשע את לבם ולהשכיחם את דכאונם. ולאחרי זאת קפץ ועלה על ברכי האשה להריץ לה אל תוך אזנה נבח נמהר. ויהי זה לאות, כי הדבר הנחוץ אשר בפיו, סובב הולך על דבר מאכל. היטב ידע שעיר, כי בכל אשר לאוכל משפט הבכורה לאשה, כי היא אשר תפקח על התכונה ליד השולחן, תשים משטר במערכת הכלים, תחלק את המנות כדת, מידה יבוּקש פירור וממנה יקום כל מתת. היפלא הדבר, כי במועד האוכל לא יגרע מבטו מן האשה ויחרוץ אליה את לשון הלמוּדים אשר בפיו במיטב צלצליו ומנגינותיו?! ורוח תבונתם הורתה לאנשים, כי הגיעה עת הצהרים ובא מועד ללכת אל השולחן לאכול מן המשמנים והמטעמים, אשר תכין להם מדי יום ביומו בלהה אשת השומר לסעודת הצהרים, כיד חכמתה הרבה לבשל ולאפות בטוב⁻טעם. ושעיר אף הוא חכם מבין, כי ככל אשר ירבו משמנים לאדם באכלו, כן ירבוּ ויפרצו הפירורים אשר יפלו אל תוך פיו מעל השולחן.

וירא שעיר כי פני האשה לא טובו אליו, אף נזעמו מאד. ויתעצב אל לבו ויעמיק חקר. הבן לא יוּכל – למה זה ועל מה זה לא תצהיל אליו האשה הזאת את פניה הפעם? תחת אשר בבית בעליו תהיה בו יד האשה לראשונה בכל לטף טוב ומתת והיא אשר תדבר אליו מחנפות ותתן לו תפנוּקים. אך שעיר לא שילם לאשה כגמולה להתנכר אף הוא אליה, כאשר תהיה היא אתו. ונהפוך הוא, כי הראה לה אותות אהבה רבה וישקוד הרבה לחפש את קרבתה, וישלח אליה לשון ברצי⁻חן ויפצח פיו בנהמת⁻הידד ויכרכר ברגליו ויכשכש בזנבו וכל הכרת⁻פניו ענתה בו מתק⁻שיח והגיון⁻חונף. ואחרי אשר כל תחבולות⁻טלטלותיו לא צלחו בידו להפיק מאור מפני האשה, הפליא לעשות בלהטיו לשוות למראהו חליפות ארשת ממרר בבכי וגועה בצחוק. ולכל לראש יזיל רירו מפיו, אות לגירה העולה מפיו בזכרו את האוכל אשר נכון לו. ואחרי אשר גם התחבולה הזאת היתה לו לא לעזר ולא להועיל, פתח פיו בנבח עז רב⁻רוגז ורב⁻נשך אל מול האשה ויהי כמהלך אימים עליה לאמר: והיה אם לא תשמעי, אשה, בקולי, אפליא את נביחותי עליך עד בלי די. אפס באשה יאחז, וגם מן האיש לא ינח את נבחו ובמבטו אליו תחנוּנים ידבר להיות לו עזר כנגדו, להעיר ולעורר את האשה לקום וללכת אל השולחן הערוך.

וזו דרך⁻תבוּנה באשה, כי לא תתקצף לאורך שעה. יעל אשר בראשיתה לא הביטה אל הכלב פצחה לפתע בפרץ צחוקה למראה משובותיו אשר רבו גם רבו. ואחרי אשר נתנה דרור לחשק צחוקה לא חדלה עוד משפך צחוקה, כמו נפתח מקור חדותה ויגאה עד למאד ויהי לאשד חזק, לצחוק המעלות, אשר גאה יגאה בגרם המעלות. וישמע רם לצחוק יעל ויצחק אף הוא הלוך וצחוק. ויהי להם יום זה יום ראשון לצחוק⁻מעדנים, דשן ורענן, שוקק עד למאד, תוכו רצוּף זמרת צפּרים רנן עצי היער, משק גלים, נהמת החיה ביקוד חיתה.

ותאמר יעל בשחוק פּיה:

– אדמה בצחקנו כי שנינו יוצאי שבט צחקיאל הננו, אשר עליו יאמר במשל הקדמוני, כי האל בראו מאז ומקדם לבשר ברעמי⁻צחוקו לכל ברואי⁻אנוש, כי הצחוק מתנת שדי הוא, חלק אלוה ממעל, חמדה גנוזה אף לעתות בצרה, כי רפאות בו לכל תחלוּאינו ונחומים עמו בכל רעה אשר תמצאנו. זאת לא זאת. היה עם לבי להגיד, כי אף בכי אנוש יתן קולו כצחוק, כי כבכי כשחוק. איככה אוכל ואגיד זאת? מלי לעו ולשוני תתנהג בכבדות, כאשר יבוא בי החפץ להביע את הגיגי⁻לבי כבדת⁻פה אנכי. ולא כן עמדך, רם, כי שפתך אתך ולשונך צלחה תמיד כאשר תצלח רוחך.

ויהי אף מדברה זה נסיבה להגביר צחוק רם. ואחריו החרתה החזיקה גם יעל לצחוק רב צחוק. כי אמר רם:

– אכן, אך צחוק תעשי לי, יעל, בדברך ככה. מי ידמה ומי ישוה לך להביע במלים קטנות בלתי נכבדות למשמע⁻אוזן את הגדולות אשר ירחש לבך. אך תחת זאת, יש אשר אדבר אני רמות ונשגבות על כל הגיון⁻קלוקל. ועל אודות הצחוק אשר דיברת, יעל, מה נאוה מדברך, היטבת אשר הגדת כי מרפּא לנפש הנהו וכי הוא מעוז צור ישועתנוּ בכל עת צרה ומצוּקה רב יתר מן הבכי. כי הבכי בדמעותיו לא ישפוך מקרב הנפש את מדויה, כי אם רק ירחצם היטב היטב בפלגי⁻מימיו למען היות להם ברק. אך הצחוק לא פלגי⁻מים ינהוג, בלתי אם מוקדי⁻אש, אשר צרפו בנוּ כל סיגי הרוע והמצוּקה. ובהקיר לבנו את צחוק המעמקים, אשר ממקור תהום נפשנו יתברך, הלא ינוסו יגון ואנחה ואף אם תאדמנה צרותינו כתולע וכשני תלבנה חיש מהר כשלג ותיטהרנה כצחוק ילד תמים. לזאת אך טוב כי נצחק את חיינו עד למעמקינו וכי נתן בצחוק את קולינו עד למרומינו. ואך רעה חולה היא כי יש אשר נאבד את צחוקנו בענין רע, ותחת להיות עצי⁻רנן נהיה אלוני⁻בכות.

ותאמר יעל:

– אהבתי כי אשמע את ניבך השנון, רם, כבד⁻פה שלי. כי מלבי תוציא תמיד דברים, ותחת זאת תתן בלבי חיים, שמחה ובטחון. הבה נגילה, רם, אשרינו כי טוב חלקנו, אשרי יעל אשה לרם.

– ואשרי רם כי יעל נפלה לו למנה.

הגידו שניהם את המלים התמימות, אשר לא נועזו להביען לולא צחוקם בם ולולא לוית⁻צחוק אשר שתו לכל ניב בצאתו מפיהם.

ושעיר אף הוא שם חלקו עם בני⁻אנוש להרבות את מצהלותינו לעומתם במרבית נבחיו. ויהי במראהו כחכם⁻חרשים בתום פעלו, אשר יביט ויצהל וישחק רב מדי בראותו היכל התלפּיות אשר הקים בטוב⁻טעם ודעת, והנה כלוּל הוא בהדרו. וכטוב לבו לא יוכל עוד להביע במלים את שובע⁻רצונו, כי אם בלשון בלולה ומבוללה יבטא לנפשו ואף באזני זולתו את עצמת משושו ואשרו בלשון ערב⁻רב הלשונות, הלא היא שפת כל חי למינהו. כחמור ינער, כסוס יצהל, כאריה ישאג, כחתול ייליל, כצפּור יצפצף, כצפרדע יקרקר. ורב יתר ינבח ככלב. כי מכל הבהמה והחיה נבחר הכלב בעיני האדם לאהבו נדבה, להגיד לו אחי אתה ושפתך שפתי. ככה אף שעיר צהל בבליל קולות ומשאגות בחמדת⁻ששונו שככה לו, כי הוא היה המליץ בין האיש והאשה להשיב לבו עליה ולבה עליו ולקרבם ולהצהילם בצחקת⁻נחת אחת. ויהי כל אומר ואומר אשר לו מבשר שובע⁻רצון רב וכל קול בו יתן הד לאמר: כה יאושר חלק היצור אשר ירבה שלום בעולם להגדיל צחוק ולהאדירו. ונבחו הצוחק לא השתפך במלוא תומו אל קרב צחוק האנוש להיות עמו לאחדים בחן מקצבו, כי צחוק האדם מרנין רב יתר בצחוקו. ועל זאת התעצב שעיר לראשונה, ואף ענן⁻קדרוּת כיסה לרגע קט את פניו. הוא על שתי רגליו כרע נפל לרגלי האנשים וישלח אליהם את לשונו בתחנון רב⁻אלם לאמר: מה דלותי נגדכם, בני⁻אדם, ויען בי לא לבד צלמי הנקלה, כי גם נבחי אין כמוהו לרוע ולזרוע חרדות בלב כל שומע. כי אני לשלום ולששון אנבח והמה למלחמה ולעצבון, ואף לחלחלה בהישמע קולי.

אך לא לאורך רגעים תשכון עננת העצבת בפני שעיר, כאשר גם לא יבך רב בכי, כי עד מהרה יתאושש מעצבו ורוחו הנעכרה תפוג ממנו כליל. ואכן, חיש מהר צלחה על שעיר רוח משובה וצהלה רבה ויקם לפזז ולכרכר על אחת שבע ולהתהפך בתחבולותיו⁻מקפצותיו, כמו שלח כל רסן הבושת מעל פניו. הנה יעמוד קוממיות על שתי רגליו האחוריות להראות נגדה־נא בני⁻אנוש כי אף הוא כמוהם מהלך על שתים לרצונו. והנה יתגלגל ויתהפך אחת למעלה ואחת למטה ועל בטנו יגחון, יכרכר, ידדה, יעשה זר מעשהו, כמו יש עם לבבו להפיק אשדי⁻צחוק מן גרמי⁻גיוו, אחרי אשר לא חונן בסגולה הטובה כבן אנוש להרנין לבבות במצחקות פיו. ובטוב לב שעיר עליו תלבשהו לרגעים רוח עזת⁻מצח ורבת⁻חוצף לפרוץ בתנופת⁻רגל לתוך חיק האשה, לבצר בחיקה את מושבו, לבעבור יוכל לשלוח משם כאות נפשו את לשונו ללקקה גם לקק. הוא לגבירה יאצול מפיו נשיקות לחות וחמות על כף ידה ועל סף פיה. בין ריסי⁻עיניה המארכים ישים את משק לשונו, ויש אשר ירחש לה מנעמי⁻נשק בתנוך אזנה. והיה בנגוע קצה לשונו בבשר הערום אשר לגבירה חיש מהר יפרוץ מפיה שאג⁻רצון או צוח⁻נואש, ידוע לא ידע שעיר האם תרגז או תצהל למעשהו. נפשו בו נבוכה.

אכן, גם צהלה וגם חלחלה חוּברוּ יחדיו בקול האשה ובארשת מראיה. שעיר נחש ינחש כי חמודות וחרדות גם יחד יהיה מראהו בעיני האשה וככל אשר תלבבהו תשאטהו. מחשבות רבות בלב שעיר על דרך התהפוכות באשה, אך לא עת מחשבות היא לשעיר כי עת האוכל הנה היא באה ורב רעבונו אף צמאונו, מי יתן וישימו האנשים קץ לשעשועים וילכו אל הלחם.

יצר לב האדם רע, רע תמיד, כי לא יתבונן אל הכלב בלתי אם לענגו ולרוחתו. אך יקשיח לבו אליו בעת אשר לא יהי לו חפץ בו. שעיר ברעבונו ובערגונו, שולח לשון בקוצר רוּח, קורא מנהמת לבו הב⁻הב. והאנשים לא יבהלוּ ולא יחפזוּ, ירבוּ שיח כבתחילה. ויאמר רם:

– מה יפית ומה נעמת, יעל, וענתה זאת בך גם רגשת הכלב, אשר יהמה אף יכרכר לקראתך, לקראתך, ולקראתי אף לא במעט. כי אוהב האל את יעל וכל יצורי האל יתנו לה כבוד ויקר. כי אשר יגיד שעיר ליעל במלקקות לשונו הוא דבר כל היקום ליעל.

וזאת לדעת: בחפשׂ תבל ומלואה אחרי ציר לשלחו במלאכות לבשר דבר לכל נבראיה או ליצור⁻סגולה אחד אשר לה, לא תבחר באדם לילך לפניה, כי אם בכל חי למינהו, אם בצפור⁻כנף ואם באילה שלוחה, אם בעורב המקרקר או ביונה ההומיה. כי מותר הבהמה והחיה וכל עוף⁻כנף לתום⁻לבב ולאמונת⁻אומן מן האדם, להביא את דבר המלאכות ללא מעצור וללא שמץ⁻מעל לאשר נועד לו. והנאמן אף ביצורי לא⁻אדם הוא הכלב. בשגם כלב בכל אורחותיו נעלה ונאצל מן האדם. כי אדם יעשה רק לנפשו. בכל ומכל יקח את מנת⁻חלקו לנפשו. אך הכלב לבדו יחכם להתמכר בלב ונפש אל אשר לא לו, להביא בנפשו טרף להאכיל זולתו. לזאת אדם ישא את מדברותיו רק בעבור נפשו. אך הכלב, יש אשר נפש כל היקום דוברת מפיו ונשמת כל חי תפעמהו בהשמיעו את מצהלותיו. ויען כי ככה יאהב שעיר את יעל, יכרכר ויפזז לעומתה ויביא אליה את תבואות נשיקותיו למכביר, אות הוא כי בחזיון הכלב ישא כל היקום את מדברות אהבתו אל יעל.

ותוסף יעל לצחוק עם רם, הגבירה האדירה את צחוקה למשמע אמרי החונף הערבים, היוצאים מפיו דחופים ונחפזים כלהקות צפּרים. ותצחק עד כי נוצצו אגלי⁻דמע בעיניה. ולבל תצחק רב מדי ועד לפרץ⁻בכי – כי זה משפּט הצחוק בגבורתו להשתפך בפלגי⁻דמע, מעצמת קרני האושר, כאשר יהיו גם קרחונים לפלגי⁻מים בגבורת השמש ובשפך קרניו הנלהטות – קמה יעל חיש⁻מהר ממושבה, ותמשוך אחריה בתנופת⁻ידה גם את רם ותאמר:

– לכה ונלכה, כי כבר הגיע מועד אכלנו. אף הכרת פני שעיר תען זאת.

ויקם גם רם, ויצעדו שניהם מחרישים וגאיונים באלם⁻אהבתם. ויהי מראיהם איתן ובוטח בין עצי החורש, ושעיר מקפץ מלפניהם ומאחוריהם, פעם בכה ופעם בכה, או כי יזנק הרחק מלפניהם. יש יחבא בין העצים, כמנסה את רעיו מבני⁻אנוש בלצון⁻מעט, אם יתבוננו בהליכותיו ואם יחפשוהו במבטיהם לראות איהו. אך מכל ארחו נראה בעליל, כי זו בטנו תציקהו לגמא ארץ מקוצר⁻רוח ומרעב קשה, להחיש את פעמיו אל שולחן המעדנים. ואל נכון לא לבד רוחו, כי גם שכלו יקצר בו מלהבין, איככה ילכוּ האנשים השניים מעדנות, ללא חפזון⁻רוח וללא להט בעצמות, בעת הנזיד הטוב יתן ריחו מבית המבשלים ועד רמת החורש אשר פה. אפס אדם באולתו יקטין מפעם לפעם צעד, הלוך ילך ויתמהמה, כי לא ירטה לו הדרך אף במעט אל מאכלו. לכן גם שעיר יעצור במרוצתו זעיר שם וזעיר שם. ויהי כמשחק.

אך יש אשר גם במשחקו ינהה אחרי דבר אשר ישחר אותו בעצם דרכו. או אז יהיה מראהו כמו חפץ⁻דעת או פחד⁻פתאום עברו, בנחיריו יריח רב מדי, בזנבו יכשכש בתכונה רבה, ייגע בדי עמל לחפור ברגליו ובנחיריו במטמונים, כמו גונב אליו הבשור על אוצר טוב קבור במעמקים. לרגעים יעמוד תחתיו משתאה ומשתומם, לא ינוח ולא ישקוט, כמו נצורות רבות נכונו לפניו. ככה יריץ שעיר כל עצמותיו וכל חיתו בו ללא הרף לבלי לתת מנוח לנפשו, ישא אוניו ללא הפוגה לאשר לא⁻הוא ולאשר לא⁻פה, כמו צרה לו כל הארץ הגדולה והרחבה ומקומו לא יכירנוּ לא פה ולא שם. וכאשר כל הרחוק קרוב לו, ככה כל הקרוב לו ואשר ניתן בידיו הוא ממנוּ והלאה. מדי רגע ברגלו יחפור, אף אפו יהיה לו רגל לחפור בו, להעתיק רגבי⁻עפר לאין קצה הנה והנה, לשית פרצות בכל, לפענח ולקרוע הלוט. הו, כי ברא האל עולם רחב⁻ידים והיצור לנפשו אך אחד הוא ולא יוכל להיות ברגע אחד קטן גם פה וגם שם. אך בכל עוצם פחזותו יש אשר יעמוד פתאום על עמדו, לרגלי האנשים השניים יתיצב בחזקת נביחה, כמו זה נבחו להם: ראו גם ראו, בני⁻איש, עד מה ארבה לחפש דבר בחפש מחופש. ואני הלא אך למענכם אשקוד ככה למצוא במחפשים דבר⁻ערך אשר יקר הנהו מאד. מי יתנני ואוכל למדוד בשעלי עפר⁻ארץ בעבורכם.

ויעל ראתה בשעיר ובמרבית יגיעו ועמלו, כי את כל נפשו יוציא בלהטו, אף כי רק רוח יאסוף בחפניו, ותעמוד להתבונן בו בלב דואב. כי יעל נשאה תמיד בחובה רעיון עצב, אשר היה בה כחולד לכרסמנה, לאמר: אך כליון⁻נפש ללא מרפא הוא גורל כל חי למינהו. כי שקר התקוה והבל משא הנפש, אשר יפעמו כל יצור לצאת לעת מעטה מתוך סוגר בית⁻חמרו, כלאו⁻גיוו, ולהתחבר בלב ונפש עם נפש חיה אחרת בצלמה כדמותה, למען תדע כי באמנה נתמלאו משאלות לבה. אהה, כי לא תמלאנה. כי כל יצור לבדו נוצר ולבדו יחיה, בגפו יבוא ובגפו יצא.

ותגד יעל בהמיה חרישית אל נפשה: הכי אף אני לא אשגה בחלום⁻שוא את אהבתי אל רם? הכי לא תעתועים גם עמדי? אני על זאת ככה אשתוקק כי יהיה רם פרי⁻בטני, ילדי אשר לי, עקב אשר אמת ונכון כי הוא מילדי⁻רוחי הנהו? ככל אשר אחזהו, אך מקסם⁻כזב הנהו, כי לא בעיני⁻בשר, בלתי אם בעיני⁻רוח אביט בו. ואולי עם רוחו גם גויתו אך מראה⁻כזבים הנהו? – תהגה לפתע יעל בחרדת⁻לב. לזאת תשׂתער עליו לפתע במחי⁻גיווה, בזרועותיה תחבקהו, תנענעהו, תקרא באזניו: רם, רם, הראני את מראיך, השמיעני את קולך! למען תדע נאמנה כי רם חי וקיים הנהו, בעליל ולא בחזיון הרוח. הנה, הנה, בימינה תחבקהו ובשמאלה תפרוט על מיתרי גיוו, לדעת ללא שמץ⁻שפק, כי הוא, הוא ולא אחר, רם בעצם אמתו, יצעד עמה רגל ברגל וידו שלוּבה בידה. אף את רם תשאל בחרדת⁻קול:

– הגד, רם, ואל תכחד: הכי סמוך לבך ובטוח כי אני היא זו יעל אשר לך, אני לאמתי. עם לבי להגיד: אני ולא חליפתי, לא צל אשר צלמו כצלמי ושמו כשמי. רם, רם, הגד לי נאמנה, אם לא תהיה אף אתה בעיניך כמתעתע?

ובתום מליה אלה צחקה רב מאד. כי זה משפט יעל לצחוק ללא⁻פשר בהגידה מלים ללא⁻שחר.

וישאל רם:

– על מה צחקת זה עתה, יעל?

ותען יעל ותהי בקולה כנבוכה ואף כחולמת:

– לצחוקי תשאל, רם… מן מה הוא… הלוא מן הכלב… מן הכלב יצא לי צחוקי כל העת. שור, עד מה זר יעשה מעשהו.

ויעל השתאתה על דברה אל רם דברים אשר לא כן, וכליותיה יסרוה על סובבה בכחש בפיה את רם, תחת אשר בלבה תדבר אליו אך אמת תמיד. ויען כי מפי רם פרץ גם כן צחוק⁻משובה רב⁻משך שאלתו יעל:

– ואתה, רם, מה לך כי צחקת ככה?

ויען רם בטוב חן ונחת:

– שמים וארץ וכל עצי היער ישחקו ירננו בקול בטוב לב יעל בצחוק ואיככה לא אצחק אני עמהם?

– רם, רם, למה תשקר לי? אמרה יעל ופניה כיונה תמה.

 

ו    🔗

ויהי בשבתם יחד אל השולחן ותצלח על יעל רוח צוהלה ובוטחה, כמו נמוגו לפתע כל עצבה ורוגזה ולא נותר בה אף שמץ יגון ואנחה. כי יעל אהבה שבת עם רם אל השולחן הערוך, הוא מעבר מזה והיא מעבר מזה, כשתי גדות המקבילות זו אל זו אשר לנחל⁻עדנים, אשר גם נחל איתן בזעפו הנהו לעתים. ויהי השולחן כתבל המשחקת לפניהם וכל מאכל או משקה, אשר יעלו יהיו טעמם בפיה כחמודות תבל, כמן⁻שמים וכיין⁻שמורים, אשר נועדו להם מששת ימי בראשית. וזאת עקב אשר גם רם יושב נכחה, ועיניה צופיות בו ברוב נחת ועדנים. מפתה יאכל ואחד השקוי הניגר מן הכוס לעצמותיהם. וכה היה משפטה תמיד, גם בעיר ההומיה, לשמוח אלי גיל בגשתה עם רם אל הלחם, כי זה השולחן הוא לפניה מזבח אשרם.

אך משוש⁻רוחה גדל על אחת שבע בסעדה את לבה בחברת רם פה בנוום השאנן. בחיק הדמי, באין זר יושב בקרבתם, באין כל זר ניגש אל מזבח⁻קדשם, כי גם בלהה אשת הזקונים אשר לשומר, תעזבם חיש מהר לנפשם, אחרי אשר תערוך את שולחנם ותשים עליו את כל המטעמים, כמו חוש נכון רב עדנים ינחה אותה לבלי התמהמה בחברת הנאהבים השניים אף רגע אשר אין חפץ בה. עיניה המפיקות תבונה זכה תענינה בה, כי טובת⁻שכל היא להבין, אשר שתי נפשות צמודות אשה אל אחותה כמוהן כצמד קושרים לא תוכלנה לכלכל כל עין צופיה, כי לרצונה ואף לא לרצונה תתור בהם ותרגל אותם. ופי שבעים ושבעה התקדש עליה חג שמחה וששון היום בבואם אל השולחן מעת הרוגז אשר שבעה תחילה, בבשרה לרם בפרץ זעמה את דבר מותה הקרוב, לבעבור הכעיסו והעכר את רוחו. אכן, פרץ זעם עד ארגעה, כסל או כשל בן⁻חלוף, ענן דק אשר בא ביעף לכסות מעט קט את התכלת, למען אשר יגבר חן הצחצחות אשר לה אחרי עברו. וכעת תבוא השמחה אל קרבה כתומה תחת הרוגז אשר עברה, שלומים לה.

מה מאוד לא שפר עליה חלקה שם בעיר הרעש, המלאה צאן⁻אדם בחוצות ובשוקים בכל בתי⁻אוכל ובתי⁻מועד. ככה תהגה כעת יעל בהמיה נאלמה. כי זה משפּטה להעלות בראש כל שמחת⁻לב תוגה מעט. זכור תזכור מה רבו המבטים אשר נהרו מכל עבר אל שולחנם מבין הסועדים, הגברים והנשים גם יחד, כי אלה ואלה יבחנו חליפות במבטים קורצים ושוקקים אותה ואת רם. יש אשר תדמה כי כל הזרים יתחקו על כל ניע וניד בם וכמו ירגלו אותם בסתר. למה רגשו מבטים תמיד מסביבם? אף הנשים צופיות הליכות רם ויעל. אך הגברים ישחצו רב יתר את מבטיהם לעומתה. כמו ימודו אותה, ישקלוה ויעריכוה ויבקשו תרומה להם מכל חמודה וחמודה אשר בה. לרגעים רעד יאחזה וחיל יעברנה, כל גוויתה וכל רוחה קודש הן לרם, ואך משאלה אחת לה, כי לא ישכון כל מבט עליה מבלעדי מבטי⁻רם. הו לה ממגנבי⁻מבטים בעיר ערב⁻רב. לוּ יכלה לכלוא את מאור פניה מכל עין, כי אז תאמר אושרתי. אף כי נבזה נמאס היה בעיניה לשים אכלה בפיה לעיני צופים, אף נבצר מעמה להשביע את נפשה בשמחות פני רם בעת אכלו, מפאת ההמון הרב השוקק מסביב.

רז לה ליעל. האוכל באשר הוא דבר⁻פיגול הנהו. כי ימלא אדם פיו, כי ימלא בטנו, כי יבלע כטורף אל קרבו כל דבר אשר ייאכל – אך מקור⁻חרפה הוא. לו זכו בני⁻אדם כי אזי שבעו באהבתם. עד כי כל אוכל תתעב נפשם: כי בהיותם מדושני עונג אהבתם ורוחם מלאה אשרם, לא עוד ידעו כל מחסור וכל תענוג אחר לא ישוה להם. אך לזאת ירעבו האנשים למאכל, כי לא יאהבו. לכן סעודת הנאהבים יחדיו תהיה למצער קרבן ככל אשר חטאת הנה, כי האוהב דבר לא יטרוף, אף לא יאכל למלא קיבתו בלתי אם לשמח בחזיון המשתה את בחיר לבו. כי כל פעלי האוהבים הם מנחה שלוחה מאיש אל רעהו, לא יאכלו ולא ישתו, לא יחזו יפה⁻נוף ולא יריחו כל ריח, בלתי אם לחיי רעהו, להרבות שלומו, אשרו, שמחתו, להגיד לו בטעם כל פּרי מזמור שיר והלל לטוב⁻טעמו וליפי⁻חינו. בכל אשר יאכלו, כי בכל אשר יעשו, יחושו אהבה, וכל מעייניהם רק אהבה. הירק, הפרי, הצמח, הלחם, כל דבר⁻תנובה, יהיה להם גרגרי⁻אהבתם, רסיסים משמש אשרם יאכלו אהבה, ישתו אותה, ישאפו אוירה, ירחצו את גוויותיהם ויזככו את נפשותיהם בטלליה. מנחל בדרך האהבה ישתו, על כן ירימו ראש ללא בושת לעשות כל פועל, אשר עשותו ללא אהבה היא הדראון לכל הנברא בצלם האדם. ועל זאת שבת ממנה משוש במרבית הימים, שם בעיר השאונים, במועדי הצהרים. אך לא כן עמדה פה, פה, בשבתם לבדד. האח, מה טוב ומה נעים שבת רם ויעל גם יחד.

ויעל זכרה ולא שכחה גם זאת, כי היום תאכל עם רם יחד לא לבד מקערת האהבה, כי גם בצלחת המות. כל מורשי⁻רוחה שקקו מצהלה בתתה אל לבה, כי היום, לראשונה, קרעה את סגור לבה לפני רם ותגד לו ולא כחדה, כי בשורת המות תפעמה לעתים. היא תמות במהרה בקרוב מעצמת אהבתה את רם – ועל זאת תגיל ותשמח, כי תאהבהו בחייה, ואדיר חפצה לאהבו גם במותה, להתשיר לו את מותה, כאשר כל חייה קודש הם לו. יעל הגישה את כף המרק אל פיה, הגיעתה אל שפתיה הביאתה אל חכה, אך לפתע כמו מחנק אחזה. לא יכלה לגמוע אל קרבה את הכף במלואה. הנוחם הכה על אודות רם, כי בשבתו לבטח עמה לא ידע רעיון בליעל אשר עלה בקרבה זה עתה למות אליו, למותת נפשה באהבתה אותו, לשלח את מותה אל קרבו כרקב בבשרו. עדנים לאין קץ תחוש במות נפשה על קדושת אהבתה. ואליה יגונב שמץ עונג גם בזאת, כי יכאב לב רם במותה ונפשו תתעטף עליו באבל ללא מצרים. הה, בליעלית כאשר הנני! בת⁻מרי, סוררה, רעת⁻לב, רעה, רעה אנכי!… תהגה יעל במרי בשתה. אך לא תוכל לכלוא את דמיונה מלשלח גם ברם את מלאך המות, למען נסות את אהבתה אליו. על אפה ועל חמתה יעברנה רעיון לרגעים, כי תחפוץ במות רם למען תרד במעלות המות לנבכי אהבתה. לדעת מה דמוּת לארץ החיים באין רם בחיים, מה תואר והדר לעולם ומלואו, לכל יצורי⁻אנוש ולנבראים כולם באין פני רם מתהלכים עמה.

ככה תשב יעל נוכח רם, תשבע בשמחות את פניו עד ארגיעה וחיש מהר תעטוף את נפשה באבל כבד על מותו, תמיתהו ותחיהו חליפות, תאכילהו מעדנים ותשים בו ממרורים. את המות תשים בצלחתו ובכנפי הנצח תסוכך עליו, תאבדהו למען תשוב ותמצאהו מפעם לפעם. לא תאבה כי יהיה לה רם לחם התמיד ודבר יום ביומו, בלתי אם לחם אשר פניו חדשות תמיד ודבר⁻חפץ אשר אין על עפר משלו. כי תשית את רעיונה ברם ישן ובא בימים, הלא אך תחללהו. אך רם חדש ורענן עמה תמיד, זה עתה עלה מן הרחצה לשטוף מעליו כל הימים והשנים, רם בן⁻בלי⁻ימים, חף מחלאת העתים, כל דופי⁻זמן אין בו. רם בן⁻יומו, בכל עת ובכל שעה.

– מרצחת כאשר הנני! הו כי איש הרגתי לאהבתי וילד למען הנעם את חברתנו – הגתה ברוחה בעוצר⁻יגון. ועוד מעט ופרצה מפיה זעקת⁻שבר או דבר⁻ודוי למצער, כי ידע גם רם מה נשחת לבה בקרבה. אך היא לא יכלה להרשיע את נפשה רב מדי. ותשקוד חיש⁻מהר להעביר את חטאה מעליה באמרה אל לבה לצדקתה, כי הלא אך בחזיון⁻דמיונה תרצח נפש את אשר תאהב, למען ישוב ויחיה לפניה באור⁻חיים גדול ועז שבעתים. אך לא מות⁻דמים תתן לו, כי אם ענן המות תעביר עליו להגביר בחלפו את טוהר הצחצחות אשר לתארו. כאשר יהיה משפט העננה, אשר תכס לרגע את זוהר היקוּם, ויהי בנסוע ענן, לו קטן ככף⁻איש, אף כי גדול וכבד, הלא תיף אף תצהל תבל בחמדת⁻חן. כי כל פאר ביקוּם יקח לו תרומה גם מן הענן, כי הענן במופעו שת נוספות על ההדרה השפוכה מסביב ובהימוגו יהיה אף הוא לזהרה רבה להעלות פלאים כל חזיון הוד והדר. ושבעתים ליפעה בבוא עם הענן רוח⁻סער ומטר⁻נדבות ירד ארצה. כי גשם⁻בכות הלזה, המעט כי יפזר ענני⁻קדר במרום, ישלח רוח חדשה על פני רחבי תבל כל בה ירוחץ ויזורה, ולאחר זאת כל בה ירונן וירועע, אות כי תבל פשטה מעליה את בגדי אלמנותה וכל צפורי⁻כנף ישובו בתום הסער להרנין לה שיר הכלולות וכל עצי היער ירננו וימחאו כף. אף יעל פשטה במהירות הבזק את בגדי אלמנוּתה, כי לא מת עוד היה רם לעיניה, בלתי אם חי, חי מאד, חי לעדי⁻עד. ויעל לפתע, מבלי דעת נפשה, מחאה כף אל כף.

וישאל רם:

למה זה ועל מה זה תמחאי, יעל, כף אל כף?

ולא ענתה יעל אל רם לאמר, כי היא מחאה כף אל כף עקב אשר מחתה מעמו את עב המות, כי היא לא אמרה דבר. ותהי כמשתאה וכמשתוממת אף היא על פועל כפיה. ולאחר זאת צחקה על מעשה⁻כסיל זה באזני רם.

וישאל רם:

– ולצחוק זה מה עושה, יעל?

ותען יעל:

– זכר הכלב המתהפך בתחבולותיו וברוב להטיו עלה בזכרוני לפתע ואצחק רב צחוק.

ויצחק אף רם עמה.

ותשאל יעל:

– ואתה, רם, על מה צחוקך?

ויען רם חיש⁻מהר, כמו מענהו נכון היה עמו בטרם נשאל:

– לצחוקך, יעל, לבי יען תמיד את צחוקו.

ולא ידעה יעל בלב נכון אם הגיד אליה רם את מענהו במלוא תומו או כי אף הוא שם לו סתר⁻לשון וכמוה יצחק לרעיון⁻סתרים אשר יפעמהו בזה הרגע ולה לא יגיד. והיא לא אהבה אשר רם יסתיר ממנה מאומה או כי יכחד אף רמז קט תחת לשונו. ותאמר בלבה בתלונה מרה: הצדקה לי לסובבו מעט⁻קט בכחש שפתי, כי אשה רפת⁻אונים אני ולא לי העוז והתעצוּמות לדבר תמיד אמת במלואה. אך הוא הגבר בעוז, רם החסון והאמיץ אשר לי, הלא לו נאה ולו יאה כי יהיה לבבו תמיד ערום לנגדי. ותרגז בסתר לבה על אודותיו. אך על לשונה לא העלתה תוכחה אף מעטה.

– לכה ונלכה, רם – אמרה יעל, אחרי אשר בין כה וכה שלמה סעודתם. כי לא אבתה יעל לשבת עוד אל השולחן. פן יתן לה ברמזי⁻מליו, הסובבים על ציר הצחוק, פתחון⁻פה לרמזי⁻מדון.

ויקומו מעם השולחן ויצאו מחדר⁻אכלם אל בין עצי החורש, אשר בצלי עפאיהם יחסו כל צפרי⁻כנף מיטיבי⁻שיר. ושעיר אף הוא ארח עמהם לחברה וילך לקפץ על הגבעות ולדלג על כל תל, כמו נישא הוא במרוצתו במלאכות חשובה לבשר לכל הנבראה, כי צמד בני⁻איש מדושני⁻אהבה יצאו לשוח לרוח היום. יש ויתיצב ליד יעל ללקק בלשונו רגל יעל, כמו יעלוז לבו וירנן רוחו על אודות יעל, אשר לה פעמי בת נדיב ובלכתה תשחק תבל לעומתה. באפו יחפור שעיר, יעמיק רדת בנבכי האדמה, כמו עם לבו לבשר גם למצוקי⁻ארץ, כי יעל הנה היא הולכת, הנה היא באה.

אך יעל הפעם לא אל מצוקי⁻ארץ תביט, בלתי אם אל אראלי⁻רקיע. יעל בצעדה לימין רם למרומי השמים תביט. הכי יען אשר תחשק אף היא להיות בת⁻קוממיות כרם? או כי בלכתה עם רם תביט למרום, למען תדע מה מספרים לה השמים במרומיהם על מעמקי האהבה ומסתריה, מה ילדי⁻ענן יופיעו, יצמחו למרבה החן והתפארת?

וזאת ליעל, כי אחרי נחשים תלך ונחש תנחש תמיד אף תשאל לאותות, אם לאותות השמים ואם לאותות הארץ. אין בטחון בלב יעל. אין חדוה מוצקה בה. אין לה אמונת⁻אומן באושר בל ימוט, הכי גם כל רגש נכון ובוטח באשר הוא אין בלבה? בושה ונכלמה היא לעיני רם שכבה לה. רך לבה ורוחה נמסה לרגעים כהיות השלג בחום השמש. אהה, כי קור הצער וחום האושר, שניהם גם יחד יעשו שמות בנפשה. לא תוכל עמוד לא בקרה ולא בשרב, כמו לא מעפר תבל זו נוצרה היא. לולא רם מעוזה לא יכלה להתהלך בארצות החיים. רוחה נדה ונעה תמיד כשכורה. רם לבדו מחזיק אשיותיה ותומך רוחה ועם רוחה גוויתה. והיא תפחד רב פחד על זאת כי ברם לבדו תראה חיים וכל משענה בו.

וענני⁻מרום הדקים והרזים הרו ללדת עבים כבדים ושמנים. ותבט יעל ותרא עננים גועים, גוועים, בוכים, מצחקים, לובשים צלמי⁻דמות לאין קצה. נוהרים כעדרי⁻צאן וכאורחות⁻גמלים וכלהקות⁻צפרים וכעדת⁻כלבים וכקהל בהמות⁻שדה וחיתו⁻יער. כבודה רבה ותכונה גדולה בה, וכל אשר חיים בו אף המות יעטרהוּ, כי העננים חייהם הוא מותם. אף גם בלכתם למות יצוו דבר⁻מה, דבר⁻בשורה, אף כי לא בכל עת יבשרו את הגשם. או כי יען ישאו עמהם בשורת הגשם, לכן את הכל יבשרו.

ותשא יעל את ראשה למרום, למרום, ותשאל בעננים על רם ויעל, על כל המוצאות את רם עם יעל ואת יעל עם רם. ויעל ככה העמיקה הגותה ברם עד כי נשכח כליל מלבה, באשר הוא נהיה לב מלבה ועצם מעצמה. ותרא יעל עננה קטנה ראשיתה ככף איש והנה היא גאה ותהי כעין העוּגה בצלמה. וכאשר ראתה את העוגה במרום קמה וגם נצבה לעיניה כמו חיה עיר רבתי. כי העיר אף היא מעטירה כעוגה וחזות העוגה בכל תועפות מראותיה. לחם נוציא מן הארץ. כל ירק וכל פּרי למינהו בלב הגן והשדה הם. אך הקריה היא מחצבת העוגה וכל מלאכת⁻מחשבת למעשה התופינים והמגדנות בה מקורה. ויעל הביטה אל העוגה בשמים ותדמה בנפשה, כי כל עיר הרעשים באה ביעף למרומי השמים ותשכון שמה. ותעצב יעל אל לבה, כי הקריה במחלפותיה תרדוף אחריה גם אל הגולה אשר פה. ואחרי אשר ברחה מעמה למטה קמה והמריאה שם למרומים. ובעקב עננה⁻עוגה רבצו עננות אחרות ויפרצו וירבו עד למאד.

ותבט יעל ותרא והנה עננה כבשה וענן שור וענן גדי וענן פר וכלב וחתול וסוס בן רעמה ותרנגול אשר כרבלתו אדומה באודם עז, ואין קצה ליצורי⁻עננים. וכל היצורים יחד פשטו על עננה⁻עוגה ושתו סביבותיה לאכלה חיים, פרוסה אחרי פרוסה. אך ככל אשר יאכלוה בכל פה כן תגדל ותפרוץ ותהי לאלפי רבבה. כמו זה דברה לכל: יאכלו ענוים ישבעו מבשרי, ולי לא יבולע. ואחרי אשר כל המתאוים תאוה אכלו מעוגת הפנים אשר בשמים, קמו זה על זה לבלוע איש את רעהו חיים או לטרוף ממנו טרף. ותאכלנה כל הבהמות והחיות אשה את רעותה ותהיינה כזוללות ולא אמרו די. וברבות המאכולת יצאו אנשים מעם הבהמות והחיות לשחק, ופני רבים מהם כצלמי⁻אנשים מבני הקריה, החקוקים בזכרונה.

היטב זכרה יעל יום בטרם הכירה את רם והיא יושבת לנפשה בבית⁻מטעמים ומן העוגה תאכל. היא אז טרם ידעה כי רם חי וקיים על פני ארץ רבה. ועל זאת עוד היו עיניה פקוחות לרווחה בצלמי⁻אנשים, כמו דבר לה עם כל אדם. ותשת את מבטיה בכל היושבים והעומדים על סביבותיה. איש ותופינו בפיו. רבים ושונים למראה⁻פנים ולמספר שנות⁻חיים היו הנאספים: גברים, נשים, בני נעורים, באים בימים ואף שבעי ימים. מה נפלאו בני⁻אנוש באכלם ממתקים וכל מעדנים. אם בסדר מאכלם ואם בארשת פניהם, אשר תען בם טוב טעמם וחושם הבוחן. כי הילד ינחש בטעם העוגה את כל הנצורה, והבא בימים יאכל בה את קובעת הזכרונות. הנערה תמצוץ מקרב מיץ מתקה רון נשיקות אהבים. אפס איש יגיע⁻כפים יעמוד נכלם מעט באכלו אותה בחפזון, כמו לא יאתה לו איש השרירים, המוצקים, למשוך נפשו בטובה, אשר תוכה צפון עדנים ותפנוקים. אך אשה צעירה תשרוף בחמת⁻פיה באכלה את אש הנעורים אשר תחסוך לה גחלת אחת היום ואחת מחר, לה לנפשה, מעם השלהבת הגדולה אשר תחברה באש⁻חשק עם אישה ואלופה. ותהי בעיניה כמו עוגה זו גנובה היא אתה מעמו לאות ולתעודה אשר עוד נותרה בה קוממיות מעט. לזאת תמתיק לה בפיה לא לבד מאכל⁻משמן כי גם סוד שיח תמתיק לה עם נפשה, סוד⁻שיח אשר לה, לבדה, באין אלופה לנגדה. היפלא הדבר כי הנער השובב, אשר סר אולי אל בית המגדנות בחפזו, בברחו מבית אביו או מבית⁻ספרו, לסעוד את לבו כמתגנב, יחוש בעוגה את טעם המים הגנובים רב יתר מאשר את מתקה, או כי תחת שטנה להוריו ולמוריו יאכל בעוגה את אהבתו לנפשו או את אהבתו לדרורו.

ככה יאכלו האנשים תמיד באשר יאכלו רק את האהבה. כי האהבה היא מלח הכל, היא הלחם, היא הבשר, היא הדם, היא הנפש, נפש כל חי. בראשית היתה האהבה, ורק זו תיקרא בשם אהבה אשר היא ראשית וטעם⁻בראשית לה. אכן, בכל מאכל יאכלו את האהבה, אף כי במאכלי⁻מעדנים, בכל עוגה וממתק. כי הלחם הוא לחם⁻חוק. אך אין עוגת⁻חוק. לזאת גם הבהמות והחיות והאנשים וכל יצורי⁻מרום, אשר דמוּת עננים להם יאכלו בכל פה את העוגה: אש תצא מפּיהם לשרפה את הטובה, היפה, המתוקה, “הוי כי בית משרפות גדול היא תבל…” – תהגה כעת יעל בבכי חנוּק. הכל ייאכל ויישרף עד תום. את אשר יאהבוּ היטב אותו יאכלו בכל פה. וכל אשר ינעם לחיך יהיה בכור⁻קרבן ובחיר⁻עולה. אף יעל אך עוגה הנה, עוגה מתוקה, להיאכל ולהישרף. ומה היה לו לרם, כי לפתע אף הוא הביע דברו, בשיתו מבטו ביעל לאמר:

– מה נעמת ומה יפית לי זה עתה יעל, כה מתוקה את לעינים, יעל. מה לך, יעל, כי יפיפית ככה ואת מתקך אחוש הפעם, כאשר לא חשתי אף פעם? – קרה רם בעוצם⁻רגש ובלהט⁻שפה, לא הסכינה בהם.

ויעל בשמעה לפתע את מהלל מתקה בפיו, בעת הגותה אף היא במתק תופינים ומגדנות, נתחלחלה, ותרא בזאת אות לא לטובה, אות כי מתקה חיש⁻מהר חלוף יחלוף וכי יהיה מר לה מר. ותסב פניה מעם רם ללא הגה מפיה. ותבט אל המרומים ותרא כי כל הבהמה והחיה אשר שם קמה שנית לתחיה אחרי כלותה מעל השמים, ואף האנשים קמו מעם המתים. וכל יצורי⁻אנוש והבהמה והחיה ערכו להם משתה במרומים, משתה⁻שמנים, משתה⁻דמים, משתה אש ויין וכל טוב סלה. אדם בהמה וחיה מבוללים יחד, ישחקו ברוב נחת, יעוו פנים, יבראו צלמים למכביר. ושעשע יונק על חור⁻פתן וגדי ירבץ ליד הזאב, ואדם לאדם הנה הוא זאב, הנה פני אריה לו, הנה תארו כגדי. “גד גדוד יגודנו” – תלחש אל נפשה מקרא מפורש אשר תזכרהו מלקח טוב בנעוריה, והשמש התלקחה לפתע ותהי שריפה גדולה בשמים, ויהי שם הרג רב וימוגו כל היצורים ויהיו המרומים למהפכת אלהים. ויבוא נץ ביעף כחץ שחוט וידא על כנפיו אל הצפור אשר צמחה מתחתיה. אך הנץ את הצפור לא בתר.

ותפול על יעל חרדת אלהים, לצפור או לנפשה נחרדה כליל. וזאת ליעל. כי תתחלחל על נפשה לא תגיד מאומה לרם. כי רק את אהבתה תתן לו ולא את חלחלתה. מה ידע גבר ומה יבין לחקרי לב האשה ולחמוקי רגשיה? מכוס התענוגות ישתה עמה יחד, אך את קובעת התרעלה אשר בתענוגות תשת האשה לבדה. חיים יראה גבר עם האשה אך לא יחפוץ לראות עמה מות. ויעל אדיר חפצה לבלי הפרד מעם רם בששונה וביגונה, בחייה ובמותה. ויען כי תצחק תמיד תחת בכי, לכן להגה בשפתה תחת לדבר אליו מפורש בשום שכל. ותאמר:

– מה טוב ומה נעים לחיות עמך עד עולם, אך אנו נמות, נמות.

וירגז רם ויאמר:

– זו רעה חולה בך להפוך כל חג לחגא. היטב חרה לך כי כה טוב לנו היום, כי כה אושרנו. אך מה לך, יעל, נחרדה ככה?

שאל רם ברתת, כי לפתע שת מבטו בה ועד למצולת רוחה.

ותישיר יעל את מבטיה אליו ושני אישוניה נרעדו כשתי שלהבות בסופה בדעת יגון וחטאת גם יחד. ותען לאמר:

– סלח נא, רם, מחל נא לי…על אשר כה נחרדה אנכי. עזה כמות אהבתי לך, וככל אשר אהבך נאמנה ככה לא יאמין לבי בי כי אראה עמך בטובה רבה.