א    🔗

הסימטה של גיטקה טויבה¹ היתה מפורסמת בוילנה כמו רחוב טלומצקה בוורשה. הרבה כרוניקה מקומית וזכרונות ספרותיים קשורים עם סמטה זו; ביחוד — מימי פין וסטראשון² עד ימי “הזמן” היומי והחדשי בדורנו זה. ואולם לא על תולדותיה אנו דנים כאן אלא על זה, שסימטה זו נעשתה בית־ועד לסופרים, בעטיה או בחסדה של בת ישראל יפה וחביבה אחת אֶממא ד. שמה. בחדר אחד מיותר בבית הוריה התגורר תחילה פרץ הירשבין. אחר כך, כשעקר את דירתו, פינה את החדר לזלמן־איטשי אנוכי, או “ר' אבא”, כמו שהיינו מכנים אותו בשם יצירתו הראשית. באותה בחורה יפהפיה, הזכורה לעיל, התאהבו בזה אחר זה: פרץ הירשבין, קבק, זלמן איטשי אנוכי, ואת חטאי אני מזכיר — גם אני. אחר כך בא גם גנסין. הוא אכל על שולחנו של “אנוכי”, כלומר כשהיה מה לאכול. אפס שכר־סופרים ב“הזמן” — רעבו שניהם, או הסתפקו בלחם ותה מומתק. לאחר כך נמשך לחדר ספרותי זה גם הלל צייטלין, שהיה צעיר למדי באותן שנות תרס“ד־תרס”ה. זקנו האדום כנחושת מועמה יורד לו על מידותיו, עיניו הכחולות בוכות וצוחקות כאחת. הוא היה נאה דורש לנו על ניטשה ועל דוסטוייבסקי, על שסטוב ועל “החזרה הניצחית”, על הטריטוריאליסמוס ועל חטאיהם הפליליים של ציוני־ציון… אלא שחטמו המחודד היה בלום במקצת, כזה של אלתר יכנה“ז אצל מנדלי מו”ס, והיה מבטא לא ניטשה אלא “דיטשה” ולא ציוני־ציון אלא “ציודי־ציוד”. בתחילה קשה היה להבחין באותיותיהם של השמות המפורשים שלו, אחר כך נתרגלנו והיינו שותים בצמא את דבריו ואת רעיונותיו, לרבות את “געגועיו על היופי”, שפירסם באותם הימים ב“הזמן” וחשף לעינינו, התועות מתוך שובבות־נעורים, את ההוד הגנוז בתלמוד, במדרש, בספרות־החסידית, בקבלה ובכל ספרותנו העתיקה.

ופעם אחת בנשף חרפי עז־צינה, נקרעה הדלת המסורבלת של המסדרון ושני בחורים מלובשי־פרוה וחבושים כובעים של קאראקול³ הגיחו לחדר־האורחים של הבחורה היפה, ולא עוד, אלא שחבקוה ונשקוה על שתי לחייה. המולה של עליצות קמה בבית, וכל האורחים הספרותיים, מחדרו של ז. א. אנוכי, נצטרפו אף הם לשמחת־הבאים ומארחיהם — אֶממא היפהפיה והוריה.

מן הפרוות המהודרות נקלפו שני בחורים שחרחרים, אדמומי־אזנים מקור. האחד — בעל־חוטם מאורך ועם פנים של חתן מאוהב. והשני בעל־חוטם שרוע במקצת. הסנטר כבד ויוצא דופן, גבותיו שחורות וכבדות אף הן, ועיניו גדולות ונוצצות כאכטיסים מלוטשים מתחת משקפיו. היה בפניו דבר מה קופי, כמו בפני בטהובן בצעירותו, שרומן רולנד מכנה: Laideur Vigoureuse (לידר וויגוריז) כלומר: כיעור עז־אופי. היה זה זאב ז’בוטינסקי; וחברו, בעל הפנים של חתן מתבייש — א. גולדשטין, או ה“הולנדי המעופף” של הציונות באותם הימים, שנפטר, כאן בישראל, לפני שנים מועטות.

באותו נשף נודע לנו מפיהם, כי את הבחורה החביבה של הבית הם מכירים מלפני שתי שנים בפטרבורג — בתור תלמידת האוניברסיטה הרוסית. ועכשיו באו, ישר מעיר הבירה, לבקרה. נפלו פתאום “כשלג על הקדקוד…”

כן נודע לנו כי אחת היא זו מן השלישיה היהודית, שגמרו את הגימנזיה הוילנאית במדליה של זהב. וכי שלישיה נחמדה זו — הרי היא: סופיה או סוניה בת ההיסטוריקון דובנוב, השניה נדיה בת הבלשן יהושוע שטינברג, והשלישית — אֶממא בת בעל־הבית — והיא החמודה והנוחה־לבריות מכולן. בזכות מדליות־הזהב שלהן נתקבלו בזו אחר זו באינסטיטוט הווילנאי של “נערות מיוחסות”, שהיה סגור בפני יהודיות סתם. ובגמרן את חוק לימודיהן נסעו לפטרבורג להשתלם.

באותו חורף, שאני מספר עליו, עדיין ז’בוטינסקי צעיר מאוד וכפי הנראה היה מאוהב במקצת אף הוא באֶממא ד., כמו כולנו… היא נישאה אחר כך לידיד־נעוריה — התוכן ק. רוזנברג, התיישבה בוויטבסק⁴ העמידה בנים ואבדה עם בעלה ובניה בשואה הנאצית. נדיה חברתה, בת הבלשן י. שטיינברג שימשה שנים אחדות בסורבונה הפריזאית בתור פרופיסור ללשונות־קדם, לרבות סנסקריט. ירשה את כשרונות אביה במלואם. לפני ברחי עם ילדי מפריז, בשנת 1941, באתי להיפרד ממנה. ובנשקי את ידיה לאות־פרידה אמרה לי פתאום: נו, ודאי לא נתראה עוד יותר. “מדוע?” שאלתיה בתמהון. היא לא ענתה דבר. ובעוד שנה, בניו־יורק נודע לי כי מתה במחלת־הסרטן. ודאי כבר ידעה על מצב בריאותה, בהפרדי ממנה, ולא רצתה לצער אותי. בעלת אופי חזק ונמרץ היתה. מהפכנית סוערת ומלומדת כבושה בתוך עצמה. ומעולם לא שמעתיה מתאוננת.

מן השלישיה המופלאה הזאת נשארה בחיים רק המשוררת סופיה דובנוב. והיא מתגוררת בניו־יורק גם עתה. בעלה הבונדאי אֶרליך, נורה במרתפי הג.פ.או במצוות סטאלין, יחד עם אלתר חברו הנאמן. והפלא הגדול הוא זה, שסופיה זו, כפי שסחו לי, עודה מחזיקה עד היום ב“קו־הקומוניסטי”. מותו הטראגי של בעלה לא השפיע על יחס זה ועל אמונתה בגאולת־העולם, אשר תבוא מ“ברית־המועצות”.

ב    🔗

באותו חורף של שנת תרס"ד, כבר היה זאב ז’בוטינסקי מפורסם בתור נואם מצוין ופוליגלוט. הוא דיבר ונאם רוסית, איטלקית, צרפתית, גרמנית ואנגלית… פוליגלוטים אינם חסרים בישראל גם היום הזה. שר־המדינה שרת, אומרים, יודע לדבר ולנאום בעשרים שפות. וגם בן־גוריון מדבר בכל שפות־אירופה לרבות טורקית וערבית; ולא עוד אלא שהוא קורא את אפלטון במקורו. אבל יתרונו של ז’בוטינסקי בידיעת שפות היתה גם ידיעה ויכולת ספרותית כמעט בכולן. הוא תירגם, למשל, את “העורב” לאדגר פו איטלקית, רוסית, צרפתית וגרמנית. במשך זמן קצר תירגם אותה פואימה מופלאת וקשה לתרגום, כמדליק נר מאשו של נר, והקרא לפנינו, בזה אחר זה, בנשף אחד בביתו של י. ל. גולדברג בוילנה. ויש להדגיש בזה, כי היה גם מדקלם מצוין. התחיל במקור (אנגלית) וכילה בתרגום הרוסי, שכבר ניתרגם לפניו על ידי בלמונט — המשורר הרוסי. וכל השומעים מצאו, בלי שום מחמאות, כי תרגומו של ז’בוטינסקי טוב משל זה של בלמונט. שכן, אצל זה האחרון מסתיים כל בית בלי הקרקור האפייני של העורב: “ניוור מור!..” (לעולם לא!). הסיום הרוסי “ניקוגדה” של בלמונט אינו הולם את צריחתו האכזרית של הצפור המסתורית בחצי הלילה. וז’בוטינסקי מילא את חסרון זה והשלים את התרגום הבלתי־מוצלח של המשורר הרוסי. וכן עשה להרבה שירי־מופת שתירגם מצרפתית ומגרמנית ומאנגלית.

נשפי־הדיקלום בבית דירתו של ז. א. אנוכי ובבית י.ל. גולדברג קירבו אותנו אל הצעיר רב־הכשרונות הזה. עד שפעם אחת הרהבתי להגיש לו את הפואימה החדשה שלי, שנדפסה בירחון “הזמן” הווילנאי. “התדעו, מה סיפר הקור לי” שמה של אותה פואימה. הוא נעץ בה את אצבעו, כתינוק לומד “עברי” וקרא הברות־הברות ובקושי. ולא הבין אף מלה אחת… זכורני, כי אחר ניסיון שני ושלישי הטפתי לו קצת מוסר: "האיך זה? נואם לאומי שכמותך, ציוני נלהב, בן־ביתו של י. ל. גולדברג, שכל בנותיו ובניו מדברים וכותבים בלשון תורה־נביאים וכתובים, ואפילו לקרוא עברית אינך יודע? בתמיהה, את כל חילך וכשרונותיך אתה נותן לשפות זרות ולא לנו?..

הוא הוריד את עיניו הנוצצות כמתבייש וענה בקצרה: “גם זה יבוא…”

וזה בא, ובמהירות שלא שיערתי. בעוד שנים מספר שלח לי את ספר תרגומיו מספרות המופת של עמים רבים. ובראש הקובץ הקטן — הפואימה של אדגר פו — “העורב”, שכבר שמעתי מפיו בכל שפות אירופה. הפעם היה זה תרגום עברי חזק ומלוטש להפליא. נדהמתי מן הכשרון הגדול ומן ההתמדה הגדולה של ז’בוטינסקי. שכן בלי התמדה למופת אי־אפשר היה להגיע לתרגום שכזה. אמנם היה בתרגום קצת זרות של “גר מדבר עברי”, כמו בשיריו הראשונים של שאול טשרניחובסקי. אבל החן העברי והחדירה הדקה לכל מכמני השפה היו שפונים בכל חרוז וחרוז. על שער הספר היתה כתובה הקדשה קצרה" “לאמן מבעל־מלאכה”. הודיתי לו מיד במכתבי:⁵ “אל־נא תהי עניו הרבה! בעל־המלאכה נעשה לאמן עברי”.

בראשית אותה תקופה פוריה שלו, כלומר: לפני מלחמת העולם הראשונה, ניגש ז’בוטינסקי לתרגם את מבחר שיריו של ח. נ. ביאליק רוסית. תחילה פירסם את תרגומיו בירחונים ובקבצים שונים, ואחר כך אספם לקובץ אחד גדול אלבומי, עם מבוא ועם תיקונים רבים. לפני מסרו את הקובץ הנ“ל לדפוס נפגשתי אתו ועוררתי את תשומת־לבו לכמה טעויות בהבנת מלה זו או אחרת. ובעיקר: בטעויות זואולוגיות שטעה ביאליק והטיל אותן ב”מתי מדבר" שלו. טעות ראשונה: הנשר. ראשית כל: אין נשרים במדבר ואין נשר יורד על פגרים מתים. הנשר חי ודוגר במרומי־הרים. אינו אוכל נבלות, אלא טורף ואוכל בשר טרי. וכשבעל־החיים הטרוף קשה לחרטומו ולצפרניו — הריהו מפילו ממרומים, מפצפצו בסלעי־העמק ואחר כך יורד ואוכל ומפריש ומביא אל אפרוחיו בקן. רק העיט יורד על פגרים. ונודדי המדבר מכנים אותו בשל זה “המקבר־מתים”.

הטעות השניה בפואימה זו של ביאליק — הנחש. הוא מצייר אותו: “והנה כקורת הבד פתן־נמר, משרפי המדבר הגדולים, מגיח לפנק בחום טבעות בשרו” וכו'. ברור שהמשורר מתכוון כאן “לפתן־החונק”, החונק את קרבנו בטבעותיו. ופתן גדול זה, שאין לו, אגב, אפילו סימן של שיני ארס, חי רק בדז’ונגל ההודי ובאמריקה התיכונה⁶. במדבר ששם מוטלים בחמה פגרי הגבורים, אשר “המרו את נפש נביאם” — ישנם רק צפעונים קטנים בערך, כאמה וחצי לכל היותר, וגם השפיפון רומש שם, המתחבא בתוך החול, “הנושך עקבות סוס ויפל רוכבו אחור”, ובשום פנים לא הפתן־נמר העב והארוך כ“קורת־הבד”… אין זה מחסר, כמובן, מהוד הפואימה כשהיא לעצמה, כמו שהתרבוש שחבש רימברנדט לראשו של אברהם אבינו אינו מחסר כלום מהוד אמנותו הכבירה. אבל תמימות ופרימיטיביות יש בגישה שכזו, של משורר בן דורנו, לפואימה מודרנית. ולבל יעוררו טעויות אלו דין־ודברים בבקורת הרוסית — טוב לפי דעתי לתקנן במהדורת־הקובץ האלבומי.

אין קובץ תרגומיו משל ביאליק תחת ידי ואין אני זוכר היאך תיקן ז’בוטינסקי את “הנשר” והפכו ל“עיט”. אבל זוכר אני בדיוק, כי את פתן־הנמר העב כ“קורת הבד” תיקן והקטין לידי כך עד שנעשה אצלו בתרגומו: “קאק קלינוק ראספיסנוי” היינו: “כחרב המצוירת להפליא”. כך הציל את הפיסקה מן הטעות ומ“לשון הרע” של בעלי־עט, המחפשים חסרונות וחיים על חשבון טעויותיהם של בעלי־כשרון.

תרגומיו אלו משל ביאליק עשו רושם חזק בכל הספרות הרוסית. מאז נתפרסם ביאליק והורם למדרגה של משורר אירופאי ואת שבחו ושבח מתרגמו שמעתי אחר כך, במשך שנים, מפי מ. גורקי, מפי המשורר והמבקר חדסיביץ, מאלקסיי טוסטוי ומפי בלמונט. אבל שיחות אלו כבר פירסמתי בשעתן בניו־יורק⁷ ואני פוסח עליהן ברשימה זו.

ג    🔗

רך מזג — זאב ז’בוטינסקי בנימוסיו וקשה־עורף במה שנוגע לדעותיו הלאומיות, ביחסו לאנשי־מפלגתו ובדעתו על אנשים סתם. ישר־לב ונקי־כפים בעצמו — האמין תמיד כי כל האנשים הסובבים אותו — כמוהו. עד שהיה נכשל ונכוה. וגם כשנכוה שתק ולא הודה בכאב־הצרבת… את המזכיר המפלגתי שלו סחב אחריו בכל, העלהו בכוח על הבמה שהוכנה רק בשבילו. וכששלחו את הלה לכל הרוחות — ירד אחריו ופייס אותו ונחמהו. לדוגמא: הרבה השתדלתי בשביל ז. ז’בוטינסקי שיפנו לו מקום־כבוד ב“מומנט” הוורשאי⁸ ויוכל להדפיס שם את מאמריו בכל ערב־שבת. הדבר לא עלה לי בקלות יתרה. העתון היומי “מומנט” — בלתי־מפלגתי היה והיה מתיירא לקלקל את ה“מערכה” שלו. אבל פירסומו ואישיותו של ז’בוטינסקי הכריעו ונתקבל בכבוד ובשכר לא־מועט בימים ההם, שכר של חמשת אלפים זלוטי לחודש. אבל תנאי אחד התנה, כי המזכיר שלו ידפיס אף הוא באותו עתון את מאמריו ויקבל שכר מיוחד. את דברי ז’בוטינסקי קראו בצמא. כל מה שכתב עניין את הבריות ואת הקוראים הנאמנים, ואפילו לא נתנו צדק לכל דעותיו. זהו שכרו של בעל־כשרון גדול. אבל “המזכיר”, הנגרר אחריו, ידע רק לצווח ולא לכתוב בסגנון־סופרים ובטוב־טעם. לא עברו שבועות מועטים והנה קמה שערוריה. העורך צבי פרילוצקי ואחריו גם המו“ל פרוזשאנסקי התחילו מסרבים לקבל את ה”צוויחות" מנושא־הכלים של ז. ז’בוטינסקי, שעוררו מחאות בחוגים רבים. בפשטות: ביקשו ממנו במטותא להסתלק יחד עם מאמריו מן המערכת. עמד ז’בוטינסקי בפרץ ונלחם על “כבודו” כביכול ועל שכרו של נושא־כליו. ולא נענה. ובעוד שבוע עזב אף הוא את מערכת “מומנט” ונשאר בלי במה ספרותית עממית וגם בלי פרנסה. פשוטו כמשמעו. כדבר זה גופו קרה לו, כפי שסחו לי אחר כך, גם במערכת אחרת.

עוד דוגמא אחת: בפריס נתגלה שרלטאן ספרותי, שבא לשם תחילה בתור מקבץ־נדבות לאיזו ישיבה ירושלמית. וו—ן שמו. כיוון שלא נתנו בו אימון — קיצץ בפאותיו ובקפוטתו, גילח את זקנו ונעשה ל“עוזר ראשי” במערכת אחת של עתון יומי בפריס, שגם אני השתתפתי בה בימים ההם במשך חודש חדשיים. ואך הכרתי בטיבו של “אותו האיש” — נתפטרתי לבלתי שוב. כשנסגר העתון, מתוך הפסד שאינו פוסק, נתגלגל אותו וו—ן והפך לריביזיוניסטן נלהב. וז’בוטינסקי, לפי השמועה שנפוצה, האמין בו והעלהו למין פקיד במפלגה ולמסדר הקונגרס בווינה. ביקשתי את אחד מידידיו הקרובים של ז’בוטינסקי, מאיאני שמו⁹, שימסור בשמי לז. ז’בוטינסקי את אשר ידעתי על “אותו האיש”. כדרכו לא שמע ז’בוטינסקי לעצתי ולא שם אליה לב. עד… שניכווה. באותו הקונגרס, שאני מזכיר לעיל, העביר אותו וו־ן כעשרת אלפים שילינגים לכיסו הפרטי. פישפשו בחשבונותיו והשליכוהו החוצה. בכוח השלכה זו נתגלגל ונעשה מין בלש בשגרירות הצ’כוסלובקית בפריס, ואחר־כך — בניו־יורק. שם נסתבך בענין רע ומת מיתה חטופה.

בן אדם שלישי, שהזהרתיו מפניו, היה מו"ל רוסי מסופק לשעבר, שהציג את ז’בוטינסקי ככלי ריק בעוד שהוא עצמו נתעשר מספריו ומן האימון שנתן בו.

הייתי יכול להביא עוד כמה ראיות לתמימותו ויושר לבו של ז’בוטינסקי, שהאמין בקלות מופלאה באנשים, ובאותן שעות של אמונה תמה שכזו — חד עין ורואה את הנולד בכל מה שנעשה במדינאות, במדינאות של אלביון — ביחוד. הוא הראשון שהכיר בפרצופו של מקדונלד ובדימוקרטיות שלו בנוגע לשאלת ערב וישראל. הוא הראשון שמאס בכל הכריעות וההשתחוויות לפני “ארי־הימים” ויצא בסיסמה הריביזיוניסטית שלו: לא ברוח בלבד ולא ב“אפיזמנטים” עד אין סוף יש לדבר עם אלביון, רק בכוח ובחיל ובאומץ. בחייו קראו אחריו פאשיסט. אבל במותו, עם הקמת המדינה, ירשה הסיסמה שלו את רצונם, חכמתם ונסיונותיהם הרבים של בן־גוריון וחבריו ונקטו תכסיסים עוד יותר נמרצים משהטיף ז. ז’בוטינסקי בחייו. כך ולא אחרת ננעץ הקנה בים, נתיסדה המדינה ונעשתה למציאות, זו השנה השמינית. כן תגדל.

ביום אזכרה זה למותו בלי־עת — מוות טראגי אפשר לומר, אל נא נסתכל בצלליו. ככל אשר יגדל האילן כן יגדל צלו. ביום אזכרה זה אנו רואים ברור מה רבו צבעיו, אומץ לבו וכשרונותיו של האיש הדגול הזה, מה שפעל במשך שנותיו המעטות, בערך, ומה שנשאר לו לפעול ולא הספיק.