כרך ראשון

הקדמה

לפני שש שנים וחצי – בתרצ“ז – הוצאתי חלק אחד מספר על חיי ח. נ. ביאליק ויצירותיו. באותה שעה נמצא עדיין החומר לתולדות ביאליק במפוזר: טרם כונסו אגרותיו של המשורר, ולא היה מסודר אלא חלק מן האגרות שנשלחו אליו, וכן כתבי־היד שבעזבון. לא יצאה שנה והספר היה צריך השלמה, ואף נסיתי מיד לעשותה (במאמרי “ימי ביאליק הראשונים”, שנדפס ב“כנסת'' תרצ”ח). בינתים נמצאו עוד אבדות מכתבי־הנעורים של המשורר, וכמה פרשיות סתומות בחייו ובחיי יצירתו נחקרו מחדש על ידי, שלא הפסקתי ממשנת ביאליק, ועל־ידי אחרים. בהמשך הזמן באתי לידי החלטה, שיש לשנות שינויים עיקריים גם בבנינו של הספר, עד שלבסוף נגשתי לכתוב את הספר מחדש, והבאתי אותו בכרך הראשון עד זמן צאת קובץ־שיריו של ח. נ. ביאליק בתרס”ב, שהוא עת האסיף הראשון לשירתו. ואני רוצה לסיים בכרך השני את כל הפרשה כולה.

החידוש העיקרי שבספר זה לעומת הספר הקודם היא הרחבת היריעה של חיי ביאליק. הצד הביאוגרפי גדל בו משהיה. בפרשת־חיים אחת בלבד, זו של ימי וולוז’ין, נוספו ששה פרקים חדשים, והישנים אף הם לא נשארו על מתכונתם. ובמדה קטנה או גדולה נעשתה הרחבה זו בשאר פרשיות־החיים, עד כמה שנמצא החומר, שהיה דרוש לי לכך. אשר למלאכתי בחומר – השתדלתי לעשותה ככל אשר ידי מגעת. אבל נזהרתי מדרוש את הדברים מדרש ספרותי או מדעי. וכבר גליתי את דעתי בהקדמה לספר הקודם, שאני מתנגד לאלה ההופכים חיי אנשים גדולים למדרש נאה, לאגדה המושכת את לב האדם. כי אגדת־אמת היא זו בלבד, שצומחת ועולה בלב העם, והוא מאמין בה, ולא הנוצרת בידי יחיד, ובאמצעים “ספרותיים”. וכן אני מתנגד לדרכי “דרש” מדעיים בשירת ביאליק. אבל אין אני בורח כלל מן המדרש במובנו הראשון: חקור היטב את הדבר, היות נדרש לבעיותיו, ליסודותיו ולמסקנותיו.

הדבר האחרון דורש הסבר. לכאורה מה מקום לחקירה בשירת ביאליק? השירה היא דבר שברגש, ושירה זו של ביאליק מצטיינת בשלימותה ההרמונית וביפי הצורה שלה, והיפה יפה הוא כשהוא לעצמו. והשירה של ביאליק היא צלולה – ומה מקום להתעמק עוד בה ולצלול אל תוכה? שאלות אלו נשאלות מרבים, וקשה להשיב עליהן. כי מי שאינו מרגיש במה שמעֵבר לשטח איך תסביר לו טיב הרגשת המעמקים. לאשרנו רבים גם המרגישים, ששירת ביאליק אינה פשוטה במדה שהיא נראית בהשקפה ראשונה, והאספקלריה המאירה שלה מאירה יותר ממה שנראה ומשתקף בה לפי המראה החיצוני. והן היא – ברובה הגדול – אינה פריו של חזון־רגע, ואפילו לא פרי חזון־רוחה של תקופה בחיי־עם, אלא היא מביאה אִתּה ממשב־רוחם וחזונם של דורות. ויש כאן מקום להסברים, ואף לדרישות ולחקירות.

ויש החולקים על כך, שיש לחבּר דרישות תולדותיות, ביאוגרפיות, עם הסברים בשירה, ובעיקר עם הסברים אסתיטיים וחקירות בפרשה של יצירה. ויש המרחיקים עוד לכת ומבדילים הבדל גמור בין דרך התהוותה של יצירה ובין היותה, והם רואים את שתי הרשויות הללו כשתי מלכויות נבדלות, שאין אחת נוגעת בחברתה. היצירה לאחר שבאה לעולם, טוענים הם, היא כוָלד שנולד, ואין שוב חבּור וקשר בינו ובין חבלי־הלידה ותנאי הילודה וההולדה שלו, ועוּבר שכבר בא לעולם לאו ירך אמו הוא. לא אכנס בחקירות בענין זה ואַראה רק על כך, שגם מי שבא להבדיל הבדלה זו אינו יכול להפריד הפרד גמור בין יצירה ובין יוצרה, וכיון שזו עדיין תלויה ביוצר, הרי גילויים בחיי־היוצר יש בהם כדי להראות לנו שבילים ודרכים המחברים אותנו עם שביליה של היצירה. ועל כל פנים אנו יודעים מפי הנסיון, שיש בזה כדי להרחיב את מקום עמידתנו ותפיסתנו בה. ואם תאמר: סוד כמוס היא היצירה. יש מקום לתשובה: כי על־כן יש לבקש דרכים הרבה אליה. ואין לחשוש לגילוי כל הסוד, כי לא יגלה אותו איש, כשם שלא יגלה סוד הנשמה.

ובחיי ביאליק ושירתו יש טעם מיוחד לחבּור זה שבין תחומי החיים והיצירה. כי מעטים הם היוצרים בעולם שיצירתם, רובה ככולה, נבעה במדה זו מלבם והיתה חצוּבה מסלעם. הן חלק ה“נושאים” הפיוטיים הוא קטן מאד בשירה זו, וכל הדרכים מוליכים בה מן החיים ואל החיים.

חייו של כל יחיד קשורים בנימים לאין ספורות לחיי־הדור ולחיי־הכלל. ומה גט חיים כאלה של איש יחיד ומיוחד, שחי באינטנסיביות יתירה את חיי־הצבור, עד כי ראה בו צבורו את חוזה עברו ועתידו. ודאי הדבר, שאי־אפשר היה לפרוש יריעת־חיים זו של היחיד בלי לפרוש עמה חלק מן היריעה של חיי־הדור. והקשר היה אמיץ בינו ובין אחדים מגדולי המחשבה והאמנות של דורו, ויש שהיה כמביע וכמפרש את רוחם, והייתי צריך לעתים קרובות להתרחק ממקומי ולסייר נכסים במקום אחר. ויש שהייתי צריך להפליג למרחקים. כי שמתי לבי גם לרוחות שהיו מנשבות בחוץ, ולהשפעות, שאין אדם, ואפילו יוצר גדול, עצמאי ובן־חורין, פטור מהן.

למסמכים ולעדויות, ועל־פי הרוב גם למשא ומתן של הלכה ולויכוח, יעדתי מקום בהערות. ולדברים שיש בהם משום תוספת ביאור ועדות, או משום תוספת קטנה לעניני הספר, ועל כל פנים אינם עיקר לו, יעדתי מקום בנספחים שבסוף הכרך.

חלקים גדולים של החומר, שבו עשיתי את מלאכתי, הוא מן המודפס, ואני מציין בכל פעם את המקורות. אבל חלקים לא פחות גדולים שמורים עדיין בכתב־יד. בכל מקום שאני מציין אגרות, ואת הכרך והעמודים, ואיני מפרש של מי הן, הכוונה לאגרות ביאליק, שכונסו על ידי ויצאו, ה' כרכים, בהוצאת “דביר” (תל־אביב תרצ''ח–תרצ"ט). בכל מקום שאני מציין אגרות ומפרש של מי הן, ואיני מציין את הספר שבו נדפסו, כוונתי לאגרות בכתב־יד, השמורות בארכיונו של ביאליק ב“בית ביאליק”. כשאני מציין את “הקובץ שבכתב־יד” הכוונה היא לקובץ־השירים בכתב־ידו של ביאליק, שאליו כינס את שיריו, ששר עד תשרי תרנ“ח, והוא שמור ב”בית ביאליק“. כשאני מציין כתבי־יד אחרים ואיני מפרש בידי מי הם – אף הם מן השמורים בבית הנ”ל. וכן תמונות־ביאליק שבספר ותצלומי כתבי־היד – כולם מן האוצרות שבבית הנ"ל.

ואני מודה לועד “בית ביאליק”, ולממלא מקום המנהל, ידידי מ. אונגרפלד, שעבודתו המסורה בסידור כתבי־היד הועילה הרבה לעבודתי, והוא היה מוכן תמיד לעזור לי ולהקל עלי את מלאכתי. ואני מודה לפ. טורברג בניו־יורק, ששלח לי העתקת כתב־יד אחד מכתבי־הנעורים של ביאליק שבידו. ב“מוסד ביאליק” אני מודה לידידי מ. גורדון, שטרח עמי בהדפסת הספר והשתדל לשכלל את צורתו. ותודתי נתונה לא. שרון־שבדרון, שהשאילני תמונות אחדות – תמונות הנצי"ב, ר' חיים סולובייצ’יק, מנדלי מוכר־ספרים ופרוג – מהנמצאות באוסף שלו בספריה הלאומית בירושלים.

תל־אביב, ט“ו בשבט תש”ד פ. לחובר

א. הראשית

כל שאלה על ראשית, אם היא גמורה ומוחלטת, יש בה כדי להוציא את האדם מן התחום שהוא נמצא בו אל מעֵבר לכל תחום. במה שהוא קודם לכל אין לנו תפיסה והכרה, ואם אנו מדמים לתפוס בו ולהכיר, הרי זה לפי הכרתנו בדבר לאחר שחלה בו ההכרה. את הצורה הראשונה אנו מדמים למה שנוצר ממנה, ואנו אוחזים בקו הדמיון וטוֹוים בו, כאותה שממית, שבידיה תתפש, וטוֹוָה היא בידיה את קוּריה.

על צורת הראשית של ח. נ. ביאליק, הצורה הראשונה, ה“מקורית”, של נשמתו, שקדמה לכל צורה שבנסיון ושבמציאות, אין אנו יכולים לדעת אלא על־פי מה שאנו יודעים מן המציאות ומן הנסיון. אין בראשית אלא מה שיש באחרית. את הסכום הכולל של החיים כולם, את ה“מושג” שהעלינו והפרשנו מהם, אנו מפרשים כאידיאה, כצורה ראשונה וקדומה.

דרכו לא היתה לשיר, אלא להתפרץ בשירה. יש אשר ישב ימים רבים כמַשמים, ופתאום ננער דבר בממלכת הזוהר: נפתח חלון או אשנב לאור גנוז ונגלתה תעלומה רחוקה. בכל יצירתו היה מיסוד הגבורה וההתגברות. כטבעם של בעלי מוסר היה טבעו נשמע כמו לצו והצו היה פנימי. הוא התגבר כאילו על מונעים, היה מתנער וקם כארי.

כהבעה שהיתה טבעית לו ביותר נראתה לנו זו של הפתוס. מתוך נקודה אחת פנימית, סתומה ונעלמה, כאילו התפשט הכל ומלא את כל הישות. האור כאילו נדלק במקום אחד, והוא נאחז מיד בכל, ולא היה עוד מקום פנוי ממנו.

המהות הפנימית לא נראתה לנו בו כבעלת אפנים פשוטים, טבעים לאין־סוף ובלתי־נפרדים מן העצם, אלא נראה לנו כאילו שליט בו פתאום חפץ, רצון אין־סופי, והוא כאילו חוצב בכל ויוצר.

הגשם והרוח לא נראו לנו בו כשני צדדים של דבר אחד, כהתגלות אחת בשני אפנים וצורות. ואדרבה, הם נראו לנו בו כחלוקים ומפולגים מאד וכניגודיים בתכלית. והרוח שלט בחומר והכניעו.

דמיונו היוצר היה גדול לאין שיעור. ואף־על־פי־כן לא היתה יצירתו כמין תהליך ההולך ונמשך, אלא היא היתה בכל פעם כעין יצירת “בראשית”: עלתה במחשבה פעם אחת, כבתחלת ההויה, ונחתמה לאין־קץ עם התחלה זו.

“באמת אמרו: אין אדם רואה ומשיג אלא פעם אחת”. כמה אפייני לו פסוק זה. והוא הוסיף לו סוף־פסוק: “בילדותו”¹. כל מראֶה יש בו באופן זה משום מראֶה, משום חזון, משום אחד מששים שבנבואה, כמי שהבריק לו הברק פעם וחזר והבריק לו בפעם אחרת, והוא לא נוצר ובא, לא בדרך ההתבוננות וההסתכלות, כהסברה הרגילה והפשוטה, ולא בדרך ההשתקעות בצורה הטהורה, באידיאה, כהסברתו של פילוסוף, אלא הוא נוצר כב“מאמר” אחד, נוצר ברגע כמימריה, כבהצצה אחת אל מאחורי הפרגוד, לפנים מן הקלעים.

תפיסה חזיונית זו, מעין נבואית, היתה טבעית לו, ואפילו כשלא עמד בספירה חזיונית־פנימית, אלא בספירה שונה מזו, והיא הספירה של טבע. גם בה היה רואה את האלוהי כשליט, והוא כמציץ מתוכה, כאילו מבין החרכים.

דרך תפיסה זו יצר מעין אפלטוניות עברית, שהיא מיוחדת במינה, אפלטוניות בלי היסוד האיקוני־מיתי שבה. “המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת ידי היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם – אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן. מעין הראשונים, רמזים להם, ולא הם ממש”². לפי אפלטון המראות שאדם רואה בעולם הם מהדורותיהם השניות והפגומות של המראות הראשונים, הרוחניים, השלמים – הצורות הטהורות – שראה האדם קודם שבא לעולם. ואילו כאן המראות הראשונים הם החזונות הראשונים שראה האדם לאחר שבא לעולם, בימי ילדותו, כשלבו היה טהור וזך וערוך ופתוח אלי מראֶה וחזון.

והמשורר, בהסתכלו בעצמו בשניות המפולגה, העמוקה, של חייו, יצר, כמצע של ספור־חייו ב“ספיח”, אותו ספור חזיוני, על השיירות־שיירות של שוּבי יריד, שהוא מובלע בתוכן, מתבלט ביניהן ונסחף אחריהן, ובעודנו הולך עמהן והנה כמראה אִבי־נחל לפניו, והם חיים ורעננים, גבוהים וצפופים, ונמשכים הם לכל אורך הדרך ועומדים כחומה ירוקה בצדה, המבדלת בין עוברי־הדרך ובין איזה עולם אחר, עולם פלאים, שמעבר לאבים. " ‘שם, מעבר למחיצת האבים, עולם אחר יש. עולם בהיר ושאנן – ואני אדענו, איש זולתי לא ידע זאת’ – ואני הולך ונגרר אחרי השיירות הלאה, הלאה. ואולם עיני לא חדלו בכל זאת משמור את האבים. וראה זה פלא! מדי עברי על פני מקומות קלושים ודלולים שבמחיצת האבים, או על פני פרצותיהםהדקות, נשקפה לי דרך שם כעין בבואה של אחד פלאי, שיושב מעבר למחיצה בדד בדשא על שפת נחל זך, אחוריו אל האבים ופניו אל המיס הבהירים והשקטים. קול המונן של השיירות העוברות מעבר מזה לא יבקיע, כנראה, אליו, כאילו הוא נתון בעולם אחר, רחוק. נטוע כמסמר הוא יושב במקומו, פניו לראי המים, ולא ניד ולא זיז. ואף־עלפייכן, כל כמה שאני מוסיף והולך ומתרחק – אף הוא כאן. בבואתו השחורה הבהבה אלי פעם בפעם מרחוק מבין האבים דרך כל רשת ופרצה חדשה שעברתי עליה, כאילו הוא גופו והנחל הזך עמו וכל יקומם מסביב לווני חרש, שלא מדעתי, כשהם נעתקים עמי יחד מאליהם קמעא קמעא בשיעורים סמויים מן העין – דוגמת צורת לבנה בנהר. מי הוא הפלאי ההוא? הלא ידעתיו? הלא הייתיו? הלא קרוב הוא אלי ואל נפשי מאד מאד? הלא כמוני כמוהו? הלא חייב אני, ויהי מה, להתגנב מפה ולהמלט כרגע אל העולם הטהור והשאנן ההוא, שמעבר לפרגוד הירוק? שפת הנחל הזך והטהור הלא מקומי הוא, ואני הוא שישבתי עליו מאז – ואני מוסיף בכל־זאת להגרר אחרי השיירות והולך בדרך הלאה, הלאה. כסוני ענני אבק והמולה רבה שתה עלי, ואני מתרחק והולך, הולך ומתרחק. היכן הם אבי הנחל? היו ואינם! עזוב עזבתי את כולם מאחורי, אותם ואת עולמם הטהור ואת נחל מימיהם הזכים ואת הפלאי היושב תמיד על שפת הנחל. פתאום זכרתי ונפשי יצאה: זה הבודד הפלאי אשר עזבתיו מאחורי על שפת הנחל – הלא אנכי אנכי הוא! אני ולא אחר! – –“. המשורר ראה ספור זה כחלום, אבל כ”חלום אמת, כמעט דבר מציאות ממש", והוא רמז, כי בספורו תהבהב מדי פעם בפעם בבואתו של הפלאי “רגע קטן מבעד לחרכים”, שהוא עתיד לשרך את דרכו בשפעת החול לרגל השיירות. ואנו, בספורנו על חיי המשורר ויצירתו, נמצא ענין רב בהגלות לפנינו, ולוא גם לרגע קטן, הבבואה הזאת של האחד הפלאי.

ב. נפת המולדת ובית־הורים

נפת־מולדתו של חיים נחמן ביאליק – ווֹליניה – משתרעת בין גבולות־עמים, בין גבולותיהם של הליטאים לגבולותיהם של הפולנים, ובין גבולות הפולנים והרותינים לגבולותיהם של הרוסים, והיא ארץ־בינַיִם, שבהמשך הדורות עברה בסערת קרבות משִבטי הדרום אל שבטי הצפון, ומשבטי הצפון אל שבטי הדרום, וכן מן המזרח אל המערב ומן המערב אל המזרח. שכבות היסטוריות נערמו בה ודבקו זו בזו, ואף נתלכדו – ולא נתלכדו בכל.

אף מבחינה היסטורית־יהודית היתה כארץ־בינים, כי בתקופות שונות היתה אדמת־מעבר לנדודים מן הצפון אל הדרום, ובמדה קטנה מזו לנדודים מן הדרום אל הצפון. וכן מן המערב אל המזרח, ובשעה שהארץ היתה משובשת בגייסות – גם מן המזרח אל המערב. וכך היתה תחנת־מעבר לתנועות גדלות ביהדות של מזרח אירופה במאה הי“ח ובמאה הי”ט: לתנועת ה“חסידות”, שנתפשטה ממנה, ממזריץ' שבה, אף לצפון, לרוסיה הלבנה ולליטה, ולתנועת ה“השכלה”, שנתפשטה אף היא מתוכה, מקֶרֶמניץ.

ארץ זו תוכל להחשב כשתי ארצות. החלק המערבי שבה, הסמוך לפולניה ולגליציה, היה מחובר במשך תקופה היסטורית גדולה לארצות אלו, והיהדות שבחלק זת הצטרפה בימי העליה של היהדות הפולנית – במאה השש־עשרה ובחצי הראשון של המאה השבע־עשרה – ליהדות מושרשת זו בקרקע המסורת. וכמה מן הקהלות שבחלק זה הן עתיקות, והן עמדו שנים רבות במעלה רמה בסולם התורה של יהדות ליטה ופולניה. ולעומתו החלק המזרחי, שהוא עני לגבי הראשון במסורת הדורות, וסבל הירושה שלו אינו גדול, הוא כמחובר עם הישוב היהודי הגדול שב“ארץ הקצוות” – באוקראינה – ארץ־מישור רבת חיל ותנובה. פחות בעל מסורת, שלשלת אחת של קבלה, שנמשכה בלי הפסק, דורות אחר דורות, מן היהדות הפולנית, ופחות למדני ותורני מן היהדות הליטאית, היה בישוב זה מן העממיות הבריאה, וריח של אדמה, אדמתו הפוריה, נטפל לו, ונגינה עממית היתה מצויה בו, ועליזות של חיים. וכנגדה עלה בו ממסורת העם זכרון הטבוחים, המעונים והנהרגים על קידוש השם – בימי הגזירות.

בית־הוריו של ח. נ. ביאליק, שבו נולד, עמד בכפר ראדי, הסמוך לז’יטומיר, מטרופולין של ווליניה, שבה גרה משפחת אביו, משפחה של “בעלי־בתים” בישראל, סוחרים, וביניהם בני־תורה, שמהם התעלה ר' יעקב משה, אביו זקנו של המשורר, כאמיד וכלמדן. ר' יעקב משה בא בימי־נעוריו לז’יטומיר מאחת העיירות שבגליל, ששם היה אביו, ר' הירש, יהודי חשוב מאד. אשתו של ר' יעקב משה, האם הזקנה של המשורר, היתה בתו החורגת של הרב ר' ישראל דוב, הצדיק מויֶלדניק, שחבר ספר ב“חסידות” בשם “שארית ישראל”, והיה מגדולי החסידים של ר' מרדכי, ה“מגיד” מטשרנוביל, והיא גודלה בביתו. הוא היה ידוע כחריף וכלמדן, ואביו זקנו של המשורר היה תלמידו של אותו “רבי”, ואף כי נחשב לנוטה אחר ה“חסידות” היתה התורה עיקר לו וה“חסידות” רק טפל לה, ולא היה נוסע ל“רביים”, אלא ראה כל ימי חייו כ“רבו” את ר' ישראל דוב, שמפיו קבל תורה, אם כי כשבא לז’יטומיר ה“רבי” מקורוסטישוב, מצאצאי הטשרנובילי, היה מתאכסן בביתו.

במשפחתו של המשורר לא עסקו בסדרי־יוחסין, ועל־כן לא הכיר אף הוא במגלת־היוחסין שלו, ולא ידע למנות למעלה מדור אחד שלפני אביו זקנו. האנשים במשפחה היו, כאמור, אנשי־מעשה. ואף־עליפי־כן עזב אביו זקנו של המשורר עוד באמצע שנותיו את עסקיו, שהתנהלו אחר־כך בידי בניו, ושיקע את נפשו בתורה.

עסקי בני־המשפחה היו בעיקר בחכירת יערות מה“פריצים” של הסביבה, לשם כריתת העצים, וחכירת ריחים וכדומה. ור' יצחק יוסף, אביו של המשורר, קבל אף הוא לא אחת את חלקו בין האחים בעסקי־יער ובעסקי־ריחים. אבל, בן־תורה ואדם מעשי כלפי חוץ, היה הוא בעל־דמיון, שלא ירד בכל נפשו לעולם השפל. כך ספּר עליו המשורר. ועל־כן לא הצליח בעסקיו, ובני־המשפחה ראו אותו כ“לא יצלח'”, וזה הוסיף דכאון על דכאון־החיים, שבא על־ידי הפרנסה המרה.

בשירו “אבי” מתאר ביאליק את אביו כ“רחב גרם וכבד צעד”, הפוסע במוטות עולו כשור יגיע כח, “נקשה ומתאפק ושוה, הוא הוא בכל חליפות העתים”, “מפרקתו שחוחת מוֹטה, מצחו חרוש דאגה, ועיניו, בארות יגון, תוהות באפס תקוה”. המשורר הכיר את אביו בתקופת־חייו האחרונה, וראה אותו באפס תקוה, ואין אנו יודעים, אם היה האב אף בתקופה שקדמה לזו “נקשה ומתאפק ושוה”. לפי עדותם של אלה שהכירו את האב ואת הבן היה קלסתר־פניו של הבן דומה לזה של אביו, וכיון שאיש־הדמיון היה גם האב, ניתן לשער, שדמיונו אף הוא לא נטה תמיד לצד האחד הזה של יגון ואפס תקוה.

על האם – שמה היה דינה פריבה – ועל משפחתה אנו יודעים פחות מאשר על האב ומשפחתו, אף כי האם האריכה ימים וישבה לעת־זקנה בביתו של המשורר באודיסה. היא לא היתה בת ז’יטומיר ולא באה מסביבה זו, אלא משדה־לבן בפלך קיוב, והיתה האשה השניה של אבי־המשורר, שלקח אותה לאחר שמתה עליו אשתו הראשונה, ואף היא נישאה לו אחר מות בעלה הראשון.

מפי אחד מרעיו של המשורר ל“חדר” מסופר על אמו³, כי “היתה אשה פשוטה, חרדה, בכיינית, שהרעישה עולמות בהכינה נרות־שעוה ליום־הכפורים. מי שלא שמע את יבבותיה ובכיה, אינו יודע בכי מה הוא. דרך מבואות וסימטות צלצלו והזדעזעו באויר קולה הנוגה והרווי דמעות, אנחותיה הטרופות, בצירוף המלים: אנא, אלהי הרוחות, האזינה לתפלתי”.

ב“הירושה”, קטע ספורי מתוך העזבון של ביאליק⁴, שבו הוא מספר על ימי־האלמנות הראשונים של אמו, הוא מתאר אותה כ“אשה חלושה וקלושה, עלה נדף וקש יבש, מדוכדכת מחיי צער ומרוב עבודה”. בשיריו העלה כמה פעמים דמות האם. אבל זוהי או דמות אֵם, בלי קוים מיוחדים מדיוקן אמו (ב“אחד אחד ובאין רואה”: “מעון אור פני אם, מחבא כנפה וצלה, אוצר ניחוחי נשיקותיה ומצפון ריח חיקה”), או דמות האשה האלמנה, שנתרוקן יום אחד עולמה ונסתתמו מקורי פרנסתה (ב“שירתי”, ב“שבעה”, ב“אלמנות” וב“פרידה”). ויש שדמיון האם ודמות האלמנה הצטרפו בשירתו לדמות אחת, שמבטה קודר, מלא מרירות, יחד עם “חסדי אם חומלת”. האם הזאת היא “עוטיה, אבלה” (“שד צומק לי חלצה אם עוטיה, אבלה” – “הרהורי לילה”), אבל היא מלאה גם כעסים (“כעסים הקדיחו דמה” – “אלמנות”). למדת החסד שלה כאילו הצטרפה תמיד גם מדה של דין, עד כי בהתרפקה ביום סתיו חרש על יתומה היא לוחשת לו על “דמעה כלואה אשר תיקד עד שאול מטה” (“ביום סתיו”). וכן מצרף הבן לדמותה מעין מדה של רתחנות, והוא מספר על מרץ־החיים שלא פסק ממנה – היא לא נכנעה קל מהרה תחת יד הגורל הקשה (“נפתולי אלהים נפתלה את מרי גורלה” – “אלמנות”).

במדות האב והאם יש למצוא ניגודים, והם: הריחוף בעולם הדמיון והמבט התוהה של האב, והקשר הקיים עם חיי האדמה והקיום עליה, עם המבט הקודר, של האם. ניגודים אלח ראשוניים ויסודיים הם גם בטבעו של הבן.

ג. כפר מולדתו

את כפר מולדתו תאר המשורר בשירו “ואם ישאל המלאך” כ“כפר שאנן, מוקף חומת יערים, ולכפר רקיע תכלת, בלי מצרים רקיע”, וב“אחד אחד ובאין רואה” כ“חבל שאנן ובודד – שפון הרים ויערים”, ה“משלח שביליו בעמקים ומשעולים בקמות זהב”, הוא הוא ה“שוקט אל זהריו יומם ואל רזי רזיו לילה”, ובו – לפי “זוהר” – “בריכה השטוחה בין קנה וסוף”.

ב“ספיח” אנו מוצאים תיאור דומה לכך, בהוספת פרטים רבים. הכפר נמצא ב“אחת הפנות הנשכחות בווליניה”. הוא מסתתר ב“סתר קנה ובצה” וב“מקום יערות שאין להם סוף”, והוא ‏“קטן ושלו וצנוע”. הוא עומד “חציו במישור וחציו במדרון, חבוי בצל שיחיו ואילנותיו ומעוטר גנותיו ומקשאותיו”. “בתי־החומר וצריפי־העץ” שבו הם נמוכי־קומה, והם “זרועים בבקעה ובהר”. מרחוק, מאחורי הכפר, נראה, “החורש האלם”, ו“גבעה ירוקה רובצת” לצד מערב, היא הגבעה, שהמשורר ראה אותה בילדותו “כמין חית פחדים רעבתנית”, הבולעת יום־יום את החמה השוקעת; ו“היא היא הבריכה שמבהקת בצד הגבעה כאספקלריה מאירה, ובני־האוזים מטהרים ומתקדשים בה כשהם מתהפכים לרגעים: ראשם במים וזנבם לרקיע; והם הם המשעולים, שמשתלשלים כנחשים דרך שדות ומגרשים ואובדים מתוך געגועי־עולם במרחקים נעלמים”.

גם באגרת האבטוביאוגרפית⁵ מציין ביאליק את הכפר, כ"מקום יערות ושדות ונוה שאנן מלא יופי צנוע של טבע פשוטה ובריאה, שמחה בחלקה ומסתפקת במועט. זוהר רקיע, מרחבי שדה, דומית חורש, האומרת ‘דרשני!’ ". ובנוסח אחר של אותה אגרת⁶: “נולדתי בכפר ראדי. – – בכפר זֶה קבלתי את הרשמים הראשונים של העולם והטבע: המקום – מקום יערות וערבות שדי. בתי־אכרים לבנים, נמוכים, שלוים, עומדים שם רוָחים, שקועים בים של ירקרק בקיץ ובים של שלג בחורף. בעד אשנבי ביתנו הייתי רואה יום־יום את היער הנהדר עומד ממולי בקומתו השחורה. חסון, רב פלאים ומלא תעלומות, עומד בשתיקתו ומרמז: דרשני!”

מן המראות שראה בכפר מולדתו נחקקו בזכרונו הרבה מראות הקיץ. “כל הכפר של אותם הימים לכל מלוא עיני, כולו עשוי מסכת אחת שלמה – קיץ טהור כולו. השמים – שמי קיץ והארץ – ארץ קיץ. הצמח והחי – כולם קיץ”⁷.

“בוקר בהיר. שמש וזוהר רקיע. בתי־חומר סכוכי תבן מבהיקים מבין ירקרק דשא ואילנות טלולים. בית וגנתו, בית וחצרו וקרפיפו. קדרות וכדי־חרש כפויות כמגבעות בראשי יתדות וקנים של גדרות ובשוכות של אילנות. דובדבנים וחמונים מציצים מעבר לגדרות ומשוכות. גדר גדר, משוכה משוכה וצלה הצונן בצדה. קילוני בארות עולים ויורדים בשריקה וב’יד רמה' והדליים מטפטפים רסיסים חיים וזכים של כסף ובדולח. המולה נעימה של טרדת בוקר. ריח זבל וריח חלב חם נודף. הגגות מקטרים לשמים מארובותיהם ומעלים עמודי־עשן. מרחוק, על מרומי שדה, טחנה פורשת כנפים. ושם, מעבר לטחנה, בקצה העולם – ערבות־שדה, מעלות מורדות, ארחות, שבילים, יערים, ערפלי־טוהר…”

כזה היה בוקר־הקיץ בכפר־מולדתו של המשורר, כפי שראה אותו אחר כך בחזונו⁸. ובצהרים “עז האור מנשוא ולא יכיל היום את זהרו”⁹.

יפה היה בעיניו הכפר ומלא נוגה מצוחצח אחרי הגשם. “העבים נתפזרו והשמש זרחה. ברכה גדולה ירדה לעולם ואור חדש ומצוחצח נגה עליו. טהור העולם, טהור. הכל התחדש פנים – מתכלת הרקיע ועד ירק גנה ושדה. האלון החסון, רחב הצמרת וכבד העפאים, עומד על תלו באמצע הכפר, והוא רענן ונהדר משהיה. האדמה שתתה לרויה והותירה והיא מבשרת שפע ששונה לקרובים ולרחוקים בצהלת יבלי־מים שוקקים וברטט אגמים נוצצים. גגות ואילנות נוטפים זהב ופרחים חורזים פנינים ובוכים מאושר”¹⁰ ולפנות ערב: “השמש נטה לערוב מאחורי אחת הגבעות וכל המגרש על ציציו ופרחיו רוה כולו נוגה אדמדם, זהב השקיעה. העלים והדשאים – שקופים וסנוני־אור, והאוזים הלבנים, הרועים שם, העלו זיהוב קל – כסף מוזהב! צלעות האילנות הבודדים זבות דם וצלליהם משתרבבים ובאים, משתרבבים ובאים. דממה גדולה מסביב. אימה מתוקה ותוגת פלאים. הפרפרים רפו כנפיהם והם מרפרפים אט־אט על השיחים. נשמעת גריסת שינים של עגלים וסיחים, המפוזרים במגרש ומלחכים דומם, מתוך הרהורים…”¹¹.

ובלילה: “הגבעה בשפועה זרועה כולה אור כסף בהיר ורסיסי־טל. הבית היחידי בראשה, בית פיגלה, נראה עתה בלבנוניותו גם הוא כיצוק כסף. יתר בתי הכפר הוזים־חולמים למטה, איש במקומו, בצללי אילנות, מנצנצים לפעמים משם כנגד הירח בזגוגית אשנב או בלהב חרמש, תלוי מבחוץ על גבי כותל ועל גבי שוכה. בירכתי הכפר נצבת ומאפלת מלוא רחבה וקומתה החומה הגבוהה של צלע היער, השחור מבחוץ ומסורג כסף מבפנים”¹².

הבית הזה, בית “פיגלה”, שעמד בראש הגבעה, היה ביתו של יהודי, שגר בכפר בשכנות עם אביו של המשורר, זה בראש הגבעה וזה בתחתיתה¹³. הם היו היהודים היחידים בכפר, ובתיהם עמדו עמידה פרושה קצת משאר הבתים של הכפר, בקצהו, זה מול זה, והם היו “כשכונה קטנה בפני עצמה”¹⁴. “עד מהרה נדרסה בגבעה, מלמעלה למטה, רצועה דקה, שביל קטן, שנמתח בין הדשאים כפסקת הלובן בקדקוד שער, ושתי החצרות נקשרו על־ידו קשר של קיימא. מלמד אחד לילדי שני הבתים ומשפט אחד ליושביהם. כל אחת משתי בעלות־הבית יודעת מה בקדרת חברתה, שולחות הן זו לזו ממטעמי תבשיליהן וממאפה תנוריהן. משאלת שכנתה לחברתה קדרה, מרדה ונפה. נמנות ביחד על אגודת ירק, על קופה של ביצים, ועל זוג של תרנגולים. בלילי־החורף ובימי־הקיץ הארוכים באה אשה לבית חברתה או לסטיו שלה לשם שיחה בטלה, להתליע קטניות, לטגן מרקחת, או לשם מריטת נוצה וסריגת פוזמק בחבורה”¹⁵.

מלבד שני יהודים אלה, שגרו בכפר, נמצאו עוד יהודי אחד או שנים בסביבה הקרובה. לפרקים נזדמנו לכפר סוחרי־עצים יהודים, או פקידי־היער. וכשנזדמנו לשבת היתה זאת שמחה מיוחדת לשני היהודים שגרו בכפר, מרוחקים מיהודים¹⁶. ולשמחה גדולה מיוחדת נחשב ה“מנין” בשבת, אם נזדמנו לכפר יהודים מספר, לפעמים גם מן הרוכלים או בעלי־המלאכה המחזרים בכפרים, ונצטרפו אליהם היהודים המעטים שבסביבה והבנים שגדלו בשני הבתים¹⁷. אבל גם עם ה“גויים” שבכפר חיו שני היהודים בשלום ונזדמנו אף הם לבתי היהודים והיו מעורבים עמהם בשיחה, ולפעמים גם במנהגים, כנהוג ביהודים וגויים הדרים יחד בכפר¹⁸.

ד. ימי ילדותו בכפר

באותו כפר ווליני נולד ח. נ. ביאליק בשנת תרל"ג, בעשרה בטבת. כך מקובל למנות את הימים והשנים, אף כי יש ודאות גמורה רק לגבי יום־ההולדת¹⁹, אבל לא לגבי שנת־ההולדת, שהמשורר בשיחותיו, ופה ושם גם באגרותיו²⁰, היה רואה אותה מאוחרה יותר. בשעה שנולד כבר היו לאביו בן ובת מאשתו הראשונה ולאמו בת מבעלה הראשון ובת היתה לאביו ולאמו, שנולדה אף היא קודם שנולד הוא. עוד ילדים אחדים נולדו במשפחה קודם שנולד – ומתו בילדותם. את שם הנולד קראו חיים נחמן – על שם אביו זקנו מצד אמו, ששמו היה נחמן, ועל שם אחד הדודים מצד אביו.

על ימי ילדותו הראשונים, קודם שהכיר בעצמו ונגלה לעצמו, אין אנו יודעים מאומה. כנראה, שלא ספרו על זה בבית־הוריו, ועל־כן לא ספר על זה אף הוא, חוץ מדברים אחדים, שאנו מוצאים בספורו על עצמו ב“ספיח”, והם נראים לנו כדברים השייכים לעצם הספור, אבל לא לעצמו. על הרגע שנגלה לעצמו היה דרכו לספר – והוא ספר עליו גם ב“ספיח”²¹, – כי בלכתו בכפר, והוא עודנו כרוך אחר אומנתו הזקנה, ראה לפניו דשא “דשן ורענן. חי וחדש, העומד עד מתניו במים זכים, וכולו זרוע פרחים קטנים מתוקים לעינים, שמוציאים ראשיהם הצהובים והרטובים מבין החציר ומרגלית דמעה זכה רועדת בעין כל אחד מהם”. בספור שבעל־פה היה מאריך יותר בתיאור והיה מפרט אותו פרט אחר פרט. ודומה שזהו אותו תיאור שחזרנו ומצאנו אותו באחד הנוסחאות של האגרת האבטוביאוגרפית, שנתפרסם מתוך העזבון²²: “זכורני בין־ערבים אחד. ערבת־מישור רחבת־ידים פרושה עד אפסי ארץ. כולה עטורה דשאים דשנים ורעננים ורקומה כולה ציצי־בר מכל הגונים: לבנים, צהובים, כחולים ואדמדמים. הערבה וכל פאתי הרקיע וכל חלל העולם – כולם הם באותה שעה ים זוהר אחד, ים זוהר אדמדם נורא הוד היה לכל מלוא עיני, אָדמו השמים, אָדמה הערבה, אָדמו ציצי־הבר. ואני עם שתי ילדות קטנות לבושות לבנים עומדים בין הדשאים, קוטפים נצי ‘חלב צפרים’ ויז עסיסן הלבן מגבעוליהן על אצבעותינו”. ביאליק מתאר ב“ספיח” את עצמו ואת בית־אביו בכפר כשנים המחולקים ומפולגים. “מעולם לא היה שלום־אמת ביני ובין אבא” –כך מתחיל המשורר את ספורו ב“ספיח” עליו ועל אביו ובית־אביו²³. “דומה, שהיה מתקשה בי משעת לידתי, כזה שנפל לידו מקח רע ואינו יודע מה לעשות בו: לתשמיש – לא יצלח, ולמכירה – אין קונה. מזלי גרם, שאבוא לאבא ולאמא בהיסח הדעת, לאחר שכבר השיאו רוב בניהם ונתיאשו מולדות חדשים. אני שמיני לבטן הייתי ובן־זקונים; וכשברכה עלי המילדת את אבי ב’מזל טוב' ־ עקם הוא את חטמו קצת… כך סחה אמי לשכנותיה”. יש ראיה אף מן הדברים האלה עצמם, שביאליק כרך ביצירה זו בדמות אביו גם דמות אביו זקנו, שהוא נפל אחר־כך בחלקו, לעת־זקנה, לאחר שמת עליו אביו, ועל־ידי כך מתבאר הדבר, שבפרקים מספור שנתפרסמו אחרי מות המשורר²⁴ אנו מוצאים מחלוקת זו שבינו ובין אביו כשהגיע הגבור לגיל ההתבגרות והוא בן חמש־עשרה ובן שבע־עשרה – ואביו לא היה זה שנים רבות בחיים²⁵. ומלבד זה יש להבדיל ב“ספיח” בין הדברים השייכים לתוכן הספור על חייו של המשורר ובין הדברים השייכים לדרך הספור עליהם, אמצעים שבאו להבליט את הניגוד בינו, איש החלומות והדמיונות, ובין הסביבה המעשית־מסחרית, שהוא נמצא בתוכה. הוא ראה את עצמו כ“אחד מבני הספיחים בישראל” (“ספיח”, פרק א'), שכאילו עלו בקצה השדה הזה, וּודאי שהוסיף קוים טפוסיים, גם ל“ספיח”, חולם החלומות. וגם לצד השני, השקוע במ"ט שערי המעשיות.

באופן זה אין לתת ערך ביאוגרפי למה שספר עוד ה“ספיח” בשם אמו – ממה שסחה לשכנותיה, – ששלשים יום אחר לידתו נגזרה עליו גלות: הוא הוטל אל חיק מינקת נכריה בעיירה סמוכה, והיא היתה צמוקת דדים, וכשהיה צווח לחלב היתה נותנת אגודלו בפיו למציצה, וכשהובא משם היו רגליו עקומות, כרסו נפוחה, ועיניו בולטות כשני כדורי זכוכית… והיה נוהג לאכול סיד מטיח הכותל, לכסוס פחם ולמצוץ את האגודל… כל זה לא בא אלא לשם טפוסיות של איש־החלומות, שעוד מתחלת ברייתו הוא מופלג מן העולם, כוסס על־פי דרכו את אשר הוא מוצא לפניו, ואפילו סיד ואפילו פחם, שהוא הופכו ברוח דמיונו לדבר־מאכל, מוצץ כל ימיו מן האצבע.

אי־השלום שבין הילד ובין סביבתו, עד כמה שזה היה בבית ההורים, קודם שנתיתם הנער ובא לבית אביו זקנו, שייך, כנראה, לתקופה מאוחרת מזו, כשטבעו של הילד החולם התחיל להתבלט יותר ויותר וההורים דאגו לעתידו. ובשנות־הילדות הראשונות התבטא בודאי “אי־השלום” רק בזה. שההורים, שלבם היה נתון לפרנסה הדלה, עזבו את הילד לחלומותיו, ולא נתנו את לבם לעורר את רוחו. וכך מספר לנו המשורר כשלבו עוד הומה בקרבו: “רך וקטן ועזוב לנפשי הייתי; לא ידעתי לשאול עוד וקרוא דבר בשמו, ואיש אין על ידי לפתוח פי ולהעיר רוחי. אין מחזיק בימיני ואין פוקד פינתי. כאפרוח יתום תעיתי בדד מסביב לקני, אבי ואמי עזבוני ועין לא חסה עלי”. (ובדומה לזה הוא אומר בשירו “זוהר”: “בעצם ילדותי יחידי הוצגתי”). כאן לא ראה המשורר בדבר רק קללה; ואף ברכה ראה בו, כי בעזוב אותו אביו ואמו אסף אותו אלוהים “ברחמיו אל תחת סתר כנפיו”, ונתן אותו “לשבת דומם אצל הדום רגליו ולשחק בלאט בציציות כסותו ובשולי אדרתו”. “יומם צוה לי את מלאכיו הנעלמים לשעשעני בחלומות ולהעלות בת־צחוק על שפתי, ואיש לא ראה, ובלילה שלח אלי את גמדיו הקטנים, לזמר לפני לאור הירח ולהפיג את פחדי, ואיש לא שמע”²⁶.

על חלום הגמדים לאור הירח, שראה המשורר בתקופה זו בהקיץ, ספר כמה פעמים. באגרת האבטוביאוגרפית ספר על חלום זה בקצרה: “בתקופת ילדותי זו הייתי רואה לפרקים חזיונות בהקיץ. שירי ‘גמדי ליל’ ושירי הראשון שבקבוצת שירי ‘ביום סתיו’ נוסדו על חזיונות כאלו. הראשון – מימי אשרי בכפר, והשני – מימי יתמותי”²⁷. ובנוסח “חיצוני” של אותה אגרת ספר על אותו חלום ברחבה: “ועוד מראה אחת ממראות הקיץ שמורה בלבי מן העת ההיא. מבין אני, שאי־אפשר למראה כזו להיות במציאות, אבל אני ולבי יודעים שראיתיה ראיה ממש ולבי לא הטיל בה ספק מעולם. ליל לבנה. אני עומד לבדי אצל שער חצרנו מבחוץ. מימיני יער, משמאלי ערבה, על ראשי שמים, שמים, ולפני גבעה קטנה ומשופעת, מכוסה דשאים ירוקים וטלולים, נוצצת ברבבות טפותיה בזוהר ענוג וגנוז לאור הירח. והגבעה שופעת ועולָה עד שהיא כָלה אל בית לבן וקטן בראשה. הכל מנמנם ומתעלף וקופא תחת מסוה דק של אבקת אור חִוֵר וכחלחל. ופתאום והנה שתי שורות של גמדים־ילדים, זכי פנים ושחורי־בגדים, עוברים את הגבעה, הלוך לצד העיר, ומין שירה מתוקה, שלא ניתנה להאמר, שירה שתוקית ופנימית, נובעת בלי קול מתוך הלב, מגעת מהם ללבי. ללבי, כי לא שמעתי את שירתם, כי־אם בלבי. הם עברו לתומם ולא השגיחו בי, אבל אני הבטתי אחריהם עד עברם. זכורני, כי בהכנסי לביתי נסתלק ממני הדבור. תפסתי בכנף הסינר של אמי, וחפצתי לומר ‘אמי!’ ולא יכולתי. המלה ‘אמא’ נתקעה לי בגרוני, ועודנה שם עד היום”²⁸. ומקצר המשורר בו בענין באגרתו לרבניצקי, ששלחה אליו עם השיר “גמדי ליל”²⁹. הוא אומר שם: “השיר ‘גמדי ליל’, השלוח לך בזה – נושאו אגדה מתהלכת בין תינוקות של בית רבן ובין מוזרות בלבנה. המחזה המתואר בו ראיתי בעיני בילדותי, בהיותי כבן ד' שנים. אנחנו דרנו אז בכפר יפה ושאנן לרגלי גבעה קטנה קרוב אל חורש מצל ובמקרה יצאתי יחידי בליל לבנה החוצה ואראה את המראה הזה, אשר הדביק לשוני לחכי כיום תמים ונאלמתי”. וחוזר הוא ומספר על זה בהרחבה כשהוא בלתי־נראה – ב“ספיח”³⁰: “…ליל קיץ מלא ירח וכליל תכלת וכוכבים – – העולם מחריש וחולם ואנו בתוכו כחלום בתוך חלום. פתאום רואה אני – לא אדע אם בעיני בשר או בעיני רוח – והנה שתי שורות קצרות, כשתי מחרזות שחורות, של גמדים קטני־קטנים, זרת קומתם, עוברים לפני אחוזי־ידים בשפוע הגבעה. כולם לבושים שחורים וצנופים שחורים, וכולם צועדים בנחת ובהדר, כהולכי חג, מנערים דרך הלוכם רסיסי טל נוצצים מעל הדשא ומרננים חרש חרש. לא בפיהם רננו, כי־אם מתוכם, בקרבם ובנפשם, ובלי קול, כרון הכוכבים. וגם אני לא במו אזני שמעתי רננתם, כי־אם בלבי ובשרי ובכל עצמותי. ובכל־זאת בוא באה אלי הרנה בעצם תומה, ברורה ומפורשת, לא נפל ממנה חצי־הברה ארצה, לבי גוע ממתיקות ורוחי נפעמה מפחד סתרים. ‘אמי’! חפצתי לקרוא בקול, ואולם גרוני נסתם והקול נחנק. את אחרית החזון לא אזכור. ואולם ימים רבים אחרי־כן נאלמתי דומיה ואלך משמים בתמהון רוחי. נגינת פלאים, רקומת אור סהר ומתוקה עד לכלות נפש, צללה במעמקי פנימה ואיש לא ידע…”

החויה היתה עמוקה, ולא זה בלבד, שיצר אותה יצירה שירית ב“גמדי ליל”, אלא שאנו מוצאים אותה גם מעין יסוד ראשון באחת התמונות הגדולות של שירתו, שיצרה אחר־כך, בתקופת ההתבגרות הגדולה, הלא היא התמונה של ה“עלמות הרכות, צחות הגויה” – ב“מגלת האש”, – היורדות גם הן מראשי ההרים וההולכות “הלוך וטפוף, הלוך ורחף כעדת מלאכים קלים”, כשרגליהן רגל ישרה וידיהן פרושות שמימה ואחוזות בקרני הסהר…

הילד היה שקוע בתקופה זו בחלומותיו וחזיונותיו, ונפשו היתה נתונה כולה לעולם־יה, והאדם וחידותיו כמעט שלא נגעו בה. כל מה שמספר המשורר על האדם בן־סביבתו, הוא מספר על תקופה מאוחרת מזו. בתקופה ראשונה של זכרונותיו עומדים זה מול זה: הוא והעולם המתגלה לפניו. בו, בעולם זה הנשקף אליו במראותיו הרבים, הרעננים והחדשים, בו ובחידותיו, הוא נתון כולו.

חזיונות־העולם היו בתקופה זו לפני ולפנים מן הכל. ולפיהם ראה את חזיונות הסביבה – עד כמה שראה אותם בתקופה זו. שבת וחול בבית יהודי הם בתיאור ימי הילדות שלו מעין קיץ וחורף³¹; הם נותנים ידם זה לזה, מתחברים לשלימות טבעית אחת, שיש בה מזיוה של הרמונית העולם.

בכל התיאורים שב“ספיח” מהחיים בתקופת ילדותו הראשונה, בכפר מולדתו, אנו מוצאים רק תיאור אחד מהחיים המיוחדים בבית יהודי, ואף הוא עיקרו בחיי שדה ויער. הנה “מנין של יום טוב בבית אבא, ועדת תינוקות מפוחדים מתפרצים הביתה בצוחה: זאבים ביער! וסמוך לזה – יהודים עטופי טליתות עומדים במרומי הגג, פניהם ליער, כלפי הזאבים, פורשים כפים באויר העולם ומאיימים בנהמת דובים: אהו–ו! אהו–ו!”³² תיאור זה נשנה גם ב“קטעי הזכרונות” (“בוקר חיי”) של המשורר – בשינוי קל של נוסח: “פעם אחת בשבת בבוקר ביום קיץ, כשנאסף ‘המנין’ הכפרי לתפלה – נפלה צוחה: זאבים, זאבים! מיד יצאו כל היהודים בטליתותיהם, עלו על הגג ועל הגדרות והתחילו צועקים: ה–או! ה–או! עד שהבריחום”. וכיון ששׁנוי ונשנה זה ולא מעשים אחרים מחיי יהודים בכפר, סימן הוא, שהם לא נקלטו בלב הילד החולם בתקופה ראשונה זו³³. היו, כאמור, בין יושבי הכפר רק שני יהודים, ואביו, שמשלח־ידו בזמן ההוא היה פיקוח על עבודת־יער שבסביבה³⁴, ישב אף הוא כל השבוע מחוץ לביתו ושב אליו רק ביום ששי – לשבת.

זה היה מאורע, שעשה רושם מיוחד בלב הילדים: “הילדים היו שומרים את בואו על־יד דרך היער בקוצר־רוח ובלבבות חרדים מגיל. אך נשמע מרחוק, מקצה היער, הכָלֶה סמוך לכפר, קול מצלות צמד סוסים – מיד התנערו כצפרים ורצו לקראת העגלה בתרועה ובצהלה: ‘אבא, אבא!’ וכרגע והנה כולם מטפסים ונופלים בחיק העגלה ומתרפקים על אבא. זה יושב על ברכיו, זה נתלה בצוארו, זה ממשמש בכיסיו, מה מתנה מוליך אבא שם”. והעגלון, שומר־היער, אף הוא משתתף בשמחה ו“כדי להנות את הילדים יעורר את שוטו בכל כח והסוסים ישאו את העגלה אל הבית בסערה”³⁵.

ה. בפרבר הזפתים

בשנה החמישית או הששית לחיי הילד – פעם אומר ביאליק: “גדלתי עד שנת החמש, כמדומה, בכפר ראדי”³⁶, ופעם הוא אומר: “עד השנה הששית לימי חיי גדלתי בכפר ראדי”³⁷, ושוב “במלאת לי חמש או שש שנים עקר אבי דירתו מן הכפר לז’יטומיר”³⁸, – עקרו הוריו את דירתם מהכפר ועברו לז’יטומיר; אבל לא לעיר עצמה, אלא לפרבר, קודם לפרבר העצים, ששם פתח אביו חנות קטנה, וכשלא הצליח בממכר סחורתו, עבר לפרבר־הזפתים, שבו בנה בית קטן, שעמד מרוחק במקצת מן הפרבר, לצלע יער, על־יד דרך־חול, שאכרים עוברים בו ושבים בקרונותיהם, ובית זה היה להם בית־מרזח, ו“היו עומדים שם ‘להשיב את נפשם’ או נפש בהמתם בכניסתם וביציאתם מן העיר ביום השוק”³⁹, והיה הבית גם “קצת מרזח לפועלי הבורסקי שבשכונה זו”⁴⁰. ואביו ישב בו “מאחורי חביות מזג על גבי ספר צהוב גוילים”⁴¹, והיה “הוגה במשנה ומוזג דרך אגב כוס לאכר”⁴².

רשמו של מעבר זה בלב הילד שונה הוא בתיאורים שונים, ואף מתנגדים, של המשורר. בפרק הראשון של “ספיח” הוא אומר: “אחרי צאתנו מן הכפר אל אשר יצאנו כהתה עלי מעט עין העולם וזהרו הועם. במקום מגורינו החדש, בפרבר העיר, קדמוני ימי חול ומהומה רבה, ימי עיירה ישראלית בטרחם ובזעפם וברוע ענינם, וככל אשר רבתה עלי המולת אדם מסביב, כן נחבאתי אל נפשי וכן מעטו חגי לבי ותרועותיו”. גם בפרק שנתיחד לתיאור פרבר הזפתים וסביבותיו שב“ספיח”⁴³ אין התיאורים מחיי הפרבר על־פי הרוב אלא שליליים: “פרבר הזפתים אינו אלא מקום ישוב קטן, ישוב דל ושקט מאד. אדם מתעטש בו בקצהו מזה – חברו משיב כנגדו ‘אסותא’ בקצה השני. תרנגול קורא בצהרים מאחת החצרות שבטבורו – קולו מפוצץ ויוצא עד מעבר לנהר… די לי לעלות ולעמוד על גבי הסכך של סוכתנו או בראש האוג הנבוב שלפני פתח בית אבא – והפרבר וכל סביבותיו פרושים לפני כשמלה. רואה אני לפני כשלשים בתי־חומר וצריפי־עץ נמוכים. רובם ככולם עקומי־כתלים, קטני־חלונות ובלויי־גגות. תחתונים מכונסים למטה, בתוך הבקעה, מבצבצים שם בענוה מן הארץ ביחד עם הדשאים וחוסים בצלם של אילנות בודדים, ערמונים ולוזים, הנטועים בצדם; ועליונים עומדים רוחים משני צדי הדרך ונראים כמי שנמלטו ועלו לשם מתוך הבקעה בכונה, כדי לפשט קצת את עקמומיותיה ולהחליץ את עצמותיהם המפורקות. שנים־שלשה בתים מן הנחשלים, ובית רבי בתוכם, פגרו לעלות ונשארו מוטים ועומדים כנבוכים באמצע השפוע: לרדת אינם רוצים ולעלות אינם מעיזים. בימות החמה הבקעה מתמלאת גידולי־בר גבוהים: נעצוצים ונהלולים, ובימות החורף – שכבת שלגים עמוקים, ומקומות הבתים נגרעים על־ידי כך עד מחצה, ויש שאין העין רואה אלא ארובות העשן…”. בדומה לזה ראה שם את אנשי הפרבר, על משאם ומתנם, וסחורתם – אותה הסחורה של זפת ועטרן. ואפילו את הנהר הסובב את פרבר הזפתים ראה בדמות מעין זו, שחציה שלילה וקריקטורה. ולא כך ראה והראה את הדברים ב“בוקר חיי”: “אנו דרים לא בתוך העיר, אלא בעבורה של עיר. ביתנו החדש לא עמד בתוך הפרבר ממש, אלא מרוחק מן הישוב, סמוך אל היער ממש. ועוד הפעם שדות־בר, עצים עבותים, צפרים וקנים. אוג זקן ונבוב שכוורת דבורים בתוכו… בית השכן, שהרבה חביות של זפת מוטלות שם בחוץ, שנים־שלושה חברים…” ובדומה לזה הוא אומר באגרת האבטוביאוגרפית: “בשנה הששית עקרנו דירתנו לעיר ז’יטומיר ונגר שם בביתנו החדש באחד הפרברים, כעין כפר, גם כן סמוכים אל הטבע”⁴⁴.

בתיאורים מן הפרבר שב“ספיח” יש לראות מן הסימנים של העמקת הניגוד בין חיי הילד הפנימיים – הילד ה“ספיח” – ובין סביבתו. הסימנים והסממנים הללו הם אמנותיים וספרותיים, ואין לראות אותם כביאוגרפיים בכל. אבל בחלקם הם ביאוגרפיים ומוסרים לנו את הרשמים של המשורר מן הפרבר בילדותו – אלא שבית אביו עמד מרוחק מן הפרבר, ושם היה סמוך לטבע, אל היער. והוא אומר גם ב“ספיח”⁴⁵: “בית אבא עומד מחוץ למחנה, מרוחק מן הפרבר, קרוב לחורשה”. ושם ראה חיים הקרובים לחיי־כפר.

ו. ב“חדר” הראשון וב“חדר הערבוביה”

עם המעבר אל הפרבר בא המעבר – אל ה“חדר”. בכפר היה רק נסיון לכך, שלא הצליח. הילד נמסר ל“עוזר” של מלמד, שהיה כמלמד בכפר, והלז למד כדרך העוזרים בכפרים. דרך זו היתה נסיון של שמיטת גרגרת ואִיום במיתת חנק⁴⁶. ואף דרכי המלמד הראשון שבעיר – בפרבר, – של“חדרו” נמסר הילד, לא היו טובים הרבה מאלה. ב“בוקר חיי” אומר המשורר על ה“חדר” הראשון הזה ומלמדו: “הנה החדר, מלמד דרדקי בור ומזוהם, בעל עינים שחורות ובוערות, רבנית תגרנית, המחזרת בסלי ביצים ותרנגולים ביום ומורטת נוצות וטווה פשתים בתוך ביתה בלילה… קללות, מכות, כעור, סחי ומאוס”. וכן הוא אומר באגרת האבטוביוגרפית החיצונית, נוסח ב'⁴⁷: “מלמדי הדרדקי היה בור וגס. חרפות, קללות, מהלומות ומלקות – זאת התורה אשר שם לפני תלמידיו”. גס בשירו “פרידה” אומר המשורר על מלמדו זה, שאל אהלו הובא עודנו “עול קטן ימים”, כשהוא נשוא “במעטה טלית על כפי אבי” – מנהג שהיה נהוג רק עם כניסה ל“חדר” הראשון:

אָכֵן מַר וְנִמְהָר הָיָה רַבִּי וַיַּרְאֵנִי קָשָׁה,

אַף יֵשׁ אֲשֶׁר הִפְלִיא מַכּוֹתַי הַפְלֵא וָפֶלֶא.

הפרץ העיקרי חואשון בחומת האחדות – אחדות העולם והחיים – שבלב המשורר היה, כנראה, כאן, ב“חדר” של ה“מלמד” הראשון. המלמד בשלו, בדרך ההלעטה שלו ושל דור אחר דור, והתלמיד־המשורר בשלו. הלז “ממית” את הדברים וזה מחיה את העצמים. ההוא נותן שמות לדברים וזה רואה בהם צורות מצורות שונות. הרב נותן באותיות סימנים והתלמיד מוצא בהן רמזים וסודות⁴⁸. הלז מצרף את האותיות בסדר אחד, סדר הדורות, שנראה לו כדבר שאין להרהר אחריו, וזה מצרף אותן בסדר אחר, שנראה לו יפה יותר, ואף סדר זה אינו קבוע אצלו ואינו אחד ואין שני לו, אלא הדברים פושטים צורה ולובשים צורה. וכך בודאי יפה להם, לדברים.

המשורר קרא עוד בשנת החמשים לחייו את המלמדים הראשונים, שנפל לידם, בשם “מלמדים הדיוטים”, ודבּר בזעף על זעף פניהם ורצועתם, שהבריחו ממנו את חזיונות ילדותו⁴⁹. “אבל הרבה ‘יקר’ יצא לו – לפי דבריו⁵⁰ – גם מן ‘הזולל’ הזה”. “זוכר אני רגעים קדושים־איומים, וקדושים־מתוקים. היום חשך פתאום בצהרים ועלטה היתה. קדרות גדולה בחוץ ומשנה קדרות ב’חדר‘. סער ממשמש ובא. חתּת אלהים נופלת על הרבי ועלינו, תלמידיו הקטנים. הכל מניחים את ה’חומשים’ וקמים בחרדה מספסליהם. הרבי עומד אף הוא ומצַוה בעינים… אנו עומדים הכן… בָּרָק. וארבעים פיות כאחד קוראים פתאום בקול רם את הברכה. השמים מתרעמים ורוגנים מתוך בטנם – ופתאום – טרח! טררח! פוץ התפוצצו השמים ותבקע הארץ – צעקו ילדים: ברוך אתה ה'… שכחו וגבורתו מלא עולם. והרעם מתגבר, מתפורר, מתגלגל, והילדים נעשים שותפים לו ולמעשי בראשית כולם, בקולם, בלבם ובחרדתם… הרבי – חייך שנאה הוא באותה שעה – מגננו הוא..”

הרבה ספּר ביאליק בצורת נסתר על ה“חדר” הזה ומלמדו ב“ספיח”. המלמד הזה הוא ה“רבי” של המסורת בצורתה הקפואה, הנמסרת מדור לדור כאמירה, כ“הלכה ומורין כן”, ואינה נזרעת על תלמי הלבבות הצעירים, ואינה מצמיחה. והילד־המשורר, שמעינות של חיים היו שוקקים בלבו, היה מתקשה ביותר בתפיסתם של דברים נוקשים. ואם כי יש בודאי משום גוזמה במסופר על ה“ספיח”, “שעברו עליו שתי שנים בחדר וברכה מרובה ב’עברי' לא ראה”⁵¹ – וזה שייך בעיקר לתולדותיו של ה“ספיח”, ולא לתולדות ביאליק, – אבל גרעין של אמת תולדותית בודאי יש בזה, והמשורר לא מצא ולא ראה ברכה בלימוד זה של קריאת שמות האותיות, הנקודות, הוראותיהן וצירופיהן. יותר ענין מצא ב“חומש”, כשפתח עמו רבו בפרשת קרבנות שב“ויקרא”. שור, כשב, עז, תור ויונה ידועים יפה לילד הכפרי ולבו גס בהם. אבל החוקים והדינים רחוקים מלבו, והוא מפליג מהם לצד אחר – דמיוני. והוא שוקע בדמיונות ומחשבות “ושוכח היכן הוא עומד”… ומוחו אינו תופס הרבה את ה“דבורים” (ה“אוֹיסרידיכץ”), שיש להוסיף בסופם של כמה וכמה מן הפסוקים על הנאמר בהם ב“חומש”, ואינו מוצא את הטעם בהם, וזר לרוחו אותו הצפצוף בחבורה, ובקול רם.

נחשל היה, כנראה, המשורר ב“חדר” הראשון. ולא כן ב“חדר” השני – הוא חדר ה“ערבוביה”, שנלמדים בו לימודים שונים וילדים בני גילים שונים מצויים בו. על מקום ה“חדר” הזה מספר המשורר באותה נוסח חיצוני של האגרת האבטוביאוגרפית⁵²: “המקום מקום הרים ועמקים, ומעינות בוקעים מן ההרים, מבעבעים ואומרים שירה ורצים ונופלים לתּוך הנהר טיטירוב. – – – ההרים שובבוני והעמקים החביאוני בצלם. מעבר הנהר מזה הרי חול וחמר, תלולים וזקופים, משתטחים להם חשופי צלעות כבריות ענקיות שהפשיטו עורן מעל עצמותיהן וגל בשר החי שבצלעותיהן מבהיק באדמומיתו. מעבר לנהר טיטירוב הביטה עלי חורשת אגוזים ותמשכני אליה. אילן אחד גבוה מחברו ונוף לו כדמות ראש וכתפים הציץ עלי בין הערבים כלסטים מזוין ויטע אימה מתוקה בלבבי. ידעתי, כי אילן הוא ולא לסטים, ואף־על־פי־כן נעמה לי יראתו”. ועל הרבי וביתו: "ורבי ה’ערבובי' – אדם נאה ואציל־רוח, טהר־עינים ופואיט מטבעו. הוא ובנו היו ברוכי־יה וידעו לצייר ציורים יפים, אשר לא ראיתי כמוהם עד העת ההיא. מזרחאות, תבנית המשכן וכליו, המנורה, חיות ובריות משונות. חותך היה בן הרבי במספרים את הציורים מתוך הנייר ומדביקם על גבי זכוכית החלון להנות בהם בני אדם שמבחוץ. ביתו הזערורי עם הסוכה הקטנה שבצדה היה עומד בשפוע ההר ונוטה לנפול כל רגע לתוך התהום הפתוחה תחתיו… ושם, על קרקע העמק, מעין אחד שוטף ומפזז ומפטפט ומסייע עמנו לחזור בנעימה על פרקי התהלים שלמד עמנו הרבי בקיץ תחת כפת הרקיע או תחת סכך הסוכה⁵³.

ובאגרת האבטוביאוגרפית עצמה⁵⁴: “בית רבי הקטן היה עומד בין הרי חול, בשפוצ ההר, נוטה לנפול כל רגע אל התהום הפתוחה תחתיו. ושם, על קרקע התהום, מבטן הרים מעינים יזנקו, והם הומים, מבעבעים ומפזזים ומסייעים לחזור בנעימה על פרקי התהלים, שהיינו לומדים בקיץ תחת כפת הרקיע בצל אילן, או תחת סכך הסוכה. ממולנו התעקל הנהר ונסתכל בנו היער”.

והרבה המשורר לספר, עוד יותר מאשר על ה“חדר” הראשון ועל מלמדו הראשון, על מלמדו זה ועל “חדרו” זה ב“ספיח”, ויש בספור ובתיאור שבו מן האמת – ומן החזון השירי. “מחוץ לפרבר, תיכף לירידה בתוך מדרון הבקעה. סמוך לשפתה, עומדת, מוטה על צדה קצת, דירתו הקטנה והבודדה של ר' מאיר. בכתפה סוכה, בצדה אילן ולפניה גנת ירק. גוף הדירה חבוי בעמק תחת כפת האילן, אבל ראש גגה וארובת עשנה, שנוצצת בלבנוניתה מתוך ירקרק האילן, מודיעים עליה לעוברי דרך שלמעלה. – – – הדירה עצמה מבחוץ מאירה ושמחה: כולה לבנה כשלג, ולמטה מן האשנבים תחגרנה מסביב מסגרת של ציורי ציצים ופרחים כחולים, מעין סנוניות פורחות… התיתורא שלמטה, ביסוד הבית, ירוקה כולה ונראית כולה כחדשה. בכתף הבית מימין נשען סולם, שעולים בו לעליַת־גג דרך חור שחור ומטיל אימה קצת. ולמעלה מן החור, בראש הגג ממש, חוזר על צירו בלי הפסק גלגל קטן, דוגמת ‘ריחים של רוח’, חוזר ומזמזם ומפכח קצת את אימת החור… את הגלגל עשה ותקן ר' מאיר בידי עצמו. אמן גדול הוא ואת הכל הוא עושה בידי עצמו. בזיכין קטנים של עצם, מנקיות לאזנים, מחצצות לשנים, וכיוצא באלו כלים זערורים לנוי ולתשמיש. יש לו שתי שפופרות לטאבקה, אחת של קליפת־אילן לחול ואחת של קרן־איל לשבת – ושתיהן מעשה אצבעותיו. ה”מזרח" ותמונת מרדכי והמן שבתוך ביתו על הקיר – אף הם מלאכת ידו הם. כשהוא מגיע למלאכת המשכן הוא מראה לתלמידו ‘בעין’, בתבנית קטנה, את המשכן ואת כליו, את בגדי־הכהונה, את המנורה והשלחן ואת המנקיות והקשוות ושאר המכשירין. ר' מאיר טרח בהם וחתך באיזמל כמה ‘זמנים’ והם שמורים משנה לשנה בשדה המשולשת הקבועה בקרן זוית. – – – הסוכה של ר' מאיר, זו שבכתף הבית, טובה ויפה מכל הסוכות שבעולם. עומדת היא בהויתה משנה לשנה ור' מאיר מספק ממנה כמה ספוקים, משמשת היא אצלו בסירוגין, כל תשמיש בעונתו, לדברים הרבה – – – ובימות החמה אף ‘חדר’ לתלמידים. צנה קלה ואפלולית דקה שרויות שם תמיד והאור מטפטף על גבי החומשים דרך הסכך טפין טפין של זהב. כשלבו של ר' מאיר טוב עליו, והוא רוצה לעשות לנו קורת־רוח, הוא מוציא עם נטות היום את השלחן ואת הכסא ואת שני הספסלים הארוכים חוץ לסוכה ואנו קובעים ישיבה ועוסקים בתורה תחת כפת האילן, בין הבית ולגנה. וחייכם, שאין לי שעה יפה מזו. מלמעלה מסך עלינו האילן בחופתו הירוקה, המלאה צפצוף צפרים ופרפור כנפים נעלמות. מימין משתפעת ויורדת הבקעה, היא וים הצמחים. בקרקעיתה למטה משתלשלת ומזהרת רצועת הכסף של אמת־המים. הומה היא ומבעבעת, ורצה רצה, עד שמתעלמת תחת מכסה עשבים. מנגד הר גבוה וצהוב של חול וחורשה ירוקה בראשו. ‘סנה בוער באש’ – מנצנץ במוחי. ציצין די נור ושרביטין של זהב נמתחים משם, מבין רשתות עפאים, מדליקים את האש בעינינו ומקרינים את מצחו החור ואת זקנו השחור של ר' מאיר. כל שערה ושערה נוצצת לעצמה. הרי הוא עתה בעיני כאחד מן התנאים הקדמונים, ר' שמעון בן יוחאי, למשל, שיושב בראש תלמידיו באחד מן המדבריות תחת החרוב, ופרושים מכל העולם הם עוסקים ב’סתרי תורה‘. השעה שעת רצון וְכלות הנפש ושפע קודש. החמה קרובה לשקיעה. האויר מתבשם. ואנו קוראים ומנעימים לפני רבי מזמורי תהלים: ‘אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים.. כי אם בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים…’ או: ‘ה’ רועי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני, נפשי ישובב. גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע…' תרגום המלים נעשה כמיותר, כמעט שהוא פוגם. שוטפים ושוטפים הדברים מן הלב ופירושם כרוך בתוכם. שער הבינה נפתח מאליו: ‘כעץ שתול’ – פשוטו כמשמעו: זה האילן שבצלו אנו יושבים. ‘על פלגי מים’ – דברים ככתבם: זו אמת־המים שבבקעה. ‘גיא צלמות’ – זו החורבה, שהמזיקין מצויים שם ורבי אוסר עלינו דריסת־הרגל בתוכה. ‘תערוך לפני שלחן’ – הא אינו אלא השלחן שאנו יושבים עתה אצלו ועוסקים עליו ב’תורת ה' ' ". – – –ופעמים שעומדת לפוש על גבי הבקעה מלמעלה עדת עבים קלים, מלאכים צחורים. האורחה שוהה קצת – ופתאום צפה והולכת לה כשבאה. רק אחד מהם, הצח והיפה שבכולם, יש שהוא נקשר בראש ההר שכנגד ושוהה שם יחידי. צופה הוא ממרומיו עלינו, על החבריה הקטנה, שיושבת כאן בבקעה ועוסקת בתורה. ‘מי יעלה בהר ה’ ומי יקום במקום קדשו…' – – – "⁵⁵.

לכח הדמיון של המשורר נפתח פתח רחב – כפתחו הרחב של אולם. כחצי מפרקי החזיון והדמיון היפה והעשיר של ה“ספיח” מוקדשים לתיאורים ולספורים הקשורים ב“חדר” הזה ולימודיו. המשורר כאילו צופה ומביט מבעד ה“חדר” הקטן והנמוך הזה, המשוקע בבקעה ועומד במדרון, אל רחבי העולם, ומשוטט רוחו וצופה מעבר לאלפי שנים במרחק של אלפי פרסה. “מתוך האותיות המטושטשות של הספרים הבלים – חומש, רש”י, ‘פסוק’ – אלו שאני הוגה בהם למקוטעים, בסירוגים ובדילוגים רבים ושלא כסדרם, מבצבצים ועולים לפני בערבוביה ובצורה מסורסת דורת ויובלות, עמים וארצות, מעשים ועלילות, שכבר נמחו מספר־החיים וזכר בעולם אין להם"⁵⁶.

באר־הדורות עולה לקראתו מתוך הספר והיא גם מפכה כנגדו מלבו. “בא אני עם כל הקדמונים בדברים ושותף אני לחייהם ולמעשיהם, ואיני זקוק בזה גם לפרשיות שלמות. בונה אני לעצמי את עולמם החרב אפילו מתוך שברי פסוקים ורמזי דברים מקוטעים: שם משונה, מלה שלא כדרכה, כ”ף קטנה, עי“ן תלויה, נו”ן הפוכה, טעמי קרני פרה ושלשלת, תגים וזיונים – אף הם חומר נאה לבנין. בשעת הדחק בא רש“י ומוסיף נופך – והדברים מאירים ושמחים. כפתור ופרח. לומד אני סתום מן המפורש, ויותר ממה שכתוב משלים כח הדמיון”⁵⁷.

ח. נ. ביאליק לא נלאה מִסַפֵּר, חציו מתוך הומור רענן וחציו מתוך ליריות טהורה, על התודעותו זו אל עולמם של בני־קדם, שהוא, הילד־המשורר, היה מקרב אותו לעולם זה שהוא נמצא בתוכו, והיה רואה בו מעין המשך אחד… מיד וראה את עצמו בדמותו של היהודי הנצחי, ובלכתו אל בית־אבא מבית־רבו, בדרך החול, על פני כברת־ארץ שוממה, בא אל לבו הרעיון, כי נודד עולם הוא. “לא לביתי אני הולך, אלא עובר אורח אני, איש הלך, העובר במקלו ותרמילו ימים וארצות. זה לי ימים אין מספר – שכחתי מתי, – שיצאתי לשוט בארץ ולהתהלך בה. ועד עתה, אוי ואבוי לי, לא באתי אל המנוחה. הרים עליתי, בקעות ירדתי, נדדתי מעיר לעיר ומכפר לכפר, ואיש לא ידע מי אני, מאין באתי ולאן אני הולך”⁵⁸. את הפרבר ראה אז כ“מקום סגולה”, מועט הוא המחזיק את המרובה. הכל מקופל בו “ואין לך דבר בתורה שאין כנגדו בפרבר דוגמה מפורשת או רמז גדול”. “מי לקח ממי? תיקו. אפשר שנסתכל הקדוש ברוך הוא בחומש ורש”י וברא על פיהם את הפרבר ואפשר גם להיפך: נסתכל בפרבר וסביבותיו וכתב על פיהם את החומש והרש“י. ואולי כך הם מעורים זה בזה מימות עולם ואין אחד מהם קודם לחברו”⁵⁹.

בחדרו של ה“רבי” הזה, שנשמת אמן שכנה בו, כאילו נעשה השלום בין העולמות השנים, עולם ה' ועולם הספר, שהיו נתונים בתחלה זה כנגד זה בלבו של הילד־המשורר, ושניהם כאילו נעשו מאז מעורים זה בזה, ולא בא זה אלא לגלות את זה: כל אחד מרחיב את גבוליו של השני ושניהם אינם אלא “עולם תאומים”, שהוא צופה בו, אף כי עוד ישב ותהה לא אחת על חידה זו, חידת שני עולמות.

ז. מחלת האב ומותו. יתמות

הילד־המשורר, שנפשו שטה בעולמות גדולים ורחבים, לא מהר, כנראה, לנטות שכם לסבל שבבית־אביו, שנעשה קשה יותר ויותר מזמן התישבותם של ההורים בפרבר הזפתים. ב“ספיח” אנו מוצאים פה ושם רשמים של הסבל הזה – ולא יותר. ואף רשמים אלה אינם באים אלינו ישר מן החיים, אלא אנו מוצאים אותם מצד אחד בפני אבא, המלא רוגז ואינו סובל את משחקיו של הילד ואת שעשועי־הדמיון שלו, ומצד אחר אנו מוצאים אותם בפני הילד, הרוצה לסייע לאבא בשעת דחקו. באופן אחר אין ביאליק מספר בספר זה על רשמי ילדות אלה. גם בשירו “אבי” אין אנו מוצאים אלא אותם הרשמים של הסבל שבפני האב ובפני הבן. ויותר שהוא מספר שם על הסבל הגשמי שבבית הוא מספר על הסבל הרוחני, אותו הסבל של האב, שנטל עליו “לשבת יום תמים אל עקרבים בתוך מרזח סרוחים, גמוע הבל פיהם והתגאל ברוח שפתיהם”. אבל ב“שירתי” נתן ביאליק הבעה גם לסבל הגשמי, ואף בדרך הפלגה, כמו שהיה רגיל בעצמו לאמור. ונראה, שאותה “עקת הדחקות”, או “דמי דלות מנוּולת”, היתה בעיקר, בשעת מחלתו של האב.

בשיר שהקדיש לאביו (“אבי”) אומר המשורר עליו, כי

בְּהָעֵק הַמַּשָּׂא מְאֹד – לֹא עָמַד לִבּוֹ, כִּי נִשְׁבַּר,

וַיִּפֹּל תַּחְתָּיו פִּתְאֹם וַיָּמָת בַּחֲצִי יָמָיו.

פתאומיות זו דומה שהיא נמשכת כאן בעיקר אל הנפילה בחצי־הימים (“כתוא מכמר, על אם הדרך, כרע נפל אבי, נפל ולא הוסיף קום”, אומר המשורר בהמשך הדברים), בלי חבלי זקנה שקדמו לה. כי ב“בוקר חיי” מספר ביאליק: “אבי, שהיה בריא וחסון כאלון מטבעו, חלה מחלה ממושכת”, והוא מוסיף שם, כי “העוני התגבר, ופעם אחת הקיצותי בלילה לקול צעקותיה של אמי – והנה מת אבי”. ובנוסח חיצוני של האגרת האבטוביאוגרפית אומר המשורר: “לא עברו עלי שתי שנים בפרבר הנחמד ההוא – פרפר הזפתים – וימת עלי אבי מעוני ומדחקות, אחרי מחלה ממושכה, אשר אכלה את כל ביתנו כעש”⁶⁰.

תקופת החלי והמות של האב היא תקופת הסבל הגדולה של הבן־הילד – ויותר מזה תקופת היְתוֹם (כשנתיתם ביאליק היה בן שבע ומספר חדשים: “בן שבע ועוד” הוא אומר במכתב האבטוביאוגרפי). המשורר מעלה בשיריו כמה פעמים את זֵכר האלמנות, אבל תמיד בקשר עם אמו האלמנה⁶¹, או בקשר עם הבית וחפציו, שנתאלמנו אחרי מות אביו⁶²; ולעומת זאת צף ועולה בשיריו זכר היתום אף בלי קשר עם היתמות שלו⁶³. ויתום זה כמעט תמיד עינין דולפות מתוגה⁶⁴.

קול הבכי עלה אחר־כך מרבים משיריו של ביאליק. ויש שהוא עולה ובא מתוך קשר מיוחד שבין “זכרונות מדאיבים” ובין “דמעות עינים”⁶⁵. הדמעות הן דמעותיו, שכאילו עולות יחד עם דמעות האם, שעליהן שר בתקופת הנעורים של שירתו את שירו “דמעות אם”⁶⁶, ואחר־כך – ב“שירתי” – ראה בהן את מקור אנחתו.

דינה פריבה ביאליק, אמו של המשורר

סבלו של ביאליק בתקופת היתמות שלו היה כפול: סבלו הוא וסבל האם, שלבו, לב ילד חוזה ומשורר, ידעו ידיעה עמוקה. ולהרגשה העמוקה בסבל האם נלותה עוד הרגשה אחת, עמוקה אף היא, זו של חרפת האם, וזו גברה על הראשונה, והביאה, כנראה, לידי כך, שבדבריו בפרוזה על חייו כמעט שהוא מדלג על תקופת־חיים זו בבית אמו, אחרי מות אביו, וכמעט שאינו מספר עליה כלל. באגרת האבטוביאוגרפית הוא מדלג עליה לגמרי, וב“בוקר חיי” הוא מקטע מאד בהגיעו לתקופה זו ואומר בקצרה: “אלמנות, יתמות, עניות. עוד אמי מתחזקת לפרנס שלשה יתומיה מעמלה – אבל כחה כשל”.

הרבה יותר מזה הוא מספר עליה באותו נוסח חיצוני של האגרת האבטוביאוגרפית. ואף בה הוא רואה אותה ראִיה חזיונית בעיקר.

הנה הוא מספר שם⁶⁷:,אמי נשארה אלמנה ושוממה ושלשה ילדים קטנים עליה. ימי חושך ולחץ קודר באונו. העת ההיא נתגשמה בדמיוני בדמות חזיון אחד, אשר כחזיון הגמדים שלמעלה ראיתיו ראיה ממש, עין בעין. ולעולם לא ימוש מנגד עיני. חורף בין השמשות. בחוץ קדרות ועלטה וסופת שלג זועפת. ובבית קדרות כפולה ועלטה מכופלת ובכל הזויות שממון כבד מנשוא. שני חדרי המרזח עומדים דלים, אבלים וריקים, והריקנות כאילו הוסיפה על שעור גדלם פי שנים. חלל יותר מדי יש בהם… כל היום לא סר לשם אף אכר אחד. אמי יושבת אצל חביונות הי"ש הריקניות, ידיה על לבה והיא דוממת ומנענעת בראשה… אחותי ואחי הקטנים יושבים יחפים על ספסל אחד ושותקים גם הם. על קרקע הבית גומות מלאות רפש ושלוליות מים. אני יושב כרוע סמוך לפי תנור, כולי רועד ומסתמר ועיני בפי התנור ובגזירי העצים הלחים שהאש התחילה אך זה מסכסכת בהם ומהבהבת בלשונות רפויות וקלושות את צמרת קליפתם סביב סביב. כולנו רעבים וכולנו סמורי־קור… לשונות־האש משתדלות, מתפתלות, לוחכות, והן מכל מיני צבעונים… צהובות, לבנות, אדומות, כחולות… נחשים קטנים… גזירי העצים תוססים ומתפקעים – פּק־פּק, – פולטים כל פעם במקום החתך טפה עכורה של זוהמה ירוקה, הנתזת ברתיחה לתוך האש. קר לי וחושך לי ורעב אני. אני משתדל להצטמצם אצל פי התנור, אולי יחם לי מעט… פתאום והנה אשה זערורית ודקה מאד, אצבע עביה ואצבע קומתה; נגלתה מתוך כותל התנור, שאני כורע אצלו, יוצאת משם לבושה שמלות מסואבות, ומטפחת־בד, שלש כנפות, מסואבת בראשה, הולכת והולכת על גבי הכותל, עד שהיא יורדת לפי התנור ויושבת על גב גזר־העץ היוצא זנב משם, תופסתני פתאום בשתי קצות ה’שאליק' של צמר־גפן ממורטט ובלה, הכרוך על צוארי, ומתחילה מושכת, מושכת לתוך פי התנור… כמעט שנחנקתי. חפצתי לצעוק ‘אמי’ – אבל הדבור נסתלק ממני…

ובקטע אחר – ואף הוא חיצוני⁶⁸ – ספּר בצורה ספורית על האלמנה של יוסי שבעלה השאיר לה בירושה “שלשה יתומים קטנים ואת – הדלות”. והוא תאר בתחילת הקטע את הבית של אביו, שעמד “בעבורה של עיר על־יד דרך חול, והבית היה משמש מעין קצת מרזח של ארעי לפועלי הבורסקי שבשכונה זו ומעין קצת פונדק ארעי לאכרים עוברים ושבים בקרונותיהם וכו' “, וספר אחר־כך על עולמה החשוך של האלמנה, בבואה, ביום השביעי לאבלה, להתבונן ולראות ‏”איפה היא בעולמה” ולבדוק את הירושה השמורה לה אתה.

“בתוך קופת הפדיון שבשולחן מצאה שטר מזוהם אחד בן שלשה רו”כ, שני רובל וחמשה זהובים כסף והמון מטבעות של נחושת, שנצטרפו יחד לשמונים ושש פרוטות. סך הכל ששה רו“כ וארבעה זהובים ושתי פרוטות. – – – חביונות הי”ש היו כמעט ריקניות. המדפים הקבועים בקיר, העשויים להעמיד עליהם בקבוקי־משקה וצנצנות לממתקים, פנויים. בתוך הארגז והארון – שבדקה אותם במהירות בלילה, בשעה שבנה החורג, מאשת יוסי הראשונה, אברך נשוי בעיירה סמוכה, ששלחתהו חותנתו לבכות לאביו ולקחת ירושה, נרדם את שנתו – לא מצאה גם כן אוצרות חושך. מחלת יוסי הממושכה אכלה את כלי־הכסף המעטים, שהיו לה, ויבואו בית הנושה. לא נשאר בלתי אם ‘כלי ההדס’, עשוי מקלעת חוטי כסף צרוף להריח ממנו בשמים במוצאי־שבת. בגדי־השבת של יוסי בלו בארונם וגם עור אדרתו נתמרטה מרטוטים לבנים ואינו ראוי אלא לתוף. מה יתנו לה כל אלה?" וכשפטרה האלמנה מביתה בשלום את האברך, שבא לקבל ירושה מבית אביו ולא קבל אלא צרור־ספרים קטן, “הביטה עוד הפעם כה וכה סביבותיה, על כתלי ביתה השוממים והאבלים, שנראו לה כאילו התרוקנו פתאום, הביטה על שלשת אפרוחיה הקטנים, שישבו להם כנבעתים, מחרישים ונוגים כנגדה על ספסל ארוך אצל הקיר ותבך. ויבכו גם היתומים חרש. ודומה, שבאותה שעה היו בוכים עמה חרש גם כתלי־הבית האבלים האלמים, גם כלי־הבית שנתיתמו וגם הדלות המנוולת, הצופה מן הזויות…”

עוד שני ירחי חורף – האב מת בסוף אלול – היתה האם האלמנה “מושכת ומושכת בקרון הפרנסה הטעון שלשה ילדים”, חותנה האמיד שלח אל האלמנה אחר־כך חמשים רובל⁶⁹. אבל היא לא יכלה לכלכל את ביתה ולפרנס את ילדיה.

אָז תּוֹצִיא הַשּׁוּקָה אֶת־חֶלְבָּהּ וְדָמָהּ.

בָּעֶרֶב הִיא שָׁבָה כָּל־עוֹד בָּהּ נְשָׁמָה,

כָּל־פְּרוּטָה הֵבִיאָה נֵאָרָה בַמְּאֵרָה,

רְקוּקָה בְדַם־לִבָּהּ וּטְבוּלָה בִמְרֵרָה.

המשורר היה מתרעם על הביאוגרפים שלו, שלקחו את דבריו אלה ב“שירתי”. לא כמשמעם בדברי שירה וחזון, אלא כפשוטם, והמיטו עליו חרפה, בראותם את אמו בשוק בין התגרניות⁷⁰. אבל בשירו “אלמנות” חזר והעלה מתוך זעף רב את הזכרון המר הזה על אמו בימי אלמנותה, אשר

כְּבַקְבּוּק שָׁבוּר אֵין חֵפֶץ בּוֹ וּכְנַעַל בָּלָה וּמְבֻקַּעַת

מִזֻּהֲמַת בֵּית הַמֶּזֶג אֶל אַשְׁפֹּת הַשּׁוּק הָשְׁלָכָה.

ואף הוסיף לתאר את השוק ואת הסחורות והמוכרות בו בתיאורים בולטים מאד ובצבעים עזים, שיש בהם אף מעוז הזעם של המשורר על הקיקלון שהעטו על פני אמו, בבואה, במלחמת־החיים הנואשה ליתומיה ולנפשה, לחברה זו של נשים

נְשׁוּיוֹת חֵן וָחֶסֶד וּמְחוּקוֹת צֶלֶם אֵם וְאִשָּׁה.

עוד בשירו על “רחוב היהודים”⁷¹, בתארו את השוק או הככר של העיר, הוא מתעורר מאד בראותו את בת־שוע מלפנים “בין אשות החיל על מחצלת של קנים”, היא “בין שומים ובצלים יושבת בתוך”, והוא קורא אליה:

הוֹי, אִשָּׁה עִבְרִיָּה!ּ בַּדָּם אֲרַיָּוֶךְ.

ודאי יש בחרוזים אלה זכרון לבת־שוע, האשה העבריה של י. ל. גורדון וגורלה; אבל ודאי, שיש כאן עוד זכרון אחד – לאמו של המשורר, שראה אף אותה בימי יתמותו “במרחב הכּכר”, במקום “המונים המונים: עבריות וחנויות, קבצנים אביונים”.

ח. בבית אביו זקנו

לא עברו ימים מרובים והילד הובא בידי אמו, שבכל נפתוליה עם הגורל לא יכלה לפרנס את היתומים, לבית אבי־אביו, שהזקן יכלכל את הילד המחונן, בעל הכשרונות, וגם יחנכנו במצוות.

שעת־פרידה זו מבית־אמו היתה חקוקה עמוק־עמוק בלב המשורר ובשירו האחרון (“פרידה”) העלה אותה מנבכי לבבו ושם אותה לפנינו, כשהיא מוקפה ענני־הוד של געגועים והתרפקות ושל המון רחמים רבים.

האב הזקן גר בפרבר אחר של ז’יטומיר, בקצה השני של העיר. הפרבר נקרא בשם “נובוסטרואָניה” (בניה חדשה), או פרבר העצים, כי היה חדש לגבי יתר חלקי העיר, ויושביו הראשונים היו “קצפים”, בעלי חורשות וגנים ומקשאות רחבים. לאט לאט התישבו בפרבר יהודים, סוחרי עצים, הזקוקים למגרשים רחבים, להניח בהם את הקורות, הכלונסאות והקרשים, והם הדפו את התושבים הראשונים, ה“קצפים”, שיצאו לגור מעבר לפרבר והשתטחו שם ברוָחה על חורשותיהם, גניהם ומקשאותיהם. מעמד היהודים שבפרבר זה, סוחרי העצים, היה שונה מהמעמד של היהודים שבפרבר הזפתים. שם היה מעון דלים ופה גרו סוחרים אמידים, וביניהם “בעלי גוף” – אנשים שהתרוממו משפל המדרגה, נתעשרו ועלו לגדולה.

אטמוספירה זו של פרבר העצים, ואף את פרבר העצים עצמו, עם “הסלובודה (החוה) הקצפית” שעל ידו, תאר ביאליק תיאורים רחבים בשתי יצירותיו מחיי פרבר זה – ב“אריה ‘בעל גוף’ " וב”מאחורי הגדר“. הוא אף ספר תולדות הפרבר. לפנים היה הוא “מקום של ישוב קטן, אבל מרווח, לקצפים אמידים בעלי חורשות וגנים ובעלי מקשאות ומדלעות”, ואחר־כך נהפך “לישוב גדול של יהודים יושבים צפופים וסוחרים בקנים וקנקנים של החורשות הקצוצות ובפירות וירקות תלושים”. “הקצפים, ועמם החורשות, הגנים והמקשאות, נהדפו לאחור, הרחק מן הפרבר. שם הם משתטחים ברוָחה תחת שמי ה' לכל אוַת נפשם, זורעים ונוטעים, רועים סוסים בשדה, מדליקים מדורות של זהב בלילות ומגדלים צאן ובקר עם ‘שקצים’ וכלבים”. וביחוד היו ב”סלובודה" רבות המקשאות והמדלעות, המשתרעות על גבי שטחים גדולים, וביניהן הקרפיפות, ושם פירות הפקר וגידולי־בר וקני־צפרים. ובשכונה היהודית סוארי־העצים מרובים וצבורים של קורות, קרשים, נסרים, כלונסאות וכו'. ומצויים שם “בעלי גוף”. ועגלונים נכנסים ויוצאים על עגלותיהם הטעונות פשוטי כלי־עץ עם ריח השרף הנודף מהם. ופרחי־עגלונים נראים שם, כששוטיהם תחת בית־שחים והם מדברים ביושבי השכונה, מתקינים להם שמות של גנאי לפי מעשיהם או מעשי אבותיהם, ומנבלים את פיהם. ויש שנערי־הפרבר נמשכים אל נערי החוה הקצפּית והם מגדלים כמוהם יונים וכלבים.

לשכונה זו הובא הילד לבית אביו זקנו – בית של יהודי אמיד בתחום מושב היהודים לפני דור אחד, פשוט ביותר, עם מנהגים קבועים מאד, לפי מסורת אבות. בבוא הילד אל הבית נמצא בו רק האב הזקן, שפירש לגמרי מן העסקים לעת זקנה ונשתקע בעבודת הבורא: בתורה ובתפלה ובסיגוף הגוף, ואשתו הזקנה, שלא היתה אמו זקנתו של ביאליק, והזקן נשא אותה לעת־זקנה, ועוד אשה זקנה, ששרתה בבית שנים רבות, והיתה צופיה הליכות הבית והיתה עסוקה במטבח. הנער היה בודד בבית ובתחלה היה מלא געגועים על אמו, עד שפעם אחת, לאחר לילה ארוך של געגועים נוראים, ברח עם שמש לביתה, ואמו בכתה על צואריו והחזירה אותו לבית הסבא⁷². אבל אחר־כך מצא לו חברים, מבני הפרבר, והיה משתובב עמהם והצטיין מאד בהשתובבות זו. היין שתסס בתוך הנאד נתן קולו – קול עוז. אולם תוך כדי השתובבות היה פורש מבני החבורה, יושב ותוהה ודומם. והיה חוזר ומתנער מחלומותיו, קופץ ממחבואו ועולה ויושב בראש ארובת־העשן או בראש עמוד־הטלגרף⁷³. אביו זקנו היה מיסר את נכדו קשה על מעשי ההשתובבות והיה מחנכו על־פי ספרי־יראים, שמטילים אימה ומחמירים⁷⁴, ומסר אותו בידי מלמדים, שהיו רודים בו ביד חזקה וימררו את חייו בתואנותיהם. בכל־זאת רבו מבין המלמדים הקופצים על “נכדו של ר' יעקב ‏ משה, שכ’שקוצו' כן תורתו – חד וחריף, ממש שרף”⁷⁵.

מלבד הזקן הורו אותו דעה בני המשפחה, שהכו את ה“שובב”, להשיבו לדרך טובה, ויש שהמכות הגיעו לידי ניוול ואכזריות, והן עוררו בלב הנער המוכה רגשי שנאה ונקמה, וביחוד כיון שידע בלבו, שהוא מוכה גם על כשרונותיו המצוינים, המעוררים קנאה בלב בני המשפחה, שבניהם לא הצליחו בלימודים⁷⁶.

לפרקים, כשנתלקט הרבה כעס וחימה בלבו, היה פורש אל אחד המחבואים, ויושב ובוכה שם וחורק את שיניו. הוא זכר את אמו הרחוקה, את ימי אשרו בכפר השאנן – ואת יתמותו זכר ובכה בכי גדול, שהיה כמרפא ללבבו, ותוך כדי בכי, מספר המשורר, עבר לבכיה אחרת, מין בכיה לשמה, מעין בכיה של דורות.

לפי דברי ביאליק⁷⁷ נתפתחו בו בין כתלי בית אביו־זקנו שלש תאוות: אחת להתהוללות, אחת לשבת דומם ולהסתכל ולתהות בעולם, והשלישית לעיין בספרים. שתים מן התשוקות או התאוות הללו כבר נראו במשורר קודם לכן, אלא שהתנאים שהוא נמצא בהם בבית אביו זקנו, בית בודד של זקן, הועילו להתפתחותן. אבל התשוקה, או התאוה, השלישית, זו של העיון בספרים, קשורה בבית הזה, ב“מקום זה של תורה ותפלה עולמית”⁷⁸.

הוא התמכר לתשוקה או לתאוה זו, האחרונה בשלש התשוקות, או התאוות, “במסירות־נפש ובהתלהבות ובשעבוד כל החושים”. “כשהייתי מעיין בספר נבלעתי בו בכל חושי ושכחתי מאכול לחמי”, ספּר. והוא ספּר על הספרים הרבים שמצא בבית אביו זקנו, ספרים "רבים ושונים מאד: דרוש, מוסר, הלכה, אגדה, ספורים ושיחות, קבלה ומחקר וכו' וכו' "⁷⁹. ואת כולם היה גומע ובולע – ולא שבע אותם, עד שהיה נותן את הפרוטות שצבר כל השנה בספרים שקנה, כדי שתהיה לו גם ביבליותיקה בפני עצמו. כי דמיונו החי והער בקש בכל אלה חומר להזיה ולדמיון, להחיות ולחַיות. ועל־כן מצא בספרים יותר מאשר היה כתוב בהם, עד שגם מראה העמודים והאותיות והרצועות הלבנות שבין הדיומדין וכו' – הכל נעשה חומר לעולמות⁸⁰, שבנה ברוח היוצר שבקרבו.

ביאליק ספּר בכתב על דמיונותיו שעלו בקרבו עם קריאה זו בספרים. הם כאילו עלו מן הצד, שלא בסדר ההגיוני של הדברים, אלא בסדר אחר, הקשור במראה הדברים ובציור הפנימי שלהם⁸¹. ובספור שבעל־פה ספר באיזו התמדה היה קורא בימי־ילדותו כל מיני ספורי־הבאי על כל הפחדים הרבים שלהם, המוגזמים, ועל התקוות הרבות שלהם, המוגזמות אף הן. ובאותה מדת ההתמדה קרא בתקופה מאוחרה קצת מזו, בבית אביו זקנו, כל מיני ספרים, שמצא בו.

את לבו, לב החוזה, משכו הרבה ספרי רזים ו“קבלה”. אבל לא פחות מזה נמשך לבו אל ספרים, האומרים לגלות את הלוט, אשר על פני הבריאה. וכך ספר, שבהיותו כבן אחת־עשרה היה מעיין בספרי חקירה דתית, כספר “הכוזרי” מאת ר' יהודה הלוי וספר “העיקרים” מאת ר' יוסף אַלבו – ואף בספר “מורה נבוכים” מאת ר' משה בן מימון, כשהוא מבין את הדברים למחצה, לשליש ולרביע⁸²‘. וכל שכן שהיה מעיין בספרים, שלא היו ספרי־חקירה ממש, אלא מקצתם ספרי־חקירה ומקצתם ספרי־יראים. מבין הספרים שפרנסו את רוחו בימי ילדותו ובימי המעבר מן הילדות אל הבחרות זכר בסוף ימיו את אחד הספרים, שחבר אותם אחד מ“בעלי־האסופות” – אקלקטיקן – בישראל, שחי בזמן מבוכה, על גבול שתי תקופות, והוא הספר “שביליאמונה” מאת ר’ מאיר אלדבי, מגולי ספרד, הכולל נתיבות האמונח לפי שיטות בעלי־הַמחקר עם נתיבות ודרכים בחכמת הטבע ועניני דת וענינים בבריאות הנפש והגוף. את הספר הזה, שבני־תורה היו מרוים בו את צמאונם לחקר ולדעת, מצא בין ספרי אביו זקנו, והוא שקד עליו הרבה. וכן קרא הרבה בספרי מוסר, ואף הם עשו את פעולתם בלב הנער, שהיה נוח לקלוט דברי חזון ואמונה.

אולם יותר מן המדרש והלימוד השפיע המעשה: “תקון חצות” של הזקן עם קול הבכיה הרצוצה, שהיה מגיע לאזני הנער כשהוא מנמנם. הוא שמע אותו כאילו “מעולם אחר”… “מעולם שהיה – וחרב…”⁸³. ובדומה לזה היה קול השמש העוור המגשש במקלו בתוך הערפל שלפני עלות השחר במגרש הפרבר, “מגשש ותועה ונופל וקם, וקריאה אחת, כמין בת־קול, יוצאת מפיו בנעימה בוכיה ומתפשטת בתוך הערפל בדמי השחר: ישראל עם קדושים, עורו־נא, קומו־נא, עמדו־נא לעבודת הבורא!”⁸⁴.

בין המעשים שבבית אביו זקנו שהשפיעו על הלך רוחו מנה ביאליק גם את המעשה הזה:

“שני תלמידים חכמים, זקני ודיין הפרבר, יושבים לבדם בליל חורף בחדר תורתו של אבי־אבא. על השולחן גמרא ז’יטומירית פתוחה וצבורי ספרים סגורים. המנורה מאירה ושמחה. חום התנור מפעפע ונבלע בכל האברים. זקנתי יושבת מרחוק, סורגת פוזמק ומנענעת בראשה ושומעת אף היא. מבחוץ קול סופה הומיה וזועפת, משברת תריסים ומפרקת בריחי ברזל, כאילו היא באה להחריב את הבית ולהפכו למעלה, אבל – גירא בעיני השטן! אנחנו יושבים פה במבצר וממי נירא? התורה מגינה עלינו ולמה נפחד?”⁸⁵.

המשורר הוסיף על ספור זה, שעל לבו עלתה אז מחשבה: “כאן, אצל תנור חם זה, לקול שיחות קדושות אלו – אלמלי נסגרו עיני בנחת ואישן שנת עולם – היש תענוג גדול מזה?”⁸⁶

מחשבה דתית נשגבה ועמוקה זו, בת געגועים גדולים ודבקות עמוקה בשכינת ישראל, מעלה על זכרוננו את החרוזים של ר' יהודה הלוי באחד משירי־האהבה שלו לאלוהים:

מִי יִתְּנֵנִי לַחֲזוֹתוֹ בַחֲלוֹם

אִישַׁן שְׁנַת עוֹלָם וְלֹא אָקִיצָה.

השיר – “לקראת מקור חיי אמת ארוצה” – נדפס ב“גנזי אוכספורד” של אדלמן ודוקס (לונדון תר"י) וב“דיואן”, מגלה ראשונה, שיצא על ידי שד"ל (ליק, 1864); אבל אין לשער, שביאליק קרא בתקופת־נעורים זו ספרים כאלה, שחוץ מזה, שנחשבו לספרי השכלה, לא היו מצויים ביותר.

הדבקות בתורה שבבית אביו זקנו ואותה הנזירות והמוסר הקיצוני פעלו, כמובן, מצד אחר פעולה הפוכה. מעינות החיים הרבים שבלב התפרצו ושוקקו ויש שעברו על גדותיהם והחריבו את הסכרים שהציבו להם, ותמונת ה“חטא”, שהמוסר שם כל־כך הרבה לבו אליו ונותן לו חשיבות מרובה כל־כך, התרוממה ועלתה בלב המשורר וקבלה צורה יפה ומזהירה ביותר. ביאליק מספר ב“מגלת האש”, כי אחרי אשר הנזיר הזקן קטף את ציצי עלומיו אחד אחד וישאם לאלהיו, ויקדש את ראשי מאוייו לשמים, פשו קווצותיו ויעשו תלתלים ובלבבו שגשג “יער רענן של חלומות”, והוא כאילו אבד בקטנו “באפלת היער ההוא”… ויש אשר נהפך היער שבלבבו לפרדס, אשר “כולו פרחים עם מגדים וטובל בזוהר שמש”, ובין הערוגות בשמיו מתהלכת בת־החלומות שלו, והיא כבת־אלהים…

המשורר תאר שם איך ישב בבית־אביו זקנו על פרשת דרכי הקללה והברכה ואיך ירא בנפשו מפני התוהו ומפני כף־הקלע… ⁸⁷

ט. המלמד ב“חדר” האחרון

יותר משנתחנך המשורר בידי אחרים נתחנך בידי עצמו. הן עולמו לא היה בעצם אלא העולם הפנימי – זה שנתן אלהים בלבו. והשאר לא היה אלא רמז וסימן לו; או שהיה פרגוד ננעל ומעכב. ועל־כן המלמדים הרגילים יותר משהיו יכולים לפתוח את הלב יכלו לסתום אותו. ואין המשורר מזכיר לטובה אלא שנים ממלמדיו, שלימדו אותו ממקום שלבו חפץ: אחד זקן, ה“רבי” של “חדר הערבוביה”, ואחר צעיר, מי שהיה ה“רבי” שלו ב“חדר” האחרון, שממנו נתעלה והגיע לבית־המדרש שבפרבר. המשורר ניסה פעמים אחדות לצייר דמות־דיוקן של ה“רבי” הזה⁸⁸. פעם הוא “אברך חסיד מגוהץ עם שמינית שבשמינית השכלה ויזלית”⁸⁹, ופעם הוא “אברך חסיד מגוהץ ויפה־נפש עם שמינית שבשמינית השכלה דקה מן הדקה”⁹⁰, ופעם הוא “אברך מרכב, מין תערובת של חסידות הורנוסטייפולית עם ניצוץ השכלה ויזלית; המלבי”ם – סוף החכמות ו’שירי תפארת' – סוף מרום הפואיזיה, ושניהם אינם אלא סנדל לעקבה של מין חסידות מגוהצה ונקית דעת עם גוון של למדנות קלה ודקה, מפולפלת כל שהיא. יש לו ידיעה קלה בדקדוק, בבוכהלטריה, בתשבורת, מנגן בכנור ומשחק בשח. כחו יפה ב’אור החיים' ובאבן עזרא. ה’ביאור' אינו מסוכן כל־כך ומותר להשכינו בארון־הספרים בדף התחתון ולעיין בו בשעת הדחק. ר' יצחק בר לוינסון יש לו זכות גדולה, שכתב ‘אפס דמים’ וכו'⁹¹.

“חסידות הורנוסטייפולית” היא שכרכה יחד את החסידות האוקראינית ההמונית משל צאצאי ה“מגיד” מטשרנוביל עם חסידות תורנית ו“קבלית” – מעין חב“ד, – שה”צדיק" ההורנוסטייפולי, ר' יעקב־ישראל (תקנ“ד–תרל”ו), בנו השלישי של ה“מגיד” השני, ר' מרדכי מטשרנוביל, וחתנו של ה“אדמו”ר האמצעי" מליובוויץ', נטה אליה. חסידות תורנית זו “יכלה” לחיות בכפיפה אחת עם מקצת שבמקצת “השכלה”, שאף היא גוון מיוחד לה משלה: הוספת איזו שלימות ליתר השלימויות של הגוף והנפש, בתנאי שלא תהיה מתנגדת לשום דבר מן התורה, ואף לא לאמונת חכמים.

היה, כנראה, במחשבתו של המשורר להקדיש גם לרבו זה, הצעיר, פרק או פרקים, ב“ספיח”, מעין אלה שהקדיש לרבי הזקן ב“חדר הערבוביה”, ולא הוציא את מחשבתו אל הפועל, ובאחד מכתבי־היד שבעזבון נמצא רשום סוף־פרק זה:

“כשבא שמואל’יק ביום הששי האחרון – בעשרת ימי תשובה – להפטר מלפני רבו האחרון ולקחת את ספריו, צוהו זה בתורת צוואה: למעה”ש דקדוק… תנ“ך עם מלבי”ם… רנה“ו, שירי קודש. ולא הצופה…”

הכוונה היא בסוף: שירי־קודש, ולא “הצופה לבית ישראל” ליצחק אָרטר, הלועג ל“חסידים” ול“צדיקים”…

לפי ספור, שספּר יעקב פיכמן מפי ביאליק⁹², קרא עמו אחד המלמדים ב“בין הזמנים” – ימי פגרא של ה“חדר” – מתוך “שירי תפארת” מאת נפתלי הירץ ויזל, וּודאי אין זה אלא המלמד עם ה“שמינית שבשמינית שבהשכלה ויזלית”, והוא, שעורר בו את החשק לקרוא בספרי השכלה, הכתובים בלשון עברית צחה.

על־ידי זה הגיע המשורר גם לקריאת הספר “עירה וזבדיה” מאת מאיר קנלסקי⁹³ (“עירה וזבדיה, או תולדות שני שרי צבא, אשר התראו פנים איש את רעהו ביום קרב, נגד שני המחנות עשו פלאים, מאת המחבר מאיר בן פנחס קנלסקי, מורה בבית־הספר אשר להממשלה”. אודיסה תרכ"ז), שטעמו היה שמור עמו, והוא זכר לו חסד־נעורים ורצה עוד בסוף ימיו לתקנו ולהוציאו מחדש. ספר זה הוא עבּוּד עברי של האפיסודה רוּסתַם וסוהרבּ ב“ספר המלכים” (השאח־נאמה) של פירדוסי, והיא נעשתה, כנראה, לפי התרגום הרוסי של המשורר ז’וּקוֹבסקי⁹⁴, שתרגם אפיסודה זו והוציאה בספר מיוחד (בשנת 1848). המתרגם הסב את שמות הגבורים באפוס הפרסי לשמות עבריים ורוסתם וסוהרבּ, הגבורים־הענקים של שבט באירן, אב ובן, נהפכו לגבורים של שבט בישראל, שבט דן, שעל שמשון, מגבוריו, ספרו בימי־קדם נפלאות, והיו לעירה וזבדיה⁹⁵, ותמימה האירנית, אשת רוסתם ואמו של סוהרב, היתה במדרש־שמות לפי מובנו של השם בעברית – לשולמית. והוא העביר את שדה־המעשים ופעולות־המלחמה לארץ־ישראל בימי־השופטים, ואת שירת־הגבורים בנוסח האפוס הנכרי הפך לאגדת־גבורים בסגנון מקראי־מליצי, ושינוי הסביבה ושינוי הצורה הפכו את פני הספור, והרבה מן הפעולות והמעשים שבו נראים בסביבה זו ובצורה זו כבדויים וכמבדחים, ועם זה נשאר בספר, וביחוד בחלקים האחרונים, בספור ובתיאור של מלחמת־הבינים בין עירה וזבדיה ותוצאותיה – מות זבדיה בידי אביו עירה והספדו עליו, – גם בצורה זו מן ההוד וההדר שבמעשה הספר בצורתו המקורית. ויש הוד מיוחד לסגנון המליצי־העברי של הספר, שמחברו אסף בו ממבחר המליצה המקראית, והלך בעקבות המליצים העברים הגדולים בתקופה החדשה, למן ר' משה חיים לוצאטו עד שלמה לויסון ועד מאפו.

היה בספר זה, שבא לידי הילד־המשורר כמציאה, בהיסח־הדעת, כדי למשוך הרבה את לבו וכדי להזין את רוחו השואף והממריא, והיה בו כדי לגרות את יצר הקריאה וכדי למשוך את הלב לספרי מליצה וחזון אחרים.

המשורר, ששמר אמונים לספר הזה ולמחברו, שמר אמונים גם לרבו, שמשך אותו לספרי־מליצה מעין זה, וכשכתב אחר־כך בעצמו דברי־מליצה באגרת ראשונה אל רעיו היה “כל כבוד” האגרת לרבו זה, שאת שמו נשא מעל לכל השמות של רעי־נעוריו וידידיו⁹⁶.

רבו זה פתח את לבו גם בשיחות־חסידים ובשיחות תלמידי־חכמים, והיה מלמד לתלמידיו את התורה מאהבה⁹⁷. והמשורר רומז, כי “בסוף קלקלה הקנאה את השורה”, ועינו של המלמד המושלם היתה צרה בו ובחברו האחד, "מפני שעשינו בינתים חיל רב בתלמוד ותמעטנה ידיעותיו לפנינו''⁹⁸.

י. השחרור הראשון

בבית האב הזקן היה הכל קבוע ומוצק ללא שינוי. החיים כאילו עמדו שם נד אחד. הכל כמנהגי האבות, מדורי דורות. בקטע של ספור שנמצא בעזבונו מתאר ביאליק⁹⁹ את דרכי החיים בבית “ר' יעקב משה”, שהוא ביתו של אביו זקנו. הכל שם כמנהג הדורות הראשונים.

“אמת, אף ר' יעקב־משה עשיר הוא בלא עין הרע, ועם זה תלמיד חכם וירא שמים הוא, מתרחק מן העסקים ועובד את ה' כל ימיו – אבל מעמד ביתו ומנהגיו כמנהג בעל־הבית פשוט בדורות הראשונים: בית פשוט, כלים פשוטים, מאכלים פשוטים, מנהגים פשוטים – הכל פשוט בתכלית הפשטות”.

והמשורר הולך ומונה את המנהגים הפשוטים האלה: מנהגי הכניסה לתוך הבית והיציאה מן הבית, מנהגי סעודה וקינוח סעודה, מנהגי הליכה, ישיבה ושכיבה, מנהגי דבור ושיחה, מנהגים של שבת וערב שבת ומנהגים של חול, מנהגים של קיץ ושל חורף, של ערב ראש־חודש וערב פסח – והכל לפי מנהג קדמונים. ובקטע אחר, שנמצא בכתב־יד, הוא מספר על המנהגים הללו של האב הזקן, וכמה הכבידו עליו באותן השנים בקבוע וברגיל שבהם, בזה שהיו מתגלגלים כאילו על אופן אחד והיו חוזרים חלילה, והמעשים נעשו כולם כמצות אנשים מלומדה, בלי שום התנערות והתעוררות.

“ר' יעקב משה הריהו זקן כבן שמונים שנה, וזה כחמשים שנה משהסתלק ונפנה מכל חבלי העולם הזה, נטש כספו ועסקיו על בניו, המפרנסים ועושים לו כל צרכו בכבוד, והוא יושב כלוא בביתו, יושב ועובד את ה‘… עובד ועובד כבעל־מלאכה נאמן, בזעת אפים וביגיעת בשר, עבודה נאמנה, עבודת עבד… – – תיקון חצות, תהלים, מעמדות, ה’יהי רצון’ הארוך ‘יהי רצונים’ קטנים, שלש תפלות בכל יום עם שלפניהן ושלאחריהן, הכתובות בספר עבודת הקודש לחיד”א, חק לישראל, פרקי משניות, שעורי הגמרא והזוהר והשעור בספרי מוסר, מאה ברכות וחבילות חבילות של מצוות ודקדוקי מצוות ודקדוקי דקדוקיהן למיום ברוא אלהים את החומש ועד הכתב ספר ההלכות או ספר המוסר האחרון שבאחרונים…

ואת כל המלאכה הזאת חייב היהודי לעשותה ואנוס לעשותה ואיננו בן־חורין להפטר ממנה ולהשתמט אפילו שעה אחת, ואף ר' יעקב משה לא עשה את מלאכתו רמיה ויעבוד ויעבוד כל הימים ורוב הלילות, והיה כולו, בכל רמ“ח אבריו ובשס”ה גידיו, משועבד לעבודתו, יתברך, כל גופו נטוי לעול שמים ולמשאם – ומי יתן והספיקה לו שעתו ומצאה ידו לסלק את חובות היום בדוחק ולהפיק במקצת רצון רבו. – – – כן, עבודת עבד גמור ומוחלט עבד ר' יעקב משה. כל מעשיו לשם שמים אינם אלא תולדות הכרת חובה פשוטה וברורה, שאף היא אינה אלא ילידת ההרגל והחינוך כמעט ממעי אמו, ולא ילידת השכל, הבחירה או הרצון. כלום יש רשות לעבד לחקור, לבחור ולחפוץ?

גם שעת הכושר לא היתה לו לחקור ולבחור. עוד בטרם נעורה בו נפשו והכיר את עצמו נמצא עומד על אותה הדרך שהוא עומד עליה עתה, הדרך הסלולה מימות עולם ושכבשוה אבותיו ואבות־אבותיו מדור דור. גם הוא בעצמו איננו זוכר מאימתי מתחילים חייו. כל חייו העתידים, מנהגיו ומעלליו, כל מחשבותיו ומעשיו עד יומו האחרון, כל זעזועי לבו, מאוייו ורגשותיו – הכל הכל נקצב לו בדיוק ובפרוטרוט, בחשבון ובענין מראשית ילדותו על־ידי הורים ומורים, על־ידי בית המדרש וספרים… כזה וכזה תחשוב, כזה וכזה תתאוה וכך וכך תעשה וכן תדבר… ועליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע… את כל תכנית חייו הפנימיים והחיצוניים ואת כל סדר עולמו הרוחני והגשמי מצא מוכן ומתוקן לפניו, קבוע ומסודר מראש לפרטי פרטיו על־ידי דורות שקדמוהו, והוא קבלם על נפשו כהלכה למשה מסיני, שאסור להרהר אחריה, כתורה שלימה וחתומה, לאמור: כזה ראה וחיה! – – –

תקופה של התעוררות הכחות העצמים והמקורים, של שפע חיים ומחשבות הבאים מפנימה והמתעוררים על־ידי מגע של קרני־שמש, על־ידי מפח של רוח אביב, על־ידי קול טמיר ונעלם לא ידע אנוש שחרו – את התקופה הזאת לא הכיר ולא ידע. הוא איננו זוכר, לכל הפחות תקופה זאת. ואי־אפשר לו לצייר את עצמו בהויה אחרת, בדמות ובאופן אחר מאשר הוא עתה.

רוחו לא ביקשה מעודו אלהים ותמצאהו ותאחז בו לאמור: אלי אתה ואעבדך! לא! אלהיו משל בו בחוזק־יד עוד בטרם ידעהו. הגלותו אליו בפעם הראשונה לא יזכור. כמדומה לו, שהוא נתון בעולו מאז מעולם, הוא אסור בעגלתו ומושך בקרונו מימי־קדם, עוד לפני הולדו… – – –"

הבית, ששלושת תושביו הקבועים היו: האב הזקן, אשתו הזקנה והמבשלת, אף היא זקנה, היה מלא זקנה. הזקן היה עוסק בתורה ובתפלה, או מתנמנם, והנשים היו עוסקות בעניני הבית או יושבות ועוסקות בתיקון גרבים, כשמשקפיהן על חוטמיהן, ובשיחה בטלה.

בתוך אוירה זו נמצא נער, שהיה מלא תסיסה ושאיפה והיה מזנק ופורץ אל החיים. טבעי הוא, שביקש את השחרור מן השעבוד הזה אל הקבוע, והוא ניתן לו לזמן לא־רב בהיותו סמוך לבר־מצוה. המלמדים הודיעו אז לזקן, כי יותר משהם יכולים ללמד את נכדו תורה יש ביכלתו לתפוס ולקבל. ועל לב הזקן עלתה המחשבה לשלוח את הנכד היתום לבית דודו בעיירה לישטין, שם ילמד אצל מלמד מצוין וישביח את בריאותו, שהיתה לקויה באותה שעה¹⁰⁰. והזקן אמר ועשה. ובדרך זו נשתחרר ביאליק הצעיר לזמן מבית־הזקנה ובא לבית אחוזה שעל־יד אותה עיירה, בית שכבר היו בו מנהגים אחרים ממנהגי בית־סבא וסביבה אחרת, של שדות ויערים, שהיתה דומה לסביבת הכפר שבה נולד. היה רגיל לספר על כך, כי למד שם לרכוב על סוס, והיה מגמא ארץ. וכן היה שט בנהר ועוסק בדיוג. שם, בבית דודו, מצא גם ילדים קרובים, בני גילו, והיה מתרָעֶה עמהם. ביניהם היה בן דודו, שהיה נוטה אף הוא לדרך חדשה – לדרך ההשכלה. הם קראו יחד ספרי השכלה בטיילם בשדה וביער¹⁰¹ ודברו על התיים ועתידותיהם.

יא. בבית־המדרש שבפרבר

המשורר יצא באופן זה מרשות המלמדים, שבדרך כלל ראה אותם כהדיוטות, חוץ מאותם שנים, “אחד זקן, בעל אגדה, ואחד אברך, חסיד מגוהץ עם שמינית שבשמינית השכלה ויזלית”, שלימדו אותו ממקום שלבו חפץ. אבל לבו חפץ גם להתיחד ולהתבודד, להגות ולהרהר, לחזות ולהזות, לבנות עולמות שיש בהם רק מזיוו של העולם הזה… וחפץ זה ניתן לו בשובו מלישטין והוא “בר־מצוה” ובר־ענשים.

הוא יצא מרשותם של המלמדים ולמד בבית־המדרש שבפרבר לבדו. המשורר הדגיש את ה“לבדו”, כי היה הנער היחיד בכל הפרבר – פרבר העצים, שרוב תושביו היו “אנשים סוחרים, שנשמתם פרוטה, וחייהם פרוטה ובניהם כמוהם”¹⁰², – שישב ולמד בבית־המדרש, ומלבד הדיין, שהיה שוהה בבית־המדרש בתורה ובתפלה חצי־יום, לא נמצאה שם בשעות שלא היו קבועות לתפלה שום בריה. ואף התפלה היתה חטופה וזולה.

ביאליק ניסה לתפוס את המצב בחיי המקום ובחיי העם ולציירו באחדים מקטעי־הכתבים, שנמצאו בעזבונו.

בקטע אחד מ“קטעי זכרונות”, שנתפרסמו מתוך העזבון¹⁰³:

"חפץ אני לרשום לזכרון רשימות אחדות מימי נעורי ומאופי מקומי וזמני, ומובטחני, כי הרשימות האלה תעלינה על לב רבים מבני גילי, מקומי וזמני, זכרון שנות מספר מימי־נעוריהם.

והימים מה קרובים המה – כשתים־עשרה שנים לפנים; והמקום לא מעבר לים – בעיר־הפלך ז. גליל וו.¹⁰⁴.

ובימים ההם כבר שקטה ארצנו ממלחמת ה’אבות והבנים‘, ה’אור והחושך’, ‘הבערות וההשכלה’. הביטויים האלה, המוטעמים פה, כבר נזדלזלו ונדרסו ויחדל להיות להם אורח במכתבי־העתים. גם חידושם וגם חידודם כבר נטל ונשכח. ואפילו הקל שבקוררספונדנטי ‘המליץ’ התבושש לכתוב אז: ‘קרני ההשכלה לא חדרו עוד אל חשכת עירנו’. סוף דבר: חלוצי ההשכלה וגבוריה כבר ירדו מעל הבמה, כי השכלה לשמה נחשבה לסכלות וסתם השכלה לא נחשבה עוד לגבורה, כי־אם לדבר פשוט ומצוי, וממילא שבת הרעש וקול ענות. הגלגל חזר למקומו ועולם – למנהגו.

וכשוך הסער – התמזגו הרוחות מאליהם. המציאות הפשוטה והקשה עשתה את שלה וגם האבות והבנים השתנו לאט לאט מאליהם ויצאו מדיוקנם הראשון ובלי הרגש זאת, עד שנזדמנו שניהם לנקודה אחת ויראו פתאום, כי אין ביניהם ולא כלום ולדבר אחד נתכוונו. המציאות הקשה המריצה מצד אחד את האבות לוותר על בטחונם העוור, להודות, כי בניהם לא רק רשאים, כי־אם מוכרחים לבקש תכלית לעצמם, מוכרחים ללמוד, לעבוד באופן אחר וחדש. ההודאה וההסכמה הזאת באה ממילא, בלי ‘שאלת חכם’ ובלי בקשת היתר ב’שולחן ערוך' או ב’תעודה בישראל' על לימוד חכמות חיצוניות וכדומה. ומהצד השני המריצה המציאות את הבנים לוותר על ה’לשמה' של ההשכלה, על השכלה סתם, השכלה חזיונית ודמיונית, דלית בה מששותא, לוותר על ‘קידוש השם’ שיש בה ולאחוז בהשכלה ממש, שאינה אלא עבודה פשוטה והיא בעלת תכלית. ובאופן כזה נעשתה הפשרה מאליה וילך איש לסבלותיו. – – –

כך היה מצב הדבר בעת ההיא ברוב ערי־ישראל, אשר היו מעבר לרוח העת בדרך ישרה ופשוטה. לא כן עירנו הגדולה וכל העיירות והקריות התלויות בה. שמה שונה דרך הרוח. –

בעת ההיא ובתי־המדרש נעזבו הלוך והעזב, הלוך והשם מיום ליום. בניהם־לומדיהם יצאום אחד־אחד לאשר נשאם הרוח. גם המתפללים צערו וימעטו, גם הבטלנים הלכו ודלו. בקושי נאסף ‘מנין’ בימות החול, מנין נחפז ובהול בתפלתו החטופה והקרה, נחפז ובהול להפטר ולברוח אל השוק…

ויאָלמו כתלי בית־המדרש וישתוקו. משחרית עד מנחה וערבית ומערבית עד שחרית. ובעת ההיא ואני הלומד היחידי בבית־המדרש ‘העשיר’ או החדש בפרבר מ. – – "

ובקטע אחר, המתפרסם כאן מתוך העזבון:

"בית־המדרש נעזב ונשתתק. פתאום נעזב מכל העולם. והוא מרגיש את בדידותו ושותק זועף ועצוב. השוק גבר.

מבחוץ, סמוך לו וסביב לו, שוקק השוק, ראשים עם כובעים, בעלי פאות וזקנים ומחוסרי פאות וזקנים טסים באויר, עוברים ושבים בעד החלונות. גע־גע. ואיש לא יזכור את בית־המדרש. הכל, הכל שכחו אותו.

נשתנה העולם!

וגם הוא בעצמו נשתנה. מעין חולין קפצה עליו. נסתלקה הקדושה. פרחה נשמתו! להיכן? אימתי? – –

השמש יבוא בהול וטרוד, מצרף מנין בקושי, מנין קטוע, מנין של יארצייט, שני וחמישי, תפלה טרופה וחטופה, קרה ופגומה. מעין אכילת פת קיבר תפל מבלי מלח על לב ריקן.

הכל מרגישים, שעושים איזה דבר של חנם, של לאו דוקא. הלב שם בשוק. – –

הגלגל חוזר עוד, אבל כבר פסק כח המניע. סובב הוא מפני שלא עמד עדיין. – –

קשה הפרנסה כקריעת שבעה ימים, ותאכל את אלהים.

אין תפלה! עבר זמנה!

רק שנים נשארו שם, זקן ונער. שני מוהיקנים אחרונים. הזקן בא עם הנץ החמה, ומיד הוא מתחיל בעבודה. הוא עובד.

זה חמשים שנה, שהוא עובד את ה'.

והוא אינו מבחין בין עבודה לעבודה. הכל ראוי לו. תהלים, חק, זוהר, גמרא, קבלה, אור החיים, מאור ושמש, ספר חסידים, נועם אלימלך, רמב"ם – כולם מרועה אחד ניתנו. – – – "

ביאליק כבר ידע טעם העוזבים והולכים לרעות בשדות אחרים, שדות שבנפשו המשתוקקת והשואפת היו גם מוארים באור רב. ולבד מזה היה לבו מלא ספקות והרהורים, שעלו ממקור אחר, ממקור ההשכלה והחקירה של ספרי־החקירה העברים בימי־הבינים, שעיין בהם בהיותו עוד נער בן י“א, כשהוא מבין ואינו מבין בהם. וחזיונות שבספרי־מוסר שונים ובספרי־”קבלה" ו“חסידות”, שנתעלו ועלו בנפשו, הנוטה למראות ולחזיונות, עלו אף הם מתוך הנפש והם נלחמו עם המראות והחזיונות האחרים, הזרים… ולבו של הנער נהפך לשדה מלחמה כבדה, מלחמה של דורות. את השעה הזאת בחייו תאר המשורר כמה תיאורים. שנים מהם הם חזוניים־שיריים – בשירו “לבדי” ובחלק משירו “לפני ארון הספרים”¹⁰⁵ – וכמה מהם ביאוגרפיים בפרוזה, שאינה חסרה אף היא צבע חזיוני־שירי עמוק. אחד מן התיאורים הביאוגרפיים הללו נמצא באגרת האבטוביאוגרפית:

“במלאת לי י”ג שנה יצאתי מרשות ה’רביים' לרשות עצמי ואלמד בביהמ“ד לבדי. לבדי – כי אני הייתי הנער היחיד בכל הפרבר שישב ולמד בביהמ”ד. מלבד הדיין, שהיה שוהה שם בתורה ובתפלה עד חצי־יום, לא נמצאה שם שום בריה. – – – ישיבה בודדה זו בבית־המדרש היתה לאחד מצנורי ההשפעה היותר חשובים על הלך־רוחי ועל עולמי הפנימי. לבדי עם מחשבותי הישנות והחדשות, עם ספקותי והרהורי הכבושים בלבי הייתי יושב לי שם ימים הרבה אצל ארון־הספרים, מפסיק ממשנתי ומשתקע בהמון חלומות וחזיונות, מצרף צרופים ומחשב חשבונו של עולם, מבקש ‘תכלית’ לעצמי ול’אנושיות' וכו' וכו'… ולפעמים הייתי מרגיש מעין ‘חנק פנימי’ מהמון מחשבות ורגשות שמלאו את כל חדרי לבי משא לעיפה. ואדם אין שאשתף אותו בבריאת עולמי הפנימי, שאשיח לפניו את לבי. ופעמים נדמה לי – והנה אני בן יחיד להקב“ה וילד שעשועים לשכינתו, והנה אף היא עמי כאן, פורשת עלי כנפיה ושומרת אותי כאישון בת־עין… ושם שם במרחקים, איני יודע היכן, יש עולם נאה ויפה, מלא זיו וחיים סוערים כים, שאולי עד עולם לא אזכה לבוא בסודם ולהסחף בהמון גליהם, עד עולם… מי שכחני כאן, ולמה? ומה יהיה אחר־כך, כשיתרוקן ביה”מ לגמרי ולא ימצא בו אף אחד, כמוני היום? מה יעשה הקב“ה אחר־כך?”¹⁰⁶

ובתיאור אחר:¹⁰⁷

"בחצי הלילה. ואני יושב יחידי בבית־המדרש החם, גמרא פתוחה לפני ולבי רחוק ממנה. אני מפנה לבי לבטלה. בחוץ חושך, קרח נורא ויללת סער זועף. תריסי החלונות ובריחיהם מתחבטים ומתלבטים בכתלים מבחוץ, כאילו חרגו אלפי שדים ממסגרותיהם ובריחי־הברזל יגדעו בחימה שפוכה. הנה הם צרים על בית־המדרש, מקרקרים קירותיו, מנגחים אותו בקרני־ברזל; הנה הם מתפרצים גם בעד ארובת־העשן…

וכל קרובי מזדעזעים מפני המחשבה, כי עוד מעט ובית־מדרשי זה וכל מלואו יחרב, יתקעקע, יהרס עד היסוד, וכל עולמי ישוב לאין, לתוהו ובוהו… עוד מעט והתפרץ אחד ה’רוחות' והטילני מזה והלאה ארבע מאות פרסה, הרחק הרחק ממושבי החם, הבודד והשאנן, אל ארץ גזרה, קרה וזרה.

ומרגע לרגע יגדל הפחד ויפרוץ בכל אברי, פחד סתום ובלתי־ברור, פחד מפני הבדידות והדומיה המקיפות אותי, מפני ארבעת הכתלים השותקים, מפני צלי האלם, השחור, הגדול והמשונה, המתוח על הקיר כנגדי ומתעקם על הסיפון, מפני האור והחושך המשמשים בערבוביה סביבי, מפני הצללים הרבים המביטים אלי מכל קרן־זוית ופינה אפלה, מתחת הספסלים, העמודים, מתוך ארונות־הספרים, מכל חור וסדק… הנה הם נחבאים שם ואורבים לי ולנשמתי… ברגע אחד ובבת אחת על־פי רמז יצאו ויתנפלו עלי ויטרפוני…

ומבחוץ הסערה הולכת ומתמרמרת ומתקצפת כ’לילית' רעבה… והיללה כוללת אלפי עוללים שחוטים וטבוחים, נגזלים מחיק אִמות…

דמי הולך ומצטנן… השינים נוקשות זו אל זו. בכל גבי אלָחץ מאחורי אל התנור עד להכוות והנני עוצם את עיני…

‘ה’ לי ולא אירא' – הנני מתנחם פתאום. פותח את עיני ומצמצמן אל הגמרא הפתוחה, ‘התורה תשמור עלי וממי אירא’ – אתנחם שנית בנעצי שני בהונונת ידי אל כפי הקמוצות, שהיא סגולה לפחד לדברי ה’שימוש תהלים' ובהחלי להתנענע בכל כחי על הגמרא.

אבל בלשוני אין מלה… מחשבותי פוחזות עלי ונכשלות אשה ברעותה, אזני נמשכת ונגררת מאליה אחרי הקולות שמבחוץ וכל חושי משתקעים בהם… אי־אפשר להסיח את הדעת… והנה שככה מעט הסערה והקולות חדלו. הפסקה ממושכה. אומץ לבי יחזק על פחדי וחום התנור המתוק יעברני כמו יין, ובקרבי מורך ואומץ, חום וקור, עצבון ענוג ועונג עצב שולטים בערבוביה, כתערובת האור והחושך אשר סביבי… מה נורא ומה נעים!

מדוע אני נעור בלילה ומפנה לבי לבטלה? יסרוני כליותי – מדוע לא אלמד? מדוע אנדד שינה מעיני על חנם?

מדוע אני יושב פה בין אלה הכתלים? נקרה תולעת אחת במוחי – בגלל מה ובשל מה? מדוע אנכי היחידי פה? מדוע שכחוני ויעזבוני פה לבדד, לבדד… מי לי פה ומה לי פה?"

ובתיאור אחר, שנמצא אף הוא בעזבון¹⁰⁸:

"בחצות הלילה ישבתי בבית־המדרש בדד, כדרכי, וכל מעיני בגמרא.

“סופת השלג העזה הניסה הלילה מבית־המדרש את שנים־שלשת הנמושות איש לאהלו שלא בעונתם ואנכי נותרתי לבדי. לפני, על שלחן, דולקת עששית יחידה, יתומה, ואורה העגום מעמעם והולך באפלולית החלל ומטשטש בין צללי העמודים, המוטלים על הקרקע בערבוביה, חמרים חמרים, כצבורי פגרים בשדה אחרי המערכה. בלילות כאלה יש שתוקפני פתאום בולמוס של התמדה ויראת־שמים כאחת ואני מטיל את עצמי כולי, על רמ”ח אברי וחמשת חושי, לתוך ים התלמוד, חוצה בו עד צואר, יורד וצולל עד למעמקי מצולותיו, ונפשי תשבע עדנים אין שם ואין דמות להם. שעות מופלאות של עלית נשמה, של דבקות, של סילוק מחיצות ומסכים. התורה הופכת לתפלה. זמירות היו לי חוקיך".

בשורות האחרונות שבתיאור האחרון מובע ביותר רוח ההתגברות, שהיה הנער־המשורר מתגבר על היצר המפתה. הוא התנער ללימוד התורה, בראותו את עצמו יחידי בשדה המערכה שרבים עזבוהו – העמודים, שעליהם נשענו הלומדים בשעת לימוד התורה, “מוטלים על הקרקע בערבוביה – – כצבורי פגרים בשדה המערכה”, – ועלה עלית נשמה בסלקו את המחיצות והמסכים, וכך הפכה התורה לתפלה והחוקים היו לו לזמירות.

הוא התגבר על המונעים ודבק דבקות פנימית בתורה וכשראהו הדיין של הפרבר בכך נתחבר אליו ולמד עמו יחד, בתורת חברים, כמה שעות ביום גמרא ופוסקים.

ביאליק מספר, כי לא עברה שנה והוא הגיע להוראה באיסור והיתר¹⁰⁹. אין הכוונה שקבל “סמיכה” בגיל רך זה, אלא כמו שהוא מבאר והולך: “כשלא נמצא הדיין בביתו היה פוסק שאלות במקומו לאלו שרצו לסמוך עליו”¹¹⁰.

באותו פרק זמן, שישב ולמד בחברת הדיין, השתקע יותר ויותר בהשכלה, שעסק בה בשעות שהיה חפשי מן הלימוד בפוסקים ובגמרא עם הדיין. הוא היה כותב “שירים ומליצות מעין הרהורי לבו”¹¹¹ והיה קורא בספרים חיצונים, ועל־ידי כך הלכו ורבו כפירותיו העיוניות, אם כי ב“מעשה” לא נשתנה לפי שעה כלום.

יב. מן הפרבר אל העיר

לאט לאט והמקום בבית־המדרש שבפרבר־העצים נעשה צר לו, והוא עבר לבית־המדרש של הליטאים שבתוך העיר¹¹². שם מצא חברים, בחורים שישבו כמוהו על התורה והגו בסתר בספרי־השכלה. הוא התחיל לבקר בספריה שעל־יד בית־הכנסת לנאורים, שנקראה על שם חיים צבי לרנר – מי שהיה מורה בבית־מדרש לרבנים של המשכילים, שעמד לפנים בז’יטומיר ונסגר בשנת־הולדתו של ביאליק – ומעט מעט נמשך כולו אל הקריאה בספרי־השכלה ואל לימודים היוצאים מחוג הלימוד של התלמוד והפוסקים.

לפי שספּר אחר־כך לאחד מחבריו, שלמד אתו יחד בוולוז’ין¹¹³, קרא את כל הספרים העברים שהיו בספריה זו של המשכילים בז’יטומיר. את הדקדוק העברי למד על־פי הספר “מורה הלשון” של ח. צ. לרנר וידע אותו בזמן ההוא על פה¹¹⁴, ושקד הרבה על ספר התנ"ך, וסיים אותו שתים־עשרה פעם¹¹⁵.

הוא התחיל לחשוב מחשבות לעתיד לבוא והשתקע במחשבות האלה – ועל־ידי כך נמשך הרבה אל הבטלה. שלא כדרך בחור בית־מדרשי התחיל לדקדק בחיצוניות, וזה עורר עליו את כעסו של הזקן, שראה בדבר מעשה “יצר הרע”. ואכן עיני הנער נפקחו והוא התחיל צופה ומביט בעולם.

המשורר ספר על תקופה זו בחייו באחד מספוריו, שלא נשלם בידיו, ונשאר בעזבונו¹¹⁶.

שמואל’יק, ה“ספיח” – כאן “המשכיל שלאחר זמנו” – נתפקר בן חמש־עשרה ואינו רואה עוד תועלת בישיבה בבית־המדרש. הוא גילה זאת לחברו, וחברו קבל את דעתו. אבל הלז כיון שפירש מן התורה הלך למסחר ונעשה בן העולם הזה, ושמואל’יק “התחיל חושב מחשבות גדולות לעתיד לבוא והולך לפי שעה בטל”. אין לו כל עבודה קבועה ושום סדר־יום. הכל נעשה אצלו דרך עראי או על־פי “רוח־הקודש”. הוא מתיפה ועומד הרבה בבוקר לפני המראָה והולך הוא סתם, בלא כוונה ובלא “תכלית”, ועיניו צופיות… ומביט הוא אחרי כל עוף הפורח וצפורת מרפרפת…

לפעמים היה נוטה בדרך הילוכו גם לבית־המדרש, וכשהוא רואה רק ראש־גגו מרחוק עיניו נכבשות בקרקע, כמי שנתפס במעשה־עבירה, וכשהוא נכנס לתוכו הוא שרוי בתוך עגמת־נפש זו, שהוא תופס ומרגיש באפלולית צלליו, והוא כאילו שומע את קול התוכחה של הכתלים: “אף אתה, שמואל’יק?” והוא נכון ברגע זה, מתוך רחמנות, ליטול גמרא מתוך הארון ולעסוק שוב בתורה, להגות בקול ונעימה, כמו באותם הימים, כשהיה עדיין יושב לבדו, חבוי בצל כנפי השכינה… והנה התעורר השמש העוור והוא שואל בתחנונים:

– שמואל’יקל, למה אתה מוקיר רגליך מבית־המדרש? למה אינך בא לכאן ללמוד? מתגעגע אני על קולך היחידי, שמואל’קל. צר לי, הזקן… נתיתם בית־המדרש, כולו נתיתם…

– בביתי אני לומד, ר' שלמה.

– בביתך? ובית־המדרש למה נברא, אַ?..

– לתפלה, ר' שלמה.

– וגם לתורה, שמואל’יק. בית־המדרש בלא תורה יתום הוא, וסופו ליחרב. אח, אח, שמואל’יק. אותי, את שלמה העוור, לא תטעה. רואה הוא בעיניו הסמויות, רואה ומבין: לאביך אתה אומר: “בבית־המדרש”, ולי אתה אומר: “בבית”. אַ? בורח אתה מן התורה, בורח… הכל ברחו וגם אתה בורח, אתה, האחרון, היחידי… אוי לי שהגעתי לכך… “זמיר” יחידי נשאר בקן ואף הוא פרח לו…

והנה מעלה שמואל’יק על דעתו את בית־המדרש בהודו ובתפארתו, שאותו שמש זקן, עוור, עוד ראה אותו, ועכשיו ריח מיתה נודף ובא אליו מכל הזויות והמחבואים ולבו שותת דם… נדמה לו, שהשכינה נתאלמנה והיא שרויה אבלה ושוממה מתחת ל“פרוכת” השחורה שעל גבי ארון־הקודש ובוכיה שם בחשאי. ויש שהוא רוצה לכבוש ראשו בפרוכת, להסתר בצל כנפי השכינה. והוא רוצה להתגבר ולחדש ימיו הראשונים. אבל הוא יודע, שאין עוד תקנה לו, והוא משתמט מבית־המדרש. והוא מוצא לעצמו פינת־סתרים אחרת, והוא חולם שם את חלומותיו: פעם הוא אמנון שב“אהבת ציון”, ופעם נחה עליו רוח דן וגדעון שב“התועה”, ופעם הוא “סופר גדול בישראל”, ופעם הוא מטיף לאומי, עובר בכל תפוצות ישראל וחוצב להבות מפיו – ופתאום והוא ד"ר לפילוסופיה…

וכך עוברים חייו להרהורים וחלומות הרבה ולמעשים שאין בהם כל מטרה וכל תכלית, והם כמין שעשועים יפים וכעין טיול בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא. ויחד עם זה הוא מיסר את עצמו על אפס־מעשה ומעמיד את עצמו לדין קשה…

העיר עצמה, שגדולה ויפה היא¹¹⁷, לא נתנה לשואף הצעיר ענין רב לענות בו. היא לא נמצאה ב“דרך המלך” של התנועות החברתיות הגדולות. אף לא היתה קשורה בימים ההם עם עורקי־החבור המובהקים של המדינה – עדיין לא היתה מסילת־ברזל בז’יטומיר – ותושביה היו מבני שלש אומות: פולנים, רוסים ויהודים, ובני־התרבות של העיר היו ברובם ממוצא אצילי־פולני, וּוַדאי לא היה כל קשר ביניהם ובין הנער היהודי, שעזב את ספסל בית־מדרשו.

בתקופת השאיפה והתסיסה שלו ראה ביאליק עיר זו כישנה – גם ביום. הוא ראה אותה, קפואה, מתה. בשירו “ישני עפר”¹¹⁸ הוא מתאר אותה – “העיר נכתבת עיר הפלך” – כעיר שכולה קפאון ותרדמה:

יְשֵׁנָה – פְּשׁוּטָה כְּמַשְׁמָעָהּ,

וִישֵׁנִים טָרְחָה וּמַשָּׂאָהּ,

יְגֵעִים נָמִים כָּל הַדְּבָרִים.

אֲוִירָה קֹפֵא לֹא יָנוּעַ

עַל כָּל מְלֹאָהּ רִיק זָרוּעַ

וּבְשֵׁנָה טָבְעוּ כָּל הַשְּׁעָרִים.

הכלב מנמנם, מפהק או מתנהל בעצלתים שקוע בתנומה או בסעודה שבין נימה לנימה.

המשורר קורא בשירו זה את כל העיר “הבת תרדמה” ומספר, שגם הוא אליה סר – ותפל גם עליו תרדמה, ולא יום ולא ימים ולא שנתים ישב בה:

זְמַן רַב מִזֶּה בָּהּ יָד חָבָקְתִּי,

על דִּבְשָׁהּ חֲלָבָהּ הִתְעַנָּגְתִּי,

עַל דְּבַש בַּטָּלָה וַעֲצַלְתָּיִם;

כִּי גַם אֶל נַפְשִי הָאֲמֻלָּה

אֵל אָמַר: שְׂחִי בְּמִרְפַּשׂ מָיִם.

עיר זו נעשית לו מעין “בטלון” של מנדלי מו"ס, אבל בלי הוד המסורת המרחף על “בטלון” זו. היא אינה חולמת חלומות־עולם ויד־הדמיון האדירה אינה נתונה עליה. בעיר זו יש “מעט מכל – ואין מאומה”. מכל מה שיש והיה נשאר בה רק אבק: “אבק התחסדות, אבק השכלה, אבק התחכמות”. יש בה רק “התחלות רפות”, או “אחרית בלה”, והמשורר קורא אליה:

מַה תָּקוּץ נַפְשִׁי הַשּׁוֹמְמָה

בְּדַבְּרִי בָךְ, הַבַּת “תַּרְדֵּמָה”!

אוירה של “הבת תרדמה'” לא התאימה לרוחו הסוער של משורר בתקופת ההתפרצות של הנעורים, והוא שאף לעזוב עיר זו ולצאת ממנה לחיים אחרים של אורה והשכלה, בלי לוותר עוד על חיי התורה. שאיפה זו לבשה לפי שעה צורה של “סמיכה” מבית־מדרש לרבנים של הילדסהיימר (האורתודוכסיה המתונה) בברלין עם תעודה של ד"ר לפילוסופיה.

יג. מבוכת הנעורים

בכמה מפרקי הספורים על חיי שמואל’יק – הפרקים האבטוביאוגרפיים של המשורר, שיש בהם מן החזון ומן האמת, – שנמצאו בעזבונו, מסופר על מבוכה גדולה ועמוקה שהיתה בחייו בתקופה זו, היא תקופת ההתבגרות.

המבוכה היתה בכל: בדעות ובהשקפות, בנטיות ויחסים, בהרגשות ורגשות. שמואל’יק, בעל החלומות והדמיונות היפים בפרקי ה“ספיח” שנשלמו בידי המשורר והוא מסרם לפרסום, נעשו בפרקים הללו¹¹⁹, שהמשורר כאילו התקשה בהשלמתם ובפרסומם¹²⁰, תאוָני וגשמי. והוא מורד: מורד באביו – הוא אביו־זקנו, – מורד בסביבה ובמנהגי הסביבה. והוא מתריס כנגד כל: כנגד בית־המדרש וארון־הספרים, שדבק בו בנשמתו, ורואה בו רקב, מתריס כנגד הורים וקרובים, שהוא קשור בהם בנפשו, ורואה בהם רע. והוא מפליג בדמיונותיו העזים ויצרו פוחז עליו, והוא מִטלטל ממקום למקום ומקיצוניות אחת לשניה ואינו רואה לפניו כל מטרה ואינו מוצא כל “תכלית” לעצמו.

באגרת לרֵעים בסופה של תקופה זו¹²¹ ראה אותה כ“תקופת התהפוכות”, או “תקופת התעתועים” בחייו, והוא תלה את כל התעתועים האלה בחינוך הרע שנתחנך בידי האב הזקן והקרובים, שרבו זה בזה ורבו בו.

“הייתי כצליל שעורים מתהפך במחנה מדין – מדנים בין אחים – בחלום חזיון לילה. התהפכתי מצד אל צד כעצל על מטתו וכחולה מתהפך בחליו על ערש דוי, הייתי בעיני רבים כמשתגע אשר בעותי אלוה יערכוהו, וכן הייתי בעיני. ויהי היום והאמת הערומה – תאות נפש כל משכיל – משכה עליה גם את עיני החיים, ורק בחיק האמת – הערומה – יראה איש חיים. ועל־כן צררתני רוח אמת בכנפיה, ואמת אמת תפסיה להאי. ויהי כנוח עלי הרוח – רוח שטות ורעיון רוח – ואקרא בחיל: אמת! אמת! ארדוף את האמת ואשיגה, אורח שקר שנאתי! צעקתי בחמת רוחי, אנכי אפלס לי נתיב האמת ולא אחטיא את המטרה – אנכי, אשר הייתי בעיני גדָל־דעה ושופט רמים, חשבתי, כי כביר כח שכלי, אשר גם לא לתוהו נברא, לבוא עד חקר האמת ומהר המצא תמָצא בהִדרשה ורגע והנה אתפשנה בידי והנה בכפי וארשתיה לי לעולם. דמיתי כי האמת הערומה והצנועה הֻצגה גם לעיני נערים פתאים לראוה בה וניתנה בידי חסרי־לב ואי־בינה להתעלל בה כַאוַת וכהות נפשם. – – – אנכי לא הבנתי כי האמת היא רק ‘שם מפשט’, נשמתא ערטילאית דלית לה מדרגמא כלום. גם זאת לא חכמתי, כי ‘האמת היא דמיון בן רוב ימים, והדמיון הלא אמת בת יום א’ '. – – – אנכי אשר הייתי משכיל וחוקר, חסיד ומתנגד כאחד, אנכי אשר נהייתי בימים האחרונים לדורש אמת וכלוחם בעד אידיאה נשגבה נחשבתי בעיני – – – כל אלה שחֻברו להן יחד בי עצבוני ויעשוני בריה משונה כמין ‘כוי’ מעוך ונתוק, נתוץ ורצוץ, בוקה, מבוקה ומבולקה. – – – כל אלה הועילו להותי ויבעירו החשק בלבבי ויוסיפו לי אומץ להראות לכל כי משכיל או מתנגד אני, אנכי החלותי להתפלפל, להתוכח ולהתעשק, הוכחתי בראיות גמורות ובמופתים חותכים (?)¹²², כי תועים הם מדרך השכל, כי סכלים המה אין לב, טח מהשכיל לבותם, ורק באור ההשכלה – אשר לא ידעתי אכנה – חיים, רק דרך ההשכלה דרך הקודש יקרא לה – – – ושכל העולם לא נברא אלא בשביל משכיל אחד. – – – ויהי כאשר באתי בסוד בחורים משכילים ותחל רוח יראת שמים ורוח חסידות לפעמני והפכתי את כל הקערה על פיה והמגדל אשר בניתי הרסתי בידי. – – –”

כך ראה תקופה זו בחייו בוידוי שלו בפני רעיו באותה אגרת.

ובוידוי הגדול שלו ב“מגלת האש” הוא מתאר את עצמו בתקופה זו “כעופר מודח בין ארזי הלבנון”. קווצות־ראשו פשו ויעשו תלתלים ובלבבו שגשג יער של חלומות, והוא אבד בקטנו באפלת היער. אלף מעינות־חיים שוקקו בלבבו, והוא נמשך כולו אליהם – ואל הנזירות מהם, והוא ירא את הנזיר ואת החטאת כאחד, והוא ירא מפני עצמו, והוא ירא את התוהו שבקרבו.

…וַיְשׁוּפוּנִי מַחֲשַׁכֵּי אֵימָה, וָאִירָא יִרְאָה

גְדוֹלָה מִפָּנַי. מִפְּנֵי הַתֹּהוּ וּמִפְּנֵי כַף־הַקֶּלַע

יָגֹרְתִּי, כִּי רָאִיתִי אֶת־נַפְשִׁי וְהִנֵּה הִיא שְׁחֹרָה

וּלְבָנָה כְּאַחַת – – – וָאֵשֵׁב שָׁם עַל־שְׂפַת הַנַּחַל מַשְׁמִים,

עֵינַי בַּמַּיִם וְרֹאשִׁי כָפוּף תַּחַת מַשָּׂא מַחֲשַׁכָּי, וָאְֱהִי

כְּיוֹשֵׁב עַל־פָּרָשַׁת דַּרְכֵי הַקְּלָלָה וְהַבְּרָכָה. וָאֵרֶא

פִתְאֹם אֶת־קְוֻצּוֹתַי בַּמַּיִם כִּי גָּדְלוּ פֶרַע וְכִי־כָבְדוּ,

וְהֵן תְּלוּיוֹת וֹמַאֲפִילוֹת עָלַי כְּוִילֹון שֶׁל־נְחָשִׁים שְׁחֹרִים

וְזוֹמְמוֹת לְנַפְשִׁי מִקַּרְקַע הַנַּחַל – וָאֶקְפֹּץ מִמְּקוֹמִי

וָאַקְדִּישׁ גַּם תַּלְתַּלַּי לַשָּׁמָיִם, הַכַּף הָכְרָעָה…

הכף הכרעה – והצעיר גילה בחרדת־לבב את “סודו” לזקן והוא ברך אותו במבט עיניו ושלח אותו עם הנץ החמה ירושלימה, ושם ראה הצעיר את היכל־הקודש ואת תפארת בחוריו וכהניו ואת כל תשואות החצר, ושם גילח את ראש נזרו והשליך שם את קווצותיו לפני ארי האש שעל המזבח ופאר עלומיו היו לאפר…

יד. לוולוז’ין

למבוכה הגדולה שבחיי המשורר נמצאו תרופה ופתרון ביציאה למקום־תורה גדול – להיכל התורה של היהדות הרוסית בימים ההם: ל“ישיבה” הגדולה בוולוז’ין. הזקן הסכים בקושי לפתרון זה – באין ברירה, כשראה, שאין לו עוד מה לאבד, ונשא את עיניו לזכות התורה. שתעמוד לנכדו ותגן עליו¹²³. והצעיר צפה וראה ביציאה זו גם דרך־עקיפין להשכלת ברלין.

ישיבת וולוז’ין היתה לא אחת לנושא מאמרים ורשימות בכתבי־העת העבריים, ובשנות השמונים האחרונות אנו מוצאים כמה מהם שיצאו מתחת עטו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, שעזב ישיבת וולוז’ין באותה תקופה. ב“האסיף” לשנת תרמ“ז, בעריכת נ. סוקולוב, הדפיס ברדיצ’בסקי את מאמרו “תולדות ישיבת עץ החיים”, וב”הכרם“, בעריכת אלעזר אטלס, שיצא בשנת תרמ”ח, פרסם השקפה על ישיבת וולוז’ין עם תיאורים מחיי הישיבה, שקרא אותם בשם “עולם האצילות” (חתום עליהם שם יב"ם). אטלס השיב, באותו מאסף, על “עולם האצילות” של ברדיצ’בסקי ב“עולם ברור” שלו, וברדיצ’בסקי המשיך את הויכוח עם אטלס ב“המליץ” של אותה שנה¹²⁴, והוסיף להדפיס שם את תיאוריו מחיי־הישיבה, שנתן אותם, בצורה של “צרור מכתבים” שנכתבו בידי אחד מבני־הישיבה בוולוז’ין – בחתימת בר־בי־רב. במאמר על הישיבה מציין ברדיצ’בסקי, כי בתוך הישיבה “רבים ישקדו גם על דלתות ההשכלה באין מפריע, זה ילמוד שפת רוסיה וגם אשכנז, וזה שפתנו העבריה ודקדוקה, זה יהגה בספרות ישראל וזה בספרות הרוסית או האשכנזית, זה יהגה בהנדסה וזה בדברי ימי עולם”¹²⁵. ובהשקפה על הישיבה הוא אומר על תלמיד הישיבה, המתמיד בלמודיו: “כבר פנה היום, כבר עבר חצי־הליל, כל העיר ישנה והוא עודנו ער, וגם אחרי פסקו מלמודו אינו הולך לישון, לתת מרגוע לנפשו הנהלאה, ותדד שנתו מעינו לקרוא את ‘השחר’ ו’המליץ‘, את הספר ‘דור דור ודורשיו’, או ב’דברי הימים לבני ישראל’, ולפעמים גם את ספנסר ובוקל – או יושב וכותב”¹²⁶. ובתיאורים שנספחו להשקפה זו הוא מתאר את הבחור שגברה בו תשוקת הדעת והוא קורא בלילה, בשכבו על מטה לבנה, שבורה, את “המליץ” ובגמרו לקרוא בו אנו מוצאים ליד מטתו את “געשיכטע דער יודען” של גרץ, “היום קרא את גרץ, ולמחר – את צוּנץ, הרצפלד, יוֹסט ופרנקל, וכה יתמשכל וישתלם”¹²⁷ וכן הוא מוסיף לתאר ב“המליץ”: "הנה שם בירכתי בית הישיבה אברך אחד קטן ודל יושב ועוסק בתורה. עצמותיו שפו ולחייו קֻמטו בלא עת, אבל בבית החומר הרעוע זה תסתתר נפש נעלה ונשגבה ובמצחו המלא קמטים שוכן שכל חד ועמוק. היורד ונוקב עד התהום. האברך הזה כבר השיג “סמיכה”, – – אבל הוא בורח מן השררה, כי נפשו חשקה בתורה. – – אמנם התורה אינה בעיניו חלק ההלכות לבד, הוא גם במופלא ידרוש. – – כל ספרות הפילוספיה שגורה בפיו ונהירין ליה שבילי הפילוסופיה היונית כשבילי עירו וכו'¹²⁸. והוא מספר¹²⁹, שנוסדה בישיבה אגודה קטנה לחקר תולדות ישראל וספרותו.

דברים כמו אלה השפיעו על בחורי בית־המדרש ששאפו להשכלה, והבחור בבית־המדרש הליטאי בז’יטומיר, ששאף להגיע לברלין, שם על־ידי כך אל מול פניו את הרעיון לנסוע לוולוז’ין¹³⁰ כדי להגיע בדרך זו לברלין¹³¹.

ביאליק היה מספר על הכנותיו לנסיעה זו – לישיבה הליטאית המהוללה. הוא ידע, שהלימוד בליטה, וביחוד בישיבה זו שבליטה, עומד על יסודות אחרים מיסודות הלימוד בתלמוד ובפוסקים שבפולניה ובווליניה, והכין עצמו לכך במשך כמה חדשים, ששקד בהם שוב על לימוד התלמוד. וכך נסע לוולוז’ין באביב של שנת תר“ן¹³², בקבלו מיד אביו זקנו ח”י פרוטות, לחלקן לעניים בבואו שמה, כדי שיהיה כשליח מצוה, שאינו ניזוק¹³³. בשעת פרידה בכה הזקן, והוא היה כשכור מרוב שמחה.

טו. ה“ישיבה” בוולוז’ין

ישיבת וולוז’ין, שנוסדה בשנים הראשונות למאה התשע־עשרה על־ידי ר' חיים מוולוז’ין ‏ (תק“ט–תקפ”א), מגדולי תלמידיו של הגאון ר' אליהו מווילנה (ת“פ–תקנ”ח), היתה במשך תשעים שנות קיומה לנזר התפארת של ה“ישיבות” בליטה. האגדה קשטה את דבר יסוד הישיבה הזאת, והיא ידעה לספר, כי “בעת אשר לומדי תורה רעדה אחזתם, מכל עברים ראו כי הפורץ יעלה בקרבם ועוד מעט יכה את כל בניניהם לרסיסים: מעבר מזה ה’חסידים', אשר החלו לציץ מכל עבר ופנה – – ומעבר מזה מנדלסזון וחבריו – –, בעת ההיא אמר הגר”א מווילנה לתלמידו ר' חיים מווֹלוז’ין: קומה, בני, התחזק בעד תורתנו הקדושה ובעד כל המנהגים הקדושים, אותך נתן ה' בחור מעם ומורם מעדה, לעמוד בפרץ עמנו ולהרים את התורה מאשפות עפר. זאת עשה ואני אברכך בשם ה‘, אסוף אליך אנשים חכמים, – – בעלי כשרון ושכל טוב, החסה אותם בצל כנפיך, למדם את התלמוד מפורש ושום שכל, למען יהיו ברוב הימים לאנשים גדולים בתורה, למורי הוראות ורבנים לישראל, וכל אחד ואחד בעירו יסוכך באברתו על התורה. – – גם זאת עשה, לבל יהיו לבוז וחרפה נושאי דגל התורה, לבל ילקטו עצמות תחת שולחן אחרים, שלח רצים או ‘משולחים’ לכל תפוצות ישראל, קבץ כסף מהאנשים הישרים, אשר תודות לה’ עוד ישראל לא אלמן מהם, בנה בית למען התלמידים, הכינה להם מאכל ומשתה מקופת הישיבה, ואז התורה תחָדש כנשר נעוריה, כל העם ירוצון לשמוע דבר ה‘, שמך יבורך בפי כל ויעמד לנס לדור דורים. הגאון ר’ חיים הטה אזנו לקול רבו הגאון, שנים רבות יומם לא נח ולילה לא שקט עדי הוציא מחשבתו אל הפועל"¹³⁴.

ואם כי אין ראיה ועדות לאגדה זו ממקורות ראשונים, ואף יש בהם ראיה לסתור¹³⁵, אין כל ספק, שהישיבה נוסדה בידי ר' חיים מוולוז’ין, שהיה איש התורה והמעשה, כדי לקיים תורת רבו, הגאון מווילנה, שמרוב שקידה בתורה לא היה לבו פנוי אל המעשה, וסדר הלימוד בישיבה היה זה שיסדו הגאון: המשנה היתה משנת ראשונים, והיא היתה סדורה לפי מקורות ההלכה בתלמוד וכו‘, והארת המקורות האלה, המפוזרים, וההתעמקות בהם היו המטרה. הלימוד היה מעין לימוד שיטתי, בניגוד ללימוד בדרך ה“פלפול”, שהיה נהוג הרבה בבתי־מדרש אחרים. ומספר מי שלמד בישיבת וולוז’ין בימי יסוד הישיבה, שהוא קנה לעצמו שם את אופן הלימוד לפי “דרכי ההגיון האמתי”, והוא מספר, “כי דבר הלימוד הזה הורני מורי ורבי, הרב הגאון האמתי מוהר”ר חיים מוולוז’ין זצלה“ה, וכמה פעמים הכלימני מורי על החידושים שחידשתי על־פי דרכי העיון שהיו רגילות, שהיו חשובים בעיני, מתוקים כדבש, וכמעט משך שתי שנים טרח מורי עלי, עד שנקבע בלבי דרך הלימוד הלז ותועלתו”¹³⁶. ולימוד התורה שבכתב היה אף הוא מעין חלק של הלימוד בוולוז’ין, וראש־הישיבה האחרון, ר’ נפתלי צבי יהודה ברלין (תקע“ז–תרנ”ג), שעמד בראש הישיבה כארבעים שנה, היה נוהג לקרוא בישיבה בכל יום, אחר תפלת הבוקר, לפני התחלת הלימודים, פרשה אחת מסדרת השבוע, ובאר אותה לפי דרכו, ומזה יצא חבורו “העמק דבר”, פירוש על התורה לפי מעמקי הפשט, עם “הרחב דבר” (ווילנה תרל“ט–תר”מ)¹³⁷.

היו בישיבה זו קצת מתכונות בית־ספר עליון ללימודי התלמוד, והסדרים בה היו טובים מבשאר הישיבות. כבבית־ספר עליון היה התלמיד חפשי בבחירת הענין – המסכת בתלמוד – ללימודיו, והיה חפשי לבוא אל השעורים של ראש־הישיבה או לא לבוא. השיעורים של ראש־הישיבה ניתנו בכל יום ויום בשעה קבועה, ואף הלימודים של הבחורים, תלמידי הישיבה, היו בדרך כלל בשעות קבועות, והן נמשכו מן הבוקר עד שעת אמירת השעור בצהרים, ואחר ארוחת־הצהרים – משעה ד' – עד שמונה בקיץ ועד תשע או עשר בלילה בחורף¹³⁸. ועוד ראש־הישיבה הראשון, ר' חיים מוולוז’ין, תיקן, שיהיו משמרות ללימוד תורה בישיבה בכל לילה ולילה, שיהיה משמר יוצא ומשמר נכנס, ואף בלילי שבתות וימים טובים לא פסקו אלו המשמרות¹³⁹, וזהו לפי נוסחו של הגאון ר' אליהו מווילנה, שכפי שספרו עליו “יסד בית מלא תורה, להיות אנשים תמיד עומדים על משמרתם סביב לשולחן ה' דשנים ורעננים ממקרא, משנה וגמרא וכו' “¹⁴⁰, ונהגו כך בבית־מדרשו של הגאון בווילנה גם אחר פטירתו¹⁴¹. וכך היו ה”מתמידים” מבין התלמידים באים לישיבה ללמוד, זה עד סוף האשמורה השניה בלילה, וזה השכים שחר והתחיל את לימודו בראש האשמורה השלישית¹⁴². ובלילי שבתות רב היה מספרם של בני־הישיבה שהיו עֵרים כל הלילה ועוסקים בתורה. וכך גם בלילות החגים, ואף ב“שמחת תורה” נמצא מי שהיה יושב בישיבה ועוסק בתורה¹⁴³.

הפולחן של לימוד התורה וההתמדה בה היה גדול בישיבה זו, שרוחו של הגאון ר' אליהו, המתמיד האגדי, היה נסוך עליה. וכבר ספרו על המיסד הראשון, ר' חיים, שהיה בא לפרקים, ואפילו בשבתות ובימים טובים, לפקוד את המשמרות, הלומדים בבית־הישיבה בלילות¹⁴⁴. ועוד ספרו עליו, כי בכל שנה במוצאי יום הכפורים היה לומד בישיבה עד חצות־הלילה, כי חשש פן לא ימצא מי שילמד בישיבה אחר התענית¹⁴⁵. ור' נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש־הישיבה האחרון, שלא נמנה עם ה“עילויים” המפליאים, וקנה לעצמו את ידיעתו הגדולה והעמוקה בתורה על־ידי שקידה גדולה – עליו ספרו, כי אחר חתונתו ישב בבית חותנו, ר' יצחק, ראש־הישיבה השני בוולוז’ין, כעשרים וחמש שנה, והיה סגור בחדר בית עזרת־הנשים ולמד שם תוהה יומם ולילה בלי הפסק¹⁴⁶, ו“היה נותן רגליו במים קרים, כדי שלא להרדם”¹⁴⁷, – העריך הרבה את השקידה ואת ההתמדה, ובכל מקום שיכול היה להעיר ולעורר אותה עשה זאת, והוא אומר בהקדמה לפירושיו “העמק דבר” ו“הרחב דבר” על התורה, כי ידע ש“אין להמשיך השתלשלות דרוש וחקר הלכה אין־קץ, ולא יאות להעמיד כל אשר ברוח בביאור תורה שבכתב גם לפני הבא להשכיל בדרוש או בתלמודו”, ועל־כן לא הרבה להרחיב דבר אלא במקומות מעטים, “וביחוד במקום שהגיע להראות לעם ה' כמה חובתנו וכמה יפה לנו מכל צד להגדיל עמל תורה ועיונה – – והוא הבריח המחבר את ישראל לאביהם שבשמים ומקיים את האומה בכל אפסים”¹⁴⁸.

הרושם הגדול ביותר של ישיבה זו היה במאות התלמידים כמעט מכל קצוי ממלכת רוסיה הגדולה – ומקצתם גם מחוץ לארץ – שהיו לומדים באולם אחד גדול, וקול הרנה של תורה נשמע עד למרחוק. את בנין הישיבה תאר ברדיצ’בסקי כ“ארמון נפלא בנוי תחתיים שניים ושלישיים, בו אולם גדול רחב־ידים, הנשען על ארבעה עמודים גדולים. קירותיו לבנים כשלג וכצמר צחר, רצפתו נקיה וטהורה, והוא לבית־תלמוד”. ומלבדו יש “פרוזדור גדול, אשר בו יקראו הלומדים בימות החמה, גם חדר יפה, אשר בו ישנו הגמ”ח הגדול, אשר ממנו ילוה כל בן־ישיבה בשעת דחקו – – וחדר נקי, אשר בו יחלק המנהל הר' ליפמן את המסכתות הנצרכות לתלמוד, וחדרי העישון. – – בתחתיים ישבו המשגיח והמנהל, ובשלישיים ישנה הביבליותיקה הגדולה אשר לישיבה¹⁴⁹ ו“מחזה נפלא ונשגב יראה המטייל בלילות טבת הארוכים לפני ככר הישיבה הרצוף באבנים: מאורות המנורות הרבות ישליכו קוי זהרם על השלג השטוח, קול שלש מאות איש הלומדים ברגש נמרץ ובהתלהבות עצומה ישמע – – מסוף המגרש ועד סופו. פה יהלוך נער טוב רואי הלוך וטפוף, והגמרא תחת אצילי ידיו ורגליו ממהרות ללכת כי נפשו חשקה בתורה; פה ישובו נערים אחדים מבית־הספר, כי כבר חטפתם שינה ונפשם עליהם תאבל על אשר הפסיקו לימודם”¹⁵⁰.

וברדיצ’בסקי עמד במאמר אחר על הערך הגדול של חילופי הדעות והמחשבות בין מאות התלמידים בני ארצות שונות וגלילות שונים שהיו בישיבה¹⁵¹, ובאופן זה “הישיבה הביאה הרבה תועלת לההשכלה, ואם כי ראשיה גם מיסדיה לא כוונו לזה לעולם. – – במספר ארבע מאות צעירי־ימים לא ימלט שלא ימצאו בהם משכילים נבוני־דבר, והמה יעוררו את האחרים להשכיל. – – זאת ועוד אחרת: הן ההשכלה וההתבוננות תבואנה על־ידי הקריאה בספרים הרבה. ובאשר בידי כל אחד ואחד מצויים ספרים אחדים, כולם יחליפו זה עם זה, וכולם יצטרפו לחשבון גדול, ונמצא כל אחד קורא בספרים הרבה”¹⁵².

ואף כי ראשי־הישיבה בוולוז’ין לא כוונו לבם להשכלה. אלא לתורה, היה בלימוד התורה בישיבה זו בסדר ידוע ובמעין שיטה הגיונית ובנטיה למקורות ראשונים מן ההדרכה לשכליות, ולא לחנם יצאו מישיבה זו אנשי דעת ושכל במקצועות של תורה ושל מדעים אחרים – לאחר שהשלימו את עצמם בבתי־מדרש של מדעים.

משני ראשי־הישיבה, שלימדו בתקופה שבה בא ביאליק לוולוז’ין, היה אחד מהם בעל הגיון נכון ובעל סברה ישרה. ואחד מהם בעל עיון עמוק ובעל שכל נתוחי בלתי־מצוי; אחד מהם “סיני” ואחד מהם “עוקר הרים” – אחד מהם בקי ואחד מהם חריף; אחד מהם משובב נתיבות, הולך וסובב בדרכים שסלל ביחוד הגאון ר' אליהו מווילנה, ואחד מהם סולל נתיבות חדשים. ושניהם כאילו השלימו זה את זה.

משנים אלה היה אחד מהם מנהיג, והיה נוהג נשיאות ועם זה היה כאב רחום לבני הישיבה, ואחד מהם כחבר להם, ובני־הישיבה המוכשרים העריצו את “חברם” זה שהיה בתקופה זו עוד צעיר לימים.

על ראש־הישיבה המשנה הזה – ר' חיים סולובייציק (תרי“ג–תרע”ט). שהיה אחר־כך רב ראשון במעלה ומעין ראש־הרבנים ליהודי רוסיה – כתב ברדיצ’בסקי לאחר שעזב את הישיבה והתנגד לה, שהוא כ“תמונה מאירה” ו“ראיתיו כאחד מבני העליה המצויינים שעמד הקב”ה ושתלן בכל דור ודור. האיש הזה הוא בעל שכל חד ועמוק מאד, נוקב ויורד עד תהומו של כל ענין וענין. – – – רבנו זה לא עסק מעולם בספרי ההגיון, ובכל־זאת כאשר יעמיק לחקור בהלכתא רבתי יגלה בה פנים כהלכת ההיקש בכח הגיון טבעי גדול מאד, ומִמה אני אם יש בדור הזה שכל גאוני כמותו“¹⁵³. ורב בעל הגיון, שהיה תלמיד מובהק של ר' חיים סולובייציק ולמד בוולוז’ין בתקופה שבה למד ביאליק, מתאר את רבו זה בין כתלי הישיבה: “רבי חיים היה בעל קומה ממוצעת. מראהו משך את העין, הן כשישב במקום אחד ופניו מביעים מתיחות, עיניו הגדולות עוצרות בקרבן אריות־אש, וגולגלתו רבת־המבע כפופה במקצת ושקועה בנבכי־מחשבות, והן כשהיה מסתובב על פני אולם־הישיבה וראשו האדיר, ראש ארי זקן, היה מכפיף את הכתפים הרחבות ברוב משאו, נרתיק למנת־מוח עצומה – הדמות לכל מראותיה נחרתה לעולמים בזכרון הרואים. עוז מיוחד עלה משעוריו העמוקים והבהירים. המוחות ההגיוניים חבבו שעוריו המבוססים בסברות גאוניות. הוא היה ניגש כמנתח לכל ענין תלמודי, בודק בדיקה מעולה את היסודות ההגיוניים של הסוגיה, מראה פנים לכאן ופנים לכאן. אחר שהיסוד ההגיוני היה מחוור ופרוש לפני השומעים, היה מעלה את המחלוקת בגמרא, או בין הרמב”ם והראב”ד, ומישבה לפי שני צדדי ההגיון. זולת חשיבות השעורים כשלעצמם – – גרמו קורת־רוח לשומעים גם על־ידי צורת הבעתם המיוחדת. הוא היה מביע את הסברות הדקות ביותר באופן מוחשי. היה יופי מיוחד בהגיונו ובהבעתו. הוא היה הפַּסָל של ההגיון התלמודי ובכח ציורי רב ידע להבליט יפיו וחין ערכו, ידע להטעים כל תג ולהעמיד השאלה בצורה מקורית. הוא הכיר את האופי והנשמה של הסלע התלמודי, ומהחומר הגלמי סתת ציוריו"¹⁵⁴.

המנהיג היה ראש־הישיבה הראשון, ר' נפתלי צבי יהודה ברלין. הוא היה בעל רצון עז ואיש־הפעולות, ובמשך הזמן שעמד בראש הישיבה, קרוב לארבעים שנה – והן קרוב למחצית משנות הקיום של ישיבה זו, עד שנסגרה – היה עליו לעמוד בפני מתחרים גדולים, שקמו עליו מבית אבות־הישיבה¹⁵⁵, וכן בפני מכשולים רבים אחרים. עודנו צעיר לימים קבע לעצמו את הדרך, אשר בה הלך, והיא דעת התורה שבעל־ פה במקורותיה הראשונים, ושקד על ספרי מדרשי־ההלכה של התנאים – על המכילתא, הספרא, הספרי והתוספתא – ועל התלמוד הירושלמי, כמו ששקד על התלמוד הבבלי, וחבר ספר גדול על הספרי, דבר בלתי־מצוי בזמן ההוא בין הרבנים. דפים מספר זה, שלא נדפס, היו לעיניו של ר' דוד לוריא מביחוב־ישן (תקנ“ח–תרט”ז), מסוללי־הדרך לבקורת ספרי־המדרשים, וזכה ממנו לתהלה¹⁵⁶. לר' דוד לוריא שלח גם קונטרסים מחבורו “העמק שאלה” על “ספר השאילתות” לרב אחאי גאון, החבור בג' חלקים, ונדפס יחד עם ספר השאילתות, בווילנה בתרכ“א–תרכ”ז והרד“ל הוסיף הערות לחבור זה, והנצי”ב הביאם בחבורו בשמו. ודרכו בחבור זה הוא מעין דרך בקורת בנוסחאות של בעל ספר השאילתות, שהן שונות פעמים רבות מנוסחאות ההלכה שלפנינו בתלמוד, או פירושו שונה מהפירוש המקובל של רש“י ובעלי־התוספתות, והאיר את הדרך של הנוסחאות, שאחריהם נמשכו גדולי הפוסקים הראשונים, ר' יצחק אלפסי (הרי"ף) והרמב”ם, ומפרשיהם לא תפסו את דבריהם מצד זה והקשו עליהם¹⁵⁷. וביחוד נראה דרך הבקורת בפתיחה לחבורו זה – ב"פתח העמק, לחלק הראשון – שבו בירר ענינים חשובים בתולדות הספר הזה והנוסח שלו. וכן יש שעמד על גבול הבקורת הנאמנה והשיקול השכלי בפירושו “העמק דבר” על התורה, ובהקדמה לפירוש זה הוא מציב מעין כללים של חקירה מקראית ובקורת, שהוא מוציא, אמנם, אותן לדרש, ולקיום ואישור לימודים ודרשות של חכמינו הקדמונים¹⁵⁸, וגילה בהקדמה זו גם הבנה וידיעה בהבדל שבין שירה לפרוזה¹⁵⁹, דבר שאינו מצוי בספרות הרבנית של התקופה.

גם בספר השאלות והתשובות שלו “משיב דבר” (נדפס בוורשה בשנת תרנ"ד), שבו בירר ענינים הלכה למעשה, יש לראות אותו כשוקל דברים בישוב הדעת ובמתינות, ועל־פי רוב הוא מבקש דרכים להקל, ומדגיש הוא ביחוד את האחדות של כלל ישראל לכל פלגותיו, ואינו נותן מקום לפרד את הקיבוץ ולהרחיק את העבריינים¹⁶⁰. וכמרכז הכל הוא רואה את התורה ואת לימוד התורה, והוא כתבלין לכל דבר¹⁶¹. והוא נותן טעם למנהג לקרוא בתורה על הבימה שבאמצע בית־הכנסת, “משום דהשולחן שקורין עליו הוא במקום מזבח שבעזרה – –, וספר־תורה שעליו כמו שהיו מקיפין את המזבח בעזרה, – – – ומיום שחרב בית־המקדש אין לנו מגין ומעלה זכרונות לטובה כמו התורה, והיא עמידתנו והקיום אשר לנפשנו ואומתנו בקרב פזורינו, ואנו מצטיינים בה כמו בבית”המקדש לפנים"¹⁶².

ואת פירושו “מיטיב שיר” על שיר השירים יסד על רעיון זה, שהתורה היא לישראל בגלות כקרבנות בזמן שבית־המקדש היה קיים, והיא המעוררת בלבם את הדבקות להקדוש ברוך־הוא¹⁶³, ותלמידי־חכמים הקמים לעסוק בתורה בלילות הם כמו כהנים ולויים שעמדו לשרת בבית־המקדש¹⁶⁴, ושיר זה, שכבר דרשו אותו קדמונים כשיר־אהבה שבין כנסת־ישראל ובין הקדוש־ברוך־הוא, והכניסו אליו הרבה מדברי חבה שביניהם על עסקי תורה ומצוות, הוא דרש אותו רובו ככולו בעסקי תורה אלה ובמצות אהבת התורה, וקרא על שם כך את ספרו זה בשם “רנה של תורה” (וורשה תרמ"ו).

דגל זה של התורה, אשר הורם והונף בידו, התאים למי שעמד שנים רבות בראש מוסד־התורה הגדול, וכותבי הזכרונות מישיבת וולוז’ין מתארים את ראש־הישיבה הישיש, שהיה קם ממטתו עם עלות השחר והיה נכנס לבית־הישיבה והיה רועה שם את טלאיו ומבקר את הבחורים המתמידים, שקמו ללמוד בעוד לילה, והוא נכנס עמהם בדברים ומזרז אותם ומעורר בלבם אהבת התורה¹⁶⁵.

טז. חדשי ה“התמדה” בישיבה

כשבא ביאליק לוולוז’ין נסחף בזרם הגדול וגלי הזמרה והרנה של תורה כבשו את לבו.

הוא מתאר את זה תיאור סמלי ב“מגלת האש”, בוידויו הגדול של העלם. בבואו בשערי עיר הקודש וירא את ההיכל, ואת תפארת הבחורים והכהנים, ואת תשואות החצר, ולא קם בו עוד רוח. הוא גילח את ראש נזרו על דם קרבנו והשליך את קווצותיו לפני ארי האש… אמנם גל שחור זנק פתאום מנפשן, עד כי אמר לשאוג בקול גדול; ואולם – מספר העלם – “ברגע הזה הציפה עלי להקת־הנביאים ים של זמרה ויסחפני, ויכס שאון החצוצרות והמית הנבלים את שאגת נעורי, ולבבי תעה ויאבד ברעש התופים והצלצלים. ואתנפל בלא כח לפני הכהן הישיש, לבוש הבדים, ואכבוש ראשי בשולי מעילו בין הפעמונים והרמונים, ואבך, ואתודה, ואבך – –”.

כבר נאמר למעלה¹⁶⁶, כי בעד המחיצה השקופה של הסמל אנו רואים לפנינו את דמות־דיוקנו של האב הזקן – הנזיר הזקן. המברך את העלם במבטי עיניו והשולח אותו ירושלימה, “ובידו זבח ומנחה”¹⁶⁷, – ואנו רואים לפנינו גם את זיו־האיקונין של ראש־הישיבה – הכהן הישיש לבוש־הבדים; הנצי"ב היה יושב גם בשעת השעור בגמרא ובשעת השעור בפרשת השבוע כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפלין¹⁶⁸ – ואת היכל התורה, הוא היכל הקודש, ותפארת הבחורים, הלומדים ומזמרים את זמר הגמרא, היא להקת הלויים שהציפה עליו ים של זמרה. וים של זמרה זה הוא שהציף את נפש העלם והוא שסחף אותו.

באגרת האבטוביאוגרפית כותב ביאליק על בואו לישיבת וולוז’ין ועל חדשי “התמדה” שלו בה:

"תקותי – להשכלה – לא באה. בוולוז’ין אין זכר לשבע חכמות ולשבעים לשון, אבל יש שם בחורים כמוני, וטובים או רעים ממני, שיושבים ולומדים גמרא, גמרא, גמרא. את הכל ישא הרוח! גם אני אלמד גמרא, גמרא, גמרא. אהיה רב ככל הרבנים! וכך עשיתי בחדשים הראשונים. ובעמדי בנסיון לפני ראש־הישיבה מקץ ירחים – ויאמר: אין זאת כי אם מבני בניהם של ליטוַוקס אתה. זאת לי הפעם הראשונה שאני רואה בחור ווליני שקדן ויודע גמרא כמוך. במשך שלשה חדשים למדתי כמעט על פה כל מסכת כתובות עם כל התוספות שעליה. כבשתי את כל תאוותי, חנקתי את כל רגשותי, ואלמד בלי הרף ובלי חשק. וכל פעם שהיה יצרי משיאני להפסיק ממשנתי ומעורר בי הרהורים אחרים צבטתי לי בידי עצמי וגערתי בי בנזיפה: ‘למד, גזלן! למד עד שתבקע כרסך!’ "¹⁶⁹.

ובלשון אחרת קצת הוא כותב על זה בנוסח אחר של אותה אגרת:

"נסעתי בן חמש־עשרה¹⁷⁰ לוולוז’ין, על סמך השמועות שפשטו בעירי בין הבחורים, שבוולוז’ין לומדים בגלוי או בסתר יחד עם הגמרא גם שבע חכמות ושבעים לשון ובין וולוז’ין ובין ברלין כפשע אחד. בקצור, בוולוז’ין לא למדתי שבע חכמות ושבעים לשון, אלא קריאה רוסית בלבד. אבל תחת זה נשתקעתי בחדשים האחרונים¹⁷¹ בלימוד הגמרא ואעש בה חיל. ‘אין זאת כי־אם מבני־בניו של ליטאי אתה – אמר לי ראש־הישיבה בשעת הבחינה בחודש השלישי לבואי – זאת הפעם הראשונה שאני רואה בחור ווליני יודע תלמוד כמוך’. כמעט שנואשתי מן ההשכלה ו’עטרת הרבנות' שבה להתנוצץ לפני באויר¹⁷².

יש אתנו גם אגרות אחדות מתקופה זו, שהריץ המשורר לידידיו ורעיו בז’יטומיר. ועל פיהן נוכל להכיר ולדעת את מצב־רוחו באותה שעה:

באגרת הראשונה מיום ז' באלול תר"ן¹⁷³ הוא מעיר את אוזן ידידיו ורעיו לשינוי והתמורה שחלו בו, כי “לא חיים נחמן החסיד, המשכיל, המתמיד או האפיקורוס הנני היום, רק בריה משונה, בריה בפני עצמה”. וכי ישאלו אותו שאלת “במה נשתנה?”

וענה ואמר: כי בעת קצרה כזאת הביא בלבו חכמה ודעת להבין, כי “הבל הבלים – הכל הבל”, כי “שגה עד כה שגגות אין קץ, חטא על פשע”, והוסיף “פתיות על אולת”. הוא מרבה להתאונן על מחנכיו, כי העוו את הישרה בו. “הטבע תתוה דרך ישר לפני איש לאמור: זה הדרך לך בו והצלח. אך אולת אדם תסלף דרכו ותעקש הישרה. וכיון שיטה אדם מדרכו הסלולה מעט הצדה אז פתוחים לפניו ארחות רבים המטים עקלקלותיהם, ונבוך עומד אז האיש בפתח עינים ועל פרשת דרכים יצפה דרך – –, אך צעדיו שאול יתמכו ויתעה בתוהו לא־דרך”. לוא חי אביו והיה גדל על ברכיו, “כי אז בעודנו נער, בעוד היה כחומר ביד היוצר, בעוד היה כלי הוכן למעשהו, בעוד היה עלול ומוכן לקבל כל צורה שיטבע, כי אז חנכהו אביו על־פי דרכו ועל־פי יתרון הכשר אשר בו, כי אז הורהו אביו: זה הדרך לך בו ואל תזוז מהמעגל אשר סלותי לך” – אז “לא היה קרוע לעשרה קרעים ולא היה מנתר כצפרדע מים ליבשה ומיבשה לים”; הוא היה אז “בעל דעה מיושבת, איש בין אנשים, מעורב עם הבריות, איש יודע ערכו ומכיר מקומו ומאושר וצולח כל הימים”. אבל כיון שמת אביו והובא אל בית אביו זקנו, “ונחלת חינוכו נהפכה בידי זרים”, נפל פלאים באין משגיח ומנהל. הוא היה משולח ונעזב, הפקידו עליו מושלים רבים והקנו אותו אדונים קשים, יד כל היתה בו והמושלים שלטו בו לרעתו, “לא להנחותני בדרך ישרה, אך ורק להראות מרות עלי, והייתי כרשות הרבים, שהכל דשים בה; כל מעשה־נערות אשר עשיתי בביתי בהחבא עשה עד מהרה כנפים ויהי למלה בפי כל על־ידי אוהבי וקרובי, על־ידי אבותי החדשים והאלופים הרבים שהרכיבו לראשי, אשר הגדילו עד שמים חטאתי וירבו לדבר עלי כזבים. – – – ולא ידעו הפתאים האלה, כי בנפשי הדבר הזה, כי בזה קובעים הם את נפשי, משפילים את רוחי ושוחטים אותי ברוב סימנים. כל זה הועיל להות נפשם ולהותו. הוא הגיע לידי שפלות־הרוח ולידי קנאה ושנאה. וכך סר עד מהרה מן המסילה הצדה, וארחות רבים המטים עקלקלותיהם נפתחו לפניו והוא עומד על פרשת דרכים”. לא השכילו מחנכיו להביאו בעול המעשה – להסיר ממנו את הבטלה והעצלות הטבועות בנפשו. וכן לא הצליחו, "שלא לתת ידים לדמיונו להתגבר על שכלו. ולכן מאפס מעשה בלע מכל הבא בכפו. “ותביא הבטלה מנחה בידה מזמרת הארץ את פריה אשר בשם ‘השכלה’ יכונה, אשר קטפתה מפרי עץ־הדעת¹⁷⁴, התאוה לעינים”. והדמיון הוליך אותו שולל. ושפלות־הרוח שבו היא הביאה “מעט נכאת וצרי הכפירה… ותהי לתבל בה את מאכלי־התאוה אשר באו אל קרביו לאכול לשבעה עד הקאה… – ומה לא קלט אז מוחי אז, בעת הקפיצה וההתהפכות מצד אל צד אשר בשם “תקופת התעתועים” אכנה? מכל התהפוכות הנוראות הטבעו אז במוחי: התחסדתי, התמשכלתי, התנגדתי, הרביתי גם חקור – וכולם השאירו רושם חזק במוחי ועקבותיהם נודעו בי, עד אשר קבלו הלך־נפשי ומוחי צורה משונה ויטביעו בהם חותם תכנית מדותי, דופי תכונותי, הלא היא ההפכפכות”.

ביאליק ראה באגרתו זו את הימים שעברו עליו בהפכפכנות זו כימי “שקיעה וירידה”, שמהם תתחיל “תקופת העמידה” שלו, ובאותם הימים חזה ברוחו את “האותיות לאחור: הנני רואה את שברי מכיתת כשרונותי המנופצים אל הסלע וניצוצותיהם נפוצו אל כל רוח. את כל זאת בהרגשה חדה אתבונן ונפשי ברעה תתמוגג. אבינה לראשיתי וכליותי בחיקי תכלינה, לאחריתי ונפשי תאחז שער” – – – ובשעת חשבון הנפש ראה את עצמו כטובע במחשכי שאול ואליהם תבקיע רק קרן־אור ועמה יחד קול דממה דקה, “קול כחולה השח אמרתו וכאוב מארץ יתן קולו, הוא הד הבת קול היוצאת מהר חורב ואומרה: שובה בן שובב! חזור לאחוריך אמלל! השכילה לאחריתך, טובע בבוץ! התנער מחלאתך!” הדברים נאמרו בשפה רפה, בקול נמוך, אבל נכנסו ללבו עמוק עמוק, ובכל־זאת לא יכול היה להתרומם מן המצולה שטבע בה, עד בואו לוולוז’ין. “כבר באו מים עד נפש, כבר טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, כבלים כבדים הושמו על רגלי. צללתי בים שגיאות אין־קץ, שגיאות שאין אחריותן עלי. כבר אחוש בנפשי יאוש וקפאון, אחוש כי מַתי, גועתי. פה הקיץ הקץ לכל חלומותי, פה מצאתי הפתרון האחרון… בבואי פה ראיתי כי נתעיתי ותעיתי, נוכחתי לדעת כי אספתי רוח בכנפי – – הראיתי לדעת כי כליתי בהבל ימי, ילדתי לבהלה והריתי רוח ופה נדמה חזות הכל כקצף על פני המים”.

כה הגה ברוחו בתקופת וולוז’ין הראשונה, כפי שהוא מודיע על זה גם באגרת אחרת מאותו חודש לרעיו¹⁷⁵ בקצרה ובמלים פשוטות יותר: “אודיעכם נאמנה כי רחוק אנכי מכל דבר היוצא מגבולי. רחוק אנכי מרחק רב מכל הדברים אשר שעשעו נפשי בימי קדם, רחוק אנכי מההשכלה המדומה ומספריה ומכל כת דילה וגם ארחיקם מעל פני, כי לא יבואו בקהל לי, אזרם כמו רוח ואמאסם כמו דוה, גם לא יצר לי מאומה הרָחקם, ואתאמץ בכל עוז להשכיחם ולהרחיקם מעל פני, בידעי כי המה היו בעוכרי נפשי עד כה ויתיצבו לשטן על דרכי”.

מתקופה זו – ומחודש זה (אלול תר"ן) – אנו מוצאים את שירו "באוהל התורה¹⁷⁶ – שבו הוא מביע את הערצתו, בצורה עוד פשוטה ותמימה מאד, ליושב באוהל־התורה – למתמיד, והוא השפיר הראשון ליצירת “המתמיד”:

חֲצוֹת הַלָּיִל. שֶׁקֶט, דְּמָמָה.

סַהַר־כֶּסֶף הֵאִיר פָּנִים.

בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ בַּשֻּׁלְחָנוֹת

תִּמְתַּק שֵׁנָה לַבַּטְלָנִים.

וּבַחֲלוֹמָם: מַאֲכַל־תַּאֲוָה,

אַךְ לְלַקֵּק לָשׁוֹן אָיִן. –

שָׁם בַּפִּנָּה יֵשֵׁב עֶלֶם

וּבַסֵּפֶר יָשִׂים עָיִן.

קוֹלוֹ חֹדֵר לֵב וָקֶרֶב,

נַפְשׁוֹ תִבְעַר כַּלֶּהָבָה,

יִצְלַל, יַעַל, עֹלֶה, יֹרֵד:

“אֶלָא קַשְׁיָא”, “אָמַר רָבָא”.

וּמִתְחַטֵּא לִפְנֵי רָבָא,

עַל רָבִינָא מִתְגַּעְגֵּעַ…

– לֵךְ לָנוּחַ, עֶלֶם יַקִּיר!

אַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ. – –

הוּא לֹא יֵלֶךְ, עוֹד בַּקֶרֶב

בֹּעֵר אֵשׁ, הַנֵּר לֹא כָבָה…

– אֵלִי, אֵלִי! כַּמָּה קֶסֶם

יֵשׁ בַּמִּלִּים “אָמַר רָבָא”! – –

יז. בין תורה להשכלה

בכל התאמצותו להשקיט סערת רוחו ולמצוא פתרון אחד לחידת חייו בלימוד התורה לא עלה הדבר בידו. הוא לא הצליח לכלוא את רוחו, אשר לא ידע השקט, לזמן רב, ולא עברו ימים מרובים ורוח תזזית זו של בקשת השכלה וחיים מחוץ לחיי התורה חזרה ונעורה בלבו – וביתר עוז.

אף בשעה שהרגיז את “היצר הטוב” על “היצר הרע”, לפי דבריו, ונטה לדרך תשובה אנו רואים את רוח המרד המתהלך עדיין אף הוא בלבו, אם כי לא בקומה זקופה.

הנה באגרתו מיום ז' באלול תר"ן. שהוא מתודה בה לפני רעיו על חטאיו, שהם חטאות נעורים, אנו מוצאים גם דברי געגועים עמוקים על ילדותו בכפר, שהם שיר־מזמור לחיים שונים לגמרי מחיי התורה.

“אזכרך. ילדותי! אזכרך ותשוח עלי נפשי… אזכרך מהר מצער, מגבעה קטנה… אזכרה טלך, טל אורות, טל שחרית, ולבי יהמה יהמה… אראך במחזה תבל קטנה משחקת לפני, שחקיך בהירים בהירים… שמיך טהורים טהורים כל הימים – – אזכרך יונה תמה וברה! אחזה יפעתך, תמתך, פניך המפיקים חן ונועם, אז, אז עת עיניך יונים ישבו על מלאת, לא העמיקו הבט, לא הרחיקו שור… – – אז, אז עת עפעפיך הישירו נגדך ראיתי את הבריאה כולה כמסכת־ארג מחסד, חנינה ורחמים. הה! עולמי עולם קטן! עולם חסד יבנה.. אַיֵך אַיֵך? אנה נחבאת לברוח? הה, ילדות!”¹⁷⁷

ובסופה של אותה אגרת נוסח של וידוי – נוסח של “על חטא” – שיש בו מעין פּרוֹדיה לוידוי המסרתי. וכן יש שם בחלומו של מי שהולך למות ולהולד מחדש – היינו של מי שקבל עליו את התשובה כהלכה והתחרט חרטה שלמה – גם מן הסטירה והסתירה לחיי הישיבה.

עוד יותר דבר זה ניכר ובולט באגרת השניה. לאחר שהודיע לחבריו, כי “רחוק הוא מההשכלה המדומה ומספריה” וכי מרחיק הוא אותם מעל פניו וכו', ומתאמץ להשכיחם, יען כי היו בעוכרי נפשו, הוסיף המשורר בסופה של אותה אגרת שיר שחוק וסטירה ל“בעל תשובה”, שתכנו הוא שיבת ה“בעל תשובה” לחטאיו הראשונים, ודרך הסטירה שבו מזכירה את דרך הסטירה ב“הצופה לבית ישראל” של יצחק אֶרטר, גדול סופרי הסטירה של ה“השכלה” הראשונה, ובצורתו – ובמדת־מה גם בתכנו – הוא מזכיר את השירים הסטיריים־ה“אפיקורסיים” של אחד מבני ה“השכלה” שנשכח בימינו – יצחק גולדמן, איש וילנה, ב“הפחד בלילות” (וורשה תרל"ו)¹⁷⁸.

הנה בתים אחדים מתוך השיר הזה:

לְקַדֵּם עֵת רָצוֹן, וּלְהָעִיר הַשַּׁחַר,

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ,

וּלְהַקִּיף סְבִיב רֹאשִׁי בְּתַרְנְגֹל צַחַר –

מִיָּמִים יָמִימָה כֵּן דַּרְכִּי בַקֹּדֶשׁ.

שֶׂכְוִי לָבָן אֶבְחָרָה, כְּלֹבֶן צֶמֶר צַחַר,

כֵּן מִנְהַג יִשְׂרָאֵל, כֵּן הוֹרוּנִי אֲבוֹתָי –

וְאַקִּיף רֹאשׁ וּתְלָאָה, אֲסִבֵּהוּ סְחַרְחַר,

וְנָשָׂא עָלָיו הַשֶּׂכְוִי אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָי.

גַּם כָּל הַיּוֹם צַמְתִּי, מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב,

הִתְעַנֵּיתִי מֵעָוֹן, עַד יִתְקְעוּ בַשּׁוֹפָר,

הוֹדֵיתִי וְעָזַבְתִּי, כִּי לִפְשׁוֹעַ לֹא אֶרֶב

אֹמֶר גָּמַרְתִּי. הֶאָח! מָצָאתִי כֹּפֶר!

מִפֶּשַׁע רָב נִקֵּיתִי, הִטַּהַרְתִּי מֵעֲוֹנִי,

אֶת לִבִּי הֲזִכּוֹתִי – וּכְשָׁמְעִי קוֹל הַשּׁוֹפָר

רַצְתִּי חִישׁ הַבַּיְתָה לִשְׁבּוֹר רַעֲבוֹנִי,

רַצְתִּי חִישׁ כָּאַיָּל, דִּלַּגְתִּי קַל כָּעֹפֶר.

וָאֶסְעַד חִישׁ אֶת לִבִּי, אָכַלְתִּי בְחִפָּזוֹן,

כִּלְחוֹךְ הַשּׁוֹר לִחַכְתִּי בְּשַׂר נְשׂוּא אַשְׁמוֹתָי,

גָּרַמְתִּי אֶת עַצְמוֹתָיו, שִׁלַּחְתִּי בָּמוֹ רָזוֹן,

וַיָּבֹאוּ הַחֲטָאִים כַּשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָי. –

* * *

וְעוֹד בֹּקֶר הַשְׁכֵּם, מִמָּחֳרַת צוֹם כִּפּוּרִים

הוֹסַפְתִּי חֵטְא עַל פֶּשַׁע, עוֹד יֶתֶר מִבַּתְּחִלָּה:

רַצּוֹתִי אֶת עֲמִיתִי, הִכֵּיתִיו בַּמִּסְתָּרִים,

חָרַשְׁתִּי רַע וְעָוֹן, מְזִמּוֹת בַּל אוּכָלָה.

לַשָּׁוְא נָעַרְתִּי חָצְנִי, נָעַרְתִּי חֵטְא לַמַּיִם,

לַשָּׁוְא בְּכַנְפֵי שֶׂכְוִי צָרַרְתִּי צְרוֹר פְּשָׁעָי,

וּבְאָכְלִי בְּשַׂר קָרְבָּנִי, בְּשַׂר אָשָׁם בַּעַל כְּנָפַיִם,

עִמּוֹ גַם עֲוֹנַי שָׁבוּ לְתוֹךְ מֵעָי. – – –

איני יודע אם כוון המשורר לכך, ללעוג לעצמו ול“תשובה” שלו, שלא היתה בלב שלם. אבל בין אם הוא חזה את הדבר ובין אם לא חזה אותו, “מזלו” חזה, כי תשובתו היא זמנית, ועתיד הוא לשוב לחטאו, “חטא” ההשכלה והחיים. ויש סימנים, שהחטא הזה רדף אחריו והחזיק בו אפילו בשעה שנראה לו כאילו התגבר עליו.

בין הסימנים האלה יש לראות גם שיר בשם “תענית צבור”, שחבר אותו, כפי הרשום עליו, בוולוז’ין ביום ב' מנחם־אב תר“ן, והוא סטירה על ה”חסידות" בנוסח השכלי מובהק¹⁷⁹.

ועל־כן אין לעמוד בדיוק על גבול הזמן של ה“המשבר”, שחל ב“תשובה” של ביאליק ובהתמדה שלו בוולוז’ין, אלא יש לאחוז בדבר שהוא עשאו בעצמו סימן לכך, כי “לפי שעה התחיל פוחת מזמן הגמרא ונותנו לקריאה ולכתיבה”¹⁸⁰, וכי שב בזמן משבר זה “וכותב שירים ומליצות”. והנה כמה מן ה“שירים והמליצות”, שנמצאו בידי חבריו לישיבה, או הגיעו לידינו באופן אחר, כתובים באלול תר“ן, ויש לחשוב את סוף תר”ן כגבול הזמן של ההתמדה שלו בישיבה, והיא נמשכה באופן זה רק ב“חדשים הראשונים” לבואו לוולוז’ין, כמו שהוא אומר בפירוש באגרת האבטוביארגרפית¹⁸¹.

מ“עשרת ימי תשובה, בין כסא לעשור, בין המצרים, שנת תרנ”א" נמצא ממנו גם דבר בפרוזה, שנקרא בשם “כתבי המשתגע”¹⁸², והוא לא נתפרסם עד עכשיו בדפוס¹⁸³, ואני אפרסם אותו כאן בקיצורים מעטים.

"בבואי בין אנשים ואדבר ואשוחח… ויהי בהפנותי שכמי ללכת ותשמענה אזני דבר מאחרי לאמור: משוגע הוא! –

אמנם משוגע הנהו! הקשבתי עוד קולות אנשים אחדים מתלחשים בקול רם… ועד מהרה ותקח אזני כקול דממה דקה מהול בהד־קול אנחות מפיקות תוגה קלה, מצות אנשים מלומדה (מלאכותית), ומביניהם כמו התעופפה מלת ‘משוגע’ רצוא ושוב בפיות האנשים ברגע אחד, כמראה הבזק ביום עבות אשר ערפל חתולתו…

עוד טרם הרחבתי צעדי תחתי, עוד צרו צעדי אתי ולא הרחקתי ללכת, ותגיע לאזני גם הדומיה אי־הנעימה, אשר שררה אחרי זאת, דומיה אשר תאלפני יתר רב מדבר־שפתים, דומיה אשר הורתני ביתר שאת מקול הסואן ברעש בין חבר האנשים. בּנתּי לדומיה מרחוק כי לא יסיתם עוד לבם בשפק על משפטם זה חרצו עלי… וכמו החליטו הממני ושתיקה כהודאה דמיא…

מעודי אהבתי כי ישיחו ידברו בי שלא בפני ואזני תקשבנה; מטבעי אני אוהב דעת משפט זולתי עלי. וכאשר יבוא יענקל ויספר לי, כי שמע אנשים מדברים בי ומשוחחים אודותי, אך שפתיו לא ברור תמללנה ולא יכלה דבריו ולא יגיד לי מה, אז לא אדע שלו בנפשי ורוחי לא נכון בקרבי עד אם כּלה לדבר; ואנכי, בהיות אדיר חפצי להוציא מפיו מלים, לא אשקוט ולא אנוח ולא אֶשלו עד עד אפתח את פי האתון… ומוסרות כסיל אפתח… ואז לא תדע לשונו – לשון יענקל – בריח ודלתים, ולא ישים קנצי למלים עד אם אתחקה על כל שרשי דבריהם אודותי: איך? ומה? איה? ואנה? מי ומי המדברים? כה וכה [ו]ידי צלחה לדעת את כל.

הן אמת, כי לא בנקל אגיע אל המטרה הזאת, ומאד ארבה במחיר הצילי מפיו דבר־אמת, ובדי עמל הבל אגיע להוציא מלים מפי אויל־שפתים כמוהו – כיענקל, – אשר זה דרכו כסל לו, מבלי דעת עת לוחשות ועת לדבר, גם לא ישכיל לדבר כּן דבר בעתו, ידרש ללא בקשוהו וימצא ללא שאלוהו וירבה להג הרבה במקום ששתיקתו יפה מדבורו, וכאשר ידע כי ימצא אוזן קשבת לאמרי־פיו, או כי ידרשוהו דבר־מה אז אין בפיהו נכונה ויקשה ערפו מבלי לענות דבר־מה וניד שפתים יחשוך, למען ישוקק (נייגריג מאַכען).

כן גם כאשר אִנה המקרה לידי פעמים רבות לשמוע אחורי הדלת והמזוזה את אשר דברו בי הורי עם השדכן בבואו לדבר נכבדות בי, וביניהם מורי ומלמדי איש־הבינים, אז רצעתי את אזני אל הדלת והמזוזה – כי אחרי הדלת והמזוזה שמו זכרוני – ואקשיב רב קשב, שמעתי ויפג לבי, הקשבתי – פני כסה אור. – – –

ועל־כן לא יפלא הדבר אם זה דרכי כסל לי, אשר בכל מקום אשר יזכירו את שמי, אז בנפש שוקקה אגרוס לתאבה לדעת מה שֵׂחם בי, באשר לשמי ולזכרי תאות נפשי…

ובדבר הזה נפשי גחלים להטה לשמע אזני, כי כלה ונחרצה מאת חבר־האנשים לתתי למשוגע. ועל כן הצרתי צעדי אוני והלכתי לאטי, למען תקשבנה אזני דבר מאחורי, ודבריהם אלי יגונבו, וגם לא נבצרה ממני המזמה, וזעיר שם זעיר שם לקחה אזני שמץ מנהם עד אשר הרחקתי לכת, ויאבדו הקולות – – במלא רוחב הדומיה…

– נפלאת היא בעיני – אמרתי אל נפשי אחרי הרחיקי לכת, שקוע במחשבות מבולעות – נפלאת היא בעיני! מה עול מצאו האנשים בי, במדברי, בהתהלכי עמם, כי חרצו משפט מוזר כזה עלי?! במה התנכרתי עתה במעללי לתתי למשוגע?! אויה לי! האמנם משוגע הנני?! האם באמת שפטו האנשים מישרים? ואיה אותות השגעון אשר חזו בי, אשר יתנו למשפטם אומץ? הבה־נא! אפשפש במעשי ומעללי! אשקול בפלס כל מלה ומלה אשר הוציא פי במסבם! אביא במשפט כל תנועותי בהתהלכי עמם!… אין בהם כל סלף! כולם ישרים ונכוחים למוצאי־דעת… כולם יפים ומום אין בם, אך צדק ומישרים אחזה בם, אין נפתל ועקש, אין זאת, חי אני!… – – – שאול ואבדון! המה אמרו עלי, כי משוגע הנני!!

– חא, חא, חא! – האם לא צדקו במשפטם? האם לא משתגע אנכי, אם דבריהם הסיתו לבי בספק לירוא משפטם פן באמת משוגע הנני, כאשר יאמרו. הלא נפשי יודעת מאד, כי אינני משוגע, ומבשרי אחזה כי מרום משפטי מנגדי… – הוי מחשבות תעתועים! – אין זאת כי אם דבריהם נסכו בקרבי רוח שגעון… ומה אות? האם אי־ידיעתי שגעוני לעֵד על אי־שגעוני! הלא רבים המה המשתגעים מבלי דעת, וכל שגעונם הלא הוא חסרון־דעת שגעונם… – – אם כן הדבר יהפך חסרון־דעתי־שגעוני לאות על שגעוני. האח לא ידעתי כי משוגע הנני!…

אשובה־נא אל לבבי! מדוע נבהלתי רגע לשמע שם משוגע. הוי מוג־לב! למה יבהלני השם הזה? אתבונן רגע, למי יקראו בני־אדם משוגע וּלמה שגעון יכנו. אולי הפכו האנשים ללענה משפט – למנתק מוסרות־כסל אשר שמו האנשים באולתם על־ידיהם, למנפח אזיקי־הבל וחבלי־הדמיון אשר רתקו בהם את נפשם, להאיש אשר לא נתעה בשוא לדמות כי ‘ריאה וכבד תלואים לו מתחת לאפו’, להאיש אשר לא מבעד ההרגל ישפוט ולא יטה שכמו לסבול ההרגל וההסכמה, ילידי ההבל וקוטן־הדעת, לגבר אשר לא יכסול ויבער לעשות מעשהו או לחדול, רק מאשר הסכינו והסכימו בני־האדם לעשות ככה או לחדול מעשות, לגבר אשר לו אוזן קשבת לשמוע לקול הרגש המפעם ברוחו ויפלס מעלליו לפיהו, לאיש החפץ לדעת ולהכיר את נפשו, להבין את עצמו כפי מה שהוא, לאיש היודע כי הוא הוא ולא אחר, לאיש אשר תוכו כברו… הקורא דרור לרוחו ועושה מה שלבו חפץ, להאיש אשר הוא ברשות עצמו ולא יירא איש, לגבר השופט רמים והוגה דעות נשגבות אשר זאת כל רוממותן וטבען כי מטבּעות הנה ברוח כל אדם – גם הקטן שבקטנים – ויוכל לדעתן ולהבין באשר כן הוא ולא יוכל היות אחרת, וכגודל הגלותן ובירורן כן יגדל אי־החפץ בכל איש לדעתן ולהכירן, ורק אז יכירן בשמעו את “הדעות הרמות” מפי אחרים, אז רק אז יזכור כי כן ידע וחשב גם הוא, אז יכיר את הדעות הרמות והנשגבות אשר הנה גם קניני נפשו, ועד עתה היו צפונות בבתי נפשו פנימה וחבושות בטמון, ובלבו ידמה אז כי חדר האיש תוך משכיות לבבו פנימה ויגנוב את חקרי־לבבו ויוציאם החוצה לעיניו. – – ולהוגה דעות נשגבות כזה, לזה משוגע יקראו!!! הוי תהפוכות ותעתועים!

– הבו שובבים! הבו נערים פוחזים! קראו אחריו מלא! רגמו בו אבן – – כי משוגע הנהו! התקלסו במשוגע ההוא! עלה, משוגע! עלה. משוגע! עלה, משוגע!

ח. נ. ביאליק מזיטומיר".

יש קשר בין כתב־היד הזה של המשורר הצעיר ובין האגרת אל הרֵעים והידידים בז’יטומיר מיום ז' באלול תר“ן, שבה הוא שופך את לבו על “מדת ההפכפכות”, שדבקה בו ונטבעה בטבעו על־ידי החינוך הרע ועל־ידי ההשכלה, שצררה אותו בכנפיה, והוא מיסר את עצמו על “תשוקתו להתגלות לבו”, ועל אהבתו המדומה לאמת, בגלותו את דעתו כשהיא נוטה לדעת האומרים, שה”אמת היא דמיון בן רוב ימים, והדמיון הוא אמת בת יום א' “… מכל המוטיבים האלה, שבאגרת קבלו צורה פרטית, עצמית ביותר, יש בציור הזה, שהמשורר ניסה בו להתרומם על עצמו ולצייר את עצמו כטפוס. כנסיון אמנותי הוא נראה לנו חלש ורופף. אבל בתארו את “מדת ההפכפכות” ואת המבוכה שבקרבו העיד, כי המבוכה לא רפתה, והוא נמצא “בעשרת ימי תשובה, בין כסא לעשור” – “בין המצרים”¹⁸⁴, כמו שציין בראש ה”כתבים" או הכתב של “המשתגע”.

אולי כתב בתקופה “פוריה” זו, כש“שב לכתוב שירים ומליצות”, גם את השיר האגדי “מלכת שבא”, בחתימת נחבי בן ופסי¹⁸⁵, שלא נשלם¹⁸⁶ – אם לא נכתב השיר עוד קודם לכן, לפני בוא המשורר לוולוז’ין. עם כל הניצוצות, שיש בודאי לראות גם בשיר הזה, הרי זה עוד מעשה ילדות גמור. אבל היריעה הגדולה, שהמשורר ניסה לפרוש ולרקום בה, אולי מעידה על תקופה כתקופת וולוז’ין זו, שעליה כתב המשורר, שהוא “הרגיש בעצמו שנתבשל בו איזה דבר”¹⁸⁷.

יש איפוא לשער, כי עוד בתחילת ה“זמן” של חורף תרנ“א כבר היה לבו נתון “לקריאה ולכתיבה” וכבר היה ממעט בשעות הלימוד בישיבה. ואכן אלה שנזדמנו עמו בישיבה בחורף תרנ”א כבר רואים אותו כמי שהתמדתו פגה והוא בעיקרו “משכיל”, ידוע בישיבה כבעל תנ"ך ובעל לשון, המושך בעט סופרים¹⁸⁸.

ונמצאה תעודה בארכיונו של המשורר, המעידה, שבאמצעו של חורף תרנ"א כבר חשב גם על עזיבת הישיבה ויציאה לברלין לשם כניסה לבית־מדרש לרבנים האורתודוכסי מיסודו של ר' עזריאל הילדסהיימר, ופנה לבית־מדרש זה ובקש תכנית־לימודים וקבל תשובה על כך מאת הילדסהיימר¹⁸⁹.

על־ידי כך, שלא חשב על השתקעות בישיבה ובדרך הלימוד שלה אלא זמן קצר, ובשבתו בה רק כחצי־שנה כבר חשב על צאתו ממנה ולא נשא עוד בעולה אלא מפני שלא יכול היה לפרוק אותו מעל צוארו, על־ידי כך לא נתפרסם בישיבה בכשרונותיו הגדולים, ונחשב בישיבה על התלמידים הבינונים, ולא על התלמידים המצויינים, לפי עדותם של כמה מחבריו בישיבה¹⁹⁰. הוא לא שיקע עוד את נפשו כולו בלימודי התלמוד, והיתה קשה עליו ביחוד כל חזרה, שתפסה מקום גדול בדרך הלימוד הליטאי. ומספר חבר אחד, שניסה לקרבו לדרך הלימוד הליטאי, והציע לפניו ללמוד יחד אחת ממסכתות התלמוד. “למדנו יחד מסכת ‘קידושין’. הוא למד בעֵרוּת. עברנו על סוגיה, הצעתי לחזור עליה, להתעמק בתכנה יותר ולזכור אותה. הוא לא התנגד, אך למד בשפה רפה, התנהל בכבדות. בעמל גמרנו את החזרה. ומשהמשכנו – חזרה ערוּתו. וגם עתה, כשהצעתי לפניו לחזור על הסוגיה השניה, אמר: איני יכול, החזרה נוטלת את כל הטעם והחשק; תחילה נעניתי לך, אך איני יכול עוד. כך אני רגיל עוד מהחדר, שבחדר נוהגים אצלנו לעבור על מסכת פעם אחת, וכשמסיימים אותה מתחילים באחרת, ואין חוזר על מסכת אלא תלמיד שכשרונותיו לקויים”¹⁹¹.

הוא לא נטה בלימודי התלמוד גם אחרי מיצוי של הגיון דק וחריף ביותר, הדורש התאמצות גדולה של כח המחשבה, ולא היה משומעי השעורים של ר' חיים סולובייצ’יק¹⁹², שהתלמידים החריפים והמצוינים בישיבה היו נהנים מהם, והיו נמשכים הרבה אחריהם. הוא אף התנגד לחריפות יתרה¹⁹³ – מטעמי השכלה, ובודאי גם מפני הפשטות הטבעית שלו, הוולינית.

יח'. חייו בישיבה

על חייו בישיבה – חוץ מחיי התורה והלימודים – אין אנו יודעים הרבה. אבל כמה דברים מסופרים בפי חבריו לישיבה, והוא שמר על מין “פנקס”, שבו רשם את חשבון הוצאותיו והכנסותיו בישיבה מיום בואו אליה ועד צאתו ממנה, ועוד מעט רשימות, הנוגעות לחייו בישיבה.

נתחיל ברשימות אלו, הבאות ממקור ראשון.

ראשית, אשר לאמצעים שהיו ברשותו בזמן שהותו בישיבה. בבואו מז’יטומיר לוולוז’ין הביא עמו מבית אביו־זקנו 20 רובל. במשך הזמן, שנמשך קרוב לשנה וחצי, קבל מאביו־זקנו עוד 58 רובל. מקופת הישיבה התחיל לקבל את כסף ה“חלוקה”, שהיו נותנים לבחורי־הישיבה, מפרשת “אמור”, החלה, בשנה שאינה מעוברת, בחצי השני של חודש אייר, וזה מתאים עם זמן בואו לישיבה, באביב תר“ן¹⁹⁴. מכסת הכסף של ה”חלוקה" שקבל היתה 75 קופּיקות לשבוע, שהיתה משתלמת במנות כפולות אחת לשבועים. לפסח קבל לחוד רובל שלם. ובאופן זה קבל במשך כל ימי שבתו בוולוז’ין מכסף ה“חלוקה” 59 רובל וחצי, שהצטרף לכסף שהביא עמו ושקבל במשך הזמן מאביו זקנו לסכום של 137 רובל וחצי, שהוא בערך לזמן שבתו בוולוז’ין – לפי הפנקס שבעים “פרשיות”־שבועות – קצת פחות משני רובל לשבוע. זה הספיק לו בקושי, וכנראה, שהיה נאלץ ללוות קצת כסף מחברים, ויש מעין רשימה כזאת בתוך הפנקס. אבל קרוב יותר, שהוא לוה קצת כסף מחבריו הקרובים לצרכי הנסיעה, וזה נזכר אחר־כך פה ושם באגרותיהם, ובוולוז’ין חי על הכסף של ה“חלוקה” ועל הכסף שהביא ושקבל מביתו.

בפנקס יש גם רשימות של הוצאות: רשימות מעטות של מיני מזונות ומחירים לצדיהם. אפשר שאלה הם חשבונות עם בעלת־הבית. ואפשר, שרשם לעצמו את אשר הוציא בכל יום. בכל רשימה נזכרו לחם וחלב, וברובן גם ביצה, ברשימה אחת – גם גבינה. אולם חמאה לא נזכרה אף ברשימה אחת, ונראה מזה, שאכל את לחמו יבש. בשר נזכר בכמה מן הרשימות, ברשימה אחת גם דגים. באותה רשימה נזכרה גם “חלה”, היינו – לחם לבן, ונראה, שזאת היא רשימה של הוצאות לשבת. סוכר נזכר באחת מן הרשימות. וכן הטבּק. מן הפירות נזכרו התפוח והאגס. מן הירקות – המלפפון.

לפי הרשימות האלה נוכל לעשות לנו כעין ציור מן הכלכלה של המשורר בימי גידול וצמיחה אלו. ודאי שאינה מצויינת. אבל אינה פחותה הרבה מבינונית, ואינה בשום אופן “נזירית”, כששמים לב למקום ולזמן ולמנהגיהם.

על דירתו של המשורר בוולוז’ין אנו יודעים מפי חבריו לישיבה. הם ספרו, כי הוא דר בדירתה של אלמנה אחת¹⁹⁵ בבית שעמד בקצה העיר בתוך גן־ירק¹⁹⁶. המטה היתה דרגש רעוע¹⁹⁷. שותפו לחדר היה עד אדר תרנ"א בנו של הרב אבלסון מאודיסה, שקרב את המשורר גם אחר־כך, בבואו לאודיסה, והחליף עמו מכתבים במשך כמה שנים, ואחר־כך דר עמו בחדר ד. גולדשטיין, שספר אחר־כך זכרונות עליו¹⁹⁸. ברשימות שבפנקס נזכר, בין שאר ההוצאות, גם שכר־הדירה – 43 קופיקות (הכוונה בודאי לחודש).

החברים רגילים לספר על הנטיות החבריות של חברם זה. אחד מציין בקיצור: “ביאליק היה איש־רעים והיה אהוב מאד על כל בני־הישיבה”¹⁹⁹. אחר מתאר ברחבה את חבורת ה“משכילים” מבחורי־הישיבה, שהיו מתכנסים בכל יום בחדרם של שנים מן החברים, והיו דנים ומתווכחים “על עניני השיבה ועל עניני האומה, על עניני הכלל ועניני הפרט”, כפי שהתעוררו הדברים בעתונות ובכתבי־העת העבריים של הזמן. ביאליק היה “אורח שכיח ומצוי בחדר זה, בשעת כינוס ושלא בשעת כינוס. בשעת כינוס היה הוא כמעט תמיד ראש־המדברים – –, והכל היו עושים אזנם כאפרכסת לשמוע את דבריו, שהיו תמיד מלאים ענין. לפעמים היו כינוסים אלו – תחלתם ויכוחים וסופם שעשועים. איזה הם שעשועים שבני־ישיבה מצויים אצלם? הוי אומר בדיחות ושיחות חולין. בדיחה גוררת בדיחה, והלצה גוררת הלצה, וכל אחד מהמסובים פוסק את פסוקו. אין קץ לאמרות ממולחות ומפולפלות – – ואין מספר לפתגמים חריפים ונוקבים ולבקורת עוקצת בפרוזה ובחרוזים. פעמים אחד מתחיל בפזמון, וחורז את כל חרוזיו, עד שהוא גומרם, ופעמים אחד מתחיל ואומר פסוק אחד, ושני מוצא לו חרוז ואומר פסוק שני, וכך שנים אלו חוזרים וחוזרים חלילה, פסוק אחר פסוק. – – הפלפלנים החריפים מגידים דברי־תורה מחודדים ומפולפלים, על דרך הפלפול, המעקם את הכתובים, והדרשנים משמיעים דרשות, חיקויים לדרשות של מגידים. – – גם בשעשועים אלו היתה יד הז’יטומירי על העליונה. כחו היה יפה בבדיחות ובפתגמים, בספורי־מעשיות ובדיות המושכים את הלב. אחד היה ואין שני לו בישיבה באמנותו לספר ספורי־חסידים, והיה מחקה את דרשות ה’חוזרים‘, בני־אדם אלו שמלאכתם בכך לחזור על תורת רבותיהם לפני קהל חסידים. הוא היה רגיל לתבל את הדרשות בפסוקים שלא כצורתם, ובמאמרי־מדרש שאינם, או שישנם, אלא הופך ומסרסם; והיה מפרש כתובים ומאמרים על דרך החסידות ומדבר בלשון שמדברים בה ב’מגלה טמירין’ עד שהשומעים מתגלגלים מצחוק. – ‘הבה נשירה!’ קורא אחד הבחורים, והכל נענים לו. על בני־הישיבה היו חביבים ומקובלים שירי מ. צ. מאנה: ‘משאת נפשי’ ו’עם עולם‘, שירי מ. מ. דוליצקי: ‘על חרבות ציון’ ו’אויתיך’, ושירה של שרה שפירא: ‘אל טל ואל מטר’. שירים אלו, שנדפסו בשלושת הכרכים ‘כנסת ישראל’ של שפ”ר, כמעט שנעשו לשירי־עם בשעתם. היתה מסורת בישיבה שאמרה, כי הניגונים המקובלים, שבהם שירים אלו מושרים, נתחברו בישיבה עצמה. הז’יטומירי היה מחבב מאד את ‘משאת נפשי’ ו’אל טל', והיה מזמרם, בקולו הצרוד, ברוב רגש ובכליון־נפש. כשהז’יטומירי היה בא לחדר יחידי שלא בשעת כינוס, מיד היו מרגישים בו גם בחדרים הסמוכים, על־פי דבורו בקול רם ועל־פי התנועה שהתחילה בחדר תיכף לכניסתו. כשמצא את מי שהוא מחבריו שוכב פרקדן על מטתו וספר מונח לו על ברכיו הזקופות למחצה, הוציא את הספר, שמט את הכר מתחתיו, והכריחו לקום על רגליו. אם מצא כסא פנוי בחדר, היה יושב עליו, עלדפי הרוב ישיבה הפוכה, שלא כדרך היושבים, אלא דרך רכיבה בפישוק רגלים, ישיבה שאין עמה סמיכה, ופנים כנגד עורף של כסא, והוא חובק בידיו את גב המשענת, מניע את הכסא, מרימו ומשפילו, מוליך מעלה ומטה רגלים אחורניות שלו, ומעמידן בכל פעם על הרצפה, מתוך השמעת קול של נקישה. ואם הכסאות שבחדר היו תפוסים על־ידי חפצים ומטלטלים ישב בקרן־זוית של מטה, מניח רגל על גבי רגל, מפשיל את כובעו לאחורי הראש, עד כדי גילוי מצחו הרחב, תופס בידיו, שאצבעותיהן משולבות זו בזו, את ארכובת רגלו העליונה, ומתחיל בשיחה על דא ועל הא. – לאחר שעה קלה של שיחה על דברים שיש בהם ענין ועל דברים של מה בכך היה מוציא מכיסו מחברת קטנה, שבה היו מחוברות פיסות של נייר, כתובות פנים ואחור דברי שיר ומליצה שלו, ונותנה לזקן שבחבורה. הלה הניח אותה על השולחן. וכך, מעומדים או מיושבים, כשהוא באמצע וחבריו משני צדדיו, היו גוחנים על גבי הכתב ומשַקעים בו את עיניהם. וכך בודקים ומבקרים, סופרים אותיות ותגים, נקודות וטעמים; מוחקים וכותבים, גורעים ומוסיפים, עד אשר הדבר היה מתוקן כל צרכו בעיניהם"²⁰⁰.

החברים מספרים גם על ספרים, שהיה מעיין וקורא בהם בחדרו. אחד מספר על ספריו החביבים ביותר, שהיה “הוגה בהם תמיד” והיו מונחים מתחת לכר בדרגש הרעוע, והם: “האמונות והדעות” לרב סעדיה גאון, “חובות הלבבות” לר' בחיי ו“הכוזרי” לר' יהודה הלוי²⁰¹. אחר מסַפר על ספר ה“תניא” לר' שניאור זלמן מלאדי, שהיה ביאליק הוגה ומתעמק בו בשעה שהחברים מתווכחים ומתדיינים בענינים העומדים ברומו של עולמם²⁰². הוא אף ספּר על ספר “מורה נבוכי הזמן” לר' נחמן קרוכמל, שביאליק קרא אותו בוולוז’ין מתוך התרכזות גדולה²⁰³.

אותו חבר ספּר גם על דרך שקיעתו בקריאה. “לא היה דומה לו להתמדה והתרכזות בקריאה. הוא היה שוקע בקריאה, עד ששכח ממש לאכול לחמו. כמה פעמים הגישו אוכל והוא היה שקוע בקריאה ולא שעה כלל אל האוכל, וכשהיו קוראים לו או שלא היה משיב כלל, או שהיה פוטר את הקורא בתשובה מיכנית: ‘תיכף, תיכף’ – ומוסיף לקרוא עד שהאוכל הצטנן ונפסל לאכילה. כך נהג בין שהספר היה טעון עיון ובין שלא היה טעון עיון. הוא לא ידע קריאה שטחית מה היא. נדמה היה, שהספר בלע אותו, כמי שמגיע ממש לידי ביטול היש”²⁰⁴.

החברים מספרים גם על טיולים של בני־הישיבה בוולוז’ין. חבר אחד מספר, כי “בשבתות ובימים טובים, וכן בערבי הקיץ, היו הבחורים מטיילים קבוצות־קבוצות מחוץ ליער, היו יוצאים לתוך השדה והיער, לשאוף רוח וגם להתהנג על הדר הטבע”²⁰⁵. וחבר אחר מספר, כי “וולוז’ין חורשה קטנה יש בה, ונהר צר, ששמו כשם העיר, וגן יפה על שפת הנהר, שקצתו בידי שמים ורובו בידי אדם, ידי עבדים ושכירי־יום של השר טישקביץ, ‘שר’ העיר, ובגן אילני־פירות ואילני־סרק, מיני צמחים ופרחים, וחיות ועופות, שהובאו ממדינות רחוקות, ו’אי קטן, ירוק, דפוד דשא' יש בו, ו’ברכת מים זכים' – והבחור הז’יטומירי היה מטייל בין שדרות אילנות אלו ובין שורות הפרחים שעות רבות”²⁰⁶. והמשורר בעצמו מזכיר ב“המתמיד” – “את החורשה, השדה” שאליהם נמשכים־נמלטים בחורי־הישיבה אחר תפלת המנחה, ל“מקום שתצהלנה גם עצמות דוכאו לא ידעו עלומים”, ואת “מורד הגבעה, במקום שתגדלנה בתולות אדמוניות ותפוחים אדומים”.

יט. חברים בישיבה. חבת־ציון ה“רוחנית” בבית־המדרש

ביאליק מסמיך לענין של התמעטות ההתמדה שלו בלימוד התורה בישיבה וגידול ההתמדה האחרת, בקריאה “חיצונית” ובכתיבה, ענין ההתחברות שלו לחברים בישיבה, שנטו בלבם אחר השכלה ונמשכו אל הזרם של “חבת ציון” בשני האפיקים: האפיק האחד־העמי והאפיק היעבצי, שנתרחבו ונתפשטו באותו זמן, זמן פרסום מאמריו הראשונים של אחד־העם בעתון “המליץ” ובמאסף “כוורת” (אודיסה תר"ן), וזמן הוצאת קבציו הראשונים של זאב יעבץ בארץ־ישראל: “הארץ”, ד' קבצים (ירושלים תרנ"א).

על ההשפעה של חבת־ציון ה“רוחנית” בישיבת וולוז’ין ספר המשורר כמה פעמים. באחד מנאומיו על אחד־העם: “זוכר אני היטב את השפעתו של אחד־העם על בחורי־הישיבה. מאמריו הראשונים הגיעו אלי בהיותי תלמיד בישיבת וולוז’ין. הם פעלו עלי ועל חברי לא רק בסגנונם החדש, בצורתם המבהיקה ובכח ההגיון החותך שלהם, אלא בעיקר באישיות הצפונה בהם, בשעור־קומה, שעור־קומה לגמרי אחר, שנתגלה לפנינו. אז לא יכלנו עוד לנתח, אבל לבנו הגיד לנו, שעל ידו אנו נכנסים לדרך אחרת. רבים היו בינינו החברים שחלמו על ספרות. אבל כאן מצאנו התרוממות־רוח, רעיון חדש – איש שילך לפנינו, לא סופר במובן הרגיל, אלא מורה, מורה־דרך ומישר מסלה. ומפני שבני־הישיבה הלימוד הוא אומנותם וצינור־הקליטה היחיד שלהם, היו דורשים כל ‘פסוק’ של אחד־העם בק”ן טעמים, ונשפים רבים ושלמים היינו מבלים בפלפלא חריפתא בדברי אחד־העם כמו בכל שאר דברי־תורה שהיינו הוגים בהם יומם ולילה²⁰⁷. ובאגרת לאודיסה, למעריציו ומכבדיו של אחד־העם, במלאות עשר שנים לעבודתו הספרותית (בתרנ"ט): “לפני שנות מספר נקריתי לשבת בישיבת תלמידי־חכמים. שם נקבצו צעירים מכל תפוצות הגולה. רובם מוחות נלהבים ולבבות חמים ונאמנים. הימים ימי בכורי חבת־ציון. – – – ובעת ההיא הוחל לקרוא בשם אחד־העם. האוכל איפוא לחזור את כל העלילה אשר עוללו דבריו לנפשם! כל מאמר ומאמר היו תורה שלמה והתגלות חדשה. כל מלה ומלה נלמדה, נתפרשה, נדרשה כמין חומר”²⁰⁸.

ויש לנו עדות מסייעת לזו ממקום אחר. רב צעיר [חיים טשרנוביץ] ספר במאמרו “אחד־העם בבית־המדרש”²⁰⁹: “אין לך סופר בישראל מזמן תסיסת ההשכלה, שעשה רושם כביר כל־כך בבית־המדרש כאחד־העם. – – – כשנתפרסמו מאמריו נזדעזעו כתלי בית־המדרש. התחילו ללמוד אותם בע' פנים ולפרשם בק”ן טעמים²¹⁰".

ביאליק כרב צעיר בקשו את הסבה, שדבריו של אחד־העם יהיו נלמדים, מתפרשים ונדרשים בישיבה כאילו היו דברי־תורה. רב צעיר מצא את הסבה לכך, ש“האינסטינקט הטבעי של האורתודוכסים הגיד להם, שיש להם פה דברים לא עם סתם משכיל וספר־השכלה סתם, שצריך להפקירו לפני החפשים, אלא דברים יש להם עם אחד משלהם, עם תלמיד־חכם שהקדיח תבשילו, זקן ממרא, שהציץ ונפגע, היודע את היהדות ומתכוון למרוד בה”. ו“הרבה עזר ליחס כזה גם סגנונו של אחד־העם, הקרוב לסגנון של ספרים עתיקים ועמוקים, ככל ספרי הלומדים, הדורשים קמיטות המצח והתעמקות פנימית, ואינו ספר של קריאה קלה, כיתר ספרי המשכילים, אלא תורה הוא וללימוד הוא צריך”²¹¹. וביאליק העמיק יותר בדבר וחשף יותר את היסוד: “הנה נמצא פתאום איש שהעמיד את דבר הגאולה במרכז רעיונותיה של האומה, השואף לרכּוזה של מחשבת האומה, ולא מתוך רדיפות חיצוניות, פורעניות וגזירות רעות, אלא, פשוט, מפני שאינו יכול לצייר לעצמו בגולה קיום של כבוד, של צלם אלהים. הנה נמצא איש, ראשון ליצירת השקפת־עולם לאומית בתור צומת־הגידים לכל יתר רעיונותינו, אם תרצו לומר: הגלגול השני של רעיון ‘גלות השכינה’, ההכרה, שאין תקומה בלי תחית השכינה, הרוח, הנשמה. – – – וזהו מה שנתן אחד־העם: ‘אורח חיים’ חדש. – – – אמנם ‘שולחן ערוך’ מפורט לא נתן לנו, אבל כבר נתן לנו קוים ושרטוטים כוללים, וגם את נקודת המטרה: לאן צריך אדם מישראל להפנות את מחשבותיו וכיצד יתאים את חייו לבנין הכלל”²¹². ובאופן זה “כל מה שהתרוצץ במוחנו בתמונה מטושטשת מצאנו שם הגוּי ומפורש בשפה ברורה; לא היתה מלה שלא התאימה לאיזה רעיון שלם שהתלקט ופרכס במוח”²¹³. ונוסף לזה “אותה הענוה הרוממה המרחפת על כל היוצא מעטו; ואותה הקדושה והטהרה המציצה ממעמקי כל מלה; ואותה התוגה היהודית מעל מצח רחב ובהיר, ואותה התקוה מתוך יאוש…”²¹⁴

בני־הישיבה, שפירשו את דבריו של אחד־העם, פירשו אותם לפי דרכם, ואם כי העמיקו וחדרו לתוכם, הוסיפו עליהם נופך משלהם, או מה שנקלט בקרבם משל אחרים. וכך נוצרה בישיבת וולוז’ין באותה שעה אחד־העמיות מיוחדת במינה: בית־מדרשית־דתית. או, כמו שראה אותה ביאליק, כמין דביקות והתחברות של הרוח האחד־העמי והרוח היעבצי.

כ. האגודה “נצח ישראל”

בישיבת וולוז’ין נוסדה באותו זמן אגודה לחבת ציון רוחנית, נסתרת – מעין אגודת “בני משה”, שנוסדה על־ידי אחד־העם ובני־החבורה שלו בתרמ"ט.

המשורר ספר על יסוד האגודה והשתתפותו בה באגרת האבטוביאוגרפית: “ארמז לך בזה על מאורע חשוב אחד, שאירע לי שם [בוולוז’ין]: באותו זמן נתיסדה בישיבה אגודה לאומית ‘נסתרת’, משמנה וסלתה של הישיבה, עם פרוגרמה ‘רחבה ועשירה’, זעיר אנפין של פרוגרמת בני משה, אף כי לא שמענו את שמעה של חברת ב”ם: אני, בתור סופר לעתיד לבוא, זכיתי להתקבל באגודה זו. – – – והימים ימי המאמרים הראשונים של אחד־העם, ימי ‘אמת מארץ־ישראל’²¹⁵ ו’לא זה הדרך' וכו' וכו'. ובאגודתנו ניכרו שני זרמים: אחד־העמי ויעבצי. – – אני הייתי אחד־העמי. יום שקראתי בו מאמר חדש של אחד־העם נחשב לי כיום־טוב. כל מלה שיצאה מעטו כאילו כוונה לתוך־תוכו של לבי וירדה לסוף־סופה של דעתי – – – "²¹⁶.

מפורש יותר דבר המשורר על זה בנוסח חיצוני אחד של אותה אגרת: “הימים ימי מאמריו הראשונים של אחד־העם. המעולים ו’המושכלים' שבבחורי וולוז’ין היו לאגודה אחת, וידרו נדר לתת את כל חייהם וכשרונותיהם לעבודת עמם. הרעיון שהונח ביסוד האגודה היה נאדר באמת. הם דנו כך: ישיבת וולוז’ין הרי היא מרכז למיטב הכחות ומקלט למיטב הכשרונות, שסופם לחזור ולהתפזר בעולם היהודי, להכנס אל תוכו ולעמוד בראשו, מהם רבנים, מהם דר”ים ומלומדים ומהם פרנסים וראשי־קהלה ומהם סופרים בישראל. הואיל וכן די לנו שנקבע ‘משתלה’ תמידית של חובבי־ציון מבחורי וולוז’ין, ואלו עתידים להפוך אחר־כך את כל העולם לחו“צ וכו'. האגודה נתיסדה, משמנה וסלתה של הישיבה ומנקיי־הדעת שבה. כל חבר טרם שנתקבל נבדק בשבע בדיקות מצדי־צדדים. ונבחר רק זה שיש בו ברכה ותקוה להכלל בעתיד. וגם אני בתור סופר לעתיד לבוא – כך יצא עלי שם – זכיתי להתקבל בחברתם. מקץ ימים נסתמנו באגודה זו שני זרמים: אחד־העמי ויעבצי. אני הייתי בין הראשונים. שמו של אחד־העם בלבד הביא חבת קודש בלבי. עד אחד־העם אהבתי, אבל לא כבדתי את הספרות החדשה. ורגש כבוד זה צץ בלבי לפתע פתאום תיכף ומיד אחרי מאמריו הראשונים. יום שקראתי בו מאמר של אחד־העם היה לי כיום טוב. כל מלה ומלה שיצאה מתחת עטו נראית לי כאילו כוונה לתוך־תוכו של לבי וירדה לסוף־סופה של דעתי. לבי נבא לי, שתקופה חדשה ממשמשת ובאה עמו בעולם ספרותנו. – – –”²¹⁷.

בשני הנוסחאות מדובר על אגודת־הסתרים לחבת־ציון “רוחנית”־דתית, שנוסדה בישיבת וולוז’ין בזמן שביאליק למד בישיבה זו, ושנקראה אחר־כך, כשביאליק עמד לעזוב את הישיבה²¹⁸, בשם “נצח ישראל”. עדיין לא נתפרסם מן ה“סתרים” של אגודה זו אלא מעט²¹⁹, ואף זה לא תמיד בדייקנות הראויה, ואני אפרסם כאן יותר, ולפי תעודות משל אותו זמן, שנשתמרו בארכיונו של המשורר.

מתי נוסדה אגודה זו? אין למצוא בתעודות תשובה ברורה לשאלה זו. אבל יש ראיה ברורה, שהיא נוסדה בחדשי החורף של שנת תרנ“א, כיון שבתחלת האביב של אותה שנה – בט' ניסן שנת תרנ”א – נתפרסם ב“המליץ” המאמר “רעיון הישוב”, בחתימת ח. נ. ב., והוא נכתב, לפי דבריו של ביאליק, “על־פי הזמנת האגודה” והיה “כעין מניפסט של אגודתנו, ונשלח על פיה לדפוס”²²⁰. ובכן כבר היתה האגודה קיימת באותה שעה, והיתה עדיין כחדשה.

מה עורר את התלמידים המשכילים שבישיבה ליסד את האגודה? גם על שאלה זו אין למצוא תשובה בתעודות. ויש ידים מוכיחות, שהמעורר הראשי לכך היה מאמרו של אחד־העם “הכהנים והעם”, שנדפס ב“המליץ” מיום ה' תשרי תרנ“א. מאמר זה היה קשור ברעיון של אגודת “בני משה”²²¹, ואחד־העם בּטא בו את המחשבה, כי “כל רעיון חדש, בין דתי בין מוסרי או חברתי, לא יקום ולא יהיה בלעדי חבר ‘כהנים’, אשר יקדישו לו חייהם ויעבדוהו בכל נפשם ובכל מאדם. – – – לא מאת המון העם, החפץ חיים, נוכל לדרוש, ולא עליו נוכל לסמוך, כי יכבוש דרך לפני הרעיון בחרף נפש. זאת יעשו הכהנים, אשר להם הכח והעוז המוסרי, הדרוש לזה, והעם יבוא אחרי־כן, בהיות כבר הדרך כבושה לפניו”. ו”חבר ‘כהנים’ כזה נחוץ גם לחבת־ציון בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ: אלה מהם שהיכולת בידם לעלות לארץ יעלו ויאחזו בה והיו ליתר העולם למורי־דרך, למלאכי־שלום, ונתנו מדעתם עליהם, בהיותם למופת בקרבם לעבודה, לסבלנות, לאהבה, לאחדות. אשר מצבם לא יתנם לעלות לארץ־ישראל, עוד שדה־עבודה רחב־ידים לפניהם גם בחו“ל: לעשות נפשות להרעיון – לא רק חברים להחברה, – לטהר את הלבבות ואת המעשים. מכל אותם הדברים העומדים לשטן לנו מימי־עולם. – – –”. ואחד־העם מדגיש וחוזר ומדגיש את הדבר, ומסיים בזה את מאמרו, כי מאמין הוא “באמונה שלמה, כי בלעדי ‘כהנים’ כאלה אין תקוה לחבת־ציון להתפתח כראוי, לא מן הנדבנים המקשקשים בפרוטותיהם ולא מן הדברנים והכתבנים המצלצלים במליצותיהם, ואף לא מן העסקנים המבקשים ‘עסקים’ טובים וחושבים למצאם בארץ־ישראל. כל אלה ביחד אינם אלא חומר לבנין, עצמות יבשות, אשר לא תחיינה עד כי תבוא בהן הרוח על־ידי ‘אנשי הרוח’ “²²². טבעי הדבר, שצעירים תלמידי־חכמים בישיבה, שעסקו גם בהשכלה, והיו חובבי־ציון, ומהם “אנשי רוח” במלוא מובנו של מושג זה, ראו את עצמם כמי שנקראו לעלות ל”כהונה” זו.

ועוד שני מאמרים של אחד־העם, שנתפרסמו באותה תקופה, השפיעו, כנראה, על המשכילים מבני־הישיבה בוולוז’ין ליסד את האגודה, והם: מאמר־ההספד על הרב ר' מרדכי אליאשברג (תקע“ז–תר”ן), שנדפס במאסף “כוורת” (אודיסה תר"ן)²²³, והמשך המאמר הזה, במלאת שנה למות הרב, במאמר שנדפס ב“המליץ” בחורף תרנ“א²²⁴. בשני המאמרים האלה הרים אחד־העם על נס והציג למופת את הרב האדוק, שעמד בין המחנות של “חובבי ציון” – מחנה החרדים ומחנה המשכילים – כ”מלאך השלום", והביע את משאלתו ותפלתו, כי יתגלו עוד “בתוכנו ‘אנשי־בינים’ כהרב הזה, אשר יעמדו בתוך בין שני המחנות וידעו לדבר בנחת וסבלנות לאיש ואיש כלשונו וכלבבו”²²⁵, והפניה היתה מכוונת בעיקר לאנשי־התורה, ואחד־העם סיים את מאמר־ההספד במעין דרישה, שאם יש עוד בקרבנו אנשים כהרב ר' מרדכי אלישברג לא יהיו נחבאים באהליהם, אלא יצאו לעזרת העם²²⁶. יש לשער שאף המאמרים האלה עוררו את המשכילים מבני־הישיבה בוולוז’ין ליסד את אגודתם.

על־כל־פנים אנו מוצאים בתכנית של האגודה לחבת־ציון “רוחנית”־דתית, שנוסדה בישיבת וולוז’ין סמוך לזמן פרסומם של המאמרים הללו, רשמים שנטבעו בהם מן המאמרים – ומדברי הרב “מלאך השלום”, שהובאו בהם; וכן ממאמרים אחרים של אחד־העם, שנתפרסמו קצת קודם לכן, או אף הם סמוך לאותו זמן.

הנה מטרת האגודה, כפי שנחקקה בספר התקנות:

“האגודה ‘נצח ישראל’, אשר יהדות ולאומיות חרותות על דגלה, תצב לה מטרה את הרעיון הקדוש ישוב ארץ־ישראל וחבת־ציון, לתמוך בידו ולהחזיקו, למען ירבו אחינו להתנחל על ארץ הצבי ולפעול באמצעים שונים, הכתובים מטה, על לב המתנחלים שמה, כי יתנהגו בדרך התורה והמצוה, דרך הקודש יקָרא לה; לאַזר בקרבם זיקות אהבה לארצם ועמם וליהדותם הנאמנה, לטעת בקרבם נטעי־נעמנים ומטעי־קודש, אשר יהיו לנו לכבוד ולתפארת; לזרוע על תלמי לבם מדות טובות, ישרות ונעלות, המעטרות זר תפארה לראש עמנו ומחזקות את קשר הלאום, לבל ינתק לנצח, ולעורר בקרבם רגשי חן וכבוד לכל דבר טוב ומועיל, קדוש ויקר לבית ישראל. כן להעיר ולעורר אהבה לעמנו ולדתנו בין אחיו אשר ישנם פה על־ידי האמצעים הכתובים בספר החוקים, לחבב עליהם את הלאומיות והיהדות ולמשכם בחבלי אהבה אחרי כל רעיון לאומי ודתי, עד כי גם המה ישאפו תמיד וישאו את נפשם אל המטרה הקדושה אשר הציבה לה אגודתנו: ישוב ארץ־ישראל על טהרת הקודש והיהדות, ובדרך כזאת נמצאים כל בני עמנו אשר מפה ושם אחוזים וקשורים יחד בחוט לאומי ודתי והיו לאחד. כל הלבבות יתקרבו וברוח אחד ישאפו כולם אל מטרה נעלה ורוממה, קדושה ונשאה, אשר בכחה לנער את עמנן משפל מצבו…²²⁷ אוֹשר עולמים בארצו הקדושה וגם באַרצות פזוריו”.

האגודה היא לפי זה מעין אגודה של חלוץ רוחני, ודגל האגודה המתנוסס כאן ברמה הוא דגל הרעיון, ו“מלאך השלום” מרחף על פני הדגל הזה, ופסוקים ואמרים רבים של אהבה ואחדות מרוקמים בו. ואחד־העמית היא כאן ההדגשה היתרה של השמירה על “הרעיון” בטהרתו וקדושתו ומוסריותו, וההשתמשות בו, ברעיון בהתעוררותו, כבאמצעי־חבור בין הגולה ובין הארץ.

והנה חובות האגודה־החברה²²⁸:

“א) על החברה להפיץ רעיון הישוב על־פי רוח הדת והלאום בין כל המפלגות על־ידי אופנים ואמצעים שונים. היינו: א) להפיץ ספרים ומכתבי־עתים הכתובים לרוח מטרתנו; ב) לתמוך ביד המוציאים לאור ספרים כאלה, כאשר תוכל; ג) על החברה בעצמה להוציא לאור ספרים כאלה, אשר בלעדיה לא יוציאו לאור; ד) לתמוך בידי מטיפים – כפי היכולת – אשר יטיפו לפי רוחנו; ה) לעורר מטיפים לדרוש בקהל רב דרשות הקולעות אל מטרתנו; ו) להשתדל על־ידי אמצעים לפעול על מו”לי מכתבי־עת לכתוב לפי רוחנו.

ב) פעולות החברה בארץ הקדושה: א) על החבר להשתדל לכונן מושבה בארץ הקדושה, אשר רובי תושביה יהיו מחברינו, למען תוכל להאציל מרוחנו על כל המושבות; ב) על החברה להעמיד מטיפים אשר יטיפו לאחינו המתנחלים בארץ הקדושה לאחדות ולהשריש בלבם מדות טובות והכרה פנימית להיהדות ולכל דבר טוב ומועיל; ג) על החברה להשתדל להוציא לאור או לתמוך בידי מחברים אשר יחברו ספרים כאלה; ד) על החברה להשגיח בעין פקוחה על החינוך כי יתנהג לפי רוחנו".

מבין פעולות האגודה־החברה, שהציבה לפניה, יש לשים לב לפעולה אחת בארץ־ישראל, והיא: להעמיד מטיפים אשר יטיפו בקרב המתנחלים לאחדות ולהשריש בלבם מדות טובות וכו‘. הצעה היא זו שהציע לפני ראשי חובבי־ציון הרב ר’ מרדכי אלישברג, למנות במושבות שבארץ־ישראל ממונה מיוחד, ששמו יהיה “רודף שלום”, ותעודתו תהיה להטיל שלום בין בני־המושבות ולעקור עם השורש כל ריב בטרם יצמח, וילמדם לאהוב את העבודה, המלאכה וחיי הפשטות, והסביר את זה, כי הממונה יהיה בישוב החדש בארץ־ישראל מעין “מגיד”, או “מטיף”, שהיה בישוב הישן בחוץ־לארץ. במאמרו “מלאך השלום” הרים אחד־העם על נס את הרעיון הזה של הרב ופרסם שתים מאגרותיו בענין זה²²⁹. קבלת הצעה זו כסעיף־פעולה של אגודה־חברה זו מראה אולי יותר מכל על הקשר האמיץ שבין יסוד האגודה הזאת ובין הרעיונות שהובעו בזמן ההוא במאמריו של אחד־העם. וכן מראה דבר זה רבוי הסעיפים ה“רוחניים” בפעולות האגודה.

והנה חובות החברים של החברה־האגודה:

“א) על כל חבר וחבר להפיץ רעיון הישוב על־פי רוח הדת והלאום בין כל המפלגות בכל האופנים אשר תהיה לאֵל ידו; ב) על כל חבר וחבר לקנות לו ידיעות נכונות במקצוע הישוב ובספרים המדברים בשבח הרעיון, למען יעשו דבריו פרי על לבות השומעים; ג) להשתדל להפיץ ספרים המדברים בשבח הרעיון, למען חבבו על לב בני־עמנו; ד) על כל חבר וחבר להרחיב ידיעותיו בספרים הכתובים בהשכל ודעת, אשר בכחם, לפי ראות עיניו, לעורר אהבה ליהדות ורגשות קדושים בלב כל איש, וכן החובה להפיץ ספרים כאלה; ה) על כל חבר וחבר להמציא עזר כפי יכלתו לבחירי מחברי־ספרים המדברים מעניני ישוב ארץ־ישראל להוציא ספריהם לאור; ו) לתמוך בידי מטיפים מצוינים אשר יטיפו בעירו בדבר הרעיון; ז) להפריע את מתנגדי הישוב מהפיץ את דעותיהם – התנגדות לישוב ארץ־ישראל – בקהל רב; ח) החובה על כל אחד ואחד להשתלם – בעת האפשרי – בשפת עבר ודקדוקה; ט) על החברים לחיות באחדות גמורה איש את אחיו וכל אחד יעזור לחברו להגיע אל מטרתו כפי שתהא לאל ידו”.

הסעיפים הללו “רוחניים” הם בכל.

ויש עוד סעיפים מעטים, הנוגעים לחברים, שיבואו להתישב בארץ־ישראל, ואף בהם הוכרעה הכף לצד הרוחניות.

“א) על כל חבר וחבר להשתדל בבואו לארץ הקדושה להיטיב את המצב המוסרי ולשים לב אל החינוך ולהפיח בקרב אחינו שם רוח חיים והכרה פנימית ליהדות ולכל מדה נכונה; ב) על כל חבר וחבר להפיץ ספרים טובים ומועילים, הכתובים בטוב טעם ודעת, להיטיב את המצב המוסרי וכל הדברים האמורים בסעיף הקודם, וכן לתמוך בידי מטיפים אשר יטיפו בדרך הנזכר למעלה”.

אלה הם עיקרי החברה־האגודה, כפי שנקבעו בספר־התקנות. ויש עוד סעיפים רבים בספר זה, הנוגעים לסדרי החברה־האגודה: להנהגתה, ליחס שבין ההנהגה ובין החברים, לעניני הכספים של החברה, לאופן קבלת החברים, ל“מסתרי” החברה. ואני אביא מכל הסעיפים האלה רק את הסעיף האחד, שבו נמצא נוסח השבועה של החבר, והוא סעיף ט"ז בפרק הדן באופן קבלת החברים לאגודה־החברה:

“ט”ז) אם יתרצה המוצע על הענין אז יתאספו אחדים מחברינו, אשר הורה עליהם המוצע בתחילה, וישביעו שבועת־אמונים בנוסח זה: הנני נשבע בשבועה על דעת היושבים פה להיות נאמן לאגודתנו ולתקנותיה ולמטרותיה, היינו: להפיץ את רעיון הישוב בין אחינו מכל המפלגות על־פי רוח הדת והלאום, ולהיטיב את המצב המוסרי בין אחינו המתנחלים בארצנו הקדושה. כן אשבע לבלי לגלות סוד אגודתנו לאיש זר, ושלא באתי בסוד חברה אחרת כזו".

ואביא עוד דברים משל סעיף אחד, הראשון בפרק המדבר על אופן קבלת חברים והאומר, שאין לקבל חבר לחברה זו אלא אם הוא יודע תורה “ומתנהג בדרך התורה ככל ישראל”, והוא בעל מדות ישרות ו“איננו שונא השכלה”, והוא גם צריך להצטיין “באחת משתי אלה: בתורה או בהשכלה”. ויש מי שהוסיף, כנראה, כאן: “או בעושר²³⁰, או גם ממוצע בתורה ובהשכלה”.

ביאליק נמנה עם חברי ההנהגה של האגודה־החברה בוולוז’ין, אם נמסרה לידו השליחות להעביר את המרכז מוולוז’ין למינסק בצאתו מעיר־הישיבה²³¹. והיה לפי השערתו של אחד החברים החשובים באגודה אחד משני המיסדים של האגודה²³², וקרוב יותר, שהוא היה המיסד האחד של האגודה²³³. הוא היה מזכירה במשך זמן־מה²³⁴ – כנראה, בזמן הראשון, והיה המנַסח של ספר־התקנות,²³⁵ וחבר את ההקדמה לו²³⁶.

חברים פעילים באגודה, שהחליפו כמה מכתבים עם ביאליק בעניני האגודה ובענינים קרובים לה לאחר שיצא מוולוז’ין, היו שלושה, מהם שנים נבלעו אחר־כך בזרם החיים ולא נודעו בשום דבר מיוחד, אך השלישי, שהיה ממשפחת רבנים חשובה ושמש אחר־כך בעצמן ברבנות בקהלות חשובות ברוסיה, ובסוף ימיו היה חבר הרבנות בתל־אביב – הרב יהודה ליב דון יחייא (תרכ“ט–תש”ב) – היה אדם בעל שאר־רוח ובעל נטיה רוחנית פנימית, עצמית, והביע בספרו רעיונות יפים על “עצמאות ישראל”, על “מוסר היהדות” וכו'²³⁷. הוא נמנה עם הוגי־הדעות של הציונות הדתית וחבּר קונטרס²³⁸, שנדפס במהדורות אחדות, לביסוסה ההלכתי־דתי. לפי דבריו התנה הוא בשעה שהציעו לפניו שני המיסדים, ביאליק וחברו לחדר, להצטרף לאגודה, כי יכנס אליה, בתנאי, שהאגודה “,תטפל ברעיון של חבת ציון על טהרת הקודש, היינו, כפי שהרעיון קבל את דמותו בדורות הראשונים, כעין דרגא לביאת גואל צדק”. כן התנה, “שהיא תטפח בין חבריה את הרגשת היהדות הפנימית; כי לא ישמרו את המצוות המעשיות בצורה מלאכותית, אלא ישאפו להכרת התורה וזהרה של כל מצוה ומצוה. לפי רוח זאת צריכה האגודה להשפיע על תנועת חבת ציון ועל הישוב העברי בארץ”²³⁹. וכשנתקבלו תנאיו נספח לאגודה. התכנית של האגודה משקפת, עם הרוח האחד־העמי בניסוח לאומי־דתי, השליט בה, גם את הרוח הזה, שהיה יכול להתחבר אליו ולהתקשר בו.

כעשרים חברים מנתה אגודת־הסתרים “נצח ישראל” בישיבה כשביאליק היה עדיין עם החברים המיסדים בוולוז’ין. עם החברים האלה נמנה ר' אהרן שמואל תמרת (תרכ“ט – תרצ”ט), שהיה אחר־כך לרב במילייצ’יץ (פלך גרודנא), ונתפרסם בכינויו הספרותי “אחד הרבנים המרגישים”. הוא נחשב על המצויינים עוד בישיבה, והיה בעל תנופה רעיונית ובעל מחשבות, איש שעמד בפרץ, ונלחם כל ימיו להשקפת־עולם יהדותית, לאומית־דתית, רוחנית²⁴⁰. עוד אחדים מחברי “נצח ישראל”, שהצטיינו בישיבה – מהם גם בידיעתם בספרי־מחקר עבריים, – היו אחר־כך לרבנים²⁴¹.

ואם כי חברי האגודה היו מעטים חשבו על פעולה גדולה. הם חשבו גם על עלית חברים לארץ־ישראל, להשפיע, כנראה, בדרך זו, לפי התכנית שלהם, על הישוב בארץ. ונמצאה אגרת־תשובה מאת מ. ל. לילינבלום לביאליק ולחבריו בישיבת וולוז’ין מיום ג' סיון תרנ“א, ובו הוא מודיעם, כי קבל מכתבם ו”יהי ד' אלהי ציון עם פיפיות בחורי־ישראל ויתנם לחן ולרחמים לפני הנדיב, לרחם עליהם ועל ארצנו", והוא מיעצם, כי יפנו בבקשה שערכו אותה במכתבם אליו, אל אֶרלנגר, איש עצתו של הברון־הנדיב אדמונד רוטשילד, והוא מברך את מי שכתב את המכתב אליו – את ביאליק, – “בכל לב, כי חפצו הטוב יצא לפעולה”²⁴², וכנראה מזה היה ביאליק בין אלה שחשבו אז מחשבות לעלות לארץ.

עם השאיפה לתחית העם והארץ, שהיתה יסוד מוסד לאגודה, התעורר בה, או בקרבתה, גם רעיון תחית הלשון – הלשון העברית. ואחד החברים מספר, כי ביאליק הגה בוולוז’ין את הרעיון לבוא לעזרת האגודות “שפה ברורה”, שנוסדו בזמן ההוא באודיסה ובוורשה והתחבטו בשאלות הדבור העברי, שלשון המקרא אין בה כדי לספק את צרכיו. “הוא התקין תכנית שלמה ומשוכללה, לאמור: נחלק בין מספר חברים – בישיבה – את ספרי־המשנה, נעבור עליהם ונרשום את כל המלים המחודשות, שאינן מצויות בתנ”ך, את המלים ואת משמעותן על־פי ה’ברטנורא' ו’תפארת ישראל‘, אחר־כך, במושב כולנו, נמיין אותן – צמחים, מאכלות, כלי־עבודה וכו’, – ואת החומר הזה נשלח לוורשה לחברה ‘שפה ברורה’, ירחיקו מה שירחיקו, יקרבו מה שיקרבו וישתמשו בו, ואם ירצו יפרסמו אותו בדפוס לשימוש הרבים. – – ההצעה נתקבלה בשמחה. נגשנו אל העבודה במרץ. אולם מיד נתגלה לנו, שעבודה זו אינה לפי כחותינו הדלים, והיא מצריכה הכנה קודמת, שלא היתה לנו"²⁴³.

כא. המאמר “רעיון הישוב”

ביום ט' בניסן של שנת תרנ'“א נדפס ב”המליץ", במחלקה “עזרת סופרים”, מאמר בשם “רעיון הישוב”, והיה חתום עליו בראשי־תיבות: ח. נ. ב. וליד החתימה, ובשורה אחת עמה, שם העיר, שבה נכתב: וולוז’ין. זה מאמר של ביאליק – המאמר הראשון שלו, והדבר הראשון שלו, שנתפרסם בדפוס, והוא קשור ברעיון שהונח כיסוד האגודה “נצח ישראל”²⁴⁴

הנה המאמר ככתבו וכלשונו²⁴⁵:

"רעיון הישוב יקר ונכבד לבני־ישראל לא רק מפאת תועלתו החומרית, להעמידנו על הקרקע, כי־אם רב יתר על־ידי תועלתו המוסרית, אשר בכחו להביא לנו. וכבר ידוע טבעו של עם ישראל, כי מצבו המוסרי נשמת מצבו החומרי, ואין גוף בריא בלי נשמה בריאה. ‘שאל אביך ויגדך – זקניך ויאמרו לך’. נפתח את ספר הספרים ונבינה לקורות עמנו בישבו על אדמתו ויהי עם כעמים. ספר הספרים יראה לנו לדעת, כי עת לב הותל הטם ללכם אחרי התהו ויהבלו חיש מהר גם גוית העם רופפו עמודיה; ועת השיבו רוחם, רוח דעת ויראת אלהים, אליהם, תחזק גם גוית העם ושב ורפא לה. וכאשר נתמלאה סאת אבותינו ורוח יהדותם – כפי מצבו אז – נשפל עד עפר, אז היתה תבוסת עמנו שלמה, ואברי־ישראל נתדלדלו ונפזרו לכל רוח.

ועתה אם נאמר לרפא שבר עמנו עלינו לדעת, כי אם לא נרפא מחלת הנפש, לשרש²⁴⁶ את המדות הנשחתות שבאו לנו על־ידי צרות רבות ונאמנות, לשוא יהיה²⁴⁷ כל עמלנו. ולמטרה זו נפקד־נא את מערכות מפלגותינו ונראה במה כחנו הרוחני גדול. נסב עינינו מחפצי התבוללות, אשר כבר עזבו את מערכת המלחמה ויפנו לנו עורף, כי לצרינו הם, ונפקד אך את אלה אשר לנו הם, ומה אנו רואים? מעבר מזה אנשים גבורי־כח, אשר לוּ באמת הוציאו כחם לאלוה, לישראל, לדתו ולתורתו, לוּ מלאו אחרי כל חובות דתנו ואמונתנו כדת, כי אז היו לתפארת לעמנו וגם עשו ידיהם תושיה להשפיע מכחם על עמנו. אבל למורת רוחנו נראה, כי רפה מאד הקשר בין רבים מהם ובין הדת, ובכן גם רבים ממפלגה זו יובישו מבטנו. מעבר השני נפגוש מחנה יהודים, עברים נאמנים לדתנו ולתורתנו, ממלאים לפי דעתם אחרי כל התורה והמצוה; אבל בהם ובמעשיהם לא נחזה תמונת יהדותנו הנאמנה; מקבלים המה בשתי ידים את המצוות המעשיות, ודוחים בשתי ידים את המצוות המסורות ללב, אף־על־פי שגם הן הן גופי תורה. רבים הם ביניהם יראים וחרדים על כל מנהג קל, ואינם שמים לב אל חובות הלבבות, הולכים רכיל איש ברעהו, ואיש את אחיו ישנאו בנפש למרות המצות־עשה דאורייתא: ‘ואהבת לרעך כמוך’. לא אחת ושתים יביאנו המקרה לראות יהודי רד עם אל ועם קדושיו נאמן, ובכל־זאת יתן כספו בנשך (אם הלוה לא ישא ויתן עם מעותיו, אשר אז גם ‘היתר העסקא’ לא יועיל) ויפשוט עור הלוים מעל עצמותיהם, למרות דברי חכמינו ז"ל על המלוים ברבית: ‘מביא עדים וכותב וחותם פלוני כפר באלהי ישראל’. בפיו ובשפתיו יכבד את אלהיו שלש פעמים ביום, גם ברכת ‘ולמלשינים’ יאמר בכוונה עצומה, וכרגע אחרי פסעו שלש פסיעות לאחוריו הולך ועובר על ‘ארור מכה רעהו בסתר’. זה הכלל: כל [ה]מצוות המעשיות ימלאו אחריהן לכל חוקותיהן ומשפטיהן, ובדברים שבין אדם לחברו מזלזלים הם במדה מרובה. שנאת חנם, מלשינות ורכילות, חילול השם וחילול כבוד ישראל נעשו להם כהיתר ודשים אותם²⁴⁸ בעקביהם, כי הכרה פנימית חסרה לעמנו; הידים עסוקות במצוות, השפתים נעות, אך רגש אָין. בסבת הצרות שעברו עלינו נחלשו בקרבנו חושי הנפש, להבין ולהוקיר ערך כל דבר לפי כבודו פנימה, ולא במראהו החיצון, וטוב לו לעמנו מראה־עינים מהלך־נפש, ותהי יראתו מצות אנשים מלומדה. על־כן יתיר לעצמו לעבור על דברים שהם יסודי התורה והיהדות, מפני כי לא יחדור לדעת הטוב האמתי הצפון בכל פקודי ד' להכלל ולהפרט. וכל זאת באתנו בסבת שפלת הרוח ומיתת הרגש.

והנה כל זמן שלא נתקן את הריסות לאומיותנו הפנימית גם מציון לא נושע לבוא אל הנחלה והמנוחה האמתית. החובה מוטלת עלינו עתה, בהתעורר הרעיון הנעלה ישוב ארץ־ישראל, לדאוג ביותר בעד הטבת מצבנו הרוחני, ובפרט שהעת הזאת היא היותר מכשרת לפעול ולעשות לטובת מצבנו המוסרי. בארצות אירופה רחוקה התקוה להשיב את רוחנו לתחיה; ההרגל הרע, אשר הסכינו בו [בני־]עמנו, מרוב ימים, השע עינם מראות נכוחה, ומפניהם כסה אור, לבלי הרגש חסרונותיהם הרוחניים. אבל עתה, בהתעורר רעיון הישוב ויצרור בכנפיו את כל מפלגות עמנו, והישוב היה לשמש צדקה להמס את הקרח הנורא בלבות בני־עמנו, ובפרט שהרבה מבני־עמנו חיים כבר בארץ הקדושה חיים חדשים, חיי אכר, חיים המסוגלים למדות טובות, ומהיושבים במרכז עולם היהודי יהיו קרנים לכל בני־ישראל בכל מקום להיות למופת לחיות על־פי התורה הטהורה. על־כן עלינו להוקיר את העת הזאת, לבלי החמיצנה, לעשות דבר־מה לד', לעמו ולתורתו. ועלינו לדאוג לא אך להטבת מצבם החומרי, כי־אם גם המוסרי.

את אשר נוכל לעשות על־ידי חינוך טוב, על־ידי מורים היודעים את ערך פעולתם, שלא יעקמו את הכתובים, אשר יטיפו בשפה בלשון לימודים להטבת מצב המוסרי, לקרב את הבנים אל הרעיון הצפון ברוח היהדות, לאהוב את המלאכה ולשנוא את הרבנות, וממילא יתרחקו מפירוד הלבבות, לחבב עליהם כל מדה נכונה ודרך ישרה, לחזק בלבבם את המצוות שבין אדם לחברו, אשר בני־עמנו מזלזלים בהן, להעיר בקרבם ‘הכרה פנימית’ להבין את הרוח החיה הסובב הולך בכל פקודי ד', להפיץ בין אחינו המתאחזים בארץ הקדושה ספרים וספורים הכתובים לפי רוח הזמן, המושכים את הלב, אשר יהיו מוקדשים למטרה זו – מטרת הטבת המצב המוסרי – למען יבליעו בנעימה לקח טוב וזך, אשר יבוא כשמן בעצמות הקורא, לחבב עליהם את לאומיותם ויהדותם, ארצם ועמם, תורתם ושפתם, ומלאכתם בבית ובשדה.

הנה כל הדברים האלה ידועים הם לכל, כי טובים הם, ואנכי חפץ אך להוסיף, כי הם תנאים המעכבים, ובאין תורה אין קמח, ואם נשים לבנו אך להטבת מצבנו החומרי לא עשינו כלום, וכי שעת הכושר הימים האלה, כי מציון תהיה תשועת ישראל הרוחנית, לפחת בו רוח חיים לקיים את כל התורה בדעת לטוב לו ולחיות חיים טובים מאשר נחיה היום".

כשאנו קוראים את המאמר בהמשך אחד, ואנו מתעלמים לפי שעה מחלקיו, נמצא, כי הוא מגלה את הרוח האחד־העמי מתוך לבוש תורני־דתי, והוא המתאים לבן־ישיבה, הנוטה אמנם לפרוש מדרך התורה והיראה, אבל לא פירש עדיין, והפרי החדש כאילו מציץ, כשהוא מתעלם ומתגלה גם יחד, מבין העלים הישנים. הכל סובב והולך כאן על הרוח שהוא המוסר, והוא נשמת הכל, שבלעדיה הכל נובל ונופל והיה לעפר. ולרפא יש קודם כל את הנשמה החולה, והיא תרָפא על־ידי המרכז בארץ־ישראל, על־ידי כך, שהאנשים בארץ־ישראל יחיו חיים חדשים, “חיים המסוגלים למדות טובות”, והם יהיו למופת להיקף שבגלות, ו“מציון תהיה תשועת ישראל הרוחנית”, והיא לפחת בישראל רוח חיים, שהוא כאן, בצורה שבה מתלבש לפי שעה הרוח הזה, "לקיים את כל התורה בדעת, לטוב לו ולחיות חיים טובים וכו' ".

יש לשים לב, שהשיטה האחד־העמית עדיין לא היתה באותה שעה משוכללה די צרכה, והרעיונות האחד־העמיים החשובים ביותר על “תורה שבלב” ועל המרכז בארץ־ישראל, שתכליתו להשפיע על ההיקף, לא הובעו עדיין על־ידי אחד־העם, ורק רמזים קלושים להם אפשר היה למצוא במאמריו שנתפרסמו קודם שנתפרסם המאמר “רעיון הישוב”. ואף־על־פי־כן הסיק בעל המאמר מעין מסקנותיו של אחד־העם מתוך ההנחות הראשונות, האחד־העמיות.

זה אשר לכלל המאמר “רעיון הישוב”. ואשר לפרטים – יש בו חלקים שהם אחד־העמיים מובהקים, כגון החלק הראשון, והוא היסוד בו, כי “רעיון הישוב יקר ונכבד לבני־ישראל לא רק מפאת תועלתו החומרית, – – כי אם רב יתר על־ידי תועלתו המוסרית”. וכן עיקרי החלקים האחרונים של המאמר, המתחילים בזה, כי “כל זמן שלא נתקן את הריסות לאומיותנו הפנימית גם מציון לא נושע”. ויש שלרעיון האחד־העמי נצטרף רעיון הקרוב אליו, או הסמוך לו לפי מקורו, כגון הרעיון, כי טבעו של עם ישראל שונה מטבעם של יתר העמים, “כי מצבו המוסרי נשמת מצבו החומרי ואין גוף בריא בלי נשמה בריאה”, וההשענות בזה על ההיסטוריה של ישראל, על “קורות עמנו”, כפי שהן מסופרות ומושכלות בספר־הספרים, והן מראות לנו לדעת, כי “עת לב הותל” הטה את העם “ללכת אחרי התהו ויהבלו חיש מהר גם גוית העם רופפו עמודיה; ועת השיבו רוחם, רוח דעת ויראת אלהים, אליהם, תחזק גם גוית העם ושב ורפא לה”; וכשנתמלאה הסאה ורוח הדעת והמוסר של היהדות ירד, “אז היתה תבוסת עמנו שלמה, ואברי־ישראל נתדלדלו ונפזרו לכל רוח”. הרעיון הזה על הקשר ההיסטורי שבו יותר משהוא אחד־העמי הוא רנ“קי²⁴⁹, ויש כאן אפילו מעין סממני־סגנון רנ”קיים, והם: שבוץ פסוקים מן המקרא לתוך מסגרת של לשון שאינה מקראית; רבּוי השימוש בפסוקי־המקרא ביחוד במקומות שיש בהם מן התוכחה ומן ההוכחה על מוסר־אלהים. ויש למצוא כאן אפילו מליצה מקראית מפורשת, שהשתמש בה רנ"ק לתכלית מעין זו ושבץ אותה בסגנונו והיא: “לב הותל הטם ללכת אחרי התהו”²⁵⁰.

אשר לחלק האמצעי, של המאמר, עם הדברים על שתי המפלגות בישראל, מפלגת המתבוללים־המשכילים ומפלגת הנאמנים לדת ולתורה – הנה הדברים האלה קרובים לדבריו של ר' מרדכי אלישברג, כפי שהובאו במאמרו־הספדו של אחד־העם עליו, שנדפס במאסף “כוורת”²⁵¹. וביאליק במאמרו פונה בעיקר אל המחנה, שהוא עמד עדיין בתוכו, והוא מחנה הנאמנים לדת ולתורה, מחנה החרדים, ואליהם דבר והטיף את דבריו. ואפשר, שכאן נעזר על־ידי רעיו וחבריו באגודה “נצח ישראל”, אם אמת היא, כי חברים השתתפו בחבור המאמר²⁵². אפשר שזו היתה השתתפותם, שהם הוסיפו לחלק הזה של המאמר, שיש בו יותר מבשאר החלקים אריכות־דברים.

ושוב נמצאים במאמר דברים, המזכירים לנו דבריו של ר' מרדכי אלישברג על האיש ה“רודף שלום”, אשר יטיף לאכרים בארץ־ישראל וילמדם לאהוב את העבודה וחיי הפשטות וכו', והם דברים שמצאנו כמוהם בתכנית האגודה “נצח ישראל”²⁵³. וכאן, כמו שם – בתכנית – לא מדובר על מורה אחד או מטיף אחד, אלא על מורים ומטיפים, שיטיפו ברוח זה, ומדובר גם על ספרים וספורים. שיכָּתבו לפי דרך הרוח הזה, והם יהיו מושכים את הלב. והכוונה היתה בודאי לספוריו של זאב יעבץ, שהתחיל לפרסם אותם עוד בקבצי “הארץ”, בעריכתו, שיצאו בתרנ"א²⁵⁴.

כב. השיר “אל הצפור”

בחודש שבו נדפס מאמרו “רעיון הישוב” שר את “אל הצפור” – ראשון לשיריו שבדפוס. שנתפרסם מיד בקרב הקהל וגרם פרסום לו.

לא היה זה שיר ראשון שלו, ואף לא שיר־ציון ראשון ששר, כי בין כתבי־היד שלו נמצא “שיר ציון”, וניכר בו, שהוא קדום ל“אל הצפור”.

הנה “שיר ציון” זה, שסימני־ילדות עדיין טבועים בו – בכל אבריו:

אֶרֶץ שְׁתוּלָה, כִּפְנִינִים

שָׁמֶיהָ, כַּבְּדֹלַח לָטֹהַר,

שֶׁמֶן פְּלָגֶיהָ יִמְשֹׁכוּ

וַאֲבָנֶיהָ כְּסַפִּיר לָזֹהַר.

אֶרֶץ שֶׁצָּפוּן בָּהּ רֶגֶשׁ,

בָּהּ לוּטִים זִכְרוֹנוֹת קְדוּמִים –

אֶבְחַר אֶשְׁתַּפֵּךְ בְּחֵיקָהּ,

אֶשְׁתַּפֵּךְ וְאֶמְצָא נִחוּמִים.

אֶשְׁתַּפֵּךְ בְּחֵיק אֵם אוֹהֶבֶת,

תִּקָּחֵנִי מֵאָז עַל כַּפָּיִם,

וְצָרוּר בִּכְנָפָהּ אִישָׁנָהּ,

אִישָׁנָה עַד בִּלְתִּי שָׁמָיִם.

אִישָׁנָה וְאֶחְלֹם חֲלוֹם צִיּוֹן,

אִישָׁנָה עַד עוֹלָם עַד נֶצַח,

עַד דֵּעָה אֶרֶץ תִּמָּלֵא,

וְכָלָה גַּם אָוֶן וָרֶצַח.

אִישָׁנָה – אַךְ לִבִּי עוֹד עֵר בִּי

וְאָזְנַי תִּשְׁמַעְנָה עוֹד חֶרֶשׁ

שִׁיר צִיּוֹן מִכְּנַף אֵם אוֹהֶבֶת,

שִׁיר צִיּוֹן בְּנוֹעַ הָעֶרֶשׂ…

וַתְּמָרֵר וַתַּנְעִים זְמִירוֹת,

לַחֲלִיפוֹת שִׁיר תּוּגָה שִׁיר נָעִים,

שִׁיר נָעִים לַיָּמִים הַטּוֹבִים…

שִׁיר תּוּגָה לַיָּמִים הָרָעִים…

אָז יִרְעַשׁ יִתְחוֹלֵל הַלְּבָנוֹן,

מָרָה יִבְכָּיוּן הַגְּבָעוֹת

תֶּמֶס יַהֲלֹךְ הַיַּרְדֵּן

וְהָיָה לְנַחַל דְּמָעוֹת…

וַתּוֹסֶף לְהָמֵר וּלְהַנְעִים,

לַחֲלִיפוֹת שִׁיר תּוּגָה שִׁיר נָעִים,

אֶרְאֶלִּים אָז חוּצָה צָעָקוּ,

וּדְמָעוֹת אָז עָרְפוּ שָׁמָיִם…

וּלְלִבִּי חֲלִיפוֹת כָּמוֹהוּ

תּוּגָה וָנֹעַם נָשָׁקוּ,

וּמַעַרְכֵי לְבָבִי פְּנִימָה

מַעֲרָכוֹת(?) לִימִינָהּ דָּפָקוּ.

הדים חלשים, רפים, מקול הזמר של מיכ“ל בראשון מ”שירי בת ציון" נשמעים לנו מ“שיר ציון” ראשון זה²⁵⁵. וכן הדים מקולם של אלה, שאף הם הקול שלהם נקלט באזננו כמין בת־קול של מיכ"ל²⁵⁶. בנעימה יש מן הנעימה שבשיר־ציון של דוליצקי “איויתיך”²⁵⁷. פה ושם יש זכר להשפעה משל “שירי ישֻרון” מאת קונסטנטין שפירא²⁵⁸. מן החסרונות המורגשים ביותר בשיר זה – חוסר הזמר שבו. הוא חסר עדיין לגמרי את הנגינה הזמרית החדשה.

אין אנו יודעים מתי נתחבר “שיר־ציון” זה. אבל יש לשער, שמרחק הזמן בינו ובין “אל הצפור” לא היה גדול ביותר, כי אם ההבדל ניכר הרבה ביכולת שבשני השירים אין ההבדל גדול כל־כך ברצון המתגלה בהם, והוא לשמוע “שיר ציון מכנף אם אוהבת, שיר ציון בנוע הערש… ותמרר ותנעים זמירות, לחליפות שיר־תוגה שיר נעים לימים הטובים… שיר תוגה לימים הרעים…”. יש לזכור, שמעין זה נזכר גם במאמר “רעיון הישוב”, לכל הפחות לצד אחד, והוא הצד של ה“שיר הנעים לימים טובים”, כי שם נזכרו ונדרשו ספרים וספורים, ש“יבליעו בנעימה” לקח טוב וזך, “לחבב עליהם את לאומיותם ויהדותם, ארצם ועמם, תורתם ושפתם, ומלאכתם בבית ובשדה”.

שיר־ציון לפי “תכנית” זו היה בעצם השיר שלב הדור נכסף אליו, שיר שנעימה עממית תשלוט בו, והוא יבכה מר לימים הרעים, לצרות הרבות והגדולות המתרגשות ובאות. ויביע את השאיפה והגעגועים לימים הטובים, לימי אושר ושלוה על אדמת־ישראל, כשישב איש־ישראל בצל “גפנו” ו“תאנתו”, שלֵו ואין מחריד.

שיר־ציון זה הושר אז – ולא בשפת־ציון. המשורר ש. ש. פרוג שר אז את השיר הזה בשפת נכר, בשפת הצר הצורר, האויב והמרדף. הרבה מן הנעימות הנוגה שבשיר־הערש היהודי נשמר ונמסר בשירו זה של פרוג, והוא היה חליפות שיר־תוגה ושיר נעים, שיר נעים לימים הטובים ושיר־תוגה לימים הרעים. וכיון שבימים הרעים הללו – בימי המלכות הרשעה ברוסיה של אלכסנדר השלישי – אסור היה אף לבכות בקול, כחרוזו של ביאליק ב“אל האגדה”: “אף לבכות לא יתנו ברמה”, היה פרוג והמקוננים שקוננו עמו מתאוננים ומקוננים על הקור וכל פגעיו הבאים מצפון. “מצפון תפתח הרעה”, משם, מעיר־המלוכה הרוסית שבצפון, באות כל הגזרות וכל הצרות. וכל השאיפות והתקוות הן לדרום. שם “נחלת אבות”, שם דרור ומרחב, שם אגדת הילדות ושם טל הנוער, ושם טל חיים חדשים, של ילדות חדשה ותחיה. בשירתו של פרוג, יליד המושבה היהודית בדרום רוסיה, שבא לעיר־המלוכה בצפון וחי בקור הצפוני, היה למוטיב הזה גם יסוד נפשי־עצמי, פרטי, והמשל והנמשל היו עולים בד בבד והיו כתואמים יחד. ולא כן היה הדבר אצל המשוררים והמקוננים העברים, שקוננו עמו. המשוררים והמקוננים העברים מטפוסם של יצחק רבינוביץ איש־קובנה ודוליצקי היו ממחבבי צרות, והיו גם ממחבבי מליצות, והם, כשהגיעה לידם מצוה זו לקונן קוננו לפי סדרים ישנים של הקינה העברית. הם היו מאריכים מאד בציור האחד של הרעות־התלאות שבארץ הקרה. ויש שלהפך, שרו את שיר־התקוה וציירו בצבעים ורודים מאד, אבל “מוסכמים” ביותר, את ארץ הבחירה והשאיפה.

ביאליק למד בוולוז’ין, בזמן שרפתה ההתמדה שלו, לקרוא רוסית, והוא קרא בחורף תרנ“א את שירי פרוג, ולפי עדות־עצמו “נתפעל מאד”²⁵⁹. בו מצא נעימות אגדית זו שבקש ובו מצא את המבע לתקוה ולצער, לכאב של צרה קרובה ולחדוה של צפיה רחוקה. כפרוג לא היה ביאליק יליד הצפון, ואף כי לא היה גם יליד הדרום, שאף באותה שעה לצאת מן הצפון הליטאי, שנתקע בו, אל ארץ אחרת, “חמה” יותר, ואפשר, שכבר שאף לצאת אל “הארץ החמה, היפה”²⁶⁰, שעליה שר ב”אל הצפור". וכך דבר פרוג הרבה אל לבו ועזר לו – לכונן את כנורו הוא. והוא שר על גבול החורף הזועם והאביב שמִלא את לבו תקוה²⁶¹ את “אל הצפור”.

והשעה שעת מצוקה קשה מאד ליהודי רוסיה, כי בו בחודש – ניסן תרנ"א – נתפרסמה הפקודה על “גירוש מוסקבה”, וזה היה בזמן של תקוות גדולות לעם בארץ־ישראל לאחר אישור תקנת החברה האודיסאית “לתמיכת יהודים עובדי־אדמה ובעלי־מלאכה בסוריה ובארץ־ישראל” על־ידי הממשלה הרוסית. ומבחינה לאומית כמבחינה פרטית עמד אפוא המשורר על סף החורף הזועם והאביב.

הוא דרש בשלום הצפורה הנחמדת, השבה מארצות החום אל חלונו בארץ הקור, ובקש ממנה לזמר “מארץ מרחקים נפלאות”, בשאלו אותה:

הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה,

תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת?

הוא שאל אותה לשלום האחים בציון, ושאל לשלום העמקים, ההרים, הירדן, הלבנון, החרמון, וגם ל“סוד שיח כל שיח” וללחש העתידות של העלים־הטרפים (“ומה לך טרפיהם לחשו”)²⁶², שאולי הם מבשרים נחומים ומקוים לימים ש“פרימו כלבנון ירעשו”.

המשורר, בשאלו את שאלותיו מאת הצפור, כאילו שלח את צפורו להביא את הבשורה מרחוק, לדעת אם קלו המים, מי מבול הצרות, מעל פני אדמת ישראל, בהשתמשו במוטיב ישן של שליחת העורב והיונה, לדעת הקלו המים, אחרי המבול, מעל פני האדמה (בראשית ח', ז’–י"ב)²⁶³.

רעיון זה של שליחת הצפור למקום שרגל אדם לא תעבור בו בקלות²⁶⁴ התקשר זה כבר בספרות ישראל עם מוטיב אחר של הצפור המתגעגעת על קִנה. מוטיב זה של געגועי הצפור על הקן כדוגמה ומשל לגעגועי האדם לקנו אנו מוצאים בספר הגעגועים של ספרות ישראל העתיקה – בתהלים (פ"ד, ג’–ד'): “נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה‘, וכו’; גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה”. ופסוק אחר בספר געגועים זה, המכוון בעצם לענין אחר, לזה של נדודי הצפור, הוצא אחר־כך על־ידי חכמי המדרש מפשוטו וניתן אף הוא למוטיב של הגעגועים, שהתחבר עם זה של הנדודים. את הפסוק “שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג” (תהלים ק"ב, ח') דורשים חכמי המדרש: “אמר הקב”ה: שקדתי להכניס בני לא“י מיד ואהיה כצפור בודד על גג: מה הצפור מתבודד מגג לגג ומגדר לגדר ומאילן לאילן ומשוכה לשוכה, כך כשיצאו ישראל ממצרים היו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. ויסעו ויחנו, וכיון שבאו להר סיני נעשו כולם הומוניה וכו'. דבר אחר: שקדתי ואהיה [כצפור], אמר הקדוש ברוך הוא: שקדתי אני להשרות שכינתי בבית־המקדש לעולם, ואהיה כצפור. מה הצפור הזו בשעה שאתה נוטל גוזליה היא יושבת בדד, כך אמר הקדוש ברוך הוא: שרפתי את ביתי והחרבתי את עירי והגליתי את בני לבין אומות העולם וישבתי לי בדד” (פתיחתא דאיכה רבה, כ'; ילק“ש תהלים ק”ב).

במדרש האחרון התקשר במוטיבים של הצפור עוד אחד, הנמצא אף הוא לחוד בספרות ישראל העתיקה, זה של “כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף וכו‘, ה’ בדד ינחנו” – למאמר של המדרש נצטרפו כאן אף מלים מהפסוק הזה, – וקרוב אליו אותו המוטיב של כנסת ישראל שנמשלה ליונה, המצוי במדרשים, והוא עתיק, כיון שהוא נמצא גם באחד ממדרשי־ההלכה העתיקים (ספרי ראה: “כנפי יונה נחפה בכסף זו ביזת מצרים. ואברותיה בירקרק חרוץ זו ביזת הים”). במוטיב זה, הכולל גם את ענין הגעגועים (“מה יונה זו אף־על־פי שאתה נוטל גוזליה מתחתיה אין מנחת שובכה לעולם, כך ישראל אף־על־פי שחרב בית־המקדש לא בטלו שלש רגלים בשנה – – מה יונה זו משוגרת רוגליות הרבה וחוזרת לשובכה, כך ישראל – – מה יונה זו משעה שמכרת בן זוגה עוד אינה ממירה אותו באחר, כך ישראל משעה שהכירו להקב”ה לא המירוהו באחר" – שיר־השירים רבה פרשה א ס"ג, ופרשה ד', בש) ובמדת־מה אף את ענין השליחות (“מה יונה זו גוררת אחרים עמה, כך ישראל נגררים אחריהם הגרים” – ילקוט שמעוני על־פי מדרש רבה), – השתמשו הרבה המשוררים העברים בספרד, שהביעו בדרך זו את געגועי ישראל לגאולה, וכן פייטנים עברים אחרים בימי־הבינים ועל גבול התקופה החדשה, ובתוך התקופה החדשה²⁶⁵.

בתקופה החדשה עם הנטיה שלה אל החופש נשמע הרבה בשירה העברית קול הצפור בכלוב²⁶⁶, המבקשת להמלט ממנו והיא נכנסת בשיחה עם האדם, מביעה לפניו את געגועיה על החופש ומבקשת על נפשה ממנן. ושירה זו אף היא שייכת לשירה הלאומית, כיון שהצפור בכלוב היא משל לכנסת ישראל הכלואה וכבולה בגלות. ויש ששרו בכוונה מעין זו על ה“צפור הנודדת”²⁶⁷, ואחד מסופרי ההשכלה הרומנטיים, בעל נפש פיוטית, בשפכו את לבו לחיק אמו הורתו, בשובו אל אדמת מולדתו על גדות הדניפּר ברוסיה, בדברו אל הסנונית, שהוא ראה את קנה בפנת הגג, שאל ואמר: “הה, צפור נודדת! ההרחקת גדוד גם לארץ הצבי, צבאות אלהי הצבאות? הרחפת שם על מרום הר המוריה? הה! ומה שלום ירושלים? ההרננת מוצאי בוקר על תועפות ארזי־אֵל בראש הלבנון? הישליו שם אחי, שארית צאן קדשים?”²⁶⁸. ובשירת־העם היודית הצפור היא נושאת הגעגועים של בן־האדם או בת־האדם, והיא, המצויה בכל מקום, מתבקשת לעשות שליחות שאין האדם עצמו יכול לעשותה²⁶⁹ – והיא מעין סמל של געגועים גם מבחינה זו שהיא נודדת ברוח ומעופפת באויר למרחקים²⁷⁰.

אף בשיר “אל הצפור” יש מן הסמל הזה²⁷¹. הצפור היא מעין סמל התשוקה שבלב ל“ארץ המרחקים”, ל“ארץ החמה, היפה” לזו, ש“האביב ינוה בה עולמים”, והיא, הצפור, מעלה שמה אבר ועפה שמה בכלות קיץ… ויש במוטיב זה גם ממוטיב השליחות ונשמע בו גם מעין הד של מוטיב הנדודים (“נודי, צפורי, אל הרך, מדברך”), ויש בו מדרך השיחה שבין האדם לצפור על החופש והדרור, זה שנמצא ביחוד בשירת ישראל של התקופה האחרונה. אבל הכל התחדש פה, התרענן, הגיע לידי צליל חדש. פה ושם ניכרת גם בחלקים ובחרוזים של השיר השפעה מהשירה שקדמה לזו של ביאליק²⁷²: בחרוז “האביב בה ינוה עולמים” יש להכיר עקבות השפעה מחרוזו של מיכ“ל: “בה גם לאביב הליכות עולמים” (“שלמה וקהלת”), וכן בחרוז “בה ינץ השקד, התמר”, יש לשמוע הד מחרוזו של מיכ”ל: “שם ינץ זית ותאנים ינובו” (שם) ומחרוזו של יל“ג – שהיה מושפע בו ממיכ”ל: – “שם ינץ השקד, תפרח הגפן” (“אסנת בת פוטיפרע”, שיר ב‘, בית א’)²⁷³. וביחוד יש למצוא בבתים אחדים של השיר השפעה גדולה של כמה בתים משירו של אברהם גולדפַדֶן, באידית, שנקרא בשם “יודיל השמי כותב אגרת לאמו” (“יודעל סעמיט שרייבט אַ בריעף צו זיין מוטער”), שיר שהדפסתו הראשונה היתה במאסף של “חובבי ציון” “דער יודישער וועקקער”, שיצא על־ידי י. ח. רבניצקי וצ. ז. פרנקפלד²⁷⁴, וּודאי הגיע לידי המשורר. בשירו של גולדפדן כותב הבן לאמו (ציון):

יאָ, שרייב מיר, ווי זעהט אויס דאָס אָרט, וואָס געטאַנצט

האָב איך דאָרט אין די אינגלישע יאָהרען?

צי בליהען נאָך די רויזען, וואָס איך האָב געפלאַנצט

אַליין אין דעם עמק השרון?..

שמעקט נאָך דער כרמל פון בשמים אַלערליי?

דער אַלטער לבנון, וואָס טהוט ער?

און די שעפלעך מיינע? אוי בענק איך נאָך זיי!!

איך בין דאָך געווען זייער היטער! – –

צי קומסטו אָפט אויף די קברים צו געהן

פון די אבות און די העלדען פון פריהער?

און אויפ’ן באַרג ציון יעדען איינציגען שטיין

גריס, מאַמוניא, פריינדליך פון מיר! –

ובשירו שר המשורר, בשאלו את הצפור:

הֲתִשְׂאִי לִי שָלוֹם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ,

מֵעֵמֶק, מִגַּיְא, מֵרֹאשׁ הָרִים?

הֲרִחַם, הֲנִחַם יְיָ אֶת־צִיּוֹן,

אִם עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים?

וְעֵמֶק הַשָּׁרוֹן וְגִבְעַת הַלְּבוֹנָה –

הֲיִתְּנוּ אֶת־מוֹרָם, אֶת־נִרְדָּם?

הַהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ הַשָּׂב בַּיְּעָרִים,

הַלְבָנוֹן הַיָּשֵׁן, הַנִּרְדָּם?²⁷⁵

* * *

זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, עַל־אֶרֶץ בָּהּ מָצְאוּ

אֲבוֹתַי הַחַיִּים, הַמָּוֶת!

הַאִם עוֹד לֹא־נָבְלוּ הַפְּרָחִים שָׁתַלְתִּי,

כַּאֲשֶׁר נָבַלְתִּי אָנֹכִי?

אֶזְכְּרָה יָמִים כְּמוֹהֶם פָרַחְתִּי,

אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי.

אף במשקלו של השיר (ד' אמפיברכים בחרוזים א' וג' המתהלפים בשלשה בחרוזים ב' וד') יש דמיון אל המשקל בשירו של גולדפדן, ויש דמיון גם בבתי־השיר.

אבל השיר, שיר הגעגועים וברכת השלומים והבשורה ממרחקים, הושר ברגש רענן, חדש, והחלקים הישנים, שנבלעו בו, הועילו לו, לקרבו ללבבות, לאחר שנדפס. הם קבלו אותו כידיד חדש־ישן.

בפיהם של בני־וולוז’ין היתה מסורת־אגודה על המקום שבו נכתב השיר הזה. והוא הר ה“ירמולקה” (הכפה), הסמוך לעיירה, שהיה משמש מקום־טיול לבחורי־הישיבה בימי הקיץ²⁷⁶. וחבר של ביאליק בישיבת וולוז’ין, המספר על החדר של בני־הישיבה המשכילים, שהתאספו בו לאספותיהם ולויכוחיהם²⁷⁷, מספר, כי בחדר זה עברו על השיר “אל הצפור” כמה גלגולים, עד אשר נשלמה צורתו, “ונשלח למשורר יל”ג, שישמיע את דעתו עליו". “את השיר הזה ידעו רבים מבני הישיבה כמעט בעל פה, כי היה עובר מיד ליד, וכל אחד היה כותב לעצמו העתקה ממנו. כשנדפס שיר זה לאחר שנה ב’פרדס' הראשון חלו בו בכל זאת קצת שינוים”²⁷⁸.

השינויים היו באמת גדולים. כי המשורר קיצר בינתים את השיר והעמידו כמעט על החצי. הוא הסיר ממנו י"ב בתים, שרובם ככולם – חוץ מאחד שמקומו היה בסוף – נמצאו בין “נודי, צפורי, אל הרך, מדברך! וכו' לוּ עמי שכנת, אז גם את, כנף רננים, בכית, מר בכית לגורלי” ובין “אך לא בכי ודמעות לי גהה ייטיבו וכו' “, והיו מלאים שפך שיח ואנחות ודמעות על “הימים המרים, הקרים”, ועל “הסערה הקרה” הדופקת בלילה בחלון וקוראת “פתח דלתיך”, ועל פרץ הבית ש”קירותיו יבכיו יבכיו”, ועל הדלף הטורד ועל “יללת אוחים בין חרבות שאיה”, ואף על “וילד לפצעי אז אשתי המליטה ותבא עד משבר ותמת…” – בנוסח שירת־הדמעות העברית של אותה תקופה²⁷⁹.

כג. הפרעות בחיי הישיבה

בעתון “המליץ”, בגליון מ“ה לשנת 1891 – מיום כ”ו אדר א' תרנ“א – נדפס מכתב ממינסק ובו סֻפּר, כי בעיר זו נתאספו רבנים ובחרו ראש־ישיבה לישיבה שבוולוז’ין, כי הנצי”ב עוזב את משמרת כהונתו ומתכונן לעלות לארץ־ישראל. בגליון נ“ד – מיום ז' אדר ב' – נדפס באותו עתון מאמר מאת אחד מסופרי “המליץ” בערי־השדה²⁸⁰ בשם “מי בראש?” והוא ערער על החלטת־רבנים זו, ובין שאר הדברים כתב, כי “עלינו למנות ראש־ישיבה אשר כל העם כולו יאמר עליו כי הוא זה ואשר כל אחינו שבגולה, רבבות אלפי ישראל, ידעו ויכירו, כי בחור הוא מכל חכמי הזמן, אשר חפשו ולא מצאו טוב ממנו”. נגד הסופר הזה יצא – בגליון ס”א של “המליץ” – סופר מווילנה והכחיש, כי ר' חיים ברלין – בנו של הנצי“ב – קבּל על עצמו את ההתמנות של ראש־ישיבה בוולוז’ין. ושוב נדפס בגליון ס”ג מכתב של סופר אחר, מסופרי העתון באחת העיירות בליטה, שבא להפוך בזכותו של ראש־הישיבה החדש, בנו של הנצי“ב. כעבור שני חדשים באה ידיעה ב”המליץ" – בגליון קי“ב של אותה שנה, – כי הנצי”ב חדל, מחמת זקנה, לקרוא את שעורו לפני תלמידי הישיבה בוולוז’ין, ובמקומו קוראים את השעורים: בנו ר' חיים ברלין ונכדו ר' חיים סולובייצ’יק.

אלה הם ההדים שהגיעו לעתון העברי, שהיה נקרא ביותר על־ידי יהודי ליטה, ממחלוקת שפרצה באותו זמן בישיבה הליטאית הגדולה. סלע המחלוקת היה: הכסא העליון של ראש־ישיבה ראשון ומנהל הישיבה, שהנצי“ב לא מסרו לסגנו, ר' חיים סולובייצ’יק, והוא היה חתן־חתנו, ובאופן זה נכדו, אלא מסרו ליורש הישר שלו – לבנו. דבר זה העלה את חמתם של הלמדנים, בעלי המוחות החריפים מבין תלמידי הישיבה, שהעריצו את ר' חיים סולובייצ’יק. ובני־הישיבה שנטו בלבם אל ההשכלה בקשו שינויים בישיבה, שלימודי השכלה היו אסורים בין כתליה, וראשי־הישיבה התחכמו, שלא לקיים בתוך הישיבה גם את חוק הממשלה של לימוד הלשון הרוסית לתלמידי־הישיבה. ואלו ואלו קשרו קשר על ראש־הישיבה החדש, ולא זה בלבד שנלחמו בו באספות־סתרים ובמכתבי־סתרים, שהפיצו בישיבה ושהשתדלו שיגיעו לידי הנצי”ב, אלא שהפריעו את ראש־הישיבה החדש משעורו בישיבה והקיפוהו לפי הכנה מראש בסבך של שאלות ולא נתנוהו למוש ממקומו, ואף עוררו מהומה בישיבה, עד שראש־הישיבה החדש ראה את עצמו נאלץ לעזוב את אולם־הישיבה לפני גמר שעורו, או, ביתר דיוק. עוד קודם שהתחיל את השעור²⁸¹.

ומהומה גוררת מהומה. סמוך לאותו זמן הודיעו לבני־הישיבה, שלא יקבלו את כסף ה“חלוקה” שלהם בחודש ה“עבור” – אדר ב' – של אותה שנה, כי קופת הישיבה ריקה. בני־הישיבה ראו בזה את ידו של ראש־הישיבה החדש, מנהל הישיבה, ואת ידה של הרבנית התקיפה, אשת הנצי"ב השניה, הצעירה, שלבם של בני־הישיבה לא היה טוב עליה, והם עוררו בליל יום חמישי אחד רעש בישיבה, הוא “בליל הרעש”, שביאליק תארו בקטע הגנוז מתוך “המתמיד”²⁸². בליל רעש זה נעשה “חורבן” קטן בישיבה: נשברו שמשות, כבו מנורות ונופצו, נהפכו ספסלים ושולחנות, וראש־הישיבה הזקן, המנהל שהיה לפנים תקיף, בכה לעיני תלמידיו, שלא הדרו את פני השיבה שלו.

בהנהלת הישיבה חשבו, כנראה, כי ביאליק – “הז’יטומירי” – לקח חלק רב במהומות האלה, ור' מאיר ברלין, הבן הצעיר של הנצי“ב. שהיה כבן אחת־עשרה כשארעו המאורעות האלה בישיבה, אף מספר, שביאליק וחבריו הם שחברו “את כתב־הפלסתר הראשון עם הכותרת: ‘למען ידעו כל עמי הארץ’ " נגד השׁמש של הישיבה, ונפגעו בו, בכתב־פלסתר זה, “כל אלה שהיתה להם נגיעה להנהלת הישיבה”, ורק על הנצי”ב “היה גם שם מדובר מתוך דרך־ארץ רבה”, ובאה אז משלחת מאת הבחורים להביע לנצי”ב את מסירותם אליו, ו“הז’יטומירי היה אחד מחברי המשלחת”, ו“מסרו מפה לאוזן, כי אחרי אשר שככה מעט חמתו של אבא ז”ל הביע למקורבים את קורת רוחו מן השפה העברית היפה, שהצטיינו בה אחדים מכתבי־פלסתר אלה"²⁸³, ואף כאן יש רמז לז’יטומירי ולחבריו המשכילים בישיבה.

אולם לא כך מספר את הדברים חבר, שהיה מקורב לביאליק בישיבה, ודר עמו בחדר אחד. הוא מספר: “בימים ההם היתה תסיסה רבה בישיבה: רצו להרכיב ראש־ישיבה חדש, שלא היה רצוי לתלמידים. בני־הישיבה התמרדו ואחזו אמצעים שונים לעכב ולבטל את מינויו של ראש־הישיבה. פנו במכתבים לגדולי־הרבנים, שבהם פרשו טענותיהם וטעמי התנגדותם לראש־הישיבה ובקשתם שטוחה לפני הדר”ג וכו‘. ביאליק לא זו בלבד שלא לקח חלק בפעולות, אלא כל הענין כאילו לא נגע אליו, נהג בו מדה של אדישות גמורה. הוא כבר עמד בשתי רגליו מחוץ לישיבה. ובכל־זאת, כשפנו אליו מהתלמידים הפעילים בבקשה לערוך מכתב יפה לאחד הרבנים, לא יכול להשיב פני המבקשים, ואחרי סירוב קל היה ממלא בקשתם, בתנאי שלא ישלחו את המכתב בכתב־ידו. וכשיצאו והמכתב בידם היה קובל על עצמו: למה לי להכניס את ראשי בענין זה? המכתבים – כמובן, בלי חתימת שולחיהם – לא עשו כל פעולה, ובינתים ראש־הישיבה החדש כבר מגיד את השעור. בני־הישיבה החליטו לקפח אותו בקושיות, ולשם כך היו מתאספים לילה־לילה חבורות־תלמידים במקומות שונים לעיין בדף־הגמרא ומפרשיו, שראש־הישיבה עתיד למחרת לקרוא. פעמים היו מתאספים בדירתנו. יושבים להם חבורת תלמידים, מתווכחים ומדיינים, ואילו ביאליק יושב לו בפינה, מקופל תחתיו וקורא ב’תניא’ של הרב. פעם אזל הנפט באמצע הלימוד, והשעה מאוחרת: החנויות סגורות ובני־הבית ישנים מכבר. עמד ביאליק על רגליו, מיהר לישיבה, הביא מנורה, הריק מתוכה את הנפט לתוך מנורתנו, ואנחנו המשכנו בשלנו והוא בשלו. כשיצאו הבחורים התחיל מתרעם על עצמו: למה לי להתערב ולסייע לכם בענינים אלה?"²⁸⁴.

וחבר אחר, שלא היה מקורב לביאליק כחבר ההוא, אבל הכיר את ביאליק בישיבה וידע את דרכיו, כשהוא מספר על המהומות בישיבה ועל חלקו של ביאליק בהן, מעיד אף הוא את עדותו, כי “הז’יטומירי לא היה בין הלוחמים, וכל שכן שלא היה בין אוסרי המלחמה. אף־על־פי שגם הוא הודה בשגגה שיצאה מלפני השליט הנצי”ב, לכוף את רצונו על הישיבה בעל כרחה, כעס על העלבון שבני־הישיבה היו מעליבים את רבם, החביב עליהם, וגינה את תכסיסי־המלחמה שהם משתמשים בהם“. “ובכל זאת תרם גם הוא את תרומתו למלחמה בישיבה. ישב וכתב מכתב להנצי”ב בעילום שמו. ואחד שליח הניחו בעמודו של הנצי”ב. ספרו בישיבה, כי כשקרא הנצי“ב את מכתבו זה, שהיה כתוב בסגנון יפה, ובנימוס ודרך־ארץ, נהנה ממנו הנאה גדולה. המכתב הזה היה מונח על שולחנו, והיה מתפאר לפני אורחים שבאו לבקרו. ראו – היה אומר להם – איך כותבים עברית בישיבתי. בקש מאת מקורביו, שיגלו לו שם כותבו, והבטיח לתת לו מתנה הגונה”²⁸⁵.

אפשר, שהספור בישיבה על המכתב של ביאליק לנצי“ב, שהחבר שדר עם ביאליק בחדר אחד – והיה גם חברו באגודת “נצח ישראל” – לא ידע לספר אותו, אינו אלא ספור־אגדה. דבר אחד ברור גם לפי הספור הזה, ש”הז’יטומירי לא היה בין הלוחמים". הוא לא לקח חלק במהומות שבישיבה, אם מפני שראה את עצמו כמי שכבר נמצא מחוץ לעניני יום־יום של הישיבה, ואם מפני שבעצם טבעו עמד למעלה מעניני יום־יום אלה. ומשום כך השפיעו המהומות עליו – להרחיקו מן הישיבה.

מלבד המהומות שבפנים, שגרמו להמעטת דמות הישיבה ולביטול תורת ה“תמיד” שבה, השעורים כסדרם של ראשי־הישיבה ולימוד התלמידים וכו', היו באותו זמן גם הפרעות אחרות בחיי הישיבה. הממשלה שמה עינה בישיבה, לקיים בה את לימוד הלשון הרוסית ולימודי־השכלה אחרים למתחילים, שבחורי־ישיבה למדנים לא מצאו בהם מקום להתגדר ולהראות בהם את ידם הגדולה. וראשי־הישיבה התעקשו ולא רצו לקבל עליהם את ה“גזרה”, בעוד שבתוך הישיבה תמכו בדבר הבחורים המשכילים, ומחוץ לישיבה דרשו את זה כמה מן היהודים המשכילים²⁸⁶. הדבר הזה גרם אחר־כך לסגירת הישיבה. אבל עוד כמה וכמה חדשים קודם שנסגרה הישיבה הביא דבר זה לידי ערבוביה בישיבה, והוסיף על שאר המהומות שבישיבה עוד מהומה.

והמהומות רבו ביחוד כשהגיעו ימי הקיץ²⁸⁷. זה גרם, שהרבה מן התלמידים, שלא רצו להוציא את זמנם לבטלה, התחילו להתפזר וללכת למקומות־תורה אחרים, או הלכו וחזרו לביתם. ועל־ידי כך התעורר גם ביאליק לקיים את אשר רחש לבו מכבר, והוא עזב בסוף־הקיץ את הישיבה.

כד. צאתו מוולוז’ין

על צאתו מוולוז’ין מספר ביאליק בשני נוסחאות, ובקצרה. נוסח אחד: “הימים הולכים – ו’תכלית' בישיבה איני רואה לי עוד. ובינתים רבו הפרעות בימי הישיבה האחרונים. רוח חדשה נשבה בה וירופפו עמודיה. הכל ראו כי בא יומה – ואצא, אחרי הרפתקאות ותחבולות, ושלא מדעת בני משפחתי וזקני, לאודיסה, על מנת שאתקין עצמי שם לברלין”²⁸⁸. ונוסח שני, בשינוי מעט מן הראשון: “הישיבה בעת ההיא רוח חדשה נשבה בה – וירופפו עמודיה. הכל ראו, כי יומה בא וקרב קצה – ואמר: אמלטה־נא בעוד מועד למקום תורה אחר, אשר כלבבי. ואלך בעצת אחדים מחברי, מתי סודי, ובעזרתם, לאודיסה, על מנת שאתקין את עצמי שם לברלין. יציאה זו היתה שלא מדעת זקני ובני משפחתי”²⁸⁹.

והדברים ארוכים יותר לפי שהם מסופרים מהחבר, שהיה שותף עם ביאליק לחדר, והיה שותף לעצה ולתחבולות לצאת מן הישיבה, ולנסוע לעיר־ההשכלה, לאודיסה, באופן שלא יוָדע דבר זה לא לבני־המשפחה, ואף לא לבני־הישיבה.

חבר זה מספר: “ישיבת וולוז’ין היתה לו לביאליק למפח־נפש, ראה, שאין היא המקום לקנות השכלה, כאשר קוה, והחליט לנדוד למקום השכלה. מחוז שאיפתו היה – כשאיפת רבים מבני־הישיבה שפרצו גדר – ברלין, בית־מדרש הרבנים, ולא השכלה סתם היתה לנגד עיניו, אלא השכלה עברית. אולם חסרון השכלה אלמנטרית, שיש עמה תעודת בגרות, מעכב. לכן מן ההכרח לבוא לברלין דרך גלגול של עיר גדולה ברוסיה, ששם ירכוש לו השכלה יסודית, והתעודה, כדי שיכנס אחר־כך לטרקלין של ההשכלה. על־פי עצת בן הרב אבלסון בחר באודיסה. תקותו שעשעה אותו להתפרנס שם משעורים בעברית ולקבל חנם שעורים בלימודים הכלליים. אבל בדרך זו, שהוא רצה ללכת, נתגלה שטן בדמות זקנו, שביאליק גדל בביתו לאחר שנתיתם. – – – זקנו זה הסס לשלוח אותו לוולוז’ין, לישיבה הליטאית, שמא יתְָּפס שם למינות. וכמה היה מתעצב אילו נודע לן, שנכדו יושב באודיסה, אשר במרחק ז' מילין על ז' מילין סביבה בוערת אשה של גיהנום. חושש היה ביאליק, שמא בנסיעתו לאודיסה יקרב את מותו של הזקן. המיצר, שנמצא בו, העיק מאד על רוחו, והתרחק מחברת בני־אדם. פעמים היתה מתגברת עליו מעין מרה שחורה וישב בדד שעות וימים שקוע בהרהורים ומפזם לו שיר מתורגם מאוקראינית, שתכנו געגועים על ילדות, שלא היתה לו מעולם. בשלהי הקיץ גילה לי קמעה־קמעה את סודו, שגמר בנפשו לנסוע לאודיסה. אני אתמנה – לפי הכינוי שלו – ‘שליח להולכה’, וכך יסתיר דבר נסיעתו מזקנו. וזה דבר שליחותי: מכתבי זקני יתקבלו, כקודם, בוולוז’ין ואני אעבירם אליו לאודיסה, משם ישלח לי תשובה על כל מכתב, ואני אשלחנה לז’יטומיר. – אך הטיל עלי את התפקיד הוציא קול, שהוא עוזב את וולוז’ין ונוסע לעיירה הסמוכה איבניץ. – – – אותה אחיזת־עינים היתה דרושה, מפני שמכתביו – כמכתבי כל בני־הישיבה – נתקבלו על שם ראש־הישיבה, ואיש מיוחד, ממונה על כך, היה מחלקם לבעליהם, ומובן, שהמכתבים שנשלחו למי שנעדר מן המקום היו מושכים עליהם תשומת־לב ומעוררים חשד. סכנה לא פחותה מזו היתה נשקפת מצד ‘האברך מאוסטראה’, שלא היה לא למדן ולא שקדן, וכמעט שלא עסק בתורה, אלא במכירת ספרים לבני־הישיבה, ונודע היה בשמו 'המ”ס מאוסטראה'. הוא ראה עצמו – איש לא ידע משום מה – כאפיטרופסם של התלמידים יוצאי וולין, השגיח אליהם בשבע עינים, שלא ילכו, חס ושלום בדרכי הליטאים העקלקלות. לפני נסיעתו נמלך ביאליק בדעתו של זה, אם לנסוע לאיבניץ, וקבל הסכמתו"²⁹⁰.

מהזמן הקרוב ביותר לצאתו של ביאליק מוולוז’ין נשתמרה אגרת שלו, שנשלחה לאחד מרעיו בז’יטומיר, שידע את “סודו”. האגרת היא מיום “ה' מטות תרנ”א"²⁹¹ מוולוז’ין “אנכי טרם עליתי על גשר המעברה²⁹² – אומר ביאליק בפתח דבר האגרת, – עוד טרם בא אלי מכתב מידידי אשר…²⁹³ וכבר מלאתי דמיונות מדמיונות שונים; הנני חפץ לדעת את אשר נצפן לי בחיק העתיד, אני חפץ לדעת מה נכון לי מעבר לגשר… ²⁹⁴ מי יחוש לי עתידות, מי יודיעני?..”²⁹⁵.

"הנני מפלס בפלס ושוקל במאזנים את מעגל רגלי, אביט לאחור, אראה לפנים – אל אלהים, מה שוממים הדרכים!..

"אני מרגיש וחושב – וזה האות כי חי חי אני! הרגש והמחשבה אותות חיים המה; אבל אם נרגיש ונחשוב דברים שאינם במציאות או נרגיש ונחשוב תמונות אחרות, לא לפי תכנן, צביונן וקומתן האמתים, אם נרכוש לנו מושג שוא מכל אשר נרגיש ונחשוב?.. הרגשות ומחשבות כאלה המה לאות על חיים מזויפים שאינם חיים, חיים של שוא ומקסם־כזב; והאיש החפץ חיים ויבינם לא ישבע רצון מחיים כאלה, ונפשו לא תמָלא. אנכי במצבי היום ועד היום חייתי חיים בתוך חיים, בתוך עולם שאינו שלי, כמו אין לי כל קשר ויחס אל העולם הגדול והיפה… אנכי עולם קטן בפני עצמי, בריאה בפני עצמי, עם ידיעות, הרגשות ומחשבות בפני עצמי, הרגשות שונות ומשונות אשר אין להן כל חלק ונחלה בתוך העולם הגדול; כאשר חפצתי לחלום לי מלאכי מעל ויצאו לי שדי שחת, אחפוץ לראות תמונה מבריקה מפיקה נוגה ולפָנַי תמונה מגואלה, מחזה שוא משחת המראה. – קצתי בחיים כאלה.

"ושמה בעולם החי והגדול?.. שמה שמה בעולם הבא?..

"אשוב אתבונן! – פה הנני מתכנס אל תוכי כצב־שלטי, המתכנס אל עצמו, אל קרבו, אל תוכו, בתוך קשקשותיו… העולם הקטן, הצר והמגבל שאני מוצא את עצמי בתוכו לא ינעם לי ולא יערב עלי ולא ישביעני רצון… מפני שאין בו מרחב־יה, אוירו מלא יסוד החנקי ואני בעיני עצמי כצפור קצוצת הכנפים… את העולם החי, הגדול והיפה, אשר בו אור, חום וחיים וחופש, לא ידעתי מעודי עד היום הזה; ועל־כן בראתי לי בקרבי ובנפשי עולם קטן בפני עצמי, עולם שאין בו לא מעין העולם הגדול ולא מעין העולם הצר שאני נתון בתוכו; ונמצא עולמי בקרבי כחלמון בתוך חלבון בתוך קרום דק בתוך קלפה קשה ולבנה ששמם ביחד ‘ביצה’…

"אמנם כן ‘עולם’ זה שם כללי, הרגיל על שפת כל איש בכל רגע, כל איש ואיש ידמה כי הוא ‘בן עולם’, ועל כרחו או ברצונו הוא נמשך אחרי ‘מנהגו של עולם’; אבל הידעו האנשים את ביאור המלה הזאת, הנשאת על שפתותיהם? הידעו כי מספר העמים, המפלגות והכתות והאנשים המה גם מספר העולמות? כל איש בפני עצמו עם דעה מיוחדת, עם נטיה מיוחדת ועם עולם מיוחד! עולם גבוה מעל גבוה, עמוק עמוק, עולמות בתוך עולמות לאין קץ ולאין ספורות, כולם נושאים עליהם תו מיוחד ותכנית מיוחדת, ובין עולם לעולם כגובה סנדלפון, בין עולם לעולם מפסקת מחיצה של ברזל ותהום רבה; ומה שונים הדרכים, המנהגים והבריאות של כל עולם ועולם?.. ובכל־זאת מנהגו של עולם לקרוא לכולם בשם אחד כללי ‘עולם’…

"הנה לפניך אני ובית אבותי.

"רק אנשים שנים, וגם זאת – בלבוש אחד ובצביון אחד ובצלם אחד התהלכנו, ובכל־זאת היוכל האדם הרואה לעינים לראות מה רב ההבדל ביני ובינו?.. היוכל לראות את התהום הנורא הרובץ ביני ובינו, בין נשמתי ונשמתו?..

"הנה ערב שבת! הנשמה היתרה ממשמשת ובאה, וכבר היא מרחפת ומתדפקת בין פתחי לבי ובין פתחי לבו – הביטה וראה את שורש נשמתי ואת שורש נשמתו, והבן במחזה מה רב ההבדל בין נשמתו ונשמתי – וידעת וראית מה מאד טפש לב מאשרי, במשכו אותי אחריו בחבלי השוא אל עולמו התהו…

"אני – וזקני! הוא אומר ‘שיר השירים’ ואני אומר – או קורא – ‘שיר השירים’; הוא אומר ב’נגון נעים ובקול ערב', פאותיו וזקנו, אשר עוד לא נס לֵחם מבית הרחצה, מטפטפים מים, וגם עיניו יורדות פלגי מים. הוא מאמין בלבו באמונה טהורה, פשוטה וזכה, בלי כל שמץ ספק, כי פה, בשיר השירים, מדֻבּר נכבדות בשכינה ובכנסת ישראל. – – – ועליו, כעל כל יהודי, מוטלת חובה לאקמא שכינתא מעפרא ולהשיבה אל מכונה ולהוציאה מגלותה, לבכות ולבכות עד אשר יעורר את האהבה, ולמטרה הזאת הוא קורא היום שיר השירים, על זה עינו בוכיה ויורדת מים, הוא מתגעגע על השכינה ונפשו תכלה אחריה.

"שמעו שמוע בבכי קולו!

" ‘הסתו עבר – – הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו’; ‘לכה דודי נצא השדה – – – שם אתן את דודי לך..’

" ‘עת הזמיר הגיע’ – ולמה הוא בוכה? צאת השדה, לין בכפרים. השכם לכרמים, גפן פורחת, פתוח הסמדר, נצת הרמונים וערש רעננה שתוכה רצוף אהבה… תמונות חיות וצוהלות כאלה – ועל מה יש לו לבכות?..

"מפני שהוא חי על־פי הדרש ולא יבין את החיים על־פי הפשט. הוא חי חיי עולם הבא, שיש בו זיו השכינה, נשמות ערטילאין ועשר ספירות, בעולם הזה – ועל־פי הדרש יצאו לו תמונות כאלה: לכה דודי נצא השדה – זה בית־המדרש; נלינה בכפרים – אלו בתי הישיבה; נשכימה לכרמים – אלו החדרים; נראה אם פרחה הגפן – זה המלמד; פתח הסמדר – אלו תינוקות של בית רבן; הנצו הרמונים – אלו בחורי הישיבה; שם אתן את דודי לך – ושם השכינה שורה… ועל אלה, על אלה עינו בוכיה…

" – על דא ודאי קא בכית, זקן אמלל!… על זה אבכה גם אני – ונבך שנינו… רק אנכי אשנה שינוי קטן וקל בכתוב הראשון, ותחת ‘שיר השירים’ אומר ‘קינת הקינות’..

“זה שיר השירים אשר לו – ושיר השירים שלי…”

המשורר מבקש מרחב־יה להלך נפשו. הוא מבקש אור, חום וחיים, “שלא ידע מעודו”, מבקש להמלט מכל אשר העיק על נפשו. הוא מבקש חיים של אמת, הוא מבקש להרחיב גם את תפיסת החיים שלו ולצאת מן העוגה הצרה, שעגו אחרים מסביבו. הוא תובע את חלקו בחיים, ובחלק השני של המכתב – גם את חלקו באהבה, בהתעוררות של נעורים. “שיר השירים” של אביו זקנו אינו שיר השירים שלו: זה שלו הוא שיר הטבע, שיר החיים בעולם הזה, והוא רוצה בשלו, ולא בשל אחרים, ובכן הוא ואביו זקנו הם כשני עולמות שונים, שהתרוצצו ונפגשו בנקודת־הויה אחת, אבל לכל אחד מהם מסלול משלו, ועליו לעבור מן המסלול ההוא, המוליכו אל התּהו, אל מסלולו הוא, כי בעצם בין עולם לעולם כגובה סנדלפון – שהוא גבוה מחברו, לפי ברייתא דמרכבה (חגיגה י“ג, ע”ב), מהלך חמש מאות שנה – ו“מחיצה של ברזל” ותהום רבה מפרדת ביניהם.

כך ראה המשורר באותה שעה של תסיסה והתפרצות את המרחק בין עולמו הוא לעולם של הזקנה, של המסורת: והוא ניסה עם החלום והדמיון על הנסיעה להתעלות ולהתנשא הרחק הרחק על כנפי השירה: “אשכח את ר' יעקב…”²⁹⁶ את דברי המדרש, ונועם נשגב יחלף את כל עצמותי, פואיזיה רכה ונעימה, וענוגה, ערבה ומתוקה, עטופת שנים, רקומת קרנים מנוגה הירח תשאני על אברותיה השחורות והמזהירות לנוגה הסהר ככנפי היונה הצחורה והזכה הלאה מעלה… אסק שמים, אשא כנפי שחר, יחד עם הכוכבים ועם כל צבאות שמים תקשבנה אזני את רון:

הַמַּלְאָךְ הֶעָף שָׁם בָּרָמָה

וְנוֹשֵׂא בִּזְרוֹעוֹ נְשָׁמָה,

כּוֹכָבִים, כָּל צָבָא הַשָּׁמַיִם

יַטּוּ לְשִׁירוֹ אָזְנַיִם…"²⁹⁷

חרוזים הם אלה מתוך שיר־הנעורים של לרמונטוב “המלאך” Ангел²⁹⁸, שבו כבר הביע המשורר את מחשבתו, שנשא אותה בלבו בכל שנות חייו, על מרחק האין־קץ שבין העולם העליון, השמימי, של השירה לעולם שלמטה, העולם השפל, של המציאות. אולם בסוף האגרת חזר וירד משוררנו לעולם המציאות ולבו נעשה כבד עליו מאד: "והנני בחדרי – אני מביט צר מעון. עוד פעם עולמי הצר – – עם ארבעת כתליו ועם ארבע אמותיו – –, עוד הפעם אמש, שואה ומשואה – – – הוי! ראשי כבד עלי, כמו כובד עופרת יצוק בקרבו ויסך מעבור בו כל התמונות הצוהלות והחיות אשר ראיתי יומם, רק זכרונות אפלים ומטושטשים, רשמים בלתי־ניכרים.. ושמה ושאיה תבואנה לרגלם, ובלבי תהו ובהו.. צפור בכלובו… ארי על מסגר!.. טַנטלוּס אומלל!…²⁹⁹.

בימי אלול הראשונים של שנת תרנ"א עזב המשורר את וולוז’ין³⁰⁰, וחבריו עשו לו לויה גדולה. “יותר ממאה איש מבני הישיבה לוו אותו עד חוץ לעיירה” – מספר חבר שהיה קרוב אליו בישיבה³⁰¹. וחבר אחר מספר ומתאר: “כמעט בכל יום היו הנשארים בישיבה מלוים את העוזבים; וכך לוינו ביום אחד את הז’יטומירי, דרך שתי פרסאות, בדרך העולה לתחנה מולודטשנה. מספר המלוים היה רב, מפני שהיה חביב ומקובל על כל יודעיו, והכל היו בטוחים בו, שעתיד הוא להנחיל כבוד לישיבה בימים יבואו. על יד גבעה קטנה בצד הדרך ישבו המלוים לנוח. הז’יטומירי ישב באמצע, ומלויו ישבו סביבו כחצי גורן עגולה ושרו שירי ציון. התחיל העגלון מזרז, קמו המלוים ממושבותיהם התנערו מעפרם. התחילה פרשת הפרידה: חביקות ונשיקות, לחיצות יד וברכות־פה. ידים מורמות העמידו את הז’יטומירי בעגלה. והיא זזה ממקומה. מחמת דחיפה נפל על מושבו, ונמצא עומד על ברכיו, וכך, חצי מיושב וחצי מעומד, נפרד בברכה אחרונה ממלויו, שעם כל סבוב וסבוב של אופני העגלה התרחקו ממנו יותר ויותר, עד אשר נעלמו לגמרי מן העין. – – כשהעגלה נראתה רק כנקודה קטנה על האופק הרחוק שבו המלוים העירה, כשהם מלאים עצב של פרידה, שהיתה בה גם קצת קנאה. כל הדרך לא חדלו לספר בשבחו של הז’יטומירי ולנבא לו עתידות. לימים, כשנתפרסם שמו של ביאליק בעולם, ובוולוז’ין השניה – כשנתחדשה בה הישיבה – נודע הדבר, שחיים־נחמן הז’יטומירי הוא חיים־נחמן ביאליק, קראו לגבעה ההיא, אשר על ידה נפרדו ממנו, גבעת ביאליק, וכך שמה עד היום הזה”³⁰².

בפנקס הרשימות של המשורר מולוז’ין נמצאים ציוני־הדרך שציין לעצמו, עד בואו לאודיסה. והנה הציונים: “וולוז’ין; מינסק; הומיל – פה חילוף [כנראה להחליף את הרכבת באנית־הקיטור]; לוייב – חילוף [של אנית־הקיטור]; קיוב – חילוף [כנ”ל]; קרמנצוג: יקטרינוסלב – מסלת־הברזל [היינו, להחליף שוב את אנית־הקיטור ברכבת]; חרסון – פה חילוף [חילוף הרכבת באניה]; אודיסה".

לפי מכתבו של ביאליק ליצחק ניסנבוים מיום ח' בינואר 1929³⁰³ מסרו לו חבריו בישיבה – ממרכז האגודה “נצח ישראל”, שהוא השתתף בו – שליחות מצוה: להכין את לבו של ניסנבוים, שלמד כמה שנים קודם בישיבת וולוז’ין, ולב חבריו במינסק להכנס בברית האגודה “נצח ישראל”. ולפי ספורו של ניסנבוים³⁰⁴ בא ביאליק אליו למינסק, למסור לו ולחברים אחדים במינסק את הנהלת האגודה “נצח ישראל”, שניסנבוים נכנס בבריתה על־ידי חברים אחרים, כמה חדשים קודם לכן.

כה. לאודיסה. “משוט במרחקים”

ביאליק יצא מוולוז’ין על מנת ללכת לאודיסה – ומשם לברלין. דרך זו היתה סלולה לפניו על־ידי בני־ישיבה שפרשו להשכלה ועשו את אודיסה – עיר שמשכה אליה משכילים עברים עוד מימי ה“השכלה” הראשונה – מעין דרך־עקיפין לגרמניה, אוסטריה ועוד, או להשכלה אוניברסיטאית ברוסיה. כך עשה בשעתו פרץ סמולנסקין, שבא מרוסיה הלבנה לאודיסה ויצא ממנה לפראג ולווינה, ואחר כך בא מ. ל. ליליֶנבלום לאודיסה והתכונן בה לכניסה לאוניברסיטה, ובתקופה יותר מאוחרת בא מ. י. ברדיצ’בסקי, ואף הוא תלמיד ישיבת וולוז’ין, לאודיסה ויצא ממנה, שנה אחת קודם שיצא ביאליק לאודיסה – לגרמניה.

אין ספק, כי ביאליק נמשך לאודיסה גם עלדידי מי שראה אותו אחר־כך

…כְּכוֹכָב מֶרְכָּזִי הַנּוֹצֵץ וּמַקִּיף

גַּלְגִּלּוֹ – וּמוֹשֵׁךְ אֶת־כּוֹכְבֵי לִוְיָתוֹ מִסְּבִיבוֹ³⁰⁵ –

על־ידי אחד־העם, שעוד בשבתו על ספסל הישיבה נמשך אחריו, עד שיום שקרא בו מאמר של אחד־העם נחשב לו כ“יום טוב”, ו“כל מלה שיצאה מעטו כאילו כוונה לתוך תוכו של לבו וירדה לסוף־סופה של דעתו”³⁰⁶. ואף “שמו של אחד־העם בלבד הביא חבת־קודש בלבו”³⁰⁷. הוא ספר לנו אחר־כך איך נמשך אחרי אחד־העם ומאמריו הראשונים, שנדפסו ב“המליץ”, וקבע שעת המשיכה הראשונה, החזקה, אליו בשבתו בישיבת וולוז’ין³⁰⁸, וכשבא לספר על הרושם הגדול שעשתה אישיותו של אחד־העם, שנשקפה מתוך מאמריו, בלבו ובלב חבריו בישיבה. אמר בסיום דברי הספור: “מאז נמשך לבי אחריו וברי היה לי, שאהיה מוכרח לכתת את רגלי ולבוא לאותו מקום ששם יושב המורה הגדול”³⁰⁹.

לצאת לאודיסה יעץ לו גם חברו בישיבה, בן הרב אבלסון מאודיסה. הוא נתן תקוות בלבו, שיוכל להתפרנס שם משעורים בעברית ויקבל חנם שעורים בלמודים כלליים³¹⁰.

נסיעתו של ביאליק לאודיסה לא היתה ב“דרך המלך”: במסלת־הברזל, אלא ברכבת ובאניה. הדבר הזה נעשה, לפי ביאורו של רבניצקי³¹¹, לשם קימוץ בהוצאות, כי גם מעט הכסף, שהיה דרוש לו לנסיעה כזו, לא היה בידו והוא הוכרח, לפי עדותו של מי שהיה בין חבריו הקרובים ביותר בוולוז’ין³¹², למכור קודם שעזב את הישיבה את קנינו היקר לו ביותר – את ספריו אשר רכש לו. ואולי היה בנסיעה זו לאודיסה, שלא בדרך הרגילה, גם מן ההסתר, שלא תגיע הידיעה לאזני בני משפחתו.

גם מי שאינו נוטה לדמיונות ידמה בלבו את נסיעתו של המשורר, נסיעה אל ה“בלתי־נודע”, כמלאה צפיה ותקוה, ויותר מזה – פחד מפני הבאות. המשורר לא ספר לנו על רגשי־לבו אלה. אבל באחד משיריו נמצא, כנראה, זכר להם. נראה לי, ששירו “משוט במרחקים” נוצר – לכל הפחות במסכת העיקרית שלו – בשעת נסיעה זו, או המשורר הביע אחר־כך, בבואו לאודיסה, את הלך־הרוח של ימי־הנסיעה³¹³, בהתקרבו אל “המקומות החביבים”, שהיו “קרובים אל לבו ולבבו מעציבים”. ביאליק ראה בחזון דבר שובו אל בית־אמו, כמו שאנו מוצאים אצל משורר אחר, שקדם לו קצת – אצל מ. צ. מאנה (בשירו,זכרון אבותי"), – והוא ראה לפניו את “התמונות הנעימות'” הבאות לקראתו, אלה

שֶׁכֹּה צָמְאָה נַפְשִׁי לִבְכּוֹת עַל צַוָּארָן,

לְחַבְּקָן וּלְנַשְּׁקָן וּלְחוֹנֵן עֲפָרָן³¹⁴.

לאודיסה הגיע ביאליק כשבועים אחר צאתו מוולוז’ין³¹⁵, היינו, סמוך לראש השנה תרנ"ב. בידו לא היתה פרוטה ותקוותיו להשאר בעיר היו רפויות לכתחילה.

כו. בשאון הכרך

“פרא, בּיישן ואִלם, בלא לשון ובלא דרך ארץ מקובלת בעיר גדולה, באתי לאודיסה – ובידי אין פרוטה, כי־אם תקוות רפויות בלבי. רפויות – כי תיכף לבואי נבא לי לבי, שעתיד אני לצאת בלא כלום. ראיתי כי גדולה העיר יותר מדי ונער כמוני יאבד בה ואיש לא ישים על לב”. – כך כתב ביאליק על כניסתו לאודיסה ועל צעדיו הראשונים בה³¹⁶. והוא הוסיף על זה: “ששה חדשים תעיתי כשה אובד באודיסה. רעבתי, התעניתי, התגוללתי במרתפים עם מוכי־שחפת – ואיש לא ראה בעניי. ביישן ופחדן הייתי מדפוק על דלתות אנשים שיכולת או רצון להם לעזור לבחור כמוני, וגם לא ידעתי איפה הם חונים”³¹⁷.

הבית הראשון שאספו אליו לזמן־מה היה ביתו של הרב אבלסון, שבן־הרב היה ידידו וחברו־לחדר בוולוז’ין. והמשורר היה מספר אחר־כך מתוך הומור רב על כניסתו לבית זה. עם כניסה ראשונה מצא את הרב, שהיה למדן גדול – הוא ערך משנת תרנ“ג עד שנת תר”ס את “כנסת חכמי ישראל, קובץ שאלות ותשובות ופלפולים מחכמי־הזמן” (אודיסה־פיטרקוב־ברדיצ’ב) – כשהוא נתון בראשו ורובו תחת הספה וסנדל אחד ברגלו: את השני חפש מתחת לספה. וכך היה ביאליק מספר על מנהגו של הרב החריף לשבת על הגמרא או על אחד מספרי הפוסקים כשחתול נתון בחיקו והוא מחליק את עורו, או על מנהג אחר של הרב, המבקש חריפות, לקרוא רומנים זולים, בעלי כרכים רבים. אבל רגש של אהבת־התורה ואהבת־האדם קינן בלב הרב, והוא דאג לבן־הישיבה העני. כנראה, קבל ביאליק בהשתדלותו תמיכה מאחד הנדיבים – שלשה רובל לחודש, – ומלבד זה היה מרויח בבית הרב, בחתמו כעֵד על גטין³¹⁸. זה הספיק למאכל אחד ביום של לחם וענבים, שהתכלכל בו.

הפרנסה הבזויה הזאת יחד עם חיי־הלחץ דכאו אותו מאד, והוא חזר להתגעגע על חיי הישיבה, שעזב אותה. כך היה הרושם של רעו בישיבה, שקבל ממנו את המכתבים³¹⁹.

רעו זה מספר, שבמשך איזה זמן התאכסן ביאליק בביתו של “מלמד”, שהיה מלא מהבוקר עד הערב בכיות וצוָחות, ובמכתבים אל רעו דבר ברחמים רבים על הילדים המוכים.

זה קרה כנראה בזמן הראשון לשבתו באודיסה. אחר־כך מצא הרב אבלסון בשבילו שעור של ארבע שעות־למוד ביום לילדים אחדים בשכר עשרה רובלים לחודש³²⁰. השעור היה בפרבר של אודיסה פֶּרֶסִיפ, הרחוק ממרכז העיר, ועל המורה הוטל “לכתת” רגליו וללכת שמה בכל יום, עד עברו לגור בפרבר זה. ומלבד זה נתן לתלמידיו הוספות־חנם על כל שעה ושעה – כהכרת־טובה לאבי־התלמידים, המשלם סכום כזה לבחור הבא מן הישיבה. באופן זה בלע השעור הזה את רוב זמנו. התלמידים, שדברו רוסית, לא הבינו את הלשון האידית של המורה ואת ביאוריו בלשון זו והשעור נהפך לו לגיהנום, שהיה נידון בו בכל יום, וכל פעם שהגיעה השעה ללכת לתלמידיו שאל את נפשו למות³²¹. “עלבון, בזיון, עינויים רוחניים… לא היו לי עינויים ויסורים כיסורי־תורה אלו” – כתב ביאליק אחר־כך³²². באותו בית קבל – וגם זה בהשתדלותו של הרב אבלסון – שעור־חנם בלשון הגרמנית, שהיה מלמדו האַגרונום קייזרמן, והיה מלעיטו, קודם שהבין את הלשון, שירי שילֶר ו“נתן החכם” של לֶסִינג, והרבה דקדוק. גם השעור הזה לא גרם לביאליק הנאה יתירה, אף כי קנה לו על־ידי כך קצת ידיעה בלשון הגרמנית. אולם אחד מתלמידיו מת ופסק השעור העברי שלו בבית, וגם השעור הגרמני שקבל באותו בית, אחר שהמורה נשא אשה – ועם זה נשאר ביאליק בעיר הגדולה בלא מזון ומחיה.

אחד־העם [תר"ס]

על לימוד הלשון הרוסית וספרותה שקד בעצמו בזמן שלמד מפי מורה את הלשון הגרמנית – הכל מתוך אותה כוונה להשתלם בלשון לפני לכתו לברלין. לפרוג, שאת שיריו קרא בוולוז’ין, שמר אמונים גם בבואו לאודיסה, ובידי אחד מרעי־נעוריו נשמרה אגרת, שנכתבה באודיסה ביום ט' בנויאבר תרנ“ב (1891)³²³, ובה שירו לפרוג, ככלותו לקרוא את שיריו. נראה, שבוולוז’ין קרא רק מעט משירי פרוג, ובבואו לאודיסה קרא את קובץ שיריו. הוא כותב לרעו, כי “זה רגע לפני כתבי המכתב הזה כליתי לקרוא שירי פרוג”, ובהתלהבות אין קץ הוא קורא ואומר, “כי זאת הפעם הראשונה בימי חיי לטעום טעם שירים”, והוא משווה אז לנגד עיניו “את הטעם הערב, את העונג הנעים אשר יחוש עת יזכה להבין את שילר, את היינה, גטה”. פרוג היה בעיניו באותה שעה “אהוב המוזה”, “ילד אלהים”, “אחד מן המלאכים הקטנים, הזעירים”, והוא היה כנואש, בראותו את עצמו כ”קצוץ כנפים" הבא “להמריא במרום אחרי רב־הנוצה”.

באגרת זו יש ידיעות על חייו באודיסה בתקופה הראשונה לבואו שמה, השונות בפרטים מעטים מן הידיעות שמסר לנו אחר־כך באגרת האבטוביאוגרפית. הוא כותב אל רעו: “אוכל לבשר לך, כי השגתי בעזה”ש ובהשתדלות ידידי האבלסונים שעות להוראה (שלש) בשכר 13 רו“כ לחדש: אצל איש אחד עשיר ואריסטוקרט שתי שעות בשכר 10 רו”כ לירח, ואלמד בניו, בן אחד ושלש בנות, בני חמשה וששה קלסי הגמנזיום, שפת עבר ודקדוקה, ושעה אחת בשכר 3 רו“כ לחודש. צר לי, כי לא אבין שפת רוסיה היטב, פה היא נחוצה לי במאד”.

באגרת זו אנו רואים, כי שלח באותה תקופה אחד משיריו למערכת של אחד מכתבי־העת העברים ותלה תקוות בהדפסת השיר הזה, אבל לא קבל תשובה מן המערכת וחשב כי השיר אבד בדרך. הוא כותב אל רעו: "שָׂמֵח הנך כי אבד שירי ולא בא אל הרידקציה. – שמחה מבוהלה! אדרבא, יראו שירי אור ויצאו לאור העולם, אשמע מה יאמדו הבריות, אקשיבה דעת הפובליקום העברי ואדע אם יתרון לי בעמלי אם אין. למא יגרום מזלי שתהיה ההתחלה בשעה מוצלחת, שעה משחקת לי, ואפָּקד בזכרון טוב לפני הקוראים. מגורתך פן יביישו ילדי נעורַי את זקנותי בהולידי לזקוני – מגורת שוא היא; עד היום ההוא כבר יכָּרתו מארץ החיים

ומרוב ימים יפָּקֵדוּ".

כז. התודעותו לסופרי אודיסה

ביאליק השתוקק, כמובן, בשבתו באודיסה, לראות את סופרי־אודיסה העברים – ויותר מכל את אחד־העם, שכוכבו, אמנם, רק עלה ונצנץ בשמי התקופה, אבל משך את “כוכבי־לויתו מסביבו”, כמו ששר עליו אחר־כך ביאליק, ושעבדם “מרחוק בכח נעלם לנתיבו”.

כעבור תקופה, בשנים האחרונות לחייו, רצה ביאליק לעמוד על כח משיכה זו. בזכרונותיו על אחד־העם – מדברים שנאמרו על־פה בנשף־הזכרון לאחד־העם, באור לכ“ט בטבת תרצ”ג, ב“אהל־שם”³²⁴ – מצא, שמשיכה זו התחילה מהפולמוס של אחד־העם עם לילינבלום, במאמריו ב“המליץ”, שנדפסו בשנת תר“ן ובשנת תרנ”א, ובהם ראה כחו של אחד־העם יפה מכחו של לילינבלום, הסופר שחייו כבר נעשו לחיי תקופה שלמה של הספרות העברית. הגיונו של אחד־העם נראה לו ישר יותר, ועם זה חריף יותר וחותך יותר. וכן נראה לו הסגנון של אחד־העם בהיר יותר ועניני יותר. וחוץ מזה היה חן מיוחד בדבריו של אחד־העם, וקסם מיוחד היה באגדות שהתהלכו על־אודות בן־העשירים, שישב בבית הוריו ולמד, ולא יצא אל הספרות עד הגיעו אל בגרות גדולה, שהיתה ניכרת גם בסגנונו – בסגנון הלשון כבסגנון המחשבה. וכן היה קסם מיוחד בשמועות שהתהלכו על האגודה המיוחדה, המסתורית – “בני משה” – שיסד אחד־העם ועמד בראשה. כל זה באר ואמר, שעוד לא באר הכל, ותנא ושייר, ונראה כאילו שייר את העיקר – את חזון הדורות שבדבריו של אחד־העם: הקשר בין אחרית לראשית שבכל מאמריו, בין עבר לעתיד, בין זקנה לעלומים, מעין זה ששר עליו ביאליק אחר־כך בשירו, וביאליק הן היה, וביחוד בימים הראשונים ההם, מ“ילידי הבינים”, מאלה שנמשכו בחזקה אל שני הצירים הרחוקים זה מזה, והוא בקש את האיש “שיגע בצנור”, שיגיע עד המעין, מעין החיים של העם, ויעלה משם ארוכה לכל המחץ והמכה – ובאחד־העם ראה את בעל אור החיים הזה.

ספורו של ביאליק על השתוקקותו לראות את אחד־העם, כפי שספר בסוף ימיו – בזכרונות הנ"ל, – ספור שאינו חסר הומור, מלא עם זה רגש רב ועמוק של יראת הכבוד, שלא פג מלבו. “מובן מאליו” – כך הוא מתחיל את ספורו, – “שבשבועות הראשונים היו כל מאויי לראות את פני אחד־העם. אבל לא מצאתי את ההזדמנות לבוא לפניו. הייתי בחור צעיר ולא היו לי שום עסקים אתו. ולא העזתי, כמובן, ללכת אליו. לראות את אחד־העם. מה אומר אליו – באתי לראות אותך? בקשתי אפוא רחמים מחברי, שימציאו לי האפשרות לראות את אחד־העם. אמר לי, שהוא עובר לעתים קרובות לפבריקה של שמן שלו. הם עמדו זמן רב על המשמר והבטיחו לי, לקרוא לי בעברו כדי שאראה את פניו. פעם באו והודיעו לי, שהנה אחד־העם עובר בכרכרה קלה. אני מהרתי ויצאתי, אבל הוא חמק־עבר, ואני ראיתי רק את גבו ואת הכובע ה’כדורי' שלו, שהיה חובשו לראשו כל ימי חייו. הסתפקתי גם בראיה זו, בחינת ראיתי את רבי מאיר מאחוריו”.

בינתים הגיעה שמועה לאזניו, שסופרי־אודיסה מכינים לדפוס מאסף עברי, והוא שייך לחבורה של אחד־העם, וכל בני־החבורה משתתפים בו. וכמה חשקה נפשו להיות אף הוא אחד מבני החבורה הזאת! ועל־כן התעורר רעיון בלבו להכנס לאחד־העם ולהביא אליו מן השירים שבידו. “אבל איך באים לאחד־העם – – פשוט להכנס ולתת לו?…” רעיון זה נראה לו כהעזה, ובקש מכתב־המלצה לאחד־העם, וכיון שהרב אבלסון היה מכירו של לילינבלום, שהיה פקיד ב“חברה קדישה”, הביא אותו הרב אל לילינבלום, שקרא את השירים ובחר ב“אל הצפור” ונתן למשורר פתקת־המלצה אל אחד־העם. עם פתקה זו נכנס, כפי שספר אחר־כך בזכרונותיו, “ברעדה ובפיק־ברכים”, לבית אחד־העם. וכך התודע בעת ובעונה אחת לשני הפובליציסטים העברים הגדולים ביותר של התקופה.

דבר זה, שבקש את קרבתם של שני הפובליציסטים הגדולים שגרו באודיסה, ³²⁵ ולא בקש את קרבתו של האמן היהודי הגדול, מנדלי מוכר־ספרים, שהיה גם הוא תושב אודיסה, זה כעשר שנים, – דבר זה יש בו כדי ללמדנו ולהעמידנו על הלך־רוחו של המשורר באותה תקופה, שלא היה בו מן ההכרעה היתרה אל אמנות טהורה, ולוא גם גם אמנות לאומית, יהודית שביהודית בכווּנה, כזו של מנדלי מו“ס³²⁶. ודאי יש לשים לב לכך, שמנדלי מו'”ס רק התחיל באותה תקופה לשוב אל העברית, לאחר שעזב אותה, כלשון הספור והציור שלו, כעשרים שנה. רק שנַים מקבוצת הספורים החדשים שלו, “בסתר רעם” ו“שם ויפת בעגלה”, נתפרסמו עד הזמן ההוא בעברית (בעתון “היום” של קנטור – תרמ“ו – ובירחון שלו “בן־עמי” – תרמ”ז – ובמאַסף “כוורת”, שיצא על־ידי סופרי אודיסה בשנת תר"ן), ומנדלי נחשב באותה תקופה כמספר הגדול בשפה האידית, אבל לא בעברית.

אחד־העם, שהשפעתו על כִּוונם של המאספים שיצאו על־ידי בני החבורה באודיסה, היתה אמנם גדולה, לא היה עורכם של המאספים, ועל־כן, כשהביא לו המשורר את שירו, והשיר מצא חן בעיניו³²⁷, שלח אותו אל רבניציקי, עורך ה“פרדס”, והוא הכניס את השיר לספר הראשון (יצא באביב תרנ"ב), שכבר היה קרוב לגמר.

התחלה זו, של הדפסת השיר הראשון על־ידי רבניצקי, היתה גם התחלה לקשרי ידידות בין ביאליק ובין רבניצקי, קשרים שנתחזקו הרבה אחר־כך ולא הותרו במשך ארבעים ושתים שנה. בטבעו של ביאליק לא היה מונח היחס הפושר והוא התקשר ביחוד אל אנשים – וגם אל דברים – שהיסוד להתקשרותו אליהם נמצא בימי הנוער שלו. ונראה, שהיסוד הראשון להתקשרותו עם רבניצקי היה – החזקת טובה, שהכניסו לטייל עמו ועם כל בני החבורה ב“פרדס” שלו, ושקרבו “בשתיקה” אליו, כלשונו של ביאליק באגרת האבטוביאוגרפית שלו: “רבנינצקי קרא אף הוא כתבי וייטבו בעיניו ויקרבני בשתיקה אליו. בא הייתי לפרקים אל ביתו, מטפס בסולם־לולי לשמי מרום, יושב כנגדו ומרפרף בריסי עיני – הוא שותק ואני שותק”³²⁸.

בין הסופרים באודיסה, שקרבו אותו ונבאו לו עתידות גדולים בספרות, היה גם פלטיאל זמושצין³²⁹, מי שהיה תלמידו של פרץ סמולנסקין בזמן ששהה באודיסה ופרסם מאמרים ושירים ב“המליץ”, “הבוקר אור” ועוד, ונתפרסם יותר בדבריו שהדפיס בעתונות האידית, והשתתף במאספים לחבת־ציון “דער יודישער וועקקער” ו“דאס הייליגע לאנד” (ז’יטומיר תרנ"א). אבל רבניצקי הוא שקרב את ביאליק ביותר בתקופת ההתחלה.

כח. שירים לאומיים

הסופרים שביאליק התודע אליהם באודיסה היו כולם או מראשי המדברים בתנועה של “חבת ציון” או מבין המעוררים הראשונים בספרות לתנועה זו, והם שהוסיפו בודאי חיזוק למשורר ללכת בדרך הרנה־הקינה הלאומית – הרנה לתקות ישראל והקינה על צרת ישראל – שהתחיל בה.

השירים מתקופת אודיסה זו הנמצאים בכתב־יד³³⁰ – עיקר גדול בהם ההטפה הלאומית. הנוסח הוא פה ושם נוסח פרוג בפיוטיו הלאומיים, או נוסחם של משוררים אחרים, לרוב מבין המשוררים העממיים, ששרו באותה תקופה של פורעניות גדולות בחיי היהודים ברוסיה, בזמן של צרות ושל “חבוב” צרות בספרות ישראל, את זמירותיהם־שיריהם על אהלי־יעקב הרעועים מבחוץ והטובים בפנים ועל חיי־ישראל הזרים ומוזרים בצאתם מאהליהם, בהתרוממם במעלות החברה ובשבתם על שולחן אחרים כנכרים ומנודים, וכיוצא בזה מן הדברים הקוראים לדרך תשובה.

בשירו “על קבר אבות”, שרשום עליו: כ' כסלו תרנ"ב א. (אודיסה), שר ביאליק בשם מי שבא להשתטח על קבר אומתו ופותח את תחנתו־קינתו:

פֹּה אֶכֹּף קָדְקֳדִי,

עַל קִבְרֵךְ, אֻמָּתִי,

פֹּה אָשִׁיב אֶת יָדִי,

פֹּה תִּזַּל דִּמְעָתִי.

מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה

אֶל קִבְרֵךְ אָשׁוּבָה,

מַצַּבְתֵּךְ אֶדְפֹּקָה

בִּתְפִלָּה וּבִתְשׁוּבָה.

תחִנה־קינה היא למשכיל “בעל־תשובה”, לאחר שקרא בספר דברי ימי ישראל³³¹. הוא עומד על־יד מצבת הנצחים של אומתו וקורא את החָרות עליה:

"עַל יַד הַמַּצֵּבָה

עֲמֹד פֹּה אִישׁ הֵלֶךְ,

פֹּה שָׁבְתָה מַדְהֵבָה,

פֹּה מֵתָה בַּת מֶלֶךְ… – –

פֹּה טְמוּנָה נִקְבֶּרֶת

הָאֻמָּה הַגְּדוֹלָה,

לִמְלָכִים גְּבֶרֶת,

עֲנָקִים יְכוֹלָה,

הָאֻמָּה הַצְּנוּעָה.

הַחֲשׁוּבָה, הַיָּפָה

בַּתֵּבֵל יְדוּעָה,

מִתֵּבֵל נִרְדָּפָה…

כַּנֶּשֶׁר לָהּ אֵבֶר,

כַּלְּבִיאָה לָהּ גְבוּרָה,

פֹּה חָצְבָה לָהּ קֶבֶר,

פֹּה נַפְשָׁהּ צְרוּרָה,

פֹּה מַצֶּבֶת זִכָּרוֹן

לִתְקוּפוֹת אֲרוּכוֹת

פֹּה נִגְנַז הָאָרוֹן,

נִשְׁבְּרוּ הַלֻּחוֹת… – –

וְדַע כִּי בַת מֶלֶךְ

הִיא בַּת מַלְכֵי קֶדֶם,

וְנַדֵּב אַנְחָתָה

עִם דִּמְעָה עַל לֶחִי

לְזִכְרוֹן נִשְׁמָתָהּ

בְּרֶגֶשׁ בְּבֶכִי. – –

לֹא מֵתָה! לֹא מֵתָה!

הִיא חַיָּה עוֹדֶנָּה.

רַק נָמָה, נִרְדֶּמֶת,

בַּקֶּבֶר יְשֵׁנָה,

יְשֵׁנָה, חוֹלֶמֶת

הָאֻמָּה הַזְקֵנָה,

עוֹד יָמִים יַגִּיעוּ

וְתָקִיץ לִתְחִיָּה,

רֹב יָמִים יוֹדִיעוּ

כִּי חַיָּה וְחָיָה".

כך קורא הבן שהתרחק וגלה מעל שולחן אומתו את כתב־המצבה בבכי ובחרטה, והוא מבקש סליחה ומחילה על חטא שחטא בזדון ובלי דעת, על מכרו לזרים את נפשו, את חילו, ובלא מחיר מכר את קודש־הקדשים ומחק את זכר אומתו מלבו,

וָאֶרְמֹס בְּרַגְלִי

עֲטֶרֶת גְּאוֹנִי,

מִיָּדִי אֶת דִּגְלִי

הִשְׁלַכְתִּי בִּרְצוֹנִי,

בִּרְצוֹנִי הִפַּלְתִּי

מֵרֹאשִׁי הַכֶּתֶר,

וּכְבוֹדֵךְ נִבַּלְתִּי

בְּגָלוּי בְּסֵתֶר.

הוא הכרית כל זכר לפרטים, לכללים, ולמזבח אל נכר פיטם עגלים, אחרי גוו השליך זכות אבות, זכות תורה, המדות היפות שעטרו אותו עטרה – לעתות בצרה:

טָהֳרַת מִשְׁפָּחָה

בִּצְנִיעוּת, בִּקְדֻשָּׁה,

שׁוֹמֶרֶת הַבְטָחָה,

לֵב יָצוּק נְחוּשָׁה,

יָכוֹל לִסְבּוֹל בִּדְמָמָה

כָּל עָמָל כָּל בּוּשָׁה

עַד תֵּצֵא הַנְּשָׁמָה. – –

לֵב בַּרְזֶל שְׂאֵת עֹנִי,³³²

לֵב בָּשָׂר לַחֲנִינָה:

לְחֻמְלָה כָּל עָנִי,

בִּסְעוּדָה, בְּלִינָה…

את הכל השליך אחרי גוו, נתן בנזיד עדשים, והכל היה למשא לו, וכה נתעה וטעה שנים על שנים,

עַד בָּאתִי אֶל קִבְרֵךְ,

עַד שַׁבְתִּי אֶל קִנִּי,

וּבְשִׂיאֵךְ וּבְשִׁבְרֵךְ

אַתְּ, אֵם, לִבַּבְתִּנִי

וְאַחֲרַיִךְ לִבָּתִי

נִמְשְׁכָה כַּמָּיִם

מַה גָּבְהָה אֻמָּתִי

תּוֹשֶׁבֶת שָׁמַיִם

רְאֵה בַחֲצַר מָוֶת

לְזִכְרוֹן עֲנָקִים

מַצֶּבֶת מַצֶּבֶת

הַתּוֹמְכוֹת שְׁחָקִים:

פֹּה מֹשֶה וְאַהֲרֹן,

שָׁם שְׁמוּאֵל וּדְבוֹרָה,

פֹּה לֻחוֹת בָּאָרוֹן,

פֹּה אָרוֹן עִם תּוֹרָה,

שָׁם תּוֹרָה וּתְעוּדָה,

פֹּה כֹהֵן, שָׁם נָבִיא,

מַכַּבִּי יְהוּדָה,

פֹּה נֶשֶׁר, שָׁם לָבִיא,

פֹּה בִקְעָה מְלֵאָה

עֲצָמוֹת נֶחֱרָכוֹת,

בָּהּ מָצְאוּ מַרְגֵּעָה

מִשָּׁנִים נִשְׁכָּחוֹת

שֶׁעָלוּ לְעֹלוֹת

עַל דָּתָם בִּגְבוּרָה,

“שְׁמַע” נָתְנוּ בְקוֹלוֹת

וַיִּקְפְּצוּ לַמְּדוּרָה. – –

רק עכשיו הוא יודע, כי לא שפלה האומה שכמוהם גדלה, וכן לא אבד עוד נצחה,

וְקָמוּ בְנֵי חַיִל

בְּאַחֲרִית הַדּוֹרוֹת,

עֵת יֶחְשַׁךְ לָהּ לַיִל,

וְהָיוּ לִמְאוֹרוֹת –

וְהָיוּ לִמְאוֹרוֹת

מִבַּעַד עֲרָפֶל,

יוֹצִיאוּהָ לְחֵרוּת

מֵעַבְדוּת, מִשָּׁפֶל,

וְשָׁבָה לְבֵיתָהּ,

הָעֲצָמוֹת תִּחְיֶינָה… –

לֹא מֵתָה! לֹא מֵתָה!

הִיא חַיָּה עוֹדֶנָּה…

יש בשיר הזה מוטיבים הנמצאים אצל המשוררים־המזמרים העממיים, כגוֹלדפדן, כצוּנזר, שהרימו על נס את הגבורה של האומה לסבול, את זכר הענקים, גבורי הרוח והכח, בהיסטוריה הישראלית, את הקדושים שעלו על המוקד בקריאת “שמע” – וכולו כתוב ברוח המשוררים־המעוררים של “חבת ציון”, שפרסמו שיריהם ומאמריהם בכתבי־העת ובמאספים העבריים של התקופה ובמאסף “המעורר היהודי” (“דער יודישער וועקקער”) בלשון האידית, שהוציאו “חובבי ציון” באודיסה³³³ (בשנת 1887).

ברוח המעוררים האלה נכתב גם שיר אחר של המשורר באותה תקופה, שיש לראות בו לפעמים מעין נוסח ראשון, חלש עוד למדי, של “אגרת קטנה”. השיר הזה נקרא בשם הדומה לזה שקרא אחר־כך לאחד משירי־האהבה שלו. “קומי וצאי לך” נקרא השיר הזה, המתחיל:

קוּמִי וּצְאִי לָךְ, יוֹנָתִי הַתַּמָּה,

הֵימִינִי הַשְׂמְאילִי אוֹ נוּדִי הָהָרָה;

פֹּה קִנֵּךְ הֵשַׁמּוּ³³⁴; קָדַרְתְּ בְּלִי חַמָּה,

נִמְלֵאת³³⁵ בְּלֹא יוֹמֵךְ וְעָצְמֵךְ נִשְׁבָּרָה,

וְשָׁם סֻכַּת שָׁלוֹם וּנְוֵה אַהֲבַת תָּמִים,

בְּצִלָּם תַּרְגִּיעִי, תָּגוּרִי עוֹלָמִים.

וההמשך של השיר הם דברי התעוררות פיוטיים לצאת מארץ אוכלת יושביה, מארץ בוגדת באדם ־־ אל ארץ שוקטת, אל ארץ נחמדת, שהיא לפי שעה נשמה, והיא מחכה לך זה כמה:

צִיוֹנָה צִיוֹנָה, אֶל צִיוֹן הַנְשַׁמָּה,

אֵלֶיהָ שְׂאִי עַיִן אֵלֶיהָ שְׂאִי אֵבֶר;

צִיוֹנָה צִיוֹנָה! יוֹנָתִי הַתַּמָּה,

לא רוּחַ לֶאֱסֹף, לֹא לַחְצֹב לָךְ קֶבֶר;

רַק לִפְרוֹת וְלִחְיוֹת לִבְרָכָה

וְלָשִׁית לְמַעְיָן אֶת עֵמֶק הַבָּכָא.

השיר “הושר ביום גורשתי עם בית אבי מרומניה חומ”ס שנת תרנ“ב” – כך רשום עליו עם פתיחתו. כידוע, היתה ארץ רומניה בשעת הגירושים מרוסיה כינוי, בעתונות העברית ובספרות העברית של התקופה, לארץ רוסיה. ואפשר שחוהמ“ס תרנ”ב מכוון אף כנגד חוהמ“פ תרנ”א, שבו התחיל הגירוש הגדול ממוסקבה, ועל־כן נרשם גם עם החתימה: “א'³³⁶ חוהמ”ס תרנ“ב” – הכל כדי להסב עיני הצנזור מן השיר, שלא יעמוד על יסוד האמת שבדבר. ואולי הושר השיר בזמן אחר – לאו דוקא בחוהמ“ס תרנ”ב – ויש ראיה לכך באחת הרשימות שנמצאה בין כתבי־היד של ביאליק ובה סדרם של השירים הראשונים³³⁷. כנראה, חֻבר השיר הזה, ואף הוא באודיסה, בחורף תרנ"ב, לאחר השיר “על קבר אבות”.

אף השיר השלישי של החורף הזה באודיסה – רשום בסופו: ג' חנוכה תרנ“ב, אודיסה – הושר בדרך השירה של המשוררים־המעוררים. נושאו הוא: יעקב ועשיו וההבדל האגדי־ההיסטורי שביניהם: זה איש ציד, רודף ומבקש דמים, וזה יושב־אוהל, הנרדף מחמס אחיו, הגדול והחזק ממנו. יש בשיר הזה, שרשום עליו: “הגדה בפי העם”, מן הגרעין העיקרי שבשיר־העם על יעקב ועשיו – כפי ששר אותו אחר־כך המשורר ב”יעקב ועשיו" שב“משירי־העם”– על עשיו המשכים לבית־המרזח ועל יעקב המשכים לבית־התפלה וכו'; אבל נוסף עליו מדרש מרובה על עשיו ההולך לקראת צידו, עם כלבו, בליל חושך קר, בארץ הקרה – המובן הוא ארץ רוסיה – בתוך סערת־שלג איומה ואינו מוצא לא נתיב ולא דרך והוא תועה ונופל ועוד מעט וקפא תחתיו, והנה הוא רואה לפניו כעין נקודת־אור, והוא רץ לקראת אותה הנקודה, ולפניו אוהל יעקב, היושב בשדה יחידי, בברחו מחמת אחיו. ויעקב אף הוא תוהה בשעה כזו לגורלו. הנה הוא יושב שנים על שנים בלי ריע, בלי חבר, זר לכל, וזוכר את קנו אשר עזב, את חדר הורתו, אמו אשר אהב, את האב הזקן הגוע, המתהפך בערש, וזוכר הוא את אשר נרדף על צואר בידי אחיו, עד אשר עזב את ביתו ורק מקל וברכה היו עמו, בצאתו לדרך, עד בואו עיף ויגע כבוא השמש אל בית אשר שמם־חרב ושם חום ואור־נוגה מלאו את נפשו ולהב הלב עלה, והוא ראה בחלומו סולם מוצב ארצה וראשו בשמים ואלהים הרכין שמים וירד בין רבבות קודש – כך חלם חלום, והאם יכול היה לדעת “כי שער פתוח על ראשו ממעל בשחק לרום?…”. ועוד זאת הוא שואל ותוהה עליה: אי ברכת אביו “מטל השמים ומשמני ארץ”? וברגע זה נשמע קול דופק בדלת בכח: “…הוי פתח דלתיך – – בעל בית־מרזח, ישראל יעקב – – ישראל תנה יין, אך אל־נא תעקב”. וכשנכנס היין לקֶרֶב יצא הסוד ועשיו מדבר על יעקב כעל “אח עוקב מבטן”, הלוקח מיד אחיו הכל במרמה, ובית לו וחום־נוגה, בעוד שלו, לעשיו, אין בלתי־אם זרוע הגבורה, וממנה נמלט גם הפעם יעקב־ישראל…

יש בשיר הזה כמה רמזים ביאוגרפיים, כגון סבל הנדודים של יעקב הצעיר, הוא המשורר הצעיר, היושב בנכר שנים על שנים ושומר בלבו את זכר קנו אשר עזב, את חדר הורתו, את האב הזקן הגוע, המתהפך בערש, את אשר נרדף על צואר בידי אחיו־קרוביו, את דבר צאתו לדרך ובואו אל הבית, בית ה“ישיבה”, אשר שמם־חרב, ושם “חום ואור־נוגה” מלאו את נפשו ולהב הלב עלה והוא ראה בחלומו סולם מוצב ארצה וראשו בשמים… עד אשר נשמע קול הדופק בכח של עשיו על דלתי ביתו של ישראל־יעקב – הפורעניות הגדולות של יהודי רוסיה בתרנ“א–תרנ”ב – והוא חזר ולקח את מקל־הנדודים. – אף בית היהודי המוזג, העומד יחידי בשדה, ועשיו התועה בלילה והולך ומגיע אליו בליל אפלה עם כלבו – אף תמונת הבית הזה ודאי יש בה מתמונת בית אביו בפרבר הזפתים בז’יטומיר או בכפר, לפני צאתו ממנו. אבל הרמזים הפרטיים האלה הם פרטים מהכלל של השיר, הבא להבדיל בדרך השיר העממי־הלאומי של התקופה בין יעקב לעשיו, בספרו לנו על מעללי שניהם הנפרדים ונבדלים בשרשם: זה לבו יוצא לבית־המדרש ולבית־חבר, וזה לבו יוצא לציד, לכח־הזרוע וליין…

כט. מדת הסבל הגדושה

השיר על יעקב־ישראל הלוקח בידו את מקל־הנדודים, שכאמור יש בו רמזים ביאוגרפיים, יש בו, כנראה, גם רמז ביאוגרפי זה, שביאליק כבר חשב אז, בשבתו כשלשה חדשים באודיסה, לקחת אף הוא את מקל־הנדודים בידו.

ביאליק קיצר מאד, בספרו באגרת האבטוביאוגרפית על תקופת הרעב שלו באודיסה, לאחר שכבר זכה לכך להתודע לסופרי אודיסה שכבד והעריץ, וזכה ששירו יתקבל, כדי לטעת אותו, כשתיל נאה, בפרדס: “הדבר נתגלגל שהראיתי כתבי ללילינבלום והוא בחר מביניהם שירי ‘אל הצפורי וישלחהו בידי לאחד־העם, וזה לרבניצקי, על מנת לתתו ב’פרדס’ שהלך ונדפס בימים ההם. רבניצקי קרא אף הוא כתבי וייטבו בעיניו ויקרבני בשתיקה אליו. – – ובינתים רעבתי מאד מאד³³⁸…”

על תקופה זו של חיי המשורר באודיסה, לאחר שהביא אל רבניצקי את “אל הצפור” מספר רבניצקי³³⁹: “…אחר־כך היה ביאליק בא אל ביתי לעתים קרובות מאד, על־פי רוב לא מצא אותי בביתי, כי האדון 'העורך והמו”ל‘, שהיה לו ‘פרדס’, לא על פרדסו היתה פרנסתו – – – וכשאמרו לו לביאליק, שבעל ה’פרדס’ ישוב הביתה בעוד שתי שעות או יותר, לא נתפעל כלל – מה בכך? ברוך השם, עתותיו בידו, ברשות בעלת־הבית ישב לו וימתין. וכך היה יושב וממתין עד בוש באחת הפנות בחדר־האוכל הצר אצל התנור החם – הדבר היה בימי החורף – והוא לבוש פרווה חמה, שאינו פושטה כל אותו הזמן. ובבואי הביתה היו מבשרים אותי בפרוזדור כפעם בפעם, שאותו ‘הצעיר בעל הפרווה’ מחכה לי בחדר זה כמה זמן. נכנסתי ומצאתיו יושב במקומו הקבוע ומחכה לי, כדרכו. ואני, כנהוג, עושה את שלי ומציע לפניו בכל פעם לפשוט את בגדו העליון ולשתות כוס חמים, והוא משיב את תשובתו הרגילה ולא נפרד מפרוותו אפילו לרגע אחד – אפשר מפני רגש של ביישנות, שהרי יש בזה, בפשיטת הבגד העליון, משום מעשה ‘אורח חשוב’, ואפשר שהדבר היה תלוי בטיב יתר הבגדים שאותה הפרווה היתה מכסה עליהם… וכך היה הבחור יושב לו לאחר בואי עוד זמן לא מעט, ובכל אותו הזמן היו דבריו מעטים, כמעט רק תשובות קצרות ומצומצמות על שאלותי. יודעים אנו את ביאליק שלאחר־כך, זה איש־הרוח ובעל מזג מתלהב, אשר רוחו כמעין המתגבר ופיו לפרקים כנחל נובע; אבל אותו העלם סימני רשלנות־הרוח ניכרו בו, והיה מצטיין בשתקנות מפליאה. – – – ואני, שאינני בטבעי ‘איש דברים’ מעולם, הייתי משתדל בכל־זאת, עד כמה שאפשר לי, להעיר ולעורר קצת את הבחור, הבוחר לו שתיקה יפה יותר מדאי, לתת לו פתחון־פה ולדובב שפתיו, ולא אוכל להתהלל שהצלחתי אז להוציא מפיו הרבה דברים".

ורבניצקי מוסיף לספר, כי יש שהיה הבחור מאחר לשבת אצלו עד לאחר נעילת השערים, ובחצי־הלילה היה הולך מתוך חרדת־אימה למרחקי הפרבר פּרסיפּ, מקום דירתו, ובכל פעם גמר בלבו, שלא יוסיף להעמיד את נפשו בסכנת דרך רחוקה זו בשעת־לילה מאוחרת – ולא עמד בהחלטתו, והיה מוסיף ובא לביתו בשעות הערב, והיה יושב לו על מקומו סמוך לתנור, עטוף בפרוותו, ומתעכב לא אחת מתוך שיחה מועטת ושתיקה מרובה עד חצות הלילה.

יש לשער כמה היה ביאליק באותה שעה מדוכא, אם שתק שתיקה מרובה כזו. הן לא רק ביאליק שלאחר־כך רוחו היה “כמעין המתגבר ופיו לפרקים כנחל נובע”, אלא גם העלם בוולוז’ין היה – לפי עדות חבריו – איש־דברים ואיש־שיחה להפליא. בתחילה בודאי התבייש לדבר בפני סופר ועורך, ואחר־כך היה הדכאון סוגר, כנראה, את פיו. הוא היה אז, כשנפסק שעורו בבית־המשפחה, רעב ללחם והסתיר את מחסורו מרבניצקי. כמו שספר אחר־כך בשיחות שבעל־פה היה שוכב ימים שלמים במרתף, שבו גר, והיה קורא בספרים – להסיח את דעתו מן הרעב שהציק לו. חזיונות העוני והמצוקה שבספורי דוסטוייבסקי, על כל בלהות החיים שבהם, התאימו לרוחו בשעה זו, והוא קרא בהם והשפעתם עליו באותה תקופה, היתה, לפי שספר אחר־כך, כבירה³⁴⁰. נגעו ביחוד אל לבו צערו ומצוקתו של הסטודנט רסקולניקוב, בן האלמנה, שנחן בכשרונות גדולים ועזב את למודיו מפני עניו וטבע בעיר הגדולה בבוץ ורפש. כמו אחוז קדחת היה רועד בכל אבריו בקראו את ספור חייו של רסקולניקוב, את “החטא וענשו”. כגבור דוסטוייבסקאי ממש היה אז שכן למרתף עם מוכה־שחפת, ההולך למות. שחפני זה החזיק בחיקו בקבוק קוניאק והיה לוגם מדי פעם בפעם מן הבקבוק, ופעם חלם ביאליק חלום, שמוכה־שחפת זה התרומם ממשכבו, ניגש אליו והכריחו לשתות מבקבוקו, ובפקחו את עיניו, כשהוא מלא חרדה ורעדה, ראה כי הבחור השחפני מת³⁴¹.

חזונו של דוסטוייבסקי היה לחזון נפשו במדה כזו, עד שלא זה בלבד שחזה מראש את מעשי הגבור, אלא יש שהעויה קטנה של הגבור עברה אליו ונקלטה בקרבו אף קודם שקרא עליה בספור. כך ספר³⁴², שעוד לפני קראו בספורו של דוסטוייבסקי על ההעויה של רסקולניקוב, בעלותו אל מעון הזקנה, שהרג אותה, עשה הוא העויה זו (כנראה, הכוָונה לרעד בגופו של רסקולניקוב בעמדו לפני הדלת של המעון, בעלותו אל הזקנה, המלוה ברבית, בפעם הראשונה ובצלצלו בפעמון המיוחד של הדלת, שעורר בלבו זכרון העתיד לבוא). אולם בתקופה זו עצמה, שחזון־הבלהות של המספר הרוסי הגדול היה לחזונו, קרא, בתרגום רוסי, את ספר החזון הגדול של המספר הספרדי הנערץ, את “דון קיכוט” של סרוונטס, על כל צהלת הצחוק וההומור הרב שבו, ובכל בלהות חייו מלא את פיו וכל עצמותיו צחוק…

מבין הספרים שקרא מן הספרות הרוסית הגדולה באודיסה מזכיר ביאליק בעצמו, מלבד ספריו של דוסטוייבסקי, את ספריו של גוֹגוֹל³⁴³. האֶפּיקן הרוסי הגדול הזה, הצייר־הפייטן של אדמת אוקראינה והיוצר של שורת הטפוסים הרוסיים המקוריים, משך בודאי הרבה את לבו. לפי עדותו של פיכמן³⁴⁴, מפיו של ביאליק, הגיע באודיסה גם לקריאת פושקין, שאמתיותו במיטב שיריו, בהירות סגנונו ושלמותו האמנותית היו לו תמיד למופת³⁴⁵. ואף־על־פי שנמשך הרבה אל הספרות הרוסית נזהר, לפי דבריו, שלא להשתקע ברוסית יותר מדי, “שהרי סוף־סוף עתיד הוא לקבל רוב תורתו באשכנז, ולמה יאבד זמן בחנם על רוסית”³⁴⁶.

עודנו חושב מחשבות על עתידו – לפרקים גם מחשבות נוחם על אשר עזב את הישיבה³⁴⁷ – והנה נסגרה הישיבה בוולוז’ין – בה' בשבט תרנ“ב – בידי הרשות הרוסית, שהכריחה את בני־הישיבה לעזוב מיד את העיר, ועליו היה לעזוב את אודיסה, שלא יודע לאביו זקנו ולבני משפחו, שהוא איננו ב”ישיבה". הוא קבל מכתבים מחבריו בוולוז’ין על סגירת הישיבה ועל צאתם מן העיר ומחבריו בז’יטומיר על מחלת זקנו, וכי הוא הולך למות, ואם יתגלה לו הסוד, שנכדו נמצא באודיסה – יקרב את קצו. מצוקה חדשה זו נוספה על מצוקת הרעב, שהכריחה אותו אף היא לעזוב את העיר, שימים ולילות חלם להגיע אליה.

כך נגמר חלומו על יציאה לעולם הגדול – דרך וולוז’ין ואודיסה לברלין. יום או יומים לפני פורים תרנ''ב עזב ביאליק את אודיסה ויצא לז’יטומיר. הוא יצא מאודיסה בלא ברכה ולא בא להודיע על הנסיעה אפילו לרבניצקי. במדה זו התיאש מכל ויצא ריקם. אף צרור בגדיו וחפציו השאיר באודיסה, בתתו אותו לערבון על ששה רובל, שלוה להוצאות הדרך³⁴⁸.

ל. “הרהורי לילה”

מימי אודיסה האחרונים – ימי הסבל הרב – יש אתנו שירים אחדים, שבמרכזם נמצא השיר “הרהורי לילה” – ממיטב שיריו של ביאליק בתקופת שירתו הראשונה. על השיר הזה רשום: ז' אדר תרנ"ב, היינו – ימים אחדים לפני עזבו את אודיסה, כשגבר היאוש בלבו ולא מצא מנוס אלא לבית־סבא. הרהוריו היו אז הרהורי לילה, והוא הביע אותם בשירים אחדים שנוצרו באותה תקופה.

בכתב־יד אנו מוצאים שיר מיום ג' באדר תרנ"ב³⁴⁹, שנקרא בשם “אחרי הדמעות”, והוא שיר המלא חשבון־נפש עם המית נפש, ומתנוצצים ומבריקים בו נטפי הדמעות ומתיזים ניצוצות – אף של נחמה ותקוה, העולות בלב אחר יאוש.

אֶת הַחַמָּה בִּגְבוּרָתָהּ

אַחֲרֵי גֶשֶׁם אֶרֶץ יוֹרֶה

אִם רְאִיתֶם אֵיכָה תִקְרַן,

תִּזְרֹק חֲנִיתוֹת, חִצִּים תּוֹרֶה

אֶל כָּל אֵגֶל, אֶל כָּל טִפָּה,

הַנִּפְזָרִים כְּסַפִּירִים

בֵּין יְרַקְרַק דֶּשֶׁא עֵשֶׂב

וּמַבְהִיקִים וּמַזְהִירִים,

וּבְקַרְנֶיהָ אֶל כָּל נִלְאֶה

תִּשְׁלַח מַרְפֵּא, תִּפַּח נָפֶשׁ;

אָז יַבְרִיקוּ גַם מֵי בִצָּה

יִרְפַּד חָרוּץ עֲלֵי רָפֶשׁ…

כָּכָה אַחֲרֵי דְמָעוֹת חַמּוֹת

מֶרְחַב תֵּבֵל יִרְחַב לִבִּי

וּבְמַחֲשַׁכָּיו תָּצִיץ קֶרֶן

אוֹר הַיַּלְדוּת – עֵת בְּאִבִּי

רְוֵה טַל שַׁחַר עוֹד הָיִיתִי,

כָּאַיָּלָה קַל וּמָהִיר

לָרוּץ לָרוּץ… וּכְצִפּוֹר

לָעוּף עָל אֶל שַׁחַק בָּהִיר…

תֻּמַּת יַלְדוּת, דַּעַת קַלָּה

חֲלוֹמוֹת זָהָב בִּי יָצָקוּ…

יָמַי, יָמַי, שְׁנוֹת עֲלוּמַי!

אֵיךְ חִישׁ קַל כָּעָב רָחָקוּ!…

מִגַּן עֶדְנִי אֵיךְ הֻטַּלְתִּי

אֶל קִיא צוֹאָה תַּחַת יֹפִי;

עוֹד רֵאשִיתִי לֹא כָלָתָה

וּכְבָר אֵדַע אָבִין סופִי;

טָרֶם כָּלוּ כָּל הַחֲלוֹמוֹת

וּכְבָר אֵדַע אָבִין שִׁבְרָם;

הוֹי, אֵיךְ עֵינַי בִּי תִּמַּקְנָה

עַד לֹא קָמוּ לִרְאוֹת קִבְרָם!

דְּמָעוֹת חַמּוֹת, דְּמָעוֹת רוֹתְחוֹת…

אַזֵּל, אַזֵּל… יִרְחַב לִבִּי

אֶרְאֶה אוֹתִי בְּיַלְדוּתִי

חַי, רַעֲנָן, עוֹד בְּאִבִּי,

וּמִבֶּטֶן אַשְׁפָּה אָשׁוּב

אֶחְלֹם: פֶּרַח רַךְ נָטוּעַ

עֲלֵי עָיִן, וּמִמַּעַל

מֶרְחַב יָהּ וְאוֹר זָרוּעַ…

בשיר אחר בכתב־יד, שנוצר אף הוא, כנראה, באותה תקופה³⁵⁰, הוא רואה בחזון

רֶפֶשׁ, גַּל אַשְׁפָּה וּבְלוֹי סְחָבוֹת;

מִבְּלוֹיֵי הַסְּחָבוֹת מְקַבְּלִים תָּפְרוּ,

תַּרְמִילִים עֲמֻקִּים. – –

חלומו בשיר זה, הוא מעין חלום “דראון עולם, עבטיט ורפש” של יל“ג (“בעלות השחר”), עם התרמילים של המקבלים, שהיו מצויים באותה תקופה של גירושים ונדודים בספרות ישראל ושירתו אף מחוץ ל”ספר הקבצנים" של מנדלי מו"ס, שכבר נמצא באותה שעה (באידית).

בחלק השני של השיר חולם המשורר חלום אחר, ובחלומו – הדל המוכה, הנגוע, “אוד מוצל מלהב”, קורע תרמילו ומשליך בבוז את לחם החסד.

– – – – כֹּה יֵלֵךְ הַשָּׂדֶה

רַק מַקְלוֹ לְבַדּוֹ, אֵין תַּרְמִיל עַל שֶׁכֶם,

וַיָּשֶׂם אֶת רַגְלָיו אֶל אֶרֶץ שׁוֹמֵמָה.

את השיר הזה, שבתכנו ובהבעתו הוא מתקרב ל“שירים הלאומיים” ששר ביאליק באותו חורף באודיסה, הוא פותח פתיחה כזו:

מַשְׁמִים כַּמָּוֶת בַּלַּיְלָה יָשַׁבְתִּי,

לְבַדִּי בְּחֶדְרִי לְאוֹר פְּתִילָה כֵּהָה³⁵¹,

חָשַׁבְתִּי הָגִיתִי, הָגִיתִי חָשַׁבְתִּי,

עַד רָפֶה בִי מֹחִי וְנַפְשִׁי יְגֵעָה.

וָאָנוּם בְּהָקִיץ וּבְהָקִיץ חָלַמְתִּי

חֲלוֹמוֹת בְּטֵלִים, הִרְהוּרֵי מַחֲשָׁבוֹת.

אף הרהורים אלה על “מקבלים”, “תרמילים עמוקים” ומקל ביד הרהורי־לילה הם של המשורר הצעיר, הנודד אף הוא ואינו מוצא לו מנוח. יש קרבה פנימית, מלבד הקרבה בזמן, בין שני השירים, שבאחד מהם (“אחרי הדמעות”) מתאונן המשורר, כי הוטל מגן־עדנו אל “קיא צואה תחת יופי” ורואה את החרוץ שלו מרופד “עלי רפש” ו“מבטן אשפה” ישוב־יחלום, ובשני (“חלום בתוך חלום”) הוא רואה בחזונו, שהוא כאן חזון העם, “רפש, גל אשפה ובלויי סחבות”. התחומים שבשני השירים יונקים זה מזה בשרשיהם החבויים, אף כי יש הפסק בענפים, שאינם עולים ומשתרגים יחד.

מה שהוא בשירים אלו רק שורש למטה עושה גם ענף למעלה ב“הרהורי לילה”. בו עולים כבקנה אחד הרהוריו של המשורר על עצמו ועל חייו והרהוריו על חיי העם. כאלה כן אלה הם – הרהורי לילה, וצרות הפרט נעשו בשיר כמין דוגמא עליונה לצרות הכלל³⁵².

בשיר הזה כמו ב“אחרי הדמעות”, שנוצר ארבעה ימים לפניו, עולות לפנינו הדמעות; אבל הבכי כאן הוא קול בכיו של המשורר וקול בכי העם העולה מתוכו. ואת שניהם הוא רואה מתוך יאוש כ“בכי כוס בין חרבות”:

יָדַעְתִּי כִּי בִכְיִי – בְּכִי כוֹס בֵּין חֳרָבוֹת,

לֹא יַגֶּה אֲנָשִׁים, לֹא יִשְׁבֹּר הַלְּבָבוֹת. –

הימים ימי השירה־הקינה של המשוררים המקוננים על שבר העם, שביאליק גם בעט בהם ובקינתם־בכיתם הנצחית מתוך חרבות חיינו³⁵³. ועל־כן הוא שר ואומר בהמשך לחרוזים הראשונים האלה:

כּי בִכְיִי עִם־מִטְרוֹת דִּמְעוֹתַי הַשְּׁפוּכִים

הֵם עָנָן בַּצִּיָּה עִם מַיִם מְלוּחִים;

כִּי דְמָעוֹת שֶׁנּוֹשְׁנוּ מִבְּכִי אַלְפֵי שָׁנִים

סָר כֹּחָן מִמּוֹגֵג³⁵⁴ אֶת לִבּוֹת אֲבָנִים.

במשפחת העופות השוכנים בין חרבות ונוטים אל הקינה רואה ביאליק את עצמו כבכייני ביותר, ככוס בעל עצבות העולם. הבכי כנסמך על הכוס עושה את הכוס גם קרוב, ברפה שבו, אל קול הבכי (כ, כ) ואל הקול היוצא מבין החרבות (ח) – קול שביאליק חוזר עליו בחרוז אחד ד' פעמים (בכיי – בכי כוס בין חרבות). בעברית מזכיר הכוס גם את כוס־הדמעות, זו שהראש והראשון במשפחת המשוררים־המקוננים של התקופה, פרוג, שר עליה את שירו המהולל легенда o чаше, וביאליק, שניסה לתרגם מן השיר הזה³⁵⁵, נזכר על־ידיה אחר־כך ב“כוס התרעלה” (“שד צומק לי חלצה אם עוטיה אבלה, ממנו מציתי את כוס התרעלה” – באותו שיר). – “הכוס בין חרבות” בא לביאליק בעיקר מכוס החרבות שב“תפלה לעני כי יעטוף” (תהלים ק"ב. “הייתי ככוס חרבות” – שם, פסוק ז'), ובבית השני של השיר, שלא אספו ביאליק אל הקבצים המאוחרים³⁵⁶, הוא מתאונן ומקונן גם על הערערות, על שבתו כבתוך מדבר:

כָּעַרְעָר בַּמִּדְבָּר נֶעֱזָב, עֲרִירִי

אֲקוֹנֵן קִינָתִי וְאָשִׁיר אֶת שִׁירִי – –

בדומה לזה שאנו מוצאים באותה תפלה (“דמיתי לקאת מדבר – – שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג”, “פנה אל תפלת הערער”), ובדומה לזה שאנו מוצאים באותה תפלה הוא מתאונן בבית אחר של השיר על הנדודים אשר הכשילו את כחו (“ענה בדרך כחי, קצר ימי”, תהלים שם, פסוק כ"ד; “וכבר כשל כחי בנדודים ובטורח”, בשירו של ביאליק), ושוב בבית אחר – על הכליון ששם בו אותותיו (“עת יצר העור לעצמותי הנמקות ועיני הכלות תלאינה לבכות” – מזכיר במקצת את הפסוק, שם ד': “כי כלו בעשן ימי ועצמותי כמוקד נחרו”). ועם זה הוא מואס בקינה ובבכי אשר “לא יגה אנשים” – על־פי מגלת הקינות, איכה ג', ל"ג: “ויגה בני־אדם” וכהד מן הנוגה שבמגלת־תוגה זו.

ה“אשנב” שבפתיחה לבית השלישי (“מבעד לאשנבי את ראשי אוציאה”)³⁵⁷ – השני בצורת השיר של עכשיו – כמדומה, שהוא אשנבו של ביאליק עצמו, שבעדו הוציא את ראשו ממרתף אפלתו; אבל מכוון היה כנגד אשנב אחר, ואף הוא במרתף האפל, זה של ה“תחום” שהוקצה ליהודים ברוסיה. ומכאן, שביאליק אף קרא לסערה ושאל את פיה (“אף אקרא לסערה ואשאל את פיה”). בעברית יש שקוראים את הרוח (“מארבע רוחות בואי הרוח” – יחזקאל ל"ז, ט') והוא, בדרך ההשאלה לרוח האדם, בא ומתיצב ועונה (“ויצא הרוח ויעמוד לפני ה' ויאמר אני אפתנו” – מלכים־א כ“ב, כ”א); אולם ביאליק קרא לסערה ושאל אותה, ואין היא אלא כינוי פיוטי למהפכה, שרבים חכּו לה ברוסיה וצפו ממנה לקץ… גם אותה קרא ממעמקיו ושאל את פיה, כמו שהביט וחזה בעבים, התבונן בחושך ורצה לנחש לקץ ולסוף:

אַבִּיטָה בֶעָבִים, אָבִינָה בַחֲשֵׁכָה –

הַיְהִי קֵץ לַחֹשֶךְ? אִם־סוֹף לַמַּהְפֵּכָה?³⁵⁸ – –

* * *

אַבִּיטָה אֶל־אֶרץ אַף־אֵפֶן לְמָעְלָה –

אֵין חָזוֹן, אֵין קֶשֶׁב –רַק סוּפָה וָלָיְלָה.

החזק ביותר בבתי־השיר הוא הבית הרביעי – השלישי בצורת השיר של עכשיו – בו יצר המשורר מעין מִתּוֹס על ישראל שאלהיו קנה אותו, עודנו בבטן, כמסכן וחלכה, להיות נודד־עולם ולבקש כל היום משפט ולשחות על פת־לחם…

בַּבֶּטֶן הִקְנַנִי אֵל מִסְכֵּן, חֵלֵכָה,

וַיִּתֶּן־לִי מַקֵּל וַיֹּאמֶר לִי: לֵכָה!

צֵא בַקֵּשׁ מִשְׁפָּטְךָ שֶׁאָבַד בַּחַיִּים,

קְנֵה אַוִּיר לִנְשִׁימָה, גְּנֹב אוֹר לָעֵינָיִם;

לֵךְ סֹב עַל־הַפְּתָחִים בְּיַלְקוּט עַל־שָׁכֶם,

בֹּא פִתְחֵי נְדִיבִים וּשְׁחֵה עַל־פַּת לָחֶם – – ³⁵⁹

החומר ליצירת מתּוס זה נמצא: בדברי הנביא (ישעיה מ"ט, א’–ו'), שמבטן קרא ה' את ישראל ועשה או קנה אותו לעבד לו, והוא ישים בארץ משפט (שם מ“ב, א’–ד'; נ”ג, י"א), והוא בן־אדם סובל (שם מ“ב, ג'; נ”ב י“ד; נ”ג, ב’–י"ב), מעין עני: “מסכן” ו“חלכה”; בהמשך לרעיון זה בתהלים על־דבר העני וה“חלכה” – כידוע, מיוחד ביטוי זה, שמשתמש בו ביאליק, לספר התהלים – שבריתו עם אלהיו ("עליך

יעזוב חלכה" – י', י“ד; “לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה” – נ''א, י”ט); בקבצנות היהודית שהובלטה בתקופה זו של גירושים ונדודים ליהודי רוסיה בספרות ישראל³⁶⁰; ברעיון על מלחמה לצדקה ולמשפט שהוטלה על ישראל ומלחמה לחייו, שמצא את ביטויו הפיוטי אצל המשורר היהודי של התקופה בלשון הגוים – אצל פרוג³⁶¹. אולם ביאליק צר צורה חדשה בחומר זה ויצר אותו יצירה חדשה, מלאה כולה טרוניה ואירוניה. בחירת ישראל היא להיות נודד בגוים בלי כל מתן פרס לעתיד לבוא ובלי כל שכר של “תעודה” עליונה: רק לסובב על הפתחים עם ילקוט על שכם, לבוא לפתחי נדיבים ולשחות על פת־לחם. לכך הוקדש הוא מרחם. אמנם באחד מן החרוזים משתמש ביאליק בנימוק של בקשת משפט (“צא בקש משפטך”), אבל בלי הנימה האידיאלית הפנימית שלו, לבקש את משפט העולם, ועם העתקתו תיכף לצד אחר, שאף הוא יש בו מן האירוניה ומן הטרוניה כלפי אותו משפט: קנה אויר לנשימה, גנוב אור לעינים"…

הבית החמישי של השיר – הרביעי בצורה של עכשיו – ממשיך את הרעיון שבבית שלפניו. אם בבטן הקנה אותו אל מסכן, חלכה, אז בצאותו מרחם הוטל כסוחה אל אשפה, לא רֻחץ מחלאה וחֻתל בסחבות, ושד צומק לו חלצה אֵם עוטיה, אבלה, וממנו מצה את כוס התרעלה… כאן הוכנס לשיר יסוד ביאוגרפי חזק, כי כאֵם “עוטיה, אבלה” רואה ביאליק את אמו תמיד בשירתו, ורואה אותה גם ברָגזה וב“כעסים שהקדיחו דמה”³⁶², ועל־כן כוס־הדמעות נהפכה בשיר לכוס־התרעלה, וביאליק רואה את לבבו גם כקן צפעוני, המטיל בו ארס…

והקן הזה שבלבו יחד עם העוני והנדודים אינם נותנים את המשורר לראות את “שפרירי השמים הפרושים כסדינים”, וזרועים או מנוקדים “בנקודות כוכבים כפנינים”, כמו שהוא מתאונן בבית הששי – החמישי בצורה של עכשיו. הרוחות השאננות עם כרובי השלום שעל פני האדמה, שפת הלחש והרמזים, כשנת השלוה והשקט – כולם לא לו הם, לא לו, “בן האשפה”, בן העוני, “התולעה”, זו שהיא מפרישה ואוכלת את אשר מסביבה³⁶³. ועל־כן בלילה־בלילה, עת ישא המשורר את כנורו ושירו עמו, הוא מבקש מבת־שירתו אשר תז במשי אברותיה³⁶⁴ טל על לבתו ומוחה את הדמעה: אַל טל, בת־שירתי!…

אַל־טַל, בַּת־שִׁירָתִי! נֹאד דְּמָעוֹת לִי תֵּנִי!

הוא חוזר וקורא לאחר שנואש מן הדמעות ולאחר שמאס בהן וקרא עליהן מלא, כי הוא מבקש “נאד דמעות”, והוא נאד־הדמעות ההיסטורי – “שימה דמעתי בנאדך”, תהלים נ“ו, ט' – שיתמלא דמעות חדשות, “מרגיזות לבבות, מרעישות נפשות, והוא מבקש מבת־שירתו להתעופף ולנוד, כירמיהו בשעתו – לפי המדרש (איכה רבתי, פתיחה, כ“ד ול”ד) – בין עיי החרבות על־יד מקום המקדש החרב וקברות האבות, לעורר אותם לבכי, ועל־יד דרך גולים, ו”איש איש לפי אידו יתנדב אל נאדו”,

וּבְעוֹדָן בְּחֻמָּן קְחִי, צְקִי אֶל־כִּנּוֹרִי

הַדְּמָעוֹת עַד־תֻּמָּן – וְנָח לִי מִמְּזוֹרִי!

שיר־הדמעות הזה הוא מן השלמים ביותר בשיריו של ביאליק מהתקופה הראשונה. ביטויו הוא נמרץ והמוסיקה שבו היא נעלה. לא מורגש בו כל ריח של “מליצה” ותמונותיו, שהן אגדיות־מתיות – כתמונות האל, שקנה את ישראל, עודנו בבטן, כמסכן, חלכה, או תמונת האם עם שַׁדה הצומק, שממנו מצה את כוס התרעלה – הן יחד עם זה קונקרטיות מאד: קרובות אל המציאות, כמעט ריאליות. והמשקל השקול של השיר – הצורה האמפיברכית שלו – עם החריזה הקרובה, הסמוכה שלו, ההרמונית מאד, יחד עם ההרמוניה הרבה שיש בצירוף האותיות והמלים שבתוך החרוזים³⁶⁵, כל אלה עשויים להנעים עלינו גם את המר מאד שבשיר, עד כי מן העז יצא גם מתוק. ובדומה לנביא־המקונן, נביא ענתות, שהיה מנעימי־הזמירות שבין נביאי ישראל, ביאליק בשירתו־קנתו זו מנעים לנו מאד את זמרתו.

מבחינה ביאוגרפית סמוך לשיר “הרהורי לילה” השיר “על אילת השחר” – המאורה על־פי נוסח ספרד – שנוצר אף הוא בעיקרו באותה תקופה, וכנראה באודיסה באותו חורף זועם³⁶⁶.

ביאליק שר באותו שיר, בנוסח ה“מאורה” הדתית, ל“יוצר המאורות” ומתאר בו את פלאי האורה וכחה הגדול לעורר בלב חדוה, ומסיים

וְלֵב חָלָל כְּלִבִּי יֵעוֹר עִם־פִּצְעוֹ,

אֲשֶׁר כָּלָה קֵיצוֹ וַיָּבֹא חָרְפּוֹ;

יִרְאֶה זִיו אֲדֹנָי מִתְחַדֵּשׁ לַבְּקָרִים,

וְשָׁב לִימֵי עֲלוּמָיו וְזָכַר יְמֵי חָרְפּוֹ,

בִּשְׁכֹן חֶסֶד אֵל וַאֲמִתּוֹ בְּקִרְבּוֹ,

בְּהִלּוֹ נֵר אֲדֹנָי עֲלֵי שַׂרְעַפּוֹ;

וַיַּחֲלֹם כְּיוֹסֵף וְהוּא דָגוּל מֵרְבָבָה,

וְעַתָּה, אֲהָהּ! – וְהוּא צְעִיר אַלְפּוֹ.

וַיֵּדַע כִּי אִוַּלְתּוֹ סִלְּפָה דַרְכּוֹ

וְאלֹהִים שָׂךְ בַּעֲדוֹ מִיַּשֵׁר סִלְפּוֹ.

לַבְּקָרִים תִּדְלֹף עֵינוֹ אוּלַי יֵרָפֵא,

וּפִצְעוֹ יַעֲמִיק אַף יִמַּק מִדַּלְפּוֹ.

עין המשורר תדלוף לבקרים ופצעו יעמיק, כי לבו, לב חלל, יעור עם פצעו. הוא חלם חלומות גדולים, כיוסף בעל החלומות, והנה רואה הוא את עצמו, רק כ“צעיר אלפו” – כאחד מבני שבטו שהוא הולך ושב אליו.

לא. בתשובתו

ביאליק עזב את אודיסה ויצא לז’יטומיר ובדרכו הלך יאושו הלוך וגדול. “הכל אבד! זאת היתה המחשבה האחת שלותני ותלפפני בכל הדרך – כתב אחר־כך המשורר³⁶⁷ – ובחצי הלילה, בשעה שעמדתי מאחורי חלון בית אבי זקני נעור וריק, בלי צרור חפצים, דופק על התריסין שיפתחו לי – רק אלהים ידע את לבי”.

על הסף מצא את זקנתו החורגת, שפתחה לו את הדלת, והנה ראה כי היא “נתכמשה והוריקה כולה, נכפפה ונתקטנה – לא נשאר ממנה כי־אם החצי”, “ושפתיה הנובלות והכמושות דבקו בלחיי – מספר ביאליק – ותנשקני נשיקות רבות מאד, ואני החזרתי לה נשיקה קטנה וקרה, נשיקת חובה. ותמשכני הזקנה בלאט אל החדר השני, ותור לי על מטה אחת, שעומדת לפנים מן הקלעים. הפשלתי את המסך – והנה אחי הגדול, כבן ל”ב שנים, שוכב כמת. הוא הולך למות. וזקני היה ישן, ולא קם אפילו לקבל את פני. בבוקר ראיתיו ולא הכרתיו. מלאך המות הציץ עלי מתוך עיניו הדלוחות. הוא הלך למות מחמת זקנה. ה’שלום עליכם' שנתן לי – היה קר וזר. הוא נתן בי רק את עיניו העכורות – ויאלם. וזקן זה, עם כל יבשותו וקשיו החיצוני, הרי אהבני בלבו אהבה גדולה ועזה. כל מכתביו שהריץ אלי לוולוז’ין, עם כל האזהרות החמורות והתוכחות הנמרצות הכתובות בהם – הרי מלאים היו מ’בפנים' דאגה רבה וחרדה רבה לאחריתי ולגורלי. הלא כל הימים הייתי בעיניו ליורשו הרוחני היחידי במשפחתו. – – מתפאר היה בי בבית־המדרש ומראה לכל את מכתבי־התהלה שקבל מראש־הישיבה, המעיד על שקידתי והצלחתי בתורה. וזכורני, שלפני חמש שנים – בחלותי חלי כבד וממושך – נגלה עלי הזקן פתאום בקיטלו הלבן ובטליתו (ביום כפור היה הדבר). עמד עלי אצל מטתי ויבך ויתפלל… זקני, – אמרתי בכבדות, – מה אתה עושה כאן? – מתפלל אני עליך, בני, שתתרפא רפואה שלמה. – התפלל, זקני – התפלל. ביהדותי, שאהיה ירא שמים! אעסוק בתורה הרבה כשאתרפא, כמו שאני יהודי!.. ועתה ריח המות נודף עלי מכל פנות הבית".

בכל אשר פנה נשקפו אליו חיים שלאחר יאוש. אך לבו היה מלא עם זה גם תשוקת־חיים רבה, והוא השלים ולא השלים עם הגורל, ואף התגרה בו.

את כל מצב רוחו זה בתשובתו הביע בשירו “בתשובתי”, שאין אמנם בטחון גמור שנוצר מיד בשובו אל בית אבותיו, אבל ודאי נוצר באותה תקופה³⁶⁸, כשנפשו היתה עוד מלאה רוח זה של השלמה עם הגורל יחד עם רוח ההתעצמות וההתגרות בו.

השיר מלא חריפות רבה ובחריפות רואה המשורר ומראה פני החברה שהוא נכנס לתוכה; זקן בלה, הנד כעלה, נע ונד על גבי ספרים; זקנה בלה, אשר פיה מלא אלה, קללה; חתול בית, ההוזה ועם עכברים יעש חוזה; וקורי ארג העכביש, המלאים פגרי־זבובים בזוית המערבית. הוא רואה ומראה הכל מתוך ניגוד אליו, הצעיר, הרענן, המזנק כולו אל החיים ופיו מלא ברכה ושירה; אף הוא הוזה, אבל הזיות אחרות לגמרי, ואורג הוא קורים אחרים. והוא מסיים – אמנם ברוח יאוש, אבל לא מתוך סליחה ומחילה, אלא מתוך מוסר אכזרי שהוא מיסר את עצמו ואת האחרים:

אָבֹא³⁶⁹, אַחַי, בְּחֶבְרַתְכֶם!

יַחְדָּו נִרְקַב עַד־נִבְאָשָׁה!

מה נחמה יכול היה לבקש ולמצוא באותה שעה? הוא בקש אותה במקום שהיה רגיל למצוא אותה לפנים – באוהל התורה: בבית־המדרש. הוא יצא לבית־המדרש שבפרבר – והנה מצא אותו ריק. נתערער גם המקדש הזה, “מקדש אל נעוריו”, ו“משנה חרבה” נחרב מעת צאתו ממנו, כמו ששר אחר־כך בשירו “על סף בית־המדרש”.

המשורר מספר לנו על ביקור זה בבוקר זה³⁷⁰: “ואצא אל ביהמ”ד. ועוד הפעם אני עומד על סף בית־מדרש זה, שבליתי בו הרבה שנים, והנה עתה ריק הוא, אין בו גם אחד… ומעט מעט נאסף לתפלת הבוקר מנין בעלי־בתים: קבלת פנים, שלום עליכם, ואחד מדודי ניגש אלי ויחבט לי על כתפי ויאמר בשחוק: – חה־חה־חה, חיים נחמן, סוף־סוף שבת אלינו… כלומר, מעתה אחינו אתה, אחד משלנו".

המשורר הגה נכאים ומתוך מצב־רוח זה של נכאים נוצרו אחדים משיריו, מהם נתפרסמו בדפוס ומהם נשארו בכתב־יד. בשירו “דמעות אם”, שנוצר בט“ז סיון תרנ”ב בז’יטומיר ונדפס אחר־כך במאסף “תלפיות” (תרנ"ה), אנו מוצאים העלאת הדמעה, הדמעה הנאמנה מעין דמעת אם, והפיכתה לפנינה:

הֲתֵבְךְּ³⁷¹ אֵם יְקָרָה? הֲתֵבְךְּ, אֵם שַׁכּוּלָה?

לֹא תִתְּנִי לָךְ פוּגָה גַּם יוֹמָם גַּם לָיְלָה;

אָמְנָם אֻמְלַלְתְּ – אַךְ הֲתֵדְעִי אֲמֻלָה

מַה תִּיקַר תְּסֻלָּא דִּמְעָתֵךְ מִלְּמָעְלָה?…

הֲתֵדְעִי מַה תִּיקַר כָּל טִפָּה נֹטֶפֶת

מֵעֵין אֵם קְשַׁת־רוּחַ שֶׁשָּׁבָה עַד דַּכָּא

עֵת חֶרֶשׁ תְּפַלֵּל, עֵת נַפְשָׁהּ עֹטֶפֶת

וּמְפַכּוֹת עֵינֶיהָ וּמְבַכָּה וּמְבַכָּה…

עֵת תֵּבְךְּ לִיתוֹמֶיהָ הַדַּלִּים מֵאָדָם,

אֶל בַּעַל נְּעוּרֶיהָ בַּלַּיְלָה בַּלָּיְלָה…

– מַלְאֲכֵי הָרַחֲמִים אָז יִשְׁלְחוּ יָדָם

וְקִבְּלוּ הַדְּמָעוֹת וּנְשָׂאוּן לְמָעְלָה

עֵד כֵּס אַב הָרַחֲמִים הַשּׁוֹכֵן מְרוֹמִים

וּלְפָנָיו יַצִּיקוּן: הַבֵּט אֵל הַצְּבָאוֹת!

רְאֵה לְךָ הֵבֵאנוּ לֵב אֵם, לֵב יְתוֹמִים,

הוּא לֵב אֵם עַל בָּנִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ בִּדְמָעוֹת… – –

* * *

וְלָקַח אֲדֹנָי בְּעַצְמוֹ בִּכְבוֹדוֹ

וְסָפַר כָּל אֵגֶל בְּחִבָּה וּמָנָה

וּמָנָה וְסָפַר וְשָׂמוֹ בְנֹאדוֹ.

וּבְהֵיכַל הַדְּמָעוֹת בְּפִנָּה נִסְתָּרָה

יֵאָצֵר יֵחָסֵן כָּל נֵטֶף – וְהָיָה

כָּל אֵגֶל לִפְנִינָה וּלְאֶבֶן יְקָרָה,

הַנֹּאד לְכוֹס זָהָב הַמְּלֵאָה וּרְוָיָה – – –

בשיר אחר שנוצר באותה תקופה הוא מטיל אשמה בעצמו, בחולשתו וקורא “מן המצר”³⁷²:

נֵטֶף אֶחָד טַל שֶׁל תְּחִיָּה,

אֵגֶל אֶחָד דְּמֵי הַנֹּעַר

צַק בְּעוֹרְקַי, רוֹפֵא חוֹלִים,

קֶרֶן אַחַת אוֹר וָזֹהַר,

נִיצוֹץ אֶחָד עֹז וָחֵשֶׁק

הוֹפַע הִבָּקַע אֶל לִבָּתִי!

עִמְּךָ אוֹר וְעִמְּךָ חַיִּים,

אַתָּה שַׁתָּ בִּי נִשְׁמָתִי.

יָדְךָ יָצְרָה עִצְּבָה רוּחִי,

רוּחַ מָרוֹם מַחֲזִיק בְּרָכָה,

לָמָּה יֵרַע בְּעֵינֶיךָ

הַשְׁלֵם שַׁכְלַל אֶת הַמְּלָאכָה?

נַפְשִׁי צִפּוֹר תֶּאֱהַב לָנוּד,

לָעוּף עָל לִשְׁמֵי שָׁמַיִם;

לָמָּה אֵלִי, אֵל הָרוּחוֹת,

תַּגֵּשׁ רוּחִי לִנְחֻשְׁתַּיִם?

לָמָּה תִּבְרָא כַנְפֵי יוֹנָה

אֶל הַנֶּפֶשׁ בַּרְזֶל בָּאָה?

יֵלֶךְ אָסוּר בָּאֲזִקִּים,

כִּתְרוֹ יֶרֶב לוֹ הָרָעָה.

אָח מֵאֵלֶּה אֵל הָסִירָה,

אוֹ הַזִּקִּים אוֹ הַכֶּתֶר,

אוֹ כַצִּפּוֹר אָנוּד חָפְשִׁי,

אוֹ לֹא אָחוּשׁ כִּי אֵאָסֵר.

דַּל הִנֵּנִי, אֶפְשֹׁט יָדִי:

תֵּן לִי אֵלִי! הָבָה אֹמֶץ!

הֹוֶה, עָבָר אֵין עִמָּדִי –

תֵּן לִי תִקְוָה מְלֹא הַקֹּמֶץ.

אֹמֶץ, תִּקְוָה – שְׁנֵי הַכְּרוּבִים,

הָהּ, בִּנְעוּרַי עָזְבוּ אוֹתִי;

אוֹ הֲשִׁיבֵם אוֹ אָסְפֵנִי

אֵלִי אַתָּה – טוֹב לִי מוֹתִי.

גם השיר “אל האגדה”, שנשלח יחד עם “מן המצר” אל עורך ה“פרדס”³⁷³, ודאי נשתכלל בתקופה זו, אם כי אין להחליט שאף נוצר בה. ביאליק נמלט לא אחת לסתר חביון האגדה, ולפי עדותו של אחד מחבריו בוולוז’ין נוצר הנוסח הראשון של השיר עוד בשבתו על ספסל הישיבה³⁷⁴; אבל דומה, שמתוך מצב־הרוח של הנכאים של אותה תקופה בבית אביו זקנו, שכבר התרחק בה מהגות בחלק אחר של הספרות הקדומה, בחלק ההלכה, בקש תנחומות ב“אגדות נחמדות וקדומות”, אם כי אף בו, כמו בכל שיריו האפייניים של ביאליק, נעשה היחיד שם כולל לרבים והפרט נהפך לעינינו לכלל, ובשם הכלל שר ביאליק ואומר אל דפי התלמוד, אל ה“עלים הבלים”:

בִּנְקִיק סֶלַע אָפֵל וּבְמַחֲשַׁךְ חֹר עָפָר,

שָׁם תִּחְיֶה, תִּשָּׂגֵב תּוֹלֵעָה –

וּבְסֵתֶר חֶבְיוֹנְכֶם מִתִּגְרַת עַרִיצִים

תַּרְגִּיעַ שָׁם נַפְשִׁי הַנְּכֵאָה.

וּבְאֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה כִּי חֹשֶׁךְ אֵלֵכָה,

לִי תִפְתְּחוּ שַׁעֲרֵי רָקִיעַ,

וּלְלִבִּי הֶחָלָל מִבַּעַד לָעֲרָפֶל

אוֹר חָדָשׁ, אוֹר עוֹלָם יַבְקִיעַ.

אָז אָשׁוּב מֵרְדֹף אַחֲרֵי צִלְלֵי תֹהוּ,

וְצִלְּכֶם, הֶעָלִים, אֶחֱמָדָה;

שָׁם אֶבְכֶּה וְאֶשְׁקֹט וְשָׁם גַּם תַּנְחוּמוֹת

אִינָקָה מִשֹּׁד הָאַגָּדָה.

ביאליק הזכיר – ב“עם הספר” שבחתימה למהדורות שיריו של שנת תרפ“ד – את השפעת פרוג על שירו זה, שניכרת במוטיב הכללי: בבקשת התנחומים משוד ביניקה משד העבר ובבקשת החסות בצל העלים הבלים, הישנים, מן הרוחות הרעות החדשות, וכן היא ניכרת במעין רמז לשירו של פרוג ה”עוגב" (Арфа) ב“עוגבי קול בוכים, כנורי כיונה יהגה על אפיקי בבל” – כפי ששר עליו פרוג בשירו – ובכל ההמשך שבבתים הקרובים על “גבורי הרוח” ש“היו מלפנים בבבל”, והם “נגן היטיבו”³⁷⁵. אבל השפעה גדולה מזו של פרוג היתה כנראה על גבוש שיר זה לאותו מצב־הרוח של נכאים שבו נמצא ב“תשובתו” לבית אביו זקנו, ובהגותו נכאים – בדפי האגדה של התלמוד מצאה נפשו תנחומות.

לב. הפרסום הראשון

באביב של שנת תרנ“ב יצא באודיסה ה”פרדס" הראשון ובו נדפס השיר הראשון של ביאליק: “אל הצפור”. המאסף, שאחד־העם הדפיס בו את “האדם באהל” וחמשה משמונת ה“פירורים” שלו, מנדלי מו“ס את “לא נחת ביעקב”, לוינסקי את “מסע לארץ ישראל בשנת ת”ת לאלף הששי”, שלום־עליכם את “דון קישוט ממזפבקא”, עשה רושם, ועוד בשבועות הראשונים לצאתו נדפסו מאמרי־בקורת עליו בעתונים העברים של התקופה והמבקרים שמו לבם למשורר החדש ולקול שירו־צפצופו הראשון.

הבקורת הראשונה על ה“פרדס” ועל השיר נדפסה ב“המגיד”, שיצא בזמן ההוא על ידי יעקב שמואל פוכס בברלין. בגליון מיום כ“ג אייר תרנ”ב אנו מוצאים ב“משפט ספר”, החתום בשם –on–us בקורת על ה“פרדס” ובה הדברים המעטים: “משירי היינה מאת א. ל. מינץ, ‘אל הצפור’ מאת משורר חדש ח. נ. ביאליק טובים ויפים מאד”.

נוסח זה של “המגיד” הוא נוסח של ציוּן. אולם ב“המליץ”, שהיה בימים ההם בעל הדעה וההשפעה בעתונות העברית, אנו מוצאים נוסח אחר, רחב יותר ומעודד יותר. המבקר ב“המליץ”, לאחר שדן על ה“פרדס” בכלל ועל הסופרים המפורסמים, “הנודעים בשמותיהם”, שהשתתפו בו, אמר³⁷⁶: “גם הסופרים הבלתי־נודעים עוד בשמות הראו לנו, כי לאו קטלי קניא באגמא נינהו וכי ראויים הם לעמוד במקום הגדולים, וביחוד הצטיין המשורר החדש ה' ח. נ. ביאליק. הנני אומר חדש, יען כי המשורר הזה הוא פנים חדשות בספרותנו, וגם דרכו בשיר חדשה היא. הוא לא ייפה את חרוזיו במליצות מכתבי־הקודש ולא ידבר רמות ונשגבות, בדרך המשוררים העברים, ובכל־זאת חוט של חן משוך על חרוזיו ודבריו הפשוטים נוקבים ויורדים בעמקי הלב וחודרים אל הנפש פנימה. מה יפו ומה נעמו החרוזים בשירו ‘אל הצפור’: ‘זמרי, ספרי, צפורי היקרה – –.’ יישר כחך משורר נעים, חזק ועשה חיל והוסף לנטוע נטעי נעמנים כאלה על תלמי ספרותנו!”

על בקורת זו חתום שם דן, והוא כינויו של הסופר אהרן רוזנפלד (“אבנר”), שהיה מפורסם בשעתו על־ידי “גן שעשועים”, ספר מקרא ולימוד לילדים, ועל־ידי כמה שירים שהדפיס ב“הבוקר אור”, ב“האסיף” ועוד, ונמנה עם אלה שעבדו במחיצתם של קנטור, בוקי בן יגלי ופרישמן ב“היום”, העתון היומי הראשון בעברית, והיה עוזרו של פרישמן בעריכת הפיליטון הספרותי בעתון ההוא.

רוזנפלד דבר כמעט בהתלהבות על המשורר החדש, ובא־כחו של חוג אחר, החוג האודיסאי, שהתכנס מסביב לאחד־העם, דבּר בזהירות. ב“הצפירה” – בגליון 148 של אותה שנה – כתב בן־דוד (י. ל. דוידוביץ) – בבקורת על ה“פרדס”: “עלינו לקבל בסבר פנים יפות את פני משורר חדש, ה' ח. נ. ביאליק, אשר בשירו הנחמד ‘אל הצפור’ נראים עקבי פואיסיה רעננה ויפי השפה והחרוזים. אבל בענינים כאלה קשה להוציא משפט על־פי הבחינה הראשונה. – נביטה אפוא ונראה מה תוסיף לנו בת־שירתו”.

כזאת היתה הבקורת הראשונה על השיר הראשון של ביאליק. ומלבד בקורת־השבח שבעתונים, שהגיעה לאזניו, שמע גם בקורת של שבח אחרת על שירו, שהגיעה אליו במכתבים ואגרות, שהריצו אליו רעיו וידידיו ממקומות מושבם. והצטיינו בזה החברים באגודת “נצח ישראל”, שראו את המשורר ואת שירו כ“שלהם”. ועל־כן אף השתדלו להפיץ את המאסף, שבו נדפס השיר, בקהל, והשתדלו להגדיל את הפרסום. אחד החברים, שמקום מושבו היה בגרודנא, כתב למשורר במכתבו מיום ד' בסיון תרנ''א – זמן מועט לאחר שיצא ה“פרדס” הראשון –: “הוטב שירך בעיני משכילי הורודנא ואנכי הפיצותי אחד־עשר אכסמפלרים מהפרדס, ובמכתבי לה' רבניצקי אמרתי, כי שירך הנעלה עולה על כל השירים הנמצאים בהפרדס”. ויצחק ניסנבוים, שהיה באותה שעה אחד משלשת חברי המרכז של אגודת “נצח ישראל”, כתב אל ביאליק: “שירך ‘אל הצפור’ מצא חן בעיני הקוראים, כולם ינבאו עתידות גדולות לך. לך בכחך זה, משורר נחמד, ותעיר ותעורר את האהבה לעמנו, דתנו וארצנו, עד שיחפץ כל העם”.

החברים השתדלו להודע גם חות־דעתם של הסופרים על השיר, והם מהרו להודיע זאת לחברם. בנו של הרב אבלסון מאודיסה, שהיה קרוב ביותר למקום מערכת ה“פרדס”, כתב למשורר במכתב מיום ב' בתמוז תרנ“ב: “שירך מצא חן בעיני רבים – – גם בעל ‘גן שעשועים’ כתב לרבניצקי, וכן טביוב ועוד, שמצא חן בעיניהם ומנבאים לך עתידות, אם תעשה חיל בלימודים. בן־דוד ראיתיו כותב בקורת על הפרדס ונתגלגל הדבור אודות שירך ואמר, כי המחבר הלא־נודע לו, הצעיר, גנב שירו מרוסית וקרא לי שם מַיקוב³⁷⁷, וכדומה, ובודאי היה מדפיס בהמליץ דבר זה, אך אנכי הראיתי משוגתו, כי לאו בר הכי אתה לגנוב מדבר אשר לא תשמע ולא תבין, וגם לא שמעת שמות הסופרים אשר קרא, וגם אני בעצמי ראיתי בעת אשר כתבת אותו, ורק אז חזר ומחק מה שכתב, אך לא יהלל אותך, וטעמו, כי הצעירים אם יהללו אותם ידמו, כי כבר פעלו בספרות והנם בין הגדולים, ויחדלו מהתעסק עוד בה. אך גם הוא אומר לי, כי השיר מצא חן בעיניו, אך מאחד אין ראיה, מאחר שיצא בכי טוב, על טיב המחבר”. וחבר אחר הביא את בשורתו מוורשה: “דע לך, ידידי, כי דברתי עם ראש חו”צ בפה, אשר הוא גם שותף באחיאסף, וענני, כי שירך הראשון בהפרדס הראשון מאד הוטב בעיני כל הסופרים, ועתידות גדולות נבאו לך הסופרים. – – גם ספר לי, כי שירך הראשון היו מוכרחים כל ילדי ובנות ציון, הלומדים בבי”ס עברי, לדעת אותו, לשוררו בע“פ”³⁷⁸.

רושם מיוחד עשתה על החברים הידיעה, כי מנשה מרגלית, מראשי האינטלגנציה היהודית באודיסה, שעמד בראש המחלקה של חברת “מפיצי השכלה בין יהודי רוסיה'”, נתן אף הוא דעתו על השיר הזה, וכאילו אמר לרבניצקי, כי לוא נשאר ביאליק באודיסה, ולא היה עוזב אותה, היה קוצב לו מקופת החברה עשרה רובל לחודש. כך הודיע את ביאליק בנו של הרב אבלסון במכתב הנ“ל, והוא העביר את השמועה גם לאזני חברים אחרים, ויחד עוררו את ביאליק לשוב לאודיסה, כיון ש”עושר" כזה שמור שם לטובתו, ונוסף לזה עתידים מכבדיו להשיג בשבילו “שעות” להוראה. אף רבניצקי הודיע את ביאליק ידיעות טובות: “שירך ‘אל הצפור’ מוצא חן בעיני המבינים: מכתבים רבים קבלתי מקוראים ומסופרים שונים על־דבר פרדסי, גם שירך זכור לטוב בהרבה מכתבים – טביוב שאלני במכתבו על־אודותיך – מי אתה”³⁷⁹.

לג. שיר־הספד על יל"ג

בכ“ד אלול של אותה שנה – תרנ”ב – נפטר המשורר יהודה ליב גורדון, הארי של שירת ההשכלה העברית והלוחם האמיץ לתקומת העם בפני כל ישן־נושן. בכתבי־העת העברים רבו המקוננים עליו, ביניהם היו משוררים־מקוננים שראו את עצמם כיורשים של עטו, “עט שפת עבר”. אולם הקהל העברי וסופריו צפו ליורש אחר. וסימן טוב היה זה לביאליק, שעורך ה“פרדס” פנה אליו, הצעיר, שפרסם את

שירו הראשון, לספוד ליל"ג.

על פניה זו ענהו המשורר:

“זה כמה קבלתי מכתבך הגלוי, אשר בו בקשתני לספוד לגרדון ז”ל כנוח עלי הרוח – אנכי לא עניתיך, כי חכיתי לראות אולי יקדמני אחר, הטוב ממני; הן לספוד לגרדון כראוי לא מלתא זוטרתא היא. את פושקין הספיד לרמונטוב – ומי יספיד לגרדון? אולם אחרי ראיתי את כל הקינות אשר קוננו עליו אלה הנדחקים מעצמם אל היכל השיר ואמרתי: לוא ראה יל“ג ז”ל מי ואיך יספידוהו – ושב למות. ואשלח את קינתי אשר קוננתי אני אליך. ואתה, אדוני, איעצך – בקראך את קינתי וזכרת את יתר הקינות אשר בל"ס קראת ב’הצפירה' וגם ב’המליץ' ומצאה קינתי כרגע חן בעיניך.

“רוב שירי גרדון ז”ל הגדולים והטובים רמוזים בקינתי זאת בכלל, ואתה קראנה בשים לב ובכונה ומצאת וראית כי טובה הנהָ.

“אדוני! נא ונא למהר את תשובתך כרגע אם תמצא חפץ בה ואם תקבלה, חכות לא אוכל”³⁸⁰.

האגרת מלאה ענות־חן יחד עם דעת פנימית, נסתרת גם מעיני הרואה את עצמו, על ערך עצמו. יודע הוא, כי להספיד לגרדון כראוי אינו דבר של מה בכך וכי רק לרמונטוב יכול היה וראוי היה להספיד לפושקין – “ומי יספיד לגרדון?” אבל כיון שראה את הקינות של הנדחקים להיכל השירה שלח גם הוא את קינתו הוא. ועם זה חכות לא יוכל הפעם למשפט – אם הוא יכול וראוי להספיד את יל"ג…

קינה זו של ביאליק – “אל האריה המת”, – שלא הכניסה לקבצי שיריו³⁸¹, היא

שירה,,לעת מצוא“, שחוברה בדרך שירת ה,השכלה”. הקולות שלה גבוהים מאד

והמשורר מדבר בלשון נשגבה וכאילו מתאמץ להתרומם לספירה של מחשבה נעלה,

העוברת את הגבול שהוא עומד בה. דומה, כי הוא מעורר את עצמו להמריא, להנשא

על אברות המליצה, לחוד חידות רבות ולהמשיל משל. קינה היא זאת, אבל בנטיה

לנוסח האודה, שה, השכלה" נטתה אליה, וכאילו הציב בה ביאליק שלא מדעת גם

מצבה לתקופה שיל’יג היה משוררה הגדול, שחתם אותה.

עַל מִי אָטַר פִיהוּ בּוֹר חָדָש? מִי גָלַל

הָאָבֶן הַכְּבֵדָה עַל פִּי זֶה הַקֶּבֶר?

הַעוֹד אֲרִי אֶחָד עַל בָּמוֹתֵינוּ חָלָל?

אִם נָשָא הַמָּוֶת עוֹד נֶשֶר רַב אֵבֶר

וַיִשְבְּ אוֹתוֹ שֶבִי וַיְהִי לוֹ לְשָלָל?

הֲיֵדַע יִשְרָאֵל מָה רַב הֶשֶבֶר?

וּנְשָרִים וּלְבָאִים, הוֹי אַחִים נִדְכָּאִים,

הַרַבִּים אִתָּנוּ הַנְשָרִים הַלְבָאִים?

האבן הכבדה אשר על פי הקבר עולה המשורר אל הארי, הלביא, אשר נפל חלל, וממנו אל הנשר רב־האבר, אשר המות שבה אותו שבי, ובבית השני הוא נוטה ממנו אל הארז ונושא את משלו על “ארזי הלבנון, אדירי התורה”:

מָה אָיֹם מוּסָרְךָ, אֵל זֹעֵם, מַה נּוֹרָא

כִּי הֵנַפְתָּ גַּרְזִנְּךָ וַתִּכְרֹת אֲרָזִים –

הָהּ, אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן, אַדִּירֵי הַתּוֹרָה,

נֹפְלִים בָּאַדִּיר, בַּגַּרְזֶן נִגְרָזִים³⁸²,

וּבַמֶּה, אֵל שַׁדַּי, דַּרְכֵּנוּ נַעֲבֹרָה:

הַבְּלֻחוֹת נִשְׁבָּרִים וּבַאֲרוֹנוֹת נִגְנָזִים?

הֲבַאֲזוֹבֵי קִיר קְטַנִּים נֶאֱסֹר מִלְחָמָה,

נָבֹאָה בָאֵשׁ אוֹ נֵרְדָה הַיָּמָה?

ובבית השלישי בקש המשורר ומצא עוד משלים אחרים:

הוֹי, עָלָה הַמָּוֶת בַּהֲדַר יַעֲרֵנוּ,

וַיֵּרֶד בַּגַנִּים לוֹ לִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים,

לְפָאֵר תִּפְאָרֶת כָּל פֹּארוֹת כַּרְמֵנוּ,

לֶאֱרוֹת לוֹ אוֹרוֹת רְטֻבִּים וְרַעֲנַנִּים,

וַיַּרְא אֶרֶז חָסוֹן וַיִּגְרְזֶנּוּ,

וַיַּרְא נֵתַח טוֹב וַיֹּאכַל לַמַּעֲדַנִּים,

וַיַּרְא אֶת יְהוּדָה – וּבְחֶרֶב נְקָמוֹת

הוֹרִיד אֶת נִצְחוֹ לָאָרֶץ – וַיָּמֹת.

גם מבחינת הצורה של הבית דומה כאילו בחר המשורר בצורה קלסית, שאינה רגילה הרבה בשירה העברית, צורת האוקטבה, והשתמשו בה בספרותנו העברית החדשה רק משוררים מעטים, רובם מהאסכולה האיטלקית (שד“ל ב”חלק כחלק יאכלו" ועוד), ויל“ג אף הוא השתמש בה בחלק הראשון של “אסנת בת פוטיפרע” וב”מלחמות דוד בפלשתים“, שנתפרסם לאחר מותו. כי צורה זו, שהדוגמאות הקלסיות שלה הם האפוסים האיטלקיים של אריוֹסטו (“רולנד ההולל”) ושל טורקוטו טסוֹ (“ירושלים המשוחררת”), מתאימה יותר לשירת־העלילה, אף כי השתמשו בה משוררים גם בשירת־ההגיון, ולגבי קינה היא אמנותית ביותר. ועל הפאר הרב הזה של השירה הוסיף המשורר גם פאר רב אחר – אותו הפאר של “תפארת כל פארות” ו”לארות לו אורות“, והרבה מאד אסוננסים בתוך החרוזים והרבה מאד שויון ודמיון של אותיות והברות וזכרי־לשון רבים ורמזי־דברים לשירתו של יל”ג.

התכונה רבה מאד בשירה זו. אולם עם כל התכונה הגדולה שלה והתהלה הגדולה לאריה המת מסיים המשורר הצעיר את שירתו־קינתו:

לֹא זָכִיתָ, יְהוּדָה! לֹא זָכָה עַמֶּךָ

כִּי יִשְׁמַע מִפִּיךָ שִירָה חֲדָשָה,

שִירַת חֹפֶש וּדְרוֹר לָה כָלוּ כִלְיוֹתֶיךָ.

* * *

תַּנִים הָיִיתָ לִבְכּוֹת ענוּתֵנוּ –

מִי יִהְיֶה הַכִּנוֹר לָשִיר שִירוֹתֵינוּ?

היו כנראה רגעים, שלבו נבא לו מי יהיה הכנור לשיר שירותינו, אולם הוא האמין ולא האמין עוד וחרד ושאל…

לד. המשך לשירת ה“משכילים”

יש לשער, שבאותה תקופה שנוצר בידי המשורר שיר־ההספד על יל’ג, האדיר במשוררי ה“השכלה”, נוצר בידיו עוד שיר אחד, שמכמה בחינות הוא נראה לנו כקשור לשירת ה“משכילים” וכעין המשך לה. אף כי תכנו אינו כלל של “השכלה”. השיר הזה הוא “ותנפנף החסידה”³⁸³, שמלבד המשל שבו – משל לכנסת ישראל – הוא מלא רמזים למאורעות הזמן והוא נתּן כולו לדרש, ולפי רמזים אחדים שבו נראה שנוצר באותה תקופה.

המשורר רואה את החסידה המנפנפת בכנפיה הקלות ועפה ושטה עקלקלות וחוצה את הרוח כחץ – כבורחת על נפשה… והוא שואל אותה:

– – מֵאַיִן וָאָנָה, הוֹי בַּעֲלַת כְּנָפַיִם,

הֲבַקֵּשׁ תְּבַקְּשִׁי לָךְ קֵן בַּשָּׁמַיִם

אִם יִרְדֹּף אַחֲרַיִךְ הַנֵּץ?

הֲנֵעוֹר עַל קִנֵּךְ הַנֶּשֶׁר הָאֵיתָן,

וַיַּרְא גוֹזָלַיִךְ וַיִּנְעַץ בִּכְרֵשָׂן

צִפָּרְנָיו הַמְּשׁוּחוֹת בָּרוֹשׁ?

וְלָמָּה עָזַבְתְּ הָאֲרָזִים לָנוּעַ

עַל רָאשֵׁי אַלּוֹנִים וּבְכָאִים, מַדּוּעַ

עָזַבְתְּ רֹאשׁ אֲרָזִים וּבְרוֹשׁ?…

אִם מֶרְחַב כַּרְמִלֵּךְ עָלַיִךְ כָּלָאוּ,

אֶת קִנֵּךְ הֵשַׁמּוּ, אֶת לִקְטֵךְ מָנָעוּ,

וּבְלַחְמֵךְ הִשְׁחִיתוּ הָעֵץ; –

הֵן מַחֲבֵא יֵשׁ אִתִּי בְיַעַר הַתְּמָרִים,

שֶׁלֹּא שְׁזָפַתּוּ עֵין נֵץ, שֶׁן־עֵיט הָרִים –

עוּפִי וַחֲבִי עַד־עֵת קֵץ…

מדובר כאן ברמז על יציאת בהלה, שבאה אחרי אשר נעור על קן החסידה “הנשר האיתן”, הנשר האדיר, בעל שני הראשים, של מלכות רוסיה (התו שלה, שראו בו את סמלה), וזה בא לאחר שהחסידה עזבה את מקומה בארץ הארזים והלכה לנוע על ראשי אלונים ובכאים. תעתה מדרכה וממקומה ובקשה מקום בראש אילנות הצפון, לשכון עליהם בארץ נכריה. אז מרחב הכרמל שלה – מרומז בו מרחב הקרֶמל המוסקבאי – עליה סגרו וכלאו, את קנה השמו, את לקטה־אכלה מנעו ממנה, והמשורר קורא את החסידה לעוף ולבוא אל המחבוא אשר אתו – ביער התמרים… ולאחר שהוסיף לקרוא אליה ולדבר אל לבה על הארץ “בה ינץ הרמון וישגשג הארז השב³⁸⁴, שיתקע שיא חסנו בשחקים הברים… אף יגזור לגזרים בגבה שרעפותיו העב”. אותו הארז “השת צל כליל על כר ושדי תרומות, המסַתֵּר נדחים”… ולאחר שקרא אותה לבוא שמה להטביע את קומתה בים קמת־יפז ולהצהיל שם את קולה, הוא אומר:

אַךְ לָמָּה בֶעָבִים שַׁתְּ פִּיךְ וַתִּדֹּמִּי –

הַחֵץ רֹבֶה קַשָּׁת עָף אַט?…

מרומז פה, כנראה, חיזוק הגזירה על העליה לא"י, עוד לפני יציאת הבהלה, מטעם ממשלת תורקיה, שבלשון “נסתר” היה מן הרגיל לכנות אותה בשם ישמעאל (והוא “רובה־קשׁת” – בראשית כ“א, כי”א).

יציאת הבהלה מרוסיה, הקשורה בגירוש מוסקבה ויתר הגזירות של התקופה, היתה בעיקר בחורף תרנ“ב, והשיר שיש בו משיר “לעת־מצוא” ודאי נוצר קרוב לזמן זה, ומפני הקורבה שיש בנושאו לנושא של “אל הצפור”, והוא נראה כעין חזרה עליו – שם פונה המשורר בדברים אל הצפור השבה מארצות החום אל חלונו, ופה הוא פונה אל החסידה המבקשת לה מפלט ובורחת מארצות הקור, – יש לשער שהוא נוצר לאחר שראה המשורר בהסברת־הפנים שזכה לה “אל הצפור”, ובקיץ תרנ”ב נוצר, כנראה, השיר הזה³⁸⁵.

הקורבה שבשיר לשירת ה“משכילים” היא ברעיוניות שבו, בחוסר ההרגשה הבלתי־אמצעית, היוצרת בכל והעושה הכל, את ה“חוץ” כמו את ה“פנים”, את הצורה כמו את התוכן, לדבר אחד שלם, אורגני־חי, שאין חלוקה של אמת חלה בו. כאן ניכּרים בכּל הרצון והיכולת למלא אחריו. אף הבית, בית־השיר, הוא כאן זה שהיה רגיל מאד בשירת ה“השכלה”, הבית ההגיוני מאד, בעל ששה החרוזים המתקשרים על־ידי החוליה האמצעית (אאבגגב), אם כי גם את הבית הרגיל הזה שכלל ביאליק ועשה את קו החבור והיסוד שלו, זה של החוליה האמצעית, חד וחריף ושונה בחריזה הקצרה שלו, חריזה “זכרית”, כמו בקצב החד והקצר שלו, מיתר החרוזים³⁸⁶.

לה. שירי אהבה

ביאליק לא שר שירי־אהבה עד שהיה כבן עשרים. שיר־האהבה הראשון שלו הוא “עיניה”, שלפי הרשום בכתב־יד שר אותו בכ“ב באב תרנ”ב בז’יטומיר³⁸⁷. ודאי מונחת ביסודו חויה של אמת³⁸⁸, אבל המוטיב הקל עם הניגון שיש בו מן המזיגה בו עומק מיוחד של תפיסה והרגשה.

הנאה, הדקה, של חדוה ושל עצב – מסמנים אותם יפה החרוזים הכוריים המתחלפים: מתרחבים ומתקצרים, מתפשטים ומתכווצים – ועם החזרה שבו על העיקר והשורש של החויה: עיניה, שנעשה שורש ועיקר גם בחריזה זו, נעשה מאליו מעין מוטיב עממי. ועממי עברי הוא הקול הקורא לאל שדי להציל מידי לילית וכת דילה, מידי השטן (“שדי, שדי, קרע השטן! לילית צוד צדתני!”). והשין של “שדי” גם היא נעשית מאליה מעין בת־לויה למוטיב היסודי. היא כאילו חקוקה לפני עיני המשורר עוד מבראשית, מתחלת ראיתו וחויתו. עולה היא אלינו חרש, בקול לחש־רחש, עוד מהבית הראשון, שבו היא נתונה חציה בתוך הרשת של קרני האורה, נשמעת מתוך ההברות המודגשות, החזקות – במובן הנגינתי־הריתמי – וחציה נתונה בצל, “בין צאלים”, נשמעת מתוך ההברות הבלתי־מודגשות, החלשות, במובן הנגינתי (“בראשונה שם בחורשה חרש ראיתיה; הלך הלכה בין צאלים שפי – ופגשתיה”). והקול הלחשי־חרישי שלה נשמע עד סוף הבית הרביעי; בו הוא מתגבר ועולה על־ידי הכפלה של הברה, המתחזקת מדרגה לדרגה בין במובן ההברתי ובין במובן הנגינתי (“אז שני גלילי זוהר נפלו גם על שתי עיניה”). עם הבית הזה נשלם החלק הראשון של השיר, ומהבית החמישי מתחיל החלק השני, והוא מתחיל בקול מודגש, חד וחריף (“נפלו, נחו – פתאום” וכו'), ובחריפות כפולה חקוקה עכשיו ומודגשת האות הלחשית הזאת במעין קריאה (“שתי עיניה – שתי גחלים”), עד חקיקתה הגמורה והבלטתה השלמה בקריאה האחרונה, המתפרצת: “שדי, שדי, קרע השטן!” (ובמרחק מדויק בין הקריאה הראשונה לאחרונה יש מעין חזרה על הקריאה הראשונה: “שני צפעונים, פתנים שחורים”). ונעלמת האות החקוקה הזאת בשם אל שדי יחד עם עקבותיה של לילית הנעלמים בבית האחרון, החותם את השיר, וחותם הוא אותו במעין המאורע של כל השיר: חצי־הבית הראשון נוטה אל ארבעת הבתים הראשונים עם הקול החרישי העולה מביניהם (“היא נעלמה ויעלמו אתה עקבותיה”) וחצי־הבית האחרון נוטה אל ארבעת הבתים האחרונים עם הקול החד והחריף העולה מבינותם (“אך עיניה ירדפוני תמיד – הה, עיניה!”).

האורגניות הרבה שבשיר זה³⁸⁹ עושה אותו לשיר נחמד ונעים, אף כי אין מתגלה השיר השני, “מנגינה לאהבה”, כפי שכּונה בכתב־היד, או “במנגינה”, כפי שכינהו המשורר כשפרסמו בדפוס³⁹⁰, אף הוא בן תקופה זו (המשורר רשם עליו בכתב־יד: כ“ה שבט תרנ”ג). הוא, בבנין האוקטבי שלו³⁹¹, אמנותי יותר מן הראשון, אבל יש בו פחות אורגניות, פחות הרגשה תמימה והבעה ישרה. ויש שהחריפות שבו מגיעה לידי המצאה, כמו ב“דלוגיהן אהבה” (“מתבוששת אַת, ממתי! לשונך בכבלים; – את לא יגלה פיך – האצבעות תאמרנה… דלוגיהן אהבה, תערוגנה כאילים על המית המנגינות, כנחלים תנהרנה”), כזכר ל“ודגלו עלי אהבה” (שיר השירים ב‘, ד’)³⁹², או בהפיכת “פצוע־דכא” במקום מוצנע שבגוף (דברים כ"ג, ב') ל“פצועה עד דכא” שבנשמה (“מה בצע בנשמה שבי נפחת אם פצועה עד דכא נפחתה בקרב?”). אולם אף בו יש לפרקים קרבה אל היסוד העממי, כגון אותה הקובלנה המרה על ליל החושך (“בליל חושך אחד, הה, נשאה הסערה את כל חלומותי ותתקעם המדברה”), שהיא מצויה בשיר העממי היהודי.

אין אנו יודעים כמה יש בשיר גם מן היסוד הביאוגרפי. את המוטיב של השיר אנו מוצאים ברומן הנבחר של התקופה, ב“שתי הקצוות” של ראובן אשר ברוידס (יצא בשנת תרמ"ח), בבוא יעקב חצרון, בעל הנפש השירית, יליד העיירה בווליניה, לכרך שבדרום, על חופי הים השחור, והוא שומע את קול מנגינתה של ליזה על ה“מִנים” ומתעורר ברגשותיו לאהוב ולחמוד חיים (פרק “המנים” בחלק הראשון). אולם הדמיון שבמוטיב אינו מוציא את הדמיון במצב שבחיים, ואדרבה, דומה שהוא עוד מחַזקו.

לו. שירי־פרידה מהנעורים ושאיפותיהם

בחודש שבו שר המשורר את ה“מנגינה לאהבה” שר עוד שיר אחד – שיר־פרידה מהנעורים ותקוותיהם ושאיפותיהם, שקרא אותו בשם “אלילי הנעורים”³⁹³. הוא נפרד מאלילי־הנעורים, כאילו נואש מהם. וכל האלילים יחד הם האֵל אחד – אֵל השירה עם כרוביו, כרובי החלום.

גַּם אֲנִי הָיִיתִי נַעַר

קַל כַּנֶּשֶׁר, עַז כַּנָּמֵר;

עַתָּה שַׂבְתִּי וּמִשֵּׂיבִי

טַעְמִי לֻקָּח, רֵיחִי נָמָר.

כך פתח את שירו, קצת בנוסח הפתיחה של השיר ה“ריזיגנאציאן” של שילר³⁹⁴, שהתקרב אל יצירתו על־ידי מורו באודיסה, שהורהו את הלשון הגרמנית על־פי שני הקלסיקנים הגרמנים, לסינג ושילר. ויותר ניכרת השפעת האידיאליזם השירי של שילר וקריאתו־אנחתו הגדולה על האידיאלים שהיו לאַל בחרוזים מעין אלה:

זַכָּה הָיְתָה אֱמוּנָתִי,

לִבִּי תָמִים עִם הַחַיִּים,

יָהּ בָּאָדָם רָאוּ עֵינַי,

אֶת הָאָדָם בַּשָּׁמַיִם³⁹⁵.

או בחרוזים מעין אלה על חלומות המשורר היפים:

זְרֹעוֹת עוֹלָם תִּתְחַבֵּקְנָה,

שְׁלוֹם עוֹלָמִים מֵרִים נִסּוֹ,

כְּרוּבִים פֹּצְחִים שִׁיר הַשִּׁירִים,

גֶּבֶר קֹרֵא אֶל עֲמִיתוֹ:

יֵשׁ אֵל אֶחָד – אֵל הָעוֹלָם!

תּוֹרַת חַיִּים – תּוֹרָה אַחַת!

מְדִינָה אַחַת כָּל הָאָרֶץ!

כָּל הָאָדָם כְּמִשְׁפַּחַת

בֵּית אָב אֶחָד יֵשְׁבוּ יַחְדָּו!

חַיִּים, אֱמֶת, שְׁלוֹם עוֹלָמִים! ³⁹⁶

אולם נגלים בשיר גם

הַכְּרוּבִים, כְּרוּבֵי נֹעַר,

הָאוֹהֲבִים אֶת הַיְלָדִים.

הם נגלו אל המשורר “בפניהם היפהפים, הנחמדים”, כאשר נגלו אליו לא־אחת וכאשר ספר לנו לא־אחת בשיריו, והשיר, עם כל בוסר הנעורים שבו, מלא צהלת שחוק הכרובים האלה וחנם הרב.

המשורר מספר איך באו אליו הכרובים האלה ובני־אלים בזרועותם:

"שׁוּר! בְּנֵי אֵלִים לְךָ הֵבֵאנוּ,

בְּחַר, בֵּן יַקִּיר, בְּחַר בֶּאֱלֹהַּ!"

והם חננו אותו ונתנו לו את אֶל השירה. והמשורר מתאר את כל כליון־נפשו העז, את הסופות שהתעוררו בקרבו, את המית לבו, את רגשו האדיר, שסימניו: “אברת נשר, כנפי יונה”.

אָז נָשָׂאתִי כַּנְפֵי שַׁחַר

וַיַּרְאוּנִי רָאוֹת רַבּוֹת,

רֹן כֹּכָבִים שִׁיר הוֹרוּנִי,

הַטֵּף, הָשִׁיר וּלְהִתְנַבּוֹת.

וּבַת שִׁירִי הַגְּאֵיוֹנָה

נָשְׂאָה רֹאשׁ וַתִּזְקֹף קוֹמָה;

יוֹמָם שַׁרְתִּי וָאֶתְנַבֵּא

לַיְלָה נַמְתִּי וָאֶחְלֹמָה.

וחלומותיו היו גדולים ונשגבים; אולם

מָה רִמּוּךָ חֲלוֹמוֹתֶיךָ,

נַעַר פֹּתֶה, יֶלֶד תָּמִים!

באו שנות האפס: תחת שחקים מלאי אורה ראה ארץ אופל, ארץ ששמיה כסף, אישים שחייהם לחמם, שלום שזרועותיו ברזל, אמת שאין בה אוּר־יה, ניצוץ אלהים. והוא קורא אמנם לכל, לדור כולו:

בְּרִיּוֹת שְׁפָלוֹת! מַה קְּטָנְתֶּן!

אולם מסיים כאילו כלפי עצמו וסביבתו:

בְּנֵי עֲנָק לַשָּׁוְא חָלַמְתִּי,

אִתְּכֶם גַּרְתִּי וְקָטֹנְתִּי,

בֵּין גַּמָּדִים גַּמָּד קַמְתִּי.

אֵלִי נֻפַּץ, מִקְדַּשׁ לִבִּי

שָׁמֵם, חָרֵב וַיִּתְעַרְעָר

עָנָן כָּבֵד כִּסָּה שָׁמַי,

שִׁירִי – עוֹרֵב עַל הָעַרְעָר.

* * *

אַבִּיט סְבִיבִי: הַכֹּל “אֶפֶס” –

אֵלִי, אֵלִי! טוֹב לִי מוֹתִי!…³⁹⁷

בכל ההשפעות, שבאו מן החוץ, הניכרות בשיר זה – גם השפעות מודרניות־רדיקליות, כגון הניגוד “כל או אפס”, הנמצא בשיר, שהוא מעלה על זכרוננו את אות־הקריאה – הסיסמה – של ברנד, גבורו של איבסן, ובכל אשר מורגש בדברים הבעת תואנה וקובלנה על הכלל, שנעשה חמרי מאד והוא רחוק מכל שאיפות רמות ונשאות, מורגשת בעיקר בהם ובהבעת היחידוּת שבהם הקובל על מצב היחיד: הבעת צער הפרידה מימי־הנעורים וחלומותיהם, בראות המשורר את עצמו נצב על סף תקופה חדשה בחייו, שהוא ראה אותה כחמרית, כרחוקה מכל אשר שאף אליו רוחו³⁹⁸.

אולי שייך לאותה תקופה גם השיר, שנמצא בין כתבי־היד הראשונים של המשורר:

יֵש שֶׁיִּתְגַּעְגֵּעַ הַלֵּב אֶל הַשָּׁנִים

הַשְּׁקֵטוֹת, הַשְּׁלֵווֹת, שֶׁהָיוּ מִלְּפָנִים,

עֵת יָשֵׁן בִּדְמָמָה הַיְקוּם, וְהָאָדָם

הִתְנַמְנֵם שְׂבַע שַׁלְוָה וָרֹךְ וַיֵרָדַם.

וְעַתָּה מֶה עָצְמוּ הַטְּרָדוֹת, מָה רַבּוּ!

הֵן כָּל הָעִנְיָנִים כֹּה רָחֲבוּ נָסַבּוּ,

כְּאִלּוּ אֵין אֵל בַּשָּׁמַיִם מִלְמָעְלָה

וְאַשְׁמְדַאי מֵת בְּמֶמְשֶׁלֶת הַלָּיְלָה.

וְאַסִּירֵי הָעַצְלָה כֻלָּנוּ מִטֹּרַח,

אֵשׁ תֹּאכַל הַדָּמִים, הָעוֹר יֹאכַל קֶרַח.

וּכְבָר מִשִּׁמָּמוֹן גָּוַעְנוּ כֻּלָּנוּ

לוּלֵא מְעַט אַהֲבָה שֶהָיָה לָנוּ.

על השיר רשום “על־פי היינה”, והוא תרגום חפשי של אחד משירי המשורר הזה, שבתוך קבוצת־השירים Die Heimkehr, אשר בתוך “ספר השירים”, Buch der Lieder, שלו³⁹⁹. השיר, כרבים משירי המשורר, הכואב הזה, מביע את הכאב על הקרע שבין ההויה הנכספת ובין ההווה הקיים, בין עולם החלומות והשאיפות ובין עולם המציאות, בין השירה שבלב לפרוזה של החיים. והתבלין של החריפות נותן את טעמו ואת ריחו בו, בסיומו, כבכמה וכמה משיריו של היינה, והאהבה אף היא בו, כברבים־רבים משירים של היינה, תבלין מיוחד. ואם כי רב המרחק שבין שיר זה, המצטיין כבמעין קיצור פתגמי, אפיגרמתי, לשיר “אלילי נעורים”, המלא שפך־לב, יש קרבה ידועה ביניהם בנושא, ומקרב אותם גם הרקע הכללי: בית־המולדת שנשתנה מאשר היה לפנים, בימי התמימות והילדות.

לז. עם “בני משה”

ביאליק, שלא היה חבר לאגודת־הסתרים “בני משה”, שרוח החיה בה ומיסדה הרוחני היה אחד־העם, היה קרוב ביותר אליה – קרבת רוח ונפש. את היחס המיוחד של המשורר ל“בני משה” ולראש “בני משה” יש למצוא ביחוד ב“מתי מדבר האחרונים”, כש“משה מת ויהושע מכניס” ⁴⁰⁰. בו יש למצוא ולראות גם מאותו היחס המיוחד לאישיותו של משה, שהיה קיים באגודת “בני משה” ⁴⁰¹, שיום ז' אדר – יום לידת משה ומיתת משה לפי המסורת – נחשב ליום שבו נוסדה האגודה⁴⁰². ואולי לא מקרה הוא, שביום זה (בתרנ"ב) התעורר המשורר להביע את צער־הנדודים הגדול של האומה ב“הרהורי לילה” ⁴⁰³, וּוַדאי לא מקרה הוא, שביום זה (בתרנ"ג⁴⁰⁴) עמד המשורר “על ראש הראל” (בשירו שנקרא בשם זה) וחזה את משה בהלחמו על לוחות אלהים עם שני ענקי־העולם.

ההתעוררות ליום זה ודאי באה למשורר על־ידי ההתעוררות של “בני משה”⁴⁰⁵. אבל ברוח החזיון שלו ראה חזות גדולה יותר, ואף היא “לאומית”, מזו שראו “בני משה” בפני בחיר עמנו זה. הוא לא ראה בהם רק סימן לדורות, אלא חזה בהם סמל נצחי – לנצחיות ישראל, בבחינת “שקול משה כנגד כל ישראל”.

“על ראש הראל” הוא רואה “איש שב” ה“עומד אט” – במובן חֶרֶש⁴⁰⁶ – “מראש מקדמי ימים”, כשזרועותיו “דלו רום ופתוחות”. “בשמאלו מטה עוז”, מטה האלהים – סמל הכח האלהי, – “וימינו תאחז לוחות”. פניו קורנים בקרני ההוד – “מפניו נוגה הוד”⁴⁰⁷, – “ולו חגור במתי עב”. על־ידי כך מדגיש המשורר את ענקיותו – ואת נצחיותו. הוא מעמידו לנוכח פנינו כמין אנדרטה גדולה, ענקית, שחציה נתון בתוך האפלה הנצחית ו“עבים סתר לה”, וחציה נתון באור, אבל לא בזה הזורח והשוקע, אלא באור אחר – אלהי. – לרגליו של ענק זה “תֻּכּוּ⁴⁰⁸ שני ענקים גבוהי־קומה”, הנלחמים בו בעוז, והם שני בעלי האמונות שנפרדו מאמונת ישראל, האמונות ה“בנות” שנפרדו מעל ה“אם”. הם מעפילים לעלות “רומה” – אל ראש ה“הראל”, ונלחמים בו זה בקרדום וזה בחנית – עשו וישמעאל – לגזול מזרועו את לוחותיו. אך לשוא. כי “כשני עפעפי שחר (עפעפי הנצח) עיניו תבקענה”, ומגבוה יביט בם, אף כי “בענוַת צדק”⁴⁰⁹, ואז “ברכי הענקים שחות, אף תכרענה” –

מְרוֹמְמֻתוֹ הָס! כְָּמֹהוּ עוֹד לֹא קָם!

כמין מיתּוס יצר המשורר בשירו זה על קיום ישראל הנצחי ועל המלחמה הנצחית שבינו ובין העמים.

לח. אירוסים ונישואים. בבית חותנו

בחורף של שנת תרנ"ג נתארס ביאליק – בחודש טבת או שבט⁴¹⁰ – עם בתו של ר' שבח אוֵירבּוך, יליד ז’יטומיר אף הוא, שהיה רֵע לאחיו־בכורו של המשורר והיה מַכּר ומודע לבני המשפחה, כי היה כמוהם סוחר בעצי היערות של הסביבה, והם נטו לכך למסור לידו את היתום, שיבוא לביתו והוא יחנך אותו – בדרך המסחר. בני המשפחה חששו, שלא יהיה ביאליק אף הוא בטלן, “לא יצלח”, כאביו, ועל־כן בקשו למסור אותו לידים טובות ונאמנות, שתעשינה אותו “כלי”. ר' שבח אוירבוך גר אז בקורוסטישוב, פלך קיוב, והיה נתון במסחרים ויכול היה ואף רצה לתת נֵדֶה לבתו מַניה, ועל־כן פקפק אם מן הראוי לו לקחת לביתו נער יתום, התועה עוד בדרך החיים. אבל אחד מקרוביו בז’יטומיר, מי שהיה מלמדו של ביאליק בימי ילדותו, העיד לפניו, שזה כלי מפואר, בעל כשרונות נפלאים, “שרף” ממש, ור' יעקב משה, אביו זקנו של המשורר, דבּר אף הוא על לבו, לקחת את נכדו כחתן לבתו, והתרצה לכך. וכך היה ביאליק לארוס והוא כבן עשרים או תשע־עשרה, והארוסה היתה צעירה ממנו כשנתים.

לא עברו ימים מרובים אחרי האירוסים ומת אביו זקנו של ביאליק, ובני המשפחה בקשו למהר ב“חתונה”, שהיתום, שנשאר בלי בית, יבוא להסתופף בבית חותנו. ביום ג', כ“ה בסיון, שנת תרנ”ג⁴¹¹, חגגו את חג החתונה בקורוסטישוב – ה“רבי” מקורוסטישוב סידר את הקידושין – וביאליק עבר לעיר זו, לשבת עם אשתו בבית חותנו.

את העיירה, שבא לשבת בה, תאר ביאליק בקטע מספור, שנמצא בעזבונו⁴¹²: “העירה ק–ב תבנית כל העיירות הקטנות לה: חצרות דחוקים וצפופים ומבואות מטונפים וצרים, בתי־עץ שפלים עם גגות־תבן בלא תואר והדר ובלי משטר וסדר. ככר־השוק, המלא אשפה ודומן בטבורה של עיר, שני טורי חנויות־עץ באמצע הככר, שתים־שלש עזים שזקנן מגודל, המתהלכות תמיד לאורך ולרוחב הככר ובשעת חדוה תעפלנה לטפס בכתלי החנויות ולאכול את ה’גג' או לקרוח קרחה בתבנו”. ותאר שם גם את בית חותנו בדמות ביתו של פקיד המגזרה א–ך [אוירבוך], שעמד בקצה העיירה “בעבר הכֶבֶש [הכביש] העולה מז.[מז’יטומיר] לק.[לקיוב]”, ומשם נראה “הכֶּבשׁ הישר ההולך ומתארך, הולך ודק, עד הראותו למרחוק מעבר מזה כפתיל לבן, החוצה בתוך היער המצל שמה שמה, וכשמלת־בד לבנה פרושה על מגרש דשא בקצהו השני, ושני קצותיו יאחזו דרכם ויאבדו מעין רואה”. בית זה “עמד בין טורי בתי־עץ שׂוּדים ולבנים, המצטיינים מעט בצביונם ובקומתם מחורבות העיירה”. וליד הבית היתה “גינה קטנה, מוקפת בגדרת קנים שפלים, התקועים לפני הבית מזה ומזה, וצורת הפתח בפנים לבוא אל תוך הבית”. וכל הנוה מתואר כיפה ומרווח. וכך תאר ביאליק באהדה את פנים הבית ורוח היושבים בו.

גם בשיחותיו של המשורר על הורי אשתו, שהיה קשור אליהם מאד, היה מתאר אותם כעדינים ושקטים⁴¹³, והחותן לקח את חתנו הצעיר לביתו כמי שלוקח לביתו כלי יקר. ואף־על־פי־כן אחר החתונה, כשחתנו ישב בביתו על שולחנו ורק מעט היה עסקו בתורה והרבה היה עוסק ב“דברים בטלים” – בקריאת ספרי השכלה ובכתיבת שירים – נראה לו לחותנו, שתקוותיו עלו בתוהו, וביחוד נבהל לראות את חתנו משתקע ב“עניניו” ושוכח תבל ומלואה.

מהשירים שנוצרו בתקופה ראשונה אחרי חתונתו נתפרסם רק אחד, והוא שהמשורר קראו בשם “נושנות”, וכפי שנמצא בכתב־יד נוצר אור ליום ב' בכסלו תרנ“ד⁴¹⁴ ונקבע שמו עם יצירה ראשונה “מוֹעד ערב”⁴¹⁵. דרך השיחה שבשיר בין שני הנאהבים הוא בנוסח שירי־האהבה של היינה, וביחוד ניכרת המטבע של היינה בחתימת השיר, בדרך הקפיצה מתוך עולם המלא לכאורה כולו תמימות אל הרפלקסיה השכלית. הבית האחרון הזה, בית ה”חתימה", לא נמצא בנוסח הראשון של השיר, וּוַדאי נוסף כעבור זמן; אבל הוא הסיום האמתי, שהכל נמשך אליו, ובלעדיו היה השיר “תמים” יותר מדי ולא היה מעורר אֵמון.

כשעברו חדשים אחדים לאחר הנישואים התחיל החותן לחנך את חתנו בדרכי המסחר, שלא יהיה “בטלן”⁴¹⁶, ולכאורה תפס החתן יפה גם ענין זה, ויש שהיה מתגדר בפני חותנו ובפני אחרים בסחרנותו; אולם רק לשעה, כי פתאום היה משתקע במחשבות ושוכח את אשר מסביב לו או נושא ונותן עם בני־אדם בענינים אחרים, הרחוקים לגמרי מעניני מסחר.

החותן מספר על נסיעה שנסע עם חתנו לאחד ה“פריצים” שבסביבה, שחכרו ממנו חלקי יערות לכריתת העצים, כשהוא מלמד את חתנו פרק בהלכות חכירה ומכניסו לדרכי משא ומתן עם “פריצים” – ופתאום ראה לחרדתו, שחתנו אינו מקשיב אל דבריו והוא כאילו נתון בעולם אחר, עולם של דמיון, כשעיניו סגורות. ‏“הישן אתה?” שאלהו. “אינני ישן, אלא עוסק בחבור שיר” – היתה התשובה.

וכך ישב ביאליק שנים אחדות – כשלש שנים – ביערות שבסביבת קורוסטישוב ועסק לכאורה במסחר העצים, לפרקים גם בהתלהבות, אבל בלי התמדה.

החותן מספר, כי יש שבעצם יום של “פדיון” היה חתנו עוזב את היער ומעשי־היער, משאיר את מפתחות ה“עסק” בידי עוזרו, הפקיד היהודי, ובידי השומר הנכרי, שלא היה נאמן, וקופץ ובא לביתו. הוא סבל ביער מן הבדידות והשעמום.

באחד מקטעי זכרונותיו⁴¹⁷, ספר עד כמה קשתה עליו “ישיבה בודדה וערירית זו בתוך היער”, “ביחוד בלילות החורף הארוכים והשוממים”. “הבטלה והבדידות, האפלה האיומה, המבטת עלי בשבע עינים שחורות, כל לוח ולוח של אשנבי חדרי, הדומיה העמוקה בליל שקט וקפאון, או הרעש הממושך של העצים הסוערים בליל סופה ויללת הסער הזועף. מתמרמר ומתקצף, בהתחוללו על קרחות היער – כל אלה הטילו עלי שעמום נורא ושממון רב מנשוא. לאסוני הזמין לי הקדוש־ברוך־הוא ל’שומר יער' איזה בן־אדם שותק וזעום־פנים, נכרי עצל, מטומטם וערל־לב, אשר לא קצרה רוחו לשבת כאלם ומבלי נוע, סר וזועף, שעות רצופות על סדן־עץ נמוך, נגד פי התנור הבוער ונִשׂק, ישוב והתחמם, ישוב והסתכל אל תוך לבת־האש ואל הגחלים הלוחשות, עד התלהטו פניו וברכיו מלהט האש – ולשתוק. ככל אשר אנסה, מבטלה ומשעמום, לבוא אתו בדברים, להקיפו בשאלות על־דבר חיי האכרים בכפר מושבו, כן יוסיף להתעמק בהסתכלותו בגחלים ולהשתקע בשתיקתו, ורק בשעת הדחק יענני הן או לאו רפויה, או הברה אחרת קטועה, שלא היתה משמשת כלום. – – – ובכן נאנסתי בעל כרחי להסכין אל שעמומי המיגע ומַלאה, להביט שש־שבע שעות רצופות מדי לילה אל ד' כתלי חדרי ולהרהר הרהורים שאין להם סוף לקול יליל הסערה המיללת בארובת העשן מבפנים ומתדפקת מבחוץ על החלונות המסורבלים שלג כצמר, למרות החום הגדול מנשוא, השולט בחדר מן התנור המוסק עד להתפוצץ, בחסד ה’שומר', שלא חס, כמובן, על עצי יערי ויתנקם בהם ויבערם ככל אשר מצאה ידו, למען יחם לו. ובעוד שהשומר מתנקם בעצים, מכלה אני את חמתי בפפירוסַי, העולים באש ועשן איש אחרי רעהו בלי חשׂך. יחדיו עם הרהורי אתהפך מצדי הימני אל צדי השמאלי על הספסל הקשה הסמוך לתנור הלוהט, או אשכב פרקדן ואקח בפעם העשירית איזה ‘מאסף’ משנת תקפ”ט⁴¹⁸, שכבר עברתי עליו עשרת מונים, לשוב ולעיין בו, בעוד שהרהורי הקודמים הולכים ומשתלשלים מאליהם על־פי דרכם, דעתי מופלגת, הלב מטורף והעינים רואות אותיות, אבל גם הרהורי גם עיני וגם אני בעצמי אינם עתה ברשותי. דומה שכל אלה אינם אלא שלשה דברים מחולקים ונבדלים לעצמם ואני הנני איזה עצם רביעי, העומד על גביהם ומתבונן בהם – דמיון הקרוב לשגעון".

גם באחת מאגרותיו לרבניצקי⁴¹⁹ הוא מתאונן, שמוחו נקרש “בין ברושי היער הנרדם”, ושהוא קופא בו “כפרא בודד”, ושהוא מענה את נפשו בקריאת “עתונים מעוטרים”⁴²⁰. לעומת זאת הוא כותב באגרת האבטוביאוגרפית: "אחרי הנשואין, מפאת שבתי בדד ביערות שסחרתי בהם, קראתי ושניתי הרבה והשתלמתי במדה ידועה''⁴²¹. יש לשער, שבשבתו בדד ביער השתקע בקריאה בספרים, אבל גם השתעמם הרבה, כשלא מצא בקרבתו אזנים מקשיבות למחשבותיו ולהרהוריו.

לפי ספורו של חותנו היה ביאליק מפליג מדי פעם בפעם אל עבי־היער וישב שם שעות רבות בצל אילנות על שפת הבריכה, ומסורת היא בפי בני־המשפחה, כי עליה שר אחר־כך את שירו המהולל. אולם לפי תיאורו של המשורר ב“ספיח”⁴²² היתה בריכה מבהקת, כאספקלריה מאירה, בצד הגבעה, נוכח בית אביו בכפר מולדתו ובשירו “זוהר” היתה עדת הצפרירים נוהרת עמו “בעצם ילדותו” – “לבריכה השטוחה בין קנה וסוף”.

על תקופת־מסחר זו של ביאליק התפשטו כמה ספורים. ש. ויליניץ, מי שהיה אף הוא “אברך” בימים ההם בקורוסטישוב, מספר⁴²³, שכשביקר את ביאליק ביער, התאונן לפניו הנוצרי, המשרת במשרד (הוא, כנראה, שומר־היער), בלשון זו: “אינני מבין מה את הגזבר שלנו, לפעמים קרובות הוא מקיץ בשעה מאוחרת בלילה, מתחיל לטייל בפסיעות מהירות בחדר הנה והנה, כשהוא שקוע במחשבות, משפשף את ידיו זו בזו ופתאום הוא מתחיל לשיר בקול חרישי, מלא עצב, חוטף את העט, וכותב וכותב, וכשאני שואל אותו: ‘אדוני הגזבר, וכי מעט לך היום לעבוד, מדוע אינך ישן?’ הוא נועץ בי שתי עינים מלאות רוגז, ולפעמים הוא גוער בי על אשר אפריעהו”. כן מספר הנ"ל דבר, שריח אנקדוטה נודף ממנו, כי ביאליק היה נותן לקוני עגלות־העצים, במקום “קבלות” על הכסף שקבל מהם, פתקאות שעליהן היו רשומים חרוזי שירים.

לט. משורר ו“סוחר”

עוד קודם שפנה ביאליק למסחר חבר סונטה חריפה על משורר־סוחר, שעוקצה היה מכוון – דומה כלפי עצמו, כי ראה שאין לפניו דרך אלא זו של משורר־סוחר. סונטה זו – “השירה מאין תמצא? (דלא כגרדון)”, שנתפרסמה אחרי מות ביאליק, מתוך העזבון⁴²⁴ – נתחברה בז’יטומיר, זמן קצר לפני עזבו אותה⁴²⁵, כחצי־שנה קודם שפנה אל המסחר. כאן המשורר הוא סוחר תבואה: אבל לגבי עיקר הסטירה שבשיר אין הבדל אם סחרו של המשורר הוא תבואת־גורן, או תבואת־אדמה אחרת, כגון המסחר בעצי־יער, ואפילו סַחַר אחר.

מְשׁוֹרֵר סוֹחֵר תְּבוּאָה הִקְנַנִי אֵלִי,

סוֹחֵר מְשׁוֹרֵר – שָׂב מֻכֶּה קַדַּחַת,

כְּרוּב עִם נָחָש דָּר בִּכְפִיפָה אַחַת –

וַיְהִי יוֹמִי לְמֶרְקוּר וּלְפֶגַּסּוּס לֵילִי.

המשורר עומד על קו המרחק שבין מֶרקוּר ובין פֶּגַסוס, בין העורב מערבו ומבקש שכר ורֵוח ובין השואף והמבקש והשר, ש“שירתו היא שכרו”, והוא רואה גם את החלוקה העתידה לבוא בין ה“כרוב” ובין ה“נחש”, שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת:

וּבִפְרֹץ מַעֲרָבִי וַיְּבָרֶךְ ה' חֵילִי –

גַּם צְרוֹרוֹת כֶּסֶף גַּם בָּר בָּאַמְתַּחַת –

וַיַּעַל פֶּגַּסּוּס וַתְּהִי שִׁירָתִי נִשְּכַּחַת,

וַיְהִי עֻזִּי כַּסְפִּי וּזְהָבִי אֵלִי.

אַךְ לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן – וֵאלֹהַי אֶתְנַנִּי

בָּגַד בִּי כְמוֹ נַחַל וַיָּשֶׁב אוֹפַנִּי.

כִּנְעָתִי נֶאֱסָפָה וַתֹּאכַל כָּל הוֹנִי.

וּמֵאַיִן כֶּסֶף וַעֲבוֹדָה כָּל הַיּוֹם שַׁרְתִּי.

עָנִיתִי זְמִיר עָרִיצִים וּסְפָרִים חִבַּרְתִּי,

כִּי אֵין עִבְרִי שָׁר כִּי אִם מֵעֹנִי…

בחלוקה ישרה זו שבין שתי הרשויות השונות; בין זו של מֶרקור־נחש ובין זו של כרוב־פֶּגַסוס, קבל ביאליק את חלקו רק בחלקה האחת – בזו של פגסוס. מערבו לא פרץ ואלהים לא ברך את חילו, ומכל שכן ששירתו לא היתה אף פעם נשכחת. וזה לנו לאות, כי חלקו בצד השני לא היה רב. אבל הרגיש ביאליק גם בחלק הלא־רב הזה ולא העלים אותו ולא כיסה עליו – ואף מדד את כל המרחק שבנו ובין רשותו־ממלכתו הגדולה של כרוב־פגסוס…

את המרחק הזה מדד גם בשיר אחר, שנוצר בימים שכבר עבד בהם את אלהי “כּנעתו”. בשיר הזה – “שירת ישראל” – מימי סחרו הראשונים (ניסן תרנ"ד) מכריז המשורר, כי נפשו לכנור (“לכנור הנני”)⁴²⁶, אך מתאונן, כי לבו חלל בקרבו (“אוי לו למשורר שחלל לבהו”) – ותולה את הקללה בסביבה היהודית, שאינה מוכנה להקשיב אליו ואל שירתו (“אוי לו למשורר וכו' השר את שירותיו על־לבות ערלים”), ובזעף רב, אכזרי, הוא שופך את החימה שבלבו על ציץ השירה העברית, שיר ישראל בגולה, ויותר מזה על הקרקע שממנו צומח ציץ זה:

כִּי מַה־שִּׁיר יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹלָה – צִיץ יָבֵשׁ,

צִיץ עֻלְפֶּה, שֶׁטַּל אוֹר אֶת־עָלָיו לֹא יַרְטֵב,

זְרַע גַּד אֲשֶׁר נָפַל אֶל־רֶפֶשׁ וְעָבֵשׁ,

פַּקֻּעָה שֶׁשָּׁלְפָה וְיָבְשָׁה בַּמַּרְתֵּף.

כדי להעזר במצבו ולהחלץ מן המיצר כבר חשב ביאליק באותם הימים על הוצאת קובץ־שירים, שצריך היה לכלול את שירי־הנעורים שלו, שכמעט את כולם – חוץ מארבעה – לא הכניס אחר־כך לקבצי שיריו⁴²⁷.

עוד קודם לכן, בשבתו במצור ובמצוק באודיסה, חשב להעזר בכך, והוא פנה בהצעה כזו לחבריו באגודת־הסתרים “נצח ישראל”, והם בקשו ממנו לשלוח להם את הקובץ בכתב־יד. והוא שלח להם שיר אחד מהקובץ, והוא השיר “על קבר אבות”, שעשה רושם בקרב בני החבורה, והם קבלו החלטה להוציא את הקובץ⁴²⁸, והציעו לפניו מעין תנאי, כי יקדיש בספר שיר אחד, שיקָרא על שם אגודתם, “ולתתו בראש הספר ובו תהיינה מעולפות מטרתינו: היהדות והלאומיות”⁴²⁹. הם אף לימדו אותו איך לכלכל דבר השיר, שיהיה מתאים לתכנית של האגודה ויביע את רוחה: “בו תקרא לעורר את עמנו להתבונן אל שפלות מצבנו, הן מצבנו החמרי והן מצבנו הרוחני – ודרכי ציון אבלות הן דרכי הטוב והישר; אך נדע כי לא אבד עוד נצח ישראל נצחו, ונצח ישראל לא ישקר, כי הדבר תלוי אך בידינו, ועלינו לדעת, כי רק מציון ישועת ישראל, ורק שם נוכל לקוות כי נוָשע תשועת עולמים, ורק שם רוח טהור יעָרה עלינו, והוא יעביר את חשכנו ואפלתנו, אשר העיבו את אור התורה בגלותנו המרה, עד אשר לא יכלנו לראות אור בהיר, ורק צללים הרבה, ולזאת אנו הולכים חשכים ולא נוגה, והיא כאפלת מצרים, עד אשר לא נראה איש את אחינו, אך מציון תצא תורה, והיא תאיר לנו בדרכיה, דרכי נועם, דרכי הטוב והישר, אשר נלך בה, ובנתיבות שלום ישיבו אלינו כל אחינו אשר התרחקו ממנו, והיה בית־ישראל אחד, ויחדיו יהיו תַמים האמונה והתבונה, הדעת והדת, ואז יוָשע בתשועת עולמים”. אגרת זו נכתבה “ב”ה, מוצש“ק לסדר כי עתה הרחיב ה' לנו [סדרת תולדות] תרנ”ב לפ“ק, וולוז’ין”, והחברים הבטיחו וחזרו והבטיחו במשך שנים לקיים את הדבר, ולא קיימו – מחסרון כסף, ולאחר שנתפרסמו בדפוס בתרנ“ד השירים “אל האריה המת” ו”אלילי נעורים" נתאכזבו חברים גם מרוח השירים האלה, שאינו הרוח הנצחי של “נצח ישראל”⁴³⁰.

מ. “על סף בית המדרש”

מזמן צאתו מוולוז’ין הלך ביאליק הלוך והתרחק מבית־המדרש. אבל בהתרחקו ממנו רבו געגועיו עליו, ויש שהוא חזר ועמד על ספּוֹ. טבעו הכבד לא נטה לקפיצות בבת־ראש ולניתוק קשרים קיימים על נקלה, והוא נצמד לדברים שדבק בהם רוחו והם פרנסו אותו. ומעינות התורה היו לו כמעינות־בראשית, כמקורות של טבע, והוא שאב מהט כמו ששאב מן הטבע עצמו. וככל שראה את מי־המעינות האלה נצמתים לעיניו כן כפף ראשו להם, כאילו לסוכך עליהם.

באחד מקטעי הזכרונות של המשורר, שנמצאו בעזבונו⁴³¹, הוא מספר על רגשי לבו הכמוסים בראותו את התמורה, אשר קפצה פתאום על עיר־מולדתו, בשובו אליה מקץ עשר שנים לאחר שעזבה, ויתבונן אל הרוח החדשה, שעדיין חידושה מציץ מעליה, ויעמוד מחריש משתאה לכל אלה, מאמין ולבו המה ולא ידע מה.

"גם פה, בתוך רחובות עיר־מולדתי, באוירה ובחללה, הנני הולך עוד הפעם ערירי וגלמוד, בין אלפי פנים חדשים, נכרים או מתנכרים לי, אין יודעני ואין מתודע אלי, הכל כמו זר ומוזר לי, גם לא זה האויר ולא אלה הם הקולות שבחוצותיה לפנים, וכאילו קרם על העיר ומלואה איזה קרום חדש ודק, איזו חציצה דקה מפסקת בין העבר הקרוב כל־כך ובין ההווה.

ומתחת אותו הקרום הדק אני מדמה לראות עוד את הזעזועים והפרכוסים האחרונים של החיים הישנים. ההולכים לעולמם, ומאחרי החציצה הדקה אני מאמין להאזין עוד את בת־קולה של אנחת גסיסתם, ומשאלה אחת גדולה מתחבטת ומתלבטת אז בכל קרבי: לקרוע, לקרוע את אותו הקרום החדש מעליהם, לקעקע, לקעקע את אותה החציצה המפסקת ולהשיב לתחיה בצעקה אחת גדולה ומרה את כל המתנַונה, גוֹע וכלה מתחתיהם ומאחריהם, ולדובב עוד הפעם שפתיהם הסגורות!

כך דופקת, מנהמת ומעוררת בת אוהבת על קבר אביה הזקן. אשר באה לראותו ממרחקים, והוא הובא אלי קבר מתמול או שלשום, כיום ויומים עד בואה, ועדיין העפר רטוּב ותחוח.

ומאימתי החלו ומתי באו ויאתו כל אלה השינויים? איככה, כיצד ואי זה הדרך? ומה תהיה אחרית כל אלה? הייטיבו לכת החיים האלה מן הראשונים? היכונו עמוד ואם יאריכו ימים מהם? היתנו גם הם את כל אשר נתנו הישנים, אם גם יוסיפו תת? ואני מה נצמדתי לחיים העוברים ההם! מעודי עד נעורי ועד היותי לאיש שרו אלי את שיריהם האבלים ויקוננו את קינתם העצובה והמרה באזני. ויתפשו שיריהם בלבי וירקמוני ויסוככוני באלפי מיתרים דקים, אשר ידעתי ואשר לא ידעתי, ויטעו בלבבי ובדמי ובמוח עצמותי על כרחי געגועים, אהבה וכבוד לאשר שנאתי אחרי כן בהם ולאשר בזיתי מקץ ימים בשפתי.

ומן החיים ההם על כרחי ניסחתי. אולם גם ממרחקים יש אשר כלתה נפשי אל המעין אשר ממנו שאבתיה, ואנהה אחרי המקום אשר נגלו אלי האלהים, אל המקום אשר נשמרה שם שכינת ילדותי וחמדת נעורי…

גם עלי שרתה שכינת הילדות לפעמים וַתּאֶר את עלומי מכבודה! במחשכי החדר ובמעמקי בית־המדרש – שמה רחפה על גוזליה ותסוכך עליהם בכנפיה. אולם שכינתנו היא שכינת הנביאים ושכינת אבותינו שמסרו נפשם – כי מה הוא האור אשר יקרן מעיני תינוקות של בית רבן לשמע שיחות מני קדם, אשר יספר להם מלמדם השחוף באמונה ובתמים, אם לא האור הגנוז בנפש כל בני בניהם של הנביאים? ומה הם

הניצוצות אשר תתזנה העינים בהתחדד ובהתנגח בחורינו בהלכה, אם לא מן האש הקדושה הבוערת על מזבח העם? הה! כמה רגעים מאושרים נתן לי החדר ובית־המדרש! כמה זרועי־אור טמנו בלבבי!

ויש אשר גדל האושר והתענוג ברגעים מעין אלה ויהי רגע אשר כלתה הנפש ותכל – לצאת… לצאת – כמשמעו: לסגור עינים ולישון המות מתוך תענוג, מתוך אהבה לאלהים, לתורתו, לאבותינו ולקדושינו. למות מיתה יפה פה, בחדר החם, על יד התנור, מתוך שיחות רבי, הנעימות והנפלאות, או מתוך תלמוד תורה ומתוך אהבה לאביי, לרבא, לרש"י, לכלל ישראל, לקטן שבישראל…

וזה היה בשכבר הימים. אך גם עוד לפני עשר שנים, בצאתי מן העיר, עוד היה הכל על מכונו למראה־עינים, ואני לא ידעתי, כי כל זה הוא רק אחרית בלה הולכת למות. ואני לא ראיתי את החתירה הנחתרת הלוך ועמוק מתחת החיים האלה לערות יסודם, להפילם יום אחד; ואני לא ראיתי את הרקב האוכל את היסוד וכי מחשבים הם להשבר ונוטים לנפול ומקץ עשר שנים ימחה זכר למו – ובשובי קויתי – – והנה מה רבה התמורה. הורקו החיים. נתגרשה השכינה מכל המחבואים".

כך כתב המשורר מקץ עשר שנים לצאתו מעיר מולדתו. החיים היו ריקים בשבילו בלי אותם חיי־הרוח, שפרנסו את רוחו. אבל עוד קודם לכן, כשהתהוות זו עוד לא הגיעה אל קצה, הרגיש בה הרבה, וככל שנכנס יותר לחיי־החולין חזר ושאף לחיי־רוח אלה, שנתקדשו בקדושה כפולה, קדושה אחת היא קדושת היצירה העצמית של העם, שהוא קורא אותה ברשימתו בשם “שכינתנו היא שכינת הנביאים”, ועוד קדושה אחת והיא קדושתם של אלה שמסרו נפשם על קידוש השם ומתו באמונתם בחיי הרוח של הדורות, והוא קורא ברשימתו שכינה זו בשם “שכינת אבותינו שמסרו נפשם”.

תמיכה מוסרית וסיוע נפשי בהרגשתו העצמית העמוקה מצא מצד אחד בחבת־ציון הרוחנית של אחד־העם, שכבר התפשטה והתרחבה בימים ההם והיתה לתורה שלמה, שכבר כללה את “האדם באוהל” – נדפס ב“פרדס” א' – ואת ה“תורה שבלב” – נדפס ב“פרדס” ב' – ואת ה“פירורים”, השיחות שלא היו ברובן קטנות, ועל ענינים גדולים (אף הם נדפסו כולם ב“פרדס” א' וב'). ומצד שני ינק עדיין, אף כי לא עוד יניקה שלמה, קרובה, ממקורות בית־המדרש, ונמצא עדיין בקשר, אם כי לא מתמיד, עם חבריו לפנים בבית־הישיבה, שהמעט מהם פרשו, אבל לא כמוהו, ורובם, אדרבה, דבקו עוד יותר והקשר ביניהם ובין תורת בית־המדרש נעשה עוד יותר אמיץ. אותה האגודה “נצח ישראל”, שהוא היה בין מיסדיה בוולוז’ין, וכוונו בו היה גם אז אחד־העמי, אם כי בצורה ובנוסחה תורנית־דתית, בית־מדרשית – אותה אגודה נטתה אחר־כך, בצאתו את וולוז’ין, יותר ויותר למסילת הקודש, ודי לקרוא את אגרות החברים אל המשורר ואת החרדה שלבש רוחם בהסגר הישיבה בוולוז’ין בחורף תרנ"ב (ביום ה' בשבט): כתלי בית־המדרש נפלו! בית־מקדש־מעט חרב! ואני מביא כאן רק את האגרת, שנשלחה מטעם ההנהגה של האגודה במינסק אל החברים, והיא מביעה את החרדה להריסת מרכז התורה עם החרדה להריסת מרכז האגודה:

"בלי שׂפק הגיעה לאזנכם השמועה הרעה והנוראה, כי נסגרה הישיבה הקדושה. שבר גדול השברנו, נתרסקו אברינו ונפרדו עצמותינו! האמנם נצח ישראל, בהבטחתו כי לא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו, ישקר? לא ולא! חזק ונתחזק בעד עמנו ונצחיותו. נביא עצה מה לעשות. נחזק ידים רפות, נאמץ ברכים כושלות, שלא יעמדו באמצע הדרך. נצח ישראל ותורתו נצחית! עוד תחזור העטרה ליושנה. אך עד העת ההיא עלינו לאגד את אברינו הנפרדים ולהפיח רוח חיים בעצמות שנתיבשו. הביאו עצה, אחים! אל תרפינה ידיכם ותהיינה אמונה עד זריחת השמש. על חורבן בית־המקדש כי הורס וכי הודש עיני מקור דמעה ועל חרבן בית־מקדש מעט כי סוּגר נקרע לבי בקרבי. ונחמות נביאינו על הראשון תנחמנה אותנו גם על השני.

ידידכם לנצח י. ניסנבוים".

והחברים המשיכו אחר־כך בזה, וכבר הבאתי את דבריהם⁴³², שעוררו בהם את רעם המשורר להנציח את אגודתם ורוח אמונתם, כי נצח ישראל לא ישקר, והם הביעו באגרותיהם גם את אמונתם, כי כתלי בית־המדרש שנפלו קום יקומו, ומציון תבוא תשועת ישראל, “ורק שם רוח טהור יעָרה עלינו והוא יעביר את חשכנו ואפלתנו, אשר העיבו את אור התורה בגלותנו המרה, עד אשר לא יכולנו לראות אור בהיר, – – – ואך מציון תצא תורה, והיא תאיר לנו בדרכיה, דרכי נועם, דרכי הטוב והישר, אשר נלך בהן” – ואז נוָשע תשועת עולמים⁴³³.

בשנת תרנ"ד בתשעה באב – ביום החורבן⁴³⁴ – שר ביאליק את שירו “על סף בית המדרש”. במרכזו של השיר אנו מוצאים את החויה של המשורר בשובו מיואש מנדודיו בנכר אל ערש אבות והוא נכנס בבוקר, למחרת בואו, אל בית־המדרש שבפרבר, שבו ישב על התורה כמה שנים, ומצא אותו ריק, לא מצא בו אף לומד אחד⁴³⁵. והוא קונן בבית הראשון על “מקדש אל נעוריו”, שספו אשר רקב “שנית עליו נקרה”, והוא רואה “שנית כתליו הנמלחים כעשן”. ושנית הוא רואה “את סחי קרקעו, את פיח התקרה”, והנה משנה הרבה נחרב “מבלי באי מועד”. והמשיך בקינה זו בבית השני. אולם תוך כדי קינתו על חרבן בית־מדרשו זה מתרחבת ומתפּשטת קינה זו על כתלי בית־המדרש, שהיו “מחבא רוח איתן”, והוא קורא אליהם:

כָּתְלֵי בֵּית־הַמִּדְרָשׁ! ⁴³⁶ קִירוֹת הַקָּדָשִׁים!

מַחֲבֵא רוּחַ אֵיתָן, מִקְלַט עַם עוֹלָמִים!

לָמָּה כֹה־תַעַמְדוּ דוּמָם וּכְנוֹאָשִׁים,

תַּטּוּ צְלָלִים שְׁחוֹרִים, צְלָלִים נֶאֱלָמִים?

* * *

הֲסָר לָעַד יְיָ מֵעַל מַשֻׂאוֹתֵיכֶם

וּטְבַעְתֶּם בַּאֲבַקְכֶם וְלֹא יָשׁוּב עוֹד אֲלֵיכֶם?

כאן תמונת בית־המדרש דומה לתמונת בית־הישיבה, שכתליו עומדים דומם והם מטים צללים שחורים, צללים נאלמים, בניגוד לצללים החורים, המתנועעים ומנגנים את נגינתם התלמודית של בני־הישיבה, והמשורר פונה בשאלתו אל הכתלים האלה: “הסר לעד ה' מעל משואותיכם וטבעתם באבקכם ולא ישוב עוד אליכם?” כפי שקוו עוד רבים בשעת סגירת הישיבה הגדולה, שהיא תחזור ותפתח, וחבריו של המשורר באגודת “הנצח” הביעו לו והביאו אליו תקות־נחומים זו.

והמשורר ממשיך בזה בבית השלישי והוא מוסיף לתאר את הכתלים העומדים⁴³⁷ “כאבלים אלמים” ומתאבלים חרש, וקפאו ביגונם, והם “קודרים נעזבים”. אין זאת אלא שזוכרים הם נשכחות, ולבניהם אשר יצאום הם נעצבים.

הלא תשאלו לשלום אסופיכם במרחקים – אומר המשורר כשהוא נשען על הפתיחה המדובבת בשירו המהולל של ר' יהודה הלוי (“ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך”). ועדיין לא נתישבה על מקומה כראוי המלה אסופיכם שבחרוז⁴³⁸, אבל היא מתאימה לאלה שנאספו מכל אפסי־ארץ לתוך כתלי בית־הישיבה. והאסופים האלה הם כ“אסופים”, כילדי־הפקר שאינם מכירים את אביהם ואת אמם, כשהם במרחקים.

ועוזב המשורר כאן את התמונה הקונקרטית של בית־המדרש ובית־הישיבה ואינו עומד עוד בסמל אלא במסומל, בעוזבים את בית־מדרשם של שם ועֵבר ותורתם והולכים לרעות בשדות אחרים. הם כמועלים בקודש, מועלים ב“חרם”, ודינם של מועלים כאלה הוא בעמק עכור⁴³⁹. ועל־כן הוא כאילו שב “מעמק העכור”. שם “גברו המכים” – “נלחמנו בגבורים אך הֻכּינו אחור”.

וַאֲנִי יָתוֹם נִדָּח, עוֹלַל טִפּוּחֵיכֶם,⁴⁴⁰

אֻמְלָל, בּוֹש וּמְנֻצָּח שָׁב שֵׁנִית עָדֵיכֶם.

“וכפוף ראש כעני” ו“מַשמים”⁴⁴¹ כקירות הקדשים האלה הוא עומד על הסף; הקן משולח, הגוזלים “נעו נצו”⁴⁴², הם נגוזו כצללים בין העצים הגבוהים, “רבים אל ראשי הצורים נפצו”⁴⁴³, ועוד רבים בשדות אחרים תועים. אבל הוא שב – ומתודה בפני בית־מדרשו על “דרכו המסורר”⁴⁴⁴ מאז הפרידה אותם הרוח הרעה: עולמו התפורר כולו, "אבד נצחו מה' "⁴⁴⁵; הוא היה לאדם החי ללא אמונה ובטחון. באו מים עד נפש. אבל היא בם לא באה. כי המלאכים הטובים של החינוך הבית־מדרשי ליווּ אותו אף בדרך הליכתו־צאתו ממנו, והם: “מחשבה פוריה, הגיון רענן, לב שלם ובוטח עת תכשל הברך”. אמנם יכול לו האויב, הציג אותו כלי ריק. אך הציל אלהיו – ואלהים הצילו. והוא בא לעשות עתה, כמנודה וכאבל גם יחד, על סף בית־מדרשו, את חשבון נפשו ולחשוב את חשבון דרכו, הדרך שהלך בה והדרך שתעה בה.

וָאֹמַר: רַב־לִי לִשְׂבֹּעַ מַשְׂטֵמָה,

קִיקָלוֹן וָבֹשֶׁת תַּחַת אַהֲבָתִי.

הֲטֶרֶם אֵדַע יַד הַשֶּׁקֶר רוֹמֵמָה?

מִי־לִי שָׁם? מַה־לִּי שָׁם? אָשׁוּבָה לִמְנוּחָתִי.

נֵס אֱלֹהִים אֱמֶת בֶּעָפָר לֹא אֲעוֹלֵל,

לֹא־אֶמְכֹּר בְּכֹרָתִי בִּנְזִיד עֲדָשִׁים;

בִּתְרוּעַת הַשֶּׁקֶר קוֹלִי לֹא יִתְבּוֹלֵל,

מִהְיוֹת כְּפִיר בֵּין כְּפִירִים אֶסָּפֶה עִם־כְּבָשִׂים.

לֹא חוֹנַנְתִּי בִּמְתַלְעוֹת וּבְצִפָּרְנַיִם –

כָּל־כֹּחִי לֵאלֹהִים, וֵאלֹהִים – חַיִּים!

וכחומט המתכנס בתוך הקשקשים, כך הוא אומר להתבצר “במבצר הרוח בדממה”⁴⁴⁶, וחמוש בכלי נשקו ישמור את דלתות בית־מדרשו, ולמועד אף יתעורר ויֵצא למלחמה בשם תורתו ובית־מדרשו. וה' יהיה על ימינו: “הוא יחצוב רהב”⁴⁴⁷, וברוחו של אל צבאות הוא יגבר חילים,

רָאִיתִי הַכְּפִירִים בְּתַלְתַּלֵּי הַזָהָב

שֶׁנָּפְלוּ עַל־הַרְרֵי הַצְּבָאִים חֲלָלִים.

כָּל־הַבָּשָׂר חָצִיר, יָבֵשׁ כֹּחֵהוּ,

כִּי רוּחַ יְיָ נָשְׁבָה בּוֹ – וְאֵינֵהוּ.

והמשורר גובר חילים תוך כדי התבצרותו במבצרו, מבצר הרוח, והוא כיוצא למלחמה על ה“רהב”, מתיצב לעומתו בגאון וקורא אליו:

לֹא הַכּוֹת בְּאֶגְרֹף אֶת־יָדִי לִמַּדְתִּי⁴⁴⁸

וּבְתִירוֹשׁ וּזְנוּנִים לֹא־כִלִּיתִי כֹחִי;

לָשִׁיר שִׁיר יְיָ בַּתֵּבֵל נוֹלַדְתִּי,

שִׁבְיִי – שְׁבִי צֶדֶק, צֵיד מִשְׁפָּט – מַלְקֹחִי⁴⁴⁹.

זִמְרַת נְעִים זְמִירוֹתַי – בְּפִי כָל־הַנְּשָׁמָה

לְמִקְצֵּה הַשָׁמַיִם וְעַד־קְצֵיהֶם;

כֹּה תָסֹל הָאֱמֶת מְסִלָּתָהּ בִּדְמָמָה,

כֵּן קוֹלוֹת אֱלֹהִים מִתְפּוֹצְצִים⁴⁵⁰ מֵאֲלֵיהֶם;

אֵין אֹמֶר, אֵין דְּבָרִים, בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם,

וְדִבְרֵי אֱלֹהֵינוּ יָקוּמוּ לְעוֹלָם.

וגאון לבו, גאות לבו של המשורר על עמו. הולך וגדול והוא קורא:

גַּם־שְׁמִי אֲשֶׁר מָחוּ מִסִּפְרָם בְּגָאוֹן

עַל־בְּלִי גֵאַלְתִּיו בְּזִמָּה וּבְדָמִים –

הָאַחֲרוֹן עַל־עָפָר יָקוּם מִמַּשָּׁאוֹן

וִיהִי חוֹתַם שַׁדַי בְּדִבְרֵי הַיָּמִים.

אָז יֵדְעוּ מִי־הָיָה הַשָּׂב נְזִיר הַלְאֻמִּים,

שֶׁנָּדַד עִם־צְלוֹחִית שֶׁל פְּלַיְטוֹן בֵּין זֵדִים⁴⁵¹

וַיִּזְרֹק וַיַּז גּוֹיִם רַבִּים עֲצוּמִים

וַיְטַהֵר הָרוּחוֹת וַיְבַעֵר הַשֵּׁדִים –

לֹא גֵרְשָׁם בִּקְסָמִים, לֹא הֲדָפָם בְּנָחַשׁ,

כִּי בְּמַקֵּל וּבְתַרְמִיל וּבִתְפִלַּת לָחַשׁ.

וכך הוא בא בסוף לידי הבטחון הרב, כי בכל החורבן וההרס של בית־אהלו, המט כולו לנפול וכאילו מוטל בתוך העפר, נצחי הוא אוהל זה:

לֹא תָמוּט, אֹהֶל שֵׁם! עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ,

מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה הַכְּתָלִים;

עוֹד תְּבַלֶּה הֵיכָלוֹת, כַּאֲשֶׁר בִּלֵּיתָ

בְּיוֹם הֶרֶס רַב, בִּנְפֹל מִגְדָּלִים⁴⁵².

וּבְרַפְּאִי אֶת־מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס –

אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי,

וְהָדַף הָאוֹר חֶשְׁכַת צִלּוֹ הַפָּרוּשׂ,

וּבֵעָלוֹת הֶעָנָן יֵרֵד כְּבוֹד אֲדֹנָי.

דברי גאון וגאוה על ישראל המֻכּה, שלא למד את ידו להכות, והוא נולד לשיר שיר ה' בתבל, לסלול בה את מסלת האמת – דברים כאלה נשמעו בחקופה ההיא מפי השבים ממחנה הגוים – מפיהם של ההולכים בדרך תשובה. הם התפארו על המכים – שאין בכחם להכות. ואין זה מתכליתם לכלות בדבר זה את כחם. תכליתם אחרת: להאיר את העולם באור האמת ולקרוא מלחמה על השקר, אשר ידו רוממה.

פרוג הוא שהביע זאת בשיריו הרוסיים משנות־השמונים ומשנות־התשעים הראשונות בשם היהודים המשכילים ברוסיה. בשירו “דוד וגלית” משוחחים דוד־ישראל הקטן והחלש וגלית הענק, גבור העמים, ושניהם גם יחד רואים ומוצאים, שהמערכות שלהם אינן שוות: זה נלחם בזרוע־כח וזה בשירים ובאמרים. אבל דוד הקטן אינו נרתע מפני גבורתו של גלית הענק, כי יודע הוא שגבורה זו כלי־זינה השקר, בעוד שביד דוד חותם אלהים, האמת. ובפיו שיר ה' ונלחם הוא מלחמת האמת והאהבה. דוד אומר שם, בין השאר:

ברעיון שבחרוזים האלה יש דמיון לאחדים מחרוזיו של ביאליק שבשיר, וכמה היה ראוי בפי דוד והתאים לו חרוז מעין “לשיר שיר ה' בתבל נולדתי”, או כמה יש זכרון לדוד ב“זמרת נעים זמירותי – בפי כל הנשמה למקצה השמים ועד קציהם”⁴⁵³.

ברוחם של השבים האלה, שהתפארו בישראל הסב, שלימד את העולם דעת ותבונה ויגרש את רוחות ההבל, נחרזו גם החרוזים של ביאליק על “השׂב נזיר הלאומים שנדד עם צלוחית של פלייטון בין זרים וכו', ויטהר הרוחות ויבער השדים”. אולם ביסודו של השיר כולו נמצאת המחשבה על מלכות הצדק והרוח, שהיא מלכות לא מעולם הזה, והיא מיוחדת לישראל – ומסמל אותה אוהל־שם הקטן. המלחמה בין ישראל ובין האומות המציקות לו היא מלחמה בין אלהים ובין רהב, בין הרוח ובין הבשר, בין הצבאים הקלים והמהירים – הצבי ישראל – ובין הכפירים בתלתלי־הזהב, המסמלים את תרבות יפת היפה, שהחיה היפה⁴⁵⁴, השואפת לטרף ולנצחון, בתוכה. והתעודה של ישראל היא במשיכת החיים לצד הצדק (“שביי – שבי צדק”) ובאי־ההתבטלות כלפי כח האגרוף, כי הכח והבטחון הוא רק ברוח.

אי־אפשר שלא לראות כאן הבעה למחשבה האחד־העמית על התעודה של ישראל למשוך את החיים המעשיים לצד הצדק המוחלט, שהביע אותה באחרון מן ה“פירורים” שלו, ב“כהן ונביא”, שנתפרסם חדשים מספר – ב“פרדס” ב' – קודם שנוצר “על סף בית־המדרש”. אחד־העם, שקשר ברעיון זה את נצחיות ישראל, שכיון שאין לו תקוה להגיע בזמן מן הזמנים לנצחון שלם, לנצחונו של הצדק המוחלט, על־כן מלחמת חייו היא מלחמת נצח, הוא שהביע באחד מן ה“פירורים” – ב“חיקוי והתבוללות” שנדפס אף הוא במאסף שבו נדפס “כהן ונביא” – גם את הרעיון על הבוז ההיסטורי של ישראל לכח האגרוף⁴⁵⁵, שאנו מוצאים בשירו של ביאליק.

בשירו של ביאליק יש אפוא מן ההבעה הפיוטית לתורתו של אחד־העם עם הבטחון הכרוך בה לנצחיותו של אהל־שם, שהוא ניגוד לגבורה וליפיותו של יפת. ובסיום האחרון של השיר על רפוא “מקדש ה' ההרוס” והרחבת היריעות שלו, וקריעת ה“חלונות” בו, וההדיפה שיהדוף “האור חשכת צלו הפרוש”, “ובהעָלות הענן ירד כבוד ה' “, כאליו חוזר המשורר אל התמונה הקונקרטית של בית־הישיבה⁴⁵⁶, והרעיון המגומגם של חבריו באגודת “נצח ישראל”, שהביעו אותו באגרתם למשורר על השיר שיקדיש לאגודתם⁴⁵⁷, רעיון שקבּל אף הוא בינתים ביטוי הולם במאמרו של אחד־העם “תורה שבלב”, שנדפס גם הוא באותו ספר ה”פרדס” – “פרדס” ב', – מצא בשיר תיקון פיוטי שלם.

והמשורר חתם את שירו בבטחון ונצחון ה“נצח”:

וְרָאוּ כָל־בָּשָׂר לְמִקְּטַנָּם וְעַד־גְּדוֹלָם,

כִּי יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ – וַיָיִ לְעוֹלָם! ⁴⁵⁸

מא. מזרח ומערב

ימים מספר קודם יצירת “על סף בית־המדרש” הביע המשורר, בצורה שירית אף היא, רעיונות אחדים על מזרח ומערב, שאנו יכולים לראותם כמין “יתר ביאור” ל“על סף בית־המדרש”. את מהלך הרעיונות האלה, שיש בהם רק מעט מהלך הנפש השירית, קרא המשורר בשם – שאף הוא אינו שירי ביותר – “מזרח ומערב”⁴⁵⁹.

כמו ב“על סף בית־המדרש” מתהלל המשורר באוהל־שם וביושב בו לפני אלהים, שנתן לעמים את דת אלהים חיים ואת הצדק והאמת, אבל הם לימדו את ידם להכות באגרוף רשע, ורק הוא “שומר חותמו”, חותם הנצח והאמת:

בְּיַם דָּמִים רַבִּים עַל גֶּשֶׁר לֶהָבָה

הֶעֱבַרְנוּ מִמִּזְרָח דָּת אֱלֹהִים חַיִּים,

וּבְנֶפֶשׁ בַּכַּף הֲבֵאנוּהָ מַעֲרָבָה

וַנִּקְרַע שָׁם חַלּוֹן לָאֵל בַּשָּׁמַיִם.

לַצֶּדֶק, לָאֱמֶת, – שֶׁהָיוּ לִפְנֵיהֶם

כְּגַלִּים נְעוּלִים, מַעְיָנוֹת חֲתוּמִים, –

מָסַרְנוּ אֲנַחְנוּ מַפְתֵּחַ בִּידֵיהֶם

וַנֵּתַצַּב מֵרָחוֹק וַנְּהִי עֵד לְאֻמִּים.

בֶּאֱכֹל אָדָם אָדָם, בִּבְלֹעַ כֹּחַ כֹּחַ

וּבֵאָבֵק אֵיתָנִים – לָגֶשֶׁת נִזְהָרְנוּ;

מִשְׁתָּאִים וַחֲרֵדִים נֵחְבֵּאנוּ לִבְרֹחַ

וֶאֱמֶת אֲדֹנָי לְעוֹלָם נָצָרְנוּ.

אַךְ קַרְדֹּם הָאוֹיֵב קָרָנוּ בַדֶּרֶךְ,

פָּשַׁטְנוּ הַצַּוָּאר, אָמַרְנוּ נִשְׁחָטְנוּ, –

אָז יִקֶשׁ הַצַּוָּאר כַּשַּׁיִשׁ – וּנְבָרֶךְ

אֶת שֵׁם אֱלֹהֵינו וּבְצִלּוֹ נִמְלָטְנוּ.

וּלְעִתִּים רְחוֹקוֹת מִמַּחֲבֵא הָרוּחַ

כַּתּוֹלַעֵת הוֹצֵאנוּ הָרֹאשׁ מִן הַחוֹר

לִרְאוֹת: הֲנָח שְׁאוֹן הַיָּם הַנָּפוּחַ? –

וּפִתְאֹם וַיַּחֲדֹר גַּם לָנוּ קַו אוֹר.

וּתְרוּעָה שָׁמַעְנוּ בַגּוֹיִם עֹבָרֶת,

כִּי זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל נַחֲלֵי הַדָּמִים,

עַל חֶרֶב הֶחָלָל הָרָב הַחֹדֶרֶת

שֶׁכָּתְבָה אֶת סִפְרָם – אֶת דִּבְרֵי הַיָּמִים;

כִּי פָּקַד ה' אֶת שׁוֹמֵר חוֹתָמוֹ,

כִּי נִשָּׂא וּמְרוֹמָם גַּם נִסּוֹ בַגּוֹיִם,

כִּי זָרְחָה שֶׁמֶשׁ וַתְּגַל כִּתְמֵי דָמוֹ

בְּדִבְרֵי יְמֵיהֶם – וְכָל הָעָם רוֹאִים;

כִּי נִצְּחָה הָרוּחַ עַמּוּדֵי הֶעָשָׁן

שֶׁסָּתְמוּ בֶעָנָן חַלּוֹנֵי שָׁמָיִם,

כִּי הֹעַל בִּתְרוּעָה סִפְרֵנוּ הַיָּשָׁן

וַתָּצָף הָאֱמֶת כַּשֶּׁמֶן עַל מָיִם.

והמשורר מתאר את ה“השכלה” והחופש, שהם כפרי רוחנו, הם המשתה, שאנחנו כאילו הכינונו לעמים.

אַךְ הֵמָּה בְּמַעְיַן מִשְׁתֵּימוֹ יָרָקוּ,

הַשֶּׁמֶשׁ הִדְלַקְנוּ – עָלֵינוּ הֵעִיבוּ;

כִּי נַשֶּׁה חֶלְקֵנוּ – עָלֵינוּ יִצְחָקוּ;

יָדֵינוּ הַפְּשׁוּטוֹת בְּחֶרְפָּה יָשִׁיבוּ.

וּבְחֶרְפָּה יָרֹקּוּ בִּפְנֵי זְקַן הָעַמִּים,

לֹא הָדְרוּ שֵׂיבָתוֹ הַמְּלֵאָה תַמְרוּרִים,

וַיִּזְרוּ אֶת אֶפְרוֹ אֶל שִׁבְעַת הַיַּמִּים,

בַּסַּד שָׂמוּ רַגְלָיו, עַל יָדָיו – אֲסוּרִים.

וַיְדַכְּאוּ עֲצָמוֹת אֲשֶׁר דֻּכָּאוּ;

וַיְכַבּוּ גֶחָלִים אֲשֶׁר אֻכָּלוּ;

גַּם אוֹר כּוֹכְבֵיהֶם מֵעֵינֵינוּ יִמְנָעוּ

וְהֵיכַל חַיֵּיהֶם עָלֵינוּ יִנְעָלוּ.

והמשורר בא בתביעה ובטענה לגויים:

הַאֵין לָנוּ מִשְׁפָּט וְנַחֲלָה בַחַיִּים?־־

וַאֲנַחְנוּ לֹא רֵיקָם רָאִינוּ אֶת פְּנֵיכֶם;

אֲלֵיכֶם הֵבֵאנוּ הָאֵל בַּשָּׁמַיִם

וּבְחֵפֶץ לֵבָב נְתַנּוּהוּ עַל יְדֵיכֶם.

ואם המשורר הוא כמתיאש מן העמים, אינו מתיאש מעמו, ואין הוא מתיאש גם מן ההשכלה של עמו כלפי עצמו, כיון שהוא כמקור ראשון לה. העם הזה לא יחזור אל החושך, אלא יחזור – אל עצמו, והוא יאסוף את הניצוצות של אורה שהתערבו בחושך – מעין אמונת ה“קבלה” העברית – יציל אותם, ואז יתפשט האור בכל, יכסה ארץ ולאומים:

… לֹא תַלְאוּ אוֹתָנוּ, לֹא נִיגָע!

לֹא נִסּוֹג לְאָחוֹר, לֹא נָשׁוּב הַחוֹרָה

כָּל טוֹב בָּכֶם נָבֹר, אִתָּנוּ נַצִּיגָהּ,

נוֹצִיאָה מִכֶּם כָּל נִיצוֹצֵי הָאוֹרָה.

וְהַרְחֵק מִנֶּגְדְכֶם נֵאָסֵף אֶל בֵּיתֵנוּ

עַד יִגָּל כַּמַּיִם אוֹרֵנוּ הַגָּנוּז –

* * *

וּמְלֵאֵי תוֹחֶלֶת בִּדְמָמָה נוֹחִילָה

עַד כָּלִיל יַעַבְרוּ הָרוּחות הַטְּמֵאוֹת,

וּלְדֵעוֹת הָאֱמֶת נְפַנֶּה הַמְּסִלָּה,

נָרִים נֵס אֲדֹנָי – וַאֲדֹנָי אֵל דֵּעוֹת!

יש דמיון בסיום האחרון של השיר לסיום האחרון של “על סף בית־המדרש”: שם “וה' לעולם!” וכאן “ואדוני אֵל דעות!” ואם נקשר את שני הסיומים יחד אז יהיה אֵל העולם לאֵל דעות – מה שמתאים לקונצפציה הרעיונית שבשני השירים, המקשרת את הצדק והאמת עם טהרת הרוחות ועם ניצוצי האורה שהם עתידים לגלות את אורנו הגנוז באחד מן השירים ובאחד מהם יהדוף האור את חשכת הצל הפרוש, “ובהעלות הענן ירד כבוד ה' “. קונצפציה זו מתאימה לזו של אחד־העם על “האדם באוהל”, שהביע אותה בתורת ניגוד ל”השכלה” ולתורתה על ההבדל הניכר שבין האדם בצאתו ליהודי באהלו (“היה אדם בצאתך ויהודי באהלך!”). כאחד־העם אין ביאליק – בכל התלהבותו לתרבות המזרח – מוותר על אור המערב. ולא זה בלבד, אלא שהוא רואה אור זה כעולה וזורח מאורו של עולם, שהוא אור האמת, ועל־כן יש בו גם כדי לעורר את “אורנו הגנוז” – בדומה לאחד־העם שאינו רואה את ה“אנושיות” צרה ל“לאומיות”, אלא רואה אותה – באותו “האדם באוהל” – כתכנה הפנימי הלובש צורות שונות, כצורות־הנפש השונות של האומות. מזרח ומערב – הגירסה של המשורר היא: מזרח וּמערב, האמת של המזרח עם אור המערב.

מב. ההמנון ל“יום קטנות” וה“אגרת הקטנה”

ועוד המנון אחד שר ביאליק באותה תקופה לתורת בית־רבו, אחד־העם, על האיכות החשובה יותר מן הכמות בבנין הארץ, ועל החבה האמתית, חבה זו המעוררת את הרצון האדיר ואת האחדות השלמה שהיא העיקר⁴⁶⁰. המנון זה המשורר ראה בו מלכתחילה “ברכת עם”, וכך קרא את שמו.

המנון זה אמרו ביאליק באדר – החודש שהוא ראש־חדשים ל“בני־משה – תרנ”ד והוא מתחיל ב“תחזקנה ידים”, צווי שבפעם הראשונה בספרות העברית העתיקה הוא נזכר בספור על מלחמת מעטים, בעלי רצון ואחדות, על מלחמת־תשועה שבאה על־ידי מספר “מלקקים”⁴⁶¹, ובפעם האחרונה הוא נזכר שם בראשית ימי ההתעוררות ליסוד המעלה, ומדובר בו על “שארית העם”⁴⁶². ונאמר המנון זה לאו דוקא לעולים לארץ־ישראל ועובדים על אדמתה, אלא גם לחובבי־ציון האמתיים, בעלי “רגש חי ובוער” בלבם, לפי הנוסח של אחד־העם, אלה “המחוננים⁴⁶³ עפרות ארצנו באשר הם שם”, והמשורר מעורר אותם לרצון אדיר ולאחדות שלמה – כדרישתו של אחד־העם מחובבי־ציון באמת⁴⁶⁴ – לבוא “שכם אחד לעזרת העם”. והוא רואה אותם, השופכים את דמעותיהם על אסון העם, יחד עם אלה המרוים בזעת אפם את אדמתו, “כטל לישראל”, שממנו יפרח מחדש, והוא מציב זה מול זה “כל דמעה שצללה בים דמעתנו, נדבה לעם”, ו“כל טפה של זעת אפים, שסללה דרך אדני”, ושתיהן הן כחֵלב ודם".

מרכז השיר הוא בשני ה“בתים” המעלים על נס את המַסד⁴⁶⁵, את ה“קו־קו”, ושוב הוא פונה אחר־כך ל“מפגרים”, וכן ל“כחות הנפרדים” ודורש מהם לעבוד “שכם אחד בחיל ועז”, שהוא ביטוי פיוטי עז לאותו הרעיון עצמו על הרצון האדיר והאחדות השלמה. ו“אל תאמרו: קטונו”, הוא מכריז, ו“מי בז ליום קטנות?” הוא שואל שאלה של נביא מימי זרובבל⁴⁶⁶, ומסיים בדרישה נמרצה להכנות – “מלטו את עמכם ואתים עשו”, – כדרישתו של אחד־העם⁴⁶⁷ אף היא, “עד נשמע מראשי ההרים מתפוצצים קולות אדני הקוראים: עלו!”

עוד מימי קדם היה ההמנון, שהוא מיסודו שירה לעורר את לב העם ב“רגעים” מיוחדים, חגיגיים, נעלים, לשאת עיניו למעלה, למי שעשה הנסים או את הנפלאות האלה, מלא חגיגיות יתרה עם כובד־ראש, וצורתו היתה אמנותית ביותר וניגונו לרוב חדוה מהולה בפחד טמיר. גם משוררנו בנה את המנונו זה בנין אמנותי מאד, המעורר את הבטחון ומצוה צווי נמרץ, ומעורר עם זה יחד כיסופים וגעגועים. החריזה שלו ב“סוגר” היא קצרה ונמרצה, ולעומת זאת משוכה היא וארוכה ב“דלת”, ובכל ה“בתים” חריזה זו היא ככפולה ומכופלת על־ידי האותיות הכפולות שלה או הדומות (מחוננים, מתרוננים; וחובבים, ומשובבים; שצללה, שסללה; יסדתם, ושדתם) – מה שעושה אותה משוכה ביותר ומביעה ביותר תקוה כמוסה וגעגועים נסתרים. וכן אין שויון בצלעות של ה“דלת” וה“סוגר”, שאחת ארוכה ואחת קצרה, ומתחבר יחד הקצר והחד של ה“סוגר” עם הארוך והממושך של ה“דלת”. ואף במשקלו של השיר נוצר מעין כפל על־ידי האמפיברכים שנפסק בקצה ה“דלת” עם ההברה הראשונה, ובאופן זה ההמשך שלה ב“סוגר” הוא דקטילוס, שנפסק אף הוא בקצה ה“סוגר” עם ההברה הראשונה, ושני המשקלים מתחברים יחד ומהוים באופן זה משקל אחד שהוא כשנים⁴⁶⁸.

קצת דמיון לחריזה האמנותית של “ברכת עם” יש בחריזה של ה“אגרת הקטנה”, שנוצרה בסופה של אותה שנה (באלול תרנ"ד), אלא שכ“אגרת” יש בה יותר חופש, יותר קלות ופשטות – יותר “מרחב ודרור”, שהמשורר נכסף ושאף אליו בראשית השיר (“שדות בר, נחלת אבות, ומרחב ודרור – היש עוד בארץ מבורך כמוך?”). אף הרעיון היסודי שב“ברכת עם” על העם, הזורע כדי לקצור בעתיד ומיסד את המסד שאלה העתידים לבוא יבנו עד הטפחות, נמצא גם ב“אגרת הקטנה”, אלא שבאגרת זו אנו רואים את ציצי־התקוה הרכים צומחים ומלאה אגרת זו ריח פריחה וצמיחה.

כששלח ביאליק את ה“אגרת” לרבניצקי, לשים אותה ב“פרדסו”⁴⁶⁹, כתב אליו⁴⁷⁰: “הקימותי את דברי ואשלח אליך את השיר ‘אגרת קטנה’ לשים אותו בפרדסך. ואתה עשה עמדי חסד וענני ביום בואו אליך והודעת אותי את משפטך מפורט עליו. בעיני מצא השיר הזה חן בתכנו, בשפתו ובמתכנתו החדשה לנו, אשר לא עשו כן חרזנינו בלהטיהם⁴⁷¹. – – חרוזי השיר הם אחד מלעיל ואחד מלרע. והמלעיל אשר אמרתי הנהו לפי הקריאה ההמונית, אצלנו האשכנזים, המקולקלת, אשר יקראו תמיד מלעיל, מלבד מלה בת הברה אחת שאות השמוש ב’כ’ו’ל’ם לפניה; אבל לפי הקריאה הספרדית המדקדקת לא יעלה המשקל יפה. בדבר הזה נגררתי אחרי המנהג של שטות אשר נהגו משוררינו בזמן האחרון לשקול את שיריהם במשקל מצלצל בפי קוראים עמי־הארץ, אעפ”י שהמשקל והצלצול אינם באמת כי־אם מדומים בשיריהם, כי הספרדי או כל קורא מדקדק, המטעים את המלה כהלכתה וכנגינתה, לא יחוש כל צלצול. – – ואני מאמין, שבימים הבאים, בהיות שפה ברורה ומדוקדקת בפינו, ירצעו שירים כאלה אז אזנינו כמרצע ויגריסו את שִנינו. לע“ע משכני היופי המדומה הלזה ברשתו גם אותי. – – אולם כל הדברים האלה הם טפלים והעיקר הוא התוכן. והתוכן אשר בשירי זה אדמה כי טוב הוא, דברי יצאו ממעמקי הלב, דמעותי אינן דמעות שוא, אשר לא תעוררנה כל אם קוצר־רוח, כדמעות ילדים. שפלות, חיי כלבים, יאוש כללי וחוסר אמונה בקדושת היסורים והגלות, התאחזות שאינה של קימא, ולסוף, הד התקוה החדשה, שאין מהותה ברורה לעם, ואולי גם לגדוליו – אלה הם החומר לשירי זה. – – – לפנים כשאבותינו התמימים וה’רוחניים' האמינו באלהים ויקבלו באהבה גזר דין ‘משמים’ לכפרת עון, לפנים כאשר רוח החומר טרם יהיה על הארץ וכמונו ככל הגויים לא ידענוהו – אמרו על כל צרה שלא תבוא: ‘אצבע אלהים היא ומשפטו יורנו’, ונפש העם השתפכה בקינותיו ובתחנונותיו המלאות קבלת יסורים באהבה, הכנעה לפני דין שמים, צדוק הדין ותפלה להבא ואמונה בגאולה. אבל היום כבר קצה נפשנו ביסורינו ונבעט בם; כעת ימשול בעולם רוח החומר, האומר שהעוה”ז הוא טרקלין ובהבטחות לעתיד לבוא לא תשבע נפשנו, היום נדרוש שכר עמלנו בצדו תיכף ומיד; בדורנו, דור קטני האמונה, היתה אמונת המשיח למלתא דבדיחותא ונותנת חומר לחידודין ושנינות – סוף דבר; היום אין אמונה ולב ישראל ריק ואם יפקדנו אלהים בעת כזאת ובמצב כזה בשבט אפו לא נאמר עוד: ‘רמז מגבוה הוא, שובו בנים שובבים’, כי־אם נאמר: ‘הזרוע תמשל בנו, החזקים ידכאו אותנו החלשים, יען כי חלשים אנחנו מהם, ולא יען המה צדיקים ממנו’ – ובכן מה המשפט היוצא מזה?… לנפול אל החזקים המכים! – אבל ההשגחה, או כח הקיום שבאומה, אחרת יעצה – להתחזק ולעמוד על נפשנו! מובן הדבר, כי הדרך הראשונה קצרה ביותר, אך אמונתנו בפניה החדשים הוא האלהים אשר ילך לפנינו ולא יתננו לראות שחת. סוף דבר: אידיאלים חדשים נבראים עתה על חרבות הישנים; רוחניותה של האומה פושטת צורתה הישנה ולובשת חדשה; מעבר מזה כליון, הפסד, בליה – אין… וממילא גם קרירות־רוח, יאוש, קפאון… ומעבר מזה התרקמות, בריאה, יצירה – יש… וממילא גם חום לב, תקוה, חיים… אך כל המעשים יעָשו לעינינו לא בעת טובה ובשעה משחקת, כי־אם בעת צרה, אשר אולי רק היא גרמה לכל זאת, וממילא גם ערך הצרות ביחוסן לתקופתנו שאנו עומדים בה שונה תכלית שינוי מערכן בעת אחרת, וגם אנחנו מרגישים אותן באופן אחר לגמרי, והן מעוררות אותנו למחשבות ולמעשים אחרים לגמרי. ישמיעו לנו המקוננים והמשוררים בת־קולם של כל הדברים האלה, ההולכים ונבראים לעינינו בעולם המציאות, בשיריהם וקינותיהם; תחת הבכיה של חנם ודמעות סתם, שכל עיקרן לא באו אלא מפני ששמעו שמועה ש’צריכים לבכות', אשר הדור הבא לא ידע גם על מה בכינו, ישירו לנו שירי יאוש וסלוק שכינה, בעיטה ביסורים וקוצר רוח, שפלות וחיי כלבים, שרק דור כדורנו מסוגל להרגישם; תחת געגועי שוא מופרזים ומוגזמים על ציון ‘אהובתי, חיי רוחי, אור עיני ומשאת נפשי’ ישירו לנו יונק מארץ ציה, תקוה רבה וגולמית שלא נקבעה עוד צורתה ולא עמדנו על אופיה".

המשורר מבקש בסוף האגרת סליחה מאת המקבל על ה“ערבוב” אשר בדבריו, זה הערבוב הפיוטי שנמצא אמנם בדבריו של ביאליק באגרתו; אבל אף ערבוב זה מצטרף להבעה זו של דבר ההולך ומתרקם, הולך ונוצר וגדל בחשאי, שביאליק מדבר עליו באגרת, אותו דבר שהוא מנסה להגדירו פעם כ“תקוה חדשה שאין מהותה ברורה לעם” (ההדגשה היא משל ביאליק), או כ“תקוה רבה וגולמית שלא נקבעה צורתה ולא עמדנו על אופיה”, כמין “יונק מארץ ציה”, ופעם כ“אמונה בפניה החדשים” (אף כאן ההדגשה היא משל המשורר), כ“רוחניותה של אומה הפושטת צורתה ולובשת חדשה”. בשירו מוצא ביאליק, כמובן, הרבה יותר הבעה לרוח זו של התרקמות, של גידול חשאי, “רוחני”, לפני ולפנים, בתוך קרקע מלא רקבון, הפסד, בליה – בתוך אטמוספירה של יסורים וחוסר־אמונה.

בשיר נותן ביאליק את זה לעומת זה: את הישן והחדש. את ההולך וכלה, הולך וגווע, עם המתרקם וצומח וקם לתחיה. והוא מלכד אותם במנגינה אחת שמשקלה המלא כולו תנועה חיה, קצובה, מפולסת באמצעה – המשקל האמפיברכי השלם – מתנועע והולך בקצב המשולש שלו מן הקצה האחד אל השני, מן העבר דרך ההווה אל העתיד. הכוון הוא במנגינה זו כלפי העתיד, וממילא שההכרעה היא לצדו, אבל עתיד זה אינו מתגלה עוד לפנינו בכל הדרו, אלא הוא כמפולס הרבה וכשקול בידי ההווה, שהוא כשוקל כאן וכמחזיק בידו את נפש המאזנים. וכמשקלו של השיר כן גם החריזה שלו, שאף היא אינה מקרית, כמו שאפשר לכאורה להסיק מדברי ביאליק באגרתו. אף חריזה זו של “אחד מלעיל ואחד מלרע”, בלשונו, או של אחד ממושך ומארך והשני נמרץ וקצר שמתאהדים ומתלכדים כאן באופנים מאופנים שונים (יש שהמלעיל הוא הפותח והמלרע הוא הסוגר ויש שפותח האחרון והראשון סוגר, והם מתחלפים באופנים שונים ב“בית” אחד, ומכל שכן ב“בתים” שונים), יש בה כדי לבטא אותה תנועה מפולסת עצמה עם אותו צו נמרץ לצד אחד, לצד העתיד, שאינו מורגש לפי שעה אלא כמין געגועים, כמין תקוה ואמונה שלא נקבעה עוד צורתן, כמין התרקמות ממושכה, בלתי־פוסקת. גידול חשאי לפני ולפנים.

“עוד טרם אבינה מה יהיו חלומותי” – אומר המשורר בשירו – ונפשו “כצפור בהריחה יום דרור”. והמראה והריח והקול של הדרור הזה, שאיננו עוד יש, ובכל־זאת הוא קיים, מלוים אותנו בכל השיר־האגרת, שמשאת־הנפש בו היא כמין “כוכב זהב”, כ“עמוד אש”, ההולך לפנים ומאיר מרחוק את הדרך, והיא הקול המנחם והלוחש בלב: “יש לי תקוה”, ועל־ידיה העינים רואות וחומדות “הציצים הרכים הצומחים כתקוה בנפש כל חי”.

הגידול האטי נראה אף כאן כאידיאל של המשורר, ויש בשיר זה אף מצד פנימי זה דמיון לשיר־ההמנון, ששר המשורר לתורת בית רבו. ומתורת בית רבו יש בשיר, כשהמשורר מביע לפי דרכו את “צרת היהדות”:

– – – אֵין קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם,

סָר צֵל אֱלֹהִים,סָרָה רוּחַ הַקְּדֻשָּׁה.

בפי המשורר נעשה קול בכי זה כעין קול בכיה על “גלות השכינה”.

מג. בשדה

בכמה משיריו של ביאליק הובעו ניגודים. המשורר נותן לפנינו את הדברים בזה לעומת זה: מצד זה החיים העתידים והצמיחה והפריחה שלהם ומהצד השני החיים העוברים וכלים והמלאים רקבון ויסורים מכוערים (ב“אגרת הקטנה”), או מצד זה ארץ האביב ותקות התחיה ומהצד השני “כנף ארץ הקרה”, המלאה “רק קינים, רק הגה ונוה” (ב“אל הצפור”), או חורבן אהל־שם מצד אחד וחזון תקומתו מצד שני (ב“על סף בית המדרש”). דומה כאילו מתוך ניגוד התעורר המשורר ביותר, וביחוד באותה תקופה ששירתו בכל זיוה וטהרה, שכבר התגלו בה, עוד עמדה פה ושם על קצה גבול ההטפה הצבורית, הפובליציסטית.

אף ב“בשדה”, ששר אותו ביאליק באותו קיץ ששר את ה“אגרת הקטנה” (בקיץ תרנ"ד), יש מהיסוד הניגודי הזה, שאינו נותן בו טעם בכל, כיון שהוא ניגודי ביותר, קיצוני ביותר, ומבוטא כמעט בקיצוניות הגיונית, כדבר והפוכו, כזה מול זה, שאינו נמצא בקו ציורי ושירי אחד. ה“בית” הראשון של השיר פותח בשלילה רבה (“הן לא ככנף רננים נתפשת, מתמלטה לחפש ברננה, אף לא ככפיר נכבש בוטח, המשבר את בריחיו לברוח – ככלב, ידידי, ככלב ממעניו, בזה נפש ומעֻנה”), ומכבידים עליו הציורים־הפתוחים, החרותים כביד כבדה, שאינם עולים יפה, כב“קנה” אחד, – אפילו כניגודים (כנף הרננים – והכפיר; וניגודם – הכלב). וכדי להעלותם ב“קנה” אחד ולחברם חבור ציורי ושירי, מוסיף המשורר לכל אחד מעין תארים של פעולה חזקה, כבדה (נתפשת, מתמלטה⁴⁷²; נכבש, בוטח המשבר את בריחיו – לגבי כנף הרננים והכפיר –; ולגבי הכלב, שנעשה ניגוד להם: בזה נפש ומעֻנה), וכ' הדמוי אצל כל אחד ואחד מהם, הנוספת על הכ' שבמקור (“ככנף רננים”⁴⁷³, “ככפיר נכבש”, “ככלב, ידידי, ככלב ממעניו”) כאילו עושה אותם דומים זה לזה דימוי מדומה, העשוי לשׂבּר את האוזן. אבל כל זה יחד אינו עולה יפה, בקצב אחד של מנגינה, ואפילו אם היא רחבה ביותר, כוללת ביותר, עם מראה השלום מסביב ב“אהלים ישליו” ועם קול הלחש והרחש וכל אשר המשורר שומע ורואה בשדה.

הניגוד ההגיוני הזה אל אשר בשדה, שאנו רואים ומוצאים בבית הראשון, היה עוד גדול יותר בשעה שנוצר השיר, אלא שהוסרו ממנו שני “בתים” אחרי ה“בית” הראשון – כנראה מאימת הצנזורה של שלטון רוסיה – וביאליק השאיר זכר להם בשורות של קוים כסימנים של דילוג⁴⁷⁴. את ה“בתים” האלה לא החזיר ביאליק למקומם לאחר שסרה ממנו אימת השלטון. שני ה“בתים” הם⁴⁷⁵:

יְהוּדִי אָנֹכִי…. יַד בַּרְזֶל הֵבִיאָה בְעֹל גְּאוֹן צַוָּארִי,

יַד גַּסָּה מוּצֶקֶת עָלַי אֶת אַוִּירִי וְשִׁמְשִׁי סָגָרָה,

כַּמֵּת בָּאַשְׁמַנִּים לְבָדָד אֶרְקָבָה, אַךְ לִבִּי וּבְשָׂרִי

מִבֶּטֶן שְׁאֹל, מִן הַמֵּצַר יַחְרְגוּ וִיבַקְּשׁוּ נְהָרָה.

מֵאָז אוֹר הַבֹּקֶר טָבַלְתִּי בָרֶפֶשׁ, בְּטִיט הִתְרַחַצְתִּי,

מֵאָז אוֹר הַבֹּקֶר בָּזִיתִי אֶת צַלְמִי, קִיקָלוֹן מָלֵאתִי,

מִשְׁאֲלוֹת הַיּוֹם פִּזְּרוּ נַפְשִׁי, זָרוּהָ כַמּוֹץ; הָהּ, מַה קַּצְתִּי

מִפְּנֵיכֶם, עִנְיָנַי, עֲצָבַי הָרָעִים, מַה נִּלְאֹה נִלְאֵיתִי!

משנים אלה – ה“בית” האחרון נראה לנו כפרטי ביותר, והוא יֵראה לנו כפרטי לגמרי, כדבר השייך אך ורק לביאוגרפיה של המשורר⁴⁷⁶, אם נקביל אליו את הדברים שכתב ביאליק לרבניצקי באגרתו אליו באותה תקופה – בא' באוקטיאבר 1894, עם משלוח ה“אגרת הקטנה”⁴⁷⁷, – שיש בהם מתוכן ה“בית” הזה: “הנני מוכרח להפסיק ולפנות לעסקי חול. – – – שא לי על האיצי בך תמיד, כי כדרור לעוף הנני, היום כאן ומחר בבויבריק – לחם, לחם, לחם”⁴⁷⁸.

אולם אף ה“בית” הפרטי הזה יצטרף אל התמונה הכללית של “יהודי אנכי… יד ברזל הביאה בעול גאון צוארי”, והמשורר משתמש אף בו להבליט את הניגוד הגדול שבינו “בזה הנפש והמעֻנה”, ובין “ברוכי אלוה”, אשר “שאננים מפחד בגויהם יתערו”, והוא שר את שירתו עליהם, שירת “אדני מן הקמה”, אשר ילאט הרוח ממשק הקנים הזקופים, אשר ירקום בסתר זיז שדי, אשר יפעל בול הרים בדממה. הוא מקשיב לדומית היער, שומע את רזי החורש: את לחש העצים, סוד שיח עליהם. אולם נושא הוא אתו את חלומות נפשו, צערה, משושה, שִׁברה, שברה, גם בינות לשבלים הזקופות, שבקומתן כאילו הוא טובע, והוא שופך את לבו לפני אם כל חי, כובש את פניו בקרקע העולם – מחמת בושה וכאב גם יחד – ושואל את פי האדמה, בבכותו “הרבה בכה אל חיקה”:

הַגִּידִי לִי אִמִּי, אֲדָמָה, רְחָבָה, מְלֵאָה וּגְדוֹלָה –

מַדּוּעַ לֹא־תַחְלְצִי שַׁדֵּךְ גַּם־לִי נֶפֶשׁ דַּלָּה, שׁוֹקֵקָה?

“דומיה מסביב”. אין תשובה. אבל פתאום ניעור רוח ויך בשבלים, והמשורר רואה אותן “כבני־צאן מבוהלים – הפנו, נסו אל ארץ חדשה”, רואה הוא אותן נצנפות, שוטפות־שוקקות בחדוה, נוהרות “למקום שהעבים יסעו, שיפוח היום, שינוסו הצללים” – “למקום שהחלומות נפשנו ישאו”. הן מראות לו דרך – הדרך שהוא רוצה ללכת בה, דרך השאיפה והתשוקה שלו. ואז הוא נזכר, כי

לֹא יָדַי עִצְּבוּכֶן, שִׁבָּלִים, לֹא יָדַי קוֹמַתְכֶן טִפֵּחָה,

לֹא־כֹחִי פִזַּרְתִּי בָּזֶה, לֹא אֲנִי אֶצְבְּרֶנּוּ;

לֹא רְסִיסֵי זֵעָתִי אֶת־מֶגְרְפוֹת אַדְמַתְכֶן הַשְּׁחֹרָה הִרְטִיבוּ,

אַף לֹא תְפִלָּתִי הוֹרִידָה אֶת־מְטַר הַשָּׁמַיִם עַל נִירְכֶן,

לֹא עֵינַי הִרְהִיבוּ מִלֻּאוֹת רָאשֵׁיכֶן, לֹא לִבִּי הִרְחִיבוּ,

אַף לֹא הֵידַד שִׁירִי יְזַעֲזַע מְנוּחַתְכֶן וְיִפֹּל עַל־קְצִירְכֶן.

“ובכל־זאת יקרתם לי, שדות” – מסיים המשורר את שירו ב“בית” האחרון כמעט בדרך מחשבתית־הגיונית – “יקרתם לי שבעים ושבעה, מאז תזכירוני את אחי הרחוקים העובדים בית אמי, שאולי ברגע הזה ישאו קולם מראש הר וגבעה, וענו גם הם את ברכתי השלוחה אליהם מעמי”⁴⁷⁹.

הניגודים הגדולים שבשיר זה אינם מתלכדים למנגינה אחת כזו של ה“אגרת הקטנה”, הקרובה אליו. האחדות בו יותר משהיא נגינתית, היינו – של חיי נפש, של חיים בתוך הים הפנימי, הסתום, המכה גלים, היא הגיונית־מחשבתית: צירוף ולכוד רתוקות של חלקי מחשבה, או חלקי רעיון, שבתוך חלקיו יש מקום לחויות מיוחדות, עמוקות וכבדות מאד. ועל־כן גם משקלו של השיר הזה ברוב חרוזיו – חוץ מן החרוזים ב“בתים” האמצעים, השונים מאלה שבקצוות, – הוא כבד מאד (ו' אמפיברכים בחרוז), ומתאים ביחוד להבעת ההגות הכבדה שבו למראה השדה, ולא במדה זו עצמה להבעת ההרגשה, הרגשתו של המשורר, למראה הפורח והצומח שבו.

מד. ברחוב היהודים

כניגוד אל אשר בשדה יצר ביאליק סמוך לזמן יצירת “בשדה” גם את התמונה מ“רחוב היהודים” (“רחוב היהודים”⁴⁸⁰ – תמונה מחיי היהודים במארוקו⁴⁸¹), שהיא מעין ציור־לואי, מין לוית־ציור, אל “יהודי אנכי: מאז אור הבוקר טבלתי ברפש – – מאז אור הבוקר בזיתי את צלמי – –” אשר בשיר ההוא. ה“תמונה” היא מנדלאית ביסודה ונוספו עליה ציורים ותמונות מרחוב היהודים כפי שניסו לציירם באותה תקופה המנסים את כחם בציור מבעלי ה“מהלך החדש” – בהשפעת הנטורליזם האירופי – בעברית:

וַתְּלַהֵט הַשֶּׁמֶשׁ וַתַּזְהֵר כַּכַּדְכֹּד

בְּלֵב הַשָּׁמַיִם וַתַּךְ עַל כָּל קָדְקֹד.

וּבְשַׁעַר הַדָּגִים בִּמְבֹאוֹת וּשְׁוָקִים

יְהוּדִים מְרוּדִים נֶחְפָּזִים נֶחֱנָקִים.

יוֹם בֹּעֵר, שׁוּק שׁוֹקֵק כְּקוֹל הֲמוֹן רַבָּה

מִזֵּעַת הַמֶּרְחָץ בְּרֹאשׁ הָאִצְטַבָּא.

עֲגָלוֹת וּקְרוֹנוֹת עִם מוֹטוֹת זְקוּפִים

יַעַמְדוּ מְסֻבְּכֵי גַּלְגִּלִּים וּצְפוּפִים,

וּסְרוּחִים עֲלֵיהֶם עֶגְלוֹנִים יָזִיעוּ.

סוּסֵיהֶם הַצְּרוּעִים רֹאשָׁם יָנִיעוּ.

וְהַכֹּל אָץ רָץ שָׁם, מִתְנַגְּחִים, נֶחְפָּזִים,

מִתְחַכְּכִים בְּצַלְעוֹת הַסּוּסִים הָרָזִים.

וּשְׁלוּלִית מֵי שֶׁפֶךְ בָּרְחוֹב מִשְׂתָּרַעַת,

בַּעֲצַלְתַּיִם מַבְאֶשֶׁת, לְאַט מִתְבַּעְבָּעַת⁴⁸².

וַתֵּרֶא הַשְּׁלוּלִית כִּי טוֹב מְנוּחָתָהּ

וַתִּתְכַּס בִּירֹקָה וַתַּעַל צַחֲנָתָהּ.

וּכְמֻכַּת יֵרָקוֹן הַשֶּׁמֶשׁ מִתּוֹכָהּ

מְצִיצָה אֶל אֶרֶץ עֲיֵפָה וּנְבוֹכָה…

וְשָׁם תִּלֵּי אַשְׁפָּה אֲמֻצִּים וּבְרֻדִּים, –

כָּל שׁוֹמְרֵי הַסַּף שֶׁבִּרְחוֹבוֹת הַיְּהוּדִים

בְּגַלֵּי הָאַשְׁפָּה תּוֹלָעִים יִרְמֹשׂוּ;

עַל עֶגְלַת קִשּׁוּאִים חֶנְוָנִים יָכֹסּוּ.

פֹּה יִקְרָא הָרֹכֵל: "הוֹי אָדוֹן! הוֹי הֹדֹה!

אֵלָי! וּמָכַרְתִּי בְּחִנָּם לִכְבוֹדוֹ!

"מַרְכֹּלֶת, מַכְלֻלִים, כְּלֵי מִשְׂחָק לְמִינָם,

שַׂכִּינִים, כַּפְתּוֹרִים בְּפָחוֹת מֵחִנָּם".

שָׁם נֶפֶשׁ סַבָּלִים עֲיֵפִים תִּתְעַטֵּף,

זֶה לָפוּשׁ יַעֲמֹד, זֶה עוֹמֵד לְכַתֵּף.

וְשָׁמָּה מִתְנַגְּשִׁים מִתְרוֹצְצִים בַּלָּאִים,

הַנּוֹשְׂאִים בְּכָתֵף וּבְיָד מִכְנָסָיִם.

וּבְלוּלִים יַעֲלוּ הַקּוֹלוֹת הַשּׁוֹנִים –

מִי פֹה הַקּוֹרְאִים וּמִי הֵם הָעֹנִים?

וַתַּעַל צִוְחָתָם עַד לֵב הַשָּׁמַיִם; –

בְּכָל נוֹרְאוֹתֶיה מִלְחֶמֶת הַחַיִּים!

מִלְחֶמֶת הַקִּיּוּם בְּפָחוֹת מִפְּרוּטָה,

בְּפַת לֶחֶם יָבֵשׁ מֵאַוִּיר קְלוּטָה.

קוֹל שְׁרֵקַת צְפַרְדְּעִים מֵאַגְמֵי הָרָפֶשׁ,

קוֹל גְּסִיסָה אַחֲרוֹנָה, הֲמוֹן צֵאת הַנָּפֶשׁ.

כזאת היא התמונה הראשונה של,רחוב היהודים“, שהמשורר בשירו רואה אותו כ”פרוזדור“, שממנו באים אל ה”טרקלין", אל “מרחב הככר”, במקום “המונים המונים: עבריות וחנויות, קבצנים אביונים”. “מקום עריבות ודלתות, סלסלות ותריסין, ובתוכן פול, שום, צנון ובצלים וגריסים. אף סלי תפוחים באושים נתעבים, ממיעוך וממשמוש של העוברים ושבים”. שם, “בין אשות החיל על מחצלת של קנים”, ראה המשורר את “בת־שוע היפה מלפנים”, “בין שומים ובצלים יושבת בּתָּוֶךְ”, והוא פונה אליה בקריאה:

הוֹי, אִשָּׁה עִבְרִיָּה! בְּדָם אֲרַיָּוֶךְ.

קריאה זו וכן קריאה אחרת שבשיר – “כה תכלה בשואה, תרָמס תולעת; – אַיֵך עין רואה ואוזן שומעת?” – מפנות את לבנו אל י. ל. גורדון ושירו על ה“אשה העבריה”, זו בת־שוע “יפת־תואר המנוולת. הלובשת סחבות”⁴⁸³, ואל שיר אחר משלו⁴⁸⁴; אולם יסוד ההשפעה העיקרי, הניכּר בשיר, הוא, כאמור, משל מנדלי מו“ס, הרגיל לתאר את השוק היהודי תיאור דומה לזה שבתמונה הראשונה של השיר ובמקצת גם לזה שבשאר התמונות, ⁴⁸⁵ ולא פחות יש להכיר בתמונות השפעת “המהלך החדש” בספור העברי של התקופה, וביחוד דומה תיאור ה”עריבות ודלתות, סלסלות ותריסין, ובתוכן פול, שום, צנון ובצלים וגריסין" וכו‘, עם תיאור השוטר, הבא כזאב לתוך "עדר ה’ “, עדת היהודיות המוכרות בשוק, בהתאווֹ לשתות, אל המסופר והמתואר ב”לאה מוכרת הדגים" של בן־אביגדור (יצא בשנת תרנ"א).

נראה, שבשל ההשפעות השונות הללו, שבודאי הכיר ומצא אחר־כך המשורר בשירו, וכן בשל הממשיות היתירה שבו, לא הכניסו לקבצי שיריו. ואם ערכו השירי הוא מועט, אין הוא מועט בערכו מצד אחר, בהראותו לנו את המשורר כשהוא מגיב על החיים ב“רחוב היהודים” תגובה חריפה, מלאה חימה, וקשה באכזריותה, והיא מתגלגלת עלינו פה ושם יחד עם המון רחמים…

מה. בקורת של פגעים

כשנדפס השיר “רחוב היהודים”, עורר על עצמו שוט של בקורת בכתב־העת של המשכילים היהודים ברוסיה, שלא עקרו עוד רגלם מתחום הענינים של היהדות – ב“ווסחוד”, שהשתתפו בו גם סופרים עברים. המבקר היה אלכסנדר בראגין, מעוזריו של ה“ווסחוד” בזמן ההוא, שפרסם בו, מלבד רשימות־בקורת – על־פי הרוב על ספרים עברים – גם מאמרים, ביניהם מאמר “לשאלת התיקונים בחוג הדת היהודית”⁴⁸⁶, שתפס מקום ראשי במאמרי “ווסחוד”־הירחון בשנת 1895, והכיל ביאור לחזיונותיה החשובים של יהדות המסורה: לדרכי המדרש של התורה שבעל־פה ומגמתם, לעיקרי היהדות ומוצאם והתפתחותם ליסודות ה“מנהג” ועוד, לפי מקורות התורה שבכתב והתורה שבעל־פה ולפי מחקרים הרבה של נוצרים ושל יהודים. המגמה של המאמר הרחב והמקיף הזה היתה, כמגמה ששלטה עדיין ב“ווסחוד” בזמן ההוא, השכלית־לימודית, וכזאת היתה המגמה גם ברשימות־הבקורת של הסופר, שלא נכתבו בלי חריפות.

הבקורת על השיר “ברחוב היהודים”, שנכתבה בידי בראגין, היתה חלק מרשימת־בקורת על החוברת השנית של הירחון “ממזרח וממערב”, בעריכת ראובן בריינין, והיא נדפסה בחוברת מרס של “ווסחוד”־הירחון בשנת 1895, כשהמחבר חתום עליה לא בשמו המפורש, כמו שנהג לחתום גם על רשימות־הבקורת שלו, אלא בהסבו את שמו לשם איסקאנדר ניגארב⁴⁸⁷, וכפי שיש לראות מזה ומדבריו של המבקר בסיום הרשימה, שבריינין הפריע לעורך אחר, ראוי לכך, שהיה מוכן להוציא ירחון עברי, ועכשיו, כשבריינין לא הצליח, יכול העורך לגשת לעבודתו – מזה ומזה יש לראות, כי הרשימה נכתבה במחשבה תחילה לגרום נזק לבריינין ולירחונו ולקרב את קצו⁴⁸⁸. ואף־על־פי־כן, ואף כי בטענותיו לבריינין ועוזריו צדק המבקר לא־מעט, לא מתח את מדת־הדין אלא כלפי העוזרים הצעירים, וביחוד כלפי ביאליק, שלו הקדיש חלק הגון מכל הבקורת.

“נעזוב את הפרוזה ונעבור אל ה’פואיסיה‘, או, אם להתבטא בענוה, אל פרוזה ‘מחורזת’. אפשר, כי בדורנו הממשי חרפה היא לאדם לבקש את ספוקו בחרוזים, אבל מה לעשות? אני מתוודה לפניך, הקורא, בלב טהור: כשמגיעה לידי חוברת של־כתב־עת, אני קודם כל מבקש למצוא בו שירים. המשוררים בעצמם כבר גמלו אותי מחולשתי שאין לה כפרה, אבל הכל לשוא. אולם בפעם הזאת הפיקותי את התועלת מלימודם. בסקרי את תוכן הענינים בכתב־העת של ה’ בריינין, שמח לבי מאד: שלושה שירים שלמים מאת ביאליק בלבד, שמהם אחד תופס ששה עמודים (אמנם זה סימן רע), שיר אחד מאת ה' קפלן, ואחד מאת י. ל. גורדון, מעזבונו. האחרון אין בו כדי להוסיף כלום על תהלת המשורר. קפלן תרגם שיר אחד של פרוג, ולא רע מאד. ואף־על־פי־כן עד שה' קפלן יתלמד לתרגם יפה, נשָאר עם שיריו ‘המקוריים’ של פרוג בעצמו. לעומת זאת ה' ביאליק ממש מי יערוך אליו! עוד בחוברת הראשונה – ע' 56 – של כתב־העת, הדפיס ה' ביאליק שיר קטן, שבו הוא אומר, שבבואו לבחור בין חרב ובין כנור – הוא לכנור, כי את המלחמה הוא ירא מאד, ואף מתעלף כשהוא שומע קול התוף… סבורים היינו, כי ה' בריינין יזמין בווינה מקל, שאיננו יורה (בחוץ לארץ יש להשיג הכל), וישלח אותו לה' ביאליק, כי, כנראה בא האחרון בבחירתו לידי טעות, ולא נכנס בפתח, שעליו היה להכנס, כמו שאומרים הבריות. אולם ה' בריינין חס על ביאליק, כי בידיו של האחרון כל מקל יכול להתחיל ביריות, והחליט, כי מוטב להיות משורר רע מלהיות חייל רע. והזמיר התחיל בזמירות! נסלח גס אנו לה' ביאליק את חוסר־כשרונו, כי על מה שאין – אין לבוא במשפט, נסלח לו גם את בוּרותו – נחשוב אותה לחופש ‘פיוטי’, אבל מה שלא נוכל לסלוח לו, הנה זהו, כי הוא רואה את השירה כאוצר של כל לכלוך אפשרי. על פני ששה עמודים נותן ה' ביאליק באהבה מיוחדה דין וחשבון של איזו אגודה לשמירה על הבריאות. מלים כ”באושים“, “נתעבים”, כ”זעת המרחץ“, ו”סרוחים“, “צחנתה” וכו', ומשפטים כ”קירותיו עד חצים עבֵשים ורטובים / מצרכי העוברים ושבים המרובים“, או “גל אשפה כי יבאש ירום תולעים, – / זאת תורת בנינו מבתי הכלאים”, יחשוב ה' ביאליק לשירה! אנו לא נבוא לתרגם אותם ללשון הרוסית, כדי לגמול טובה לקוראים שלנו, וביחוד לקוראות. היינו רוצים לדעת באיזה אגמי רפש טובל ה' ביאליק? ישאיר את הרשמים שלו, שהספיק להשיג בדרך זו, ברשות עצמו, ולא יוציא אותם לאור עולם. לא, ה' ביאליק, משירה אין לך כל מושג, והדבר הראשון, שאנו יכולים ליעץ לך, זהו: תקנה לך סבון של קרבול ככל אשר תוכל ותנקה בו את הפַּרנַס שלך, עד שיקבל צורה הגונה, ואחר־כך תתבונן לכך, איך כותבים משוררים. ואחר־כך… אחר־כך קח את כנורך ושבור אותו לרסיסים: לא נגזר עליך להיות משורר. שני ה”שירים" האחרים של ביאליק – ע' 148–151 – הם נקיים הרבה יותר, אבל חוסר־הכשרון שולט גם בהם…"

אלה הם דברי־הבקורת של המבקר על השיר “רחוב היהודים” ועל יתר שירי ביאליק שבחוברת זו של “ממזרח וממערב” – ביניהם גם השיר “ברכת עם” – ושבחוברת הראשונה – “שירת ישראל”, – ואף אם הם נקיים הרבה יותר, “אבל חוסר־הכשרון שולט גם בהם…”. וזה סימנם המיוחד של שירי ביאליק, לפי דעת המבקר הזה, שקנה את עולם הבא שלו בשעה אחת על־ידי הבקורת הזאת, ואפילו כל יתר דבריו נשכחים, דבר זה לא ישָכח.

מו. ניחומים

ביאליק קבל כמה אגרות־תנחומים ל“צרה” זו, שהביא עליו המבקר, ביניהן מרבניצקי, שכתב אליו: “קראתי את מאמר הבקורת בה’ווסחוד' לחודש מארס על החוברת השניה ‘ממזרח וממערב’ – וארגז תחתי. – – ביחוד התחמץ לבבי על דבריו הקשים כגידין נגד שיריך. – – ואתה, חביבי, אל יפול לבך עליך, כשרונך בשיר אינו צריך להסכמה של המבקר הזועם ב’ווסחוד', הרוקד כנגדך ואינו יכול לנגוע בך”. ולחזק את דבריו, ולהביא ראיה־שכנגד מן ה“ווסחוד” עצמו, קרא רבניצקי בשמו של דובנוב, שהיה מן המובהקים שבסופרי כתב־העת הזה, והיה מבקר בו בקביעות במשך כמה שנים את פרי היצירה העברית, והוא כתב בסוף אגרתו אל ביאליק: “עוד לא ראיתי את פני ה' דובנוב, אבל בטוח אני, כי גם הוא התרגז על הנבלה הזאת, כי מכיר כשרונך הוא”. וכן בא זלמן אפשטיין לנחם את ביאליק ולדבר על לבו, ובאגרתו מאפריל 1895 הוא כותב אליו: "אדון נכבד, הרשני־נא להביע לך את צערי על עלבון כבודך ב’ווסחוד' על־ידי אחד הכתבנים, אשר כל בקרתו לא תכיל בה רק דברי חירוף וגידוף. שירך הנעלב ‘ברחוב היהודים’, אשר בו תולה הכתבן כל גדופותיו, הוא נפלא ומצוין בסגנונו ובשפעת הרגש הספון בו, עד כי שניתיו כמה פעמים, והרבה בתים ממנו כמעט שגורים על פי. אך אל יפול לבך עליך, משורר איש הרוח! כהנה וכהנה יפגוש הכשרון האמתי מכשולים בדרכו מנעוי־לב, אך הכשרון האמתי יתפתח וישתלם, וסוף סוף יודו הכל כי ברכה בו. בקרוב אכתוב ב’המליץ' תשובה על הבקורת החצופה הזאת. – מוקירך מבלי הכירך זלמן אפשטיין.

התעוררו להגן על כבוד המשורר גם אחרים, שהבטיחו לשלוח את דבריהם ל“המליץ”, העתון העברי שיצא בעיר שבה יצא ה“ווסחוד”, והמספר העברי עזרא גולדין כתב למשורר, ששלח את דבריו ל“המליץ”, “לתת בלב תועה־הרוח ב’ווסחוד' בינה”, ואף בקש מאת המשורר, כי יחווה דעתו על מאמרו זה כשידפס בעתון. אולם לא נדפס ב“המליץ” לא המאמר הזה של גולדין ולא מאמר אחר להגן על כבוד המשורר – כנראה, מתוך סבה שהיתה תלויה במערכת “המליץ”, – אלא כעבור כמה חדשים נדפסו דבריו של י. ח. טביוב, שאמר בין שאר הדברים בפיליטונו בעתון זה⁴⁸⁹: “פגע רע קרה את המבקר הלועזי, אשר עורר את חניתו על שני המאספים ההם⁴⁹⁰, כי דוקא הם טובים ויפים עד מאד. למשל, השיר ‘רחוב היהודים’ מאת המשורר רב הכשרון ביאליק, אשר אליו שלח המבקר הלועזי את כל מגפותיו ואשר עליו התגעשה ותסער ככה אסתיטיקותו המצוחצחה, עד כי נתן את מר ביאליק לפנינו לבוּר הדיוט ויגדפהו כאחד הריקים – דוקא השיר הנעלב הזה הוא נפלא במינו, מלא רגש וחד הסגנון מאין כמוהו, והלואי שידע המבקר המרומם את מלאכתו, מלאכת הבקורת, כמו שמפליא מר ביאליק לעשות את מלאכתו הוא ־ מלאכת השיר”.

המשורר מצא בודאי מעט ניחומים בזה, וזה הציל, אם מעט ואם הרבה, את כבודו בעיני אנשי־סביבתו, שדברים שנדפסו ב“ווסחוד” הרוסי היה בהם כדי לעשות רושם עליהם. כי אשר לו לעצמו לא נבהל מפני הדברים ולא עשו בו רושם מיוחד, ולרבניצקי, אשר הביע לו ניחומים, ענה⁴⁹¹: “חן חן לך, אדון יקר, על הרגיעך את רוחי, אשר אמנם לא נפל מגידופי הטפש המבקר אלכסנדר בראהין. – – יש רגעים כאלה, שאני בעצמי יודע בהם מדת כשרוני ושעור קומתי, ואין ביד שום מבקר להגדילו ולהקטינו. – – – איך שיהיה, הוא הלבין את פני ברבים באופן מגונה מאד, ולא לניחומים אני צריך, כי־אם למחות את חרפתי גם־כן ברבים. אם תוכל להועיל מצד זה – יהי רצונך! העם לא יבין מאומה, והוא עונה אמן על ארור וברוך כאחד והעונה עזות ידו על העליונה, ולפעמים העונה באחרונה”.

המשורר היה בודאי משוריין מטבעו העצמי, הפנימי, נגד התקפות כאלה, שבמדה שהיו מוגזמות היו גם חלשות, ולא יכלו לעשות אפילו על הקורא את הרושם המכוון. והיו בוודאי רגעים, שהמשורר הצעיר היה “יודע בהם מדת כשרונו ושעור קומתו”. ולא היה ביד שום מבקר להגדילו ולהקטינו. אבל גם ברגעים של חולשה אנושית היה המשורר יכול למצוא “ניחומים” בדברים שכתבו אליו סופרים ומבקרים אחרים. ואף על אותם השירים שהמבקר פגע בהם את פגיעותיו.

העורך של “ממזרח וממערב”, בקבלו את שלשת השירים שנדפסו בחוברת השניה, שעליה שפך המבקר את חמתו, כתב – באגרת מיום כ"ח באפריל, שנת 1894 – למשורר: “שיריך, ששלחת לי על־ידי מר נארודיצקי, קבלתי, קראתים וימצאו חן בעיני, ואין מלים בפי להביע לך כמו את התפעלותי. לא אפריז על המדה, אם אומר כי מעודי לא קראתי עברית שירים נעלים כשיריך אלה, ולעילא הם מכל תושבחתא ושירתא”.

כך כתב למשורר ראובן בריינין, שנחשב בזמן ההוא כאחד המבקרים המעולים בעברית, ויש שראו אותו כמבקר המעולה ביותר. ועזרא גולדין, המספר המעולה בין המספרים העברים החדשים, בעלי “המהלך החדש”, בשנות התשעים הראשונות, כתב באגרת מיום י“ד בפברואר, שנת 1895, אל המשורר: “היום קראתי את שתי שירותיך: ‘רחוב היהודים’, ‘ותנפנף החסידה’, בעונג רב. לא יכולתי התאפק מבלי הגיד לך, משורר יקר, כי שיריך המעטים, שנדפסו עד היום, דים לנשאך מעל לכל משוררינו החדשים והישנים גם יחד – זולת הריל”ג שלא קם עוד כמוהו משורר רב הכשרון והדעת בישראל”. והוא מונה באגרתו את שבחם של משוררי התקופה ואת גנותם, והוא כמבשר ואומר: “אתה האחד ומיוחד, משורר מצוין, שברבות הימים תאסוף בנאד בת שירתך דמעות עמנו, שפתך עשירה ורכה, לך עוז וגבורה, לב חם ונפש חנינה, ואני אוהב אותך אהבה רבה מאד. כל טור וטור בשירה ‘רחוב היהודים’ לא יסֻלא בזהב, מלה בסלע. דמעות חמות ירדו עיני בקראי את השירה הזאת. לך בכחך זה, משורר רב הכשרון, ויהי עמך אדני! – – ארחמך, משורר יקר, והנני מודה לך על העונג הרב ששבעתי מקרוא שיריך הנשגבים והנעימים יחד”.

בשעות של חולשה יכול היה המשורר הצעיר, הסולל דרך לעצמו, למצוא ניחומים בשורות כאלה, שכתבו אליו סופרים ומבקרים.

מז. בינו ובין “המהלך החדש”

גולדין דבר בשבחן של שתי השירות: “רחוב היהודים”, “ותנפנף החסידה”, שקרא באותה חוברת של “ממזרח וממערב”, ולא הזכיר אף הוא כלל את “ברכת עם” שנדפסה באותה חוברת. יש לבאר דבר זה על־פי הנטיה של “המהלך חחדש” העברי באותה תקופה אל ציורי־החיים של הרחוב היהודי, או המעשים בכל יום, כפי שהם נראים לעין המסתכלת בהם, או כפי שהם נתפסים בחושים או במזג של המרגיש בהם, לפי התכנית הידועה של הנטורליזם בספרות אירופה, שהדים קלושים ממנו הגיעו באותה שעה לספרות העברית. גולדין נחשב על סופרי “המהלך החדש” ונטה אליהם בלבו, אף כי כחו לא היה בתיאור הריאליסטי והנטורליסטי, אלא בציור האידיאליסטי והרומנטי ובתיאור ההתנגשות שבין העולם הריאלי לאידיאלי. באגרות של גולדין לביאליק, המלאות חבה ושבחים על גדותיהן, מודגש ענין החיים הקרובים, הפשוטים, שאת תיאורם מצא בשירי ביאליק, ואת זה הוא מרים על נס. באגרת מאמצע מרס בשנת 1895 כתב אל ביאליק: “ידידי! מאד אני מצטער, שאתה בעצמך לא תאמין בכשרונך. כמדומה לי, שהנך צריך להרגיש כמה עוז ונועם בשיריך. לבנסון האב והבן היו משוררים כבירים, אבל לא משוררי־עם. – – אני מצטער מאד מדוע אין לנו נקרסוב. כמדומה לי, שברבות הימים תמלא את החסרון הזה לפי כחך – שמאד אתאו ואקוה כי ילך הלוך וגדול – בימים ההם”. האידיאל של משורר לבעלי “המהלך החדש” היה, שיהיה לפה ויספּר כּמוֹ את סבלם של בני־העם – וזה כאן הפירוש למשוררי־עם, – של השקועים בחושך, בצרות ובדלוּת. ועל־כן נקרסוב עברי הוא הוא הנכסף, ושיר כ“רחוב היהודים”, שהיה בו כדי להזכיר את שירי־ההגות הכבדים של המשורר הרוסי הזה על חיי העם הרוסי, והעיקר, את תיאוריו מחיי הדלות והעוני של העם, “לא יסֻלא בזהב”. ואף שיר כ“ותנפנף החסידה”, שהמשורר ספר ושר בו על העוף הנרדף מן הנשר, ואשר יפרפר לעיניו מהחץ ששלח בו רובה־הקשת – והעוף הזה הוא העם הנרדף והסובל – אף שיר כזה עורר את התפעלותו של גולדין יותר משיר כ“ברכת עם”.

גולדין דבר טובות רבות על ביאליק באגרותיו, גם הקיף אותו בדברי התפעלות הרבה וחבּה – ואף־על־פי־כן לא נמשך ביאליק על נקלה אליו, ולבו לא היה עמו להשתתף במאסף “הזמן” (וורשה), שגולדין ניגש להוציא בסוף שנת תרנ“ד⁴⁹². האגרת הראשונה של גולדין אל ביאליק באה בגלל המאסף הזה, ותחילת דבריו אליו – באגרת מיום י”ט באבגוסט 1894 – היתה: “משורר אהוב! בהודיעי לו, כי ניגשתי להוצאת ילקוט ספרותי בשם ‘הזמן’, בעזרת בחירי סופרינו, הנני מבקש ממך לשחד מכחך בעד ילקוטי זה, שבו יקחו חלק כל סופרינו הטובים, איש איש במקצוע שהוא מצטיין בו. שיריך, משורר יקר, אהובים לי מאד, ומאד ישמח לבי אם לא תשיב את פני ריקם ותשלח לי משיריך הטובים ל’זמני'. – אם הנך צריך לזה – סלח לי, כי איני יודע מלאכתך ומצבך – נכון אני לשלם פשיטי דספרי. – למכתבך ולשיריך אני מחכה בכליון־עינים. – מכבדו באמת עזרא גולדין”.

בכל הנעימוֹת שהיו באגרת זו למשורר הצעיר לא מיהר לענות ולהענות לגולדין, ורק כאשר חזר ופנה אליו – כעבור חודש וחצי – ענהו והתנה עמו, שיקבל את שכרו למפרע, וב“כסף מלא”, בעוד שלא התנה שום תנאים עם עורך ה“פרדס”, ולא דקדק עמו בחשבונות של שכר־סופרים⁴⁹³. וכך נמשכה חליפת־המכתבים ביניהם בענין זה, עד שהמשורר גילה את אשר בלבו – הטענות שלו אל בעלי “המהלך החדש”.

אין בידנו האגרת של ביאליק אל גולדין בענין זה, אבל מן התשובה של גולדין אנו למדים על טענותיו של ביאליק, ואנו רואים כמה שפך מזעמו על המחדשים האלה, עד שראה וציין כסימנים מובהקים של בעל “המהלך החדש”, שעל פיהם הם ניכרים: “התנפחות צפרדעית, חיקוי של חוסר־כשרון ועוד ועוד”. וכן ראה כסימן שלהם חידושים של “מלים מוזרות”. מפני הנימוס הוציא את גולדין מכללם של אלה שניתנו בהם אותם הסימנים, אבל הכניס אותו לכלל “המהלך החדש”, וגולדין באגרתו חושף את מקום הסתירה הזאת ונאחז בסבך שבדבריו של ביאליק⁴⁹⁴.

את גולדין צירף ביאליק ל“מהלך החדש”, אבל לא ראה אותו טפוסי ביותר לבעלי המהלך הזה. את הטפוסי ראה, כנראה, בבן־אביגדור, שהיה גם המו“ל של “המהלך החדש”, והפיץ ספוריהם ושיריהם בקהל על־ידי “ספרי־אגורה” ועל־ידי “לוח אחיאסף” בצורתו הראשונה, עד הספר השלישי, שנערך אף הוא בידיו. ביאליק מזכיר באותן השנים לגנאי את “תוצאותיו” של בן־אביגדור⁴⁹⁵. וכן הוא מזכיר לגנאי את לשונו של בן־אביגדור, שהיא בעיניו לשון משובשת טפוסית⁴⁹⁶. וכן הוא מזכיר לגנאי משוררים, שהשתתפו עם בן־אביגדור בזמן ההוא ב”ספרי־אגורה“⁴⁹⁷. הוא גם לא נמשך ביותר להוציא את שיריו בהוצאת בן־אביגדור, אם כי חברים וידידים באגרותיהם משכו אותו לכך עוד בשנת תרנ”ג, כשנתבטל הרעיון להוציא את קובץ־השירים בעזרתה של האגודה “נצח ישראל”⁴⁹⁸.

מה הוא יסוד התנגדותו של ביאליק בתקופה זו לבן־אביגדור ול“המהלך החדש”? לפי המקורות המעטים שבידנו לענין זה באגרות ותעודות של ביאליק אנו יכולים לראות, כי יסוד התנגדותו היה בחיקוי שראה ומצא בדבריהם של בעלי “המהלך החדש” – “חיקוי של חוסר כשרון” לפי דבריו באגרת אל גולדין, – וכן בכרכור החדש – ב“התנפחות הצפרדעית”, בלשונו. הוא ראה בכל זה רק פרי רצון שאינו רצון, “מליצה” ולא ממש, ו“המליצה” היא, נוסף לכך, זמורת־זר⁴⁹⁹.

מח. בדרך האמת

השירה היא שירת אמת. והיא נובעת ממקור של אמת. והיא אפוא ההפך מן ה“מליצה”. את זה טען וחזר וטען המשורר באותה שעה כלפי “המהלך החדש”, וכן כלפי כל מהלך אחר.

הוא קטרג באחת מאגרותיו משל אותה תקופה על משוררי הדור, “כי יבכו לשכר עמם, הגדול כים, ואם על ציון יתגעגעו – בלב ולב ידברו. לא אנחת העם וגעגועיו נשמעים בשיריהם, כי־אם המון דברים נשמע: ‘טובע בים דמעות, דמעות רותחות, דם ואש ותמרות עשן’, או כזה: ‘ציון משאת נפשי; בחלומי ראיתיך: אהובתי, משושי’, וכל המלים היפות האלה זיופן ניכר מתוכן, ולכן כבר קצה הנפש היפה בהן. עלינו להאנח או להתגעגע בה במדה ובאותה הדמות שיש להאנחה והגעגועים מקום במציאות ובין החיים”⁵⁰⁰. הוא הדגיש את הדברים האלה: הדגיש את ההויה של ממש ואת המציאות. והויה של ממש ומציאות יש רק ב“אנחת העם וגעגועיו”. ולא באנחות וגעגועים של היחיד, שלא נשמע בהם ההד לקול הצבור ואין רגש העם עולה מתוכם. אלה הם פרי דמיון ריק, פרי “רוח של עמעום והרהורים בטלים, רוח ריקנות והבלי שוא, הפורחים באוירו של לב נעוֹר וריק”⁵⁰¹.

המשורר הרגיש, שלא באר את כוונתו בענין זה כראוי ולא יצא ידי חובת הדבר כהלכה, והוא הבטיח למקבל האגרת, שבאגרת השנית יברר יותר את הדבר, והוא העיר עם זה, שמה שאמר כאן על־אודות שירי בכי וגעגועים, אינו אמור דוקא על־אודות שירים אלה, והוא הדין בשירים אחרים, אלא שדבּר אף כאן במצוי – “מפני שתוכן אחר אין כמעט לכל שירינו כיום”⁵⁰².

ואכן באגרת השנית באר המשורר יותר את כוונתו. “לא הבכי והדמעות מעוררים רחמינו, כי־אם האסון ומדרגתו, איכותו ומהותו. גם הילד בוכה לכלי משחקו האובד וגם הגנב מוריד דמעות. בכל דור ודור סבלו ישראל צרות וספדו ספדיא, ומקוננים קוננו; אך כל תקופה של צרות דורשת את סופדיה ומקונניה לפי איכות הצרה שבדור ההוא. שתים ושלש דלתות שבשיר י”ל גרדון: ‘הראוני את עמי בעצם שפלותו וכו’…‘⁵⁰³ יגידו לנו יותר מאלפי קינות כתובות ב’דם ואש ותמרות עשן’ בידי משוררינו בעת ההיא, מפני שגרדון היה מקונן דורו; שתים ושלש דלתות שבשיר ‘אחותי רוחמה’ תגדנה לנו עוד הפעם יותר מאלפי קינותינו, מפני שהיה אז גרדון מקונן התקופה ההיא. הוא תאר את האסון, והדמעות באו מאליהן. – – – ישמיעו לנו המקוננים והמשוררים בת־קולם של כל הדברים האלה, ההולכים ונבראים לעינינו בעולם המציאות, בשיריהם ובקינותיהם; תחת הבכיה של חנם ודמעות סתם, שכל עיקרן לא באו אלא מפני ששמעו שמועה ש’צריכים לבכות', אשר הדור הבא לא ידע גם על מה בכינו, ישירו לנו שירי־יאוש וסילוק שכינה, בעיטה ביסורים וקוצר־רוח, שפלות וחיי כלבים, שרק דור כדורנו מסוגל להרגישם; תחת געגועי שוא מופרזים ומוגזמים על ציון ‘אהובתי, חיי רוחי, אור עיני ומשאת נפשי’ ישירו לנו יונק מארץ ציה, תקוה רבה וגולמית שלא נקבעה עוד צורתה ולא עמדנו על אפיה"⁵⁰⁴. על שירת הדמעות הוא מתאונן גם אחר־כך, ואומר באגרת ששלח – אף היא לרבניצקי – כעבור שנה ורבע⁵⁰⁵: “הבכי וההתאוננות היו למכה עוברת ומהלכת במחנה משוררינו, והדמעות דמעות עכורות ודלוחות ומזוגות במים הרבה”.

חתירה היא זו אל האמת ואל הטבע של הדברים – אל הריאליות השירית שהיתה לאידיאל של ביאליק. ריאליות שירית זו התאימה לטבעו השירי האמתי, וכן להשקפה הישית, הקרקעית, שלו, שמאסה בכל אויריות. בכל מה שמרחף באויר בעלמא, בלי יסוד איתן, בלי שרשים באיזה קרקע. היא התאימה גם לחינוכו, החינוך על ברכי התורה והיראה, החינוך הבנוי על יסוד המוסר. ואמנם חתר ביאליק גם בשיריו הראשונים אל ריאליות שירית זו – אל תפיסת מצב האמת וביטויו; אבל בתקופה זו נתעצם יותר בכך ומתוך הכרה. השפיעה כאן, כנראה, ההתקרבות אל המעשה והכניסה לעולם המעשה והשפיעו בודאי גם השירה הרוסית במיטב הדוגמאות שלה, שהן דוגמאות של ריאליות שירית⁵⁰⁶, וגם השקפת־העולם של האידיאליות הריאלית אשר לרבו, אחד־העם, שהשפעתה ניכרת הרבה בכמה משיריו של המשורר באותה תקופה, בשירים לאומיים וציוניים.

הוא ניסה באותה שעה לשרטט ולציין בשיריו את הקוים הריאליים של התקופה, זו של “סילוק שכינה, בעיטה ביסורים וקוצר־רוח, שפלות וחיי כלבים”, כפי שציין אותה באגרתו. ב“אגרת הקטנה” הוא כותב:

גַּם בִּכְיִי לֹא הוּא, גַּם תַּחֲנוּנַי לֹא־הֵם –

אֶתְחַנֵּן וְאֵבְךְּ – כִּי מַכָּתִי אֲנוּשָׁה.

ובשיר אחר, שנוצר כעבור שנה וחדשים אחדים (חשון תרנ"ו), הוא מרחיב את הרעיון הזה עד כדי שיר שלם (“דמעה נאמנה”), שבו הוא מכריז על

“דמעתי דמעת שוא, מודעתי”:

גַּם אִם בִּגְדוֹלוֹת וּבְנִשְׂגָּבוֹת

מִמֶּנִּי תִּרְאֶה כִּי אֶתְהַלָּךְ;

כִּי אֶתְאַו לִרְכֹּב בָּעֲרָבוֹת,

כִּי־אֶשְׁאַל לִהְיוֹת כְּרוּב אוֹ מַלְאָךְ;

אוֹ זְרֹעַ כָּאֵל לִי אֲבַקֵּשָׁה,

וְעוֹד כָּאֵלֶּה תִלֵּי תִלִּים –

גַּם־אֵלֶּה, אוֹדֶה לֹא אֵבוֹשָׁה,

רַק־דִּבְרֵי רוּחַ, מִלִּים, מִלִּים.

בְּדוֹר טָרוּד זֶה הָרָץ, הָרֹדֵף,

בְּצוֹק עִתִּים אֵלֶּה וּבְמַשָּׂאָם –

רַק רֵיחַ צְחוֹק אוֹ כָזָב נֹדֵף

מִן־הַשָּׁמַיִם וְכָל־צְבָאָם.

לִי דִמְעָה אַחַת נֶאֱמָנָה,

שֶׁבְּסֵתֶר לִבִּי אֶסְבְּלֶנָּה,

וּבְשׁוּלֵי נַפְשִׁי הִיא נִצְפָּנָה,

וּמִדֵּי אֶרְעַב – אוֹרִידֶנָּה.

הריאליות, שביאליק ראה אותה כקו היסודי של התקופה, היא קרובה במדת־מה לנפשו, והוא כמכוון אליה את נפשו; אולם אין האמת הזאת האמת של נפשו – של נפשו השואפת, האידיאלית, השירית. ועל־כן בכל מקום שתמצא בשיריו תפיסה ריאליסטית זו – גם ב“אגרת הקטנה” וגם ב“דמעה נאמנה” – תמצא מן הסַטירה לה. בכל הריאליות שבנטיה זו של התקופה הוא מוצא גם שממון, כפי שהביע אותו בשירו “מה רב, אוי, מה רב השממון”, שהוא בן אותה תקופה (תרנ"ו). בשירו זה הוא מתאונן על השממון הרב שבחיים שכולם עבודה, כולם יגיעת כפים. יש בשיר הזה על חוסר הפנאי ועל זה שהארץ הכל בשבילנו מכינה, אלא ש“תעביר אותנו לכושים”, רמז לשירה ברוחו של הסוציאליזם⁵⁰⁷; אבל המשורר מתאונן ביותר על כך, שאף

מָקוֹם נֶאֱמָן אֵין לָנוּ

שֶׁנִּקְשֹׁר בּוֹ קָשֹׁר נַפְשֵׁנוּ,

שֶׁיוּכַל הִתְעָרוֹת כְּאֶזְרָח

בּוֹ אֶחָד מֵרִגְשׁוֹת לִבֵּנוּ.

אין חיי נפש, נשמה, ואין התקשרות נפשית, התערות, בשום דבר; ועל־כן האדם בן הדור החדש, המעשי, העובד, אובד כנטף בים, והוא ערירי אף בין אלפי רבבה והכל מתנכר לו, מן אבני־הרחוב של העיר־הכרך, עד השמים ומאוריהם, והוא מסיים את שירו:

מָה רַב הוֹי, מָה רַב הַשִּׁמָּמוֹן

בָּאָרֶץ הָרֵיקָה, הָרְחָבָה!

הריקניות הזאת מחיי הנפש, מרגשות הלב המתערים “כאזרח'”, מטילה אימתה, אימת השממון, על המשורר, ובכל חבּתו אל היש, הוא מבקש לעומתה במבחר שירתו ישות אחרת – ישות נפשית, פנימית – להכריע אותה, והוא פונה מצד אל צד: מז האמת בחיים שמחוץ אל האמת בחיים שבפנים, משירת “יאוש וסילוק שכינה”, לשירה שבה עולה “תקוה רבה וגלמית שלא נקבעה עוד צורתה” – כ“יונק מארץ ציה”.

מט. אל היצירה הגדולה

המשורר חתר אל האמת שבשירה, והוא שאף להבּדל מן השירה המזויפת, “המליצה” המלאכותית, שכחה וטיבה בכזב שבה. כן שאף ליצירה הגדולה. בסתר היערים, שבהם ישב בדד, הגה ביצירת דברים, שהם יהיו כאבן־בוחן לשירתו, ויהיו לקו המפריד בינו ובין המשוררים הקטנים, שאף הם בוכים כמוהו.

כשכתב אל בריינין, עם השירים ששלח אליו בקיץ תרנ“ד לחוברת השניה של “ממזרח וממערב”, ביקש ממנו רשות ליטול עצה מפיו בדבר פואימה שעסוק היה בכתיבתה. ואנו יודעים זאת לפי האגרת של בריינין אליו – מיום כ”ח באבגוסט 1894 – שבה כתב לו: “הנני נכון בכל לבבי לתת לך עצתי בדבר הפואימה אשר אתה כותב ככל אשר תשאלני”.

יותר מזה אנו למדים על פואימה זו מאגרת־תשובה של ראש ועד האגודה “נצח ישראל”, יצחק ניסנבוים, שהשיב ביום ה' מנחם־אב, בשנת תרנ"ד, על ההצעה של המשורר להוציא את הפואימה שלו על חשבון האגודה. באגרת זו כתב ראש־הועד: “על דבר הטפוס של יהודי כשר ופשוט וכו‘, האמת אגיד לך, כי עבודתך זאת איננה חדשה, טפוס כזה כבר נתן אברהם זינגר ב’כנסת הגדולה’ – כמדומה, ספר שלישי – בשם ר' צדוק⁵⁰⁸ – וטפוסו עלה בידו. גם ב’ווסחוד' החדשי קראתי טפוס כזה. יוכל היות, גם ודאי הדבר, כי מלאכתך תעלה על מלאכתם, ככשרונך על כשרונותיהם, בכל־זאת חוסר המלים ‘ראה זה חדש הוא’ דבר גדול הוא בעסקי ספרות; בכל־זאת אם כבר החילות – גמור. ואם תדבר בו, כי האיש הזה עסק גם בישוב הארץ, ומרגלא בפומיה, כי הארץ בלי דת אי־אפשר להיות, במלה אחת: אם תעשה את ‘יהודך’ ליהודי לאומי כמטרתנו, אשתדל, ותקותי חזקה, כי השתדלותי תעלה בידי – להדפיסה על חשבוננו, ושכרך לא יקופח. אך שמור את החבית, כתוב ברוח הדת, ואל תנהג קלות־ראש, המבצבצת מעט מאחד שיריך ב’פרדס'. אקוה, כי תשמע לבקשתי, ואף כי אין מבקשים את רוח משורר, חפשי הוא לנפשו ואינו שומע לקול אוהבים ואחים, בכל־זאת אבקשך: בלום לכל הפחות את פי עטך”.

מתוך רמזים שבדברי אגרת־התשובה יש לראות, כי גבור הפואימה, שהמשורר הציע את תכנה לפני ועד האגודה, היה יהודי כשר ופשוט שהמשורר ראה בו טפוס של יהודי כשר ופשוט, היינו יהודי שנתנסה בנסיונות קשים ועמד בהם. לפי סימן זה יש לחשוב, שפואימה זו, שהמשורר עסוק היה אותה שעה ביצירתה והציעה לפני חבריו באגודה הלאומית־הדתית “נצח ישראל”, היתה “יונה החייט” (מספורי אחד “החטופים”), שקטע ממנה נתפרסם בדפוס במאוחר – בשנת תרפ"ח – כיצירת־נעורים של המשורר שלא נשלמה מלאכתה ונשארה רק התחלה. כשנתפרסם הקטע בדפוס, בעתון “הארץ”⁵⁰⁹, נוספה עליו הערה זו של המערכת: “הקטע הזה הוא התחלה של פואימה מחיי הקנטוניסטים, שעלתה במחשבה לפני שלשים שנה בערך ולא נגמרה. עתה הומצא הקטע הזה למערכת ‘הארץ’, ואנחנו מפרסמים אותו ברשות המחבר”. יש לשער, שהקטע הומצא למערכת גם בידי המחבר, וניכר שהוא עבר בקולמוסו עליו ותיקן מעשה נעורים, והידיעות על פואימה זו שבהערת המערכת הן משל המחבר, שאמנם לא דייק במספר השנים, אבל זכר, שהפואימה עלתה במחשבה “לפני שלשים שנה בערך”, והוא מתאים לזמן שהמשורר היה עסוק ביצירת פואאימה זו – ולא עלתה בידו.

בקטע שלפנינו מספר “יונה החייט” – לאחר הקדמה שהוא מקדים על בלהות הימים הנוראים ההם, כש“יהודים בני רחמנים ובני גומלי חסדים בידיהם העבירו למולך ילדים” – על ימי ילדותו. לתוך ימי ילדות הללו שזר המשורר מעשים ודברים מימי ילדותו הוא. דמות האם בספורו של “יונה” יש בה מדמות האם, כפי ששר עליה אחר־כך המשורר ב“שירתי” – אותה “אשת חיל”, העובדת “מעלות השחר עד אשמורה בליל” (ב“שירתי”: “עד חצות הלילה לא כבתה את נרה”), ובשכבה ב“מטתה הפרוקה, הנואקת תחתיה”, “לא מצאו עצמותיה השבורות מנוחה” (ב“שירתי”: “ובשכבה – זמן רב תחת גופה הרפה נאנחה, נאנקה מטתה הפרוקה”). והאטמוספירה שבבית אביו של יונה מזכירה לנו את אוירת הבית של היהודי, הנושא משרה באחד היערות וגם בכפר, שבספורו של ביאליק “החצוצרה נתביישה”, שבו נתן המשורר מציור תמונת בית אביו, כפי שאנו מוצאים גם ב“ספיח”⁵¹⁰. וביחוד השוחט ר' אהרן, שבמוצאי אותה שבת, שבה הוטל יונה לארץ גזירה, ישב עם בני־הבית במסבּה אחת וספּר בנחת, כש“עשן מקטרתו עלה / עם הבל החמין עד שמי הקורה”, “מעשים בצדיקים וחסידים יסודי עולם, / שלא ידע איש דרכם ובן־אדם משעולם”, “ושוב מעשים בקדושים, אנשי שמות ופלאים, תקיפים בשמי מרום, אריות ולבאים, / מקפיצי ארץ, רואים ואינם נראים” – השוחט הזה מזכיר לנו מיד את השוחט ר' גדי, כשהוא יושב, ב“החצוצרה נתביישה”, במוצאי שבת, לאחר הבדלה, בין יהודי הכפר, לאחר ששתה את החמין, ומספר מעשיותיו: “מעשה באליהו הנביא זכור לטוב; ומעשה בבעל שם טוב, זכרונו לברכה; ושוב מעשה בהסבא משפולא, זכותו יגן עלינו; ועוד מעשה באחד מל”ו צדיקים…“. המספר מעיד שם, כי “שיחתו של השוחט שיחה ערבה, מתונה ומוטעמת, נובעת בנחת, זולפת טפין טפין מתוקות ובאה אל הלב כצרי וסם חיים. העולם, אם כן, אינו הפקר עדיין; שומר ישראל לא ינום אפוא ולא יישן…”. ושיחה זו, עם מעשי הבטחון שלה באלהים, בצדיקי־עולם, אשר “ניד עפעפם – צו, מצותם – גזירת עירין, / מבט עינם – ברק, הבל פיהם – שלהבת, / ינוס מגערתם גם מלאך המות”, הובאה לתוך השיר כדי להבליט את הניגוד שבין העולם שבפנים ובין העולם שבחוץ, בין עולם האמונה לעולם המציאות, בין ברכת ה”זקן" מטשרנוביל, שברך את אבי יונה וקשר כתרים לו ולבניו, ובין הגזר־דין על קטן ילדי־שמשון, שיוטל בידי יהודים לארץ גזירה…

הדברים שספּר המשורר בשיר מחייו ודאי קרבו אותו אל הספור מחיי ה“חטוף”, ושיחתו של החייט, כשיחתו של השוחט שהוא מספר עליה, “נובעת בנחת”, והיא מלאה התעורות הלב, שירה עדינה וזכה, יחד עם כבּוש הלב, כבּוש היצר של השתפכות יתירה, של ליריות מיותרת בספור כזה, שמספר אדם על חיי סבל רב לאחר שעברו שנים הרבה. בהומור דק, המלוה את הדברים המרים ביותר ונוטל על־ידי כך חלק ממרירותם.

יצירה זו היתה יכולה להיות יצירת־מופת – אילו המשיכה היוצר. אבל דומה, שלא היה מונח בטבעו להמשיך יצירה כזו הרחק מן הגבול של החויה הבלתי־אמצעית שלו. כי הוא שר בעצם על חיים שהוא חי, ולא על חיים שהוא הכיר וידע מפי השמועה. ונראה, שמטעם זה נפסקה היצירה עם בוא האסון על “קטן ילדי שמשון”, והוא לוקח מבית הוריו והוטל מהר אל ארץ גזירה.

נ. “מבני העניים”

את היצירה הגדולה, הפואימה על “יונה החייט”, שנתנסה נסיונות קשים ומסר את נפשו על אמונת האומה ועל נאמנותו לאלהיו, לא הביא לידי סיום ולא השלימה, וניסה באותה תקופה עצמה את כחו ביצירה גדולה אחרת, שהנושא הפנימי שלה קרוב אל הנושא של “יונה החייט”, וקרוב לנפש המשורר, הוא הנושא של המקריב את חייו ומוסר נפשו על מזבח התורה.

נושא זה הוא נשא אותו בלבו, והוא ידע והכיר את חייו, חיי היושב באוהל לפני ה', חיי המתמיד בישיבה. מתמידים כאלה ראה לפניו בשבתו עמהם בישיבה בוולוז’ין, וזמן־מה נצטרף גם הוא אליהם, ובכח היה אף הוא מתמיד, והיה שקוד מטבעו על לימודים שקידה מאין כמוה והיה משקיע בהם כל נפשו, אם כי חסר היה את היכולת להמשיך בשקידה זו זמן רב ולשכוח בגלל מעשה פרישות זו תבל ומלואה. וזה שעשה אותו למכיר ולמרגיש בטיבו ובטבעו של הקרבן הגדול – קרבן חיים ללא קצה.

על טפוסים של “מתמידים” בישיבת וולוז’ין ספּרו כל אלה שכתבו על ישיבה זו. על אחדים מהם, שהיו בישיבה בימים שבהם ישב בה ביאליק, ספּר הרב י. ל. דון יחייא בזכרונותיו.

הוא אומר, כי "לציון מיוחד ראוי ‘המתמיד מלודז’. הוא היה נכדו של הגאון ר' אליהו חיים מלודז‘. הצעיר הזה לא פסק פומיה מגירסיה. הוא היה לומד כעשרים שעה במעת לעת. עד כמה שידוע לי לא היה הולך הביתה לישון, ושתים־שלוש שעות היה מנמנם כשראשו נתון בין זרועותיו בהסבו ליד העמוד, הוא לא היה מסיח עם מישהו ורק בשעות־הליל המאוחרות, כשנשארו בישיבה מספר בחורים, היה מנסה לקשור שיחה קצרה עם אחד הלומדים, מעשה זה שימש סנסציה בישיבה, ולמחרת היו מספרים: הלודז’אי השמיע אמש מלים אחדות. את אכילתו היה מפטיר במהירות ושב לישיבה. וכשקרה פעם, שאחד הקדים לבוא לישיבה לפניו, היה הדבר למאורע: לפני הלודז’אי… ר’ חיים הלל פריד, ממשפחת הראש מתיבתא, שלח פעם מכתב לזקנו והעירו, כי הלימוד הרב מערער את בריאותו, והוא ישפיע עליו, כי ימעט בלימודו. על זה ענה הגאון הישיש מלודז': ‘שטויות, הלימוד אינו מתיש כחו של אדם!’

דרכו של המתמיד היה לעבור ארבעים פעם על כל מסכת. לפי כל סימני שיר ‘המתמיד’ של ביאליק נראה, כי הוא שימש לו דוגמא בולטת"⁵¹¹.

מתמיד בישיבת וולוז’ין תאר גם מ. י. ברדיצ’בסקי בתיאוריו מחיי ישיבה זו ב“עולם האצילות” (תרמ"ח)⁵¹²:

“היום רד, והלילה בא, לילה שמביא מרפא בכנפיו. הירח יקר הולך יצא להאיר על הארץ ולדרים עליה, כוכבי־נשף הפיצו נגהם, רוח צח ינשב. ומראה פני השמים כעין התכלת. כל יושבי [ה]עיר וולוז’ין הדליקו את הנרות, ומבעד החלונות יתנוצץ אור גדול. כולם, מנער ועד זקן, יצאו להתענג על הדר הטבע, להריח באילני דמלבבי ולהקר מחום היום. גם חומת הישיבה הבנויה לתלפיות לבשה עדיה. באולמה המרובע, הלבן כשלג וכצמר צחר, ידלקו כמאה מנורות נפט, מלבד עששיות רבות ונרות אין מספר. נוגה ברקי מאוריה יוסיפו לוית־חן אל חכלילות קירותיה ועמודיה. דממה דקה שוררת בכל פינותיה, כי רוב לומדיה הלכו לטייל בגנות העיר. רק בחורים מועטים, כשבלים בודדות, עומדים בזוית הישיבה, איש איש נשען על שולחנו הקטן ומעיין בהמסכת הפתוחה לפניו וגם מבין ריסי עיני אלה נוכח, כי טוב להם שלא ילמדו משילמדו, באשר שכבר חטפתם שינה. רק שם, בירכתי הישיבה, על יד תנור החורף, עומד בחור ופניו שחורים, לחייו קומטו בלא עת ועצמותיו שופו; לומד בנפש חפצה ובלב מרגיש, שואג כארי – וקולות אלהים יתמלטו ממנו וכל עצמותיו תאמרנה. מבעד חלונות הישיבה הפתוחים ישמע קול רעש המטיילים, ההולכים רצוא ושוב. מארמון אדון־העיר ישָמע קול מנים ועוגב. חצי־הליל כמעט הגיע, השעה השתים־עשרה חסרה רביעית, והוא על משמרתו עומד ויוסיף ללמוד. – – – כבר השמיע מורה־השעות השעה השניה, והגמרא נסגרה, הבחור לקחה תחת זרועו וישם פניו לאושפיזו”.

המתמיד של ברדיצ’בסקי קורא עוד אחר־כך בביתו, לאור הלבנה, בספרי השכלה. הבחורים בישיבת וולוז’ין לא היו דוקא מבני־עניים אבל בן־ישיבה סתם, שעליו ספרו ספורים, היה בן־עניים. בשנת תרנ“ב נדפס ב”ספרי־אגורה" של בן־אביגדור ספורו של י. גוידא – נתפרסם אחר־כך באידית בשם ב. גוֹרין – “הנגר הנאור”, שבו הוא מתאר בין השאר נסיעתו של הנער דוד’ל, בן־העניים, לוולוז’ין. שם אנו מוצאים את ראשית חלומו של בן־הישיבה המתמיד: הנער חולם בדרכו לוולוז’ין ובחלומו הוא רואה לפניו את אמו ופניה הנמוגים בדמעות, והוא אומר לה: " – למה תבכי, אמי, ולמה ירע לבבך? בקרוב אשוב אליכם וסמיכה בידי ולא יארכו הימים והייתי לרב באחת הערים הגדולות – הרב מעיר ב. ישב לכסא הרבנות בהיותו בן שמונה־עשרה שנה ורב העיר ק. בן שבע־עשרה – –“. בספּור הזה אנו מוצאים גם את “שני הסדרים השלמים, הערוכים ושמורים” על שפת מתמידו של ביאליק, כפי שהוא ראה אותם ברוח חזונו. הנער, בדרכו לישיבה, רואה בחזונו את עצמו בביתו של ראש־הישיבה, כשהוא מגיש לו את המכתב שהביא מהרב בעירו, המעיד על ידיעתו בתורה. ולאחר שקרא ראש־הישיבה את המכתב הוא שואל את הבחור־הנער בלשון רכה: " – מה רבה ידיעתך, בני, בתלמוד?” הנער־הבחור עונה: " ‘נשים’ ו’נזיקין' עם כל המפרשים".

על בואו של בחור־נער לישיבה ועל לומד ו“מתמיד” בה ספר גם עזרא גולדין בספורו המובחר “למקום תורה”, שנדפס ב“ספרי־אגורה” של בן־אביגדור בשנת תרנ“ד. שם אנו מוצאים גם מקצת שבמקצת מן “הניגון” של המתמיד, מאותו ה”קול הנוקב, הזמרה המדיבה" שלו. גולדין מתאר את בואו של הנער יוסף בערב למקום התורה – ל“ישיבה”, ולפני הכנסו פנימה הוא נפעם למראה עיניו ולמשמע אזניו, כי “הבית מלא המון רב, המנגינות שונות מאד, יש מהן מלאות יגון ותוגה, ויש אשר רוח השמח בחלקו חבלתה, יש אשר יקשיב בניגון הלומד קול לב הומה, החש געגועים עזים לאבות. אחים ואחיות, או לאשת נעורים, ויש אשר ישמע הקול השפל והרועד כקול הבוכה על מר גורלו בחיים; יש אשר יזמר מטוב־לב איזה פרוש צעיר, ויש אשר יאנח אנחה קורעת לב השומע”⁵¹³.

בספרות ההשכלה העברית, בתקופה שבה בקשה לתת ציורים מחיי ההווה, יש כמה תיאורים מחיי בית־המדרש והבחורים ב“ישיבות”, והם תופסים מקום גדול בספורי המספר הראשי של אותה תקופה, בספּוריו של פרץ סמולנסקין: ב“שמחת חנף”, ב“התועה בדרכי החיים”, ב“קבורת חמור” וב“גמול ישרים”. לפי מגמת ההשכלה שבספורים האלה נידונים החיים בישיבה דין קשה, אבל האנשים שיצאו מן הישיבה, חיו את חייה ועברו אותם כאת כור־המצרף, הם על־פי הרוב בספוריו של סמולנסקין הגבורים האידיאליים. כך שמעון ב“שמחת חנף” וכך גדעון ודן ויוסף היתום עצמו ב“התועה בדרכי החיים” וכך ישעיה ב“גמול ישרים”. וגלגול בתי־המדרש לתורה והישיבות בדמות אחרת חדשה, הדמות של בתי־מדרש לרבנים, שבהם ילמדו בני־הנעורים מישראל תורה וחכמה יחד, הוא גלגול האידיאל האחרון של הגבור הראשי של סמולנסקין ב“התועה”, וכן היה ימים רבים לאידיאל של סמולנסקין עצמו במאמריו לתיקון חיי ישראל בארצות פזוריו⁵¹⁴, וסמולנסקין הכיר, כי “אבן־הפנה אשר כל בית־ישראל נשען עליה בכל העתים והזמנים היתה התורה”⁵¹⁵, ואף אמר, כי “מאז ומעולם היה רוח ישראל, הוא התורה, ספון בהישיבות ובתי־המדרש”⁵¹⁶.

לא רחוקה מן הדמות הנכספת, האידיאלית, בישיבה ובחוריה של מספר ההשכלה המובהק באותה תקופה, היתה גם דמות הנכסף באידיאלי ההשכלה של משורר ההשכלה המובהק באותה תקופה – והוא גדול משוררי ההשכלה העברית – י. ל. גורדון. ב“שני יוסף בן שמעון” יוסף בן שמעון הראשון, הוא הצדיק בעיני יוצרו, הוא בן עניים שלמד בישיבה, למד ושנה ופירש ויצא מליטה אל פדובה, עיר החכמה, ושם למד תורת הרפואה, ושם הוסיף ללמוד את תורת הרבנים, ויחלום – תיקונים בחיי ישראל ובחכמת הרבנות, וכאחד מחכמי־ישראל בספרד לפנים יהיה: “חכמת הרפואה תהיה לו הקרדום, / בו יחפור לו אוכל ימצא כל צרכיו, / ובתורה יעסוק רק לשם שמים, / ויהי לעמו העלוב לעינים, / לישר מבית ומחוץ את דרכיו”.

בפואימה זו שילב גורדון יחד את תשוקת הדעת העזה בדור ההשכלה העברית עם החפץ האדיר לידיעת התורה וראה אותם כנובעים ממקור אחד, והוא כמקור האש – “אש תמיד על המזבח בוערת”:

מֶה־עָצַמְתְּ, מַה־גָּבַרְתְּ, תְּשׁוּקַת הַדַּעַת

בִּלְבַב נַעֲרֵי יִשְׂרָאֵל, זֶה עַם־תּוֹלַעַת!

אֵשׁ תָּמִיד עַל הַמִּזְבֵּחַ בֹּעָרֶת!

אִם תּוֹרָה יִלְמְדוּ, גְּמָרָא וּפוֹסְקִים,

אוֹ אִם בְּחָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת הֵם עוֹסְקִים,

עַל כָּל שָׂטָן וּמִכְשׁוֹל תְּשׁוּקָתָם גֹּבָרֶת.

עִמְדוּ עַל דַּרְכֵי מִיר, אֵישִׁישׁוֹק וּוַלָּזוֹן

וּרְאוּ בַחוּרֵי עֹנִי הוֹלְכִים בְּחִפָּזוֹן

אֹרֶךְ הָאֹרַח יָמֹדּוּ בַּשֹּׁעַל.

אָנָה הֵם עוֹלִים? לִישׁוֹן עַל הָאָרֶץ,

לִחְיוֹת חַיֵּי צַעַר, לָשֵׂאת כָּל קָרֶץ –

זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹהֶל!

עֲלוּ לִכְרָךְ גָּדוֹל מְקוֹם בֵּית־מַדָּעִים,

הֲתִמְצְאוּ חַיִּים קָשִׁים, יָמִים רָעִים

כִּימֵי הַתַּלְמִידִים הַיְּהוּדִים שָׁמָּה?

אֶל עַקְרַבִּים יוֹשְׁבִים בֵּין אַנְשֵׁי שַׁחַץ,

בִּגְדָם עִדִּים, לַחְמָם צַר, מֵימָם לַחַץ,

וּבְבֹא הַקָּצִיר – וַאֲלֻמָּתָם קָמָה!

תְּהִלַּת לָמוֹנוֹסוֹף הָרוּסִים יַבִּיעוּ,

כִּי עֹנִי וּמַחֲסֹר אוֹתוֹ לֹא הֵנִיאוּ

מִנְּדוֹד עַד מָסְקְוַהּ לִשְׁמֹעַ בַּלִּמּוּדִים,

וּמִקֶּרֶן אֹפֶל הִתְנַשֵּׂא בִּשְׁקִידָתוֹ

וּלְמָאוֹר גָּדוֹל הָיָה בִּקְהִלָּתוֹ –

כַּמָּה לָמוֹנוֹסוֹף בִּרְחוֹב הַיְּהוּדִים!

זאת היא שירתו של משורר ההשכלה הגדול על המתמיד, אם המתמיד בתורה ואם המתמיד במדעים. ואף כי ראה וחזה “זאת התורה אדם כי ימות באוהל” תאר ב“שני יוסף בן שמעון” כבשירים אחרים את הצד האחר של חיי המחזיקים בתורה, שבהם “זיו התורה יועם תחת אפר, הויות ודרשות אין קץ אין חקר”. הוא תאר בצבעים אפלים מאד את חיי ה“חדר”, המלמדים, הלומדים, חצר בית־הכנסת והקומה העליונה

אשר עליו: חדר־הקהל ועוד.

בְּדַרְכֵי נֹעַם אֵלֶּה אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל

יֵלְכוּ מַעֲדַנּוֹת יוֹם יוֹם אֶל בֵּית הָאֵל

כָּעוֹלֶה לְעֵדֶן דֶּרֶךְ הַתֹּפֶת.

כֵּן הַטֻּמְאָה בַּקְּדֻשָּׁה נוֹגַעַת אֶצְלֵנוּ –

אֵלִי, אַל נָא עַל זֶה תִּקְצֹף עָלֵינוּ!

ומעין זה אומר ביאליק ב“רחוב היהודים”:

יִשְׂרָאֵל! מִי הֵבִיא אֶל בֵּיתְךָ כְּרוּכִים

בִּגְוִיל סֵפֶר תּוֹרָה צֵיד דָּגִים סְרוּחִים?…

וְאֵיךְ יָרְדוּ כְרוּכִים אֶל יַעֲקֹב וּלְנָשָׁיו

אַשְׁפַּתּוֹ וְרִפְשׁוֹ עִם קָדְשֵׁי קָדָשָׁיו?…

ועל הדרכים ל“תלמוד תורה” – מעין זה שאמר גורדון על “דרכי הנועם” לבית־הכנסת. ואף זה שם על “חדר” זה של ה“תלמוד תורה”:

גַּל אַשְׁפָּה כִּי יִבְאַשׁ – יָרֻם תּוֹלָעִים,

זֹאת תּוֹרַת בָּנֵינוּ מִבָּתֵּי הַכְּלָאִים.

הנושא של תלמוד תורה והמתמיד משך את לב ביאליק מהשעה הראשונה, כשרק התחיל לשיר את שיריו – והשיר “באוהל התורה”, משיריו הראשונים הידועים לנו, שהעלה אותו על הכתב בחודש הרביעי לשבתו בישיבת וולוז’ין⁵¹⁷, יוכיח לנו. ויש לנו עדות, שאף השיר הזה, הנמצא בידנו, הוא קטע משיר גדול, שכבר היה בידי המשורר; או שכבר עלה לפניו במחשבה. כי המשורר כתב לרבניצקי, כששלח אליו את השיר: “הנני שולח לך – ‘תלישא קטנה’ (маленкий отрывок) מאחד השירים, המתאר תמונות רבות מחיי חובשי בית־המדרש”⁵¹⁸.

הצורה הראשונה של השיר היתה בלדית־לירית, ועם התגברות הכח נוסף עליו יסוד אפי־תיאורי, בלי לגרוע מן היסוד הראשון, הלירי, שנשמר בשיר זה, בכל גלגוליו. גם יסוד השכלי כבר נמצא בשיר בצורתו הראשונה⁵¹⁹, והיסוד הזה אף הוא התרחב עם הרחבת המצע. ובינתים עמד המשורר “על סף בית המדרש” וראה מצד אחר את כתלי בית־מדרשו כ“קירות הקדשים” וכ“מחבא רוח איתן”, ובית־מדרשו – בדומה לבית־מדרשו של חברו להרגשה, המושפע ממנו, המשורר בספור, מ. ז. פיארברג – בנוי במרכזו של עולם ומשם קוי־אורה יוצאים לכל.

ומתוך כפילות זו של הרגשה ותפיסה שר ביאליק בתרנ“ד–תרנ”ה את השיר הספורי על המתמיד “מבני העניים”⁵²⁰, שנדפס במאסף.הזמן" של גולדין בתרנ“ו, ועיקרו נתחבר אחר־כך אל “המתמיד”, שחלקים אחרים ממנו, עם פתיחה וחתימה חדשות, השונות הרבה מן הפתיחה והחתימה של,מבני העניים', פרסם המשורר ב”השלוח" של אחד־העם בשנת תרנ"ח. עיקר השינוי הוא בפתיחה. היא נשתנתה אחר־כך תכלית שינוי.

המשורר פתח אז את השיר על המתמיד ברוח של בקורת חריפה וסטירה על חיי ה“חדר”, ה“ישיבה” ובית־המדרש, המזכירה לנו את בקרתם של המשוררים והסופרים בדור ההשכלה, שביקרו בדרך זו את מוסדות־הלימוד ההיסטוריים של היהודים. הוא פתח בשיחה עם המתמיד, שיש בה משום השתתפות בצער ומשום מנוד־ראש לחייו לא־חיים:

שֵׁשׁ שָׁנִים תְּמִימוֹת, בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה,

בַּיְשִׁיבָה, בְּמִקְצֹעַ דְּרוֹמִי מִזְרָחִי,

לֶהָבָה בָעֲרָה בְךָ, נַפְשְׁךָ לִחֵכָה,

וְאוֹר חַיֶּיךָ נִדְעָךְ. – מָה אָנוּד לְךָ, אָחִי!

שֵׁשׁ שָׁנִים שְׁלֵמוֹת בַּעֲיָרָה נִדַּחַת,

שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה

בִּדְמָמָה בָעַרְתְּ, נֶפֶשׁ תַּמָּה, נִשְׁכַּחַת,

בָּעַרְתְּ – וַתִּשָּׂרְפִי בָאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה.

מָה צַר לִי עָלֶיךָ, בָּחוּר בֶּן עֹנִי⁵²¹!

בֹּאֲכָה עַד הֲלֹם עֵינַי לֹא רָאוּ;

אֶל נָכוֹן גַּם אַתָּה הָיִיתָ כָּמוֹנִי,

בִּרְכַּת הוֹרִים וּמוֹרִים, וּבְךָ הִתְגָּאוּ;

וּבַעֲיָרָה נִדַּחַת אַחֶרֶת שִׁכַּלְתָּ⁵²²

יְמֵי יַלְדֻתֶךָ וִימֵי נְעוּרֶיךָ.

בַּאֲבִיב חַיֶּיךָ בַחֲדָרִים נָבַלְתָּ,

בְּבָתֵּי הַמִּדְרָשׁ – בִּימֵי קֵיצֶךָ.

וְעִם זְבוּבֵי הַקַּיִץ יַלְדֻתְךָ עָפָה,

עִם עֶשֶׁן הָאֲרֻבָּה נְּעוּרֶיךָ כָלוּ;

הַתּוֹרָה דִכְּאַתְךָ, קוֹמָתְךָ כָּפָפָה,

הִפִּילָה אוֹר עֵינֶיךָ וּלְחַיֶּיךָ נָפָלוּ.

המשורר נד כאן לגורל המתמיד ומדבר על לבו לעזוב את בית־המדרש ותורתו, ולאחר שספר בקצרה את דבר צאת המתמיד מעירו לבית־הישיבה הוא חוזר ופונה אליו:

שְׁתִיל בֵּית אֲדֹנָי, מַטַּע אֱלֹהַּ!

נֶחְבָּא בְּצֵל שַׁדַּי גָּדַלְתָּ פֶּרַע,

גַּם אוֹר לֹא רָאִיתָ כִּי יָהֵל מִגָּבֹהַּ;

אַף עַתָּה מִי יֵדַע מָה רַב הַזֶּרַע

יַד אֱלוֹהִים בְּקִרְבְּךָ זָרָעָה?

מַה תִּשָּׂא לְעַמְּךָ הֶעָנִי כָמוֹךָ?

הוֹי, אֵיפֹה תָּנוּחַ נַפְשְׁךָ הַנַּהֲלָאָה.

הֲתַעֲמֹד רוּחֲךָ? אִם יִתֹּם כֹּחָהּ?

הַתְהִי מָאוֹר גָּדוֹל בְּחֶשְׁכַּת שָׁמֵינוּ,

לִפְקֹחַ עֵינַיִם וּלְאַמֵּץ נֶחְשָׁלִים?

אוֹ תּוֹסִיף עוֹד עָנִי עַל עֲנִיֵּינוּ

וְתָזוּב מְדֻקָּר עַל כֹּבֶד הַחֲלָלִים?

בצפיתו הגדולה של המשורר אל המתמיד הוא מצפה, שיהיה מאור גדול לפקוח עינים, בניגוד אל צפיתו ותקותו של המתמיד עצמו להשאר באוהל התורה. ולשאלות שבפתיחה זו:

מִי יָשִׂים חֲיָלִים בְּנֶפֶשׁ חֲרֵדָה?

מַה יִקְרָא מִמֶּרְחָק אֶת נֶפֶשׁ הַנָּעַר.

מִי יָעִיר לֵב נַעַר בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה

לִשְׁכֹּחַ בֵּית אָב וּכְנַף אֵם חֲבִיבָה,

לָנוּד רָעֵב וְצָמֵא אָנֶה וְאָנָה,

לָמוּת עַל הַתּוֹרָה בְּבֵית הַיְשִׁיבָה?

עונה המשורר אף הוא תשובה,אפיקורסית" של השכלה:

עֵץ נָטַע יְיָ מִשָּׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת

וַיְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו אֶל אֶרֶץ מְלַחָה,

וַיָּפֶץ הָרוּחַ אֶת זַרְעוֹ בַצִּיּוֹת –

וַאֲנַחְנוּ הַיּוֹם אֶת סְפִיחָיו נְלַחֵכָה.

מה שונה היא פתיחה זו מן הפתיחה של “המתמיד”, כפי שקבע אותה אחר־כך המשורר בשירו, על כל התרוממות־הרוח שבה לזכר ה“ערים הנכחדות בתפוצות הגולה”, ש“בהן יעשן במסתר נרנו הישן”, וכמה שונה היא ברוחה גם מן הפתיחה הראשונה של “המתמיד” בשיר הלירי על העלם היקיר היושב באוהל התורה; אולם היא שונה גם משיר זה עצמו, שהיא משמשת פתיחה לו, ושונה ממנו לא רק בכוונה, אלא גם בדרך הכוון, באותה פניה, שהמשורר פונה בפתיחה אל המתמיד, בעוד שבשירו הוא שר על המתמיד, ורק בחתימה של “מבני העניים” הוא חוזר ופונה אליו, ואז הוא כחוזר ומדבר על לבו לעזוב את התמדתו ואת בית־מדרשו:

אַךְ לְמִי אַתָּה עָמֵל, אָח אֹבֵד, חֵלֵכָה?!

עֲמָלְךָ מְאֻחָר, עֲבֹדָתְךָ פִּגֵּרָה,

תָּנִיר נִיר רָאשִׁים, שַׁדְמָתְךָ מְלַחָה,

גַּם נַפְשְׁךָ הַתְּמִימָה לָבֹא אֵחֵרָה.

מִי יְבָרֵךְ חֵילְךָ עַל אֶרֶץ רַבָּה?

מִי יִרְצֶה פָעָלְךָ תַּחַת הַשָּׁמַיִם?

חַסְדְּךָ לַמֵּתִים וּשְׂכָרְךָ בָּעוֹלָם הַבָּא

וֶאֱמוּנַת עִתֵּנוּ – בְּאֶרֶץ חַיִּים.

ובסופה של חתימה זו שואל וקורא המשורר, ואף הוא ברוח ה“השכלה”:

הַתְהִי עוֹד יַד חֶסֶד שֶׁתְּחוֹנֵן אַשְׁפַּתּוֹת,

לַחֲשׂף מִבִּטְנָן הַפְּרֻדוֹת הַבְּרִיאוֹת⁵²³,

הָעוֹלוֹת וְאוֹבְדוֹת בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת⁵²⁴,

וּלְזָרְעָן כַּר נִרְחָב, שְׁדֵמוֹת פֹּרִיּוֹת?

עוֹד יֵשׁ נַחַל דִּמְעָה שֶׁלֹּא שפכנהו,

עוֹד יֵשׁ חָלָל גָּדוֹל⁵²⁵ לֹא נִסְפַּד כַּהֲלָכָה,

אַךְ מָלֵא הַנֹּאד, דִּמְעוֹתֵינוּ רִוֻּהוּ

וְהַלֵּב הַנִּלְאֶה מְבַקֵּשׁ הָרְוָחָה.

ועל־כן החלק הזה של השיר, חלק הפתיחה, עד סוף הפתיחה; שנמחקה אחר־כך מן “המתמיד”, ועמו חלק החתימה, ולכל הפחות חלק זה שבו המשורר מדבר ופונה אף הוא אל המתמיד, נראים כשכבה אחרת, ראשונה ותחתונה שבשיר, שנוצרה לפני שאר החלקים, ואולי זמנה בסוף תקופת וולוז’ין, זמן ההשתחררות מעול תורה והבריחה מן ה“ישיבה”⁵²⁶, או בזמן הקרוב מאד אליו, כשלא היה בין המשורר ובין ה“ישיבה” עוד כל מרחק, המביא לידי ראִיה אחרת, יותר כוללת ושלמה. וקשה להניח, שבאותו פרק זמן – בשנת תרנ“ד – שנוצר בידיו השיר “על סף בית־המדרש”, שבו ראה את בית־מדרשו כ”מחבא רוח איתן, מקלט עם עולמים“, יצר גם פתיחה זו לשיר “מבני העניים”, שאת זמנו קבע אף המשורר לתרנ”ד–תרנ"ה⁵²⁷.

ואף בפתיחה זו אנו מוצאים חרוזים מעין אלה, שיש בהם מן ההערצה ללומדי התורה ולמתמיד בה:

שָׁם בַּפִּנָּה יַעֲמֹד וּפָנָיו מוּסַבִּים

אֶל עֵבֶר הַכֹּתֶל מוּל פְּנֵי הַמִּקְצֹעַ,

עַל עַמּוּדוֹ יִתְנוֹדָד, – וּכְקוֹל מַיִם רַבִּים

קוֹלֵי קוֹלוֹת יַרְעִישׁוּן אֶת מִשְׁכַּן אֱלֹהַּ,

כַּהֲמוֹת יַמִּים יִשָּׁאוּן וַייָ עַל הַמָּיִם,

עַמּוּד אֵשׁ מְלַהֶטֶת סְבִיבוֹתָם אֵימָה,

כַּסּוּפָה יֶהֱמָיוּן וַייָ מִן הַסְּעָרָה;

נִשְׁמָתָם כַּגָּפְרִית, רוּחַ פִּיהֶם קֹדֵחַ,

עַל הַגָּג יַחֲנוּ שְׂרָפִים, יִזְרְעוּ נְהָרָה,

אֵשׁ תֵּצֵא וְאָכְלָה כָּל עוֹף הַפֹּרֵחַ…

וּבָדָד יַעֲמֹד הַנַּעַר בַּפִּנָּה,

שְׁתֵּי אָזְנָיו תִּצַּלְנָה – וּבְאַהֲבָה רַבָּה

הוּא שֹׁנֶה אֶת פִּרְקוֹ בִנְעִימָה וּבְרִנָּה –

מַה יֶאֱהַב אֶת רָבָא, מַה יֶאֱהַב אֶת רַבָּה!

אולם הערצה זו, שבאה מאליה, בראות המשורר לפניו את הלומדים מתוך התלהבות, בהעלותם את נפשם לקרבן אשה על מזבח התורה, אינה עדיין ההערצה של המשורר, שאנו מוצאים בשאר חלקי השיר, והיא רק מוסרת בעיקרה בדרך של פיוט דברי אגדה עתיקה על האש המלהטת סביבות הלומדים מתוך חשק והתלהבות, עד שאש יוצאת ואוכלת כל עוף הפורח⁵²⁸.

פתיחה זו וחתימה זו, כשהן מתחברות יחד, נראות כשיר מיוחד, שנתחבר בזמן מיוחד, שהיה עדיין קרוב לזמן השחרור מוולוז’ין, או בזמן השחרור עצמו; אולם שיר זה נעשה אחר־כך מעין מסגרת שאליה הכניס ביאליק בתקופה אחרת עוד ציורים ותמונות ופרק של שירה על המתמיד. ופרק זה שונה ברוחו מן הפרק של המסגרת, כרוח האחרת שנחה על המשורר בתקופה האחרת, היא התקופה, שבה חזר ועמד, מלא הערצה וגעגועים, “על סף בית־המדרש”. אלא שעם כל השינוי שברוחו בפרק זה, החדש, היה המשך לו. וכך בפרק הבא, שהוא הנלהב ביותר בפרקי “המתמיד”, עולה הלהבה בנפש המשורר לשמע ניגון הגמרא בפי בני ה“ישיבה” ולמראה המתמיד המוסר את כל נפשו על לימוד התורה. “הגוזל המצפצף שם גלמוד בפנה החשכה בקול תפלה זכה השפוכה עם לבו בגוילי התלמוד”, ולהבה זו העולה ועולה למעלה גם יורדת מדי פעם בפעם למטה. כי מי הספק, הזורמים אף הם עדיין בחזקה, בשצף־קצף, מכבים אותה, עד כי לעומת הנהרה, שהמשורר רואה אותה שם כמופיעה על הארון מלמעלה: “השכינה תתענג על הבל פי תינוק”, הוא רואה כי “היא אולי תלעג לקרבנותיה, הקוברים חייהם במחשך, בצינוק, המוסרים בגבורה את נפשם עליה?”

כשנתן המשורר לפני הקוראים ב“הזמן” את “מבני העניים” נתן אותו כ“פרק משיר אשר בכתובים”, וזאת אומרת, שבידיו היו בשעה זו עוד פרקים של השיר הזה – השיר על המתמיד. ואיזה הם פרקי “המתמיד” השייכים לפרק זמן זה?

יש לשער, שלפרק־זמן זה שייך עוד הפרק הבא ב“המתמיד” לאחר הפרק שנכנס אל תוכו מ“בני העניים”, אותו הפרק שכאילו בא להרוס את חיי ההתמדה של בחור־הישיבה ולסתור את ניגונו, ניגון ההתלהבות, המתרומם ועולה יחד עם “הוי, תנו רבנן”, “הוי, הוי אמר רבא”, בניגון אחר, ניגון שכנגדו, של סתירה⁵²⁹:

“הוֹי, הוֹי, אָמַר רָבָא…” וַאֲשֶׁר יִצְוָחוּ

בְּקוֹלֵי קוֹלוֹתָם הַחַיִּים וּשְׁאוֹנָם

אָזְנֶיךָ גַּם־שֶׁמֶץ מֶנְהוּ לֹאלָקָחוּ,

וּכְחֵרֵשׁ וּכְאִלֵּם לֹא־תִשְׁמַע לְשׁוֹנָם –

“הוֹי, הוֹי, אָמַר רָבָא…” וּלְשַׁוְעַת נַפְשְׁךָ

מִגְּרוֹנְךָ הַנִּחָר יוֹם יוֹם תְּשַׁוֵּעַ,

מֵחֲמַס רֵאשִׁית אוֹנָהּ, מִשֹּׁד רֹאשׁ כֹּחֶךָ,

תַּעֲלִים אָזְנֶיךָ וּתְהִי כְלֹא שׁוֹמֵעַ –

וַתְּהִי כְלֹא שׁוֹמֵעַ, וַתִּשְׂתֹּם תְּפִלָּתָהּ,

וַתּוֹסֵף לְרַצֵּץ רֹאשׁ כָּל־מַאֲוַיֶּיהָ,

לְחַנֵּק בַּחֲשֵׁכָה אֶת־קְטֹן תַּאֲוָתָהּ,

לַעֲקֹר וְלִרְמֹס אֶת־אַחֲרוֹן פְּרָחֶיהָ –

עַד־יָגְעָה נַפְשְׁךָ בְּשַׁוְעָהּ, יָגָעָה,

וַתִּישַׁן לָנֶצַח יְבֵשָׁה וּרְעֵבָה,

בְּצָמָא לֹא־נִשְׁבָּר וּבְתַאֲוָה לֹא־בָאָה,

מִבְּלִי שֶׁנֶּאֱהָבָה, מִבְּלִי שֶׁאָהֵבָה.

וּשְׁתֵּי הָעֵינַיִם שֶׁלִּרְאוֹת נִבְרָאוּ,

שֶׁלִּרְאוֹת יָכֹלוּ הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ,

תִּדְעַכְנָה, תֶּחְשַׁכְנָה וּמְאוּמָה לֹא רָאוּ,

וּבְלִי חָמֹד מְאוּמָה תִּכְלֶינָה בַשֹּׁאָה;

וּבְחַיִּים כְּבָר בָּטְלוּ כַּצֶּלֶם תָּנוּעַ,

וּתְחַפֵּשׂ כִּשְׂמָמִית בִּמְסִלּוֹת חָדֵלּוּ –

וְלָמָּה זֶה נוֹצְרוּ לַשָּׁוְא, וּמַדּוּעַ

תֹּאבַדְנָה עַל־חִנָּם הַנְּשָׁמוֹת הָאֵלּוּ?

בחרוזים האחרונים של פרק זה על החיים כבר בטלו, שבתוכם ינוע המתמיד כצלם – כדמות ערטילאית: כרוח – יש מעין הד מחרוזי החתימה של “מבני העניים”, שהמשורר שר ומדבר בהם על לב המתמיד, כי “עמלו מאוחר, עבודתו פגרה”, וכי “נפשו התמימה לבוא אחרה” ו“חסדו למתים”…

התכונה הראשונה של “מבני העניים” היתה לפי כל הסימנים ספורית. המשורר אמר לספר בחרוזים על אחד מבני העניים, ש“מהם תצא תורה”, ועל דרכו בחיים – עד תום דרך זו. השם מרמז על דרך של ספור, ויותר מזה – ההרצאה הספורית, על הסדר כמעט, שב“מבני העניים”, המספרת תולדותיו של המתמיד וקורותיו מימי ילדותו, עד עזבו צל קורת בית־אביו וצאתו אל ה“ישיבה”. עד כאן בקצרה, ואחר־כך ביתר אריכות. לפי הנמצא בכתב־יד אמר המשורר להרחיב את השיר־הספור על המתמיד, והוא כלל פרק גדול על “ליל הרעש” בישיבה⁵³⁰. מפרק זה נדפס אחר מות המשורר קטע גדול⁵³¹, ועוד קטע, ואף הוא גדול, הכולל המשך השיחה בין ראש־הישיבה ובין המתמיד, ועליתו של המתמיד מן הישיבה אל עלית־הקיר שהוקצתה לו מאת ראש־הישיבה, למחרת היום, בעבור ליל הסערה, גנוז עוד בכתב־יד. וּוַדאי אמר המשורר להעבירו עוד מזה והלאה ולהעלותו לרבנות, ואחר־כך – כנראה – להעביר לפנינו את קצו, את מותו בלא עתו, מעין המות של גבור חביב בספרות של התקופה, זה של פייארברג ב“לאן?” – יש עדות למהלך הזה של השיר הספורי, שעלה במחשבה לפני ביאליק. וכנראה שמהלך זה היה ההמשך ל“מבני העניים”, כפי שעלה מתחילה במחשבתו⁵³².

נא. לימי הילדות

החתירה אל האמת שבשירה הביאה את המשורר לידי כך, שהוא צלל בנבכי מעינות ילדותו והתחיל לדלות ולהעלות ממעמקיהם. כי חזיונות הילדות ודאי הם חזיונות של אמת ושירתם היא שירת אמת. על הגבול של שירת הילדות עמד עוד באחדים משיריו הראשונים, כן ב“אחרי הדמעות”⁵³³ וכן ב“אלילי הנעורים”⁵³⁴. בשניהם הוא שר כאילו מתוך טומאת החיים על תומת הילדות. והוא העמיק עכשיו את שירו זה ב“בערוב היום'” (תרנ"ה), שבו קשר שני תכנים, הקשורים קשר פנימי, עניני. תוכן אחד הוא של הערב שמש – “בערוב היום” – ותוכן שני לו הוא של ערב לילה – “בערב לילה” נקרא השיר כשנדפס בפעם הראשונה⁵³⁵, – של שקיעת חמה ראשונה בחיי האדם, בעברו מתקופת הילדות לתקופת הנעורים. שני התכנים האלה, השונים בשרשם, אבל לא במהותם, התלכדו כאן והתחברו לצליל שירי עמוק אחד, המלא כאב פרידה ודמדומי געגועים. הרגש הוא לוהט והוא כבוש והוא נמצא, ככל השיר כולו, על הגבול – גם על גבול ההכרה. לכל התכונה העמוקה של השיר וצלילו העמוק מצטרף אף צליל החריזה שלו, צליל־מתכת כבד ומעורר. “סופי החרוזים, חרוזי מלרע, נופלים תכופים, מדויקים זה אחר זה, ממש כצלילי פעמוני הערב”, אומר טשרניחובסקי על חריזה זו במאמרו רב־הערך על “ביאליק אמן הצורה”⁵³⁶. בספרות הרוסית ידוע שירו של המשורר קוֹזלוֹב על פעמון הערב (Вечерний звон), שהלך־הרוח של בין השמשות, בנטות היום, נמסר בו בדרך צליל פעמון הערב בבית־הכנסיה. ⁵³⁷ אולי אף עורר השיר הזה את ביאליק בשעה ששר את “בערוב היום”, כי יש דמיון בין שני השירים בחריזה ובמשקל, ויש קצת קרבה ביניהם אף במוטיב וברעיון. אבל אפילו נתעורר המשורר גם על־ידי השיר הזה, שעוד לא נתברר שהכיר אותו באותה שעה, העמיק והרחיב הרבה את התופעה ואת ההבעה.

עם הערב שמש מתעוררים בלב הרעיון והרגש של הערב שמש אחר, הערב שמשם של החיים, שהיו מלאים אֵמון, תום:

בֵּין עָבֵי אֵשׁ וְעָבֵי דָם

הַשֶּׁמֶשׁ רַד לִפְאַת הַיָּם,

וְקַרְנֵי אוֹר בְּעַד הָעָב

כַּחֲנִיתוֹת מְמֹרָטוֹת רָב.

וַיַּשְׁקְ הַכִּכָּר נֹגַהּ זָךְ,

וַיַּצֶּת־אֵשׁ בִּירַק הַסְּבָךְ.

עַל־רֹאשׁ הַחֹרֶשׁ יָצַק אוֹר,

וַיַּתֶּךְ־אֵשׁ בְּמֵי־הַיְאֹר.

וַיְצַף אֶת־רֹאשׁ הַגִּבְעָה פָּז,

בַּקָּמָה זָרַק זִיו וַיַּז.

וַיֵּט, וַיִּשַּׁק כְּנַף הַיּוֹם,

וַיֵּרֶד חַי אֶל־פִּי הַתְּהוֹם – –

אָז יָבֹא כָל־הַיְקוּם בַּצֵּל,

הַלַּיִל הֹלֵךְ – בָּא הַלֵּיל,

וְרוּחַ קַל בָּא, נָשַׁב, נָס,

וַיִּשַּׁק לִי וַיְגַל לִי רָז.

הוּא לָאַט עִמִּי: אֹמֶן, תֹּם –

כְּקֶרֶן אוֹר בַּעֲרֹב הַיּוֹם.

וִימֵי הַנֹּעַר, יֶלֶד טוֹב,

יָעוּפוּ חִישׁ כִּמְעוּף הָעוֹף.

ועם העצבות לשקיעת העולמות מתעוררים בלב געגועים לעולמות אחרים, רחוקים, השונים מאלה שהכל בהם נאלח, הכל סג:

יֶשׁ־עוֹלָם טוֹב שֶׁכֻּלּוֹ חָג.

יֶשׁ־קֶרֶן בְּרוּכָה, פִּנַּת אוֹר,

שֶׁשִּׁמְשָׁהּ – צְדָקָה, רוּחָהּ – דְּרוֹר;

שָׁם תַּרְתִּי מָקוֹם לְךָ וָלִי –

קוּם נָעוּף יַחְדָּו, נִדְאֶה, בְּנִי! – –

הצבע השליט בחלק גדול משיר־שקיעה זה הוא צבעה הלוהט של האש. אש זו חקוקה בזכרוננו מספור־השקיעה, שביאליק ספר על ימי ילדותו בכפר מולדתו⁵³⁸:…לפנות ערב. אני והיא לבדנו במגרש הכפר. השמש נטה לערוב מאחורי אחת הגבעות וכל המגרש על ציציו ופרחיו רוה כולו נוגה אדמדם, זהב השקיעה. העלים והדשאים – שקופים וסנוני אור והאוזים הלבנים הרועים שם העלו זיהוב קל – כסף מוזהב! צלעות האילנות הבודדים זבות דם וצלליהם משתרבבים ובאים. דממה גדולה מסביב. אימה מתוקה ותוגת פלאים. – ־ יצר הגבורה פוחז עלי ואני מנופף לעומתה בנחש, כמעורר שוט. היא נסה בפחד וצועקת, ואני, האכזר, דולק אחריה. – – פתאום – לא אדע איך נפל הדבר – ופיגלה נעלמה מעיני. התחמקה ואיננה. ואולo רוח הגבורה לא רפתה מעלי ועודני שוטף במרוצתי. אך לא אחרי פיגלה, כי־אם כלפי החמה השוקעת. הנה היא קרובה, מעבר לגבעה ההיא. ארדוף, אשיג. אסורה־נא ואראה. יד אחזה בי ותשאני הלאה – ואני בראש הגבעה. נשאתי עיני – ואהי לאבן: אש אש! כל כנפות הארץ והשמים היו למאכולת אש. נחלי אש והררי אש, ארמנות אש ויערות אש". – –

כאן נמצא את הככר שבשיר על הנוגה הזך השפוך עליה (“וישק הככר נוגה זך”; “כל המגרש על ציציו ועל פרחיו רוה כולו נוגה אדמדם, זהב השקיעה”), ואת ראש הגבעה (“ויצף את ראש הגבעה פז”; “השמש נוטה לערוב מאחורי אחת הגבעות – – – ואני בראש הגבעה”), ואת מראה הַדָם (“עבי דם”; “צלעות האילנות הבודדים זבות דם”), וביחוד את האש, אש, אש שבשיר (“בין עבי אש”, “ויצת אש”, “ויתך אש”).

עיקרו של השיר, שבו הרוח, שנשב ובא ונס, לאט באזנו של הילד (“ילד טוב”), קשור אפוא בשירתו של המשורר על ימי ילדותו, אף כי נמצא הוא עדיין על גבול שירה זו והוא כמראה לנו את הדרך אליה.

השיר הראשון על ימי הילדות של המשורר הוא “גמדי ליל”, שנוצר בשנה אחת (תרנ"ה) עם “בערוב היום”. ביאליק מספר בו בדרך הבלדה⁵³⁹ את אגדת הגמדים, שפעולתם “שאננה כחלום ילד קטן” ומלאים משובה וצהלה וצחוק תעלולים. הם צנופים “צניפים עגולים ושחורים”, צניפי הקסמים והכשפים, ופניהם מועדות היערה, ששם הם חופרים “מכמנים, מכמנים”, “מטמונים המונים, המונים”. הם, הממונים באגדה על האוצרות הטמונים באדמה – כי על־כן הם ילדי האדמה, המבצבצים ויוצאים ממנה וחוזרים ונבלעים בה – משתעשעים “על מאורת הזהב”, “ותצחק עדת הגמדים בצחוק צלול, צח, צחוק ילדים”, והכל לאור הירח הזולף, “עת יצלל מלוא תבל בדממה”.

הערצה היא זאת לילדים ולילדוּת, אלה היוצרים בחשאי והממונים על האוצרות הטמונים שבאדמת היצירה, שנתגלתה בשיר הראשון של המשורר על ימי הילדות. המשורר, בעודנו צעיר לימים, כבר פנה באגרת לרעיו לימי הילדות וראה בהם חזות הכל⁵⁴⁰, ובבואו לספר על ימי הילדות ב“ספיח” הקדים ואמר: “באמת אמרו, אין אדם רואה ומשיג אלא פעם אחת: בילדותו”. המראות הראשונים, של ימי הילדות, “הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם – אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן, מעין הראשונים, רמזים קלושים להם”. השיר הראשון על ימי הילדות הוא שירו של המשורר לראשוניות זו, שניתנה ל“עדת הגמדים” הצוהלים ומשתובבים לאור הירח…

על חוית ילדותו, שהניחה יסוד לבלדה זו ספּר המשורר כמה פעמים⁵⁴¹ והוא ספּר עם זה על חוית ילדות אחרת, שהניחה יסוד לחזיון שירי אחר, והוא השיר “ביום סתיו”⁵⁴². ונראה, ששיר זה נוצר אף הוא בזמן לא רחוק מזמן הוָצרם של “גמדי ליל”, ויש עכשיו – עם פרסום אגרותיו של המשורר לאחד־העם, שנמצאו – עדות בכתב של המשורר, ששלח את השיר הזה לאחד־העם בפברואר 1897⁵⁴³, ומכאן שהתאריך שרשם עליו כעבור שנים – בהוצאת־השירים היובלית בשנת תרפ“ג – כאילו נוצר השיר בשנת תר”ס, יסודו בטעות⁵⁴⁴.

בשיר זה רואה המשורר את בת־שירתו ביום סתיו, והיא מתודעה אליו במראה כשהיא לבושה אלמנוּת.

התמונה היא תמונת אמו האלמנה, הנבטה אל יתומה ב“מבט קודר”, ש“כולו אומר אלמון, מרירות, שכול”⁵⁴⁵, עם “חסדי אם חומלת”, והיא המדברת אל יתומה על ימי ילדותו, שהיו “כסתיו מעונן בלי נגוהות” ועל הנעורים ש“כחורף משכים” נשקפו אל אשנבו. אבל עוד בחרוזים הראשונים עובר המשורר מן הפרטי אל הסמלי־הכללי, והוא רואה את האשה, הלבושה אלמנות, “במראֶה”, בחזיון, מעין זה שראה אחד המקובלים – אברהם הלוי ברוכים – בבואו לפני הכותל המערבי: דוגמת “אשה לובשת שחורים”⁵⁴⁶, ולפניו ראו זאת אחרים, שנתנו דברים בפי ירמיהו, שספּר: כשעלה לירושלים ראה אשה אחת יושבת בראש ההר “לבושה שחורים ושערה סתור, צועקת ומבקשת מי ינחמנה”, והיא מדברת אל ירמיהו ומספרת לו ספור חייה, חיי עגונה, ששכלה בניה, מתודעה אליו ואומרת לו: “אני אמך ציון”⁵⁴⁷, ואחרים נתנו את הדברים בפי עזרא־שאלתיאל⁵⁴⁸, שראה את האשה המיללת ובוכה קול גדול ובגדיה קרועים ואפר על ראשה, והיא ספּרה לו את הספור על האם השכולה, והוא ספּר לה את הספור על ציון, אֵם כולנו, החרבה וכו', ורצה לנחמה בצרת הרבים, והיא היתה האֵם ציון האבלה. אֵם זו, המיללת, מצא אותה ביאליק נוגה “בקרן חשכה”, והתודעה אליו, והיא לא דבּרה אליו, כי־אם “לחשה” לו, ואף כי רסיסי דמעותיה היו “רותחים, קודחי־אש”, נפלו על פיו⁵⁴⁹ בדממה, והיא “לא בכתה, לא הרימה קול”, אלא היתה “כרחל נאלמה”⁵⁵⁰. ובערוב היום תבוא אליו “בעד החור” אל מרתף אפלתו, ובליל ירח היא באה “כחלום, כצל”, ו“על פני מסכת חלומות ליל” – על פני כל המסכת של חלומות ליל שירתו – היא “נודדת ועוברת.” המשורר נתן אחר־כך את השיר הזה בהוצאה הראשונה (תרס"ב) והשניה (תרס"ח) של שיריו כשיר־פתיחה להם, והעלה אותו לדרגת סמל של שירתו, שלבשה ימים רבים שחורים והיתה נוּגה.

נב. שירי הטבע הראשונים

שירי ביאליק על ימי הילדות הם גם שירי־טבע. אף גמדי הליל בשירו של המשורר הם חלק מטבע הליל, ליל ירח יקר, מלא חזיונות. הוא ישב באותה תקופה בזיום של אילנות, וּודאי הועיל אף זה לעורר בלבו את זיו הימים הראשונים, ימי הילדות בכפר.

בתקופה זו (בתמוז תרנ"ו) נוצרו גם “משירי הקיץ”, משירי הטבע הראשונים של ביאליק, שיש בהם גם מן החופש הקיצי. הם מעין “שירי הזדמנות”, שחותמו של הזמן שבו נוצרו – ימי קיץ מגשימים – טבוע בהם, שלא כדרכו של המשורר לכייל יותר ולהתרחק בשירתו מן הפרטי ביותר והמקרי ביותר. הראשון שבהם הוא מעין אגרת לידיד וחבר נעים (“ידידי וחברי הנעים!”), שבו נותן המשורר כאילו דרך אגב את התיאורים החריפים של הקיץ, שבעצם התמוז – זמן “המשנים את טעמם” (המשוגעים), נהפך

– –וַיְשַׁנֶּה אֶת טַעְמוֹ,

וַיָבֹא עָלֵינוּ בִּבְרָקוֹ

וַיַּבְעֵת אוֹתָנוּ בְּרַעֲמוֹ.

ו“ביום ובלילה הוא טורד”, ומקשקש על תבן גג־הבית, מדיח את לוחות החלונות, להראות ארץ אבלה, והכל נראה הפוך,

וּלְפָנַי הַקָּמָה הַמְּלֵאָה

עוֹמֶדֶת כִּיתוֹמָה אֲבֵלָה,

אֶת־רֹאשָׁהּ לָאָרֶץ כָּפָפָה

מִכֹּבֶד שִׁבָּלְתָּהּ הַבְּשֵׁלָה.

וַעֲצֵי הַגָּן הַמְסֻבָּלִים

יַעַמְדוּ עֲלוּבִים וּסְחוּפִים,

וּכְאִלּוּ מִתּוּגָה יִדְלֹפוּ

עַנְפֵיהֶם הַטְּפוּחִים וּכְפוּפִים.

וּמִן הָעֲנָפִים יִזְרֹמוּ

קִלּוּחִים אֲרֻכִּים וּמְשׁוּכִים,

הַדּוֹמִים לִרְמָחִים מְרוּטִים

הַתְּקוּעִים בָּאָרֶץ וּמְעוּכִים.

עם הרגשת השמים המגשימים בלי הרף, שהמשורר מוסרה לנו באותו התיאור של ה“קלוחים הארוכים ומשוכים”, שהכל בו הולך ונמשך והקולות כאילו חוזרים בו על עצמם⁵⁵¹, ובאותה החריזה הארוכה והמשוכה של ו“משוכים”, ו“מעוכים”, ו“סחופים” ו“כפופים” – עם הרגשה זו של הימים המגשימים והמשמימים הביא המשורר בלבנו עוד הרגשה אחרת של ימי קיץ אלה: של משובה קיצית ו“שינוי טעמו”, כאילו מרוב שובע, מכובד השבולת הבשלה ומן הסבל־הנטל המיותר של עצי־הגן… ואם את השיר הראשון משירי קיץ אלה הוא מסיים ב“אך צר־לי, רֵע נעים! על תבוסת מחמדי האביב, על־אבדן הפרחים הנאים!” הנה בשיר השני הוא מראה לנו את החבוש, האגס, התפוח, שהשליכו מקרוב נצתם, את הפרי הרטוב ודשן, המציץ מבין הענפים, את היער בעצם גדולו, את העמק, הכר בלבושיהם, את השושן בקומתו הזקופה ואת הפרחים היפים, המגודלים, והוא קורא כברוח של נצחון:

עוֹד יֵשׁ מַרְאוֹת יָפִים מִסָּבִיב,

הַמְלֵאִים עֲתֶרֶת וְשֶׁפַע.

המשורר מנסה בשירי קיץ אלה ללכת בדרך אחרת, “קלה” מזו שהיה רגיל ללכת בה בשירין, וכאילו יש בשירים אלה גם מצד זה מן המשובה הקיצית. דומה, שהוא מבקש לו גם בזה את הנתיב החדש, הקרוב יותר אל החיים, וכמו שהוא נאבק עם השממון של השמים המגשימים בלי הרף, כך כאילו הוא נאבק כאן, בשירי־טבע ראשונים אלה, עם ה“שממון” שבנפשו, עם כובד־הראש הרב, עם הנטיה לשירה אחרת, לזו של קובלנה והתאוננות, ל“בכיָנות” שהתמרמרותו עליה באותה תקופה אינה קטנה כלפי עצמו מכלפי אחרים⁵⁵², וגם למתאונן על תבוסת מחמדי האביב שלו הוא כאילו קורא כאן, בעמדו בראשית הקיץ של חייו: “עוד יש מראות יפים מסביב, המלאים עתרת ושפע”, וחותם את שירו בתמיהה:

וְלָמָּה־זֶּה יִדֹּם לִבֵּנוּ

לְמַרְאֵה בִּכּוּרֵי הַטֶּבַע?

נג. הריאליות השירית והריאליות הרוחנית

יחד עם הריאליות השירית, שהיתה למשורר לאידיאל, היתה לו לאידיאל הריאליות הרוחנית.

עוד ב“ברכת עם” שר את שירו ל“יום הקטנות”: לאיכות החשובה מן הכמות⁵⁵³ ולגידול האטי, בלי הפסק ובלי הרף, לעליה מעט מעט מתוך הטבע העצמי והשורש הפנימי. וב“אגרת הקטנה” כאילו ראה בעיניו את “הציצים הרכים, הצומחים כתקוה בנפש כל חי – – ואשרי המחכים”. אין קפיצות בטבע – מעין גירסתו של אותו משורר גרמני גדול, גֶטֶה, בתקופה המכרעת של חייו. ביאליק היה מושפע בעיקר מאחד־העם, בעל ההשקפה האבולוציוניסטית הפנימית, הרוחנית, ועם התגברות הנטיה אל הריאליות השירית בלבו של המשורר התגברה בלבו הנטיה, הקרובה לה והקשורה בה, אל הריאליות הרוחנית, שהביע אותו בתחלתה של שנת תרנ“ו ב”מתי מדבר האחרונים".

משה מדבר בשיר הזה לפני מותו ומוסר הודעתו וצוואתו לעמו, לפני הפרדו מהם (“משה מת יהושע מכניס”), ומיד בחרוז השני, לאחר שקרא אליהם לצאת מתוך שממת המדבר, חזה ונבּא להם:

עוֹד הַדֶּרֶךְ רַב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

פסוק הוא במחברתו של ל. פינסקר על האבטואמנציפציה, שאחד־העם הציב אותו בראש מאמרו “ד”ר פינסקר ומחברתו"⁵⁵⁴, וסיים בו את מאמרו, באמרו, שדברי פינסקר אלה, שהציב בראש מאמרו, יש לכתוב על הדגל, דגלנו, באותיות של זהב.

הפזיזות – ההעפלה – של אלה שנגזר עליהם למות במדבר היא בצוואה זו של משה חלק מן העבדות. כל ששים הרבוא, שפגריהם נפלו במדבר, מתו “בעבדותם”, הם הם ה“נחשלים”, “עבדי מצרים”, שמתוק להם חלומם, “חלום רוב בצלים, שומים, דודים מלאי בשר רבים ועצומים”. ומשה הוא כמבשר להם, כי “עוד היום או מחר יחלוק רוח קדים עם העיט גופת אחרון העבדים” האלה, “והשמש תשמח אלי־גיל לשלוח בראשונה אוד על פני דור כביר כח”, והדור הזה, אשר בתרועה יצהיל פניו ראשונה לקראת שמש והדר גאונה, הוא לא יהיה פזיז, לא בנסיגה לאחור, בנתינת ראש לשוב מצרימה, ולא בהעפלה בשעה שאין אלהים בקרבו. ומשה מזהיר את ההולכים עם יהושע לכבוש את הארץ:

קוּמוּ אֵפוֹא, נָדִים! עִזְבוּ אֶת־הַשְּׁמָמָה!

אַךְ אַל־יַעַל קוֹלְכֶם, דִּרְכוּ עֹז בִּדְמָמָה!

פֶּן־צַעַדְכֶם יַרְגִּיז מִדְבָּר וְנִרְדָּמָיו –

אִישׁ וְאִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע הֵד פְּעָמָיו!

אִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע קוֹל אֱלֹהַּ דֹּבֵר:

לֵךְ! הַיּוֹם אֶל־אֶרֶץ חֲדָשָׁה אַתָּה עֹבֵר!

“בדממה”, “אל יעל קולכם”, “איש ואיש בלבבו ישמע הד פעמיו” – אזהרה היא זו על הזהירות ועל המתינות במעשה הכבוש של הארץ וההתישבות בה, כאזהרתו של ראש אגודת “בני משה” – אחד־העם – לחברי האגודה ב“דרך החיים”, התכנית של האגודה⁵⁵⁵, ועל האמונה שבלב, ה“רגש הלאומי החזק שיפעם במעמקי כל הלבבות”, כשאיפה שהובעה בתכנית ההיא⁵⁵⁶. ויש בהמשך של צוואה זו, צוואת משה, גם מן האזהרה על מעשים שלמים ומתוקנים, כפי האזהרה בתכנית ההיא, שחבּרה ראש “בני משה”⁵⁵⁷, ומן הבעת ההכרה. כי הקמת העם תבוא לא על־ידי אלה “המתאוים תאוה”, אלא על־ידי אלה ה“נכונים באמת להביא קרבן, לא אך דבר שפתים, כי־אם חלק נכבד מאהבת עצמם וכבודם, ממנוחתם ונכסיהם”, כפי המודגש באותה תכנית⁵⁵⁸. משה קורא בצוואתו ומכריז על “לא זה הדרך” של מעשים רבים וגדולים בלי יסוד:

לֹא! לֹא לֶחֶם קְלֹקֵל, שְׂלָו וּדְגַן שָׁמָיִם –

לֶחֶם עֶצֶב תֹּאכַל, פְּרִי עֲמַל יָדָיִם!

לֹא! לֹא אֹהֶל תֹּהוּ וַעֲלִיּוֹת שְׁחָקִים –

בַּיִת אַחֵר תִּבְנֶה, אֹהֶל אַחֵר תָּקִים.

דמותו של משה אינה כאן עיקר. היא אינה דמותה של אישיות היסטורית, אלא היא אידיאל שתלה עיניו במשה, המחוקק, הרוחני – בשעה שעמד למול יהושע המכניס, המפקד צבאות ישראל. אף הוא, יהושע, שאנו רואים אותו אחר־כך בשיר רגע אחד, בפקדו את צבאותיו מעל פסגת נבו, הוא יותר אידיאה מאשר דמות, ויותר משאנו רואים אותו בעמדו נורא הוד, “כפני מלאך הקרב”, אנו שומעים ורואים את קול דברו העז.

אנו עומדים כאן על הגבול שבין “חבת ציון” והציונות של הרצל⁵⁵⁹, שכבר הוציא את “מדינת היהודים” וכבר עשה צעדים להגשמת רעיונו והפצתו בעם. ואנו רואים מצד אחד בשירו של ביאליק את “חבת ציון” בדמותה הרוחנית, האחד־העמית, עם אזהרותיה על הזהירות ועל המתינות ועל הרוחניות של הרעיון – הרעיון בטהרו, – שתלתה עיניה ב“משה”, שלא צפה עוד לדרוך ברגליו על הארץ, אשר אליה כלו עיניו מִיַחֵל, אלא הדריך את העם ללכת בדרך הפרוצס ההיסטורי ולקבל עליו את משפטה של ההתפתחות ההיסטורית לפי התורה אשר הורה נשיא “בני משה”; ומהצד השני אנו רואים – בחלק השני של השיר – את הציונות החדשה, הצעירה, בעמדה “מול השמש הבא”, והיא מפקדת, בדמות המפקד יהושע, את חיל צבאה, המתכונן להעפיל ולהעלות יחד. מפקד זה

קוֹלוֹ יֵצֵא כַּחֵץ, מָלֵא עָצְמָה, עֱזוּז,

דְּבָרוֹ יִבְעַר כַּלַּפִּיד, כָּאֵשׁ;

גַּם־הַמִּדְבָּר הַנּוֹרָא, הַמִּדְבָּר הָרֵיק,

עוֹנֶה אַחֲרָיו: “יִשְׂרָאֵל! קוּם רֵשׁ!”

ואף־על־פי, ש“מלמטה ככפיר, עם עלומים ודרור / ומחנה כבד כחול שפת הים / הקשב יקשיב בדממת קודש לקול / המתפוצץ על ראש העם” – ואף־על פי, ש“כבר תקעו בחצוצרות למסע”, ואף השר כבר רד מפסגת נבו, לא יסע ישראל.

אֶת־מָה יֵצַר עֲזֹב לוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה?

מַה־מְּשׁוֹטְטוֹת עֵינָיו בַּגָּיְא?

לָמָּה דוּמָם תִּבְכֶּינָה, תִּטֹּפְנָה? אֶת־מִי

תְּבַקֵּשְׁנָה עַל רֹאשׁ הַר־נְבוֹ?

הֵן מְבַקְשׁוֹת אֶת־מֹשֶה, אֶת־מֹשֶה הַמֵּת!

וּכְאִישׁ אֶחָד כֹּל פִּנּוֹת הָעָם

כָּרְעוּ פִתְאֹם מוּל רוּחַ אִישׁ הָאֱלֹהִים,

אֶל־מוּל רֹעָם הַנֶּאֱמָן, הָרָם⁵⁶⁰.

העם נכנע אל הצו הנמרץ של המפקד יהושע, והמדבר הנורא, המדבר הריק, אף הוא כמפקד אחריו וקורא: “ישראל, קום רש!” אבל בלבו ננהה העם אחר משה ונמשך אחריו, והוא הרועה הנאמן, שרוחו רוח איש־האלהים…⁵⁶¹

נד. המשבר המסחרי. “ביום קיץ יום חום”

בזמן שנוצר השיר על המשבר הגדול של “משה מת יהושע מכניס” בחיי העם עבר משבר גם על המשורר בחייו הוא, הפרטיים. מצבו הקודם, כעוסק בסחר העצים ביערות, התערער לגמרי; אבד לו כספו המעט – כסף הנדוניה – בעסקים רעים ונשא עיניו לכל עבר: מאין יבוא עזרו?

בתחלת החורף של אותה שנה כתב לרבניצקי ובקש ממנו “לשלוח לו רובלים אחדים, כמה שיהיה, על חשבון השירים” שהוא שולח לו ושהוא עתיד לשלוח לו “מדי דרשו”; “אולי יהיה איזה תרגום או איזו עבודה אחרת ועבדתיך”. “איני מחשב ואיני מדקדק עמך לא עתה וגם לא לעתיד לבוא. אך עת רעה לי עתה, עת רעה מאד, עסקי – ביש ועניני כעס ומכאובים. טרדות, אבדן כסף ומפח־נפש – זה חלקי מכל עמלי בעולם המעשה”⁵⁶².

באגרת אחרת מאותו חורף חזר וכתב לידידו זה על־דבר עסקיו הרעים: “עסק היער, שאני מחזיק בו, היה לעסק ביש וענין רע עד מאד מרוב קופצים וחוסר מקורות פרנסה אחרים. הקבצנות מתרבה פה ואיש את רעהו יאכל. מי יתן ומצאתי אחת הכהונות באיזה בית־מסחר ורָוח לי”⁵⁶³.

ובאגרת מיום כ“ג בינואר כתב אליו: “עתה הגיע לי ‘הרגע המכריע’, המקפיא כל דמי ועושני לנציב קרח. עתה ידעתי מה חדל אני כשפסק המן⁵⁶⁴ וכספי המעט אבד בחורף זה בענינים רעים. מה אעשה, ידידי, מה אעשה? לעשות עסקים חדשים – אין לי כסף, ודרך אחרת אין לפני. וחפץ אנכי לבקש איזה מקום כהונה בבית־מסחר, אולם מסופקני אם אמצא. אולי יקרה לפניך ה' בעירך בין מיודעיך לשמוע ולדעת כי יש מקום פנוי לבוכהאלטר – הודיעני זאת והודעתיך פרטים אחדים מכשרוני במקצוע זה. ביחוד אוכל למלאות חובת פקיד או בוכהאלטר במסחר עצים ומעשי יער. ובכל־זאת אל תירא פן אשלח יד בנפשי, אדרבא ואדרבא! חפץ חיים אנכי ואוהב ימים לראות טוב ככל שפל ידים וביש גדא. ואני חושב – שמע והתפלא – לסדר לדפוס חוברת שירים ממיטב שירי הישנים והחדשים, כי ב”ה שעתי פנויה כיום ויכולני לפנות לבטלה כנפשי שבעי. הודיעני אם טוב הדבר בעיניך והשמיעני את אשר תשמיע ואת אשר תדע בדבר הזה”⁵⁶⁵.

בזמן המשבר המסחרי הזה, באותו סתיו של “מפח־הנפש” הגדול, לפני “הרגע המכריע”, ש“הקפיא את כל דמו ועשה אותו לנציב קרח”, נוצר בידי ביאליק השיר “ביום קיץ יום חום”⁵⁶⁶ (חשון תרנ"ז), המסיים ב“תור הסתיו” – ב“התעטף הלב ובהיותו למסוס”. השיר – מן היפים ביותר בשיריו של המשורר בתקופת ההתגברות וההתבגרות שלו – מלא התרפקות וגעגועים על רֵעַ, על אח טוב, עם רגש של אהבת־חסד אליו וחנינה אנושית גדולה, יחד עם הרגשה עמוקה בצער העולם – יסורי ההויה של בני־אדם וחייהם. שיר זה, שהוא בעל בנין מיוחד, שיש בו מן הסדר החמור, עם חליפות ותמורות עמוקות, ההולכות וחוזרות גם הן לפי סדר אחד (בשלשת ה“בתים” הראשונים – קיץ, בשלשת ה“בתים” האמצעיים – חורף, בשני האחרונים – המסיימים – סתיו: כל “בית” ראשון ושני נגמרים בקריאה אחרת אל ה“רֵע”, אל ה“אח”), בנוי בצורת הפוגה המוסיקלית, שהקולות השונים חוזרים בה על משפט אחד – והאחד הוא המנצח עליהם. הוא הפורץ כאן, בסופו של כל בית, ממסגרות החריזה, החוזרת שלש פעמים – ובבתי ההתחלה של כל תקופה ארבע פעמים (חריזה רביעית זו היא פנימית וחוזרת בתוך החרוז עצמו – בחרוז הראשון של כל תקופה – על “יום החום”, על “ליל הקור” ועל “תור הסתיו”), וקורא את קריאותיו, הנעשות עם כל תקופה, משתי התקופות הראשונות, מלאות יותר התרפקות ודבקות אנושית, מלאות יותר צער ההויה, עד האחרונה, עם הצער האחרון והיאוש האחרון, המוותר על הכל – גם על כל ריעות ועל כל אחוה:

אַךְ בְּבֹא תוֹר הַסְּתָו, בִּימֵי סַגְרִיר וָעָב;

עָמוּם שׁוֹמֵם הַיְקוּם, רֶפֶשׁ הוֹלֵךְ וָרָב,

דֶּלֶף טֹרֵד עַל־גָּג, עָשׁ בְּקֶרֶב לֵבָב –

בִּי, עָזְבֵנִי לְנַפְשִׁי, אָח חַנּוּן!

בַּשִּׁמָּמוֹן הַזֶּה אֶחְפֹּץ בָּדָד הֱיוֹת,

וּבְהִתְעַטֵּף הַלֵּב וּבִהְיוֹתוֹ לִמְסוֹס

אַל־תִּרְאֵנִי עֵין זָר, זָר לֹא יָבִין אֶת־זֹאת –

וַעֲרִירִי אַחֲרִישָׁה בִיגוֹנִי.

בתקופה אחרונה זו – תקופת הסתיו – המשורר גם מקצר בבית אחד, בבית האמצעי, – הוא מחריש יותר ביגונו.

בכתב־היד היה השיר מוקדש לאחד מקרוביו, בן גילו, שהיה למשורר גם חבר – “רע” – וגם “אח”⁵⁶⁷, כמו שאנו מוצאים בשיר, ויש בשיר מההתגלות העמוקה של הידידות, שאפס קצהו מצאנו־ראינו גם באגרותיו מאותו חורף לידידו – לי. ח. רבניצקי⁵⁶⁸.

באחד משיריו של הפילוסוף־המשורר הרוסי ולדימיר סוֹלוֹביוֹב (1853–1900) אנו מוצאים מוטיב שיש בו קרבה למוטיב הזה של ביאליק:

הקרבה בין שני המוטיבים היא בפניה העיקרית אל הרע' ה“אח האובד” – бедный друг בשיר הרוסי⁵⁶⁹ – ובהזמנה לבוא אליו ולבקש ולמצוא אצלו את פנת השקט – בשיר הרוסי Ты войди же ко мне отдохнуть. ויש אף יותר מקרבה בפסוק אפייני אחד: “ולחצתיך אל לב”, שהוא כזר בעברית מעין זו של ביאליק, כי לחוץ משמעו בעצם – להביא בצרה, לדחוק, לענות, ובשיר הרוסי נמצא את הפסוק הזה מפורש, ללא כל שינוי к сердцу прижму я тебя. יש לשער, שביאליק הכיר את שירו של סולוביוב, שנכתב בשנת 1887 ונדפס קודם לשירו, והיה מושפע ממנו, ואף־על־פי־כן המוטיב העיקרי של ביאליק הוא אחר ושונה מן המוטיב של סולוביוב. כי שירו של סולוביוב הוא שיר־אהבה ואת אהובתו־ידידתו, שהלכה ממנו, והיא עיפה בדרך נדודיה, הוא מזמין לבוא אליו לנוח, והוא לא ישאל איפה היתה ומאין היא באה, באהבתו אותה, ורק תקרא בשמו ילחץ אותה בדממה אל לבו, והאהבה היא העומדת לעד, אף כי “עת ופגע” יקרה את הכל (על־פי קהלת ט' י"ג: “כי עת ופגע יקרה את כולם” – בתרגום הרוסי החפשי Смерть и Время). ושירו של ביאליק הוא שיר לרֵע, לאח, לידיד, ומפכה הוא אהבת הזולת, והמעין המפכה הזה כאילו עובר על גדותיו, והוא סוחף בזרמו גושי הויה אנושית, למן ההויה הבהירה, החמה, הקיצית, עד ההויה החשוכה, הקרה, החרפית, ועד ההויה של תור הסתיו, שבה רוצה לב המשורר “בדד היות”, ומסתיר הוא את פניו מן הרֵעַ, והוא אף זר לו (“אל תראני עין זר, זר לא יבין את זאת”), כש“עמום, שומם היקום”. והשיר מסתיים, בניגוד לשירו של סולוביוב, מתוך ויתור על הכל ויאוש מכל.

נה. עזרה בצרה. סוסנוביצי

ביאליק ראה את עצמו באותה שעה אבוד ומיואש, ופנה שוב, בצר לו, לבקש עזרה מספר שיריו. ושתי דרכים היו לפנים: הדרך האחת לפנות לבן־אביגדור, שההוצאה שהוא עמד בראשה – הוצאת “תושיה” – עסקה בעיקר בפעולות הוצאה של ספרי־לימוד וספרים בספרות היפה, והדרך השניה לפנות לחברת “אחיאסף”, שהוציאה בזמן ההוא את “השלוח” וספרים בתולדות התרבות, הספרות והמחשבה של ישראל, לפי תכניתו של אחד־העם ובהשפעתו. עזרא גולדין, שחבּב את ביאליק חבה יתרה וידע והכיר בעתיד הנשקף לשירתו קודם שידעו והכירו זאת אחרים⁵⁷⁰, משך אותו לבן־אביגדור ול“תושיה”, שהוציאו את ספריו הוא. אולם המשורר לא נמשך לצד זה⁵⁷¹, והיה חוזר מתוך חבת־הלב ונאמנות על האכסניה הראשונה של סופרי אודיסה – וב“אחיאסף”, כפי שנתגבש באותו זמן, ראה את השאיפות והנטיות של סופרי אודיסה, והוא נמשך להוצאה זו.

ואף־על־פי שתלה תקוות בהוצאת הקובץ וראה את הדבר כעזרה בצרה, לא מהר לעשותו, ושאל קודם כל את רבניצקי, אם טוב הדבר בעיניו, שהוא יוציא את ספר שיריו⁵⁷². וכשהשיג את הסכמת רבניצקי חזר ושאל אותו, אם מוצא הוא לאפשר, “שיקבלו בני ‘אחיאסף’ על עצמם את הוצאת שיריו”⁵⁷³, ואם כך הדבר יציע את הענין לפני אחד־העם, ועורר מיד ספקות ופקפוקים אם יסכים אחד־העם לכך. ראשית, “אחיאסף החדש אינו מתעסק בשירים”. “והשנית כמעט מחצית השירים אין להם ענין כלל להפרוגרמה של אחיאסף החדש, שכל עסקו אינו אלא עם הספרות הלאומית, ובין שירי רבים כאלה, שעליהם אומר אחד־העם ב’השלוח': ‘השתפכות הנפש ושירי אהבה נמצא למדי ביתר הספרויות’ “⁵⁷⁴ – ו”אף־על־פי־כן – נס נא!”⁵⁷⁵ ושוב תהיות ושהיות: “ובלחישה אומַר לך, שלא אצטער הרבה אם לא ימצא לי לעת־עתה מו”ל על שירי; כי לעת־עתה עוד דלה החוברת מהיות הגונה ויפה. יעברו עוד ימים. ולולא מעט הכסף שאני מקוה מהם והנחוץ לי מאד – כי אז לא עלתה על דעתי כלל להדפיסה"⁵⁷⁶.

ורבניצקי נתן הסכמתו להוצאת קובץ־השירים⁵⁷⁷, ואף תווך בענין זה בין המשורר ובין אחד־העם⁵⁷⁸. אבל הדבר לא יצא אל הפועל, ואין לומר, שאחד־העם פעל פעולה יתרה לעזור למשורר ולעמוד לו בשעת דחקו. על אגרת של המשורר אליו ביום ששלח אליו את כתב־היד, שבו בקש ממנו, בקוצר רוחו באותה שעה, “להודיעו תיכף ומיד את החלטתו: ‘כן’ או,לאו', כלומר: היקבל ‘אחיאסף’ את הקבוצה להוצאה או לא”⁵⁷⁹, לא מהר אחד־העם לענות, וכשחזר ופנה אליו המשורר כעבור שבועות אחדים והודיעו, כי “מחכה הוא בכליון־עינים” לתשובתו בענין זה⁵⁸⁰, אף אז לא ענהו תיכף ועברו שוב שבועות אחדים, עד שהשיב לו תשובה – והיה בה כדי לצנן אף רוח שהיתה פחות נלהבה מרוחו של ביאליק. התשובה היתה: “לפי המנהג שביני ובין ‘אחיאסף’ איני יכול להחליט לבדי את הדבר, אם אפשר להוציא קובץ שירים, כי יש בזה גם צד ‘מסחרי’, התלוי בדעת המנהיגים שבוורשה. ולפי שזמני יקר לי עתה עד מאד, לא אוכל לקרוא את הקובץ עד שאדע כי החליטו בוורשה להוציא את השירים, אז אתן את הסכמתי מן הצד הספרותי. ועל־כן פניתי שמה בשאלה זו ועדיין לא קבלתי תשובה ברורה. לכשאקבל תשובתם ואקרא את הקובץ אודיעך”⁵⁸¹. ובאגרת שניה: “על דבר קובצך לא אמרתי לרבניצקי, שרק שלשה או ארבעה שירים חדשים בו, כי־אם בכלל אמרתי, שהחדשים מעטים. ‘אחיאסף’ כתב לי, שהוא עומד במשא ומתן עמך על־דבר ההוצאה. והדבר תלוי בהם, כמו שכבר הודעתיך. אם יגמרו עמך אעבור על הקובץ בשים לב ואעביר קו על אלה מן השירים, אשר אמצא לנחוץ להשמיט, ואז אשיב לך הכתב־יד בשביל שתנקדו”⁵⁸².

הדבר לא יצא אל הפועל, והקובץ הוחזר לביאליק בידי אחד־העם, שהודיעו על כך באגרת מיום י“ח ביולי 1897⁵⁸³. באותה אגרת הודיע אחד־העם את ביאליק על הצער, שהסב לו ול”אחיאסף" שירו “אנחה” – הוא השיר “מה רב, אוי, מה רב השממון”, – ש“הצנזורה פסלה אותו ונמחק בכל האכסמפלרים – מלבד איזו עשרות שיצאו לחו”ל, – ועל־ידי זה נתעכב משלוח החוברת עד היום", ולא הוסיף כל אנחה, ואף לא הבעה של צער, כי כתב־היד הוחזר לביאליק, ובלי שקרא אותו אחד־העם כראוי. ויש להסיק מכאן על מוסריותו העמוקה של ביאליק, שקבל עליו דין רבו בשתיקה גמורה, ובאגרותיו אליו מאותו פרק־זמן לא ניכר אף שינוי־יחס כל־שהוא.

העזרה לא באה למשורר מצד זה שהוא צפּה לה, אלא מצד אחר. היא באה מצד עזרא גולדין. הוא ביקש גם מו“ל לשירי ביאליק⁵⁸⁴, וגם ביקש לעזור לו בדרך אחרת. ואף כי ביאליק חשד בגולדין ולא נטה בלבו אליו⁵⁸⁵ – אף־על־פי־כן כשהשעה נעשתה לו דחוקה מאד, פנה אליו וביקש ליטול עצה מפיו, אם לא כדאי לו לבוא ללודז‘, מקום מושבו של גולדין, לעסוק שם בהוראה עברית. וגולדין ענהו באגרת מיום ג’ באפריל 1897, כי קשה לו לענות לו על שאלתו “הן”, ויותר קשה לו לענות “לאו”, כי “הכל במזלא תליא. אפשר הדבר כי תבוא הנה ותמצא שאתה מבקש, ויוכל היות כי תתחרט על בואך הלום. העיקר, כי אנכי אינני בקי בטיב ההוראה והמורים בזה. על כל אופן מהר והודיעני תיכף: היודע אתה שפת רוסיה היטב בכתב ובדבור? ובכלל ציין לי את רכושך הרוחני. וטרם אקבל את תשובתך אפנה כה וכה ואדע להשיבך דברים יותר ברורים. היה בטוח, כי אוהבך אני עד עולם”. ולא עברו אפילו ימים מעטים וגולדין מהר והודיע את ביאליק ‏”בשורה טובה“, “וזה דבר הבשורה בקצרה: בפלך פיטרקוב ישנה עיירה קטנה ושמה סוסנוביצי, אשר על גבול גליציה. בעיר הזאת דרים אחב”י עשירים וחובבי שפתנו מאד. אחד מהם בא היום הנה ונודע לי על־ידי המשורר הצעיר א. ליובושיצקי, הגר פה, כי האיש הזה חפץ לקחת אל עירו מורה טוב, והוא עם שנים־שלשה בעלי־בתים דהתם ישלמו לו שכר למדו את בניהם ביד נדיבה. כל היום בקשתי את האיש הזה ולא מצאתיו, כי סבב ברחובות לרגל עסקיו, ורק לעת ערב זכיתי למצוא אותו בבית אחיו פה. שתי שעות שוחחתי אתו על־דבר הענין הזה ומוצא דברנו זה הוא: האיש הזה, הנקרא בשם ס. פליקס, והוא עשיר גדול, חפץ לקבלך אל עירו, והוא ערב כי תרויח לא פחות מארבעים רו”כ לחודש, אפס כי לפי דבריו תרויח יותר, אך הוא ערב רק על ארבעים. עבודתך תהיה רק שעות מספר ביום עם ארבעה נערים, תלמדם רק שפת עבר. אם דעתך רבה בשפת רוסיה תרויח יותר; ואם תדע שפת אשכנז תרויח עוד יותר. אך עיקר עבודתך, כאמור, רק שפת עבר. אני גמרתי אתו את הענין על תנאי: אם תחפוץ בו אתה. ועל־כן אם מבקש פרנסה אתה זאת עשה: בו ביום שתקבל את אגרתי זאת מהר וכתוב בלשון קצרה ונעימה להאיש ס. פליכס על־פי כתבתו הרשומה מטה, כי חפץ אתה לקבל עליך משרת מורה שפת עבר וכו'. – – במכתבך תדע לקחת את לבבו. אני אמרתי לו, כי אושר הוא לוקח לבנו. בכלל טוב לך כל תצא מהמאורה, שבה אתה שוכן בערפל, ואנכי אהיה מאושר, שתהיה בקרבתי, כי קרובה העיר סוסנוביצי ללודז. במכתבך תאמר לו, כי מלבד שפת עבר תדע היטב שפת רוסיה, אם יודע אתה אותה. איני צריך ללמד אותך איך ומה לכתוב. סלח לי השנות דברי, כי רק מאהבתי אותך חרד אני לבל יבולע להענין בגלל שגגה אחת. גם לי תכתוב מה עשית בענין זה, ואנכי גם כן אכתוב לאותו האיש אחרי קבלי את תשובתך. והנני מנשק אותך מרחוק. אוהבך עד עולם עזרא גולדין".

ביאליק עשה כעצת גולדין, וביום כ“א באפריל כתב גולדין לביאליק, שקבּל את אגרתו הפתוחה, שבה הודיעו, כי שלח לו מכתב וצירף אליו את התשובה מסוסנוביצי, אבל את המכתב עם התשובה לא קבל. נראה, כי התשובה הראשונה לא היתה מוחלטת, וכפי שהזכיר גולדין אחר־כך באחת מאגרותיו אל המשורר הרבה עוד לכתוב מכתבים לס. פליקס, ולא נענה, וכבר חשש, שנכשל בבן־אדם שאינו הגון, ובמקום להועיל למשורר ולהוציאו מן המצר, גרם לו תקות שוא, ואף הפסד. אולם לבסוף נתקבל ביאליק כמורה בסוסנוביצי. לפי ספורו של אחד מידידיו של ביאליק בשבתו בסוסנוביצי⁵⁸⁶ הכריע בדבר כתוב אחד בדברי ביאליק באגרת אל גולדין. הכתוב הוא: “כתוב לי כמה בעלי־בתים יכוסו עלי” – בנוסח הכתוב “תכוסו על השה” (שמות י"א, ד') – והוא הכריע אצל אחד מראשי ה”משכילים" שבעיר. וכך יצא ביאליק באביב תרנ"ז לסוסנוביצי, ובאגרת לרבניצקי מיום ה' במאי 1897 כתב אליו: “תמורות רבות עברו עלי במשך הימים הקצרים האלה ועד עתה לא אדע את פתרון כל החלומות שחלמו אחרים עלי. אם תיטב מחרתי מאתמולי אודיעך מסתמא. לעת־עתה אין שלום והנני תועה עתה באחד הרחובות בעיירה סוסנוביצי, פ. פיטריקוב, על גבול פרוסיה”⁵⁸⁷.

נו. על הגאולה ועל התמורה

בראשית בואו לסוסנוביצי שמח ביאליק על הגאולה ועל התמורה. באגרת השנית לרבניצקי, מיום י“ט במאי 1897, כתב אליו: “עתה אוכל לשמחך, כי רחב לי מעט. אני מוצא פה משכורת בערך 50 רו”כ לחודש, ולולא צרכי החיים, שהם פה ביוקר, שמחתי שמחה שלמה על הגאולה ועל התמורה, אף כי העבודה הזאת, ההוראה, היא עבודה זרה לרוחי, לכשתרבה משכרתי מעט אקח גם את אשתי הנה”⁵⁸⁸.

כך קוה ביאליק בתחילה להרחיב את גבולו בסוסנוביצי. אולם הוא סבל שם עוד עם בואו מבדידות, כי חוץ משנים־שלשה אנשים, שהתרועע אתם, לא מצא כל חברה מתאימה לרוחו ולנפשו. ועוד בחדשים הראשונים לבואו שמה כתב לרבניצקי: “הטובה האחת אשר לי פה היא עמלי, עד היום לא השתכרתי כסף בעמלי אני, והרעה האחת אשר לי פה – היא בדידות; זרים לי האנשים וכל המונם, שאין כל אלהים בלבבם, המלא דאגת רגע וציניזם נורא לכל קדשי הקדשים”⁵⁸⁹.

סוסנוביצי, הסמוכה למכרות הפחם ולמקומות החרושת בפולניה מהצד האחד ולמכרות ולמקומות החרושת בשלזיה מהצד השני, עיר הגבול שבין פולניה לגרמניה באותו זמן ותחנה חשובה במסלת־הברזל שבין וורשה ובין ווינה, אספה אליה בימים ההם אנשים מבקשי רווחים, שבאו ממקומות שונים בפולניה, וגם מליטה, להתישב בה. לערי־גבול עם מסחרים “סודיים”, שהיו מיוחדים להן, היתה באותו זמן אוירה מיוחדת. ואם ערים אחרות כך, עיר זו בתנאיה המיוחדים – על אחת כמה וכמה. והיא היתה עוד במצב של התהוות, כמעט בלי מסורת. ואף אותה מקצת מן המסורת, שהיתה בה, היתה אחרת מזו שהיה רגיל בה ביאליק. זו היתה מסורת יהודית־פולנית, “זרה” ושונה מזו שידע ביאליק מווליניה ומליטה. והוא נמצא בחברת “משכילים”, שנעקרו מאדמת מטעם ולא הכו שורש בקרקע חדש. וכך ראה את האנשים האלה וכל המונם כאילו “אין כל אלהים בלבבם”.

מלבד זה היתה ההוראה, היינו – הוראה זו לילדים, “עבודה זרה לרוחו” של ביאליק, לרוחו השואף, הממריא. והעיר הקטנה, עם עניניה הקטנים, השכיחים והרגילים, בלי כל חליפות ותמורות, גם הם לא היו לפי רוחו הער, המבקש התעוררות ופעולה. וכך הוסיף להתאונן באזני רבניצקי, באגרות שהריץ אליו.

באחת מן האגרות האלה כתב אליו: “זה ירחים שאיני כותב כלום. אוירא דסוסנוביצי ופרנסת ההוראה או המלמדות אינם משרים השכינה. אמת, שאם יצא מעטי איזה טור הגון לפעמים, כי אז התמלט דוקא מתוך עצבות ודכדוכה של נפש, אבל ‘ספירתי’ דהאידנא מזהמת ומטפשת, מ’זאב’ת ומ’כלב’ת. סביבי זאבים שוקקים וכלבים אלמים, חסידים מזוהמים ונבלים ממושכלים. הרקב יסודתם, אשר לא יצלח גם להיות לדומן על אדמת ציון. ומרכבתי אשר הוסר אופנה תתנהג בכבדות בבוץ הלזה מיום ליום אשר אין חליפות להם. אם גם יצא גץ מתחת פטיש הלב וניצוץ יתנוצץ – הריני גונזו לעתיד לבוא ואחשכנו לימים טובים מאלה, כחס על האור”⁵⁹⁰. ובאגרת אחרת ששלח אל רבניצקי מסוסנוביצי, בימי ההתעוררות של הציונות הראשונה, כתב אליו: “בקראי לפרקים במכ”ע העברים על־דבר התחיה וההתעוררות בערי ישראל, אז גם אחרי ניכוי 90% מן הידיעות המופרזות, ידאב לבי בראותי את עצמי זר, מרוחק ונדחה מכל אלה. בעיר הזאת, שאני עושה בה, אין כל זכר וסימן מכל זה, אין שומע, אין חפץ לשמוע ואין משים על לב. פרוטה, פרוטה – זה כל האדם. אין אלהים ואין אשמדי"⁵⁹¹.

יצחק ניסנבוים, שביקר את המשורר בסוסנוביצי, מספר בספר זכרונותיו, שהוא דר “בבית־עץ קטן, שעמד הרחק משאר הבתים, וחלונותיו פתוחים אל איזו ככר רחבת־ידים”⁵⁹². וכך היה מראה חלקים של עיר זו גם כעבור שנים, קודם שגדלה והתפשטה והיתה לאחת מערי־התעשיה הגדולות בפולניה.

הקהלה היהודית הגדולה הסמוכה לסוסנוביצי היתה בבנדין, והיא היתה בזמן ההוא בירת הגליל של דומברובה, ורבה היה רב הגליל. על קהלה זו באותו זמן מספר ניסנבוים⁵⁹³, כי בבואו שמה לשבת, לדרוש דרשה ציונית, הציעו לפניו בלכתו לבית־הכנסת להתפלל, לחגור אבנט, כמנהג “חסידים”, כי “חרפה היא לתלמיד חכם ולאדם חשוב להתפלל בלי אבנט”, ובסעודת השבת בבית אחד מראשי הציונים שבעיר לא ישבו האשה והבנות אל השולחן עם האורח, אלא אכלו בחדר מיוחד.

ודאי היה קשה לביאליק, שהיה גם זר, “ליטאי” בעיני חסידי פולניה, לקשור קשרים עם יהדות זו, וחברתו היתה חברת “משכילים” אחדים בסוסנוביצי.

בתקופת סוסנוביצי זו, הראשונה, גברה מדת הדין בלב ביאליק. יד הסַטירה כאילו היתה לפי שעה על העליונה בשירתו.

נז. שירי סַטירה וצחוק

הסטירה היא חלק בלתי־נפרד משירת הפתוס. היא הצד השני של שירת הרצון וההתפעלות. לרצון יש עזר כנגדו – אי־הרצון ולאי־הרצון עזר בצחוק, בקומיזם, בשימת הדברים ללעג.

בכמה משירי־ביאליק הראשונים יש יסודות סטיריים וקומיים, ומכריעה בהם הסטירה שיסודה ועיקרה הפתוס: הרצון לצד זה המעורר אי־רצון לצד אחר. דוגמה בולטת לכך ה“אגרת הקטנה”, שהפתוס הציוני, הארץ־ישראלי – השאיפה והרצון לציון – מעורר אי־רצון כלפי חיי־הגולה ומראה אותם כטרגיים – וכנלעגים.

פחות מזה יש בשירי־ביאליק אלה מיסוד הקומיזם, כי הפתוס שבשירתו, בעל המתח הגבוה, רק לעתים רחוקות הוא נותן מקום להתרופפות ולשחרור – בצחוק.

ואף־על־פי־כן יש בשירת ביאליק מהתקופה הראשונה, ובעיקר ב“חיצונית” שבה – בשירים שלא אספם ביאליק לקבצי שיריו העיקריים, או שלא הדפיסם בחייו, או שלא נדפסו על־ידיו, בידיעתו – גם סטירות שהקומיזם הוא יסוד חשוב בהם.

מהתקופה שלפני זמן בואו לסוסנוביצי יש סטירות אחדות כאלה של ביאליק – מהן אחת שלא נתפרסמה בחייו ונדפסה אחר מותו מעזבונו: “עסק בנסתרות”⁵⁹⁴, אחת שנתפרסמה בחייו, ולא על־ידו: “הדעה החייטית”⁵⁹⁵; ואחת שנתפרסמה בשעתו על־ידו, ולא הכניסה אחר־כך לקבצי שיריו: “עקבות המשיח”⁵⁹⁶.

“עסק בנסתרות” הוא גילוי דעת בעד העולם הגלוי, עולם הטבע כפי שהוא נראה לעין. והמשורר פסק את פסוקו בראש השיר לפי קוהלת: “וטובה מחכמה הרבה – סכלות מעט”⁵⁹⁷, ובשיר מתווכחים שני תלמידי־החכמים, ומתגלגלים הדברים

אֶל כָּל אוֹתָם הַסּוֹדוֹת

שֶׁבְּלִי פִּתְרוֹן נוֹצָרִים.

והם מגיעים – אל ה“הבל הבלים”, עד אשר

וּבֵין הָעֵצִים הַגְּבוֹהִים,

– עַל הֶהָרִים הָרָמִים

הָלֹךְ הָלְכוּ וַיֶחֱשׁוּ

שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים…

וּכְלָפִּיד בּוּז, הַשֶּׁמֶשׁ –

וּבְחֻצְפָּה יְתֵרָה –

כֹּה הִזְהִירָה מִמַּעֲרָב,

כֹּה עֵינַיִם נִקֵּרָה…

וּמֵרֹאשׁ הָאִילָנוֹת

עַל כָּל פְּסִיעָה וּפְסִיעָה

הַקּוּקִיאָה בַּיַּעַר

“קוּ־קוּ! קוּ־קוּ!” הִשְׁמִיעָה…

המשורר הכניס את השיר הזה בקובץ שבכתב־יד, המסודר לפי סדר הענינים לבין שירי־הטבע, כי הוא ראה בו את הטבע הצוחק על האדם המבקש חשבונות רבים, והקוקיאה היא המשמיעה קולה מראש האילנות על כל פסיעה ופסיעה ביער, והיא כאילו אומרת: בקשני.

אין להגיד, שהמשורר הצליח לתת מבע פיוטי ואמנותי שלם לרעיונו בשיר זה, והחלק האחרון שבו, חלק הטבע החי והמדובב והמבקש למשוך את האדם, הוא קטן ודל לעומת חלקו הראשון, חלקו של האדם המדבר והמבקש בחכמה. ולא לחנם גנז המשורר את השיר הזה – ואת הרעיון היסודי שבו נמצא אחר־כך בשירו “הציץ ונפגע”.

“הדעה החייטית” הוא משל בנוסח המשל העברי של ההשכלה ויסודו בקורת העסקנות החדשה בישראל, שהתחילה בזמן ההוא להראות את כחה – ואת חולשתה:

לֶמֶךְ הַחַיָּט נָשָׂא מִכְנְסָיִם

עִם חֲשֵׁכָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,

וַיִּפְגַּע בְּחֲנוֹךְ (וַחֲנוֹךְ – תּוֹפֵר נַעֲלַיִם)

הָרָץ בְּרַגְלַיִם חָשׁוֹת.

– אָנָה תָרוּץ, חֲנוֹךְ? הֲטֶרֶם תֵּדַע,

כִּי קָרְאָה הַלַּיְלָה אֲסֵפָה הָעֵדָה,

וְלֹא אֲסֵפָה פְּשׁוּטָה, כִּי אֲסֵפָה רַבָּתִי,

וּמִהַרְתִּי אֵלֶיהָ אַחֲרֵי עֲבוֹדָתִי.

וְאַתָּה, לֶמֶךְ, הַאִם לֹא נִקְרֵאתָ?

וּגְדוֹלִים חִקְרֵי לֵב וְעִנְיָנִים שׁוֹנִים

לַעֲלוֹת עַל שֻׁלְחַן הַקָּהָל נְכוֹנִים.

וְעַתָּה, בִּי לֶמֶךְ, אַל תְּעַכְּבֵנִי,

נֶחְפָּז אָנֹכִי לְדַרְכִּי, שַׁלְּחֵנִי!

– כַּתַּר זְעֵר, חֲנוֹךְ, טוֹב כִּי נִקְרֵיתָ

לְפָנַי בַּדֶּרֶךְ, גַּם אוֹתִי קָרָא

שַׁמַּשׁ הַקָּהָל לָבֹא אֶל הָעֲצָרָה.

הַתְהִי בָעִיר אֲסֵפָה בִּלְתִּי אִם נִקְרֵאתִי?

הֲיָעֹז הַשַּׁמָּשׁ לִפְסֹחַ עַל בֵּיתִי?

וּמֵאֲשֶׁר אֵין עַתָּה פְנוּיָה שַׁעְתִּי

לָבֹא אֶל הַאֲסֵפָה כַאֲשֶׁר עִם לְבָבִי,

לָכֵן אָשִׂימָה בְּפִיךָ אֶת דַּעְתִּי

וְהוֹדַעְתָּהּ בַּקָּהָל בִּלְשׁוֹנִי וְכִכְתָבִי.

וְאַף אִם עוֹד טֶרֶם אֵדַע נְכוֹנָה

מַה־יִּהְיֶה דְבַר הָאֲסֵפָה בָאַחֲרוֹנָה,

בְּכָל־זֹאת אֶעֱמֹד עַל דַּעְתִּי כַּחַלָּמִישׁ,

וּמִמֶּנָּה לֹא אָמִישׁ.

וְעַתָּה שְׁמַע אֶת אֲשֶׁר אֲצַוֵּךָ:

אִם כֹּה יֹאמַר אִיש, וְאִם יֹאמַר כָּכָה –

וְהָפַכְתָּ אֶת דְּבָרָיו, וְהַדֵּעָה הַנֶּהְפָּכָה –

הִנֵּה הִיא דַעַת לֶמֶךְ הַדֹּבֵר אֵלֶיךָ.

– לִבִּי נוֹקְפִי, לֶמֶךְ, אוּלַי יִקְדְּמֵנִי

אִישׁ אַחֵר הַזָּרִיז וּמְהִיר לָשׁוֹן מִמֶּנִּי?

הוֹדִיעַ חֲנוֹךְ צַעֲרוֹ וַיִּתְגָּרֵד בַּגַּבַּחַת.

– אַל תְּהִי שׁוֹטֶה, חֲנוֹךְ, – אַתָּה בְּאַחַת:

שִׁמְעוּ־נָא, רַבּוֹתַי, הַאֲזִינוּ וַאֲדַבְּרָה,

“לֶמֶךְ אוֹמֵר, אַדְּרַבָּה! אִפְּכָא מִסְתַּבְּרָא!”

כִּי בֶאֱמֶת, שְׁאָלֵנִי וַאֲאֶלֶּפְךָ בִּינָה,

בְּנִדּוֹן דִּידָן אֵין כָּל נָפְקָא־מִנָּהּ

אִם דְּבָרֶיךָ שֶׁל טַעַם אוֹ לֹא יִשְׁווּ מְאוּמָה, –

מֵיטַב כָּל אֲסֵפָה הוּא הָרַעַשׁ וְהַמְּהוּמָה,

* * *

כִּי יִטְעָנְךָ אִישׁ חִטִּים אוֹ שְׂעוֹרִים בָּעֲלִיָּה

הוֹדֵה לוֹ בְקַנְקַנִּים אוֹ בְמִדְרַשׁ הַפְּלִיאָה:

כִּי יֹאמַר: חַיִּים תִּפְשׂוּם – עֲנֵה: תִּפְשׂוּם חַיִּים,

אוֹ פְסֹק לוֹ פְּסוּקֶיךָ וְהַגְרֵס הַשִּׁנָּיִם.

הֶרֶב הַשּׁאוֹן וְתִרֶב הָעִרְבּוּבְיָּה,

וּמִמֵּילָא יַחְלְטוּ לְהֵאָסֵף בַּשְּׁנִיָּה.

נֶאֱמָן נִשְׁקִי זֶה, קוֹלֵעַ וְלֹא יַחְטִיא,

נִסִּיתִיו בְּמַסָּה לֹא אַחַת וּשְׁתַּיִם

וּמֵעוֹלָם לֹא נֶהְפַּךְ לִי כְקֶשֶׁת רְמִיָּה.

עַתָּה לֵךְ לְשָׁלוֹם וַאֲנִי שָׁב אֶל מַחְטִי

לְתַפֵּר כְּסָתוֹת וּמִכְנְסָיִם,

הַמּוּכָנִים מֵאֶתְמוֹל עַל הָאָבְנָיִם.

ו“עקבות המשיח” הוא פיליטון שירי בנוסח הפיליטונים השיריים שרגיל היה דוד פרישמן – בחתימת “אחיאסף”, “משורר הלוח” – להדפיס ב“לוח אחיאסף”⁵⁹⁸. הצורה השירית ניתנה כאן לדברים פרוזאיים לגמרי, ויש מן האירוניה גם בתוכן כשהוא לעצמו וגם ביחס שבין התוכן לצורה.

משירי־הנעורים של ביאליק נתפרסם – מתוך העזבון – השיר “התהפוכה”⁵⁹⁹ – רשום עליו: ג' שבט תרנ"ג, ז’יטומיר, – והוא כעין שיר־צחוק שתכנו, דומה, מהפכני־פוליטי: תיאור הפכה – דלקה שנפלה בשמים, ובה נפלו למטה, אל תוך השאול, אלים וכרובים משמים ועל מקומם עלו־באו מתוך השאול שדי־שחת והם

עָלוּ, כָּבְשׁוּ הֵיכְלֵי אֵלִים,

אַף מֶמְשֶׁלֶת עָל יָרָשׁוּ;

וּבְקִבְרוֹתָם הָאֱלִילִים

שָׁכְבוּ, בָּלוּ וַיִּבְאָשׁוּ.

שיר מהפכני־פוליטי הוא גם השיר “הצור והגל”, ששר ביאליק בתרנ“ו על־פי⁶⁰⁰ אריסטוטלס ליאורנטיוס – אריסטוטלס וַליאַאוֹריטיס (1829–1879)? – מגדולי המשוררים של יון החדשה, שבשיריו היה לפה לשירת ה”שודדים"־המורדים, שנלחמו לחירות יון.

על הצור אשר על “שן־שפת הים” – בשירו של וַליאַאוֹריטיס המכוון הוא עיר־הבירה של התורקים, כסמל לממשלתה, ובשירו של ביאליק הכוונה היא לבירת הרוסים, לפטרבורג ולשלטונה – נהם “גל גדול, גל שחור ונורא כשאול, משבר רם”, וקרא אליו: “הצור. פנה דרך!”. גל זה, שנברא “במארת עשוקים” וש“נקם דם” מלא אותו: “דם דכּים, נטבעים ואובדים”, הוא יאמר אל הצור “בא יומך, הצור, קרב קצך ומי יושיעך!” והוא מדבר אליו ואומר:

עֵת עָצֵב וְנִכְנָע כְּעֶבֶד גַּאֲוָתִי שָׁכַחְתִּי,

וָאֶשְׁפַּל לְלַקֵּק רַגְלֶיךָ וַעֲפָרְךָ לִחַכְתִּי –

אָז בָּזֹה בָזִיתָ בִּלְבָבְךָ לַגָּל, וַתִּתְהַלָּל:

“רְאוּ, אֵיךְ הַמִּשְׁבָּר הַנּוֹרָא יָשֹׁחַ, יִתְפַּלָּל!”

וַאֲנִי, בַּמִּסְתָּרִים, עֵת כַּנְּךָ רָחַצְתִּי, נָשַׁקְתִּי,

שָׁבַרְתִּי גְּאוֹן עֻזְּךָ וִיסוֹדְךָ לֶעָפָר שָׁחַקְתִּי – – –

שְׁחֵה, הַבֵּט הַמְּצוּלָה וּרְאֵה אֶת־יְסוֹדְךָ מִלְּמָטָּה,

אֲנִי הֲדִקוֹתִיו לֶעָפָר וְנָבוּב הוּא עָתָּה! – – –

ביאליק ודאי כוון בעבּודו השירי למהפכנים היהודים, ששברו את גאון עוזו של הצור ושחקו את יסודו לעפר, והוא, בכל תקפו החיצוני, נעשה נבוב למטה. וכך ראה ביאליק אחר־כך את התפקיד ההיסטורי של המהפכנות היהודית ובאר על־פי זה את השאלה ששאלוהו בדבר העלם זעום־עפעפים שבמגלת־האש על שיר האבדון שלו⁶⁰¹.

במוטיב כזה של “הצור והגל” השתמש לפני ביאליק פ. זמושצין בשירו באידית, שהדפיסו במאסף לחבּת־ציון “דאס הייליגע לאנד” (ז’יטומיר תרנ"א). השיר נקרא אף הוא בשם מעין “הצור והגל”: “דער שטיין און די חוואליעס” (הצור והמשברים)⁶⁰². אבל שם, להפך מבשירו של ביאליק, הצור – ישראל – הוא איתן ועומד בפני כל הגלים־המשברים. וכך שר המשורר הרוסי טיוּטשב בשנת המהפכה באירופה התיכונה, 1848, על “הים והכף” (Море и Утес), והכף שלו אף הוא עומד איתן בפני סערת הגלים ובפני קצפם העז.

בין השירים של ביאליק מלפני תקופת סוסנוביצי נמצא עוד בכתב־יד השיר הסטירי, שחבּרו המשורר, לפי הרשום עליו: ער“ח כסלו תרנ”ד, וקרא אותו בשם “עצה בתפלה”:

הָאָרֶץ הַלֵּזוּ, שָׁמֶיהָ הָאֵלּוּ,

כְּבָר בָּלוּ, כְּבָר נוֹשְׁנוּ לְמַדַּי;

לוּ שְׁמָעֵנִי: הֲשִׁיבֵם לַתֹּהוּ

וּבְרָאֵם חֲדָשִׁים, אֵל שַׁדַּי!

בָּאָרֶץ הַבָּלָה הַזֹּאת אָפֵס דָּבָר

אֲשֶׁר לֹא שׁוֹרְרוּ אֲנָשִׁים,

וַיִּתַּם הַחֹמֶר וְאֵין נוֹשֵׂא חָדָשׁ

לְשִׁירֵי הַמְשׁוֹרְרִים הַחֲדָשִׁים.

וּתְכֵלֶת שָׁמַיִם וּזְהַב קַרְנֵי שֶׁמֶש

וְחִוְרַת הַלְּבָנָה הַבָּרָה –

הוֹי, אֵלִי אֵלִי! הַאֻמְנָם לֹא קַצְתָּ

מִפְּנֵיהֶם וַיִּהְיוּ לְזָרָא?

וּתְשׁוּאוֹת יוֹם בָּהִיר וּדְמִי רָזֵי לָיִל,

יָם סֹאֵן וְסוּפָה מִמְּזָרִים…

וּמַשַּׁק הַפֶּלֶג… וִיְרַקְרַק הַדֶּשֶׁא…

וּנְשִׁיקָה… וְצִפְצוּף צִפֳּרִים…

הָאָבִיב וּפְרָחָיו, הַזָּמִיר וּרְנָנָיו –

מַחְמֻדֵי כָּל בַּעֲלֵי הָרְנָנִים…

אִם יָפוּ בְּעִתָּם כְּבָר שִׁחֲתוּ הוֹד צַלְמָם

הַמְּשׁוֹרְרִים מִיָּמִים וְשָׁנִים.

אַךְ הֶבֶל יָגַעְתִּי לִמְצֹא עִנְיָן חָדָשׁ

לַחֲרוּזַי עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאל,

אֲהָהּ! אֵין כָּל חָדָשׁ שֶׁלֹא הִקְדִּימָנִי

אַחַד הֶחָרָזִים מִתְּמוֹל.

עַד שׁוּלָיו הוֹבִישׁוּ אֶת מַעְיַן הַשִּׁירָה,

כִּי עַל מֶה לֹא סָמְכָה שִׁירָתָם?..

אִם גָּרַם מַזָּלָם הִוָּלֵד רִאשׁוֹנָה

וְסָבַלְנוּ אֲנַחְנוּ קַדְמָתָם.

עִם עִתָּם תַּם שִׁירָם וְלָמָּה יוֹגִיעוּנוּ

בְּמִשְׁנֶה וְכֵפֶל הָעִנְיָן?

הָאָרֶץ הַלֵּזוּ, שָׁמֶיהָ הָאֵלּוּ –

מַה יָּשֵׁן, מַה בָּלֶה הַבִּנְיָן!

לוּ, אֵלִי, שְׁמָעֵנִי: הֵן צָבָא לָאָרֶץ, –

הַאֻמְנָם עַד כֹּה לֹא בָא יוֹמָהּ?

אִם לֹא לְמַעַנְךָ – עֲשֵׂה לְמַעֲנֵנוּ

וּבְרָא אֶרֶץ חֲדָשָׁה בִמְקוֹמָהּ!

וְאָנֹכִי הָאַחֲרוֹן עַל עָפָר אָקוּמָה

לְשׁוֹרֵר מַהְפֶּכֶת הֶחָלֶד,

וּבְשׁוּבְךָ לְחַדֵּשׁ פְּנֵי תֵבֵל – אָשׁוּבָה

וְרִאשׁוֹן מְשׁוֹרֵר אִוָּלֵד…

סטירה היא זאת על החרזים, המבקשים “נושאים” לשיריהם וחומר לבניניהם, והכל בעיניהם ישן, בעוד שהמשורר באמת רואה, בשעת השראת הרוח, את העולם כולו חדש ורענן.

לשירים שנוצרו בידי ביאליק בתקופת סוסנוביצי הראשונה שייכים שנים, שנדפסו ב“הצפירה” של אותה שנה – בחתימת נח ב–ק וב–ק באותיות לטיניות – ולא הכניסם לקבצי שיריו – ושניהם הם סטיריים. על הראשון, השיר “ישני עפר”, “מעין פואימה”, שפרסם ב“הצפירה” בכ“ט באב ובט' באלול, שנת תרנ”ז⁶⁰³, כתב לרבניצקי באותו קיץ: “כותב אני שיר גדול מעין פואימה. אם יצלח בידי לגמרו אהיה מאושר, אך מסופקני מאד. על כל פסיעה ארגיש את חוסר השכלתי וידיעתי, ולמלאותן איני מספיק, גם רפה רצון אנכי, כידוע לך”⁶⁰⁴. הוא גמר את השיר הזה, שיש בו מן הסטירה היפה על העיר, “בת התרדמה”, והיא “נכתבת עיר הפלך” – על ז’יטומיר, – ולא פחות מזה יש בשיר מן הסטירה היפה והחריפה על אותם האנשים, שאין בלבם “לא אלהים ולא אשמדאי”, אלא “פרוטה, פרוטה” – אותם האנשים שראה לפניו בעיר שישב בה באותה שעה. והוא שר בשיר, בין השאר, על חוסר התעוררות ותנועה לכל דבר, היוצא מגדר האכילה והשתיה ורוַח הממון, בדומה לזה, שאנו מוצאים באגרותיו מעיר זו ובדומה במקצת לזה שאנו מוצאים – ב“אכן חציר העם”.

באחד הבתים של השיר הזה אנו מוצאים:

עַל אֶרֶץ רַבָּה סַעַר סֹעֵר

יַרְתִּיחַ יָם וּמְצוּלָה נֹעֵר,

הַיָּם הַגָּדוֹל זֹעֵף גָּרוּשׁ.

פֹּה נִצְבַּר הַר, שָׁם הַר הִתְפָּרָק,

פֹּה הָשְׁלַךְ רַעַם, שָׁם רָב בָּרָק, –

אַךְ לֹא יִזְדַּעְזַע יָם הַקָּרוּשׁ.

מן הסטירה המפורשת עוד יותר על הרוח של “פרוטה, פרוטה – זה כל האדם” אנו מוצאים בשיר השני, שהדפיסו ב“הצפירה” בי' בטבת תרנ“ח⁶⁰⁵. את השיר הזה קרא בשם “שיר כסף” (רמז של ניגוד ל“שיר זהב” – הסוניטה בעברית של ה“השכלה”) ונכתב “לכבוד בן בעה”ב, שנת אברך בשעה טובה”, ליום חתונתו וליום שמחת לבו, והמשורר אומר לו דברי כבושין, שיתקבלו על לבו של בן הדור החדש, הפורק מעל צוארו את עול התורה הישנה ונוטה לקבל על עצמו עול תורה חדשה:

מִכָּל הָאֱלִילִים שֶׁעָבַדְתָּ מִנֹּעַר

תַּעֲבֹד אֶת עֵגֶל הַזָּהָב;

מִכָּל הַ“הֶתֵּרִים” אֱחֹז הֶתֵּר אֶחָד –

עֲשֵׂה מַה שֶׁלִּבְּךָ תָּאֵב…

הַטּוֹב בַּ“כִּבּוּדִים” הוּא לָמֹץ דַּם עִבְרִי

מְצִיצָה, מְצִיצָה, מְצִיצָה…

וְטוֹב תִּיק שְׁטָרוֹת הַמָּלֵא וְגָדוּשׁ

מֵרִבֲבוֹת סִפְרֵי מְלִיצָה…

וְדַע כִּי כְבָר מָשׁוּ מִמְּקוֹמָם עַמּוּדֵי

הָעוֹלָם שֶׁאָמְרוּ הַחֲכָמִים

וּשְׁלשָׁה חֲדָשִׁים בִּמְקוֹמָם נִתְקָעוּ –

הַכֶּסֶף, הַמָּמוֹן, הַדָּמִים…

והמשורר ממשיך בשירו, עד בואו בסוף לידי חזון ומשא כזה ל“בן בעה”ב":

יֵשׁ יוֹם שֶׁתַּגִּיעַ הֶחָוכְמָה עַד תַּכְלִית,

כָּל נָבוּב יִלָּבֵב אָז סֶלָה, –

אַךְ תַּחַת לֵב בָּשָׂר הַמְקַשְׁקֵשׁ בָּאָדָם

יְצַלְצֵל לֵב דִּנָּר, לֵב סֶלַע… –

אָז, זוּלַת הַכֶּסֶף, כָּל חֲמֵשֶׁת הַחוּשִׁים

מְאוּם לֹא יָחוּשׁוּ יַרְגִּישׁוּ;

הֵם יִרְאוּ, יַקְשִׁיבוּ, יִטְעֲמוּ רַק כֶּסֶף,

רַק כֶּסֶף יָרִיחוּ, יָמִישׁוּ.

קרוב ברוח – וכנראה, גם קרוב בזמן – ל“שיר הכסף” הוא השיר “אשריך, צעיר רודם”…, שנמצא בעזבונו של המשורר⁶⁰⁶, ובו הוא מציג לראוה את הצעיר הרודם, בן־הדור, אשר שפם גאותו, והוד והדר ילבש – וראשו נבוב.

נח. “אכן חציר העם”

הסטירות האלה רק קלות הן לגבי הסטירה הכבדה, רבת המשקל, “אכן חציר העם”, שנוצרה באותה תקופה – בחודש הראשון לשבת ביאליק בסוסנוביצי⁶⁰⁷, – בראותו את “הציניזם הנורא לכל קדשי הקדשים” מסביבו. “היד הגדולה אשר יעשה ה' בישראל לא נגעה הנה גם בראש צפרנה של אצבעה הקטנה”, הוא כותב באותה אגרת לרבניצקי מיום ט' ביוני 1897⁶⁰⁸. הכוונה היא בדברי האגרת להתעוררות בישראל עם פרסום קול הקורא לקונגרס הציוני הראשון ופרסום האנשים, שנספחו לתנועה, ביניהם מכס נורדאו, שהיה מפורסם כאומר “לאו” גדול, ולא היה ידוע כיהודי, ויש שחשבו אותו אפילו כאנטי־יהודי⁶⁰⁹. מעין זה הוא אומר גם בשיר החזון שלו:

אָכֵן חָצִיר הָעָם, יָבֵשׁ הָיָה כָּעֵץ,

אָכֵן חָלָל הָעָם, חָלָל כָּבֵד אֵין קֵץ;

אֲשֶׁר יִרְעַם קוֹל אֵל גַּם־מִפֹּה גַּם־מִשָּׁם –

וְלֹא־נָא וְלֹא־זָע וְלֹא־חָרַד הָעָם.

וְלֹא־קָם כָּאֲרִי וְלֹא־נֵעוֹר כַּכְּפִיר,

וְלֹא־חָרַד לַקּוֹל גַּם אִישׁ אֶחָד מֵעִיר.

וְלֹא־רָעַד בַּגִּיל יַחַד לֵב כָּל־הָעָם

מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל וּמִיָּם וְעַד־יָם,

בְּהִתְוַדַּע אֵלָיו⁶¹⁰ בָּנָיו, זֶרַע אֵל חָי,

אֲשֶׁר בָּאוּ מֵרָחוֹק אֶל־קוֹל אֲדֹנָי.

גַּם־לֹא פָשַׁט הַיָּד, גַּם־לֹא שָׁאַל לִשְׁלוֹם

כָּל־הַקּוֹרְאִים בִּשְׁמוֹ בֶּאֱמוּנָה וּבְתֹם.

וּבִשְׁאוֹן עַם אֱוִיל סְבִיב אֱלִילֵי הַפָּז

נֶחְבָּא קוֹל אֱלֹהִים, נִבְלַע רַעֲמוֹ הָעָז.

וּבְלֵב נָבָל וָרָע, וּבִכְלִמּוֹת וָרֹק

יִבֶז דְּבַר אֲדֹנָי, יִפְרָעֵהוּ לִצְחוֹק.

מן הקטיגוריה המקומית, על בני־העיר, יצאה ובאה הקטיגוריה הגדולה על העם. זהו ברוחו החזוני של המשורר הישראלי, שמתוך הקרוב ראה את הרחוק – מ“בשרו” חזה את אלוה. בשיר זה כבר טמונה, כבתוך גרעין טעם עצו ופריו, ראשיתה של שירת הזעם, זעמו של החוזה־המשורר – זו שחוללוה אחר־כך מוקדי־הלהבות בלילי העברות של האומה – וסגנון השיר הזה כבר מבשר את סגנונה הגדול של שירת החזון והמשא של ביאליק. ושלטת בשיר הרבה הצורה התנ“כית החזונית על “הקבלת הפרקים” שלה ועל תמונות הקריאה (אכן חציר העם; אכן חלל העם: אכן נבל העם; אכן אובד העם), ההכפלה והפירוט שלה (“ולא־נע ולא זע ולא־חרד העם, ולא קם כארי ולא נעור ככפיר, ולא־חרד וכו', ולא־רעד”; “כל־זה יהמה בלב, יהמה יחמר כים, כל־זה יבער כאש, יבער יצית הדם, כל־זה ירעם כהד”; “עלה נובל מעץ, אזוב עולה בגל, גפן בוקק, ציץ מק”). אנו שומעים כאן את קול גבורותיו של המשורר, שהשמיע לנו אחר־כך בשירי החזון והמשא, כקול רעם המתגלגל ובא ממרחק. את רשמו של סגנון נביאי־חזוני מחלישה במדת־מה החריזה, המוסיפה מצד אחר, בצורתה המיוחדת, החריפה – חריזה סמיכה, ובת הברה אחת, “זכרית” כולה – חריפות לסגנון, שיש בו מ”מדושת הגו", עם קול שבט וקול שוט, המכה בעברה וזעם.

שירים “על נושאים מקראיים” מצויים בין שירי פרוג, ובכמה וכמה מהם הנושא הוא בעצם מעמד או מצב של ישראל בהווה, שנסמך לפרק או פסוק בנביא. בשנות השמונים והתשעים למאה שעברה נתפרסמו בכתבי־העת היהודיים־רוסיים, ובעיקר ב“ווסחוד”, כמעט בקביעות שירים “מן המקרא”, ומוטיבים מקראיים, וכמה מהם היו מן הסוג הנזכר. השתתפו בדבר גם סופרים נוצרים, וכמה סופרים יהודים – ביניהם גם בנו של מנדלי מו"ס: מאיר אברמוביץ, – ומהם הלכו בזה בעקבות פרוג. וביאליק התעורר, כנראה, אף הוא ללכת בדרך זו על־ידי שירת פרוג.

עוד ב“על סף בית המדרש”, שהוא בעצם מגלת חורבן וחזון תקומה ברוח מקראי⁶¹¹, יש מן ההתחלה לשירה נביאית־מקראית זו, וכאן יש מעין המשך. ואין זה מקרה שפסוק אחד בנביאים כולל את ההתחלה לשיר השני ואת הסיום לשיר הראשון, והוא כמחבר אותם יחד. השיר הראשון מסתיים ב“יבש חציר, נבל ציץ”, והשיר השני נפתח ב“אכן חציר העם” (הפסוק בישעיה מ‘, ז’: “יבש חציר נבל ציץ – – אכן חציר העם”).

מבחינת התוכן – התוכן הציוני – של השיר, אין בו ציונות הרבה, במובנה של הציונות החדשה, המדינית. המשורר מתעורר לקול האל אשר ירעם גם מפה וגם משם ומיסר את העם אשר לא חרד לקול ולא רעד בגיל בהתודע אליו בניו, “זרע אל חי, אשר באו מרחוק אל־קול אדוני”. אבל אין הוא רואה באלה אשר באו מרחוק את המנהיגים ומוסיף ליסר את העם,

שֶׁלֹּא הֵקִים מִקִּרְבּוֹ בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב

רַב פְּעָלִים, אִישׁ חַי, אֲשֶׁר יִפְעַם בּוֹ לֵב,

וּבַלֵּב יִבְעַר זִיק, זִיק מַרְתִּיחַ הַדָּם,

וּבָרֹאשׁ יִגַּהּ שְׁבִיב מֵאִיר דֶּרֶךְ הָעָם;

המשורר נאמן כולו ל“חבת ציון” בצורתה הצרופה, המזוקקה, האחד־העמית ועל־כן בבואו לתת לפנינו בשיר זה את תמונת האיש רב־הפעלים הוא מעטר אותו עיטורים רוחניים־מוסריים, שבדומה להם אנו מוצאים בכתביהם של “בני משה” לגבי האידיאל הנכסף של מנהיג ועל פיו גם של המונהגים על ידיו⁶¹²:

אֲשֶׁר יֵקַר לוֹ שֵׁם כָּל הַגּוֹי וֵאלֹהָיו

גַּם מֵהוֹן וּמִפָּז – מֵאֱלִילֵי הַשָּׁוְא;

אֲשֶׁר מְעַט מַשָּׂא־לֵב, הַרְבֵּה אֱמֶת, עֱזוּז,

שִׂנְאָה עַזָּה לִמְנָת חַיֵּי עַבְדוּת וָבוּז,

חֶמְלָה גְדוֹלָה כַיָּם, רַחֲמִים רַבִּים כִּגְדֹל

שֶׁבֶר עַמּוֹ הָאֻמְלָל וּכְכֹבֶד הָעֹל –

כָּל זֶה יֶהֱמֶה בַלֵּב, יֶהֱמֶה יֶחְמַר כַּיָּם,

כָּל־זֶה יִבְעַר כָּאֵשׁ, יִבְעַר יַצִּית הַדָּם,

כָּל־זֶה יִרְעַם כַּהֵד תָּמִיד יוֹמָם וָלֵיל:

“קוּם עֲבֹד, קוּם עֲשֵׂה, כִּי עִמָּנוּ יַד־אֵל!”

אף “מעט משא הלב” הוא לפי האידיאל האחד־העמי, המזהיר הרבה על הזהירות והמתינות⁶¹³, כמו שהוא מדגיש הרבה מצד אחר את ה“אמת”, שהיא היא היסוד הנכון שעליו יש לבנות⁶¹⁴. – ואף זהו הוא ברוח האידיאל האחד־העמי, שהקינה הגדולה הזאת של המשורר אינה מתחלת “ציון”, כי־אם “ישראל”⁶¹⁵, וכולה היא ביטוי לרעיון על הדור שצריך להיות ראוי להגאל, לרעיון על “תחית הלבבות” הקודמת לכל.

נט. שירים על הציונות המדינית בראשיתה

את רשמה של הציונות המדינית אנו מוצאים בשיריו של ביאליק עוד מראשית צעדיה; אבל יחסו אליה בראשיתה אינו של אמונה, אלא של ספקנות, ומתיחס הוא אליה לא אחת בבקורת קשה, המופנית בעיקר לחוסר הזהירות והמתינות שלה, לפי האידיאל האחד־העמי, לתקוות הגדולות, הבלתי “ריאליות”, שהיא נותנת בלב העם.

באותו זמן, בערך, ששר את “מתי מדבר האחרונים” והזהיר בו על הזהירות ועל המתינות, שהיא בשיר זה הצוָאה של “הרועה הנאמן”, שלב כל ישראל ננהה אחריו, שר עוד שיר, שיש בו מן הסטירה על הציונות המדינית, המאמינה ב“חסד לאומים” ובהשתדלות אצל מלכים ושרים, הוא השיר “רבי זרח”⁶¹⁶.

הימים הם אחרי פרסום “מדינת היהודים” של הרצל (בשנת 1896 – גם בעברית) ואחרי הראיונות הראשונים של הרצל בחצרות נסיכים ומלכים – אחרי הנסיעה הראשונה שלו לקונסטנטינופול (ביוני 1896), כשנתקבל על־ידי הוזיר הגדול והציע לפניו את ההצעה על המדינה היהודית, ואחרי הראיון שלו עם הנסיך הגדול מבאדן (אפריל 1896), – שעשו רושם בלב היהודים במזרח אירופה. המשורר ספּר אז אגדה על “רבי זרח”, שמאס בצירופי שמות ובגימטריאות, שבהם אמר קודם להחיש את קץ הפלאות, ובראותו את הצרות ההולכות ורבות לא יכול עוד להתמהמה וקרא:

לֹא! לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ, רַבִּי

יוֹסֵף דִּילָה רִינָּה!

יָשָׁר אֶל הַקֵּיסָר אֵלֵךְ

מַהֲרִי, אִשְׁתִּי, הֵנָּה!

צֹרִי לִי טַלִּיתִי, תְּפִלָּי,

הָבִי אֶת הַפֶּלֶךְ,

וּבְתַרְמִילִי שִׂימִי לָחֶם –

אֶל הַקֵּיסָר אֵלֶךְ!

חָמָס מָלְאָה כָל הָאָרֶץ

יִשְׁטְפוּהָ דָמִים; –

לֹא! אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּמָּשֵׁךְ

כֵּן לְאֹרֶךְ יָמִים! – –

לֹא, לֹא אוּכַל עוֹד הִתְמַהְמֵהַּ,

חִישׁ כְּרֶגַע אֵלֶךְ;

עַד לִפְנֵי הַכִּסֵּא אֶקְרַב,

יָשָׁר אֶל הַמֶּלֶךְ!

הוא ידבר אל המלך על ים הדמעות, אשר יהמה, יחמר מסביב, ישא גליו, והמלך לא יתעלם, אי־אפשר שיתעלם.

הֲיִתָּכֵן, הֲיִשָּׁמַע?…–

הוֹי, אָבִינוּ מֶלֶךְ! –

הָבוּ לִי אֶת מַקְלִי הֵנָּה!

חִישׁ כְּרֶגַע אֵלֶךְ!

יש כאן הדגשה על הצרות הדוחפות: “צרת היהודים” של הציונות המדינית של הרצל, בניגוד להדגשה של אחד־העם על צרת היהדות. ועוד הדגשה אחת על רבי זרח, שקודם היה עוסק בצירופי שמות ובגימטריאות. ואמר להביא את הגאולה, כר' יוסף דילה רינה, בדרך של תפלה ובצום, בלחשים ובהשבעות, ולבסוף התיאש, כשראה את השטן, הס“ם של הדור, שאיננו כס”ם לפנים: אותו אין לאסור בכל שם קודש, כי “ס”ם עתנו לא יאמין באלהים ממעל". והגואל החדש, הקורא “אל הקיסר!” הוא אפוא המשך של זה שאמר להביא את הגאולה בדרכיו של ר' יוסף דילה רינה, אלא שהוא נשתנה עם הדור וקורא קריאה אחרת: פונה אל המדיניות של העמים. והמשורר מסיים את שירו:

וּבְיָדַיִם רָפוֹת תָּפַשׂ

מַקְלוֹ רַבִּי זָרַח,

וּמִבֵּיתוֹ נָס כְּגִבּוֹר

יָשִׂישׂ לָרוּץ אֹרַח.

אֵיפֹה נֶעֱלַם? אָנָה בָא? אֵין

אִישׁ בָּעִיר יוֹדֵעַ –

אַךְ הַשְּׁמוּעָה עָבְרָה: רַבִּי

זָרַח הִשְׁתַּגֵּעַ.

וּבָעִיר הַקְּרוֹבָה הוּבָא

אֶל הַהֶקְדֵּשׁ הֵלֶךְ,

נִמְצָא מוּטָל בָּעֵינָיִם,

קֹרֵא “אֶל הַמֶּלֶךְ”.

שיר אחר נגד המנהיגים המערביים ונטיתם היתרה למדיניות, שנכתב בידי ביאליק כנראה בקיץ תרנ“ח, לא רצה אחד־העם להדפיס ב”השלוח", ונימוקו עמו: “למרות התנגדותי לדרכי הציונים, איני מוצא לאפשר להתל בקלות־ראש כזו בתנועה הקדושה לאלפי בני־ישראל”, ועל־כן לא יוכל להדפיס את השיר הקטן כמו שהוא⁶¹⁷.

כנראה חשב אחד"העם על תיקונים שיעשה המשורר בשירו, ואחר־כך חזר גם מדעתו זו והחזיר לו את שירו⁶¹⁸, שנגנז, ונמצא בין כתבי־ידו של המשורר יחד עם השיר השני, נגד הצעירים בעלי המהפכה בספרות – ברדיצ’בסקי וחבריו, – שהיה מחובר אליו והחזירו אחד־העם יחד עמו⁶¹⁹. השיר אינו חשוב, לא בתכנו ולא בצורתו, וההתול שבו בסוף הוא באמת “קל”. כמו שאמר אחד־העם, ולא כדאי גם עכשיו להוציאו מן הגניזה; אבל לשם האמת ההיסטורית כדאי להוציא בתים אחדים – והם החצי מבתי־השיר, שנראה בהם במפורש יחסו של המשורר אל המערביים, שתפסו באותה שעה את המרובה והכריזו על המדינה היהודית שתבוא בדרך הדיפלומטיה האירופית. המשורר מדבר בשיר זה במפורש על המערב ועל וינה ועל המדינה:

בִּכְרַכֵּי יָם בִּמְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ

יֵשׁ – בָּרוּךְ שֶׁכָּכָה לוֹ בָעוֹלָם! –

אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים כַּעֲנָקִים,

עַם רָם – מִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם.

וְאַנְשֵׁי פְּלָאוֹת הֵמָּה כֻלָּם,

מֵהֶם⁶²⁰ כָּל דָּבָר לֹא יִפָּלֵא;

בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה יַעֲשׂוּ מְדִינָה,

וּבְבֹהֶן יָדָם – עוֹלָם מָלֵא…

גַּם עַתָּה, אֹמְרִים, – לֹא, מַכְרִיזִים! –

כְּבָר מוּכָן הַכֹּל שָׁם בְּוִינָא

מִקֵּץ שְׁנֵי רְגָעִים וְדַקִּים חֲמִשָּׁה –

וּתְהִי, לְמַזָּל טוֹב, מְדִינָה!..

הקשר שבין שיר זה ובין השיר נגד בעלי המהפכה בספרות הוא – בהתנגדות למהפכה שבשניהם⁶²¹, ובשניהם יש התנגדות של ה“מזרח” אל ה“מערב”.

התנגדותו של המשורר לבעלי המדינה המערביים ודאי באה גם על־ידי כך, שהתבונן וראה את הזרות שבהם, את יחסם המוזר למן הרגע הראשון אל התרבות העברית, השורש והיסוד לתחית העם. ועל־כן תלה המשורר בשיר שחבּר אחר־כך – “על לבבכם ששמם” – ונתנו בספר שיריו על־יד השיר על בעלי המהפכה, במקום השיר הנגנז⁶²², את השאון והרעש שמקימים המדיניים בזה, ש“בחרבת לבבם המזוזה נפסלה”,

עַל־כֵּן שָׁם הַשֵּׁדִים יְכַרְכְּרוּ יָהִימוּ,

וְכַת־הַלֵּצָנִים, בְּנֵי רִיק וּבַטָּלָה,

שָׁם עוֹשִׂים הִלּוּלִים וּסְעָרָה יָקִימוּ.

הוא ירא מאד את היאוש, שיבוא אחרי התקוות הגדולות, וראה אותו כאורב אחרי הדלת:

הֲתִרְאוּ מִי אֹרֵב שָׁם אַחֲרֵי הַדֶּלֶת

בְּמַטְאֲטֵא? זֶה שַׁמַּשׁ מִקְדָּשִׁים נֶחֱרָבִים –

הַיֵּאוּשׁ! הוּא בָא – וְהַכַּת הַצֹּהֶלֶת

תְּטָאֳטָא, תְּגֹרַשׁ: “צְאוּ, הַשּׁוֹבָבִים!”

אָז יִדְעַךְ שְׁבִיב אֶשְׁכֶם הָאַחֲרוֹן שֶׁעָמַם,

וְנֶאֱלַם מִקְדַּשְׁכֶם וְנִשְׁכַּח הֶהָמוֹן;

וַעֲלֵי־מְעִי מִזְבַּח לְבַבְכֶם שֶׁשָּׁמַם

יְיֵלִיל וִיפַהֵק חֲתוּל הַשִּׁמָּמוֹן…

בחזות קשה זו, שבשני הבתים האחרונים, יש להכיר את עקבות השפעתו הודאית של אחד־העם, בדבריו שכתב בשובו מהקונגרס הראשון: “גם בבזיליאה בדד ישבתי בתוך אחי, כאבל בין החתנים; אך גם הפעם חלילה לי מלכחד את האמת תחת לשוני. יאמרו אחרים מה שיאמרו, אם מתמימותם היתרה או מסבּות יותר גרועות, אני לא אמנע מקרוא: הזהרו! הסכנה קרובה והריאקציה עומדת מאחרי כתלנו. גם ההתלהבות החדשה מלאכותית היא, כאחותה הבכירה, וגם היא סופה להביא את היאוש לרגלי התקוה הנכזבה. אז שבו השליחים מיפו ויבשרו ישועות כי גאולה תהיה לארץ, ואין לנו אלא לחכות עד שהגפן תתן פריה. עתה ישובו השליחים ויבשרו, כי גואלים⁶²³ קמו לישראל ואין לנו אלא לחכות עד ש’הדיפלומטיא' תכלה מעשיה. וכאז כן עתה תפקחנה עיני העם בקרוב וראה כי נתעה בשוא, והאש הפתאומית אשר הציתה התקוה בלבו תשוב ותכבה אז, מי יודע אם לא עד הזיק האַחרון⁶²⁴…”

המשפט האחרון בדבריו של אחד־העם על הזיק האחרון ניכר היטב בדברי ביאליק על השביב האחרון, ושביב זה מאיר את כל ה“בית” שבשירו וגם את הסמוך לו, הכולל את אזהרתו של אחד־העם על הסכנה הקרובה ועל הריאקציה העומדת מאחרי כתלנו (בשירו של ביאליק “אחרי הדלת”), הניתנת כאן בצורה ציורית־פיוטית מזהירה. ואם שני ה“בתים” האלה הם על־פי הסתכלותו ואזהרתו של אחד־העם, ודאי גם השלישי – הראשון בשיר – קשור בהסתכלות זו ובאזהרה זו של אחד־העם. ואכן מוצאים אנו ביתר ביאור שנתן אחד־העם למאמרו הקצר על הקונגרס הראשון במאמר “לשאלת היום”, שכתבוֹ באלול תרנ"ז, על־דבר הציונות המערבית: “היהודי המערבי, שעזב חיי הגיטו ויצא להדבק בעמי הארצות, הוא שרוי בצער על כי תקותו שיקבלוהו באהבה, לא באה. והנה הוא שב אל עמו בעל כרחו ומבקש בקרבו אותם החיים שהוא משתוקק להם, – מבקש ואינו מוצא, חיי העדה וצרכיה אינם מספיקים לו עוד: כבר הורגל בחיים יותר רחבים, חברתיים ומדיניים; וחיי הרוח, עבודת הקולטורה הלאומית, אינם לוקחים את לבבו, בהיותו רחוק מהם בחנוכו מילדותו, לא ידעם ולא יבינם. ובצר לו הוא נושא עיניו אל ארץ אבותיו ומדמה בנפשו, מה טוב היה אילו נוסדה שם שנית מדינת היהודים, מדינה ככל מדינות העמים, עם כל נמוסיהן ודרכי חייהן, אז היה יכול לחיות בתוך עמו חיים מלאים ושלמים, למצוא בביתו כל מה שהוא רואה עתה אצל אחרים ורוקד כנגדו ואינו יכול לנגוע בו. הן אמנם לא כל היהודים יוכלו לעזוב מקומם ולילך למדינתם; אבל מציאות המדינה היהודית תרים גם כבודם של הנשארים בגולה, והאזרחים לא יבזום ולא ירחיקום עוד כעבדים שפלים המצפים רק לשולחן אחרים. – ובהמשכו ככה אחר חזון לבו, הוא מגלה פתאום בעמקי רוחו, כי גם הרעיון המדיני לבדו, עוד בטרם תוָסד המדינה עצמה, כבר נוטל הוא תשע ידות מן הצרה: יש מקום לעבודה חברתית, להתרגשות מדינית; הלב מוצא תפקידו, מבלי להתאבק בעפר רגלי זרים: – והוא מרגיש בעצמו כי על־ידי האידיאל הזה רוחו מתנערת משפלותה וכבוד אנושיותו שב אליו, בלי יגיעה יתירה ובלי כל עזרה מן החוץ. ואז הוא מתמכר למשאת־נפשו זו בכל חום רגשותיו, מפתח מוסרות דמיונו ונותן לו להגביה עוף כחפצו, למעלה מן המציאות ומכחות האדם המצומצמים; אחר כי לא השגת האידיאל נחוצה לו, כי־אם הרדיפה לבדו מספקת לו לרפאות מחליו המוסרי, מרגש השפלות הפנימית⁶²⁵. – –”. “זהו יסוד ה’ציוניסמוס' המערבי – אומר אחד־העם מתוך אירוניה – וזה הוא ‘הכוח המושך’ שבו”, והוא מציג לעומתו את “חבת ציון” המזרחית רבת השרשים בחיי התרבות של האומה.

בקצרה: ה“ציוניסמוס” הוא תוצאה של נתוק הקשרים עם מרכז החיים של האומה, לפי אחד־העם, והוא רעיון ערטילאי, המרחף באויר ותלוי בדמיון, והוא מביא לידי “התרגשות מדינית” וסופו “להסב לב העם מאחרי הכח הרוחני שבו ולהוליד בקרבו נטיה לבקש ‘כבודו’ בהשגת כח גשמי וממשלה מדינית, ועל־ידי זה יפּסק החוט המקשרו עם העבר וישמט הבסיס ההיסטורי מתחתיו”⁶²⁶. הנה ה“מזוזה הנפסלה” בחורבת הלבבות שבבית הראשון בשירו של ביאליק, שהיא המביאה לידי ה“התרגשות המדינית” של המערביים, לפי דרך מחשבתו וסגנונו של אחד־העם, ולפי דרך ציורו העצמי של המשורר, והמשך ציורו הפיוטי על־דבר המזוזה הנפסלה: היא המביאה לידי כך, שהשדים שם, בחורבת הלב של המערביים האלה, “יכרכרו יהימו”, וכת הליצנים “שם עושים הלולים וסערה יקימו”. וכאחד־העם, שהזהיר גם במאמרו זה על האכזבה, העתידה לבוא כתוצאה מן “ההתרגשות המדינית” הזאת ועל היאוש העומד אחרי כתלנו, כך מזהיר אחר־כך המשורר על האכזבה הזאת ועל היאוש הזה בציורו המזהיר על שמש המקדשים הנחרבים, העומד אחרי הדלת ואורב שם במטאטא ל“כת הליצנים”⁶²⁷…

בשיריו של ביאליק על הציונות המדינית בראשיתה נראה הוא לנו כתלוי הרבה בדעתו של אחד־העם, שהריאליות האידיאלית שלו היתה קרובה בשעה זו מאד לנפשו⁶²⁸. ואם נשים לב לתלוּת זו בדעתו של אחד־העם נבין גם את שיר־התהלה לציונות, ששר המשורר “לזכר הקונגרס בבזיליאה” – “מקראי ציון”⁶²⁹ (תשרי תרנ"ח) – בתקופה זו עצמה שבה שר את שירי הסטירה שלו – “רבי זרח”, “ילדות” ב' – ואף את שיר הזעם שלו – “על לבבכם ששמם” – על ציונות מערבית זו. אף כאן מתגלית התלות בדעתו של אחד־העם, בהשקפתו ובהסתכלותו. באותו מאמר של אחד־העם על הקונגרס הראשון שבו הזהיר על “הריאקציה העומדת מאחרי כתלנו” ועל היאוש שסופו לבוא לרגל התקוה הנכזבה, הוא רואה את ערכו

של הקונגרס בזה, ש“כמאתים איש מבני ישראל, מכל הארצות ומכל המפלגות, נתאספו יחד בבזיליא, ושלשת ימים, מן הבוקר עד הערב, נשאו ונתנו בפומבי, לעיני כל העמים, על־דבר יסוד בית נאמן לעם ישראל בארץ אבותיו. התשובה הלאומית על שאלת היהודים פרצה ככה את גדר ה’צניעות' ויצאה לרשות הרבים: נתפרשה לכל העולם בקול רם, בשפה ברורה, בקומה זקופה – דבר אשר כמוהו לא היה מיום גלות ישראל מארצו”. “וזה הכל – אומר אחד־העם – יותר לא יכלה האספה הזאת לעשות ויותר לא היתה צריכה לעשות”. ובחתימה של אותו מאמר הוא כותב: “מי יתן ויכלתי לבא בברית עם שר של שכחה והייתי משביעהו, שימחה כליל מעל לב הנאספים את כל אשר ראו ושמעו בבזיליא, ולא ישאיר להם בלתי אם זכרון אחד: זכרון השעה הגדולה והקדושה, בעמדם כולם – נדחי ישראל אלה אשר באו מכל קצוי ארץ – כאחים יחדיו, לבם מלא רגש קודש ועיניהם נשואות באהבה וגאון אל אחיהם הגדול, העומד על הבמה ומטיף נפלאות על עמו, כאחד הנביאים בימי קדם. זכרון השעה ההיא, לוא לא באו אחריה עוד הרבה שעות אחרות שהשביתו את הרושם הראשון מטהרו, יכול היה לעשות את האספה הזאת לאחד המעשים היותר נכבדים בדברי ימי עמנו”⁶³⁰. על “נדחי ישראל אלה, אשר באו מכל קצוי ארץ”, ועמדו כאחים יחדו והקשיבו לדברי אחיהם הגדול – הכוונה היא למכס נורדאו ולנאומו בקונגרס על מצב היהודים בעולם⁶³¹ – דברו וספרו גם אחרים בעתונות העברית שבאותו זמן והרימו על נס את ערך הרגע הזה⁶³², וב“המליץ” נמסרו דבריו של פרופ' מכס מנדלשטם מקיוב, שבשעת סיום הקונגרס הביע את תודת הקונגרס לאותו אדם הגדול בישראל אשר ידע ל בטא את מכאובנו, אשר נסבול זה אלפים שנה בדברים כל־כך נרגשים ומעוררים את הלב – דברי מכוונים למכס נורדאו“⁶³³. נאומו זה של נורדאו והנאומים שמלאו אחרי הנאום הזה על־ידי נואמים מארצות שונות על מצב היהודים בארצותיהם הם הם “הדמעה הגדולה, הנעימה, הבהירה, החמה” שהמשורר מרים אותה על נס ב”מקראי ציון“, כמו שהוא מרים על נס את “המראה הגדולה” – במאמרו של אחד־העם: “השעה הגדולה” – של “נדחי ישראל אשר באו מכל קצוי ארץ” ועמדו כ”אחים יחדיו", לשמוע את קול המכאוב הזה ואת הסבל של העם שהביע נורדאו:

אֵיד עַמְּכֶם קִבֶּצְכֶם מִפִּנּוֹת הַגֹּלָה,

נַאֲקָתוֹ הַמָּרָה אֶת־כֻּלְּכֶם הֵקִימָה –

וְהִנֵּה נִהְיְתָה הַמַּרְאָה הַגְּדוֹלָה,

וַתִּפְרֹץ מִמְּקוֹרָהּ הַנֶּאֱמָן הַדִּמְעָה

הַגְּדוֹלָה, הַנְּעִימָה, הַבְּהִירָה, הַחַמָּה,

אֵלֶיהָ נִתְפַּלֵּל זֶה־כַּמָּה.

ושוב הוא מרים על נס בבית השלישי של שירו את דבר עמדם יחד להראות לעיני השמש את העם כשהוא “מגולל בדמיו כמים מוגרים”, והוא נמצא כמתחנן וכמבקש (בבית הרביעי):

תֵּרַדְנָה נָא יַחְדָּו גַּם־דִמְעוֹת עַמֵּנוּ,

תָּבֹאנָה נֹאד אֶחָד מִתְּפוּצוֹת הַגֹּלָה.

אִם־פְּדוּת אֵין עִמָּנוּ – עוֹד חַי גֹּאֲלֵנוּ,

וְקָמָה וּבָאָה הַשָּׁעָה הַגְּדוֹלָה.

ה“יחדו” הוא הכל בשיר הזה “לזכר הקונגרס הראשון”, כמו במאמרו של אחד־העם על הקונגרס. “וזה הכל. יותר לא יכלה האספה הזאת לעשות ויותר לא היתה צריכה לעשות”, אומר אחד־העם, והמשורר אומר אף הוא על־פי דרך זו: “אם פדות אין עמנו”⁶³⁴…

הספקנות האחד־העמית הגדולה בדבר ערכה המעשי של הציונות המדינית מתפרצת גם מתוך השיר הזה, שהוא מעין שיר־תהלה ל“מקראי ציון”, והיא מחלחלת גם בשיר אחר, שנוצר מאוחר קצת יותר. השיר ההוא – “כוכב נדח” (תרנ"ט) – הוא מעין תפלה, שהכוכב הנדח אשר זרח מאפלה יוסיף להאיר את הדרך האבלה. המשורר, שהוא “נאמן בית העוני”, “זקן הנדודים”, ש“אביו – גלות מרה, אמו – דלות שחורה”⁶³⁵, מביט בעיני פחד אל כוכב־התקוה הרועד, שהיה כוכב נדח בחייו, ומפלל שכוכב זה יאיר את נפשו – בעצם: נפש־העם – “הנואשה מעבודה זרה ומגלות קשה”. תפלתו היא אל כוכבו זה:

הַאֲרֶךְ־נָא אוֹרֶךָ, הָאֵר בַּאֲפֵלָה –

הִנְנִי וְהָלָכְתִּי, הִנְנִי וַאֲיַחֵלָה.

“זקן הנדודים” יוסיף לנדוד, אבל מתוך תוחלת ותקוה לימים יבואו:

מִי־יוֹדֵעַ כַּמָּה עוֹד יַאֲרִיךְ לֵילִי,

כַּמָּה נְדוֹד וָחֹשֶׁךְ עוֹד לִי מִנָּה אֵלִי –

וּמִשְּׁחוֹר הַלֵּיל עֵת אֶשָּׂא מָרוֹם עֵינִי,

שֵׁבֶט אוֹרְךָ אֶרְאֶה – תָּשֹׁב וּתְנַחֲמֵנִי.

ובתפלת תחנונים שיש בהם משום הכנעה לגורל ומשום התעוררות הרוח גם יחד חותם המשורר את שירו:

עוֹד בִּי שְׁמוּרָה טִפָּה זַכָּה מִדִּמְעוֹתָי –

תַּשְׁקְ־נָא אֶת־הַצִּיץ הָאַחֲרוֹן מִתִּקְוֹתָי.

נִיצוֹץ קַדְמוֹן אֶחָד עוֹד בַּלֵּב קֹדֵחַ –

יַעַל עַד לֹא דָעַך, יָשׁוּב יִתְלַקֵּחַ.

שְׁאֵרִית גְּבוּרָה קִרְבִּי שָׁבָה הִתְפָּעָמָה –

תִּשְׁקַע־נָא וְתָסוּף כֻּלָּהּ בַּמִּלְחָמָה!

יותר תקוה ואמונה – תקוה שיש בה גם משום אמונה – נמצא בשיר “משומרים לבוקר”, ששר המשורר בקיץ של אותה שנה (תרנ"ט⁶³⁶). בשיר זה יש מעין הד מוקדם של קול צעדי שירה חדשים, צעדי שירה של זוהר, שעתיד היה להשמע בשירתו של המשורר, והוא מביט ורואה בו את “הזוהר, הזוך, המתפרצים בנגוהות לרוחב, לרום, עד לא־נכון היום”, וכמוהם הוא רואה את הבוקר החדש בשמי עמו, כש“רבואות קרנים כרץ אחרי רץ חדרו לבִיא מאורות מפה ומשם, פרצו קדם וים ותפרוצנה תימנה, צפונה”.

הֵן מַה־נֶּאְדָּר, מַה־נִּשְׂגָּב הַמַּחֲזֶה הַזֶּה!

אַשְׁרֵי עַיִן שֶׁצָּפְנָה קַו־אוֹר לְמִשְׁמֶרֶת!

קרא המשורר. אולם גם שיר זה, המלא זיו של דמדומי חמה חדשה, עולה, נחתם אף הוא בתפלת־תחנונים ספקנית:

וּבְהַשְׁבִּיחַ אֶת־רִגְשַׁת לִבֵּנוּ הַפֶּה,

וֶהֱשִׁיבוּנוּ הֶעָבִים אֶל־קִינִים וָהִי –

אָז הַקֶּרֶן הַהִיא

בְּדִמְעָתֵנוּ תְּהִי־נָא מַזְהֶרֶת.

ס. ההתנגדות למהפכה הספרותית

עם התעוררותה של הציונות המדינית הראשונה, שיצאה מן המערב, וכמעט בעת ובעונה אחת עמה, התעוררה במערב על־ידי בני־המזרח שלמדו שם באוניברסיטאות תנועה ספרותית עברית, שהיתה קשורה בתנועות הספרותיות שבסוף המאה בארצות המערב, וביחוד בתנועות הספרותיות שבגרמניה, שבה התפרצו כחות חדשים בשנות השמונים האחרונות ובראשית שנות התשעים ברעם וברעש, כבימי הרעם והרעש, או “הסער והדחף” שבספרות הגרמנית באמצע החצי השני של המאה השמונה־עשרה. הכוונים והתכניות – עד כמה שהיו תכניות וכוונים – היו שונים. אבל כוון אחד היה לכולם: בעד הרחבת הגבולים של הספרות לפי החיים המתהוים ונגד הקפאון, נגד הישן. “התחלה חדשה” או,מהלך חדש" היתה הקריאה והסיסמה של הנטורליזם הגרמני, שנהפך אחר־כך, בשנות התשעים, ברובו ל“רוחניות” חדשה: לרומנטיזם חדש, שכלל אף הוא בקרבו הפכים, בהיותו נושא את נפשו לא לערכים ישנים, אלא לערכים חדשים – ללוחות חדשים שיפּסלו מחדש וינתנו לאנושות. ההליכה לאט, האבולוציוניזם, היה הפסול ביותר בשעת מהפכות אלה, שנשענו הרבה על הרבולוציוניזם של פרידריך ניצ’שה.

“המהלך החדש” התחיל בספרות העברית, בצורתו הנטורליסטית הראשונה, עוד בראשית שנות התשעים, ובמזרח – על־ידי רוחות שנשבו מן המערב, – אבל באמצע שנות התשעים התעורר מחדש, וביתר עוז, על־ידי בני־המזרח שגרו במערב. בקריאותיו לדרך של תחיה על־ידי פסיעות גדולות ולהליכה דרך קפיצה היה קרוב ברוחו לציונות המערבית, והיה קרוב אליה על־ידי כך, שראה כמוה את כל האור במערב.

כשבא אחד־העם ליסד את “השלוח” – בקיץ 1896 – כבר הכריז על־ידי השם בלבד, המזכיר את “מי השלח ההולכים לאט” (ישעיה ח‘, ו’), על ההליכה המתונה והזהירה, וכשפרסם בראש החוברת הראשונה, שיצאה בחשון תרנ“ז, את מאמרו על “תעודת ‘השלוח’ " הביע בו דברים של זהירות ומתינות, באמרו: “ביסדנו היום מכ”ע חדשי זה, אנו עושים, כמדומה לנו, דבר שהשעה צריכה לו”, ובהדגישו, כי משתי הדרכים שהספרות תוכל להשפיע בהן על רוח העם ולפעול על מהלך חייו: “אם בהכניסה לתוכו בקולי קולות, בדברים מרעישים ומלהיבים, רגשות וחפצים חדשים, המשנים את הבחירה גם למרות הידיעה: או בהכניסה לתוכה לאט, בדברים של טעם ודעת, מושגים ומשפטים חדשים, המשנים את הבחירה בהסכם עם הידיעה”, ילך הוא בדרך השניה. הוא רצה ב”השלוח" לקרב אותנו יותר ויותר אל “התכלית הנרצה”, לפי דעתו, לנו: “לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכונן עתידותינו בתבונה”⁶³⁷. וכפי שהדגיש כאן את הדעת ואת עצמנו ואת חיינו קבע אחד־העם בתכנית של “השלוח”, כי בחפצו לתת בו “פרקי־חכמה אשר יתנו מושגים נכונים מחזיונות נכבדים שונים – – המתיחסים לחיי עם ישראל והתפתחות רוחו מימי קדם ועד עתה”. ו“הגדר הכללי הזה מקיף – – פרקים רבים מן המדעים הכלליים – – במדה שהם נכנסים לגבול היהדות ומאירים את החשכה בפנות שונות מחיינו ומתולדותינו”. וכך הדגיש גם בדברו על הפובליציסטיקה, שבחפצו לתת ב“השלוח”, כי “העיקר למטרתנו הוא בירור מצב החיים הפנימיים” של ישראל. ובדברו על הבלטריסטיקה, שעתידה לבוא ב“השלוח”, הגביל עוד יותר, באמרו, כי “ספורים טובים מחיי עמנו בעבר ובהוה, אשר יתנו ציורים נאמנים ממעמדנו בזמנים ובמקומות שונים, או יכניסו איזה קו־אור באיזה מקצוע אפל של ‘עולמנו הפנימי’, יביאו על־כן תועלת רבה להתעוררות המחשבה והרחבת הדעת הלאומית בקרבנו, ומכוונים אפוא למטרתנו לא פחות מן המחלקות העיוניות. – ואולם היצירה היפה שאין בה אלא יפיה, המעוררת תנועת הרגש לשם תענוג בלבד, היא אף היא יש לה מקומה בצד ידוע מחיי האדם; אבל במצבנו עתה, אנו חושבים, שאין לספרותנו הדלה לפזר מעט כחה לדברים כאלו, בעוד שענינים יותר נחוצים ומועילים דורשים תפקידם וכח אין. – – ופואיזיה בלבד, השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה יבקשו להם בחורינו בלשונות העמים וימצאוה במדה מספקת”⁶³⁸.

תכנית זו של אחד־העם, שהיתה מתונה מאד והיתה מלאה הגבלות על הגבלות ונטתה בכל אל הכלל “דע את עצמך”, עוררה למלחמה את הצד שכנגד, שהיה מלא באותה שעה תסיסה, ומיד בחוברת השנית של הירחון יצא מ. י. ברדיצ’בסקי ב“מכתב גלוי לאחד־העם”⁶³⁹, שקרא אותו בשם “על פרשת דרכים”, ברמז לספרו של אחד־העם, המראה על תכונה של ספקנות, ושאלתו הראשונה היתה על ה“כמדומה לנו”, שבשורה הראשונה של התעודה – “תעודת ‘השלוח’ " (“אנו עושים, כמדומה לנו, דבר שהשעה צריכה לו”). " ‘כמדומה לנו!’ עולמנו שומם, בנינו טובעים ב’מצולתו', מבלי דעת מאין ולאן, מבלי לדעת את אשר רבים מהם חפצים לדעת; ומקום אין לדברים שבלב, אם כי עוד לא אלמן ישראל מאנשים, שהרבה הרבה ירחש לבם ויש להם מה להגיד לעמם השרוי בצער. כל עיני האנשים החולמים עתידות עמם וחפצים בתחיתו נשואות אל במה ספרותית ואליה הם מתפללים זה ימים רבים; ואתה, בתור נושא הדגל אומר: ‘כמדומה’, כאדם האומר: ספק אם עושה אני נכונה! ואנחנו דורשים בצדק מאת כל הולך לפנינו, שילך לבטח דרכו; צריך הוא שידע, שהדבר אשר הוא עושה דרוש להעשות”.

ושאלה חמורה מזו שאל ברדיצ’בסקי והטיח כלפי אותו יסוד שהניח אחד־העם ב“תעודה” זו לירחונו, כי יש להעמיד את הצרכים הרוחניים של ספרותנו רק על היהדות ועל הנוגע בה ומתיחס אליה: “באותה שעה שנגביל חוגנו בשם ‘היהדות’, שמע מינה דאיכא לא־יהדות, שהחיים שם מחוץ לגבולנו הם דברים אחרים ושונים מאלה אשר מבפנים; ובדבר זה, בהקריעה שאנחנו קורעים את החיים לשתי רשויות, לשלנו ולאשר מסביב לנו, הרי אנו מרחיבים את הקרע הפנימי שבתוך לב צעירינו, אשר גם בלעדי זה מלחמה תמידית עתה בלבם בין יפיותו של יפת ובין אהלי שם”. “אתה בעצמך במכתבך אל עורך ה’פרדס‘⁶⁴⁰, בעת שידעת עוד, ש’האדם באוהל’ הוא קודם להאדם שבחברה, הרי אתה קובל, על אשר התחילה הספרות, שלא כדרכה, לשים לבה ראשונה אל ההתגלות החיצונית של החיים, אל ה’לאומיות‘, ושכחה את ה’אנושיות’, את הרוח הפנימיי, שבו הכל תלוי; אז ידעת היטב ש’האדם באוהל הוא המניע הגדול, אשר כחו ותכונתו יתגלו בכל המעשים החיצונים', ועל־כן דרשת שם ‘הרמוניה גמורה בין האנושיות והלאומיות’, בעוד שעתה הרי אתה בעצמך גורם לקריעת הלאומיות מן האנושיות, במה שעושה אתה את ספרותנו ליהודית ואת החלק האנושי הרי אתה מניח לספרויות אחרות. לבנות, לאחה את הקרעים אתה בא, ומי ‘השלוח’ יחפצו לקרוע לב כל אדם מישראל לשני גזרים נפרדים: לחלק יהודי ולחלק אנושי…”. “אין אתה רואה, במחילת כבודך, את הסכנה הגדולה הנשקפת לעתידותינו מספרות יהודית, כלומר, מספרות שחפצה להיות רק יהודית: ספרות כזאת, בעשותה את היהדות לדבר נבדל, שאינו קשור ומאוחד עם חזיונות החיים האחרים, המלאים אותנו והם הם עיקר עצמנו, תובילנו, אחרי עבודת דור אחד, אל היהדות המערבית המפשטת, העושה את היהודים לבעלי דו פרצופים, לאנשים בעלי השכלה של חירות בכל ימות השנה וליהודים ‘בימים הנוראים’ או בלשון אחרת – לאנשים בעלי יהדות, כלומר, המשתתפים יחד באיזו עיקרים דתיים ויסודות עברים. ואנחנו, הלא זאת מטרת עבודתנו, שהיה נהיה לעם, לאנשים שרגש לאומי כללי ונחלה היסטורית גדולה מאגדים אותם, לא רק איזה ‘חשבונו של עולם’ קבוע ומוגבל”.

תרעומת עוררו ביחוד דברי אחד־העם על הספרות היפה, וברדיצ’בסקי פונה אליו ואומר: “כעין רוח התול מרחף על דבריך, אדוני הסופר, באמרך: ופואיזיה בלבד, השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה – יבקשו להם בחורינו בלשונות העמים וימצאוה במדה מספקת. – – ‘חושב’ אתה יותר מדאי, אדוני אחד־העם! ועל־כן מקיל אתה בכבוד השירה יותר מדי, ואין אתה רואה, או אינך חפץ לראות, גודל ערכה בחיי אדם ועם; אין אתה משים לבך, שקיום כל עם, וביחוד קיום עם ישראל, הוא דבר התלוי יותר בשירה מאשר במחשבה. גם בעת אשר מחשבות זרות והרהורים של יאוש באים עלינו להפוך קערתנו על פיה יבואו גם רגשי השירה של הדרת שיבתנו, רוחנו העתיק־יומין, וישיבו אותנו לגבולנו…”

בפרק האחרון של המכתב פונה ברדיצ’בסקי ביחוד נגד ההגבלות הרבות שבתכניתו של אחד־העם: “ראה, בראשונה הרי אתה מוציא מגבולך אותן הסגולות האנושיות שאין להן צבע עברי, ובתוך גבולך הצר אתה מוסיף ועושה עוד הגבלה חדשה, וגם בו אתה בא לבכר את המחשבה על השירה; ואיך יכול אתה לומר, איך רשאי אתה לומר אחר זה: ‘הרי לפניכם בזה מרכז ספרותי וכו’ וכל מי שרוצה יבוא־נא ויעבוד עמנו כנפשו וכלבבו”. “בתור אחד מצעירי הדור החי היום, שיודע ברב או במעט את אשר בנפשם ובלבבם, את הרת רוחם ושאיפותיהם, חושב אנכי, כי ‘כנפשם וכלבבם’ אדבר אליך היום: צר לנו המקום!”. “חפצים אנחנו להיות ‘בני אדם עברים’ בבת אחת, בנשימה אחת, שניזונים ממקום אחד. מרגישים אנחנו צורך גדול ויסודי לרפא את הקרע הגדול והנורא אשר בלבבנו, הגורם לנו מלחמה מבפנים, שהיא קשה יותר מן המלחמה שמבחוץ. צריכים אנחנו להרחיב גבולותינו ולהעמיד את ההשכלה האנושית וצרכיה, המתחדשים יום יום. בשורה אחת עם נחלת הקדומים שלנו”. “הנה אנחנו ‘הולכים קדימה שנה שנה’, לבנו הולך ומתפשט, מבטנו הולך ורחב, וצרכינו הרוחניים, שבספרותנו העניה אין זכר להם, הולכים ורבים ודורשים תפקידם בחזקה. ולפיכך הולכים אנחנו, אנוסים אנחנו ללכת, בשדה אחר. ואתה, בבואך לגדור הפרץ ולרוות את הצמאון רק על־ידי משא ומתן בצרכי היהדות ותו לא מידי – הרי זה כאילו אתה אומר: לכו רעו, לכו ושתו באשר תמצאו!”. “הגיע מועדנו למצוא דרכנו ולצאת למרחב, רב לנו לעמוד על פרשת דרכים!”…

רק הספיק אחד־העם לתת תשובה לברדיצ’בסקי במאמרו “צורך ויכולת”⁶⁴¹ וקפצו עליו עוד שנים מ“צעירי הדור”, כפי שכנה אותם אחד־העם מתוך אירוניה בהערה לאחד ממאמריהם, שתמכו את ברדיצ’בסקי במכתבו־מאמרו, ושניהם, שלא היו אף אז מבעלי הרגש התוסס, אבל צעירים היו והרגישו באותה שעה בתסיסה של הדור הצעיר, דברו אף הם, כברדיצ’בסקי במכתבו־מאמרו, בלשון קריאה ושאלה. אחד מהם – ד“ר יהושע טהון – קרא את הקריאה: “ספרות לאומית!”⁶⁴² והדגיש, כי ספרות לאומית היא “המספקת לכל צרכי הלאום בכללו ולכל צרכי היחידים בתור יהודים לאומיים”, ו”כשם שנשתנה הלאום באפיו, כן גם נשתנו הצרכים הרוחניים האלה, הדורשים מזון לעצמם בספרות שלמה“, ועל־כן “ספרותנו מחויבת להיות יהודית־אירופית”. כי בתנועה הלאומית של היהודים הוא רואה “תקופה חדשה בהקולטורה של עמנו, שיתאחדו בו היהדות והתרבות האירופית, תחת אשר עד כה היו מתנגדות אשה לרעותה”. והשני – ד”ר מרדכי אהרנפרייז – שאל את השאלה: “לאן?”⁶⁴³ ותוך כדי שאלה בא להשיב לאחד־העם על שאלתו במאמרו־תשובתו לברדיצ’בסקי “צורך ויכולת”: “אתם רוצים! אתם צריכים! אבל היכולים אתם?” תשובה העושה את היכולת קשורה במדת הצורך, ותשובה זו ענה בשם “הצעירים, הנכנסים עתה להיכל הספרות”, “בקול רם: כן, יכולים אנו, מאמינים אנו ביכלתנו וכחנו! בשעה שהבדיל אחד־העם בין ‘צורך ויכולת’ שכח פרט מפורש בתולדות האמונות והדעות, שהיכולת לעולם אינה קטנה מהצורך. הכשרון הלאומי והיכולת הספרותית הולכים ומתפתחים במדה שוה עם הצרכים הרוחניים של האומה ועם המטרה, שהיא מציבה לעצמה. בשעה שהמטרה הראשית קטנה, אז פועלים רק הכחות הקטנים שבאומה ושביחידים. כי לגדולים אין צורך ואין מקום. בשעות כאלה היכולת האמתית מסתתרת במדור התחתון שבנפש, והכשרונות הנשגבים, ש’צר להם המקום‘, באים לאט לאט לידי אטרופיה מחסרון עבודה וחיים. אבל בשעה שצרכי האומה הולכים ומתרבים והמטרה הראשית תתגדל ותתרחב, אז מתעוררים ומתרגשים גם אותם הכחות הנשגבים הנרדמים באומה כמו מאליהם. אם הצורך הרוחני טבעי הוא באמת, אז אי־אפשר לה’יכולת’ המצומצמה להגבילו, כי־אם, אדרבה, הוא, הצורך, מעורר את היכולת והוא מרחיבה ומגדילה במדה הדרושה”. “זאת היא אמונתנו היסודית, הממלאה את לבנו” – אומר אהרנפרייז, ומסיים: “וגם בזה אנו מאמינים, שלא על־ידי הליכה אטית, משלב לשלב וממדרגה למדרגה נגיע למטרה, שאנו שואפים אליה. כל המעשים הגדולים בהתפתחות הרוח האנושי לא נעשו על־ידי הליכה מתונה כזאת, כי־אם על־ידי מהפכות רוחניות, שהרסו עולם מלא ברגע אחד. – – וגם אנו צריכים למהפכה – למהפכה ברוח. הרבה מאד עלינו ללמוד מחדש, ועוד יותר מזה עלינו לשכוח. אין אנו יכולים ללכת לאט. – – אין אנו יכולים ואין אנו רשאים ללכת לאט. הרבה מאד צריכים אנו להרוס, ועולם שלם אנו צריכים לבנות: עולם חדש”⁶⁴⁴.

יש סימן, שביאליק לא התנגד לעצם התביעה של הצעירים, שתבעו לא להגביל את היצירה, ואף להרחיב את הגבולות. באגרותיו לי. ח. רבניצקי נמצא רמז, שאף הוא קפץ כנגד הגדרים, ולכל הפחות לא היתה דעתו נוחה מן הגבולות שגבלו ליצירה, שתהיה רק יהודית, או “לאומית”. באגרתו מיום כ“ד באלול תרנ”ב כתב אליו: “נמצאים אתי שירים יפים מאד בסגנונם ובתכנם; אולם מפאת המסגרת הצרה אשר הצטמצם בו פרדסך, מסגרת הלאומית, לא יתכנו לבוא שעריו”⁶⁴⁵. אבל הדברים על הקפיצה ועל המהפכה ברוח ועל העולם החדש שיבּנה על משואות הישן עוררו בו, באיש ששרשיו בעבר היו מרובים ועמוקים, התנגדות, ועוד יותר עוררה בו התנגדות לשון המליצה הגבוהה, החדשה, הזרה ברובה, על הצורך הגדול של הצעירים ועל היכולת הגדולה⁶⁴⁶. זה לא היה לפי תכונתו ולפי שאיפתו, שאיפת הריאליזם השירי – ש“עלינו להאנח או להתגעגע בה במדה ובאותה הדמות שיש להאנחה ולהגעגועים מקום במציאות ובין החיים”⁶⁴⁷ – ושאיפת הריאליזם האידיאלי שלו באותה שעה⁶⁴⁸.

ההכרעה באה עם קול הקורא על־דבר יסוד הוצאה חדשה בשם “תחיה”, שהוציאו מ. י. ברדיצ’בסקי ומ. אהרנפרייז באמצע הקיץ של שנת 1897⁶⁴⁹, ואליו נלוה מאמר ב“וולט”, שיצא בוינה, מאת אהרנפרייז, שבו הכריז בפני קוראי העתון הגרמני־הציוני הזה, שלא היו בקיאים ביותר בספרות העברית, שהם, הצעירים, “הם האירופיים הראשונים בספרות העברית”, והם מלאים ‏“רוח חדשה ואמונה חדשה”, ואינם יכולים “להמשיך את העבודה הספרותית” שהתחילו הקודמים להם, “כי עולם שלם מפריד בינם ובין אותה העבודה הדלה”. “הם מרגישים בעצמם, כי קרואים הם להתחיל את העבודה הספרותית מחדש”. “את הישן צריך לשכוח לגמרי”. הספרות החדשה הזאת תּכלול מצד היהדות את “עבודת הרוח החיה של ההוה”, ומצד האנושות “את הרוח האירופי הכללי, רוח כל האנושיות הקולטורית”. אחד־העם הקדיש לקול הקורא הזה ולמאמר אחת משיחותיו־רשימותיו ב“ילקוט קטן”⁶⁵⁰ ובה מסר לקוראי “השלוח” את המשפטים המנויים למעלה, הלקוחים ממאמרו של אהרנפרייז, ודבּר בה על הרגשת הזקנה האופפת את האדם, ואפילו אם לא זקן לא בגופו ולא ברוחו, למראה צעירים, ואמר, כי מעין הרגשה כזו אפפה אותו "למראה ‘הצעירים הנכנסים עתה להיכל ספרותנו’, אשר מאמריהם, הנכתבים ברעם וברעש ובקול ענות גבורה של חום הבחרות נדפסו ב’השלוח‘, כרך א’ ''. לאחר ששמע את הקולות והקריאות הגדולות ותמונה של מעשים לא ראה שמח להכרזה החדשה על מעשים, שיוכל מעכשיו לשפוט את הצעירים על־פי מעשיהם; אבל שוב הוא שומע קולות – “מליצות” חדשות, והוא עדיין מחכה לפעולתה של “תחיה”, “אולי סוף סוף אלמד לדעת על פיה, ה’אירופיות' החדשה הזאת מה טיבה, ואם מניחה היא עוד מקום כל שהוא לנו ה’זקנים' להתגדר בו”.

רשימתו זו של אחד־העם נדפסה ב“השלוח” תרנ“ז, חוברת אב (אוגוסט 1897), ובאלול תרנ”ז (97 IX 24/12) כתב המשורר באגרתו לרבניצקי את דבריו על “ארץ הסופרים”, ועל “הצפרים החדשות ו’המליצות' החדשות” שבה, עם ה“הצורך” ו“יכולת” שבהן⁶⁵¹, וכנראה שבאותו זמן בערך חבּר את שירו “ילדות”, שהוא סטירה על מעשה ה“צפרים החדשות” האלה⁶⁵², ואפשר עוד לשמוע בשיר כעין הד מקולו של אחד־העם ודבריו על ה“מליצה” החדשה ועל הקולות שהוא שומע ותמונה אינו רואה ועל ההרגשה של זקנה שאפפה אותו, בשמעו את הקולות האלה, אף כי לא זקן עוד לא בגופו ולא ברוחו.

צִפֳּרִים חֲדָשׁוֹת – מְלִיצָה חֲדָשָׁה⁶⁵³, –

מָה רַב הָרַעַשׁ שָׁם בָּרָמָה!

הֲזֹאת הִיא עֶצֶם הַמִּלְחָמָה?

אִם רַק הַתְּכוּנָה לַמִּלְחָמָה?

וְאוּלַי⁶⁵⁴ זֶה כָּל־הַנִּצָּחוֹן? –

אִם כֵּן – קוּם, נֵלְכָה לְדַרְכֵּנוּ!

אִם כֵּן, אַל נֵבוֹשׁ⁶⁵⁵ כִּי זָקַנּוּ,

אִם כֵּן, לֹא עָבְרָה עוֹד עִתֵּנוּ!

הַנַּח לָהֶם וִישַׂחֲקוּ לָמוֹ,

הַשְּׂחוֹק יְיַגְּעֵם וִייַשְּׁנֵמוֹ;

וּבְפִזְמוֹנֵינוּ הַנּוֹשָׁנִים

עוֹד נָבֹא נָנִיד אֶת־עַרְשֵׂימוֹ.

וְעַד־יָקוּמוּ יִנָּעֵרוּ,

וְיֵצְאוּ מְלֵאֵי כֹחוֹת חֲדָשִׁים

לְתַקֵּן לָנוּ סְעֻדַּת שְׁלֹמֹה –

נְגַלְגֵּל יַחְדָּו בַּעֲדָשִׁים…

וּבְבוֹא הָעֵת הַהִיא הַמְקֻוָּה –

בְּרָצוֹן נָכֹף קָדְקֳדֵנוּ,

וְעַל־קָרַחְתּוֹ הָעֲלוּבָה

יִשָּׁפֵךְ⁶⁵⁶ לַעַג יְלָדֵינוּ.

הלעג הוא כאן לתפיסת המרובה של ה“צעירים”, ושבט־המוסר מיסר ביחוד על “המליצה החדשה”, על ה“רעש שם ברמה”, על ה“תכונה” הרבה הבאה במקום המהות, ה“עצם”. ביאליק רואה בזה שעשועי רוח⁶⁵⁷, והוא, שהיה צעיר בכמה שנים מן ה“צעירים”, מדבר בשם הזקנה (“אל נבוש כי זקנו”), בשם המסורת, ה“ישן”, שלפי הכרזתם של ה“צעירים” צריך היה לשכוח אותו לגמרי⁶⁵⁸. ואם בא־כחם של ה“צעירים” בא והכריז, כי אי־אפשר להמשיך את העבודה הספרותית שהתחילו הקודמים, כי עולם שלם מפריד ביניהם, “האירופיים הראשונים”, ובין אותה העבודה הדלה⁶⁵⁹, בא ביאליק ומכריז בלשון סטירה, כי עד שיכינו לנו “סעודת שלמה” זו נגלגל לפי שעה בעדשים – נעמול לפי שעה ביצירה זו של בית אמא ואבא שלנו, שאין בה מאותה רחבות הדעת, שעליה מכריזים בעלי המהפכה…

גילוי־דעת הוא זה על היצירה, יצירת האמת, הבאה רק מן המחובר לקרקע העם.

סא. “המתמיד”

בזמן הויכוח על המהפכה הספרותית ב“השלוח” ובמקצת גם בכתבי־עת עברים אחרים⁶⁶⁰ נתון היה המשורר לעבודת היצירה הגדולה שלו מחיי המתמיד ב“ישיבה”, זו שעתידה היתה להיות גולת הכותרת של יצירתו בתקופה של עשר שנים ומעלה. אין אנו יודעים בדיוק את הזמן שבו חזר אל המתמיד שלו, שתפס את לבו הרבה ולא הרפה ממנו כמעט במשך כל התקופה⁶⁶¹; אבל יש עדות לדבר, ש“המתמיד” כמו שהוא לפנינו – חוץ מן החלק שהוכנס אליו מ“מבני העניים”⁶⁶² – נוצר בתרנ“ו–תרנ”ז⁶⁶³, ויש זֵכר לדבר באחת מאגרותיו של המשורר ששלח לרבניצקי באמצע החורף של שנת תרנ"ו, כי כוון באותה שעה את לבו כלפי יצירה זו וראה אותה כפעולת־בוחן של כחות היצירה שלו. באגרת זו, מיום י' בינואר (לפי המנין הישן, הרוסי) 1896, מקורוסטישוב, הוא כותב לידידו, כי אין לו “בימים האחרונים האלה דין ודברים עם עולם הספרות”, “כי רובי סוחר ומעוטי סופר, ואם יש אשר תנוח עלי הרוח להתנבאות – לעתים רחוקות אני נבא”, והוא מגלה לפני ידידו את לבו, כי “קצה נפשו בכל שיריו אשר כתב עד הנה; – כי כל אלה הם ‘קטנות’, ואין עדותם עדות על כשרון המשורר. שירים קטנים – כאלה וכאלה יכתוב כל איש בימי חיי הבלו, ואף כי שירי בכי והתאוננות. – – המשורר האמתי צריך ליצור לכל הפחות יצירה אחת שלמה ומשוכללת בימי חייו והיא יכולה להכאיב או להשמיח את לבנו”⁶⁶⁴. וכיון שיצירה אחת זו, השלמה, באה כניגוד אל שירים קטנים, משמע שהיצירה השלמה והמשוכללת, שביאליק שם אותה לנגד פניו, היא יצירה גדולה, ויש לשער, שהוא לא דבר אלא במצוי אצלו, ולא בראוי להיות.

יש אפוא לשער, שבאותו זמן היה לבו של ביאליק כבר נתון ל“המתמיד” וּוַדאי יצר באותה שנה חלקים ממנו; אולם גמר היצירה ושכלולה לא היו כנראה אלא בזמן מאוחר יותר – בהשתחררו מעול המסחר ובבואו לסוסנוביצי, שכן לא נמצא עוד “המתמיד” בקובץ השירים שבכתב־יד, ששלח אותו לאחד־העם לפני צאתו לסוסנוביצי – באביב תרנ“ז⁶⁶⁵. הגמר והשכלול של,המתמיד” ונתינת צורה זו לו, כמו שהיא לפנינו, לא נעשו באופן זה אלא בקיץ תרנ"ז⁶⁶⁶, שבסופו חבּר המשורר את שירו נגד בעלי המהפכה ובו גילה את דעתו על היצירה, שאינה באה אלא מן המחובר לקרקע העם, מזה שיניקה עמוקה לו מן המסורת.

אין ספק כמעט, כי ההכרזה על המהפכה הספרותית בשנה זו על־ידי ה“מערביים”, שאמרו “להתחיל הכל מחדש” וקראו “ברקאי!” לאור החדש שהתנוצץ לעיניהם מרחוק, – לא במזרח אלא במערב – אותה הכרזה על הניתוק מחבלי המסורת ועל הלימוד מחדש והתלות בעולם שמחוצה לנו – השפיעה על גבושה של יצירה זו, שקבלה צלם ודמות, צורת סמל של כח ההתמדה, של שמירה על זה שנשאר עוד ל“פליטה גדולה”, והמתמיד, בעל הקו האחד לאין סוף, כאילו נעשה גם מעין ניגוד לבעלי הקרע הנפשי, שהכריזו באותה שעה על ה“קרע” שלהם – בין יהדות לאנושיות. ואולי השפיעה כאן אף הכרזת המהפכה האחרת של המערביים האחרים, שתלו את כל תקוות ישראל במה שינתן להם בידי העמים, בגאולה שתבוא מן החוץ. המשורר יצר והציב לפנינו ביצירתו זו גבור שכחו בשרשיות, בזה שכולו הוא מָשרש בקרקע אחד, הוא הקרקע העצמי של ישראל, של יצירת הדורות שלו, שהוא שומר עליה ועל ההמשך שלה, ומגן עליהם מפני כל הרוחות המנשבות בעולם.

לכוון כזה ברוחו של ביאליק עם הגבוש האחרון של יצירת “המתמיד” יש עדות באגרת ששלח לאחד־העם כששלח אליו את “המתמיד” בסופו של אותו קיץ, תרנ"ז, ובה הדגיש את האחדות הנפשית של המתמיד, שאינו יודע את התעיה ואת הנטיה לצדדים, ואת זה, שהוא אינו מתאוה לעולם אחר, רחוק ממנו, שאינו שלו.

וזוהי האגרת⁶⁶⁷, שיש בה ענין גם לצדדים אחרים של “המתמיד”:

"אדוני הנכבד עם כל חפצי לשלוח אליך את שירי ‘המתמיד’ בלי כל ביאורים מצדי לא אוכל לפטור את עצמי מבלי העירך על דברים אחדים.

א. ‘המתמיד’ שלי איננו ממושכל ומפוקח, כי־אם מתמיד פשוט וישן שאינו פורש להשכלה ואינו מתאוה תאות־אין־אונים לעולם שאינו שלו, לפי דעתו.

ב. הוא אינו שואל לתכלית ולתועלת בעבודתו, לא לעצמו ולא לאחרים, ועל־כן אינו מחזיק את עצמו לחבוש ונפשו לא תקוץ, כי כן צריך להיות. ובכלל אינו חושב א"ע לאומלל והוא מוצא גם חיים בעולם העבר והבטל שהקדיש את עצמו לעבודתו בקרן חשכה מבלי דעת שהחיים ההם זרים, משונים ומתים, שכבר נוטלו מן העולם ואין להם מקום כלל.

ג. ולכן ילך לבטח דרכו. הוא אינו פוסח ומתעתע, כי יודע מה עליו לעשות ואת מלאכתו לא יעשה רמיה. הוא לומד 16–18 משעה במעת־לעת, פרט לממושכל שמפני רוב המעשה לא יעשה כלום והוא הולך ונכשל.

ד. ולכן לא יהיה ‘מתמידי’ ל’קרח מכאן ומכאן' – האחרית המעציבה של הטפוס המצוי שכבר היה למדרס סופרים; לא! הוא משיג עפ“י רוב את תכליתו: סמיכה, תואר הרה”ג ומאות רובלים נדוניא בצרוף כלה. ואחרי כן? – מי ידאג לימים רחוקים.

ה. ואחרי כן – רבנות, חנונות, מלמדות, קבצנות וגסיסה אריכתא חרישית. וכל זה בלי התמרמרות ותרעומת על ‘הסדרים המקולקלים’ שגרמו אבדנו. הוא אינו חושב את עצמו לאובד, הוא עשה את שלו ויצא ידי חובתו, גם עמלו נשתלם כדבעי; פחות מעט, יתר מעט – הכל שוה. הוא בכלל לא קוה לגדולות ומנהגו של עולם בכך ומעולם לא יאמר מתמידי: ‘חבל שאבדה מרגלית כמוני בעטים של אחרים’.

ו. ואנחנו בראותנו את העבודה המתמדת והחרישית ההיא, את הפרישות מכל חיי עולם הזה באביב החיים, כבישת היצר בנוגע לתביעותיו היותר פשוטות וטבעיות וכל זה בלי תקוה לאחרית גדולה לפוס צערא – דברים כאלה שהם סגולות בחורי ישראל לבדם ואין דוגמתם בכל אומה – אי־אפשר לנו לבלי להאנח במרירות: חבל שכל זה ישתקע בדברים בטלים!

ומתוך אותה האנחה כתבתי את ‘המתמיד’. אותה שמעתי מתוך ‘ניגון’ תלמודם המיוחד למתמידים ממין זה, אף־על־פי – אני שונה, – שהוא בעצמו לא נאנח מעולם על עצמו ולא חש בצערו ולא הביט על עצמו מנקודה זו. נגונו בוכה רק בכיה אינסטינקטיבית מעוני ומרוב עבודה על כל ימי השמוֹ. אבל ל’אובד' לא יראה את עצמו לעולם.

ובצרפי לזה, שהמתמיד הישן הזה עודנו מצוי בערי תפוצות הגולה בפולין וליטא, ועם כל מציותו ויושנו עוד לא נתגלה מאותו הצד הטבעי המיוחד לו – שהיה ראוי להגלות בראשונה, ובהגידי לאדוני כי נודע הוא לי ידיעה ממש, לא מפי ספורים שזייפו אותו – אכלה הערותי.

ובזה אודיעך עוד, כי תקופת ה’התמדה' הראשונה כבר נסיתי להרצות בשירי ‘מבני העניים’, שנדפס ב’הזמן‘, והרי זה כעין המשך להראשון, אף־על־פי שאינו תלוי בו. והיה אם ימצא אדני בשירי הנוכחי, שנושאו ישן נושן, איזה חדוש מצד התוכן או מצד התמונה, שאם לא נתבטא עוד הוא ראוי להתבטות – יאספהו ל’השלוח’.

ואם מאיזה סבה לא יכשר ל’השלוח' אתכבד לבקשו להשיבו אלי תיכף באחריות, כי אין לי ממנו העתקה נכונה.

מפני הספק לא נקדתיו, וכשיצטרך לידי כך ישיבהו אלי לנקדו.

ובחכותי לתשובה תכופה אשאר מוקירו ומכבדו

ח. נ. ביאליק⁶⁶⁸"

השלמות הנפשית, חוסר ה“קרע” הפנימי, הוא הקו העיקרי למשורר במתמיד שלו – לפי הסברה זו של המשורר לעורכו, – העיקר הוא לו, שהוא אינו “מתאוה תאות־אין־אונים לעולם שאינו שלו”⁶⁶⁹, ולכן לא יהיה ל“קרח מכאן ומכאן”, אלא הולך הוא “לבטח דרכו”; “הוא אינו פוסח ומתעתע”. כח ההתמדה הוא המודגש כאן במתמיד, ואפילו לא הענין שהוא מתמיד בו, שהמשורר באגרתו, כשכבר נמצא מחוץ ליצירתו, נראה לנו רגע אחד אף כמזלזל בו (“חבל שכל זה ישתקע בדברים בטלים!”). שלמותו הנפשית והקשר הנאמן שלו עם הדבר שהוא שומר עליו שמירה מעולה, ביום ובלילה, הם לפי אגרת זו העיקר. הם עיקר החידוש במתמיד, ש“עם כל מציותו ויושנו עוד לא נתגלה מאותו הצד הטבעי המיוחד לו”. בכל זה כאילו יש מן ההדגשה נגד רוחם של בעלי המהפכה, שהכריזו על הקרע הנפשי ועל תאותם והשתוקקותם לעולם הנכרי, שהם היו שרויים בתוכו⁶⁷⁰. הם קראו “צר לנו המקום!” וראו את עצמם כחבושים בתוך הגבולות המצומצמים של היהדות⁶⁷¹, והמשורר הדגיש, כי מתמידו “אינו מחזיק את עצמו לחבוש ונפשו לא תקוץ”. הם השתוקקו לחיים הרחבים של ההווה, ומתמידו מצא חיים גם בעולם העבר והבטל. הוא אינו הולך בגדולות ואינו רואה את עצמו כ“אובד” – כאילו בניגוד להם.

אף ב“המתמיד” עצמו יש למצוא רמזים לכוון זה ברוחו של המשורר כלפי בעלי המהפכה. הם בקשו הרחבת הגבולים של הספרות כלפי חיי ההווה של עמי־התרבות, שראו אותם באותה שעה כרחבים ועשירים, וראו את עצמם כאומללים בתוך התחומים המצומצמים, והמשורר כאילו פונה גם כלפי אלה כשהוא שואל את שאלתו, בהוציאו מפיו בשירתו על המתמיד “כי אומלל הנהו”:

הָאֻמְלָל! – מַדּוּעַ? מִי יוּכַל הוֹכֵחַ

כִּי נוֹצַר הָאָדָם לְמֶרְחַב יָדָיִם?

וְלָמָּה לֹא־יְהִי גַם־הַנַּעַר שָׂמֵחַ

בְּאַמַּת פִּנָּתוֹ דֵי מַעֲמַד רַגְלָיִם?

הַתּוֹרָה הָרְחָבָה, הַתּוֹרָה הַמְּאִירָה

מַחֲשַׁכִּים וּמְצָרִים מֵעוֹלָם בִּקֵּשָׁה,

מִבֶּטֶן הַחֹשֶׁךְ יַד־אֵל הֶעֱבִירָה

מֵאָבוֹת לְבָנִים אֶת־אוֹרָהּ יְרֵשָׁה.

בִּמְאוּרוֹת, עַל גַּגּוֹת – שָׁם יָשְׁבוּ בָנֵינוּ,

גַּם־הָגוּ בִגְנֵבָה, בַּסֵּתֶר לָמָדוּ,

וַיַּעֲלוּ מְאֹרוֹת מִמְּאוּרוֹת אֵלֵינוּ

וּגְאוֹנִים מִגַּגּוֹת אֵלֵינוּ יָרָדוּ.

כִּי־יָפִים לַתּוֹרָה חַיֵּי הַצָּעַר,

גַּם־עַמָּהּ וּבָנָיו בָּעֳנִי נִשְׁמָרוּ.

מאבות עבר המשורר כאן מהר לבנים. והוא כמכוון את לבו למאורות ההשכלה שעלו ממאוּרות, ולגאונים – ואף הם מן הבנים, ולא מן האבות – שירדו אלינו מן הגגות, ודומה כאילו אומר הוא לסתור גם בזה טענת הרחבת הגבולים החיצוניים, שלא הם העיקר לגבי היצירה, אלא היניקה מן המקור והקשר המתמיד עמו.

הקו של ההתמדה, שהיה עיקר גם ב“מבני העניים”⁶⁷², אבל לא היה שם הקו היחידי העיקרי, כיון שהיה שם עיקר גם ספור על חייו של אחד “מבני העניים”⁶⁷³, קבּל על־ידי כך בפואימה בצורתה החדשה חיזוק רב, והתכונה הספורית של השירה הזאת, כפי שעלתה במחשבה לפני המשורר, נשתנתה אולי על־ידי כך, או גם על־ידי כך, והפואימה היתה כולה לשירה ששר המשורר למתמיד.

ענין ההתמדה כלל בקרבו מההתחלה – כבר ב“מבני העניים” – עוד ענין אחד, והוא של שמירה על ה“גחלת הלוחשת”, על שריד מאש הקודש, אש שלמעלה, אשר לא כבתה מן המערכה שבמקדש אלהים⁶⁷⁴, זו שביאליק עשה אותה אחר־כך מוטיב ראשי באחת מיצירותיו הראשיות – ב“מגלת האש” – וראה שם בכבִיָתה, כי “אבד ניר לעם ה' ולביתו עד עולם”⁶⁷⁵. שם, ב“מגלת האש” – בפרק הוידוי של העלם הרך ובהיר־העינים, הכולל בצורה סמלית את וידויו של העלם המשורר וספור חייו, – מספר המשורר על בואו בשערי אלהים להיכל הקודש, וראותו שם את תפארת בחוריו וכהניו ואת תשואות חצריו, ולא קמה בו רוח – וגלח את ראש נזרו על דם זבחו והשליך את קווצותיו לפני ארי האש על המזבח – וברגע זה הציפה עליו להקת הלויים ים של זמרה, שסחף אותו. היכל זה, שאליו הגיע המשורר במגלה זו, הוא היכל התורה, כמו שכבר הראיתי בספר זה במקום אחר⁶⁷⁶, וזמרה זו של כהני ההיכל ולוייו היא הרננה של תורה ב“ישיבה”, שסחפה את המשורר, וקווצותיו שהשליך לפני ארי האש נותנים איפוא לנו בצורה סמלית את דמות הקרבן, קרבן חייו, שהקריב לפני ארי האש – זו אש התורה (“כה דברי כאש”⁶⁷⁷). ב“המתמיד” מוצאים אנו הרבה את האש הזאת, שהיא שופעת את החום ללב האומה (“הפה בית היוצר לנשמת האומה? הפה מקור דמיה, הנוטעים בה חיי עולמים, השופעים בה אשה וחֻמה?”), חוצבת להבות מלבבות חללים (“מי נתן הכח לאמרות עבשות לחצוב להבות מלבבות חללים?”), עד כי כל אומר אש חוצב (“הטרם יקרעו לבבך הנחוש כל־אמר אש חוצב, כל־מלה דם מזה?”). ולימוד התורה וההתעסקות בה מתוך עוני גשמי ורוחני נמשלו בפתיחה ל“המתמיד” – ל“גחלת לוחשת בערימת הדשן” ול“נר⁶⁷⁸ ישן” אשר “יעשן במסתר”. ואף השכינה נגלית כאן באש: “ובנוגה שיצקה השמש הבאה על־צֶפֶת הארון וכרוביו מלמעלה כיקר חסד אל, מלאתי רצון, הנאה, תסתלק השכינה – –; ובשבט אור אחד השמש פוקדת גם־זוית הנער – ועלתה עליה בהרת יוקדת באש אדמדמת רועדת בנהרה…”⁶⁷⁹, והיא כמקבלת את קרבנו של הנער, המקריב על מזבח התורה את חלבו ודמו (“אדוני קח מה־תקח! את חלבי ודמי”)⁶⁸⁰. שירת “המתמיד” נעשית באופן זה לשירה על השומר הנאמן של אש הקודש, אש היצירה של מעלה בישראל, אש העולה ובאה מפנימיות רוחו העצמי, המקורי, של העם, והוא, המתמיד, השומר הנאמן עליה, שנותן לה את ההמשך, אינו נותן אותה לכבות ומפרנס אותה בחלבו ובדמו, המאירים את מזבח אלהים יומם ולילה⁶⁸¹.

מכאן שני הקוים הראשיים בפרצופו של המתמיד: השלמות הנפשית שלו, זו שהמשורר מדגישה באגרתו לאחד־העם – כאילו נגד בעלי ה“קרע”, – והקרבן שלו, שהוא מעלה את עצמו על מזבח תורתו, “שוחט” את יצר החיים שלו למין קרבן “עולה”, שהוא גם קרבן “תמיד” – דבר שהמשורר מדגישו אף הוא באגרתו, והרבה, הרבה מאד, בפואימה. ואין סתירה בין שני אלה, כיון שקרבנו הוא קרבן “תמים” – ביאליק מדגיש גם את זה באגרתו – ורק לב המשורר רואה ומראה לנו את מעשה הקרבן. הוא, הנקרב, הולך למעשה העקידה בלב שלם – רוצה להעקד ולהיות קָרֵב לגבוה.

כבכל מעשה רב כזה בא ומתערב בדבר השטן. מימות ה“אודיסאה” ידעו משוררים ואמנים לתת לפני גבוריהם מכשולים, למען נראה את כחם וגבורתם במלחמתם אתם – וידע זאת גם ספור־העם (דוגמה נאה לכך בספור־העם הקדום שלנו הוא מעשה העקידה במדרשי האגדה), – אולם דומה, שהמשורר התעורר למעשי השטן, שנתן בשירה זו לפני גבורו בצאתו לפני עלות השחר לבית־ישיבתו (“אז יש אשר־ירקוד כשטן לקראתו הרוח הפוחז” וכו‘; "אז ירד הרוח אל ירק הגנה, הוא לוחש, הוא מפתה וכו’), על־ידי שירת “הפרש” (Farys), הפורש למדבר, של אדם מיצקביץ', שתורגמה לעברית כמה פעמים⁶⁸², כיון שיש קצת דמיון בפיתויים הרבים שמנסים אל המתמיד, להשיבו מדרכו, שאינה דרך החיים לו, לפיתויים שמנסים אל ה“פרש”, להשיבו מדרכו, דרך המדבר; וביחוד יש דמיון בפתויו של הרוח מתוך “ירק הגנה”, המנסה דבר אל המתמיד, לוחש לו ומפתה: “ראה, עלם חמודות, מה ערשי רעננה”, אל פיתויו של התמר בירקרק עליהו⁶⁸³, הקורא את הפרש לבוא ולחסות בצלו, וכמו שם נחלץ המתמיד מן הפיתויים הרבים על־ידי “פָּרָשוּת”, שהיא כאן מיוחדת במינה, רוחנית כולה…

התעוררות זו למעשי שטן אלה שבפואימה, שאולי באה למשורר על־ידי אחרים, אינה גורעת מערכם של המעשים האלה, שהם עצמיים, מיוחדים למתמיד ולמקומו וזמנו, שהוא הולך בו לבית־הישיבה. הוא מלא דמדומים יחד עם רוח של התנערות והתגברות, כשעת הדמדומים ההולכת וקרבה, הולכת ובאה עם ההתנערות וההתגברות בבקרו של בוקר, וחשבונו הוא חשבונה של נפש שבין יקיצה לפעולה, חשבון של הרהורים, שהוא מעביר אותם מלבו יחד עם העברת קורי־השינה מעל ריסי עיניו. ההרהורים הם תמימים כתמימות שבלבו והם רעננים כרעננות השעה שהוא מהרהר בה את הרהוריו אלה; מלאים הם זיו החלום האחרון של הלילה ולחשו הטמיר עם צחצוח הנוגה הראשון של היום המתקרב ובא.

לאור היום אין כחם של הרהורים אלה יפה. מפני קול גלגל חמה המנסר ברקיע אין קולם נשמע. אולם המשורר מנסה עוד את המתמיד בכמה נסיונות, וכל שעה משעות היום באה היא ונסיונה עמה, היא וקסמה הטבעי עמה, שאינו עובר בלי כל רושם גם על נפש המתמיד, אלא שהוא מוחה בכחו הפנימי, בצוויו המוסרי את הרושם הזה, מתגבר באהבתו הרבה, העזה, את התורה על כל אהבה אחרת. וכך הוא עומד על משמרתו “כמסמר תקוע” ומסביב לו “ישטפו החיים כנחל עדנים”. הוא ממקומו לא ימיש “יום תמים, חצי־לילה”. ואולם החיים אינם עומדים על מקומם והם מנסים מדי פעם בפעם את כחם אליו, ויש שהם מצליחים רגע אחד להחזיר אותו אל מחשבה בלתי־ברורה, להביאו לידי הרהורים. ומציין את המשורר ואת המתמיד גם יחד, שרגעי־החולשה הגדולים ביותר של המתמיד הם רגעי השממון שבטבע. המתמיד אינו נכנע לחיים ולאורה, לכח ולגבורה. עם הכח והגבורה שבמעשי העולם שמסביב לו כאילו מוסיף אף הוא גבורה וכח במעשי עולמו הוא; כלפי האורה של אחרים הוא כאילו מתיצב בכל קומתו, ונראה הוא לנו אז באורו הוא, בקרני ההוד אשר מידו לו, מתפקידו הרוחני, ה“נצחי”; ואל מול החיים השוטפים מסביב לו אנו רואים אותו בחייו הוא, ההולכים במסלולם הם. בנתיבתם שהיא מעין נתיב אל־מות. אולם בזמן של שממון מסביב, “לעתות בחורף במשול קור וסער, שמים כעשן, הארץ נעכרה”, “בימי סגריר דולפים טעוני עננים עיפים וקודרים נגררים נגררים”⁶⁸⁴ – אז

יֵשׁ אֲשֶׁר־שָׁמְמָה גַּם רוּחַ הַנַּעַר

בַּעֲמָלָהּ הַקְּלֹקֵל וּכְמוֹ הִתְמַרְמָרָה,

ואז יש

וּשְׂמָמִית יְרוֹקָה אֵי מִזֶּה תָּבֹא

לִתְקֹעַ מַסַּכְתָּהּ בְּקִירוֹת הַפִּנָּה,

וֹמִשְׁנֵה אֲפֵלָה בַּפִּנָּה, בִּלְבָבוֹ,

וּבְכָל חַדְרֵי נַפְשׁוֹ רְעָדָה וְצִנָּה.

השממה היא המביאה את השממית – גם ה“לשון הנופל על לשון” גורם כאן לכך⁶⁸⁵ – לקירות הפנה והיא כאילו באה ונכנסת גם אל פנות לבו של המתמיד ותוקעת גם שם את מסכתה, מסכת קוריה הדקים, שהמוסר היהודי היה מדמה אליה את מעשה הרשת של השטן, הטווה את טויו כשממית או כעכביש ובא מן הקל ביותר אל הכבד ביותר⁶⁸⁶, ועל־כן

אָז יֵדַע הַנַּעַר כִּי־נִשְׁכָּח הִנֵּהוּ,

כִּי נַפְשׁוֹ שׁוֹמֵמָה, נִשְׁכַּחַת, נֶעֱזָבֶת;

וַיָּחָשׁ כִּי־חָלַשׁ וַיֵּלֶא כֹחֵהוּ,

וַתִּשְׁקַע בְּנַפְשׁוֹ כִּמְעַט הַלֶּהָבֶת.

נפשו של המתמיד עיפה אז, חולה, וכאילו ידע אז “האומלל כי אומלל הנהו” – והמשורר בא לחזק אותו ושואל במקום זה את שאלתו: “האומלל? – מדוע?” שדומה כאילו היא שאולה גם לאחרים, הרוצים בחולשתו של המתמיד, רוצים להחליש את כח רצונו⁶⁸⁷, ובשאלה על שאלה עונה המשורר תשובה לאלה הרוצים לראות בחולשתו של המתמיד (“מדוע? מי יוכל הוכח כי־נוצר האדם למרחב־ידים?”), והוא מגביר את כחו של המתמיד בהראותו לפניו את “גורלו הנעים”, את “שלוּמת עמלו”, שעיניו גם הן יכולות לראות אותם:

רַק־צִיץ זָהָב אֶחָד עַל מֵצַח כֹּהֲנִים,

עֲטֶרֶת פָּז אַחַת בְּרָאשֵׁי הַשָּׂרִים,

לַמְשׁוֹרֵר, לַגִּבּוֹר זֵר אֶחָד שֶׁל דְּפַנִּים –

עַל רֹאשׁ נַעֲרֵנוּ יָצִיצוּ שְׁנֵי כְתָרִים!

גַּם־מַתְמִיד גַּם־עִלּוּי, שְׁנֵי שְׁלַבִּים עֶלְיוֹנִים

בְּסֻלַּם הַתּוֹרָה הָרָם, הַגָּבֹהַּ,

וּכְפֶשַׂע בֵּינָם וּבֵין מַעֲלַת הַגְּאוֹנִים –

הֲרַבִּים הַזּוֹכִים לִגְדֻלָּה כָמוֹהָ?

דומה כי לא דבּר ושר כאן המשורר אלא כנגד יצר הרע, הוא השטן הטווה את טויו בלב המתמיד. והוא מחזק בזה את לבו של המתמיד בשעת חולשתו, היא “נפילתו”, וחוזר ומביא אותו לידי תוחלת ותקוה:

וַיּוֹחֵל הַנַּעַר – כִּי פִּרְחֵי תוֹחֶלֶת

גַּם־רוּחוֹ הַנְּכֵאָה בַּסֵּתֶר רִפֵּדוּ;

וַיַּרְאוּ לוֹ אַחֲרִית, שְׂכַר בַּחֲרוּת נִגְזֶלֶת,

וּלְבָבוֹ לְאַהֲבָה פִנָּתוֹ יִחֵדוּ.

ולא זה בלבד, אלא כמו שניתן מקום לתקות שכר, שכר עמלו, ניתן מקום גם לחלומות גדולים עליו, וכך “כטוב לב הנער בלילות החורף, כי נפתל ויוכל לסוגיה חמורה”⁶⁸⁸,

אָז תֵּצֵא הַתִּקְוָה וְקָלְעָה מִקְלַעַת

לְרֹאשׁ גִּבּוֹרֵנוּ מַשְׂכֹּרֶת נִצְחוֹנוֹ,

וְחָלַם חֲלוֹם נָעִים בִּמְנוּחַת הַדַּעַת,

יֵאָחֵז כַּצִּפּוֹר בְּחַבְלֵי דִמְיוֹנוֹ.

אָז יַחֲלוֹם יוֹם שׁוּבוֹ אֶל־עִירוֹ בְּשֵׂאתוֹ

כְּתָב סְמִיכָה בַּכִּיס, שַׁ"ס וּפוֹסְקִים בְּמֵעָיו,

תְּהִלָּתוֹ בָעִיר, חֶדְוַת הוֹרָיו בְּבֵיתוֹ,

הַקִּנְאָה הַגְּדוֹלָה בֵּין חֲבֵרָיו וְרֵעָיו.

וּשְׁמוֹ אֲשֶׁר־כֻּסָּה כַּיּוֹם בְּמַשָּׁאוֹן,

יוֹפִיעַ כַּבָּרָק מִמִּיר עַד־וַלָּזוֹן,

וְהָיָה לִבְרָכָה, לִתְהִלָּה וּלְגָאוֹן –

וכן חוזר ודבק המתמיד “בפנה הצרה בגמרא הרחבה”,

לֶאֱהֹב יִסּוּרָיו, עֻנּוֹתוֹ וּרְעָבוֹ,

וְכֵן יִפְרֹץ קוֹלוֹ נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה.

נצחונו של המתמיד הוא בעיקר נצחונו על עצמו, על השטן האנושי אשר בקרבו, על התביעות האנושיות אשר בלבו. אולם גם לאחר נצחונו עוד לבו בוכה בקרבו, בוכה “בכיה אינסטינקטיבית” – לפי ביטויו של המשורר במכתבו אל עורכו – על נעוריו הכלים ללא אור עולם ואורח חיים. קול הבכי הזה נשמע בקולו של המתמיד, בניגון תלמודו העולה ויורד, השואל ומשיב, המתריע כבקול נצחון אדיר וחוזר ומיבב וגונח. גם במתיקותו של הניגון הזה יש “טפה מרה”, “תוגה עצורה” – כי על כן הנאת המצוה שלו היא תענוג מתוך עצבון ונצחונו הוא הנצחון על חייו.

הקול הזה הולך ונשמע מקצה “המתמיד” ועד קצהו, שהוא בעיקרו שירה של עליה וירידה בנפש הגבור, של שאלה ותשובה בתוך הנשמה, והמשורר אף הוא פעם הוא כמתריע על נצחונו של המתמיד ופעם הוא כשואל ומשיב, ופעם הוא כגונח ומיבב על גורלו. משוררנו השתמש כאן בצורת הפואימה, שהתאזרחה מאד בשירה הרוסית, בהשפעתו הגדולה של בַּירון עליה, והיא הנותנת מקום למשורר לשפוך לפנינו את שיחו הוא יחד עם שירו־ספורו על חיי גבורו. אופן שירי זה שונה הוא מאופן השירה הספורית המקובלת של הבלדה. המשורר אינו כעומד מחוץ לחיי גבוריו, אלא מתערב בחיים האלה ומשתף את חייו עמהם. הוא שר גם את שירתו הוא מתוך החיים האלה, מנגן גם את ניגונו הוא מתוך הניגון שלהם. ויש שהוא דן את החיים האלה, דן אותם בדינו הוא. כי על־כן הוא נעשה בדרך שירה סובייקטיבית זו, שהיא ניגודית אל השירה הקלסית, האובייקטיבית־הפלסטית, גם עֵד למערכת המעשים והפעולות, ולמערכי־הלב הנסתרים – וגם דיין.

המשורר מצא בעברית דוגמא נאה של פואימה כזו ב“קוצו של יוד” של יל“ג. ולא פחות ניכרת כאן, בצורת הפואימה, השפעת הפואימה הרוסית, זו שהשפיעה על יל”ג, עם הנטיה שלה הרבה לצורת ה“מדבר בעדו”, צורת ה“אני” של המספר והשר, שלא זה בלבד, שאינו מסתלק לצדדים, כשהוא מספר ושר, אלא שהוא הפותח לרוב את השירה בפתיחה עצמית, לירית, המלאה שיח הלב שלו, מלאה עומק געגועים. לרמונטוב בפתיחותיו לשירות הגבורים הנפלאים, המוזרים, שלו, הבודדים על־פי דרכם, שר את שירתו על ארץ הגבורים, על קווקז ועל ארץ המזרח, שירה המלאה התרפקות הלב האוהב, המפקפק־המתיאש, ומשוררנו אף הוא פתח את שירתו על חיי הבודד שלו, חיי המתמיד בבית־מדרשו, פתיחה כזו על ארץ המתמיד – ערשו, הלא היא ב“ערים הנכחדות בתפוצות הגולה”, שהמשורר שופך עליהן את געגועיו. גם באופנים אחרים של הפואימה ניכרת השפעתה של הפואימה הרוסית: במעברים הקלים שלה ממצב למצב, בחריפות של הציור ושל החרוז, שאינו מפריע כלום לתמימות של הספור ושל הציור – ללבביות שלהם.

פתיחה זו של “המתמיד” פותחת בערי ה“ישיבות”, מקומות התורה, שבהן המשורר רואה את “נרנו הישן”⁶⁸⁹, והוא טרם יכבה, אלא “יעשן במסתר”, ותוך כדי ־ שירה עליו, על נר זה, נר הדורות, מתגבר ועולה הלהב בלבו של המשורר ולאור האבוקה שלו הוא רואה, כי

עוֹד הוֹתִיר אֱלֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה

גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן.

גחלת זו היא כ“גחלת ה' האחרונה”, שהמשורר מספר עליה אחר־כך ב“מגלת האש”⁶⁹⁰ ושמחתו בה היא מעין השמחה במגילה ההיא בהריח העלם את אש הקודש מרחוק⁶⁹¹. אש זו של התורה היא לו כאש של מעלה, שעליה שר ב“מבני העניים”, כי היא שרפה את נפש המתמיד⁶⁹², ועל־כן גם ההמשך שבפתיחה זו היא, כי “כאודים מוצלים זעיר שם תעשנה” נפשות המתמידים, “נפשות אמולות ונשמות עלובות”. לפי דרך הפואימה, שאינה יצירה ציורית־פלסטית, אין המשורר מציב אותנו אל מול פני הדברים. אין הוא תופס אותם תפיסה ציורית מובהקה ומציירם כשהם קבועים ועומדים, נחים לעינינו, בתוך השטח, אלא הציור שלו בא תמיד בדרך הפעולה; ולא בדרך הפעולה של הגבור – זה נמצא גם בציור השירי הקלסי; ויש הרואים בו את הדרך של הציור השירי הקלסי, – אלא בדרך הפעולה הנפשית – ההתפעלות – של המשורר. תוך כדי הפעולה הנפשית שלו, ההתפעלות שלו, הוא נותן לפנינו את פעולתם־התפעלותם של גבוריו או גבורו. הם עולים אלינו בדרך העליה שלו. מתרוממים אלינו על פני הגלים, גלי הזמרה, המפכים בנפשו.

וכך מתרוממים המתמידים לעינינו בפתיחת הפואימה על גלי הזמרה והשירה של המשורר למקומות התורה, ל“ערים הנכחדות בתפוצות הגולה”, שתוך כדי שירתו של המשורר על ה“פליטה הגדולה” שבהן הן נעשות בפיו ל“ערים ברוכות” (“באחת מאלה הערים הברוכות”). והציור של ה“אודים המוצלים” – המתמידים – “אשר זעיר שם תעשנה” קשור בציור השירי של ה“גחלת הלוחשת בערימת הדשן”⁶⁹³, שבא מתוך התפעלות שירית. ועל־כן המשורר כאילו מביע בניגון הדברים את התפעלותו אף מהאודים העשנים ושמח גם במפורש שהם מוצלים, עם כל התנגדותו אליהם⁶⁹⁴, שהוא מביע אותה עוד בדברי פתיחה זו, בהציגו זה מול זה את הדשאים החיים ומתלחשים, הכוכבים הנוצצים והרוחות המספרות עם ה“נפשות האמולות והנשמות העלובות, החיות בלי יומן ובלי עת תזקנה כחציר העולה בארץ תלאובות”, ועם אותה “דמות אדם, הדומה לצלו של מת מתנועע, מתרוצץ”.

הציור של המתמיד בפתיחה זו אינו מוצלח ביותר. הדמיון ל“צלו של מת מתנועע, מתרוצץ”, אף כי הוא מיוסד בלשון העם, הרואה “לעתות בלילה” צללים של מתים, אינו דמיון פיוטי שלם ונאה, בבואו לחבר דמות עם צל בדרך כזו, שהצל הוא הממַמש את הדמות והדמות היא כנגררת אחרי הצל. ויותר שיש כאן מן הציור הפיוטי יש כאן מן הציור האליגורי, שזה דרכו לתת כח וממשות לצללים, ומבטא הוא את הרעיון על ה“אדם כי ימות באוהל”, שהוא “מי שממית עצמו” על התורה⁶⁹⁵. רעיון זה וציור זה היה חביב על אלה ששרו וספרו על המתמידים⁶⁹⁶, וביאליק בפתיחה ל“מבני עניים” שר אף הוא על הבחור המתמיד, ש“אור חייו נדעך”⁶⁹⁷, ששכּל ימי ילדותו וימי נעוריו, שנבל באביב חייו⁶⁹⁸, שהתורה דכאתו, כפפה קומתו⁶⁹⁹. הדברים נאמרו שם מתוך קטגוריה על המתמיד, שחייו עלו בתוהו⁷⁰⁰ – והד עולה אלינו עוד בפתיחה זו מקול הקטגוריה ההוא, המתערב יחד עם הקול החדש, קול ההערצה למתמיד והעלאת חייו עד כדי סמל של קרבן לאלהי האומה, אלהי יצירתה העצמית, הנותנת לה את חיי הנצח, את “נר אלהים” הדולק בה ולא יכבה. הד זה מלַוה עוד כולו את הניגון החדש⁷⁰¹, שהוא בכללו אחר בפתיחה זו ושונה תכלית שינוי – ברוחו הכללי – מן הפתיחה ההיא.

גם בהמשך הראשון לפתיחה ב“המתמיד” יש עוד מעין המשך לפתיחה ההיא ב“מבני העניים”⁷⁰², אלא שהמשורר מתגבר כאן עליה והופך אותה יותר ויותר מקטגוריה לסניגוריה ולהערצה – את החסרון הוא רואה ומראה כיתרון⁷⁰³, ובדרך זו הוא ממשיך את שירתו ומתגבר והולך ומתלהב כשהוא שר את שירו לנזירות של המתמיד, לקרבנו שהוא מקריב מחלב חייו: מאביב נעוריו. והוא מדגיש את ערך הקרבן ומרים על נס את “תמימותו”: שלמותו – את ה“עולה כליל”, את ה“כולו לגבוה” – ומתערב בקולו זה, קול ההערצה הגדולה, גם מעין קול השטן, שהוא כאן חרישי: הד חלש מקול הפתיחה ההיא, מעין קול ענות חלושה⁷⁰⁴, ומתגבר והולך הקול השר את ההלל והתודה לקרבן והוא הולך ומדגיש את ערכו של קרבן התמיד: בכל שינויי הזמנים וחליפות העתים של השנה, של הימים והלילות, של החול ושל המועד – ומתחיל את עצם השיר עם סדר יומו של המתמיד, שנמשך מלפני עלות השחר, "בטרם יכירו ‘בין תכלת ללבן, בין זאב ובין כלב’ "⁷⁰⁵, עד אחר חצות הלילה⁷⁰⁶.

את הפרשה הגדולה על סדר יומו של המתמיד, שהיא העיקרית בשירת “המתמיד”, מפסיקה באמצעה פרשה אחרת, שיש בה מעין כפל למוטיבים של הפרשה הגדולה, והיא, הפרשה המפסקת, מתחילה באמצע יומו של המתמיד ומתקרבת מיד אל שעת בין־השמשות, שעת הרחמים, וממנה אל נגינתו של המתמיד בערב ובלילה, ולאחר שהגענו ללילו של המתמיד⁷⁰⁷ אנו חוזרים, כשאנו שבים אל הפרשה הגדולה, אל יומו של המתמיד, וממשיכים את סדר יומו עד הגיענו אל לילו ונגינתו בו בדומית החצות⁷⁰⁸. פרשה זו שהוכנסה לתוך הפרשה הגדולה, באמצעה, היא משל “מבני העניים”, והיא שכבה אחרת, קדומה יותר, של שירה זו, ומשמשת לה בסיס⁷⁰⁹, אבל אינה קשורה בה קשר אורגני שלם. שכבה זו היא בדרך כלל עמוקה יותר מהפרשה הגדולה: יש בה יותר עומק של רגש והתלהבות; אבל יש בה פחות אחדות של הרגשה ושירה, פחות מילודיה והרמוניה.

בשירה כזו, שאינה קלסית ברוחה, אינה ציורית־פלסטית ביסודה, אלא מוסיקלית־לירית, אין עירוב־פרשיות זה ניכר ביותר. שירה מעין זו דרכה לחזור על מוטיבים, ומדי פעם בפעם בכח אחר, וכאילו מתוך הרגשה אחרת, והעיקר הוא בה לשמור על המוטיב היסודי, וזה נשמר בכל הפואימה, והוא: קרבן הנזירות של המתמיד, הקרבתו לגבוה, על מזבח התורה, את חלבו ואת דמו ואת עצמו כולו – עולה כליל. המוטיב היסודי הזה אף נתחזק על־ידי החזרה שבשתי הפרשיות.

החתימה של “המתמיד” היא מעין הפתיחה – המשורר מרבה לשפוך גם בה את לבו הוא על פנתו של המתמיד ועל האסיר בה, וביתר דיוק: על אסירי הפנות. הוא שב אל הישיבה כולה ואל המתמידים בה, שפתח בהם בראשית השירה – בפתיחה שלה. וטבעי הדבר, שבמקום התלהבותו של המשורר ל“ערים הנכחדות בתפוצות הגולה, בהן יעשן במסתר נרנו הישן”, שבפתיחה, מתגברת בלבו בחתימה מדה אחרת, והיא מדת הרחמים למראה הבן־יקיר לו, העקוד ימים ולילות על גב המזבח שלו – של עצמו. המשורר מפסיק את שירו־ספורו על המתמיד בישיבה – בשירתו־זמירתו הנוגה של המתמיד, והיא נגינתו “בדמי חצות הליל או בדממת השחר”, כשהוא “שופך בלאט על הרוח הלואט מרירותו המתוקה, מתיקותו המרה”. הניגון הנוגה הזה כאילו מעורר את המשורר לבקש את נפש היגון, האנחה, את סוד המֶסֶך־המזג הזה של הנכאים, והוא שואל כאן את שאלותיו הרבות:

מַה־יַּרְעִיל אֶת־קוֹלְכֶם, מִי יִמְסֹךְ נְכָאִים,

אַסִּירֵי הַפִּנּוֹת, בְּזִמְרַתְכֶם הַנּוּגָה?

הַתְבַכּוּ יְמֵיכֶם הַקְּבוּרִים וּבָאִים,

נִשְׁמַתְכֶם הָרְצוּצָה, רוּחֲכֶם הַמְיֻגָּע?

הַעַל שִׁמֲמוֹת עוֹלַמְכֶם בּוֹא תָבֹא קִינַתְכֶם?

תַּעֲרוּ אֶת־נַפְשְׁכֶם, כָּל־מָרַת רוּחֲכֶם?

הֲתֹאמְרוּ לְחַיּוֹת בְּתַמְצִית נִשְׁמַתְכֶם

הַמִּלִּים הַיְבֵשׁוֹת, הוֹבִישׁוּ לֵחֲכֶם?

הַתְשַׁוְּעוּ לִישׁוּעָה, הֲתִקְרְאוּ גֹאַלְכֶם,

אוּלַי יִשְׁמַע מְרַחֵם וְיָבֹא לַחֲנַנְכֶם?

וּתְהִי עַיִן רֹאָה צוֹפִיָּה עֲמַלְכֶם,

וִיהִי לֵב יוֹדֵעַ הַמֵּבִין אָבְדַנְכֶם?

ודומה כאילו כל השאלות גם יחד אינן אלא לשם התשובה. שהיא מלאה כולה אנחת תוגה עמוקה:

אֲהָהּ, אֲמֵלָלִים! אֵין אֹזֶן קַשֶּׁבֶת!

כִּתְפִלָּה נִדַּחַת וּכְנֶפֶשׁ נֹדָדֶת

בְּחֶשְֹכַת הַלַּיְלָה וּבְדִמְמַת הַמָּוֶת,

מִבְּלִי שֶׁתִּשָּׁמַע, אַנְחַתְכֶם אֹבָדֶת.

בהתגלגל מדת הרחמים של המשורר על מתמידו אין הוא משאיר אותו בודד, ערירי, בתוך העולם הסובב אותו, והוא מקים מיצועה בלילה את גויתו הכושלה של ראש־הישיבה, אדירה ומושלה, ומכניס אותה לתוך השירה על מתמידו, כדי שתהיה “אוזן רק אחת הקרובה לשמוע המית בחור משכים, הי מתמיד מאחר”. הוא פותח בדרך זו חלון לתפלתו של המתמיד, לקולו הנוגה, מלא התמרורים, שיעלה למעלה ויתקבל, והמית לבו הצעיר של הבן המתחטא מוצאת לה לעומתה המית־לב אחרת, של אב זקן: של זקן ויושב בישיבה, המקשיב “רב־קשב בדממה” לקול לימוד התורה של הבחור, הצעיר, ושמע בו “את הד קול בחרותו, וזכר שלשלת ארוכה של חיי נשמה”. המית לב הזקן אף מוסיפה כאן על המית לב הצעיר ומגבירה את המית לבנו אליו. פּעמַים משקף לפנינו המשורר בפואימה זו את הרושם של קול זמרתו הנוגה, זמרתו המדאיבה, של המתמיד בלילה בלבות אחרים, וכאילו כדי להגביר את הרושם הזה גם בלבנו – פעם אחת בסופה של הפרשה האמצעית, שהוכנסה ל“המתמיד” מ“מבני העניים”, כשיראי־אל עוברים על הישיבה, “והטו את־אזנם ועמדו לשמוע את קולו הנוקב, זמרתו המדיבה, יעמדו הזקנים ישגיאו פעלו” וכו‘, ופעם שנית בסופה של הפרשה הגדולה, העיקרית, של “המתמיד”⁷¹⁰, ש“רק מי אשר עבר על בית הישיבה בדמי חצות הליל או בדממת השחר” ואזנו הקשיבה לקול בודד ישורר, לזמיר מתמיד מאחר, הוא יוכל להבין “מה־דוקר, מה־לוהט, מה־מכאיב, מה נוגה זה ניגון הגמרא!” – אולם הוא גבר על הכל בפעם השלישית, כשהוא משקף לעינינו את התעוררות לבו והמית לבו של ראש־הישיבה הזקן, המקשיב להמית־לבו של המתמיד הצעיר ושומע בה הד קול בחרותו, וזכר וכו’,

וְזָכַר – וּשְׁתֵּי טִפּוֹת דְּמָעוֹת תֵּרַדְנָה

וְנִתְלוּ בִּשְׂעַר כֶּסֶף זְקָנוֹ הַלָּבָן,

וּלְאוֹר נֵר הַמַּתְמִיד הַכֵּהֶה תִּרְעַדְנָה

כִּשְׁתֵּי אַבְנֵי אֵשׁ מִמִּשְׁבְּצוֹת זְהָבָן.

לב הזקן מלא המיה וגעגועים על שנות הנעורים ודבקותו בהן בתורה, וכאילו לב המשורר מלא אף הוא געגועים כלבו, והזקן כאילו מביע כאן גם את געגועיו של המשורר, ואף נעשה בגעגועיו הוא ובהמית לבו הוא מעין סמל להם ולהמיתם בכל השיר כולו על המתמיד. דומה שכאן, בחתימת השיר, געגועים חזקים ועמוקים אלה לבשו עור ובשר והם נצבים לפנינו בדמותו של ראש־הישיבה, המתגלית לפנינו כמלאה כולה אהבת חסד, כמלאה כיסופי־נעורים⁷¹¹. היא כאילו משמשת כאן חותם של אהבה למתמיד.

וכך נעשה הזקן בפואימה גם למביע רוחו של המשורר⁷¹², ובדברו אליו ובשאלו אותו:

מַה־יֶּהֱמֶה לְבָבְךָ, הַשָּׂב? הַהִזְכִּירְךָ

כָּל־שְׁנוֹת עֻנּוֹתֶךָ – זֶה מַרְאֵה הַנָּעַר?

יוֹם צֵאתְךָ מִבֵּיתְךָ וּגְלוֹתְךָ מֵעִירְךָ,

יְמֵי נֹדְךָ, בַּחֲרוּתְךָ – כֹּל חַיֵּי הַצַּעַר?

גַּם־שְׁנֵי הַתְמָדָתְךָ בְּאַהֲבָה זָכָרְתָּ –

וּמָה אֵפוֹא, זָקֵן, כֹּה נִפְעַם רוּחֶךָ?

ובענותו על שאלתו:

הֵן אָמְנָם עֻנֵּיתָ מְאֹד – אַךְ גָּבָרְתָּ!

וּבְדֶרֶךְ מַחֲשַׁכִּים לָאוֹר אֵל נָחֶךָ,

יש ונראה לנו כאילו גם השאלות וגם התשובה יותר משהן ענין לזקן הן ענין למשורר הצעיר־הזקן, שהן הוא יצא בדרך מחשכים לאור.

וכך מכניס המשורר ללבו של הזקן רעיון, שהסעיר ביחוד את לבו הוא הצעיר, הרעיון על

כֹּחֵנוּ הָאַדִּיר הָאֹבֵד וְכָלֶה⁷¹³,

אותו רעיון שהוא הוא היסוד הנפשי ליצירה כ“המתמיד”, המרימה על נס את ההתמדה, את השמירה על נחלת האבות, על ה“גחלת הלוחשת”, שלא תכבה.

ובדרך זו עובר המשורר ישר מהופעת הזקן בישיבה ומשאלתו־שאלותיו אליו ודבּורו ללבו אל דבּורו הוא מתוך לבו על המתמידים וחייהם, כזקן – ביאליק היה בזמן חתמו את שירו כבן עשרים וארבע – הוא מתחיל⁷¹⁴:

בִּנְעוּרַי שָׁמַעְתִּי אֵלֶּה הַקּוֹלוֹת,

רָאִיתִי הָעוֹבְדִים הָאִלְּמִים הַלָּלוּ;

מִצְחוֹתָם הַקְּמוּטִים, עֵינֵיהֶם הַגְּדוֹלוֹת

וּפְנֵיהֶם הַחִוְּרִים – כְּמוֹ רַחֲמִים שָׁאָלוּ.

והמשורר מלא כאן ובכל הסיום כולו רחמים וגעגועים למתמיד, אלא שבא ומתערב כאן, בתוך הלך־רוח זה, גם הלך־רוח אחר, זה של הסיום־החתימה ל“מבני העניים”, שהסיום האחרון של חתימה זו הוא מעין חזרה עליו – בשינויים עיקריים.

שם פותח ביאליק את שיר החתימה, כמו את שיר הפתיחה שלו שם⁷¹⁵, מתוך מנוד־ראש למתמיד – עם מדת־הרחמים המתגלגלת אף שם בחתימה עליו. הוא פונה אליו ואומר לו, לאחר ששר עליו את שירתו:

אַךְ לְמִי אַתָּה עָמֵל, אָח אֹבֵד, חֵלֵכָה?!

עֲמָלְךָ מְאֻחָר, עֲבֹדָתְךָ פִגֵּרָה.

הוא נראה לנו שם כתולה את הקללה במתמיד, וכאן, בפתיחה לסיום האחרון של “המתמיד”, הוא כאילו תולה את הקללה בעצמו, בעוזב את דרך ההתמדה, ומתוך רחמים וגעגועים הוא שר ומדבר על העמל העני, או על העמלים העניים:

לֹא־גָרַם מַזָּלִי כִּי־אֹבַד עִמָּכֶם,

עֲמֵלִים עֲנִיִּים – מִסִּפְּכֶם נִפְרָדְתִּי.

נָטַשְׁתִּי תוֹרָתִי, פָּשַׁעְתִּי עַל־לָחֶם,

וּבְדֶרֶךְ אַחֶרֶת לְבַדִּי אָבָדְתִּי.

האובד הוא כאן המשורר, ולא המתמיד. – שם, בשיר החתימה ל“מבני העניים”, מדבר המשורר על לב המתמיד וקורא אליו:

מִי יְבָרֵךְ חֵילְךָ עַל אֶרֶץ רַבָּה?

מִי יִרְצֶה פָעָלְךָ תַּחַת הַשָּׁמַיִם?

חַסְדְּךָ לַמֵּתִים וּשְׂכָרְךָ בָּעוֹלָם הַבָּא

וֶאֱמוּנַת עִתֵּנוּ – בְּאֶרֶץ חַיִּים.

וכאן, בסיומה של החתימה ל“המתמיד”, הוא מתודה כאשם:

הָעִתִּים הִשְׁתַּנּוּ, וְהַרְחֵק מִגְּבוּלְכֶם

הִצַּבְתִּי מִזְבְּחִי, נָתַתִּי אֶת־סִפִּי –

ומוסיף על זה מתוך אהבת חסד וגעגועים:

אַךְ זוֹכֵר עוֹדֶנִּי אֶת־כֻּלְּכֶם, אֶת־כֻּלְּכֶם,

תְּמוּנַתְכֶם תְּלַוֵּנִי, לֹא־תָמוּשׁ מִלִּבִּי.

וחוזר ומוסיף עוד זכרון של חבּה:

וּזְכוּרְנִי מֶה חָזָק הַגַּרְעִין, מַה־בְּרִיאָה

הַפְּרוּדָה הַטְּמוּנָה בְּחֶלְקַתְכֶם הַזְּעוּמָה.

שם, בחתימה ל“מבני העניים”, הוא קורא לחלקה זו “אשפתות”, שמתוכן יש לחשוף את “הפרודות הבריאות”, שהן “העולות ואובדות בנחלי הבתות”⁷¹⁶, ו“נחלי הבתות” האלה הם גם “שדמה מלחה”⁷¹⁷, שפרי אינו עולה בה – וכאן החלקה היא רק זעומה, חלקה אשר

מָה־רַבָּה הַבְּרָכָה אֵלֵינוּ הֵבִיאָה,

לוּ קֶרֶן אוֹר אַחַת יֶחֱמַתָּה בְחֻמָּהּ;

והוא מוסיף ומפרש:

מָה־רַבּוּ הַצְּבָתִים בְּרִנָּה קָצַרְנוּ,

לוּ נָשְׁבָה בָכֶם רוּחַ אַחַת נְדִיבָה,

וּפִנְתָה אֶת־“דַּרְכָּה שֶׁל־תּוֹרָה” סוֹרַרְנוּ,

וְסָלְלָה נְתִיב חַיִּים עַד בֵּית הַיְשִׁיבָה⁷¹⁸.

ושוב הוא מדבר ב“וזכורני” – וכאילו גם מתוך זכר של החתימה ההיא:

וּזְכוּרְנִי אַחֲרִיתְכֶם מַה־מּוֹרְאָה נִגְאָלָה

הָהּ! צַר לִי מְאֹד, צַר לִי, עַמִּי חֵלֵכָה! –

מַה־צְּחִיחָה הַחֶלְקָה וּמַה־מְּקֻלָּלָה,

אִם־פְּרוּדוֹת כָּאֵלֶּה תֶּעֱבַשְׁנָה בְתוֹכָהּ!

ה“חלכה” הוא כאן לא המתמיד, ה“אח האובד” שם, ב“מבני העניים”, אלא – “עמי חלכה”; והחלקה היא מקוללה – אם פרודות כאלה תבעשנה בתוכה. בלי זה הפרודה הזאת היא למשורר כפרידה נאה.

כך הוא לו המתמיד, השומר על ה“גחלת הלוחשת” – ולוא גם מתוך “ערימת הדשן”.

סב. עוד שירים על ניצוץ ה“פליטה”

בתקופה שבו נשלם “המתמיד” ונדפס ב“השלוח”, נוצרו בידי המשורר עוד שני שירים, שבהם הוא חוזר ושר על ה“פליטה” שהותיר אלהים מן אש הקודש, שלא כבתה.

הראשון בשירים האלה – “אם יש את נפשך לדעת” – נוצר מיד עם סיום “המתמיד”⁷¹⁹ ונשלח לאחד־העם, לעורך “השלוח”, באמצעו של חורף תרנ“ח, כשני חדשים קודם שהתחיל אחד־העם בהדפסת “המתמיד” ב”השלוח“⁷²⁰. השיר הזה הוא בין המעטים בשיריו של ביאליק בתקופה הראשונה, שאין בהם חריזה. ולא זה בלבד, אלא שבמכתבו אל העורך, כששלח אליו את השיר, הרהר המשורר על דרך החריזה בשירה, ואף ערער עליו. שלא כדרכו הוא בא להראות הפעם על מעלות השיר, ומנה רק מעלה אחת, והיא: “שחרוזיו ‘לבנים’, בלי שווי־הברות בסוף”, והמשיך: “שווי־ההברות הוא דבר בלתי־טבעי להשירה במובנה האמתי, ואין כחו יפה מיתר מיני ה’קונצים' ומעשי־בדחנות כ’לפק”ים' וראשי־חרוזים, הנהוגים בשירים, המסרסים את הרעיון ואינם באים על־פי רוב אלא לחפות על הריקנות וחסרון היופי הפנימי. ומה נפלא הדבר, שעדיין מחזיקים במנהג תמוה זה בכל הספרויות. הלא אדם המגלה מחשבותיו על דרך החרוז, אם איננו בדחן, קרוי שוטה ואם אין גילוי מחשבות – אין שום דבּור”⁷²¹. הוא כאילו אמר לשוב אל דרך החרוז העתיק⁷²². יש להתעכב על כך, שמבין שיריו הלאומיים־יהדותיים של ביאליק נעשה על־ידיו הנסיון הראשון בשיר זה, שבו המשורר פונה ללב היהודי ב“אם תאבה לראות” וב“אם תאבה דעת” את המעין של עוז, ואת מעין התנחומות של העם, ואת רוח העם הכבירה “בעצם טהרה” בשיר זה, שבו ניסה ביאליק לשבור את ה“אזיקים” ששמה על ידיו השירה המושפעה מן השירה שבאה מן החוץ, משירת העמים, הוא כאילו אומר לשבור גם את אופן השירה הזאת, הזרה, עם הנטיה שלה אל הדמות, אל “הגשמת” החזון ונתינת מַרְאֶה אל אשר מָרְאֶה האדם, ובמקום התביעה על־ידי דמות מגשמת, על־ידי טפּוס למופת, על־ידי סמל, כב“המתמיד”, באה כאן התביעה הישרה אל הדריכה “על מפתן בית חיינו” ואל הראיה של “אוצר נשמתנו”. ואם ב“המתמיד” הוא כשואל על בית־מדרשו: “הפה בית היוצר לנשמת האומה? הפה מקור דמיה, הנוטעים בה חיי עולמים, השופעים בה אשה וחומה?” הוא מדבר כאן על לבו של ה“אח הנענה” – זה שפנה אליו ב“המתמיד” הראשון, ב“מבני העניים” (“למי אתה עמל, אח אובד, חלכה”), ודבּר אליו ועליו גם ב“המתמיד” השני (“לא גרם מזלי כי אבד עמכם, עמלים עניים”) – לסור אל בית־המדרש, הישן־נושן, בלילי טבת הארוכים, או בימי התמוז הבוערים, “כחום היום, בשחר, או בנשף לילה”, ואם רק הותיר אלהים “לפליטה שריד מצער” – במתמידים בישיבה רואה המשורר בפתיחה ל“המתמיד” “פליטה גדולה” – אז יראה “בשפעת צללי קירותיו”, באחת הזויות, או על יד התנור, “שבלים בודדות, כצל ממה שאבד”,

יְהוּדִים קֹדְרִים, פָּנִים צֹמְקִים וּמְצֹרָרִים,

יְהוּדִים בְּנֵי הַגָּלוּת, מֹשְׁכֵי כֹבֶד עֻלָּהּ,

הַמְנַשִּׁים אֶת־עֲמָלָם בְּדַף שֶׁל־גְּמָרָא בָּלָה,

מַשְׁכִּיחִים רִישָׁם בְּמִדְרַשׁ שִׂיחוֹת מִנִּי קֶדֶם

וּמְשִׂיחִים אֶת־דַּאֲגָתָם בְּמִזְמוֹרֵי תְהִלִּים –

ו“אז יגדך לבך”, לבו של ה“אח הנענה”,

כִּי רַגְלְךָ עַל־מִפְתַּן בֵּית חַיֵּינוּ תִּדְרֹךְ,

וְעֵינְךָ תִרְאֶה אוֹצַר נִשְׁמָתֵנוּ.

בית־המדרש הוא בשיר זה המעין לעוז הלב, לתעצומות הנפש, לצאת בשמחה גם לקראת מות, “לעלות על המוקד, לקפוץ אל המדורה, וב’אחד' למות מות קדושים”. הוא מקור “תנחומות אל, בטחון, עצמה, אורך רוח וכח ברזל לשאת יד כל עמל”. הוא החיק שאליו נשפכו כל דמעות העם. הוא ראש המעוז, אשר אליו מלטו האבות משאת נפשם, תורתם, קדשי קדשיהם. הוא המחבא שבו נשמרה – ובעצם טהרה – רוח העם הכביר, הוא האם הרחמניה,

הָאֵם הַזְּקֵנָה, הָאֹהֶבֶת, הַנֶּאֱמָנָה,

שֶׁבְּרַחֲמִים רַבִּים אָסְפָה דִמְעוֹת בְּנָהּ הָאֹבֵד,

וּבְחֶמְלָה גְדוֹלָה כּוֹנְנָה כָל־אֲשׁוּרָיו,

וּמִדֵּי שׁוּבוֹ נִכְלָם, עָיֵף וְיָגֵעַ

אֶל־תַּחַת צֵל קוֹרָתָהּ תִּמַח אֶת־דִּמְעָתוֹ,

תְּכַסֵּהוּ בְּצֵל כְּנָפֶיהָ, תְּיַשְּׁנֵהוּ עַל־בִּרְכֶּיהָ.

כמו ב“על סף בית־המדרש” הוא רואה כאן בבית־מדרשו את המחבא לרוח העם – שם “מחבא רוח איתן” וכאן “המחבא בו נשמרה רוח עמך הכבירה” – וכמו שהוא רואה בו שם את המקלט לנצחיותו של העם – “מקלט עם עולמים” – כך הוא רואה בו כאן את ראש־המעוז אשר אליו מילטו האבות משאת נפשם וכו'. ויותר מזה הוא רואה בו כאן את חיק האם הרחמניה, שאליו “נשפכו כל דמעות עמך”, והיא אספה אותן ברחמים רבים, מחתה את דמעת בנה, בבואו אל תחת צל קורתה, כסתה אותו בצל כנפיה, ותישנהו על ברכיה. הכנפים האלה נראות לנו ככנפי השכינה, שהמשורר שר עליהן אחר־כך ב“לבדי” וראה אותן ככנפי האוהל של בית־מדרשו, שבו הוא נמצא בסתר חביון – בצל שדי⁷²³.

ב“המתמיד”, שיש בו שכבות בנות תקופות שונות, אשר השפיעו אחת על חברתה, אין אותה אחדות של הלך־רוח ושל השקפה שיש בשיר זה, ואין אותה אהבה ישרה ומסירות אל הצללים – אל ה“צל ממה שאבד” – שאנו מוצאים כאן. והצורה האֶפּית־הספורית של “המתמיד” אף היא לא נתנה מקום להבעה ישרה כזו שבשיר הלירי, שהיוצר עשהו גם בעל צורה מיוחדת, נמשך בחמשה “בתים” גדולים אל נקודה אחת, כאילו מתוך נשימה אחת, בלי כל הפסק אמתי, והיא נקודת המרכז, המאירה לפניו מתוך הערפל, מתוך הצללים הרבים אשר יכסוה – בית־המדרש הישן נושן. וכשהוא מגיע אליו הוא ממשיך שוב באותה הנקודה בלי הפסק, עד שהוא מגיד לנו את אשר הוא רוצה כי יגיד גם לנו לבנו בהגיענו לנקודה זו, כי רגלנו על מפתן בית חיינו תדרוך – ועיננו תראה אוצר נשמתנו…

ובפרק־הבית האחרון של השיר פונה המשורר אל ה“אח הנענה” – וכאילו בהדגשה מיוחדת נגד בעלי המהפכה בספרות, המבקשים את הנושאים הספרותיים ואת הגאולה לספרות במרחקים – ב“דע לך ושמע”, כי "אם לא לקח אל ממך כל רוח קדשו וַיותר עוד מתנחומותיו בלבבך, ושביב תוחלת אמת לימים טובים מאלה יגיה עוד לפעמים מפלשי מחשכיו, אז

רַק זִיק מֻצָּל הוּא, רַק נִיצוֹץ פְּלֵיטָה קָטָן,

אֲשֶׁר בְּנֵס הִתְמַלֵּט מִן־הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה

הֵאִירוּ אֲבוֹתֶיךָ עַל־מִזְבְּחָם תָּמִיד.

וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא נַחֲלֵי דִמְעוֹתֵיהֶם

הֶעֱבִירוּנוּ וַיְבִיאוּנוּ עַד־הֲלֹם

וּבִתְפִלָּתָם מֵאֵת אֲדֹנָי שְׁאֵלוּנוּ;

וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת־הַחַיִּים –

הַחַיִּים עַד־הָעוֹלָם!

הניצוץ שבלב – “ניצוץ הפליטה הקטן” – עולה כאן כנגד ה“שריד המצער” אשר “הותיר אל לפליטה” בבית־המדרש, והוא “זיק מֻצל” אשר “בנס התמלט מן האש הגדולה”, שהאירו האבות “על מזבחם תמיד”. אותה האש של עצי המערכה, שלא כבתה מעל המזבח במקדש אלהים, והיא אש הקודש, שעליה ספּר המשורר אחר־כך ב“מגלת האש”, ורמז עליה ב“המתמיד”, בעשותו את מתמידו לשומר הגחלת הקדושה, שלא כבתה, ומקריב לה את חלבו ודמו⁷²⁴. כאן המשורר הוא כמגלה את סוד הרמז של “ניצוץ הפליטה”, או “הגחלת הלוחשת בערמות הדשן” של,המתמיד", שהוא מאש הקודש, המקורית, ההיסטורית, ורק היא נראית בעיניו כאן כמאירה וכמשפיעה שפע של רוח הקודש וכמצַוה ונותנת חיים לעם – את “החיים עד העולם!”.

בכל השלֵמות האמנותית שבשיר זה ובכל השלֵמות הרבה שבבנינו, אין השיר כולו מביע הלך־רוח שירי, ודומה כי לא מנע המשורר את עצמו בשיר זה מן ההגיון המחשבתי, שתפס אותו. ומכאן הקרבה אל החגיגיות שבאלגיה העתיקה, הנכרית, הקלסית, המורגשת בשיר זה, שבכל ההתעוררות היהודית שבו נראה לנו המשורר כמכריז בו על הדברים בפני הקהל ומדבר אליו ומושך את לבו בכח זמרתו השקולה, האמנותית מאד⁷²⁵. ויותר משהביע בשיר חיי־נפש, הביע בו רצון, כוון נפשי, מעין הלך־מחשבה, שסימנה המובהק אותה צורת המחשבה, שבה פונה המשורר מדי פעם בפעם אל ה“אח הנענה”: אם יש את נפשך לדעת ואם תאבה דעת ותאבה לראות… המשורר כאילו עומד לפנינו ומפתה אותנו לדעת ולראות כשאין בכחו באותה שעה להוכיח לנו את הדבר פעם אחת על־ידי ראיה וידיעה שלו, ראיה פנימית, עליונה, “נצחית”, וידיעה ישרה, ואף היא פנימית, “נצחית”, חזיונית.

ראיה וידיעה כזו, כבשעת חזון, כשכל העולם מתקפל במראה אחד, האוחז ותופס את הכל, אנו מוצאים בשיר אחר של אותה שנה (תרנ"ח), ואף הוא על “השריד המצער”, או על ה“זיק המֻצל”, “ניצוץ פליטה הקטן” אשר התמלט כבנס, “מן האש האירו אבותיך על מזבחם תמיד”, כדברי המשורר ותוכחתו לנו ב“אם יש את נפשך לדעת”. בשיר הזה – ב“תקון חצות” – הביא המשורר את הרעיון הזה על ה“ניצוץ” לידי ביטוי חד, קיצוני, מצומצם מאד, ועם זה בולט מאד ומכריע את מערכות לבנו בכח הקסם הטמון בקרבו – בסמליות שבו.

המשורר כאילו אסף כאן קבין־קבין של חושך כדי להאיר לפנינו בניצוץ האחד העליון. הוא מראה לנו עולם הטובע ושוקע כולו בחושך, “ביון מצולה”, ובתרדמה עמוקה. והכל מט לנפול, ונסחף ושומם ו“משחיר את פניו”, ועומד חשוף ושחוח, ונאנק דום, כאָבל, ומהרהר “הרהורים רעים מבלי קול”, וכאילו קורא תגר על הכל. והגשמים המתגלגלים לעינינו ב“זרמי דמעות על הקיר”, וכל הגגות, אשר הם למחסה ולמסתור לנו, הולכים ומדלדלים

וּבָכֹה תִבְכֶּה כָּל־הָעִיר –

והישנים בחושך אוררים בחלומם, ומכל הפרצים תפרצנה יללה וקללה; ובשמים, ב“רמה”, אין כוכב אחד, אין “ניצוץ אור”, – אולם ה“ניצוץ” נשמר, אף כי בתוך האפר, והוא מאיר מתוך “אשנב בודד”:

יְהוּדִי קָם לְתִקּוּן חֲצוֹת,

חזון אחד גדול של גלות, חיצונית ופנימית יחד, הוא השיר הקטן הזה, עם הרמז שלו על ה“שריד” שלא אבד, ועל ניצוץ הפליטה הנשמר, שלא כבו אותו, לא “עב־מטר עז”, ולא ה“רוח העזה”, אשר גללה אותו “על פני העיר” – מעין ה“גחלת הלוחשת בערימת הדשן”, כפי ששר עליה המשורר באותה תקופה ב“המתמיד”⁷²⁶.

סג. "אריה ‘בעל גוף’ "

באותו כרך “השלוח”, שבו נדפס השיר “תקון חצות” של ביאליק⁷²⁷, נדפס "אריה 'בעל

גוף' " – הדבר הראשון של המשורר בספּור.

ב. דינבורג ספּר לנו מפי המשורר, על ספּור ראשון אחר שלו, כי “בראשית שנות החמשים למניננו ובראש ‘המליץ’ עמד ל. רבינוביץ – – שלח לו ביאליק ספור וגם בולים לתשובה, כנהוג. המערכת לא השיבה. המשורר הצעיר כתב שוב ובקש להחזיר לו את כתב־היד ולא נענה. עברו שנתים וביאליק התפרסם כבר בתור משורר – והנה הוא מקבל מכתב מעורך ‘המליץ’: נזכר העורך בספור ומבקש ממנו רשות להדפיסו עכשיו ב”המליץ“⁷²⁸. ל. רבינוביץ נכנס ל”המליץ" כעורך ומו“ל בכ”ז טבת תרנ"ד וחידש את “המליץ” – שנפסקה הוצאתו בידי יורשי צדרבוים בנובמבר 1893 – ביום א' בינואר 1894 (ה' שבט תרנ"א). אם נשלח הספור למערכת “המליץ” בשעה של. רבינוביץ היה עורכו, לא היה זה בראשית שנות החמשים למניננו, אלא באמצען. אולם אין אנו יודעים מה היה הספור הזה.

ויש עדות אחרת, והיא בדברי ביאליק שבכתב. ביום י“ב–כ”ד בנובמבר 1897 ענה לרבניצקי על בקשתו "לנסות לערוך ספור ל’אביב' “, המאסף לבני־הנעורים שאמר רבניצקי להוציא באותו זמן ולא הוציאו אלא בשנה תר”ס: “אטו בנסיון וברצון תליא מילתא? לוא יכולתי כי עתה נסיתי לעצמי, לא כמצווה לעשות”⁷²⁹. ובאגרת לאחד־העם, שבה הוא מודיעו בפעם הראשונה על־דבר התמונה – "אריה ‘בעל גוף’ ", – שהוא מעתיקה לנקי בכוונה לשלחה אליו, הוא כותב: “זה לי נסיוני הראשון במין זה”⁷³⁰.

ליסוד הספור הוסיף ביאליק ביאורים, כששלח אותו לאחד־העם, והוא כתב אליו – באגרת מיום י"ח–ל' ביולי 1898:⁷³¹

"אדוני הנכבד! אני שולח לך בזה ציורי שאמרתי ולמשפטך איחל. משתית הציור היא זו: ‘בעל־גוף’ אחד – בשם לוי זה מכנה ההמון בווֹלין את כל בור וגס שנתעשר ועדיין הוא עומד בנוולותו, בלי כל תאוה לחשיבות ועידון, – שונא מטבעו את ‘הגבירות’ החשובה ונתיאש ממנה. אבל אשתו, הלהוטה אחרי שם ‘גבירה חשובה’, משיאתו לכל זה על־פי דרכה, מבלי שירגיש בדבר. ומפני שהוא נגד טבעו – לא עלה הנסיון יפה וגרם שחוק ולעג. וברגע כזה עמד ויאש את לב אשתו מכבוד זה לעולם.

טפוס זה, הנוצר כולו תחת השפעת ה’סלובודה הקצפּית', מצוי ביותר בערים הקפואות (בוולין), והוא מפורסם לקלס ולשחוק בפי העם, כזקני המוכסנין בדור העבר. בספרותנו היפה לא בא עד עתה כי־אם דרך ארעי, מצד אי־חשיבותו במקומו. ‘בעל גוף’ זה אינו משמש בחיי הקהלה כלום. ובשעתו – בימי משול הגבירות החשובה וצנועה – היו רואין אותו כאילו אינו. אבל ראוי הוא להכתב מצד היותו אבי מושל קהלותינו החדש – בעל כיס סתם, בלי גוון חשיבות, אציל הקובה והמרזח, והעיקר – אוהב גוי ותקיף אצל הרשות המקומית. תקיף זה הנהו מגידולי בעל הגוף. כל מה שיעורר צחוק מבלי להזיק באב זה יצא עתה למשול ביד רמה בלבוש ובגוון משונה מעט על־ידי הבן. ועתה כל זה מעורר יגון ומזיק.

ויודע אני, שטעמך יהיה סולד ממקומות רבים בציור זה. אבל כמדומה, שבאופן אחר אי־אפשר להבליט צורת בעל־גוף ולבאר תכונתו. כך הם החיים במקומות ההם: חיי שעמום, פרוטה ומילוא הכרס. הלב והמוח כאילו מתו ובטלו מעולמם. אבל מודה אני, שיש לתקן בציור זה אותם המקומות שאין להם יחס ישר לביאור אָפיו של המצויר ואינם אלא ליצנות של חנם. אפשר להשמיט ממנו את מחלוקת אריה ואלתר בשוק, ועוד ענינים קלי־ערך, פיליטוניים ביותר. קרא ותראה. אבל הארך רוחך, אדוני, וקראהו עד תומו: כל עיקרו נעוץ בסופו.

ולמשפטך איחל, אדוני!"

זה אשר ליסוד הספור ולטפוסים שבו – ובאגרת אחרת⁷³² מעיר ביאליק לצורת הספור ולערכו:

“בשלחי אליך את ציורי שכחתי להעירך על חסרון מעכב אחד שבו, שבלא ספק עמדת עליו מעצמך, והוא: שאני קופץ מסגנון ציורי לספורי, שלא כדרכם. ובכלל הוא דורש שינויים. אבל לא זה הוא העיקר אצלי, שיודפס, כי־אם לדעת אם לא הוצאתי את זמני לבטלה. קשה לי בעצמי לשפוט מעשי ידי, ואיש מבין אין פה ונאנסתי להטריחך. אבל לבי אומר לי, שאין לציורי ההוא ערך מסוים. הלואי שאשקר. השתחויתי”.

ועוד דברים באגרות מאת ביאליק לאחד־העם, ומאת אחד־העם אל ביאליק, בדבר התיקונים שהיה מן הצורך לעשות ושנעשו בידי ביאליק לפי הוראותיו של אחד־העם, שציין על הגליונות של כתב־היד לשנות שינוי עיקרי או להשמיט דברים, “אם מפני ההפרזה היתרה שבהם, או שנכתבו בקלות־ראש יתרה”⁷³³. ועוד היה משא ומתן בין ביאליק ובין אחד־העם בדבר החתימה על הספור. ביאליק אמר להסתיר לגמרי את שמו, כמחבר הספור, וחתם באות אחת, ואחד־העם דבּר על לבו לשנות את הדבר הזה ולחתום את שמו מפורש. וביאליק לא רצה בשום אופן, ואחד־העם הציע “פסבדונים” או ב–ק, וההצעה האחרונה נתקבלה⁷³⁴, ובחתימה זו נדפס הספור ב“השלוח”.

מה הביא את ביאליק להסתיר במדה זו את שמו כמחבר הספור? היה חשש, ש“אריה” החי, שהיה אחד מתושבי פרבר העצים בז’יטומיר, יתעורר מרבצו למראה ה“תמונה” שלו בספר, שיכלה להגיע אליו על־ידי מתנגדיו או מקורביו, שבודאי היו ביניהם גם בקיאים ב“אותיות זעירות”. כך נמסר לנו מפי בני המשפחה של ביאליק⁷³⁵. במדה זו היתה התמונה קרובה אל “המקור” והיתה ניכרת גם בפרטי הספור על האב והבנים ועל הבית ושוכניו כולם.

יש גם בדבר הזה כדי ללמדנו על הנטיה הריאליסטית הקיצונית של ביאליק בספור זה המגעת עם תיאורי המציאות הגופנית הגסה של “בעל הגוף” עד כדי נטורליזם. נטורליזם זה קרבה יתרה בו אל הנסיונות הנטורליסטיים שבספרות העברית בראשית שנות החמשים למניגנו, שעמלו בהם יוצריהם לתת תמונה מדויקת של טפוסים מהשוק היהודי ב“תחום”, או של טפוסים יהודיים אחרים וחיים יהודיים אחרים “גשמיים” – אבל בהבדל זה, שכאן לפנינו לא מספר המנסה את כחו בציור החיים, אלא סופר־יוצר בעל יכולת גדולה, הנוטה מטבעו לנטות שכם ולהרים משא רב.

הנטיה הריאליסטית הקיצונית של ביאליק בספור זה ודאי קשורה בשאיפתו הגדולה אל ה“אמת” באמנות – אף באמנות השירית: שאיפתו לאמת הקיצונית של החויה⁷³⁶, וקשורה היא בכל ישותו הקרקעית מצד אחד, ומהצד השני – בחינוכו המוסרי הקיצוני, החינוך לאמת, ולא ליופי, וב“מעשיותו”, עם כניסתו לעולם המעשה. השפעה גדולה על הגברת הנטיה הריאליסטית של ביאליק בנסיונו הספּורי היתה ודאי לפרוזה הרוסית הטובה, שבדרך כלל היא נוטה אל ריאליזם ומחנכת את האדם לבקש את “האמת” של החיים.

יש מי שמדגיש כאן הרבה את השפעתו של מנדלי מו“ס⁷³⁷, ויש מי שמדגיש את השפעתו של שלום־עליכם לגבי הטפוס של ה”כפרי למחצה“, איש הפרבר, והשפעתו של מנדלי מו”ס בסגנון ובתפיסת החיים הכללית, ואף רואה, כי “ב’אריה בעל גוף' עומד לדין הפרבר כולו, העיירה היהודית כולה. – – כאן גבר מנדלי. יש כאן תיאור אכזרי של קבוץ, כפי שהוא נתפס על־ידי המנוול שבו, אבל מנוול זה, מעלה אחת יש לו – הוא אינו משקר ואינו מחניף. הוא רואה את העדה הקטנה כמו שהיא: בלי חן, בלי אמת, בלי יסוד לקיום – בלי אנשים, גם בין ה’רוחניים', שהם ראויים לכבוד. ביאליק הראה דרך הפּריזמה של אריה את הקבוץ היורד, העלוב, שאין תקוה לו”⁷³⁸. ועל הסגנון הפרוזאי של ביאליק בתקופת הפרוזה הראשונה שלו אומר חוקר הסגנון שלו⁷³⁹, כי בזה אין להאריך כלל, כי “בו הוא תלמיד ר”מ מוכר ספרים. – – אולם לאט השתחרר מהשפעת ר“מ מוכר ספרים – נחסר הגוון המעורב הסטירי, שישנו לסגנונו של זה על־ידי צורות ארמיות בתוך ההמשך העברי”.

אשר לסגנונו של מנדלי מו“ס ב”אריה ‘בעל גוף’. אם זה סימנו: הגוון המעורב הסטירי על־ידי צורות ארמיות בתוך ההמשך העברי – אינו בנותן טעם מיוחד בסגנון הביאליקאי ב"אריה ‘בעל הגוף’ ". הסגנון הוא כאן אחדותי, ואין בו מן הגוון המעורב הזה אלא מעט⁷⁴⁰.

ואשר להשפעתו של מנדלי מו“ס בתפיסת החיים הכללית, בהעמידה לדין את הפרבר כולו על־ידי קטיגור כאריה, שבפריזמה שלו הוא מראה “את הקבוץ היורד, העלוב, שאין תקוה לו”, הנה הקטיגוריה של אריה לא זה בלבד שאינה תופסת את המקום הראשון בספור, אלא שאריה על־פי טבעו אינו “פריזמה”, אינו זכוכית מושחזת ומחודדת כזו לשקף בו את האחרים. הוא אינו דומה בזה לטפוס מנדלי שבספוריו של מנדלי מו”ס. הוא כולו גוש, “בעל גוף”, וכ“בעל גוף” הוא תופס בעצם את כל חלל הספור – והאחרים אינם באים אלא לצֶוות לזה, ובעיקר להיות לניגוד לו, שעל־ידיו, על־ידי הניגוד הזה, נכיר אותו – את אריה. הוא נראה לנו הרבה על־ידי יחסו אליהם, ולא זאת היא המטרה של המספר לשקף אותם על־ידיו.

והמשורר באגרתו הן הודיע לנו במפורש, כי לא זאת היתה הכוונה, ולא זו התכלית, ביצירת הטפּוס הזה.

ההשפעה מצד “טוביה החולב” של שלום־עליכם על ספורו הראשון של ביאליק אין להביא בחשבון, מטעם פשוט, שבשעה שנוצר “אריה ‘בעל גוף’ " רק רמז מיצירה זו של שלום־עליכם נמצא באחד מספורי “טוביה החולב” שהדפיס שלום־עליכם ב”הויז־פריינד" של ספקטור בשנת 1895, אבל היצירה כולה עם “טוביה” שהתבלט פּה כטפּוס עוד לא היתה בעולם.

“אריה ‘בעל גוף’ " אינו תמונה קבוצית, כספוריו של מנדלי מו”ס, המשַקפים את חיי הקבּוץ היהודי, או כספּורי שלום־עליכם, הממשיכים מצד זה את דרך היצירה והתפיסה של מנדלי. אין בו גם הרבה ציורי־הוי יהודיים⁷⁴¹. אריה הוא תמונה עצמית. הוא אנדרטה מוצקה לבעל גוף מוצק, הקשור כולו אל חיי האדמה ומתמיד בהם, כ“המתמיד” של ביאליק הקשור כולו בחיי הרוח ומתמיד בהם. הוא כעין צד שני מן המטבע של “המתמיד”. ושלם הוא כמוהו. כי אף הוא אינו מתאוה לעולם אחר, הרחוק ממנו, “אינו מתאוה לעולם שאינו שלו”, כמו שציין משוררו של “המתמיד” את המתמיד שלו⁷⁴² ואף הוא אינו “ממושכל ומפוקח” ו“אינו שואל לתכלית ולתועלת בעבודתו”, והולך “לבטח דרכו”⁷⁴³. אלא שהליכתו היא בכוון ההפכי הגמור מזו של “המתמיד”. עבודתו היא עבודת ה“גוף”, עבודת ה“ממש”. ומכאן ניגודו בספּור לאויריות הגלותית היהודית, לכל “פי־פו־פא”, לכל מיני “היום הם כאן ומחר באירקוצק על היריד”, וכן לכל סוגי רוחניות ואנשים רוחניים, שהוא שונא אותם ורואה את עצמו זר ומוזר בחברתם. וקרוב הוא על־ידי כך לעולם הנכרים, לאנשי הקרקעות והעצים, הצומחים וגדלים בתוך האדמה. ואם על כרחו הוא תלוש מהם, הרי הוא נמשך אליהם, בורח מן “החדר” אל “פרבר הקצפים”, מתחבר אל זאטוטיהם, שלקחו את לבו “בצביונם ובקומתם, בעוז פניהם ובעותק צוארם”, מתחבר אליהם גם לשם עסקי אופל עם סוסים – ואהבה זו אל הסוס, אל בעל־החיים ש“בצוארו ילין עוז”, נשארה בלבו גם לאחר שלקח אשה והיה לבעל־בית עשיר בפרבר, ואנו רואים אותו בפעם הראשונה בקומו בבקר השכם – מתגבר כארי והולך – לא רץ כ“צבי” היהודי, הרוחני – אל סוסו ה“אדמוני”, ועל ידו הוא כעובד את עבודת הבורא שלו (עבודת הבורא של היהודי שבו – התפלה – היא קצרה מאד: "כריכה, נשיקה, רקיקה – ‘חנה! שימי לחם!’ "), ויוצא הוא אחר־כך לעבוד את עבודת יומו, יוצא חסון ומוצק, כשהוא מרגיש את הקרקע שתחת רגליו, את הנכסים שיש להם אחריות ואת ה“צרורות” שבכיסו, ואת ה“מטמורות, רפתים ואורוות, השקועים ונצורים בין צבורי קורות ומערכות קרשים גבוהים, תלולים ומתוללים זה על גב זה”. וכמו שהוא מרגיש את הקרקע שתחת רגליו כך הוא חש ומרגיש בחוסר הקרקע שתחת רגלי אחרים – והוא בז להם, לאלה העומדים על רגלי תרנגולת (ניגודו של אריה בספור הוא היהודי הקטן, הדק והצנום – אלתר “תרנגולת”), לכל החשובים, המכובדים והמיוחסים. ולא ליהודים בלבד, אלא גם לאדון הפולני הגדול, “הפריץ” למפידרצקי, ה“חוטר מגזע גרַפים קדמונים”, שהוא נוסף לזה “איש מדות, עבה וגבוה, בעל כרס ובעל שפם”, כיון שהתמתח מלא קומתו בקצה פסת הנייר הקטנה, שכתוב עליה מלמעלה שורה קצרה אחת: “שטר חוב על סך אלף רובל כסף”, והנייר בא לכיסו של אריה ומקופל שם עם שאר ה“צרורות”, הרי הוא בעיניו כחרס הנשבר, והוא מדבר עליו בהומור קל.

מה משך את לב המספר בגבור הזה? – ה“מוצק” שבו. אותה השלמות, שהיא אמנם אחרת לגמרי מזו של “המתמיד”, אבל אינה פחותה מזו שלו. ואותה השרשיות, הקרקעיות, בלי ה“קרע בלב” של האינטליגנט היהודי החדש ושל הטפּוס היהודי החדש, המרפרף ומרחף בעולמות רבים ושונים. ועל־כן המספר מדגיש את השרשיות הזאת שבאריה, שהיא קשורה ב“מוצק” שבו.

מעין סמל ומשל לכך יכול לשמש תיאור מישור העצים של אריה בספור, לפי סדרם, או לפי אי־סדרם: “קורות עבות וארוכות למעלה מעשרים אמה, שהיו לפנים כבוד היער, תלולות וצבורות בערבוביה משונה זו על גבי זו, ומעיקות תחתיהן אלוני זוקן שכבר הושחרו פניהם מחורב וממטר של תקופות קיץ וחורף רבות… ואלוני הזוקן האלה דוחקים ולוחצים מצדם אף הם מרישים משונים ועֻבּים ישנים נושנים שאין לעולם כל צורך בהם, ולא יצלחו כי אם לתרני אניות. למטה מהם… אבל מה שלמטה מהם אין כל בריה יכולה לדעת, לפי שכבר טבע ונבלע בקרקע כל מה שלמטה, מכובד המשא שנטען עליו. גם אריה בעצמו שכח מה הוא המין שהיה מונח שם לפנים ונבלע בקרקע”.

אריה, האיש המוצק, כאילו מתקשר באופן זה עם הקרקע ומשתרש גם הוא בו, באמצעות רכושו, אף כי בהיותו יהודי, כשאר היהודים בגלות, הוא “תלוש” ועציו אינם גדלים בתוך הקרקע, אלא נמצאים על גבו, אבל לוחצים זה על זה עד שהם נעשים כ“טמורים” בקרבו. ועל־כן יחסו אל עציו ואילנותיו אלה אינם בספור, בכל אהבתו הגדולה של אריה אל ה“צרורות”, יחס של מסחר וקנין בלבד, אלא יש כאן עוד יחס אחר: הוא חובב אותם במין חבּה של “חובב עתיקות” (המספר מרים מדרגת חבּה זו עד כמה שאפשר ואומר: של “אוהב־עתיקות”), והשתדל אריה “להעשיר את מישורו”, לפי עדותו של המספר, ב"מיני מעשי היער שאין תשמישם מצוי ואינם נצרכים אלא ל’בעלנים' ", והעלהו, לפי עדות זו, עד למדרגת “אוצר עתיקות למלאכת מחשבת מעשי־יער”.

בנטיה זו לעתיקוּת, שרואה המספר באריה, לדברים “שאין תשמישם מצוי”, ואינם נצרכים אלא ל“בעלנים”, יש משהו מגילוי הנטיה אצל אריה לשמור על מסורת הדורות⁷⁴⁴, זו החביבה כל־כך על ביאליק בגבורו השירי שביצירתו השירית הראשית של אותה תקופה – ב“המתמיד”. שמירה זו על ה“מסורת” היא מודגשת בספור גם באופן אחר, שאריה אינו עוזב את חוגו, עם עלותו לגדולה, אלא נאמן הוא ל“שרשו”. אבל שרשיות זו אינה הקשר בל ינותק אל החיים היהודיים המיוחדים, כמו אצל מנדלי מו"ס – ובזה ההבדל הגמור בין הגבור הזה ובין גבוריו של מנדלי, שהם כולם פרטים שיצאו מן הכלל כדי ללמד על הכלל, – אלא שרשיות אחרת: “ממשית”, קרקעית.

לשרשיות זו של אריה אין המשורר שר שיר, כמו ששר לבעל השרשים העמוקים במסורת אבות, לשומר הנאמן על תורת האומה ויצירת האומה, שלא פסקה ממנה בגלותה – למתמיד בבית־המדרש, שבחלבו ובדמו הוא מאיר “את מזבח ה' ביום ובלילה” ואינו נותן ל“גחלת הלוחשת בערימת הדשן” לכבות – או לשומרים אחרים על ה“זיק המוצל”, על ה“שריד המצער” שהותיר אלהים לפליטה⁷⁴⁵. אבל שרשיות קרקעית זו וה“מוצק” הזה שבתוך הגוף המוצק מצאו אצלו ביטוי אחר גדול בפרוזה “קרקעית”, “ממשית” מאד ומוצקה אף היא: כולה עשויה להבליט גוף מוצק וחסון ואיברים ושרירים ונתחים – נתחי “בשר” רב. על־ידי כך עשה לאריה מעין “נפש אטומה”, מין אנדרטא גדולה. ובעצם אין "אריה ‘בעל גוף’ " ספור, כי המסופר בו – ספור המעשה והעלילה שבו – הוא מעט מאד, אלא הוא “תמונה”, כמו שצוין בראשונה בידי מחברו באגרתו הראשונה בענין זה אל עורכו⁷⁴⁶. ולא תמונה קטנה, כמו שציין אותה שם⁷⁴⁷, אלא תמונה גדולה – דומה גדולה עוד ממדת הגוף של “בעל הגוף” הזה. גוף זה נעשה למצבת־אבן גדולה, שהיא אמנם “אפורה”, אבל מוצקה וחזקה.

ביאליק הציב מצבת־זכרון גדולה ל“בעל הגוף” הזה, ולא חשוב לנו כל־כך יחסו של המשורר והמספר אליו בפרט זה או אחר – הוא הבליט אותו בעצם מכל צד – והעיקר הוא שהבליט אותו, עשה אותו בליטה גדולה.

הוא הבליט אותו בשלמותו ובשרשיותו, ב“מקרקעי” שבו. וכנגד מי? – כנגד האדם הישראלי־הרוחני, שהמשורר־המספר רוצה בו, אבל רואה הוא אותו בירידתו, ושלא יתקיים עוד. ומבחינה זו ראוים לשימת לב מרובה הדברים שדבר המשורר והמספר עליו באגרתו, שהבאתי בתחילת הפרק, המתאימים אל הדברים שנתן בפי אריה בסיומו של הספור, בשבת אריה על האצטבה הישנה שלפני השער, החביבה עליו, ובהתבוננו לאור הלבנה של ערב קיץ אל הגבירים החשובים המטיילים להם על יד בתיהם ובהקשיבו אל “זעקת השבר של הכנורות המתחככים והמתגרדים” של בניהם ולשברי התרועה והשריקות של חלילי בניו הפשוטים המתחרים את הכנורים. אריה מדבר ומביע את בטחונו, שעתיד החליל “הגס” לנצח את הכנור “המיוחס”, ומספר ומדבר גם האמן ומעיד, כי “מנגינות הכנורים פוחתות והולכות. עוד שנים או שלשה כנורים מתיגעים וחוככים להוציא קולות. אך קול החלילים הולך הלוך וחזק. הלוך ורם, והוא מתפשט בדמי הליל… מי ינצח את מי? הכנור המיוחס או החליל הגס?..”

בעצם אנו רואים למי הנצחון בעיני האמן – לא לכנור ה“מיוחס”. כי מלבד שהוא רואה את מנגינותיו פוחתות והולכות, הוא רואה את המנגנים בו “מתיגעים וחוככים להוציא קולות” (גם קודם הוא שומע, יחד עם אריה, “אל זעקת השבר של הכנורות המתחככים והמתגרדים”), בעוד שקול החלילים הולך הלוך וחזק… ההכרעה אינה לצד ה“מיוחס” והדק, אלא לצדו של ה“גס” והפשוט והבריא.

והן כך ראה ביאליק באותה תקופה את פרצוף פני הדור העולה ובא במקומו של הדור הקודם, שמרכז־חייו היה ב“עילאי”, ברוחני, ויש שניסה לציין גם בשיריו – ובביאורים לשיריו באגרותיו – את פרצוף פני הדור הזה, הגשמי⁷⁴⁸. ובפרוזה יצק אותו יציקה שלימה והציבה כאנדרטה גדולה.

סד. תמונות מחיי העם. “תקוַת עני”

ב“אריה ‘בעל גוף’ " הציב ביאליק מצבה לאחד מבני־העם שכחו ב”מקרקעי" והוא הניגוד ל“המתמיד” בגשמיותו, והוא מצטרף אליו לשם ניגוד אחר – ניגוד אל השאיפה אל המרובה שמחוץ לרשות ולתחום, שנמצא אי שם במרחקים. ואף־על־פי־כן הרי הוא כזר ברחוב היהודים, בהיותו תלוש ממסורת העם. ומכאן ה“זרות” המורגשת ביצירת הטפוס הזה. היוצר וגבורו נראים כאילו הם זרים זה לזה, ואין ביניהם קרבת הנפש, לא זו המובעה על־ידי השתפכות והשתתפות בחדוה ובצער, בששון ובאסון, ואף לא הרבה מזו האחרת, שאינה כלל אחרת – זו של ההומור.

בשירו של ביאליק נגד ה“צעירים” הוא מבטיח, ש“בפזמונינו הישנים עוד נבוא נניד את ערשימו”, “ועד יקומו ינערו ויצאו מלאי כחות חדשים לתקן לנו סעודת שלמה נגלגל יחד בעדשים” – במאכלי בית אבא ואמא הפשוטים והבריאים. מן מאכל ה“עדשים” נתן ביאליק לפנינו ב“אריה ‘בעל גוף’ “; אבל לא נתן בו מ”פזמונינו הנושנים” – מהמוטיבים והנושאים העממיים, החביבים על העם וקרובים אל לבו.

והיה בחפצו של ביאליק לפתוח עם "אריה ‘בעל גוף’ " בשורת מוטיבים ונושאים מחיי־העם, ובהוספה לאחת מאגרותיו לעורכו בענינו של “אריה”, הוא כותב לו: “על לבי עולות עוד תמונות אחדות מעולם ההוא עצמו, בין מן הטפוסים הגוססים ובין מן הקרויים מתים בחייהם, שעירים המרקדים על שוממותינו. אבל עדיין איני יודע אם תצליח לי עבודה זו. מה מאד קשה לכתוב דבר טוב! הידים מתרפות ממחשבה זו”⁷⁴⁹.

יש לשער, שהמשורר חזר וניסה את כחו בספור בתקופה הקרובה ל"אריה ‘בעל גוף’ ". ומצאתי גם ידים מוכיחות לכך⁷⁵⁰. ויש מן הדברים המקוטעים בספור, שנמצאו בעזבונו, שאפשר לראות בהם נימה מקשרת אל “אריה”.

בסגנון קרוב ל“אריה ‘בעל גוף’ " הקטע הראשון של “ר' ברוך אדלמן”⁷⁵¹. התיאור המפורט והרחב של בית ר' יעקב משה הזקן בקטע זה על כל מעמד הבית והמנהגים הפשוטים, עם כל הכלים והבגדים, מזכיר את סגנון התיאור ה”גשמי" ב"אריה ‘בעל גוף’ ". ואף סגנון הלשון בו קרוב הוא לסגנונו של “אריה”: סגנון מוצק כולו, “מקרקעי”.

בתוכן קרוב אליו הקטע, שמי שפרסמו בדפוס קראו בשם “פסח שני”⁷⁵². ‏יש בו בתוכן זה, כמו בתכנו של “אריה”, מן התכנית לתת צורה לחיי היהודים שנשתנו תכלית שינוי בימי דור אחד ו“נתגשמו”, והמספר מעביר לפנינו בקטע של הספור שבידנו את עולמו של הקדוש־ברוך־הוא כפי שהיה נתון בלבו של הגביר שלמה, שהיה “יהודי כמו שנאמר”, היה “עשיר, אבל לא עשיר מורם מאשפתות ויוצא מאחרי הריחים למלוך”, נגד העולם הזה כפי שהוא נתון בלב ה“גביר” החדש, “אֵל” הכסף, וכן הוא נותן את הפקיד אשר בימים ההם – את “ר' מנשה, סוכן המזגגה, איש בא בימים אשר שיבה זרקה בו”, שהדברים של שני הרעים, בעל־הבית ואורחו, אשר נדברו על חילופי הרוחות בישראל, רוח הבהמה ברוח העולה למעלה, נגעו אל לבו – נגד הפקיד החדש, הצעיר, אשר העתיק בשעת השיחה של הרעים את כסאו מלפני השולחן עד לפני החלון הפתוח ופצח אגוזים בקור־רוח ויוצא את ראשו לרגעים החוצה לפקוד סוסו לשלום…

מלאכתו של ביאליק בספור לא היתה, כנראה, קלה, והוא ענה לאחד־העם, עם סיום ההדפסה של “אריה” ב“השלוח”, על תביעתו לתת לו, לשם הדפסה ב,השלוח", משאר “התמונות” שעלו לפניו במחשבה: “על־דבר הציורים שעלו במחשבתי – עדיין לא עלתה בידי, לצערי, לצרף מחשבה למעשה. היום קצר והצרכים מרובים והשכר לא נהיה ואין לבי פנוי אפילו שעה אחת ביום ללימוד ולכתיבה ואני הולך ומתגשם מיום ליום”⁷⁵³.

לעומת זאת שלח לאחד־העם ירחים אחדים לאחר שהוציא את “אריה” מתוקן מתחת ידו “תמונה” בשיר, והוא השיר בצורת מונולוג “תקוַת עני”, שזמן יצירתו הוא פברואר 1899 ומקום יצירתו סוסנוביצי⁷⁵⁴.

הוא העביר בשיר זה את חזונו הוא, כמורה ללימודים עבריים כשהוא רחוק מביתו, לחזונו של מלמד⁷⁵⁵, היושב על ספסל המלמדות “זמנים” שמונה, – שאינו בעצם הרבה לגבי מלמד (כשכתב המשורר את שירו היה עסוק במלמדות “זמנים” ארבעה) – ולא פקד במשך ארבע שנים את נוו, ולבו מתעטף ומלא געגועים על אשתו, על בניו; אבל לא יוכל להפר את התנאי אשר התנה עם אשתו: לקבוץ “שקלים ת”ק במזומנים", והוא רואה בחזון, כי בעוד שני “זמנים” יכתוב ספר כריתות לרצועה, לספסל ולמלמדות וישוב אל ביתו, והוא רואה בחזון את כל הזיו והזוהר שיבוא אל הבית בבואו ואת ליל התקדש הפסח בבית, ואחר־כך – אחר הפסח – “כשיפוח האביב והבצות תיבשנה”, אז יפתח לו, בשעה טובה ומוצלחת, חנות גדולה בעיר הקטנה, והיא תהיה לשם ולתהלה. אבל מתי יגיע התור הזה – בעוד שנה. ולעת עתה חש המלמד מדקרות בחזה, וכמו תולעת זוללה שם, והוא מתמלא עצב ורוצה להתגבר עליו, ומכיר ומודה, שכבר באה העת, הגיעה השעה, שהוא, ליזר־מנדל המלמד, ינוח מעמל המלמדות, ויבואו מזונותיו, ואפילו אם הם מרורים כזית, מאלהים, ולא מידי אדם, בשר ודם…

שחוק מר, עצוב, הוא, של המשורר על עצמו ועל ה“מלמדות” שלו, עבודת ההוראה לילדים, שלא אהב אותה⁷⁵⁶, ועל תשוקתו לאסוף עוד מעט כסף, שתהיה לו לתועלת בבואו אחר־כך לאודיסה⁷⁵⁷. וצורת ה“מלמד” שלבש היא הנותנת מקום לגיחוך הרב, וגם לכל התקוות, תקוות של “מלמד” המנתק מביתו ויושב כמה שנים בנכר, ולכל העצב שלו, בזכרו שכל התקוות האלה עתידות להתקיים רק כעבור שנה ובינתים ה“מלמדות” מלחכת שארו. על־ידי כך ההומור הולך וגדול והוא מלא רגש וגעגועים נסתרים. ומוסיפה כאן הרבה העממיות של ההבעה עם הציורים מהחיים העממיים, חיי ה“מלמד” בביתו ובשבתו בנכר וחולם על ביתו ועתידו הגדול – להיות חנוני. והלשון העברית העממית, על הפסוקים וחצאי־הפסוקים והמאמרים המשובצים בה מתורת ה“מלמד” שהוא מלמדה כל השנה לתלמידים – כל זה נותן חן רב⁷⁵⁸.

סה. ההשתחררוּת מהאזיקים בשירים העממיים

בשיר העממי הזה, ב“תקות עני”, ניסה המשורר להשתחרר מ“האזיקים” של החריזה. ראינו כי את החריזה ראה לפרקים כעול, וניסה בתקופה ההיא לפרוק אותו מעל צוארו⁷⁵⁹. ועל־כן בשירה העממית הספורית, במקום שהמדבר הוא אחד מפשוטי בני־העם, לא־אמן, הקל המשורר את העול מצד זה, כדי שהדברים יהיו טבעיים ביותר ויתקרבו אל השיחה הפשוטה, הטבעית.

אמנם יצא המשורר מתוך מסגרות החריזה ב“אם יש את־נפשך לדעת”⁷⁶⁰; אבל בו, בשיר זה שיש בו מנוסח האלגיה העתיק, כאילו ניסה המשורר להתקרב לצורת החרוז העתיק, ובמקום ה“עול” הקודם של החריזה שם על צוארו עול אחר – מעין העול הכבד של האמנות העתיקה⁷⁶¹. ורק במונולוג של המלמד, השואף לשחרור מן העול של המלמדות, יש מן השחרור הזה.

יש בשיר הזה עם הציור הפנימי מחיי המלמד, ציור תקוות נפשו ושאיפותיו הפנימיות, המלאות געגועים עם נאמנות ואהבה לאשתו, לאפרוחיו־בניו, מן ההתקרבות אל האידיליה, בנוסח העממי שלה – לא הקלסי – ומתאים לה החרוז הפשוט הטבעי, המתקרב אל השיחה הפשוטה, הרגילה, וכאילו נמצא על גבול הפרוזה⁷⁶².

בחרוז מעין זה – בלי חריזה, – אבל זמרי יותר, עם אסוננסים מרובים⁷⁶³, מלא יותר חדות הנפש, השתמש ביאליק כשנתים קודם לכן בשיר־האהבה – ואף הוא אידילי ועממי ברוחו – “מכתב קטן לי כתבה”.

השיר הזה, ששר אותו ביאליק כנראה בחורף או באביב תרנ"ז, סמוך לזמן צאתו לסוסנוביצי⁷⁶⁴, יש בו אף הוא ציור פנימי, אידילי, ומלא הוא רוח אהבה אידיאלית ונאמנות, עם פשטות וחן עממי.

המכתב הוא המביא בכנפיו בשורת אהבה וגעגועים בשיר העממי, ובשיר העממי היהודי הוא תופס מקום מיוחד. הוא גם מזכיר עון – עון העזיבה. וכאן הוא מזהיר וחורת כביד רכה, ענוגה ותמימה, על לוח הלב את דברי התוכחה, החוזרים בשיר כמה פעמים, לפי דרך החזרה שבשירה העממית. ולפי דרך השירה הזאת חוזר המשורר גם על המוטיב של דמות התבנית המזהירה, שהוא רואה, עם קריאת המכתב, מתוך זהב האור הבהיר, השופע בעד חלונו אל חדרו ומכניס אליו עם קרני האור את בת־הנגוהות, זו שהיא כלילת אור, ו“כצפורת־כרמים תנהר”⁷⁶⁵, והיא כעין דמות שכולה אור, ללא גוף ממשי, ורואים רק את העינים, ואף הן,

תָּאֳמֵי יוֹנִים מְלֵאוֹת שֶׁקֶט,

שֶׁמִּבָּבוֹתֵיהֶן יָאִיר

חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ אוֹר שֶׁל שָׁלוֹם,

אוֹר שֶׁל חֶסֶד, טֹהַר נָפֶשׁ.

ומלאות הן שקט אידילי, ואף תוכחתן חרישית היא. אבל היא ממיתה חרש בעיניה הצופות דומם ושואלת בלי הרף:

הַאֻמְנָם כָּל זֶה, דּוֹדִי,

הָיָה מִקְסַם שָׁוְא וַחֲלוֹם?

הפתרון של הסיום אידילי הוא ביותר, ומלא עם זה להב אהבה, כבשיר השירים העברי, אולם לא בצורה מזרחית־חושנית, אלא בצורה צנועה, עממית־יהודית.

סו. נסיונות חדשים. הרוח האחרת

בתקופה שבה ניסה המשורר את כחו בשירים האידיליים שלו בחרוז הפשוט, העממי בכוונו, בתקופה זו עצמה ניסה נסיונות־שירה אחרים – ביניהם אף הנסיון ליצור בצורת השירה החמודה מאד של השירה הצרפתית החדשח.

השיר “בשל תפוח” – על־פי דוֹּדֶה – נוצר בחורף תרנ"ח בסוסנוביצי וקשור הוא כנראה במותו של אלפונס דוֹדה באותו זמן⁷⁶⁶. יש לשער, שעם מותו של המספר הצרפתי המהולל, שהיה מהולל גם ברוסיה, נדפס בעתונים הרוסים תרגום שירו הידוע Les prunes שבקובץ שירי־האהבה שלו, שדוֹדה נתפרסם על־ידיו בימי נעוריו. ודאי משך השיר אליו את לב ביאליק בחמודות הצורה שלו – מחמודות הצורה של השירה הדרומית, הפרובנסית – ובהמצאה הפיוטית היפה, הצרפתית מאד ברוחה.

ביאליק לא תרגם את השיר, כ־אם שר אותו מחדש על־פי המשורר הצרפתי. הוא שינה שינוי גמור את הבשלמה שאהב האוהב, ובמקום בשל השזיפים, pour des prunes של הצרפתי, שיש בו בצרפתית גם מובן אחר, פתגמי: בשל לא־כלום, נתן את בשל התפוח. אולי בא שינוי זה בשל החריזה, שהולמת בעברית יותר את התפוח מאשר את השזיף; אבל קרוב יותר, שהמשורר ראה את התפוח כיפה יותר לעורר את האהבה בלשון העברית, שבשירת האהבה הקדמונית שלה – ב“שיר השירים” – קשור הוא התפוח בהתעוררות אהבה⁷⁶⁷. והשינויים הם רבים מאד גם בספור־המעשה של השיר ובתיאור גן־הפירות ותיאור מעשי הצחוק והשעשועים של האהבה, עד כי יש לראות את השיר כמעט כשיר עצמי, מקורי, של ביאליק, שהתעורר על־ידי שירו של המשורר הצרפתי לשיר שיר־אהבה הדומה לו בתוכן ובצורה⁷⁶⁸.

נסיון אחר נעשה על־ידי ביאליק בסוסנוביצי – וזה קרוב לזמן צאתו משם – לשיר שירים גם בלשון האידית. ראשיתו של נסיון זה, שהמשיכוֹ אחר־כך, בבואו להשתקע באודיסה, חלה בקיץ תרנ“ט. עוד קודם לכן – בחורף תרנ”ט – פנה אליו רבניצקי בהצעה לחבר שיר בלשון האידית בשביל “דער יוד”, שהוצאת “אחיאסף” ניגשה באותו זמן להוציא ומסרה את העריכה בידו. ביאליק ענהו, כי “אם הדבר נחוץ – אל תסמוך עלי והכן לך מאשר תכין. אבל אם יארכו הימים אפשר שאזדקק לזה. לאנוס את עצמי לכך אינני רואה נחיצות בדבר, אף־על־פי שאיני חושב את הז’רגון לעון ולגנאי. וכי יש לך לשון מגונה וחוטאת? אם יש גנאי וחטא בלשון – אין זה כי־אם ריקנות המחשבה ועניות התוכן, אבל דברים טובים נאמרים ונשמעים בכל לשון ועולים יפה”. כך כתב לרבניצקי באגרת מיום י“ב בנובמבר 1898⁷⁶⁹, ורק באגרתו מיום כ”ח ביולי 1899 כתב לו, ששלח מכתב אליו באותו יום בצירוף שיר בעבור ה“יהודי”⁷⁷⁰. ובאגרת אחרת מב' דר“ח אלול תרנ”ט כתב אליו: “קבל בזה את ‘נסיוני’ השני בז’רגון, אולי ייטב בעיניך לשימו במכ”ע ‘דער יוד’, אחרי תקנך בו את השגיאות האורתוגרפיות שתמצא בו“, והוסיף: “לא נעים הוא לכתוב בשפה שאין לה אורתוגרפיה קבועה. אצל כל מלה ומלה אסתכן להכשל ב’נח בן שבעה שבושים'; ילך הז’רגון לעזאזל!”⁷⁷¹. באגרת זו הביע את יחסו ל”ז’רגון" באופן שונה הרבה מן היחס אליו שאנו מוצאים באגרת הראשונה. ולא זה בלבד שהוא הודיע מראש, ש“איננו אומר לטפל בה [בלשון זו] הרבה”, כי “די לו שיפקיע את עצמו בעברית”, אלא שהוא הוסיף: "לדעתי, סופר הגון היודע לכתוב עברית וכותב ז’רגונית הרי הוא גוזל אותנו ואת עצמו, סוף־סוף ישָמד הז’רגון מתחת שמי ה‘. מן החיים – תגרשנו לשון הארץ, ומן הספרות – לשוננו. לוא יבוא הקץ לה במהרה בימינו, אמן! ור’ מנדלי שכתב ז’רגון – תמיהני אם תהא לו כפרה עולמית. הלואי שתועיל לו התשובה שהוא שב בתרגמו עתה את כתביו עברית (בעמק

הבכא)".

באותה אגרת הוא אומר, כי מודה הוא ש“געגועי הילדות הדקים, ילדות הגיטו והחדר, נוחים להאמר בז’רגון, באותה הלשון שהם נבראים, משיאָמרו בלשון הקודש; כמה פעמים נסיתי לספרם בלה”ק ולא עלה יפה, ובז’רגון, מרגיש אני, אוכל להם" – ואף־על־פי־כן אינו אומר לטפל הרבה בלשון זו. והוא מבקש מאת ידידו העורך, שאם לא נדפס עדיין שירו הראשון ישים את השני במקומו, כי טוב הוא בעיניו מן הראשון. על פי־זה אנו יודעים, כי שירו הראשון של ביאליק באידית, שנדפס ב“דער יוד”⁷⁷², והוא שיר שיש בו געגועי ילדות דקים, הוא השיר השני ששר בלשון זו, והשיר הראשון ששר באידית הוא “נאך איין יאהרהונדערט” (עוד מאת־שנים אחת), שיר לכבוד המאה החדשה, שנדפס ב“דער יוד” שבועים⁷⁷³ לאחר שנדפס שיר הגעגועים על הילדות.

השיר לכבוד המאה החדשה, שלא הכניסו ביאליק בחייו לקובץ השירים שלו באידית⁷⁷⁴, הוא שיר־קינה למאות ההולכות. המשורר רואה את דרך היהודי והילוכו בעולם ממאה למאה, שנעשה כבד יותר ויותר, והוא מקונן גם על ירידת הדור ועל חילול הקדשים שלו:

פון טאג צו טאג ווערט אלעס פערדארבענער,

פערשוועכטער, שטומער, אבגעשטארבענער

אין הארצען מעהר מיט איין געפיהל.

ומסיים את השיר ב“אוי גלות מרה, ים־צרות ללא קצה”.

השיר שנדפס ראשון והמשורר ראה אותו כבעל מעלה יתרה על זה שחבּר אותו ראשון הוא הפותח בנוסח השיר העממי: “אויף דעם בארג, אויף דעם גרינעם גראָז”⁷⁷⁵ (על ההר הרם, על האחו הירוק), ויש בו געגועים על הנעורים וחלומות הנעורים שכלו מהר, דומה במקצת למה שיש בשיר־הפרידה מן הנעורים ששר המשורר קודם לכן בעברית⁷⁷⁶, ועוד דומה יותר למה ששר בשירו “אחרי הדמעות”⁷⁷⁷, ויש בו התאוננות קשה על הצרה והמצוקה שבאה אחרי־כן, ובדומה להרהוריו הכהים ב“הרהורי לילה”, שראה בהם את עצמו כאילו הוטל “מרחם אל אשפה”, “לא רֻחץ מחלאה”, הוא מביע כאן את הרהוריו הנוגים:

ערגיץ אין אַ לאָך – דארט בין איך ארויס

אויף דער ענגער וועלט באדען זיך אין קויט,

וואַרגען זיך מיט בלוט, טרינקען זיך אין שווייס…

וכזה לעומת זה הוא מציג את הבית ואת אשר מחוץ לבית, על פני ההר, על פני השדה אשר ברכו אלהים, במקום שם נפתח לפניו עולם חדש, במקום שהכל רוחץ בנהרה, באורה, ורקיע השמים, רקיע התכלת, הוא טהור ועמוק. שם ראה מעין סולם השמים ומלאכים עלו וירדו בו ואת פני אלהים ראה שם, על פני ההר… ושמה שמה ננהה לבו, שמה שמה, רחוק רחוק, בלי לדעת לאן…

יש בשיר הזה גם קולות והדים שאנו מוצאים אותם בשיריו העבריים ששר אותם בתקופה האחרת, החדשה, שבאה לשירתו אחרי־כן, בתקופת הזוהר, אלא שכאן הם מעורבים עוד בקולות ראשונים, קולות של נהי ובכיה.

בתקופה זו, תקופת הצפיה לצאתו מסוסנוביצי לבירת הדרום, לאודיסה, במקום שם אמר להתכונן לדרך חדשה⁷⁷⁸, בתקופה זו כאילו היתה רוח אחרת עמו. בשיריו נשמעו מעין פעמי אביב והוא שר אז, בתחלת שנת תר"ס⁷⁷⁹, את שירו “פעמי אביב”, שבו הוא כמכריז על רוח האחרת, החדשה. הזאת בשירתו, תקופה שבה גבהו שמיו ושבה נגלו בשירתו מרחקים גדולים, בהירים:

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת, גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם,

וַיִּגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם –

עַל־הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב!

אף כאן אנו מוצאים את ההר של ימי ילדותו, שעליו ספר ב“ספיח” ובשירים אחדים, ואת המגרש, מגרש הכפר שעליו ספּר שם⁷⁸⁰:

עַל־הַמִּגְרָשׁ עִם־שֶׁמֶשׁ אֵדִים חַמִּים מִשְׁתַּטְּחִים,

מִן־הָעֵצִים הָרְטֻבִּים פְּטוּרֵי צִיצִים מִתְפַּתְּחִים –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב.

הוא כאילו רואה את עצמו מחדש על ההר של ימי ילדותו, ששם נראו גם רגלי האביב החדש, והכל נעשה מעין סמל לרוח האחרת שהוא רואה ומרגיש מסביבו ובקרבו, והוא כמנבא לקיץ גדול בשירתו:

עוֹד לֹא־פָרְצוּ הַנְּגֹהוֹת, אֵין עוֹד צִלְצְלֵי תְרוּעָה –

מֵאֵלֶיהָ תִּתְפַּשֵּׁט שִׁירָה זַכָּה וּצְנוּעָה,

אוֹרוֹת רַכִּים כְּמוֹ בֹקְעִים וְעוֹלִים –

חֲבוּ כִמְעָט! וְהִתְפָּרֵץ עֹז הַחַיִּים הַחֲתוּמִים,

יָצִיץ פִּתְאֹם וְיִתְגַּל כָּל־עֱזוּז הָעֲלוּמִים,

כָּל־הַכֹּחוֹת הַפֹּרִים, הַגְּדוֹלִים!

והוא שר על האור הזה שכבר ישנו ושעוד עתיד לבוא ומנבא על שפעת הנוער העתידה להשתפך, בהתענגו גם על האור המתוק של עכשיו ועל הרוח המתוק, שכאילו עתיד להביא הכל בכנפיו:

וּמַה־מָּתוֹק הָאוֹר וּמַה־מָּתוֹק הָרוּחַ!

פָּנִים שׂחֲקוֹת בַּכּל, בַּאֲשֶׁר עַיִן תָּנוּחַ –

שָׁם רְעוּתָהּ לִקְרָאתָהּ מַזְהֶרֶת.

וּמִכֹּל אֱלֵי־כֹל חוּטֵי זָהָב נִמְתָּחִים;

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכָה בְּלִבְנַת הַפְּרָחִים

שִׁפְעַת נֹעַר הַלֵּזוּ וְזֹה הָעֲתֶרֶת.

ומסיים במפורש על עצמו ועל שירתו:

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכוּ בִּפְרָחִים לְבָנִים

גַּם־נְעוּרַי הַחֲדָשִׁים וַחֲלֹמוֹתַי הַיְשָׁנִים,

כִּי גַּם־בָּם נָשְׁבָה רוּחַ הָאָבִיב.

וּמִלְּבָבִי הַמָּלֵא כָּל־הֲגִיגִי אָשִׂיחָה,

וּבִדְמָעוֹת מַזְהִירוֹת שְׁחוֹר יֵאוּשִׁי אָדִיחָה –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב! ⁷⁸¹

את הרוח האחרת הזאת אנו מרגישים גם בשירתו הלאומית החדשה – אף בה מתגלה מעין רוח חדשה של אביב, של קיץ העתיד לבוא. את הרוח החדשה הזאת אנו מוצאים בעיקר בשירו “משומרים לבוקר”, שנוצר בקיץ תרנ"ט⁷⁸², בו הוא רואה בפרוץ על שמי עמו זהרי שמש חדשה:

וְרִבֹּאוֹת קַרְנַיִם כְּרָץ אַחַר רָץ

חָרְדוּ לָבִיא מְאוֹרוֹת מִפֹּה וּמִשָּׁם,

פָּרְצוּ קֶדֶם וָיָם

וַתִּפְרֹצְנָה תֵּימָנָה, צָפוֹנָה –

בניגוד אל אשר ראה בשמש חדשה זו, בציונות החדשה, בשיריו הקודמים⁷⁸³. השינוי הזה שנעשה ברוחו ודאי קשור בשינוי הכללי שחל ברוחו באותה תקופה – ב“רוח האחרת” שהיתה “מסביב”, ועוד יותר בקרבו, עם התקוות החדשות שצמחו בלבו בעזבו את סוסנוביצי ובצאתו לקראת חיים חדשים, רחבים יותר, – אבל ודאי קשור הוא גם בשינוי שבא ברוח העם ובהתעוררות האמונה בלבו בציונות המדינית לאחר קבלת המשלחת הציונית, עם הרצל, על־ידי וילהלם השני, קיסר גרמניה, בירושלים, ולאחר השיחה הקצרה של הקיסר עם הרצל בפומבי על־יד “מקוה ישראל”, ויסוד הבנק הציוני, “אוצר התישבות היהודים”, שחל באותה תקופה.

אף בנושאים הלאומיים – בסמלי יצירתו הלאומית – חל שינוי באותה תקופה ואנו מוצאים בשירתו מעכשיו לא רק את גבורי הרוח, אלא גם את גבורי הכח: לא רק את אלה הממשיכים את החבל בל ינֻתּק של המסורת, נוטים שכם לסבול, אלא אף את אלה הלוטשים חרב, פורצים ומתפרצים ופורקים עול מעל הצואר.

נושאים אלה נכנסו באותה שעה לספרות העברית על־ידי משורר עברי אחר, צעיר באותו זמן, שהוציא בחורף תרנ"ט את קובץ־שיריו הראשון ובו תרועת שירה חדשה, שירת העוז שבחיים, חיי אדם על אדמות. את דבר כניסתו של המשורר הזה – שאול טשרניחובסקי – אל ספרותנו מתאר אחר־כך ביאליק במאמרו “שירתנו הצעירה”, לאחר שתאר את אבות ספרותנו המודרנית, “פורצי הגדר” בדמות סיעות וכתות של מלאכים, שכל אחת היא בעלת מלאכות מיוחדת ואומרת שירה לעצמה, תיאור כזה: “כת שלישית נבראה, כת ‘כובשי בסערה’. בדמות ‘בחור יורד מן ההר’ באה אלינו שירתם של אלו, ולא ברבים באה. צעירים מאחיהם, ובני־חורין מהם, ומאושרים מהם – יחידים, יחידים מעבר אחר ומעולם אחר באו וצרור החיים החדשים על כתפם. אותם החיים מאותם המרחקים. – – קומתם לא היתה כפופה תחת החטוטרת של ‘סבל הירושה’. מעשרת קביה לא העלו בידם אפילו קומץ. זיקתם אל הישן כבר פקעה לגמרי וקופה של ‘מסורות’ לא היתה תלויה להם מאחוריהם. את ה’פסוק' לא ידעו ולא חפצו לדעתו. הם מצאו כבר את נבלתו מושלכת בדרך– ופסעו עליה, וברגלם לא דבק מאום. כנגד זה ירדו לנו עמם עשרה קבים של צהלת חיים רעננים וגבורת עלומים. כ’אבירים' ממרחק באו, חזקי אגרוף ומגודלי בלורית, ועלו בחומה, שנפרצה אמנם כבר על־ידי ‘לסטים’ קודמים להם… הללו לא שרו כדרך היהודים, מעוני ומחולשה, אלא, אדרבא, כמעשה הגויים, מרוב כח ומשפעת אונים, זו היתה ‘שירת החי על אדמות’, תרועת העוז שבחיים בכבודה ובעצמה – תרועת טשרניחובסקי”.

פתח כאן ביאליק ברבים וסיים ביחיד, בטשרניחובסקי, שאותו ראה בדמות כת שלמה האומרת שירה, והפקיר למענו, מהתלהבותו באותה שעה לערכי שירתו החדשים, גם את “סבל הירושה”, שראה אותו כחטוטרת על גבנו, התלויה מאחורינו, ואת “הפסוק”, שכאילו נתרוקן מתכנו ומוטל הוא כחלל, כ“נבלה” מושלכת בדרך החיים. מהתלהבות זו לשירת טשרניחובסקי כמה שנים לאחר שבאה שירה זו לעולם ונתפרסמה ברבים, אנו למדים מה גדול היה רשמה הראשון בלב ביאליק, ואין ספק כי הוא קבּל גם על־ידה דחיפה להתעוררות, והיא עוררה בו כחות גדולים, שהיו נרדמים בקרבו.

השיר להתקוממות בר־כוכבא: “אין זאת כי רבת צררתונו (משירי בר־כוכבא)” – ששר ביאליק בל“ג בעומר תרנ”ט⁷⁸⁴, חדשים מספר לאחר שיצא הקובץ הראשון של שירי טשרניחובסקי (“חזיונות ומנגינות”, ספר א' – יצא באדר תרנ"ט), שבו נמצאו השירים “בליל חנוכה” ו“בעים רוחי”, המעוררים לגאות החרב, לחרב הנוקמת – השיר הזה מראה את דרך השפעתה של השירה הצעירה הזאת עליו. בפעם הראשונה אנו רואים בשיר זה את ביאליק הקורא לקנאת־עם מתקוממת ולנקמות⁷⁸⁵, והשר את שיר החימה לברק החרב הלטושה – בניגוד לכמה משיריו שקדמו לשיר זה, שבהם הוא רואה את כחנו האדיר לא בחיל ולא בכח, כי־אם ברוח. אולם אף בשיר זה אין הוא נוטה לגמרי ממסילתו, שהיא מסילת הדורות שלנו, ובר־כוכבא הוא הקורא ואומר על אשר נהפך לב בני עמו להיות אכזרי:

אֵין זֹאת, כִּי רַבַּת צְרַרְתּוּנוּ,

אִם לְחַיְתוֹ טֶרֶף הֲפַכְתּוּנוּ,

וּבְאַכְזְרִיּוּת חֵמָה

אֶת־דִּמְכֶם נֵשְׁתְּ לֹא־נְרַחֵמָה,

אִם־נֵעוֹר כָּל־הַגּוֹי וַיָּקָּם

וַיֹּאמַר: נָקָם!

בִּמְצָרֵי שְׁאוֹל, בִּמְצוּקוֹת שַׁחַת,

זוּ הֲכִינוֹתֶם לְנַפְשֵׁנוּ,

גִּדַּלְתֶּם חַיָּה רָעָה אַחַת,

וַתְּחַיּוּ אוֹתָהּ בְּדָמֵנוּ.

זְמַן רַב בַּסּוּגַר דֹּם נֶאֱנָקָה,

וַחֲרוֹן אֵין אוֹנִים רִתַּח דָּמָהּ,

אַךְ־עַתָּה מֵעָצְמַת כְּאֵב נָהָקָה –

וְאוֹי לָכֶם בְּקוּם הַנְּקָמָה!

החיה הרעה היא פרי גידולם של הצרים־האויבים, שגידלו אותה בקרבנו וכלכלו אותה בדמנו, והיא הצועקת וקוראת נקם.

אף כאן אין חרב הגאוה ושכרון דם הנקמה שאנו מוצאים ב“בעים רוחו” של טשרניחובסקי, אם כי גם הוא שר בשירו את “רבת צררוני, ענוני עד עתה”⁷⁸⁶, אבל מה שלו הוא כטפל נעשה בשירו של ביאליק שורש ועיקר. וביאליק קורא אף בשיר זה בשם אלהים, אלהי ישראל, ומסיים אותו, בדומה ל“על סף בית־המדרש”, שהוא בין שיריו של ביאליק הניגודי ביותר לשיר זה – “ולאדני התשועה!”

את המכבים, החשמונאים, שביאליק עורר אותם בשיר זה וראה אותם כסמל המלמה והנקמה (“אתם ברכב ובפרשים, אתם בסוסים ובשנהבים; אתנו מתי מעט נואשים – אך בנים המה למכבים”), עורר גם בשיר אחר ששר באותה תקופה, בתשרי תר“ס. השיר הוא שיר “לעת מצוא”, שהושר “למתנדבים בעם”⁷⁸⁷. והואיל וזכר המשורר בשירו את המתנדבים בעם כאילו נזכר בשירה על “התנדב עם” ועל “המתנדבים בעם” ההיסטוריים⁷⁸⁸ וכאילו נזכר על־ידי כך במוטיבים אחרים של שירה זו, שירת המלחמה לעם: המוטיבים של דריכת העוז ושל העזרה לעם, שהיא גם העזרה לאלהי העם, “עזרת ה' בגבורים”⁷⁸⁹, והוא קורא בפרק הראשון של השיר לגבורה ועוז, בפרק השני לעזרת העם ובפרק השלישי לחשוף האור ולגלות האור, ומחבר באופן זה בשני הפרקים העיקריים של השיר, בפרק הפותח ובפרק הסוגר, את שני המוטיבים החדשים של שירתו: של הגבורה והעוז ושל האור והחיים, שעתידים מעכשיו להתגבר בשירתו. והוא מחבר בו יחד את קול שירתו הראשון, זה הקול קול יעקב בבית־מדרשו ההיסטורי, עם קול אחר, הקול שיש בו מגבורת יעקב־ישראל, ובפרק־הפתיחה לשירו הוא שר על פליטה אחרת מזו “הפליטה הגדולה” של ה”גחלת הלוחשת בערמת הדשן", פליטה זו היא של “צחצוח חרבות עם רננת התהלים”, שבימי החשמונאים הם “כאחד השיקו דמי יערים וסלעים”, ובפרק־החתימה הוא קורא אלינו להגאל ולגולל מעלינו את הרי־הנשף, כדי למצוא מתחתם את שכבת האורים הרבים, והוא קורא אלינו אף כאן, כי

עַל־קַרְקַע הָעָם וּבְתַחְתִּיּוֹת נִשְׁמָתוֹ

עוֹד תִּגַּהּ וּתְנוֹצֵץ שְׁכִינָתוֹ.

אולם יחד עם זה הוא קורא ל“בני המכבים” להעמיד את העם ולהקים את הדור ומסיים את השיר סיום אחרון:

חִשְׂפוּ אוֹר, חִשְׂפוּ אוֹר! ⁷⁹⁰

סז. רסיסי לילה

קול בשורה של אביב חדש וקיץ חדש בשירתו של ביאליק נשמע בשירים האלה, ששר אותם בתקופת סוסנוביצי האחרונה. הטל שנח עליהם היה טל בוקר. אולם יש שרסיסי־טל אלה היו אף לרסיסי לילה⁷⁹¹.

סמוך לתקופה זו שבה היתה עם ביאליק ה“רוח האחרת”, הוא שר את “רזי לילה”, שבו כאילו נגלה אליו “שר של לילה, כלומר:”

מַחֲשַׁכִּים, שְׁחוֹר, דוּמִיָּה, צֵל וְגוֹמֵר.

יש בשיר זה אריכות יתרה, ועם זה יש בו בכמה מקומות מעוז התפיסה ומחריפות של הביטוי⁷⁹². דומה, שיש בו בהתחלה מהשפעת ה“צללים” של פייארברג⁷⁹³, שהוא מצד אחר, במראה ובחזון שלו על בית־המדרש המט לנפול, שהוא רואה אותו בנוי במרכזו של עולם ומשם קוי־אורה יוצאים אל כל היקום, מושפע מ“על סף בית־המדרש” של ביאליק⁷⁹⁴. אבל אין בשיר מהאהבה העזה למלכות הצללים שיש ב“הצללים” של פייארברג, ואדרבה, יש כאן מעין יראה ופחד מפני מלכות זו של הרוחות, מלכות שלא מהעולם הזה⁷⁹⁵, ויש מעין חקירה ודרישה להם:

מֵאַיִן הֵם הָרוּחוֹת הַפַּלְמוֹנִים,

הַבָּאִים בְּלִי רְשׁוּת, כְּמוֹ אֵין אֲדֹנִים

לְחֶדְרִי? מִי הֵם? הֶחָרָשֵׁי צִירִים

וּמְרַגְּלִים חֶרֶשׁ רֹאִים וְאֵינָם נִרְאִים?

וּמָה, בִּכְלָל, הָרוּחוֹת? מָה חַיֵּיהֶן, טוּבָן?

המשורר כאילו חוקר את מלכות הרוחות והצללים שלו חקירה ארוכה וממושכה, ומביא אגב חקירה, כמציין, כמה פסוקים־חרוזים משירי הלילה והצללים שלו⁷⁹⁶ וכאילו מכיר גם בהם את צפוני שר־של־ליל, שהוא רואה אותו כאן כפורש את כנפיו על מרחבי־ארץ וכשליט בו ובחלומותיו.

עם בקרה של תקופה חדשה, תקופת אורה, בשירתו נראה לנו המשורר כמנסה לחזור לאחוריו ולסקור את התקופה שקדמה לזו, תקופה שבה משלו בו ובשירתו צללים כהים ורוחות־לילה.

מתוך הרגשת התקופה החדשה והגות־לב על תקופת העבר נוצרה, כשכבר עמד המשורר על סף התקופה החדשה, ה“שירה היתומה”⁷⁹⁷. המשורר רואה את עצמו בערב חג האביב⁷⁹⁸, כזמיר המצפצף והומה יחידי, חרד ונכלם בשירתו, כשעוצב היער וחלל כל העולם השומם עדיין

יַגִּידוּ: מַה־נִּמְהָר הַשִּׁיר, מָה אֵינֶנּוּ בְעִתּוֹ.

והמשורר כאילו עושה מעין חשבון הנפש, של משא החורף, שאיננו עבר בלבד, אלא נכנס לתוך האביב החדש, אל ההווה. עוד טובעות הרגלים, רגלינו, בטיט וברפש, העבים כעין עופרת עוד תלויים על שמינו, הרוחות הרעות תחדורנה עד נפש, והמים הרעים מגיעים עד צואר. והיער? מה אבל היער! הוא אלם ומחריש – כמות.

וּרְקַב הַרְבֵּה תְקוּפוֹת שֶׁל־חֹרֶף נֶעֱרָם בַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ,

שַׁלֶּכֶת וְקָרְחָה שֶׁל־הַרְבֵּה שָׁבוּעִים וְיוֹבְלִים,

רְקַב פִּגְרֵי אַלּוֹנִים עַתִּיקִים הֲפוּכִים מִשֹּׁרֶשׁ,

רְקַב שִׁכְבוֹת הֲמוֹן עָלִים כְּמוּשִׁים, יְבֵשִׁים וְנֹבְלִים.

וּכְאַבְנֵי מַעֲמָסָה כָּל־נִטְלֵי הָרָקָב יָעִיקוּ

עַל־קַרְקַע הַיַּעַר וִיחַנְּקוּ בִכּוּרֵי כָל־פֶּרַח

כָּל־אָבִיב הַפֹּרְצִים לְבַצְבֵּץ, וּבְטֶרֶם יָפִיקוּ

אֶת־נַפְשָׁם – בַּחֹשֶׁךְ יֹאבֵדוּ, יָמוּתוּ בַקֶּרַח – – –

המשורר כאילו נואש בשיר זה מתקופת אביב חדשה ורואה את קולו בשירה החדשה שלו כקול שירה יתומה. הוא רואה וחוזר ורואה בשיר זה מה שראה פייארברג קודם לכן במאמרו על “ספרותנו היפה וחובותיה”, כי “האויר הסובב אותנו מלא רעל ואדי קטב”, ועל הסופר העברי להביא זאת ביצירתו, עליו למלא “כל חללו של עולם בנחלי דמעות תחת הרעל אשר שפך העולם אל לבבנו”⁷⁹⁹. דברי פייארברג במאמרו זה מצאו אחר־כך עוד הד אחר בלבו של ביאליק, בשירו “לא תמח”, שנוצר קצת מאוחר משיר זה, באב תר"ס⁸⁰⁰.

כך עמד השורר בבקרה של התקופה החדשה בשירתו, כשהוא נושא עיניו אל זוהר הדש ולשמש חדשה העולה בחייו והוא מוקף עוד ממלכת צללים וברסיסי הטל של הבוקר עוד נשקפים לעיניו הרזים של הלילה.

סח. מסוסנוביצי לאודיסה

כמעט מימי שבתו הראשונים בסוסנוביצי השתוקק המשורר לעזבה וללכת לאודיסה. ראינו את הרושם שעשתה העיר בלבו בראשית בואו שמה ואת אשר מאס מיד בה ובעניניה הקטנים ובהוראה שעסק בה⁸⁰¹. ועם סיום ה“זמן” הראשון כבר קרא אותו רבניצקי לאודיסה⁸⁰², אלא שמצא ביאליק באותה שעה, כי “בגשמיות אין לו מה להתאונן”, “והרוחניות אשר אמרתי – לשוא נחפשנה אם לא תמָצא בנפשנו”⁸⁰³.

ותוך כדי דבּור זה הוא כבועט בעצמו ובהחלטתו ואומר: “האושר היותר גדול – כשנמלא את חובתנו, וחובתנו הקודמת לכל – להגיע אל המקום שנוכל להגיע, והמאבד עצמו לדעת לא בבת אחת, כי אם קמעא־קמעא, יום־יום, נטרד משני עולמות”.

באגרת־תשובה זו לרבניצקי על קריאתו אליו לבוא לאודיסה שפך את זעמו ואת זעפו על בני סוסנוביצי וקרא את האנשים אשר סביבו בעיר בשם “זאבים שוקקים וכלבים אלמים, חסידים מזוהמים ונבלים ממושכלים – הרקב יסודתם, אשר לא יצלח גם להיות לדומן על אדמת ציון”. ואת מרכבת השירה שלו ראה כאילו הוסר אופנה והיא “תתנהג בכבדות בבוץ הזה מיום ליום אשר אין חליפות להם”. אבל הוא בקש להתנחם בתקוה, “להקים בסדום זה יהודים אחדים לעתיד לבוא”⁸⁰⁴.

רבניצקי לא הרפה ממנו בדבר זה, וביאליק הבטיחהו במכתבו אליו מיום ט' בינואר 1897: “אאספה נא מכסת כסף לפקדון לאשתי למחיתה ואשימה את עיני עלי. הימים לא יארכו”⁸⁰⁵. הכוונה היתה כנראה ללימודים לפי תכנית של גימנסיה, שיכין את עצמו בהם בבואו לאודיסה על מנת להכנס לאוניברסיטה באחת הערים שבגרמניה, כמו שחשב עוד בלכתו בפעם הראשונה לאודיסה⁸⁰⁶.

ב“בין הזמנים” כתב שוב לרבניצקי באגרתו אליו מגורובשצינה⁸⁰⁷ – מקום מושבו של חותנו באותה שעה, שבביתו גרה אשתו, –: “בדבר מעשי לימים הבאים אוכל להודיעך רק את זאת, כי לעת־עתה הוחלט אצלי לעשות בסוסנוביצי את הקיץ הבא. קשה עלי פרידתי מן העיר הזאת, כי משתכר אני שם כהוגן. עוד קיץ אחד ואחר אחדל”. והוא הוסיף על זה בפסקנות: “ואחרי כן – אלהים יודע אם תמשל לי זרועי לנצח את עצמי או אצא ח”ו מנוצח ע“י עצמי. הנני קרוץ מחומר רע מאד ורוחי יורדת למטה. ולהפקיר את הכל ולהשתנות לא תניחני עצלותי. ירא אני מאד מפני מצב חדש לא נודע לי. יש בני־אדם המשיגים לאט לאט את מטרתם בלי קולי קולות. ואני איני יכול כי־אם לחטוף, לשכוח את עצמי ולחטוף, כלאחר יד, בהיסח הדעת, והכל טרוף ומבולבל ערב רב ונורא מאד”.

המשורר התעורר, כנראה, יותר לעזוב את סוסנוביצי ולצאת לאודיסה לאחר שנדפס שירו “המתמיד” בקיץ תרנ“ח ב”השלוח“, והוא שאל את אחד־העם לחוות לו דעתו בדבר בואו לאודיסה, ואחד־העם ענהו באגרתו מיום כ”ב ביולי 1898⁸⁰⁸: “על דבר ביאתך לפה לא אוכל, כמובן, לחוות לך דעתי, באין לי מושג נכון ממצבך. רק אחת אגיד לך, כי בכל עת שתבוא תמצא פה אנשים המוקירים כשרונך והנכונים לעשות למענך כל מה שיהיה ביכלתם”. אבל גם הבטחה טובה זו של אחד־העם, שלא היתה בה הצעה מסוימת, לא הביאה את ביאליק לידי כך לעזוב את סוסנוביצי ולצאת לאודיסה, ובסופו של אותו “זמן” כתב לרבניצקי באגרת מיום י“ב בספטמבר מסוסנוביצי⁸⁰⁹: “מנסיעתי לאודיסה עדיין לא נואשתי; אם לא עכשיו – לאחר זמן. מוכרח אני להאמין בזה; שאם לא – אבדתי”. ושוב נתעורר הדבר בלבו – והפעם בחזקה – באביב של שנת 1899 ובאגרתו אל רבניצקי מיום א' במאי של אותה שנה מסוסנוביצי כתב אליו⁸¹⁰: “מיום ליום תרב חרפת לבי ויגדל מוסר כליותי. קצתי מאד בחיי ריק וכלמות כאלה. נלאיתי מתת את נפשי לטרף שבע ביום למוסר כליותי. האמנם אין כל תקוה לאיש בן כ”ד שנה, כמוני היום, אף אם צריך הנהו להתחיל את הכל מן האלף־בית? אם כן החובה עליו להפיל את עצמו לכבשן אש. ואם יש תקוה נחוץ לנסות ולעשות. ואגמור אפוא לעזוב את מקומי ולנסוע אודיסאה”.

באגרת זו ביקש מאת רבניצקי להשיב לו על שאלות שמהן אנו רואים היטב מטרת נסיעתו, ואלה הן שאלותיו:

1. אספתי במשך העת האחרונה מאות רו“כ אחדות, שמפרים תוכל אשתי להתפרנס בצמצום במקומה. וא”כ מה טוב לי? הטוב לי לבוא בגפי אודיסאה או לקחת גם את אשתי?

2. מטרת נסיעתי לאודיסה תהיה לא בשביל איזו פריטנזיות היכולות להמצא אצלי, כ“א בשביל המעשה. אמנם אחרתי מעט, אמנם אין כשרונותי משובחים, אבל כבר היו כמוני ועלתה בידם. – חפצי הוא להחל מא”ב עד קבלי תעודת בגרות. היש תקוה?

3. דרושה לי בשנה הראשונה עזרה, ביחוד עזרה רוחנית, כלומר אופן ההוראה, שאקוה להשיגה בחנם, יהיה לפי שנותי, שעברו שנות חינוך, ולא יביאוני לידי יאוש.

4. האשיג מורי חנם? ובכלל הודיעני את דעתך עכ“ז. ואולי טוב יותר לבוא בפשיטות את אשתי ולהתפרנס שם מהוראה והשעות הפנויות להקדיש לתורה בשבילי?”

והפעם פנה לידידו בבקשה נמרצה, בסיימו את מכתבו: “ידידי, עוץ, שזיב, פרוק”.

דבר צאתו לאודיסה היה הפעם קרוב יותר להגיע לכלל מעשה על־ידי כך שנוסדה שם חברה לחינוך עברי מתוקן שפתחה באביב זה של שנת תרנ“ט “חדר מתוקן”, אשר תעודתו היתה להיות למופת לאחרים, וביאליק הוזמן להיות למורה בבית־הספר הזה⁸¹¹. בכל־זאת לא מהר להחליט בדבר, ובאגרתו לרבניצקי מיום כ”ח ביולי 1899⁸¹² אנו מוצאים אותו מפקפק שוב בדבר, והוא כתב לידידו: “הנך מתפלא על בלי הודיעי אותך על־אודות עצמי – אל תתפלא! עדיין לא התישבתי היטב בדבר. כמה ספקות וספקי־ספקות עולים בלבי להימין ולהשמאיל, לכאן ולכאן, ואני כחמור בין שתי חבילות שחת – אמות ברעב. מצד זה אני מכיר ברפיוני הטבעי וקוצר סבלנותי, שנאתי וגועל נפשי לכל מצב חדש – ואם פסיעה זו לא תוליכני קוממיות לאיזו מטרה נכבדה – למה זה אַלאה אלהים ואנשים לשוא? ומצד השני – אולם עוד הרבה צדדים ופנים בדבר והגליון קצר”. ושוב שאל שאלות שונות: היספיק לו שכר־ההוראה? הימצא לו מורים שיורו אותו חנם את הלימודים הנחוצים? ועוד שאלות מעשיות כיוצא בהן.

בתחילת שנת תר“ס, ב”בין הזמנים“, נסע המשורר לאודיסה וישב שם ימים מעטים כדי לראות מקרוב עד כמה טוב לו לעבור שמה. הוא חזר משם לגורובשצינה, מקום מגוריה של אשתו באותו זמן, וספקות בלבו. הספק היה: אם יוכל להתפרנס באודיסה ואם ימצא שעות אחדות פנויות להתלמד ולהשתלם. “התנאי הזה הוא תנאי הכרחי, ובלעדיו לא אתקיים באודיסה אפילו חצי־שנה” – כתב לרבניצקי מיד בשובו מן הדרך וחכה לתשובה טלגרפית, אם יתחדש איזה דבר לטובתו באודיסה, עד “אסרו חג” תר”ס⁸¹³.

והוא חזר לסוסנוביצי לשבת שם בחורף תר“ס, כיון שההצעה על־דבר עבודתו ב”חדר המתוקן" באודיסה נתבטלה לפי שעה. וביאליק מצא עוד טעמים בדבר לא לצאת מסוסנוביצי לאודיסה, כי רצה לבוא שמה “מתוקן” יותר ושתהיינה בידו עוד מאות רובל אחדות “ליום רע” – ולא רצה לעזוב את תלמידיו בלי מורה מבלי להקדים להודיע אותם על כך; על־כן החליט: “להשאר בסוסנוביצי לחורף אחד להתקין את עצמו לתעודת מורה ולהשתכר עוד מעט כסף”⁸¹⁴.

ובינתים פתחה החברה באודיסה לחינוך מתוקן עוד בית־ספר אחד בפרבר פּרסיפּ, ושוב באה הצעה לפני ביאליק ללמד בשני בתי־הספר, והוא ענה לרבניצקי באגרתו מיום כ“ו בינואר 1900⁸¹⁵, כי הוא מקבל את ההצעה “בשתי ידים ובתודה”. ואף כי זה מבטיח לו רק כששים רובל ודאים לחודש – ובסוסנוביצי היתה פרנסתו מצויה לו באותה שעה ברוָחה⁸¹⁶ – בכל־זאת ‏”פשיטא פשיטא שאלך לאודיסה אי“ה תיכף ומיד אחר חג הפסח עם צפצוף הדרור הראשון ועם יבושת הבצה הראשונה”⁸¹⁷.

מעכשיו לא עזב את המחשבה הזאת וזרז את רבניצקי בכל מכתב, ובחרדה חשב, שאולי נגזרה גזירה לקוץ בסוסנוביצי גם את הקיץ⁸¹⁸. והסכים לבוא לאודיסה אפילו אם ימצא שם פרנסה בטוחה כדי חצי מזה שהוא מרויח בסוסנוביצי⁸¹⁹.

בחדשים האחרונים לשבתו בסוסנוביצי אין אנו מוצאים אותו הוגה את הרעיון בדבר הכנתו והתכוננותו באודיסה לקבל תעודת בגרות, על מנת להמשיך אחר־כך את לימודיו בבית־מדרש גבוה למדעים; אבל אנו מוצאים אותו הוגה גם בדבר הזה, כי בהיותו באודיסה לא יסתפק בהוראה לבדה, אלא יעסוק בענינים ספרותיים, וישתתף עם רבניצקי בהוצאת ספרים. ובאגרת שכתב בה את הדברים האלה לרבניצקי⁸²⁰ הוסיף עליהם: “מחשבה טובה אחת יש בלבי ורק בהיותי בעיר כאודיסה אוכל להפיקה”. ואף מחשבה זו היא אחת מן המחשבות שלו על ספרים, שיוציא אחר־כך לפעולות.

בפסח תר“ס שהה ביאליק על־יד גורובשצינה⁸²¹, בבית חותנו, שבו גרה אשתו, וב”אסרו חג" יצא לסוסנוביצי לצרור שם את חפציו ולשלחם לאודיסה, ואף הוא יצא מיד שמה ונכנס לעבודת ההוראה ב“חדר המתוקן”⁸²².

סט. אודיסה פעם שנית

כניסתו של ביאליק לבירת הדרום היפה ברוסיה, על מנת לשבת בה, בתחילת האביב של שנת תר“ס, היתה לגבי כניסתו הראשונה אליה, ימים מעטים לפני תחילת הסתיו של שנת תרנ”ב, בבואו אל שעריה מן “השערים המצוינים בהלכה” של וולוז’ין, ככניסה של נצחון. לא כתועה בדרכי החיים בא הפעם אליה, אלא כמי ששמו כבר הלך לפניו ויצאו לו מוניטין, והוא הוזמן לעבודה בדבר שהיה עסוק בו, והוזמן על־ידי חוג של מוקירים ומכבדים, ביניהם אנשים, שהוא היה מכבדם מאד בלבו ובקש קרבתם⁸²³.

מעכשיו ראה את עצמו כמתקרב אל המטרה. בן עשרים ושבע היה בעת ההיא, מלא כח עלומים והתעוררות לחיים. לבו היה קן חלומות, והוא חזה את פתרונם בשבתו בתוך החבורה, שראה את עצמו כנמנה עמה.

הוא נכנס לעבודה ב“חדר המתוקן” באודיסה מיד עם בואו לעיר מתוך התלהבות, והיא לא פסקה גם כעבור כמה חדשים, כשכתב לידידיו בסוסנוביצי ביום ט' ביולי 1900 – כ“ה תמוז תר”ס – וספּר להם את כל אשר קרהו מהזמן שעזב את עירם⁸²⁴. האגרת כתובה באריכות, והאריך בה ביחוד בבואו לדבר על ה“חדר המתוקן” ועבודתו בו:

" – – – ביום ב' בצהרים יצאתי מז’יטומיר ואבוא לאודיסה ביום ג‘. מיד הלכתי לבן־עמי, והוא הכניסני לשמש בכהונתי בבית־הספר בתור מורה ראשי ומפקח. ולמען תדעו מה טיבה של עבודה זו אודיעכם בפרוטרוט את תכוbת בית־הספר הזה: באודיסה יש חברה שנוסדה על־ידי הלאומיים ושמה ‘החנוך’. העומדים בראשה הם אנשי שם ונכבדים, כמו הד“ר טשרניחוב, יו”ר, דיזנהוף, בן־עמי, אחד־העם, רבניצקי, ברבש, ועוד. כל אלה הם אנשי הועד של החברה. מטרת החברה היא להנהיג חנוך מתוקן לילדי ישראל, חנוך לאומי ואנושי ביחד, כלומר: הם לא באו לבטל את החדרים, שהם בתי ספרינו הלאומיים היחידים ואין לנו לעת עתה תמורתם, אבל באו לתקן את החדרים, למען לא יתבטלו. הם חפצים לשפר ולשכלל את החדר העברי בחיצוניותו ובפנימיותו, בתוכו וברו, למען לא יהיה לשמצה ולתועבה בעיני הורים נקיי־דעת ולמען לא ישחית את הבנים ולמען יגדל לנו דור יהודים נאמנים, כמו שהיה החדר בימים הראשונים בטרם סרה מעליו השגחת העם ובטרם עבר לידי מלמדים בורים ועמי־הארץ, שאינם מבינים בטיב החנוך אפילו כזנב הלטאה. – – בקיצור: הלאומיים רואים שהחדר, החנוך העברי, נופל ויורד וסופו שיתבטל, על־כן שמו לב להחזיר את העטרה ליושנה, כלומר לתקן ולשפר את החדר, למען ימשוך גם את לב ההורים המשכילים המואסים בחדר, ובפרט שהשעה מוכשרת לכך והאינטרס ליהדות גבר ברבים מן המשכילים. לתכלית זאת קמו – בעצת אחד־העם וסיעתו, ובכלל כל העבודות הלאומיות פה הן על־פי כחו או כח כחו – וייסדו פה חברת ‘החנוך’, שמטרתה להקים על חשבונה ‘חדרים מתוקנים’. – – בחדרי שתחת השגחתי המצב טוב ומשובח. החדרים מרווחים ונקיים – 800 רו“כ שכר דירה לשנה, ושם גם מעון למורה אחד, – המורים טובים ומומחים: לעברית אני ועוד אחד, שהרבה היה עלי, המפקח, ללמוד ממנו בתחלת בואי בהלכות הוראה, ולרוסית וחשבון מורה שלישי. אני מקבל 60 רו”כ לחודש בעד ד’ שעות הוראה במחלקה הגדולה, השני 50 רו“כ במחלקה הקטנה, והמורה הרוסי 20 רו”כ בעד ב' שעות. בחדרנו לומדים כארבעים וחמשה ילדים, שיטת הלמוד היא השיטה הטבעית והמוחשית ועברית בעברית, כלומר המורה והתלמידים מדברים עברית והכל יראה להם על־ידי תמונות וציורים למען יבינו ויראו בעין מה שהם מוציאים ומדברים בפה. – – החדר הזה, שהוצאותיו מרובות (2500 ר' לשנה) מתכלכל על־ידי שכר הלמוד של הורי התלמידים ועל־ידי תמיכת החברה “החנוך”, שהיא נותנת אלף ר' לשנה, –– אבל גם הח' הזאת, ככל החברות היהודיות, איננה מיוסדת ומבוססת כראוי, בקושי גדול יאספו את נדבת החברים – – וגם תשלומי המורים מתקבלים בקושי. – – בבקר, שעה ח‘, אני יוצא לעבודתי בבית־הספר עד חצי השתים־עשרה. אחרי כן אלך לסעוד ולנוח בביתי, ומן שעה ב’ עד ג' אתעסק עוד הפעם בבית־הספר. אולם מן יום ט“ו יוני עד לאוגוסט אני עסוק בבית־הספר רק עד י' וחצי, ושאר היום אני בן חורין לבטלה או לכתיבה או לטייל. מקומות של טיול באודיסה רבים מאד”.

אין להתפלא, שביאליק מאריך בדבריו על בית־הספר הזה ורוב דבריו עליו הם מעין דברי קילוסים, שנימה של התלהבות מרטטת בהם – כי עוד לפני בואו לאודיסה הביע את מחשבותיו על החינוך העברי החדש, שעליו להתבסס על הישן ולצמוח מתחתיו⁸²⁵, וה“חדר המתוקן” באודיסה כאילו היה בו כדי להגשים את שאיפתו בענין זה ועורר בו התלהבות ותקוה. זה היה לו גם נסיון לדעת עד כמה יש למחשבותיו בענין זה יסוד במציאות.

אף חברת הילדים, שהוא נמצא בה בין כתלי המוסד, היה בה כדי לעורר בלבו חבה אליו. בן־עמי, שהיה חבר הועד של חברת “החינוך”, ספּר בספר־זכרונותיו⁸²⁶ על ביאליק בבית־הספר, בחברת הילדים:

“בין הילדים נהפך ביאליק לאיש אחר והיה כאילו נולד מחדש, ⁸²⁷ כאדם שנתגלגל לאחר שנות נדודים אל מקור חייו. – הוא שפך על הילדים את כל אהבתו העצומה, הצפונה בלבו. בתוכם הצהירו פניו כפני אב מאושר. מימי לא ראיתי אצל זולתו אהבה כה עמוקה ורחמים נוגעים עד הלב לילדי העברים. ומה נפלאה היתה הפשטות הילדותית, שבה היתה מובעת אהבתו לילדים. לא בלטיפות ולא בלשונות של חבה התגלתה אהבה זאת, כי־אם במין חמימות טבעית הקורנת מאליה כאהבת אם רחמניה”.

גם שאר דברי האגרת לסוסונוביצי מאודיסה יש בהם מן התקוה הטובה והבטחון, ומפורש נאמר בה, שאין כותבה מתחרט על התמורה שעשה, אם כי מן הצד החומרי תמורה זו אינה טובה. וכאות לתקוה ולבטחון תוכל בודאי לשמש העובדה, שהוא מספר עליה באותה אגרת, כי כבר הביא לאודיסה את אשתו, ושָכר דירה: “שני חדרים וחדר־בישול, יפה ומרווח”, וקנה “כלי בית יפים מאד” – “ואני יושב לי בשלוה”.

על דירה זו, שבה שר המשורר את שירי האור, נתפשטו כמה תיאורים, המתארים את האפלולית שבה. י. ח. רבניצקי מספר על זה בפשטות ובקצרה, על־פי דרכו⁸²⁸: “כמה משירי הזוהר שלו יצר המשורר לא בשבתו בכבודו של עולם וברוָחה יתרה, אלא בחדר צר בדירתו האפלולית שהושכרה לו על־ידי לשכת הועד של חברת חו”צ. לחדר זה חדרו רסיסי אור עלובים במדה זעומה בעד אשנב קטן אחד מלמעלה סמוך לתקרה". וז. שניאור מתאר ומספר⁸²⁹: “דירתו, בת שני חדרים ומטבח גדול, סמוכה היתה לועד של ישוב ארץ־ישראל, ורק קיר דק ודלת סגורה מבדילה ביניהם. – – שני חדרים אפלולים היו. בחדר־האוכל נפל האור דרך חלון ארוך וצר, הפונה אל קיר־חומה קודר, ובחדר עבודתו היה אור היום מטפטף דרך צוהר גדול עם זגוגיות ירוקות־מחוספסות. צוהר זה קרוע היה בתקרה. – – חלון משונה היה זה שבתקרה! ביאליק ספר לי אחר כך, כי בעת הראשונה לשבתו בדירה זו התרגל בקושי לאורה של תיבת־נח זו. ובימות החורף, כשירד השלג והחלון שבתקרה הועם פי שנים, היה משפיל אליו את ראשו ומסתכל בו בפחד מסותר. נדמה לו, כי הלל הזקן התפרקד שם מלמעלה על הגג וראשו המטופל זקן מסובך נסמך אל צוהר זה שבתקרה, כדי לשמוע דברי־תורה… כה התעלף שם ונקפא, ועוד מעט והורידוהו משם בני־רחמנים בקפוטתו וזקנו ופיאותיו, כשהוא קופא ומושלג כולו וצרור עצים לא־מכורים על שכמו, והכניסוהו אל תוך דירתו, להחיות נפשו…”. ויעקב פיכמן ספּר מעין זה על שני החדרים האפלולים⁸³⁰: “כיון שמקורות הפרנסה דלים ביותר עליו לחיות בצמצום. כדי לחיות בדירה זולה הוא מוכרח לשכור את שני החדרים הגרועים והמיותדים שבדירת ועד חובבי ציון. מהם חדר־האוכל ארוך וצר, חלון אחד לו, הפונה אל כותל צהוב אטום, ואור דלול תמיד בחדר, ומי שנכנס מן החוץ נופל לתוך אפלולית זו ומתהלך כצל בין צללים. צריך אדם לראיה טובה ביותר, כדי שיתנענע בחשכה זו ולא יהא נתקל בלכתו באחד מרהיטי הבית ולא יצא בריסוק איברים. החדר השני, שהמשורר קבע לו לפינת־עבודה, אינו טוב מן הראשון. כאן כמין צוהר קבוע בתקרה ואור היו שופע דרך זגוגיותיו טפין־טפין עכורות”.

לוא באנו לשפוט לפי דירה זו אפשר היה לנו להגיד, כי אודיסה לא האירה לביאליק פנים גם בפעם השנית. אולם הן האור אינו בא רק מן החוץ, אלא הוא עולה ומאיר גם מבפנים, ועובד־השמש הגדול ביותר בשירה החדשה – גֶטה – כבר קבע את אמרתו הצרופה: “אין העין רואה את השמש אלא מפני שהיא שמשית” (sonnenhafe)⁸³¹.

ע. הנוגה המתפרץ. צפרירים

כמה מן הסופרים שיִחדו את דבריהם לשירי האור והזוהר של ביאליק, שנוצרו בראשית תקופת אודיסה זו – אודיסה פעם שנית – הראו על הקשר של ניגוד שיש בין הכמיהה הגדולה הזאת של המשורר אל השמש ובין אפלולית התמיד שהיתה מסביב לו. שניאור אומר:,מה שהפליאני לאחר זמן ביותר הוא זה, שבדירה

היסטורית זו, בחדרים אפלולים אלו – – כתב ביאליק את מיטב שירי־האור שלו, – – כל אותן היצירות המעולות השטופות אור שבעת ימי בראשית. – – ומי יודע? אולי עשה זאת דוקא הצמא הטבעי לאור גדול ולשדות בהירים, שחסרו אז למשורר בחדריו? – –"⁸³². ופיכמן אף מציין את דבריו של ביאליק: “בחדר אפל זה – אמר לי פעם – עברני זכר השמש הרחוקה במתיקות כזו, שלא ידעתיה מעולם. ומי יודע? אולי דוקא אפלולית זו שבחדר־הכרך העגום מלאתני געגועים על זוהר שדה, – הכשירתני לשיר על השמש בכלות־נפש כזו…”⁸³³. ואכן הניגוד כחו רב להעיר ולעורר את השירה, והוא העיר ועורר הרבה בשירת ביאליק⁸³⁴; אבל הנוגה המתפרץ בשירת ביאליק של תקופה זו אינו קשור בניגוד בלבד אל תנאי־סביבה, שנקל היה להחליפם ולבטלם, אלא קשור בודאי יותר בכחות־נעורים חיים ותוססים שהתפרצו, כשלא

מצאו להם ניגוד, בתוך הסביבה החדשה, שהיתה משוחררת יותר מן הקודמת, ובתוך אטמוספירה חדשה, דרומית, מלאה אור ושמש – ביאליק ראה אז את שמש הדרום בפעם הראשונה בימות האביב, – ומתוך תקוות חדשות שפרחו ועלו בלב בתוך אטמוספירה זו.

ה“רוח האחרת” היתה עם המשורר עוד כשהתכוון לצעוד את הצעד החשוב הזה בחייו⁸³⁵, והוא הכריז עליה – בתחלת תר“ס – ב”פעמי אביב“; אז כבר נגלו לפניו “מרחקים בהירים, רחבי ידים” והוא ראה “על ההר עומדות רגלי האביב!” – ההר הזה, כמו שכבר העירותי⁸³⁶, הוא ההר של ימי ילדותו, ואף השיר הראשון משירי האור והזוהר – השיר “צפרירים” – פותח בימי ילדות אלה וממשיך בעצם את שירת הילדות של הילד המשורר, אשר “נשיקת פי אמו”, או צפצוף הדרור, הפסיקו את תנומתו ואת חלומו המתוק, והנה הצליפו על פניו “אגודות של אור”, והמשורר חוזה את “צפרירי־הבוקר” המתדפקים אל חלונו־אשנבו, ומשקרים אליו בפחזות של חן רב, והם נהפכים לעיניו למעין כרובים של שמש ואורה, עם גפיים זכות ובהירות, הנראים ובלתי־נראים, מסתתרים ומבהיקים ב”אורים חמים וגדולים", והם עליזי גיל ילדות, מעוררים לזרוח, להזהיר, לפזז ולצחק. להתפרץ ולשטוף כמעין נובע, השוטף ועובר על גדותיו…

תמונת ילדות היא זאת, ילדות של אורה, של קיץ גדול אחד, “קיץ טהור כולו”, כפי שנטה ביאליק לראות את מראות ילדותו אף ב“ספיח”⁸³⁷, ומעין ניגוד יש בה לתמונה אחרת של מראות הילדות, מראות לילה, לאור הלבנה, ב“גמדי ליל”. בתקופה שבה נוצר השיר “גמדי ליל” נטה ביאליק לראות את המראות “בערוב היום”, מתוך “רסיסי־לילה” מאירים ומזהירים⁸³⁸, ועכשיו התגברה הרוח האחרת, והבוקר התנער עם בוקר החיים החדשים. ובשירתו יצהל־ירון היום.

אותה שעה התחיל כמין תימור של אור שמש מפציע בשירת ישראל על־ידי “חזיונות ומנגינות” (תרנ"ט) של שאול טשרניחובסקי, ש“הרוח האחרת” שהיתה עם ביאליק ודאי קשורה היתה גם בהשפעה ששפעה מתוך שירתו⁸³⁹. הוא, ששר “על החיים החדשים, על החיים הנעוֹרים”, וב“אגדות האביב”, שבו פתח “חזיונות ומנגינות” ספר ב' (תרס"א), ספר את האגדה על “הגבור הנעלה שיש בארץ, ‘שמש’ שם יקראו לו”, אשר עינו עין החיים, ובכל אשר יתן עינו שם חלומות אורות, “עולם מלא חלומות זהב”. מזהב האור הזה, אור השמש, שלא היה אמנם צלול ביותר, הובא והוכנס אז לספרות העברית גם על־ידי מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, שעמד באותה שעה בתפלה לאור החיים ובקש לנתוץ את החומות הישנות, המאפילות, וקרא את קריאתו לשינוי ערכין ביהדות. אותה שעה היה ביאליק מוכן לקבל השפעה והתעוררות מצד זה. אולם בדרך מיוחדת לו, הנוטה אל ראשוניות: למראות ראשונים, ש“הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם”⁸⁴⁰, נטה למראה האור הראשון, העצמאי שלו, והוא לא היה מברך אלא למראה אור זה, שהבהיק לפניו בימי הילדות הרחוקים. והאור הזה הוא לו כאור שבעת הימים: הוא ממלא הכל וכל העולם דומה עליו למעין אחד של נוגה נובע – התעטף העולם כולו באורה.

עא'. שירת ה“זוהר”

ב“צפרירים” עורר המשורר את כרובי הילדות הראשונים, את רוחות הבוקר של חייו, והוא חזר ושב מהר לשירת אורה זו – ב“זוהר”. את שירת ה“צפרירים” שר בסיון תר“ס⁸⁴¹, ובחורף שלאחרי אותו קיץ שר שירת ה”זוהר"⁸⁴².

באותו זמן עסוק היה בעבודה ספרותית חשובה: ליתן בעברית ‏ עצמאית אחת מיצירותיו הגדולות של מנדלי מו“ס באידית, שהשתוקק ביאליק לראותן בלבוש עברי מקורי⁸⁴³. הוא היה עסוק אז בתרגום “ספר הקבצנים”, או “פישקה החגר”, מאידית לעברית, בהשגחתו של מנדלי מו”ס ובסיועו הרב⁸⁴⁴. בתחילת החורף של אותה שנה (תרס"א) באה הצעה ממנדלי ומביאליק לפני עורך “הדור” להדפיס את התרגום הזה בעתונו⁸⁴⁵ ובינואר 1901 נמצאו בידי העורך הפרקים הראשונים⁸⁴⁶, וכעבור זמן לא רב הזכיר המשורר באגרת אל עורך “הדור” את ה“שיר הגדול” שבידו, המוכן ל“השלוח”⁸⁴⁷, וכעבור מעט זמן – באביב תרס“א – נדפס ב”השלוח“⁸⁴⁸ אותו שיר שכלל את “זוהר” ו שירתי”.

יש לראות ולמצוא, שהשפעה על התעוררות חדשה, מורחבת ומוגברת, לשירת האור, בדרך השירה התיאורית־ציורית, – כפי שאנו מוצאים אותה ב“זוהר”, – ולא בדרך השירה הלירית של “צפרירים”, היתה להתקרבות זו אל מנדלי מו"ס, המצייר והמתאר הגדול של ספרות ישראל, התקרבות שגברה ובאה בודאי על־ידי העבודה הזאת המשותפת על ספרו של מנדלי, ספר שפרקיו הראשונים, שתרגמם ביאליק, מלאים תיאורים גדולים ורחבים, מהם תיאורי־טבע וציורי־נוף, ומכריע בהם הציור הראשון של מנדלי שהוא מתאר את זמן הקיץ הבוער, כחום היום.

ב“זוהר” חוזר ביאליק אל המוטיב הקודם של “צפרירים”, אבל חוזר אליו בדרך אחרת. הנטיה היא כאן אֶפּית: תיאור רחב – למלוא כל השטח; ציור מפורט שכאילו שש בגונים שלו ושמח לקראת שפע הדברים והמעשים. “צפרירים” מכריעה הפחזות הצוהלת, או משובת החן, של הילד המתעורר, כשצפרירי־הבוקר משקרים אליו, מפזזים ומתנוצצים ו“מתדפקים כיונים בזכוכית אשנבו”, וב“זוהר” כאילו נחבא קולם של צפרירי־תום אלה, והצפרירים עם הילד שכור־הזוהר באים ביעף, נופלים בככר המזהיר באלפי נגוהות, פושטים על פני השדה בקמה, משוטטים בו ומנצנצים, ומגיעים בחום צהרים אל הבריכה השטוחה בין קנה וסוף. אותו המסע על פני הטבע, יחד עם ה“גבור” הנודד, כדי להסתכל ולראות בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, מסע זה של הספור המתאר – מדרך ספורו של מנדלי הוא, וביחוד הוא מדרך ספורו של מנדלי בספר זה, שעסק בו אותה שעה ביאליק: “ספר הקבצנים”. פה ושם יש למצוא גם איזה קו דומה של תיאור: הנה מוצאים אנו גם ב“ספר הקבצנים” את “בריכת המים, הזכים כעין הבדולח וזהרורי החמה בוקעים בהם וחופים פניהם בתורי זהב וקשקשי כסף⁸⁴⁹, וב”זוהר" יש שהבריכה היא בנוגה הצהרים “משטח זהרורים, קשקשי פז טהור ושרשרות כתם”. ואנו מוצאים ב“ספר הקבצנים” את “היתושים והזבובים, עמא פזיזא זה”, ש“הלולי וחנגי להם בחללו של עולם”, ו“הם טסים כה וכה, מעופפים ועוברים אצל האוזן, מזמזמים לה, לוחשים לה – ופורחים ואינם”⁸⁵⁰, והם מעין “המון זבובי הרקמה” שבציור ה“זוהר”. וסוף הציור של מנדלי על הללו שהלולי וחנגי להם בחללו של עולם, אותו הציור על ה“צרצור והצלצל המנתרים בין חציר וקמה, נודדים כנף, פושטים רגל ובצלצול מצלצלים…”⁸⁵¹ דומה הרבה לסופו של אותו ציור ב“זוהר” על המון זבובי הרקמה, המסתיים אף הוא בציור

הַחַרְגֹּל, הַצְּלָצַל שֶׁחוֹרְגִים וְשׁוֹרְקִים

וְיוֹצְאִים בְּצֶלְצְלִים נַסֵּר וְנַתֵּר. – – –

ההתעוררות להאחז עוד פעם בשירת־קיץ זו של “צפרירים” ולפרוש אותה לכל מלוא “זהרה” באה אפוא, כנראה, על־ידי התקרבות זו למנדלי ועל־ידי העבודה המשותפת עמו על אותו ספר, המתחיל אף הוא בציור להב ולהט זה של קיץ. וראיה לדבר, כי הנה שירת “זוהר” זו היתה במטבע יצירתה הראשונה צד שני של שירה אחרת, שהיא כניגודית לה, והיא שירת העניות הישראלית, כפי שהתבטאה ב“שירתי”, שהיתה, עם הדפסה ראשונה, פרק ראשון, ו“זוהר” היה פרק שני לו – והם הוו יחד שיר אחד: “שירתי”, שירת המשורר הישראלי, בדומה למה שרגיל היה מנדלי לחזות בשירת המשורר הישראלי הזה: שירה של עניות, “שירה של פגעים ששרה הדלות”, מצד אחד, ומהצד השני, שירת היקום והעולם, עולמו של הקב"ה המתגלה לפני עיני האדם והוא אומר פרק שירה…

אולם עם ההשפעה שיש ב“זוהר” ממנדלי ועם הקרבה שיש כאן בין שני היוצרים הגדולים – רב וגדול הוא המרחק ביניהם, וכל אחד יוצר את עולמו לפי דרכו הוא. אותו יום קיץ מנדלי ראה בו את הבהירות הגדולה ואת השלוה הציורית. העולם התבהר כולו ונח לפני עיני הצייר, כאילו כדי לציירו ולעשותו דמות־דיוקן, זיו־איקונין, ציור נאה. הרי עיקרה ויסודה של אותה תמונה: “הרקיע כולו תכלת בלא עב קל, החמה לוהטת. רוח לא נושבת, אויר לא מרפרף. תבואות ואילנות אינם מזדעזעים, עומדים ומחרישים – – שקט ודממה בכל הדרך. עלה לא מזדעזע, עוף לא פורח”⁸⁵². וכך ראה אותו צייר לפניו: “שדות כוסמין בלבלובן, לבנות כשלג, אצל שורות שורות מוצהבות של חטים ושל גבעולי קטניות גבוהים וירקרקים; בקעה נאה צומחת דשאים וחורשה של אגוזים לשני צדיה, ובתוכה שוטפת בריכת מים זכים”⁸⁵³ וכו'. עינו של מנדלי היא עין הצייר הקלסי, הרואה את הדברים זה בצד זה, כשהם מצטרפים יחד לתמונה. אולם ב“זוהר” של ביאליק העיקר הוא תיאור הלהב והלהט של השמש, תיאור הפעולה הפנימית והמעשה הפנימי של העולם; לא הנגלה והמתגלה, אלא המתהווה.

העולם שב“זוהר” מלא טיסה, מלא התשוטטות והתנוססות, כמו שהוא מלא נצנוץ, נפנוף ורפרוף. הוא מלא התהוללות והתגוללות – מלא תנועת חיים. מלא הוא על גדותיו פעולה של אורה, וציוריו כולם אינם ציורים “עומדים”, לא ציורים של דברים, אלא ציורים של מעשים. בכל רבוי הציוריות והתיאוּריות שבשירה זו אין בה אף מעט מתיאור הויה נחה. רק מעט נמצא בה שמות־התואר, ושמות־התואר נהפכים כאן ברובם לפעלים, או לתארים שיש בהם אף מן הפעולה. אין עין המשורר רואה את העצמים אלא תוך כדי פעולה, בעצם פעולתם.

קטע אחד מזהיר של שירת ה“זוהר” יש בו כדי להבהיר לנו את הדבר ביותר:

יַעֲלֹז הַשָּׂדֶה: בִּיעָף עוֹבְרִים סִיסִים,

וּפְזִיזִים יְבָרְכוּ: “צְוִיץ צְוִיץ” – וְנָגוֹזוּ.

וַהֲמוֹן זְבוּבֵי רִקְמָה קַלִּילִים כְּנוֹצוֹת

עַל־כַּנְפֵי אוֹר נוֹסְסִים, פּוֹרְחִים, מְנַפְנְפִים,

מְפַרְכְּסִים דּוּמָם בַּקָּמָה וּמְרַפְרְפִים,

יַלְבִּינוּ, יַאְדִּימוּ, יַצְהִיבוּ, יָפֹזּוּ,

נִבְלָעִים בַּנֹּגַהּ וְשָׁבִים מִתְגַּלִּים,

כְּמוֹ יָד מְשַׂחֶקֶת זֹרֶקֶת חָפְנַיִם

עַל־רָאשֵׁי צַפְרִירַי עֲתַר פְּרָחִים חַיִּים,

בְּעוֹדָם בִּמְחוֹל חִצֵּי זָהָב מִתְלַהְלְהִים,

מְשַׂחֲקִים בַּזִּקִּים, מְקַלְקְלִים, זוֹרְקִים

לְקוֹל נוֹגְנֵי שָׂדַי, מַקְהֲלוֹת נִיר יוֹקֵד –

כל התיאור שבאותו קטע עומד על הפעלים המתארים את פעולת בעלי־החיים, שכאילו אף רוקמים לעינינו מראה תארם, את צבע הרקמתים. דומה כאילו הלבן מלבין לפנינו, האדום מאדים, הצהוב מצהיב, המופז פוזז (“ילבינו, יאדימו, יצהיבו, יפוזו”). וכך הכל שש בגוני־הגונים שלו, מתלַהְלֵהַ, יוצא במחול הזהב שלו, מתנוסס מתוך חדוה, משחק ברשפי האש, בזיקים. ואף התואר של השדה, של הניר, הוא – יוקד.

אף בשמות העצם שבכאן כאילו מכניס המשורר מעין דינמיקה, פעולה. מראשי השמות בקטע מזהיר זה של “זוהר” הם צפרירים וסיסים, שהכפילות שבהם, באותיותיהם, היא כמכפילה את התרשמותנו מכח פעולתם, ובזבובי־הרקמה מכפיל המשורר את האותיות של שם־התואר (“קלילים”), ומביא אותם אלינו בהמון (“והמון זבובי רקמה”), ואף זה מגביר את התרשמותנו מפעולתם, מתנועתם.

פואימה זו של “זוהר” מלאה לכאורה יכולת מבריקה. אבל ברק זה שייך לעצם השירה על זוהר העולם, שהכל בו רווי נוגה, הכל מזהיר בו, למן כנף היצור הקטן שבקטנים עד שבלי הדגן, קמת השדה, ועד יקום הראשיות והתחתיות, השמים והארץ וכל אשר בם. הכל טובל באלפי נגוהות. וכנגדו עולים נגוהות רבים של שירת הלשון ופעולתה הדקה, של אליטרציה ואסוננסים⁸⁵⁴, של חרוזים פנימיים⁸⁵⁵ ושל פניני חרוזים, של צבעים מאליפים, צבעי רקמתים בתוך הצבע היחיד, לכאורה, צבע הלהב והלהט, צבע האורה.

אורה זו נהפכת כאן למעין סובסטנציה, למהות אחת ויחידה, שאין בלתה, והיא ממלאה את כל שטח העולם ואת כל ההויה כולה, השרה שיר־מזמור אחד, והוא שיר הזוהר הגדול, הפורץ מכל מעין, מכל חי, מכל דומם ומכל צומח. רצה אלהים לברוא את העולם באורה.

האורה היא במחשבה הדתית העולמית סמל השפע האלהי, שהוא גם הטוב האלהי, היורד מלמעלה למטה, וזהרה הוא הזוהר השמימי, ובמחשבה פילוסופית בעלת נטיה דתית כזו של פּלוֹטינוס היה האור היורד מלמעלה למשל להאצלה האלהית, שהיא שפע שופע, עובר על גדותיו ומאציל ונותן לעולם. ובמחשבה הדתית הישראלית האורה היא סימן לשפע של אור עליון שירד מלמעלה⁸⁵⁶, ויש אומרים שהיא נבראה עוד קודם שנברא העולם⁸⁵⁷. ו“מהיכן נבראת האורה?” “מלמד שנתעטף בה הקב”ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו“⁸⁵⁸. האורה היא לפי זה זיו כבוד אלהים וזהרו, ועל־כן אין העולם כדאי לו, כולו כמו שהוא, והוא נגנז לצדיקים, לעתיד לבוא⁸⁵⁹. וב”זוהר“, ובספרות ה”קבלה" רבו האורות, והם כולם יונקים מאור קדמון, אור עליון, שממנו נוצר הכל, כל מה שיש וכל מה שעתיד להיות בעולם, ומקורו באור האין סוף⁸⁶⁰. ואף בשירה האלהית של ר' שלמה בן גבירול, בשירת “כתר המלכות”, משך הרצון, ה“חפץ”, שנאצל מהחכמה האלהית, את “משך היש מן האין” – “כהמשך האור היוצא מן העין”, והוא שואב הכל “ממקור האור בלי דלי”⁸⁶¹. ואלהים הוא בשירה זו “אור עליון” “אור נעלם” ו“אור עולם”⁸⁶². ובפילוסופיה הדתית של ר' יהודה הלוי יש “אור המורגש” ו“אור המושכל”⁸⁶³, והם דבקים ב“אור האלהי” ומקבלים שפע והשפעה ממנו, ובשירתו קרא ר' יהודה הלוי את האלהים בשם “אל נאור”⁸⁶⁴. ואף המאור השכלי הגדול של היהדות, הרמב“ם, ראה את השפע האלהי בעולם כשפע האורה: יש מי ש”הוא באור תדיר לא יסור, וישוב הלילה אצלו כיום, וזאת היא מדרגת גדל הנביאים" וכו‘⁸⁶⁵. ומחשבת ה“השכלה” העברית ושירתה קבלו ובארו על־פי דרכן את רעיון האור האלהי, וכר’ יהודה הלוי בשירה הדתית שלו קרא אד"ם הכהן בשירת ההשכלה שלו, שהיתה גם שירה לשמש, לאורה⁸⁶⁶: “אתה אל נאור ומקור האור אתה!”⁸⁶⁷.

אם להשפעה ישרה – קבל ביאליק ודאי יותר מכל השפעה בשירי־החדוה שלו על העולם שהתעטף באורה משירת השכלה זו⁸⁶⁸, שהיתה מצפּה לשמש ולאורה כמי שמצפה לחכמה, לדעת האדם, או כהשכלה המאוחרת, זו של מנדלי מו"ס, שהיתה מצפה לאורה, המגלה לפניה את העולם על זיוו והדרו ועל רוב גדלו וגדולתו, כניגוד אל העולם היהודי, בתחום מושבו המצומצם, הרווי פורעניות ודלות, צרות ויסורים. אולם זה היה טבעו השופע של ביאליק, ששפע מכל המקורות ולפני עיני רוחו נפתחו בשעת חזון מעינות רבים, והוא ינק מהם מדעת ושלא מדעת. וכך הופכת החדוה לאורה שבשירתו לחדוה על אור עולם, שנעשה לעינינו מעין אור עליון, אור קדמון. הויה לאין סוף, שממנה יונקת וממנה מקבלת חיותה כל הוית העולם, ושירה זו על הזוהר העולמי נעשית מעין שירה “זהר”ית עם אור בראשית, אור גנוז, המעולף גם סוד – סוד המעמקים של הויה סתומה שמתגלית לעין האדם המבקש את גנזי גנזיה, את סוד קיומה, הויתה והתהוותה.

מתוך תפיסה זו, שיש לה תפיסה ואחיזה בכל שירת ה“זוהר”, יש להבין את הפתיחה של המשורר לשירת אורות זו, המלאה סתרים:

בְּעֶצֶם יַלְדוּתִי יְחִידִי הֻצַּגְתִּי,

וָאֶשְׁאַף כָּל־יָמַי סְתָרִים וּדְמָמָה;

מִגּוּפוֹ שֶׁל־עוֹלָם אֶל־אוֹרוֹ עָרַגְתִּי,

דְּבַר־מָה בַּל־יְדַעְתִּיו כַּיַּיִן בִּי הָמָה.

וָאָתוּר מַחֲבֹאִים. שָׁם דֹּם נִסְתַּכַּלְתִּי,

כְּמוֹ צֹפֶה הָיִיתִי בְּעֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם;

שָׁם נִגְלוּ לִי חֲבֵרַי, רָזֵיהֶם קִבַּלְתִּי

וָאֶחְתֹּם בִּלְבָבִי הָאִלֵּם אֶת־קוֹלָם.

המשורר שאף כל ימיו סתרים, ובכל־זאת מגופו של עולם אל אורו ערג, והוא תר, כאילו לשם כך, מחבואים, ושם הסתכל, כמו צופה היה בעינו של עולם. האור וניגודו כאילו משמשים פה בערבוביה, והעין הרואה והמחבא־החבוי הם כאן מעין משל ונמשל.

ויש לעמוד יפה על שני ביטויים שבכאן, על ביטוי ה“אור” שהוא ניגוד לגופו של עולם – כי על־כן שאף המשורר “מגופו” אל “אורו” – ועל הביטוי “עינו של עולם”. בתלמוד, במקום שאנו מוצאים “עינו של עולם” אנו מוצאים דעה, שהאומר אמר “אורו של עולם”⁸⁶⁹. המשורר, שניכר כי השתמש בלשון שירו במקור תלמודי זה, באמרו במקום סמוך ל“עינו של עולם”, ובענין סמוך, “מגופו של עולם אל אורו”, כוון אפוא אף הוא ל“אורו של עולם”, וחרוזו “מגופו של עולם אל אורו” הוא מקוצר, ויש לראותו כאילו היה כתוב בו: מגופו של עולם אל אורו של עולם. ו“אור עולם” הוא בשירה הדתית של בן־גבירול – וִיש לזה יסוד במקורות דתיים עבריים אחרים, קדומים⁸⁷⁰ – כמו ה“אור העליון”, והוא ה“אור הנעלם”⁸⁷¹, ואור חבוי, נעלם, זה, שהוא בבחינת “אין”, נמשל אף אצל בן־גבירול אל ה“אור היוצא מן העין”, ו“צופה הייתי בעינו של עולם” שבשירת ביאליק זו יש לה איפוא שוב ענין באור נעלם זה, שהוא “אורו של עולם”, או “אור עולם”, והוא שמתבקש תוך סתרים ודממה ועל־ידי תיור ב“מחבואים” והסתכלות של דומיה…

בדרך זו נבין גם צדדים אחרים בשירת אורה זו, שגם בתכנה וגם בצורתה – אותה השירה ההופכת הכל לדינמיות אחת, להתגלות אחת של כח יוצר ופועל – אין היא מבקשת אלא גילוי “מחבואים”, ועל־כן “כרובי” האורה, “הצפרירים” המזהירים, שאינם נראים אלא לעין הפנימית של החוזה, תופסים את המקום הראשון בשירת אורה זו, הנהפכת בדרך זו למעין אגדת אורה “קבלית”, המספרת על המלאכים הרבים הנבראים בכל בוקר לאמור שירה לפני אלהים, והם באים ונבראים מנהר־די־נור והולכים ושבים אליו⁸⁷². ב“ים די־נור” זה וב“שבולת הזוהר” צולל גם המשורר בשירתו בתוך הבריכה שבכרמל של הכפר – והוא רואה פתאום את השירה הזכה של הצפרירים העולים משם, והם

זַכֵּי־גַף, קְדוֹשִׁים, בְּרוּרִים,

כְּמוֹ נִנְעֲרוּ זֶה הַיּוֹם

מֵעַל כְּנַף כְּרוּב אֶחָד קָדוֹשׁ

אֲשֶׁר טָס בָּרוֹם…

וְעוֹד מִתּוֹך עֵינֵיהֶם יָצִיץ

זֹהַר עֶלְיוֹן, זִיו הַשְּׁכִינָה – –

ואחוזי־יד הם נצבים ובלשונם רנה, שהמוטיב שלה הוא:

נִטְבָּלְךָ בַּזֹּהַר,

נוֹרִידְךָ נְבִיאֶךָ

אֶל־מַטְמוֹן אוֹר גָּנוּז

בְּמַעֲמַקֵּי תְהוֹם. – –

מִנֹּגַהּ הַמְשֻׁמָּר,

אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים,

כּוֹס זָהָב נַשְׁקֶךָ – –

וכך כאילו מתבהרת ומתבארת בסוף שירת־זוהר זו על־ידי המשורר בעצמו כשואפת אל “מטמון אור גנוז” ואל ה“נוגה המשומר” מאור שבעת הימים…

עב. בממלכת הצללים. “לא תמח”. “שירתי”

כל פעם שביאליק התפרץ אל האורה החזיר את פניו אל ממלכת הצללים, שיצא ולא יצא מרשותה⁸⁷³. הוא לא היה יכול להשתחרר בכל מכל אותם הצללים הכהים, שלא זה בלבד שכיסו חלק גדול מחייו, אלא שחדרו עמוק לתוך חיי רוחו והיו לנפש־נפשו, לנשמת־נשמתו.

ובתקופה שהתפרץ ביותר אל האור נבט ביותר אל הצללים הכהים, העמוקים ביותר, שבנפשו, כרוצה לעמוד עליהם ועל סודם. וכך נוצרה ליד שירת ה“זוהר” הגדולה, היא שירת־השירים של להב ולהט החיים, השירה הגדולה שכנגדה, היא שירת האנחה היהודית ושל הצער – “שיר של פגעים ששרה הדלות היהודית”, בלשונו של מנדלי מו"ס – היא השירה “שירתי”.

קצת קודם לכן, קודם ששר המשורר את “שירתי”, שכללה בתחילה את “שירתי” של עכשיו עם “זוהר” – כחדשיים לאחר ששר את שירת ה“צפרירים” – שר את שירת “לא תמח”⁸⁷⁴. בשיר זה המשורר הוא כמכריז:

לֹא תִמַּח בִּמְהֵרָה דִּמְעָתִי הַכְּבֵדָה,

דִּמְעָתִי מִקַּרְקַע נִשְׁמָתִי שָׁאָבְתִּי.

והוא כמספר בשיר זה על הדרגות של דמעתו. והדרגה הגבוהה שבה, ש“בסתר־בסתר” כאב, נואש, וימים וירחים בלבבו צרף את דמעת סתריו, “עד שבע זוקקה”. ונאמנה הדמעה שניתקה מן המסתרים.

אַךְ מָרָה וּגְדוֹלָה מִזֹּה הַנִּשְׁפָּכָה

עוֹד דִּמְעָה כַבִּירָה בִּלְבָבִי נִצְפָּנָה,

שֶׁחָדֵל אָנֹכִי עָרוֹתָהּ, וְכַאֲנָחָה

רְצוּצָה בּוֹקַעַת: “אֵי־יֶשַׁע? עַד־אָנָה!?”

וּכְרָקָב בַּעֲצָמוֹת הִיא נְשׂוּאָה בִלְבָבִי,

כִּכְאֵב נֶעְכָּר כָּמוּס אֶסְבְּלֶנָּה עַל־רוּחִי;

הִיא תַעְכֹּר חֲזוֹן יוֹמִי, הַחֲלוֹם עַל־מִשְׁכָּבִי,

תִּלְוֵנִי כַמָּוֶת בַּעֲמָלִי וּבְנוּחִי.

מן הדמעה הנשפכה, שניתקה מן המסתרים, גדולה ומרה הדמעה הצפונה⁸⁷⁵, והיא בוקעת לפי שעה כאנחה רצוצה, והיא ככאב נעכר, כמוס בלב, והיא תעכור חזון־יומו של המשורר – חזון אורו – ואת חלומו על אורות וטובות.

והמשורר מאמין הרבה בדמעה הצפונה עמוק־עמוק, והוא מסיים את שירו ב“אני מאמין” זה:

אַךְ מַאֲמִין אָנֹכִי כִּי־נָבִיא עוֹד נָקִים,

שֶׁיּוֹרִיד לְעֵינֵי הָעוֹלָם עוֹד דִּמְעָה,

וְהִרְעִים עוֹד קִינָה לְהַרְגִּיז שְׁחָקִים

וְאָחַז כָּל בָּשָׂר פַּלָּצוּת לְשִׁמְעָהּ.

מעין סיום זה אנו מוצאים גם באחת מאגרותיו מאותה תקופה, והיא מוסיפה בירור לענין זה.

באגרת לרבניצקי מיום ט“ז באדר ב' תר”ס – שבועות אחדים קודם שעזב את סוסנוביצי – כותב ביאליק בסיומם של דברים מעשיים: “עודני כותב והנה שבט אור חדש, מבשר האביב, הצליף על פני בעד אשנבי ויער בי רגשות רפים ונרדמים. הוא חודר אל עיני ומביט אל נפשי פנימה כקרן אור נוּגה בחורבה ישנה לעת הערביים. יש רגעים שאני מסופק בכל אותם השירים ושאר דברים שאני ואחרים כותבים, בצרכם ובתועלתם. בשביל מה ומי הם באים? לפנינו עומדת חורבת־עם נוראה, ישנה והרוסה, ואין ירמיהו חדש לקונן את הקינה האחרונה, האיומה… שוא הם שירי התחיה, שוא ושקר! עדיין לא נשפכה הדמעה הראויה ואנחנו מחכים לאותו המקונן הגדול שישפכנה. עדיין אין לנו ירמיאַדה לחורבן העם, והיא צריכה לבוא. הדמעה הזאת תציף את כל הגלות והיתה לקינת־עולם”⁸⁷⁶.

ספרות ישראל בשנות גלותו היא ספרות הצער והתוגה, ולעתים קרובות דמוע תדמע עין הסופר והמשורר. אף אלהים, אלהי ישראל, סופד ובוכה – בשעת חורבן הבית ובשעה שהוא נפרד מהיכלו, עם סילוק שכינתו מבית־המקדש⁸⁷⁷. והוא בוכה גם על מקדש ראשון וגם על מקדש שני ו“על ישראל שגלו ממקומם”⁸⁷⁸. וגדולה היא בישראל גם אנחה, ובת־קול של מעלה אומרת שלש פעמים ביום “אוי” – “אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם”⁸⁷⁹. ועל כל משמר ומשמר של הלילה יושב הקדוש־ברוך־הוא ושואג כארי ואומר: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם⁸⁸⁰. והבכי של הקדוש־ברוך־הוא גדול ביותר כשהוא בוכה במסתרים⁸⁸¹, וחכמים דרשו את הפסוק: “במסתרים תבכה נפשי” – ירמיה י“ג, י”ז – “מקום יש לו להקדוש־ברוך־הוא ומסתרים שמו, ובו הוא בוכה”⁸⁸².

ובשיריו של ביאליק יש דמעות מדמעות שונות. והגדולה היא בשירתו הדמעה של הצער הנאמן. דמעה אחת גדולה, אשר תפרוץ ממקורה הנאמן, המשורר רואה אותה כקדושה⁸⁸³. ואף רסיס אחד של דמעה כזו חשוב בעיניו⁸⁸⁴. ודמעה כזו מזהירה בעיניו כפנינה⁸⁸⁵. ויש שהוא כמתפלל ל“דמעה עוד אחת”⁸⁸⁶, ומספר על אחת כזו מעשי־נסים⁸⁸⁷. וגדולה עוד מן הדמעה של הצער הנאמן הדמעה הכמוסה. “דמעה כלואה תיקד עד שאול מטה”⁸⁸⁸. ומצַוה המשורר בשעת צרה גדולה: “תעמוד הצרה לדורות צרה לא נספדה, ודמעתך אתה תאָצר דמעה בלי שפוכה”⁸⁸⁹, והוא נושא את משאו על ישראל: “הה, מי יתן ויאָצר גם יגונכם הגדול בחיק העולם כולו”⁸⁹⁰, ומלאך ממונה לשמור “פניני הדמעה הכמוסה בכוס היגון האילם”⁸⁹¹, והיא היקרה למשורר בדמעות.

ב“שירתי” יצר המשורר מעין אגדת שירתו ושירת הגלות היהודית – שירת הדמעות והאנחה הרצוצה. שירה זו, שהביט עכשיו עליה, עם תקופת היצירה ה“זהרית”, כעל שירת הדלות, למד מן הצרצר, מ“משורר הדלות”. וביאליק ספר את ספּורו על הדלות הישראלית הגורלית, כחסרת כל תקוה – מעין הקבצנות של מנדלי מו“ס ב”ספר הקבצנים“, שהתעמק במלאכת תרגומו באותו זמן – וצייר ציורי עוני ודכאון נפשו של יהודי, כשהוא עושה חול את שבתו, כש”מחוסר השולחן יין־קידוש גם חלות, המנורות חבולות" וכו‘, “ושבעה ילדים, כולמו רעבים וקצתם ישנים יסובו השולחן”, האם, ה“אשת חיל” עגומה, והאב הוא כאשם על חטאו, והוא בוצע “בשכין פגומה על פת לחם שחור” וכו’ ושר את ה“זמירות” עם בניו על בטן הומיה, והצרצר נטפל אל המקהלה,

וַיְצַרְצֵר בִּזְמִירוֹת מִסְּדַק הָאֲפֵלָה.

או בימי סגריר, בנשף הלילה, בשלוט בבית העוני דמי קדרות גדולה, “וחללו המדוכא כמו הוזה ודומם. וחולם חלום עגום בכנף שיקוץ שומם” – בקצה, בפינה של הגלות⁸⁹², – “בנשוא שבע נפשות עין שואלת”, כשה“זויות שוממות, דמעה נעצרת; / ועל גבי הכירה החתול מיללת, / בסל אין פת־לחם, שאור – במשארת, / לחמם אין גחלת, וגריסין בסיר” –

אָז הֵצִיץ הַצְּרָצַר מִנִּקְרַת הַקִּיר

וַיְנַסֵּר שִׁירָתוֹ הַיְבֵשָׁה, הָרֵיקָה,

כָּעָשׁ קוֹסְסָה לִבִּי, נִשְׁמָתִּי בּוֹקֵקָה.

לֹא־זָעֲפָה שִׁירָתוֹ, לֹא־נִחֲמָה, בָּכָתָה,

גַּם־קֹב לֹא יָדָעָה – שׁוֹמֵמָה הָיָתָה;

שׁוֹמֵמָה כַמָּוֶת, כַּהֲבֵל חַיֵּי תְפֵלָה,

וַאֲבֵלָה, בְּלִי אַחֲרִית וְתִכְלָה אֲבֵלָה.

הדמעה העצורה, הגדולה בדמעות בשירת ביאליק, היא בשירתו זו דמעת דלוּתו שוממה, ושירת־הדמעות שלו היא ילידת דמעה זו. היא שוממה ויבשה – כשירת הצרצר. והאנחה שלו? עליה הוא מספר, כי היא באה אל עצמיו יחד עם לחם־הדמעה של האם־האלמנה, שנטפה לבצק מדמעת עיניה ועל כל לישה ולישה הוסיפה את אנחתה החרבה…

על פינדרוס, גדול הליריקנים היונים, ספּרו, שבילדותו נטפה דבורה דבש על פיו – על שפתיו – כשנרדם מתוך עיפות על ההליקוֹן, ההר שהמוזות בחרו לשבתן. וציור מעין זה של המשורר, הקוטף כדבורה את פרחי שירתו בגני המוזות ויערותיהן ומוציאם ממקורות הזבים דבש, נמצא גם בדו־השיח “אִיוֹן” של אפלטון⁸⁹³. וגם על וירגיליוס, המשורר הרומאי המהולל, ספּרו הרומאים ספּור כזה. והחוזים העברים ספּרו על עצמם ספּורים אחרים וחזו בה חזיונות אחרים: אל פיו של נביא אחד נגע שרף ברצפת־אש (ישעיה ו‘, ז’); ונביא אחר אכל מגילה, שהיתה כתובה “קינים, והגה והי” – והיא היתה בפיו “כדבש למתוק” (יחזקאל ב‘, ט’–ג’, ג'). וכך ראה אף ביאליק בחזון את עצמו ואת שירתו כאת מי שאכל בימי־ילדותו לחם־דמעה ועילע אותו יחד עם האנחה של האם־האלמנה. ומזכיר נוסח זה נוסח אחר, מוקדם יותר, של ביאליק בענין זה, והוא ב“הרהורי לילה”:

שַׁד צֹמֵק לִי חָלְצָה אֵם עֹטְיָה, אֲבֵלָה,

מִמֶנּוּ מָצִיתִי אֶת־כּוֹס הַתַּרְעֵלָה.

משורר־האמת, ששירתו נבראה בשעה שהיא נבראה כברוח הקודש, רואה את מעשה הפלא, והוא מבקש על־פי דרכו את העילה ואת הסבּה לכך. בדרך זו נוצרו דמיונות מדמיונות שיריים שונים לרוח השירה של משוררים שונים. והשירה הרוסית המופתית עשירה ביחוד בשירים כאלה, שבהם שרים על החזון של הנביא ושל המשורר⁸⁹⁴. ובשירה העברית החדשה שר י. ל. גורדון את השיר “שורש נשמתי” ובו חזה את

חזיון נשמתו, המדוכאה ומלאה פצע וחבורה, כ“גלגולה” של נשמת “הנביא הענתותי”, או נשמת איוב, המעונה והסובל, או “רוח שאר אוררי־יום ונשמתן, אוררי לויתן”. ובשירת פרוג אנו מוצאים כמה תמונות פיוטיות לשירתו של המשורר היהודי, השר על סבל ודכאון, על גלות ודלות⁸⁹⁵. ביאליק, ששירתו עמקה וגדלה משירת יל"ג ופרוג, העמיק והגדיל מהם גם בזה.

עג. עוד שירי אור וצל

עם הדפסת “שירתי” ו“זוהר”, באביב של שנת תרס“א, הוסיף ביאליק עוד שביל־אור לשירי השמש והאור שלו ב”עם פתיחת החלון“⁸⁹⁶. מעין זה קרה לביאליק במוטיב גדול אחר של שירתו, במוטיב על ה”פליטה“, שהותיר אלהים, ה”שריד" מאש הקודש, שבלעדיו אין תקומה לעם. כשהיה “המתמיד” בידי העורך והתכונן להדפיסו, בחורף תרנ“ח, הוסיף ביאליק את ה”שריד מצער" לשירה על ה“פליטה הגדולה” בשיר “אם יש את נפשך לדעת”, שנוצר באותו חורף⁸⁹⁷. דומה, שהמתיחות האחרונה, הגדולה, של ההשלמה עוררה בלב המשורר זעזועים חדשים, ואותו מוטיב חזר וניעור בצורה חדשה.

ב“עם פתיחת החלון” נותן המשורר לפנינו את נתיב ההתעוררות של שירת האור והזוהר בקרבו, שהיא בעיקרה שירת הילדות שלו, ואת פרשת החג בלבו בבוא אליו שליחי המרומים. והמשורר זה דרכו לפתוח חלון או אשנב בעולם הריאלי־הממשי ובו הוא צופה ורואה למרחבים וחוזה ממנו את חזיונותיו. וכך הוא מספר על “שביל הזוהר” שגֻנב אליו, אל הצל המאפיל של חדר־משכבו, ובפתחו, לאחר מעט זמן, תריס חלונו הסתום, “פרץ פתאום, כעזוז מעין נעול, גל חתום” – מעין “בעזוז עינות תהום” (משלי ח', כ"ח) – נחשול האורות אל החדר, “וישטוף וַיִז”. “ציציות־הזוהר” טפחו אז על פניו כציציות־הכנף על פני אותו אדם שהיה זהיר ביותר במצוה זו (מנחות מ“ד, ע”א), ובלבבו הניעור פתחו פיהם מעינים, והם הקרו, מבפנים, “נגוהות וזיז”⁸⁹⁸. ואז עמד העולם לפניו מזהיר ומצחק, ומן הקרקע עד מרום הרקיע הכל הפך אור וזוהר, והוא רואה עד ל“כלות מלוא העין”, ורואה הוא מעין מראות “אבני שיש טהור” “בעצם הרום”; רואה הוא:

זַכֵּי עָבִים מִתְפַּזְּרִים, צְחוֹרֵי עַרְפְּלֵי טֹהַר,

חֲטוּבֵי־שַׁיִשׁ דַּק פְּנִינִי, גְּזוּרֵי סַפִּיר וָזֹהַר,

והם:

שִׁבְרֵי כִסֵּא הַכָּבוֹד הַמְפֻזָּרִים בַּתְּהוֹם – – –

העולם הישן כאילו נשבר, נחרב, ומתחדש – בהשקפה העברית המקורית יצירת העולם נפתחת במעשה היצירה של האור, ואור זה “אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו”⁸⁹⁹, – האל הנאור התגבר בעולם והוא נוחל את נצחונו על הכל, ומעשי הנגוהות יפרוצו, והם מציפים וסוחפים הכל. הם סחפו עד “כרעי המטה”, “מלאו זהב כל חור”. והמשורר שכוּר־האור, שלבו מלא חזון־האור העברי של “שבעת הימים”, מביע את כל חדות האור ותשוקת־האור שבנפשו בחרוזי החתימה, שהם כאילו חותמים את כל שירת האור שלו:

אִלּוּ שֶׁבַע שְׁמָשׁוֹת, אֵל, בַּמָּרוֹם תָּלִיתָ,

נַפְשִׁי סֹבֵאת הָאוֹר לֹא יָכֹלְתָּ רִוִּיתָ –

רַבֶּה אוֹרִים, אֵל נָאוֹר, הַב אוֹר!

ואפייני הדבר למשורר, שעל חוברת כתבי־היד שלו, שבה כתב את שירי־האור, ונמצא בה עד היום רובו של השיר “עם פתיחת החלון”, הנובע ושוטף שמחה ואורה, – על דף חיצוני של אותה חוברת עצמה כתב את השיר “זריתי לרוח אנחתי”, המלא כולו התאוננות מרה ותוגה. בשיר זה הוא מתאונן, כי זרה לרוח את אנחתו והחול רוה דמעת עינו, וכן כי נבע בו מקור אורה וייבש נטפים נטפים, ומעינו כמו פצע, רק שותת ומטפטף עוד לפרקים.

כשפרסם המשורר בפעם הראשונה את השיר הזה – ב“הדור”, בעריכת פרישמן, שנה א' (1901)⁹⁰⁰ – היה מחובר אל שיר אחר, הדומה לו להלך־נפש, והוא השיר “כוכבים מציצים וכבים”, שהיה אז רק בן שני בתים – הבתים הראשונים – והמשורר נתנם כפתיחה ל“זריתי לרוח אנחתי”⁹⁰¹. ולא כך מצאנו את השירים בכתב־יד שלפני ההדפסה, והם באו לעולם נפרדים, והמשורר חזר והפריד ביניהם, והוסיף שני בתים לבתים הראשונים של “כוכבים מציצים וכבים”, ועדיין בתים אחרונים אלה תלויים מקצתם בנס, והבית האחרון אינו מתקשר יפה יפה עם כל הבתים שלפניו. השירים האלה נוצרו בעצם הזמן שבו נוצרו שירי־האור של ביאליק⁹⁰², והשיר שבו הפריחה אנחתו פרחי־שירה מעין אלו שב“שירתי”, ודמעת עינו הרוותה, כבשירה זו, אדמת יצירתו והצמיחה אותה.

הלך־רוח כהה כזה נמצא עוד בשירים אחדים של המשורר שנוצרו באותה תקופת־זמן, כגון שירי־אהבה אחדים – “הלילה ארבתי”, “רק קו שמש אחד” (תרס"א)⁹⁰³ – והשיר “בית עולם” (תרס"א)⁹⁰⁴. אולם את הלך־הרוח הכהה ביותר והלבבי והנאמן ביותר אנו מוצאים בשיר, שבו חזה ברוח דמיונו, כי לבבו לקה בצינה כשרדף אחר האור, והוא אבּד על־ידי כך את דמעתו.

נָטֹף נָטְפָה הַדִּמְעָה – וַיִּפֹּל קַו־אוֹר

וַיַּכֶּנָּה,

צִנָּה הִכְּתָה לְבָבִי: עוֹד אַחַת מְעַט –

וְדִמְעָתִי אֵינֶנָּה.

וּבְחֹסֶר כֹּל אֵלֵךְ, וְצַר־לִי מְאֹד –

הִיא דָלָלָה –

וְאַף לֵב עָרֵל אֶחָד לֹא־נָקְבָה, אַף לֹא

מִקְצָת שֵׁנָה גָּזָלָה.

וְאָנָה אוֹלִיךְ אֶת־עָנְיִי, וַאֲנִי אָנָה בָא?

עַל־מִשְׁכָּבִי

אֶמְצֶה דִמְעָה עוֹד אַחַת, מַחֲצִיתָהּ לָכֶם

וּמַחֲצִיתָהּ לִלְבָבִי.

וְהָאוֹר אֵחַר לָבוֹא וְרָפֶה הָאוֹר

מֵהַחֲיוֹתֵנִי;

שֶׁמֶשׁ אַחַת בַּמָּרוֹם וְשִׁיר יָחִיד לַלֵּב

וְאֵין שֵׁנִי.

המשורר רואה בשיר זה, ששר אותו בחשון תרס"ב, את שירת־דמעתו כשירתו היחידה, והנה נפל עליה קו־האור והוא הכה אותה, והיא כאילו איננה עוד, ואיך ילך מעכשיו בחוסר־כל, כשדמעתו לא מלאה עדיין את שליחותה, ואנה יוליך את חרפת־עניו⁹⁰⁵, ואנה יבוא מרוב צער על בת־חמודות זו של שירתו שאיננה⁹⁰⁶. והאור איחר לבוא, ורפה הוא אור מאוחר כזה, ואין בו כדי להחיות נפשו, וכמו ששמש רק אחת במרום, כן רק שיר אחד ויחידי ללב־אדם, ואין שני.

כך מדבר המשורר ביאושו הגדול, והוא מתנודד הרבה בין הקצוות־הקטבים הגדולים של שירתו: אור החיים של העולם, וצל המסורת של אומתו.

וקרובים לשירי־התנודדות אלו השירים, שבהם מבקש המשורר ניחומים לעצמו.

ב“ים הדממה פולט סודות” (חשון תרס"ב) הוא עושה אזנו כאפרכסת ומקשיב, כש“שחור הלילה הולך כובש, / מרכיב צל על צל וכופל”, כש“דומם אל ים המחשכים / כוכב אחר כוכב נופל”.

וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל־הָעוֹלָם,

אַרְגִּישׁ: לִבִּי עֵר וּמְדַבֵּר;

אַרְגִּישׁ: מַעְיָן טָהוֹר אֶחָד

הוֹמֶה אַט שָׁם וּמִתְגַּבֵּר.

ואז לבו אומר לו בחשאי, כי חלומותיו באו. אמנם נפל ‏ כוכב מרקיע, אבל לא כוכבו הוא זה, וכוכבו עוד קבוע איתן, והוא זורח כשהוא במשבצתו, והוא קורא, רומז נחמה. ובהשתתק כל העולם הוא יושב ומביט אל כוכבו, וברור לו, כי לו אין עולם אלא אחד, הוא העולם שבלבבו – ואַל לו להתנודד, לנוד ולתעות.

ב“לא זכיתי באור מן ההפקר” (תרס"ב) המשורר מתנחם, כי גם באור לא זכה מן ההפקר, ואף לא בא לו בירושה מאביו, והוא ניקר אותו מסלעו וצורו וחצב אותו מלבבו. וניצוץ מסתתר בצור לבו והוא מדליק את הבעֵרה בכל מקום שהוא מוצא את האוּר, וניצוץ זה, כשהוא מתמלט מלבו, בהתפוצץ הלב, הוא עף וניתז אל עינו, ומעינו לחרוזו, וכך הוא מדליק את זה אשר האוּר נאחז בו – והכל הוא משלם בחלבו ובדמו, ושלו הוא.

עד. נגוהות בשירתו באידית

כשהתפרצו הנגוהות לשירתו של ביאליק באותה שנת הזוהר התפרצו לכל צד והגיעו גם אל ערוגת שירתו באידית, שהתחיל באודיסה לטפל בה יותר ולטפחה מתוך השפעת הסביבה, שהגדול ביוצריה, מנדלי מו"ס, היה גדול המגדלים והמטפחים בשדה־לשון זה.

בגליון השבועון באידית “דער יוד” מאמצע אלול תרס“א (29 באבגוסט 1901) נדפס שיר־קיץ של ביאליק והוא מלא נגוהות מתפרצים, שצדו את לב המשורר כבתוך רשת, והוא פרפר בתוכה. הוא שר בשיר זה על הנגוהות ועל זיו־השדה ועל מראות היער הירוק, ועל קולות ומראות התנועה, זיז החיים, ויש בשיר מזהרה של שירת ה”זוהר" והמתיחס אליה – “צפרירים” ו“עם פתיחת החלון”, – אבל בצורה רכה וקלה יותר.

עס האט מיך פערפּלאָנטערט מיט גרינס און מיט בלומען,

וואוּ בּאַבּאַטשקעס צאַפּלען אין נעצען פון שטראהלען,

וואוּ ס’ציטערט די לופט פוּן דעם גרילצען און זשומען –

און איך בין פערכּישופט צו דר’ערד צוּגעפאלען.

ס’איז הייס, ס’איז שען, ס’איז גוט! אַפילו

די האלב דערוואָרגענע געפיהלען –

זיי ווילען אויך די זון דערלאנגען,

און צאפּלען ווייכע, גרינגע, שטילע,

און שטעקען קעפּלעך, ווי די שלאנגען,

זיך ציהענדיג אלץ העכער, העכער

מיט האַלבען גוף פון שווארצע לעכער.

דאָס האָט אויף מיר אַ קוּק געטון

גאָטס מילדע זון.

ס’איז הייס, ס’איז גוט! גאָטס וועלטעל גלאנצט,

אין טיפען גראָז – דארט שמוצערט, טאנצט.

דער סטעפּ – מיט בּלוּמעלעך געציערט,

וואָס גאָט אליין האָט זיי געפלאַנצט,

פערשפרייט זיך ווייט און געהט אַוועק

גאר אָן אנ’אָנהויב, אָן אַנ’עק.

און איינזאם דאָ צעווישען גראָז

שפיר איך אין מיר אַ גאנצע וועלט –

דאָס האט געטון אויף מיר אַ בלאָז

מיט פרייען פעלד.

ס’איז שאַ, ס’איז שטיל… אָט דאָ געשווינד

איז דורכגעפלויגען, ווי אַ פייל,

אזוינס, וואָס האָט געשמעקט מיט קינד

און ליגט שוין ווייט פאר טויזענד מייל.

דאס האָט געטון אַ גלאנץ, אַ בּליץ,

און גלייך אין אויג דערלאנגט אַ שפּריץ

מיט טראָפּענס טוי פון זיסען גליק,

פון יונגען גליק, וואָס ווערט נישט אַלט, –

דאס האָט אויף מיר געטון אַ בּליק

דער גרינער וואַלד⁹⁰⁷.

יש כמה ציורי־אור בשיר המזכירים לנו את ציורי־האור בשירים העבריים של המשורר. הפתיחה, למשל, על הסתבכותו של המשורר בתוך הירק והפרחים עם הצפרות המפרפרות ברשתות האור מזכירה לנו מיד את חרוזי ה“זוהר”:

אָנֹכִי כְלִיל זֹהַר כְּצִפּוֹר אֶחֱרָדָה,

וּכְצִפּוֹר בָּרֶשֶׁת נִלְכָּדָה.

או קול המשורר הקורא בשיר, כאילו מתוך התמוגגות בחמימות ואורה: “,ס’איז הייס, ס’איז שען, ס’איז גוט!” “ס’איז הייס, ס’איז גוט!” ומזכיר לנו מיד את “הוי מה מתוק!” “מה נמוג הלב!” בשירת ה“צפרירים”. ואף־על־פי־כן יש בשיר זה נעימוּת אחרת. ויש חן מיוחד לשיר על בנינו המיוחד, הבלתי־רגיל, החפשי והמלוכד גם יחד. ככל שירי־האור של ביאליק, המחוברים להתעוררות חויה של ילדות, כך גם שיר זה מחובר ומקושר להתעוררות של חויה זו: “ס’איז שא, ס’איז שטיל… אט דא געשווינד / איז דורכגעפלויגען, ווי אַ פייל / אזוינס, וואס האט געשמעקט מיט קינד”. ועל־כן כשנדפס השיר הזה ב“דער יוד”, נתחבר אליו, כאילו כצד שני לו, מין “עזר כנגדו”, שיר אחר של ביאליק, ששר על ילדי ישראל בגולה, הנהנים רק מעט מן האור והנגוהות:

אונטער די גרינינקע בוימעלעך

שפילען זיך משה’לעך, שלמה’לעך;

ציצית, קאפאטקעלעך, פאה’לעך –

יודעלעך פריש פון די אייעלעך.

גופ’עלעך – שטרוי, רויך און פעדערלעך,

נעם און צובלאז זיי אויף גלידערלעך –

חאפען זיי אויף גרינגע ווינטעלעך

און סע צוטראגען זיי פייגעלעך.

נור איין זאך פערמאגען זיי – אויגעלעך,

די אויגען פערמאגען צוויי פינטעלעך,

וואס גליהען און פינקלען און טוקען זיך,

און עפעס ווי נביאיש און וואונדערליך

פערטראכטען זיך טיעף און פערקוקען זיך

אויף נעכטיגע טעג און אויף פייגעלעך –

אוי! מיר זאָל זיין, יידיש קינדערלעך,

פאר אייערע כשר’ע אויגעלעך!

שני השירים האלה נקראו שם, כשהם עדיין כמחוברים, בשם אחד: גרינס, והקו הירוק הזה, סמל הרעננות וההתחדשות, הוא שאיחד אותם, בחיצוניות כבפנימיות, בעוד שבעצם־עצמותם הם נפרדים מאד, והם כשירי האור והצל של ביאליק בעברית, שהם זה לעומת זה.

עה. מסחרים וענינים. יסוד מוסד לחינוך העברי

בזמן שהמשורר התנדנד והתנודד בין אור ובין צל בשירתו, התנדנד והתנודד גם בחיי הכלכלה שלו. הפרנסה על ההוראה ב“חדר המתוקן” של חברת “החינוך” לא היתה גם לכתחילה, כשהבסיס של החדר עדיין היה כ“מתוקן”, פרנסה שלימה, והמשורר ראה את עצמו אנוס כעבור חדשים מספר לשבתו באודיסה, עוד בקיץ תר“ס, לפתוח חנות לממכר פחם ועצים, מעין הדבר ששאף אלין ליזר־מנדל המלמד: “חנות כמה שנאמר” (“תקות עני”). המוציא והמביא בחנות היה אחד מקרוביו מז’יטומיר, ידען ועסקן במסחר זה, כמו שמעיד עליו ביאליק⁹⁰⁸, ולפי עדותו של ז. שניאור⁹⁰⁹, היה המשורר מבלה בחנות “את מרבית שעות היום”. ויש לנו גם עדויות בכתב של ביאליק, באגרותיו מאותו זמן, שחקר ודרש בענין סחר הפחם ונשא ונתן בזה עם ידידו בסוסנוביצי⁹¹⁰. המשורר היה בעל יצר של פעולה ועשיה, ובשום אופן לא רצה להֵראות כ”בטלן" בעיני בני משפחתו וסביבתו, שהיו מקניטים אותו בדבר זה⁹¹¹, ולא רצה עוד להיות עני, לאחר שיצא בזמן שבתו בסוסנוביצי מכלל עניות, ואף הצליח להביא אתו משם “צרור כסף”, סכום הגון, לפי דבריו של רבניצקי, שמסר אותו מיד בבואו לאודיסה לידים בטוחות, להיות שמור ליום רע⁹¹².

ענין המסחרים של ביאליק נדרש לא־אחת לגנאי. ויש לראות את הדבר גם מצד אחר, שסופרי־אודיסה – ביניהם גם מנדלי מו"ס ואחד־העם – לא התפרנסו רוב ימי חייהם ממלאכת־הספרות, ואף התנגדו לעשות את הספרות מלאכה – וביאליק ידע, שפחות מכל יצליח הוא להיות סופר בעל־מלאכה. וכך אחז כמה פעמים במלאכות שאין בהן ממלאכת בַּשָׂם, כדי להיות נקי לנפשו בביתו.

וגם במסחר וגם בהוראה לא הצליח הרבה בשנים הראשונות לשבתו באודיסה. אשר לסחר העצים והפחם התנהל בחדשים הראשונים בקטנות ועצלתים, ולא זה בלבד, שלא הרויח בו כלום, אלא גם הפסיד בו, ותלה תקוות, שבחורף תרס“א ירחיב את העסק הזה וירויח בו⁹¹³ – ותקותו זו היתה אף היא, כנראה, תקות שוא – והעסק הזה לא נתקיים הרבה. ונתערער כעבור ה”זמן" הראשון גם היסוד השני של הפרנסה, כי חברת “החינוך”, שהזמינה אותו לעבודה ב“חדר המתוקן”, ומסרה לידו את הנהלתו⁹¹⁴, בטלה, ועוד כמה זמן החזיקו הוא וחברו להוראה בחדר זה, ש. בן־ציון, באותו מוסד על חשבון עצמם, בהנהלתו של בן־ציון⁹¹⁵, וּוַדאי שלא ראו ברכה מרובה. ועוד עסק המשורר בהוראה לשעות – והיא ודאי שאין בה משום מזל ברכה.

וכך עסק המשורר בשנים הללו בכמה מלאכות. ממלאכות־הספרות שעשה בתרס“א: תרגם חלק מ”ספר הקבצנים" למנדלי מו“ס⁹¹⁶, ותרגם – יחד עם א. זליצ’נקו, שהיה שכנו לדירה אחת⁹¹⁷ – פרקים מספר “קדמוניות העברים” (Hebräische Archäologie) לוילהלם נוֹבק⁹¹⁸. ועם זה התחיל – יחד עם רבניצקי וש. בן־ציון – לעסוק ביצירת מערכת ספרי לימוד וחינוך עבריים, שיהיה בהם כדי למלא תוכן עברי את בית־הספר העברי החדש, או את ה”חדר המתוקן“. וכך נוסדה בחורף תרס”ב על־ידי שלשת הסופרים־המורים, ובהשתתפות א. ל. לוינסקי, הוצאת “מוריה” ⁹¹⁹.

הרעיון שהיה מונח יסוד בהוצאת־ספרים זו, כי ספרי הלימוד והחינוך של בית־הספר העברי החדש ושל העברית החדשה יש לבסס על הטוב והמובחר והמנופה שבמסורת הדורות וספרות הדורות – רעיון זה היה של ביאליק, והוא הביע אותו באגרת לרבניצקי מסוסנוביצי⁹²⁰, שלא נשלמה ולא נשלחה אליו, ובמקומה נשלחה אחרת⁹²¹. באותה אגרת, שלא נשלחה, הוא כותב: “הנני חושב, כי בהיותי באודיסה לא תצטמצם עבודתי בהוראה לבדה, ועוד אעבוד עבודה אחרת, ספרותית, בשדה החינוך. מחשבה טובה יש בלבי, שאני מטפח אותה זה ימים רבים. ציר מחשבתי זאת היא מעין זה: לדעתי צריכה להיות משתיתו של חינוך ילדינו יהודית לגמרי, היהודי שבילדינו וגם חלק גדול מן האדם שבהם צריך להתגדל ולהתרבות מתוך קרקע יהודית – מתוך המאור ומשיפורם שבספרותנו, חיינו ומנהגינו הקודמים, וגם אופן החינוך צריך להיות בדרכו ורוחו של החינוך הישן ועל־ידי אותם האמצעים הישנים עצמם מתוקנים” – בצד האגרת רשום כאן בכתב־ידו של ביאליק: “החדר המקור המיוחד להשכלה, אין סתירה בין החיים והחדר”, – “וכל זה צריך להעשות לא בדרך מלאכותית, כי־אם בדרך טבעית, בלי כוונה, מאליו. רוב פדגוגינו האחרונים ומחברי ספרי הלימוד העמידו את החינוך העברי עד היום על יד לימוד השפה וההיסטוריה – ולתכלית זאת הם משפיעים מדה מרובה של ספרי לימוד בדקדוק הלשון, בהיסטוריה ובמקרא ילדים (כמו ספרי הוצאת ‘תושיה’ ויחידים)”.

ואת הרעיון הזה שלא נשלם במקום זה, השלים ביאליק במקום אחר, ובכתב־יד, מעין מאמר על החינוך הלאומי, שנכתב על גליונות של אגרות וכתבתו של ביאליק בסוסנוביצי באותיות של דפוס ותאריך השנה בספרות של דפוס, מוכנות להשלמה, עליהן – היינו מאמר שנכתב בסוסנוביצי בשנת 1900 או בחדשים הקרובים לה באודיסה⁹²² – הוא אומר: “לדעתי, רוב עבודותיהם של פדגוגינו האחרונים בשדה החינוך הלאומי אינו מוליך אל המטרה הרצויה. וגם סרו מן הדרך הישרה והטבעית לנו. בעיקר הדבר הם טועים בנוגע להחינוך אותה הטעות עצמה שטעו סופרינו המליצים הראשונים בנוגע להלשון העברית, שהחזירוה ללשון התנ”ך, וסופרינו האחרונים בעלי המהפכה בנוגע לכל ספרותנו, שהם מבטלים אותה ביטול גמור. הטעות היא מה שרוצים להתחיל הכל ‘מחדש’, מן ההתחלה, ופוסחים על תוצאות העבודה והנסיון של שנים מאות. וגם ערוב מושגים יש בכאן. אמנם החינוך הישן הוא מקולקל, וצריך הוא לתיקונים, אבל לא עקירה מן השורש, והתחלת הכל מחדש, מן הראשית, כמו שהם עושים בכוונה ובלעדיה. בעשותם כזאת הם שופכים את התינוק עם המים הרעים ויעלו חרס בידם, כמו שהורה הנסיון, כי החינוך החדש לא יצליח הרבה ולא יעמיד יהודים טובים כמו שהעמיד החדר ובית־המדרש הישן. שרוב היהודים הלאומים המוצקים, הנאמנים והטובים, הנמצאים במחננו כיום המה גידוליהם וחניכיהם. – – למה נכחד ? החינוך הישן לא הֵרַע לא ליהדותנו ולא לאנושיותנו (המוסרית). אדרבה, הוא עשנו יהודים ובעלי מדות טובות. ובמה הרע? בדרך ארץ! החינוך הישן לא דאג לתכלית חמרית ויעמֵד אנשים, שעם כל יהדותם ואנושיותם לא יצלחו לעבודה ממשית־חמרית, לעמוד ברשות עצמם, להתפרנס בכבוד ובהיתר וכו'. ואף־על־פי שלזה גרמו גם סבות חיצוניות רבות, ולא החינוך לבדו אשם בזה, ומעט גרמה לזה ההשקפה הישנה על החינוך, שהחדר צריך להעמיד רק יהודים, ללמד רק חובות מוסריות ורוחניות, תורה ומעשים טובים, ואת דברי החול עזבו אל השוק, אל החיים ואל המקרה, ויחשבום לדברים אחרים, לרעה מוכרחת, לחובה בלתי־נעימה, שאינם נכנסים תחת גדר החינוך – בכל זאת בודאי גדול הנזק וההפסד שהביאה לנו השקפה מוטעית זו. אבל כל המאשים את החדר, בית־המדרש והישיבות בזה טועה טעות גמורה. שהרי לכתחילה לא לכך נבראו, שידאגו לתכליתם החמרית של בני־ישראל, אלא לתכליתם הרוחנית. היהודית והמוסרית, שהם הם העיקר בחיינו המרים ושמירת קיומנו בגלותנו. – – – ומה ראו איפוא פדגוגינו החדשים – שלא לתבוע את עלבון חיינו החמרים, המקולקלים, המה באים, דבר שאינו מסור בידם לתקן, כי־אם עלבון חינוכנו הלאומי והעברי – מה ראו איפוא למאוס בהחדר? אמנם מקולקל הוא החדר, אבל מאימתי מתחלת קלקלתו? משעה שהתחילו כל סדרי חיינו הישנים ויסודותם להתמוטט ולהתקלקל. – – – עלינו איפוא להשיב את החדר בעיקרו לקדמותו, לשקוד על תקנתו, שימלא את תעודתו שבשבילו נוצר – להעמיד יהודים בעלי תורה ומעשים טובים".

ואת הסניגוריה שבאגרת־המאמר הזה על החינוך לפי המסורת וה“חדר” וכו', חשב לסיים בשינויים שיש לעשות בחינוך הזה לפי דרכי החיים בזמן החדש, ומזה העלה רק מעט שבמעט בכתב־היד הזה.

יש סימנים, שהדבר שאמר להביע באותה האגרת המקוטעת לרבניצקי, שלא נשלחה אליו, התרחב תחת ידו, והוא ניסה להביעו באגרת גדולה מעין מאמר⁹²³, וראה שגם מסגרת זו צרה מלכנס את מחשבותיו בענין זה. והפסיק, ובאגרת ששלח לרבניצקי⁹²⁴, כתב במעט מלים, בקיצור נמרץ: “חושב אני, כי בהיותי באודיסה לא אסתפק בהוראה לבדה, ואעסוק גם בענינים ספרותיים. מחשבה טובה אחת יש בלבי, שאני מטפח אותה זה ימים ורק בהיותי בעיר כאודיסה אוכל להפיקה. כן אוכל להשתתף עמך בהוצאת ספרים, אם תאבה לשתפני לך, כי כידוע לך, יש לי מעט כסף אשר אֵאות לשלחו על פני המים על מנת שאמצאנו ברוב הימים עם שכר מועט בצדו”⁹²⁵.

רעיון־היסוד של ספרי “מוריה” היה איפוא רעיונו של ביאליק, וביאליק חשב עוד בשבתו בסוסנוביצי גם על שותפות בהוצאת־ספרים. אולם יש לציין, כי הרעיון של ביאליק היה גם פועל־יוצא מהרעיונות האחד־העמיים על ההתפתחות כבונה־אב למעשינו הלאומיים, ועל “חבּת־ציון” שעתידה להכניס ללב העם זרם חיים חדש להחיות את הישן ולהוציאו ממצב ההתאבנות שלו⁹²⁶, וביאליק הביע את הרעיון בשעה שבאודיסה כבר היתה קיימת חברת “החינוך”, שחבריה היו: אחד־העם, בן־עמי, רבניצקי, ועוד, וביסוד החברה היה מונח אותו הרעיון, ששמו אותו ביאליק וחבריו יסוד להוצאת “מוריה”⁹²⁷. וביאליק הודה בדבר, כי למעשה למד מחבריו, שנסיונם בעניני חינוך היה גדול מנסיונו הוא⁹²⁸.

עו. עם חברים

עבודת ההוראה של ביאליק באודיסה והתכנית לספרי־לימוד לצרכי ההוראה קשרו אותו אל החברים־הסופרים שעסקו בהוראה. וכך הוא נקשר מלכתחילה בקשר־חברים אמיץ אל רבניצקי ואל ש. בן־ציון, ובאותן השנים – היו הקשרים אל בן־ציון עוד אמיצים יותר מהקשרים אל רבניצקי.

על הקשרים הללו ספר ביאליק בעצמו בסוף ימיו. “היינו אז צעירים, במלוא כחנו, בני גיל אחד כמעט, הוא בן כ”ט ואני בן כ“ז, מורים בבית־הספר מטפוס חדש, ה’חדר המתוקן'. זה היה הגרעין הראשון של טפוס בית־ספר לאומי. מצאנו בפינת החינוך המודרני שדה שמם, חורבן. החדר הישן נתנוון ונסתרס. בית־הספר הממשלתי היהודי היה ריק מכל תוכן. צריך היה ליצור צבת ראשונה, כמעט יש מאין. צריך היה לקחת כל הטוב, הפּרינציפים והיסודות מהחינוך הישן ולצרפם ולמזגם עם החינוך החדש. לא מצאנו לפנינו כלום, לא מכשירים, לא מורים מוכנים מצד הידיעות וההכשרה הפדגוגית. לא מצאנו כל ספרות. – – – היינו שני מורים עניים ודלים. התחלנו לעבוד יחד עם חברנו, יבדל לחיים, י. ח. רבניצקי, שעסק גם הוא בהוראה. עבדנו עבודה משותפת שנים אחדות ליצור קורס עברי בתוך בית־הספר. – – כל היום עבדנו בבית־הספר, או בשיעורי הוראה בבתים, והלילות הקדשנו לעבודה פדגוגית־ספרותית, עד שתים־שלש אחר חצות. הכרתי את האיש בעבודה ואני מלא געגועים לימים וללילות הנפלאים ההם. אני זוכרם בחרדת קודש. – – – מלבד זה היינו גם סופרים, ואיזו מדה של ויתור היינו נוהגים זה בזה! כאשר רק הכרנו כי אחד מאתנו הוא במצב שהיינו קוראים אז לזה ‘מעובר’, נושא רעיון ספרותי שהוא צריך לכתבו, היינו משחררים אותו מעבודתו השחורה. שיהיה נקי לעבודת היצירה, והיינו עושים את עבודתו שבועות וירחים בלי חשבונות. אלו היו ימים טובים וטהורים, ימי שמחת יצירה ועבודה. זכורים לי טיולינו בלילות על שפת הים ובגנים, כשהיינו שופכים את לבנו איש לפני רעהו. השאר היו זקנים מאתנו ואנחנו היינו בגיל אחד. רגש משותף של יראת הכבוד ויראת הרוממות איחד אותנו, הצעירים, כלפי הזקנים. רגש אחד של יצירה, איש לפי כשרונו, היה מאחד אותנו. כל אחד היה מציע את מחשבותיו בפני חברו בפרטי־פרטים, עד שהיינו מבררים ומתאימים ומצלילים את התוכן איש לחברו, וכן נעשה כל אחד כמעט שותף ליצירת חברו”⁹²⁹.

ביאליק מנה כאן את הדברים שאיחדו את לבות שני החברים וקשרו אותם זה לזה. השיתוף היה בגיל וביראת הכבוד וביראת הרוממות כלפי הזקנים וברגש אחד של יצירה. ויש לפרש ייתר את הדברים שמן הגיל ולמעלה. יראת הכבוד ויראת הרוממות כלפי הזקנים – מי הם “זקנים” אלה? מנדלי מו“ס ואחד־העם, ששני הצעירים התיחסו אליהם יחס של כבוד גדול ושל הערצה⁹³⁰. ו”רגש אחד של יצירה" מהו? שניהם היו נוטים באותה שעה לתפיסה אחת של יצירה בפרוזה העברית, הן אשר לתוכן והן אשר לצורה. הם ביקשו שניהם את התוכן ה“ממשי”, זה של המציאות היהודית בהווה, ובצורה ביקשו שניהם תיאור ה“דברים” וביקשו את הסגנון ואת הלשון שיש בהם כדי לתאר אותם. וכך תאר ביאליק בסוף ימיו, כשבא לעמוד על פרשת ההבדלים שבין מנדלי לתלמידיו הראשונים בסגנון ובצורה – בנשף־אזכרה לבן־ציון – את הנוסח של בן־ציון וחבריו הקרובים, שהוא מעין פועל־יוצא מן ה“נוסח” של אותו זקן, ואף־על־פי־כן שונה הוא ממנו: “מנדלי, בלי ספק, הראה את הדרך איך למזג את הלשון העברית עם צורות החיים של היהודים. זוהי זכותו הגדולה של מנדלי, ותלמידיו הלכו בעקבותיו. אבל מכאן ואילך כל אחד הוא בריה בפני עצמה וכוכב סובב על צירו. מי שקרא את יצירותיו של ש. בן־ציון הוא ידע, שכל הנשימה שלהן היא אחרת לגמרי. הטמפו של כתיבתו, סימני־ההפסק שלו, כל הריתמוס הפנימי והחיצוני הם אחרים. מנדלי הגיע למדרגתו בימי זקנה, ובכל מה שכתב יש בינת־זקנה. אפילו חמשת החושים החריפים שלו עשו את מעשיהם מתוך בינה. כל הסתכלותו היתה של הבינה. הוא האמן הגדול של הפרטים הקטנים, אהב את הפרטים ותאר אותם באמנות גדולה. אבל דבר אחד אין למנדלי: אין מן הכוהל בכתיבה שלו, אין בה מחדות ההויה ושכרונה. הוא בא מתוך עולם אחר וחיים אחרים לגמרי. הוא בא אל חיי היהודים כמבקר חריף בסרקזם ובסטירה שלו וניגש אליהם מתוך הערכה ובחינה אחרת לגמרי. לא עת רננה היה לו בזמן שכתב את דבריו. על־כן אין בדברריו מאום מרינת הדם ומעליצות נעורים ומהתרגשות עוז החיים וחדותם. מה שאין כן ש. בן־ציון וחבריו כיוצא בו, שברוב יצירותיהם יש שעור מסוים מאותו הכוהל, משהו מן השכרון ומחדות ההויה, בחינת ‘לבי ובשרי ירננו’. – – – היא החדוה הידועה רק לילדים ולאמנים ברוכי־אלהים: השמחה על העצמים סתם, זו הזורמת במדה שוה מכל הנמצאות, כגדולות וכקטנות יחדיו”⁹³¹. אין ספק, שבמדובר כאן על חבריו של בן־ציון, כיוצא בו, הכוונה קודם כל לביאליק עצמו, שאצלו – ואצלו יותר מאשר אצל כל תלמידי מנדלי וההולכים בדרכיו – יש למצוא מאותה חדות ההויה ושכרונה, מאותה רינת הדם והרגשת עוז החיים ומאותה השמחה אף על העצמים סתם, והוא הביע זאת בפרוזה זו של “אריה בעל גוף” שלו לא פחות משהביע אותה בכמה וכמה משיריו, וביחוד בשירי־האור, שנוצרו בתקופת ההתודעות וההתחברות של שני הסופרים. וזהו “רגש אחד של יצירה”, שתפס את לבות שניהם ושאיחד את שניהם, “איש לפי כשרונו”.

ואף הקשר אל רבניצקי היה מותנה באחד מן הרגשות הללו – ברגש המשותף כלפי ה“זקנים”, שני גדולי־הדור, שרבניצקי היה בן־לויה מובהק שלהם ומעין “נושא כלים”, שהביא את דבריהם המובחרים לדפוס והפיץ אותם ברבים ב“פרדס” שלו⁹³², מלבד הקשר הקיים מאז אל רבניצקי, שהחזיק ראשון בידי המשורר ונתן לו מהלכים בין ערוגות “פרדסו”⁹³³, ולא עזבו כל השנים.

והיה קשר קיים עוד בשנים הראשונות לשבת ביאליק באודיסה בינו ובין בן־עמי, והוא ניכר באגרות שהריץ אליו בן־עמי לאודיסה בצאתו בימות הקיץ מהכרך לערי־השדה⁹³⁴. ובן־עמי הוא אשר דאג ביותר לאותו “חדר מתוקן”, שבו לימד ביאליק⁹³⁵. והוא התיחס בהערצה רבה לשירתו של המשורר עוד קודם שהכיר את המשורר עצמו⁹³⁶. וביאליק אף הוא הביע בשבתו עוד בצל יערותיו את התפעלותו מספּוריו של בן־עמי מחיי הילדות היהודית וראה אותם כ“פנינים יקרים”, שיש לתתם בתרגום עברי לפני ילדינו, “אלא שצריכים למתרגם אמן”, והוא נשא את לבו בזמן ההוא להיות המתרגם האמן הזה⁹³⁷, ואף תרגם באותה תקופה את “ליל ראשון של חנוכה” מאת בן־עמי⁹³⁸, ואחר־כך תרגם עוד מספּוריו של בן־עמי⁹³⁹, וערך את כתבי־בן־עמי בעברית בחבּה והשווה את המדות של סגנון המתרגמים השונים, ושפך מרוח סגנונו על פני כל ספּורי הספר⁹⁴⁰, ולא קל עכשיו להכיר איזה מן הספּורים תרגם הוא ואיזה מהם תרגמו אחרים⁹⁴¹. הקשר שבין ביאליק ובין בן־עמי באותו זמן בודאי היה מותנה בכל הדברים הללו, ויסודם בודאי בנשמה הלוהטת, באותה התלהבות יהודית, בדרגותיה השונות, של שניהם⁹⁴².

וקשרים היו קיימים בין ביאליק ובין שאר סופרי אודיסה, מאלה שגרו שם באותו זמן, ביניהם סופרים מובהקים כזלמן אפשטיין, חיים טשרנוביץ וא. דרויאנוב. וכבר נמצאו באודיסה ובאו שמה כמה מן הסופרים העברים הצעירים, שעדיין לא יצאו להם באותו זמן מוניטין, ביניהם א. מאידניק, יעקב פיכמן, ז. שניאור, יעקב שטינברג. אלה היו באים לבית ביאליק להסתופף בצלו⁹⁴³.

אשר לקשר הקיים אל ה“זקנים”, למנדלי מו"ס ולאחד־העם, היה הקשר הזה אמיץ מאד, אבל מתוך מרחק הראוי לגבי אישים שהרגש אליהם היה של “יראת הכבוד ויראת הרוממות”. וביחוד היה מרחק כזה קיים בין ביאליק לבין אחד־העם, וביאליק ספּר עליו אחר־כך: “אף־על־פי שהייתי בקרבתו של אחד־העם כמה שנים, לא הייתי בכל־זאת, מתוך יחס של כבוד ויראת הרוממות, מתיר לעצמי להתקרב אליו יותר מדי. – – – זמן רב לא העזתי ללכת לבקר אצלו בלילי שבתות, כשהיו מתאספים אצלו חבריו. חפצתי ולא העזתי. מדי פעם בפעם החלטתי ללכת, וכשהייתי מגיע לידי מעשה, תקפני פחד נעלם. סוף־סוף התגברתי על הפחד. ואלהים יודע בכמה עלתה לי השתתפות זו. ישבתי כאלם לא יפתח פיו. אולי היה זה מורך־לב. ואולי משהו נעלה מזה. – – היתה יראת כבוד. שמרנו מדעת ושלא מדעת על הדיסטנץ, שלא לחללו. איני יודע אם הקפיד בעצמו על כך. אבל עובדה היא, כי במשך כמה שנים היה יקר לי מרחק זה. ויקר היה לי לכבוש את המרחק צעד אחר צעד. חלקתיו לזמן גדול, שאזכה להתקרב אליו בו, והאמת היא, שלא נצחתי את המרחק עד צאתו. זכורני באיזה פחד הבאתי לו את ‘מתי מדבר’. בבוקר. שעות קודש לו לעבודה. בתו לאה פתחה לי את הדלת. מסרתי את כתב־היד בריוח הצר שבין הדלת והמזוזה וברחתי. לא באתי לביתו. אחר־כך ספרו לי חברי הגדולים, שקרא לפניהם את הפואימה ואמר מה שאמר. זמן רב יראתי לבוא, לשמוע חות דעתו. וכשבאתי, עמדתי על הסף, שמעתי את חות דעתו וברחתי”⁹⁴⁴.

עז. נסיונות חדשים בספור. “משלנו” א' וב'

החברים הקרובים למשורר באודיסה היו כולם סופרים בפרוזה, ועמהם ה“זקנים”, שהיו להם כמין דוגמה, והם היו יוצרי פרוזה עברית למופת. אף חברו הקרוב אליו באותה שעה ביותר, ש. בן־ציון, כבר התחילו לצאת לו מוניטין כמספר בעל סגנון מיוחד וכמצייר פינות־חיים בעלות הוי מיוחד. ואותה שעה עשו רושם גדול ציוריו של בן־ציון מימי הילדות בספּורו “נפש רצוצה”, שנתפרסם ב“השלוח” בחורף תרס"ב. כמו שספר ביאליק⁹⁴⁵ היו הוא ובן־ציון באותו זמן צוותים זה לזה ומעין “רגש אחד של יצירה'” תפס את לבם⁹⁴⁶, והיתה השפעת גומלין חוזרת ביניהם. בספור היה ביאליק עדיין באותה שעה רק כמנסה את כחותיו, ובמשך שנים, שהוא נתבע לכך מרבניצקי⁹⁴⁷, מאחד־העם⁹⁴⁸ ומפרישמן⁹⁴⁹, לא הצליח להביא לידי גמר־מלאכה בספור אלא את “אריה ‘בעל־גוף’ " בלבד. וממילא שידו של בן־ציון היתה בהשפעה שמצד זה על העליונה. ואם לא היה בכחו להשפיע על אפני יצירה של אמן כביאליק, היה בכחו להסב אף עיני אמן כביאליק לתכני יצירה ולקרב אותו אל מוטיבים בציור וספּור שאולי לא היה מתקרב אליהם בלעדיו, ולעזרתו של בן־ציון עמד בזה האמן למופת של כל החבורה, מנדלי מו”ס, שמוטיבים מעין אלה של בן־ציון היו קרובים אל לבו.

וכך אנו מוצאים, שביאליק חזר ועשה בתקופה זו כמה נסיונות חדשים בספור, נוסף על נסיונותיו הראשונים, ומהם לא הביא שוב לידי השלמה אלא נסיון אחד לא־גדול, והוא נסיונו ברשימה “סוחר”⁹⁵⁰, שפרסמה ב“השלוח”, חוברת טבת, תרס“ג⁹⁵¹, ובה יש קרבה מצד התוכן לרשימה “משי” של ש. בן־ציון, שנתפרסמה ב”לוח אחיאסף" לשנת תרס"ב.

ברשימה “סוחר” רושם ביאליק צד אחר של אותו אברך בן־העיירה, שציירו בן־ציון, שבין שאר הדברים שעסק בהם לשם מסחר עסק גם בכתיבת שירים. בציורו של בן־ציון שקוע האברך המשכיל הזה ברפשה של העיירה ואינו מתאמץ ביותר לעקור את רגליו ממנה, אלא כשבא רעו מנוער במקרה לעיירה וביקרו בביתו והם יצאו אל מחוץ לעיר הוא נהפך לאיש אחר, וחוזרים וניעורים בו חלומות ושאיפות הנעורים. והוא חוזר אחר־כך לרפשה של העיירה וה“משי” חוזר וטובע ברפש. וברשימתו של ביאליק אנו רואים את האברך הזה כעבור שנים, שכבר נעקר מביצתו, והוא מטלטל ונסחף ברוח, ובא לכרך לבקש ולמצוא בה פרנסה מחכמתו, היא חכמת הבוכהלטריה של לֶויק, שלמד מרחוק, על־ידי מכתבים, ומוכן הוא להתפרנס מכל חכמה ומכל מלאכה, ואפילו מכתיבת שירים, כיון שגם בחכמה־מלאכה זו התמחה על־ידי אותו לויק, שפרסם אחד משיריו במאסף “תלפיות”, שערך יחד עם ירוחמזון.

בן־ציון רואה לרוחו של האברך הזה, שתנאי החיים והקיום גברו עליו, ואין לו הכח הנפשי להתגבר עליהם, וביאליק יוצר אותו טפוס, מעין טפוסי ה“סוחרים” שבכתביהם של מנדלי מו“ס ושל שלום־עליכם, ו”סוחר" הוא זה, המוכן כאילו לפי טבעו לסחור בכל, בלבד שיהיה בו משום עסק וירויח.

שתי מדות ב“סוחר” זה, העושות אותו לצחוק וללעג בעיני הבריות, מדה אחת, והיא מדה ראשית שלו, להריח ריח עסק מרחוק, בעוד שמקרוב ידו לא תושיע לו. ומדה שניה – לדבר הרבה, ולא מן הענין. והרי הוא עושה את מלאכתו בלי הרף בשתי מדות הללו. וכך רואה ומראה אותו ביאליק כמי ש“חוטם יש לו, ברוך השם, שבו הוא מכוון את הרוחות וקולט מן האויר. קוראים אתם במכתבי־עתים? ודאי אתם קוראים! ואם כן הרי ידועה לכם ההמצאה שנתחדשה באמריקה או באנגליה: טלגרף בלא חוטי־ברזל! מין מכונה תלויה על כלונס גבוה, זורקת ‘אלקטרה’ באויר העולם באספמיה, ומיד היא טסה ונקלטת בחברתה שבעכו… כך הם חוטמיהם של ישראל… הכל תלוי בחוטם…”. וכמו שהוא מראה אותו במדה זו כך הוא מראה אותו במדה האחרת, שהיא כיוצא בה, והיא מדת הלשון הארוכה והדבּור ללא הפסקה. והרי הן מן המדות שאתה מוצא, למשל, ב“ספר הקבצנים” של מנדלי מו“ס, ור' אלתר יקנה”ז, כשהוא יוצא לעבודת השידוכים שלו, מזדיין בהן למלאכתו, ומאבריו וחושיו הוא מכין: “את החוטם להריח, את הפה והלשון לדבר… יקוב החוטם את ההר והזווג יקום!…”⁹⁵².

והיחס של היוצר אל יצורו אף הוא יש בו ממדת יחסם של היוצרים הללו אל יצוריהם, וביחוד ממדת יחסו של אותו זקן אל יצוריו, וביאליק פותח את רשימתו פתיחה כזו: "בהליכתי לעבודת יומי או בחזירתי ממנה פוגע בי פעמים ברחוב בן־אדם אחד, הוא ומקלו, ומעכבני שעה קטנה בשיחה קלה. פגיעה זו מעוררת בלבי לשעתה מיני הרהורים של מה בכך, שקשה לי להשהותם במוחי ולעמוד עליהם יותר משני רגעים. ולאחר פטירתו, פעמים שאני רוקק ואומר: ‘ריקא! קל שבקלים – לך לעזאזל!’ ופעמים שנעקרה מלבי אנחה קטנה ואני אומר: ‘אומלל! אומלל שבאומללים – אוי לך ואוי לחייך!’ "

המופלא ביצירת ספור זה, שהמשורר כוון בו להפנות את עוקצו החד כלפי עצמו, ולא רק בתקופת ההתחלה שלו הציג לראוה את ה“סוחר” שבו בסוניטה “השירה מאין תמצא?”⁹⁵³ אלא גם בתקופה שבה כבר עלה ביצירה למעלה גדולה עשה את ה“סוחר” שבו – ועם זה גם את המשורר שבו – מדרס ומדרש של קריקטורה. בנוסח ה“סוחר” שבדפוס מספר האברך את הביאוגרפיה שלו, “ודבריו באים בשטף, בהתלהבות ובערבוביה”, כשהמשורר וחברו, העומדים על גבו, “שומעים ולא שומעים”, ודומים הדברים עליהם כהמיה של מה־בכך וכזמזום של זבובים, ואין המשורר מוסר לנו את פרטי הדברים, אלא אומר לנו בקיצור נמרץ: “הדברים היו עתיקים וחבוטים מאד. תחילתם חדר… בית־המדרש… השכלה בצנעה ובגלוי… תקוות… יאוש… פרכוס… וסופם שידוך… חתונה… נדוניה ומזונות… מיני מסחרים! ירידה אחר ירידה… ילדים… ותוהו ובוהו!… רבונו של עולם! כמה עתיקים וחבוטים דברים אלו!” – ויש נוסח אחר בכתב־יד ובו באים – ובאים באמת “בשטף, בהתלהבות ובערבוביה” – דברי הביאוגרפיה של ה“סוחר” בפרטים רבים־רבים, והם דומים כמעט בכל לפרטי הביאוגרפיה של המשורר, והם פותחים באמת בחדר, ואחר־כך בית־המדרש, השכלה בצנעה ובגלוי וכו' וכו'.

והיה רמז לכך גם בשם הכללי לרשימות כלאחר־יד אלו, שהמשורר קבע אותו עם הדפסה הראשונה: “משלנו”, היינו, האיש הזה משל עצמנו ובשרנו הוא. ותדע לך שכן הדבר, שהרי נמצא בעזבונו של המשורר המשך ל“משלנו א': סוחר” והוא: “משלנו ב': בבית־אבא”⁹⁵⁴, וזהו ספור אבטוביאוגרפי מחיי המשורר בימי בחרותו, והוא כבר נקרא שם בשם שמואל’יק, כמו שנקרא אחר־כך ב“ספיח”, וכך נקראה שם אמו כשם האם ב“ספיח”, ויש בספּור הזה מן הסביבה של המשורר בימי בחרותו עם הפרבר על קרפיפות העצים שבו ועם בית האב הזקן, שהוא כאן בית־אבא, ועם בית השכנה שקוריפינּטשיכה, שנמצא אותו אחר־כך ב“מאחורי הגדר”, ועם בית הדוד ר' ברוך, ועם הדודים והדודות, שעזרו לחנך את הנער המתפרץ, כפי שידוע לנו מן הרשימות האבטוביאוגרפיות של ביאליק, והספּור הזה מתחיל בדומה לספּור האבטוביאוגרפי של אותו “סוחר” בנוסח ראשון שבכתב־יד: “בן חמש־עשרה שנה נתפקרתי. אין תוחלת בישיבת בית־המדרש”⁹⁵⁵. וכל עיקרו של “משלנו” ב' אינו אלא אותה הביאוגרפיה של “הסוחר”, שכיון שפרצה גבולות מסגרתה הוצאה מן המסגרת וניתנה לחוד בהרחבת הענין⁹⁵⁶, והוא אינו אלא תולדות־תולדותיו של “משלנו” א'⁹⁵⁷.

על “משלנו” ב' רשם ביאליק: “מכתבי משכיל שלאחר זמנו”. ויש ביאור לכך במאמר שרשם ביאליק על גבי הדף החיצוני, מעין עטיפה של כתב־היד: “בא לעולם לאחר זמנו, בזמן של צינה רוחנית”. ולפיכך גבור זה אינו יכול לכוון את פסיעותיו עם מהלך הזמן, אלא פעם נדמה לנו כאילו הולך הוא לפניו ופעם – כאילו הולך הוא מאחריו וחוזר הוא על דבר שלא יקום עוד ולא יהיה. וכך רשם עוד ביאליק על אותו דף חיצוני לתכונות נפשו של גבּורו, המאבד את זמנו ואינו מוצא לו התעסקות. הוא “משהה עצמו במטה ומשתקע בהרהורים שאין להם סוף. מהרהר באתמול ובמחר ולא בהיום. על־דבר היום יהרהר מחר או כבר הרהר מאתמול. פעם נדמה לו, שכבר אחר את המועד, כבר שעבד ואבד את כל כחו בגמרא ותשש, ופעם נדמה לו, שהוא כתינוק בן יומו, כקטן שנולד”. באופן זה מתגלה לנו אותו גבור כ“ספיח” בשדה המעשה החדש של ישראל ושל העולם כולו – והוא הקדים במספר שנים את ה“ספיח” של המשורר, והוא אינו אלא אותו ילד בתקופה אחרת של חייו. ופתח המשורר בתקופת הבחרות, תקופה שיש בה משום הכרעה ומשום אחיזה באמת־מדה של החיים. וזוהי התכונה המיוחדת של הגבּור הזה, שהוא אינו מכריע כלפי אמת־מדה זו ואינו אוחז בה, אלא מהרהר עליה, והוא מהרהר מחשבות גדולות לעתיד, ומהרהר עוד יותר מזה הרהורים גדולים על העבר, והוא נמצא ביניהם ללא דרך וללא “תכלית” וללא מטרה.

וכך פתח ביאליק בספור זה בלשון מדבר־בעדו: “בן חמש־עשרה שנה נתפקרתי, אין תוחלת בישיבת בית־המדרש, אמרתי לוולוויל חברי. וולוויל חברי, הכפוף לדעתי, קבל ממני ופרש לחנות אביו. ומיד יצאו לו מוניטין בפרבר: זריז הוא, מתון הוא, עסקן הוא – סופו להיות סוחר. ואני, המוהיקני האחרון בבית־המדרש שבפרבר, התחלתי חושב מחשבות גדולות לעתיד לבוא והולך לפי שעה בטל. עדיין לא הכרעתי בעצמי במה אשלח ידי תחילה, ועד שאני עומד ושוקל בדעתי – הימים עוברים”. וכך נתפס הגבּור לכל מיני מעשים שאינם מעשים ולכל מיני הרהורים, מהם מלאים געגועים על הוד העבר, ומהם יש בהם חלומות על זיוו של עתיד, והוא אינו אוחז בכל מעשה, ובא על־ידי כך לידי ריב עם אנשי סביבתו ומשפחתו, עם האנשים שהמעשה ולא המחשבה, הוא נר לרגלם, ואף הוא נקוֹט בנפשו, שאינה בת עשיה.

יש קרבה בין גבור זה ובין גבור התקופה בספרות העברית, גבוריהם של פיארברג וברדיצ’בסקי, שחייהם עוברים עליהם בדמיונות ובהרהורים, ודמדומים של עבר ושל עתיד שולטים בנפשם. אלא שכאן יש לדברים סביבה של חיים אחרים, חיים שהם של חולין ומעשיים מאד, ודומה שהמשורר רצה לפרוש לא רק מגילת חייו של הגבור, אלא גם מגילת חייו של הדור, שנפל בחלקו של הגבור לחיות בתוכו. והסתירה שבין החיים הללו ובין חיי הגבור הם מגוף הנושא של הספור הזה. וזה הקו המחבר בינו ובין “סוחר”. שהרי ה“סוחר”, על אף זאת, שהוא חי בעולם שכולו מעשה ומקח וממכר, שקוע הוא בדמיונות – דמיונות של מקח וממכר, – ומוציא בדמיונות אלו את כל הכח המעשי שבו לבטלה, כאותו גבור שני, שבא אחריו, בעל הדמיון. ושניהם אינם בעצם אלא כשני דיוקנאות של פרצוף־פנים אחד בשתי תקופות־חיים, שהן שונות ונבדלות זו מזו, ואף־על־פי־כן רק מצע אחד לשניהם, והם שניהם “משלנו”.

עח. עוד נסיונות ותכניות לספוּרים

המשורר לא הביא לידי סיום והשלמה את “משלנו” ב': “בבית אבא”. ויש לשער, שלא השלים ספּור זה, מפני שהיריעה שלו היתה רחבה מדי, והיא כללה הרבה פרשיות, שנרזמו או פורשו, אם מעט ואם הרבה, בספור זה, והן ראויות היו, כל אחת לחוד, או קבוצות קבוצות לחוד, ליריעה מיוחדת. פרשה אחת מפרשיות הספּור הזה היא פרשת ימי הבחרות: התעוררות התשוקה המינית ומבוכת־הנפש הבאה לרגלה. פרשה אחרת, וקרובה לה, היא זו של הבלבולים והסכסוכים בין נולד ומולידו תוך כדי תקופת־חיים זו. ושוב פרשה אחרת היא, ואף־על־פי־כן היא קשורה באותן הפרשיות, התעוררות הכפירה בלב והמשבר בבטחון של חיי־הדורות. ופרשה שכנגדה היא ההשתתפות בצער הדורות ובחייהם, וקרובה לה אותה פרשה של התגלגלות מדת הרחמים על שכינת בית־המדרש האבלה ועל התורה שהיא בלי בניה־לומדיה כאלמנה שילדיה־יתומיה עזבוה. זה וכיוצא בזה נמצא מפורש, אם מעט ואם הרבה, או נמצא מרומז בספור זה. ומלבד זה היריעה הכללית של הספור על נפשות הסביבה שבה, ועל נפש המשורר, הנפש החיה והמפרכסת תמיד בתוכה, והיא כדמות פרפר חי וצבעוני בתוך רשת, הרוצה להמלט אל האויר החפשי ואל האור.

היריעה נעשתה תחת ידו של המשורר רחבה למדי, והדברים כאילו באו בבת־אחת, “בשטף, בהתלהבות ובערבוביה”, – ודומה, שהמשורר ניסה אחר־כך לפלג לשטף תעלות, ואנו מוצאים נסיונות מנסיונות שונים של המשורר להפריד בין המוטיבים. נוסחאות מנוסחאות שונים נמצאו מפרקי־ספור “ר' ברוך אידלמן”⁹⁵⁸, שבו מתאר המשורר על רקע־חיים בסביבת בני־המשפחה את התעוררות התשוקה המינית בלב שמואל’יק ואת המבוכה הנפשית שלו שבאה לרגלה. קבוצה אחרת של נוסחאות נמצאו משל פרקי־ספור שיש לקרוא לו שם “הבחור”⁹⁵⁹. לפרקי־ספור זה נמצאה גם תכנית כתובה בידי ביאליק. והנה הנוסח של התכנית:

וולוויל. אביו, בנצי, יהודי חסיד, טרוד בחנותו כל השבוע, קפדן, יוצא ידי חינוך בנו בגערות, קללות, נזיפות ומכות לחי, הבאות מתוך כעסו על עצמו, שאינו יכול להדריכו בדרך ישרה ואינו יכול להפטר ממנו, לעשותו לאיש. וב“תוך”, ב“תכלית” אינו נותן דעתו. כועס על טפלים ומניח עיקרים. אמו חורגת. ומתנהגת כחורגת עם וולוויל. הוא בעצמו שחצן, עז־פנים וחצוף. מעיז בפני גדולים. אינו מקבל מרות. זריז למעשה נערות ולתעלולים ועצל לישיבה וללמוד. “שרף”, אש לוהט. נטיה לפריקת עול ולהפקרות. יודע פרק בעסקים ומסחר ובדברים שבצנעא. נהנה להכעיס אביו וקרוביו וגדולים ממנו.

לפי נוסח זה הנושא של הספור הוא יחסי אב ובן בגיל שהבן נוטה למרוד. בן זה הוא “שרף” – תואר שניתן לביאליק מידי מלמדיו, לפי האבטוביאוגרפיה שלו⁹⁶⁰. בגוף הפרקים של הספור נקרא הבן בשם שמואל’יק, כשם שנקרא המשורר ברוב הספּורים שלו שתכונתם העיקרית אבטוביאוגרפית. והבן הזה, העצל מטבעו ונוטה לבטלה, בטלתו היא של מי שחי כעין חיים שניים, חיים שהם לפנים מן החיים המעשיים, החיצוניים, ובאחד הקטעים, שנמצא בכתב־יד על פני דף מיוחד, והוכן, כנראה, להכניסו למקומו בתוך אחד הפרקים, נמצאן דברים אלו, ששמואל’יק הסיח אותם, כנראה, מלבו בפני חברו ישראל’יק:

מה זו בטלה? יש בי ילדות. זו שנכבשה מפעפעת ועולה. למה נטעו בנו את הרקב? חיי דומים לחלום זה. עיקר וטפל ואין בהם כדי צרוף דבר שלם. שני שבועות שכבתי וחשבתי: מה סופי? כל מחשבה היתה יפה בשעתה. ראה, יותר יש אחוה (יחס) בין עמוד זה ויותר למדתי ממנו מן אלה האנשים, ואפילו מן הספרים. למה לא אהיה כצפורת זו? נגלה ונסתר. זה הנסתר הכל היה בו יפה, בהיר ופשוט – וטפשים עקמוהו ושוממוהו. כרכוהו והקיפוהו במין קורי עכביש. אף אבא שואל כן. כלאים ושעטנז זה בזה, ומעכבים זה את זה. אשריך – על הכל מוכן בידך מאמר מן הגמרא. עולמי הפנימי הזה הולך ובנוי בפני עצמו והגלוי בפני עצמו. יודע אני בי, שאין לי חיים בלא חלום. ועד עולם אהיה כגר בארץ זו, כשוטה, כקומידיאנט מתחפש.

באופן זה הורחב הנושא של הספור תוך כדי מעשה הארג והיצירה והוכנס אליו מן המוטיב של חיי המשורר, המלאים חלום והזיה, בהתנגשותם עם חיים אחרים, חיים של חולין ופרוזה, שמסביב להם.

בנקודת־המוצא של הנושא הספורי יש קרבה אל הנושא של “נפש רצוצה” מאת ש. בן־ציון. אבל יש שינוי עיקרי בגיל של הנער, שכאן הגיע לבחרות. ואף־על־פי־כן לא רחוק הדבר, שספורו של מי שהיה באותו זמן חבר קרוב לביאליק השפיע עליו, שיספר ספור מעין זה מחייו הוא, לפי נסיונות־החיים שלו עם אביו־זקנו, ששיחרו הרבה למוסר בזמן שדרכו של אדם לחטוא, ולחטוא יותר בהרהורים נסתרים שאין בהם מעשה מבמעשים. הסכסוכים בין ביאליק ובין אביו זקנו בתקופה הקרובה לנסיעתו לוולוז’ין הם החומר העצמי בספור זה, וביאליק הוציא את החומר הזה מידי עצמיותו הפרטית והרחיבו עד כדי טפּוסיות, כשסכסוכי האב והבן הם על רקע של בקשת מטרה ותכלית מצד האב, לבנו, ובריחת הבן, שלבו נתון להרהורים, מכל מעשה שיש לו סוף ותכלית.

עט. נסיון לספור מחיי העיירה. “פזמון” ללישטין

ביאליק לא היה, כרבים ממספרינו, בן עיירה, אלא ימי ילדותו הראשונים עברו עליו בכפר, ואחר־כך בעבורה של עיר גדולה – בפרבר. ועל־כן לא זה בלבד שהרקע של ספוריו מחיי ההווה, פרט לספוריו האגדיים, הוא ברובו משל הפרבר, אלא גם האוירה המיוחדת שלהם בעיקרה משל הפרבר היא, כהכנה לכרך. האנשים אינם שוקטים כאן על שמריהם ואינם “טבעיים” ותמימים במדה זו של בני־עיירה, ואף בלב השמרנים שבהם, הנוטים בכל אל המתמיד בחיים ואל ה“מקרקעי”, כבר מתהלכת כאן גם רוח אחרת – ולוא רק מתוך ידיעה בלבד, שיש בעולם רוח אחרת: יש דרכי־חיים אחרים ו“מנהגים” אחרים.

אולם בכתב־יד אחד שלו, שהוא חלק מחוברת שבו נרשמו שירים ששר ביאליק בתרס“א–תרס”ב, אנו מוצאים קטעים של ספור מחיי עיירה, והוא מחיי העיירה לישטין, שישב בה המשורר בימי נערותו זמן־מה בבית דודו.

והנה הקטעים מן הספור הזה: קטע משל הפתיחה, והיא תיאור הכניסה לעיירה. קטע אחר, ואף הוא משל הפתיחה הוא ובו תיאור ההר שבכניסה לעיירה, ואין קטע זה המשך ישר לקטע הראשון, אלא הוא מעין פתיחה אחרת; ופתיחה זו לא נשלמה ויש ריוח של עמוד ויותר במחברת כתב־היד בינה ובין קטע אחר של הספור ובו חלק מעצם הספור. וכבשאר כתבי־היד של ביאליק יש כאן בכל נוסח עוד כמה נוסחאות של “התחלות” ושני נוסחאות של קטע־ספור אחד, ולפרקים כמה נוסחאות בלשון ובביטוי, הנתונים זה למעלה מזה על פני השורה. ולמעלה מן השורה הראשונה בעמודים ראשונים “הערות”, שיש אף בהן ענין אם לנוסחאות למה שכבר בא בספור ואם לפסוקים וביטויים שעתידים היו לבוא בו.

הנוסח העיקרי של הפתיחה הוא:

אין אדם בא אל העיירה ל. היושבת על ראש הר והמרוחקת מן הישוב⁹⁶¹ ומוקפת יערים משלש רוחותיה אלא אם כן מסתכן ועובר תחילה את הגשר הרעוע והמרופף⁹⁶², שהוא תלוי בנס על קונדסין דקים, שהם רקובים ומתמזגים מתחתיתם, מקום שהם משוקעים במימי הנהר, ואם בא בעגלה הוא מיד ותיכף לעברה זו משלשל שתי פרוטות לסוס, מכס הגשר, אל תוך ארנקי של נערה ירקרקת ודקה, בתו הקטנה של אברהם זליג, חוכר של אותו המכס והמפקח על בדק הגשר. דירתו של אברהם זליג סמוכה היא לנהר. ולפיכך חכר מכס זה ויעשהו סניף לפרנסתו וימנה את בתו הקטנה על גביתו. מפני מעוט עוברים ושבים אין היא עומדת על משמרתה תמיד, אלא לפרקים כשמגיעות לאזניה שעטת פרסות סוסים וגלגול אופנים מעל קרקע הגשר – מיד היא נחפזת ויוצאת מן הבית בארנקי של עור, פותחתו ומקבלת פני האורח בכניסתו פסיעות מספר לפנים מן הגשר, ומיד מתעלמת מעיניו כל העיירה ובניניה שהיו נראים אליו מתחילה מרחוק ופוגע פתאום בהר גבוה וזקוף מוצב כצוק לקראתו. ואין אדם רואה במה שלמעלה כלום על שפתו, או שיהא רואה לפעמים עשן עולה מעל ראש ההר. וכשנזדקף בעגלה על ראשי אצבעותיו ומגביה ראשו יפה יפה למעלה – אולי יזכה לראות גם את מקור העשן: קצה ארובה לבנה או מפוחמת, רמז לגג או לשלדו של גג, או סימן לדירה סתם חשוכת גג, דבר המצוי שם בין דרי מעלה.

והנוסח העיקרי של תיאור ההר:

הר זה מכוּון הוא ללישטין, היושבת עליו מלמעלה⁹⁶³. וצלעות זקופות ושוקעות באמצעיתן יש להר זה. צלעות אלו חשופות הן ואדמומית עפרוריתן מגולה ונראית כעין בשר חי, נבעה, של בריה משונה, גדולה. שקרעו מעליה עורה. מלמטה נראה שחור פיהם של כוכים ומערות שנטל מהם המעדר לבנין והם משמשים עכשיו מלונה לכלב נע וגד, מחבא לתרנגולת נדחה, להטיל שם ביציה, ויש אומרים: אף מדור למזיקים. ומלמעלן בולטות ומטילות אימה על כל הזר הקרב גזוזטראות של חול וגבשושיות עפר, הסדוקות ותלויות ברפיון ומחשבות לנפול. על גבי גביהן של תלוליות אלו, סמוך לשפת הנהר, נראים מיני נעצוצים ונהלולים שמקצתם מטפסים ויורדים כה וכה מראש ההר גם לדופניו, וכך נשארו תלוים לרוחב העולם וחוטריהם באויר. במה שלמעלה מזה אין העין של העומד למטה שולטת בו. לפעמים נראה גם עמוד עשן מתמר או מתעקל ועולה מעל גבי ראש ההר ואין אדם עומד על בוריו אלא אם כן מזדקף על ראשי אצבעותיו סמוך לגשר ומגביה ראשו יפה יפה כלפי מעלה – שעל־ידי כך הוא זוכה לראות עליונה של ארובה לבנה או מפוחמת, רמז לגג או שלדו של גג, או סימן לדירה סתם חשוכת גג – דבר המצוי שם בין דרי מעלה.

סופו של הר זה – הבסיס לעיירה ישראלית שלימה, מכון לישטין – שיעקר כולו. שנה שנה הוא הולך ומתנונה מהיקפו ונופל איברים איברים. מתחתיתו הוא נפחת בידי אדם, החותרות חתירה תחתיו, ומלמעלה חוליות חוליות נתלשות ממנו מאליהן ונופלות. אבל בני־העיירה אינם חוששים לו. מה בכך? סדנא דארעא חד הוא. כשיחרב ההר כל הארץ עליהם כמישור ועתידים הם שיעמדו על הקרקע…

אל תוך העיירה גופה עולים דרך משעול צר, המטפס ועולה מעבר ההר השני בצלעו המשתפעת, ונראה בקיץ כרצועת־בד לבנה־צהבהבה עשויה למדרס, שטוחה על רפידה ירוקה של דשאים ועשבים הגדלים מזה ומזה בשפוע ההר. עגל, סיח ועז עומדים ומלחכים שם לתומם. על גבי ההר תיכף לעליה נמשך המשעול ועובר דרך חלקת־אדמה קטנה, אוכלת כשלישית שטח ההר, מוקפת ברקנים, זרועה אבטיחים, ירק זה שעליו הרחבים והירוקים מלמעלה תחתיתם וקנוקנותיהם כחולות ונאות, ופוסק עם הדירה הראשונה ש… מקום שהעיירה עצמה מתחלת שם.

חן ההר והדר היערות על העיירה ל. הצופה אליה מרחוק מעבר הנהר בתיה דומים עליו בקיץ כקני־נשרים נתונים על צוק גבוה בסתר יערות ובחורף כתלולי־שלג צחים מעלים עשן ותלוים ברומו של עולם. גם מבפנים [המשפט נפסק באמצע].

והרי החלק מעצם הספור:

כשרואה יהודי מלישטין את פרנסתו לוקה מיד הוא נותן דעתו על הזביחה. ולצורך זה הוא מבקש⁹⁶⁴ לו יהודי או יהודים שכמותו, משתתפים יחדיו ומתחילים מפשפשים בכיסיהם. מי שאין לו⁹⁶⁵ הולך לו אצל ר' נתן, נכנס לביתו ואומר לו בזו הלשון:

– יברכך ה‘, ר’ נתן! גוף המעשה הוא כך: זביחה אני מבקש, בעזרת השם, לעשות, ר' נתן. היריד בקוטילנא ממשמש ובא ולהתקין את עצמי אני צריך. אבל הענין הוא – אין לי. כלתה הפרוטה ממש. שכב – ומוּת! איני חסר אלא 3 רו“כ, ר' נתן! לאחר הזביחה אי”ה אפרע בתשואות חן גדול.

ור' נתן חונן ומלוה שלשה רו"כ, שעל־פי רוב לא ניתנו להשבון.

לאחר שהטיל כל אחד את חלקו לכיס וסכום הכסף נתמלא הרי הם מצטרפים לחבורה של שותפין בעסק הזביחה, מתנים תנאים, מוסרים את הכסף לבטוח שבהם והולכים לבתיהם טובי־לב על מנת שיהיו מזדמנים לפרקים למקום אחד להיות מסיחין קצת בעסק ולהמתין יחד להיריד הקרוב לבוא, שבעת ימים קודם לכן.

בשנה זו, שנת המעשה, נמנו על הזביחה מוטי חרוץ, אברהם ליב מוכסן, דוד אהרן קפלוט של כרוב⁹⁶⁶ ומשה מוֹק. ארבעה אלו – יהי רצון שלא תשלט בהם עין הרע – פרנסות אחרות היו להם. משה מוק – קצת חנוני ברשות וקצת מוזג שלא ברשות, ר' אברהם ליב – חילופיהן, ר' דוד אהרן מקצת שניהם שלא ברשות, ומוטי חרוץ – אף קצת פונדקי. אלא שפרנסות אלו לקו באותה שנה. לפיכך נמלכו וחזרו על הזביחה… ואם ארבעה אלו בכך – מן השמים ירחמו! סימן רע הוא לכל העיירה.

תחילתה של שותפות זו היתה בערב שבת פ' תזריע מצורע כחצות השעה החמישית בתחתית, על רצפת בית־המרחץ. ההבל על גבי האצטבא עלה יפה באותו היום. ואין צריך לומר החיבוט. חבילות הזרדים רכות, שלשום הובאו זמורות ירוקות מן היער, נתיבשו מעת־לעת ונאגדו יחד, ועדיין ריחם הערב נודף. ומוטי חרוץ – יהי רצון שתחזקנה ידיו – קנה לו היום עולמות! הוא החזיר ממש נשמות לפגרים מתים! רוב מנינה של בני העיר נחבטו היום תחת חבילתו, זה קם מתחתיה ויורד וזה עולה ומשתטח תחתיה – והוא, מוטי, היה חובט וחובט על גביהן לתיאבון וביד רמה, כאילו אחזהו בולמוס אומנותו. אומנות זו בלישטין הכל אומנים לה, מפני שהיא נעשית בדרך גמילות חסד: חבוט לי ואחבוט לך. אלא שמוטי חרוץ מתכשר בה מכולם, נהנה ומהנה בה אחרים. זה כשלשה שבועות שלא טעמו בני לישטין טעם מרחץ, מפני שנתקלקלה הקלחת, ועמדה בקלקולה עד שטרח מוטי בדבר. מוטי בלא מרחץ אין חייו חיים.

ולפיסקה אחרונה זו יש נוסח אחר לגמרי:

תחילתה של שותפות זו היתה בערב שבת פרשת תזריע מצורע כחצות השעה החמישית בתחתית ההר על שפת הנהר הרחק כמלוא עין מן הגשר. בשעה שכל אנשי העיר, הגדולים עם הקטנים, ירדו אל הנהר לטהר עצמם לכבוד שבת וכל לישטין היתה מפרכסת⁹⁶⁷ בתוך המים העכורים והקרושים – בשעה זו נזדמנו יחד משה מוק ור' דוד אהרן בעליתם מן הנהר כשהם רותתים תחת ערבה עקומה אחת, הגדלה שם מוטה לתוך הנהר, והוכח למפרע ששניהם זכו בערבה זו מדין חזקה על־ידי שתלה כל אחד מהם לרוח אחרת בזמורותיה את בגדיו: פוזמקאותיו, מכנסיו וציציותיו וכדומה. תחת ערבה מצויצת ומעוטרת זו נתישבו להם על הדשא שנים אלו, זה למזרחה וזה למערבה, והתחילו שומטים את בגדיהם מעל גבי האלון⁹⁶⁸ אחד אחד ומתלבשים. בין לבישת “תחתונים” לאנפילאות אחז ר' דוד אהרן מלוא כפו בזקנו המטפטף, סחטו ואמר אמירה בעלמא:

– אף הנהר יפה הוא לגוף, אבל אל בית־המרחץ לא בא.

ומתוך שהיה משה מוק, המתון ממנו, נתון עדיין ברגע זה ראשו ורובו מבפנים בתוך חלוקו המתלחלח ודבק לגופו הטופח, והיה טרוד ומתקשה מאד בלבישתו, לפיכך לא שמע את מאמרו של ר' דוד אהרן, היושב לו מאחוריו בצדו השני של האלון⁹⁶⁹, וכשהוציא ראשו בשלום מפי החלוק לאויר העולם שתק ולא ענה כלום.

– תמוה לי על מוטי חרוץ, שהוא שותק ואינו מרעיש עולם – אמר ר' דוד אהרן עוד, כשהוא נועל על רגל אחת פוזמק מזוהם שנתיבש בחמה ונעשה נוקשה בעקבו.

– כל כך למה? – שואל משה שאלת מוק. – כל ימות החמה אנו שרוים בלא מרחץ.

– ומפני מה? מפני שנתקלקלה הקלחת.

– הפרנסה לקתה, ר' דוד אהרן, ומי יתן כסף לבדק המרחץ? בימות החמה אפשר להתקיים בלא מרחץ. נהר יש לנו, ברוך השם.

– אָט! הנהר נהר, ואל המרחץ לא בא! – מוטי! רד במחילה שנית אל הנהר ורחץ⁹⁷⁰. רואה אני מאחוריך כמין טלאי שחור של טיט דבק בך.

מאמר זה לא אמר דוד אהרן אלא כנגד מוטי חרוץ, שעלה ברגע זה אף הוא מן הנהר והתחיל מתיר את מטפחתו האדומה ומוציא משם חלוקו הלבן.

מוטי בדק באצבעותיו במקום הראוי כדי שיעמוד על האמת. וכשנתברר לו הדבר חזר לנהר ונשתטף ועלה מיד. וכשעלה העביר את צרור בגדיו לתחת הערבה, שטח על גבי קרקע מתחתיו את הקפוטה וישב עליה ונטפל אף הוא אל השנים.

אפשר, שהמשורר התקרב גם לתוכן זה של ספור מחיי העיירה על־ידי ספוריו של ש. בן־ציון, שכמה מהם הם בעלי תוכן דומה. אבל אין בספורו של ביאליק – עד כמה שיש לדון עליו לפי הקטעים – מרוח האידיליה הרומנטית של העיירה, כפי שהיא מצויה הן בספוריו האידיליים של בן־ציון והן בספורי־עיירה אחרים משל אותה תקופה. אין כאן גם מרוח הבקורת והסטירה, המצויה בכמה מספורי־העיירה בספרותנו, משל ברדיצ’בסקי ועוד. אלא הרוח המצויה בספור זה הוא של הוּמוֹר דק וקל. העיירה הישראלית כולה כאילו תלויה בנס – על ראשו של הר גבוה וזקוף, שחותרים מתחתיו להפילו, והם אינם חוששים לכך, שכן אז עתידים הם לעמוד על גבי הקרקע. והם צצים שם, במקום שאפשר להגיע אליו בדרך העוברת בין נעצוצים ונהלולים, ונחבאים מעיני בני־אדם, בבתים שבקיץ הם נראים “כקני־נשרים הנתונים על צוק גבוה בסתר יערות” ובחורף “כתלולי־שלג צחים מעלים עשן ותלוים ברומו של עולם”, והם, כגמדים הללו שבאגדה, הצצים מן העפר, בלא עמל וכאילו חיים בלא־כלום, ומאורע גדול הוא שם כשנמנים על שותפות בזביחת עגל או פרה, בשעה שמצפים ליריד בסביבה, וזה נעשה אם על חוף הנהר, אחרי טבילת ערב שבת, בשעת שיחה בעניני בית־המרחץ, או בבית־המרחץ גופא בשעה ברוכה זו.

יש קרבה בין ספור זה מחיי לישטין, שלא נשלם בידי המשורר, ובין פזמונו ללישטין, שפרסם בקיץ תרס"א⁹⁷¹, והוא ראשון לקבוצת “משירי העם” שלו. יש בו מאותו ההומור ומציור בני־לישטין כאנשים החיים בלא עמל וכאילו בלא כלום:

חזן: מִי יוֹדֵעַ בַּמָּה עוֹסְקִים

בַּעֲלֵי־בָתִּים? – אֲנִי יוֹדֵעַ:

אֶחָד גּוֹהֵק וְאֶחָד פּוֹהֵק,

וְאֶחָד – גּוּפוֹ פּוֹלֵט זֵעָה;

אֶחָד לֵץ וְאֶחָד מֵבִין,

וְאֶחָד רִאשׁוֹן לְמַפְטִירִים,

וְאֶחָד סָחַר בְּשַׂעֲרוֹת חֲזִיר –

אִלּוּ הָיוּ שָׁם חֲזִירִים.

קהל: וְאֶחָד סָחַר בְּשַׂעֲרוֹת חֲזִיר

אִלּוּ הָיוּ שָׁם חֲזִירִים.

חזן: מִי יוֹדֵעַ אֻמָּנִיּוֹת

עִיר לִישְׁטִין? – אֲנִי יוֹדֵעַ!

אֶחָד מֵטִיל בְּטַלִּית צִיצִית

וְאֶחָד מַקְרִיא אוֹ בַעַל תּוֹקֵעַ;

אֶחָד עוֹשֶׂה מִזְרְחָאוֹת,

אֶחָד חָרִיף וְאֶחָד בָּקִי,

וְאֶחָד, אִלּוּ מָצָא אוֹרְחִים –

נַעֲשָׂה בּוֹ בַיּוֹם פֻּנְדָּקִי.

קהל: וְאֶחָד, אִלּוּ מָצָא אוֹרְחִים –

נַעֲשָׂה בּוֹ בַיּוֹם פֻּנְדָּקִי.

מעין החרוז החוזר האחרון נמצא גם ב“הערה” לספור, לגבי אותו “חרוץ”, שהיה “אף קצת פונדקי”: “פונדקי לאו דוקא – אין עוברים ושבים מצויים שם”.

פ. צאת קובץ השירים הראשון

על הוצאת קובץ־שיריו חשב ביאליק עוד כשישב באודיסה בפעם הראשונה, בשנת תרנ“ב, קודם שחזר לבית אביו־זקנו, כשעדיין לא פרסם בדפוס אפילו שיר אחד⁹⁷², והוא חזר וחשב על זה כמה פעמים⁹⁷³, ונשא ונתן בענין זה, בשנת תרנ”ז, עם “אחיאסף”⁹⁷⁴, ופנה ל“תושיה”⁹⁷⁵. ואף־על־פי־כן לא יצא הדבר אל הפועל אלא כעבור קרוב לעשר שנים מזמן פרסום שירו הראשון.

המשא ומתן האחרון הזה בין המשורר ובין המו“ל היה ארוך והטריד את שני הצדדים. ביאליק פנה ל”תושיה'' בהצעה על־דבר הוצאת הקובץ בחורף תרנ“ז, כשאבּד כספו המעט בעסקים הרעים, והוא היה פנוי לעסקי ספרות⁹⁷⁶. אבל מ”תושיה" לא נתקבלה תשובה, אף כי כתב ביאליק להוצאה פעמיים⁹⁷⁷. סופרים שהיו קרובים בזמן ההוא ל“תושיה” הבטיחו וחזרו והבטיחו את ביאליק, כי תוציא הוצאה זו את הקובץ⁹⁷⁸, והם הבטיחו, כי יקבל ביאליק גם שכר הגון⁹⁷⁹, אבל מי שעמד בראש ההוצאה, בן־אביגדור, החשה ולא ענה מאומה, והדבר כאילו בא בהיסח הדעת. בחורף תרנ“ח פנה ביאליק מסוסנוביצי ל”תושיה" בשאלות אחדות הנוגעות לקנית ספרים ולהזמנת ה“השקפה” של בן־יהודה באמצעותה של הוצאת־ספרים זו. בן־אביגדור ענה אז על אגרתו של ביאליק והודיעו, ששמח על האגרת שקבל ממנו, והתנצל, שלא ענה בשנה שעברה על אגרתו, שהגיעה אליו, בדבר הוצאת שיריו, כי מצבה של החברה היה דחוק באותה שעה, ולא היה יכול לשים לב להצעתו, וכשכתב אליו כעבור חדשים אחדים לא החזיר לו ביאליק תשובה, ושיער, שהמכתב לא הגיע לידי ביאליק, כי עזב בינתים את מקומו. “והנה מאז נשתנה המצב לטובה ו’תושיה' היא עתה בעלת הון רב ורוצה להגדיל ולהרחיב את פעולותיה, ועתה ניגשה להוציא ‘ביבליותיקה עברית’ גדולה ועשירה אשר תביא רב ברכה לספרותנו. בביבליותיקה זאת יֵצאו גם קובצי־שירים, וביניהם כל שירי פרוג בתרגום עברי מצוין, שירי ש. טשרניחובסקי, שירי ד. פרישמן, וכדומה, ויש איפוא מקום להוציא את שירי כ' בקובץ אחד. ויואיל אפוא כ' להודיעני תיכף ומיד: א) אם עוד לא שב כ' מחפצו להוציא את כל שיריו בקובץ אחד על־ידי ‘תושיה’; ב) האם חפצו למכור את זכות הדפסתו בשכר ידוע, או לקבל פ”צ [פרוצנט] ידוע מכל מהדורה, כאשר יעשו כן רבים מן הסופרים הבאים אתנו בברית"⁹⁸⁰.

תשובתו של ביאליק על שאלתו הראשונה של בן־אביגדור היתה חיובית⁹⁸¹, ועל השאלה השניה ענה, כנראה, כי אין בחפצו למכור זכות־ההדפסה לצמיתות⁹⁸², אלא לקבל שכרו מכל מהדורה, ובן־אביגדור הציע לפניו כעבור שבועות אחדים⁹⁸³ את תנאיו: א) ספר־השירים, אשר יכיל 160 עמודים, יחשב לספר בן חמשה גליונות־דפוס (32 עמודים יחשבו לגליון); ב) בשכר המהדורה הראשונה, שתהיה בת אלפים טפסים, יקבל ביאליק 10 רובל לגליון – 50 רובל לכל הספר; ג) מהמהדורות הבאות יקבל 5 רובל לגליון – 25 רובל לכל מהדורה; ד) שכר המהדורה הראשונה יקבל בצאת הספר מבית־הדפוס; ה) לאחר שידפיס המו"ל שלש מהדורות תהיה הרשות למשורר לשוב ולהדפיס את שיריו בעצמו או על־ידי אחרים, ואולם גם מההוצאה לא תשולל הזכות למכור את הטפסים שתדפיס בלוחות־העופרת שלה, אלא שעליה לתת מכל מהדורה את האחוז המגיע למשורר.

ביאליק סרב לקבל את התנאים של בן־אביגדור, שהיו קשים לו הוא לא הסכים להעמיד את הגליון על 32 עמודים, במקום 16 עמודים, ולא הסכים לשכר של 10 רובל לגליון. וכן התנגד שההוצאה תדפיס מהדורות מן הספר – ועמד על כך, ש“תושיה” תדפיס מהדורה אחת ממנו, והזכות תחזור כעבור שנים מספר למחבר. לשינוי זה בתנאים לא הסכים בן־אביגדור בשום אופן, ונימוקו היה עמו, שאי־אפשר שתהא ה“ביבליותיקה העברית” חסרה אחר־כך שני ספרים – ספר השירים של ביאליק ניתן ב“ביבליותיקה העברית” בשני ספרים – וביאליק הוכרח בסוף, לאחר משא ומתן שנמשך קרוב לשנה, לוותר לבן־אביגדור בסעיף זה, והסכים לאותו תנאי, שבמסגרת ה“ביבליותיקה העברית” רשאית הוצאת “תושיה” לחזור ולהדפיס את ספר השירים ותשלם מכל מהדורה את שכר־הסופרים, והמשורר רשאי כעבור שלש שנים מזמן צאת הספר על־ידי “תושיה” להוציא את הספר גם בהוצאה אחרת. ואשר לעמודים בגליון ולשכר הגליון ויתר בן־אביגדור מעט מעט, ומספר העמודים בגליון נקבע לששה־עשר, והשכר נקבע לגליון כזה 15 רובל לשירים שכבר נדפסו, ולשירים חדשים, שעדיין לא נדפסו, 20 רובל לגליון, ותנאי הותנה, כי כל ספר יכיל שלשה גליונות של שירים שכבר נדפסו בכתבי־עת ושני גליונות שעדיין לא נדפסו, ובאופן כזה יהיה שכר כל ספר 85 רובל. ומכסת הספרים של המהדורה הראשונה נקבעה לשלשת אלפים, והשכר מהמהדורות הבאות נקבעה לחמשה רובל לכל גליון.

המשא ומתן הזה נגמר בינואר 1899 בדרך של חליפת־מכתבים, ולא נכתב חוזה בין שני הצדדים. בן־אביגדור הכריז על ספר־השירים של ביאליק, שיודפס על־ידי “תושיה” ב“ביבליותיקה העברית”, והוא תבע מאת ביאליק את כתב־היד, לפי שעה של הספר הראשון – חצי הקובץ. ונתחדש שוב משא ומתן, כשכתב ביאליק לבן־אביגדור, לפני צאתו מסוסנוביצי, כי אינו רואה את הענין כנגמר, כיון שלא נכתב עדיין חוזה בין הצדדים⁹⁸⁴, והוא הציע אחר־כך נוסח של חוזה ובו שינוי אותו תנאי, שעמד עליו הרבה בתחילה, בדבר המהדורה האחת, שתודפס על־ידי “תושיה”. והוא רצה לקבל מ“תושיה” גם ג' מאות טפסים, שימָכרו בידי המחבר וההכנסה תהיה לו. בן־אביגדור עמד בכל תוקף על התנאים הראשונים, וּויתר רק בנקודה אחת, שמן הספר ידפיסו שלש מאות ספרים על נייר משובח, וימָכרו במחיר כפול ממחיר הספרים לחתומים על ה“ביבליותיקה העברית”, והמשורר יקבל את ההבדל במחיר, אחרי נכיון הבדל במחיר הנייר. ועוד הוספה קטנה: מהמהדורות שאחר הראשונה יקבל המשורר 5 רובל לגליון של שירים ישנים, לכל אלף, ולגליון של שירים חדשים 6.67 רובל לכל אלף.

בי“ד תשרי תרס”א (ז' באוקטובר 1900) ניסח בן־אביגדור מחדש באגרתו לביאליק את התנאים שביניהם והביע את שמחתו, כי “סוף כל סוף נגמר המשא ומתן בינינו”. כעבור שבועות מספר קבל גם את כתב־היד של ספר השירים והוא אישר את הקבלה “בשמחה רבה” באגרתו אל ביאליק⁹⁸⁵ ושלח לו המחאה של 100 רובל על חשבון הספר. כתב־היד נמסר למבקר הספרים (הצנזור), והוא רצה “למחוק הרבה בתים ושירים שלמים”, כפי שהודיע בן־אביגדור את ביאליק⁹⁸⁶, אלא שהמו"ל “עמד בפרץ” וגנן והציל, ולקרבן נפל רק שיר אחד – “על ראש הראל”, – שהמבקר מצא בו כוונות “זרות”, ולא התירו לבוא בקהל אלא אם ימָצא מקור מדרשי לו ויצוין המקור מפורש בספר. בן־אביגדור פנה בענין זה למשורר⁹⁸⁷. אבל המקור לא נמצא והשיר לא הוכנס לספר. וביאליק הוציא בעצמו מתוך כתב־היד את השיר “מזרח ומערב”, והוסיף בזמן שהספר כבר נמצא בדפוס את “המתמיד” ואת “שירתי” שכלל עדיין את “זוהר” ואת “שירתי” יחד. את “המתמיד” השהה בידו, מפני שאמר להוסיף עליו פרקים חדשים, ובן־אביגדור כתב לביאליק בענין זה באחת מאגרותיו⁹⁸⁸:

“מר קלויזנר מסר לי מחשבתך על־דבר שירך ‘המתמיד’, ואיעצך גם אני להוסיף עליו את הפרקים האחרונים והיה השיר הזה השיר האֶפּי האחד בקובצך”. ברגע האחרון שלח ביאליק גם את “משירי החורף” א' להכניסו לקובץ, ובן־אביגדור התנצל⁹⁸⁹, כי לא יכול להכניסו עוד, כיון שבשעה שהתקבל כבר נדפס כל הקובץ, ולא חסר אלא המעטפה בלבד.

בהגהת השירים עסק, מלבד המגיה, גם ש. ל. גורדון, וכשכבר הוכנו לוחות־עופרת להדפסה נשלחו עלי־הגהה לביאליק והוא עכבם תחת ידו שבועות אחדים, והחזירם בתיקונים מרובים.

היה בדעת המו“ל לתת מבוא בראש הספר, והוזמן לכך דוד פרישמן⁹⁹⁰, והוכן לשם כך בשבילו העתק מיוחד מלוחות־העופרת. אבל המבוא לא נכתב – ולא באשמת המו”ל⁹⁹¹.

בכ“ב בכסלו תרס”ב נתקבלו מהכורך הטפסים הראשונים של הספר, ובו ביום נשלחו לביאליק אחדים – מהם על נייר פשוט ומהם על נייר משובח. ושוב התעוררו ויכוחים בין המשורר ובין המו“ל בדבר הספרים המובטחים למחבר, ובדבר ההדפסה של הספר, שלא הצליחה לפי דעת שניהם, אלא שהמו”ל התנצל ותלה את הקלקלה גם במשורר, שהיה גורם לדבר בתיקונים בעלי־הגהה, שהיו רבים מאד, מהם גם בסימני־ההפסק, “כמעט פעמים רבות בכל עמוד”⁹⁹², והם הביאו לידי קלקול לוחות־העופרת, שעל־פיהם נדפס הספר. והיו חיכוכים גם בעניני החשבון האחרון, שעלה לסכום של 174.50 רובל, ולא הוכנסו אליו אלא הטפסים שנדפסו על הנייר הרגיל, בעוד שמהטפסים שנדפסו על נייר משובח לא נמכרו לפי הודעת המו"ל במשך חדשיים אלא שנים־שלשה, ואף במשך ששה חדשים לא נמכרו מהם אלא אחדים.