בחושבי עליכן, נשי תל־אביב החמודות, חברוֹתַי לדרך חיי ומקור חלומותי, המשפיעות מקרן כּישפכֵן על ענני קיומנו הכבדים, האוֹרגוֹת את קישורי הדבקוּת במסכת היום־יום, הנותנות פשוט כוח לחיות ולהמשיך – בחושבי עליכן, נשי תל־אביב החמודות, חתוּלוֹתַי הלבנוֹת, הרי גל חמימות מציף את לבי ופי, שברבות הימים המרים התעקם בחיוך פקפקני־סוֹנֵט, מתפשל ומתפשר כמו כְּדֵי בת־צחוק כל־מבינה וכל־מרחמת, כְּפִיָה של אותה לבנה בָּלָה במרומים, הצפה במרחבי האֶיתֶר ומשקיפה אלינו כמעט טיפשה ומאוד חיוורת מספרי האגדה המאובקים הטוֹוים יסודות הַחִיוּנָה מאז ועד היום הזה.

הנני לא־ביישן, נשי תל־אביב החמודות, חתולותי הלבנות, ונא אל תבוּזו לי אם כמו גבר טיפש גמור אודה ולא אבוש: הנני אוהב אתכן בתל־אביב זו, הנני מלא ריחותיכן הנישאים סביב, מרעננים אף בימי שרב וזיעה, משכרים יותר מִפַּגֵי עצי ההדר בעונת הפריחה, מושכים יותר מימי הסגריר הקודרים מִנִי סוד – הנני אוהב אתכן ואת העיר. ויודע אני לספר על שיחות בושם עליצוֹת, על עוֹקץ לשונכן המלוטשת, על קוצר בּוֹשתכן המחושבת ועל עוצר אביוֹנַתכֶן הלוהטת. הנני מונה חיוך לחיוך וצליל אל צליל אַחֲבֵּר, כשומר אוצר עתיק־יומין בלילות קיץ משעממים – לעוֹדדני. הה, נשי תל־אביב החמודות, ידעתי אף את הטיפין־טיפין של הבכי הניגר כגִשמֵי זעף קצרים, ואף את כוח החיים השופע מכן שֶטֶף מתגבר והולך. והנני מרכין ראשי לפניכן, אתן שלמדתן להפריח כל יאוש על מנת לתת לנו כוח לחיות, לחיות ולהמשיך.

הנני זוכר גם אותך זִיק, זיק אלון נעורַי היקר, הרי מוכרח אדם לזכור משהו לחסד וגם לאהוב. אף לוּא בּלע אכזבות בזו אחר זו, אף לוּא הטובים בידידים היו מוכיחים וחוזרים למעשה את רציצוּתה של הידידות ואת קוֹטן לבו של האדם. בספרי העיתים יש למצוא דמויות יקרות מִנִי כל יקר, השומרות אֵמונים עד שערי מוות – בספרֵי העיתים. ועל כן, כל החופר לעצמו מטמונת בדפי ספרֵי הזכרונות של ימי הזוהר המעטים אשר לאדם, זעיר בתקופה אחת וזעיר בתקופה אחרת – עושה כך על מנת לגמוע ממימיה הזכים של באר החיים ולוּא רק משוּרה אחת ולהציל נפשו משגעון. כי איך לא ישתגע האדם בתקופה טרופה זו כשהרע כאח לךְ, שנפשך קשורה בנפשו, הנה בנשוב פתאום לפתע רוח איזה קטב מרירי, יקום ויבלעך חיים. האמנם זִיק אלוף נעורַי, האמנם כך מוכרח להיות היום? הַפַּסוּ אֵמונים, זו המתנה האלוהית הנפלאה מכל נפלא שהציל אדם הראשון מגן העדן הקדום? האם כולנו על כל שאיפותינו והישגינו ותקווֹתינוּ תמנו היום לגווֹע? אמוֹר נא זיק, אלוף נעורי. אבל זיק אינו אומר כל מאומה, כי איננו. היום אין לי לדאבון לבי כל חבר ורֵעַ, רק כשהייתי צעיר, כשעוד הייתי צעיר, שיחק לי מזלי וזכיתי להסתופף בצילו של ידיד יקר. הוא היה בן ט' ואני, כמעט בן גילו בן כ"ט, יצקתי מים על ידיו ושימשתי את דמות דיוקן האדם שטרם נתפס לעבודת רשות הרבים ולא נסתאב מפירפורי התאוות.

את גן החיות היינו מבקרים יחדיו להתענג על דוּבּים שוֹתֵי חלב מבקבוקים, על נחשים העושים עצמם פקעת מיובשת ומיואשת, על איילות יפות מראה וחסרות מוח, על נמר המתיר בעד בצע מזון לחשוף לראווה את מלתעותיו – כמה התענגנו למראה כל עדת המזיקים הכלואים בין שׂבכי הברזל, כמה שמחנו על כוחו של אדם המכניע את הזדון בחוכמתו, כמה צחקנו עם התוּכּי פלוֹרה בן מאה שנה ויותר לתמורות הזמנים. שנינו ידענו אז לצחוק, וברגע של מפח־נפש לבכות בכי קצר ומיד להתאזר ולקווֹת כי הנה הנה… הנה הנה… שנינו ידענו אז לטווֹת חלומות זוהרים, כי החלומות הזוהרים הלא הם השׂאוֹר של כל ידידוּת מאז ומעולם ורק בעזרתם עשׂוּיים בני אדם מיודדים לטפּס בשלבי החיים ולעלות בסולם של מחר מוצלח יותר.

ידידוֹתַי החמודות, חתולותי הלבנות, לא אכחד מכן, לא אוכל. הלא זיק לא היה ולא נברא אלא משל היה שעשיתי לעצמי על מנת לשדל את לבי כי אמנם לא פסו עדיין ידידות ואֵמונים ויש, יש אפשרות של חיים בעולם הזה. אבל הגם אַת הנך יצור דמיוני, הכל אלה השמחות והאנחות, רגעי האושר ומפחי־הנפש, כל אלה לא היו לא נבראו, כל אלה התעלוּיוֹת הנשמה והיסורים הגיהינומיים היו רק תצלוּלה קלושה ותהוּדה חלושה של איזה מה שהיה יכול להיות?

האמנם יתכן, נשי תל־אביב היקרות, כי אחת מכן תשלב ידה ביד בחיר לבה, תקשיב בכל רמ"חיהָ לשׂיחו ושׂיגו, תפרח בכל אביביה למענו, תבין בבת אחת את כל הוד היצירה וכליל חִין החיים – האמנם יתכן, כי כל זה אינו אלא פרי דמיון. הטעיַית החושים, משל לא יוּצלח של איזה מוח משתעשע, המנסה לחבר יסוד פלוני לאלמוני, בּלמוֹני, גלמוני, על מנת לראות: איך יפול דבר?

כיצד אומר האנגלי: נכשלתי באהבה. זוֹאָה היתה מי שהכשילתני. אפשר לומר גם כי לא זוֹאָה אלא שפת־הים היתה בעוכרי. לא שפת הים הרומנטית, זו מימי קדמותה של תל־אביב התינוקת, כשצבא בחורים ובחורות עוטי לבנים גילגלוה בסדין חי צחור ומרנין את עין הלילה. זו היתה שפת ים אחרת, מנומסת יותר וגסה יותר כאחת, פשוט מודרנית יותר ומנוּולת יותר – שפת ים הפכפכת זו שעם רוח הזמן הלכה ולא שמרה אֵמונים למנהגֵי קדומים שלה. רק אני יחידי שמרתי אֵמונים לשפת ֿים קדומה זו ברדת הלילה בשעה שהתרוקנה מיושבי קרנותיה החוששים לרבּמָה ושבע המחלוֹת האחרות. רק אני היחידי לא השגחתי בשרצֵי הכורסאות המלוכלכות המפיגות את חינָהּ, בצפרדעי בתי הקפה הזורקים סביב אלומות אור להכעיס. בצידֵי הצללים שוטטתי לעת לילה וביד רועדת מחלפותיה החלקתי: שפת־ים שלי, את סודך אני יודע, את געגועיך לאותם הימים הטובים, שפת־ים שלי, הזקנה, החלושה, היקרה, עוד יום יבוא, עוד יומך ישוב וניחמוך אוהביך ושימָחוּךְ מיגונך.

יחידי ולא יחידי. כי הנה מצאתי שם ילדה תמימה, לבנה, מבכה את הירח. כאילו אותם הימים הקדומים השאירוה בשוגג: חריצי עיניה, צוֹנם פניה, חיוורון שפתיה – אמן אני אומר לכן נשי תל־אביב החמודות, סקרתיה מכל צד ועבר את אחותי באֵמונים לשפת־ים קדומה שלי ושאלתי את עצמי: היתכן כי חוט העצבון המשוך עליה הוא סוד חייה? או שמא זוהי העמדת פנים נשיית שאובה מספרי לימוד לרומנים נוגים… בעצם אפשר לומר כי לא זוֹאָה ולא שפת־הים אלא הסקרנות היא שהכשילתני. הרי אילו נגדעה קרן הסקרנות, לא דמות דיוקנה המרעילה, ולא שמלתה המכסה־מגלה, ולא תסרוקתה המושכת, ולא הבּעתָהּ המעוררת עניין, ולא תנועתה המעודדת של האשה היו מצליחות לרתום איזה גבר לריכבה.

הסקרנות היא שקרבתני אל זוֹאָה, חבצלת העצבון, ובחריצי עיניה דימיתי לראות את הערבה הלבנה שסוף אין לה ואת הזאבים הרעבים שבה יהלכו. וכל כך הרבה קוֹר היה בערבה זו, כל כך הרבה שלג וקרח הבשילה סופה בלתי־פוסקת, עד כי נשברו חוֹתמוֹת ספקותַי ואוצרות הרחמים התחילו שופעים, על מנת להחֵם ארץ גזירה זו, על מנת להפשיר שלגיה ולפדות את כוחות בִּרכתה הנרדמים. הה, זואה חייתי, הנסיכה האסורה בשלגים! ממש כמו באותם הרומנים הארוכים־ארוכים ונוגים־נוגים וערֵבים־ערֵבים. אתה יושב־עומד־משוחח – ופתאום לפתע מתגלגל הגלגל והמחוֹגה שהוֹרתה זה רק עתה צפון זזה ממקומה ומראה דרום באורלוגין חייך. אתן, נשי תל־אביב החמודות, הגדנה נא לי השמעתן כמוהו? אמן, יודע אני כי שמעתן.

בבת צחוק חווריַנית מספרת זוֹאה חייתי על אותו בחור בקיבוץ שלעת ערב היה מחכה לה מחוץ למחנה על מנת – להסביר את עטרת תפארת הקיבוציות החברותית העוקרת הרים של יאוש ומזיזה את עגלת האנושות קדימה. ולא שאלה זואה חייתי על מערכת השמש הזזה גם היא על כל מזלותיה וכוכביה – אל הבַּלתֵדַע. היא ידעה רק כי המסביר עצמו הוא בחור זקן, ריח קוֹמֵש נודף ממנו, טוב לשמוע אל שטף לשונו האגדי, אבל אין כל חשק להרגיש בנגיעת הזרועות הבָּלות האלו, אין צל של חשק. הרי יש שומר במחנה בעל רובה וכדורים, פרחח אגדי. לא שיחתו, אף לא קלסתר־פניו, אף לא שום מידה ממידותיו אינה מושכת במיוחד, אבל חן העלומים, קיבּוֹרוֹתָיו נפוחות השרירים – הלא אשה צעירה חולמת בהן כבתוך עריסה ריחנית.

ואני, עבדכן הנאמן, בלי התעצל הרבה, מזמין אלי את מתקן החברה הזקן ואת השומר עוּל הימים האגדי, בזה אחר זה, לפי תור. והנה נכנס אצלי הזקן, בלוריתו הפורחת מִידַרדרת לכאן ומאפירה לכאן ויש בה סימנים ברורים לשחרורית בשכבר הימים, עמידתו רפופה, חולצתו כמעט לבנה ומכנסיו בלי צבע מסויים נמשכים אל רגליו התקועות באנפילאות בָלוֹת. וכך אני אומר לו: נער היית וגם זקנת ואף על פי כן? צא וראה מה היה לחברת הזאבים שלך, אמנם הם עושים אגודה אחת גם היום אבל רק למען הטרף. במחילה מכבודך – הוא עונה – הלא זהו הפרח של הכפתור, טרף משותף, גם לך וגם לי לא יהיה. אבל אחר כך… ורבנו הטהור ובּוּצינָא קדישא ומאוֹר הגולה וארז הלבנון אמר… ואני אומר לו והוא אומר לי ואנו מגלגלים שיחה ידידותית. לבסוף אני מעניק לו זר פרחים ומברכו בשיבה טובה והוא מקבל את דברי ואת זוֹאָה חייתי אינו מזכיר. דע לך במחילה מכבודך – הוא מסיים – דווקא משום שאין ידידות של אמת, אם נצליח… ומבלי משים נכנסת זוֹאָה חייתי לדבריו, שצצה פתאום בחברתנו, ומאשרת את דבריו במעשה בבתולות זקנות בקיבוץ אחד שלא רק שהן עצמן היו מקפידות עשר הקפדות על שרוולי שמלותיהן שיהיו ארוכים לפי מידת הצניעות ומכסות טפחיים בלי לגלות אפילו זרת, אלא שהיו יורדות לחייה, לחיי זוֹאָה חייתי, שלא יכלה מטעמים ברורים להתקשט לפי טעמן, והנה אחר שרוח השיתוף הצרופה התבררה והתלבנה והיכתה שורשים עמוקים מֵעַז יצא מתוק ומכיוון שלא המדרש הוא העיקר אלא המעשה לא נתקררה דעתן עד שהחליטו פה אחד כי יש לבטל את מחיצת המינים ואין שום זכות לבחורים להתקלח במקלחת מיוחדת, ולא זו בלבד אלא שירדו לחייה, לחיי זוֹאָה חייתי, שמטעמים ברורים הסכינה עם מעשיהן.

טרם תכלֶה זוֹאָה את דבריה והנה פרץ השומר הצעיר לחדרי בהומה מהומה ומהוּלמה. נמאס לי – הוא מרעים בקולו הצלול – להתפרזדר, עד שרבּי פטפטאי זקן זה יכלה את הבּמחילה מכבודך שלו. עיניו הירוקות העידו על רצון דרוּך, שׂערֵי זהבוֹ ודמותו המחוטבת עוררו קורת רוח רבה גם בלבי. (סוֹף סוף, טעמךְ אינו רע כל עיקר, זוֹאָה חייתי!) והשומר האגדי מספר כמצוות אנשים מלוּמדה, כי הנהו צבּרָא בכל רמ"חיו, והעיקר שיש לו רובה וכדורים ומטרה. הקֶפְטֶן שלו והוא מזויינים באקדחים בלבד שוטטו בחצות לילה בכפר של ליסטים – כך מרביצים יִראת כבוד. הקפטן שלו והוא זרקו רימונים למרחק אגדי ולא החטיאו – כך מרביצים יראת כבוד. הקפטן שלו ושלי, לא שלי, לא… בקיצור, ביראת כבוד מורבצת אני עבדוֹ הקטן מגיש גם לו סל פרחים ומברכו בשׂיבה טובה. וכי מה אתן ואוסיף לו ולהַקֶפְטֶן שלו? אם יִרבּו כמוהו איש חרבו על ירכו מפחד בלילות – מתגרה בי זוֹאָה חייתי. אני רוצה להאמין, זוֹאה חייתי, אני רוצה מאד, אבל לא זוֹאָה היא שאמרה זאת, הרי כך הרעימה דמותו המחוטבת של השומר האגדי שהלך לדרכו כלעומת שבא, ואני וזוֹאָה נשארנו זה מול זה וצירפנו דמות אל דמות ותמהנו ופיקפקנו שמא לא בשר ודם היו אלה, שמה רק דמיוני הוא אשר זימנם ושלחם. שמא רק דמיוני הוא שיצר לעצמו את זוֹאָה חייתי…

בימים הראשונים להתקשרות בין חיי אדם לרעותו הרי כל אחד מדמה, כי עליו להעניק לשני, שפע של נתינה ניתַךְ על שני זה, זוֹהי מין נתינה נפשית החבוייה בלב יותר משהיא גלויָה לעין. כל מחשבה ממחשבותיך מלאה מציאוּת השני, כל תוכנית מעשיך, אף הקטן שבקטנים, ערוכה בהתחשבות עם השני – מה שמח הלב נוכח שפע הנתינה הזו ואתה כולך פורח מכוח השניים, כי אתה והיא, היא ואתה… ואחר כך שכמעיין הנתינה חרֵב והולך, כשאתה מרגיש והולך בחסרונו… הה, ימים קודרים עוטפים נפשך כמו בסדין שחור, ואתה מתחיל רואה, כי הנה אתה הנך אתה, אתה בלבד. כל האָשיוֹת מתערערות והולכות בחיי המדינה, החברה, המשפחה, הכל מתפורר והולך בתקופה טרופה זו, ואיך לא תתפורר גם נפש אשה רפופה? ראיתיך, זוֹאה חייתי, שכוּבה על הספה וקורעת את ממחטתך פסים פסים. מעבר לדלת עמדתי: זוֹאָה, זוֹאָה, מה שאלתך ומה בקשתך? אספתי לעצמי כמה וכמה סמרטוטים – קחי. כבשתי לעצמי מעט כבוֹד הבריות – קחי, עשיתי לעצמי כמה ידידים – קחי. הנה כאן רעל, רעל משובח, פעולתו בטוחה, פגיעתו מוות. הנה קערת המרק, שִׁפכִיהוּ לתוכה, מיד אכנס לארוחת הצהריים. אבל זוֹאָה שכובה על הספה וקורעת ממחטתה פסים פסים. ואני המציץ מעבר לדלת התחננתי לאל, לאותו אֵל שלימדוני כי הוא יושב במרומים וקובע לאיש איש את גורלו:

– ריבונו של עולם, איני יודע מה היה לה, אם משנאה אלי בלי כל סיבה, או מאהבה לאיזה אחר, לאיזה אחרים, בלי כל סיבה, או בכלל בלי כל סיבה נתנה בכוֹס עינה, ניסתה בהתאבדות, והנה עכשיו היא שוכבת וקורעת פסים פסים את עוֹלמה. איני יכול לעוזבה, אבל אם יש פתח הצלה לעוֹלמה בעוזבה אותי, נא עשה שתלך מעמי, נא עשה!

ככה השלמתי עם בוֹראי, והיא הלכה מעמי.

איזה פזמון משונה הוא זה? כל כך חם, כל כך מחניק, אני מרגיש זאת אף בשנתי. אני מתאזר, מתקומם נגד טבע העניינים. איני מסכים, כי יעשו בי שלא כרצוני, בשום פנים… ותוך כדי התקוממותי אני הולך ונִרגע, כי מה בצע! חם, ואם כבר חם… והנה זהו איזה חום אחר, אוורירי. הריני בדרום צרפת, צרפת השקטה, האדמה נתנה כבר יבולה והִנֵהִי נחה מעמלה, נושמת לרווחה כאחר לֵידה. ננסי הגגות האדומים באופק הרחוק כשושבינים מסתכלים להנאתם. עתה הם מקטרים מקטרותיהם המשופשפות ושותקים, כי סיימו כבר את כל השיחות. והנה אֶת הַהַשקט הזה אַת גוזרת ברגליך כמו במספריים וצועדת לקראתי. אני המיוזע והמדומדם רוֹאֵךְ באופק קרבה והולכת, קרבה והולכת – למה?

ויחד עם זה אני יודע כי הנני מרמה את עצמי, כי אינך צועדת לקראתי, כי אינני בצרפת הדרומית, כי אינני חולם, אינני, אינני… אני יודע כי הנה תדפוק בעלת הבית הזקנה על דלת חדרי ובקולה החורקני תתבע אשר תתבע ואני אקום ממשכבי ושטוף זיעה ונמוץ מאוד אתחמק מהחדר ואתחיל לספוֹר את אבני המדרכה אחת לאחת כאדם המחפש את תְּמוֹלָיו.

היתכן שאני נמצא בבית ההבראה החביב שלי? מישה וסוניה ידידי, החושבים אתם כי בגללה, בגלל ש… נשי תל־אביב החמודות, הגדנה נא לי אתן, האמנם נפגעת הנפש אם רוֹפסים ברגליים את רגש הידידות שנחשב לאוּד מוּצל יחידי מכל אוצרות הנפשיות הקדומה, יורקים עליו בלי כל סיבה שבע יריקות ומקיאים אותו כליל? מוּסר אָבוֹת – אבד עליו כלח, אהבה נאמנה – משחק בשביל טיפשים, ידידות ואֵמונים – גם הם… ובכן, מה נשאר לפליטה מכל אוצרות הנפש, מה? האמינו נא לי, לא בגלל… אבל בוודאי כל המִישוֹת וכל הסוֹניות וכל נשי תל־אביב החמודות, חתוּלוֹתַי הלבנוֹת, לא יאמינו לי. על כן אני בוחר להתבודד עם היינה ידיד נעורי. הנהו מספר במסעותיו על חולים שגילו לפתע פתאום איש איש את פצעיו והתנפלו זה על זה וכולם יחד על הטַפְּלָנִים בשצף קצף וחמת שגעון. אבל כאן, בבית ההבראה החביב שלי, אין משתוללים, כאן אין גם היינה. כאן אנשים שקטים המתמוגגים איש איש ממיחושו, איש איש מתולדות מחלתו. כי המחלה הריהי כל חשיבותו של המבריא. הוא הקטן התגבר בכוחו על מחלה כל כך מסוכנת. ואם ניתוח – הריהו גיבור שבעתיים. ואם ניתוח מסוכן – מי ידמה ומי ישווה לו. פלוני הרופא אמר, פלמוני הפרופיסור גזר – אל תנסה לסתור פן ינקר ו עיניך. אבל אין פחד: דוֹמינוֹ ושחמט וקלפים, ופעמון הגוֹזֵר על העיתים. לאכול, לישון, לאכול, לישון! העולם כמנהגו נוהג.

שקט, שקט והַשְקט. פינה ביתית חמימה, ורק האח המבוערת חסרה. ואולי גם הטוב והרחום, סבא… אבל הרי גם הוא ישנו. הנה סבא. הנה לפני זיק חברי, שהביאני לכאן, שהפך עכשיו סבא יקירא לנחמני. הנהו יושב, טורף קלפים ומספר בשבח הבחורים היקרים שנזעקו לקוֹמֵם הריסות. רק חבל שלא תמיד יש מניין לתפילה בציבור. המטבח כשר, אבל דא עקא, יהודים כשרים אין. אין דבר – גם האבות ישובו אל בניהם והעיר שושן צהלה ושמחה. אי־אי ריבונו של עולם, מה טוב שיש בעולמך ארץ ישראל פינת יִקרת זו הכינוֹתָ. רעות רבות וצרות צרורות באות ומתרגשות על שה פזורה ישראל בגלות הָמָן פלוני והָמָן אלמוני, שֵׁם רשעים יִרקב אָמֵן, אבל שום צרה ופורענות אינה שקולה כנגד טובה אחת שעשית לנו, הלא היא המתיקות שאתה סופג באווירה של ארץ קדושה זו כשאתה מעיף עיניך בהרריה ועמקיה. והמתוק שבמתוק הרי הם הרֵי ירושלים. אין לך יופי בעולם שיהא בו אפילו אחד משישים מיפיפותם של הרי ירושלים. הר את הר יברך לבקרים והוא כולו רוחץ בטל ומתעטף בטלית הערפל לומר שירה של שחרית. ופתאום לפתע הוא עוטה אור כשלמה. הנה פסוקי התנ"ך, הנה חזוֹנוֹת החוזים, הנה הם כולם לפניך. הנה האבנים הללו הלקוחות מדבריהם, מפסוקיהם, מחזונותיהם. בצלעות ההרים הללו תִרְאֵן משובצות סביב סביב, הן מציירות בהם ציורים ופטוֹרֵי ציצים, פיתוחים וחַרוּקים, והצבע שופע מעיין המתגבר, ירוק וירקרק, צהוב וצהבהב, חום וחמוּמי – וחם. וכל כך טוב נוכח עולם השטוף אור, השואף אל על, הרוצה משהו. אור גברי וישר, אור האומר הן, דווקא הן, על אף המכשולים, על אף הזֵדים מכל המינים, בלי שום חצִיאִיוּת, בלי וויתורים. כך. לא לכאן ולא לכאן – רק כך בלבד. והנה העצים לשורותיהם ממשפחת הברוש והארז, ערוכים קוממיות, לעולם קוממיות. וצבא הסלעים אחריהם הולך ומתגלגל אל על. רק אל על. על אף חוקי ניוטון שנתבדה. כי אצלנו תורה אחרת, תורה גברית, תורה משלנו, אנחנו עולים בעצינו, בסלעינו, באוֹרנו, כולנו.

את הפזמון הזה אני מכיר, כבר שמעתיו בשכבר הימים, פזמון חבוט ונדוש. ידידַי, נא אל תחזרו עליו, התחמקנו מבית ההבראה – מעשה חושב להפליא, איש לא הרגיש בכך והכל בעזרתו של זיק. הלא הוא חבר לקואופרטיב של נהגים, צילצל ומיד מכונית הדורה נכונה לשירותנו. ממש עלי־בבּא מאלף לילה ולילה. ואף על פי כן את הפזמון אני שומע:

הנני יושב בבית קהווה צנוע ומחכה לזיק ידידי. הוא קבע לי ראיון על מנת לשוב לחונן את פני הוותיק בידידיו ההופך בדפֵי המציאות והופך בהם, המפשיט צורה ומלביש צורה שמא צדק המאמין, שמא. והנה… הנה דמות דיוקן אשה. האַת היא זאת זוֹאָה אחותי? פניך לא קומטו וגיזרתך לא צמקה. חריצי עיניך מפיקים שובע כחתולה יושבת על מילאת. שׂערך לא הלבין ולחייךְ לא נפלו. שפתיך הדקות אדומות כששר, שיניך תמימות, שכוּלה אין בהן.

המותר לאיש, לזקן כמותי לשבת מול הגברת? ומה תאמר הגברת, אם אני… לא? בבקשה, אם אינה רוצה לא אגע בצפונותיה, אף שיכוֹלני, יכוֹלני. הגברת היא בלי משפטים קדומים – ידעתי גם ידעתי. מגן קשקשים לה במקום הלב – איזה ביטוי מוצלח. מכונת אדם במקום אדם. העיקר שכלֵי העיכול והנשימה, מערכת הדם והעצבים, כולם פועלים כתיקונם. אמנם, הנפש – אבל מי לא יבוּז לקטנות כאלה. ואף על פי כן, ברשות הגברת, יש גם קטנות מעניינות, הנה אזכיר לה קיבוץ והשרוולים הארוכים של הבתולות הזקנות… מצחיק לא כן? ואת המקלחת המשותפת – מניין לי כל אלה? מקרה, זהו מקרה משונה, לא כן? הגברת לא נכנעה בימי נעוריה לדרישות החברה נכון, עד… עד שחלה התמורה הגדולה, עד שנכבשה המצודה, והנה מכונת האדם נשארה לפליטה. ידעתי גם ידעתי, ואף ממחטות שוב אין הגברת קורעת פסים פסים, אף רעל במרק אין היא…

זוֹאָה חייתי, למה החוורת? היתכן כי אשה מודרנית תרגיש אף היא משהו שיש לו שייכות אל לב, אל נפש וכדומה? ואני, עבדכן הנאמן, הנני מסיר מעל צידֵי ראשי את שערות השיבה ואת הקרחת מפדחתי, ואף את קִמטֵי המרי הרבים מפרצופי… שמעיני נא, זוֹאָה חייתי, הלא אני הוא זה, אני!

אף טיפּת דם אחת אין בזוֹאָה. אני ממשמש בידה – קרה כקרח. האמנם מסוגלת אשה מודרנית לפחת נשמתה באין לה נשמה כלל? והנה זיק לקראתי, זיק אלוף נעורי, הוא נד לי מאוד ואומר:

“הפעם נכשלת, ידידי, אשה מודרנית אינה מתה, מכל מקום לא בדרך זו. הלא היא מתה רק מפני שכך נוח לך. כי אם לא כן איך היית מסיים את סיפורך?”

“זיק, זיק חזירי! אל נא תפריח את האילוזיה האחרונה” – אני מתחנן.

אבל זיק לא שעה אל הפזמון, נתחמק ואיננו. ואתוֹ יחד נתחמקה גם זוֹאָה. נשארתי יחידי. רק אני הנני כאן, רק אני לבדי.

והיכן אתן, נשי תל־אביב החמודות, חתולותַי הלבנות?