(שלושים שנה לעבודתו הספרותית)

 

א    🔗

מגפת־אנתולוגיות פשטה בארץ. פרנסה קלה. “לוקחים”, על פי רוב, בלי רשיון, מסופר פלוני ואלמוני. דַף ודַף, סופר וסופר מצטרפים לחשבון גדול. וספר עב־כרס מוצא־לאור. כתבים ממין ידוע תומכים באי־אלו שורות כי… “לא בא כבושם הזה” והעסק פורח. ככה נפוצו אנתולוגיות במשך השנים האחרונות תחת כל מיני שמות וסיסמאות: אנתולוגיות של חגים ומועדים, של תולדה ואתנוגרפיה, של חיבת ציון והרצליזם, של הגליל העליון והתחתון, של ירושלים ויהודה, של תנ“ך ומשניות, של חתנים וכלות, של יולדות ועקרות, של ספרות עברית עד ביאליק ולאחר ביאליק וכו' וכו', ועוד יד מקבצי־סל אלו ויד מו”ליהם נטויה. שכן יש, כנראה, קונים לכל אלה. קונים את כל הקש והגבבא הללו וסותמים בהם כל מדף חדש וכל פינה פנויה בארון הספרים המצומצם של הקורא הבינוני, שהוא היה והווה ויהיה הבסיס היותר נאמן לאותיות נדפסות — לקוח התם ביותר לכל מה שיוצא בצורת ספר. אבל ספרי־המופת מן הדור הישן ומן הדור החדש נדחקים בעטיו של אימון זה ונשארים מבחוץ. פטריות מתולעות אלה השרויות בציר־מבושם מקלקלות ברובן את התיאבון הבריא של הקורא הנכבד, כמו ש“הור־דיוורים” מפולפלים, המוכנים בבתי־מבשלות זולים משיירי־מאכל, מקלקלים את טעמן של ארוחות מבריאות.

הגיעה השעה להגיב על מחלה זו האוכלת את שוק הספרים ואת חלקם של הסופרים בכל פה. תחרות־חנוונית היא זו של המו“לים עם מחברי־האנתולוגיות יחד! תחרות מדגישה חוסר־יזמה ואמצאה יצירתית מצד המו”לים ומבליטה את עצלנותו וחוסר־תאבונו של הקורא־הנכבד, הבוחר בפחפוחות רכּות עפות אל הפה, שאין אפילו שום צורך ללעוס אותן. השיניים הבריאות והלעיסה מיותרות, מיותרות לגמרי. הלביבות הרכות הללו, המשוחות בשמנת, מחליקות ישר אל בית הבליעה ואל הקיבה־הספרותית; והשובע, הדומה לבחילה לכל דבר ספרותי כבד־משקל ומחשבה, בא אחר כך מאליו.

בשעתי הכרתי בספרות הרוסית האדירה אנתולוגיה אחת או שתים והמובחרת שבהן היתה: “סופרים רוסים”. הכרתי בגרמנית את “קולות העמים בשירה” של הרדר ואי־אלו אנתולוגיות צרפתיות “מימי הטרובאדורים עד ויקטור הוגו”, שכולן קב־ונקי בלי יוצא מן הכלל. אבל מעולם לא ראיתי שפע גדול ממין זה כמו כאן, בספרות העברית המעטה ודלה לאין ערוך לעומת הספרויות הגדולות שמניתי לעיל. ועל פי רוב אין אלו אלא שרירות־לב ומקריות של עורך זה או אחר. בתור דוגמא אעמוד הפעם על אנתולוגיה אחת הוצאת “הדר” בעריכת יוחנן טברסקי ששמה: “את אשר בחרתי”. אינה טובה ואינה גרועה משאר האנתולוגיות, אבל אפיינית היא. ואני מדפדף בה ורושם.

 

ב    🔗

יש כאן הרבה סופרים צעירים שלא הטביעו עדיין את חותמם בספרות החדשה: יהודה האזרחי, זרובבל גלעד, א. רקנתי, משה תמרי וכו' וכולם “בחרו”, בחרו מ“כל כתבי” שלא יצאו עוד לאור. אפילו ב. תמוז שותפו של “עוזי”, עליו השלום — אף הוא “בחר”. ופתאום באמצע — כמין ראש של גמל־עז מזדקף בעדר רחלים אלו ש“גלשו מהר גלעד”: שלום אש! צפרא טבא! אף הוא בחר? בתמיהה. סופר אידישאי שאינו יודע לכתוב אפילו מלה אחת עברית כהוגן, ממה בחר הוא? מתרגומיו שנעשו בידי חותנו? וכבר הותקנו הללו מאה פעמים חסר אחת ע"י אחרים ולא קיבלו תיקון. ממה, למשל, ובאיזה אופן בחר הוא? גם באנתולוגיה של י. ליכטנבוים אני מוצא את “עז־גמל” זה בתור סופר עברי למופת. ואיני מבין את פירושו. וכבר התריע על זה בחייו י. מ. ברדיצ’בסקי, שיש לנו עברית של י. ל. פרץ שי. שף משקודי תרגם בשבילו ועל זה וכגון אלה אנו עמלים זה יותר מחמשים שנים, מעוורים את עינינו בלילות, ויושבים שבעה נקיים על כל מלה וצרוף־אותיות כדי לשפר ולגהץ ולהאדיר את העברית החדשה. וכל זה, כדי שיבואו מתרגמים קלוקלים ויטלו מקומותינו בראש השולחן?… עד כאן מחאת ברדיצ’בסקי מלפני הרבה שנים, שאני מצטט על פי הזכרון בלבד. ועכשיו? הנה ההמשך באנתולוגיות שלנו לבני־הנעורים ובשביל הקורא הנכבד שאין להם נסיון ואין להם אפשרות להבחין בין מקור לתרגום.

מדפדף אני באנתולוגיה זו “את אשר בחרתי” ומדפדף באנתולוגיות אחרות ואין אני מוצא שם רבים מן הותיקים והוודאים שיש להם מה לבחור וממה לבחור וביניהם — גם את ארי אבן זהב — סופר בעל תרבות ובעל כשרון, שכבר פירסם עד עכשיו כעשרים ואחד ספר עברים ואחדים מהם תורגמו לכמה שפות אירופאיות והועלו בתור מחזות על הבמה, כאשר אפרש להלן. בשנה זו (או מלפני שנה) נמלאו שלושים שנות פעלו הספרותי וכל האנתולוגיות הנ“ל והדומות לנ”ל כאילו שכחו אותו. שכחה מדעת היא. ויש טעמים לדבר. יד־ימינו של מגנס היה באוניברסיטה העברית וקנה לו שונאי־חינם ומקנאים הרבה. עכשיו כשהוא, א. אבן־זהב, מתרפא על פי מצוות הרופא בשוייצריה זה יותר משנתים — כאילו נשכח בכוונה מאת כל אלה אשר ידעוהו. הייתכן? שלושים שנות עבודה־ספרותית זוהי דאטה. וברשימתי זו הקצרה בערך אני רוצה רק להחיות בזכרון הקורא העברי את פעליו הספרותיים, כמו שעשיתי לפני זה לספריו של הפרופסור סלושץ והפרופ' יוסף קלוזנר. זה האחרון אמנם לא היה זקוק לזה, אבל מזמן לזמן טוב ומועיל לסכם את פעליו של סופר ואיש מדע זה או אחר. כלומר: לעשות קצת סדר בזכרונו הפגום של הקורא הבינוני ושאינו בינוני. כל משק, ומשק ספרותי אף הוא במשמע, זקוק, מזמן לזמן, לחשבון, ויהי זה חשבון ארעי. זה מזכיר חובות ופרעונות שלא נפרעו ומבריא את ההוצאות ואת ההכנסות.

 

ג    🔗

בראש ובראשון אני עושה סיכום לספרי הפרוזה של א. אבן זהב שיצאו בהוצאת יבנה ת"א. ומעט מן המעט אשר נכתב עליהם בשעתם על־ידי עתונים שונים, כדי שלא להטיל, מלכתחילה, את דעתי שלי על הקורא.

א) “אלה מסעי הזפתים” — יצא עברית בשלוש מהדורות. בתרצ“ו ובתרצ”ז. תורגם לאידית, פולנית והונגרית.

“ספרות־ההווי העברית נתעשרה בספר העתיד לתפוס בה מקום הגון. חטיבת מציאות יהודית, שלא תוארה עד כה במכחול של מספר עברי. באמנות רבה העביר לפנינו אבן־זהב עולם זה לכל צדדיו” (בשבועון “העולם”).

“יש בי”ח הפרקים שבספר זה שאפשר לקראם כחטיבה מיוחדת, קו אחד המחבר את כולם, עד שכל הספר הוא כמו רומן שלם… הספר מלא תיאורים לבביים ודרמטיים" (“הארץ”).

“דרך החיבור צנועה מאוד, אין אפילו שם “סיפור” בראש הספר. כאן תיאור שלו ורחב־יריעה. קיים רק הרצון להביע אמת חושפת פשעים; להביע יסורי נודדים נענים על פת לחם, כשהם יוצרים בינתיים גיהנום ביניהם לבין עצמם…” (“דבר”).

ב) המלחמה על הגבול — יצא בשנת תרצ“ט, הופיע גם בתרגום פולני ב”נאש פשיגלונד" בוורשה.

“רעיון מוצלח הגה ארי אבן־זהב בסיפורו החדש, למסור לנו זכרונות על המלחמה העולמית תוך שפופרת של ילדים, של נוער המביט וצופה בה למרחוק דוגמת הגדולים, המושלים והמצביאים. כמה עצוב הוא סיפור זה, על חיקוי מעשיהם של המבוגרים, בפי המחבר, המשיח בשקט, בצער עצור ואצור בלב. התיאור מלווה הומור קל, כדרכו של הסופר הנ”ל בספוריו העממיים, שבהם הוא מצליח מאד" (“הבוקר”).

“במלחמה על הגבול עוסק א. אבן־זהב, אם אין אנו טועים, בנושא שהוא חדש בספרות הסיפורית בעברית… התמונות מתוארות בכשרון רב ולרגעים הן מזעזעות. טבעיותן מעוררת את הרושם, שהסופר מספר לפנינו משהו מחייו הוא, ניצוצות של כאב וצער שידע הוא גופו בימי נעוריו”…

(דאס אידישע פאלק, ניו יורק)

ג) בסוד עניי הכותל. — יצא בשלוש מהדורות. המחבר קיבל בעד ספר זה את פרס־ירושלים — הראשון לקבלת פרס זה.

“ארי אבן־זהב הציל מגילה עגומה, ההולכת לטמיון. עם הסדרים החדשים ליד הכותל מסתיימת פרשה זו, אבל עם הספר ניתן לנו להציץ לעולם נעלה זה ולראות דברים שאין הדמיון יכול להצילם”. (“דבר”).

“אכן חוזה הוא ארי אבן־זהב, שגילה בגל מסכנים אלו אוצרות נשמה גדולים. ביד ענוגה נגע המספר בנימי־לבם ונתן למסכנים לדבר, לשוחח על הנעשה בחובם… כמה אמון לב וכמה חמימות שופעים בתוך גל־עצמות זה ואיזו עניות מנוולת קורעת לב מעיקה על קיבוץ האנשים הזה!.. הספר זכה לפרס ירושלים ואכן ראוי הספר לתהילה ומחברו לברכה”. (“הדואר”, ניו־יורק).

“אבן זהב חותר לגלות פינות חיים סמויות מן העין, ומתייחד הוא עם הדמויות שהוא מעצב תוך מגע חיוני, ומכאן הריאליות הבריאה והבהירה שבכתיבתו. ספר זה הוא, בלי ספק, נכס של קיימא בפרוזה העברית. שכן ניתן בו תיקון לחיים רבוצי־צל שהוחזרו בראיית המספר”. (עם וספר).

ד) ששים שנה ושנה. — מחזור סיפורים. ג' מהדורות. סיפורים רבים מספר זה הופיעו בכמה לשונות.

“ארי אבן־זהב מגולל לפנינו יריעות שלמות של פרשות חיים, מלחמת החול בקודש, מלחמת העבודה והעמל בבטלה והזיות, שנסתיימה בנצחון “עמך” בירושלים של מטה נגד ירושלים של מעלה. הספר מביא קורת־רוח לקורא להנאתו, ומאלף ומלא ענין הוא למי שרוצה להכיר את ירושלים ואת ישובה”. (“דבר”).

“…כל פרק קצר מפרקי הספר חדור רעננות ראשונית ומלא ענין, והוא כחטיבה בפני עצמה.” (“הבוקר”).

“ל”עמך" של ירושלים הקדיש אבן־זהב את ספרו “ששים שנה ושנה”… בצדק גמור מתארים את הסיפורים הללו כ“רומן של ירושלים”, הנמשך על פני שני דורות. זוהי מצבת זכרון לשני דורות של ירושלים, שנבנתה על ידי פסל אמנותי". (“הארץ”).

“המחבר טרח טורח רב לאסוף את התעודות שנשארו בכתבי עת ובספרים, והם שימשו לו אבני בנין למערכת הסיפורים שהוא נותן לפנינו, מלבד עניינם כסיפורים המושכים את הלב, יש לראותם גם כנדבך חשוב בבנין ההיסטוריה של ירושלים במשך ששים שנה ושנה” (“העולם”).

ה) שיילוק היהודי מווינציה. — יצא בכמה מהדורות, עברית (בת"א) וגם אנגלית (בניו־יורק). הועלה על הבמה ובהצלחה רבה, בתיאטרון האמנותי של מוריס שווארץ בניו־יורק.

“יש ענין מיוחד בנסיונו של ארי אבן־זהב בספר זה להחזיר לשיילוק את צלם האדם שבו. הכל נראה כאן מבפנים, מן הצד היהודי שבדבר, והכל מקבל אור אחר, הסבר אחר… יש כאן מבנה שקוף, תימאטיקה ברורה ובהירה. במקהלה הכללית של ספרותנו יש ענין בקול המיוחד הזה המותח חוט של ספרות קדומה על ימינו החדשים”. (“דבר”).

“בסיפור זה המיוסד על הקומדיה המפורסמת של שקספיר “הסוחר מויניציה” מתגלה אבן־זהב בבגרות אמנותית וכבעל חזון־יצירה גדול. אין תיאוריו מעייפים, כי הם פרי־ראוה מגובשת של אמן. וספר זה, דומני, הוא יצירת־עטרת של אבן־זהב ותרומה חשובה לספרותנו הסיפורית”.

(“הדואר” ניו־יורק).

“כמעט שלוש מאות וחמשים שנה אחרי שנוצרה דמות שיילוק על ידי שקספיר, בא עתה סופר עברי בארץ העברים ושירטט אותה מחדש, ברוח העבר הגאה ההולם את תקופתנו — תקופת ההתקוממות והקוממיות. זהו מפעל ספרותי, ומותר לומר שהצליח”. (“העולם”).

ו) דוד ובת־שבע (רומן תנ"כי) — בעיבוד חדש מעברית יצא בשנת תשי“ב אנגלית בניו־יורק וספרדית בבואינוס איירס בשנת תשי”ג.

לרשימה כבדת המשקל הנ“ל בפרוזה יש לצרף בקצרה את הרשימה של ספרים אחרים משנת תרפ”ה עד היום שלקטתי ורשמתי לי לזכרון:

ז) מגנזי נשמה — תרפ"א ואגרת החיים (מחזה).

ח) בתוככי ירושלים (שירים) — מחזור של י"ח עמוד.

ט) הבל (מחזה) — תרצ"ה.

י) רפאל חאמיצר (מונוגרפיה אמנותית) — יצאה גם בתרגום גרמני.

י“א) יום ירושלים (מחזה) — תרצ”ח.

י“ב) את ירושלים (שירים הוצאת לוקס) — שנת ת”ש.

י"ג) שמים מאסו הבונים (רומאן אוטופי) — יצא בכמה מהדורות.

י“ד) אדם וספינה (תש"א) — רומאן על הטרגדיה של האניה “תל־אביב”. תורגם פולנית ע”י בתו של נ. סוקולוב.

ט“ו) אלה מסעי דן (סיפור לנוער) — תש”א.

ט“ז) מה מליל? (סיפור לנוער) תש”ג.

י"ז) ככל הנערים (סיפור לנוער) יצא בכמה מהדורות.

י"ח) בתוככי ירושלים (כליל סיפורים)— יצא לפני שנה. ועוד כמה ספרים ומחברות.

 

ד    🔗

מה יש להוסיף עוד לרשימת־הספרים הארוכה למדי ולדברי הבקורת הנאמנים שהבאתי כאן לדוגמא ובכוונה? כאמור לעיל, אין אני מטיל את דעתי על כף המאזנים, לבל תיראה בעיני המחטטים כמחמאה־סתם ליובל שלושים של שנות ספרות לסופר רב הגונים הנ"ל. הקטעים המובאים לעיל נדפסו פה ושם כמעט בדעה אחת במשך שנים לא מעטות בעתונים מפלגתיים שונים, שהם צהובים זה לזה בדעותיהם ובטעמיהם… ולא בנשף יובל נאמרו הדברים ולא בבנקיט קבלת־פרס. במקרים שכאלה מגדישים תמיד את הסאה וממליחים את התפל. בשעה זו עצמה שאני כותב את השורות האלה מוטל הסופר חולה מעבר לים רחוק מירושלים, שהוא מחבבה ואשר הרבה כל כך לתארה על יפיה, נגידיה, עגלוניה ובעלי־החלוקה שלה מדור עובר. ורחוק הוא מדירתו ברחוב פרס, המלאה חפצי־אמנות. יש רק להוסיף את אשר כבר אמרתי פעם בנוגע לסופר דגול אחר שנשכח מדעת… שכן, שלוש תקופות הן העוברות בחיי היצירה של כל סופר הגון, ולא כל־שכן — בחייו של סופר בעל־כשרונות, המבקש את האמת ורק את האמת ואת הודאי, כמו שביקש כל ימיו א. אבן־זהב. תקופה יצירתית ראשונה מתחילה בחיי כל סופר פורה בפרסום ובהתפעלותם של קוראיו הנאמנים. וכמעט תמיד מסתיימת תקופה זו בכרסום… בכרסומם של עכברי־הספרות, הגונבים בר דרך החורים והסדקים ומטמאים את השאר. אם קיבל בשתיקה כרסום זה מוטב ואם התנגד וענה לחורפיו דבר — הריהו מתחייב בנפשו. מתחיל אז הצפצוף והקרקור וההשמצה. אם קיבל מוטב ואם לאו — המצפצפים משתתקים ודנים את הסופר בשתיקה. או יותר נכון בשכחה לשמה. שכחה בכוונה. “מה? זה? כבר עבר ובטל מן העולם!”

זוהי התקופה המסוכּנת ביותר בחיי כל סופר ואמן, כמו השרב עם רפיון־רוח בלב ים לספינת־מפרשים. ועיין “הספן הזקן” לקולרידזש: “הספינה נראתה כמצויירת על ים מצוייר…” באפס רוח נושבת, לטובה או לרעה, נובלים המפרשים ושממון ממית תוקף את המלחים עם בדידות־ימים. וכך עושה גם השכחה מדעת. ולא כל סופר ולא כל אמן יודע להתגבר עליה. עלולה היא לפעמים, להעביר את הכשרון היותר עז מן העולם, אם חסר הוא את המרץ הנחוץ בשעתו ואת האמונה הגדולה במפעליו. ולאו כל אדם זוכה לזה. זהו כשרון מיוחד. הצד השני הוא לכל מטבע עובר לסוחר. אבל אם התגבר הכשרון על שכחה זו מדעת הריהו כרוח־פרצים, כמפלצת־כוח שקם לתחיה. הוי, יראים, יראים מאוד כל השוכחים מדעת את קימה פתאומית זו, כמו שהעכברים יראים את החתול הנרדם וקם פתאום ועיניו בוערות באש לעג וטרף.

אנחנו כאן, ידידיו שלא שכחו ולא ישכחו אותו, מאחלים לו, לאבן־זהב, לשנת השלושים בפעליו הספרותיים, כי ימהר להחלים וכי יתגבר על שכחה מדעת זו. וההצלחה והנצחון הספרותיים מובטחים לו.