א

הסימטה של גיטקה טויבה¹ היתה מפורסמת בוילנה כמו רחוב טלומצקה בוורשה. הרבה כרוניקה מקומית וזכרונות ספרותיים קשורים עם סמטה זו; ביחוד — מימי פין וסטראשון² עד ימי “הזמן” היומי והחדשי בדורנו זה. ואולם לא על תולדותיה אנו דנים כאן אלא על זה, שסימטה זו נעשתה בית־ועד לסופרים, בעטיה או בחסדה של בת ישראל יפה וחביבה אחת אֶממא ד. שמה. בחדר אחד מיותר בבית הוריה התגורר תחילה פרץ הירשבין. אחר כך, כשעקר את דירתו, פינה את החדר לזלמן־איטשי אנוכי, או “ר' אבא”, כמו שהיינו מכנים אותו בשם יצירתו הראשית. באותה בחורה יפהפיה, הזכורה לעיל, התאהבו בזה אחר זה: פרץ הירשבין, קבק, זלמן איטשי אנוכי, ואת חטאי אני מזכיר — גם אני. אחר כך בא גם גנסין. הוא אכל על שולחנו של “אנוכי”, כלומר כשהיה מה לאכול. אפס שכר־סופרים ב“הזמן” — רעבו שניהם, או הסתפקו בלחם ותה מומתק. לאחר כך נמשך לחדר ספרותי זה גם הלל צייטלין, שהיה צעיר למדי באותן שנות תרס“ד־תרס”ה. זקנו האדום כנחושת מועמה יורד לו על מידותיו, עיניו הכחולות בוכות וצוחקות כאחת. הוא היה נאה דורש לנו על ניטשה ועל דוסטוייבסקי, על שסטוב ועל “החזרה הניצחית”, על הטריטוריאליסמוס ועל חטאיהם הפליליים של ציוני־ציון… אלא שחטמו המחודד היה בלום במקצת, כזה של אלתר יכנה“ז אצל מנדלי מו”ס, והיה מבטא לא ניטשה אלא “דיטשה” ולא ציוני־ציון אלא “ציודי־ציוד”. בתחילה קשה היה להבחין באותיותיהם של השמות המפורשים שלו, אחר כך נתרגלנו והיינו שותים בצמא את דבריו ואת רעיונותיו, לרבות את “געגועיו על היופי”, שפירסם באותם הימים ב“הזמן” וחשף לעינינו, התועות מתוך שובבות־נעורים, את ההוד הגנוז בתלמוד, במדרש, בספרות־החסידית, בקבלה ובכל ספרותנו העתיקה.

ופעם אחת בנשף חרפי עז־צינה, נקרעה הדלת המסורבלת של המסדרון ושני בחורים מלובשי־פרוה וחבושים כובעים של קאראקול³ הגיחו לחדר־האורחים של הבחורה היפה, ולא עוד, אלא שחבקוה ונשקוה על שתי לחייה. המולה של עליצות קמה בבית, וכל האורחים הספרותיים, מחדרו של ז. א. אנוכי, נצטרפו אף הם לשמחת־הבאים ומארחיהם — אֶממא היפהפיה והוריה.

מן הפרוות המהודרות נקלפו שני בחורים שחרחרים, אדמומי־אזנים מקור. האחד — בעל־חוטם מאורך ועם פנים של חתן מאוהב. והשני בעל־חוטם שרוע במקצת. הסנטר כבד ויוצא דופן, גבותיו שחורות וכבדות אף הן, ועיניו גדולות ונוצצות כאכטיסים מלוטשים מתחת משקפיו. היה בפניו דבר מה קופי, כמו בפני בטהובן בצעירותו, שרומן רולנד מכנה: Laideur Vigoureuse (לידר וויגוריז) כלומר: כיעור עז־אופי. היה זה זאב ז’בוטינסקי; וחברו, בעל הפנים של חתן מתבייש — א. גולדשטין, או ה“הולנדי המעופף” של הציונות באותם הימים, שנפטר, כאן בישראל, לפני שנים מועטות.

באותו נשף נודע לנו מפיהם, כי את הבחורה החביבה של הבית הם מכירים מלפני שתי שנים בפטרבורג — בתור תלמידת האוניברסיטה הרוסית. ועכשיו באו, ישר מעיר הבירה, לבקרה. נפלו פתאום “כשלג על הקדקוד…”

כן נודע לנו כי אחת היא זו מן השלישיה היהודית, שגמרו את הגימנזיה הוילנאית במדליה של זהב. וכי שלישיה נחמדה זו — הרי היא: סופיה או סוניה בת ההיסטוריקון דובנוב, השניה נדיה בת הבלשן יהושוע שטינברג, והשלישית — אֶממא בת בעל־הבית — והיא החמודה והנוחה־לבריות מכולן. בזכות מדליות־הזהב שלהן נתקבלו בזו אחר זו באינסטיטוט הווילנאי של “נערות מיוחסות”, שהיה סגור בפני יהודיות סתם. ובגמרן את חוק לימודיהן נסעו לפטרבורג להשתלם.

באותו חורף, שאני מספר עליו, עדיין ז’בוטינסקי צעיר מאוד וכפי הנראה היה מאוהב במקצת אף הוא באֶממא ד., כמו כולנו… היא נישאה אחר כך לידיד־נעוריה — התוכן ק. רוזנברג, התיישבה בוויטבסק⁴ העמידה בנים ואבדה עם בעלה ובניה בשואה הנאצית. נדיה חברתה, בת הבלשן י. שטיינברג שימשה שנים אחדות בסורבונה הפריזאית בתור פרופיסור ללשונות־קדם, לרבות סנסקריט. ירשה את כשרונות אביה במלואם. לפני ברחי עם ילדי מפריז, בשנת 1941, באתי להיפרד ממנה. ובנשקי את ידיה לאות־פרידה אמרה לי פתאום: נו, ודאי לא נתראה עוד יותר. “מדוע?” שאלתיה בתמהון. היא לא ענתה דבר. ובעוד שנה, בניו־יורק נודע לי כי מתה במחלת־הסרטן. ודאי כבר ידעה על מצב בריאותה, בהפרדי ממנה, ולא רצתה לצער אותי. בעלת אופי חזק ונמרץ היתה. מהפכנית סוערת ומלומדת כבושה בתוך עצמה. ומעולם לא שמעתיה מתאוננת.

מן השלישיה המופלאה הזאת נשארה בחיים רק המשוררת סופיה דובנוב. והיא מתגוררת בניו־יורק גם עתה. בעלה הבונדאי אֶרליך, נורה במרתפי הג.פ.או במצוות סטאלין, יחד עם אלתר חברו הנאמן. והפלא הגדול הוא זה, שסופיה זו, כפי שסחו לי, עודה מחזיקה עד היום ב“קו־הקומוניסטי”. מותו הטראגי של בעלה לא השפיע על יחס זה ועל אמונתה בגאולת־העולם, אשר תבוא מ“ברית־המועצות”.

ב

באותו חורף של שנת תרס"ד, כבר היה זאב ז’בוטינסקי מפורסם בתור נואם מצוין ופוליגלוט. הוא דיבר ונאם רוסית, איטלקית, צרפתית, גרמנית ואנגלית… פוליגלוטים אינם חסרים בישראל גם היום הזה. שר־המדינה שרת, אומרים, יודע לדבר ולנאום בעשרים שפות. וגם בן־גוריון מדבר בכל שפות־אירופה לרבות טורקית וערבית; ולא עוד אלא שהוא קורא את אפלטון במקורו. אבל יתרונו של ז’בוטינסקי בידיעת שפות היתה גם ידיעה ויכולת ספרותית כמעט בכולן. הוא תירגם, למשל, את “העורב” לאדגר פו איטלקית, רוסית, צרפתית וגרמנית. במשך זמן קצר תירגם אותה פואימה מופלאת וקשה לתרגום, כמדליק נר מאשו של נר, והקרא לפנינו, בזה אחר זה, בנשף אחד בביתו של י. ל. גולדברג בוילנה. ויש להדגיש בזה, כי היה גם מדקלם מצוין. התחיל במקור (אנגלית) וכילה בתרגום הרוסי, שכבר ניתרגם לפניו על ידי בלמונט — המשורר הרוסי. וכל השומעים מצאו, בלי שום מחמאות, כי תרגומו של ז’בוטינסקי טוב משל זה של בלמונט. שכן, אצל זה האחרון מסתיים כל בית בלי הקרקור האפייני של העורב: “ניוור מור!..” (לעולם לא!). הסיום הרוסי “ניקוגדה” של בלמונט אינו הולם את צריחתו האכזרית של הצפור המסתורית בחצי הלילה. וז’בוטינסקי מילא את חסרון זה והשלים את התרגום הבלתי־מוצלח של המשורר הרוסי. וכן עשה להרבה שירי־מופת שתירגם מצרפתית ומגרמנית ומאנגלית.

נשפי־הדיקלום בבית דירתו של ז. א. אנוכי ובבית י.ל. גולדברג קירבו אותנו אל הצעיר רב־הכשרונות הזה. עד שפעם אחת הרהבתי להגיש לו את הפואימה החדשה שלי, שנדפסה בירחון “הזמן” הווילנאי. “התדעו, מה סיפר הקור לי” שמה של אותה פואימה. הוא נעץ בה את אצבעו, כתינוק לומד “עברי” וקרא הברות־הברות ובקושי. ולא הבין אף מלה אחת… זכורני, כי אחר ניסיון שני ושלישי הטפתי לו קצת מוסר: "האיך זה? נואם לאומי שכמותך, ציוני נלהב, בן־ביתו של י. ל. גולדברג, שכל בנותיו ובניו מדברים וכותבים בלשון תורה־נביאים וכתובים, ואפילו לקרוא עברית אינך יודע? בתמיהה, את כל חילך וכשרונותיך אתה נותן לשפות זרות ולא לנו?..

הוא הוריד את עיניו הנוצצות כמתבייש וענה בקצרה: “גם זה יבוא…”

וזה בא, ובמהירות שלא שיערתי. בעוד שנים מספר שלח לי את ספר תרגומיו מספרות המופת של עמים רבים. ובראש הקובץ הקטן — הפואימה של אדגר פו — “העורב”, שכבר שמעתי מפיו בכל שפות אירופה. הפעם היה זה תרגום עברי חזק ומלוטש להפליא. נדהמתי מן הכשרון הגדול ומן ההתמדה הגדולה של ז’בוטינסקי. שכן בלי התמדה למופת אי־אפשר היה להגיע לתרגום שכזה. אמנם היה בתרגום קצת זרות של “גר מדבר עברי”, כמו בשיריו הראשונים של שאול טשרניחובסקי. אבל החן העברי והחדירה הדקה לכל מכמני השפה היו שפונים בכל חרוז וחרוז. על שער הספר היתה כתובה הקדשה קצרה" “לאמן מבעל־מלאכה”. הודיתי לו מיד במכתבי:⁵ “אל־נא תהי עניו הרבה! בעל־המלאכה נעשה לאמן עברי”.

בראשית אותה תקופה פוריה שלו, כלומר: לפני מלחמת העולם הראשונה, ניגש ז’בוטינסקי לתרגם את מבחר שיריו של ח. נ. ביאליק רוסית. תחילה פירסם את תרגומיו בירחונים ובקבצים שונים, ואחר כך אספם לקובץ אחד גדול אלבומי, עם מבוא ועם תיקונים רבים. לפני מסרו את הקובץ הנ“ל לדפוס נפגשתי אתו ועוררתי את תשומת־לבו לכמה טעויות בהבנת מלה זו או אחרת. ובעיקר: בטעויות זואולוגיות שטעה ביאליק והטיל אותן ב”מתי מדבר" שלו. טעות ראשונה: הנשר. ראשית כל: אין נשרים במדבר ואין נשר יורד על פגרים מתים. הנשר חי ודוגר במרומי־הרים. אינו אוכל נבלות, אלא טורף ואוכל בשר טרי. וכשבעל־החיים הטרוף קשה לחרטומו ולצפרניו — הריהו מפילו ממרומים, מפצפצו בסלעי־העמק ואחר כך יורד ואוכל ומפריש ומביא אל אפרוחיו בקן. רק העיט יורד על פגרים. ונודדי המדבר מכנים אותו בשל זה “המקבר־מתים”.

הטעות השניה בפואימה זו של ביאליק — הנחש. הוא מצייר אותו: “והנה כקורת הבד פתן־נמר, משרפי המדבר הגדולים, מגיח לפנק בחום טבעות בשרו” וכו'. ברור שהמשורר מתכוון כאן “לפתן־החונק”, החונק את קרבנו בטבעותיו. ופתן גדול זה, שאין לו, אגב, אפילו סימן של שיני ארס, חי רק בדז’ונגל ההודי ובאמריקה התיכונה⁶. במדבר ששם מוטלים בחמה פגרי הגבורים, אשר “המרו את נפש נביאם” — ישנם רק צפעונים קטנים בערך, כאמה וחצי לכל היותר, וגם השפיפון רומש שם, המתחבא בתוך החול, “הנושך עקבות סוס ויפל רוכבו אחור”, ובשום פנים לא הפתן־נמר העב והארוך כ“קורת־הבד”… אין זה מחסר, כמובן, מהוד הפואימה כשהיא לעצמה, כמו שהתרבוש שחבש רימברנדט לראשו של אברהם אבינו אינו מחסר כלום מהוד אמנותו הכבירה. אבל תמימות ופרימיטיביות יש בגישה שכזו, של משורר בן דורנו, לפואימה מודרנית. ולבל יעוררו טעויות אלו דין־ודברים בבקורת הרוסית — טוב לפי דעתי לתקנן במהדורת־הקובץ האלבומי.

אין קובץ תרגומיו משל ביאליק תחת ידי ואין אני זוכר היאך תיקן ז’בוטינסקי את “הנשר” והפכו ל“עיט”. אבל זוכר אני בדיוק, כי את פתן־הנמר העב כ“קורת הבד” תיקן והקטין לידי כך עד שנעשה אצלו בתרגומו: “קאק קלינוק ראספיסנוי” היינו: “כחרב המצוירת להפליא”. כך הציל את הפיסקה מן הטעות ומ“לשון הרע” של בעלי־עט, המחפשים חסרונות וחיים על חשבון טעויותיהם של בעלי־כשרון.

תרגומיו אלו משל ביאליק עשו רושם חזק בכל הספרות הרוסית. מאז נתפרסם ביאליק והורם למדרגה של משורר אירופאי ואת שבחו ושבח מתרגמו שמעתי אחר כך, במשך שנים, מפי מ. גורקי, מפי המשורר והמבקר חדסיביץ, מאלקסיי טוסטוי ומפי בלמונט. אבל שיחות אלו כבר פירסמתי בשעתן בניו־יורק⁷ ואני פוסח עליהן ברשימה זו.

ג

רך מזג — זאב ז’בוטינסקי בנימוסיו וקשה־עורף במה שנוגע לדעותיו הלאומיות, ביחסו לאנשי־מפלגתו ובדעתו על אנשים סתם. ישר־לב ונקי־כפים בעצמו — האמין תמיד כי כל האנשים הסובבים אותו — כמוהו. עד שהיה נכשל ונכוה. וגם כשנכוה שתק ולא הודה בכאב־הצרבת… את המזכיר המפלגתי שלו סחב אחריו בכל, העלהו בכוח על הבמה שהוכנה רק בשבילו. וכששלחו את הלה לכל הרוחות — ירד אחריו ופייס אותו ונחמהו. לדוגמא: הרבה השתדלתי בשביל ז. ז’בוטינסקי שיפנו לו מקום־כבוד ב“מומנט” הוורשאי⁸ ויוכל להדפיס שם את מאמריו בכל ערב־שבת. הדבר לא עלה לי בקלות יתרה. העתון היומי “מומנט” — בלתי־מפלגתי היה והיה מתיירא לקלקל את ה“מערכה” שלו. אבל פירסומו ואישיותו של ז’בוטינסקי הכריעו ונתקבל בכבוד ובשכר לא־מועט בימים ההם, שכר של חמשת אלפים זלוטי לחודש. אבל תנאי אחד התנה, כי המזכיר שלו ידפיס אף הוא באותו עתון את מאמריו ויקבל שכר מיוחד. את דברי ז’בוטינסקי קראו בצמא. כל מה שכתב עניין את הבריות ואת הקוראים הנאמנים, ואפילו לא נתנו צדק לכל דעותיו. זהו שכרו של בעל־כשרון גדול. אבל “המזכיר”, הנגרר אחריו, ידע רק לצווח ולא לכתוב בסגנון־סופרים ובטוב־טעם. לא עברו שבועות מועטים והנה קמה שערוריה. העורך צבי פרילוצקי ואחריו גם המו“ל פרוזשאנסקי התחילו מסרבים לקבל את ה”צוויחות" מנושא־הכלים של ז. ז’בוטינסקי, שעוררו מחאות בחוגים רבים. בפשטות: ביקשו ממנו במטותא להסתלק יחד עם מאמריו מן המערכת. עמד ז’בוטינסקי בפרץ ונלחם על “כבודו” כביכול ועל שכרו של נושא־כליו. ולא נענה. ובעוד שבוע עזב אף הוא את מערכת “מומנט” ונשאר בלי במה ספרותית עממית וגם בלי פרנסה. פשוטו כמשמעו. כדבר זה גופו קרה לו, כפי שסחו לי אחר כך, גם במערכת אחרת.

עוד דוגמא אחת: בפריס נתגלה שרלטאן ספרותי, שבא לשם תחילה בתור מקבץ־נדבות לאיזו ישיבה ירושלמית. וו—ן שמו. כיוון שלא נתנו בו אימון — קיצץ בפאותיו ובקפוטתו, גילח את זקנו ונעשה ל“עוזר ראשי” במערכת אחת של עתון יומי בפריס, שגם אני השתתפתי בה בימים ההם במשך חודש חדשיים. ואך הכרתי בטיבו של “אותו האיש” — נתפטרתי לבלתי שוב. כשנסגר העתון, מתוך הפסד שאינו פוסק, נתגלגל אותו וו—ן והפך לריביזיוניסטן נלהב. וז’בוטינסקי, לפי השמועה שנפוצה, האמין בו והעלהו למין פקיד במפלגה ולמסדר הקונגרס בווינה. ביקשתי את אחד מידידיו הקרובים של ז’בוטינסקי, מאיאני שמו⁹, שימסור בשמי לז. ז’בוטינסקי את אשר ידעתי על “אותו האיש”. כדרכו לא שמע ז’בוטינסקי לעצתי ולא שם אליה לב. עד… שניכווה. באותו הקונגרס, שאני מזכיר לעיל, העביר אותו וו־ן כעשרת אלפים שילינגים לכיסו הפרטי. פישפשו בחשבונותיו והשליכוהו החוצה. בכוח השלכה זו נתגלגל ונעשה מין בלש בשגרירות הצ’כוסלובקית בפריס, ואחר־כך — בניו־יורק. שם נסתבך בענין רע ומת מיתה חטופה.

בן אדם שלישי, שהזהרתיו מפניו, היה מו"ל רוסי מסופק לשעבר, שהציג את ז’בוטינסקי ככלי ריק בעוד שהוא עצמו נתעשר מספריו ומן האימון שנתן בו.

הייתי יכול להביא עוד כמה ראיות לתמימותו ויושר לבו של ז’בוטינסקי, שהאמין בקלות מופלאה באנשים, ובאותן שעות של אמונה תמה שכזו — חד עין ורואה את הנולד בכל מה שנעשה במדינאות, במדינאות של אלביון — ביחוד. הוא הראשון שהכיר בפרצופו של מקדונלד ובדימוקרטיות שלו בנוגע לשאלת ערב וישראל. הוא הראשון שמאס בכל הכריעות וההשתחוויות לפני “ארי־הימים” ויצא בסיסמה הריביזיוניסטית שלו: לא ברוח בלבד ולא ב“אפיזמנטים” עד אין סוף יש לדבר עם אלביון, רק בכוח ובחיל ובאומץ. בחייו קראו אחריו פאשיסט. אבל במותו, עם הקמת המדינה, ירשה הסיסמה שלו את רצונם, חכמתם ונסיונותיהם הרבים של בן־גוריון וחבריו ונקטו תכסיסים עוד יותר נמרצים משהטיף ז. ז’בוטינסקי בחייו. כך ולא אחרת ננעץ הקנה בים, נתיסדה המדינה ונעשתה למציאות, זו השנה השמינית. כן תגדל.

ביום אזכרה זה למותו בלי־עת — מוות טראגי אפשר לומר, אל נא נסתכל בצלליו. ככל אשר יגדל האילן כן יגדל צלו. ביום אזכרה זה אנו רואים ברור מה רבו צבעיו, אומץ לבו וכשרונותיו של האיש הדגול הזה, מה שפעל במשך שנותיו המעטות, בערך, ומה שנשאר לו לפעול ולא הספיק.

א

צרפת, פריס, 18.9.1925

אדוני היקר והנכבד,

לשנה טובה!

כותב לי הד"ר פרלמן, כי אתה רוצה להתראות עמי. בשמחה רבה הייתי מזמין מקום ושעה, אך לדאבוני עלי לנסוע מחרתיים ללונדון לימים אחדים, והערב ומחר מלאות ידי עבודה, בקורי־ביזנס וכו'.

אשוב הנה — אולי — ביום ה' הבא ואישאר בפריס עד יום א' (27 לדצמבר) — אולי תנסה לטלגרף אלי (טלפון אין לי עתה) ונוכל לסדר ראיון? גם את פרלמן עוד לא ראיתי ולא אראה עד שובי מלונדון.

דרישת שלום לרעיתך.

מכבדך

ז. ז’בוטינסקי

ביאורים:

צריך הייתי להתראות עם ז’בוטינסקי בנוגע להוצאת ספרים “הספר” שייסדתי בברלין — לייפציג בשנת 1922 בערך. ואולם י. זלצמן (המנוח) שעבד אצלי בתור “עוזר ראשי” לטכניקה של ההדפסה, “יסד” מחדש את הוצאה זו ביחד עם נאסאטיסין וז’בוטינסקי בלי לבקש אפילו את רשיוני.

ב

17.3.1928

אדוני הנכבד והיקר,

תודה על הקטע המשונה מעתון אמריקאי ששלחת לי. — מה שלומכם? אצלנו לא כ"כ טוב המצב — חלה גיסי הדר בקרבתנו, ואשתי מטפלת בו כל הימים. אקווה שבעוד מעט יוטב לו, ואז נדבר אודות ביקור.

דרישת שלום מבית לבית.

הנני שולח לך את ה“תרגומים” שבהם קילקלתי את שיריך.

מוקירך

ז. ז’בוטינסקי

ביאורים:

גם מכתב זה נוגע באותו ענין כמו המכתב הקודם לו.

ג.

21.3.1928

אדון שניאור היקר,

תודה לך על מכתבך הטוב והנעים. מאוד הייתי רוצה לתרגם שורה שלמה ממבחר שיריך, וגם לסיים את התרגומים שהתחלתי; רק שאלת הזמן היא היא המעצור. קשה מאד לתרגם אותך מפני אושר¹ הגונים וגבורת המבטאים, שאין בכוחי להתחרות בהם בשפה הרוסית. זוהי הסיבה שבחרתי רק באותם הקטעים, שבהם גובר ה“רעיון” על ה“צורה”. את התוכן ההגיוני קל יותר להעתיק, אך למסור את הבושם האישי, את הכישוף המיוחד של משורר — לזו דרוש מתרגם־משורר ואני אינני אלא ловкач (לובקאטש) למלאכת החרוזים.

בכל זאת אמרתי בלבי לנסות את כוחותי בתרגום עוד אחדים משיריך, לכה"פ קטעים מהם.

את שני הקטעים ששלחתי לך אדפיס, ברשיונך הטוב, ב“רזסווט” שיופיע בפסח. אנא לשלוח לי את הערותיך, ואשתדל לתקן מה שאוכל לתקן.

אקוה שבעוד מעט תפסק עליך פרשת הקדחת, ואז נוכל להתראות. בשמחה אבוא לבקרכם במונמורנסי.

שלום וברכה לשניכם!

ז. ז’בוטינסקי

ד

13.2.1928

ידידי הנכבד,

לחינם הטרחתיך: כמובן יש לי ה“גשרים” (ואפילו “במצר”), וכמובן מצאתי שם את “והיה באחרית”…

הפלא הוא שחיפשתי את השיר הזה דוקא ב“גשרים” יומים אחרי פגישתנו — ו“לא ראיתי”. סימן הוא למצבי הרוחני בימים האלה: אביט ואיני רואה, אקרא ואיני מבין…

ובכל זאת בקשה לי אליך דוקא בנוגע ל“והיה באחרית”… סיפר לי קלוזנר בזמנו, כי בראשונה ניסחת את הפרק הראשון אחרת — איזה דבר כמו “כל הפסחים וכל העוורים וראשון שר הנביא ישעיהו”. אך הוא, קלוזנר, הגן על ישעיהו העלוב מלפני ה־ méchancité שלך ואז הסכמת לשנות את השורה ההיא. וע“כ: התזכור את הטקסט המקורי? ושנית: התרשני לתרגם עפ”י הנוסח הראשון?

תודה על תשובתך בנוגע לשמות הספורים אשר תקריא. מה שנוגע לנסיעה לאמריקה — “אמריקתה” כדבר איתמר בן־אבי — אקוה שלא יפקדני הקב"ה מהלומת־קורנס כזו. מלבד יתר הסיבות, דוקא לפניך הייתי רוצה להקריא את התרגומים.

שלום לשניכם,

מוקירך

ז. ז’בוטינסקי

ביאורים:

ספרי אלה יצאו בהוצאת “הספר” ועיין מכתב ראשון. בשירי “והיה באחרית” היה כתוב תחילה כי העת המקווה של ימות המשיח לה יחלו כל הפסחים והעוורים ובראש וראשון שר עליה ישעיהו וכו'.

(פרק זכרונות למלאת לו שבעים שנה)

א

בסתו שנת תרס"ג עלו אלי, אל הקומה השישית, שני בחורים צעירים מאוד. האחד — שהכרתי מאז: יצחק קצנלסון, או כמו שכינוהו בלשון חיבה “איצי”; ועוד בחור אחד, שלא ידעתי מיהו, שחור ומסולסל ורחב גרם. וכפי שנודע לי, בעוד רגע, היה זה י. ד. ברקוביץ.

שם זה נפוץ כבר בוורשה לפני זמן־מה, שכן קיבל את הפרס הראשון של “הצופה” בעד סיפורו “מושקלי חזיר”. והשופטים י. ל. פרץ, לוינסקי ויוסף קלוזנר סמכו עליו את ידיהם.

ברקוביץ מספר עלי¹, שברגע הראשון ראה אותי לפניו בצורת חוטם, עינים ושערות של כומר צעיר מסורקות על ערפו. ואני זוכר כי ברגע הראשון ראיתי לפני עינים שחורות ונוחות, חוטם רחב ושיניים חזקות מקוטרות טבּק עד לצבע של לכה שחורה. השערות היו נוצצות ושחורות כפרוות אסטרכן טובה.

את ההמשך של ביקור ראשון זה אין אני זוכר עוד. אבל נפגשנו אחר כך כמה פעמים בביתו של א. ליובושיצקי, בביתם של י. ל. פרץ ויוסף קלוזנר. זכורני כי מביתו של פרץ יצא ברקוביץ בקצת “פחי נפש”. פרץ אמנם “סמך את ידיו” על מושקלי־חזיר והעניק לו את הפרס, אבל בטבעו לא אהב ליטאים צלויים ביותר. ומה שמחל לש. אש, לה. ד. נומבּרג ולווייסנברג לא מחל מעולם, לא לי ולא לברקוביץ ולא ליצחק קצנלסון. והיה דורש יותר ממה שנערים כמונו בני חמש עשרה עד שבע עשרה שנים יכולים לתת. כשהופיעה לאחר כך הפואימה שלי “מעשה־בראשית” בשבועונו של הד"ר לוריא, והדבר עשה רושם בשעתו, אמר לי פרץ “דבר טוב. אבל ליטאי אתה!” מה סבר בכינוי מיוחד זה אין אני יודע עד היום הזה.

י. ד. ברקוביץ בא לוורשה רק לשם ביקור קצר והתגורר, בעצם בלודז אצל הוריו של יצחק קצנלסון. נתן איזה שיעורים, התפרנס בדוחק ולא נקלט בחיי עיר־החרושת הזאת, המלאה פיח, עסקים סוערים ומכונות־ארג. מנצ’סטר־פולני היתה לודז, אבל לא מסודרת כמנצ’סטר הבריטית. חסרו בה אפילו סדרי־נקיון האלמנטריים ביותר. מי השופכים “נהרו” ברחובות בביבים גלויים. סרחון ועכברושים רצים לאורך הביבים באור היום. ובעת ובעונה אחת — עסקים של מילי־מליונים, תיאטרונים, בתי קפה נהדרים, שמלות נשים יקרות, צבים וכרכרות וקרונות חשמל ברחובות… אף אני שהיתי איזה חדשים בלודז וברחתי. וכן ברח י. ד. ברקוביץ אחרי נסיונות מועטים של קליטה ועבר לוורשה. השתקע ברחוב דז’ילנה לא רחוק מבית־האסירים הידוע שם, שבפי עם־הארץ נקרא “פאוויאק”. גם כאן קיבל תחילה ברקוביץ איזה הוראות שעה ולא נקלט. השתעמם וכתב דברים קטנים ומצויינים כגון “מלקות”, “יחיאל” ועוד איזה סיפורים. הרושם העז ביותר עשה עלי יחיאל. בחור מופקר שבכל ימות השנה אין איש שם אליו לב. אבל בחול־המועד סוכות, לפני הושענא־רבה הוא נעשה רבם של מוכרי־“הושענות”. ריח ההשכמה בבוקר הקריר וריח ההושענות הרענן מגיע לאפי עד היום הזה. שיר בפרוזה היה זה. והפעם הראשונה בחיי נוכחתי, כי אפשר לכתוב שירה גם בלי שורות קצרות.

המקום ששם היינו שואפים קצת־רוח של חמימות ביתית היתה דירתו הקטנה של יעקב דינזון “בעל הבכי”. שכן אי־אפשר היה לקרוא את סיפוריו “יוסילי”, “האברך השחור”, “התהילים’ל” בלי דמעות. אף אני בכיתי בקראי את יוסילי, אף על פי שהרגשתי, כי הטרגיות שבסיפור מוגזמת. המהדרין היו קוראים לדינזון “אשתו” של י. ל. פרץ. כינוי זה הטיל בו דויד פרישמן. ובאמת היה ביעקב דינזון דבר מה נשי לעומת הגברות המתגנדרה של י. ל. פרץ. ברקוביץ מספר בפרוטרוט, בספרו “הראשונים כבני אדם” היאך דינזון מפטם לו לי. ל. פרץ את החלזונות בטבק ומקשיב קשב רב ובדרך־ארץ מרובה לכל מלה היוצאת מפי פרץ, כאשה צנועה ממש, הסורגת פוזמק ונהנית מנגינת־“המשניות” של בעלה הלמדן.

הכוסות אצל דינזון היו מצוחצחות להפליא והתה חזק וצלול כיין טוב. וקמטי־הצחוק, מסביב עיניו של הזקן קטן־הקומה, היו מתוקים כתה שלו וכן הקטעים מסיפוריו המתהווים שקרא לפנינו. וכשהיה מגיע לפסוק מקורי ביותר, למשל: “וטריינה לא הייתה מחליפה את בעלה בשק של בצלים”, היה נועץ בנו עינים של מנצח, שנלחם עם החומר ההיולי של היצירה וגם יכול לו.

לבטיו של י. ד. ברקוביץ בוורשה לא ארכו אף הם, אלא חדשים מועטים. על פי רוב הייתי מוצא אותו בחדרו כשהוא ישן שנת ערב כבדה. היה קם מסוחרר מעשן ומפליט בגלילי־עשן: “צריך לברוח גם מכאן. אין ידידות בחברת הסופרים הקשישים ואין שימת לב לצעיר מהם”. ולא ארכו הימים והוא ברח ליקטרינוסלב. רֵעַ נעוריו, המבקר אברהם אפשטין פינה מקום בשבילו והכין לו שיעורים כדי מחייתו בעיר הנ“ל. ושם השתקע י. ד. ברקוביץ עד סוף שנת תרס”ד אם אין אני טועה. מקומו בוורשה נשאר ריק. הרגשתי כי איבדתי רע נאמן וישר־לב. בעיקר ישר־לב. וזה היה חסר בוורשה, כמו שחסר לי אחר כך בפריס, בברלין, בניו־יורק וגם פה. בכל ארצות נדודי.

גם “איצי” קצנלסון התהלך לזמן מה כצל. היה בא לבקרני בוורשה ומתאנח, כמאוהב זה שכלתו עזבה אותו. וכה נמשך הדבר עד תקופת וילנה.

ב

בוילנה שנת תרס“ה נוסד “הזמן” היומי ו”הזמן" החדשי. בתור בעל סגנון הזמינו את י. ד. ברקוביץ לתקן את כתבי־היד, שנועדו בשביל הירחון. בעיקר — את הספרות־היפה. הוזמנו באותה שנה פוריה גם ספוג־טשרנוביץ, הלל צייטלין, ברשדסקי, טביוב, טריבוש, ציטרון, כל אלו חברי־המערכת. ועוזרים מן החוץ: ז. י. אנוכי, גנסין, קאבק, הירשביין ו“כותב הטורים הללו”. גלריה שלמה של סופרים מן הדור הישן והחדש כל אחד וצבעו שלו. לברקוביץ שהיה הצעיר היחיד בין חברי המערכת, נתן טביוב את כינויו שלו: “הינוקא” או “תינוק המערכת”. ואולם תינוק זה מלבד סגנונו המלוטש והקולע — עיניו היו פקוחות תמיד ואזניו קשובות ולבו ער. ובמכתב אחד ששלח לי לוורשה, טרם עברי ל“ירושלים דליטא”, ציין לי ביד־אמן את כל חבריו הקשישים במערכת “הזמן”. המכתב אבד במשך השנים. אבל תיאורים אחדים ממכתב זה אני זוכר עד היום הזה.

טביוב: אדם מתון, חד החוטם וצחוק־ביטול משוּח לו על פניו החוורים. כשהוא יושב לכתוב את הפיליטון שלו הריהו טובל את עטו ק"ן טבילות בדיו והפּנסנה צונח לו עד חוד חטמו. כך כותב הוא באותיות זעירות ובכתב רבנים, ובמקום, שלפי דעתו, יש לצחוק, הריהו צוחק לאלתר. למחרת בבוקר הוא בא ועובר על הפיליטון הנדפס שלו, כשהוא מתהלך אנה ואנה בחדר־עבודתו. ושוב הוא צוחק בכל מקום, שלפי דעתו יש לצחוק שם ולאלתר. וכאילו מסובב הוא עיגול של גרמופון החוזר תמיד על הידוע מכבר.

ברשדסקי, עורך החלק הספרותי ב“הזמן” היומי, אף הוא מתון. בלורית גזוזה ניצבת מעל למצחו; וקרחת הגונה משתרעת מקרקפתו עד למורד קדקדו. מביט הוא בתבונה בעיני כל העוזרים וצחוק קופא על שפתיו, כאילו הוא, המציין ברומניו את הנשים “ששדיהן גבוהים מממוצע” יודע איזה דבר, ששום בן אדם בעולם אינו משיג אותו.

שמואל ליב ציטרון הוא עקום במקצת, חטמו עקום ומקטרתו עקומה אף היא, ושלשתם ממלאים זה את זה. כותב הוא בעמידה בפינתו; ולכאורה אין הוא שם לב לשום דבר, ואפילו ירעמו רעמים ויתחוללו מהפכות. ובכל זאת הוא יודע את כל מה שמתבשל בקדרת הרבים ובקדרת איש ואיש. מי רב עם אשתו, ומי רודף אחרי אשה, ומי נושה ממי. מי עומד להינשא ומי עומד להתגרש. אין נסתר מעיניו ומאזניו.

טריבוש מלא התלהבות סוציאלית משנות הששים, ועוד לא תש כוחה. הוא מרקד בדברו, עיניו מרקדות, עניבתו מרקדת, משקפיו מרקדים. עוזר זה או אחר של המערכת נכנס, ומיד הוא פותח בשבחים: הנה הוא הולך ובא המזיק, העבריין, השקץ, האפיקורס, הבחור כארזים, הרועה אווזים! ותיכף ומיד הוא מפייס: “איך לאך, איך לאך!” כלומר דרך־צחוק אמרתי. ועיניו ועניבתו מרקדות, וקצות נעליו מהלכים כמו על גלגלים.

ומה שנוגע למו"ל עצמו, מרגולין שמו, הנה בכל יום חמישי בבוקר הוא שולח על ידי משרתו גלויה דחופה אל מסילת־הברזל הוילנאית, כדי שהגלויה תתקבל ביום הששי לפני הדלקת הנרות בעיירתו. ובה כתובה רק שורה אחת: “חאשי, גוט שבת!” — ברכה שבועית היא לאשתו.

חותנו סוחר־יערות עשיר, ריבקין שמו. גבר מאושש ובעל קרחת גדולה ונוצצת, שאין בה אפילו שערה אחת לרפואה. עיניו פקחיות וצוחקות. כששאלו את ריבקין זה: “למה ירד פתאום לעסקים של עתונים עבריים?” ענה ואמר: אני ירדתי? חתני ירד. בעסקי היערות הוא מקלקל לי חמשים אלף רובל לשנה ובעתונים העבריים הוא מקלקל לי עשרים וחמשה אלף. יוצא שעסק הגון אני עושה.

כן, העורך בן־ציון כץ בכבודו ובעצמו, שהשיג בפטרבורג את הרשיון להוצאת עתון עברי “בירושלים דליטא”, אינו עושה אלא אוכל בכל יום עתון טרי, שיצא זה עכשיו מבית הדפוס. פשוטו כמשמעו. מחזיק הוא את העתון בשתי ידיו על אחוריו. מתהלך באולם המערכת, מדבר עם עצמו, קורע ומושך חתיכות נייר נדפס מאחורי גבו, תוחב לתוך פיו ולועס. לקיים מה שנאמר: “אכול את המגילה הזאת!” פעם אחת אבדו ארבעים המחאות דואר של חותמים. אבדו הן ואדריסותיהן ולא ידעו למי לשלוח את העתון. בדקו ומצאו שהעורך הנכבד אכלן על ניירן וכתובותיהן. רק פירורי נייר עבה נשארו בעקבותיו. וכל זאת בשל פיזור נפש מופלא.

כשקראתי את מכתב ציורי זה לפני דויד פרישמן התגולל מרוב צחוק. ויש לדעת כי פרישמן לא צחק בקול רם מעולם. בתוך עצמו צחק מבלי קול. ורק מקטרנו התנועע במקצת. חבר למין צחוק שכזה היה גם רבניצקי — שותפו של ביאליק, על שניהם השלום.

ג

מלבד מכתב סאטירי זה נשאר בזכרוני עוד פיליטון אחד של י. ד. ברקוביץ, מאותם הימים בשנה הגורלית תרס"ה, שנדפס בערב פסח של אותה שנה. בעמל רב מצאתי אותו, ואני מצטט ממנו קטעים אחדים, כדי לתת לקורא מושג כל שהוא מחריפות שכלו ועטו של בעל־הפיליטון. בשל חוסר מקום אני מסתפק רק בנפשות הפועלות במחזה קצר וחריף זה, הנקרא בשם “אנדרולמוסיה”, “דראמה בלי סדר ובלי תכלית” מאת בה… בה.

הנפשות: ציוניות, אשה צעירה סנטימנטלית קצת חולנית ורפת עצבים ודורשת ברופאים.

טריטוריאליסט: רואה חשבון מלודז', בעל־חוטם ובעל סנטר שמן ומגולח למשעי, מדבר אשכנזית, מביט באירוניה מתוך משקפים של זהב.

ציוני־ציון: מזכירו של אחד המורשים, בחור תקיף בדעתו, לבוש סורדוט נכתם בכתמי דיו, מכתבים חוזרים מבצבצים לו מכיסו העליון.

אחד־העמיות: מטרוניתא במבחר שנותיה, לבושה נקיים, מדברת רוסית באקצנט, עוסקת בתרגום “צאינה וראינה” לעברית.

שלמקה: פועל ציון בחור כבן ארבע עשרה, מגודל זקן, לבוש כותונת שחורה, צוארו ערום בלי צוארון. מהלך ובידו מין עץ שעקרו מאחת הגדרות.

אוסיפ: אחד מבני ברית (בונדאי), מראהו ותלבשתו דומים לאלה של הקודם. חורק שיניים בשעה ששלמקה פותח פיו לדבר.

לשון־הקודש: אשה עגונה, סובבת על פתחי נדיבי ישראל וכתב של רבנים בידה.

השלוח, הצפירה, הצופה, הזמן: בניה של העגונה. תינוקות צנומים לבושים קרעים, נגררים אחרי אמם, אוחזים בשמלתה ומבקשים אוכל. בכל העת הם דוחפים איש את אחיו ומאריכים לשון זה לעומת זה.

ז’רגון: בתולה עומדת בשידוכים עוגבת על שלמקה ועל אוסיפ. ואינה יודעת עדיין במי לבחור.

דאס יידישע ווארט:² תינוק בחתוליו, שנמצא מוטל בתוך כר. צועק בלי מלים. מרננים כי ילדה אותו הבתולה “ז’רגון” קודם חתונתה.

כלל ישראל: יהודי סוחר, קרח, קר ומתון שאין לו התפעלות משום דבר. עסוק תמיד בחשבונות.

המזרחי: שמשו של כלל ישראל. יהודי חלוש בעל עינים טרוטות. מתהלך בביתו של כלל ישראל בלי קפוטה, לבוש טלית קטנה וירמולקה שמנה.

קהל שאין בו צורך: ממנו נשקפים כפעם בפעם… היום, יהודי גליצאי, קבצן בלי מכנסים, במחילה. השקפה: בריה ירושלמית מדברת במבטא משונה ודוקא בקול למרות הכוחות הרפים. בכללה הריהי צנומה כגרוגרת. ובכל זאת היא אוחזת בידה פטיש כבד, שאינו כלל לפי כוחותיה; נושמת ומזיעה. בהיכנסה היא אומרת “שלום”! ובצאתה: “להתראות!”.

אגודת הסופרים: יהודי חשוב שמת בלי וידוי, רחמנא ליצלן, ואין לו עכשיו תכריכים. יורשיו עסוקים בחכירת יערות ואין להם שהות לטפל בקבורתו…

עד כאן “הנפשות”. וכיצד הן פועלות במחזה סאטירי זה ובאותם הימים? ראוי היה הדבר להדפיס את כל המחזה מחדש. יש לפלוני ואלמוני ללמוד ממנו גם עכשיו ולעשות השוואות.

*

כשעברתי מוורשה לווילנה גרתי עם ברקוביץ בדירה אחת ברחוב סאדובי. בספר זכרונותיו “הראשונים כבני אדם” סיפר ברקוביץ בפרוטרוט האיך קילקלנו את תמונתו היפה של יעקב דינזון, שהיתה תלויה לתפארת על הקיר, בחשבונות יום־יום. ביאליק כתב לנו מזמן לזמן והילל את כתבי שנינו בשיר ובפרוזה. נשתמר אצלי קרע מכתב מאותם הימים שבו הוא פונה אלינו: “אל שני הליטאים השחורים הצלויים ואפויים לי בלבבי…” ברקוביץ פירסם אז את סיפוריו המובחרים של אותם השנים “תלוש” ולאחריו “בנאות כפר” ואחריהם את “קישואים”. כולם נקראו ברצון רב ואפילו בחוג הסופרים הצעירים, שאינם להוטים כלל לחלק מחמאות לחבריהם לעט ולתחרות. השמש זרחה והערמונים פרחו. הלב נמשך אחרי בנות ישראל הנאוות והצנועות של ירושלים דליטא, ולב ברקוביץ — אחרי ארנסטינה בת שלום־עליכם התמירה, עם האודם המצחק בלחייה העדינות. ופתאום התפרצה המהפכה הרוסית בסתווה של שנת 1905. הקערה נהפכה על פיה. פוגרומים נוראים פרצו באוקראינה ופחדם נפל גם על ווילנה עיר ואם בישראל. העיתונים של וילנה נהרסו כמו בשעת רעש־האדמה. הסופרים נתפזרו. ברקוביץ וכלתו נטלטלו למוהילוב פודולסק ומשם לגליציה יחד עם בית־שלום עליכם. ורק אחרי שנה וחצי מצאתיו שוב בז’נבה של שוויצריה. ברחוב רוט־קארולין עם ילדה בת חדשים אחדים בעריסה. הרי היא תמרה בתו, התמירה כאמה, המנוחה, ופניה מזכירים את פני אביה בצעירותו.

ד

ושוב נפגשנו בוורשה… לאחר שנים. בשנת תר“ע. סובב סובב האדם ואל נקודת צאתו הוא שב. הכל עשוי מעגל. אפילו החיים הפרטיים הם מעגל בתוך מעגל. אפילו החיים הפרטיים הם מעגל בתוך מעגל. בוורשה יצאו אז ארבעה עתונים אידישאים בבת אחת. ההתחרות היתה מגונה, שכל עיקרה היה: מי ומי ימשוך ברומנים פורנוגרפיים את “הקורא הנכבד” אל חנותו. ומלבד זה — בולים, קופּונים בלע”ז, עם הבטחות לנדוניא, נסיעות לחוץ־לארץ, לארץ־ישראל, מגרשים במילוסנה על יד וורשה וכו' וכו'. הבטחות שרובן לא נתקיימו לעולם. אז יצא ברקוביץ ב“הגדה של פרעסע” שלו, שנחטפה מן היד ונקראה בערב־פסח באלפי רבבות טפסים בניגון המסורתי של ההגדה. אני מצטט ממנה כאן רק קטעים מעטים:

אחד העורכים, נאמר רבי יאצקאן, ביארמולקה משומנת ובקיטל מלא כתמים יושב בהרחבה על כר דליל, מתנועע נוסח בחור־ישיבה ועונה על כל הקושיות בניגון ובקצף על שפתיו:

עבדים היינו… יודעים אתם בשל מה באה עליכם הצרה הזאת? מפני שכולכם עבדים לי ואתם מחקים את כל תנועה וכל צעד שלי. אני רומאן — אתם רומאן. אני בתולה — אתם בתולה. אני נסיעת־חשק אל הרמונו של השולטן — אתם בולים של נדוניה.

ויוציאנו ביד חזקה… את כולכם סחבתי אל הרחוב ואל שוק־הדגים, את כולכם טבלתי בשלולית של מי־שופכים מכף רגלכם ועד קדקדכם. הרי אנו… הרי רואים אנו עין בעין, שכל העולם קורא את הבארטיס³ שלי בתענוג גדול. ובנינו ובני בנינו… אפילו ילד בעריסה יודע עכשיו מה שנעשה בהרמונו של השולטן. מצווה עלינו… בכן, ביהדותי אני נשבע כי זכיתם באמת להיות מתגוללים נפוחי־כפן. וכל המרבה… זה שיש לו כהיום הזה הטירז הגדול ביותר הרי זה משובח… זה עולה על הסוס ורוכב.

בפירושים כאלה נכתבה כל “ההגדה של פרעסע” וכל פולין צהלה ושמחה. הרעש היה גדול. שכן כל “גדולי הדור” נכנסו באותה “הגדה” וקיבלו את ענשם בשל ההשתתפות בעתונאות זו, בשל אדישותם לגבי כל הזוהמה הזאת. נחת מרובה לא קיבל ברקוביץ בעד הגדה זו. רדפוהו בגלוי ובסתר. אין מוחלים על האמת הנאמרת באומץ־לב. ומשגרים פרחים רק בעד השקר המקושט, ובעד מחמאות שאין בהן חמאה. ציטטתי את שתי הסאטירות הללו כדי להזכיר לעולם הקוראים, למו“לים הנכבדים, כי מלבד ברקוביץ המספר האמן, ברקוביץ המסגנן, שאין דומה לו בספרות העברית החדשה, ברקוביץ בעל המחזות הפופולאריות, ברקוביץ המתרגם את טולסטוי, הקשה כל כך לתרגום ודוקא בשל פשטותו, ברקוביץ המכניס את שלום־עליכם לתוך אוצר הספרות העברית ומעשירה עושר רב, יש עוד ברקוביץ הסאטיריקון, שמאות הסאטירות שלו, שהופיעו בעתונים ובשבועונים ובירחונים בוורשה, אודיסה, ניו־יורק ובארץ־ישראל, עוד לא נאספו ועוד לא ראו צורת ספר עד היום הזה. אפשר ליום הולדתו השבעים יתמלא “החסרון המורגש”, כמו שהמו”לים נוהגים להכריז על ספרי־לימוד חדשים. כי ספרי הפיליטונים הללו יהיו לא רק משעשעים, כי אם גם מאלפים ומאירים את דרך המכשולים של הספרות, של שתי ספרויות, אידית ועברית, לבל ייכשלו בהן עוד הפעם — הקורא והסופר יחד.

ה

על י. ד. ברקוביץ ועל פעולותיו הספרותיות, במשך חמשים ושלוש שנים, יש לכתוב מונוגרפיה שלמה ומקיפה. ואין פרקים קטועים אלו אלא ירכתון אחד בעתון צנוע. השתדלתי לקצר ככל האפשר ולהכניס, יותר נכון, להזכיר את מה שאפשר. הוא חי בתוכנו, יוצר ומתקן ומלטש את כל יצירותיו ותרגומיו המופלאים באותה ההתמדה כמו בימי נעוריו, כה לחי! מבטו בהיר ושקט כמו שהיה תמיד. מעולם לא “יצא מתוך כליו” ולא הגזים. אפילו מכתביו המרובים, הכתובים באותיות פניניות קאליגרפיות, כאילו נכתבו בשביל העולם הבא. וגם בהם יש אוצר בלום של בקורת וחכמת חיים. ואולם כבר הארכתי מעט בירכתון זה של עתון יומי. נשאיר את הפרטים לפעם אחרת. כשאני לעצמי — הרבה למדתי ממנו במה שנוגע לפרוזה שהיא בסיסה האיתן של כל ספרות. תחת השפעתו, בימי נעורי, החילותי להבין, כי אין לזלזל בפרוזה. חרוזים, למשל, הייתי כותב בכתב נקי ומנוקד ובסגנון כבוש, ופרוזה — בכתב־יד פרוע ובסגנון לא־מרוכז. לא השגחתי בסגנון כמו ביפי הכתב. אחרי “יחיאל” שלו, “מלקות” שלו, “תלוש” שלו, “ביד הלשון” שלו וכו' נשתנה מעט־מעט יחסי אל ענין הכתיבה הפרוזאית. הבינותי כי אין אונאה יותר גדולה משישנה בחרוזים, באותו “הטינגל־טאנגל” הצלצולי ובקשת מלים משתמעות לכמה פנים. האונאה רבה בצורה ספרותית זו, ולכן רבו עליה הקופצים. הבנתי, בהשפעת ברקוביץ, כי קשה לכתוב פרוזה טובה מלכתוב שירים “מוצלחים”, כביכול. כאן הכל גלוי ומדויק. ומי שאינו שומר על שני אלה אינו פרוזאיקן ואינו משורר.

(שלושים שנה לעבודתו הספרותית)

א

מגפת־אנתולוגיות פשטה בארץ. פרנסה קלה. “לוקחים”, על פי רוב, בלי רשיון, מסופר פלוני ואלמוני. דַף ודַף, סופר וסופר מצטרפים לחשבון גדול. וספר עב־כרס מוצא־לאור. כתבים ממין ידוע תומכים באי־אלו שורות כי… “לא בא כבושם הזה” והעסק פורח. ככה נפוצו אנתולוגיות במשך השנים האחרונות תחת כל מיני שמות וסיסמאות: אנתולוגיות של חגים ומועדים, של תולדה ואתנוגרפיה, של חיבת ציון והרצליזם, של הגליל העליון והתחתון, של ירושלים ויהודה, של תנ“ך ומשניות, של חתנים וכלות, של יולדות ועקרות, של ספרות עברית עד ביאליק ולאחר ביאליק וכו' וכו', ועוד יד מקבצי־סל אלו ויד מו”ליהם נטויה. שכן יש, כנראה, קונים לכל אלה. קונים את כל הקש והגבבא הללו וסותמים בהם כל מדף חדש וכל פינה פנויה בארון הספרים המצומצם של הקורא הבינוני, שהוא היה והווה ויהיה הבסיס היותר נאמן לאותיות נדפסות — לקוח התם ביותר לכל מה שיוצא בצורת ספר. אבל ספרי־המופת מן הדור הישן ומן הדור החדש נדחקים בעטיו של אימון זה ונשארים מבחוץ. פטריות מתולעות אלה השרויות בציר־מבושם מקלקלות ברובן את התיאבון הבריא של הקורא הנכבד, כמו ש“הור־דיוורים” מפולפלים, המוכנים בבתי־מבשלות זולים משיירי־מאכל, מקלקלים את טעמן של ארוחות מבריאות.

הגיעה השעה להגיב על מחלה זו האוכלת את שוק הספרים ואת חלקם של הסופרים בכל פה. תחרות־חנוונית היא זו של המו“לים עם מחברי־האנתולוגיות יחד! תחרות מדגישה חוסר־יזמה ואמצאה יצירתית מצד המו”לים ומבליטה את עצלנותו וחוסר־תאבונו של הקורא־הנכבד, הבוחר בפחפוחות רכּות עפות אל הפה, שאין אפילו שום צורך ללעוס אותן. השיניים הבריאות והלעיסה מיותרות, מיותרות לגמרי. הלביבות הרכות הללו, המשוחות בשמנת, מחליקות ישר אל בית הבליעה ואל הקיבה־הספרותית; והשובע, הדומה לבחילה לכל דבר ספרותי כבד־משקל ומחשבה, בא אחר כך מאליו.

בשעתי הכרתי בספרות הרוסית האדירה אנתולוגיה אחת או שתים והמובחרת שבהן היתה: “סופרים רוסים”. הכרתי בגרמנית את “קולות העמים בשירה” של הרדר ואי־אלו אנתולוגיות צרפתיות “מימי הטרובאדורים עד ויקטור הוגו”, שכולן קב־ונקי בלי יוצא מן הכלל. אבל מעולם לא ראיתי שפע גדול ממין זה כמו כאן, בספרות העברית המעטה ודלה לאין ערוך לעומת הספרויות הגדולות שמניתי לעיל. ועל פי רוב אין אלו אלא שרירות־לב ומקריות של עורך זה או אחר. בתור דוגמא אעמוד הפעם על אנתולוגיה אחת הוצאת “הדר” בעריכת יוחנן טברסקי ששמה: “את אשר בחרתי”. אינה טובה ואינה גרועה משאר האנתולוגיות, אבל אפיינית היא. ואני מדפדף בה ורושם.

ב

יש כאן הרבה סופרים צעירים שלא הטביעו עדיין את חותמם בספרות החדשה: יהודה האזרחי, זרובבל גלעד, א. רקנתי, משה תמרי וכו' וכולם “בחרו”, בחרו מ“כל כתבי” שלא יצאו עוד לאור. אפילו ב. תמוז שותפו של “עוזי”, עליו השלום — אף הוא “בחר”. ופתאום באמצע — כמין ראש של גמל־עז מזדקף בעדר רחלים אלו ש“גלשו מהר גלעד”: שלום אש! צפרא טבא! אף הוא בחר? בתמיהה. סופר אידישאי שאינו יודע לכתוב אפילו מלה אחת עברית כהוגן, ממה בחר הוא? מתרגומיו שנעשו בידי חותנו? וכבר הותקנו הללו מאה פעמים חסר אחת ע"י אחרים ולא קיבלו תיקון. ממה, למשל, ובאיזה אופן בחר הוא? גם באנתולוגיה של י. ליכטנבוים אני מוצא את “עז־גמל” זה בתור סופר עברי למופת. ואיני מבין את פירושו. וכבר התריע על זה בחייו י. מ. ברדיצ’בסקי, שיש לנו עברית של י. ל. פרץ שי. שף משקודי תרגם בשבילו ועל זה וכגון אלה אנו עמלים זה יותר מחמשים שנים, מעוורים את עינינו בלילות, ויושבים שבעה נקיים על כל מלה וצרוף־אותיות כדי לשפר ולגהץ ולהאדיר את העברית החדשה. וכל זה, כדי שיבואו מתרגמים קלוקלים ויטלו מקומותינו בראש השולחן?… עד כאן מחאת ברדיצ’בסקי מלפני הרבה שנים, שאני מצטט על פי הזכרון בלבד. ועכשיו? הנה ההמשך באנתולוגיות שלנו לבני־הנעורים ובשביל הקורא הנכבד שאין להם נסיון ואין להם אפשרות להבחין בין מקור לתרגום.

מדפדף אני באנתולוגיה זו “את אשר בחרתי” ומדפדף באנתולוגיות אחרות ואין אני מוצא שם רבים מן הותיקים והוודאים שיש להם מה לבחור וממה לבחור וביניהם — גם את ארי אבן זהב — סופר בעל תרבות ובעל כשרון, שכבר פירסם עד עכשיו כעשרים ואחד ספר עברים ואחדים מהם תורגמו לכמה שפות אירופאיות והועלו בתור מחזות על הבמה, כאשר אפרש להלן. בשנה זו (או מלפני שנה) נמלאו שלושים שנות פעלו הספרותי וכל האנתולוגיות הנ“ל והדומות לנ”ל כאילו שכחו אותו. שכחה מדעת היא. ויש טעמים לדבר. יד־ימינו של מגנס היה באוניברסיטה העברית וקנה לו שונאי־חינם ומקנאים הרבה. עכשיו כשהוא, א. אבן־זהב, מתרפא על פי מצוות הרופא בשוייצריה זה יותר משנתים — כאילו נשכח בכוונה מאת כל אלה אשר ידעוהו. הייתכן? שלושים שנות עבודה־ספרותית זוהי דאטה. וברשימתי זו הקצרה בערך אני רוצה רק להחיות בזכרון הקורא העברי את פעליו הספרותיים, כמו שעשיתי לפני זה לספריו של הפרופסור סלושץ והפרופ' יוסף קלוזנר. זה האחרון אמנם לא היה זקוק לזה, אבל מזמן לזמן טוב ומועיל לסכם את פעליו של סופר ואיש מדע זה או אחר. כלומר: לעשות קצת סדר בזכרונו הפגום של הקורא הבינוני ושאינו בינוני. כל משק, ומשק ספרותי אף הוא במשמע, זקוק, מזמן לזמן, לחשבון, ויהי זה חשבון ארעי. זה מזכיר חובות ופרעונות שלא נפרעו ומבריא את ההוצאות ואת ההכנסות.

ג

בראש ובראשון אני עושה סיכום לספרי הפרוזה של א. אבן זהב שיצאו בהוצאת יבנה ת"א. ומעט מן המעט אשר נכתב עליהם בשעתם על־ידי עתונים שונים, כדי שלא להטיל, מלכתחילה, את דעתי שלי על הקורא.

א) “אלה מסעי הזפתים” — יצא עברית בשלוש מהדורות. בתרצ“ו ובתרצ”ז. תורגם לאידית, פולנית והונגרית.

“ספרות־ההווי העברית נתעשרה בספר העתיד לתפוס בה מקום הגון. חטיבת מציאות יהודית, שלא תוארה עד כה במכחול של מספר עברי. באמנות רבה העביר לפנינו אבן־זהב עולם זה לכל צדדיו” (בשבועון “העולם”).

“יש בי”ח הפרקים שבספר זה שאפשר לקראם כחטיבה מיוחדת, קו אחד המחבר את כולם, עד שכל הספר הוא כמו רומן שלם… הספר מלא תיאורים לבביים ודרמטיים" (“הארץ”).

“דרך החיבור צנועה מאוד, אין אפילו שם “סיפור” בראש הספר. כאן תיאור שלו ורחב־יריעה. קיים רק הרצון להביע אמת חושפת פשעים; להביע יסורי נודדים נענים על פת לחם, כשהם יוצרים בינתיים גיהנום ביניהם לבין עצמם…” (“דבר”).

ב) המלחמה על הגבול — יצא בשנת תרצ“ט, הופיע גם בתרגום פולני ב”נאש פשיגלונד" בוורשה.

“רעיון מוצלח הגה ארי אבן־זהב בסיפורו החדש, למסור לנו זכרונות על המלחמה העולמית תוך שפופרת של ילדים, של נוער המביט וצופה בה למרחוק דוגמת הגדולים, המושלים והמצביאים. כמה עצוב הוא סיפור זה, על חיקוי מעשיהם של המבוגרים, בפי המחבר, המשיח בשקט, בצער עצור ואצור בלב. התיאור מלווה הומור קל, כדרכו של הסופר הנ”ל בספוריו העממיים, שבהם הוא מצליח מאד" (“הבוקר”).

“במלחמה על הגבול עוסק א. אבן־זהב, אם אין אנו טועים, בנושא שהוא חדש בספרות הסיפורית בעברית… התמונות מתוארות בכשרון רב ולרגעים הן מזעזעות. טבעיותן מעוררת את הרושם, שהסופר מספר לפנינו משהו מחייו הוא, ניצוצות של כאב וצער שידע הוא גופו בימי נעוריו”…

(דאס אידישע פאלק, ניו יורק)

ג) בסוד עניי הכותל. — יצא בשלוש מהדורות. המחבר קיבל בעד ספר זה את פרס־ירושלים — הראשון לקבלת פרס זה.

“ארי אבן־זהב הציל מגילה עגומה, ההולכת לטמיון. עם הסדרים החדשים ליד הכותל מסתיימת פרשה זו, אבל עם הספר ניתן לנו להציץ לעולם נעלה זה ולראות דברים שאין הדמיון יכול להצילם”. (“דבר”).

“אכן חוזה הוא ארי אבן־זהב, שגילה בגל מסכנים אלו אוצרות נשמה גדולים. ביד ענוגה נגע המספר בנימי־לבם ונתן למסכנים לדבר, לשוחח על הנעשה בחובם… כמה אמון לב וכמה חמימות שופעים בתוך גל־עצמות זה ואיזו עניות מנוולת קורעת לב מעיקה על קיבוץ האנשים הזה!.. הספר זכה לפרס ירושלים ואכן ראוי הספר לתהילה ומחברו לברכה”. (“הדואר”, ניו־יורק).

“אבן זהב חותר לגלות פינות חיים סמויות מן העין, ומתייחד הוא עם הדמויות שהוא מעצב תוך מגע חיוני, ומכאן הריאליות הבריאה והבהירה שבכתיבתו. ספר זה הוא, בלי ספק, נכס של קיימא בפרוזה העברית. שכן ניתן בו תיקון לחיים רבוצי־צל שהוחזרו בראיית המספר”. (עם וספר).

ד) ששים שנה ושנה. — מחזור סיפורים. ג' מהדורות. סיפורים רבים מספר זה הופיעו בכמה לשונות.

“ארי אבן־זהב מגולל לפנינו יריעות שלמות של פרשות חיים, מלחמת החול בקודש, מלחמת העבודה והעמל בבטלה והזיות, שנסתיימה בנצחון “עמך” בירושלים של מטה נגד ירושלים של מעלה. הספר מביא קורת־רוח לקורא להנאתו, ומאלף ומלא ענין הוא למי שרוצה להכיר את ירושלים ואת ישובה”. (“דבר”).

“…כל פרק קצר מפרקי הספר חדור רעננות ראשונית ומלא ענין, והוא כחטיבה בפני עצמה.” (“הבוקר”).

“ל”עמך" של ירושלים הקדיש אבן־זהב את ספרו “ששים שנה ושנה”… בצדק גמור מתארים את הסיפורים הללו כ“רומן של ירושלים”, הנמשך על פני שני דורות. זוהי מצבת זכרון לשני דורות של ירושלים, שנבנתה על ידי פסל אמנותי". (“הארץ”).

“המחבר טרח טורח רב לאסוף את התעודות שנשארו בכתבי עת ובספרים, והם שימשו לו אבני בנין למערכת הסיפורים שהוא נותן לפנינו, מלבד עניינם כסיפורים המושכים את הלב, יש לראותם גם כנדבך חשוב בבנין ההיסטוריה של ירושלים במשך ששים שנה ושנה” (“העולם”).

ה) שיילוק היהודי מווינציה. — יצא בכמה מהדורות, עברית (בת"א) וגם אנגלית (בניו־יורק). הועלה על הבמה ובהצלחה רבה, בתיאטרון האמנותי של מוריס שווארץ בניו־יורק.

“יש ענין מיוחד בנסיונו של ארי אבן־זהב בספר זה להחזיר לשיילוק את צלם האדם שבו. הכל נראה כאן מבפנים, מן הצד היהודי שבדבר, והכל מקבל אור אחר, הסבר אחר… יש כאן מבנה שקוף, תימאטיקה ברורה ובהירה. במקהלה הכללית של ספרותנו יש ענין בקול המיוחד הזה המותח חוט של ספרות קדומה על ימינו החדשים”. (“דבר”).

“בסיפור זה המיוסד על הקומדיה המפורסמת של שקספיר “הסוחר מויניציה” מתגלה אבן־זהב בבגרות אמנותית וכבעל חזון־יצירה גדול. אין תיאוריו מעייפים, כי הם פרי־ראוה מגובשת של אמן. וספר זה, דומני, הוא יצירת־עטרת של אבן־זהב ותרומה חשובה לספרותנו הסיפורית”.

(“הדואר” ניו־יורק).

“כמעט שלוש מאות וחמשים שנה אחרי שנוצרה דמות שיילוק על ידי שקספיר, בא עתה סופר עברי בארץ העברים ושירטט אותה מחדש, ברוח העבר הגאה ההולם את תקופתנו — תקופת ההתקוממות והקוממיות. זהו מפעל ספרותי, ומותר לומר שהצליח”. (“העולם”).

ו) דוד ובת־שבע (רומן תנ"כי) — בעיבוד חדש מעברית יצא בשנת תשי“ב אנגלית בניו־יורק וספרדית בבואינוס איירס בשנת תשי”ג.

לרשימה כבדת המשקל הנ“ל בפרוזה יש לצרף בקצרה את הרשימה של ספרים אחרים משנת תרפ”ה עד היום שלקטתי ורשמתי לי לזכרון:

ז) מגנזי נשמה — תרפ"א ואגרת החיים (מחזה).

ח) בתוככי ירושלים (שירים) — מחזור של י"ח עמוד.

ט) הבל (מחזה) — תרצ"ה.

י) רפאל חאמיצר (מונוגרפיה אמנותית) — יצאה גם בתרגום גרמני.

י“א) יום ירושלים (מחזה) — תרצ”ח.

י“ב) את ירושלים (שירים הוצאת לוקס) — שנת ת”ש.

י"ג) שמים מאסו הבונים (רומאן אוטופי) — יצא בכמה מהדורות.

י“ד) אדם וספינה (תש"א) — רומאן על הטרגדיה של האניה “תל־אביב”. תורגם פולנית ע”י בתו של נ. סוקולוב.

ט“ו) אלה מסעי דן (סיפור לנוער) — תש”א.

ט“ז) מה מליל? (סיפור לנוער) תש”ג.

י"ז) ככל הנערים (סיפור לנוער) יצא בכמה מהדורות.

י"ח) בתוככי ירושלים (כליל סיפורים)— יצא לפני שנה. ועוד כמה ספרים ומחברות.

ד

מה יש להוסיף עוד לרשימת־הספרים הארוכה למדי ולדברי הבקורת הנאמנים שהבאתי כאן לדוגמא ובכוונה? כאמור לעיל, אין אני מטיל את דעתי על כף המאזנים, לבל תיראה בעיני המחטטים כמחמאה־סתם ליובל שלושים של שנות ספרות לסופר רב הגונים הנ"ל. הקטעים המובאים לעיל נדפסו פה ושם כמעט בדעה אחת במשך שנים לא מעטות בעתונים מפלגתיים שונים, שהם צהובים זה לזה בדעותיהם ובטעמיהם… ולא בנשף יובל נאמרו הדברים ולא בבנקיט קבלת־פרס. במקרים שכאלה מגדישים תמיד את הסאה וממליחים את התפל. בשעה זו עצמה שאני כותב את השורות האלה מוטל הסופר חולה מעבר לים רחוק מירושלים, שהוא מחבבה ואשר הרבה כל כך לתארה על יפיה, נגידיה, עגלוניה ובעלי־החלוקה שלה מדור עובר. ורחוק הוא מדירתו ברחוב פרס, המלאה חפצי־אמנות. יש רק להוסיף את אשר כבר אמרתי פעם בנוגע לסופר דגול אחר שנשכח מדעת… שכן, שלוש תקופות הן העוברות בחיי היצירה של כל סופר הגון, ולא כל־שכן — בחייו של סופר בעל־כשרונות, המבקש את האמת ורק את האמת ואת הודאי, כמו שביקש כל ימיו א. אבן־זהב. תקופה יצירתית ראשונה מתחילה בחיי כל סופר פורה בפרסום ובהתפעלותם של קוראיו הנאמנים. וכמעט תמיד מסתיימת תקופה זו בכרסום… בכרסומם של עכברי־הספרות, הגונבים בר דרך החורים והסדקים ומטמאים את השאר. אם קיבל בשתיקה כרסום זה מוטב ואם התנגד וענה לחורפיו דבר — הריהו מתחייב בנפשו. מתחיל אז הצפצוף והקרקור וההשמצה. אם קיבל מוטב ואם לאו — המצפצפים משתתקים ודנים את הסופר בשתיקה. או יותר נכון בשכחה לשמה. שכחה בכוונה. “מה? זה? כבר עבר ובטל מן העולם!”

זוהי התקופה המסוכּנת ביותר בחיי כל סופר ואמן, כמו השרב עם רפיון־רוח בלב ים לספינת־מפרשים. ועיין “הספן הזקן” לקולרידזש: “הספינה נראתה כמצויירת על ים מצוייר…” באפס רוח נושבת, לטובה או לרעה, נובלים המפרשים ושממון ממית תוקף את המלחים עם בדידות־ימים. וכך עושה גם השכחה מדעת. ולא כל סופר ולא כל אמן יודע להתגבר עליה. עלולה היא לפעמים, להעביר את הכשרון היותר עז מן העולם, אם חסר הוא את המרץ הנחוץ בשעתו ואת האמונה הגדולה במפעליו. ולאו כל אדם זוכה לזה. זהו כשרון מיוחד. הצד השני הוא לכל מטבע עובר לסוחר. אבל אם התגבר הכשרון על שכחה זו מדעת הריהו כרוח־פרצים, כמפלצת־כוח שקם לתחיה. הוי, יראים, יראים מאוד כל השוכחים מדעת את קימה פתאומית זו, כמו שהעכברים יראים את החתול הנרדם וקם פתאום ועיניו בוערות באש לעג וטרף.

אנחנו כאן, ידידיו שלא שכחו ולא ישכחו אותו, מאחלים לו, לאבן־זהב, לשנת השלושים בפעליו הספרותיים, כי ימהר להחלים וכי יתגבר על שכחה מדעת זו. וההצלחה והנצחון הספרותיים מובטחים לו.