(“אֶחָד אֶחָד וּבְאֵין רוֹאֶה”)

יְחֶזְקֵאל הַמְשֻׁגָּע, בְּיַלְדוּתִי, אֲנִי זוֹכֵר,

הָיָה עוֹלֶה לָאוֹטוֹבּוּסִים שֶׁל “הַמַּעֲבִיר”,

שָׁעָה אַחֲרֵי שָׁעָה, נוֹסֵעַ וְיוֹרֵד וְשׁוּב עוֹלֶה

בְּדִיזֶנְגוֹף, הַמֶּלֶךְ ג’וֹרְג' וּבֶן-יְהוּדָה, עַד הַסּוֹף.

תָּמִיד דִּמִּיתִי לְעַצְמִי שֶׁהוּא מֵצִיץ בַּחַלּוֹנוֹת

רוֹאֶה כְּתָלִים צִבְעוֹנִיִּים, מִטּוֹת וַאֲרוֹנוֹת

רוֹאֶה נָשִׁים בַּחֲלוּקִים צִבְעוֹנִיִּים דּוֹפְקוֹת שְׁטִיחִים,

כְּפוּפוֹת בֵּין הַשִּׁקְמִים:

נָשִׁים כּוֹבְסוֹת בִּנְחָלִים

חוֹשְׂפוֹת אֶת יַרְכֵיהֶן וּמַזִּילוֹת

רִיר-חֲלוֹמוֹת שֶׁרֵיחַ לוֹ

כְּרֵיחַ לֶחֶם הַהוֹלֵךְ מִתַּנּוּרֵי-הָאֲפִיָּה

אֶל הָרְחוֹבוֹת וְאֶל הַחֲנֻיּוֹת.

וּמָה אַתָּה רוֹאֶה, יְחֶזְקֵאל, אֲנִי

הִרְהַבְתִּי עֹז לִשְׁאֹל אוֹתוֹ, אַחֲרֵי שָׁנִים,

מָה אַתָּה רוֹאֶה בָּרְחוֹבוֹת?

יְחֶזְקֵאל הַמְּשֻׁגַּע אֶת עַצְמִי אֲנִי רוֹאֶה

בְּחַלּוֹנוֹת-הָרַאֲוָה, אָמַר

יְחֶזְקֵאל הַמְּשֻׁגָּע, אֲנִי

נוֹסֵעַ כָּל הַיּוֹם, בּוֹדֵק

אִם יְחֶזְקֵאל עוֹד קַיָּם בֵּין הַחֻלְצוֹת

וְהַסְּפָרִים וְהַלְּחָמִים וְהַבְּשָׂרִים.

כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי כֶּסֶף אָז אֲנִי יִקְנֶה אוֹתִי

מִכָּל הַחֲנֻיּוֹת, אֲבָל, יְחֶזְקֵאל, בִּשְׁבִיל מָה?

מָה תַּעֲשֶׂה בְּעַצְמְךָ?

אֲנִי יִקַּח אוֹתִי לְשׁוּק לֶוִינְסְקִי בַּמֶּרְכָּז הַמִּסְחָרִי

וְשָׁמָּה יִכָּנֵס בַּעֲרֵמוֹת הַגַּרְעִינִים וְהַבָּטְנִים

הַצִּמּוּקִים וְהַשְּׁקֵדִים מִתַּחַת

לַתְּאֵנִים וְהַתְּמָרִים וְהַבַּקְלָוָה

וְתִהְיֶה לִי מְתִיקוּת כָּזֹאתִי נִפְלָאָה

שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִצְטָרֵךְ יוֹתֵר לְהִסְתּוֹבֵב

כְּמוֹ מְשֻׁגַּעַ בָּרְחוֹבוֹת.

         (“זָרִיתִי לָרוּחַ אַנְחָתִי”)

מֵעוֹלָם לֹא חֲקָרוּנִי בִּרְצִינוּת

וַאֲנִי כְּבָר רֹב שְׁנוֹתַי מֵאֲחוֹרֵי.

לֹא בַּמִּשְׁטָרָה וְלֹא בְּשֵׁרוּתֵי הַבִּטָּחוֹן

אִישׁ אֵינוֹ חָפֵץ לָדַעַת מָה אֲנִי צוֹפֵן.

לִפְעָמִים אֲנִי הוֹלֵךְ לְאֹרֶךְ הַשְּׂדֵרָה

מִתַּחַת לַעֲצֵי-הָאֵשֶׁל הָרָפִים,

יוֹרֵד לַיָּם, חוֹפֵר בְּעֵסֶק רָב בַּחוֹל

מַטְמוֹן שֶׁכִּבְיָכוֹל הִסְתַּרְתִּי שָׁם בִּנְעוּרַי.

לִפְעָמִים אֲנִי הוֹלֵךְ בְּגַן-הָעַצְמָאוּת

וּמִשְׁתַּדֵּל מְאֹד לְהֵרָאוֹת חָשׁוּד,

אֲבָל רַק הוֹמוֹסֶקְסוּאָלִים וּכְלָבִים

נוֹשְׂאִים אֵלַי עֵינַיִם שׁוֹאֲלוֹת.

לוּ מִישֶׁהוּ הָיָה עוֹקֵב אַחֲרַי בָּרְחוֹבוֹת,

כּוֹרֶה לִי אֹזֶן, מְצוֹתֵת מֵאֲחוֹרֵי הַקִּיר –

הֲלֹא בָּאֲנָחוֹת אֲשֶׁר אֲנִי מַשְׁמִיעַ בִּשְׁנָתִי

יֵשׁ מֵידָע כָּמוּס גַּם מֵעַצְמִי.

אֲנִי מוּכָן, מָחָר, לָרֶדֶת לַמַּרְתֵּף

לְהֵחָשֵׂף לְקֶרֶן-אוֹר אַכְזָרִיָּה;

לֹא אֲכַחֵד דָּבָר, אוֹדֶה בַּכֹּל

לַפְּרוֹטוֹקוֹל שֶׁיִּכָּתֵב וְיֵחָתֵם כַּדִּין.

וּלְיָמִים רַבִּים אוּלַי תִּפְרֹץ מַהְפֵּכָה

וְהַמּוֹרְדִים יַצִּיתוּ אֵשׁ בַּמִּסְמָכִים

וְיִשְׁפְּכוּ דָּמָם הַחַם עַל אוֹתִיּוֹתַי

שֶׁתִּפְרַחְנָה עִם הָרוּחַ בֶּעָשָׁן.

         (“הַקַּיִץ גּוֹוֵעַ, אֶל הַצִּפּוֹר”)

הַקַּיִץ מֵת. הָעָם מַתְחִיל

לְהִתְפַּזֵּר לְאֹהָלָיו, וַאֲנִי

עוֹדִי יוֹשֵׁב בַּמַּאֲרָב, תּוֹהֶה לָדַעַת

מָה יִּהְיֶה עָלַי וּמָה יִּהְיֶה עָלָיו.

הַיָּם מַכְחִיל וְנַעֲשֶׂה שָׁקֵט וּמְהֻרְהָר,

גַּפְנֵי-הַפֶּרֶא מִתְאַמְּצוֹת לְהֵאָחֵז בָּהָר

וּבַחוֹלוֹת, בִּמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים וּמִשֻׁנִּים,

הַחֲצָבִים הַלְּבָנִים.

בְּיַאלִיק, שֶׁיָּצָא לִקְרַאת הַחֹרֶף וְהֵכִין

תַּפּוּחַ-אֲדָמָה, אָכַל אוֹתוֹ. עוֹנָה שְׁלֵמָה

הָיָה יוֹשֵׁב, הָיָה אוֹרֵב בִּמְעוֹנוֹ

עַד שֶׁבָּאָה לוֹ אוֹתָהּ צִפּוֹר אֶל חַלּוֹנוֹ.

אֶצְלֵנוּ פֹּה, בָּאָרֶץ הַחַמָּה וְהַיָּפָה

אֵין צֹרֶךְ לֶאֱרֹב לְצִפֳּרֵי-הַנּוֹד.

בְּאַלְפֵיהֶן הֵן מְשַׁיְּטוֹת לִפְנֵי הַחַלּוֹנוֹת

מוּאָרוֹת הֵיטֵב בְּאוֹר שְׁקִיעָה וָרֹד.

גַּם לַמָּזוֹן אֵין צֹרֶךְ לְהַצִּיב מַאֲרָבִים.

בָּרֶגַע הַנָּכוֹן יַגִּיעוּ הָעוֹרְבִים –

בְּנֵי-הָעוֹרְבִים שֶׁכִּלְכְּלוּ אֶת הַנָּבִיא בְּנַחַל כְּרִית –

יַאֲכִילוּ אֶת הָעָם מִן הַבְּשָׂרִים שֶׁהוּא אוֹהֵב.

לְמִי אֲנִי אוֹרֵב, אֵפוֹא, לְמָה אֲנִי אוֹרֵב?